ברית עשר הספירות – פרדס רמונים שער א פרק א (א)
ברית עשר הספירות – פרדס רמונים שער א פרק א (א)
האמונה שהשכינה היא המתפללת (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
שיעור על תורת הבעש״ט: שכינה, אמונה ותפילה
—
א. יום טוב — יום כללי
הענין: יום טוב אינו פשוט שמחה — אלא שהיום הוא כללי, הוא כולל מציאות רחבה יותר. יום רגיל הוא “שמים קטנים” — השמים של אותו יום בלבד. אבל יום טוב הוא כאשר עוסקים בשמים כולם — שנה שלמה, עולם שלם.
מקור: הרש״ש לומד על “בראשית ברא אלקים את השמים” — השמים של כל יום הם שמים קטנים (“זונדה אותו יום”), אבל השמים באופן כללי הם שמים רחבים יותר.
לכן אין סתירה בין דין ליום טוב (כמו ראש השנה), או בין אבלות ליום טוב (כמו תשעה באב שנקרא גם “מועד”). שניהם רגעים כלליים — הם עוסקים בענינים רחבים וגדולים יותר, לא רק בפרט של היום.
חילוק: כל תפילה של כל יום גם “בונה ומתקן בכלליות” — אבל החילוק הוא שביום רגיל זה פרט חדש, לא עולם חדש. יום טוב הוא כאשר הפרט נכלל במסגרת גדולה יותר.
—
ב. ד׳ כוסות — שיטת הגר״א
מוזכר שיעור קודם (לפני פורים) על גאולה פרטית וגאולה כללית, המחובר לד׳ כוסות.
הגר״א אומר ש״וגאלתי” הוא הלשון השני של גאולה, ו״ולקחתי” הוא טעות סופר במדרש — אינו שייך לד׳ לשונות. השיטה אינה מתקבלת כמחייבת — כל אחד לפי שיטתו צריך ללמוד כך. נמצא גם כמעט מפרש על הבעש״ט שמסכים בערך (לא ממש) עם חלוקת ד׳ כוסות.
—
ג. קיצים, סדר הבריאה וגאולה
הענין
יש סדר בבריאה — מסגרת טבעית כיצד הכל הולך. זה מה ש״קץ” פירושו — לא שהכל קורה מאליו, אלא שיש מסגרת כללית.
מקור — המגיד מקוז׳ניץ (עבודת ישראל)
הוא אומר הרבה פעמים שיש סדר — “סדורים מששת ימי בראשית” — הכל כבר מסודר מראש. אבל מלבד זה יש סדר של בחירה. זה קשור לכלל של ידיעה ובחירה.
משל ונמשל
משל: אדם — כל אדם בסופו ימות (זה ה״קץ”, הסדר הטבעי). אבל זה לא אומר שימות בדיוק באותה דקה, או שמעשים לא יכולים לעשות את זה טוב יותר או רע יותר.
נמשל: כך גם עם גלות וגאולה — יש מסגרת כללית (אחרי כל גלות באה גאולה, יש מחזורים של שמיטה, שבעים שבועות וכו׳), אבל בתוך המסגרת יש בחירה, תשובה, תפילה.
“תיפח רוחם של מחשבי קיצים”
זה לא אומר שאין קיצים. זה אומר: אם חושבים שדברים קורים מאליהם ואין צורך לעשות תשובה — זו הבעיה.
דיון: מה התועלת בדיבור על קיצים?
– שאלה: מה התועלת בדיבור על מלחמות וסימני גאולה? אם אי אפשר לעשות כלום עם זה, עדיף לא לדבר.
– תשובה: התועלת בידיעת הקץ היא להבין שהשלב שבו אנו נמצאים אינו לנצח — אחרי גלות באה גאולה. אבל העיקר הוא תפילה ותשובה — זה יכול לשנות הכל, אפילו הקץ עצמו יכול להיות לטובה או לרעה.
– נקודה חשובה: כאשר מדברים על נמשלים בפרטיות (פוליטיקה, מלחמות), העולם חושב שזה סתם פוליטיקה. לכן עדיף לומר את הדבר, וכל אחד בעצמו יישם על הפרטים.
– סכנה: כאשר אדם מדבר כל הזמן על מה שקורה “מעצמו” (חלקו של הקב״ה), הוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו — וזה עצמו גורם לכך שהוא לא עושה.
ידיעה, בחירה ותפילה — המשך
לקב״ה יש חשבון לכל דור — אבל תפילה יכולה עדיין לשנות הכל. מעשים ותפילה יכולים לשנות את המציאות, אפילו בתוך הסדר הקבוע.
משל ממזל מאדים: מי שיש לו מזל כזה יכול להיות רוצח או שוחט — אי אפשר לצאת מהמזל, אבל בתוך הסדר אפשר לשנות.
אחישנה: אפילו אחישנה (להחיש את הגאולה) עדיין בתוך הסדר — כמו בגלות מצרים, שהיה צריך להיות 400 שנה, עשו “בחינה” של 400 שנה, אבל העיקר של 400 שנה לא בוטל. הרבי מקוצק אמר שזה “יום הבחירה” — אולי הוא מדבר על מדרגה גבוהה יותר.
נקודה חשובה: אם עושים חשבונות, צריך גם לעשות את המעשים שהחשבונות מדברים עליהם. אי אפשר רק לדבר על רמזים בלי המעשה עצמו.
—
ד. תורת הבעש״ט: השכינה מדברת דרך המתפלל
דברי הבעש״ט
> “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”
המתפלל צריך לשמוע בכל מילה מה שהוא אומר, כי השכינה (עולם הדיבור) מדברת דרכו, והוא רק שושבין (מלווה) לה. במקום לכוון מעצמו, הוא אומר את המילים ואחר כך שומע מה שאמר — כי בסופו של דבר השכינה אמרה את זה.
“וצריך אמונה גדולה לזה”
> “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”
צריך אמונה גדולה לזה. הנטייה של האדם היא לחשוב שהוא זה שמדבר. צריך אמונה גדולה להגיע לכך שהוא לא המדבר — אלא השכינה, והוא רק השושבין.
ביאור
אצל מי שמתפלל מסידור זה ברור — הוא לא עשה את המילים. הסידור בא מאנשי כנסת הגדולה, מרוח הקודש. אבל זה עדיין לא “אמונה גדולה”. אמונה גדולה פירושה לא רק שפעם הקב״ה יצר את זה — אלא שהקב״ה עושה את זה עכשיו, ברגע זה.
—
ה. אמונה גדולה מול אמונה קטנה — הקב״ה עושה את זה **עכשיו**
החילוק
– “אמונה קטנה” = להאמין שבראשית ברא — הקב״ה פעם ברא את העולם, ואחר כך הוא כבר קיים.
– “אמונה גדולה” (שהבעש״ט דורש) = להכיר שהקב״ה עושה את העולם עכשיו, ממש ברגע הזה.
זה לא נגד השכל — זה נגד תחושת הישות שיש לאדם, שגורמת לו לראות את עצמו כקיום נפרד. דרך השכל אפשר להגיע לכך שהקב״ה הוא סיבת כל הסיבות — זה השכל. אבל לראות שעכשיו, ברגע זה, הקב״ה עושה את זה — זו אמונה גדולה.
דיון
שאלה: אם הקב״ה עושה הכל, למה אני בכלל צריך להתפלל?
תשובה: הקב״ה מתפלל בשבילך — הוא משרה בך חשק להתפלל. אבל זה עצמו עדיין לא אמונה גדולה. אמונה גדולה פירושה שזה יהיה בהכרה — לא מעשה שמספרים עליו, אלא הרגשה חיה.
—
ו. משל הרכבת — סדר ההשתלשלות
המשל בפרטות
לרכבת יש הרבה קרונות. הקרון האחרון נגרר מזה שלפניו, והוא מזה שלפני *כן*, וכך הלאה עד שמגיעים לראשון — הקטר (המנוע) — שהוא עצמו מוביל הכל. זה סדר ההשתלשלות.
החידוש — חילוק של “כמות” ו״איכות”
החילוק בין הקרון האחרון לזה שלפניו הוא חילוק של כמות — שניהם כלים פסיביים, רק אחד עומד שלב גבוה יותר. אבל החילוק בין הראשון (הקטר) וכל האחרים הוא חילוק של איכות — הוא עצמו גורם לרכבת לנסוע בכלל. כל שאר הקרונות לא עושים כלום — הם רק צינורות שמעבירים את הכוח, אבל אין להם שום כוח יצירה משלהם.
הנמשל — חזק יותר מהמשל
בנמשל החילוק חזק יותר: במשל הקטר לא ברא את שאר הקרונות — הוא רק מוביל אותם. אבל בנמשל — הקב״ה לא רק הוביל את כל המערכת, הוא גם ברא את כל המערכת. הוא עשה שאחד יגרור את השני, הוא עשה את כל סדר ההשתלשלות עצמו.
—
ז. אמונה — לא הסכמה, אלא פוקוס
מה פירוש אמונה בהקשר זה
אמונה לא פירושה כאן החילוק בין אמונה לכפירה (אם מסכימים או לא). אמונה פירושה פוקוס — על מה אתה מסתכל? האם אתה מסתכל על הקרון האחרון (טבע, חכמת הטבע), או שאתה מסתכל על הראשון — על הקב״ה שעושה הכל?
המאמין רואה את הקב״ה ישירות
כאשר מסתכלים על עץ — בדרך הטבע (ממטה למעלה) רואים: אדמה, מים, גשם וכו׳. אבל בבחינת אמונה קופצים על כל השרשרת ואומרים: הקב״ה מצמיח את העץ.
זה הפירוש של “המוציא לחם מן הארץ” — מעולם לא ראו את הקב״ה מוציא לחם מהאדמה, בני אדם עושים את זה — אבל בבחינת אמונה מדלגים על כל התהליך ואומרים: הקב״ה עושה שלחם יבוא מהאדמה.
—
ח. ביטול — דיון: תניא מול בעש״ט
הבעש״ט כמעט לא משתמש במילה “ביטול” — זו מילה ליובאוויטשית/תניא. בעל התניא משתמש ב״ביטול” הרבה. הביטול בתניא פירושו שהענף בטל בשורש — הוא “לא נחשב בערכו”. הוא חושב שהוא גדול כי הוא מסתכל על עצמו, אבל הוא לא תופס שהוא בא ממקום אחר, אין לו מציאות משלו.
מה שמדברים כאן אינו ביטול כתנועה נפשית (ענווה), אלא שאלה של התבוננות — על איזו נקודה של המציאות אתה מסתכל.
—
ט. נס — “סימן” של הראשון
המשל השני — הלוגו על הקרון
על הקרון האחרון של הרכבת יש שני סוגי דברים: (1) חלקים מעשיים שעוזרים להעביר את התנועה מהקרון הקודם, (2) לוגו או ציור של מי שעשה את הרכבת. הלוגו לא עושה כלום מעשית — הוא לא עוזר לרכבת לנסוע. מה הוא עושה? הוא מספר לך שיש ראשון — שמישהו עשה את הרכבת, מישהו הוביל.
נס = סימן/אות
נס הוא כמו הלוגו — זה סימן (כמו שהרבי יוסף ג׳יקטיליא אומר). הוא לא מספר *איך* הקב״ה עשה את זה, הוא רק מראה *ש*הקב״ה עשה את זה. הקב״ה לא משועבד לסדר ההשתלשלות — הוא יכול להגיע ישירות לקרון האחרון, “אני ה׳ לא שניתי”.
—
י. שכינה = אמונה — הכינוי ועומקו
מה פירוש כינויים
לשכינה יש כינויים שונים — צדק, אמונה, לבנה, בתולה, ועוד הרבה אחרים בזוהר. היו מקובלים (ספר היוחסין של ר׳ משה די ליאון מוזכר) שחשבו שהכינויים הם רק דרך להסתיר את הסוד — היום קוראים לזה כך, מחר אחרת.
הרמ״ק (בשער הכינויים) ור׳ חיים ויטאל (בשער מ״ב) חולקים מאוד:
1. כל כינוי מראה בחינה אחרת — זה לא סתם מילים נרדפות.
2. כינוי פירושו שבאותו עולם זו השכינה — דרך סדר ההשתלשלות. למשל, בעולם העשייה העץ הוא סימן למידת התפארת, והפרי של העץ הוא סימן למידת המלכות. הכוח של עצים בא ספציפית מספירת התפארת, והכוח של פירות בא ממלכות.
הקב״ה עשה במודע סימנים בעולם לכבודו, כמו שהפסוק אומר “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו” (זוהר פרשת ויחי על לולב) — ארבעת המינים מראים את שם הוי״ה.
—
יא. אמונה כמידה בנפש האדם — הבנת הבעש״ט
תורת הבעש״ט
אמונה היא נצח והוד (כך כתוב בתולדות). זה אומר שאמונה היא למטה מהדעת — לא כמו בעל התניא שאומר שאמונה היא למעלה מהדעת. הבעש״ט, המגיד, התולדות — כולם הולכים כך.
ביאור
– דעת/תפארת/בינה = כאשר אדם רואה דבר בבירור, הוא מבין אותו, זה פתוח לו.
– אמונה (נצח והוד) = כמו רגליים — הוא זוכר שהוא יודע, הוא סומך על מה שכבר הבין, אפילו כשהוא לא ברגע של בהירות.
משל מעשי
אדם הולך לעבודה. ביום הראשון הוא חשב היטב, דיבר עם אנשים, התברר לו שזו עבודה טובה. ביום השני הוא הולך — לא בגלל שהוא עובר שוב על כל השכל, אלא בגלל שיש לו אמונה — הוא סומך על ההחלטה הקודמת שלו. מי שצריך כל יום לחשוב מחדש על כל ההחלטות שלו — הוא צריך טיפול. זה לא בריא. אמונה היא המידה שמאפשרת לאדם להמשיך הלאה, רענן ואמיתי, אפילו בלי שהוא חושב על זה כל שנייה.
—
יב. אמונה כלבוש של השכינה — המימד הקוסמי
תורת הבעש״ט
המידה של אמונה בנפש האדם היא עצמה לבוש של השכינה. כאשר השכינה מתלבשת בעולם העשייה או בנפש האדם, היא מתבטאת במידה שנקראת אמונה. לכל אדם יש אמונה — השאלה היא רק במה הוא מאמין.
הנמשל במידות עליונות
– תפארת = כאשר הקב״ה מראה בבירור מה הוא. מתן תורה — “אנכי ה׳ אלקיך” — הכל הגיוני. ששת ימי בראשית.
– מלכות/שכינה/אמונה = כאשר לא רואים. פסח/יציאת מצרים — “ויסע מלאך האלקים” — היהודים במצרים, עובדי עבודה זרה, לא נראה שהם עם ה׳. הקב״ה מתנהג אז באמונה — הוא אומר: “כבר החלטתי, אני לא צריך כל יום לחשוב מחדש למה היהודים הם עמי”.
—
יג. החטא של הפרדה — הפירוש המעשי
תורת הבעש״ט
כאשר האמונה של האדם (שכינה שבו) אינה מחוברת לדעתו/תפארתו — זה אומר שהוא מפריד את השכינה מתפארת. מעשית: הוא יודע אינטלקטואלית שהקב״ה עשה את התפילה, את המצוות, את העולם — אבל שנייה אחר שנייה, כשהוא מתפלל, הוא לא זוכר, הוא לא מאמין. “חלק האמונה” שלו לא מחובר ל״חלק הדעת” שלו.
החידוש
זה שאומרים שצריך אמונה — זה עצמו גורם לאמונה להיות באמת כלי לאלוקות, לא סתם מידה פסיכולוגית. אבל לשם כך צריך ביטול.
מקור מקדושת המגיד: “לך ה׳ הממלכה” — לקב״ה שייכת גם העזות שיש במלכות.
—
יד. אמונה באלוקות — כלי לאלוקות דרך ביטול
החידוש העיקרי: אמונה באלוקות אינה סתם מידה (כמו שמאמינים שהיתה חתונה טובה) — אלא מדובר באמונה שהיא כלי אמיתי לאלוקות. וזה מושג רק דרך ביטול.
—
טו. “לך ה׳ הממלכה” — תורת קדושת המגיד
קדושת המגיד לומד על הפסוק “לך ה׳ הממלכה”: לקב״ה שייך גם מה שאתה ממליך. לא רק שהקב״ה מלך ואנחנו ממליכים — אלא ההמלכה עצמה שייכת לקב״ה.
הפירוש: לא אני מאמין בשכינה — השכינה מאמינה בי. האמונה שיש באדם — זו השכינה עצמה. זה עושה את החיים קלים יותר: לא צריך “ליצור” כל כך הרבה אמונה — לשכינה כבר יש אמונה, וזה לא דבר שאדם צריך “לעשות”.
—
טז. תורת הבעש״ט על תפילה — התפילה **היא** השכינה
דברי הבעש״ט
התפילה היא השכינה. לא שעומדים ומכוונים כאילו שכינה כנגדו (כמו שהשולחן ערוך והרמב״ם אומרים) — אלא התפילה עצמה היא שכינה.
ביאור
לומר ש״אני המתפלל, אני עומד לפני השכינה, אני מכוון” — זו הפרדה. כי אז יש “אני” העובד, ו״שם” השכינה — שני דברים נפרדים. האדם עם עבודתו הוא דבר נברא, דבר חדש פשוט, ודבר נברא לא יכול באמת להיות כלי לאלוקות.
הבעש״ט מתרגז מאוד על מי שחושב שהוא עצמו מתפלל — כי זו הפרדה.
—
יז. אמונה ברוחניות מול גשמיות — אמונה מעוותת
יש אנשים עם אמונה מעוותת: הם מאמינים שהקב״ה עושה פרנסה, אבל יהדות — תורה, תפילה — הם עושים בעצמם. זה בדיוק הפוך! בי״ג עיקרים כתוב שתורה מן השמים — זה יסוד באמונה. גם “לחם מן השמים” כתוב, אבל זה לא מעיקרי האמונה. ובכל זאת אנשים חושבים: לחם — מן השמים, אבל תורה — “אני עשיתי את זה בעצמי”. התפילה גם היא מן השמים — התפילה היא השכינה.
—
יח. המשכן — המשל לאדם
במשכן כתוב כל הזמן “כאשר צוה ה׳ את משה” — לא “אני עשיתי”, אלא הקב״ה ציווה לעשות, הקב״ה עשה את המשכן. הקב״ה יכול רק לשכון במקום שהוא עצמו עשה.
הנמשל: אני משכן. אם אני רוצה שהשכינה תשרה בי, אני צריך להפסיק לחשוב שאני מתפלל — ולהתחיל להבין שהשכינה מתפללת. כאשר השכינה מאמינה — גם אני מאמין. האמונה שיש לי — היא גם השכינה.
—
יט. הנקודה הפנימית — העיקר של הכל
אפשר לעשות את כל ההכנות החיצוניות — מקווה, “הוי מה אני ומה חיי” — אבל **הדבר הפנ
ימי האמיתי היחיד הוא שהאדם מפסיק להיות “הוא”** — הוא מפסיק לחשוב שהוא זה שעושה, והוא נותן לקב״ה להיות זה שעושה.
תמלול מלא 📝
יום טוב, קיצים וגאולה
המושג “יום טוב” — כלליות ופרטיות
שאלה: יש סתירה, אתה רומז שהם חול המועד גדולים.
מגיד שיעור: יש סתירה? אין לי בעיה שיש סתירה. אני לא מחויב לומר שאין סתירות. לא, אני שואל אם יש סתירה.
ראש השנה הוא יום הדין והוא יום טוב. אני מתכוון, זה לא… המושג של דין והמושג של יום טוב זה לא סתירה.
דווקא הפוסקים מביאים את זה כבר כשהם אומרים “הלואי במשפט יעמידני”, יש לו בטחון, אני יודע מה, פתוחים בדין. נו, אבל יש שם אימת הדין, כן, וזה לא יום טוב רגיל.
אני שומע, אני לא יודע. זה לא סתירה, אני מתכוון שאני לא רואה את הסתירה. זה אומר שמחה, ומתנהגים ממש אבלות עם דברים כאלה בספירת העומר. זה לא סתירה. אבלות מבטלת יום טוב.
מה זה אומר יום טוב?
יום טוב אומר בסך הכל שזה יותר כללי, שמה שעושים הוא בהיקף רחב יותר. זה לא להיום, אלא לכל השנה, או לכל העולם, אני יודע. אבל עכשיו, איזה סוג דבר הוא יותר כללי, יש בשני הסוגים. תשעה באב הוא גם יום טוב. זה אומר להיכלל בזמנים, כן?
קהל: אתה אומר משהו. אני אולי אתן לך שיעור על יום טוב מה זה אומר יום טוב. אי אפשר לתת ממך שיעור על יום טוב?
מגיד שיעור: אמרתי לך עכשיו מה? כך אני מתכוון.
בעצם, כל תפילה של כל יום היא דבר שבונה ומתקן בכלליות. למה? זו לא שאלה כלל. אי אפשר לבוא אליך עם סברות כאלה. כן, כן, כן, להיפך, אבל מה שמתכוונים שבפרטיות זה דבר חדש.
קהל: נכון. במילים אחרות, זה פרט חדש, אבל זה לא עולם חדש.
הרש״ש על “בראשית ברא אלקים את השמים”
מגיד שיעור: “בראשית ברא אלקים את השמים”, נו, האם השמים לא כל העולם? שמים זה לא כל העולם? לא! זה שמים קטנים! כמו שהרש״ש אומר, זה “זונדה אותו יום”, אני מתכוון. זה השמים של אותו יום. אבל השמים באופן כללי זה שמים רחבים יותר. ויום טוב זה הפירוש שעוסקים בכל השמים, או ביותר גדול, אולי שנה שלמה נגיד, או מכו׳. זה נכון שכל יום מצטרף לדברים גדולים יותר, אבל היום ככל שהוא יום הוא קטן, זה רק יום אחד, זה דבר קטן. כך אני מבין.
זה יום אחד מאוד גדול, יש בו את כל הכלליות, כן, אבל זה עדיין לפי ערך.
הבעל שם טוב על ד׳ כוסות — גאולה פרטית וכללית
מגיד שיעור: מצאתי כמה דברים אצל יחזקאל שדיברנו עליהם בפעם הקודמת. צריך לראות אם אני יכול למצוא את זה.
קהל: מה, לפסח? מתי למדנו את זה, לפסח?
מגיד שיעור: לפורים, לפורים.
