אודות
תרומה / חברות

סדר התפילות ה׳ – תפילות שבת ויום טוב (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון (סיכום) — רמב״ם, נוסח התפילה, שיעור 5

הקדמה כללית: מבנה נוסח התפילה

שיטת הרמב״ם: הרמב״ם כבר פירט קודם לכן את כל נוסח שחרית (פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע של שחרית וערבית, שמונה עשרה של חול). מנחה כבר נדונה בהלכות תפילה (תהלה לדוד, קדיש, סדר היום). כעת עובר הרמב״ם לברכות אמצעיות של שבת, ימים טובים, ראש השנה, יום כיפור, מוסף, ראש חודש, וחול המועד — לכל השנה.

הפשט: הרמב״ם הולך לפי סדר לוגי: הוא כותב פעם אחת את שמונה עשרה של חול (שנשארת קבועה בשלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות), ואחר כך מפרט רק את הברכה/ברכות האמצעיות שמשתנות לפי היום.

חידושים והסברות:

1. “כבר מניתי בספר זה” — הוכחה שנוסח התפילה הוא חלק מספר אהבה: הרמב״ם כותב “כבר מניתי בספר זה” — “כבר פירטתי בספר זה”. זו ראיה שהרמב״ם רואה את נוסח התפילה כחלק אינטגרלי מספר אהבה, לא רק נספח מצורף או סידור. זה רלוונטי למחלוקת האם נוסח התפילה הוא פסקי הרמב״ם או רק “נוסח מצרים”. הלשון “בספר זה” מראה בבירור שהרמב״ם רואה זאת כחלק מספרו.

2. ברכות קריאת שמע של שבת — הרמב״ם לא הזכיר נוסח מיוחד לשבת: הרמב״ם לא פירט ברכות קריאת שמע מיוחדות לשבת (כמו “כל אדון” / יוצרות של שבת). ייתכן שלרמב״ם לא היה מנהג של יוצרות מיוחדות לשבת בברכות קריאת שמע.

3. מדוע אין מבקשים צרכים בשבת: הסיבה שהוצאו את 13 הברכות האמצעיות (דעת, פרנסה, רפואה, וכו׳) היא כדי שלא להתמקד בצער וצרות בשבת. יש להיות רק משבח את ה׳ על השבת. (הסוגיה במסכת תענית.)

4. מדוע למוסף ראש חודש / חול המועד יש גם רק 7 ברכות (לא 19)? בראש חודש וחול המועד מתפללים קודם שמונה עשרה מלאה של חול עם כל הבקשות. לכן מוסף הוא רק 7 ברכות. התירוץ: מוסף בא לכבוד ענין היום — זו לא תפילה לצרכים, אלא תפילה המשקפת את היום. לכן אין סיבה לחזור על הבקשות.

5. מדוע הרמב״ם לא מזכיר תעניות (9 ברכות)? בתעניות ציבור יש גם 9 ברכות (כמו ראש השנה) — מדוע הרמב״ם לא מפרט זאת? התירוץ: תעניות אינו דבר קבוע — הרמב״ם מפרט כאן רק ימים קבועים (שבת, יום טוב, ראש השנה, יום כיפור, ראש חודש, חול המועד).

ברכה אמצעית של ליל שבת (ערבית של שבת)

נוסח הרמב״ם: “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וכן אמרת: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”

הפשט: מתחילים בשבח — הקב״ה קידש את יום השביעי, זה סוף בריאת שמים וארץ, מבורך מכל הימים, מקודש מכל הזמנים. אחר כך מביאים את הפסוק כהוכחה.

חידושים והסברות:

1. “תכלית” — שני פירושים: “תכלית מעשה שמים וארץ” — יכול להיות (א) סיום מעשה בראשית (כמו “ויכלו”), או (ב) תכלית/מטרה של הבריאה — ששבת היא התכלית של כל הבריאה. שני הפירושים אפשריים.

2. נוסח הרמב״ם לעומת נוסחנו — “ויכלו” לעומת “וכן אמרת: ויברך”: מנהגנו לומר “ויכלו השמים והארץ” בערבית של שבת. נוסח הרמב״ם לא מביא “ויכלו” בברכה האמצעית, אלא את הפסוק “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו.” זה מתאים יותר ללשון “וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — הפסוק הוא הוכחה על “ברכה” ו״קדושה.” נוסחנו עם “ויכלו” הוא הוכחה טובה יותר על “תכלית” (סיום). שניהם נכונים, אך כל נוסח מתמקד בהיבט אחר.

3. האם צריך לומר פסוקים בקידוש? אפילו בקידוש על היין, אמירת הפסוקים (ויכלו) אינה מעכבת. העיקר בקידוש הוא ברכת הקידוש עצמה.

“רצה נא במנוחתנו” — המשך הברכה האמצעית

נוסח הרמב״ם: “אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת, והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

הפשט: אחרי השבח עוברים לתפילה/בקשה — מבקשים שהמנוחה של שבת תהיה לרצון לפני ה׳, ושיקדש אותנו במצוותיו.

חידושים והסברות:

1. “רצה” — מקבילה לברכת רצה (עבודה): המילה “רצה” מופיעה גם בברכת העבודה (רצה ה׳ אלקינו). זו מקבילה מעניינת — בשני המקרים מבקשים שמשהו יהיה “לרצון” לפני ה׳.

2. שאלה פילוסופית על “רצה”: אם הקב״ה לא נענה עד עכשיו, מה מועיל לומר “רצה נא”? התשובה: “רצה נא במנוחתנו” אינה בקשה שהקב״ה יענה לתפילה, אלא בקשה ספציפית שהמנוחה של שבת עצמה תהיה לרצון — שהשבת תצליח.

3. “ושבענו מטובך” — גשמיות כאמצעי לרוחניות: הפירוש הפשוט הוא גשמיות — שנהיה שבעים מכל טוב. אבל פירוש עמוק יותר: “ושבענו מטובך” הוא הכנה ל״וטהר לבנו לעבדך באמת” — כשיש מספיק גשמיות, אפשר להתמקד ברוחניות.

4. “והנחילנו” — לשון נחלה: זה אומר שנחיה זמן רב ויהיו לנו עוד שבתות. אף על פי שהקב״ה כבר נתן שבת, הבקשה היא ש״כל ישראל מקדשי שמך” יוכלו לנוח בשבת.

5. [דיגרסיה: תפילת שבת ככוללת את כל הבקשות] מדוע לא אומרים בקשות ספציפיות (רפואה, פרנסה) בשבת? (א) אין איסור לבקש מהקב״ה בשבת — האיסור הוא רק להיכנס לבקשות ספציפיות של רפואה/פרנסה כי זה גורם ל״כאב לב” ולא מרגישים טוב. (ב) תפילת שבת היא בקשה כללית הכוללת הכל — ששבת תצליח פירושו שהכל יצליח: שיעורים, תפילות, שלום, מנוחה בגשמיות וברוחניות. (ג) איזו מנוחה הייתה בשבת באושוויץ? זו תפילה כללית — “על כל ישראל” — הכוללת באמת את כל הבקשות בעולם.

ברכה אמצעית של שבת — שחרית: “ישמח משה”

דברי הרמב״ם: “ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך: ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.”

הפשט: שחרית שבת מתחילים בפיוט על שמחת משה רבינו בחלקו — הלוחות שהוריד מהר סיני, שבהם כתובה שמירת שבת. אחר כך מביאים את הפסוק “ושמרו” (שמות ל״א).

חידושים והסברות:

1. “כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו: זה מתייחס לקרן אור פניו של משה רבינו — כמו כתר על ראשו.

2. “וכתוב בהם שמירת שבת” — אבל “ושמרו” לא כתוב על הלוחות! הפייטן אומר “שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת”, אבל אחר כך מביא לא “זכור את יום השבת” (שכתוב על הלוחות), אלא “ושמרו בני ישראל את השבת” — שכתוב בשמות ל״א, לא על הלוחות! זה פלא.

3. תירוץ — שמות ל״א הוא ממש לפני הלוחות: הפסוק “ושמרו” כתוב בשמות ל״א, שהוא הדבר האחרון לפני “ויתן אל משה ככלותו” — ממש לפני שמשה רבינו יורד עם הלוחות. זה גם הדבר האחרון אחרי כל פרשת מלאכת המשכן. אולי זה הקשר — זה כל כך קרוב ללוחות שאפשר לקשר זאת.

4. מדוע “ושמרו” ולא “זכור”? כי ל״ושמרו” יש לשון יפה יותר לתפילה — “ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — לשון אהבה בין הקב״ה וישראל, שמתאים יותר לתפילה מה״זכור את יום השבת” הקצר. אף על פי ש״זכור” על הלוחות הוא ראשון במעלה (כמו שהמשנה אומרת שעשרת הדברות שונים במעלה), בוחרים ב״ושמרו” כי זה מדבר יותר בהרחבה על האות שבין הקב״ה וישראל.

5. רש״י הקדוש שינה את הנוסח! רש״י לא אמר “ישמח משה” בשבת שחרית — הוא אמר שהוא לא מבין מה משה רבינו בא כאן. במקום זה הוא הכניס “אתה בחרתנו” (כמו ביום טוב). כך מביאים תלמידי רש״י בסידור רש״י. הוא לא פחד לשנות את הנוסח מהסידור.

6. [דיגרסיה: “ישמח משה” הוא חלק מפיוט עתיק] “ישמח משה” הוא שריד מפיוט עתיק שהלך על א״ב. רואים ש״ישמח” = יו״ד, “כליל” = כ״ף — שני חלקים מפיוט שחסר ההתחלה (א-ט) והסוף. אולי אפשר להוסיף למ״ד איפשהו (יו״ד, כ״ף, למ״ד). זה מסביר מדוע זה נכנס כל כך “לא מסודר”.

7. “ישמח” — לשון עתיד: הלשון “ישמח” הוא עתיד, לא עבר. זה אומר שמשה רבינו שמח כל שבת מחדש כשהוא רואה שישראל עדיין שומרים את התורה. הוא שמח: “זה היה דבר מוצלח, הלוחות — זה עובד כבר הרבה שנים!” כמו שרש״י אומר ב״אז ישיר” — “ישיר” יכול להיות דבר תמידי (לא רק פעולה עתידית). כך גם “ישמח משה” — זו שמחה תמידית.

8. סדר תפילות שבת משקף את ההיסטוריה של שבת:

ערב שבת (ערבית): “אתה קידשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ” — זה מדבר על שבת בראשית, שבת של בריאת העולם. לפי חז״ל, שבת ששבת אברהם אבינו.

שחרית: “ישמח משה” — זה מדבר על שבת של מתן תורה, שאנו שומרים שבת כי זה חלק מהתורה, לא רק כי העולם צריך מנוחה. כמו שהמשנה בחולין אומרת: גיד הנשה אסור כי משה ציווה זאת בתורה, אף על פי שזה כבר כתוב ביעקב — כך גם שבת.

מוסף: מדבר על שבת בבית המקדש — קרבנות השבת, רמה מאוחרת יותר.

מנחה: “אתה אחד” — מדרגה אחרת.

זהו סדר כרונולוגי: בריאה → מתן תורה → בית המקדש.

“ישמחו במלכותך” — השייכות לכל תפילות שבת

דברי הרמב״ם: “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

הפשט: זו מעין החתימה שבאה בכל תפילות שבת (גם בלילה), ומסתיימת ב״ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

חידושים והסברות:

1. “שומרי שבת” = מלאכות; “קוראי עונג” = סעודות; “מקדשי שביעי” = קידוש/הבדלה: שלושת הלשונות כוללים שלושה היבטים של שבת: (א) שמירה ממלאכות, (ב) עונג מסעודות, (ג) קידוש/הבדלה.

2. “ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות” — הרמב״ם משמיט זאת! בנוסח האשכנזי שלנו כתוב “ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, אבל הרמב״ם לא מביא זאת — הוא אומר רק את החיובי. התוספת “ולא נתתו” נוספה באשכנז כתגובה לנוצרים שטענו שהם עושים את השבת שלהם (יום ראשון). לרמב״ם אין זאת.

3. [דיגרסיה: “שבת 2050”] בזמנים מודרניים יש נטייה (אמריקה, טראמפ) לקדם “שבת” לכולם — ה״ולא נתתו” הוא תשובה לכך: שבת היא ספציפית לישראל.

ברכה אמצעית של מוסף שבת

דברי הרמב״ם: “למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור… ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי… ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום המנוח הזה…” — ומסיימים ב“אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

הפשט: הברכה האמצעית של מוסף שבת מתחילה בהזכרת שהקב״ה ציווה את משה רבינו על הר סיני את מצוות שבת — “זכור ושמור” — וגם ציווה להקריב את קרבן מוסף. אחר כך מבקשים שהקב״ה יחזיר אותנו לארץ ישראל, ישתול אותנו בגבולנו, ושם נקריב את הקרבנות — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. מסיימים באותה חתימה כמו כל ברכות שבת: “מקדש השבת”.

חידושים והסברות:

1. מוסף מתחיל גם במשה רבינו: אף על פי שהיינו חושבים שמוסף יסתובב בעיקר סביב בית המקדש וקרבנות, נוסח הרמב״ם מתחיל גם במשה רבינו — “למשה צוית על הר סיני”. זה מקביל לנוסחנו שבו אומרים “תקנת שבת רצית קרבנותיה” — שגם פירושו שהקב״ה תיקן את השבת דרך משה רבינו. הרמב״ם רק עושה זאת יותר מפורש.

2. “זכור ושמור” — נוסח הר סיני: הרמב״ם מכניס את הלשון “זכור ושמור” — שני הלשונות מעשרת הדברות (שמות כ:ח ודברים ה:יב) — כנוסח שנאמר בהר סיני.

3. לרמב״ם אין את פיוט א״ב “תקנת שבת”: בנוסחנו יש פיוט שלם מסודר לפי סדר א״ב לפני “צויתנו להקריב לך”. לרמב״ם לא היה הפיוט — הוא הולך ישר לענין. זה סימן שהפיוט הוא תוספת מאוחרת שלא הייתה בנוסח העתיק.

4. מוטיב הגאולה במוסף: עד עכשיו בברכות שבת (ערבית, שחרית) לא דיברנו על גאולה. אבל במוסף, שבו מדברים על קרבנות, מתאים מאוד להכניס את ענין הגאולה — “שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”. הקשר טבעי: מדברים על קרבנות שאי אפשר להקריב בלי בית המקדש, לכן מבקשים שנחזור לארץ ישראל.

5. “יום המנוח” — לשון: הלשון “יום המנוח” (במקום “יום המנוחה”) הוא יוצא דופן. בכל המקומות כתוב “מנוח” (בלי ה״א), לא “מנוחה”. זה נוסח מקובל — גם בסידורים שלנו יש נוסחאות שבהן כתוב “מנוח”. זה יותר פיוטי.

6. הרמב״ם לא מביא את הפסוק של קרבן מוסף: בנוסחנו אומרים את הפסוק של הקרבנות (“וביום השבת שני כבשים…” — במדבר כח:ט). הרמב״ם לא מביא את לשון הקרבנות. בהלכה כתוב שאין חובה דווקא לומר את הפסוק — זה לא מעכב. מזכירים את הענין, אבל לא חייבים לומר את חתיכת התורה מילה במילה.

7. “לא נתתו… לגויי הארצות” — פעם ראשונה במוסף: כאן מוזכר שהשבת לא ניתנה לגויים — “לא נתתו מלכינו לגויי הארצות… ולא לעובדי פסילים”. זו הפעם הראשונה בתפילות שבת שהמוטיב מופיע.

8. “ישרון” — כינוי לישראל: הלשון “ישרון” ככינוי לכלל ישראל, כמו שכתוב בתורה.

9. “חמדת הימים אותו קראת” — מקור: הלשון “חמדת הימים” — ששבת נקרא הטוב/המיוחד ביותר מכל הימים — לא כתוב בתורה. “וקראתם את היום הזה מקרא קודש” לא אומר שקוראים לו בשם “חמדת הימים”, אלא שהוא מסומן כקדוש. בתורה כתוב “ויברך… ויקדשהו” — זה הבסיס, אבל לא הלשון הספציפי “חמדת הימים”. זה יותר תיאור פיוטי.

ברכה אמצעית של מנחה שבת — “אתה אחד”

דברי הרמב״ם: “אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת. אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם… הנח לנו אבינו, אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו… רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ובתפילתם… ועל מנוחתם תקדש את שמך… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

הפשט: הברכה האמצעית של מנחה שבת מתחילה בענ

ין האחדות — הקב״ה אחד, שמו אחד, וישראל הם “גוי אחד בארץ”. הקב״ה נתן לישראל “עטרת תהלה ותפארת ישועה”. האבות — אברהם, יצחק, יעקב — שמחים בשבת. מבקשים שישראל יכירו שהמנוחה באה מהקב״ה, ושלא תהיה שום צרה בשבת.

חידושים והסברות:

1. “גוי אחד בארץ” — מיוחד, לא יחיד: “גוי אחד” לא אומר “העם היחיד” אלא “עם מיוחד” — מיוחד, יוצא דופן. הפסוק הוא מדברי הימים א׳ יז:כא (או שמואל ב׳ ז:כג): “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”.

2. “עטרת תהלה ותפארת ישועה” — שבת או תורה? ה״עטרת תהלה ותפארת ישועה” שהקב״ה נתן לישראל יכול להתייחס לשבת או לתורה. שניהם אפשריים.

3. “אברהם יגיל, יצחק ירנן” — לשון עתיד, לא עבר: הכל בלשון עתיד — “יגיל”, “ירנן”, “ינוחו” — לא בלשון עבר. זה מעניין במיוחד כי כבר כתוב שהאבות קיימו את כל התורה (קיימו אבות את כל התורה). כמה תירוצים:

אולי הכוונה “בני אברהם” — ההוכחה היא שביעקב כתוב “יעקב ובניו“, שמראה שמדברים לא רק על האבות עצמם אלא על ילדיהם, על עמם. “אנשי אברהם, אנשי יצחק, אנשי יעקב” — לשון פיוטי לכלל ישראל.

אולי הכוונה שבגן עדן האבות שמחים: כשישראל שומרים שבת, האבות שמחים בגן עדן. הזוהר אומר שכשישראל בשמחה, האבות גם נקראים לשמחה.

לשון עתיד כהווה: לשון העתיד יכול להיות “עכשיו, היום הזה” — אברהם שמח, יצחק שר, יעקב ובניו נחים.

4. “מנוחה שלימה שאתה רוצה בה” — מה פירוש “שאתה רוצה בה”? כמה פירושים:

מנוחה לפי רצון הקב״ה: לא סתם מנוחה, אלא מנוחה שבאה דרך קיום גזירות הקב״ה — לא לעשות את המלאכות שהוא אסר. זה אומר שהמנוחה יש לה צורה ספציפית שהקב״ה קבע.

מנוחה שהקב״ה מקבל: לא כמו “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי” (ישעיה א:יד) — כשהקב״ה מתעב את הימים טובים כי ישראל לא כמו שצריכים להיות. כאן מבקשים שהמנוחה תהיה “רצויה” — מקובלת, מוצלחת.

5. “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם” — בקשה או הודאה? זה יכול להיות בקשה (מבקשים שישראל יכירו) או חלק מההודאה (קובעים שישראל יודעים). פירוש נוסף: אולי זה גופא הפירוש של “מנוחה שאתה רוצה בה” — מנוחה שבאה עם ידיעת השם, שיודעים שהמנוחה באה מהבורא. זה אומר שהקב״ה רוצה לא סתם מנוחה, אלא מנוחה שמכירים שהיא באה ממנו.

6. “אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”: בקשה שלא תהיה שום צרה ושום יגון בשבת — שהמנוחה תהיה בשלמות.

הערות כלליות על סדר התפילה של שבת

חידושים והסברות:

1. לשבת יש שלוש ברכות אמצעיות שונות — ייחודי בין ימים טובים: שבת היא היום טוב היחיד שיש לו ברכה אמצעית שונה לערבית, שחרית, מוסף ומנחה. ביום טוב רגיל כל שלוש (או ארבע) התפילות הן אותה ברכה אמצעית. מדוע? שתי סברות:

מעשי: שבת היא כל שבוע, והיה נעשה “משעמם” לומר את אותה ברכה ארבע פעמים כל שבוע.

היסטורי: אולי פעם היו פיוטים לכל תפילה גם בכל ימים טובים, אבל בשבת הפיוטים נשארו כחלק מעיקר נוסח התפילה, כי לשבת יש פחות פיוטים אחרים.

2. סדר התפילה של הרמב״ם — רק נוסחאות, לא סדר היום: הרמב״ם כותב כאן רק את הנוסחאות של ברכות שעדיין לא אמר קודם. הוא לא כותב את כל סדר היום של שבת (מתי אומרים תהלה לדוד, מתי קדיש, וכו׳) — זה כבר כתוב בהלכות תפילה פרק ט׳ הלכה י״ג ובהלכות קריאת התורה. הרמב״ם לא כתב סידור — הוא רק נתן את הנוסחאות של ברכות בסדר התפילה, ואת סדר הדברים בהלכות תפילה פרק ח׳-ט׳ והלכות קריאת התורה.

ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש

דברי הרמב״ם: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם… מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו, שיר חדש נשיר… אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור…” — אחר כך: “אלקינו ואלקי אבותינו… גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו… יהי רצון מלפניך… שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך…” — חתימה: “חדש עלינו את ראש החודש הזה לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום… סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשינו… כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת, וראשי חדשים להם נתת. ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל וראשי חדשים.”

הפשט: הברכה האמצעית של מוסף ראש חודש יש לה שני חלקים: (1) חלק פיוטי שמדבר על ראש חודש כ״זמן כפרה” ומבקש על “מזבח חדש בציון”; (2) הנוסח הסטנדרטי (דומה לכל מוסף) — “גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… ושם נעשה קרבנות חובותינו”. מסיימים בבקשה שראש החודש יהיה “לטובה ולברכה” — וחותמים “מקדש ישראל וראשי חדשים”.

חידושים והסברות:

1. ראש חודש כ״זמן כפרה”: הנוסח קורא לראש חודש “זמן כפרה לכל תולדותם”. זה קשור לשעיר ראש חודש — החטאת שמקריבים במוסף ראש חודש היא במיוחד לכפרה. בכל יום טוב יש קרבנות, אבל ראש חודש מוצג במיוחד כ״זמן כפרה” דרך השעיר.

2. “מזבח חדש בציון תכין” — בקשה על גאולה: מבקשים שהקב״ה יכין מזבח חדש, “ועולת ראש חודש נעלה עליו” — שנוכל להחזיר את עולת ראש חודש. “שיר חדש נשיר” — נתחיל שירה דוד ליד המזבח, כמו שהלוויים שרו שירה.

3. “אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור”: זה מושווה לברכה הראשונה של שמונה עשרה — “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. אותו מוטיב: זכות אבות מביאה גאולה.

4. שני חלקים בברכה — פיוט ונוסח סטנדרטי: החלק הראשון (“ראשי חדשים… מזבח חדש…”) הוא יותר פיוט לכבוד ראש חודש, בעוד החלק השני (“גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”) הוא נוסח המוסף הסטנדרטי שאומרים בכל מוסף. ייתכן שהרמב״ם חיבר שני נוסחאות נפרדים.

5. “סוף וקץ לכל חטאינו” — משחק עם “ראש”: הנוסח משחק עם המילה “ראש” — ה״ראש חודש” יהיה “סוף וקץ” לצרות, ו״תחילה וראש” לדברים טובים (פדיון נפשינו). זו דרך מליצה יפה: ה״ראש” (התחלה) של החודש יהיה ה״סוף” של הרע וה״ראש” של הטוב.

6. קשר בין “סוף וקץ לחטאינו” ל״זמן כפרה”: מה שמבקשים “סוף וקץ לכל חטאינו” נובע מכך שראש חודש הוא “יום כפרה” — הקב״ה מוחל, ולכן מבקשים שיהיה באמת סוף לחטאים.

7. חתימה “מקדש ישראל וראשי חדשים” — כי זה קשור ללוח: תמיד כשזה קשור ללוח (ראש חודש, ימים טובים) מתחילים “מקדש ישראל” — לא כמו “מקדש השבת” שקשור לימי השבוע (שבת קבוע). הקב״ה מקדש תחילה את ישראל (נותן להם בית דין), וישראל אחר כך מקדשים את ראשי החדשים. זו גמרא (ברכות מ״ט ע״א).

8. הרמב״ם לא מביא את נוסח הפסוקים: כמו במוסף שבת, הרמב״ם מזכיר שאומרים את הפסוק של מוסף ראש חודש (כמו שכתוב בתורה), אבל הוא לא מביא את הפסוק עצמו.

ברכה אמצעית של מוסף שבת ראש חודש (שילוב)

דברי הרמב״ם: “אתה יצרת עולמך מקדם, כלית מלאכתך ביום השביעי, ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות, וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה, ויום ראש החודש הזה לכפרה ולכבוד בעדינו…” — אחר כך הנוסח הסטנדרטי “גלינו מארצנו…” עם בקשה על קרבנות, והסיום: “…ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה… שתחדש עלינו את החודש הזה… רצה נא במנוחתנו… וינוחו בם כל ישראל באהבה ושמחה… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

הפשט: כשראש חודש חל בשבת, אומרים ברכה אמצעית משולבת מיוחדת במוסף. מתחילים בשבת (בריאת העולם, “כלית מלאכתך ביום השביעי”), עוברים לבחירת ישראל, ואחר כך משלבים “שבתות למנוחה” עם “ראש החודש הזה לכפרה”.

חידושים והסברות:

1. מדוע שילוב מיוחד דווקא בראש חודש? בשבת שחל ביום טוב לא עושים ברכה משולבת חדשה — אומרים פשוט את הברכה של יום טוב ומזכירים שבת (מוסיפים “ותתן לנו… שבת”). אבל בראש חודש עושים נוסח משולב חדש לגמרי. הטעם: ראש חודש אינו יום טוב מספיק חזק שיקח את תשומת הלב מהשבת לגמרי. ביום טוב אפשר לתת את הנוסח ליום טוב ורק להזכיר שבת. אבל בראש חודש צריך להתחיל בשבת, לעבור לראש חודש, ולחזור לשבת — כי ראש חודש לבדו אינו חזק מספיק לעמוד לבדו.

2. “אתה יצרת עולמך מקדם”: “מקדם” פירושו כאן “מתחילה” — בריאת העולם. בשבע ברכות יש תורה על “מקדם” (אולי “צד מזרח”), אבל כאן זה בוודאי “מקדם”, תחילת בריאת העולם.

3. “ובחרת בנו מכל העמים” — קפיצה כרונולוגית: “כלית מלאכתך ביום השביעי” הוא בבריאת העולם, אבל “ובחרת בנו מכל העמים” הוא כמה אלפי שנים מאוחר יותר (באברהם או במתן תורה). “ורצית בנו מכל הלשונות” — מכל השפות/עמים האחרים.

4. “ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: ישראל נושאים את שמו של השם הגדול והקדוש.

5. “ותתן לנו שבתות למנוחה ויום ראש החודש הזה לכפרה”: כאן רואים איך השילוב עובד — שבת = מנוחה, ראש חודש = כפרה. שניהם מובאים יחד במשפט אחד.

6. “ולקבל ציוויתנו” — חסר בחלק הראשון, מופיע בשני: בחלק הראשון של הברכה (יהי רצון מלפניך) לא כתוב “ולקבל ציוויתנו”, אבל מיד אחר כך, כשמתחילים את חלק יעלה ויבוא, כבר כן כתוב “ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”. זו הערה מעניינת.

7. “כתבת” — קמץ ה׳ ולא מפיק ה׳: “כתבת” אצל הרמב״ם הוא עם קמץ ה׳ (לא מפיק ה׳), שפירושו “אתה כתבת” (אל הקב״ה), לא “היא כתבה”.

8. “וינוחו בם” — בם מתייחס לשני ימים: ה״בם” מתייחס לשני הימים — שבת וראש חודש — כי זו ברכה משולבת.

ברכה אמצעית של יום טוב (פסח — ערבית, שחרית, מנחה)

דברי הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה זכר ליציאת מצרים…” — עם יעלה ויבוא, והסיום: “והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו… ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.”

הפשט: הברכה האמצעית של יום טוב (פסח, שבועות, סוכות — כל שלושת הרגלים) היא אותה ברכה לערבית, שחרית ומנחה. מתחילים ב״אתה בחרתנו” — הקב״ה בחר בנו מכל העמים, קידש אותנו במצוות, ונתן לנו ימים טובים לשמחה. מזכירים את יום טוב הספציפי (חג המצות, זמן חירותנו), זכר ליציאת מצרים, את יעלה ויבוא, ומסיימים בבקשה שנראה באמת את ברכת המועדים.

חידושים והסברות:

1. שיטת הרמב״ם — נוסח אחד לכל שלושת הרגלים: הרמב״ם לא כותב שלושה נוסחאות נפרדים לפסח, שבועות, סוכות. הוא כותב את נוסח פסח, ואחר כך אומר רק איך לשנות את המילים לסוכות ושבועות — בדיוק כמו שעשה בשמונה עשרה עם “משיב הרוח” (הוא כותב את הנוסח המלא פעם אחת, ואחר כך רק את השינויים).

2. “עמים” ו״לשונות” — שתי קטגוריות שונות: “מכל העמים” ו״מכל הלשונות” אינם זהים. “לשון” אינו אותו דבר כמו “עם” — למשל, כל האנשים שמדברים צרפתית הם לשון אחד, אבל הם מפוזרים בהרבה ארצות. מה ל״לשון” יש לעשות עם בחירת ישראל? הפסוק “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” — מצרים מזוהה דרך לשונם (לועז). והמדרשים אומרים שישראל התבלטו במצרים דרך שמירת הלשון (יחד עם שם ומלבוש), שעזר לבחירתם.

3. “בחירה” ו״רצון” — לא אותו דבר: לכאורה “בחרתנו” ו״רצית בנו” אומרים אותו דבר, אבל זה סגנון פיוטי עם שמות נרדפים — “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות” — כל ביטוי יש לו ניואנס משלו.

4. “מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון” — עוד שמות נרדפים: אותו עיקרון — מועדים/חגים/זמנים, שמחה/ששון — זה מבנה פיוטי עם ביטויים מקבילים.

5. “מקרא קודש” — זמן שבו מתאספים לקדושה: הביטוי “יום טוב מקרא קודש” פירושו יום טוב שהתורה קוראת לו מקרא קודש — זמן שבו מתאספים יחד לקדושה.

6. “באהבה” — מתייחס ל״ותתן לנו”: ה״באהבה” חוזר להתחלה — “ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה… באהבה” — הקב״ה נתן לנו את הימים טובים באהבה.

7. “ומלטנו בו מקול צער ויגון” — סוף יעלה ויבוא ביום טוב: הסיום “ומלטנו בו מקול צער ויגון” הוא סוף יעלה ויבוא ספציפית ביום טוב. הרמב״ם כותב זאת פעמיים (כאן וקודם), במיוחד כי אומרים יעלה ויבוא גם בשמונה עשרה של חול (חול המועד, ראש חודש), והסיום “ומלטנו בו” הוא ספציפי להקשר של יום טוב.

8. “והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך” — מה פירוש “להבטיחנו”? “כאשר רצית ואמרת להבטיחנו” — הקב״ה נתן לישראל יום טוב, ויום טוב עצמו הוא ברכה והבטחה. “וכן תבטיחנו סלה” פירושו: אתה אמרת שזו ברכה — תראה לנו באמת את הברכה, “שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — שנראה באמת שזה עבד, שזה באמת הצליח.

מוסף יום טוב (פסח — כדוגמה לשלושת הרגלים)

דברי הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים… זכר ליציאת מצרים. אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון… ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.”

והסיום: **”מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו שובה אלינו בהמון רחמיך בזכות אבות

ינו שעשו רצונך בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו והשב ישראל לנויהם…”**

הפשט: מוסף של יום טוב מתחיל ב״אתה בחרתנו” (כמו ערבית/שחרית/מנחה), אבל אחרי “זכר ליציאת מצרים” עוברים לנוסח מיוחד שמזכיר את החורבן — “ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — כי ביום טוב (בניגוד לראש חודש) יש לכל יהודי חובה אישית של עלייה לרגל. מבקשים על בניין בית המקדש, קיבוץ גלויות, ושנוכל שם להקריב את המוסף. הסיום “מלך רחמן” הוא נוסח מיוחד של מוסף יום טוב עם בקשות על בניין בית המקדש.

חידושים והסברות:

1. הבדל בין מוסף יום טוב למוסף ראש חודש — “לעלות ולראות”: בראש חודש אומרים “ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך” — זה מתייחס לעבודת הכהנים. אבל ביום טוב אומרים “ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות” — כי ביום טוב כל יהודי מרגיש שחסר לו משהו: מצוות חגיגה, ראייה, עולת ראייה לרגל. זה חיסרון אישי, לא רק עניין של כהנים.

2. “מפני היד שנשתלחה במקדשך” — מה פירוש “יד”? “שליחות יד” פירושה הרס/חורבן — ההיפך מ״מקדש ה׳ כוננו ידיך” (יד ימין של הקב״ה בנתה אותו, וכאן יש “יד” ששברה אותו). הלשון “אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — שליחות יד פירושה הרס. אין פסוק ממשי שמצוטט — זה יותר מליצה.

3. “יהי רצון שיבנה בית המקדש” — אולי עוד לפני החורבן? “יהי רצון שיבנה בית המקדש” יכול אולי להיות מזמן עוד לפני החורבן — כשבית המקדש כבר נטמא (כמו בימי החשמונאים), אבל עדיין לא חרב. ה״שליחות יד” התחילה מיד כששלחו יד במקדש, עוד לפני ההרס המלא.

4. “בשמחת עולם” — שמחה נצחית: הביטוי “בשמחת עולם” פירושו שלא יחרב עוד אחר כך — שמחה נצחית, לא כמו הפעמים הקודמות.

5. “הדרש לנו” — מ״ציון דורש אין לה”: הלשון “טוב ומטיב הדרש לנו” מקושר לפסוק/לשון “ציון דורש אין לה” — אף אחד לא מתעניין בציון, לכן מבקשים מהקב״ה: אתה תתעניין בנו, “הדרש לנו”.

6. “וכונן מקדשך על מכונו”: בית המקדש יעמוד על מקומו הנכון — “מכון לשבתך” — המקום המיועד.

7. “והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו”: שני שלבים — תחילה תראה לנו את הבנייה (לבנות), ואחר כך נשמח בתיקון (לסדר/להשלים).

8. “והשב ישראל לנויהם” — מה פירוש “נוה”? “נוה” פירושו מקום מגורים — “ושבי ישראל ונוה עם”. יהודי יחזור לגור בארץ ישראל, או שנחזור לבית המקדש, לעלות רגל — כמו “נוה הדרכה” (שכתוב קודם בברכה). בלבוש הרמב״ם מוסבר ש״נוה” פירושו לחזור לבית המקדש — כהנים לעבודתם ולויים לדוכנם וישראל למעמדם.

מוסף יום טוב — המשך: “נוהו”, כהנים, לוים, ישראל, ארמון על משפטו

דברי הרמב״ם: “…ונוהו… כהנים בעבודתם ולוים על דוכנם וישראל במעמדם… וארמון על משפטו ישב… שם נעלה ונראה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך… ולא יראו את פני ה׳ ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך.”

הפשט: מוסף יום טוב מבקש שנחזור לבית המקדש עם כל הסדר — כהנים, לוים, ישראל — ושנזכה לעלות שלושת הרגלים עם קרבנות.

חידושים והסברות:

1. “נוהו” — מקום מגורים / בית המקדש: המילה “נוהו” פירושה “נוה אדירך” — כינוי לבית המקדש. הפשט הוא שכל יהודי יחזור למקומו בארץ ישראל, או ספציפית לבית המקדש בעלייה לרגל.

2. סדר כהנים, לוים, ישראל: “כהנים בעבודתם” — הכהנים עושים את העבודה. “לוים על דוכנם” — הלוים עומדים על מקומם המיוחד (הדוכן) ושרים. “ישראל במעמדם” — זה ענין המעמדות: ישראל עומדים ליד קרבנותיהם ומשתתפים. זה הסדר האידיאלי של עבודת בית המקדש.

3. “וארמון על משפטו ישב” — “משפטו” לא פירושו הלכות: הפירוש הראשון היה שהארמון (ארמון = בית המקדש) ייבנה לפי ההלכות הנכונות, על המקום הנכון, לפי “כללי הבית” כמו שהרמב״ם אומר בהלכות בית הבחירה. אבל החידוש הוא: “משפטו” לא פירושו כאן הלכות, אלא כמו “משפט המלוכה” — זה מתאים כך, זה הסדר, התקנה, האופן שצריך להיות. זו מליצה, לא מונח הלכתי. זה נאמר להוציא מאותם חכמים שרצו לעשות “שער הלחם” — לא לחשוב ש״משפטו” מדבר על פרטים הלכתיים ספציפיים, אלא על האופן הכללי שמתאים.

4. “שם נעלה ונראה” — לא סתם להתפלל: הנוסח מבקש שנעלה באמת לבית המקדש — לא רק להתפלל תפילה ארוכה, אלא בניין בית המקדש האמיתי, ואז לעלות שלוש פעמים בשנה “ברגל” — ברגלינו. מעניין: השם “שלושת הרגלים” בא מזה — שלוש פעמים שעולים ברגל (ברגליים).

5. “ולא יראו פני ה׳ ריקם” — נדרים ונדבות, לא רק עולת ראייה: זה לא מדבר רק על חובת עולת ראייה (שכבר כלול ב״לא יראה פני ריקם”), אלא על נדרים ונדבות — כל הקרבנות שקיבלו על עצמם במהלך השנה, מביאים ברגל. זה כתוב בפסוקים “ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. הרמב״ן עושה הבחנה בין הפסוקים בפרשת ראה.

6. “כברכת ה׳ אלקיך” — תפילה על שפע: הנוסח מצטט “כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך” — זה לא רק ציטוט, אלא רמז לתפילה: מבקשים שיהיה לנו באמת ברכה ושפע, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש עם קרבנות עשירים. כשליהודי יש שפע, הוא יכול לבוא עם שפע של קרבנות.

7. [דיגרסיה: יום טוב, שפע וצדקה] יום טוב הוא “זמן אסיפה” — מודים לקב״ה על השפע של שנה שלמה. עצם ענין יום טוב הוא שצריך להתנהג כמו עשיר — “כבד את ה׳ מהונך”. באמצע השנה אתה לא צריך להראות את עושרך, אבל ביום טוב אתה צריך לחיות ברמה הגבוהה ביותר שלך. כשאין בית המקדש, לכל הפחות לתת לאורחים, למסעות צדקה, ולעובדי ה׳. יש הלכה שביום טוב חייבים להכניס אורחים ולתת צדקה.

נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — השינויים

דברי הרמב״ם: “וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון, אלא שבחג השבועות הוא אומר ‘את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו׳… ובחג הסוכות ‘יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו׳… ובשמיני עצרת ‘יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתנו׳.”

הפשט: נוסח שבועות, סוכות ושמיני עצרת הוא אותו נוסח כמו פסח, רק משנים את שם יום טוב ואת ה״זמן”. שבועות = “זמן מתן תורתנו”. סוכות = “זמן שמחתנו”. שמיני עצרת = גם “זמן שמחתנו” אבל עם שם משלו “שמיני עצרת”.

חידושים והסברות:

1. “זמן מתן תורתנו” — איפה זה כתוב? בתורה עצמה לא כתוב על שבועות “זמן מתן תורתנו”. זו לשון שרואים כאן בפעם הראשונה בנוסח התפילה. זה חידוש — מי עשה את הנוסח הראשון? יכול להיות שזה כבר היה מאוד עתיק, אבל זה מוזר שהנוסח נותן לשבועות כינוי שאינו מפורש בתורה.

2. שמיני עצרת — שם משלו, אותו “זמן”: לשמיני עצרת יש שם משלו (“יום חג שמיני עצרת הזה”) אבל חולק את אותו “זמן שמחתנו” עם סוכות.

3. הרמב״ם “שכח” מוסף סוכות: הרמב״ם מזכיר ספציפית את מוסף שמיני עצרת אבל לא של סוכות — “אבל זה פשוט” (זה מובן מאליו).

יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת

דברי הרמב״ם: “ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת… וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת ‘מקדש השבת׳ ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳. וביום הכפורים ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”

הפשט: כשיום טוב חל בשבת, מוסיפים “רצה נא במנוחתנו” לפני “יעלה ויבוא”, ומזכירים “את יום המנוח הזה”. בחתימה אומרים שבת לפני ישראל והזמנים. בראש השנה ויום כיפור מוסיפים “מלך על כל הארץ” לפני החתימה.

חידושים והסברות:

1. “יום המנוח” — לא “יום המנוחה”: בכל המקומות כתוב “מנוח” (בלי ה״א), לא “מנוחה”. זה נוסח מקובל — גם בסידורים שלנו יש נוסחאות שבהן כתוב “מנוח”. זה יותר פיוטי. צריך להיות מדויק בסדר של הרמב״ם — “כנראה הסדר נכון.”

2. “מלך על כל הארץ” — לפני שבת, לא לפני ראש השנה/יום כיפור: בראש השנה ויום כיפור כתוב “מלך על כל הארץ” לפני “מקדש השבת”. החידוש: “מלך על כל הארץ” אינו ברכה על ראש השנה/יום כיפור ספציפית — זה עומד במקום “אלקינו מלך העולם” (כמו פתיחה), והחתימה נשארת “מקדש ישראל ויום הזכרון/הכפורים”. זה דומה ל״המלך הקדוש” ו״המלך המשפט” — זה מדבר על מלכות, שזה הענין המיוחד של ראש השנה/יום כיפור.

3. שבת לפני ישראל — היסוד: הגמרא אומרת שבשבת עם רגלים אומרים קודם שבת, כי ישראל אינם מקדשים את השבת — שבת קידש הקב״ה בעצמו (שבת קביעא וקיימא). אבל ישראל מקדשים את הזמנים. לכן בא “מקדש השבת” לפני “וישראל והזמנים”. זו לא סתירה ל״מקדש ישראל והזמנים” — שניהם קשורים, רק לשבת יש מעלה מיוחדת.

סיום

השיעור עבר על כל סדר נוסח התפילה לשבת (ערבית, שחרית, מוסף, מנחה), ראש חודש, שבת ראש חודש, וימים טובים (שלושת הרגלים). שיטת הרמב״ם היא לכתוב פעם אחת את הנוסח המלא, ואחר כך רק את השינויים לכל יום ספציפי. הנוסחאות מראים התקדמות כרונולוגית (בריאה → מתן תורה → בית המקדש) וקשר עמוק בין שבת, ימים טובים והיסטוריה של כלל ישראל.


תמלול מלא 📝

רמב״ם נוסח התפילה — שיעור ה׳: ברכות אמצעיות של שבת

הקדמה והכרת הטוב

חברותא א׳: שלום, אנחנו לומדים רמב״ם, ספר אהבה, נוסח התפילה, השיעור החמישי של נוסח התפילה. בסוף כל הלכות תפילה וכל הלכות ברכות, מונה הרמב״ם את לשון חכמים של התפילות והברכות.

לפני שממשיכים, צריך להקדים את בעל הקמח של השיעורים — אין קמח אין תורה — ידידנו החשוב, הנדבן המפורסם ובונה עולמות של תורה, שבונה כל כך הרבה תורה אצל יהודים מהשיעורים השונים ומעשה תורה וחסד שהוא מפיץ, הרב החסיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, מנהל מוסדות חן יעקב. ישר כוח גדול לו ולכל התומכים האחרים ולכל האחרים שעוזרים להפיץ את השיעור. זה ברוך השם שיעור מהנה, ופלא איך יהודים מקבלים מזה את המנה היומית שלהם של תורה בהנאה.

אז, אתה מסכים?

חברותא ב׳: אני מסכים, אני מסכים שר׳ יואל הוא תומך תורה גדול, אני מסכים שכל אחד ינסה להתחרות איתו ולעלות עליו, לתת ולהביא אפילו יותר. ואני מסכים גם שכל אחד ילמד.

עוד נקודה, בדיוק כמו שהסתיימה עכשיו הקמפיין — עכשיו כשיעלה השיעור כבר יהיה נגמר — הקמפיין הוא עניין גדול שצריך להפיץ לאנשים אחרים שיתעוררו לתורה, אבל זו רק הכנה שכל השנה כשאחד שומע שיעור טוב, שיתן לו דחיפה לחברו — “You like it, share it.”

מבנה נוסח התפילה: מה הרמב״ם כבר כיסה

חברותא א׳: אז, אומר הרמב״ם כך. הם נמצאים באמצע הדיבור על נוסח הברכות, והם כבר סיימו… אה, נוסח התפילה. הם כבר סיימו יום רגיל — הם כבר סיימו את כל… הרמב״ם כבר פירט את התפילה משחרית עד אחרי סיום שחרית. ומנחה הוא אמר בנפרד. אני לא יודע, אני חושב שהוא כבר בהלכות תפילה אמר מה זה מנחה ומה זה מעריב, הם כבר כיסו את התפילות.

עכשיו מגיע העיקר של תפילות שבת וימים טובים, תפילות מיוחדות.

חברותא ב׳: כן, בוא אולי נבהיר לגבי מנחה, לגבי… הרמב״ם הולך לפי הסדר הלוגי שלו, לא לפי הסדר. אתה אמרת שהיו סידורים ישנים שהלכו יותר כך.

חברותא א׳: שחרית ומנחה זה אותו דבר. הרמב״ם כבר אמר באמצע הלכות תפילה שלפני מנחה אומרים תהלה לדוד, אתה זוכר.

חברותא ב׳: כן, וקדיש וסדר היום. ביום טוב או שבת.

חברותא א׳: כן. אבל בשבת קוראים, וכו׳. כל ההלכות האלה כבר עמדו. אבל הנוסח הרי כאן רק שמונה עשרה אחת, ומעריב בסך הכל ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה. וכשהרמב״ם פירט ברכות קריאת שמע, הוא כבר אמר גם את ברכות קריאת שמע של שחרית — שבת ובימות החול — של שחרית ושל מעריב.

חברותא ב׳: כן, גם שחרית ומעריב, כן.

חידוש: הרמב״ם לא הזכיר ברכות קריאת שמע של שבת

חברותא א׳: הרמב״ם לא אמר שום ברכות קריאת שמע של שבת. מעניין. אני חושב שהרמב״ם לא אמר על ה״כל אדון” שאנחנו אומרים בשבת. יכול להיות שלא היו לו יוצרות שבת בברכות קריאת שמע שלו. הוא אמר יוצרות בפסוקי דזמרה.

חברותא ב׳: אני כבר לא זוכר, הוא אמר ברכת יוצר של שבת.

חברותא א׳: יכול להיות שלא היה נוסח כזה.

הקדמת הרמב״ם לברכות אמצעיות

חברותא ב׳: אז עכשיו עוברים לשבת. עכשיו נראה מה התפילה של שבת ויום טוב שונה.

חברותא א׳: אז השינוי הגדול ביותר, מלבד מה שהרמב״ם כבר פירט בפסוקי דזמרה, והרמב״ם פירט נשמת — השינוי הגדול ודווקא בעיקר התפילה הוא שהשמונה עשרה של שבת שונה לגמרי, שזה בכלל לא שמונה עשרה. הוציאו את כל הברכות האמצעיות.

דווקא השבח וההודאה, אין הבדל בין שבת לימות החול — בשני הימים אומרים שבח והודאה — השאירו את אותו נוסח: אבות, גבורות, וכן הלאה, ושלוש האחרונות.

רק איפה ששינו, זה כל הברכות שמבקשים על תפילות פרטיות — על דעת, פרנסה, וכן הלאה, רפואה — יש עניין של לא להתפלל על הצרכים בשבת. כדי שלא להיות בצער, שלא להתמקד בצרות שעדיין יש, אלא להיפך, רק להתפלל על שיהיה טוב, אבל בלי להתמקד בצער.

חברותא ב׳: אבל סתם צריך…

חברותא א׳: כן, זה לכאורה העניין. בדיוק הפרטים זה סוגיא בגמרא בתענית. אבל הכוונה היא, בשבת לא מבקשים צרכים.

אז חז״ל עשו נוסח אחר. במקום כל הברכות האמצעיות, הם עשו ברכה אחת — נקראת ברכה אמצעית, הברכה האמצעית — שמבקשים שם… משבחים שם על השבת, משבחים את הקב״ה על השבת, ומדברים על השבת, ומבקשים תפילות שמתאימות לשבת. וזה מחליף את כל הצרכים האחרים של אמצע השבוע, אומר הרמב״ם.

חברותא ב׳: כן?

חברותא א׳: כן, אני חושב כך.

מבנה הרמב״ם: כל הברכות האמצעיות לשנה שלמה

חברותא ב׳: הפרק הזה באמת, שאומרים לו השיעור החמישי, לפי איך שהמחלקים עשו כאן — אולי גם הרמב״ם, כי הוא עושה כאן פרק. הפרקים לא הרמב״ם עשה, אבל הסיפא הראשונה עומדת כאן, הוא מדבר על כל ימים טובים.

כלומר, אם רוצים לומר באופן לוגי מה שאחד רוצה לעשות סידור לשנה שלמה, הוא צריך רק לעשות שמונה עשרה רגילה של ימות החול, והוא צריך לכתוב כמו שהרמב״ם עשה, ששבת או יום טוב או ראש השנה יום כיפור — כל הזמנים האלה — רק להחליף את הברכות האמצעיות.

אז הולך הרמב״ם בפרק הזה לכתוב את כל הברכות האמצעיות של שנה שלמה.

חברותא א׳: כי הוא מפרט את הברכה האמצעית של שבת וימים טובים?

חברותא ב׳: נכון, ויש לו כאן הקדמה קטנה כזאת, אני צריך להבין את זה.

חברותא א׳: כן.

לימוד הקדמת הרמב״ם

חברותא ב׳: אז הרמב״ם הולך כך. הם כבר למדו קודם בהלכות תפילה:

„שבת ומועדות וימים טובים, מתפלל אדם בכל תפילה שבע ברכות — שלש ראשונות ושלש אחרונות, וברכה אחת אמצעית מעין היום.”

במקום 19 זה שבע ברכות. שלש ראשונות ושלש אחרונות — שלוש הראשונות של שבח והודאה, השלוש האחרונות. וברכה אחת אמצעית מעין היום — הברכה האמצעית מדברת על עניינו של יום.

חברותא א׳: מעין היום.

חברותא ב׳: מעין היום פירושו על היום.

חברותא א׳: אני חושב שאולי “מעין” זה כמו תרגום “ענין.”

חברותא ב׳: כי כבר “עין” פירושו המראה, העין?

חברותא א׳: מעין היום.

חברותא ב׳: כן. אז כך. משהו שקשור ליום. מה שקשור ליום? אז כך. זה שבת וימים טובים.

ראש השנה ויום כיפור: תשע ברכות

חברותא ב׳: „ובראש השנה וביום הכיפורים של יובל” — ראש השנה ויום כיפור של יובל אין באמצע ברכה אחת, אלא „מתפלל באמצע שלש ברכות.” יש שלוש ברכות. זה לא קוראים מלכויות, זכרונות, שופרות.

„ובתפילת מוסף בלבד” — וזה רק בתפילת מוסף. ראש השנה ויום כיפור של יובל, במוסף, שונה שאין ברכה אמצעית אחת, יש שלוש ברכות אמצעיות. יוצא „מתפלל במוסף בשני ימים אלו תשע ברכות” — בשני הימים, ראש השנה, יום כיפור של יובל, שם תשע ברכות.

מוסף ראש חודש וחולו של מועד

חברותא ב׳: „ובמוסף ראש חודש ובמוסף חולו של מועד” — גם מתפלל שבע: שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אחת באמצע.

חברותא א׳: למה הרמב״ם הפריד את מוסף בנפרד? מוסף הוא גדר בפני עצמו, למוסף יש הלכות אחרות. ומוסף…

חברותא ב׳: לא, אני חושב שהחידוש הוא, הוא הולך כך: ימים טובים, וכן גם ראש השנה, יום כיפור — שזה יום טוב — שהוא יוצא מן הכלל, יש תשע ברכות. אבל מדברים על ימות החול. אז יש פעמים בימות החול שמתפללים גם תפילה של שבע ברכות — כלומר מוסף ראש חודש או חולו של מועד יש גם — וצריך להיות נוסח מיוחד. יום טוב זה אותו דבר כמו יום טוב, אבל ראש חודש זה נוסח מיוחד.

שאלה: למה למוסף ראש חודש יש רק שבע ברכות?

חברותא א׳: דבר מעניין, כי בראש חודש — או אני לא יודע, אולי לא בחולו של מועד — לכאורה אין אותו עניין של לא לבקש צרכים. מבקשים כן צרכים, הרי קודם התפללו את השמונה עשרה של ימות החול. אבל את זו של יום טוב עשו בנוסח של יום טוב. חלק היום טוב אומרים את אותו נוסח כמו יום טוב. אותו דבר עם ראש חודש — לא היתה אותה שמונה עשרה, היה משהו לכבוד היום טוב.

חברותא ב׳: איך הנוסח?

חברותא א׳: אומר הרמב״ם, עכשיו אני הולך לפרט „נוסח כל הברכות האמצעיות” — זה זה, הברכה האמצעית.

מתחיל הרמב״ם עם ליל שבת.

חברותא ב׳: זה הגיוני, אבל למה לומר שוב את בקשות הצרכים?

חברותא א׳: כי זה מוסף, ומוסף בא רק לכבוד עניין היום. אז מדברים על עניין היום.

חידוש: „כבר מניתי בספר זה” — הוכחה שנוסח התפילה הוא חלק מספר אהבה

חברותא א׳: יש לי שני חידושים על הקטע הזה, אני צריך לראות אם זה כבר עומד כאן ממה שלמדנו אתמול.

קודם כל, כאן כתוב „כבר מניתי בספר זה”. אנחנו למדנו, וראיתי שמישהו כאן ברמב״ם משנה תורה — מביא, אחד המביאים — כבר הבחין שכאן, דיברנו על זה בתחילת הלכות סדר התפילות. יש כאילו מחלוקת: האם זה חלק מספר הרמב״ם, זה פסקי הרמב״ם, או שזה סתם סדר נוסח, נוסח מצרים — אני לא יודע איך אתה רוצה לקרוא לזה.

אז, אפשר לחשוב שהרמב״ם כתב את זה בסוף הספר, הוא בכלל לא כתב שום פרק, זה סתם נספח כזה, כמו עוד קטע שהוא סידור.

אבל כאן אתה רואה, בלשון „כבר מניתי בספר זה”, רואים שהרמב״ם מחשיב את זה כחלק מהספר — כלומר ספר אהבה. זה לא עוד חלק.

זה דיוק אחד קטן, אולי אפשר לדייק.

שאלה: למה הרמב״ם לא מזכיר תעניות?

חברותא ב׳: יש לי שאלה אחרת. למה הרמב״ם לא מונה שתעניות עושים גם תשע ברכות לכאורה?

חברותא א׳: אה, לא יודע. אולי לא, הוא רוצה את אותו נוסח? זה כבר יוצא עם מה שהוא אומר שתעניות זה אותו דבר כמו ראש השנה.

חברותא ב׳: תעניות זה לא דבר קבוע, הוא מונה רק את ימים טובים הקבועים.

חברותא א׳: אה, הגיוני.

ברכה אמצעית של ליל שבת

חברותא ב׳: בסדר, אז עכשיו נלמד על שבת. הוא הולך כאן לפרט את ברכה אמצעית של שבת בלילה.

אז הנוסח כך:

„אתה קדשת את יום השביעי לשמך” — מתחילים עם שבח על השבת, חשיבות השבת. מודים לה׳ על השבת. ה׳ קידש את יום השביעי לשמך, לשם שמים, וזה „תכלית מעשה שמים וארץ.”

דיון: מה פירוש „תכלית”?

חברותא א׳: “תכלית” פירושו הסיום, לא המטרה, נכון?

חברותא ב׳: יכול להיות גם תירוץ אחר שהמטרה — שבת היא המטרה.

חברותא א׳: “תכלית” פירושו הסיום של מעשה שמים וארץ קרה בשבת.

חברותא ב׳: כמו “ויכלו.”

חברותא א׳: כן, כמו “ויכלו.” תכלית, הסיום.

המשך הברכה

חברותא ב׳: „וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — שבת מבורכת ומקודשת.

„וכן אמרת” — כך כתוב בפסוק — „ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”

בפסוק הזה כתוב “ויברך” ו״ויקדש” — שזה יום של ברכה וקדושה.

דיון: נוסח הרמב״ם לעומת הנוסח שלנו עם „ויכלו”

חברותא א׳: וזה למה אומרים “ויכלו” כאן, נכון?

חברותא ב׳: כן, אה. אבל של הרמב״ם מתאים יותר, כי זו הוכחה על “וברכתו.”

חברותא א׳: מצד שני, שלנו זו גם הוכחה על “תכלית” — “ויכלו.”

חברותא ב׳: אבל אפשר לשמוע.

דיון: האם צריך לומר פסוקים בקידוש?

חברותא א׳: אבל בעצם אם כתוב שזה קידוש של תפילה, צריך לומר את כל נוסח הקידוש?

חברותא ב׳: לא צריך לומר. אומרים רק כשאומרים את זה בקידוש על היין.

חברותא א׳: אבל אפילו בקידוש על היין אני חושב שזה לא מעכב לומר את כל הפסוקים.

חברותא ב׳: לא, לא מעכב. מי שאומר את הפסוקים, זה דבר יפה, אבל עיקר הקידוש הוא לכאורה הברכה.

חברותא א׳: זו הברכה, ברכת הקידוש, נכון.

„רצה נא במנוחתנו” — המשך ברכה אמצעית

חברותא ב׳: וכאן עוברים לתפילה, קטע תפילה על שבת:

„אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו.”

דיון: מה פירוש „רצה”?

חברותא א׳: “רצה נא” זה מעניין. גם בברכת חזרת העבודה מתחילים שוב “רצה.” שיהיה לרצון.

איך זה נעשה לרצון? זה דבר מעניין. אם יש משהו שעושה תפילה לרצון, צריך להציג את זה. זה קצת… אם ה׳ לא הקשיב לך עד עכשיו, מאיזו סיבה, מה אתה הולך לעשות עכשיו באמירת “בבקשה בורא, שמע”? אתה נמצא עמוק באמצע התפילה.

חברותא ב׳: שיהיה לרצון. צריך לחשוב מה עושים.

חברותא א׳: אומרים מנוחה, ומבקשים שהמנוחה תהיה לרצון:

„וקדשנו במצותיך…”

ברכה אמצעית של ערב שבת

קידוש — הפסוקים אינם מעכבים

אבל אפילו בקידוש עצמו אני חושב שזה לא מעכב לומר את כל הפסוקים. אם אומרים פסוקים זה דבר יפה, אבל עיקר הקידוש הוא לכאורה הברכה. זו הברכה של קידוש, נכון.

