האמונה שהשכינה היא המתפללת (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
שיעור על תורת הבעש״ט: שכינה, אמונה ותפילה
—
א. יום טוב — יום כללי
הענין: יום טוב אינו פשוט שמחה — אלא שהיום הוא כללי, הוא כולל מציאות רחבה יותר. יום רגיל הוא “שמים קטנים” — השמים של אותו יום בלבד. אבל יום טוב הוא כאשר עוסקים בשמים כולם — שנה שלמה, עולם שלם.
מקור: הרש״ש לומד על “בראשית ברא אלקים את השמים” — השמים של כל יום הם שמים קטנים (“זונדה אותו יום”), אבל השמים באופן כללי הם שמים רחבים יותר.
לכן אין סתירה בין דין ליום טוב (כמו ראש השנה), או בין אבלות ליום טוב (כמו תשעה באב שנקרא גם “מועד”). שניהם רגעים כלליים — הם עוסקים בענינים רחבים וגדולים יותר, לא רק בפרט של היום.
חילוק: כל תפילה של כל יום גם “בונה ומתקן בכלליות” — אבל החילוק הוא שביום רגיל זה פרט חדש, לא עולם חדש. יום טוב הוא כאשר הפרט נכלל במסגרת גדולה יותר.
—
ב. ד׳ כוסות — שיטת הגר״א
מוזכר שיעור קודם (לפני פורים) על גאולה פרטית וגאולה כללית, המחובר לד׳ כוסות.
הגר״א אומר ש״וגאלתי” הוא הלשון השני של גאולה, ו״ולקחתי” הוא טעות סופר במדרש — אינו שייך לד׳ לשונות. השיטה אינה מתקבלת כמחייבת — כל אחד לפי שיטתו צריך ללמוד כך. נמצא גם כמעט מפרש על הבעש״ט שמסכים בערך (לא ממש) עם חלוקת ד׳ כוסות.
—
ג. קיצים, סדר הבריאה וגאולה
הענין
יש סדר בבריאה — מסגרת טבעית כיצד הכל הולך. זה מה ש״קץ” פירושו — לא שהכל קורה מאליו, אלא שיש מסגרת כללית.
מקור — המגיד מקוז׳ניץ (עבודת ישראל)
הוא אומר הרבה פעמים שיש סדר — “סדורים מששת ימי בראשית” — הכל כבר מסודר מראש. אבל מלבד זה יש סדר של בחירה. זה קשור לכלל של ידיעה ובחירה.
משל ונמשל
משל: אדם — כל אדם בסופו ימות (זה ה״קץ”, הסדר הטבעי). אבל זה לא אומר שימות בדיוק באותה דקה, או שמעשים לא יכולים לעשות את זה טוב יותר או רע יותר.
נמשל: כך גם עם גלות וגאולה — יש מסגרת כללית (אחרי כל גלות באה גאולה, יש מחזורים של שמיטה, שבעים שבועות וכו׳), אבל בתוך המסגרת יש בחירה, תשובה, תפילה.
“תיפח רוחם של מחשבי קיצים”
זה לא אומר שאין קיצים. זה אומר: אם חושבים שדברים קורים מאליהם ואין צורך לעשות תשובה — זו הבעיה.
דיון: מה התועלת בדיבור על קיצים?
– שאלה: מה התועלת בדיבור על מלחמות וסימני גאולה? אם אי אפשר לעשות כלום עם זה, עדיף לא לדבר.
– תשובה: התועלת בידיעת הקץ היא להבין שהשלב שבו אנו נמצאים אינו לנצח — אחרי גלות באה גאולה. אבל העיקר הוא תפילה ותשובה — זה יכול לשנות הכל, אפילו הקץ עצמו יכול להיות לטובה או לרעה.
– נקודה חשובה: כאשר מדברים על נמשלים בפרטיות (פוליטיקה, מלחמות), העולם חושב שזה סתם פוליטיקה. לכן עדיף לומר את הדבר, וכל אחד בעצמו יישם על הפרטים.
– סכנה: כאשר אדם מדבר כל הזמן על מה שקורה “מעצמו” (חלקו של הקב״ה), הוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו — וזה עצמו גורם לכך שהוא לא עושה.
ידיעה, בחירה ותפילה — המשך
לקב״ה יש חשבון לכל דור — אבל תפילה יכולה עדיין לשנות הכל. מעשים ותפילה יכולים לשנות את המציאות, אפילו בתוך הסדר הקבוע.
משל ממזל מאדים: מי שיש לו מזל כזה יכול להיות רוצח או שוחט — אי אפשר לצאת מהמזל, אבל בתוך הסדר אפשר לשנות.
אחישנה: אפילו אחישנה (להחיש את הגאולה) עדיין בתוך הסדר — כמו בגלות מצרים, שהיה צריך להיות 400 שנה, עשו “בחינה” של 400 שנה, אבל העיקר של 400 שנה לא בוטל. הרבי מקוצק אמר שזה “יום הבחירה” — אולי הוא מדבר על מדרגה גבוהה יותר.
נקודה חשובה: אם עושים חשבונות, צריך גם לעשות את המעשים שהחשבונות מדברים עליהם. אי אפשר רק לדבר על רמזים בלי המעשה עצמו.
—
ד. תורת הבעש״ט: השכינה מדברת דרך המתפלל
דברי הבעש״ט
> “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”
המתפלל צריך לשמוע בכל מילה מה שהוא אומר, כי השכינה (עולם הדיבור) מדברת דרכו, והוא רק שושבין (מלווה) לה. במקום לכוון מעצמו, הוא אומר את המילים ואחר כך שומע מה שאמר — כי בסופו של דבר השכינה אמרה את זה.
“וצריך אמונה גדולה לזה”
> “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”
צריך אמונה גדולה לזה. הנטייה של האדם היא לחשוב שהוא זה שמדבר. צריך אמונה גדולה להגיע לכך שהוא לא המדבר — אלא השכינה, והוא רק השושבין.
ביאור
אצל מי שמתפלל מסידור זה ברור — הוא לא עשה את המילים. הסידור בא מאנשי כנסת הגדולה, מרוח הקודש. אבל זה עדיין לא “אמונה גדולה”. אמונה גדולה פירושה לא רק שפעם הקב״ה יצר את זה — אלא שהקב״ה עושה את זה עכשיו, ברגע זה.
—
ה. אמונה גדולה מול אמונה קטנה — הקב״ה עושה את זה **עכשיו**
החילוק
– “אמונה קטנה” = להאמין שבראשית ברא — הקב״ה פעם ברא את העולם, ואחר כך הוא כבר קיים.
– “אמונה גדולה” (שהבעש״ט דורש) = להכיר שהקב״ה עושה את העולם עכשיו, ממש ברגע הזה.
זה לא נגד השכל — זה נגד תחושת הישות שיש לאדם, שגורמת לו לראות את עצמו כקיום נפרד. דרך השכל אפשר להגיע לכך שהקב״ה הוא סיבת כל הסיבות — זה השכל. אבל לראות שעכשיו, ברגע זה, הקב״ה עושה את זה — זו אמונה גדולה.
דיון
שאלה: אם הקב״ה עושה הכל, למה אני בכלל צריך להתפלל?
תשובה: הקב״ה מתפלל בשבילך — הוא משרה בך חשק להתפלל. אבל זה עצמו עדיין לא אמונה גדולה. אמונה גדולה פירושה שזה יהיה בהכרה — לא מעשה שמספרים עליו, אלא הרגשה חיה.
—
ו. משל הרכבת — סדר ההשתלשלות
המשל בפרטות
לרכבת יש הרבה קרונות. הקרון האחרון נגרר מזה שלפניו, והוא מזה שלפני *כן*, וכך הלאה עד שמגיעים לראשון — הקטר (המנוע) — שהוא עצמו מוביל הכל. זה סדר ההשתלשלות.
החידוש — חילוק של “כמות” ו״איכות”
החילוק בין הקרון האחרון לזה שלפניו הוא חילוק של כמות — שניהם כלים פסיביים, רק אחד עומד שלב גבוה יותר. אבל החילוק בין הראשון (הקטר) וכל האחרים הוא חילוק של איכות — הוא עצמו גורם לרכבת לנסוע בכלל. כל שאר הקרונות לא עושים כלום — הם רק צינורות שמעבירים את הכוח, אבל אין להם שום כוח יצירה משלהם.
הנמשל — חזק יותר מהמשל
בנמשל החילוק חזק יותר: במשל הקטר לא ברא את שאר הקרונות — הוא רק מוביל אותם. אבל בנמשל — הקב״ה לא רק הוביל את כל המערכת, הוא גם ברא את כל המערכת. הוא עשה שאחד יגרור את השני, הוא עשה את כל סדר ההשתלשלות עצמו.
—
ז. אמונה — לא הסכמה, אלא פוקוס
מה פירוש אמונה בהקשר זה
אמונה לא פירושה כאן החילוק בין אמונה לכפירה (אם מסכימים או לא). אמונה פירושה פוקוס — על מה אתה מסתכל? האם אתה מסתכל על הקרון האחרון (טבע, חכמת הטבע), או שאתה מסתכל על הראשון — על הקב״ה שעושה הכל?
המאמין רואה את הקב״ה ישירות
כאשר מסתכלים על עץ — בדרך הטבע (ממטה למעלה) רואים: אדמה, מים, גשם וכו׳. אבל בבחינת אמונה קופצים על כל השרשרת ואומרים: הקב״ה מצמיח את העץ.
זה הפירוש של “המוציא לחם מן הארץ” — מעולם לא ראו את הקב״ה מוציא לחם מהאדמה, בני אדם עושים את זה — אבל בבחינת אמונה מדלגים על כל התהליך ואומרים: הקב״ה עושה שלחם יבוא מהאדמה.
—
ח. ביטול — דיון: תניא מול בעש״ט
הבעש״ט כמעט לא משתמש במילה “ביטול” — זו מילה ליובאוויטשית/תניא. בעל התניא משתמש ב״ביטול” הרבה. הביטול בתניא פירושו שהענף בטל בשורש — הוא “לא נחשב בערכו”. הוא חושב שהוא גדול כי הוא מסתכל על עצמו, אבל הוא לא תופס שהוא בא ממקום אחר, אין לו מציאות משלו.
מה שמדברים כאן אינו ביטול כתנועה נפשית (ענווה), אלא שאלה של התבוננות — על איזו נקודה של המציאות אתה מסתכל.
—
ט. נס — “סימן” של הראשון
המשל השני — הלוגו על הקרון
על הקרון האחרון של הרכבת יש שני סוגי דברים: (1) חלקים מעשיים שעוזרים להעביר את התנועה מהקרון הקודם, (2) לוגו או ציור של מי שעשה את הרכבת. הלוגו לא עושה כלום מעשית — הוא לא עוזר לרכבת לנסוע. מה הוא עושה? הוא מספר לך שיש ראשון — שמישהו עשה את הרכבת, מישהו הוביל.
נס = סימן/אות
נס הוא כמו הלוגו — זה סימן (כמו שהרבי יוסף ג׳יקטיליא אומר). הוא לא מספר *איך* הקב״ה עשה את זה, הוא רק מראה *ש*הקב״ה עשה את זה. הקב״ה לא משועבד לסדר ההשתלשלות — הוא יכול להגיע ישירות לקרון האחרון, “אני ה׳ לא שניתי”.
—
י. שכינה = אמונה — הכינוי ועומקו
מה פירוש כינויים
לשכינה יש כינויים שונים — צדק, אמונה, לבנה, בתולה, ועוד הרבה אחרים בזוהר. היו מקובלים (ספר היוחסין של ר׳ משה די ליאון מוזכר) שחשבו שהכינויים הם רק דרך להסתיר את הסוד — היום קוראים לזה כך, מחר אחרת.
הרמ״ק (בשער הכינויים) ור׳ חיים ויטאל (בשער מ״ב) חולקים מאוד:
1. כל כינוי מראה בחינה אחרת — זה לא סתם מילים נרדפות.
2. כינוי פירושו שבאותו עולם זו השכינה — דרך סדר ההשתלשלות. למשל, בעולם העשייה העץ הוא סימן למידת התפארת, והפרי של העץ הוא סימן למידת המלכות. הכוח של עצים בא ספציפית מספירת התפארת, והכוח של פירות בא ממלכות.
הקב״ה עשה במודע סימנים בעולם לכבודו, כמו שהפסוק אומר “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו” (זוהר פרשת ויחי על לולב) — ארבעת המינים מראים את שם הוי״ה.
—
יא. אמונה כמידה בנפש האדם — הבנת הבעש״ט
תורת הבעש״ט
אמונה היא נצח והוד (כך כתוב בתולדות). זה אומר שאמונה היא למטה מהדעת — לא כמו בעל התניא שאומר שאמונה היא למעלה מהדעת. הבעש״ט, המגיד, התולדות — כולם הולכים כך.
ביאור
– דעת/תפארת/בינה = כאשר אדם רואה דבר בבירור, הוא מבין אותו, זה פתוח לו.
– אמונה (נצח והוד) = כמו רגליים — הוא זוכר שהוא יודע, הוא סומך על מה שכבר הבין, אפילו כשהוא לא ברגע של בהירות.
משל מעשי
אדם הולך לעבודה. ביום הראשון הוא חשב היטב, דיבר עם אנשים, התברר לו שזו עבודה טובה. ביום השני הוא הולך — לא בגלל שהוא עובר שוב על כל השכל, אלא בגלל שיש לו אמונה — הוא סומך על ההחלטה הקודמת שלו. מי שצריך כל יום לחשוב מחדש על כל ההחלטות שלו — הוא צריך טיפול. זה לא בריא. אמונה היא המידה שמאפשרת לאדם להמשיך הלאה, רענן ואמיתי, אפילו בלי שהוא חושב על זה כל שנייה.
—
יב. אמונה כלבוש של השכינה — המימד הקוסמי
תורת הבעש״ט
המידה של אמונה בנפש האדם היא עצמה לבוש של השכינה. כאשר השכינה מתלבשת בעולם העשייה או בנפש האדם, היא מתבטאת במידה שנקראת אמונה. לכל אדם יש אמונה — השאלה היא רק במה הוא מאמין.
הנמשל במידות עליונות
– תפארת = כאשר הקב״ה מראה בבירור מה הוא. מתן תורה — “אנכי ה׳ אלקיך” — הכל הגיוני. ששת ימי בראשית.
– מלכות/שכינה/אמונה = כאשר לא רואים. פסח/יציאת מצרים — “ויסע מלאך האלקים” — היהודים במצרים, עובדי עבודה זרה, לא נראה שהם עם ה׳. הקב״ה מתנהג אז באמונה — הוא אומר: “כבר החלטתי, אני לא צריך כל יום לחשוב מחדש למה היהודים הם עמי”.
—
יג. החטא של הפרדה — הפירוש המעשי
תורת הבעש״ט
כאשר האמונה של האדם (שכינה שבו) אינה מחוברת לדעתו/תפארתו — זה אומר שהוא מפריד את השכינה מתפארת. מעשית: הוא יודע אינטלקטואלית שהקב״ה עשה את התפילה, את המצוות, את העולם — אבל שנייה אחר שנייה, כשהוא מתפלל, הוא לא זוכר, הוא לא מאמין. “חלק האמונה” שלו לא מחובר ל״חלק הדעת” שלו.
החידוש
זה שאומרים שצריך אמונה — זה עצמו גורם לאמונה להיות באמת כלי לאלוקות, לא סתם מידה פסיכולוגית. אבל לשם כך צריך ביטול.
מקור מקדושת המגיד: “לך ה׳ הממלכה” — לקב״ה שייכת גם העזות שיש במלכות.
—
יד. אמונה באלוקות — כלי לאלוקות דרך ביטול
החידוש העיקרי: אמונה באלוקות אינה סתם מידה (כמו שמאמינים שהיתה חתונה טובה) — אלא מדובר באמונה שהיא כלי אמיתי לאלוקות. וזה מושג רק דרך ביטול.
—
טו. “לך ה׳ הממלכה” — תורת קדושת המגיד
קדושת המגיד לומד על הפסוק “לך ה׳ הממלכה”: לקב״ה שייך גם מה שאתה ממליך. לא רק שהקב״ה מלך ואנחנו ממליכים — אלא ההמלכה עצמה שייכת לקב״ה.
הפירוש: לא אני מאמין בשכינה — השכינה מאמינה בי. האמונה שיש באדם — זו השכינה עצמה. זה עושה את החיים קלים יותר: לא צריך “ליצור” כל כך הרבה אמונה — לשכינה כבר יש אמונה, וזה לא דבר שאדם צריך “לעשות”.
—
טז. תורת הבעש״ט על תפילה — התפילה **היא** השכינה
דברי הבעש״ט
התפילה היא השכינה. לא שעומדים ומכוונים כאילו שכינה כנגדו (כמו שהשולחן ערוך והרמב״ם אומרים) — אלא התפילה עצמה היא שכינה.
ביאור
לומר ש״אני המתפלל, אני עומד לפני השכינה, אני מכוון” — זו הפרדה. כי אז יש “אני” העובד, ו״שם” השכינה — שני דברים נפרדים. האדם עם עבודתו הוא דבר נברא, דבר חדש פשוט, ודבר נברא לא יכול באמת להיות כלי לאלוקות.
הבעש״ט מתרגז מאוד על מי שחושב שהוא עצמו מתפלל — כי זו הפרדה.
—
יז. אמונה ברוחניות מול גשמיות — אמונה מעוותת
יש אנשים עם אמונה מעוותת: הם מאמינים שהקב״ה עושה פרנסה, אבל יהדות — תורה, תפילה — הם עושים בעצמם. זה בדיוק הפוך! בי״ג עיקרים כתוב שתורה מן השמים — זה יסוד באמונה. גם “לחם מן השמים” כתוב, אבל זה לא מעיקרי האמונה. ובכל זאת אנשים חושבים: לחם — מן השמים, אבל תורה — “אני עשיתי את זה בעצמי”. התפילה גם היא מן השמים — התפילה היא השכינה.
—
יח. המשכן — המשל לאדם
במשכן כתוב כל הזמן “כאשר צוה ה׳ את משה” — לא “אני עשיתי”, אלא הקב״ה ציווה לעשות, הקב״ה עשה את המשכן. הקב״ה יכול רק לשכון במקום שהוא עצמו עשה.
הנמשל: אני משכן. אם אני רוצה שהשכינה תשרה בי, אני צריך להפסיק לחשוב שאני מתפלל — ולהתחיל להבין שהשכינה מתפללת. כאשר השכינה מאמינה — גם אני מאמין. האמונה שיש לי — היא גם השכינה.
—
יט. הנקודה הפנימית — העיקר של הכל
אפשר לעשות את כל ההכנות החיצוניות — מקווה, “הוי מה אני ומה חיי” — אבל **הדבר הפנ
ימי האמיתי היחיד הוא שהאדם מפסיק להיות “הוא”** — הוא מפסיק לחשוב שהוא זה שעושה, והוא נותן לקב״ה להיות זה שעושה.
תמלול מלא 📝
יום טוב, קיצים וגאולה
המושג “יום טוב” — כלליות ופרטיות
שאלה: יש סתירה, אתה רומז שהם חול המועד גדולים.
מגיד שיעור: יש סתירה? אין לי בעיה שיש סתירה. אני לא מחויב לומר שאין סתירות. לא, אני שואל אם יש סתירה.
ראש השנה הוא יום הדין והוא יום טוב. אני מתכוון, זה לא… המושג של דין והמושג של יום טוב זה לא סתירה.
דווקא הפוסקים מביאים את זה כבר כשהם אומרים “הלואי במשפט יעמידני”, יש לו בטחון, אני יודע מה, פתוחים בדין. נו, אבל יש שם אימת הדין, כן, וזה לא יום טוב רגיל.
אני שומע, אני לא יודע. זה לא סתירה, אני מתכוון שאני לא רואה את הסתירה. זה אומר שמחה, ומתנהגים ממש אבלות עם דברים כאלה בספירת העומר. זה לא סתירה. אבלות מבטלת יום טוב.
מה זה אומר יום טוב?
יום טוב אומר בסך הכל שזה יותר כללי, שמה שעושים הוא בהיקף רחב יותר. זה לא להיום, אלא לכל השנה, או לכל העולם, אני יודע. אבל עכשיו, איזה סוג דבר הוא יותר כללי, יש בשני הסוגים. תשעה באב הוא גם יום טוב. זה אומר להיכלל בזמנים, כן?
קהל: אתה אומר משהו. אני אולי אתן לך שיעור על יום טוב מה זה אומר יום טוב. אי אפשר לתת ממך שיעור על יום טוב?
מגיד שיעור: אמרתי לך עכשיו מה? כך אני מתכוון.
בעצם, כל תפילה של כל יום היא דבר שבונה ומתקן בכלליות. למה? זו לא שאלה כלל. אי אפשר לבוא אליך עם סברות כאלה. כן, כן, כן, להיפך, אבל מה שמתכוונים שבפרטיות זה דבר חדש.
קהל: נכון. במילים אחרות, זה פרט חדש, אבל זה לא עולם חדש.
הרש״ש על “בראשית ברא אלקים את השמים”
מגיד שיעור: “בראשית ברא אלקים את השמים”, נו, האם השמים לא כל העולם? שמים זה לא כל העולם? לא! זה שמים קטנים! כמו שהרש״ש אומר, זה “זונדה אותו יום”, אני מתכוון. זה השמים של אותו יום. אבל השמים באופן כללי זה שמים רחבים יותר. ויום טוב זה הפירוש שעוסקים בכל השמים, או ביותר גדול, אולי שנה שלמה נגיד, או מכו׳. זה נכון שכל יום מצטרף לדברים גדולים יותר, אבל היום ככל שהוא יום הוא קטן, זה רק יום אחד, זה דבר קטן. כך אני מבין.
זה יום אחד מאוד גדול, יש בו את כל הכלליות, כן, אבל זה עדיין לפי ערך.
הבעל שם טוב על ד׳ כוסות — גאולה פרטית וכללית
מגיד שיעור: מצאתי כמה דברים אצל יחזקאל שדיברנו עליהם בפעם הקודמת. צריך לראות אם אני יכול למצוא את זה.
קהל: מה, לפסח? מתי למדנו את זה, לפסח?
מגיד שיעור: לפורים, לפורים.
קהל: לא, לא, זה היה באמצע איזה קטע. משהו היה. בוא נראה, אין לי את אותו חלק. למדנו על גאולה פרטית וגאולה כללית.
מגיד שיעור: אהא, אוקיי.
קהל: אתה זוכר?
מגיד שיעור: כן. דיברנו על ד׳ כוסות, דיברנו על.
קהל: עשיתי ד׳ כוסות, כן. מצאתי כמעט מפרש על הבעל שם טוב שאומר לא ממש, זה לא התאים ממש לארבעה שלי, אבל בערך. אני צריך למצוא את זה.
שיטת הגר״א על ד׳ לשונות
קהל: רבותי, החידוש הגדול הוא שהגר״א אומר ש“וגאלתי” היא השנייה מארבע, “ולקחתי” היא טעות סופר מהמדרש.
מגיד שיעור: שמה?
קהל: זה גר״א מופלא, אני לא יודע למה.
מגיד שיעור: מה זה אומר השנייה מארבע?
קהל: הוא אומר “וגאלתי” היא שתיים, “ולקחתי” אין בד׳ לשונות. כך אומר הגר״א. זו טעות סופר במדרש.
מגיד שיעור: אני לא יודע. מה יש לי ממנו? מה זה משנה לי? כלום. אם כל אחד כך צריך ללמוד כך.
קהל: אה, צריך.
מגיד שיעור: מה? איי, אני לא מבין. אני לא מבין מה עשיתי.
קהל: אגיד לך משהו על הכללי?
מגיד שיעור: צריך את החלק הראשון או את החלק השני?
קהל: של מה? אתה מתכוון מהבעל שם טוב על התורה?
מגיד שיעור: כן.
קהל: תראה, אם מבינים כבר את החלק הראשון, אפשר ללכת לחלק השני.
מגיד שיעור: תגיד לי ככה, אתה…
קהל: לא.
סימני גאולה — האם צריך לדבר על זה?
מגיד שיעור: תפוס שיחה. כל הענינים של גאולה, צריך לחפש סימני גאולה או לא.
קהל: אה, כבר אמרתי על זה שלושה שיעורים, אבל ברמיזה, לא במפורש.
מגיד שיעור: מה המעלה לדבר על זה?
קהל: לא, ברגע שאומרים את הנמשל, ברגע שמדברים בפרטיות, הציבור חושב שזה סתם פוליטיקה. אז צריך לומר את הדבר, וכל אחד לעצמו מבין איך מיישמים על הפרטים.
מה זה אומר “קץ” — הסדר של הבריאה
מגיד שיעור: אבל אז מה התועלת משלושת השיעורים? שיש קץ, יש דבר שנקרא קיצים. קיצים אומר רק שיש סדר. כמו שאומר המגיד מקוז׳ניץ… לאראיתי שהוא אומר את זה בשמו, אבל אני אומר אחריו. המגיד מקוז׳ניץ אומר הרבה פעמים שיש סדר, הוא קורא לזה סדר… אני לא זוכר יש לי מילה לזה… “סדורים מששת ימי בראשית” עומד בחז״ל על דברים שונים, כן? זה מסודר, כבר יש סדר מראש איך הכל הולך. וחוץ מזה יש סדר של בחירה.
הוא מדבר על זה שיש לזה קשר לכלל ידיעה, סתירה של ידיעה ובחירה. אבל מה שאני מבין הוא, שלחשוב שיש קץ, קץ אומר שיש סדר באופן כללי. במילים אחרות, זה כמו טבע, זה כמו דבר טבעי. יש… כל שבעים שנה משתנה המלכות, אני יודע, או כל חמישים שנה, או כל שמיטה, כל… יש סדרים. ניכר שיש לזה קשר רב מאוד לשמיטה. הפרשה אומרת ששמיטה… יש תורה שלמה של שמיטות מהמקובלים, דניאל, שבעים שבועות, כל מיני חשבונות כאלה.
משל של אדם — קץ ובחירה
עכשיו, זה כמו קבוע מראש. את זה אפשר לדעת, וכשהיו רחבים יותר, יכלו לדעת מה יהיה עד סוף כל הדורות. אבל זו רק המסגרת הכללית. זה אומר, כמו… שיודעים שכל אדם ימות. זה לא אומר שמתים מעצמם, זה לא אומר שמתים בדיוק באותה דקה, או שאין מעשים שיכולים לגרום לאדם למות, שזה יצליח טוב יותר או גרוע יותר.
אז כל חישובי הקיצים, מה שכתוב “תיפח רוחם של מחשבי קיצים” לא אומר שאין קיצים. זה אומר שאם חושבים שדברים קורים מעצמם, שלא צריך לעשות תשובה, או שלא צריך לעשות דברים בעצמנו טוב יותר, או שלא יכולים לעשות גרוע יותר…
לא יכול להיות אחרת מהקץ. אבל הקץ הוא יותר דבר כללי, זה יותר… אני קורא לזה מסגרת, או… במובן מסוים… נגיד, יש קץ. זה חייב להיות, זה חייב להיות. אני משתמש במשל של אדם. כל אדם בסוף ימות. אבל אדם אחד עסוק לעשות חשבונות מתי הוא ימות, במקום לנסות לחיות טוב, והוא עושה את עצמו לטיפש, הוא מבזבז את הזמן.
אז אם אתה רוצה לומר שיש קץ, בוודאי צריך להבין שיש סיבות. אם אי אפשר לחשב קץ, למה כתוב בתורה קץ? בטח שיש תועלת מלדעת את הקץ. התועלת היא שאתה מבין שהסדר שבו אנחנו, השלב במעגל שבו אנחנו, הוא לא לנצח. יש דבר שנקרא גלות, ואחרי כל גלות באה גאולה. אחרי מאה שנה, אחרי ארבע מאות שנה, אחרי מאתיים ועשר שנה עם קושי השעבוד, מה ההבדל. זה הקץ, וזה דבר טבעי. זה לא בא כי אנחנו עושים תשובה. אנחנו צריכים לעשות תשובה בגלל זה. לא הכל תלוי במעשינו. יש גבול כמה תלוי במעשינו. אדם יכול להיות הצדיק הגדול ביותר, אליבא דהייתי דאמרינן הוא ימות, כן? אבל…
דיון: לדבר על מלחמות וגאולה
קהל: אבל לדבר על המלחמות, אם יש משהו שזה מוביל אותנו למעשה, אני יכול להבין. אם לא, עדיף לא לדבר על המלחמות.
מגיד שיעור: רוב האנשים שמדברים, “אה, זה סימן לגאולה,” וממילא מה? אתה יכול לעשות משהו בנוגע לזה? נעשה טוב יותר? נעשה גרוע יותר? יש לך איזו עצה איך לנהל את המלחמה לפי זה? הוא לא אומר כלום. בסך הכל שיש חשבון. בוודאי יש חשבון. אני יכול להגיד לך מראש שלכל דור יש שלוש מלחמות שלו. אני לא יודע, אבל זה נכון. אבל מה יש לי מזה?
קהל: תפילה, התפילה יכולה עדיין לשנות. זו הנקודה.
מגיד שיעור: תפילה ותשובה, הכל, כן. זה יכול לשנות. אפילו את הקץ עצמו, זה יכול לקרות לטובה, זה יכול לקרות לרעה.
קהל: כן, אבל לא אמרתי שלא צריך להתפלל.
מגיד שיעור: לא כדי שתוכל לבקש את זה.
קהל: כן, אבל אני רוצה ללמד אותך מה זה הקץ, מה זה הסדר של הבריאה. תפילות אתה יכול להתכוון. אמרתי לך שלדעתי מה שאתה יודע, זה לא מה שאתה רוצה. אתה רוצה שייקחו אחריות על פרטי מעשיך, על לעשות תשובה.
מגיד שיעור: זה מובן. אם אתה מדגיש יותר את החלק, אתה קורא לחלק שהקב״ה עושה, שזה ממש הנכון. אבל אם אדם כל הזמן מדבר על מה שקורה מעצמו – נכון שזה קורה מעצמו – אבל הוא מדגיש את זה, והוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו. זה נעשה… וזה גורם שלא יעשה. זה נעשה…
ידיעה, בחירה, תפילה ואמונה גדולה
ידיעה, בחירה וכוח התפילה
בוודאי יש חשבון. אני יכול להגיד לך מראש שלכל דור יש שלוש מלחמות. אני לא יודע, זה נכון. אבל מה יש לי מזה?
אבל התפילה יכולה עדיין לשנות, מי הם הילדים.
תפילה ולעשות, הכל, כן. זה יכול לשנות. אפילו את הקץ עצמו, זה יכול לקרות לטובה, זה יכול לקרות לרעה.
אמרתי לך, אתה לא לבד כאן, אתה לא יכול… לא כי אתה יכול לבקש משהו כאן.
כן, אבל אני אלמד מה אתה יכול, מה זה הסדר של הבריאה. תפילות אתה יכול להתכוון. אני אגיד לך שזו הידיעה שאתה יודע. ולא מה שאתה רוצה. העולם הוא ספציפי בכל דבר, זה לא מקרי.
זה מדגיש, אם אתה מדגיש יותר את החלק, אתה קורא לחלק שהקב״ה עושה, שזה ממש הנכון. אבל אם אדם כל הזמן מדבר על מה שקורה מעצמו, נכון שזה קורה מעצמו, אבל הוא מדגיש את זה והוא שוכח שהוא צריך לעשות משהו. אז זה נעשה… וזה גורם שהוא לא יעשה, וזה נעשה עוד יותר גרוע, עושה את זה עוד יותר גרוע, כן? אז אני לא רואה שכל האנשים ש… כן…
הגבולות של בחירה בתוך הסדר
בטח יש איזה תהליך בעולם, ויש מהלך מסוים איך… אני יודע אפילו כמה אפשר לשנות במעשים. על כל פנים, אפשר לשנות בתוך… כמו שאומרים כמו מי שיש לו מזל מאדים, הוא יכול להיות רוצח או שוחט, הוא לא יכול להיות משהו אחר, כן? אפשר לשנות בתוך הסדר אתה יכול לשנות, שיהיה ככה, שיהיה ככה.
דיון: אחישנה והסדר של הבריאה
קהל: אחישנה… מה?
מגיד שיעור: אתה לא מדבר על החלקים עכשיו של אחישנה?
אחישנה אומר את זה, אבל זה עדיין בתוך ה… לזה אין סתירה. כך אני מתכוון. האחישנה היא שבתוך… למשל, כתוב שצריך להיות ארבע מאות שנה, עשו בחינה של ארבע מאות שנה. אבל עדיין יש בחינה של ארבע מאות שנה, לא נעלמו ארבע מאות השנה.
קהל: מה? הידיעה היא כמו המסגרת?
אני לא יודע. הרבי מקוצק אמר שזו יום בחירה. אני חושב שאולי הוא מדבר על רמה גבוהה יותר, על מדרגה גבוהה יותר. מה זה…
קהל: כן, כמו שאתה אומר קודם. איך? אני חושב, זה בהגדה שלו… אה… הרבה פעמים. הוא מדבר על זה הרבה פעמים. אה… אני לא חושב איך. יש לי את ההגדה שלו. זה עדיין מונח כאן, שם הוא ראה את זה. שם זה ליקוט… זה הרבה פעמים. זה כתוב, זה כתוב הרבה פעמים, אולי כאן אצל חושב מחשבות, הוא מדבר על זה בספרו הרבה פעמים. עבודת ישראל זה לא ספר ארוך. הוא יודע. יש לו עוד ספרים גם, אבל גם שם הוא דיבר על זה… אה… אני יודע, אני לא חושב איך. הוא מדבר על…
חשבונות ומעשים — שניהם נחוצים
אז, כך אני לא רואה שזה… הפשט הוא, אם עושים כבר… אה, לא, הוא רוצה נקודה אחרת כאן… אם עושים כבר כן חשבונות, צריך גם לעשות את הדברים שעושים עליהם את החשבונות, מבין? יש מישהו שהוא עושה את המעשה, ואחר כך בא שני ואומר פשט, שיש רמזים בפסוק. כן, ואיך זה נעשה רמזים בגלל מה שהוא עשה את המעשה. אתה אומר רק את הרמזים, זה… זה מזויף. כך אני מתכוון.
הבעש״ט: השכינה מדברת דרך המתפלל
הכנה לתורה
אבל מה צריך לומר לאורך? מה לומר את החלק מהבעל שם טוב? התכוננת לחלק הזה, אמרו את החלק הזה בהתחלה? אבל נכין עוד חלק אחד. ואפשר להתכונן לחלק הזה ולחלק הראשון. ראית את החלק הראשון, איש בעל תפילה. נאמר פעם את החלק הזה. ואפשר אצלך את השליח ציבור? אפשר לא לסיים? לא סיימתי את החלק הזה אף פעם. צריך לסיים את החצי השני שלו. ה“כתיב שנים ושלשים”, ו“וצריך לשמוע ידוע”, אצלי זה העמוד הבא, אני לא יודע.
התורה: לשמוע מה השכינה אומרת
“וצריך לשמוע בכל תיבה”. את זה כבר למדנו אולי. “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר”. כן? את זה כבר למדת, אמרת? “שהשכינה עולם הדיבור”, “שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”. כן, את זה כבר דיברנו עליו. שבמקום לכוון, הוא אומר את המילים, אחר כך הוא שומע מה הוא עצמו אמר, כי בסופו של דבר הוא אמר שהשכינה אמרה את זה.
“צאה הר”, כבר למדנו, “זה תתברר, ולתת עזרך ליוצרך”. אני לא יודע מה זה אומר.
אמונה גדולה — להכיר שהשכינה מדברת עכשיו
ויש כאן דבר: “וצריך אמונה גדולה לזה”. צריך להיות לזה הרבה אמונה. “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”. כן, דהיינו, שאיך… “אמונה גדולה” הוא מתכוון לומר, כי הנטייה של האדם היא לחשוב שהוא זה שמדבר. וצריך אמונה גדולה לתפוס שהוא לא המדבר, אלא השכינה, והוא רק שושבינא, כן? הוא רק שושבין לשכינה. הוא לא עושה את זה בעצמו.
והוא מוסיף לזה עוד פשט כמו… זה פשוט שצריך להיות אמונה, מאחר שאם לא אדם חושב שזה בעצמו. אני לא יודע, זה גם קצת דעת לדעתי, אני לא יודע. כל דבר אני חושב שזה דעת, בכל מקרה. כי יש לי… קיצור, אצל מישהו…
ביאור: למה זו אמונה?
יש שני דרכים, כן? או יש מישהו שהוא אומר משלו… יש לו נוסח תפילה משלו, אני לא יודע, הוא עושה תפילות משלו, צריך בוודאי שם להגיע לרוח הקודש, אני מתכוון, אם זו בכלל תפילה בכלל, לא הוא עושה את זה.
יש שני שהוא אומר מה שכתוב בסידור. אז בוודאי בוודאי לא הוא עשה את זה. מי אומר את הסידור? מי עשה את הסידור? כתוב בסידור כבר אלף שנה. מאיפה בא הסידור? מרוח הקודש, מה… אני לא יודע, מאנשי כנסת הגדולה, מי עשה את התפילה, היהודים שנוהגים לומר את זה. אז בוודאי השכינה לא מדברת אתה, כן? אז, אני לא רואה את ה…
אבל האמונה היא שזה עכשיו. חשבת שאתמול השכינה כתבה את זה, והיום אתה חוזר על זה? לא, השכינה אומרת את זה גם עכשיו.
וזה מה שכולנו מאמינים. כולם מאמינים בזה, כן? כל אחד מסכים ש…
קהל: ביטול באחד.
כן, אבל זה…
קהל: זה דיבור של הקב״ה.
כן.
קהל: זה דיבור של הקב״ה.
אמונה קטנה ואמונה גדולה
זו ההוכחה שגם עכשיו זה כמו שהיה אז
זו ההוכחה שגם עכשיו זה כמו שהיה אז. כמו שכל אחד מאמין שפעם, בראשית ברא, הקב״ה ברא את העולם, ואחר כך כבר נברא. זו נקראת אמונה קטנה, כביכול, כמו שאנשים אומרים בפשטות. אבל צריכים אנשים לתפוס שזה אומר שהקב״ה עושה גם את העולם עכשיו, כן? מה שהבעש״ט אומר כל הזמן, שזה עכשיו.
והעכשיו קשה להסביר. מה?
דיון: אם הקב״ה עושה הכל, למה להתפלל?
קהל: זה מעניין. יש שאלה פשוטה: אני לא רוצה למסור את רצוני להקב״ה. אני לא צריך כלום, אני אתן להקב״ה בעצמו להיכנס, מתי שהוא רוצה שייכנס.
מגיד שיעור: לא צריך להתפלל, באמת לא צריך. הקב״ה מתפלל בשבילך, אל תדאג.
קהל: כן?
מגיד שיעור: טלית נאה, שלחן נאה.
לא, באמת לא צריך. אני לא מבין. איך הקב״ה עושה שאתה תתפלל? הוא אומר, הוא כותב בתוכך חשק שאני אתפלל.
קהל: איך הוא עושה את זה? אם מישהו נמצא בסביבה, הוא עושה את זה כך. אם מישהו נמצא בדרכים אחרות, הוא עושה את זה בדרכים אחרות.
קהל: יש הבדל בפועל?
מגיד שיעור: זה כל כך רע?
קהל: יש הבדל? אני מתכוון, האמונה צריכה להיות אמונה.
מהי אמונה גדולה?
כן, אבל האמונה שאנחנו קוראים אמונה, כי זה לכאורה נגד איך ש… זה לא נגד השכל. אני מתכוון שזה נגד השכל שרואה את האדם יותר ישות, שיותר עכשיו, האמונה נעשית עול שכבר יש עולם. ומה שאנחנו קוראים, מה שהבעש״ט קורא אמונה, הוא רק השכל או ההתבוננות או ההשראה שמראה לך שמה שאתה יכול לומר ש… הקב״ה סיבת כל הסיבות. כן, מאחר שצריך לחשב מה קרה בעולם העשייה, ועולם היצירה, ועולם הבריאה, עד שמגיע להקב״ה… זו לא אמונה, זה כולו דרך השכל. זה מבין כולו כל אחד, אני מתכוון, ומסכים, אף אחד… מדברים הרי על מאמינים, רוב האנשים מסכימים שכך זה. אבל הוא לא מודה, כן, הוא לא רואה שהרגע, שעכשיו זה הקב״ה, שעושה את זה.
אז האמונה גדולה היא ההכרה, ה… יכול להיות שזה בא מהתבוננות מסוימת, אני יכול להסביר למה זה נכון. זה לא משהו שמאמינים לתוך העולם. אבל זו אמונה גדולה, כי אנחנו חיים הרי בזמן, אנחנו חיים הרי כן, כאילו כבר היום יש משהו, או כבר עכשיו יש משהו.
כמו שאתה אומר את אותו הדבר
כמו שאתה אומר את אותו הדבר. כן, בוודאי הקב״ה ציווה להתפלל, אבל אני לא מתפלל עכשיו ישירות בגלל זה, אני מתפלל כי הקב״ה ציווה להתפלל שם אני יודע כבר במעמד הר סיני, ואחר כך באו הרבנים עשו סדר התפילה, ואחר כך בא בקיצור השתלשלות ארוכה, וזה אני מתפלל. אבל זה מה שזה נראה.
אבל האמונה אומרת, חשוב אבל קצת יותר עמוק לראות את זה, או להאמין לראות את זה. מה שהוא קורא אמונה פירושו שזה יהיה בהכרה, כן, שזה לא יהיה משהו מעשה שאני מספר, שזה יראה שהטעם, כן, שואלים כמו שאני…
משל הרכבת
אני אומר את הדרך שכבר אמרתי את המשל שלי על הרכבת, כן? אני הולך במשל שלי על הרכבת. מה? אתה מחזיק לי אמונה בשעת מעשה, פשוט. אני מחזיק במשל של הרכבת, אותו הדבר. אז אבל מה שהוא קורא אמונה גדולה היא… אני אומר את המשל של הרכבת, אי אפשר להכחיש את המשל. אני יודע מה אני אומר.
כן, המשל של הרכבת הוא, שזה דבר פשוט מאוד, יש רכבת, רכבת ארוכה, יש לה הרבה קרונות, קרונות, כן? הרבה, הרבה קרונות נוספים, ואדם עומד בסוף, באחרון, והוא אומר, מי גורר את החלק האחרון של הרכבת, את הקרון האחרון? זה שלפניו גורר אותו, כן? זה נקרא שתיים שלוש השתלשלות, זה שלפניו גורר אותו. הולכים לקודם, אומרים לו, את מי שואלים… זה שלפניו, וכך חוזר חלילה עד שמגיע לראשון, שם הקטר, המנוע, המניע שהוא מוביל את זה, אומר, אה, הוא מוביל את כולם, אבל הוא לא מוביל את כולם…
משל הרכבת — העמקה בהבדלים
ההבדל בין כמות ואיכות
הרבה קרונות נוספים. ואדם עומד בסוף, באחרון, והוא אומר, “מי גורר את החלק האחרון של הרכבת?” את זה גורר הקרון, האחרון… זה שלפניו גורר אותו, כן? זה נקרא סדר השתלשלות. זה שלפניו גורר אותו. טוב, את הקודם, אומרים לו, “את מי הוא גורר?” את זה שלפניו. וכך חוזר חלילה עד שמגיע לראשון. שם הקטר, המנוע, המניע שהוא מוביל את זה. אומר, “אה, הוא מוביל את כולם.” אבל הוא לא מוביל את כולם, הוא מוביל קודם את זה, אחר כך את זה, ואחר כך את זה.
כך אומר הטיפש, זה שלא מבין אמונה, מה שאנחנו קוראים היום אמונה. בא החכם והוא אומר, “אני שואל אותך שאלה: האחרון, השני לפני האחרון, הוא יכול לעשות משהו? הוא לא עושה כלום. זה נכון שהוא גורר, כי אם לא היה הוא, לא הייתה מגיעה המשיכה לאחרון, נכון. אבל לעשות הוא לא עושה כלום. ההבדל של הראשון עם השני הוא הרבה יותר גדול מההבדל של השני עם השלישי. זה כל… אני קורא לזה ‘כמות׳ ו׳איכות׳, אין לי מילה יותר טובה. האחרון עם זה שלפני האחרון זה הבדל של כמות: הוא גורר אותו והוא גורר אותו, הוא עומד אחד לפניו, זה רמה אחת לפניו. אבל ההבדל של הראשון עם השני, וממילא ההבדל של הראשון עם כולם, זה הבדל של איכות. הוא עושה בכלל שהרכבת תנסע, וכל האחרים לא עושים כלום שזה ינסע.
זה נכון, אתה יכול לומר שהוא מעביר את השפע, נכון? הוא מביא את השפע מהראשון לאחרון. בסדר. אבל לעשות הוא לא עושה כלום. הוא לא מחדש שום פעולה, הוא לא מחדש, הוא לא יוצר, הוא לא אחראי באמת על שום דבר. וממילא, זה נכון, אתה הולך לאחרון לומר בבחינת סדר השתלשלות, נכון שזה שלפני האחרון גורר אותו, אבל זה הרבה יותר נכון שהראשון גורר אותו.
זו האמונה העיקרית והחזקה
זה נכון שיש מלאכים, יש כל סדר השתלשלות בינינו לבין הקב״ה. בסדר. אבל זה הרבה יותר נכון מזה שהראשון… כי כל הדברים האלה הם רק כלים, רק כמו צינורות, רק הם מעבירים את החיות מהקב״ה עד אלינו. אבל מי שעושה את זה באמת הוא הראשון, כי כל האחרים לא עושים כלום, אין להם שום כוח יצירה, שום כוח של עשייה כלום. אז להיות החלק האחרון של הרכבת… הראשון בדיוק כמו שהוא מוביל את כל האמצעיים. זה אפילו לא נכון לומר שהרכבת הראשונה מובילה יותר את השנייה מאשר את השלישית, אלא בהבדל הקטן של כמות. כלומר, במילים אחרות, נכון לומר שהשלישי צריך את השני כדי להגיע לראשון.
הנמשל עוד יותר טוב מהמשל
הנמשל עוד יותר טוב. הנמשל הוא נמשל נורא. למה? כי בנמשל ההבדל הוא לא רק בין אחד שמוביל, אחד שמוביל הכל, אלא יש הבדל בשחקן, שזה שמוביל הכל, אנחנו יכולים לפעמים לתפוס את עצמנו ברבונו של עולם, אנחנו חושבים שתפסנו את עצמנו בכתר, תפסנו את עצמנו ביסוד, במלכות, בכתר של מלכות, תפסנו את עצמנו בעולמות.
וממילא מה? וכך גם נראה תרשים.
לא, זה יותר טוב, הנמשל הרבה יותר טוב. ההבדל העיקרי שיש בנמשל מהמשל הוא, שבמשל החלק הראשון לא באמת עשה את השני. הוא מוביל את השני, אבל הוא לא עשה אותו כלום, הוא רק נתן לו חור קטן. וממילא כל המערכה שאומרת שהוא מוביל, את זה עשה השני, האדם עשה את זה, או הקב״ה עשה את זה, אני לא יודע מי, אין הבדל. את זה עשו, הוא עשה. אבל מה שאין כן בנמשל יש דבר שלישי, חוץ מזה שהוא, הראשון, גורר את השני, וממילא גורר את כולם, הוא גם עשה את כל המערכה שאומרת שהראשון יגרור את השני. הוא באמת עשה את כל הדבר. מבין מה אני אומר? זה אפילו יותר.
אמונה — המיקוד של המבט
מהי הנקודה של אמונה
אבל אין הבדל, מה שאני קורא רק, שהנקודה של אמונה שיש כאן היא התפיסה. שאדם מסתכל, שאני מסתכל על העולם, שאני מסתכל על עץ, זה בדרך הטבע, כלומר בבחינת התבוננות שהיא ממטה למעלה, כן, בבחינת הטבע אני רואה שיש עץ. מי עושה את העץ? האדמה עושה שהעץ יגדל, והמים. מאיפה באים המים? מהגשם. והגשם בא מ… אני לא יודע. זה, אבל בבחינת אמונה, זה אומר זה אחד שאומר שהראשון עושה וכל האחרים שכל האחרים באמצע עושים, הוא אומר מיד, אני רואה עץ, אני רואה את הקב״ה. העץ עושה הקב״ה, הקב״ה עושה שהעץ יגדל. עושים ברכה על זה, כן? אתה אומר המוציא לחם מן הארץ. הקב״ה מוציא… ראית פעם את הקב״ה מוציא לחם מהאדמה? אנשים עושים את זה, כן? מה הוא אומר? הוא אומר סך הכל, כן, ומי עשה את האנשים? וממילא כשאני עושה ברכה, בבחינת אמונה אני מדלג על כל המהלך, ואני אומר שהקב״ה עושה שיבוא לחם מהאדמה. ואז הוא רואה את זה, כשאני אומר את זה אני אומר את זה, כשאני רואה את זה, זה אומר שיש לו אמונה. נכון?
דיון: ביטול ומציאות
שאלה: אם אני אומר, אני מתכוון שלא השתמשת במילה ביטול. מה זה ביטול פשט? אני הולך, אני נותן להקב״ה לעשות, כדי שאוכל למחוק את המציאות שלי, אני נותן להקב״ה לעשות. לא בלעת את זה כי אתה לא מבין שזה אחד, אתה לא מבין שאני הולך מזה. הקב״ה עושה את זה, הקב״ה עושה את זה כאן אנחנו. אתה הישות הכי גדולה כשאתה מחפש את עצמך, אתה אומר שהקב״ה יבוא, עשית לעצמך מציאות.
מגיד שיעור: כן, אני לא יודע מה… הרמב״ש כמעט אף פעם לא אומר את המילה ביטול, זו מילה ליובאוויטשית. מה? בעל התניא? בוודאי. בעל התניא משתמש במילה ביטול הרבה. אבל מה ביטול… כאן ביטול בבחינת ענווה, בחינת תנועה נפשית שלך. אבל אני אומר כאן, זה יותר כמו… זו השאלה של במה אתה מתבונן. על איזה היבט, על איזו נקודה של המציאות אתה מסתכל?
אם אתה מסתכל על זה שהאחרון… זה רק חלק. אם אתה מסתכל על המציאות שהתשעים ותשעה גורר את המאה, זה נקרא טבע, זה נקרא חכמת הטבע, אני יודע מה. אם אתה מסתכל על זה שהוא, כל הכוח שלו וגם כל המציאות שלו, וגם זה שאחד יכול לגרור את השני וכן הלאה, וגם זה שאני יכול לדבר על זה, רגע אחד אני אדבר על זה, זה הכל עשה הראשון, שאנחנו אפילו לא יכולים להבין מה הראשון, אנחנו יכולים רק לומר שיש ראשון.
ביטול לפי התניא
זה נקרא הביטול. זה אומר שהביטול בתניא תמיד בא לומר שהמקור, השורש, הענף בטל בשורש, נכון? מה פירוש הוא בטל? שהוא לא נחשב בערכו. הוא מחזיק את עצמו מאוד גדול, אבל זה כי הוא מסתכל על מה שהוא, אבל הוא לא תופס שהוא בא מאיפשהו, אין לו שום… כן?