קהל: לא, לא, זה היה באמצע איזה קטע. משהו היה. בוא נראה, אין לי את אותו חלק. למדנו על גאולה פרטית וגאולה כללית.
מגיד שיעור: אהא, אוקיי.
קהל: אתה זוכר?
מגיד שיעור: כן. דיברנו על ד׳ כוסות, דיברנו על.
קהל: עשיתי ד׳ כוסות, כן. מצאתי כמעט מפרש על הבעל שם טוב שאומר לא ממש, זה לא התאים ממש לארבעה שלי, אבל בערך. אני צריך למצוא את זה.
שיטת הגר״א על ד׳ לשונות
קהל: רבותי, החידוש הגדול הוא שהגר״א אומר ש“וגאלתי” היא השנייה מארבע, “ולקחתי” היא טעות סופר מהמדרש.
מגיד שיעור: שמה?
קהל: זה גר״א מופלא, אני לא יודע למה.
מגיד שיעור: מה זה אומר השנייה מארבע?
קהל: הוא אומר “וגאלתי” היא שתיים, “ולקחתי” אין בד׳ לשונות. כך אומר הגר״א. זו טעות סופר במדרש.
מגיד שיעור: אני לא יודע. מה יש לי ממנו? מה זה משנה לי? כלום. אם כל אחד כך צריך ללמוד כך.
קהל: אה, צריך.
מגיד שיעור: מה? איי, אני לא מבין. אני לא מבין מה עשיתי.
קהל: אגיד לך משהו על הכללי?
מגיד שיעור: צריך את החלק הראשון או את החלק השני?
קהל: של מה? אתה מתכוון מהבעל שם טוב על התורה?
מגיד שיעור: כן.
קהל: תראה, אם מבינים כבר את החלק הראשון, אפשר ללכת לחלק השני.
מגיד שיעור: תגיד לי ככה, אתה…
קהל: לא.
סימני גאולה — האם צריך לדבר על זה?
מגיד שיעור: תפוס שיחה. כל הענינים של גאולה, צריך לחפש סימני גאולה או לא.
קהל: אה, כבר אמרתי על זה שלושה שיעורים, אבל ברמיזה, לא במפורש.
מגיד שיעור: מה המעלה לדבר על זה?
קהל: לא, ברגע שאומרים את הנמשל, ברגע שמדברים בפרטיות, הציבור חושב שזה סתם פוליטיקה. אז צריך לומר את הדבר, וכל אחד לעצמו מבין איך מיישמים על הפרטים.
מה זה אומר “קץ” — הסדר של הבריאה
מגיד שיעור: אבל אז מה התועלת משלושת השיעורים? שיש קץ, יש דבר שנקרא קיצים. קיצים אומר רק שיש סדר. כמו שאומר המגיד מקוז׳ניץ… לאראיתי שהוא אומר את זה בשמו, אבל אני אומר אחריו. המגיד מקוז׳ניץ אומר הרבה פעמים שיש סדר, הוא קורא לזה סדר… אני לא זוכר יש לי מילה לזה… “סדורים מששת ימי בראשית” עומד בחז״ל על דברים שונים, כן? זה מסודר, כבר יש סדר מראש איך הכל הולך. וחוץ מזה יש סדר של בחירה.
הוא מדבר על זה שיש לזה קשר לכלל ידיעה, סתירה של ידיעה ובחירה. אבל מה שאני מבין הוא, שלחשוב שיש קץ, קץ אומר שיש סדר באופן כללי. במילים אחרות, זה כמו טבע, זה כמו דבר טבעי. יש… כל שבעים שנה משתנה המלכות, אני יודע, או כל חמישים שנה, או כל שמיטה, כל… יש סדרים. ניכר שיש לזה קשר רב מאוד לשמיטה. הפרשה אומרת ששמיטה… יש תורה שלמה של שמיטות מהמקובלים, דניאל, שבעים שבועות, כל מיני חשבונות כאלה.
משל של אדם — קץ ובחירה
עכשיו, זה כמו קבוע מראש. את זה אפשר לדעת, וכשהיו רחבים יותר, יכלו לדעת מה יהיה עד סוף כל הדורות. אבל זו רק המסגרת הכללית. זה אומר, כמו… שיודעים שכל אדם ימות. זה לא אומר שמתים מעצמם, זה לא אומר שמתים בדיוק באותה דקה, או שאין מעשים שיכולים לגרום לאדם למות, שזה יצליח טוב יותר או גרוע יותר.
אז כל חישובי הקיצים, מה שכתוב “תיפח רוחם של מחשבי קיצים” לא אומר שאין קיצים. זה אומר שאם חושבים שדברים קורים מעצמם, שלא צריך לעשות תשובה, או שלא צריך לעשות דברים בעצמנו טוב יותר, או שלא יכולים לעשות גרוע יותר…
לא יכול להיות אחרת מהקץ. אבל הקץ הוא יותר דבר כללי, זה יותר… אני קורא לזה מסגרת, או… במובן מסוים… נגיד, יש קץ. זה חייב להיות, זה חייב להיות. אני משתמש במשל של אדם. כל אדם בסוף ימות. אבל אדם אחד עסוק לעשות חשבונות מתי הוא ימות, במקום לנסות לחיות טוב, והוא עושה את עצמו לטיפש, הוא מבזבז את הזמן.
אז אם אתה רוצה לומר שיש קץ, בוודאי צריך להבין שיש סיבות. אם אי אפשר לחשב קץ, למה כתוב בתורה קץ? בטח שיש תועלת מלדעת את הקץ. התועלת היא שאתה מבין שהסדר שבו אנחנו, השלב במעגל שבו אנחנו, הוא לא לנצח. יש דבר שנקרא גלות, ואחרי כל גלות באה גאולה. אחרי מאה שנה, אחרי ארבע מאות שנה, אחרי מאתיים ועשר שנה עם קושי השעבוד, מה ההבדל. זה הקץ, וזה דבר טבעי. זה לא בא כי אנחנו עושים תשובה. אנחנו צריכים לעשות תשובה בגלל זה. לא הכל תלוי במעשינו. יש גבול כמה תלוי במעשינו. אדם יכול להיות הצדיק הגדול ביותר, אליבא דהייתי דאמרינן הוא ימות, כן? אבל…
דיון: לדבר על מלחמות וגאולה
קהל: אבל לדבר על המלחמות, אם יש משהו שזה מוביל אותנו למעשה, אני יכול להבין. אם לא, עדיף לא לדבר על המלחמות.
מגיד שיעור: רוב האנשים שמדברים, “אה, זה סימן לגאולה,” וממילא מה? אתה יכול לעשות משהו בנוגע לזה? נעשה טוב יותר? נעשה גרוע יותר? יש לך איזו עצה איך לנהל את המלחמה לפי זה? הוא לא אומר כלום. בסך הכל שיש חשבון. בוודאי יש חשבון. אני יכול להגיד לך מראש שלכל דור יש שלוש מלחמות שלו. אני לא יודע, אבל זה נכון. אבל מה יש לי מזה?
קהל: תפילה, התפילה יכולה עדיין לשנות. זו הנקודה.
מגיד שיעור: תפילה ותשובה, הכל, כן. זה יכול לשנות. אפילו את הקץ עצמו, זה יכול לקרות לטובה, זה יכול לקרות לרעה.
קהל: כן, אבל לא אמרתי שלא צריך להתפלל.
מגיד שיעור: לא כדי שתוכל לבקש את זה.
קהל: כן, אבל אני רוצה ללמד אותך מה זה הקץ, מה זה הסדר של הבריאה. תפילות אתה יכול להתכוון. אמרתי לך שלדעתי מה שאתה יודע, זה לא מה שאתה רוצה. אתה רוצה שייקחו אחריות על פרטי מעשיך, על לעשות תשובה.
מגיד שיעור: זה מובן. אם אתה מדגיש יותר את החלק, אתה קורא לחלק שהקב״ה עושה, שזה ממש הנכון. אבל אם אדם כל הזמן מדבר על מה שקורה מעצמו – נכון שזה קורה מעצמו – אבל הוא מדגיש את זה, והוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו. זה נעשה… וזה גורם שלא יעשה. זה נעשה…
ידיעה, בחירה, תפילה ואמונה גדולה
ידיעה, בחירה וכוח התפילה
בוודאי יש חשבון. אני יכול להגיד לך מראש שלכל דור יש שלוש מלחמות. אני לא יודע, זה נכון. אבל מה יש לי מזה?
אבל התפילה יכולה עדיין לשנות, מי הם הילדים.
תפילה ולעשות, הכל, כן. זה יכול לשנות. אפילו את הקץ עצמו, זה יכול לקרות לטובה, זה יכול לקרות לרעה.
אמרתי לך, אתה לא לבד כאן, אתה לא יכול… לא כי אתה יכול לבקש משהו כאן.
כן, אבל אני אלמד מה אתה יכול, מה זה הסדר של הבריאה. תפילות אתה יכול להתכוון. אני אגיד לך שזו הידיעה שאתה יודע. ולא מה שאתה רוצה. העולם הוא ספציפי בכל דבר, זה לא מקרי.
זה מדגיש, אם אתה מדגיש יותר את החלק, אתה קורא לחלק שהקב״ה עושה, שזה ממש הנכון. אבל אם אדם כל הזמן מדבר על מה שקורה מעצמו, נכון שזה קורה מעצמו, אבל הוא מדגיש את זה והוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו. אז זה נעשה… וזה גורם שהוא לא יעשה, וזה נעשה עוד יותר גרוע, עושה את זה עוד יותר גרוע, כן? אז אני לא רואה שכל האנשים ש… כן…
הגבולות של בחירה בתוך הסדר
בטח יש איזה תהליך בעולם, ויש מהלך מסוים איך… אני יודע אפילו כמה אפשר לשנות במעשים. על כל פנים, אפשר לשנות בתוך… כמו שאומרים כמו מי שיש לו מזל מאדים, הוא יכול להיות רוצח או שוחט, הוא לא יכול להיות משהו אחר, כן? אפשר לשנות בתוך הסדר אתה יכול לשנות, שיהיה ככה, שיהיה ככה.
דיון: אחישנה והסדר של הבריאה
קהל: אחישנה… מה?
מגיד שיעור: אתה לא מדבר על החלקים עכשיו של אחישנה?
אחישנה אומר את זה, אבל זה עדיין בתוך ה… לזה אין סתירה. כך אני מתכוון. האחישנה היא שבתוך… למשל, כתוב שצריך להיות ארבע מאות שנה, עשו בחינה של ארבע מאות שנה. אבל עדיין יש בחינה של ארבע מאות שנה, לא נעלמו ארבע מאות השנה.
קהל: מה? הידיעה היא כמו המסגרת?
אני לא יודע. הרבי מקוצק אמר שזו יום בחירה. אני חושב שאולי הוא מדבר על רמה גבוהה יותר, על מדרגה גבוהה יותר. מה זה…
קהל: כן, כמו שאתה אומר קודם. איך? אני חושב, זה בהגדה שלו… אה… הרבה פעמים. הוא מדבר על זה הרבה פעמים. אה… אני לא חושב איך. יש לי את ההגדה שלו. זה עדיין מונח כאן, שם הוא ראה את זה. שם זה ליקוט… זה הרבה פעמים. זה כתוב, זה כתוב הרבה פעמים, אולי כאן אצל חושב מחשבות, הוא מדבר על זה בספרו הרבה פעמים. עבודת ישראל זה לא ספר ארוך. הוא יודע. יש לו עוד ספרים גם, אבל גם שם הוא דיבר על זה… אה… אני יודע, אני לא חושב איך. הוא מדבר על…
חשבונות ומעשים — שניהם נחוצים
אז, כך אני לא רואה שזה… הפשט הוא, אם עושים כבר… אה, לא, הוא רוצה נקודה אחרת כאן… אם עושים כבר כן חשבונות, צריך גם לעשות את הדברים שעושים עליהם את החשבונות, מבין? יש מישהו שהוא עושה את המעשה, ואחר כך בא שני ואומר פשט, שיש רמזים בפסוק. כן, ואיך זה נעשה רמזים בגלל מה שהוא עשה את המעשה. אתה אומר רק את הרמזים, זה… זה מזויף. כך אני מתכוון.
הבעש״ט: השכינה מדברת דרך המתפלל
הכנה לתורה
אבל מה צריך לומר לאורך? מה לומר את החלק מהבעל שם טוב? התכוננת לחלק הזה, אמרו את החלק הזה בהתחלה? אבל נכין עוד חלק אחד. ואפשר להתכונן לחלק הזה ולחלק הראשון. ראית את החלק הראשון, איש בעל תפילה. נאמר פעם את החלק הזה. ואפשר אצלך את השליח ציבור? אפשר לא לסיים? לא סיימתי את החלק הזה אף פעם. צריך לסיים את החצי השני שלו. ה“כתיב שנים ושלשים”, ו“וצריך לשמוע ידוע”, אצלי זה העמוד הבא, אני לא יודע.
התורה: לשמוע מה השכינה אומרת
“וצריך לשמוע בכל תיבה”. את זה כבר למדנו אולי. “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר”. כן? את זה כבר למדת, אמרת? “שהשכינה עולם הדיבור”, “שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”. כן, את זה כבר דיברנו עליו. שבמקום לכוון, הוא אומר את המילים, אחר כך הוא שומע מה הוא עצמו אמר, כי בסופו של דבר הוא אמר שהשכינה אמרה את זה.
“צאה הר”, כבר למדנו, “זה תתברר, ולתת עזרך ליוצרך”. אני לא יודע מה זה אומר.
אמונה גדולה — להכיר שהשכינה מדברת עכשיו
ויש כאן דבר: “וצריך אמונה גדולה לזה”. צריך להיות לזה הרבה אמונה. “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”. כן, דהיינו, שאיך… “אמונה גדולה” הוא מתכוון לומר, כי הנטייה של האדם היא לחשוב שהוא זה שמדבר. וצריך אמונה גדולה לתפוס שהוא לא המדבר, אלא השכינה, והוא רק שושבינא, כן? הוא רק שושבין לשכינה. הוא לא עושה את זה בעצמו.
והוא מוסיף לזה עוד פשט כמו… זה פשוט שצריך להיות אמונה, מאחר שאם לא אדם חושב שזה בעצמו. אני לא יודע, זה גם קצת דעת לדעתי, אני לא יודע. כל דבר אני חושב שזה דעת, בכל מקרה. כי יש לי… קיצור, אצל מישהו…
ביאור: למה זו אמונה?
יש שני דרכים, כן? או יש מישהו שהוא אומר משלו… יש לו נוסח תפילה משלו, אני לא יודע, הוא עושה תפילות משלו, צריך בוודאי שם להגיע לרוח הקודש, אני מתכוון, אם זו בכלל תפילה בכלל, לא הוא עושה את זה.
יש שני שהוא אומר מה שכתוב בסידור. אז בוודאי בוודאי לא הוא עשה את זה. מי אומר את הסידור? מי עשה את הסידור? כתוב בסידור כבר אלף שנה. מאיפה בא הסידור? מרוח הקודש, מה… אני לא יודע, מאנשי כנסת הגדולה, מי עשה את התפילה, היהודים שנוהגים לומר את זה. אז בוודאי השכינה לא מדברת אתה, כן? אז, אני לא רואה את ה…
אבל האמונה היא שזה עכשיו. חשבת שאתמול השכינה כתבה את זה, והיום אתה חוזר על זה? לא, השכינה אומרת את זה גם עכשיו.
וזה מה שכולנו מאמינים. כולם מאמינים בזה, כן? כל אחד מסכים ש…
קהל: ביטול באחד.
כן, אבל זה…
קהל: זה דיבור של הקב״ה.
כן.
קהל: זה דיבור של הקב״ה.
אמונה קטנה ואמונה גדולה
זו ההוכחה שגם עכשיו זה כמו שהיה אז
זו ההוכחה שגם עכשיו זה כמו שהיה אז. כמו שכל אחד מאמין שפעם, בראשית ברא, הקב״ה ברא את העולם, ואחר כך כבר נברא. זו נקראת אמונה קטנה, כביכול, כמו שאנשים אומרים בפשטות. אבל צריכים אנשים לתפוס שזה אומר שהקב״ה עושה גם את העולם עכשיו, כן? מה שהבעש״ט אומר כל הזמן, שזה עכשיו.
והעכשיו קשה להסביר. מה?
דיון: אם הקב״ה עושה הכל, למה להתפלל?
קהל: זה מעניין. יש שאלה פשוטה: אני לא רוצה למסור את רצוני להקב״ה. אני לא צריך כלום, אני אתן להקב״ה בעצמו להיכנס, מתי שהוא רוצה שייכנס.
מגיד שיעור: לא צריך להתפלל, באמת לא צריך. הקב״ה מתפלל בשבילך, אל תדאג.
קהל: כן?
מגיד שיעור: טלית נאה, שלחן נאה.
לא, באמת לא צריך. אני לא מבין. איך הקב״ה עושה שאתה תתפלל? הוא אומר, הוא כותב בתוכך חשק שאני אתפלל.
קהל: איך הוא עושה את זה? אם מישהו נמצא בסביבה, הוא עושה את זה כך. אם מישהו נמצא בדרכים אחרות, הוא עושה את זה בדרכים אחרות.
קהל: יש הבדל בפועל?
מגיד שיעור: זה כל כך רע?
קהל: יש הבדל? אני מתכוון, האמונה צריכה להיות אמונה.
מהי אמונה גדולה?
כן, אבל האמונה שאנחנו קוראים אמונה, כי זה לכאורה נגד איך ש… זה לא נגד השכל. אני מתכוון שזה נגד השכל שרואה את האדם יותר ישות, שיותר עכשיו, האמונה נעשית עול שכבר יש עולם. ומה שאנחנו קוראים, מה שהבעש״ט קורא אמונה, הוא רק השכל או ההתבוננות או ההשראה שמראה לך שמה שאתה יכול לומר ש… הקב״ה סיבת כל הסיבות. כן, מאחר שצריך לחשב מה קרה בעולם העשייה, ועולם היצירה, ועולם הבריאה, עד שמגיע להקב״ה… זו לא אמונה, זה כולו דרך השכל. זה מבין כולו כל אחד, אני מתכוון, ומסכים, אף אחד… מדברים הרי על מאמינים, רוב האנשים מסכימים שכך זה. אבל הוא לא מודה, כן, הוא לא רואה שהרגע, שעכשיו זה הקב״ה, שעושה את זה.
אז האמונה גדולה היא ההכרה, ה… יכול להיות שזה בא מהתבוננות מסוימת, אני יכול להסביר למה זה נכון. זה לא משהו שמאמינים לתוך העולם. אבל זו אמונה גדולה, כי אנחנו חיים הרי בזמן, אנחנו חיים הרי כן, כאילו כבר היום יש משהו, או כבר עכשיו יש משהו.
כמו שאתה אומר את אותו הדבר
כמו שאתה אומר את אותו הדבר. כן, בוודאי הקב״ה ציווה להתפלל, אבל אני לא מתפלל עכשיו ישירות בגלל זה, אני מתפלל כי הקב״ה ציווה להתפלל שם אני יודע כבר במעמד הר סיני, ואחר כך באו הרבנים עשו סדר התפילה, ואחר כך בא בקיצור השתלשלות ארוכה, וזה אני מתפלל. אבל זה מה שזה נראה.
אבל האמונה אומרת, חשוב אבל קצת יותר עמוק לראות את זה, או להאמין לראות את זה. מה שהוא קורא אמונה פירושו שזה יהיה בהכרה, כן, שזה לא יהיה משהו מעשה שאני מספר, שזה יראה שהטעם, כן, שואלים כמו שאני…
משל הרכבת
אני אומר את הדרך שכבר אמרתי את המשל שלי על הרכבת, כן? אני הולך במשל שלי על הרכבת. מה? אתה מחזיק לי אמונה בשעת מעשה, פשוט. אני מחזיק במשל של הרכבת, אותו הדבר. אז אבל מה שהוא קורא אמונה גדולה היא… אני אומר את המשל של הרכבת, אי אפשר להכחיש את המשל. אני יודע מה אני אומר.
כן, המשל של הרכבת הוא, שזה דבר פשוט מאוד, יש רכבת, רכבת ארוכה, יש לה הרבה קרונות, קרונות, כן? הרבה, הרבה קרונות נוספים, ואדם עומד בסוף, באחרון, והוא אומר, מי גורר את החלק האחרון של הרכבת, את הקרון האחרון? זה שלפניו גורר אותו, כן? זה נקרא שתיים שלוש השתלשלות, זה שלפניו גורר אותו. הולכים לקודם, אומרים לו, את מי שואלים… זה שלפניו, וכך חוזר חלילה עד שמגיע לראשון, שם הקטר, המנוע, המניע שהוא מוביל את זה, אומר, אה, הוא מוביל את כולם, אבל הוא לא מוביל את כולם…
משל הרכבת — העמקה בהבדלים
ההבדל בין כמות ואיכות
הרבה קרונות נוספים. ואדם עומד בסוף, באחרון, והוא אומר, “מי גורר את החלק האחרון של הרכבת?” את זה גורר הקרון, האחרון… זה שלפניו גורר אותו, כן? זה נקרא סדר השתלשלות. זה שלפניו גורר אותו. טוב, את הקודם, אומרים לו, “את מי הוא גורר?” את זה שלפניו. וכך חוזר חלילה עד שמגיע לראשון. שם הקטר, המנוע, המניע שהוא מוביל את זה. אומר, “אה, הוא מוביל את כולם.” אבל הוא לא מוביל את כולם, הוא מוביל קודם את זה, אחר כך את זה, ואחר כך את זה.
כך אומר הטיפש, זה שלא מבין אמונה, מה שאנחנו קוראים היום אמונה. בא החכם והוא אומר, “אני שואל אותך שאלה: האחרון, השני לפני האחרון, הוא יכול לעשות משהו? הוא לא עושה כלום. זה נכון שהוא גורר, כי אם לא היה הוא, לא הייתה מגיעה המשיכה לאחרון, נכון. אבל לעשות הוא לא עושה כלום. ההבדל של הראשון עם השני הוא הרבה יותר גדול מההבדל של השני עם השלישי. זה כל… אני קורא לזה ‘כמות׳ ו׳איכות׳, אין לי מילה יותר טובה. האחרון עם זה שלפני האחרון זה הבדל של כמות: הוא גורר אותו והוא גורר אותו, הוא עומד אחד לפניו, זה רמה אחת לפניו. אבל ההבדל של הראשון עם השני, וממילא ההבדל של הראשון עם כולם, זה הבדל של איכות. הוא עושה בכלל שהרכבת תנסע, וכל האחרים לא עושים כלום שזה ינסע.
