יהושע פרק טו – נחלת יהודה
Originally published on November 14, 2022 at 9:17 PM, reissued on June 8, 2026 at 2:17 AM
הלכות שבת פרק י״ג (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״ג: כללי עקירה והנחה
—
סקירה כללית
פרק י״ב נתן את היסודות של מלאכת הוצאה: שני סוגי הוצאה (מוציא מרשות לרשות, מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים), תולדות (זורק, מושיט), הצורך ל״כדרך המוציאין”, השיעור, וד׳ אמות. פרק י״ג בא ללמד כללים, בעיקר את הענין של עקירה והנחה – מה עושה עקירה כשרה, מה עושה הנחה כשרה, ומה קורה כשאחד מהם חסר.
—
הלכה א – עקירה והנחה ממקום ד׳ על ד׳ טפחים
רמב״ם: “אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות חייב עד שתהא עקירה עם הנחה, שיעקור ממקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים.”
פשט: בין המוציא מרשות לרשות, בין המעביר ד׳ אמות ברה״ר, חייב רק כשהוא עושה עקירה ממקום חשוב (ד׳ על ד׳ טפחים) והנחה על מקום חשוב (ד׳ על ד׳ טפחים).
חידושים:
– הרמב״ם מחייב ד׳ על ד׳ בין בעקירה בין בהנחה. המפרשים מעירים שיש שיטות שבהנחה ברשות היחיד אין צורך במקום של ד׳ על ד׳. אבל הרמב״ם כאן מחייב ד׳ על ד׳ בשניהם – עקירה והנחה – בכל המקרים.
– היסוד של ד׳ על ד׳ הוא ענין של חשיבות – החפץ צריך להיות מונח על “מקום ראוי” כדי שיחשב כעקירה/הנחה. אם הוא מונח על רצועה צרה ללא חשיבות, אין זו עקירה. ד׳ על ד׳ אינו דווקא שיעור פיזי, אלא מושג של חשיבות. זה פותח את השאלה: מה עוד נחשב “מקום חשוב” מלבד ד׳ על ד׳?
—
הלכה א (המשך) – ידו של אדם חשובה כמקום ד׳ על ד׳
רמב״ם: “ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה.”
פשט: ידו של אדם נחשבת כמקום חשוב – אפשר לעקור מיד אדם, ואפשר להניח ביד אדם, אפילו בלי ד׳ על ד׳ טפחים.
חידושים:
– “לפיכך” – נפקא מינה מעשית: אם לוקחים חפץ מיד מישהו ברשות אחת ומניחים אותו ביד אדם אחר ברשות השנייה – חייב, כי יד אדם = מקום חשוב.
– גם כשהוא מחזיק בידו שלו: הוא עומד ברשות אחת, מושיט את ידו לרשות השנייה, לוקח את החפץ, ומחזיר את ידו אליו – אפילו עדיין לא הניחו על שום מקום, הוא חייב, כי “הואיל ובידו – הרי הוא כמניח בארץ” – ידו חשובה כמקום ד׳ על ד׳.
– חילוק בין יד לפה (יתבאר להלן): ביד – זה אוטומטית מקום חשוב ללא מחשבה. בפה – צריך מחשבה.
—
הלכה א (המשך) – פיו של אדם: מחשבתו משים פיו מקום
רמב״ם: “היה אוכל… ויצא מרשות לרשות וחשב לו [על] אוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין, מחשבתו משים פיו מקום.”
פשט: מי שנמצא באמצע אכילה, הוא יוצא מרשות אחת לשנייה עם אוכל בפיו, והוא חשב במכוון להוציא את האוכל – הוא חייב. מחשבתו עושה את פיו ל״מקום חשוב.”
חידושים:
– שני בעיות בפיו, ומחשבה פותרת את שתיהן: (1) פיו אינו מקום חשוב של ד׳ על ד׳ – מחשבה עושה אותו למקום; (2) הוצאה בפיו היא בדרך כלל “שלא כדרך המוציאין” (כמו שהרמב״ם אומר בפרק י״ב ש״המוציא בפיו פטור”) – אבל כאן, מכיוון שאוכל בפה הוא דבר נורמלי, זה כן כדרך.
– חילוק בין יד לפה: ביד – אוטומטית מקום חשוב ללא מחשבה. בפה – צריך מחשבה. ללא מחשבה (למשל שכח שיש לו אוכל בפה) אין זו מלאכה.
– מה פירוש “שלא כדרך המוציאין” כאן? המגיד משנה מפרש שהביטוי “שלא כדרך” מתייחס כאן לא לכלל הדין של הוצאה בפיו, אלא לענין של עקירה/הנחה שלא ממקום ד׳ על ד׳ – כלומר, “דרך המוציאין” פירושו כאן: האופן הרגיל של הוצאה הוא ממקום חשוב, וכאן זה שלא כדרך כי פיו אינו ד׳ על ד׳, אבל מחשבה עושה זאת כדרך. בלשון הגמרא “דרך המוציאין” יכול להתייחס גם לענין של עקירה/הנחה ממקום חשוב.
—
הלכה ב – משתין ורוקק ברשות שניה
רמב״ם: “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות השניה, חייב, שהיתה עקירה עם הנחה… מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום.”
פשט: מי שעומד ברשות אחת ורוקק או משתין ברשות השנייה חייב, כי גופו נחשב כמקום חשוב לעקירה, והדבר נוחת על מקום ד׳ על ד׳.
חידושים:
– החידוש הוא שאפילו לא עקר ממקום (ד׳ על ד׳), אלא מתוך גופו, זה נחשב כעקירה ממקום חשוב. “מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום” — מחשבתו (כוונה לרוק ברשות האחרת) עושה זאת לעקירה.
– חילוק בין משתין/רוקק לעומת יד: ביד החשיבות היא אינהרנטית – ללא מחשבה. בגוף (משתין/רוקק) צריך מחשבה ספציפית כדי שיהיה מקום חשוב. אבל אי אפשר להוסיף מחשבה תמיד – רק ב״דבר חצי נורמלי” כמו משתין, רוקק, או אוכל שבפיו. כי אם מחשבה הייתה עוזרת תמיד, לא היה בכלל דין של ד׳ על ד׳.
– גופו של אדם חשוב – לא רק שחשוב להוציא, אלא שגופו הוא מקום חשוב לענין ד׳ על ד׳.
—
הלכה ב (המשך) – עקירה ממים בגומא
רמב״ם: כשמישהו מושיט את ידו ולוקח מים מגומא מלאה מים (בור מלא מים), הוא חייב.
פשט: רואים את כל המים כאילו הם מונחים על הארץ — “מים כולם” — לא מחלקים בין מים עליונים לתחתונים.
חידושים:
– אפשר היה לטעון שהוא לקח רק מהחלק העליון של המים, ש״מרחף” על מים אחרים ואינו מונח על ד׳ על ד׳. אבל הדין הוא שכל המים כולם נחשבים כגוף מים אחד המונח על הארץ. כל טיפת מים היא חלק מכלל המים.
– זה מושווה לסברא דומה בהלכות ביטול – שמים שזורמים הלאה אינם מתחלקים.
—
הלכה ב (המשך) – כלי/פירות צפים על המים, שמן על המים
רמב״ם: “אבנים או כלי צפים על גבי המים, פירות בתוך הכלי, פשט ידו ונטל מן הפירות — פטור, שלא נחו הפירות על גבי הארץ.” ו“אין צריך לומר אם היו פירות לבד צפים על גבי המים” — שהוא פטור.
פשט: פירות בכלי שצף על מים — הוא פטור כי לא עקר ממקום ד׳ על ד׳. הפירות אינם מונחים על הארץ.
חידושים:
– חילוק בין מים לכלי/פירות: במים אומרים “מים כולם” — כל המים הם דבר אחד. אבל כלי או פירות הם דבר נפרד שצף על מים, ואפשר לחלק בין החלק העליון לתחתון. לכן הם אינם מונחים על הארץ.
– אפילו כלי, שאפשר היה לחשוב שהוא עושה מקום חשוב, אינו מספיק — כי הכלי עצמו אינו מונח על דבר חשוב.
– שמן על גבי המים: שמן שצף על מים — כשלוקחים מהשמן פטור, כי שמן הוא משהו אחר ממים, ואפשר להפרידו מהמים. היסוד: ישויות שיש דרך להפריד בין החלק העליון לתחתון (כמו שמן, כלי, פירות), יש פטור. אבל מים עצמם הם דבר אחד גדול.
– בראשונים בגמרא יש מחלוקת בזה.
—
הלכה ג – יסוד עקירה והנחה: זה עקר וזה הניח
רמב״ם: “כבר ביארנו… המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר — פטור.”
רמב״ם: “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו, ונטלו אחר מידו, או שפשט ידו לרשות שניה והניח אחר חפץ בידו והחזיר ידו — שניהם פטורין, מפני שזה עקר וזה הניח.”
פשט: צריך שיהיו גם עקירה וגם הנחה על ידי אותו אדם כדי להתחייב. כשאחד עושה את העקירה והשני עושה את ההנחה, שניהם פטורים.
חידושים:
– זה אינו דין של שנים שעשאוה — זה דין מיוחד של עקירה והנחה. אפילו במקרה שכשנים שעשאוה היו חייבים (כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול), כאן עדיין פטור, כי חסר היסוד של עקירה עם הנחה על ידי אדם אחד.
– שנים שעשאוה פירושו ששני אנשים עושים ביחד את העקירה עם ההנחה (שניהם נושאים ביחד). אבל כאן זה אחרת — אחד מחזיק חצי אחד (עקירה) והשני מחזיק את החצי השני (הנחה). זה לא שנים שעשאוה, זה חסרון בגדר של מלאכת הוצאה עצמה — שצריכה עקירה והנחה ביחד.
– מלאכת ההוצאה היא עקירה עם הנחה ביחד — זו מלאכה אחת המורכבת משני חלקים. כשאחד עושה רק עקירה והשני רק הנחה, אף אחד לא עשה את המלאכה. אפילו במשא כבד שצריך שני אנשים — אם שניהם עושים גם עקירה וגם הנחה ביחד, הם חייבים. אבל אם אחד עושה רק עקירה והאחר רק הנחה — פטור.
—
הלכה ג (המשך) – ידו למעלה משלשה / בתוך שלשה
רמב״ם: “במה דברים אמורים — בשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל אם היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ — הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.”
פשט: הפטור של הנחה ביד מישהו (שלא הייתה הנחה על מקום) הוא רק כשהיד גבוהה יותר משלושה טפחים. אבל אם היד בתוך שלושה טפחים מהארץ, חל דין לבוד — וזה נחשב כאילו הניח על הארץ, והוא חייב.
—
הלכה ג (המשך) – זה עומד ולא עשה כלום
רמב״ם: אם אחד עומד ברשות אחת עם ידיים מושטות, והחבר לוקח מידו או מניח בידו — החבר חייב, כי הוא עשה גם עקירה וגם הנחה. “זה העומד לא עשה כלום” — העומד לא עשה כלום.
פשט: האדם העומד הוא רק אובייקט, מקום הנחה — ידו חשובה כמקום, אבל הוא עצמו כמו “מקום”, לא פועל.
חידושים:
1. למה כתוב “לא עשה כלום” ולא “פטור”? — כי “פטור” פירושו שעשה משהו אבל פטור; כאן הוא ממש לא עשה כלום — לא שייך לומר “פטור” על כלום. “לא עשה כלום” היא לשון חזקה יותר.
2. האם הוא מסייע לדבר עבירה? — הרשב״א סובר שאולי העומד עובר על מסייע או לפני עור, כי הוא עומד שם והאחר משתמש בו. אפילו הוא לא עושה מעשה, זה לאו שאין בו מעשה, אבל הוא מסייע לבעל עבירה. משל: כמו בעל בית שפותח מהר את דלתו כדי שהנושא יוכל להניח ברשות היחיד — זה גם מסייע לדבר עבירה.
—
הלכה ד – עקירת גופו: חבירו נתן חפץ עליו
רמב״ם: “היה עומד באחד משתי רשויות אלו, ונתן חבירו חפץ בידו או על גבו, ויצא בו באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם — חייב. מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו” — כשהוא מתחיל ללכת עם החפץ, זו העקירה. וכשהוא עומד ברשות השנייה — זו ההנחה.
פשט: אפילו החבר הניח עליו את החפץ (לא הוא עצמו), הוא חייב כי עקירת גופו עם החפץ שעליו נחשבת כעקירה, ועמידתו ברשות השנייה נחשבת כהנחה.
חידושים:
1. עקירת גופו = עקירת החפץ: החידוש הגדול הוא שאין צורך להרים ספציפית את החפץ — כשהאדם מתחיל לזוז, זז כל מה שעליו איתו. זה לא “בדרך קלי” (קרה מעצמו) — אלא עקירה ממשית.
2. “על גביו” מראה שגוף = יד: מזה שהרמב״ם כותב “על גביו” (על גבו) רואים שלא רק ידו של אדם היא מקום הנחה, אלא כל הגוף. “יד” היא לאו דווקא — היא מתכוונת לכל הגוף. גופו של אדם הוא בוודאי ד׳ על ד׳ (אדם רגיל רוחבו ד׳ טפחים), אז החידוש של “ידו חשובה” הוא בעצם רק ביד שהיא קטנה יותר.
—
הלכה ד (המשך) – עד שיעמוד לנוח: עומד לפוש vs. עומד לתקן משאו
רמב״ם: “המוציא חפץ שבידו או על גביו… אפילו יצא ונכנס כל היום כולו — פטור… עד שיעמוד לנוח.” אם הוא עומד רק לתקן משאו שלא יפול — הוא פטור, כי העמידה הזו היא חלק מההליכה, לא הנחה. רק כשהוא עומד לנוח (נח) — זו הנחה והוא חייב.
חידוש: אפילו הוא עומד בפועל, אם בראשו הוא עדיין באמצע ההליכה (הוא רק מתקן את המשא), לא הייתה הנחה. גדר ההנחה הוא כוונה לנוח, לא רק לעמוד פיזית.
—
הלכה ד (המשך) – רץ vs. מהלך מעט מעט
רמב״ם: “מי שהוציא חביתו על כתפו ורץ בה אפילו כל היום — פטור, אינו חייב עד שיעמוד. אבל המהלך מעט מעט — הרי זה כעוקר ומניח, ואסור.”
פשט: כשהוא רץ — הוא פטור עד שיעמוד. אבל כשהוא הולך לאט מאוד (מעט מעט) — כל צעד הוא כעוקר ומניח.
חידושים:
1. מהו הגדר של “מעט מעט”? — כל צעד כשאדם עושה צעד, אפשר לומר שזו הנחה? מה ההבדל בין ריצה להליכה איטית? השיחה נשארת עם הקושיא.
2. “אסור” — לא “חייב”: הרמב״ם אומר במהלך מעט מעט רק “אסור”, לא “חייב”. אחד המפרשים מסביר שבהליכה איטית יש חשש מראית עין — זה נראה כאילו הוא עומד. אבל בריצה אין חשש מראית עין.
3. לכתחילה בריצה: הרמב״ם מדבר כאן לכתחילה — בצורך גדול מותר לרוץ עם חפץ, כי הוא לא מתחייב עד שיעמוד.
—
הלכה ד (המשך) – עצה: לרוץ עם חבילה של כסף
רמב״ם: כשיש לו חבילה של כסף ונכנס שבת, ירוץ עד הבית ויזרוק כלאחר יד.
פשט: הרמב״ם נותן עצה למי שיש לו כסף איתו כשנכנס שבת – ירוץ (לא ילך) עד הבית, ושם יעשה הנחה כלאחר יד.
חידושים:
– למה דווקא לרוץ: כשאדם הולך עם חפץ, זה נראה כאילו הוא עומד – זה דומה לעומד לנוח, ויש חשש של מראית עין. אבל כשהוא רץ, אף אחד לא יכול לחשוד שהוא עושה עקירה והנחה.
– זו עצה שנייה (מהרשב״א) – מלבד העצה הראשונה של לתת לגוי. ההליכה: הוא רץ (אין עקירה גמורה), וכשהוא מגיע הביתה עושה הנחה כלאחר יד (אין הנחה גמורה) – ממילא שני הצדדים רק דרבנן.
—
הלכה ה – עמד לנוח vs. עמד לתקן משאו בד׳ אמות ברשות הרבים
רמב״ם: “עוקר חפץ מרשות הרבים והולך בו פחות מד׳ אמות ועמד… אפילו כל היום כולו פטור. והוא שיעמוד תחילה ארבע לנוח. אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כהולך, ואינו חייב עד שיעמוד לנוח תחילה ארבע אמות.”
פשט: מי שנושא ברשות הרבים פחות מד׳ אמות ועומד, פטור – אבל רק אם הוא עומד לנוח. אם הוא עומד רק לתקן משאו, זה נחשב כאילו הוא עדיין הולך, ומחשבים את כל האמות ביחד.
חידושים:
– ההבדל בין עמד לנוח ועמד לתקן משאו מיושם כאן בכיוון הפוך מקודם: בהוצאה מרשות לרשות, עמד לתקן הוא קולא (זו לא הנחה, הוא עדיין מהלך). אבל בד׳ אמות ברשות הרבים עמד לתקן הוא חומרא – כי אם הוא רק עצר לתקן, מחשבים את כל האמות ביחד, והוא יכול להתחייב.
– דוגמה: הוא הולך 2 אמות, עומד לתקן משאו, הולך עוד 2 אמות – זה מצטרף ל-4 אמות, והוא חייב. אבל אם היה עומד לנוח, זה היה מפסיק – כל הליכה בנפרד היא פחות מד׳ אמות, פטור.
– אותו דין של עמידה יכול לעשות מצב טוב יותר או גרוע יותר – זו קולא או חומרא, תלוי באיזו הלכה מדברים.
—
הלכה ו – קנה או רומח: הגבהת קצה אחד
רמב״ם: **”היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והקצה השני מונח בארץ, והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זה – אפילו העביר החפץ כמה מילין, פטור, ל
פי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ.”**
פשט: מי שמזיז מקל ארוך על ידי הרמת קצה אחד בזמן שהקצה השני נשאר על הארץ, וכך הלאה – פטור, כי מעולם לא הרים את כל החפץ.
חידוש: עקירה מחייבת שכל החפץ יוזז מהארץ. כשקצה אחד נשאר תמיד על הארץ, מעולם לא הייתה עקירה שלמה.
—
הלכה ו (המשך) – משך וגררו: מגלגל עוקר הוא
רמב״ם: אבל אם משך החפץ וגררו על הארץ ד׳ אמות, הוא חייב – “שהמגלגל עוקר הוא.”
פשט: גרירת חפץ על הארץ (אפילו הוא לא מורם) היא גדר של עקירה.
חידושים:
– קושיא: במגלגל החפץ גם לא מורם מהארץ – למה זה שונה מקנה או רומח? החילוק העמוק יותר: בקנה או רומח מעולם לא הוזז כל החפץ – קצה אחד נשאר תמיד במקומו. אבל במגלגל/גוררו, למרות שהוא עדיין נוגע בארץ, כל החפץ זז ממקומו – זו עקירה.
– עיקרון: עקירה אינה פירושה דווקא שצריך להיות מורם מהארץ – היא צריכה לזוז ממקומה. גלגל שמגלגלים הוא אותו דין – מגלגל עוקר הוא.
– שאלה לגבי לבוד: אם החפץ נמצא בתוך ג׳ טפחים מהארץ, אומרים לבוד – זה כאילו מונח על הארץ. האם אולי אפילו מגלגל צריך לומר שהוא עדיין מונח? השיחה משאירה זאת כשאלה פתוחה.
—
הלכה ז – עקירה שלא לשם הוצאה: עוקר מזוית לזוית
רמב״ם: “עוקר חפץ מזוית זו להניחה בזוית אחרת, ונמלך בדרך עליו והוציאו לרשות שניה – פטור, שלא היתה עקירה ראשונה לכך.”
פשט: מי שמרים חפץ כדי להניחו בפינה אחרת של אותו חדר, ואחר כך מחליט להוציאו לרשות שנייה – פטור, כי העקירה הראשונה לא הייתה לשם הוצאה.
חידושים:
– יסוד: עקירה צריכה להיות לשם נשיאה לרשות אחרת – עקירה שהייתה לשם תזוזה בתוך אותה רשות אינה עקירה לענין שבת. התוצאה: הנחה בלא עקירה – הוא עשה הנחה ברשות שנייה, אבל ללא עקירה כשרה.
– שאלה: אולי צריך לומר שההוצאה מגופו (כשהוא חוצה את הגבול) היא עצמה עקירה? תשובה: לא, הרמב״ם מחייב שהעקירה הראשונה תהיה לשם הוצאה – זו חשיבות של עקירה.
—
הלכה ז (המשך) – הניח על חברו כשהוא מהלך
רמב״ם: “העוקר חפץ להניחו על חברו כשהוא מהלך, ואינו יודע אם ישיגנו חברו להניח – בעוד שירצה חברו לעמוד, נטלו מעליו – הרי זה פטור.”
פשט: אחד מרים חפץ ומניח אותו על חברו שהולך. לפני שהחבר עומד (הנחה), הוא מוריד אותו – פטור.
חידושים:
– במניח: הוא עשה עקירה, אבל לא הנחה – כי החבר מהלך (אין מקום יציב להנחה), ולפני שהוא עומד הוא כבר הוריד אותו. תוצאה: עקירה בלא הנחה.
– מקביל לדין הקודם: שם הייתה הנחה בלא עקירה, כאן עקירה בלא הנחה – שניהם פטור.
—
הלכה ח – זורק חפץ: קלטו קודם הנחה
רמב״ם: “זורק חפץ מרשות לרשות (או ד׳ אמות ברשות הרבים), קודם שנח – קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף – פטור.”
פשט: מי שזורק חפץ, ולפני שהוא נוחת אחר תופס אותו (או כלב, או הוא נשרף) – פטור, כי לא הייתה הנחה.
חידושים:
– הפטור הוא רק כששלא כוונתו — אבל אם הוא התכוון שייפול לאש או לפי כלב, הוא חייב, כי זו גם הנחה. העיקר הוא שההנחה צריכה להתאים לכוונתו.
—
הלכה ח (המשך) – חפץ קשור בחבל ואגודו בידו
רמב״ם: “הזורק חפץ מרשות לרשות והחפץ קשור בחבל ואגודו בידו” — אם הוא יכול עדיין למשוך את החפץ אליו (“אם יכול למשוך החפץ אצלו”) — הוא פטור, כי זה “כמי שעקר ולא הניח”.
פשט: כל זמן שהחפץ עדיין מחובר אליו דרך חבל והוא יכול למשוך אותו בחזרה, הוא לא יצא מרשותו — לא הייתה הנחה גמורה.
חידושים:
– קושיא: למה הרמב״ם אומר רק שזו לא הנחה, אבל עקירה כן הייתה? אם הוא עדיין מחזיק את החבל, גם העקירה לא גמורה?
– תירוץ (גם בלחם משנה): מדברים באופן שהוא הרים את החפץ עם החבל — העקירה כן הייתה מעשה עקירה (הוא הרים אותו), אבל ההנחה לא גמורה כי החבל נשאר בידו.
—
הלכה ח (המשך) – הזורק בתוך ידו של חבירו
רמב״ם: “הזורק… בתוך ידו של חבירו — אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, הזורק חייב”, שהרי עקר והניח. “אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה — פטור.”
פשט: כשהחבר עומד במקומו ותופס, זו הנחה כשרה. אבל כשהחבר זז ממקומו, ההנחה לא הייתה היכן שהזורק התכוון — השני עשה את ההנחה, לא הזורק.
—
הלכה ח (המשך) – הזורק וקלטו: הוא זורק ורץ אחריו
רמב״ם: אחד זורק חפץ ורץ אחריו ותופס אותו ברשות אחרת (או מחוץ לד׳ אמות) — פטור. טעם הרמב״ם: “אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה.”
חידושים:
– אפשר היה לחשוב שכשהוא עצמו תופס, זה טוב יותר מכשאחר תופס — הוא עושה בעצמו את שניהם, עקירה והנחה. אבל הרמב״ם אומר “כאילו נעקר אחר וקבלו” — רואים זאת כאילו אחר תפס.
– הטעם הוא יסוד עמוק יותר: בשעת עקירה המקום שבו הוא הולך לתפוס לא היה קיים כראוי לנוח — כי הוא עדיין היה צריך לרוץ לשם. העקירה וההנחה מופרדות מדי — מקום ההנחה לא היה מיועד בשעת עקירה.
– הרמב״ם פוסק שמכיוון שיש ספק בגמרא, הוא פטור — כי אי אפשר לחייב אדם בחטאת עם ספק.
—
הלכה ט – זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע
רמב״ם: “זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — פטור”, אפילו עבר החפץ באוויר רשות הרבים. “אבל אם היה האויר פחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו” ברשות הרבים — חייב.
פשט: כשזורק מחלון אחד לחלון אחר מעל רשות הרבים, הוא פטור כי לא הייתה עקירה/הנחה ברשות הרבים. אבל אם החפץ עבר בתוך ג׳ טפחים סמוך לקרקע ברשות הרבים ועצר על משהו (נח על גבי משהו) — זה כלבוד ארץ, וזה נחשב כהנחה ברשות הרבים, והוא חייב.
חידושים:
– נח על גבי משהו — אפילו אינו ד׳ על ד׳ טפחים — מספיק להנחה כשהוא בתוך ג׳ טפחים, כי לבוד עושה זאת כאילו הוא על הארץ. אבל איזושהי הנחה צריכה להיות — לא יכול להיות שהוא פשוט עף דרך בלי שום עצירה.
– אפילו לא הייתה כוונתו שתהיה הנחה ברשות הרבים (הוא רצה לזרוק ישר לרשות היחיד השנייה), הוא חייב. זה שונה מההלכות הקודמות שבהן אמרנו שהנחה שלא כוונתו פטור — כאן, כשאדם רוצה לעשות תנועה ארוכה יותר והיא נקטעת, העצירה באמצע היא חלק מהמעשה, והוא חייב.
—
הלכה ט (המשך) – להיפך: זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע
רמב״ם: “זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — פטור.” אבל “אם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ברשות היחיד” — אפילו חזר ונתגלגל לרשות הרבים השנייה — “הרי הוא כמי שהניח ברשות היחיד, לפיכך חייב.”
פשט: אותו עיקרון להיפך — עצירה בתוך ג׳ טפחים ברשות היחיד נחשבת כהנחה שם.
—
הלכה י – ד׳ אמות ברשות הרבים: שתי רשויות הרבים מצטרפים
רמב״ם: “המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים — מהלך ד׳ אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים.”
פשט: אם הוא הולך ד׳ אמות ובינתיים יש הפסק (רשות היחיד או רשות אחרת), אבל שתיהן ביחד הן ד׳ אמות ברשות הרבים — הוא חייב.
חידוש: זה רק כשהחפץ לא עצר ברשות שביניהם. אם היה עוצר שם, זה היה הפסק.
—
הלכה יא – המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
רמב״ם: “המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — חייב. אפילו הושיט למעלה מעשר ברשות הרבים” — חייב.
פשט: במושיט (מושיט, לא זורק) הוא חייב אפילו למעלה מעשרה, שבזריקה היה פטור (כי למעלה מעשרה הוא מקום פטור ברשות הרבים).
חידושים:
– לכאורה לפי כל הכללים שלמדנו קודם (שצריכה להיות הנחה ברשות הרבים), היה צריך להיות פטור כשהוא מושיט למעלה מעשרה. החידוש הוא שבמושיט זה שונה.
– הטעם: עבודת הלוים במשכן — כך עשו במשכן. “מושיטים הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות.” העגלות היו רשות היחיד, והמדבר בחוץ היה רשות הרבים. עיקר מלאכת ההוצאה אצל הלוים הייתה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים — לכן מושיט מחייב דווקא באופן זה, כי כך הייתה המלאכה במשכן. דווקא מושיט, לא זורק — כי כך הלוים עשו.
– ההבדל בין באותו צד ובשני צדי רשות הרבים: כששתי רשויות היחיד נמצאות באותו צד של רשות הרבים (כמו עגלות הלוים שחנו אחת אחרי השנייה), חייב על מושיט. אבל כשהן מול זו לזו (בשני צדי רשות הרבים), פטור – כי זה לא דומה לעבודת הלוים במשכן. במקרה כזה חוזרים לדין הרגיל: אין הנחה ברשות הרבים, רק מרשות היחיד לרשות היחיד, פטור.
– דוגמה מעשית מהמשנה: שני יהודים עם מרפסת – בין המרפסות שלהם רשות הרבים. אם הם באותו צד של הרחוב (אותו צד רחוב) ומושיטים ביניהם – חייב. מעבר לרחוב – פטור.
—
הלכה יב – שכח והוציא: שכח והוציא
רמב״ם: “שכח, הפושט ידו ומלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים” – מחזירה לחצרו (יחזיר לחצר שלו). “ואם הוציא במזיד – אסור להחזירו, אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך.”
פשט: מי ששכח (שזה שבת, או שהוא מחזיק פירות בידיו) והוציא מחצרו. הוא נזכר לפני שהכניס לחצר השנייה, וידו תלויה באוויר רשות הרבים.
חידושים:
1. למה מותר להחזיר בשוגג: כי העקירה הייתה ללא כוונה (בשוגג/בשכחה). הוא בכלל לא חשב שהוא עושה מלאכה. כשהוא מחזיר לחצר שלו, לא אומרים שעכשיו יש עקירה חדשה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד – כי העקירה המקורית הייתה דבר שנשכח, לא מחשבה.
2. היסוד של כדי שלא תעשה מחשבתו: מאפשרים לו להחזיר כדי שלא תעשה מחשבתו – לא רוצים שכוונתו (הלא מודעת) תתקיים. אבל הוא לא רשאי להכניס לחצר שנייה – כי זו הייתה הכנסה חדשה במזיד.
3. מה פירוש “שכח”: נדון – שכח שזה שבת (לא ששכח מה הוא עושה). הסברא היא: אי אפשר להעניש מישהו על דבר שעשה כשבכלל לא ידע שזה שבת. הוא לא חייב מדאורייתא כי בשעת עקירה לא הייתה מחשבה/כוונה למלאכה.
4. במזיד – אסור להחזיר: כשהוא עשה זאת במזיד, אסור לו להחזיר. “אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך” – הוא חייב לעמוד עם ידו מושטת עד מוצאי שבת. זה מושווה למעשה המפורסמת של רבי שינובא עם השק שלו – קידוש השם גדול.
5. הכלל: שבת היא מלאכת מחשבת – הכל סובב סביב כוונה, וזה דאורייתא.
—
הלכה יג – נתכוין לזרוק שמונה ונח בסוף ארבע (מחשבה בזריקה)
רמב״ם: “המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבע אמות – חייב, שהרי נעשה שיעור המלאכה ונעשית מחשבתו.” “שהרי דבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה.” אבל “נתכוין לזרוק ארבע ונתגלגל לסוף שמונה – פטור”, כי “לא נח במקום שנתקיימה מחשבתו”.
פשט: מי שהתכוון לזרוק 8 אמות והחפץ נפל ב-4 – חייב. להיפך, התכוון ל-4 והוא נחת ב-8 – פטור.
חידושים:
1. למה חייב בשמונה-לארבע: כשהתכוון לסוף שמונה, הוא אוטומטית רצה שיעבור דרך כל נקודה בדרך – גם דרך סוף ארבע. הוא התכוון “ארבע פלוס” – ארבע ועוד. לכן כשהוא נוחת בארבע, נעשית מחשבתו – הוא כן רצה שיהיה שם, אף שרצה יותר.
2. למה פטור בארבע-לשמונה: הוא בכלל לא חשב שיהיה בסוף שמונה. ההנחה קרתה במקום שלא תכנן – לא נתקיימה מחשבתו.
3. חשב שיונח בכל מקום שירצה (ללא מקום ספציפי): אם זרק ללא יעד ספציפי, אלא “איפה שייפול” (כל עוד זה יותר מד׳ אמות) – הוא חייב, כי איפה שהוא נוחת, שם נתקיימה מחשבתו. זה סוג של ברירה – כוונתו נקבעת רטרואקטיבית לפי איפה שהוא נופל.
4. [סטייה: משחק כדור בשבת]: כדור קופץ ומעולם לא נוחת כראוי – יכול להיות שאין זו הנחה אמיתית. זה קשור לענין של גלגול דבר (גלגול) שהועלה קודם.
—
הלכה יג (המשך) – זורק לתוך ד׳ אמות ונתגלגל / זורק לחוץ ד׳ אמות ונתגלגל
רמב״ם: “זורק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות – פטור.” “זורק לחוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות – אם נח אגב מהלכו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל” לתוך – חייב. אבל אם בכלל לא נחת בחוץ לד׳ אמות וחזר מיד – פטור.
חידושים:
1. זורק לתוך ד׳ ונתגלגל חוץ: פטור – כי לא הייתה מלאכת מחשבת שם. הוא אמר שיהיה בתוך ד׳ אמות, לא בחוץ.
2. זורק לחוץ ד׳ ונתגלגל בחזרה: המפתח הוא האם נחת (הנחה) בחוץ לד׳ אמות אפילו לזמן קצר – אין הבדל איך הוא הונח. אם כן – חייב, כי ברגע ההנחה המלאכה הושלמה. מה שקורה אחר כך (שהוא מתגלגל בחזרה) לא רלוונטי. אבל אם בכלל לא נחת ופשוט קפץ בחזרה – פטור, כי לא הייתה הנחה בחוץ לד׳ אמות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק י״ג – עקירה והנחה ממקום חשוב
הקדמה לפרק
דובר 1:
בוקר טוב, אנחנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת. אנחנו הולכים ללמוד עכשיו את הפרק השלושה עשר, פרק י״ג, שהוא אחת מל״ט מלאכות, מלאכת הוצאה. למלאכת הוצאה יש הכי הרבה הלכות מכל ל״ט המלאכות, אני חושב יותר מכולן ביחד.
כבר למדנו קצת על הוצאה בפרק הקודם, בפרק י״ב, ובפרק הזה הרמב״ם הולך לומר לנו כללים של הוצאה, בעיקר הענין של עקירה והנחה.
הודעה לגבי ספונסרים
לפני שנמשיך עם השיעור, צריכים אנחנו להודות לספונסרים של השיעור. בראש ובראשונה, הספונסר הראשי הוא ידידנו, הרבני הנגיד, תומך תורה, ר׳ יואל הלוי. ומינה יתמידו וכן יעשו. מי שרוצה לתמוך בשיעור שלנו, שיפנה אלינו. ויש עוד דרכים לתמוך בשיעור שלנו, על ידי הפצתו, לזכות עוד יהודים.
זה לא בשבילי, זה בשבילכם. הלכות תלמוד תורה, זה היה הלכות תלמוד תורה, למדו אותנו שכל אחד צריך ללמוד בעצמו. בהלכות שבת אנחנו אומרים רק… כן, בסדר.
סקירה של הפרק הקודם
בואו ננסה לומר. הדרך שבה הרמב״ם חילק את הפרקים, בערך, מלאכת הוצאה מרשות לרשות היא האחרונה מל״ט המלאכות. והפרק הקודם בעצם אמר לנו מה זה במובן הכי כללי, דומה לתבנית בתחילת כל מצוה, הוא אומר מה המצוה, מה חייב, מה פטור, דברים כאלה מאוד בסיסיים.
מה שלמדנו הוא בעצם שיש שני סוגי הוצאה: יש מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך. לפעמים קוראים לזה הוצאה והכנסה, הרמב״ם קורא לשניהם הוצאה, מרשות לרשות. ויש דבר שלישי, או דבר שני, שנקרא מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים. זה הכלל שלמדנו.
ולמדנו שיש תולדות של הדברים האלה, שהם זורק ומושיט, שהם לא מוציא, אלא הוא זורק או הוא מושיט החוצה, נלמד את הדינים יותר בפרטיות היום ומחר. זה גם הוצאה.
ולמדנו דברים בסיסיים של מה נקרא הוצאה. במילים אחרות, שצריך להיות כדרך המוציאים. שצריך להיות שיעור, והם אומרים מה השיעור, שצריך להיות שיעור. והם למדו מה פירוש ד׳ אמות על ד׳ אמות, איך מחשבים את זה, ד׳ אמות זה לא דווקא ד׳ אמות.
זה בעצם הכל מה שהם למדו עד עכשיו. זה המשמעות הבסיסית של מה פירוש מלאכת הוצאה. עכשיו צריך להתחיל ללמוד כמה וכמה הלכות שיש בנושא של הוצאה. צריך עוד ללמוד בכלל מה עושה רשות הרבים, רשות היחיד, זה יכול להיות יותר מאוחר.
אבל כיום הולכים ללמוד כללים, כמו שאתה אומר, בעיקר כללים שקשורים ל, אני חושב שאמרת שני כללים, הכלל הראשון והכלל השני. הכלל הראשון שלומדים בפרק הזה הוא שצריך להיות עקירה עם הנחה ממקום חשוב, ממקום של ד׳ על ד׳ טפחים, ואחר כך רוב הפרק הוא בעיקר פרטים בעצם הדבר שצריך להיות עקירה עם הנחה.
דובר 2:
כן, מאוד טוב. במסכת שבת דף שמונה עשרה זו ההתחלה, כן, העקירה והנחה.
הלכה א – עקירה והנחה ממקום ד׳ על ד׳ טפחים
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך, “אין המוציא” – יש שני מיני הלכות של מוציא, זה שמוציא מרשות לרשות, או זה שנושא מעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, מחוץ לארבע אמות – “אינו חייב”, שניהם לא חייבים, “עד שתהא עקירה עם הנחה”, פירושו “עד שיעקור”, עד שמרימים אותו, לוקחים אותו מהמקום, “שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר”, צריך להרים אותו ממקום שנקרא מקום חשוב.
והם דיברו שארבעה טפחים… הם לא דיברו בכלל. מקום שממנו לוקחים צריך להיות מקום ראוי. אם זה מונח על איזה מקל שאין לו חשיבות, זה לא נקרא שזה מונח, זה מונח איפשהו והוא לוקח את זה משם, וגם ההנחה צריכה להיות במקום חשוב. “ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים”.
המפרשים אומרים מיד שהרמב״ם אומר תמיד שצריך להיות עקירה והנחה ממקום של ד׳ אמות והנחה במקום של ד׳ אמות, אבל יש כן שיטות שבהנחה ברשות היחיד לא צריך להיות מקום של ד׳ על ד׳. אבל למעלה כאן נראה ברמב״ם שגם בעקירה וגם בהנחה צריך בשני המקרים להיות ד׳ על ד׳.
ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה
אומר הרמב״ם הלאה, “ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה”. יש דיבור שצריך לקחת את זה ממקום שהוא ארבעה על ארבעה, אבל יש עוד תנאי, פירושו, אם לוקחים את זה מידיו של אדם או מניחים את זה בידיו של אדם, זה גם נקרא עקירה או הנחה חשובה.
אומר הוא, “לפיכך, אם עקר חפץ מיד אדם העומד ברשות זו” – אדם נושא מרשות לרשות, איך? הוא מרים את זה מידיו של מישהו – “והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה” – הוא הניח את זה בידיו של אדם אחר, הוא לא לקח את זה ממקום של ד׳ על ד׳, והוא לא הניח את זה על מקום של ד׳ על ד׳, אבל הוא כן הרים והניח בידיו של אדם, וזה חשוב כמו ד׳ על ד׳.
“וכן אם היה הוא עומד באחת משתי רשויות אלו” – הוא, אדם נמצא באחת משתי הרשויות, ברשות היחיד או רשות הרבים – “ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה” – הוא הוציא את החפץ מאיפה שהיה מונח, או מידיו של אדם שהיה שם – “והחזיר ידו אליו” – והוא הביא את ידו אליו, הוא הושיט את היד והוא הביא אותה, והוא מחזיק את זה עכשיו אצלו, “אף על פי שלא הניח החפץ במקום שעומד בו” – אפילו הוא עדיין לא הניח את זה, זה נשאר בידו.
נניח, זה קצת לפני מוצאי שבת, והוא מחזיק את זה בידו עד מוצאי שבת, אבל הוא באמת לא הניח את זה על מקום חשוב, כשהוא מניח את זה חמש דקות אחר כך הוא עשה אז הנחה. המילה היא, ש“הואיל ובידו”. המילה היא כך, כשזה מונח בידו, זה נקרא חשוב? זה נקרא כאילו היית מניח את זה על מקום של ד׳ על ד׳, “הרי הוא כמניח בארץ”.
דיון: מה הסיבה לחשיבות ידו?
דובר 2:
מה הפשט של זה? שידו היא כמו ארבע אמות? נכון, אבל יש לזה איזו סיבה? מה חשוב? מה חשוב? הענין של ד׳ על ד׳ הוא ענין של חשיבות, נראה.
דובר 1:
אם הוא הניח את זה על שולחן קטן? לא. אני מתכוון, ההלכה לא כך. זה פשוט לומר.
דובר 2:
אז תאמר את הרמב״ם הלאה.
דובר 1:
הלכה אחת לא מוכרח. זה היה מוכרח, הייתי לוקח שתיים, זה לא גיל. הלכה היא כל הדברים שיכולים להיות. כלומר, מישהו היה אומר סברא הפוכה והוא לא יכול לשאול. אפשר לשאול על רוב הסברות שההלכה בנויה עליהן. אבל אם הוא אומר דעת, אתה מבין את החילוק, לא קשה זה לא מונע אצל המפרש. זה מספיק. וכשתלמד את כל ההלכות, תאמר דברים אחרים, תוכל אז לומר דברים אחרים. אבל הם לא לוקחים דברים אחרים.
דובר 2:
זה אומר לי אחרת.
דובר 1:
אז זה הגיוני. אבל אני מקטין… אני מקטין את הדרישה. בואו הרבה פעמים נעשה את הדרישות הגדולות ביותר בהלכות. זה הגיוני מאוד, חפץ צריך לסמן אחר כך, זה צריך להיות מקום ראוי. אבל ידו של אדם חשובה כשלעצמה.