זו שאלה של על מה אתה מסתכל. ההבדל של אמונה שאנחנו מדברים כאן, אמונה ולא אמונה, זה לא הבדל של אמונה וכפירה, זה לא הבדל של לא להסכים שזה כך. אתה לא מסכים שזה כך זה שיחה אחרת. מה שאנחנו מדברים כאן על אמונה אנחנו מתכוונים לפוקוס, כן? מה זה הפוקוס? או על מה אתה מתרכז? על מה הוא מסתכל? האם הוא מסתכל על האחרון? אולי לפעמים צריך להסתכל על זה. או שהוא מסתכל על הראשון. הוא מסתכל על זה ש… ועל הדרך איך הראשון מוביל גם את האחרון. הראשון עושה גם את האחרון.
משל הלוגו על הקרון — נס כסימן
דיון: הרכבת ובעל העגלה
קהל: אבל אני מתכוון שהוא שם את ה… מה? זה לא? אצל בעל עגלה זה לא גם כך? לא גם כך? לא גם שמה? שיש לו אמונה שיש לו כוח? והאמונה עושה שהעגלה תהיה לה כוח?
מגיד שיעור: כן, זה כאילו כאילו שהראשון עושה הכל, זו לא רכבת. אבל אתה לא מתרכז על הנקודה שזו רכבת. הרכבת היא עובדה מעשית. מה אנחנו יודעים איך זה הגיע לכאן? אתה רוצה לעשות רכבת?
משל הלוגו
יש מה שקוראים נס למשל, היה… אמרתי פירוש אחר על נס בדרשה שלי על הרכבות, אבל מה שאנחנו קוראים נס היה כמו כאילו שאם החלק הראשון של הרכבת, המנוע, אם הוא יכול להוביל הכל, הוא יכול גם ביום אחד לעבור לאחרון ולתת לו דחיפה. הוא לא משועבד לכל הסדר. הוא יכול להפסיק מזה וללכת ישירות אליך. זה אומר ש“אני ה׳ לא שניתי”.
זה יכול להיות, אבל זה יכול גם להיות בבחינת האמונה עצמה. אני מתכוון שיש דבר יותר עמוק. זה יכול להיות בבחינת האמונה. אמרתי משל שנס, התרגום, נס זה הרי התרגום סימן, אות. אמרתי שנס זה התרגום כמו שמסתכלים על הרכבת יש דברים שונים. בקרון האחרון של הרכבת, שמעת כבר את הדרשה? לא? אני אגיד את זה שוב.
על הקרון האחרון של הרכבת יש, זה נראה אחרת. על הקרון האחרון של הרכבת יש הרבה הבדלים. יש גלגל שמסתובב, והוא מסתובב מהראשון, וכן הלאה. ואחד שואל למה יש את החלק הזה? התשובה היא כדי שכך יתפס החלק של התנועה מהקודם, שזה תופס את זה.
חוץ מזה יש עוד דברים שם שאין להם קשר לזה. יש למשל תמונה יפה, לוגו יפה, ציור כזה של מי שעשה את הרכבת, או משהו כזה. עכשיו, החלק הקטן הזה שיש בחלק האחרון של הרכבת, למה הוא כאן? מה הוא אומר? מה הוא עושה? הוא לא עוזר שהרכבת תנסע. אפשר לשאול למה הוא כאן? אין תשובה. הוא כאן כדי שהרכבת תוכל לקבל את הכוח מהקודם. הוא לא עושה כלום. מה הוא עושה? הוא מספר לך שיש ראשון. הוא מספר לך שכל הרכבת שאתה רואה מישהו הוביל, מישהו עשה, הוא בא מאיפשהו.
נס = סימן מהקב״ה
אז נס שאנחנו עושים אות, נס, התרגום הוא שזה סוג שאנחנו עושים, או שהקב״ה עושה, זה סוג דבר שהוא לא אומר כלום. הוא לא אומר לי איך בא זה מהראשון. הוא אומר סך הכל שזה סימן, זה אומר סימן, או המקובלים קוראים, רבי יוסף ג׳יקטיליא קורא לזה סימן. זה סימן שהקב״ה עשה את זה. זו הדרך איך זה…
קהל: המיסטיקה.
מגיד שיעור: מה?
קהל: זה אומר את המיסטיקה.
מגיד שיעור: זה אומר להוציא את המיסטיקה.
קהל: לא, לא, זו המיסטיקה. זו התגלות. זה אחרת כי בעצם לא מפריע לכל התכלית של אנשים, אבל העולם לא מכיר. שאם אתה כבר מחזיק בעברית זו כל התכלית בעצם הניסים.
מגיד שיעור: בסדר, כשאתה תופס את זה, התפיסה של זה. אה, אני רוצה להגיע לכאן. הוא אומר לך עוד דבר, הוא אומר צריך אמונה גדולה, זה פשוט שצריך אמונה. ולא לשים את זה ב… הוא לא חי כך. אבל אחר כך הוא אומר, כי השכינה נקראת אמונה, ובלי אמונה הוא מפריד.
שכינה ואמונה — קניינים
הוא אומר דבר מאוד מעניין, הוא אומר שלשכינה יש קניינים שונים, כן? קניינים פירושו שזה משולב שזה יוצא בדרך, כן? כך אומר הרמ״ק בפרדס רימונים בשער הקניינים, שכשאנחנו אומרים ש… אחד הדברים, יש בעיות.
כינויים של השכינה — הרמ״ק ור׳ חיים ויטאל
הוא אומר עוד דבר, הוא אומר שצריך אמונה גדולה. זה פשוט שצריך אמונה, כי הוא לא חי כך. אבל אחר כך הוא אומר, מפני שהשכינה נקראת אמונה, ובלי אמונה הוא מפריד.
הוא אומר דבר מעניין מאוד, הוא אומר שלשכינה יש כינויים שונים, כן. כינוי פירושו, אני מתכוון שזה מלשון שזה מתבטא בדרכים, כן. כך אומר הרמ״ק באריכות בשער הכינויים, שכאשר אנו אומרים שאחד מהדברים… כן, הרי יש כל מיני קודים, השכינה נקראת צדק, ונקראת אמונה, ונקראת לבנה, ונקראת בתולה, ואלף עוד דברים בזוהר.
מחלוקת: האם כינויים הם רק דרך להסתיר?
והיו מקובלים שאמרו שזו סתם דרך להסתיר את הסוד. הוא מביא מר׳ משה די ליאון, אני לא זוכר ממי, שזו סתם דרך להסתיר את הסוד. ספר יוחסין של ר׳ משה די ליאון, לא ברור מי כתב אותו. והמקובלים לא רוצים לומר את השכינה, אומרים הם, יום אחד זה נקרא כך, יום אחד זה נקרא פרי העץ, ומחר זה נקרא פרי האדמה, וכן הלאה.
והרמ״ק כועס מאוד על הפשט הזה, הוא אומר, אין זמן שלא יכול למצוא כמה קודים מעטים. אז הוא אומר שזה לא נכון, הוא אומר קצת אחרת.
שיטת הרמ״ק: כל כינוי הוא בחינה אחרת
אבל יש עוד דבר שהוא אומר. דבר אחד שהוא אומר הוא שכל אחד מהכינויים מבטא בחינה אחרת, זה לא אותו דבר.
שנית, שכאשר אומרים כינוי, כך אומר ר׳ חיים ויטאל גם בשער מ״ב שלו, שכאשר אומרים כינוי, למשל שכאן כסא הוא ברמז השכינה, וכאן רומז אמונה, וכדומה, הכוונה לומר שבעולם הזה זו השכינה.
סדר ההשתלשלות: איך השכינה מתבטאת בכל עולם
לכל הדברים יש סדר השתלשלות. יש בעולם האצילות יש גם עצים, שם העצים הם ספירות. אבל כשזה בעולם העשייה, העץ נקרא מידת התפארת, והפרי של העץ נקרא מידת המלכות.
זה לא סתם משל, מצאו משל להמחיש את השייכות של תפארת ומלכות, אומרים שיש עץ ויש לו פירות, וכדומה. זה אמיתי, כי הכוח של העצים בא ספציפית מהכוח של ספירת התפארת, והכוח של הפירות בא ספציפית מהכוח של המלכות, וכדומה.
וזה יותר סימן, זה לא פשוט שזה בא. הקב״ה יכול לעשות הכל ישירות. אבל הוא עושה לזה את המשמעות, מה אתה אומר שהקב״ה עשה את העולם? אין שום סיבה למה הקב״ה לא יוכל לעשות, הוא לא צריך לעשות את כל הדברים האלה בסדר הזה. הטעם של הסדר, או אחת מההבנות של הסדר היא, כך אני יכול להשתמש בזה.
משל של ארבעת המינים: “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”
כך יש בזוהר בפרשת ויחי על לולב, “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”, המשמעות, הקב״ה עשה בעולם סימנים לכבודו, סימנים לאצילות, ועכשיו כשאני לוקח את ארבעת המינים, אני מראה בזה את שם הוי״ה. כי הקב״ה עשה כבר שהלולב יש בו סימן של הו׳, וכן הלאה. אותו דבר, מבין אתה מה אני אומר?
אמונה כמידה בנפש האדם — הבנת הבעש״ט
אז, שהשכינה נקראת אמונה, הכוונה כך, שלא סתם כדאי להאמין שכאן יש את השכינה, צריך שיהיה לי אמונה. אלא יש דבר עמוק יותר, שיש כוח כזה שנקרא אמונה.
כן, אמונה היא דבר מעניין, קיימת מידה כזו בנפש האדם שנקראת אמונה. או אפשר לומר באופן מופשט, בכלל ישראל יש מידה כזו שהם מאמינים בקב״ה. כן, אני לא מתכוון רק לאנשים, אלא פסיכולוגית, יכולת של אמונה כזו קיימת. יש גם דבר כזה במה מאמינים, יש גם דבר כזה שהיהודים מאמינים בדבר מסוים או בדרך מסוימת.
והמידה אולי היא עצמה השכינה. כלומר, זו עצמה השכינה. השכינה, כשהיא מתלבשת בעולם העשייה או בנפש האדם, זה מתבטא במידה שנקראת אמונה.
החילוק בין דעת ואמונה — בעש״ט מול בעל התניא
אז עכשיו, כשאדם מאמין, המידה של אמונה יש לכל אחד. אין דבר כזה שלאדם אין אמונה, השאלה היא רק במה הוא מאמין. אמונה היא בסך הכל המידה שאומרת… אבל אני מדבר פסיכולוגית, אמונה היא המידה שאומרת, למשל, מבחינים… הבעל שם טוב אני לא יודע אם הוא מתכוון שמבחינים בדעות, אבל בוא נגיד שיש דעת ויש אמונה. הבעל שם טוב בדרך כלל קורא לשניהם דעת או לשניהם אמונה. כך גם תלמידי המגיד. החילוק הוא, ספרים אחרים הולכים יותר עם זה. אבל בוא נגיד…
אה, הבעל שם טוב, הבעל שם טוב אומר בדרך כלל, בתולדות כתוב שאמונה היא נצח והוד. כלומר, שדעת פירושו כשזה ברור לי, אבל הוא לא מתכוון אמונה אני מאמין. בעל התניא אוהב לומר שאמונה היא למעלה מן הדעת. אבל הבעל שם טוב לא הולך כך. הבעל שם טוב הולך בדרך כלל שאמונה היא למטה מן הדעת, כמו המגיד, התולדות, וכולם הולכים כך.
במילים אחרות, ששכל, מה שהוא קורא שכל, הוא כשהוא רואה דבר בבירור. הוא רואה שכך זה, ברור לו שהדבר הוא כך. זה נקרא שכל או בינה, הבעל שם טוב קורא לזה בינה בדרך כלל, אמונה וכו׳.
אמונה כרגליים — המידה שמאפשרת לאדם להמשיך
אחר כך, אדם לא יכול תמיד לחיות כך. אפילו מי שמבין כן, יש לו מוחין דקטנות, או הוא יוצא לרחוב, או הוא חי אפילו בשעת מעשה, הנפש לא משתלטת עליו לגמרי. יש חלקים בגופו או בנפשו, שהם, אי אפשר לשבור, הם חלקים לא שכליים, מידותיו, מעשיו, הרי אין אלה חלקים שכליים.
אז כאן יש מידה שנקראת אמונה. אמונה, המשמעות שהוא יכול להיצמד, הוא יכול כאילו לזכור, אפשר לקרוא לזה זיכרון. הוא יכול לזכור שהשכל שלו אומר כך, וממילא הוא גם מחזיק כך.
הבעל שם טוב אומר שלכן אמונה נקראת נצח והוד. נצח והוד הם כמו הרגליים. שתפארת פירושה שהוא אמת, הוא יודע, וכשהוא נזכר שהוא יודע, אמונה פירושה אני יודע שאני יודע, או אני זוכר שאני יודע, ואני זוכר שאני שמעתי.
משל: ללכת לעבודה — אמונה בפועל
כמו שלכל אחד יש אמונה, כי כל אחד, כשהוא עושה רוב הדברים שאדם עושה, לא מפני שהוא הבין בשעת מעשה שהוא חייב לעשות זאת. כשאדם הולך לעבודה, הוא גם הולך בבחינת אמונה. יכול להיות שביום הראשון הוא התברר שזו עבודה טובה בשבילי, והוא הולך לעבודה כי יש לו תוכנית, והוא מבין שזה יעשה כסף וזה יביא איזה תיקון העולם וכו׳.
אחר כך, מחר הוא הולך לעבודה למה? כי הוא הלך אתמול. לא כי הוא הלך אתמול, אלא כי יש לו אמונה. אפילו הוא נזכר, נזכר הוא, הוא לא עובר על כל השכל. זה לא כל כך ברור, זה לא כל כך פתוח כמו כשהוא עשה את ההחלטה, הוא התברר ודיבר עם אנשים. וראה שזה נכון. עכשיו יש לו אמונה שכך זה נראה, ואני הולך עדיין עם מה שכך זה נראה לי. אני הולך עדיין עם זה.
מי שאין לו את המידה, הוא צריך טיפול. אני מתכוון, הוא צריך טיפול. כל יום הוא מתחיל שוב לחשוב, “אבל אולי לא עשיתי טוב? אולי לא עשיתי טוב?” מה? אין לו אמונה. לא, זה טיפול אמיתי זה.
מהי אמונה? — המידה הבריאה
מהי אמונה? אם אתמול… אני לא מדבר על הנושא של הקב״ה, כן? אמונה אני מתכוון לומר, זה לא דבר בריא שאדם יחשוב מחדש כל יום על כל ההחלטות שלו בחיים, כל מה שהוא יודע, הכל לחשוב מחדש. בסדר, זה ענין גדול לחשוב מה עושים. לפני שעושים משהו צריך לחשוב היטב ולדבר וכו׳. אבל אדם לא יכול לחיות.
לכן יש לאדם מידה שנקראת אמונה, או נצח והוד, אה, הרגליים, יש רגליים במחשבה, רגליים במעשה, שהוא אומר שאני סומך, אני בטוח במה שחשבתי אתמול, או במה ששאלתי מישהו, או במה שהחלטתי, או במה שכבר קרה לי. אני נשאר עם זה. אם זה עושה שינוי גדול, כן, צריך לחשוב מחדש. אבל בדרך כלל, אני הולך הלאה באמונה. זו מידת האמונה.
אמונה כלבוש של השכינה — המידות העליונות
עכשיו, המידה עצמה היא לבוש של השכינה. השכינה היא הפעולה, כמו כביכול גם במידות עליונות, יש את התפארת, שפירושה כשהקב״ה מראה מה הוא כמו שזה.
תפארת: כשהקב״ה מראה בבירור
הקב״ה רצה לתת ליהודים מתן תורה, זה נקרא תפארת. כן, ששת ימי בראשית נקרא תפארת. תפארת, הקב״ה הראה בבירור, “אנכי ה׳ אלקיך”, הבינו למה היהודים נמצאים שם, הבינו למה הקב״ה נמצא שם, הכל הגיוני. זה נקרא תפארת, או אולי בינה וכו׳.
מלכות/שכינה: כשלא רואים — פסח
אחר כך יש פעמים שלא רואים. פסח נקרא מלכות, מלכות בכלליות, כן? בזוהר כתוב כך, בספרי חסידות מביאים. או פעמים אחרות, כלומר, עכשיו לא רואים את זה. הקב״ה לא מראה עכשיו למה הוא בכלל לקח את היהודים. נראה שהם במצרים, והם שם עובדי עבודה זרה.
אז הוא מתנהג באמונה. כן, השכינה, אז “ויסע מלאך האלקים”, אז הוא מתנהג עם השכינה. כלומר, הקב״ה אומר, זו מידה בקב״ה. הוא אומר, “אני כבר החלטתי אתמול. אני לא צריך כל יום להחליט מחדש למה היהודים הם עמי. הם לא מאתמול.”
לא מאתמול כי זה מתיישן, זה אמיתי, זו מידה שהיא התחדשות. זו אמונה, אני סומך על מה שהבנתי בעצמי. אמונה היא באמת ביחס להבנה של האדם עצמו. יכול להיות שאביו, סבו, רבו הוא התפארת לגביו. אבל זה הרעיון שאני יכול להמשיך, אני יכול לעשות את זה אמיתי מאוד, וזה אמיתי מאוד, וזה אפילו רענן מאוד, אבל לא כי אני חושב עכשיו, אלא כי אני מאמין עכשיו.
זו המידה שנקראת אמונה, והמידה באה מהשכינה, זו המידה של השכינה.
החטא של להפריד — כשאמונה לא מחוברת לדעת
מה שהוא אומר הוא, אם אדם לא הולך עם זה, במילים אחרות, הוא אומר בוודאי, אתה שואל אותי הרי, כי בחינת תפארת, או בחינת תורה, כלומר, מי עשה את התפילה, מי עשה את המצוות, מי עשה את העולם, הקב״ה עשה את זה, יש לו בזה בחינת דעת, או תפארת, או בינה.
אחר כך, אבל בפועל, יום יום, בדרך של שנייה לשנייה של איך הוא מתפלל, הוא אומר, הוא אומר, אז הוא לא זוכר דעת, כלומר, הוא לא מאמין בדעת. השכל שלו, הוא לא מאמין. שואלים אותו, הוא מאמין? זו לא אמונה. כי אני שואל אותך, זה דעת. הוא לא מאמין בדעת של זה.
אז בעברית, הוא מפריד את השכינה מהתפארת. כי הוא אומר שהשכינה, המידה של ההרגל, המידה של לך עם מה שהיה אתמול, לך עם מה שכבר הבינו, מה שכבר הבהירו, עכשיו הולכים רק עם זה. אבל המידה של השכינה שבו, המידה, האמונה שבו, לא מחוברת למלכות שבו, לתפארת שבו, לדעת שבו. האמונה שבו, או חלק האמונה שבו, לא ביחוד עם חלק הדעת שבו, וחלק התפארת שבו.
החידוש: אמונה ככלי לאלוקות — דרך ביטול
וזה עצמו, זה גורם להבנה, יש עוד דבר עמוק יותר. זה דבר אחד. וזה עצמו, מה שצריך לומר את זה, אני אומר לך לא, סתם עשה כאילו תורה. לומר את זה גורם לכך שהאמונה, אני אומר, עכשיו הוא כבר מדבר כן על אמונה אלוקית, לא סתם מידה של אמונה שיכולה להיות אפילו אצל אדם שהתחתן, הוא מאמין שהוא התחתן.
כשהוא מדבר על אמונה אלוקית, אז המשמעות, זה גורם לכך שאמונה תוכל להיות באמת כלי לאלוקות. אבל זה ביטול.
העזות של ממלכה — קדושת המגיד
קדושת המגיד אומר “לך ה׳ הממלכה”. לקב״ה שייכת גם העזות שיש בממלכה.
אמונה ככלי לאלוקות — העיקר ביטול
לא סתם מידה של אמונה
זה דבר אחד, וזה עצמו, מה שאני אומר לך, אני לא אומר לך את זה סתם תורה. לומר את זה גורם לכך שהאמונה שלך, מה שאני אומר עכשיו אני כבר מדבר כן על אמונה באלוקות, לא סתם מידה של אמונה שיכולה להיות גם אצל אדם שהתחתן, הוא מאמין שהוא התחתן טוב. כשמדברים על אמונה באלוקות, אז המשמעות שזה גורם לכך שהאמונה שלך תוכל להיות באמת כלי לאלוקות.
“לך ה׳ הממלכה” — תורת קדושת המגיד
כי זה ביטול. קדושת המגיד אומר “לך ה׳ הממלכה”. לקב״ה שייך גם מה שאתה ממליך. לא רק שהקב״ה הוא מלך ואנחנו ממליכים, אלא “לך ה׳ הממלכה” — לקב״ה שייכת גם המלוכה שאתה ממליך.
כלומר שזו המשמעות שהשכינה, זה מה שמאמין. לא אני מאמין בשכינה, השכינה מאמינה בי. האמונה שבו, זו השכינה. ועכשיו יש לו גם, הוא יכול באמת גם, זה עושה חיים קלים יותר. כן, אני כבר צריך להאמין כל כך הרבה, השכינה כבר מאמינה. וזה לא דבר שאדם צריך לעשות. הוא לא צריך להאמין, הוא לא צריך לעשות.
דיון: אמונה ככלי לשייכות
שאלה: כשאתה אומר שזה כלי, אתה מתכוון לומר שאם יש לי את האמונה אהיה לי את השייכות שלי?
מגיד שיעור: אם אתה חושב שאתה זה שצריך לכוון בתפילה, קודם כל זה מאוד קשה. זה באמת קשה כי זו עבודה זרה, ועבודה זרה קשה. אתה לא צריך לכוון בתפילה, אתה לא צריך לכוון שהשכינה כנגדו.
תורת הבעל שם טוב על תפילה
השכינה, כן, כתוב בשולחן ערוך “המתפלל כאילו שכינה כנגדו”, כן, ברמב״ם בשולחן ערוך. מהי השכינה כנגדו? כמו כל אחד שעושה את זה לא מיסטי אומר שזו הכוונה שלך. אתה צריך לכוון כאילו שכינה כנגדו, כן.
אבל הבעל שם טוב אומר דבר טוב יותר. הבעל שם טוב אומר שהתפילה, זו השכינה. ולומר שאתה צריך לעמוד ולכוון מה מקבלת השכינה… האמת היא שזה לא כלי לשכינה, זה גם פירוד. כי אתה אומר שיש אותי, יש את העובד, המתפלל, הוא עומד לפני השכינה. אבל הוא, עבודתו, פעולתו, זה פשוט דבר נברא, דבר חדש פשוט. והכלל של דברים נבראים הוא שהוא לא יכול באמת להיות כלי לקדושה, כלי לאלוקות. הוא יכול אותך, אתה הרי אדם. אתה הרי אדם, whatever that is.
אמונה ברוחניות היא יותר מאשר בגשמיות
אם אתה אומר שיש לך אמונה, אמונה פירושה שאתה מאמין שמי שאחראי על הכל הוא בסופו של דבר הקב״ה, אז הרי בדיוק כך הקב״ה הרבה יותר אחראי על הרוחניות מאשר על הגשמיות.
יש אנשים שיש להם אמונה מוזרה, הם חושבים שהקב״ה עושה שיהיה להם כסף, אבל יהדות הוא עושה בעצמו. זה הרי בדיוק הפוך. אפילו אמונה פשוטה, בי״ג עיקרים כתוב שהתורה היא מן השמים, לא שהקב״ה מנהל. לא כתוב שהקב״ה עושה את הפרנסה בהשגחה, לא כתוב שהקב״ה… כן, זה פשוט פשוט. התורה, כתוב שצריך להאמין שהתורה היא מן השמים, זה ברור. גם שלחם מן השמים כתוב גם, שהמן הוא מן השמים, אבל זה כבר לא ממש מהיסודות של אמונה.
באים כל האנשים ואומרים, “לא, הרי יש בחירה.” יוצא בדיוק הפוך: לחם מן השמים, אבל התורה? יודע אני מה זה מן השמים, אני עשיתי את זה בעצמי את התורה שלי. לא, זו בדיחה שאני אומר, אבל זו אמת.
התפילה היא מן השמים — השכינה מתפללת
התפילה היא גם מן השמים, התפילה היא השכינה. ואם לא תאמין בזה, הוא מפריד, הוא נעשה נורא נסער, כן. הוא אומר שאתה עושה פירוד, כי אתה חושב שאתה זה שמתפלל, אתה מתפלל בעצמך.
דיון: מהו הכלי?
שאלה: הכלי לדיבור והכלי לשפע. מה הכלי שאתה מתכוון לומר?
מגיד שיעור: כלי שהתפילה שלך תוכל להיות דבר קדוש, דבר אלוקי, והיהודי יתפלל לקב״ה ולא לעצמו יתפלל. לא לעצמו יתפלל.
המשכן — המשל לאדם
האמונה של אדם, דבר נברא, היא דבר מלוכלך, אני לא מתכוון מלוכלך, זה דבר גס, איך שלא תרצה לקרוא לזה, כן. איך יכול להיות שהאמונה שלי, הדעת שלי, תכניס את הקב״ה? זו דרך אחרת של חשיבה. כי אני חושב שאני מתפלל לקב״ה, בסדר. אני רוצה שזה יהיה משכן. עכשיו, השכינה יכולה לשרות כאן, זה משכן.
אוקיי, הוא הולך למקווה, והוא עושה “הוי מה אני ומה חיי”, כל הדברים החיצוניים. אבל מה הדבר הפנימי? הדבר הפנימי האמיתי היחיד הוא שהוא מפסיק להיות “הוא”.
כמו שכתוב במשכן “כאשר צוה ה׳ את משה”, לא אני עשיתי. הקב״ה ציווה לעשות. כלומר, הקב״ה עשה את המשכן. אני משכן. הקב״ה עשה את המשכן. הקב״ה יכול לשכון רק במקום שהוא עצמו עשה. רק אנחנו לא תופסים, לכן “ונפלאותיך ידעתי”.
אבל אם אתה רוצה להרגיש את זה, שמצוות תפילין ואמונה היא להיות שם, אתה צריך להפסיק לחשוב שאתה מתפלל, ולהתחיל לתפוס שהשכינה מתפללת. כשהשכינה מאמינה, גם אתה מאמין. האמונה שיש לך היא גם השכינה.
—
שיחה אחרי השיעור
א: נכון?
ב: ר׳ יצחק, חיכיתי לזה אחרי חודש טבת. זה לא הוביל אותי הרבה.
א: וזה לא מוביל, ברוך השם.
ב: ידעתי שזה עוד שבוע פרוע היה לך בראש עד פסח ושבועות.
א: אני אגיד לך מה אני אומר לך כל שבוע. אנחנו צריכים להתחיל רבע לשתיים, כי רבע אחרי יש כאן קהל עצום שעומד.
ב: ננסה.
א: קהל עצום שעומד.
ב: זה בסדר.
א: אתה יכול לחזור על זה, אני צריך עשר דקות לכל שטות. זה יש באתר. נחזור על זה שבוע הבא שוב.
ב: היה ששבוע שעבר היה טעות לפני שבט.
א: אתה יכול לחזור על זה שבוע הבא שוב.
ב: אני אחזור על זה שבוע הבא שוב.
א: אם זה אמת אפשר לחזור על זה, אם זה שקר לא צריך להגיד את זה בפעם הראשונה.
ב: זה דבר גדול.
האמונה שהשכינה היא המתפללת
סיכום השיעור 📋
דער שיעור אויף דעם בעש״ט׳ס תורה: שכינה, אמונה, און תפילה
—
א. יום טוב — א כלליות׳דיגער טאג
דער ענין: א יום טוב מיינט נישט סתם שמחה — עס מיינט אז דער טאג איז כלליות׳דיג, ער נעמט אריין א ברייטערע מציאות. א געוויינטלעכער טאג איז א “קליינע הימל” — דער הימל פון יענעם טאג אליין. אבער א יום טוב איז ווען מ׳איז זיך מתעסק מיט דער גאנצער הימל — א גאנצע יאר, א גאנצע וועלט.
מקור: דער רש״ש לערנט אויף “בראשית ברא אלקים את השמים” — דער הימל פון יעדן טאג איז א קליינע הימל (“זונדה אותו יום”), אבער דער הימל באופן כללי איז א ברייטערע הימל.
דערפאר איז נישטא קיין סתירה צווישן דין און יום טוב (ווי ראש השנה), אדער צווישן אבילות און יום טוב (ווי תשעה באב ווערט אויך גערופן “מועד”). ביידע זענען כלליות׳דיגע מאמענטן — זיי באהאנדלען ברייטערע, גרעסערע ענינים, נישט בלויז דעם פרט פון היינט.
חילוק: יעדע תפילה פון יעדן טאג איז אויך “בונה ומתקן בכלליות” — אבער דער חילוק איז אז אין א רגיל׳ן טאג איז עס א נייער פרט, נישט א נייע וועלט. א יום טוב איז ווען דער פרט ווערט אריינגענומען אין א גרעסערע מסגרת.
—
ב. ד׳ כוסות — דער גר״א׳ס שיטה
עס ווערט דערמאנט א פריערדיגער שיעור (פאר פורים) וועגן גאולה פרטית און גאולה כללית, פארבונדן מיט די ד׳ כוסות.
דער גר״א זאגט אז “וגאלתי” איז דער צווייטער לשון פון גאולה, און “ולקחתי” איז א טעות סופר אין דעם מדרש — עס געהערט נישט צו די ד׳ לשונות. די שיטה ווערט נישט אנגענומען אלס בינדנד — יעדער לויט זיין שיטה דארף מען אזוי לערנען. עס איז אויך געטראפן געווארן כמעט א מפרש אויפן בעש״ט וואס שטימט בערך (נישט ממש) מיט דער ד׳ כוסות-חלוקה.
—
ג. קיצים, סדר הבריאה, און גאולה
דער ענין
עס איז דא א סדר אין דער בריאה — א טבע׳דיגע מסגרת ווי אלעס גייט. דאס איז וואס “קץ” מיינט — נישט אז אלעס געשעט אליינס, נאר אז עס איז דא א כלליות׳דיגער ראם.
מקור — דער קאזשניצער מגיד (עבודת ישראל)
ער זאגט אסאך מאל אז עס איז דא א סדר — “סדורים מששת ימי בראשית” — אלעס איז שוין מסודר מראש. אבער חוץ דעם איז דא א סדר פון בחירה. דאס האט צוטון מיט דער כלל פון ידיעה ובחירה.
משל און נמשל
משל: א מענטש — יעדער מענטש גייט צום סוף שטארבן (דאס איז דער “קץ”, דער טבע׳דיגער סדר). אבער דאס מיינט נישט אז מ׳שטארבט אין פונקטליך יענע מינוט, אדער אז מעשים קענען נישט מאכן עס בעסער אדער ערגער.
נמשל: אזוי אויך מיט גלות און גאולה — עס איז דא א מסגרת כללית (נאך יעדע גלות קומט א גאולה, עס זענען דא ציקלן פון שמיטה, שבעים שבועות, א.א.וו.), אבער אינערהאלב דער מסגרת איז דא בחירה, תשובה, תפילה.
“תיפח רוחם של מחשבי קיצים”
דאס מיינט נישט אז עס איז נישטא קיין קיצים. עס מיינט: אויב מ׳מיינט אז זאכן געשעען אליינס און מ׳דארף נישט תשובה טון — דאס איז דער פראבלעם.
דיסקוסיע: וואס איז דער תועלת פון רעדן וועגן קיצים?
– שאלה: וואס איז דער תועלת פון רעדן וועגן מלחמות און סימני גאולה? אויב מ׳קען גארנישט טון דערמיט, איז עס בעסער נישט צו רעדן.
– ענטפער: דער תועלת פון וויסן דעם קץ איז צו פארשטיין אז דער שלב וואו מיר זענען איז נישט אויף אייביג — נאך גלות קומט גאולה. אבער דער עיקר איז תפילה און תשובה — דאס קען אלעס טוישן, אפילו דער קץ אליין קען זיין לטובה אדער לרעה.
– א וויכטיגע נקודה: ווען מ׳רעדט וועגן נמשל׳ן בפרטיות (פאליטיק, מלחמות), מיינט דער עולם אז ס׳איז סתם פאליטיק. דערפאר איז בעסער צו זאגן דעם ווארט, און יעדער פאר זיך אליין איז מיישם אויף די פרטים.
– געפאר: ווען א מענטש רעדט א גאנצע צייט וועגן וואס ס׳געשעט “פון זיך אליינס” (דער אייבערשטער׳ס חלק), פארגעסט ער אז ער דארף עפעס טון — און דאס אליין איז גורם אז ער טוט נישט.
ידיעה, בחירה און תפילה — המשך
דער אייבערשטער האט א חשבון פאר יעדן דור — אבער תפילה קען נאך אלץ טוישן. מעשים און תפילה קענען ענדערן דעם מציאות, אפילו אינערהאלב דעם פעסטגעשטעלטן סדר.
משל פון מזל מאדים: איינער מיט אזא מזל קען ווערן א רוצח אדער א שוחט — מ׳קען נישט אויסגיין פונעם מזל, אבער בתוך דעם סדר קען מען טוישן.
אחישנה: אפילו אחישנה (פארגיכערן די גאולה) איז נאך אלץ בתוך דעם סדר — ווי ביי גלות מצרים, וואו ס׳האט געדארפט זיין 400 יאר, האט מען געמאכט א “בחינה” פון 400 יאר, אבער דער עיקר פון 400 יאר איז נישט אוועקגעגאנגען. דער קאצקער רבי האט געזאגט אז דאס איז “יום הבחירה” — אפשר רעדט ער פון א העכערע מדריגה.
א וויכטיגע נקודה: אויב מ׳מאכט שוין חשבונות, דארף מען אויך טון די מעשים וואס די חשבונות רעדן וועגן. מ׳קען נישט נאר רעדן וועגן רמזים אן די מעשה אליין.
—
ד. דער בעש״ט׳ס תורה: שכינה רעדט דורך דעם מתפלל
דער בעש״ט׳ס ווערטער
> “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”
דער מתפלל זאל הערן אין יעדע ווארט וואס ער זאגט, ווייל די שכינה (עולם הדיבור) רעדט דורך אים, און ער איז נאר א שושבין (באגלייטער) פאר איר. אנשטאט מכוון צו זיין פון זיך, זאגט ער די ווערטער און הערט דערנאך אויס וואס ער האט געזאגט — ווייל לעצטנס האט עס די שכינה געזאגט.
“וצריך אמונה גדולה לזה”
> “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”
מ׳דארף האבן א גרויסע אמונה פאר דעם. די נטיה פונעם מענטש איז צו מיינען אז ער איז דער וואס רעדט. מ׳דארף א גרויסע אמונה צו דערגרייכן אז ער איז נישט דער מדבר — נאר די שכינה, און ער איז נאר דער שושבין.
ביאור
ביי איינעם וואס דאוונט פון סידור איז עס דאך קלאר — ער האט דאך נישט געמאכט די ווערטער. דער סידור קומט פון אנשי כנסת הגדולה, פון רוח הקודש. אבער דאס אליין איז נאך נישט “אמונה גדולה.” אמונה גדולה מיינט נישט נאר אז אמאל האט דער אייבערשטער עס באשאפן — נאר אז דער אייבערשטער טוט עס יעצט, אין דעם מאמענט.
—
ה. אמונה גדולה vs. אמונה קטנה — דער אייבערשטער טוט עס **יעצט**
דער חילוק
– “אמונה קטנה” = צו גלייבן אז בראשית ברא — דער אייבערשטער האט אמאל באשאפן די וועלט, און נאכדעם איז עס שוין דא.
– “אמונה גדולה” (וואס דער בעש״ט פאדערט) = צו דערקענען אז דער אייבערשטער מאכט די וועלט יעצט, אין דעם מאמענט ממש.
דאס איז נישט קעגן שכל — עס איז קעגן דעם געפיל פון ישות וואס דער מענטש האט, וואס מאכט אז ער זעט זיך אלס א באזונדערע עקזיסטענץ. דורך שכל קען מען דערגרייכן אז דער אייבערשטער איז סיבת כל הסיבות — דאס איז השכל. אבער צו זען אז יעצט, אין דעם מאמענט, דער אייבערשטער טוט עס — דאס איז אמונה גדולה.
דיסקוסיע
שאלה: אויב דער אייבערשטער טוט אלעס, פארוואס דארף איך בכלל דאוונען?
תשובה: דער אייבערשטער דאוונט פאר דיר — ער שרייבט אריין אין דיר א חשק צו דאוונען. אבער דאס אליין איז נאך נישט אמונה גדולה. אמונה גדולה מיינט עס זאל זיין בהכרה — נישט א מעשה וואס מ׳דערציילט, נאר א לעבעדיגע הרגשה.
—
ו. דער משל פון דער באן (רכבת) — סדר השתלשלות
דער משל בפרטות
א באן (רכבת) האט פילע קארונות (וואגאנען). דער לעצטער קארון ווערט געשלעפט פון דעם פאר אים, און יענער פון דעם פאר *אים*, און אזוי ווייטער ביז מען קומט אן צום ערשטן — דער לאקאמאטיוו (ענדזשין) — וואס ער אליין פירט אלעס. דאס איז דער סדר השתלשלות.
דער חידוש — חילוק פון “כמות” און “איכות”
דער חילוק צווישן דעם לעצטן קארון און דעם פאר אים איז א חילוק פון כמות — ביידע זענען פאסיווע כלים, בלויז איינער שטייט א שטאפל העכער. אבער דער חילוק צווישן דעם ערשטן (דער ענדזשין) און אלע אנדערע איז א חילוק פון איכות — ער אליין מאכט אז די באן זאל בכלל פארן. אלע אנדערע קארונות טוען גארנישט — זיי זענען בלויז צינורות וואס ברענגען אריבער די כח, אבער זיי האבן נישט קיין אייגענע כח יצירה.
דער נמשל — נאך שטארקער פון דעם משל
ביים נמשל איז דער חילוק נאך גרעסער: ביי דער משל האט דער ענדזשין נישט באשאפן די אנדערע קארונות — ער פירט זיי בלויז. אבער ביים נמשל — דער אייבערשטער האט נישט בלויז געפירט די גאנצע מערכה, ער האט אויך באשאפן די גאנצע מערכה. ער האט געמאכט אז איינס זאל שלעפן דאס צווייטע, ער האט געמאכט דעם גאנצן סדר השתלשלות אליין.
—
ז. אמונה — נישט הסכמה, נאר פאקוס
וואס הייסט אמונה אין דעם קאנטעקסט
אמונה מיינט דא נישט דער חילוק צווישן גלויבן און כפירה (צו מען איז מסכים אדער נישט). אמונה מיינט פאקוס — אויף וואס קוקסטו? קוקסטו אויף דעם לעצטן קארון (טבע, חכמת הטבע), אדער קוקסטו אויף דעם ערשטן — אויף דעם אייבערשטן וואס מאכט אלעס?
דער מאמין זעט דעם אייבערשטן דירעקט
ווען מען קוקט אויף א בוים — בדרך הטבע (ממטה למעלה) זעט מען: ערד, וואסער, רעגן, וכו׳. אבער בבחינת אמונה שפרינגט מען אריבער די גאנצע שלשלת און מען זאגט: דער אייבערשטער מאכט דעם בוים וואקסן.
דאס איז דער טייטש פון “המוציא לחם מן הארץ” — מען האט קיינמאל נישט געזען דעם אייבערשטן נעמען ארויס ברויט פון דער ערד, מענטשן טוען עס — אבער בבחינת אמונה טאנצט מען אריבער דעם גאנצן מהלך און מען זאגט: דער אייבערשטער מאכט אז ברויט זאל קומען פון דער ערד.
—
ח. ביטול — דיסקוסיע: תניא vs. בעש״ט
דער בעש״ט נוצט כמעט קיינמאל נישט דאס ווארט “ביטול” — דאס איז א ליובאוויטשער/תניא ווארט. דער בעל התניא נוצט “ביטול” אסאך. דער ביטול אין תניא מיינט אז דער ענף איז בטל אין דער שורש — ער איז “נישט נחשב בערכו.” ער האלט זיך גרויס ווייל ער קוקט אויף זיך אליין, אבער ער כאפט נישט אז ער קומט פון ערגעץ, ער האט נישט קיין אייגענע מציאות.
דאס וואס מען רעדט דא איז נישט ביטול אלס תנועה נפשית (ענוה), נאר א שאלה פון התבוננות — אויף וועלכע נקודה פון דער מציאות קוקסטו.
—
ט. נס — א “סימן” פון דעם ערשטן
דער צווייטער משל — דער לאגא אויפן קארון
אויף דעם לעצטן קארון פון דער באן זענען דא צוויי סארט זאכן: (1) פראקטישע טיילן וואס העלפן אריבערברענגען די באוועגונג פון דעם פריערדיגן קארון, (2) א לאגא אדער ציור פון דעם וואס האט געמאכט די באן. דער לאגא טוט גארנישט פראקטיש — ער העלפט נישט דער באן פארן. וואס טוט ער? ער דערציילט דיר אז ס׳איז דא אן ערשטער — אז די באן האט איינער געמאכט, איינער געפירט.
נס = סימן/אות
א נס איז ווי דער לאגא — עס איז א סימן (ווי דער רבי יוסף ג׳יקטיליא זאגט). עס דערציילט נישט *וויאזוי* דער אייבערשטער האט עס געמאכט, עס ווייזט בלויז *אז* דער אייבערשטער האט עס געמאכט. דער אייבערשטער איז נישט משועבד צום סדר השתלשלות — ער קען דירעקט צוקומען צום לעצטן קארון, “אני ה׳ לא שניתי.”
—
י. שכינה = אמונה — דער כינוי און זיין טיפקייט
וואס באדייטן כינויים
די שכינה האט פארשידענע כינויים — צדק, אמונה, לבנה, בתולה, און נאך א סך אנדערע אין זוהר. עס איז געווען מקובלים (דער ספר יחוס פון ר׳ משה די ליאון ווערט דערמאנט) וואס האבן געמיינט אז די כינויים זענען בלויז א וועג פון מסתיר זיין דעם סוד — היינט רופט מען עס אזוי, מארגן אנדערש.
דער רמ״ק (אין שער הכינויים) און ר׳ חיים וויטאל (אין שער מ״ב) זענען שטארק חולק:
1. יעדער כינוי ווייזט ארויס אן אנדערע בחינה — ס׳איז נישט סתם סינאנימען.
2. א כינוי מיינט אז אין דעם עולם איז דאס די שכינה — דורך סדר השתלשלות. למשל, אין עולם העשיה איז דער בוים א סימן פון מדת התפארת, און די פרי פון דעם בוים איז א סימן פון מדת המלכות. דער כח פון ביימער קומט ספעציפיש פון ספירת התפארת, און דער כח פון פירות קומט פון מלכות.
דער אייבערשטער האט באוואוסטזיניג געמאכט סימנים אין דער וועלט לכבודו, ווי דער פסוק זאגט “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו” (זוהר פרשת ויחי וועגן לולב) — די ד׳ מינים ווייזן ארויס דעם שם הוי״ה.
—
יא. אמונה אלס מידה בנפש האדם — דער בעש״ט׳ס הבנה
דער בעש״ט׳ס תורה
אמונה איז נצח והוד (אזוי שטייט אין תולדות). דאס מיינט אז אמונה איז למטה מן הדעת — נישט ווי דער בעל התניא וואס זאגט אמונה איז למעלה מן הדעת. דער בעש״ט, דער מגיד, דער תולדות — אלע גייען אזוי.
ביאור
– דעת/תפארת/בינה = ווען א מענטש זעט א זאך קלאר, ער פארשטייט עס, ס׳איז אים אפן.
– אמונה (נצח והוד) = ווי רגלים — ער געדענקט אז ער ווייסט, ער טרוסט וואס ער האט שוין פארשטאנען, אפילו ווען ער איז נישט אין דעם מאמענט פון קלארקייט.
פראקטישער משל
א מענטש גייט אין דער ארבעט. דעם ערשטן טאג האט ער זיך גוט דורכגעטראכט, גערעדט מיט מענטשן, זיך מברר געווען אז דאס איז א גוטע ארבעט. דעם צווייטן טאג גייט ער — נישט ווייל ער גייט נאכאמאל דורך דעם גאנצן שכל, נאר ווייל ער האט אמונה — ער טרוסט זיין פריערדיגע החלטה. איינער וואס דארף יעדן טאג פון אנהייב איבערטראכטן אלע זיינע החלטות — דער דארף טעראפיע. דאס איז נישט געזונט. אמונה איז די מידה וואס לאזט א מענטש ווייטער גיין, פריש און עכט, אפילו אן דעם אז ער טראכט עס דורך יעדע סעקונדע.
—
יב. אמונה אלס לבוש פון די שכינה — דער קאסמישער מאסשטאב
דער בעש״ט׳ס תורה
די מידה פון אמונה בנפש האדם איז אליינס א לבוש פון די שכינה. ווען די שכינה איז זיך מתלבש אין עולם העשיה אדער אין נפש האדם, גיט עס ארויס די מידה וואס הייסט אמונה. יעדער מענטש האט אמונה — די שאלה איז נאר אין וואס ער גלייבט.
דער נמשל אין מדות עליונות
– תפארת = ווען דער אייבערשטער ווייזט קלאר וואס ער איז. מתן תורה — “אנכי ה׳ אלקיך” — אלעס מאכט סענס. ששת ימי בראשית.
– מלכות/שכינה/אמונה = ווען מ׳זעט נישט. פסח/יציאת מצרים — “ויסע מלאך האלקים” — די אידן זענען אין מצרים, עובדי עבודה זרה, ס׳זעט נישט אויס אז זיי זענען דער אייבערשטער׳ס פאלק. דער אייבערשטער פירט זיך דעמאלט מיט אמונה — ער זאגט: “איך האב שוין מחליט געווען, איך דארף נישט יעדן טאג איבערדן פארוואס די אידן זענען מיין פאלק.”
—
יג. דער חטא פון מפריד זיין — דער פראקטישער טייטש
דער בעש״ט׳ס תורה
ווען א מענטש׳ס אמונה (שכינה שבו) איז נישט באהאפטן מיט זיין דעת/תפארת — דאס הייסט ער איז מפריד די שכינה פון תפארת. פראקטיש: ער ווייסט אינטעלעקטועל אז דער אייבערשטער האט געמאכט די תפילה, די מצוות, די וועלט — אבער סעקונדע צו סעקונדע, ווען ער דאוונט, געדענקט ער נישט, ער גלייבט נישט. זיין “חלק האמונה” איז נישט פארבונדן מיט זיין “חלק הדעת.”
דער חידוש
דאס וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף אמונה — דאס אליין מאכט אז אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות, נישט סתם א פסיכאלאגישע מידה. אבער דערצו דארף מען ביטול.
מקור פון קדושת המגיד: “לך ה׳ הממלכה” — פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די עזות וואס איז אין דער ממלכה.
—
יד. אמונה באלוקות — א כלי פאר אלוקות דורך ביטול
דער עיקר חידוש: אמונה באלוקות איז נישט סתם א מידה (ווי מ׳גלייבט אז מ׳האט גוט חתונה געהאט) — נאר עס רעדט זיך פון אמונה וואס איז אן עכטע כלי פאר אלוקות. און דאס ווערט נאר דערגרייכט דורך ביטול.
—
טו. “לך ה׳ הממלכה” — דער קדושת המגיד׳ס תורה
דער קדושת המגיד לערנט אויפ׳ן פסוק „לך ה׳ הממלכה”: פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך דאס וואס דו ביסט ממליך. נישט נאר איז דער אייבערשטער א מלך און מיר זענען ממליך — נאר די המלכה גופא באלאנגט צום אייבערשטן.
דער טייטש דערפון: נישט איך גלייב אין די שכינה — די שכינה גלייבט אין מיר. די אמונה וואס איז אין דעם מענטש — דאס איז די שכינה אליין. דאס מאכט דאס לעבן גרינגער: מ׳דארף נישט אזויפיל אמונה „שאפן” — די שכינה האט שוין אמונה, און דאס איז נישט א זאך וואס א מענטש דארף „טון”.
—
טז. דער בעש״ט׳ס תורה וועגן תפילה — די תפילה **איז** די שכינה
דער בעש״ט׳ס ווארט
די תפילה איז די שכינה. נישט אז מ׳שטייט און איז מכוון כאילו שכינה כנגדו (ווי דער שולחן ערוך און רמב״ם זאגן) — נאר די תפילה גופא איז שכינה.
ביאור
צו זאגן אז „איך בין דער מתפלל, איך שטיי לפני השכינה, איך בין מכוון” — דאס איז א פירוד. ווייל דאן איז דא „איך” דער עובד, און „דארט” איז די שכינה — צוויי באזונדערע זאכן. דער מענטש מיט זיין עבודה איז א דבר נברא, א פשוטע נייע זאך, און א דבר נברא קען נישט אמת׳דיג זיין א כלי לאלקות.
דער בעש״ט ווערט שרעקעדיג אויפגערעגט אויף דעם וואס מיינט אז ער אליין דאוונט — ווייל דאס איז א פירוד.
—
יז. אמונה אין רוחניות vs. גשמיות — א פארדרייטע אמונה
עס איז דא מענטשן מיט א פארדרייטע אמונה: זיי גלייבן אז דער אייבערשטער מאכט פרנסה, אבער אידישקייט — תורה, תפילה — מאכן זיי אליינס. ס׳איז פונקט פארקערט! אין די י״ג עיקרים שטייט אז תורה איז מן השמים — דאס איז א יסוד פון אמונה. אויך „לחם מן השמים” שטייט, אבער דאס איז נישט פון די עיקרי אמונה. און דאך מיינען מענטשן: לחם — מן השמים, אבער תורה — „איך האב עס אליינס געמאכט.” די תפילה איז אויך מן השמים — די תפילה איז די שכינה.
—
יח. דער משכן — דער משל פאר׳ן מענטש
ביי דער משכן שטייט אלע מאל „כאשר צוה ה׳ את משה” — נישט „איך האב געמאכט”, נאר דער אייבערשטער האט געהייסן מאכן, דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. דער אייבערשטער קען נאר וואוינען אין א פלאץ וואס ער אליינס האט געמאכט.
דער נמשל: איך בין א משכן. אויב איך וויל אז די שכינה זאל רוען אין מיר, דארף איך אויפהערן צו מיינען אז איך דאווען — און אנהייבן צו כאפן אז די שכינה דאוונט. ווען די שכינה גלייבט — גלייב איך אויך. די אמונה וואס איך האב — איז אויך די שכינה.
—
יט. דער פנימיות׳דיגער פונקט — דער עיקר פון אלעם
מ׳קען מאכן אלע חיצוניות׳דיגע הכנות — מקוה, „הוי מה אני ומה חיי” — אבער די איינציגסטע עכטע פנימיות׳דיגע זאך איז אז דער מענטש הערט אויף צו זיין „אים” — ער הערט אויף צו מיינען אז ער איז דער וואס טוט, און ער לאזט דעם אייבערשטן זיין דער וואס טוט.
תמלול מלא 📝
יום טוב, קיצים, און גאולה
דער מושג “יום טוב” — כלליות און פרטיות
שאלה: ס׳איז א סתירה, ביסט רמז אז ס׳זענען גרויסע חול המועד.
מגיד שיעור: ס׳איז א סתירה? איך האב נישט קיין פראבלעם אז ס׳איז א סתירה. איך בין נישט מחוייב צו זאגן אז ס׳איז נישטא קיין סתירות. ניין, איך פרעג אויב ס׳איז א סתירה.
ראש השנה איז דאך א יום הדין און ס׳איז א יום טוב. איך מיין, ס׳איז נישט קיין… דער מושג פון דין און דער מושג פון יום טוב איז נישט קיין סתירה.
גרעדע די פוסקים ברענגען דאס שוין ווען זיי זאגן “הלואי במשפט יעמידני”, ער האט בטחון, איך ווייס וואס, פתוחים בדין. נו, איז דאך אבער א אימת הדין דארט, יא, און ס׳איז נישט קיין יום טוב נארמאל.