זה נכון, אתה יכול לומר שהוא מעביר את השפע, נכון? הוא מביא את השפע מהראשון לאחרון. בסדר. אבל לעשות הוא לא עושה כלום. הוא לא מחדש שום פעולה, הוא לא מחדש, הוא לא יוצר, הוא לא אחראי באמת על שום דבר. וממילא, זה נכון, אתה הולך לאחרון לומר בבחינת סדר השתלשלות, נכון שזה שלפני האחרון גורר אותו, אבל זה הרבה יותר נכון שהראשון גורר אותו.
זו האמונה העיקרית והחזקה
זה נכון שיש מלאכים, יש כל סדר השתלשלות בינינו לבין הקב״ה. בסדר. אבל זה הרבה יותר נכון מזה שהראשון… כי כל הדברים האלה הם רק כלים, רק כמו צינורות, רק הם מעבירים את החיות מהקב״ה עד אלינו. אבל מי שעושה את זה באמת הוא הראשון, כי כל האחרים לא עושים כלום, אין להם שום כוח יצירה, שום כוח של עשייה כלום. אז להיות החלק האחרון של הרכבת… הראשון בדיוק כמו שהוא מוביל את כל האמצעיים. זה אפילו לא נכון לומר שהרכבת הראשונה מובילה יותר את השנייה מאשר את השלישית, אלא בהבדל הקטן של כמות. כלומר, במילים אחרות, נכון לומר שהשלישי צריך את השני כדי להגיע לראשון.
הנמשל עוד יותר טוב מהמשל
הנמשל עוד יותר טוב. הנמשל הוא נמשל נורא. למה? כי בנמשל ההבדל הוא לא רק בין אחד שמוביל, אחד שמוביל הכל, אלא יש הבדל בשחקן, שזה שמוביל הכל, אנחנו יכולים לפעמים לתפוס את עצמנו ברבונו של עולם, אנחנו חושבים שתפסנו את עצמנו בכתר, תפסנו את עצמנו ביסוד, במלכות, בכתר של מלכות, תפסנו את עצמנו בעולמות.
וממילא מה? וכך גם נראה תרשים.
לא, זה יותר טוב, הנמשל הרבה יותר טוב. ההבדל העיקרי שיש בנמשל מהמשל הוא, שבמשל החלק הראשון לא באמת עשה את השני. הוא מוביל את השני, אבל הוא לא עשה אותו כלום, הוא רק נתן לו חור קטן. וממילא כל המערכה שאומרת שהוא מוביל, את זה עשה השני, האדם עשה את זה, או הקב״ה עשה את זה, אני לא יודע מי, אין הבדל. את זה עשו, הוא עשה. אבל מה שאין כן בנמשל יש דבר שלישי, חוץ מזה שהוא, הראשון, גורר את השני, וממילא גורר את כולם, הוא גם עשה את כל המערכה שאומרת שהראשון יגרור את השני. הוא באמת עשה את כל הדבר. מבין מה אני אומר? זה אפילו יותר.
אמונה — המיקוד של המבט
מהי הנקודה של אמונה
אבל אין הבדל, מה שאני קורא רק, שהנקודה של אמונה שיש כאן היא התפיסה. שאדם מסתכל, שאני מסתכל על העולם, שאני מסתכל על עץ, זה בדרך הטבע, כלומר בבחינת התבוננות שהיא ממטה למעלה, כן, בבחינת הטבע אני רואה שיש עץ. מי עושה את העץ? האדמה עושה שהעץ יגדל, והמים. מאיפה באים המים? מהגשם. והגשם בא מ… אני לא יודע. זה, אבל בבחינת אמונה, זה אומר זה אחד שאומר שהראשון עושה וכל האחרים שכל האחרים באמצע עושים, הוא אומר מיד, אני רואה עץ, אני רואה את הקב״ה. העץ עושה הקב״ה, הקב״ה עושה שהעץ יגדל. עושים ברכה על זה, כן? אתה אומר המוציא לחם מן הארץ. הקב״ה מוציא… ראית פעם את הקב״ה מוציא לחם מהאדמה? אנשים עושים את זה, כן? מה הוא אומר? הוא אומר סך הכל, כן, ומי עשה את האנשים? וממילא כשאני עושה ברכה, בבחינת אמונה אני מדלג על כל המהלך, ואני אומר שהקב״ה עושה שיבוא לחם מהאדמה. ואז הוא רואה את זה, כשאני אומר את זה אני אומר את זה, כשאני רואה את זה, זה אומר שיש לו אמונה. נכון?
דיון: ביטול ומציאות
שאלה: אם אני אומר, אני מתכוון שלא השתמשת במילה ביטול. מה זה ביטול פשט? אני הולך, אני נותן להקב״ה לעשות, כדי שאוכל למחוק את המציאות שלי, אני נותן להקב״ה לעשות. לא בלעת את זה כי אתה לא מבין שזה אחד, אתה לא מבין שאני הולך מזה. הקב״ה עושה את זה, הקב״ה עושה את זה כאן אנחנו. אתה הישות הכי גדולה כשאתה מחפש את עצמך, אתה אומר שהקב״ה יבוא, עשית לעצמך מציאות.
מגיד שיעור: כן, אני לא יודע מה… הרמב״ש כמעט אף פעם לא אומר את המילה ביטול, זו מילה ליובאוויטשית. מה? בעל התניא? בוודאי. בעל התניא משתמש במילה ביטול הרבה. אבל מה ביטול… כאן ביטול בבחינת ענווה, בחינת תנועה נפשית שלך. אבל אני אומר כאן, זה יותר כמו… זו השאלה של במה אתה מתבונן. על איזה היבט, על איזו נקודה של המציאות אתה מסתכל?
אם אתה מסתכל על זה שהאחרון… זה רק חלק. אם אתה מסתכל על המציאות שהתשעים ותשעה גורר את המאה, זה נקרא טבע, זה נקרא חכמת הטבע, אני יודע מה. אם אתה מסתכל על זה שהוא, כל הכוח שלו וגם כל המציאות שלו, וגם זה שאחד יכול לגרור את השני וכן הלאה, וגם זה שאני יכול לדבר על זה, רגע אחד אני אדבר על זה, זה הכל עשה הראשון, שאנחנו אפילו לא יכולים להבין מה הראשון, אנחנו יכולים רק לומר שיש ראשון.
ביטול לפי התניא
זה נקרא הביטול. זה אומר שהביטול בתניא תמיד בא לומר שהמקור, השורש, הענף בטל בשורש, נכון? מה פירוש הוא בטל? שהוא לא נחשב בערכו. הוא מחזיק את עצמו מאוד גדול, אבל זה כי הוא מסתכל על מה שהוא, אבל הוא לא תופס שהוא בא מאיפשהו, אין לו שום… כן?
זו שאלה של על מה אתה מסתכל. ההבדל של אמונה שאנחנו מדברים כאן, אמונה ולא אמונה, זה לא הבדל של אמונה וכפירה, זה לא הבדל של לא להסכים שזה כך. אתה לא מסכים שזה כך זה שיחה אחרת. מה שאנחנו מדברים כאן על אמונה אנחנו מתכוונים לפוקוס, כן? מה זה הפוקוס? או על מה אתה מתרכז? על מה הוא מסתכל? האם הוא מסתכל על האחרון? אולי לפעמים צריך להסתכל על זה. או שהוא מסתכל על הראשון. הוא מסתכל על זה ש… ועל הדרך איך הראשון מוביל גם את האחרון. הראשון עושה גם את האחרון.
משל הלוגו על הקרון — נס כסימן
דיון: הרכבת ובעל העגלה
קהל: אבל אני מתכוון שהוא שם את ה… מה? זה לא? אצל בעל עגלה זה לא גם כך? לא גם כך? לא גם שמה? שיש לו אמונה שיש לו כוח? והאמונה עושה שהעגלה תהיה לה כוח?
מגיד שיעור: כן, זה כאילו כאילו שהראשון עושה הכל, זו לא רכבת. אבל אתה לא מתרכז על הנקודה שזו רכבת. הרכבת היא עובדה מעשית. מה אנחנו יודעים איך זה הגיע לכאן? אתה רוצה לעשות רכבת?
משל הלוגו
יש מה שקוראים נס למשל, היה… אמרתי פירוש אחר על נס בדרשה שלי על הרכבות, אבל מה שאנחנו קוראים נס היה כמו כאילו שאם החלק הראשון של הרכבת, המנוע, אם הוא יכול להוביל הכל, הוא יכול גם ביום אחד לעבור לאחרון ולתת לו דחיפה. הוא לא משועבד לכל הסדר. הוא יכול להפסיק מזה וללכת ישירות אליך. זה אומר ש“אני ה׳ לא שניתי”.
זה יכול להיות, אבל זה יכול גם להיות בבחינת האמונה עצמה. אני מתכוון שיש דבר יותר עמוק. זה יכול להיות בבחינת האמונה. אמרתי משל שנס, התרגום, נס זה הרי התרגום סימן, אות. אמרתי שנס זה התרגום כמו שמסתכלים על הרכבת יש דברים שונים. בקרון האחרון של הרכבת, שמעת כבר את הדרשה? לא? אני אגיד את זה שוב.
על הקרון האחרון של הרכבת יש, זה נראה אחרת. על הקרון האחרון של הרכבת יש הרבה הבדלים. יש גלגל שמסתובב, והוא מסתובב מהראשון, וכן הלאה. ואחד שואל למה יש את החלק הזה? התשובה היא כדי שכך יתפס החלק של התנועה מהקודם, שזה תופס את זה.
חוץ מזה יש עוד דברים שם שאין להם קשר לזה. יש למשל תמונה יפה, לוגו יפה, ציור כזה של מי שעשה את הרכבת, או משהו כזה. עכשיו, החלק הקטן הזה שיש בחלק האחרון של הרכבת, למה הוא כאן? מה הוא אומר? מה הוא עושה? הוא לא עוזר שהרכבת תנסע. אפשר לשאול למה הוא כאן? אין תשובה. הוא כאן כדי שהרכבת תוכל לקבל את הכוח מהקודם. הוא לא עושה כלום. מה הוא עושה? הוא מספר לך שיש ראשון. הוא מספר לך שכל הרכבת שאתה רואה מישהו הוביל, מישהו עשה, הוא בא מאיפשהו.
נס = סימן מהקב״ה
אז נס שאנחנו עושים אות, נס, התרגום הוא שזה סוג שאנחנו עושים, או שהקב״ה עושה, זה סוג דבר שהוא לא אומר כלום. הוא לא אומר לי איך בא זה מהראשון. הוא אומר סך הכל שזה סימן, זה אומר סימן, או המקובלים קוראים, רבי יוסף ג׳יקטיליא קורא לזה סימן. זה סימן שהקב״ה עשה את זה. זו הדרך איך זה…
קהל: המיסטיקה.
מגיד שיעור: מה?
קהל: זה אומר את המיסטיקה.
מגיד שיעור: זה אומר להוציא את המיסטיקה.
קהל: לא, לא, זו המיסטיקה. זו התגלות. זה אחרת כי בעצם לא מפריע לכל התכלית של אנשים, אבל העולם לא מכיר. שאם אתה כבר מחזיק בעברית זו כל התכלית בעצם הניסים.
מגיד שיעור: בסדר, כשאתה תופס את זה, התפיסה של זה. אה, אני רוצה להגיע לכאן. הוא אומר לך עוד דבר, הוא אומר צריך אמונה גדולה, זה פשוט שצריך אמונה. ולא לשים את זה ב… הוא לא חי כך. אבל אחר כך הוא אומר, כי השכינה נקראת אמונה, ובלי אמונה הוא מפריד.
שכינה ואמונה — קניינים
הוא אומר דבר מאוד מעניין, הוא אומר שלשכינה יש קניינים שונים, כן? קניינים פירושו שזה משולב שזה יוצא בדרך, כן? כך אומר הרמ״ק בפרדס רימונים בשער הקניינים, שכשאנחנו אומרים ש… אחד הדברים, יש בעיות.
כינויים של השכינה — הרמ״ק ור׳ חיים ויטאל
הוא אומר עוד דבר, הוא אומר שצריך אמונה גדולה. זה פשוט שצריך אמונה, כי הוא לא חי כך. אבל אחר כך הוא אומר, מפני שהשכינה נקראת אמונה, ובלי אמונה הוא מפריד.
הוא אומר דבר מעניין מאוד, הוא אומר שלשכינה יש כינויים שונים, כן. כינוי פירושו, אני מתכוון שזה מלשון שזה מתבטא בדרכים, כן. כך אומר הרמ״ק באריכות בשער הכינויים, שכאשר אנו אומרים שאחד מהדברים… כן, הרי יש כל מיני קודים, השכינה נקראת צדק, ונקראת אמונה, ונקראת לבנה, ונקראת בתולה, ואלף עוד דברים בזוהר.
מחלוקת: האם כינויים הם רק דרך להסתיר?
והיו מקובלים שאמרו שזו סתם דרך להסתיר את הסוד. הוא מביא מר׳ משה די ליאון, אני לא זוכר ממי, שזו סתם דרך להסתיר את הסוד. ספר יוחסין של ר׳ משה די ליאון, לא ברור מי כתב אותו. והמקובלים לא רוצים לומר את השכינה, אומרים הם, יום אחד זה נקרא כך, יום אחד זה נקרא פרי העץ, ומחר זה נקרא פרי האדמה, וכן הלאה.
והרמ״ק כועס מאוד על הפשט הזה, הוא אומר, אין זמן שלא יכול למצוא כמה קודים מעטים. אז הוא אומר שזה לא נכון, הוא אומר קצת אחרת.
שיטת הרמ״ק: כל כינוי הוא בחינה אחרת
אבל יש עוד דבר שהוא אומר. דבר אחד שהוא אומר הוא שכל אחד מהכינויים מבטא בחינה אחרת, זה לא אותו דבר.
שנית, שכאשר אומרים כינוי, כך אומר ר׳ חיים ויטאל גם בשער מ״ב שלו, שכאשר אומרים כינוי, למשל שכאן כסא הוא ברמז השכינה, וכאן רומז אמונה, וכדומה, הכוונה לומר שבעולם הזה זו השכינה.
סדר ההשתלשלות: איך השכינה מתבטאת בכל עולם
לכל הדברים יש סדר השתלשלות. יש בעולם האצילות יש גם עצים, שם העצים הם ספירות. אבל כשזה בעולם העשייה, העץ נקרא מידת התפארת, והפרי של העץ נקרא מידת המלכות.
זה לא סתם משל, מצאו משל להמחיש את השייכות של תפארת ומלכות, אומרים שיש עץ ויש לו פירות, וכדומה. זה אמיתי, כי הכוח של העצים בא ספציפית מהכוח של ספירת התפארת, והכוח של הפירות בא ספציפית מהכוח של המלכות, וכדומה.
וזה יותר סימן, זה לא פשוט שזה בא. הקב״ה יכול לעשות הכל ישירות. אבל הוא עושה לזה את המשמעות, מה אתה אומר שהקב״ה עשה את העולם? אין שום סיבה למה הקב״ה לא יוכל לעשות, הוא לא צריך לעשות את כל הדברים האלה בסדר הזה. הטעם של הסדר, או אחת מההבנות של הסדר היא, כך אני יכול להשתמש בזה.
משל של ארבעת המינים: “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”
כך יש בזוהר בפרשת ויחי על לולב, “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”, המשמעות, הקב״ה עשה בעולם סימנים לכבודו, סימנים לאצילות, ועכשיו כשאני לוקח את ארבעת המינים, אני מראה בזה את שם הוי״ה. כי הקב״ה עשה כבר שהלולב יש בו סימן של הו׳, וכן הלאה. אותו דבר, מבין אתה מה אני אומר?
אמונה כמידה בנפש האדם — הבנת הבעש״ט
אז, שהשכינה נקראת אמונה, הכוונה כך, שלא סתם כדאי להאמין שכאן יש את השכינה, צריך שיהיה לי אמונה. אלא יש דבר עמוק יותר, שיש כוח כזה שנקרא אמונה.
כן, אמונה היא דבר מעניין, קיימת מידה כזו בנפש האדם שנקראת אמונה. או אפשר לומר באופן מופשט, בכלל ישראל יש מידה כזו שהם מאמינים בקב״ה. כן, אני לא מתכוון רק לאנשים, אלא פסיכולוגית, יכולת של אמונה כזו קיימת. יש גם דבר כזה במה מאמינים, יש גם דבר כזה שהיהודים מאמינים בדבר מסוים או בדרך מסוימת.
והמידה אולי היא עצמה השכינה. כלומר, זו עצמה השכינה. השכינה, כשהיא מתלבשת בעולם העשייה או בנפש האדם, זה מתבטא במידה שנקראת אמונה.
החילוק בין דעת ואמונה — בעש״ט מול בעל התניא
אז עכשיו, כשאדם מאמין, המידה של אמונה יש לכל אחד. אין דבר כזה שלאדם אין אמונה, השאלה היא רק במה הוא מאמין. אמונה היא בסך הכל המידה שאומרת… אבל אני מדבר פסיכולוגית, אמונה היא המידה שאומרת, למשל, מבחינים… הבעל שם טוב אני לא יודע אם הוא מתכוון שמבחינים בדעות, אבל בוא נגיד שיש דעת ויש אמונה. הבעל שם טוב בדרך כלל קורא לשניהם דעת או לשניהם אמונה. כך גם תלמידי המגיד. החילוק הוא, ספרים אחרים הולכים יותר עם זה. אבל בוא נגיד…
אה, הבעל שם טוב, הבעל שם טוב אומר בדרך כלל, בתולדות כתוב שאמונה היא נצח והוד. כלומר, שדעת פירושו כשזה ברור לי, אבל הוא לא מתכוון אמונה אני מאמין. בעל התניא אוהב לומר שאמונה היא למעלה מן הדעת. אבל הבעל שם טוב לא הולך כך. הבעל שם טוב הולך בדרך כלל שאמונה היא למטה מן הדעת, כמו המגיד, התולדות, וכולם הולכים כך.
במילים אחרות, ששכל, מה שהוא קורא שכל, הוא כשהוא רואה דבר בבירור. הוא רואה שכך זה, ברור לו שהדבר הוא כך. זה נקרא שכל או בינה, הבעל שם טוב קורא לזה בינה בדרך כלל, אמונה וכו׳.
אמונה כרגליים — המידה שמאפשרת לאדם להמשיך
אחר כך, אדם לא יכול תמיד לחיות כך. אפילו מי שמבין כן, יש לו מוחין דקטנות, או הוא יוצא לרחוב, או הוא חי אפילו בשעת מעשה, הנפש לא משתלטת עליו לגמרי. יש חלקים בגופו או בנפשו, שהם, אי אפשר לשבור, הם חלקים לא שכליים, מידותיו, מעשיו, הרי אין אלה חלקים שכליים.
אז כאן יש מידה שנקראת אמונה. אמונה, המשמעות שהוא יכול להיצמד, הוא יכול כאילו לזכור, אפשר לקרוא לזה זיכרון. הוא יכול לזכור שהשכל שלו אומר כך, וממילא הוא גם מחזיק כך.
הבעל שם טוב אומר שלכן אמונה נקראת נצח והוד. נצח והוד הם כמו הרגליים. שתפארת פירושה שהוא אמת, הוא יודע, וכשהוא נזכר שהוא יודע, אמונה פירושה אני יודע שאני יודע, או אני זוכר שאני יודע, ואני זוכר שאני שמעתי.
משל: ללכת לעבודה — אמונה בפועל
כמו שלכל אחד יש אמונה, כי כל אחד, כשהוא עושה רוב הדברים שאדם עושה, לא מפני שהוא הבין בשעת מעשה שהוא חייב לעשות זאת. כשאדם הולך לעבודה, הוא גם הולך בבחינת אמונה. יכול להיות שביום הראשון הוא התברר שזו עבודה טובה בשבילי, והוא הולך לעבודה כי יש לו תוכנית, והוא מבין שזה יעשה כסף וזה יביא איזה תיקון העולם וכו׳.
אחר כך, מחר הוא הולך לעבודה למה? כי הוא הלך אתמול. לא כי הוא הלך אתמול, אלא כי יש לו אמונה. אפילו הוא נזכר, נזכר הוא, הוא לא עובר על כל השכל. זה לא כל כך ברור, זה לא כל כך פתוח כמו כשהוא עשה את ההחלטה, הוא התברר ודיבר עם אנשים. וראה שזה נכון. עכשיו יש לו אמונה שכך זה נראה, ואני הולך עדיין עם מה שכך זה נראה לי. אני הולך עדיין עם זה.
מי שאין לו את המידה, הוא צריך טיפול. אני מתכוון, הוא צריך טיפול. כל יום הוא מתחיל שוב לחשוב, “אבל אולי לא עשיתי טוב? אולי לא עשיתי טוב?” מה? אין לו אמונה. לא, זה טיפול אמיתי זה.
מהי אמונה? — המידה הבריאה
מהי אמונה? אם אתמול… אני לא מדבר על הנושא של הקב״ה, כן? אמונה אני מתכוון לומר, זה לא דבר בריא שאדם יחשוב מחדש כל יום על כל ההחלטות שלו בחיים, כל מה שהוא יודע, הכל לחשוב מחדש. בסדר, זה ענין גדול לחשוב מה עושים. לפני שעושים משהו צריך לחשוב היטב ולדבר וכו׳. אבל אדם לא יכול לחיות.
לכן יש לאדם מידה שנקראת אמונה, או נצח והוד, אה, הרגליים, יש רגליים במחשבה, רגליים במעשה, שהוא אומר שאני סומך, אני בטוח במה שחשבתי אתמול, או במה ששאלתי מישהו, או במה שהחלטתי, או במה שכבר קרה לי. אני נשאר עם זה. אם זה עושה שינוי גדול, כן, צריך לחשוב מחדש. אבל בדרך כלל, אני הולך הלאה באמונה. זו מידת האמונה.
אמונה כלבוש של השכינה — המידות העליונות
עכשיו, המידה עצמה היא לבוש של השכינה. השכינה היא הפעולה, כמו כביכול גם במידות עליונות, יש את התפארת, שפירושה כשהקב״ה מראה מה הוא כמו שזה.
