גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו (תורגם אוטומטית)
📋 Shiur Overview
סיכום שיעור פרשת בא תשפ”ו – סוד “ליל שמורים” על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ”מעשה שהיה” אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות – “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.
—
ב. דרשת הזוהר הקדוש – שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר “לֵיל שמורים” ובסוף “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”.
משל מ”נערה בתולה”
הזוהר מביא ראיה מהפסוק “כי יהיה נערה בתולה”:
– “נער” (בלי ה’) – מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא “דבר בפני עצמו” – וזהו חיסרון
– “נערה” (עם ה’) – מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין “ליל” ו”לילה”
– “לילה” = השכינה (כמו שכתוב “הוציאכם ה’ ממצרים לילה”)
– “ליל” (בלי ה’) = השכינה במצב שלפני הייחוד
– “לילה” (עם ה’) = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי”ה)
– “שמורים” = מלשון המתנה ושמירה – השכינה “שמורה לבעלה”, מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: “ליל שמורים הוא לה'” | שלב שני: “הוא הלילה הזה לה'” |
|——————————–|——————————|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין “חצי”, לא בשלמות | הופעת המילה “הזה” מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: “באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא”
כשיש ייחוד שלם – משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי”ה ושם אדנ”י.
—
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
– גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
– גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
– הפסוק בירמיה “שאלו נא וראו אם ילד זכר” – הגאולה העתידה נקראת “לידת זכר”
– לעתיד לבוא נאמר “שירו לה’ שיר חדש” (לשון זכר) ולא “שירה חדשה”
– לעתיד לבוא נאמר “הנה אלהינו זה קיוינו לו” – רק “זה” (זכר), לא “זאת” (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה “ונאמר לפניו שיר חדש” – יש מדקדקים לומר “שיר חדש” (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז”ל – כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|——-|—————-|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו “בחינת הוד”, “בחינת נקבה” – לכן אין להן קיום.
—
ד. חידוש הרמ”ק – הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם – גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך – מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו – אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם – תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך – גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
—
ה. חידוש הבעל שם טוב – גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז”ל
– גלות מצרים היתה “גלות הדעת”
– פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
– קשור לכל נושא שובבי”ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל “דעת” באריז”ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב – חידוש גדול
“דעת” בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל“דעת הנוקבא” – דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר “גאולת דעת הנוקבא” – ומשום כך אין לה קיום.
—
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|————|————|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| “הכל מהקב”ה” באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט – את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה – פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת “זכור” – אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
– המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא “דבר נברא” – לא קיים מעצמו
– יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
– פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: “לי יאורי ואני עשיתיני” – העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק – יש בזה ערך עצום:
– הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
– “מודה אני” ו“שמע ישראל” – רגעי התעוררות
– עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא – המדרגה הגבוהה
– “על צבאותם” – כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
– עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
– הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל – רואה “עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות”
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
– אמונה/הרגשות – באים והולכים, אינם קבועים
– דעת = כשאדם יודע ומבין משהו – הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
– דעת = ראייה ברורה – לא רק שמיעה, לא רק אמונה
– בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
—
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי “דעת דדכורא”
– זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה’
– כפי שכתב הבעל שם טוב: “יפוצו מעיינותיך חוצה”
– גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
– “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
—
ח. העבודה המעשית שלנו
“הלילה הזה לה'” – המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל”לילה הזה לה'” – להגיע לייחוד שלם.
“טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”
– אנחנו יכולים להבין מעט מאוד – לראות בבחינת “ראיתיך בעיני”
– אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד – הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
– “יגיע כפיך כי תאכל” – יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
– טענה לכאורה צנועה: “אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל”
– אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
– הנכון: “אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע”
– “לא תביאנו לידי אות אחת” – אות אחת, שתי אותיות – מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
– משה רבינו שבר את השער – הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
– בלי המסורה – בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו – לא היינו יכולים לעבוד על זה
– אבל עכשיו – העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים – להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: “להתיישב על דעתי איך אפשר לראות” – לא רק להאמין אלא להבין.
—
ט. סיכום – המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי – להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע – “מקדש ה’ כוננו ידיך” – בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל”ה’ ימלוך לעולם ועד” – גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
📝 Full Transcript
The Secret of the Night of Watching and the Future Redemption
A Lesson for Parashat Bo | Part 1
Introduction: The Story of the Exodus for All Generations
Gentlemen, this is Parashat Bo 5786. One of the verses that concludes the account of the Exodus from Egypt in this week’s Torah portion – the story of the Exodus appears several times, the commandments of the Exodus, but one of the conclusions, after it states that they left Egypt, just before it says “This is the statute of the Passover,” it already states what will be for all generations – the verse concludes as follows:
> “It is a night of watching for the Lord, to bring them out of the land of Egypt; this is that night for the Lord, a watching for all the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42).
In other words, as we have learned many times on this topic from the verses in Parashat Bo about the Exodus, it is very clear from the parasha, as we see at the beginning of the parasha “so that you may tell in the ears of your son and your son’s son,” that the parasha is not written as a “historical account.” Which actually, for example now when we tell the story at the Seder of the Exodus, we look into Parashat Bo and see what happened.
But in a certain sense, directly, the story itself may have happened, but it was certainly written in a way that it should be part of the continuation of telling the Exodus, of the remembrance of the Exodus, of the commandments of the Exodus, of the practical implications that the Exodus makes in all generations. The story is already written this way, and indeed, the story already happened this way, as the story tells, that why “I have hardened his heart and the heart of his servants”? In order “that I may place these signs of Mine in his midst,” “so that you may tell.”
And here one must understand the verse very well. The verse is one of the verses that most strongly brings out the point:
1. “A night of watching” – the night was watching for the Lord to bring them out of the land of Egypt. This is first.
2. “For all the children of Israel throughout their generations” – second, it is watching for all the children of Israel throughout their generations.
It was watching for the Lord, and it also becomes watching for all the children of Israel, and not just for all the children of Israel, but throughout their generations. We must understand what is the secret of this verse, what we can make of it.
—
The Words of the Holy Zohar: The Secret of “Leil” and “Lailah”
The Holy Zohar noted an interesting thing. I don’t know if this is precise, I need to check, but the Holy Zohar notes that the verse begins with the word “leil shimurim” [night of watching], “leil shimurim hu laHashem” [it is a night of watching for the Lord], and at the end it says “hu halailah hazeh laHashem” [this is that night for the Lord].
It could certainly be that “leil” is in the construct form, that “the night of watching,” “leil” is when it stands alone, so perhaps this is simply the plain meaning. But the Zohar thought that here lies a secret.
The Difference Between “Na’ar” and “Na’arah”
And the Zohar says thus, there is a verse “if there be a na’ar [young woman] who is a virgin” (Deuteronomy 22:23). “Na’arah” says the Zohar – further this is a midrash from the Zohar, according to the plain meaning “na’arah” is simply “this is the,” “na’arah” is usually written in the Torah most of the time almost without a heh, it is written “na’ar,” and we read “na’arah,” because the tradition says that here there is a kamatz, we read “na’arah.” Sometimes it is written “na’arah” with a heh, the heh is essentially a ‘mother of reading,’ it is essentially the heh telling us to read it with a kamatz.
But the Zohar says an interesting thing, the Zohar wants to make a drash from this, and the Zohar says that here lies a secret: that “na’ar” is interesting, meaning here is a “na’arah” that we call, and this is written in the Torah the same way as a “na’ar.” “Na’ar” means a male, so to speak, a young one, and later she is called “na’arah,” meaning she is now like a female.
The Zohar says that there are two states [stages] of every female:
* The first state: she is called “na’ar” without a heh. This means as long as she has no male, as long as she has no union with a male, she is still called in the aspect of “na’ar” without a heh. Interesting, because this is the masculine form, but the point is that the completeness of the female, the completeness of the receiving attributes, is only specifically when she is connected, when she is together with the male. As long as she is only alone, she is as if she is a male by herself. Must she be a thing unto herself? This is a deficiency. Well, this is not a fulfillment, this is a deficiency.
* The second state: when, the moment she receives males, when she becomes united, then she is called na’arah.
The Aspect of “Leil” and the Aspect of “Lailah” in the Holy Shechinah
The Zohar says, this is the same type here. “Leil” means the Shechinah, “lailah” means the Shechinah. This is written in the Zohar, it is written in the Rebbe many times, that which the Torah emphasizes “the Lord your God brought you out of Egypt lailah [at night]” (Deuteronomy 16:1). “Lailah” does not mean ‘at night,’ yes? It’s an interesting verse. It says “He brought you out of Egypt lailah.” This language appears several times, yes? Lailah. How does it appear here? “And Zipporah fled lailah,” “And Pharaoh arose lailah,” “And he called to Moses and Aaron lailah.” It also says “the Lord brought the children of Israel out of Egypt lailah.” There is a verse in the book of Deuteronomy.
“Lailah” the Kabbalists interpret, not meaning at night, at night, at nighttime, that should be simply the plain meaning. The night took them out. What does the night mean? Rather it is the attribute of night. It says in the Gemara the attribute of night. The attribute of night, this is the Shechinah. The Shechinah took the Jews out of Egypt.
But the Shechinah has two states:
1. The aspect of “leil”: The first aspect, the first state, the state before the union, this is called “leil.” It is not yet “lailah,” it is still “leil,” it is still a half.
2. The aspect of “shimurim”: When after there has been a union, it is called “shimurim.” Shimurim is from the language of “and his father watched the matter” (Genesis 37:11), she waits. Usually shamur, shamur means zachor v’shamor [remember and guard]. Shamor is at night and zachor is by day. Shamor means she is guarded or she is protected. Why is she called by the name shamur? Because she needs to be protected from the kelipot, because she is guarded for her husband, guarded for her husband, guarded matzah.
So here he says thus, that “shimurim” implies that she is still waiting. She is not yet united, she is indeed guarded, she is designated for her husband, she is already ready to unite with her husband, but she is not yet. She is shimurim for Hashem, for Yud-Kei-Vav-Kei, to the name Havayah, the Tiferet.
—
The Secret of Union: The Inclusion of the Female Within the Male
Later however she becomes “this is that night.” Interesting, suddenly it says “hazeh” [this]. This means, it fits with what we say, that “lailah” is when there is already a male present. This means, “lailah” is more feminine language than “leil” perhaps. But when we have said that here there is like a paradox [contradiction]: when she becomes connected with the male, when there is a union, then she is called “lailah,” and then, says the Zohar, she is called “halailah hazeh laHashem” [this night for the Lord].
This is the “night of watching for all the children of Israel throughout their generations,” that the generations need to be a greater level, need to make a union, which then will be “hazeh” [this – masculine]. Then the night will not be called feminine language, even though then she is first a female, but then she will be called masculine. Why? Because the Zohar says here a principle:
> “In a place where there is a male, she is not called except female” [meaning, she is included in him].
This means, for example, so to speak, a parable: if one enters a house where there is a male, where there is good shalom bayit [domestic harmony], there is a union, one does not praise the wife by herself. If one praises the wife by herself, usually, certainly the wife does very much, “praise Him Zion and Egypt” (Psalms 87:4 – by way of expression), but when there is a place of a male, he arranges, he, so to speak, controls, he gives the form to the whole thing, one praises the male, and in this the female is included, because this is the whole point of the female, that she should be included with the male.
So [So], when there is a weak male, a weak union, then one speaks only of the male, and automatically in this the female is included. This is the secret, that for example we say that there is the name Havayah and the name Adnut:
* The name Havayah points to the male.
* The name Adnut points to the female.
And automatically “what is not written is read,” we read, we don’t say only the name Adnut, and we need to have in mind that in the name Adnut lies the name Havayah. This is the secret, this is written in all the books, yes? One needs to have in mind that when one says Adnut, one doesn’t mean only Adnut, Adnut also simply means “my Lord.” Who is my Lord? My Lord is the Havayah. But when one says… Abraham our father said thus, but when it is further together, one no longer needs to say this, that this is included in this, when one only needs to say the closeness, and in this the name Adnut is already included. This is the meaning of elevation, this is the meaning that there is a proper union, a proper union is in this manner.
“This is My God” – The Complete Redemption
Regarding this, when it will be “this is that night for the Lord,” the female does not need to be mentioned at all. The Zohar says on this it is written “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2), this is “zot” [this – feminine] and “zeh” [this – masculine]. “Zot” is her and “zeh” is him. “This is my God and I will glorify Him” – this the Jews said when there was the completion with the Exodus in Parashat Beshalach. They mention only the “zeh,” they don’t speak of the “zot.” This is already after it has become “watching for all the children of Israel throughout their generations.”
Thus far the words of the Holy Zohar here in Parashat Bo on this parasha. You understand yourselves. And the Zohar says on this we are also waiting. As it is written in the Zohar, on this the Jews wait, “watching for the Lord throughout their generations.” Yes, meaning, that for generations, in the future to come, the future to come means today, yes, we are still waiting, we are still waiting “throughout their generations.” On this it is written “And it shall be said on that day, behold this is our God, we have waited for Him” (Isaiah 25:9), all for this “zeh,” not only for the “zot.” And on this we ask “as in the days of your going out from the land of Egypt I will show him wonders” (Micah 7:15), that it should be like your going out from the land of Egypt, but not the first level of the Exodus, but the second level, the “watching for all the children of Israel throughout their generations,” this is “behold this is our God,” this is what we wait for.
Until here [So ad kan] are the words of the Zohar, the words of the commentators on the Zohar. I won’t repeat more of what is written, but you understand yourselves.
—
Divine Service in Practice
Ah, so here I want to arrive, and it’s just a hint, it is written that whoever learns Zohar, whoever has vitality in this, is already itself an action, whoever knows what all these concepts mean to him. So I want to say what it means, one thing that the Baal Shem Tov and other Chassidic books, already a little before the Baal Shem Tov, have explained a little what this means. What is the practical implication? What is the meaning of this? Or what is the effect of this? Perhaps the meaning is the thing itself, what is the effect of this in this world, in the way of service.
So it is written, the Ramak explains in Sefer Gerushin, it is also written in the Arizal a little in discourses that mention the same matter, and I forgot to look here in Pri Etz Chaim on Pesach, he also mentioned this matter. Also in the Zohar, and not only in the Holy Zohar, in Pri Etz Chaim on Chanukah an interesting thing is mentioned. They all say there the point, an interesting point, they are all built on this Zohar in truth, and perhaps more Zohar, but this is certainly one of the great sources, and it is also built on a Mechilta. It is written in the Mechilta…
Chapter 2: A New Song – The Secret of the Masculine Redemption
Between “Shirah Chadashah” and “Shir Chadash”
But a salvation that is to come after which there is no subjugation, therefore it is written in masculine form. He brings a verse from Jeremiah (30:6), it is written: “Ask now and see whether a male gives birth,” the future redemption is called a birth of a male, “for now I have seen every man with his hands on his loins like a woman in labor…” Male, this is the language of the future.
And they bring – I don’t see here the language of the Mechilta, but others who bring it, bring on this – it is written in the future “Sing to the Lord a new song [shir chadash]” (Psalms 96:1), it doesn’t say “shirah chadashah” [new song – feminine], but “shir chadash” [new song – masculine].
And there are those who are precise in the Passover Haggadah, when we say “and we will say before Him a new song for our redemption and for the salvation of our souls,” there are those whose versions say “shirah chadashah,” and there are those who say “shir chadash.” And many have said that one should say “shir chadash,” because it is written in the Midrash that in the future there will be a “shir chadash.”
What is “shir chadash”? In masculine form. In masculine form means that after it there is no exile, this is the meaning of “shir chadash.” This is the language in the Mechilta.
And the Mechilta the Kabbalists have brought, already in Pri Etz Chaim on the festival of Pesach, and apparently the Arizal, the Ramak, they all mean this Midrash, they connect it to this Zohar, to this topic. But we already see in the Midrash that it is very important, that there was a deficiency in the Exodus, or all the redemptions that were, all the songs that were, that they are still in the aspect of female.
And this also lies hinted already in the Exodus, but “this night is watching for the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42), this “throughout their generations” is “as in the days of your going out” (Micah 7:15), this is in the future, that which still needs to be accomplished, this means truly the level of male.
And the simple meaning is simply, that male always points to a stronger level, a stronger, more powerful, more successful. And this is apparently the simple meaning of the Midrash that it will be in masculine form.
Women in Egypt and in Past Redemptions
The Arizal in Pri Etz Chaim on Chanukah says on this, all redemptions were through a female. The Chanukah [discourse] says that the Exodus for example was through Pharaoh’s daughter: “Pharaoh’s daughter to describe you” (Chronicles I 4:18), “Pharaoh’s daughter… whom Mered took” – this is Judah (Megillah 13a). She began the whole cycle of taking the Jews out of Egypt, saving Moses, and later there is Yocheved and Miriam.
We say that women are obligated in Chanukah candles, women are obligated in the four cups, “they too were in that miracle” (Shabbat 23a). Rashi always tries to explain that not only were “they too in that miracle,” but they made the miracle.
* There was at Chanukah, there was the miracle of Judith and the daughter of the Hasmoneans who made the miracle.
* There was at Purim, Esther.
All redemptions are perhaps aspects – there it says that it is the aspect of Hod, the aspect of female – and therefore it has no permanence. Because the aspect of female has no permanence, the aspect of male has permanence. This is the thing that is written in the Zohar and is written in all those places.
The Order of the Ramak: Torah and Redemption
What is the meaning of this? So we have a piece from the Baal Shem Tov, it is brought in ‘Toldot’ several times. The Baal Shem Tov said, and the Baal Shem Tov connected another piece from the Arizal to this, I believe that before this it was not connected.
That here the miracle of male and female, this we have discussed, is written in the Midrash, is written in the Zohar, is written in the Ramak. The Ramak says that therefore we see at the Exodus – this is already a piece of meaning that we can have to understand – we see that at the Exodus there was:
1. First the Exodus, first the redemption.
2. Afterward the Torah, afterward was the giving of the Torah.
This means, the aspect of female means redemption, the aspect of Shechinah, we were taken out of Egypt. Later we arrived at the giving of the Torah, Tiferet, Shavuot, this is “I am the Lord your God.” Therefore it did not have permanence, with this the tablets were broken and so forth.
But in the future we already have a Torah. So in the future there will be the aspect of male before the female, the aspect of Torah before the redemption. Redemption through Torah, redemption through Torah is a thing that has permanence.
So we already have a certain thing that we know what it is, we know a little what redemption means: faith you can say, redemption, Torah, knowledge – already a few more words.
The Innovation of the Baal Shem Tov: The Exile of the Female’s Knowledge
The Baal Shem Tov explained, connected another piece from the Arizal. The Arizal learned at length regarding the Egyptian exile in Shaar HaKavanot on Pesach and in Shaar HaPesukim here in these parshiot, that the Egyptian exile was an exile of knowledge.
Everyone who has ever learned ‘Maor Einayim,’ and he brings from the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov was very passionate about this topic of the exile of knowledge. Yes, there is also another thing called the exile of speech, which we discussed a week or two ago, also coming from the Zohar in Vaera. But there is besides that which there is the topic of the exile of speech – the exile of speech is also dependent on the exile of the Shechinah, as we have learned, Shechinah means “the mirror of speech” as opposed to “voice” which is Z”A [Zeir Anpin], this we learned about last week or two weeks ago, I don’t remember anymore.
But here there is a topic called the exile of knowledge. The Arizal has lengthy discussions about this, that the knowledge, this was the deficiency, Pharaoh had a hold on the level of knowledge, and when the knowledge was damaged, it goes back entirely to the whole parasha of Shovavim, the whole topic of the sin of emission from the mind which comes from knowledge, etc. etc. etc., everyone who has learned has already spoken about this on other occasions, the topic of knowledge that the Arizal explained.
עכשיו, הבעל שם טוב – זה מאוד מעניין, אני חושב שאין אולי ברור, צריך לבדוק טוב יותר את המפרשים שחשבו על דברים כאלה, אני חושב שיש ממש ראיה ברורה לגישה הזו – אבל זה פשט, זה לכאורה פשט שהבעל שם טוב מכניס בכתבי האריז”ל, פשט קבלי טכני, מה שהוא אומר.
ונדמה לי שכאן יש כמו הסתירה: אתה אומר שיש גלות השכינה, דעת היא הדעת, פרטות הדעת שהאריז”ל מדבר עליה היא תמיד הדעת של הזכר. אז מה ההיכי תמצא?
נראה שהבעל שם טוב הבין שצריך להבין שהנושא העיקרי של יציאת מצרים, הנושא העיקרי של גלות מצרים לא היה – או לפחות הגאולה, אולי היה גלות, אבל הגאולה לא כל כך פעלה על תיקון מדרגת הזכר.
אגב, אין תיקון שלא על ידי זכר, את זה צריך להבין טכנית בקבלה, אחרת מתבלבלים. אבל הריז’ינער הבין שאם יגידו שמדובר בגלות הדיבור, מדובר בגלות השכינה, אבל הבעל שם טוב עשה עקימה, שמה שכתוב דעת, הכוונה דעת הדיבור, דעת הנוק’ [הנוקבא], הוא קורא לזה, דעת הנקבה.
וזה בוודאי בנוי על כל המדרשים, כל המקורות שלמדנו עכשיו, שאמרנו שכתוב מפורש בזוהר, כתוב במדרש, כתוב במפרשים, שיציאת מצרים הייתה רק מדרגה של בחינת נוק’.
באמת זו לא סתירה, כמו שאמרנו טכנית, כמו שהרמ”ק מסביר כאן, בוודאי יציאת מצרים גם הגיעה לזכר. אבל הנקודה היא שזה היה העיקר, זו השאלה מה העיקר. השאלה היא, אפשר לומר איך זה מתחיל, כן? לומד איך זה מתחיל.
* זה מתחיל, אם זה מתחיל עם נקבה, אז יש חיסרון בזה, כי אז הנקבה היא כלי שואלת, זה על דרך בחינתה.
* מתחיל עם הזכר, אז יש לזה יותר קיום.
זה החלק הטכני. עד כאן טכנית.
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
הבעל שם טוב אמר שממילא, גלות הדעת, או גאולת הדעת, שהייתה ביציאת מצרים, הייתה בעיקר גאולת דעת הנוק’, דעת של השכינה, דעת של הדיבור, ועל זה זה לא דבר שיש בו קיום.
זה לאו דווקא מה שהוא מתכוון לומר, מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו היום, כמו שלמדנו בשבוע שעבר את המכתב של הבעל שם טוב, כן? איך מביאים משיח? איך מביאים את הגאולה? גאולה פרטית, כן? גאולה פרטית היא גם הרי מעין והכנה וצירוף הקטן ביותר של כל הגאולות הפרטיות היא הגאולה הכללית.
איך מביאים את הגאולה הפרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה’, מה שהבעל שם טוב לימד אותנו, כמו שהוא אומר “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז). הוא אומר, הוא מסביר שהגאולה לעתיד תהיה על ידי בחינה של דעת דדכורא, דעת של הזכר. זו המדרגה שחסרה לנו, ואנחנו קונים אותה גם על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבל זה כשכבר יש לה קיום.
אז מה ההבדל? מה ההבדל? הבעל שם טוב אומר לשון כזו, וזה ממש מחובר, אין שום ספק שהוא מתכוון לאותה בחינה ואותם לשונות כתובים על שניהם ב’תולדות’ ובמקורות האחרים.
* דעת דנוקבא פירושו שיודעים דברים. דנוקבא פירושו אמונה. מה פירוש בחינת אמונה? או שהם יכולים לומר כמו שלמדנו פעם מהזוהר בוירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה ודעת כללות. כן, אמונה, אחת המשמעויות של אמונה היא דעת כללי, לא דעת פרטי שאתה יודע…
זה החלק השלישי של השיעור. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין “דעת דנוקבא” (אמונה שבאה והולכת, חידוש העולם) ו”דעת דדכורא” (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות בכל פרט), ואיך יציאת מצרים היא היסוד לאמונה.
—
פרק ג’: דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
המדרגה של דעת כללי ופרטי
מגיד שיעור:
רק שבינתיים אני יכול לומר כך: אני מקבל מהם, זה גם משהו. איך משהו עובד? אחד אומר כך: דיברנו הרבה פעמים על ההבדל של “על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו”, לומר שהכל זה הקב”ה. ואפשר… כל אחד מאמין באופן כללי, כמעט אפילו אתאיסט [מאמין] באופן כללי, וזה משהו.
אבל לומר על זה [שזו התכלית], זו כבר מדרגה פנימית, זה כבר אומר “מדרגות” דברים. בוודאי, הם לא מתכוונים לשלילה [שלא צריך את האמונה הפשוטה], הם יגידו – וזה צריך לזכור – שכשאומרים שיש מדרגת “אמונה” שהיא מדרגה קטנה יותר מ”דעת” (כי דעת גדול יותר), זה לא אומר שמי שיש לו דעת אין לו אמונה. אלא להיפך, זה ההבדל: “העיקר תמן נקבא” – כשאדם יש לו דעת, כבר בכלל מסייע אמונה. בוודאי יש לו גם את האמונה הכללית, זה לא החידוש. החידוש הוא: יש לו גם את האמונה הפרטית, ודעת פרטית כבר גובר על דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
הלשון של הבעל שם טוב היא על הנקודה שנקראת “דעת דדכורא” ו”דעת דנוקבא”. הוא אומר ממש שדעת דנוקבא פירושו חידוש העולם.
יציאת מצרים הייתה להוציא את הנושא שנקרא חידוש העולם. מה פירוש הדבר? שחידוש העולם פירושו באופן כללי האמונה שלכל יהודי יש, שכל יהודי מאמין או יודע, שהעולם כמו שהוא, הוא דבר שנברא. “דבר נברא”. חידוש גדול, חידוש העולם.
העולם הוא דבר נברא, העולם הוא לא דבר שיש לו קיום מעצמו, הוא לא “עומד לנצח”. נצח צריך דווקא בזמן, אבל במהות – הוא לא דבר אמיתי [מצד עצמו]. העולם הוא דבר נברא.
יכול להיות מצב שהעולם הוא טיפש, שיגרום להסתרה, שיגרום לגלות השכינה. שכינה, שכנות… “בדבר ה’ שמים נבראו”, דבר ה’, שזה העולם. יכול להיראות בגלות, יכול להיות לא מחובר למקור, ולא מחובר בכלל לדעת.
פרעה והטעות של “קדמות העולם”
כשזה נראה סתם, אפשר לחשוב שהעולם – כמו שהראשונים קראו “קדמות העולם” – כי העניין של קדמות העולם זו לא שאלה [סתם פילוסופיה], זה: העולם הולך להיות נצחי. “קדמות העולם” הוא מתכוון לומר, שהעולם הוא אמיתי, הוא נראה אמיתי. הוא נראה אמיתי.
זה פרעה, זו קליפת עורף, או בחינות דעת ד’נחש, שם אחר כך. פרעה ראה – “אני נראיתי, העולם נראה אמיתי”. פרעה אמר, קם בבוקר ואמר: כן, יש עולם ואני חלק מאיתנו. זה פירוש “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג) – זה אנחנו, אמיתי, דבר אמיתי אחד. אני אלוה.
כמה משה [רבינו] פעל ביציאת מצרים, הוא שהעולם לא כל כך אמיתי. הוא דבר נברא! חסר שהכל פעם היה [נברא], שזה כך אפילו כל רגע, אי אפשר כבר טיפה [בלי זה], חסר שיהיה בורא. הוא דבר נברא, חידוש גדול! ואין מספיק הכרת טובה על החידוש הזה.
אמונה בבחינת נקבה: “דבר שיש לו הפסק”
והייחוד, עד כאן ביאה, עד כאן שתי ביאות, תלויים בזה. בביאה… אה, ה’ אומר “יודע שלא הופסק”. כל בחינת נקבה, בחינת נקבה היא דבר שיש לו הפסק. כמו שאחד מבין שבחינת אמונה – בפרט אם מדברים על ההרגשה של אמונה – הוא יכול להיות אמונה באופן הכי מורגש או באופן הכי מופשט.
אין אמונה [שנשארת], אי אפשר לקרוא לזה “זה” – החלק שלא משתנה. אבל אמונה במובן שזה דבר שאני מרגיש, דבר שהוא דבר בפועל ממש, שאדם יכול לומר “שמע ישראל” – [זה צריך להיות] דבר שלא יופסק. [אבל מצד הטבע] אמונה היא דבר שיש לו הפסק. לפעמים הוא מרגיש כן, לפעמים הוא לא מרגיש. הוא כמו נקבה. לנקבה יש זמן, כן. לפעמים היא כמו נידה, לפעמים היא טהורה. זה הטבע, טבע של הלבנה, הטבע של הלבנה.
אה, יפה מאוד. אומרים בקידוש לבנה: “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם… וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה”. דבר יפה מאוד, “חסדך תחדש”, הבעל שם טוב אומר שכל יום יש התחדשות. מתוק מאוד. אבל למעשה, זה פירוש “אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק” [לשון הפיוט].
התועלת של “בחינת נקבה” (יציאת מצרים)
יציאת מצרים… עכשיו בואו נהיה ברורים, שאפילו אפשר שיהיה דבר ש”יש להפסק” יש גם תועלות גדולות, כן? אנחנו צריכים להכיר טובה. אנחנו צריכים להכיר טובה, קודם כל על זה. זה הפירוש הפשוט הראשון של “זכר ליציאת מצרים”. אנחנו מאוד מרוצים מזה, שיכול להיות רגע שיהודי ישמע, יבין, יסתכל שהעולם הוא דבר נברא.
“דבר נברא” פירושו לומר: פותחים את העיניים בבוקר ואומרים “מודה אני לפניך”, או אומרים “שמע ישראל”, ושם אני אומר: “וואו! יש עולם? זה לא הכל, זה לא הכל. זה דבר נברא. יש עוד אלוה של העולם, כן? זה דבר נברא.” זה חידוש גדול.
והרבה פעמים אנחנו לא שם, הרבה פעמים אנחנו שוכחים, הרבה פעמים “יש להפסק”, הרבה פעמים השכינה בבחינת גלות. שהגלות היא בדיבור – אי אפשר לדבר על זה אפילו יודעים את זה, כן? בהעלמה. יודעים מזה ואי אפשר לדבר על זה, מתביישים.
גלות הדיבור: הבושה מאמונה
התועלת השנייה… מה שאנשים מתביישים לדבר, להתפלל בקול, זה אחד. יש הרבה בחינות בזה. הוא יכול להתבייש, או – אני אומר – אנשים פשוטים מתביישים. אנחנו חיים בעולם, אפילו אני לא מדבר על העולם החסידי, העולם החרדי, אבל באמת, אנחנו חיים בעולם שצריך קצת להתבייש לדבר על אמונה. כי חוץ מזה שיש קושיות על זה אולי, זה לא העיקר. העיקר הוא שהחיות, מציאות העולם, העיתון – לא מחזיק מזה.