“רצה נא במנוחתנו” — התפילה על שבת

וכאן עוברים לתפילה, קטע תפילה על שבת: “אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו”.

“רצה” זה מעניין — גם בברכת חזרת העבודה מתחילים “רצה”. שיהיה לרצון. איך זה נעשה לרצון? זה קצת מעניין. אם יש משהו שעושה תפילה לרצון, צריך להציג את זה. זה קצת… כן, אם ה׳ לא הקשיב לך עד עכשיו, מה הסיבה, מה אתה הולך לעשות עכשיו באמירת “בבקשה, בורא, שמע”? אתה נמצא עמוק באמצע התפילה. שיהיה לרצון. אני חושב שצריך לחשוב מה עושים. “רצה נא במנוחתנו” — מבקשים שהמנוחה תהיה לרצון.

“וקדשנו במצותיך” — הבקשות בברכה

“וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך”.

“ושבענו מטובך” פירושו לכאורה פשוט גשמיות — שנהיה שבעים מכל טוב מה׳, שיהיה לנו הכל.

“וטהר לבנו לעבדך באמת” — אפשר לומר ש״ושבענו מטובך” הוא שיהיה לנו הכל, שנהיה שבעים, כדי שנוכל להמשיך להתמקד ברוחניות, ב״וטהר לבנו לעבדך באמת”.

“והנחילנו” — לשון נחלה

“והנחילנו ה׳ אלקינו” — זו לשון נחלה — “באהבה וברצון שבת קדשך”. את שבתות קדשך, שנחיה זמן רב ויהיו לנו מספיק ועוד שבתות קדשך. אני חושב ששבתות ה׳ כבר נתן.

“וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך” — כל היהודים שהם מקדשי שמך יוכלו לנוח בשבתות קדשך.

“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

תפילת השבת ככוללת את כל הבקשות

כן, אני חושב, צריך קצת להבין את כל התפילות האלה. כלומר, הסוף זה אותו דבר — כל הזכרונות אפילו שבת ויום טוב דומים מאוד. אני רואה את זה כמו תפילה שהשבת יצליח. לא רק שהשבת יצליח, כל השבוע יצליח.

נכון, איזו מנוחה יש בשבת באושוויץ? כלומר, זה כלל, תפילה כללית כזאת פיוטים, כמו ששבת מובא — זה כולל באמת את כל הבקשות בעולם.

דיברנו למה לא אומרים בקשות בשבת? אנשים שואלים קושיה, הרי יש כאן עד בקשה. אין איסור לבקש מה׳ דברים בשבת. אחת הדרכים שבהן אנשים מתחברים לה׳ היא שהם מבקשים ממנו דברים. האיסור הוא להיכנס לרפואה ופרנסה, וזה גורם לרבים להרגיש לא טוב, זה עושה כאב לב כזה.

אז בשבת מבקשים בצורה יפה, שיצליחו המצוות. מה פירוש “כדי שנזכה”? מצוות השבת יש בה אולי את כל המצוות, אבל שיצליח. השיעורים יצליחו בשבת, התפילות יצליחו, השלום יצליח, שנוכל לחוות שבת, “והנחילנו על כל ישראל”. אני רואה את זה כפחות או יותר ברכה ששבת יצליח, אבל שבת מוצלח כולל הכל — מנוחה בגשמיות וברוחניות, כן.

ברכה אמצעית של שחרית שבת

“ישמח משה” — הפיוט על משה רבינו

הלאה, מה קורה עם ברכת המצוות של שחרית שבת? אומרים כך, מעניין — כאן מתחילים עם משה רבינו: “ישמח משה במתנת חלקו”.

פיוט מעניין — לא מתחילים עם בקשה או אפילו לא שבח שהוא ישירות לה׳, אלא הקדמה קטנה כזאת להזכיר את הפסוק של “ושמרו”.

תרגום לעברית

אומר הפייטן כך: “ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו”. משה רבינו שמח, או שמח, אבל זה בלשון עתיד — הוא שמח במתנת חלקו, כלומר בתורה שקיבל או בלוחות שקיבל.

“כי עבד נאמן קראת לו” — יש שאלה איך זה מתאים כאן, זה לא מתאים לחרוז, “חלקו… קראת לו”. אבל השמחה היא דרך הלוחות, לא “כי עבד נאמן קראת לו”. נאמן — הקב״ה סמך עליו עם הלוחות, הוא נתן לו את הלוחות.

“כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו

“כליל תפארת בראשו נתת לו” — משה רבינו, פירושו שמשה רבינו היה לו קרן אור פניו, היה כמו כתר על ראשו, היה לו כתר, או איני יודע, איזה כתר היה לו.

“בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת” — משה רבינו שעליו מדברים כאן הוריד שני לוחות אבנים, בהר סיני, ובשני לוחות אבנים היה כתוב שמירת שבת.

דיון: “ושמרו” לא כתוב על הלוחות

מה הלשון שכתובה בשני לוחות אבנים? במקום “מכלכל חיים בחסד” כתוב “זכור”. כך כתוב בתורה. זה לא כתוב בלוחות, דרך אגב.

הדבר המעניין הוא — לא מביאים את “זכור” ו״שמור”, אלא מביאים את “ושמרו”, ועוברים משני לוחות אבנים ל״מכלכל חיים בחסד”, שזה יותר ברכות בתורה בפרשת ויקהל, כן? כי תשא.

איפה כתוב “ושמרו”? כתוב, אם אני זוכר, שמות ל״א. זה כתוב ממש לפני שהביאו את הלוחות באמת. “ושמרו” כתוב שמות ל״א, כן. זה הדבר האחרון של מלאכת המשכן. הפסוק הבא הוא “ויתן אל משה ככלותו”.

חברותא: אה, אחרי מעמד הר סיני, לפני שמשה רבינו יורד עם הלוחות. אחרי כל הפרשה של מלאכת המשכן, רבי. ממש לפני מעשה העגל בא זה.

יכול להיות שזה הקשר עם הלוחות, כי זה פסוק אחד לפני שמשה יורד עם הלוחות. הוא כבר עומד עם כליל תפארת שלו והוא מדבר על שבת. זה רעיון אולי.

חברותא: הוא אומר את זה כאן? אני לא יודע. הוא אומר את זה כאן? הוא אומר אחרי הירידה עם הלוחות, לפני שהוא מביא את הלוחות שניות? אז הוא אומר את זה.

הלוחות הראשונים — בפרשת משפטים משה רבינו עלה על ההר, סוף משפטים. אחר כך כתוב בתורה תרומה, תצוה, כי תשא, תחילת כי תשא. זה הדבר האחרון שכתוב, ואחר כך כתוב שמשה יורד, ובא כל מעשה שבירת הלוחות, העגל, ההמשך. אז זה הדבר האחרון.

“ושמרו” לא כתוב על הלוחות. זה פלא, כי עוברים מהלוחות ועוברים ל״מכלכל חיים בחסד”, וזה מאוד מעניין.

נכון. אבל זה חשבתי, שאפשר לענות בזה שזה אולי כמו הדבר שמשה אמר. אני לא יודע מתי הוא אמר את זה. צריך לשאול את המפרשים על פשט, איפה זה מרומז. האם משה אמר את זה כבר אז, או שזה מה שמשה למד כלל בשמים, ואחר כך הוא יורד והוא מלמד את זה לישראל. הרמב״ן יש, אני חושב שראיתי, יש לו פשט על זה.

למה “ושמרו” ולא “זכור”?

אבל הדבר הפשוט יכול להיות שבלוחות כתוב שבת, אבל כאן כתוב יותר את “אות היא לעולם”, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם — כתוב כאן שזה לשון אהבה, לכתוב לישראל משהו שמתאים לתפילה.

אז הוא אומר שהדבר שכתוב בעשרת הדברות הם ראשונים במעלה, כן, אף על פי שיש את המשנה שכל התורה היא באותה חשיבות, אבל שונים במעלה. אז מביאים שמשה רבינו הביא את הלוחות על לוחות אבנים, ושם כתוב שמירת שבת, וחקוק בו. אבל אתה בוחר פסוק יפה אחר, כי וחקוק בו — כמו שכתוב בהם שמירת שבת בלוחות, כתוב גם במקומות אחרים בתורה, ואז כתוב את לשון ההילולא שאני רוצה עכשיו להביא, כי זה לשון יפה שהוא מדבר יותר בארוכה, או שמדבר את ביני ובין בני ישראל אות היא.

וחקוק בו — הפסוק “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — השבת היא אות ביני ובין בני ישראל, בין הקב״ה לבין ישראל — “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”.

רש״י הקדוש שינה את הנוסח

כן, אז אני אגיד לך שתי נקודות על החלק הזה.

קודם כל, אף אחד לא יודע באמת מה זה בא כאן. רבינו רש״י הקדוש אמר שהוא לא מבין מה מתחילים לדבר על משה רבינו כאן בשבת בבוקר. אז הוא שינה את הנוסח — הוא לא פחד מהסידור — הוא הכניס, הוא אמר “אתה בחרתנו” בשבת בבוקר, הוא לא אמר “ישמח משה”. הוא אומר שהוא לא יודע מה זה בא כאן. כך מביאים, כן, בסידור רש״י, או שתלמידים של רש״י כותבים אחר כך.

“ישמח משה” הוא חלק מפיוט עתיק

אחר כך, ראיתי פשט שהם טוענים שזה לכאורה חלק שנשאר מאיזה פיוט עתיק, ופיוט הולך על א״ב. אז כאן רואים שזה יו״ד וכ״ף — כן, “ישמח משה”, “כליל תפארת” — ובזה מתבאר למה כתוב יו״ד, מה זה בא כאן. אתה רואה ברור שזה פיוט, נראה שזה שני חלקים מפיוט, וחסר לנו ההתחלה והסוף. יכול להיות שאפשר להוסיף למ״ד איפשהו, שיהיה יו״ד, כ״ף, למ״ד. בכל מקרה, זה הפשט.

סדר תפילות השבת משקף את ההיסטוריה של השבת

לי זה קצת נראה, היה לי מחשבה פעם בתפילה, ש״אתה קידשת את יום השביעי לשמך” מדברים על שבת ששבת אברהם אבינו, לפי חז״ל, כי “תכלית מעשה שמים וארץ” — שזה בא כבר מבריאת העולם.

אבל כאן רוצים להזכיר לנו, כמו שהמשנה אומרת שם בחולין, שהכל מחזיקים עם משה רבינו — אנחנו לא שומרים שבת בגלל אברהם אבינו או בגלל שהעולם צריך שבת. אנחנו שומרים את זה כי זה חלק מהתורה. מה שמיוחד הוא כאן הכל — כמו שחז״ל היו אומרים שגיד הנשה אסור כי משה ציווה את זה בתורה, אף על פי שזה כתוב כבר אצל יעקב. כך גם, “יום השביעי לשמחה” הוא כבר כמו אחרי תחילת הבריאה, וכאן “ישמח משה”.

אחר כך, במוסף מדברים כבר על שבת היא עבודה מיוחדת בבית המקדש, זה כבר כמו רמה מאוחרת יותר. אבל במוסף מדברים כבר על הקרבנות של שבת.

כן, התורה אומרת משהו כזה, שיש שבת של מעשה בראשית, שבת של מתן תורה, ואני חושב שמדברים במנחה, דעת דלבא, משהו כזה, כן.

“ישמחו במלכותך” — מעין חתימת הברכה

אוקיי, הלאה. “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”. עצור.

כן, אנחנו אומרים כאן, יש לנו כאן, אנחנו אומרים גם “ישמחו” בלילה.

“ולא נתתו” — הרמב״ם משמיט את זה

והשבת היו הרבה יהודים משהו, כמו שאמריקה הולכת לומר שצריך לעשות שבת, או טראמפ הולך לומר שצריך לעשות שבת. כאן אומרים את החלק הזה, כך בנוסח שלנו, “ולא נתתו מלכנו” — מתנתקים לגמרי מהגויים, השבת שלי אין לה שום קשר לגויים. זה נעשה בשביל היהודים שנהיים מתרגשים מדי משבת 2050.

אבל על כל פנים, אבל הרמב״ם לא אומר את זה — הוא אומר רק את החיובי: “ישמחו… שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”.

ה״ולא נתתו” הוא — קראתי ש״שומרי שבת” היה אומר, סליחה. קראתי שאת “ולא נתתו” יהודים הוסיפו באשכנז, היו כל הנוצרים שאומרים שהם עושים את השבת שלהם, “לכם”, לא לכם השבת.

פירוש “שומרי שבת וקוראי עונג”

אני חושב “שומרי שבת, קוראי עונג” — זוכר ש״שומרי שבת” פירושו המלאכות של שבת, “קוראי עונג” פירושו הסעודות, ו״עם מקדשי שביעי” הוא אולי המצווה של קידוש, קידוש והבדלה.

מעין החתימה

אחר כך חוזרים לתפילה שאמרנו קודם, מעין חתימת הברכה, שמסתיימת ב“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

הרמב״ם בהלכות נסכים מתחיל גם עם משה, לא כמו שאמרתי שעוברים לגמרי לבית המקדש — מתחילים גם עם משה. אנחנו מתחילים “תקנת שבת רצית קרבנותיה”, אבל הוא אומר מי תיקן? “תקנת שבת רצית קרבנותיה” — הוא מתכוון שהקב״ה דרך משה רבינו. אבל כאן כתוב את זה.

ברכה אמצעית של מוסף שבת

טוב, עכשיו מה הברכה האמצעית של מוסף? מתחילים, מעניין, הנוסח של הרמב״ם מתחיל גם עם משה, לא כמו שאמרתי שעוברים לגמרי לבית המקדש. מתחילים גם עם משה. בנוסח שלהם כתוב “תקנת שבת רצית קרבנותיה”, אבל הוא אומר מי תיקן? “תקנת שבת רצית קרבנותיה” פירושו הקב״ה דרך משה רבינו. אבל כאן כתוב את זה, “למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור”. מעניין, שוב הר סיני, וכאן אומרים כבר את הנוסח של הר סיני, “זכור ושמור”. “ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי”.

בעצם, הנוסח שלנו יש פשוט פיוט שלם לפני זה, הא״ב, “תקנת שבת”. אנחנו מגיעים גם כאן ל״צויתנו להקריב לך”. הרמב״ם פשוט לא היה לו את הפיוט לפני זה. זה קצת אחרת, כן. אבל אכן, אנחנו יש לנו את הפיוט, אז זה מסודר לפי סדר א״ב. הרמב״ם לא היה לו את החלקים האלה.

בקשה על גאולה וקרבנות

ממשיכים, “ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו”. זה נכון, עד עכשיו עוד לא דיברנו על גאולה, אבל כאן מדברים כבר על קרבנות, מתאים מאוד לדבר על הגאולה. “שתעלנו לארצנו”, שהקב״ה יעלה אותנו לארץ ישראל, “ותטענו בגבולנו”, ישתול אותנו בגבולנו, “ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”, הקרבנות הם חובה. מה הם? קרבנות הציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום המנוח הזה”, היום שנמצא לפנינו.

“נעשה לפניך”, כן, זה לשון מעניין שהם אומרים “יום המנוח”. “יום המנוחה”? לא, “יום המנוח” פירושו יום של מנוחה, או “יום המנוח” פירושו היום? לא, לא חתיכת היום שהוא חופשי מאיתנו שהתחלנו בהתחלה. לא, לא, מסיימים שוב עם הענין שקרבן המוסף הוא משהו שבא ממשה רבינו.

“לא נתתו לגויי הארצות”

הלאה… “לא נתתו מלכנו”, יש כאן בפעם הראשונה שמזכירים שזה לא ניתן לגויים, אבל כאן אתה רואה כנראה לכאורה על המוסף או אולי על השבת?

הרמב״ם לא אומר את הפסוק. איפה אנחנו אומרים את הפסוק של מוסף, כמו שכתוב, אין כמו שכתוב על המצווה של מוסף. את “לא נתתו”, אנחנו אומרים בשחרית. אני רואה איך הרמב״ם אומר למוסף, בעצם למוסף. שמעתי, אחרי על המשה בדכא כסף ותורת דכא, אומרים את המוסף, ביום השבת על שני כבשים. אבל הרמב״ם לא מביא את לשון הקרבנות.

זה מאוד מעניין, אנחנו… בהלכה, כתוב שלא צריך לומר, זה לא מעכב מלזכור. זה לא נלמד שלום פרים ספסינו שצריך דווקא לומר. לא, מזכירים את זה, זה כן נאמר. דיברו על זה. ושלום פרים, לא מתכוונים שצריך לומר את חלק התורה והלאה. אין לנו בעיה שהיהודים יש להם את המתנות בשבת.

“לא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, זה לא מתנה לגויים. “ולא הנחלתו… לעובדי פסילים”. “גם במנוחתו לא ישכנו ערלים”. ערלים אין להם שום שייכות, הם לא נחים בשבת הזו. אלא “לבית ישראל נתתו” בסתו. רואה אתה את ישורון, הילדים של… יעקב. “זרע ישורון” יזכה מישורון. כן. כינוי לישראל. ישורון הוא כינוי לישראל. ישורון הוא כינוי לישראל.

“חמדת הימים אותו קראת”

כן כאן בתחילת התפילה, אנחנו אומרים עוד לשון כזה, אני כבר הרבים קדע. “חמדת הימים אותו קראת”! יום השבת נקרא הטוב שבימים, יום נפלא.

הלשון, “חמדת הימים” כתוב בתורה, או… לא. פירושו הכל. זה בסיס הקושיא כאן. “וקראתם את היום הזה מקרא קודש” פירושו לדעתי שזה נקרא כך, “ויקראו לו לשבת עונג”, לא שקוראים את השם, כי לא כתוב בתורה המילים “קראתם את היום הזה” על שבת.

כן. כתוב “ויברך ויקדשהו”, זה פירושו זה, אבל לא הלשון.

חתימת הברכה

וכאן חוזרים לאותה ברכה אמצעית סוף של “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו”, ומסיימים “ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

כן.

ברכה אמצעית של מנחה שבת — “אתה אחד”

ואחר כך, זה שחרית ומוסף. זה מנחה.

הערה על סדר התפילה של הרמב״ם

ועכשיו, אכן הרמב״ם לא דואג עכשיו לומר מתי אומרים, האם אומרים בשבת את… הוא מזכיר את סדר היום של סוף התפילה, או היום, או כל הדברים. הרמב״ם אין לו את זה. אני מתכוון, אנחנו אין לנו דברים כאלה. אני חושב שהוא אמר לנו את סדר התפילה פחות או יותר, ו… זה לא פרק שלם של הלכות קריאת התורה, מהלכות תפילה. אפשר… הרמב״ם לא זכר סידור.

מה שכתוב כאן זה רק הנוסח של ברכות שהוא עוד לא אמר קודם. איך עושים את זה, איך הולך כל האורח חיים, כתוב בפירוש כמעט הכל בהלכות קריאת התורה כתוב, וגם בהלכות תפילה יש סדר תפילת הציבור, ושם כתוב גם את זה עם שבת, שם כתוב גם שיש מוסף, זה כל הדברים שכבר למדנו.

בסדר התפילה לא אמר הרמב״ם מאוד ברור, למשל, בקדיש ותחנונים, שכל הדברים האלה הם דווקא בשבוע. אנחנו יודעים כך, אבל זה לא כתוב בפירוש. הוא אומר כלל, “שליח ציבור אומר לעולם קודם כל תפילה ואחר כל תפילה”.

לא, הוא אומר “ואחר שבישראל יתפללו”, הוא לא אומר סדר היום. אבל בהלכות תפילה הוא מסביר. כאן, הפרק הזה לא סדר התפילה. יש פרק שלם של סדר התפילה בהלכות תפילה, פרק ח׳ וט׳, כתוב שם סדר הדברים, ואחר כך בהלכות קריאת התורה כתוב איך עושים את ההפטרה, נוסח התורה, וכו׳. זה לא דבר שהוא כותב כאן. הוא כותב כאן רק את הנוסחאות.

אה, נכון. בפרק ט׳ הלכה י״ג הוא אומר בדיוק אחרי שבת ויום טוב, אחרי שחרית אומרים תהלה לדוד, ואחרי מוסף אומרים קדיש ועונין אמן, ואחרי במנחה אומרים את תהלה לדוד, במקום לומר בצהריים אחרי תפילת שחרית של צהריים, אומרים את זה לפני מנחה. את זה הוא אמר אחרי השנה תק״ן את הסדר, וכאן הוא אומר רק את הנוסח, את הנוסח עצמו.

הלאה, טוב מאוד.

נוסח הברכה — “אתה אחד ושמך אחד”

ואנחנו הולכים עכשיו לומר את הברכה האמצעית, הברכה של מנחה, הברכה האמצעית של מנחה היא “אתה אחד ושמך אחד”. כן. הקב״ה הוא אחד, ושמו אחד, וגם ישראל הם “גוי אחד בארץ”.

מה פירוש “גוי אחד בארץ”? מיוחד. גוי מיוחד. זה פסוק, לא? “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”. משהו זה פסוק. אהה. “גוי אחד” — במה הוא מסופק? “גוי אחד” לה׳ או מה? “גוי אחד” פירושו לכאורה לגבי ישראל מיוחד, מיוחד, הטוב ביותר, לא העם היחיד, אלא איזה. הוא מתכוון לומר גוי מיוחד, כן.

“עטרת תהלה ותפארת ישועה”

“עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת”. הקב״ה נתן לישראל “עטרת תהלה ותפארת ישועה”. מה דרך נתינת התורה? או השבת? דברים טובים. אולי השבת היא “עטרת תהלה ותפארת ישועה”? או התורה? אחד משניהם.

“אברהם יגיל, יצחק ירנן”

“אברהם יגיל”. כן. וביום השבת הזה “אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו”.

מה שמעניין שהכל בלשון עתיד? כתוב כבר שהאבות כבר שמרו את התורה. זה הולך משהו כמו הלשון שהאבות כבר שמרו שבת. כן?

אני לא יודע. אני אף פעם לא מבין מה הוא מפרש. אולי פירושו בני אברהם, כי הוא מוציא “יעקב ובניו”. “יעקב ובניו”. אולי זה לשון פיוטי של מתכוון לומר, אנשי אברהם, אנשי יצחק, אנשי יעקב. העם של אברהם.

אוקיי, יכול להיות. לא, לשון עתיד אומר כך, אבל יכול להיות שביום הזה היום שכל הדברים קורים. אברהם שמח, וכל ישראל שמחים. אבל הוא מתכוון לומר שבשעת מעשה הוא שמח. ועכשיו הילדים שלך שמחים.

הלשון היא “וישמחו בך ישראל”. אבל שמחים בגן עדן אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו.

“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”

“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”. יעקב ובניו נחים את המנוחה שהקב״ה רוצה, סוג המנוחה. זה דבר מעניין, כמו שלא עושים את המלאכות שהקב״ה גזר, כן? לא סתם מנוחה.

תרגום לעברית

אוקיי, אפשר להיות כמו הצדיקים עם החסידים. מה הכוונה במנוחה שאתה רוצה בה? זה הצליח, יש פרי רצון, ואין זו מנוחה. יש דבר כזה ששבת הצליחה, לא כמו “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”. כשהוא מחזיר את הקידוש בפנים, כן?

כן, אני לא יודע. יכול להיות שכאן עומד בזוהר שכאשר ישראל בשמחה גם האבות בשמחה, קוראים להם לחופה, לשבת. הם יכולים לטעום שבת היכן שהם נמצאים, אין מקום מסוים כמו חתן כלה, כן?

“יכירו בניך וידעו”

אוקיי. “יכירו בניך וידעו” — האם זו בקשה או גם חלק מההודאה? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.

או אולי, אולי זו המנוחה שאתה רוצה בה, שיהיה להם סוג של מנוחה שהיא מנוחה שיודעים שהיא מנוחת הבורא, כן? מנוחה שבאה עם ידיעת השם, כן? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.

“הנח לנו אבינו”

והלאה בקשה, “הנח לנו אבינו”, תן לנו מנוחה, “אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”, שלא תהיה שום צרה, שהמנוחה תהיה בשלמות.

וכאן חוזרים לסיום התפילה של כל ברכה אמצעית, “רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם”, “ועל מנוחתם תקדש את שמך”.

דיון: מדוע לשבת ברכות אמצעיות שונות?

כן, זו תפילת שבת. זה מאוד מעניין, אין שום יום טוב אחר בעולם, אולי דווקא כי יש כל כך הרבה שבתות, שיש לו תפילה מיוחדת לשחרית, למעריב, למנחה. ביום טוב רגיל כל שלושתם זהים.

אולי פשוט כי שבת היא כל שבוע, זה היה נעשה משעמם מאוד. כל שבוע אפשר לומר את אותה תפילה שחרית מנחה מעריב. זה גם הרבה יותר פיוטי מהאחרים, יש יותר פיוטים.

אה, אז אתה אומר שיכול להיות שפעם היה שעשו לכל דבר פיוט, ולאיזו סיבה בשבת נשארו הפיוטים שהיו.

כן. כי בימים טובים יש הרבה פיוטים אחרים, ובשבת פחות פיוטים, והם הפכו לעיקר נוסח התפילה. אולי זה מה שאתה רוצה לומר.

אה, מעניין. כן.

דיסקוסיה על “ישמח משה” — שחרית שבת (המשך)

דובר 1: אבל צריך להבין, האחד הוא על משה, אחד הוא על קרבנות, ואחד הוא על האבות. ובלילה זה משהו לגמרי אחר, לא מזכירים שום בני אדם, מזכירים רק “אתה קדשת את יום השביעי לשמך”. זה מעניין מה העניין. כאילו הלילה הראשון מדברים על שבת של הקב״ה, ומזכירים, מדברים מה הקב״ה עושה, לא מזכירים אדם הראשון, אף אחד. וכאן מזכירים כבר “ישמח משה”.

ומעניין, “ישמח משה” זה אותו דבר כמו “יגל יעקב וישמח ישראל”, כולם שמחים, כן? יום של שמחה. זה כמו “אברהם שמח בשמחת התורה”, כמו שאומרים ב״עשישי ושמחי”. כאן, מי שמח עם היהודים?

כתוב שמשה רבינו עומד גם בלשון עתיד, “ישמח משה”. כתוב שמשה רבינו שמח בכל שבת כשמשה רבינו רואה שעדיין שומרים יהודים את התורה, הוא שמח, “וואו, זה היה דבר טוב ומוצלח הלוחות”. זה עובד, ברוך השם, הרבה שנים.

דובר 2: וזה מה שאומרים האבות, לא? אני שומע. יכול גם להיות שזה לא ברור באותיות, כי בפיוטים, כמו שרש״י אומר “אז ישיר”, “ישיר” יכול להיות כמו דבר תמידי, הוא שמח. זה לא אומר שהוא הולך לשמוח.

דובר 1: כן, וגם אי אפשר לומר את זה מהפרספקטיבה של היום, נניח הקב״ה בורא את השבת, וזה היום שאברהם יגל. אין כאן, לא מספרים כאן מעשה ברור. אומרים, זה פיוט שמתחיל ככה משהו באמצע.

דובר 2: כן, זה פיוט עדין, כן. אולי יכול להיות שחסרה לנו ההשכלה בעניין של כל הפיוטים, וזה פשוט דבר שאתה יודע, הולך ניגון. מצאו את החתיכה הטובה, וכן, את זה אומרים. כל ה…

דובר 1: אה, אה, יפה. זה נשאר איפשהו בגניזה.

דובר 2: אתה מתכוון שהרמב״ם עצמו מביא גם רק את ה…

דובר 1: לא, אני מתכוון שהרמב״ם אומר שזו תפילה, זה פקג׳, נחמד.

דובר 2: כן, אבל… כמו דברי הרמב״ם עצמם, יש לך מספיק. אבל אם אתה מדבר היסטורית… הנוסחאות של הרמב״ם יכולות להיות כבר אלף שנה, מאז אז עלו תיקונים שונים, ו… אני לא בדקתי עד הרמב״ם את כל התפילות, הרבה יותר עתיקות מהרמב״ם.

דובר 1: אוקיי, עכשיו נוכל ללמוד הלאה, בוא נמשיך הלאה, כן?

דובר 2: כן.

ברכה אמצעית של מוסף ראש חודש

דובר 1: ראש חודש… גם על ראש חודש דיברתם, השמונה עשרה הרגילה היא השמונה עשרה הרגילה עם יעלה ויבוא, אבל המוסף קיבל ברכה אמצעית חדשה, כך הרמב״ם פשוט סיפר לנו את הסדר.

אומר הרמב״ם כך: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם” — הקב״ה נתן ראשי חדשים לעמך ליהודים, זמן כפרה לכל תולדותם, זמן כפרה, נפלא, כן? להיות מקריבין לפניך זבחי רצון, שזה זמן שמביאים יותר קרבנות, ושעירי חטאת לכפר בעדם — השעיר של ראש חודש שהוא לכפרה, זה זמן כפרה לכל תולדותם, זיכרון לכולם — זה יום שמזכירים את כל היהודים, אבל כתוב כך שראש חודש מעלים את הזכרון של יהודים, תשועת נפשם מיד שונא, משהו יש כאן חז״ל שאני לא יודע.

דובר 2: כמו באמת מחתכים ומיידכים ורשך חטשיכים, כמו נשת…

דובר 1: כן, נשת… כן, נשתא ומיידכים.

אבל זמן כפרה יש לו משהו לעשות עם הדבר של שעיר לכפרה, איזה עניין שראש חודש הוא משהו יום של כפרה.

דובר 2: כל יום טוב באמת, אבל ראש חודש שואלים דרך השעיר, שעיר לכפר… איך נעשה היום טוב כאן שעיר? הרבה כי מה בדיוק כאן תפסו? אולי ראש חודש כאן מתאים אחרת… תבין אנחנו חוגגים יציאת מצרים, שאפשר לומר ביום טוב. מה זה בהצלחה שעושים עוד קרבן מוסף שבא עם שעיר?

דובר 1: תזכיר לי… כי אנחנו גלות עד שהיינו רואים רגע. חסר לנו כפרה עם תשועה מיד צונא.

בקשה על מזבח חדש וגאולה

דובר 1: מבקשים אנחנו עכשיו שהיוסף שהקרבנות הביאו כפרה וזכרון ותשועה, מבקשים “מזבח חדש בציון תכין” — שנכין מזבח חדש, “ועולת ראש חודש נעלה עליו” — שנוכל להחזיר את עולת ראש חודש, “שירי דוד נשמע בעירך” — שנתחיל שירת דוד, “האמורים לפני מזבחך לרצון”.

זה אומר, שרו את חמישה עשר שיר המעלות על מדרגות העזרה, שרו שירת דוד, הלווים שרו שירת דוד.

“אהבת עולם תביא להם” — למי? ליהודים, “וברית אבות לבנים תזכור”.

“אהבת עולם תביא להם” זה עוד… זה אומר, המזבח החדש שתעשה… כשהקב״ה יבנה את המזבח החדש, תביא עם זה אהבת עולם, בית המקדש חדש, “ברית אבות לבנים תזכור” חדש.

דובר 2: כן, זה כמו “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. זה גורם לזה.

“גלינו מארצנו” — בקשה על קרבנות

דובר 1: הלאה התפילה היא כך: “אלקינו ואלקי אבותינו, מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחק מעל אדמתנו”.

מה זה “ונתרחק”? אני לא יודע, הרמב״ם אומר “ונתרחק”. אני לא יודע. “מעל אדמתנו” — אנחנו נעשינו רחוקים מאדמת ארץ ישראל.

מבקשים “יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו” — זה ממש המשך של מה שכבר עכשיו אמרנו, זו אפילו לא תפילה חדשה — “שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו” — שנחזור שוב ונעשה שוב את קרבנות החובה, קרבנות ציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”.

וכאן אומרים אנחנו דווקא, כמו שאמרנו קודם, במוסף שבת אומרים את נוסח הפסוקים, אבל הרמב״ם לא מביא אותו, איך כתוב בתורה שמוסף ראש חודש.

חתימת הברכה — “חדש עלינו”

דובר 1: וכאן הולך עם תפילה. כן, אני חושב, יכול להיות, אתה אמרת שזה נשאל שחוזרים. יכול להיות שהחלק “ראשי חדשים”, “מזבח חדש”, הוא יותר חתיכת פיוט לכבוד ראש חודש. החלק של “מפני חטאינו” הוא מאוד דומה למה שאומרים כל יום טוב. יכול להיות שזה פשוט עוד נוסח, זה הנוסח הרגיל כמו כל יום טוב אומרים “ואת קרבן מוסף”. קשה לראות את הרמב״ם מביא מוספים אחרים של יום טוב.

והלאה מסיימים עם החתימה דומה לחתימה הנצחית, מתחילים עם “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, ומסיימים עם “מקדש השבת”, ובתוך זה הברכה הזאת.

“יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלהי אבותינו שתחדש עלינו את ראש החודש הזה” — אנחנו אומרים “את החודש הזה”, “את ראש החודש הזה לטובה” — זה דומה לברכת יעלה ויבוא — “לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום”.

“ויהי ראש החודש הזה” — ההתחלה של ראש חודש תהיה הסוף של “סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו”, ותהיה “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.

ביקשנו כמה פעמים על הגאולה, שתהיה שוב בית המקדש.

“כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת” — זה זכר ליציאת מצרים, מכל האומות — “וראשי חדשים להם נתת”. ממילא, כשיהיה בית המקדש, נוכל לעשות דווקא את עבודתנו ברצון השם, “מקדש ישראל וראשי חדשים”.

דיסקוסיה: “מקדש ישראל וראשי חדשים”

דובר 1: תמיד כשיש קשר ללוח, מתחילים “מקדש ישראל”, לא כמו “מקדש השבת” שקשור לימי השבוע. כי החודשים הם דרך היהודים. הגמרא אומרת “מקדש ישראל” — הוא מקדש את היהודים, הוא נותן להם בית דין, והיהודים אחר כך מקדשים את ראשי החדשים.

דובר 2: הרמב״ם אומר את זה כך איפשהו?

דובר 1: לא, אבל זו גמרא. כן, הרמב״ם הביא את ההלכה קודם איפשהו, איך הסדר שאומרים.

דרך מליצה — “ראש” ו״סוף”

דובר 1: נראה גם שזו לשון מעניינת מאוד כזו פיוט, “ראש החודש”, יש קשר, משחקים על הנקודה של ראש חודש, שהראש יהיה הסוף. כלומר, סוף יהיה לצרות, וראש לדברים טובים. זו דרך מליצה יפה.

הסיום הוא פשוט הקדמה ל״מקדש ישראל”. “מקדש ישראל” זה אותו דבר כמו “בעמך מכל האומות בחרת” וכדומה.

דובר 2: יכול להיות ש״סוף וקץ” ו״תחילה וראש” קשורים למה שאמרנו קודם שזה יום של כפרה. הקב״ה מוחל לנו. ממילא, אי אפשר כבר להפסיק עם “חטאינו וצרותינו”? אבל אומרים אפילו “חטאינו וצרותינו”, יהיה “סוף וקץ” כי זה יום כפרה. ממילא, יהיה “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.

ברכה אמצעית של מוסף שבת ראש חודש

דובר 1: ראש חודש שחל בשבת, מעניין. וכאן יש נוסח מיוחד שמשלב את שני הדברים, שבת וראש חודש. וזה הולך כך.

מעניין שעשו חדש. אפילו שבת שהיא יום טוב לא עשו שום שילוב חדש, רק הוסיפו “מקדש השבת וישראל” ומה שלא יהיה.

דובר 2: אני מתכוון שיש הלכה ענקית לזה, למדנו בהלכות תפילה שזה קצת אחרת. שבת שחלה ביום טוב, אומרים את הברכה פשוט של שבת ליד יום טוב. אבל יש הלכה מיוחדת כאן, שלמדנו שצריך להתחיל משבת ולסיים עם שבת וראש חודש ביחד. אז ההתחלה של שבת לא עושים ביום טוב, אומרים רק “ותתן לנו וכו׳ שבת”. כאן מתחילים במיוחד עם שבת, ואחר כך הולכים לראש חודש וחוזרים.

אז רואים את הסיבה הפשוטה שראש חודש לא מספיק יום טוב שיקח את תשומת הלב משבת לגמרי, אז אפשר לעשות את זה רק עם שילוב. משא״כ יום טוב, הנוסח נותנים לשבת, ורק מזכירים שבת.

נוסח הברכה

דובר 1: אוקיי, זה הולך כך: “אתה יצרת עולמך מקדם” — הקב״ה ברא את העולם מקדם, זמן רב אחורה.

דובר 2: כן, מקדם, או מצד מזרח. יש קשר לאיך מתרגמים בשבע ברכות, יש את התורה על מקדם.

דובר 1: אבל מקדם כאן בוודאי מתכוון מלפנים, תחילת בריאת העולם, כן.

“כלית מלאכתך ביום השביעי” — היום השביעי כבר היה גמור.

“ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות” — נכון ש״ובחרת בנו” קרה כמה שנים מאוחר יותר, כשאברהם אבינו או כשמשה רבינו בירך את היהודים. אבל “ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות”, מכל שאר דוברי רע, שפות אחרות.

“וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך” — אתה נתת לנו את התורה והמצוות והעבודה.

“ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת” — אנחנו נושאים את שם השם הגדול והקדוש.

“ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה” — הקב״ה נתן לנו שבתות למנוחה, “ויום ראש החודש הזה לכפר בעדנו”.

וכאן אומרים את הברכה שהזכרנו קודם, אחרי ה״גלינו”.

דובר 2: והחכם אומר “אני נחמן החולם לעשות קרבנות חול”. מישהו אמר, אי אפשר להבין. אולי סתם בקיצור.

דובר 1: כן. אבל מיד אחר כך הולך לעמוד “הקדש מקבלות ענין”, מתחילים כאן.

מוסף שבת ראש חודש — המשך

וכאן אומרים את ברכת היין, שהזכרנו קודם. ברכת היין: גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך. והולכים הלאה עם אותו עניין, בעיקר מלבקש שוב על הגאולה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו — כאן לא כתוב “ולקבל ציוויתנו”. מעניין.

חברותא: אפילו כאן לא כתוב. אולי זה סתם בקיצור.

כן, אבל מיד אחר כך הולך לעמוד “ולקבל ציוויתנו”. כשמתחילים כאן, החלק הבא שכבר כן כתוב יעלה ויבוא, כבר כן כתוב: ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך.

דיון: “כתבת” — קמץ ה׳ או מפיק ה׳?

חברותא: “כתבת” זה עם ה׳ בסוף.

כן, אבל זה לא עם מפיק ה׳.

חברותא: זה היה מצווה?

לא, לא, לא. זה לא עולה על המוסף.

חברותא: לא, אני לא מתכוון לזה.

“כתבת” זה לא מפיק ה׳, זה קמץ ה׳. הרמב״ם מבין — יש דיוק. אלא מושב דכור.

סיום מוסף שבת ראש חודש

והולכים הלאה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו — אומרים את הרגיל שתחדש עלינו את החודש הזה, שכבר הוזכר ממוסף ראש חודש. והולכים הלאה: רצה נא במנוחתנו. וכאן מסיימים עם הנוסח של שבת: רצה נא במנוחתנו, שקיימנו במצוותיך — כל הדברים — וינוחו בם. “בם” מתכוון בשני הימים, בשבת ובראש חודש. כל ישראל באהבה ושמחה — זה דווקא ייחודי לשבת. ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.

השוואה לנוסח שלנו

זה קצת שונה מהנוסח שלנו. אנחנו חוזרים כן יותר — יש לנו קצת אחרת את הנוסח כאן עם “קיים בנו חוקי רצונך”. אנחנו אומרים כן חזרה את הסיום כמו ראש חודש ושבת ביחד. הרמב״ם שוזר את הסיום של ראש חודש ואת הסיום של שבת, ומסיימים “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”. טוב מאוד.

ברכה אמצעית של יום טוב — פסח (ערבית, שחרית, מנחה)

ועכשיו הולך הרמב״ם למנות את הברכות של הימים טובים. טוב מאוד.

אומר הרמב״ם: ברכה אמצעית של יום טוב של פסח, בערבית שחרית ומנחה היא אותה.

חברותא: נכון.

כן, אני רק רוצה לומר, כאן הרמב״ם — בעצם תראו — פסח, שבועות, סוכות זה אותו, זה רק אות אחת. כי הרמב״ם עושה כמו הסידור שלנו וכותב כאן “כאן אומרים את יום חג ה…”. אצל הרמב״ם, כמו שראינו בשמונה עשרה לגבי “משיב הרוח” — אותו טריק. קודם הוא אומר את הנוסח של פסח, ואחר כך הוא אומר את המילים איך להחליף בסוכות ושבועות.

“אתה בחרתנו” — תחילת הברכה

אוקיי, מתחילים: אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות.

זה מעניין, אותו דבר — כן, עמים ולשונות. אבל זה מעניין, כי “לשונות” זה לא בדיוק אותו דבר כמו “עמים”. למשל, יש הרבה מדינות… כל האנשים שמדברים צרפתית הם לשון אחת, אבל הם מפוזרים בהרבה מדינות. צריך להבין מה “לשון” קשור כאן לבחירה של עם ישראל.

חברותא: אוקיי, אבל פשוט זה עוד דרך לומר דברים דומים. אומרים גם, למשל, “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז”. גם טוב — מצרים, אלה שמדברים לועז, לשון מצרי.

אבל שם כתוב במדרשים שמקשרים עם זה שהקב״ה — שבגלל שמירת הלשון, כן, השם, לשון, מלבוש — זה עזר לבחירת היהודים. אולי גם כאן?

חברותא: אוקיי.

כן, ורצית בנו מכל הלשונות.

“בחירה” ו״רצון” — שמות נרדפים

אני אומר, “בחירה” עם “רצון” — לכאורה זה אומר אותו דבר.

חברותא: זה כמו פיוט, זה לא אותו דבר.

כן, זה לא אותו דבר. אומרים “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו”, ואחר כך “ורוממתנו מכל הלשונות”.

חברותא: אוקיי, אותה מחשבה.

המשך הברכה

ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך

ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך — נתן לנו את התורה, בזה קידש אותנו במצוות — וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.

אני מבין שהוי״ו של הרמב״ם הוא גם קצת… הייתי אומר אחרת — “וקרבתנו” לא בא עם וי״ו, ו״ושמך” כן, כי זה כמו הסיום.

“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”

אוקיי, ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון — אותו דבר, כן, זה עוד שמות נרדפים — את יום טוב מקרא קודש הזה. יום טוב שהתורה קוראת לו “מקרא קודש” — זמן שבו מתאספים לקדושה. את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה — “באהבה” עולה על “ותתן לנו”, כן? — זכר ליציאת מצרים. הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים.

יעלה ויבוא

ועוברים שם לנוסח של יעלה ויבוא, שכבר נלמד כאן. ולכל הפחות: יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו וכו׳ וכו׳ וכו׳ וחג המצות הזה לרחם בו עלינו ולהושיענו. מסיימים “זכרוננו”.

“ומלטנו בו מכל צרה ויגון” — סיום יעלה ויבוא של יום טוב

ואחר כך, ברכת ה׳ זכרוננו, רחמנא, אומרים כך: ומלטנו בו מכל צרה ויגון. זה הסיום של יעלה ויבוא של יום טוב.

חברותא: כן, זה רק כאן, נכון? כי איך שהרמב״ם חישב קודם את יעלה ויבוא לא עמד הסיום.

כן עמד? אז תמיד זה הסיום של יעלה ויבוא?

חברותא: אני חושב כך.

למה הרמב״ם כותב את זה בכלל פעמיים זו קושיה עליו — הוא חוסך מאוד בדיו שלו.

חברותא: כן, אני זוכר כך, הוא אומר את אותו דבר.

לא, כי זה נוגע — אומרים את זה גם בימי החול, חול המועד, ראש חודש, בשמונה עשרה המתאימה.

סיום הברכה

ומלטנו בו מכל צרה ויגון ושמחנו בו שמחה שלימה כי אתה מלך רחום וחנון אתה. והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך — שיתן לנו באמת, מלשון מסר, שיארוז לנו כביכול — את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו.

דיון: מה משמעות “להבטיחנו”?

מה פירוש “וכן תבטיחנו סלה”? לא היה “ואמרת להבטיחנו” — ה״ברכת מועדיך” היא לשון הפסוק, “והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך”?

חברותא: לא, אבל הקב״ה נתן ליהודים יום טוב, ויום טוב הוא ברכה והבטחה. אתה אמרת שזו ברכה, “וכן תבטיחנו סלה” — שבאמת, שבאמת יראו את הברכה.

זה פירוש “שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — שיראו שזה באמת עבד, שזה באמת הצליח.

“כאשר ציויתנו” — מה אומרים?

“כאשר ציויתנו” — וכך הלאה נוסח החתימה, עד ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.

כלומר, מה אם אומרים “והניחו בו”? לא יכול להיות.

חברותא: מה הוא מתכוון “כאשר ציויתנו” וכו׳?

“כאשר ציויתנו בתורתך על ידי משה עבדך לאמר” וכו׳, לא? “ותתן לנו ה׳ אלקינו” ו״והנחילנו”.

חברותא: הוא לא אומר מה אומרים.

“והנחילנו” — אנחנו אומרים “בשמחה ובששון את מועדי קדשך והתנחלו בך”.

חברותא: אה, אולי זה מה שהרמב״ם מתכוון, אבל הוא לא אומר.

כן. והאם לא כבר היה לנו נוסח ראש חודש? שבת ראש חודש?

חברותא: לא, לא היה לו.

כן, אני לא יודע. חסר משהו.

חברותא: “וינוחו בם” הוחזק ארבעה ימים, והם עצמם צריכים להבין, “מחללי׳ בהבדלת שבת קדשך וינוחו בם”. כך הוא אמר ב״המרחם על ישראל” בפעם הראשונה שהוא אמר את זה, אבל אפשר לומר “וינוחו” ו״שבתות” ביום טוב.

נכון. אז חסר משהו. מעניין.

מוסף יום טוב — פסח (כדוגמה לשלוש רגלים)

אוקיי. טוב, הלאה.

עכשיו הוא נכנס לחשב לנו את נוסח המוסף של שלוש הרגלים, אבל הוא מביא את הדוגמה של שלוש רגלים — מביא פסח.

התחלה — “אתה בחרתנו”

מתחילים: אתה בחרתנו מכל העמים — שאנחנו יכולים כבר מהשמיני עצרת הקודם, כן — עד שמגיעים עד… אממ… זכר ליציאת מצרים.

מה זה איפה? כאן, כן. עד איפה מסיימים את “זכר ליציאת מצרים”? עד “זכר ליציאת מצרים”.

“ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — ההבדל מראש חודש

ואחר כך אומרים: אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון.

כי אחר כך זה דומה לראש חודש, אבל כאן הולכים ואין אנו יכולים לעלות ולראות. כי בראש חודש לא צריכים יהודים לעלות — הכהנים צריכים לעשות את זה. כאן זו כבר תפילה שבה כל יהודי מרגיש שמשהו חסר לו, שאין לו את המצווה של חגיגה, ראיה, עולת ראיה לרגל.

ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך — “נוה הדרך”, מעון הקב״ה, של השכינה הקדושה, “נוה הדרך” — בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

דיון: מה משמעות “היד שנשתלחה במקדשך”?

מה זה? נשלחה יד? מה הלשון? כתוב איפה שהקב״ה שלח יד? נשלחה איזו יד? נשלחה יד?

חברותא: אני חושב על זה.

כן, כן, אני מבין — הגויים החריבו את זה. אבל מה זו “יד שנשתלחה”? מה המליצה? אני לא יודע.

חברותא: כתוב כאן כמו פסוק, “מקדש ה׳ כוננו ידיך” — יש לך את יד הימין שבנתה אותו, וכאן את יד השמאל ששברה אותו.

יש לשון כזו בפסוק איפשהו?

חברותא: “אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — אני לא יודע.

נכון. “שליחות יד” פירושה כמו השמדה, ההיפך מ״אל תשלח ידך אל הנער” — החריב. ויהי רצון שיבנה בית המקדש.

חברותא: לא כתוב, אין פסוק ממש לזה. “גבר ידו שלא יעבדו זרים”?

כן, הלשון — זה הגיוני, אבל לא ראיתי שהוא מביא ממש פסוק.

זה מעניין, כי חשבתי — אומרים “מעינינו יחלו לראות”, שאומרים כל יום ב״ואין לנו כהן בבית חיינו”.

חברותא: לא, “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” — זה נטמא, זה נחרב. יכול להיות “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” פירושו עוד לפני שנחרב — קודם זה נטמא, כן? כמו שהחשמונאים היה להם שם בעיה, שהבעיה התחילה מיד כששלחו יד.

בקשה לבניין בית המקדש

יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם — בשמחה נצחית, שלא ייחרב עוד אחר כך. ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות — “כשנים קדמוניות” — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.

“מלך רחמן” — נוסח מיוחד של מוסף יום טוב

וכאן בא עוד נוסח חדש של יום טוב, זה הולך כך:

מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו — כבר כתוב “הדרש לנו”, שתתעניין בנו. הלשון “ציון דורש אין לה” — שכן יהיה דורש על היהודים.

שובה אלינו בהמון רחמיך — ברוב חסדיך, בהרבה חסדים שלך — בזכות אבותינו שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה — בנה מחדש את בית המקדש — וכונן מקדשך על מכונו — בית המקדש יעמוד כן “מכון לשבתך”, המקום הנכון.

ואנחנו נזכה גם לזה, כבר כתוב “בימינו”: והראנו בבנינו — שתראה לנו את הבניין — ושמחנו בתיקונו — ואנחנו נשמח בתיקון מחדש של בית המקדש.

“והשב ישראל לנויהם” — מה פירוש “נוה”?

והשב ישראל לנויהם — היהודים יחזרו ל״נוה”, למעון הבורא, כמו שיהודים עולים לרגל. כמו שכתוב “נוה הדרך”.

חשבתי פעם, איך אומרים את זה? “ושבי ישראל ונוה עם”. הבנתי “ונוה יהי” — אני חושב שזה פירושו באידיש “מקום מגורים”. יהודי יגור בחזרה בארץ ישראל, או שיחזרו לבית המקדש, לעלות לרגל. שיהיו שם כהנים ולוים וישראלים.

כתוב בלבוש הרמב״ם — “נוה” פירושו כמו לחזור, “נוה הדרך” בבית המקדש. כהנים ולוים וישראלים.

מוסף יום טוב — המשך: “נוהו”, כהנים, לוים, ישראל

דובר 1: “נוהו” — כמו שכתוב “נוה אדירך”.

דובר 2: רציתי להתערב. איך צריך לומר את זה? “ושב ישראל ונוהם” — אה, הרי כתוב “ונוהו”. אני חושב שזה פירושו באידיש “מקום מגורים”. שכל אחד יגור בחזרה בארץ ישראל, או שיחזרו לבית המקדש לעלות לרגל.

ושיהיו שם כהנים בעבודתם. הרי כתוב ברמב״ם “נוהו” פירושו כמו שכתוב בפסוק “נוה אדירך” — בית המקדש. “כהנים בעבודתם, לוים על דוכנם, וישראל במעמדם” — כך צריך להיות הסדר: שהכהנים עושים את העבודה, הלוים עומדים על הדוכן, הם שרים בתפילה המיוחדת — כן, כמו שכתוב בתפילה הגבוהה ביותר, שיש להם מקום שנקרא הדוכן. ו״ישראל במעמדם” — הרי יש את המעמדות, שהיהודים עומדים שם במקום קרבנותיהם והם משתתפים.

“וארמון על משפטו ישב” — מה פירוש “משפטו”?

דובר 2: “וארמון על משפטו ישב” — פלא. הארמון. הארמון יהיה בנוי על פי משפטו, במקום הנכון, לפי ההלכות הנכונות, לפי כללי הבית — שיהיה כמו שהרמב״ם אומר בהלכות בית הבחירה.

“שם נעלה ונראה לפניך בשלש פעמי רגלינו” — שם נעלה. לא רק סתם כמו להתפלל, ושתהיה תפילה ארוכה, אבל זה עדיין לא הדברים הנכונים. נזכה לבניין בית המקדש, ואז נעלה שלוש פעמים — שלוש פעמים של “רגלינו”, שלוש פעמים שצריך לעלות ברגל.

זה מעניין ששם ניתן — מעניין שנעשה השם “שלוש רגלים”, שלוש פעמים שצריך לעלות ברגל.

“ככתוב בתורתך” — כמו שכתוב בתורה: “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות”. ואז נבוא עם קרבנות — “ולא יראו את פני ה׳ ריקם”, לא נבוא בידיים ריקות. “ונותנים” — הרי כתוב בפסוק “איש כמתנת ידו”, כל אחד יביא את הקרבנות לפי מה שיש לו, “כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך”, לפי ברכת ה׳ שיש לו.

דיון: מה פירוש “ונותנים” — עולת ראיה או נדרים ונדבות?

דובר 2: יש רמז במילה “ונותנים” — שנביא לא רק את המוסף שהוא חובה, כל אחד יביא עוד את כל נדריו ונדבותיו.

דובר 1: זה אומר עולת ראיה בדרך כלל, נכון? יש חובה? האם לא היה להם “לא יראה פני ריקם”? אני חושב שזה הוויכוח.

דובר 2: לא. הוא כבר אמר — האם הביאו אחר כך את כל הנדרים והנדבות במשך השנה. כך כתוב בפסוקים “ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. זה לא הפסוק הפשוט. וה״לא יראה פני ריקם” כמעט לא נוגע. הרמב״ן עושה ויכוח ביניהם, אבל זה פסוק אחד הרי ביניהם בפרשת ראה.

דובר 1: כן.

דיון: “משפטו” — הלכות או תקנות?

דובר 2: הפסוק “וארמון על משפטו ישב” הוא פשוט פסוק בירמיהו או איפשהו. זה לא פסוק, זו לא מליצה.

דובר 1: אתה אלף אחוז צודק. אני חושב ש״משפטו” לא פירושו הלכות — כמו “משפט המלוכה”, כמו “קרואי ישראל”, כמו שמתאים.

דובר 2: כן. כמו שאומרים — תקנות.

דובר 1: כן. זה נכון — אני לא רוצה לומר משהו שבור, משהו כמו ה… לא כמו האנשים שרצו לעשות שער הלחם. אומרים את זה בכל מקרה.

דובר 2: אה, תקנות. כן. זה הכל להוציא מאותם חכמים שעשו שער הלחם. אבל זה יפה מאוד, כי זו מליצה שהכל יתאים אחד לשני.

“כברכת ה׳ אלקיך” — תפילה על שפע

דובר 1: אה, כאן זה הרבה יותר הגיוני. הגעת עכשיו ל״ברכת ה׳ אלוקיך” — מתפללים שבאמת תהיה ברכה. זה בא במקור מכאן. אני לא יודע, אני ממציא תיאוריות, זה כלום.

דובר 2: כמו “אשר נתן ה׳ אלוקיך ברכה במדיך” פירושו גם זה — שתהיה ברכת המזון שכתוב בפסוק, שכשליהודי יש שפע הוא יכול לבוא לבית המקדש עם שפע עם קרבנות. הרי כתוב “כאשר יברכך ה׳ אלוקיך” — הביאו קודם פסוק כזה.

כמו הכל — אני אומר — לעשות יום טוב טוב פירושו שכל השנה תהיה טובה. רק דרך ערמומית להתפלל על כל השנה, מה יש לנו יום טוב דרך זה כמו שזה זמן אסיפה — מודים לקב״ה על מה שנתן שפע כל השנה.

[הערה בצד: יום טוב, שפע וצדקה]

דובר 2: זה מאוד מעניין — אין לזה שום קשר לשיחה שלנו — אבל יש לנו גם הלכה שצריך כל יום טוב לתת צדקה, ושביום טוב צריך לקחת אורחים. אתה לא יכול להתנהג כך, אבל רואים את עצם הדבר שביום טוב צריך להתנהג כמו עשיר, ו“כבד את ה׳ מהונך” — אם יש לך שפע, באמצע השנה לא צריך להראות, אבל ביום טוב צריך לחיות לפי הסטנדרטים שלך גם ברמה הגבוהה. “כבד את ה׳ מהונך” — וכשאין בית המקדש, לפחות לתת לאורחים ולקמפיינים ולעובדי ה׳.

נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — השינויים

דובר 2: הלאה. אומר הרמב״ם — עכשיו הימים טובים האחרים. מה קורה עם הימים טובים האחרים? חישבנו הכל לפסח. מה קורה עם שבועות וסוכות? הוא לא הולך לומר לנו את הכל, אלא הוא אומר את החלקים שבהם משנים.

אומר שם: “וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון” — אותו דבר, לא משנים. “אלא שבחג השבועות הוא אומר” — שם שכתוב “את יום חג הפסח”, אומר “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג השבועות הזה”, והזמן המיוחד של חג השבועות הוא “זמן מתן תורתנו” — כמו שהוא אומר בפסח “זמן חירותנו” כשיצאנו מבית עבדים, חג השבועות הוא הזמן שקיבלנו את התורה.

דיון: “זמן מתן תורתנו” — איפה כתוב זה?

דובר 1: “ואהבת לרעך כמוך” — זה פלא, כי כאן זה הפעם הראשונה. כן, בתורה כתוב על שבועות “זמן מתן תורתנו”? או שזה רק לשון באמת שרואים כאן בפעם הראשונה בנוסח של תפילה? מי עשה את הנוסח הראשון של תפילה? יכול להיות שזה כבר היה מאוד עתיק, אבל כן.

סוכות ושמיני עצרת

דובר 2: “וכן הוא אומר ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג השבועות הזה” — זה שם בלשון של יעלה ויבוא, “זכרנו ה׳ אלוקינו בו לטובה”. אותו דבר במוסף, כשדיברנו על הקרבנות: “ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג השבועות הזה”.

“וכן בחג הסוכות אומר” — בחג הסוכות במקום שם יום טוב אומרים “יום חג הסוכות הזה”, ומה הזמן, הזמן המיוחד? “זמן שמחתנו”.

“וכן בשמיני עצרת אומר את יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה” — אומרים “שמיני עצרת החג הזה”? אוקיי, “יום חג שמיני עצרת הזה”, “זמן שמחתנו” — אותו “זמן שמחתנו” של יום טוב, אבל יש לו שם משלו.

“וכן במוסף הוא אומר ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה נעשה ונקריב לפניך”.

דובר 1: הוא שכח לומר את המוסף של סוכות. אבל זה פשוט.

דובר 2: אה. בכל מקרה.

דובר 1: כן.

יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת

דובר 2: כשחל יום טוב ליפול בשבת, מה עושים? אומר: “אתה בחרתנו”, ולפני שאומרים את “יעלה ויבוא”, אומרים “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו”, ואחר כך אומרים הלאה “יעלה ויבוא”, והלאה אומרים “את יום המנוח הזה”.

דיון: “יום המנוח” — לא “יום המנוחה”

דובר 1: הרי בכל המקומות כתוב “מנוח”, לא “מנוחה”.

דובר 2: הרמב״ם אומר איפשהו “את יום השבת הזה”, “את יום המנוחה”. זו פשוט טעות.

דובר 1: אני חושב שזה יותר פואטי. זו לא המילה הנכונה — זה “יום המנוחה”, “יום המנוח הזה”. זו מילה מעניינת. אני חושב שזה ענין של היום הזה, היום הנוכחי.

דובר 2: אצלנו אנחנו מחלקים — מדקדקים עם הרמב״ם, שהסדר כנראה הסדר נכון. אני לא יודע שום ראיה. “יום המנוח” — זה חידוש בשבילי. אני לא יודע.

דובר 1: אני חושב שבסידור שלנו יש גם נוסחאות שכתוב “מנוח”. אני חושב שזה דבר מקובל.

דובר 2: כן, כן, כן. חג המצות, כן. “יום ששון ויום שמחה”, “יום המנוח”. יש בסידור מוסיף “מנוח”. במוסף, חיים שבי כאן.

דובר 1: כן. “את יום המקרא קודש הזה” — אה, כאן זה “את יום חג פלוני הזה”. לא לומר “פלוני”, כן? כל כך הוא סומך עלינו עוד, הרמב״ם.

מוסף יום טוב שחל בשבת

דובר 2: “וחיים במוסף” — כן, במוסף: “את יום המנוח הזה”, “את יום המקרא קודש הזה”, “את יום חג פלוני”.

דובר 1: נכון.

דובר 2: “ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת, בין בשאר תפלות בין במוסף. וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת, ‘מקדש השבת׳, ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳, וביום הכפורים אומר גם כן ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”

דיון: “מלך על כל הארץ” — פאר של שבת או פאר של ראש השנה?

דובר 1: נפלא. אני חושב שצריך לעשות כאן עצירה. עצירה של פרק שלם, לא? והרמב״ם יש לו דיבורים גדולים יותר, לא כך? אני סקרן. אולי לא? אולי קצת? אני רוצה לתקוע כאן מסקנות.

דובר 2: מה כתוב כאן? כל התפילות האלה?

דובר 1: לא, ה״בריך שמיה” היא תפילה רבנית. לא, כאן מה שהפרוטסטנטים למדו. הגמרא אומרת שבשבת עם רגלים אומרים קודם שבת, כי ישראל אינו לפני שבת — שבת הקדוש ברוך הוא קידש. אבל כאן, בראש השנה, אני צריך לומר אחרת, כי “מלך על כל הארץ” לא אומרים בברכת ראש השנה יום כיפור, אבל כן אומרים לשבת. נראה שאין סתירה ב״מקדש ישראל והזמנים”.

דובר 2: כן, כי הכל מדבר כמו מחובר ל״אלקינו מלך העולם”, שזה עוד לפני ה… במקום “אלקינו מלך העולם” אומרים “מלך על כל הארץ”. החתימה היא עדיין “מקדש ישראל”, לא?

דובר 1: בסדר. אבל הפתיחה היא בכל זאת ראש השנה יום כיפור כי מדברים על מלכות.

דובר 2: לא, אבל זה דומה לדברים של “המלך הקדוש” ולא של… “המלך הקדוש” או “המלך המשפט”.

דובר 1: בסדר, בסדר.

סיום — מסקנות

דובר 1: אז זה… מה למדנו עכשיו? דרך המצוות של שבת ויום טוב.

דובר 2: שבת וימים טובים, כן.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Order of Prayers 5 – Shabbos and Yom Tov Prayers (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Memory (Summary) — Rambam, Nusach HaTefillah, Shiur 5

General Introduction: Structure of Nusach HaTefillah

The Rambam’s Method: The Rambam has already previously laid out the entire text of Shacharis (Pesukei D’Zimra, Birchos Krias Shema of Shacharis and Maariv, weekday Shemoneh Esrei). Mincha was already dealt with in Hilchos Tefillah (Tehillah L’David, Kaddish, Seder HaYom). Now the Rambam moves on to the middle blessings of Shabbos, Yom Tov, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Mussaf, Rosh Chodesh, and Chol HaMoed — for an entire year.

Explanation: The Rambam follows a logical order: he writes out the weekday Shemoneh Esrei once (which remains constant in the first three and last three blessings), and then he lays out only the middle blessing(s) that change according to the day.

Insights and Explanations:

1. “Kevar Manisi B’Sefer Zeh” — Proof that Nusach HaTefillah is Part of Sefer Ahavah: The Rambam writes “Kevar Manisi B’Sefer Zeh” — “I have already enumerated in this book.” This is proof that the Rambam considers Nusach HaTefillah as an integral part of Sefer Ahavah, not merely an appended supplement or a siddur. This is relevant to the dispute whether Nusach HaTefillah is the Rambam’s halachic rulings or merely a “Nusach Mitzrayim.” The language “B’Sefer Zeh” clearly shows that the Rambam sees it as part of his book.

2. Birchos Krias Shema of Shabbos — The Rambam Did Not Mention a Special Shabbos Text: The Rambam did not lay out any special Birchos Krias Shema for Shabbos (like “Keil Adon” / Yotzros of Shabbos). Perhaps the Rambam did not have such a custom of special Shabbos Yotzros in Birchos Krias Shema.

3. Why We Don’t Request Needs on Shabbos: The reason we removed the 13 middle blessings (wisdom, livelihood, healing, etc.) is so we shouldn’t focus on pain and troubles on Shabbos. We should only praise Hashem regarding Shabbos. (The sugya is in Maseches Taanis.)

4. Why Does Mussaf of Rosh Chodesh / Chol HaMoed Also Have Only 7 Blessings (Not 19)? On Rosh Chodesh and Chol HaMoed we already davened a full weekday Shemoneh Esrei with all requests earlier. Therefore Mussaf is only 7 blessings. The answer: Mussaf comes lichvod inyan hayom — it’s not a prayer for needs, but a prayer that reflects the day. Therefore there’s no reason to repeat the requests.

5. Why Doesn’t the Rambam Mention Fast Days (9 Blessings)? On public fast days there are also 9 blessings (like Rosh Hashanah) — why doesn’t the Rambam lay this out? The answer: Fast days are not a davar kavua — the Rambam only lays out fixed days here (Shabbos, Yom Tov, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Rosh Chodesh, Chol HaMoed).

Middle Blessing of Friday Night (Maariv of Shabbos)

The Rambam’s Text: “Atah Kidashta Es Yom HaShevi’i Lishemecha, Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz, U’verachto Mikol HaYamim V’kidashto Mikol HaZemanim, V’chen Amarta: Vayevarech Elokim Es Yom HaShevi’i Vayekadesh Oso Ki Vo Shavas Mikol Melachto Asher Bara Elokim La’asos.”

Explanation: We begin with praise — Hashem sanctified Yom HaShevi’i, it is the culmination of the creation of heaven and earth, blessed more than all days, sanctified more than all times. Then we bring the verse as proof.

Insights and Explanations:

1. “Tachlis” — Two Meanings: “Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz” — can mean (a) the completion of Ma’aseh Bereishis (like “Vayechulu”), or (b) the purpose/goal of creation — that Shabbos is the purpose of the entire creation. Both interpretations are possible.

2. The Rambam’s Text vs. Our Text — “Vayechulu” vs. “V’chen Amarta: Vayevarech”: Our custom is to say “Vayechulu HaShamayim V’ha’aretz” in Maariv of Shabbos. The Rambam’s text doesn’t bring “Vayechulu” in the middle blessing, but rather the verse “Vayevarech Elokim Es Yom HaShevi’i Vayekadesh Oso.” This fits better with the language “U’verachto Mikol HaYamim V’kidashto Mikol HaZemanim” — the verse is proof of “blessing” and “sanctification.” Our text with “Vayechulu” is better proof of “tachlis” (completion). Both work, but each text focuses on a different aspect.

3. Do We Need to Say Verses by Kiddush? Even by Kiddush on wine, saying verses (Vayechulu) is not me’akev. The essence of Kiddush is Birchas HaKiddush itself.

“Retzei Na Bimnuchaseinu” — The Continuation of the Middle Blessing

The Rambam’s Text: “Elokeinu Veilokei Avoseinu, Retzei Na Bimnuchaseinu, V’kadshenu B’mitzvosecha, V’sameach Chelkeinu B’Sorasecha, Sab’einu Mituvecha, V’sameach Nafsheinu Bishu’asecha, V’taher Libeinu L’avdecha Be’emes, V’hanchileinu Hashem Elokeinu B’ahavah U’veratzon Shabbos Kodshecha, V’yanuchu Vo Kol Yisrael Mekadshei Shemecha, Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: After praise we move to prayer/request — we ask that the rest of Shabbos should be pleasing to Hashem, and that He should sanctify us with His mitzvos.

Insights and Explanations:

1. “Retzei” — A Parallel to Birchas Retzei (Avodah): The word “Retzei” also appears in Birchas HaAvodah (Retzei Hashem Elokeinu). This is an interesting parallel — both times we ask that something should be “l’ratzon” before Hashem.

2. A Philosophical Question About “Retzei”: If Hashem hasn’t listened until now, what does saying “Retzei Na” accomplish? The answer: “Retzei Na Bimnuchaseinu” is not a request that Hashem should listen to the davening, but a specific request that the rest of Shabbos itself should be pleasing — that the Shabbos should be successful.

3. “U’sav’einu Mituvecha” — Physicality as a Means to Spirituality: The simple meaning is physicality — we should be satisfied with all good. But a deeper meaning: “U’sav’einu Mituvecha” is preparation for “V’taher Libeinu L’avdecha Be’emes” — when we have enough physicality, we can focus on spirituality.

4. “V’hanchileinu” — Language of Inheritance: This means we should live long and have more Shabbosos. Although Hashem already gave Shabbos, the request is that “Kol Yisrael Mekadshei Shemecha” should be able to rest on Shabbos.

5. [Digression: Shabbos Prayer as Including All Requests] Why don’t we say specific requests (healing, livelihood) on Shabbos? (a) It’s not forbidden to ask from Hashem on Shabbos — the prohibition is only getting into specific healing/livelihood because it causes “ke’ev lev” and we don’t feel good. (b) The Shabbos prayer is a general request that includes everything — that Shabbos should be successful means everything should be successful: shiurim, tefillos, peace, rest in physicality and spirituality. (c) What kind of rest did they have on Shabbos in Auschwitz? This is a general prayer — “al kol Yisrael” — which truly includes all requests in the world.

Middle Blessing of Shabbos — Shacharis: “Yismach Moshe”

The Rambam’s Words: “Yismach Moshe B’matnas Chelko, Ki Eved Ne’eman Karasa Lo, Kelil Tiferes B’rosho Nasata Lo, B’omdo Lefanecha Al Har Sinai, Shnei Luchos Avanim Horid B’yado, V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos, V’chen Kasuv B’Sorasecha: V’shamru Benei Yisrael Es HaShabbos, La’asos Es HaShabbos L’dorosam Bris Olam, Beini U’vein Benei Yisrael Os Hi L’olam, Ki Sheishes Yamim Asah Hashem Es HaShamayim V’es Ha’aretz U’vayom HaShevi’i Shavas Vayinafash.”

Explanation: Shabbos Shacharis we begin with a piyyut about Moshe Rabbeinu’s joy with his portion — the Luchos that he brought down from Har Sinai, where it says shemiras Shabbos. Then we bring the verse “V’shamru” (Shemos 31).

Insights and Explanations:

1. “Kelil Tiferes B’rosho” — Keren Or Panav: This means the keren or panav of Moshe Rabbeinu — like a crown on his head.

2. “V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos” — But “V’shamru” Isn’t on the Luchos! The paytan says “Shnei Luchos Avanim Horid B’yado V’chasuv Bahem Shemiras Shabbos”, but then he doesn’t bring “Zachor Es Yom HaShabbos” (which actually is on the Luchos), but rather “V’shamru Benei Yisrael Es HaShabbos” — which is in Shemos 31, not on the Luchos! This is puzzling.

3. Answer — Shemos 31 is Right Before the Luchos: The verse “V’shamru” is in Shemos 31, which is the last thing before “Vayiten El Moshe K’chalos” — right before Moshe Rabbeinu comes down with the Luchos. This is also the last thing after the entire parsha of meleches hamishkan. Perhaps this is the connection — it’s so close to the Luchos that it can be connected.

4. Why “V’shamru” and Not “Zachor”? Because “V’shamru” has a more beautiful language for davening — “Beini U’vein Benei Yisrael Os Hi L’olam” — a language of love between Hashem and Jews, which fits better for prayer than the shorter “Zachor Es Yom HaShabbos”. Although “Zachor” on the Luchos is rishon b’ma’alah (as the Mishnah says that Aseres HaDibros are different in level), we still take “V’shamru” because it speaks more at length about the sign between Hashem and Jews.

5. Rashi HaKadosh Changed the Text! Rashi did not say “Yismach Moshe” on Shabbos Shacharis — he said he doesn’t understand what Moshe Rabbeinu comes in here. Instead he inserted “Atah Bechartanu” (like by Yom Tov). This is brought by Talmidei Rashi in Siddur Rashi. He wasn’t afraid to change the text from the siddur.

6. [Digression: “Yismach Moshe” is a Piece of an Old Piyyut] “Yismach Moshe” is a remnant of an old piyyut that went according to alef-beis. We see that “Yismach” = yud, “Kelil” = kaf — two pieces of a piyyut where the beginning (alef-tes) and end are missing. Perhaps we can add a lamed somewhere (yud, kaf, lamed). This explains why it comes in so “awkwardly”.

7. “Yismach” — Future Tense: The language “Yismach” is future, not past. This means that Moshe Rabbeinu rejoices every Shabbos anew when he sees that Jews still keep the Torah. He rejoices: “It was a successful thing, the Luchos — it’s been working for so many years!” Like Rashi says by “Az Yashir” — “Yashir” can mean a continuous thing (not just a future action). So too “Yismach Moshe” — it’s a continuous joy.

8. The Order of Shabbos Prayers Reflects the History of Shabbos:

Erev Shabbos (Maariv): “Atah Kidashta Es Yom HaShevi’i Lishemecha, Tachlis Ma’aseh Shamayim Va’aretz” — this speaks of Shabbos Bereishis, Shabbos of creation. According to Chazal, the Shabbos that Avraham Avinu kept.

Shacharis: “Yismach Moshe” — this speaks of Shabbos of Matan Torah, that we keep Shabbos because it’s part of Torah, not just because the world needs rest. Like the Mishnah in Chullin says: Gid HaNasheh is forbidden because Moshe commanded it in Torah, although it already appears by Yaakov — so too Shabbos.

Mussaf: Speaks of Shabbos in Beis HaMikdash — the korbanos of Shabbos, a later level.

Mincha: “Atah Echad” — something of a different level.

This is a chronological order: creation → Matan Torah → Beis HaMikdash.

“Yismechu B’malchusecha” — Connection to All Shabbos Prayers

The Rambam’s Words: “Yismechu B’malchusecha Shomrei Shabbos V’korei Oneg, Am Mekadshei Shevi’i… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: This is the me’ein chasimah that comes in all Shabbos prayers (also at night), and ends with “Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos”.

Insights and Explanations:

1. “Shomrei Shabbos” = Melachos; “Korei Oneg” = Seudos; “Mekadshei Shevi’i” = Kiddush/Havdalah: The three expressions include three aspects of Shabbos: (a) keeping from melachos, (b) oneg of seudos, (c) kiddush/havdalah.

2. “V’lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos” — The Rambam Leaves It Out! In our Ashkenazic text it says “V’lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos”, but the Rambam doesn’t bring it — he only says the positive. The addition “V’lo Nesato” was added in Ashkenaz as a response to Christians who claimed they make their Shabbos (Sunday). The Rambam doesn’t have it.

3. [Digression: “Shabbos 2050”] In modern times there’s a tendency (America, Trump) to promote a “Shabbos” for everyone — the “V’lo Nesato” is an answer to this: Shabbos is specifically for Jews.

Middle Blessing of Mussaf Shabbos

The Rambam’s Words: “L’Moshe Tzivisa Al Har Sinai Mitzvas Shabbos Zachor V’shamor… U’vo Bayom Tzivisanu Hashem Elokeinu L’hakriv Lecha Korban Mussaf K’ra’ui… Vihi Ratzon Milfanecha Hashem Elokeinu Sheta’aleinu L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam V’es Mussaf Yom HaMenucha Hazeh…” — and we end with “Elokeinu Veilokei Avoseinu Retzei Na Bimnuchaseinu… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: The middle blessing of Mussaf Shabbos begins with mentioning that Hashem commanded Moshe Rabbeinu on Har Sinai the mitzvos of Shabbos — “Zachor V’shamor” — and also commanded to bring the korban Mussaf. Then we ask that Hashem should bring us back to Eretz Yisrael, plant us in our borders, and there we will bring the korbanos — temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam. We end with the same chasimah as all Shabbos blessings: “Mekadesh HaShabbos”.

Insights and Explanations:

1. Mussaf Also Begins with Moshe Rabbeinu: Although we might have thought that Mussaf should revolve mainly around Beis HaMikdash and korbanos, the Rambam’s text also begins with Moshe Rabbeinu — “L’Moshe Tzivisa Al Har Sinai”. This is parallel to our text where we say “Tikanas Shabbos Ratzisa Korbonoseha” — which also means that Hashem established Shabbos through Moshe Rabbeinu. The Rambam just makes it more explicit.

2. “Zachor V’shamor” — The Text of Har Sinai: The Rambam brings in the language “Zachor V’shamor” — both versions of Aseres HaDibros (Shemos 20:8 and Devarim 5:12) — as the text that was said on Har Sinai.

3. The Rambam Doesn’t Have the Alef-Beis Piyyut “Tikanas Shabbos”: In our text there’s an entire piyyut arranged according to alef-beis before “Tzivisanu L’hakriv Lecha”. The Rambam didn’t have this piyyut — he goes straight to the matter. This is a sign that the piyyut is a later addition that wasn’t in the old text.

4. Geulah Motif in Mussaf: Until now in the Shabbos blessings (Maariv, Shacharis) we haven’t spoken about geulah. But in Mussaf, where we speak about korbanos, it fits very well to bring in the matter of geulah — “Sheta’aleinu L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu”. The connection is natural: we speak about korbanos that we can’t bring without a Beis HaMikdash, therefore we ask that we should return to Eretz Yisrael.

5. “Yom HaMenuach” — Language: The language “Yom HaMenuach” (instead of “Yom HaMenuchah”) is unusual. In all places it says “Menuach” (without a hei), not “Menuchah”. This is an accepted text — also in our siddurim there are versions where it says “Menuach”. It’s more poetic.

6. The Rambam Doesn’t Bring the Verse of Korban Mussaf: In our text we say the verse of the korbanos (“U’vayom HaShabbos Shnei Kevasim…” — Bamidbar 28:9). The Rambam doesn’t bring the language of the korbanos. In halacha it says we don’t specifically need to say the verse — it’s not me’akev. We mention the matter, but we don’t have to say the actual Torah words.

7. “Lo Nesato… L’goyei Ha’aratzos” — First Time in Mussaf: Here it’s mentioned that Shabbos wasn’t given to non-Jews — “Lo Nesato Malkeinu L’goyei Ha’aratzos… V’lo L’ovdei Pesilim”. This is the first time in the Shabbos prayers where this motif appears.

8. “Yeshurun” — A Name for Jews: The language “Yeshurun” as a name for Klal Yisrael, as it says in the Torah.

9. “Chemadas HaYamim Oso Karasa” — Source: The language “Chemadas HaYamim” — that Shabbos is called the best/most special of all days — doesn’t say in the Torah. “U’kerasem Es HaYom Hazeh Mikra Kodesh” doesn’t mean we call it by the name “Chemadas HaYamim”, but that it’s designated as holy. In the Torah it says “Vayevarech… Vayekadshehu” — that’s the basis, but not the specific language “Chemadas HaYamim”. This is more a poetic description.

Middle Blessing of Mincha Shabbos — “Atah Echad”

The Rambam’s Words: “Atah Echad V’shimcha Echad, U’mi K’amcha Yisrael Goy Echad Ba’aretz, Ateres Tehillah V’tiferes Yeshu’ah L’amcha Nasata. Avraham Yagil, Yitzchak Yaranein, Ya’akov U’vanav Yanuchu Vo, Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah. Yakiru Vanecha V’yeid’u Ki Me’itcha Hi Menuchasam… Hanach Lanu Avinu, Al Tatzoreir V’yagon B’yom Menuchaseinu… Retzei Hashem Elokeinu B’amcha Yisrael U’visfilasam… V’al Menuchasam Takadesh Es Shimecha… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos.”

Explanation: The middle blessing of Mincha Shabbos begins with the matter of “achdus” — Hashem is echad, His name is echad, and Jews are a “goy echad ba’aretz”. Hashem gave Jews an “ateres tehillah v’tiferes yeshu’ah”. The Avos — Avraham, Yitzchak, Yaakov — rejoice in Shabbos. We ask that Jews should recognize that the rest comes from Hashem, and that there shouldn’t be any trouble on Shabbos.

Insights and Explanations:

1. “Goy Echad Ba’aretz” — Unique, Not Singular: “Goy Echad” doesn’t mean “the only nation” but “a unique nation” — special, exceptional. The verse is from Divrei HaYamim I 17:21 (or Shmuel II 7:23): “Mi K’amcha Yisrael Goy Echad Ba’aretz Asher Halach Elokim Lifdos Lo L’am”.

2. “Ateres Tehillah V’tiferes Yeshu’ah” — Shabbos or Torah? The “ateres tehillah v’tiferes yeshu’ah” that Hashem gave to Jews can refer to Shabbos or to Torah. Both are possible.

3. “Avraham Yagil, Yitzchak Yaranein” — Future Tense, Not Past: Everything is in future tense — “Yagil”, “Yaranein”, “Yanuchu” — not in past tense. This is interesting especially because it already says that the Avos kept the entire Torah (Kiymu Avos Es Kol HaTorah). Several answers:

Perhaps it means “Bnei Avraham” — the proof is that by Yaakov it says “Yaakov U’vanav“, which shows we’re not just talking about the Avos themselves but about their children, their nation. “Avraham’s people, Yitzchak’s people, Yaakov’s people” — a poetic language for Klal Yisrael.

Perhaps it means that in Gan Eden the Avos rejoice: When Jews keep Shabbos, the Avos rejoice in Gan Eden. The Zohar says that when Jews are b’simcha, the Avos are also called to the simcha.

Future tense as present: The future tense can mean “now, on this day” — Avraham rejoices, Yitzchak sings, Yaakov and his children rest.

4. “Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah” — What Does “She’atah Rotzeh Bah” Mean? Several explanations:

A rest according to Hashem’s will: Not just any rest, but a rest that comes through fulfilling Hashem’s decrees — not doing the melachos that He forbade. This means the rest has a specific form that Hashem determined.

A rest that Hashem accepts: Not like “Chodshei’chem U’mo’adei’chem Sanah Nafshi” (Yeshayahu 1:14) — when Hashem despises the Yamim Tovim because Jews aren’t as they should be. Here we ask that the rest should be “retzuyah” — accepted, successful.

5. “Yakiru Vanecha V’yeid’u Ki Me’itcha Hi Menuchasam” — Request or Acknowledgment? This can be a request (we ask that Jews should recognize) or part of the acknowledgment (we state that Jews know). Another explanation: Perhaps this itself is the explanation of “Menuchah She’atah Rotzeh Bah” — a rest that comes with yedias Hashem, that we know the rest comes from the Creator. This means Hashem doesn’t just want any rest, but a rest where we recognize it comes from Him.

6. “Al Tatzoreir V’yagon B’yom Menuchaseinu”: A request that there shouldn’t be any trouble or sorrow on Shabbos — that the rest should be complete.

General Observations About the Order of Shabbos Prayers

Insights and Explanations:

1. Shabbos Has Three Different Middle Blessings — Unique Among Yamim Tovim: Shabbos is the only Yom Tov that has a separate middle blessing for Maariv, Shacharis, Mussaf, and Mincha. By a regular Yom Tov all three (or four) prayers have the same middle blessing. Why? Two reasons:

Practical: Shabbos is every week, and it would become “boring” to say the same blessing four times every week.

Historical: Perhaps there were once piyyutim for each prayer by all Yamim Tovim too, but by Shabbos the piyyutim remained as part of the main text of the prayer, because Shabbos has fewer other piyyutim.

2. The Rambam’s Seder HaTefillah — Only Texts, Not Seder HaYom: The Rambam writes here only the texts of blessings that he hasn’t said before. He doesn’t write the entire order of the day of Shabbos (when we say Tehillah L’David, when Kaddish, etc.) — that’s already in Hilchos Tefillah Chapter 9 Halacha 13 and in Hilchos Krias HaTorah. The Rambam didn’t write a siddur — he only gave the texts of blessings in Seder HaTefillah, and the order of things in Hilchos Tefillah Chapters 8-9 and Hilchos Krias HaTorah.

Middle Blessing of Mussaf Rosh Chodesh

The Rambam’s Words: “Roshei Chadashim L’amcha Nasata, Zman Kaparah L’chol Toldosam… Mizbe’ach Chadash B’Tzion Tachin, V’olas Rosh Chodesh Na’aleh Alav, Shir Chadash Nashir… Ahavas Olam Tavi Lahem, U’vris Avos LaVanim Tizkor…” — then: “Elokeinu Veilokei Avoseinu… Galinu Me’artzeinu V’nisrachaknu Me’al Admaseinu… Yehi Ratzon Milfanecha… Sheta’aleinu L’simchah L’artzeinu V’sita’einu Bigvuleinu, V’sham Na’aseh Lefanecha Es Korbenos Choveseinu, Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam, V’es Musafei Yom Rosh HaChodesh Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah K’mitzvas Retzonecha…” — chasimah: **”Chadesh Aleinu Es Rosh HaChodesh Hazeh L’tovah V’livrachah L’chein U’l’chesed U’l’rachamim L’chayim U’l’shalom… Sof V’keitz L’chol Chatoseinu V’tzaroseinu, Techilah V’rosh Lifdyon Nafsheinu… Ki B’amcha Yisrael Mikol Ha’umos Bacharta, V’

V’roshei Chadashim Lahem Nasata. Baruch Atah Hashem Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim.”**

Explanation: The middle blessing of Mussaf Rosh Chodesh has two parts: (1) a piyyut-like section that speaks of Rosh Chodesh as a “zman kaparah” and asks for a “mizbe’ach chadash b’Tzion”; (2) the standard text (similar to every Mussaf) — “Galinu me’artzeinu… sheta’aleinu l’artzeinu… v’sham na’aseh korbenos choveseinu”. We end with a request that Rosh Chodesh should be “l’tovah v’livrachah” — and we conclude “Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim”.

Insights and Explanations:

1. Rosh Chodesh as “Zman Kaparah”: The text calls Rosh Chodesh a “zman kaparah l’chol toldosam”. This has to do with the se’ir of Rosh Chodesh — the chatas that we bring by Mussaf Rosh Chodesh is specifically for kaparah. By every Yom Tov there are korbanos, but Rosh Chodesh is specifically presented as a “zman kaparah” through the se’ir.

2. “Mizbe’ach Chadash B’Tzion Tachin” — Request for Geulah: We ask that Hashem should prepare a new mizbe’ach, “v’olas Rosh Chodesh na’aleh alav” — we should be able to bring back the olas Rosh Chodesh. “Shir chadash nashir” — we should begin singing by the mizbe’ach, as the Levi’im sang shirah.

3. “Ahavas Olam Tavi Lahem, U’vris Avos LaVanim Tizkor”: This is compared to the first blessing of Shemoneh Esrei — “V’zocher chasdei avos u’meivi go’el livnei veneihem l’ma’an shemo b’ahavah”. The same motif: zechus avos brings geulah.

4. Two Parts in the Blessing — Piyyut and Standard Text: The first part (“Roshei chadashim… mizbe’ach chadash…”) is more a piyyut in honor of Rosh Chodesh, while the second part (“Galinu me’artzeinu… sheta’aleinu l’artzeinu… korbenos choveseinu temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam”) is the standard Mussaf text that we say by every Mussaf. It’s possible that the Rambam combined two separate texts.

5. “Sof V’keitz L’chol Chatoseinu” — Wordplay with “Rosh”: The text plays with the word “rosh” — the “Rosh Chodesh” should be a “sof v’keitz” for troubles, and a “techilah v’rosh” for good things (pidyon nafsheinu). This is a beautiful derech melitzah: the “rosh” (beginning) of the month should be the “end” of bad and the “beginning” of good.

6. Connection Between “Sof V’keitz L’chatoseinu” and “Zman Kaparah”: The fact that we ask “sof v’keitz l’chol chatoseinu” stems from Rosh Chodesh being a “yom kaparah” — Hashem forgives, so we ask that it should indeed be an end to sins.

7. Chasimah “Mekadesh Yisrael V’roshei Chadashim” — Because It Has to Do with the Calendar: Whenever it has to do with the calendar (Rosh Chodesh, Yamim Tovim) we begin “Mekadesh Yisrael” — not like “Mekadesh HaShabbos” which has to do with the days of the week (Shabbos is fixed). Hashem first sanctifies the Jews (gives them a Beis Din), and the Jews then sanctify the Roshei Chadashim. This is a Gemara (Berachos 49a).

8. The Rambam Doesn’t Bring the Text of the Verses: Just as by Mussaf Shabbos, the Rambam mentions that we say the verse of Mussaf Rosh Chodesh (as it says in the Torah), but he doesn’t bring out the verse itself.

Middle Blessing of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh (Combination)

The Rambam’s Words: “Atah Yatzarta Olamcha Mikedem, Kilisa Melachtecha Bayom HaShevi’i, U’vacharta Banu Mikol Ha’amim, V’ratzita Banu Mikol HaLeshonos, V’keiravtanu L’malchusecha, V’kidashta’nu B’mitzvosecha, V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa. Vatiten Lanu Hashem Elokeinu Shabbosos Limnuchah, V’yom Rosh HaChodesh Hazeh L’chaparah V’lichavod Ba’adeinu…” — then the standard text “Galinu me’artzeinu…” with request for korbanos, and the conclusion: “…V’es Musafei Yom HaMenuchah Hazeh V’yom Rosh Chodesh Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah… Shetechadesh Aleinu Es HaChodesh Hazeh… Retzei Na Bimnuchaseinu… V’yanuchu Vam Kol Yisrael B’ahavah V’simchah… Baruch Atah Hashem Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’roshei Chadashim.”

Explanation: When Rosh Chodesh falls on Shabbos, we say a special combined middle blessing in Mussaf. We begin with Shabbos (creation, “kilisa melachtecha bayom hashevi’i”), move to bechiras Yisrael, and then combine “Shabbosos limnuchah” with “Rosh Chodesh hazeh l’chaparah”.

Insights and Explanations:

1. Why a Special Combination Specifically by Rosh Chodesh? By Shabbos that falls on Yom Tov we do not make a new combined blessing — we simply say the blessing of Yom Tov and mention Shabbos (we add “vatiten lanu… Shabbos”). But by Rosh Chodesh we make a completely new combined text. The reason: Rosh Chodesh is not enough of a Yom Tov that it should take away the attention from Shabbos entirely. By Yom Tov we can give over the text to Yom Tov and just mention Shabbos. But by Rosh Chodesh we must begin with Shabbos, go to Rosh Chodesh, and return to Shabbos — because Rosh Chodesh alone isn’t strong enough to stand alone.

2. “Atah Yatzarta Olamcha Mikedem”: “Mikedem” means here “from the beginning” — creation. By Sheva Berachos there’s a Torah on “mikedem” (perhaps “east side”), but here it certainly means “from before”, beginning of creation.

3. “U’vacharta Banu Mikol Ha’amim” — Chronological Jump: “Kilisa melachtecha bayom hashevi’i” is at creation, but “u’vacharta banu mikol ha’amim” is a few thousand years later (by Avraham or Matan Torah). “V’ratzita banu mikol haleshonos” — from all other languages/nations.

4. “V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa”: Jews carry the name of Hashem’s great and holy Name.

5. “Vatiten Lanu Shabbosos Limnuchah V’yom Rosh HaChodesh Hazeh L’chaparah”: Here we see how the combination works — Shabbos = menuchah, Rosh Chodesh = kaparah. Both are brought together in one sentence.

6. “V’lakabel Tzivitanu” — Missing in First Part, Appears in Second: In the first part of the blessing (yehi ratzon milfanecha) it doesn’t say “v’lakabel tzivitanu”, but immediately afterward, when we begin the Ya’aleh V’yavo section, it already does say “v’lakabel tzivitanu temidim k’sidram u’mussafim k’hilchasam”. This is an interesting observation.

7. “Kasavta” — A Kamatz Hei and Not a Mapik Hei: “Kasavta” by the Rambam is with a kamatz hei (not mapik hei), which means “You have written” (to Hashem), not “she has written”.

8. “V’yanuchu Vam” — Vam Means Two Days: The “vam” refers to both days — Shabbos and Rosh Chodesh — because it’s an intertwined blessing.

Middle Blessing of Yom Tov (Pesach — Maariv, Shacharis, Mincha)

The Rambam’s Words: “Atah Bechartanu Mikol Ha’amim V’ratzita Banu Mikol HaLeshonos V’kidashta’nu B’mitzvosecha V’keiravtanu Malkeinu La’avodatecha V’shimcha HaGadol V’haKadosh Aleinu Karasa. Vatiten Lanu Hashem Elokeinu Mo’adim L’simchah Chagim U’zemanim L’sason Es Yom Tov Mikra Kodesh Hazeh Es Yom Chag HaMatzos Hazeh Zman Cheiruseinu B’ahavah Zecher Litzias Mitzrayim…” — with Ya’aleh V’yavo, and the conclusion: “V’hashbi’einu Hashem Elokeinu Es Birchas Mo’adecha L’chayim U’l’simchah U’l’shalom Ka’asher Ratzita V’amarta L’havti’cheinu… Baruch Atah Hashem Mekadesh Yisrael V’haZemanim.”

Explanation: The middle blessing of Yom Tov (Pesach, Shavuos, Sukkos — all three regalim) is the same for Maariv, Shacharis, and Mincha. We begin with “Atah bechartanu” — Hashem chose us from all nations, sanctified us with mitzvos, and gave us Yamim Tovim for joy. We mention the specific Yom Tov (Chag HaMatzos, zman cheiruseinu), zecher litzias Mitzrayim, the Ya’aleh V’yavo, and we end with a request that we should truly see the blessing of the mo’adim.

Insights and Explanations:

1. The Rambam’s Method — One Text for All Three Regalim: The Rambam doesn’t write three separate texts for Pesach, Shavuos, Sukkos. He writes the text of Pesach, and then just says how to change the words for Sukkos and Shavuos — exactly as he did by Shemoneh Esrei with “Mashiv HaRuach” (he writes the full text once, and then just the changes).

2. “Amim” and “Leshonos” — Two Separate Categories: “Mikol ha’amim” and “mikol haleshonos” are not identical. A “lashon” is not the same as an “am” — for example, all people who speak French are one lashon, but they’re spread across many countries. What does “lashon” have to do with bechiras Yisrael? The verse “B’tzeis Yisrael MiMitzrayim Beis Ya’akov Me’am Lo’eiz” — Mitzrayim is identified by their language (lo’eiz). And the Midrashim say that Jews distinguished themselves in Mitzrayim through shemiras halashon (together with name and clothing), which helped their selection.

3. “Bechirah” and “Ratzon” — Not the Same Thing: Seemingly “bechartanu” and “ratzita banu” mean the same, but it’s a poetic style with synonyms — “atah bechartanu mikol ha’amim, ahavta osanu v’ratzita banu, v’romamtanu mikol haleshonos” — each expression has its own nuance.

4. “Mo’adim L’simchah, Chagim U’zemanim L’sason” — More Synonyms: The same principle — mo’adim/chagim/zemanim, simchah/sason — it’s a poetic structure with parallel expressions.

5. “Mikra Kodesh” — A Time When We Gather for Kedushah: The expression “yom tov mikra kodesh” means a Yom Tov that the Torah calls a mikra kodesh — a time when we gather together for kedushah.

6. “B’ahavah” — Refers to “Vatiten Lanu”: The “b’ahavah” goes back to the beginning — “vatiten lanu Hashem Elokeinu mo’adim l’simchah… b’ahavah” — Hashem gave us the Yamim Tovim with love.

7. “U’malteinu Bo Mikol Tza’ar V’yagon” — The End of Ya’aleh V’yavo by Yom Tov: The conclusion “u’malteinu bo mikol tza’ar v’yagon” is the end of Ya’aleh V’yavo specifically by Yom Tov. The Rambam writes it twice (here and earlier), especially because we say Ya’aleh V’yavo also in weekday Shemoneh Esrei (Chol HaMoed, Rosh Chodesh), and the conclusion “u’malteinu bo” is specific to the Yom Tov context.

8. “V’hashbi’einu Hashem Elokeinu Es Birchas Mo’adecha” — What Does “L’havti’cheinu” Mean? “Ka’asher ratzita v’amarta l’havti’cheinu” — Hashem gave Jews a Yom Tov, and the Yom Tov itself is a blessing and a promise. “V’chein tavti’cheinu selah” means: You said it’s a blessing — You should truly show us the blessing, “shelo yagneinu lo etzev v’lo yagon” — that we should truly see that it worked, it was truly successful.

Mussaf Yom Tov (Pesach — As Example for the Three Regalim)

The Rambam’s Words: “Atah Bechartanu Mikol Ha’amim… Zecher Litzias Mitzrayim. Elokeinu Veilokei Avoseinu Retzei Na Bimnuchaseinu V’hisrachek Me’aleinu Tza’ar V’yagon… V’ein Anu Yecholim La’alos V’leira’os V’lehishtachavos Lefanecha B’veis Bechiratecha B’nevei Hadarcha B’bayis HaGadol V’haKadosh SheNikra Shimcha Alav Mipnei HaYad SheNishtalchah B’mikdashecha. Yehi Ratzon Milfanecha Hashem Elokeinu SheTashuv V’seracheim Aleinu V’al Mikdashecha V’sivnehu Bimheirah B’yameinu V’sekabetz Pezureinu Min HaGoyim V’sefutzoseinu Kaneis Miyarkesei Aretz V’havi’einu L’Tzion Irecha B’rinah V’liveis Mikdashecha B’simchas Olam V’sham Na’avdecha B’yir’ah Kishanim Kadmoniyos Temidim K’sidram U’mussafim K’hilchasam V’es Mussaf Yom Mikra Kodesh Hazeh Yom Chag HaMatzos Hazeh Na’aseh V’nakriv Lefanecha B’ahavah K’mitzvas Retzonecha K’mo SheKasavta Aleinu B’Sorasecha Al Yedei Moshe Avdecha.”

And the conclusion: “Melech Rachaman Racheim Aleinu Tov U’meitiv Hidaresh Lanu Shuvah Eleinu B’hamon Rachamecha Bizchus Avoseinu She’asu Retzonecha Benei Veisecha K’vatchilah V’chonein Mikdashecha Al Mechono V’hareinu B’vinyanav V’samcheinu B’sikunav V’hashev Yisrael L’neveihem…”

Explanation: The Mussaf of Yom Tov begins with “Atah bechartanu” (like Maariv/Shacharis/Mincha), but after “zecher litzias Mitzrayim” we move to a special text that mentions the churban — “v’ein anu yecholim la’alos v’leira’os” — because by Yom Tov (unlike Rosh Chodesh) every Jew has a personal obligation of aliyah l’regel. We ask for binyan Beis HaMikdash, kibbutz galuyos, and that we should bring the Mussaf there. The conclusion “Melech Rachaman” is a special text of Yom Tov Mussaf with requests for binyan Beis HaMikdash.

Insights and Explanations:

1. Difference Between Mussaf Yom Tov and Mussaf Rosh Chodesh — “La’alos V’leira’os”: By Rosh Chodesh we say “v’ein anachnu yecholim la’asos choveseinu b’veis bechiratecha” — this refers to the Kohanim’s avodah. But by Yom Tov we say “v’ein anu yecholim la’alos v’leira’os v’lehishtachavos” — because by Yom Tov every single Jew feels that he’s missing something: the mitzvah of chagigah, re’iyah, olas re’iyah l’regel. This is a personal lack, not just a Kohanim thing.

2. “Mipnei HaYad SheNishtalchah B’mikdashecha” — What Does “Yad” Mean? “Shelichus yad” means destruction/making desolate — the opposite of “Mikdash Hashem Konenu Yadecha” (Hashem’s right hand built it, and here is a “yad” that broke it). The language “im lo yishlach yado bimeleches rei’eihu” — shelichus yad means destroyed. It’s not an actual verse being quoted — it’s more a melitzah.

3. “Yehi Ratzon Sheyibaneh Beis HaMikdash” — Perhaps Even Before the Churban? “Yehi ratzon sheyibaneh Beis HaMikdash” can perhaps stem from a time even before the churban — when the Beis HaMikdash was already defiled (like by the Chashmonaim), but not yet destroyed. This “shelichus yad” began as soon as they sent forth a hand in the Mikdash, even before the complete destruction.

4. “B’simchas Olam” — An Eternal Joy: The expression “b’simchas olam” means it should never be destroyed again afterward — an eternal joy, not like the previous times.

5. “Hidaresh Lanu” — From “Tzion Doresh Ein Lah”: The language “tov u’meitiv hidaresh lanu” is connected to the verse/language “Tzion doresh ein lah” — no one is interested in Tzion, therefore we ask Hashem: You should indeed be interested in us, “hidaresh lanu”.

6. “V’chonein Mikdashecha Al Mechono”: The Beis HaMikdash should stand on its proper place — “machon l’shivtecha” — the designated place.

7. “V’hareinu B’vinyanav V’samcheinu B’sikunav”: Two stages — first You should show us the building (build), and then we should rejoice with the perfection (complete/perfect).

8. “V’hashev Yisrael L’neveihem” — What Does “Naveh” Mean? “Naveh” means dwelling place — “v’shavei Yisrael v’naveh im”. A Jew should live back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash, being oleh regel — like “nevei hadarcha” (which appears earlier in the blessing). In Levush HaRambam it’s explained that “naveh” means returning to the Beis HaMikdash — Kohanim la’avodatam u’Levi’im l’duchanam v’Yisrael l’ma’amadam.

Mussaf Yom Tov — Continuation: “Navehu”, Kohanim, Levi’im, Yisrael, Armon Al Mishpato

The Rambam’s Words: “…V’navehu… Kohanim Ba’avodatam U’Levi’im Al Duchanam V’Yisrael B’ma’amadam… V’armon Al Mishpato Yeishev… Sham Na’aleh V’neira’eh Lefanecha Bishlosh Pe’amei Ragleinu Kakkasuv B’Sorasecha: Shalosh Pe’amim BaShanah Yeira’eh Kol Zechurcha… V’lo Yeira’u Es Penei Hashem Reikam, Ish K’matnas Yado K’virchas Hashem Elokecha Asher Nasan Lach.”

Explanation: The Mussaf Yom Tov asks that we should return to the Beis HaMikdash with the entire order — Kohanim, Levi’im, Yisrael — and we should merit to go up the three regalim with korbanos.

Insights and Explanations:

1. “Navehu” — Dwelling Place / Beis HaMikdash: The word “navehu” means “nevei adircha” — a name for the Beis HaMikdash. The explanation is that every Jew should return to his place in Eretz Yisrael, or specifically to the Beis HaMikdash by being oleh regel.

2. The Order of Kohanim, Levi’im, Yisrael: “Kohanim ba’avodatam” — the Kohanim do the avodah. “Levi’im al duchanam” — the Levi’im stand on their special place (the duchan) and sing. “Yisrael b’ma’amadam” — this is the matter of ma’amados: Jews stand by their korbanos and are participants. This is the ideal order of avodas Beis HaMikdash.

3. “V’armon Al Mishpato Yeishev” — “Mishpato” Doesn’t Mean Halachos: The first explanation would be that the palace (armon = Beis HaMikdash) should be built according to the proper halachos, in the proper place, according to “klalei habayis” as the Rambam says in Hilchos Beis HaBechirah. But the chiddush is: “Mishpato” doesn’t mean halachos here, but rather like “mishpat hameluchah” — it fits this way, it’s the order, the regulation, the manner as it should be. It’s a melitzah, not a halachic term. This is said to exclude those sages who wanted to make “Sha’ar HaLechem” — we shouldn’t think that “mishpato” speaks of specific halachic details, but of the general manner as it fits.

4. “Sham Na’aleh V’neira’eh” — Not Just Davening: The text asks that we should actually go up to the Beis HaMikdash — not just long davening, but the true binyan Beis HaMikdash, and then go up three times a year “b’regel” — with our feet. Interesting: The name “shalosh regalim” comes from this — three times that we go up b’regel (on foot).

5. “V’lo Yeira’u Penei Hashem Reikam” — Nedarim U’nedavos, Not Just Olas Re’iyah: This doesn’t speak only of the obligation of olas re’iyah (which is already included in “lo yeira’eh panai reikam”), but of nedarim u’nedavos — all korbanos that we accepted upon ourselves during the year, we bring by the regel. This is in the verses “v’ad nidrosechem v’nidvosechem”. The Ramban makes a distinction between the verses in Parshas Re’eh.

6. “K’virchas Hashem Elokecha” — A Prayer for Abundance: The text quotes “k’virchas Hashem Elokecha asher nasan lach” — this is not just a quote, but a hint to a prayer: we ask that we should truly have blessing and abundance, so that we can come to the Beis HaMikdash with rich korbanos. When a Jew has abundance, he can come with an abundance of korbanos.

7. [Digression: Yom Tov, Abundance, and Tzedakah] Yom Tov is “zman asifah” — we thank Hashem for the abundance of an entire year. The very matter of Yom Tov is that we must conduct ourselves like a wealthy person — “kabed es Hashem mei’honecha”. In the middle of the year you don’t need to show your wealth, but on Yom Tov you must live at your highest level. When there’s no Beis HaMikdash, we should “at the very least” give for guests, for tzedakah campaigns, and for ovdei Hashem. There’s a halachah that on Yom Tov one must bring in guests and give tzedakah.

Text of Shavuos, Sukkos, Shemini Atzeres — The Changes

The Rambam’s Words: “V’chein Nusach Zeh Mispallel B’Chag HaShavuos U’v’Chag HaSukkos Bilo Chesaron U’vilo Yisaron, Ela SheB’Chag HaShavuos Hu Omeir ‘Es Yom Tov Mikra Kodesh Hazeh Es Yom Chag HaShavuos Hazeh Zman Matan Toraseinu’… U’v’Chag HaSukkos ‘Yom Chag HaSukkos Hazeh Zman Simchaseinu’… U’v’Shemini Atzeres ‘Yom Chag Shemini Atzeres Hazeh Zman Simchaseinu’.”

Explanation: The text of Shavuos, Sukkos, and Shemini Atzeres is the same as Pesach, we just change the name of the Yom Tov and the “zman”. Shavuos = “zman matan Toraseinu”. Sukkos = “zman simchaseinu”. Shemini Atzeres = also “zman simchaseinu” but with its own name “Shemini Atzeres”.

Insights and Explanations:

1. “Zman Matan Toraseinu” — Where Does This Say? In the Torah itself it doesn’t say on Shavuos “zman matan Toraseinu”. This is a language that we see here for the first time in Nusach HaTefillah. This is a chiddush — who made the first text? It could be it was already very old, but it’s remarkable that the text gives Shavuos a name that’s not explicit in Torah.

2. Shemini Atzeres — Its Own Name, Same “Zman”: Shemini Atzeres has its own name (“yom chag Shemini Atzeres hazeh”) but shares the same “zman simchaseinu” with Sukkos.

3. The Rambam “Forgot” Mussaf Sukkos: The Rambam mentions specifically the Mussaf of Shemini Atzeres but not of Sukkos — “but it’s obvious” (it’s self-understood).

Yom Tov That Falls on Shabbos — Order of Mentioning Shabbos

The Rambam’s Words: “V’al Derech Zeh Mazkir Es HaShabbos B’Rosh HaShanah U’v’Yom HaKippurim K’shechalu Lihyos B’Shabbos… V’choseim B’chol HaTefillos Shel Shalosh Regalim Im Chal B’Shabbos ‘Mekadesh HaShabbos’ V’achar Kach ‘V’Yisrael V’haZemanim’. U’v’Rosh HaShanah Choseim ‘Melech Al Kol Ha’aretz Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’yom HaZikaron’. U’v’Yom HaKippurim ‘Melech Al Kol Ha’aretz Mekadesh HaShabbos V’Yisrael V’yom HaKippurim’.”

Explanation: When Yom Tov falls on Shabbos, we insert “retzei na bimnuchaseinu” before “Ya’aleh V’yavo”, and we mention “es yom hamenuach hazeh”. In the chasimah we say Shabbos before Yisrael v’hazemanim. By Rosh Hashanah and Yom Kippur we add “Melech al kol ha’aretz” before the chasimah.

Insights and Explanations:

1. “Yom HaMenuach” — Not “Yom HaMenuchah”: In all places it says “menuach” (without a hei), not “menuchah”. This is an accepted text — also in our siddurim there are versions where it says “

menuach”. It’s more poetic. We must be precise with the Rambam’s order — “presumably the order is correct.”

2. “Melech Al Kol Ha’aretz” — Before Shabbos, Not Before Rosh Hashanah/Yom Kippur: By Rosh Hashanah and Yom Kippur it says “Melech al kol ha’aretz” before “Mekadesh HaShabbos”. The chiddush: “Melech al kol ha’aretz” is not a blessing on Rosh Hashanah/Yom Kippur specifically — it appears instead of “Elokeinu Melech ha’olam” (like an opening), and the chasimah remains “Mekadesh Yisrael v’yom hazikaron/hakippurim”. This is similar to “HaMelech HaKadosh” and “HaMelech HaMishpat” — it speaks of malchus, which is the special matter of Rosh Hashanah/Yom Kippur.

3. Shabbos Before Yisrael — The Foundation: The Gemara says that by Shabbos with regalim we say Shabbos first, because Yisrael is not mekadesh Shabbos — Shabbos Hashem Himself sanctified (Shabbos is kevi’a v’kayma). But Yisrael is mekadesh the zemanim. Therefore “Mekadesh HaShabbos” comes before “v’Yisrael v’hazemanim”. This is not a contradiction to “Mekadesh Yisrael v’hazemanim” — both are connected, but Shabbos has a special superiority.

Conclusion

The shiur went through the entire order of Nusach HaTefillah for Shabbos (Maariv, Shacharis, Mussaf, Mincha), Rosh Chodesh, Shabbos Rosh Chodesh, and Yamim Tovim (the three regalim). The Rambam’s method is to write the full text once, and then only the changes for each specific day. The texts show a chronological progression (creation → Matan Torah → Beis HaMikdash) and a deep connection between Shabbos, Yamim Tovim, and the history of Klal Yisrael.


📝 Full Transcript

Rambam Nusach HaTefillah — Shiur 5: The Middle Blessings of Shabbat

Introduction and Hakarat HaTov

Chavruta 1: Good day, we are learning Rambam, Sefer Ahavah, Nusach HaTefillah, the fifth shiur on Nusach HaTefillah. In the back of all these Hilchot Tefillah and all these Hilchot Berachot, the Rambam sets out the language of the Sages for the prayers and blessings.

Before we continue, we must acknowledge the provider of the flour for these shiurim — without flour there is no Torah — our esteemed friend, the well-known benefactor and builder of worlds of Torah, who builds up so much Torah among Jews through the various shiurim and acts of Torah and chesed that he spreads, the pious Rabbi Yoel HaLevi Wetzberger, director of Mosdot Chen Yaakov. A great yasher koach to him and to all the other supporters and to all others who help spread the shiur. It is, baruch Hashem, a delicious shiur, and it’s incredible how Jews receive from this their daily dose of Torah with pleasure.

So, do you agree?

Chavruta 2: I agree, I agree that R’ Yoel is a great supporter of Torah, I agree that everyone should try to compete with him and surpass him, to give and bring even more. And I also agree that everyone should learn.

Another point, just as the campaign has now ended — now when the shiur goes up it will already be finished — the campaign is a great thing that one should spread it so other people will be inspired for Torah, but it’s only a preparation so that all year long when someone hears a good shiur, he should give it a push to his friend — “You like it, share it.”

Structure of Nusach HaTefillah: What the Rambam Has Already Covered

Chavruta 1: So, the Rambam says as follows. They’re in the middle of discussing the nusach of the berachot, and they’ve already finished… ah, Nusach HaTefillah. They’ve already finished a regular day — they’ve already finished the entire… the Rambam has already laid out the davening from early morning until after finishing Shacharit. And Minchah he said separately. I don’t know, I think he already said in Hilchot Tefillah what Minchah is and what Maariv is, they’ve already covered the prayers.

Now comes the main prayers of Shabbat and Yamim Tovim, special prayers.

Chavruta 2: Yes, let’s perhaps clarify about Minchah, about… the Rambam goes with his logical order, not according to the order. You said that there were old siddurim that went more like that.

Chavruta 1: Shacharit and Minchah are the same thing. The Rambam already said in the middle of Hilchot Tefillah that for Minchah one says Tehillah LeDavid, you remember.

Chavruta 2: Yes, and Kaddish and Seder HaYom. On Yom Tov or Shabbat.

Chavruta 1: Yes. But on Shabbat one reads, etc. All these laws have already been stated. But the nusach is only one Shemoneh Esrei, and Maariv is basically Birchot Kriat Shema and Shemoneh Esrei. And when the Rambam counted Birchot Kriat Shema, he already said both the Birchot Kriat Shema of Shacharit — Shabbat and during the week — of Shacharit and of Maariv.

Chavruta 2: Yes, also Shacharit and Maariv, yes.

Chiddush: The Rambam Didn’t Mention Shabbat Birchot Kriat Shema

Chavruta 1: The Rambam didn’t say any Shabbat Birchot Kriat Shema. Interesting. I think that the Rambam didn’t say about the “Keil Adon” that we say on Shabbat. It could be he didn’t have any yotzerot for Shabbat in his Birchot Kriat Shema. He said yotzerot in Pesukei D’Zimra.

Chavruta 2: I don’t remember anymore, he said the blessing of Yotzer for Shabbat.

Chavruta 1: It could be that there wasn’t such a nusach.

The Rambam’s Introduction to the Middle Blessings

Chavruta 2: So now one goes to Shabbat. Now one will see what the prayer of Shabbat and Yom Tov is different.

Chavruta 1: So the biggest change, besides what the Rambam already laid out by Pesukei D’Zimra, and the Rambam laid out Nishmat — the big change and really in the main prayer is that the Shemoneh Esrei of Shabbat is completely different, that it’s really not Shemoneh Esrei at all. They removed all the middle blessings.

Actually the praise and thanksgiving, there’s no difference between Shabbat and during the week — both days one says praise and thanksgiving — they left the same nusach: Avot, Gevurot, and so on, and the last three.

But where they changed, is all the blessings that ask for individual prayers — for knowledge, livelihood, and so on, healing — there is a concept of not praying for needs on Shabbat. So that one shouldn’t be in distress, one shouldn’t focus on the troubles that one still has, but on the contrary, one should only pray about and about that it should go well, but without focusing on the distress.

Chavruta 2: But just so one should…

Chavruta 1: Yes, that is apparently the concept. The exact details is a sugya in the Gemara in Taanit. But the intention is, on Shabbat one doesn’t ask for needs.

So Chazal made a different nusach. Instead of all the middle blessings, they made one blessing — it’s called the middle blessing, the berachah emtza’it — where one asks there… one praises there about the Shabbat, one praises the Holy One Blessed be He about the Shabbat, and one speaks about the Shabbat, and one asks prayers that are appropriate for Shabbat. And this replaces all the other needs from during the week, says the Rambam.

Chavruta 2: Yes?

Chavruta 1: Yes, I think so.

The Rambam’s Structure: All Middle Blessings for an Entire Year

Chavruta 2: This chapter really, which is called the fifth shiur, according to how the dividers made it here — perhaps the Rambam also, because he makes a chapter here. The chapters the Rambam didn’t make, but the first section stands here, he speaks of all the Yamim Tovim.

That is, if one wants to logically say what someone wants to make a siddur for an entire year, he only needs to make a regular Shemoneh Esrei for the weekdays, and he needs to write as the Rambam did, that Shabbat or Yom Tov or Rosh Hashanah Yom Kippur — all these times — one should only change the middle blessings.

So the Rambam goes in this chapter to write all the middle blessings of an entire year.

Chavruta 1: Because he sets out the middle blessing of Shabbat and Yamim Tovim?

Chavruta 2: Right, and he has here such a small introduction, I need to understand this.

Chavruta 1: Yes.

Learning the Rambam’s Introduction

Chavruta 2: So the Rambam goes like this. They already learned earlier in Hilchot Tefillah:

“On Shabbat and festivals and Yamim Tovim, a person prays in each prayer seven blessings — three first ones and three last ones, and one middle blessing appropriate to the day.”

It’s instead of 19 it’s seven blessings. Three first ones and three last ones — the first three of praise and thanksgiving, the last ones. And one middle blessing appropriate to the day — the middle blessing speaks about the matter of the day.

Chavruta 1: Me’ein hayom.

Chavruta 2: Me’ein hayom means about the day.

Chavruta 1: I think that perhaps “me’ein” is like the translation “matter.”

Chavruta 2: Because “ayin” means the appearance, the eye?

Chavruta 1: Me’ein hayom.

Chavruta 2: Yes. So like this. Something that is connected with the day. What relates to the day? So like this. This is Shabbat and Yamim Tovim.

Rosh Hashanah and Yom Kippur: Nine Blessings

Chavruta 2: “And on Rosh Hashanah and on Yom Kippur of the Jubilee” — Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee there isn’t one middle blessing, but “one prays in the middle three blessings.” There are three blessings. These are called Malchuyot, Zichronot, Shofarot.

“And in the Musaf prayer only” — and this is only by the Musaf prayer. Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee, by Musaf, it’s different that there isn’t one middle blessing, there are three middle blessings. It comes out “one prays in Musaf on these two days nine blessings” — the two days, Rosh Hashanah, Yom Kippur of the Jubilee, there one prays nine blessings.

Musaf of Rosh Chodesh and Chol HaMoed

Chavruta 2: “And in Musaf of Rosh Chodesh and in Musaf of Chol HaMoed” — one also prays seven: three first ones and three last ones and one blessing in the middle.