תפארת: כשהקב״ה מראה בבירור
הקב״ה רצה לתת ליהודים מתן תורה, זה נקרא תפארת. כן, ששת ימי בראשית נקרא תפארת. תפארת, הקב״ה הראה בבירור, “אנכי ה׳ אלקיך”, הבינו למה היהודים נמצאים שם, הבינו למה הקב״ה נמצא שם, הכל הגיוני. זה נקרא תפארת, או אולי בינה וכו׳.
מלכות/שכינה: כשלא רואים — פסח
אחר כך יש פעמים שלא רואים. פסח נקרא מלכות, מלכות בכלליות, כן? בזוהר כתוב כך, בספרי חסידות מביאים. או פעמים אחרות, כלומר, עכשיו לא רואים את זה. הקב״ה לא מראה עכשיו למה הוא בכלל לקח את היהודים. נראה שהם במצרים, והם שם עובדי עבודה זרה.
אז הוא מתנהג באמונה. כן, השכינה, אז “ויסע מלאך האלקים”, אז הוא מתנהג עם השכינה. כלומר, הקב״ה אומר, זו מידה בקב״ה. הוא אומר, “אני כבר החלטתי אתמול. אני לא צריך כל יום להחליט מחדש למה היהודים הם עמי. הם לא מאתמול.”
לא מאתמול כי זה מתיישן, זה אמיתי, זו מידה שהיא התחדשות. זו אמונה, אני סומך על מה שהבנתי בעצמי. אמונה היא באמת ביחס להבנה של האדם עצמו. יכול להיות שאביו, סבו, רבו הוא התפארת לגביו. אבל זה הרעיון שאני יכול להמשיך, אני יכול לעשות את זה אמיתי מאוד, וזה אמיתי מאוד, וזה אפילו רענן מאוד, אבל לא כי אני חושב עכשיו, אלא כי אני מאמין עכשיו.
זו המידה שנקראת אמונה, והמידה באה מהשכינה, זו המידה של השכינה.
החטא של להפריד — כשאמונה לא מחוברת לדעת
מה שהוא אומר הוא, אם אדם לא הולך עם זה, במילים אחרות, הוא אומר בוודאי, אתה שואל אותי הרי, כי בחינת תפארת, או בחינת תורה, כלומר, מי עשה את התפילה, מי עשה את המצוות, מי עשה את העולם, הקב״ה עשה את זה, יש לו בזה בחינת דעת, או תפארת, או בינה.
אחר כך, אבל בפועל, יום יום, בדרך של שנייה לשנייה של איך הוא מתפלל, הוא אומר, הוא אומר, אז הוא לא זוכר דעת, כלומר, הוא לא מאמין בדעת. השכל שלו, הוא לא מאמין. שואלים אותו, הוא מאמין? זו לא אמונה. כי אני שואל אותך, זה דעת. הוא לא מאמין בדעת של זה.
אז בעברית, הוא מפריד את השכינה מהתפארת. כי הוא אומר שהשכינה, המידה של ההרגל, המידה של לך עם מה שהיה אתמול, לך עם מה שכבר הבינו, מה שכבר הבהירו, עכשיו הולכים רק עם זה. אבל המידה של השכינה שבו, המידה, האמונה שבו, לא מחוברת למלכות שבו, לתפארת שבו, לדעת שבו. האמונה שבו, או חלק האמונה שבו, לא ביחוד עם חלק הדעת שבו, וחלק התפארת שבו.
החידוש: אמונה ככלי לאלוקות — דרך ביטול
וזה עצמו, זה גורם להבנה, יש עוד דבר עמוק יותר. זה דבר אחד. וזה עצמו, מה שצריך לומר את זה, אני אומר לך לא, סתם עשה כאילו תורה. לומר את זה גורם לכך שהאמונה, אני אומר, עכשיו הוא כבר מדבר כן על אמונה אלוקית, לא סתם מידה של אמונה שיכולה להיות אפילו אצל אדם שהתחתן, הוא מאמין שהוא התחתן.
כשהוא מדבר על אמונה אלוקית, אז המשמעות, זה גורם לכך שאמונה תוכל להיות באמת כלי לאלוקות. אבל זה ביטול.
העזות של ממלכה — קדושת המגיד
קדושת המגיד אומר “לך ה׳ הממלכה”. לקב״ה שייכת גם העזות שיש בממלכה.
אמונה ככלי לאלוקות — העיקר ביטול
לא סתם מידה של אמונה
זה דבר אחד, וזה עצמו, מה שאני אומר לך, אני לא אומר לך את זה סתם תורה. לומר את זה גורם לכך שהאמונה שלך, מה שאני אומר עכשיו אני כבר מדבר כן על אמונה באלוקות, לא סתם מידה של אמונה שיכולה להיות גם אצל אדם שהתחתן, הוא מאמין שהוא התחתן טוב. כשמדברים על אמונה באלוקות, אז המשמעות שזה גורם לכך שהאמונה שלך תוכל להיות באמת כלי לאלוקות.
“לך ה׳ הממלכה” — תורת קדושת המגיד
כי זה ביטול. קדושת המגיד אומר “לך ה׳ הממלכה”. לקב״ה שייך גם מה שאתה ממליך. לא רק שהקב״ה הוא מלך ואנחנו ממליכים, אלא “לך ה׳ הממלכה” — לקב״ה שייכת גם המלוכה שאתה ממליך.
כלומר שזו המשמעות שהשכינה, זה מה שמאמין. לא אני מאמין בשכינה, השכינה מאמינה בי. האמונה שבו, זו השכינה. ועכשיו יש לו גם, הוא יכול באמת גם, זה עושה חיים קלים יותר. כן, אני כבר צריך להאמין כל כך הרבה, השכינה כבר מאמינה. וזה לא דבר שאדם צריך לעשות. הוא לא צריך להאמין, הוא לא צריך לעשות.
דיון: אמונה ככלי לשייכות
שאלה: כשאתה אומר שזה כלי, אתה מתכוון לומר שאם יש לי את האמונה אהיה לי את השייכות שלי?
מגיד שיעור: אם אתה חושב שאתה זה שצריך לכוון בתפילה, קודם כל זה מאוד קשה. זה באמת קשה כי זו עבודה זרה, ועבודה זרה קשה. אתה לא צריך לכוון בתפילה, אתה לא צריך לכוון שהשכינה כנגדו.
תורת הבעל שם טוב על תפילה
השכינה, כן, כתוב בשולחן ערוך “המתפלל כאילו שכינה כנגדו”, כן, ברמב״ם בשולחן ערוך. מהי השכינה כנגדו? כמו כל אחד שעושה את זה לא מיסטי אומר שזו הכוונה שלך. אתה צריך לכוון כאילו שכינה כנגדו, כן.
אבל הבעל שם טוב אומר דבר טוב יותר. הבעל שם טוב אומר שהתפילה, זו השכינה. ולומר שאתה צריך לעמוד ולכוון מה מקבלת השכינה… האמת היא שזה לא כלי לשכינה, זה גם פירוד. כי אתה אומר שיש אותי, יש את העובד, המתפלל, הוא עומד לפני השכינה. אבל הוא, עבודתו, פעולתו, זה פשוט דבר נברא, דבר חדש פשוט. והכלל של דברים נבראים הוא שהוא לא יכול באמת להיות כלי לקדושה, כלי לאלוקות. הוא יכול אותך, אתה הרי אדם. אתה הרי אדם, whatever that is.
אמונה ברוחניות היא יותר מאשר בגשמיות
אם אתה אומר שיש לך אמונה, אמונה פירושה שאתה מאמין שמי שאחראי על הכל הוא בסופו של דבר הקב״ה, אז הרי בדיוק כך הקב״ה הרבה יותר אחראי על הרוחניות מאשר על הגשמיות.
יש אנשים שיש להם אמונה מוזרה, הם חושבים שהקב״ה עושה שיהיה להם כסף, אבל יהדות הוא עושה בעצמו. זה הרי בדיוק הפוך. אפילו אמונה פשוטה, בי״ג עיקרים כתוב שהתורה היא מן השמים, לא שהקב״ה מנהל. לא כתוב שהקב״ה עושה את הפרנסה בהשגחה, לא כתוב שהקב״ה… כן, זה פשוט פשוט. התורה, כתוב שצריך להאמין שהתורה היא מן השמים, זה ברור. גם שלחם מן השמים כתוב גם, שהמן הוא מן השמים, אבל זה כבר לא ממש מהיסודות של אמונה.
באים כל האנשים ואומרים, “לא, הרי יש בחירה.” יוצא בדיוק הפוך: לחם מן השמים, אבל התורה? יודע אני מה זה מן השמים, אני עשיתי את זה בעצמי את התורה שלי. לא, זו בדיחה שאני אומר, אבל זו אמת.
התפילה היא מן השמים — השכינה מתפללת
התפילה היא גם מן השמים, התפילה היא השכינה. ואם לא תאמין בזה, הוא מפריד, הוא נעשה נורא נסער, כן. הוא אומר שאתה עושה פירוד, כי אתה חושב שאתה זה שמתפלל, אתה מתפלל בעצמך.
דיון: מהו הכלי?
שאלה: הכלי לדיבור והכלי לשפע. מה הכלי שאתה מתכוון לומר?
מגיד שיעור: כלי שהתפילה שלך תוכל להיות דבר קדוש, דבר אלוקי, והיהודי יתפלל לקב״ה ולא לעצמו יתפלל. לא לעצמו יתפלל.
המשכן — המשל לאדם
האמונה של אדם, דבר נברא, היא דבר מלוכלך, אני לא מתכוון מלוכלך, זה דבר גס, איך שלא תרצה לקרוא לזה, כן. איך יכול להיות שהאמונה שלי, הדעת שלי, תכניס את הקב״ה? זו דרך אחרת של חשיבה. כי אני חושב שאני מתפלל לקב״ה, בסדר. אני רוצה שזה יהיה משכן. עכשיו, השכינה יכולה לשרות כאן, זה משכן.
אוקיי, הוא הולך למקווה, והוא עושה “הוי מה אני ומה חיי”, כל הדברים החיצוניים. אבל מה הדבר הפנימי? הדבר הפנימי האמיתי היחיד הוא שהוא מפסיק להיות “הוא”.
כמו שכתוב במשכן “כאשר צוה ה׳ את משה”, לא אני עשיתי. הקב״ה ציווה לעשות. כלומר, הקב״ה עשה את המשכן. אני משכן. הקב״ה עשה את המשכן. הקב״ה יכול לשכון רק במקום שהוא עצמו עשה. רק אנחנו לא תופסים, לכן “ונפלאותיך ידעתי”.
אבל אם אתה רוצה להרגיש את זה, שמצוות תפילין ואמונה היא להיות שם, אתה צריך להפסיק לחשוב שאתה מתפלל, ולהתחיל לתפוס שהשכינה מתפללת. כשהשכינה מאמינה, גם אתה מאמין. האמונה שיש לך היא גם השכינה.
—
שיחה אחרי השיעור
א: נכון?
ב: ר׳ יצחק, חיכיתי לזה אחרי חודש טבת. זה לא הוביל אותי הרבה.
א: וזה לא מוביל, ברוך השם.
ב: ידעתי שזה עוד שבוע פרוע היה לך בראש עד פסח ושבועות.
א: אני אגיד לך מה אני אומר לך כל שבוע. אנחנו צריכים להתחיל רבע לשתיים, כי רבע אחרי יש כאן קהל עצום שעומד.
ב: ננסה.
א: קהל עצום שעומד.
ב: זה בסדר.
א: אתה יכול לחזור על זה, אני צריך עשר דקות לכל שטות. זה יש באתר. נחזור על זה שבוע הבא שוב.
ב: היה ששבוע שעבר היה טעות לפני שבט.
א: אתה יכול לחזור על זה שבוע הבא שוב.
ב: אני אחזור על זה שבוע הבא שוב.
א: אם זה אמת אפשר לחזור על זה, אם זה שקר לא צריך להגיד את זה בפעם הראשונה.
ב: זה דבר גדול.
האמונה שהשכינה היא המתפללת
סיכום השיעור 📋
דער שיעור אויף דעם בעש״ט׳ס תורה: שכינה, אמונה, און תפילה
—
א. יום טוב — א כלליות׳דיגער טאג
דער ענין: א יום טוב מיינט נישט סתם שמחה — עס מיינט אז דער טאג איז כלליות׳דיג, ער נעמט אריין א ברייטערע מציאות. א געוויינטלעכער טאג איז א “קליינע הימל” — דער הימל פון יענעם טאג אליין. אבער א יום טוב איז ווען מ׳איז זיך מתעסק מיט דער גאנצער הימל — א גאנצע יאר, א גאנצע וועלט.
מקור: דער רש״ש לערנט אויף “בראשית ברא אלקים את השמים” — דער הימל פון יעדן טאג איז א קליינע הימל (“זונדה אותו יום”), אבער דער הימל באופן כללי איז א ברייטערע הימל.
דערפאר איז נישטא קיין סתירה צווישן דין און יום טוב (ווי ראש השנה), אדער צווישן אבילות און יום טוב (ווי תשעה באב ווערט אויך גערופן “מועד”). ביידע זענען כלליות׳דיגע מאמענטן — זיי באהאנדלען ברייטערע, גרעסערע ענינים, נישט בלויז דעם פרט פון היינט.
חילוק: יעדע תפילה פון יעדן טאג איז אויך “בונה ומתקן בכלליות” — אבער דער חילוק איז אז אין א רגיל׳ן טאג איז עס א נייער פרט, נישט א נייע וועלט. א יום טוב איז ווען דער פרט ווערט אריינגענומען אין א גרעסערע מסגרת.
—
ב. ד׳ כוסות — דער גר״א׳ס שיטה
עס ווערט דערמאנט א פריערדיגער שיעור (פאר פורים) וועגן גאולה פרטית און גאולה כללית, פארבונדן מיט די ד׳ כוסות.
דער גר״א זאגט אז “וגאלתי” איז דער צווייטער לשון פון גאולה, און “ולקחתי” איז א טעות סופר אין דעם מדרש — עס געהערט נישט צו די ד׳ לשונות. די שיטה ווערט נישט אנגענומען אלס בינדנד — יעדער לויט זיין שיטה דארף מען אזוי לערנען. עס איז אויך געטראפן געווארן כמעט א מפרש אויפן בעש״ט וואס שטימט בערך (נישט ממש) מיט דער ד׳ כוסות-חלוקה.
—
ג. קיצים, סדר הבריאה, און גאולה
דער ענין
עס איז דא א סדר אין דער בריאה — א טבע׳דיגע מסגרת ווי אלעס גייט. דאס איז וואס “קץ” מיינט — נישט אז אלעס געשעט אליינס, נאר אז עס איז דא א כלליות׳דיגער ראם.
מקור — דער קאזשניצער מגיד (עבודת ישראל)
ער זאגט אסאך מאל אז עס איז דא א סדר — “סדורים מששת ימי בראשית” — אלעס איז שוין מסודר מראש. אבער חוץ דעם איז דא א סדר פון בחירה. דאס האט צוטון מיט דער כלל פון ידיעה ובחירה.
משל און נמשל
משל: א מענטש — יעדער מענטש גייט צום סוף שטארבן (דאס איז דער “קץ”, דער טבע׳דיגער סדר). אבער דאס מיינט נישט אז מ׳שטארבט אין פונקטליך יענע מינוט, אדער אז מעשים קענען נישט מאכן עס בעסער אדער ערגער.
נמשל: אזוי אויך מיט גלות און גאולה — עס איז דא א מסגרת כללית (נאך יעדע גלות קומט א גאולה, עס זענען דא ציקלן פון שמיטה, שבעים שבועות, א.א.וו.), אבער אינערהאלב דער מסגרת איז דא בחירה, תשובה, תפילה.
“תיפח רוחם של מחשבי קיצים”
דאס מיינט נישט אז עס איז נישטא קיין קיצים. עס מיינט: אויב מ׳מיינט אז זאכן געשעען אליינס און מ׳דארף נישט תשובה טון — דאס איז דער פראבלעם.
דיסקוסיע: וואס איז דער תועלת פון רעדן וועגן קיצים?
– שאלה: וואס איז דער תועלת פון רעדן וועגן מלחמות און סימני גאולה? אויב מ׳קען גארנישט טון דערמיט, איז עס בעסער נישט צו רעדן.
– ענטפער: דער תועלת פון וויסן דעם קץ איז צו פארשטיין אז דער שלב וואו מיר זענען איז נישט אויף אייביג — נאך גלות קומט גאולה. אבער דער עיקר איז תפילה און תשובה — דאס קען אלעס טוישן, אפילו דער קץ אליין קען זיין לטובה אדער לרעה.
– א וויכטיגע נקודה: ווען מ׳רעדט וועגן נמשל׳ן בפרטיות (פאליטיק, מלחמות), מיינט דער עולם אז ס׳איז סתם פאליטיק. דערפאר איז בעסער צו זאגן דעם ווארט, און יעדער פאר זיך אליין איז מיישם אויף די פרטים.
– געפאר: ווען א מענטש רעדט א גאנצע צייט וועגן וואס ס׳געשעט “פון זיך אליינס” (דער אייבערשטער׳ס חלק), פארגעסט ער אז ער דארף עפעס טון — און דאס אליין איז גורם אז ער טוט נישט.
ידיעה, בחירה און תפילה — המשך
דער אייבערשטער האט א חשבון פאר יעדן דור — אבער תפילה קען נאך אלץ טוישן. מעשים און תפילה קענען ענדערן דעם מציאות, אפילו אינערהאלב דעם פעסטגעשטעלטן סדר.
משל פון מזל מאדים: איינער מיט אזא מזל קען ווערן א רוצח אדער א שוחט — מ׳קען נישט אויסגיין פונעם מזל, אבער בתוך דעם סדר קען מען טוישן.
אחישנה: אפילו אחישנה (פארגיכערן די גאולה) איז נאך אלץ בתוך דעם סדר — ווי ביי גלות מצרים, וואו ס׳האט געדארפט זיין 400 יאר, האט מען געמאכט א “בחינה” פון 400 יאר, אבער דער עיקר פון 400 יאר איז נישט אוועקגעגאנגען. דער קאצקער רבי האט געזאגט אז דאס איז “יום הבחירה” — אפשר רעדט ער פון א העכערע מדריגה.
א וויכטיגע נקודה: אויב מ׳מאכט שוין חשבונות, דארף מען אויך טון די מעשים וואס די חשבונות רעדן וועגן. מ׳קען נישט נאר רעדן וועגן רמזים אן די מעשה אליין.
—
ד. דער בעש״ט׳ס תורה: שכינה רעדט דורך דעם מתפלל
דער בעש״ט׳ס ווערטער
> “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”
דער מתפלל זאל הערן אין יעדע ווארט וואס ער זאגט, ווייל די שכינה (עולם הדיבור) רעדט דורך אים, און ער איז נאר א שושבין (באגלייטער) פאר איר. אנשטאט מכוון צו זיין פון זיך, זאגט ער די ווערטער און הערט דערנאך אויס וואס ער האט געזאגט — ווייל לעצטנס האט עס די שכינה געזאגט.
“וצריך אמונה גדולה לזה”
> “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”
מ׳דארף האבן א גרויסע אמונה פאר דעם. די נטיה פונעם מענטש איז צו מיינען אז ער איז דער וואס רעדט. מ׳דארף א גרויסע אמונה צו דערגרייכן אז ער איז נישט דער מדבר — נאר די שכינה, און ער איז נאר דער שושבין.
ביאור
ביי איינעם וואס דאוונט פון סידור איז עס דאך קלאר — ער האט דאך נישט געמאכט די ווערטער. דער סידור קומט פון אנשי כנסת הגדולה, פון רוח הקודש. אבער דאס אליין איז נאך נישט “אמונה גדולה.” אמונה גדולה מיינט נישט נאר אז אמאל האט דער אייבערשטער עס באשאפן — נאר אז דער אייבערשטער טוט עס יעצט, אין דעם מאמענט.
—
ה. אמונה גדולה vs. אמונה קטנה — דער אייבערשטער טוט עס **יעצט**
דער חילוק
– “אמונה קטנה” = צו גלייבן אז בראשית ברא — דער אייבערשטער האט אמאל באשאפן די וועלט, און נאכדעם איז עס שוין דא.
– “אמונה גדולה” (וואס דער בעש״ט פאדערט) = צו דערקענען אז דער אייבערשטער מאכט די וועלט יעצט, אין דעם מאמענט ממש.
דאס איז נישט קעגן שכל — עס איז קעגן דעם געפיל פון ישות וואס דער מענטש האט, וואס מאכט אז ער זעט זיך אלס א באזונדערע עקזיסטענץ. דורך שכל קען מען דערגרייכן אז דער אייבערשטער איז סיבת כל הסיבות — דאס איז השכל. אבער צו זען אז יעצט, אין דעם מאמענט, דער אייבערשטער טוט עס — דאס איז אמונה גדולה.
דיסקוסיע
שאלה: אויב דער אייבערשטער טוט אלעס, פארוואס דארף איך בכלל דאוונען?
תשובה: דער אייבערשטער דאוונט פאר דיר — ער שרייבט אריין אין דיר א חשק צו דאוונען. אבער דאס אליין איז נאך נישט אמונה גדולה. אמונה גדולה מיינט עס זאל זיין בהכרה — נישט א מעשה וואס מ׳דערציילט, נאר א לעבעדיגע הרגשה.
—
ו. דער משל פון דער באן (רכבת) — סדר השתלשלות
דער משל בפרטות
א באן (רכבת) האט פילע קארונות (וואגאנען). דער לעצטער קארון ווערט געשלעפט פון דעם פאר אים, און יענער פון דעם פאר *אים*, און אזוי ווייטער ביז מען קומט אן צום ערשטן — דער לאקאמאטיוו (ענדזשין) — וואס ער אליין פירט אלעס. דאס איז דער סדר השתלשלות.
דער חידוש — חילוק פון “כמות” און “איכות”
דער חילוק צווישן דעם לעצטן קארון און דעם פאר אים איז א חילוק פון כמות — ביידע זענען פאסיווע כלים, בלויז איינער שטייט א שטאפל העכער. אבער דער חילוק צווישן דעם ערשטן (דער ענדזשין) און אלע אנדערע איז א חילוק פון איכות — ער אליין מאכט אז די באן זאל בכלל פארן. אלע אנדערע קארונות טוען גארנישט — זיי זענען בלויז צינורות וואס ברענגען אריבער די כח, אבער זיי האבן נישט קיין אייגענע כח יצירה.