השבוע מישהו אמר בחדשות על משהו שזה היה “גזירה מן השמים”, והרבה אנשים אמרו: “אה, יכול להיות שלפעמים אדם צריך לקחת את האחריות שלו, וזו לא סתירה.” אבל אתה רואה ברור, מי שמסתכל בחדשות רואה ברור שזה ממש לפי שיטת החדשות, לפי שיטת העולם הזה, טיפשי לומר “גזירה מן השמים”. כאילו, כן, כי הכל אתה שולט. נכון, השיטה האחרת היא בדיוק כזו שטויות – על כן, אנשים יכולים לעשות, הכל לעשות, אפשר הכל לשלוט… נו, יהיה טוב. לא, צריך באמת לשלוט כמה שאפשר, וזו עצמה עבודת הבירור.
אבל אנחנו חיים בעולם שצריך… לא תמיד – לפעמים בבית הכנסת, לא שאני רוצה תמיד לומר, לפעמים בא לך הגל לומר אולי מילה של אמונה. אני לא מדבר על “אמונה” – אמונה לא אומרת לומר “שאני מאמין, אני לא מאמין”. אמונה אומרת לומר שאני באמת מחזיק כך! אני רוצה להחזיק שזו מצווה להחזיק כך. כן, זה הבדל גדול, צריך לדבר על זה הרבה זמן.
כשאני אומר אמונה, אני מתכוון שאנשים יגידו בשם עצמם. זה אומר דיבור, כן, לא דיבור [סתם]. כל עוד אומרים אחרי – “כתוב בספרים הקדושים שאמרת פרטים” – זו לא אמונה. את זה אתה אומר אחרי. זה עדיין הדיבור בגלות. הדיבור *לא* בגלות, מה שאומר: אני יכול לדבר לבד, כן, בשם עצמי, אני מחזיק כך. זה בגלות [שאי אפשר לעשות את זה].
הפעולה של משה רבינו: לעשות אמונה “נורמלית”
אז עכשיו, תדמיין שזה היה רק זה, שזה ממש היה חושך מצרים. זה ה”וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י, כא). “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר” (שם כג). משה רבינו פעל כל כך הרבה, התורה פעלה כל כך הרבה, יציאת מצרים פעלה כל כך הרבה, לנצח נצחים לדורות – אני יודע – פעלה שיכול להיות, יכול להיות לפעמים שלא יאכלו, יכול להיות.
הבעל שם טוב אומר בפירוש ש– כולי האי, זו מבט היסטורי – שמה שפעם היה, כך הוא מדמיין לעצמו, פעם היו אפיקורסים יותר גדולים, ופעם היו – כך כתוב ברמב”ם – פעם ממש רוב החכמים אמרו “עולם קדמון”, והעולם הוא לא דבר נברא. נגיד כך הוא הבין. והיום לא רואים, רואים שכן, זה דבר נורמלי. בזמנו של הבעל שם טוב זה היה דבר נורמלי, היום כבר חזרנו לזמנים הקודמים, אולי אני כבר טועה שוב חזרה, אני לא יודע, אלה הזמנים בזה.
אבל הבעל שם טוב אומר, מה הפשט? כי זה תיקון של העולם. זה בירור מסוים. הבירור מובן שהוא בדעת עליון, זה לא פשט שה… אבל יש, זו העבודה של צדיקים, של יהודים, של אנשים ששמים בעולם רעיונות מסוימים, שזה נהיה נורמלי. זו עבודה גדולה, את זה צריך לדבר עליו הרבה יותר בהקשר אחר.
העבודה של הרבי’ם, העבודה של צדיק, העבודה של כל יהודי, היא לעשות דברים מסוימים שיהיו נורמליים. משה רבינו עשה מספיק נורמלי שיהודי תופס דקה טובה, והוא אומר שהעולם הוא דבר נברא – יכול לעבוד, זה אפשרי. נכון, מחר הוא שכח. בשביל זה יש דבר שאינו נקבה, יש עוד דבר שאינו נקבה, צריך להתחזק כסדר באמונה, צריך להתחזק כסדר – זו עוד בחינה של נקבה, אבל יש לה לפחות, זה יותר טוב מגלות, הרבה יותר טוב מגלות, זה לבד רווח יותר טוב מגלות. זו בחינת נקבה, זו הבחינה של יציאת מצרים.
דעת דדכורא: “על צבאותם” – הצבא של אותיות
הבעל שם טוב שאומר, בחינת דעת… התחינה היא שכל אות – זה ממש הגבול של כתיבתו – שכל אות שיהודי התפלל, הוא רואה בה עולמות מתוקנים, הוא רואה בה עולמות, נשמות, אלוקות, הוא רואה בה בדיוק. אני מפרש בכל אות, אני מפרש בדיוק, כן?
באופן כללי להאמין בכל, אני מאמין – מתוק. כך אומר הרמ”א “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”, צריך לדעת בכל אות לומר פשט, בכל אות לראות פשט אלוקי, לראות מה המשמעות של זה.
אבל כל הנושא של הטובה שהשם, שהקב”ה עשה את כל העולם, “וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”, כולל השעות שזה לא טוב לאדם, על זה אומרים “יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. הרי כתוב “וְכָל צְבָאָם”, הרי כתוב השבוע “הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם” (שמות יב, נא).
כבר אמרתי על זה את הפשט של זה, ש”על צבאותם” פירושו שצבא – צבא גם אומר שכל דבר, כל פרט עומד על מקומו, זה הגיוני. אות ס’, זו ה”צבא אות”, אות ס’ בצבא של אותיות, יש עוד משמעויות בזה, אבל הצבא, צבא השם הוא הצבא של אותיות. זה אומר שכל נקודה, כל אות, כל דבר, כל חלק יש לו משמעות. זה לא סתם באופן כללי צריך להאמין שהכל עושה הקב”ה. לא, אני יכול לספר לך את הסיפור, תן לי לספר לך. הכל עושה הקב”ה זה דבר אחד, אני אספר לך.
“אוֹתוֹתַי אֵלֶּה” (שמות י, א) – הקב”ה עשה עשר מכות, זו כבר ממש השגה. זה אומר “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “ולא במאמר אחד יכול להבראות”? אפשר שתהיה אמונה כללית, אפשר להאמין שהקב”ה עושה הכל, אבל “ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים” – צדיק, השכר והפרעון האמיתיים, המדרגה האמיתית לצדיקים ורשעים היא מי שיכול לומר עשר מכות, הוא יכול לומר עשרה מאמרות, הוא יכול לומר בדיוק מה כל דבר הוא, מה הפשט של זה.
זו בחינת זכר, זו בחינת דעת. כל אחד יודע שדעת היא דבר שנשאר, כן? מה ההבדל בין אמונה לדעת? שהוא יכול אפילו לומר הרגשות – הרגשות שהיא סוג של אמונה, הולכת ובאה. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין את זה, הוא יכול לשכוח, יכול להיות לא במחשבה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת. הוא יכול לשכוח את זה גם, זו שכחה תמידית, זו הבחינה של שבירת הלוחות. אבל לימוד האמת הוא יכול אפילו לומר בנשמתו נשאר לנצח, בדעת המופשט שלו, בגוף שלו, שהוא כבר לא יסחב את עצמו.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – “לראות ולא רק להאמין”
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר, כן? זהו ההבדל בין אמונה לדעת. אפשר אפילו לומר ש”רגשות”, שהם סוג של אמונה, באים והולכים. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין אותו – הוא אמנם יכול לשכוח אותו, יכול להיות שזה לא בתודעה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת.
הוא יכול לשכוח את זה גם כן – זוהי הבחינה של “שכחת הלימוד” – אבל על כל פנים, הוא יכול אפילו לומר שנשמתו נשארת קשורה. הדעת המופשטת שלו, שהיא למעלה מהשכל, זה לא משולב בדעתו, זוהי הבחינה של “זכור תמיד”, זוהי “אותיות ברכה” שמביאה קיום ושפע.
דעת היא ראייה ברורה
אבל הבחינה של דעת, זוהי ראייה ברורה. לא רק שמע, לא רק האמין, אלא ראה. “ראה” – זה נקרא דעת. זוהי הבחינה של “זכור”. זוהי הנוסחה של “לשבת ולמועד”, זוהי הנוסחה של תורה.
כל המעלה של תורה היא שאנחנו צריכים לעשות דבר חדש, אנחנו צריכים לעשות “הלילה הזה לה'”. ה”לילה הזה לה'” היא העבודה שלנו. זוהי עבודה רצינית מאוד, צריך לעשות כל מה שאפשר בעניין הזה.
בואו נקבל על עצמנו בשבועות שלומדים על יציאת מצרים [ימי השובבי”ם], שאנחנו לוקחים על עצמנו קצת יותר לתת כמה דקות בשבוע לזה, להבין, להתיישב בדעתו איך אפשר לראות. לא להאמין – להאמין לא עולה כסף, להאמין זה גם דבר יפה, אבל להאמין זה “דבר שיש לו אחר הפסק”. לקדושת ירושלים יש “אחר הפסק”, אבל לדעת יש “אחר הפסק”? דבר שאדם יכול להבין נשאר.
“טוב רוצה אדם בקב שלו” – המעלה של הבנה עצמית
הוא יכול לומר על פרט אחד – והאמת היא, כמו שאני אומר, “בכלל מסעי אמונים” – אדם יאמר: “הכלל הרי כולל את כל העולמות, והפרט האחד הרי רק דבר קטן אחד?” כן, אבל הדבר הקטן האחד – למרות שוודאי הדבר הקטן האחד בנוי על זה שכל העולמות קיימים – אבל את הדבר הקטן האחד אתה מבין.
יש דין [בבא מציעא ל”ח.]: “טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”. כן? יש דין: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” [תהלים קכ”ח:ב].
אנחנו יכולים להבין מעט מאוד, אנחנו יכולים להוציא מעט מאוד את הבחינה של “ראיתיך בעיני”, לראות בבירור, “מלא עיניך והתבונן בעיניך” – מעט מאוד. אבל קצת מזה, שווה הרבה מאוד מאמונה. הרבה מאוד. זו לא סתירה, להיפך, זה נכלל בזה.
וכשמדברים על זה, אדם אומר: “אני מבין את זה, אני מבין את זה”, נעשה שוב דרגות, את המדרגה הבאה נבין גם אותה. אבל להבין קצת את זה זה חלק גדול מזה. אני חושב שזה חלק גדול מלקחת על עצמו לראות, לראות “כי מעשיך מראים אותך”, עניינים נפלאים. זה לא רק דבר שצריך לומר ולחזור ולהאמין. הרבה מזה קל יותר לקחת על עצמו.
הסכנה של ענווה מזויפת
האמונה היא אכן “אני נכלל בדבר שגדול ממני”. וזוהי הגאווה של אדם שאומר: “מה, אני אנסה להבין? אני הרי לא מבין כלום, אני לא יכול להבין פירור אחד, טיפה מן הים”. עדיף לומר “קח אמונה”, תבנה את עצמך באמונה, כן? עדיף, במקום שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה – אני לא יכול, אהיה חסיד של מישהו שיודע את כל התורה כולה.
וזה אמת, הביטול. אבל מה למעשה זה בכלל לא ביטול כל כך גדול, יכול להיות שזה בא דווקא מגאווה גם כן. יכול להיות שיותר נכון לומר: “אני יכול לדעת הכל? אני יכול לדעת דבר אחד”. וחלק מלדעת זה לדעת מה לא יודעים, להיות ברור מה השאלה, מה התירוץ.
זו הרי אות. למשל זו אות, אות אחת. “לא תביאנו לידי אות אחת”. אה, אני רוצה להיות חסיד של רבי שיודע הכל ולומד את כל התורה כולה טוב מאוד. יפה מאוד, זה לא עולה לך. “לא תביאנו לידי אות אחת” – כשאתה רואה אות אחת, אות אחת, שתי אותיות, עשר אותיות – לא כל כך הרבה, כן? זה לא אחד על עשר. עשר זה מספר שאפשר עוד לזכור בעל פה. אחת, שתיים – כל אחד זכר אז לעצמו, כל אחד זכר את כולם. זו מדרגה חדשה לגמרי.
משה רבינו פתח את השער
וזוהי הפעולה של יציאת מצרים. שמאיפה לא היתה לנו אמונה, כמו שאומרים, כל יהודי למעשה – כמו שכתוב שם לגבי עשרת הדברות של יציאת מצרים ומתן תורה – על אותו דבר בהיסטוריה, כן?
אם לא היינו באים מכל המסורה, אם לא היתה לנו כל האמונה הכללית, כל המסורה, כל ההשראות שיש לנו – אדם כבר לא נולד היום, כבר היו לו דקות שונות של התעוררות, של דביקות, של אהבה, של השגה – לא הייתי יכול לעבוד על זה. אמת.
אבל משה רבינו כבר שבר את השער. הנקודה היא השער, הוא כבר פתח את השער, הוא כבר שם דם על הפתח, הוא כבר פתח את הפתח, הוא כבר פתח את השער. אפשר כבר לפעמים.
העבודה שלנו היא אכן להיכנס לשער הזה. צריך להתחיל לעשות איזה מקום למשהו כמו מקדש, משהו “מקדש ה’ כוננו ידיך”, משהו דבר קבוע. כן, “ה’ ימלוך לעולם ועד” זה לא רק על היום שהצליח אז הוא מולך, אלא זה דבר קבוע, זה דבר הקיים, זו בחינת “זכר”, זו בחינת זכר.
זוהי העבודה של היום. העבודה ביחס לדורות הקודמים, ביחס לאתמול, ביחס לאמונה הכללית שיש ליהודי – צריך קצת להקדיש זמן להבין בפרטיות כמה, כמה כן.
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור פרשת בא תשפ”ו – סוד “ליל שמורים” על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ”מעשה שהיה” אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות – “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.
—
ב. דרשת הזוהר הקדוש – שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר “לֵיל שמורים” ובסוף “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”.
משל מ”נערה בתולה”
הזוהר מביא ראיה מהפסוק “כי יהיה נערה בתולה”:
– “נער” (בלי ה’) – מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא “דבר בפני עצמו” – וזהו חיסרון
– “נערה” (עם ה’) – מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין “ליל” ו”לילה”
– “לילה” = השכינה (כמו שכתוב “הוציאכם ה’ ממצרים לילה”)
– “ליל” (בלי ה’) = השכינה במצב שלפני הייחוד
– “לילה” (עם ה’) = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי”ה)
– “שמורים” = מלשון המתנה ושמירה – השכינה “שמורה לבעלה”, מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: “ליל שמורים הוא לה'” | שלב שני: “הוא הלילה הזה לה'” |
|——————————–|——————————|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין “חצי”, לא בשלמות | הופעת המילה “הזה” מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: “באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא”
כשיש ייחוד שלם – משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי”ה ושם אדנ”י.
—
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
– גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
– גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
– הפסוק בירמיה “שאלו נא וראו אם ילד זכר” – הגאולה העתידה נקראת “לידת זכר”
– לעתיד לבוא נאמר “שירו לה’ שיר חדש” (לשון זכר) ולא “שירה חדשה”
– לעתיד לבוא נאמר “הנה אלהינו זה קיוינו לו” – רק “זה” (זכר), לא “זאת” (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה “ונאמר לפניו שיר חדש” – יש מדקדקים לומר “שיר חדש” (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז”ל – כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|——-|—————-|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו “בחינת הוד”, “בחינת נקבה” – לכן אין להן קיום.
—
ד. חידוש הרמ”ק – הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם – גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך – מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו – אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם – תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך – גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
—
ה. חידוש הבעל שם טוב – גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז”ל
– גלות מצרים היתה “גלות הדעת”
– פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
– קשור לכל נושא שובבי”ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל “דעת” באריז”ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב – חידוש גדול
“דעת” בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל“דעת הנוקבא” – דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר “גאולת דעת הנוקבא” – ומשום כך אין לה קיום.
—
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|————|————|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| “הכל מהקב”ה” באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט – את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה – פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת “זכור” – אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
– המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא “דבר נברא” – לא קיים מעצמו
– יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
– פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: “לי יאורי ואני עשיתיני” – העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק – יש בזה ערך עצום:
– הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
– “מודה אני” ו“שמע ישראל” – רגעי התעוררות
– עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא – המדרגה הגבוהה
– “על צבאותם” – כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
– עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
– הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל – רואה “עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות”
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
– אמונה/הרגשות – באים והולכים, אינם קבועים
– דעת = כשאדם יודע ומבין משהו – הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
– דעת = ראייה ברורה – לא רק שמיעה, לא רק אמונה
– בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
—
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי “דעת דדכורא”
– זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה’
– כפי שכתב הבעל שם טוב: “יפוצו מעיינותיך חוצה”
– גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
– “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
—
ח. העבודה המעשית שלנו
“הלילה הזה לה'” – המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל”לילה הזה לה'” – להגיע לייחוד שלם.
“טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”
– אנחנו יכולים להבין מעט מאוד – לראות בבחינת “ראיתיך בעיני”
– אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד – הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
– “יגיע כפיך כי תאכל” – יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
– טענה לכאורה צנועה: “אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל”
– אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
– הנכון: “אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע”
– “לא תביאנו לידי אות אחת” – אות אחת, שתי אותיות – מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
– משה רבינו שבר את השער – הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
– בלי המסורה – בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו – לא היינו יכולים לעבוד על זה
– אבל עכשיו – העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים – להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: “להתיישב על דעתי איך אפשר לראות” – לא רק להאמין אלא להבין.
—
ט. סיכום – המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי – להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע – “מקדש ה’ כוננו ידיך” – בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל”ה’ ימלוך לעולם ועד” – גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
תמלול מלא 📝
סוד ליל שימורים והגאולה העתידה
שיעור לפרשת בא | חלק א’
פתיחה: סיפור יציאת מצרים לדורות
רבותי, ס’איז פרשת בא תשפ”ו. איינער פון די פסוקים וואס פירן אויס די מעשה פון יציאת מצרים אין די וואכעדיגע סדרה – ס’שטייט אפאר מאל די מעשה פון יציאת מצרים, די מצוות פון יציאת מצרים, אבער איינער פון די סיומים, נאכדעם וואס ס’שטייט אז זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, גלייך פאר ס’שטייט “זאת חקת הפסח”, ס’שטייט שוין וואס ס’גייט זיין לדורות – פירט אויס דער פסוק אזוי:
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” (שמות יב, מב).
אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אסאך מאל אויף די נושא פון די פסוקים אין פרשת בא וועגן יציאת מצרים, אז ס’איז זייער קלאר פון די פרשה, אזוי ווי מ’זעט אין אנהייב פון די פרשה “לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ”, אז די פרשה איז נישט געשריבן בתור “מעשה שהיה” [היסטאריע]. וואס גראדע, למשל יעצט ווען מ’פארציילט די מעשה ביי די סדר פון יציאת מצרים, קוקט מען אריין אין פרשת בא און מ’זעט וואס איז געשען.
נאר אין א געוויסע זין, דירעקט, די מעשה אליין קען זיין אפילו געשען, אבער ס’איז זיכער געשריבן געווארן אויף אן אופן וואס עס זאל זיין א חלק פון די המשך סיפור יציאת מצרים, פון די זכר יציאת מצרים, פון די מצוות יציאת מצרים, פון די נפקא מינה וואס יציאת מצרים מאכט אין אלע דורות. ס’איז שוין אזוי געשריבן די מעשה, און אמת, ס’איז אזוי שוין געשען די מעשה, אזוי ווי די מעשה פארציילט, אז פארוואס “וַאֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו”? כדי “לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ”, “לְמַעַן תְּסַפֵּר”.
און דא דארף מען זייער גוט פארשטיין דעם פסוק. דער פסוק איז איינער פון די פסוקים וואס געבן די שטערקסטע ארויס די נקודה:
1. “לֵיל שִׁמֻּרִים” – די נאכט איז געווען שמורים לה’ להוציאם מארץ מצרים. דאס איז ערשטנס.
2. “לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” – צווייטנס, ס’איז שמורים לכל בני ישראל לדורותם.
ס’איז געווען שמורים לה’, און ס’ווערט אויך שמורים לכל בני ישראל, און נישט סתם לכל בני ישראל, נאר לדורותם. מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד פון דעם פסוק, וואס מ’קען מאכן פון דעם.
—
דברי הזוהר הקדוש: הסוד של “ליל” ו”לילה”
דער זוהר הקדוש האט באמערקט אן אינטערעסאנטע זאך. איך ווייס נישט צו דאס איז מדויק, איך דארף קוקן, אבער דער זוהר הקדוש באמערקט אז דער פסוק הייבט זיך אן מיט די ווארט “ליל שמורים”, “ליל שמורים הוא לה'”, און צופיסנס שטייט “הוא הלילה הזה לה'”.
עס קען אוודאי זיין אז “ליל” איז מלשון סמיכות, אז “הלילה של שמורים”, “ליל” איז ווען עס שטייט אליינס, אזוי איז אפשר פשטות פשט. אבער דער זוהר האט געטראכט אז דא שטייט עפעס א סוד.
ההבדל בין “נער” ל”נערה”
און דער זוהר זאגט אזוי, עס שטייט א פסוק “כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה” (דברים כב, כג). “נערה” זאגט דער זוהר – ווייטער דאס איז א מדרש פון די זוהר, על פי פשט “נערה” איז פשוט “דהאי” [דאס איז די], “נערה” שטייט געווענליך אין די תורה רוב מאל כמעט אן א ה’, עס שטייט “נער”, און מ’ליינט “נערה”, ווייל די מסורה זאגט אז דא שטייט א קמץ, ליינט מען “נערה”. אמאל שטייט “נערה” מיט א ה’, די ה’ איז בעצם א ‘אם קריאה’, עס איז בעצם די ה’ זאגט אז מ’ליינט עס מיט א קמץ.
אבער דער זוהר זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, דער זוהר וויל מאכן פון דעם א דרש, און דער זוהר זאגט אז דא ליגט א סוד: אז “נער” איז אינטערעסאנט, הייסט דא א “נערה” וואס מ’רופט, און דאס שטייט אין די תורה די זעלבע וועג ווי א “נער”. “נער” הייסט דאך א זכר כביכול, א קליינער, און שפעטער הייסט זי “נערה”, הייסט זי שוין אזויווי א נקבה.
זאגט דער זוהר אז עס איז דא צוויי מצבים [stages] פון א יעדע נקבה:
* המצב הראשון: הייסט זי “נער” אן א ה’. דאס הייסט זאלאנג זי האט נישט קיין זכר, זאלאנג זי האט נישט קיין יחוד מיט א זכר, הייסט זי נאך אלץ בבחינת “נער” אן א ה’. אינטערעסאנט, ווייל דאס איז דאך די לשון זכר, אבער די ווארט איז אז די שלימות פון די נקבה, די שלימות פון די מדות המקבלות, איז נאר דייקא ווען זי איז מחבר, ווען זי איז צוזאמען מיט די זכר. זאלאנג זי איז נאר אליינס, איז זי כביכול ווי זי איז א זכר בפני עצמה. מוז זי זיין א דבר בפני עצמו? דאס איז א חסרון. גוט, דאס איז נישט קיין מילוי, דאס איז א חסרון.
* המצב השני: בשעת, די רגע וואס זי איז מקבלת דכרין, וואס זי איז געווארן מיוחד, דעמאלטס הייסט זי נערה.
בחינת “ליל” ובחינת “לילה” בשכינה הקדושה
זאגט דער זוהר, דאס איז די זעלבע סארט דא. “ליל” הייסט די שכינה, “לילה” הייסט די שכינה. דאס שטייט אין זוהר, שטייט אין רבי’ן אסאך מאל, דאס וואס די תורה איז מדגיש “הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה” (דברים טז, א). “לילה” מיינט נישט ‘בלילה’, יא? ס’איז אן אינטערעסאנטע פסוק. שטייט “הוציאכם ממצרים לילה”. שטייט אפאר מאל די לשון, יא? לילה. וויאזוי שטייט דא? “וַיִּבְרַח צִיָּה לָיְלָה”, “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה”, “וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה”. נאך שטייט “הוציא ה’ את בני ישראל ממצרים לילה”. שטייט א פסוק אין ספר דברים.
“לילה” טייטשן די מקובלים, נישט טייטש אז בלילה, בלילה, ביינאכט, דאס זאל זיין פשוט פשט. די נאכט האט זיי ארויסגענומען. וואס הייסט די נאכט? נאר ס’איז מדת לילה. שטייט אין די גמרא מדת לילה. מדת לילה, דאס איז די שכינה. די שכינה האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים.
אבער די שכינה האט צוויי מצבים:
1. בחינת “ליל”: די ערשטע בחינה, די ערשטע מצב, די מצב שלפני הייחוד, דאס הייסט “ליל”. ס’איז נאכנישט קיין “לילה”, ס’איז נאך א “ליל”, ס’איז נאך א חצי.
2. בחינת “שמורים”: בשעת נאכדעם וואס ס’איז געווארן א ייחוד, הייסט “שמורים”. שמורים איז מלשון “וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (בראשית לז, יא), זי ווארט. געווענליך שמור, שמור הייסט זכור ושמור. שמור איז בלילה און זכור ביום. שמור הייסט זי איז באווארט אדער זי איז אפגעהיטן. פארוואס הייסט זי מיט’ן נאמען שמור? ווייל זי דארף זיין אפגעהיטן פון די קליפות, ווייל זי איז אפגעהיטן פאר איר בעל, שמורה לבעלה, מצה שמורה.
איז דא זאגט ער אזוי, אז “שמורים” איז משמע אז זי ווארט נאך. זי איז נאכנישט מיוחד, זי איז טאקע אפגעהיטן, זי איז מיוחדת לבעלה, זי איז שוין גרייט זיך מתיחד צו זיין מיט איר בעל, אבער זי איז נאכנישט. זי איז שמורים לה’, ליו”ד ק”י ו”ו ק”י, צו די שם הוי”ה, די תפארת.
—
סוד הייחוד: הכללות הנקבה בתוך הזכר
שפעטער אבער ווערט זי “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”. אינטערעסאנט, מיט אמאל שטייט “הזה”. דאס הייסט, ס’שטימט מיט וואס מיר זאגן, אז “לילה” איז ווען זי איז שוין דא א זכר. דאס הייסט, “לילה” איז מער לשון נקבה ווי “ליל” אפשר. אבער בשעת וואס מיר האבן געזאגט אז דא איז דא אזויווי די פאראדאקס [סתירה]: בשעת וואס זי ווערט מחבר מיט די זכר, בשעת וואס ס’איז דא א ייחוד, דעמאלטס הייסט זי “לילה”, און דעמאלטס, זאגט דער זוהר, הייסט זי “הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'”.
דאס איז דער “לֵיל שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”, אז די דורות דארף זיין א גרעסערע מדריגה, דארף מאכן א יחוד, וואס דעמאלטס וועט זיין “הזה”. דעמאלטס וועט די לילה נישט הייסן לשון נקבה, הגם דעמאלטס איז זי ערשט א נקבה, נאר דעמאלטס וועט זי הייסן זכר. פארוואס? ווייל דער זוהר זאגט דא א כלל:
> “בַּאֲתַר דְּאִית דְּכוּרָא לָא אִתְקְרִיאַת אֶלָּא נוּקְבָּא” [במקום שיש זכר, היא לא נקראת אלא נקבה – כלומר, נכללת בו].
דאס הייסט, למשל, כביכול, א משל: אויב מ’גייט אריין אין א שטוב וואו ס’איז דא א זכר, וואו ס’איז דא א גוטע שלום בית, ס’איז דא א יחוד, איז מען נישט משבח די אשה בפני עצמה. אויב מ’איז משבח די אשה בפני עצמה, געווענליך, אוודאי די אשה טוט זייער אסאך, “הַלְלוּהוּ צִיּוֹן וּמִצְרָיִם” (תהלים פז, ד – ע”ד המליצה), אבער ווען ס’איז דא א מקום זכר, ער איז מסדר, ער, כביכול, קאנטראלירט, ער גיבט די צורה פון די גאנצע זאך, איז מען משבח די זכר, און אין דעם איז נכלל די נקבה, ווייל דאס איז דאך די גאנצע זאך פון די נקבה, אז זי זאל זיין נכלל מיט די זכר.
אלזא [So], בשעת וואס ס’איז דא א שוואכע זכר, א שוואכע יחוד, דעמאלטס רעדט מען נאר פון די זכר, און ממילא אין דעם איז נכלל די נקבה. דאס איז דאך דער סוד, אז למשל מיר זאגן אז ס’איז דא שם הוי”ה און שם אדנ”י:
* שם הוי”ה ווייזט אויף די זכר.
* שם אדנ”י ווייזט אויף די נקבה.
און ממילא “מה שאין כן נכתב כן נקרא”, מיר ליינען, מיר זאגן נישט נאר שם אדנ”י, און מיר דארפן אין זינען האבן אז אין דעם שם אדנ”י ליגט דער שם הוי”ה. דאס איז דער סוד, דאס שטייט אין אלע ספרים, יא? מ’דארף אין זינען האבן אז ווען מ’זאגט אדנ”י, מיינט מען נישט נאר אדנ”י, אדנ”י איז דאך אויך פשט “מיין האר”. ווער איז דער מיין האר? מיין האר איז די הוי”ה. אבער בשעת ווען מ’זאגט… אברהם אבינו האט אזוי געזאגט, אבער ווען ס’איז ווייטער צוזאם, דארף מען שוין נישט זאגן דאס, אז ס’איז נכלל זה בזה, ווען מ’דארף נאר זאגן די התקרבות’קייט, און אין דעם איז שוין נכלל דער שם אדנ”י. דאס איז טייטש עליה, דאס איז טייטש אז ס’איז דא א ריכטיגע יחוד, א ריכטיגע יחוד איז אויף דעם אופן.
“זה אלי” – הגאולה השלימה
וועגן דעם, בשעת וואס ס’גייט זיין “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'”, דארף נישט זיין דערמאנט בכלל די נקבה. דער זוהר זאגט אויף דעם שטייט “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב), דאס איז “זאת” און “זה”. “זאת” איז איר און “זה” איז אים. “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – דאס האבן די אידן געזאגט בשעת ס’איז געווען די שלימות מיט יציאת מצרים אין פרשת בשלח. זיי דערמאנען נאר דעם “זה”, זיי רעדן נישט פון דעם “זאת”. דאס איז שוין נאכדעם וואס ס’איז שוין געווארן “שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”.