Chavruta 1: Why did the Rambam make Musaf separate? Musaf is a category by itself, Musaf has different laws. And Musaf…

Chavruta 2: No, I think the chiddush is, he goes like this: Yamim Tovim, and also Rosh Hashanah, Yom Kippur — which is a Yom Tov — which is an exception, has nine blessings. But we’re speaking of the weekdays. So there are times during the weekdays when one also davens a prayer of seven blessings — that is Musaf of Rosh Chodesh or Chol HaMoed there is also — and there needs to be a special nusach. Yom Tov is the same as Yom Tov, but Rosh Chodesh is a special nusach.

Question: Why Does Musaf of Rosh Chodesh Have Only Seven Blessings?

Chavruta 1: An interesting thing, because on Rosh Chodesh — or I don’t know, perhaps not on Chol HaMoed — apparently there isn’t the same concept of not asking for needs. One does ask for needs, one already davened earlier the weekday Shemoneh Esrei. But the Yom Tov one was made in a Yom Tov nusach. The Yom Tov part one says the same nusach as Yom Tov. The same thing with Rosh Chodesh — it wasn’t the same Shemoneh Esrei, one had something in honor of the Yom Tov.

Chavruta 2: How is the nusach?

Chavruta 1: Says the Rambam, now I’m going to lay out “the nusach of all the middle blessings” — that’s it, the middle blessing.

The Rambam begins with Friday night.

Chavruta 2: It makes sense, but why should one say again the requests for needs?

Chavruta 1: Because it’s Musaf, and Musaf comes only in honor of the matter of the day. So one speaks of the matter of the day.

Chiddush: “Kevar Maniti BeSefer Zeh” — Proof that Nusach HaTefillah is Part of Sefer Ahavah

Chavruta 1: I have two chiddushim on this piece, I need to see if it already stands here from last night what we learned.

First of all, here it says “kevar maniti besefer zeh” (I already counted in this book). We learned, and I saw that someone here in this Rambam Mishneh Torah — a commentator, one of the commentators — already noted that here, we spoke about this at the beginning of Hilchot Seder HaTefillot. There is like a dispute: is this a part of the Rambam’s book, it’s the Rambam’s halachic rulings, or is it just a seder nusach, the nusach of Egypt — I don’t know what you want to call it.

So, one could think that the Rambam wrote it at the end of the book, he didn’t write any chapter at all, it’s just such an appendix, like another piece that is a siddur.

But here you see, in the language “kevar maniti besefer zeh”, one sees that the Rambam counts this as a part of the book — which means Sefer Ahavah. It’s not another part.

This is one slight inference, perhaps it can be inferred.

Question: Why Doesn’t the Rambam Mention Fast Days?

Chavruta 2: I have another question. Why doesn’t the Rambam count that on fast days one also makes nine blessings apparently?

Chavruta 1: Ah, I don’t know. Perhaps not, he wants the same nusach? It already comes out with what he says that fast days is the same as Rosh Hashanah.

Chavruta 2: Fast days aren’t a fixed thing, he only counts out the fixed Yamim Tovim.

Chavruta 1: Ah, makes sense.

The Middle Blessing of Friday Night

Chavruta 2: Okay, so now we’re going to learn about Shabbat. He’s going to go around here and lay out the Friday night middle blessing.

So the nusach is like this:

“Atah kidashta et yom hashevi’i lishemecha” — one begins with a praise on the Shabbat, the importance of Shabbat. One thanks the Almighty for the Shabbat. The Almighty sanctified the seventh day for Your name, for the sake of Heaven, and this is “tachlit ma’aseh shamayim va’aretz.”

Discussion: What Does “Tachlit” Mean?

Chavruta 1: “Tachlit” means the ending, not the goal, right?

Chavruta 2: It can also be another answer that the goal — Shabbat is the goal.

Chavruta 1: “Tachlit” means the ending of the work of heaven and earth happened on Shabbat.

Chavruta 2: Like “vayechulu.”

Chavruta 1: Yes, like “vayechulu.” Tachlit, the ending.

The Continuation of the Blessing

Chavruta 2: “Uverachto mikol hayamim vekidashto mikol hazemanim” — Shabbat is blessed and sanctified.

“Vechen amarta” — so it says in the verse — “Vayevarech Elokim et yom hashevi’i vayekadesh oto ki vo shavat mikol melachto asher bara Elokim la’asot.”

In this verse it says “vayevarech” and “vayekadesh” — that it’s a day of blessing and holiness.

Discussion: The Rambam’s Nusach vs. Our Nusach with “Vayechulu”

Chavruta 1: And that’s why one says “vayechulu” here, right?

Chavruta 2: Yes, ah. But the Rambam’s is better, because it’s a proof on the “uverachto.”

Chavruta 1: On the other hand, ours is also a proof on “tachlit” — “vayechulu.”

Chavruta 2: But one can hear.

Discussion: Does One Need to Say Verses by Kiddush?

Chavruta 1: But actually if it says that this is the kiddush of prayer, does one need to say the entire nusach of kiddush?

Chavruta 2: One doesn’t need to say. One only says when one says it by kiddush over wine.

Chavruta 1: But even by kiddush over wine I think that it’s not indispensable to say all the verses.

Chavruta 2: No, not indispensable. Someone who says the verses, it’s a nice thing, but the main kiddush is apparently the blessing.

Chavruta 1: It’s the blessing, birkat hakiddush, true.

“Retzei Na Bimenucha­teinu” — The Continuation of the Middle Blessing

Chavruta 2: And here one goes to a prayer, a piece of prayer on Shabbat:

“Elokeinu vElokei avoteinu, retzei na bimenuchateinu.”

Discussion: What Does “Retzei” Mean?

Chavruta 1: “Retzei na” is interesting. Also by the blessing of the restoration of the service one begins again “retzei.” It should be favorable.

How does it become favorable? It’s an interesting thing. If there is something that makes a prayer favorable, one needs to present it. It’s a bit… if the Almighty hasn’t listened to you until now, for what reason, what are you going to do now by saying “please Creator, listen”? You’re holding yourself deep in the middle of davening.

Chavruta 2: It should be favorable. One needs to think what one is doing.

Chavruta 1: One says rest, and one asks that the rest should be favorable:

“Vekadesheinu bemitzvotecha…”

“Vekadsheinu Bemitzvotecha” — The Requests in the Blessing

“Vekadsheinu bemitzvotecha, vesameach chelkeinu beToratecha, sabe’einu mituvecha, vesamach nafsheinu bishu’atecha”.

“Vesabe’einu mituvecha” apparently means simply physical things — one should be satisfied from all the good from the Almighty, one should have everything.

“Vetaher libeinu le’ovdecha be’emet” — one can say that “vesabe’einu mituvecha” is that one should have everything, one should be satisfied, so that one can further focus on spirituality, on “vetaher libeinu le’ovdecha be’emet”.

“Vehanchileinu” — The Language of Inheritance

“Vehanchileinu Hashem Elokeinu” — this is a language of inheritance — “be’ahavah uveratzon Shabbat kodshecha”. That Your holy Shabbatot, one should live long and have enough and more of Your holy Shabbatot. I think that the Shabbatot the Almighty has already given.

“Veyanuchu vo kol Yisrael mekadshei shemecha” — all Jews who are sanctifiers of Your name should be able to rest on Your holy Shabbatot.

“Baruch atah Hashem mekadesh haShabbat”.

The Shabbat Prayer as Including All Requests

Yes, I think, one needs to understand a bit all these prayers. That is, the end is the same — all the conclusions even of Shabbat and Yom Tov are very similar. I look at it as like a prayer that the Shabbat should succeed. Not only that the Shabbat should succeed, the entire week should succeed.

Really, what kind of rest does one have on Shabbat in Auschwitz? That is to say, it’s a rule, such a general prayer of piyutim, as Shabbat is brought out — this truly includes all the requests in the world.

We spoke about why one doesn’t say requests on Shabbat? People ask a question, there is even a request. It’s not forbidden to ask the Almighty for things on Shabbat. One of the ways how people connect to the Almighty is that they ask Him for things. The prohibition is to get involved in healing and livelihood, and it makes many people not feel good, it makes a heartache like that.

So on Shabbat one asks very beautifully, it should succeed the mitzvot. What does “so that we merit” mean? The mitzvah of Shabbat perhaps has all mitzvot, but that it should succeed. The shiurim should succeed on Shabbat, the prayers should succeed, the peace should succeed, one should be able to experience a Shabbat, “bring upon all Israel”. I look at it as more or less a blessing that Shabbat should succeed, but a successful Shabbat includes everything — rest in physical and spiritual matters, yes.

The Middle Blessing of Shabbat Morning

“Yismach Moshe” — The Piyut About Moshe Rabbeinu

Further, what happens with the blessing of the mitzvot of Shabbat morning? One says like this, interesting — here one begins with Moshe Rabbeinu: “Yismach Moshe bematnat chelko”.

An interesting piyut — one doesn’t begin with a request or even not a praise that is direct to the Almighty, but such a small introduction to mention the verse of “veshamru”.

Translation

The paytan says this: “Yismach Moshe b’matnat chelko ki eved ne’eman karata lo”. Moshe Rabbeinu rejoices, or rejoiced, but it’s in future tense — he rejoices with matnat chelko, meaning with the Torah that he received or with the Tablets that he received.

“Ki eved ne’eman karata lo” — there’s a question how this fits in, it doesn’t match the grammar, “chelko… karata lo”. But the joy is through the Tablets, not “ki eved ne’eman karata lo”. Ne’eman — the Almighty trusted him with the Tablets, He gave him the Tablets.

“Klil Tiferet b’rosho” — Keren Or Panav

“Klil tiferet b’rosho natata lo” — Moshe Rabbeinu, meaning Moshe Rabbeinu had the keren or panav, it was like a crown on his head, he had a crown, or I don’t know, some kind of keter he had.

“B’omdo lefanecha al Har Sinai, shnei luchot avanim horid b’yado v’chatuv bahem shemirat Shabbat” — Moshe Rabbeinu, whom we’re speaking about here, brought down shnei luchot avanim, at Har Sinai, and in the shnei luchot avanim was written shemirat Shabbat.

Discussion: “V’shamru” Doesn’t Appear on the Tablets

What is the language that appears in the shnei luchot avanim? “Mechalkel chaim b’chesed” says “zachor”. That’s what it says in the Torah. It doesn’t say it on the Tablets, by the way.

The interesting thing is — we don’t bring “zachor” and “shamor”, rather we bring “shamru”, and we move away from the shnei luchot avanim to “mechalkel chaim b’chesed”, which is more blessings in the Torah in Parshat Vayakhel, yes? Ki Tisa.

Where does “shamru” appear? It appears, if I remember, Shemot 31. It appears right before the Tablets were brought down. “Shamru” appears in Shemot 31, yes. That’s the last thing about melekhet hamishkan. The next verse is “vayiten el Moshe k’chaloto”.

Chavruta: Ah, after maamad Har Sinai, before Moshe Rabbeinu comes down with the Tablets. After the whole parsha of melekhet hamishkan, Rebbi. Right before the incident of the calf this comes.

It could be that this is the connection with the Tablets, because it’s one verse before Moshe comes down with the Tablets. He’s already standing with his klil tiferet and he’s speaking about Shabbat. It’s an idea perhaps.

Chavruta: He says it here? I don’t know. He says it here? He says it after coming down with the Tablets, before he brings down the second Tablets? Then he says it.

The first Tablets — in Parshat Mishpatim Moshe Rabbeinu went up on the mountain, end of Mishpatim. After that it says in the Torah Terumah, Tetzaveh, Ki Tisa, the beginning of Ki Tisa. That’s the last thing that it says, and after that it says that Moshe comes down, and comes the whole incident of the breaking of the Tablets, the calf, the continuation. So that’s the last thing.

“Shamru” doesn’t appear on the Tablets. It’s a wonder, because we go from the Tablets and we go to “mechalkel chaim b’chesed”, which is very interesting.

Right. But I thought that one could answer that it’s perhaps like the thing that Moshe said. I don’t know when he said this. One must ask the commentators on the plain meaning, where it’s hinted. Whether Moshe already said it then, or this is what Moshe learned in general in heaven, and then he comes down and he teaches it to the Jews. The Ramban has, I think I saw, he has an explanation about this.

Why “V’shamru” and Not “Zachor”?

But the simple thing could be that on the Tablets it says Shabbat, but here it says more the “ot hi l’olam”, beini u’vein bnei Yisrael ot hi l’olam — it says here that it’s a language of love, to write for Jews something that’s fitting for davening.

So he says that the things that appear in the Ten Commandments are primary in importance, yes, although there’s the Mishnah that the entire Torah is equally important, but different in importance. So we bring out that Moshe Rabbeinu brought the Tablets on stone tablets, and there it says shemirat Shabbat, uvo chakuk. But you choose another beautiful verse, because uvo chakuk — just as it says bahem shemirat Shabbat on the Tablets, it also says in other places in the Torah, and then comes the beautiful language that I want to bring now, because it’s a beautiful language that speaks more at length, or that speaks about beini u’vein bnei Yisrael ot hi.

Uvo chakuk — the verse “V’shamru bnei Yisrael et haShabbat la’asot et haShabbat l’dorotam brit olam, beini u’vein bnei Yisrael ot hi l’olam” — Shabbat is an ot beini u’vein bnei Yisrael, between the Almighty and the Jews — “Ki sheshet yamim asa Hashem et hashamayim v’et ha’aretz u’vayom hashvi’i shavat vayinafash”.

Rashi HaKadosh Changed the Text

Yes, so I’ll tell you two points about this piece.

First of all, no one really knows what this comes in for. Our holy Rebbi Rashi HaKadosh said that he doesn’t understand what he’s starting to talk about Moshe Rabbeinu here on Shabbat morning. So he changed the text — he wasn’t afraid of the siddur — he inserted, he said “Atah bechartanu” on Shabbat morning, he didn’t say “Yismach Moshe”. He says he doesn’t know what this comes in for. That’s what they bring, yes, in Siddur Rashi, or what students of Rashi write afterwards.

“Yismach Moshe” Is a Piece of an Old Piyut

Afterwards, I saw an explanation that they claim that this is apparently a little piece that remained from some old piyut, and piyut goes according to alef-bet. So here you see that it’s yud and kaf — yes, “Yismach Moshe”, “Klil tiferet” — and with this it answers why it says yud, what does this come in for. You see clearly that this is a piyut, it looks like it’s two little pieces from a piyut, and we’re missing the beginning and the end. Maybe one can add a lamed somewhere, so it should be yud, kaf, lamed. Anyway, that’s the explanation.

The Order of Shabbat Prayers Reflects the History of Shabbat

It seemed to me a bit, I once had a thought while davening, that “Atah kidashta et yom hashvi’i lishemcha” we speak of the Shabbat that Avraham Avinu kept, according to Chazal, because “tachlit ma’aseh shamayim va’aretz” — that this comes already from the creation of the world.

But here we want to remind, just as the Mishnah says there in Chullin, that everything is held through Moshe Rabbeinu — we don’t keep Shabbat because of Avraham Avinu or because the world needs to have Shabbat. We keep it because it’s a part of the Torah. What’s special is everything here — just as Chazal would say that gid hanasheh is forbidden because Moshe commanded it in the Torah, although it already appears by Yaakov. So too, “yom hashvi’i l’simcha” is already like after the beginning of creation, and here “Yismach Moshe”.

Afterwards, at Musaf we already speak of Shabbat being a special service in the Beit HaMikdash, it’s already like a later level. But at Musaf we already speak of the sacrifices of Shabbat.

Yes, the Torah says something like this, that there’s a Shabbat of ma’aseh bereishit, Shabbat of matan Torah, and I think it speaks at Mincha, da’at d’liba, something like that, yes.

“Yismechu b’Malchutecha” — Similar to the Closing of the Blessing

Okay, further. “Yismechu b’malchutecha shomrei Shabbat v’korei oneg, am mekadshei shvi’i”. Stop.

Yes, we also say here, we have here, we also say “yismechu” at night.

“V’lo Netato” — The Rambam Leaves It Out

And Shabbat many Jews had something, like America will say we should make Shabbat, or Trump will say we should make Shabbat. Here we say this piece, so in our text, “v’lo netato Malkeinu” — we completely separate ourselves from the nations, my Shabbat has nothing to do with the nations. This was made for Jews who get too excited about a Shabbat 2050.

But in any case, but the Rambam doesn’t say it — he only says the positive: “Yismechu… shomrei Shabbat v’korei oneg, am mekadshei shvi’i”.

The “v’lo netato” is — I read that “shomrei Shabbat” would mean, excuse me. I read that the “v’lo netato” Jews actually added in Ashkenaz, it was all the Christians who say they make their Shabbat, “lachem”, not for you is Shabbat.

Translation of “Shomrei Shabbat v’Korei Oneg”

I think “shomrei Shabbat, korei oneg” — remember that like “shomrei Shabbat” means the labors of Shabbat, “korei oneg” means the meals, and “am mekadshei shvi’i” is perhaps the mitzvah of kiddush, kiddush and havdalah.

The Similar Closing

Afterwards we go back to the prayer that we said earlier, the similar closing of the blessing, which ends with “Baruch Atah Hashem mekadesh haShabbat”.

The Rambam in Hilchot Nesakim also begins with Moshe, not like I said that we go entirely to the Beit HaMikdash — we also begin with Moshe. We begin “takanata Shabbat retzuya sigvonoteha”, but he says who instituted it? “Takanata Shabbat retzuya sigvonoteha” — he means the Almighty through Moshe Rabbeinu. But here it says it.

The Middle Blessing of Musaf on Shabbat

Now, what is the middle blessing of Musaf? We begin, interestingly, the Rambam’s text also begins with Moshe, not like I said that we go entirely to the Beit HaMikdash. We also begin with Moshe. In their text it says “takanat Shabbat ratzita korbanoteha”, but he says who instituted it? “Takanat Shabbat ratzita korbanoteha” means the Almighty through Moshe Rabbeinu. But here it says, “L’Moshe tzivita al Har Sinai mitzvot Shabbat zachor v’shamor”. Interesting, again Har Sinai, and here we already say the text from Har Sinai, “zachor v’shamor”. “U’vo bayom tzivitanu Hashem Elokeinu l’hakriv lecha korban musaf k’ra’ui”.

Basically, our text simply has a whole piyut before this, the alef-bet, “takanat Shabbat”. We also arrive here at “tzivitanu l’hakriv lecha”. The Rambam simply didn’t have the piyut before this. It’s a bit different, yes. But actually, we have the piyut, so it’s arranged according to the alef-bet order. The Rambam didn’t have those pieces.

Request for Redemption and Sacrifices

We go further, “Vihi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu sheta’aleinu l’artzeinu”. It’s a touch, until now we haven’t yet spoken about redemption, but here we already speak about sacrifices, it fits very well to speak about redemption. “Sheta’aleinu l’artzeinu”, the Almighty should bring us up to Eretz Yisrael, “v’tita’einu bigevuleinu”, plant us in our borders, “v’sham na’aseh lefanecha et korbanot chovoteinu”, the sacrifices are an obligation. What are they? The communal sacrifices, “temidim k’sidram u’musafim k’hilchatam, v’et musaf yom hamenuchah hazeh”, the day that lies before us.

“Na’aseh lefanecha”, yes, it’s an interesting language that they say “yom hamenuchah”. “Yom hamenuchah”? No, “yom hamenuchah” means a day of rest, or “yom hamenuchah” means the day? No, not a piece the day that is free from us having lifted beginning. No, no, we end again with the matter that the korban musaf is something that comes from Moshe Rabbeinu.

“Lo Netato l’Goyei Ha’aratzot”

Further… “Lo netato Malkeinu”, here is the first time that we’re reminded that it wasn’t given to the nations, but here do you see apparently about the Musaf or perhaps about Shabbat?

The Rambam doesn’t say the verse. Where we say the verse of Musaf, like Moshe said, doesn’t have any like Moshe said about the mitzvah of Musaf. The “lo netato”, we say at Shacharit. I see how the Rambam says about Musaf, actually about Musaf. I heard, after the al hamisheh bidcha kesef v’torat decha, we say the Musaf, bayom haShabbat al shnei kevasim. But Rambam doesn’t bring the language of the sacrifices.

It’s very interesting, we are… in halacha, it says that one doesn’t need to say, it’s not me’akev from memory. It’s not learned shalom parim sefsinu that one should specifically say it. No, we mention it, yes it’s said. We spoke about it. U’shalom parim, we don’t mean one must say the piece of Torah and further. We don’t have a requirement that Jews have the gifts on Shabbat.

“Lo netato Malkeinu l’goyei ha’aratzot”, it’s not a gift for the nations. “V’lo hinchalta… l’ovdei fsilim”. “Gam bimnuchato lo yishkenu arelim”. Arelim have no connection, they don’t rest in this Shabbat. Rather “l’veit Yisrael netato” in seto. See it’s Shiron, the children of… Yaakov. “Zera Yeshurun” will benefit from Yeshurun. Yes. A nickname for Jews. Yeshurun is a nickname for Jews. Yeshurun is a nickname for Jews.

“Chemdat HaYamim Oto Karata”

Yes here when we say at the beginning of davening, we say another such language, I when we already the rabbis have kadeh. “Chemdat hayamim oto karata”! The day of Shabbat is called the best of days, an extraordinary day.

The language, “chemdat hayamim” appears in the Torah, or… no. Means everything. That’s a basis of the question here. “V’karatem et hayom hazeh mikra kodesh” means in my opinion that it’s called so, “v’yikre’u lo l’Shabbat oneg”, not that we call the name, because it doesn’t say in the Torah the words “karatem et hayom hazeh” about Shabbat.

Yes. It says “vayevarech vayekadesh oto”, that means that, but not the language.

Closing of the Blessing

And here we go back to the same middle blessing ending of “Elokeinu v’Elokei avoteinu retzeh na bimnuchateinu”, and we end “Baruch Atah Hashem mekadesh haShabbat”.

Yes.

The Middle Blessing of Mincha on Shabbat — “Atah Echad”

And afterwards, this is Shacharit and Musaf. This is Mincha.

Remark About the Rambam’s Seder HaTefillah

And now, actually the Rambam doesn’t worry now to say when we say, whether we say on Shabbat the… he mentions the order of the day at the end of davening, or the day, or all these things. The Rambam doesn’t have it. I mean, we don’t have such things. I mean that he told us the order of prayer more or less, and… there isn’t a whole chapter of laws of Torah reading, from laws of prayer. Can one… the Rambam didn’t remember a whole siddur.

What it says here is only the text of blessings that he hasn’t said before. How one does this, how goes the whole Orach Chaim, it says explicitly almost everything in laws of Torah reading, and also in laws of prayer there’s an order of communal prayer, and there it also says this with Shabbat, there it also says that there’s Musaf, these are all things we’ve already learned.

In the order of prayer the Rambam didn’t say very clearly, for example, by kedushah and tachanun, that all these things are specifically on weekdays. We know so, but it’s not stated explicitly. He says a rule, “the prayer leader always says before every prayer and after every prayer”.

No, he says “and after when Israel prays”, he doesn’t say the order of the day. But in laws of prayer he explains. Here, this chapter isn’t an order of prayer. There’s a whole chapter of order of prayer in laws of prayer, chapters 8 and 9, where the order of things is stated, and afterwards in laws of Torah reading it says how one does the haftarah, the text of the Torah, etc. It’s not a thing that he writes here. He only writes here the texts.

Ah, great. In chapter 9 halacha 13 he says exactly after Shabbat and Yom Tov, after Shacharit we say Tehillah l’David, and after Musaf we say Kaddish and they answer Amen, and after at Mincha we say the Tehillah l’David, instead of saying in the morning after the morning prayer, we say it before Mincha. He said this after the year 550 the order, and here he only says the text, the text itself.

Further, very good.

Text of the Blessing — “Atah Echad v’Shimcha Echad”

And we’re now going to say the middle blessing, the blessing of Mincha, the middle blessing of Mincha is “Atah echad v’shimcha echad”. Yes. The Almighty is echad, and His name is echad, and also the Jews are “goy echad ba’aretz”.

What does “goy echad ba’aretz” mean? Unique. A unique nation. It’s a verse, no? “Mi k’amcha Yisrael goy echad ba’aretz asher halach Elokim lifdot lo l’am”. Something is a verse. Aha. “Goy echad” — what does he have in doubt? “Goy echad” to Hashem or what? “Goy echad” apparently means regarding Jews unique, a special, the best, not the only nation, but which. He means to say a unique nation, yes.

“Ateret Tehillah u’Tiferet Yeshuah”

“Ateret tehillah u’tiferet yeshuah l’amcha natata”. The Almighty gave to Jews “ateret tehillah u’tiferet yeshuah”. What through giving the Torah? Or Shabbat? Good things. Perhaps Shabbat is an “ateret tehillah u’tiferet yeshuah”? Or the Torah? One of the two.

“Avraham Yagil, Yitzchak Yeranein”

“Avraham yagil”. Yes. And on this day of Shabbat “Avraham yagil, Yitzchak yeranein, Yaakov u’vanav yanuchu vo”.

What’s interesting is that everything is in future tense? It already says that the forefathers already kept the Torah. This goes something like the discussion with the language that the forefathers already kept Shabbat. Yes?

I don’t know. I never understand what he translates. Perhaps it means it’s bnei Avraham, because he leads out “Yaakov u’vanav”. “Yaakov u’vanav”. Perhaps this is a poetic language meaning to say, Avraham’s people, Yitzchak’s people, Yaakov’s people. The nation of Avraham.

Okay, could be. No, the future tense says so, but it could be that on this day is the day that all these things happened. Avraham rejoices, and all Jews rejoice. But he means to say that at the time of the event he rejoices. And now your children rejoice.

The language is “v’yismechu vecha Yisrael”. But they rejoice in Gan Eden Avraham yagil, Yitzchak yeranein, Yaakov u’vanav yanuchu vo.

“Menuchah Sheleimah She’atah Rotzeh Bah”

“Menuchah sheleimah she’atah rotzeh bah”. Yaakov and his sons rest the rest that the Almighty wants, that kind of rest. It’s an interesting thing, just as we don’t do the labors that the Almighty decreed, yes? Not just any rest.

Okay, maybe it can be like the tzaddikim with chassidim. What does “the rest that You desire” mean? It’s successful, there is fruit of desire, but it’s not rest. There is such a thing that Shabbos is successful, not like “your new moons and your appointed festivals My soul hates.” When He throws back the kiddush in the face, yes?

Yes, I don’t know. It could be that here the Zohar says that when Jews are b’simcha, the Avos are also b’simcha, they’re called to the chuppah, to Shabbos. They can experience Shabbos where they are, there isn’t a specific place like a chasan kallah, yes?

“Yachiru vanecha v’yeid’u”

Okay. “Yachiru vanecha v’yeid’u” — is this a request or also part of the thanksgiving? “Yachiru vanecha v’yeid’u ki mei’itcha hi menuchasam”.

Or perhaps, perhaps this is the rest that You desire, that they should have a kind of rest which is a rest where one knows that it’s the Creator’s rest, yes? A rest that comes with yedias Hashem, yes? “Yachiru vanecha v’yeid’u ki mei’itcha hi menuchasam”.

“Hanach lanu Avinu”

And further a request, “Hanach lanu Avinu”, give us rest, “al tetzorer v’yagon b’yom menuchaseinu”, there should not be any trouble, that the rest should be complete.

And here one returns to the conclusion of the prayer of all brachos emeitza’os, “Retzei Hashem Elokeinu b’amcha Yisrael u’visfilasam”, “v’al menuchasam takdesh es shimecha”.

Discussion: Why does Shabbos have different middle brachos?

Yes, it’s a tefilas Shabbos. It’s very interesting, there isn’t any other yom tov in the world, perhaps precisely because there are so many Shabbosos, that has a special prayer for shacharis, for maariv, for mincha. A regular yom tov is the same for all three.

Perhaps simply because Shabbos is every week, it would become very boring. A whole week one can say the same prayer shacharis mincha maariv. It’s also much more poetic than the others, there are more piyutim.

Ah, so you’re saying that it could be that once upon a time they made a piyut for each thing, and for some reason for Shabbos the piyutim that existed remained.

Yes. Because yamim tovim have completely different piyutim, and Shabbos has fewer piyutim, and they became the main nusach hatefilah. Perhaps that’s what you want to say.

Ah, maybe. Yes.

Discussion about “Yismach Moshe” — Shabbos Shacharis (continued)

Speaker 1: But one must understand, one is about Moshe, one is about korbanos, and one is about the Avos. And at night is something completely different, we don’t mention any people, we only mention “Atah kidashta es yom hashvi’i lishemecha”. It’s interesting what the matter is. As if the first night we speak of the Ribono Shel Olam’s Shabbos, and we mention, we speak about what the Ribono Shel Olam does, we don’t mention Adam Harishon, no one. And here we mention “Yismach Moshe”.

And interestingly, “Yismach Moshe” is the same thing as “Yagel Yaakov v’yismach Yisrael”, everyone rejoices, yes? A day of simcha. It’s like “Avraham samach b’simchas haTorah”, like we say by “Esisi v’esmecha”. Here, who rejoices with the Jews?

It says that Moshe Rabbeinu is also in future tense, “Yismach Moshe”. It says that Moshe Rabbeinu rejoices every Shabbos when Moshe Rabbeinu sees that Jews still keep the Torah, he rejoices, “Wow, it was a good successful thing, the luchos”. It works, baruch Hashem, many years.

Speaker 2: And that’s what we say about the Avos, no? I hear. It could also be that it’s not clear in the letters, because in piyutim, like Rashi says “az yashir”, “yashir” can be like a davar tamidi, he rejoices. It doesn’t mean he will rejoice.

Speaker 1: Yes, and also one can’t say it that way from the perspective of the day, let’s say the Ribono Shel Olam creates Shabbos, and this is the day that Avraham will rejoice. There isn’t, we’re not telling a story clearly here. It says, it’s a piyut that begins somehow in the middle.

Speaker 2: Yes, it’s a delicate piyut, yes. Perhaps it could be that we lack understanding in the matter of all these piyutim, and it’s simply a thing that you know, a tune goes. They found the good pieces, and yes, that’s what we say. All the…

Speaker 1: Ah, ah, nice. It remained somewhere in a genizah.

Speaker 2: You mean the Rambam himself also only brings the…

Speaker 1: No, I mean the Rambam says that this is a prayer, this is a package, nice.

Speaker 2: Yes, but… like the Rambam’s words themselves, you have enough. But if you’re speaking historically… the nuschaos of the Rambam can already be a thousand years old, since then various tikkunim have arisen, and they… I haven’t checked if the Rambam made all these prayers, much older than the Rambam.

Speaker 1: Okay, now we can learn further, let’s go further, yes?

Speaker 2: Yes.

Middle Bracha of Mussaf Rosh Chodesh

Speaker 1: Rosh Chodesh… also Rosh Chodesh you discussed, the regular Shemoneh Esrei is the regular Shemoneh Esrei with Ya’aleh V’yavo, but the mussaf received a new middle bracha, so the Rambam just explained to us the order.

The Rambam says thus: “Roshei chadashim l’amcha nasata, zman kaparah l’chol toladosam” — the Ribono Shel Olam gave Roshei Chadashim to Your people, to the Jews, zman kaparah l’chol toladosam, it’s a time of atonement, see, yes? Liheyos makrivin lefanecha zivchei ratzon, that it’s a time when one brings more korbanos, u’se’irei chatas l’chaper ba’adam — the se’ir of Rosh Chodesh which is for atonement, it’s a zman kaparah l’chol toladosam, zicharon l’chulam — it’s a day when all Jews are remembered, but it says that on Rosh Chodesh one brings up the remembrance of Jews, teshuas nafsham miyad sonei, something there is a saying of Chazal that I don’t know.

Speaker 2: Like truly they are cut down and destroyed and your enemies are crushed, like nish…

Speaker 1: Yes, nish… yes, nishta and destroyed.

But the zman kaparah has something to do with the thing of se’ir l’chaparah, something a matter that Rosh Chodesh is somehow a day of kaparah.

Speaker 2: Every yom tov truly, but Rosh Chodesh we ask through the se’ir, se’ir l’chaper… so how does the yom tov get a se’ir here? Why precisely here did they grab? Perhaps Rosh Chodesh here fits differently… first we celebrate yetzias Mitzrayim, which one can say by yom tov. What is it in the proposal that we make another korban mussaf that comes with a se’ir?

Speaker 1: You remind… because we are in exile until when we were seen a minute. We lack atonement with salvation from my enemy.

Request for a New Altar and Redemption

Speaker 1: We now ask that the mussaf that the korbanos brought atonement and remembrance and salvation, we ask “Mizbe’ach chadash b’Tzion tachin” — we should prepare a new altar, “v’olas Rosh Chodesh na’aleh alav” — we should be able to bring back the olas Rosh Chodesh, “shirei David nishma b’irecha” — we should begin the song of David, “ha’amurim lifnei mizbachecha l’ratzon”.

It means, they sang the fifteen Shir HaMa’alos on the steps of the ezrah, they sang the song of David, the Levi’im sang the song of David.

“Ahavas olam tavi lahem” — to whom? To the Jews, “u’vris avos labanim tizkor”.

“Ahavas olam tavi lahem” is another… It means, the new altar You should… when the Ribono Shel Olam will build the new altar, You should bring with it ahavas olam, a new Beis HaMikdash, a new “bris avos labanim tizkor”.

Speaker 2: Yes, that’s like “v’zocher chasdei avos u’meivi go’el livnei veneihem l’ma’an shemo b’ahavah”. It’s connected with that.

“Galinu mei’artzeinu” — Request for Korbanos

Speaker 1: Further the prayer is thus: “Elokeinu vEilokei avoseinu, mipnei chata’einu galinu mei’artzeinu v’nisrachaknu mei’al admaseinu”.

What is this “v’nisrachaknu”? I don’t know, the Rambam says “v’nisrachaknu”. I don’t know. “Mei’al admaseinu” — we became distant from the land of Eretz Yisrael.

We ask “Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu” — it’s literally a continuation of what we just said now, it’s not even a new prayer — “sheta’aleinu l’simcha l’artzeinu v’sita’einu bigevuleinu, v’sham na’aseh lefanecha es korbenos chovoseinu” — we should again return and again do the obligatory korbanos, communal korbanos, “temidim k’sidram u’musafim k’hilchasam, v’es musfei yom Rosh HaChodesh hazeh na’aseh v’nakriv lefanecha b’ahavah k’mitzvas retzonecha, k’mo shekasvta aleinu baTorah al yedei Moshe avdecha”.

And here we say actually, as we said earlier, by mussaf Shabbos we say the text of the pesukim, but in the Rambam he doesn’t bring it, how it says in the Torah that the mussaf Rosh Chodesh.

Conclusion of the Bracha — “Chadesh aleinu”

Speaker 1: And here it goes with a prayer. Yes, I think, it could be, you said that it’s asked that we repeat. It could be that the piece “Roshei chadashim”, “Mizbe’ach chadash”, is more a piece of piyut in honor of Rosh Chodesh. The part of “mipnei chata’einu” is very similar to what we say every yom tov. It could be that it’s simply another nusach, it’s the normal nusach like every yom tov we say “v’es korban mussaf”. It’s hard to see the Rambam bring other mussafim yom tov.

And further one ends with the conclusion similar to the eternal conclusion, one begins with “Baruch Atah Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu”, and one ends with “mekadesh HaShabbos”, and in between is this bracha.

“Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu shetechadesh aleinu es Rosh HaChodesh hazeh” — we say “es hachodesh hazeh”, “es Rosh HaChodesh hazeh l’tovah” — it’s similar to the bracha of Ya’aleh V’yavo — “l’tovah v’livracha l’chein u’l’chesed u’l’rachamim l’chayim u’l’shalom”.

“Vihi Rosh HaChodesh hazeh” — the beginning of Rosh Chodesh should be the end of “sof v’keitz l’chol chata’einu v’tzaroseinu”, and it should be “techilah v’rosh lifdyon nafsheinu”.

We asked several times for the redemption, it should again be the Beis HaMikdash.

“Ki b’amcha Yisrael mikol ha’umos bacharta” — it’s a remembrance of yetzias Mitzrayim, from all nations — “v’Roshei Chadashim lahem nasata”. Automatically, when there will be the Beis HaMikdash, we’ll be able to actually do our service with the will of Hashem, “mekadesh Yisrael v’Roshei Chadashim”.

Discussion: “Mekadesh Yisrael v’Roshei Chadashim”

Speaker 1: Always when it has to do with the calendar, one begins “mekadesh Yisrael”, not like “mekadesh HaShabbos” which has to do with the days of the week. Because the months are through the Jews. The Gemara says “mekadesh Yisrael” — He sanctifies the Jews, He gives them a Beis Din, and the Jews are afterwards mekadesh the Roshei Chadashim.

Speaker 2: Does the Rambam say it that way somewhere?

Speaker 1: No, but it’s a Gemara. Yes, the Rambam brought the halacha earlier somewhere, how the order that one says.

Literary Device — “Rosh” and “Sof”

Speaker 1: It also appears that it’s a very interesting language such a piyut, “Rosh HaChodesh”, it has to do, one plays on the point of Rosh Chodesh, that the rosh should be the sof. That is, a sof should be for troubles, and a rosh for good things. It’s a beautiful literary device.

The conclusion is simply an introduction for “mekadesh Yisrael”. “Mekadesh Yisrael” is the same thing as “b’amcha mikol ha’umos bacharta” and so forth.

Speaker 2: It could be that the “sof v’keitz” and “techilah v’rosh” has to do with what we said earlier that it’s a day of kaparah. The Ribono Shel Olam forgives us. Automatically, can’t we already stop with the “chata’einu v’tzaroseinu”? But we say even “chata’einu v’tzaroseinu”, it should be a “sof v’keitz” because it’s a yom kaparah. Automatically, it should be “techilah v’rosh lifdyon nafsheinu”.

Middle Bracha of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh

Speaker 1: Rosh Chodesh that falls on Shabbos, interesting. And here there is a special nusach that combines the two things, Shabbos and Rosh Chodesh. And it goes thus.

Interesting that they made a new one. Even Shabbos that is yom tov they didn’t make any new combination, they only added “mekadesh HaShabbos v’Yisrael” and whatever.

Speaker 2: I mean that there’s a huge halachic reason for this, we learned in hilchos tefilah that it’s a bit different. Shabbos that falls on yom tov, one says the bracha simply of Shabbos next to yom tov. But there’s a special halacha here, that we learned that one must begin from Shabbos and end with Shabbos and Rosh Chodesh together. So the beginning of Shabbos we don’t do by yom tov, we only say “vatiten lanu etc. Shabbos”. Here one begins specially with Shabbos, and afterwards one goes to Rosh Chodesh and one goes back.

So you see the simple reason that Rosh Chodesh isn’t enough of a yom tov that it should take away the attention from Shabbos entirely, so one can only do it with a combination. Unlike yom tov, the nusach one gives away for Shabbos, and one only mentions Shabbos.

Text of the Bracha

Speaker 1: Okay, it goes thus: “Atah yatzarta olamcha mikedem” — the Ribono Shel Olam created the world mikedem, a long time ago.

Speaker 2: Yes, mikedem, or from the eastern side. It has to do with how one translates by sheva brachos, there’s the Torah on mikedem.

Speaker 1: But mikedem here certainly means from before, the beginning of creation of the world, yes.

“Kilisa melachtecha bayom hashvi’i” — the seventh day was already finished.

“U’vacharta banu mikol ha’amim, v’ratzisa banu mikol haleshonos” — it’s true that the “u’vacharta banu” happened a nice few years later, when Avraham Avinu or when Moshe Rabbeinu blessed the Jews. But “u’vacharta banu mikol ha’amim, v’ratzisa banu mikol haleshonos”, from all other speakers of evil, other languages.

“V’keiravtanu l’malchusecha, v’kidashta banu b’mitzvosecha” — You gave us the Torah and mitzvos and the service.

“V’shimcha hagadol v’hakadosh aleinu karata” — we bear the name of Your great and holy name.

“Vatiten lanu Hashem Elokeinu Shabbosos limnucha” — the Ribono Shel Olam gave us Shabbosos for rest, “v’yom Rosh HaChodesh hazeh l’chaper ba’adeinu”.

And here one says the bracha that was mentioned earlier, after the “galinu”.

Speaker 2: And the chacham says “I am comforted who dreams to do weekday korbanos”. Someone said, one can’t understand. Perhaps simply abbreviated.

Speaker 1: Yes. But immediately afterwards it will say “the holy receives from the matter”, one begins here.

Mussaf Shabbos Rosh Chodesh — Continuation

And here one says the blessing of wine, which we mentioned earlier. The blessing of wine: Galinu mei’artzeinu v’nisrachaknu mei’al admaseinu v’ein anachnu yecholim la’asos chovoseinu b’veis bechirasecha. And one continues with the same matter, mainly asking again for the redemption: Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu vEilokei avoseinu — here it doesn’t say “u’l’kabel tziviseinu”. Interesting.

Study partner: Even here it doesn’t say. Perhaps it’s simply abbreviated.

Yes, but immediately afterwards it will say “u’l’kabel tziviseinu”. When one begins here, the next piece where it already says yes Ya’aleh V’yavo, it already says yes: U’l’kabel tziviseinu temidim k’sidram u’musafim k’hilchasam. V’es musfei yom hamnucha hazeh v’yom Rosh HaChodesh hazeh na’aseh v’nakriv lefanecha b’ahavah k’mitzvas retzonecha k’mo shekasvta aleinu baTorah.

Discussion: “Kasvta” — Kamatz Hei or Mapik Hei?

Study partner: “Kasvta” is with a hei at the end.

Yes, but it’s not with a mapik hei.

Study partner: It’s a mitzvah that was?

No, no, no. It doesn’t go up to the mussaf.

Study partner: No, I don’t mean that.

“Kasvta” isn’t a mapik hei, it’s a kamatz hei. The Rambam understands — there’s a precision. Rather a dwelling place of memory.

Conclusion of Mussaf Shabbos Rosh Chodesh

And one continues: Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu — one says the regular shetechadesh aleinu es hachodesh hazeh, which was already mentioned from mussaf Rosh Chodesh. And one continues: Retzei na bimnuchaseinu. And here one ends with the nusach of Shabbos: Retzei na bimnuchaseinu, kadshenu b’mitzvosecha — all these things — v’yanuchu vam. “Vam” means in the two days, in Shabbos and Rosh Chodesh. Kol Yisrael b’ahavah u’v’simcha — that’s actually exclusive for Shabbos. Baruch Atah Hashem mekadesh HaShabbos v’Yisrael v’Roshei Chadashim.

Comparison with Our Nusach

It’s a bit different from our nusach. We come back more — we have a bit different nusach here with “kayeim banu chukei retzonecha”. We say yes back the conclusion like Rosh Chodesh and Shabbos together. The Rambam weaves the conclusion of Rosh Chodesh and the conclusion of Shabbos, and one ends “mekadesh HaShabbos v’Yisrael v’Roshei Chadashim”. Very good.

Middle Bracha of Yom Tov — Pesach (Maariv, Shacharis, Mincha)

And now the Rambam goes to enumerate the brachos of the yamim tovim. Very good.

The Rambam says: the middle bracha of yom tov of Pesach, in maariv shacharis and mincha is the same.

Study partner: Right.

Yes, I just want to say, here the Rambam — actually you’ll see — Pesach, Shavuos, Sukkos is the same, it’s only one letter. Because the Rambam does like our siddur and writes here “here one says es yom chag ha…”. To the Rambam, like we saw by Shemoneh Esrei regarding “mashiv haru’ach” — the same trick. First he says the nusach of Pesach, and afterwards he says the words how to switch by Sukkos and Shavuos.

“Atah bechartanu” — The Beginning of the Bracha

Okay, one begins: Atah bechartanu mikol ha’amim v’ratzisa banu mikol haleshonos.

It’s interesting, the same thing — yes, nations and languages. But it’s interesting, because “languages” isn’t exactly the same as “nations”. For example, there are many countries… all people who speak French are one language, but they’re spread across many countries. One must understand what “language” has to do here with the choosing of the nation of Israel.

Study partner: Okay, but simply it’s another way to say similar things. We also say, for example, “b’tzeis Yisrael miMitzrayim beis Yaakov mei’am lo’eiz”. Also good — Egypt, those who speak foreign language, Egyptian language.

But there it says in the midrashim that it’s connected with that the Ribono Shel Olam — that regarding guarding the language, yes, name, language, clothing — that helped the Jews’ choosing. Perhaps here too?

Study partner: Okay.

Yes, v’ratzisa banu mikol haleshonos.

“Bechira” and “Ratzon” — Synonyms

I say, “bechira” with “ratzon” — seemingly it means the same thing.

Study partner: It’s like a piyut, it’s not the same thing.

Yes, it’s not the same thing. We say “atah bechartanu mikol ha’amim, ahavta osanu v’ratzisa banu”, and afterwards “v’romamtanu mikol haleshonos”.

Study partner: Okay, the same thought.

Continuation of the Bracha

“And You desired us from all the tongues and sanctified us with Your commandments”

“And You desired us from all the tongues and sanctified us with Your commandments” — He gave us the Torah, with this He sanctified us with the mitzvos — “and You brought us close, our King, to Your service, and Your great and holy Name You called upon us.”

I understand the vav of the Rambam is also a bit… I would have said differently — “vekeiravtanu” doesn’t come with a vav, and “veshimcha” yes, because that is like the end.

“Festivals for joy, holidays and times for gladness”

Okay, “and You gave us, Hashem our God, festivals for joy, holidays and times for gladness” — the same thing, yes, it’s further synonyms — “this day of Yom Tov, a holy convocation.” A Yom Tov that the Torah calls a “mikra kodesh” — a time when we come together for holiness. “This day of the Festival of Matzos, the time of our freedom, with love” — “with love” goes back to “and You gave us,” yes? — “a remembrance of the Exodus from Egypt.” The Yamim Tovim are a remembrance of the Exodus from Egypt.

Ya’aleh Veyavo

And we go there to the text of Ya’aleh Veyavo, which is already learned here. And at least: “May there ascend and come and arrive and be seen and be accepted and be heard and be remembered and be recalled our remembrance and the remembrance of our forefathers” etc. etc. etc. “and the Festival of Matzos to have mercy on us and to save us.” We end with “our remembrance.”

“And save us on it from all trouble and sorrow” — Conclusion of Ya’aleh Veyavo of Yom Tov

And after that, the blessing of “our remembrance,” Merciful One, we say like this: “and save us on it from all trouble and sorrow.” This is the end of the Ya’aleh Veyavo of Yom Tov.

Chavrusa: Yes, that’s only here, right? Because as the Rambam previously laid out the Ya’aleh Veyavo, the end wasn’t written.

Yes, it was written? So this is always the end of Ya’aleh Veyavo?

Chavrusa: I think so.

Why does the Rambam write it twice at all is a question on him — he’s the one who’s so sparing with his ink.

Chavrusa: Yes, I remember so, he says the same thing.

No, because it’s relevant — we also say it during the weekdays, Chol HaMoed, Rosh Chodesh, in the appropriate Shemoneh Esrei.

Conclusion of the blessing

“And save us on it from all trouble and sorrow and gladden us on it with complete joy, for You are a merciful and gracious King. And grant us, Hashem our God, the blessing of Your festivals” — may He actually give us, from the language of “deliver,” may He as it were pack us in — “the blessing of Your festivals for life and for joy and for peace, as You desired and said to assure us.”

Discussion: What does “to assure us” mean?

What does “and so assure us forever” mean? It wasn’t “and You said to assure us” — is “the blessing of Your festivals” a language of the verse, “and grant us, Hashem our God, the blessing of Your festivals”?

Chavrusa: No, but the Almighty gave the Jews a Yom Tov, and the Yom Tov is a blessing and a promise. You said that it’s a blessing, “and so assure us forever” — You should actually, one should actually see the blessing.

That means “that neither sadness nor sorrow should come to us” — one should see that it actually worked, it actually succeeded.

“As You commanded us” — What do we say?

“As You commanded us” — and so forth the text of the conclusion, until “Blessed are You, Hashem, Who sanctifies Israel and the seasons.”

That is, what if we say “and rest on it”? Can’t be.

Chavrusa: What does he mean “as You commanded us” etc.?

“As You commanded us in Your Torah through Moshe Your servant saying” etc., no? “And You gave us, Hashem our God” and “and You caused us to inherit.”

Chavrusa: He doesn’t say what we say.

“And You caused us to inherit” — we say “with joy and gladness Your holy festivals and they inherited in You.”

Chavrusa: Ah, perhaps that’s what the Rambam means, but he doesn’t say it.

Yes. And didn’t we already have the text of Rosh Chodesh? Shabbos Rosh Chodesh?

Chavrusa: No, he didn’t.

Yes, I don’t know. Something is missing.

Chavrusa: “And they shall rest on them” was held for four days, and they themselves should figure it out, “desecrators by distinguishing Your holy Shabbos and they shall rest on them.” So he said by “Who has mercy on Israel” the first time when he said this, but one can say “and they shall rest” and “Shabbosos” on Yom Tov.

Right. So something is missing. Interesting.

Musaf of Yom Tov — Pesach (as an example for the Three Festivals)

Okay. So, further.

Now he goes in to lay out for us the text of Musaf of the Three Festivals, but he brings the example of the Three Festivals — he brings Pesach.

Beginning — “You chose us”

We begin: “You chose us from all the nations” — which we already know from the previous Shemini Atzeres, yes — until we go until… umm… “a remembrance of the Exodus from Egypt.”

What is where? Here, yes. Until where does the “remembrance of the Exodus from Egypt” end? Until the “remembrance of the Exodus from Egypt.”

“And we are unable to ascend and appear” — The difference from Rosh Chodesh

And after that we say: “Our God and God of our forefathers, be pleased with our rest and remove from us trouble and sorrow.”

Because after that it’s similar to Rosh Chodesh, but here we go “and we are unable to ascend and appear.” Because on Rosh Chodesh Jews don’t need to go up — the Kohanim need to do it. Here is already a prayer where every Jew feels that something is missing from him, that he doesn’t have the mitzvah of chagigah, re’iyah, olas re’iyah laregel.

“And we are unable to ascend and appear and bow before You in Your chosen House, in the dwelling of glory” — “dwelling of glory,” the dwelling of the Almighty, of the Holy Shechinah, “dwelling of glory” — “in the great and holy House upon which Your Name is called, because of the hand that was sent against Your Sanctuary.”

Discussion: What does “the hand that was sent against Your Sanctuary” mean?

What is that? A hand was sent? What is this language? Does it say somewhere that the Almighty sent a hand? Was a hand sent? A hand was sent?

Chavrusa: I’m thinking about it.

Yes, yes, I understand — the nations destroyed it. But what is the “hand that was sent”? What is the metaphor? I don’t know.

Chavrusa: It says here like a verse, “the Sanctuary, Hashem, Your hands established” — You have the right hand that built it, and here is the wrong hand that broke it.

Is there such a language in a verse somewhere?

Chavrusa: “If he does not send his hand against his neighbor’s property” — I don’t know.

Right. “Sending of the hand” means like destroyed, the opposite of “do not send your hand against the lad” — destroyed. And may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt.

Chavrusa: It doesn’t say, there’s no proper verse for it. “The strength of his hand so they won’t serve idols”?

Yes, the language — it makes sense, but I haven’t seen that he brings an actual verse.

It’s interesting, because I was thinking — we say “our eyes yearn to see,” which we say every day in “and we have no Kohen in the house of our lives.”

Chavrusa: No, “and may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt” — it became impure, it was destroyed. It could be “and may it be His will that the Beis HaMikdash be rebuilt” means even before it was destroyed — first it became impure, yes? Like the Chashmonaim had a problem there, that the problem began right when they sent their hand.

Request for the building of the Beis HaMikdash

“May it be Your will, Hashem our God, that You return and have mercy on us and on Your Sanctuary and rebuild it speedily in our days and gather our dispersed from among the nations and our scattered ones gather from the ends of the earth and bring us to Zion Your city with song and to Your holy Temple with everlasting joy” — with an eternal joy, it should never be destroyed again after that. “And there we will serve You with reverence as in former years” — “as in former years” — “the daily offerings according to their order and the additional offerings according to their law. And the additional offering of this day of holy convocation, this day of the Festival of Matzos, we shall prepare and offer before You with love according to the commandment of Your will as You wrote upon us in Your Torah through Moshe Your servant.”

“Merciful King” — Special text of Musaf of Yom Tov

And here comes a new text of Yom Tov, it goes like this:

“Merciful King, have mercy on us, good and beneficent One, seek us out” — it already says “seek us out,” You should take an interest in us. The language “Zion has no one to seek her” — yes, there should be seeking for the Jews.

“Return to us with Your abundant mercy” — with Your great kindnesses, with Your many kindnesses — “in the merit of our forefathers who did Your will. Build Your House as at first” — rebuild the Beis HaMikdash — “and establish Your Sanctuary on its foundation” — the Beis HaMikdash should stand yes “a foundation for Your dwelling,” the proper place.

And we should also merit this, it already says “in our days”: “and show us its building” — show us the building — “and gladden us in its restoration” — and we should rejoice in the restoration of the Beis HaMikdash.

“And return Israel to their dwelling” — What does “dwelling” mean?

“And return Israel to their dwelling” — the Jews should return to the “dwelling,” to the Creator’s dwelling, like Jews go up to be oleh regel. Like it says “dwelling of glory.”

I once thought, how do we say it? “And return Israel and their dwelling with the nation.” I understood “and may there be a dwelling” — I think it means in Yiddish “dwelling place.” A Jew should dwell back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash, at being oleh regel. There should be Kohanim and Levi’im and those who stand there.

It says in the Levush of the Rambam — “dwelling” means like returning, “dwelling of glory” at the Beis HaMikdash. Kohanim and Levi’im and those who stand.

Musaf of Yom Tov — Continuation: “Their dwelling,” Kohanim, Levi’im, Israel

Speaker 1: “Their dwelling” — like it says “Your glorious dwelling.”

Speaker 2: I wanted to interject. How should we say it? “And return Israel and their dwelling” — ah, it does say “and their dwelling.” I think it means in Yiddish “dwelling place.” That everyone should dwell back in Eretz Yisrael, or we should be back at the Beis HaMikdash at being oleh regel.

And there should be Kohanim in their service. It says in the Rambam “their dwelling” means like it says in the verse “Your glorious dwelling” — the Beis HaMikdash. “Kohanim in their service, Levi’im on their platform, and Israel in their station” — so should be the order: that the Kohanim do the service, the Levi’im stand on the platform, they sing at the special — yes, like it says in the highest prayer, that they have a place called the platform. And “Israel in their station” — there are the ma’amados, where the Jews stand there in place of their sacrifices and they participate.

“And the palace shall sit according to its law” — What does “its law” mean?

Speaker 2: “And the palace shall sit according to its law” — wonderful. The palace. The palace should be built according to its law, in the proper place, according to the proper laws, according to the rules of the House — it should be as the Rambam says in the Laws of the Chosen House.

“There we shall ascend and appear before You on the three times of our festivals” — there we should go up. Not just like praying, and it should be a long prayer, but it’s still not the proper things. We should merit the building of the Beis HaMikdash, and then we should go up the three times — the three times of “our festivals,” the three times that we must go up with our feet.

It’s an interesting name given — it’s interesting that it became the name “Three Festivals,” three times that we must go up on foot.

“As it is written in Your Torah” — as it says in the Torah: “Three times a year shall all your males appear before Hashem your God in the place that He will choose, on the Festival of Matzos and on the Festival of Shavuos and on the Festival of Sukkos.” And then we should come with sacrifices — “and they shall not appear before Hashem empty-handed,” we shouldn’t come with empty hands. “And we give” — it says in the verse “each man according to the gift of his hand,” each one should bring up the sacrifices according to what he has, “according to the blessing of Hashem your God that He gave you,” according to the blessing of Hashem that he has.

Discussion: What does “and we give” mean — olas re’iyah or vows and voluntary offerings?

Speaker 2: There’s a hint in the word “and we give” — we should bring not only the Musaf which is an obligation, each one should also bring all their vows and voluntary offerings.

Speaker 1: That means olas re’iyah usually, right? There’s an obligation? Didn’t they have “they shall not appear before Me empty-handed”? I think that’s the dispute.

Speaker 2: No. He already said — did they then bring all the vows and voluntary offerings from throughout the year. So it says in the verses “and your vows and your voluntary offerings.” It’s not a simple verse. And the “they shall not appear before Me empty-handed” is almost not relevant. The Ramban makes a distinction between them, but it’s one verse in between in Parshas Re’eh.

Speaker 1: Yes.

Discussion: “Its law” — laws or ordinances?

Speaker 2: The verse “and the palace shall sit according to its law” is simply a verse in Yirmiyahu or somewhere. It’s not a verse, it’s not a metaphor.

Speaker 1: You’re one thousand percent right. I think “its law” doesn’t mean laws — like “the law of the kingdom,” like “called of Israel,” like it fits.

Speaker 2: Yes. Like we say — ordinances.

Speaker 1: Yes. It’s a proper — I don’t want to say something broken, something like the… not like the people who wanted to make the gate of bread. We say it anyway.

Speaker 2: Ah, ordinances. Yes. That’s all to exclude those sages who made the gate of bread. But that’s very nice, because it’s a metaphor where everything will fit one into the other.

“According to the blessing of Hashem your God” — A prayer for abundance

Speaker 1: Ah, here it makes much more sense. You’ve now come to the “blessing of Hashem your God” — we pray that we should actually have a blessing. It comes originally from here. I don’t know, I’m thinking up theories, it’s nothing.

Speaker 2: Like “that Hashem your God gave blessing in your measures” also means this — that we should have the blessing of the meal that’s mentioned in the verse, that when a Jew has abundance he can come to the Beis HaMikdash with abundance with sacrifices. It says “as Hashem your God will bless you” — they brought such a verse earlier.

Like everything — I say — making a good Yom Tov means that the whole year should be good. Just a tricky way to pray for the whole year, what do we have Yom Tov through like it’s the time of gathering — we thank the Almighty for what He gave abundance a whole year.

[Side note: Yom Tov, abundance, and charity]

Speaker 2: It’s very interesting — it has nothing to do with our conversation — but we also have a law that every Yom Tov we must give charity, and on Yom Tov we must take in guests. You can’t compare, but we see the essence of the matter that on Yom Tov we must conduct ourselves like a wealthy person, and “honor Hashem from your wealth” — if you have abundance, in the middle of the year you don’t have to show it, but on Yom Tov you must live according to your standards also on the high level. “Honor Hashem from your wealth” — and when there’s no Beis HaMikdash, one should at least give for guests and for campaigns and for servants of Hashem.

Text of Shavuos, Sukkos, Shemini Atzeres — The changes

Speaker 2: Further. The Rambam says — now the other Yamim Tovim. What happens with the other Yamim Tovim? We’ve laid out everything for Pesach. What happens with Shavuos and Sukkos? He’s not going to tell us the whole thing, but he tells us the parts where we change.

He says there: “And so this text he prays on the Festival of Shavuos and on the Festival of Sukkos without lack and without addition” — the same thing, we don’t change. “Except that on the Festival of Shavuos he says” — there where it says “this day of the Festival of Pesach,” he says “this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shavuos,” and the special time of the Festival of Shavuos is “the time of the giving of our Torah” — as he says Pesach “the time of our freedom” when we left the house of bondage, the Festival of Shavuos is the time that we received the Torah.