איך הער, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט קיין סתירה, איך מיין אז איך זע נישט די סתירה. ס׳מיינט שמחה, און מ׳פירט זיך טאקע אבילות מיט אזעלכע זאכן אין ספירת העומר. ס׳איז נישט קיין סתירה. אבילות נאכט א יום טוב.
וואס מיינט יום טוב?
יום טוב מיינט סך הכל אז ס׳איז מער כלליות׳דיג, אז וואס מ׳טוט איז אין א ברייטערע פארנעם. ס׳איז נישט פאר היינט, נאר פאר די גאנצע יאר, אדער פאר די גאנצע וועלט, איך ווייס. אבער יעצט, וואסערע סארט זאך איז מער כלליות׳דיג, איז דא אין ביידע סארט. פאר דעם תשעה באב איז אויך א יום טוב. ס׳הייסט פארצופאלן אין זמנים, יא?
קהל: דו זאגסט עפעס. איך גיי דיר אפשר געבן א שיעור אויף יום טוב וואס מיינט יום טוב. קען מען נישט געבן פון דיר א שיעור אויף יום טוב?
מגיד שיעור: איך האב דיר יעצט געזאגט וואס? אזוי מיין איך.
בעצם, יעדע תפילה פון יעדן טאג איז א זאך וואס איז בונה ומתקן בכלליות. פארוואס? דאס איז נישט קיין שאלה כלל. מ׳קען נישט קומען צו דיר מיט אזעלכע סברות. יא, יא, יא, פארקערט, נאר וואס מ׳מיינט אז בפרטיות איז עס א נייע זאך.
קהל: שטימט. אין אנדערע ווערטער, עס איז א נייער פרט, אבער עס איז נישט קיין נייע וועלט.
דער רש״ש אויף “בראשית ברא אלקים את השמים”
מגיד שיעור: “בראשית ברא אלקים את השמים”, נו, איז נישט שמים די גאנצע וועלט? א הימל איז נישט די גאנצע וועלט? ניין! ס׳איז א קליינע הימל! ווי דער רש״ש זאגט, ס׳איז “זונדה אותו יום”, כ׳מיין. ס׳איז די הימל פון יענעם טאג. אבער די הימל באופן כללי איז א ברייטערע הימל. און יום טוב איז די טייטש אז מ׳איז זיך מתעסק אין די גאנצע הימל, אדער אין א גרעסערע, אפשר א גאנצע יאר לאמיר זאגן, אדער פון וכו׳. ס׳איז אמת אז יעדע טאג איז זיך מצטרף צו גרעסערע זאכן, אבער די טאג באשר הוא טאג איז א קליינע, ס׳איז נאר איין טאג, ס׳איז א קליינע זאך. אזוי פארשטיי איך.
ס׳איז איין טאג זייער גרויס, דא די אלע כללות, יא, באט ס׳איז נאך אלץ לפי ערך.
דער בעל שם טוב אויף ד׳ כוסות — גאולה פרטית און כללית
מגיד שיעור: איך האב געטראפן אפאר זאכן ביי יחזקאל וואס אונז האבן גערעדט לעצטע מאל. מ׳דארף זען צו איך קען עס טרעפן.
קהל: וואס, פאר פסח? ווען האבן מיר עס געלערנט, פאר פסח?
מגיד שיעור: פאר פורים, פאר פורים.
קהל: ניין, ניין, ס׳איז געווען אינמיטן אזא קאט. עפעס איז געווען. לאמיר זען, איך האב נישט דא יענע שטיקל. מיר האבן געלערנט וועגן די גאולה פרטיות און גאולה כלליות.
מגיד שיעור: אהא, אקעי.
קהל: דו געדענקסט?
מגיד שיעור: יא. ס׳איז גערעדט וועגן די ד׳ כוסות איז גערעדט וועגן.
קהל: איך האב געמאכט א ד׳ כוסות, יא. איך האב געטראפן כמעט א מפרש אויפן בעל שם טוב וואס זאגט נישט ממש, ס׳האט נישט געשטימט ממש מיט מיינע פיר, אבער בערך. איך דארף עס טרעפן.
דער גר״א׳ס שיטה אויף ד׳ לשונות
קהל: א רבוידי, די גרויסע חידוש איז אז דער גר״א זאגט אז “וגאלתי” איז די צווייטע פיר, “ולקחתי” איז א טעות סופר פון די מדרש.
מגיד שיעור: אז וואס?
קהל: דאס איז א פלא׳דיגע גר״א, איך ווייס נישט פארוואס.
מגיד שיעור: וואס הייסט די צווייטע פיר?
קהל: ער זאגט “וגאלתי” איז צוויי, “ולקחתי” איז נישט דא אין די ד׳ לשונות. אזוי זאגט די גר״א. דאס איז א טעות סופר אין די מדרש.
מגיד שיעור: איך ווייס נישט. וואס האב איך פון אים? וואס טוישט עס מיר? גארנישט. אז יעדער איז אזוי דארף מען אזוי לערנען.
קהל: אה, דארף.
מגיד שיעור: וואט? איי, איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט וואס איך האב געטאן.
קהל: זאל איך דיר זאגן עפעס אויפן כללי?
מגיד שיעור: דארף מען די ערשטע שטיקל אדער די צווייטע שטיקל?
קהל: פון וואס? דו מיינסט פון די בעל שם טוב על התורה?
מגיד שיעור: יא.
קהל: קוק, אויב מ׳פארשטייט שוין די ערשטע שטיקל, קען מען גיין צו די צווייטע שטיקל.
מגיד שיעור: זאג מיר אזוי, דו האסט…
קהל: ניין.
סימני גאולה — צי דארף מען רעדן דערפון?
מגיד שיעור: כאפ א שמועס. די אלע ענינים פון גאולה, דארף מען קוקן סימני גאולה צו נישט.
קהל: אה, איך האב שוין געזאגט אויף דעם דריי שיעורים, אבער ברמיזה, נישט במפורש.
מגיד שיעור: וואס איז די מעלה צו רעדן פון דעם?
קהל: ניין, די רגע וואס מ׳זאגט די נמשל, די רגע וואס מ׳רעבט בפרטיות, מיינט דער עולם אז ס׳איז סתם פאליטיק. סאו מ׳דארף זאגן די ווארט, און יעדער פאר זיך אליין פארשטייט וויאזוי מ׳איז מיישם אויף די פרטים.
וואס מיינט “קץ” — דער סדר פון בריאה
מגיד שיעור: אבער דאן וואס איז די תועלת פון די דריי שיעורים? אז ס׳איז דא א קץ, ס׳איז דא א זאך וואס הייסט קיצים. קיצים מיינט נאר אז ס׳איז דא א סדר. אזוי ווי ס׳זאגט דער קאזשניצער מגיד… איך האב עס נישט געזען אז ער זאגט עס בשמו, אבער איך זאג אים נאך. דער קאזשניצער מגיד זאגט אסאך מאל אז ס׳איז דא א סדר, ער רופט עס א סדר… איך געדענק נישט איך האב א ווארט פאר דעם… “סדורים מששת ימי בראשית” שטייט אין חז״ל אויף פארשידענע זאכן, יא? ס׳איז מסודר, ס׳איז שוין דא א סדר מראש וויאזוי אלעס גייט. און חוץ פון דעם איז דא א סדר פון בחירה.
ער רעדט פון דעם אז ס׳האט צוטון מיט די כלל ידיעה סתירה פון ידיעה און בחירה. אבער וואס איך פארשטיי איז, אז לחשב איז א קץ, א קץ מיינט אז ס׳איז דא א סדר באופן כללי. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז אזוי ווי א טבע, ס׳איז אזוי ווי א טבע׳דיגע זאך. ס׳איז דא… יעדע זיבעציג יאר טוישט זיך די מלכות, איך ווייס, אדער יעדע פופציג יאר, אדער יעדע שמיטה, יעדע… ס׳איז דא סדרים. ס׳איז ניכר אז ס׳האט זייער אסאך צוטון מיט שמיטה. די פרשה זאגט אז שמיטה… ס׳איז דא א גאנצע תורה פון שמיטה׳ס פון די מקובלים, דניאל, שבעים שבועות, אלע מיני אזעלכע חשבונות.
משל פון א מענטש — קץ און בחירה
יעצט, דאס איז אזוי ווי קבוע מראש. דאס קען מען וויסן, און ווען מ׳איז געווען א ברייטערער, האט מען געקענט וויסן וואס גייט זיין עד סוף כל הדורות. אבער דאס איז נאר די מסגרת כללית. דאס הייסט, אזוי ווי… אז מ׳ווייסט אז יעדער מענטש גייט שטארבן. ס׳מיינט נאכנישט אז מ׳שטארבט אליינס, ס׳מיינט נישט אז מ׳שטארבט אין פונקטליך יענע מינוט, אדער אז ס׳איז נישטא קיין מעשים וואס קענען מאכן אז א מענטש זאל שטארבן, אז דאס זאל געלונגען בעסער אדער ערגער.
סאו די אלע חישובי קיצים, דאס וואס שטייט “תיפח רוחם של מחשבי קיצים” מיינט נישט אז ס׳איז נישטא קיין קיצים. ס׳מיינט אז אויב מ׳מיינט אז זאכן געשעען אליינס, אז מ׳דארף נישט תשובה טון, אדער מ׳דארף נישט מאכן זאכן אליינס בעסער, אדער מ׳קען נישט מאכן ערגער…
ס׳קען נישט זיין אנדערש ווי די קץ. אבער די קץ איז מער א דבר כללי, ס׳איז מער א… איך רוף עס א מסגרת, אדער א… אין א געוויסע… לאמיר זאגן, ס׳איז דא א קץ. ס׳מוז זיין, ס׳מוז זיין. איך נוץ די משל פון א מענטש. יעדער מענטש גייט צום סוף שטארבן. אבער איין מענטש איז ביזי מאכן חשבונות ווען ער גייט שטארבן, אנשטאט פרובירן צו לעבן גוט, און ער מאכט זיך נאריש, ער פארברענגט די צייט.
סאו אויב דו ווילסט זאגן אז ס׳איז דא א קץ, אוודאי דארף מען פארשטיין אז ס׳איז דא ריזנס. אויב מען קען נישט מחשב זיין א קץ, פארוואס שטייט אין די תורה א קץ? מוז זיין אז ס׳איז דא א תועלת פון וויסן די קץ. די תועלת איז אז דו פארשטייסט אז די סדר ווי אונז זענען, די שלב במעגל ווי אונז זענען, איז נישט אויף אייביג. ס׳איז דא א זאך וואס הייסט גלות, און נאך יעדע גלות קומט א גאולה. נאך הונדערט יאר, נאך פיר הונדערט יאר, נאך צוויי הונדערט און צען יאר מיט די קושי השעבוד, וואס איז די חילוק. דאס איז די קץ, און דאס איז א טבעות׳דיגע זאך. ס׳קומט נישט ווייל מיר טוען תשובה. מיר דארפן תשובה טון וועגן דעם. ס׳איז נישט אלעס תלוי במעשינו. ס׳איז דא א לימיט וויפיל איז תלוי במעשינו. א מענטש קען זיין דער גרעסטער צדיק, אליבא דהייתי דאמרינן גייט ער שטארבן, יא? אבער…
דיסקוסיע: רעדן וועגן מלחמות און גאולה
קהל: אבער רעדן וועגן די מלחמות, אויב ס׳איז דא עפעס וואס דאס פירט מיט אונז אויף למעשה, קען איך פארשטיין. אויב נישט, איז בעסער נישט צו רעדן וועגן די מלחמות.
מגיד שיעור: רוב מענטשן וואס רעדן, “אה, ס׳איז א סימן אויף די גאולה,” און ממילא וואס? קענסט עפעס טון וועגן דעם? איז געווארן בעסער? איז געווארן ערגער? דו האסט עפעס אן עצה וויאזוי צו פירן די מלחמה לויט דעם? ער זאגט נישט גארנישט. סך הכל אז ס׳איז דא א חשבון. אוודאי איז דא א חשבון. איך קען דיר זאגן מראש אז יעדע דור האט זיינע דריי מלחמות. איך ווייס נישט, אבער ס׳איז אמת. אבער וואס האב איך פון דעם?
קהל: תפילה, די תפילה קען עס נאך אלץ טוישן. דאס איז די נקודה.
מגיד שיעור: תפילה און תשובה, אלעס, יא. ס׳קען טוישן. אפילו די קץ אליינס, ס׳קען געשען לטובה, ס׳קען געשען לרעה.
קהל: יא, אבער איך האב נישט געזאגט אז מ׳זאל נישט מתפלל זיין.
מגיד שיעור: נישט ווייל צו קענען דעם געביטן.
קהל: יא, אבער איך וויל דיר לערנען וואס איז די קץ, וואס איז די סדר פון די בריאה. תפילות קענסטו דאך מיינען. איך האב דיר געזאגט אז לדידי וואס דו ווייסט, איז נישט וואס דו ווילסט. דו ווילסט אז מ׳זאל נעמען אחריות פון פרידת מעשיך, פון תשובה טון.
מגיד שיעור: ס׳איז מובן. אז דו ביסט מדגיש מער די חלק, קענסט רופן די חלק וואס דער אייבערשטער טוט, וואס איז ממש די ריכטיגע. אבער אז א מענטש איז א גאנצע צייט רעדט וועגן דעם וואס ס׳געשעט פון זיך אליינס – ס׳איז אמת אז ས’געשעט פון זיך אליינס – אבער ער איז מדגיש דאס, און ער פארגעסט אז ער דארף עפעס טון. ס׳ווערט א… און דאס איז גורם אז ס׳זאל נישט טון. ס׳ווערט א…
ידיעה, בחירה, תפילה און אמונה גדולה
ידיעה, בחירה און די כח פון תפילה
אוודאי איז דא א חשבון. איך קען דיר זאגן מראש אז יעדער דור איז דא דריי מלחמות. איך ווייס נישט, ס׳איז אמת. אבער וואס האב איך פון דעם?
אבער די תפילה קען עס נאך אלץ טוישן, ווער ס׳זענען די קינדער.
תפילה און טון, אלעס, יא. ס׳קען טוישן. אפילו דעי קענסטו אליין, ס׳קען געשען לטובה, ס׳קען געשען לרעה.
איך האב דיר געזאגט, דו ביסט נישט אליין דא, דו קענסט נישט… נישט ווייל דו קענסט דא עפעס געביטן.
יא, אבער איך וועל לערנען וואס דו קענסט, וואס איז דער סדר פון די בריאה. תפילות קענסטו דאך מיינען. איך וועל דיר זאגן אז דאס איז די ידיעה וואס דו ווייסט. און נישט וואס דו ווילסט. די וועלט איז דאך ספעציפיש יעדע זאך, ס׳איז נישט צופעליג.
ס׳איז מדגיש, אז דו ביסט מדגיש מער די חלק, דו רופסט אן די חלק וואס דער אייבערשטער טוט, וואס ס׳איז ממש די ריכטיגע. אבער אז א מענטש איז א גאנצע צייט רעדט וועגן דעם וואס ס׳געשעט פון זיך אליינס, ס׳איז אמת אז ס׳געשעט פון זיך אליינס, אבער ער איז מדגיש דאס און ער פארגעסט אז ער דארף עפעס טון. סאו ס׳ווערט א… און דאס איז גורם אז ער זאל נישט טון, און ס׳ווערט נאך ערגער, מאכט עס נאך ערגער, יא? סאו איך זע נישט אז די אלע מענטשן וואס… יא…
די גבולים פון בחירה אינערהאלב דעם סדר
זיכער איז דא עפעס א תהליך אין די וועלט, און ס׳איז דא א געוויסע מהלך וויאזוי… איך ווייס שוין אפילו וויפיל מ׳קען טוישן מיט מעשים. על כל פנים, מ׳קען טוישן בתוך… ווי מ׳זאגט אזוי ווי איינער וואס האט א מזל מאדים, ער קען ווערן א רוצח אדער א שוחט, ער קען נישט ווערן אויס, יא? מ׳קען טוישן בתוך די סדר קענסטו טוישן, ס׳זאל זיין אזוי, ס׳זאל זיין אזוי.
דיסקוסיע: אחישנה און די סדר פון די בריאה
קהל: אחישנה… וואס?
מגיד שיעור: דו רעדסט נישט פון די שטיקלעך יעצט פון אחישנה?
אחישנה מיינט דאס, אבער ס׳איז נאך אלץ בתוך די… פאר דעם איז נישט קיין סתירה. אזוי מיין איך. די אחישנה איז אז בתוך… למשל, ס׳שטייט אז ס׳דארף זיין פיר הונדערט יאר, האט מען געמאכט א בחינה פון פיר הונדערט יאר. אבער ס׳איז נאך אלץ דא א בחינה פון פיר הונדערט יאר, ס׳איז נישט אוועקגעגאנגען די פיר הונדערט יאר.
קהל: וואס? די ידיעה איז אזויווי די מסגרת?
איך ווייס נישט. דער קאצקער רבי האט געזאגט אז דאס איז די יום בחירה. איך מיין אז אפשר רעדט ער פון א העכערע לעוועל, פון א העכערע מדריגה. וואס דאס איז…
קהל: יא, ווי דו זאגסט פארדעם. ווי? איך דענק, עס זענען זיין הגדה… אה… אסאך מאל. ער רעדט וועגן דעם אסאך מאל. אה… איך דענק נישט ווי. איך האב זיין הגדה. עס ליגט נאך דא, דארט ער האט דאס געזען. דארט ס׳איז א ליקוט… ס׳איז אסאך מאל. עס שטייט, עס שטייט אסאך מאל, אפשר דא ביי די חושב מחשבות, ער רעדט וועגן דעם אין זיין ספר אסאך מאל. עבודת ישראל איז נישט קיין לאנגע ספר. ער ווייסט. ער האט נאך ספרים אויך, אבער דארט אויך האט ער גערעדט וועגן דעם… אה… איך ווייס, איך דענק נישט ווי. ער רעדט וועגן…
חשבונות און מעשים — ביידע זענען נויטיג
סאו, אזוי איך זעה נישט אז עס איז… פשט איז, אויב מען מאכט שוין… אה, ניין, ער וויל עפעס אן אנדערע נקודה דא… אויב מען מאכט שוין יא חשבונות, דארף מען אויך טון די זאכן וואס מען מאכט די חשבונות אויף, פארשטייסט? דא איינער וואס ער טוט די מעשה, און נאכדעם קומט א צווייטער און זאגט א פשט, אז עס איז דא רמזים אין דעם פסוק. יא, און וויאזוי עס איז געווארן רמזים דאך דעם וואס ער האט געטון די מעשה. דו זאגסט נאר די רמזים, עס איז… עס איז פעיק. נע מיין איך.
דער בעש״ט: שכינה רעדט דורך דעם מתפלל
הכנה לדער תורה
נאר וואס דארט מען לענגס זאגן? וואס זאגן דאס שטיקל פון די בעל שם טוב? האסטו זיך צוגעגרייט אויף דעם שטיקל, האט דאס מען געזאגט דאס שטיקל איז ערשטענס? נאר וועלן נאך איין שטיקל צוגרייטן. און קען זיך צוגעגרייט אויף דעם שטיקל און די ערשטע שטיקל. האסטו זיך געזען די ערשטע שטיקל, איש בעל תפילה. וועלן א מאל זאגן דאס שטיקל. און קען ביי האסטן זיך די שליח ציבור? קענען דארף נישט ענדיגן? איך האב נישט געענדיגט דאס שטיקל קיינמאל נישט. מ׳דארף ענדיגן די צווייטע האלב דערפון. די “כתיב שנים ושלשים”, און “וצריך לשמוע ידוע”, ביי מיר איז עס די נעקסטע פעידזש, איך ווייס נישט.
דער תורה: הערן וואס די שכינה זאגט
“וצריך לשמוע בכל תיבה”. דאס האבן מיר שוין געלערנט אפשר. “וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר”. יא? דאס האסטו שוין געלערנט, האסטו געזאגט? “שהשכינה עולם הדיבור”, “שהשכינה עולם הדיבור מדברת בו, והוא שושבינא לה”. יא, דאס האבן מיר שוין גערעדט וועגן דעם. אז אנשטאט פון מכוון זיין, ער זאגט די ווערטער, נאכדעם הערט ער אויס וואס ער האט אליינס געזאגט, ווייל לעצטענס האט ער געזאגט אז די שכינה האט עס געזאגט.
“צאה הר”, האבן מיר שוין געלערנט, “זה תתברר, ולתת עזרך ליוצרך”. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט.
אמונה גדולה — צו דערקענען אז די שכינה רעדט יעצט
און דא איז א זאך: “וצריך אמונה גדולה לזה”. מ׳דארף האבן פאר דעם אסאך אמונה. “דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף”. יא, דהיינו, אז וויאזוי… “אמונה גדולה” מיינט ער צו זאגן, ווייל די נטיה פון דעם מענטש איז צו טראכטן אז ער איז דער וואס רעדט. און מ׳דארף א גרויסע אמונה צו כאפן אז ער איז נישט דער מדבר, נאר די שכינה, און ער איז נאר א שושבינא, יא? ער איז נאר א שושבין פאר די שכינה. ער מאכט עס נישט אליינס.
און ער לייגט פאר דעם צו נאך א פשט אזויווי… ס׳איז פשוט אז מ׳דארף האבן אן אמונה, וויבאלד אז נישט מיינט א מענטש אז ס׳איז אליינס. איך ווייס נישט, ס׳איז אויך אביסל דעת אין מיין אפיניען, איך ווייס נישט. יעדע זאך האלט איך אז ס׳איז דעת, עניוועיס. ווייל איך האב… קיצור, ביי איינער…
ביאור: פארוואס איז דאס אמונה?
ס׳איז דאך דא צוויי וועגן, יא? אדער איז דא איינער וואס ער זאגט אן אייגענע… ער האט אן אייגענע נוסח התפילה, איך ווייס נישט, ער מאכט אן אייגענע תפילות, דארף מען זיך אוודאי דארטן קומען צו רוח הקודש, איך מיין, אויב ס׳איז בכלל תפילה בכלל, נישט ער מאכט עס.
ס׳איז דא א צווייטע וואס ער זאגט וואס ס׳שטייט אין סידור. איז דאך אוודאי אוודאי נישט ער האט עס געמאכט. ווער זאגט די סידור? ווער האט געמאכט די סידור? ס׳שטייט דאך אין סידור שוין טויזנט יאר. פון וואו קומט די סידור? פון די רוח הקודש, פון די… איך ווייס נישט, פון אנשי כנסת הגדולה, ווער האט געמאכט די תפילה, די אידן וואס פירן זיך עס צו זאגן. סא, איז אוודאי די שכינה רעדט נישט דו, יא? סא, איך זע נישט די…
אבער די אמונה איז אז ס׳איז יעצט. דו האסט געמיינט אז נעכטן האט עס די שכינה געשריבן, און היינט זאגסטו עס איבער? ניין, די שכינה זאגט עס אויך יעצט.
און דאס איז וואס מיר אלע גלייבן. אלע גלייבן דאך אין דעם, יא? יעדער איינער איז מסכים אז…
קהל: ביטול אין איין.
יא, אבער דאס איז…
קהל: דאס איז די אייבערשטער׳ס רעדן.
יא.
קהל: דאס איז די אייבערשטער׳ס רעדן.
אמונה קטנה און אמונה גדולה
דאס איז די הוכחה אז עס איז יעצט אויך אזויווי עס איז דעמאלטס געווען. אזויווי יעדער איינער גלייבט אז אמאל, בראשית ברא האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט, און נאכדעם איז עס שוין באשאפן געווארן. דאס הייסט אמונה קטנה, כביכול, אזויווי מענטשן זאגן אויף פשוט. אבער ס׳דארפן מענטשן כאפן אז דאס מיינט אז דער אייבערשטער מאכט אויך די וועלט יעצט, יא? וואס דער בעל שם טוב זאגט די גאנצע צייט, אז ס׳איז יעצט.
און די יעצט איז שווער מסביר צו זיין. וואס?
דיסקוסיע: אויב דער אייבערשטער טוט אלעס, פארוואס דאוונען?
קהל: ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז דא א פשוט׳ע שאלה: איך וויל נישט איבערגעבן מיין רצון פאר׳ן אייבערשטן. איך דארף נישט גארנישט, איך וועל לאזן דעם אייבערשטן אליין אריינגיין, ווען ער וויל זאל ער אריינגיין.
מגיד שיעור: מ׳דארף נישט דאווענען, מ׳דארף טאקע נישט. דער אייבערשטער דאוונט פאר דיר, דאנט ווארי.
קהל: יא?
מגיד שיעור: טלית נאה, שלחן נאה.
ניין, מ׳דארף טאקע נישט. איך פארשטיי נישט. וויאזוי מאכט דער אייבערשטער אז דו זאלסט דאוונען? ער זאגט, ער שרייבט אריין אין דיר א חשק אז איך דאווען.
קהל: וויאזוי מאכט ער עס? אויב איינער איז אין די סביבה, מאכט ער עס אזוי. אויב איינער איז אין אנדערע וועגן, מאכט ער עס אנדערע וועגן.
קהל: איז דא א חילוק עקטשועלי?
מגיד שיעור: ס׳איז אזוי שלעכט?
קהל: ס׳איז דא א חילוק? איך מיין, די אמונה דארף דאך זיין אמונה.
וואס איז אמונה גדולה?
יא, אבער די אמונה וואס אונז רופן אמונה, ווייל ס׳איז לכאורה כנגד אזויווי… ס׳איז נישט כנגד השכל. איך מיין אז ס׳איז כנגד די שכל וואס זעט אויס די מענטש מער ישות, וואס מער יעצט, די אמונה ווערט אן עול אז ס׳איז שוין דא א וועלט. און וואס אונז רופן, וואס דער בעל שם טוב רופט אמונה, איז נאר די שכל אדער די התבוננות אדער די השראה וואס ווייזט דיר אז דאס וואס דו קענסט זאגן אז… דער אייבערשטער סיבת כל הסיבות. יא, פון נאכדעם וואס מען דארף רעכענען וואס איז געשען אין דער עולם העשיה, און דער עולם היצירה, און דער עולם הבריאה, ביז ער קומט אן צו דער אייבערשטער… דאס איז נישט אמונה, דאס איז כולו דרך השכל. דאס פארשטייט כולו יעדער, איך מיין, און איז מסכים, קיינער… מען רעדט דאך פון מאמינים, רוב מענטשן זענען מסכים אז אזוי איז עס. אבער ער איז נישט מודה, יא, ער זעט נישט אז די מינוט, אז יעצט איז עס דער אייבערשטער, דער מאכט עס.
סאו די אמונה גדולה איז די הכרה, די, די… ס׳קען זיין ס׳קומט פון א געוויסע התבוננות, איך קען מסביר זיין פארוואס עס איז ריכטיג. ס׳איז נישט עפעס א זאך וואס מען גלייבט אין די וועלט אריין. אבער דאס איז אמונה גדולה, ווייל אונז לעבן דאך אין צייט, אונז לעבן דאך יא, כאילו ס׳איז שוין היינט דא עפעס, אדער ס׳איז שוין יעצט דא עפעס.
אזוי ווי דו זאגסט די זעלבע זאך
אזוי ווי דו זאגסט די זעלבע זאך. יא, אוודאי דער אייבערשטער האט געהייסן דאווענען, אבער איך דאווען נישט יעצט דירעקט וועגן דעם, איך דאווען ווייל דער אייבערשטער האט געהייסן דאווענען דארט איך ווייס שוין אין דער מעמד הר סיני, און נאכדעם איז געקומען די רבנים האבן געמאכט א סדר התפילה, און נאכדעם איז געקומען בקיצור א לאנגע השתלשלות, און דאס איז איך דאווען. אבער דאס איז וואס עס זעט אויס.
אבער דער אמונה זאגט, טראכט אבער אריין א ביסל טיפער עס צו זען, אדער גלייבן עס צו זען. וואס ער רופט אמונה מיינט עס זאל זיין בהכרה, יא, עס זאל נישט זיין עפעס א מעשה וואס איך פארצייל, עס זאל זען אז די טעם, יא, מ׳פרעגט אזוי ווי איך האב…
משל פון דער באן
איך זאג די וועג וואס איך האב שוין געזאגט מיין משל פון די באן, יא? איך גיי מיין משל פון די באן. וואס? דו האלטסט מיר אמונה בשעת מעשה, פשוט. איך האלט פון די משל פון די באן, די זעלבע זאך. סאו אבער וואס ער רופט אמונה גדולה איז… איך וועל זאגן די משל פון די באן, מ׳קען נישט אפלייקענען די משל. איך ווייס וואס איך זאג.
יא, די משל פון די באן איז, אז א זייער א פשוט׳ע זאך, עס איז דא א באן, א לאנגע באן, עס האט אסאך קארס, קרונות, יא? אסאך, אסאך עקסטערע קארעלעך, און א מענטש שטייט אין דער סוף, אין דער לעצטע, און ער זאגט, ווער שלעפט דעם לעצטע שטיקל רכבת, דעם קרון די לעצטע? דער איינס פארדעם שלעפט אים, יא? דאס הייסט צוויי דריי השתלשלות, דער איינס פארדעם שלעפט אים. מ׳גייט צו די פריערדיגע, זאגט מען אים, וועם פרעגט מען… דער פארדעם, און אזוי חוזר חלילה ביז ער קומט אן צו דער ערשטע, דארט איז דער לאקאמאטיוו, דער ענדזשין, דער מנוע וואס ער פירט עס, זאגט ער, אה, ער פירט אלע, אבער ער פירט נישט אלע…
משל פון דער באן — העמקה אין די חילוקים
דער חילוק צווישן כמות און איכות
אסאך עקסטרע קארעלעך. און א מענטש שטייט אין די סוף, אין די לעצטע, און ער זאגט, “ווער שלעפט דעם לעצטן שטיקל רכבת?” דעם שלעפט דער קרון, דער לעצטער… דער איינס פאר אים שלעפט אים, יא? דאס הייסט סדר השתלשלות. דער איינס פאר אים שלעפט אים. א גוטן, דער פריערדיגער, זאגט מען אים, “וועם שלעפט ער?” דער פאר אים. און אזוי חוזר חלילה ביז ער קומט אן צו דער ערשטער. דארט איז דער לאקאמאטיוו, דער ענדזשין, דער מנוע וואס ער פירט עס. זאגט ער, “אה, ער פירט אלע.” אבער ער פירט נישט אלע, ער פירט קודם דעם, נאכדעם יענעם, און נאכדעם יענעם.
אזוי זאגט דער טיפש, דער וואס פארשטייט נישט אמונה, וואס אונז רופן היינט אמונה. קומט דער חכם און ער זאגט, “איך פרעג דיר א שאלה: דער לעצטער, דער צווייטער פאר׳ן לעצטן, ער קען עפעס טון? ער טוט נישט גארנישט. ס׳איז אמת אז ער שלעפט, ווייל אויב וואלט נישט געווען ער, וואלט נישט אנגעקומען די משיכה צו די לעצטע, אמת. אבער טון טוט ער גארנישט. די חילוק פון די ערשטע מיט די צווייטע איז אסאך גרעסער פון די חילוק פון די צווייטע מיט די דריטע. ס׳איז א גאנצע… איך רוף עס ‘כמות׳ און ‘איכות׳, איך האב נישט קיין בעסערע ווארט. די לעצטע מיט די איינס פאר די לעצטע איז א חילוק פון כמות: ער שלעפט אים און ער שלעפט אים, ער שטייט איינס פאר אים, ס׳איז איין לעוועל פאר אים. אבער די חילוק פון די ערשטע מיט די צווייטע, און ממילא די חילוק פון די ערשטע מיט אלע, איז א חילוק פון איכות. ער מאכט בכלל אז די באן זאל פארן, און אלע אנדערע מאכן גארנישט אז ס׳זאל פארן.
ס׳איז אמת, דו קענסט זאגן אז ער איז מעביר די שפע, רייט? ער ברענגט די שפע פון די ערשטע צו די לעצטע. בסדר. אבער טון טוט ער גארנישט. ער איז נישט מחדש קיין שום פעולה, ער איז נישט קיין מחדש, ער איז נישט קיין יוצר, ער איז נישט אחראי אמת׳דיג אויף קיין שום זאך. וממילא, ס׳איז אמת, דו גייסט די לעצטע זאגן בבחינת סדר השתלשלות, אמת אז די איינס פאר די לעצטע שלעפט אים, אבער ס׳איז אסאך מער אמת אז דער ערשטער שלעפט אים.
דאס איז די עיקר אייזערנע אמונה
ס׳איז אמת אז ס׳איז דא מלאכים, ס׳איז דא א גאנצע סדר השתלשלות צווישן מיר און דער אייבערשטער. בסדר. אבער ס׳איז אסאך מער אמת פון דעם אז דער ערשטער… ווייל די אלע זאכן זענען דאך נאר כלים, נאר אזויווי צינורות, נאר זיי ברענגען אריבער די חיות פון דער אייבערשטער ביז מיר. אבער ווער ס׳טוט עס עכט איז דער ערשטער, ווייל אלע אנדערע טוען גארנישט, זיי האבן נישט קיין כח יצירה, קיין כח פון טון גארנישט. סאו צו זיין די לעצטע שטיקל באן… די ערשטע פונקט אזוי ווי ער פירט אלע אינדערמיטן. ס׳איז אפילו נישט ריכטיג צו זאגן אז די ערשטע באן פירט מער די צווייטע ווי די דריטע, נאר אין דעם קליינעם חילוק פון כמות. כלומר, אין אנדערע ווערטער, ס׳איז ריכטיג צו זאגן אז די דריטע דארף האבן די צווייטע כדי אנצוקומען צו די ערשטע.
דער נמשל איז נאך בעסער פון דעם משל
די נמשל איז נאך בעסער. די נמשל איז א מורא׳דיגע נמשל. פארוואס? ווייל ביים נמשל איז די חילוק נישט נאר צווישן איינער וואס פירט, איינער וואס פירט אלעס, נאר ס׳איז א חילוק אין די אקטור, אז דער איינער וואס פירט אלעס, מיר קענען זיך טאקע אמאל אנכאפן אין רבונו של עולם, מיר מיינען אז מיר האבן זיך אנגעכאפט אין כתר, מיר האבן זיך אנגעכאפט אין יסוד, אין מלכות, אין כתר פון מלכות, מיר האבן זיך אנגעכאפט אין די עולמות.
און ממילא וואס? און אזוי אויך מיינט זיך אן תרשים.
ניין, ס׳איז בעסער, די נמשל איז אסאך בעסער. די עיקר חילוק וואס איז דא אין די נמשל פון די משל איז, אז ביי די משל האט די ערשטע שטיקל נישט באמת געמאכט די צווייטע. ער פירט די צווייטע, אבער ער האט אים נישט געמאכט גארנישט, ער האט אים נאר געגעבן א שטיקל נקב. און ממילא די גאנצע מערכה וואס זאגט אז ער פירט, דאס האט די צווייטע געמאכט, דער מענטש האט עס געמאכט, אדער דער אייבערשטער האט עס געמאכט, איך ווייס נישט ווער, נישט קיין חילוק. דאס האט געמאכט, ער האט געמאכט. אבער מה שאין כן אין די נמשל איז דא א דריטע זאך, חוץ פון דעם וואס ער, דער ערשטער, שלעפט די צווייטע, און ממילא שלעפט ער אלע, האט ער אויך געמאכט די גאנצע מערכה וואס זאגט אז דער ערשטער זאל שלעפן די צווייטע. ער האט באמת געמאכט די גאנצע זאך. פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז אפילו מער.
אמונה — דער פאקוס פון דער קוק
וואס איז די נקודה פון אמונה
אבער נישט קיין חילוק, וואס איך רוף נאר, אז די נקודה פון אמונה וואס איז דא איז די חאפ. אז א מענטש קוקט, אז איך קוק אויף די וועלט, אז איך קוק אויף א בוים, איז בדרך הטבע, כלומר בבחינת התבוננות וואס איז ממטה למעלה, יא, בבחינת הטבע זע איך אז ס׳איז דא א בוים. ווער מאכט די בוים? די ערד מאכט די בוים זאל וואקסן, און די וואסער. פון וואו קומט די וואסער? פון די רעגן. און די רעגן קומט פון… איך ווייס נישט. דאס איז, אבער בבחינת אמונה, ס׳הייסט דאס איז איינער וואס זאגט אז די ערשטע מאכט און אלע אנדערע וואס אלע אנדערע אינדערצווישן מאכן, זאגט ער גלייך, איך זע א בוים, זע איך די אייבערשטער. די בוים מאכט די אייבערשטער, די אייבערשטער מאכט די בוים זאל וואקסן. מאכסטו א ברכה אויף דעם, יא? דו זאגסט המוציא לחם מן הארץ. די אייבערשטער נעמט ארויס… האסטו אמאל געזען די אייבערשטער נעמט ארויס א ברויט פון די ערד? מענטשן טוען עס, יא? וואס זאגט ער? ער זאגט סך הכל, יא, און ווער האט געמאכט די מענטשן? און ממילא ווען איך מאך א ברכה, בבחינת אמונה טאנץ איך אריבער די גאנצע מהלך, און איך זאג אז די אייבערשטער מאכט אז ס׳זאל קומען ברויט פון די ערד. און דעמאלט זעט ער עס, ווען איך זאג עס זאג איך עס, ווען איך זע עס, דאס הייסט אז ער האט אמונה. שטימט?
דיסקוסיע: ביטול און מציאות
שאלה: אויב איך זאג, איך מיין דו האסט נישט גענוצט די ווארט ביטול. וואס איז ביטול פשט? איך גיי אוועק, איך לאז די אייבערשטער טון, כדי איך קען אויסלעשן מיין מציאות, איך לאז די אייבערשטער טון. די האסט עס נישט געשליקט ווייל דו פארשטייסט נישט אז ס׳איז איינס, דו פארשטייסט נישט אז איך גיי אוועק פון דעם. די אייבערשטער טוט עס, די אייבערשטער טוט עס דא זענען מיר. דו ביסט די גרעסטע ישות פאר די זופסט דיך, דו זאגסט די אייבערשטער זאל קומען, דו האסט געמאכט צו דיר א מציאות.
מגיד שיעור: יא, איך ווייס נישט וואס… די רמב״ש זאגט נישט די ווארט ביטול כמעט קיינמאל נישט, ס׳איז א ליובאוויטשע ווארט. וואס? בעל התניא? זיכער. בעל התניא נוצט די ווארט ביטול אסאך. אבער וואס ביטול… דא ביטול אין בחינת ענוה, בחינת תנועה נפשית פון דיר. אבער איך זאג דא, ס׳איז מער אזוי ווי… ס׳איז די שאלה פון וואס דו ביסט זיך מתבונן. אויף וועלכע אספעקט, אויף וועלכע נקודה פון די מציאות קוקסטו?
אויב דו קוקסט אויף דעם וואס די לעצטע… ס׳איז א שטיקל נאר. אויב דו קוקסט אויף די מציאות אז די ניינונניינציגסטע קארון שלעפט די הונדערטסטע, דאס רופט מען טבע, דאס רופט מען חכמת הטבע, איך ווייס וואס. אויב דו קוקסט אויף דעם אז ער, זיין גאנצע כח און אויך זיין גאנצע מציאות, און אויך דאס אז איינס קען שלעפן די צווייטע און אזוי ווייטער, און אויך דאס אז איך קען רעדן וועגן דעם, איין מינוט איך וועל רעדן וועגן דאס, דאס איז אלעס האט געמאכט די ערשטע, וואס אונז קענען פארשטיין אפילו נישט וואס די ערשטע איז, אונז קענען נאר זאגן אז ס׳איז דא אן ערשטער.
ביטול לויט דער תניא
דאס הייסט די ביטול. דאס הייסט אז די ביטול אין תניא איז אלעמאל געקומען צו זאגן אז די מקור, די שורש, די ענף איז בטל אין די שורש, רייט? וואס הייסט ער איז בטל? אז ער איז נישט נחשב בערכו. ער האלט זיך זייער גרויס, אבער דאס איז ווייל ער קוקט אויף וואס ער איז, אבער ער כאפט נישט אז ער קומט פון ערגעץ, ער האט נישט קיין אייגענע… יא?
ס׳איז א שאלה פון וואס דו קוקסט. די חילוק פון אמונה וואס אונז רעדן דא, אמונה און נישט אמונה, איז נישט קיין חילוק פון אמונה און כפירה, ס׳איז נישט קיין חילוק פון נישט מסכים זיין אז ס׳איז אזוי. דו ביסט נישט מסכים אז ס׳איז אזוי איז אן אנדערע שמועס. וואס אונז רעדן דא פון אמונה מיינען אונז פאוקעס, יא? וואס איז די פאוקעס? אדער וואס דו ביסט מתרכז? וואס ער קוקט אויף? צו ער קוקט אויף די לעצטע? אפשר אמאל דארף מען קוקן אויף דעם. אדער ער קוקט אויף די ערשטע. ער קוקט אויף דעם וואס… און אויף די וועג וויאזוי די ערשטע פירט אויך די לעצטע. די ערשטע מאכט אויך די לעצטע.
משל פון דער לאגא אויפן קארון — נס אלס סימן
דיסקוסיע: די באן און די בעל עגלה
קהל: אבער איך מיין ער לייגט די… וואס? ס׳איז נישט? ביי א בעל עגלה איז נישט אויך אזוי? נישט אויך אזוי? נישט אויך אז וואס? ער האט אן אמונה אז ער האט א כח? און די אמונה מאכט אז די עגלה זאל האבן א כח?
מגיד שיעור: יא, ס׳איז כאילו כאילו אז די ערשטע מאכט אלעס, ס׳איז נישט קיין באן. אבער דו ביסט נישט מתרכז אויף די נקודה אז ס׳איז א באן. די באן איז א פראקטישע פאקט. וואס ווייסן מיר וויאזוי ס׳איז געקומען אהין? דו ווילסט מאכן א באן?
דער משל פון דער לאגא
ס׳איז דא וואס מ׳רופט א נס למשל, וואלט געווען… איך האב געזאגט אן אנדערע פשט אויף נס אין מיין דרשה פון די באנען, אבער וואס אונז רופן א נס וואלט געווען אזוי ווי כאילו אז אויב די ערשטע שטיקל באן, די ענדזשין, אויב ער קען פירן אלעס, קען ער אויך אין איין טאג אריבערקומען צו די לעצטע און אים געבן א שטופ. ער איז נישט משועבד צו די גאנצע סדר. ער קען זיך אפשטעלן פון יענעם און גיין דירעקט צו דיר. דאס הייסט אז “אני ה׳ לא שניתי”.
דאס קען זיין, אבער ס׳קען אויך זיין בבחינת די אמונה אליינס. איך מיין אז ס׳איז דא א טיפערע זאך. ס׳קען זיין בבחינת די אמונה. איך האב געזאגט א משל אז א נס, די טייטש, נס איז דאך די טייטש א צייכן, א אות. האב איך געזאגט אז נס איז די טייטש אזויווי מען קוקט אויף די באן איז דא פארשידענע זאכן. אין די לעצטע קאר פון די באן, האסטו שוין געהערט די דרשה? ניין? איך וועל עס זאגן נאך.
אויף די לעצטע קאר פון די באן איז דא, עס זעט אויס אנדערש. אויף די לעצטע קאר פון די באן איז דא אסאך חילוקים. עס איז דא א גלגל וואס דרייט זיך, און די דרייט זיך פון די ערשטע, און אזוי ווייטער. און איינער פרעגט פארוואס איז דא די שטיקל? איז די תירוץ איז כדי אזוי באהעפט זיך די חלק התנועה פון די פריערדיגע, די ס׳כאפט עס.
חוץ פון דעם איז דא נאך זאכן דארט וואס האבן נישט צוטון מיט דעם. עס איז דא למשל א שיינע פיקטשער, א שיינע לאגא, אזא ציור פון די וואס האט געמאכט די באן, אדער עפעס אזא זאך. יעצט, דעם שטיקל טשופטשיק וואס איז דא אין די לעצטע שטיקל באן, פארוואס איז ער דא? וואס זאגט ער? וואס טוט ער? ער העלפט נישט די באן זאל פארן. קענסטו פרעגן פארוואס ער איז דא? עס איז נישטא קיין תירוץ. ער איז דא כדי די באן זאל קענען באקומען די כח פון די פריערדיגע. ער טוט נישט גארנישט. וואס טוט ער? ער פארציילט דיר אז ס׳איז דא אן ערשטער. ער פארציילט דיר אז די גאנצע באן וואס דו זעסט האט איינער געפירט, האט איינער געמאכט, ער איז ערגעץ געקומען פון.
נס = סימן פון דעם אייבערשטן
סא א נס וואס מיר מאכן א אות, א נס, די טייטש איז אז דאס איז א סארט וואס אונז טוען, אדער וואס דער אייבערשטער טוט, איז א סארט זאך וואס ער זאגט נישט גארנישט. ער זאגט מיר נישט וויאזוי איז געקומען דאס פון די ערשטע. ער זאגט סך הכל אז דאס איז א סימן, דאס הייסט א סימן, אדער די מקובלים רופן, דער רבי יוסף ג׳יקטיליא רופט עס א סימן. ס׳איז א סימן אז דער אייבערשטער האט עס געמאכט. ס׳איז די וועג וויאזוי עס איז…
קהל: די מיסטיקייט.
מגיד שיעור: וואס?
קהל: ס׳זאגט די מיסטיקייט.
מגיד שיעור: ס׳זאגט די ארויסנעמען די מיסטיקייט.
קהל: ניין, ניין, דאס איז די מיסטיקייט. ס׳איז א רעוועלעישאן. ס׳איז אנדערש ווייל בעצם שטערט נישט די גאנצע תכלית פון מענטשן, אבער די וועלט ערקענט נישט. אז דו האלטסט שוין פאר עברער איז די גאנצע תכלית בעצם די נסים.
מגיד שיעור: בסדר, ווען דו כאפסט דאס, די כאפן פון דאס. אה, איך וויל דא אנקומען. ער זאגט דיך נאך א זאך, ער זאגט מען דארף א גרויסע אמונה, דאס איז פשוט אז מען דארף אמונה. און נישט לייגן עס אין… ער לעבט נישט אזוי. אבער נאכדעם זאגט ער, ווייל די שכינה הייסט אמונה, און אן אמונה איז ער מפריד.
שכינה און אמונה — קנינים
ער זאגט א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט אז די שכינה האט פארשידענע קנינים, יא? קנינים מיינט איך אז ס׳איז משולב אז ס׳גייט זיך ארויס אין די וועג, יא? אזוי זאגט דער רמ״ק פאר בריכות אין שער הקנינים, אז ווען מיר זאגן אז די… איינע פון די זאכן, ס׳איז דא פראבלעמען.
כינויים פון די שכינה — דער רמ״ק און ר׳ חיים וויטאל
ער זאגט נאך א זאך, ער זאגט, מ׳דארף א גרויסע אמונה. דאס איז פשוט אז מ׳דארף אמונה, ווייל ער לעבט נישט אזוי. אבער נאכדעם זאגט ער, ווייל די שכינה הייסט אמונה, און אן אמונה איז ער מפריד.
ער זאגט א זייער אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט אז די שכינה האט פארשידענע כינויים, יא. כינוי מיינט, איך מיין אז ס׳איז מלשון אז ס׳געבט זיך ארויס אין די וועגן, יא. אזוי זאגט דער רמ״ק באריכות אין שער הכינויים, אז ווען אונז זאגן אז איינע פון די זאכן… יא, ס׳איז דאך דא אלע מיני קודס, די שכינה הייסט צדק, און ס׳הייסט אמונה, און ס׳הייסט לבנה, און ס׳הייסט בתולה, און א טויזנט נאך זאכן אין זוהר.
מחלוקת: צי זענען כינויים נאר א וועג פון מסתיר זיין?
און ס׳איז געווען מקובלים וואס האבן געזאגט אז דאס איז סתם א וועג פון מסתיר זיין די סוד. ער ברענגט פון ר׳ משה די ליאון, איך געדענק נישט פון וועם, אז ס׳איז סתם א וועג פון מסתיר זיין די סוד. א ספר יחוס פון ר׳ משה די ליאון, ס׳איז נישט קלאר ווער ס׳האט עס געשריבן. און די מקובלים ווילן נישט אויסזאגן די שכינה, זאגן זיי, איין טאג הייסט עס אזוי, איין טאג הייסט עס פרי העץ, און מארגן הייסט עס פרי האדמה, און אזוי ווייטער.
און דער רמ״ק איז זייער ברוגז אויף די פשט, ער זאגט, ס׳איז נישט אין די צייט וואס קען נישט טרעפן אפאר ווייניגע קודס. איז ער זאגט אז ס׳איז נישט ריכטיג, ער זאגט אביסל אנדערש.
דער רמ״ק׳ס שיטה: יעדער כינוי איז אן אנדערע בחינה
אבער ס׳איז דא נאך א זאך וואס ער זאגט. איין זאך וואס ער זאגט איז אז יעדע איינע פון די כינויים געבט ארויס אן אנדערע בחינה, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
צווייטנס, אז ווען מ׳זאגט א כינוי, אזוי זאגט ר׳ חיים וויטאל אויך אין זיין שער מ״ב, אז ווען מ׳זאגט א כינוי, למשל אז דא כיסא איז אין רמז די שכינה, און דא רמז׳ט עס אמונה, וכדומה, ס׳מיינט צו זאגן אז אין דעם עולם איז דאס די שכינה.
סדר השתלשלות: ווי די שכינה גיט זיך ארויס אין יעדן עולם
אלע זאכן האבן דאך א סדר השתלשלות. ס׳איז דא אין עולם האצילות איז אויך דא ביימער, דארט די ביימער זענען ספירות. אבער ווען ס׳איז אין עולם העשיה, איז דער בוים הייסט מדת התפארת, און די פרי פון דעם בוים הייסט די מדת המלכות.
ס׳איז נישט סתם א משל, מ׳האט געטראפן א משל צו ממחיש זיין די שייכות פון תפארת און מלכות, זאגט מען אז ס׳איז דא א בוים און ס׳האט פירות, וכדומה. ס׳איז עכט, ווייל דער כח פון די ביימער קומט ספעציפיקלי פון די כח פון די ספירת התפארת, און דער כח פון די פירות קומט ספעציפיקלי פון די כח פון די מלכות, וכדומה.
און ס׳איז מער א סימן, ס׳איז נישט פשוט אז ס׳קומט. דער אייבערשטער קען מאכן אלעס דירעקט. אבער ער מאכט פאר דעם דעם טייטש, וואס דו זאגסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט? ס׳איז נישטא קיין סיבה פארוואס דער אייבערשטער זאל נישט קענען מאכן, ער זאל נישט דארפן מוזן מאכן די אלע זאכן אויף דעם סדר. דער טעם פון דעם סדר, אדער איינע פון די הבנות פון דעם סדר איז, אזוי קען איך עס נוצן.
משל פון די ד׳ מינים: “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”
אזוי איז דא אין זוהר אין פרשת ויחי וועגן א לולב, “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו”, דער טייטש, דער אייבערשטער האט געמאכט אויף די וועלט סימנים לכבודו, סימנים לאצילות, און יעצט אז איך נעם די ד׳ מינים, איז מיט דעם ווייז איך די שם הוי״ה. ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט שוין אז דער לולב האט אין זיך א סימן פון די ו׳, און אזוי ווייטער. די זעלבע זאך, פארשטייסטו וואס איך זאג?