עד כאן דברי הזוהר הקדוש אין פרשת בא דא אויף די פרשה. איר פארשטייט אליינס. און דער זוהר זאגט אויף דעם ווארטן אונז אויך. וויאזוי ס’שטייט אין זוהר, אויף דעם ווארטן די אידן, “שִׁמֻּרִים לַה’ לְדֹרֹתָם”. יא, טייטש, אז לדורות, לעתיד לבוא, לעתיד לבוא הייסט היינט, יא, ווארטן אונז נאך, אונז ווארטן נאך אלץ “לְדֹרֹתָם”. אויף דעם שטייט דאך “וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ” (ישעיהו כה, ט), אלץ פאר דעם “זה”, נישט נאר פאר די “זאת”. און אויף דעם בעטן אונז “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת” (מיכה ז, טו), אז ס’זאל זיין אזוי ווי צאתך מארץ מצרים, אבער נישט דעם ערשטן לעוועל [מדרגה] פון יציאת מצרים, נאר די צווייטע לעוועל, די “שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”, דאס איז “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה”, דאס ווארט מען.
ביז אהער [So ad kan] איז די דברי הזוהר, דברי המפרשים פון זוהר. איך זאג נישט נאך מער וואס ס’שטייט, איר פארשטייט אבער אליינס.
—
עבודת השם למעשה
אה, איז דא וויל איך אנקומען, און ס’איז סתם א רמז, ס’שטייט דאך אז ווער ס’לערנט זוהר, ווער ס’האט א חיות אין דעם, איז שוין אליינס א עובדא, ווער ס’ווייסט וואס ס’מיינט פאר אים עפעס די אלע מושגים. אלזא וויל איך זאגן וואס ס’מיינט, איין זאך וואס דער בעל שם טוב און אנדערע חסידישע ספרים, שוין פאר’ן בעל שם טוב אביסל, האבן מסביר געווען אביסל וואס דאס מיינט. וואס איז די נפקא מינה למעשה? וואס איז די משמעות פון דעם? אדער וואס איז די פעולה פון דעם? אפשר די משמעות איז די זאך אליינס, וואס איז די פעולה פון דעם בעולם הזה, בדרך עבודה.
אלזא ס’שטייט, דער רמ”ק איז מסביר אין ספר גירושין, ס’שטייט אויך אין די אריז”ל אביסל דרושים וואס דערמאנען די זעלבע ענין, און איך האב פארגעסן נאכצוקוקן דא אין פרי עץ חיים אין פסח, ער האט אויך דערמאנט די ענין. אויך אין זוהר, און נישט נאר אין זוהר הקדוש, אין פרי עץ חיים פון חנוכה ווערט דערמאנט אן אינטערעסאנטע זאך. זיי זאגן דארט אלע די נקודה, אן אינטערעסאנטע נקודה, זיי זענען אלע געבויט אויף דעם זוהר באמת, און אפשר נאך זוהר, אבער דאס איז זיכער איינע פון די גרויסע מקורות, און ס’איז אויך געבויט אויף א מכילתא. ס’שטייט אין די מכילתא…
פרק ב: שיר חדש – סוד הגאולה הזכרית
בין “שירה חדשה” ל”שיר חדש”
אבער א תשועה עתידה לבוא אין אחריה שעבוד, פארדעם שטייט עס בלשון זכר. ער ברענגט א פסוק פון ירמיה (ל, ו), שטייט: “שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר”, די גאולה עתידה הייסט א לידת זכר, “כִּי עַתָּה רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה…”. זכר, דאס איז לשון לבוא.
און זיי ברענגען – איך זע נישט דא די לשון פון די מכילתא, אבער אנדערע וואס ברענגען עס, ברענגען אויף דעם – שטייט לעתיד לבוא “שִׁירוּ לַה’ שִׁיר חָדָשׁ” (תהלים צו, א), נישט עס שטייט “שירה חדשה”, נאר “שיר חדש”.
און ס’איז דא וואס זענען מדייק אין די הגדה של פסח, ווען מ’זאגט “ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”, איז דא וואס שטייט אין די נוסחאות “שירה חדשה”, און איז דא “שיר חדש”. און אסאך האבן געזאגט אז מ’דארף זאגן “שיר חדש”, ווייל עס שטייט אין די מדרש אז לעתיד לבוא וועט זיין א “שיר חדש”.
וואס איז “שיר חדש”? בלשון זכר. בלשון זכר איז טייטש שאין אחריה גלות, דאס איז די טייטש “שיר חדש”. דאס איז די לשון אין די מכילתא.
און די מכילתא האבן געברענגט די מקובלים, שוין אין פרי עץ חיים אין חג הפסח, און לכאורה די אריז”ל, דער רמ”ק, זיי אלע מיינען די מדרש, זיי שטעלן עס צו צו דעם זוהר, צו די סוגיא. אבער מ’זעט שוין אין די מדרש אז ס’איז דא זייער וויכטיג, אז ס’איז דא א חסרון געווען אין יציאת מצרים, אדער אלע גאולות וואס זענען געווען, אלע שירות וואס זענען געווען, וואס זיי זענען נאך אלץ בחינת נקבה.
און דאס ליגט אויך מרומז שוין אין יציאת מצרים, אבער “הַלַּיְלָה הַזֶּה שִׁמֻּרִים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” (שמות יב, מב), דאס איז “לדורותם” איז “כִּימֵי צֵאתְךָ” (מיכה ז, טו), דאס איז לעתיד לבוא, דאס וואס מ’דארף נאך אויפטון, דאס הייסט באמת די מדריגה פון זכר.
און פשוט טייטש איז פשוט, אז זכר ווייזט אלעמאל אויף א שטערקערע מדריגה, א שטערקערע, מער תוקף, מער געלונגען. און דאס איז לכאורה פשוט טייטש פון די מדרש אז ס’וועט זיין לשון זכר.
נשים במצרים ובגאולות העבר
דער אריז”ל אין פרי עץ חיים אין חנוכה זאגט אויף דעם, אלע גאולות האבן געווען על ידי נקבה. דער חנוכה [מאמר] זאגט אז יציאת מצרים למשל איז געווען בת פרעה: “בַּת פַּרְעֹה לְתַאֲרֵךְ” (דברי הימים-א ד, יח), “בַּת פַּרְעֹה… אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד” – דאס איז יהודה (מגילה יג.). זי האט אנגעהויבן די גאנצע סדר [cycle] פון ארויסנעמען די אידן פון מצרים, ראטעווען משה, און שפעטער איז דא יוכבד ומרים.
מ’זאגט אז נשים חייבות בנר חנוכה, נשים חייבות בד’ כוסות, “אף הן היו באותו הנס” (שבת כג.). רש”י אלעמאל פרובירט [tries] צו מסביר זיין אז נישט נאר זיי זענען “אף הן היו באותו הנס”, נאר זיי האבן געמאכט די נס.
* ס’איז געווען ביי חנוכה, איז געווען די נס פון יהודית און די בת חשמונאי וואס האבן געמאכט די נס.
* ס’איז געווען ביי פורים איז אסתר.
אלע גאולות זענען אפשר בחינות – דארט שטייט אז ס’איז בחינת הוד, בחינת נקבה – און וועגן דעם האט עס נישט קיין קיום. ווייל בחינת נקבה האט נישט קיין קיום, בחינת זכר האט א קיום. דאס איז די זאך וואס ס’שטייט אין זוהר און ס’שטייט אין די אלע פלעצער.
הסדר של הרמ”ק: תורה וגאולה
וואס איז די משמעות פון דעם? איז האבן מיר א שטיקל בעל שם טוב, ווערט געברענגט אין ‘תולדות’ כמה פעמים. דער בעל שם טוב האט געזאגט, און דער בעל שם טוב האט צוגעשטעלט א דריטע שטיקל אריז”ל צו דעם, איך מיין אז פאר דעם האט מען עס נישט צוגעשטעלט.
אז דא די נס פון זכר און נקבה, דאס האבן מיר גערעדט, שטייט אין מדרש, שטייט אין זוהר, שטייט אין רמ”ק. דער רמ”ק זאגט אז וועגן דעם זעט מען ביי יציאת מצרים – דאס איז שוין א שטיקל משמעות וואס מיר קענען האבן צו פארשטיין – מ’זעט אז ביי יציאת מצרים איז געווען:
1. קודם יציאת מצרים, קודם די גאולה.
2. נאכדעם די תורה, נאכדעם איז געווען מתן תורה.
דאס הייסט, די בחינת נקבה הייסט גאולה, בחינת שכינה, מ’האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. שפעטער איז מען אנגעקומען צו מתן תורה, תפארת, שבועות, דאס איז “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”. וועגן דעם האט עס נישט געהאט קיין קיום, מיט דעם די לוחות זענען צובראכן געווארן און אזוי ווייטער.
אבער לעתיד לבוא האבן מיר שוין א תורה. איז לעתיד לבוא וועט זיין די בחינת זכר קודם די נקבה, די בחינת תורה קודם די גאולה. די גאולה על ידי תורה, גאולה על ידי תורה איז א דבר שיש בו קיום.
האבן מיר שוין א געוויסע זאך וואס אונז ווייסן וואס דאס איז, אונז ווייסן אביסל וואס הייסט גאולה: אמונה קענסטו זאגן, גאולה, תורה, דעת – שוין אביסל מער ווערטער.
חידוש הבעל שם טוב: גלות דעת הנוקבא
דער בעל שם טוב האט מסביר געווען, צוגעשטעלט נאך א שטיקל אריז”ל. דער אריז”ל האט געלערנט באריכות לגבי גלות מצרים אין שער הכוונות פון פסח און אין שער הפסוקים דא אין די פרשיות, אז גלות מצרים איז געווען א גלות הדעת.
יעדער איינער וואס האט געלערנט אמאל ‘מאור עינים’, און ער ברענגט פונעם בעל שם טוב, דער בעל שם טוב האט זיך זייער שטארק געקאכט אין די נושא פון גלות הדעת. יא, ס’איז דא נאך א זאך וואס הייסט גלות הדיבור, וואס מ’האט גערעדט וועגן דעם א וואך אדער צוויי צוריק, אויך געקומען פון די זוהר אין וארא. אבער ס’איז דא חוץ פון דעם וואס ס’איז דא די נושא פון גלות הדיבור – גלות הדיבור איז תלוי אויך אין גלות השכינה, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, שכינה הייסט “אספקלריא דדיבור” לעומת “קול” וואס איז א ז”א [זעיר אנפין], דאס האבן מיר געלערנט וועגן לעצטע וואך אדער צוויי וואכן צוריק, איך געדענק שוין נישט.
אבער דא איז דא א נושא וואס הייסט גלות הדעת. דער אריז”ל האט אריכות וועגן דעם, אז די דעת, דאס איז געווען די חסרון, דער פרעה האט אחיזה אין די מדרגת הדעת, און ווען די דעת איז נפגם געווארן, ס’גייט צוריק אינגאנצן צו די גאנצע פרשה פון שובבי”ם, די גאנצע נושא פון די חטא קרי פון די מוחין וואס דאס קומט פון דעת, וכו’ וכו’ וכו’, יעדער איינער וואס האט געלערנט האט שוין גערעדט וועגן דעם אין אנדערע הזדמנויות’ן, די נושא פון דעת וואס דער אריז”ל האט מסביר געווען.
יעצט, דער בעל שם טוב – ס’איז זייער אינטערעסאנט, איך מיין אז ס’איז נישטא אפשר קלאר, מ’דארף בעסער קוקן די מפרשים וואס האבן געטראכט פון אזעלכע זאכן, איך מיין אז ס’איז דא ממש קלאר א ראיה פאר די צושטעל – אבער ס’איז א פשט, ס’איז לכאורה א פשט וואס דער בעל שם טוב לערנט אריין אין כתבי אריז”ל, טעכנישע קבלה פשט [technical Kabbalah pshat], וואס ער זאגט.
און ס’דאכט זיך מיר אז דא איז דא אזוי ווי די סתירה: דו זאגסט אז דא איז דא גלות השכינה, דעת איז די דעת, די פרטות הדעת וואס דער אריז”ל רעדט איז אלעמאל די דעת פון די זכר. איז א היכי תמצא?
זעט אויס אז דער בעל שם טוב האט פארשטאנען אז מ’דארף פארשטיין אז די עיקר נושא פון יציאת מצרים, די עיקר נושא פון גלות מצרים איז נישט געווען – אדער על כל פנים די גאולה, אפשר איז געווען א גלות, אבער די גאולה האט נישט אזוי אויפגעטון אויף די תיקון פון די מדרגת הזכר.
אגב, ס’איז נישטא קיין תיקון שלא על ידי זכר, דאס דארף מען פארשטיין טעכניש אין קבלה [technically Kabbalah], ווערט מען זיך מבולבל זיין. אבער דער ריזשינער האט פארשטאנען אז אויב מ’וועט זאגן ס’רעדט זיך פון גלות הדיבור, ס’רעדט זיך פון גלות השכינה, אבער דער בעל שם טוב האט געמאכט אן עקומתא, אז דאס וואס שטייט דעת, מיינט דעת הדיבור, דעת הנוק’ [הנוקבא], רופט ער עס, דעת הנקבה.
און דאס איז אוודאי געבויט אויף די אלע מדרשים, די אלע מקורות וואס מיר האבן יעצט געלערנט, וואס מיר האבן געזאגט אז ס’שטייט מפורש אין זוהר, ס’שטייט אין מדרש, ס’שטייט אין מפרשים, אז יציאת מצרים איז נאר געווען א מדרגה פון בחינת נוק’.
אין אמת’ן איז עס נישט קיין סתירה, אזויווי מיר האבן געזאגט טעכניש [technically], אזויווי דער רמ”ק איז דא מסביר, אוודאי יציאת מצרים איז אויך אנגעקומען צו די זכר. אבער די פוינט [point] איז אז ס’איז געווען די עיקר, ס’איז די שאלה וואס איז די עיקר. די שאלה איז, מ’קען זאגן וויאזוי ס’הייבט זיך עס אן, יא? לערנט וויאזוי ס’הייבט זיך אן.
* ס’הייבט זיך אן, אויב ס’הייבט זיך אן מיט א נקבה, דעמאלטס איז דא א חסרון אין דעם, ווייל דעמאלטס איז די נקבה כלי שואלת, ס’איז על דרך איר בחינה.
* הייבט זיך אן מיט די זכר, דעמאלטס האט עס מער א קיום.
דאס איז דער טעכנישער חלק [technical part]. עד כאן טעכניש [technically].
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
דער בעל שם טוב האט געזאגט אז ממילא, גלות הדעת, אדער די גאולת הדעת, וואס איז געווען ביי יציאת מצרים, איז געווען בעיקר גאולת דעת הנוק’, דעת של השכינה, דעת של הדיבור, און וועגן דעם איז עס נישט קיין דבר שיש בו קיום.
דאס איז לאו דוקא וואס ער מיינט זיך צו זאגן, וואס אונז דארפן ארבעטן אויף היינט, אזויווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך די בריוו פון בעל שם טוב, יא? וויאזוי ברענגט מען משיח? וויאזוי ברענגט מען די גאולה? גאולה פרטית, יא? גאולה פרטית איז אויך דאך מעין און א הכנה און א קלענסטע צירוף פון אלע גאולות פרטיות איז די גאולה כללית.
וויאזוי ברענגט מען די גאולה פרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה’, וואס דער בעל שם טוב האט אונז געלערנט, אזויווי ער זאגט “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז). זאגט ער, איז ער מסביר אז די גאולה לעתיד וועט זיין על ידי א בחינה פון דעת דדכורא, דעת של הזכר. דאס איז די מדרגה וואס ס’פעלט אונז, און מיר זענען קונה דאס אויך על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבער דאס איז ווען ס’האט שוין א קיום.
סאו וואס איז די חילוק? וואס איז די חילוק? דער בעל שם טוב זאגט אזא לשון, און ס’איז ממש פארבינדן [connected], ס’איז נישט קיין שום ספק אז ער מיינט די זעלבע בחינה און די זעלבע לשונות שטייט אויף ביידע אין ‘תולדות’ און די אנדערע מקורות.
* דעת דנוקבא הייסט אז מ’ווייסט זאכן. דנוקבא הייסט אמונה. וואס הייסט בחינת אמונה? אדער זיי קענען זאגן אזוי ווי מיר האבן געלערנט אמאל פון די זוהר אין וירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה און דעת כללות. יא, אמונה, איינע פון די משמעות’ן פון אמונה איז א דעת כללי, נישט קיין דעת פרטי וואס דו ווייסט…
דאס איז די דריטע טייל פונעם שיעור. דער טייל באהאנדלט די טיפע חילוקים צווישן “דעת דנוקבא” (אמונה וואס קומט און גייט, חידוש העולם) און “דעת דדכורא” (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות אין יעדן פרט), און וויאזוי יציאת מצרים איז דער יסוד פאר די אמונה.
—
פרק ג’: דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
די מדרגה פון דעת כללי און פרטי
מגיד שיעור:
נאר אז דערווייל קען איך זאגן אזוי: איך בין מקבל פון זיי, דאס איז אויך עפעס א זאך. וויאזוי ווירקט עפעס? איינער זאגט אזוי: מיר האבן גערעדט אסאך מאל די חילוק פון “על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו”, זאגן אז אלעס איז דער אייבערשטער. און מ’קען… יעדער איינער גלייבט באופן כללי, כמעט אפילו אן אטעיסט [גלייבט] באופן כללי, און דאס איז עפעס א זאך.
אבער צו זאגן אויף דעם [אז דאס איז די תכלית], דאס איז שוין א מדריגה פנימית, דאס הייסט שוין “מדריגות” זאכן. אוודאי, זיי מיינען נישט קיין שלילה [אז מ’דארף נישט די אמונה פשוטה], זיי וועלן זאגן – און דאס דארף מען געדענקען – אז ווען מ’זאגט אז דא איז א מדריגת “אמונה” וואס איז א קלענערע מדריגה פון “דעת” (ווייל דעת איז גרעסער), מיינט עס נישט אז דער וואס האט דעת האט נישט קיין אמונה. נאר פארקערט, דאס איז די חילוק: “דער עיקר תמן נקבא” – בשעת א מענטש האט דעת, איז שוין בכלל מסייע אמונה. אוודאי האט ער אויך די אמונה כללית, דאס איז נישט די חידוש. די חידוש איז: ער האט אויך די אמונה פרטית, און דעת פרטית איז שוין גובר אויף דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
די לשון פונעם בעל שם טוב איז אויף די נקודה וואס הייסט “דעת דדכורא” און “דעת דנוקבא”. זאגט ער ממש אז דעת דנוקבא הייסט חידוש העולם.
יציאת מצרים איז געווען ארויסצוברענגען די נושא וואס הייסט חידוש העולם. וואס הייסט דאס? אז חידוש העולם מיינט באופן כללי די אמונה אז יעדער איד האט, וואס יעדער איד גלייבט אדער ווייסט, אז די וועלט אזוי ווי זי איז, איז א זאך וואס איז באשאפן געווארן. א “דבר נברא”. א גרויסע חידוש, חידוש העולם.
די וועלט איז א דבר נברא, די וועלט איז נישט קיין זאך וואס איז דארט א קיום פון זיך אליינס [מעצמו], עס איז נישט קיין “עומד לנצח”. נצח דארף דוקא בזמן, אבער במהות – עס איז נישט קיין דבר אמיתי [מצד עצמו]. די וועלט איז א דבר נברא.
עס קען זיין א מצב [situation] וואס דער עולם איז נאריש, עס זאל גורם זיין א הסתרה, עס זאל גורם זיין גלות השכינה. שכינה, שכנות… “בדבר ה’ שמים נבראו” [במקור: איך טיילט שטונברא], דבר ה’, וואס דאס איז די וועלט. ס’קען אויסזען בגלות, ס’קען זיין נישט פארבינדן [connected] מיט די מקור, און נישט פארבינדן בכלל מיט די דעת.
פרעה און די טעות פון “קדמות העולם”
ווען ס’זעט אויס סתם, מען קען מיינען אז די וועלט – אזוי ווי די ראשונים האבן גערופן “קדמות העולם” – ווייל די מעשה פון קדמות העולם איז נישט קיין שאלה [סתם פילאזאפיע], ס’איז: די וועלט גייט זיין אייביג. “קדמות העולם” מיינט ער צו זאגן, אז די וועלט איז עכט [real], עס זעט אויס עכט [realized]. עס איז אויסגעזען עכט.
ס’איז פרעה, ס’איז א קליפת עורף [במקור: קליפות אוידעת], אדער בחינות דעת ד’נחש, דארט דערנאך. פרעה האט געזען – “איך האב אויסגעזען, די וועלט האט אויסגעזען עכט”. פרעה האט געזאגט, אויפגעשטאנען אינדערפרי און געזאגט: יא, עס איז דא א וועלט און איך בין א טייל פון אונז. דאס איז טייטש “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג) – עס איז אונז, עכט, איין עכטע זאך. איך בין א גאט.
כמה משה [וויפיל משה רבינו] האט אויפגעטון ביי יציאת מצרים, איז אז די וועלט איז נישט אזוי עכט. ס’איז א דבר נברא! ס’פעלט אויס אז ס’איז אלעס אמאל געווען [באשאפן], וואס איז אזוי אפילו יעדע רגע, מען קען שוין קיין טיפה [נישט זיין אן דעם], ס’פעלט אויס זאל זיין א בורא. ס’איז א דבר נברא, א גרויסע חידוש! און ס’איז נישט גענוג מכיר טובה פון דעם חידוש.
אמונה בבחינת נקבה: “דבר שיש לו הפסק”
און דער ייחוד, ביז דא א ביאה, ביז דא צוויי ביאות, זענען תלוי אין דעם. אין ביאה… אה, ה’ זאגט “יודע שלא הופסק”. יעדער בחינת נקבה, בחינת נקבה איז א דבר שיש לו הפסק [במקור: דבר של subtitle Higher]. אזוי ווי איינער פארשטייט אז בחינת אמונה – בפרט אויב מען רעדט פון די הרגשה פון אמונה – ער קען זיין אמונה באופן הכי מורגש אדער באופן הכי מופשט [במקור: אחי אמורג אויב וויפן אחי מפשיד].
עס זענען נישט קיין אמונה [וואס בלייבט], מען קען עס נישט רופן “דאס” – דער חלק וואס טוישט זיך נישט. אבער אמונה אין די זין [sense] אז ס’איז א זאך וואס איך פיל, א זאך וואס איז א זאך בפועל ממש, וואס א מענטש קען זאגן “שמע ישראל” – [דאס דארף זיין] א דבר שלא יופסק. [אבער מצד הטבע] אמונה איז א דבר שיש לו הפסק. אמאל פילט ער יא, אמאל פילט ער נישט. ער וואלט ווי א נקבה. נקבה האט זמן, יא. אמאל איז ווי א נידה, אמאל איז ווי טהור. דאס איז די טבע, טבע פון די לבנה, די טבע פון די לבנה.
אה, זייער גוט. מען זאגט אין קידוש לבנה: “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם… וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה”. א זייער א שיינע זאך, “חסדך תחדש”, דער בעל שם טוב זאגט אז יעדער טאג איז דא א התחדשות. זייער זיס [cute]. אבער למעשה, דאס איז טייטש “אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק” [לשון הפיוט].
די תועלת פון “בחינת נקבה” (יציאת מצרים)
יציאת מצרים… יעצט לאמיר זיין קלאר, אז אפילו מ’קען האבן א זאך וואס איז “יש להפסק” איז אויך דא גרויסע תועלת’ן, יא? מיר דארפן מכיר טובה זיין. מיר דארפן מכיר טובה זיין, קודם כל פאר דעם. דאס איז די ערשטע פשוט’ע טייטש פון “זכר ליציאת מצרים”. מיר זענען זייער צופרידן [happy] מיט דעם, אז ס’קען זיין א רגע וואס א אידל זאל ערהערן, זאל פארשטיין, זאל קוקן אז די וועלט איז א דבר נברא.
“דבר נברא” מיינט צו זאגן: מ’מאכט אויף די אויגן אינדערפרי און מ’זאגט “מודה אני לפניך”, אדער מ’זאגט “שמע ישראל”, און דארט זאג איך: “וואו! ס’איז דא א וועלט? ס’איז נישט די גאנצע, ס’איז נישט אלעס. ס’איז א דבר נברא. ס’איז נאך דא א גאט פון די וועלט, יא? ס’איז א דבר נברא.” דאס איז א גרויסע חידוש.
און אסאך מאל זענען מיר נישט דארט, אסאך מאל פארגעסן מיר, אסאך מאל איז “יש להפסק”, אסאך מאל איז די שכינה בבחינת גלות. אז די גלות איז בדיבור – מ’קען נישט רעדן דערפון אפילו מ’ווייסט עס, יא? בהעלמה. מ’ווייסט דערפון און מ’קען נישט רעדן דערפון, מ’שעמט זיך.
גלות הדיבור: די בושה פון אמונה
די צווייטע תועלת… דאס וואס מענטשן שעמען זיך צו רעדן, צו דאווענען הויך, איז איינס. ס’איז דא אסאך בחינות אין דעם. ער קען זיך שעמען, אדער – איך זאג – פשוט’ע מענטשן שעמען זיך. מיר לעבן אין א וועלט, אפילו איך רעד נישט פון די חסידישע וועלט, די היימישע וועלט, אבער באמת, מיר לעבן אין א וועלט וואס מ’דארף זיך אביסל שעמען צו רעדן פון אמונה. ווייל חוץ פון דעם וואס ס’איז דא קשיות אויף דעם אפשר, דאס איז נישט די עיקר. די עיקר איז אז די חיות, די מציאות העולם, די צייטונג – האלט נישט פון דעם.
די וואך האט איינער געזאגט אין די נייעס אויף עפעס אז ס’איז געווען “גזירה מן השמים”, און אסאך מענטשן האבן געזאגט: “אה, קען זיין אז אמאל דארף א מענטש נעמען זיין אחריות, און ס’איז נישט קיין סתירה.” אבער דו זעסט קלאר, ווער ס’קוקט אין נייעס זעט קלאר אז ס’איז ממש לויט די שיטת הנייעס, לויט די שיטת העולם הזה, איז נאריש צו זאגן “גזירה מן השמים”. כאילו, יא, ווייל אלעס קאנטראלירסטו. אמת, די אנדערע שיטה איז פונקט אזוי שטותים – וועגן יא, מענטשן קענען מאכן, אלעס מאכן, מען קען אלעס קאנטראלירן… שוין, וועט זיין גאנץ גוט. ניין, מ’דארף טאקע קאנטראלירן וויפיל מ’קען, און ס’איז אליינס די עבודת הבירור.
אבער אונז לעבן אין א וועלט וואו מ’דארף… נישט אלעמאל – אמאל איז אין שול, נישט אז איך וויל אלץ זאגן, אמאל קומט דיר די וואגע צו זאגן אפשר א ווארט פון אמונה. איך רעד נישט פון “אמונה” – אמונה הייסט נישט זאגן “אז איך גלייב, איך גלייב נישט”. אמונה הייסט זאגן אז איך האלט טאקע אזוי! איך וויל האלטן אז ס’איז א מצוה אזוי צו האלטן. יא, ס’איז א גרויסע חילוק, מ’דארף רעדן וועגן דעם א גאנצע צייט.
ווען איך זאג אמונה, מיין איך אז מענטשן זאלן זאגן בשם עצמם. ס’הייסט דיבור, יא, נישט דיבור [סתם]. ווילאנג מ’זאגט נאך – “שטייט אין ספרים הקדושים אז דו האסט געזאגט פרטים” – דאס איז נישט קיין אמונה. דאס זאגסטו נאך. דאס איז נאך אלץ דער דיבור בגלות. דער דיבור איז *נישט* בגלות, וואס טייטשט: איך קען רעדן אליינס, יא, בשם עצמי, איך האלט אזוי. דאס איז בגלות [אז מ’קען דאס נישט טון].
משה רבינו’ס אויפטו: מאכן אמונה “נארמאל”
איז יעצט, שטעל דיך פאר אז ס’איז נאר געווען דאס, וואס איז ממש געווען חושך מצרים. דאס איז דער “וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י, כא). “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר” (שם כג). משה רבינו האט אויפגעטון אזויפיל, די תורה האט אויפגעטון אזויפיל, יציאת מצרים האט אויפגעטון אזויפיל, לנצח נצחים לדורות – איך ווייס – האט אויפגעטון אז ס’קען זיין, ס’קען זיין אמאל וואס מ’זאל נישט עסן, ס’קען זיין.
דער בעל שם טוב זאגט בפירוש אז – כולי האי, דאס איז א היסטארישע [במקור: מיסטישע] בליק – אז דאס וואס אמאל איז געווען, אזוי שטעלט ער זיך פאר, אמאל זענען געווען גרעסערע אפיקורסים, און אמאל זענען געווען – אזוי שטייט אין די רמב”ם – אמאל איז געווען ממש דער רוב חכמים האבן געזאגט “עולם קדמון”, און די וועלט איז נישט קיין דבר נברא. לאמיר זאגן אזוי ער האט פארשטאנען. און היינט זעט מען נישט, מען זעט אז ס’איז יא, ס’איז א נארמאלע זאך. אין בעל שם טוב’ס צייטן איז געווען א נארמאלע זאך, היינט איז שוין צוריק אין די פריערדיגע זמנים, אפשר טויש איך זיך שוין ווייטער צוריק, איך ווייס נישט, ס’איז די זמנים אין דעם.
אבער דער בעל שם טוב זאגט, וואס איז דער פשט? ווייל דאס איז א תיקון פון די וועלט. ס’איז א געוויסע בירור. דער בירור פארשטייט זיך איז בדעת עליון, ס’איז נישט פשט אז דער… אבער ס’איז דא, דאס איז די עבודה פון צדיקים, פון אידן, פון מענטשן וואס לייגן אריין אין די וועלט געוויסע איידיעס, אז ס’איז געווארן נארמאל. ס’איז א גרויסע עבודה, דאס דארף מען רעדן וועגן דעם אסאך מער אין אן אנדערע קאנטעקסט.
די עבודה פון די רבי’ס, די עבודה פון א צדיק, די עבודה פון יעדן איד, איז צו מאכן געוויסע זאכן זאלן זיין נארמאל. משה רבינו האט געמאכט גענוג נארמאל אז ס’כאפט א איד א גוטע מינוט, און ער זאגט אז די וועלט איז א דבר נברא – קען ארבעטן, ס’איז מעגליך. אמת, ס’איז מארגן האט ער פארגעסן. פאר דעם איז דא א דבר שאינו נקבה, ס’איז נאך א דבר שאינו נקבה, מ’דארף זיך מחזק זיין כסדר אין אמונה, מ’דארף זיך מחזק זיין כסדר – ס’איז נאך א בחינה פון נקבה, אבער ס’האט א ווייניגסטנס, ס’איז בעסער ווי גלות, אסאך בעסער ווי גלות, ס’איז אליין א רווח בעסער ווי גלות. דאס איז בחינת נקבה, דאס איז די בחינה פון יציאת מצרים.
