יציאת מצרים: החידוש של “מצדנו מצדו” – כאשר הקב”ה מדבר בארץ מצרים

הקדמה: שבת החודש והפסוק “בארץ מצרים”

רבותי, היום הוא שבת החודש. אנו הולכים ללמוד שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, על הפרשה שקוראים: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.

קודם אני אומר חידוש, אבל אני מוסיף על מה שלמדנו לפני שלוש שנים, נדמה לי, בשבת החודש. למדנו שבפסוק הזה יש חידוש גדול.

הפסוק וייחודו

מתחיל באמת פסוק קודם: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אם אני זוכר, זה הפסוק היחיד שכתוב בו שזה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. היו דיבורים אחרים לכאורה בארץ מצרים, לא היה כתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, אלא “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבל זה הפסוק היחיד שכתוב בלשון הפסוק, הפסוק שכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” כתוב שזה היה “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

פרק א: הקושיא של המכילתא – איך יכול הקב”ה לדבר בתוך מצרים?

הקושי בפסוק

ובאמת זה פסוק קשה. המכילתא מיד אומרת שזה לא יכול להיות. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? לא יכול להיות, הרי כתוב “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. רואים שהקב”ה לא דיבר עם משה רבינו בתוך מצרים.

מצרים – מקום שאי אפשר לשמוע בו דבר ה’

בעיר מצרים אין מקום שאפשר לשמוע בו את דבר ה’. זו הבעיה הגדולה של מצרים. מצרים היא מקום שמלא טומאה, מלא עבודה זרה. כתוב במצרים, מי שגר במצרים, לא חל עליו שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. הוא לא יכול לשמוע שם דבר ה’. הוא יכול לשמוע הרבה שטויות, הרבה דיבורים מדברים שם, אבל לא שום “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.

הראיה מהתנהגות משה רבינו

על כן רואים שהקב”ה דיבר עם משה רק בחוץ, אצל הסנה, במדבר. היה צריך להוציא את היהודים למדבר כדי לדבר איתם. כתוב בפירוש שמשה רבינו יצא מהעיר אפילו להתפלל, לא יכול היה אפילו להתפלל במצרים, זה היה מקום פסול לתפילה, זה מקום עובדי עבודה זרה, מקום אלילים, אי אפשר להתפלל שם.

תירוץ מדרש תנחומא וחסרונו

כאן יש אבל פסוק קשה, כתוב “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. אומר כבר מדרש תנחומא שמצרים לא אומר שזה היה ממש במצרים, והוא יכול לומר שזה היה בשטח של מצרים, זה אפילו שייך עדיין למצרים, אבל זה לא באמת היה בתוך הכרך, בתוך העיר, כי זה לא יכול להיות.

אוקיי, בואו נניח שהמדרש אומר נפקא מינה שהמציאות הייתה בחוץ. אבל את הפסוק הוא לא ענה.

הפסוק עצמו הוא מציאות בפני עצמה

כשכתוב פסוק, הדרך שבה זה כתוב, אנחנו מסתכלים על הפסוק, הפסוק הוא מציאות בפני עצמה, הפסוק הוא דבר בפני עצמו. כשכתוב בפסוק, הפסוק מקפיד, הפסוק לא אומר בדרך כלל “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, כתוב ממש ברור שזה לא היה כך, כתוב ברור שמשה רבינו פגש את הקב”ה כשהוא יצא, וכו’ וכו’. אם כתוב בפירוש שהקב”ה מדבר בארץ מצרים, יש כאן טמון בפסוק, בפסוק הקב”ה דיבר עם משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה שלא יכול היה להיות אחרת.

פרק ב: התירוץ הראשון – התורה היא הנס של יציאת מצרים

התשובה טמונה בפרשה עצמה

ואנחנו אמרנו שבטוח שהתירוץ על הקושיא כתוב כבר מאוחר יותר בפרשה. הקב”ה עצמו שאל את הקושיא, איך אני יכול לדבר אליך בארץ מצרים? הוא אמר שזה ממש הנס של יציאת מצרים.

“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – הקב”ה נכנס למצרים

הוא אומר לו מאוחר יותר, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, אני נכנס למצרים. הדיבור שהקב”ה דיבר עם משה רבינו על לקיחת קרבן פסח, כבר היה שם עצמו חלק מההכנה, או על שם העתיד, או עצמו חלק התורה, אפשר לומר, חלק התורה של הנס שהקב”ה יכול ללכת למצרים, הוא יכול להכות שם כל בכור ולהוציא את היהודים, הוא יכול כן.

החילוק בין מדרגת משה למדרגת הקב”ה

שמשה בדרך כלל לא יכול לשמוע, זה יכול אפילו להיות, אפשר לומר זאת באופן מעשי. משה רבינו, כשהוא היה שם, הוא ממש לא יכול היה, מצרים אינה מקום, זה מלא תועבות, מלא שטויות, אי אפשר לשמוע שם את דבר ה’. אוקיי, שמשה רבינו היה צריך לצאת מהעיר כדי שיוכל לשמוע את דבר ה’.

אבל לקב”ה אין את הבעיה הזו. וכשהוא כותב בתורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, שם אין את הבעיה. התורה נכתבה במדבר מאוחר יותר, אני לא יודע מתי הוא כתב את הפסוק הזה במצרים. אבל הפסוק, מצד אחרי שהיה הנס של יציאת מצרים, אחרי שהקב”ה נכנס למצרים, ואפשר לומר בבירור, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

היסוד: מצד הקב”ה אין מצרים

הסבירו לי, ואני רוצה לחזור על זה בדרך יותר ברורה, שכאן טמון חידוש גדול. שאפשר לומר פשוט, כל אחד יודע שמצד הקב”ה אין מצרים, מצד האמת. זה שאני אומר שיש מקום שאני לא מרגיש בו השראת השכינה, שאני לא נמצא שם, זה לפי הקליפה שלי, לפי הכלים שלי, הכלים החמצים שלי, הכלים שלי שצריך להכשיר בערב פסח. עם הכלים האלה אני לא יכול, אוקיי, זו הבעיה שלי. זו לא הבעיה של הקב”ה. זו הבעיה של הקב”ה שהוא עשה אותי, הוא עשה את כל המערכת, אבל זה שלי מצד הנבראים.

הקב”ה נמצא בכל מקום

הקב”ה בוודאי במצרים כמו שהוא בכל מקום אחר, והוא בוודאי בכל מקום כמו שהוא בכל מקום אחר. אז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, לא מתחילה כל הבעיה. אז בוודאי הקב”ה יכול לכתוב “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. משה לא יכול לדבר עם הקב”ה בארץ מצרים, אבל הקב”ה יכול לכתוב בארץ מצרים, זה בכלל לא בעיה.

פרק ג: הסוד של ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – ההכנה ליציאת מצרים

ואפילו נלמד שזה הפירוש שאנו אומרים ביציאת מצרים. כל אחד יודע שהסוד, הסוד הגדול של ליל פסח, אנו מתחילים לעשות הכנה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אנחנו כבר באמת עשינו הכנה בשושן פורים ופורים והכל, אבל “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” התפרש שזה כתוב בזוהר בפרשת אמור, שהזיווג, היחוד של ליל פסח הוא מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.

היהודים לא היו ראויים

זה אומר שזה באמת, היהודים לא היו ראויים, והיהודים ממש לא היו ראויים ולא היו ניחן. מצד היהודים הייתה מדרגה חלשה, מצד היהודים הייתה רק מדרגת המלכות, הם היו המדרגה הנמוכה ביותר. הם עשו מילה ופריעה, הם לא היה להם את הפריעה הנכונה פריעה רבתי יסוד, שזו ההשכלה, המדרגה הראשונה לברית התורה של נ’ שערי בינה.

המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”

היהודים עדיין לא היו במדרגה, זו הייתה רק המדרגה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, רק המדרגה חודש הזה, השכינה, היסוד המלכות, הלבנה, זה כל מה שהיהודים היה להם. ומאיזו מדרגה כזו אי אפשר להיגאל, מאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, השכינה בגלות, היא לא יכולה להוציא את עצמה מהגלות.

אבל מצד הקב”ה הכל כבר היה

אבל מצד הקב”ה לא הייתה הבעיה, מצד הקב”ה כבר היו כל היחודים, כבר היה מתן תורה עצמו, כבר היה הכל, הקב”ה למעלה מן הזמן, הקב”ה למעלה מן המקום, הקב”ה למעלה…

[הערה: כאן המגיד שיעור מדבר למישהו בכיתה]

יוסי, בבקשה אל תעשה את זה עכשיו, יש לי לעשות את השיעור שלי, תעשה את זה אחר כך, בבקשה אל תשחק כאן, תודה.

הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום

הקב”ה למעלה מן הזמן והמקום, אין שום השגה בזה, הקב”ה גם למעלה מן הזמן והמקום של החסרונות והמעלות של מדרגות, לא משכל של אדם, איך הוא באמת, הוא רחוק מכל הדברים האלה. כי הקב”ה יכול להיות, כשאתה במצרים הוא יכול לדבר אליך, אתה לא שמעת, עד ששמעת יכול להיות שלקח זמן רב.

פרק ד: הקושיא העמוקה – “מצדו” לא עוזר לבד

האמת היא שזה לא מספיק

האמת היא אבל שזה בכלל לא מספיק, זה לא מספיק, זה לא עוזר. למה? כי אם לקב”ה לא אכפת אם אני מוכן או לא, אם זה לא משנה לשכינה עצמה, לאין סוף עצמו לא משנה כלום, אין לי מזה גם כלום.

הבעיה של “לשיטתו”

ואפילו תאמר שהקב”ה גאל את היהודים, אני צריך שהוא לקח את היהודים, זה אומר שהוא לקח את היהודים לפי לשיטתו, מה זה עוזר? זה אומר לשיטתו, יש מחלוקת שהנפש החיים קורא לזה מצדו ומצדינו, אבל לשיטתו הוא סובר שלא משנה אם מוכנים או לא, אבל לשיטתנו זה כן משנה.

הבעיה היא “מצדנו”, לא “מצדו”

אז הבעיה שלנו אף פעם לא הייתה לשיטתו, לשיטתו אין מצרים מעולם. אז מה זה אומר שהוא הוציא אותנו ממצרים בכח יחוד עילאה, זה כמו גילוי שזה מצדו ולא מצדינו? אם יש יציאה ממצרים, הרי לכתחילה הבעיה הייתה מצדינו, אז הבעיה לא נפתרת כשאומרים שמצדו אין בעיה, כל הלכתחילה אין בעיה, אז לכתחילה אין בעיה. אם יש בעיה, צריך שזה ייפתר ברמה שלי, זה לא מספיק.