דער נמשל — נאך שטארקער פון דעם משל
ביים נמשל איז דער חילוק נאך גרעסער: ביי דער משל האט דער ענדזשין נישט באשאפן די אנדערע קארונות — ער פירט זיי בלויז. אבער ביים נמשל — דער אייבערשטער האט נישט בלויז געפירט די גאנצע מערכה, ער האט אויך באשאפן די גאנצע מערכה. ער האט געמאכט אז איינס זאל שלעפן דאס צווייטע, ער האט געמאכט דעם גאנצן סדר השתלשלות אליין.
—
ז. אמונה — נישט הסכמה, נאר פאקוס
וואס הייסט אמונה אין דעם קאנטעקסט
אמונה מיינט דא נישט דער חילוק צווישן גלויבן און כפירה (צו מען איז מסכים אדער נישט). אמונה מיינט פאקוס — אויף וואס קוקסטו? קוקסטו אויף דעם לעצטן קארון (טבע, חכמת הטבע), אדער קוקסטו אויף דעם ערשטן — אויף דעם אייבערשטן וואס מאכט אלעס?
דער מאמין זעט דעם אייבערשטן דירעקט
ווען מען קוקט אויף א בוים — בדרך הטבע (ממטה למעלה) זעט מען: ערד, וואסער, רעגן, וכו׳. אבער בבחינת אמונה שפרינגט מען אריבער די גאנצע שלשלת און מען זאגט: דער אייבערשטער מאכט דעם בוים וואקסן.
דאס איז דער טייטש פון “המוציא לחם מן הארץ” — מען האט קיינמאל נישט געזען דעם אייבערשטן נעמען ארויס ברויט פון דער ערד, מענטשן טוען עס — אבער בבחינת אמונה טאנצט מען אריבער דעם גאנצן מהלך און מען זאגט: דער אייבערשטער מאכט אז ברויט זאל קומען פון דער ערד.
—
ח. ביטול — דיסקוסיע: תניא vs. בעש״ט
דער בעש״ט נוצט כמעט קיינמאל נישט דאס ווארט “ביטול” — דאס איז א ליובאוויטשער/תניא ווארט. דער בעל התניא נוצט “ביטול” אסאך. דער ביטול אין תניא מיינט אז דער ענף איז בטל אין דער שורש — ער איז “נישט נחשב בערכו.” ער האלט זיך גרויס ווייל ער קוקט אויף זיך אליין, אבער ער כאפט נישט אז ער קומט פון ערגעץ, ער האט נישט קיין אייגענע מציאות.
דאס וואס מען רעדט דא איז נישט ביטול אלס תנועה נפשית (ענוה), נאר א שאלה פון התבוננות — אויף וועלכע נקודה פון דער מציאות קוקסטו.
—
ט. נס — א “סימן” פון דעם ערשטן
דער צווייטער משל — דער לאגא אויפן קארון
אויף דעם לעצטן קארון פון דער באן זענען דא צוויי סארט זאכן: (1) פראקטישע טיילן וואס העלפן אריבערברענגען די באוועגונג פון דעם פריערדיגן קארון, (2) א לאגא אדער ציור פון דעם וואס האט געמאכט די באן. דער לאגא טוט גארנישט פראקטיש — ער העלפט נישט דער באן פארן. וואס טוט ער? ער דערציילט דיר אז ס׳איז דא אן ערשטער — אז די באן האט איינער געמאכט, איינער געפירט.
נס = סימן/אות
א נס איז ווי דער לאגא — עס איז א סימן (ווי דער רבי יוסף ג׳יקטיליא זאגט). עס דערציילט נישט *וויאזוי* דער אייבערשטער האט עס געמאכט, עס ווייזט בלויז *אז* דער אייבערשטער האט עס געמאכט. דער אייבערשטער איז נישט משועבד צום סדר השתלשלות — ער קען דירעקט צוקומען צום לעצטן קארון, “אני ה׳ לא שניתי.”
—
י. שכינה = אמונה — דער כינוי און זיין טיפקייט
וואס באדייטן כינויים
די שכינה האט פארשידענע כינויים — צדק, אמונה, לבנה, בתולה, און נאך א סך אנדערע אין זוהר. עס איז געווען מקובלים (דער ספר יחוס פון ר׳ משה די ליאון ווערט דערמאנט) וואס האבן געמיינט אז די כינויים זענען בלויז א וועג פון מסתיר זיין דעם סוד — היינט רופט מען עס אזוי, מארגן אנדערש.
דער רמ״ק (אין שער הכינויים) און ר׳ חיים וויטאל (אין שער מ״ב) זענען שטארק חולק:
1. יעדער כינוי ווייזט ארויס אן אנדערע בחינה — ס׳איז נישט סתם סינאנימען.
2. א כינוי מיינט אז אין דעם עולם איז דאס די שכינה — דורך סדר השתלשלות. למשל, אין עולם העשיה איז דער בוים א סימן פון מדת התפארת, און די פרי פון דעם בוים איז א סימן פון מדת המלכות. דער כח פון ביימער קומט ספעציפיש פון ספירת התפארת, און דער כח פון פירות קומט פון מלכות.
דער אייבערשטער האט באוואוסטזיניג געמאכט סימנים אין דער וועלט לכבודו, ווי דער פסוק זאגט “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו” (זוהר פרשת ויחי וועגן לולב) — די ד׳ מינים ווייזן ארויס דעם שם הוי״ה.
—
יא. אמונה אלס מידה בנפש האדם — דער בעש״ט׳ס הבנה
דער בעש״ט׳ס תורה
אמונה איז נצח והוד (אזוי שטייט אין תולדות). דאס מיינט אז אמונה איז למטה מן הדעת — נישט ווי דער בעל התניא וואס זאגט אמונה איז למעלה מן הדעת. דער בעש״ט, דער מגיד, דער תולדות — אלע גייען אזוי.
ביאור
– דעת/תפארת/בינה = ווען א מענטש זעט א זאך קלאר, ער פארשטייט עס, ס׳איז אים אפן.
– אמונה (נצח והוד) = ווי רגלים — ער געדענקט אז ער ווייסט, ער טרוסט וואס ער האט שוין פארשטאנען, אפילו ווען ער איז נישט אין דעם מאמענט פון קלארקייט.
פראקטישער משל
א מענטש גייט אין דער ארבעט. דעם ערשטן טאג האט ער זיך גוט דורכגעטראכט, גערעדט מיט מענטשן, זיך מברר געווען אז דאס איז א גוטע ארבעט. דעם צווייטן טאג גייט ער — נישט ווייל ער גייט נאכאמאל דורך דעם גאנצן שכל, נאר ווייל ער האט אמונה — ער טרוסט זיין פריערדיגע החלטה. איינער וואס דארף יעדן טאג פון אנהייב איבערטראכטן אלע זיינע החלטות — דער דארף טעראפיע. דאס איז נישט געזונט. אמונה איז די מידה וואס לאזט א מענטש ווייטער גיין, פריש און עכט, אפילו אן דעם אז ער טראכט עס דורך יעדע סעקונדע.
—
יב. אמונה אלס לבוש פון די שכינה — דער קאסמישער מאסשטאב
דער בעש״ט׳ס תורה
די מידה פון אמונה בנפש האדם איז אליינס א לבוש פון די שכינה. ווען די שכינה איז זיך מתלבש אין עולם העשיה אדער אין נפש האדם, גיט עס ארויס די מידה וואס הייסט אמונה. יעדער מענטש האט אמונה — די שאלה איז נאר אין וואס ער גלייבט.
דער נמשל אין מדות עליונות
– תפארת = ווען דער אייבערשטער ווייזט קלאר וואס ער איז. מתן תורה — “אנכי ה׳ אלקיך” — אלעס מאכט סענס. ששת ימי בראשית.
– מלכות/שכינה/אמונה = ווען מ׳זעט נישט. פסח/יציאת מצרים — “ויסע מלאך האלקים” — די אידן זענען אין מצרים, עובדי עבודה זרה, ס׳זעט נישט אויס אז זיי זענען דער אייבערשטער׳ס פאלק. דער אייבערשטער פירט זיך דעמאלט מיט אמונה — ער זאגט: “איך האב שוין מחליט געווען, איך דארף נישט יעדן טאג איבערדן פארוואס די אידן זענען מיין פאלק.”
—
יג. דער חטא פון מפריד זיין — דער פראקטישער טייטש
דער בעש״ט׳ס תורה
ווען א מענטש׳ס אמונה (שכינה שבו) איז נישט באהאפטן מיט זיין דעת/תפארת — דאס הייסט ער איז מפריד די שכינה פון תפארת. פראקטיש: ער ווייסט אינטעלעקטועל אז דער אייבערשטער האט געמאכט די תפילה, די מצוות, די וועלט — אבער סעקונדע צו סעקונדע, ווען ער דאוונט, געדענקט ער נישט, ער גלייבט נישט. זיין “חלק האמונה” איז נישט פארבונדן מיט זיין “חלק הדעת.”
דער חידוש
דאס וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף אמונה — דאס אליין מאכט אז אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות, נישט סתם א פסיכאלאגישע מידה. אבער דערצו דארף מען ביטול.
מקור פון קדושת המגיד: “לך ה׳ הממלכה” — פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די עזות וואס איז אין דער ממלכה.
—
יד. אמונה באלוקות — א כלי פאר אלוקות דורך ביטול
דער עיקר חידוש: אמונה באלוקות איז נישט סתם א מידה (ווי מ׳גלייבט אז מ׳האט גוט חתונה געהאט) — נאר עס רעדט זיך פון אמונה וואס איז אן עכטע כלי פאר אלוקות. און דאס ווערט נאר דערגרייכט דורך ביטול.
—
טו. “לך ה׳ הממלכה” — דער קדושת המגיד׳ס תורה
דער קדושת המגיד לערנט אויפ׳ן פסוק „לך ה׳ הממלכה”: פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך דאס וואס דו ביסט ממליך. נישט נאר איז דער אייבערשטער א מלך און מיר זענען ממליך — נאר די המלכה גופא באלאנגט צום אייבערשטן.
דער טייטש דערפון: נישט איך גלייב אין די שכינה — די שכינה גלייבט אין מיר. די אמונה וואס איז אין דעם מענטש — דאס איז די שכינה אליין. דאס מאכט דאס לעבן גרינגער: מ׳דארף נישט אזויפיל אמונה „שאפן” — די שכינה האט שוין אמונה, און דאס איז נישט א זאך וואס א מענטש דארף „טון”.
—
טז. דער בעש״ט׳ס תורה וועגן תפילה — די תפילה **איז** די שכינה
דער בעש״ט׳ס ווארט
די תפילה איז די שכינה. נישט אז מ׳שטייט און איז מכוון כאילו שכינה כנגדו (ווי דער שולחן ערוך און רמב״ם זאגן) — נאר די תפילה גופא איז שכינה.
ביאור
צו זאגן אז „איך בין דער מתפלל, איך שטיי לפני השכינה, איך בין מכוון” — דאס איז א פירוד. ווייל דאן איז דא „איך” דער עובד, און „דארט” איז די שכינה — צוויי באזונדערע זאכן. דער מענטש מיט זיין עבודה איז א דבר נברא, א פשוטע נייע זאך, און א דבר נברא קען נישט אמת׳דיג זיין א כלי לאלקות.
דער בעש״ט ווערט שרעקעדיג אויפגערעגט אויף דעם וואס מיינט אז ער אליין דאוונט — ווייל דאס איז א פירוד.
—
יז. אמונה אין רוחניות vs. גשמיות — א פארדרייטע אמונה
עס איז דא מענטשן מיט א פארדרייטע אמונה: זיי גלייבן אז דער אייבערשטער מאכט פרנסה, אבער אידישקייט — תורה, תפילה — מאכן זיי אליינס. ס׳איז פונקט פארקערט! אין די י״ג עיקרים שטייט אז תורה איז מן השמים — דאס איז א יסוד פון אמונה. אויך „לחם מן השמים” שטייט, אבער דאס איז נישט פון די עיקרי אמונה. און דאך מיינען מענטשן: לחם — מן השמים, אבער תורה — „איך האב עס אליינס געמאכט.” די תפילה איז אויך מן השמים — די תפילה איז די שכינה.
—
יח. דער משכן — דער משל פאר׳ן מענטש
ביי דער משכן שטייט אלע מאל „כאשר צוה ה׳ את משה” — נישט „איך האב געמאכט”, נאר דער אייבערשטער האט געהייסן מאכן, דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. דער אייבערשטער קען נאר וואוינען אין א פלאץ וואס ער אליינס האט געמאכט.
דער נמשל: איך בין א משכן. אויב איך וויל אז די שכינה זאל רוען אין מיר, דארף איך אויפהערן צו מיינען אז איך דאווען — און אנהייבן צו כאפן אז די שכינה דאוונט. ווען די שכינה גלייבט — גלייב איך אויך. די אמונה וואס איך האב — איז אויך די שכינה.
—
יט. דער פנימיות׳דיגער פונקט — דער עיקר פון אלעם
מ׳קען מאכן אלע חיצוניות׳דיגע הכנות — מקוה, „הוי מה אני ומה חיי” — אבער די איינציגסטע עכטע פנימיות׳דיגע זאך איז אז דער מענטש הערט אויף צו זיין „אים” — ער הערט אויף צו מיינען אז ער איז דער וואס טוט, און ער לאזט דעם אייבערשטן זיין דער וואס טוט.
תמלול מלא 📝
יום טוב, קיצים, און גאולה
דער מושג “יום טוב” — כלליות און פרטיות
שאלה: ס׳איז א סתירה, ביסט רמז אז ס׳זענען גרויסע חול המועד.
מגיד שיעור: ס׳איז א סתירה? איך האב נישט קיין פראבלעם אז ס׳איז א סתירה. איך בין נישט מחוייב צו זאגן אז ס׳איז נישטא קיין סתירות. ניין, איך פרעג אויב ס׳איז א סתירה.
ראש השנה איז דאך א יום הדין און ס׳איז א יום טוב. איך מיין, ס׳איז נישט קיין… דער מושג פון דין און דער מושג פון יום טוב איז נישט קיין סתירה.
גרעדע די פוסקים ברענגען דאס שוין ווען זיי זאגן “הלואי במשפט יעמידני”, ער האט בטחון, איך ווייס וואס, פתוחים בדין. נו, איז דאך אבער א אימת הדין דארט, יא, און ס׳איז נישט קיין יום טוב נארמאל.
איך הער, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט קיין סתירה, איך מיין אז איך זע נישט די סתירה. ס׳מיינט שמחה, און מ׳פירט זיך טאקע אבילות מיט אזעלכע זאכן אין ספירת העומר. ס׳איז נישט קיין סתירה. אבילות נאכט א יום טוב.
וואס מיינט יום טוב?
יום טוב מיינט סך הכל אז ס׳איז מער כלליות׳דיג, אז וואס מ׳טוט איז אין א ברייטערע פארנעם. ס׳איז נישט פאר היינט, נאר פאר די גאנצע יאר, אדער פאר די גאנצע וועלט, איך ווייס. אבער יעצט, וואסערע סארט זאך איז מער כלליות׳דיג, איז דא אין ביידע סארט. פאר דעם תשעה באב איז אויך א יום טוב. ס׳הייסט פארצופאלן אין זמנים, יא?
קהל: דו זאגסט עפעס. איך גיי דיר אפשר געבן א שיעור אויף יום טוב וואס מיינט יום טוב. קען מען נישט געבן פון דיר א שיעור אויף יום טוב?
מגיד שיעור: איך האב דיר יעצט געזאגט וואס? אזוי מיין איך.
בעצם, יעדע תפילה פון יעדן טאג איז א זאך וואס איז בונה ומתקן בכלליות. פארוואס? דאס איז נישט קיין שאלה כלל. מ׳קען נישט קומען צו דיר מיט אזעלכע סברות. יא, יא, יא, פארקערט, נאר וואס מ׳מיינט אז בפרטיות איז עס א נייע זאך.
קהל: שטימט. אין אנדערע ווערטער, עס איז א נייער פרט, אבער עס איז נישט קיין נייע וועלט.
דער רש״ש אויף “בראשית ברא אלקים את השמים”
מגיד שיעור: “בראשית ברא אלקים את השמים”, נו, איז נישט שמים די גאנצע וועלט? א הימל איז נישט די גאנצע וועלט? ניין! ס׳איז א קליינע הימל! ווי דער רש״ש זאגט, ס׳איז “זונדה אותו יום”, כ׳מיין. ס׳איז די הימל פון יענעם טאג. אבער די הימל באופן כללי איז א ברייטערע הימל. און יום טוב איז די טייטש אז מ׳איז זיך מתעסק אין די גאנצע הימל, אדער אין א גרעסערע, אפשר א גאנצע יאר לאמיר זאגן, אדער פון וכו׳. ס׳איז אמת אז יעדע טאג איז זיך מצטרף צו גרעסערע זאכן, אבער די טאג באשר הוא טאג איז א קליינע, ס׳איז נאר איין טאג, ס׳איז א קליינע זאך. אזוי פארשטיי איך.
ס׳איז איין טאג זייער גרויס, דא די אלע כללות, יא, באט ס׳איז נאך אלץ לפי ערך.
דער בעל שם טוב אויף ד׳ כוסות — גאולה פרטית און כללית
מגיד שיעור: איך האב געטראפן אפאר זאכן ביי יחזקאל וואס אונז האבן גערעדט לעצטע מאל. מ׳דארף זען צו איך קען עס טרעפן.
קהל: וואס, פאר פסח? ווען האבן מיר עס געלערנט, פאר פסח?
מגיד שיעור: פאר פורים, פאר פורים.
קהל: ניין, ניין, ס׳איז געווען אינמיטן אזא קאט. עפעס איז געווען. לאמיר זען, איך האב נישט דא יענע שטיקל. מיר האבן געלערנט וועגן די גאולה פרטיות און גאולה כלליות.
מגיד שיעור: אהא, אקעי.
קהל: דו געדענקסט?
מגיד שיעור: יא. ס׳איז גערעדט וועגן די ד׳ כוסות איז גערעדט וועגן.
קהל: איך האב געמאכט א ד׳ כוסות, יא. איך האב געטראפן כמעט א מפרש אויפן בעל שם טוב וואס זאגט נישט ממש, ס׳האט נישט געשטימט ממש מיט מיינע פיר, אבער בערך. איך דארף עס טרעפן.
דער גר״א׳ס שיטה אויף ד׳ לשונות
קהל: א רבוידי, די גרויסע חידוש איז אז דער גר״א זאגט אז “וגאלתי” איז די צווייטע פיר, “ולקחתי” איז א טעות סופר פון די מדרש.
מגיד שיעור: אז וואס?
קהל: דאס איז א פלא׳דיגע גר״א, איך ווייס נישט פארוואס.
מגיד שיעור: וואס הייסט די צווייטע פיר?
קהל: ער זאגט “וגאלתי” איז צוויי, “ולקחתי” איז נישט דא אין די ד׳ לשונות. אזוי זאגט די גר״א. דאס איז א טעות סופר אין די מדרש.
מגיד שיעור: איך ווייס נישט. וואס האב איך פון אים? וואס טוישט עס מיר? גארנישט. אז יעדער איז אזוי דארף מען אזוי לערנען.
קהל: אה, דארף.
מגיד שיעור: וואט? איי, איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט וואס איך האב געטאן.
קהל: זאל איך דיר זאגן עפעס אויפן כללי?
מגיד שיעור: דארף מען די ערשטע שטיקל אדער די צווייטע שטיקל?
קהל: פון וואס? דו מיינסט פון די בעל שם טוב על התורה?
מגיד שיעור: יא.
קהל: קוק, אויב מ׳פארשטייט שוין די ערשטע שטיקל, קען מען גיין צו די צווייטע שטיקל.
מגיד שיעור: זאג מיר אזוי, דו האסט…
קהל: ניין.
סימני גאולה — צי דארף מען רעדן דערפון?
מגיד שיעור: כאפ א שמועס. די אלע ענינים פון גאולה, דארף מען קוקן סימני גאולה צו נישט.
קהל: אה, איך האב שוין געזאגט אויף דעם דריי שיעורים, אבער ברמיזה, נישט במפורש.
מגיד שיעור: וואס איז די מעלה צו רעדן פון דעם?
קהל: ניין, די רגע וואס מ׳זאגט די נמשל, די רגע וואס מ׳רעבט בפרטיות, מיינט דער עולם אז ס׳איז סתם פאליטיק. סאו מ׳דארף זאגן די ווארט, און יעדער פאר זיך אליין פארשטייט וויאזוי מ׳איז מיישם אויף די פרטים.
וואס מיינט “קץ” — דער סדר פון בריאה
מגיד שיעור: אבער דאן וואס איז די תועלת פון די דריי שיעורים? אז ס׳איז דא א קץ, ס׳איז דא א זאך וואס הייסט קיצים. קיצים מיינט נאר אז ס׳איז דא א סדר. אזוי ווי ס׳זאגט דער קאזשניצער מגיד… איך האב עס נישט געזען אז ער זאגט עס בשמו, אבער איך זאג אים נאך. דער קאזשניצער מגיד זאגט אסאך מאל אז ס׳איז דא א סדר, ער רופט עס א סדר… איך געדענק נישט איך האב א ווארט פאר דעם… “סדורים מששת ימי בראשית” שטייט אין חז״ל אויף פארשידענע זאכן, יא? ס׳איז מסודר, ס׳איז שוין דא א סדר מראש וויאזוי אלעס גייט. און חוץ פון דעם איז דא א סדר פון בחירה.
ער רעדט פון דעם אז ס׳האט צוטון מיט די כלל ידיעה סתירה פון ידיעה און בחירה. אבער וואס איך פארשטיי איז, אז לחשב איז א קץ, א קץ מיינט אז ס׳איז דא א סדר באופן כללי. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז אזוי ווי א טבע, ס׳איז אזוי ווי א טבע׳דיגע זאך. ס׳איז דא… יעדע זיבעציג יאר טוישט זיך די מלכות, איך ווייס, אדער יעדע פופציג יאר, אדער יעדע שמיטה, יעדע… ס׳איז דא סדרים. ס׳איז ניכר אז ס׳האט זייער אסאך צוטון מיט שמיטה. די פרשה זאגט אז שמיטה… ס׳איז דא א גאנצע תורה פון שמיטה׳ס פון די מקובלים, דניאל, שבעים שבועות, אלע מיני אזעלכע חשבונות.
