ביטול עבודה זרה בכל שבעת ימים תאכל מצות | זוהר שביעי של פסח תשפ”ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
שיחה לערב שביעי של פסח – הסוד של שבעת ימי המצות
הקדמה: שתי בחינות במצה
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח – יום טוב עצמאי של שבעת הימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה’”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
השאלה הגדולה: מדוע שבוע שלם?
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
חלוקת הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
תירוץ הרמב”ם: להרגיש ולפרסם
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
מדוע דווקא שבעה? – שלוש שכבות של הסבר
א) הרמב”ם: שבעה היא ההיפך ממקרה
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
ב) שבעה כמספר טבעי
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
ג) היסוד: מצה היא רפואה, לא רק זיכרון
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
ד) ברית מילה כמשל
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
ה) המדרגה הגבוהה יותר של שבעה
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
גישת הזוהר: מדוע לא כל השנה?
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
משל הזוהר (פרשת בא)
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
הנמשל
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
מדרגת שבעת ימים – לחם עוני וקטנות
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
מדוע אין הלל שלם בפסח
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
הסוד העמוק יותר: שבעה ימים כנגד שבעה כוכבי לכת
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה’” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, והדרך הלאה
ביעור חמץ – קטנות
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
שביעי של פסח – גדלות
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אבל אפילו זה עדיין לא הסוף
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח
הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
שתי בחינות במצה
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
פסח מצרים – יום אחד
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה’”.
“ביום השביעי חג לה’” – היום טוב של השבעת ימים
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
מה זה “חג לה’”?
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה’”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה’”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה’”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שאלה למדנית
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
“מה נשתנה” חדשה
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
השאלה נעשית חזקה יותר
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
שאלת הרמב”ם
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין מה זה יום טוב
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
בגשמיות
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
בענין החברה
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
בבחינת רוחניות
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
אבל פרטים צריכים הסבר
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר
פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?
השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
סוגי הפרטים שצריך להסביר
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
שתי השאלות שצריך להבין
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה
להתחיל בשאלה השנייה
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח וביאור המהר”ל
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
למה דווקא שבעה ימים?
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
שבעה היא ההיפך ממקרה
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
ההבדל בין פסח לשבועות
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פסח גם קרה ביום אחד — אבל…
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
המסקנה על פי פשט
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
ביאור הזוהר: סודות הדברים
קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
הפשט הראשון בפרשת בא
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
המשמעות של יציאה ממצרים
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
המשל: אדם שנעשה בן חורין
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
הנמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי
הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
שני תירוצים של המפרשים
המפרשים אומרים שני דברים:
תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
היישום על מצה: רפואה לנפש
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
התורה מתדמה אל הטבע
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
ההבנה הקבלית של שבעה
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
שאלת המדרגה וההכנה
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
הקשר בין מצה ללחם עוני
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
המשל: יום אחד אינו מספיק
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
תרגום לעברית
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
פירוט השבעה כוכבי לכת
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
הביאור: כל יום – רק השם
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
מדריגת בינה – שבעת ימים
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
סוכות – העלאת השרים
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
הכנה לגדלות
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה’” – עצרת
“וביום השביעי חג לה’”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
התוצאה: ראיה בלי טעות
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות
ההכרה בהבנת הרבי
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
סקירת הדרשה
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
ההבדל בין קטנות וגדלות
בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
בחינת גדלות: התכללות ניצוצות
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
Nullification of Idolatry in “Seven Days You Shall Eat Matzos” | Zohar for the Seventh Day of Pesach 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Discourse for the Seventh Day of Pesach – The Secret of the Seven Days of Matzos
Introduction: Two Aspects of Matzah
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The Seventh Day of Pesach – The Unique Yom Tov of the Seven Days
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
The Great Question: Why an Entire Week?
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam’s Division: Two Types of Yamim Tovim
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
The Rambam’s Answer: Feeling and Publicizing
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Why Specifically Seven? – Three Layers of Explanation
a) The Rambam: Seven is the Opposite of Coincidence
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
b) Seven as a Natural Number
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
c) The Foundation: Matzah is Medicine, Not Just Remembrance
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
d) Bris Milah as an Analogy
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
e) The Higher Level of Seven
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar’s Approach: Why Not an Entire Year?