Discussion: “The time of the giving of our Torah” — Where does this appear?

Speaker 1: “And you shall love your neighbor as yourself” — that’s a wonder, because here is the first time. Yes, in the Torah does it say about Shavuos “the time of the giving of our Torah”? Or is it just a language that we actually see here for the first time in the text of prayer? Who made the first text of prayer? It could be it was already very old, but yes.

Sukkos and Shemini Atzeres

Speaker 2: “And so he says on this day of Yom Tov, a holy convocation, on this day of the Festival of Shavuos” — that’s there in the language of Ya’aleh Veyavo, “remember us, Hashem our God, on it for good.” The same thing by Musaf, as we spoke about the sacrifices: “And from before You, our King, do not return us empty-handed, and the additional offering of this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shavuos.”

“And so on the Festival of Sukkos he says” — on the Festival of Sukkos instead of the name of Yom Tov we say “this day of the Festival of Sukkos,” and what is the time, the special time? “The time of our joy.”

“And so on Shemini Atzeres he says this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shemini Atzeres,” — we say “Shemini Atzeres of this festival”? Okay, “this day of the Festival of Shemini Atzeres,” “the time of our joy” — the same “time of our joy” of Yom Tov, but it has its own name.

“And so in Musaf he says and the additional offering of this day of Yom Tov, a holy convocation, this day of the Festival of Shemini Atzeres we shall prepare and offer before You.”

Speaker 1: He forgot to say the Musaf of Sukkos. But it’s simple.

Speaker 2: Ah. Anyway.

Speaker 1: Yes.

Yom Tov that falls on Shabbos — Order of mentioning Shabbos

Speaker 2: When Yom Tov falls on Shabbos, what do we do? He says: “You chose us,” and before we say the “Ya’aleh Veyavo,” we say “Our God and God of our forefathers, be pleased with our rest,” and after that we say further “Ya’aleh Veyavo,” and further we say “this day of rest.”

Discussion: “Day of rest” — Not “day of resting”

Speaker 1: It’s in all the places it says “rest,” not “resting.”

Speaker 2: The Rambam says somewhere “this day of Shabbos,” “this day of resting.” It’s simply a mistake.

Speaker 1: I think it’s more poetic. It’s not the proper word — it’s “day of resting,” “this day of rest.” It’s an interesting word. I think it’s a matter of that day, today.

Speaker 2: By us we distinguish — we’re precise with the Rambam, that the order is presumably the order is correct. I don’t know any proof. “Day of rest” — it’s a novelty to me. I don’t know.

Speaker 1: I think in our siddur there are also versions where it says “rest.” I think it’s an accepted thing.

Speaker 2: Yes, yes, yes. Festival of Matzos, yes. “Day of gladness and day of joy,” “day of rest.” There is in the siddur it adds “rest.” By Musaf, Chaim is here.

Speaker 1: Yes. “This day of holy convocation” — ah, here is “this day of such-and-such festival.” We shouldn’t say “such-and-such,” yes? That much he still trusts us, the Rambam.

Musaf of Yom Tov that falls on Shabbos

Speaker 2: “And Chaim in Musaf” — yes, by Musaf: “This day of rest,” “this day of holy convocation,” “this day of such-and-such festival.”

Speaker 1: Right.

Speaker 2: “And in this manner, Shabbos is mentioned on Rosh Hashanah and Yom Kippur when they fall on Shabbos, both in the other prayers and in Musaf. And one concludes in all the prayers of the three festivals if it falls on Shabbos, ‘mekadesh haShabbos’, and afterwards ‘v’Yisrael v’hazemanim’. And on Rosh Hashanah one concludes ‘melech al kol ha’aretz mekadesh haShabbos v’Yisrael v’yom hazikaron’, and on Yom Kippur one also says ‘melech al kol ha’aretz mekadesh haShabbos v’Yisrael v’yom hakippurim’.”

Discussion: “Melech al kol ha’aretz” — The Glory of Shabbos or the Glory of Rosh Hashanah?

Speaker 1: Tremendous. I think we should make a stop here. A complete chapter stop, no? And the Rambam’s, he has longer sections, doesn’t he? I’m curious. Maybe not? Maybe a little? I want to draw conclusions here.

Speaker 2: What does it say here? All these prayers?

Speaker 1: No, the “Brich Shmei” is a rabbinic prayer. No, here what the Protestants learned. The Gemara says that with Shabbos and festivals one says Shabbos first, because Israel is not before Shabbos — Shabbos the Almighty was mekadesh. But here, by Rosh Hashanah, I have to say differently, because “melech al kol ha’aretz” one doesn’t say in the blessing of Rosh Hashanah and Yom Kippur, but one does say it for Shabbos. It seems there’s no contradiction in “mekadesh Yisrael v’hazemanim”.

Speaker 2: Yes, because everything is spoken as if connected to “Elokeinu melech ha’olam”, which is still before the… instead of “Elokeinu melech ha’olam” one says “melech al kol ha’aretz”. The conclusion is further “mekadesh Yisrael”, no?

Speaker 1: Okay. But the opening is indeed Rosh Hashanah and Yom Kippur because we’re speaking of kingship.

Speaker 2: No, but it’s similar to the matters of “hamelech hakadosh” and not from… “hamelech hakadosh” or “hamelech hamishpat”.

Speaker 1: Okay, okay.

Conclusion — Final Points

Speaker 1: So this is… what have we learned now? Through the mitzvos of Shabbos and Yom Tov.

Speaker 2: Shabbos and yamim tovim, yes.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

סדר התפלות ה׳ – תפלות שבת ויום טוב – תמלול

סיכום השיעור 📋

זיכרון (Summary) — רמב״ם, נוסח התפילה, שיעור 5

כללי׳ע הקדמה: סטרוקטור פון נוסח התפילה

דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם האט שוין פריער אויסגערעכנט דעם גאנצן נוסח פון שחרית (פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע פון שחרית און מעריב, שמונה עשרה פון וואכנטעג). מנחה איז שוין באהאנדלט געווארן אין הלכות תפילה (תהלה לדוד, קדיש, סדר היום). יעצט גייט דער רמב״ם אריבער צו די ברכות אמצעיות פון שבת, ימים טובים, ראש השנה, יום כיפור, מוסף, ראש חודש, וחולו של מועד — פאר א גאנצע יאר.

פשט: דער רמב״ם גייט לויט א לאגישן סדר: ער שרייבט איין מאל די שמונה עשרה פון וואכנטעג (וואס בלייבט קאנסטאנט אין ערשטע דריי און לעצטע דריי ברכות), און דערנאך רעכנט ער אויס בלויז די מיטלסטע ברכה(ות) וואס טוישן זיך לויט דעם טאג.

חידושים און הסברות:

1. „כבר מניתי בספר זה” — באווייז אז נוסח התפילה איז א חלק פון ספר אהבה: דער רמב״ם שרייבט „כבר מניתי בספר זה” — „איך האב שוין אויסגערעכנט אין דעם ספר”. דאס איז א ראיה אז דער רמב״ם רעכנט דעם נוסח התפילה אלס אן אינטעגראלער חלק פון ספר אהבה, נישט בלויז אן אנגעהאנגענער נספח אדער א סידור. דאס איז רלוונט צו דער מחלוקת צי דער נוסח התפילה איז פסקי הרמב״ם אדער בלויז א „נוסח מצרים.” דער לשון „בספר זה” ווייזט קלאר אז דער רמב״ם זעט עס אלס טייל פון זיין ספר.

2. ברכות קריאת שמע פון שבת — דער רמב״ם האט נישט דערמאנט א ספעציעלע שבת׳דיגע נוסח: דער רמב״ם האט נישט אויסגערעכנט קיין באזונדערע ברכות קריאת שמע פאר שבת (ווי „כל אדון” / יוצרות פון שבת). מעגלעך האט דער רמב״ם נישט געהאט אזא מנהג פון ספעציעלע שבת׳דיגע יוצרות אין ברכות קריאת שמע.

3. פארוואס בעט מען נישט צרכים אויף שבת: די סיבה פארוואס מ׳האט ארויסגענומען די 13 מיטלסטע ברכות (דעת, פרנסה, רפואה, א.א.וו.) איז כדי מ׳זאל נישט פאקוסירן אויף צער און צרות אויף שבת. מ׳זאל נאר זיין משבח דעם אייבערשטן וועגן שבת. (די סוגיא איז אין מסכת תענית.)

4. פארוואס האט מוסף ראש חודש / חולו של מועד אויך בלויז 7 ברכות (נישט 19)? אויף ראש חודש און חולו של מועד דאוונט מען דאך פריער א פולע וואכעדיגע שמונה עשרה מיט אלע בקשות. פונדעסטוועגן איז מוסף בלויז 7 ברכות. דער תירוץ: מוסף קומט לכבוד ענין היום — עס איז נישט א תפילה פאר צרכים, נאר א תפילה וואס רעפלעקטירט דעם טאג. דערפאר איז נישטא קיין סיבה צו חזר׳ן די בקשות.

5. פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט תעניות (9 ברכות)? ביי תעניות ציבור איז דאך אויך 9 ברכות (ווי ראש השנה) — פארוואס רעכנט דער רמב״ם דאס נישט אויס? דער תירוץ: תעניות איז נישט א דבר קבוע — דער רמב״ם רעכנט דא נאר אויס ימים קבועים (שבת, יום טוב, ראש השנה, יום כיפור, ראש חודש, חולו של מועד).

ברכה אמצעית פון ליל שבת (מעריב פון שבת)

דער רמב״ם׳ס נוסח: „אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וכן אמרת: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”

פשט: מ׳הייבט אן מיט שבח — דער אייבערשטער האט מקדש געווען יום השביעי, עס איז דער סוף פון בריאת שמים וארץ, געבענטשט מער פון אלע טעג, געהייליגט מער פון אלע צייטן. דערנאך ברענגט מען דעם פסוק אלס הוכחה.

חידושים און הסברות:

1. „תכלית” — צוויי טייטשן: „תכלית מעשה שמים וארץ” — קען מיינען (א) די ענדיגונג פון מעשה בראשית (ווי „ויכלו”), אדער (ב) די ציל/תכלית פון בריאה — אז שבת איז דער צוועק פון דער גאנצער בריאה. ביידע פשטים זענען מעגלעך.

2. דער רמב״ם׳ס נוסח vs. אונזער נוסח — „ויכלו” vs. „וכן אמרת: ויברך”: אונזער מנהג איז צו זאגן „ויכלו השמים והארץ” אין מעריב פון שבת. דער רמב״ם׳ס נוסח ברענגט נישט „ויכלו” אין דער ברכה אמצעית, נאר דעם פסוק „ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו.” דאס שטימט בעסער מיט דעם לשון „וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — דער פסוק איז א הוכחה אויף „ברכה” און „קדושה.” אונזער נוסח מיט „ויכלו” איז א בעסערע הוכחה אויף „תכלית” (ענדיגונג). ביידע שטימען, נאר יעדער נוסח פאקוסירט אויף אן אנדער אספעקט.

3. צי דארף מען זאגן פסוקים ביי קידוש? אפילו ביי קידוש על היין איז דאס זאגן פון פסוקים (ויכלו) נישט מעכב. דער עיקר קידוש איז ברכת הקידוש אליין.

„רצה נא במנוחתנו” — דער המשך פון ברכה אמצעית

דער רמב״ם׳ס נוסח: „אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו, וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת, והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך, ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

פשט: נאכן שבח גייט מען אריבער צו תפילה/בקשה — מ׳בעט אז די מנוחה פון שבת זאל זיין לרצון פאר דעם אייבערשטן, און אז ער זאל אונז מקדש זיין מיט זיינע מצוות.

חידושים און הסברות:

1. „רצה” — א פאראלעל צו ברכת רצה (עבודה): דאס וואָרט „רצה” קומט אויך פאר אין ברכת העבודה (רצה ה׳ אלקינו). דאס איז אן אינטערעסאנטע פאראלעל — ביידע מאל בעט מען אז עפעס זאל זיין „לרצון” פאר דעם אייבערשטן.

2. א פילאזאפישע פראגע וועגן „רצה”: אויב דער אייבערשטער האט נישט אויסגעהערט ביז יעצט, וואס טוט מען אויף מיט זאגן „רצה נא”? דער ענטפער: „רצה נא במנוחתנו” איז נישט א בקשה אז דער אייבערשטער זאל צוהערן דעם דאווענען, נאר א ספעציפישע בקשה אז די מנוחה פון שבת אליין זאל זיין לרצון — אז דער שבת זאל געלונגען.

3. „ושבענו מטובך” — גשמיות אלס מיטל צו רוחניות: דער פשט׳דיגער טייטש איז גשמיות — מ׳זאל זיין זאט פון אלע גוטס. אבער א טיפערער פשט: „ושבענו מטובך” איז א הכנה צו „וטהר לבנו לעבדך באמת” — ווען מ׳האט גענוג גשמיות, קען מען זיך פאוקוסן אויף רוחניות.

4. „והנחילנו” — לשון נחלה: דאס מיינט אז מ׳זאל לעבן לאנג און האבן נאך שבתות. הגם דער אייבערשטער האט שוין געגעבן שבת, איז די בקשה אז „כל ישראל מקדשי שמך” זאלן קענען זיך אפרוען אויף שבת.

5. [דיגרעסיע: שבת-תפילה אלס כוללת אלע בקשות] פארוואס זאגט מען נישט ספעציפישע בקשות (רפואה, פרנסה) שבת? (א) ס׳איז נישט קיין איסור צו בעטן פון דעם אייבערשטן שבת — דער איסור איז נאר אריינצוקריכן אין ספעציפישע רפואה/פרנסה ווייל עס מאכט א „כאב לב” און מ׳פילט נישט גוט. (ב) די שבת-תפילה איז א כלליות׳דיגע בקשה וואס כולל אלעס — אז שבת זאל געלונגען מיינט אז אלעס זאל געלונגען: שיעורים, תפילות, שלום, מנוחה אין גשמיות און רוחניות. (ג) וואספארא מנוחה האט מען געהאט שבת אין אוישוויץ? דאס איז א כלליות׳דיגע תפילה — „אחלינו על כל ישראל” — וואס כולל אמת׳דיג אלע בקשות אין דער וועלט.

ברכה אמצעית פון שבת — שחרית: „ישמח משה”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך: ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.”

פשט: שחרית שבת הייבט מען אן מיט א פיוט וועגן משה רבינו׳ס שמחה מיט זיין חלק — די לוחות וואס ער האט אראפגעברענגט פון הר סיני, וואו ס׳שטייט שמירת שבת. דערנאך ברענגט מען דעם פסוק „ושמרו” (שמות ל״א).

חידושים און הסברות:

1. „כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו: דאס מיינט די קרן אור פניו פון משה רבינו — ווי א קרוין אויף זיין קאפ.

2. „וכתוב בהם שמירת שבת” — אבער „ושמרו” שטייט נישט אויף די לוחות! דער פייטן זאגט „שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת”, אבער דערנאך ברענגט ער נישט „זכור את יום השבת” (וואס שטייט טאקע אויף די לוחות), נאר „ושמרו בני ישראל את השבת” — וואס שטייט אין שמות ל״א, נישט אויף די לוחות! דאס איז א פלא.

3. תירוץ — שמות ל״א איז גלייך פאר די לוחות: דער פסוק „ושמרו” שטייט אין שמות ל״א, וואס איז די לעצטע זאך פאר „ויתן אל משה ככלותו” — גלייך פאר משה רבינו קומט אראפ מיט די לוחות. דאס איז אויך די לעצטע זאך נאך דער גאנצער פרשה פון מלאכת המשכן. אפשר איז דאס די קאנעקשן — ס׳איז אזוי נאענט צו די לוחות אז מ׳קען עס פארבינדן.

4. פארוואס „ושמרו” און נישט „זכור”? ווייל „ושמרו” האט א שיינערע לשון פאר דאווענען — „ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — א לשון אהבה צווישן דעם אייבערשטן און אידן, וואס פאסט בעסער פאר תפילה ווי דער קורצער „זכור את יום השבת”. הגם „זכור” אויף די לוחות איז ראשון במעלה (ווי די משנה זאגט אז עשרת הדברות זענען שונים במעלה), נעמט מען דאך „ושמרו” ווייל ס׳רעדט מער באריכות וועגן דעם אות צווישן אייבערשטן און אידן.

5. רש״י הקדוש האט געטוישט דעם נוסח! רש״י האט נישט געזאגט „ישמח משה” שבת שחרית — ער האט געזאגט ער פארשטייט נישט וואס משה רבינו קומט דא אריין. אנשטאט דעם האט ער אריינגעלייגט „אתה בחרתנו” (ווי ביי יום טוב). אזוי ברענגען תלמידי רש״י אין סידור רש״י. ער האט נישט מורא געהאט פון דעם סידור צו טוישן דעם נוסח.

6. [דיגרעסיע: „ישמח משה” איז א שטיק פון אן אלטע פיוט] „ישמח משה” איז א רעשט פון אן אלטע פיוט וואס איז געגאנגען אויף א״ב. מ׳זעט אז „ישמח” = יו״ד, „כליל” = כ״ף — צוויי שטיקלעך פון א פיוט וואו ס׳פעלט דער אנהייב (א-ט) און דער סוף. אפשר קען מען צולייגן א למ״ד ערגעץ וואו (יו״ד, כ״ף, למ״ד). דאס ערקלערט פארוואס ס׳קומט אריין אזוי „אומגעריכט”.

7. „ישמח” — לשון עתיד: דער לשון „ישמח” איז עתיד, נישט עבר. דאס מיינט אז משה רבינו פרייט זיך יעדע שבת מחדש ווען ער זעט אז אידן היטן נאך אלץ די תורה. ער פרייט זיך: „ס׳איז געווען א געלונגענע זאך, די לוחות — ס׳ארבעט שוין אסאך יארן!” ווי רש״י זאגט ביי „אז ישיר” — „ישיר” קען מיינען א דבר תמידי (נישט נאר א צוקונפטיגע אקציע). אזוי אויך „ישמח משה” — ס׳איז א תמידי׳דיגע שמחה.

8. דער סדר פון שבת-תפילות שפיגלט אפ די היסטאריע פון שבת:

ערב שבת (מעריב): „אתה קידשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ” — דאס רעדט פון שבת בראשית, שבת פון בריאת העולם. לויט חז״ל, שבת שבו שבת אברהם אבינו.

שחרית: „ישמח משה” — דאס רעדט פון שבת פון מתן תורה, אז אונז האלטן שבת ווייל ס׳איז א חלק פון תורה, נישט בלויז ווייל די וועלט דארף מנוחה. ווי די משנה אין חולין זאגט: גיד הנשה איז אסור ווייל משה האט עס געהייסן אין תורה, הגם ס׳שטייט שוין ביי יעקב — אזוי אויך שבת.

מוסף: רעדט פון שבת אין בית המקדש — די קרבנות פון שבת, א שפעטערדיגע לעוועל.

מנחה: „אתה אחד” — עפעס אן אנדער מדרגה.

דאס איז א כראנאלאגישער סדר: בריאה → מתן תורה → בית המקדש.

„ישמחו במלכותך” — שייכות צו אלע שבת-תפילות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

פשט: דאס איז די מעין חתימה וואס קומט אין אלע שבת-תפילות (אויך ביינאכט), און ענדיגט זיך מיט „ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

חידושים און הסברות:

1. „שומרי שבת” = מלאכות; „קוראי עונג” = סעודות; „מקדשי שביעי” = קידוש/הבדלה: די דריי לשונות כוללן דריי אספעקטן פון שבת: (א) שמירה פון מלאכות, (ב) עונג פון סעודות, (ג) קידוש/הבדלה.

2. „ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות” — דער רמב״ם לאזט עס אויס! אין אונזער אשכנז׳ישן נוסח שטייט „ולא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, אבער דער רמב״ם ברענגט עס נישט — ער זאגט נאר דאס פאזיטיווע. דער צוגאב „ולא נתתו” איז צוגעלייגט געווארן אין אשכנז אלס א תגובה אויף נוצרים וואס האבן געטענה׳ט אז זיי מאכן זייער שבת (זונטאג). דער רמב״ם האט עס נישט.

3. [דיגרעסיע: „שבת 2050″] אין מאדערנע צייטן איז דא א טענדענץ (אמעריקע, טראמפ) צו פראמאטן א „שבת” פאר אלעמען — דער „ולא נתתו” איז א תשובה אויף דעם: שבת איז ספעציפיש פאר אידן.

ברכה אמצעית פון מוסף שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור… ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי… ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום המנוח הזה…” — און מ׳ענדיגט מיט „אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

פשט: די ברכה אמצעית פון מוסף שבת הייבט אן מיט דערמאנען אז דער אייבערשטער האט משה רבינו באפוילן אויף הר סיני די מצות שבת — „זכור ושמור” — און אויך באפוילן מקריב צו זיין דעם קרבן מוסף. דערנאך בעט מען אז דער אייבערשטער זאל אונז צוריקברענגען קיין ארץ ישראל, אונז איינפלאנצן אין אונזער גבול, און דארט וועלן מיר מקריב זיין די קרבנות — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. מ׳ענדיגט מיט דער זעלבער חתימה ווי אלע שבת-ברכות: „מקדש השבת”.

חידושים און הסברות:

1. מוסף הייבט אויך אן מיט משה רבינו: כאטש מ׳וואלט געמיינט אז מוסף זאל זיך דרייען בעיקר ארום בית המקדש און קרבנות, הייבט דער רמב״ם׳ס נוסח אויך אן מיט משה רבינו — „למשה צוית על הר סיני”. דאס איז פאראלעל צום אונזער נוסח וואו מ׳זאגט „תקנת שבת רצית קרבנותיה” — וואס מיינט אויך אז דער אייבערשטער האט דורך משה רבינו מתקן געווען דעם שבת. דער רמב״ם מאכט עס נאר מער עקספליציט.

2. „זכור ושמור” — דער נוסח פון הר סיני: דער רמב״ם ברענגט אריין דעם לשון „זכור ושמור” — ביידע לשונות פון עשרת הדברות (שמות כ:ח און דברים ה:יב) — אלס דעם נוסח וואס איז געזאגט געווארן אויף הר סיני.

3. דער רמב״ם האט נישט דעם א״ב-פיוט „תקנת שבת”: אין אונזער נוסח איז דא א גאנצער פיוט אויסגעשטעלט לויט סדר א״ב פאר דעם „צויתנו להקריב לך”. דער רמב״ם האט דעם פיוט נישט געהאט — ער גייט גלייך צום ענין. דאס איז א סימן אז דער פיוט איז א שפעטערדיגע צוגאב וואס איז נישט געווען אין דעם אלטן נוסח.

4. גאולה-מאטיוו אין מוסף: ביז יעצט אין די שבת-ברכות (מעריב, שחרית) האט מען נישט גערעדט וועגן גאולה. אבער אין מוסף, וואו מ׳רעדט וועגן קרבנות, פאסט עס זייער גוט אריינצוברענגען דעם ענין פון גאולה — „שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”. דער קשר איז נאטירלעך: מ׳רעדט וועגן קרבנות וואס מ׳קען נישט מקריב זיין אן א בית המקדש, דערפאר בעט מען אז מ׳זאל צוריקקומען קיין ארץ ישראל.

5. „יום המנוח” — לשון: דער לשון „יום המנוח” (אנשטאט „יום המנוחה”) איז אומגעוויינלעך. אין אלע פלעצער שטייט „מנוח” (אן ה״א), נישט „מנוחה”. דאס איז אן אנגענומענע נוסח — אויך אין אונזערע סידורים זענען דא נוסחאות וואו ס׳שטייט „מנוח”. ס׳איז מער פאעטיש.

6. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם פסוק פון קרבן מוסף: אין אונזער נוסח זאגט מען דעם פסוק פון די קרבנות („וביום השבת שני כבשים…” — במדבר כח:ט). דער רמב״ם ברענגט נישט דעם לשון הקרבנות. אין הלכה שטייט אז מ׳דארף נישט דווקא זאגן דעם פסוק — עס איז נישט מעכב. מ׳דערמאנט דעם ענין, אבער מ׳מוז נישט זאגן דעם שטיקל תורה ווערטלעך.

7. „לא נתתו… לגויי הארצות” — ערשטער מאל אין מוסף: דא ווערט דערמאנט אז שבת איז נישט געגעבן געווארן פאר גוים — „לא נתתו מלכינו לגויי הארצות… ולא לעובדי פסילים”. דאס איז דער ערשטער מאל אין די שבת-תפילות וואו דער מאטיוו ערשיינט.

8. „ישרון” — א כינוי פאר אידן: דער לשון „ישרון” אלס א כינוי פאר כלל ישראל, ווי עס שטייט אין דער תורה.

9. „חמדת הימים אותו קראת” — מקור: דער לשון „חמדת הימים” — אז שבת ווערט גערופן דער בעסטער/אויסדערוועלטער פון אלע טעג — שטייט נישט אין דער תורה. „וקראתם את היום הזה מקרא קודש” מיינט נישט אז מ׳רופט דעם נאמען „חמדת הימים”, נאר אז ס׳ווערט באצייכנט אלס הייליג. אין דער תורה שטייט „ויברך… ויקדשהו” — דאס איז דער בסיס, אבער נישט דער ספעציפישער לשון „חמדת הימים”. דאס איז מער א פיוטישע באשרייבונג.

ברכה אמצעית פון מנחה שבת — „אתה אחד”

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת. אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם… הנח לנו אבינו, אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו… רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ובתפילתם… ועל מנוחתם תקדש את שמך… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת.”

פשט: די ברכה אמצעית פון מנחה שבת הייבט אן מיט דעם ענין פון „אחדות” — דער אייבערשטער איז אחד, זיין נאמען איז אחד, און אידן זענען א „גוי אחד בארץ”. דער אייבערשטער האט געגעבן פאר אידן א „עטרת תהלה ותפארת ישועה”. די אבות — אברהם, יצחק, יעקב — פרייען זיך אין שבת. מ׳בעט אז אידן זאלן דערקענען אז די מנוחה קומט פון דעם אייבערשטן, און אז עס זאל נישט זיין קיין צרה אויף שבת.

חידושים און הסברות:

1. „גוי אחד בארץ” — מיוחד, נישט איינציג: „גוי אחד” מיינט נישט „דער איינציגסטער פאלק” נאר „א מיוחד׳ער פאלק” — ספעציעל, אויסדערוועלט. דער פסוק איז פון דברי הימים א׳ יז:כא (אדער שמואל ב׳ ז:כג): „מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”.

2. „עטרת תהלה ותפארת ישועה” — שבת אדער תורה? דער „עטרת תהלה ותפארת ישועה” וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר אידן קען גיין אויף שבת אדער אויף תורה. ביידע זענען מעגלעך.

3. „אברהם יגיל, יצחק ירנן” — לשון עתיד, נישט עבר: אלעס איז אין לשון עתיד — „יגיל”, „ירנן”, „ינוחו” — נישט אין לשון עבר. דאס איז אינטערעסאנט בפרט ווייל עס שטייט שוין אז די אבות האבן געהאלטן די גאנצע תורה (קיימו אבות את כל התורה). עטלעכע תירוצים:

אפשר מיינט עס „בני אברהם” — דער באווייז איז אז ביי יעקב שטייט „יעקב ובניו“, וואס ווייזט אז מ׳רעדט נישט נאר וועגן די אבות אליין נאר וועגן זייערע קינדער, זייער פאלק. „אברהם׳ס מענטשן, יצחק׳ס מענטשן, יעקב׳ס מענטשן” — א פיוטישע לשון פאר כלל ישראל.

אפשר מיינט עס אז אין גן עדן פרייען זיך די אבות: ווען אידן האלטן שבת, פרייען זיך די אבות אין גן עדן. דער זוהר זאגט אז ווען אידן זענען בשמחה, ווערן די אבות אויך צוגערופן צו דער שמחה.

לשון עתיד אלס הווה: דער לשון עתיד קען מיינען „יעצט, אין דעם טאג” — אברהם פרייט זיך, יצחק זינגט, יעקב און זיינע קינדער רוען.

4. „מנוחה שלימה שאתה רוצה בה” — וואס מיינט „שאתה רוצה בה”? עטלעכע פשטים:

א מנוחה לויט דעם אייבערשטנ׳ס ווילן: נישט סתם א מנוחה, נאר א מנוחה וואס קומט דורך מקיים זיין דעם אייבערשטנ׳ס גזירות — נישט טון די מלאכות וואס ער האט אסור׳ט. דאס מיינט אז די מנוחה האט א ספעציפישע צורה וואס דער אייבערשטער האט באשטימט.

א מנוחה וואס דער אייבערשטער אקצעפטירט: נישט ווי „חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי” (ישעיה א:יד) — ווען דער אייבערשטער פאראכט די יום טוב׳ים ווייל אידן זענען נישט ווי זיי דארפן זיין. דא בעט מען אז די מנוחה זאל זיין „רצויה” — אנגענומען, געלונגען.

5. „יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם” — בקשה אדער הודאה? דאס קען זיין א בקשה (מ׳בעט אז אידן זאלן דערקענען) אדער א חלק פון דער הודאה (מ׳קאנסטאטירט אז אידן ווייסן). א נאך פשט: אפשר איז דאס גופא דער פירוש פון „מנוחה שאתה רוצה בה” — א מנוחה וואס קומט מיט ידיעת השם, אז מ׳ווייסט אז די מנוחה קומט פון דעם באשעפער. דאס מיינט אז דער אייבערשטער וויל נישט סתם א מנוחה, נאר א מנוחה וואס מ׳דערקענט אז זי קומט פון אים.

6. „אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”: א בקשה אז עס זאל נישט זיין קיין צרה און קיין יגון אויף שבת — אז די מנוחה זאל זיין בשלימות.

כללי׳ע באמערקונגען וועגן סדר התפילה פון שבת

חידושים און הסברות:

1. שבת האט דריי פארשידענע ברכות אמצעיות — יחיד׳יג צווישן ימים טובים: שבת איז דער איינציגער יום טוב וואס האט א באזונדערע ברכה אמצעית פאר מעריב, שחרית, מוסף, און מנחה. ביי סתם יום טוב איז אלע דריי (אדער פיר) תפילות די זעלבע ברכה אמצעית. פארוואס? צוויי סברות:

פראקטיש: שבת איז יעדע וואך, און עס וואלט געווארן „בארינג” צו זאגן די זעלבע ברכה פיר מאל יעדע וואך.

היסטאריש: אפשר איז אמאל געווען פיוטים פאר יעדע תפילה ביי אלע ימים טובים אויך, אבער ביי שבת זענען די פיוטים געבליבן אלס חלק פון דער עיקר נוסח התפילה, ווייל שבת האט ווייניגער אנדערע פיוטים.

2. דער רמב״ם׳ס סדר התפילה — נאר נוסחאות, נישט סדר היום: דער רמב״ם שרייבט דא נאר די נוסחאות פון ברכות וואס ער האט נאך נישט געזאגט פריער. ער שרייבט נישט דעם גאנצן סדר היום פון שבת (ווען מ׳זאגט תהלה לדוד, ווען קדיש, וכו׳) — דאס שטייט שוין אין הלכות תפילה פרק ט׳ הלכה י״ג און אין הלכות קריאת התורה. דער רמב״ם האט נישט געשריבן קיין סידור — ער האט נאר געגעבן די נוסחאות פון ברכות אין סדר התפילה, און דעם סדר הדברים אין הלכות תפילה פרק ח׳-ט׳ און הלכות קריאת התורה.

ברכה אמצעית פון מוסף ראש חודש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם… מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו, שיר חדש נשיר… אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור…” — דערנאך: „אלקינו ואלקי אבותינו… גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו… יהי רצון מלפניך… שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך…” — חתימה: „חדש עלינו את ראש החודש הזה לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום… סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשינו… כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת, וראשי חדשים להם נתת. ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל וראשי חדשים.”

פשט: די ברכה אמצעית פון מוסף ראש חודש האט צוויי חלקים: (1) א פיוט-ארטיגער חלק וואס רעדט פון ראש חודש ווי א „זמן כפרה” און בעט אויף א „מזבח חדש בציון”; (2) דער שטאנדארטער נוסח (ענליך צו יעדן מוסף) — „גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… ושם נעשה קרבנות חובותינו”. מ׳ענדיגט מיט א בקשה אז דער ראש חודש זאל זיין „לטובה ולברכה” — און מ׳חתמ׳ט „מקדש ישראל וראשי חדשים”.

חידושים און הסברות:

1. ראש חודש ווי „זמן כפרה”: דער נוסח רופט ראש חודש א „זמן כפרה לכל תולדותם”. דאס האט צו טון מיט דעם שעיר ראש חודש — דער חטאת וואס מ׳ברענגט ביי מוסף ראש חודש איז ספעציעל פאר כפרה. ביי יעדן יום טוב איז דא קרבנות, אבער ראש חודש ווערט ספעציעל אויסגעשטעלט ווי א „זמן כפרה” דורך דעם שעיר.

2. „מזבח חדש בציון תכין” — בקשה אויף גאולה: מ׳בעט אז דער אייבערשטער זאל אנגרייטן א נייע מזבח, „ועולת ראש חודש נעלה עליו” — מ׳זאל קענען צוריקברענגען די עולת ראש חודש. „שיר חדש נשיר” — מ׳זאל אנהייבן שירה דוד ביים מזבח, ווי די לוויים האבן געזונגען שירה.

3. „אהבת עולם תביא להם, וברית אבות לבנים תזכור”: דאס ווערט פארגליכן מיט דער ערשטער ברכה פון שמונה עשרה — „וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. דער זעלבער מוטיוו: זכות אבות ברענגט גאולה.

4. צוויי חלקים אין דער ברכה — פיוט און שטאנדארט-נוסח: דער ערשטער חלק („ראשי חדשים… מזבח חדש…”) איז מער א פיוט לכבוד ראש חודש, בעת דער צווייטער חלק („גלינו מארצנו… שתעלנו לארצנו… קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”) איז דער שטאנדארטער מוסף-נוסח וואס מ׳זאגט ביי יעדן מוסף. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט צוזאמענגעשטעלט צוויי באזונדערע נוסחאות.

5. „סוף וקץ לכל חטאינו” — שפיל מיט „ראש”: דער נוסח שפילט מיט דעם ווארט „ראש” — דער „ראש חודש” זאל זיין א „סוף וקץ” פאר צרות, און א „תחילה וראש” פאר גוטע זאכן (פדיון נפשינו). דאס איז א שיינע דרך מליצה: דער „ראש” (אנפאנג) פון חודש זאל זיין דער „סוף” פון שלעכטס און דער „ראש” פון גוטס.

6. פארבינדונג צווישן „סוף וקץ לחטאינו” און „זמן כפרה”: דאס וואס מ׳בעט „סוף וקץ לכל חטאינו” שטאמט פון דעם אז ראש חודש איז א „יום כפרה” — דער אייבערשטער איז מוחל, ממילא בעט מען אז עס זאל טאקע זיין א סוף פאר חטאים.

7. חתימה „מקדש ישראל וראשי חדשים” — ווייל ס׳האט צו טון מיט דעם לוח: אייביג ווען ס׳האט צו טון מיט דעם לוח (ראש חודש, ימים טובים) הייבט מען אן „מקדש ישראל” — נישט ווי „מקדש השבת” וואס האט צו טון מיט די טעג פון דער וואך (שבת איז פיקסט). דער אייבערשטער מקדש ערשט די אידן (גיט זיי א בית דין), און די אידן זענען נאכדעם מקדש די ראשי חדשים. דאס איז א גמרא (ברכות מ״ט ע״א).

8. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם נוסח פון די פסוקים: אזוי ווי ביי מוסף שבת, דערמאנט דער רמב״ם אז מ׳זאגט דעם פסוק פון מוסף ראש חודש (ווי ס׳שטייט אין תורה), אבער ער ברענגט נישט דעם פסוק אליין אויס.

ברכה אמצעית פון מוסף שבת ראש חודש (קאמבינאציע)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אתה יצרת עולמך מקדם, כלית מלאכתך ביום השביעי, ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות, וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה, ויום ראש החודש הזה לכפרה ולכבוד בעדינו…” — דערנאך דער שטאנדארטער נוסח „גלינו מארצנו…” מיט בקשה אויף קרבנות, און דער סיום: „…ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה… שתחדש עלינו את החודש הזה… רצה נא במנוחתנו… וינוחו בם כל ישראל באהבה ושמחה… ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.”

פשט: ווען ראש חודש פאלט אויף שבת, זאגט מען א ספעציעלע קאמבינירטע ברכה אמצעית אין מוסף. מ׳הייבט אן מיט שבת (בריאת העולם, „כלית מלאכתך ביום השביעי”), גייט אריבער צו בחירת ישראל, און דערנאך קאמביינד מען „שבתות למנוחה” מיט „ראש החודש הזה לכפרה”.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס א ספעציעלע קאמבינאציע דווקא ביי ראש חודש? ביי שבת וואס פאלט יום טוב מאכט מען נישט א נייע קאמבינירטע ברכה — מ׳זאגט פשוט די ברכה פון יום טוב און דערמאנט שבת (מ׳לייגט צו „ותתן לנו… שבת”). אבער ביי ראש חודש מאכט מען א גאנץ נייע קאמבינירטע נוסח. דער טעם: ראש חודש איז נישט גענוג א יום טוב אז ס׳זאל אוועקנעמען די אטענשאן פון שבת אינגאנצן. ביי יום טוב קען מען די נוסח אוועקגעבן פאר יום טוב און נאר דערמאנען שבת. אבער ביי ראש חודש מוז מען אנהייבן מיט שבת, גיין צו ראש חודש, און צוריקקומען צו שבת — ווייל ראש חודש אליין איז נישט שטארק גענוג צו שטיין אליין.

2. „אתה יצרת עולמך מקדם”: „מקדם” מיינט דא „פון אנפאנג” — בריאת העולם. ביי שבע ברכות איז דא א תורה אויף „מקדם” (אפשר „מזרח זייט”), אבער דא מיינט עס זיכער „פון פאראויס”, אנפאנג בריאת העולם.

3. „ובחרת בנו מכל העמים” — כראנאלאגישער שפרונג: „כלית מלאכתך ביום השביעי” איז ביי בריאת העולם, אבער „ובחרת בנו מכל העמים” איז א שיינע פאר יאר שפעטער (ביי אברהם אדער מתן תורה). „ורצית בנו מכל הלשונות” — פון אלע אנדערע שפראכן/פעלקער.

4. „ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: אידן טראגן דעם נאמען פון דעם אייבערשטער׳ס שם הגדול והקדוש.

5. „ותתן לנו שבתות למנוחה ויום ראש החודש הזה לכפרה”: דא זעט מען ווי די קאמבינאציע ארבעט — שבת = מנוחה, ראש חודש = כפרה. ביידע ווערן צוזאמענגעברענגט אין איין משפט.

6. „ולקבל ציוויתנו” — פעלט אין ערשטן חלק, שטייט אין צווייטן: אין דעם ערשטן חלק פון דער ברכה (יהי רצון מלפניך) שטייט נישט „ולקבל ציוויתנו”, אבער גלייך נאכד

עם, ווען מ׳הייבט אן דעם יעלה ויבוא חלק, שטייט שוין יא „ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”. דאס איז אן אינטערעסאנטע באמערקונג.

7. „כתבת” — א קמץ ה׳ און נישט א מפיק ה׳: „כתבת” ביים רמב״ם איז מיט א קמץ ה׳ (נישט מפיק ה׳), וואס מיינט „דו האסט געשריבן” (צו דעם אייבערשטן), נישט „זי האט געשריבן”.

8. „וינוחו בם” — בם מיינט צוויי טעג: דאס „בם” גייט ארויף אויף ביידע טעג — שבת און ראש חודש — ווייל ס׳איז א צוזאמענגעפלאכטענע ברכה.

ברכה אמצעית פון יום טוב (פסח — ערבית, שחרית, מנחה)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה זכר ליציאת מצרים…” — מיט יעלה ויבוא, און דער סיום: „והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו… ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.”

פשט: די ברכה אמצעית פון יום טוב (פסח, שבועות, סוכות — אלע דריי רגלים) איז די זעלבע פאר ערבית, שחרית, און מנחה. מ׳הייבט אן מיט „אתה בחרתנו” — דער אייבערשטער האט אונז אויסגעקליבן פון אלע פעלקער, אונז מקדש געווען מיט מצוות, און אונז געגעבן ימים טובים פאר שמחה. מ׳דערמאנט דעם ספעציפישן יום טוב (חג המצות, זמן חירותנו), זכר ליציאת מצרים, דעם יעלה ויבוא, און מ׳ענדיגט מיט א בקשה אז מ׳זאל טאקע זען די ברכה פון די מועדים.

חידושים און הסברות:

1. דער רמב״ם׳ס שיטה — איין נוסח פאר אלע שלש רגלים: דער רמב״ם שרייבט נישט דריי באזונדערע נוסחאות פאר פסח, שבועות, סוכות. ער שרייבט דעם נוסח פון פסח, און נאכדעם זאגט ער נאר וויאזוי צו טוישן די ווערטער פאר סוכות און שבועות — פונקט ווי ער האט געטון ביי שמונה עשרה מיט „משיב הרוח” (ער שרייבט דעם פולן נוסח איין מאל, און דערנאך נאר די שינויים).

2. „עמים” און „לשונות” — צוויי באזונדערע קאטעגאריעס: „מכל העמים” און „מכל הלשונות” זענען נישט אידענטיש. א „לשון” איז נישט דאס זעלבע ווי א „עם” — למשל, אלע מענטשן וואס רעדן פראנצויזיש זענען איין לשון, אבער זיי זענען צעשפרייט אין אסאך לענדער. וואס „לשון” האט צו טון מיט בחירת ישראל? דער פסוק „בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” — מצרים ווערט אידענטיפיצירט דורך זייער לשון (לועז). און די מדרשים זאגן אז אידן האבן זיך אויסגעצייכנט אין מצרים דורך שמירת הלשון (צוזאמען מיט שם און מלבוש), וואס האט געהאלפן צו זייער בחירה.

3. „בחירה” און „רצון” — נישט די זעלבע זאך: לכאורה מיינען „בחרתנו” און „רצית בנו” דאס זעלבע, אבער ס׳איז א פיוטישער סטיל מיט שמות נרדפים — „אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות” — יעדער אויסדרוק האט זיין אייגענע נואנס.

4. „מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון” — ווייטער שמות נרדפים: דאס זעלבע פרינציפ — מועדים/חגים/זמנים, שמחה/ששון — ס׳איז א פיוטישע סטרוקטור מיט פאראלעלע אויסדרוקן.

5. „מקרא קודש” — א צייט ווען מ׳קומט זיך צוזאם לקדושה: דער אויסדרוק „יום טוב מקרא קודש” מיינט א יום טוב וואס די תורה רופט אן א מקרא קודש — א צייט ווען מ׳קומט זיך צוזאמען פאר קדושה.

6. „באהבה” — גייט ארויף אויף „ותתן לנו”: דאס „באהבה” גייט צוריק צום אנהייב — „ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה… באהבה” — דער אייבערשטער האט אונז געגעבן די ימים טובים מיט ליבשאפט.

7. „ומלטנו בו מקול צער ויגון” — דער סוף פון יעלה ויבוא ביי יום טוב: דער סיום „ומלטנו בו מקול צער ויגון” איז דער ענד פון יעלה ויבוא ספעציפיש ביי יום טוב. דער רמב״ם שרייבט עס צוויי מאל (דא און פריער), בפרט ווייל מ׳זאגט יעלה ויבוא אויך אין וואכנדיגע שמונה עשרה (חול המועד, ראש חודש), און דער סיום „ומלטנו בו” איז ספעציפיש פאר יום טוב׳דיגע קאנטעקסט.

8. „והשביענו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך” — וואס מיינט „להבטיחנו”? „כאשר רצית ואמרת להבטיחנו” — דער אייבערשטער האט געגעבן אידן א יום טוב, און דער יום טוב אליין איז א ברכה און א הבטחה. „וכן תבטיחנו סלה” מיינט: דו האסט געזאגט אז ס׳איז א ברכה — זאלסט אונז טאקע ווייזן די ברכה, „שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — אז מ׳זאל טאקע זען אז ס׳האט מיטגעארבעט, ס׳איז טאקע געלונגען.

מוסף יום טוב (פסח — אלס דוגמא פאר שלש רגלים)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „אתה בחרתנו מכל העמים… זכר ליציאת מצרים. אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון… ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.”

און דער סיום: „מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו שובה אלינו בהמון רחמיך בזכות אבותינו שעשו רצונך בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו והשב ישראל לנויהם…”

פשט: דער מוסף פון יום טוב הייבט אן מיט „אתה בחרתנו” (ווי ערבית/שחרית/מנחה), אבער נאך „זכר ליציאת מצרים” גייט מען אריבער צו א באזונדערע נוסח וואס דערמאנט דעם חורבן — „ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — ווייל ביי יום טוב (אנדערש ווי ראש חודש) האט יעדער איד א פערזענליכע חיוב פון עליה לרגל. מ׳בעט פאר בנין בית המקדש, קיבוץ גלויות, און אז מ׳זאל דארטן מקריב זיין דעם מוסף. דער סיום „מלך רחמן” איז א באזונדערע נוסח פון יום טוב מוסף מיט בקשות פאר בנין בית המקדש.

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן מוסף יום טוב און מוסף ראש חודש — „לעלות ולראות”: ביי ראש חודש זאגט מען „ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך” — דאס גייט ארויף אויף די כהנים׳ס עבודה. אבער ביי יום טוב זאגט מען „ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות” — ווייל ביי יום טוב פילט יעדער איינציגער איד אז אים פעלט עפעס: די מצוה פון חגיגה, ראיה, עולת ראיה לרגל. דאס איז א פערזענליכע חסרון, נישט נאר א כהנים-זאך.

2. „מפני היד שנשתלחה במקדשך” — וואס מיינט „יד”? „שליחות יד” מיינט צעשטערונג/חרוב מאכן — דאס קעגנטייל פון „מקדש ה׳ כוננו ידיך” (דער אייבערשטער׳ס רעכטע האנט האט עס געבויט, און דא איז א „יד” וואס האט עס צובראכן). דער לשון „אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — שליחות יד מיינט דעסטרויד. ס׳איז נישט קיין ממש׳דיגער פסוק וואס ווערט ציטירט — ס׳איז מער א מליצה.

3. „יהי רצון שיבנה בית המקדש” — אפשר נאך פאר דעם חורבן? „יהי רצון שיבנה בית המקדש” קען אפשר שטאמען פון א צייט נאך פאר דעם חורבן — ווען דער בית המקדש איז שוין טמא געווארן (ווי ביי די חשמונאים), אבער נאך נישט חרוב. דאס „שליחות יד” האט זיך אנגעהויבן גלייך ווען זיי האבן שלוח יד געווען אין מקדש, נאך פאר דער פולער צעשטערונג.

4. „בשמחת עולם” — אן אייביגע שמחה: דער אויסדרוק „בשמחת עולם” מיינט אז ס׳זאל שוין מער נישט חרוב ווערן נאכדעם — אן אייביגע שמחה, נישט ווי די פריערדיגע מאל.

5. „הדרש לנו” — פון „ציון דורש אין לה”: דער לשון „טוב ומטיב הדרש לנו” ווערט פארבונדן מיט דעם פסוק/לשון „ציון דורש אין לה” — קיינער אינטערעסירט זיך נישט אויף ציון, דעריבער בעט מען דעם אייבערשטער: דו זאלסט זיך יא אינטערעסירן אויף אונז, „הדרש לנו”.

6. „וכונן מקדשך על מכונו”: דער בית המקדש זאל שטיין אויף זיין ריכטיגן פלאץ — „מכון לשבתך” — דער באשטימטער ארט.

7. „והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו”: צוויי שטופן — ערשט זאלסט אונז ווייזן דעם בנין (בויען), און דערנאך זאלן מיר זיך פרייען מיט׳ן תיקון (פארריכטן/פארפולקאמען).

8. „והשב ישראל לנויהם” — וואס מיינט „נוה”? „נוה” מיינט וואוינארט — „ושבי ישראל ונוה עם”. א איד זאל וואוינען צוריק אין ארץ ישראל, אדער מ׳זאל צוריק זיין ביי דער בית המקדש, ביי עולה רגל זיין — אזוי ווי „נוה הדרכה” (וואס שטייט פריער אין דער ברכה). אין לבוש הרמב״ם ווערט דערקלערט אז „נוה” מיינט צוריקגיין צום בית המקדש — כהנים לעבודתם ולויים לדוכנם וישראל למעמדם.

מוסף יום טוב — המשך: „נוהו”, כהנים, לוים, ישראל, ארמון על משפטו

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „…ונוהו… כהנים בעבודתם ולוים על דוכנם וישראל במעמדם… וארמון על משפטו ישב… שם נעלה ונראה לפניך בשלוש פעמי רגלינו ככתוב בתורתך: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך… ולא יראו את פני ה׳ ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך.”

פשט: דער מוסף יום טוב בעט אז מ׳זאל צוריקקומען צום בית המקדש מיט דעם גאנצן סדר — כהנים, לוים, ישראל — און מ׳זאל זוכה זיין ארויפצוגיין שלש רגלים מיט קרבנות.

חידושים און הסברות:

1. „נוהו” — וואוין-ארט / בית המקדש: דאס ווארט „נוהו” מיינט „נוה אדירך” — א כינוי פאר דעם בית המקדש. דער פשט איז אז יעדער איד זאל צוריקקומען צו זיין ארט אין ארץ ישראל, אדער ספעציפיש צום בית המקדש ביי עולה רגל.

2. דער סדר פון כהנים, לוים, ישראל: „כהנים בעבודתם” — די כהנים טוען די עבודה. „לוים על דוכנם” — די לוים שטייען אויף זייער ספעציעלן פלאץ (דער דוכן) און זינגען. „ישראל במעמדם” — דאס איז דער ענין פון מעמדות: אידן שטייען ביי זייערע קרבנות און זענען מיטהאלטנדיג. דאס איז דער אידעאלער סדר פון עבודת בית המקדש.

3. „וארמון על משפטו ישב” — „משפטו” מיינט נישט הלכות: דער ערשטער פשט וואלט געווען אז דער פאלאץ (ארמון = בית המקדש) זאל געבויט ווערן לויט די ריכטיגע הלכות, אויף דעם ריכטיגן פלאץ, לויט „כללי הבית” ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות בית הבחירה. אבער דער חידוש איז: „משפטו” מיינט דא נישט הלכות, נאר אזויווי „משפט המלוכה” — ס׳פאסט אזוי, ס׳איז דער סדר, די תקנה, דער אופן ווי עס געהערט צו זיין. ס׳איז א מליצה, נישט א הלכה׳דיגער טערמין. דאס ווערט געזאגט להוציא פון יענע חכמים וואס האבן געוואלט מאכן „שער הלחם” — מ׳זאל נישט מיינען אז „משפטו” רעדט פון ספעציפישע הלכות׳דיגע דעטאלן, נאר פון דעם כלל׳דיגן אופן ווי עס פאסט.

4. „שם נעלה ונראה” — נישט סתם דאווענען: דער נוסח בעט אז מ׳זאל טאקע ארויפגיין צום בית המקדש — נישט נאר א לאנגע דאווענען, נאר דער אמת׳ער בנין בית המקדש, און דעמאלטס ארויפגיין דריי מאל א יאר „ברגל” — מיט אונזערע פיס. אינטערעסאנט: דער נאמען „שלש רגלים” קומט פון דעם — דריי מאל וואס מ׳גייט ארויף ברגל (צו פוס).

5. „ולא יראו פני ה׳ ריקם” — נדרים ונדבות, נישט נאר עולת ראיה: דאס רעדט נישט בלויז פון דעם חיוב פון עולת ראיה (וואס איז שוין אינבאגריפן אין „לא יראה פני ריקם”), נאר פון נדרים ונדבות — אלע קרבנות וואס מ׳האט אנגענומען אויף זיך במשך דעם יאר, ברענגט מען ביים רגל. דאס שטייט אין די פסוקים „ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. דער רמב״ן מאכט א חילוק צווישן די פסוקים אין פרשת ראה.

6. „כברכת ה׳ אלקיך” — א תפילה אויף שפע: דער נוסח ציטירט „כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך” — דאס איז נישט נאר א ציטאט, נאר א רמז אויף א תפילה: מ׳בעט אז מ׳זאל טאקע האבן ברכה און שפע, כדי מ׳זאל קענען קומען צום בית המקדש מיט רייכע קרבנות. ווען א איד האט שפע, קען ער קומען מיט א שפע פון קרבנות.

7. [דיגרעסיע: יום טוב, שפע, און צדקה] יום טוב איז „זמן אסיפה” — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף דעם שפע פון א גאנצע יאר. דער עצם ענין פון יום טוב איז אז מ׳דארף זיך הנהג׳ענען ווי א נגיד — „כבד את ה׳ מהונך”. אינמיטן יאר דארפסטו נישט ווייזן דיין עשירות, אבער יום טוב דארפסטו לעבן אויף דיין הויכסטן לעוועל. ווען ס׳איז נישטא קיין בית המקדש, זאל מען „כל הפחות” געבן פאר געסט, פאר צדקה קאמפיינס, און פאר עובדי ה׳. ס׳איז דא א הלכה אז יום טוב מוז מען נעמען אריין געסט און געבן צדקה.

נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — די שינויים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון, אלא שבחג השבועות הוא אומר ‘את יום טוב מקרא קודש הזה את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו׳… ובחג הסוכות ‘יום חג הסוכות הזה זמן שמחתנו׳… ובשמיני עצרת ‘יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתנו׳.”

פשט: דער נוסח פון שבועות, סוכות, און שמיני עצרת איז דער זעלבער ווי פסח, נאר מ׳טוישט דעם נאמען פון יום טוב און דעם „זמן”. שבועות = „זמן מתן תורתנו”. סוכות = „זמן שמחתנו”. שמיני עצרת = אויך „זמן שמחתנו” אבער מיט אן אייגענעם נאמען „שמיני עצרת”.

חידושים און הסברות:

1. „זמן מתן תורתנו” — וואו שטייט דאס? אין דער תורה אליין שטייט נישט אויף שבועות „זמן מתן תורתנו”. דאס איז א לשון וואס מ׳זעט דא צום ערשטן מאל אין נוסח התפילה. דאס איז א חידוש — ווער האט געמאכט דעם ערשטן נוסח? קען זיין ס׳איז שוין געווען זייער אלט, אבער ס׳איז מערקווירדיג אז דער נוסח גיט שבועות א כינוי וואס איז נישט עקספליציט אין תורה.

2. שמיני עצרת — אייגענער נאמען, זעלבער „זמן”: שמיני עצרת האט אן אייגענעם נאמען („יום חג שמיני עצרת הזה”) אבער טיילט דעם זעלבן „זמן שמחתנו” מיט סוכות.

3. דער רמב״ם האט „פארגעסן” מוסף סוכות: דער רמב״ם דערמאנט ספעציפיש דעם מוסף פון שמיני עצרת אבער נישט פון סוכות — „אבער ס׳איז פשוט” (ס׳איז זעלבסטפארשטענדליך).

יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת… וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת ‘מקדש השבת׳ ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳. וביום הכפורים ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”

פשט: ווען יום טוב פאלט אויף שבת, לייגט מען אריין „רצה נא במנוחתנו” פאר „יעלה ויבוא”, און מ׳דערמאנט „את יום המנוח הזה”. אין דער חתימה זאגט מען שבת פאר ישראל והזמנים. ביי ראש השנה און יום כיפור לייגט מען צו „מלך על כל הארץ” פאר דער חתימה.

חידושים און הסברות:

1. „יום המנוח” — נישט „יום המנוחה”: אין אלע פלעצער שטייט „מנוח” (אן ה״א), נישט „מנוחה”. דאס איז אן אנגענומענע נוסח — אויך אין אונזערע סידורים זענען דא נוסחאות וואו ס׳שטייט „מנוח”. ס׳איז מער פאעטיש. מ׳דארף מדקדק זיין מיט׳ן רמב״ם׳ס סדר — „מסתמא דער סדר איז גערעכט.”

2. „מלך על כל הארץ” — פאר שבת, נישט פאר ראש השנה/יום כיפור: ביי ראש השנה און יום כיפור שטייט „מלך על כל הארץ” פאר „מקדש השבת”. דער חידוש: „מלך על כל הארץ” איז נישט א ברכה אויף ראש השנה/יום כיפור ספעציפיש — עס שטייט אנשטאט „אלקינו מלך העולם” (ווי א פתיחה), און די חתימה בלייבט „מקדש ישראל ויום הזכרון/הכפורים”. דאס איז ענליך צו „המלך הקדוש” און „המלך המשפט” — עס רעדט פון מלכות, וואס איז דער ספעציעלער ענין פון ראש השנה/יום כיפור.

3. שבת פאר ישראל — דער יסוד: די גמרא זאגט אז ביי שבת מיט רגלים זאגט מען קודם שבת, ווייל ישראל איז נישט מקדש שבת — שבת האט דער אייבערשטער אליין מקדש געווען (שבת איז קביעא וקיימא). אבער ישראל איז מקדש די זמנים. דערפאר קומט „מקדש השבת” פאר „וישראל והזמנים”. דאס איז נישט קיין סתירה צו „מקדש ישראל והזמנים” — ביידע זענען קאנעקטעד, נאר שבת האט א באזונדערע מעלה.

סיום

דער שיעור האט דורכגעלערנט דעם גאנצן סדר פון נוסח התפילה פאר שבת (מעריב, שחרית, מוסף, מנחה), ראש חודש, שבת ראש חודש, און ימים טובים (שלש רגלים). דער רמב״ם׳ס שיטה איז צו שרייבן איין מאל דעם פולן נוסח, און דערנאך נאר די שינויים פאר יעדן ספעציפישן טאג. די נוסחאות ווייזן א כראנאלאגישע פראגרעסיע (בריאה → מתן תורה → בית המקדש) און א טיפע פארבינדונג צווישן שבת, ימים טובים, און דער געשיכטע פון כלל ישראל.


תמלול מלא 📝

רמב״ם נוסח התפילה — שיעור ה׳: ברכות אמצעיות פון שבת

הקדמה און הכרת הטוב

חברותא א׳: א גוטן, אונז לערנען רמב״ם, ספר אהבה, נוסח התפילה, דער פינפטער שיעור פון נוסח התפילה. אין בעק פון די אלע הלכות תפילה און די אלע הלכות ברכות, רעכנט דער רמב״ם אויס די לשון חכמים פון די תפילות און ברכות.