דובר 2:
אמרת מקום ראוי? קודם אמרת מקום של ד׳ על ד׳. עכשיו אתה אומר שהד׳ על ד׳ לא דווקא, זה מקום חשוב. אדם יהודי הוא גם מקום חשוב. צריכים לדעת מה עוד מקום חשוב. צריכים לדעת מה עוד מקום חשוב. הוא הולך לראות עוד, הוא הולך לראות עוד דברים. חיים…
דובר 1:
זה לא פשוט, זה… כן, האחר איזה דין כזה שצריכים לדעת אם לומדים את זה מאיזה…
דובר 2:
לומדים, אגב לא עוזר כלום. זה רק לומר שכאן כתוב בדיוק מה כתוב, גם לא עוזר כלום. אני לא רואה שכל הדברים האלה קשים. לא צריך לעשות דברים שחושבים שהם לא קשים, קשים. יש חילוק, החילוק ברור.
דובר 1:
כן, אפשר להעמיד פנים. חיים, אם היה עומד ואוכל, המשך כתוב רשויות אלו, ואומרים הלאה:
הלכה ב – מחשבתו משים פיו מקום
דובר 1:
“היה אוכל”, אדם נמצא באמצע אכילה, ומכיוון שהאוכל בידו, הוא הלך מרשות אחת לאחרת, ופיו ממשיך לאכול, הוא יצא “מרשות לרשות וחשב לו” לאכול שבפיו מרשות לרשות? הוא לא סתם שהוא שכח שיש לו משהו בפיו, אז זה לא היה נקרא… זה לא היה נקרא מלאכה, אבל הוא כן היה במחשבתו שהוא הולך מכאן והוא הולך לשאת את זה לרשות האחרת שבפיו, חייב!
אה, זה עדיין לא היה על מקום! לא הייתה עקירה ממקום והנחה על מקום, אבל “מחשבתו משים פיו מקום”! זה שהוא רוצה לשאת את זה מאחד לאחר בפיו, מחשבתו עושה את פיו מקום. “אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין”, כמו שדיברנו קודם שאם מישהו נושא משהו החוצה בפיו, הוא פטור, כי הרמב״ם אומר “המוציא בפיו פטור”, כי שלא הוציא כדרך המוציאין.
זה כשהוא מכניס, אני לא יודע, אוכל, הוא מכניס כלי לפיו, זה לא כדרך המוציאין. אבל אוכל זה דבר נורמלי, והוא היה במחשבתו שזה יהיה כך, הוא אמר שהוא רוצה דווקא כך, זה כן נקרא הוציא כדרך המוציאין.
דיון: הקשר בין מחשבה, מקום, וכדרך המוציאין
דובר 2:
ומה קורה לגבי ד׳ אמות? אני מתכוון, לגבי העקירה והנחה ממקום ד׳? פיו הוא גם כמו ידו, האם זה מקום חשוב? לא, כי כאן הוא אומר, יש כאן שני איסורים, יש כאן שני דברים: אחד, שלא הוציא כדרך המוציאין, ואחד שלא הייתה עקירה והנחה. אומר הוא, המחשבתו להחזיק בפיו מספיקה לשני הדברים.
דובר 1:
מה שהוא אומר בדיוק הוא שזה עושה את זה מקום, הוא לא אומר שזה עושה את זה כדרך. לכאורה הדרך זה נעשה כי זה כן כדרך, כי אוכל זה הדרך בפה.
דובר 2:
אה, אתה מתכוון שסתם כך זה כדרך המוציאין?
דובר 1:
הרמב״ם אומר דווקא אפילו שלא הוציא, אני לא יודע, אבל בעצם, זה פיו מקום, והוא מתכוון עושה את זה מקום, מקום חשוב הוא מתכוון לומר, שזה מקום כמו מקום ד׳ על ד׳. למה הוא הולך לכתוב את זה שלא כדרך? אז המגיד משנה מפרש שהוא מתכוון גם לזה. שלא כדרך הוא מתכוון לא לבעיה החיצונית, כי זה לא בעיה מלכתחילה כי אוכלים את זה אין בעיה. אלא דרך הוא מתכוון לומר דרך להוציא ממקום ד׳ על ד׳.
דובר 2:
כן, הרמב״ם עושה את זה כן שזה שני דברים אחרים, אבל למעשה מה שמדברים כאן, ההקשר כאן הוא הדין של ד׳ על ד׳, לא הדין של כדרך המוציאין.
דובר 1:
נכון, הוא לא היה צריך לומר את זה שם כשהוא אמר שאם הוציא בפיו הוא פטור, הוא התכוון לומר דברים שזה לא הסדר. אבל זה כן מעניין שהוא מסיים “אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין”, כי הוא כן היה מוציא כדרך המוציאין. אבל אמת, לכאורה הוא מתכוון כאן יותר לד׳ על ד׳ אדרבה. צריך לעיין בדרשנות של הגמרא, יכול להיות הלשון “דרך המוציאין” אומרים גם על הנושא של ד׳ על ד׳, יכול להיות שהדרך המוציאין היא לקחת ממקום חשוב.
הלכה ג (התחלה) – הושיט ידו או רגלו לרשות שניה
דובר 1:
“וכן” אומרת המשנה “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו”, מישהו עומד באחת משתי הרשויות, לא ביחד הרשויות הרבים, “והושיט ידו או רגלו”
דין משתין ורוקק — גופו של אדם כמקום חשוב
דובר 1: אלא דרך הוא מתכוון לומר דרך להוציא ממקום ד׳ על ד׳. אני לא יודע.
דובר 2: כן, הוא באמת היה קשה הבעיה על שתי הבעיות. הרמב״ם עושה את זה ממש, וזה שני דברים אחרים. אבל למעשה, מה שמדברים כאן, ההקשר כאן הוא הדין של ד׳ על ד׳, לא הדין של שלא כדרך בכלל.
דובר 1: נכון, הוא לא היה צריך את זה שם כשהוא אמר שאם לקחו בפיו הוא פטור, הוא התכוון לומר דברים שזה לא הסדר. אבל זה כן מעניין שהוא מסיים אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין. הוא כן היה מוציא כדרך המוציאין. אבל אמת, לכאורה מתכוונים כאן יותר לד׳ על ד׳ אדרבה.
יכול להיות צריך לעיין בראשונים בגמרא, יכול להיות הלשון “דרך המוציאין” עולה גם על הנושא של ד׳ על ד׳. יכול להיות שהדרך המוציאין היא לקחת ממקום חשוב.
הלכה ג: משתין מים או רקק
דובר 2: היום אומר הוא, “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו”, מישהו עומד באחת משתי הרשויות, רשות היחיד או רשות הרבים, “והשתין מים או רקק”, הוא השתין או רקק, “ברשות השניה, חייב”, הוא חייב, “שהיתה עקירה עם הנחה”, הייתה עקירה מגופו, וזה נעשה מקום חשוב, וזה נחת על ד׳ על ד׳, זה נחת על הארץ, כן. “ונח ברשות השניה, מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום”, אפילו הוא לא היה עוקר ממקום, זה היה מבפנים מגופו, אבל מכיוון שיש לזה גם איזו חשיבות.
דיון: חילוק בין “מחשבתו” אצל משתין לעומת “יודע שצריך לו”
דובר 1: יכול להיות שאצל היודע שצריך לו יש גם מחשבה כזאת? הייתי אומר לא רק יודע, אלא גוף האדם. כל דבר שאומרים שזה מגופו, משתין או רוקק, זה לא שאתה יכול לומר על כל פעם שזה מהגוף. כי אתה רואה, אצל הדברים האחרים צריך להוסיף את המילה “מחשבתו” אולי. אצל היודע שצריך לו אומרים שזה תמיד חשוב. יכול להיות זה החילוק.
במילים אחרות, אם מישהו מעדיף, הוא לוקח אוכל בטיפה, אבל לאו חשוב זה לא מספיק, זה לא עוקר, כי שם צריך איזו מחשבה ספציפית למקרה. ויודע שצריך לו לא צריך מחשבה, יודע שצריך לו זה פשוט. אתה מבין שרק כשהוא עוקר מד׳ על ד׳ הוא לא צריך להיות לו מחשבה על משהו.
דובר 2: תמיד הוא יכול לומר מחשבתו והוא עושה את זה למקום חשוב.
דובר 1: אז כאן זה לא המילה לגבי מחשבתו, כאן זה המילה לגבי מה שזה גופו. אם הוא היה מניח את זה על מקל זה לא היה. זה צריך להיות דבר חצי נורמלי, כמו משתין או רוקק, או אוכל בפיו. אתה לא יכול כל פעם להיות לך מחשבתו, כי אז בכלל לא היה דין של ד׳ על ד׳, כי אז מדברים מלכתחילה כשאתה רוצה לעשות את זה, אתה לא רוצה לא מתחיל כל הדבר כבר.
דובר 2: מדברים כאן שהוא רוצה, כן, בוודאי, כי אם לא הוא היה פטור עם הריקוק, כי הוא לא רצה שזה יגיע לרשות אחרת. מדברים כשהוא כן כיוון שזה ירקק ממקום מסוים.
דובר 1: כל הדין מדבר אחרי שהוא מחויב, שהוא מוציא להיות. אבל בגופו, זה החידוש, שבגופו, זה החידוש ששאר גופו חוץ מידו לא מספיק כדי להיות גוף. אין דין גופו של אדם חשוב לענין ד׳ על ד׳, אלא בשעה שזה חשוב זה נעשה כך. זה חשוב שגופו הוא מקום חשוב, לא רק שזה חשוב להוציא.
אני לא יודע.
דובר 2: היה עומד ברשות זו אבל רוקו עמד ברשות שניה, בוודאי פטור, כי הולכים אחרי מאיפה ההתחלה התחילה לצאת, וזה קרה באותה רשות.
דובר 1: מה פירוש זה יוצא? זה יוצא מ… כן, מה קורה בתהליך בפנים בגוף? הוא שוכב שוכב בין…
הלכה ד: דין מים — נטל משם מים על גבי גומא
תרגום לעברית
דובר 2: היה עומד באחת משתי רשויות, הולך הרמב״ם לומר הלכה כזו, אדם עומד באחת משתי הרשויות, ופשט ידו לרשות שניה, עד שנעשית זרועו כולה, ונטל משם מים על גבי גומא מלאה מים, יש כאן גומא מלאה מים, מה שהוצאנו עכשיו הוא כך: מקור המים אינו מקום חשוב, כי אולי זה גוב עמוק יותר, אולי היה זה מקום פטור. אבל אומרת לנו ההלכה שאנו רואים את כל המים כאילו מונחים על הרצפה. אנו לא רואים שהאדם נטל מים מלמעלה מהגוב, למטה מזה יש עוד הרבה מים עמוק לתוך הגוב, מה שהופך את זה למקום פטור. אבל אנו רואים שהוא נטל מראש המים, ואנו רואים את כל המים כמונחים על הארץ ומחייב.
דובר 1: מה הבעיה? שלא מונח. לא מונח פירושו, כי אתה יכול לאמר שהמים כאילו מרחפים, כי אינם מונחים על הארץ. זה פחות מד׳ על ד׳, ולא שלולית גדולה. אז המילה היא שלא נלקח ממקום ד׳ על ד׳. אהא. אבל אנו אומרים שכל המים מונחים על הארץ, אפילו המים העליונים. כל המים מונחים על מים, היית יכול לאמר שהוא רק נטל מלמעלה מהמים, לא מונח. אבל מחשבים כל טיפת מים היא כל המים שמונחים על הארץ.
דין כלי צפים על גבי המים
דובר 2: אבל “אבנים או כלי צפים על גבי המים” — אבל אם משהו שצף על המים, יש לו כלי שצף על המים, ובכלי יש משהו, “פירות בתוך הכלי”, ו“פשט ידו ונטל מן הפירות” — הוא הוציא מהפירות, לא אומרים שאנו רואים את הכלי כמונח על הארץ. אנו רואים רק שהוא נטל ממשהו שלא מונח, מקום של ד׳ על ד׳, “פטור, שלא נחו הפירות על גבי הארץ”. הפירות לא היו מונחים על הארץ, “ונמצא שלא עקרן אלא מגבי מקום הרעוע”.
אומר הוא שזה אפילו כשהפירות מונחים בכלי, שהיית יכול לחשוב שהכלי הופך את זה למקום חשוב, אבל “אין צריך לומר אם היו פירות לבד צפים על גבי המים בצירוף שהן פטור”, כי הוא לא עשה עקירה ממקום חשוב, ממקום ד׳ על ד׳. כלי הבא על פני האוויר. מים עצמם אינם קבוע ברשות לעצמם, זה לא מקום, אבל דבר שמונח על המים, הדבר מרחף, צריך לחשב את הפירות עצמם יכולים, הפירות אינם ד׳ על ד׳.
דיון: יסוד “מים כולם” — מים הם גוף אחד
דובר 1: אני מתכוון שהמילה היא “מים כולם”, שלא מחלקים את המים לומר שהוא נטל מלמעלה מהמים, מלמטה מהמים. אני מתכוון שכבר היה משהו דומה בביטול, אני לא זוכר מה, אבל במים, כל טיפת מים היא חלק מכל המים. אה, והם אמרו שהמים שטו הלאה, לא אומרים ש… רק בהלכות עבודה זרה, whatever. אבל יש שאלה כזו, הוא נטל את המים מלמעלה, אומרים לא, כל המים הם אותם מים. הוא נוטל מים מלמעלה זה אותו דבר כמו שנטל מים מלמטה, כי כל המים מונחים על הארץ. אין זה שהמים העליונים מונחים על המים התחתונים, כל המים מונחים על הארץ. כך הוא אומר, “מים כולם”.
אבל מה כשיש כלי, אז זה לא סתם מים. אבל הכלי לא מונח על המים מלמטה, הכלי לא מונח על דבר חשוב. הכלי לא מונח על דבר חשוב. הכלי עצמו אינו דבר חשוב, מדברים על כלי קטן. וכן אם היה שמן על גבי המים, אם יש על שלולית מים יש שמן, לא אומרים… מסתכלים שהשמן מונח למטה, כי שמן צף על מים, אז בוודאי צף ולא ד׳ על ד׳. אם אדם נטל קצת הכלי, הוא נטל קצת מהשמן, הוא פטור, כי הוא לא נטל ממקום ד׳ על ד׳.
המילה היא כי בכל מקרה, כל פעם שיש דרך לחלק את העליון מהתחתון, שמן הוא משהו אחר ממים, כל המים הם דבר גדול אחד. אבל שמן או פרי שהוא דבר חיצוני, הוא פטור. כן. כאן יש מחלוקת בראשונים מה המילה.
דובר 2: טוב, עד כאן הלכות ד׳ על ד׳ בעצם. לא ראיתי שיש עוד הלכות בזה. עכשיו אפשר להיכנס לנושא של כלי והנחה.
הלכה ה: דין עקירה והנחה — יסוד
דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, כבר ביארנו… מה כבר אמרנו? איך הרמב״ם אמר מיד כשהתחיל עם הוצאה מרשות לרשות, שצריך להיות עקירה עם הנחה. כבר אמרו, הם כבר אמרו, הם כבר למדו. המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור, עד שהוא תולש, הוא מוציא מהרשות הראשונה, ויניח, והוא מניח ברשות השנייה. אבל אם עקר ולא הניח, אם הוא הוציא אבל הוא מעולם לא הניח, או הניח ולא עקר, או להיפך, הוא הניח אבל לפני כן לא עשה עקירה, פטור.
דוגמה: פשט ידו ונטלו אחר מידו
דובר 2: לפיכך, הוא מביא דוגמה, מי שהיה עומד באחת משתי רשויות, משתי הרשויות הראשונות, הרמב״ם הולך לומר שיש ארבע רשויות לשבת, אבל הוא מדבר כאן כל הזמן על השתיים שחייב, רשות היחיד ורשות הרבים. הוא עמד באחת משתיים, ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו, יש בידו חפץ כשהוא מושיט את ידו, ונטלו אחר מידו, ואחר נטל ממנו, לא הוא הניח, אלא מישהו הוציא מידו, או שפשט ידו לרשות שניה, או הוא מושיט את ידו, והניח אחר חפץ בידו, ואחר מניח בו חפץ, והחזיר ידו, והוא מחזיר את ידו, שניהם פטורין, שניהם פטורים, כי לא היה אדם אחד שעשה עקירה עם הנחה. שניהם פטורין מפני שזה עקר וזה הניח, אחד עשה את העקירה והשני עשה את ההנחה.
דיון: חילוק בין דין עקירה והנחה לדין שנים שעשאוה
דובר 1: לא אומרים כאן, זה לא דין של שנים שעשאוה, זה דין של כי אין עקירה עם הנחה. כלומר, אפילו במקום ששנים שעשאוה היו חייבים, יש ענין נוסף של עקירה עם הנחה.
שנים שעשאוה חייב רק אם זה דבר כבד, זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל כאן אפשר לחשוב שזה זה אינו יכול, למשל ידו של האחר לא מגיעה, הוא לא יכול להניח. נניח שזה כבד מאוד, אבל הלשון של זה אינו יכול הוא ששני אנשים יעשו ביחד את העקירה עם ההנחה, לא שאחד מחזיק חצי אחד והשני מחזיק את החצי השני.
כאן אפשר לחשוב שזה מקרה של זה אינו יכול. אפילו במקרה כזה, שזה מה שעושים בישמעאל גבי כספא, זה שליש מהדרך, שזה אינו יכול זה אפילו שנתנו סיוע לו. חשבו להביא, ממילא אפילו במקרה כזה יהיו פטורים, כי כאן לא מחזיקים בשנים שעשאוה, כאן מחזיקים בעקירה והנחה. אם היה שנים שעשאוה היה חייב, שניהם עשו עקירה עם הנחה, כן? אתה אומר את ההלכה, אין לך שניים שעשאוהו, יש סימן לענין שהמלאכה היא עקירה עם הנחה ביחד. טוב מאוד.
דובר 2: אומר הוא אבל יותר מזה, הוא מביא ראיה,
הלכה: שנים שעשאוהו — עקירה והנחה
כך הוא מעלה את זה, קל לו יותר לשאת את זה, כי קל לשאת. ממילא, אפילו במקרה כזה הוא פטור, כי אין לך כאן שנים שעשאוהו, יש לך כאן ענין של עקירה והנחה.
אם היה שנים שעשאוהו, היית אומר שהוא חייב? אם היה שנים שעשאוהו ושניהם עשו עקירה עם הנחה, כן. אני אומר, להלכה אין קשר לשנים שעשאוהו, יש קשר לענין שהמלאכה היא עקירה עם הנחה ביחד. טוב מאוד.
אומר הוא הלאה, במה דברים אמורים? במקרה שהדרך לפתור את הדבר, כן, אני יודע, כל אחד עושה את המחצית אולי היה חייב, כי אני יודע כבר מקרה כזה. אני מתכוון שהוא אמר, הדרך לפתור את המשא הכבד היא ששני אנשים נושאים ביחד, אבל שניהם עושים גם את העקירה וגם את ההנחה. אם הם אומרים שזה כל כך כבד, אבל העצה היחידה היא שאחד עושה את העקירה והאחר עושה את ההנחה, הוא עדיין פטור, כי אדם לא עשה את כל המלאכה. המלאכה היא העקירה עם ההנחה.
כשעושים… אני לא יודע, כששני אנשים… דיברנו על צירים, שני אנשים סגרו דלת גדולה, צריך את שניהם, שניהם חייבים, כי הם שניהם הולכים ביחד. לא יקרה שהוא עולה, השני חייב. הם עשו את זה שניהם בבת אחת. אני לא יודע. בכל מקרה, זה לא אותו דין.
הלכה ו: ידו בתוך שלשה סמוך לארץ
במה דברים אמורים, אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים שאם מניחים ביד האחר ולא הייתה הנחה, כלומר האחר נוטל מידך, או אתה מניח ביד האחר ולא הייתה הנחה, פטור, זה דווקא בשעה שהיתה ידו למעלה משלשה, כשידו של האדם הייתה גבוה משלושה טפחים. אבל אם היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ, אם ידו הייתה בשלושה טפחים סמוך לארץ, כאן יש הלכה שכשנמצאים בשלושה טפחים סמוך לארץ זה כאילו כבר, בדין לבוד, זה כאילו כבר הניח, הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב, והוא כבר חייב. טוב מאוד.
הלכה ז: זה עומד ולא עשה כלום — חבירו נתן בידו או נטל מידו
אומר הוא הלאה, הוי עומד והאחר משתער שיעור עליו. עומד באחת משתי השיטות, פשט חברו ידו משניו, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זה והכניסו אצלו.
זו הלכה חדשה, חידוש גדול יותר. שקודם למדנו שאם אני מושיט את ידי ואתה עושה את ההנחה, או להיפך, ששנינו פטורים כי עשינו מלאכה חצויה. כאן הוא אומר אבל משהו אחר, לא אני מושיט את ידי לרשות היחיד ואתה נוטל או מניח, אלא אני מושיט את ידי ואני מניח בידך. נכון? בידך אני מניח דבר. או להיפך, או אני נוטל ואני מניח אצלי. אז הוא אומר אני חייב, כי “זה עומד לא עשה כלום”. אה, נכון, כי הוא עשה את העקירה עם ההנחה.
או שהוציא חפץ מאצלו, הוא לקח חפץ והוא הניח ביד האחר. הוא אומר לי שהאדם, “זה עומד לא עשה כלום”, האדם עומד סתם עם ידיים מושטות, והוא רק אובייקט. חברו נתן בידו או נטל מידו, הוא לא עשה מעשה, צריך להיות מעשה. החבר חייב, כי החבר עשה מעשה, עקירה עם הנחה. ההנחה הייתה בידיו של האדם האחר. על ידיו של האדם דיברנו שהן חשובות כמקום הנחה. מדברים עליו, על ידו, עבורו זה מקום הנחה, אבל הוא עדיין כמו חפץ, הוא לא אדם.
דיון: מדוע כתוב “לא עשה כלום” ולא “פטור”?
מעניין, הוא שואל כאן במשנה שכתוב כאן “פטור”, כן? מה צריך לכתוב “מותר”, כי הוא לא עושה כלום. “זה עומד לא עשה כלום”. קשה לומר “מותר” על לא לעשות כלום. “פטור” אפשר לומר על לא לעשות כלום, על “מותר” קשה לומר על לא לעשות כלום. אם כל העניין הוא כי הוא לא עושה כלום… לא כתוב “פטור”, כתוב “לא עשה כלום”. לא כתוב “פטור”, כתוב “לא עשה כלום”. זה לא שייך. “לא עשה כלום”, הוא אולי עובר על לפני עור, או מה שאני יודע, הוא עוזר לבעל עבירה. “לא עשה כלום” פירושו שהוא לא עשה כלום, האחר עשה הכל.
כן. הוא מביא שהרשב״א חושב בטעם שאולי אסור כי הוא מסייע או מה, כן. לא ברור על מה זה מונח, למי צריך לחשוב. כי הוא באמת לאו שאין בו מעשה. זה לא מצטרף לעבירה שלנו על הלאו, אבל זה בטוח שהוא גורם לאחר לעשות את זה, הוא מסייע, הוא עומד שם, האחר מרויח משהו מזה, כן? האחר משתמש בך, והאחר חייב.
זה גם כך, העובר עבירה יש לו עוד בית שהוא הניח בביתי. לא בדיוק, האדם עובד איתו, כן, הוא עומד שם והוא מחזיק את ידו מושטת. יכול להיות באמת שבעל הבית פותח את דלתו במהירות, והוא פותח מהר את דלתו שהאדם שנושא יוכל להניח ברשות היחיד. אז הוא באמת גם מסייע לדבר עבירה.
הלכה ח: עקירת גופו בחפץ שעליו
אוקיי, זו ההלכה. אומר הוא הלאה כך: היה עומד באחד משתי רשויות אלו, אדם עומד באחת משתי הרשויות. אנו כל הזמן אמרנו “אחד משתי רשויות אלו”, הגמרא למשל אומרת, אולי כבר תפסת בגמרא, העני עומד בחוץ, מדברים כבר עם הגמרא, הרמב״ם מדבר יותר מופשט, כן. אחד עומד באחת משתי הרשויות, ונתן חבירו חפץ בידו או על גבו, אחד הניח על ידו או על כתפו הניח אחד משהו, ויצא בו באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם, הוא יצא עם החפץ והוא עמד שם, הוא גם חייב. איך, לא הייתה עקירה, החבר הניח עליו? אומר הרמב״ם, יש לו כאן חידוש שזו הייתה העקירה. מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כשהוא התחיל ללכת עם החפץ שמונח עליו, העקירה היא החפץ מוציא הרשות. אכן, גם כן, החבר עשה לפני כן עקירה, אבל כשהוא מתחיל לזוז עם הדבר שמונח עליו, הוא זז עם הדבר, זו העקירה.
וכשהוא עומד, ויצא בו באותו חפץ, כשהוא עומד עם החפץ שתלוי עליו, זו ההנחה, הנחת החפץ בקרקע שעמד בו. זה אכן רק אחרי שאנו יודעים את ההלכה שידו של אדם היא כמו ד׳ אמות, כן, ממילא שייך עקירה והנחה. אומרים שהעקירה וההנחה היא גם כשהוא הולך עם זה. זה מחובר להלכה, אבל זה לא רק זה, אלא העקירה עצמה של גוף האדם עצמו. יש… יש עקירה.
דיון: הרגיסטר זז
כי הרגיסטר זז, כשהרגיסטר זז עם… היהודי… כל מה שזז עם, נכון? נכון, נכון. ואל תאמר שזה היה בדרך קל, זה קרה מעצמו, לא הייתה עקירה כי הוא לא עקר ממש, אבל העקירה עצמה עם הדבר שמונח עליו, נקראת עקירה. הוא הולך עם חפץ, ואפילו הוא לא הוריד את הדבר מגופו, מהדרך, נקראת עקירה או הנחה. זה עדיין שטוח.
דיון: “על גביו” מראה שגוף = יד
לפיכך יוצא מזה, צריך לכתוב. כן. לפיכך, המוציא חפץ שבידו על גביו. אדם הולך עם חפץ, הוא יוצא מהרשות שהוא בה עם החפץ שבידו על גביו, אבל לא יעמוד בשני… הוא יוצא משיש… הוא עומד ברשות היחיד נניח, הוא יוצא לרשות הרבים, הוא חוזר מיד לרשות היחיד. אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, אפילו הוא עשה כמה פעמים פטור, כי צריך להיות זמן שהוא נח, שהוא עוצר את ההליכה. לפיכך עקר, הוא אכן עקר אבל לא הניח, כי הוא לא…
האם יש שיעור כמה זמן ההנחה? ככה, הוא יוצא לרחוב והוא נשאר שם לדקה, זה כבר כן הנחה? כן, נראה, הוא צריך להיות בכוונה… אה אה. אפילו עומד לפוש, אפילו… מעשה שלא עמד, אפילו הוא עמד לרגע, כי הוא היה מתקן את המשא שלא יפול. זה חידוש גדול, כי אפילו הוא עמד בפועל…
תרגום לעברית
אז הוא פטור… כי העמידה לא הייתה, כלומר הוא צריך להניח את הדבר… זה חלק מההליכה, כן, כמו ש… בינתיים הוא מתקן את המשא שלא יפול. הוא עדיין פטור, פונה למעשה הוא חייב, עד שיעמוד לנוח. רק כשהוא עוצר אז יש כאן את המילה הנחה. הוא עושה הנחה על עצמו, הוא עושה הנחה על גופו, הוא עושה אוטומטית את ההנחה על החפץ שהוא מחזיק עמו. אבל אם הוא עומד ובראשו הוא עדיין באמצע ההליכה, הוא פשוט עשה הפסקה, לא הייתה כאן הנחה.
כן, הגמרא אומרת כן, עומד לפוש, כן, אם הוא צריך לנוח הוא יושב, כשהוא יושב זה מונח… אם כך יש כאן הנחה. אה, יש כאן תירוץ טוב, כי כאן כתוב “על גביו”, רואים שכאן “על גביו” זה אותו דבר כמו ידו. יד לאו דווקא, אלא כל הגוף. מעניין שכבר היה להם בפה, וכבר היה להם… כן, זה רואים על גביהם, כן. אולי גוף של אדם הוא כן ד׳ על ד׳, אבל היד היא חידוש. אדם גדול, אדם נורמלי לא רחב ד׳ על ד׳? לא האנשים שאני מכיר. פרעה היה רחב כמו האורך, אבל רוב האנשים ארוכים את כל הטפחים. אדם נורמלי לא בערך ארבעה טפחים? אני חושב שכן. זה תלוי בסך הכל כמה עצמות צריך לבדוק.
הלכה י: הרץ פטור עד שיעמוד — המהלך מעט מעט כעוקר ומניח
והחיים, מי שהוציא חבילתו על כתפו ורץ בה, אפילו כל היום, אם הוא הולך כל היום, הוא פטור, אינו חייב עד שיעמוד. הוא נעשה חייב רק עד שהוא עומד. אבל אומר הרמב״ם, ומי שהיה רץ בה, מדברים ממש כשהוא רץ. אבל המהלך מעט מעט, אם הוא הולך לאט מאוד, הרי זה כעוקר ומניח, ואסור.
דיון: מהו הגדר של “מעט מעט”?
איך זה מתאים להלכה הקודמת, “לא יעמוד באחוזת בני חורין”? מדברים גם כשהוא רץ, הוא עושה זאת בריצה? ומהו הגדר? ריצה מה זה אומר מעט מעט? כל צעד כשאדם עושה צעד, כל צעד אפשר לומר הוא מניח, נכון? מהו הגדר? כל צעד נקרא הנחה? כל צעד נקרא כמו כל פעם שהוא קופץ נקרא זה…
מעט מעט, אני באמת לא יודע. למה כתוב כאן “עד שיעמוד”? יש כאן גדר חדש, עכשיו, שדווקא רץ. הוא אמר שצריך להיות עומד להניח. כשהוא הולך לאט הוא לא עומד להניח. אולי רואים את זה כי הוא הולך לעשות מזה היתר לכתחילה.
דיון: “אסור” — לא “חייב”
אבל רגע, הוא לא אומר “אסור”, הוא לא אומר “מותר”, הוא לא אומר “חייב”. אז, כלאחר יד, הוא אומר שאחד המפרשים אומר שנראה, אדם שרואה איך הוא נושא זה ייראה כי הוא הולך לאט, זה ייראה כאילו הוא עומד. יש חשש. אבל כשהוא רץ, גם אין שום חשש של מראית עין.
ממילא, כשהוא רץ, כשיש צורך גדול, הוא מדבר כאן לכתחילה. קודם מדבר הוא על פטור וחייב, הוא אמר שחייב הוא רק עומד לנוח, כלומר הנחה אמיתית. וכשהוא הולך לאט זה דומה לעומד לנוח, ממילא זה אסור כמראית עין או מה שזה לא יהיה, סייג.
ומכיוון מהי העצה? אם מישהו נתפס בשבת והוא מחזיק עמו חבילה של כסף. עצה אחת כבר היה לנו, הוא יתן את זה לגוי. כן, יש כאן את העצה האחרת של רשב״א. יש לו כסף, לא?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
ירוץ עד שיגיע לביתו, ירוץ עמו עד שיגיע לביתו, ויזרקנו כלאחר יד, יעשה את זה שם… יעשה גם הנחה כלאחר יד, ממילא לא עבד, ההנחה היא גם רק הנחה דרבנן. כן.
זה לא עקירה, כי הריצה היא לא עקירה, הוא מחזיק את זה בהליכה, הוא רץ כי… הוא חייב לרוץ, כי ללכת כאן יש חשש כאילו הוא מניח את זה כעקירה והנחה. הוא רץ עד שהוא מגיע הביתה.
כי זה עניין של שזה ייראה. אז אדם יחשוב, כשזה נראה כאילו הוא עומד לנוח, כשאתה רץ לא… כשזה לא נראה כמו עומד לנוח, כשאף אחד לא יכול לחשוש, כן.
הלכה י: עמד לנוח vs. עמד לתקן – בד׳ אמות ברשות הרבים
דובר 1:
טוב, הלאה. עכשיו מגיעה כאן הלכה מעניינת. למדנו קודם שיש שני סוגי הנחה, אחד… סליחה, שני סוגי עמידות, כן. כשאדם הולך עם חפץ, אם הוא עומד לנוח, זה אומר שהוא עצר עומד לנוח. אם הוא עצר סתם לתקן, זה אומר שהוא לא עצר. עכשיו, אני חושב שזה בא להוציא גם חומרא. כן, בואו נראה.
עוקר חפץ מרשות הרבים, והולך בו פחות מארבע אמות ועמד, הוא עצר, הוא הלך פחות מארבע אמות, אז הוא עדיין לא נשא את הד׳ אמות שברשות הרבים. והוא עצר, והוא נשא עוד פחות מד׳ אמות ועמד, אפילו כל היום כולו פטור, כי הוא לא הלך ארבע אמות ברשות הרבים. כי… כי…
דובר 2:
נו, יפה מאוד. אתה עושה כל…
הוא עצר כל…
דובר 1:
העמידה לא נקראת הנחה.
דובר 2:
כן, כאן הוא אומר, כאן הוא אומר ברמב״ם.
דובר 1:
אבל מיד למדו שלא כל עמידה נקראת עמידה. אז אם העמידה הייתה רק עמידה לתקן, יוצא שהוא הלך כן יותר מד׳ אמות בבת אחת ברשות הרבים, אז הוא חייב.
אז כשמדברים על עמד לנוח, אה, כאן אומרים בדיוק להיפך. עמד לנוח אומר שהוא עצר מההליכה. היה לו הליכה אחת, והוא התחיל הליכה חדשה. וכל הליכה הייתה פחות מד׳ אמות. אומר הוא שהעמד לנוח חותך בין הפטור שלפני כן לבין הפטור שאחרי כן.
דובר 2:
אבל בעמד לנוח אין בעיה, כי הוא עדיין שניהם ברשות הרבים. אין כאן עקירה עם הנחה.
דובר 1:
פחות מד׳ אמות.
כי כאן מדברים על ד׳ אמות ברשות הרבים, והוא לא הלך לרשות היחיד. אבל אם עמד לתקן משאו, אם אבל הוא עומד לעמוד מסיבה אחרת, רק לתקן את משאו, דיברו שזה לא נקרא כמו עמד לנוח, זה עדיין חלק מההליכה, הליכה רצופה. כלומר הוא עדיין כאילו הולך, והוא הולך. כלומר הד׳ אמות הבאות מחשבים ביחד את האמות הקודמות עם האמות החדשות. נניח שהוא הלך שתי אמות ועצר לתקן, מחשבים את זה ביחד עם השתי אמות הבאות ביחד, והוא הלך ארבע אמות, חייב.
אומר הרמב״ם, והוא שיעמוד תחילה ארבע לנוח. מתי הוא חייב? כשאחרי השנייה הוא עומד. אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כהולך, ואינו חייב עד שיעמוד לנוח תחילה ארבע אמות. הוא צריך פעם אחת לעצור את ההליכה.
מעניין, ההליכה יכולה לעשות את המצב גרוע יותר או טוב יותר. אם הוא צריך שלא תהיה הנחה, במקרה הרגיל של הוצאה מרשות הרבים, אז עוזר שהוא הולך עוד, כי זה נקרא מהלך לתקן. אבל כאן שהוא צריך דווקא כן הנחה, כי אם לא זה נעשה יותר ארוך מד׳ אמות והוא חייב, אז כן.
דובר 2:
נו, יפה מאוד. יפה.
הלכה יא: קנה או רומח – הגבהת קצה אחד
דובר 1:
כאן נראה מתי זה לא עקירה או הנחה כראוי. היה קנה או רומח, דבר ארוך כמו מקל, קנה או רומח, חרב, וכיוצא בו מונח על הארץ, ובמקום לגרור את זה יש דרך אחרת, יש דרך להפוך את זה כל הזמן, להרים את הקצה החד, לזרוק אותו למעלה, ואחר כך כשזה נופל על הרצפה להרים שוב ולזרוק. והגביה הקצה האחד והקצה השני מונח בארץ, הוא מרים קצה אחד, הקצה השני עדיין מונח על הארץ, והוא נותן לזה זריקה למעלה ותופס, כך הוא מזיז את זה קדימה, ואחר כך הוא ממשיך, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זה, הוא מגלגל את זה כך בדרך של הפיכה וזריקה. אפילו העביר החפץ כמה מילין, אפילו כך בדרך הזו הוא נשא את החפץ דרך ארוכה, הוא פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, הוא אמנם כל הזמן עשה שזה יהיה חד וחזרה ייפול, אבל הוא מעולם לא הרים את כל החפץ, החפץ עדיין כל הזמן היה מונח על הארץ, ממילא לא הייתה עקירה, הוא פטור.
אבל אם הוא עשה את זה אחרת, משך החפץ, הוא גרר את זה, הוא משכנע את עצמו שזה עדיין טוב כי זה עדיין לא מורם, זה נגרר על הארץ, וגררו על הארץ, ותחילת ארבע על ארבע, הוא כן חייב, שהמגלגל עוקר הוא, זה נקרא מגלגל, וזה נקרא כן עוקר.
דיון: למה מגלגל שונה מקנה או רומח?
דובר 1:
מעניין, כי הוא גם לא גרר עמו, זה כל הזמן הוא רק הרים וזרק מקצה אחד שבו זה מונח לקצה השני שבו זה מונח, אבל כאן הוא נושא את זה, לא ברור לי האם הנשיאה הייתה כשזה לא מחובר האם זה נוגע בקרקע או לא, כן? למצוא את החילוק המדויק יותר.
דובר 2:
זה גם אם אדם מגלגל גלגל באותה דרך, כן? אדם… מגלגל זה טוב, פשוט, פשוט.
דובר 1:
זה אדם נושא עגלה, מהו סוג הנשיאה בזה? המגלגל היא הנשיאה. מגלגל עוקר הוא. זו לא הלכה שהעקירה חייבת להיות לא נוגעת בארץ, אבל היא חייבת לזוז. ואני חושב שאפילו בדברים שמגלגלים כלי, שאנחנו לא קוראים לזה עקירה, הכוונה היא, הוא מעולם לא הזיז חלק. משהו כזה, זה לא כל כך ברור לי.
אוקיי. ממש מעניין. במיוחד אני חושב, אם זה מונח בשלושה טפחים מהארץ, שלגבי לבוד אומרים שזה נקרא כל הזמן כאילו זה מונח על הארץ. אז אפילו הוא מגלגל, האם זה אומר שזה מונח כל הזמן בשלושה, לא? אולי זה צריך להיות יותר גדול, אני לא יודע. אוקיי. כן.
הלכה יב: עקירה שלא לשם הוצאה – עוקר חפץ מזוית לזוית
דובר 1:
לפיכך… איפה מחזיקים כאن? אה, הלאה. עוקר חפץ מזוית זו להניחה בזוית אחרת, הוא בבית והוא מרים חפץ, כוונתו להניח אותו בצד השני של החדר. יוצא שכשהוא עקר הייתה עקירה מותרת, הוא הרים את זה להניח באותו חדר. ואחר כך, ונמלך בדרך עליו, בזמן שהוא מחזיק את זה כבר, אחרי שהוא עשה את העקירה על דעת להניח בחדר, הוא התישב והוא הוציא את זה לרשות שניה, פטור, כי אמנם הייתה עקירה, אבל העקירה הייתה עקירה מותרת, לא הייתה עקירה על שם לשאת לרשות הרבים, דהיינו שלא היתה עקירה ראשונה לכך, ומקבלים הנחה בלא עקירה.
דיון: אם הוא יכול להשלים את העקירה
דובר 2:
ואני חושב שהוא יכול להשלים ברשות הרבים, זה נקרא כמו עקירה על שם נשיאה לרשויות אחרות. ההוצאה של גופו היא עקירה.
דובר 1:
לא, כאן הוא אומר שהעקירה צריכה להיות עקירה לשם נשיאה, זה אולי חשיבות של עקירה. אוקיי.
הלכה יב: הניח על חברו כשהוא מהלך
דובר 1:
והוא עוקר חפץ להניחו על חבירו כשהוא מהלך, הוא מרים חפץ, חברו מחזיק באמצע ההליכה, הוא הולך להניח את זה עליו. ואינו יודע אם ישיגנו חבירו להניח, כשחברו מסיים ללכת והוא עומד, הוא מוריד את זה מחברו. הרי זה פטור. החבר פטור.
דובר 2:
הרי זה פטור, מי פטור? שניהם פטורים. החבר פטור, העוקר או ההולך?
דובר 1:
זה שעשה. הוא עשה עקירת חפץ, אבל הוא מהלך, ועם מהלך לא הייתה עקירה או הנחה. הוא רק עשה עקירה כשהוא הולך, אבל הוא לא עשה הנחה. למה הוא לא עשה הנחה? כי בעוד שירצה חברו לעמוד, הוא לא עשה עצירה מלאה, אולי החבר היה חייב, כי כשהוא הלך הייתה עקירת גופו, וכשהוא עומד. אבל הוא אומר בעוד שירצה חברו לעמוד, עוד לפני שהחבר עשה את ההנחה, הוא הוריד את זה ממנו. משא״כ החבר עשה את העקירה בהתחלת ההליכה, והחבר השני עשה את ההנחה. הייתה עקירה בלא הנחה. נכון?
דובר 2:
איזו עקירה הייתה? האדם הראשון היה עוקר חפץ והניח על חברו. והחבר היה כל הזמן מהלך, מעולם לא היה אדם יציב איפה להניח את ההנחה. איך, איכשהו זה התגלגל? איכשהו. קסם.
דובר 1:
כן. כי יש את הדין הקודם של עקירה כזו לא הייתה לשם כך.
דובר 2:
אני אומר, זה לא נכנס כאן.
דובר 1:
זה גם שאלה עדינה. כן, כאן הנחה בלא עקירה, כאן עקירה בלא הנחה. יש דמיון, כן.