הקושיא הפשוטה

זו קושיא פשוטה, כל אחד שחשב פעם על הנושא צריך מיד לומר שלומר שמצד הקב”ה אין בעיה, שהקב”ה הכל טוב, הכל כמו שצריך להיות, הכל נכון, לא עוזר לי כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות.

זה לא עוזר בגשמיות

זה לא עוזר בגשמיות כי יש לי בעיה בעולם הזה, בעולם שאחר הצמצום.

זה לא עוזר ברוחניות

וזה לא עוזר ברוחניות כי אנחנו אומרים שהרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, הרוחניות שלנו, הטעם, היא לדעת את הקב”ה, לטעום את הקב”ה, להרגיש את הקב”ה, להרגיש את האמת. אתה אומר שיש אמת שאפילו לא משנה מה אתה מרגיש, טוב מאוד, זו לא הייתה הקושיא שלי.

הבעיה בשתי דרכים

או בדרך אחרת אתה אומר שאצל הקב”ה גם יש מצרים, טוב מאוד, אבל אני לא יכול לדבר עם הקב”ה במצרים, הבעיה שלי לא הייתה אם הקב”ה שם או לא, לא היה לי ספק, אתה יכול לומר שלא היה לי ספק, ואמונה היה לי ספק בדעת והרגשה וידיעה, אתה יכול לקרוא לזה כך, אז אצלי לא פתרתי את הבעיה.

פרק ה: החידוש האמיתי – “מצדנו מצדו”

היסוד: יחוד מלעילא שנעשה שלנו

צריכים אנחנו להבין, באופן הכי פשוט צריכים אנחנו להבין, שכשאנחנו אומרים שיש יחוד מצד לעילא מצדו העליון בארץ מצרים, אנחנו מתכוונים לומר שיש אצלנו יחוד מצד לעילא, שאנחנו יכולים להוציא את היחוד, שאנחנו יכולים להבין את היחוד, זה כבר חידוש.

החילוק בין “מצדינו” ל”מצדינו מצדו”

זה כן מצדינו, כל מה שאנחנו מדברים הוא מצדינו, אין לנו מה לעשות עם עצמנו, אבל כאן מצדינו מצדינו, יש מצדינו מצדו, אה, כבר דיוק חדש, קנייטש חדש, דהיינו, וזה עצמו צריך לומר על פי שתי דרכים היום.

הדרך הראשונה: לא ההתבוננות של מקובל גדול

קודם כל, זה אומר שאני אומר שזה אומר שאנחנו מדברים לא שהקב”ה בכל מקום, הקב”ה יכול הכל, אנחנו מדברים על ההתבוננויות, שיהודי יש לו הרבה התבוננויות, יש אדם שמתבונן כי הוא מבין ממש הכל נכון, הוא מבין בבירור את כל סדר ההשתלשלות, הוא סובר מה שהוא סובר, הוא הגיע עד הסוף, והוא מבין, זה מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. טוב מאוד. זה אין לנו כאן, אנחנו נמצאים במצרים.

הדרך השנייה: יהודי שחושב

אחר כך יש אבל יהודי שהוא חושב

[הערה: השיעור נקטע כאן, וזה סוף החלק הראשון]

איפה שמים את הכתר? – החידוש של יציאת מצרים ו”החודש הזה לכם”

פרק א: השאלה של גאולה והבנה

היהודי שחושב על זה, מי חושב? הוא חושב. אז הרי הפשט שזו יכולה להיות גאולה עבורי, זו יכולה להיות גאולה עבורנו היהודים, שאנחנו אומרים שהקב”ה גם במצרים.

למה אנחנו כן לומדים? לא אנחנו, התורה לא כתבה מצדו, התורה כתבה שאנחנו נבין. אז למה כותבים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? כי אנחנו לא יכולים להבין את הקב”ה בארץ מצרים? התורה אומרת שאנחנו כן יכולים. זה כבר חידוש. זה עצמו חידוש. זה מאוד קשה לחבר את שני הדברים. אי אפשר לומר את זה בבחינת אמונה דרך אמונה, זו גם לא חכמה. צריך להיות מסוגל להתחבר לזה, צריך להיות מסוגל לראות את זה.

אה, זה חידוש. ועכשיו אני רוצה להוסיף איך אפשר להבין את זה באמת, איך אפשר להוציא את זה באמת.

פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה

אה, זה אני אומר אחרי מה שאמרתי. אני אומר אחר כך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, יש חידוש. למדנו שזה אומר סדר מלמטה למעלה.

החילוק בין מלמעלה למטה למלמטה למעלה

מלמעלה למטה מתחיל הכל מלמעלה עד שמגיע למטה. מלמטה למעלה הראש הוא למטה, מתחילות הספירות, לפי למעלה מלמעלה למטה אנחנו למטה, מלמטה למעלה אנחנו למעלה.

על זה דיברתי סתם, חשבתי סתם, למדנו שמתכוונים לומר חידוש גדול, זה דבר שהוא חידוש גדול, וצריך להוציא את זה כך, צריך להוציא את זה עם המשל של יציאת מצרים צריך להוציא את זה.

פרק ג: השאלה של הכתר – באיזו מדרגה?

השאלה היסודית

יש שאלה תמיד, איפה שמים את הכתר? על מי שמים כתר? על איזה יום, על איזו נקודה, על איזו מדרגה, על איזה סדר שמים את הכתר? זו השאלה.

הסברא הטבעית – הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר

ליבא דאמת, לכאורה, לא ליבא דאמת, כי סתם מדובר לא כך, לכאורה, הכתר בא על המדרגה הגבוהה ביותר. הכתר בא אחרי שהכל בסדר, אחרי שהכל מובן.

במילים אחרות, נניח בנעשה ונשמע, בשבועות, שם בא הכתר. היו צריכים ללכת ולומר, היו צריכים בתורה ללכת ולומר, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב בעשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” כך היה צריך לכתוב שם. שם היה צריך לכתוב את הכתר, כי שם המדרגה הנכונה.

משל של אדם שהתפתח

כמו שאומרים על אדם, אני יודע, הוא התייסר, הוא היה בעל עבירה, או שהוא היה עני, מצב כלכלי רע, לאט לאט הוא התפתח, הוא עשה קצת דולר כאן, כמה דולרים שם, הוא עשה עסק כאן, עסק שם, עד שהוא נעשה מיליארדר.

ומתי הוא מקבל את הכתר? באיזה רגע הוא הכי מוערך? איפה עומדת גדולתו? ברגע של “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, שם, מרדכי יצא מלפני המלך, שם הוא כותב, שם הוא שם את הכתר שלו.

פרק ד: החידוש של הקב”ה – הכתר בא על הרגע הראשון, החלש ביותר

הקב”ה שם את הכתר על יציאת מצרים

בינתיים, כאן כתוב דבר מעניין, בינתיים, הקב”ה בא ברגע הזה, ברגע של השלמות, והוא אומר, איפה הוא שם את הכתר שלו? הוא שם את הכתר על הרגע הראשון, על רגע יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. הוא שם את הכתר על הזמן, אומרים על ילד, הוא שם את הכתר על הזמן שהוא היה תינוק והוא עוד היה בחיתולים והאמא ניגבה לו את החיתולים, אז הוא שם את הכתר.

משל של תינוק בחיתולים

המשך: שבת וחודש – הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם

הוא אומר, זה הרגע שאני אוהב, אני רוצה לעשות תמונה, אני רוצה את זה בסלון שלי, בחדר הקבלה שלי, שתהיה שם תמונה של האדם כתינוק בעיבוי כשמחליפים לו את החיתולים, את זה אני רוצה. זה דבר מטורף, זה פלא.

הסבר אפשרי – אבל לא הטעם האמיתי

אז יש כאן חסד מסוים בזה, התגלות מסוימת ודבר מסוים. אפשר לומר, רחמי האם גדולים יותר כשהוא גדול, הוא יכול כבר לעשות בעצמו, כשהוא תינוק זה לגמרי מצד העליון. אפשר להסביר יפה כל כך את המעלה, אבל אף אחד, לדעתי, לא שם את הכתר על אותו רגע.

משל נוסף – מטיפש למורה הוראה

מישהו היה טיפש והוא התחיל ללמוד והוא נעשה מורה הוראה, הוא לא אומר, “המשנה הראשונה שלמדתי, לא הבנתי כלום, הרבי שלי הסביר לי קצת, אז אני משתבח, אני מרומם את אותו רגע.” את הכתר הוא שם על הרגע שהוא עשה סיום הש”ס, כשהוא הגיע, מבינים? אז הוא שם את הכתר.

פרק ה: הפירוש של “החודש הזה לכם ראש חדשים”

החידוש – הכתר בא לרגע הקטן ביותר

כאן הוא אומר חידוש נפלא, דבר מעניין מאוד. הוא אומר, זה פירוש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” פירושו שהכתר בא לרגע הקטן ביותר, לא לרגע הגדול ביותר. דבר פלא.

מתי מתחילים לספור?

מתי מתחילים לספור? ממתי מתחילים לספור? מיציאת מצרים! לא ממתן תורה, לא מאיזה “בואך כניסתך לארץ”, אני יודע, הרגע הגדול ביותר, כשמתחיל, כשזה כבר לגמרי “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, כשעומדת כל המלכות מוכנה וגבוהה, אז צריך לשים את הכתר. לא, את הכתר שמים על הרגע הקטן ביותר, על הרגע הראשון.

זה לא רק הראשון – הכתר מונח שם

זה לא רק שאומרים שזה הראשון, בסדר זה פשוט. אבל שמים על זה את הכתר. סופרים מזה, אומרים “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה יהיה הדבר הגדול ביותר. כאן משבחים.

פרק ו: הקב”ה מדבר רק על יציאת מצרים, לא על מתן תורה

המחלוקת בין התורה והראשונים

והקב”ה עצמו, כל התורה, יש לכם את המחלוקת של התורה והראשונים. הראשונים תמיד אוהבים לדבר על זמן מתן תורתנו, על זמן מעמד הנבחר, על אפילו ספר דברים קצת, לא ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. שיזכרו, ורוצים לזכור את היום הזה, וכו’ וכו’.

הקב”ה עצמו מדבר רק על יציאת מצרים

אבל התורה עצמה, הקב”ה עצמו כשהוא מדבר, הוא אף פעם לא מדבר על זה. הקב”ה מדבר לפעמים על יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – היום החלש, היום הראשון, אבל היום החלש ביותר. על שם הוא שם את הכתר.

פרק ז: הפירוש העמוק יותר – מכל טעות אפשר להגיע לאמת

היסוד הראשון – אפשר מכל טעות להגיע לאמת

והפירוש הוא, שכאן מונח חידוש גדול, חיות גדולה בזה, כמו שאנו לומדים, שקודם כל זה שאפשר – זה כבר דבר אחד – אפשר, אדם מאיפה שהוא ואיזו טעות שיש לו, מכל טעות אפשר להגיע לאמת. אברהם אבינו היה עובד עבודה זרה, מהעבודה זרה הוא יצא אל האמת. דבר אחד.