אמונה אלס מידה בנפש האדם — דער בעש״ט׳ס הבנה
סאו, אז די שכינה הייסט אמונה, ס׳מיינט אזוי, אז נישט סתם כדאי צו גלייבן אז דא איז די שכינה, דארף איך האבן אמונה. נאר ס׳איז דא א טיפערע זאך, אז דא איז דא אזא כח וואס הייסט אמונה.
יא, אמונה איז אן אינטערעסאנטע זאך, ס׳עקזיסטירט אזא מידה בנפש האדם וואס הייסט אמונה. אדער קענסט זאגן באופן מופשט, אין כלל ישראל איז דא אזא מידה וואס זיי גלייבן אין דעם אייבערשטן. יא, איך מיין נישט נאר אין מענטשן, נאר פסיכאלאגיש, אזא יכולת פון אמונה איז דא. ס׳איז אויך דא אזא זאך אין וואס מ׳גלייבט, ס׳איז אויך דא אזא זאך אז די אידן גלייבן אין א געוויסע זאך אדער אין א געוויסע וועג.
און די מידה אפשר איז אליינס די שכינה. דאס הייסט, ס׳איז אליינס די שכינה. די שכינה, ווען זי איז זיך מתלבש אין עולם העשיה אדער אין נפש האדם, איז געט עס ארויס די מידה וואס הייסט אמונה.
דער חילוק צווישן דעת און אמונה — בעש״ט קעגן בעל התניא
סאו יעצט, ווען א מענטש גלייבט, די מידה פון אמונה האט יעדער. ס׳איז נישטא אזא זאך אז א מענטש האט נישט קיין אמונה, די שאלה איז נאר אין וואס ער גלייבט. אמונה איז דאך סך הכל די מידה וואס זאגט… אבער איך רעד פסיכאלאגיש, אמונה איז די מידה וואס זאגט, למשל, מ׳איז מבחין… דער בעל שם טוב ווייס איך נישט צו ער מיינט אז מ׳איז מבחין אין דעות, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז דא דעת און ס׳איז דא אמונה. דער בעל שם טוב געווענליך רופט ביידע דעת אדער ביידע אמונה. אזוי אויך די תלמידי המגיד. די חילוק איז, אנדערע ספרים גייען מער מיט דאס. אבער לאמיר זאגן…
אה, דער בעל שם טוב, דער בעל שם טוב זאגט געווענליך, אין תולדות שטייט אז אמונה איז נצח והוד. דאס הייסט, אז דעת מיינט ווען ס׳איז מיר קלאר, אבער ער מיינט נישט אמונה איך גלייב. דער בעל התניא האט ליב צו זאגן אז אמונה איז למעלה מן הדעת. אבער דער בעל שם טוב גייט נישט אזוי. דער בעל שם טוב גייט געווענליך אז אמונה איז למטה מן הדעת, אזוי ווי דער מגיד, דער תולדות, און אלע גייען אזוי.
אין אנדערע ווערטער, אז שכל, וואס ער רופט שכל, איז ווען ער זעט א זאך קלאר. ער זעט אז אזוי איז עס, ס׳איז אים קלאר אז די זאך איז אזוי. דאס הייסט שכל אדער בינה, דער בעל שם טוב רופט עס בינה געווענליך, אמונה וכו׳.
אמונה אלס רגלים — די מידה וואס לאזט א מענטש ווייטער גיין
נאכדעם, א מענטש קען נישט אלעמאל לעבן אזוי. אפילו דער וואס פארשטייט יא, האט ער מוחין דקטנות, אדער ער גייט ארויס אין די גאס, אדער ער לעבט אפילו בשעת מעשה, ס׳נעמט אים די נפש נישט אינגאנצן איבער. ס׳איז דא חלוקים אין זיין גוף אדער אין זיין נפש, וואס זענען, מ׳קען נישט צוברעכן, ס׳זענען חלוקים נישט שכליים, זיינע מידות, זיינע מעשים, ס׳איז דאך נישט קיין חלוקים שכליים.
איז דא איז דא א מידה וואס הייסט אמונה. אמונה, דאס טייטש אז ער קען זיך קלעבן, ער קען אזוי ווי געדענקען, מ׳קען עס רופן זכרון. ער קען געדענקען אז זיין שכל זאגט אזוי, און ממילא האלט ער אויך אזוי.
דער בעל שם טוב זאגט אז פארדעם הייסט אמונה נצח והוד. נצח והוד איז אזוי ווי די רגליים. וואס תפארת הייסט אז ער איז אמת, ער ווייסט, און ווען ער דערמאנט זיך אז ער ווייסט, אמונה איז טייטש איך ווייס אז איך ווייס, אדער איך געדענק אז איך ווייס, און איך געדענק אז איך האב געהערט.
משל: גיין אין דער ארבעט — אמונה אין פראקטיש
אזוי ווי יעדער איינער האט אמונה, ווייל יעדער איינער, ווען ער טוט רוב זאכן וואס א מענטש טוט, נישט ווייל ער האט בשעת מעשה פארשטאנען אז ער מוז דאס טון. אז א מענטש גייט אין דער ארבעט, גייט ער אויך בבחינת אמונה. קען זיין די ערשטע טאג האט ער מברר געווען אז דאס איז א גוטע ארבעט פאר מיר, און ער גייט אין דער ארבעט ווייל ער האט א פלאן, און ער פארשטייט אז דאס גייט מאכן געלט און ס׳גייט ברענגען עפעס א תיקון העולם וכו׳.
נאכדעם, מארגן גייט ער אין זיין ארבעט פארוואס? ווייל ער איז נעכטן געגאנגען. נישט ווייל ער איז נעכטן געגאנגען, נאר ווייל ער האט אן אמונה. אפילו ער דערמאנט זיך, דערמאנט ער זיך, ער גייט נישט אריבער די גאנצע שכל. ס׳איז נישט אזוי קלאר, ס׳איז נישט אזוי אפן אזוי ווי ווען ער האט געמאכט די החלטה, ער האט זיך מברר געווען און גערעדט מיט מענטשן. און געזען אז ס׳שטימט. יעצט האט ער אמונה אז ס׳האט אזוי אויסגעזען, און איך גיי נאך אלץ מיט דעם וואס ס׳האט מיר אזוי אויסגעזען. איך גיי נאך אלץ מיט דעם.
איינער וואס האט נישט די מידה, ער דארף טעראפי. איך מיין, ער דארף טעראפי. יעדן טאג הייבט ער אן נאכאמאל צו טראכטן, “אבער אפשר האב איך נישט גוט געטון? אפשר האב איך נישט גוט געטון?” וואס? ער האט אבער אן אמונה. ניין, ס׳איז אן עכטע טעראפי דאס.
וואס הייסט אמונה? — די געזונטע מידה
וואס הייסט אמונה? אויב נעכטן… איך רעד נישט פון די נושא פון די אייבערשטער, יא? אמונה מיין איך צו זאגן, ס׳איז נישט קיין געזונטע זאך אז א מענטש זאל יעדן טאג איבערטראכטן אלע זיינע החלטות אין לעבן, אלעס וואס ער ווייסט, אלעס איבערטראכטן. בסדר, דאס איז א גרויסע ענין צו טראכטן וואס מען טוט. פאר מען טוט עפעס דארף מען זיך גוט דורכטראכטן און דורכרעדן וכו׳. אבער א מענטש קען נישט לעבן.
פארדעם האט א מענטש א מידה וואס הייסט אמונה, אדער נצח והוד, אה, די רגלים, ס׳איז דא רגלים במחשבה, רגלים במעשה, וואס ער זאגט אז איך געטרוי, איך טראסט וואס איך האב געטראכט נעכטן, אדער וואס איך האב געפרעגט איינעם, אדער וואס איך האב מחליט געווען, אדער וואס ס׳איז שוין געשען צו מיר. איך בלייב ווייטער אויף דעם. אויב ס׳מאכט א גרויסע שינוי, יא, דארף מען איבערטראכטן. אבער געווענליך, איך גיי ווייטער מיט אמונה. דאס הייסט די מידת האמונה.
אמונה אלס לבוש פון די שכינה — די מדות עליונות
יעצט, די מידה אליינס איז א לבוש פון די שכינה. די שכינה איז די טאט, אזוי ווי כביכול אויך אין מדות עליונות, איז דא די תפארת, וואס הייסט ווען דער אייבערשטער ווייזט וואס ער איז אזוי ווי ס׳איז.
תפארת: ווען דער אייבערשטער ווייזט קלאר
דער אייבערשטער האט געוואלט געבן די אידן מתן תורה, הייסט תפארת. יא, ששת ימי בראשית הייסט תפארת. תפארת, דער אייבערשטער האט געוויזן קלאר, “אנכי ה׳ אלקיך”, פארשטאנען פארוואס די אידן זענען דארט, פארשטאנען פארוואס דער אייבערשטער איז דארט, אלעס מאכט סענס. דאס הייסט תפארת, אדער אפשר בינה וכו׳.
מלכות/שכינה: ווען מ׳זעט נישט — פסח
נאכדעם איז דא אמאל וואס מ׳זעט נישט. פסח הייסט מלכות, מלכות בכלליות, יא? אין זוהר שטייט אזוי, אין חסידישע ספרים ברענגען. אדער אנדערע מאל, ס׳הייסט, יעצט זעט מען עס נישט. דער אייבערשטער ווייזט נישט יעצט פארוואס ער האט בכלל גענומען די אידן. ס׳זעט אויס אז זיי זענען אין מצרים, און זיי זענען דארט עובדי עבודה זרה.
דעמאלטס פירט ער זיך מיט אמונה. יא, די שכינה, דעמאלטס “ויסע מלאך האלקים”, דעמאלטס פירט ער זיך מיט די שכינה. ס׳הייסט, דער אייבערשטער זאגט, דאס איז א מידה אין דער אייבערשטער. ער זאגט, “איך האב שוין נעכטן מחליט געווען. איך דארף נישט יעדן טאג איבערדן זיין פארוואס די אידן זענען מיין פאלק. זיי זענען נישט פון נעכטן.”
נישט פארנעכטן ווייל ס׳ווערט אלט, ס׳איז עכט, ס׳איז א מדה וואס איז א התחדשות. ס׳איז אמונה, איך געטרוי אויף וואס איך האב זיך אליינס פארשטאנען. ס׳איז אמונה איז באמת ביחס צו דער מענטש׳ס אייגענע הבנה. ס׳קען זיין זיין טאטע, זיין זיידע, זיין רבי איז דער תפארת לגבי אים. אבער ס׳איז די אידעע אז איך קען ווייטער גיין, איך קען מאכן זייער עכט, און ס׳איז זייער עכט, און ס׳איז זייער פריש אפילו, אבער נישט ווייל איך טראכט יעצט, נאר ווייל איך גלייב יעצט.
דאס איז די מדה וואס הייסט אמונה, און די מדה קומט פון די שכינה, דאס איז די מדה פון די שכינה.
דער חטא פון מפריד זיין — ווען אמונה איז נישט פארבונדן מיט דעת
וואס ער זאגט איז, אויב א מענטש גייט נישט מיט דעם, אין אנדערע ווערטער, ער זאגט אוודאי, דו פרעגסט מיר דאך, ווייל בחינת תפארת, אדער בחינת תורה, וואס הייסט, ווער האט געמאכט די תפילה, ווער האט געמאכט די מצוות, ווער האט געמאכט די וועלט, דער אייבערשטער האט עס געמאכט, האט ער אין דעם א בחינת דעת, אדער תפארת, אדער בינה.
נאכדעם, אבער פראקטיש, טאג טעגליך, אין די סעקונדע צו סעקונדע וועג פון ווי ער דאוונט, ער זאגט, ער זאגט, דעמאלט געדענקט ער נישט דעת, דאס הייסט, ער גלייבט נישט דעת. זיין שטער, ער גלייבט נישט. פרעגסט אים, גלייבט ער? דאס הייסט נישט אמונה. ווייל איך פרעג דיך, דאס איז דעת. ער גלייבט נישט דעת פון דעם.
איז דייטש, ער איז מפריד די שכינה פון די תפארת. ווייל ער זאגט אז דער שכינה, דער מדה פון הרגל, דער מדה פון גיי מיט וואס עס איז געווען נעכטן, גיי מיט וואס מ׳האט שוין פארשטאנען, וואס מ׳האט שוין קלאר געמאכט, יעצט גייט מען נאר דערמיט. באט זיין מדה דער שכינה שבו, דער מדה, דער אמונה שבו, איז נישט באהאפטן מיט דער מלכות שבו, מיט דער תפארת שבו, מיט דעת שבו. די אמונה שבו, אדער חלק האמונה שבו, איז נישט ביחוד מיט די חלק הדעת שבו, און חלק התפארת שבו.
דער חידוש: אמונה אלס כלי פאר אלוקות — דורך ביטול
און דאס איז אליינס, עס טוט עס פארשטיין, איז דא נאך א טיפערע זאך. דאס איז איין זאך. און דאס אליינס, דאס וואס איז צו זאגן דאס, איך זאג דיר נישט, סתם עשה אילס תורה. צו זאגן דאס מאכט אז די אמונה, איך זאג, יעצט רעדט ער שוין יא פון אמונה אלוקית, נישט סתם א מידה פון אמונה וואס קען זיין אפילו ביי א מענטש וואס האט חתונה געהאט, ער גלייבט אז ער האט חתונה געהאט.
ווען ער רעדט פון אמונה אלוקית, איז דער טייטש, דאס מאכט אז אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות. אבער דאס איז ביטול.
די עזות פון ממלכה — קדושת המגיד
די קדושת המגיד זאגט “לך ה׳ הממלכה”. פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די עזות וואס איז אין די ממלכה.
אמונה אלס כלי פאר אלוקות — דער עיקר ביטול
נישט סתם א מידה פון אמונה
דאס איז איין זאך, און דאס אליינס, דאס וואס איך זאג דיר, איך זאג דיר נישט דאס סתם א תורה. צו זאגן דאס מאכט אז דיין אמונה, וואס איך זאג יעצט רעד איך שוין יא פון אמונה באלוקות, נישט סתם א מידה פון אמונה וואס קען זיין אויך פאר א מענטש וואס האט חתונה געהאט, ער גלייבט אז ער האט גוט חתונה געהאט. ווען ס׳רעדט זיך פון אמונה באלוקות, איז דער טייטש אז דאס מאכט אז דיין אמונה זאל קענען זיין עכט א כלי פאר אלוקות.
“לך ה׳ הממלכה” — דער כוזרי המגיד׳ס תורה
ווייל דאס איז ביטול. דער כוזרי המגיד זאגט “לך ה׳ הממלכה”. פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך דאס וואס דו ביסט ממליך. נישט נאר דער אייבערשטער איז א מלך און אונז זענען ממליך, נאר “לך ה׳ הממלכה” — פאר׳ן אייבערשטן באלאנגט אויך די מלוכה וואס דו ביסט ממליך.
דאס הייסט אז דאס איז דער טייטש אז די שכינה, דאס איז וואס גלייבט. נישט איך גלייב אין די שכינה, די שכינה גלייבט אין מיר. די אמונה שבו, דאס איז די שכינה. און יעצט האט ער אויך, קען ער אמת׳דיג אויך, דאס מאכט א גרינגערע לעבן. יא, איך דארף שוין האבן אזויפיל אמונה, די שכינה האט שוין אמונה. און דאס איז נישט קיין זאך וואס א מענטש דארף טון. ער דארף נישט גלייבן, ער דארף נישט טון.
דיסקוסיע: אמונה אלס כלי פאר שייכות
שאלה: ווען דו זאגסט אז ס׳איז א כלי, מיינסטו צו זאגן אז אויב איך האב די אמונה וועל איך האבן מיין שייכות?
מגיד שיעור: אויב דו מיינסט אז דו ביסט דער וואס דארף מכוון זיין בתפילה, קודם כל איז עס זייער שווער. ס׳איז טאקע שווער ווייל ס׳איז עבודה זרה, און עבודה זרה איז שווער. דו דארפסט נישט מכוון זיין בתפילה, דו דארפסט נישט מכוון זיין אז די שכינה כנגדו.
דער בעל שם טוב׳ס תורה אויף תפילה
די שכינה, יא, ס׳שטייט אין שולחן ערוך “המתפלל כאילו שכינה כנגדו”, יא, אין רמב״ם אין שולחן ערוך. וואס איז די שכינה כנגדו? ווי יעדער איינער וואס מאכט עס נישט מיסטיש זאגט אז ס׳איז דיין כוונה. דו דארפסט מכוון זיין כאילו שכינה כנגדו, יא.
אבער דער בעל שם טוב זאגט א בעסערע זאך. דער בעל שם טוב זאגט אז די תפילה, דאס איז די שכינה. און צו זאגן אז דו דארפסט שטיין און מכוון זיין וואס קריגט די שכינה… דער אמת איז אז דאס איז נישט קיין כלי פאר די שכינה, דאס איז אויך א פירוד. ווייל דו זאגסט אז ס׳איז דא מיר, ס׳איז דא דער עובד, דער מתפלל, ער איז עומד לפני השכינה. אבער ער, זיין עבודה, זיין פעולה, דאס איז פשוט א דבר נברא, א פשוטע נייע זאך. און די כלל פון דברים נבראים איז אז ער קען נישט אמת׳דיג זיין א כלי לקדושה, א כלי לאלקות. ער קען דיך, דו ביסט דאך א מענטש. דו ביסט דאך א מענטש, whatever that is.
אמונה אין רוחניות איז מער ווי אין גשמיות
אויב דו זאגסט אז דו האסט אמונה, אמונה מיינט אז דו גלייבסט אז דער וואס איז אחראי אויף אלעס איז בסופו של דבר דער אייבערשטער, איז דאך פונקט אזוי דער אייבערשטער אסאך מער אחראי אויף די רוחניות ווי אויף די גשמיות.
ס׳דא מענטשן וואס האבן א מאדנע אמונה, זיי האלטן אז דער אייבערשטער מאכט אז זיי זאלן האבן געלט, אבער אידישקייט מאכט ער אליינס. ס׳איז דאך פונקט פארקערט. אפילו פשוט׳ע אמונה, אין י״ג עיקרים שטייט אז די תורה איז מן השמים, נישט אז דער אייבערשטער פירט. ס׳שטייט נישט אז דער אייבערשטער מאכט די פרנסה בהשגחה, ס׳שטייט נישט אז דער אייבערשטער… יא, ס׳איז פשוט פשוט. די תורה, ס׳שטייט אז מ׳דארף גלייבן אז די תורה איז מן השמים, דאס איז קלאר. אויך אז לחם מן השמים שטייט אויך, אז די מן איז מן השמים, אבער דאס איז שוין נישט ממש פון די יסודות פון אמונה.
קומען אלע מענטשן און זאגן, “ניין, ס׳איז דאך דא בחירה.” קומט אויס פונקט פארקערט: לחם מן השמים, אבער די תורה? ווייס איך וואס ס׳איז מן השמים, איך האב עס אליינס געמאכט מיין תורה. ניין, ס׳איז א דזשאוק וואס איך זאג, אבער ס׳איז דאך אן אמת.
די תפילה איז מן השמים — די שכינה דאוונט
די תפילה איז אויך מן השמים, די תפילה איז די שכינה. און אויב וועסטו גלייבן נישט אין דעם, איז ער מפריד, ער ווערט שרעקעדיג אויפגערעגט, יא. ער זאגט אז דו מאכסט א פירוד, ווייל דו מיינסט אז דו ביסט דער וואס דאוונט, דו דאוונסט זיך אליינס.
דיסקוסיע: וואס איז דער כלי?
שאלה: די כלי פאר די דיבור און די כלי פאר די שפע. וואס איז די כלי מיינסטו צו זאגן?
מגיד שיעור: א כלי אז דיין תפילה זאל קענען זיין א דבר קדוש, א דבר אלוקי, און דער איד זאל דאווענען צו דער אייבערשטער און נישט צו זיך אליינס זאל ער דאווענען. נישט דיך אליינס זאל ער דאווענען.
דער משכן — דער משל פאר׳ן מענטש
די אמונה פון א מענטש, א דבר נברא, איז א שמוציגע זאך, איך מיין נישט שמוציג, ס׳איז א דבר גס, whatever you want to call it, יא. וויאזוי קען זיין אז מיין אמונה, מיין דעת, זאל אריינלאזן אין דער אייבערשטער? דאס איז אן אנדערע וועג פון טראכטן. ווייל איך טראכט אז איך דאווען צום אייבערשטן, בסדר. איך וויל אז עס זאל זיין א משכן. יעצט, די שכינה קען רוען דא, עס איז א משכן.
אקעי, ער גייט אין מקוה, און ער מאכט “הוי מה אני ומה חיי”, אלע חיצוניות׳דיגע זאכן. אבער וואס איז די פנימיות׳דיגע זאך? די איינציגסטע עכטע פנימיות׳דיגע זאך איז אז ער הערט אויף צו זיין “אים”.
אזוי ווי עס שטייט ביי די משכן “כאשר צוה ה׳ את משה”, נישט איך האב געמאכט. דער אייבערשטער האט געהייסן מאכן. דאס הייסט, דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. איך בין א משכן. דער אייבערשטער האט געמאכט דעם משכן. דער אייבערשטער קען נאר וואוינען אין א פלאץ וואס ער אליינס האט געמאכט. נאר אונז כאפן נישט, פארדעם “ונפלאותיך ידעתי”.
אבער אויב דו ווילסט עס פילן, אז די מצוה פון תפילין און אמונה איז צו זיין דארט, דארפסטו אויפהערן צו מיינען אז דו דאוונסט, און אנהייבן צו כאפן אז די שכינה דאוונט. ווען די שכינה גלייבט, גלייבסטו אויך. די אמונה וואס דו האסט איז אויך די שכינה.
—
שמועס נאך׳ן שיעור
א: שטימט?
ב: ר׳ יצחק, איך האב געווארט אויף דעם נאך א חודש טבת. עס האט געפירט מיר נישט פיל.
א: און עס פארט נישט, ברוך השם.
ב: איך האב געוואוסט אז עס איז נאך א ווילדע וואך געווען ביי דיר אין קאפ ביז פסח און שבועות.
א: איך וועל דיר זאגן וואס איך זאג דיר יעדע וואך. מיר דארפן אנהייבן פערטל נאך צוויי, ווייל פערטל נאך איז דא א ריזיגע עולם וואס שטייט.
ב: מיר וועלן פרובירן.
א: א ריזיגע עולם וואס שטייט.
ב: ס׳איז שוין.
א: דו קענסט עס איבערחזר׳ן, איך דארף צען מינוט צו יעדע שטות. ס׳איז דא אויף די וועבסייט. מיר וועלן עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
ב: ס׳איז געווען אז פאריגע וואך איז געווען א פעלער פאר שבט.
א: דו קענסט עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
ב: איך וועל עס איבערחזר׳ן נעקסטע וואך נאכאמאל.
א: אויב ס׳איז אמת קען מען עס איבערחזר׳ן, אויב ס׳איז שקר דארף מען עס נישט זאגן די ערשטע מאל.
ב: ס׳איז א גרויסע זאך.
האמונה שהשכינה היא המתפללת
דער בעל שם טוב לערנט אז ווען א איד דאוונט, איז ניט ער דער וואס רעדט — די שכינה אליינס רעדט דורך אים, און ער איז נאר א שושבין. דאס דארף מען א “אמונה גדולה” — ניט נאר צו גלייבן אז דער אייבערשטער האט אמאל געמאכט די תפילה, נאר צו כאפן אז ער מאכט עס יעצט ממש. דער שיעור באלייכט דעם חילוק צווישן “דעת” (ווען מען זעט קלאר) און “אמונה” (די מידה וואס לאזט אונז ווייטער גיין מיט וואס מיר האבן שוין פארשטאנען), און ווי די שכינה אליינס איז די מקור פון אונזער אמונה. מיט א משל פון א באן ווערט מבואר ווי דער אייבערשטער איז דער ערשטער סיבה פון אלעס, און אלע צווישן-שלבים זענען נאר כלים אן אייגענע כח.
אברהם אבינו לא דאג לילדיו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון המשולב: למה להיות יהודי, גבולות ההשפעה הבין-דורית, והעקידה כפרדיגמה
—
1. סיכום השיעור הקודם: “למה להיות יהודי?”
זהו המשך של השיעור מהשבוע שעבר (שנמסר ביידיש). השאלה המרכזית מאותו מפגש:
– השאלה המרכזית (מ״פיטר”): למה אדם צריך להישאר יהודי?
– התשובה הבסיסית שניתנה אז: אין באמת אלטרנטיבה אמיתית — אתה יכול להיות רק *יידישע ייד* (יהודי יהודי) או *גוישע ייד* (יהודי גויי). מכיוון שלהיות יהודי גויי זה קיום עצוב ובלתי קוהרנטי, עדיף להיות יהודי יהודי.
—
2. המסגרת של ליאו שטראוס: “למה אנחנו עדיין יהודים”
תשובה זו מבוססת על ההרצאה של ליאו שטראוס *”למה אנחנו עדיין יהודים”*, שסוקרת “פתרונות” אפשריים לבעיה היהודית:
– אפשרות: התבוללות (רצח עצמי תרבותי): תפסיק להיות יהודי, דבר אנגלית, תהיה “אנשים נורמליים”.
– השיקול של הרצל: הרצל אפילו שקל המרת דת המונית לנצרות — לא בגלל שהיה משוגע, אלא כי הוא *עבד לוגית על האפשרויות*. היושר האינטלקטואלי שלו ראוי להגנה: “אתה המשוגע שמעולם לא שקל את האפשרות הזו”.
– למה הרצל דחה את זה: אתה לא יכול באמת להפוך ללא-יהודי. אתה הופך ל*גוי יהודי* — יצור שונא עצמו, לימינלי. אז הרצל הגיע למסקנה שעדיף להישאר יהודי.
—
3. הטיעון הנגדי: התבוללות רב-דורית
התנגדות רצינית למסקנה של שטראוס/הרצל:
– ההתנגדות: גם אם *הדור הראשון* של המתבוללים סובל כ״גויים יהודיים” מביכים, אחרי כמה דורות (ארבעה, חמישה, עשרה), הצאצאים ישכחו לחלוטין את מוצאם היהודי. “הבעיה היהודית” נפתרת כך *לצאצאיך*.
– בניסוח פורמלי: אם אכפת לך יותר מהצאצאים שלך מאשר מעצמך, האם לא כדאי להתבולל עכשיו, לסבול כאב לטווח קצר, ולהעניק להם הקלה לטווח ארוך מרדיפות (מסעות צלב, פוגרומים, להיות “הורגי ישו”, וכו׳)?
—
4. הבהרת המשמעות: נזק חומרי ורוחני
תלמיד מעלה את המציאות ההיסטורית של הרדיפות (מסעות צלב, נאצים, עינויים, מוות). הבהרה חשובה:
– הנזק של להיות יהודי בעולם עוין הוא לא רק חומרי (אלימות, מוות) אלא גם רוחני/מוסרי — אנשים לא משגשגים כשהם במצב של רדיפה והשפלה.
– להיפך, “החיים הטובים” שמוותרים עליהם בהתבוללות הם לא רק נוחות חומרית אלא כוללים טובות מוסריות, אינטלקטואליות ורוחניות — חיים של שמירת מצוות, של להיות טוב מוסרית במסגרת שלך.
—
5. בעיית הטרייד-אוף
הדילמה מתחדדת לשאלת טרייד-אוף פילוסופית כללית:
– האם כדאי להרוס את חייך (מוסרית, רוחנית) כדי שנכדי-נכדיך יימנעו ממערכת מסוימת של בעיות?
– הפיכת התרחיש כדי להסיר הטיה רגשית: האם היית אומר ל*נוצרי* נרדף פשוט להפסיק להיות נוצרי למען צאצאיו? רובם היו אומרים כן — מה שמגלה שההתנגדות להתבוללות עשויה לנבוע מהתקשרות רגשית ולא מטיעון רציונלי.
– תלמיד מסכים עם ההתבוללות, והדחייה: “אתה מתנהג בטוח מאוד בצד אחד כי אתה חושב שהסכמה עם הצד *השני* [כלומר, להישאר יהודי] היא רק הטיה — אבל הצד התומך בהתבוללות גם הוא לא נכון באופן ברור.“
—
6. עיקרון מתודולוגי מרכזי: היפוך הטיפשות אינו חכמה
6א. הטעות הנפוצה
אנשים רבים, מודעים להטיה שלהם (דתית, לאומית, שבטית), מתקנים יתר על המידה. הם חושבים: “אני מאמין ב-X רק בגלל שזה הצד *שלי*, אז כנראה X שגוי”. הם מדמיינים שבשאילת השאלה “מה אם הייתי פלסטיני?” או “מה אם הייתי הצד השני?” הם משיגים אובייקטיביות — “נקודת מבט מהאין”.
6ב. הטענה החזקה
תיקון יתר זה הוא בעצמו טעות. מודעות להטיה אינה מניבה אוטומטית אמת. הרמב״ם דאג מהטיה שבטית, כן — אבל *ההיפוך* של הטיה שבטית אינו בהירות.
6ג. העיקרון של אליעזר יודקובסקי: “היפוך הטיפשות אינו חכמה”
– אנלוגיית שבשבת הרוח: *שבשבת רוח שבורה* שמצביעה באופן עקבי לכיוון הלא נכון עדיין שימושית (פשוט תהפוך אותה). אבל רוב הטעויות אינן *היפוכים שיטתיים* — הן אקראיות. אז פשוט להפוך את העמדה המוטה שלך לא מביא אותך לאמת.
– המחשות הומוריסטיות: “שאל בעל הבית ועשה את ההיפך = דעת תורה”; “שאל ליטבק ועשה את ההיפך”.
6ד. בסיס פילוסופי: העיקרון האריסטוטלי/פיתגוראי
– הפתיחה של *אנה קרנינה* של טולסטוי (“כל המשפחות המאושרות מאושרות באותו אופן; כל המשפחות האומללות אומללות בדרכים שונות”) ממחישה רעיון אריסטוטלי.
– הטיעון של אריסטו: יש דרכים רבות להיות רע ומעט דרכים להיות טוב — אחד מטיעוניו לדוקטרינת האמצע.
– שורשים פיתגוראיים: אריסטו ייחס זאת לפיתגוראים, שקישרו את האחד עם הטוב ואת הרבים/המגוון/הלא שווה עם הרע. אפילו מספרים אי-זוגיים (המקושרים לאחדות) היו טובים, ומספרים זוגיים (*זוגות*, המרמזים על כפילות) היו רעים.
– הנקודה הלוגית המרכזית: מכיוון שיש הרבה יותר דרכים להיות טועה מאשר להיות צודק, לעשות את *ההיפך* של משהו טיפשי סטטיסטית סביר יותר להיות דבר טיפשי *אחר* מאשר הדבר הנכון.
> כפי שציינו אריסטו, רבי נחמן מברסלב וטולסטוי: יש רק אמת אחת אבל דרכים רבות לטעות. היפוך תשובה שגויה אחת לא מבטיח שתפגע באחת הנכונה — סביר שפשוט תנחת על תשובה שגויה *אחרת*.
6ה. השלכה על הטיעון המרכזי
התלמיד שאומר “אני מוטה כלפי יהדות, לכן ההתבוללות כנראה נכונה” עושה בדיוק את הטעות הזו. הכרה בהטיה שלך כלפי להישאר יהודי לא הופכת את המקרה להתבוללות לחזק יותר. אסטרטגיית ה״היפוך” לא מבהירה כלום — היא לא ממיסה את השאלה האמיתית; היא רק מניחה שהסיבה היחידה שמישהו מחזיק בעמדה היא בגלל באיזה “צד” הוא נמצא. יש כאן שאלה מהותית אמיתית, והיפוך פרספקטיבות לא גורם לה להיעלם. יש לבחון את השאלה לגופה.
—
7. חזרה לשאלה המרכזית: האם כדאי להקריב למען צאצאים רחוקים?
7א. ניסוח מחדש של הבעיה
זה לא ברור שמישהו צריך להחמיר את חייו כדי שחיי נכד-נכדו יהיו טובים יותר. התבוללות לא עובדת בדור אחד — הדור הראשון סובל, והתועלת מצטברת רק לצאצאים מאוחרים יותר. זו לא אמונה יהודית ייחודית; זו חוויה אנושית כללית (מהגרים אומרים בדרך כלל “אני עושה את זה למען הילדים שלי”). אבל לעשות זאת למען *ילדים* זה דבר אחד; לעשות זאת למען *נכדי-נכדים* זה דבר אחר לגמרי — החישוב המוסרי הופך להיות הרבה פחות ברור.
7ב. שאלת משנה מרכזית: האם האדם הופך לרע בתהליך?
אם האדם חייב להפוך לאדם רע כדי שנכדיו בסופו של דבר יהיו “טובים” (כלומר, מתבוללים בהצלחה), אז ההקרבה כנראה לא מוצדקת. זה מסומן כשיקול רציני, לא כנקודה מוכרעת.
—
8. המסגרת של ליאו שטראוס: למה בכלל שקלו התבוללות
8א. הגדרת “הבעיה היהודית”
נקודת המוצא של ליאו שטראוס (*הוא אמינא* — ההנחה הראשונית שיש לבחון): יהודים יכולים להתבולל, אבל מכיוון שזה לא יעבוד בדור אחד, הם לא צריכים. למה בכלל הוצעה ההתבוללות: כדי לפתור את “הבעיה היהודית” — שכולם שונאים את היהודים, מה שמוביל לרדיפות, התעללות והרג. גם אם לא נגרם נזק פיזי, להיות שנוא אוניברסלית זה בעצמו רע — זו הנחה חזקה.
8ב. טענה פרובוקטיבית: שנאה אוניברסלית כסימן שמשהו לא בסדר
אם כולם שונאים אותך, זה כנראה סימן שמשהו לא בסדר *איתך*, לא רק עם כולם. זה מאתגר את ההבנה העצמית היהודית הנפוצה ש״כולם שונאים אותנו אבל אנחנו הטובים ביותר”. הבנה עצמית זו לא בהכרח שקרית, אבל היא צריכה לתת לאדם עצירה — זו לא אמונת ברירת מחדל יציבה או סבירה.
8ג. דחיפה חזרה של תלמיד ושאלת ה״היפוך”
– תלמיד: האם ההיפך נכון — אם כולם אוהבים אותך, זה אומר שאתה טוב?
– תשובה: לא הוכחה, אבל זה סימן. שנאה אוניברסלית היא סימן שמשהו לא בסדר; אישור אוניברסלי אינו הוכחה לטוב, אבל זה גם לא סיבה לדאגה. פופולריות מתפקדת כראיה משמעותית, לא “סרט מדידה” מוחלט.
—
9. האם אנשים טובים שנואים? טיעון סוקרטי
9א. האתגר המרכזי
למה אנשים טובים באמת — אנשים שעושים דברים טובים יותר — יהיו שנואים? זה רעיון מוזר. אם אתה באמת עושה דברים טובים יותר, מי יתנגד לזה?
9ב. התייחסות להתנגדויות
– “אתה עושה את זה גרוע יותר לאנשים רעים”: אבל אז האם אתה באמת עושה דברים *טובים יותר* בסך הכל? וגם עונש אמור להיות *טוב* לאדם הרע (רפורמטיבי), לא רק מזיק.
– “אנשים רעים מקנאים באנשים טובים”: אם אדם טוב מעורר קנאה, משהו לא בסדר בגישה של האדם הטוב.
– “אנשים רעים שונאים את מה שטוב להם”: האנלוגיה של סוקרטס לרופא — חולים כמעט אף פעם לא שונאים רופאים, גם כשרופאים כופים דרישות לא נעימות (דיאטות, הפסקת עישון). אנשים אולי לא *מקשיבים*, אבל הם לא *שונאים* את הרופא. זה מצביע על כך שאנשים מועילים באמת לא שנואים באופן טבעי.
9ג. טיעון ה״מורה הרע”
אנחנו נוחים מדי עם הנרטיב “אנחנו שנואים כי אנחנו צודקים”. נוחות זו חשודה ומסוכנת. רוב האנשים למעשה *שמחים* להיות מתוקנים ברוב התחומים. אם מתעוררת שנאה, המורה נושא באחריות משמעותית.
> ### סטייה צדדית: הרפובליקה של אפלטון על שנאת פילוסופים
> אפלטון טען שאנשים שונאים פילוסופים כי רוב הפילוסופים שהם פוגשים הם באמת אנשים רעים — שנאה על ידי אסוציאציה, מקרה של “אובייקט מוטעה”.
מסקנה מעשית: אם אתה גורם לאנשים לשנוא אותך, אתה נכשל בהוראה. להיות צודק חסר משמעות אם אתה לא יכול להעביר אמת. אפשרויות:
– אל תלמד עד שאנשים מוכנים.
– מצא שיטות “חתרניות” כך שאנשים לא יבינו שאתה מאתגר אותם עד שיהיה מאוחר מדי.
– שמור שתיקה במקום לעורר שנאה שלא משיגה כלום.
9ד. מסקנה: שנאה כאבחון
אנחנו מורגלים ל״רעיון מוזר” — הרעיון שלהיות צודק אומר שכדאי לצפות לשנאה אוניברסלית. זה אולי שטויות אגוצנטריות. אם הצדיקים שנואים, התגובה הנכונה עשויה להיות *תשובה* (חזרה בתשובה/בדיקה עצמית), לא חיזוק עצמי. אנחנו חיים בבורות עמוקה לגבי הטוב, האמת, היפה — אנחנו מנווטים לפי *סימנים*. התנגדות אוניברסלית היא סימן מרכזי שמשהו עשוי להיות לא בסדר.
9ה. ויתור של תלמיד
אדם לא צריך בהכרח להיות שנוא על ידי כולם; אדם צריך לצפות להיות אהוב על ידי רוב האנשים.
—
10. העלות המעשית של להיות שנוא — הטיעון להתבוללות מתחזק
10א. שגשוג אנושי דורש שיתוף פעולה
בני אדם צריכים בני אדם אחרים: לבתי ספר, עסקים, נישואין, שיתוף פעולה. להיות מודר מהחברה מנתק אותך מ-~90% מהטובות האנושיות.
דוגמה היסטורית קונקרטית: אוניברסיטאות אירופיות גילו תרופות למחלות, אבל יהודים לא יכלו להיכנס בלי להתנצר.
טיעון ההתבוללות (נלקח ברצינות): אם להישאר יהודי אומר להיות מודר מלתרום לקידום האנושות (למשל, לרפא סרטן), אז אתה שותף לאובדן הזה. אתה לא יכול פשוט להגיד “הם הרעים” — גם אתה נכשל לעשות טוב.
10ב. הטיעון הנגדי: זה לא יעבוד *לך*, רק לצאצאיך
גם אם אתה מתנצר, *אתה* לא תתקבל — תסומן כ״נוצרי חדש” ולא יסמכו עליך (כמו באינקוויזיציה הספרדית). רק *נכדי-נכדיך* יתקבלו באופן מלא (אפילו הקטגוריות הגזעיות של היטלר הכירו בנקודת חיתוך זו ב-~4 דורות).
זה מחדש את השאלה הקודמת: כמה יותר גרועים צריכים להיות חייך כדי שנכדי-נכדיך ישגשגו?
—
11. בעיית החובה הדורית
11א. ה״לולאה המעניינת”
תובנה מרכזית: האדם שאתה כביכול מציל (נכד-נכד-הנכד) הוא בדיוק האדם שאיתו אין לך יותר קשר אמיתי.
תמיכה מקראית: שמות — ה׳ פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים.
פירוש רש״י: רחמי אב מגיעים רק כ-3-4 דורות. מעבר לזה, הקשר הרגשי והמעשי מתמוסס.
11ב. טיעון פנומנולוגי על עולמות משותפים
אתה וילדיך/נכדיך חולקים מאה שנה, עולם, חיים. נכדי-נכדים חיים בעולם שונה ביסודו. למטרות מעשיות, נכד-נכד-הנכד שלך הוא לא באמת “שלך” — אתה לא חולק איתם חיים.
—
12. חובות מוסריות פוחתות עם מרחק דורי
חובות לצאצאים מבוססות על חיים משותפים — קשר ממשי, חי. יש לך חובות לילדיך כי אתה חולק איתם חיים; אותו דבר חל על הורים וסבים וסבתות. אבל עד שאתה מגיע לסבא-רבא-רבא (או נכד-נכד-נכד), הקשר למעשה אפס:
– אתה לא חולק חיים, עולם, או חוויות אמיתיות איתם.
– החלק הגנטי/יחסי מדולל (למשל, “הוא רק בעלים על 1/128 ממני”).
– לכן, אין לך חובה מוסרית *ספציפית* לצאצאים רחוקים *כצאצאיך*.
מסקנה: זה יהיה מוזר לומר שאתה צריך לעשות משהו במיוחד כדי שאנשים שאין לך קשר מוסרי אמיתי איתם ייהנו.
12א. הבהרה: לא חוזי אלא מבוסס על “סדר האהבה”
הטיעון מושרש ברעיון שחובות מוסריות עוקבות אחר קרבה — רמות של דאגה שמקרינות החוצה מהעצמי. להיות אדם טוב אומר לדאוג לילדיך, נכדיך, ואולי נכדי-נכדיך. מעבר לזה, הדאגה הופכת מופשטת ואוניברסלית (“אזרח העולם”/קוסמופוליטי), לא מכוונת ספציפית ל*שושלת* שלך.
12ב. בעיית האוניברסלי מול הפרטיקולרי
אם אכפת לך מהעולם ברמה הקוסמופוליטית, הפתרון לבעיות האנושות הוא אוניברסלי, לא אתני/משפחתי:
– הבעיה היהודית (הישרדות יהודית) — נפתרת על ידי עבודה ברמה הפרטיקולרית/משפחתית.
– הבעיה האנושית — נפתרת על ידי עבודה ברמה האוניברסלית (למשל, “הם צריכים להפסיק להרוג את היהודים”).
אתה *יכול* לעבוד ברמה האוניברסלית מעבר לדור הרביעי, אבל אתה לא יכול למסגר את זה כחובה *לילדיך* באותה נקודה.
12ג. השלכה פרובוקטיבית: השכן מול הצאצא הרחוק
> ### אתגר תלמיד ודיאלוג
> תלמיד דוחף בחזרה: האם זה אומר שכדאי לדאוג יותר לבחור בעיר הסמוכה מאשר לנכד-נכד-הנכד שלך?
אולי כן — האדם הקרוב חולק יותר מהחיים והעולם האמיתיים שלך. לדאוג ל״בחורים אקראיים” מבוסס על אנושות משותפת, שהיא אמיתית אבל מופשטת. לדאוג לנכדים *כנכדים* (לא רק כבני אדם) דורש חיים משותפים ממשיים — עולם משפחתי משותף, מגע אמיתי, קשר אמיתי. לחלוק תקופה היסטורית הוא מעניין רק באופן מינימלי (“ראיינו אישה בת 106 — הכל השתנה”).
הבחנה מרכזית: “לחלוק עולם” אומר לחלוק את עולם המש
פחה (קשר אמיתי, אינטימי), לא רק לחיות באותה תקופה.
—
13. מודל אברהם אבינו — הטיעון החיובי המרכזי
13א. התוכנית של אברהם
לאברהם הייתה תוכנית — לתקן משהו לכל העולם (או לפחות למשפחתו), אבל *הכלי* לביצוע התוכנית הזו היה משפחתו/עמו (עם הוא “פשוט גרסה גדולה יותר של משפחה”). התוכנית דרשה ילדים ביולוגיים — כשאברהם לא יכול היה להביא ילדים, התוכנית הייתה מאוימת. זה לא עובד בלי צאצאים.
13ב. המנגנון: הרגלה בין-דורית
מתוך השיעור של השבוע הקודם:
– כשאדם מרגיל תכונות טובות, ההרגלים האלה הופכים לטבע שני — מתואר כ*שכר* של מעשים טובים.
– אותו תהליך פועל בין דורות: ילדים מקבלים את ההרגלים המצטברים של הוריהם (טובים ורעים) “בחינם” — דרך חינוך, חיים במשק הבית, ואולי גנטיקה.
– הורים רואים את ההרגלים הרעים שלהם משתקפים בלי מודעות עצמית בילדיהם (מכיוון שההורה עדיין רואה את עצמו כ״בוחר”, בעוד שהילד פשוט *יש לו* את ההרגל כמנהג משפחתי).
התוכנית של אברהם הייתה למנף את ההעברה הבין-דורית הזו — לטפח ולהחדיר לאט הרגלים טובים לאורך דורות, לעבוד עם המנגנונים הביולוגיים והחברתיים של הטבע האנושי.
> ### סטייה צדדית: למה לא תלמידים במקום ילדים?
> תלמיד שואל: למה אברהם לא יכול היה להשתמש בתלמידים? המדרש אומר שתלמידים טובים יותר מילדים, אבל זה *מדרש*, לא *פשט*. אם אתה רוצה לעבוד עם הטבע האנושי ביעילות, כדאי לעבוד קרוב ככל האפשר לביולוגיה. “יצחק לא יכול היה להתחתן עם המדרש” — כלומר, המציאות המעשית דורשת משפחה ביולוגית.
13ג. עיקרון כללי: שינוי חברתי חייב לעבוד *עם* הטבע האנושי
כל מהפכה שהולכת נגד המשפחה צפויה להיכשל או לייצר השלכות לא מכוונות. שינוי חברתי יעיל משתמש בטבע האנושי כפי שהוא, לא כפי שהיינו רוצים שיהיה (מפנה למקיאוולי: פוליטיקה יעילה דורשת תיאור ריאליסטי של הטבע האנושי). לכן, הכלי של משפחה, ביולוגיה ושושלת הוא הכלי האמין ביותר לשינוי מוסרי/חברתי לטווח ארוך.
—
14. המשבר של אברהם: התוכנית קורסת בלי ילדים
אברהם הבין שבלי ילדים, כל התוכנית קורסת. פנייתו לה׳ (בפרשת לך לך) מתפרשת לא כבקשת תפילה אלא כרגע של התמודדות קיומית — הכרה (חשש) שהתוכנית נכשלת. אברהם אומר: “הבטחת לי שכר, אבל אין לי אפילו ילדים” — כלומר התוכנית שנקבעה אלוהית (לך לך, תתברך, יהיו לך צאצאים) לא התממשה.
מהלך פרשני מרכזי: כשהתורה אומרת “ה׳ הבטיח לו”, זה אומר *זו הייתה התוכנית* — זה היה אמור לעבוד *באופן טבעי*, לא דרך התערבות נסית. גם אם ה׳ בעצמו אומר לך משהו, להסתמך על קסם במקום על תהליכים טבעיים זו תוכנית גרועה. ה׳ ברא את הטבע כדי שדברים יעבדו דרכו. אם התוכנית שלך היא “ה׳ יעקוף את הטבע שלו כדי להציל אותי”, אתה פועל בצורה פגומה ביסודה.
> הערת צד/הבהרה: זה דוחה טענה שנאמרה בשבוע הקודם שהטיעון היה שאברהם “טבעיל הכל”. זו לא בדיוק הנקודה — אלא, צריך להבין *איך ה׳ באמת עובד* (דרך הטבע). הקריאה האלטרנטיבית מסומנת כדרוש, לא פשט.
—
15. האופטימיות הנאיבית אבל ההכרחית של אברהם בתחילה
לאברהם הייתה בהתחלה השקפה נאיבית — הוא האמין שהכל יסתדר בצורה מושלמת. הנאיביות הזו הייתה *הכרחית*: לו אברהם הבין מההתחלה כמה קשה התהליך יהיה, הוא מעולם לא היה מתחיל. ה׳ אז תיקן את הבנת אברהם, והראה לו שהוא עשה טעות בסיסית לגבי איך תהליכים ציוויליזציוניים כאלה עובדים.
—
16. המעבר האסטרטגי של אברהם
המעבר של אברהם מאור כשדים/חרן לכנען מוסבר אסטרטגית:
– בחרן, כולם הכירו אותו כ״הבן החוצפן של תרח” ששבר את גטשקעלאך של אביו — אף אחד לא לקח אותו ברצינות.
– משנה מקום משנה מזל — על ידי מעבר, הוא יכול היה להמציא את עצמו מחדש.
– במקום החדש, הוא הציג את עצמו כמייסד של דת חדשה (ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם).
– הוא התחיל לצבור חסידים.
> ### סטייה צדדית: המשמעות של “גטשקע”
> טנגנטה הומוריסטית ארוכה על תרגום המילה היידישית גטשקע (מונח מזלזל מעט לפסל/צלמית קטן). “אליל” באנגלית נושא יותר מדי הוד — גטשקע הוא משהו קטן ומגוחך. “פסל” גם הוא מפואר מדי. הצעות שונות (בובות, פסלים) נדחות. אנקדוטה על מועדון האלק בשדרות קנדי משותפת. הנקודה: האלילים של תרח לא היו “אלילים” מפוארים — הם היו גטשקעלאך פתטיים.
—
17. התשתית המוסדית של אברהם
המזבח שאברהם בנה מתפרש מחדש: זה לא היה רק ערימת אבנים במדבר. מזבח הוא מבנה קבוע — הוא מייצג קומפלקס מוסדי שלם: ישיבה/אקדמיה, מרכז מקדש/פולחן, מרכז הכנסת אורחים (כמו “בית חב״ד”). אברהם הקים תשתית ציוויליזציונית מלאה להוראת דתו ולתרגול הכנסת אורחים.
—
18. סדום כיריבה העיקרית של אברהם (“המתנגדים המקוריים”)
סדום מוצגת כראי אידיאולוגי מנוגד של אברהם — ציוויליזציה מתחרה חדשה עם תוכנית שונה בתכלית:
– מודל אברהם: חסד, הכנסת אורחים, הסברה פתוחה בצמתים, הוראת דת לכולם.
– מודל סדום: חברה ספרטנית — אין רחמים, אין חמלה לחלשים, מריטוקרטיה קפדנית, הסתמכות עצמית, חוסר רחמים (“אנחנו שותים דמעות ליברליות”).
שתיהן היו חברות חדשות עם חזונות מתחרים לציוויליזציה.
18א. סיפור לוט כממחיש את היריבות
עזיבת לוט את אברהם והתיישבותו בסדום מדרמטת את המתח. לוט אמר “אין מקום לי כאן” ונמשך לסדום, והפך לאריסטוקרט שם (יושב בשער סדום). זה מקביל לדינמיקה של בכור שנדונה קודם — השאפתן שפורש.
18ב. המלחמה עם כדרלעומר: ההשפלה של סדום
המבחן הגדול של סדום הגיע כשהם מרדו בכדרלעומר (אולי אותו יריב שאברהם ברח ממנו). הסדומים האמינו שהחברה הקשוחה והבלתי סלחנית שלהם יכולה להביס את האימפריה הזו — אבל הם לא יכלו. אברהם, עם רק 318 איש, הצליח היכן שסדום נכשלה, והציל אותם רק בגלל שאחיינו לוט היה שם במקרה.
זו הייתה ההשפלה הגדולה ביותר של סדום: הציוויליזציה היריבה שנבנתה על חסד והכנסת אורחים הוכיחה עצמה כעדיפה צבאית על זו שנבנתה על חוסר רחמים.
18ג. הבלוף הדיפלומטי של מלך סדום
אחרי ההצלה, לפי חוקי המלחמה, הכל — אנשי סדום, רכוש, נשים, ילדים — שייכים לאברהם כמנצח. (אנלוגיה: זה אותו היגיון שבו ארץ ישראל שייכת לה׳ אחרי יציאת מצרים.)