הלכה יג: זורק חפץ – קלטו קודם הנחה
דובר 1:
עכשיו הוא הולך לומר על זריקה. זורק חפץ מרשות לרשות, דיברנו שזריקת חפץ היא תולדת מוציא. מישהו זורק חפץ מרשות לרשות, אם בד׳ אמות של רשות הרבים הוא זורק. הוא זורק מתחילת ד׳ לרשות הרבים. אבל מה קורה אם דבר כזה קרה, קודם שנח, עוד לפני שקרתה הנחה, עוד לפני שזה נחת איפה שזה צריך לנחות, קלטו אחר בידו, תפס את זה מישהו אחר. אם או כלב, כלבים אוהבים לרדוף אחרי כדורים שזורקים. אם נשרף, זה נפל לאש, פטור.
חברים ושכנים, היו חברים של נחשוני. הם עכשיו דיברו לכם שצריך להיות כירה שצריך להיות מוזז.
הלכה יג: זריקה ונח במקום שלא כפי מחשבתו — קלטה אחר, קלטה כלב, או נשרף
הרמב״ם: קודם שהניח, עוד לפני שקרתה הנחה, עוד לפני שזה נחת איפה שזה צריך לנחות, קלטו אחר בידו, תפס את זה מישהו אחר, או קלטו כלב, כלבים אוהבים לרדוף אחרי כדורים שזורקים, או נשרף, זה נפל לאש, פטור.
למה? כי ההנחה לא הייתה כמו שהוא התכוון. הרי עכשיו דיברנו שצריכה להיות עקירה שמזיזים, צריך להיות משהו מכוון, אבל כאן זו לא ההנחה שהוא התכוון. הוא התכוון שזה יפול על הארץ בסוף ד׳ אמות, וכאן זה נפל לאש או נפל לידי הכלב, הוא פטור.
אומר הוא, לפיכך, זה מובן מאליו, המילה היא, הוא זרק משהו, אפילו אם זה נפל לפי הכלב או לשריפה, אבל אם הוא התכוון, הוא חייב, כי זו הנחה. יכולה גם להיות הנחה באש. הוא מתכוון רק לומר, כששלא כוונתו, כשזה קרה אחרת מכוונתו, זו לא הייתה הנחה שהוא התכוון אליה.
הלכה יד: הנחה שאינה גמורה — חפץ קשור בחבל ואגודו בידו
אומר הוא הלאה כך, הזורק חפץ מרשות לרשות, מישהו זורק חפץ מרשות אחת לשנייה, אבל החפץ לא חופשי, החפץ קשור בחבל ואגודו בידו, החפץ עדיין מחובר לאדם, כי החפץ קשור בחוט, והאדם מחזיק את החוט בידו, אז אם יכול למשוך החפץ אצלו, אם יש לו את החוט ממש בידו והוא יכול למשוך בחזרה אליו את החפץ, פשוט שמעולם לא הייתה הנחה, כי הוא עדיין שולט בזה. הנחה אומרת שזה יצא מרשותו וזה נחת. אבל כאן לא הייתה הנחה גמורה, כי זה עדיין באפשרותו למשוך את זה אליו. פשוט שזה לא יצא, הוא לא הניח את זה לגמרי. ממילא זה כמי שעקר ולא הניח.
דיון: למה יש עקירה אבל אין הנחה?
דובר 1: זה בכל זאת עקירה, כן? הוא זרק את זה. כן, אבל הוא עדיין מחזיק את זה. אז זה לא עקירה גם? לא, הוא אומר כמי שעקר, כלומר, בוא נראה. לא, הוא אומר, אני רק שואל מה.
דובר 2: כן, הלאה. יש לו שאלה טובה, מה באמת הפשט? למה הוא אומר שזה נקרא רק לא הנחה, אבל עקירה זה כן נקרא?
דובר 1: הגמרא אומרת שהוא פטור.
דובר 2: יכול להיות שהוא מדבר כאן באופן שהוא הרים את החפץ עם כל הקשרים, כן? לא שכל השבת מונח קשור אליו חפץ. אפילו העקירה כן הייתה, הוא הרים את החפץ עם החבל, אבל ההנחה הייתה כי החבל נשאר בידו.
דובר 1: אוקיי, הלחם משנה שואל את הקושיא שלי, והוא אומר את סוג התירוץ שלי. כלומר כן? הלו? אם זה היה קשה, אז בסדר. הוא היה לו את הדרך שלי. לענין עקירה זה נקרא עקירה.
אוקיי, בכל מקרה, אני לא המשוגע הראשון. יש לי קושיא קשה. מה הסיפור? אוקיי, בסדר.
הלכה טו: זורק בתוך ידו של חבירו — עמד במקומו או נעקר ממקומו
אומר הרמב״ם הלאה, הזורק, עוד בתוך ידו של חבירו, הוא זורק משהו שנחת ביד חברו, אז כך, אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, אם הוא עומד שם איפה שהוא והוא תפס את זה בידו, אז הזורק חייב, שהרי עקר והניח, הוא עקר והניח, ובזריקה לתוך יד האחר הוא עשה הנחה ביד האחר. אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה, אם אחרי שהוא התחיל לזרוק חברו זז והוא תפס את זה לא שם איפה שהוא היה כשהוא זרק את זה, אז הוא פטור. למה? כי זה לא הנחה, כי זה הייתה הנחה במקום ש… כמו שלמדנו קודם, שהוא לא התכוון להנחה, השני עשה את ההנחה.
הלכה טו (המשך): הזורק וקלטו — הוא רץ אחריו
הזורק, אדם זורק משהו, למה יש לנו רשות הרבים משוגעת, הוא רץ אחריו. איי, מה הוא זורק? הוא משחק כדור. הוא זורק את זה, והוא רץ אחריו, והוא תופס את זה ברשות אחרת, או ד׳ אמות, אז זה פטור. פטור.
למה? אפשר היה לומר שכשהוא זרק את זה הוא עשה עקירה, וכשהוא תופס את זה הוא עושה הנחה. אבל אנחנו לא מסתכלים על זה כך, למה? כאילו נעקר אחר וקבלו. אנחנו מסתכלים על זה כאילו אחר תפס את זה. למה? אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה.
חידוש: המקום הנחה צריך להיות ראוי לנוח בשעת עקירה
אהא, אז זה כאילו עוד טעם למה הוא פטור. לא כמו שאמרתי, אם זה כמו שאמרתי שהאחר עשה את ההנחה, אז היה, כשהוא עושה בעצמו את ההנחה, היה צריך להיות חייב. אתה מבין? לא. מאחר שבשעה שהוא זרק את זה, המקום שהוא הולך לתפוס את זה לא היה קיים. זה לא היה ראוי לנוח, כי הוא היה צריך לרוץ.
דובר 1: אבל הוא לא ראוי, הוא היה יכול ליפול על הרצפה.
דובר 2: מאוד טוב. אם זה היה נופל על הרצפה, זה לא איפה שהוא רצה לשים.
דובר 1: אהא.
דובר 2: כמו שזורקים לאדם, והאדם ההוא לא היה שם. למה? העקירה וההנחה מופרדות מדי. כי כן, הגמרא זה אכן ספק, אבל הרמב״ם פוסק שזה ספק אז זה פטור, כמו שהרמב״ם אומר, אי אפשר לתת חיוב חטאת לאדם עם ספק. אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה. מאוד טוב.
הלכה טז: זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע
אומר הרמב״ם הלאה הלכה כזו, זורק מרשות היחיד לרשות היחיד, לכאורה פטור, כן? מה קורה שהיה באמצע רשות הרבים באמצע, וזה עבר דרך רשות הרבים? יש לך שני בתים, ובאמצע יש רשות הרבים, והוא זורק מחלון אחד לחלון השני. לכאורה היו אומרים שהוא כן העביר, הוא נשא מרשות היחיד לרשות הרבים, ומרשות הרבים לרשות היחיד, כך אפשר היה ללמוד את זה. אבל זה לא עובד כך. אפילו עבר החפץ באויר רשות הרבים, הרי זה פטור. אומר הרמב״ם, למה הוא פטור? כי לא הייתה עקירה והנחה מרשות הרבים לרשות היחיד, הייתה עקירה והנחה ברשות היחיד.
אבל אם היה האויר פחות משלשה — חייב
אומר הרמב״ם, ואף על פי שעבר באויר רשות הרבים, זה רק כשהזריקה הייתה במקום גבוה קצת. אבל אם היה האויר פחות משלשה, אם ברשות הרבים היה פחות משלשה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו, למה הוא יוצא מ… ונח על גבי משהו חזרה לרשות היחיד, נכון? אני לא יודע, אולי צריך כן להיות נח על גבי משהו ברשות הרבים, הוא חיכה כל הזמן שזה לא יכול להיות הנחה. לא, אבל אנחנו אומרים שכשזה בדיוק למטה משלושה זה לבוד, כלומר כאילו זה היה על הרצפה. זה עוד חצי עצירה, זה צריך להיות הנחה. אה, משהו, החידוש הוא שיש משהו ולא ט״ד על ט״ד, אבל כי זה בתוך שלושה זה נקרא כלבוד ארץ, אבל איזושהי הנחה זה חייב להיות, זה עף. זה כמו האדם שהחזיק בחבל.
דיון: למה הוא חייב אם זה לא היה כוונתו?
דובר 1: אבל אני לא מבין, אם כאן המילה ונח על גבי משהו, קודם כל זה לא הייתה כוונתו, הוא רצה לזרוק מרשות היחיד לרשות היחיד.
דובר 2: לא, הוא רצה לזרוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.
דובר 1: כן, אבל ונח על גבי משהו ברשות הרבים ואחר כך זה עף הלאה? זה עצר ברשות הרבים.
דובר 2: זה נסע את כל הדרך, אבל יש כאן שתי עצירות, זה עשה עצירה באמצע, על העצירה הזו הוא חייב.
דובר 1: אפילו ניכר שאנחנו מאמינים לו, זה נגע במשהו באמצע וזה נסע הלאה לרשות היחיד האחרת.
דובר 2: העצירה, לא רק נגע, עצר. נח, עקירה משום נח ברשות הרבים, אנחנו מסתכלים על זה כאילו זה עצר ברשות הרבים, וחייב. אבל זה צריך להיות נח על גבי משהו.
דובר 1: כן, זו הנחה, ברור שזה חייב להיות הנחה, זו לא הייתה הנחה.
חידוש: הנחה שלא כוונתו אבל חלק מהמעשה — חייב
זה היה החידוש כאן, שאפילו זו לא הייתה כוונתו שתהיה הנחה ברשות הרבים, כי הוא לא רצה שתהיה הנחה ברשות הרבים, למה נאמר שהוא לא רצה את ההנחה? זו הייתה הנחה שהוא לא התכוון אליה. כבר היה לנו קודם, לא ההנחה שהוא חשב עליה, והיא הייתה, אבל כאן יש לנו כלל ברור מאוד שאומר שכשאדם רוצה לעשות תנועה ארוכה יותר וזה נעצר, זה חלק מזה. כן.
אומר הרמב״ם חייב, אז, זה אבל הפוך.
הלכה יז: זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — הפוך
זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור, אבל אם ברשות היחיד, אם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ ברשות היחיד, אפילו חזר ונתגלגל לרשות הרבים השניה, הרי היא כמי שהניח ברשות היחיד, לפיכך חייב. כי הרמב״ם אומר את זה כל כך ברור, אפשר להבין את זה.
הלכה יח: המעביר ד׳ אמות בשתי רשויות הרבים — מצטרפים
הרמב״ם אומר, המעביר ארבע אמות ברשות הרבים זו וברשות הרבים השניה… חזרה לענין של ד׳ אמות ברשות הרבים. ד׳ אמות ברשות הרבים זה לא רק כשד׳ אמות הן ברשות הרבים אחת, אלא אפילו הוא הולך ד׳ אמות ובינתיים יש איזה הפסק של רשות הרבים, יש רשות היחיד או רשות אחרת, אבל אם שתיהן ביחד הוא הלך ד׳ אמות ברשות הרבים, הוא חייב. הילוך ארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים.
נלמד עוד חיוב שקשור לרשות הרבים, אם זה היה עוצר ברשות שביניהם, היה נקרא שהוא לא נשא ד׳ אמות ברשות הרבים, כי היה איזה הפסק בד׳ אמות. אבל אם את כל ד׳ אמות הוא הלך, כן.
עכשיו אפשר ללמוד שיש אופן אחד שאדם כן חייב מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, שאפילו למדנו שאינו חייב, אלא אם יש הפסק באופן של ג׳ טפחים וכדומה. עכשיו אפשר ללמוד שיש כן יוצא מן הכלל מעניין אחד, שאפילו מביאים חפץ מרשות היחיד אחת חוצה את הרחוב לרשות היחיד הבאה, ובאמצע יש רשות הרבים, הוא חייב. כן.
הלכה יט: המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — חייב
המושיט, אחד מושיט, הוא מושיט לחברו מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, חייב. אפילו הושיט למעלה מעשר ברשות הרבים, אפילו הוא הושיט למעלה מעשר ברשות הרבים, לכאורה היה צריך להיות פטור לפי הכלל שלמדנו זה עתה, כי לא הייתה הנחה ברשות הרבים. אבל יש כאן חידוש שאדם כן חייב. מה החידוש כאן שאדם כן חייב? יש הלכה כזו, למה? שהמלאכות קשורות לאיך שזה היה במשכן, וכך עשו במשכן. לא הייתה הוצאה, עבודת הלוים במשכן, מושיטים הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות.
לכאורה, עגלה ועגלה זו רשות היחיד. עגלה היא רשות היחיד, והמדבר שם בחוץ היה רשות הרבים. אז תמיד עבודת ההוצאה של הלוים הייתה נשיאה מרשות היחיד לרשות היחיד. רשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ומחייב דוקא במוציא, כי כך הייתה המלאכה.
מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
וכך עשו במשכן, לא בית עבודת הלוים במשכן, מושיטים את הקרשים מעגלה לעגלה. כמו שכתוב ברמב״ן, שתי עגלות, לכל עגלה ועגלה רשות היחיד. עגלה היא רשות היחיד, והמדבר שם במדבר היו רשות הרבים. אז תמיד עבודת ההוצאה של הלוים הייתה נשיאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ומחייבים. דוקא מושיט, לא זורק. דוקא מושיט, כי כך הייתה המלאכה.
זה מעניין, עדיין לא היה לי כזה… כן, אופן רגיל פטור, אבל כשאתה עושה את זה בדיוק בדרך שעשו במשכן, אז חייב. הוא אומר, במדה ובמדה ובמשורה שהיתה רשות היחיד באורך רשות הרבים. זה צריך להיות ממש שזה בדיוק הדרך שהלוים עשו את זה במשכן. מילא, במדה ובמדה ובמשורה שהיתה רשות היחיד באורך רשות הרבים, הם מסודרות עגלה אחת אחרי השנייה לאורך רשות הרבים, כמו שהעגלות, כמו הסדר שהעגלות מהלכות. תחשוב על עגלות הצב שהיו ללוים, זה עמד אחד אחרי השני, והם היו צריכים לפרוק את המשכן, אז כולם חנו אחד אחרי השני, ואחד מסר לשני.
אבל המושיט שתי רשויות בשני צדי רשות הרבים, זה לא היה באותו אופן שהלוים עשו את זה. זה בשני צדי רשות הרבים, ורשות היחיד בשני הצדדים של רשות היחיד, אפילו הוא מושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו, הוא פטור, כי זה לא דומה לעבודת הלוים במשכן. חוזרים להלכה הרגילה שלא הייתה הנחה ברשות הרבים, אלא זה היה מרשות היחיד לרשות היחיד, פטור.
והוא מדבר כמו המקרה של המשנה, שיש שני יהודים שיש להם מרפסת, בין המרפסות שלהם יש רשות הרבים, והם מושיטים ביניהם. אז אם הם באותו בלוק, אותו צד של הבלוק, הם חייבים. מעבר לרחוב הוא פטור.
שכח והוציא ידו – שכח והוציא
אומרת ההלכה הלאה, שכח. אדם שכח, הוא שכח מה, הוא שכח שזה שבת, או שהוא שכח שהוא מחזיק משהו, הפושט ידו ומלאה פירות, הוא שכח שהוא נושא משהו, הוא מחזיק בידיו פירות, והוא מושיט את זה, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, הוא עומד ברשות הרבים, והוא לוקח מחצר אחת והוא רוצה להכניס לחצר הבאה את הפירות, אבל הוא שכח שהוא מחזיק פירות בידיו. ונזכר קודם שיכניס, הוא נזכר עוד לפני שהוא הכניס את זה לרשות החדשה, הוא נזכר, “כן, שבת”. והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים, ידו אבל באויר רשות הרבים, הוא כבר יצא מהרשות הראשונה. אז השאלה מה הוא צריך לעשות עכשיו? האם הוא צריך להיות ימינך ה׳ נאדרי בכח, הוא לא צריך לסיים כי זו הנחה? לא, אומרים שהוא צריך לחזור לחצר, החצר הראשונה, ומחזירה לחצרו, ולא אומרים שעכשיו זה נקרא שיש עכשיו עקירה מרשות הרבים והנחה בחצרו, כי לא הייתה עקירה, העקירה הייתה דבר שכוח.
דיסקוסיה: מה פירוש “שכח”?
כן? כי הוציאה משכח, כן? כשהוא עשה את העקירה, לא הייתה מודעות, הוא פשוט הרים את ידיו, אה, יש בזה פירות, הוא לא התכוון לכלום. שכח שזה שבת, הוא בטח זכר… שכח שזה שבת, זו המילה? לא, שכח שיש לו משהו בידיו, הוא הולך הביתה.
שכח שזה שבת. אתה חושב שחושבים שיש אנשים ששוכחים מה הם עושים? הם עוד יענישו מישהו על דבר שהוא עשה כשהוא שכח? זו ההערה המעניינת.
לא, שכח פירושו הוא שכח שבת, כי זו טעות שאינה שווה, הוא לא אומר כדי שלא תעשה מחשבתו. הרמב״ם אומר, הוא לא רשאי להכניס לחצרו שלו בחזרה. הוא צריך דווקא להכניס לחצרו שלו. אגב, עכשיו הוא מביא מרשות הרבים לרשות היחיד כלי, אז דווקא תירוץ מה זה, העקירה הייתה בלי כוונה, בשוגג, ועכשיו הוא כבר נכנס במזיד. אבל הוא לא רשאי להכניס לחצר אחרת, זה הוא לא רשאי. למה? אגב, אם נכלל הוא לא חייב מדאורייתא, כי הוא שכח בשעת עקירה, כדי שלא תעשה מחשבתו בשעת קריאה, שלמעשה בשוגג הוא התכוון לעשות את זה, וזה לא שלמעשה הוא יכול לעשות בשבת דבר כזה שהוא עשה. אבל אתה רואה ברור שלא הייתה מחשבה להביא את הפירות לאותה חצר. הוא פשוט שכח שיש לו פירות בידיו, הוא שכח שזה שבת. הוא בכלל לא חשב שהוא הולך לעשות שום דבר בשבת.
הוציא במזיד – אסור להחזיר
אהא, וזה דוקא בשוגג החכמים התירו את ההחזרה לחצר השנייה, אני מתכוון לחצר הראשונה. אבל ואם הוציא במזיד, הרי זה אסור להחזירו, אסור להחזיר את זה. אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך. שידו תישאר תלויה עד שתחשך. כן, ואחר כך יהיה כבר “ולא תלין נבלתו”, שטויות. כן, עד מוצאי שבת, כן.
אדם יכול לעמוד משבת בבוקר עד אחר הצהריים ככה? קידוש השם גדול. כמו הרב משינאווא שישב עם השק שלו, המעשה המפורסמת. כן. זה, אפשר ללמוד כמה הלכות מכוונה.
נו, עכשיו אני אומר לך, וכאן גם כתוב שהקב״ה לא רוצה שתתקיים כוונתו. נעשית מחשבתו. זה קשור לכך ששבת הכל מלאכת מחשבת, זה מדאורייתא.
כוונה ומעשה – נתכוין לזרוק שמונה ונח בארבע
בסדר. המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, אדם התכוון שהדבר יגיע לשם, מקום ספציפי ברשות הרבים, וזה מחוץ לשמונה אמות. למעשה לא הצליח לו, ונח החפץ בסוף ארבע אמות, הוא חייב. למה? שהרי נעשה שיעור המלאכה. שיעור המלאכה הוא ארבע אמות. מדברים כאן על חומש או מה שזה לא יהיה, אבל זה נקרא כל הזמן ארבע אמות. ונעשית מחשבתו. הוא רצה לזרוק שיעור, והוא זרק שיעור. שהרי דבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. כשהוא התכוון שזה יגיע עד סוף שמונה, לא פשוט שהוא אז חשב שזה לא יהיה בארבע. הוא התכוון ארבע פלוס, ארבע ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת עד סוף שמונה. אבל כשזה נפל בסוף ארבע, לא פשוט שלא קרתה מחשבתו, קרתה מחשבתו, כי הוא רצה שזה יפול בכל הארבע, הוא רצה שזה יפול יותר. הוא לא קיבל את המלוא שלו, היינו דאמרינן “חצי שיעור אסור מן התורה”. אבל קרתה מחשבתו.
אבל אם זה היה הפוך, נתכוין לזרוק ארבע וזרק חפץ ונתחב בסוף שמונה, פטור, ושלא נח במקום שחשב שיעבור בו. כי זה נפל איפשהו שהוא בכלל לא חשב שזה יהיה שם, וכל שכן שהניח הוא בטח לא חשב שתהיה שם ההנחה. כלומר לא שההנחה לא קרתה במקום שנתקיימה מחשבתו, זה לא היה שם איפה שהוא תכנן.
חשב שיונח בכל מקום שירצה – יש ברירה
לפיכך, אם חשב על זריקה שיונח החפץ בכל מקום שירצה, אם הוא לא אמר מקום ספציפי, אלא הייתה זריקה לאן שיהיה, מדברים כל עוד שהוא רצה שיהיה יותר מד׳ לכאורה. אם הוא התכוון לזריקה קטנה בתוך ד׳, הוא פטור, כי זה שוגג אז. אבל מדברים כאן שהוא רצה בכל אופן מחוץ לד׳, אז הוא חייב, כי אז אומרים שזה יש ברירה, לאן שנחת, שם נתקיימה מחשבתו. זה ברירה, זאת הייתה כוונתו, שיפול.
במילים אחרות, מישהו משחק כדור, ואין לו שום עניין לאן יפול, הוא זורק אותו, לאן שיפול, שם היה רצונו.
דיגרסיה: כדור והנחה
צריך לחשוב על כדור. יכול להיות שכדור הוא משהו שלעולם לא נוחת. כדור הוא משהו שמקפץ סביב, אז יכול להיות שלא הייתה הנחה אמיתית. אתה רוצה להגיע לשם, אתה רוצה לתפוס אותו. לא, אבל אפילו כדור מקפץ תמיד הלאה. זה כמו שהוצאנו קודם גרירת דבר, גלגול דבר.
זורק ונתגלגל – זורק והוא מתגלגל
אוקיי, זורק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות. מה קורה במקרה כזה? אדם זרק לתוך ארבע אמות, והתגלגל החוצה חוץ לארבע אמות. הוא פטור, כי לא הייתה שם מלאכת מחשבת, הוא לא עשה מלאכה, הוא אמר שיהיה בתוך ארבע אמות.
מה קורה להיפך? זורק לחוץ לארבע אמות, אבל התגלגל בחזרה, נכנס בחזרה כמו כדור, נגיד כאן מתאים כדור. הוא זרק חוץ לארבע אמות, והתגלגל בחזרה לתוך ארבע אמות, ושם עצר בתוך ד׳ אמות. אז כך, אם נח אגב מהלכו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל, אז כך, אם לא הייתה בחוץ הנחה והתגלגל מיד בחזרה, אז לכאורה הוא פטור. אבל אם כן נחת לזמן קצר בחוץ לארבע אמות, אין חילוק איך הונח, אז הוא כן חייב, כי הייתה הנחה בחצר ד׳ אמות. אפילו אחר כך חזר פנימה, אין זה נוגע כלל, כי ברגע שהייתה ההנחה זה הסתיים.
איך לומדים בכלל? אם בכלל לא נחת, חזר מיד. אה, במקרה כזה הוא פטור. איי, טוב, לא הייתה הנחה בתוך חצר ד׳ אמות.
נפלא. אוקיי, אין פרק י״ג. אוקיי, בואו נתחיל בהבא.
Laws of Shabbat Chapter 13 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 13: Principles of Uprooting and Placing
—
Overview
Chapter 12 established the foundations of melachas hotza’ah: two types of hotza’ah (motzi meirshus lirshus, ma’avir daled amos birshus harabim), toladot (zorek, moshit), the requirement for kederech hamotzi’in, the shi’ur, and daled amos. Chapter 13 proceeds to learn the rules, primarily the matter of akirah v’hanachah – what constitutes a valid akirah, what constitutes a valid hanachah, and what happens when one of them is lacking.
—
Halachah 1 – Akirah and Hanachah from a Place of 4 by 4 Tefachim
Rambam: “One who transfers from domain to domain or carries in the public domain beyond four amos is not liable unless there is akirah together with hanachah, that he uproot from a place that has four tefachim by four tefachim or more, and place upon a place that has four by four tefachim.”
Explanation: Whether motzi meirshus lirshus or ma’avir daled amos birshus harabim, one is only liable when he makes an akirah from a significant place (4 by 4 tefachim) and a hanachah onto a significant place (4 by 4 tefachim).
Novel Points:
– The Rambam requires 4 by 4 both for akirah and for hanachah. The commentators note that there are opinions that for hanachah in reshus hayachid, a place of 4 by 4 is not required. But the Rambam explicitly requires 4 by 4 for both – akirah and hanachah – in all cases.
– The foundation of 4 by 4 is a matter of significance – the object must rest on a “proper place” in order for it to be considered an akirah/hanachah. If it rests on a narrow strip without significance, it is not an akirah. 4 by 4 is not necessarily a physical measurement, but rather a concept of significance. This opens the question: what else is a “significant place” besides 4 by 4?
—
Halachah 1 (continued) – A Person’s Hand is Considered Like a Place of 4 by 4
Rambam: “A person’s hand is considered significant to uproot from it and to place in it.”
Explanation: A person’s hand is considered a significant place – one can make akirah from a person’s hand, and one can make hanachah into a person’s hand, even without 4 by 4 tefachim.
Novel Points:
– “Lefichach” – practical ramifications: If one takes an object from someone’s hand in one domain and places it in another person’s hand in the second domain – he is liable, because yad adam = a significant place.
– Even when he holds it in his own hand: He stands in one domain, extends his hand into the second domain, takes the object, and brings his hand back to himself – even though he has not yet placed it down on any place, he is liable, because “ho’il uveyado – harei hu kemani’ach ba’aretz” – his hand is considered like a place of 4 by 4.
– Distinction between yad and peh (explained below): For yad – it is automatically a significant place without thought. For peh – one needs machshavah.
—
Halachah 1 (continued) – A Person’s Mouth: His Thought Makes His Mouth a Place
Rambam: “If one was eating… and went out from domain to domain and thought about the food in his mouth from domain to domain – he is liable, even though he did not take out in the manner of those who take out, his thought makes his mouth a place.”
Explanation: Someone in the middle of eating, he goes out from one domain to another with food in his mouth, and he intentionally had in mind to carry the food – he is liable. His machshavah makes his mouth a “significant place.”
Novel Points:
– Two problems with piv, and machshavah solves both: (1) Piv is not a significant place of 4 by 4 – machshavah makes it a place; (2) Hotza’ah befiv is generally “shelo kederech hamotzi’in” (as the Rambam says in Chapter 12 that “hamotzi befiv is patur”) – but here, because food in the mouth is a normal thing, it is indeed kederech.
– Distinction between yad and peh: For yad – automatically a significant place without machshavah. For peh – one needs machshavah. Without machshavah (e.g., he forgot that he has food in his mouth) it is not a melachah.
– What does “shelo kederech hamotzi’in” mean here? The Maggid Mishneh explains that “shelo kederech” here does not refer to the general rule of hotza’ah befiv, but rather to the matter of akirah/hanachah shelo mimekom 4 by 4 – that is, “derech hamotzi’in” means here: the normal manner of hotza’ah is from a significant place, and here it is shelo kederech because piv is not 4 by 4, but machshavah makes it kederech. In the Gemara’s terminology, “derech hamotzi’in” can also refer to the matter of akirah/hanachah from a significant place.
—
Halachah 2 – Urinating and Spitting in the Second Domain
Rambam: “One who was standing in one of these two domains and urinated or spit in the second domain, is liable, for there was akirah together with hanachah… his thought made it as if he uprooted from upon a place.”
Explanation: Someone who stands in one domain and spits or urinates into a second domain is liable, because his body is considered like a significant place for akirah, and it lands on a place of 4 by 4.
Novel Points:
– The novelty is that even though he did not uproot from a place (4 by 4), but from inside his body, it is considered an akirah from a significant place. “Machshavto asato ke’oker me’al gabei makom” — his thought (intention to spit into the other domain) makes it an akirah.
– Distinction between mashtin/rokek versus yad: For yad the significance is inherent – without thought. For guf (mashtin/rokek) one needs a specific machshavah in order for it to become a significant place. But one cannot always add machshavah – only for a “semi-normal thing” like mashtin, rokek, or ochel shebefiv. Because if machshavah would always help, there would be no rule of 4 by 4 at all.
– Gufo shel adam chashuv – not only that it is significant lehozi, but that his body is a significant place regarding 4 by 4.
—
Halachah 2 (continued) – Akirah from Water in a Pit
Rambam: When someone extends his hand and takes water from a guma mele’ah mayim (a pit full of water), he is liable.
Explanation: We view all the water as if it rests on the ground — “mayim kulam” — we do not separate upper water from lower water.
Novel Points:
– One might have argued that he only took from the top of the water, which “floats” on other water and does not rest on any 4 by 4. But the law is that kol hamayim kulam are considered one body of water that rests on the ground. Every drop of water is part of the entire water.
– It is compared to a similar reasoning in the laws of bitul – that water that flows further is not separated.
—
Halachah 2 (continued) – Vessels/Fruits Floating on Water, Oil on Water
Rambam: “Stones or vessels floating on top of the water, fruits inside the vessel, he extended his hand and took from the fruits — patur, for the fruits did not rest upon the ground.” And “needless to say if the fruits alone were floating on top of the water” — that he is patur.
Explanation: Fruits in a vessel that floats on water — he is patur because he did not uproot from a place of 4 by 4. The fruits do not rest on the ground.
Novel Points:
– Distinction between water and vessels/fruits: For water we say “mayim kulam” — all water is one thing. But a vessel or fruits are a separate thing that floats on water, and one can indeed separate the top from the bottom. Therefore they do not rest on the ground.
– Even a vessel, which one might have thought makes a significant place, is not enough — because the vessel itself does not rest on any significant thing.
– Shemen al gabei hamayim: Oil that floats on water — when one takes from the oil he is patur, because oil is something different from water, and one can separate it from the water. The principle: Entities where there is indeed a way to separate the top from the bottom (like oil, vessels, fruits), it is patur. But water itself is one large thing.
– Among the Rishonim in the Gemara there is a dispute about this.
—
Halachah 3 – Foundation of Akirah and Hanachah: This One Uprooted and This One Placed
Rambam: “We have already explained… one who transfers from domain to domain is liable only when he uproots and places. But if he uprooted and did not place, or placed and did not uproot — patur.”
Rambam: “One who was standing in one of two domains and extended his hand to the second domain with an object in his hand, and another took it from his hand, or he extended his hand to the second domain and another placed an object in his hand and he brought back his hand — both are patur, because this one uprooted and this one placed.”
Explanation: One must have both akirah and hanachah done by the same person in order to be liable. When one makes the akirah and the second makes the hanachah, both are patur.
Novel Points:
– This is not a rule of shnayim she’asuhah — this is a unique rule of akirah v’hanachah. Even in a case where as shnayim she’asuhah they would be liable (like zeh eino yachol vezeh eino yachol), here there is still patur, because the foundation of akirah with hanachah by one person is lacking.
– Shnayim she’asuhah means that two people do together the akirah with hanachah (both carry together). But here it is different — one holds one half (akirah) and the second holds the second half (hanachah). This is not shnayim she’asuhah, this is a deficiency in the very definition of melachas hotza’ah — which requires akirah v’hanachah together.
– The melachah of hotza’ah is akirah with hanachah together — it is one melachah that consists of both parts. When one does only akirah and the second only hanachah, neither has done the melachah. Even with a heavy load where two people are needed — if both make either akirah or hanachah together, they are liable. But if one makes only akirah and the other only hanachah — patur.
—
Halachah 3 (continued) – His Hand Above Three / Within Three
Rambam: “When does this apply — when his hand was above three. But if his hand was within three close to the ground — this is like one who placed on the ground, and he is liable.”
Explanation: The patur of placing into someone’s hand (where there was no hanachah on a place) is only when the hand is higher than three tefachim. But if the hand is within three tefachim from the ground, the rule of lavud applies — and it is considered as if he placed it on the ground, and he is liable.
—
Halachah 3 (continued) – This One Stands and Did Nothing
Rambam: If one stands in one domain with outstretched hands, and the friend takes out from his hand or places into his hand — the friend is liable, because he did either akirah or hanachah. “Zeh ha’omed lo asah klum” — the one standing did nothing.
Explanation: The standing person is merely an object, a place of hanachah — his hand is considered like a place, but he himself is like a “place,” not an actor.
Novel Points:
1. Why doesn’t it say “patur” but rather “lo asah klum”? — Because “patur” means he did something but is patur; here he literally did nothing — it is not relevant to say “patur” about nothing. “Lo asah klum” is a stronger expression.
2. Is he mesaye’a lidvar aveirah? — The Rashba thinks that perhaps the one standing transgresses mesaye’a or lifnei iver, because he stands there and the other uses him. Even though he does no action, it is a lav she’ein bo ma’aseh, but he is mesaye’a to the transgressor. Example: like a homeowner who quickly opens his door so the carrier can place it down in reshus hayachid — this is also mesaye’a lidvar aveirah.
—
Halachah 4 – Akirat Gufo: His Friend Placed an Object on Him
Rambam: “If he was standing in one of these two domains, and his friend placed an object in his hand or on his back, and he went out with that object to the second domain and stood there — he is liable. Because the uprooting of his body with the object upon him” — when he begins to walk with the object, this is the akirah. And when he stands still in the second domain — this is the hanachah.
Explanation: Even though the friend placed the object on him (not he himself), he is liable because akirat gufo with the object that rests on him counts as akirah, and amidato in the second domain counts as hanachah.
Novel Points:
1. Akirat gufo = akirat hachefetz: The great novelty is that one does not need to specifically lift the object — when the person begins to move, everything that is on him moves with him. This is not “bederech keli” (it happened by itself) — but rather a real akirah.
2. “Al gavo” shows that guf = yad: From the fact that the Rambam writes “al gavo” (on his shoulder) we see that not only yado shel adam is a place of hanachah, but the entire body. “Yad” is not literally — it means the entire body. A person’s body is indeed 4 by 4 (a normal person is four tefachim wide), so the novelty of “yado chashuvah” is actually only for yad which is smaller.
—
Halachah 4 (continued) – Until He Stands to Rest: Omed Lifosh vs. Omed Letaken Masa’o
Rambam: “One who takes out an object in his hand or on his back… even if he went out and entered the entire day — patur… until he stands to rest.” If he stops only letaken masa’o shelo yipol — he is patur, because this stopping is part of the walking, not a hanachah. Only when he omed lanu’ach (stands to rest) — this is hanachah and he is liable.
Novel Point: Even though he actually stands still, if in his mind he is still in the middle of walking (he is only fixing the load), there was no hanachah. The definition of hanachah is intentionally resting, not merely physically standing.
—
Halachah 4 (continued) – Ratz vs. Mehalech Me’at Me’at
Rambam: “One who took out his barrel on his shoulder and ran with it even the entire day — patur, he is not liable until he stands. But one who walks little by little — this is like uprooting and placing, and it is forbidden.”
Explanation: When he runs — he is patur until he stops. But when he walks very slowly (me’at me’at) — each step is ke’oker umani’ach.
Novel Points:
1. What is the definition of “me’at me’at”? — Each step when a person takes a step, can we say is a hanachah? What is the distinction between running and slow walking? The discussion remains with the question.
2. “Asur” — not “chayav”: The Rambam says for mehalech me’at me’at only “asur”, not “chayav”. One of the commentators explains that for slow walking there is a concern of maris ayin — it looks like he is stopping. But for running there is no concern of maris ayin.
3. Lechatchilah for running: The Rambam speaks here lechatchilah — for a great need one may run with an object, because he does not become liable until he stops.
—
Halachah 4 (continued) – Advice: Running with a Bundle of Money
Rambam: When one has a bundle of money and Shabbos has entered, he should run until home and throw it down kelacher yad.
Explanation: The Rambam gives advice for someone who has money with him when Shabbos comes in – he should run (not walk) until home, and there make a hanachah kelacher yad.
Novel Points:
– Why specifically run: When a person walks with an object, it looks like he is stopping – this is similar to omed lanu’ach, and there is a concern of maris ayin. But when he runs, no one can suspect that he is making an akirah v’hanachah.
– This is a second piece of advice (from Rashba) – besides the first advice of giving it to a non-Jew. The approach: he runs (no complete akirah), and when he arrives home he makes a hanachah kelacher yad (no complete hanachah) – thus both sides are only derabbanan.
—
Halachah 5 – Amad Lanu’ach vs. Amad Letaken Masa’o for Daled Amos Birshus Harabim
Rambam: “One who uproots an object from reshus harabim and walks with it less than four amos and stood… even the entire day is patur. And this is when he stands initially four to rest. But if he stands to fix his load, he is still like one walking, and he is not liable until he stands to rest initially four amos.”
Explanation: One who carries in reshus harabim less than four amos and stops, is patur – but only if he stops lanu’ach. If he stops only letaken masa’o, it is considered as if he is still walking, and all the amos are counted together.
Novel Points:
– The distinction between amad lanu’ach and amad letaken masa’o is applied here in a reverse direction from before: for hotza’ah meirshus lirshus, amad letaken is a kula (it is not a hanachah, he is still mehalech). But for daled amos birshus harabim amad letaken is a chumra – because if he only stopped letaken, all the amos are counted together, and he can become liable.
– Example: He walks 2 amos, stops letaken masa’o, walks another 2 amos – this is counted together as 4 amos, and he is liable. But if he had stopped lanu’ach, that would have cut it off – each walk separately is less than four amos, patur.
– The same rule of standing can make a situation better or worse – it is a kula or chumra, depending on which halachah we are discussing.
—
Halachah 6 – A Pole or Spear: Raising One End
Rambam: “If there was a pole or spear and the like placed on the ground, and he raised the other end while the second end rests on the ground, and threw it before him, and returned and raised the end that was resting and threw it before him in this manner – even if he transferred the object several miles, patur, because he did not uproot the entire object from upon the ground.”
Explanation: One who moves a long stick by lifting one end while the other end remains on the ground, and so on – is patur, because he never lifted the entire object.
Novel Point: Akirah requires that the entire object be moved from the ground. When one end always remains on the ground, there was never a complete akirah.
—
Halachah 6 (continued) – Mashach Vegararo: Megalgel Oker Hu
Rambam: But if mashach hachefetz vegararo al ha’aretz four amos, he is liable – “shehemegalgel oker hu.”
Explanation: Dragging an object on the ground (even though it is not lifted) is a definition of akirah.
Novel Points:
– Question: For megalgel the object is also not lifted from the ground – why is this different from kaneh o romach? The deeper distinction: For kaneh o romach the entire object was never moved – one end always remains in its place. But for megalgel/gararo, although it still touches the ground, the entire object moves from its place – this is akirah.
– Principle: Akirah does not necessarily mean it must be lifted from the ground – it must move from its place. A wheel that one rolls is the same rule – megalgel oker hu.
– Question about lavud: If the object is within 3 tefachim from the ground, we say lavud – it is like it rests on the ground. Perhaps even megalgel we should say it still rests? The discussion leaves this as an open question.
—
Halachah 7 – Akirah Shelo Leshem Hotza’ah: Oker Mizavit Lezavit
Rambam: “One who uproots an object from this corner to place it in another corner, and changed his mind about it on the way and took it out to the second domain – patur, for the first akirah was not for this.”
Explanation: One who lifts an object in order to place it in another corner of the same room, and afterwards decides to carry it out to a second domain – is patur, because the first akirah was not leshem hotza’ah.
Novel Points:
– Foundation: Akirah must be leshem carrying to another domain – an akirah that was leshem moving within the same domain is not an akirah regarding Shabbos. The result: hanachah belo akirah – he made a hanachah in reshus sheniyah, but without a valid akirah.
– Question: Perhaps we should say that the taking out from his body (when he crosses the boundary) is itself an akirah? Answer: No, the Rambam requires that the first akirah be leshem hotza’ah – this is a significance of akirah.
—
Halachah 7 (continued) – Hini’ach Al Chavero Keshehu Mehalech
Rambam: “One who uproots an object to place it on his friend while he is walking, and does not know if his friend will reach him to place – while his friend still wants to stand, he took it from him – this one is patur.”
Explanation: Someone lifts an object and places it on his friend who is walking. Before the friend stops (hanachah), he takes it off – patur.
Novel Points:
– For the one who places: He made an akirah, but no hanachah – because the friend is mehalech (no stable place for hanachah), and before he stops he already took it off. Result: akirah belo hanachah.
– Parallel to the previous rule: There it was hanachah belo akirah, here it is akirah belo hanachah – both patur.
—
Halachah 8 – Zorek Chefetz: Kelato Kodem Hanachah
Rambam: “One who throws an object from domain to domain (or four amos in reshus harabim), before it rested – another caught it in his hand, or a dog caught it, or it burned – patur.”
Explanation: One who throws an object, and before it lands someone else catches it (or a dog, or it burns) – patur, because there was no hanachah.
Novel Points:
– The patur is only when it is shelo kechavonato — but if he indeed intended that it should fall into a fire or into a dog’s mouth, he is liable, because this is also a hanachah. The main point is that the hanachah must match his intention.
—
Halachah 8 (continued) – Chefetz Kashur Bechevel Ve’agudo Beyado
Rambam: “One who throws an object from domain to domain and the object is tied with a rope and its end is in his hand” — if he can still pull the object back to himself (“im yachol limshoch hachefetz etzlo”) — he is patur, because it is “kemi she’akar velo hini’ach”.