דעת דדכורא: “על צבאותם” – די מיליטער פון אותיות
דער בעל שם טוב וואס זאגט, בחינת דעת… די תחינה איז אז יעדע אות – דאס איז ממש די לימיט פון זיין שריפט – אז יעדע אות וואס א איד האט געדאוונט, ער זעט אין דעם עולמות מתוקנים, ער זעט אין דעם עולמות, נשמות, אלוקות, ער זעט אין דעם פונקטליך. איך טייטש אין יעדע אות, איך טייטש פונקטליך, יא?
באופן כללי צו גלייבן אלעס, איך גלייב – זיס [cute]. אזוי זאגט דער רמ”א “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד” [במקור: שישו יסודי ארץ בקראי], מ’דארף קענען אין יעדע אות זאגן א פשט, אין יעדע אות זען א געטליכע פשט, זען וואס איז די משמעות פון דעם.
אבער די גאנצע נושא פון די טובה שהשם, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די גאנצע וועלט, “וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”, כולל די שעות ווען ס’איז נישט טוב לאדם, אויף דעם זאגט מען “יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. שטייט דאך “וְכָל צְבָאָם”, שטייט דאך די וואך “הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם” (שמות יב, נא).
האב איך שוין געזאגט אויף דעם די פשט פון דעם, אז “על צבאותם” איז טייטש אז א מיליטער – א מיליטער איז אויך טייטש אז יעדע זאך, יעדע פרט שטייט אויף זיין פלאץ, ס’מאכט סענס. אות ס’, דאס איז די “צבא אות”, אות ס’ בצבא של אותיות, ס’דא נאך באדייטן [meanings] אין דעם, אבער די צבא, די צבא השם איז די צבא פון אותיות. דאס הייסט אז יעדע נקודה, יעדע אות, יעדע זאך, יעדע חלק האט א באדייט. ס’איז נישט סתם באופן כללי מ’דארף גלייבן אז אלעס מאכט דער אייבערשטער. ניין, איך קען דיר פארציילן די מעשה, לאמיך דיר פארציילן. אלעס מאכט דער אייבערשטער איז איין זאך, איך וועל דיר פארציילן.
“אוֹתוֹתַי אֵלֶּה” (שמות י, א) – דער אייבערשטער האט געמאכט צען מכות, דאס איז שוין ממש א השגה. דאס הייסט “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “ולא במאמר אחד יכול להבראות”? מ’קען האבן אמונה כללית, מ’קען גלייבן אז דער אייבערשטער מאכט אלעס, אבער “ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים” – א צדיק, די אמת’ע שכר ופרעון, די אמת’ע מדרגה פאר צדיקים ורשעים איז דער וואס קען זאגן צען מכות, ער קען זאגן צען מאמרות, ער קען זאגן פונקטליך וואס יעדע זאך איז, וואס איז די פשט פון דעם.
דאס איז בחינת זכר, דאס איז בחינת דעת. יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? וואס איז די חילוק פון אמונה און דעת? אז ער קען אפילו זאגן הרגשות – הרגשות וואס איז א סארט אמונה, גייט און ס’קומט. אבער אז א מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס, ער קען פארגעסן, ס’קען זיין נישט אין זיין מחשבה [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש. ער קען דאס פארגעסן אויך, דאס איז א שכחה תמידית, דאס איז די בחינה פון שבירת הלוחות. אבער א לימוד האמת קען ער אפילו זאגן אין זיין נשמה בלייבט עס אייביג, אין זיין דעת המופשט, אין זיין גוף, ער זאל זיך שוין נישט מיטשלעפן.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – “לראות ולא רק להאמין”
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? דאס איז דער חילוק פון אמונה און דעת. דו קענסט אפילו זאגן אז “הרגשות” [געפילן], וואס איז א סארט אמונה, ס’גייט און ס’קומט. אבער אז דער מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס – ער קען עס טאקע פארגעסן, ס’קען זיין נישט אין זיין באוואוסטזיין [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש.
ער קען דאס פארגעסן אויך – דאס איז די בחינה פון “שכחת הלימוד” – אבער על כל פנים, ער קען אפילו זאגן אז זיין נשמה בלייבט צוגעבינדן. זיין דעת המופשט [די דעת וואס איז העכער פונעם שכל], דאס איז נישט משולב אין זיין דעת, דאס איז די בחינה פון “זכור תמיד”, דאס איז “אותיות ברכה” [וואס ברענגט קיום און שפע].
דעת איז א קלארע ראייה
אבער די בחינה פון דעת, דאס איז א קלארע זען. נישט נאר געהערט, נישט נאר געגלייבט, נאר געזען. “געזען” – דאס הייסט דעת. דאס איז די בחינה פון “זכור”. דאס איז די נוסח פון “לשבת ולמועד”, דאס איז די נוסח פון תורה.
די גאנצע מעלה פון תורה איז אז אונז דארפן מאכן א נייע זאך, אונז דארפן מאכן “הלילה הזה לה'”. די “הלילה הזה לה'” איז די עבודה פון אונז. דאס איז א זייער ערנסטע [serious] עבודה, מ’דארף טון אלעס וואס מ’קען וועגן דעם.
לאמיר מקבל זיין אין די וואכן וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים [ימי השובבי”ם], אז אונז נעמען זיך אונטער אביסל מער צו געבן אפאר מינוט א וואך פאר דעם, צו פארשטיין, זיך מיישב זיין בדעתו וויאזוי מ’קען זען. נישט גלייבן – גלייבן קאסט נישט קיין געלט, גלייבן איז אויך א שיינע זאך, אבער גלייבן איז א “דבר שיש לו אחר הפסק” [א זאך וואס קען זיך איבערהאקן]. קדושת ירושלים האט אן “אחר הפסק”, אבער דעת האט אן “אחר הפסק”? א זאך וואס א מענטש קען פארשטיין בלייבט.
“טוב רוצה אדם בקב שלו” – די מעלה פון אייגענע פארשטאנד
ער קען זאגן אויף איין פרט – און די אמת איז, אזוי ווי איך זאג, “בכלל מסעי אמונים” – א מענטש וועט זאגן: “די כלל איז דאך כולל אלע עולמות, און די איין פרט איז דאך נאר איין קליינע זאך?” יא, אבער די איין קליינע זאך – כאטש וואס אוודאי איז די איין קליינע זאך געבויט אויף דעם וואס אלע עולמות עקזיסטירן – אבער די איין קליינע זאך פארשטייסטו.
ס’איז דא א דין [בבא מציעא ל”ח.]: “טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו” [א מענטש האט ליב איין מאס פון זיין אייגענע ארבעט מער ווי ניין מאס פון יענעמס]. יא? ס’איז דא א דין: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” [תהלים קכ”ח:ב].
אונז קענען זייער ווייניג פארשטיין, אונז קענען זייער ווייניג ארויסהאבן די בחינה פון “ראיתיך בעיני”, זען קלאר, “מלא עיניך והתבונן בעיניך” – זייער ווייניג. אבער אביסל פון דעם, איז ווערט זייער אסאך פון אמונה. זייער אסאך. ס’איז נישט קיין סתירה, פארקערט, ס’איז נכלל אין דעם.
און ווען מ’רעדט פון דעם, א מענטש זאגט: “איך פארשטיי דאס, איך פארשטיי דאס”, טו מיר נאכאמאל דרגות, די נעקסטע שטאפל וועלן מיר פארשטיין זיי אויך. אבער אביסל דאס פארשטיין איז א גרויסע חלק פון דעם. איך מיין אז ס’איז א גרויסע חלק פון זיך אונטערנעמען צו זען, צו זען “כי מעשיך מראים אותך”, ענינים נפלאים. ס’איז נישט נאר א זאך וואס מ’דארף צו זאגן און צו נאכזאגן און צו גלייבן. ס’איז אסאך פון דעם איז גרינגער צו אונטערנעמען דעם.
די סכנה פון פאלשע ענווה
די אמונה איז טאקע “איך בין נכלל אין א זאך וואס איז גרעסער פון מיר”. און דאס איז די גאווה פון א מענטש וואס ער זאגט: “וואס, איך וועל פרובירן צו פארשטיין? איך פארשטיי דאך גארנישט, איך קען נישט פארשטיין איין ברעקל, א טיפה מן הים”. איז בעסער צו זאגן “נעם אמונה”, בוי זיך אן מיט אמונה, יא? בעסער, אנשטאט איך קען לערנען גאנץ כל התורה כולה – איך קען נישט, איך וועל זיין א חסיד פון איינעם וואס קען כל התורה כולה.
און ס’איז אמת, דער ביטול. אבער וואס למעשה איז דאס גארנישט אזא גרויסע ביטול, ס’קען זיין אז ס’קומט גאר פון גאווה אויכעט. ס’קען זיין אז מער ריכטיג צו זאגן: “איך קען עפעס וויסן אלעס? איך קען וויסן איין זאך”. און א חלק פון וויסן איז צו וויסן וואס מ’ווייסט נישט, צו זיין קלאר וואס איז די שאלה, וואס איז די תירוץ.
ס’איז דאך אן אות. למשל דאס איז אן אות, איין אות. “לא תביאנו לידי אות אחת”. אה, איך וויל זיין א חסיד פון א רבי וואס קען אלעס און לומד כל התורה כולה זייער גוט. זייער שיין [cute], ס’קאסט דיר נישט. “לא תביאנו לידי אות אחת” – ווען דו זעסט אות אחת, אות אחת, צוויי אותיות, צען אותיות – נישט אזוי פיל, יא? ס’איז נישט קיין איינס אויף צען. צען איז א צאל [number] וואס מ’קען נאך געדענקען אויסעווייניג. איינס, צוויי – יעדער איינער האט געדענקט דעמאלטס פאר זיך, יעדער איינער האט געדענקט אלע פון זיי. דאס איז א גאנצע נייע מדרגה [level].
משה רבינו האט געעפנט דעם שער
און דאס איז די אויפטו פון יציאת מצרים. וואס פון וואו מיר וואלטן נישט געהאט קיין אמונה, אזויווי מ’זאגט, א יעדער איד האט פראקטיש – אזויווי ס’שטייט דארט לגבי די עשרת הדברות פון יציאת מצרים און מתן תורה – אויף די זעלבע זאך אין היסטאריע, יא?
ווען אונז וואלטן נישט געקומען פון די גאנצע מסורה, ווען אונז וואלטן נישט געהאט די אלע אמונה כללים, די אלע מסורה, די אלע השראות וואס אונז האבן – א מענטש איז שוין נישט היינט געבוירן, ער האט שוין געהאט פארשידענע מינוטן פון התעוררות, פון דביקות, פון אהבה, פון השגה – וואלט איך נישט געקענט ארבעטן אויף דעם. אמת.
אבער משה רבינו האט שוין צעבראכן דעם שער. די נקודה איז די שער, ער האט שוין געעפנט דעם שער, ער האט שוין געלייגט דם על הפתח, ער האט שוין געעפנט דעם פתח, ער האט שוין געעפנט דעם שער. מען קען שוין אמאל.
די עבודה פון אונז איז טאקע אריינגיין אין דעם שער. מען דארף אנהייבן צו מאכן עפעס אזא מקום [venue/dwelling] פאר עפעס א מקדש, עפעס א “מקדש ה’ כוננו ידיך”, עפעס א דבר קבוע. יא, “ה’ ימלוך לעולם ועד” איז נישט נאר אויף היינט וואס ס’איז געלונגען איז ער מולך, נאר ס’איז א דבר קבוע, ס’איז א דבר הקיים, ס’איז א בחינה “זכר” [קיום נצחי], ס’איז א בחינה זכר.
דאס איז די עבודה פון היינט. די עבודה רעלאטיוו [ביחס] צו די פריערדיגע דורות, רעלאטיוו צו נעכטן, רעלאטיוו צו די אמונה כללית וואס א איד האט – מען דארף אביסל אוועקגעבן צייט אויף פארשטיין בפרטיות וויפיל, וויפיל יא.
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו – וידאו
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו
יציאת מצרים כמלחמה
כבר הרבה זמן שאני אומר שיציאת מצרים היתה בעצם מלחמה, והמכות כולם וכו’ רק עזרו בקרב של משה אבל אינם יכולים לבטל את עיקר מה שהיה.
(בעצם רש”י מעתיק ממדרש תנחומא שמתאר את כל המכות כשלבי מלחמה אולי זה בפועל היה כך)
השנה שמתי לב שזה הכי מפורש בכל המסגרת של הסיפור אם יודעים לקרוא.
הצעד הראשון של הסיפור הוא החשש של פרעה “פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ” כל המפרשים מתקשים בפסוק זה עושים דוחקים (כפי שדיברו כאן) אבל הרי ברור שזה צריך להיות התחלה של סיפור שצריך להיות לו סיום, זה יהיה מאד מוזר אם סתם פרעה היה לו חשש לא קשור לשום דבר שבאמת קרה.
ואם חושבים על החצי הראשון של הפסוק הרי ברור שזה כל הסיפור לומר שהחשש שלו קרה, פן ירבה, כן ירבה. וכן כל המשך הסיפור שסופר כמה הם היו.
אז ממשיכים רואים בלי ספק שמשה אירגן את ישראל לצאת כצבא, שכך אומר בפרשת וארא “הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם”, ואומר “והוצאתם את צבאותי את עמי בני ישראל ממצרים”. וכן אומר אחר היציאה בדיוק באותו לשון ראשון, “בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ” (זה מול הפסוק השני) ואומר “בעצם היום הזה הוציא ה את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם” (נגד הפסוק הראשון(.
ברור שהמילה צבא פה הוא כפשוטו הוא לא איזה משל לומר שישראל נחשבים לו כצבא כמו צבאות השם של חב”ד או משהו ..
עכשיו בעצם רגע היציאה מה נאמר, “ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה”. כבר למדנו שכל מסע של מסעות המדבר מסע קרה, כמו “ויהי בנסוע הארון וכו'”. ואכן סופר אותם פה כצבא “כשש מאות אלף רגלי”. זה בדיוק התממשות החשש של פרעה, פן ירבה, וכבר יש לו שש מאות דיביזיות =אלפים, חיל רגלים, (אכן לא כמו פרעה שיש לו שש מאות רכב בחור, לישראל היה נגד זה רק שש מאות אלף רגלי, אבל זה בעצמו עזר להם כמו שביארנו בפרשת קריעת ים סוף). וזה שהוא מסביר “הגברים לבד מטף”, כלומר אלה הם “יוצאי צבא”, שכן אין שום סיבה אחרת למנות בנפרד את הגברים בגיל בצבא כפי שמפורש בהמשך שזה השש מאות אלף בגיל המתאים, זה לא איזה סגולה לספור דווקא מגיל עשרים זה פשוט לדעת לארגן את הצבא, ואין גם סיבה אחרת להגיד “רגלי”.
והנה, מה כתוב פה, “וגם ערב רב עלה איתם “. מי זה הערב רב הזה ומה איך הם נכנסו פתאום לסיפור ולא נזכרו עוד מעולם? אלה הם בדיוק “ונוסף גם הוא על שונאינו”. פרעה ידע שיש בתוך מצרים עוד כל מיני קבוצות שונאים שלנו כידוע שכן היה תמיד, וכל הסיבה שקל לו לשלוט עליהם כי הם מעטים ולא מאוחדים. אבל ברגע שמשה ואהרן פתחו את הדלת, ממילא נוספו עליהם כל שונאי מצרים שהיו גם הם עובדים בתוכם מזמן, והם ערב רב אשר “עלה איתם “, היינו בדיוק “ועלה מן הארץ “.
(היינו “ברית מיעוטים”)
ומכך מובן גם ש”כי תקראנה מלחמה” אין ר”ל שיבוא עליהם איזה מלחמה מבחוץ, או שגם אם כן, השם שבא מהמדבר להלחם להם נחשב בכלל זה, אבל בעצם זה הם גרמו שהמלחמה הזו תקרה, זה לא במקרה קורה הרי מלחמות השונא כבר בונה על המורדים הנמצאים בתוך מצרים..
הרגלים מאכן בחירה נישט אוטומאטיש (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – חודש שבט: בחירה ומידות
מבוא ומיקום בסדר הלימוד
הרב פותח בהבהרת מצב הלימוד הנוכחי, לאחר שנלמדו שני יסודות מרכזיים:
יסוד ראשון – מבנה הנפש והמידות:
– חלקי הנפש לפי הרמב”ם, “החלק המתעורר” שבו המידות
– מהי מידה, מהי אהבה, מהי פעולה, מהו הרגל
– מידות טובות = הרגלים שמביאים למעשים הנכונים
יסוד שני – דרך האמצע:
– אינה “חצי כוח” אלא עניין של דעת – לדעת לכל מצב מה המידה הנכונה
—
שלושת השלבים בעבודת המידות (מפרק ד’)
לפני המעבר לרשימת תשע המידות, יש ללמוד נושא כללי חשוב:
| שלב | תיאור |
|—–|——-|
| שלב 1 | עושים מעשים שהיו באים מהמידה, בלי שיש את המידה (“Fake it until you make it”) |
| שלב 2 | ע”י חזרה על המעשים זמן רב, מתפתחת המידה |
| שלב 3 | עשייה מתוך המידה עצמה |
הערה על חינוך: הרב מבקר את הגישה ש”חינוך זה להכניס אהבה בילדים” – “זה נונסנס”. חינוך אמיתי = להרגיל אנשים. האהבה באה מתוך העשייה.
שני סוגי אנשים (מפרק ו’):
– מושל בנפשו – עושה נכון אך עדיין אין לו את המידה
– צדיק גמור מעולה – עושה נכון כי יש לו את המידה
—
נושא הבחירה – הבהרות מקדימות
באיזה אופן הנושא **לא** נוגע:
השאלה הפילוסופית של דטרמיניזם אינה נוגעת למעשה – אם אין בחירה, גם אין בחירה אם ללמוד או להתאמץ. “זו אולי קושיא על הקב”ה, אבל אין נפקא מינה למעשה.”
באיזה אופן הנושא **כן** נוגע:
שאלות מעשיות תחת הכותרת “בחירה” – ובראשן: הקושי המיוחד בעבודת המידות.
—
הקושיה הראשונה: מצוות על דברים פנימיים
הבחנה בין מעשים לרגשות
לגבי מעשים חיצוניים – אין קושי:
– רוב בני אדם מקבלים שיש בחירה בפעולות
– לשון הרמב”ם: “רשות האדם מסורה לו” – המעשה תחת שלטון האדם
לגבי “עניינים פנימיים” – מתחילה מבוכה:
– “אל תירא”, “אהוב”, “אל תשנא” – איך אפשר לצוות על רגש?
התשובה הטכנית
– מחשבה היא מעשה – בניגוד לרגש
– הדרך: לחשוב טוב על מישהו → יביא לאהבה
– “לא אמרתי שזה קל – קשה זה קשה, בלתי אפשרי זו קושיה טובה”
הערה: הרב מציין שהוא “נוטה לדחוף לצד השני” כי העולם משוכנע מדי שאין להם שליטה על רגשותיהם.
—
הקושיה העמוקה יותר: מהות המידה
מידה אינה מעשה – אלא “סוג של אדם”
מהי מידה?
– מידה = “סוג אדם” – אדם שאוהב דברים מסוימים, מחזיק שדברים מסוימים טובים, ועושים אותם
– אי אפשר לקנות מידה ביום אחד – מצוות מידות נמשכת זמן רב, אולי חיים שלמים
– “מידה היא description של מה שאתה, לא של מה שאתה עושה”
מידות כדברים שניתן לדעת רק בהספד
“מידות הן דברים שמקבלים בהספדים”:
– בהספד לא מספרים מה האדם עשה פעם אחת
– מספרים “הוא היה כזה סוג אדם”
מקורות:
– אריסטו/סולון: “One swallow doesn’t make a summer” – “אין קוראים לאדם טוב אלא לאחר מותו”
– קהלת: “טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו” – רש”י: מתי יודעים ששם טוב? ביום המוות
– “אחד היה אברהם” – רק אחרי שסיים להיות אדם
הסתייגות: אפשר לעשות תשובה עד יום המוות – תשובה הופכת את כל החיים למפרע. “קונה עולמו בשעה אחת” = הסוף חזק מהכל.
—
הקושיה הלמדנית: האם מידות בכלל בבחירה?
המידה דורשת יותר מ”כובש יצרו”
– לא מספיק לכבוש את היצר כל החיים
– צריך להזדהות עם המידה, לאהוב את הטוב, להיות כזה אדם
משל העץ
– איך גורמים לעץ לגדול? שותלים ומשקים
– האם זה “כוחו של אדם”? האם אפשר לשחוט את הזיתים שגדלו כי “עשיתי מצווה”?
– הרב וולבה בספרו “זריעה ובנין בחינוך”: חינוך דומה יותר לגידול עץ מאשר לבניית בניין
—
הקושיה השלישית: “מצווה שלא מדעת”
הטענה השגויה הרווחת
– כשמעשה נעשה מתוך הרגל, הוא “לא שווה כלום”
– מה שנעשה אוטומטית, “כמו רובוט”, חסר ערך
הסתירה הפנימית
“זה קרייזי!” – אם ההרגל מוריד ערך, אז המטרה הסופית (להיות אדם שטבעו טוב) היא דווקא הפחותה ביותר.
משל רציחה וצדקה
1. אדם א’: נאבק עם תאוות רצח נוראיות, אך מתגבר
2. אדם ב’: אדם נורמלי שפשוט לא רוצה להרוג
המסקנה: כולם מבינים שהשני הוא אדם טוב יותר, למרות שאין לו “בחירה” במובן של מאבק.
תפקיד התרבות: רוב האנשים לא נולדו עם הנטייה שלא לרצוח – זו תוצאה של חינוך ותרבות. “האט דיר געסעיווד קולטור.”
—
ניסוח הפרדוקס הסופי
> “אדם טוב הוא מי שלא יכול לעשות רע. ו’לא יכול’ לפי הפירוש שלכם בבחירה, פירושו שאין לו בחירה. וממילא הוא לא אדם טוב, כי תנאי של אדם טוב הוא שיהיה טוב בבחירה. זה היפוך על היפוך, פרדוקס.”
—
למה בחירה חשובה – הבהרה מהותית
לא בגלל בעיית “ידיעה ובחירה” – זו “קללה פילוסופית”
כן בגלל: בחירה היא תנאי לכך שמשהו יהיה “טוב אנושי”:
– רק דברים שבבחירה ראויים לשבח או לגנאי
– כישרון מולד, יופי, גובה – לא משבחים את האדם עליהם
> “מעלה, שבח האדם, הוא רק דברים שהם עם בחירתו”
—
הפתרון: הבחנה בין “רצון” לבין “בחירה”
הטעות בהגדרת הבחירה
הרב טוען שהטעות היא בהגדרת המושג “בחירה”:
– הגדרה שגויה: בחירה = יכולת לעשות אחרת (could have done otherwise)
– ההפך של “forced”: אינו “chosen” אלא “voluntary” (רצוני)
ההבחנה המרכזית
רצון (voluntary):
– ההפך: אונס (forced)
– משמעות: המעשה בא ממני, לא נכפה עלי
בחירה (choice):
– משמעות: המעשה אומר משהו עליי כאדם
– כולל כוונה ומשמעות
—
המשל המרכזי: הבית והמלח
שאלה ראשונה (לגיטימית):
– למה הבית בנוי כך? למה שולחן השבת נראה כך?
– תשובה: יש סיבות – שיקולי אסתטיקה, תקציב, דעת האישה
– זו בחירה – אומרת משהו על האדם
שאלה שנייה (אבסורדית):
– למה 14 גרגירי מלח בצד אחד ו-16 בצד השני?
– תשובה: אין תשובה, לא בחרתי
– זה רצון בלבד – עשיתי במזיד, אבל לא בחרתי
המסקנה
– מעשה יכול להיות 100% ברצון אבל לא בבחירה
– מעשה שאינו בבחירה אינו אומר עליי כלום
הפרדוקס המתהפך
– דווקא במעשים שיש בהם פחות אפשרות לעשות אחרת (כמו עיצוב הבית) – יש יותר בחירה
– לעומת מעשים שיש בהם יותר אפשרות לעשות אחרת (כמו מיקום המלח) – יש פחות בחירה
—
הגדרה מחודשת של בחירה
> “בחירה אינה ‘יכולתי לעשות אחרת’ – בחירה היא מה שאומר משהו על מי אני”
מרכיבי הבחירה האמיתית:
1. החלטה – עשיתי פעולה
2. סיבה – יש לי טעם למה עשיתי כך; בלי סיבה – אין בחירה
3. אלטרנטיבות – בחרתי מתוך אפשרויות קיימות (לא “יכולתי לעשות אחרת”)
—
המשל המרכזי: הסופר הטוב (מידה כמיומנות)
מה הופך אדם לסופר טוב?
– לא מהחלטה להיות סופר
– לא מבחירה במובן של “יכולת לעשות אחרת”
– אלא מתרגול: ללמוד, לתרגל שוב ושוב
מה סופר טוב **אינו**:
– נס חד-פעמי שיצא יפה
– העתקה בסטנסיל
– כתיבה יפה פעם אחת במקרה
מה סופר טוב **כן**:
– מי שיש בו את החוש, את המידה, את ההרגל
– מי שכותב יפה כל יום – זה בדיוק מה שמראה שהוא סופר טוב
דחיית הטענה הקוצקאית: לא יעלה על הדעת שיאמרו לסופר טוב: “זה לא שווה כלום שאתה כותב היום תפילין יפות – אתה כותב כל יום!” ההיפך הוא הנכון.
—
הגדרת מידה: מיומנות + אהבה
> מידה = Skill + Love (מיומנות + אהבה/רצון)
הרחבה: האדריכל והאמן
– לא עושה copy-paste – כל מקרה שונה
– יש אתגר וחידוש
– מי שיש לו את החוש והמיומנות, יודע מה לעשות
מה יודע בעל המידה?
– הוא מבין מה צריך להיות במצב הזה
– הוא רואה את התשובה הנכונה
– יש לו כישרון לבחור טוב
—
יישום למידות מוסריות: מידת הנדיבות
בעל מידת הנדיבות יודע:
– כמה כסף לתת
– למי לתת
– לפי הכנסותיו ולפי הצורך
– “מיליון חשבונות שאי אפשר לכתוב בשום מקום”
> “מידה = יכולת לשפוט (judge) ולבחור נכון בנושא מסוים”
—
בחירה אוטומטית – שיא הבחירה
הטענה המרכזית
בחירה אוטומטית היא יותר בחירה, לא פחות:
– “ככל שזה יותר אוטומטי, במובן שהוא יותר בהיר ולא טועה אף פעם – זו יותר בחירה”
ההבחנה: “קורה לי” מול “אני עושה”
– כשאומרים “אוטומטי” – נדמה שמשהו קורה לאדם
– אבל “כמובן שאני זה שעושה את זה”
– למה אני עושה? “כי אני סוג כזה של אדם”
דוגמת הנחת תפילין
– אדם שמניח תפילין אוטומטית כל יום הוא יותר “מניח תפילין”
– “מי שצריך להתאמץ להניח תפילין הוא פחות יהודי ממי שמניח אוטומטית”
– “מניחי תפילין אין להם ספקות כאלה. בחירה לא אומרת שיש לך ספק.”
סיכום העיקרון
> “אנשים עושים דברים שהם מחזיקים שהם טובים. ככל שדבר יוצא יותר ממה שאתה מחזיק שזה טוב – זה יותר בבחירה.”
—
הצדיק הגמור כבעל בחירה אמיתי
דחיית הפירוש ש”תכלית הבחירה שלא לבחור”
– הפירוש הרווח: התכלית היא להגיע למצב שאין צורך לבחור
– עמדת הרב: הצדיק הגמור הוא יותר בעל בחירה מהבינוני
עקרון מכריע: בחירה רק לטוב
לפי הרמב”ם, אי אפשר לבחור באמת להיות רע:
– בחירה משמעה שהדבר “מייק סענס”
– הבינוני חושב שהוא בוחר בטוב, אבל הבחירה לא מתממשת
—
האדם כיצור היסטורי
דחיית האידיאל של “לחיות ברגע”
– “חיה חיה ברגע, לא אדם”
– האדם חי עם היסטוריה – עבר, הווה ועתיד
דוגמאות להמשכיות הבחירה
– למידת מסכת – ההחלטה הייתה בתחילת הזמן, וממשיכה
– הנחת תפילין – “היום אני מניח כי אתמול הנחתי, ואני זוכר שהבנתי שזה לא שטויות”
הבחירה כפעולה מתמשכת
– “דו מאכסט עס אפ איינמאל, און ס’גייט ווייטער”
– אין צורך בבחירה חדשה כל רגע
—
טעם מצוות תפילין: הזיכרון ההיסטורי
האדם כחלק מרצף דורות
– “דו ביסט נישט היינט געבוירן” – אתה לא נולדת היום
– “מיין זיידע איז פארט פון מיר” – הסבא הוא חלק ממני
– המצוות הגיוניות רק בהקשר היסטורי
הצורך בתזכורות
– “מען פארגעסט” – בני אדם שוכחים
– סיפור ביציאת מצרים בסדר – כך שומרים על הזיכרון החי
—
הערה על קבלות יום כיפור
– “מי שעושה קבלות יום כיפור – זה מעולם לא עבד”
– הסיבה: חוסר הבנה איך בני אדם עובדים
– “כמו קבלה להיות עץ גבוה יותר – לא מדבר לעניין”
—
משמעות ה”משובח” – שלמות המהות
שבח על מה שאדם הוא
– “משובח מיינט אז דו ביסט בעצם א מענטש, א גוטע סארט מענטש”
– לא טריק שעשית עכשיו, אלא מהות
– ירושה רוחנית – אפשר להשתבח במה שהסבא עשה
הבנת השכר האלוקי
– “הקב”ה אינו מחלק סוכריות לילדים טובים”
– השכר הוא יצירתי – מעצם היותו אדם טוב, נעשה טוב
– “אם זה טוב, זה תענוג”
—
הקשר בין דורות לאחר המוות
עמדת אריסטו
– שלימות האב תלויה בילדיו גם לאחר מותו
– “כל זמן שזוכרים אותך, וכל זמן שיש לך השפעה” – האדם ממשיך להתקיים
הפרדה בין אושר לידיעה
– “אושר אין לו שום קשר לידיעה”
– אדם יכול להיות מאושר בעצם גם ללא מודעות
סיכום
הטיעון הוא רציונלי ולא רק אמוני – “חכמה שהוא אומר בתור שכל.”
תמלול מלא 📝
שיעור בשמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק א)
נושא: הקדמה לקניית מידות ובירור סוגיית הבחירה
פתיחה: חזרה על היסודות
רבותי, היום י”א בחודש שבט. היום זה “בסך הכל בלבול של עולם”, אתה אומר, ואני חושב שצריך להיות יותר ישר.