היסוד השני – הכתר בא לאותו רגע ראשון

אבל לא רק זה, אלא שהכתר בא לאותו רגע. הכתר לא בא לרגע שהגיע ראשו לשמים לגמרי בשלימות ברמה הגבוהה ביותר. הכתר בא לרגע הראשון.

למה בא הכתר לרגע הראשון?

למה בא הכתר לרגע הראשון? כי זה הראשון? כי לפי הענקים הפשוטים שיחידי אלוה לא מעניין אותם.

פרק ח: ההבדל בין “בראשית ברא אלקים” ו”החודש הזה לכם”

הסדר הטבעי – “בראשית ברא אלקים”

כן, במילים אחרות לומר, אתה הגעת, לסוף הגעת, ולסוף, לתכלית השלימות, הגעת לזה להבין שיש איזה מוצא ראשון, כל הדבר מההתחלה עד הסוף, אפשר להתחיל מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” עד הסוף. זה הסוף. טוב מאוד, כך הוא אכן הסדר, וממילא, אם הולכים לפי האמת, אתה צודק ששם מונח הכתר, ב”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” מונח הכתר.

שיטת רבי יצחק – “החודש הזה לכם”

אבל רבי יצחק אמר שהוא סובר שהיו צריכים להתחיל את התורה ב”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. ולא רק רבי יצחק סבר כך, החומש סבר כך, כי החומש אומר שאנו סופרים את הזמן לא מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

שניהם אמת

בוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” התורה למעשה כתובה מ”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבל למעשה יש מצווה, המצווה היא אכן “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, והמצווה לספור את החודשים, מה שזה לא אומר “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, מתחיל אכן חודש ניסן.

הפירוש של חודש ניסן

זה אומר שחודש ניסן הוא החידוש, הטענה, הטענה שאומרת שהכתר בא לרגע הראשון.

פרק ט: למה הרגע הראשון יותר מעניין?

ההבנה הראשונה בארץ מצרים

למה? כי יותר מעניין אז הוא אורות, יותר מעניין הוא החידוש שלך. שיכולת בארץ מצרים למצוא את ה’, או לפחות לתפוס שמצרים זה לא דרך. הרמה הראשונה, זו השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, תפס שמצרים זה לא דבר. אה, זו הייתה דקה חלשה מאוד, מדרגה חלשה מאוד, הבנה חלשה מאוד, טוב מאוד.

החידוש – אמת מצד הנברא

אבל לחשוב שהבנות טובות יותר הן אמת מצד עצמו, או אמת מצדך, מה שהוא אמת מצד הנברא, מה שהוא אמת מצד העולם, מצד בני האדם, זו השכלה הרבה יותר מעניינת מהסוף.

חיות עצומה

והאמת היא שיש לך כאן בזה חיות עצומה, זה הרבה יותר חידוש.

פרק י: אור חוזר – מלכות היא כתר

אפשר להתהפך

יכולת לחשוב שאחרי בראשית ברא אלקים, התחיל כל ההשתלשלות, עד שהגעת עם ה”שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, כאן עומדים, אי אפשר לחזור אחורה. זה שאפשר להתהפך, האור חוזר, אור חוזר שהוא אומר שהמלכות היא הכתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” הוא “כֶּתֶר מַלְכוּת”, הכתר הוא המלכות, זה חידוש עצום.

חידוש גדול יותר

במובן מסוים זה חידוש גדול יותר, או לפחות עבורנו זה חידוש גדול יותר, ובא כתר גדול יותר למלכות מאשר בא לכתר. הכתר הוא הכתר, אין הבדל איך מסתכלים על זה. המלכות היא כתר זה חידוש. זה חידוש שאפשר להתהפך.

ההתחלה של מסע חזרה למעלה

וההתהפכות הזו היא כבר נקודה מסוימת של כל מה שיהיה אחר כך. צריך להגיע הלאה. זה לא שבגלל זה שבא כאן הכתר אפשר לעצור כאן. כל הרעיון של זה הוא שמזה מתחיל מסע חזרה למעלה, הולכים חזרה הלאה. אבל לרגע בא כתר גדול.

פרק יא: ראש חודש ניסן – יום עשרת הכתרים

עשרת הכתרים של ראש חודש ניסן

זה הכתר של ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, כל עשר הספירות, כל עשרת הכתרים, בא ליום שהוא היום לא היום שהוא הבין הכי טוב, היום שהוא היה הכי גרוע והתחיל להבין שאפשר להיות טוב יותר. זה הכתר שבא לראש חודש ניסן.

הסבר במושגים טובים יותר

וזה הסבר במושגים קצת טובים יותר שכבר למדנו.

פרק יב: איך אנחנו חיים עם שניהם – תשרי וניסן, בראשית והחודש הזה לכם

השאלה – איך אנחנו חיים את שניהם?

אני רוצה להוסיף אחד ככה לחידוש ולומר ככה, אם אומרים ככה, שיש תשרי’ס, יש ניסן’ס, יש “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, יש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, וזה אכן אמיתי שניהם, נכון? עכשיו, איך אנחנו חיים באמת את שניהם?

שבת = זכר למעשה בראשית

פשוט, בראשית, מעשה בראשית, זה הענין של שבת. שבת היא “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. זו אכן שבת.

תירוץ הרמב”ן על קושיית רבי יצחק

כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת, רבי יצחק שואל קושיה, איזה רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות שיחות בששת ימי בראשית, צריכים אכן לדעת את יסודי האמונה. אומר הוא, אדרבה ואדרבה, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’”, יודעים שה’ עשה את העולם בשישה ימים. המסביר את הקושיה, צריכים עוד כל כך הרבה פרטים? בסדר.

המסקנה – ששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת

אבל מה מוסכם כאן? שששת ימי בראשית זה מעשה בראשית, זו שבת, זו המלכה.

שבת וחודש: הדיאלקטיקה של מעשה בראשית והחודש הזה לכם

פרק א: שבת וחודש – שתי דרכים להבין את מעשה בראשית

שבת – היסוד הפשוט, הטבעי של מעשה בראשית

זה הענין של שבת. שבת היא זכר למעשה בראשית, “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי”. זו אכן שבת.

כמו שהרמב”ן אומר, יכלו באמת – רבי יצחק אמר שלא צריך לעשות מעשה בראשית [הדרשה של רבי יצחק שהתורה צריכה להתחיל מ”החודש הזה לכם” ולא מבראשית], מה אני צריך לדעת? צריך יסודי אמונה. אומר הוא, אבל בכל זאת, עושים בשבת, כתוב בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה’”, יודעים שהעולם נברא בששה ימים.

מה זה, הקושיה היא למה צריכים כל כך הרבה פרטים. בסדר. אבל מה מתוקן כאן? שששת ימי בראשית, זו שבת. זו הבראשית, “מה קדם קדם קדם”, בראשית, זו שבת.

שבת היא קביעא וקיימא – האמת הפשוט, הנראה

שבת, כמו שאנחנו אומרים תמיד, שבת היא קביעא וקיימא. האמת היא ששבת היא קביעא וקיימא עושה את זה יותר קל ולא יותר קשה, נכון? זה כמו שכתוב במסכת שבת שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין. שבת בראשית הולכת פשוט.

כל אחד יודע מתי זה שבת. איך יודעים? אפשר לראות את הטבע? יודעים מהמציאות. ילד קטן, הכי פשוט יודע מתי זה שבת. איך? כי אז לא עובדים, אז אוכלים סעודת שבת במקום ללכת לחדר.

חודש – היסוד העמוק יותר, החכמה

הלבנה ניכרת אבל צריך חכמה להבין

הלבנה, מולד הלבנה, במובן מסוים זה יותר גלוי, זה יותר לפיו, כי כל אחד יכול לראות את זה. אפשר ללכת לראות, הלבנה באה כל חודש. אבל לדעת מתי היא תבוא, לבנות על זה לוח, זו כבר חכמה.

זה אכן כבר הסוד של קידוש החודש, קידוש החודש שנעשה בבית דין, וזה קשה למשה. יש בזה הרבה חשבונות, הרבה ידיעות. צריך דעת מסוימת, אפשר לומר, צריך להיות ארך רוח, צריך להיות זמן ארוך לעמוד ולמדוד מתי באה הלבנה ולעשות חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג, כל החשבון הוא חשבון עמוק מאוד, וזה מהלך החמה והלבנה, זה החשבונות הגדולים ביותר.

כל החכמות מתחילות מחישוב מולד הלבנה, אחר כך כל הכוכבים של השמש וכל העולם, וכו’ וכו’. זה אכן חשבון גדול, זה אכן קידוש החודש.

המשחק הדיאלקטי: שבת וחודש

“החודש הזה לכם” – אנחנו אומרים איזה יום היום

אז קידוש החודש ושבת הם שני הדברים של “החודש הזה לכם”. לנו יש, אנחנו אומרים איזה יום היום, או אתה אומר היום זה יום שישי פרשת ויקרא, או אתה אומר היום זה כך וכך ליום לחודש אדר, נכון?

אני זוכר איזה יום, אני זוכר בעל פה את השבוע, כי אני חי במעשה בשבועות. חודשים אני צריך להסתכל בלוח, כי לוח זה כבר דבר של חכמה. אני יכול לראות, אם הייתי הולך החוצה לראות את הלבנה, לא הייתי יודע בדיוק, נכון?

הייתי יודע בערך, שהלבנה כבר מתחילה לרדת חזרה. אני צריך לזכור מהשבוע שעבר לדעת ש… אה, יש מחזור, יש כבר חכמה בזה. זה כבר דבר עמוק יותר. מצד אחד זה ניכר בטבע, מצד שני זה דבר עמוק יותר.

כאן רואים את הדיאלקטיקה של השבת והחודש, שזה הכוח של ששת ימי בראשית, ההתחלה של בראשית, וההתחלה של החודש הזה לכם.

ימים טובים והטעם במצוות

ההבדל בין שבת/חודש לימים טובים

ועל זה אפשר להניח את שני החידושים, קידוש החודש שאמרנו שבת. זה אכן הפשט של זה, שהקב”ה עושה אכן הכל, ואין הבדל לנו להבין או לא.

ימים טובים זה זמן שצריך לנסות להבין, והם רוצים להיות טעם במצוות ורוצים להבין. כל הימים טובים מדברים על הטעם במצוות, כן, פסח זכר ליציאת מצרים, מצה זכר ליציאת מצרים. זה לא סתם, יש טעם. יציאת מצרים היא הטעם.

אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים כשרוצים טעם

אפילו שבת, כשרוצים לומר את הטעם, פעם אחת אומרים זכר ליציאת מצרים, כי עם מעשה בראשית בדרך כלל לא מבינים את זה, זה מאוד ברור, אפשר לראות את זה. זה אמת, זה יותר אמת ויותר בסיסי. אבל מי שזה לא מעשה בראשית הוא יאמר, אומרים זכר ליציאת מצרים.

החודש הזה לכם – המפתח לסוד מעשה בראשית

מהחודש הזה לכם לסוד מעשה בראשית

מתחילים להבין את מעשה בראשית, זה מתחיל מהחודש הזה לכם באמת. מתחילים לעשות את החשבונות, עד שמתחילים להבין סוד מעשה בראשית, לפני זה יש סוד העיבור, סוד העיבור הוא החלק של סוד מעשה בראשית, המבוא, המפתח של סוד מעשה בראשית.

פרק ב: שבת מברכים – הביטוי המעשי של הדיאלקטיקה

למה אומרים שבת מברכים?

וזה ההבדל בין שני הדברים, עכשיו אפשר לחשוב ככה. אם החכמים אמרו, שבשבת קודש צריך לקרוא כבר את החודש, החודש הזה לכם. ובכלל, זה ראש חודש ניסן הוא כמו האב של כל ראש חודש עושים שבת מברכים, מודיעים בשבת שיהיה ראש חודש.

שבת כולם בבית הכנסת – ראש חודש לא

כי בשבת כולם בבית הכנסת. ראש חודש לא כולם יודעים מתי הוא יהיה, לא כולם בבית הכנסת, לא כולם באותה מדרגה. ראש חודש נמסר בבית דין. אומרים לכל אחד, שבת לפני שבית דין מקדש.

אוקיי, זה תחליף לקידוש החודש בבית דין האמיתי, אבל הוא עושה את זה בשבת. אומרים, בשבת אומרים שיהיה ראש חודש.

שבת החודש – משבת לחודש

אז זו ההבנה, ששבת החודש, או שבת מברכים, שהיא סגולה של כל שבתות מברכים שמקורן בשבת החודש, היא דרך לומר:

* שמשבת אפשר לומר, שמשבת אפשר גם אחר כך לדעת ראש חודש

* או שמשבת רואים להביא את ראש חודש

* שבשבת לומדים גם את הנושא של החודש

החידוש המסכם: שניהם ביחד

כשמבינים את כל התורה נופלת הקושיה

ולבסוף, במילים אחרות זה אומר, שהולכים להבין את סוד מעשה בראשית. אחרי שעוברים החודש הזה לכם, בסוף מבינים מעשה בראשית, ואז כבר לא באמת קושיה כזו איך זה מתחיל, כי זה חלק מאיך זה מתחיל.

יודעים כבר את כל התורה, מי שיודע את כל התורה זה לא באמת חלק איך הוא מתחיל. ההתחלה היא נוראה, שאל אביך ויגדך. החודש הזה לכם, אז שואלים את הקושיה, הרי התחלנו, עד אז לא הבנתי.

שבת וחודש נעשים אחד

אחרי שעוברים הרבה, ומבינים, אז שניהם ביחד, זה השבת והחודש. שבת וחודש מבינים שהשבת היא שנה, גם חודש שנה, יכול להיות שניהם, כל התכנית, כל החלק לא מתחיל.

זה החידוש שרצינו לומר היום.

יציאת מצרים: דער חידוש פון “מצדנו מצדו” – ווען דער אייבערשטער רעדט בארץ מצרים

הקדמה: שבת החודש און דער פסוק “בארץ מצרים”

רבותי, היינט איז שבת החודש. מיר גייען לערנען א שיעור פשוט, חידושי תורה, דברי תורה, אויף די פרשה וואס מ’ליינט: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”.

קודם זאג איך איבער א חידוש, אבער איך לייג צו צו דעם וואס מיר האבן געלערנט פאר דריי יאר, מיין איך, שבת החודש. מיר האבן געלערנט אז אין דעם פסוק איז דא א גרויסע חידוש.

דער פסוק און זיין אייגנארטיקייט

ס’הייבט זיך אן אמת’דיג א פסוק פריער: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר”. אויב איך געדענק, איז דאס די איינציגסטע פסוק וואס ס’שטייט אויף דעם אז ס’איז “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. ס’איז געווען אנדערע דיבורים לכאורה אין ארץ מצרים, ס’איז געשטאנען נישט “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”, נאר “וַיְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם” וכו’. אבער דאס איז די איינציגסטע פסוק וואס ס’שטייט אין די לשון הפסוק, די פסוק וואס שטייט “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר” שטייט אז ס’איז געווען “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

פרק א: די קשיא פון דער מכילתא – ווי קען דער אייבערשטער רעדן בתוך מצרים?

די שווערקייט פון דעם פסוק

און אמת’דיג איז עס א שווערע פסוק. די מכילתא גלייך זאגט אז ס’קען נישט זיין. “אַתָּה אוֹמֵר בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ”? קען דאך נישט זיין, שטייט דאך “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר”. מ’זעט אז דער אייבערשטער האט נישט גערעדט מיט משה רבינו בתוך מצרים.

מצרים – א פלאץ וואו מ’קען נישט הערן דבר ה’

אין שטאט מצרים איז נישט קיין פלאץ וואו מ’קען הערן די דבר ה’. דאס איז דאך די גרויסע פראבלעם פון מצרים. מצרים איז א פלאץ וואס איז מלא טומאה, מלא עבודה זרה. שטייט אין מצרים, ווער ס’וואוינט אין מצרים, איז נישט חל אויף אים קיין “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר”. ער קען נישט דארט הערן דבר ה’. ער קען הערן אסאך שטותים, אסאך דיבורים רעדט מען דארט, אבער נישט קיין “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה”.

די ראיה פון משה רבינו’ס התנהגות

וועגן דעם זעט מען אז דער אייבערשטער האט גערעדט צו משה נאר אינדרויסן, ביי די סנה, אין מדבר. מ’האט געדארפט ארויסנעמען די אידן אין מדבר צו רעדן מיט זיי. ס’שטייט בפירוש אז משה רבינו איז ארויסגעגאנגען פון די שטאט אפילו צו דאווענען, נישט געקענט אפילו דאווענען אין מצרים, ס’איז געווען פארווערט פון תפילה, ס’איז א מקום עובדי עבודה זרה, א מקום אלילים, מ’קען נישט דארט דאווענען.

דער מדרש תנחומא’ס תירוץ און זיין חסרון

דא איז דאך אבער א שווערע פסוק, ס’שטייט “בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. זאגט שוין די מדרש תנחומא אז מצרים ס’מיינט נישט אז ס’איז געווען ממש אין מצרים, און ער קען זאגן אז ס’איז געווען אין די שטח פון מצרים, ס’האט אפילו באלאנגט פאר מצרים נאך, אבער ס’איז נישט אמת’דיג געווען בתוך הכרך, בתוך העיר, ווייל ס’קען נישט זיין.

אקעי, לאמיר אננעמען אז די מדרש זאגט א נפקא מינה אז די מציאות איז געווען אינדרויסן. אבער די פסוק האט ער נישט פארענטפערט.

די פסוק אליין איז א מציאות בפני עצמו

ווען ס’שטייט א פסוק, די וועג וויאזוי ס’שטייט, אונז קוקן דאך אויף די פסוק, די פסוק איז דאך א מציאות בפני עצמו, די פסוק איז דאך א דבר בפני עצמו. אז ס’שטייט אין די פסוק, די פסוק איז מקפיד, די פסוק זאגט נישט געווענליך “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, ס’שטייט טאקע קלאר אז ס’איז נישט אזוי געווען, ס’שטייט קלאר אז משה רבינו האט געטראפן די אייבערשטער ווען ער איז ארויסגעגאנגען, וכו’ וכו’. אויב ס’שטייט בפירוש אז די אייבערשטער רעדט בארץ מצרים, איז דא ליגט אין די פסוק, אין די פסוק האט די אייבערשטער גערעדט צו משה בארץ מצרים, מה שלא היה בפנים המחנה וואס האט נישט געקענט זיין אנדערש.

פרק ב: דער ערשטער תירוץ – די תורה איז דער נס פון יציאת מצרים

די תשובה ליגט אין דער פרשה אליין

און אונז האבן געזאגט אז ס’איז זיכער אז די תירוץ אויף די קשיא שטייט שוין שפעטער אין די פרשה. די אייבערשטער אליין האט געפרעגט די קשיא, וויאזוי קען איך רעדן צו דיר בארץ מצרים? האט ער געזאגט אז דאס איז טאקע די נס פון יציאת מצרים.

“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם” – דער אייבערשטער גייט אריין אין מצרים

ער זאגט אים שפעטער, “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה”, איך גיי אריין אין מצרים. די דיבור וואס די אייבערשטער האט גערעדט צו משה רבינו וועגן נעמען די קרבן פסח, איז שוין דארט געווען אליין א חלק פון די הכנה, אדער על שם העתיד, אדער אליין די חלק התורה, קען מען זאגן, די חלק התורה פון דעם נס אז די אייבערשטער קען גיין אין מצרים, ער קען דארט איינעם מכה זיין כל בכור און ארויסנעמען די אידן, ער קען יא.

דער חילוק צווישן משה’ס מדרגה און דער אייבערשטער’ס מדרגה

אז משה געווענליך קען נישט הערן, ס’קען אפילו זיין, מ’קען עס זאגן פראקטיש. משה רבינו, ווען ער איז געווען דארט, האט ער טאקע נישט געקענט, מצרים איז נישט קיין פלאץ, ס’איז פול מיט תועבות, פול מיט שטותים, מ’קען נישט דארט הערן די דבר ה’. אקעי, אז משה רבינו האט געמוזט ארויסגיין פון די שטאט כדי ער זאל קענען הערן די דבר ה’.

אבער די אייבערשטער האט דאך נישט די פראבלעם. און ווען ער שרייבט אין די תורה “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”, דארט איז נישט דא די פראבלעם. די תורה איז דאך געשריבן געווארן אין די מדבר שפעטער, איך ווייס נישט ווען ער האט דאך געשריבן דעם פסוק אין מצרים. אבער דער פסוק, מצד נאכדעם וואס ס’איז געווען דער נס פון יציאת מצרים, נאכדעם וואס דער אייבערשטער איז אריינגעגאנגען אין מצרים, און מ’קען זאגן קלאר, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

דער יסוד: מצד דער אייבערשטער איז נישט דא קיין מצרים

זיי האבן מיר מסביר געווען, און איך וויל עס איבערזאגן אין א קלארערע וועג, אז דא ליגט א גרויסע חידוש. אז מ’קען זאגן פשוט, יעדער איינער ווייסט אז מצד דער אייבערשטער איז נישט דא קיין מצרים, מצד דער אמת. דאס אז איך זאג אז דא איז א פלאץ וואס איך פיל נישט קיין השראת השכינה, וואס איך בין נישט דארט, דאס איז לויט מיין קליפה, לויט מיינע כלים, מיינע חמץ’דיגע כלים, מיינע כלים וואס מ’דארף כשר’ן אן ערב פסח. מיט די כלים קען איך נישט, אקעי, דאס איז מיין פראבלעם. ס’איז נישט דער אייבערשטער’ס פראבלעם. ס’איז דער אייבערשטער’ס פראבלעם וואס ער האט מיך געמאכט, ער האט געמאכט די גאנצע סיסטעם, אבער ס’איז מיין מצד הנבראים.