מלך סדום ניסה תמרון דיפלומטי לשמירת כבוד: הוא הציע לאברהם את הרכוש/הכסף אם אברהם יחזיר את האנשים. זה היה בלוף — המלך לא היה במצב “לתת” כלום, מכיוון שהכל כבר שייך לאברהם מכוח כיבוש. המלך העמיד פנים שהוא מנהל משא ומתן מעמדת שוויון כדי לשמר את כבודו.
אברהם ראה דרך התחבולה. אם המלך היה אומר “אנחנו עבדיך, עשה מה שתרצה” (כניעה ללא תנאי), אברהם היה מנצח לגמרי. אבל למלך היה מלכיצדק (הכהן) לצדו שהפעיל משהו כמו “חוק בינלאומי”, אז אברהם החליט להתרחק מכל העניין — לא לקחת כלום — במקום להיות מוצג כנהנה מהסדר דיפלומטי שעיוות את האמת. הוא סירב להתערב, מתוך הכרה שלקבל כל דבר יאפשר למלך סדום לטעון מאוחר יותר, אני העשרתי את אברהם — ובכך לערער את עצמאות אברהם ואת שלמות הפרויקט הציוויליזציוני שלו. הוא התנה רק שבעלי בריתו עדיין יקבלו את חלקם, מכיוון שהוא לא יכול היה לכפות את העקרונות שלו עליהם.
—
19. התוכנית של אברהם נכשלת — בעיית הירושה
המשבר התיאולוגי-מעשי המרכזי של חיי אברהם:
– התוכנית המקורית: לבוא לכנען, להקים משפחה צדקת, לבנות כוח (היו לו 318 לוחמים שהביסו את האימפריה הגדולה ביותר של התקופה), ולחיות כקהילה צדקת גדלה ומתקיימת.
– התוכנית פושטת רגל:
– אין לו ילדים משלו (עם שרה).
– ניסיונות לירושה חלופית לא עבדו.
– ישמעאל היה “תוכנית ב׳”, אבל נכשל — ישמעאל לא הפך ל*מענטש*. ביולוגיה חשובה (50% DNA מהאם — הגר לא הייתה *צדקת*), לאנשים יש בחירה חופשית, וישמעאל נשלח עם אמו, לא גדל ישירות על ידי אברהם.
– אותו דפוס חוזר מאוחר יותר עם עשו (בנו של יצחק).
—
20. הבעיה המרכזית: גבול ההשפעה הבין-דורית
זהו הטיעון הפילוסופי המרכזי:
– ההשפעה האמיתית של אדם על צאצאים מוגבלת לכל היותר ארבעה דורות, ובפועל לעתים קרובות רק אחד או שניים.
– אפילו ההורה/המורה הטוב ביותר לא יכול באמת לעצב נכדי-נכדים. באותה נקודה, הדמות המקורית הופכת להפשטה רחוקה, לא להשפעה חיה.
סטייה צדדית: זה חל גם על מורים
העיקרון מתרחב מעבר למשפחה: גם מורים מתמודדים עם המגבלה הזו.
– אנחנו קוראים למשה רבינו “רבנו לעשרת אלפים דור” — אבל מה זה באמת אומר? “אני לא זוכה לדבר איתו”. אין דבר כזה להיות מורה אמיתי לאורך אלפי שנים בשום מובן פשוט.
– ביקורת עכשווית חדה: כשאנשים אומרים “הרבי מעולם לא מת — התורה שלו עדיין חיה, אז זה ממשיך לנצח” — זה בלוף. זה עובד בערך דור וחצי. האנשים שאמרו את זה גם מתים, מבלי להבין שהטענה שלהם הייתה “נבואת שקר מזויפת”. הדור הבא יורש *מסורה* של לומר את זה, ו״אז כולנו חיים בשקר”.
– הודאה כנה: “אני לא באמת יודע שיש פתרון אמיתי לבעיה הזו.” כל דור כנראה צריך מורים חיים משלו. אבל חייב להיות *משהו יותר* — איזושהי אסטרטגיה שהמסורת פיתחה.
—
21. פשט חדש על ברית בין הבתרים
פרשנות מחודשת רצינית של ברית בין הבתרים (בראשית ט״ו):
– מסר ה׳ לאברהם: התוכנית שלך לחיות באושר ועושר בכנען עם ילדים ונכדים היא שטות — כי נכדי-נכדיך לא באמת יזכרו מי היה אברהם, או אם כן, זה יהיה ב״איזו דרך מוזרה מזויפת”.
– התוכנית מעולם לא הייתה בת קיימא. אברהם חי 24-25 שנה על בסיסה, אבל היא מעולם לא הייתה אמיתית.
– ה׳ מציע תוכנית אחרת — כזו שלא מובנת לגמרי, אבל ש*לכל הפחות* אומרת: אתה לא יכול להסתמך על הצלת נכדי-נכדיך דרך השפעה אישית ישירה.
21א. המשמעות של “400 שנה” ו״דור רביעי”
– 400 שנות העבדות שנבאו בברית = ארבעה מחזורים של ארבעה דורות (100 שנה ≈ טווח הזיכרון החי של קבוצה אחת; ×4 = הנקודה שבה אף אחד לא זוכר את האנשים שזכרו את האנשים שזכרו את המקור).
– זה ממופה על הפסוק ודור רביעי ישובו הנה — אותו היגיון שהטווח של אדם לא מתרחב מעבר לצעד הרביעי.
– מחיר ה׳ לתוכנית שבאמת עובדת: בדיוק לאותם ארבעה דורות (הטווח שאברהם לא יכול לשלוט בו), צאצאיו יחוו את ההיפך המוחלט של חלומו — עבדות לעם זר עם כוח מוחלט על ילדיו.
– אחרי זה, מחזור יתחיל שפותר איכשהו את בעיית ההעברה הבין-דורית.
—
22. הסתירה המרכזית מוכרת
מה שבא עכשיו הוא בניגוד לכל התזה של השיעור (שהורים לא צריכים להשקיע יתר על המידה בילדים כי ההשפעה דועכת עד הדור הרביעי). קריאה נגדית מוצגת כעת:
– הסיבה האמיתית שיהודים לא מתבוללים אינה המנגנון הטרגי של ליאו שטראוס (מעמד מנוכר תמידי), אלא האמונה שעד הדור הרביעי, משיח יבוא.
– ההיגיון: למה לא פשוט להפוך לעם רגיל? כי זה לא יחזיק מעמד — עד הדור הרביעי, משיח מגיע. זה מה שה׳ אמר לאברהם אבינו.
—
23. הפרדוקס של מורשת והדור הרביעי
פרדוקס:
– ההשפעה/המורשת שלך רק באמת מתחילה לפעול (או הופכת הכרחית) בדור הרביעי — בדיוק כשההשפעה ההורית הטבעית מתה.
– הגרסה “השלילית”: הבעיה (התבוללות, אובדן זהות) רק באמת מתחילה בדור הרביעי.
– הגרסה “החיובית” (נאמרת בחוסר ודאות מוודה): אברהם עבד על משהו שתוכנן לשרוד מעבר למהלך הטבעי של השפעה דורית אנושית — משהו שמחזיק מעמד מעבר לאופק נכד-הנכד.
– הודאה כנה: “אין לי פתרון. אני רק עושה את הבעיה חיה כדי שתוכל לספוג אותה.”
—
24. מי גרם לסבל היהודי? — אברהם אבינו
התחברות למדרש שנדון בשיעור קודם (אם לא צורם מכרם):
– אברהם אבינו הוא ה״מקור” שמכר את היהודים לסבל. הייתה לו בחירה: ילדיו הולכים לגיהנום, או שהם סובלים בעולם הזה תחת האומות. הוא בחר באחרון.
– שכבה חדשה נוספת: אברהם בחר בזה בדיוק בגלל בעיית הדור הרביעי. הוא ניסה ליצור משהו שמחזיק מעמד מעבר לדור הרביעי, שבו זה “מתחיל באמת לעבוד”. הסבל בגלות הוא המחיר של הפרויקט הזה.
—
25. העקידה כתמונה המרכזית
25א. בעיית זכות הסבים
בראש השנה אנחנו מפעילים זכור לנו עקידת יצחק — זכור את העקידה למעננו. אבל השיעור בדיוק קבע שסבים לא חשובים אחרי כמה דורות. אז למה מעשה אברהם לפני אלפי שנים צריך לחשוב לנו? זו אותה בעיה בניסוח מחדש.
25ב. פרשנות הרמב״ם לניסיון (מורה נבוכים ג:כד)
הרמב״ם מתייחס לבעיה התיאולוגית ש״ניסיון” מרמז שה׳ לא יודע את התוצאה:
– ניסיון לא אומר “מבחן” — זה אומר פרסום (מהשורש “נס” = דגל/סימן). העקידה היא סיפור מפורסם שממנו אנחנו לומדים שני דברים:
1. נביאים בטוחים לחלוטין בנבואתם. אף אדם נורמלי וטוב לא היה הורג את בנו אלא אם כן בטוח לחלוטין שה׳ ציווה על כך. זה מבסס את מציאות הנבואה *לנביא* (לא בהכרח לאף אחד אחר). מכיוון שנבואה היא יסודית לדת, ואברהם ייסד דת, זה קריטי.
2. הרצינות של אהבת ה׳. אברהם היה זקן, רצה נואשות ילד, סוף סוף היה לו אחד, ואז היה מוכן להקריב אותו — לא ברגע של תשוקה אלא אחרי שלושה ימים של התלבטות. זה מראה את עומק אהבת ה׳, נעשה לא לשכר אלא אך ורק מאהבה.
25ג. הטענה המוזרה של הרמב״ם: עלינו לחקות את העקידה
הרמב״ם אומר שאנחנו עוקבים אחרי דעותיו האמיתיות של אברהם וגם מחקים את מעשיו. העקידה היא הדוגמה העליונה. אבל אנחנו לא מבצעים עקידה ממש. כל הנקודה היא שזה לא בוצע. אז מה זה אומר “לחקות” אותה?
—
26. הפשט החדשני: עקידה = ברית בין הבתרים
הטענה הפרשנית המרכזית:
– העקידה היא בעצם אותו דבר כמו ברית בין הבתרים (הברית בין הבתרים, שבה נאמר לאברהם שצאצאיו יסבלו 400 שנה בגלות).
– העקידה היא משל לבחירת אברהם בגלות לילדיו.
– אברהם ניסה לפתור בעיה שחורגת מאופק ארבעת הדורות. כדי ליצור משהו ששורד מעבר לדעיכה הטבעית של השפעה הורית (מעבר לדור הרביעי), הוא היה צריך **להקריב
את רווחת ארבעת הדורות הראשונים**.
– זה אומר: לחשוב מעבר לילדיך דורש נכונות לא לדאוג לדורות המיידיים — מסומל בנכונות לשחוט את בנו.
– מילולית: אברהם לא שחט את יצחק, אבל הוא כן גרם ליצחק ללכת לגלות, ליעקב לסבול, ובסופו של דבר — נאמר בחדות — אברהם גרם לששת המיליונים להיהרג על ידי היטלר. זה מה שהמדרש מתכוון.
—
27. הסינתזה: עקידה, משיח ואהבת ה׳
– למה אברהם גרם לכל הסבל הזה? כי הוא ניסה ליצור משהו ששורד את סוף התהליך הדורי הטבעי.
– זה מתחבר לתכלית/מטרת הנבואה ולגבול האינסופי של אהבת ה׳, שזה מה שמשיח מייצג.
– הפרויקט היהודי שואף למשהו שבו אתה לא דואג לעצמך או אפילו לילדיך — כי אם אתה עובד רק במסגרת של ילדיך, אתה לא תשרוד את הדור החמישי.
– שתי דרכים למסגר את אותו רעיון:
1. אל תדאג לילדיך כי כדאי לדאוג לעצמך (התזה המוקדמת של השיעור).
2. אל תדאג לילדיך כי אתה דואג למשהו שחורג מכל זה — ולכן מחזיק מעמד עד הדור החמישי ומעבר לו, שבו באה הישועה.
—
28. העקידה מתפרשת מחדש כמשל — פיתוח נוסף
אברהם לא באמת שחט את בנו. התוכן האמיתי: אברהם גרם לצאצאיו ללכת למצרים (עבדות). המבחן הוא: אם אתם סוג האנשים שיכולים לשרוד את מצרים, אז הפרויקט של אברהם — הברית האברהמית — יכול להתחיל לתפקד.
חיבור לשיעור קודם: הפרויקט האברהמי עובד רק אם אתה מפסיק לחשוב על היום ומחר — אם אתה יכול לדמיין מעבר למיידי.
28א. “אל תשלח ידך אל הנער” כגאולה עצמה
פשט חדש:
– הציווי המלאכי אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב:יב) אינו רק הפסקת המבחן — זו הגאולה כבר.
– המלאך השני שמדבר מייצג את הבטחת הגאולה: כי הרבה ארבה את זרעך.
– הרגע של להיאמר להפסיק — הרגע של להרים את הראש ומעבר להקרבה — הוא עצמו הרגע הגואל.
—
29. האשמת האבות — והצידוק שלהם
בחצי רצינות: “כדאי להאשים את אבותינו שתקעו אותנו בזה” — כלומר, על התחייבות דורות עתידיים לדרך של סבל וסיבולת.
הצידוק שלהם: הם האמינו שמשיח יבוא אחרי — אבל לא להם אישית.
—
30. סוד המשיח: מעבר לחיי האדם עצמו
מה שנקרא “הסוד” של משיח:
– אנקדוטה: יהודי זקן בא ל״מרדכאים” ושאל מתי משיח יבוא. התשובה: “לא בימי, או בימי ילדי, או בימי נכדי.”
– העיקרון: כל מי שבאמת חושב שמשיח יבוא בחייו לא הבין מה זה משיח.
– משיח הוא, בהגדרה, הדבר שבא אחרי שנכדך או נכד-נכדך מת — הוא בעצם טרנס-דורי, מעבר לאופק של כל פרט.
—
31. נבואה והזכות להקריב דורות עתידיים
תלמיד מעלה קושי: איך האבות יכלו לקבל נבואה שלכאורה ציוותה עליהם להקריב או לסכן את ילדיהם?
– זו בדיוק השאלה של עקידת יצחק.
– תשובה (חלקית): הנבואה עצמה מעניקה את הזכות. אם ה׳ מצווה דרך נבואה, הסמכות הנבואית ההיא עוקפת חשיבה מוסרית רגילה — “מי נתן לך את הזכות? הנבואה נתנה לך את הזכות.”
– ברמה השנייה של הבנת הנבואה, אין הסבר מלא לאיך זה עובד מכנית. הנבואה היא כל כך ברורה באופן מוחלט למי שמקבל אותה שלנביא אין ברירה — היא מציגה את עצמה כאמת מוחלטת. אבל ה*מנגנון* שבו הוודאות הזו פועלת נשאר לא מוסבר.
—
32. העקידה = הסיפור של יהודים שמסרבים להתבולל
סיפור העקידה הוא בסופו של דבר הסיפור של יהודים שמסרבים להתבולל, ובכך גורמים לנכדי-נכדיהם לסבול או להיוושע. הדרך היחידה לעבוד עם משהו שחורג ממגבלות תהליך סופי היא לעבוד מעבר לו — לחרוג ממנו לחלוטין. זו המשמעות האמיתית של מסירות נפש: לא רק לסכן חיים אחד, אלא לחרוג ממסגרת של חיים אחד, משפחה אחת, אפילו דור אחד. המטרה של עם ישראל אינה ניתנת לצמצום להיות “המשפחה” או “הילדים של” כל דור מסוים.
—
33. הודאה כנה באי-פתרון
השיעור נסגר בכנות:
– “אין לי פתרון. אני רק אומר לכם את הבעיה.”
– המנגנון שבו הפרויקט של אברהם באמת עובד מעבר לדור הרביעי לא ניתן להסבר.
– תשובת הרמב״ם היא שהנבואה היא כל כך ברורה באופן מוחלט לנביא שאין לו ברירה — הוא יודע שזה אמת. אבל זה לא מהווה הסבר של *איך* זה עובד.
– מעמד השאלה נשאר: האבות קיבלו נבואה שדרשה מהם, למעשה, להקריב את ילדיהם — לבחור במטרה טרנסצנדנטית לטווח ארוך על פני רווחה דורית מיידית. המנגנון שבו זה באמת מייצר ישועה נשאר לא מוסבר.
—
סיכום קשת הטיעון המלאה
1. למה להיות יהודי? → כי האלטרנטיבה (להיות “יהודי גויי”) אינה קוהרנטית (שטראוס).
2. אבל התבוללות רב-דורית? → אחרי מספיק דורות, הבעיה נעלמת. האם זה לא שווה את העלות לטווח קצר?
3. אזהרה מתודולוגית: היפוך הטיפשות אינו חכמה — הכרה בהטיה כלפי יהדות לא הופכת את ההתבוללות לנכונה.
4. מחיר להיות שנוא: שנאה אוניברסלית היא סימן אבחוני, לא אות כבוד. אנשים טובים לא צריכים לצפות להיות שנואים. הנרטיב “אנחנו שנואים כי אנחנו צודקים” מאותגר.
5. חובות מוסריות פוחתות עם מרחק דורי: אתה לא חולק חיים אמיתיים עם נכדי-נכדים. חובות עוקבות אחר קרבה.
6. תוכנית אברהם: להשתמש במשפחה/ביולוגיה ככלי לשינוי ציוויליזציוני דרך הרגלה בין-דורית.
7. משבר התוכנית: לאברהם אין ילדים; תחליפים נכשלים; השפעה מוגבלת ל-~4 דורות.
8. ברית בין הבתרים: ה׳ אומר לאברהם שהתוכנית מעולם לא הייתה בת קיימא כפי שנתפסה. תוכנית חדשה דורשת 400 שנות סבל — בדיוק הטווח שאברהם לא יכול לשלוט בו.
9. העקידה כפרדיגמה: נכונות אברהם להקריב את יצחק = נכונותו לשלוח את צאצאיו לגלות. העקידה והברית הם אותו אירוע.
10. משיח כאופק הטרנס-דורי: משיח בהגדרה בא *אחרי* שנכדי-נכדיך מתים. הפרויקט היהודי דורש דאגה למשהו מעבר לחיי כל פרט.
11. לא נפתר: המנגנון שבו זה באמת עובד נשאר לא מוסבר. הבעיה נעשית חיה, לא נפתרת.
תמלול מלא 📝
למה להישאר יהודי? בעיית ההתבוללות הרב-דורית
פרק א׳: המשך משיעור שעבר – התשובה הבסיסית
מרצה: אוקיי. טוב? מצוין. אז ככה. קודם כל אני צריך לומר המשך חשוב לשיעור של שבוע שעבר, שבאמת הוקלט ביידיש, אבל כולכם יודעים יידיש ממילא. וזה היה ככה, ואני מסביר לכם גם את התשובה לשאלה שלכם. זוכרים שהייתה לכם שאלה? הייתה לכם שאלה ש—זוכרים שהייתה לנו שאלה על פיטר—למה אנחנו צריכים להיות יהודים ומה הייתה התשובה שדנו בה אז. ושזו שהתשובה הבסיסית היא שאין ברירה אחרת, כי אתה יכול להיות רק יהודי יהודי או יהודי גויי, ועדיף להיות יהודי יהודי. זה מאוד עצוב להיות יהודי גויי, נכון? זוכרים? סיכום נכון?
אז הייתה שאלה ככה, אז יכולנו אפילו להסביר את התשובה קצת יותר טוב.
פרק ב׳: המסגרת של ליאו שטראוס – “למה אנחנו עדיין יהודים”
מרצה: והסברנו, זה מה שליאו שטראוס אמר במאמר שלו שנקרא “למה אנחנו עדיין יהודים”. יש הרצאה שליאו שטראוס נתן והיא נקראת “למה אנחנו עדיין יהודים”. והוא אמר שיש כמה פתרונות לבעיה היהודית. אחד מהם הוא רצח עם, נכון? רצח עם תרבותי, רצח עם עצמי, נכון? שנקרא התבוללות, נכון? רצח עם תרבותי עצמי. בואו, בואו פשוט נפסיק לעשות את זה. תהיו אנשים נורמליים. אני אגיד את זה באנגלית: תהיו אנשים נורמליים.
והתשובה לזה, הציונים שקלו את התשובה הזאת. אתם יודעים, כל היהודים הפרומים מאוד מוזרים, כי הרצל, הוא חשב להיות—מה דעתכם שנמיר את כל היהודים לנצרות בשלב מסוים? ולכן זה אומר שהוא באמת היה שליח סודי? לא, הוא עבר על האפשרויות ההגיוניות וראה מה עובד. מה רע בזה? אתה המוזר שמעולם לא שקל את האפשרות הזאת. אתה צריך לשקול אותה, נכון?
אז הוא הבין שזו לא אפשרות ריאלית. למה לא? כי אתה לא יכול להיות גוי. אתה יכול להיות גוי יהודי או יהודי יהודי, איך שאנחנו אומרים את זה. וזה מאוד—אתה אמרת כך. לכן הוא הבין שאתה צריך להישאר יהודי.
אבל הנקודה שלי היא, שהאפשרות הזאת לא באמת סבירה.
פרק ג׳: הטיעון הנגדי – התבוללות רב-דורית
מרצה: אבל עכשיו יש שאלה על זה. זה *כן* סביר, נכון? כי אם אתה הופך לגוי, ואז לדור אחד אתה הולך להיות גוי שגוי, גוי יהודי, סליחה, ואתה הולך להיות יצור מאוד מוזר, יהודי שונא עצמו. ואז, אחרי דור אחד, שני דורות, שלושה,ארבעה, חמישה, בשלב מסוים הילדים שלך לא יזכרו שהיה להם סבא יהודי. וזהו. ובכן, פתרת את הבעיה.
אז כל מי שאכפת לו מהילדים יותר מאשר מעצמו צריך לעשות את זה. נכון? אני שואל? הגיוני.
תלמיד: דורות.
מרצה: כן, בוא נגיד עשרה. אתה חושב שזה טיעון טוב? אני רוצה לשאול אותך אם אתה חושב שזה טיעון טוב. מה אתה חושב? אתה חושב שזה טיעון טוב?
תלמיד: מה המטרה של הטיעון?
מרצה: להיות יהודי אומר שאתה זה שהרג את ישו, ואז זה לא מצב טוב להיות בו. אז לכן אתה הולך להיות—אתה הולך להיפגע ולהיות מוכה.
תלמיד: כן.
מרצה: נפגע ומוכה. ורק כדי להיות ברור, נפגע ומוכה—זו לא רק בעיה חומרית, זו גם בעיה רוחנית, נכון? אנשים לא מצליחים טוב כשהם… זה לא נורמלי, לא מצב טוב להיות בו.
אז לכן הפתרון—אתה יכול, אתה יודע, להתגייר לנצרות, אולי זו דרך אחת להתבולל, או אולי אתה לא צריך לעשות את זה, כי הגויים באירופה לא נוצרים יותר, אז אתה צריך פשוט להתגייר לנצרות תרבותית, שנקראת להיות אוטד. יש לך כמה פעמים, כמו מה שאמרנו בשיעור, שאתה פשוט—אתה בסדר עם השאלות, זה בסדר.
תלמיד: כן, אוקיי.
מרצה: הטיעון, הבעיה הייתה שאנחנו רוב הזמן אנחנו במצוקה הזאת. בוא נדבר על המצוקה הזאת. נדבר על הסיפור הזה.
פרק ד׳: בחינת החילופין
מרצה: אני שואל אותך שאלה על הטיעון הזה. תשכח מזה. אנחנו יכולים להכליל את השאלה הזאת, נכון? אם אני במצב שבו אני יכול לעשות את החיים שלי לא הרבה יותר טובים, מעט יותר טובים, אבל החיים של נכדי הרחוקים יהיו לגמרי פתורים בעיה מסוימת—אז האם אני צריך לעשות את זה? האם הדבר הנכון לעשות את זה? אתה חושב כמובן. למה?
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מרצה: הסבר.
בוא נהפוך את זה. אין לנו שום קשר רגשי לזה. בוא נגיד הבחור הנוצרי הזה תמיד מוכה על ידי היהודים או על ידי המוסלמים או מה שזה לא יהיה. היית אומר לו, אוקיי, פשוט תהיה אוסט-נוצרי, פשוט תהיה עם הארץ. וככה, אולי אתה עדיין הולך להיות כמו אלה, קצת נפגע פה ושם. אבל שלושה דורות, אתה בחור חסר אנוכיות, נכון? אתה מעוניין ש… לעזאזל, אתה אפילו אנוכי, נכון? אתה מעוניין שלילדים שלך יהיו חיים בעולם הזה, לנכדים שלך. כן, כמובן, כולם אומרים לשני. כלומר, אני, התרי״ג, עם הזכר, עם כל הנוצרים. היית אומר את זה.
לבחור הנוצרי, בטח, נכון? פשוט לעשות את זה, מחובר ליהדות שלי, מה שזה לא יהיה, אז אז יש לי את המחשבות המוזרות והגדולות האלה. אני לא חושב.
תלמיד: אוקיי, אז אז, אני לא יודע. אני לא חושב.
מרצה: ראשית, כדי להיות ברור, זה לא דבר ללא עלות. אם זה ללא עלות, אז למה לא? לא ללא עלות, נכון? יש עלות לך, נכון? אתה כל כך בטוח שאתה צריך לשלם כל עלות, אז נכד הרחוק שלך—רגע, לוקח לפחותארבעה דורות. אז נכד הרחוק שלך צריך שיהיו לו חיים טובים יותר, ואתה משלם כל עלות, אתה תהרוס את החיים שלך באיזו מידה שאתה רוצה בגלל זה. האם זה נכון? מה הטיעון שלך? אתה מוותר על החיים שלך, אז אתה נהדר. אתה הורס את החיים שלך. יהיו לך חיים ממש עצובים ומבולגנים, גם לנכד הרחוק שלך צריכים להיות חיים מעט יותר טובים. זה החילוף שאתה בדיוק אמרת שאתה צריך לעשות.
תלמיד: אנחנו כאן בבית ספר נחמד והם פשוט היו רגועים ואנחנו חושבים על דברים, אבל אתה רק חושב על זה שאמרת לי שאנחנו אומרים שזה בא דרך הבלוקים ורוצח את כולכם ומה שזה לא יהיה. אני חושב שיש—כן, יש את המחשבה הזאת כמו, זה די בסדר לוותר על החיים הגשמקים האלה, או איזה סוג של קורבן זה בהשוואה לעינויים אמיתיים ומוות וכל זה? אתה מוותר על חיים טובים בשביל זה.
מרצה: איזה חיים טובים?
תלמיד: ובכן, זה חיים טובים עכשיו. אתה חי חיים טובים. אתה חי…
מרצה: כן, עכשיו. אבל אז אנחנו לא מדברים על התבוללות. שוב, תזכור שכל פעם שאנחנו אומרים חיים טובים, אנחנו כוללים מוסרית טוב, כי אין באמת דבר כזה לדון בטוב חומרי בלי טוב מוסרי או טוב רוחני. יש איזה טוב מוסרי או טוב אינטלקטואלי או טוב רוחני שאנחנו מדברים עליו גם. זה צריך להיות התבוננות. יש חילופין. זה מעט פחות. הם מעולם לא הרגו מישהו שהיה טוב מוסרית בעולם של אריסטו, נכון? הם הרגו אנשים שהיו נסתרים, ששמרו את תורת ישו. בדרך שלהם, זו הייתה הדרך שלהם להיות טובים. אתה רוצה שהם יוותרו. הם צריכים להיות רעים. במילים אחרות, לנכדים הרחוקים שלהם צריך להיות סיכוי להיות שונים, שיהיו להם בעיות שונות, בעצם, נכון?
אתה מתנהג כאילו אתה מאוד בטוח. אני לא יודע. אתה מאוד בטוח בצד אחד כי אתה חושב שכי אתה הסכמת עם הצד השני, כי אם יש לך נגיעות, לכן הצד השני מאוד ברור. זה לא מאוד ברור. לא מאוד ברור.
תלמיד: לא, אני רק מבהיר את זה ככה.
מרצה: לא, אתה לא. אתה בעצם מוסיף ערפל בכך שאתה עושה את זה.
תלמיד: אוקיי, איך?
פרק ה׳: עקרון מתודולוגי – הפוך מטומטמות אינו חכמה
מרצה: זו שאלה אחרת לגמרי. צד אחר לגמרי. אבל אתה צריך לדעת, ראית את זה. שמואלי, אם מישהו—יש טיעון שהולך ככה, טיעון מאוד חשוב. זה כבר כתוב באחד הכתבים שלי שכתבתי ושלחתי בתחילת השנה, אני חושב, או בשנה שעברה, כשניסיתי לעשות את המאמר השבועי שלי.
זה אמר ככה: הרבה אנשים חושבים שכשהם תומכים בצד שלהם, כביכול, בדת או בלאומיות או משהו כזה, שבו יש צד קבוצתי מאוד ברור—אז הם אומרים, ובכן, אני רק מסכים לזה כי זה הצד שלי, ואני אקבל כל טיעון רע בשבילו, נכון? אני לא מודאג מדברים כאלה, למשל. ולכן הם אומרים שכנראה רוב הדברים שאני מאמין או שאני מסכים איתם כשהם טוענים לצד הזה הם רק בגלל ההטיה המאוד חזקה הזאת שיש לי כלפיו.
והם מדברים על זה הרבה, על הבעיה הזאת, והם חושבים שלדבר על הבעיה הזאת הרבה ולומר “ובכן, מה אם היית פלסטיני, מה היית חושב?”—שזה נותן להם בהירות מחשבה, שזה נותן להם ראייה ברורה לא מוטה משום מקום, נכון, מאובייקטיביות על המציאות. ואני חושב ברצינות רבה, ברצינות רבה, שזה לא נכון.
במילים אחרות, כי אתה זוכר, אליעזר יודקובסקי אמר, “הפוך מטומטמות אינו חכמה”, נכון? הוא אמר, אם יש שבשבת—אתה יודע מה זה שבשבת? בוא נקבל מאליעזר יודקובסקי. אוקיי, מה זה? שבשבת, כמו התרנגול הזה, התרנגול הזה על גג הבית שאומר לך לאיזה כיוון הרוח נושבת, נכון?
אבל אם יש לך אחד שבור, הוא עדיין שימושי. כי שבור פשוט אומר שמה שהוא אומר מערב, זה באמת מזרח. וכשהוא אומר מזרח, זה באמת מערב. אז שבשבת הפוך הוא באמת שימושי כמו אחד נכון. כמו הבחור ההוא שאמר, “איך אתה יודע שזה דעת תורה? זה שם, זה ההפך מזה.” “מה איתם?” אז אתה שואל את בעל הבית, והוא אומר לך את זה, ואתה עושה את ההפך, נכון? זה—או כמו ליטווק. בחור פעם אמר, “אם אני לא יודע מה לעשות, כן, בוא נעשה בדיוק את זה.”
זה היה נכון אם העולם—אם הפוך מטומטמות היה חכמה. הבעיה היא שזה לא עובד ככה. למה? זוכר מה אריסטו אמר? יש רק אמת אחת, ויש הרבה, הרבה דרכים לטעות. זוכר מה טולסטוי אמר, נכון? יש דרך אחת להיות מאושר והרבה, הרבה דרכים להיות עצוב. זוכר? זוכר?
בעיית ההפוך מטומטמות והשאלה של שנאה אוניברסלית
פרק א׳: העיקרון האריסטוטלי – דרכים רבות להיות רע, דרכים מעטות להיות טוב
היסוד הספרותי והפילוסופי
מרצה: לאילו התייחסויות אני הולך לגרום לכם לדעת? איך זה הולך לעבוד? כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה דרך. כל המשפחות האומללות אומללות בדרכים שונות. זו ההתחלה של אנה קרנינה. אחד משורות הפתיחה המפורסמות ביותר בספרות. אתה צריך לדעת על זה.
בכל מקרה, אבל זה הכל מבוסס על המחשבה הבסיסית הזאת מאריסטו. שיש הרבה דרכים להיות רע ולא הרבה דרכים להיות טוב. זה היה אחד הטיעונים שלו למה הטוב צריך להיות הדרך האמצעית. זוכר?
ואריסטו אמר שזו מחשבה פיתגוראית, כי הפיתגוראים אמרו שהאחד הוא בצד של הטוב, והרבים והמגוונים והלא שווים וכן הלאה, והזוגי, כי אי-זוגי הוא אחד וזוגי הוא שניים, אז מספרים זוגיים הם הרעים לפי פיתגורס. אז אלה הם הצד של הרע.
תלמיד: זוגות.
מרצה: כן, זוגות. דיברנו על זה. אני יודע. לא איתך? מישהו? כן, זוגות, בדיוק. זוגות הם רעים, כי זוגות אומר שיש שניים, יש דואליות. דואליות היא רעה.
יישום: בעיית ההפוך מטומטמות
מרצה: אז כי לפחות יש לפחות שתי דרכים להיות רע אין לעולם משהו בגלל זה רק כדי לחזור בגלל זה כשמישהו אומר אומר לך משהו טיפשי לעשות את ההפך מזה הוא מאוד כמו יותר סביר שיהיה עוד דבר טיפשי מאשר להיות הדבר הנכון המתמטיקה עובדת.
לכן כשאתה אומר אני מוטה בכך שאני מאמין בצד שלי של הסיפור לכן אני צריך להיות לא מוטה ולתת הרבה משקל לפחות לא לומר להאמין אף אחד לא אומר אני פשוט הולך להאמין אבל אני הולך לתת הרבה דרך לצד השני של הסיפור, שיש לזה יותר סיכויים להיות טיפשות מאשר יש לזה להיות אמת. מאוד חשוב, זה נכון. תחשוב על זה ותגיד, אני לא הולך להתווכח איתך על זה כי אתה לא מבין. אז אני אומר לך את זה.
תלמיד: אני ספקטרום, זה משולש. אני מסכים, אבל אני לא חושב שבמקרה הזה זה ככה.
מרצה: לא, אני רק אומר לך שעשית את הטיעון הזה. במקום לעשות טיעון ממשי למה זה יותר טוב, אמרת, תן לי לתת לך את הסיפור ההפוך או סיפור אחר וכשאתה עושה כל פעם שמישהו עושה את זה אני צריך להניח שהם עושים את זה יותר מבולבל במקום יותר או פשוט מבולבל כמו במקום להבהיר משהו כי אני לא רואה איך אתה מבהיר משהו.
אני יכול לראות יש שאלה כאן מה לעשות והוא אמר ובכן היית בבירור לא לא הייתי בבירור תהיה אותה שאלה או יש אותה שאלה של לא עצרת שום דבר בהיפוך הסיפור כלום אני מבין את זה ואתה לא אמרת מה אתה לא פתרת יש שאלה אמיתית ואתה העמדת פנים שזו לא שאלה אמיתית ואמרת שזו לא שאלה אמיתית כי אם היית בצד השני היית אומר את ההפך וזה לא נכון יש שאלה אמיתית ואותה שאלה אמיתית לא עשית את השאלה האמיתית פחות.
לפעמים מישהו מסתכל על השאלה בצורה הלא נכונה ואתה נותן לו דוגמה הפוכה או משהו ואתה רואה שכולם מסכימים עם זה אבל זה לא נכון שכולם מסכימים עם זה אתה פשוט עשית את ההנחה הזאת כי עשית את ההנחה המאוד חזקה שהסיבה שמישהו יסכים עם הצד השני היא כי הם בצד הזה אבל זה לא נכון יש שאלה אמיתית אז להפוך איזה צד אתה לא פותר בעיקר שום דבר ולא פותר שום דבר כאן גם.
פרק ב׳: חזרה לשאלה המרכזית – הקרבה למען צאצאים רחוקים
הבעיה מחדש
מרצה: אז בוא נחזור לאן שאנחנו זה לא פותר שום דבר כאן גם זה לא ברור בכלל שמישהו צריך לעשות את החיים שלו גרועים יותר כי הנכד הרחוק שלו שצריך להיות טוב יותר בכל דרך זה מאוד לא ברור.
תלמיד: למה זה גרוע יותר בשבילו?
מרצה: זה גרוע יותר זו הייתה השאלה אה הנחנו שוב הנחנו שזה גרוע יותר אם אתה חושב שזה לא שווה זו שאלה אחרת זה יהיה טוב יותר גם בשבילך. אנחנו אומרים שזה הולך להיות גרוע יותר בשבילך, אבל לנכד הרחוק שלך יהיה טוב יותר. אלה היו העובדות של השאלה שהצבנו. העובדה הזאת לא הייתה השאלה. העובדה הזאת הייתה פשוט עובדת הרקע שאנחנו מניחים כדי שהשאלה הזאת בכלל תתחיל.
אמרנו, יהיו לך חיים רעים כי התבוללות לא באמת עובדת בדור אחד. שום התבוללות לא עושה. זה פשוט איך הטבע האנושי. אני לא חושב שזה משהו שיהודים מאמינים בו במיוחד. כולם מאמינים בזה. אתה יודע אנשים שהולכים למדינה אחרת רבים לעתים קרובות מסכימים שהם עושים הם עושים את החיים גרועים יותר לעצמם הם עושים אני עושה את זה בשביל הילדים שלי נכון.
אוקיי אז לעשות את זה בשביל הילדים שלך זה דבר אחד אבל אם אתה עושה את זה בשביל הנכדים הרחוקים שלך זה דבר אחר ואפילו לעשות את זה בשביל הילדים שלך זה לא באמת פשוט כמו כמו שזה נראה מסיבות רבות שאנחנו יכולים לדבר עליהן אם אתה חושב אם אתה רוצה ואם אני לא חושב שזה אני לא חושב שזו שאלה פשוטה אם אתה צריך.
שאלת משנה קריטית: האם האדם הופך לרע בתהליך?
מרצה: לי השאלה הראשונה היא במצב כזה האם האדם צריך להפוך לאדם רע כדי שהנכדים שלו יהיו טובים אם הוא בעצם הופך לאדם רע אז הוא כנראה לא צריך בכלל אני מסכים הם פשוט מנסים אני מנסה אני מנסה לחשוב על השאלה.
תלמיד: כן למה זה מה זה שווה אתה מתחיל עם ליאו שטראוס שוב בוא נכנס.
פרק ג׳: המסגרת של ליאו שטראוס – “הבעיה היהודית”
למה שקלו התבוללות
מרצה: הגעתי לשאלה אחרת כן נכון התחלת עם ליאו שטראוס שאומר שנייטרלי מה שכולכם אמרתם, שאנחנו יכולים להתבולל, אבל אנחנו לא נעבוד בדור אחד, ולכן אנחנו לא צריכים. ובעצם, אני לא זוכר אם הוא אמר, אבל בוא ניקח את הסיפור הזה. אתה אומר בעצם, ואתה לא צריך.
עכשיו, השאלה שלי אליך היא, מה הנושא שהוא אמר, בוא נתבולל? במילים אחרות, למה זה שיש דקה?
התלמיד: כי אנחנו הולכים לפתור את הבעיה היהודית.
המרצה: מה זו הבעיה היהודית?
התלמיד: שכולם שונאים אותנו.
המרצה: אני חושב שזו בעצם הבעיה. ואין תועלת. כאילו, אני הבחור שכולם שונאים. זה לא מצב טוב. זה מה שאמרתי. ואנחנו מקבלים מכות, נכון? אנחנו נפגעים, אנחנו נהרגים. זה רע. זה רע. אם כולם פשוט שונאים אותנו, אז שום דבר לא קורה.
התלמיד: לא, לא, לא, לא. זה אומר שאנחנו נפגעים.
המרצה: לא, לא, זה רע. זה רע גם אם שום דבר לא קורה. זה רע. רק כדי להבהיר, להוסיף חלקים של פגיעה, הם לא הולכים לפתור את הבעיה שלך. אז זה לא קורבן. במילים אחרות, אוקיי, אז כולם שונאים אותי, בסדר.
התלמיד: לא, זה לא. אתה חושב שזה בסדר. זה לא בסדר.
המרצה: זה לא בסדר. זה לא בסדר. למה? זה לא בסדר. אני עושה את ההנחה הזאת. אני לא יכול לתת את זה. זה דף רביעי. זה לא בסדר. זה לא בסדר.
הטענה הפרובוקטיבית: שנאה אוניברסלית כסימן
המרצה: דרך אגב, אם הם שונאים אותך, זה כנראה בגלל שיש משהו לא בסדר איתך. בואו נהיה ריאליים. בדרך כלל אנשים שונאים משהו שפוגע בהם או איכשהו משהו לא בסדר איתך. למה שתהיה הבחור שכולם שונאים? משהו לא בסדר. זה סימן שמשהו השתבש, נכון? כולם מסכימים עם זה.
התלמיד: אני חושב שרוב העולם ישנא את הטיפוס הפילוסופי, אבל אין שום דבר לא בסדר איתם.
המרצה: דרך אגב, בהחלט יש משהו לא בסדר איתם. הפילוסוף הראשון שנקרא אפלטון או סוקרטס כתב ספר שמדבר על הבעיה הזאת. אולי יותר מספר אחד שמדבר על הבעיה הזאת. הוא חשב שזו בעיה. אוקיי?
אם כולם שונאים אותך, אתה כנראה לא טוב כמו שאתה חושב שאתה. כן, אני חושב שאנחנו מאוד רגילים לזה. אנחנו רגילים מדי לרעיון הזה שכולם שונאים אותנו ואנחנו הכי טובים. אני לא חושב שזו אמונה יציבה הגיונית. זה יכול להיות נכון. אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שזה צריך להיות המצב, אבל זה צריך לגרום לך לעצור ולחשוב.
בדיקת העיקרון: השאלה ההפוכה
התלמיד: האם ההיפך גם נכון? אם כולם אוהבים אותך, אז אתה טוב?
המרצה: לא, לא הוכחה, אבל זה לא סיבה לדאגה. כלומר, אולי אם זה כן, אם יש לך מחשבה מעוותת מאוד שכולם טועים, אז אם כולם אוהבים אותך, אז שוב, אבל זו שוב בעיית הטיפשות ההפוכה, נכון?
התלמיד: זה כן, אבל זה גם קצת מראה שזה לא סרט המדידה.
המרצה: לא, זה לא. אף אחד לא אמר שזה כן, אבל זה סימן.
התלמיד: זה?
המרצה: כן, די בטוח שזה כן. אני חושב שאם אתה חושב שזה לא סימן, יש משהו לא בסדר איתך.
התלמיד: לא. עכשיו אתה אומר…
המרצה: לא, אני עושה עליך לחץ פסיכולוגי. עכשיו אתה אומר, כאילו, לעזאזל, כמה זה נמוך.
התלמיד: לא, לא, לא. אני מדבר על…
המרצה: כן, זו לא עובדה. אני מתחיל משם. ב… אוקיי, בואו נחזור למקום שהיינו. אני צריך לומר דף, נכון? אז, אמרתי שיש הנחה שאומרת ש…
פרק 4: האם אנשים טובים שנואים? טיעון סוקרטי
האתגר המרכזי
המרצה: האם אנשים טובים שנואים על ידי אנשים רעים? או לא בדרך כלל? לא, למה שאנשים טובים יהיו שנואים? זה רעיון כל כך מוזר.
התלמיד: אתה אנשים טובים זה למה?
המרצה: לא, אנשים טובים זה אומר אנשים שעושים דברים טובים יותר, נכון?
התלמיד: כן.
המרצה: אוקיי, אז אם אתה עושה דברים טובים יותר למה שמישהו יהיה נגד זה?
התלמיד: אתה עושה את זה גרוע יותר לאנשים הרעים.
המרצה: אז אתה לא באמת עושה דברים טובים יותר. אז אתה לא באמת עושה דברים טובים יותר, נכון? אתה עושה אנשים רעים גרועים יותר. האם אתה עושה את האנשים הרעים גרועים יותר או טובים יותר? דברים טובים יותר עבורם או גרועים יותר עבורם? אלו שתי שאלות שונות. טוב מאוד. אפילו עונש אמור להיות טוב לאנשים הרעים, לא לאנשים הרעים.
התלמיד: אני יכול לדמיין את האדם הרע שונא.
המרצה: כן, זה עוד אחד מהתירוצים שאתה אומר. אני יכול להיות קנאי. הוא מקנא באדם טוב. הוא עושה הכל טוב סביבו. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שאם אדם טוב גורם לך לקנא, משהו לא בסדר עם האדם הטוב.
התלמיד: האם היית אומר שאדם רע הוא מישהו ששונא מה שאולי טוב עבורו?
האנלוגיה של הרופא
המרצה: זה מוזר, אבל. כאילו, כי אתה צריך לחשוב על ה… אתה זוכר את זכריה… עכשיו אני פשוט חוזר על סוג הטיעונים של זכריה. אבל אם אתה זוכר, כמו, חולים כמעט אף פעם לא שונאים רופאים, גם כשהרופאים עושים דברים שהם שונאים. נכון?
כי רופאים הם אנשים שמנסים לעשות אותך יותר בריא, שזה סוג של דבר טוב. והרופא עשוי להגיד לך שאתה צריך לקחת… גם אם הרופא מעצבן אותך מאוד, אתה צריך ללכת על דיאטה ואתה צריך להפסיק לעשן ולהפסיק לעשות את כל השטויות שאתה עושה והבחור אומר, תודה רבה ואז הוא לא מקשיב. אבל מעט מאוד אנשים מסתובבים ושונאים רופאים חוץ משר הבריאות שלנו או משהו כזה. אבל זה מאוד מוזר… רוב האנשים, גם הוא לא אוהב את זה. הוא פשוט אומר, אוקיי, מה שתרצה. נכון?
אז זה לא ברור… אנחנו מאוד רגילים לרעיונות מוזרים מאוד. אנחנו צריכים לצאת מהרגלי החשיבה המוזרים האלה. אנחנו מאוד רגילים לחשוב שאם אתה צודק, אתה צריך לצפות שכולם ישנאו אותך. למה? למה זה? אולי אתה טיפש. מה קורה פה?
מסקנה: אתגר להנחה
התלמיד: לא, אני לא חושב שאתה בהכרח שנוא על ידי כולם. אני חושב שאתה צריך להיות אהוב על ידי רוב האנשים.
המרצה: [ממשיך לחלק הבא]
בעיית היותך שנוא: הוראה, אמון וגבולות החובה המוסרית
פרק 1: האנלוגיה של הרופא והאתגר של האמון
המרצה: בדיוק. גם אני לא מבין את זה. ובכן, לא רק על ידי אדם רע. אני פשוט אתן לך את הדוגמה של רופא. רופאים עוסקים בלעשות אנשים רעים טובים יותר, בדרכים כואבות לעתים קרובות, על ידי היותם נגדך, ואף אחד לא שונא אותם. נכון.
התלמיד: מה שאני חושב שהוא שונה ברפואה זה שאתה סומך על הרופא.
המרצה: אז למה שלא תוכל לגרום לאנשים לסמוך עליך? אתה לא כל כך חכם אחרי הכל, נכון?
התלמיד: אני לא מאמין שהאמת קרובה יותר להישג ידם מאשר הם…
המרצה: אתה לא יכול ללמד?
התלמיד: לא, הייתי אומר שזה יותר בהישג ידם מאשר… כולם מסכימים מה זה בריאות?
המרצה: אני חושב שאנשים סומכים על רופאים כי הם לא מאמינים שהם יודעים את התשובה.
התלמיד: הנושא הוא שאדם רע עשוי לחשוב שהוא יודע את התשובה.
המרצה: אני יכול לראות מישהו שונא או מזלזל ברופא מסוים שהוא מאמין שהוא חסר אחריות כמו שיש להם הבדל דעות איתו. אני חושב שהוא מאמין שהוא איש מקצוע רפואי מוסמך.
התלמיד: אוקיי, אז אתה אומר שזה יותר קשה ללמד.
המרצה: זה לא צריך להיות בלתי אפשרי.
התלמיד: לא, לא, לא, אתה צריך…
המרצה: שאתה מורה רע.
התלמיד: אוקיי.
המרצה: זה מה שהוראה היא, נכון?
התלמיד: כן, אבל עד אז אתה שנוא. עד שאתה כותב את השש.
המרצה: זה צריך להיות צפוי. אולי אתה צריך להיות שנוא אם אתה עושה עבודה גרועה בהוראה.
התלמיד: בתקווה היו כמה אנשים ששנאו את סוקרטס לפני שהם פגשו אותו.
המרצה: אולי כי הוא היה מורה רע.
התלמיד: או אולי כי הם עשו התאמת דפוס שלו למורים רעים.
פרק 2: ההגנה האפלטונית: שנאה על ידי אסוציאציה
המרצה: זה הטיעון שאפלטון בעצם עושה ב*המדינה*. הוא אמר שאנשים שונאים פילוסופים כי רוב הפילוסופים שהם פוגשים הם בעצם אנשים רעים.
התלמיד: זו דרך אחת ש, כן, דרך אחת שאתה יכול לשנוא מישהו על ידי אסוציאציה.
המרצה: אוקיי, אז עכשיו זה לא לשנוא אותי. אני אומר למישהו אחר שטעית בי.
התלמיד: אוקיי, עדיין דרך.
המרצה: והם צודקים לשנוא אותי במובן הזה, נכון? הם פשוט טעו באובייקט, כמו טעו…
התלמיד: אוקיי, אבל אז…
פרק 3: האתגר המרכזי: אנחנו נוחים מדי עם היותנו שנואים
המרצה: אוקיי, כל מה שאני מגיע אליו הוא שאנחנו נוחים מדי עם הרעיון שבגלל שאנחנו צודקים, אנחנו שנואים. אתה לא צריך להיות כל כך נוח עם זה. יש משהו מאוד מוזר עם זה, ואני לא חושב שזה בדרך כלל המקרה. אני חושב שברוב המקרים אנשים די שמחים שאנשים יתקנו אותם וכן הלאה אם יש כמה אזורים מוזרים שבהם זה לא המקרה אתה צריך להבין למה וגם אתה צריך להבין איך להיות מורה טוב יותר כי אין טעם להיות צודק.
אולי האמת—אולי הסיבה שאנשים לפעמים שונאים אנשים שצודקים היא כי לאנשים האלה יש אחריות ללמד אותם והם עושים את ההיפך מללמד אותם. הם גורמים להם לשנוא אותם. והתפקיד שלהם צריך להיות לאהוב אותם. ואתה אומר, ובכן, בינתיים, הם הולכים לשנוא אותם. כמובן, בינתיים, אל תלמד אותם. מי ביקש ממך לנסות ללמד משהו בלתי אפשרי? הטעם בזה. למי עזרת עכשיו? איך עשית משהו טוב יותר?
אולי אתה צריך להישמר בסוד. אולי אתה פשוט צריך לסגור את הפה ולחכות שהאנשים יהיו מוכנים. או אולי אתה צריך להבין איזו דרך מוזרה וחתרנית ללמד שאנשים לא מבינים שאתה נגדם עד שזה מאוחר מדי. אני לא יודע. אלו שאלות אמיתיות.
פרק 4: שנאה כסימן אבחנתי: המקרה לתשובה
המרצה: למה היותך שנוא זה כזה סיפור בוגימן? כלומר, במובן מסוים, אנחנו צריכים לעשות את זה גם בדרך האחרת. כלומר, אם אנחנו מגלים שצדיקים שנואים, יש סיכוי טוב שאנחנו פשוט צריכים לשים אותם בשו.
התלמיד: כן, זה הטיעון שלי.
המרצה: כנראה, תראה, אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו לא יודעים הרבה. אנחנו לא יודעים הרבה על מה זה טוב, על מה לחיות, מה זה אמת, דרך מה זה יפה, איך לחיות, נכון? אנחנו חיים מסימנים. אתה לא יכול להתעלם מסימן מאוד משמעותי, שהוא, כולם נגדך, אתה צריך לפחות לקחת את זה כטיעון רציני.