משל פון א מענטש — קץ און בחירה
יעצט, דאס איז אזוי ווי קבוע מראש. דאס קען מען וויסן, און ווען מ׳איז געווען א ברייטערער, האט מען געקענט וויסן וואס גייט זיין עד סוף כל הדורות. אבער דאס איז נאר די מסגרת כללית. דאס הייסט, אזוי ווי… אז מ׳ווייסט אז יעדער מענטש גייט שטארבן. ס׳מיינט נאכנישט אז מ׳שטארבט אליינס, ס׳מיינט נישט אז מ׳שטארבט אין פונקטליך יענע מינוט, אדער אז ס׳איז נישטא קיין מעשים וואס קענען מאכן אז א מענטש זאל שטארבן, אז דאס זאל געלונגען בעסער אדער ערגער.
סאו די אלע חישובי קיצים, דאס וואס שטייט “תיפח רוחם של מחשבי קיצים” מיינט נישט אז ס׳איז נישטא קיין קיצים. ס׳מיינט אז אויב מ׳מיינט אז זאכן געשעען אליינס, אז מ׳דארף נישט תשובה טון, אדער מ׳דארף נישט מאכן זאכן אליינס בעסער, אדער מ׳קען נישט מאכן ערגער…
ס׳קען נישט זיין אנדערש ווי די קץ. אבער די קץ איז מער א דבר כללי, ס׳איז מער א… איך רוף עס א מסגרת, אדער א… אין א געוויסע… לאמיר זאגן, ס׳איז דא א קץ. ס׳מוז זיין, ס׳מוז זיין. איך נוץ די משל פון א מענטש. יעדער מענטש גייט צום סוף שטארבן. אבער איין מענטש איז ביזי מאכן חשבונות ווען ער גייט שטארבן, אנשטאט פרובירן צו לעבן גוט, און ער מאכט זיך נאריש, ער פארברענגט די צייט.
סאו אויב דו ווילסט זאגן אז ס׳איז דא א קץ, אוודאי דארף מען פארשטיין אז ס׳איז דא ריזנס. אויב מען קען נישט מחשב זיין א קץ, פארוואס שטייט אין די תורה א קץ? מוז זיין אז ס׳איז דא א תועלת פון וויסן די קץ. די תועלת איז אז דו פארשטייסט אז די סדר ווי אונז זענען, די שלב במעגל ווי אונז זענען, איז נישט אויף אייביג. ס׳איז דא א זאך וואס הייסט גלות, און נאך יעדע גלות קומט א גאולה. נאך הונדערט יאר, נאך פיר הונדערט יאר, נאך צוויי הונדערט און צען יאר מיט די קושי השעבוד, וואס איז די חילוק. דאס איז די קץ, און דאס איז א טבעות׳דיגע זאך. ס׳קומט נישט ווייל מיר טוען תשובה. מיר דארפן תשובה טון וועגן דעם. ס׳איז נישט אלעס תלוי במעשינו. ס׳איז דא א לימיט וויפיל איז תלוי במעשינו. א מענטש קען זיין דער גרעסטער צדיק, אליבא דהייתי דאמרינן גייט ער שטארבן, יא? אבער…
דיסקוסיע: רעדן וועגן מלחמות און גאולה
קהל: אבער רעדן וועגן די מלחמות, אויב ס׳איז דא עפעס וואס דאס פירט מיט אונז אויף למעשה, קען איך פארשטיין. אויב נישט, איז בעסער נישט צו רעדן וועגן די מלחמות.
מגיד שיעור: רוב מענטשן וואס רעדן, “אה, ס׳איז א סימן אויף די גאולה,” און ממילא וואס? קענסט עפעס טון וועגן דעם? איז געווארן בעסער? איז געווארן ערגער? דו האסט עפעס אן עצה וויאזוי צו פירן די מלחמה לויט דעם? ער זאגט נישט גארנישט. סך הכל אז ס׳איז דא א חשבון. אוודאי איז דא א חשבון. איך קען דיר זאגן מראש אז יעדע דור האט זיינע דריי מלחמות. איך ווייס נישט, אבער ס׳איז אמת. אבער וואס האב איך פון דעם?
קהל: תפילה, די תפילה קען עס נאך אלץ טוישן. דאס איז די נקודה.
מגיד שיעור: תפילה און תשובה, אלעס, יא. ס׳קען טוישן. אפילו די קץ אליינס, ס׳קען געשען לטובה, ס׳קען געשען לרעה.
קהל: יא, אבער איך האב נישט געזאגט אז מ׳זאל נישט מתפלל זיין.
מגיד שיעור: נישט ווייל צו קענען דעם געביטן.
קהל: יא, אבער איך וויל דיר לערנען וואס איז די קץ, וואס איז די סדר פון די בריאה. תפילות קענסטו דאך מיינען. איך האב דיר געזאגט אז לדידי וואס דו ווייסט, איז נישט וואס דו ווילסט. דו ווילסט אז מ׳זאל נעמען אחריות פון פרידת מעשיך, פון תשובה טון.
מגיד שיעור: ס׳איז מובן. אז דו ביסט מדגיש מער די חלק, קענסט רופן די חלק וואס דער אייבערשטער טוט, וואס איז ממש די ריכטיגע. אבער אז א מענטש איז א גאנצע צייט רעדט וועגן דעם וואס ס׳געשעט פון זיך אליינס – ס׳איז אמת אז ས’געשעט פון זיך אליינס – אבער ער איז מדגיש דאס, און ער פארגעסט אז ער דארף עפעס טון. ס׳ווערט א… און דאס איז גורם אז ס׳זאל נישט טון. ס׳ווערט א…
ידיעה, בחירה, תפילה און אמונה גדולה
ידיעה, בחירה און די כח פון תפילה
אוודאי איז דא א חשבון. איך קען דיר זאגן מראש אז יעדער דור איז דא דריי מלחמות. איך ווייס נישט, ס׳איז אמת. אבער וואס האב איך פון דעם?
אבער די תפילה קען עס נאך אלץ טוישן, ווער ס׳זענען די קינדער.
תפילה און טון, אלעס, יא. ס׳קען טוישן. אפילו דעי קענסטו אליין, ס׳קען געשען לטובה, ס׳קען געשען לרעה.
איך האב דיר געזאגט, דו ביסט נישט אליין דא, דו קענסט נישט… נישט ווייל דו קענסט דא עפעס געביטן.
יא, אבער איך וועל לערנען וואס דו קענסט, וואס איז דער סדר פון די בריאה. תפילות קענסטו דאך מיינען. איך וועל דיר זאגן אז דאס איז די ידיעה וואס דו ווייסט. און נישט וואס דו ווילסט. די וועלט איז דאך ספעציפיש יעדע זאך, ס׳איז נישט צופעליג.
ס׳איז מדגיש, אז דו ביסט מדגיש מער די חלק, דו רופסט אן די חלק וואס דער אייבערשטער טוט, וואס ס׳איז ממש די ריכטיגע. אבער אז א מענטש איז א גאנצע צייט רעדט וועגן דעם וואס ס׳געשעט פון זיך אליינס, ס׳איז אמת אז ס׳געשעט פון זיך אליינס, אבער ער איז מדגיש דאס און ער פארגעסט אז ער דארף עפעס טון. סאו ס׳ווערט א… און דאס איז גורם אז ער זאל נישט טון, און ס׳ווערט נאך ערגער, מאכט עס נאך ערגער, יא? סאו איך זע נישט אז די אלע מענטשן וואס… יא…
די גבולים פון בחירה אינערהאלב דעם סדר
זיכער איז דא עפעס א תהליך אין די וועלט, און ס׳איז דא א געוויסע מהלך וויאזוי… איך ווייס שוין אפילו וויפיל מ׳קען טוישן מיט מעשים. על כל פנים, מ׳קען טוישן בתוך… ווי מ׳זאגט אזוי ווי איינער וואס האט א מזל מאדים, ער קען ווערן א רוצח אדער א שוחט, ער קען נישט ווערן אויס, יא? מ׳קען טוישן בתוך די סדר קענסטו טוישן, ס׳זאל זיין אזוי, ס׳זאל זיין אזוי.
דיסקוסיע: אחישנה און די סדר פון די בריאה
קהל: אחישנה… וואס?
מגיד שיעור: דו רעדסט נישט פון די שטיקלעך יעצט פון אחישנה?
אחישנה מיינט דאס, אבער ס׳איז נאך אלץ בתוך די… פאר דעם איז נישט קיין סתירה. אזוי מיין איך. די אחישנה איז אז בתוך… למשל, ס׳שטייט אז ס׳דארף זיין פיר הונדערט יאר, האט מען געמאכט א בחינה פון פיר הונדערט יאר. אבער ס׳איז נאך אלץ דא א בחינה פון פיר הונדערט יאר, ס׳איז נישט אוועקגעגאנגען די פיר הונדערט יאר.
קהל: וואס? די ידיעה איז אזויווי די מסגרת?
איך ווייס נישט. דער קאצקער רבי האט געזאגט אז דאס איז די יום בחירה. איך מיין אז אפשר רעדט ער פון א העכערע לעוועל, פון א העכערע מדריגה. וואס דאס איז…
קהל: יא, ווי דו זאגסט פארדעם. ווי? איך דענק, עס זענען זיין הגדה… אה… אסאך מאל. ער רעדט וועגן דעם אסאך מאל. אה… איך דענק נישט ווי. איך האב זיין הגדה. עס ליגט נאך דא, דארט ער האט דאס געזען. דארט ס׳איז א ליקוט… ס׳איז אסאך מאל. עס שטייט, עס שטייט אסאך מאל, אפשר דא ביי די חושב מחשבות, ער רעדט וועגן דעם אין זיין ספר אסאך מאל. עבודת ישראל איז נישט קיין לאנגע ספר. ער ווייסט. ער האט נאך ספרים אויך, אבער דארט אויך האט ער גערעדט וועגן דעם… אה… איך ווייס, איך דענק נישט ווי. ער רעדט וועגן…
חשבונות און מעשים — ביידע זענען נויטיג
סאו, אזוי איך זעה נישט אז עס איז… פשט איז, אויב מען מאכט שוין… אה, ניין, ער וויל עפעס אן אנדערע נקודה דא… אויב מען מאכט שוין יא חשבונות, דארף מען אויך טון די זאכן וואס מען מאכט די חשבונות אויף, פארשטייסט? דא איינער וואס ער טוט די מעשה, און נאכדעם קומט א צווייטער און זאגט א פשט, אז עס איז דא רמזים אין דעם פסוק. יא, און וויאזוי עס איז געווארן רמזים דאך דעם וואס ער האט געטון די מעשה. דו זאגסט נאר די רמזים, עס איז… עס איז פעיק. נע מיין איך.
דער בעש״ט: שכינה רעדט דורך דעם מתפלל
הכנה לדער תורה
נאר וואס דארט מען לענגס זאגן? וואס זאגן דאס שטיקל פון די בעל שם טוב? האסטו זיך צוגעגרייט אויף דעם שטיקל, האט דאס מען געזאגט דאס שטיקל איז ערשטענס? נאר וועלן נאך איין שטיקל צוגרייטן. און קען זיך צוגעגרייט אויף דעם שטיקל און די ערשטע שטיקל. האסטו זיך געזען די ערשטע שטיקל, איש בעל תפילה. וועלן א מאל זאגן דאס שטיקל. און קען ביי האסטן זיך די שליח ציבור? קענען דארף נישט ענדיגן? איך האב נישט געענדיגט דאס שטיקל קיינמאל נישט. מ׳דארף ענדיגן די צווייטע האלב דערפון. די “כתיב שנים ושלשים”, און “וצריך לשמוע ידוע”, ביי מיר איז עס די נעקסטע פעידזש, איך ווייס נישט.
דער תורה: הערן וואס די שכינה זאגט
“וצריך לשמוע בכל תיבה”. דאס האבן מיר שוין געלערנט אפשר. “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר”. יא? דאס האסטו שוין געלערנט, האסטו געזאגט? “שהשכינה עולם הדיבור”, “שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”. יא, דאס האבן מיר שוין גערעדט וועגן דעם. אז אנשטאט פון מכוון זיין, ער זאגט די ווערטער, נאכדעם הערט ער אויס וואס ער האט אליינס געזאגט, ווייל לעצטענס האט ער געזאגט אז די שכינה האט עס געזאגט.
“צאה הר”, האבן מיר שוין געלערנט, “זה תתברר, ולתת עזרך ליוצרך”. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט.
אמונה גדולה — צו דערקענען אז די שכינה רעדט יעצט
און דא איז א זאך: “וצריך אמונה גדולה לזה”. מ׳דארף האבן פאר דעם אסאך אמונה. “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”. יא, דהיינו, אז וויאזוי… “אמונה גדולה” מיינט ער צו זאגן, ווייל די נטיה פון דעם מענטש איז צו טראכטן אז ער איז דער וואס רעדט. און מ׳דארף א גרויסע אמונה צו כאפן אז ער איז נישט דער מדבר, נאר די שכינה, און ער איז נאר א שושבינא, יא? ער איז נאר א שושבין פאר די שכינה. ער מאכט עס נישט אליינס.
און ער לייגט פאר דעם צו נאך א פשט אזויווי… ס׳איז פשוט אז מ׳דארף האבן אן אמונה, וויבאלד אז נישט מיינט א מענטש אז ס׳איז אליינס. איך ווייס נישט, ס׳איז אויך אביסל דעת אין מיין אפיניען, איך ווייס נישט. יעדע זאך האלט איך אז ס׳איז דעת, עניוועיס. ווייל איך האב… קיצור, ביי איינער…
ביאור: פארוואס איז דאס אמונה?
ס׳איז דאך דא צוויי וועגן, יא? אדער איז דא איינער וואס ער זאגט אן אייגענע… ער האט אן אייגענע נוסח התפילה, איך ווייס נישט, ער מאכט אן אייגענע תפילות, דארף מען זיך אוודאי דארטן קומען צו רוח הקודש, איך מיין, אויב ס׳איז בכלל תפילה בכלל, נישט ער מאכט עס.
ס׳איז דא א צווייטע וואס ער זאגט וואס ס׳שטייט אין סידור. איז דאך אוודאי אוודאי נישט ער האט עס געמאכט. ווער זאגט די סידור? ווער האט געמאכט די סידור? ס׳שטייט דאך אין סידור שוין טויזנט יאר. פון וואו קומט די סידור? פון די רוח הקודש, פון די… איך ווייס נישט, פון אנשי כנסת הגדולה, ווער האט געמאכט די תפילה, די אידן וואס פירן זיך עס צו זאגן. סא, איז אוודאי די שכינה רעדט נישט דו, יא? סא, איך זע נישט די…
אבער די אמונה איז אז ס׳איז יעצט. דו האסט געמיינט אז נעכטן האט עס די שכינה געשריבן, און היינט זאגסטו עס איבער? ניין, די שכינה זאגט עס אויך יעצט.
און דאס איז וואס מיר אלע גלייבן. אלע גלייבן דאך אין דעם, יא? יעדער איינער איז מסכים אז…
קהל: ביטול אין איין.
יא, אבער דאס איז…
קהל: דאס איז די אייבערשטער׳ס רעדן.
יא.
קהל: דאס איז די אייבערשטער׳ס רעדן.
אמונה קטנה און אמונה גדולה
דאס איז די הוכחה אז עס איז יעצט אויך אזויווי עס איז דעמאלטס געווען. אזויווי יעדער איינער גלייבט אז אמאל, בראשית ברא האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט, און נאכדעם איז עס שוין באשאפן געווארן. דאס הייסט אמונה קטנה, כביכול, אזויווי מענטשן זאגן אויף פשוט. אבער ס׳דארפן מענטשן כאפן אז דאס מיינט אז דער אייבערשטער מאכט אויך די וועלט יעצט, יא? וואס דער בעל שם טוב זאגט די גאנצע צייט, אז ס׳איז יעצט.
און די יעצט איז שווער מסביר צו זיין. וואס?
דיסקוסיע: אויב דער אייבערשטער טוט אלעס, פארוואס דאוונען?
קהל: ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז דא א פשוט׳ע שאלה: איך וויל נישט איבערגעבן מיין רצון פאר׳ן אייבערשטן. איך דארף נישט גארנישט, איך וועל לאזן דעם אייבערשטן אליין אריינגיין, ווען ער וויל זאל ער אריינגיין.
מגיד שיעור: מ׳דארף נישט דאווענען, מ׳דארף טאקע נישט. דער אייבערשטער דאוונט פאר דיר, דאנט ווארי.
קהל: יא?
מגיד שיעור: טלית נאה, שלחן נאה.
ניין, מ׳דארף טאקע נישט. איך פארשטיי נישט. וויאזוי מאכט דער אייבערשטער אז דו זאלסט דאוונען? ער זאגט, ער שרייבט אריין אין דיר א חשק אז איך דאווען.
קהל: וויאזוי מאכט ער עס? אויב איינער איז אין די סביבה, מאכט ער עס אזוי. אויב איינער איז אין אנדערע וועגן, מאכט ער עס אנדערע וועגן.
קהל: איז דא א חילוק עקטשועלי?
מגיד שיעור: ס׳איז אזוי שלעכט?
קהל: ס׳איז דא א חילוק? איך מיין, די אמונה דארף דאך זיין אמונה.
וואס איז אמונה גדולה?
יא, אבער די אמונה וואס אונז רופן אמונה, ווייל ס׳איז לכאורה כנגד אזויווי… ס׳איז נישט כנגד השכל. איך מיין אז ס׳איז כנגד די שכל וואס זעט אויס די מענטש מער ישות, וואס מער יעצט, די אמונה ווערט אן עול אז ס׳איז שוין דא א וועלט. און וואס אונז רופן, וואס דער בעל שם טוב רופט אמונה, איז נאר די שכל אדער די התבוננות אדער די השראה וואס ווייזט דיר אז דאס וואס דו קענסט זאגן אז… דער אייבערשטער סיבת כל הסיבות. יא, פון נאכדעם וואס מען דארף רעכענען וואס איז געשען אין דער עולם העשיה, און דער עולם היצירה, און דער עולם הבריאה, ביז ער קומט אן צו דער אייבערשטער… דאס איז נישט אמונה, דאס איז כולו דרך השכל. דאס פארשטייט כולו יעדער, איך מיין, און איז מסכים, קיינער… מען רעדט דאך פון מאמינים, רוב מענטשן זענען מסכים אז אזוי איז עס. אבער ער איז נישט מודה, יא, ער זעט נישט אז די מינוט, אז יעצט איז עס דער אייבערשטער, דער מאכט עס.
סאו די אמונה גדולה איז די הכרה, די, די… ס׳קען זיין ס׳קומט פון א געוויסע התבוננות, איך קען מסביר זיין פארוואס עס איז ריכטיג. ס׳איז נישט עפעס א זאך וואס מען גלייבט אין די וועלט אריין. אבער דאס איז אמונה גדולה, ווייל אונז לעבן דאך אין צייט, אונז לעבן דאך יא, כאילו ס׳איז שוין היינט דא עפעס, אדער ס׳איז שוין יעצט דא עפעס.
אזוי ווי דו זאגסט די זעלבע זאך
אזוי ווי דו זאגסט די זעלבע זאך. יא, אוודאי דער אייבערשטער האט געהייסן דאווענען, אבער איך דאווען נישט יעצט דירעקט וועגן דעם, איך דאווען ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן דאווענען דארט איך ווייס שוין אין דער מעמד הר סיני, און נאכדעם איז געקומען די רבנים האבן געמאכט א סדר התפילה, און נאכדעם איז געקומען בקיצור א לאנגע השתלשלות, און דאס איז איך דאווען. אבער דאס איז וואס עס זעט אויס.
אבער דער אמונה זאגט, טראכט אבער אריין א ביסל טיפער עס צו זען, אדער גלייבן עס צו זען. וואס ער רופט אמונה מיינט עס זאל זיין בהכרה, יא, עס זאל נישט זיין עפעס א מעשה וואס איך פארצייל, עס זאל זען אז די טעם, יא, מ׳פרעגט אזוי ווי איך האב…
משל פון דער באן
איך זאג די וועג וואס איך האב שוין געזאגט מיין משל פון די באן, יא? איך גיי מיין משל פון די באן. וואס? דו האלטסט מיר אמונה בשעת מעשה, פשוט. איך האלט פון די משל פון די באן, די זעלבע זאך. סאו אבער וואס ער רופט אמונה גדולה איז… איך וועל זאגן די משל פון די באן, מ׳קען נישט אפלייקענען די משל. איך ווייס וואס איך זאג.
יא, די משל פון די באן איז, אז א זייער א פשוט׳ע זאך, עס איז דא א באן, א לאנגע באן, עס האט אסאך קארס, קרונות, יא? אסאך, אסאך עקסטערע קארעלעך, און א מענטש שטייט אין דער סוף, אין דער לעצטע, און ער זאגט, ווער שלעפט דעם לעצטע שטיקל רכבת, דעם קרון די לעצטע? דער איינס פארדעם שלעפט אים, יא? דאס הייסט צוויי דריי השתלשלות, דער איינס פארדעם שלעפט אים. מ׳גייט צו די פריערדיגע, זאגט מען אים, וועם פרעגט מען… דער פארדעם, און אזוי חוזר חלילה ביז ער קומט אן צו דער ערשטע, דארט איז דער לאקאמאטיוו, דער ענדזשין, דער מנוע וואס ער פירט עס, זאגט ער, אה, ער פירט אלע, אבער ער פירט נישט אלע…
משל פון דער באן — העמקה אין די חילוקים
דער חילוק צווישן כמות און איכות
אסאך עקסטרע קארעלעך. און א מענטש שטייט אין די סוף, אין די לעצטע, און ער זאגט, “ווער שלעפט דעם לעצטן שטיקל רכבת?” דעם שלעפט דער קרון, דער לעצטער… דער איינס פאר אים שלעפט אים, יא? דאס הייסט סדר השתלשלות. דער איינס פאר אים שלעפט אים. א גוטן, דער פריערדיגער, זאגט מען אים, “וועם שלעפט ער?” דער פאר אים. און אזוי חוזר חלילה ביז ער קומט אן צו דער ערשטער. דארט איז דער לאקאמאטיוו, דער ענדזשין, דער מנוע וואס ער פירט עס. זאגט ער, “אה, ער פירט אלע.” אבער ער פירט נישט אלע, ער פירט קודם דעם, נאכדעם יענעם, און נאכדעם יענעם.