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
The Zohar’s Parable (Parshas Bo)
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
The Application
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
The Level of the Seven Days – Lechem Oni and Katnus
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
Why No Complete Hallel on Pesach
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The Deeper Secret: Seven Days Against Seven Planets
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Conclusion: Katnus, Gadlus, and the Way Forward
Biur Chametz – Katnus
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
The Seventh Day of Pesach – Gadlus
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
But Even This Is Not Yet the End
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
📝 Full Transcript
Seven Days You Shall Eat Matzot: The Level of the Seventh Day of Pesach
Introduction – The Custom to Learn on Erev Yom Tov
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The Simple Meaning in the Verses – The Emphasis on Seven Days
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
Two Aspects of Matzah
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
First Aspect: Matzah as a Practical Mitzvah
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
Second Aspect: Matzah as the Negation of Chametz – The Essential
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
The Difference Between the First Night and the Seven Days
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
Pesach Mitzrayim – One Day
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
“On the Seventh Day a Festival to Hashem” – The Yom Tov of the Seven Days
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
What is “Chag l’Hashem”?
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
Shevi’i shel Pesach – The Yom Tov of the Seven Days
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
The Necessity to Understand the Level of Shevi’i shel Pesach
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
The Simple Meaning: Shevi’i shel Pesach is the Seventh Day of Chag HaMatzot
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
The Great Question: Why Does One Need Seven Days?
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is Not Just a Learning Question
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is Also a Question in Reality
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
A New “Mah Nishtanah”
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
The Question Becomes Even Stronger
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
The Rambam’s Approach to the Reasons for the Mitzvot of Yamim Tovim
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
The Rambam’s Question
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The World Understands What a Yom Tov Is
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
In Physicality
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Regarding Society
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun HaMidot
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
In the Aspect of Spirituality
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
But Details Need an Explanation
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
The Rambam Seeks a Reason for the Length of Yamim Tovim
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
The Rambam’s Distinction: Two Kinds of Yamim Tovim
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
The Two Questions That One Must Understand
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
The Rambam’s Explanation: Why Shavuot is One Day and Pesach is Seven
Beginning with the Second Question
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
Passover is the Festival of Matzot — The Commandment of Not Eating Chametz
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
The Difference Between Eating Matzah and Not Eating Chametz
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah and the Maharal’s Explanation
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
The Ramban’s Foundation: Not Eating Chametz Must Be Noticeable
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
Why Specifically Seven Days?
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
Seven is the Opposite of Coincidence
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
The Difference Between Passover and Shavuot
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Passover Also Happened in One Day — But…
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
The Conclusion According to the Simple Meaning
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
The Zohar’s Explanation: The Secrets of the Matter
The Zohar’s Question: Why Isn’t Chametz Forbidden the Whole Year?
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
The Zohar’s Answer: A Parable of Royal Garments
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
The First Explanation in Parshat Bo
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Meaning of Going Out from Egypt
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
The Parable: A Person Who Becomes Free
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
The Application: The Seven Days of Inauguration
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
The Application to Passover: Once a Year the Linen Garments
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
Why Specifically Seven Days of Passover? – The Rambam’s Explanation and the Natural Order
The Rambam’s First Reason: Seven as a Natural Number
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The Question of the Commentators: Is a Week Really Natural?
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
Two Answers from the Commentators
The commentators say two things:
First Answer: The Seven Planets
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
Second Answer: The Healing Cycle of Seven Days
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
The Application to Matzah: Healing for the Soul
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
The Rambam’s Fundamental Principle: Torah is Healing of the Soul, Not Healing of the Body
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Warning Against Understanding Torah as Physical Healing
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
The Torah Resembles Nature
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
Brit Milah as a Parable: Perfection of the Soul Over the Body
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam’s Answer: Two Levels of Perfection
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
The Higher Level of Seven: From Nature to Kabbalah
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
The Kabbalistic Understanding of Seven
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
“Bashiv’at Yamim” Versus “Shiv’at Yamim”: Time Versus Levels
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
The Question of the Level and the Preparation
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Shiv’at Yemei HaMatzot: The Level of Smallness and the Path of Ascent to Greatness
Chapter 4: Lechem Oni – The Essence of Seven Days as a Level of Deficiency
Seven Days as an Independent Aspect
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
The Connection Between Matzah and Lechem Oni
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
Chapter 5: Hallel She’eino Shalem – The Difference Between Pesach and Sukkot
Why We Don’t Say Complete Hallel on Pesach
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
Sukkot – The Level of Greatness
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
The Two Reasons for Not Saying Hallel – Kriat Yam Suf
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
The Depth: All of Pesach is an Aspect of Smallness
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Comparison to Sukkot – Elevating the Seventy Nations
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
Chapter 6: Biur Chametz – The Negation of the Physical Conception
Chametz as a Symbol of Physical Conception
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
Chapter 7: Shiv’at Yamim Against the Seven Planets – The Deep Secret
Why Specifically Seven Days
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
The Parable: One Day Is Not Sufficient
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The Innovation: Hashem Echad – And No Other
But we want to tell you something deeper, yes, we want to tell you something much deeper, we want to tell you that the prohibition of idolatry doesn’t simply mean that there is also an elohei elohim (god of gods), there is also Hashem echad (God is one), but rather that there is only Hashem echad. A great chiddush (novel insight), one must understand this, this is already a great chiddush. In other words, it’s not enough one day, to say that it’s by chance, you thought that he is another god. No, I must not do for seven days, and seven days is against the seven wandering stars, which are the stars and constellations that the idol worshippers served.