טוב, אז ככה, אנחנו רוצים להמשיך איך שהוא. אנחנו נמצאים כאן באיזושהי מבוכה שאני הולך להבהיר קצת, ומה שיישאר ימשיך להיות לא ברור, שלפחות נדע במה אנחנו לא ברורים.
אנחנו נמצאים במצב שלמדנו שיש דבר כזה שנקרא “מידות טובות”, שזו השלמות של חלק המידות. איך הרמב”ם קורא לזה, לחלק שיש בו מידות? “החלק המתעורר” של האדם. בעברית: ה-“desiring part”. “מתעורר” אף אחד לא יודע מה הוא מתכוון. והמידות הן סוג המידות… הן אלה… אנחנו קוראים לזה בדרך כלל “habits”, ההרגלים שגורמים לאדם לעשות את המעשים הנכונים.
מה הם המעשים הנכונים? דרך האמצע, המעשים הממוצעים. זה מה שלמדנו עד עכשיו באופן הכי פשוט, כן? היינו פחות או יותר מאריכים הרבה מאוד בניסיון להבין.
שני דברים חשובים שצריך כבר להיות בראש כדי להמשיך – אני לא הולך לחזור עליהם, אני רק מזכיר:
1. מבנה הנפש: ניסינו להבין היטב את ה”structure”, את ה”idea” של מה הם חלקי הנפש. או אפילו יותר בפרטיות: מה זו מידה? מה זו אהבה, כמו “like” או “dislike”? מה זו פעולה? מה זה הרגל? מה כל הדברים האלה בדיוק – למדנו את זה.
2. דרך האמצעי: וגם למדנו בהרחבה מה זו “דרך האמצע” קצת. הסברנו קצת מה זה, שזה “balance” ושיקול דעת מסוים שאם נותנים לעצמנו עצה אפשר לראות מה זה.
זה לא חצי מהראש – חשוב מאוד לזכור – זה לא חצי מהראש או חצי מכוח כלשהו, לא כל כך מודלק… רק “put the oven on medium”. לא זה דרך האמצעי. דרך האמצעי זה לדעת בכל מאכל כמה גבוה התנור צריך להיות. מבין? שבדרך האמצעי תמיד טמונה דעת. רואים מה שלמדנו: דעת היא דרך האמצעי, זה עניין של דעת, קצת יותר ממה שהיינו קוראים “מידות”, אבל זה מידות אמיתיות.
אוקיי, אלה שני היסודות. זה היה, נגיד, שלושה-ארבעה שיעורים על כל אחד מהיסודות, וזה פחות או יותר היה עד היום.
הקדמה לפרק ד’: כיצד קונים מידות?
עכשיו, לפני שנעבור לדבר הרביעי, שזה לעבור על כל מידה – לרמב”ם יש כאן רשימה של מידות, אני חושב שיש לו רשימה של תשע מידות, והוא מביא רק את הרשימה כדוגמה להבין מה דרך האמצעי, אבל באמת צריכים קצת לדבר על כל אחת מהמידות ברשימה, צריכים את התשעה חודשים הבאים. אבל לפני כן צריכים ללמוד עוד דבר חשוב, דבר כללי, שכבר התחלנו ללמוד. אני רק נותן לכם להבין למה מה שדיברנו בשבועיים האחרונים הוא באמת הקדמה נחוצה למה שאנחנו עוסקים.
מה צריכים ללמוד? צריכים ללמוד קודם כל איך משיגים את המידות. את זה אנחנו כבר יודעים קצת, כבר למדנו. האמת שהרמב”ם, עוד נראה את זה בפנים, אני מתכוון באותו קטע… מה הקטע הבא? אני יכול לומר כך, הקטע השלישי בפרק ד’ מדבר על זה.
איך אדם משיג את המידות הטובות? הרמב”ם אומר: על ידי חזרה על המעשים שבאים מהמידות הרבה פעמים במשך זמן ארוך. זו פחות או יותר הלשון של הרמב”ם. איך משיגים מידות טובות? כן? שחוזרים על המעשים שהיו באים מהמידות. עדיין אין לי את המידות. עושים את זה שוב… זה אומר בעברית: “Fake it until you make it”. עושים שוב את המעשים שהיו באים מהמידות זמן ארוך, עד שמשיגים אותן. אחר כך עושים את המעשים מתוך המידות.
“מעשה” לא מתכוון דווקא למעשה, כי זה “judgement”. כי יודעים מתי כן ומתי לא לעשות, זו “at times” המידה.
שאלה: שטריימל אומר, לא להתרגז זה גם דבר כזה?
תשובה: כן, כן. זה חטא, כן. זו אהבה מסוימת כן לעשות או לא לעשות, מניעה או שנאה אפשר לקרוא לזה. כן. זה, כן.
מאמר מוסגר: מהו חינוך?
ועל זה כתוב שם שלוש “levels” בסדר עבודת המידות, יש שלוש רמות:
1. רמה מספר 1: עושים בלי שיש את המידה, כן. איך אפשר לעשות את זה? על ידי… עוד מעט נראה קצת יותר, אבל עושים את זה על ידי… אפשר לעשות את זה מחינוך, או מישהו אחר אומר לך לעשות.
על זה חינוך חשוב מאוד. חינוך זה לא כמו שכל הדרשנים אומרים היום שחינוך זה להכניס אהבה בילדים. לא מכניסים אהבה בילדים, זה “nonsense”, זה “never worked”. חינוך זה להרגיל אנשים. לאנשים יש טבע, הם אוהבים מה שהם רגילים אליו. אחרי שהוא למד – “whatever excuse works for that”, זה אפילו לא חשוב למה – לאט לאט האהבה באה מהעשייה. לא שאפשר ישירות לגרום לאדם לאהוב, אני לא יודע מה זה אומר. אוהבים את זה “naturally”, ואת האהבה אפשר להכניס על ידי זה שעושים את זה, אוהבים את זה.
מישהו מתכוון שמישהו יהיה… אין לי שילדים יאהבו את זה. אוקיי, אני לא “שריף”, שריף. כן, שריף, אני אומר דברים שלא נוגעים.
2. רמה מספר 2: בקיצור, אחר כך ברמה השנייה משיגים את המידה.
3. רמה מספר 3: וברמה השלישית כבר עושים כי יש את המידה.
שניהם – גם מי שעדיין אין לו את המידה, שנקרא “מושל בנפשו” בפרק ו’, גם מי שכן יש לו את המידה, שאנחנו קוראים לו “צדיק גמור מעולה” בפרק ו’ – שניהם עושים את אותו הדבר. כל ההבדל הוא שלזה יש את המידה ולזה עדיין אין. נכון? חשוב מאוד לזכור, זה קצת “cycle”, אבל ככה זה הולך, אוקיי?
סוגיית הבחירה: מה נוגע למעשה ומה לא?
עכשיו, מה שצריכים להבהיר כאן זה שלוש שאלות אחרות שקשורות למילה שנקראת “בחירה”. לכן הכנסתי את הסוגיה של בחירה בשבועיים האחרונים, חשוב מאוד להוציא מה קורה כאן. בואו ננסה להקדים, למה בכלל הנושא של בחירה נכנס כאן? באיזה אופן הוא לא נכנס, ובאיזה אופן הוא כן נכנס?
איך זה לא נכנס?
קודם כל, זה לא נכנס באופן שלכאורה הרמב”ם עצמו אולי מדבר על אותו אופן בפרק ח’, נגיע לשם, צריך לראות אם שם הוא מתכוון לזה, אני חושב שלא, אבל אני לא יכול לומר כלום כי לא סיימתי. אבל דרך אחת שאנשים חושבים שבחירה נכנסת “any time” כשיהודי מדבר על להיות יותר טוב, על מידות טובות – זו רק דרך אחת בכל זאת להיות יותר טוב, ואנשים חושבים ששם נכנס נושא של בחירה.
למה נכנסת סוגיית הבחירה אז? כי אולי אדם לא יכול “לבחור”, אדם לא “choose” בעצמו מה להיות, אז לא מעניין כל העניין, אפשר עוד סתם ללכת לישון, ו-“whatever happens will happen anyway”. נכון? לא, זה לא נכון, אבל ככה אנשים אומרים “sometimes”, ובזה מתכוונים אנשים שכתוב בהקדמת שמונה פרקים הנושא של בחירה.
למה זה לא נכנס? כי לפי מה שדיברתי – אני לא הולך להיכנס יותר מדי למה זה לא נכנס, אני חושב שברור שזה לא נכנס. למה? בעיקר כי זה לא עושה שום נפקא מינה. אם אין בחירה, גם אין בחירה אם אני הולך עכשיו ללמוד או לא ללמוד, גם אין בחירה למי שנותן לעצמו עצה, לא לתת לעצמו עצה, לא לתת לעצמו עצה. זו אולי קושיה על הקב”ה, למה הוא הלך לחייב על משהו למי שאין לו בחירה. טוב, קושיות על הקב”ה יש הרבה, לא כאן הבעיה הראשונה.
“So”, זה לא כל כך חשוב לגבי הנושא, אני לא רואה למה זה יעשה “any” נפקא מינה למעשה. אנחנו מדברים רק על דברים שהם נפקא מינה למעשה בשיעור, בגבול הזה. אז, מה הפריע לו שאין לי בחירה? זה שבחירה הייתה מפריעה לך? שבחירה הייתה מפריעה לך או לא? אם לא… אוקיי, זה לא נוגע. מה אני יכול לעשות בדיוק? כל העניין כולל אחריות באותו משחק. אז ממילא, שאני לא יכול להיות נוגע במעשה… אז ככה לא יכול להיות, ואפשר לדבר למה לא יכול להיות, אבל לא רציתי להיכנס לזה. אני חושב שכבר דיברתי על זה בפעם הקודמת. גם הוא אמר שיעור אתמול בלייקווד, עוד יומיים אחורה בשיעור אחר. אם יהיה לנו מספיק זמן להסביר את זה.
איך זה כן נכנס?
אבל יש עוד שתי שאלות חשובות שכן מאוד נוגעות, שהולכות תחת הכותרת, תחת ה-“heading” של…
[פנייה לאחד המשתתפים:] ר’ יואל, אם אתה רוצה להיות בווידאו אתה יכול לשבת ככה. אני אומר לך סתם, שאתה מוציא את הראש קדימה רואים אותך לפניי. אתה יכול, זה לא מפריע לי, אני רק אומר לך, אם אתה רוצה. או שאתה רוצה להיות “freaking the video” קצת בשביל ה-“accounts” שלך, “if you want to do that”, טוב, מה אני יכול לעשות? אני לא אגיד כלום, אני לא אומר כלום, זה הולך בערך כאן, זה הרצון שלו.
ועכשיו אני אומר ככה, יש שתי… מה? יש שתי שאלות שכן מאוד נוגעות לנושא של… מה שאפשר לקרוא לו נושא של בחירה, אבל אני לא קורא לזה ככה. אני חושב שהרמב”ם לפעמים כשהוא מדבר על בחירה הוא מדבר על זה, אבל אין לי ברגע זה ראיה ברורה, או לא מספיק. אפשר להיכנס לזה אחר כך אם נרצה ויהיה זמן. אבל יש שתי שאלות שהולכות תחת ה-“header” של בחירה שנוגעות, שתי שאלות חשובות, אולי שלוש שאלות. אני חושב שכבר אמרתי שלוש או ארבע, אני כבר לא זוכר איזה מספר מהמספרים שלי אני מחזיק.
השאלה הראשונה: הקושי המיוחד בתיקון המידות
השאלה הראשונה היא מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר קצת, בחצי השיעור הראשון, שזה הנושא של שקשה ליהודי, קשה. אני רוצה להסביר למה הקושי הזה קשה דווקא כשמדברים על הנושא של מידות טובות ולא סתם קושי.
למשל, כשאתה אומר לי שקשה כך… למשל כשאתה אומר לי שאני צריך להניח תפילין בבוקר. אני מדמיין, רוב האנשים מניחים – תשכח מהנושא של “determinism”, מהקב”ה עושה הכל – רוב האנשים מניחים שזה ביכולת, שזה תחת היכולת שלהם להניח תפילין או לא להניח תפילין. ככה מדברים, רוב האנשים מניחים, שאפשר. אתה יכול להניח תפילין. אתה רוצה להכות את החבר שלך? אתה יכול להכות אותו. אתה רוצה לא להכות אותו? אתה יכול לא להכות אותו.
“והכל מסור בידו”. זה רשותך. דרך אגב, זו הלשון במשנה תורה לבחירה, הלשון הראשונה: “רשות אדם נתונה לו” [הלכות תשובה פ”ה ה”א]. “רשות” היא מילה מיוחדת, שלטון. כן, רשות פירושה ממשלה, שלטון. “והכל מסור בידו”, זה נמצא תחת השלטון שלך להניח תפילין, להכות את החבר שלך, או לא להכות. דווקא להניח…
פרק ד’ (המשך): קושיות בבחירה חופשית ושינוי המידות
הקושיה: איך אפשר לצוות על רגשות?
שתי שאלות חשובות, אולי שלוש שאלות – אני חושב שכבר אמרתי שלוש או ארבע, אני אף פעם לא זוכר איזה מספר מהמספרים שלי אני מחזיק.
השאלה הראשונה היא, מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר קצת, בחצי השיעור הראשון. כי הנושא של שקשה ליהודים [לשנות מידות], קשה. אני אסביר למה הקושיה הזו קשה דווקא כשמדברים על הנושא של מידות טובות; זו לא סתם קושיה.
מילא כשאתה אומר לאנשים [לעשות פעולה], זה לא קשה כל כך. מילא כשאתה אומר לאדם ש”אני צריך להניח תפילין בבוקר” – אני מדמיין שרוב האנשים מניחים, תשכחו מהנושא של הדטרמיניזם של “הקב”ה עושה הכל”, רוב האנשים מניחים שזו בחירה. שזה תחת היכולת שלהם להניח תפילין או לא להניח תפילין. ככה רוב האנשים מניחים, נכון? אפשר. אם רוצים אפשר להניח תפילין; אם אתה רוצה להכות את החבר שלך אתה יכול להכות אותו, אם אתה רוצה לא להכות אותו אתה יכול לא להכות אותו.
כאילו זו בחירה, זו “רשות”. דרך ההגדרה, לשון הרמב”ם במשנה תורה לבחירה, הלשון הראשונה על הסדר היא “רשות”: “רשות האדם מסורה לו”. רשות היא מילה מיוחדת, שלטון. כן, רשות פירושה ממשלה, שלטון. הבחירה, זה נמצא תחת השלטון שלך להניח תפילין, להכות את החבר שלך או לא להכות. ביסודו של דבר כל אחד מבין שזה נמצא תחת השלטון שלו, ממילא כל אחד מבין שיש מצווה שאומרת לך “הכה כן”, “אל תכה”, “הנח כן תפילין”. מבין מה אני אומר לך? זה הגיוני.
המבוכה ב”עניינים פנימיים”
ברגע שאבל אני מתחיל לומר לך דברים שאנחנו קוראים להם “עניינים פנימיים”, או שאנחנו קוראים להם “feelings”, מתחילה מבוכה גדולה. כן, דיברנו על זה בשבוע שעבר. אם כתוב בתורה “אל תפחד” – זה כתוב בתורה באמת; אם כתוב בתורה “אל תאהב”, “כן תאהב” – מתחילה שאלה שלמה: מה זאת אומרת “אל תאהב”? אני כן אוהב!
דיברנו על זה, יש על זה אי-בהירות. ואנחנו נוטים לצד שבדרך כלל זה לא נכון – כלומר זה לא נכון מה שאנשים אומרים שהם אוהבים כאילו מעצמם. אולי ברמה מסוימת כן, אבל באופן כללי אנחנו חושבים כמו שלמדנו בשבוע שעבר, שלפחות בהרבה יותר ממה שאנשים מדמיינים, אפשר בהחלט לאהוב, אפשר בהחלט לשנוא. לא כל כך קשה, נכון?
דיברנו איך זוכים להתחיל לאהוב מישהו. מה? איך? את שיטת התורה שלו? לא, זו שיטת תורה ליטאית. הוא מדבר גם על טעמים אולי. אבל עכשיו אנחנו מדברים על המחשבה. מה? לחשוב טוב עליו, פשוט מאוד.
מחשבה היא מעשה
איך אפשר לחשוב? לחשוב זה מעשה. לחשוב זה מעשה, לחשוב זה לא feeling. על לחשוב כל אחד מודה – אני מתכוון, זה אולי קשה, אבל כל אחד מודה שאפשר לחשוב מה שרוצים. מחשבה, as opposed to feeling. ממילא, תחשוב טוב – זה יביא אותך לאהוב. זה לא כל כך מסובך. כן, דיברתי על זה בשבוע שעבר. אל תחשוב על הדברים שמביאים פחד – זה “לא לפחד”.
אה, לא אמרתי שזה קל. קל זו לא הבעיה. קל וקשה זו רמה שנייה של קושיה. זה קשה, אולי צריך להתאמץ קצת, אבל זה לא בלתי אפשרי. “בלתי אפשרי” זו קושיה טובה. “קשה” זה קשה, נו נו.
אני מתכוון, זה שואל קודם: למה אתה שונא אותו בכלל? גם טוב. אבל יש לו טענות. אני מתכוון לומר, העניין שאתה דוחף את עצמך למשהו שאתה לא מחזיק שם… זה דחיפה. אני נוטה… אוקיי, אבל זו לא הנקודה שלנו. אני נוטה יותר, אני יותר נוטה – כי אני נדחף לצד השני, כי העולם מאוד משוכנע שהם מרגישים, שאין להם שליטה על הרגשות שלהם, “אני אוהב, כי משהו אני אוהב, זה בדרך נס”. זה גם נכון, אבל אפשר גם “להאק” את זה ככה: שאם תחשוב, תאהב או תשנא.
עכשיו, אה, זה עוד נושא, אפשר גם לומר תירוץ אחר, אבל אפילו נגיד שהכוונה לאהוב ולשנוא, זה לא כל כך קשה. זו רמה אחת של קושיה.
הקושיה העמוקה יותר: מהו גדר “מידה”?
אבל עכשיו אני רוצה לומר שיש קושיה גדולה יותר על זה. הרמב”ם לא אומר… הרבנים מתחלקים, יש חילוק במצוות, באופנים של מצוות. יש מצוות של דרך ארץ, שהרמב”ם לומד שזו מצווה להיות בעל מידות טובות. עוד מעט נדבר על זה בלי הלשון של מצווה, אבל אפילו מדברים בלשון של מצווה: יש מצווה להיות בעל מידות טובות.
יש מידה, נגיד מידת ה… אני יודע איזו מידה, המידה הנכונה. אני לא יודע אם הרמב”ם קורא לזה כן, רק בואו ניקח לכל דבר, המידה הנכונה בין קמצנות לבזבזנות יתרה, המידה הנכונה של פזרנות ונדיבות. את זה הרמב”ם קורא “המידה הנכונה”, [וזו] מצווה. זו מצווה להיות בעל המידה.
עכשיו, ממה מורכבת המידה? מה פירוש להיות בעל מידה? איך יש לאדם מידה?
מידה היא סוג של אדם, נכון? מה פירוש “סוג כזה של אדם”? הכוונה היא למישהו שאוהב דברים מסוג מסוים, ושהוא סבור שדברים מסוג מסוים הם טובים, וכו’, וגם עושה אותם. אבל זה להיות סוג כזה של אדם, נכון? או בדרך פשוטה לומר: אי אפשר לקנות מידה ביום אחד או בפעם אחת. אין דבר כזה. המצווה של מידות היא מצווה שנמשכת זמן רב. כמה זמן? אני לא יודע מה המינימום, אולי המקסימום, השיעור הגדול ביותר לחומרא יהיה חיים שלמים. יכול להיות שקשה מדי לומר שיעור כזה, צריך למצוא שיעורים קטנים יותר למעשה.
מידה: מי שאתה, לא מה שאתה עושה
אבל אין לו את המידה [מיד]. מידה היא לא תיאור של דבר שאתה עושה, זה תיאור של מה שאתה הינך. מה פירוש מה שאתה הינך? מה שאתה הינך לאורך הזמן. כלומר, נניח שיש לך את מידת הכעס, או נניח את המידה הנכונה של נדיבות. מידת הנדיבות פירושה שלפעמים נותנים כן, לפעמים לא נותנים, ולא נותנים יותר מדי. כשנותנים, נותנים לעניין. כן? איך יש לך את המידה? מפעם אחת של נתינה אין לך אותה.
גמרא יכולה לומר שלפי מידת הנדיבות, אי אפשר לתת אלף. זו לא נדיבות. זה כבר איך נהיים. זו השאלה של איך. אני מדבר רק על מה זה.
הוא לא אומר… הוא אומר שמידות זה בכלל לא כך. צריך את השנים לעשות מידות כדי להיות כלי. קשה להשיג. אני לא מדבר רק על להיעשות, אבל זה לא…
[תלמיד:] לא נמצאים ביום אחד. נהיים ביום אחד.
[רבי:] לא, לא נמצאים ביום אחד. זה כבר איך נהיים. זו השאלה של איך. אני מדבר רק על מה זה.
הוא לא אומר, הוא אומר שמידות זה בכלל לא כך. צריך את השנים לעשות מידות.
יפה, להשיג. אני לא מדבר רק על להיעשות.
להיות! זו ההגדרה של מידה – זה מה שאתה הינך. זה לא דבר זמני שאתה עושה.
אפשר לדעת את המידות רק בהספד
זה כמו, אני אומר עוד דרך לומר, שמידות הן דברים שאפשר להשיג בהספדים. לכן כתוב “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”. איך יודעים שלמישהו יש מידות טובות? יודעים מהדברים שמדברים בהספד. בהספד לא מדברים על מה שהאדם עשה – “יום אחד הוא עשה מעשה טוב”. מדברים שהוא היה סוג כזה של אדם. מובן מאליו, לכן הוא היה סוג כזה של אדם [כי] הוא עשה הרבה מעשים טובים, וגם יש את החינוך לקחת הרבה מעשים טובים כדי להיעשות אדם טוב כזה. כל הדברים האלה אמת. אבל מה שמדברים על זה שקוראים לאדם “הוא סוג כזה של אדם”, באמת לאמיתו אפשר לומר את זה רק…
מזה כתוב פסוק, זה אומר אריסטו. אריסטו אומר… מי? ההספד שאמרו על הגאון שנכנס לחדרים בקבורה היה דקה אחת, הוא אמר דבר כזה, הוא אמר “אה… לא, כי זה לא קונה עולמו בשעה אחת.” רגע, רגע, בשעה אחת. דקה אחת, דקה אחת. קודם יש הספד רגיל. הספד רגיל הוא כמו שאני אומר “אחד היה אברהם”, “ייחד שמו הקב”ה על החיים”. זה אומר, כי לומר שאדם מה שהוא, “ייחד שמו” פירושו שהוא כזה… נאמר “אחד היה אברהם”. כן, אברהם הוא אדם של המידה, של האלוקיות, של סוג הדבר הזה. הוא לא אדם כזה כל עוד הוא לא סיים את “להיות אדם” שלו.
אני מתכוון, אתה תמיד יכול לומר… כן, יש תירוצים. כן, יצחק היה כבר בן עולה תמימה. אוקיי. וזה פסוק. אריסטו אומר את זה, שאף אחד לא קורא… באנגלית אומרים, “one swallow doesn’t make a summer” (סנונית אחת לא עושה קיץ). קיץ פירושו כמה חודשים שהיה חם והיו כל דברי הקיץ. הקיץ שנהיה עדיין לא נהיה [ביום אחד].
אותו דבר אומר אריסטו… לא, סולון. אוקיי, סולון. סולון היה מחכמי יוון. סולון אמר, לא קוראים לאף אחד טוב אלא אחרי המוות. ויש הרבה מפרשים מה הוא התכוון, אבל יש פסוק בקהלת, לא צריך להגיע לסולון. כתוב “טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו”. מה פירוש הפסוק הזה? אומר רש”י, “טוב שם משמן טוב” – מתי אפשר לדעת שלאדם היה שם טוב? “ביום המות”. כשהוא נולד, מאחלים שיהיה טוב. רק כשהוא מת, אפשר לדעת שיש לו שם טוב, “אשר יצא בשם טוב מן העולם”. אז אפשר לקרוא את השם, אחרי חלות השם עם הטובה אחרי חיים שלמים.
תשובה ו”קונה עולמו בשעה אחת”
אוקיי, בואו כבר לא… אני אומר שזו גוזמא, זו חומרא גדולה, כי כולנו עדיין חיים כאן. והניחא, אפשר לעשות תשובה עד יום מותו. להיפך, כי במובן מסוים, מישהו עושה תשובה, הוא פשוט הופך את כל המעשה שלו, את כל חייו, ובסוף הוא עשה תשובה. כך מסתיים תמיד הסיפור, שהוא נהיה אדם כזה. לא שאפשר לעשות תשובה עד סוף ימיו, והוא הולך להידבק בסוג התשובה הזה, התשובה מאהבה. זה לא בגלל שהדקה האחת שלו חזקה יותר מחיים שלמים, אלא בגלל שהסוף חזק הרבה פעמים יותר מכל הדבר. הוא אומר שלמעשה הוא תמיד רצה לבקש תשובה וזה היה קשה לו, ולמעשה הסתיימו חייו, הסוף של הסיפור היה סוף שב תשובה. אז מה התשובה? מבין? זה פשט אחר של “רגע אחת בתשובה”, או כמו “יש קונה עולמו בשעה אחת”. חוץ מהפשט של הקוצקער רבי שהוא בכה כי באמת היו לו מעשים חלשים.
הקושיא הלמדנית: האם זה “כוחו של אדם”?
בכל אופן, עכשיו זה הפירוש של להיות בעל מידה טובה. להיות בעל מידה טובה פירושו גם שזה דאורייתא, פנימיות גדולה, מבין? להיות בעל מידה טובה זה לא מספיק שאומרים, זה לא מספיק אפילו “כובש את יצרו” חיים שלמים, עדיין אין לו את המידה. הוא חייב להזדהות עם זה, הוא חייב לאהוב את זה, כמו שאנחנו אומרים במילה פשוטה, הוא חייב לאהוב את זה, וזה חייב להיות דבר שלפי מה שהוא – זה חייב להיות מה שהוא. זה לא מספיק ש… אפילו אם תאמר שאדם… קושיא, איך אפשר לאהוב? אפשר לעשות מדיטציה, אפשר להתיישב, להתבונן, ולאהוב. הוא אומר, לא יוצאים ידי חובה. באמת, לא יוצאים ידי חובה בלעשות מדיטציה על מידה, צריך להיות סוג כזה של אדם שאוהב לעשות טוב.
ואיך אפשר להיעשות כזה? איך שייכת מצווה כזו? הלשון של מצווה היא קצת לשון אחרת, הלשון של בחירה היא לשון יותר טובה. איך אפשר לומר שדבר כזה הוא בבחירה? אז יש שתי קושיות. מבין?
הקושיא הראשונה היא איך אפשר לעשות את זה בכלל. התירוץ הוא שאפשר לעשות את זה על ידי להרגיל את עצמו, וזה התירוץ הטכני. אז זה דורש דבר קשה. כשאומרים לאדם, “היה אדם טוב”, אי אפשר באמת להיעשות אדם טוב. אפשר לעשות הרבה פעולות קטנות שבתקווה יעשו אותך לאט לאט לאדם טוב. אוקיי, מתרצים את הקושיא הטכנית. אז הבעיה הטכנית היא לא בעיה גדולה.
אבל יש כמו בעיה של הווא אמינא, יש בעיה למדנית כאן. מה הבעיה הלמדנית? הבעיה הלמדנית היא שאם באמת אמת שאי אפשר להיעשות אדם כזה, זה נהיה מעצמו כביכול. אפשר לומר כך: אי אפשר להיעשות בעל מידות יותר ממה שאפשר לגרום לעץ לגדול. עץ, איך גורמים לעץ לגדול? לגרום לעץ לגדול זה “כוחו של אדם”? יש הלכות שצריך להיות כוחו. אם שתלתי עץ, והשקיתי אותו, מתי זה כוחי? אני יכול לעשות שחיטה על העצים שגדלו? שחטתי זית, כי עשיתי איזו מצווה? האם זה כוחו?
שיעור בשמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק ג’)
נושא השיעור: הבעיה הלמדנית של “בניין המידות” – איך גדל אדם?
—
הבעיה הלמדנית: “לגרום” לעץ לגדול
הבעיה הלמדנית היא, אם באמת אמת שאי אפשר “להיעשות” אדם כזה [בדקה אחת], אלא זה נהיה מעצמו – אפשר לומר כך: אי אפשר להיעשות בעל מידות יותר ממה שאפשר לגרום לעץ לגדול.
עץ, איך גורמים לעץ לגדול? “לגרום לעץ לגדול” זה כוחו של אדם? יש הלכות שצריך להיות “כוחו”.
שתלתי את הזרע, השקיתי אותו. מתי זה כוחי?
אפשר לעשות שחיטה אם העץ גדל והזיק למישהו? אפשר לומר שזה עשה איזו מצווה? זה כוחו? זה גרמא? זה אפילו לא כוח כוחו.
אני יכול לגרום לעץ לגדול? אני יכול לנוח כל יום, אחרי שבעים שנה יש לי עץ שגדל. אני משקה אותו, גדל הטבע של העץ, זה נהיה כך, זה גדל. אבל אי אפשר “לגרום” לעץ לגדול. זה לא באמת בידיים של אדם.
זה בידיים של אדם [רק במובן] שאתה יכול לומר שאתה אחראי על העץ, זה העץ שלך. ודאי אתה יכול לומר שאתה גרמת לעץ לגדול. כן, כמו שאי אפשר לעשות אדם.
חינוך: זריעה או בניין?
הרב וולבה [זצ”ל] כתב ספר, “זריעה ובנין בחינוך”. הוא אומר שחינוך הוא יותר כמו לגרום לעץ לגדול מאשר לבנות בניין. אי אפשר “לעשות” אדם. אפשר לשתול, ואם זה הצליח, זה גדל.
אבל זה גם אמת על החינוך עצמו [של המידות העצמיות]. זו הרי המצווה. זו שאלה למדנית, נו? האם אפשר לטעון בעלות? לכאורה, נו? “לטעון” זה כשעובדים בזריעה, לא כשזה גדל. אבל זה לא מורחב, זה מחוץ ל”עובד”? זה אחד או שניים?
אני אסביר קצת יותר טוב את השאלה. בבקשה. אם מעשית זו לא בעיה כזו גדולה, הבעיה היא למדנית. מה הבעיה? תן לי להסביר דבר פשוט.
למה אנחנו מתעניינים ב”בחירה”?
דיברנו בשבוע שעבר, ומישהו הקדים אותי עם הבעיה, ואמרתי לעצמי עוד דרך איך אני מבין יותר טוב את הבעיה.