Explanation: As long as the object is still connected to him through a rope and he can pull it back, it has not left his domain — there was no complete hanachah.
Novel Points:
– Question: Why does the Rambam only say that it is not a hanachah, but akirah it indeed is? If he still holds the rope, isn’t the akirah also not complete?
– Answer (also in Lechem Mishneh): We are speaking of a case where he lifted the object with the rope — the akirah was indeed an act of akirah (he lifted it), but the hanachah is not complete because the rope remains in his hand.
—
Halachah 8 (continued) – Hazorek Betoch Yado Shel Chaveiro
Rambam: “One who throws… into the hand of his friend — if his friend stood in his place and received it, the thrower is liable”, for he uprooted and placed. “But if his friend moved from his place and received it — patur.”
Explanation: When the friend stands in his place and catches it, this is a valid hanachah. But when the friend moved from his place, the hanachah was not where the thrower intended — the second one made the hanachah, not the thrower.
—
Halachah 8 (continued) – Hazorek Vekelato: He Throws and Runs After It
Rambam: Someone throws an object and runs after it and catches it birshus acheres (or beyond four amos) — is patur. The Rambam’s reason: “Ein hanachah gemurah ela shehiniyach hachefetz bemakom shera’ui lanu’ach bish’as akirah.”
Novel Points:
– One might have thought that when he himself catches it, this is better than when a second person catches it — he himself does both, akirah and hanachah. But the Rambam says “ke’ilu ne’ekar acher ukiblo” — we view it as if a second person caught it.
– The reason is a deeper foundation: At the time of akirah the place where he will catch it did not exist as a ra’ui lanu’ach — because he still had to run there. The akirah and the hanachah are too separated — the place of hanachah was not determined at the time of akirah.
– The Rambam rules that since it is a doubt in the Gemara, he is patur — because one cannot give a chiyuv chatas to a person with a doubt.
—
Halachah 9 – Zorek Meirshus Hayachid Lirshus Hayachid Urshus Harabim Ba’emtza
Rambam: “One who throws from reshus hayachid to reshus hayachid with reshus harabim in between — patur”, even though the object passed through the airspace of reshus harabim. “But if the airspace was less than three close to the ground and it rested upon something” in reshus harabim — liable.
Explanation: When he throws from one window to another window over a reshus harabim, he is patur because there was no akirah/hanachah in reshus harabim. But if the object passed within 3 tefachim close to the ground in reshus harabim and it stopped on something (nach al gabei mashehu) — it is kelavud aretz, and this counts as a hanachah in reshus harabim, and he is liable.
Novel Points:
– Nach al gabei mashehu — even though it is not 4 by 4 tefachim — is enough for a hanachah when it is within 3 tefachim, because lavud makes it as if it is on the ground. But some hanachah there must be — it cannot be that it flies through without any stop.
– Even though it was not his intention that there be a hanachah in reshus harabim (he wanted to throw straight to reshus hayachid hasheniyah), he is liable. This is different from the previous halachos where we said that a hanachah shelo kechavonato is patur — here, when a person wants to make a longer movement and it is interrupted, the stop in the middle is part of the action, and he is liable.
—
Halachah 9 (continued) – The Reverse: Zorek Meirshus Harabim Lirshus Harabim Urshus Hayachid Ba’emtza
Rambam: “One who throws from reshus harabim to reshus harabim with reshus hayachid in between — patur.” But “if the object passed within less than three close to the ground in reshus hayachid” — even if it returned and rolled to reshus harabim hasheniyah — “harei hu kemi shehiniyach birshus hayachid, lefichach chayav.”
Explanation: The same principle in reverse — a stop within 3 tefachim in reshus hayachid counts as a hanachah there.
—
Halachah 10 – Daled Amos Birshus Harabim: Shtei Reshuyos Harabim Mitztarfim
Rambam: “One who carries four amos in reshus harabim — a walk of four amos in two reshuyos harabim combine.”
Explanation: If he walks four amos and in between there is an interruption (reshus hayachid or another domain), but both together are four amos in reshus harabim — he is liable.
Novel Point: This is only when the object did not stop in the domain between them. If it had stopped there, it would have been an interruption.
—
Halachah 11 – Hamoshit Meirshus Hayachid Lirshus Hayachid Derech Reshus Harabim
Rambam: “One who extends from reshus hayachid to reshus hayachid with reshus harabim in between — liable. Even if he extended above ten in reshus harabim” — liable.
Explanation: For moshit (extending, not throwing) he is liable even above ten, which for zorek he would be patur
(because above ten is a makom patur in reshus harabim).
Novel Points:
– Seemingly according to everything we learned earlier (that there must be a hanachah in reshus harabim), he should be patur when he is moshit above ten. The novelty is that for moshit it is different.
– The reason: Avodas haLevi’im baMishkan — this is how it was done in the Mishkan. “Moshitim hakerashim me’agalah le’agalah urshus harabim bein shtei ha’agalos.” The wagons were reshus hayachid, and the desert outside was reshus harabim. The primary melachas hotza’ah for the Levi’im was moshit meirshus hayachid lirshus hayachid through reshus harabim — therefore moshit is specifically liable in this manner, because this is how the melachah was in the Mishkan. Specifically moshit, not zorek — because this is how the Levi’im did it.
– The distinction between be’oso tzad and bishtei tzidei reshus harabim: When the two reshuyos hayachid are on the same side of reshus harabim (like the wagons of the Levi’im that were parked one behind the other), one is liable for moshit. But when they are across from each other (bishtei tzidei reshus harabim), one is patur – because it is not similar to avodas haLevi’im baMishkan. In such a case we return to the regular halachah: no hanachah in reshus harabim, only meirshus hayachid lirshus hayachid, is patur.
– Practical illustration with the Mishnah: Two Jews with a porch (balcony) – between their porches is reshus harabim. If they are on the same side of the block (same side of the street) and extend between themselves – liable. Across the street – patur.
—
Halachah 12 – Shachach Vehotzi: Forgot and Carried Out
Rambam: “One who forgot, extended his hand and it was full of fruits, and took it out from this courtyard to bring it into the courtyard next to it, and remembered before he brought it in, and his hand is suspended in the airspace of reshus harabim” – he should machzirah lechatzer (bring it back to his own courtyard). “But if he took it out bemezid – it is forbidden to return it, rather his hand should remain suspended until it gets dark.”
Explanation: Someone who forgot (that it is Shabbos, or that he is holding fruits in his hands) and carried out from his courtyard. He remembers before he places it into the second courtyard, and his hand hangs in the airspace of reshus harabim.
Novel Points:
1. Why may he bring it back beshogeg: Because the akirah was without intention (beshogeg/bishechachah). He did not think at all that he was doing a melachah. When he brings it back to his own courtyard, we do not say that now there is a new akirah from reshus harabim and hanachah in reshus hayachid – because the original akirah was a forgotten thing, not any thought.
2. The foundation of kedei shelo ta’aseh machshavto: We allow him to bring it back kedei shelo ta’aseh machshavto – we do not want his (unconscious) intention to be fulfilled. But he may not place it into a second courtyard – because that would be a new hachnasah bemezid.
3. What does “shachach” mean: It is discussed – forgot that it is Shabbos (not that he forgot what he is doing). The reasoning is: one cannot punish someone for something he did when he did not even know it was Shabbos. He is not liable mid’oraisa because at the time of akirah there was no thought/intention to melachah.
4. Bemezid – asur lehachzir: When he did it bemezid, he may not bring it back. “Ela tehi yado teluyah ad shetechshach” – he must stand with his hand outstretched until after Shabbos. This is compared to the famous story of the Shinover Rav with his sack – a great kiddush Hashem.
5. The principle: Shabbos is melachas machsheves – everything revolves around intention, and this is d’oraisa.
—
Halachah 13 – Nischaven Lizrok Shemoneh Venach Besof Arba (Machshavah Bizrikah)
Rambam: “One who intended to throw eight amos in reshus harabim and the object rested at the end of four amos – liable, for the measure of the melachah was done and his thought was fulfilled.” “For it is a known thing that this object does not reach the end of eight until it passes over every place and place from all the eight.” But “if he intended to throw four and it rolled to the end of eight – patur”, because “it did not rest in the place where his thought was fulfilled”.
Explanation: One who intended to throw 8 amos and it fell at 4 – liable. Conversely, intended 4 and it landed at 8 – patur.
Novel Points:
1. Why liable for eight-to-four: When he had in mind the end of eight, he automatically wanted it to pass through every point along the way – also through the end of four. He intended “four plus” – four and more. Therefore when it lands at four, his thought was fulfilled – he indeed wanted it to be there, even though he wanted more.
2. Why patur for four-to-eight: He did not think at all that it would be at the end of eight. The hanachah occurred in a place where he did not plan – his thought was not fulfilled.
3. Chashav sheyanu’ach bechol makom sheyirtzeh (without a specific place): If he threw without a specific target, just “wherever it will fall” (as long as it is more than 4 amos) – he is liable, because wherever it lands, there his thought is fulfilled. This is a type of bereirah – his intention is retroactively determined according to where it falls.
4. [Digression: Ball-playing on Shabbos]: A ball bounces around and never really lands properly – it may be that it is not a real hanachah. This is connected to the matter of gilgul davar (rolling) that was brought up earlier.
—
Halachah 13 (continued) – Zorek Letoch Daled Amos Venisgelgel / Zorek Lechutz Daled Amos Venisgelgel
Rambam: “One who throws within four amos and it rolled outside four amos – patur.” “One who throws outside four amos and it rolled within four amos – if it rested in the course of its movement outside four amos and afterwards rolled” within – liable. But if it did not land at all outside four amos and immediately came back – patur.
Novel Points:
1. Zorek letoch 4 venisgelgel chutz: Patur – because there was no melachas machsheves there. He said it should be within four amos, not outside.
2. Zorek lechutz 4 venisgelgel back: The key is whether it landed (hanachah) outside four amos even for a short time – no difference how it was placed. If yes – liable, because at the moment of hanachah the melachah is complete. What happens afterwards (that it rolls back) is not relevant. But if it did not land at all and immediately bounced back – patur, because there was no hanachah outside four amos.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Shabbat Chapter 13 – Uprooting and Placing from a Significant Place
Introduction to the Chapter
Speaker 1:
Good day, we are learning Rambam, Sefer Zemanim, Laws of Shabbat. We are now going to learn the thirteenth chapter, Chapter 13, which is one of the 39 melachot (categories of forbidden labor), the melacha (forbidden labor) of hotza’ah (carrying out). The melacha of hotza’ah has the most laws of all 39 melachot, I find more than all of them combined.
We have already learned a bit about hotza’ah in the previous chapter, in Chapter 12, and in this chapter the Rambam is going to tell us the general principles of hotza’ah, primarily the concept of akirah v’hanachah (uprooting and placing).
Announcement About Sponsors
Before we continue with the shiur (lecture), we need to thank the sponsors of this shiur. First and foremost, the main sponsor is our friend, the distinguished rabbi and benefactor, supporter of Torah, Rabbi Yoel Halevi. May he continue and so may he do. Whoever wants to support our shiur should reach out. And there are other ways to support our shiur, through spreading it, making other Jews meritorious.
It’s not with me, it’s for me. Hilchot Talmud Torah (Laws of Torah Study), that was Hilchot Talmud Torah, we were taught that everyone must learn themselves. In Hilchot Shabbat we’re just saying… yes, okay.
Overview of the Previous Chapter
Let me try to say. The way the Rambam divided the chapters, roughly, the melacha of hotza’ah from one domain to another is the last of the 39 melachot. And the previous chapter basically told us what this is in the most general sense, similar to the pattern at the beginning of each mitzvah, he says what the mitzvah is, what one is liable for, what one is exempt from, certain such very basic things.
What we learned is basically that there are two types of hotza’ah: there is taking out from a private domain to a public domain or vice versa. Sometimes it’s called hotza’ah v’hachnasah (taking out and bringing in), the Rambam calls both of them hotza’ah, from domain to domain. And there is a third thing, or a second thing, which is called ma’avir arba amot birshut harabim (carrying four cubits in a public domain). That is the general principle we learned.
And we learned that there are toladot (derivatives) of these things, which are zorek (throwing) and moshit (extending), which are not motzi (taking out), rather he throws or he extends out, we will learn the laws in more detail today and tomorrow. That is also hotza’ah.
And we learned basic things about what hotza’ah means. In other words, that it must be k’derech hamotzi’im (in the manner of those who carry out). That it must have a shi’ur (minimum measure), and they say what the shi’ur is, that it must have a shi’ur. And they learned what arba amot al arba amot (four by four cubits) means, how one calculates it, arba amot is not necessarily arba amot.
That is basically everything they learned until now. It’s the very basic meaning of what the melacha of hotza’ah means. Now one must begin to learn many, many laws that exist in the subject of hotza’ah. One must still learn in general what makes a reshut harabim (public domain), reshut hayachid (private domain), that can be later.
But today one is going to learn principles, as you say, mostly principles that have to do with the, I mean you said two principles, the first principle and the second principle. The first principle that is learned in this chapter is that there must be an akirah (uprooting) with a hanachah (placing) from a significant place, from a place of four by four tefachim (handbreadths), and later the majority of the chapter is mostly details in the essence of the matter that there must be an akirah with a hanachah.
Speaker 2:
Yes, very good. In Tractate Shabbat two-eight is this the beginning, yes, the akirah v’hanachah.
Law 1 – Akirah V’hanachah from a Place of Four by Four Tefachim
Speaker 1:
The Rambam says thus, “One who takes out” – there are two types of laws of one who takes out, one who takes out from domain to domain, or one who carries ma’avir birshut harabim (carries in a public domain) outside of four amot, outside the four amot – “is not liable”, both of them are not liable, “until there is an akirah with a hanachah”, meaning “until he uproots”, until one lifts it up, one takes it out from the place, “that has four tefachim by four tefachim or more”, one must lift it from a place that is called a significant place.
And they discussed that four tefachim… they didn’t discuss anything. A place where one takes it from a place must be a proper place. If it’s lying on some stick that has no significance, it doesn’t count as lying, it’s lying somewhere and he takes it down from there, and also the placing down must be in a significant place. “And places it upon a place that has four by four tefachim”.
The commentators say immediately that the Rambam always says that there must be an akirah v’hanachah from a place of four amot and placing in a place of four amot, but there are indeed opinions that by placing in a private domain there doesn’t need to be a place of four by four. But on the surface here it appears in the Rambam that both in akirah and in hanachah, in both cases there must be four by four.
The Hand of a Person is Significant to Uproot From and Place Upon
The Rambam says further, “The hand of a person is significant to uproot from and place upon”. There is a discussion that one must take it from a place that is four by four, but there is however a… there is another condition, meaning, if one takes it from the hands of a person or places it into the hands of a person, that is also considered a significant akirah or hanachah.
He says, “Therefore, if he uprooted an object from the hand of a person standing in this domain” – a person carries from domain to domain, how? He lifts it from someone’s hands – “and placed it in the hand of another person standing in the second domain” – he placed it in another person’s hands, he didn’t take it from a place of four by four, and he didn’t place it down on a place of four by four, but he did take it and place it in the hands of a person, which is significant like four by four.
“And similarly if he was standing in one of these two domains” – he, a person is in one of the two domains, in a private domain or public domain – “and extended his hand to the second domain and uprooted the object from it” – he took out the object from where it was lying, or from the hands of a person who was there – “and returned his hand to himself” – and he brought his hand to himself, he extended his hand and he brought it, and he now holds it by himself, “even though he did not place the object in the place where he stands” – even though he hasn’t yet placed it down, it remains in his hand.
Let’s say, it’s a bit before the end of Shabbat, and he holds it in his hand until the end of Shabbat, but he actually didn’t place it down on a significant place, when he places it down five minutes later he then made a hanachah. The point is, that “since it is in his hand”. The point is thus, when it’s lying in his hand, is it considered significant? It’s considered as if you had placed it on a place of four by four, “it is as if he placed it on the ground”.
Discussion: What is the Reason for the Significance of His Hand?
Speaker 2:
What is the meaning of this? That his hand is like four amot? Right, but does it have some reason? What is significant? What is significant? The concept of four by four is a concept of significance, it appears.
Speaker 1:
If he placed it on a small table? No. I mean, the law is not so. This one is simple to say.
Speaker 2:
Well, say the Rambam further.
Speaker 1:
One law is not necessarily so. It would have been necessary, I would have taken two, it’s not old. Law is all things that can be. Meaning, someone would have said a reverse reasoning and he can’t ask. It’s possible to ask most of the reasonings that the law is built upon. But if he says indeed, do you understand the difference, it’s not difficult it’s not prevented by the commentator. That is enough. And you will learn all these laws, you will say other things, you can then say other things. But they don’t take other things.
Speaker 2:
That tells me differently.
Speaker 1:
Well, it makes sense. But I make smaller… I make smaller the demand. Let’s many times make the greatest demands in the laws. It makes a lot of sense, an object must mark then, that must be a proper place. But the hand of a person is significant in itself.
Speaker 2:
You said a proper place? Earlier you said a place of four by four. Now you’re saying that the four by four is not specifically, it’s a significant place. A Jewish person is also a significant place. We need to know what else is a significant place. We need to know what else is a significant place. He’s going to see more, he’s going to see more things. Chaim…
Speaker 1:
It’s not simple, it’s… yes, the other something a law such that one needs to know if one learns it from something…
Speaker 2:
Learns it from, by the way doesn’t help anything. It’s only to say that here it stands under what it stands, also doesn’t help anything. I don’t see that all these things are difficult. One shouldn’t make things that one thinks are not difficult, difficult. There is a difference, the difference is clear.
Speaker 1:
Yes, one can pretend. Chaim, if he was standing and eating, continue it says these domains, and it says further:
Law 2 – His Thought Makes His Mouth a Place
Speaker 1:
“If he was eating”, a person is in the middle of eating, and because the food is in his hands, he went from one domain to the other, and his mouth he’s holding in the middle of eating, he went out “from domain to domain and thought” to eat what is in his mouth from domain to domain? He didn’t just that he forgot that he has something in his mouth, then it wouldn’t have been called any… that wouldn’t have been called any melacha, but he did indeed have in his thought he’s going from here and he’s going to carry it to the other domain which is in his mouth, liable!
Ah, it wasn’t yet on a place! There wasn’t any akirah from a place and a hanachah on a place, but “his thought makes his mouth a place”! That is that he wants to carry it from one and the other in his mouth, his thought makes his mouth a place. “Even though he did not take out in the manner of those who take out”, as we discussed earlier that if someone carries something out in his mouth, he is exempt, because the Rambam says “one who takes out in his mouth is exempt”, because he did not take out in the manner of those who take out.
That is when he puts in, I don’t know, some food, he puts a vessel in his mouth, it is not in the manner of those who take out. But food is indeed a normal thing, and he had in mind that it should be so, he said that he wants specifically so, it is indeed took out in the manner of those who take out.
Discussion: The Connection Between Thought, Place, and In the Manner of Those Who Take Out
Speaker 2:
And what happens regarding four amot? I mean, regarding the akirah v’hanachah from a place of four? His mouth is also like his hand, is it a significant place? No, because here he says, there are here two prohibitions, there are here two things: one, that he did not take out in the manner of those who take out, and one that there wasn’t any akirah v’hanachah. He says, the thought in holding in his mouth is enough for both things.
Speaker 1:
What he says specifically is that it makes it a place, he doesn’t say that it makes it in the manner. The manner apparently it becomes because it is indeed in the manner, because food is the manner in the mouth.
Speaker 2:
Ah, you mean that simply so it is in the manner of those who take out?
Speaker 1:
The Rambam says indeed even though he did not take out, I don’t know, but essentially, it’s in his mouth a place, and he means makes it a place, significant place he means to say, that it’s a place like a place of four by four. What is he going to write this that not in the manner? So the Maggid Mishneh explains that he means also that. Not in the manner he means not the external problem, because that is not a problem initially because one eats it not a problem. Rather manner he means to say manner to take out from a place of four by four.
Speaker 2:
Yes, the Rambam makes it indeed that it’s two different things, but in practice what we’re talking about here, the context here is the law of four by four, not the law of in the manner of those who take out.
Speaker 1:
Right, he wouldn’t have needed to say it there when he said that if one took it out in his mouth he is exempt, he meant to say things which is not the order. But it is indeed interesting that he ends “even though he did not take out in the manner of those who take out”, because he was indeed taking out in the manner of those who take out. But truly, apparently he means here more the four by four on the contrary. One must look in the interpretations of the Gemara, it could be the language “manner of those who take out” is also said about the subject of four by four, it could be that the manner of those who take out is to take from a significant place.
Law 3 (Beginning) – Extended His Hand or Foot to the Second Domain
Speaker 1:
“And similarly” says the Mishnah “one who was standing in one of these two domains”, someone stands in one of the two domains, not together public domains, “and extended his hand or his foot”
Law of Urinating and Spitting — A Person’s Body as a Significant Place
Speaker 1: Rather manner he means to say manner to take out from a place of four by four. I don’t know.
Speaker 2: Yes, he was indeed difficult the problem on the two problems. The Rambam makes it realms, and it’s two different things. But in practice, what we’re talking about here, the context here is the law of four by four, not the law of not in the manner at all.
Speaker 1: Right, he wouldn’t have needed it there when he said that if one took it in his mouth he is exempt, he meant to say things which is not the order. But it is indeed interesting that he ends even though he did not take out in the manner of those who take out. He was indeed taking out in the manner of those who take out. But truly, apparently one means here more the four by four on the contrary.
It could be one must look in the early authorities in the Gemara, it could be the language “manner of those who take out” also goes up on the subject of four by four. It could be that the manner of those who take out is to take from a significant place.
Law 3: Urinating or Spitting
Speaker 2: Indeed today he says, “One who was standing in one of these two domains”, someone stands in one of the two domains, private domain or public domain, “and urinated or spat”, he urinated or spat, “in the second domain, he is liable”, he is liable, “for there was an akirah with a hanachah”, there was an akirah from his body, which becomes a significant place, and it landed on a four by four, it landed on the ground, yes. “His thought made it as if uprooting from upon a place”, even though he wasn’t uprooting from a place, it was indeed from inside his body, but because it also has some significance.
Discussion: Distinction Between “His Thought” by Urinating Versus “Knows He Needs It”
Speaker 1: Could it be that by the “knows he needs it” there is also such a thought? I would have said not just knows, but the body of the person. Anything that one says that it’s sometimes from his body, urinating his spitting, it’s not like you can say from every time when it’s from the body. Because you see, by the other things one must add the word “his thought” perhaps. By the “knows he needs it” one says that it’s always significant. Could be that is the difference.
In other words, if someone is gay prepared, he takes food with drops, but not significant is not enough, it’s not uprooting, because there one needs some specific thought for the case. And “knows he needs it” doesn’t need any thought, “knows he needs it” is flat. You understand that only when he is uprooting from four by four he doesn’t need to have any thought on something.
Speaker 2: Always he can say his thought and he makes it for a significant place.
Speaker 1: So indeed it’s not the word about his thought, indeed it’s the word about what is his body. If he would have placed it on a stool it wouldn’t have been. It must be a half normal thing, like urinating or spitting, or eating in his mouth. You can’t every time have his thought, because then there wouldn’t be at all any law of four by four, because then it’s discussed initially when you want to do it, you don’t want doesn’t begin the whole thing already.
Speaker 2: We’re talking here that he wants, yes, certainly, because if not he would have been exempt with the spitting, because he didn’t want it to arrive in another domain. We’re talking when he indeed aimed that it should spit from a certain place.
Speaker 1: The whole law is discussed after he is liable, that he is taking out to be. But in his body, that is indeed the novelty, that in his body, is indeed the novelty that the rest of his body except his hand is not enough to be body. There is indeed no law that a person’s body is significant regarding four by four, only when it’s significant it becomes so. It’s significant that his body is a significant place, not only it’s significant to take out.
I don’t know.
Speaker 2: If he was standing in this domain but his spit stood in the second domain, certainly exempt, because one follows from where the beginning started to come out, and it happened in the same domain.
Speaker 1: What does it mean it comes? It comes out from… yes, what happens the process inside the body? It lies lying between…
Law 4: Law of Water — Took Water from There Upon a Pit
Translation
Speaker 2: He was standing in one of two domains, the Rambam goes on to say such a law, a person stands in one of the two domains, and he extended his hand to the second domain, until his entire arm was extended, and he took from there water on top of a pit full of water, there is a pit filled with water, what we have now extracted is this: the source of water is not a significant place, because perhaps this is a deep pit, which would perhaps be a makom patur (exempt place). But the law tells us that we view all water as if it lies on the floor. We don’t view it as if the person took water from the top of the pit, below which there is still a pool of water deep into a pit, which would make it a makom patur. But we view it as if he took from the top of the water, and we view all the water as resting on the ground and obligating.
Speaker 1: What then is the problem? That it doesn’t lie. It doesn’t lie means, because you could say that the water is as if floating, because it doesn’t lie on the ground. It’s smaller than four by four, and not a large puddle. So the issue is about it not being taken from a place of four by four. Aha. But we say that all the water lies on the ground, even the top water. All the water lies on water, you could have said that he only took from the top of the water, it doesn’t lie. But we reckon every drop of water is all the water that lies on the ground.
The Law of Vessels Floating on Water
Speaker 2: But “stones or vessels floating on top of the water” — but if something floats on the water, he has a vessel that floats on the water, and in the vessel there is something, “fruit inside the vessel”, and “he extended his hand and took from the fruit” — he took from the fruit, we don’t say that we view the vessel as lying on the ground. We only view it as if he took from something that doesn’t lie, a place of four by four, “he is exempt, because the fruit did not rest on the ground”. The fruit was not lying on the ground, “and it turns out that he only uprooted it from a floating place”.
He says this is even when the fruit lies in a vessel, where you might have thought that the vessel makes it a significant place, but “needless to say if the fruit alone was floating on top of the water in a cluster, he is exempt”, because he didn’t make an uprooting from a significant place, from a place of four by four. A vessel that comes upon the air. Water itself is not a fixed blessing unto itself, it’s not a place, but a thing that lies on the water, the thing floats, one must reckon the fruit itself can, the fruit is not four by four.
Discussion: The Principle of “All Water” — Water is One Body
Speaker 1: I mean the point is “all water,” that we don’t divide the water to say that he took from the top of the water, from the bottom of the water. I mean that we already had such a similar thing regarding nullification, I don’t remember what, but regarding water, every drop of water is part of all the water. Ah, and they said that the water swam further, we don’t say that the… but in the laws of idolatry, whatever. But there is such a question, he took the water from the top, we say no, all water is the same water. He takes water from the top is the same as if he took water from the bottom, because all water lies on the ground. It’s not that the top water lies on the bottom water, all water lies on the ground. So he says, “all water.”
But what is when there is a vessel, then it’s not just water. But the vessel doesn’t lie on the water from below, the vessel doesn’t lie on any significant thing. The vessel doesn’t lie on any significant thing. The vessel itself is not a significant thing, we’re talking about a small vessel. And so if there was oil on top of the water, if on a puddle of water there is oil, we don’t say… we view the oil as lying below, because oil floats on water, so it certainly doesn’t float four by four. If a person took a bit of the vessel, he took a bit from the oil, he becomes exempt, because he didn’t take from a place of four by four.
The point is because anyway, any time there is a way to divide the top from the bottom, oil is something different from water, all the water is one big thing. But oil or a fruit which is an external thing, it becomes exempt. Yes. Here there is a dispute among the Rishonim about what the point is.
Speaker 2: So, up to here are the laws of four by four essentially. I haven’t seen that there are more laws in this. Now we can enter into the topic of a vessel and hanachah (placing down).
Law 5: The Law of Akirah and Hanachah — Foundation
Speaker 1: Yes, the Rambam says, we have already explained… what have we already said? How the Rambam said right when he began with hotza’ah (carrying out) from domain to domain, that there must be an akirah (uprooting) with a hanachah. They have already said, they have already said, they have already learned. One who carries out from domain to domain is liable until he uproots, until he tears it out, he takes it out from the first domain, and places it down, and he puts it down in the second. But if he uprooted and did not place down, if he took it out but never put it down, or placed down and did not uproot, or conversely, he placed it down but beforehand he didn’t make an uprooting, he is exempt.
Example: He Extended His Hand and Another Took From His Hand
Speaker 2: Therefore, he goes to bring an example, one who was standing in one of two domains, from the first two domains, the Rambam goes to say that there are four domains for Shabbat, but he speaks here the whole time about the two for which one is liable, reshut hayachid (private domain) and reshut harabim (public domain). He was standing in one of the two, and extended his hand to the second domain with an object in his hand, he has in his hand an object when he extends his hand, and another took it from his hand, and a second person took it from him, not that he put it down, but someone took it out of his hand, or he extended his hand to the second domain, or he extends his hand, and another placed an object in his hand, and a second person puts into him an object, and he brought back his hand, and he brings back his hand, both are exempt, they are both exempt, because there wasn’t one person who made an uprooting with a placing down. Both are exempt because this one uprooted and this one placed down, one made the uprooting and the second made the placing down.
Discussion: Distinction Between the Law of Akirah and Hanachah and the Law of Two Who Did It
Speaker 1: We don’t say here, this is not a law of two who did it, this is a law of because there is no uprooting with placing down. That is, even in a case where if two who did it they would be liable, there is an additional concept here of uprooting with placing down.
Two who did it is liable only if it’s a heavy thing, this one cannot and this one cannot. But here one can think that it’s a case of this one cannot, for example that one’s hand doesn’t reach, he can’t put it down. Let’s say it’s very heavy, but the language of this one cannot is that two people should both do together the uprooting with placing down, not that one holds one half and the second holds the second half.
Here one can think that it’s a case of this one cannot. Even in such a case, which is doing here in Yishmael regarding money, is a third of the way, that this one cannot is even if they gave assistance to him. We brought to think, consequently even in such a case they will be exempt, because here it doesn’t hold with two who did it, here we hold with the uprooting and hanachah. If it would have been a two who did it it would indeed be liable, both made uprooting with hanachah, yes? You say the law, you don’t have with two who did it, there is a concept of that the melachah (prohibited labor) is uprooting with placing down together. Very good.
Speaker 2: But he says more than this, he brings a proof,
Law: Two Who Did It — Uprooting and Placing Down
So he lifts it up, it’s easier for him to take it over, because it’s easy to carry. Consequently, even in such a case he is exempt, because you don’t have here with two who did it, you have here a concept with the uprooting and hanachah.
If it would have been a two who did it, would you have said that he is liable? If it would have been a two who did it and both made an uprooting with a hanachah, yes. I say, the law has nothing to do with two who did it, it has to do with the concept that the melachah is uprooting with placing down together. Very good.
He says further, what are we talking about? In a case where the way to solve the thing, yes, I know, each one does half would perhaps be liable, because I already know such a case. I mean that he said, the way of solving the heavy load is that two people carry together, but both do both the uprooting and the placing down. If they say it’s so heavy, but the only solution is that one makes the uprooting and the other makes the placing down, he is still exempt, because a person hasn’t done the entire melachah. The melachah is the uprooting with the placing down.
When one makes a… I don’t know, when two people… we spoke about a latch, two people closed a large door, both of them are needed, both are liable, because they both go together. It won’t work that he goes up, the second is liable. They did it both at once. I don’t know. Anyway, it’s not the same law.
Law 6: His Hand Within Three Near the Ground
What are we talking about, says the Rambam, what are we talking about that if one places it in the other’s hand and there was no hanachah, that is the other takes it out of your hand, or you place it into the other’s hand and there was no hanachah, he is exempt, this is specifically when his hand was above three, when the person’s hand was higher than three tefachim. But if his hand was within three near the ground, if his hand was in the three tefachim near the ground, here there is a law that when one is in the three tefachim near the ground it means as if one has already, with the law of lavud, it means as if one has already put it down, this is as if he placed it on the ground, and he is liable, and he is already liable. Very good.
Law 7: This One Standing Did Nothing — His Friend Gave Into His Hand or Took From His Hand
He says further, one standing and the other measures a measure upon him. He stands in one of the two domains, he extended his friend’s hand from the second, and took an object from the hand of this one standing in this domain and brought it to himself.
This is a new law, a greater novelty. That earlier we learned that if I extend my hand and you make the hanachah, or conversely, that we are both exempt because we did half a melachah. But here he says something different, not that I extend my hand to the reshut hayachid and you take out or put in, but I extend my hand and I put into your hand. Right? Into your hand I put a thing. Or conversely, or I take out and I put by me. Then he says I am liable, because “this one standing did nothing”. Ah, right, because he did the uprooting with the placing down.
Or he took out an object from himself, he took an object and he put it into the other’s hand. He tells me that the person, “this one standing did nothing”, the person stands simply with outstretched hands, and he is only an object. His friend gave into his hand or took from his hand, he didn’t do any action, there must be an action. The friend is liable, because the friend did an action, an uprooting with a placing down. The placing down was in the other person’s hands. The person’s hands we discussed is considered like a place of hanachah. We’re talking about him, his hand, for him it’s the place of hanachah, but he is still like a porch, he’s not a person.
Discussion: Why Does It Say “Did Nothing” and Not “Exempt”?
It’s interesting, he asks here in the Mishnah that it says here “exempt,” yes? That it should say “permitted,” because he does nothing. “This one standing did nothing”. It’s hard to say “permitted” on doing nothing. “Exempt” one can say on doing nothing, on “permitted” one can hardly say on doing nothing. If the whole thing is because he does nothing… It doesn’t say “exempt,” it says “did nothing”. It doesn’t say “exempt,” it says “did nothing”. It’s not relevant. “Did nothing”, he perhaps transgresses lifnei iver (placing a stumbling block), or I know what, he helps the transgressor. “Did nothing” means that he did nothing, the other did everything.
Yes. He brings that the Rashba thinks about the reason that perhaps one may not because he is assisting or what, yes. It’s not clear what it depends on, who one must think. Because he is indeed a lav she’ein bo ma’aseh (a prohibition without an action). This is not added to our transgression on the prohibition, but it’s certain that he makes the other do this, he is assisting, he stands there, the other gains something from it, yes? The other uses you, and the other is liable.
It’s also so, the transgressor still has a house where he put it in my house. Not exactly, the person works with it, yes, he stands there and he holds his hand outstretched. It could indeed be that the homeowner opens his locked door, and he quickly opens his door so that the person who is carrying can put it down in the reshut hayachid. So he is indeed also assisting a transgression.
Law 8: Uprooting His Body With the Object Upon Him
Okay, this is the law. He says further like this: He was standing in one of these two domains, a person stands in one of the two domains. We have the whole time said “one of these two domains,” the Gemara for example says, you have perhaps already caught in the Gemara’s, the pauper stands outside, we’re already speaking with the Gemara’s, the Rambam speaks more abstractly, yes. One stands in one of the two domains, and his friend gave an object in his hand or on his back, someone placed on his hand or on his shoulder someone placed something, and he went out with it with that object to the second domain and stood there, he went out with the object and he stood there, he is also liable. Why, there was no uprooting, the friend placed it on him? The Rambam says, he has here a novelty that this was the uprooting. Because the uprooting of his body with the object upon him, when he began walking with the object that lies on him, the uprooting is the object leaving the domain. Indeed, likewise, the friend beforehand made an uprooting, but when he begins moving with the thing that lies on him, he moves with the thing, that is the uprooting.
And when he stands still, and he went out with it with that object, when he stands still with the object that hangs on him, that is the hanachah, the placing down of the object on the ground where he stood with it. It’s indeed only after we know the law that a person’s hand is like four cubits, yes, consequently uprooting and placing down are relevant. We say that the uprooting and placing down is both when he walks with it. It’s connected with the law, but it’s not only that, but the uprooting itself of the person himself. You have… you have uprooting.
Discussion: The Register Moves
Because the register moves, when the register moves with… the Jewish… everything that moves with, right? Right, right. And don’t say that it happened in such a light way, it happened by itself, there was no uprooting because it’s not that he actually uprooted, but the uprooting itself with the thing that lies on him, means uprooting. He goes with a pack, and even if he didn’t put down the thing from his body, from the way, it means uprooting or hanachah. It’s still flat.
Discussion: “On His Back” Shows That Body = Hand
Therefore this comes out, it should say. Yes. Therefore, one who carries out an object that is in his hand on his back. A person walks with an object, he goes out from the domain where he is with the object in his hand on his back, but he won’t stand in two… he goes out from… he stands in reshut hayachid let’s say, he goes out into reshut harabim, he comes right back into reshut hayachid. Even if he went out and entered the entire day, even if he did it several times he is exempt, because there must be a time when he is at rest, when he stops the walking. Therefore he uprooted, he indeed uprooted but did not place down, because he is not…
Is there a measure of how long the hanachah is? Like this, he goes out into the street and he stays there for a minute, does it already mean yes a hanachah? Yes, we’ll see, he must be intentionally… ah ah. Even standing to rest, even… an action that he didn’t stand, even if he stopped for a moment, because he would be fixing the load so it wouldn’t fall. This is a great novelty, because even if he was stopped factually…
Translation
So he is exempt… because the stopping was not, fine, he needs to put down the object… it’s a part of the carrying, yes, just as he… meanwhile he’s fixing the burden so it shouldn’t fall. He is still exempt, but if he is standing to rest, he is liable, until he stands to rest. Only when he rests himself, then there is the word hanacha (setting down). He makes hanacha on himself, he makes hanacha on his body, he automatically makes the hanacha on the object that he’s holding with him. But if he stops and in his mind he’s still in the middle of carrying, he simply made a pause, there was no hanacha.
Yes, the Gemara says yes, omed lifosh (standing to rest), yes, if he needs to rest he sits down, when he sits down that’s a munach (placed)… if so, there is a hanacha. Ah, here’s a good answer, because here it says “al gavo” (on his back), we see that here “al gavo” is the same as yado (his hand). Yad is not literal, but the entire body. It’s interesting that they already had in their mouths, and they already had… yes, we see this from al gabeihem (on their backs), yes. Perhaps a person’s body is indeed four by four tefachim, but the hand is a novelty. A large person, a normal person isn’t four by four tefachim wide? Not the people I know. Pharaoh was as wide as he was long, but most people are long all those tefachim. A normal person isn’t roughly four tefachim? I think yes. It all depends how many bones one needs to check.
Law 10: One Who Runs is Exempt Until He Stands — One Who Walks Little by Little is Like Aker U’Maniach
And the living, one who took out his barrel on his shoulder and ran with it, even all day, if he carries the whole day, he is exempt, he is not liable until he stands. He only becomes liable when he stops. But says the Rambam, and one who was running with it, we’re talking specifically when he’s running. But one who walks little by little, if he walks very slowly, this is like aker u’maniach (lifting and placing), and it’s forbidden.
Discussion: What is the Definition of “Little by Little”?
How does this fit with the previous law, “lo ya’amod ba’achuzat bnei chorin”? Are we also talking about when he’s running, he does it while running? And what is the definition? Running, what does “little by little” mean? Every step when a person takes a step, every step you could say is a maniach, right? What’s the definition? Every step means a hanacha? Every step means like every time he jumps it means a…
Little by little, I actually don’t know. Why does it say here “ad she’ya’amod” (until he stands)? Here there’s a new definition, now, that specifically running. He said that it needs to be omed lehaniach (standing to place). When he walks slowly he’s not omed lehaniach. Perhaps you see it that he’s going to make from this a heter lechatchila (permission from the outset).
Discussion: “Forbidden” — Not “Liable”
But wait a minute, he doesn’t say “forbidden”, he doesn’t say “permitted”, he doesn’t say “liable”. So, kelacher yad (indirectly), he says that one of the commentators says that it seems, a person who sees him carrying, because he’s walking slowly, it will look like he’s stopping. There’s a concern. But when he’s running, there’s also no concern of marit ayin (appearance of wrongdoing).
Therefore, when he’s running, when there’s a great need, he’s talking here lechatchila. Earlier he spoke about exempt and liable, he said that liable is only omed lanuach (standing to rest), meaning a true hanacha. And when he walks slowly it’s similar to omed lanuach, therefore it’s forbidden as marit ayin or whatever, a safeguard.
Because what is the advice? If someone was caught on Shabbat and he has with him a bundle of money. One advice we already had, he should give it to a non-Jew. Yes, here there’s another advice from the Rashba. He has money, no?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
He should run ad sheyagia leveito (until he reaches his house), he should run with it ad sheyagia leveito, veyizrekenu kelacher yad (and throw it down indirectly), he should there… he should also make a hanacha kelacher yad, therefore he wasn’t transgressing, the hanacha is also only a rabbinic hanacha. Yes.
It’s not an akira (lifting), because the running is not an akira, he has it while carrying, he runs because… but he must run, because walking here there’s a concern as if he’s putting it down to an akira and hanacha. He runs until he gets home.
Because it’s a matter of how it should look. So a person should think, when it looks like he’s omed lanuach, when you run with not one… when it doesn’t look like omed lanuach, when no one can be concerned, yes.
Law 10: Amad Lanuach vs. Amad Letaken – By Four Amot in Reshut HaRabim
Speaker 1:
Good, further. Now comes an interesting law. We learned earlier that there are two types of hanacha, one… sorry, two types of stopping, yes. When a person walks with an object, if he stops to rest, that means he stopped omed lanuach. If he stopped just to fix, that means he didn’t stop. Now, I think it also comes out as a stringency. Yes, let’s see.
One who lifts an object from reshut harabim, and walks with it less than four amot and stands, he stopped, he carried less than four amot, so he hasn’t yet carried the four amot in reshut harabim. And he stopped, and he carried further less than four amot and stood, even all day long he is exempt, because he didn’t carry four amot in reshut harabim. Because… because…
Speaker 2:
Well, very good. You’re making a whole…
He stopped every…
Speaker 1:
The standing doesn’t mean a hanacha.
Speaker 2:
Yes, here he says, here he says in the Rambam.
Speaker 1:
But they’ve already learned that not every standing means a standing. So if the standing was only a standing letaken (to fix), it comes out that he carried yes more than four amot at once in reshut harabim, so he is liable.