Explanation of the Seven Wandering Stars
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
The Explanation: Every Day – Only Hashem
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
Chapter 8: Chochma and Bina – Deep Understanding Versus Momentary Understanding
The Level of Chochma – A Flashing Lightning
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
The Level of Bina – Seven Days
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Chapter 9: Katnus and Gadlus – War Versus Elevation
Why Is All This Still Katnus
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
Sukkos – Elevation of the Princes
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
Chapter 10: Deep Explanation – What Is the Error of Idolatry
The Error: Seeing the Forces as Divinity
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
The Jewish Response: “Uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim”
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
A Higher Level: “Gadol Hashem mikol ha’elohim”
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
“Zeh Keli v’anveihu” – Seeing the Divinity
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Preparation for Gadlus
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
Chapter 11: Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” – Atzeres
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
Atzeres – Ne’etzar: The Containment in Divinity in a Vessel
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
The Result: Seeing Without Error
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
The Work of Removing Chametz: From Katnus to Gadlus
Chapter 5: Summary of Principles – The Essence of Katnus and Gadlus
The Recognition of the Rebbe’s Understanding
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Overview of the Drasha
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
The Main Point: Recognizing the Almighty in the Seven Days
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
The Difference Between Katnus and Gadlus
The Aspect of Katnus: Negating the False Forces
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
The Aspect of Gadlus: Integration of Sparks
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
The Secret of the Gadlus: Subjugation Through Unity
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
The Conclusion: The Seventh of Pesach Is Still Katnus
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
ביטול ע”ז בכל שבעת ימים תאכל מצות | זוהר שביעי של פסח תשפ”ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
שמועס ערב שביעי של פסח – דער סוד פון שבעת ימי המצות
הקדמה: צוויי בחינות אין מצה
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח – דער אייגענער יום טוב פון שבעת ימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה’”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
די גרויסע קשיא: פארוואס א גאנצע וואך?
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם’ס צוטיילונג: צוויי סארטן ימים טובים
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
דער רמב”ם’ס תירוץ: שפירן און מפרסם זיין
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
פארוואס דווקא זיבן? – דריי שיכטן פון דערקלערונג
א) דער רמב”ם: זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
ב) זיבן אלס טבע’דיגע צאל
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
ג) דער יסוד: מצה איז רפואה, נישט בלויז זכרון
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
ד) ברית מילה אלס משל
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
ה) די העכערע מדריגה פון זיבן
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר’ס צוגאנג: פארוואס נישט א גאנצע יאר?
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
דער זוהר’ס משל (פרשת בא)
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
דער נמשל
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
מדריגת שבעת ימים – לחם עוני און קטנות
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
פארוואס קיין הלל שלם אויף פסח
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די טיפערע סוד: זיבן טעג קעגן זיבן כוכבי לכת
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
עצרת – דער איבערגאנג פון קטנות צו גדלות
“וביום השביעי חג לה’” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, און דער וועג ווייטער
ביעור חמץ – קטנות
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
שביעי של פסח – גדלות
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אבער אפילו דאס איז נאך נישט דער סוף
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: די מדריגה פון שביעי של פסח
הקדמה – דער מנהג צו לערנען ערב יום טוב
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט אין די פסוקים – די הדגשה פון שבעת ימים
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
צוויי בחינות אין מצה
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
בחינה ראשונה: מצה כמצוה מעשית
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – דער עיקר
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דער אונטערשייד צווישן די ערשטע נאכט און די שבעת ימים
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
פסח מצרים – איין טאג
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה’”.
“ביום השביעי חג לה’” – דער יום טוב פון די שבעת ימים
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
וואס איז “חג לה’”?
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
שביעי של פסח – דער יום טוב פון די שבעת ימים
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה’”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה’”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
די נויטווענדיגקייט צו פארשטיין די מדריגה פון שביעי של פסח
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
דער פשט: שביעי של פסח איז דער זיבעטער טאג פון חג המצות
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה’”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
די גרויסע קשיא: פארוואס דארף מען זיבן טעג?