הסברנו בשבוע שעבר: למה אנחנו בכלל מתעניינים בבחירה? למה אנחנו אומרים שכדי שאדם יהיה אדם טוב, כדי שאפשר יהיה לומר משהו בהספד שלו, כדי שאפשר יהיה לומר מעלה מסוימת של אדם בהספד שלו – הוא חייב להיות בוחר במעלה.
אתם מסכימים לאמירה הזו? כן. פשוט.
אדם שנולד עם כישרון גדול, אף אחד לא אומר: “הוי בעל כשרון שבא מן הבריאה”. חוץ אם מתכוונים לומר שהוא *ניצל* את כישרונותיו; כמו שאומרים, הוא היה אינטליגנטי, מתכוונים לומר שהוא *חשב*, לא שהוא *יכול היה* לחשוב.
אוקיי, אם מתכוונים לומר דברים מסוימים שהוא לא עשה איתם כלום, זו קללה, זה לא הספד. זה נעבעך, כן.
אז כולם מבינים שמעלה, שבח האדם, היא רק דברים שהם בבחירתו, אמת?
הסיבה האמיתית לבחירה vs. הקללה הפילוסופית
עכשיו, וזו הסיבה האמיתית למה אנחנו מתעניינים בבחירה. לא בגלל הסיבה, לא בגלל הבעיה שאם אין בחירה, הקב”ה עושה הכל, איך יכול להיות [ידיעה ובחירה]. זו לא הבעיה שלי.
הבעיה שלי היא הרבה יותר, שאני רוצה לגלות: בשביל מה שאני אומר שיש דברים שהם “למעלה מבחירה” ויש דברים שהם “למטה מבחירה”, אין לנו דברים טובים! לא על זה אני משבח או מגנה אדם.
על מה שהוא יכול לאכול, על מה שהוא גבוה, על מה שהוא יפה – אתה לא יכול לשבח שהוא יפה; אתה משבח את הקב”ה שעשה אדם יפה, אבל לא את האדם, כי הוא לא עשה את עצמו. זה לא היה בבחירתו.
הבעיה של בחירה – הבעיה שלי – היא לא “ידיעת הבחירה” [ידיעת ה’]. ידיעת הבחירה היא סתם קללה, זה דבר של קללה, או זה דבר פילוסופי. זה דבר פילוסופי, נדבר על זה למעלה. ומה שנוגע, אולי בחירה נוגעת להתפלל לקב”ה.
אני מדבר על מה שנוגע לומר שאדם הוא “טוב”. דבר, אם לאדם אין סוג הבחירה שאתה מדבר על סוג אחר של בחירה, הוא לא טוב, הוא לא *אנושית* טוב. הוא אולי טוב – הקב”ה עשה דבר יפה – אבל הוא לא אנושית טוב.
מזה, אם למשל יש דבר, אדם שהוא כל כך טוב “למעלה מבחירה” – הקב”ה שלח נשמה שעושה כך – אתה לא תשבח את האדם; תשבח אותו, אבל זה לא אנושי. זה טוב מדי או פחות מדי, או כשזה רע מדי.
הסתירה: משבחים את ה”מציאות” שאינה בבחירה
אז כל מיני אופנים שאנחנו אומרים – אני לא רוצה להיכנס לחילוק שלנו, שבחירה לא אומרת דווקא לא להיות אנוס. אבל העניין הוא, אולי נדבר על זה מחר.
אבל העניין הוא שבחירה היא תנאי בכל דבר שיהיה דבר טוב, דבר אנושי טוב. ומזה אנחנו מתעניינים בהבנת מה בחירה היא ואיך היא עובדת, מה הגבולות שלה.
כי אם יש לה גבול, אם אתה אומר שאדם… עכשיו אתה מבין שזה טוב. אם אתה אומר שאדם לא יכול להיעשות אדם טוב למשל, או בוודאי לא ביום אחד, אתה לכאורה לא יכול לשבח אותו היום או לגנות אותו היום על שאינו אדם טוב. אתה יכול לגנות אותו רק אחרי מאה ועשרים בהספד שלו אולי. או זה קצת סותר. זו הרי בחינה. אם אתה אומר לי שזה דוחק להסביר.
בכל אופן, הבחירה היא כל יום כשעושים את ההרגלים שיהיו. מה שקורה כמו שהעץ גדל, זה כש – ואתה צריך להבין את זה, ואני אגיד לך עוד אפילו הרבה יותר עמוק – לא משבחים אדם על שתילת עצים.
כשאומרים “הוי גאון וצדיק ובעל חסד”, לא מתכוונים לומר “הוי אדם שעשה הרבה פעמים מצוות עשה, הרבה פעמים היה אדם טוב”. משבחים דווקא על להיות אדם טוב. וה”להיות אדם טוב” הזה הוא כמו שהעץ גדל – זה לא מעשה, אלא בחירה לכאורה. מבין את הבעיה שלי?
תלמיד: כן, כן, כן. זה שייך לכל העניין של עבודה. זה שייך לכל העניין של העבודה.
רבי: כן, מה המחלוקת. אני הרי תמיד מדבר על זה. אני רוצה לתת לך משל.
משל: המשגיח וה”Lazy Bum”
אני אתן לך משל אחר מההספד. חשבתי שתבין את זה כשמדברים על הספד. אבל אני אתן לך משל אחר, ותבין את זה גם.
אם אתה נכנס למשגיח, והמשגיח צועק עליך: “למה אתה כזה עצלן?”
אתה יכול לומר לו: “רבי, אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. למדתי ברמב”ם שיש דבר כזה כמו ‘עצלן’. אני כבר הרבה שנים עצלן, ממילא אני היום עצלן. אתה יכול לצעוק עליי למה לא באתי היום לשחרית, כי אם הייתי מתחיל לבוא, הייתי נהיה פחות עצלן. טוב מאוד. אבל אתה יכול לצעוק עליי על מה שאני עצלן?!”
אבל הוא הרי צועק את זה! וזה אפילו לא נכון לצעוק עליו כי הוא יום אחד לא בא לשחרית, זו לא עבירה גדולה. רק מה העבירה? שאתה עצלן. אבל אני הרי לא עצלן [בבחירה], או זה לא הבחירה שלי. אתה תופס את הבעיה שלי? אתה מבין את הסתירה?
תלמיד: הוא נתן לעצמו להיעשות נוח.
רבי: טוב מאוד. זה לצעוק כל יום, לצעוק קצת.
תלמיד: הוא רוצה להיעשות נוח. אתה תופס את הנקודה?
רבי: אני רוצה להוציא משהו. אני רוצה להוציא משהו. זו הרי המעלה של אדם.
תלמיד: לא, לא. אני לא רוצה להכניס לך לראש. שהוא הגיע לשם, לא שהוא רוצה.
רבי: אני לא מסובב את הראש. עוד מעט תראה שזו לא קושיא טריפה כזו. והוא לא ויתר, בגלל זה הוא הסתובב בדרך הרבים [?] העולם. אבל אתה מבין שיש בחינה.
השיטה הנוצרית vs. השיטה היהודית
דרך אגב, לגבי הבעיה הזו יש הרבה יהודים שאומרים: “אוקיי, זה באמת לא חולשה לאדם שיש לו מידות טובות. זו רק חולשה כשהוא נשבר, רק חולשה כשהוא באמת עושה את המעשה שהוא חושב שהוא רוצה.”
יש… דיברנו על זה בשבוע שעבר. מה? כן, ודאי. הרבה יהודים אומרים כך. גם יהודים גדולים. לא נבוא עכשיו לומר לא רק יהודים גדולים, אבל הרבה אנשים חשבו כך. גויים, יהודים, כל מיני אנשים. גויים גדולים. זה דבר נוצרי, מה שהוא נשבר. הוא יכול להיות, אתה מבין?
על כל פנים, נו, מה כתוב כאן אצלנו? יש כאן סתירה פשוטה נגדנו, כי אנחנו אומרים דווקא שהטוב של אדם טמון בזה שהוא סוג כזה של אדם, לא בזה שהוא עושה מעשים מסוימים. רק ליטאי חושב שהמעשים מספיקים, נכון.
וזה באמת נכון, בדיוק זה לא בבחירה, אלא זה בדרך עקיפה. נכון, אפשר, אפשר, אני לא אומר שאי אפשר להיות אדם כזה. אפשר, אבל זה כבר לא עיקר הבחירה. זה יותר כמו לומר שהעץ גדל. זה קצת מצחיק.
קבלות יום כיפור ו”Deciding”
נו, מה כתוב כאן אצלנו? יש כאן… זו עיקר המציאות כשהאדם אומר, “אוקיי, אני רוצה, אני מחליט להיות כך, ואני באמת הולך לעשות את זה.” הוא נהיה, זה… ודאי! ודאי! אפשר לעשות תשובה, תמיד אפשר לעשות תשובה. לא רק שאפשר, צריך.
אני לא נהיה אדם כזה מלהחליט. אני לא אהיה אדם כזה מלהחליט. זה כמו כשאני אחליט… בואו נדבר בהרחבה על זה. מלהחליט לא נהיים אדם מקולקל. סוג כזה של אדם נהיים רק כמו שעץ גדל. אין דרך אחרת. לעץ יש… אין שום…
אבל הבחירה הייתה בזה. אז מה השאלה? השאלה היא הרי בזה שהוא החליט אז.
אבל זה לא… דרך אגב, אני חייב לזלזל מאוד באותה דקה. זה כמו האנשים שעושים קבלות ביום כיפור. מי שעושה קבלות ביום כיפור, זה מעולם לא עבד. למה זה לא עבד? כי היה חוסר הבנה איך אנשים עובדים. זה כמו שעשיתי קבלה להיות עץ שהוא גבוה יותר. זה לא מדבר לעניין. אנשים לא נהיים דברים מאותה דקה.
וגם, כמו שכתוב הכל לפני, ובאותה דקה אדם קצת מבולבל כי הוא צם יום שלם והוא רוצה להתפאר בעצמו. בכל מקרה, לא נהיים פתאום… אבל אז הם נוקטים פעולה. אז מה לא כל כך לא…
אתה אומר עוד תירוץ דחוק, ואי אפשר לומר שהעובד הראשון עשה קבלה, ופתאום יש לו קבלה, ופתאום האדם כולו הוא נהיה, ה’ ירחם, הוא אומר, זה תירוץ דחוק. אתה צריך להיות בן יאיר, אתה צריך להיות גדול ממנו כדי לומר שזה תירוץ דחוק. אני מסכים שאם לא היה לי תירוץ טוב יותר, הייתי אומר שזה תירוץ דחוק, אבל יש לי תירוץ טוב יותר.
בחירה כ”בעלות” (לא כניסיון)
תלמיד: אני רק רוצה לשאול לגבי להוסיף חתימות.
רבי: לא, בדיוק, התשובה היא רק גרסה קיצונית של מה שאני שולל. כלומר, שיאמרו שבחירה היא רק כשיש ניסיון, נקרא ניסיון בעברית. זה ניסיון, זו הזדמנות שאתה יכול לעשות.
אני לא מחזיק את כל העניין, אני לא מחפש את כל העניין לכתחילה. אני לא מחפש ניסיון, אמרתי לך קודם, אני לא מחפש שיהיה קשה. אין שום עניין בזה שיהיה קשה.
למה אני מחפש בחירה? כדי לומר שזה דבר, זה למה אני מעוניין בבחירה. אני יכול להסביר את זה עוד מעט קצת יותר טוב. אני רוצה להסביר את זה יותר טוב, אני רק רוצה קודם לשאול את הקושיה למה אני מחפש את זה.
אני לא מחפש בחירה – אני אומר שוב את הכלל – אני לא מחפש בחירה כדי לומר שזה היה קשה או שהוא יכול היה לעשות אחרת אפילו. אני לא רוצה את ה”יכול היה לעשות אחרת” בבחירה. זה הולך ליפול עליי, זה יותר חשוב מזה. מי אומר שלא יהיה לי אפילו זה? אני לא, אני בוחן שזה חשוב מספיק לעשות בלי שיהיה זה. זו הייתה שאלה חדשה, זה באמת יותר חשוב. אני מסכים שזה יותר חשוב מלעשות אלף דולר, זה מה שאתה אומר.
תלמיד: לא, אני רק רוצה לומר…
רבי: אוקיי, אני הולך להגיע לזה. אני רק רוצה קודם להעלות את הקושיה, כי אמרת שזה קשור לשיעור. אז אני רק אומר לך את הקושיה. אני הולך לבקש ממך לעשות את הקושיה קצת יותר טוב, מה שיותר קרוב לך, ואני הולך לנסות לומר את התירוץ שאני מחפש.
אבל אני מציג לך לומר, אני לא מחפש בחירה כדי לומר שהוא יכול היה לעשות אחרת. אני סובר שבחירה אין לה שום קשר ליכולת לעשות אחרת. יש לה קשר רק לדבר הזה: הדבר שהוא עשה הוא תחת בעלותו. זה דבר אנושי. שיש לי בית, זה שיש לי את הבית – אני אומר את המילה “בעלות” – אין לו שום קשר לזה שיכולתי להיות עם בית אחר.
זו טעות שבאה מלחשוב שבחירה קשורה לדבר האחר שדיברנו עליו בשבוע שעבר. בעל… אתה יכול לקרוא לזה כך? כן, בואו נקרא לזה בעלי, זו מילה טובה.
עכשיו, אממ, נענה. עכשיו, יש קושיה שלישית, או שיש לו עוד דרך להבין את אותה בעיה, שזה לומר כך, לומר שזה נראה מאוד מוזר, וזה מה שמגיע יותר להיות קושיה. זה נשמר על זה.
הקושיה השלישית: הרגל, בחירה וה”אדם הטוב”
תוכן:
בחלק הזה של השיעור עובר הרב לקושיה שלישית, או דרך חדשה להבין את בעיית הבחירה וההרגל. נדונה הטעות המקובלת שמעשה שבא מ”הרגל” שווה פחות, והרב מציג כאן את הפרדוקס: אם התכלית היא להיות אדם טוב בטבע, למה אנחנו אומרים שרק דברים שבאים עם מאבק (בחירה) יש להם ערך? השיחה משתמשת במשל של רצח וצדקה להמחיש את ההבדל בין “כובש את יצרו” לבין אדם טוב אמיתי.
—
הטעות לגבי “הרגל” ו”מצוות אנשים מלומדה”
זו טעות שבאה מלחשוב שבחירה קשורה [רק] לדבר האחר שדיברנו עליו [קודם]. בעלי, אתה יכול להריח את זה כך? בואו… בעלי, זו מילה טובה.
עכשיו, לעת עתה, יש קושיה שלישית, או שיש לו עוד דרך להבין את אותה בעיה. מה זה לומר כך? לומר שזה נראה מאוד מוזר. זה מה שמגיע יותר להיות קושיה: זה נראה מאוד מוזר, שאנחנו אומרים שהמעלה של אדם היא להתרגל להיות סוג מסוים של אדם. חז”ל שלנו אומרים בפירוש את המילה “הרגל”, כן?
הוא מגיע, ואחרי שזה מורגל… אנשים שמעו בספרי מוסר – אני חושב שזו טעות, לעניות דעתי – שכשזה מורגל, זה לא שווה כלום, זה “מצוות אנשים מלומדה”.
העובדה [היא], למה חושבים שזה לא שווה כלום? את זה אנשים ירצו לומר: “כי זה לא הבחירה שלי”, כן? “כי זה לא אנושי”. התירוץ [הוא], כי את זה עשית… איך אמר אותו אחד? “הוא מניח תפילין, כי הוא הניח תפילין אתמול.” ולכן אנשים חושבים, מהשגתי החלשה, שזה לא כי אתה אוהב, ולא תפילין – זה הרגל. זה קורה מעצמו, כביכול. זה קורה מעצמו, זה אוטומטי. כך אומרים, כמו רובוט. זה לא ממש כמו רובוט, אבל כך אומרים אנשים.
ולכן, מכיוון שהם מבינים שכל אחד מסכים – גם אני מסכים – שבחירה היא הדבר שקובע אם לדבר יש מעלה או חיסרון. הוא אומר, שכשעושים דברים מכנית, אוטומטית, זה לא שווה כלום.
עכשיו, זה מטורף, נכון?
כי אנחנו אומרים הרי שכל הסיבה, זה משבר… אני מתכוון שזו הרי מטרת התורה! כל עבודת האדם היא להיות דבר, האדם שלא יצטרך מאבק על הדברים שהוא עושה. מה זה אומר? זה אומר מעלה. ושכר זה אומר על דבר שהוא עושה. אדם טוב.
זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. כי הקב”ה לא מתערב אף פעם. כן, זה לא יכול להיות. זה יכול לבוא קצת לאט. רק דברים מצחיקים. האם הדרך כבר הגיעה מזמן? לא, אתה לא מגיע לשם. כאן אתה מיועד? כאן אתה שמש… [לא ברור]. כאן זה בסדר… לפני כבר מפהיילע שטערפן, הוא היה עסוק. לא, לא הולך. לפני שהיה לה את הגירא היפה. כן? מה? לא היא הייתה מצווה. אני כבר נהיה לגמרי… וכמו שתזמורת ניגנה [?], אני לא צדיק, צדיק.
הוויכוח: “אני לא צדיק”
תלמיד: אתה לא יכול לכפות. אני לא רוצה רבנו, רבנו, רבנו.
רב: רבנו, רבנו, רבנו… יש רמב”ם בשמונה פרקים, ויש רמב”ם בהלכות תשובה. רבנו, זה לא נכנס לכאן. למדתי הכל. אני רק רוצה לענות עוד נקודה.
אני שואל אותך שאלה פשוטה, אני שואל אותך שאלה לוגית בסיסית. אתה אומר שיש לך היום שיעור למדנות? אתה רוצה לדעת מעשית? זה נוגע בצורה מוזרה.
כי, שוב, הסיבה שבגללה שאלתי אותך את האינטואיציות הבסיסיות, למה בכלל אמרתי שזה טוב להיות אדם שאוהב להיות טוב?
כי כל אחד מבין, שמישהו שנותן צדקה והוא מקלל כל הזמן כשהוא נותן – הוא לא נותן צדקה. הוא לא אדם טוב. הוא עושה מעשים טובים, ומגיע לו קרדיט על שהוא כובש את יצרו, אבל הוא לא אדם טוב.
משל: הרוצח הכובש את יצרו מול האדם הנורמלי
מישהו שהוא… כל הסיבה שהוא לא צדיק… אתה מבין, צדקה היא מצווה ראשונית. בואו נגיד דבר אחד שאתה מודה שהוא דבר טוב, באמת, אוקיי?
אם אתה פוגש יהודי… איך הוא אומר את זה? בעצם הוא מתמודד עם תאוות נוראיות – אני לא יודע מה אתה קורא תאוות – אבל יש לו תאוות לרצח. רק שהוא צדיק, הוא מתגבר, הוא לא הורג כל יהודי שחותך לו בתנועה, אוקיי?
שני הוא אדם נורמלי, הוא לא רוצה להרוג.
כל אחד מבין שהאדם השני הוא נורמלי, אדם טוב יותר מהראשון. כל אחד מבין. אין אף אחד שלא חושב כך, נכון? אף אחד לא. מבין? אומרים תירוצים. אותו דבר על כל דבר.
אם אתה מאמין באמת שיש דבר כזה להיות “אדם טוב”, כל אחד מבין שאדם טוב הוא לא מישהו שכובש את יצרו. יש [דבר כזה], מגיע לו קרדיט. אותו אחד שיש לו תאווה לרצח והוא מתגבר, האם הוא באמת טוב יותר ממי שהוא באמת רוצח? אין שאלה.
אבל פשוט שהטוב הבסיסי מורכב מאהבה להיות טוב, מלהיות האדם הזה, לא מלהיות מישהו שיש לו בחירה.
הפרדוקס: בחירה כתנאי
וכאן יש בעיה, כי כל אחד מבין שבחירה היא תנאי בלהיות טוב.
איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות?
תשכח מהמעשה, תשכח מהמעלה, תשכח מהמעשה שזו התוצאה הסופית של כל התהליך שכל הדברים שאמרתי, הדרך הממוצעת, שהחיסרון בא מההתחלה. בואו נדבר על הטבע של האנשים שנולדו, או ה”דרך ארץ קדמה”.
רוב האנשים מאיתנו, אף אחד מאיתנו לא נולד בזה שהם לא מחזיקים בלהרוג כל אחד שחותך להם בתנועה. יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן, שמותר לגעת בהם, הם מחזיקים את עצמם חייבי מיתה. נכון? כשהוא מנסה את זה סתם פעם, המשטרה מתערבת לפני כן, אבל אחר כך, כן… זה סוג נורמלי של אדם.
למה אצלך זה לא כך? הוא אומר שאין דבר כזה צדיק גמור. למה הוא לא חושב להציל את עצמו בכל אחד שבא להציק? זו נקמה זולה, אני לא יכול לראות אותך. זה זול? להיפך! אחד מהדברים הגדולים ביותר שהוא דיבר, ריבונו של עולם, הרי יש מצווה כזו כמו “לא תשנא”. זו מצווה כל כך גדולה לא לזלזל בתלמיד חכם. אתה עומד ואומר, כל הזלזול בתלמיד חכם הוא רק כי זו נפילה בלא תשנא. מה אתה עושה את זה דבר כל כך קטן? לא תשנא זה קטנות? כל העולם עומד על לא תשנא. היסוד של הציוויליזציה הוא לא תשנא, נכון?
ואתה במדרגה מוזרה. אני רוצה לומר לך, רוב האנשים ברוב ההיסטוריה לא היו במדרגה של הפנמה של פנימיות של לא תשנא כמוך. לא קיבלת את זה לבד. זה לא טבע כמו שאתה אומר. לא, זה לא. “אני מבין, אני אעשה לך…” אהה, אתה עושה שלעבוד זה אומר קשה. זה לא מובן שצריך כבר לעבוד קשה.
התפקיד של תרבות וחינוך
תרבות הצילה אותך. אתה ברוך השם נולדת במקום טוב, שהכניסו לך מאז שהיית תינוק קטן. הכניסו לך לאו דווקא עם דרשות. אני לא זוכר שהיו אומרים הרבה דרשות בגן עדן [גן ילדים] נגד “לא תרצח”. אבל עם מעשים – הרבה יותר חזק מדרשות.
דרשות זה… כשיש, הכלל הוא כך: מה שאומרים דרשה, יודעים שזה לא נכון [שהמצב לא טוב]. זה לא נכון. אם מישהו אומר דרשה, זה סימן שיש בעיה, נכון?
כשהרבי מסאטמר ראה שיש ציונות, הוא היה ציוני גדול [כלומר: עסוק בזה]. נכון? לא מה שהוא לא דיבר. כן, הוא דיבר נגד ציונות. תזיז את הציונות. הוא עשה אותו דבר.
לא אומרים כבר שאתה “לא תרצח”, אבל אתה חי בתרבות… האמת, יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן, חיים קצת לא כל כך רחוק – אני לא רוצה להיות גזען על זה, אבל אני לא מסכים לא כל כך לא – יש אנשים לא כל כך רחוק מכאן שחיים בתרבות שהיא קצת יותר מקילה בלא תרצח. לא שהם אנשים גרועים יותר, לא שהם בוחרים בשעת מעשה. כן, אני לא עושה מסקנה שהם אנשים גרועים יותר. אבל למה הם אנשים גרועים יותר? לא שהם לא עיבדו מספיק את מידת הכעס, אלא התרבות שהם נולדו בה לא בסדר. הבא הוא עוד ראיה על זה. זה לא בסדר. אני לא חייב לעשות מסקנה שהם לא מספיק לא תרצח. כן, טוב מאוד.
בקיצור, זו מילה ל”תרבות”. עכשיו, אתה לא תופס, אני רק רוצה להעלות למה אתה אומר את זה, כי אנחנו לפעמים מבולבלים. זה לא נכון. אנשים נורמליים לא חושבים להרוג. כל אחד מבין שאיזשהו קרדיט מקבלים על זמן, אבל אדם טוב לא נהיים על שיש לך זמן להיות אדם טוב. את זה אני רוצה להעלות. יש איזשהו הבדל.
אני מסכים שיש דבר פשוט, שאדם מתייסר, מגיע לו קרדיט על שהוא מתייסר. אבל מישהו מתייסר על רציחות? זה לבד דבר אחר, זה לבד דבר אחר. התרבות שלנו אומרת אפילו בשביל סיבה טובה מאוד לא הורגים. יכול להיות שכבר ראו מגידים, אני לא יודע. אבל כך אומר לך כל… כל, כל פעם שאתה הולך לחנות והוא נותן לך פחות עודף, אתה לא הולך להרוג אותו. כך היה קין והבל הורגים אותנו. אנחנו כבר רחוקים מקין והבל, כן?
ומי שלא כל מה שהם אומרים, הם מאוד מדגישים את הנושא של החברה, הרמב”ם, כן? כי חינוך, חלק גדול מתחיל מחינוך. ממילא, חלק גדול לא אשם האדם אישית. זו התרבות שלו, כל החברה שלו, וכל העולם – חלק גדול מאוד מזה עושה את זה, עושה את זה את ההבדל.
הבעיה: קרדיט בלי בחירה?
על כל פנים, כל אחד מבין את זה. עכשיו אתה מבין שיש לך דבר מוזר. אני לא מרוצה מלומר שאף אחד מאיתנו לא אדם טוב יותר מזה שאתה לא רוצה להרוג. האם היית אדם טוב יותר אם היית מישהו שגדל אני לא יודע איפה, ואצלו הורגים על כל דבר קטן – היית אדם טוב יותר? זה אפילו אם נגיד שהיית צדיק’ל לא היית הורג. ודאי לא.
יש כאן פרדוקס, יש כאן בעיה. ומצד אחד, חייבים לומר – לפי כולי עלמא חייבים – כל אחד מסכים לאותו האיש שאומר שבלי בחירה, דברים שאינם בבחירה, לא מגיע עליהם קרדיט. אם אתה באמת נולדת כך, לא מגיע לך קרדיט. זו טעות, אתה לא באמת נולדת כך, אתה באמת לא אוהב להרוג. זה לא שאתה בעל טבע שיש לך… אני מדבר עליך, אתה אוהב לדבר, אתה לא אוהב את זה. כן?
ולכאורה, אם תלמד שזו לא בחירה, אם אנשים חושבים שזה משהו אוטומטי, יוצא שהדבר הטוב ביותר הוא הפחות, ממלא הכי פחות את התנאי שיהיה בבחירה. זה מאוד מוזר. יש כאן בעיה, אני לא מאמין שאפשר לפטור את זה כל כך בקלות עם תירוצים טכניים דחוקים. זו קושיה אמיתית.
למה כשמישהו הניח תפילין בבוקר אתה לא שואל שאחר הצהריים עדיין יש לו בחירה לקיים את המצווה? כי הוא כבר קיים. הטענה שלי היא שהמצווה הולכת… כי אני לא משבח את המעשים, אני משבח את סוג האדם שהוא. אם הוא “אדם מניח תפילין” – נניח שזו מעלה, אני לא בטוח שזו מעלה להיות אדם מניח תפילין, צריך ללמוד פרק ב’ במסילת ישרים, אבל נניח שזו מעלה – הוא כל היום מניח תפילין, לא רק כשהוא עושה את זה. דווקא, אומרים שעושים את זה רק פעם אחת, כי זה הדין של הנחת תפילין, זה לעשות פעם אחת ביום, נניח. אבל הבעיה היא לא שזה נגמר, השבח הוא על סוג האדם שהוא. וסוג האדם הזה לכאורה אינו דבר שהוא בבחירה. יש כאן בעיה, לפי מה שאתם מבינים שבחירה היא.
אוקיי, יש כאן קושיה בסיסית. אדם טוב הוא מי שאינו יכול לעשות רע. ו”אינו יכול לעשות רע” אנשים מתכוונים לכאורה – לפי הפירוש שלכם במילה בחירה – שאין לו בחירה לעשות רע. וממילא הוא אינו אדם טוב, כי חלק מאדם טוב הוא אדם טוב בבחירה. יש כאן היפוך על היפוך, פרדוקס. יש כאן בעיה.
שיעור בחירה ורצון – חלק ה’
נושא: ההבדל בין “רצון” (Voluntary) ל”בחירה” (Choice)
תוכן עניינים:
1. הסתירה: איך “אדם טוב” יכול להיות בעל בחירה?
2. הגדרה מחודשת: ההפך מ”אונס” אינו “בחירה” אלא “רצון”
3. משל הבית והמלח: הדגמת ההבדל בין מעשה רצוני למעשה בחירי
4. הפרדוקס: מגבלות יוצרות משמעות לבחירה
—
הסתירה: איך “אדם טוב” יכול להיות בעל בחירה?
יש כאן בעיה? לפי איך שאתם מבינים שבחירה היא – אוקיי? – יש כאן בעיה. כי “אדם טוב” הוא מי שאינו יכול לעשות רע. ו”לא יכול לעשות רע”, אנשים מתכוונים לכאורה – לפי הפירוש שלכם במילה “בחירה” – שאין לו בחירה לעשות רע. וממילא הוא אינו אדם טוב, כי המשמעות של “אדם טוב” כוללת אדם טוב בבחירה. אני לא צריך לומר.
פשוט, חורבן. חורבן פשוט. יש כאן בעיה, זה לא “כן”. יש כאן סתירה, יש כאן בעיה, יש כאן בעיה. וחייבים להתחמק מזה. הרבה יהודים דיברו על הבעיה הזו.
אני רוצה לומר לך, אני חושב שיש כאן בעיה מאוד פשוטה. עכשיו, אני אומר כך – לא אני אומר, אריסטו כבר אמר עם צדיקים אחרים – אני אומר כך: שאנחנו פשוט לא הבנו מה המשמעות של המילה “בחירה”. מאוד פשוט. פשוט לא הבנו את המילה.
מה העניין? צריך לדעת מה המשמעות של המילה. מה הדבר שאנחנו מחפשים כשאנחנו מחפשים שדבר יהיה “בבחירה”? אוקיי? ואני אספר לך מעשה פשוט שהיה, חילוק פשוט.
הגדרה מחודשת: ההפך מ”אונס” אינו “בחירה” אלא “רצון”
יש משמעות אחת לבחירה. מה המשמעות? “שהיה יכול להיות אחרת”, “יכולתי לעשות אחרת”. זו משמעות אחת של בחירה. אולי נוכל להתבהר בלשון הקודש או באנגלית: אמור לי איזו מילה של בחירה משמעותה זו, “יכולתי לעשות אחרת”?
“Choice” פירושו יכולתי לעשות אחרת? מה ההיפך של “יכולתי לעשות אחרת”? איך קוראים לזה? בוא נדבר כך אולי.
אוקיי. “Forced”? מה ההיפך של “Forced”? Free will? Choice? אבל ההיפך של “Forced” הוא “Chosen”? כן? ההיפך של “Forced” הוא “לא Chosen”?
מה ההיפך של “Forced”? לרצות. אני חושב ש”רצה”.
[תלמיד עונה: הוא יכול לרצות, אבל הוא לא עושה.]