וחוץ מזה שזה טיעון רציני שאתה צריך לחשוב שאולי אתה עושה משהו לא בסדר, זה גם מכשול רציני להתקדמות בכל דבר, לחיים טובים, רק כדי להבהיר. לא רק בגלל שהם הולכים… כלומר, גם בגלל זה.
פרק 5: המחיר המעשי של היותך שנוא: שגשוג אנושי דורש שיתוף פעולה
המרצה: כמו חלק גדול מאנושי—בני אדם, הדרך שבני אדם עובדים היא כמו שיתוף פעולה עם בני אדם אחרים. ואם הם לא הולכים לתת לך להיכנס לבתי הספר שלהם ולא הולכים לעשות איתך עסקים, אני לא הולך לשתף איתך פעולה, אנחנו לא הולכים להתחתן איתך או שאתה לא הולך להתחתן איתם, אז יהיה לך יותר קשה לעשות את סוג השגשוג האנושי שבני אדם עושים. בני אדם צריכים בני אדם אחרים כדי לחיות, נכון?
אתה יכול לומר, ובכן, אני הולך לחיות לבד. אוקיי, אז זה אומר שאתה מנתק את עצמך מ-90% מהטוב של האנושות, נכון?
הטיעון להתבוללות: דוגמת תרופת הסרטן
המרצה: כמו הדרך המאוד קונקרטית לומר את זה היא: באירופה באוניברסיטאות שלנו אנחנו מגלים את התרופה לסרטן. לצערנו הם לא מקבלים אותך לאוניברסיטה אם אתה לא מתגייר לנצרות. לכן אתה מאוד נחמד—טוב אתה—בכך שאתה לא אדם טוב ולא מגלה את התרופה לסרטן, נכון?
לכן התשובה היא שאתה צריך להתגייר לנצרות. זה הטיעון להתבוללות. זה טיעון מאוד רציני. ולומר, ובכן, הם הבחורים הרעים המוזרים. אוקיי, אז הם כן, אבל אתה גם בחור רע עכשיו. אתה צריך לרפא סרטן ובינתיים אתה בסדר.
התלמיד: לחשוב על אני מניח זהיר. כלומר זה גם דבר טוב לעשות אולי זה יכול פשוט לעשות את זה אז למה שלא תתן להם להיכנס לנושא.
המרצה: אותה, אותה בעיה.
התלמיד: אני לא נותן לזה יכול להישאר כאן אוקיי אז.
פרק 6: הבעיה הדורית: את מי אתה בעצם מציל?
המרצה: או המגדל הזה שאחת התשובות היו—דנו או אחד הטיעונים שדנו היה שאתה לא יכול לעשות את זה כי זה לא הולך לעבוד. עשוי לעבוד לנכדי הנכדים שלך. ולכן הגענו לשאלה שהיא: כמה יותר גרוע הוא צריך להיות כדי שלנכדי הנכדים שלך יהיה טוב יותר? אתה חושב שזה מאוד ברור שאתה צריך להיות גרוע יותר, אבל אני לא חושב שזה…
התלמיד: אבל לפני כן רק הבהרת שזה לא כל כך חיובי שאנחנו נעשים גרועים יותר, כי אנחנו אלה ש, נגיד, הולכים נגד מציאת סרטן.
המרצה: כן, כן, כן, זו הבעיה. אבל עכשיו אתה לא הולך—ההמשך של הטיעון הזה יהיה שנכד הנכד שלך יתחיל למצוא תרופה לסרטן, לא אתה, כי הם עדיין לא הולכים לתת לך להיכנס לאוניברסיטה שלהם כי הם הולכים לומר, כן, אתה, איך קוראים לזה? אתה נוצרי חדש, נכון? אנחנו לא ממש סומכים על הנוצרים החדשים. נכון?
זה הסיפור של האינקוויזיציה הספרדית, נכון? אנחנו לא סומכים על הבחורים האלה שהתגיירו אתמול כדי לקבל עבודה באוניברסיטה. אנחנו יודעים בדיוק למה הם התגיירו. הם לא קונים אותנו, נכון? לנכדי הנכדים שלהם נסמוך כי אפילו היטלר מסכים שהם לא יהודים יותר. נכון?
דרך אגב, כמה יותר גרוע אני צריך לעשות את החיים שלי כדי להציל את נכד הנכד שלי מהיטלר?
התלמיד: אינסופית גרוע יותר.
המרצה: כן? אני לא יודע. אתה יכול לשאול… איך קוראים לו? אתה יכול לשאול את בנת׳ם לחשב את שנות איכות החיים או משהו ולהבין איזה אחד נותן לך יותר נקודות תועלתניות.
התלמיד: האם יש הבדל בין ילד לנכד נכד?
המרצה: כן, יש הבדל.
התלמיד: כן, יש הבדל, אני מסכים.
המרצה: אבל אנחנו מניחים שזה נכד הנכד שלך, מאוד בכוונה, או מאוד ריאליסטית, נכון? ולמקרה שאנחנו שוקלים.
התלמיד: לא הולך לפתור את הבעיות של הילד שלך גם.
פרק 7: הלולאה המעניינת: חובה ויחסים
המרצה: אני חושב שיש כאן לולאה מאוד מעניינת, שהיא שאתה רק הולך להיות מסוגל להציל את האנשים שאין לך חובה אליהם יותר.
התלמיד: אני חושב שזה עשוי לפתור את הבעיה.
המרצה: למה?
התלמיד: כי מי האדם שאתה מתכנן להציל? בדיוק זה שאין לו יחסים אליך יותר, נכון?
ראיות מקראיות והיסטוריות לגבולות דוריים
המרצה: מה ה—התורה אומרת פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, נכון? שזו דרך לומר נכדים הם נכדי נכדים, נכון? זה אומר, סבא לא ממש אכפת לו מנכדי נכדי הנכדים. אם למישהו אי פעם היה סבא סבא, יש לך? אתה צריך לדעת את זה.
יש לך סבא סבא?
התלמיד: לא?
המרצה: תסתכל מסביב, מה? אני מכיר כמה אנשים שיש להם נכדי נכדי נכדים. הם לא ממש אכפת להם מהם. אוקיי, זה רחוק מדי ממך. זה כמו ילדי נכדי הנכדים שלך. ברצינות, אתה עשוי—אתה בן 90 עד שזה מגיע, נכון? אתה כמו בדרך החוצה, נכון? הם בדרך פנימה, נכון? וזה לא כמו ממש—זה לא הולך לעבוד. כן, זה מגניב. שוב, אתה יכול לקבל תמונה יפה מזה. אני חושב שקראתי מאמר בטיימס על זה, אבל לא הרבה יותר, נכון?
כי הבחור הזה הולך לגדול בעולם שונה ממך. זו בעצם הנקודה, נכון? הנקודה היא אני והילדים שלי, הנכדים שלי, לפעמים נכדי הנכדים שלי חולקים עולם. אנחנו חולקים מאה, כמו שאנחנו חולקים חיים במובן מסוים. נכדי נכדי הנכדים שלי, נכדי נכדי נכדי הנכדים שלי, אנחנו לא חיים באותו עולם. למטרות מעשיות, אני לא הסבא סבא שלו. אני לא ההורה שלו.
וגם היטלר הבין את זה, נכון? זוכר? זה היה הכלל שלו, פחות או יותר.
התלמיד: לא, זה היה משהו כמו ארבע או חמש.
המרצה: בכל מקרה, זה אותו רעיון, נכון? בשלב מסוים, אתה מפסיק.
התלמיד: בדיוק. הוא כמו, אני אנסה להרוג אותך.
פרק 8: לקראת תיאוריה יחסית של חובה מוסרית
המרצה: כן, בכל מקרה, אתה מבין את הנקודה שלי, נכון? אז אני חושב שזה יהיה מאוד… עכשיו, זה תלוי מה התיאוריה שלך של חובה מוסרית, נכון? אבל התיאוריה שלי תהיה מבוססת על יחסים ממשיים.
חובות מוסריות, מרחק דורי והתוכנית הבין-דורית של אברהם
פרק 1: גבולות החובה המשפחתית והבסיס הביולוגי של העברה מוסרית
דילול החובה על פני דורות
התרגום לעברית:
המרצה: יש לך חובה כלפי ילדיך דווקא משום שהם חולקים איתך חיים ואתה אחראי עליהם וכן הלאה. זו הסיבה שיש לך חובה כלפיהם, נכון? אתה צריך לדאוג לאביך, לסבא שלך וכן הלאה וגם להיפך כי אתה חולק איתם חיים. סבא רבא רבא שלי, אני לא יודע, יש לי צוואה [חובה] לסבא רבא רבא שלי לעשות משהו. אז הוא לא מדבר איתי. לא אכפת לי. אם הוא השאיר לי כסף, אולי. אחרת לא אכפת לי. אני לא חולק שום – אין לי שום חובה אמיתית כלפיו, נכון? יש לי חובה כלפי אנשים אחרים בדיוק כמו בדור שלו בדיוק כמו שיש לי כלפיו, פחות או יותר. יש לי גם כל כך הרבה שמתדללים, נכון? הוא גם רק בעלים של 1/128 ממני, נכון? בשלב הזה לא ממש מעניין.
אז לכן אין לי חובה כלפיו. אז עכשיו זה יהיה מאוד מוזר להגיד שאתה צריך לעשות משהו כדי שדווקא האנשים שאיתם אתה מפסיק להיות בקשר מוסרי יהיה להם חיים טובים יותר.
הבהרה: סדר האהבה, לא חוזיות
המרצה: יש לי המשך מדהים לזה. לא חוזי. כלומה, זה מבוסס על המחשבה שיש לך חובה כלפי, כמו קרבה, נכון? כמו רמות של דאגה, נכון? סדר האהבה, כמו שסגן הנשיא שלנו אמר, נכון?
תלמיד: כן, אבל הדברים האלה צריכים, חלק מהם זה שהדברים האלה צריכים לצאת ממך בהיותך אדם טוב, נכון?
המרצה: כן, אדם טוב הוא מישהו שדואג לילדיו ולנכדיו ולנינים שלו. אתה דואג לכל העולם באיזשהו מובן מופשט או באיזשהו מובן אמיתי. אתה הופך לאזרח העולם, נכון, קוסמופוליטי, אבל לא ספציפית לנכדיך.
עכשיו, אם אתה דואג לעולם, הפתרון לבעיות העולם הוא לא שהיהודים יפסיקו להתקיים. זה הפתרון לבעיות היהודים. הפתרון לבעיות העולם הוא שהם יפסיקו להרוג את היהודים. אז אתה עובד ברמה אוניברסלית. אני מסכים שאתה יכול לעבוד ברמה אוניברסלית, ברמה הקוסמופוליטית, ברמה הלאומית, מעבר לדור הרביעי שלך אבל לא ברמה שלך. זו לא חובה כלפי ילדיך בשלב הזה.
וגם, כן, מי שיבוא להלוויה שלך אתה צריך לדאוג לו. מי שלא יבוא כי הם יהיו תינוקות או שאתה תהיה מת לפני שהם בזה, לפני שהם נולדים – למה שתעזור להם? לא למה שאתה לא צריך, כאילו אין לך שום חובה ספציפית כלפיהם.
האתגר: צאצאים רחוקים מול שכנים בני זמננו
תלמיד: יש לך יותר חובה כלפי הבחור שגר בעיר הסמוכה?
המרצה: לא, ככל שאתה הולך רחוק יותר מהשולחן, גם יש לי פחות חובה.
תלמיד: מה? אפילו לא שמעת.
המרצה: אה. לא.
תלמיד: לא, יש לך פחות חובה כלפי [נין נין שלך], מאשר כלפי הבחור שגר עכשיו בעיר הסמוכה?
המרצה: אני לא יודע.
תלמיד: [לא ברור] להבין שאלה אחרת למה—
המרצה: למה? כי כבן אדם איך שאתה אומר זה כאילו אנחנו דואגים לחברה סביבנו מה שלא יהיה, נכון? נראה שאתה תעקוב אחרי הטיעון הזה זה שאנחנו צריכים לדאוג לבחור השכן, בטח השכן, אבל הבחור, אפילו בפעם הבאה, יותר מנין נין שלך.
תלמיד: אולי. אני לא יודע. זה נראה כמו שאלה מוזרה, אבל למה אתה מקבל את זה?
המרצה: כי זה מה שנובע מהטיעון שלך.
תלמיד: אוקיי, ולכן, אוקיי, אני לא יודע, אבל אני לא רואה מה הבעיה, ואם כן—
המרצה: אם לא, אז אני לא מבין את כל העניין. אם כן, אז אוקיי, אז אתה אומר חידוש גדול מאוד, שאדם צריך לדאוג יותר לבחור אקראי—
תלמיד: אני לא יודע בוודאות אבל אני לא רואה מה תהיה בעיה למה שאני צריך לדאוג לבחור אקראי. אני לא חושב שאתה צריך לדאוג לבחורים אקראיים בכלל. למה שתדאג לבחורים אקראיים? אתה מתכוון לבני אדם? יפה מאוד. אנחנו חולקים משהו שנקרא אנושות. במידה שזה רלוונטי אני צריך לדאוג ל— אני לא— אני לא רואה אדום— אני לא יודע. אבל אני אדם יותר כשאתה ואתה ביקשת ממני לדאוג לנכדים שלי כנכדים שלי, לא כבני אדם, נכון?
המרצה: בדיוק אמרתי לך כבני אדם יש לי תוכניות טובות יותר לפתור בעיות גזעניות אנושיות, נכון? עכשיו אנחנו פותרים את הבעיה היהודית, לא את הבעיה האנושית, נכון?
תלמיד: למה לא? כמובן שאני לא— אז הם בני אדם אז אנחנו חולקים אנושות אנחנו כן חולקים—
המרצה: אתה לא חולק איתם חיים, אתה לא חולק איתם עולם, אתה לא חולק איתם שום דבר, בצורה אנושית, יש לך דעות ויש לך חוויות.
תלמיד: לא, לא, אלה דברים שונים. כשאני אומר עולם, אני מתכוון לעולם של משפחה, לא עולם שחי באותה תקופה. זה לא מאוד מעניין, וקצת מעניין, אבל לא כל כך מעניין, אני לא חושב. יש קשרים אמיתיים, נכון? יש מגע אמיתי. אם אני במשפחה עם מישהו, אני חולק חיים בצורה מאוד אמיתית. אם אני חולק חיים בצורה מופשטת שנינו נקרא את אותו עיתון באותו יום, אוקיי, אני מניח שיש איזה קשר שם. אני לא יודע כמה.
ראיינו כמו אישה שהייתה בת 106 ושאלו אותה מה השתנה? הכל. כן, זה לא אותו עולם. כן, הכל. מה נשאר אותו דבר?
העניין הוא שאני רוצה להגיע למשהו. אני רוצה להגיד משהו מעניין כאן. אני הולך להגיע לאיזשהו מקום.
תוכנית אברהם: מודל ההעברה הבין-דורית
המרצה: יש [אדם]—שמו היה אברהם, שמעתם עליו? שם המשפחה היה אבינו. והייתה לו תוכנית, זה מה שהרמב״ם אומר לפחות. הייתה לו תוכנית לעשות משהו למי? למי אתה רוצה לעשות משהו? אני לא בטוח או לכל העולם או לפחות למשפחה שלו. אוקיי, אני לא בטוח. אני חושב שלכל העולם הולכים למספר [לפי הרמב״ם]. אבל זה כלל עבודה עם הכלי של המשפחה שלו, אוקיי? או שאנחנו קוראים לזה עם שזה רק גרסה גדולה יותר של משפחה.
אבל תקשיבו לסיפור. ואז התברר שלא היו לו ילדים והוא החליט מסיבה כלשהי והוא חשב שאי קיום ילדים הורס את התוכנית. זה לא עובד. זה הורס את התוכנית. הדרך שהתוכנית שלו הייתה אמורה לעבוד הייתה על ידי קיום ילדים.
ומאז, זוכרים מהשיעור של השבוע שעבר בבורו פארק, שבדיוק כמו כשאדם עושה, מרגיל את עצמו, הוא יוצר בעצמו הרגלים שלפעמים אומרים שהם השכר של מעשיו הטובים. הם כבר לא בחירה. הם כבר השכר. הם כבר השכר.
באותו אופן, זה קורה גם בין דורות, נכון? אם אתה מאמן את המשפחה שלך בצורה מסוימת, הילדים שלך, על ידי קבלת החינוך שלך, לא רק לפי גיל, אולי גם על ידי קבלת הגנים שלך, אבל כנראה בעיקר על ידי מגורים בבית שלך, מקבלים את הדברים שעבדת עליהם בחינם. נכון?
אז הורים מאוד כועסים על הילדים שלהם, כי הם מראים להם איך כל ההרגלים הרעים שצברת הם פשוט מקבלים בחינם. גם הטובים, אבל על אלה אתה שמח. הם גם שמים לב לכמה רעים שאתה תעמיד פנים שאין לך כי אתה תמיד רואה את עצמך כאדם שבוחר. אז אין לי הרגל רע של תמיד לאכול יותר מדי. אני פשוט הבחור שבמקרה עושה את זה. מתברר שכבר יש לך את זה והילדים שלך מנסים אותך—הם פשוט עושים את זה לא מתוך בחירה, פשוט זה מה שהמשמעות במשפחה שלנו, בסדר?
אז האברהם הזה, התוכנית שלו הייתה לעבוד עם המערכת הזו, חלק רחוק של הטבע האנושי. ומאז שהוא זיהה חבורה שלמה של בעיות עם הטבע האנושי והחליט שהוא גדל עם וכן הלאה, הוא הבין שהוא החליט שיהיו האנשים האלה, המשפחה הזו שלאט לאט תבחר ותחסן, נכון? תרגיל הרגלים, הרגלים טובים בילדיו. לצערו זה עובד רק אם יש לך ילדים.
למה ילדים ולא תלמידים?
תלמיד: מה עם תלמידים? נראה שלא באמת האמנת באלה. זו שאלה טובה למה, אבל אני חושב כי אם אתה חושב על עבודה עם הטבע האנושי אתה צריך לנסות לעבוד קרוב ככל האפשר לביולוגיה, אני חושב.
המרצה: אתה יודע שכולם חושבים שתלמידים טובים יותר מילדים. זה אומר במדרש. אבל זה עניין רק—זה לא פשט, אתה יודע. כמו, יצחק לא יכול היה להתחתן עם המדרש. כן?
כן, אם אתה רוצה באמת לעבוד, אתה צריך לעבוד עם ביולוגיה. זה תמיד רעיון טוב. ככל שאתה יכול ללכת ולא ללכת נגד הביולוגיה, אתה צריך. כלל כללי של שינוי חברתי, מהפכות חברתיות. אם המהפכה שלך, בכל פעם שמישהו אומר, יש לנו מהפכה, זה הולך להיות נגד המשפחה, זה כנראה לא הולך לעבוד. או שזה הולך לעבוד, אבל זה הולך לעשות את ההיפך ממה שאתה חושב שאתה עושה וכן הלאה.
אם יש לך מהפכה, אנחנו הולכים להשתמש בכל חלק של הטבע האנושי כמו שהוא, לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להיות, נכון? כמו שמקיאוולי אמר, אתה לא יכול להיות פוליטיקאי יעיל אם אתה מדבר על הטבע האנושי תמיד איך שהוא צריך להיות, נכון? אתה מתאר את הטבע שלך כמו שהוא ומשתמש בזה. זה כנראה יעלה את הסיכויים שלך להצלחה. הגיוני? כולם מסכימים, אוקיי?
לכן אתה כנראה צריך להשתמש בדבר הזה שנקרא משפחה, ביולוגיה, שושלת, נכון? הגיוני?
אני מניח, אוקיי. חשבתי שכולכם לא מסכימים עם זה, אבל אני לא סבלני להבין להסביר לכם למה אתם לא, הדרך שאנחנו לא מסכימים. אז נשמע כמו הדרך שסיפרתי לכם את זה, אתם מסכימים, אז בואו נמשיך הלאה.
תוכנית אברהם במשבר: היריבות עם סדום וההיגיון של ההשגחה הטבעית
פרק א׳: הבנת אברהם: התוכנית בלי ילדים לא יכולה לעבוד
המרצה: אז בואו נמשיך הלאה. בכל מקרה, מאז שזו הייתה התוכנית, הוא הבין שאין לו ילדים, זה לא הולך לעבוד. אז הוא בא לאלוקים, שזה אומר מה? לדבר עם אלוקים לא אומר, היי, אתה יכול לפתור את הבעיות שלי, מה דעתך שתפתור את זו? זה אומר, האמת היא, כל התוכנית הזו מתפרקת, נכון?
והוא אמר לאלוקים, אבל פשוט עזב תראה בסדר הוא אמר הבטחת לי שכר אבל זה חדשות מזויפות לא קורה אין לי אפילו ילדים אלוקים אומר שזו הייתה התוכנית שלו כמובן אני הייתי התוכנית הזו הוא עובד כל חייו בשביל זה אני הולך להיות השכר שלו נכון זה אומר לך לך ויהיו לך ילדים וכן הלאה, נכון?
ההבנה הטבעית מול הנסית של ההבטחה האלוהית
כלומר הוא עשה את הבעיה המקיאוולית. מה אתה מתכוון לבעיה? כשזה אומר שאלוקים הבטיח לו את זה, זה אומר שזו הייתה התוכנית, נכון? זו לא הייתה התוכנית קסם, אלוקים היה הולך לעשות את זה, זה היה הולך לעבוד באופן טבעי, נכון? אם אתה מסתמך על קסם, אפילו אם אלוקים בעצמו אומר לך, לא תוכנית טובה. אפילו אלוקים בעצמו עשה את הטבע כך שדברים יעבדו, נכון? אם התוכנית שלך היא שאלוקים הולך להציל אותך מהעולם שהוא עשה, אתה עובד בצורה מאוד מבולגנת.
תלמיד: זה בגלל שאנשים אמרו בשבוע שעבר שאני מאי הופ שתב [אני אולי התרגלתי] ואני רק עשיתי הכל טבעי. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שאתה צריך להבין איך אלוקים באמת עובד.
המרצה: אבל חנשן סקרה [עניין אחר] לדרשה ההיא. לא, זה שונה. זו דרשה שלישית. דרשה חמישית. אנחנו עד רשימה ארוכה של דרשות אחרות.
משבר אברהם: בעיית הירושה
הנקודה היא, הוא בא ואמר, זה לא עובד. והנה בן ביתי יורש אותי, נכון? התלמיד שלי או המנהל שלי, מה שזה בדיוק אומר, הוא הולך לרשת הכל והוא הולך לעשות מה שהוא רוצה בכנות זו לא הולכת להיות התוכנית שלי זה לא השכר שלי בסדר אז מה השם אמר אמר לו מה זה אומר נכון או שאנחנו קוראים את זה אז הוא חשב שחשבנו שהתוכנית הזו הוא הבין שמישהו אמר לו שהוא לא הבין את התהליך נכון הוא עשה טעות בסיסית.
הצורך באופטימיות תמימה
עכשיו סוג הדברים האלה עובדים עד הרגע הזה היה לו אחד מאוד תמים הוא כנראה היה צריך להיות כזה כי אם לא היה לו את זה הוא לעולם לא היה מתחיל את הצמחים מלכתחילה הוא באמת האמין שזה הכל הולך להסתדר בצורה מושלמת לחיות באושר ועושר עד סוף ימיהם הולך ללכת ולשרוף הומנואידים מה שלא יהיה לשבור את הגטשקעס של אביו איך אומרים גטשקע [געטשקע: יידיש לפסל/אליל] באנגלית?
פרק ב׳: סטייה: התרגום של “גטשקע”
תלמיד: כן אלילים גטשקע נושקת אלילים נכון תגיד את זה למישהו אחר.
המרצה: זה לא אותו דבר. זה לא אומר אותו דבר. זה תרגום גרוע. גטשקע. מה?
תלמיד: אמריקן איידול זה אמריקן גטשקע?
המרצה: טראכטעראן [תחשוב על זה]. הו אלוהים. איך זה נקרא? זה נקרא מילה שיש לה שתי משמעויות. אליל הוא תחושה של גרנדיוזיות שלגטשקע אין. בדיוק. יש הבדלים. אליל זה דבר טוב. זה נשמע יותר טוב מגטשקע, בטח. האמת היא שלא היו אלילים. היו כמה גטשקעס שנשארו, אתה יודע?
תלמיד: פסלים.
המרצה: פסלים גם כל כך גרנדיוזיים גטשקע זה גטשקע פסל זה פסל זה לא גטשקע גטשקע פסל לא כל פסל זה גטשקע זה נכון זה כמו אחי שלי פעם היה שם פעם היה המועדון שם ליד בית ההורים שלי וקנדי בילווארד [קנדי בולווארד] והיינו קוראים לזה הגטשקע עם הצבי הגדול מועדון האלק [Elk Club] אבל זה לא גטשקע זה פשוט פסל של צבי אין גטשקע שם.
פרק ג׳: התוכנית האסטרטגית של אברהם: מעבר דירה והמצאה מחדש
המרצה: אני מניח שאתה יודע שהוא הולך לשבור את הגטשקעס זה תרגום חמוד אבל זה לא תרגום נכון אז הילדים אמרו שהוא הולך לעשות את זה ואז הוא הולך להתחיל לשכנע את כולם שהוא צודק ואז הוא הולך לעבור דירה כי זה לא מקום טוב לגדל את הילדים שלך בשכונה הזו במקום או מאיפה שהוא בא הוא קרא לזה הם מקום טוב הם הולכים ללכת למקום חדש שבו אף אחד לא יודע מי הוא הוא הולך להמציא את עצמו מחדש נכון אתה יכול להגיד לכולם מי אתה ואני יכול להגיד אני הבן של תטא אני אומר אני אברהם המייסד של הדת החדשה והם לא היו צוחקים עליו כן אני יודע אנחנו יודעים אנחנו יודעים בדיוק איפה אתה הילדים אבל הבן של דאטא נכון זו הסיבה שאתה צריך לעבור דירה כי יש לך סיפור חדש נכון מי אתה אה אתה הקוסם ששבר את הכן ואז היו לך ויכוחים גם ויש לי תוכנית עכשיו אתה הולך לשנות את העולם כן בטח.
בניית הציוויליזציה החדשה
זה לא היה אמור לעבוד. אז הוא הלך למקום חדש, והוא הציג את עצמו, כולם אומרים פוצק [טיפש/פשוט]. והוא הציג את עצמו, אני הבחור שיוצר את הדת החדשה. אה, תוכנית מעניינת. התחיל לעבוד, נכון? הוא התחיל להשיג חסידים. ו, אבל התוכנית האמיתית שלו הייתה ש, כמו שאמרתי בהתחלה, התוכנית שלו לא הייתה רק לאפשר לחסידים, החסידים נחוצים, אתה יודע, לשלם עבור המשפחה. אבל, אני לא יודע למה. אבל, התוכנית שלו, והתוכנית שלו הייתה ליצור משפחה, נכון?
המזבח: מבנה מוסדי קבוע
הוא במקרה היה נגד זה. מי היה נגד זה? אברהם. הוא לא רצה שאף אחד יגיד, אני אתן לו עסקה. לא, לא המתנגדים. היום של המתנגדים, זוכרים את כל הסיפור של סדום. סדום היה המתנגד העיקרי של אברהם, נכון? הוא בא ל, היה נמרוד, מי שלא יהיה, אני לא יודע, מי שלא יהיה, הוא לא אומר את שמו באמת בכותרת, מי שהבחור היה שהיה נגד אברהם, הוא ברח ממנו, הוא הלך לכנען, נכון?
אז הוא הלך בתעלה והוא עשה את הדבר שלו, עין, והוא אומר בדיוק את המיקום. הוא יצר את זה במזבח, נכון? מזבח פשוט אומר, נכון? מה במזבח? הוא אפילו הראה מזבח. הוא היה מדמיין, כאילו, הוא ברח מ, כאילו, אנחנו מוצאים את זה, הוא הולך לישראל, איזה קופסה אקראית של סלעים במדבר במזבח. זה לא מה שזה אומר, נכון?
גבולות ההשפעה הבין-דורית והברית בין הבתרים
פרק א׳: התחבולה של מלך סדום ותגובת אברם
בוא נעשה הסכם שלום. תן לי את כל היהודים נפש [נפשות חיות], את כל היצורים החיים, תחזיר לי את כל הנשים והילדים והעבדים שלי. אני אהיה כל כך נחמד אליך, אני אתן לך את הכסף.
הלו? מי נתן לך את הנשים והילדים כדי להחזיר לי? למה שאני אחזיר אותם לך? על מה אתה משלם לي?
זה היה בלוף מתחילה ועד סוף. ואברם הבין את התחבולה. הוא לא מעוניין להילחם איתו, ואברם הבין שזה היה הוא מנסה להציל את כבודו, ולומר, “אה, באמת הכל שייך לי, אני כל כך נחמד, אני נותן לך קצת כסף.”
אם הוא היה אומר, “הכל שייך לך, אז אנחנו העבדים שלך, תעשה איתנו מה שאתה רוצה” – כניעה ללא תנאי – אז אברם היה מנצח. אבל הוא הבין בסוף שיש לו כהן בצד שלו, הם אומרים, אתה יודע, זה לא נחמד, אתה לא יכול פשוט לקחת את כל הדברים שלהם, יש חוק בינלאומי.
אז אברם אמר, תשכח מזה, קדימה, ממשיכים הלאה. אל תהיה הבחור שעשה כהונה נחמדה ותן לי את הכסף, תן לי את הרכוש. קח את כל העניין. ופלטס, מבינים את הסיפור?
אז זה לא – זה למה זה לא סטייר. ולכן הוא אמר, אבל על פי שיפוט חבריו הוא לא יכול להיות ממוסגר, נכון? בעלי בריתו, הם עדיין צריכים לקבל מה שהם רוצים.
אוקיי, עכשיו ממשיכים הלאה.
פרק ב׳: התוכנית הכושלת של אברם: בעיית הירושה
והנקודה היא שהוא הבין שזה – זו הייתה התוכנית שלו. עכשיו זה לא עבד. התוכנית לא עבדה בכלל. לא היו לו ילדים. אם אין לך ילדים, התוכנית לא עובדת.
הוא ניסה עם שניים מהילדים, לא עבד. ניסה עם ישמעאל, זו באמת הייתה תוכנית ב׳ שלו. אבל ברור שגם זה לא עבד טוב במיוחד. הוא ניסה, נכון? הוא ניסה. השם אמר לו, נכון? מה זה אומר, הוא אמר להשם? אולי ישמעאל והשם אמר לא. מה זה אומר?
הוא ניסה ללמד את ישמעאל להיות איש. ישמעאל לא רוצה להיות איש. עניין התיאולוגיה לא עובד כל כך טוב כמו… טוב, זה תלוי במי אתה. יש שני – 50% מה-DNA של האדם זה האישה, נכון? צריך לבחור את האישה בחוכמה. והגר הזו ממצרים לא הייתה כזו צדקת. אז זה לא עבד.
לאנשים יש גם בחירה משלהם, אבל גם הרבה קשור לאב, נכון? הוא בדרך של שמואל עם אמו, לא בעצמו, נכון? אז זה לא עבד טוב במיוחד.
אז עכשיו הוא תקוע. התוכנית שלו פושטת רגל, קרובה לפשיטת רגל. אז הוא הבין, או השם אמר לו, לא הבנת איך המשחק הזה משוחק. באמת חשבת שזה הולך לעבוד. הם הולכים להגיע לכאן. אתה הולך להקים משפחה. כולם הולכים להיות צדיקים וטהורים. ועכשיו לאף אחד לא יהיו בעיות. אז אתה פשוט הולך לחיות בארץ החדשה הזו. אתה הולך להיות חזק, נכון?
יש לך צבא. יש לך 318 משפחה בתוך הצבא שלך, נכון? טוב, חזק יותר מצבא האימפריה הגדולה ביותר באותם זמנים. לאף אחד לא היה צבא גדול במיוחד. והם היו אמיצים והם היו צעירים והם היו כולם עבודה. הם היו מאוד מצליחים. הם רדפו כל הדרך מחברון לדמשק, זה די רחוק. בלילה אחד. אני לא יודע איך הם עשו את זה. זה חברון משרי. זה נחמד… לוקח בערך חמש שעות נסיעה.
בכל מקרה, אז…
פרק ג׳: ברית בין הבתרים: הבנה חדשה
בקיצור מעשה, השם אמר להם… זה נקרא פרשת ברית בין הבתרים. הוא אמר להם, זה לא עובד ככה. זו לא המציאות. אני אסביר לך למה.
מרצה: למה? אתה יודע למה? אני לא באמת יודע. אתה יודע?
הסיבה היא כי יש גבול למה שאתה יכול לעשות עם הילדים שלך. הרגע הסברנו את הגבול הזה. יש גבול אמיתי. ההשפעה של אנשים על הילדים שלהם מאוד מוגבלת. יש גבול במובנים רבים. אחד מהם גילית עם ישמעאל. יכולות להיות לך הכוונות הכי טובות ואז הבן שלך פשוט אומר, “טאטי [אבא], יש לי תוכניות משלי לחיים.” זה גבול אחד. אותו סיפור עם מה?
תלמיד: אני עדיין כועס.
מרצה: מה?
תלמיד: זה הכעס שלך?
מרצה: גבול שני, אבל הגבול החשוב יותר שאנחנו מדברים עליו כאן.
תלמיד: חשבתי שזה מה שאני…
מרצה: חשבתי שאתה אומר?
תלמיד: כן, חשבתי ככה.
מרצה: ו?
תלמיד: זה לא…
מרצה: זה לא היה ה…
תלמיד: זה מה שתמיד חשבתי שזה.
מרצה: זה לא מה שהולך לעבוד.
תלמיד: לא, אבל יש בעיה גדולה יותר.
גבול ארבעת הדורות
מרצה: הבעיה הגדולה יותר היא, זוכרים שההשפעה של אדם, גם אם יש לך משפחה טובה, הכי טובה, אתה מוגבל לארבעה דורות לכל היותר. וזה במצב טוב מאוד, נכון? רוב האנשים מוגבלים לדור אחד או שניים. אתה לא באמת יכול ללמד יותר משני דורות, נכון? כלומר, אתה לא יכול להשפיע בצורה אמיתית, נכון? אתה זוכר את זה.
דרך אגב, זה נכון גם למורים, נכון? רגע, בואו נעבוד על משהו. אתה לא יכול – יש בעיה אמיתית. אני נותן לכם דרש כאן. אני מצטער, אתם יכולים ללכת לברטון בשביל הסוג הזה של דרשות, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. אני מנסה לדבר על בעיות אמיתיות, אבל. וזה, אוקיי.
בכל מקרה, זה המשך מהגיליון שלי של פסח. אם זה נמסר, תבינו את זה. אם יש לכם שאלות, אתם יכולים להתקשר אלי ונעשה את זה לעבוד באמת. אבל זה לא עובד בצורה אמיתית.
הבעיה מתרחבת גם למורים
זו מגבלה גם למורים, נכון? אני חושב שיש – לאנשים יש יוהרה גדולה. כאילו, לאנשים יש הערכות יתר מטורפות של מה שבני אדם מסוגלים לעשות, אוקיי?
מה היה צריך להיווצר עם המורה שלנו ל-10,000 דורות? מה? אין דבר כזה להיות מורה ל-10,000 דורות. מה קורה? אנחנו קוראים לבחור הזה שחי לפני 3,000 שנה המורה שלנו. מה זה בכלל אומר? אין דבר כזה.
תלמיד: לא, שא [הרבי].
מרצה: לא, זה אני.
תלמיד: אבל אני לא יכול לדבר איתו.
מרצה: אוקיי, עכשיו יש בעיה גדולה. אז למה יש להם את הדבר הזה – לעולם, זה לעולם לא עובד כשאתה צריך את זה. כאילו, שמעת פעם מישהו משתמש בזה במקרה שזה שימושי? זה לא שימושי. רק אתה רק מבין שזה לא – זה קשה.
תלמיד: כן, זה קשה למכוניות החדשות אין את זה. אתה לא צריך לעשות את זה. אתה פשוט מצפצף ציוץ רגיל.
מרצה: לא כל כך קל שוב, הא? זה הבית שלי שאני לוחץ עושה לך חנייה אתה שוכח כל כך הרבה, אוקיי.
בכל מקרה, משל, להראות לכם הנקודה היא שיש לי שאלה אמיתית כאן. שאלה מאוד אמיתית. שאלה מאוד אמיתית. זה לא הגיוני. אתה יודע, אנשים אומרים, אה, הם לעולם לא מתו, אבל זה מזרי מאחורי השירותים הזה עדיין חי, לכן זה צריך להמשיך לנצח ככה. זה בלוף. אתה יכול להמשיך בערך דור וחצי ככה, אתה יכול.
והדבר העצוב הוא שאנשים שאמרו את זה, גם הם מתים. אז הם לא מבינים שהתוכנית שלהם תמיד הייתה נבואת שקר מזויפת. ואז הדור הבא או דור וחצי אחר כך הם אלה שתקועים. ואז כבר יש לנו מסורה שזה מה שאנחנו אומרים, ואז כולנו חיים בשקר. אני מדבר על דברים מאוד ספציפיים עכשיו, אבל בכל מקרה, זו בעיה אמיתית.
אה, זה גם – אני בעצם לא יודע שיש פתרון אמיתי לבעיה הזו. אני בעצם חושב שכל דור צריך להיות לו מורים משלו. זו האמת האמיתית. אבל גם, חייב להיות משהו יותר מזה. לפחות אנחנו חיים בעולם שעזר לנו לפתור את הבעיה הזו או איכשהו חשב אסטרטגיה עם זה. אבל אני נותן לכם שוט על פרשת ברית בין הבתרים בשוט מאוד רציני.
פרק ד׳: מסר ה׳ לאברם: התוכנית חייבת להשתנות
אז אני אחשוב ככה. אז השם אמר לאברם, אתה צריך להבין שהבעיה המדויקת שלך, אתה צריך קודם לפתור את הבעיה הזו. התוכנית המתוכננת יפה שלך לחיות באושר ועושר בארץ כנען עם הילדים והנכדים שלך היא שטות. כי תחשוב על הנינים שלך. האם הם יזכרו מי היה אברהם? אם הם יזכרו, זה יהיה באיזו דרך מוזרה ומזויפת.
אז אל – זו לא תוכנית טובה. זו מעולם לא הייתה תוכנית טובה. אני יודע שאתה חי כבר 70 שנה על בסיס התוכנית הזו או כמה שזה. הולך לחג׳ בעוד 20 שנה. זו לא תוכנית אמיתית. כמה זמן הוא חי על בסיס התוכנית הזו? 25 שנה, נכון? 24 בערך. זו לא תוכנית אמיתית. אתה צריך לחשוב על תוכנית טובה יותר.
אז הוא אמר ככה, תראה מה אני מציע. יש הרבה דימויים בסיפור הזה וזה קשה לפרש והמדרש יש לו כל מיני דרכים לקרוא את זה, אבל כולם מנסים לקרוא את סוג הבעיה הזו לתוכו. במקום יש לי תוכנית חדשה. אתה הולך לצטרך לעשות משהו שטוב יותר מזה. אני לא יודע מה הפתרון דרך אגב. אין לי מושג.
אבל אני כן יודע שמה שזה אומר זה כרוך בכך לא לתת לאנשים להציל את הנינים שלהם. כמו תחילת הכבשים זה בטוח אומר את זה.
המשמעות של 400 שנה וארבעה דורות
היום טרי ואמר תראה מה הולך לקרות. אני אגיד לך מה הולך לקרות. אני אגיד לך יודע משהו, תן לי רק לתת לך את המחיר. המחיר עבור מה – התוכנית שהולכת לעבוד שלא הבנת עכשיו – שיש לה מחיר. המחיר הוא ככה: במשך ארבעה דורות, או בגרסה אחרת של אותו סיפור אמר 400 שנה. 400 שנה אומר ארבע פעמים ארבעה דורות, נכון? אותו מבנה, נכון? 100 שנה זה כמו כמות האנשים שחיים כאן, ואז ארבע פעמים זה כשאף אחד לא זוכר את האנשים שזוכרים את האנשים שזוכרים שזוכרים את האנשים שזוכרים שזוכרים שזוכרים את האנשים שזוכרים. זה מה שהשם עושה, נכון? מבינים?
זה מה ש-400 שנה אומר. כמובן, זה למה הקושיא הייתה 400 שנה. 400 שנה זו קושיא מזויפת. ה-400 שנה מתאימות ל, באותו קטע זה אומר, דור רביעי, נכון? דור רביעי ישובו הנה. האם זה אומר? הכל עובד עם ההיגיון הזה, שהטווח של אדם לא מתרחב מעבר לשלב הרביעי.
אז השם אמר, תראה, אתה חושב על השלב שאחרי זה, נכון? זה באמת – למה שאתה באמת מנסה להגיע – בדיוק הדור החמישי הוא זה או הדור הרביעי הוא מתי שאתה מנסה לפתור. אז המחיר עבור זה הוא שזה במשך שלושה דורות – במשך ארבעה דורות אתה הולך להיות בדיוק ההפך ממצב שאתה מדמיין. אנחנו הולכים להיות עבד לאומה אש שהולכת לעשות מה שהם רוצים עם הילדים שלך.
ואז יהיה לנו מחזור שהולך לפתור איכשהו. זה היה השידור מהשבוע שעבר. אבל עכשיו אני מוסיף משהו חדש מאוד.
העקדה כיסוד אי-ההתבוללות היהודית: בחירתו של אברהם לעלות מעל הדור הרביעי
פרק א׳: הסתירה המרכזית: תזה נגדית מתעוררת
מרצה: ובכן, זה סותר את כל הגיליון. זה סותר, בדיוק. זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אני מגיע לזה. זה סותר את כל הגיליון. זה סותר את כל הגיליון.
הדרך לגרום לזה לעבוד תהיה לומר משהו כמו שהסיבה האמיתית שזו הדרך האמיתית – הסיבה האמיתית שהיהודים לא מתבוללים היא לא בגלל הדבר הטרגי של ליאו שטראוס, אלא בגלל שאנחנו מאמינים שבדור הרביעי משיח כבר יבוא. נכון? למה שלא אתבולל ואהיה גוי? כי זה לא יעבוד היום, בסדר, אבל זה יעבוד בעודארבעה דורות. לא, מה אתה רוצה? נכון? זה מה שזה מנסה לחיות במיני [?], והדור הרביעי יקבל בברכה – זה מה שזה אומר. זה בדיוק מה שזה אומר.
זה בדיוק – כלומר, אני רק לחתוך – עכשיו אני ממלא אותך על החלק הראשון של זה. טוב, כן, זה רק מתחיל בדור הרביעי זה השלילי. כן, כן, יש לך – אני לא יודע, אין לי פתרון. אני עושה – הפכתי את זה לכל הסיפור הזה כדי שתבלע את זה קצת.
אבל זו הבעיה. זה רק מתחיל בדור הרביעי, באמת. הבנת?
פרק ב׳: בעיית המורשת מעבר להשפעה הטבעית
ועכשיו, זה באמת – במילים אחרות, אני חושב שהדרך לומר את זה, הדרך היפה לומר את זה, שאני לא לגמרי מאמין בה, תהיה לומר שהוא באמת עובד על משהו שנועד לשרוד את המהלך הטבעי של בני אדם, אתה יודע, מאבדים את השפעתם ויש להם נכדי נכדים שהם לא באמת מכירים.
אבל אני לא יודע איך להסביר את זה, אז אני רק אומר את זה.
אבל הנקודה תהיה שעכשיו התשובה היא, מי אמר לנו לסבול בזמנים האלה כשאנחנו במחזורים של 400 שנה האלה? התשובה היא אברהם אבינו.
פרק ג׳: אברהם אבינו כמקור הסבל היהודי
עכשיו תבין משהו מאוד מעניין. הפרק הזה – לא אמרתי את זה, אפילו לא כתבתי את זה, אז אני צריך לומר את זה – ותבין, אז זה מה שאמרנו בשבוע שעבר.
המדרש אומר: למה עם ישראל סובל? כי המקור שלהם מכר אותם. מי המקור שלנו? אברהם אבינו. אברהם אבינו גרם לנו לסבול. זו אשמתו. כל אשמתו. כי הייתה לו בחירה: או שהילדים שלו הולכים לגיהנום או שהם סובלים בעולם הזה תחת האומות, והוא בחר בזה.
דנו בזה בשיעור. נתתי הסבר יפה לעניין הזה. אבל הנקודה היא שאברהם אבינו בחר את החיים האלה בשבילנו.
אבל עכשיו אני מוסיף לך: מה שהוא בחר – אולי בחיים אחד יכולת היה – מה שהוא בחר היה בדיוק בגלל הדבר הזה שהוא מנסה ליצור משהו שנמשך אחרי הדור הרביעי או שמתחיל באמת לעבוד אז.
עכשיו, עכשיו יש לי דבר חדש, דבר חדש שאני צריך לספר לך. כן, אני לא יודע, אני לא – אני אסיים עם החלק שלי ואתה תלך לישון ותגיד לי אם יש לך הזדמנות טובה יותר.
פרק ד׳: העקדה ובעיית זכות הסבא
עכשיו, מה שאני אומר הוא ככה. אתה זוכר את סיפור העקדה שאנחנו קוראים בראש השנה? והוא אומר, בסדר, זה – חם ולכולם כמו, כן, פעם היה איש זקן שרצה לשחוט את הילד הצעיר שלו. בסדר, מה אתה בשביל החיים שלי? אה, היית הסבא שלי? רק דיברנו שסבים לא משנים, נכון, אחרי איזה סיכוי.
מה הסיפור של אברהם להיות הסבא שלנו? זו גם אותה בעיה, נכון?
פרק ה׳: פירוש הרמב״ם לנסיון: פרסום, לא בחינה
אז אני רוצה לספר לך את הפשט. הרמב״ם אומר ככה. הרמב״ם אומר: זה לא היה הנסיון של אבחר [?]. זכור, לרמב״ם יש בעיה עם הנסיון. הנסיון נראה שאומר שאלוקים יודע משהו והוא מגלה. זה לא הגיוני.
אז, לכן, הרמב״ם אומר: לא, הנסיון לא אומר – הנסיון אומר האדם, הפרסום של משהו. נס. כמו, מלש [?] ונס, נכון? זה גם מה שנס אומר. זו גם התשובה לכל השאלות שיש לכם אנשים, שדברים צריכים להיות נס. כמובן, הם צריכים להיות נס.
עכשיו, ומה – עכשיו, לכן, בכל פעם שזה אומר בנסיון זה אומר שאנחנו לומדים משהו מסיפור מאוד פומבי, סיפור מאוד מפורסם. מה אנחנו לומדים מסיפור העקדה?
שני לקחים מהעקדה
זה אומר שיש שני דברים.
דבר אחד שאנחנו לומדים הוא שנביאים מאוד בטוחים בנבואה, כי אף אחד לא יהיה מוכן להרוג את בנו אם הוא לא היה מאוד בטוח שזה אלוקים מדבר אליו. הוא מניח שאנשים לא – די נחמדים, אולי כמה אנשים אפילו ישכחו, אבל אנשים נורמליים לא ראויים לכל דבר. הוא היה בחור טוב. זוכר? בסדר, תקשיב, זה החלק השני של הסיפור שלי. רק תראה את שני הדברים האלה.
אז בכל מקרה, זה מלמד אותך את הנבואה, ומכיוון שנבואה היא יסודית לדת, אז זה אברהם אבינו היה מייסד הדת – מלמד אותנו שנבואה היא מאוד אמיתית לנביא. אגב, זה איפה שמישהו יודע – אנחנו לא יודעים את זה עדיין. איפה שהנביא הוא מאוד אמיתי. בסדר?
דבר שני שהוא מלמד את המורים הוא כמה רציני – יש לי סאש [?], אני מפספס – זה מה שזה אומר ומתאר כמה קשה היה לאברהם אבינו לעשות את העקדה הזאת, והוא נתן את כל זה בשביל אברהם אבינו. בזה תקרא את זה. מה שהוא אומר, הוא מתאר – תדמיין שאתה צריך לקרוא את זה. תביא לי – אני צריך לספר לך, אני אוהב ביאס [?], לא את האמיתי. כן, זה זה שאני אולי אשאל אחרי החדש שלי. עוד אחד אני שומר אותו תמיד כאן. ואתה רואה שם, אני אספר – מה שאני כמעט בחוץ.
פרק ו׳: קריאה מהרמב״ם: הרצינות של אהבת ה׳
אז כאן זה אומר ככה. הפתרון הזה – איזו פרשה אמרתי שזה? אה, טוב מאוד, צדקתי.
זה אומר ככה: אבל – והוא אומר, מתחיל לדבר על – פתאום כאן מדבר על הנוף – הדבר הראשון שהוא אמר שאנחנו לומדים הוא כמה אדם צריך לעשות בשביל אהבת ה׳, לא בשביל – לא קשה ראשון בשביל אהבת ה׳.
אז הוא אומר, ואז הוא אומר זה מדבר על אולי הוא אמר את זה – איך אתה עושה – יש לה עוד – אברהם אבינו, זה כמו שזה היה נכון שזה – מה צריך – כשזה שאני אומר נכון, האם זה עושה את זה אדנה [?], כמו שזה פלסטיק. מה שהוא אומר, מנסה להסביר לך מה הסיפור באמת – למה זה – למה הסיפור מסופר על אברהם אבינו?
הוא אומר: הוא התחיל ללמד את היחוד, נכון, אחרי שם ונבואה, ולעזוב – להשאיר את הדעה הזאת, הידיעה הזאת תמיד, ורק להגביל עניין אחר, נכון, למשוך אנשים אליו. כמו שנאמר, ובדיוק כמו שאנחנו עוקבים אחרי הדעות האמיתיות שלו, הידע האמיתי שלו, אנחנו גם עוקבים אחרי הדברים הנלקחים ממעשיו. אנחנו גם – אנחנו מחקים את הידע והמעשים של אברהם. זה מה שהרמב״ם אומר.
קל שכן זאת ספולה, קל חיים עדס [?] של עקידת יצחק, שהוא, בזה, הוא הראה את האמיתות של הנבואה וכמה רצינית אהבת ה׳.
הטענה המוזרה של הרמב״ם: עלינו לחקות את העקדה
אז הוא אומר משהו מאוד מוזר. אנחנו צריכים לחקות את העקדה. נכון? כי אם כל ההיגיון של העקדה של היסטוריון הוא לעשות משהו מפורסם, לפרסם משהו, והוא אומר במיוחד, לא לחתום על מישהו, לא לחתום על איזה זקן אקראי – כמו שהוא מתאר קודם כמה חשוב זה היה, הוא לא היה הכל, הוא אומר.
היה אדם שהיה מאוד זקן והוא באמת רצה ילד והוא רצה שיהיה לו עם מצאצאיו, ויש לו את הילד הזה שהוא זקן וכל כך קשה, והוא הרג אותו אחרי שלושה ימים. לא כשהוא היה בתשוקה. זה מה שזה אומר, לקח שלושה ימים. אתה לא צריך לחשוב, הוא הלך שלושה ימים, היה לו הרבה זמן לחשוב על זה.