So when we talk about amad lanuach, ah, here we say the opposite. Amad lanuach means that he stopped from the carrying. He had one carrying, and he started a new carrying. And each carrying was less than four amot. He says that the amad lanuach cuts between the exemption before and the exemption after.
Speaker 2:
But in amad lanuach there’s no problem, because he’s still both in reshut harabim. There’s no akira with hanacha here.
Speaker 1:
Less than four amot.
Because here we’re talking about four amot in reshut harabim, and he didn’t go to reshut hayachid. But if he stood to fix his burden, if however he stops for another reason, only to fix his burden, they said that this doesn’t mean like amad lanuach, this means still a part of the carrying, a continuous walk. Meaning he’s still like he’s carrying, and he’s carrying. Meaning the next four amot we count together the previous amot with the new amot. Let’s say he carried two amot and stopped letaken, we count it together with the next two amot together, and he carried four amot, liable.
Says the Rambam, and this is when he first stands four to rest. When is he then liable? When after the second time he puts it down. But if he stands to fix his burden, he is still like one who walks, and he is not liable until he stands to rest within four amot. He needs to once stop the carrying.
It’s interesting, the carrying can make his situation worse or better. If he needs that there shouldn’t be a hanacha, in the normal case of hotza’a from reshut harabim, then it helps that he’s still carrying, because it means mehalech letaken (walking to fix). But here where he needs specifically yes a hanacha, because if not it becomes longer than four amot and he’s liable, yes.
Speaker 2:
Well, very good. Nice.
Law 11: Cane or Spear – Lifting One End
Speaker 1:
Here we’ll see when it’s not properly an akira or hanacha. If there was a cane or spear, a long thing like a stick, a cane or a spear, a sword, and the like lying on the ground, and instead of dragging it there’s another way, there’s a way of turning it over the whole time, lifting the pointy thing, throwing it up, and then when it lies on the floor lifting it again and throwing it up. And he lifted one end while the other end lies on the ground, he lifts up one end, the other end still lies on the earth, and he gives it a throw up and forward, so he moves it forward, and then he goes further, and he returned and lifted the end that was lying and threw it before him in this way, he rolls it this way on the way of turning it over and throwing. Even if he transferred the object several miles, even if this way he carried the object a long way, he is exempt, because he did not lift the entire object from upon the ground, he indeed the whole time made it become pointy and fall back down, but he never lifted up the entire object, the object still the whole time lay on the earth, therefore there was no akira, he is exempt.
But if he did it differently, he pulled the object, he dragged it, he convinces himself that it’s still good because it’s still not lifted up, it’s dragging on the earth, and dragged it on the ground, within four by four, he is yes liable, for one who rolls is considered an aker, this is called megalgel (rolling), and this means yes aker.
Discussion: Why is Megalgel Different from Cane or Spear?
Speaker 1:
It’s interesting, because he also didn’t drag it with him, the whole time he only lifted it and threw it from one end where it lies to the other end where it lies, but here he carries it, I don’t understand if the carrying was when it’s connected to whether it’s touching the ground or not, yes? To find the exact deeper distinction.
Speaker 2:
It’s also if a person rolls a wheel the same way, yes? A person… megalgel is good, simple, simple.
Speaker 1:
It’s that a person carries a carriage, what kind of carrying is in this? The megalgel is the carrying. Megalgel aker hu (one who rolls is an aker). This is not a law that the akira must be not touching the earth, but it must move away. And I think even by those who roll vessels, which we don’t call an akira, the intention is, he never moved away a part. Something like that, it’s not so clear to me.
Okay. Actually interesting. Especially I think, if it lies in the three tefachim from the earth, which regarding lavud we say that it means the whole time like it’s lying on the earth. So even if he’s megalgel, does it mean that it lies the whole time in the three, no? Perhaps it needs to actually be greater, I don’t know. Okay. Yes.
Law 12: Akira Not for the Sake of Hotza’a – One Who Lifts an Object from Corner to Corner
Speaker 1:
Therefore… where are we holding here? Ah, further. One who lifts an object from this corner to place it in another corner, he’s in a house and he lifts up an object, his intention is to place it in the other side of the room. It comes out that when he was aker it was a permitted akira, he lifted it up to place it in the same room. And then, and he changed his mind about it on the way, while he’s holding it, after he made the akira with the intention to place it in the room, he reconsidered and he took it out to a second domain, exempt, because although it was an akira, but the akira was a permitted akira, it wasn’t an akira for the sake of carrying to reshut harabim, that is to say that the first akira was not for this purpose, and we consider it hanacha without akira.
Discussion: If He Can Complete the Akira
Speaker 2:
And I think that he can complete it in reshut harabim, does it mean like an akira for the sake of carrying to other domains. The taking out from his body is akira.
Speaker 1:
No, here he says that the akira needs to be an akira for the sake of carrying, this is perhaps an importance of akira. Okay.
Law 12: He Placed It on His Friend While He’s Walking
Speaker 1:
And he lifts an object to place it on his friend while he’s walking, he lifts up an object, his friend is in the middle of walking, he’s going to place it on him. And he doesn’t know if his friend will reach him to place, when his friend finishes walking and he stops, he takes it off from his friend. This one is exempt. So the friend is exempt.
Speaker 2:
This one is exempt, who is exempt? Both are exempt. The friend is exempt, the aker or the walker?
Speaker 1:
The one who did it. He did akira of an object, but he’s mehalech (walking), and with mehalech there was no akira or hanacha. He only made an akira that he’s walking, but he didn’t make any hanacha. Why didn’t he make a hanacha? Because while his friend wanted to stand, he didn’t make a full stop, perhaps the friend would have been liable, because when he was walking it was akirat gufo (lifting of his body), and when he stops. But he says while his friend wanted to stand, still before the friend made the hanacha, he took it off from him. As opposed to the friend who made the akira by starting to walk, and the second friend made the hanacha. So there was akira without hanacha. Right?
Speaker 2:
Which akira was there? The first person was aker object vehaniach al chavero (and placed on his friend). And the friend was the whole time mehalech, there was never a stable person where to make the hanacha. Eh, somehow it worked out? Somehow. Magic.
Speaker 1:
Yes. Because there’s the previous law of such an akira was not for this purpose.
Speaker 2:
I say, it doesn’t come in here.
Speaker 1:
It’s also a fine question. Yes, here is hanacha without akira, here is akira without hanacha. There’s a similarity, yes.
Law 13: One Who Throws an Object – It Was Caught Before Hanacha
Speaker 1:
Now he’ll talk about throwing. One who throws an object from domain to domain, we discussed that throwing an object is a toladah of motzi (derivative of taking out). One throws an object from domain to domain, if in the four amot of reshut harabim he’s zorek (throwing). He throws from the beginning of four to reshut harabim. But what happens if such a thing happened, before it rested, still before a hanacha happened, still before it landed where it should land, another caught it in his hand, a second person gave it a catch. If or a dog caught it, dogs like to run after balls that are thrown. If it was burned, it fell into a fire, exempt.
Why? Because the hanacha wasn’t as he intended. We just discussed that there needs to be an akira that one moved away, there needs to be something intentional, but here isn’t the hanacha that he intended. He intended it should fall on the ground at the end of four amot, and here it fell into the fire or fell into the dog’s mouth, so he’s exempt.
He says, therefore, this is understood, the point is, he threw something, even if it fell into a dog’s mouth or into a fire, but if he intended it, he’s liable, because that’s a hanacha. It can also be a hanacha in a fire. He only means to say, when it’s not according to his intention, when it happened differently than his intention, it wasn’t a hanacha that he had in mind.
Law 14: Hanacha That is Not Complete – Object Tied with a Rope and Its Bundle in His Hand
He says further like this, one who throws an object from domain to domain, one throws an object from one domain to the second, but the object isn’t free, the object is tied with a rope and its bundle is in his hand, the object still lies connected to the person, because the object is tied to a rope, and the person holds the rope in his hand, so if he can pull the object to himself, if he has the rope literally in his hand and he can give a pull back to himself the object, it’s simple that there was never a hanacha, because he still controls it. Hanacha means that it went out from his domain and it landed. But here there wasn’t a complete hanacha, because it still lies in his ability to pull it to himself. So it’s simple that it didn’t go out, he didn’t completely put it down. Therefore it’s like one who lifted and did not place.
Discussion: Why is There Akira But No Hanacha?
English Translation
Speaker 1: That’s an uprooting (akirah), right? He threw it. Yes, but he’s still holding it. Isn’t that also an akirah? No, he says k’mi she’akar, meaning, let’s see. No, he says, I’m just asking what.
Speaker 2: Yes, go on. He has a good question, what is indeed the simple meaning? Why does he say that it’s only not a hanachah (placement), but it is an akirah?
Speaker 1: The Gemara says he’s exempt (patur).
Speaker 2: It could be he’s speaking here in a manner where he lifted the object with all the knots, yes? Not that the entire Shabbos an object lies tied to him. Even the akirah was yes, he lifted the object with the strings, but the hanachah was because the strings remain in his hand.
Speaker 1: Okay, the Lechem Mishneh asks my question, and he says my kind of answer. Meaning yes? Hello? If it was difficult, it’s done. He had my approach. Regarding akirah it’s called an akirah.
Okay, anyways, I’m not the first crazy person. I have a difficulty is difficult. What’s the story? Okay, fine.
Law 15: Throwing into Someone’s Hand — Standing in Place or Moving from Place
The Rambam says further, One who throws, another case, into his friend’s hand, he throws something that landed in his friend’s hand, it’s like this: if his friend stood in his place and received it, if he stands there where he is and he caught it in his hand, then the thrower is liable, for he uprooted and placed, he was oker and maniach, and by throwing into the other’s hand he made a hanachah in the other’s hand. But if his friend moved from his place and received it, if after he began throwing his friend moved and he caught it not there where he was when he threw it out, then he’s exempt. Why? Because it’s not a hanachah, because it was a hanachah in a place that… as we learned earlier, that he didn’t see to the hanachah, the second one made the hanachah.
Law 15 (continued): One Who Throws and Catches It — He Runs After It
One who throws, a person throws something, why do we have a crazy reshut harabim, he runs after it. Oy, what is he throwing? He’s playing ball. He throws it, and he runs after it, and he catches it in another domain, or four cubits, this is exempt. Exempt.
Why? One could say that when he threw it he made an akirah, and when he catches it he makes a hanachah. But we don’t look at it that way, why? As if another moved and received it. We look at it as if a second person caught it. Why? There is no complete hanachah but rather he placed the object in a place fit to rest at the time of akirah.
Innovation: The Place of Hanachah Must Be Fit to Rest at the Time of Akirah
Aha, so that’s like another reason why he’s exempt. Not like I said, if it’s like I said that the other made the hanachah, then he, when he makes the hanachah himself, he should be liable. You understand? No. Because at the time he threw it, the place where he’s going to catch it didn’t exist. It wasn’t fit to rest, because he had to run.
Speaker 1: But it’s not fit, it could have fallen on the floor.
Speaker 2: Very good. If it would have fallen on the floor, it’s not where he wanted to place it.
Speaker 1: Aha.
Speaker 2: Just like one throws to a person, and that person wasn’t there. Why? The akirah and the hanachah are too separated. Because yes, the Gemara is indeed a doubt (safek), but the Rambam rules that it’s a doubt is this exempt, as the Rambam says, one cannot give a liability of a sin offering (chatat) for a person with a doubt. There is no complete hanachah but rather he placed the object in a place fit to rest at the time of akirah. Very good.
Law 16: Throwing from Private Domain to Private Domain with Public Domain in Between
The Rambam says further such a law, One who throws from a private domain to a private domain, is apparently exempt, yes? What happens if there was in the middle a public domain in between, and it passed through the public domain? You have two houses, and in the middle there’s a public domain, and he throws from one window to the other window. One would apparently say that he was indeed transferring (ma’avir), he carried from private domain to public domain, and from public domain to private domain, so one could learn it. But it doesn’t work that way. Even if the object passed through the airspace of the public domain, he is exempt. The Rambam says, why is he exempt? Because there was no akirah and hanachah from public domain to private domain, it was an akirah and hanachah in the private domain.
But If the Airspace Was Less Than Three — Liable
The Rambam says, And even though it passed through the airspace of the public domain, this is only when the throw was at a somewhat high place. But if the airspace was less than three, if in the public domain it was less than three close to the ground, and it rested on something, why does he go away from… and it rested on something back in the private domain, right? I don’t know, perhaps it must indeed be resting on something in the public domain, he waited a whole time that it can’t be a hanachah. No, but we say that when it’s exactly less than three it’s lavud, meaning it’s as if it was on the floor. It’s still a half stop, it must be a hanachah. Ah, something a mashehu, the innovation is that there’s something and not a tefach by tefach, but because it’s within three it’s called as if on the ground, but something of a hanachah it must be, it’s flying. That’s like the person who held in one wagon.
Discussion: Why Is He Liable If It Wasn’t His Intention?
Speaker 1: But I don’t understand, if here the word and it rested on something, first of all it wasn’t his intention, he wanted to throw from private domain to private domain.
Speaker 2: No, he wanted to throw from private domain to private domain through the public domain.
Speaker 1: Yes, but and it rested on something in the public domain and afterwards it flew further? It stopped in the public domain.
Speaker 2: It traveled the whole way, but it has two stops, it made a stop in the middle, on that stop he’s liable.
Speaker 1: Even if it’s apparent we believe him, it touched something in the middle and it traveled further to the other private domain.
Speaker 2: The stop, not just touched, stopped. Resting, akirah because of resting in the public domain, we look at it as if it stopped in the public domain, and liable. But it must be resting on something.
Speaker 1: Yes, it’s a hanachah, it’s clear that it must be a hanachah, there was no hanachah.
Innovation: Hanachah Not According to His Intention But Part of the Action — Liable
That would be the innovation here, that even though it wasn’t his intention that there should be a hanachah in the public domain, because he didn’t want there to be a hanachah in the public domain, why should we say that he didn’t want to have the hanachah? It was a hanachah that he didn’t intend. We already had earlier, not the hanachah that he thought of, and it was, but here we have a very clear rule that says when a person wants to make a longer movement and it was rocked, that’s a part of it. Yes.
The Rambam says liable, so, but it’s the opposite.
Law 17: Throwing from Public Domain to Public Domain with Private Domain in Between — The Opposite
One who throws from public domain to public domain with private domain in between is exempt, but if in the private domain, if the object passed less than three close to the ground in the private domain, even if it returned and rolled to the second public domain, it is as if he placed it in the private domain, therefore liable. Because the Rambam says it so clearly, one can understand it.
Law 18: One Who Carries Four Cubits in Two Public Domains — They Combine
The Rambam says, One who carries four cubits in this public domain and in the second public domain… back to the matter of four cubits in the public domain. Four cubits in the public domain is not only when the four cubits is in one public domain, but even if he walks four cubits and meanwhile there’s some interruption of the public domains, there’s a private domain or another domain, but if both together he walked four cubits in the public domain, he’s liable. Walking four cubits in two public domains combine.
We learn another liability that’s with public domain, if it would have stopped in the domain between them, it would mean that he didn’t carry four cubits in the public domain, because there was some interruption in the four cubits. But if the entire four cubits he walked, yes.
Now one can learn that there is one way that one is indeed liable from domain to domain, from private domain to private domain with public domain in between, that even though we learned that one is not liable, only if there’s an interruption in a manner of three handbreadths and the like. Now one can learn that there is indeed one interesting exception, that even if one brings an object from one private domain crosses the street to the next private domain, and in the middle there’s public domain, he’s liable. Yes.
Law 19: One Who Extends from Private Domain to Private Domain with Public Domain in Between — Liable
One who extends, someone reaches out, he stretches out to his friend from private domain to private domain with public domain in between, liable. Even if he extended above ten in the public domain, even if he extended above ten in the public domain, apparently he should be exempt according to the rule we just learned, because there was no hanachah in the public domain. But there is here an innovation that one is indeed liable. What’s the innovation here that one is indeed liable? There is such a law, why? That the labors (melachot) have to do with how it was in the Tabernacle (Mishkan), and so they did in the Mishkan. There was no removal (hotza’ah), the work of the Levites in the Mishkan, they extended the boards from wagon to wagon with the public domain between the two wagons.
Apparently, wagon and wagon is a private domain. A wagon is a private domain, and the desert there outside was the public domain. So always the work of removal of the Levites was carrying from private domain to private domain. Private domain to private domain through the public domain, and one is liable specifically with one who removes, because that’s how the labor was.
Extending from Private Domain to Private Domain Through Public Domain
And so they did in the Mishkan, it’s not a house, the work of the Levites in the Mishkan, they extended the boards from wagon to wagon. As it says in the Ramban, two wagons, for each wagon a private domain. A wagon is a private domain, and the desert there in the desert were the public domain. So always the work of removal of the Levites was carrying from private domain to private domain through the public domain, and one is liable. Specifically extending, not throwing. Specifically extending, because that’s how the labor was.
It’s interesting, I haven’t had it yet like such a… Yes, the normal way is exempt, but when you do it exactly in the way they did in the Mishkan, then liable. He says, in the measure and in the measure and in the alignment that the private domain was along the public domain. It must be exactly that it’s exactly the way the Levites did it in the Mishkan. At least, in the measure and in the measure and in the alignment that the private domain was along the public domain, they were aligned one under the other along the length of the public domain, like the wagons, as the order is that the wagons walk. Think of the wagons that the Levites had, they stood one under the other, and they had to unpack the Mishkan, so they all parked one under the other, and one passed to the other.
But one who extends two domains on two sides of the public domain, it wasn’t in the same manner as the Levites did it. That’s on two sides of the public domain, and the private domain by the two sides of the private domains, even if he extends from this private domain to the private domain opposite it, he’s exempt, because it’s not similar to the work of the Levites in the Mishkan. We go back to the regular law that there was no hanachah in the public domain, but it was from private domain to private domain, is exempt.
And he speaks like the case of the Mishnah, that there are two Jews who have a porch, between their porch there’s a public domain, and they extend between themselves. So if they’re on the same block, same side of the block, they’re liable. Across the street he’s exempt.
Forgot and Extended His Hand – Forgot and Carried Out
The law says further, One who forgot. A person forgot, he forgot what, he forgot that it’s Shabbat, or he forgot that he’s holding something, he extended his hand and it was full of fruits, he forgot that he’s carrying something, he holds in his hands fruits, and he spreads it out, and he took it out from this courtyard to bring it into the courtyard next to it, he stands in the public domain, and he takes from one courtyard and he wants to bring into the next courtyard the fruits, but he forgot that he’s holding fruits in his hands. And he remembered before he brought it in, he remembered before he brought it into the new domain, he remembered, “yes, Shabbat”. And behold his hand is suspended in the airspace of the public domain, his hand is however in the airspace of the public domain, he already went out from the first domain. So the question is what should he now do? Should he be “Your right hand, Hashem, is glorious in power,” he shouldn’t finish because it’s a hanachah? No, one says he should return to the courtyard, the first courtyard, and return it to his courtyard, and one doesn’t say that now it means as if there’s now an akirah from the public domain and a hanachah in his courtyard, because there was no akirah, the akirah was a forgotten thing.
Discussion: What Does “Forgot” Mean?
Yes? Because he took it out forgetfully, yes? When he made the akirah, there was no awareness, he simply lifted his hands, ah, there are fruits in there, he didn’t have in mind anything. Forgot that it’s Shabbat, he certainly remembered… forgot that it’s Shabbat, that’s the word? No, forgot that he has something in his hands, he walks home.
Forgot that it’s Shabbat. You hold that we think that there are people who forget what they’re doing? They should still punish someone for something he did when he forgot? That’s the interesting point.
No, forgot means he forgot Shabbat, because that’s a mistake, he doesn’t say so that your thought should not be fulfilled. The Rambam says, he may not place it in his own courtyard back. He should indeed place it in his own courtyard. By the way, now he brings from the public domain to the private domain a vessel, then indeed what is the answer, the akirah was without intention, inadvertently (b’shogeg), and now he goes in already deliberately (b’meizid). But he may not bring it into another courtyard, he may not do that. Why? By the way, if included he’s not liable biblically (mid’oraita), because he forgot at the time of akirah, so that your thought at the time of reading should not be fulfilled, that in practice inadvertently he meant to want to do that, and it’s not that in practice he can do on Shabbat such a thing as he did. But you see clearly that there was no thought to bring the fruits to that courtyard. He simply forgot that he has fruits in his hands, he forgot that it’s Shabbat. He didn’t think at all that he’s going to do any thing on Shabbat.
Extended Deliberately – Forbidden to Return
Aha, and this is specifically inadvertently the Sages allowed this returning to the second courtyard, I mean to the first courtyard. But and if he took it out deliberately, it is forbidden to return it, it’s forbidden to return it. Rather his hand should remain suspended until it gets dark. He should remain there hanging until it gets dark. Yes, and afterwards it will be “and his corpse shall not remain overnight,” nonsense. Yes, until after Shabbat, yes.
A person can stand from early Shabbat until afternoon like this? A great sanctification of God’s name (kiddush Hashem). Like the Shinover Rebbe who sat with his sack, the well-known story. Yes. That is, we can learn several laws from intention.
Well, now I tell you, and here it also says that the Master of the Universe doesn’t want his intention to be fulfilled. His thought was fulfilled. It has to do with the fact that Shabbat is all thoughtful work (melachet machshevet), that’s biblical.
Intention and Action – Intended to Throw Eight and It Rested at Four
Fine. One who intended to throw eight cubits in the public domain, a person had in mind he wants the thing to arrive there, a specific place in the public domain, and it’s outside of the eight cubits. In practice he didn’t succeed, and the object rested at the end of four cubits, he’s liable. Why? For the measure of the labor was done. The measure of the labor is four cubits. We’re talking about a fifth whatever, but that’s called the whole time four cubits. And his thought was fulfilled. He wanted to throw a measure, and he threw a measure. For it is a known thing that this object doesn’t reach the end of eight until it passes over every place and place from all the eight. When he had in mind that it should arrive until the end of eight, it’s not simple that he then thought that it shouldn’t be in the four. He meant four plus, four and another one and another one and another one until the end of eight. But when it fell at the end of four, it’s not simple that his thought wasn’t fulfilled, his thought was fulfilled, because he wanted it to fall all four, he wanted it to fall more. He didn’t get his full, that is we say “half a measure is forbidden from the Torah.” But his thought was fulfilled.
But if it was the opposite, he intended to throw four and threw an object and it was caught at the end of eight, exempt, and it rested in a place where he thought it would pass by. Because it fell somewhere where he didn’t think at all that it would be there, and all the more so that he placed he certainly didn’t think that there would be the hanachah there. It doesn’t mean that the hanachah didn’t happen in the place where his thought was fulfilled, it wasn’t there where he planned.
Thought It Would Rest in Any Place He Wanted – There Is Choice
Therefore, if he thought about a throw that the object should land wherever it happens to, if he didn’t specify a specific place, but it was a throw wherever it will be, we’re talking as long as he wanted it to be more than four [amos] presumably. If he intended a short throw within four [amos], he is exempt, because it’s a shogeg (unintentional act) then. But we’re talking here that he wanted it anyway outside of four [amos], then he is liable, because then we say that there is yesh breira (retroactive determination), wherever it landed, there his thought was fulfilled. It’s breira, that was his intention, that it should fall.
In other words, someone plays ball, and he has no concern at all where it should fall, he throws it, wherever it will fall, there was his will.
Digression: Ball and Hanachah (Placing Down)
One must think about a ball. It could be that a ball is something that never lands. A ball is something that bounces around, so it could be that there was no real hanachah. You want to arrive there, you want to catch it. No, but even a ball always bounces right away further. It’s like we brought out earlier the geriras davar (dragging of an object), gilgul davar (rolling of an object).
Zorek V’nisgalgel – Throwing and It Rolls
Okay, zorek l’soch arba amos v’nisgalgel chutz l’arba amos (one who throws within four amos and it rolled outside of four amos). What happens in such a case? A person threw within four amos, and it rolled out beyond four amos. He is exempt, because there was no meleches machasheves (thoughtful work) there, he didn’t perform any melacha (forbidden labor), he said it should be within the four amos.
What happens in the reverse? Zorek l’chutz l’arba amos (throws outside of four amos), but it rolled back in, it came back in like a ball, let’s say actually here a ball fits. He threw outside of four amos, and it rolled back in within four amos, and there it stopped in the four amos. So, im nach agav mahlucho chutz l’arba amos v’achar kach nisgalgel (if it rested in the course of its movement outside of four amos and afterwards rolled), so, if there was no hanachah outside and it rolled right back in, then presumably he is exempt. But if it did land for a short time outside of four amos, no difference how it was placed, then he is indeed liable, because there was a hanachah in the domain of four amos. Even if afterwards it came back in, it’s not relevant at all, because at the moment when there was the hanachah it was completed.
How do we learn it at all? If it didn’t land at all, it came right back. Ah, in such a case he is exempt. Aye, good, there wasn’t any hanachah within the domain of four amos.
Wonderful. Okay, there is no Chapter 13. Okay, let’s begin on the next one.
הלכות שבת פרק י״ג – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״ג: כללי עקירה והנחה
—
איבערבליק
פרק י״ב האט געגעבן די יסודות פון מלאכת הוצאה: צוויי סאָרטן הוצאה (מוציא מרשות לרשות, מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים), תולדות (זורק, מושיט), דעם צורך פאַר כדרך המוציאין, דעם שיעור, און ד׳ אמות. פרק י״ג גייט לערנען כללים, בעיקר דעם ענין פון עקירה והנחה – וואָס מאַכט אַ כשר׳ע עקירה, וואָס מאַכט אַ כשר׳ע הנחה, און וואָס פאַסירט ווען איינס פון זיי פעלט.
—
הלכה א – עקירה והנחה ממקום ד׳ על ד׳ טפחים
רמב״ם: “אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות חייב עד שתהא עקירה עם הנחה, שיעקור ממקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים.”
פשט: סיי דער מוציא מרשות לרשות, סיי דער מעביר ד׳ אמות ברה״ר, איז נאָר חייב ווען ער מאַכט אַן עקירה פון אַ מקום חשוב (ד׳ על ד׳ טפחים) און אַ הנחה אויף אַ מקום חשוב (ד׳ על ד׳ טפחים).
חידושים:
– דער רמב״ם פאָדערט ד׳ על ד׳ סיי ביי עקירה סיי ביי הנחה. די מפרשים באַמערקן אַז עס זענען דאָ שיטות אַז ביי הנחה אין רשות היחיד דאַרף נישט זיין קיין מקום פון ד׳ על ד׳. אָבער דער רמב״ם אויבנאויף פאָדערט ד׳ על ד׳ ביי ביידע – עקירה און הנחה – אין אַלע פאַלן.
– דער יסוד פון ד׳ על ד׳ איז אַן ענין פון חשיבות – דער חפץ דאַרף ליגן אויף אַ „געהעריגער פּלאַץ” כדי עס זאָל חשוב זיין אַלס עקירה/הנחה. אויב עס ליגט אויף אַ שמאָלער שטעקן אָן חשיבות, איז עס נישט קיין עקירה. ד׳ על ד׳ איז נישט דווקא אַ פיזישע שיעור, נאָר אַ מושג פון חשיבות. דאָס עפנט אויף דעם פראַגע: וואָס איז נאָך „מקום חשוב” חוץ פון ד׳ על ד׳?
—
הלכה א (המשך) – ידו של אדם חשובה כמקום ד׳ על ד׳
רמב״ם: “ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה.”
פשט: די האַנט פון אַ מענטש ווערט באַטראַכט ווי אַ מקום חשוב – מ׳קען עקירה מאַכן פון אַ מענטש׳ס האַנט, און מ׳קען הנחה מאַכן אין אַ מענטש׳ס האַנט, אַפילו אָן ד׳ על ד׳ טפחים.
חידושים:
– „לפיכך” – פּראַקטישע נפקא מינות: אויב מ׳נעמט אַ חפץ פון יענעמ׳ס האַנט אין איין רשות און לייגט עס אין אַן אַנדער מענטש׳ס האַנט אין דער צווייטער רשות – איז מען חייב, ווייל יד אדם = מקום חשוב.
– אויך ווען ער האַלט עס אין זיין אייגענע האַנט: ער שטייט אין איין רשות, שטרעקט אויס די האַנט אין דער צווייטער רשות, נעמט דעם חפץ, און ברענגט צוריק די האַנט צו זיך – אַפילו ער האָט עס נאָך נישט אַראָפּגעלייגט אויף קיין מקום, איז ער חייב, ווייל „הואיל ובידו – הרי הוא כמניח בארץ” – זיין האַנט איז חשוב ווי אַ מקום ד׳ על ד׳.
– חילוק צווישן יד און פה (ווערט מבואר אונטן): ביי יד – איז עס אויטאָמאַטיש אַ מקום חשוב אָן מחשבה. ביי פה – דאַרף מען מחשבה.
—
הלכה א (המשך) – פיו של אדם: מחשבתו משים פיו מקום
רמב״ם: “היה אוכל… ויצא מרשות לרשות וחשב לו [על] אוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין, מחשבתו משים פיו מקום.”
פשט: איינער האַלט אינמיטן עסן, ער גייט אַרויס פון איין רשות צו דער אַנדערער מיט עסן אין מויל, און ער האָט בכוונה אין זינען געהאַט צו טראָגן דאָס עסן – איז ער חייב. זיין מחשבה מאַכט זיין מויל צו אַ „מקום חשוב.”
חידושים:
– צוויי פּראָבלעמען ביי פיו, און מחשבה לייזט ביידע: (1) פיו איז נישט אַ מקום חשוב פון ד׳ על ד׳ – מחשבה מאַכט עס אַ מקום; (2) הוצאה בפיו איז בדרך כלל „שלא כדרך המוציאין” (ווי דער רמב״ם זאָגט אין פרק י״ב אַז „המוציא בפיו פטור”) – אָבער דאָ, ווייל עסן אין מויל איז אַ נאָרמאַלע זאַך, איז עס יאָ כדרך.
– חילוק צווישן יד און פה: ביי יד – אויטאָמאַטיש מקום חשוב אָן מחשבה. ביי פה – דאַרף מען מחשבה. אָן מחשבה (ז.ב. ער האָט פאַרגעסן אַז ער האָט עסן אין מויל) איז עס נישט קיין מלאכה.
– וואָס מיינט „שלא כדרך המוציאין” דאָ? דער מגיד משנה טייטשט אַז „שלא כדרך” רעפערירט דאָ נישט צום כללדיגן דין פון הוצאה בפיו, נאָר צום ענין פון עקירה/הנחה שלא ממקום ד׳ על ד׳ – דאָס הייסט, „דרך המוציאין” מיינט דאָ: דער נאָרמאַלער אופן פון הוצאה איז פון אַ מקום חשוב, און דאָ איז עס שלא כדרך ווייל פיו איז נישט ד׳ על ד׳, אָבער מחשבה מאַכט עס כדרך. אין דער גמרא׳ס לשון קען „דרך המוציאין” אויך רעפערירן צום ענין פון עקירה/הנחה ממקום חשוב.
—
הלכה ב – משתין ורוקק ברשות שניה
רמב״ם: “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו והשתין מים או רקק ברשות השניה, חייב, שהיתה עקירה עם הנחה… מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום.”
פשט: איינער וואָס שטייט אין איין רשות און שפייט אָדער משתין אין אַ צווייטע רשות איז חייב, ווייל זיין גוף ווערט גערעכנט ווי אַ מקום חשוב פאַר עקירה, און עס לאַנדעט אויף אַ מקום ד׳ על ד׳.
חידושים:
– דער חידוש איז אַז אַפילו ער האָט נישט עוקר געווען פון אַ פלאַץ (ד׳ על ד׳), נאָר פון אינעווייניג פון זיין גוף, רעכנט מען עס ווי אַן עקירה פון אַ מקום חשוב. “מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום” — זיין מחשבה (כוונה צו שפייען אין די אַנדערע רשות) מאַכט עס פאַר אַן עקירה.
– חילוק צווישן משתין/רוקק לעומת יד: ביי יד איז די חשיבות אינהערענט – אָן מחשבה. ביי גוף (משתין/רוקק) דאַרף מען אַ ספעציפישע מחשבה כדי עס זאָל ווערן אַ מקום חשוב. אָבער מ׳קען נישט אַלעמאָל מחשבה צולייגן – נאָר ביי אַ „חצי נאָרמאַלע זאַך” ווי משתין, רוקק, אָדער אוכל שבפיו. ווייל אויב מחשבה וואָלט אַלעמאָל געהאָלפן, וואָלט בכלל נישט געווען קיין דין פון ד׳ על ד׳.
– גופו של אדם חשוב – נישט נאָר אַז עס איז חשוב להוציא, נאָר אַז זיין גוף איז אַ מקום חשוב לענין ד׳ על ד׳.
—
הלכה ב (המשך) – עקירה פון וואַסער אין אַ גומא
רמב״ם: ווען איינער שטרעקט אויס זיין האַנט און נעמט וואַסער פון אַ גומא מלאה מים (אַ גרוב פול מיט וואַסער), איז ער חייב.
פשט: מ׳קוקט אָן אַלע וואַסער ווי עס ליגט אויף דער ערד — “מים כולם” — מ׳צעטיילט נישט אויבערשטע וואַסער פון אונטערשטע.
חידושים:
– מ׳וואָלט געקענט טענה׳ן אַז ער האָט נאָר גענומען פון אויבן פון די וואַסער, וואָס „שוועבט” אויף אַנדערע וואַסער און ליגט נישט אויף קיין ד׳ על ד׳. אָבער דער דין איז אַז כל המים כולם ווערן גערעכנט ווי איין גוף וואַסער וואָס ליגט אויף דער ערד. יעדע טראָפּן וואַסער איז אַ חלק פון דער גאַנצער וואַסער.
– עס ווערט פאַרגליכן צו אַ ענליכע סברא ביי הלכות ביטול – אַז וואַסער וואָס שווימט ווייטער ווערט נישט אָפּגעטיילט.
—
הלכה ב (המשך) – כלי/פירות צפים על המים, שמן על המים
רמב״ם: “אבנים או כלי צפים על גבי המים, פירות בתוך הכלי, פשט ידו ונטל מן הפירות — פטור, שלא נחו הפירות על גבי הארץ.” און “אין צריך לומר אם היו פירות לבד צפים על גבי המים” — אַז ער איז פטור.
פשט: פירות אין אַ כלי וואָס שווימט אויף וואַסער — ער איז פטור ווייל ער האָט נישט עוקר געווען פון אַ מקום ד׳ על ד׳. די פירות ליגן נישט אויף דער ערד.
חידושים:
– חילוק צווישן וואַסער און כלי/פירות: ביי וואַסער זאָגט מען “מים כולם” — אַלע וואַסער איז איין זאַך. אָבער אַ כלי אָדער פירות זענען אַ באַזונדערע זאַך וואָס שווימט אויף וואַסער, און מ׳קען יאָ צעטיילן דעם טאָפּ פון דעם באָטעם. דערפאַר ליגן זיי נישט אויף דער ערד.
– אַפילו אַ כלי, וואָס מ׳וואָלט געקענט טראַכטן אַז עס מאַכט אַ מקום חשוב, איז נישט גענוג — ווייל דער כלי אַליין ליגט נישט אויף קיין דבר חשוב.
– שמן על גבי המים: אויל וואָס שווימט אויף וואַסער — ווען מ׳נעמט פון דעם אויל איז מען פטור, ווייל שמן איז עפּעס אַנדערש ווי וואַסער, און מ׳קען עס צעטיילן פון דעם וואַסער. דער יסוד: ענטיטיעס וואָס ס׳איז יאָ דאָ אַ וועג צו טיילן דעם טאָפּ פון דעם באָטעם (ווי שמן, כלי, פירות), ווערט עס פטור. אָבער וואַסער אַליין איז איין גרויסע זאַך.
– ביי די ראשונים אין דער גמרא איז דאָ אַ מחלוקת אין דעם.
—
הלכה ג – יסוד עקירה והנחה: זה עקר וזה הניח
רמב״ם: “כבר ביארנו… המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר — פטור.”
רמב״ם: “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו, ונטלו אחר מידו, או שפשט ידו לרשות שניה והניח אחר חפץ בידו והחזיר ידו — שניהם פטורין, מפני שזה עקר וזה הניח.”
פשט: מ׳דאַרף האָבן סיי עקירה סיי הנחה דורך דעם זעלבן מענטש כדי צו זיין חייב. ווען איינער מאַכט די עקירה און דער צווייטער מאַכט די הנחה, זענען ביידע פטור.
חידושים:
– דאָס איז נישט אַ דין פון שנים שעשאוה — דאָס איז אַ באַזונדערער דין פון עקירה והנחה. אַפילו אין אַ פאַל וואָס אַלס שנים שעשאוה וואָלטן זיי געווען חייב (ווי זה אינו יכול וזה אינו יכול), איז דאָ נאָך פטור, ווייל ס׳פעלט דער יסוד פון עקירה מיט הנחה דורך איין מענטש.
– שנים שעשאוה מיינט אַז צוויי מענטשן מאַכן צוזאַמען די עקירה מיט הנחה (ביידע טראָגן צוזאַמען). אָבער דאָ איז עס אַנדערש — איינער האַלט איין האַלב (עקירה) און דער צווייטער האַלט די צווייטע האַלב (הנחה). דאָס איז נישט שנים שעשאוה, דאָס איז אַ פעלן אין דעם גדר פון מלאכת הוצאה גופא — וואָס דאַרף עקירה והנחה צוזאַמען.
– די מלאכה פון הוצאה איז עקירה מיט הנחה צוזאַמען — עס איז איין מלאכה וואָס באַשטייט פון ביידע חלקים. ווען איינער מאַכט נאָר עקירה און דער צווייטער נאָר הנחה, האָט קיינער נישט געטון די מלאכה. אַפילו ביי אַ שווערע לאַסט וואו מ׳דאַרף צוויי מענטשן — אויב ביידע מאַכן סיי עקירה סיי הנחה צוזאַמען, זענען זיי חייב. אָבער אויב איינער מאַכט נאָר עקירה און דער אַנדערער נאָר הנחה — פטור.
—
הלכה ג (המשך) – ידו למעלה משלשה / בתוך שלשה
רמב״ם: “במה דברים אמורים — בשהיתה ידו למעלה משלשה. אבל אם היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ — הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.”
פשט: דער פטור פון אַריינלייגן אין יענעמ׳ס האַנט (וואו ס׳איז נישט געווען קיין הנחה אויף אַ מקום) איז נאָר ווען די האַנט איז העכער פון דריי טפחים. אָבער אויב די האַנט איז אינערהאַלב דריי טפחים פון דער ערד, גילט דין לבוד — און עס ווערט גערעכנט ווי ער האָט עס אַראָפּגעלייגט אויף דער ערד, און ער איז חייב.
—
הלכה ג (המשך) – זה עומד ולא עשה כלום
רמב״ם: אויב איינער שטייט אין איין רשות מיט אויסגעשטרעקטע הענט, און דער חבר נעמט אַרויס פון זיין האַנט אָדער לייגט אַריין אין זיין האַנט — איז דער חבר חייב, ווייל ער האָט געטון סיי עקירה סיי הנחה. “זה העומד לא עשה כלום” — דער שטייענדיגער האָט גאָרנישט געטון.
פשט: דער שטייענדיגער מענטש איז בלויז אַן אָביעקט, אַ מקום הנחה — זיין האַנט איז חשוב ווי אַ מקום, אָבער ער אַליין איז ווי אַ „פּלאַץ”, נישט אַ פועל.
חידושים:
1. פאַרוואָס שטייט נישט “פטור” נאָר “לא עשה כלום”? — ווייל “פטור” מיינט ער האָט עפּעס געטון אָבער איז פטור; דאָ האָט ער ממש גאָרנישט געטון — ס׳איז נישט שייך צו זאָגן “פטור” אויף גאָרנישט. “לא עשה כלום” איז אַ שטאַרקערע לשון.
2. צי איז ער מסייע לדבר עבירה? — דער רשב״א טראַכט אַז אפשר איז דער שטייענדיגער עובר אויף מסייע אָדער לפני עור, ווייל ער שטייט דאָרט און יענער נוצט אים. אַפילו ער טוט קיין מעשה נישט, איז ער אַ לאו שאין בו מעשה, אָבער ער איז מסייע צום בעל עבירה. משל: ווי אַ בעל הבית וואָס עפנט שנעל אויף זיין טיר אַז דער טרעגער זאָל קענען אַראָפּלייגן אין רשות היחיד — דאָס איז אויך מסייע לדבר עבירה.
—
הלכה ד – עקירת גופו: חבירו נתן חפץ עליו
רמב״ם: “היה עומד באחד משתי רשויות אלו, ונתן חבירו חפץ בידו או על גבו, ויצא בו באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם — חייב. מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו” — ווען ער הייבט אָן גיין מיט דעם חפץ, דאָס איז די עקירה. און ווען ער שטעלט זיך אַוועק אין דער צווייטער רשות — דאָס איז די הנחה.
פשט: אַפילו דער חבר האָט אים אַרויפגעלייגט דעם חפץ (נישט ער אַליין), איז ער חייב ווייל עקירת גופו מיט׳ן חפץ וואָס ליגט אויף אים גילט ווי עקירה, און עמידתו אין דער צווייטער רשות גילט ווי הנחה.
חידושים:
1. עקירת גופו = עקירת החפץ: דער גרויסער חידוש איז אַז מ׳דאַרף נישט ספּעציפיש אויפהייבן דעם חפץ — ווען דער מענטש הייבט זיך אָן רירן, רירט זיך אַלעס וואָס איז אויף אים מיט. דאָס איז נישט “בדרך קלי” (עס איז פּאַסירט פון זיך אַליין) — נאָר אַ ממש׳דיגע עקירה.
2. “על גביו” ווייזט אַז גוף = יד: פון דעם וואָס דער רמב״ם שרייבט “על גביו” (אויף זיין פּלייצע) זעט מען אַז נישט נאָר ידו של אדם איז אַ מקום הנחה, נאָר דער גאַנצער גוף. “יד” איז לאו דווקא — עס מיינט דעם גאַנצן גוף. אַ גוף פון אַ מענטש איז דאָך ד׳ על ד׳ (אַ נאָרמאַלער מענטש איז ברייט ד׳ טפחים), אַזוי אַז דער חידוש פון „ידו חשובה” איז אייגנטלעך נאָר ביי יד וואָס איז קלענער.