פאר מ׳גייט ווייטער, דארף מען מקדים זיין דער בעל הקמח פון די שיעורים — אין קמח אין תורה — אונזער חשוב׳ער ידיד, דער באקאנטער נדבן און בונה עולמות של תורה, וואס בויט אויף אזויפיל תורה ביי אידן פון די פארשידענע שיעורים און מעשה תורה וחסד וואס ער פארשפרייט, הרב החסיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, מנהל מוסדות חן יעקב. א גרויסן יישר כח פאר אים און פאר אלע אנדערע תומכים און פאר אלע אנדערע וואס העלפן פארשפרייטן די שיעור. ס׳איז ברוך השם א געשמאקע שיעור, און א געוואלד מיט אידן באקומען פון דעם זייער טעגליכע דאזע פון תורה מיט א געשמאק.

שוין, דו ביסט מסכים?

חברותא ב׳: איך בין מסכים, איך בין מסכים אז ר׳ יואל איז א גרויסער תומך תורה, איך בין מסכים אז יעדער איינער זאל טרייען צו קאמפיטן מיט אים און אים איבערשטייגן, געבן און ברענגען אפילו מער. און איך בין מסכים אויך אז יעדער איינער זאל לערנען.

נאך א נקודה, פונקט אזוי ווי ס׳האט זיך יעצט געענדיגט די קאמפיין — יעצט וואס ס׳גייט ארויפגיין די שיעור גייט שוין זיין געענדיגט — די קאמפיין איז א גרויסע ענין אז מ׳זאל פארשפרייטן פאר אנדערע מענטשן זאלן מעורר זיין פאר תורה, אבער ס׳איז נאר א הכנה אז א גאנץ יאר ווען איינער הערט א גוטע שיעור, זאל ער עס געבן א שיק צו זיין חבר — “You like it, share it.”

סטרוקטור פון נוסח התפילה: וואס האט דער רמב״ם שוין געקאווערט

חברותא א׳: שוין, זאגט דער רמב״ם אזוי. זיי האלטן אינמיטן שמועסן וועגן די נוסח הברכות, און זיי האבן שוין געענדיגט… אה, נוסח התפילה. זיי האבן שוין געענדיגט א געווענליכע טאג — האבן זיי שוין געענדיגט די גאנצע אלע… דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט די דאווענען פון אינדערפרי ביז נאכן ענדיגן שחרית. און מנחה האט ער געזאגט עקסטער. איך ווייס נישט, איך מיין ער האט שוין אין הלכות תפילה געזאגט וואס מנחה איז און וואס מעריב איז, זיי האבן שוין געקאווערט די תפילות.

יעצט קומט די עיקר די תפילות פון שבת און ימים טובים, ספעציעלע תפילות.

חברותא ב׳: יא, לאמיר אפשר קלאר מאכן וועגן מנחה, וועגן… דער רמב״ם גייט דאך מיט זיין לאגישע סדר, נישט לויט די סדר. דו האסט געזאגט אז ס׳זענען געווען אלטע סידורים וואס זענען געגאנגען מער אזוי.

חברותא א׳: שחרית און מנחה איז די זעלבע זאך. דער רמב״ם האט שוין געזאגט אינמיטן הלכות תפילה אז פאר מנחה זאגט מען תהלה לדוד, האסטו דאך געדענקט.

חברותא ב׳: יא, און קדיש און סדר היום. אויף יום טוב אדער שבת.

חברותא א׳: יא. אבער שבת ליינט מען, וכו׳. די אלע הלכות איז שוין געשטאנען. אבער די נוסח איז דאך דא נאר איין שמונה עשרה, און מעריב איז סך הכל ברכות קריאת שמע און שמונה עשרה. און ווען דער רמב״ם האט גערעכנט ברכות קריאת שמע, האט ער שוין געזאגט סיי די ברכות קריאת שמע פון שחרית — שבת און אין די וואכן — פון שחרית און פון מעריב.

חברותא ב׳: יא, אויך שחרית און מעריב, יא.

חידוש: דער רמב״ם האט נישט דערמאנט שבת׳דיגע ברכות קריאת שמע

חברותא א׳: דער רמב״ם האט נישט געזאגט קיין שבת׳דיגע ברכות קריאת שמע. אינטערעסאנט. איך מיין אז דער רמב״ם האט נישט געזאגט פון די “כל אדון” וואס מיר זאגן שבת. קען זיין ער האט נישט געהאט קיין יוצרות שבת אין זיין ברכות קריאת שמע. ער האט געזאגט יוצרות אין פסוקי דזמרה.

חברותא ב׳: איך געדענק שוין נישט, ער האט געזאגט ברכת יוצר פון שבת.

חברותא א׳: קען זיין אז ס׳איז נישט געווען אזא נוסח.

דער רמב״ם׳ס הקדמה צו ברכות אמצעיות

חברותא ב׳: סאו יעצט גייט מען צו שבת. יעצט גייט מען זען וואס איז די תפילה פון שבת און יום טוב איז אנדערש.

חברותא א׳: סאו די גרעסטע שינוי, אויסער דעם וואס דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט ביי פסוקי דזמרה, און דער רמב״ם האט אויסגערעכנט נשמת — די גרויסע שינוי און טאקע אין די עיקר תפילה איז אז די שמונה עשרה פון שבת איז אינגאנצן אנדערש, אז ס׳איז טאקע בכלל נישט שמונה עשרה. מען האט ארויסגענומען אלע מיטלסטע ברכות.

טאקע די שבח והודאה, נישט קיין חילוק שבת און אין די וואכן — ביידע טעג זאגט מען שבח והודאה — האט מען געלאזט די זעלבע נוסח: אבות, גבורות, און אזוי ווייטער, און די לעצטע דריי.

נאר וואו מ׳האט געטוישט, איז די אלע ברכות וואס בעטן אויף תפילות פרטיות — אויף דעת, פרנסה, און אזוי ווייטער, רפואה — איז דא אן ענין פון נישט מתפלל זיין אויף די צרכים בשבת. צו כדי מ׳זאל נישט זיין בצער, מ׳זאל נישט פאקוסן אויף די צרות וואס מ׳האט נאך, נאר פארקערט, מ׳זאל נאר מתפלל זיין אויף און אויף אז ס׳זאל גיין גוט, אבער אן דעם וואס מ׳זאל פאקוסן אויף די צער.

חברותא ב׳: אבער סתם זאל מען…

חברותא א׳: יא, דאס איז לכאורה די ענין. פונקטליך די דעטאלן איז א סוגיא אין די גמרא אין תענית. אבער די כוונה איז, שבת בעט מען נישט פאר צרכים.

האבן חז״ל געמאכט אן אנדערע נוסח. אנשטאט די אלע ברכות פון אינמיטן, האבן זיי געמאכט איין ברכה — ס׳הייסט ברכה אמצעית, די מיטלסטע ברכה — וואס מ׳בעט דארטן… מ׳איז משבח דארטן וועגן די שבת, מ׳איז משבח דעם הקב״ה וועגן די שבת, און מ׳רעדט וועגן די שבת, און מ׳בעט תפילות וואס פאסט פאר שבת. און דאס ריפלעיסט אלע אנדערע צרכים פון אינמיטן וואך, זאגט דער רמב״ם.

חברותא ב׳: יא?

חברותא א׳: יא, איך מיין אזוי.

דער רמב״ם׳ס סטרוקטור: אלע ברכות אמצעיות פאר א גאנץ יאר

חברותא ב׳: די פרק אמת, וואס מען זאגט צו די פינפטע שיעור, לויט ווי די מחלקים האבן דא געמאכט — אפשר דער רמב״ם אויכעט, ווייל ער מאכט דא א קעפל. די קעפל האבן נישט די רמב״ם געמאכט, אבער די ערשטע סיפא שטייט דא, רעדט ער פון אלע יום טובים.

דאס הייסט, אויב מען וויל לאגיש זאגן וואס איינער וויל מאכן א סידור פאר א גאנצע יאר, דארף ער נאר מאכן א נארמאלע שמונה עשרה פון די וואכן, און ער דארף שרייבן אזויווי דער רמב״ם האט געטון, אז שבת אדער יום טוב אדער ראש השנה יום כיפור — די אלע צייטן — זאל מען נאר טוישן די מיטלסטע ברכות.

סאו גייט דער רמב״ם אין דעם פרק שרייבן אלע ברכות אמצעיות פון א גאנצע יאר.

חברותא א׳: ווייל ער זעט אויס די ברכה אמצעית שבת און ימים טובים?

חברותא ב׳: ווייט, און ער האט דא אזא קליינע הקדמה, איך דארף דאס פארשטיין.

חברותא א׳: יא.

לערנען דעם רמב״ם׳ס הקדמה

חברותא ב׳: איז דער רמב״ם גייט אזוי. זיי האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות תפילה:

„שבת ומועדות וימים טובים, מתפלל אדם בכל תפילה שבע ברכות — שלש ראשונות ושלש אחרונות, וברכה אחת אמצעית מעין היום.”

עס איז שטאט 19 איז זיבן ברכות. שלש ראשונות ושלש אחרונות — די ערשטע דריי פון שבח והודאה, די לעצטע. און ברכה אחת אמצעית מעין היום — די מיטלסטע ברכה רעדט מעניינו של יום.

חברותא א׳: מעין היום.

חברותא ב׳: מעין היום מיינט וועגן די טאג.

חברותא א׳: איך טראכט אז אפשר “מעין” איז ווי טייטש “מענין.”

חברותא ב׳: ווייל שוין “עין” מיינט דער אויסזעהן, דער אויג?

חברותא א׳: מעין היום.

חברותא ב׳: יא. איז אזוי. עפעס וואס איז מקושר מיט די טאג. וואס האלט מיט דער טאג? איז אזוי. דאס איז שבת און ימים טובים.

ראש השנה און יום כיפור: ניין ברכות

חברותא ב׳: „ובראש השנה וביום הכיפורים של יובל” — ראש השנה און יום כיפור פון יובל איז נישטא אינמיטן איין ברכה, נאר „מתפלל באמצע שלש ברכות.” עס איז דא דריי ברכות. דאס איז נישט רופן מלכויות, זכרונות, שופרות.

„ובתפילת מוסף בלבד” — און דאס איז נאר ביי תפילת מוסף. ראש השנה און יום כיפור של יובל, ביים מוסף, איז אנדערש אז עס נישטא איין מיטלסטע ברכה, דא דריי מיטלסטע ברכות. קומט אויס „מתפלל במוסף בשני ימים אלו תשע ברכות” — דער צוויי טעג, ראש השנה, יום כיפור של יובל, דארט מען דער תשע ברכות.

מוסף ראש חודש און חולו של מועד

חברותא ב׳: „ובמוסף ראש חודש ובמוסף חולו של מועד” — איז אויך מתפלל שבע: שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אחת באמצע.

חברותא א׳: פארוואס די רמב״ם האט צעטיילט געמאכט מוסף עקסטער? מוסף איז א גדר פאר זיך, מוסף האט אנדערע הלכות. און מוסף…

חברותא ב׳: ניין, איך מיין אז די חידוש איז, ער גייט אזוי: ימים טובים, און אזוי אויך ראש השנה, יום כיפור — וואס איז א יום טוב — וואס איז א יוצא מן הכלל, האט ניין ברכות. דאך רעדט מען פון די וואכנ׳ס. איז דא אמאל אין די וואכנ׳ס וואס מ׳דאוונט אויך א תפילה פון זיבן ברכות — דאס הייסט מוסף ראש חודש אדער חולו של מועד איז אויך דא — און ס׳דארף זיין א ספעציעלע נוסח. יום טוב איז די זעלבע ווי יום טוב, אבער ראש חודש איז א ספעציעלע נוסח.

שאלה: פארוואס האט מוסף ראש חודש בלויז זיבן ברכות?

חברותא א׳: אינטערעסאנטע זאך, ווייל אויף ראש חודש — אדער איך ווייס נישט, אפשר נישט אויף חולו של מועד — איז לכאורה נישט דא די זעלבע ענין פון נישט בעטן צרכים. מ׳בעט דאך יא צרכים, מ׳האט דאך פריער געדאוונט די וואכעדיגע שמונה עשרה. אבער די יום טוב׳דיגע האט מען געמאכט אויף א יום טוב׳דיגע נוסח. די חלק היום טוב זאגט מען די זעלבע נוסח ווי יום טוב. די זעלבע זאך מיט ראש חודש — איז נישט געווען די זעלבע שמונה עשרה, מ׳האט געווען וואסער לכבוד היום טוב.

חברותא ב׳: וויאזוי איז די נוסח?

חברותא א׳: זאגט דער רמב״ם, יעצט גיי איך אויסרעכענען „נוסח כל הברכות האמצעיות” — דאס איז עס, די מיטלסטע ברכה.

הייבט דער רמב״ם אן מיט ליל שבת.

חברותא ב׳: ס׳מאכט סענס, אבער פארוואס זאל מען זאגן נאכאמאל די בקשות צרכים?

חברותא א׳: ווייל ס׳איז מוסף, און מוסף קומט דאך נאר לכבוד די ענין היום. סאו מ׳רעדט פון די ענין היום.

חידוש: „כבר מניתי בספר זה” — באווייז אז נוסח התפילה איז חלק פון ספר אהבה

חברותא א׳: איך האב צוויי חידושים אויף דעם שטיקל, דארף איך זען צו ס׳שטייט שוין דא פון נעכטן וואס מיר האבן געלערנט.

קודם כל, דא שטייט „כבר מניתי בספר זה”. אונז האבן געלערנט, און איך האב געזען אז איינער דא אין דעם רמב״ם משנה תורה — א מביא, איינער פון די מביאים — האט שוין געמערקט אז דא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם אנהייב הלכות סדר התפילות. ס׳איז דא אזויווי א מחלוקת: איז דאס א חלק פון די ספר הרמב״ם, ס׳איז פסקי הרמב״ם, אדער ס׳איז סתם סדר נוסח, נוסח מצרים — איך ווייס נישט וויאזוי דו ווילסט עס רופן.

סאו, מ׳קען טראכטן אז דער רמב״ם האט עס געשריבן אין סוף ספר, ער האט שוין בכלל נישט געשריבן קיין קעפל, ס׳איז סתם אזא נספח, אזויווי נאך א שטיקל וואס איז א סידור.

אבער דא זעסטו, אין די לשון „כבר מניתי בספר זה”, זעט מען אז דער רמב״ם רעכנט דאס אלס א חלק פון דעם ספר — וואס הייסט ספר אהבה. ס׳איז נישט נאך א חלק.

דאס איז איין קצת דיוק, אפשר ס׳קען מדויק זיין.

שאלה: פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט תעניות?

חברותא ב׳: איך האב אן אנדער שאלה. פארוואס רעכנט נישט דער רמב״ם אז תעניות מאכט מען אויך ניין ברכות לכאורה?

חברותא א׳: אה, ווייס איך נישט. אפשר נישט, ער וויל די זעלבע נוסח? ס׳איז שוין יוצא מיט דעם וואס ער זאגט אז תעניות איז די זעלבע ווי ראש השנה.

חברותא ב׳: תעניות איז דאך נישט א דבר קבוע, ער רעכנט נאר אויס די ימים טובים קבועים.

חברותא א׳: אה, מאכט סענס.

ברכה אמצעית פון ליל שבת

חברותא ב׳: אקעי, סאו יעצט גייען מיר לערנען וועגן שבת. ער גייט דא ארום אויסרעכענען די שבת ביינאכט ברכה אמצעית.

איז די נוסח אזוי:

„אתה קדשת את יום השביעי לשמך” — מ׳הייבט אן מיט א שבח אויף די שבת, די חשיבות פון שבת. מ׳דאנקט דעם אייבערשטן פאר די שבת. דער אייבערשטן האט מקדש געווען יום השביעי לשמך, לשם שמים, און דאס איז „תכלית מעשה שמים וארץ.”

דיון: וואס מיינט „תכלית”?

חברותא א׳: “תכלית” מיינט די ענדיגונג, נישט די ציל, right?

חברותא ב׳: עס קען אויך זיין אן אנדערע תירוץ אז די ציל — שבת איז די ציל.

חברותא א׳: “תכלית” מיינט די ענדיגונג פון מעשה שמים וארץ איז געשען שבת.

חברותא ב׳: ווי “ויכלו.”

חברותא א׳: יא, ווי “ויכלו.” תכלית, די ענדיגונג.

דער המשך פון די ברכה

חברותא ב׳: „וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים” — שבת איז געבענטשט און געהייליגט.

„וכן אמרת” — אזוי שטייט אין פסוק — „ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות.”

אין דעם פסוק שטייט “ויברך” און “ויקדש” — אז ס׳איז א טאג פון ברכה און קדושה.

דיון: דער רמב״ם׳ס נוסח vs. אונזער נוסח מיט „ויכלו”

חברותא א׳: און דאס איז פארוואס מ׳זאגט “ויכלו” דא, אמת?

חברותא ב׳: יא, אה. אבער דער רמב״ם שטימט בעסער, ווייל ס׳איז א הוכחה אויף דעם “וברכתו.”

חברותא א׳: מצד שני, אונזערע איז אויך א הוכחה אויף “תכלית” — “ויכלו.”

חברותא ב׳: אבער מ׳קען הערן.

דיון: צי דארף מען זאגן פסוקים ביי קידוש?

חברותא א׳: אבער בעצם אז ס׳שטייט אז דאס איז קידוש פון תפילה, דארף מען זאגן די גאנצע נוסח פון קידוש?

חברותא ב׳: מ׳דארף נישט זאגן. מ׳זאגט נאר ווען מ׳זאגט עס ביי קידוש על היין.

חברותא א׳: אבער אפילו ביי קידוש על היין מיין איך אז ס׳איז נישט מעכב צו זאגן די אלע פסוקים.

חברותא ב׳: ניין, נישט מעכב. איינער וואס זאגט די פסוקים, ס׳איז א שיינע זאך, אבער די עיקר קידוש איז לכאורה די ברכה.

חברותא א׳: ס׳איז די ברכה, ברכת הקידוש, אמת.

„רצה נא במנוחתנו” — דער המשך פון ברכה אמצעית

חברותא ב׳: און דא גייט מען צו א תפילה, א שטיקל תפילה אויף שבת:

„אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו.”

דיון: וואס מיינט „רצה”?

חברותא א׳: “רצה נא” איז אינטערעסאנט. אויך ביי ברכת החזרת העבודה הייבט מען נאכאמאל אן “רצה.” ס׳זאל שוין זיין לרצון.

וויאזוי ווערט עס לרצון? ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. אויב איז דא עפעס וואס מאכט א תפילה לרצון, דארף מען עס צושטעלן. ס׳איז אביסל א… אויב דער אייבערשטער האט דיך נישט אויסגעהערט ביז יעצט, וואס פאר א סיבה, וואס גייסטו יעצט אויפטון מיטן זאגן “פליז באשעפער, הער”? דו האלטסט זיך טיף אינמיטן דאווענען.

חברותא ב׳: ס׳זאל זיין לרצון. מען דארף טראכטן וואס מען טוט.

חברותא א׳: זאגט מען מנוחה, און מען בעט אז די מנוחה זאל זיין לרצון:

„וקדשנו במצותיך…”

ברכה אמצעית פון ערב שבת

קידוש — די פסוקים זענען נישט מעכב

באט אפילו ביי קידוש אליין מיין איך אז ס׳איז נישט מעכב צו זאגן די אלע פסוקים. אויב מ׳זאגט פסוקים איז א שיינע זאך, אבער דער עיקר קידוש איז לכאורה די ברכה. איז די ברכה פון קידוש, אמת.

“רצה נא במנוחתנו” — די תפילה אויף שבת

און דא גייט מען צו א תפילה, א שטיקל תפילה אויף שבת: “אלקינו ואלקי אבותינו, רצה נא במנוחתנו”.

“רצה” איז אינטערעסאנט — אויך ביי ברכת חזרת העבודה הייבט מען אן “רצה”. ס׳זאל זיין לרצון. וויאזוי ווערט עס לרצון? ס׳איז אביסל אינטערעסאנט. אויב איז דא עפעס וואס מאכט א תפילה לרצון, דארף מען עס צושטעלן. ס׳איז אביסל… יא, אויב דער אייבערשטער האט דיך נישט אויסגעהערט ביז יעצט, וואס איז א מרידה, וואס גייסטו יעצט אויפטון מיטן זאגן “פליז, באשעפער, הער”? דו האלטסט זיך טיף אינמיטן דאווענען. ס׳זאל זיין לרצון. איך מיין אז מ׳דארף טראכטן וואס מ׳טוט. “רצה נא במנוחתנו” — מ׳בעט אז די מנוחה זאל זיין לרצון.

“וקדשנו במצותיך” — די בקשות אין די ברכה

“וקדשנו במצותיך, ושמח חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך”.

“ושבענו מטובך” מיינט לכאורה פשוט גשמיות — מ׳זאל זיין זאט פון אלע גוטס פון אייבערשטן, מ׳זאל האבן אלעס.

“וטהר לבנו לעבדך באמת” — מ׳קען זאגן אז “ושבענו מטובך” איז אז מ׳זאל האבן אלעס, מ׳זאל זיין זאט, כדי מ׳זאל קענען ווייטער פאקוסן אויף רוחניות, אויף “וטהר לבנו לעבדך באמת”.

“והנחילנו” — לשון נחלה

“והנחילנו ה׳ אלקינו” — דאס איז א לשון נחלה — “באהבה וברצון שבת קדשך”. אז די שבתות קדשך, מ׳זאל מיר לעבן לאנג און האבן גענוג און נאך שבתות קדשך. איך מיין אז די שבתות האט דער אייבערשטער שוין געגעבן.

“וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך” — אלע אידן וואס זענען מקדשי שמך זאלן קענען זיך אפרוען אויף די שבתות קדשך.

“ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

די שבת-תפילה אלס כוללת אלע בקשות

יא, איך טראכט, מ׳דארף אביסל פארשטיין די אלע תפילות. דאס הייסט, די ענד איז די זעלבע — אלע זכרונות אפילו שבת און יום טוב איז זייער ענליך. איך קוק עס אן אז ס׳איז ווי א תפילה אז דער שבת זאל געלונגען. נישט נאר אז דער שבת זאל געלונגען, די גאנצע וואך זאל געלונגען.

אמת, וואספארא מין מנוחה האט מען שבת אין אוישוויץ? ס׳מיינט צו זאגן, ס׳איז דאך א כלל, אזא תפילה כלליות׳דיגע פיוטים, אזויווי שבת איז דאך ארויסגעברענגט — דאס איז כולל אמת׳דיג אלע בקשות אין די וועלט.

מיר האבן גערעדט אז פארוואס זאגט מען נישט בקשות שבת? מענטשן פרעגן א קשיא, ס׳איז דאך דא ביז גאר א בקשה. ס׳איז נישט קיין איסור צו בעטן פון דעם אייבערשטן זאכן שבת. איינע פון די וועגן וויאזוי מענטשן קאנעקטן צום אייבערשטן איז אז זיי בעטן אים זאכן. דער איסור איז צו אריינקראכן אין רפואה און פרנסה, און ס׳מאכט פילן נישט גוט, ס׳מאכט א כאב לב אזא.

סאו שבת בעט מען זייער שיינערהייט, ס׳זאל געלונגען די מצוות. וואס מיינט “כדי שנזכה”? די מצוה פון שבת האט אפשר אלע מצוות, אבער אז ס׳זאל געלונגען. די שיעורים זאלן געלונגען שבת, די תפילות זאלן געלונגען, די שלום זאל געלונגען, מ׳זאל קענען דערלעבן איבער א שבת, “אחלינו על כל ישראל”. איך קוק עס אן אז מער ווייניגער א ברכה אז שבת זאל געלונגען, אבער א געלונגענע שבת אינקלודט אלעס — מנוחה אין גשמיות און רוחניות, יא.

ברכה אמצעית פון שחרית שבת

“ישמח משה” — דער פיוט וועגן משה רבינו

ווייטער, וואס טוט זיך מיט די ברכת המצוות שחרית שבת? זאגט מען אזוי, אינטערעסאנט — דא הייבט מען אן מיט משה רבינו: “ישמח משה במתנת חלקו”.

אן אינטערעסאנטע פיוט — מ׳הייבט נישט אן מיט א בקשה אדער אפילו נישט א שבח וואס איז דירעקט צום אייבערשטן, נאר אזא קליינע הקדמה צו דערמאנען דעם פסוק פון “ושמרו”.

זאגט דער פייטן אזוי: “ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו”. משה רבינו פרייט זיך, אדער האט זיך געפרייט, אבער ס׳איז בלשון עתיד — ער פרייט זיך מיט מתנת חלקו, טייטש מיט די תורה וואס ער האט באקומען אדער מיט די לוחות וואס ער האט באקומען.

“כי עבד נאמן קראת לו” — ס׳איז א שאלה וויאזוי ס׳קומט דא אריין, ס׳שטומט נישט די גראם, “חלקו… קראת לו”. אבער ס׳איז די שמחה דורך די לוחות, נישט “כי עבד נאמן קראת לו”. נאמן — דער אייבערשטער האט אים געטראסט מיט די לוחות, ער האט אים געגעבן די לוחות.

“כליל תפארת בראשו” — קרן אור פניו

“כליל תפארת בראשו נתת לו” — דער משה רבינו, טייטשט משה רבינו האט געהאט די קרן אור פניו, איז געווען אזוי ווי א קרוין אויף זיין קאפ, ער האט געהאט א קרוין, אדער איך ווייס נישט, עפעס א כתר האט ער געהאט.

“בעמדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת” — דער משה רבינו פון וועם מ׳רעדט דא האט אראפגעברענגט שני לוחות אבנים, בהר סיני, און אין די שני לוחות אבנים איז געשטאנען שמירת שבת.

דיסקוסיע: “ושמרו” שטייט נישט אויף די לוחות

וואס איז די לשון וואס שטייט אין די שני לוחות אבנים? “מכלכל חיים בחסד” שטייט “זכור”. אזוי שטייט עס אין די תורה. ס׳שטייט נישט אין די לוחות, ביי די וועי.

די אינטערעסאנטע זאך איז — מ׳ברענגט נישט די “זכור” און “שמור”, נאר מ׳ברענגט די “שמרי”, און מ׳גייט אוועק פון די שני לוחות אבנים צו “מכלכל חיים בחסד”, וואס איז מער ברכות אין די תורה אין פרשת ויקהל, יא? כי תשא.

וואו שטייט “שמרי”? ס׳שטייט, אויב איך געדענק, שמות ל״א. ס׳שטייט דאס גלייך פאר מ׳האט געברענגט די לוחות אמת. “שמרי” שטייט שמות ל״א, יא. דאס איז די לעצטע זאך פון מלאכת המשכן. די נעקסטע פסוק איז “ויתן אל משה ככלותו”.

חברותא: אה, נאך מעמד הר סיני, פאר משה רבינו קומט אראפ מיט די לוחות. נאך די גאנצע פרשה פון מלאכת המשכן, רבי. גלייך פאר די מעשה פון די עגל קומט דאס.

ס׳קען זיין אז דאס איז די קאנעקשן מיט די לוחות, ווייל ס׳איז איין פסוק פאר דעם וואס משה קומט אראפ מיט די לוחות. ער שטייט שוין מיט זיין כליל תפארת און ער רעדט וועגן שבת. ס׳איז אן איידיע אפשר.

חברותא: ער זאגט עס דא? איך ווייס נישט. ער זאגט עס דא? ער זאגט נאכ׳ן אראפקומען מיט די לוחות, פאר ער ברענגט אראפ די לוחות שניות? דעמאלט זאגט ער עס.

די ערשטע לוחות — אין פרשת משפטים איז משה רבינו ארויפגעגאנגען אויפ׳ן בארג, סוף משפטים. נאכדעם שטייט אין די תורה תרומה, תצוה, כי תשא, די אנהייב פון כי תשא. דאס איז די לעצטע זאך וואס ס׳שטייט, און נאכדעם שטייט אז משה קומט אראפ, און ס׳קומט די גאנצע מעשה פון די שבירת הלוחות, די עגל, די המשך. איז דאס די לעצטע זאך.

“שמרי” שטייט נישט אויף די לוחות. ס׳איז א פלא, ווייל מ׳גייט פון די לוחות און מ׳גייט צו “מכלכל חיים בחסד”, וואס איז זייער אינטערעסאנט.

רייט. אבער דאס האב איך געטראכט, אז מ׳קען פארענטפערן מיט דעם אז ס׳איז אפשר אזוי ווי די זאך וואס משה האט געזאגט. איך ווייס נישט ווען ער האט דאס געזאגט. מ׳דארף פרעגן די מפרשים אויף פשט, וואו ס׳איז מרומז. צי משה האט עס שוין געזאגט דעמאלט, צי דאס איז וואס משה האט געלערנט כלל און הימל, און נאכדעם קומט ער אראפ און ער לערנט עס פאר אידן. דער רמב״ן האט, איך מיין איך האב געזען, ער האט א פשט וועגן דעם.

פארוואס “ושמרו” און נישט “זכור”?

אבער די פשוט׳ע זאך קען זיין אז אין די לוחות שטייט שבת, אבער דא שטייט מער די “אות היא לעולם”, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם — שטייט דא אז ס׳איז א לשון אהבה, צו שרייבן פאר אידן עפעס וואס איז פאסיג פאר די דאווענען.

סא זאגט ער אז די זאך וואס שטייט אין די עשרת הדברות זענען ראשונים במעלה, יא, הגם ס׳איז דא די משנה אז די גאנצע תורה איז די זעלבע חשוב, אבער שונים במעלה. סא מען ברענגט ארויס אז משה רבינו האט געברענגט די לוחות על לוחות אבנים, און דארטן שטייט שמירת שבת, ובו חקוק. אבער דו גייסט זיך קלויבן אן אנדערע שיינע פסוק, ווייל ובו חקוק — אזויווי ס׳שטייט בהם שמירת שבת אין די לוחות, שטייט עס אויך אין אנדערע פלעצער אין די תורה, און דאן שטייט די הילולא לשון וואס איך וויל יעצט ברענגען, ווייל ס׳איז א שיינע לשון וואס ער רעדט מער באריכות, אדער וואס רעדט די ביני ובין בני ישראל אות היא.

ובו חקוק — די פסוק “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם” — די שבת איז א אות ביני ובין בני ישראל, צווישן אייבערשטן און די אידן — “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”.

רש״י הקדוש האט געטוישט דעם נוסח

יא, סא איך גיי דיר זאגן צוויי נקודות וועגן די שטיקל.

קודם כל, קיינער ווייסט נישט אמת׳דיג וואס דאס קומט אריין. אונזער הייליגער רבי רש״י הקדוש האט געזאגט אז ער פארשטייט נישט וואס הייבט ער אן רעדן וועגן משה רבינו דא שבת אינדערפרי. סא ער האט געטוישט די נוסח — ער האט נישט מורא געהאט פון די סידור — ער האט אריינגעלייגט, ער האט געזאגט “אתה בחרתנו” שבת אינדערפרי, ער האט נישט געזאגט “ישמח משה”. ער זאגט ער ווייסט נישט וואס דאס קומט אריין. אזוי ברענגען די, יא, אין סידור רש״י, אדער וואס תלמידים פון רש״י שרייבן נאך.

“ישמח משה” איז א שטיק פון אן אלטע פיוט

נאכדעם, איך האב געזען א פשט אז זיי טענה׳ן אז דאס איז לכאורה א שטיקל וואס איז געבליבן פון עפעס אן אלטע פיוט, און פיוט גייט דאך אויף א״ב. סא דא זעט מען אז ס׳איז יו״ד און כ״ף — יא, “ישמח משה”, “כליל תפארת” — און מיט דעם פארענטפערט זיך פארוואס ס׳שטייט יו״ד, וואס קומט דאס אריין. דו זעסט קלאר אז דאס איז א פיוט, ס׳זעט אויס ס׳איז צוויי שטיקלעך פון א פיוט, און ס׳פעלט אונז די ביגינינג און די ענד. קען זיין מ׳קען צולייגן א למ״ד ערגעץ וואו, ס׳זאל זיין יו״ד, כ״ף, למ״ד. עניוועיס, דאס איז די פשט.

דער סדר פון שבת-תפילות שפיגלט אפ די היסטאריע פון שבת

מיר האט עס אביסל אויסגעקוקט, איך האב געהאט א מחשבה אמאל ביים דאווענען, אז “אתה קידשת את יום השביעי לשמך” רעדט מען פון שבת שבו שבת אברהם אבינו, לויט די חז״ל, ווייל “תכלית מעשה שמים וארץ” — אז דאס קומט שוין פון בריאת העולם.

דא וויל אונז אבער דערמאנען, אזויווי די משנה זאגט דארטן אין חולין, אז אלעס האלטן מיט משה רבינו׳ס — אונז האלטן נישט שבת וועגן אברהם אבינו אדער וועגן די וועלט דארף האבן שבת. אונז האלטן עס ווייל ס׳איז א חלק פון די תורה. וואס איז מיוחד איז דא אלעס צו — אזויווי די חז״ל וואלטן געזאגט אז גיד הנשה איז אסור ווייל משה האט עס געהייסן אין די תורה, הגם ס׳שטייט שוין ביי יעקב. אזוי אויך, “יום השביעי לשמחה” איז שוין אזויווי נאך תחילת הבריאה, און דא “ישמח משה”.

נאכדעם, מוסף רעדט מען שוין פון שבת איז א עבודה מיוחדת אין בית המקדש, ס׳איז שוין ווי נאך א שפעטערדיגע לעוועל. אבער מוסף רעדט מען שוין פון די קרבנות פון שבת.

יא, די תורה זאגט עפעס אזוי ווי דאס, אז ס׳איז דא א שבת פון מעשה בראשית, שבת פון מתן תורה, און איך מיין אז ס׳רעדט פון מנחה, דעת דלבא, עפעס אזא זאך, יא.

“ישמחו במלכותך” — מעין חתימת הברכה

אקעי, ווייטער. “ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”. סטאפ.

יא, אונז זאגן נאך דא, אונז האבן דא, אונז זאגן אויך “ישמחו” ביינאכט.

“ולא נתתו” — דער רמב״ם לאזט עס אויס

און די שבת האבן אסאך אידן עפעס געווען, ווי אמעריקע גייט זאגן מ׳זאל מאכן שבת, אדער טראמפ גייט זאגן מ׳זאל מאכן שבת. דא זאגט מען די שטיקל, אזוי אין אונזער נוסח, “ולא נתתו מלכנו” — מ׳שיידט זיך אינגאנצן אפ פון די גוים, מיין שבת האט גארנישט מיט די גוים. דאס איז געמאכט פאר די אידן וואס ווערן צו עקסייטעד פאר א שבת 2050.

אבער על כל פנים, אבער דער רמב״ם זאגט עס נישט — ער זאגט נאר די פאזיטיוו: “ישמחו… שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי”.

די “ולא נתתו” איז — איך האב געליינט אז “שומרי שבת” וואלט געמיינט, אנטשולדיגט. איך האב געליינט אז די “ולא נתתו” האבן אידן טאקע צוגעלייגט אין אשכנז, ס׳איז געווען די אלע נוצרים וואס זאגן זיי מאכן זייערע שבת, “לכם”, נישט פאר אייך איז די שבת.

טייטש פון “שומרי שבת וקוראי עונג”

איך מיין “שומרי שבת, קוראי עונג” — דערמאנסט אז ווי “שומרי שבת” מיינט די מלאכות פון שבת, “קוראי עונג” מיינט די סעודות, און “עם מקדשי שביעי” איז דאך אפשר די מצוה פון קידוש, קידוש און הבדלה.

די מעין חתימה

נאכדעם גייט מען צוריק צו די תפילה וואס מ׳האט פריער געזאגט, די מעין חתימת הברכה, וואס ענדיגט זיך מיט “ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

דער רמב״ם אין הלכות נסכים הייבט אויך אן מיט משה, נישט ווי איך האב געזאגט אז מ׳גייט אינגאנצן די בית המקדש — מ׳הייבט אויך אן מיט משה. אונז הייבן אן “תקנתא שבת רצויה סיגבנותיה”, אבער ער זאגט ווער האט מתקן געווען? “תקנתא שבת רצויה סיגבנותיה” — ער מיינט דער אייבערשטער האט דורך משה רבינו. אבער דא שטייט עס.

ברכה אמצעית פון מוסף שבת

שוין, יעצט וואס איז די מיטלסטע ברכה פון מוסף? הייבט מען אן, אינטערעסאנט, דער רמב״ם׳ס נוסח הייבט אויך אן מיט משה, נישט אזוי ווי איך האב געזאגט אז מ׳גייט אינגאנצן די בית המקדש. מ׳הייבט אויך אן מיט משה. אין זייער נוסח שטייט “תקנת שבת רצית קרבנותיה”, אבער ער זאגט ווער האט מתקן געווען? “תקנת שבת רצית קרבנותיה” מיינט דער אייבערשטער דורך משה רבינו. אבער דא שטייט עס, “למשה צוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור”. אינטערעסאנט, נאכאמאל הר סיני, און דא זאגט מען שוין די נוסח פון הר סיני, “זכור ושמור”. “ובו ביום צויתנו ה׳ אלקינו להקריב לך קרבן מוסף כראוי”.

בעיסיקלי, אונזער נוסח האט פשוט א גאנצע פיוט פאר דעם, די א״ב, “תקנת שבת”. אונז קומען אויך אן דא צו “צויתנו להקריב לך”. דער רמב״ם האט פשוט נישט געהאט די פיוט פאר דעם. ס׳איז אביסל אנדערש, יא. אבער טאקע, אונז האבן מיר די פיוט, איז עס אויסגעשטעלט לויט די סדר א״ב. דער רמב״ם האט נישט יענע שטיקל.

בקשה אויף גאולה און קרבנות

מ׳גייט ווייטער, “ויהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו שתעלנו לארצנו”. ס׳איז א טאטש, ביז יעצט האט מען נאך נישט גערעדט וועגן גאולה, אבער דא רעדט מען שוין וועגן קרבנות, שטימט זייער גוט צו רעדן וועגן די גאולה. “שתעלנו לארצנו”, דער אייבערשטער זאל אונז ארויפברענגען קיין ארץ ישראל, “ותטענו בגבולנו”, אונז איינפלאנצן אין אונזער גבול, “ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו”, די קרבנות זענען א חובה. וואס זענען זיי? די קרבנות ציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום המנוח הזה”, דער טאג וואס ליגט דא פאר אונז.

“נעשה לפניך”, יא, ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון אז זיי זאגן “יום המנוח”. “יום המנוחה”? ניין, “יום המנוח” מיינט א טאג פון מנוחה, אדער “יום המנוח” מיינט די טאג? ניין, נישט א שטאך די טאג וואס איז פריי פון אונז געהויבן אנהייב. ניין, ניין, ענדיגט מען נאכאמאל אן מיט די ענין אז די קרבן מוסף איז עפעס וואס קומט פון משה רבינו.

“לא נתתו לגויי הארצות”

ווייטער… “לא נתתו מלכנו”, האט דא דער ערשטער מאל וואס מען איז דערמאנט אז עס איז נישט געגעבן געווארן פאר גוים, אבער דא זעהסטו אויסלאס לכאורה אויף דער מוסף אדער אפשר אויף די שבת?

דער רמב״ם זאגט נישט דער פסוק. וואו אונז זאגט מען דער פסוק פון מוסף, כמשה כסף, האט נישט קיין כמשה כסף אויף די מצווה פון מוסף. די “לא נתתו”, זאגן אונז ביי שחרית. איך זע ווי דער רמב״ם זאגט צום מוסף, עמלעך צום מוסף. איך האב געהערט, נאך די על המשה בדכא כסף ותורת דכא, זאגט מען דער מוסף, ביום השבת על שני כבשים. אבער רמב״ם ברענגט נישט די לשון הקרבנות.

עס איז אייער אינטערעסאנט, מען זענען… אין הלכה, עס שטייט אז מען דארף נישט זאגן, עס איז נישט מעכב פון געדענק. עס איז נישט געלערנט שלום פרים ספסינו אז מען זאל עס דווקא זאגן. ניין, מען דערמאנט עס, עס איז יא געזאגט. מען האט גערעדט דערוועגן. ושלום פרים, מען מיינט נישט מען מוז זאגן דער שטיקל תורה און ווייטער. מען האט נישט א בייך אז די אידן האבן די מתנות אין שבת.

“לא נתתו מלכנו לגויי הארצות”, עס איז נישט קיין מתנה פאר גוים. “ולא הנחלתו… לעובדי פסילים”. “גם במנוחתו לא ישכנו ערלים”. ערלים האבן נישט קיין שייכות, זיי רוען נישט אין דעם שבת. נאר “לבית ישראל נתתו” אין סעטו. זעה איר איז שירון, די קינדער פון… יעקב. “זרע ישורון” וועט רעכטן פון ישרון. יא. א כינוי אין אידן. ישרון איז א כינוי פון אידן. ישרון איז א כינוי אידן.

“חמדת הימים אותו קראת”

יא דא ווען זאגן אין אנפאנג דאוונען, זאגן מיר נאך אזא לשון, איך ווען מיר שוין דער רבים האט קאדע. “חמדת הימים אותו קראת”! דער טאג שבת ווערט גערופן די בעסטע פון די טעג, אויסדערוועלטע טאג.

דער לשון, “חמדת הימים” שטייט אין די תורה, אדער… ניין. מיינט עס אלס. דאס איז א בסיס הקושיא דא. “וקראתם את היום הזה מקרא קודש” מיינט לענ״ד אז ס׳איז גערופן אזוי, “ויקראו לו לשבת עונג”, נישט אז מ׳רופט דעם נאמען, ווייל ס׳שטייט נישט אין די תורה די ווערטער “קראתם את היום הזה” אויף שבת.

יא. ס׳שטייט “ויברך ויקדשהו”, דאס מיינט דאס, אבער נישט די לשון.

חתימת הברכה

און דא גייט מען צוריק צו די זעלבע ברכה אמצעית ענד פון “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו”, און מ׳ענדיגט “ברוך אתה ה׳ מקדש השבת”.

יא.

ברכה אמצעית פון מנחה שבת — “אתה אחד”

און נאכדעם, דאס איז שחרית און מוסף. דאס איז מנחה.

באמערקונג וועגן דער רמב״ם׳ס סדר התפילה

און יעצט, טאקע דער רמב״ם זארגט זיך נישט יעצט צו זאגן ווען מ׳זאגט, צו מ׳זאגט שבת די… ער דערמאנט די סדר היום פון סוף דאווענען, אדער די יום, אדער די אלע זאכן. דער רמב״ם האט עס נישט. איך מיין, אונז האבן נישט אזעלכע זאכן. איך מיין אז ער האט אונז געזאגט די סדר התפילה מער ווייניגער, און… ס׳איז דאך נישט קיין גאנצע פרק פון הלכות קריאת התורה, פון הלכות תפילה. מ׳קען דען… דער רמב״ם האט נישט קיין סידור געדענקט.

וואס ס׳שטייט דא איז נאר די נוסח פון ברכות וואס ער האט נאך נישט געזאגט פריער. וויאזוי מ׳טוט דאס, וויאזוי ס׳גייט די גאנצע אורח חיים, שטייט בפירוש כמעט אלעס אין הלכות קריאת התורה שטייט, און אויך אין הלכות תפילה איז דא א סדר תפילת הציבור, און דארט שטייט אויך דאס מיט שבת, דארט שטייט אויך אז ס׳איז דא מוסף, דאס איז אלע זאכן וואס מיר האבן שוין געלערנט.

אין סדר התפילה האט נישט דער רמב״ם געזאגט זייער קלאר, למשל, ביי קדוש ותחנונים, אז די אלע זאכן איז דווקא אין די וואכן. אונז ווייסן אזוי, אבער ס׳איז נישט געשטאנען בפירוש. ער זאגט א כלל, “שליח ציבור אומר לעולם קודם כל תפילה ואחר כל תפילה”.

ניין, ער זאגט “ואחר שבישראל יתפללו”, ער זאגט נישט סדר היום. אבער אין הלכות תפילה איז ער מסביר. דא, די פרק איז נישט קיין סדר התפילה. ס׳איז דא א גאנצע פרק פון סדר התפילה אין הלכות תפילה, פרק ח׳ און ט׳, איז געשטאנען די סדר הדברים, און נאכדעם אין הלכות קריאת התורה איז געשטאנען וויאזוי מ׳טוט די הפטורה, די נוסח התורה, וכו׳. ס׳איז נישט קיין זאך וואס ער שרייבט דא. ער שרייבט דא נאר די נוסחאות.

אה, גרייט. אין פרק ט׳ הלכה י״ג זאגט ער פונקט נאך שבת און יום טוב, נאך שחרית זאגט מען תהלה לדוד, און נאך מוסף זאגט מען קדיש ועונין אמן, און נאך ביי מנחה זאגט מען די תהלה לדוד, אנשטאט צו זאגן צופרי נאך די תפילת שחרית פון צופרי, זאגט מען עס פאר מנחה. דאס האט ער נאך די יאר תק״ן געזאגט די סדר, און דא זאגט ער נאר די נוסח, די נוסח אליין.

ווייטער, זייער גוט.

נוסח הברכה — “אתה אחד ושמך אחד”

און מיר גייען יעצט זאגן די ברכה אמצעית, די ברכה פון מנחה, די מיטלסטע ברכה פון מנחה איז “אתה אחד ושמך אחד”. יא. דער אייבערשטער איז אחד, ושמו אחד, און אויך די אידן זענען “גוי אחד בארץ”.

וואס מיינט “גוי אחד בארץ”? מיוחד. גוי מיוחד. ס׳איז א פסוק, ניין? “מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך אלקים לפדות לו לעם”. עפעס איז א פסוק. אהא. “גוי אחד” — וואס האט ער אין ספק? “גוי אחד” לה׳ אדער וואס? “גוי אחד” מיינט לכאורה לגבי אידן מיוחד, א ספעשל, די בעסטע, נישט די איינציגסטע פאלק, נאר וועלכע. ער מיינט צו זאגן א גוי מיוחד, יא.

“עטרת תהלה ותפארת ישועה”

“עטרת תהלה ותפארת ישועה לעמך נתת”. דער אייבערשטער האט געגעבן פאר אידן “עטרת תהלה ותפארת ישועה”. וואס דורך געבן די תורה? אדער די שבת? גוטע זאכן. אפשר די שבת איז א “עטרת תהלה ותפארת ישועה”? אדער די תורה? איינע פון די צוויי.

“אברהם יגיל, יצחק ירנן”

“אברהם יגיל”. יא. און אין דעם טאג שבת איז “אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו”.

וואס איז אינטערעסאנט אז אלץ איז א לשון עתיד? עס שטייט שוין אז די אבות האבן שוין געהאלטן די תורה. דאס גייט עפעס אזוי ווי די לחשורי מיט דער לשון אז די אבות האבן שוין געהאלטן שבת. יא?

איך ווייס נישט. איך פארשטיי קיינמאל נישט וואס ער טייטשט. אפשר מיינט עס איז בני אברהם, ווייל ער פירט איך אויס “יעקב ובניו”. “יעקב ובניו”. אפשר איז דאס א פיוטישע לשון פון מיינט צו זאגן, אברהם׳ס מענטשן, יצחק׳ס מענטשן, יעקב׳ס מענטשן. די פאלק פון אברהם.

אקעי, קען זיין. ניין, דער לשון עתיד זאגט אזוי, אבער עס קען זיין אז אין דעם טאג איז דער טאג וואס די אלע זאכן געשעען. אברהם פרייט זיך, און אלע אידן פרייען זיך. אבער ער מיינט צו זאגן אז בשעת מעשה פרייט ער זיך. און יעצט פרייען זיך דיינע קינדער.

די לשון איז “וישמחו בך ישראל”. אבער עס פרייען זיך אין גן עדן אברהם יגיל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו.

“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”

“מנוחה שלימה שאתה רוצה בה”. יעקב ובניו רוען זיך אפ די מנוחה וואס דער אייבערשטער וויל, די סארט מנוחה. ס׳איז דאך אן אינטערעסאנטע זאך, אזוי ווי מ׳טוט נישט די מלאכות וואס דער אייבערשטער האט גוזר געווען, יא? נישט סתם א מנוחה.

אקעי, קען דאך אפשר זיין אזוי ווי די צדיקים מיט חסידים. וואס מיינט די מנוחה שאתה רוצה בה? ס׳איז געלונגען, ס׳איז יש פרי רוצה, און ס׳איז נישט קיין מנוחה. ס׳איז דא אזא זאך אז שבת איז געלונגען, נישט אזא “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”. ווען ער גיסט צוריק די קידוש אין פנים, יא?

יא, איך ווייס נישט. ס׳קען זיין אז דא שטייט די זוהר אז ווען אידן זענען בשמחה זענען די אבות אויך בשמחה, מ׳רופט זיי צו די חופה, צו די שבת. זיי קענען דאך פראווען שבת וואו זיי זענען, ס׳איז נישט דא א געוויסע פלאץ ווי חתן כלה, יא?

“יכירו בניך וידעו”

אקעי. “יכירו בניך וידעו” — איז דאס א בקשה אדער אויך א חלק פון די הודאה? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.

אדער אפשר, אפשר איז דאס די מנוחה שאתה רוצה בה, אז זיי זאלן האבן א מין מנוחה וואס ס׳איז א מנוחה וואס מ׳ווייסט אז ס׳איז דער באשעפער׳ס מנוחה, יא? א מנוחה וואס קומט מיט ידיעת השם, יא? “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם”.

“הנח לנו אבינו”

און ווייטער א בקשה, “הנח לנו אבינו”, געב אונז מנוחה, “אל תצורר ויגון ביום מנוחתנו”, עס זאל נישט זיין קיין שום צרה, אז די מנוחה זאל זיין בשלימות.

און דא גייט מען צוריק צו די סיום התפילה פון אלע ברכה אמצעית, “רצה ה׳ אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם”, “ועל מנוחתם תקדש את שמך”.

דיון: פארוואס האט שבת פארשידענע ברכות אמצעיות?

יא, ס׳איז א תפילת שבת. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז נישטא קיין איין אנדערע יום טוב אין די וועלט, אפשר טאקע ווייל ס׳איז דא אזויפיל שבתים, וואס ס׳האט א ספעשל תפילה פאר שחרית, פאר מעריב, פאר מנחה. סתם יום טוב איז דאך אלע דריי די זעלבע.

אפשר פשוט ווייל שבת איז יעדע וואך, וואלט עס געווארן זייער בארינג. א גאנצע וואך קען מען זאגן די זעלבע תפילה שחרית מנחה מעריב. ס׳איז אויך שטארק פיוטי מער ווי די אנדערע, ס׳איז דא מער פיוטים.

אה, סאו דו זאגסט אז ס׳קען זיין אז טאקע אמאל איז געווען אז מ׳האט געמאכט פאר יעדע זאך א פיוט, און פאר סאם ריזען שבת איז געבליבן די פיוטים וואס ס׳איז געווען.

יא. ווייל ימים טובים איז דא א באנטש אנדערע פיוטים, און שבת איז ווייניגער פיוטים, און זיי זענען געווארן די עיקר נוסח התפילה. אפשר איז דאס וואס דו ווילסט זאגן.

אה, מעיבי. יא.

דיסקוסיע וועגן “ישמח משה” — שחרית שבת (המשך)

Speaker 1: אבער מ׳דארף פארשטיין, די איינס איז וועגן משה, איינס איז וועגן קרבנות, און איינס איז וועגן די אבות. און ביינאכט איז עפעס אינגאנצן, מ׳דערמאנט נישט קיין מענטשן, מ׳דערמאנט נאר “אתה קדשת את יום השביעי לשמך”. ס׳איז אינטערעסאנט וואס די ענין איז. כאילו די ערשטע נאכט רעדט מען פון די אייבערשטער׳ס שבת, און מ׳דערמאנען, מ׳רעדט וואס די אייבערשטער טוט, מ׳דערמאנט נישט קיין אדם הראשון, קיינעם. און דא דערמאנט מען שוין “ישמח משה”.

און אינטערעסאנט, “ישמח משה” איז די זעלבע זאך ווי “יגל יעקב וישמח ישראל”, יעדער פרייט זיך, יא? א טאג פון שמחה. ס׳איז אזוי ווי “אברהם שמח בשמחת התורה”, אזוי ווי מ׳זאגט ביי די “עשישי ושמחי”. דא, וואס פרייען זיך מיט די אידן?

ס׳שטייט אז משה רבינו שטייט אויך בלשון עתיד, “ישמח משה”. ס׳שטייט אז משה רבינו פרייט זיך יעדע שבת ווען משה רבינו זעט אז נאך אלץ היטן אידן די תורה, פרייט ער זיך, “וואו, ס׳איז געווען א גוטע געלונגענע זאך די לוחות”. ס׳ארבעט, ברוך השם, אסאך יארן.

Speaker 2: און דאס איז וואס מ׳זאגט די אבות, ניין? איך הער. ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז נישט קלאר ביי די אותיות, ווייל אין פיוטים, אזוי ווי רש״י זאגט “אז ישיר”, “ישיר” קען זיין אזוי ווי א דבר תמידי, ער פרייט זיך. ס׳מיינט נישט אז ער גייט זיך פרייען.

Speaker 1: יא, און אויך מ׳קען עס נישט אזוי זאגן פון די פערספעקטיוו פון די טאג, לאמיר זאגן די אייבערשטער באשאפט די שבת, און דאס איז די טאג וואס אברהם יגל. ס׳איז דאך נישט דא, מ׳פארציילט דאך נישט דא א מעשה קלאר. ס׳זאגט דאך, ס׳איז א פיוט וואס הייבט זיך אזוי אן עפעס אינמיטן.

Speaker 2: יא, ס׳איז אן עדינע פיוט, יא. אפשר קען זיין אז ס׳פעלט אונז די השכלה אין די ענין פון די אלע פיוטים, און ס׳איז פשוט א זאך וואס דו ווייסט, ס׳גייט א ניגון. מ׳האט געטראפן די גוטע שטיקל, און יא, דאס זאגט מען. די אלע…

Speaker 1: אה, אה, שיין. עס איז געבליבן ערגעץ אין א גניזה.

Speaker 2: מיינסט די רמב״ם אליין ברענגט אויך נאר די…

Speaker 1: ניין, איך מיין די רמב״ם זאגט אז דאס איז א תפילה, דאס איז א פעקעדזש, נייס.

Speaker 2: יא, אבער… ווי די רמב״ם׳ס ווערטער אליין, האסטו גענוג. אבער אויב דו רעדסט היסטאריש… די נוסחאות פון די רמב״ם קען זיין שוין טויזנט יאר אלט, זייט דעמאלטס איז אויפגעגאנגען פארשידענע תיקונים, און מען… איך האב נישט געמאכט ביז מיין דער רמב״ם די אלע תפילות, אסאך אלטער פון די רמב״ם.

Speaker 1: אקעי, יעצט קענען לערנען ווייטער, לאמיר גיין ווייטער, יא?

Speaker 2: יא.

ברכה אמצעית פון מוסף ראש חודש

Speaker 1: ראש חודש… אויך די ראש חודש האבן איר געשמועסט, דער געהעריגער שמונה עשרה איז דער געהעריגער שמונה עשרה מיט יעלה ויבוא, אבער דער מוסף האט באקומען א נייע ברכה אמצעית, אזוי האט אונז דער רמב״ם דזשאסט אויסגעפארציילט דער סדר.

זאגט דער רמב״ם אזוי: “ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם” — דער אייבערשטער האט געבן ראשי חדשים לעמך פאר אידן, זמן כפרה לכל תולדותם, ס׳זמן כפרה, פעלע, יא? להיות מקריבין לפניך זבחי רצון, אז ס׳איז א צייט וואס מען ברענגט מער קרבנות, ושעירי חטאת לכפר בעדם — דער שעיר פון די ראש חודש וואס איז פאר כפרה, איז עס זמן כפרה לכל תולדותם, זיכרון לכולם — ס׳איז א טאג פון וואס מען דערמאנט אלע אידן, אבער עס שטייט אזוי אז די ראש חודש ברענגט מען ארויף די זכרון פון אידן, תשועת נפשם מיד שונא, עפעס איז דא געווארט חז״ל וואס איך ווייס נישט.

Speaker 2: ווי אמת איז מחתכים ומיידכים ורשך חטשיכים, ווי נשת…

Speaker 1: יא, נשת… יא, נשתא ומיידכים.

אבער דער זמן כפרה האט עפעס צו טון מיט דער זאך פון שעיר לכפרה, עפעס א ענין אז ראש חודש איז עפעס א טאג פון כפרה.

Speaker 2: יעדע יום טוב אמת, אבער ראש חודש פרעגט מען דורך דער שעיר, שעיר לכפר… אזוי ווערט דער יום טוב דא א שעיר? סאך ווייל וואס פונקט דא האט מען געכאפן? אפשר ראש חודש דא פאסט אנדערש… פארשט מיר פייערט יציאת מצרים, וואס מ׳קען זאגן ביי יום טוב. וואס איז עס אין הצלאג וואס מ׳מאכט נאך א קרבן מוסף וואס קומט מיט א שעיר?

Speaker 1: רמיינעך… ווייל אונז זענען דאך גלות צו ווען אונז געווען זען א מינוט. פעלט אונז אויס א כפרה מיט א תשועה מיין צונא.

בקשה אויף מזבח חדש און גאולה

Speaker 1: בעט מיר יעצט אז די יוסף אז די קרבנות האבן געברענגט כפרה און זכרון און אין תשועה, בעטן מיר “מזבח חדש בציון תכין” — אונז זאלן אנגרייטן א נייע מזבח, “ועולת ראש חודש נעלה עליו” — מ׳זאל קענען צוריקברענגען די עולת ראש חודש, “שירי דוד נשמע בעירך” — מ׳זאל אנהייבן שירה דוד, “האמורים לפני מזבחך לרצון”.

ס׳טייטש, מ׳האט געזונגען די פופצן שיר המעלות אויף די טרעפ פון די עזרה, מ׳האט געזונגען שירה דוד, די לוויים האבן געזונגען שירה דוד.

“אהבת עולם תביא להם” — וועם? צו די אידן, “וברית אבות לבנים תזכור”.

“אהבת עולם תביא להם” איז נאך א… ס׳טייטש, די מזבח חדש זאלסטו… ווען דער אייבערשטער וועט בויען די מזבח חדש, זאלסטו ברענגען מיט דעם אהבת עולם, א נייע בית המקדש, א נייע “ברית אבות לבנים תזכור”.

Speaker 2: יא, דאס איז אזוי ווי “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. ס׳גראמט מיט דעם.

“גלינו מארצנו” — בקשה אויף קרבנות

Speaker 1: ווייטער די תפילה איז אזוי: “אלקינו ואלקי אבותינו, מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחק מעל אדמתנו”.

וואס איז דעי “ונתרחק”? איך ווייס נישט, די רמב״ם זאגט “ונתרחק”. איך ווייס נישט. “מעל אדמתנו” — מיר זענען געווארן נתרחק פון אדמת ארץ ישראל.