אז, אנחנו לומדים – וזה מה שאנחנו לומדים מ – כי אנחנו צריכים לחקות את הפעילויות שלו. אנחנו לומדים מהמעשים שלו בדיוק כמו שאנחנו לומדים מהלימודים שלו, מהמחשבות שלו. מה קורה כאן? מאוד מוזר. אתה עושה את העקדה? מה קורה כאן? כל הנקודה של העקדה היא שאתה לא צריך לעשות את זה בכל מקרה. אבל מה קורה?
פרק ז׳: הפרשנות החדשה של הדובר: העקדה כברית בין הבתרים
אז אני מבין שזה מה שהוא מתכוון לומר. מה שהוא מתכוון לומר הוא – אני לא יודע אם השם מתכוון לומר את זה, אבל זה תמונת מצב. מה שהוא מתכוון לומר הוא שזה מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו אומרים את זכות העקדה. זכות העקדה פשוט אומרת –
זה אומר שבעשיית העקדה הזאת, ובאמת העקדה היא אותו דבר כמו ברית בין הבתרים. אברהם אבינו מלמד, בוחר גלות לילדיו – זה מה שהעקדה היא רגשית או תמונה עבור, כי אברהם אבינו אומר, וזה מה שאמרתי לך לשאלה שלך:
אברהם אבינו, בגלל שהוא מנסה לפתור בעיה מאוד רצינית, שחורגת מכמות הדאגה שיש לך לילדים שלך, כי הוא מנסה לפתור את זה לדור החמישי, נכון – זה דרש ממנו לא לדאוג לארבעת הדורות הראשונים. זה דרש ממנו לחשוב רחוק יותר מזה.
ואם דרשתי ממנו – לשחוט את בנו שלו – טוב, הוא אולי לא ממש שחט את המתנה, אבל הוא כן גרם – זה קשה ללכת בגלות, או יעקב, או איפה שזה היה. הוא כן גרם – לא היטלר להרוג את כל ששת מליון היהודים – היה אברהם אבינו גרם שילדים להם הוד [?] על. זה מה שהמדרש הוא.
למה הוא קרא לזה ככה? כי הוא ניסה לחשוב מעבר לזה. הוא ניסה ליצור משהו ששורד את סוף התהליך הטבעי של הורים משפיעים ויוצרים את ילדיהם.
פרק ח׳: הקשר למשיח והגבול האינסופי של אהבת ה׳
אז זה חלק – וזה באמת סוף הנבואה. זה מה שהוא אמר. זו הנבואה של אברהם אבינו, הגבול, הגבול האינסופי של אהבת ה׳, שזה מה שהמשיח אמור להיות, שזה מה שעם ישראל מנסה לכוון אליו, הוא סוג הדבר שאתה לא אכפת לך מעצמך או מהילדים שלך.
כי אם אתה הולך לעבוד עם הילדים שלך, אתה לא הולך לשרוד את הדור החמישי.
אז אמרתי שאתה לא צריך לדאוג לילדים שלך כי אתה צריך לדאוג לעצמך. דרך אחרת לומר את זה היא שאתה לא צריך לדאוג לילדים שלך כי אתה מנסה לדאוג למשהו שחורג מכל זה, ולכן נמשך חמישה דורות. ואז בדור החמישי, הם ניצלים.
זה התירוץ שיש לי לומר. לא פתרתי שום בעיות. רק הבהרתי את הבעיות מאוד.
פרק ט׳: העקדה כסיפור אי-ההתבוללות היהודית
וזה הסיפור של העקדה. סיפור העקדה הוא הסיפור של היהודים שמסרבים להתבולל וגורמים לנכדי הנכדים שלהם לקבל בעיות או להיוושע.
חתוך את זה לרמה השנייה – אני לא מסביר את זה. זה למה העולם אמר שזה מה שמראה שהנבואה היא כל כך חזקה. זה נראה כל כך ברור לאדם שעושה את זה שאין לו שום בחירה. זו האמת.
אין לי הסבר איך זה אמור לעבוד. אמרתי לך שאני לא יודע. אין לי הסבר איך זה עובד.
תלמיד: זה התנועות [?] של הקושיא שלך, שהם תמיד מקבלים את הנבואה להרוג את הילדים שלהם.
מרצה: [לא נרשמה תשובה ברורה]
העקדה כפרדיגמה: חזון משיחי מעבר לאופקים דוריים
פרק א׳: חוסר האפשרות המעשית והזכות הנבואית
מרצה: מבחינה מעשית, אין תרגול. אמא הולכת ושוחטת את בנה. לא, לא שחטנו את בנם. זה משל. הבחור הזה הוא משל.
לא, אני אומר, אז… הוא גרם לבנו ללכת למצרים. אם הייתם סוג האנשים שיכולים לשרוד את מצרים, אז הדבר של אברהם אבינו יכול היה להתחיל לעבוד.
זה חוזר לשיעור הקודם שלנו, לשיעור שלנו משנה שעברה, מהשבוע שעבר. זה רק יכול היה להתחיל לעבוד אם אתה מפסיק לחשוב על היום ומחר. אם אתה יכול לדמיין את הספר הזה, אם אתה יכול – זה נראה טוב לאור הנושא איש.
כן, זו הגאולה, נכון? זה המייל הבא של בוא. ואני חושב שמה שהמייל הבא אמר, “צא משם,” זה אחרי, נכון?
בכל מקרה, אין לי מוצק – הבעיה רק אמרתי לך שזה נראה להיות הסיפור של הצוערים. זה חם הולך לצ׳אט החדש שלי.
פרק ב׳: האשמת האבות והסוד המשיחי
מרצה: אני חושב שזו עבודה טובה מאוד ואנחנו צריכים להאשים את אבותינו שתקעו אותנו בזה. והסיבה שהם עשו את זה הייתה כי הם האמינו שמשיח יבוא אחרי – אחרי זה, אבל לא להם.
לפעמים זה היה – היה יהודי זקן שבא למרדכיים [כנראה: רבי או סמכות תורנית], והוא שאל אותו, “מתי היא תבוא?” [מתי משיח יבוא?]
הוא אמר, “לא בימי או בילדי או בנכדי.”
זה הסוד. אם מישהו באמת חושב שאני – משיח הולך לבוא בימיו, הוא לא קיבל שייק אחד. המשיח שלו הוא הדבר שבא אחרי שנכד הנכד שלך מת.
פרק ג׳: סיום: הבעיה הבלתי פתורה
מרצה: אין לי תא [פתרון]. לא, זה לא – לא, אני לא מתכוון לזה. בסדר, אני לא יכול – אין לי פתרון. אני רק אספר לך את הבעיה. אולי, אני לא יודע.
Avrohom Avinu didn’t care for his children – Transcript
סיכום השיעור 📋
Combined Argument Flow Summary: Why Be Jewish, the Limits of Generational Influence, and the Akeidah as Paradigm
—
1. Recap of Previous Lecture: “Why Be Jewish?”
This is a continuation (המשך) of last week’s class (delivered in Yiddish). The central question from that session:
– Core Question (from “Peter”): Why should one remain Jewish?
– Basic Answer Given Last Time: There is no real alternative — you can only be a *Jewish Jew* (יידישע ייד) or a *Gentile-ish Jew* (גוישע ייד). Since being a Gentile-ish Jew is a sad, incoherent existence, you might as well be a Jewish Jew.
—
2. Leo Strauss’s Framework: “Why We Are Still Jews”
This answer is grounded in Leo Strauss’s lecture *”Why Are We Still Jews,”* which surveys possible “solutions” to the Jewish problem:
– Option: Assimilation (Self-Cultural Genocide): Stop being Jewish, speak English, become “normal people.”
– Herzl’s Consideration: Herzl even considered mass conversion to Christianity — not because he was crazy, but because he was *logically working through the options*. His intellectual honesty deserves defense: “You’re the weirdo that never considered this option.”
– Why Herzl Rejected It: You can’t truly become a non-Jew. You become a *Jewish gentile* — a self-hating, liminal creature. So Herzl concluded one might as well stay Jewish.
—
3. The Counter-Argument: Multi-Generational Assimilation
A serious objection to the Strauss/Herzl conclusion:
– The Objection: Even if the *first generation* of assimilators suffers as awkward “Jewish gentiles,” after several generations (four, five, ten), descendants will forget their Jewish origins entirely. The “Jewish problem” is thereby *solved* for one’s progeny.
– Formalized: If you care more about your descendants than yourself, shouldn’t you assimilate now, endure short-term pain, and grant them long-term relief from persecution (Crusades, pogroms, being “Christ-killers,” etc.)?
—
4. Clarifying the Stakes: Material AND Spiritual Harm
A student raises the historical reality of persecution (Crusades, Nazis, torture, death). Important clarification:
– The harm of being Jewish in a hostile world is not only material (violence, death) but also spiritual/moral — people don’t flourish when they are in a persecuted, degraded position.
– Conversely, “the good life” one gives up by assimilating is not only material comfort but includes moral, intellectual, and spiritual goods — the life of keeping mitzvot, of being morally good in one’s own framework.
—
5. The Trade-Off Problem
The dilemma sharpened into a general philosophical trade-off question:
– Should you ruin your own life (morally, spiritually) so that your great-great-grandchildren avoid a certain set of problems?
– Flipping the scenario to remove emotional bias: Would you tell a persecuted *Christian* to just stop being Christian for the sake of his descendants? Most would say yes — which reveals that resistance to assimilation may stem from emotional attachment rather than rational argument.
– A student agrees with assimilation, and the pushback: “You’re acting very sure of one side because you think agreeing with the *other* side [i.e., staying Jewish] is just bias — but the pro-assimilation side is not obviously correct either.“
—
6. Key Methodological Principle: Reverse Stupidity Is Not Intelligence
6a. The Common Error
Many people, aware of their own bias (religious, nationalist, tribal), overcorrect. They think: “I only believe X because it’s *my* side, so probably X is wrong.” They imagine that by asking “What if I were a Palestinian?” or “What if I were the other side?” they achieve objectivity — a “view from nowhere.”
6b. The Strong Claim
This overcorrection is itself a mistake. Awareness of bias does not automatically yield truth. The Rambam worried about tribal bias, yes — but the *reverse* of tribal bias is not clarity.
6c. Eliezer Yudkowsky’s Principle: “Reverse Stupidity Is Not Intelligence”
– Weather Vane Analogy: A *broken* weather vane that consistently points the wrong way is still useful (just reverse it). But most errors are not *systematic reversals* — they are random. So simply inverting your biased position does not land you on the truth.
– Humorous Illustrations: “Ask a בעל הבית and do the opposite = דעת תורה”; “Ask a Litvak and do the opposite.”
6d. Philosophical Grounding: The Aristotelian/Pythagorean Principle
– Tolstoy’s *Anna Karenina* opening (“All happy families are happy in the same way; all unhappy families are unhappy in different ways”) illustrates an Aristotelian idea.
– Aristotle’s argument: There are many ways to be bad and few ways to be good — one of his arguments for the doctrine of the mean.
– Pythagorean roots: Aristotle attributed this to the Pythagoreans, who associated the One with the good and the Many/varied/unequal with the bad. Even odd numbers (associated with unity) were good, and even numbers (*zugos*, implying duality) were bad.
– Core logical point: Because there are many more ways to be wrong than to be right, doing the *opposite* of something stupid is statistically more likely to be *another* stupid thing than the correct thing.
> As Aristotle, Rabbi Nachman of Breslov, and Tolstoy all noted: there is only one truth but many ways to be wrong. Inverting one wrong answer doesn’t guarantee you hit the single correct one — it likely just lands you on a *different* wrong answer.
6e. Implication for the Main Argument
The student who says “I’m biased toward Judaism, therefore assimilation is probably right” is committing exactly this error. Recognizing your bias toward staying Jewish does not make the case for assimilation any stronger. The “reversal” strategy does not clarify anything — it doesn’t dissolve the real question; it just assumes the only reason someone holds a position is because of which “side” they’re on. There is a genuine substantive question here, and flipping perspectives doesn’t make it go away. The question must be evaluated on its own merits.
—
7. Returning to the Core Question: Should One Sacrifice for Distant Descendants?
7a. Restating the Problem
It is not obvious that someone should make their own life worse so that a great-grandchild’s life will be better. Assimilation doesn’t work in one generation — the first generation suffers, and the benefit only accrues to later descendants. This isn’t a uniquely Jewish belief; it’s a general human experience (immigrants commonly say “I’m doing it for my kids”). But doing it for *children* is one thing; doing it for *great-great-grandchildren* is quite another — the moral calculus becomes much less clear.
7b. A Key Sub-Question: Does the Person Become Bad in the Process?
If the person must become a bad person in order for their grandchildren to eventually be “good” (i.e., successfully assimilated), then the sacrifice is probably not justified. This is flagged as a serious consideration, not a settled point.
—
8. Leo Strauss’s Framing: Why Assimilation Was Even Considered
8a. The “Jewish Problem” Defined
Leo Strauss’s starting point (*hava amina* — the initial assumption to be examined): Jews could assimilate, but since it won’t work in one generation, they shouldn’t. Why assimilation was proposed at all: To solve “the Jewish problem” — that everyone hates the Jews, leading to persecution, abuse, and killing. Even if no physical harm results, being universally hated is itself bad — this is stated as a strong assumption.
8b. A Provocative Claim: Universal Hatred as a Sign Something Is Wrong
If everyone hates you, it’s probably a sign that something is wrong with *you*, not just with everyone else. This challenges the common Jewish self-understanding that “everyone hates us but we’re the best.” This self-understanding isn’t necessarily false, but it should give one pause — it’s not a stable or reasonable default belief.
8c. Student Pushback and the “Reverse” Question
– Student: Is the reverse true — if everyone likes you, does that mean you’re good?
– Response: Not proof, but it’s a sign. Universal hatred is a sign something is wrong; universal approval isn’t proof of goodness, but it’s not a cause for concern either. Popularity functions as meaningful evidence, not a definitive “measuring tape.”
—
9. Are Good People Hated? A Socratic Argument
9a. The Core Challenge
Why would genuinely good people — people who make things better — be hated? That’s a strange idea. If you’re truly making things better, who would oppose that?
9b. Addressing Objections
– “You’re making it worse for bad people”: But then are you really making things *better* overall? And even punishment is supposed to be *good* for the bad person (reformative), not just harmful.
– “Bad people are jealous of good people”: If a good person provokes jealousy, something is wrong with the good person’s approach.
– “Bad people hate what’s good for them”: Socrates’ analogy of the doctor — patients almost never hate doctors, even when doctors impose unpleasant requirements (diets, quitting smoking). People may not *listen*, but they don’t *hate* the doctor. This suggests that genuinely beneficial people are not naturally hated.
9c. The “Bad Teacher” Argument
We are far too comfortable with the narrative “we are hated because we are right.” This comfort is suspicious and dangerous. Most people are actually *happy* to be corrected in most domains. If hatred arises, the teacher bears significant responsibility.
> ### Side Digression: Plato’s Republic on Hatred of Philosophers
> Plato argued people hate philosophers because most philosophers they encounter are genuinely bad people — hatred by association, a case of “mistaken object.”
Practical upshot: If you’re making people hate you, you’re failing at teaching. Being right is pointless if you can’t transmit truth. Options:
– Don’t teach until people are ready.
– Find “subversive” methods so people don’t realize you’re challenging them until it’s too late.
– Keep silent rather than provoke hatred that accomplishes nothing.
9d. Conclusion: Hatred as Diagnostic
We are habituated to a “weird idea” — the notion that being right means you should expect universal hatred. This is potentially self-serving nonsense. If the righteous (*tzaddikim*) are hated, the proper response might be *teshuvah* (repentance/self-examination), not self-congratulation. We live in deep ignorance about the good, the true, the beautiful — we navigate by *signs*. Universal opposition is a major sign that something may be wrong.
9e. Student Concession
One shouldn’t necessarily be hated by everybody; one should expect to be liked by most people.
—
10. The Practical Cost of Being Hated — The Argument for Assimilation Strengthened
10a. Human Flourishing Requires Cooperation
Humans need other humans: for schools, business, marriage, collaboration. Being excluded from society cuts you off from ~90% of human goods.
Concrete historical example: European universities were discovering cures for diseases, but Jews couldn’t enter without converting to Christianity.
The assimilation argument (taken seriously): If staying Jewish means being excluded from contributing to humanity’s progress (e.g., curing cancer), then you’re complicit in that loss. You can’t simply say “they’re the bad guys” — you’re also failing to do good.
10b. The Counter-Argument: It Won’t Work for *You*, Only for Your Descendants
Even if you convert, *you* won’t be accepted — you’ll be labeled a “New Christian” and distrusted (as in the Spanish Inquisition). Only your *great-grandchildren* will be fully accepted (even Hitler’s racial categories acknowledged this cutoff at ~4 generations).
This regenerates the earlier question: How much worse should your life become so that your great-grandchildren can flourish?
—
11. The Generational Obligation Problem
11a. The “Interesting Loop”
Key insight: The person you’re supposedly saving (the great-great-grandchild) is precisely the person with whom you no longer have a real relationship.
Biblical support: Exodus — God visits the sins of fathers upon children “to the third and fourth generation” (*pokeid avon avot al banim al shileshim v’al ribe’im*).
Rashi’s comment: A father’s compassion (*rachamei av*) extends only about 3–4 generations. Beyond that, the emotional and practical bond dissolves.
11b. Phenomenological Argument About Shared Worlds
You and your children/grandchildren share a century, a world, a life. Great-great-grandchildren live in a fundamentally different world. For practical purposes, your great-great-grandchild is not really “yours” — you don’t share a life with them.
—
12. Moral Obligations Diminish with Generational Distance
Obligations to descendants are grounded in shared life — actual, lived connection. You have obligations to your children because you share a life with them; the same applies to parents and grandparents. But by the time you reach a great-great-great-grandfather (or great-great-great-grandchild), the connection is effectively nil:
– You don’t share a life, a world, or real experiences with them.
– The genetic/relational share is diluted (e.g., “he only owns 1/128th of me”).
– Therefore, you have no *specific* moral obligation to distant descendants *as your descendants*.
Conclusion: It would be strange to say you should do something specifically so that people you have no real moral connection with will benefit.
12a. Clarification: Not Contractarian but Based on “Order of Love”
The argument is rooted in the idea that moral obligations track closeness — levels of care radiating outward from the self. Being a good person means caring about your children, grandchildren, and perhaps great-grandchildren. Beyond that, care becomes abstract and universal (“citizen of the world”/cosmopolitan), not specifically directed at *your* lineage.
12b. The Universal vs. the Particular Problem
If you care about the world at the cosmopolitan level, the solution to humanity’s problems is universal, not ethnic/familial:
– The Jewish problem (Jewish survival) — solved by working on the particular/family level.
– The human problem — solved by working on the universal level (e.g., “they should stop killing the Jews”).
You *can* work on the universal level beyond the fourth generation, but you cannot frame it as an obligation *to your children* at that point.
12c. Provocative Implication: The Neighbor vs. the Distant Descendant
> ### Student Challenge and Dialogue
> A student pushes back: Does this mean you should care more about the guy in the next town over than about your great-great-grandchild?
Possibly yes — the person nearby shares more of your actual life and world. Caring about “random guys” is grounded in shared humanity, which is real but abstract. Caring about grandchildren *as grandchildren* (not merely as humans) requires actual shared life — shared family world, real touch, real connection. Sharing a historical period is only minimally interesting (“they interviewed a 106-year-old woman — everything changed”).
Key distinction: “Sharing a world” means sharing the world of a family (real, intimate connection), not merely living in the same time period.
—
13. The Abraham (*Avraham Avinu*) Model — The Core Positive Argument
13a. Abraham’s Plan
Abraham had a plan — to fix something for the whole world (or at least his family), but the *tool* for executing this plan was his family/nation (a nation being “just a bigger version of family”). The plan required biological children — when Abraham couldn’t have children, the plan was threatened. It doesn’t work without descendants.
13b. The Mechanism: Intergenerational Habituation
Drawing on the previous week’s class:
– When a person habituates good traits, those habits become second nature — described as the *s’char* (reward) of good actions.
– This same process operates between generations: children receive their parents’ accumulated habits (good and bad) “for free” — through education, living in the household, and possibly genetics.
– Parents see their own bad habits reflected unselfconsciously in their children (since the parent still views themselves as “choosing,” while the child simply *has* the habit as family custom/*minhag*).
Abraham’s plan was to leverage this intergenerational transmission — to slowly cultivate and inoculate good habits across generations, working with human nature’s biological and social mechanisms.
> ### Side Digression: Why Not Students Instead of Children?
> A student asks: why couldn’t Abraham use students? The *midrash* says students are better than children, but that’s *midrash*, not *pshat* (plain meaning). If you want to work with human nature effectively, you should work as closely to biology as possible. “Yitzchak couldn’t marry the midrash” — i.e., practical reality requires biological family.
13c. General Principle: Social Change Must Work *With* Human Nature
Any revolution that goes against the family is likely to fail or produce unintended consequences. Effective social change uses human nature as it is, not as we wish it to be (invoking Machiavelli: effective politics requires describing human nature realistically). Therefore, the tool of family, biology, and lineage is the most reliable vehicle for long-term moral/social transformation.
—
14. Abraham’s Crisis: The Plan Falls Apart Without Children
Abraham realized that without children, the entire plan collapses. His turning to God (in Parshat Lekh Lekha) is interpreted not as a prayer request but as a moment of existential reckoning — an acknowledgment (hashash) that the plan is failing. Abraham says: “You promised me reward, but I don’t even have children” — meaning the divinely-ordained plan (go forth, be blessed, have descendants) was not materializing.
Key interpretive move: When the Torah says “God promised him,” this means *that was the plan* — it was supposed to work *naturally*, not through miraculous intervention. Even if God Himself tells you something, relying on magic rather than natural processes is a bad plan. God created nature so that things should work through it. If your plan is “God will override His own nature to save me,” you are operating in a fundamentally flawed way.
> Side note/clarification: This pushes back against a claim made the previous week that the argument was that Abraham “naturalized everything.” That’s not quite the point — rather, one must understand *how God actually works* (through nature). The alternative reading is labeled a drush (homiletical interpretation), not the pshat (plain meaning).
—
15. Abraham’s Naïve but Necessary Early Optimism
Abraham originally had a naïve view — he believed everything would work out perfectly. This naïveté was *necessary*: had Abraham understood from the start how difficult the process would be, he never would have begun. God then corrected Abraham’s understanding, showing him he had made a basic mistake about how such civilizational processes work.
—
16. Abraham’s Strategic Relocation
Abraham’s move from Ur Kasdim/Haran to Canaan is explained strategically:
– In Haran, everyone knew him as “the chutzpadik son of Terach” who broke his father’s idols — no one took him seriously.
– משנה מקום משנה מזל (change your place, change your fortune) — by relocating, he could reinvent himself.
– In the new place, he introduced himself as the founder of a new religion (“Vayikra sham b’shem Hashem El Olam“).
– He began gaining followers (chasidim).
> ### Side Digression: The Meaning of “Getchke”
> A lengthy humorous tangent about translating the Yiddish word getchke (a diminutive, somewhat contemptuous term for an idol/figurine). “Idol” in English carries too much grandeur — a getchke is something small and ridiculous. “Statue” is also too grandiose. Various suggestions (dolls, statues) are rejected. An anecdote about the Elk Club on Kennedy Blvd is shared. The point: Terach’s idols weren’t grand “idols” — they were pathetic getchkelach.
—
17. Abraham’s Institutional Infrastructure
The mizbeach (altar) Abraham built is reinterpreted: it wasn’t just a heap of rocks in the desert. A mizbeach is a permanent structure — it represents an entire institutional complex: a yeshiva/academy, a temple/worship center, a hospitality center (like a “Chabad house”). Abraham set up a full civilizational infrastructure for teaching his religion and practicing hachnasas orchim (hospitality).
—
18. Sodom as Abraham’s Primary Rival (“The Original Misnagdim”)
Sodom is introduced as Abraham’s ideological mirror-opposite — a competing new civilization with a radically different plan:
– Abraham’s model: Kindness, hospitality, open outreach at crossroads, teaching religion to all.
– Sodom’s model: A Spartan society — no mercy, no compassion for the weak, strict meritocracy, self-sufficiency, ruthlessness (“we drink liberal tears”).
Both were new societies with competing visions for civilization.
18a. The Story of Lot as Illustrating the Rivalry
Lot’s departure from Abraham and settlement in Sodom dramatizes the tension. Lot said “there’s no room for me here” and gravitated toward Sodom, becoming an aristocrat there (yoshev b’sha’ar Sedom). This parallels the bechor (firstborn) dynamic discussed earlier — the ambitious one who breaks away.
18b. The War with Chedorlaomer: Sodom’s Humiliation
Sodom’s great test came when they rebelled against Chedorlaomer (possibly the same adversary Abraham had fled). The Sodomites believed their tough, unforgiving society could defeat this empire — but they couldn’t. Abraham, with only 318 men, succeeded where Sodom failed, saving them only because his nephew Lot happened to be there.
This was Sodom’s greatest humiliation: the rival civilization built on kindness and hospitality proved militarily superior to the one built on ruthlessness.
18c. The King of Sodom’s Diplomatic Bluff
After the rescue, by the laws of war, everything — Sodom’s people, property, women, children — belonged to Abraham as the victor. (Analogy: this is the same logic by which Israel belongs to God after the Exodus.)
The King of Sodom attempted a face-saving diplomatic maneuver: he offered Abraham the property/money if Abraham would return the people. This was a bluff — the king was in no position to “give” anything, since it all already belonged to Abraham by right of conquest. The king was pretending to negotiate from a position of equality to preserve his honor.
Abraham saw through the trick. If the King had said “we are your slaves, do what you will” (unconditional surrender), Abraham would have won outright. But the King had Malkitzedek (the priest) on his side invoking something like “international law,” so Abraham decided to walk away from the whole thing — take nothing — rather than be cast as the beneficiary of a diplomatic arrangement that distorted the truth. He refused to engage, recognizing that accepting anything would allow the King of Sodom to later claim, “אני העשרתי את אברהם” (“I made Abraham rich”) — thus undermining Abraham’s independence and the integrity of his civilizational project. He stipulated only that his allies still receive their share, since he couldn’t impose his own principles on them.
—
19. Abraham’s Plan Is Failing — The Problem of Succession
The core theological-practical crisis of Abraham’s life:
– The original plan: Come to Canaan, establish a righteous family, build strength (he had 318 warriors who defeated the greatest empire of the age), and live as a growing, self-sustaining righteous community.
– The plan is bankrupt:
– He has no children of his own (with Sarah).
– Attempts at surrogate succession didn’t work.
– Ishmael was “Plan B,” but failed — Ishmael wouldn’t become a *mentch*. Biology matters (50% DNA from the mother — Hagar wasn’t a *tzadeikes*), people have free choice, and Ishmael was sent away with his mother, not raised directly by Abraham.
– The same pattern repeats later with Eisav (Yitzchak’s son).
—
20. The Core Problem: The Limit of Intergenerational Influence
This is the central philosophical argument:
– A person’s real influence on descendants is limited to at most four generations, and practically often only one or two.
– Even the best parent/teacher cannot truly shape great-grandchildren. By that point, the original figure becomes a distant abstraction, not a living influence.
Side Digression: This Applies to Teachers Too
The principle extends beyond family: teachers also face this limit.
– We call Moshe Rabbeinu “our teacher for 10,000 generations” — but what does that actually mean? “I don’t get to talk to him.” There is no such thing as being a real teacher across thousands of years in any straightforward sense.
– Sharp contemporary critique: When people say “the Rebbe never died — his Torah is still alive, so it continues forever” — this is a bluff. It works for about one and a half generations. The people who said it also die, never realizing their claim was a “fake false prophecy.” The next generation inherits a *masorah* (tradition) of saying this, and “then we’re all living in a lie.”
– Honest admission: “I don’t actually know that there’s a real solution to this problem.” Each generation probably needs its own living teachers. But there must be *something more* — some strategy the tradition has developed.
—
21. A New *Pshat* on the Bris Bein HaBesarim (Covenant Between the Parts)
A serious reinterpretation of the Bris Bein HaBesarim (Genesis 15):
– God’s message to Abraham: Your plan of living happily ever after in Canaan with children and grandchildren is nonsense — because your great-grandchildren won’t truly remember who Abraham was, or if they do, it will be in “some weird fake way.”
– The plan was never viable. Abraham lived 24–25 years based on it, but it was never real.
– God proposes a different plan — one not fully understood, but which *at minimum* means: you cannot rely on saving your great-grandchildren through direct personal influence.
21a. The Meaning of “400 Years” and “Fourth Generation”
– The 400 years of slavery prophesied in the Bris = four cycles of four generations (100 years ≈ the living memory span of one cohort; ×4 = the point where no one remembers the people who remembered the people who remembered the original).
– This maps onto the verse “the fourth generation shall return here” (דור רביעי ישובו הנה) — the same logic that a person’s reach doesn’t extend past the fourth step.
– God’s price for the plan that actually works: For precisely those four generations (the span Abraham cannot control), his descendants will experience the exact opposite of his dream — slavery to a foreign nation with total power over his children.
– After that, a cycle will begin that somehow solves the problem of intergenerational transmission.
—
22. The Central Contradiction Acknowledged
What follows is contrary to the entire lecture’s thesis (that parents shouldn’t over-invest in children because influence fades by the fourth generation). A counter-reading is now introduced:
– The real reason Jews don’t assimilate is not Leo Strauss’s tragic mechanism (perpetual outsider status), but rather the belief that by the fourth generation, Mashiach will come.
– The logic: Why not just become a regular nation? Because it won’t last — by the fourth generation, Mashiach arrives. This is what Hashem told Avraham Avinu.
—
23. The Paradox of Legacy and the Fourth Generation
A paradox:
– Your influence/legacy only truly begins to operate (or become necessary) in the fourth generation — precisely when natural parental influence dies out.
– The “negative” version: the problem (assimilation, loss of identity) only truly starts at the fourth generation.
– The “positive” version (stated with admitted uncertainty): Abraham was working on something designed to survive beyond the natural course of human generational influence — something that outlasts the great-grandchild horizon.
– Honest admission: “I don’t have a solution. I’m just making the problem vivid so you can absorb it.”
—
24. Who Caused Jewish Suffering? — Avraham Avinu
Connecting to a Midrash discussed in a previous shiur (אם לא צורם מכרם):
– Avraham Avinu is the “source” who sold the Jews into suffering. He had a choice: his children go to Gehinnom, or they suffer in this world under the nations. He chose the latter.
– New layer added: Abraham chose this precisely because of the fourth-generation problem. He was trying to create something that lasts past the fourth generation, where it “starts really working.” The suffering in galus is the cost of that project.
—
25. The Akeidah as the Key Image
25a. The Problem of Grandparental Merit
On Rosh Hashanah we invoke זכור לנו עקידת יצחק — remember the Akeidah for our sake. But the lecture just established that grandparents don’t matter after a few generations. So why should Abraham’s act thousands of years ago matter to us? This is the same problem restated.
25b. The Rambam’s Interpretation of Nisayon (Moreh Nevuchim III:24)
The Rambam addresses the theological problem that “nisayon” (test) implies God doesn’t know the outcome:
– Nisayon doesn’t mean “test” — it means publicization (from the root “nes” = banner/sign). The Akeidah is a famous story from which we learn two things:
1. Prophets are absolutely certain of their prophecy. No normal, good person would kill their son unless utterly certain God commanded it. This establishes the reality of prophecy *for the prophet* (not necessarily for anyone else). Since prophecy is foundational to religion, and Abraham founded religion, this is critical.
2. The seriousness of Ahavas Hashem (love of God). Abraham was old, desperately wanted a child, finally had one, and then was willing to sacrifice him — not in a moment of passion but after three days of deliberation. This shows the depth of love of God, done not for reward but purely for love.
25c. The Rambam’s Strange Claim: We Must Imitate the Akeidah
The Rambam says we follow Abraham’s true opinions and also imitate his actions. The Akeidah is the supreme example. But we don’t literally perform an Akeidah. The whole point is that it wasn’t carried out. So what does “imitating” it mean?
—
26. The Novel Peshat: Akeidah = Bris Bein HaBesarim
The central interpretive claim:
– The Akeidah is essentially the same thing as the Bris Bein HaBesarim (the Covenant Between the Parts, where Abraham was told his descendants would suffer 400 years in exile).
– The Akeidah is a mashal (metaphor/image) for Abraham choosing galus for his children.
– Abraham was trying to solve a problem that transcends the four-generation horizon. To create something that survives past the natural decay of parental influence (past the fourth generation), he had to sacrifice the welfare of the first four generations.
– This means: thinking beyond your children requires a willingness to not care about the immediate generations — symbolized by the willingness to slaughter his own son.
– Literally: Abraham didn’t slaughter Yitzchak, but he did cause Yitzchak to go into galus, Yaakov to suffer, and ultimately — stated starkly — Abraham caused the six million to be killed by Hitler. That is what the Midrash means.
—
27. The Synthesis: Akeidah, Mashiach, and Ahavas Hashem
– Why did Abraham cause all this suffering? Because he was trying to create something that survives the end of the natural generational process.
– This connects to the end/purpose of prophecy and to the infinite limit of Ahavas Hashem, which is what Mashiach represents.
– The Jewish project aims at something where you don’t care about yourself or even your children — because if you work only within the framework of your children, you won’t survive the fifth generation.
– Two ways to frame the same idea:
1. Don’t care about your children because you should care about yourself (the lecture’s earlier thesis).
2. Don’t care about your children because you’re caring about something that transcends all of that — and therefore lasts to the fifth generation and beyond, where salvation comes.
—
28. The Akeidah Reinterpreted as Mashal (Parable) — Further Development
Abraham did not actually slaughter his son. The real content: Abraham made his descendants go into Mitzrayim (Egypt/slavery). The test is: if you are the kind of people who can survive Mitzrayim, then Abraham’s project — the Abrahamic covenant — can begin to function.
Connection to prior shiur: The Abrahamic project only works if you stop thinking about today and tomorrow — if you can envision beyond the immediate.
28a. “Al Tishlach Yadcha El HaNa’ar” as the Geulah Itself
A new pshat (interpretation):
– The angelic command “Do not stretch out your hand against the boy” (Genesis 22:12) is not merely the cessation of the test — it is the geulah (redemption) already.
– The second angel who speaks represents the redemptive promise: “I will greatly multiply your seed” (כי הרבה ארבה זרעך).
– The moment of being told to stop — the moment of looking up and beyond the sacrifice — is itself the redemptive moment.
—
29. Blaming the Forefathers — and Their Justification
Half-seriously: “We should blame our forefathers for sticking us in this” — i.e., for committing future generations to a path of suffering and endurance.
Their justification: they believed Moshiach would come after — but not to them personally.
—
30. The Secret of Moshiach: Beyond One’s Own Lifetime
What is called “the secret” of Moshiach:
– An anecdote: An old Jew came to “the Mordechaim” and asked when Moshiach would come. The answer: “Not in my days, or my children’s, or my grandchildren’s.”
– The principle: Anyone who truly thinks Moshiach will come in his own lifetime has not understood what Moshiach is.
– Moshiach is, by definition, the thing that comes after your grandchild or great-grandchild dies — it is essentially trans-generational, beyond any individual’s horizon.
—
31. Prophecy and the Right to Sacrifice Future Generations
A student raises a difficulty: How could the Avos (patriarchs) receive a prophecy that seemingly commanded them to sacrifice or endanger their children?
– This is precisely the question of the Akeidas Yitzchak.
– Answer (partial): Prophecy itself grants the right. If God commands through prophecy, that prophetic authority overrides normal moral reasoning — “Who gave you the right? Prophecy gave you the right.”
– On the second level of understanding prophecy, there is no full explanation for how it works mechanistically. Prophecy is so overwhelmingly clear to the one who receives it that the prophet has no choice — it presents itself as absolute truth. But the *mechanism* by which this certainty operates remains unexplained.
—
32. The Akeidah = The Story of Jews Refusing to Assimilate
The Akeidah story is ultimately the story of Jews refusing to assimilate, thereby causing their great-grandchildren either to suffer or to be saved. The only way to work with something that transcends the limitations of a finite process is to work past it — to go beyond it entirely. This is the true meaning of mesiras nefesh (self-sacrifice): not merely risking one life, but transcending the framework of one life, one family, even one generation. The purpose of the Jewish people is not reducible to being “the family” or “the children of” any particular generation.
—
33. Honest Admission of Irresolution
The lecture closes candidly:
– “I don’t have a solution. I just tell you the problem.”
– The mechanism by which Abraham’s project actually works past the fourth generation cannot be explained.
– The Rambam’s answer is that prophecy is so overwhelmingly clear to the prophet that he has no choice — he knows it’s true. But this doesn’t constitute an explanation of *how* it works.
– The status of the question remains: The avos received prophecy that required them to, in effect, sacrifice their children — choosing long-term transcendent purpose over immediate generational welfare. The mechanism by which this actually produces salvation remains unexplained.
—
Summary of the Complete Argument Arc
1. Why be Jewish? → Because the alternative (being a “Gentile-ish Jew”) is incoherent (Strauss).
2. But multi-generational assimilation? → After enough generations, the problem disappears. Isn’t that worth the short-term cost?
3. Methodological warning: Reverse stupidity is not intelligence — recognizing bias toward Judaism doesn’t make assimilation correct.
4. The cost of being hated: Universal hatred is a diagnostic sign, not a badge of honor. Good people shouldn’t expect to be hated. The “we’re hated because we’re right” narrative is challenged.
5. Moral obligations diminish with generational distance: You share no real life with great-great-grandchildren. Obligations track closeness.
6. Abraham’s plan: Use family/biology as the vehicle for civilizational change through intergenerational habituation.
7. The plan’s crisis: Abraham has no children; surrogates fail; influence is limited to ~4 generations.
8. The Bris Bein HaBesarim: God tells Abraham the plan was never viable as conceived. A new plan requires 400 years of suffering — precisely the span Abraham cannot control.
9. The Akeidah as paradigm: Abraham’s willingness to sacrifice Isaac = his willingness to send his descendants into galus. The Akeidah and the Bris are the same event.
10. Mashiach as the trans-generational horizon: Mashiach by definition comes *after* your great-grandchildren die. The Jewish project requires caring about something beyond any individual’s lifetime.
11. Unresolved: The mechanism by which this actually works remains unexplained. The problem is made vivid, not solved.
תמלול מלא 📝
Why Remain Jewish? The Problem of Multi-Generational Assimilation
Chapter 1: Continuation from Last Week – The Basic Answer
Instructor: Okay. Good? Perfect. So like this. First I have to say important המשך [hamshach: continuation] to last week’s shiur [class/lecture], which was really recorded in Yiddish, but you all know Yiddish anyways. And it was like this, and I’m explaining to you also the answer to your question. Remember that you had a question? You had a question that—remember we had a question on Peter—why we should be Jewish and what was the answer that we discussed then. And that it’s that the basic answer is that there’s no other choice, because you can only be a Yiddish [Jewish] Yid or a Goyish [Gentile-ish] Yid, and you might as well be a Yiddish Yid. It’s very sad to be a Goyish Yid, right? Remember? Correct summary?
Then there was a sha’aleh [question] like this, so we could even explain the answer a little better.
Chapter 2: Leo Strauss’s Framework – “Why We Are Still Jews”
Instructor: And we explained, that’s what Leo Strauss said in his article called “Why We Are Still Jews.” There’s a lecture that Leo Strauss gave and it’s called “Why We Are Still Jews.” And he said that there’s a few solutions to the Jewish problem. One of them is genocide, right? Cultural genocide, self-genocide, right? Which is called assimilation, right? Self-cultural genocide. Come on, let’s just stop doing this. Become a normal man. I’ll say it in English: Become normal people.
And the answer to that, the Zionists considered this answer. You know, all the frum [religiously observant] Jews are very weird, because Herzl, he thought of becoming—how about we convert all the Jews to Christianity at one point? And therefore that means that he was really a secret messenger? No, he was going through the logical options and seeing what worked. What’s wrong with that? You’re the weirdo that never considered this option. You should consider it, right?
Then he realized that it’s not a realistic option. Why not? Because you can’t become a goy [non-Jew]. You can become a Jewish goy or a Jewish Jew, however we say it. And that’s very—you said so. Therefore he realized that you have to stay Jewish.
But my point is, that option is not really reasonable.
Chapter 3: The Counter-Argument – Multi-Generational Assimilation
Instructor: But now there’s a question on this. It *is* reasonable, right? Because if you become a goy, and then for one generation you’re going to be a goy shegoy [a gentile who is gentile-ish], a Yiddish goy, sorry, and you’re going to be a very weird creature, a self-hating Jew. And then, after one generation, two generations, three, four, five, at some point your children won’t remember that they had a Jewish grandfather. And that’s all. Well, you have solved the problem.
So anyone that cares more about the children than about himself should do that. True? Am I asking? Makes sense.
Student: Generations.
Instructor: Yeah, let’s say ten. You think it’s a good argument? I want to ask you if you think it’s a good argument. What do you think? You think it’s a good argument?
Student: What’s the goal of the argument?
Instructor: To be Jewish means that you’re the one that killed Christ, and then it’s not a good situation to be. So therefore you’re going to be—you’re going to be hurt and abused.
Student: Yeah.
Instructor: Hurt and abused. And just to be clear, hurt and abused—it’s not only a material problem, it’s also a spiritual problem, right? People don’t do well when they’re… It’s not normal, not a good situation to be in.
So therefore the solution—you could, you know, convert to Christianity, might be one way of assimilating, or maybe you shouldn’t do that, because the goyim [non-Jews] in Europe are not Christian anymore, so you should just convert to cultural Christianity, which is called being OTD [Off The Derech: no longer religiously observant]. You have some times, like what we said in the shiur, where you’re just—you’re okay with the questions, it’s fine.
Student: Yes, okay.
Instructor: The argument, the problem was that we’re most of the time we’re in this predicament. Let’s talk about this predicament. We’ll talk about that story.
Chapter 4: Examining the Trade-Off
Instructor: I’m asking you a question about this argument. Forget about this. We could generalize this question, right? If I’m in a situation where I could make my life not much better, slightly better, but my great-great-grandchildren’s life will be entirely solved a certain problem—so should I do it? Is the correct thing to do that? You think of course. Why?
Student: What do you mean?
Instructor: Explain.
Let’s flip it around with this. We don’t have any emotional attachment to this. Let’s say this Christian guy always gets abused by the Jews or by the Muslims or whatever. Would you tell him, okay, just be an ost-Christian [former Christian], just become an am ha’aretz [ignoramus/common person]. And like this, maybe you’re still going to be like those, a bit hurt here and there. But three generations, you’re a selfless guy, right? You’re interested in… Fuck it, you’re selfish even, right? You’re interested that your children should have a life in this world, your grandchildren. Yeah, of course, everyone tells the other. Meaning, me, the Taryag [613 commandments], with the zecher [memory], with all the Christians. You would say that.
For the Christian guy, sure, right? Just doing this, attached to my Judaism, whatever, so then I have these weird, big-easy thoughts. I don’t think.
Student: Okay, so then, I don’t know. I don’t think.
Instructor: First, to be clear, it’s not a costless thing. If it’s costless, then why not? Not costless, right? There’s a cost to you, right? You’re so sure that you should pay any cost, so your great-great-great-grandchild—wait, takes at least four generations. So your great-great-grandchild should have a better life, and you’re paying any cost, you’ll ruin your life to whichever extent you want because of that. Is that correct? What’s your argument? You’re giving up your life, so you’re great. You’re ruining your life. You’re going to have a really sad, messed up life, also your great-great-grandchild should have a slightly better life. That’s the trade that you just said you should do.
Student: We’re here in a nice school and they were just chillin’ and we’re thinking about things, and but you’re only thinking about that you told me about we say it’s coming through the blocks and murdering all of you and whatever. I think there’s—yes, there’s that thought like, it’s pretty okay to give up on this geshmak [pleasant/enjoyable] life, or what type of sacrifice is it compared to real torture and death and all that? You’re giving up a good life for that.
Instructor: What good life?
Student: Well, it’s a good life now. You’re living a good life. You’re living a…
Instructor: Yeah, now. But then we’re not talking about assimilating. Again, remember that whenever we say good life, we are including morally good, because there isn’t really such a thing as discussing material good without moral good or spiritual good. There’s some moral good or intellectual good or spiritual good that we’re talking about also. That should be a contemplation. There’s a trade-off. It’s slightly less. They never killed someone that was morally good in Aristotle’s world, right? They killed people that were hidden, that kept the Torah of Jesus. In their way, that was their way for being good. You want them to give up. They should be bad. In other words, their great-grandchildren should have a chance at being different, having different problems, basically, right?
You’re acting like you’re very sure. I don’t know. You’re very sure of one side because you think that because you were agreeing with the other side, because if you have negi’us [bias/vested interest], therefore the other side is very clear. It’s not very clear. Not very clear.
Student: No, I’m just defogging it that way.
Instructor: No, you’re not. You’re actually adding fog by doing that.
Student: Okay, how?
Chapter 5: Methodological Principle – Reverse Stupidity Is Not Intelligence
Instructor: This is a whole other sha’aleh. A whole other side. But you should know, you saw this. Shmueli, if someone—there’s an argument that goes like this, a very important argument. It’s written about already in one of my writings that I wrote and sent in the beginning of the year, I think, or last year, when I was trying to make my weekly ma’amar [essay/discourse].
It said like this: Many people think that when they support their own side, so to speak, in religion or nationalism or something like that, where there’s a very clear group side—so they say, well, I’m only agreeing to this because it’s my side, and I’ll accept any bad argument for it, right? I’m not worried about things like this, for example. And therefore they say that probably most of the things that I believe or that I agree with when they’re arguing to this side are just because of that very strong bias that I have towards it.
And they talk about this a lot, about this problem, and they think that talking about this problem a lot and saying “well, what if you would have been a Palestinian, what would you have thought?”—that that gives them clarity of thought, that gives them an unbiased clear view from nowhere, right, from objectivity on the reality. And I think very seriously, very seriously, that that’s not correct.
In other words, because you remember, Eliezer Yudkowsky said, “Reverse stupidity is not intelligence,” right? He said, if there’s a weather vane—you know what’s a weather vane? Let’s get from Eliezer Yudkowsky. Okay, what’s that? A weather vane, like this chicken, this rooster on the top of the house that tells you which way the wind is blowing, right?
But if you have a broken one, it’s still useful. Because broken just means that whatever it says west, it’s really east. And when it says east, it’s really west. So reverse weather vane is really as useful as a correct one. Like that guy that said, “How do you know that’s da’as Torah [Torah knowledge/wisdom]? That’s there, is the opposite of that.” “What about them?” So you ask about the ba’al habayis [homeowner/layperson], and he tells you that, and you do the opposite, right? That’s—or like a Litvak [Lithuanian Jew]. A guy once said, “If I don’t know what to do, yes, let’s fucking do exactly that.”
That would have been true if the world—if reverse stupidity would have been intelligence. The problem is that it doesn’t work like that. Why? Remember what Aristotle said? There’s only one truth, and there’s many, many ways to be wrong. Remember what Tolstoy said, right? There’s one way to be happy and many, many ways to be sad. Remember? Remember?
The Problem of Reverse Stupidity and the Question of Universal Hatred
Chapter 1: The Aristotelian Principle – Many Ways to Be Bad, Few Ways to Be Good
The Literary and Philosophical Foundation
Instructor: Which references am I going to make you know? How is this going to work? All happy families are happy in the same way. All unhappy families are unhappy in different ways. That’s the beginning of Anna Karenina. One of the most famous opening lines in literature. You should know about it.
Anyways, but that’s all based on this basic thought from Aristotle. That there’s many ways to be bad and not many ways to be good. That was one of his arguments for why the good should be the middle way. Remember?
And Aristotle said that this is a Pythagorean thought, because the Pythagoreans said that the one is on the side of the good, and the many and the varied and the unequal and so on, and the even, because odd is one and even is two, so even numbers are the bad ones according to Pythagoras. So those are the side of the bad.
Student: Zygus [zugos: Greek term meaning “yoked” or “paired,” referring to even numbers].
Instructor: Yeah, Zygus. We talked about this. I know. Not with you? Someone? Yeah, Zygus, exactly. Zygus are bad, because Zygus means that there’s two, there’s duality. Duality is bad.
Application: The Reverse Stupidity Problem
Instructor: So because at least there’s at least two ways to be bad there’s never something because of this just to go back because of this when someone says tell you something stupid doing the opposite of that is very like is more likely to be another stupid thing than to be the correct thing stemmed math works out.
Therefore when you say I am biased by believing my side of the story therefore I should be not biased and give a lot of weight at least not saying believing nobody says I’m just gonna believe but I’m gonna give a lot of way to the other side of the story, that has more chances of being stupidity than it has of being truth. Very important, this is true. Think about it and say, I’m not going to argue with you about this because you don’t realize. So I’m telling it to you.
Student: I’m a spectrum, it’s a triangle. I agree, but I don’t think in this instance it’s that way.
Instructor: No, I’m just telling you that you made that argument. Instead of making an actual argument why it’s better, you said, let me give you the opposite story or a different story and when you do whenever someone does that I have to assume that they’re making it more confused instead of more or just as confused instead of clarifying anything because I don’t see how you clarify anything.
I could see there’s a question here what to do and he said well you would have obviously no I would not have obviously there would be the same question or there’s the same question of you didn’t stop anything by reversing the story nothing I get it and you didn’t say what you you didn’t solve there’s a real question and you pretended that it’s not a real question and you said it’s not a real question because if you would have been on the other side you would have said the opposite which is not correct there is a real question and the same real question you didn’t make the real question less.
Sometimes someone is looking at the question the wrong way and you give them an opposite example or something and you see that everyone agrees that one but it’s not true that everyone agrees with that you just made that assumption because you made the very strong assumption that the reason why someone would agree with the other side is because they’re on that side but that’s not correct there’s a real question so reversing which side you’re on doesn’t solve mostly any anything and doesn’t solve anything here either.
Chapter 2: Returning to the Core Question – Sacrifice for Distant Descendants
The Problem Restated
Instructor: So let’s go back to where we are it doesn’t solve anything here either it’s not obvious at all that someone should make their life worse because their great-grandchild that should be better in any way is that very not obvious.
Student: Why is it worse for him?
Instructor: It’s worse that was the question oh we were assuming again we were assuming that it’s worse if you think it’s not worth that’s a different question it’s be better for you too. We’re saying it’s going to be worse for you, but for your great-grandchild you’ll be better. That was the facts of the question that we laid out. That fact wasn’t the question. That fact was just the background fact that we’re assuming for this question to even begin.
We said, you’re going to have a bad life because assimilation doesn’t actually work in one generation. No assimilation does. That’s just how human nature is. I don’t think this is something that Jews believe specifically. Everyone believes that. You know people that go to a different country many often agree that they’re having they’re making life worse for themselves they’re doing I’m doing it for my kids right.
Okay so doing it for your children is one thing but if you’re doing it for your great great grandchildren is another thing and even doing it for your children is not actually as simple as as it seems to be for many reasons which we could talk about if you think if you want to and if I don’t think this is I don’t think this is a simple question if you should.
A Critical Sub-Question: Does One Become Bad in the Process?
Instructor: To me the the first question is such a situation does the person need to become a bad person in order for their grandchildren to be good if he’s actually becoming a bad person then he probably shouldn’t at all I agree they’re just trying to I’m trying I’m trying to think about the question.
Student: Yeah why does it what does it equal you start off with Leo Strauss again let’s go in.
Chapter 3: Leo Strauss’s Framing – The “Jewish Problem”
Why Assimilation Was Considered
Instructor: I was getting to a different question yes right you started with Leo Strauss saying that neutral what you all said, that we could assimilate, but we will not work in one generation, and therefore we shouldn’t. And basically, I don’t remember if he said, but let’s take this story. You’re saying basically, and you shouldn’t.