—
הלכה ד (המשך) – עד שיעמוד לנוח: עומד לפוש vs. עומד לתקן משאו
רמב״ם: “המוציא חפץ שבידו או על גביו… אפילו יצא ונכנס כל היום כולו — פטור… עד שיעמוד לנוח.” אויב ער שטעלט זיך אָפּ נאָר לתקן משאו שלא יפול — איז ער פטור, ווייל דאָס זיך אָפּשטעלן איז אַ חלק פון׳ם וואַקן, נישט אַ הנחה. נאָר ווען ער עומד לנוח (רוט זיך אָפּ) — דאָס איז הנחה און ער איז חייב.
חידוש: אַפילו ער שטייט פאַקטיש שטיל, אויב אין זיין קאָפּ האַלט ער נאָך אינמיטן וואַקן (ער פיקסט נאָר דעם משא), איז נישט געווען קיין הנחה. דער גדר פון הנחה איז כוונה׳דיג זיך אָפּרוען, נישט בלויז פיזיש שטיין.
—
הלכה ד (המשך) – רץ vs. מהלך מעט מעט
רמב״ם: “מי שהוציא חביתו על כתפו ורץ בה אפילו כל היום — פטור, אינו חייב עד שיעמוד. אבל המהלך מעט מעט — הרי זה כעוקר ומניח, ואסור.”
פשט: ווען ער לויפט — איז ער פטור ביז ער שטעלט זיך אָפּ. אָבער ווען ער גייט זייער שטייט (מעט מעט) — איז יעדער טריט כעוקר ומניח.
חידושים:
1. וואָס איז דער גדר פון “מעט מעט”? — יעדע טריט ווען אַ מענטש מאַכט אַ שריט, קען מען זאָגן איז אַ הנחה? וואָס איז דער חילוק צווישן לויפן און שטייט גיין? דער שמועס בלייבט מיט דער קשיא.
2. “אסור” — נישט “חייב”: דער רמב״ם זאָגט ביי מהלך מעט מעט נאָר “אסור”, נישט “חייב”. איינער פון די מפרשים טייטשט אַז ביי שטייט גיין איז דאָ אַ חשש מראית עין — ס׳קוקט אויס ווי ער שטעלט זיך אָפּ. אָבער ביי לויפן איז נישט דאָ קיין חשש מראית עין.
3. לכתחילה ביי לויפן: דער רמב״ם רעדט דאָ לכתחילה — ביי אַ גרויסער צורך מעג מען לויפן מיט אַ חפץ, ווייל ער ווערט נישט חייב ביז ער שטעלט זיך אָפּ.
—
הלכה ד (המשך) – עצה: לויפן מיט חבילה של כסף
רמב״ם: ווען מ׳האָט אַ חבילה של כסף און שבת איז אַריינגעקומען, זאָל ער לויפן ביז אַהיים און אַרויפוואַרפן כלאחר יד.
פשט: דער רמב״ם גיט אַן עצה פאַר איינעם וואָס האָט געלט מיט זיך ווען שבת קומט אַריין – ער זאָל לויפן (נישט גיין) ביז אַהיים, און דאָרט מאַכן אַ הנחה כלאחר יד.
חידושים:
– פאַרוואָס דוקא לויפן: ווען אַ מענטש גייט (וואַקט) מיט אַ חפץ, זעט עס אויס ווי ער שטעלט זיך אָפּ – דאָס איז דומה צו עומד לנוח, און ס׳איז דאָ אַ חשש פון מראית עין. אָבער ווען ער לויפט, קען קיינער נישט חושד זיין אַז ער מאַכט אַן עקירה והנחה.
– דאָס איז אַ צווייטע עצה (פון רשב״א) – נעבן דער ערשטער עצה פון געבן פאַר אַ גוי. דער מהלך: ער לויפט (קיין עקירה גמורה), און ווען ער קומט אָן אַהיים מאַכט ער אַ הנחה כלאחר יד (קיין הנחה גמורה) – ממילא איז ביידע צדדים נאָר דרבנן׳דיג.
—
הלכה ה – עמד לנוח vs. עמד לתקן משאו ביי ד׳ אמות ברשות הרבים
רמב״ם: “עוקר חפץ מרשות הרבים והולך בו פחות מד׳ אמות ועמד… אפילו כל היום כולו פטור. והוא שיעמוד תחילה ארבע לנוח. אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כהולך, ואינו חייב עד שיעמוד לנוח תחילה ארבע אמות.”
פשט: ווער עס טראָגט ברשות הרבים ווייניגער ווי ד׳ אמות און שטעלט זיך אָפּ, איז פטור – אָבער נאָר אויב ער שטעלט זיך אָפּ לנוח. אויב ער שטעלט זיך אָפּ נאָר לתקן משאו, רעכנט מען עס ווי ער גייט נאָך, און מ׳ציילט צוזאַמען אַלע אמות.
חידושים:
– דער חילוק צווישן עמד לנוח און עמד לתקן משאו ווערט דאָ אָנגעווענדט אין אַ פאַרקערטע ריכטונג ווי פריער: ביי הוצאה מרשות לרשות, איז עמד לתקן אַ קולא (ס׳איז נישט קיין הנחה, ער איז נאָך מהלך). אָבער ביי ד׳ אמות ברשות הרבים איז עמד לתקן אַ חומרא – ווייל אויב ער האָט נאָר געסטאָפּט לתקן, רעכנט מען אַלע אמות צוזאַמען, און ער קען חייב ווערן.
– ביישפּיל: ער גייט 2 אמות, שטעלט זיך אָפּ לתקן משאו, גייט נאָך 2 אמות – דאָס ווערט צוזאַמענגערעכנט אַלס 4 אמות, און ער איז חייב. אָבער אויב ער וואָלט זיך אָפּגעשטעלט לנוח, וואָלט דאָס אָפּגעהאַקט – יעדע מהלך באַזונדער איז ווייניגער ווי ד׳ אמות, פטור.
– דער זעלבער דין פון עמידה קען מאַכן אַ סיטואַציע בעסער אָדער ערגער – ס׳איז אַ קולא אָדער חומרא, תלוי אין וועלכע הלכה מ׳רעדט.
—
הלכה ו – קנה או רומח: הגבהת קצה אחד
רמב״ם: “היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והקצה השני מונח בארץ, והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זה – אפילו העביר החפץ כמה מילין, פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ.”
פשט: ווער עס באַוועגט אַ לאַנגע שטעקן דורך אויפהייבן איין עק בעת דער צווייטער עק בלייבט אויף דער ערד, און אַזוי ווייטער – איז פטור, ווייל ער האָט קיינמאָל נישט אויפגעהויבן דעם גאַנצן חפץ.
חידוש: עקירה פאָדערט אַז דער גאַנצער חפץ זאָל אַוועקגערוקט ווערן פון דער ערד. ווען איין עק בלייבט שטענדיג אויף דער ערד, איז קיינמאָל נישט געווען אַ שלימות׳דיגע עקירה.
—
הלכה ו (המשך) – משך וגררו: מגלגל עוקר הוא
רמב״ם: אָבער אויב משך החפץ וגררו על הארץ ד׳ אמות, איז ער חייב – “שהמגלגל עוקר הוא.”
פשט: שלעפּן אַ חפץ אויף דער ערד (אַפילו ס׳איז נישט אויפגעהויבן) איז אַ גדר פון עקירה.
חידושים:
– קשיא: ביי מגלגל איז דער חפץ אויך נישט אויפגעהויבן פון דער ערד – פאַרוואָס איז דאָס אַנדערש פון קנה או רומח? דער טיפערער חילוק: ביי קנה או רומח איז קיינמאָל נישט אַוועקגערוקט געוואָרן דער גאַנצער חפץ – איין עק בלייבט שטענדיג אויף זיין פּלאַץ. אָבער ביי מגלגל/גוררו, כאָטש ס׳טאַטשט נאָך דער ערד, רוקט זיך דער גאַנצער חפץ אַוועק פון זיין אָרט – דאָס איז עקירה.
– פּרינציפּ: עקירה מיינט נישט דוקא אַז ס׳מוז זיין אויפגעהויבן פון דער ערד – עס מוז זיך אַוועקרוקן פון זיין מקום. אַ רעדל וואָס מ׳ראָולט איז דער זעלבער דין – מגלגל עוקר הוא.
– שאלה וועגן לבוד: אויב דער חפץ איז אינערהאַלב ג׳ טפחים פון דער ערד, זאָגט מען לבוד – הייסט עס ווי ס׳ליגט אויף דער ערד. איז אפשר אַפילו מגלגל זאָל מען זאָגן אַז ס׳ליגט נאָך? דער שמועס לאָזט דאָס אַלס אַן אָפענע שאלה.
—
הלכה ז – עקירה שלא לשם הוצאה: עוקר מזוית לזוית
רמב״ם: “עוקר חפץ מזוית זו להניחה בזוית אחרת, ונמלך בדרך עליו והוציאו לרשות שניה – פטור, שלא היתה עקירה ראשונה לכך.”
פשט: ווער עס הייבט אויף אַ חפץ כדי עס צו לייגן אין אַן אַנדער ווינקל פון דעם זעלבן צימער, און נאָכדעם באַשליסט ער עס אַרויסצוטראָגן אין אַ צווייטע רשות – איז פטור, ווייל די ערשטע עקירה איז נישט געווען לשם הוצאה.
חידושים:
– יסוד: עקירה דאַרף זיין לשם טראָגן צו אַן אַנדערע רשות – אַן עקירה וואָס איז געווען לשם באַוועגן אינערהאַלב דער זעלבער רשות איז נישט קיין עקירה לענין שבת. דאָס רעזולטאַט: הנחה בלא עקירה – ער האָט געמאַכט אַ הנחה אין רשות שניה, אָבער אָן אַ כשר׳ע עקירה.
– שאלה: אפשר זאָל מען זאָגן אַז דאָס אַרויסברענגען פון זיין גוף (ווען ער קרייצט די גרעניץ) איז אַליין אַן עקירה? ענטפער: ניין, דער רמב״ם פאָדערט אַז די ערשטע עקירה זאָל זיין לשם הוצאה – דאָס איז אַ חשיבות פון עקירה.
—
הלכה ז (המשך) – הניח על חברו כשהוא מהלך
רמב״ם: “העוקר חפץ להניחו על חברו כשהוא מהלך, ואינו יודע אם ישיגנו חברו להניח – בעוד שירצה חברו לעמוד, נטלו מעליו – הרי זה פטור.”
פשט: איינער הייבט אויף אַ חפץ און לייגט עס אויף זיין חבר וואָס גייט. פאַר דער חבר שטעלט זיך אָפּ (הנחה), נעמט ער עס אַראָפּ – פטור.
חידושים:
– ביי דעם וואָס לייגט: ער האָט געמאַכט אַן עקירה, אָבער קיין הנחה – ווייל דער חבר איז מהלך (קיין סטאַבילער פּלאַץ פאַר הנחה), און פאַר ער שטעלט זיך אָפּ האָט ער עס שוין אַראָפּגענומען. רעזולטאַט: עקירה בלא הנחה.
– פאַראַלעל צום פריערדיגן דין: דאָרט איז געווען הנחה בלא עקירה, דאָ איז עקירה בלא הנחה – ביידע פטור.
—
הלכה ח – זורק חפץ: קלטו קודם הנחה
רמב״ם: “זורק חפץ מרשות לרשות (אדער ד׳ אמות ברשות הרבים), קודם שנח – קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף – פטור.”
פשט: ווער עס וואַרפט אַ חפץ, און פאַר ס׳לענדט כאַפּט עס אַ צווייטער (אָדער אַ הונט, אָדער ס׳פאַרברענט זיך) – פטור, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין הנחה.
חידושים:
– דער פטור איז נאָר ווען עס איז שלא כוונתו — אָבער אויב ער האָט טאַקע מכוון געווען אַז עס זאָל אַריינפאַלן אין אַ פייער אָדער אין אַ כלב׳ס מויל, איז ער חייב, ווייל דאָס איז אויך אַ הנחה. דער עיקר איז אַז די הנחה מוז מתאים זיין צו זיין כוונה.
—
הלכה ח (המשך) – חפץ קשור בחבל ואגודו בידו
רמב״ם: “הזורק חפץ מרשות לרשות והחפץ קשור בחבל ואגודו בידו” — אויב ער קען נאָך צוריקשלעפּן דעם חפץ צו זיך (“אם יכול למשוך החפץ אצלו”) — איז ער פטור, ווייל עס איז “כמי שעקר ולא הניח”.
פשט: כל זמן דער חפץ איז נאָך קאָנעקטעד צו אים דורך אַ שטריק און ער קען עס צוריקציען, איז עס נישט אַרויסגעגאַנגען פון זיין רשות — עס איז נישט געווען קיין הנחה גמורה.
חידושים:
– קשיא: פאַרוואָס זאָגט דער רמב״ם נאָר אַז עס איז נישט קיין הנחה, אָבער עקירה הייסט עס יאָ? אויב ער האַלט נאָך דעם שטריק, איז דאָך אויך די עקירה נישט גמור?
– תירוץ (אויך אין לחם משנה): מ׳רעדט באופן אַז ער האָט אויפגעהויבן דעם חפץ מיט׳ן שטריק — די עקירה איז יאָ געווען אַ מעשה עקירה (ער האָט עס אויפגעהויבן), אָבער די הנחה איז נישט גמור ווייל דער שטריק בלייבט אין זיין האַנט.
—
הלכה ח (המשך) – הזורק בתוך ידו של חבירו
רמב״ם: “הזורק… בתוך ידו של חבירו — אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, הזורק חייב”, שהרי עקר והניח. “אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה — פטור.”
פשט: ווען דער חבר שטייט אויף זיין פּלאַץ און כאַפּט עס, איז דאָס אַ כשר׳ע הנחה. אָבער ווען דער חבר האָט זיך גערוקט פון זיין פּלאַץ, איז די הנחה נישט געווען וואו דער וואַרפער האָט געמיינט — דער צווייטער האָט געמאַכט די הנחה, נישט דער וואַרפער.
—
הלכה ח (המשך) – הזורק וקלטו: ער וואַרפט און לויפט עס נאָך
רמב״ם: איינער וואַרפט אַ חפץ און לויפט עס נאָך און כאַפּט עס ברשות אחרת (אָדער אויסער ד׳ אמות) — איז פטור. דער רמב״ם׳ס טעם: “אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה.”
חידושים:
– מ׳וואָלט געמיינט אַז ווען ער אַליין כאַפּט עס, איז דאָס בעסער ווי ווען אַ צווייטער כאַפּט עס — ער מאַכט אַליין ביידע, עקירה און הנחה. אָבער דער רמב״ם זאָגט “כאילו נעקר אחר וקבלו” — מ׳קוקט עס אָן ווי אַ צווייטער האָט עס געכאַפּט.
– דער טעם איז אַ טיפערער יסוד: בשעת עקירה האָט דער פּלאַץ וואו ער גייט עס כאַפּן נישט עקזיסטירט ווי אַ ראוי לנוח — ווייל ער האָט נאָך געדאַרפט אַהינלויפן. די עקירה און די הנחה זענען צו שטאַרק אָפּגעטיילט — דער מקום הנחה איז נישט געווען באַשטימט בשעת עקירה.
– דער רמב״ם פּסק׳נט אַז וויבאַלד עס איז אַ ספק אין דער גמרא, איז ער פטור — ווייל מ׳קען נישט געבן קיין חיוב חטאת פאַר אַ מענטש מיט אַ ספק.
—
הלכה ט – זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע
רמב״ם: “זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — פטור”, אַפילו עבר החפץ באויר רשות הרבים. “אבל אם היה האויר פחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו” ברשות הרבים — חייב.
פשט: ווען ער וואַרפט פון איין פענסטער צום אַנדערן פענסטער איבער אַ רשות הרבים, איז ער פטור ווייל ס׳איז נישט געווען קיין עקירה/הנחה אין רשות הרבים. אָבער אויב דער חפץ איז דורכגעגאַנגען בתוך ג׳ טפחים סמוך לקרקע ברשות הרבים און עס האָט געסטאָפּט אויף עפּעס (נח על גבי משהו) — איז עס כלבוד ארץ, און דאָס ציילט ווי אַ הנחה ברשות הרבים, און ער איז חייב.
חידושים:
– נח על גבי משהו — אַפילו עס איז נישט ד׳ על ד׳ טפחים — איז גענוג פאַר אַ הנחה ווען עס איז בתוך ג׳ טפחים, ווייל לבוד מאַכט עס ווי ס׳איז אויף דער ערד. אָבער עפּעס אַ הנחה מוז עס זיין — עס קען נישט זיין אַז עס פליגט דורך אָן שום סטאָפּ.
– אַפילו ס׳איז נישט געווען זיין כוונה אַז עס זאָל זיין אַ הנחה ברשות הרבים (ער האָט געוואָלט וואַרפן ישר צו רשות היחיד השניה), איז ער חייב. דאָס איז אַנדערש ווי די פריערדיגע הלכות וואו מ׳האָט געזאָגט אַז אַ הנחה שלא כוונתו איז פטור — דאָ, ווען אַ מענטש וויל מאַכן אַ לענגערע מאָוומענט און עס ווערט אונטערבראָכן, איז דער סטאָפּ אינמיטן אַ חלק פון דעם מעשה, און ער איז חייב.
—
הלכה ט (המשך) – פאַרקערט: זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע
רמב״ם: “זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — פטור.” אָבער “אם עבר החפץ בפחות משלשה סמוך לארץ ברשות היחיד” — אַפילו חזר ונתגלגל לרשות הרבים השניה — “הרי הוא כמי שהניח ברשות היחיד, לפיכך חייב.”
פשט: דאָס זעלבע פּרינציפּ פאַרקערט — אַ סטאָפּ בתוך ג׳ טפחים אין רשות היחיד ציילט ווי אַ הנחה דאָרט.
—
הלכה י – ד׳ אמות ברשות הרבים: שתי רשויות הרבים מצטרפים
רמב״ם: “המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים — מהלך ד׳ אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים.”
פשט: אויב ער וואַקט ד׳ אמות און אינצווישן איז דאָ אַ הפסק (רשות היחיד אָדער אַנדערע רשות), אָבער ביידע צוזאַמען זענען ד׳ אמות ברשות הרבים — איז ער חייב.
חידוש: דאָס איז נאָר ווען דער חפץ האָט נישט געסטאָפּט אין דער רשות שביניהם. אויב עס וואָלט געסטאָפּט דאָרט, וואָלט עס געווען אַ הפסק.
—
הלכה יא – המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
רמב״ם: “המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — חייב. אפילו הושיט למעלה מעשר ברשות הרבים” — חייב.
פשט: ביי מושיט (דערלאַנגען, נישט וואַרפן) איז ער חייב אַפילו למעלה מעשר, וואָס ביי זורק וואָלט ער געווען פטור (ווייל למעלה מעשר איז מקום פטור ברשות הרבים).
חידושים:
– לכאורה לויט די כל
ל וואָס מ׳האָט פריער געלערנט (אַז עס דאַרף זיין אַ הנחה ברשות הרבים), וואָלט ער געדאַרפט זיין פטור ווען ער איז מושיט למעלה מעשר. דער חידוש איז אַז ביי מושיט איז אַנדערש.
– דער טעם: עבודת הלוים במשכן — אַזוי האָט מען געטון אין משכן. “מושיטים הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות.” די עגלות זענען געווען רשות היחיד, און דער מדבר אינדרויסן איז געווען רשות הרבים. דער עיקר מלאכת הוצאה ביי די לוים איז געווען מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דורך רשות הרבים — דעריבער איז מושיט מחייב דוקא אין דעם אופן, ווייל אַזוי איז געווען די מלאכה במשכן. דוקא מושיט, נישט זורק — ווייל אַזוי האָבן די לוים עס געטון.
– דער חילוק צווישן באותו צד און בשני צדי רשות הרבים: ווען די צוויי רשויות היחיד זענען אויף דער זעלבער זייט פון רשות הרבים (ווי די עגלות פון די לוים וואָס זענען געפּאַרקט איינע הינטער די אַנדערע), איז מען חייב אויף מושיט. אָבער ווען זיי זענען אַקעגן איבער (בשני צדי רשות הרבים), איז מען פטור – ווייל עס איז נישט ענליך צו עבודת הלוים במשכן. אין אַזאַ פאַל גייט מען צוריק צו די רעגולערע הלכה: קיין הנחה ברשות הרבים, נאָר מרשות היחיד לרשות היחיד, איז פטור.
– פּראַקטישע אילוסטראַציע מיט די משנה: צוויי אידן מיט אַ פאָרטש (באַלקאָן) – צווישן זייערע פאָרטשעס איז רשות הרבים. אויב זיי זענען אויף דער זעלבער זייט פון בלאָק (זעלבע זייט סטריט) און מושיט׳ן צווישן זיך – חייב. אַקראָס די סטריט – פטור.
—
הלכה יב – שכח והוציא: פארגעסן און ארויסגעטראגן
רמב״ם: “שכח, הפושט ידו ומלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים” – ער זאָל מחזירה לחצרו (צוריקברענגען צו זיין אייגענע חצר). “ואם הוציא במזיד – אסור להחזירו, אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך.”
פשט: איינער האָט פאַרגעסן (אַז ס׳איז שבת, אָדער אַז ער האַלט פירות אין זיין הענט) און האָט אַרויסגעטראָגן פון זיין חצר. ער דערמאָנט זיך בעפאַר ער לייגט עס אַריין אין דער צווייטער חצר, און זיין האַנט הענגט אין אויר רשות הרבים.
חידושים:
1. פאַרוואָס מעג ער צוריקברענגען בשוגג: ווייל די עקירה איז געווען אָן כוונה (בשוגג/בשכחה). ער האָט בכלל נישט געטראַכט אַז ער טוט אַ מלאכה. ווען ער ברענגט עס צוריק צו זיין אייגענע חצר, זאָגט מען נישט אַז יעצט איז דאָ אַ נייע עקירה פון רשות הרבים און הנחה אין רשות היחיד – ווייל די אָריגינעלע עקירה איז געווען אַ פאַרגעסענע זאַך, נישט קיין מחשבה.
2. דער יסוד פון כדי שלא תעשה מחשבתו: מ׳לאָזט אים צוריקברענגען כדי שלא תעשה מחשבתו – מ׳וויל נישט אַז זיין (אומבאַוואוסטע) כוונה זאָל זיך מקיים ווערן. אָבער ער טאָר נישט אַריינלייגן אין אַ צווייטע חצר – ווייל דאָס וואָלט געווען אַ נייע הכנסה במזיד.
3. וואָס מיינט “שכח”: עס ווערט דיסקוטירט – שכח אַז ס׳איז שבת (נישט אַז ער האָט פאַרגעסן וואָס ער טוט). דער סברא איז: מ׳קען נישט שטראָפן איינעם פאַר אַ זאַך וואָס ער האָט געטון ווען ער האָט בכלל נישט געוואוסט אַז ס׳איז שבת. ער איז נישט חייב מדאורייתא ווייל בשעת עקירה איז נישט געווען קיין מחשבה/כוונה צו מלאכה.
4. במזיד – אסור להחזיר: ווען ער האָט עס געטון במזיד, טאָר ער נישט צוריקברענגען. “אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך” – ער מוז שטיין מיט זיין האַנט אויסגעשטרעקט ביז מוצאי שבת. דאָס ווערט פאַרגליכן מיט דער באַקאַנטער מעשה פון דעם שינאָווער רב מיט זיין זאַק – אַ גרויסער קידוש השם.
5. דער כלל: שבת איז מלאכת מחשבת – אַלעס דרייט זיך אַרום כוונה, און דאָס איז דאורייתא.
—
הלכה יג – נתכוין לזרוק שמונה ונח בסוף ארבע (מחשבה בזריקה)
רמב״ם: “המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבע אמות – חייב, שהרי נעשה שיעור המלאכה ונעשית מחשבתו.” “שהרי דבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה.” אָבער “נתכוין לזרוק ארבע ונתגלגל לסוף שמונה – פטור”, ווייל “לא נח במקום שנתקיימה מחשבתו”.
פשט: ווער עס האָט געמיינט וואַרפן 8 אמות און עס איז געפאַלן ביי 4 – חייב. פאַרקערט, געמיינט 4 און עס איז געלאַנדעט ביי 8 – פטור.
חידושים:
1. פאַרוואָס חייב ביי שמונה-צו-ארבע: ווען ער האָט אין זין געהאַט סוף שמונה, האָט ער אויטאָמאַטיש געוואָלט אַז עס זאָל דורכגיין דורך יעדן פּונקט אויפ׳ן וועג – אויך דורך סוף ארבע. ער האָט געמיינט “ארבע פּלאָס” – ארבע און נאָך. דעריבער ווען עס לאַנדעט ביי ארבע, איז נעשית מחשבתו – ער האָט יאָ געוואָלט אַז עס זאָל דאָרט זיין, כאָטש ער האָט געוואָלט מער.
2. פאַרוואָס פטור ביי ארבע-צו-שמונה: ער האָט בכלל נישט געטראַכט אַז עס וועט זיין ביי סוף שמונה. די הנחה איז געשען אין אַ פּלאַץ וואו ער האָט נישט געפּלאַנט – לא נתקיימה מחשבתו.
3. חשב שיונח בכל מקום שירצה (אָן ספּעציפישע פּלאַץ): אויב ער האָט געוואָרפן אָן אַ ספּעציפישע ציל, נאָר “וואו אימער עס וועט פאַלן” (כל זמן עס איז מער ווי ד׳ אמות) – איז ער חייב, ווייל וואו אימער עס לאַנדעט, דאָרט איז נתקיימה מחשבתו. דאָס איז אַ מין ברירה – זיין כוונה ווערט רעטרואַקטיוו באַשטימט לויט וואו עס פאַלט.
4. [דיגרעסיע: באָל-שפּילן אויף שבת]: אַ באָל שפּרינגט אַרום און לאַנדעט קיינמאָל נישט ריכטיג – קען זיין אַז ס׳איז נישט קיין עכטע הנחה. דאָס איז פאַרבונדן מיט דעם ענין פון גלגול דבר (ראָלן) וואָס איז פריער אַרויסגעברענגט געוואָרן.
—
הלכה יג (המשך) – זורק לתוך ד׳ אמות ונתגלגל / זורק לחוץ ד׳ אמות ונתגלגל
רמב״ם: “זורק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות – פטור.” “זורק לחוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות – אם נח אגב מהלכו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל” לתוך – חייב. אָבער אויב עס האָט בכלל נישט געלאַנדעט אין חוץ לד׳ אמות און איז גלייך צוריקגעקומען – פטור.
חידושים:
1. זורק לתוך ד׳ ונתגלגל חוץ: פטור – ווייל נישט געווען מלאכת מחשבת דאָרט. ער האָט געזאָגט עס זאָל זיין אין ד׳ אמות, נישט אין דרויסן.
2. זורק לחוץ ד׳ ונתגלגל צוריק: דער שליסל איז צי עס האָט געלאַנדעט (הנחה) אין חוץ לד׳ אמות אַפילו פאַר אַ קורצע צייט – קיין חילוק וויאַזוי עס איז געלייגט. אויב יאָ – חייב, ווייל אין דער מינוט פון הנחה איז די מלאכה פאַרטיג. וואָס עס טוט זיך נאָכדעם (אַז עס ראָלט צוריק) איז נישט נוגע. אָבער אויב עס האָט בכלל נישט געלאַנדעט און איז גלייך צוריקגעשפּרונגען – פטור, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין הנחה בחוץ לד׳ אמות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק י״ג – עקירה והנחה ממקום חשוב
הקדמה לפרק
Speaker 1:
א גוטן, מיר לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת. מיר גייען יעצט לערנען די דרייצנטע פרק, פרק י״ג, וואס איז איינע פון די ל״ט מלאכות, די מלאכה פון הוצאה. די מלאכה פון הוצאה האט די מערסטע הלכות פון אלע ל״ט מלאכות, איך טרעף צו מער ווי אלע צוזאמען.
מיר האבן שוין געלערנט אביסל וועגן הוצאה אין די פריערדיגע פרק, אין פרק י״ב, און אין די פרק גייט אונז דער רמב״ם זאגן כללים פון הוצאה, בעיקר די ענין פון עקירה והנחה.
הודעה וועגן ספאנסערס
פאר מיר גייען ווייטער מיט די שיעור, דארפן מיר זיך באדאנקען די ספאנסערס פון די שיעור. בראש ובראשונה, די הויפט ספאנסער איז אונזער ידיד, הרבני הנגיד, תומך תורה, ר׳ יואל הלוי. ומינה יתמידו וכן יעשו. ווער ס׳וויל שטיצן אונזער שיעור, זאל ארויסריטשן. און ס׳איז דא נאך וועגן פון שטיצן אונזער שיעור, דורך עס פארשפרייטן, מזכה זיין נאך אידן.
ס׳איז דאך נישט מיט מיר, ס׳איז דאך פאר מיר. הלכות תלמוד תורה, דאס איז געווען הלכות תלמוד תורה, האט מען אונז געלערנט אז יעדער דארף אליין לערנען. אין הלכות שבת זאגן מיר נאר… יא, אקעי.
איבערבליק פון די פריערדיגע פרק
לאמיר טרייען צו זאגן. די וועג וויאזוי דער רמב״ם האט צעטיילט די פרקים, בערך, די מלאכת הוצאה מרשות לרשות איז די לעצטע פון די ל״ט מלאכות. און די פריערדיגע פרק האט אונז בעסיקלי געזאגט וואס דאס איז אין די מאוסט דזשענעראל סענס, ענליך צו די מוסטער אין די אנהייב פון יעדע מצוה, זאגט ער וואס איז די מצוה, וואס איז חייב, וואס איז פטור, געוויסע אזעלכע זייער בעסיק זאכן.
וואס מיר האבן געלערנט איז בעסיקלי אז ס׳איז דא צוויי סארטן הוצאה: ס׳איז דא א מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אדער פארקערט. אמאל רופט מען עס הוצאה והכנסה, דער רמב״ם רופט עס ביידע הוצאה, מרשות לרשות. און ס׳איז דא א דריטע זאך, אדער א צווייטע זאך, וואס הייסט מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים. דאס איז די כלל וואס מיר האבן געלערנט.
און מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא תולדות פון די זאכן, וואס איז זורק און מושיט, וואס זיי זענען נישט א מוציא, נאר ער ווארפט אדער ער שטעקט ארויס, וועלן מיר לערנען די דינים מער בפרטיות היינט און מארגן. דאס איז אויך הוצאה.
און מיר האבן געלערנט בעסיק זאכן פון וואס הייסט הוצאה. אין אנדערע ווערטער, אז ס׳מוז זיין כדרך המוציאים. אז ס׳מוז האבן א שיעור, און זיי זאגן וואס די שיעור איז, אז ס׳מוז האבן א שיעור. און זיי האבן געלערנט וואס טייטש ד׳ אמות על ד׳ אמות, וויאזוי מ׳רעכנט עס, ד׳ אמות איז נישט דווקא ד׳ אמות.
דאס איז בעיסיקלי אלעס וואס זיי האבן געלערנט ביז יעצט. ס׳איז די זייער די בעיסיק טייטש פון וואס טייטש מלאכת הוצאה. יעצט דארף מען עס אנהייבן צו לערנען כמה וכמה הלכות וואס זענען דא אין די נושא פון הוצאה. מ׳דארף נאך לערנען בכלל וואס מאכט א רשות הרבים, רשות היחיד, דאס קען זיין שפעטער.
אבער כהיום גייט מען לערנען כללים, אזויווי דו זאגסט, מאסטלי כללים וואס האבן צוטון מיט די, איך מיין אז דו האסט געזאגט צוויי כללים, די ערשטע כלל און די צווייטע כלל. די ערשטע כלל וואס מ׳לערנט אויס אין די פרק איז אז ס׳מוז זיין א עקירה מיט א הנחה פון א מקום חשוב, פון א מקום פון ד׳ על ד׳ טפחים, און שפעטער גייט די רוב פון די פרק איז מאסטלי פרטים אין די עצם זאך אז ס׳מוז זיין א עקירה מיט א הנחה.
Speaker 2:
יא, זייער גוט. אין מסכת שבת דאכצעה איז דאס די אנפאנג, יא, די עקירה והנחה.
הלכה א – עקירה והנחה ממקום ד׳ על ד׳ טפחים
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם אזוי, “אין המוציא” – ס׳איז דא צוויי מיני הלכות פון א מוציא, דער וואס איז מוציא מרשות לרשות, אדער דער וואס טראגט מעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, אינדרויסן פון די ארבע אמות – “אינו חייב”, די ביידע זענען נישט חייב, “עד שתהא עקירה עם הנחה”, ס׳טייטש “עד שיעקור”, ביז מ׳הייבט עס אויף, מ׳נעמט עס ארויס פון די פלאץ, “שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר”, מ׳דארף עס אויפהייבן פון א פלאץ וואס הייסט א מקום חשוב.
און זיי האבן געשמועסט אז ארבעה טפחים… זיי האבן גארנישט געשמועסט. א פלאץ ווי מ׳נעמט עס פון א פלאץ דארף זיין א געהעריגע פלאץ. אויב ס׳ליגט אויף עפעס א שטעקן וואס האט נישט קיין חשיבות, ס׳הייסט נישט ווי ס׳ליגט, ס׳ליגט ערגעץ און ער נעמט עס אראפ פון דארטן, און אויך די אראפלייגן דארף זיין במקום חשוב. “ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים”.
די מפרשים זאגן גלייך אז דער רמב״ם זאגט אייביג אז ס׳דארף זיין א עקירה והנחה פון א פלאץ פון ד׳ אמות און אראפלייגן אין א פלאץ פון ד׳ אמות, אבער ס׳איז יא דא שיטות אז ביי אראפלייגן אין א רשות היחיד דארף נישט זיין קיין מקום פון ד׳ על ד׳. אבער אויבנאויף דא זעט אויס אין די רמב״ם אז סיי אין עקירה און סיי אין הנחה דארף ביי ביידע מאל זיין ד׳ על ד׳.
ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ידו של אדם חשובה לעקור בה ולהניח בה”. ס׳איז דא א שמועס אז מ׳דארף עס נעמען פון א פלאץ וואס איז ארבעה על ארבעה, אבער ס׳איז אבער דא א… ס׳איז דא נאך א תנאי, ס׳איז טייטש, אויב נעמט מען עס פון די הענט פון א מענטש אדער מ׳לייגט עס אריין אין די הענט פון א מענטש, הייסט עס אויך א חשוב׳ע עקירה אדער הנחה.
זאגט ער, “לפיכך, אם עקר חפץ מיד אדם העומד ברשות זו” – א מענטש טראגט פון רשות לרשות, וויאזוי? ער הייבט עס אויף פון איינעמ׳ס הענט – “והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה” – ער האט עס אריינגעלייגט אין אן אנדער מענטש׳ס הענט, ער האט עס נישט גענומען פון א מקום פון ד׳ על ד׳, און ער האט עס נישט אראפגעלייגט אויף א מקום פון ד׳ על ד׳, אבער ער האט עס יא אראפגענומען און אראפגעלייגט אין די הענט פון א מענטש, וואס דאס איז חשוב אזויווי ד׳ על ד׳.
“וכן אם היה הוא עומד באחת משתי רשויות אלו” – ער, א מענטש איז אין איינע פון די צוויי רשויות, אין רשות היחיד אדער רשות הרבים – “ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה” – ער האט ארויסגענומען דעם חפץ פון וואו ס׳איז געלעגן, אדער פון די הענט פון א מענטש וואס איז געלעגן דארטן – “והחזיר ידו אליו” – און ער האט געברענגט זיין האנט צו זיך, ער האט אויסגעשטרעקט די האנט און ער האט עס געברענגט, און ער האלט עס יעצט ביי זיך, “אף על פי שלא הניח החפץ במקום שעומד בו” – אפילו ער האט עס נאך נישט אראפגעלייגט, ס׳בלייבט אין זיין האנט.
לאמיר זאגן, ס׳איז אביסל פאר מוצאי שבת, און ער האלט עס אין זיין האנט ביז מוצאי שבת, אבער ער האט עס טאקע נישט אראפגעלייגט אויף א מקום חשוב, ווען ער לייגט עס אראפ פינף מינוט שפעטער האט ער דעמאלטס געמאכט א הנחה. די ווארט איז, אז “הואיל ובידו”. די ווארט איז אזוי, ווען ס׳ליגט אין זיין האנט, הייסט עס חשוב? ס׳הייסט אזויווי דו וואלסט עס געלייגט אויף א מקום פון ד׳ על ד׳, “הרי הוא כמניח בארץ”.
דיסקוסיע: וואס איז די סיבה פון חשיבות ידו?
Speaker 2:
וואס איז די פשט פון דעם? אז ידו איז אזויווי ארבע אמות? רייט, אבער ס׳האט עפעס א סיבה? וואס איז חשוב? וואס איז חשוב? די ענין פון ד׳ על ד׳ איז אן ענין פון חשיבות, זעט אויס.
Speaker 1:
אויב ער האט עס געלייגט אויף א קליינע טיש? נישט. איך מיין, די הלכה איז נישט אזוי. די דאזיקעס איז פשוט צו זאגן.
Speaker 2:
שוין, זאג די רמב״ם ווייטער.
Speaker 1:
איין הלכה איז נישט מוכרח. עס וואלט געווען מוכרח, איך וואלט גענומען צוויי, ס׳איז נישט קיין אלטער. הלכה איז אלע זאכן וואס קענען זיין. הייסט, איינער וואלט געזאגט א פארקערטע סברא און ער קען נישט אפפרעגן. שייך אפצופרעגן רוב פון די סברות וואס די הלכה איז געבויט אויף. אבער אויב ער זאגט דאך דעיס, פארשטייסטו דעם חילוק, נישט שווער עס נישט מניע ביים מפרש. דאס איז גענוג. און וועסטו לערנען די אלע הלכות, דו וועסט זאגן אנדערע זאכן, קענסט דעמאלטס זאגן אנדערע זאכן. אבער זיי נעמען נישט אנדערע זאכן.
Speaker 2:
דאס זאגט מיר אנדערש.
Speaker 1:
שוין, ס׳מאכט סענס. אבער איך מאך קלענער… איך מאך קלענער דעם demand. לאמיר א סך מאל מאכן די גרעסטע demands אין די הלכות. עס מאכט א סך סענס, א חפץ דארף מארקירן דענאך, דאס דארף זיין א געהעריגער פלאץ. אבער די האנט פון א מענטש איז חשוב לויט זיך.
Speaker 2:
האסט געזאגט א געהעריגע פלאץ? פריער האסטו געזאגט א מקום פון ד׳ על ד׳. יעצט זאגסטו אז די ד׳ על ד׳ איז נישט דוקא, ס׳איז א מקום חשוב. א אידישע אדם איז אויך א מקום חשוב. דארפמיר וויסן וואס איז נאך מקום חשוב. דארפמיר וויסן וואס איז נאך מקום חשוב. ער גייט זעהן נאך, ער גייט זעהן נאך זאכן. חיים…
Speaker 1:
ס׳איז נישט פשוט, ס׳איז… יא, דער אנדערער עפעס א דין אזאך וואס מען דארף וויסן צו מ׳לערנט עס ארויס פון עפעס…
Speaker 2:
לערנט ארויס, by the way doesn’t help anything. ס׳איז נאר צו זאגן אז דא שטייט סאקע אונטער וואס שטייט, העלפט אויך גארנישט. איך זעה נישט אז די אלע זאכן זענען שווער. מ׳דארף נישט מאכן זאכן וואס מען מיינט זענען נישט שווער, שווער. ס׳איז א חילוק, דער חילוק איז קלאר.
Speaker 1:
יא, מ׳קען pretend-ן. חיים, אם היה עומד ואוכל, המשך שטייט רשויות אלו, און מ׳זאגט ווייטער:
הלכה ב – מחשבתו משים פיו מקום
Speaker 1:
“היה אוכל”, א מענטש האלט אינמיטן עסן, און ווייל דער עסן איז אין זיין הענד, ער איז געגאנגען פון איין רשות צו די אנדערע, און זיין מויל האלט ער אינמיטן עסן, ער איז ארויסגעגאנגען “מרשות לרשות וחשב לו” צו אוכל שבו בפיו מרשות לרשות? ער האט נישט סתם אז ער האט פארגעסן אז ער האט עפעס אין זיין מויל, דעמאלטס וואלט נישט געהייסן קיין… דאס וואלט נישט געהייסן קיין מלאכה, אבער ער האט יא אין זיין געדאנק געהאט ער גייט פון דא און ער גייט עס טראגן צו די אנדערע רשות וואס איז אין זיין מויל, חייב!
אה, ס׳איז נאך נישט געווען אויף א מקום! ס׳איז נישט געווען קיין עקירה פון א מקום און א הנחה אויף א מקום, אבער “מחשבתו משים פיו מקום”! דאס איז אז ער וויל עס טראגן פון איין און דער אנדערער אין זיין מויל, זיין מחשבה מאכט זיין מויל א מקום. “אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין”, ווי מיר האבן פריער געשמועסט אז אויב איינער טראגט עפעס ארויס אין זיין מויל, איז פטור, ווייל דער רמב״ם זאגט “המוציא בפיו פטור”, ווייל שלא הוציא כדרך המוציאין.
דאס איז ווען ער לייגט אריין, איך ווייס נישט, קיין עסן, ער לייגט אריין א כלי אין זיין מויל, איז עס לא כדרך המוציאין. אבער עסן איז דאך א נארמאלע זאך, און ער האט אין זינען געהאט אז ס׳זאל זיין אזוי, ער האט געזאגט אז ער וויל דווקא אזוי, הייסט עס יא הוציא כדרך המוציאין.