דער אייבערשטער איז איבעראל

דער אייבערשטער איז אוודאי אין מצרים אזוי ווי ער איז עניוועיר עלס, און ער איז אוודאי אין יעדן פלאץ אזוי ווי ער איז עניוועיר עלס. איז על פי האמת, מצד האמת, מצד למעלה, מצד העליון, מצד יחידה עילאה, הייבט זיך נישט אן די גאנצע פראבלעם. איז אוודאי דער אייבערשטער קען שרייבן “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”. משה קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטן בארץ מצרים, אבער דער אייבערשטער קען שרייבן בארץ מצרים, ס’איז בכלל נישט קיין פראבלעם.

פרק ג: דער סוד פון ליל פסח – “מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא”

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” – די הכנה צו יציאת מצרים

און מ’וועט אפילו לערנען אז דאס איז דער טייטש וואס אונז זאגן ביי יציאת מצרים. יעדער איינער ווייסט אז דער סוד, דער גרויסער סוד פון ליל פסח, אונז הייבן אן צו מאכן א הכנה אין “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. אונז האבן שוין אמת’דיג געמאכט הכנה אין שושן פורים און פורים און אנדערע אלעס, אבער “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” האט זיך געטייטשט אז דאס שטייט אין זוהר אין פרשת אמור, אז די זיווג, דער יחוד פון ליל פסח איז מִסִּטְרָא דִלְעֵילָא וְלָאו מִסִּטְרָא דִלָן.

די אידן זענען נישט געווען ראוי

דאס הייסט אז ס’איז אמת’דיג, די אידן זענען נישט געווען ראוי, און די אידן זענען טאקע נישט געווען ראוי און נישט געווען ניחן. מצד די אידן איז געווען א שוואכע מדרגה, מצד די אידן איז געווען נאר מדרגת המלכות, זיי זענען געווען די לויעסט מדרגה. זיי האבן געמאכט מילה ופריעה, זיי האבן נישט געהאט די ריכטיגע פריעה רבתי יסוד, וואס דאס איז די השכלה, די ערשטע מדרגה צו ברית התורה פון נ’ שערי בינה.

די מדרגה פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”

די אידן זענען נאך נישט געווען אין די מדרגה, ס’איז געווען נאר די מדרגה פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, נאר די מדרגה חודש הזה, די שכינה, די יסוד המלכות, די לבנה, דאס איז אלעס וואס די אידן האבן געהאט. און פון אזא מדריגה קען מען נישט נגאל ווערן, פון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, די שכינה איז אין גלות, זי קען זיך נישט אליינס ארויסנעמען פון גלות.

אבער מצד דער אייבערשטער איז געווען אלעס שוין דא

אבער מצד דער אייבערשטער איז נישט געווען דא די פראבלעם, מצד דער אייבערשטער איז שוין געווען אלע יחודים, ס’איז שוין געווען מתן תורה אליין, ס’איז שוין געווען אלעס, דער אייבערשטער איז דאך למעלה מן הזמן, דער אייבערשטער איז למעלה מן המקום, דער אייבערשטער איז למעלה…

[הערה: דא רעדט דער מגיד שיעור צו איינעם אין דער קלאס]

יוסי, ביטע טו דאס נישט איצט, איך האב צו טאן מיין קלאס, טו עס שפעטער, ביטע טו נישט שפילן דא, אדאנק.

דער אייבערשטער איז למעלה מן הזמן והמקום

דער אייבערשטער איז למעלה מן הזמן והמקום, מען האט נישט קיין שום השגה אין דעם, דער אייבערשטער איז אויך למעלה מן הזמן והמקום פון די חסרונות און מעלות פון מדריגות, נישט פון א מענטש’נס שכל, ווי ער איז אמת’דיג, ער איז רחוק פון די אלע זאכן. ווייל דער אייבערשטער קען זיין, ווען דו ביסט אין מצרים קען ער רעדן צו דיר, דו האסט נישט געהערט, ביז דו האסט געהערט קען זיין ס’האט גענומען א לאנגע צייט.

פרק ד: די טיפע קשיא – “מצדו” העלפט נישט אליין

דער אמת איז אז דאס איז נישט גענוג

דער אמת איז אבער אז דאס איז אלעס בכלל נישט גענוג, ס’איז נישט גענוג, ס’העלפט נישט. פארוואס? ווייל אז דער אייבערשטער קערט נישט אז איך בין גרייט אדער נישט, אז ס’מאכט נישט אויס פאר די שכינה אליינס, פאר די אין סוף אליינס מאכט נישט אויס גארנישט, האב איך פון דעם אויך נישט גארנישט.

די פראבלעם פון “לשיטתו”

און זאלסטו דאך זאגן אז דער אייבערשטער האט אויסגעלייזט די אידן, איך דארף ער האט גענומען די אידן, דאס הייסט ער האט גענומען די אידן לויט לשיטתו, וואס ארבעט דאס? דאס הייסט לשיטתו, ס’איז דא א מחלוקת וואס דער נפש החיים רופט מצדו און מצדינו, אבער לשיטתו האלט ער אז ס’מאכט נישט אויס צו מ’איז מוכן אדער נישט, אבער לשיטתנו מאכט דאס יא אויס.

די פראבלעם איז “מצדנו”, נישט “מצדו”

סאו אונזער פראבלעם איז קיינמאל נישט געווען לשיטתו, לשיטתו איז דאך שוין קיין מצרים קיינמאל נישט. סאו וואס הייסט ער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים בכח יחוד עילאה, ס’איז ווי גילוי אז ס’איז מצדו און נישט מצדינו? אויב ס’איז דא א יציאה ממצרים, איז דאך לכתחילה די פראבלעם געווען מצדינו, איז די פראבלעם ווערט נישט געסאלווד אז מ’זאגט אז מצדו איז נישט קיין פראבלעם, די גאנצע לכתחילה איז נישט קיין פראבלעם, איז לכתחילה נישט קיין פראבלעם. אויב ס’איז דא א פראבלעם, דארף עס ווערן געסאלווד אויף מיין לעוועל, ס’איז נישט גענוג.

די פשוט’ע קשיא

ס’איז א פשוט’ע קשיא, יעדער איינער וואס האט אמאל געטראכט וועגן די נושא דארף גלייך זאגן אז צו זאגן אז מצד דער אייבערשטער איז נישט קיין פראבלעם, אז דער אייבערשטער איז אלעס גוט, אלעס איז ווי ס’דארף צו זיין, אלעס איז ריכטיג, העלפט מיר גארנישט, נישט בגשמיות און נישט ברוחניות.

ס’העלפט נישט בגשמיות

ס’העלפט נישט בגשמיות ווייל איך האב א פראבלעם אין די עולם הזה, אין די עולם אחר הצמצום.

ס’העלפט נישט ברוחניות

און ס’העלפט נישט ברוחניות ווייל אונז זאגן אז אונזער רוחניות, די געטעם, אונזער רוחניות, די געטעם, אונזער רוחניות, די געשמאק, איז צו וויסן דעם אייבערשטן, צו טועם זיין דעם אייבערשטן, צו פילן דעם אייבערשטן, צו פילן דעם אמת. זאגסט אז ס’איז אן אמת וואס אפילו נישט קיין חילוק וואס דו פילסט, זייער גוט, דאס איז נישט געווען מיין קשיא.

די פראבלעם אויף צוויי וועגן

אדער אויף אן אנדערע וועג דו זאגסט אז ביי דער אייבערשטער איז אויך דא מצרים, זייער גוט, אבער איך קען נישט רעדן מיט דער אייבערשטער אין מצרים, מיין פראבלעם איז נישט געווען אז דער אייבערשטער איז דארט אדער נישט, איך האב נישט געהאט קיין ספק, דו קענסט זאגן איך האב נישט געהאט קיין ספק, און אמונה האב איך געהאט א ספק אין דעת און הרגשה און ידיעה, דו קענסט עס רופן אזוי, איז ביי מיר האב איך נישט געסעטלט די פראבלעם.

פרק ה: דער אמת’ער חידוש – “מצדנו מצדו”

דער יסוד: א יחוד מלעילא וואס ווערט אונזערס

מוזן מיר פארשטיין, באופן הכי פשוט מוזן מיר פארשטיין, אז ווען אונז זאגן אז ס’איז דא א יחוד מצד לילה מצדו העליון בארץ מצרים, מיינען אונז צו זאגן אז ס’איז דא ביי אונז א יחוד מצד לילה, אז אונז קענען ארויסהאבן דעם יחוד, אז אונז קענען פארשטיין דעם יחוד, דאס איז שוין א חידוש.

דער חילוק צווישן “מצדינו” און “מצדינו מצדו”

ס’איז יא מצדייני, אלעס וואס אונז רעדן איז מצדייני, אונז האבן מיט זיך אליין נישט צו טון, אבער דא מצדייני מצדייני, איז דא מצדייני מצדוי, אה, שוין א נייע דיוק, א נייע קנייטש, דהיינו, און דאס אליין דארף מען זאגן על פי צוויי וועגן היינט.

דער ערשטער וועג: נישט די התבוננות פון א גרויסער מקובל

קודם כל, ס’הייסט אז איך זאג אז ס’הייסט אז אונז רעדן נישט אז דער אייבערשטער איז איבעראל, דער אייבערשטער קען אלעס, אונז רעדן פון די התבוננות’ן, אז א איד איז דא אסאך התבוננות’ן, ס’איז דא א מענטש וואס איז זיך מתבונן ווייל ער פארשטייט טאקע אלעס ריכטיג, ער פארשטייט קלאר די גאנצע סדר השתלשלות, ער האלט ווי ער האלט, ער איז אנגעקומען ביזן ענד, און ער פארשטייט, דאס איז וואס אונז רופן געווענליך מצדנו, שבמצודעיני, לוחם שבלוחם. זייער גוט. דאס האבן אונז נישט דא, אונז האלטן אין מצרים.