אזוי זאגט דער טיפש, דער וואס פארשטייט נישט אמונה, וואס אונז רופן היינט אמונה. קומט דער חכם און ער זאגט, “איך פרעג דיר א שאלה: דער לעצטער, דער צווייטער פאר׳ן לעצטן, ער קען עפעס טון? ער טוט נישט גארנישט. ס׳איז אמת אז ער שלעפט, ווייל אויב וואלט נישט געווען ער, וואלט נישט אנגעקומען די משיכה צו די לעצטע, אמת. אבער טון טוט ער גארנישט. די חילוק פון די ערשטע מיט די צווייטע איז אסאך גרעסער פון די חילוק פון די צווייטע מיט די דריטע. ס׳איז א גאנצע… איך רוף עס ‘כמות׳ און ‘איכות׳, איך האב נישט קיין בעסערע ווארט. די לעצטע מיט די איינס פאר די לעצטע איז א חילוק פון כמות: ער שלעפט אים און ער שלעפט אים, ער שטייט איינס פאר אים, ס׳איז איין לעוועל פאר אים. אבער די חילוק פון די ערשטע מיט די צווייטע, און ממילא די חילוק פון די ערשטע מיט אלע, איז א חילוק פון איכות. ער מאכט בכלל אז די באן זאל פארן, און אלע אנדערע מאכן גארנישט אז ס׳זאל פארן.
ס׳איז אמת, דו קענסט זאגן אז ער איז מעביר די שפע, רייט? ער ברענגט די שפע פון די ערשטע צו די לעצטע. בסדר. אבער טון טוט ער גארנישט. ער איז נישט מחדש קיין שום פעולה, ער איז נישט קיין מחדש, ער איז נישט קיין יוצר, ער איז נישט אחראי אמת׳דיג אויף קיין שום זאך. וממילא, ס׳איז אמת, דו גייסט די לעצטע זאגן בבחינת סדר השתלשלות, אמת אז די איינס פאר די לעצטע שלעפט אים, אבער ס׳איז אסאך מער אמת אז דער ערשטער שלעפט אים.
דאס איז די עיקר אייזערנע אמונה
ס׳איז אמת אז ס׳איז דא מלאכים, ס׳איז דא א גאנצע סדר השתלשלות צווישן מיר און דער אייבערשטער. בסדר. אבער ס׳איז אסאך מער אמת פון דעם אז דער ערשטער… ווייל די אלע זאכן זענען דאך נאר כלים, נאר אזויווי צינורות, נאר זיי ברענגען אריבער די חיות פון דער אייבערשטער ביז מיר. אבער ווער ס׳טוט עס עכט איז דער ערשטער, ווייל אלע אנדערע טוען גארנישט, זיי האבן נישט קיין כח יצירה, קיין כח פון טון גארנישט. סאו צו זיין די לעצטע שטיקל באן… די ערשטע פונקט אזוי ווי ער פירט אלע אינדערמיטן. ס׳איז אפילו נישט ריכטיג צו זאגן אז די ערשטע באן פירט מער די צווייטע ווי די דריטע, נאר אין דעם קליינעם חילוק פון כמות. כלומר, אין אנדערע ווערטער, ס׳איז ריכטיג צו זאגן אז די דריטע דארף האבן די צווייטע כדי אנצוקומען צו די ערשטע.
דער נמשל איז נאך בעסער פון דעם משל
די נמשל איז נאך בעסער. די נמשל איז א מורא׳דיגע נמשל. פארוואס? ווייל ביים נמשל איז די חילוק נישט נאר צווישן איינער וואס פירט, איינער וואס פירט אלעס, נאר ס׳איז א חילוק אין די אקטור, אז דער איינער וואס פירט אלעס, מיר קענען זיך טאקע אמאל אנכאפן אין רבונו של עולם, מיר מיינען אז מיר האבן זיך אנגעכאפט אין כתר, מיר האבן זיך אנגעכאפט אין יסוד, אין מלכות, אין כתר פון מלכות, מיר האבן זיך אנגעכאפט אין די עולמות.
און ממילא וואס? און אזוי אויך מיינט זיך אן תרשים.
ניין, ס׳איז בעסער, די נמשל איז אסאך בעסער. די עיקר חילוק וואס איז דא אין די נמשל פון די משל איז, אז ביי די משל האט די ערשטע שטיקל נישט באמת געמאכט די צווייטע. ער פירט די צווייטע, אבער ער האט אים נישט געמאכט גארנישט, ער האט אים נאר געגעבן א שטיקל נקב. און ממילא די גאנצע מערכה וואס זאגט אז ער פירט, דאס האט די צווייטע געמאכט, דער מענטש האט עס געמאכט, אדער דער אייבערשטער האט עס געמאכט, איך ווייס נישט ווער, נישט קיין חילוק. דאס האט געמאכט, ער האט געמאכט. אבער מה שאין כן אין די נמשל איז דא א דריטע זאך, חוץ פון דעם וואס ער, דער ערשטער, שלעפט די צווייטע, און ממילא שלעפט ער אלע, האט ער אויך געמאכט די גאנצע מערכה וואס זאגט אז דער ערשטער זאל שלעפן די צווייטע. ער האט באמת געמאכט די גאנצע זאך. פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז אפילו מער.
אמונה — דער פאקוס פון דער קוק
וואס איז די נקודה פון אמונה
אבער נישט קיין חילוק, וואס איך רוף נאר, אז די נקודה פון אמונה וואס איז דא איז די חאפ. אז א מענטש קוקט, אז איך קוק אויף די וועלט, אז איך קוק אויף א בוים, איז בדרך הטבע, כלומר בבחינת התבוננות וואס איז ממטה למעלה, יא, בבחינת הטבע זע איך אז ס׳איז דא א בוים. ווער מאכט די בוים? די ערד מאכט די בוים זאל וואקסן, און די וואסער. פון וואו קומט די וואסער? פון די רעגן. און די רעגן קומט פון… איך ווייס נישט. דאס איז, אבער בבחינת אמונה, ס׳הייסט דאס איז איינער וואס זאגט אז די ערשטע מאכט און אלע אנדערע וואס אלע אנדערע אינדערצווישן מאכן, זאגט ער גלייך, איך זע א בוים, זע איך די אייבערשטער. די בוים מאכט די אייבערשטער, די אייבערשטער מאכט די בוים זאל וואקסן. מאכסטו א ברכה אויף דעם, יא? דו זאגסט המוציא לחם מן הארץ. די אייבערשטער נעמט ארויס… האסטו אמאל געזען די אייבערשטער נעמט ארויס א ברויט פון די ערד? מענטשן טוען עס, יא? וואס זאגט ער? ער זאגט סך הכל, יא, און ווער האט געמאכט די מענטשן? און ממילא ווען איך מאך א ברכה, בבחינת אמונה טאנץ איך אריבער די גאנצע מהלך, און איך זאג אז די אייבערשטער מאכט אז ס׳זאל קומען ברויט פון די ערד. און דעמאלט זעט ער עס, ווען איך זאג עס זאג איך עס, ווען איך זע עס, דאס הייסט אז ער האט אמונה. שטימט?
דיסקוסיע: ביטול און מציאות
שאלה: אויב איך זאג, איך מיין דו האסט נישט גענוצט די ווארט ביטול. וואס איז ביטול פשט? איך גיי אוועק, איך לאז די אייבערשטער טון, כדי איך קען אויסלעשן מיין מציאות, איך לאז די אייבערשטער טון. די האסט עס נישט געשליקט ווייל דו פארשטייסט נישט אז ס׳איז איינס, דו פארשטייסט נישט אז איך גיי אוועק פון דעם. די אייבערשטער טוט עס, די אייבערשטער טוט עס דא זענען מיר. דו ביסט די גרעסטע ישות פאר די זופסט דיך, דו זאגסט די אייבערשטער זאל קומען, דו האסט געמאכט צו דיר א מציאות.
מגיד שיעור: יא, איך ווייס נישט וואס… די רמב״ש זאגט נישט די ווארט ביטול כמעט קיינמאל נישט, ס׳איז א ליובאוויטשע ווארט. וואס? בעל התניא? זיכער. בעל התניא נוצט די ווארט ביטול אסאך. אבער וואס ביטול… דא ביטול אין בחינת ענוה, בחינת תנועה נפשית פון דיר. אבער איך זאג דא, ס׳איז מער אזוי ווי… ס׳איז די שאלה פון וואס דו ביסט זיך מתבונן. אויף וועלכע אספעקט, אויף וועלכע נקודה פון די מציאות קוקסטו?
אויב דו קוקסט אויף דעם וואס די לעצטע… ס׳איז א שטיקל נאר. אויב דו קוקסט אויף די מציאות אז די ניינונניינציגסטע קארון שלעפט די הונדערטסטע, דאס רופט מען טבע, דאס רופט מען חכמת הטבע, איך ווייס וואס. אויב דו קוקסט אויף דעם אז ער, זיין גאנצע כח און אויך זיין גאנצע מציאות, און אויך דאס אז איינס קען שלעפן די צווייטע און אזוי ווייטער, און אויך דאס אז איך קען רעדן וועגן דעם, איין מינוט איך וועל רעדן וועגן דאס, דאס איז אלעס האט געמאכט די ערשטע, וואס אונז קענען פארשטיין אפילו נישט וואס די ערשטע איז, אונז קענען נאר זאגן אז ס׳איז דא אן ערשטער.
ביטול לויט דער תניא
דאס הייסט די ביטול. דאס הייסט אז די ביטול אין תניא איז אלעמאל געקומען צו זאגן אז די מקור, די שורש, די ענף איז בטל אין די שורש, רייט? וואס הייסט ער איז בטל? אז ער איז נישט נחשב בערכו. ער האלט זיך זייער גרויס, אבער דאס איז ווייל ער קוקט אויף וואס ער איז, אבער ער כאפט נישט אז ער קומט פון ערגעץ, ער האט נישט קיין אייגענע… יא?
ס׳איז א שאלה פון וואס דו קוקסט. די חילוק פון אמונה וואס אונז רעדן דא, אמונה און נישט אמונה, איז נישט קיין חילוק פון אמונה און כפירה, ס׳איז נישט קיין חילוק פון נישט מסכים זיין אז ס׳איז אזוי. דו ביסט נישט מסכים אז ס׳איז אזוי איז אן אנדערע שמועס. וואס אונז רעדן דא פון אמונה מיינען אונז פאוקעס, יא? וואס איז די פאוקעס? אדער וואס דו ביסט מתרכז? וואס ער קוקט אויף? צו ער קוקט אויף די לעצטע? אפשר אמאל דארף מען קוקן אויף דעם. אדער ער קוקט אויף די ערשטע. ער קוקט אויף דעם וואס… און אויף די וועג וויאזוי די ערשטע פירט אויך די לעצטע. די ערשטע מאכט אויך די לעצטע.
משל פון דער לאגא אויפן קארון — נס אלס סימן
דיסקוסיע: די באן און די בעל עגלה
קהל: אבער איך מיין ער לייגט די… וואס? ס׳איז נישט? ביי א בעל עגלה איז נישט אויך אזוי? נישט אויך אזוי? נישט אויך אז וואס? ער האט אן אמונה אז ער האט א כח? און די אמונה מאכט אז די עגלה זאל האבן א כח?
מגיד שיעור: יא, ס׳איז כאילו כאילו אז די ערשטע מאכט אלעס, ס׳איז נישט קיין באן. אבער דו ביסט נישט מתרכז אויף די נקודה אז ס׳איז א באן. די באן איז א פראקטישע פאקט. וואס ווייסן מיר וויאזוי ס׳איז געקומען אהין? דו ווילסט מאכן א באן?
דער משל פון דער לאגא
ס׳איז דא וואס מ׳רופט א נס למשל, וואלט געווען… איך האב געזאגט אן אנדערע פשט אויף נס אין מיין דרשה פון די באנען, אבער וואס אונז רופן א נס וואלט געווען אזוי ווי כאילו אז אויב די ערשטע שטיקל באן, די ענדזשין, אויב ער קען פירן אלעס, קען ער אויך אין איין טאג אריבערקומען צו די לעצטע און אים געבן א שטופ. ער איז נישט משועבד צו די גאנצע סדר. ער קען זיך אפשטעלן פון יענעם און גיין דירעקט צו דיר. דאס הייסט אז “אני ה׳ לא שניתי”.
דאס קען זיין, אבער ס׳קען אויך זיין בבחינת די אמונה אליינס. איך מיין אז ס׳איז דא א טיפערע זאך. ס׳קען זיין בבחינת די אמונה. איך האב געזאגט א משל אז א נס, די טייטש, נס איז דאך די טייטש א צייכן, א אות. האב איך געזאגט אז נס איז די טייטש אזויווי מען קוקט אויף די באן איז דא פארשידענע זאכן. אין די לעצטע קאר פון די באן, האסטו שוין געהערט די דרשה? ניין? איך וועל עס זאגן נאך.
אויף די לעצטע קאר פון די באן איז דא, עס זעט אויס אנדערש. אויף די לעצטע קאר פון די באן איז דא אסאך חילוקים. עס איז דא א גלגל וואס דרייט זיך, און די דרייט זיך פון די ערשטע, און אזוי ווייטער. און איינער פרעגט פארוואס איז דא די שטיקל? איז די תירוץ איז כדי אזוי באהעפט זיך די חלק התנועה פון די פריערדיגע, די ס׳כאפט עס.
חוץ פון דעם איז דא נאך זאכן דארט וואס האבן נישט צוטון מיט דעם. עס איז דא למשל א שיינע פיקטשער, א שיינע לאגא, אזא ציור פון די וואס האט געמאכט די באן, אדער עפעס אזא זאך. יעצט, דעם שטיקל טשופטשיק וואס איז דא אין די לעצטע שטיקל באן, פארוואס איז ער דא? וואס זאגט ער? וואס טוט ער? ער העלפט נישט די באן זאל פארן. קענסטו פרעגן פארוואס ער איז דא? עס איז נישטא קיין תירוץ. ער איז דא כדי די באן זאל קענען באקומען די כח פון די פריערדיגע. ער טוט נישט גארנישט. וואס טוט ער? ער פארציילט דיר אז ס׳איז דא אן ערשטער. ער פארציילט דיר אז די גאנצע באן וואס דו זעסט האט איינער געפירט, האט איינער געמאכט, ער איז ערגעץ געקומען פון.
נס = סימן פון דעם אייבערשטן
סא א נס וואס מיר מאכן א אות, א נס, די טייטש איז אז דאס איז א סארט וואס אונז טוען, אדער וואס דער אייבערשטער טוט, איז א סארט זאך וואס ער זאגט נישט גארנישט. ער זאגט מיר נישט וויאזוי איז געקומען דאס פון די ערשטע. ער זאגט סך הכל אז דאס איז א סימן, דאס הייסט א סימן, אדער די מקובלים רופן, דער רבי יוסף ג׳יקטיליא רופט עס א סימן. ס׳איז א סימן אז דער אייבערשטער האט עס געמאכט. ס׳איז די וועג וויאזוי עס איז…
קהל: די מיסטיקייט.
מגיד שיעור: וואס?
קהל: ס׳זאגט די מיסטיקייט.
מגיד שיעור: ס׳זאגט די ארויסנעמען די מיסטיקייט.
קהל: ניין, ניין, דאס איז די מיסטיקייט. ס׳איז א רעוועלעישאן. ס׳איז אנדערש ווייל בעצם שטערט נישט די גאנצע תכלית פון מענטשן, אבער די וועלט ערקענט נישט. אז דו האלטסט שוין פאר עברער איז די גאנצע תכלית בעצם די נסים.
מגיד שיעור: בסדר, ווען דו כאפסט דאס, די כאפן פון דאס. אה, איך וויל דא אנקומען. ער זאגט דיך נאך א זאך, ער זאגט מען דארף א גרויסע אמונה, דאס איז פשוט אז מען דארף אמונה. און נישט לייגן עס אין… ער לעבט נישט אזוי. אבער נאכדעם זאגט ער, ווייל די שכינה הייסט אמונה, און אן אמונה איז ער מפריד.
שכינה און אמונה — קנינים
ער זאגט א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט אז די שכינה האט פארשידענע קנינים, יא? קנינים מיינט איך אז ס׳איז משולב אז ס׳גייט זיך ארויס אין די וועג, יא? אזוי זאגט דער רמ״ק פאר בריכות אין שער הקנינים, אז ווען מיר זאגן אז די… איינע פון די זאכן, ס׳איז דא פראבלעמען.
כינויים פון די שכינה — דער רמ״ק און ר׳ חיים וויטאל
ער זאגט נאך א זאך, ער זאגט, מ׳דארף א גרויסע אמונה. דאס איז פשוט אז מ׳דארף אמונה, ווייל ער לעבט נישט אזוי. אבער נאכדעם זאגט ער, ווייל די שכינה הייסט אמונה, און אן אמונה איז ער מפריד.
ער זאגט א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט אז די שכינה האט פארשידענע כינויים, יא. כינוי מיינט, איך מיין אז ס׳איז מלשון אז ס׳געבט זיך ארויס אין די וועגן, יא. אזוי זאגט דער רמ״ק באריכות אין שער הכינויים, אז ווען אונז זאגן אז איינע פון די זאכן… יא, ס׳איז דאך דא אלע מיני קודס, די שכינה הייסט צדק, און ס׳הייסט אמונה, און ס׳הייסט לבנה, און ס׳הייסט בתולה, און א טויזנט נאך זאכן אין זוהר.
מחלוקת: צי זענען כינויים נאר א וועג פון מסתיר זיין?
און ס׳איז געווען מקובלים וואס האבן געזאגט אז דאס איז סתם א וועג פון מסתיר זיין די סוד. ער ברענגט פון ר׳ משה די ליאון, איך געדענק נישט פון וועם, אז ס׳איז סתם א וועג פון מסתיר זיין די סוד. א ספר יחוס פון ר׳ משה די ליאון, ס׳איז נישט קלאר ווער ס׳האט עס געשריבן. און די מקובלים ווילן נישט אויסזאגן די שכינה, זאגן זיי, איין טאג הייסט עס אזוי, איין טאג הייסט עס פרי העץ, און מארגן הייסט עס פרי האדמה, און אזוי ווייטער.
און דער רמ״ק איז זייער ברוגז אויף די פשט, ער זאגט, ס׳איז נישט אין די צייט וואס קען נישט טרעפן אפאר ווייניגע קודס. איז ער זאגט אז ס׳איז נישט ריכטיג, ער זאגט אביסל אנדערש.
דער רמ״ק׳ס שיטה: יעדער כינוי איז אן אנדערע בחינה
אבער ס׳איז דא נאך א זאך וואס ער זאגט. איין זאך וואס ער זאגט איז אז יעדע איינע פון די כינויים געבט ארויס אן אנדערע בחינה, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
צווייטנס, אז ווען מ׳זאגט א כינוי, אזוי זאגט ר׳ חיים וויטאל אויך אין זיין שער מ״ב, אז ווען מ׳זאגט א כינוי, למשל אז דא כיסא איז אין רמז די שכינה, און דא רמז׳ט עס אמונה, וכדומה, ס׳מיינט צו זאגן אז אין דעם עולם איז דאס די שכינה.
סדר השתלשלות: ווי די שכינה גיט זיך ארויס אין יעדן עולם
אלע זאכן האבן דאך א סדר השתלשלות. ס׳איז דא אין עולם האצילות איז אויך דא ביימער, דארט די ביימער זענען ספירות. אבער ווען ס׳איז אין עולם העשיה, איז דער בוים הייסט מדת התפארת, און די פרי פון דעם בוים הייסט די מדת המלכות.
ס׳איז נישט סתם א משל, מ׳האט געטראפן א משל צו ממחיש זיין די שייכות פון תפארת און מלכות, זאגט מען אז ס׳איז דא א בוים און ס׳האט פירות, וכדומה. ס׳איז עכט, ווייל דער כח פון די ביימער קומט ספעציפיקלי פון די כח פון די ספירת התפארת, און דער כח פון די פירות קומט ספעציפיקלי פון די כח פון די מלכות, וכדומה.
און ס׳איז מער א סימן, ס׳איז נישט פשוט אז ס׳קומט. דער אייבערשטער קען מאכן אלעס דירעקט. אבער ער מאכט פאר דעם דעם טייטש, וואס דו זאגסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט? ס׳איז נישטא קיין סיבה פארוואס דער אייבערשטער זאל נישט קענען מאכן, ער זאל נישט דארפן מוזן מאכן די אלע זאכן אויף דעם סדר. דער טעם פון דעם סדר, אדער איינע פון די הבנות פון דעם סדר איז, אזוי קען איך עס נוצן.
משל פון די ד׳ מינים: “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”
אזוי איז דא אין זוהר אין פרשת ויחי וועגן א לולב, “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”, דער טייטש, דער אייבערשטער האט געמאכט אויף די וועלט סימנים לכבודו, סימנים לאצילות, און יעצט אז איך נעם די ד׳ מינים, איז מיט דעם ווייז איך די שם הוי״ה. ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט שוין אז דער לולב האט אין זיך א סימן פון די ו׳, און אזוי ווייטער. די זעלבע זאך, פארשטייסטו וואס איך זאג?
אמונה אלס מידה בנפש האדם — דער בעש״ט׳ס הבנה
סאו, אז די שכינה הייסט אמונה, ס׳מיינט אזוי, אז נישט סתם כדאי צו גלייבן אז דא איז די שכינה, דארף איך האבן אמונה. נאר ס׳איז דא א טיפערע זאך, אז דא איז דא אזא כח וואס הייסט אמונה.
יא, אמונה איז אן אינטערעסאנטע זאך, ס׳עקזיסטירט אזא מידה בנפש האדם וואס הייסט אמונה. אדער קענסט זאגן באופן מופשט, אין כלל ישראל איז דא אזא מידה וואס זיי גלייבן אין דעם אייבערשטן. יא, איך מיין נישט נאר אין מענטשן, נאר פסיכאלאגיש, אזא יכולת פון אמונה איז דא. ס׳איז אויך דא אזא זאך אין וואס מ׳גלייבט, ס׳איז אויך דא אזא זאך אז די אידן גלייבן אין א געוויסע זאך אדער אין א געוויסע וועג.
און די מידה אפשר איז אליינס די שכינה. דאס הייסט, ס׳איז אליינס די שכינה. די שכינה, ווען זי איז זיך מתלבש אין עולם העשיה אדער אין נפש האדם, איז געט עס ארויס די מידה וואס הייסט אמונה.