דיסקוסיע: די שייכות צווישן מחשבה, מקום, און כדרך המוציאין
Speaker 2:
און וואס טוט זיך וועגן ד׳ אמות? איך מיין, וועגן די עקירה והנחה פון מקום ד׳? פיו איז אויך אזוי ווי ידו, איז עס א מקום חשוב? ניין, ווייל דא זאגט ער, ס׳איז דא דא צוויי איסורים, ס׳איז דא דא צוויי זאכן: איינס, אז לא הוציא כדרך המוציאין, און איינס אז ס׳איז נישט געווען קיין עקירה והנחה. זאגט ער, די מחשבתו אין האלטן אין זיין מויל איז גענוג פאר ביידע זאכן.
Speaker 1:
וואס ער זאגט גראדע איז אז ס׳מאכט עס א מקום, ער זאגט נישט אז ס׳מאכט עס כדרך. אקעי, די דרך לכאורה ווערט עס ווייל ס׳איז יא כדרך, ווייל עסן איז די דרך אין די מויל.
Speaker 2:
אה, דו מיינסט אז סתם אזוי איז עס כדרך המוציאין?
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט טאקע אפילו שלא הוציא, איך ווייס נישט, אבער בעצם, ס׳איז אין פיו מקום, און ער טייטשט מאכט עס א מקום, מקום חשוב מיינט ער צו זאגן, אז ס׳איז א מקום אזויווי א מקום ד׳ על ד׳. וואס גייט ער שרייבן דאס אז שלא כדרך? איז דער מגיד משנה טייטשט אז ער מיינט אויך דאס. שלא כדרך מיינט ער נישט די עקסטערע פראבלעם, ווייל יענץ איז נישט קיין פראבלעם לכתחילה ווייל מ׳עסט עס נישט קיין פראבלעם. נאר דרך מיינט ער צו זאגן דרך להוציא ממקום ד׳ על ד׳.
Speaker 2:
יא, דער רמב״ם מאכט עס יא אן אז ס׳איז צוויי אנדערע זאכן, אבער למעשה וואס מ׳רעדט דא, דער קאנטעקסט דא איז דער דין פון ד׳ על ד׳, נישט דער דין פון כדרך המוציאין.
Speaker 1:
רייט, ער וואלט עס נישט געזאגט דארטן ווען ער האט געזאגט שאם הוציא בפיו איז פטור, האט ער געמיינט צו זאגן זאכן וואס איז נישט דער סדר. אבער ס׳איז יא אינטערעסאנט אז ער ענדיגט “אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין”, ווייל ער איז יא חייב הוצאה געווען כדרך המוציאין. אבער אמת, לכאורה מיינט ער דא מער די ד׳ על ד׳ אדרבה. דארף מען קוקן אין די דרשנות פון די גמרא, קען זיין די לשון “דרך המוציאין” זאגט מען אויך אויף די נושא פון ד׳ על ד׳, קען זיין אז דער דרך המוציאין איז צו נעמען פון א מקום חשוב.
הלכה ג (אנהייב) – הושיט ידו או רגלו לרשות שניה
Speaker 1:
“וכן” זאגט די משנה “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו”, איינער שטייט אין איינער פון די צוויי רשויות, נישט יחד הרשויות הרבים, “והושיט ידו או רגלו”
דין משתין ורוקק — גופו של אדם כמקום חשוב
Speaker 1: נאר דרך מיינט ער צו זאגן דרך להוציא מקום ד׳ על ד׳. איך ווייס נישט.
Speaker 2: יא, ער איז דאך טאקע שווער געווען די פראבלעם אויף די צוויי פראבלעמען. דער רמב״ם מאכט עס רעלם, און ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. אבער למעשה, וואס מ׳רעדט דא, די קאנטעקסט דא איז דער דין פון ד׳ על ד׳, נישט דער דין פון שלא כדרך כלל.
Speaker 1: רייט, ער וואלט עס נישט געדארפט דארט ווען ער האט געזאגט אז אויב מ׳האט עס גענומען בפרעווס איז פטור, האט ער געמיינט צו זאגן זאכן וואס איז נישט די סדר. אבער ס׳איז יא אינטערעסאנט אז ער ענדיגט אפילו שלא הוציא כדרך המוציאין. ער האט דאך יא מוציא געווען כדרך המוציאין. אבער אמת, לכאורה מיינט מען דא מער די ד׳ על ד׳ אישו.
מ׳קען זיין מ׳דארף קוקן אין די ראשונים אין די גמרא, קען זיין די לשון “דרך המוציאין” גייט אויך ארויף אויף די נושא פון ד׳ על ד׳. קען זיין אז די דרך המוציאין איז צו נעמען פון א מקום חשוב.
הלכה ג: משתין מים או רקק
Speaker 2: דאך היינט זאגט ער, “מי שהיה עומד באחת משתי רשויות אלו”, איינער שטייט אין איינע פון די צוויי רשויות, רשות היחיד אדער רשות הרבים, “והשתין מים או רקק”, ער האט געמאכטן געווען אדער געשפיגן, “ברשות השניה, חייב”, ער איז חייב, “שהיתה עקירה עם הנחה”, ס׳איז געווען אן עקירה פון זיין גוף, וואס דאס ווערט א מקום חשוב, און ס׳האט געלאנדעט אויף א ד׳ על ד׳, ס׳האט געלאנדעט אויף די ערד, יא. “ונח ברשות השניה, מחשבתו עשאתו כעוקר מעל גבי מקום”, אפילו ער איז נישט עוקר געווען פון א פלאץ, ס׳איז דאך געווען פון אינעווייניג פון זיין גוף, אבער ווייל ס׳האט אויך עפעס א חשיבות.
דיון: חילוק בין “מחשבתו” ביי משתין לעומת “יודע שצריך לו”
Speaker 1: קען זיין אז ביי די יודע שצריך לו איז אויך דא אזא געדאנק? איך וואלט געזאגט נישט נאר יודע, נאר די גוף פון די מענטש. עניטינג וואס מ׳זאגט אז ס׳איז אמאל פון זיין גוף, מאשתן זיין רוקק, ס׳איז נישט ווי דו קענסט זאגן פון יעדע מאל ווען ס׳איז פון די גוף. ווייל דו זעסט, ביי די אנדערע זאכן דארף מען צולייגן די ווארט “מחשבתו” אפשר. ביי די יודע שצריך לו זאגט מען אז ס׳איז אלעמאל חשוב. קען זיין דאס איז די חילוק.
אין אנדערע ווערטער, אויב איינער איז גיי פרעפערד, ער נעמט עסן מיט טיפה, אבער לאו חשוב איז נישט גענוג, ס׳איז נישט עוקר, ווייל דארט דארף מען עפעס א ספעציפישע מחשבה פאר די קעיס. און יודע שצריך לו דארף נישט קיין מחשבה, יודע שצריך לו איז פלאך. דו פארשטייסט אז נאר ווען ער איז עוקר מד׳ על ד׳ דארף ער נישט האבן קיין מחשבה אויף עפעס.
Speaker 2: אייביג קען ער זאגן מחשבתו און ער מאכט עס פאר א מקום חשוב.
Speaker 1: סאו דאך איז נישט די ווארט וועגן מחשבתו, דאך איז די ווארט וועגן וואס איז זיין גוף. אויב ער וואלט עס געלייגט אויף א פסקונה וואלט עס נישט געווען. עס דארף זיין א חצי נארמאלע זאך, אזויווי משתין זיין אדער רוקק זיין, אדער אוכל ופיו. דו קענסט נישט יעדע מאל האבן מחשבתו, ווייל דעמאלטס וואלט בכלל נישט געווען קיין דין פון ד׳ על ד׳, ווייל דעמאלטס רעדט זיך לכתחילה ווען דו ווילסט עס טוהן, דו ווילסט נישט הייבט זיך נישט אן די גאנצע זאך שוין.
Speaker 2: מ׳רעדט דאך דא אז ער וויל, יא, אוודאי, ווייל אויב נישט וואלט ער געווען פטור מיט די שפייען, ווייל ער האט נישט געוואלט אז ס׳זאל אנקומען אין אן אנדערע רשות. מ׳רעדט דאך ווען ער האט יא געצילט אז ס׳זאל שפייען פון א געוויסע פלאץ.
Speaker 1: די גאנצע דין רעדט זיך נאכדעם וואס ער איז מחייב, אז ער איז מוציא צו זיין. אבער בגופו, דאס איז דאך די חידוש, אז בגופו, איז דאך די חידוש אז שאר גופו חוץ מידו איז נישט גענוג כדי צו זיין גוף. ס׳איז דאך קיין דין גופו של אדם חשוב לענין ד׳ על ד׳, נאר בשעת וואס ס׳איז חשוב ווערט עס אזוי. ס׳איז חשוב אז זיין גוף איז א מקום חשוב, נישט נאר ס׳איז חשוב להוציא.
איך ווייס נישט.
Speaker 2: היה עומד ברשות זו אבל רוקו עמד ברשות שניה, ודאי פטור, ווייל מ׳גייט נאך פון וואו די התחלה איז אנגעהויבן ארויסצוקומען, און ס׳איז געשען אין די זעלבע רשות.
Speaker 1: וואס הייסט ס׳קומט? ס׳קומט ארויס פון… יא, וואס טוט זיך די פראצעס אינעווייניג אין די גוף? ער ליגט ליגנדיג צווישן…
הלכה ד: דין מים — נטל משם מים על גבי גומא
Speaker 2: היה עומד באחת משתי רשויות, גייט די רמב״ם זאגן אזא הלכה, א מענטש שטייט אין איינע פון די צוויי רשויות, ופשט ידו לרשות שניה, עד שנעשית זרועו כולה, ונטל משם מים על גבי גומא מלאה מים, ס׳איז דא א גומא אנגעפילט מיט וואסער, וואס אונז האבן יעצט ארויסגענומען איז אזוי: דער קוואל פון וואסער איז נישט קיין מקום חשוב, ווייל אפשר איז דאס א טיפערע גרוב, וואלט עס אפשר געווען א מקום פטור. אבער זאגט אונז די הלכה אז אונז קוקן אן אלע וואסער ווי ס׳ליגט אויפן פלאר. אונז קוקן נישט אן ווי דער מענטש האט גענומען וואסער פון אויבן פון די גרוב, אונטן פון דעם איז נאך דא א באנטש וואסער ביז טיף אריין אין א גרוב, וואס מאכט עס פאר א מקום פטור. אבער אונז קוקן אן אז ער האט גענומען פון די טאפ פון די וואסער, און אונז קוקן אן ווי אלע וואסער איז מונח על הארץ און מחייב.
Speaker 1: וואס איז דען די פראבלעם? וואס ס׳ליגט נישט. ס׳ליגט נישט הייסט, ווייל דו קענסט זאגן אז די וואסער איז אזוי ווי שוועבט, ווייל ס׳ליגט נישט אויף די ערד. ס׳איז א קלענערע ווי ד׳ על ד׳, און נישט קיין גרויסע פאדל. סאו די ווארט איז וועגן ס׳איז נישט גענומען פון א מקום ד׳ על ד׳. אהא. אבער אונז זאגן אז אלע וואסער ליגט אויף די ערד, אפילו די אויבן וואסער. א גאנצע וואסער ליגט אויף וואסער, וואלסטו געקענט זאגן אז ער האט נאר גענומען פון אויבן פון די וואסער, ס׳ליגט נישט. אבער מ׳רעכנט יעדע טראפ וואסער איז אלע וואסער וואס ליגט אויף די ערד.
דין כלי צפים על גבי המים
Speaker 2: אבער “אבנים או כלי צפים על גבי המים” — אבער אויב עפעס וואס שווימט אויף די וואסער, ער האט א כלי וואס שווימט אויף די וואסער, און אין די כלי איז דא עפעס, “פירות בתוך הכלי”, און “פשט ידו ונטל מן הפירות” — ער האט ארויסגענומען פון די פירות, זאגט מען נישט אז אונז קוקן אן ווי די כלי ליגט אויף די ערד. אונז קוקן נאר אן ווי ער האט גענומען פון עפעס וואס ליגט נישט, א מקום פון ד׳ על ד׳, “פטור, שלא נחו הפירות על גבי הארץ”. די פירות זענען נישט געלעגן אויף די ערד, “ונמצא שלא עקרן אלא מגבי מקום הרעוע”.
זאגט ער דאס איז אפילו ווען די פירות ליגן אין א כלי, וואס דו וואלסט געקענט טראכטן אז די כלי מאכט עס פאר א מקום חשוב, אבער “אין צריך לומר אם היו פירות לבד צפים על גבי המים בצירוף שהן פטור”, ווייל ער האט נישט געמאכט קיין עקירה פון א מקום חשוב, פון א מקום ד׳ על ד׳. כלי הבא על פני האויר. וואסער אליינס איז נישט קיין קבוע ברכה לעצמו, ס׳איז נישט קיין מקום, אבער א זאך וואס ליגט אויף די וואסער, איז די זאך שוועבט, דארף מען רעכענען די פירות אליינס קענען, די פירות איז נישט קיין ד׳ על ד׳.
דיון: יסוד “מים כולם” — וואסער איז איין גוף
Speaker 1: איך מיין די ווארט איז “מים כולם”, אז מ׳צעטיילט נישט די וואסער צו זאגן אז ער האט גענומען פון אויבן פון די וואסער, אונטן פון די וואסער. איך מיין אז מ׳האט שוין געהאט אזא ענליכע זאך ביי ביטול, איך געדענק נישט וואס, אבער ביי וואסער, יעדע טראפ וואסער איז א חלק פון די גאנצע וואסער. אה, און זיי האבן געזאגט אז די וואסער האט געשווימען ווייטער, זאגט מען נישט אז די… נאר ביי הלכות עבודה זרה, whatever. אבער ס׳איז דא אזא שאלה, ער האט גענומען די וואסער פון אויבן, זאגט מען ניין, אלע וואסער איז די זעלבע וואסער. ער נעמט וואסער פון אויבן איז די זעלבע ווי ער האט גענומען וואסער פון אונטן, ווייל אלע וואסער ליגט אויף די ערד. ס׳איז נישטא אז די אויבערשטע וואסער ליגט אויף די אונטערשטע וואסער, אלע וואסער ליגט אויף די ערד. אזוי זאגט ער, “מים כולם”.
אבער וואס איז ווען ס׳איז דא א כלי, דעמאלטס איז נישט סתם וואסער. אבער די כלי ליגט אבער נישט אויף די וואסער פון אונטן, די כלי ליגט נישט אויף קיין דבר חשוב. די כלי ליגט נישט אויף קיין דבר חשוב. די כלי אליין איז דאך נישט קיין דבר חשוב, מ׳רעדט דאך פון א קליינע כלי. וכן אם היה שמן על גבי המים, אויב ס׳איז דא אויף א פאדל וואסער איז דא אויל, זאגט מען נישט… מ׳קוקט אן ווי די אויל ליגט אונטן, ווייל אויל שוועבט אויף וואסער, איז דאך שוועבט עס אוודאי נישט קיין ד׳ על ד׳. אויב א מענטש האט גענומען אביסל די כלי, ער האט גענומען אביסל פון די אויל, ווערט ער פטור, ווייל ער האט נישט גענומען פונעם מקום ד׳ על ד׳.
די ווארט איז ווייל עניוועי, עני טיים וואס ס׳איז יא דא א וועג צו טיילן די טאפ פון די באטעם, שמן איז עפעס אנדערש ווי וואסער, די גאנצע וואסער איז איין גרויסע זאך. אבער שמן אדער א פרי וואס איז יא אן עקסטערע זאך, ווערט עס פטור. יא. דא איז דא א מחלוקת ביי די ראשונים וואס די ווארט איז.
Speaker 2: שוין, איז עד כאן איז הלכות ד׳ על ד׳ בעצם. איך האב נישט געזען אז ס׳איז דא נאך הלכות אין דעם. יעצט קען מען אריינגיין אין די נושא פון א כלי והנחה.
הלכה ה: דין עקירה והנחה — יסוד
Speaker 1: יא, זאגט דער רמב״ם, כבר ביארנו… וואס האבן מיר שוין געזאגט? אן ווי דער רמב״ם האט געזאגט גלייך ווען ער האט אנגעהויבן מיט הוצאה מרשות לרשות, אז ס׳דארף זיין אן עקירה מיט א הנחה. כבר אמרו, זיי האבן שוין געזאגט, זיי האבן שוין געלערנט. המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור, ביז ער רייסט עס ארויס, ער נעמט עס ארויס פון די ערשטע רשות, ויניח, און ער לייגט עס אראפ אין די צווייטע. אבל אם עקר ולא הניח, אויב ער האט עס ארויסגענומען אבער ער האט עס קיינמאל נישט אראפגעלייגט, או הניח ולא עקר, אדער פארקערט, ער האט עס אראפגעלייגט אבער פארדעם האט ער נישט געמאכט קיין עקירה, פטור.
דוגמא: פשט ידו ונטלו אחר מידו
Speaker 2: לפיכך, גייט ער ברענגען א דוגמא, מי שהיה עומד באחת משתי רשויות, פון די ערשטע צוויי רשויות, דער רמב״ם גייט זאגן אז ס׳איז דא פיר רשויות לשבת, אבער ער רעדט דא א גאנצע צייט פון די צוויי וואס איז חייב, רשות היחיד און רשות הרבים. ער איז געשטאנען אין איינעם פון די צוויי, ופשט ידו לרשות שניה וחפץ בידו, ער האט אין זיין האנט א חפץ ווען ער שטרעקט אויס זיין האנט, ונטלו אחר מידו, און א צווייטער האט עס צוגענומען פון אים, נישט ער האט עס אראפגעלייגט, נאר איינער האט עס ארויסגענומען פון זיין האנט, או שפשט ידו לרשות שניה, אדער ער שטרעקט אויס זיין האנט, והניח אחר חפץ בידו, און א צווייטער לייגט אריין אין אים א חפץ, והחזיר ידו, און ער ברענגט צוריק זיין האנט, שניהם פטורין, זענען זיי ביידע פטור, ווייל ס׳איז נישט געווען איין מענטש וואס האט געמאכט אן עקירה מיט א הנחה. שניהם פטורין מפני שזה עקר וזה הניח, איינער האט געמאכט די עקירה און דער צווייטער האט געמאכט די הנחה.
דיון: חילוק בין דין עקירה והנחה לדין שנים שעשאוה
Speaker 1: מ׳זאגט נישט דא, דאס איז נישט א דין פון שנים שעשאוה, דאס איז א דין פון ווייל ס׳איז נישטא קיין עקירה מיט הנחה. דאס הייסט, אפילו במקום ווען אלס שנים שעשאוה וואלטן זיי געווען חייב, איז דא אן ענין עקסטער דאך פון עקירה מיט הנחה.
שנים שעשאוה איז חייב נאר אויב ס׳איז א שווערע זאך, זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבער דא קען מען טראכטן אז ס׳איז א זה אינו יכול, למשל יענער׳ס האנט קומט נישט אן, ער קען נישט אפשטעלן. לאמיר זאגן אז ס׳איז זייער העווי, אבער דאס לשון פון זה אינו יכול איז אז צוויי מענטשן זאלן ביידע מאכן צוזאמען די עקירה מיט הנחה, נישט אז איינער האלט איין האלב און דער צווייטער האלט די צווייטע האלב.
דא קען מען טראכטן אז ס׳איז א פאל פון זה אינו יכול. אפילו אין אזא פאל, וואס איז טוען דאדא אין ישמעאל גבי כספא, איז א דריטל פון די וואג, אז זה אינו יכול איז אפילו זיי האבן געגעבן א סיוע צו אים. מ׳האט געברענגט צו טראכטן, ממילא אפילו אין אזא פאל וועלן זיי זיין פטור, ווייל דא האלט נישט מיט שנים שעשאוה, דא האלט מען מיט די עקירה והנחה. אויב ס׳וואלט געווען א שנים שעשאוה וואלט עס יא געווען חייב, ביידע האבן געמאכט עקירה מיט הנחה, יא? זאגסטו די הלכה, דו האסט נישט מיט שניים שעשאוהו, איז דא א סימן דענין פון אז די מלאכה איז עקירה מיט הנחה צוזאמען. זייער גוט.
Speaker 2: זאגט ער אבער מער פון דעם, ער ברענגט א ראיה,
הלכה: שנים שעשאוהו — עקירה והנחה
אזוי הייבט ער עס אויף, איז אים גרינגער דאס איבערצונעמען, ווייל ס׳איז גרינג צו טראגן. ממילא, אפילו אין אזא פאל איז ער פטור, ווייל דו האסט נישט דא מיט שנים שעשאוהו, דו האסט דא אן ענין מיט די עקירה והנחה.
אויב ס׳וואלט געווען א שנים שעשאוהו, וואלטסטו געזאגט אז ער איז חייב? אויב ס׳וואלט געווען א שנים שעשאוהו און ביידע האבן געמאכט אן עקירה מיט א הנחה, יא. איך זאג, די הלכה האט נישט צו טון מיט שנים שעשאוהו, ס׳האט צו טון מיט די ענין פון אז די מלאכה איז עקירה מיט הנחה צוזאמען. זייער גוט.
זאגט ער ווייטער, במה דברים אמורים? אין א פאל ווי די וועג צו סאלוון די זאך, יא, איך ווייס, יעדער איינער טוט די העלפט וואלט אפשר געווען חייב, ווייל איך ווייס שוין אזא פאל. איך מיין אז ער האט געזאגט, די וועג פון סאלוון די שווערע לאסט איז אז צוויי מענטשן טראגן צוזאמען, אבער ביידע מאכן סיי די עקירה און סיי די הנחה. אויב זיי זאגן ס׳איז אזוי שווער, אבער די איינציגסטע עצה איז אז איינער מאכט די עקירה און דער אנדערער מאכט די הנחה, איז ער ווייטער פטור, ווייל א מענטש האט נישט געטון די גאנצע מלאכה. די מלאכה איז די עקירה מיט די הנחה.
ווען מ׳מאכט א… איך ווייס נישט, ווען צוויי מענטשן… מיר האבן גערעדט פון א צאצבי, צוויי מענטשן האבן פארמאכט א גראבע טיר, מ׳דארף ביידע פון זיי, זענען ביידע חייב, ווייל זיי ביידע גייען צוזאמען. ס׳וועט נישט עקשלי אז ער גייט ארויף, דער צווייטער איז חייב. זיי האבן עס געטון ביידע בבת אחת. איך ווייס נישט. עניוועי, ס׳איז נישט די זעלבע דין.
הלכה ו: ידו בתוך שלשה סמוך לארץ
במה דברים אמורים, זאגט דער רמב״ם, במה דברים אמורים דאס אז אויב מ׳לייגט עס אין יענעמ׳ס האנט און ס׳איז נישט געווען קיין הנחה, דאס הייסט יענער נעמט עס ארויס פון דיין האנט, אדער דו לייגסט עס אריין אין יענעמ׳ס האנט און ס׳איז נישט געווען קיין הנחה, איז פטור, דאס איז דווקא בשעה שהיתה ידו למעלה משלשה, ווען די מענטש׳ס האנט איז געווען העכער פון דריי טפחים. אבער אם היתה ידו בתוך שלשה סמוך לארץ, אויב זיין האנט איז געווען אין די שלשה טפחים סמוך לארץ, דא איז דא א הלכה אז ווען מ׳איז אין די דריי טפחים סמוך לארץ הייסט עס שוין אזויווי מ׳האט עס שוין, מיט דין לבוד, הייסט עס שוין אזויווי מ׳האט עס שוין אראפגעלייגט, הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב, און ער איז שוין חייב. זייער גוט.
הלכה ז: זה עומד ולא עשה כלום — חבירו נתן בידו או נטל מידו
זאגט ער ווייטער, הוי עומד והאחר משתער שיעור עליו. שטייט אין איינע פון די צוויי שיטות, די פשט חברי ידו מששניו, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זה והכניסו אצלו.
דאס איז א נייע הלכה, א גרעסערע חידוש. אז פריער האבן מיר געלערנט אז אויב איך שטעק ארויס מיין האנט און דו מאכסט די הנחה, אדער פארקערט, אז מיר זענען ביידע פטור ווייל מיר האבן געטון א האלבע מלאכה. דא זאגט ער אבער עפעס אנדערש, נישט איך שטעק אריין מיין האנט צו די רשות היחיד און דו נעמסט ארויס אדער לייגסט אריין, נאר איך שטעק ארויס מיין האנט און איך לייג אריין אין דיין האנט. שטימט? אין דיין האנט לייג איך אריין א זאך. אדער פארקערט, אדער איך נעם ארויס און איך לייג ביי מיר. דעמאלטס זאגט ער בין איך חייב, ווייל “זה עומד לא עשה כלום”. אה, רייט, ווייל ער האט געטון די עקירה מיט די הנחה.
או שהוציא חפץ מאצלו, ער האט גענומען א חפץ און ער האט עס אריינגעלייגט אין יענעמ׳ס האנט. ער זאגט מיר אז דער מענטש, “זה עומד לא עשה כלום”, דער מענטש שטייט סתם מיט אויסגעשטרעקטע הענט, און ער איז נאר אן אביעקט. חברו נתן בידו או נטל מידו, ער האט נישט געטון קיין מעשה, עס דארף צו זיין א מעשה. החבר איז חייב, ווייל דער חבר האט געטון א מעשה, אן עקירה מיט א הנחה. די הנחה איז געווען אין יענעם מענטש׳ס הענט. דעם מענטש׳ס הענט האבן מיר געשמועסט איז חשוב ווי א מקום הנחה. מ׳רעדט פון אים, זיין האנט, פאר זיין די מקום הנחה, אבער ער איז נאך אלץ אזויווי א פארטש, ער איז נישט קיין מענטש.
דיון: פארוואס שטייט “לא עשה כלום” און נישט “פטור”?
ס׳איז אינטערעסאנט, ער פרעגט דא אין די משנה אז ס׳שטייט דא “פטור”, יא? וואס ס׳דארף שטיין “מותר”, ווייל ער טוט גארנישט. “זה עומד לא עשה כלום”. ס׳איז שווער צו זאגן “מותר” אויף גארנישט טון. “פטור” קען מען זאגן אויף גארנישט טון, אויף “מותר” קען מען שווער זאגן אויף גארנישט טון. אויב די גאנצע זאך איז ווייל ער טוט גארנישט… ס׳שטייט נישט “פטור”, ס׳שטייט “לא עשה כלום”. ס׳שטייט נישט “פטור”, ס׳שטייט “לא עשה כלום”. ס׳איז נישט שייך. “לא עשה כלום”, ער איז אפשר עובר אויף לפני עור, אדער איך ווייס וואס, ער העלפט דעם בעל עבירה. “לא עשה כלום” מיינט אז ער האט גארנישט געטון, דער אנדערער האט אלעס געטון.
יא. ער ברענגט אז דער רשב״א טראכט אין טעם אז אפשר טאר מען נישט ווייל ער איז מסייע אדער וואס, יא. ס׳איז נישט קלאר אויף וואס ער ליגט, ווער מ׳דארף טראכטן. ווייל ער איז טאקע א לאו שאין בו מעשה. דאס איז נישט צוגעגעבן צו אונזער עבירה אויף די לאו, אבער עס איז זיכער אז ער מאכט אז יענער זאל טון דאס, ער איז א מסייע, ער שטייט דארט, יענער געווינט עפעס דערפון, יא? יענער נוצט דיך, און יענער איז חייב.
ס׳איז אויך אזוי, דער עובד עבירה האט נאך א הויז וואס ער האט עס אריינגעלייגט אין מיין הויז. נישט עקזעקטלי, דער מענטש ארבעט דאך מיט, יא, ער שטייט דארט און ער האלט זיין האנט אויסגעשטרעקט. ס׳קען זיין טאקע אז דער בעל הבית עפנט אויף זיין טיר פארשפארט, און ער עפנט שנעל אויף זיין טיר אז דער מענטש וואס טראגט זאל עס קענען אראפלייגן אין רשות היחיד. איז ער טאקע אויך מסייע לדבר עבירה.
הלכה ח: עקירת גופו בחפץ שעליו
אקעי, דאס איז די הלכה. זאגט ער ווייטער איז אזוי: היה עומד באחד משתי רשויות אלו, א מענטש שטייט אין איינע פון די צוויי רשויות. אונז האבן די גאנצע צייט געזאגט “אחד משתי רשויות אלו”, די גמרא למשל זאגט, איר האט אפשר שוין געכאפט אין די גמרא׳ס, דער עני עומד בחוץ, מ׳רעדט שוין מיט די גמרא׳ס, דער רמב״ם רעדט מער מופשט׳דיג, יא. איינער שטייט אין איינע פון די צוויי רשויות, ונתן חבירו חפץ בידו או על גבו, איינער האט ארויפגעלייגט אויף זיין האנט אדער אויף זיין פלייצע האט איינער ארויפגעלייגט עפעס, ויצא בו באותו חפץ לרשות שניה ועמד שם, ער איז ארויסגעגאנגען מיט דעם חפץ און ער האט זיך דארטן אוועקגעשטעלט, איז ער אויך חייב. איי, ס׳איז נישט געווען קיין עקירה, דער חבר האט עס ארויפגעלייגט אויף אים? זאגט דער רמב״ם, ער האט דא א חידוש וואס דאס איז געווען די עקירה. מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, ווען ער האט אנגעהויבן וואקן מיט די חפץ וואס ליגט אויף אים, איז די עקירה איז די חפץ מוציא הרשות. טאקע, אן הכי נמי, דער חבר האט פארדעם געטון אן עקירה, אבער ווען ער הייבט זיך אן רירן מיט די זאך וואס ליגט אויף אים, רירט ער זיך מיט די זאך, דאס איז די עקירה.
און ווען ער שטעלט זיך אוועק, ויצא בו באותו חפץ, ווען ער שטעלט זיך אוועק מיט די חפץ וואס הענגט אויף אים, דאס איז די הנחה, הנחת החפץ בקרקע שעמד בו. ס׳איז טאקע נאר נאך דעם וואס אונז ווייסן די הלכה אז ידו של אדם איז אזוי ווי ד׳ אמות, יא, ממילא ס׳איז שייך עקירה און הנחה. זאגט מען אז די עקירה און הנחה איז סיי ווען ווען ער וואקט מיט דעם. ס׳איז קאנעקטעד מיט דער הלכה, אבער עס איז נישט נאר דעם, נאר די עקירה גופא של אדם אליין. האסט… האסט עקירה.
דיון: דער רעדזשיסטער רוקט זיך
ווייל דער רעדזשיסטער רוקט זיך, ווען דער רעדזשיסטער רוקט זיך מיט… דער יידישער… אלעס וואס רוקט זיך מיט, רייט? רייט, רייט. און זאג נישט אז ס׳איז געווען אזוי בדרך קלי, ס׳איז געשען פון זיך אליין, ס׳איז נישט געווען קיין עקירה ווייל ס׳איז גארנישט ער האט נישט עוקר געווען ממש, אבער די עקירה אן זיך מיט די זאך וואס ליגט אויף אים, הייסט עקירה. ס׳גייט מיט א פאק, און אפילו ער האט נישט אראפגעלייגט די זאך פונעם גופו, פונעם וועג, הייסט עקירה אדער הנחה. עס איז נאך פלאך.
דיון: “על גביו” ווייזט אז גוף = יד
לפיכך קומט דאס ארויס, דארף שטיין. יא. לפיכך, המוציא חפץ שבידו על גביו. א מענטש וואקט מיט א חפץ, ער גייט ארויס פונעם רשות ווי ער איז מיט דער חפץ שבידו על גביו, אבל לא יעמוד בשני… ער גייט ארויס פון שיש… ער שטייט אין רשות היחיד לאמיר זאגן, ער גייט ארויס אין רשות הרבים, ער קומט גלייך צוריק אין רשות היחיד. אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, אפילו ער האט געטוהן מערערע מאל פטור, ווייל עס דארף זיין א צייט ווען ער איז מנוח, ווען ער סטאפט דעם וואקן. לפישע אקר, ער האט טאקע עוקר געווען אבער לא הניח, ווייל ער איז נישט…
איז דא א שיעור ווי לאנג דער הנחה איז? אט אזוי, ער גייט ארויס אין גאס און ער בלייבט דארטן פאר א מינוט, הייסט עס שוין יא א הנחה? יא, מען גייט זען, ער דארף זיין בכוונה… אה אה. אפילו עומד לפוש, אפילו… א מעשה שלא עמד, אפילו ער האט זיך אפגעשטעלט פאר א רגע, ווייל ער וואלט מסתקן זיין דעם משא שלא יפול. דאס איז א גרויסער חידוש, ווייל אפילו ער איז אפגעשטעלט געווען פאקטיש…
אז ער איז פטור… ווייל דאס זיך אפשטעלן איז נישט געווען, פיין ער דארף אפלייגן די זאך… ס׳איז א חלק פון די וואקן, יא, אזוי ווי ער… אינדערצווישן פיקסט ער די משא עס זאל נישט אראפפאלן. ער איז נאך אלץ פטור, פונה למעשה ער איז חייב, עד שיעמוד לנוח. נאר ווען ער רוט זיך אפ דעמאלטס איז דא די ווארט הנחה. ער מאכט הנחה אויף זיך, ער מאכט הנחה אויף זיין גוף, מאכט ער אויטאמאטיש די הנחה אויף די חפץ וואס ער האלט מיט זיך. אבער אז ער שטעלט זיך אפ און אין זיין קאפ האלט ער נאך אינמיטן וואקן, ער האט פשוט געמאכט אן הפסקה, איז נישט געווען קיין הנחה.
יא, די גמרא זאגט יא, עומד לפוש, יא, אז ער דארף זיך אפרוען ער זעצט זיך אוועק, ווען ער זעצט זיך אוועק איז דאס א מונח… אויב אזוי איז דא אן הנחה. אה, דא איז א גוטער תירוץ, ווייל דא איז געשטאנען “על גביו”, זעט מען אז דא “על גביו” איז דאס זעלבע ווי ידו. יד איז לאו דווקא, נאר די גאנצע גוף. ס׳איז אינטערעסאנט אז זיי האבן שוין געהאט אין זייער מויל, און זיי האבן שוין געהאט… יא, דאס זעט מען על גביהם, יא. אפשר א גוף פון א מענטש איז יא א ד׳ על ד׳, נאר די יד איז א חידוש. א גרויסער מענטש, א נארמאלער מענטש איז נישט ברייט ד׳ על ד׳? נישט די מענטשן וואס איך קען. פרעה איז געווען ברייט אזויווי די לענג, אבער רוב מענטשן זענען לאנג די אלע טפחים. א נארמאלער מענטש איז נישט גראב פיר טפחים? איך מיין אז יא. ס׳ווענדט זיך סך הכול וויפיל עצמות מ׳דארף טשעקן.
הלכה י: הרץ פטור עד שיעמוד — המהלך מעט מעט כעוקר ומניח
והחיים, מי שהוציא חביתו על כתפו ורץ בה, אפילו כל היום, אויב ער וואקט א גאנצן טאג, איז ער פטור, אינו חייב עד שיעמוד. ער ווערט נאר חייב ביז ער שטעלט זיך אפ. אבער זאגט דער רמב״ם, ומי שהיה רץ בה, מ׳רעדט ממש ווען ער לויפט. אבל המהלך מעט מעט, אויב ער וואקט זייער שטייט, הרי זה כעוקר ומניח, ואסור.
דיון: וואס איז דער גדר פון “מעט מעט”?
וויאזוי שטימט דאס מיט די פריערדיגע הלכה, “לא יעמוד באחוזת בני חורין”? רעדט מען אויך ווען ער לויפט, ער טוט עס לויפנדיג? און וואס איז די גדר? לויפן וואס טייטש מעט מעט? יעדע טריט ווען א מענטש מאכט א טריט, יעדע טריט קענסטו זאגן איז א מניח, רייט? וואס איז די גדר? יעדע טריט הייסט א הנחה? יעדע טריט הייסט ווי יעדע מאל ער דזשאמפט הייסט עס א…
מעט מעט, איך ווייס טאקע נישט. פארוואס שטייט דא “עד שיעמוד”? דא איז דא א נייע גדר, יעצט, אז דווקא רץ. ער האט געזאגט אז ס׳דארף זיין עומד להניח. ווען ער וואקט שטייט איז ער נישט עומד להניח. אפשר זעסטו עס וועגן ער גייט מאכן פון דעם א היתר לכתחילה.
דיון: “אסור” — נישט “חייב”
אבער א מינוט, ער זאגט נישט “אסור”, ער זאגט נישט “מותר”, ער זאגט נישט “חייב”. סאו, כלאחר יד, ער זאגט אז איינער פון די מפרשים זאגט אז ס׳זעט אויס, א מענטש וואס זעט ווי ער טראגט וועט עס אויסקוקן ווייל ער גייט שטייט, וועט עס אויסקוקן ווי ער שטעלט זיך אפ. ס׳איז א חשש. אבער ווען ער לויפט, איז אויך נישט דא קיין חשש פון מראית עין.
ממילא, ווען ער לויפט, ווען ס׳איז א גרויסער צורך, ער רעדט דא לכתחילה. פריער רעדט ער ווען פטור און חייב, האט ער געזאגט אז חייב איז נאר עומד לנוח, הייסט אן אמת׳דיגע הנאה. און ווען ער גייט שטייט איז
הלכה י: ריצה כעצה למי שנתפס עם חבילה בשבת
Speaker 1:
סאו “כעוקר ומניח”, און ער זאגט איינע פון די פארענטפערס אז ס׳זעט אויס. א מענטש וואס זעט ווי ער טראגט, וועט אויסקוקן ווייל ער וואקט שטייט, וועט עס אויסקוקן ווי ער שטעלט זיך אפ, ס׳איז דא א חשש. אבער ווען ער לויפט איז אויך נישט דא קיין חשש פון מראית עין.
מיינט ווען ער לויפט, ווען ער האט א גרויסע צורך.
רייט, ער רעדט דא לכתחילה. רייט, פריער האט ער גערעדט פון פטור און חייב, האט ер געזאגט אז די חייב איז נאר עומד לנוח, הייסט אן אמת׳דיגע הנחה. און ווען ער וואקט שטייט איז ענליך צו עומד לנוח, ממילא איז עס אסור אלס מראית עין אדער וואטעווער, א סייג.
וויבאלד וואס איז די עצה? אז איינער איז געווארן שבת און ער האט מיט זיך א חבילה של כסף. איין עצה האבן מיר שוין געהאט, ער זאל עס געבן פאר א גוי. יא, דא איז דא די אנדערע עצה פון רשב״א. ער האט געלט, ניין?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זאל ער לויפן עד שיגיע לביתו, זאל ער לויפן דערמיט עד שיגיע לביתו, ויזרקנו כלאחר יד, זאל ער עס דארטן… זאל ער עס אויך מאכן א הנחה כלאחר יד, ממילא האט ער נישט עובד געווען, די הנחה איז אויך נאר אזא דרבנ׳דיגע הנחה. יא.
ס׳איז נישט קיין עקירה, ווייל די ריצה איז נישט קיין עקירה, ער האט עס מיט׳ן וואקן, ער לויפט ווייל… ער מוז אבער לויפן, ווייל גיין דא איז דא א חשש כאילו ער לעגט עס אראפ צו א עקירה והנחה. ער לויפט ביז ער קומט אן אהיים.
ווייל ס׳איז דאך א ענין פון אז ס׳זאל אויסקוקן. סאו א מענטש זאל טראכטן, ווען ס׳זעט אויס ווי ער איז עומד לנוח, ווען דו לויפסט מיט נישט איין… ווען ס׳זעט נישט אויס ווי עומד לנוח, ווען קיינער קען נישט חושש זיין, יא.
הלכה י: עמד לנוח vs. עמד לתקן – ביי ד׳ אמות ברשות הרבים
Speaker 1:
שוין, ווייטער. יעצט קומט דא אן אינטערעסאנטע הלכה. מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא צוויי סארטן הנחה, איין… סארי, צוויי סארטן סטאפן, יא. ווען א מענטש גייט מיט א חפץ, אויב ער שטעלט זיך אפ צו אפרוען, הייסט אז ער האט געסטאפט עומד לנוח. אויב ער האט געסטאפט סתם צו פיקסן, הייסט אז ער האט נישט געסטאפט. יעצט, איך טראכט אז ס׳קומט נעמען אויס אויך דאך א חומרא. יא, זאלן מיר זען.
עוקר חפץ מרשות הרבים, והולך בו פחות מארבע אמות ועמד, ער האט זיך אפגעשטעלט, ער האט געוואקט ווייניגער ווי ארבע אמות, סאו ער האט נאך נישט געטראגן די ד׳ אמות שברשות הרבים. און ער האט זיך אפגעשטעלט, און ער האט געטראגן ווייטער פחות מד׳ אמות ועמד, אפילו כל היום כולו פטור, ווייל ער האט נישט געוואקט קיין ד׳ אמות ברשות הרבים. ווייל… ווייל…
Speaker 2:
נו, זייער גוט. דו מאכסט א גאנצע…
ער האט געסטאפט יעדע…
Speaker 1:
די עמידה הייסט נישט קיין הנחה.
Speaker 2:
יא, דא זאגט ער דאך, דא זאגט ער דאך אין די רמב״ם.
Speaker 1:
אבער באלד האבן זיי געלערנט אז נישט יעדע עמידה הייסט אן עמידה. איז אויב די עמידה איז געווען נאר אן עמידה לתקן, קומט אויס אז ער האט געוואקט יא מער ווי ד׳ אמות אויף איין מאל אין רשות הרבים, איז ער דאך חייב.
מילא ווען מ׳רעדט פון עמד לנוח, אה, דא זאגט מען פונקט פארקערט. עמד לנוח הייסט אז ער האט געסטאפט פון די וואקן. ער האט געהאט איין וואק, און ער האט אנגעהויבן א נייע וואק. און יעדע וואק איז געווען ווייניגער ווי ד׳ אמות. זאגט ער אז די עמד לנוח האקט אפ צווישן די פטורי׳ט פארדעם און די פטורי׳ת נאכדעם.
Speaker 2:
אבער אין עמד לנוח איז דאך נישט קיין פראבלעם, ווייל ער איז דאך נאך ביידע אין רשות הרבים. ס׳איז נישטא דא קיין עקירה מיט הנחה.
Speaker 1:
פחות מד׳ אמות.