דער צווייטער וועג: א איד וואס טראכט

נאכדעם איז דא אבער א איד וואס ער טראכט

[הערה: דער שיעור ווערט אפגעשניטן דא, און דאס איז דאס סוף פון דעם ערשטן חלק]

וואו לייגט מען די קרוין? – דער חידוש פון יציאת מצרים און “החודש הזה לכם”

פרק א: די פראגע פון גאולה און פארשטאנד

דער איד וואס טראכט אריין אין דעם, ווער טראכט אריין? ער טראכט אריין. איז דאך דער פשט אז דאס קען זיין א גאולה פאר מיר, ס’קען זיין א גאולה פאר אונז אידן, אז מיר זאגן אז דער אייבערשטער איז אויך אין מצרים.

פארוואס לערנען מיר יא? נישט מיר, די תורה האט נישט געשריבן מצדו, די תורה האט געשריבן אז מיר זאלן פארשטיין. איז פארוואס שרייבט מען “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”? ווייל מיר קענען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן אין ארץ מצרים? די תורה זאגט אז מיר קענען יא. דאס איז שוין א חידוש. ס’איז אליין א חידוש. ס’איז זייער שווער צו צולייגן די צוויי זאכן. מ’קען עס נישט זאגן בבחינת אמונה דורך אמונה, ס’איז אויך נישט קיין חכמה. מ’דארף קענען זיך קאנעקטן מיט דעם, מ’דארף קענען זען דאס.

אה, דאס איז א חידוש. איז יעצט וויל איך צולייגן וויאזוי מ’קען דאס פארשטיין אמת’דיג, וויאזוי מ’קען דאס אמת’דיג ארויסהאבן.

פרק ב: “החודש הזה לכם ראש חדשים” – סדר מלמטה למעלה

אה, דאס זאג איך נאך וואס איך האב געזאגט. זאג איך נאך, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, ס’איז דא א חידוש. מ’האט געלערנט אז דאס הייסט סדר מלמטה למעלה.

דער חילוק צווישן מלמעלה למטה און מלמטה למעלה

מלמעלה למטה הייבט זיך אלעס אן פון אויבן ביז ס’קומט אן אונטן. מלמטה למעלה איז די ראש איז למטה, ס’הייבט זיך אן די ספירות, לויט אויבן מלמעלה למטה איז אונז זענען למטה, מלמטה למעלה זענען אונז למעלה.

אויף דעם האב איך סתם גערעדט, איך האב סתם געטראכט, מ’האט געלערנט אז מ’מיינט צו זאגן א גרויסע חידוש, ס’איז א זאך וואס איז א גרויסע חידוש, און מ’דארף עס ארויסגעבן אזוי, מ’דארף עס ארויסגעבן מיט די משל פון יציאת מצרים דארף מען עס ארויסגעבן.

פרק ג: די פראגע פון די קרוין – אויף וועלכער מדריגה?

די גרונט פראגע

ס’איז דא א שאלה אלעמאל, וואו לייגט מען די קרוין? אויף וועם לייגט מען א קרוין? אויף וועלכע טאג, אויף וועלכע נקודה, אויף וועלכע מדריגה, אויף וועלכע סדר לייגט מען די קרוין? דאס איז די שאלה.

די נאטירלעכע סברא – די קרוין קומט אויף די העכסטע מדריגה

א ליבא דאמת, לכאורה, נישט א ליבא דאמת, ווייל ס’איז סתם גערעדט נישט אזוי, לכאורה, די קרוין קומט אויף די העכסטע מדריגה. די קרוין קומט נאכדעם וואס אלעס שטימט, נאכדעם וואס אלעס איז פארשטאנען.

אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן ביי נעשה ונשמע, ביי שבועות, דארט קומט די קרוין. וואלט מען געדארפט ארומגיין זאגן, וואלט מען אין די תורה געדארפט ארומגיין זאגן, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵהַר סִינַי”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” אזוי וואלט געדארפט שטיין אין די עשרת הדברות, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” אזוי וואלט געדארפט שטיין דארט. דארט וואלט געדארפט שטיין די קרוין, ווייל דארט איז די ריכטיגע מדריגה.

א משל פון א מענטש וואס האט זיך אויסגעארבעט

אזוי ווי מ’זאגט א מענטש, איך ווייס, ער האט זיך געמוטשעט, ער איז געווען א בעל עבירה, אדער ער איז געווען אן ארימאן, א שלעכטע מצב פינאנציעל, צוביסלעך האט ער זיך אויסגעארבעט, ער האט געמאכט אביסל דאלאר דא, אפאר דאלאר דארט, ער האט געמאכט א ביזנעס דא, א ביזנעס דארט, ביז ער איז געווארן א ביליאנער.

און ווען באקומט ער די קרוין? אויף וועלכע רגע איז ער די מערסטע מחשיב? וואו שטייט זיין גדולה? אין די רגע פון “וְגָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ”, דארט, מרדכי איז יצא מלפני המלך, דארט שרייבט ער, דארט לייגט ער זיין קרוין.

פרק ד: דער אייבערשטער’ס חידוש – די קרוין קומט אויף דער ערשטער, שוואכסטער רגע

דער אייבערשטער לייגט די קרוין אויף יציאת מצרים

ביזדערווייל, דא שטייט אן אינטערעסאנטע זאך, ביזדערווייל, דער אייבערשטער קומט ביי דעם רגע, ביי דעם שלימות, און ער זאגט, וואו לייגט ער זיין קרוין? ער לייגט די קרוין אויף די ערשטע רגע, אויף די רגע פון יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. ער לייגט די קרוין אויף די צייט, מען זאגט א יונגל, ער לייגט די קרוין אויף די צייט ווען ער איז געווען א בעיבי און ער איז נאך געווען אין די פעמפערס און די מאמע האט אים געווישט די פעמפערס, דעמאלטס לייגט ער די קרוין.

א משל פון א בעיבי אין פעמפערס

ער זאגט, דאס איז די רגע וואס איך האב ליב, איך וויל מאכן א פיקטשער, איך וויל עס אין מיין ליווינג רום, מיין אויפנאמע צימער, עס זאל זיין א פיקטשער פון דער מענטש בתור בעיבי ווען מ’ווישט אים די פעמפערס, דאס וויל איך. ס’איז א מאדנע זאך, ס’איז א וואונדער.

א מעגלעכע הסבר – אבער נישט די אמת’ע טעם

דעמאלטס איז דא א געוויסע חסד אין יענץ, א געוויסע התגלות און א געוויסע זאך. מ’קען זאגן, די רחמי האם איז גרעסער ווען ער איז גרויס, ער קען זיך שוין אליינס צוטון, ווען ער איז א בעיבי איז עס אינגאנצן מצד העליון. מ’קען אלץ אזוי שיין מסביר זיין די מעלה, אבער קיינער, מיין איך, לייגט נישט די קרוין אויף יענע רגע.

נאך א משל – פון א טיפש צו א מורה הוראה

איינער איז געווען א טיפש און ער האט אנגעהויבן צו לערנען און ער איז געווארן א מורה הוראה, ער זאגט נישט, “די ערשטע משנה וואס איך האב געלערנט, איך האב נישט פארשטאנען גארנישט, מיין רבי האט מיר אביסל מסביר געווען, דעמאלטס בין איך משתבח, איך רום יענע רגע.” די קרוין לייגט ער אויף די רגע ווען ער האט געמאכט סיום הש”ס, ווען ער איז אנגעקומען, פארשטאנען? דעמאלטס לייגט ער די קרוין.

פרק ה: דער טייטש פון “החודש הזה לכם ראש חדשים”

דער חידוש – די קרוין קומט פאר די קלענסטע רגע

דא זאגט ער א וואוילער חידוש, זייער אן אינטערעסאנטע זאך. ער זאגט, דאס איז טייטש “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” מיינט אז די קרוין קומט זיך פאר די קלענסטע רגע, נישט פאר די גרעסטע רגע. א דבר פלא.

ווען הייבט מען אן צו ציילן?

ווען גייט מען אן צו ציילן? פון ווען הייבט מען אן צו ציילן? פון יציאת מצרים! נישט פון מתן תורה, נישט פון עפעס “בואך כניסתך לארץ”, איך ווייס, די גרעסטע רגע, ווען ס’הייבט זיך אן, ווען ס’איז שוין אינגאנצן “פְּרוּ וּרְבוּ וְלִכְדוּ”, ווען ס’שטייט די גאנצע מלכות גרייט און הויך, דעמאלטס זאל מען לייגן די קרוין. ניין, די קרוין לייגט מען אויף די קלענסטע רגע, אויף די ערשטע רגע.

ס’איז נישט נאר די ערשטע – די קרוין ליגט דארט

ס’איז נישט נאר מ’זאגט אז ס’איז די ערשטע, אין סדר איז עס פשוט. אבער מ’לייגט אויף דעם די קרוין. מ’ציילט פון דעם, מ’זאגט “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, עיקר השכלה גייט זיין די גרעסטע זאך. דא גייט מען משבח זיין.

פרק ו: דער אייבערשטער רעדט נאר וועגן יציאת מצרים, נישט וועגן מתן תורה

די מחלוקת צווישן די תורה און די ראשונים

און דער אייבערשטער אליין, די גאנצע תורה, איר האט דאך די מחלוקת פון די תורה און די ראשונים. די ראשונים האבן אלעמאל ליב צו רעדן וועגן זמן מתן תורתנו, וועגן זמן מעמד הנבחר, וועגן אפילו ספר דברים אביסל, נישט ממש. “וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ”. זיי זאלן געדענקען, און מ’וויל געדענקען דעם טאג, וכו’ וכו’.

דער אייבערשטער אליין רעדט נאר וועגן יציאת מצרים

אבער די תורה אליין, דער אייבערשטער אליין ווען ער רעדט, רעדט ער קיינמאל נישט וועגן דעם. דער אייבערשטער רעדט אמאל וועגן די יציאת מצרים, “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – דער שוואכער טאג, דער ערשטער טאג, אבער דער שוואכסטער טאג. אויף דארט לייגט ער די קרוין.

פרק ז: דער טיפערער טייטש – פון יעדן טעות קען מען אנקומען צום אמת

דער ערשטער יסוד – מ’קען פון יעדן טעות אנקומען צום אמת

און די טייטש איז, אז דא ליגט א גרויסע חידוש, א גרויסע חיות אין דעם, אזוי ווי מיר לערנען, אז קודם כל דאס אז מ’קען – דאס איז שוין איין זאך – מ’קען, א מענטש פון וואו ער איז און וועלכע טעות ער האט, פון יעדן טעות קען מען אנקומען צום אמת. אברהם אבינו האט געווען אן עובד עבודה זרה, פון די עבודה זרה האט ער זיך ארויסגעטראפן צום אמת. איין זאך.