Now, my question to you is, what is the issue that he said, let’s assimilate? In other words, why is that to have a minute?
Student: Because we’re going to solve the Jewish problem.
Instructor: What’s the Jewish problem?
Student: That everyone hates us.
Instructor: I think that’s basically the problem. And there’s no use. Like, I’m being the guy that everyone hates. It’s not a good situation. That’s what I said. And we get abused, right? We get hurt, we get killed. It’s bad. It’s bad. If everyone just hates us, then nothing ever happens.
Student: No, no, no, no. It means that we get hurt.
Instructor: No, no, it’s bad. It’s bad even if nothing happens. It’s bad. Just to be clear, adding parts of hurt, they’re not going to solve your problem. So then it’s not a sacrifice. In other words, okay, so everyone hates me, fine.
Student: No, it’s not. You think that it’s fine. It’s not fine.
Instructor: It’s not fine. It’s not fine. Why? It’s not fine. I’m making this assumption. I can’t give it. That’s a fourth sheet. It’s not fine. It’s not fine.
The Provocative Claim: Universal Hatred as a Sign
Instructor: By the way, if they hate you, it’s probably because there’s something wrong with you. Let’s be real. Usually people hate something that’s hurting them or somehow something is wrong with you. Why would you be that guy that everyone hates? Something is wrong. It’s a sign that something went wrong, right? Everyone agrees with that.
Student: I think most of the world would hate the philosopher type, but there’s nothing wrong with them.
Instructor: By the way, there is definitely something wrong with them. The first philosopher called Plato or Socrates wrote a book to talking about this problem. Maybe more than one book talking about this problem. He thought it was a problem. Okay?
If you’re if everyone hates you you’re probably not as good as you think you are. Yeah, I think we’re very used to this. We’re way too used to this idea that everyone hates us and we’re the best. I don’t think that’s a reasonable stable stable belief. It might be true. I’m not saying it’s impossible that should be the case, but it should cause you to stop and think.
Testing the Principle: The Reverse Question
Student: Is the reverse true also? If everyone likes you, then you’re good?
Instructor: No, not a proof, but it’s not a reason to be concerned. I mean, maybe if it is, if you have a very perverse thought that everyone is wrong, so if everyone likes you, then again, but that’s again the reverse stupidity problem, right?
Student: It is, but it’s also a little bit showing that that’s not the measuring tape.
Instructor: No, it’s not. Nobody said it is, but it’s a sign.
Student: Is it?
Instructor: Yeah, pretty sure it is. I think that if you think it’s not a sign, there’s something wrong with you.
Student: No. Now you’re saying…
Instructor: No, I’m doing psychological pressure on you. Now you’re saying, like, fuck, how low it is.
Student: No, no, no. I’m talking about…
Instructor: Yeah, it’s not a fact. I’m starting from there. In… Okay, let’s get back to where we were. I have to say a sheet, right? So, I was saying that there’s an assumption that says that…
Chapter 4: Are Good People Hated? A Socratic Argument
The Core Challenge
Instructor: Are good people hated by bad people? Or not usually? No, why should good people be hated? That’s such a weird idea.
Student: You good people are why?
Instructor: No good people means people that make things better right?
Student: Yeah.
Instructor: Okay so if you’re making things better why would anyone be against that?
Student: You’re making it worse for the bad people.
Instructor: So you’re not actually making things better. So you’re not actually making things better are you? You’re making bad people worse. Are you making the bad people worse or better? Things better for them or worse for them? Those are two different questions. Very good. Even punishment is supposed to be good for the bad people, not the bad people.
Student: I can imagine the bad person hating.
Instructor: Yeah, that’s another one of the excuses that you’re saying. I can be jealous. He’s jealous of a good person. He makes everything good around him. I don’t think that’s correct. I think that if a good person makes you jealous, something wrong with the good person.
Student: Would you say that a bad person is someone who hates what might be good for them?
The Doctor Analogy
Instructor: It’s weird, though. Like, because you have to think of the… You remember Zachary’s… Now I’m just repeating Zachary’s kind of arguments. But if you remember, like, patients almost never hate doctors, even when the doctors do things that they hate. Right?
Because doctors are people that try to make you more healthy, which is a kind of good thing. And the doctor might tell you you’ve got to take a… Even if the doctor gets you very annoyed, you have to go on a diet and you have to stop smoking and stop doing all the nonsense that you’re doing and the guy says, thank you very much and then he doesn’t listen. But very few people go around hating doctors besides for our health secretary or whatever. But it’s a very weird… Most people, even he doesn’t like it. He’s just saying, okay, whatever. Right?
So it’s not obviously… We’re very used to very weird ideas. We have to get out of these weird habits of thought. We’re very used to thinking that if you’re right, you should expect everyone to hate you. Why? Why would that? Maybe you’re stupid. What’s going on here?
Conclusion: Challenging the Assumption
Student: No, I don’t think you’re necessarily hated by everybody. I think you should be liked by most people.
Instructor: [Continues to next section]
The Problem of Being Hated: Teaching, Trust, and the Limits of Moral Obligation
Chapter 1: The Doctor Analogy and the Challenge of Trust
Instructor: Exactly. I don’t understand that either. Well, not only by a bad person. I’ll just give you the example of a doctor. Doctors are about making bad people better, by hurtful ways often, by being against you, and nobody hates them. Right.
Student: What I think is different about medicine is that you trust the doctor.
Instructor: So why couldn’t you get the people to trust you? You’re not all that smart after all, are you?
Student: I don’t believe that the truth is closer to their reach than they…
Instructor: You can’t teach?
Student: No, I’d say it’s more in their reach than… Everyone agrees that what health is?
Instructor: I think people trust doctors because they don’t believe that they know the answer.
Student: The issue is that a bad person might think that he knows the answer.
Instructor: I can see somebody hating or despising a certain doctor that he believes is as irresponsible as they have a difference of opinion than him. I think he believes he’s a qualified medical professional.
Student: Okay, so you’re saying that it’s harder to teach.
Instructor: It shouldn’t be impossible.
Student: No, no, no, you have to…
Instructor: That you’re a bad teacher.
Student: Okay.
Instructor: That’s what teaching is, right?
Student: Yeah, but until then you’re hated. Until you write the Shesh [possibly referring to *Shulchan Aruch*, the authoritative code of Jewish law].
Instructor: It should be expected. Maybe you should be hated if you’re doing a bad job at teaching.
Student: Hopefully there are some people who hated Socrates before they met him.
Instructor: Maybe because he was a bad teacher.
Student: Or maybe because they were pattern matching him to bad teachers.
Chapter 2: The Platonic Defense: Hatred by Association
Instructor: This is the argument that Plato actually makes in the *Republic* [Plato’s foundational work on justice and the ideal state]. He said that people hate philosophers because most of the philosophers they meet are actually bad people.
Student: It’s one way that, yeah, one way you can hate somebody by association.
Instructor: Okay, so now that’s not hating me. I’m saying to someone else that you were mistaken for me.
Student: Okay, still a way.
Instructor: And they’re right for hating me in that sense, right? They just have mistaken object, like mistaken…
Student: Okay, but then…
Chapter 3: The Core Challenge: We’re Too Comfortable Being Hated
Instructor: Okay, all I’m getting at is that we’re way too comfortable with the idea that because we’re right, we’re hated. You should not be so comfortable with it. There’s something very weird with that, and I don’t think it’s generally the case. I think that in most cases people are pretty happy for people to correct them and so on if there’s some weird areas in which this is not the case you should figure out why and also you should figure out how to be a better teacher because there’s no point in being right.
Maybe the true—maybe the reason people sometimes hate people who are right is because those people have responsibility to teach them and they’re doing the opposite of teaching them. They’re making them hate them. And their job should be to love them. And you say, well, in between, they’re going to hate them. Of course, in between, don’t teach them. Who asked you to try to teach something impossible? The point of that. Who did you help now? How did you make anything better?
Maybe you should be kept a secret. Maybe you should just close your mouth and wait for the people to be ready. Or maybe you should figure out some weird, subversive way to teach that people don’t realize that you’re against them until it’s too late. I don’t know. These are real questions.
Chapter 4: Hatred as a Diagnostic Sign: The Case for *Teshuvah* [Repentance/Self-Examination]
Instructor: Why is being hated such a bogeyman story? Meaning, in a certain sense, we should do this the other way also. Meaning, if we find out that *tzaddikim* [righteous people] are hated, there’s a good chance that we should just put them in a *shoe* [possibly *cherem*, excommunication, or a colloquial term for isolation/punishment].
Student: Yeah, that’s my argument.
Instructor: Probably, look, we’re living in a world where we don’t know much. We don’t know much about what is good, about what to live, what is true, through what is beautiful, how to live, right? We’re living off signs. You can’t disregard a very major sign, which is, everyone is against you, you should at least take that as a serious argument.
And besides for it being a serious argument that you should think that maybe you’re doing something wrong, it’s also a serious hindrance to making progress in anything, to having a good life, just to be clear. Not only because they’re going to… I mean, also because of that.
Chapter 5: The Practical Cost of Being Hated: Human Flourishing Requires Cooperation
Instructor: Like a big part of human—humans, the way humans work is like cooperation with other humans. And if they’re not going to let you into their schools and not going to do business with you, I’m not going to cooperate with you, we’re not going to marry with you or you’re not going to marry with them, then you’re going to have a harder time doing the kind of human flourishing that humans do. Humans need other humans to live, right?
You can say, well, I’m going to live by myself. Okay, so that means you’re cutting yourself off from 90% of the good of humanity, right?
The Argument for Assimilation: The Cancer Cure Example
Instructor: Like the very concrete way of saying this is: in Europe in our universities we’re discovering the cure for cancer. Unfortunately they don’t accept you into university if you don’t convert to Christianity. Therefore you’re being very nice—good you—by not being a good person and not discovering the cure for cancer, right?
Therefore the answer is you should convert to Christianity. This is the argument for assimilation. It’s a very serious argument. And say, well, they’re the weird bad guys. Okay, so they are, but you’re also a bad guy now. You should be curing cancer and meanwhile you’re fine.
Student: For think of I guess cautious. I mean that’s also a good thing to do maybe that could just do that so why don’t you let them into issue.
Instructor: Same, same problem.
Student: I’m not let it can stay here okay so.
Chapter 6: The Generational Problem: Who Are You Actually Saving?
Instructor: Or this tower that one of the answers were—we were discussing or one of the arguments were discussing was that you cannot do it because this is not gonna work. Might work for your great grandchildren. And therefore we got to a question which is: how much worse should he become in order for your great-grandchildren to be better? You think it’s very obvious that you should become worse, but I don’t think it’s…
Student: But before you just made it clear that it’s not so positive that we’re becoming worse, because we’re the ones that are, let’s say, going against finding cancer.
Instructor: Yeah, yeah, yeah, that’s the problem. But right now you’re not going to—the continuation of that argument would be that your great grandchild will start finding a cure for cancer, not you, because they’re still not going to let you into their university because they’re going to say, yeah, you’re a, how’s it called? You’re a new Christian, right? We don’t really trust the new Christians. Right?
That’s the story of the Spanish Inquisition, right? We don’t trust these guys that converted yesterday in order to get a job in the university. We know exactly why they converted. They’re not buying us, right? Their great-grandchildren we’ll trust because even Hitler agrees that they’re not Jewish anymore. Right?
By the way, how much worse should I make my life to save my great-grandchild from Hitler?
Student: Infinitely worse.
Instructor: Yeah? I don’t know. You can ask… What’s his name? You could ask Bentham [Jeremy Bentham, founder of utilitarianism] to calculate the quality of life years or something and figure out which one gives you more utilitarian points.
Student: Is there a difference between child and great-grandchild?
Instructor: Yes, there’s a difference.
Student: Yeah, there’s a difference, I agree.
Instructor: But we’re assuming that it’s your great-grandchild, very purposely, or very realistically, right? And for the case that we’re considering.
Student: Not going to solve your child’s problems either.
Chapter 7: The Interesting Loop: Obligation and Relationship
Instructor: I think that there’s a very interesting loop here, which is that you’re only going to be able to save the people you don’t have an obligation to anymore.
Student: I’m thinking that this might solve the problem.
Instructor: Why?
Student: Because who is the person you’re planning to save? Precisely the one who has no relationship to you anymore, right?
Biblical and Historical Evidence for Generational Limits
Instructor: What’s the—the Torah says God remembers the father’s sins for three or four generations, right? [*Pokeid avon avot al banim al shileshim v’al ribe’im* – Exodus 34:7] Which is a way of saying grandchildren are great-grandchildren, right? It says, a grandfather doesn’t really care about the great-great-grandchildren. If anyone’s ever had a great-great-grandfather, have you? You should know that.
Do you have a great-great-grandfather?
Student: No?
Instructor: Look around, what? I know some people who have great-great-grandchildren. They don’t really care for them. Okay, it’s way too far from you. It’s like your great-grandchildren’s children. Seriously, you might—you’re 90 by the time it comes around, right? You’re like on the way out, right? They’re on the way in, right? And it’s not like really—it’s not going to work. Yeah, it’s cool. Again, you can get a nice picture out of it. I think I read an article in the Times about it, but not much more, right?
Because that guy is going to grow up in a different world than you. That’s basically the point, right? The point is me and my children, my grandchildren, sometimes my great-grandchildren share a world. We share a century, like we share a life in some sense. My great-great-grandchildren, my great-great-great-grandchildren, we don’t live in the same world. For practical purposes, I’m not his great-grandfather. I’m not his parent.
And even Hitler understood this, right? Remember? That was his rule, more or less.
Student: No, it was something like four or five.
Instructor: In any case, it’s the same idea, right? At some point, you stop.
Student: Exactly. He’s like, I’ll try to kill you.
Chapter 8: Toward a Relational Theory of Moral Obligation
Instructor: Yeah, anyways, you get my point, right? So I think that it would be very… Now, it depends what your theory of moral obligation is, right? But my theory would be based on actual relationships.
Moral Obligations, Generational Distance, and Abraham’s Intergenerational Plan
Chapter 1: The Limits of Familial Obligation and the Biological Foundation of Moral Transmission
The Dilution of Obligation Across Generations
Instructor: You have an obligation to your children precisely because they share a life with you and you’re responsible for them and so on. That’s why you have an obligation to them, right? You should care about your father, your grandfather, and so on and the other way around because you share a life with them. Your great-great-great-grandfather, I don’t know, I have a tzavul [obligation] for my great-great-great-grandfather to do something. So, he doesn’t talk to me. I don’t care. If he left me money, maybe. Otherwise I don’t care. I don’t share any—I don’t have any real obligation to him, right? I have obligation to other people just as much in his generation just as much as I have to him, more or less. I also have so many that get diluted, right? He also only owns 1/128th of me, right? At that point not really interesting.
So therefore I don’t have obligation to him. So now it would be very weird to say you should do something in order that the precise people who you stop having a moral connection with should have a better life.
Clarification: Order of Love, Not Contractarianism
Instructor: I have a very amazing follow-up to this. Not contractarian. I mean, it’s based on the thought that you have obligation to, like closeness, right? Like levels of care, right? Order of love, like our vice president said, right?
Student: Yeah, but these things should, part of them is that these things should come forth from you being a good person, right?
Instructor: Yeah, a good person is someone who cares about his children and his grandchildren and his great-grandchildren. You care about the whole world in some abstract sense or in some real sense. You become a citizen of the world, right, cosmopolitan, but not specifically your grandchildren.
Now, if you care about the world, the solution to the world’s problem is not for the Jews to stop existing. That’s the solution to the Jews’ problems. The solution to the world’s problem is that they should stop killing the Jews. Then you work on a universal level. I agree that you could work on a universal level, on the cosmopolitan level, national level, beyond your fourth generation but not on the your level. It’s not an obligation to your children at this point.
And also, yeah, the one who will come to your funeral you should take care of them. The one who won’t come because they’ll be babies or you’re gonna be dead before they’re at it, before they’re born—why would you help them? Not why you shouldn’t, like you don’t have any specific obligation to them.
The Challenge: Distant Descendants vs. Contemporary Neighbors
Student: Do you have more of an obligation to the guy that lives in the next town over?
Instructor: No, the further you walk from the table, also I have less obligation.
Student: What? You didn’t even hear.
Instructor: Oh. No.
Student: No, do you have less of an obligation to your [great-great-grandchild], than to the guy that lives right now in the next town over?
Instructor: I don’t know.
Student: [Inaudible] figure out different question why—
Instructor: Why? Because as a human however you’re saying it’s like we care about the society around us whatever, right? It would seem that you would follow this argument is that we should care about the guy next door, for sure next door, but the guy, even the next time over, more than your great-great-grandchild.
Student: Possibly. I don’t know. It seems like a weird question, but why are you getting that?
Instructor: Because that’s what follows from your argument.
Student: Okay, and therefore, okay, I don’t know, but I don’t see what’s the problem, and if yes—
Instructor: If no, then I don’t understand the whole thing. If yes, then okay, so you’re saying a very big chiddush [novel insight], that a person should care more about a random guy—
Student: I don’t know for sure but I don’t see what would be a problem for why should I care about a random guy. I don’t think you should care about random guys at all. Why would you care about random guys? You mean fellow humans? Very nice. We share something called humanity. To the extent that that’s relevant I should care about—I don’t—I don’t see red—I don’t know. But me man more when you and you asked me to care about my grandchildren as my grandchildren, not as humans, right?
Instructor: Just told you as humans I have this better plans for solving human racist problems, right? Now we’re selling the Jewish problem, not the human problem, right?
Student: Why not? Of course I do not—so they’re human so we share humanity we do share—
Instructor: You don’t share a life with them, you don’t share a world with them, you don’t share anything with them, in a human way, you have views and you have experiences.
Student: No, no, these are different things. When I say a world, I mean the world of a family, not a world living in the same period. That’s not very interesting, and some little interesting, but not that interesting, I don’t think. There’s real connections, right? There’s real touch. If I’m in a family with someone, I share a life in a very real way. If I share a life in an abstract way we’ll both read the same newspaper on the same day, okay, I guess there’s some connection there. I don’t know how much.
They interviewed like a woman who was like 106 and they asked her like what changed? Everything. Yeah, it’s not the same world. Yeah, everything. What stayed the same?
The thing is I want to get to something. I want to say something interesting thing here. I’m gonna get to somewhere.
Abraham’s Plan: The Intergenerational Transmission Model
Instructor: There’s [a person]—his name was Abraham, heard of him? The last name was Avinu [our father]. And he had a plan, that’s what the Rambam [Maimonides] says at least. He had a plan to do something for who? Who do you want to do something for? I’m not sure either for the whole world or at least for his family. Okay, I’m not sure. I think for the whole world are going to the number [according to the Rambam]. But it entailed working by that with the tool of his family, okay? Or we call it a nation which is just a bigger version of family.
But listen to the story. And then turned out that he wasn’t having any children and he decided for some reason and he thought that not having children destroys the plan. It doesn’t work. It destroys the plan. The way his plan was going to work was by having children.
And since, remember from last week’s class in Boro Park, that just like when a person does, habituates himself, he creates habits in himself which are sometimes said to be the reward of his good actions. They’re not anymore a choice. They’re already the reward. They’re the s’char [reward] already.
In the same way, this happens between generations also, right? If you train your family in a certain way, your children, by receiving your education, not only by age, maybe also by receiving your genes, but probably mostly by living in your house, receive your things that you worked on for free. True?
So parents are very upset at their children, because they show them how all the bad habits that you accumulated they just get for free. The good ones too, but those you’re happy with. They also notice some bad ones that you will pretend that you don’t have because you always see yourself as a person who chooses. So I don’t have the bad habit of always overeating. I am just the guy that happens to be doing that. It turns out that you already have that and your children’s trying you—they’re just doing it not by choice, just by this is what the meaning in our family is, all right?
So this Abraham, his plan was to work with this system, distant part of human nature. And since he identified a whole bunch of issues with human nature and decided he grew up with and so on, he realized he decided it’s going to have these people, this family which will slowly pick and inoculate, right? Habituate habits, good habits in his children. Unfortunately it only works if you have children.
Why Children Rather Than Students?
Student: What about students? Seems like you didn’t really believe in those. It’s a good question why, but I think because if you think of working with human nature you should try to work as closely to biology as possible, I think.
Instructor: You know that everyone thinks that students are better than children. It says in the midrash [rabbinic commentary]. But that’s a matter just—that’s not pshat [the plain meaning], you know. Like, Yitzchak [Isaac] couldn’t marry the midrash. Yeah?
Yeah, if you want to actually work, you should work with biology. It’s always a good idea. As much as you can go and not go against biology, you should. General rule of social change, social revolutions. If your revolution, any time someone says, we’re having a revolution, it’s going to be against the family, that’s probably not going to work. Or it’s going to work, but it’s going to do the opposite than what you think you’re doing and so on.
If you’re having a revolution, we’re going to use every part of human nature the way it is, not the way we think it should be, right? Like Machiavelli said, you can’t be an effective politician if you’re talking about human nature always how it should be, right? You describe your nature as it is and use that. That’s going to probably raise your chances of success. Make sense? Everyone’s masking, okay?
Therefore you should probably use this thing called family, biology, lineage, right? Make sense?
I guess, okay. I thought you all don’t agree with this, but I’m not a patient to figure out to explain to you why you don’t, the way that we don’t agree. So sounds like the way I just told it to you, you agree, so let’s move on.
Abraham’s Plan in Crisis: The Rivalry with Sodom and the Logic of Natural Providence
Chapter 1: Abraham’s Realization: The Plan Without Children Cannot Work
Instructor: So let’s move on. Anyway, since this was the plan, he realized that he doesn’t have children, it’s not going to work. So he came to God, which means what? Speaking to God doesn’t mean, hey, you could solve my problems, how about you solve this one? It means, the truth is, this whole plan is falling apart, right?
And he said to God, but just left look all right he said you’ve promised me reward but that is fake news not happening I don’t even have children God means that was his plan of course I was this plan he’s working his whole life for this I was gonna be his reward right it says lack of over at [לך לך: “go forth” – the opening words of God’s command to Abraham] and you will have children and so on, right?
The Natural vs. Miraculous Understanding of Divine Promise
Meaning he did the Machiavellian problem. What do you mean the problem? When it says that God promised him that, it means that that was the plan, right? It wasn’t the plan magic, God was going to do it, it was going to work naturally, right? If you’re relying on magic, even if God himself tells you, not a good plan. Even God himself made nature so things would work, right? If your plan is God is going to save you from the world he made, you’re working in a very messed up way.
Student: This is because people said last week that I may hope shatav [I may have naturalized] and I’ve only made everything naturalized. I don’t think that’s true. I think you have to understand how God actually works.
Instructor: But chanshan sakre [a different matter] for that drusha [homiletical interpretation]. No, that’s different. That’s a third drusha. A fifth drusha. We’re up to a long list of other drushas.
Abraham’s Crisis: The Inheritance Problem
The point is, he came and he said, this is not working. V’heneh v’embeisi ereshoysi [והנה בן ביתי יורש אותי: “and behold, my steward will inherit me”], right? My student or my manager, whatever exactly it means, he’s going to inherit everything and he’s going to do whatever he wants frankly is not going to be my plan this is not my reward all right so what did Hashem [God] say told him what this means is right or we’re reading it so he thought we thought this plan he realized some told him that he didn’t understand the process correctly he was making a basic mistake.
The Necessity of Naïve Optimism
Now these kind of things work up until this moment he had a very naive one he probably had to have that because if he wouldn’t have had that he would never have started the plants to begin with he really believed that this is all going to work out perfectly live happily ever after going to go and burn humanoids whatever break his father’s uh catch this over there how do you say getch [געטשקע: Yiddish for idol/figurine] in english?
Chapter 2: Digression: The Translation of “Getchke”
Student: Yeah idols getch kisses idols right tell them tell that to someone else.
Instructor: It’s not the same thing. It doesn’t mean the same thing. It’s a bad translation. A gechke. What?
Student: American idol is American gechke?
Instructor: Trachteraan [think about it]. Oh my goodness. What is it called? It’s called a word that has two meanings. Idol is a sense of grandiosity that gechke doesn’t have. Exactly. There’s differences. Idol is a good thing. It sounds better than gechke, for sure. The truth of it weren’t idols. There were a couple of gechke left, you know?
Student: Statues.
Instructor: Statues also so grandiose a gechke is a gechke a statue is a statue it’s not a gechke a gechke a statue not every statue is a gechke that’s true is that like my brother there used to be there used to be the club over there next to my parents house and Kennedy Bilvard [Kennedy Boulevard] and we used to call it the gechke with the big deer the L club [Elk Club] but it’s not a gechke it’s just a statue of a deer no gechke going on there.
Chapter 3: Abraham’s Strategic Plan: Relocation and Reinvention
Instructor: I guess you know he’s going to break the catch kiss that’s a cute mistranslation but it’s not a translation right so the kids said he was gonna do that and then he was gonna start convincing everyone that he’s right and then he’s gonna move away because this is not a good place to raise your children in this hood on place or wherever he came from he caused it they’re a good place they’re up they’re going to go to a new place where nobody knows who he is he’s going to reinvent himself right you can tell everyone who are you and i can say i’m the son of theta i’m saying i’m abraham the founder of the new religion and couldn’t they all laugh at him yeah i know we know we know exactly where you are the kids but the son of data right that’s why you have to move away because you have a new story right who are you ah you’re the magician that broke the yeah and then you had arguments also and i have a plan now you’re going to change the world yeah sure.
Building the New Civilization
That wasn’t that to work. So he went to a new place, and he introduced himself, everyone that says a putzik [a fool/simpleton]. And he introduced himself, I’m the guy creating the new religion. Ah, interesting plan. Started to work, right? He started getting chassidim [followers/disciples]. And, but his real plan was that, like I said in the beginning, his plan wasn’t just to allow the chassidim, the chassidim are needed, you know, to pay for the family. But, I don’t know why. But, his plan, and his plan was to create a family, right?
The Mizbeach: A Permanent Institutional Structure
He happened to have been against that. Who was against that? Avraham. He didn’t want anyone to say, I’ll give him a deal. No, not the misnagdim [opponents]. The day of misnagdim, remember the whole story of Saddam [Sodom]. Saddam was the primary misnagdim of Avraham, right? He came to, there was Nimrod, whoever, I don’t know, whoever, he doesn’t say his name really in the title, whatever the guy was that was against Avraham, he ran away from him, he went to Canaan, right?
Then he went in the canal and he was making his own thing, an eye, and he says exactly the location. He created it in Mezbech [מזבח: altar], right? Mezbech just means, right? What’s in Mezbech? He even showed Mezbech. He would imagine, like, he ran from, like, we find it, he go to Israel, some random box of rocks in the desert in Mezbech. That’s not what it means, right?
Mezbech is a permanent structure. Mezbech means he set up a temple, right? That’s really what it means, right? Mezbech means literally an altar, but he set up, it means there’s a whole culture, Like, he set up his yeshiva [academy], his academy, his temple, his worship center, his Abraham’s hospitality suite, right? Where they did the Echad HaZarchim [הכנסת אורחים: hospitality to guests] and Chabad House. And they taught everyone about Yiddishkeit [Judaism]. Abraham, of course. Right? That’s what he did, right? And that’s who he was.
Chapter 4: Sodom: Abraham’s Ideological Rival
Now, Saddam, they were the exact people that had a different plan for civilization, right? They also had a new city, somehow. They had their own rules. They were like Sparta, you know? They’re going to have their own very successful city. But they had the exact opposite plan. They were there always just to snag them [misnagdim: opponents]. That’s why Lloyd [Lot], that’s the whole story with Lloyd. That’s the drama with him, right?
Lot’s Defection to Sodom
Lloyd said, oh, there’s no room for me here. Okay, you know what? Somehow I ended up in Sadaim [Sodom]. And then it turns out that they needed Avram to save them, which is a very great humiliation, right? Groyser Lloyd [great Lot], Groyser, this is the story of the Ben Rusha [the wicked son], right? Same story, right? Groyser Lloyd was like, look, there’s no room for us. You know something? I’ll expand on my own. But yeah, that’s Sadaim. Go away.
And turns out to become friendly with the king of Sodom obviously he was aristocrat and so on he was Yosef Bashar Sodom [יושב בשער סדום: sitting in the gate of Sodom – indicating a position of authority] and then turns out before that already turns out that they got these great upstarts who got into a fight with Kedarlah Omer [Chedorlaomer] maybe the guy that Abraham was in a fight with too but in any case he was much stronger than them.
Sodom’s Ideology: The Anti-Abraham
And they thought they were going to be able to stand up to him where the new and revised palace we have this great city where we don’t have Rachmaninoffs [compassion], we do everything in a Spartan way, we treat everyone, we make sure to treat everyone by what they deserve, we don’t give, we have Rachmaninoffs on the weak people, we don’t live with, you know, we drink liberal tears, we take care that everyone should be strong and unforgiving, and we’re definitely going to be able to win this guy from the East who thinks that he can own everyone, right, this empire.
Chapter 5: The War with Chedorlaomer: Sodom’s Humiliation
Turns out they couldn’t. Who could? Abraham with his 318 strong army he was able to save Sodom from Kedah [Chedorlaomer] by chance because it happens to be his nephew was there and also Sodom had their greatest moment of humiliation because Avram’s whole plan they were like two competing new societies which were going to make their new plan.
The Two Competing Civilizational Models
Avram’s plan was we’re going to be nice we’re going to create these hospitality centers centers on the ways, on every crossroad. And we’re going to teach people our religion. And Saddam was teaching that their religion, not in the crossroad, in the established cities. And we’re going to do everything over there. And it turns out that Avram saved Saddam. And the king of Saddam was trying to save his honor. He’s pretending to be nice, like giving a favor.
The Laws of War: Everything Belongs to the Victor
And really, now everything, by the laws of war, everything belongs to him. Sodom and his wives and his children and his property belongs to Avram now, right? That’s called matzah mazut ishliyam [מצא מזות שלהם: found their spoils], right? If someone else is attacked by some other king and you save them, who does everything belong to now? To you. Thank you very much. To the Savior. That’s why it belongs to God, right? He saved us from Egypt. Now it belongs to him. Basic logic of war.
The King of Sodom’s Diplomatic Bluff
And this king of Sodom he’s making a peace deal with hafidom like the like the palestinians make what they eat you know let’s make a peace deal you give me all the netfish [נפש: souls/people] all the all the living things all the give me back all my women and children and slaves i’ll be so nice to you i’ll give you the money hello who gave you the women and children to give back to me why should i give them back to you what are you paying me for that that was a bluffer from beginning to end.
And i haven’t realized the trick he’s not interested in fighting with him i haven’t Sadd [Sodom] realized that this was him pretending to save his honor, and he said, Ah!
The Limits of Intergenerational Influence and the Covenant Between the Parts
Chapter 1: The King of Sodom’s Bluff and Avram’s Response
Let’s make a peace deal. You give me all the *yidn ephesh* [living souls], all the living things, give me back all my women and children and slaves. I’ll be so nice to you, I’ll give you the money.
Hello? Who gave you the women and children to give back to me? Why should I give them back to you? What are you paying me for that?
That was a bluff from beginning to end. And Avram realized the trick. He’s not interested in fighting with him, and Avram realized that this was him pretending to save his honor, and say, “Oh, really everything belongs to me, I’m being so nice, I’m giving you some money.”
If he would say, “Everything belongs to you, then we’re your slaves, do whatever you want with us” — unconditional surrender — then Avram would win. But he realized at the end he has this priest on his side, they’re saying, you know, it’s not nice, you can’t just take all their stuff, there’s international law.
So Avram said, forget about it, move on, moving on. Don’t be the guy that made a nice priestry and let me have the money, let me have the property. Take the whole thing. And plats, understand the story?
So that’s not — that’s why it’s not a steer. And that’s why he said, but on the judgment of his friends he can’t be framed, right? His allies, they still have to get whatever they want.
Okay, now moving on.
Chapter 2: Avram’s Failed Plan: The Problem of Succession
And the point is that he realized that this — this was his plan. Now it was not working. The plan wasn’t working at all. He didn’t have any children. If you don’t have children, the plan doesn’t work.
He tried to have with two of the children, didn’t work. Tried to have with Ishmael, that was really his plan B. But obviously, that wasn’t working out very well either. He tried, right? He tried. Hashem told him, right? What does it mean, he told Hashem? Maybe Ishmael and Hashem said no. What does that mean?
He tried teaching Ishmael to be a man. Ishmael doesn’t want to be a man. The theology thing doesn’t work out as well as… Well, it depends on who you are. There’s two — 50% of the person’s DNA is the wife, right? You’ve got to choose your wife wisely. And this Huggard [Hagar] from Egypt wasn’t such a *tzadeikes* [righteous woman]. So, it didn’t work out.
People also have their own choice, but also a lot is to do with the father, right? He’s in the way of Shmuel with his mother, not himself, right? So, it didn’t work out very well.
So, now he’s stuck. His plan is bankrupt, close to bankruptcy. So he realized, or Hashem told him, you didn’t understand how this game is played. You really thought this is going to work. They’re going to get here. You’re going to set up a family. They’re all going to be *tzaddikim v’toirem* [righteous and pure]. And now nobody’s going to have any issues. Then you’re just going to live in this new land. You’re going to be strong, right?
You have an army. You have 318 family within your army, right? Well, stronger than the biggest empire’s army in those times. Nobody had a very big army. And they were courageous and they were young and they were all labor. They were very successful. They’re chased all the way from Khefrem to Damascus, it’s pretty far. In one night. I don’t know how they did it. That’s Khefrem from Sary. It’s a nice… It takes like five hours to drive.
Anyways, so…
Chapter 3: The *Bris Bein HaBesarim* [Covenant Between the Parts]: A New Understanding
In *kitzra maaseh* [in short], Hashem told them… This is called the *Bris Bein HaBesarim* episode. He told them, this doesn’t work out like this. This is not how the reality is. I’ll explain you why.
Instructor: Why? Do you know why? I don’t really know. Do you know?
The reason is because there’s a limit to what you can do with your children. We just explained this limit. There’s a real limit. People’s influence on their children is very limited. There’s a limit in many ways. One of them you found out with Ishmael. You can have the best intentions and then your son just says, “Tati [Father], I’ve got my own plans for life.” That’s one limit. Same story with what?
Student: I’m still upset.
Instructor: What?
Student: That’s your upset?
Instructor: Second limit, but the more important limit that we’re about here.
Student: I thought that’s what I…
Instructor: I thought you were saying?
Student: Yeah, I thought so.
Instructor: And?
Student: That’s not…
Instructor: That wasn’t the…
Student: That’s what I always thought it was.
Instructor: That’s not what’s gonna work.
Student: No, but there’s a bigger problem.
The Four-Generation Limit
Instructor: The bigger problem is, remember that a person’s influence, even if you have a good family, the best one, you’re limited to four generations at most. And that’s in a very good state, right? Most people are limited to one or two generations. You can’t actually teach more than two generations, right? I mean, you can’t influence in a real way, right? You remember this.
By the way, this is true for teachers too, right? Wait, let’s work on something. You can’t — there’s a real problem. I’m giving you a *drash* [sermon/teaching] here. I’m sorry, you could go Burton for this these kind of *drashas*, but this is what I’m doing now. I’m trying to talk about real problems, though. And this is, okay.
Anyways, this is *amshach* [continuation] from my sheet of Paisach [Passover]. If it’s delivered, figure it out. If you have questions, you can call me and we’ll make it work for real. But it’s not working in a real way.
The Problem Extends to Teachers
This is a limitation for teachers also, right? I think there’s — people have great hubris. Like, people have crazy overestimations of what humans are capable of, okay?
What should have been created with our teacher for 10,000 generations? What? There’s no such thing as being a teacher for 10,000 generations. What’s going on? We call this guy that lived 3,000 years our teacher. What does that even mean? There’s no such a thing.
Student: No, Sha [the Rebbe].
Instructor: No, it’s me.
Student: But I don’t get to talk to him.
Instructor: Okay, now there’s a big problem. So why they have this thing — never, it never works when you need it. Like, you ever heard someone using this one that case when it’s useful? It’s not useful. Only you only realize that it’s not — it’s tough.
Student: Yeah, it’s tough to the new cars don’t have it. You don’t have to do that. You just beep a regular beep.
Instructor: Not so that easy again, huh? That’s my home that I click does you park you forget so much, okay.
Anyways, *mashal* [parable/example], show you is point is I have a real question here. A very real question. Very real question. It doesn’t make sense. You know, people say, uh, they never died, but it’s *mazari* [unclear reference] behind this toilet is still alive, therefore it needs to go on forever like this. This is a bluff. You could go on for about one and a half generation like this, you could.
And the sad thing is that people that said this, they also die. So they don’t realize that their plan was always a fake false prophecy. And then the next generation or one and a half generations later are the one stuck. And then we already have a *misogyny* [likely *mesorah*: tradition] that this is what we say, and then we’re all living in a lie. I’m talking about very specific things now, but any case, it’s true, true problem.
Oh, it’s also — I don’t actually know that there’s a real solution to this problem. I actually think that each generation needs to have their own teachers. That’s the true truth. But also, there must be something more than that. At least we’re living in a world that’s helped us solve this problem or somehow thought a strategy with this. But I’m giving you a shot on the *Bris Bein HaBesarim* episode in a very serious shot.
Chapter 4: God’s Message to Avram: The Plan Must Change
So I’ll think like this. So Hashem told Avram, you have to understand that your precise problem, you have to first solve this problem. Your nicely planned of living happily ever after in *Eretz Canaan* [the Land of Canaan] with your children and grandchildren is nonsense. Because think about your great-grandchildren. Will they remember who Abraham was? If they will, they’ll be in some weird, fake way.
So don’t — this is not a good plan. It was never a good plan. I know that you’ve been living for 70 years based on this plan or however long. Going to the Hajj in 20 years. It’s not a real plan. How long was he living based on this plan? 25 years, right? 24 for. This is not a real plan. You got to think of a better plan.
So he said like this, look what I propose. There’s a lot of the imagery in that story and it’s hard to interpret and the *Medrash* [Midrash: rabbinic commentary] has all kinds of ways of reading it, but they’re all trying to read this kind a problem into it. Instead I have a new plan. You’re gonna have to do something that’s better than that. I don’t know what the solution is by the way. I have no idea.
But I do know that what it means it entails not letting people save their great grandchildren. Like the beginning of the sheep it for sure means that.
The Meaning of 400 Years and Four Generations
Today fresh and said look what’s gonna happen. I’ll tell you what’s gonna happen. I’ll tell you know something, let me just give you the price. The price for the what — the plan that is going to work that you didn’t realize now — that has a price. The price is like this: for four generations, or in a different version of the same story said 400 years. 400 years means four times four generations, right? We’re the same structure, right? 100 years is like the amount of people that’s here alive, and then four times that when nobody remembers the people that remember the people that remember that remember the people that remember that remember that remember the people that remember. That’s what the Hashem does, right? Understand?
That’s what 400 years means. Of course, that’s why the *kasha* [question/difficulty] was 400 years. 400 years is a fake *kasha*. The 400 years corresponds to, in the same passage it says, fourth generation, right? *Dor revi yeshuva ha’ina* [the fourth generation shall return here]. Does it say? It’s all working with this logic, that a person’s reach doesn’t extend past the fourth step.
So Hashem said, look, you’re thinking about the stage past that, right? That’s your real — what you’re really trying to get at — precisely the fifth generation is the one the or the fourth generation is when you’re trying to solve. So the price for that is that’s for three generations — for four generations you are going to be the precise opposite of a situation you’re imagining. We’re going to be a slave to a fire nation who’s going to do whatever they want with your children.
And then we’re going to have a cycle that’s going to solve somehow. That was the webcast from last week. But now I’m adding to something very new.
The Akeidah as the Foundation of Jewish Non-Assimilation: Avraham’s Choice to Transcend the Fourth Generation
Chapter 1: The Central Contradiction: A Counter-Thesis Emerges
Instructor: Well, this is contrary to the whole sheet. It’s contrary, exactly. That’s what I’m trying to get at. I’m getting to this. This is contrary to the whole sheet. It’s contrary to the whole sheet.
The way to make it work would be to say something like that the real reason this is the true pathway—the real reason why the Jews don’t assimilate is not because of Leo Strauss’s tragic thing, but because we believe that by the fourth generation *Mashiach* [Messiah] will have come already. Right? Why shouldn’t I assimilate and become a *goy* [non-Jew]? Because it’s not going to work today, okay, but it’s going to work in four generations. No, what do you want? Right? That’s what that’s trying to live in a *mini* [?], and the fourth generation will welcome—this is what it means. This is exactly what it means.
This is exactly—I mean, I’m just to cut—now I’m filling you in on the first part of that. Well, yeah, it only starts in the fourth generation is the negative. Yeah, yeah, you have—I don’t know, I don’t have solution. I’m making—I made it into this whole story so you should swallow it a little bit.
But this is the problem. It only starts in the fourth generation, really. You got it?
Chapter 2: The Problem of Legacy Beyond Natural Influence
And now, this is really—in other words, I think the way to say this, the nice way to say this, which I don’t entirely believe, would be to say that he’s really working on something that is meant to survive the natural course of humans, you know, losing their influence and having great, great grandchildren who they don’t really know.
But I don’t know how to explain that, so I’m just saying that.
But the point would be that now the answer is, who told us to be suffering in these when we’re in those 400 year cycles? The answer is Avraham Avinu [Abraham our forefather].
Chapter 3: Avraham Avinu as the Source of Jewish Suffering
Now you’ll realize something very interesting. This chapter—I didn’t say it, I didn’t even write it, so I have to say it—and you’ll realize, so that’s what we said last week.
The *Midrash* [rabbinic commentary] says: Why are the Jewish people suffering? Because their source sold them out. Who’s our source? Avraham Avinu. Avraham Avinu caused us to suffer. It’s his fault. All his fault. Because he had a choice: either that his children go to *Gehinnom* [purgatory/hell] or that they suffer in this world under the nations, and he chose this one.
We discussed this in the *shiur* [class]. I gave a nice explanation of this matter. But the point is Avraham Avinu chose this life for us.
But now I’m adding it to you: what he chose it—maybe in one life you could have—what he chose was precisely because of this thing that he’s trying to create something that lasts past the fourth generation or that starts really working then.
Now, now I have a new thing, a new thing that I have to tell you. Yeah, I don’t know, I don’t—I’m gonna finish with my part and you’re gonna go to sleep and tell me if you have a better shot.
Chapter 4: The Akeidah and the Problem of Grandparental Merit
Now, what I’m saying is like this. You remember the story of the *Akeidah* [the binding of Isaac] that we read on Rosh Hashanah [the Jewish New Year]? And he says, okay, this—it’s hot and everyone’s like, yeah, it was once an old guy that wanted to shaft his young kid. Okay, what you are for my life? Oh, you were my grandfather? We just discussed grandparents don’t matter, right, after some chance.
What is the story of Avraham being our grandfather? It’s also the same problem, right?
Chapter 5: The Rambam’s Interpretation of Nisayon: Publicization, Not Testing
So I want to tell you the *pshat* [straightforward interpretation]. The Rambam [Maimonides] says like this. The Rambam says: That wasn’t the sign of *Avachar* [?]. Remember, the Rambam has a problem with the sign. The sign seems to mean that God knows something and he finds out. It doesn’t make any sense.
So, therefore, the Rambam says: No, the sign doesn’t mean—the sign means the person, the publicization of something. *Nes* [miracle/sign]. Like, *Melesh* [?] and *Nes*, right? That’s also what *Nes* means. That’s also the answer of all the questions that you people have, that things should be a *Nes*. Of course, they should be a *Nes*.
Now, and what’s—now, therefore, whenever it says in the sign it means that we learn something from a very public story, a very famous story. What do we learn from the story of the *Akeidah*?
Two Lessons from the Akeidah
It says there are two things.
One thing we learn is that prophets are very sure of prophecy, because nobody would be ready to kill their son if he wasn’t very sure that it was God talking to him. He assumes that people aren’t—pretty nice, maybe some people would even forget, but normal people don’t deserve everything. He was a good guy. Remember? Okay, listen, this is the second part of my story. Just see that these two things.
So anyways, it teaches you the prophecy, and since prophecy is foundational to religion, so this is Avraham Avinu was the founder of religion—teaches us that prophecy is very real for the prophet. By the way, that’s where anyone knows—we don’t know that yet. Where the prophet is very real. Okay?
Second thing he tells the teachers off is how serious—I have a *sash* [?], I miss—that’s what it says and describes how hard it was for Avraham Avinu to do that *Akeidah*, and he gave all that away for Avraham Avinu. In this you’ll read it. What he says, he describes—imagine you have to read it. Bring me a—I have to tell you, I like *bias* [?], not the real one. Yeah, this is the one I might ask after my new one. Another one I keep it always here. And you see over there, I’m gonna tell—what I’m almost out.
Chapter 6: Reading from the Rambam: The Seriousness of Ahavas Hashem
So over here it says like this. This solution—which *parsha* [Torah portion] did I say it is? Oh, very good, I was right.
It says like this: But—and he says, starts talking about—suddenly here talk about the *view*—the first thing he said we learn is how much a person should do for *Ahavas Hashem* [love of God], not for—not first hard for *Ahavas Hashem*.
So he says, and then he says it talks about perhaps he said this—how you do—she has any other—Avraham Avinu, it’s like it was correct that this—what should—when it’s that I’m say is correct, does that make it *Edna’s* [?], like it’s plastic. What he’s saying, trying to explain you what the story is really—why it’s—why is the story told about Avraham Avinu?
He says: He started to teach the *yichud* [unity of God], right, after *Shem* [Noah’s son] and prophecy, and to leave—to leave over this opinion, this knowledge always, and to just limit another matter, right, to attract people to him. As it says, and just like we follow his true opinions, his true knowledge, we also follow the things taken from his action. We also—we imitate Avraham’s knowledge and his actions. That’s what the Rambam says.
The *Kol Sheken Zoi Sapula* [all the more so], the *Kal Chayim Ades* [?] of the *Akeidah Tzitzak* [?], which he, by that, he showed the truthness of prophecy and how serious *Ahavas Hashem* is.
The Rambam’s Strange Claim: We Must Imitate the Akeidah
So he’s saying something very weird. We have to imitate the *Akeidah*. Right? Because if the whole logic of the *Akeidah* of an historian is to make something famous, to publicize something, and he says especially, not to stamp someone, not to stamp some random old guy—like he describes earlier how important it was, he wasn’t all, he says.
There was a person that was very old and he really wanted a child and he wanted that he should have a nation out of his descendants, and he has this child that is old and so hard, and he killed him after three days. Not when he was in a passion. That’s what it says, it took three days. You shouldn’t think, he was walking for three days, he had a lot of time to think about it.
So, we learn—and this is what we learn from—because we have to imitate his activities. We learn from his actions just like we learn from his teachings, from his thoughts. What is going on here? Very weird. Do you do the *Akeidah*? What’s going on here? The whole point of the *Akeidah* is that you shouldn’t do it anyways. But what is going on?
Chapter 7: The Speaker’s Novel Interpretation: Akeidah as Bris Bein HaBesarim
So I realize that this is what he means to say. What he means to say is—I don’t know if the noun means to say it, but it’s a snapshot. What he means to say is that that’s what we talk about when we say the *zechus* [merit] of the *Akeidah*. The *zechus* of the *Akeidah* just means—
That means that by doing this *Akeidah*, and really the *Akeidah* is the same thing as the *Bris Bein HaBesarim* [Covenant Between the Parts]. Avraham Avinu teaching, choosing *galus* [exile] for his children—that’s what the *Akeidah* is emotional for or an image for, because Avraham Avinu is saying, and this is what I was telling you for your question:
Avraham Avinu, because of him trying to solve a very serious problem, which transcends the amount of care that you have for your children, because he’s trying to solve it for the fifth generation, right—that required him to not care about the first four generations. It required him to think further than that.
And if I required him to—check his own son—well, he might have not literally shocked the gift, but he did cause—it’s hard to go in *galus*, or Yaakov, or wherever it was. He did cause—not Hitler to kill all the six million Jews—was Avraham Avinu cause that kids to them a *hood* [?] on. That’s what the *Midrash* is.
Why did he call it that? Because he was trying to think past that. He was trying to create something that survives the end of the natural process of parents influencing and creating their children.
Chapter 8: The Connection to Mashiach and the Infinite Limit of Ahavas Hashem
So it’s part—and this is really the end of prophecy. This is what he said. This is what the prophecy of Avraham Avinu, the limit, the infinite limit of *Ahavas Hashem*, which is what the *Mashiach* is supposed to be, which is what the Jewish people are trying to aim at, is the kind of thing that you don’t care about yourself or about your children.
Because if you’re going to work with your children, you’re not going to survive the fifth generation.
So I said that you shouldn’t care about your children because you should care about yourself. Another way of saying it is you shouldn’t care about your children because you’re trying to care about something that transcends all of that, and therefore lasts the five generations. And then in the fifth generation, they get saved.
That’s the *teirutz* [answer] that I have to say. I didn’t solve any problems. I just made the problems very clear.
Chapter 9: The Akeidah as the Story of Jewish Non-Assimilation
And that’s the story of the *Akeidah*. The story of the *Akeidah* is the story of the Jews refusing to assimilate and causing their great-grandchildren to have problems or to be saved.
Cut it to the second level—I don’t explain it. That’s why the *olam* [world/people] said that’s what shows that prophecy is so strong. It seems to be so clear to the person that’s doing it that he doesn’t have any choice. That is the truth.
I don’t have an explanation for how it’s supposed to work. I told you I don’t know. I don’t have an explanation for how it works.
Student: That’s the *tenuos* [?] of your *kasha* [question], that they always receive the prophecy to kill their children.
Instructor: [No clear response recorded]
The Akeidah as Paradigm: Messianic Vision Beyond Generational Horizons
Chapter 1: The Practical Impossibility and the Prophetic Right
Instructor: Practically speaking, there’s no practice. A mom go and shecht [ritually slaughter] their son. No, we didn’t shecht their son. That’s a mashal [parable/paradigmatic model]. That guy is a mashal.
No, I’m saying, so… He made his son go on Mitzrayim [Egypt/slavery]. If you were the kind of people that could survive Mitzrayim, then Avraham Avinu’s [Abraham our forefather’s] thing could start working.
That goes back to our previous, our shiur [Torah lesson] from last year, from last week. It only could start working if you stop thinking about today and tomorrow. If you could envision out this book, if you can — this look up good in the light of issue man.
Yeah, that’s the gala [redemption], right? That’s the next mile of coming. And I think what the next mile of said, “Get out there,” is it after, right?
Anyways, I don’t have solid — the problem just told you that this is seems to be the story of the cadets. It’s hot going to my new chat.
Chapter 2: Blaming the Forefathers and the Messianic Secret
Instructor: I think it’s a very good job and we should blame our forefathers for stucking us in this. And the reason they did it was because they believe that Moshiach [the Messiah] will come after — after that, but not to them.
Sometimes it was — there was an old Yid [Jew] that came to the Mordechaim [likely: a Rebbe or Torah authority], and he asked him, “When she has any come?” [When will Moshiach come?]
He said, “Not in my days or my children or my grandchildren.”
That’s the secret. If anyone really thinks I’m — Moshiach’s gonna come in his days, he didn’t get one shake. His Moshiach is the thing that comes after your grandchild, great-grandchild dies.
Chapter 3: Closing: The Unresolved Problem
Instructor: I don’t have a cell [solution]. No, it’s not — no, I don’t mean that. Okay, I can’t — I don’t have a solution. I’ll just tell you the problem. Maybe, I don’t know.