דער חילוק צווישן דעת און אמונה — בעש״ט קעגן בעל התניא
סאו יעצט, ווען א מענטש גלייבט, די מידה פון אמונה האט יעדער. ס׳איז נישטא אזא זאך אז א מענטש האט נישט קיין אמונה, די שאלה איז נאר אין וואס ער גלייבט. אמונה איז דאך סך הכל די מידה וואס זאגט… אבער איך רעד פסיכאלאגיש, אמונה איז די מידה וואס זאגט, למשל, מ׳איז מבחין… דער בעל שם טוב ווייס איך נישט צו ער מיינט אז מ׳איז מבחין אין דעות, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז דא דעת און ס׳איז דא אמונה. דער בעל שם טוב געווענליך רופט ביידע דעת אדער ביידע אמונה. אזוי אויך די תלמידי המגיד. די חילוק איז, אנדערע ספרים גייען מער מיט דאס. אבער לאמיר זאגן…
אה, דער בעל שם טוב, דער בעל שם טוב זאגט געווענליך, אין תולדות שטייט אז אמונה איז נצח והוד. דאס הייסט, אז דעת מיינט ווען ס׳איז מיר קלאר, אבער ער מיינט נישט אמונה איך גלייב. דער בעל התניא האט ליב צו זאגן אז אמונה איז למעלה מן הדעת. אבער דער בעל שם טוב גייט נישט אזוי. דער בעל שם טוב גייט געווענליך אז אמונה איז למטה מן הדעת, אזוי ווי דער מגיד, דער תולדות, און אלע גייען אזוי.
אין אנדערע ווערטער, אז שכל, וואס ער רופט שכל, איז ווען ער זעט א זאך קלאר. ער זעט אז אזוי איז עס, ס׳איז אים קלאר אז די זאך איז אזוי. דאס הייסט שכל אדער בינה, דער בעל שם טוב רופט עס בינה געווענליך, אמונה וכו׳.
אמונה אלס רגלים — די מידה וואס לאזט א מענטש ווייטער גיין
נאכדעם, א מענטש קען נישט אלעמאל לעבן אזוי. אפילו דער וואס פארשטייט יא, האט ער מוחין דקטנות, אדער ער גייט ארויס אין די גאס, אדער ער לעבט אפילו בשעת מעשה, ס׳נעמט אים די נפש נישט אינגאנצן איבער. ס׳איז דא חלוקים אין זיין גוף אדער אין זיין נפש, וואס זענען, מ׳קען נישט צוברעכן, ס׳זענען חלוקים נישט שכליים, זיינע מידות, זיינע מעשים, ס׳איז דאך נישט קיין חלוקים שכליים.
איז דא איז דא א מידה וואס הייסט אמונה. אמונה, דאס טייטש אז ער קען זיך קלעבן, ער קען אזוי ווי געדענקען, מ׳קען עס רופן זכרון. ער קען געדענקען אז זיין שכל זאגט אזוי, און ממילא האלט ער אויך אזוי.
דער בעל שם טוב זאגט אז פארדעם הייסט אמונה נצח והוד. נצח והוד איז אזוי ווי די רגליים. וואס תפארת הייסט אז ער איז אמת, ער ווייסט, און ווען ער דערמאנט זיך אז ער ווייסט, אמונה איז טייטש איך ווייס אז איך ווייס, אדער איך געדענק אז איך ווייס, און איך געדענק אז איך האב געהערט.
משל: גיין אין דער ארבעט — אמונה אין פראקטיש
אזוי ווי יעדער איינער האט אמונה, ווייל יעדער איינער, ווען ער טוט רוב זאכן וואס א מענטש טוט, נישט ווייל ער האט בשעת מעשה פארשטאנען אז ער מוז דאס טון. אז א מענטש גייט אין דער ארבעט, גייט ער אויך בבחינת אמונה. קען זיין די ערשטע טאג האט ער מברר געווען אז דאס איז א גוטע ארבעט פאר מיר, און ער גייט אין דער ארבעט ווייל ער האט א פלאן, און ער פארשטייט אז דאס גייט מאכן געלט און ס׳גייט ברענגען עפעס א תיקון העולם וכו׳.
נאכדעם, מארגן גייט ער אין זיין ארבעט פארוואס? ווייל ער איז נעכטן געגאנגען. נישט ווייל ער איז נעכטן געגאנגען, נאר ווייל ער האט אן אמונה. אפילו ער דערמאנט זיך, דערמאנט ער זיך, ער גייט נישט אריבער די גאנצע שכל. ס׳איז נישט אזוי קלאר, ס׳איז נישט אזוי אפן אזוי ווי ווען ער האט געמאכט די החלטה, ער האט זיך מברר געווען און גערעדט מיט מענטשן. און געזען אז ס׳שטימט. יעצט האט ער אמונה אז ס׳האט אזוי אויסגעזען, און איך גיי נאך אלץ מיט דעם וואס ס׳האט מיר אזוי אויסגעזען. איך גיי נאך אלץ מיט דעם.
איינער וואס האט נישט די מידה, ער דארף טעראפי. איך מיין, ער דארף טעראפי. יעדן טאג הייבט ער אן נאכאמאל צו טראכטן, “אבער אפשר האב איך נישט גוט געטון? אפשר האב איך נישט גוט געטון?” וואס? ער האט אבער אן אמונה. ניין, ס׳איז אן עכטע טעראפי דאס.
וואס הייסט אמונה? — די געזונטע מידה
וואס הייסט אמונה? אויב נעכטן… איך רעד נישט פון די נושא פון די אייבערשטער, יא? אמונה מיין איך צו זאגן, ס׳איז נישט קיין געזונטע זאך אז א מענטש זאל יעדן טאג איבערטראכטן אלע זיינע החלטות אין לעבן, אלעס וואס ער ווייסט, אלעס איבערטראכטן. בסדר, דאס איז א גרויסע ענין צו טראכטן וואס מען טוט. פאר מען טוט עפעס דארף מען זיך גוט דורכטראכטן און דורכרעדן וכו׳. אבער א מענטש קען נישט לעבן.
פארדעם האט א מענטש א מידה וואס הייסט אמונה, אדער נצח והוד, אה, די רגלים, ס׳איז דא רגלים במחשבה, רגלים במעשה, וואס ער זאגט אז איך געטרוי, איך טראסט וואס איך האב געטראכט נעכטן, אדער וואס איך האב געפרעגט איינעם, אדער וואס איך האב מחליט געווען, אדער וואס ס׳איז שוין געשען צו מיר. איך בלייב ווייטער אויף דעם. אויב ס׳מאכט א גרויסע שינוי, יא, דארף מען איבערטראכטן. אבער געווענליך, איך גיי ווייטער מיט אמונה. דאס הייסט די מידת האמונה.
אמונה אלס לבוש פון די שכינה — די מדות עליונות
יעצט, די מידה אליינס איז א לבוש פון די שכינה. די שכינה איז די טאט, אזוי ווי כביכול אויך אין מדות עליונות, איז דא די תפארת, וואס הייסט ווען דער אייבערשטער ווייזט וואס ער איז אזוי ווי ס׳איז.
תפארת: ווען דער אייבערשטער ווייזט קלאר
דער אייבערשטער האט געוואלט געבן די אידן מתן תורה, הייסט תפארת. יא, ששת ימי בראשית הייסט תפארת. תפארת, דער אייבערשטער האט געוויזן קלאר, “אנכי ה׳ אלקיך”, פארשטאנען פארוואס די אידן זענען דארט, פארשטאנען פארוואס דער אייבערשטער איז דארט, אלעס מאכט סענס. דאס הייסט תפארת, אדער אפשר בינה וכו׳.
מלכות/שכינה: ווען מ׳זעט נישט — פסח
נאכדעם איז דא אמאל וואס מ׳זעט נישט. פסח הייסט מלכות, מלכות בכלליות, יא? אין זוהר שטייט אזוי, אין חסידישע ספרים ברענגען. אדער אנדערע מאל, ס׳הייסט, יעצט זעט מען עס נישט. דער אייבערשטער ווייזט נישט יעצט פארוואס ער האט בכלל גענומען די אידן. ס׳זעט אויס אז זיי זענען אין מצרים, און זיי זענען דארט עובדי עבודה זרה.
דעמאלטס פירט ער זיך מיט אמונה. יא, די שכינה, דעמאלטס “ויסע מלאך האלקים”, דעמאלטס פירט ער זיך מיט די שכינה. ס׳הייסט, דער אייבערשטער זאגט, דאס איז א מידה אין דער אייבערשטער. ער זאגט, “איך האב שוין נעכטן מחליט געווען. איך דארף נישט יעדן טאג איבערדן זיין פארוואס די אידן זענען מיין פאלק. זיי זענען נישט פון נעכטן.”
נישט פארנעכטן ווייל ס׳ווערט אלט, ס׳איז עכט, ס׳איז א מדה וואס איז א התחדשות. ס׳איז אמונה, איך געטרוי אויף וואס איך האב זיך אליינס פארשטאנען. ס׳איז אמונה איז באמת ביחס צו דער מענטש׳ס אייגענע הבנה. ס׳קען זיין זיין טאטע, זיין זיידע, זיין רבי איז דער תפארת לגבי אים. אבער ס׳איז די אידעע אז איך קען ווייטער גיין, איך קען מאכן זייער עכט, און ס׳איז זייער עכט, און ס׳איז זייער פריש אפילו, אבער נישט ווייל איך טראכט יעצט, נאר ווייל איך גלייב יעצט.
דאס איז די מדה וואס הייסט אמונה, און די מדה קומט פון די שכינה, דאס איז די מדה פון די שכינה.
דער חטא פון מפריד זיין — ווען אמונה איז נישט פארבונדן מיט דעת
וואס ער זאגט איז, אויב א מענטש גייט נישט מיט דעם, אין אנדערע ווערטער, ער זאגט אוודאי, דו פרעגסט מיר דאך, ווייל בחינת תפארת, אדער בחינת תורה, וואס הייסט, ווער האט געמאכט די תפילה, ווער האט געמאכט די מצוות, ווער האט געמאכט די וועלט, דער אייבערשטער האט עס געמאכט, האט ער אין דעם א בחינת דעת, אדער תפארת, אדער בינה.
נאכדעם, אבער פראקטיש, טאג טעגליך, אין די סעקונדע צו סעקונדע וועג פון ווי ער דאוונט, ער זאגט, ער זאגט, דעמאלט געדענקט ער נישט דעת, דאס הייסט, ער גלייבט נישט דעת. זיין שטער, ער גלייבט נישט. פרעגסט אים, גלייבט ער? דאס הייסט נישט אמונה. ווייל איך פרעג דיך, דאס איז דעת. ער גלייבט נישט דעת פון דעם.
איז דייטש, ער איז מפריד די שכינה פון די תפארת. ווייל ער זאגט אז דער שכינה, דער מדה פון הרגל, דער מדה פון גיי מיט וואס עס איז געווען נעכטן, גיי מיט וואס מ׳האט שוין פארשטאנען, וואס מ׳האט שוין קלאר געמאכט, יעצט גייט מען נאר דערמיט. באט זיין מדה דער שכינה שבו, דער מדה, דער אמונה שבו, איז נישט באהאפטן מיט דער מלכות שבו, מיט דער תפארת שבו, מיט דעת שבו. די אמונה שבו, אדער חלק האמונה שבו, איז נישט ביחוד מיט די חלק הדעת שבו, און חלק התפארת שבו.
דער חידוש: אמונה אלס כלי פאר אלוקות — דורך ביטול
און דאס איז אליינס, עס טוט עס פארשטיין, איז דא נאך א טיפערע זאך. דאס איז איין זאך. און דאס אליינס, דאס וואס איז צו זאגן דאס, איך זאג דיר נישט, סתם עשה אילס תורה. צו זאגן דאס מאכט אז די אמונה, איך זאג, יעצט רעדט ער שוין יא פון אמונה אלוקית, נישט סתם א מידה פון אמונה וואס קען זיין אפילו ביי א מענטש וואס האט חתונה געהאט, ער גלייבט אז ער האט חתונה געהאט.
ווען ער רעדט פון אמונה אלוקית, איז דער טייטש, דאס מאכט אז אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות. אבער דאס איז ביטול.
די עזות פון ממלכה — קדושת המגיד
די קדושת המגיד זאגט “לך ה׳ הממלכה”. פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די עזות וואס איז אין די ממלכה.
אמונה אלס כלי פאר אלוקות — דער עיקר ביטול
נישט סתם א מידה פון אמונה
דאס איז איין זאך, און דאס אליינס, דאס וואס איך זאג דיר, איך זאג דיר נישט דאס סתם א תורה. צו זאגן דאס מאכט אז דיין אמונה, וואס איך זאג יעצט רעד איך שוין יא פון אמונה באלוקות, נישט סתם א מידה פון אמונה וואס קען זיין אויך פאר א מענטש וואס האט חתונה געהאט, ער גלייבט אז ער האט גוט חתונה געהאט. ווען ס׳רעדט זיך פון אמונה באלוקות, איז דער טייטש אז דאס מאכט אז דיין אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות.
“לך ה׳ הממלכה” — דער כוזרי המגיד׳ס תורה
ווייל דאס איז ביטול. דער כוזרי המגיד זאגט “לך ה׳ הממלכה”. פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך דאס וואס דו ביסט ממליך. נישט נאר דער אייבערשטער איז א מלך און אונז זענען ממליך, נאר “לך ה׳ הממלכה” — פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די מלוכה וואס דו ביסט ממליך.
דאס הייסט אז דאס איז דער טייטש אז די שכינה, דאס איז וואס גלייבט. נישט איך גלייב אין די שכינה, די שכינה גלייבט אין מיר. די אמונה שבו, דאס איז די שכינה. און יעצט האט ער אויך, קען ער אמת׳דיג אויך, דאס מאכט א גרינגערע לעבן. יא, איך דארף שוין האבן אזויפיל אמונה, די שכינה האט שוין אמונה. און דאס איז נישט קיין זאך וואס א מענטש דארף טון. ער דארף נישט גלייבן, ער דארף נישט טון.
דיסקוסיע: אמונה אלס כלי פאר שייכות
שאלה: ווען דו זאגסט אז ס׳איז א כלי, מיינסטו צו זאגן אז אויב איך האב די אמונה וועל איך האבן מיין שייכות?
מגיד שיעור: אויב דו מיינסט אז דו ביסט דער וואס דארף מכוון זיין בתפילה, קודם כל איז עס זייער שווער. ס׳איז טאקע שווער ווייל ס׳איז עבודה זרה, און עבודה זרה איז שווער. דו דארפסט נישט מכוון זיין בתפילה, דו דארפסט נישט מכוון זיין אז די שכינה כנגדו.
דער בעל שם טוב׳ס תורה אויף תפילה
די שכינה, יא, ס׳שטייט אין שולחן ערוך “המתפלל כאילו שכינה כנגדו”, יא, אין רמב״ם אין שולחן ערוך. וואס איז די שכינה כנגדו? ווי יעדער איינער וואס מאכט עס נישט מיסטיש זאגט אז ס׳איז דיין כוונה. דו דארפסט מכוון זיין כאילו שכינה כנגדו, יא.
אבער דער בעל שם טוב זאגט א בעסערע זאך. דער בעל שם טוב זאגט אז די תפילה, דאס איז די שכינה. און צו זאגן אז דו דארפסט שטיין און מכוון זיין וואס קריגט די שכינה… דער אמת איז אז דאס איז נישט קיין כלי פאר די שכינה, דאס איז אויך א פירוד. ווייל דו זאגסט אז ס׳איז דא מיר, ס׳איז דא דער עובד, דער מתפלל, ער איז עומד לפני השכינה. אבער ער, זיין עבודה, זיין פעולה, דאס איז פשוט א דבר נברא, א פשוטע נייע זאך. און די כלל פון דברים נבראים איז אז ער קען נישט אמת׳דיג זיין א כלי לקדושה, א כלי לאלקות. ער קען דיך, דו ביסט דאך א מענטש. דו ביסט דאך א מענטש, whatever that is.
אמונה אין רוחניות איז מער ווי אין גשמיות
אויב דו זאגסט אז דו האסט אמונה, אמונה מיינט אז דו גלייבסט אז דער וואס איז אחראי אויף אלעס איז בסופו של דבר דער אייבערשטער, איז דאך פונקט אזוי דער אייבערשטער אסאך מער אחראי אויף די רוחניות ווי אויף די גשמיות.
ס׳דא מענטשן וואס האבן א מאדנע אמונה, זיי האלטן אז דער אייבערשטער מאכט אז זיי זאלן האבן געלט, אבער אידישקייט מאכט ער אליינס. ס׳איז דאך פונקט פארקערט. אפילו פשוט׳ע אמונה, אין י״ג עיקרים שטייט אז די תורה איז מן השמים, נישט אז דער אייבערשטער פירט. ס׳שטייט נישט אז דער אייבערשטער מאכט די פרנסה בהשגחה, ס׳שטייט נישט אז דער אייבערשטער… יא, ס׳איז פשוט פשוט. די תורה, ס׳שטייט אז מ׳דארף גלייבן אז די תורה איז מן השמים, דאס איז קלאר. אויך אז לחם מן השמים שטייט אויך, אז די מן איז מן השמים, אבער דאס איז שוין נישט ממש פון די יסודות פון אמונה.
קומען אלע מענטשן און זאגן, “ניין, ס׳איז דאך דא בחירה.” קומט אויס פונקט פארקערט: לחם מן השמים, אבער די תורה? ווייס איך וואס ס׳איז מן השמים, איך האב עס אליינס געמאכט מיין תורה. ניין, ס׳איז א דזשאוק וואס איך זאג, אבער ס׳איז דאך אן אמת.
די תפילה איז מן השמים — די שכינה דאוונט
די תפילה איז אויך מן השמים, די תפילה איז די שכינה. און אויב וועסטו גלייבן נישט אין דעם, איז ער מפריד, ער ווערט שרעקעדיג אויפגערעגט, יא. ער זאגט אז דו מאכסט א פירוד, ווייל דו מיינסט אז דו ביסט דער וואס דאוונט, דו דאוונסט זיך אליינס.
דיסקוסיע: וואס איז דער כלי?
שאלה: די כלי פאר די דיבור און די כלי פאר די שפע. וואס איז די כלי מיינסטו צו זאגן?
מגיד שיעור: א כלי אז דיין תפילה זאל קענען זיין א דבר קדוש, א דבר אלוקי, און דער איד זאל דאווענען צו דער אייבערשטער און נישט צו זיך אליינס זאל ער דאווענען. נישט דיך אליינס זאל ער דאווענען.
דער משכן — דער משל פאר׳ן מענטש
די אמונה פון א מענטש, א דבר נברא, איז א שמוציגע זאך, איך מיין נישט שמוציג, ס׳איז א דבר גס, whatever you want to call it, יא. וויאזוי קען זיין אז מיין אמונה, מיין דעת, זאל אריינלאזן אין דער אייבערשטער? דאס איז אן אנדערע וועג פון טראכטן. ווייל איך טראכט אז איך דאווען צום אייבערשטן, בסדר. איך וויל אז עס זאל זיין א משכן. יעצט, די שכינה קען רוען דא, עס איז א משכן.
אקעי, ער גייט אין מקוה, און ער מאכט “הוי מה אני ומה חיי”, אלע חיצוניות׳דיגע זאכן. אבער וואס איז די פנימיות׳דיגע זאך? די איינציגסטע עכטע פנימיות׳דיגע זאך איז אז ער הערט אויף צו זיין “אים”.
אזוי ווי עס שטייט ביי די משכן “כאשר צוה ה׳ את משה”, נישט איך האב געמאכט. דער אייבערשטער האט געהייסן מאכן. דאס הייסט, דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. איך בין א משכן. דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. דער אייבערשטער קען נאר וואוינען אין א פלאץ וואס ער אליינס האט געמאכט. נאר אונז כאפן נישט, פארדעם “ונפלאותיך ידעתי”.
אבער אויב דו ווילסט עס פילן, אז די מצוה פון תפילין און אמונה איז צו זיין דארט, דארפסטו אויפהערן צו מיינען אז דו דאוונסט, און אנהייבן צו כאפן אז די שכינה דאוונט. ווען די שכינה גלייבט, גלייבסטו אויך. די אמונה וואס דו האסט איז אויך די שכינה.
—
שמועס נאך׳ן שיעור
א: שטימט?
ב: ר׳ יצחק, איך האב געווארט אויף דעם נאך א חודש טבת. עס האט געפירט מיר נישט פיל.
א: און עס פארט נישט, ברוך השם.
ב: איך האב געוואוסט אז עס איז נאך א ווילדע וואך געווען ביי דיר אין קאפ ביז פסח און שבועות.
א: איך וועל דיר זאגן וואס איך זאג דיר יעדע וואך. מיר דארפן אנהייבן פערטל נאך צוויי, ווייל פערטל נאך איז דא א ריזיגע עולם וואס שטייט.
ב: מיר וועלן פרובירן.
א: א ריזיגע עולם וואס שטייט.
ב: ס׳איז שוין.
א: דו קענסט עס איבערחזר׳ן, איך דארף צען מינוט צו יעדע שטות. ס׳איז דא אויף די וועבסייט. מיר וועלן עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
ב: ס׳איז געווען אז פאריגע וואך איז געווען א פעלער פאר שבט.
א: דו קענסט עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
ב: איך וועל עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
א: אויב ס׳איז אמת קען מען עס איבערחזר׳ן, אויב ס׳איז שקר דארף מען עס נישט זאגן די ערשטע מאל.
ב: ס׳איז א גרויסע זאך.
האמונה שהשכינה היא המתפללת
דער בעל שם טוב לערנט אז ווען א איד דאוונט, איז ניט ער דער וואס רעדט — די שכינה אליינס רעדט דורך אים, און ער איז נאר א שושבין. דאס דארף מען א “אמונה גדולה” — ניט נאר צו גלייבן אז דער אייבערשטער האט אמאל געמאכט די תפילה, נאר צו כאפן אז ער מאכט עס יעצט ממש. דער שיעור באלייכט דעם חילוק צווישן “דעת” (ווען מען זעט קלאר) און “אמונה” (די מידה וואס לאזט אונז ווייטער גיין מיט וואס מיר האבן שוין פארשטאנען), און ווי די שכינה אליינס איז די מקור פון אונזער אמונה. מיט א משל פון א באן ווערט מבואר ווי דער אייבערשטער איז דער ערשטער סיבה פון אלעס, און אלע צווישן-שלבים זענען נאר כלים אן אייגענע כח.