דער צווייטער יסוד – די קרוין קומט זיך פאר יענע ערשטע רגע

אבער נישט נאר דעם, נאר אז די קרוין קומט זיך פאר יענע רגע. די קרוין קומט זיך נישט פאר די רגע ווען הגיע ראשו לשמים אינגאנצן בשלימות אין די גרעסטע לעוועל. די קרוין קומט זיך פאר די ערשטע רגע.

פארוואס קומט זיך די קרוין פאר די ערשטע רגע?

פארוואס קומט זיך די קרוין פאר די ערשטע רגע? ווייל ס’איז די ערשטע? ווייל פאר די פשוט’ע ריזען פון וואס יחידי אלוה איז נישט אינטערעסאנט.

פרק ח: דער חילוק צווישן “בראשית ברא אלקים” און “החודש הזה לכם”

די נאטירלעכע סדר – “בראשית ברא אלקים”

יא, מיט אנדערע ווערטער צו זאגן, דו ביסט אנגעקומען, צום סוף ביסטו אנגעקומען, און צום סוף, צום תכלית השלימות, ביסטו אנגעקומען צו דעם צו פארשטיין אז ס’איז דא עפעס א מוצא ראשון, די גאנצע זאך פון אנהייב ביז די ענד, מ’קען אנהייבן פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” ביז די ענד. דאס איז די סוף. זייער גוט, אזוי איז טאקע די סדר, און ממילא, אויב מ’גייט לויט די אמת, ביסטו גערעכט אז דארט ליגט די קרוין, אין “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” ליגט די קרוין.

רבי יצחק’ס שיטה – “החודש הזה לכם”

אבער רבי יצחק האט געזאגט אז ער האלט אז מ’האט געדארפט אנהייבן די תורה “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”. און נישט נאר רבי יצחק האט אזוי געהאלטן, די חומש האט אזוי געהאלטן, ווייל די חומש זאגט אז מיר ציילן די צייט נישט פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, נאר פון “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”.

ביידע זענען אמת

אוודאי “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים” איז די תורה למעשה געשריבן פון “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”. אבער למעשה איז דא א מצוה, די מצוה איז טאקע “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, און די מצוה צו ציילן די חדשים, וואטעווער ס’מיינט “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים”, הייבט זיך טאקע אן חודש ניסן.

דער טייטש פון חודש ניסן

דאס הייסט אז חודש ניסן איז די חידוש, די טענה, די טענה וואס זאגט אז די קרוין קומט זיך פאר די ערשטע רגע.

פרק ט: פארוואס איז די ערשטע רגע מער אינטערעסאנט?

די ערשטע הבנה אין ארץ מצרים

פארוואס? ווייל אינטערעסאנטער דעמאלטס איז אורות, אינטערעסאנטער איז דיין חידוש. אז דו האסט געקענט אין ארץ מצרים טרעפן דעם אייבערשטן, אדער כאטש כאפן אז מצרים איז נישט קיין וועג. די ערשטע לעוועל, ס’איז א השכלה, “וַיֵּדַע כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם”, האט געכאפט אז מצרים איז נישט קיין זאך. איי, ס’איז געווען א גאר שוואכע מינוט, א גאר שוואכע מדריגה, א גאר שוואכע הבנה, זייער גוט.

דער חידוש – אמת מצד דער נברא

אבער טראכטן אז בעסערע הבנות איז אן אמת מצד עצמו, אדער אן אמת מצד דיך, וואס איז אן אמת מצד דער נברא, וואס איז אן אמת מצד די וועלט, מצד די מענטשן, איז אסאך מער אינטערעסאנטע השכלה ווי די ענד.

א ריזיגע חיות

און די אמת איז אז דו האסט דא אין דעם א ריזיגע חיות, ס’איז אסאך מער א חידוש.

פרק י: אור חוזר – מלכות איז כתר

מען קען זיך צוריקדרייען

דו האסט געקענט מיינען אז נאכדעם וואס בראשית ברא אלקים, עס האט זיך אנגעהויבן די גאנצע השתלשלות, ביז דו ביסט אנגעקומען מיט דעם “שִׁמְעוּ אֵלַי עַמִּי”, איז דא האלט מען, מען קען נישט גיין צוריק. דאס אז מען קען זיך געבן א דריי צוריק, די אור חוזר, אור חוזר וואס ער זאגט אז די מלכות איז די כתר, “כֶּתֶר עֶלְיוֹן” איז “כֶּתֶר מַלְכוּת”, די כתר איז די מלכות, דאס איז א ריזיגער חידוש.

א גרעסערער חידוש

אין א געוויסע זין איז עס א גרעסערער חידוש, אדער כאטש פאר אונז איז עס א גרעסערער חידוש, און עס קומט זיך א גרעסערער קרוין פאר די מלכות ווי עס קומט זיך פאר די כתר. די כתר איז די כתר, נישט קיין חילוק וויאזוי דו קוקסט עס אן. די מלכות איז א כתר איז א חידוש. ס’איז א חידוש אז מען קען זיך צוריקדרייען.

דער אנהייב פון א טריפ צוריק ארויף

און דעם דרייען צוריק איז שוין א געוויסע נקודה אלעס וואס גייט זיין נאכדעם. מען דארף אנקומען ווייטער. ס’איז נישט אז וועגן דעם ווייל עס קומט זיך דא די קרוין קען מען דא סטאפן. די גאנצע איידיע פון דעם איז אז פון דעם הייבט זיך אן א טריפ צוריק ארויף, מען גייט צוריק ווייטער. אבער די רגע קומט זיך א גרויסן קרוין.

פרק יא: ראש חודש ניסן – דער טאג פון צען כתרים

די צען כתרים פון ראש חודש ניסן

ס’איז דער קרוין פון ראש חודש ניסן, “נִתְּנוּ עֶשֶׂר עֲטָרוֹת”, די אלע צען ספירות, די אלע צען כתרים, קומט זיך פאר דעם טאג וואס איז דער טאג נישט דער טאג וואס ער האט פארשטאנען די בעסטע, דער טאג וואס ער האט געווען די ערגסטע און אנגעהויבן צו פארשטיין אז מען קען זיין בעסער. דאס איז דער קרוין וואס עס קומט זיך פאר ראש חודש ניסן.

א הסבר אין בעסערע מושגים

איז דאס איז א הסבר אין אביסל בעסערע מושגים וואס מיר האבן שוין געלערנט.

פרק יב: וויאזוי לעבן מיר מיט ביידע – תשרי און ניסן, בראשית און החודש הזה לכם

די פראגע – וויאזוי לעבן מיר ביידע?

איך וויל צולייגן איינס אזוי פאר א חידוש און זאגן אזוי, אויב מען זאגט אזוי, אז ס’איז דא תשרי’ס, ס’איז דא ניסן’ס, ס’איז דא “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים”, ס’איז דא “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, און ס’איז דאך אמת’דיג דא ביידע, רייט? יעצט, ווי לעבן אונז אמת’דיג ביידע?

שבת = זכר למעשה בראשית

פשוט, בראשית, מעשה בראשית, איז דער ענין פון שבת. שבת איז “זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית”, “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת”. דאס איז דאך שבת.

דער רמב”ן’ס תירוץ אויף רבי יצחק’ס קשיא

אזויווי דער רמב”ן זאגט, מען האט געקענט אמת’דיג, רבי יצחק פרעגט א קשיא, וויסליצער רבי יצחק האט געזאגט אז מען זאל נישט מאכן קיין שמועסן ביי די שש”ת [ששת ימי בראשית], מען דארף דאך וויסן די יסודי אמונה. זאגט ער, אדרבה ואדרבה, מען טוט אין שבת, עס שטייט אין די עשרת הדברות “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’”, מען ווייסט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג. דער מסביר די קשיא, דארף מען נאך אזויפיל פרטים? אקעי.

די מסקנא – שש”ת איז מעשה בראשית, דאס איז שבת

אבער וואס איז מסכים דא? אז די שש”ת איז מעשה בראשית, דאס איז שבת, דאס איז די מלכה.

שבת און חודש: דער דיאלעקטיק פון מעשה בראשית און החודש הזה לכם

פרק א: שבת און חודש – צוויי וועגן צו פארשטיין מעשה בראשית

שבת – דער פשוט’ער, טבע’דיגער יסוד פון מעשה בראשית

דאס איז די ענין פון שבת. שבת איז זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: א געדענקעניש צו די מעשה פון שאפונג], “כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי” [כי ששת ימים עשה ה’ וינח ביום השביעי: ווארום זעקס טעג האט השם געמאכט און גערוט אויפן זיבעטן טאג]. דאס איז דאך שבת.

אזוי ווי דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס] זאגט, מען האט געקענט אמת’דיג – רבי יצחק האט געזאגט אז מען זאל נישט מאכן מעשה בראשית [די דרשה פון רבי יצחק אז די תורה זאל אנהייבן פון “החודש הזה לכם” און נישט פון בראשית], וואס דארף איך וויסן? דארף יסודי אמונה [יסודי אמונה: די פונדאמענטן פון גלויבן]. זאגט ער, ביי נאר ווארדא [אבער דאך], מען טוט אין שבת, עס שטייט אין די עשרת הדברות [עשרת הדברות: די צען געבאט] “כי ששת ימים עשה ה’”, מען ווייסט אז די וועלט איז געמאכט אין זעקס טעג.

די מה זה [מה זה: וואס איז דאס], די קושיא איז פארוואס דארף מען אזויפיל פרטים. אוקיי. אבער וואס איז מתוקן [מתוקן: פארריכט, באשטימט] דא? אז די ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג], דאס איז שבת. דאס איז די בראשית, “מה קדם קדם קדם” [מה קדם: וואס איז געווען פריער], בראשית, דאס איז שבת.

שבת איז קביעא וקיימא – דער פשוט’ער, זיכטבארער אמת

שבת, אזוי ווי מיר זאגן אלעמאל, שבת איז קביעא וקיימא [קביעא וקיימא: באשטימט און שטענדיג]. די אמת איז אז שבת איז קביעא וקיימא מאכט עס גרינגער און נישט שווערער, רייט? ס’איז אזוי ווי עס שטייט מסכת שבת [מסכת שבת: דער טראקטאט שבת אין תלמוד] בראשית אינו צריך קידוש בבית דין [שבת בראשית אינו צריך קידוש בבית דין: שבת דארף נישט קיין הייליגונג פון א בית דין]. שבת בראשית גייט פשוט אן.

יעדער איינער ווייסט ווען ס’איז שבת. וויאזוי ווייסט מען? קען מען זען די טבע [טבע: נאטור]? מ’ווייסט פון די ריעליטי. א קליינער אינגל, פשוט’סטער ווייסט ווען ס’איז שבת. וויאזוי? ווייל דעמאלטס ארבעט מען נישט, דעמאלטס עסט מען א סעודת שבת אנשטאט פון גיין אין חדר.