ווייל דא רעדט מען פון ד׳ אמות אין רשות הרבים, און ער איז נישט געגאנגען קיין רשות היחיד. אבער אם עמד לתקן משאו, אויב אבער שטעלט ער זיך ארויסשטעלן זיך פאר אן אנדערע סיבה, נאר צו פיקסן זיין משא, האבן זיי געשמועסט אז דאס הייסט נישט ווי עמד לנוח, דאס הייסט נאך א חלק פון די וואקן, א רציפות׳דיגע מהלך. הייסט ער נאך ווי ער וואקט, און ער וואקט. הייסט די נעקסטע ד׳ אמות רעכנט מען צוזאמען די פריערדיגע אמות מיט די נייע אמות. לאמיר זאגן אז ער האט געוואקט צוויי אמות און זיך אפגעשטעלט לתקן, רעכנט מען עס צוזאמען מיט די נעקסטע צוויי אמות צוזאמען, און ער האט געוואקט ד׳ אמות, חייב.
זאגט דער רמב״ם, והוא שיעמוד תחילה ארבע לנוח. ווען איז ער דען חייב? ווען נאך די צווייטע שטעלט ער זיך אראף. אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כהולך, ואינו חייב עד שיעמוד לנוח תחילה ארבע אמות. ער דארף אמאל סטאפן די וואקן.
איז אינטערעסאנט, די וואקן קען מאכן זיין סיטואציע ערגער אדער בעסער. אויב ער דארף אז ס׳זאל נישט זיין קיין הנחה, אין די נארמאלע קעיס פון הוצאה פון רשות הרבים, דעמאלטס העלפט עס אז ער וואקט נאך, ווייל ס׳הייסט מהלך לתקן. אבער דא וואס ער דארף דוקא יא זיין הנחה, ווייל אז נישט ווערט עס א לענגערע ווי ד׳ אמות און ער איז חייב, איז יא.
Speaker 2:
נו, זייער גוט. שיין.
הלכה יא: קנה או רומח – הגבהת קצה אחד
Speaker 1:
דא גייען מיר זען ווען ס׳איז נישט געהעריג אן עקירה אדער הנחה. היה קנה או רומח, א לאנגע זאך אזויווי א שטעקן, א קנה אדער א רומח, א שווערד, וכיוצא בו מונח על הארץ, און אנשטאט עס שלעפן איז דא אן אנדערע וועג, איז דא א וועג פון עס איבערדרייען די גאנצע צייט, אויפהייבן די שטעכיגע זאך, עס ארויפווארפן, און נאכדעם ווען ס׳ליגט אויפ׳ן פלאר עס נאכאמאל אויפהייבן און ארויפווארפן. והגביה הקצה האחד והקצה השני מונח בארץ, ער הייבט אויף איין עק, די אנדערע עק ליגט נאך אויף די ערד, און ער געבט עס א ווארף ארויף און פראנט, אזוי ער רוקט זיך עס פאראויס, און נאכדעם גייט ער ווייטער, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זה, ער ראולט עס אזוי אויף די וועג פון עס איבערדרייען און ווארפן. אפילו העביר החפץ כמה מילין, אפילו אזוי אויף די וועג האט ער געטראגן די חפץ א לענגערע וועג, איז ער פטור, לפי שלא עקר החפץ כולו מעל גבי הארץ, ער האט טאקע די גאנצע צייט געמאכט אז ס׳זאל ווערן שטעכיג און צוריק אראפפאלן, אבער ער האט קיינמאל נישט אויפגעהויבן די גאנצע חפץ, די חפץ איז נאך אלץ די גאנצע צייט געליגן אויף די ערד, ממילא איז נישט געווען קיין עקירה, איז ער פטור.
אבער אויב האט ער עס געטון אנדערש, משך החפץ, ער האט עס געשלעפט, ער רעדט זיך איין אז ס׳איז נאך אלץ גוט ווייל ס׳איז נאך אלץ נישט אויפגעהויבן, ס׳שלעפט זיך אויף די ערד, וגררו על הארץ, ותחילת ארבע על ארבע, איז ער יא חייב, שהמגלגל עוקר הוא, דאס ווערט אנגערופן מגלגל, און דאס הייסט יא עוקר.
דיון: פארוואס איז מגלגל אנדערש פון קנה או רומח?
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ער האט דאך אויך נישט געשלעפט מיט זיך, ס׳איז דאך די גאנצע צייט האט ער עס נאר אויפגעהויבן און געווארפן פון איין עק פון וואו ס׳ליגט צו די אנדערע עק פון וואו ס׳ליגט, אבער דא ער טראגט עס, ס׳גייט מיר נישט אן צו די טראגן איז געווען ווען ס׳איז נישט מחובד צו ס׳איז טאטשן אויף די קרקע אדער נישט, יא? צו טרעפן די עקזעקט טיפערע חילוק.
Speaker 2:
ס׳איז דאך אויך אויב א מענטש ראולט א רעדל די זעלבע וועג, יא? א מענטש… מגלגל איז גוט, פשוט, פשוט.
Speaker 1:
ס׳איז דאך א מענטש טראגט א קערידזש, וואס איז די מין טראגן אין דעם? די מגלגל איז די טראגן. מגלגל עוקר הוא. דאס איז נישט קיין הלכה אז די עקירה מוז זיין נישט טאטשינג די ערד, אבער עס מוז זיך אוועקרוקן. און מיין איך אז אפילו ביי די וואס ראול׳ן כלי, וואס אונז רופן עס נישט קיין עקירה, די כוונה איז, ער האט קיינמאל נישט אוועקגערוקט א חלק. עפעס אזוי, עס איז נישט אזוי קלאר ביי מיר.
אקעי. טאקע אינטערעסאנט. ספעציעל טראכט איך, אויב ליגט עס אין די שלוש טפחים פון די ערד, וואס לגבי לבוד זאגט מען אז ס׳הייסט א גאנצע צייט ווי ס׳ליגט אויף די ערד. איז אפילו ער איז מגלגל, הייסט עס אז ס׳ליגט א גאנצע צייט אין די דריי, ניין? אפשר דארף עס טאקע זיין א גרעסערע, איך ווייס נישט. אקעי. יא.
הלכה יב: עקירה שלא לשם הוצאה – עוקר חפץ מזוית לזוית
Speaker 1:
לפיכך… וואו האלט מען דא? אה, ווייטער. עוקר חפץ מזוית זו להניחה בזוית אחרת, ער איז אין א הויז און ער הייבט אויף א חפץ, זיין כוונה איז עס צו לייגן אין די אנדערע זייט פון די רום. קומט אויס אז ווען ער האט עוקר געווען איז געווען אן עקירה מותרת, ער האט עס אויפגעהויבן עס צו לייגן אין די זעלבע רום. און נאכדעם, ונמלך בדרך עליו, וואס ער האלט עס שוין, נאכדעם וואס ער האט געמאכט די עקירה על דעת צו לייגן אין די רום, האט ער זיך מיישב געווען און ער האט עס ארויסגעטראגן לרשות שניה, פטור, ווייל אגב ס׳איז געווען אן עקירה, אבער די עקירה איז געווען א מותר׳דיגע עקירה, ס׳איז נישט געווען קיין עקירה על שם צו טראגן אין רשות הרבים, דהיינו שלא היתה עקירה ראשונה לכך, און מען נעמט זיך אן הנחה בלא עקירה.
דיון: אויב ער קען משלים זיין די עקירה
Speaker 2:
און מיין איך אז ער קען משלים זיין אין רשות הרבים, הייסט עס ווי אן עקירה על שם טראגן צו אנדערע רשויות. דאס ארויסברענגען פון זיין גוף איז עקירה.
Speaker 1:
ניין, דא זאגט ער אז די עקירה דארף זיין אן עקירה לשם טראגן, דאס איז דאך אפשר א חשיבות פון עקירה. אקעי.
הלכה יב: הניח על חברו כשהוא מהלך
Speaker 1:
והוא עוקר חפץ להניחו על חבירו כשהוא מהלך, ער הייבט אויף א חפץ, זיין חבר האלט אינמיטן וואקן, ער גייט עס ארויפלייגן אויף אים. ואינו יודע אם ישיגנו חבירו להניח, ווען זיין חבר ענדיגט וואקן און ער שטעלט זיך אפ, נעמט ער עס אראפ פון זיין חבר. הרי זה פטור. איז דער חבר פטור.
Speaker 2:
הרי זה פטור, איז ווער פטור? ביידע זענען פטור. דער חבר איז פטור, דער עוקר אדער דער וואקער?
Speaker 1:
דער וואס האט געטון. ער האט געטון עקירת חפץ, אבער ער איז מהלך, און מיט מהלך איז נישט געווען קיין עקירה אדער הנחה. ער האט נאר געמאכט אן עקירה אז ער גייט, אבער ער האט נישט געמאכט קיין הנחה. פארוואס האט ער נישט געמאכט קיין הנחה? ווייל בעוד שירצה חברו לעמוד, ער האט נישט געמאכט א פול סטאפ, אפשר וואלט דער חבר געווען חייב, ווייל ווען ער איז געוואקט איז געווען עקירת גופו, און ווען ער שטעלט זיך אפ. אבער ער זאגט בעוד שירצה חברו לעמוד, נאך פאר דער חבר האט געמאכט די הנחה, האט ער עס אראפגענומען פון אים. משא״כ דער חבר האט געמאכט די עקירה מיטן אנהייבן וואקן, און דער צווייטער חבר האט געמאכט די הנחה. איז געווען עקירה בלא הנחה. שטימט?
Speaker 2:
וועלכע עקירה איז געווען? דער ערשטער מענטש איז געווען עוקר חפץ והניח על חברו. און דער חבר איז געווען א גאנצע צייט מהלך, ס׳איז קיינמאל נישט געווען קיין סטאבילער מענטש וואו צו לייגן די הנחה. איי, סאמהאו האט זיך עס ארויסגעדרייט? סאמהאו. מעדזשיק.
Speaker 1:
יא. ווייל ס׳איז דא די פריערדיגע דין פון אזא עקירה איז נישט געווען לשם כך.
Speaker 2:
איך זאג, ס׳קומט נישט דא אריין.
Speaker 1:
ס׳איז אויך א פיינע פלאג. יא, דא איז הנחה בלא עקירה, דא איז עקירה בלא הנחה. ס׳איז דא אן ענליכקייט, יא.
הלכה יג: זורק חפץ – קלטו קודם הנחה
Speaker 1:
יעצט גייט ער זאגן זורק זיין. א זורק חפץ מרשות לרשות, מיר האבן געשמועסט אז זורק זיין א חפץ איז תולדת מוציא. איינער ווארפט א חפץ מרשות לרשות, אויב אין די ד׳ אמות פון רשות הרבים איז ער זורק. ער ווארפט מתחלת ד׳ לרשות הרבים. אבער וואס טוט זיך אזא זאך איז געשען, קודם שנח, נאך פאר ס׳איז געשען א הנחה, נאך פאר ס׳האט געלענדט וואו ס׳דארף לענדן, קלטו אחר בידו, האט עס א צווייטער געגעבן א כאפ. אויב גאלדע כלב, כלבים האבן ליב נאכצולויפן באליס וואס מ׳ווארפט. אויב נשרף, ס׳איז אריינגעפאלן אין א פייער, פטור.
פריינט און שכן, זיי א נחשוני׳ס חבר׳ל. זיי האבן דיר יעצט געשמועסט אז ס׳דארף זיין א כירה וואס מ׳זאל ווערן באוועגט.
הלכה יג: זריקה ונח במקום שלא כפי מחשבתו — קלטה אחר, קלטה כלב, או נשרף
הרמב״ם: קודם שהניח, נאר פאר ס׳איז געשען א הנחה, נאר פאר ס׳איז געלאנדעט וואו ס׳דארף לאנדן, קלטה אחר בידו, האט עס א צווייטער געגעבן א כאפ, או קלטה כלב, כלבים האבן ליב נאכצולויפן באליס וואס מ׳ווארפט, או נשרף, ס׳איז אריינגעפאלן אין א פייער, פטור.
פארוואס? ווייל די הנחה איז נישט געווען ווי ער האט מכוון געווען. מיר האבן דאך יעצט געשמועסט אז ס׳דארף זיין אן עקירה וואס מ׳איז אוועקגעוועגן, ס׳דארף זיין עפעס א כוונה׳דיגע זאך, אבער דא איז דאך נישט די הנחה וואס ער האט מכוון געווען. ער האט מכוון געווען ס׳זאל פאלן אויף די ערד אין סוף ד׳ אמות, און דא איז עס געפאלן אין די פייער אדער געפאלן אין די הענט פון די כלב, איז ער פטור.
זאגט ער, לפיכך, דאס פארשטייט זיך, די ווארט איז דאך, ער האט געווארפן עפעס, אפילו אויב ס׳איז אריינגעפאלן אין א כלב׳ס מויל אדער אין א שריפה, אבער אויב ער האט מכוון געווען, איז ער חייב, ווייל דאס איז א הנחה. ס׳קען אויך זיין א הנחה אין א פייער. ער מיינט נאר צו זאגן, ווען ס׳איז שלא כוונתו, ווען ס׳איז געשען אנדערש ווי זיין כוונה, איז עס נישט געווען קיין הנחה וואס ער האט אין זין געהאט אויף.
הלכה יד: הנחה שאינה גמורה — חפץ קשור בחבל ואגודו בידו
זאגט ער ווייטער אזוי, הזורק חפץ מרשות לרשות, איינער ווארפט א חפץ פון איין רשות צו די צווייטע, אבער די חפץ איז נישט פריי, די חפץ איז קשור בחבל ואגודו בידו, די חפץ ליגט נאך אלץ קאנעקטעד צו די מענטש, ווייל די חפץ איז צוזאמגעבינדן צו א שטריק, און די מענטש האלט די שטריק אין זיין הענט, איז אם יכול למשוך החפץ אצלו, אויב ער האט די שטריק ממש אין זיין הענט און ער קען געבן א שלעפ צוריק צו זיך די חפץ, איז פשט אז ס׳איז קיינמאל נישט געווען קיין הנחה, ווייל ער קאנטראלט עס נאך אלץ. הנחה מיינט אז ס׳איז ארויסגעגאנגען פון זיין רשות און ס׳איז געלאנדעט. אבער דא איז נישט געווען קיין הנחה גמורה, ווייל ס׳ליגט נאך אלץ אין זיין מעגליכקייט עס צו שלעפן צו זיך. איז פשט אז ס׳איז נישט ארויסגעגאנגען, ער האט עס נישט אינגאנצן אראפגעלייגט. ממילא איז עס כמי שעקר ולא הניח.
דיון: פארוואס איז דא עקירה אבער נישט קיין הנחה?
Speaker 1: דאס איז דאך אן עקירה, יא? מ׳האט עס געווארפן. יא, אבער ער האלט עס נאך. איז נישט קיין עקירה אויך? ניין, ער זאגט כמי שעקר, ס׳הייסט, לאמיר זען. ניין, ער זאגט, איך פרעג נאר וואס.
Speaker 2: יא, ווייטער. ער האט א גוטע שאלה, וואס איז טאקע פשט? פארוואס זאגט ער אז ס׳הייסט נאר נישט קיין הנחה, אבער עקירה הייסט עס יא?
Speaker 1: די גמרא שטייט אז ער איז פטור.
Speaker 2: קען זיין ער רעדט דא באופן ער האט אויפגעהויבן די חפץ מיט די אלע קשרים, יא? נישט אז גאנץ שבת ליגט צוגעבינדן צו אים א חפץ. אפילו די עקירה איז יא געווען, ער האט אויפגעהויבן די חפץ מיט די בענדל, אבער די הנחה איז געווען ווייל די בענדל בלייבט אין זיין האנט.
Speaker 1: אקעי, די לחם משנה פרעגט מיין קשיא, און ער זאגט מיין סארט תירוץ. ס׳הייסט יא? העלאו? אויב ס׳איז געווען שווער, איז שוין. ער האט געהאט מיין דרך. לענין עקירה הייסט עס עקירה.
אקעי, עניוועיס, איך בין נישט דער ערשטער משוגענער. איך האב אן שווער איז שווער. וואס איז די סטארי? אקעי, שוין.
הלכה טו: זורק בתוך ידו של חבירו — עמד במקומו או נעקר ממקומו
זאגט דער רמב״ם ווייטער, הזורק, נאך א בתוך ידו של חבירו, ער ווארפט עפעס וואס האט געלאנדעט אין זיין חבר׳ס האנט, איז אזוי, אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, אויב ער שטייט דארטן ווי ער איז און ער האט עס געכאפט אין זיין האנט, איז הזורק חייב, שהרי עקר והניח, ער האט עוקר געווען און מניח געווען, און מיט׳ן ווארפן אריין אין יענעם׳ס האנט האט ער געמאכט הנחה אין יענעם׳ס האנט. אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה, אויב נאכדעם וואס ער האט אנגעהויבן ווארפן האט זיין חבר זיך גערוקט און ער האט עס געכאפט נישט דארטן ווי ער איז געווען ווען ער האט עס ארויסגעווארפן, איז ער פטור. פארוואס? ווייל ס׳איז נישט קיין הנחה, ווייל ס׳איז געווען הנחה במקום ש… אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, אז ער האט נישט געזען אויף די הנחה, דער צווייטער האט געמאכט די הנחה.
הלכה טו (המשך): הזורק וקלטו — ער לויפט עס נאך
הזורק, א מענטש ווארפט עפעס, פארוואס האבן מיר רשות הרבים משוגעת, ער לויפט עס נאך. איי, וואס ווארפט ער? ער שפילט באלי. ער ווארפט עס, און ער לויפט עס נאך, און ער כאפט עס ברשות אחרת, אויר ד׳ אמות, איז דאס פטור. פטור.
פארוואס? מ׳וואלט געקענט זאגן אז ווען ער האט עס געווארפן האט ער געמאכט א עקירה, און ווען ער כאפט עס מאכט ער א הנחה. אבער מ׳קוקט אונז נישט אן אזוי, פארוואס? כאילו נעקר אחר וקבלו. אונז קוקט אונז אן ווי א צווייטער האט עס געכאפט. פארוואס? אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה.
חידוש: המקום הנחה צריך להיות ראוי לנוח בשעת עקירה
אהא, סאו דאס איז כאילו נאך א טעם פארוואס ער איז פטור. נישט אזוי ווי איך האב געזאגט, אויב ס׳איז אזוי ווי איך האב געזאגט אז יענער האט געמאכט די הנחה, דאן וואלט ער, ווען ער מאכט אליינס די הנחה, וואלט ער געדארפט זיין חייב. דו פארשטייסט? ניין. וויבאלד בשעת ער האט עס געווארפן, איז די פלאץ וואס ער גייט עס כאפן האט נישט עקזיסטירט. ס׳איז נישט געווען ראוי לנוח, ווייל ער האט געדארפט לויפן.
Speaker 1: אבער ער איז נישט ראוי, ער וואלט געקענט פאלן אויף די פלאר.
Speaker 2: זייער גוט. אויב ס׳וואלט געפאלן אויף די פלאר, איז נישט וואו ער האט עס געוואלט לייגן.
Speaker 1: אהא.
Speaker 2: אזוי ווי מ׳ווארפט צו א מענטש, און יענער מענטש איז נישט דארט געווען. פארוואס? די עקירה און די הנחה זענען צו שטארק אפגעטיילט. ווייל יא, די גמרא איז טאקע א ספק, אבער דער רמב״ם פסק׳נט אז ס׳איז א ספק איז דאס פטור, ווי דער רמב״ם זאגט, מ׳קען נישט געבן קיין חיוב חטאת פאר א מענטש מיט א ספק. אין הנחה גמורה אלא שהניח החפץ במקום שראוי לנוח בשעת עקירה. זייער גוט.
הלכה טז: זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע
זאגט דער רמב״ם ווייטער אזא הלכה, זורק מרשות היחיד לרשות היחיד, איז לכאורה פטור, יא? וואס טוט זיך אז ס׳איז געווען אינמיטן רשות הרבים באמצע, און ס׳איז דורכגעלאפן די רשות הרבים? דו האסט צוויי הייזער, און אינמיטן איז דא רשות הרבים, און ער ווארפט פון איין פענסטער צו די אנדערע פענסטער. וואלט מען לכאורה געזאגט אז ער האט יא מעביר געווען, ער האט געטראגן פון רשות היחיד צו רשות הרבים, און פון רשות הרבים צו רשות היחיד, אזוי וואלט מען עס געקענט אפלערנען. אבער ס׳ארבעט נישט אזוי. אפילו עבר החפץ באויר רשות הרבים, הרי זה פטור. זאגט דער רמב״ם, פארוואס איז ער פטור? ווייל ס׳איז נישט געווען קיין עקירה והנחה פון רשות הרבים צו רשות היחיד, ס׳איז געווען א עקירה והנחה אין רשות היחיד.
אבל אם היה האויר פחות משלשה — חייב
זאגט דער רמב״ם, ואף על פי שעבר באויר רשות הרבים, דאס איז נאר ווען די זריקה איז געווען א ביסל א הויכע פלאץ. אבל אם היה האויר פחות משלשה, אויב אין די רשות הרבים איז געווען פחות משלשה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו, פארוואס גייט ער אוועק פון… ונח על גבי משהו צוריק אין רשות היחיד, רייט? איך ווייס נישט, אפשר דארף עס יא זיין נח על גבי משהו אין רשות הרבים, ער האט געווארט א גאנצע צייט אז עס קען נישט זיין קיין הנחה. ניין, אבער אונז זאגן אז ווען ס׳איז ריטשט למטה משלושה איז לבוד, הייסט עס ווי ס׳איז געווען אויף די פלאר. ס׳איז נאך א האלב סטאפ, ס׳דארף זיין א הנחה. אה, עפעס א משהו, די חידוש איז אז ס׳איז דא משהו און נישט קיין ט״ד על ט״ד, אבער ווייל ס׳איז בתוך שלושה הייסט עס כלבוד ארץ, אבער עפעס א הנחה מוז עס זיין, ס׳פליגט דאך. דאס איז ווי דער מענטש וואס האט געהאלטן אין איין וואקן.
דיון: פארוואס איז ער חייב אויב ס׳איז נישט געווען זיין כוונה?
Speaker 1: אבער איך פארשטיי נישט, אויב דא די ווארט ונח על גבי משהו, קודם כל ס׳איז נישט געווען זיין כוונה, ער האט געוואלט ווארפן פון רשות היחיד צו רשות היחיד.
Speaker 2: ניין, ער האט געוואלט ווארפן פון רשות היחיד צו רשות היחיד דרך רשות הרבים.
Speaker 1: יא, אבער ונח על גבי משהו אין רשות הרבים און נאכדעם איז עס געפלויגן ווייטער? ס׳האט געסטאפט אין רשות הרבים.
Speaker 2: ס׳איז געפארן די גאנצע, אבער ס׳האט דא צוויי סטאפס, ס׳האט געמאכט א סטאפ אינמיטן, אויף דעם סטאפ איז ער חייב.
Speaker 1: אפילו ס׳איז נכר אונז גלויבן אונז אים, ס׳האט געטאטשט עפעס אינמיטן און ס׳איז געפארן ווייטער צו רשות היחיד האחרת.
Speaker 2: די סטאפ, נישט נאר געטאטשט, געסטאפט. נח, עקירה משום נח ברשות הרבים, אונז קוקן עס אן ווי כאילו ס׳האט געסטאפט אין רשות הרבים, וחייב. אבער ס׳דארף זיין נח על גבי משהו.
Speaker 1: יא, ס׳איז א הנחה, ס׳איז קלאר אז ס׳מוז זיין א הנחה, ס׳איז נישט געווען קיין הנחה.
חידוש: הנחה שלא כוונתו אבער חלק מהמעשה — חייב
דאס וואלט געווען די חידוש דא, אז אפילו ס׳איז נישט געווען זיין כוונה אז ס׳זאל זיין א הנחה אין רשות הרבים, ווייל ער האט נישט געוואלט אז ס׳זאל זיין א הנחה אין רשות הרבים, פארוואס זאלן מיר זאגן אז ער האט נישט געוואלט האבן די הנחה? ס׳איז געווען א הנחה וואס ער האט נישט אינטענדעד. אונז האבן שוין פריער געהאט, נישט די הנחה וואס ער האט געטראכט פון, און ס׳איז געווען, אבער דא האבן זייער א קלארע לוח וואס זאגט ווען א מענטש וויל מאכן א לענגערע מאוומענט און ס׳איז געווארן א ראקערט, איז דאס א חלק דערפון. יא.
זאגט דער רמב״ם חייב, אזוי, ס׳איז אבער פארקערט.
הלכה יז: זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — פארקערט
זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור, אבער אויב אין רשות היחיד, אם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ ברשות היחיד, אפילו חזר ונתגלגל לרשות הרבים השניה, הרי היא כמי שהניח ברשות היחיד, לפיכך חייב. ווייל די רמב״ם זאגט עס אזוי קלאר ארויס, מען קען עס פארשטיין.
הלכה יח: המעביר ד׳ אמות בשתי רשויות הרבים — מצטרפים
די רמב״ם זאגט, המעביר ארבע אמות ברשות הרבים זו וברשות הרבים השניה… צוריק צו די ענין פון ד׳ אמות ברשות הרבים. ד׳ אמות ברשות הרבים איז נישט נאר ווען די ד׳ אמות איז אין איין רשות הרבים, נאר אפילו ער וואקט ד׳ אמות און אינצווישן איז דא עפעס א הפסק פון די רשות הרבים׳ס, עס איז דא א רשות היחיד אדער אן אנדערע רשות, אבער אויב ביידע צוזאמען האט ער געוואקט ד׳ אמות ברשות הרבים, איז ער חייב. מהלך ארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים.
לערנען מיר נאך א חיוב וואס איז מיט רשות הרבים, אויב וואלט עס געסטאפט אין די רשות שביניהם, וואלט געהייסן אז ער האט נישט געטראגן ד׳ אמות ברשות הרבים, ווייל עס איז געווען עפעס א הפסק אין די ד׳ אמות. אבער אויב די גאנצע ד׳ אמות האט ער געוואקט, יא.
יעצט קען מען לערנען אז עס איז דא איין אופן וואס מען איז יא חייב מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, וואס אפילו מיר האבן געלערנט אז מען איז נישט חייב, נאר אויב עס איז דא א הפסק אויף אן אופן פון ג׳ טפחים וכדומה. יעצט קען מען לערנען אז עס איז דא יא איין אינטערעסאנטע יוצא מן הכלל, וואס אפילו מען ברענגט א חפץ פון איין רשות היחיד צו קראסעס די סטריט צו די נעקסטע רשות היחיד, און אינמיטן איז דא רשות הרבים, איז ער חייב. יא.
הלכה יט: המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — חייב
המושיט, איינער דערלאנגט, ער שטרעקט אויס צו זיין חבר מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, חייב. אפילו הושיט למעלה מעשר ברשות הרבים, אפילו ער האט מושיט געווען למעלה מעשר ברשות הרבים, לכאורה וואלט ער געדארפט זיין פטור לויט די כלל וואס מיר האבן דזשאסט געלערנט, ווייל עס איז נישט געווען קיין הנחה אין די רשות הרבים. איז אבער דא דא א חידוש אז מען איז יא חייב. וואס איז די חידוש דא אז מען איז יא חייב? איז דא א הלכה אזא, פארוואס? אז די מלאכות האט צו טון מיט וויאזוי עס איז געווען אין די משכן, און אזוי האט מען געטון אין משכן. איז נישט געווען קיין הוצאה, עבודת הלוים במשכן, מושיטים הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות.
לכאורה, עגלה ועגלה איז רשות היחיד. אן עגלה איז א רשות היחיד, און די מדבר דארט אינדרויסן איז געווען רשות הרבים. איז אייביג די עבודת ההוצאה פון די לוים איז געווען טראגן פון רשות היחיד לרשות היחיד. רשות היחיד צו רשות היחיד דורך רשות הרבים, ומחייב דוקא במוציא, ווייל אזוי איז געווען די מלאכה.
מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
און אזוי האט מען געטון אין משכן, איז נישט קיין הויז עבודת הלוים במשכן, מושיטים את הקרשים מעגלה לעגלה. ווי שטייט אין רמב״ן, שתי עגלות, לכל עגלה ועגלה רשות היחיד. אן עגלה איז א רשות היחיד, און די מדבר דארט אין די מדבר זענען געווען די רשות הרבים. איז אייביג די עבודת ההוצאה פון די לוים איז געווען טראגן פון רשות היחיד צו רשות היחיד דורך רשות הרבים, און מ׳איז מחייב. דוקא מושיט, נישט זורק. דוקא מושיט, ווייל אזוי איז געווען די מלאכה.
ס׳איז אינטערעסאנט, איך האב עס נאכנישט געהאט אזוי ווי אזא… יא, נארמאלע אופן איז פטור, אבער ווען דו טוסט עס פונקט אין די וועג ווי מ׳האט געטון אין משכן, דעמאלטס איז חייב. זאגט ער, במדה ובמדה ובמשורה שהיתה רשות היחיד באורך רשות הרבים. ס׳דארף זיין ממש אז ס׳איז עקזעקטלי די וועג וויאזוי די לוים האבן עס געטון אין משכן. מילא, במדה ובמדה ובמשורה שהיתה רשות היחיד באורך רשות הרבים, זיי זענען אויסגעשורה׳ט איין עגלה אונטער די אנדערע אויף די לענג פון די רשות הרבים, כמו שהעגלות, אזויווי די סדר איז אז די עגלות מהלכות. טראכט די עגלות צב וואס די לוים האבן געהאט, ס׳איז געשטאנען איינס אונטער די אנדערע, און זיי האבן געדארפט אויספאקן די משכן, האבן זיי אלע געפארקט איינער אונטער די אנדערע, און איינער האט איבערגעגעבן פאר די אנדערע.
אבער המושיט שתי רשויות בשני צדי רשות הרבים, ס׳איז נישט געווען באותו אופן וויאזוי די לוים האבן עס געטון. דאס איז בשני צדי רשות הרבים, און רשות היחיד ביי די צוויי זייטן פון די רשות היחיד׳ס, אפילו ער מושיט׳ט פון רשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו, איז ער פטור, ווייל ס׳איז נישט ענליך צו די עבודת הלוים במשכן. גייט מען צוריק צו די רעגולער הלכה אז ס׳איז נישט געווען קיין הנחה ברשות הרבים, נאר ס׳איז געווען מרשות היחיד לרשות היחיד, איז פטור.
און ער רעדט אזויווי די פאל פון די משנה, אז ס׳איז דא צוויי אידן וואס האבן א פארטש, צווישן זייער פארטש איז דא רשות הרבים, און זיי זענען מושיט צווישן זיך. איז אויב זיי זענען אויף די זעלבע בלאק, זעלבע זייט פון די בלאק, זענען זיי חייב. אקראס די סטריט איז ער פטור.
שכח והוציא ידו – פארגעסן און ארויסגעטראגן
זאגט די הלכה ווייטער, שכח. א מענטש האט פארגעסן, ער האט פארגעסן וואס, ער האט פארגעסן אז ס׳איז שבת, אדער ער האט פארגעסן אז ער האלט עפעס, הפושט ידו ומלאה פירות, ער האט פארגעסן אז ער טראגט עפעס, ער האלט אין זיין הענט פירות, און ער שפרייט עס אויס, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה, ער שטייט אין רשות הרבים, און ער נעמט פון איין חצר און ער וויל אריינטראגן אין די נעקסטע חצר די פירות, אבער ער האט פארגעסן אז ער האלט פירות אין זיין הענט. ונזכר קודם שיכניס, ער האט זיך דערמאנט נאך פאר ער האט עס אריינגעברענגט אין די נייע רשות, האט ער זיך דערמאנט, “יא, שבת”. והרי ידו תלויה באויר רשות הרבים, זיין הענט איז אבער אין די אויר רשות הרבים, ער איז שוין ארויסגעגאנגען פון די ערשטע רשות. איז די שאלה וואס זאל ער יעצט טון? זאל ער זיין ימינך ה׳ נאדרי בכח, ער זאל נישט צו ענדיגן ווייל ס׳איז א הנחה? ניין, זאגט מען ער זאל צוריקגיין צו די חצר, די ערשטע חצר, ומחזירה לחצרו, און מ׳זאגט נישט אז יעצט הייסט עס ווי ס׳איז יעצט דא א עקירה פון רשות הרבים און א הנחה אין זיין חצר, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין עקירה, די עקירה איז געווען א פארגעסענע זאך.
דיסקוסיע: וואס מיינט “שכח”?
יא? ווייל הוציאה משכח, יא? ווען ער האט געמאכט די עקירה, איז נישט געווען קיין אווערנעס, ער האט פלעין אויפגעהויבן זיין הענט, אה, ס׳איז דא דערין פירות, ער האט נישט אין זין געהאט גארנישט. שכח אז ס׳איז שבת, ער האט זיכער געדענקט… שכח אז ס׳איז שבת, דאס איז די ווארט? ניין, שכח אז ער האט עפעס אין זיין הענט, ער וואקטס אהיים.
שכח אז ס׳איז שבת. דו האלטסט אז מ׳טראכט אז ס׳איז דא מענטשן וואס פארגעסן וואס זיי טוען? זיי זאלן נאך שטראפן איינעם פאר א זאך וואס ער האט געטון ווען ער האט פארגעסן? דאס איז די אינטערעסאנטע הערה.
ניין, שכח מיינט ער האט פארגעסן שבת, ווייל דאס איז א טעות קוואל נישט, ער זאגט נישט כדי שלא תעשה מחשבתו. דער רמב״ם זאגט, ער טאר נישט אריינלייגן אין זיין אייגענע חצר צוריק. ער זאל טאקע אריינלייגן אין זיין אייגענע חצר. אגב, יעצט ברענגט ער פון רשות הרבים צו רשות היחיד כלי, דעמאלטס טאקע טערעץ וואס איז, די עקירה איז געווען אן כוונה, בשוגג, און יעצט גייט ער שוין אריין במזיד. אבער ער טאר נישט להכניס לחצר אחרת, טאר ער דאס נישט. פארוואס? אגב, אז נכלל איז נישט חייב מדאורייתא, ווייל ער האט פארגעסן בשעת עקירה, כדי שלא תעשה מחשבתו בשעת קריאה, אז למעשה בשוגג האט ער געמיינט געוואלט דאס טון, און ס׳איז נישט אז למעשה קען ער טון שבת אזא זאך ווי ער האט געטון. אבער דו זעסט קלאר אז ס׳איז נישט געווען א מחשבה צו ברענגען די פירות צו יענע חצר. ער האט פשוט פארגעסן אז ער האט פירות אין זיינע הענט, ער האט פארגעסן אז ס׳איז שבת. ער האט בכלל נישט געטראכט אז ער גייט טון נישט קיין זאך אין שבת.
הוציא במזיד – אסור להחזיר
אהא, און דאס איז דוקא בשוגג האבן די חכמים געלאזט דאס צוריקברענגען לחצר השניה, איך מיין לעיסה חצר. אבער ואם הוציא במזיד, הרי זה אסור להחזירו, ס׳איז אסור דאס צוריקברענגען. אלא תהא ידו תלויה עד שתחשך. זאל ער בלייבן דארטן הענגען עד שתחשך. יא, און נאכדעם וועט שוין זיין “ולא תלין נבלתו”, שטותים. יא, ביז מוצאי שבת, יא.
א מענטש קען שטיין פון שבת אינדערפרי ביז נאכמיטאג אזוי? א גרויסער קידוש השם. אזוי ווי דער שינאווער רב וואס איז געזעסן מיט זיין זאק, די באקאנטע מעשה. יא. דאס איז, מ׳קען מיר לערנען אפאר הלכות פון כוונה.
נו, יעצט זאג איך דיר, און דא שטייט אויך אז דער רבונו של עולם וויל נישט אז ס׳זאל געשען זיין כוונה. נעשית מחשבתו. ס׳האט צו טון מיט דעם אז שבת איז אלעס מלאכת מחשבת, דאס איז דאורייתא.
כוונה ומעשה – נתכוין לזרוק שמונה ונח בארבע
שוין. המתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, א מענטש האט אין זין געהאט ער וויל אז די זאך זאל אנקומען דארטן, א ספעציפישע פלאץ אין רשות הרבים, און ס׳איז אינדרויסן פון די שמונה אמות. למעשה איז אים נישט געלונגען, ונח החפץ בסוף ארבע אמות, איז ער חייב. פארוואס? שהרי נעשה שיעור המלאכה. שיעור המלאכה איז ארבע אמות. מ׳רעדט דא חומש וואטעווער, אבער דאס רופט מען די גאנצע צייט ארבע אמות. ונעשית מחשבתו. ער האט געוואלט ווארפן א שיעור, און ער האט געווארפן א שיעור. שהרי דבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. ווען ער האט אין זין געהאט אז ס׳זאל אנקומען ביז סוף שמונה, איז נישט פשט אז ער האט דעמאלטס געטראכט אז ס׳זאל נישט זיין אין די ארבע. ער האט געמיינט ארבע פלאס, ארבע און נאך איינס און נאך איינס און נאך איינס ביז סוף שמונה. אבער ווען ס׳איז געפאלן אין סוף ארבע, איז נישט פשט אז ס׳איז נישט געשען מחשבתו, ס׳איז געשען מחשבתו, ווייל ער האט געוואלט ס׳זאל פאלן די אלע פיר, ער האט געוואלט ס׳זאל פאלן מער. ער האט נישט באקומען זיין פול, היינו דאמרינן “חצי שיעור אסור מן התורה”. אבער ס׳איז געשען מחשבתו.
אבער אויב ס׳איז געווען פארקערט, נתכוין לזרוק ארבע וזרק חפץ ונתחב בסוף שמונה, פטור, וישל נח במקום שלחשוב שטעבר בוי. ווייל ס׳איז געפאלן ערגעץ וואו ער האט בכלל נישט געטראכט אז ס׳וועט זיין דארטן, וכל שכן שהניח האט ער זיכער נישט געטראכט אז ס׳וועט דארטן זיין די הנחה. הייסט עס נישט ווי די הנחה איז נישט געשען במקום שנתקיימה מחשבתו, ס׳איז נישט געווען דארטן ווי ער האט געפלאנט.
חשב שיונח בכל מקום שירצה – יש ברירה
לפיכך, אם חשב על זריקה שיונח החפץ בכל מקום שירצה, אויב ער האט נישט געזאגט א ספעציפישע פלאץ, נאר ס׳איז געווען א זריקה וואו אימער ס׳וועט זיין, מ׳רעדט אזוי לאנג ווי ער האט געוואלט אז ס׳זאל זיין מער ווי ד׳ לכאורה. אויב ער האט געמיינט א קליינע זריקה אין ד׳, איז ער פטור, ווייל ס׳איז א שוגג דעמאלטס. אבער מ׳רעדט דא אז ער האט געוואלט עניוועי אין דרויסן פון ד׳, איז ער דעמאלטס חייב, ווייל דעמאלטס זאגט מען אז ס׳איז יש ברירה, וואו אימער ס׳האט געלאנדעט, דארטן איז געווען נתקיימה מחשבתו. ס׳איז ברירה, דאס איז געווען זיין כוונה, אז ס׳זאל פאלן.
אין אנדערע ווערטער, איינער שפילט באל, און ער האט נישט קיין שום ענין וואו ס׳זאל פאלן, ער ווארפט עס, וואו ס׳וועט פאלן, דארטן איז געווען זיין רצון.
דיגרעסיע: באל און הנחה
מ׳דארף טראכטן וועגן באל. קען זיין אז א באל איז עפעס וואס לאנדעט קיינמאל נישט. א באל איז עפעס א זאך וואס שפרינגט ארום, סאו קען זיין אז ס׳איז נישט געווען קיין עכטע הנחה. דו ווילסט דאך אנקומען דארט, דו ווילסט עס כאפן. ניין, אבער אפילו א באל באונסט אייביג גלייך ווייטער. ס׳איז אזוי ווי מ׳האט פריער ארויסגעברענגט די גרירת דבר, גלגול דבר.
זורק ונתגלגל – ווארפן און עס ראלט
אקעי, זורק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות. וואס טוט זיך אזא זאך? א מענטש האט געווארפן לתוך ארבע אמות, און ס׳האט זיך ארויסגעראלט חוץ לארבע אמות. איז ער פטור, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין מלאכת מחשבת דארט, ער האט נישט געזאגט קיין מלאכה, ער האט געזאגט אז ס׳זאל זיין אין די ארבע אמות.
וואס טוט זיך פארקערט? זורק לחוץ לארבע אמות, אבער ס׳האט זיך צוריק אריינגעראלט, ס׳איז צוריק אריינגעקומען אזויווי א באל, לאמיר זאגן טאקע דא שטימט א באל. ער האט געווארפן חוץ לארבע אמות, און ס׳האט זיך צוריק אריינגעראלט תוך ארבע אמות, און דארטן האט עס געסטאפט אין די ד׳ אמות. איז אזוי, אם נח אגב מהלכו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל, איז אזוי, אויב האט עס נישט אין דרויסן געווען קיין הנחה און ס׳האט זיך גלייך צוריק אריינגעראלט, דעמאלטס לכאורה איז ער פטור. אבער אויב האט עס יא געלאנדעט פאר א קורצע צייט אין חוץ לארבע אמות, קיין חילוק וויאזוי ס׳איז געלייגט, דעמאלטס איז ער יא חייב, ווייל ס׳איז געווען א הנחה אין חצר ד׳ אמות. אפילו נאכדעם איז עס צוריק אריינגעקומען, איז גארנישט נישט נוגע, ווייל אין די מינוט וואס ס׳איז געווען די הנחה האט זיך עס געענדיגט.
וויאזוי מ׳לערנט נאך בכלל? אויב ס׳האט בכלל נישט געלאנדעט, ס׳איז גלייך צוריקגעקומען. אה, אין אזא פאל איז ער פטור. איי, גוט, ס׳איז דאך נישט געווען קיין הנחה בתוך חצר ד׳ אמות.
געוואלדיג. אקעי, ס׳איז דא קיין פרק י״ג. אקעי, לאמיר אנהייבן אויף די נעקסטע.
הלכות שבת פרק י״ג – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/jvri92feqsbrefu5ns4mn/DR126-_.mp4?rlkey=g8jxyyt01dfkhotyn69sjjdmj&dl=0