רצה לעשות, צדיק. אני מדבר איתך עכשיו מאחרי המעשה. אני לא מדבר איתך על איזה רצון מוזר שלא היה בו מעשה.
“Forced”… איך אומרים שעצרו מישהו על רצח בדרגה ראשונה, שהוא רצה? הוא… “Intended”.
לא “Intended”. “Intended” אינו ההיפך של “Forced”.
“Voluntary” הוא ההיפך של “by force”.
“Intentional” אינו אותו דבר כמו… אינו ההיפך של “Force”. ההיפך של “Intentional” הוא “בשוגג”, לא “באונס”. נכון? או “בלי כוונה”.
בוא נבין דבר מאוד פשוט. דבר מאוד פשוט. יש כמה דברים אחרים שאנחנו מבלבלים וקוראים לכולם “Choice”. אבל צריך לזכור שמה שאנחנו מחפשים בתור “Choice”, לדבר שאנחנו מחפשים – זה לא אותם דברים. מאוד פשוט. מאוד פשוט.
יש דבר אחד שנקרא רצון. ההיפך של רצון הוא אונס. כבר דיברתי על זה קצת כאן. ההיפך של רצון הוא אונס. למה ההיפך של רצון הוא אונס? מה פירוש אונס? כמו שהעולם אומר: Force. בשבילנו פירושו “נאלץ”.
אונס, מה פירוש… עוד מעט נדבר על תאונות. אונס פירושו דבר אחד, שרצון הוא ההיפך. אונס פירושו “נכפה”. “Forced” היא מילה יותר טובה, אני לא יודע מה משתמשים ב”נכפה” ביידיש.
אונס פירושו שמשהו אחר עשה את זה לי, נכון? לא אני עשיתי את זה, זה לא בא ממני. זה קרה לי. משהו חזק ממני או משהו אחר עשה את זה. הדוגמה הטובה ביותר לאונס היא מה?
[תלמיד: דבר אחר שדחפו.]
דבר אחר שדחפו הוא אונס. לא, אקדח אינו אונס טוב. זה רק צד אונס. האונס הטוב ביותר הוא שמישהו דוחף אותי לתוך מישהו אחר. אז אני בכלל לא הייתי הדבר. הייתי… הגוף שלי עשה את זה, לא מחשבה. זה היה “Forced” לעשות. כבר דיברנו על זה. נכון?
אונס קטן יותר הוא קצת שמישהו נותן לי שתי ברירות, ואין לי ברירה אחרת, כי שום אדם נורמלי לא היה בוחר את הברירה האחרת ההיא. זה כבר קצת… קצת רצון וקצת אונס. זה קצת יותר מסובך. על זה צריך כבר פטור על האונס. זה לא כל כך פשוט, זה לא… זה יותר “אונס רחמנא פטריה”. נכון?
עכשיו, זו המשמעות שרציתי משהו. יש עוד דברים, יש עוד דברים שיכולים לסווג שלא רציתי. לא ידעתי מה אני עושה, זו הייתה תאונה, לא חשבתי על התוצאה של מה שעשיתי, וכדומה. אלה עוד דברים שהם ההיפך של אונס, עוד פרטים שהם ההיפך של רצון.
משל הבית והמלח: הדגמת ההבדל בין מעשה רצוני למעשה בחירי
עכשיו, צריך להבין שלא מספיק שמשהו יהיה ברצון, כדי שתהיה מעלה ועונש. לא מספיק, בכלל לא מספיק. איך אני יכול להראות לכם את זה? נניח משל, נניח מעשה.
בא אליי יהודי הביתה, והוא מסתכל על הבית שלי. הוא רואה הכל בבית שלי. בניתי את הבית שלי, נניח – אני מספר מעשה לשם דוגמה – בניתי את הבית שלי. כל מה שרואים בבית שלי: איך הקירות, כמה גדולה חדר האוכל, כמה גדול המטבח, איזה סוג משטחים יש כאן, כמה מלח – כמה גרגירי מלח – יש במלחייה, על הכל אני אחראי. על הכל אני אחראי. הכל יכולתי לעשות אחרת. שום דבר אינו באונס אצלנו. שום גוי אחד לא בא לשפוך מלח למלחייה או לשפוך על החלה. שום דבר לא עשה אדם אחר, גם לא בשוגג, גם לא בתאונה. אני בעצמי קניתי את המלח, בעצמי שפכתי אותו למלחייה, בעצמי שפכתי אותו על החלה או טבלתי את החלה. הכל עשיתי. מסכימים? אם יש פטור אונס או שוגג – אין לי פטור שוגג או אונס משום דבר מזה, נכון? אתם מסכימים? אולי אפילו דברים קטנים.
עכשיו, למעשה, היהודי בא אליי, הוא שאל שתי שאלות פשוטות בשבילך.
שאלה אחת יש לי: למה יש לך שולחן שבת כזה? ואווירת שבת כזו בתנור? והחדר כל כך גדול? וכל העניין נראה כך? שאלה אחת הוא שאל אותי.
השאלה השנייה שהוא שאל אותי: למה שפכת – לא נשפך, אלא אתה שפכת – ארבעה עשר גרגירי מלח על הצד הזה של השולחן, ושישה עשר גרגירי מלח על הצד השני של השולחן? אוקיי? זה באמת, אני בעצמי בחרתי, במובן הזה אני בעצמי רציתי לשפוך את המלח. אף אחד לא שפך. אני לא מדבר על הדברים שברמות מסוימות הם בלתי מוגדרים, שאין לי מספיק שליטה. הייתה לי פחות או יותר כאן וכאן מספיק שליטה של מאה אחוז, ואין לי שום שאלה של חוסר שליטה.
כן, אתם מבינים בעצמכם, אני מקווה שאתם מבינים, שהשאלה השנייה היא שאלה טיפשית. זה כמו מישהו שרצה לדעת עניני מלכות המלך. זה לא קשור אליי בכלל. אני יכול לומר: “אני לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלי. אולי אתה יכול ללכת? אולי יש אולי תיאוריה יפה לזה, אולי יש אולי… אני לא יודע מה”. אין תיאוריה לזה, אין לי סיבה.
אני לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלי. אם זו הייתה עבירה לשפוך את המלח, אתה בכלל לא יכול לחייב אותי. אם זו הייתה מצווה, הייתי יוצא ידי חובת המצווה. נניח, אולי לא… אני לא מדבר על השישה עשר, נניח על הצד הזה ועל הצד ההוא, אוקיי? השישה עשר, עשיתי את המשל קצת.
כן, אתם מבינים שהשאלה ההיא… ולא רק זה, גם הוא שם לב שהמזלג שלי מונח בכיוון הזה, והכף שלי מונחת בכיוון ההוא. ממש זה טהור, אחד אופקי ואחד אנכי. למה? אני לא מדבר כשלאשתי יש שיטה איך מניחים את המזלגות והכפות סביב הצלחת. אני בעצמי הנחתי את זה שם, אני לא יודע, לא כתובים סודות התורה.
כן, למה? אני בעצמי עשיתי את זה, אשתי לא עושה את זה בחירה, ואני עושה את זה בלי בחירה.
את זה אסביר. אני עושה את זה מאה אחוז ברצון, אבל לא בבחירה.
מה אני מתכוון לא בבחירה? אני אוציא לך, כל אחד מבין. כשאתה שואל אותי למה יש כאן נברשת, וכל כך הרבה כלי אוכל, ושולחן ערוך כזה, סדר ערוך כזה, אני אגיד לך: בחרתי שזה ייראה כך. זה הגיוני מבחינה חומרית, בחרתי לעשות כך.
אבל תשאל אותי למה הנחתי את המלח הזה על הצד הזה ולא על הצד ההוא, אני אגיד: לא בחרתי בזה. עשיתי את זה? כן, מאה אחוז אני עשיתי את זה. עשיתי את זה באונס? לא. בשוגג? לא. במזיד, ברצון! עשיתי את זה מאה אחוז במזיד וברצון, אבל לא בחרתי בזה. זה לא אומר עליי כלום. זה לא אומר עליי כלום לגבי…
אני יכול לומר לך משל. השאלה הראשונה הגיונית, שאלה אנושית – כן, לא אמרתי דוגמה מוסרית – אבל שאלה אנושית, השיפוט האסתטי שלי, זה אומר משהו עליי, זה דבר מעניין לדבר עם אדם עליו.
אני לא יודע אם מעניין לדבר עם אדם למה הבית שלו נראה כך, והריצוף שלו נראה כך. בכלל לא מעניין לדבר עם אדם למה הוא עשה את המלח שלו על הצד הזה ולא על הצד ההוא של החלה. חוץ אם יש איזה רבי גדול שמדבר כוונות באיזה קצה חלה הוא טובל במלח. אדם נורמלי, אין מה לדבר, נכון?
כשאתה מדבר על רבי גדול, שם יש הרבה ניתוחים, יש הרבה ניתוחים, כל מיני דברים. אני מדבר כאן נורמלי, כן? מה ההבדל בין שני הדברים? מה קורה כאן? מה ההבדל?
הפרדוקס: מגבלות יוצרות משמעות לבחירה
[הערה: כאן הייתה חזרה טכנית בהקלטה על המילים “אמרתי לך קודם”, שהוסרה לצורך רצף הקריאה]
…הוא נראה, רגע אחד, סיפרתי לך מעשה. אני רוצה לומר לך: [במקרה של המלח] יותר אפשרי לעשות אחרת. אפילו יותר אפשרי לעשות אחרת! כי מאוד קל להניח את הכל על צד אחד ועל הצד השני. אני יכול הרבה יותר לעשות אחרת.
כלומר, שאלה של להניח את הנברשות בדרך מסוימת – אני לא יכול לעשות הכל. כי מה? אני צריך סיבה. מה שהגדרתי לעצמי תקציב, בטווח מסוים, נברשת מסוימת, עד סכום מסוים של כסף שאני יכול להוציא על זה. יש דברים מסוימים שאני חושב שזה יפה. אני לא יכול סתם לעשות שאני חושב שזה יפה, כן? אני מבין שזה יפה, מישהו לימד אותי כך, מה שלא יהיה, אשתי אמרה שהיא חושבת שזה יפה, ואני חושב שכך צריך להיות שולחן שבת.
אני יכול פחות לעשות אחרת, אבל זה יותר בבחירה. אתה תופס מה אני אומר? יותר בבחירה. בחירה כוללת כוונה, אני מסכים.
עומק המושג בחירה: מיומנות, אהבה וביטוי העצמי
שיעור על שמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק ו’)
—
בחירה אמיתית: כוונה וסיבה מול שרירותיות
למה אני לא יכול לעשות הכל? כי יש “סיבות” למה הנחתי את זה בדרך מסוימת, בנברשות מסוימות, ושם סכומים מסוימים של כסף שאני יכול להוציא על זה. יש דברים מסוימים שאני חושב שהם יפים.
אני לא יכול סתם לעשות שאני חושב שזה יפה, כן? אני מבין שזה יפה. מישהו לימד אותי, מישהו אמר לי דבר כזה, אשתי אולי אמרה: “אני חושבת שזה יפה, אני חושבת שכך צריך להיות שולחן שבת.”
יכולתי פחות לעשות אחרת, אבל זה יותר בחירה. זה יותר “בחירה”. “בחירה כוללת כוונה”. אני מסכים. זה יותר עם “בחירה”. הגיוני שתשאל אותי: “למה זה כך?” – בחרתי בזה.
ואני יכול אפילו להסתובב, שאני חייב דווקא להיות: “ראה, בחרתי בזה.” כן, אני לא יכול להסתובב: “ראה, בחרתי בזה” – אם לא בחרתי בזה, זה לא אמת.
אתה יכול לטעון על הבחירה שלי, אתה יכול לומר: “בחרת לא נכון, הנברשת מגעילה.” אז אתה יכול לטעון. אבל על דברים ש… יש דברים שהם בדיוק כך, אפילו יותר “בחירתיים” – מה שאתה מתכוון ל”חופש”, מה שיותר היה יכול להיות אחרת – שם פחות הגיוני לדבר איתי עליהם. פחות הגיוני לשפוט אם עשיתי אותם טוב או לא טוב.
מסכימים למה שאנחנו מדברים?
הגדרה מחודשת: בחירה היא מה שאומר משהו על האדם
אני מסביר לך מה המשמעות של המילה “בחירה”. אתה שוכח מה שאמרתי. למה הם שונים מבחירה? זה רק הבדל מבחירה, כי בחירה היא הדברים שמעניין לדבר עם אנשים עליהם. ואתה מסכים שהדברים שמעניין לדבר עם אנשים עליהם, הם מהסוג הזה.
רגע אחד, לא אמרתי שאתה מדבר שטויות. אף אחד לא אמר מה המשמעות של בחירה. אנשים, בתור אנשים, האנשים שזה קורה בפעולות אנושיות – פעולה אנושית היא דבר, כשזה אומר “בחרתי בזה”.
אם לא בחרתי בזה, למה אתה מבזבז את הזמן? מה זה בשבילי? אתה יכול לעשות חישוב מדעי כמה תוצאות מדידות, אני לא יודע איזה דבר. זו לא שאלה אנושית, זו שאלה מסוג אחר. זה לא אנושי, זה לא אומר כלום עליי. אני יכול עדיין לחיות, זה לא אומר כלום עליי. חוץ אם אתה רבי גדול או גדול…
זו המעלה של אדם. או שאני מנסה לעשות מאנשים דברים שאומרים משהו עליהם. לכן אומרים למשל על ר’ לוי, הוא היה “מתמיד”. זה אומר איזה סוג אדם הוא היה: אדם מסוג מתמיד, אדם מסוג בעל חסד. כן? זה אומר עוד משהו עליו. דבר סתמי לא אומר כלום עליו.
אתה זוכר הרי, אנחנו לא מחפשים בחירה כדי להראות שלא יכול היה להיות אחרת. זה נושא של איזה סוג חקירות של “הקב”ה עושה הכל”, זה “דטרמיניזם”, זה חקירות אחרות. אנחנו מחפשים בחירה דווקא כי אנחנו רוצים את הסוג של דברים שאומרים מה האדם הוא. זה מה שאנחנו רוצים. נכון?
בחירה מול רצון (Choice vs. Will)
גם, למשל, אתה מבין שהסוג של בחירה שאנחנו רוצים זה לא מה שאנחנו יכולים לקרוא… לא אותו דבר כמו “וויל” [will], לא אותו דבר כמו “רצון”, אלא אותו דבר כמו באנגלית “choice” זו באמת מילה טובה. בדיוק הסוג של “choice” שבחרתי את הסליידר. זה הסוג של “choice” שאני מדבר עליו.
עכשיו, אני רוצה להגיע, שלא נהרוג זמן, הדבר הבא אפשר להיכנס לכל מיני פרטים שנמצאים בסוג הזה של “choice”, אבל עד כאן אמרתי לך מספיק שאתה מבין דבר כזה.
עכשיו, טוב מאוד. עשיתי החלטה, יש לי סיבה להחלטה. אם אין לי סיבה, אין בחירה. יש לי סיבה. היו לי אלטרנטיבות במובן מסוים. לא “יכולתי לעשות אחרת”, אלא אלטרנטיבות במובן שבחרתי סוג כזה של נברשת לעומת עשרים נברשות אחרות.
לא “יכולתי לעשות מה שרציתי”. אם הייתי לגמרי חופשי, זה אומר שאין לי אלטרנטיבה גם כן. איך זו אלטרנטיבה מזה? יש לי רצון גדול לשולחן שבת יפה. אם יש רק שולחן שבת אחד בחנות, האם בחרתי? זה לא אומר כלום עליי. אם יש ארבעה סוגים – רק ארבעה סוגים, לא שיש עשרה מיליון סוגים, אינסוף סוגים – עדיין לא בחרתי [אם זה אינסוף].
—
משל הסופר: מידה כמיומנות (Skill)
אי אפשר לתת שיעור עם ההערה שהרמב”ם סובר שהעיקר הוא איך לעשות ולא לבחור לעשות. צריך לדון עכשיו בזה. אני הולך להרחיב לזה. אני הולך להרחיב עם זה. אני הולך לנסות להוסיף לפחות עוד דבר אחד. כמה זמן אני כבר מדבר כאן? אני לא מדבר כל כך הרבה זמן עדיין.
שיניתי את ההגדרה של בחירה:
* בחירה זה לא שיכולתי לעשות אחרת.
* בחירה זה מה שאומר לי משהו על מי אני.
זה הסוג המעניין של בחירה שנוגע בכלל. עכשיו אני רוצה, אני יכול קצת שוב להסביר, להזכיר שלי מה זה סוג של דבר להיות בעל מידה טובה.
ואנחנו מבינים… מידה, אחד המשלים הטובים ביותר שיש לי למידה טובה – דרך אגב, הרמב”ם לא הביא משל, מה שמעניין, לרמב”ם חסר משל, אבל הרמב”ם התקרב למשל, והאדמו”ר הזקן אמר משל:
כמו שאחד לומד לכתוב יפה. הוא נעשה אמן, סופר, סופר טוב. מה זה סופר טוב? צריך להתאמן, מובן מאליו. לא נעשים סופר מלהחליט להיות סופר. הוא נעשה מהאומנות – כן, החוש של להיות סופר. הוא לא נעשה מ”בוחר בטוב”, או משהו בדרך כזו של יכולת להיות אחרת. הוא נעשה מאימון, מללכת לרב – מה אני יודע, איך עושים יפות את האותיות, וכו’ וכו’ וכו’. לאט לאט נעשים כותב טוב, צייר טוב, כותב טוב, כן.
עכשיו, צריך לעשות את זה, זה לא חוש של מעניין. אבל ממה מורכב הכותב הטוב? הכותב הטוב הוא לא אחד שיכול בדיוק לכתוב. נכון?
אם פעם קרה לי נס, התיישבתי – נגיד, אני לא כותב טוב – התיישבתי עם עט, ושרבטתי, ויצא לי כתב יפה, קורה נס… יכול להיות סיפור הקוף, יכול להיות תיאורטית. זה לא אומר סופר טוב עדיין, נכון? יכול להיות סופר כזה טוב, אני רוצה שזה יוכל להיות, זה לא אומר סופר טוב, וזה היה מעשה טוב. זה לא סופר טוב.
אפילו אם אני לוקח שבלונה ואני מעתיק סופר אחר בדיוק, יש לי מידה של להעתיק די טוב, אבל אני גם לא סופר טוב. ואני לא יודע בעצמי איך להיות סופר טוב. נכון?
מידה = מיומנות + אהבה (Skill + Love)
אני אגיד לך שזה יהיה סופר טוב, מה שזו האנלוגיה הטובה ביותר למידה. מידה זה אותם דברים, אבל אצל מעשה בני אדם, או אצל אומנים, אבל אצל דברים שיש להם עולם מוסרי.
אומר אני: סופר טוב הוא אחד שיש בו את – אפשר לקרוא לזה – את המידה, את ההרגל, שהוא כותב יפה. הוא יודע מה הוא צריך לכתוב יפה, ובמידה הזו הוא כותב יפה.
עכשיו, הם אמרו שזה שונה ממידה, כי מידה כוללת גם שהוא רוצה לכתוב יפה. זה עדיין לא רצון, זה רק שהוא יכול. אבל אני רוצה רק להראות לך דבר פשוט. אף אחד לא יודה, כי כולם מבינים שמידה היא בעיקר סוג כזה של דבר.
לא נראה לי הגמרא שבכלל לטעון שהסופר שהוא כותב את הפעם החמישים מזוזה יפה, כותב אותה פחות עם בחירה! הוא כותב אותה אוטומטית. זה נכון שזה יותר קל לו, הוא לא צריך להתאמץ ולהתייגע איך לעשות יפה, כי יש לו כבר הרבה הרגלים, הוא יכול את זה, זה הולך לו קל. אני לא מוחה שזה הולך לו קל.
אבל לא יעלה על הדעת שחסיד קוצק יבוא לסופר טוב או לאמן טוב ויגיד לו: “זה לא שווה כלום שאתה כותב היום תפילין יפות – אתה כותב כל יום תפילין יפות!”
זה בדיוק להיפך! מזה הוא סופר טוב, כי הוא כותב כל יום תפילין יפות. מה אתה רוצה מחיי?
מידה היא מיומנות, מידה היא סוג של מיומנות, לפחות, מיומנות ועוד אהבה. מידה היא סוג של מיומנות, זה המשמעות של מידה, זה מיומנות ועוד אהבה. מה זה מיומנות? ואתה מבין בעצמך שאין את הגמרא, מה שהוא עושה כל יום, זה בדיוק מה שמראה שהוא סוג כזה של אדם. אחד שצריך להתאמץ הוא פחות סוג כזה של אדם, זה פחות דבר שהוא יכול להתגאות ש”אני סופר טוב”.
לאדם אין כוונה להיות בעל המידות שלו, זה לא שהמידה היא המידה, לא, יש לי כוונה – לא הסוג של כוונה להשיג את המידה. מידה מורכבת מכוונה, מידה מורכבת… בוא, אני צריך להכניס כאן את הנושא של לאהוב, מה שזה קצת יותר מסובך, אבל בוא נדבר, אני רוצה רק להוציא לך מהמשל של מיומנות, מאומנות שיש לאדם.
—
האדריכל מול המעתיק: יישום המיומנות במצבים משתנים
אתה מבין בעצמך, ואומנות לא אומרת סתם… סופר הוא לא משל טוב, כי זה קצת העתק-הדבק, הוא עושה ממש כל פעם אותו דבר. אחד שהוא אדריכל, או שהוא דבר שהוא עוסק בדברים שמשתנים כל הזמן, לא כל מקרה הוא בדיוק אותו דבר, כן? הוא צריך… כן, אמן, לא שבלוניסט שעושה אותה תמונה כל יום. הוא צריך לעשות תמונה חדשה של אדם חדש כל יום, או סוג חדש של דבר כל יום. הוא צריך לבנות בית, אדריכל, הוא לא עושה העתק-הדבק, הוא עושה בית שמתאים לרחוב הזה, לרחוב ההוא, לעיר הזו. האם אני צודק?
אבל הטוב, זה לא קשה. זה אתגר במובן מסוים, משהו חדש, והוא לא מעתיק. הוא עושה משהו, אני מסכים. יש הבדל מהעתק-הדבק. העתק-הדבק הוא לא עושה כלום. אבל כשהוא עושה את האומנות שלו, מה שהוא יכול זה טוב, וממילא יש לו הרגל. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. זו לא בעיה, זו מעלה.
למה זו מעלה? כי זו המשמעות שהוא סוג כזה של אדם שהוא יכול את זה, הוא מבין את זה, הוא רואה מה בית טוב צריך להיות במצב הזה. והעניין שלי הוא, הוא מכיר את זה יותר טוב. אבל הוא לא יכול עוד יכולת לבחור בזה. הוא יכול לבחור… הוא יכול לבחור יותר טוב. זה הרי כל הקונספט של רצון, ומורכב מלבחור יותר טוב.
המומחה בוחר טוב יותר
מה זה לבחור יותר טוב? כשאתה מביא לי ארבע נברשות, אתה מכיר לבחור, אני מסתכל כמו תרנגול בבני אדם, ואתה כנראה שואל את אשתי. כששואלים אחד שהוא מומחה לעיצוב פנים, הוא בוחר טוב.
מי שבוחר טוב? כי יש לו הרגל לבחור טוב, הוא למד מה מתאים לכל סגנון, ולפי כמה כסף יש ומה צריך שם. זו לא העדפה אישית, זה אובייקטיבי, זה לא “אני אוהב”.
ההבדל ביני לבינו בתחומים הוא כי, לא שהוא אוהב דברים אחרים. מוכן שם גם דבר אחר, זה דבר שני. אני יכול להגיד לו למה אני אוהב את זה ומה אני אוהב, אבל אפילו יודע שאני אוהב, זה לא מדויק לשום ידיים ושום רגליים. למה? כי אין לי את החוש. אני לא יודע מה מתאים יחד עם הדברים האלה, איך זה יפה.
מי שיש לו את החוש, מי שיש לו את החוש העמוק בצבעים, נולד עם זה, המיומנות, הוא יודע איך לעשות, הוא יודע מה לבחור. אבל מה יודע? בדיוק מה לבחור? לא, הוא לא בוחר, גם לא, הוא יכול לעשות אחרת, הוא לא יכול לעשות אחרת – הוא מבין איך צריך להיות.
לא אתן לו את הבחירות במובן של כשאני מוציא אותו מהחימום, אני לא מוציא אותו מהחימום ואני אעשה אותו לפי מה שאני מדמיין ולא שלהם. אבל הוא זה שמראה מה לייצר, הוא מראה מה לרשום. אבל כאן משתנה הדבר.
מה זה עבודה על מידות? אימון. כמה פעמים אתה עושה? האימון עושה אותו… ודאי, ודאי, הוא יודע יותר טוב. אדם רגיל… ודאי, אדם, המידות מורכבות הרי מהבחנה, מידות פירושן הבחנה. אדם רגיל לא יודע מתי צריך לתת, וכמה, ובדיוק לפי כל מצב, וכן הלאה. אחד שיש לו נכון, ככל שיש לו יותר נכון את מידת הנדיבות, הוא יודע כמה כסף צריך לתת, למי, לפי הכנסותיו, לפי הצורך, לפי מיליון חשבונות שצריך לעשות.
שיעור שמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק 7)
נושא השיעור: העומק של “בחירה” ו”הרגל” – כשאוטומטיות היא המדרגה הגבוהה ביותר
—
האיכות של מידה: לדעת “כמה” ו”מתי”
הרב: אבל כאן משתנה האיכות. העבודה שלי על מידות משנה את הכמות, כמה פעמים אני עושה את זה. הכמות עושה אותו ודאי, הוא יודע יותר טוב.
אדם רגיל, ודאי… המידות מורכבות הרי מהבחנה. מידות, מובן מאליו, זו הבחנה. אדם רגיל לא יודע מתי צריך לתת כמה, ובדיוק לפי כל מצב, וכן הלאה.
אחד שיש לו נכון – ככל שיש לו יותר נכון את מידת הנדיבות – הוא יודע כמה כסף צריך לתת למי, לפי כוחותיו, לפי הצורך, לפי מיליון החשבונות שצריך לעשות, שאי אפשר לכתוב בשום מקום את החשבונות. זו מידה, הוא צריך לדעת לשפוט ולבחור.
תלמיד: הוצאת יפה, כי שינית את המילה “בחירה”, אבל על הקושיה לא ענית.
הרב: עניתי. הרי שיניתי… הרי אמרתי ששיניתי את המילה, כי אני אומר: אני מסביר עכשיו כל כך פשוט, אני לא מחפש את היסוד “בחירה” שהתכוונת אליו. אני מחפש… כי את הקושיה אני לא מחפש, זו הייתה טעות מעיקרא. מה שאני מחפש זה…
הרי יש לי כן בחירה, עניתי לך על זה. אני לא צריך את זה [את ההגדרה הישנה], זה מטופש. הסוג הזה של בחירה… אתה צריך שיהיה סוג של בחירה – רק שיהיה ברור – הסוג הזה של בחירה היה עושה את הדבר גרוע יותר. כי הסוג הזה של בחירה לא אומר לי על איזה סוג אדם אני. זה לא אומר… זו בחירה טובה מאוד.
זה דבר מעניין, אתה לא מדבר על זה. אתה אומר שיש לי כן את האפשרות, יש לי אלטרנטיבה, כי הקב”ה רוצה לראות מה אני בוחר עכשיו, בדיוק. אתה אפילו לא יכול לקרוא נכון לדבר ההוא “בחירה”, כי בחירה מחוברת לזה שאני יודע מה אני עושה, שזה אומר משהו עליי, זה אומר שאני סוג כזה של אדם שמבין לבחור את הבחירה הנכונה. אם אני לא יודע, סתם בחרתי – זה פחות בחירה, לא יותר בחירה. זה יותר “חופשי” כביכול, אבל זה פחות בחירה.
בחירה כ”מיומנות” ו”שיקול הדעת”
הרב: לא, בחירה זה לדעת… בחירה, בעיקרון, היא כמו ממידה. כל מידה מורכבת מלהיות בעל המיומנויות לבחור נכון בנושא. אבל כל מי שבוחר, הוא בוחר כי מזה זה מורכב; הרי מדובר במעשים שהוא עושה. הוא לא עושה דבר כי… אוטומטית, אין דבר שקורה. ואתה צריך לזכור ואתה צריך ללמוד את הדבר בעיקרון.
תלמיד: אתה צריך את הדבר, אי אפשר… כלום, אחד שהבין את זה, אני רוצה לדעת מי זה, שנדבר עליו.
הרב: לא, הוא לא הבין כלום. זו לא מידה… אי אפשר… זו לא…
תלמיד: מידה היא לא כדור בראש שלך שצריך…
הרב: טוב מאוד, אבל הוא צריך לדעת ליישם את זה בכל מקרה, כמו דבר שצריך שימוש חכמים. זו לא רשימה של כללים, או שיש לו כדור בראש שהוא צריך להתאמץ ולצחצח לדרך הנכונה. הוא לא צריך ללמוד… אני לא יודע משל… אני מדבר עוד דבר אחד לפני זה.
אין שום בעיה, אין שום בעיה. זה לא אלגוריתם. אלגוריתם במובן שאפשר לתכנת. אם כן אפשר, אז הקושיה היא אם אפשר לתכנת מחשב לבחור בעוד יותר מצבים מאדם סתם. הוא לא יבין בכלל. בוודאי בעיה.
אדם רגיל לא יודע בכלל מה טוב. הוא לא יודע בכלל איך לבחור נכון בכל מיני מצבים. כמו שאני לא יודע איך לבחור שטיח יפה לבית שלי. אבל הוא כן יודע, וכשהוא יודע – הוא בוחר. אי אפשר להגיד שהוא לא בוחר. זה היה משוגע ומוזר להגיד שהוא לא בוחר. הוא עושה את זה אוטומטית. הוא עושה את זה אוטומטית, אבל הוא בוחר אוטומטית. אפשר להגיד את זה. הוא בוחר טוב מאוד אוטומטית. וככל שזה יותר אוטומטי, במובן שהוא יותר רואה-בבהירות, הוא לא עושה טעויות אף פעם – זה יותר בחירה, לא פחות.
המשל של תפילין: זהות מול ספקות
הרב: אתה מבין מה אני אומר? למה אני אומר לך את זה? כי אתה אומר שזה כמו להניח תפילין. הרמב”ם לא דיבר על להניח תפילין. אין שום בעיה. בוא נחשוב, מה הבעיה שלו? איזו מידה, מה העניין של להניח תפילין? האדריכל, כשהוא עושה משהו אוטומטית, יש לו בחירה לעשות בדיוק להיפך. זה לא אוטומטי.
אני מניח תפילין, לכן אני מניח תפילין. זה הרי ההקשר. אני לא צריך בחירה. יש לי בחירה! כן או לא. ושכחתי את ההתחלה של השיעור, שהבחירה הזו לא צריך לעשות כל רגע. בחירה היא לא דבר של כל רגע.