בעטן מיר “יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו” — ס׳איז ממש א המשך פון דאס וואס מ׳האט שוין יעצט געזאגט, ס׳איז נישט אפילו א נייע תפילה — “שתעלנו לשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו” — מיר זאלן נאכאמאל צוריקגיין און נאכאמאל טון די קרבנות חובה, קרבנות ציבור, “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוספי יום ראש החודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”.

און דא זאגן מיר טאקע, אזוי ווי מיר האבן געזאגט פריער, ביי מוסף שבת זאגן מיר די נוסח פון די פסוקים, אבער אין די רמב״ם ברענגט ער עס נישט, ווי ס׳שטייט אין די תורה אז די מוסף ראש חודש.

חתימת הברכה — “חדש עלינו”

Speaker 1: און דא גייט מיט א תפילה. יא, איך טראכט, ס׳קען זיין, דו האסט געזאגט אז ס׳איז אויסגעפרעגט אז מ׳חזר׳ט איבער. ס׳קען זיין אז די שטיקל “ראשי חדשים”, “מזבח חדש”, איז מער א שטיקל פיוט לכבוד ראש חודש. די חלק פון “מפני חטאינו” איז דאך זייער ענליך צו וואס מ׳זאגט יעדע יום טוב. ס׳קען זיין אז ס׳איז פשוט נאך א נוסח, ס׳איז די נארמאלע נוסח אזוי ווי יעדע יום טוב זאגט מען דאך “ואת קרבן מוסף”. ס׳איז שווער צו זען די רמב״ם ברענגען אנדערע מוספים יום טוב.

און ווייטער ענדיגט מען מיט די חתימה ענליך צו די אייביגע חתימה, מ׳הייבט אן מיט “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, און מ׳ענדיגט מיט “מקדש השבת”, און אינדערמיט איז די ברכה הזאת.

“יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלהי אבותינו שתחדש עלינו את ראש החודש הזה” — אונז זאגן “את החודש הזה”, “את ראש החודש הזה לטובה” — ס׳איז ענליך צו די ברכת יעלה ויבוא — “לטובה ולברכה לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום”.

“ויהי ראש החודש הזה” — די אנפאנג פון די ראש חודש זאל זיין די ענד פון “סוף וקץ לכל חטאינו וצרותינו”, און ס׳זאל זיין “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.

מ׳האט דאך אפאר מאל געבעטן אויף די גאולה, ס׳זאל זיין נאכאמאל די בית המקדש.

“כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת” — ס׳איז דאך א זכר ליציאת מצרים, מכל האומות — “וראשי חדשים להם נתת”. ממילא, אז ס׳וועט זיין די בית המקדש, וועט מען קענען טאקע טון אונזער עבודה ברצון השם, “מקדש ישראל וראשי חדשים”.

דיסקוסיע: “מקדש ישראל וראשי חדשים”

Speaker 1: אייביג ווען ס׳האט צו טון מיט די לוח, הייבט מען אן “מקדש ישראל”, נישט אזוי ווי “מקדש השבת” וואס האט צו טון מיט די טעג פון די וואך. ווייל די חדשים זענען דורך די אידן. די גמרא זאגט “מקדש ישראל” — ער מקדש די אידן, ער געט זיי א בית דין, און די אידן זענען נאכדעם מקדש די ראשי חדשים.

Speaker 2: דער רמב״ם זאגט עס אזוי ערגעץ?

Speaker 1: ניין, אבער ס׳איז א גמרא. יא, דער רמב״ם האט געברענגט די הלכה פריער ערגעץ, ווי אזוי די סדר וואס מ׳זאגט.

דרך מליצה — “ראש” און “סוף”

Speaker 1: ס׳זעט אויס אויך אז ס׳איז א זייער אינטערעסאנטע לשון אזא פיוט, “ראש החודש”, ס׳האט צו טון, מ׳שפילט אויף די נקודה פון ראש חודש, אז די ראש זאל זיין די סוף. דאס הייסט, א סוף זאל זיין פאר צרות, און א ראש פאר גוטע זאכן. ס׳איז א שיינע דרך מליצה.

די סיום איז פשוט א הקדמה פאר “מקדש ישראל”. “מקדש ישראל” איז די זעלבע זאך ווי “בעמך מכל האומות בחרת” וכדומה.

Speaker 2: ס׳קען זיין אז די “סוף וקץ” און “תחילה וראש” האט צו טון מיט דעם וואס מ׳האט פריער געזאגט אז ס׳איז א טאג פון כפרה. דער אייבערשטער איז אונז מוחל. ממילא, קען מען נישט שוין סטאפן מיט די “חטאינו וצרותינו”? אבער מ׳זאגט אפילו “חטאינו וצרותינו”, זאל זיין א “סוף וקץ” ווייל ס׳איז א יום כפרה. ממילא, זאל זיין “תחילה וראש לפדיון נפשינו”.

ברכה אמצעית פון מוסף שבת ראש חודש

Speaker 1: ראש חודש וואס פאלט אין שבת, אינטערעסאנט. און דא איז דא א ספעציעלע נוסח וואס קאמביינד די צוויי זאכן, שבת און ראש חודש. און ס׳גייט אזוי.

אינטערעסאנט אז מ׳האט געמאכט א נייע. אפילו שבת וואס איז יום טוב האט מען נישט געמאכט קיין נייע קאמבינאציע, מ׳האט נאר צוגעלייגט “מקדש השבת וישראל” און וואטעווער.

Speaker 2: איך מיין אז ס׳איז דא א ריזן הלכה׳דיג פאר דעם, האבן מיר געלערנט אין הלכות תפילה אז ס׳איז אביסל אנדערש. שבת וואס פאלט יום טוב, זאגט מען די ברכה פשוט של שבת נעבן יום טוב. אבער ס׳איז דא א ספעציעלע הלכה דא, אז מ׳האט געלערנט אז מ׳דארף אנהייבן פון שבת און ענדיגן מיט שבת און ראש חודש צוזאמען. סאו די התחלה של שבת טוט מען נישט ביי יום טוב, מ׳זאגט נאר “ותתן לנו וכו׳ שבת”. דא הייבט מען אן ספעציעל מיט שבת, און נאכדעם גייט מען צו ראש חודש און מ׳גייט צוריק.

סאו זעט די פשטות׳דיגע סיבה אז ראש חודש איז נישט גענוג א יום טוב אז ס׳זאל אוועקנעמען די אטענשאן פון שבת אינגאנצן, סאו קען מען עס נאר טון מיט א קאמבינאציע. משא״כ יום טוב, די נוסח געבט מען אוועק פאר די שבת, און מ׳דערמאנט נאר שבת.

נוסח הברכה

Speaker 1: אקעי, ס׳גייט אזוי: “אתה יצרת עולמך מקדם” — דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט מקדם, א לאנגע צייט צוריק.

Speaker 2: יא, מקדם, אדער פון מזרח זייט. ס׳האט צוטון מיט וויאזוי מ׳טייטשט ביי א שבע ברכות, ס׳איז דא די תורה אויף מקדם.

Speaker 1: אבער מקדם דא מיינט זיכער פון פאראויס, אנפאנג בריאת העולם, יא.

“כלית מלאכתך ביום השביעי” — די זיבעטע טאג איז שוין געווען געענדיגט.

“ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות” — ס׳איז אמת אז די “ובחרת בנו” איז געשען א שיינע פאר יאר שפעטער, ווען אברהם אבינו אדער ווען משה רבינו האט געבענטשט די אידן. אבער “ובחרת בנו מכל העמים, ורצית בנו מכל הלשונות”, פון אלע אנדערע דוברי רע, אנדערע שפראכן.

“וקרבתנו למלכותך, וקידשתנו במצוותיך” — דו האסט אונז געגעבן די תורה און מצוות און די עבודה.

“ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת” — אונז טראגן די נאמען פון די שמך הגדול והקדוש.

“ותתן לנו ה׳ אלוקינו שבתות למנוחה” — דער אייבערשטער האט אונז געגעבן שבתות למנוחה, “ויום ראש החודש הזה לכפר בעדנו”.

און דא זאגט מען די ברכה וואס מ׳האט פריער דערמאנט, נאך די “גלינו”.

Speaker 2: און דער חכם זאגט “אני נחמן החולם לעשות קרבנות חול”. איינער האט געזאגט, מען קען נישט פארשטיין. אפשר סתם בקיצור.

Speaker 1: יא. אבער גלייך נאכדעם גייט שטיין “הקדש מקבלות ענין”, מען הייבט אן דא.

מוסף שבת ראש חודש — המשך

און דא זאגט מען די ברכת היין, וואס מיר האבן פריער דערמאנט. ברכת היין: גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך. און מ׳גייט ווייטער מיט די זעלבע ענין, בעיקר פון בעטן נאכאמאל פאר די גאולה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו — דא שטייט נישט “ולקבל ציוויתנו”. אינטערעסאנט.

חברותא: אפילו דא שטייט נישט. אפשר איז עס סתם בקיצור.

יא, אבער גלייך נאכדעם גייט שטיין “ולקבל ציוויתנו”. ווען מ׳הייבט אן דא, די נעקסטע שטיקל וואס ס׳שטייט שוין יא יעלה ויבוא, שטייט שוין יא: ולקבל ציוויתנו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוספי יום המנוחה הזה ויום ראש חודש הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך.

דיון: “כתבת” — קמץ ה׳ אדער מפיק ה׳?

חברותא: “כתבת” איז מיט א ה׳ ביי די ענד.

יא, אבער ס׳איז נישט מיט א מפיק ה׳.

חברותא: ס׳איז איר מצווה געווען?

ניין, ניין, ניין. ס׳גייט נישט ארויף אויף די מוסף.

חברותא: ניין, איך מיין נישט דעם.

“כתבת” איז נישט קיין מפיק ה׳, ס׳איז א קמץ ה׳. דער רמב״ם פארשטייט זיך — איז דא א דיוק. אלא מושב דכור.

סיום מוסף שבת ראש חודש

און מ׳גייט ווייטער: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו — זאגט מען די רעגולער שתחדש עלינו את החודש הזה, וואס ס׳האט שוין דערמאנט פון מוסף ראש חודש. און מ׳גייט ווייטער: רצה נא במנוחתנו. און דא ענדיגט מען מיט די נוסח פון שבת: רצה נא במנוחתנו, שקיימנו במצוותיך — די אלע זאכן — וינוחו בם. “בם” מיינט אין די צוויי טעג, אין שבת און ראש חודש. כל ישראל באהבה ושמחה — דאס איז טאקע עקסקלוסיוו פאר שבת. ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.

פארגלייך מיט אונזער נוסח

ס׳איז אביסל אנדערש ווי אונזער נוסח. אונז קומען יא צוריק מער — אונז האבן אביסל אנדערש די נוסח דא מיט “קיים בנו חוקי רצונך”. אונז זאגן יא צוריק די סיום אזויווי ראש חודש און שבת צוזאמען. דער רמב״ם פלעכט די סיום פון ראש חודש און די סיום פון שבת, און מ׳ענדיגט “מקדש השבת וישראל וראשי חדשים”. זייער גוט.

ברכה אמצעית פון יום טוב — פסח (ערבית, שחרית, מנחה)

און יעצט גייט דער רמב״ם אויסרעכענען די ברכות פון די ימים טובים. זייער גוט.

זאגט דער רמב״ם: ברכה אמצעית של יום טוב של פסח, בערבית שחרית ומנחה איז די זעלבע.

חברותא: רייט.

יא, איך וויל נאר זאגן, דא דער רמב״ם — בעצם גייט איר זען — פסח, שבועות, סוכות איז די זעלבע, איז נאר איין אות. ווייל דער רמב״ם טוט דאך טון אזויווי אונזער סידור און שרייבן דא “כאן אומרים את יום חג ה…”. צו דער רמב״ם, אזויווי מיר האבן געזען ביי שמונה עשרה לגבי “משיב הרוח” — די זעלבע טריק. קודם זאגט ער די נוסח פון פסח, און נאכדעם זאגט ער די ווערטער וויאזוי צו טוישן ביי סוכות און שבועות.

“אתה בחרתנו” — דער אנהייב פון די ברכה

אקעי, מ׳הייבט אן: אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות.

ס׳איז אינטערעסאנט, די זעלבע זאך — יא, עמים און לשונות. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל “לשונות” איז נישט די זעלבע עגזעקטלי ווי “עמים”. למשל, ס׳איז דא אסאך לענדער… אלע מענטשן וואס רעדן פראנצויזיש זענען איין לשון, אבער זיי זענען צעשפרייט אין אסאך לענדער. מ׳דארף צו פארשטיין וואס “לשון” האט דא אדער צו טון מיט די בחירה פון עם ישראל.

חברותא: אקעי, אבער פשוט איז עס נאך א וועג צו זאגן ענליכע זאכן. מ׳זאגט דאך אויך, למשל, “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז”. אויך גוט — מצרים, די וואס רעדן לועז, לשון מצרי.

אבער דארט שטייט אין די מדרשים אז מ׳איז מקשר מיט דעם אז דער אייבערשטער — אז וועגן שמירת הלשון, יא, השם, לשון, מלבוש — דאס האט געהאלפן אידן׳ס בחירה. אפשר דא אויך?

חברותא: אקעי.

יא, ורצית בנו מכל הלשונות.

“בחירה” און “רצון” — שמות נרדפים

איך זאג, “בחירה” מיט “רצון” — לכאורה מיינט עס די זעלבע זאך.

חברותא: ס׳איז אזויווי א פיוט, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.

יא, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. מ׳זאגט דאך “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו”, און נאכדעם “ורוממתנו מכל הלשונות”.

חברותא: אקעי, די זעלבע געדאנק.

המשך הברכה

ורצית בנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך — אונז געגעבן די תורה, מיט דעם האט ער אונז מקדש געווען מיט די מצוות — וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.

איך פארשטיי די ו׳ פון רמב״ם איז אויך אביסל… איך וואלט אנדערש געזאגט — “וקרבתנו” קומט נישט מיט א ו׳, און “ושמך” יא, ווייל דאס איז אזויווי די ענד.

“מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”

אקעי, ותתן לנו ה׳ אלקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון — די זעלבע זאך, יא, ס׳איז ווייטער שמות נרדפים — את יום טוב מקרא קודש הזה. א יום טוב וואס די תורה רופט אן א “מקרא קודש” — א צייט ווען מ׳קומט זיך צוזאם לקדושה. את יום חג המצות הזה זמן חירותנו באהבה — “באהבה” גייט ארויף אויף “ותתן לנו”, יא? — זכר ליציאת מצרים. די ימים טובים זענען א זכר ליציאת מצרים.

יעלה ויבוא

און מ׳גייט דארט צו די נוסח פון יעלה ויבוא, וואס איז דא שוין געלערנט. און לכל הפחות: יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו וכו׳ וכו׳ וכו׳ וחג המצות הזה לרחם בו עלינו ולהושיענו. מ׳ענדיגט “זכרוננו”.

“ומלטנו בו מכל צרה ויגון” — סיום יעלה ויבוא פון יום טוב

און נאכדעם, דער ברכת ה׳ זכרוננו, רחמנא, זאגט מען אזוי: ומלטנו בו מכל צרה ויגון. דאס איז די ענד פון די יעלה ויבוא פון יום טוב.

חברותא: יא, דאס איז נאר דא, רייט? ווייל ווי דער רמב״ם האט פריער אויסגערעכנט די יעלה ויבוא איז נישט געשטאנען די ענד.

יא געשטאנען? אזוי איז אייביג די ענד פון יעלה ויבוא?

חברותא: איך מיין אזוי.

פארוואס דער רמב״ם שרייבט עס בכלל צוויי מאל איז א קשיא אויף אים — ער איז דער שטארקער חוסך זיין טינט.

חברותא: יא, איך געדענק אזוי, ער זאגט די זעלבע זאך.

ניין, ווייל ס׳איז נוגע — מ׳זאגט עס אויך אין די וואכן, חול המועד, ראש חודש, אין די געהעריגע שמונה עשרה.

סיום הברכה

ומלטנו בו מכל צרה ויגון ושמחנו בו שמחה שלימה כי אתה מלך רחום וחנון אתה. והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך — זאל אונז טאקע געבן, מלשון מסר, זאל אונז אזויווי איינפאקן — את ברכת מועדיך לחיים ולשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת להבטיחנו.

דיון: וואס מיינט “להבטיחנו”?

וואס טייטש “וכן תבטיחנו סלה”? ס׳איז נישט געווען “ואמרת להבטיחנו” — די “ברכת מועדיך” איז א לשון הפסוק, “והשיאנו ה׳ אלקינו את ברכת מועדיך”?

חברותא: ניין, אבער דער אייבערשטער האט געגעבן די אידן א יום טוב, און דער יום טוב איז א ברכה און א הבטחה. דו האסט געזאגט אז ס׳איז א ברכה, “וכן תבטיחנו סלה” — זאלסט טאקע, זאל מען טאקע זען די ברכה.

דאס טייטשט “שלא יגענו לא עצב ולא יגון” — זאל מען זען אז ס׳האט טאקע מיטגעארבעט, ס׳איז טאקע געלונגען.

“כאשר ציויתנו” — וואס זאגט מען?

“כאשר ציויתנו” — און אזוי ווייטער די נוסח פון די חתימה, ביז ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים.

דאס הייסט, וואס טאמער זאגט מען “והניחו בו”? קען נישט זיין.

חברותא: וואס מיינט ער “כאשר ציויתנו” וכו׳?

“כאשר ציויתנו בתורתך על ידי משה עבדך לאמר” וכו׳, ניין? “ותתן לנו ה׳ אלקינו” און “והנחילנו”.

חברותא: ער זאגט נישט וואס מ׳זאגט.

“והנחילנו” — אונז זאגן “בשמחה ובששון את מועדי קדשך והתנחלו בך”.

חברותא: אה, אפשר דאס מיינט דער רמב״ם, אבער ער זאגט נישט.

יא. און אונז האבן נישט שוין געהאט די נוסח ראש חודש? שבת ראש חודש?

חברותא: ניין, ער האט נישט.

יא, איך ווייס נישט. ס׳איז מיסינג עפעס.

חברותא: “וינוחו בם” איז פיר טעג געהאלטן, און זיי זענען עס אליין אויסצופיגערן, “מחללי׳ בהבדלת שבת קדשך וינוחו בם”. אזוי האט ער געזאגט ביי “המרחם על ישראל” די ערשטע מאל ווען ער האט דאס געזאגט, אבער מ׳קען זיך קענען זאגן “וינוחו” און “שבתות” אויף יום טוב.

רייט. סאו ס׳איז מיסינג סאמטינג. אינטערעסאנט.

מוסף יום טוב — פסח (אלס דוגמא פאר שלש רגלים)

אקעי. שוין, ווייטער.

יעצט גייט ער אריין מיר אויסצורעכענען די נוסח המוסף פון די שלש רגלים, אבער ער ברענגט די דוגמא פון שלש רגלים — ברענגט ער פסח.

אנהייב — “אתה בחרתנו”

הייבט מען אן: אתה בחרתנו מכל העמים — וואס אונז קענען שוין פון די פריערדיגע שמיני עצרת, יא — ביז מ׳גייט ביז… אממ… זכר ליציאת מצרים.

וואס איז וואו? דא, יא. ביז וואו טוט ענדיגן די “זכר ליציאת מצרים”? ביז די “זכר ליציאת מצרים”.

“ואין אנו יכולים לעלות ולראות” — דער חילוק פון ראש חודש

און נאכדעם זאגט מען: אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו והתרחק מעלינו צער ויגון.

ווייל נאכדעם איז עס ענליך צו ראש חודש, אבער דא גייט מען ואין אנו יכולים לעלות ולראות. ווייל ראש חודש דארפן נישט אידן ארויפגיין — די כהנים דארפן עס טון. דא איז שוין עפעס א תפילה וואו יעדער איד פילט אז עפעס פעלט אים, אז ער האט נישט די מצוה פון חגיגה, ראיה, עולת ראיה לרגל.

ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך בנוה הדרך — “נוה הדרך”, די וואוינונג פון די אייבערשטער, פון די שכינה הקדושה, “נוה הדרך” — בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

דיון: וואס מיינט “היד שנשתלחה במקדשך”?

וואס איז דאס? ס׳איז געשיקט געווארן א יד? וואס איז די לשון? ס׳שטייט ערגעץ אז דער אייבערשטער האט געשיקט א יד? ס׳איז עפעס א יד געשיקט געווארן? ס׳איז געשיקט געווארן א יד?

חברותא: איך טראכט אריין.

יא, יא, איך פארשטיי — די גוים האבן עס חרוב געמאכט. אבער וואס איז די “יד שנשתלחה”? וואס איז די מליצה? איך ווייס נישט.

חברותא: ס׳שטייט דא אזויווי א פסוק, “מקדש ה׳ כוננו ידיך” — האסטו די רייט האנט וואס האט עס געבויעט, און דא איז די ראנג האנט וואס האט עס צובראכן.

ס׳איז דא אזא לשון אין א פסוק ערגעץ?

חברותא: “אם לא ישלח ידו במלאכת רעהו” — איך ווייס נישט.

רייט. “שליחות יד” מיינט אזויווי דעסטרויד, די אפאזיט פון “אל תשלח ידך אל הנער” — חרוב געמאכט. ויהי רצון שיבנה בית המקדש.

חברותא: ס׳שטייט נישט, ס׳איז נישט קיין געהעריגע פסוק דערפאר. “גבר ידו שלא יעבדו זרים”?

יא, די לשון — ס׳מאכט סענס, אבער איך האב נישט געזען אז ער ברענגט ממש א פסוק.

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איך האב געטראכט — מ׳זאגט “מעינינו יחלו לראות”, וואס מ׳זאגט יעדן טאג אין “ואין לנו כהן בבית חיינו”.

חברותא: ניין, “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” — ס׳איז טמא געווארן, ס׳איז חרוב געווארן. ס׳קען זיין “ויהי רצון שיבנה בית המקדש” מיינט נאך פאר ס׳איז חרוב געווארן — קודם איז עס טמא געווארן, יא? אזוי ווי די חשמונאים האבן געהאט דארט א פראבלעם, אז די פראבלעם האט זיך אנגעהויבן גלייך ווען זיי האבן שלוח יד געווען.

בקשה פאר בנין בית המקדש

יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ותבנהו במהרה בימינו ותקבץ פזורינו מן הגוים ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברינה ולבית מקדשך בשמחת עולם — מיט אן אייביגע שמחה, ס׳זאל שוין מער נישט חרוב ווערן נאכדעם. ושם נעבדך ביראה כשנים קדמוניות — “כשנים קדמוניות” — תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום מקרא קודש הזה יום חג המצות הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך.

“מלך רחמן” — נוסח באזונדער פון מוסף יום טוב

און דא קומט ווייטער א נייע נוסח פון יום טוב, ס׳גייט אזוי:

מלך רחמן רחם עלינו, טוב ומטיב הדרש לנו — ס׳שטייט שוין “הדרש לנו”, דו זאלסט זיך אינטערעסירן אויף אונז. די לשון “ציון דורש אין לה” — ס׳זאל יא דורש זיין אויף די אידן.

שובה אלינו בהמון רחמיך — מיט דיינע גרויסע חסדים, מיט דיינע אסאך חסדים — בזכות אבותינו שעשו רצונך. בנה ביתך כבתחילה — בוי צוריק אויף די בית המקדש — וכונן מקדשך על מכונו — די בית המקדש זאל שטיין יא “מכון לשבתך”, די ריכטיגע פלאץ.

און אונז זאלן מיר דאס אויך זוכה זיין, ס׳שטייט שוין “בימינו”: והראנו בבנינו — זאלסט אונז ווייזן די בנין — ושמחנו בתיקונו — און אונז זאלן מיר זיך פרייען מיט׳ן מתקן זיין צוריק די בית המקדש.

“והשב ישראל לנויהם” — וואס מיינט “נוה”?

והשב ישראל לנויהם — די אידן זאלן צוריקקומען צו דער “נוה”, צו דער באשעפער׳ס וואוינונג, אזוי ווי אידן גייען ארויף עולה רגל זיין. אזוי ווי ס׳שטייט “נוה הדרך”.

איך האב געמיינט אמאל, וויאזוי זאגט מען עס? “ושבי ישראל ונוה עם”. איך האב פארשטאנען “ונוה יהי” — איך מיין אז ס׳מיינט אין אידיש “וואוינארט”. א איד זאל וואוינען צוריק אין ארץ ישראל, אדער מ׳זאל צוריק זיין ביי די בית המקדש, ביי עולה רגל זיין. מ׳זאל זיין דארטן כהנים ולויים ודוצים.

ס׳שטייט אין לבוש הרמב״ם — “נוה” מיינט אזוי ווי צוריקגיין, “נוה הדרך” ביי די בית המקדש. כהנים ולויים ודוצים.

מוסף יום טוב — המשך: “נוהו”, כהנים, לוים, ישראל

Speaker 1: “נוהו” — אזויווי ס׳שטייט “נוה אדירך”.

Speaker 2: איך האב געוואלט אריינהאקן. וויאזוי זאל מען עס זאגן? “ושב ישראל ונוהם” — אה, ס׳שטייט דאך “ונוהו”. איך מיין אז ס׳מיינט אין אידיש “וואוין-ארט”. אז יעדער זאל וואוינען צוריק אין ארץ ישראל, אדער מ׳זאל צוריק זיין ביי די בית המקדש ביי עולה רגל זיין.

און ס׳זאל זיין דארט כהנים בעבודתם. ס׳שטייט דאך אין רמב״ם “נוהו” מיינט אזויווי ס׳שטייט אין פסוק “נוה אדירך” — די בית המקדש. “כהנים בעבודתם, לוים על דוכנם, וישראל במעמדם” — אזוי דארף דאך זיין די סדר: אז די כהנים טוען די עבודה, די לוים זענען עומד על הדוכן, זיי זינגען ביי די ספעציעלע — יא, אזויווי ס׳שטייט אין די העכסטע תפילה, אז זיי האבן א פלאץ וואס הייסט די דוכן. און “ישראל במעמדם” — ס׳איז דאך דא די מעמדות, וואס די אידן שטייען דארטן במקום זייערע קרבנות און זיי האלטן מיט.

“וארמון על משפטו ישב” — וואס מיינט “משפטו”?

Speaker 2: “וארמון על משפטו ישב” — פלא. די פאלאץ. די ארמון זאל זיין געבויט על פי משפטו, אויף די ריכטיגע פלאץ, לויט די ריכטיגע הלכות, לויט די כללי הבית — ס׳זאל זיין אזויווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות בית הבחירה.

“שם נעלה ונראה לפניך בשלש פעמי רגלינו” — דארטן זאל מען ארויפגיין. נישט נאר סתם אזויווי דאווענען, און ס׳זאל זיין א לאנגע דאווענען, אבער ס׳איז נאך אלץ נישט די ריכטיגע זאכן. מ׳זאל זוכה זיין צו די בנין בית המקדש, און דעמאלטס זאל מען ארויפגיין די דריי פעמים — די דריי מאל פון “רגלינו”, די דריי מאל וואס מ׳דארף ארויפגיין מיט אונזערע פיס.

ס׳איז דאך א נאמען געגעבן — ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז געווארן די נאמען “שלש רגלים”, שלש פעמים וואס מ׳דארף ארויפגיין ברגל.

“ככתוב בתורתך” — אזויווי ס׳שטייט אין די תורה: “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות”. און דעמאלטס זאל מען קומען מיט קרבנות — “ולא יראו את פני ה׳ ריקם”, מ׳זאל נישט קומען מיט ליידיגע הענט. “ונותנים” — ס׳שטייט דאך אין פסוק “איש כמתנת ידו”, יעדער איינער זאל ארויפברענגען די קרבנות לויט וואס ער האט, “כברכת ה׳ אלקיך אשר נתן לך”, לויט די ברכת ה׳ וואס ער האט.

דיון: וואס מיינט “ונותנים” — עולת ראיה אדער נדרים ונדבות?

Speaker 2: ס׳איז דא א רמז אין די ווארט “ונותנים” — מ׳זאל ברענגען נישט נאר די מוסף וואס איז א חיוב, יעדער איינער זאל נאך ברענגען זייערע אלע נדרים און נדבות.

Speaker 1: דאס הייסט עולת ראיה געווענליך, רייט? ס׳איז דא א חיוב? האבן זיי דען נישט “לא יראה פני ריקם”? איך טראכט אז דאס איז די וויכוח.

Speaker 2: ניין. ער האט שוין געזאגט — האבן זיי נאכדעם נאכגעברענגט די אלע נדרים און נדבות פון במשך די יאר. אזוי שטייט אין די פסוקים “ועד נדרותיכם ונדבותיכם”. ס׳איז נישט דער פסוק פשוט. און די “לא יראה פני ריקם” איז כמעט נישט נוגע. דער רמב״ן מאכט א וענו מן אין צווישן, אבער ס׳איז איין פסוק דאך אין צווישן אין פרשת ראה.

Speaker 1: יא.

דיון: “משפטו” — הלכות אדער תקנות?

Speaker 2: דער פסוק “וארמון על משפטו ישב” איז פשוט א פסוק אין ירמיהו אדער ערגעץ. ס׳איז נישט א פסוק, ס׳איז נישט א מליצה.

Speaker 1: דו ביסט טויזנט פראצענט גערעכט. איך טראכט אז “משפטו” מיינט נישט הלכות — אזוי ווי “משפט המלוכה”, אזוי ווי “קרואי ישראל”, אזוי ווי ס׳פאסט.

Speaker 2: יא. אזוי ווי מ׳זאגט — תקנות.

Speaker 1: יא. ס׳איז א ריכטיגע — איך וויל נישט זאגן עפעס צובראכן, עפעס אזוי ווי די… נישט אזוי ווי די מענטשן וואס האבן געוואלט מאכן שער הלחם. מ׳זאגט ער עניוועי.

Speaker 2: אה, תקנות. יא. דאס איז אלץ להוציא פון יענע חכמים וואס האבן געמאכט שער הלחם. אבער דאס איז זייער שיין, ווייל ס׳איז א מליצה וואס אלעס וועט קלאפן איינס אינעם צווייטן.

“כברכת ה׳ אלקיך” — א תפילה אויף שפע

Speaker 1: אה, דא מאכט עס אסאך מער סענס. דו האסט יעצט געקומען די “ברכת ה׳ אלוקיך” — מ׳בעט מ׳זאל טאקע האבן א ברכה. ס׳קומט אריגינעל פון דא. איך ווייס נישט, איך טראכט אויס טעאריעס, ס׳איז גארנישט.

Speaker 2: אזוי ווי “אשר נתן ה׳ אלוקיך ברכה במדיך” מיינט אויך דאס — אז מ׳זאל האבן די ברכת המזון וואס שטייט אין פסוק געמאנט, אז ווען א איד האט שפע קען ער קומען צום בית המקדש מיט א שפע מיט קרבנות. ס׳שטייט דאך “כאשר יברכך ה׳ אלוקיך” — האבן זיי געברענגט פריער אזא פסוק.

אזוי ווי אלעס — איך זאג — מאכן א גוטע יום טוב מיינט אז די גאנצע יאר זאל זיין גוט. נאר א טריקי וועג צו מתפלל זיין אויף די גאנצע יאר, וואס האבן מיר יום טוב דורך אזוי ווי ס׳איז זמן אסיפה — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף דעם וואס ער האט געגעבן שפע א גאנצע יאר.

[הערה בצד: יום טוב, שפע, און צדקה]

Speaker 2: ס׳איז זייער אינטערעסאנט — ס׳האט נישט מיט אונזער שמועס קיין שייכות — אבער אונז האבן אויך א הלכה אז מ׳דארף יעדער יום טוב געבן צדקה, און אז יום טוב מוז מען נעמען אין געסט. דו קענסט נישט צושטעלן, אבער מ׳זעט די עצם זאך אז יום טוב דארף מען זיך הנהגה׳ן ווי א נגיד, און “כבד את ה׳ מהונך” — אויב דו האסט שפע, אינמיטן יאר דארפסטו נישט ווייזן, אבער יום טוב דארפסטו לעבן לויט דיינע סטאנדארדן אויך אויף די הויכע לעוועל. “כבד את ה׳ מהונך” — און ווען ס׳איז נישטא קיין בית המקדש, זאל מען עט ליעסט געבן פאר געסט און פאר קאמפיינס און פאר עובדי ה׳.

נוסח שבועות, סוכות, שמיני עצרת — די שינויים

Speaker 2: ווייטער. ער זאגט דער רמב״ם — יעצט די אנדערע ימים טובים. וואס טוט זיך מיט די אנדערע ימים טובים? אונז האבן אויסגערעכנט אלעס פסח. וואס טוט זיך מיט שבועות און סוכות? ער גייט אונז נישט זאגן די גאנצע, נאר ער זאגט די שטיקלעך וואו מ׳טוישט.

זאגט ער דארטן: “וכן נוסח זה מתפלל בחג השבועות ובחג הסוכות בלא חסרון ובלא יתרון” — די זעלבע זאך, מ׳טוישט נישט. “אלא שבחג השבועות הוא אומר” — דארטן וואו ס׳שטייט “את יום חג הפסח”, זאגט ער “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג השבועות הזה”, און די ספעציעלע זמן פון חג השבועות איז “זמן מתן תורתנו” — אזויווי ער זאגט פסח “זמן חירותנו” ווען מ׳איז ארויס פון בית עבדים, חג השבועות איז די זמן וואס מ׳האט באקומען די תורה.

דיון: “זמן מתן תורתנו” — וואו שטייט דאס?

Speaker 1: “ואהבת לרעך כמוך” — דאס איז א פלא, ווייל דא איז די ערשטע מאל. יא, אין די תורה שטייט אויף שבועות “זמן מתן תורתנו”? אדער איז עס נאר א לשון טאקע וואס מ׳זעט דא די ערשטע מאל אין נוסח פון דאווענען? ווער האט געמאכט די ערשטע נוסח פון דאווענען? קען זיין ס׳איז שוין געווען זייער אלט, אבער יא.

סוכות און שמיני עצרת

Speaker 2: “וכן הוא אומר ביום טוב מקרא קודש הזה, ביום חג השבועות הזה” — דאס איז דארטן אין די לשון פון יעלה ויבוא, “זכרנו ה׳ אלוקינו בו לטובה”. די זעלבע זאך ביי מוסף, ווי מ׳האט גערעדט וועגן די קרבנות: “ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג השבועות הזה”.

“וכן בחג הסוכות אומר” — בחג הסוכות אנשטאט די נאמען פון יום טוב זאגט מען “יום חג הסוכות הזה”, און וואס איז די זמן, די ספעציעלע זמן? “זמן שמחתנו”.

“וכן בשמיני עצרת אומר את יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה” — מ׳זאגט “שמיני עצרת החג הזה”? אקעי, “יום חג שמיני עצרת הזה”, “זמן שמחתנו” — די זעלבע “זמן שמחתנו” פון יום טוב, אבער ס׳האט אן אייגענע נאמען.

“וכן במוסף הוא אומר ומוספי יום טוב מקרא קודש הזה, יום חג שמיני עצרת הזה נעשה ונקריב לפניך”.

Speaker 1: ער האט פארגעסן צו זאגן די מוסף פון סוכות. אבער ס׳איז פשוט.

Speaker 2: אה. עניוועיס.

Speaker 1: יא.

יום טוב שחל בשבת — סדר הזכרת שבת

Speaker 2: ווען עס חל יום טוב ליפול בשבת, וואס טוט מען? זאגט ער: “אתה בחרתנו”, און פאר מען זאגט דעם “יעלה ויבוא”, זאגט מען “אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו”, און נאכדעם זאגט מען ווייטער “יעלה ויבוא”, און ווייטער זאגט מען “את יום המנוח הזה”.

דיון: “יום המנוח” — נישט “יום המנוחה”

Speaker 1: ס׳איז דאך די אלע פלעצער שטייט “מנוח”, נישט “מנוחה”.

Speaker 2: דער רמב״ם זאגט ערגעץ “את יום השבת הזה”, “את יום המנוחה”. ס׳איז פשוט א טעות.

Speaker 1: איך מיין אז ס׳איז מער פאעטיש. ס׳איז נישט די ריכטיגע ווארט — ס׳איז “יום המנוחה”, “יום המנוח הזה”. ס׳איז אן אינטערעסאנטע ווארט. איך מיין אז ס׳איז אן ענין פון די דאזיגע טאג, די היינטיגע טאג.

Speaker 2: ביי אונז זענען מיר מחלק — מ׳דקדק מיט׳ן רמב״ם, אז דער סדר איז מסתמא דער סדר איז גערעכט. איך ווייס נישט קיין ראיה. “יום המנוח” — ס׳איז מיר א חידוש. איך ווייס נישט.

Speaker 1: איך מיין אז אין אונזער סידור איז אויך דא נוסחאות וואס ס׳שטייט “מנוח”. איך מיין אז ס׳איז אן אנגענומענע זאך.

Speaker 2: יא, יא, יא. חג המצות, יא. “יום ששון ויום שמחה”, “יום המנוח”. ס׳איז דא אין די סידור איז מוסיף “מנוח”. ביי מוסף, חיים שבי דא.

Speaker 1: יא. “את יום המקרא קודש הזה” — אה, דא איז “את יום חג פלוני הזה”. מ׳זאל נישט זאגן “פלוני”, יא? אזויפיל טראסט ער אונז נאך, דער רמב״ם.

מוסף יום טוב שחל בשבת

Speaker 2: “וחיים במוסף” — יא, ביי מוסף: “את יום המנוח הזה”, “את יום המקרא קודש הזה”, “את יום חג פלוני”.

Speaker 1: רייט.

Speaker 2: “ועל דרך זה מזכיר את השבת בראש השנה וביום הכפורים כשחלו להיות בשבת, בין בשאר תפלות בין במוסף. וחותם בכל התפלות של שלש רגלים אם חל בשבת, ‘מקדש השבת׳, ואחר כך ‘וישראל והזמנים׳. ובראש השנה חותם ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון׳, וביום הכפורים אומר גם כן ‘מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים׳.”

דיון: “מלך על כל הארץ” — פאר שבת אדער פאר ראש השנה?

Speaker 1: גוואלדיג. איך האלט מ׳זאל מאכן דא א סטאפ. א גאנצע פרק סטאפ, נישט דא? און דער רמב״ם׳ס האט ער גרעסערע דיבורים, נישט אזוי? איך בין נייגעריג. אפשר נישט? אפשר אביסל? איך וויל דא פליקן מסקנות.

Speaker 2: וואס שטייט דא? די אלע תפילות?

Speaker 1: ניין, די “בריך שמיה” איז א רבנישע תפילה. ניין, דא וואס די פראטעסטאנטן האבן געלערנט. די גמרא זאגט אז שבת מיט רגלים זאגט מען קודם שבת, ווייל ישראל איז נישט פאר שבת — שבת האט דער אייבערשטער מקדש געווען. אבער דא, ביי ראש השנה, דארף איך זאגן אנדערש, ווייל “מלך על כל הארץ” מען זאגט נישט ברכת ראש השנה יום כיפור, אבער מען זאגט יא פאר שבת. זעט אויס אז ס׳איז נישט קיין סתירה אין “מקדש ישראל והזמנים”.

Speaker 2: יא, ווייל אלעס רעדט זיך אזוי ווי קאנעקטעד צום “אלקינו מלך העולם”, וואס דאס איז נאך פאר די… אנשטאט “אלקינו מלך העולם” זאגט מען “מלך על כל הארץ”. די חתימה איז ווייטער “מקדש ישראל”, ניין?

Speaker 1: אקעי. אבער די פתיחה איז דאך ראש השנה יום כיפור ווייל מ׳רעדט פון מלכות.

Speaker 2: ניין, אבער ס׳איז ענליך צו די זאכן פון “המלך הקדוש” און נישט פון… “המלך הקדוש” אדער “המלך המשפט”.

Speaker 1: אקעי, אקעי.

סיום — מסקנות

Speaker 1: סאו דאס איז… וואס האבן מיר געלערנט יעצט? דורך די מצוות פון שבת און יום טוב.

Speaker 2: שבת און ימים טובים, יא.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

ספר יהושע פרק ב (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)

אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט

סיכום השיעור 📋

תוכן ענינים: ספר יהושע פרק ב — די מרגלים און רחב

דער הקדמה צום פרק

יהושע פרק ב געהערט צו די ערשטע מעשיות אין ספר יהושע — די מעשיות וואס קומען פאר דעם אמת׳ן כיבוש. די פרקים באשרייבן די לעצטע נסיעה פון ערבות מואב אריין אין ארץ ישראל, צו גלגל און יריחו. מ׳קען דאס פארשטיין אלס דעם לעצטן שטיק פון די מסעות אין מדבר, וואו ערבות מואב איז דער לעצטער מדור אין מדבר, און דאס אריבערגיין אין ארץ ישראל איז דער ווייטערדיגער שריט. יריחו איז דער ערשטער ציל ווארום עס איז די ערשטע שטאט גלייך איבער פון וואו בני ישראל זענען געלאגערט.

די מרגלים אלס א תיקון פאר פרשת שלח

יעדער לייענער דערקענט די מעשה אלס א תיקון פאר דעם חטא פון די מרגלים אין מדבר. עס זענען דא עטלעכע גרויסע חילוקים:

בסתר קעגן בפרהסיא: משה האט געשיקט די מרגלים בפרהסיא — דאס פאלק האט געבעטן דערויף, אלעמען האט געוואוסט, און די מרגלים האבן צוריקגעזאגט פאר דער גאנצער עדה (וישיבו אתם דבר ואת כל העדה). יהושע שיקט זיי *חרש* — שטיל, בסתר. ער שיקט זיי אליין און זיי זאגן צוריק נאר צו אים. די סודיות ארבעט אויף צוויי מדרגות: סוד פון די שונאים (דאס געוויינטלעכע פאר מרגלים), און סוד פון זייער אייגענע פאלק (ווארום ליקס קענען מודיע זיין די אנדערע זייט, און זיי זענען איצט פיל נענטער צום ציל).

מינימאלע הוראות: משה האט געגעבן פירטלעכע הוראות וועגן וואס צו באמערקן. יהושע זאגט פשוט לכו ראו את הארץ ואת יריחו — “גייט, זעט דאס לאנד און יריחו.” די מרגלים זענען געטרויט צו פארשטיין זייער שליחות. די שפארזאמקייט אין ווערטער איז א חלק פון דער גאנצער זהירות.

דעם רמב״ן׳ס השקפה אויף מרגלים: דער רמב״ן טענה’t אין פרשת שלח אז מרגלים זענען ריכטיג נאר סקאוטס — געפינען איינגאנגען, שוואכע פלעצער, טאקטישע אינפארמאציע (ווי יוסף׳ס באשולדיגונג: מרגלים אתם לראות את ערות הארץ). די ערשטע מרגלים האבן דורכגעפאלן ווארום זיי זענען ארויס פון דעם מנדט און האבן געגעבן א מורא-מאכנדיגע אפשאצונג. די נייע מרגלים האבן אפשר געטון פראקטישע רעקאנעסאנס, אבער וואס דער פסוק שרייבט איבער איז די פארקערטע בשורה פון וואס די פריערדיגע מרגלים האבן איבערגעגעבן.

די קעגן-בשורה: די פריערדיגע מרגלים האבן געזאגט די באוואוינער זענען שטארק און אומבאזיגלעך. די מרגלים ברענגען צוריק די פשוט׳ע פארקערטע: די מענטשן זענען דערשראקן, זייערע הערצער האבן צעשמאלצן. דער עיקר, דאס איז נישט נאר א איצטיגע אפשאצונג — עס גייט צוריק ביז קריעת ים סוף, און עס ווידערהאלט די לשון פון שירת הים וועגן אומות וואס צעשמעלצן אין מורא. די בשורה שטעלט זיך גלייך קעגן די פריערדיגע מרגלים נישט אויף צי דאס לאנד איז גוט (ביידע האבן מודה געווען עס איז), נאר אויף דער וויכטיגער שאלה צי דער כיבוש איז מעגלעך.

דער אויפבויא פון דער מעשה

פסוק א — די מרגלים קומען אן צו רחב׳ס הויז

זיי גייען צום הויז פון אן *אשה זונה*. די מפרשים מאכן א פלוגתא צי *זונה* מיינט א זונה אדער א גאסטהויז-האלטערין/עסן-געבערין (פון *מזונות*). דער אבן עזרא שטעלט זיך שטארק אז *זונה* מיינט שטענדיג א זונה, און דאס איז די געזונטערע פשט. איר נאמען, רחב, ווערט געגעבן דא — באמערקנסווערט דאס ערשטע און לעצטע מאל וואס זי ווערט געקלערט אין דער מעשה (נאכדעם איז זי פשוט “האשה”). אזוי אויך די מרגלים ווערן גערופן *מרגלים* נאר דא; נאכדעם זענען זיי נאר *אנשים*. קיינער אנדערש אין דער מעשה — נישט די מרגלים, נישט דער מלך — באקומט א נאמען.

פסוקים ב–ג — די אנטדעקונג און דעם מלך׳ס פאדערונג

די מרגלים ווערן עפעס אנטדעקט (דער פסוק דערקלערט נישט ווי). דער מלך פון יריחו (אומבאנאנט) ווערט געזאגט אז מענטשן פון בני ישראל זענען געקומען *לחפור את הארץ* — צו “גראבן אריין” אדער אונטערגראבן דאס לאנד, מיינט צו געפינען אירע שוואכקייטן. דער מלך שיקט שלוחים צו רחב פאדערן זי זאל ארויסגעבן די מענטשן. די לשון הוציאם אלינו ווידערהאלט די פאדערונג אין דער סדום מעשה — א גאסט אונטער איינעמס שוץ ווערט געפאדערט צו איבערגעבן.

פסוקים ד–ז — רחב׳ס אפנאר

רחב הערט נישט צו. די מלך׳ס מענטשן האלטן כלומרשט דעם גבול פון איר הויז — זיי צווינגען נישט אריין נאר ווארטן אז זי זאל ארויסברענגען די מענטשן (ווי דארפן א באפעל אנשטאט א נא-קלאפ אריינגאנג). זי פארהאלט, באהאלט די מרגלים, דערנאך זאגט זי די שלוחים א קלוג-געמאכטע ליגן: “יא, מענטשן זענען געקומען צו מיר, אבער איך האב נישט געוואוסט פון וואנען זיי זענען.” זי טענה’t אומוויסנדיגקייט פון זייער ישראל׳דיגע אידענטיטעט — ווען זי וואלט געוואוסט, וואלט זי געווען מחוייב צו מעלדן זיי. זי זאגט דערנאך אז די מענטשן זענען אוועקגעגאנגען פאר דעם שטאט-טויער האט זיך פארמאכט ביי דונקל, און זי טרייבט אן די שלוחים זיי זאלן נאכיאגן זיי, שיקנדיג זיי צום ירדן — די פארקערטע ריכטונג פון וואו די מרגלים זענען טאקע.

פסוק ו — דער באהעלטעניש

דער פסוק גייט צוריק צו דערקלערן *ווי* זי האט זיי באהאלטן: אויפן פלאכן דאך אונטער שטענגלען פון פלאקס (*פשתי העץ*) געלייגט אין רייען צו טרוקענען, געניצט צו מאכן לינען. דער פסוק באמערקט זי האט זיי צוגעגרייט פאר זיך אליין — אפשר פשוט אנווייזנדיג עס איז געווען איר אייגענע פלאקס וואס ווערט פראצעסירט. דערווייל יאגן די מלך׳ס מענטשן צום ירדן איבערגאנגען, און דאס שטאט-טויער ווערט פארמאכט הינטער זיי.

פסוקים ט–יא — רחב׳ס הצהרה פון אמונה

פאר די מרגלים גייען שלאפן, גייט רחב ארויף צום דאך און איבערגיבט וואס איז די הויפט-רייד פון דעם גאנצן פרק — דער טעם פארוואס די גאנצע מעשה עקזיסטירט. זי דערקלערט:

“איך ווייס אז השם האט אייך געגעבן דאס לאנד” — ניצנדיג גאט׳ס אמת׳ן נאמען (דעם שם המפורש)

די באוואוינער זענען דערשראקן — “אלע באוואוינער פון לאנד האבן צעשמאלצן (*נמוגו*) פאר אייך”

צוויי סיבות פאר די מורא: (1) זיי האבן געהערט ווי גאט האט אויסגעטריקנט דעם *ים סוף* ביים יציאת מצרים, און (2) זיי האבן געהערט וועגן ישראל׳ס חורבן פון די צוויי אמורי מלכים, סיחון און עוג, אין ערבות מואב

“קיין מענטש׳ס גייסט שטייט נישט מער פאר אייך” — *לא קמה עוד רוח באיש*

איר תיאלאגישע הצהרה: “אייער גאט איז דער גאט אין הימל אויבן און אויף דער ערד אונטן” (*כי ה׳ אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת*) — אן אויסערגעוויינטלעכע הצהרה פון אמונה אין אידישן גאט, ווידערהאלנדיג ענינים פון שירת הים

די רייד איז דער הויפט-תוכן וואס די מרגלים ברענגען צוריק, און עס קערט איבער גלייך די דערציילונג פון די אריגינעלע מרגלים.

דער געשעפט און די שבועה (ב:יב–יד)

רחב׳ס סברא איז בעצם: “איך ווייס איר וועט געווינען — איך וויל נישט זיין צווישן די פארלירער.” זי בעט די מרגלים צו:

– שווערן ביים נאמען פון השם

– ווייזן *חסד* (גוטסקייט) צו איר און איר *בית אבי* (איר פאטער׳ס הויזגעזינד — א נוקלעארע אדער ברייטערע משפחה איינהייט, איין מדרגה אונטער *משפחה*)

– געבן איר אן *אות אמת* — א אמת׳ע סימן/גאראנטיע פון זייער צוזאג

– ראטעווען אירע עלטערן, ברידער, און שוועסטער

באמערקנסווערט, זי איז כלומרשט א לעדיגע פרוי אן איר אייגענע הויזגעזינד, נאך שטענדיג א חלק פון אירע עלטערן׳ס משפחה איינהייט.

די מרגלים שווערן: “*נפשנו תחתיכם למות*” — “אונזערע לעבנס פאר אייערע ביז טויט” — באדינגט אז זי זאל נישט אנטפלעקן זיי אדער דעם געשעפט. זיי שווערן נישט בפירוש אין גאט׳ס נאמען ווי זי האט געבעטן, אבער זיי צוזאגן זייערע אייגענע לעבנס.

די אנטלויף און דער סימן פון רויטן פאדעם (ב:טו–כא)

רחב׳ס הויז איז אריינגעבויט אין דער שטאט-מויער (*חומה*), א תכונה פון עטלעכע אלטע שטעט. איר פענצטער קוקט ארויס, אזוי זי לאזט אראפ די מרגלים מיט א שטריק גלייך ארויס פון דער שטאט. זי באפעלט זיי צו אנטלויפן צום באַרג (מערב-ווערטס — פארקערט פון דער ריכטונג וואס זי האט געשיקט די נאכיאגער צום ירדן) און באהאלטן זיך דריי טעג ביז די זוך-גרופע קומט צוריק.

די צוגעלייגטע תנאים: נאכדעם די מרגלים זענען שוין ארויס און אויף דער ערד אונטער דעם פענצטער, לייגן זיי צו תנאים צו דער שבועה. די פלאצירונג איז באדייטנדיג — זיי האבן געפילט אומבאקוועם צו לייגן תנאים בעת זיי זענען נאך געווען אין איר הויז און גאנץ אפהענגיג פון איר שוץ. איצט וואס זיי זענען ארויס פון דער שטאט מיט אן אנטלויף-פלאן, האבן זיי א ביסל מער לעווערידזש, כאטש זי קען נאך שטענדיג פארראטן זייער ריכטונג.

זייערע תנאים:

– זי מוז בינדן א רויטן פאדעם (*תקות חוט השני*) אין דעם זעלבן פענצטער דורך וועלכן זי האט זיי אראפגעלאזט — שאפנדיג א פאעטישע סימעטריע

– זי מוז צונויפקלייבן איר גאנצע משפחה אינעווייניג איר הויז

– ווער עס גייט ארויס פון הויז — “*דמו בראשו*” (זיין בלוט איז אויף זיין אייגענעם קאפ)

– ווער עס אינעווייניג הויז ווערט געשעדיגט — די אחריות פאלט אויף די מרגלים

– דער סימן מוז בלייבן סוד — אויב זי זאגט עמעצן, איז די שבועה בטל, ווארום אנדערש וואלט יעדער געהאנגען רויטע פעדעם און דער סימן וואלט געווען מיינינגלאז

רחב שטימט צו. דער פסוק באמערקט זי בינדט דעם פאדעם אין פענצטער (עפשר פראלעפטיש — דער פסוק אנטיציפירט וואס זי וועט טון). די מרגלים פאלגן איר פלאן פונקט: באַרג, דריי טעג, דערנאך צוריק.

די מרגלים׳ס באריכט צו יהושע (ב:כג–כד)

זיי באריכטן צו יהושע מיט דער וויכטיגער מסקנא: “השם האט געגעבן דאס גאנצע לאנד אין אונזערע הענט.” זייער ראי׳: די באוואוינער זענען דערשראקן. זיי זענען אפשר אויך געווען דערמוטיגט ווי גרינג זיי האבן געפונען א קאלאבאראטאר.

דער באריכט טראגט א שטארקע איראנישע איבערקער: די זעלבע ישראלים וואס זענען געווען די וואס האבן צעשמאלצן אין מורא פון די לאנד׳ס באוואוינער ווערן איצט געזאגט אז די מענטשן פון לאנד צעשמעלצן פאר *זיי*. די באוואוינער האבן קיין כח און קיין מוט נישט איבערגעבליבן.

באמערקנסווערט, דער פסוק באשרייבט נישט וואס יהושע טוט מיט דער בשורה. אפשר גיט ער עס ווייטער צום רעסט פון פאלק, וואס וואלט געמאכט סייז ווי מ׳קוקט אויף זיין ראלע. נאך וויכטיגער, ווי באשטעטיגט אין דעם פריערדיגן פרק, יהושע אליין האט כדאי געדארפט חיזוק (דערמוטיגונג) — א שטופ צו זיין מורל באשטעטיגנדיג אז ער גייט נישט אן אויף א פארמעסענע מיסיע און אז עס וועט זיין זיכער. די בשורה פון די מרגלים, געווארצלט אין רחב׳ס עדות, גיבט פונקט די זיכערקייט. מיט דעם גייט די מעשה ווייטער.


תמלול מלא 📝

יהושע פרק ב: די מרגלים און רחב — א תיקון פון דעם חטא פון די מרגלים

שטעלן דעם פרק אין קאנטעקסט: די לעצטע רייזע אריין אין ארץ ישראל

היינט לערנען מיר יהושע פרק ב. ווי מיר האבן שוין גערעדט, דער פרק איז נאך איין חלק אין די ערשטע מעשיות — די מעשיות נאך פאר די כיבוש פון ארץ ישראל. עס זענען די מעשיות פון אנקומען צו ארץ ישראל, אדער מעשיות פון דעם נסיעה, קען מען זאגן. אין א געוויסן זין, ווי מיר וועלן זען אין דעם קומענדיגן פרק, קען מען עס זען כמעט ווי א המשך פון די נסיעות אין מדבר, וואס זענען שטענדיג דעפינירט דורך גיין דורך פארשידענע שריט פון מסעות, פארשידענע נסיעות, יא? זיי פארן פון דא קיין דארט, פון דארט קיין דא.

דאס איז די לעצטע נסיעה, אדער אזוי ווי די לעצטע נסיעה, דער לעצטער שריט, די לעצטע סטאנציע וואו זיי זענען געווען אין מדבר איז ערבות מואב. און איצט, אלע די ערשטע עטלעכע פרקים פון ספר יהושע זענען וועגן דער קומענדיגער נסיעה, וואס איז פון ערבות מואב אריין אין ארץ ישראל, אריין קיין גלגל און אריין קיין יריחו, וואס וועט זיין די קומענדיגע מעשה — דער ערשטער מלחמה וואס יהושע פירט.

די שליחות פון די צוויי מרגלים

איצט פאר דעם, כדי צו גרייטן — זיי ווייסן אז זיי גייען אריין אין ארץ ישראל און אין יריחו ספעציעל, דאס איז געווען די ערשטע שטאט וואס זיי גייען כובש זיין ווארום עס איז די ערשטע שטאט איבער פון וואו זיי זענען געזעסן אין ערבות מואב — אזוי האבן מיר די מעשה פון צוויי מרגלים וואס יהושע שיקט פון שיטים. שיטים איז ווידער ערבות מואב, דער זעלבער ארט וואו זיי זענען. און ער שיקט זיי צו אויספארשן יריחו, צו אויספארשן דאס לאנד.

א תיקון פאר דעם חטא פון די מרגלים

דאווקא, יעדערער וואס ליינט די מעשה פון די מרגלים דערקענט אז דאס איז א געוויסן זין פון תיקון, א סארט תיקון פאר וואס עס איז געשען מיט די מרגלים אין מדבר. און מיר קענען אנמערקן אסאך חילוקים צווישן דער מעשה און די מעשה אין פרשת שלח, וואו יהושע איז געווען איינער פון די צוויי מרגלים, ווי מיר האבן גערעדט, וואס האבן נישט געמאכט די זאך ערגער. זיי זענען נישט צוריקגעקומען מיט שלעכטע נייעס. זיי האבן נישט געמאכט די לייט דערשראקן און צעבראכן זייער מוראל, אזוי אז דערפאר זענען זיי נישט געווען אין מדבר פאר 40 יאר.

און דא האבן זיי מרגלים אין א געוויסן זין פאר פראקטישע צוועקן כדי צו געפינען ארויס וועגן דער שטאט. דאס איז וואס דער רמב״ן טענה’t אין פרשת שלח. ער טענה’t אז די מרגלים זענען נישט געווען — ווי עס דערשיינט פון דעם פראבלעם, פון דעם חטא וואס זיי האבן געטון, פון די זאכן וואס זיי האבן געזאגט — זיי זענען נישט געווען דארט צו איבערקוקן צי דאס לאנד איז טאקע אזוי גוט ווי מען האט זיי צוגעזאגט. דאס איז נישט וואס מרגלים זענען טאקע וועגן. מרגלים זענען נאר סקאוטס דארט צו געפינען ארויס: וואו גייסטו? וואו איז די טיר פון דער שטאט? ווי טוסטו — ווידער, וואס וועט זיין דער בעסטער ארט צו אריינברעכן? און אזוי ווייטער. אבער זיי האבן טאקע נישט געענטפערט דאס.

אבער אין אמת, אויך די מרגלים טוען נישט — לפחות נישט פון וואס מיר ליינען, נישט אין דעם פסוק. אזוי ווי, זיי מעגן האבן געטון אזעלכע זאכן. זיי מעגן האבן געטון עטלעכע רעקאנעסאנס און געפונען ארויס וואו די שוואכע פונקטן זענען, ווי יוסף האט געזאגט, יא? מרגלים זענען ממש לראות את ערות הארץ, אז מען געפינט ארויס די שוואכע פונקטן פון דעם לאנד וואו עס וועט ווערן כובש, אזעלכע זאכן.