חודש – דער טיפערער, חכמה’דיגער יסוד

די לבנה איז ניכר אבער דארף חכמה צו פארשטיין

די לבנה [לבנה: לבנה, מאנד], די מולד הלבנה [מולד הלבנה: די געבורט פון די לבנה, דער נייער מאנד], אין א געוויסע זין איז עס מער געבניקער [געבניקער: געניצט, פראקטיש], ס’איז מער לויט אים, ווייל יעדער איינער קען עס זען. קען מען גיין זען, די לבנה קומט יעדע חודש. אבער צו וויסן ווען ס’גייט קומען, צו בויען אויף דעם א לוח [לוח: קאלענדאר], דאס איז שוין א חכמה.

דאס איז דאך שוין די סוד פון קידוש החודש [קידוש החודש: די הייליגונג פון דעם חודש], קידוש החודש וואס נעמט אין בית דין [בית דין: רעליגיעזער געריכט], און ס’איז קשה למשה [קשה למשה: שווער פאר משה]. ס’איז דא אין דעם אסאך חשבונות, אסאך ידיעות [ידיעות: וויסנשאפטן]. מען דארף א געוויסע דעת [דעת: פארשטאנד], קען מען זאגן, מען דארף האבן אן ארך רוח [ארך רוח: געדולד], מען דארף האבן א לאנגע צייט צו שטיין און מעסטן ווען ס’קומט די לבנה און מאכן חשבונות, כ”ט י”ב תשצ”ג [כ”ט י”ב תשצ”ג: די חשבון פון כ”ט טעג, י”ב שעה, תשצ”ג חלקים – די לענג פון א לונארער חודש], די גאנצע חשבון איז א גאנצע טיפע חשבון, און דעם די מהלך החמה והלבנה [מהלך החמה והלבנה: דער גאנג פון די זון און די לבנה], ס’איז די גרעסטע חשבונות.

אלע חכמות הייבט זיך אן פון רעכענען די מולד הלבנה, נאכדעם אלע שטערנס פון די זון און די גאנצע וועלט, וכו’ וכו’. דאס איז דאך א גרויסע חשבון, דאס איז דאך קידוש החודש.

דער דיאלעקטישער צוזאמענשפיל: שבת און חודש

“החודש הזה לכם” – מיר זאגן וועלכע טאג איז היינט

סא קידוש החודש און שבת זענען די צוויי זאכן פון “החודש הזה לכם” [החודש הזה לכם: דער חודש דאזיגער איז פאר אייך]. אונז האבן, מיר זאגן וועלכע טאג איז היינט, אדער זאגסטו ס’איז היינט די פרייטאג פרשת ויקרא [פרשת ויקרא: די וואכענטלעכע תורה לייענונג פון ויקרא], אדער זאגסטו ס’איז היינט כך וכך ליום לחודש אדר [כך וכך ליום לחודש אדר: אזוי און אזוי פילטער טאג פון חודש אדר], רייט?

איך געדענק וועלכע טאג, איך געדענק בעל פה [בעל פה: אויסווייניג] די שבוע, ווייל איך לעב אין די מעשה אין וואכן. חדשים דארף איך קוקן אין לוח, ווייל לוח איז שוין א דבר של חכמה [דבר של חכמה: א זאך פון חכמה]. איך קען זען, אויב איך וואלט איך געגאנגען אין דרויסן זען די לבנה, איך וואלט נישט געוואוסט פונקטליך, רייט?

איך האב געוואוסט בערך [בערך: אונגעפער], אז די לבנה האלט שוין ביים אראפגיין צוריק. איך דארף געדענקען פון לעצטע וואך צו וויסן אז… אה, עס איז דא א סייקל, האט שוין א חכמה אין דעם. עס איז שוין א טיפערע זאך. מצד אחד [מצד אחד: פון איין זייט] איז עס ניכר [ניכר: דערקענבאר] אין די טבע, מצד שני [מצד שני: פון דער צווייטער זייט] איז א טיפערע זאך.

דא זעט מען די דיאלעקטיק פון די שבת און חודש, וואס דאס איז דער כח [כח: כוח, שטארקייט] דער ששת ימי בראשית, דער התחלה [התחלה: אנהייב] פון בראשית, און דער התחלה פון א חודש הזה לכם.

ימים טובים און דער טעם אין מצוות

די חילוק צווישן שבת/חודש און ימים טובים

און אויף דעם קען מען אראפלייגן די צוויי חידושים [חידושים: נייע אינזיכטן], די קידוש החודש וואס מיר האבן געזאגט שבת. ס’איז דאך אמת’דיג דער פשט פון דעם, אז דער אייבערשטער מאכט דאך אלעס, און עס איז נישט קיין חילוק [חילוק: אונטערשייד] צו אונז פארשטייען אדער נישט.

ימים טובים [ימים טובים: יום טוב’דיגע טעג] איז א זמן וואס מ’דארף טרייען צו פארשטיין, און זיי ווילן האבן טעם אין מצוות [טעם אין מצוות: א סיבה אין די מצוות] און ווילן פארשטיין. אלע ימים טובים רעדן פון די טעם אין מצוות, יא, פסח זכר למעשה בראשית [פסח זכר ליציאת מצרים: פסח איז א געדענקעניש צו יציאת מצרים], מצה זכר למעשה בראשית [מצה זכר ליציאת מצרים: מצה איז א געדענקעניש צו יציאת מצרים]. ס’איז נישט סתם, ס’איז דא א טעם. יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער ארויסגאנג פון מצרים] איז דער טעם.

אפילו שבת – זכר ליציאת מצרים ווען מ’וויל א טעם

אפילו שבת, ווען מען וויל זאגן דעם טעם, איינמאל זאגט מען זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: א געדענקעניש צו יציאת מצרים], ווייל מיט מעשה בראשית געווענליך פארשטייען עס נישט, ס’איז זייער קלאר, מען קען עס זען. ס’איז אמת, עס איז מער אמת און מער בעיסיק [בעיסיק: פונדאמענטאל]. אבער ווער ס’איז נישט מעשה בראשית וועט ער זאגן, מען זאגט זכר ליציאת מצרים.

החודש הזה לכם – דער מפתח צו סוד מעשה בראשית

פון החודש הזה לכם צו סוד מעשה בראשית

ס’איז אנהייבט צו פארשטיין דער מעשה בראשית, ס’הייבט זיך אן פון החודש הזה לכם אמת’דיג. מען הייבט אן מאכן די חשבונות, ביז מען הייבט אן צו פארשטיין סוד מעשה בראשית [סוד מעשה בראשית: דער סוד פון די שאפונג], פאר דעם איז דא סוד העיבור [סוד העיבור: דער סוד פון די שאלטיאר], סוד העיבור איז דער חלק פון סוד מעשה בראשית, די מבוא [מבוא: אריינפיר], דער מפתח [מפתח: שליסל] פון סוד מעשה בראשית.

פרק ב: שבת מברכים – דער פראקטישער אויסדרוק פון דעם דיאלעקטיק

פארוואס זאגט מען שבת מברכים?

און דאס איז דער חילוק די צוויי זאכן, יעצט קען מען טראכטן אזוי. אויב די חכמים [חכמים: די רבנים] האבן געזאגט, אז אין שבת קודש זאל מען ליינען שוין החודש, החודש הזה לכם. און בכלל [בכלל: איבערהויפט], דאס איז ראש חודש ניסן [ראש חודש ניסן: דער ערשטער טאג פון חודש ניסן] איז אזוי ווי דער אב [אב: פאטער] פון יעדער ראש חודש מאכט מען א שבת מברכים [שבת מברכים: די שבת פאר ראש חודש ווען מען בענטשט דעם חודש], מ’איז מודיע [מודיע: מען מאכט באוואוסט] אין שבת אז ס’גייט זיין ראש חודש.

שבת איז יעדער אין שול – ראש חודש נישט

ווייל שבת איז יעדער אין שול. ראש חודש ווייסט נישט יעדער ווען ס’גייט זיין, נישט יעדער איינער איז אין שול, נישט יעדער איינער איז אויף דער לעוועל [לעוועל: מדרגה]. ראש חודש איז מוסר [מוסר: איבערגעגעבן] אין בית דין. זאגט מען פאר יעדער איינער, א שבת פאר אין די בית דין איז מחדש [מחדש: מען הייליגט].

אוקיי, ס’איז א ווייכעל [ווייכעל: פאר-בויטע] פאר די קידוש החודש אין די בית דין אמת, אבער ער מאכט דאס שבת. מ’זאגט, שבת זאגט מען אז ס’גייט זיין ראש חודש.

שבת החודש – פון שבת צו חודש

איז דאך דער טראפש [טראפש: פארשטאנד, הבנה], אז דער שבת החודש [שבת החודש: די שבת פאר ראש חודש ניסן], אדער שבת מברכים, וואס איז א סגולה [סגולה: אייגנשאפט] פון אלע שבת מברכים וואס זענען משורש [משורש: געווארצלט] פון שבת החודש, איז א וועג פון זאגן:

* אז פון שבת קען עס זאגן, אז פון שבת קען מען אויך נאכדע וויסן ראש חודש

* אדער אז פון שבת זעט מען זיך ברענגען ראש חודש

* אז אין שבת לערנט מען אויך די נושא [נושא: טעמע] פון א חודש

דער שלוס-חידוש: ביידע צוזאמען

ווען מ’פארשטייט די גאנצע תורה פאלט אוועק די קשיא

און צום סוף, אנדערע ווערטער דאס הייסט, אז מ’גייט פארשטיין די סוד מעשה בראשית. נאכדעם פון גיין א חודש זה לכם, צום סוף פארשטייט מען מעשה בראשית, און דעמאלט איז שוין נישט אמת’דיג אזוי א קשיא ווי הייבט זיך עס אן, ווייל ס’איז א חלק ווי ס’הייבט זיך אן.

מ’ווייסט שוין די גאנצע תורה, איינער וואס ווייסט די גאנצע תורה איז נישט אמת’דיג א חלק ווי ער הייבט אן. די אנהייב איז נורא [נורא: שרעקלעך, גרויס], שאל אביך וגו’ [שאל אביך: פרעג דיין פאטער]. החודש הזה לכם, דעמאלט פרעגט מען די קשיא, מ’האט דאך אנגעהויבן, ביז דעמאלט האב איך נישט פארשטאנען.

שבת און חודש ווערן איינס

נאכדעם וואס מ’גייט דורך אסאך, און מ’פארשטייט, דעמאלט איז ביידע צוזאמען, איז דאס די שבת און חודש. שבת און חודש פארשטייט אז די שבת איז א יאר, סיי חודש א יאר, קען זיין ביידע, די גאנצע פלאן, די גאנצע חלק הייבט זיך נישט אן.

דאס איז די חידוש וואס מ’האט געוואלט זאגן היינט.