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר א למדות’דיגע קשיא
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
א נייע “מה נשתנה”
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
די קשיא ווערט נאך שטארקער
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו טעמי המצוות פון ימים טובים
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
דער רמב”ם’ס קשיא
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
בגשמיות
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
בענין החברה
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
בבחינת רוחניות
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
אבער פרטים דארפן א הסבר
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
דער רמב”ם זוכט א טעם פאר די אורך הימים טובים
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: די אורך פון די חגים לויט דעם רמב”ם און דעם זוהר
פרק ב: פארוואס זענען עטליכע ימים טובים לאנג און אנדערע קורץ?
די גרונט-שאלה: פרטים דארפן א הסבר
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
די סארטן פרטים וואס מ’דארף מסביר זיין
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
דער רמב”ם’ס חילוק: צוויי סארטן ימים טובים
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
די צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
דער רמב”ם’ס ביאור: פארוואס שבועות איז איין טאג און פסח איז זיבן
אנהייבן מיט די צווייטע שאלה
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
פסח איז חג המצות — די מצוה פון נישט עסן חמץ
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
די חילוק צווישן עסן מצה און נישט עסן חמץ
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח און דער מהר”ל’ס ביאור
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
דער רמב”ן’ס יסוד: נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
פארוואס דווקא זיבן טעג?
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דער חילוק צווישן פסח און שבועות
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פסח איז אויך געשען אין איין טאג — אבער…
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
די מסקנא על פי פשט
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
דער זוהר’ס ביאור: די סודות הדברים
די זוהר’ס קשיא: פארוואס איז חמץ נישט אסור א גאנצע יאר?
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
דער זוהר’ס תירוץ: א משל פון בגדי מלכות
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
דער ערשטער פשט אין פרשת בא
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
די משמעות פון ארויסגיין פון מצרים
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
דער משל: א מענטש וואס ווערט א בן חורין
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
דער נמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
די נמשל צו פסח: איינמאל א יאר די בגדי שש
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
פארוואס דווקא זיבן טעג פסח? – דער רמב”ם’ס דערקלערונג און די טבע’דיגע סדר
דער רמב”ם’ס ערשטער טעם: זיבן אלס א טבע’דיגע צאל
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
דער קשיא פון די מפרשים: איז א וואך טאקע טבע’דיג?
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
צוויי תירוצים פון די מפרשים
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
תירוץ ראשון: די זיבן כוכבי לכת
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
תירוץ שני: דער רפואה-סייקל פון זיבן טעג
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
די אנווענדונג אויף מצה: רפואה פאר די נפש
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
דער רמב”ם’ס עיקר יסוד: תורה איז רפואת הנפש, נישט רפואת הגוף
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
די ווארענונג קעגן פארשטיין תורה אלס רפואת הגוף
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
די תורה איז מתדמה אל הטבע
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה אלס משל: שלימות פון די נפש איבער די גוף
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
דער רמב”ם’ס תירוץ: צוויי לעוועלס פון שלימות
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
די העכערע מדריגה פון זיבן: פון טבע צו קבלה
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
די קבלה’דיגע פארשטאנד פון זיבן
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
“בשבעת ימים” קעגן “שבעת ימים”: צייט קעגן מדריגות
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
די שאלה פון די מדריגה און די הכנה
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
הקשר בין מצה ללחם עוני
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
המשל: יום אחד אינו מספיק
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
פירוט השבעה כוכבי לכת
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
הביאור: כל יום – רק השם
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מדריגת בינה – שבעת ימים
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
סוכות – העלאת השרים
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
הכנה לגדלות
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה’” – עצרת
“וביום השביעי חג לה’”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
התוצאה: ראיה בלי טעות
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
עבודת ביעור חמץ: פון קטנות צו גדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – די מהות פון קטנות און גדלות
די דערקענונג פון דעם רבי’ס פארשטאנד
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
איבערבליק פון די דרשה
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
די הויפט נקודה: דערקענען דעם אייבערשטן אין די זיבן טעג
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
דער חילוק צווישן קטנות און גדלות
בחינת קטנות: נעגירן די פאלשע כוחות
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
בחינת גדלות: התכללות נצוצות
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
די סוד פון די גדלות: שעבוד דורך אחדות
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
דער מסקנא: שביעי של פסח איז נאך קטנות
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
ביטול ע”ז בכל שבעת ימים תאכל מצות | זוהר שביעי של פסח תשפ”ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/0awd6vocafz9zl9k3775s/Z489-_-_-_.mp4?rlkey=y4a7f8akpcl421kblyvcp06ko&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
ביטול ע”ז בכל שבעת ימים תאכל מצות | זוהר שביעי של פסח תשפ”ו – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
ביטול ע”ז בכל שבעת ימים תאכל מצות | זוהר שביעי של פסח תשפ”ו
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב”ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ’דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת’ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#