תלמיד: כי אני בוחר עכשיו, אני בוחר איך אני אשחרר את עצמי. לא שיש לי משהו…
הרב: לא, לא, לא, לא, אני אסביר לך יותר טוב. לא, לא, לא, אני לא מסכים, אני לא מסכים. בחירה היא לא דבר… אני לא מסכים. לא, אני לא מסכים, אני אסביר לך את כל הדבר.
כשאמרתי שהבחירה נמצאת בזה שהוא צריך ללכת לחנות ולבחור במעשה – בחירה היא לא לעשות את המעשה. בחירה היא שיש לו בראש הבנה נכונה של מה צריך לבחור. אתה מבין? וזה מה שרואים כאן. זה דבר שאדם מבין מה צריך לבחור.
תלמיד: זו בעיה אחרת, מה השאלה המעשית.
הרב: לא, לבחירה אין שום קשר לנפילה. זה מה שאני מנסה להמשיך לומר לך. למה אין לזה שום קשר? שאני יכול לעשות ספרים יפים אין לזה שום קשר לזה שאני יכול להיות עשיר, אני יכול להיות פושט רגל. זה כן! החולשה של סופר… סופר טוב הוא סופר כזה שהוא יכול פחות ליפול, לא שהוא יכול יותר ליפול.
עכשיו אני רוכב טוב על אופניים [bike rider], כל החיים אני רוכב טוב על אופניים. האם אני יכול אי פעם… [לרכב] זה לא אוטומטי. רק אוטומטי אומר שיהיה לי יותר קל, יהיה לי יותר מהנה, אני לא צריך לחשוב על זה יותר מדי, אני לא צריך לבחור שלם… אני כן צריך לבחור.
מיומנות היא… כל מיומנות היא לא שום דבר שרואים. זה דבר שנמצא בראש שלו. זה נמצא בראש שלי, בחלק שיכול דברים כאלה. כל המידות הן דברים מעשיים בדברים מסוימים. זה נמצא בחלק שיכול דברים כאלה, שהוא יכול לעשות את זה. במילים אחרות, הוא בחר את הדבר הנכון לגבי סוג הנתונים האלה.
הבחירה הפעילה בכל רגע
תלמיד: אני אומר שהרעיון הוא שיהיו מצבים אחרים ואתה תהיה…
הרב: לא, לא יהיו מצבים אחרים. זה לא הרעיון. זה רק כדי להראות לך שזה דבר שהוא עושה. אבל אפילו אם יהיו כל יום אותם מצבים, אתה כן תמשיך לבחור כל יום. אני לא מחפש חידושים, אתה מחפש כל הזמן חידושים. זה לא באמת אמיתי. כי תמשיך ללכת. ואתה כל הזמן מערבב בחירה עם היכולת לעשות אחרת [the ability to have done otherwise], עם בחירה כמשהו שאני חושב שצריך לעשות בגלל מה שאני.
תלמיד: אבל הוא חשב, הוא חשב, כשהוא הפסיק לחשוב…
הרב: הוא לא הפסיק לחשוב. למה כל כך חשוב לחשוב?
תלמיד: כי הוא צריך לבחור.
הרב: לא, אני לא מעוניין לבחור שוב. מי אומר שאני מעוניין לבחור שוב? כבר בחרתי פעם אחת. אני בוחר כל הזמן. לא כי אני בוחר את זה שוב כל הזמן. כי כמו שהבחירה הייתה שטוחה [flat], זה אומר שאני צריך גם דברים.
תלמיד: לא, לא. אוקיי, אני אגיד ארבע פעמים, רק כבר היה שאני לא מתכוון לזה.
הרב: לא. אני אומר שלהיות בעל שכל זה להיות בעל שיפוט טוב [judgment], לא כי אני צריך לעשות חדשים. זה מה שאני אומר לך, שיש הרבה מצבים רק כדי להראות לך שזה דבר פעיל, דבר שאני עושה, זה לא דבר שקורה לי. כשאתה אומר אוטומטי, אתה מעמיד פנים שמשהו קורה לי, אבל זה שטויות. כמובן שזה לא קורה לי, ואני זה שעושה את זה.
למה אני עושה את זה? כי אני סוג כזה של אדם שמניח תפילין. וככל שמי שמניח כל יום תפילין אוטומטית, הוא יותר אדם שמניח תפילין, לא פחות.
“אוטומטי” פירושו דרגה גבוהה יותר של יהדות
הרב: רגע אחד, שמעתי מה שאמרתי? אני לא מעוניין באדם כזה שצריך להתאמץ להניח תפילין. מי שצריך להתאמץ להניח תפילין הוא פחות יהודי ממי שמניח תפילין אוטומטית. אני לא אומר שהנחת תפילין היא מידת התורה, אנחנו צריכים לדבר בין מידת התורה, אבל בוא נגיד שיהודי הוא סוג כזה של בריאה שמניח תפילין. מי שמניח תפילין אוטומטית כל יום, למה הוא מניח תפילין? כי הוא סוג כזה של יהודי שמניח תפילין, סוג כזה של אדם. יהודי הוא סוג כזה של בריאה שמניח תפילין כל יום. וככל שהוא חושב על זה פחות הוא יותר כזה סוג של אדם, לא פחות. אם הוא צריך לחשוב, זה חיסרון, לא מעלה. זה פחות בחירה, לא יותר בחירה.
תלמיד: כי מי שצריך לחשוב כל יום אם להניח תפילין, פשוט אתה לא מניח תפילין. מניחי תפילין אין להם ספקות כאלה. בחירה לא אומרת שיש לך ספק. יש תיאורטית ספק, כי אפשר לא להניח תפילין.
תלמיד: אבל משהו לא נכנס.
הרב: לא, אני אומר לך שאני בכלל לא בסוג הזה של דבר. אני בכלל לא טיפה מזה.
תלמיד: אבל משהו לא נכנס.
הרב: לא, אני אומר לך, זה לא החלטה [decision] ולא החלטה כן להחלטה לא. זו שאלה אחרת, למה הוא מניח את זה כל חייו. יש סיבות טובות יותר, לא סיבות חלשות יותר, להניח תפילין כל החיים. אם בגלל שהוא מפחד להרגיש מגעיל אחר כך, כן, יכול להיות שזה סוג של יהודי. זה בכל זאת שוב, יש הרבה רמות, יש הרבה כוונות בהנחת תפילין. אלה לא בעיות.
אבל אתמול, זה לא… בוא נגיד בדרך אחרת. אף אחד לא מניח תפילין כי הוא הניח אתמול. אתה יכול לשאול את היהודי, “למה אתה מניח תפילין?” הוא לא יגיד לך כי הוא הניח אתמול. הרבי מקוצק אומר: “אחד מתפלל כי הוא התפלל אתמול.” פעם שאלת מישהו למה הוא מתפלל, והוא אמר לך כי הוא התפלל אתמול? זה לא הגיוני. זה לא אמת. איפה אתה מוצא את הבחור הזה? על מה הוא מדבר?
אני מניח תפילין כי אני מאמין שיהודי צריך להניח תפילין. אה, אתה צודק. יש כוונות גבוהות יותר מסתם כי יהודי צריך להניח תפילין. יש יהודי שיכול להניח תפילין כי יש בזה כוונות האר”י. יש יהודי שיכול להניח תפילין כי הוא רוצה לקיים כוונת הרמב”ם. למה לא?
סיכום: מה שאני עושה יותר, אני מחשיב ליותר טוב
הרב: אנשים עושים דברים שהם מחשיבים לטובים. ככל שדבר יוצא יותר ממה שאתה מחשיב לטוב, זה יותר עם בחירה. ומה פירוש “אני מחשיב לטוב”? דבר שאני עושה יותר פעמים, כנראה [apparently] אני מחשיב אותו לטוב מאוד. כי אני לא יכול לשכוח ממנו אף יום אחד, כלומר, אני מחשיב שזה מאוד בסיסי [basic]. אני לא יכול אף יום אחד בלי להניח תפילין. זה בכל זאת חלק מהרעיון שלי [idea] של מה זה חיים טובים. אני יכול לפרש את זה, האם יש לי על זה… אני יכול להסביר לך קצת תורה בזה? אולי כן, אולי לא. אבל זה לא אוטומטי. זה בחירה. כמובן [of course] זה בחירה. רק, אני לא יכול לעשות אחרת, כי אני כל כך רגיל שאני כבר לא יכול לעשות אחרת. אז [so], זה עושה את זה יותר טוב, לא יותר גרוע.
בקיצור, אז, אם אפשר לרשום מהשולחן ערוך רשימה של מעלות… מה זה… יש לי פחות ו… אמרתי את הרגלי אכילה ארבע פעמים, אמרתי את הרגלי אכילה, אני אומר את זה שוב, אני אומר את זה…
בעזהשי”ת
שיעור ח’ – חלק ח: מדרגת הצדיק, רציפות ההיסטוריה והבחירה הבלתי-הפיכה
נושאים:
* האם הרגל מבטל בחירה? (ההבדל בין “יכול” ל”לא יכול” לחטוא)
* הצדיק הגמור מול הבינוני: מי בוחר יותר?
* ביקורת על תפיסת “לחיות את הרגע” (Living in the moment)
* האדם כיצור היסטורי: טעם מצוות תפילין וזכירת יציאת מצרים
* בחירה שאינה ניתנת לחזרה: המשל של הקופץ מהבניין (אריסטו וברסלב)
—
הרגל ובחירה: המעלה של “לא יכול אחרת”
איך אני יכול לפרש את זה? אני אוריד… אני יכול להסביר לך את קטע התורה הזה. תיהנה [enjoy] מזה? אולי כן, אולי לא. אבל זה לא אוטומטי. זה בחירה, ודאי שזה בחירה. רק, אני לא יכול לעשות אחרת, כי אני כל כך רגיל שאני כבר לא יכול לעשות אחרת. אז [so] זה עושה את זה יותר טוב, לא יותר גרוע.
ודאי, אז אני אפריד לך מהמשנה “הרגל נעשה טבע”, מה זה הפחות… אני אומר לך סוג אחד של הרגל, ואני אומר לך סוג אחר של הרגל – איזה אתה רוצה? ודאי שאגיד לך שההרגל שהוא “מוזהר מראש” [pre-warned/deliberate], כי אני רוצה שהדבר הזה לא יהיה בו שום יצר הרע, שהוא לא יוכל לעשות אחרת.
היסוד הוא: לרצות “לא יכול לעשות אחרת”. כמו שאתה מבין שמי שיכול לרצוח הוא לא יותר “לא-רוצח” ממי ש*לא יכול* לרצוח. מה הוא אמר? לא, אני לא יודע מה יש לו לעשות. יכול להיות… יכול להיות שאפשר ללמוד ככה.
אני יכול ללמוד ככה. במובן [in the sense]… ודאי, אני לא יכול… לא במובן שהוא… רק במובן… לא שהיצר… אתה לא רוצה לעשות סתירה.
הצדיק הגמור בוחר יותר מהבינוני
אני לא רוצה… הסיבה שאני לא מסכים ללשון שלך היא, כי כשאנשים אומרים את זה… אוקיי, יש הרבה יהודים טובים שאמרו את זה. כתוב אפילו בספרי חסידות: “תכלית הבחירה שלא יבחר” (או משהו דומה). אוקיי, אבל אז הם מפרשים, שאתה אומר ש”בחירה” זה כשבוחרים [choose], אבל איכשהו [somehow] התכלית היא לא דווקא להיות “בעל בחירה”; התכלית היא להיות צדיק גמור שאין לו יצר הרע.
אני לא אומר את זה. אני אומר שהצדיק הגמור הוא יותר בעל בחירה מהבינוני.
כי הבינוני לא בוחר לגמרי את זה. או שזה יותר מסובך:
* הבינוני כן בוחר, אבל רשע למשל לא בוחר תמיד.
* הבינוני בוחר לפעמים לא נכון.
* הבינוני הוא מי שכן בוחר נכון, אבל הוא לא מרגיש את זה. זו בעיה אחרת.
אבל אני אומר שהצדיק הגמור הוא מי שבוחר *יותר* מהבינוני. ממי שיכול אחרת. שאתה יכול אחרת, הפשט – לפחות [at least] הפשט – שהמידה שלך, האהבה שלך, התענוג שלך לא מחובר [connected] לבחירה שלך. אתה אוהב דברים שאתה לא בוחר. דבר מאוד מוזר.
יש עוד נקודה, הם כבר דיברו על זה, שלפי הרמב”ם: אתה לא בוחר אף פעם להיות רע. אתה יכול לבחור רק להיות טוב, כי “לבחור” אומר שזה הגיוני [makes sense]. חוץ מאצל רשע גמור רציני, שלא קורה. אני לא מדבר על רשע גמור. רשע גמור בוחר להיות רע כי הוא מחשיב שזה רע (או מחשיב שזה טוב לו).
אבל בינוני מחשיב שהוא בוחר להיות טוב, אבל למעשה הבחירה שלו לא עובדת מסיבה כלשהי. הוא צריך להבין איפה החור. איפשהו יש חור שזה לא עובד. ככה אתה מבין מה אני אומר?
המעלה של מי שלעולם לא יכול לעשות טעות [mistake], כשהוא מצייר [paints] זה תמיד מושלם – זה לא כי זה הכרחי [necessary] לו; זה כי הוא בוחר את זה, כי הוא מבין נכון מה לבחור.
נגד “לחיות ברגע”: האדם כיצור היסטורי
ולא לערבב – אני יודע שזו לא ישירות השאלה, אני הולך לתפילין, לא כי הביאו את הדוגמה. כשאני מניח תפילין היום, כי אתמול הנחתי – אתמול הבנתי למה אני מניח. היום אני מניח כי אתמול הנחתי, ואני עדיין זוכר שהבנתי שזה לא שטויות מה שאני עושה. אני לא חושב, אני מניח, יפה, אני מניח תפילין.
כן, אבל זו רק בעיה. זה רק… לא, אבל זה רק מאוד מוזר… כמו שהוא אמר, זה רק כמו עניין אחר שבו אתה לא מבין שבני אדם הם לא דברים שחיים רגע אחרי רגע.
אני נגד “לחיות ברגע”. חיה חיה ברגע. אדם חי עם היסטוריה [history], עם עבר [past], עם עתיד [future]. הרי כתוב בתורה: תסתכל מה יהיה, תסתכל מה היה (“זכור ימות עולם”). אדם לא יכול לחיות ברגע. אני מבין אותך, זו לא סתירה מה שאתה אומר.
לא, אבל זה… שהקב”ה יעזור. אני לא חוזר אחורה. למה שאלך אתמול דקה אחורה? למה זו בעיה? זה לא באמת רלוונטי לנקודה שלי, זו רק עוד נקודה.
אני לא רואה מה הבעיה שמישהו עושה כי הוא המשיך לעשות. אנשים הם דברים כאלה שיש המשך. הסבא שלי הוא חלק [part] ממני. זה לא לא-רציונלי [irrational], זה לא אוטומטי, זה לא מלומדה. זה רק עם ה”מלומדה” אם אתה מסתכל על רעיון מאוד אטומי ואינדיבידואליסטי [atomic and individualistic idea] של אדם – שאדם הוא דבר שנולד היום ושם זה מתחיל ואין יותר. אנחנו לא לבד, אנחנו חלק מסיפור ארוך.
טעם המצוות וההקשר ההיסטורי
למה יהודי מניח תפילין? כי היהודי צריך… מה כתוב בפרשת השבוע? למה יהודי מניח תפילין? כתוב על תפילין. למה יהודי מניח תפילין? למה הוא עושה פטר חמור? כי יצאנו ממצרים.
אתה יכול להסביר לי את הטעם? מישהו כאן רצה להבין את הטעם של התורה. אוקיי, אנחנו… למה מניחים תפילין? תן לי להסביר לך. הקושיה היא, מה התירוץ?
אוקיי, וכש… המצוות פונות כאן מאוד לחושים, שיזכרו. אוקיי. לכן הייתה סיבה [reason] למה הקב”ה ציווה להניח תפילין.
* שאלה א’: למה אתה מניח תפילין? (הקושיה של הילד הייתה למה הקב”ה ציווה להניח תפילין). הקושיה היא, מה הטעם של המצווה? למה הקב”ה נתן את המצווה? נכון, לזכור.
* שאלה ב’: הקושיה היא, למה אתה מניח תפילין? כי יצאנו ממצרים.
אוקיי. “על כן אזבח לך ה'” (שמות יג, טו). יש פסוקים אחרים שלא כתוב בפסוק הזה. “על כן”, למה? הקב”ה הוציא… אני יכול להסביר לך את התירוץ.
החלק של התירוץ שצריך להסביר לך הוא: שתדע שאתה לא נולדת היום. אתה לא נולדת כשנולדת. יש לך הרבה דברים שהתורה רוצה שתעשה, כמו שהגיוני לאדם לעשות דבר.
כי כל אדם נורמלי מבין שמי שחי רק ברגע הוא לא אפילו עכבר [rat], הוא לא אפילו שוטה, הוא לא אדם נורמלי, נכון?
למה אכלתי… עוד משל, תן לי דוגמה, דבר פשוט שאנשים עושים. למה הלכתי למכולת? כי הייתי בבית, ראיתי שחסר אוכל במקרר, הלכתי למכולת.
אוקיי, אכלת לפני חמש דקות. מה אתה עושה עכשיו? אה, הסיבה היא, חלק מהסיבה היא שיש עבר [past], כן? אני זוכר, וגם יש לי בהירות שאני אחזור ואני אכניס את האוכל מהמכולת למקרר. נכון? זה נקרא לחיות ברגע? נכנס, חוזר. אתה יכול לתת לי את הרגע, עוד [anymore]?
ואותו דבר, קצת יותר רחב: למה אתה לומד מסכת בבא קמא? איזו מחלוקת הייתה בתחילת הקיץ, והולכים להזכיר ללמוד בבא קמא. ולמה זו לא בחירה עכשיו? אנשים הם לא דברים כאלה שיש להם תוכניות לטווח ארוך [long-term plans], נכון?
עכשיו בא האבא והוא אומר, יש לי טענות על החינוך. כי לפעמים צריך לחשוב מחדש, הייתה טעות, צריך לשנות באמצע הדרך הישרה שלי. אין בעיה [no problem]. אני לא אומר שצריך להיות תקוע [stuck] במה שהוא עשה. אני רק אומר שזה לא לא-רציונלי. זה לא אוטומטי. זה לא אנטי-אנושי [anti-human].
זה לא אנטי-אנושי. תזכור, למה אכפת לנו מבחירה? כי זה מה שעושה את זה אנושי. נכון. בחירה. בחירה אומרת אנושי.
פעילות אנושית היא מהסוג [kind of thing] שאתה מחליט פעם אחת, וזה ממשיך הלאה הלאה הלאה הלאה. ובחירה, זה כל הזמן במובן מסוים. כי בחירה אומרת שהוא הרי תמיד מבין שזה טוב. זה נכון. אם מגיעות עובדות חדשות והוא רואה שזה לא הולך לו – אני לא רוצה לומר שצריך להיות תקוע. אני לא רוצה שום עניין להיות תקוע.
הקב”ה הוציא את היהודים ממצרים, ושם התחילה המצווה של פטר חמור. הם אז עושים אנחנו את זה. ולא צריך טעם חדש מאיתנו. זה חלק ממה שהיה אז. הבחירה הייתה אז. זה ממשיך. כל העניין שאומר שהזכרים הוא ההתגופה. ואנחנו חלק מההיסטוריה שהולכת גם הרבה דורות.
הרבה דברים שאתה עושה לא הגיוניים. אין תירוץ. אם לא היינו יוצאים ממצרים, זה לא היה הגיוני. זה הגיוני כי יצאנו ממצרים. אז היה המעשה. ועכשיו אתה שואל אז, למה אז להיתקע עם ההיסטוריה? באמת, והקב”ה רצה שיזכרו, מה שלא תהיה הסיבה.
אבל אתה מבין מה הוא אומר… מי… רק האדם… [לא ברור]… מי שזה מבחן עדין. שוכחים. בדרך הטוב, שוכחים. לא, אין בעיה, אין בעיה יותר. שוכחים! בא דור חדש. הם לא זוכרים! “אשר לא ידע את יוסף”! צריך להזכיר להם. זה הרי הפסוק. איך זוכרים, איך חיים במיתוס? כי מספרים לך בסדר? איך אתה חושב שזה התחיל? איך זה התחיל? ודאי שצריך לעשות דברים מסוימים.
ולא לשכוח, יש דברים שהיו, ויש הרבה דברים שאדם הראשון עשה, או שהאבות עשו, שאנחנו לא ממשיכים, כן? יעקב התחתן עם שתי אחיות. את זה אסור, נכון? היה היתר לאז, מה שקרה.
בחירה בלתי הפיכה: המשל של הקופץ מהבניין
אבל מה שלא יהיה, אני זוכר כבחור שהייתה דיבייט גדול בברסלב, מישהו דיבר על זה, האם יש בחירה או לא, כי אדם יכול בכל רגע לשנות את עצמו.
ואחת הראיות הגדולות שמישהו הביא שלא יכול להיות [שאפשר תמיד להשתנות], אפילו אם זה נכון שאפשר בכל רגע להשתנות, אבל כשאדם קופץ מבניין – לוקח לו דקה לרדת לרצפה, אין לו בחירה ברגע האחרון. הוא מת בלי בחירה.
על זה בדיוק לא קוברים בבית הקברות, כי הפחד הולך אחרי הריקוד. הפוסקים מדהימים. פוסק יהודי מוצא מה לומר שיהודי הוא דבר נפלא. אני מבין שזה באמת בשביל פוסקים.
אבל אריסטו אומר את המשל הזה, הם דיברו על זה, שאין ליהודי בחירה, זו עוד הקדמה. הוא אומר הקדמה אחרת, ניסיתי לעשות בלי זה. הוא אומר הקדמה אחרת: שבחירה לא אומרת שאפשר תמיד לקחת את זה בחזרה.
כמו שאדם חלה, ועכשיו הוא חולה, נגיד שאדם שחלה, נגיד אבל עכשיו הוא לא בעל בחירה, כי הוא לא יכול לחזור להיות בריא בלי תהליך שלם, או שהוא יכול להתרפא או לא. זה נכון שיש דברים שזה נכון. זה דבר יותר פשוט. אבל אני רוצה להוציא יותר דבר פשוט.
מה? כשהוא רקד החוצה מהחלון? המחשבה הייתה שינוי. אבל האדם שלא רצה להתרפא, הוא מסתובב שם. נגיד שהוא עשה. זה עניין אחר. יכול להיות להיות, אבל לא החופשי.
סיכום: “משובח” – להיות אדם מסוג מסוים
אבל האם “משובח” יכול להיות אדם שהסבא שלו עשה? כן, כי אתה חושב שמשובח אומר שהוא יותר אדם. להיפך, משובח לא אומר שאתה קונץ לעשות. משובח אומר שאתה בעצם אדם, סוג טוב של אדם.
זה חוזר לדבר הבסיסי האחר. לפני זה, במובן מסוים, בקשות הן גם השלמות של אדם, רק חסר, צריך לעשות משהו עם זה. אבל משובח, שאתה סוג כזה של אדם, זה שבח. לא שעשית משהו עכשיו, או שמשהו התחיל עכשיו, נעשה קונץ.
כמובן, אומות העולם מאוד שמחים עם היהודים שלהם. מה יש לך להיות לא שמח? לא היית קודם. עושה ממוצע. זו לא שום מעלה, זו לא מעלה אנושית.
אני יודע שהאדם הזה, אני כבר יודע את הציור שלי. ציור אומר רק שזו שלמות של אדם. זה הדבר, זה לא קונץ, זה הדבר הנכון כאן.
השלמות של אדם והקשר לדורות
מהות השלמות והשכר
לפני זה, במובן מסוים, הבקשות שלו הן גם לשלמות של אדם. רק, מובן מאליו מה צריך לעשות עם זה. אבל, משבחים שאתה סוג כזה של אדם, “רודף שלום”. לא שעשית משהו עכשיו, או שמשהו התחיל עכשיו, שנעשה “קונץ”.
כמובן, כמובן אנחנו מאוד שמחים עם העניינים שלו. מה זאת אומרת שאתה לא שמח? לא הבנת מה שאמרתי. אני רק סובר שזו לא מעלה אנושית. אני יודע שאתה אדם, אני כבר יודע, משלמים. “משלמים” אומר רק שזו שלמות של אדם, ואתה צריך לזכור שהקב”ה הוא לא סוכריות וסביבונים שהוא מחלק לילדים טובים.
הקב”ה הרי כמו שכתוב בכל הספרים, זה דבר יצירתי. כי מלהיות אדם טוב נעשים טוב. כי אם זה טוב, כמובן, הרי זה תענוג, הרי זה תענוג.
הקשר בין דורות אחרי המוות
אתה צודק שדרך הטבע היא שחסד נגמר בנקודה מסוימת, כי זה לא נשאר לנצח, כי אנשים מתים. יפה מאוד. אז בדיוק על זה, כי ביארצייט ההורים מתעלים בדיוק על זה! כי לכן הם באים לחתונות זה על זה! הוא כאן בנקודה מסוימת, נכון, לא רק בחתונה, כל החיים גם. הוא מתכוון לבן. אתה לא רק אתה, אתה גם… כבר אמרתי חידוש גדול מה שאמרתי, כי כמובן זה כמובן.
המבט של אריסטו על אושר אחרי המוות
לכן, אפילו אריסטו אומר שכשהוא מדבר בתחילת הספר שלו על להיות אדם מאושר, כשהוא משלים, הוא אומר ששלמות של אב תלויה בילדיו גם. הוא מדבר על השאלה, הוא אומר: האם מאושרים אחרי המוות? הוא אומר כמובן, כל עוד זוכרים אותך, וכל עוד לאדם יש השפעה. הוא גם אומר, האם… יכול להיות שזה לא הולך לנצח, אבל אפילו אריסטו, האפיקורוס הגדול כביכול, גם סובר שהאב בא לחתונה של ילדו.
הוא אומר כך, הוא אומר: שאם לא, אתה יכול לדמיין? תדמיין, תחשוב, הוא היה אדם טוב, ועכשיו, כי הוא כבר לא היה בגוף, הוא כן, ועכשיו לבנו יש צרה, וזה לא נוגע לו? גם הוא אדם טוב. לא לדעת שהוא אדם טוב, במובן מסוים זה לא עובד.
ומהצד השני זה לא שייכות רק שלפחות לגבי מלווה את החיים, ועיקר החיים, החלק מזה שאני מרוצה הוא שאני מדמיין שאבא שלי מרוצה בגן עדן, אני לא יודע מה לומר לך.
זה היה מאוד מוזר בלי זה, כי זה טבעי.
אני לא מדבר על זה שהאב חי, הוא קיים באמת.
יכול להיות שבלי זה זה לא היה הגיוני, אני לא יודע, צריך לדון בזה, זה עניין במחלוקת.
המוטיבציה הרציונלית והאגואיסטית
אבל זה בטוח, אני רק מוציא את הרציונל, הרמה הבסיסית האגואיסטית של זה, שמה שאני זה לא רק מה שאני מרגיש טוב עם עצמי, אלא אם הולך לי טוב, יש נגיעה מסוימת שהולכת להורים שלי, שיאריכו ימים.
אפילו כשהם מאריכים ימים, מסכימים שיש לך דבר כמו נחת מהילדים, למה?
מה זה קשור?
מה זה קשור?
מה ההבדל שהוא מת?
הוא אשם?
הוא לא יודע.
הבעיה של “ידיעה” ואושר
אגב, יש לו בעיה קטנה, הוא לא יודע כלום.
הוא לא יודע.
לא, לא, אני מתכוון באמת.
לא, לא, אתה זוכר את ה”אובייקטיבי” שלנו.
זה שלאב יש חיים טובים כשלבנו הולך טוב, זה לא רק כי הוא יודע.
תלמיד: לא, לא זה.
רבי: לא, לא זה.
תלמיד: לא, בחייו.
רבי: כי אפילו כשהוא לא יודע זה גם כך.
תלמיד: אולי הוא לא יודע.
רבי: הוא לא יודע שהוא מאושר, אבל הוא עצם מאושר.
רק בוא נשכח מהמעשה שדים שלא צריך לדעת שמאושרים.
לאושר אין שום קשר לידיעה.
עדיף שיודעים, אבל אם לא יודעים זה גם טוב.
אדם יכול לא להרגיש מאושר.
לא, זה לא הדבר.
יכול להיות אבל, יכול להיות, הוא יכול לא להרגיש, אבל יכול להיות.
אין לו מודעות.
יכול להיות, זו הכרה אחרת.
כן, אולי לא, זו הכרה אחרת, האם המתים יודעים או לא.
מחלוקת בגמרא.
יש מחלוקת.
יש גם מחלוקת אם הם קיימים.
יש גם מחלוקת אם הם קיימים על הצדיקים.
לא רק על המתים, על הצדיקים יש מחלוקת.
אמת?
לא על הצדיק שלי.
יש יהודים שמודעים שהנשמה כאן, ויש יהודים שלא מודעים.
סיכום: הצד האנושי והרציונלי
יש אנשים שאומרים ש…
מי?
כן, החיים, אני לא חוקר על השארת הנפש.
התולדות זה לא התולדות.
יש אנשים שאומרים שכל אדם הוא ברכה על ילדיו.
רוב האנשים. יש לך אנשים שלא? כן! וגם אצל הנינים רוב האנשים לא מפריע. כן! וכתוב אפילו שהוא עוד חי, “עד כאן רחמי אב על הבן”. כן? כי אתה רואה שזה לא היה, אפילו בשביל אדם מבוגר, זו עוד שאלה מה זה. כן, זה אולי עושה על אף רגע, כן?
והנינים המבוגרים יותר, כל הסבים שיש להם נינים, אני אומר שהם באים לפחות. אה, באמת, באמת לא, הם לא רואים את זה? כן, זה כבר נכדים גדולים. כן, זה כבר נכדים גדולים. לא, אני מתכוון יכול להוביל.
בקיצור, זו מילה אמיתית. עוד, זה יכול להיות נכון. לא, יש אחד שנעשה ראוי, יכול לומר. היה התוועדות על להיות, שהוא רואה מזה לראות. הוא היה שואל. הוא מנסה שזה רציונלי. לומר בתור אמונה, כל אחד יכול לומר. חכמה שהוא אומר בתור שכל. זה להיות מיינדסט. כל אחד לצד שלו יש משהו עניין עם המתים, אין שום אנושי. לא, כלום. סיפורים חלשים. סיפורים אחרים. אוקיי.
בקיצור סיפור, זה המסכים. מי? היה… לא, זה לא עם כבר עם זה. אין להם שום אחר. נגיד א… אה, אני… אוקיי, הטעיתי אותך. הם אומרים איתך! אין להם שום אחר. אצלך אוהבים יותר ממך על זה. אוקיי, יפה. נעמוד. כן.