די קעגן-בשורה: אימה איז געפאלן אויף די באוואוינער

אבער מיר זעען טאקע די מרגלים קומען צוריק מיט די פונקט פארקערטע בשורה וואס די פריערדיגע מרגלים זענען צוריקגעקומען מיט. און עס איז, איך מיין, אפילו בפירוש געזאגט דא צו זיין א קעגן צו דעם, ווארום עס זאגט נישט נאר אז איצט די לייט פון דעם לאנד האבן מורא — דאווקא, זיי זענען נישט געגאנגען צום זעלבן ארט; זיי זענען געגאנגען קיין יריחו, דעמאלט די מרגלים זענען געגאנגען קיין חברון, אפשר דאס איז דער חילוק. אבער עס זאגט אז זיי האבן מורא פון אונז, און זיי האבן מורא פון אונז און פון אונזער גאט זינט די צייטן פון יציאת מצרים. עס איז טאקע זייער שטארק אן אפקלאנג, ווי מיר וועלן זען, אן אפקלאנג פון דעם לשון און דעם סטיל וואס עס זאגט אין שירת הים וועגן ווי אלע לייט ארום זענען נמוגו, זיי האבן מורא, זיי זענען דערשראקן, זיי פארלירן זייער גאנצע האפענונג, זייער גאנצע כח, זייער מוראלישע כח. זיי זענען פארפאלן.

אזוי איז עס זייער שטארק בפירוש אנטי — עס איז נישט נאר אזוי ווי אין דעם שלב זענען שוין געווען מרגלים וואס האבן אונז געזאגט גוטע בשורות, גוטע בשורות. עס שטייט שוין קעגן וואס משה׳ס מרגלים האבן געזאגט. אזוי איך מיין אז כאטש מיר קענען עס ליינען ווי זייענדיג מער פשוט, מער פראקטיש, בשעת לפחות פון דעם תוצאה פון די ערשטע מרגלים מיינען מיר אז יענע מרגלים זענען נישט געווען נאר פראקטיש — זיי האבן געגעבן א באריכט וואס האט געזאגט אז בתחילה איז עס געווען א שלעכטע געדאנק צו גיין צו דעם לאנד — איך מיין א בעסערע לייענונג וואלט זיין צו טראכטן אז די מרגלים שטייען בפירוש קעגן וואס יענע אנדערע מרגלים האבן געזאגט. נישט וועגן צי דאס לאנד איז גוט אדער שלעכט — דאס איז נישט די שאלה. נאר וועגן דעם מער וויכטיגן זאך, וואס די מרגלים האבן אויך מודה געווען אז דאס לאנד איז גוט. דאס איז נישט טאקע וואס זיי האבן זיך באקלאגט וועגן. וואס זיי האבן זיך באקלאגט איז געווען אז די לייט דארט זענען שטארק און אז זיי וועלן נישט קענען כובש זיין זיי.

און די מרגלים טענה׳ן בפירוש, קומען צוריק און ברענגען צוריק די בשורה, אז די לייט האבן מורא און עס וועט זיין גרינג צו כובש זיין זיי. זיי זענען געגעבן אין אונזער האנט. אקיי, אזוי דאס איז די אלגעמיינע מעשה.

אבער אויך, איך מיין די מעשה איז זייער אינטערעסאנט און עס איז דא אסאך וואס מאכט אונז טראכטן וועגן איר.

דער סטרוקטור פון דער מעשה

יהושע שיקט די מרגלים בסתר

לאמיר דורכגיין דעם סטרוקטור פון דער מעשה. אזוי יהושע שיקט פון שיטים צוויי מענטשן, מרגלים, און זאגט חרש. איך מיין חרש מיינט שטילערהייט, בהעלם. אזוי איך מיין אז דאס איז אויך א גרויסער חילוק צווישן וואס יהושע האט געטון און וואס משה האט געטון. משה האט געשיקט מרגלים בפרהסיא, ווי ער מער אדער ווייניגער בפירוש זאגט אין ספר דברים — לייט האבן געבעטן דערפאר. יעדערער האט געוואוסט וועגן דעם. יעדערער איז נאכגעגאנגען וואס גייט פאר. וואו זענען זיי? ווען קומען זיי צוריק? און ווען זיי זענען צוריקגעקומען, שטייט בפירוש אז וישיבו אתם דבר ואת כל העדה — זיי האבן געגעבן דעם ענטפער צו אלעמען.

און די מרגלים זייער בפירוש זענען נישט געווען. זיי זענען געשיקט געווארן דורך יהושע אליין און זיי האבן באריכטעט צוריק צו אים אליין. און דאס איז מסתמא עפעס נוצלעך. דאווקא, מיר דארפן עטלעכע מרגלים, אבער מיר דארפן נישט אז יעדערער זאל ווייסן אלעס די גאנצע צייט. דער גאנצער עיקר פון מרגלים איז צו זיין א סוד. און דא איז עס געווען א סוד נישט נאר — כנראה, איך האב נישט קיין קלארע 100% ראי׳, אבער נישט נאר איז עס א סוד, יא? מרגלים זענען סוד ביחס צו די לייט וואס מען שפיאנירט אויף זיי, אבער עס איז אויך געווען א סוד ביחס צו די לייט וואס מען שפיאנירט פאר זיי. מרגלים האנדלען אויך היינטיגע טאג געווענליך ווארום אויב לייט וועלן געפינען ארויס, וועט עס אפגעבן די אנדערע זייט. און דא זענען זיי שוין נעענטער, אזוי מסתמא דאס איז נאך א פשוטע סיבה פארוואס עס האט געדארפט ווערן געטון בסתר, שטילערהייט.

און יהושע זאגט זיי, גיט זיי דעם ציווי, גיט זיי די הוראה צו גיין זען דאס לאנד. און ווידער, עס זאגט נישט פונקט — נישט ווי משה וואס האט געגעבן דעטאלירטע הוראות וואס זיי זאלן זען, די אמצות און אזוי ווייטער. ער האט זיי נאר געזאגט “זעט”, און מיר נעמען אן אז זיי פארשטייען אליין וואס צו זען. און דאס איז א חלק פון דער שתיקה, א חלק פון די ווייניגער ווערטער זייענדיג, ווייניגער פובליק ווערטער געגעבן דא ווי אין דער מעשה פון משה, ווארום זיי טוען זאכן מיט מער דיסקרעציע דאס מאל.

די מרגלים קומען אן צו רחב׳ס הויז

און זיי טוען, און זיי טוען טאקע מיט מער דיסקרעציע, נישט ווי די פריערדיגע מענטשן וואס זענען געגאנגען און עס דערשיינט אז האבן געמאכט א סארט טומל. זיי זענען געגאנגען און זיי האבן גענומען עטלעכע פירות און אפשר האבן לייט באמערקט, און זיי רעדן בפירוש ווי די ענקים וואס זיי האבן זיי געטראפן דארט דערשיינט האבן זיי באמערקט און לפחות האבן עפעס געזאגט וועגן זיי אדער האבן זיך באצויגן צו זיי. און דא, זיי זענען זייער בפירוש פרובירנדיג צו, ווייסטו, גיין אונטערדעקט און געפינען א שטילן וועג צו געפינען ארויס וואס גייט פאר.

אזוי זיי גייען און זיי געפינען א הויז פון אן אשה זונה. עס איז דא א מחלוקת אין מפרשים — צו ליינען דאס ממש ווי א זונה, אדער אפשר עס מיינט עפעס ווי פארשידענארטיג, ווי עטלעכע בעל פון א קרעטשמע אדער ווי א ארט וואו לייט עסן אדער ווי א האטעל, עפעס אזעלכעס. איך מיין נישט אז עס איז דא אזא גרויסער חילוק אין די צוויי זאכן אויב מען טראכט וועגן דעם. אבער איך מיין דער אבן עזרא זאגט זייער שטארק אז זונה מיינט שטענדיג א זונה. איך מיין דאס איז די מער פארנומענע לייענונג דא.

און עס גיט איר נאמען: רחב. דאס איז דאס ערשטע מאל און דאס לעצטע מאל עס זאגט איר נאמען דא. שפעטער זאגט עס איר נאמען ווידער, אבער אין דער מעשה, דאס איז דאס ערשטע און לעצטע מאל אז זי האט א נאמען. קיינער אנדערש אין דער מעשה האט נישט קיין נאמען. עס איז א זייער אינטערעסאנטע זאך צו באמערקן ווען מען ליינט תנ״ך — לייט האבן נעמען און האבן נישט נעמען. דא זאגט עס נישט דעם נאמען פון די מרגלים. עס זאגט אנשים מרגלים, און צוזאמען מיט דעם איבעריגן, עס איז אויך דאס לעצטע מאל זיי ווערן גערופן מרגלים. אין דעם איבעריגן פון דער מעשה זאגט עס נאר אנשים — לייט, מענטשן.

און דאס זעלבע מיט דער פרוי. די פרוי האט א נאמען ערשט דא, ושמה רחב, און מיר וועלן הערן איר נאמען שפעטער. אבער אין דעם איבעריגן פון דער מעשה איז זי נאר האשה, די פרוי, די פרוי.

און וישכבו שמה. זיי גייען שלאפן דארט. דאס איז געווען מסתמא זייער פרואוו צו זיין אונטערדעקט, צו אזוי ווי — דאס איז זייער דעקונג מעשה. זיי זענען נאר רייזנדע וואס בלייבן ביי דער פרוי׳ס ארט, און זיי האבן מסתמא אנגענומען אירגענדווי צו געפינען ארויס פון די לייט דארט, אירגענדווי צו באקומען עטלעכע נייעס, געפינען ארויס וואס גייט פאר.

די מרגלים ווערן אנטדעקט

איצט וואס געשעט? אירגענדווי די לייט פון יריחו האבן אנטדעקט — זיי זענען אנטדעקט געווארן. עס זאגט נישט ווי זיי זענען אנטדעקט געווארן. עס איז אן אינטערעסאנטע שאלה: ווי זענען זיי אנטדעקט געווארן? אבער זיי זענען אנטדעקט געווארן. ויאמר למלך יריחו — עס איז געזאגט געווארן, עס איז געזאגט געווארן צום מלך פון יריחו. ווידער, קיין נאמען. מיר ווייסן נישט זיין נאמען. דער מלך פון יריחו איז געזאגט געווארן וועגן די לייט. עס זאגט זיי זענען געווען — און זיי זענען געזאגט געווארן אויך ווער זיי זענען געווען. אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפר את הארץ. לחפר מיינט נישט ממש צו גראבן; עס מיינט פונקט דאס — צו אונטערמינירן, יא? צו געפינען די שוואכקייטן פון דעם לאנד. דאס איז די עבודה פון מרגלים.

אזוי עס איז א רז ווער האט געזאגט, ווער האט געזאגט דעם מלך פון יריחו.

דער מלך׳ס פאדערונג און רחב׳ס אפנאר

און דער מלך פון יריחו — עס ווערט געזאגט ער שיקט שלוחים, שיקט צו רחב. אה יא, אנטשולדיגט, ער האט איר נאמען, אבער שפעטער דאס איז דאס לעצטע מאל. ער שיקט צו רחב און זאגט, “נעם ארויס, ברענג ארויס די לייט וואס זענען געקומען צו דיר, ווארום זיי זענען געקומען צו חרוב מאכן דאס לאנד, זיי זענען געקומען צו אונטערמינירן דאס גאנצע לאנד.” דאס דערמאנט אונז פון דעם לשון פון אזוי ווי הוציאו אלינו ונדעם, יא? ווען עמעצער איז א גאסט ביי עמעצן, איז עס אזוי ווי ער איז אונטער זיין שוץ, און דעמאלט אמאל איז דא די פאדערונג: גיב אים ארויס, פראדוציר דעם מענטש, לאז אים נישט זיין אונטער דיין שוץ, און גיב אים איבער צו אונז.

איצט די פרוי טוט נישט דאס. אזוי עס דערקלערט נישט אין דעם שלב פון דער מעשה פארוואס זי טוט נישט דאס. וואס זי טוט איז — און עס זאגט נישט אין דער מעשה, אבער מיר מוזן אננעמען אז זי אירגענדווי פארהאלט צייט. זי לאזט נישט די מלך׳ס מענטשן אריינקומען. אין אנדערע ווערטער, כנראה — און דאס איז איך מיין דער פשוט׳ער פשט — כנראה זיי רעספעקטירן איר הויז. עס איז איר הויז. אזוי ווי, זיי האבן א פאדערונג פאר איר צו איבערגעבן די לייט, צו באפרייען זיי פון איר קאסטאדי, אז זיי זאלן נישט זיין אונטער איר, זיי זאלן נישט זיין אונטער איר שוץ. אבער אזוי לאנג ווי זיי זענען אונטער איר שוץ, דאס איז אזוי ווי — זיי בעטן, עס איז נישט געווען אזוי ווי א נא-נאק וואראנט. זיי זענען נישט אריינגעגאנגען אין איר הויז. זיי שטייען אינדרויסן און ווארטן פאר איר צו ברענגען זיי ארויס.

און זי גייט אריין ווי אויב זי גייט צו גיין ברענגען זיי אדער עפעס. און אנשטאט ברענגען זיי ארויס, נעמט זי — זי באהאלט זיי. און עס דערקלערט נישט ווי זי באהאלט זיי אדער וואו זי באהאלט זיי. דאס וועלן מיר געפינען ארויס נאכדעם מיר הערן וואס זי האט געזאגט די מלך׳ס שלוחים.

אבער זי האט זיי באהאלטן, און זי האט געזאגט די מלך׳ס שלוחים: “יא, זיי זענען געקומען צו מיר, און איך ווייס נישט — איך האב נישט געוואוסט פון וואנען.” אזוי זי טענה’t אומוויסנדיגקייט, און אפשר איז זי געווען אומוויסנדיג. זי ווייסט נישט אז זיי זענען פון בני ישראל. אויב זי וואלט, וואלט זי געדארפט געבן זיי איבער. זי וואלט געדארפט באריכטן זיי גלייך אוועק. אזוי זי האט נישט געוואוסט.

און דעמאלט זאגט זי זיי האבן פארמאכט די טיר, דעם שער, די טיר פון דער שטאט, אין דער פינצטערניש, און די מענטשן זענען אוועקגעגאנגען. און זי ווייסט נישט וואו זיי זענען געגאנגען. זי זאגט, נו גייט נאכיאגן זיי! אפשר וועט איר געפינען זיי, איר וועט כאפן זיי. גייט נאכיאגן זיי.

רחב׳ס סטראטעגישע אפנאר

און זי גייט אריין ווי אויב זי גייט צו גיין ברענגען זיי אדער עפעס, און אנשטאט ברענגען זיי ארויס, באהאלט זי זיי. עס דערקלערט נישט ווי זי באהאלט זיי אדער וואו זי באהאלט זיי — דאס וועלן מיר געפינען ארויס נאכדעם מיר הערן וואס זי האט געזאגט די מלך׳ס שלוחים. אבער זי האט זיי באהאלטן, און זי האט געזאגט די מלך׳ס שלוחים: יא, זיי זענען געקומען צו מיר, און איך ווייס נישט, איך האב נישט געוואוסט פון וואנען. אזוי זי טענה’t אומוויסנדיגקייט, און אפשר איז זי געווען אומוויסנדיג — זי ווייסט נישט אז זיי זענען געווען פון די אידן. אויב זי וואלט, וואלט זי געדארפט געבן זיי איבער, זי וואלט געדארפט באריכטן זיי גלייך אוועק, אזוי זי האט נישט געוואוסט.

און דעמאלט זאגט זי: זיי האבן פארמאכט די טיר, דעם שער, די טיר פון דער שטאט, אין דער פינצטערניש, און די מענטשן זענען אוועקגעגאנגען, און זי ווייסט נישט וואו זיי זענען געגאנגען. זי זאגט, נו גייט נאכיאגן זיי, אפשר וועט איר געפינען זיי, אדער איר וועט כאפן זיי, גייט נאכיאגן זיי.

שיקן די נאכיאגער אין דער פארקערטער ריכטונג

אזוי דאס איז אויך א חלק פון איר סטראטעגיע. זי צעצייט די מלך׳ס שלוחים. זי זאגט, אה, איך ווייס וואו זיי זענען געגאנגען, און זי נעמט אן, ווי מיר וועלן זען שפעטער, זי נעמט אן מסתמא עס איז געווען איין ריכטונג אין וועלכן צו לויפן. אזוי ווען זי זאגט זיי זענען געגאנגען דורך דעם טויער פון דער שטאט, ווייסן זיי פונקט וואו צו גיין נאכיאגן זיי. אזוי זי שיקט זיי אין דער פארקערטער ריכטונג פון וואו די מענטשן זענען, און דאס איז ווי זי האט זיי אראפגענומען פון איר רוקן, זי האט זיי אראפגענומען פון די לייט צו ראטעווען זיי.

ווי זי האט זיי באהאלטן

און דא גייט דער טעקסט צוריק און זאגט אונז פונקט ווי זי האט זיי באהאלטן. אזוי זי האט זיי געהאט אויפן דאך, באהאלטן אין עטלעכע פלאקס וואס איז נאך געווען פון די שטאקס — שטאקס פון פלאקס וואס זענען געווען דארט, כנראה. דאס איז וואס לייט פלעגן אויסטריקענען אויפן דאך, עטלעכע פלאקס צו מאכן לינען און אזוי ווייטער. אזוי זי האט זיי באהאלטן צווישן דעם.

און דערווייל, די מענטשן, די מלך׳ס מענטשן, יאגן זיי נאך גאנץ צוריק צום טייך, צוריק צום ירדן, וואו די מעברות — די ערטער וואו זיי האבן איבערגעקראצט דעם ירדן. זיי האבן פארמאכט דעם טויער נאך זיי, און אזוי איז דער טויער פארמאכט. אזוי איצט ווייסט זי אז די לייט, די מלך׳ס שלוחים, יאגן זיי נישט נאך אין דער שטאט — זיי זענען אלע ארויס, זיי יאגן זיי נאך אויף א סארט ווילדע גענדז יאגד אינדרויסן פון דער שטאט.

רחב׳ס דעקלאראציע פון אמונה

איצט, פאר די צוויי מענטשן, די צוויי מרגלים, גייען שלאפן, גייט זי ארויף צום דאך, צום באהאלטן ארט, און זי רעדט צו זיי. און דאס איז דאס וויכטיגסטע — די גאנצע מעשה איז דא פאר דעם שמועס, פאר דעם דיאלאג, וואס זי זאגט זיי. און מיר זאלן מסתמא פארשטיין אז דאס איז אויך פארוואס זי באהאלט זיי, פארוואס זי ראטעווט זיי.

“איך ווייס אז השם האט אייך געגעבן דאס לאנד”

זי זאגט דאס: זי זאגט, איך ווייס אז השם — און איצט זאגט זי השם׳ס נאמען, נתן לכם את הארץ — און אייער מורא איז געפאלן אויף אונז. מיר זענען אלע דערשראקן פון אייך, און אלע לייט וואס וואוינען אין דעם לאנד, אלע באוואוינער פון דעם לאנד, זענען נמוגו פאר אייך — זיי צעשמעלצן, אדער עפעס אזעלכעס. זיי זענען אלע דערשראקן פון אייך.

אזוי איצט, און פארוואס זענען זיי דערשראקן? וואס האט אונז געמאכט די מורא? וואס האט אונז געמאכט צו טראכטן אז דיין גאט האט אייך געגעבן דעם לאנד, און מיר זאלן זיין דערשראקן פון אייך? ווארום מיר האבן געהערט וואס ער האט געטון צו די וואסערן פון ים סוף – ער האט אויסגעטריקנט דעם ים סוף ווען איר זענט ארויס פון מצרים. און מיר האבן געהערט וואס איר האט געטון צו די צוויי מלכים פון האמורי, וואס זענען אויפן אנדערן זייט פון ירדן, וואס איר האט חרוב געמאכט.

אזוי דאס זענען די צוויי עיקר, צוויי גרויסע נצחונות וואס דאס פאלק האט געהאט: איבער די מצרים אין ים סוף, און איבער סיחון און עוג שפעטער אין ערבות מואב, די מלכי האמורי. און מיר האבן דאס געהערט, און אונזער הארץ איז צעשמאלצן. קיינער האט נישט קיין כח, דער רוח פון קיין מענטש שטייט נישט מער פאר אייך.

די תיאולאגישע הכרזה

און דאס איז אלעס ווארום מיר דערקענען, מיר פארשטייען – און דאס איז אויך זייער וויכטיג פארן טעקסט צו זאגן, ווי מיר האבן געזאגט אין שירת הים – מיר דערקענען אז דיין גאט איז דער גאט אין הימל און ערד. דאס איז רחב׳ס גוואלדיגע הכרזה פון אמונה אין דעם אידישן גאט. און ווארום זי האט געהערט אז ער גיט דעם פאלק נצחון איבער אלע זייערע שונאים, דעריבער זאגט זי: אזוי בעצם ווייס איך אז איר וועט געווינען, נאר איך וויל נישט זיין איינער פון די פארלירער.

די שבועה און דער דיל

אזוי זי בעט זיי צו שווערן צו איר. זי בעט זיי: שווערט מיר אין נאמען פון השם, אין נאמען פון דעם גאט, דעם שטארקסטן גאט, און טוט גוטס מיט מיר, טוט חסד, און זייט גוט מיט מיר, מיט מיר און מיין משפחה – מיט מיר און מיין בית אבי. ווי איר האט געזען אסאך מאל, ס׳איז א איינהייט פון משפחה, ס׳איז ווי איין איינהייט אונטער משפחה. אזוי די נידעריגסטע מדרגה פון משפחה איך טראכט, וואס מיר רופן א נוקלעארע משפחה, אדער טאמער אן עקסטענדעד משפחה, נאר עפעס אזעלכעס – נישט מער עקסטענדעד, נישט ווי א שבט אדער א קלאן.

און גיב מיר א סימן, גיב מיר אן אות אמת אז איר וועט ראטעווען מיר, און מאכט זיכער אז איך, מיינע עלטערן, מיינע ברידער און שוועסטער זענען נאך לעבעדיג. אזוי זי איז טאמער געווען א לעדיגע פרוי – זי זעט נישט אויס צו האבן איר אייגענע הויזגעזינד נאך. זי איז א לעדיגע פרוי, דאס איז וואס מיר זאלן אננעמען פון דער מעשה. נאר זי האט טאקע עלטערן, און זי האט טאקע געשוויסטער, און זי בעט זיי אלע זאלן געראטעוועט ווערן.

די תשובה פון די מרגלים

און די לייט [די מרגלים], זינט זיי זענען אונטער איר שמירה, אויב זיי שטימען נישט איבער מיט איר, האבן זיי נישט טאקע קיין ברירה. נאר זיי שטימען איבער, און זיי שווערן. און איך טראכט דאס איז ווי זיי שווערן: זיי זאגן, אונזער נשמה, אונזער לעבן וועט זיין אנשטאט אייערס – נפשנו תחתיכם למות. איר פארדינט טויט, אויב – אזוי לאנג איר גיט א תנאי, אזוי לאנג איר מגלה נישט אונז, איר זאגט נישט איבער דעם זאך. אזוי איר מגלה נישט דעם דיל וואס מיר האבן פונקט געהאט, אדער איר מגלה נישט אונז איצט צו דער שטאט, ווארום דאס איז זייער גרויסע פחד, אז זי וועט מסור זיין אויף זיי און זיי וועלן אומגעברענגט ווערן. און אויך, נאר טאמער אפילו שפעטער, ווי מיר זעען שפעטער, אויב זי קומט ארום און זאגט לייטן, אוי ס׳איז געווען דער דיל, דעמאלט, ווייסט איר, לייט וועלן האבן וועגן צו מאכן מחלוקות און אזוי ווייטער, און חרוב מאכן דעם פלאן צו כובש זיין די שטאט.

אזוי זיי צוזאגן איר, זיי שווערן אויף זייער לעבן. ריכטיג, זיי שווערן נישט אויפן נאמען פון השם, ווי זי האט געבעטן, אדער כאטש ס׳זאגט נישט בפירוש, נאר זיי שווערן אויף זייער לעבן. זיי צוזאגן זייער לעבן אנשטאט אירס, אזוי לאנג זי מקיים איר תנאי. און זיי זאגן, יא, ווען גאט וועט געבן אונז דעם לאנד, ווען השם וועט געבן אונז דעם לאנד, וועלן מיר טון מיט אייך חסד ואמת – מיר וועלן טון חסד, מיר וועלן טון אמת, מיר וועלן זיין ערליך צו אייער דיל, און מיר וועלן ראטעווען אייך און אייער משפחה.

דער אנטלויף פלאן

אזוי איצט וואס זי האט געהאט די הבטחה, איצט האט זי א וועג – זי דארף העלפן זיי אנטלויפן פון דער שטאט, ווארום אנדערש וועלן זיי זיין פארקלעמט דארטן.

אראפלאזן זיי פון דער וואנט

אזוי זי העלפט זיי אנטלויפן. וואס טוט זי? זי גיט זיי א שטריק, זי לאזט זיי אראפ דורך א פענצטער פון איר הויז. איצט איר הויז איז אין דער וואנט פון דער שטאט. די שטאט האט א וואנט, ווי מיר וועלן זען שפילט א גרויסע ראלע אין דער קומענדיגער מעשה – נישט דער קומענדיגער מעשה, נאר דער מעשה פון דער כיבוש פון יריחו. נאר איר הויז איז געווען אין דער וואנט. און דאס איז ווי אין עטלעכע אלטע שטעט זענען געווען הייזער געבויט אינעווייניג די ווענט פון דער שטאט. אזוי איר פענצטער, דער פענצטער פון איר הויז, איז ממש ארויסגייענדיג פון דער שטאט. אזוי אויב מען קריכט מיט א שטריק ארויס פון פענצטער, איז מען אינדרויסן פון דער שטאט.

אנווייזונגען צו באהאלטן זיך אין די בערג

און זי זאגט זיי דעם וועג צו אנטלויפן, וואס זי האט שוין געמאכט פריער, ריכטיג? זי זאגט: איר גייט צו די בערג אויפן אנדערן וועג, איר באהאלט זיך דריי טעג ביז די רודפים, די לייט וואס יאגן אייך, וועלן קומען צוריק. און דעמאלט קענט איר גיין וואוהין איר ווילט, ווארום זי האט זיי געשיקט צו יאגן זיי צום אנדערן ריכטונג. דעמאלט האט זי געזאגט גייט דעם אנדערן ריכטונג, גייט צו די בערג, וואס איז צום מערב, און דעמאלט וועט איר בלייבן דארט דריי טעג, און דעמאלט וועט איר גיין צוריק. און בשעת די לייט וואס זוכן אייך וועלן שוין אויפגעגעבן און קומען צוריק צו דער שטאט, און גיין צוריק.

די תנאים: דער סימן פון דעם רויטן פאדעם

און דאס איז וואס זיי טוען, זיי גייען – איך מיין, איין סעקונדע, פאר זיי טוען דאס. אזוי איצט זאגן זיי, אקיי, נאר איצט זיי – ס׳איז טאקע, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין קלארע גוטע ביאור פארוואס זיי שפאלטן אזוי, נאר נאך דעם, לייגן זיי צו תנאים צו זייער הבטחה. אין אנדערע ווערטער, אין עטלעכע זין טאמער דאס איז די קיום פון עפעס וואס זי האט געבעטן, ווארום זי האט געבעטן א סימן אז זיי וועלן נישט חרוב מאכן איר משפחה, און זיי געבן איר דעם סימן.

פארוואס קומען די תנאים איצט

אזוי זיי זאגן איר אזוי: מיר האבן געשוואוירן צו אייך צו ראטעווען אייער משפחה, נאר מיר באפרייען זיך פון דער שבועה אויב – אזוי, מיר וועלן קומען צוריק אין דעם לאנד, ריכטיג, ווען אונזער פאלק קומט צו כובש זיין עס, וועסטו נעמען דעם רויטן שטריקל, רויטן פאדעם, א תקות חוט השני, א שורה פון פאדעם אדער עפעס. וועסטו עס בינדן אין דעם פענצטער, וואס דו האסט אראפגעלאזט אונז ארויס.

אזוי ס׳זעט אויס ווי זיי האבן דעם שמועס מיט זיי שוין אונטן אויף דער ערד, אינדרויסן פון פענצטער, און זיי רעדן צו איר. כאטש איך טראכט אזוי דארפן מיר עס ליינען. און איך טראכט, כאטש ס׳זעט נישט אויס שיין, ס׳זעט אויס ווי דאס איז פארוואס זיי לייגן צו דעם תנאי דא – ווארום זיי האבן מורא געהאט צו רעדן לאנג, צו לייגן צו תנאים, בשעת זיי זענען געווען אין איר הויז, און זיי האבן טאקע געדארפט איר שמירה. איצט זענען זיי א ביסל, זיי זענען א ביסל ווייניגער [אפהענגיג], ווארום זיי זענען שוין ארויס פון דער שטאט, זיי האבן שוין א פלאן צו אנטלויפן. אזוי אוודאי, זי קען נאך אלץ מסור זיין אויף זיי, זי קען נאך אלץ מאכן די לייט זאלן גיין געפינען זיי וואו זיי זענען, ווארום זי ווייסט דעם ריכטונג וואוהין זיי גייען. נאר זיי זענען עפעס זיכערער, אזוי פילן זיי באקוועם צו ממש געבן זייערע תנאים פון דעם דיל וואס זיי האבן געמאכט.

די ספעציפישע תנאים

און זייער תנאי איז: דו וועסט הענגען דעם שטריקל, דעם פאדעם, אין דעם פענצטער, דעם פונקטלעכן פענצטער. אזוי ס׳איז דא עטלעכע שיינע סימעטריע דא – אין דעם פענצטער, וואס דו ראטעווסט אונז דורך, וועסטו הענגען דעם רויטן שטריקל. און וואס דו וועסט טון איז, דו וועסט צונויפקלייבן דיין משפחה, דיינע ברידער, דיינע שוועסטער, דיינע עלטערן, אין דיין הויז. און איצט, אזוי: ווער עס גייט ארויס פון דיין הויז, זענען מיר נישט פאראנטווארטלעך פאר אים. דמו בראשו. נאר ווער עס וועט בלייבן אין הויז, איז זיין בלוט אויף אונז אויב ער ווערט געשעדיגט.

אזוי זיי זאגן, מיר וועלן נעמען אחריות צו ראטעווען אייך, נאר איר דארפט געבן אונז א סימן. און מסתמא ס׳איז דא ווי א פראקטישע סיבה פאר דעם, ריכטיג? ווארום ווי אנדערש וועלן זיי געדענקען וואו, אדער זיי וועלן דארפן אויך איבערגעבן דאס צו די אנדערע לוחמים, ווי מיר וועלן זען שפעטער. זיי דארפן איבערגעבן דאס צו מאכן זיכער אז איר משפחה ווערט נישט חרוב געמאכט. אזוי וועסטו האבן דעם סימן, און דאס איז א סוד סימן, אוודאי. זי טאר נישט זאגן דאס.

די סוד באדינגונג

און זיי מאכן אן אנדערן תנאי: אויב דו זאגסט עמעצן דאס, ווידער, זענען מיר פריי פון אונזער שבועה. ווארום דעמאלט וועט יעדערער לייגן א רויטן פאדעם און דער סימן וועט נישט ווערט זיין גארנישט, ריכטיג? זי דארף מאכן זיכער ס׳איז א סוד צווישן – ס׳איז א סוד סימן, א סוד סימן. און דער סוד סימן וועט מאכן אז זי און איר משפחה וועלן געראטעוועט ווערן, און זיי נעמען אחריות פאר דעם.

און זי שטימט איבער מיט דעם. זי זאגט יא, אזוי איז עס. און זיי גייען, און זי לייגט טאקע דעם פאדעם אין פענצטער – טאמער נישט איצט, נאר דאס איז די מעשה זאגט אונז פאראויס וואס זי וועט טון.

די צוריקקומען פון די מרגלים און זייער באריכט

און זיי פאלגן איר פלאן. זיי גייען צו די בערג, נאך דריי טעג גייען זיי צוריק, און זיי קומען צוריק צו יהושע בן נון. זיי זאגן אים איבער די גאנצע מעשה, און דאס וויכטיגסטע איז, דאס איז דער סוף פון דער מעשה: זיי זאגן יהושע, השם האט געגעבן אונזערע הענט דעם גאנצן לאנד – נתן ה׳ בידינו את כל הארץ. השם האט געגעבן דעם גאנצן לאנד אין אונזערע הענט, ריכטיג?

ווארום זיי זעען – ווי ווייסן זיי דאס? ווארום זיי זעען אז יעדערער איז אזוי דערשראקן. און טאמער אויך ווארום זיי האבן באקומען אפילו, שוין ס׳איז געווען אזוי גרינג צו באקומען א קאלאבאראטאר. טאמער זאגן זיי עס קען זיין גרינג צו באקומען אפילו מער, איך ווייס נישט. און דאס זענען די צוויי זאכן. אזוי ווייסן מיר אז השם האט אונז געגעבן דעם לאנד, ווארום די באוואוינער פון לאנד האבן מורא פון אונז, זיי זענען אלע דערשראקן פון אונז. און דעריבער, דאס איז דער הפך—

דער חילוק מיט די ערשטע מרגלים

דאס איז דער פונקטלעכער הפך פון וואס די מרגלים פון משה האבן געזאגט. זיי זענען געווען די וואס האבן זיך צעשמאלצן, וואס האבן מורא געהאט פון די לייט פון לאנד. איצט זאגן זיי די לייט פון לאנד האבן מורא פון אונז, זיי זענען אלע צעשמאלצן, זיי האבן נישט קיין כח, זיי האבן נישט קיין מוט. און דאס איז זייער בשורה.

יהושע׳ס תשובה און די אומגעזאגטע המשך

ס׳זאגט נישט וואס יהושע טוט מיט דער בשורה. טאמער יהושע גיט דעמאלט איבער די בשורה צו די רעשט פון די לייט, וואס זעט אויס צו זיין עפעס ער זאל טון. ווארום געדענק, יהושע מסתמא אליין—אדער יהושע אליין, ווי מיר האבן געזען פריער אין דעם פריערדיגן פרק—יהושע אליין האט טאמער געדארפט חיזוק, האט טאמער געדארפט דעם שטופ פאר זיך אליין צו וויסן אז ער טוט נישט קיין משוגענע זאך, צו וויסן אז ס׳וועט זיין זיכער.

אזוי ער האט די בשורה, און מיט דעם קען די מעשה ווייטערגיין.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

יהושע פרק ב (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום: יהושע פרק ב׳ — המרגלים ורחב

הצבת הפרק בהקשרו

יהושע פרק ב׳ שייך לסיפורי הפתיחה של ספר יהושע — סיפורים שקודמים לכיבוש בפועל. פרקים אלו מתארים את המסע האחרון מערבות מואב אל הארץ, לעבר הגלגל ויריחו. ניתן להבין זאת כשלב האחרון של מסעות המדבר, כאשר ערבות מואב היא התחנה האחרונה במדבר, והמעבר לארץ הוא הצעד הבא. יריחו היא היעד הראשון משום שהיא העיר הראשונה ממש מול המקום שבו בני ישראל חונים.

המרגלים כתיקון לפרשת שלח

כל קורא מזהה סיפור זה כתיקון לחטא המרגלים במדבר. מספר הבדלים מרכזיים עולים:

חשאיות מול פומביות: משה שלח מרגלים בפומבי — העם ביקש זאת, כולם ידעו, והמרגלים דיווחו לכל העדה (וישיבו אתם דבר ואת כל העדה). יהושע שולח אותם *חרש* — בשקט, בסתר. הוא שולח אותם בעצמו והם מדווחים רק לו. חשאיות זו פועלת בשני מישורים: סוד מהאויב (סטנדרטי למרגלים), וסוד מעמם שלהם (כי דליפות עלולות להזהיר את הצד השני, והם כעת הרבה יותר קרובים ליעד).

הוראות מינימליות: משה נתן הוראות מפורטות על מה לצפות. יהושע פשוט אומר לכו ראו את הארץ ואת יריחו. המרגלים נבחרו כאנשים שניתן לסמוך עליהם שיבינו את משימתם. חסכון במילים זה הוא חלק מהדיסקרטיות הכללית.

השקפת הרמב״ן על ריגול: הרמב״ן טוען בפרשת שלח שמרגלים הם בעצם רק סיירים — מוצאים נקודות כניסה, נקודות תורפה, מידע טקטי (כמו האשמת יוסף: מרגלים אתם לראות את ערות הארץ). המרגלים המקוריים נכשלו כי הם חרגו ממנדט זה ונתנו הערכה הורסת מורל. המרגלים החדשים אולי עשו סיור מעשי, אבל מה שהטקסט מתעד הוא המסר ההפוך ממה שהמרגלים המוקדמים מסרו.

המסר ההפוך: המרגלים המוקדמים אמרו שהיושבים חזקים ובלתי ניתנים לכיבוש. המרגלים הללו מביאים את ההיפך המפורש: העם מבועת, לבם נמס. והחשוב, זה לא רק הערכה נוכחית — זה מגיע אחורה עד לקריעת ים סוף, מהדהד את לשון שירת הים על אומות הנמסות מפחד. המסר סותר ישירות את המרגלים המוקדמים לא על השאלה אם הארץ טובה (שניהם הסכימו שכן), אלא על השאלה הקריטית האם הכיבוש אפשרי.

מבנה הסיפור

פסוק א׳ — המרגלים מגיעים לבית רחב

הם הולכים לבית של *אשה זונה*. המפרשים מתווכחים אם *זונה* פירושו זונה או פונדקאית/מספקת מזון (מלשון *מזונות*). אבן עזרא מתעקש בתוקף ש*זונה* תמיד פירושו זונה, וזו הקריאה הסבירה יותר. שמה, רחב, ניתן כאן — באופן בולט הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נקראת בשמה בסיפור (אחר כך היא פשוט “האשה”). באופן דומה, המרגלים נקראים *מרגלים* רק כאן; אחר כך הם רק *אנשים*. אף אחד אחר בסיפור — לא המרגלים, לא המלך — לא מקבל שם.

פסוקים ב׳–ג׳ — הגילוי ודרישת המלך

המרגלים מתגלים איכשהו (הטקסט לא מסביר איך). למלך יריחו (ללא שם) מסופר שאנשים מבני ישראל באו *לחפור את הארץ* — לחפור או לערער את הארץ, כלומר למצוא את נקודות התורפה שלה. המלך שולח שליחים לרחב ודורש ממנה להוציא את האנשים. הלשון הוציאם אלינו מהדהדת את הדרישה בסיפור סדום — אורח תחת הגנתו של מישהו שנדרש למסירה.

פסוקים ד׳–ז׳ — הונאת רחב

רחב לא נענית. אנשי המלך כנראה מכבדים את גבול ביתה — הם לא נכנסים בכוח אלא ממתינים שהיא תוציא את האנשים (כמו דרישת צו חיפוש במקום כניסה ללא הודעה). היא מתמהמהת, מחביאה את המרגלים, ואז אומרת לשליחים שקר מעוצב בקפידה: “כן, אנשים באו אלי, אבל לא ידעתי מאין הם.” היא טוענת לבורות לגבי זהותם הישראלית — אילו ידעה, היתה מחויבת לדווח עליהם. היא אז אומרת שהאנשים עזבו לפני שסגרו את שער העיר בחשכה, ומפצירה בשליחים לרדוף אחריהם, שולחת אותם לכיוון נהר הירדן — הכיוון ההפוך מהמקום שבו המרגלים נמצאים בפועל.

פסוק ו׳ — מקום המחבוא

הטקסט חוזר אחורה כדי להסביר *איך* היא החביאה אותם: על הגג השטוח מתחת לגבעולי פשתן (*פשתי העץ*) מסודרים בשורות להתייבש, משמשים לייצור פשתן. הטקסט מציין שהיא סידרה אלה לעצמה — אולי פשוט מציין שזה היה הפשתן שלה בעיבוד. בינתיים, אנשי המלך רודפים לכיוון מעברות הירדן, ושער העיר נסגר מאחוריהם.

פסוקים ט׳–י״א — הצהרת האמונה של רחב

לפני שהמרגלים הולכים לישון, רחב עולה לגג ומוסרת את מה שהוא הנאום המרכזי של כל הפרק — הסיבה שכל הסיפור קיים. היא מצהירה:

“ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ” — משתמשת בשם המפורש של הקב״ה (השם המפורש)

היושבים מבועתים — “ונמגו כל ישבי הארץ מפניכם”

שתי סיבות לפחד זה: (א) הם שמעו איך אלוקים הוביש את *ים סוף* ביציאת מצרים, ו-(ב) הם שמעו על השמדת ישראל את שני מלכי האמורי, סיחון ועוג, בערבות מואב

“לא קמה עוד רוח באיש” — *לא קמה עוד רוח באיש*

הצהרתה התיאולוגית: “כי ה׳ אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת” (*כי ה׳ אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת*) — הצהרת אמונה יוצאת דופן באלוקי ישראל, מהדהדת נושאים משירת הים

נאום זה הוא תוכן הליבה שהמרגלים מביאים בחזרה, והוא הופך ישירות את הנרטיב של המרגלים המקוריים.

העסקה והשבועה (ב׳:י״ב–י״ד)

ההיגיון של רחב הוא בעצם: “אני יודעת שאתם הולכים לנצח — אני לא רוצה להיות בין המפסידים.” היא מבקשת מהמרגלים:

– להישבע בשם ה׳

– להראות *חסד* לה ולבית אביה (משפחתה הגרעינית או המורחבת, רמה אחת מתחת ל*משפחה*)

– לתת לה *אות אמת* — סימן/ערובה אמיתית להבטחתם

– להציל את הוריה, אחיה ואחיותיה

באופן בולט, היא נראית כאשה רווקה ללא משק בית משלה, עדיין חלק ממשפחת הוריה.

המרגלים נשבעים: “*נפשנו תחתיכם למות*” — “נפשנו תחתיכם למות” — בתנאי שהיא לא תגלה אותם או את העסקה. הם לא נשבעים במפורש בשם ה׳ כפי שביקשה, אבל הם משעבדים את חייהם שלהם.

הבריחה וסימן החוט השני (ב׳:ט״ו–כ״א)

ביתה של רחב בנוי בתוך חומת העיר (*חומה*), תכונה של כמה ערים עתיקות. חלונה פונה החוצה, כך שהיא מורידה את המרגלים בחבל ישירות מחוץ לעיר. היא מורה להם לברוח לכיוון ההר (מערבה — הכיוון ההפוך שאליו שלחה את הרודפים לכיוון הירדן) ולהתחבא שלושה ימים עד שמשלחת החיפוש תחזור.

התנאים הנוספים: לאחר שהמרגלים כבר בחוץ ועל הקרקע מתחת לחלון, הם מוסיפים תנאים לשבועה. מיקום זה משמעותי — הם הרגישו לא נוח להוסיף תנאים בעודם בתוך ביתה ותלויים לחלוטין בהגנתה. כעת כשהם מחוץ לעיר עם תוכנית בריחה, יש להם מעט יותר מינוף, אם כי היא עדיין יכולה לבגוד בכיוונם.

תנאיהם:

– היא חייבת לקשור חוט שני (*תקות חוט השני*) באותו חלון שדרכו הורידה אותם — יוצר סימטריה פואטית

– היא חייבת לאסוף את כל משפחתה בתוך ביתה

– כל מי שיצא מהבית — “*דמו בראשו*” (דמו בראשו)

– כל מי שבתוך הבית שייפגע — האחריות נופלת על המרגלים

– הסימן חייב להישאר סודי — אם היא תספר למישהו, השבועה בטלה, שכן אחרת כולם יתלו חוטים אדומים והאות יהיה חסר משמעות

רחב מסכימה. הטקסט מציין שהיא קושרת את החוט בחלון (אולי פרולפטי — הנרטיב מצפה למה שהיא תעשה). המרגלים עוקבים אחר תוכניתה בדיוק: הר, שלושה ימים, ואז חזרה.

דיווח המרגלים ליהושע (ב׳:כ״ג–כ״ד)

הם מדווחים ליהושע עם המסקנה המכרעת: “כי נתן ה׳ בידנו את כל הארץ.” הראיה שלהם: היושבים מבועתים. הם גם אולי התעודדו מכמה בקלות מצאו משתפת פעולה.

דיווח זה נושא היפוך אירוני עוצמתי: אותם ישראלים שהיו אלה שנמוגו מפחד מיושבי הארץ מקבלים כעת הודעה שאנשי הארץ נמוגים מפניהם. ליושבים אין כוח ואין אומץ יותר.

באופן בולט, הטקסט לא מתאר מה יהושע עושה עם המסר הזה. אולי הוא מעביר אותו לשאר העם, מה שיהיה הגיוני בהתחשב בתפקידו. חשוב יותר, כפי שנקבע בפרק הקודם, יהושע עצמו כנראה היה זקוק לחיזוק — דחיפה למורל שמאשרת שהוא לא יוצא למשימה פזיזה ושזה יהיה בטוח. המסר הזה מהמרגלים, המושרש בעדותה של רחב, מספק בדיוק את הביטחון הזה. עם זה, הסיפור ממשיך קדימה.


תמלול מלא 📝

יהושע פרק ב׳: המרגלים ורחב — תיקון חטא המרגלים

הצבת הפרק בהקשרו: המסע האחרון אל הארץ

היום אנחנו קוראים את יהושע פרק ב׳. כפי שדיברנו, פרק זה הוא עוד חלק בסיפורי הפתיחה — הסיפורים עוד לפני כיבוש הארץ. אלו הסיפורים של ההגעה לארץ, או סיפורי המסע, אפשר לקרוא להם. במובן מסוים, כפי שנראה בפרק הבא, אפשר לראות זאת כמעט כהמשך של המסעות במדבר, שתמיד מוגדרים על ידי מעבר בשלבים שונים של מסעות, נסיעות שונות, נכון? הם נוסעים מכאן לשם, משם לכאן.

זהו המסע האחרון, או כמו מסע אחרון, השלב האחרון, התחנה האחרונה שבה היו במדבר היא ערבות מואב. ועכשיו, כל הפרקים הראשונים האלה של ספר יהושע עוסקים במסע הבא, שהוא מערבות מואב אל הארץ, אל הגלגל ואל יריחו, שזה יהיה הסיפור הבא — המלחמה הראשונה שיהושע נלחם.

משימת שני המרגלים

עכשיו לפני כן, כדי להתכונן — הם יודעים שהם הולכים להיכנס לארץ ואל יריחו במיוחד, זו הייתה העיר הראשונה שהם הולכים לכבוש כי זו העיר הראשונה מול המקום שבו הם ישבו בערבות מואב — אז יש לנו את הסיפור של שני מרגלים שיהושע שולח מהשיטים. שיטים זה שוב ערבות מואב, אותו מקום שבו הם נמצאים. והוא שולח אותם לבדוק את יריחו, לבדוק את הארץ.

תיקון לחטא המרגלים

ברור שכל מי שקורא את סיפור המרגלים מזהה שזה איזשהו חוש של תיקון, סוג של תיקון למה שקרה עם המרגלים במדבר. ואפשר לציין הבדלים רבים בין הסיפור הזה לבין הסיפור בפרשת שלח, שבו יהושע היה אחד משני המרגלים, כפי שדיברנו, שלא החמירו את המצב. הם לא חזרו עם חדשות רעות. הם לא הפחידו את האנשים ושברו את המורל שלהם, כך שבגלל זה הם לא היו במדבר במשך 40 שנה.

וכאן יש להם מרגלים במובן מסוים למטרות מעשיות כדי לגלות על העיר. זה מה שהרמב״ן טוען בפרשת שלח. הוא טוען שהמרגלים לא היו — כפי שנראה מהבעיה, מהחטא שעשו, מהדברים שאמרו — הם לא היו שם כדי לבדוק אם הארץ באמת טובה כמו שהובטח להם. זה לא מה שמרגלים באמת עושים. מרגלים הם פשוט צופים שם כדי לגלות: לאן הולכים? איפה הדלת של העיר? איך — שוב, מה יהיה המקום הטוב ביותר לפרוץ פנימה? וכן הלאה. אבל הם בעצם לא ענו על זה.

אבל במציאות, גם המרגלים האלה לא — לפחות לא ממה שאנחנו קוראים, לא בפסוק. כלומר, הם אולי עשו דברים כאלה. הם אולי עשו איזה סיור וגילו איפה נקודות התורפה, כמו שיוסף אמר, נכון? מרגלים הם ממש לראות את ערות הארץ, כך שאתה מוצא את נקודות התורפה של הארץ שבהן היא הולכת להיכבש, דברים כאלה.

המסר ההפוך: אימה נפלה על התושבים

אבל אנחנו בעצם רואים את המרגלים האלה חוזרים עם המסר ההפוך בדיוק מזה שהמרגלים הקודמים חזרו איתו. וזה, אני חושב, אפילו נאמר כאן במפורש שזה נגד זה, כי זה לא רק אומר שכרגע אנשי הארץ מפחדים — כמובן, הם לא הלכו לאותו מקום; הם הלכו ליריחו, אז המרגלים הלכו לחברון, אולי זה ההבדל. אבל זה אומר שהם מפחדים מאיתנו, והם מפחדים מאיתנו ומהאלוקים שלנו מאז ימי הבריאה [כלומר מאז יציאת מצרים]. זה באמת מהדהד מאוד, כפי שנראה, מהדהד את השפה והסגנון שנאמר בשירת הים על איך כל העמים מסביב נמוגו, הם מפחדים, הם נבהלים, הם מאבדים את כל התקווה שלהם, את כל הכוח שלהם, את הכוח המוסרי שלהם. הם אבודים.

אז זה מאוד במפורש אנטי — זה לא רק שבשלב הזה כבר היו מרגלים שסיפרו לנו בשורות טובות, מסרים טובים. זה כבר סותר את מה שהמרגלים של משה אמרו. אז אני חושב שלמרות שאפשר לקרוא את זה כיותר פשוט, יותר מעשי, בעוד שלפחות מהתוצאה של המרגלים הראשונים אנחנו חושבים שאותם מרגלים לא היו רק מעשיים — הם נתנו דיווח שאמר שמלכתחילה זה היה רעיון רע ללכת לארץ הזאת — אני חושב שקריאה טובה יותר תהיה לחשוב שהמרגלים האלה סותרים במפורש את מה שאותם מרגלים אחרים אמרו. לא לגבי אם הארץ טובה או רעה — זו לא השאלה. אלא לגבי הדבר החשוב יותר, שגם המרגלים הסכימו שהארץ טובה. זה לא באמת מה שהם התלוננו עליו. מה שהם התלוננו עליו זה שהאנשים שם חזקים ושהם לא יוכלו לכבוש אותם.

והמרגלים האלה טוענים במפורש, חוזרים ומביאים את המסר, שהאנשים מפחדים וזה יהיה קל לכבוש אותם. הם נתונים בידינו. אוקיי, אז זה הסיפור הכללי.

אבל גם, אני חושב שהסיפור הזה מאוד מעניין ויש הרבה שגורם לנו לחשוב עליו.

מבנה הסיפור

יהושע שולח את המרגלים בסתר

בואו נעבור על מבנה הסיפור. אז יהושע שולח מהשיטים שני אנשים, מרגלים, ואומר חרש. אני חושב שחרש פירושו בשקט, בהסתר. אז אני חושב שזה גם הבדל גדול בין מה שיהושע עשה לבין מה שמשה עשה. משה שלח מרגלים בפומבי, כפי שהוא אומר פחות או יותר במפורש בספר דברים — אנשים ביקשו את זה. כולם ידעו על זה. כולם עקבו אחרי מה קורה. איפה הם? מתי הם חוזרים? וכשהם חזרו, נאמר במפורש וישיבו אתם דבר ואת כל העדה — הם השיבו להם דבר ולכל העדה — הם נתנו את התשובה לכולם.

והמרגלים האלה מאוד במפורש לא היו. הם נשלחו על ידי יהושע עצמו והם דיווחו חזרה לו עצמו. וזה כנראה משהו שימושי. כמובן, אנחנו צריכים כמה מרגלים, אבל אנחנו לא צריכים שכולם ידעו הכל כל הזמן. כל הנקודה של מרגלים היא להיות סוד. וכאן זה היה סוד לא רק — כנראה, אין לי הוכחה ברורה 100%, אבל לא רק שזה סוד, נכון? מרגלים הם סוד ביחס לאנשים שהם מרגלים עליהם, אבל זה גם היה סוד ביחס לאנשים שהם מרגלים עבורם. מרגלים גם היום פועלים בדרך כלל כי אם אנשים יגלו, זה יזהיר את הצד השני. וכאן הם קרובים יותר כבר, אז כנראה שזו עוד סיבה פשוטה למה זה היה צריך להיעשות בסתר, בשקט.

ויהושע אומר להם, נותן להם את הפקודה, נותן להם את ההוראה ללכת לראות את הארץ. ושוב, זה לא אומר בדיוק — לא כמו משה שנתן הוראות מפורטות מה הם צריכים לראות, את האמצות וכן הלאה. הוא רק אמר להם “ראו”, ואנחנו מניחים שהם מבינים בעצמם מה לראות. וזה חלק מהשתיקה, חלק מפחות מילים, פחות מילים פומביות שניתנות כאן מאשר בסיפור של משה, כי הם עושים דברים עם יותר שיקול דעת הפעם.

המרגלים מגיעים לבית רחב

והם עושים, והם בעצם עושים עם יותר שיקול דעת, בניגוד לאנשים הקודמים שהלכו ונראה שעשו איזשהו רעש. הם הלכו והם לקחו כמה פירות ואולי אנשים שמו לב, והם דנו במפורש איך העֲנָקִים שהם פגשו שם נראה ששמו לב אליהם ולפחות אמרו משהו עליהם או התייחסו אליהם. וכאן, הם מאוד במפורש מנסים, אתה יודע, ללכת בסתר ולמצוא דרך שקטה לגלות מה קורה.

אז הם הולכים והם מוצאים בית של אשה זונה. יש מחלוקת במפרשים — לקרוא את זה מילולית כזונה, או אולי זה אומר משהו כמו שונות, כמו בעלת פונדק או כמו מקום שבו אנשים אוכלים או כמו מלון, משהו כזה. אני לא חושב שיש הבדל כל כך גדול בין שני הדברים האלה אם חושבים על זה. אבל אני חושב שהאבן עזרא טוען מאוד בתוקף שזונה תמיד פירושה זונה. אני חושב שזו הקריאה הסבירה יותר כאן.

וזה נותן את שמה: רחב. זו הפעם הראשונה והאחרונה שזה אומר את שמה כאן. אחר כך זה אומר את שמה שוב, אבל בסיפור הזה, זו הפעם הראשונה והאחרונה שיש לה שם. לאף אחד אחר בסיפור אין שם. זה דבר מאוד מעניין לשים לב אליו כשקוראים תנ״ך — לאנשים יש שמות ואין שמות. כאן זה לא אומר את שם המרגלים. זה אומר אנשים מרגלים, ולצד השאר, זו גם הפעם האחרונה שהם נקראים מרגלים. בשאר הסיפור זה פשוט אומר אנשים — אנשים, גברים.

ואותו דבר עם האישה. לאישה יש שם בהתחלה כאן, ושמה רחב, ונשמע את שמה מאוחר יותר. אבל בשאר הסיפור היא פשוט האשה, האישה, האישה.

ווישכבו שמה. הם הולכים לישון שם. זה היה כנראה הניסיון שלהם להיות בסתר, כמו — זה סיפור הכיסוי שלהם. הם פשוט מטיילים שנשארים במקום של האישה הזאת, והם כנראה הניחו איכשהו לגלות מהאנשים שם, איכשהו לקבל חדשות, לגלות מה קורה.

המרגלים מתגלים

עכשיו מה קורה? איכשהו אנשי יריחו גילו — הם התגלו. זה לא אומר איך הם התגלו. זו שאלה מעניינת: איך הם התגלו? אבל הם התגלו. ויאמר למלך יריחו — נאמר, נאמר למלך יריחו. שוב, אין שם. אנחנו לא יודעים את שמו. למלך יריחו נאמר על האנשים האלה. זה אומר שהם היו — ונאמר להם גם מי הם היו. אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפר את הארץ. לחפר לא אומר ממש לחפור; זה אומר בדיוק את זה — לערער, נכון? למצוא את החולשות של הארץ. זו עבודת המרגלים.

אז זה תעלומה מי אמר, מי אמר למלך יריחו.

דרישת המלך ותחבולת רחב

ומלך יריחו — נאמר שהוא שולח שליחים, שולח לרחב. אה כן, סליחה, יש לו את שמה, אבל אחר כך זו הפעם האחרונה. הוא שולח לרחב ואומר, “הוציאי, הוציאי את האנשים שבאו אליך, כי הם באו להרוס את הארץ, הם באו לערער את כל הארץ.” זה מזכיר לנו את השפה של כמו הוציאו אלינו ונדעם, נכון? כשמישהו הוא אורח אצל מישהו, זה כאילו הוא תחת ההגנה שלו, ואז לפעמים יש את הדרישה: תן אותו החוצה, הוצא את האדם, אל תשאיר אותו תחת ההגנה שלך, ותן אותו לנו.

עכשיו האישה לא עושה את זה. אז זה לא מסביר בשלב הזה של הסיפור למה היא לא עושה את זה. מה שהיא עושה זה — וזה לא אומר בסיפור, אבל אנחנו צריכים להניח שהיא איכשהו מושכת זמן. היא לא נותנת לאנשי המלך להיכנס. במילים אחרות, כנראה — וזה אני חושב הפשט — כנראה שהם מכבדים את הבית שלה. זה הבית שלה. כלומר, יש להם דרישה ממנה למסור את האנשים, לשחרר אותם מהמשמורת שלה, שהם לא יהיו תחתיה, שהם לא יהיו תחת ההגנה שלה. אבל כל עוד הם תחת ההגנה שלה, זה כמו — הם שואלים, זה לא היה כמו צו ללא דפיקה. הם לא נכנסו לבית שלה. הם עומדים בחוץ ומחכים שהיא תוציא אותם.

והיא נכנסת כאילו היא הולכת להביא אותם או משהו. ובמקום להוציא אותם, היא לוקחת — היא מחביאה אותם. וזה לא מסביר איך היא מחביאה אותם או איפה היא מחביאה אותם. את זה נגלה אחרי שנשמע מה היא אמרה לשליחי המלך.

אבל היא החביאה אותם, והיא אמרה לשליחי המלך: “כן, הם באו אלי, ואני לא יודעת — לא ידעתי מאיפה.” אז היא טוענת בורות, ואולי היא הייתה בורה. היא לא יודעת שהם מבני ישראל. אם הייתה, היא הייתה צריכה למסור אותם. היא הייתה צריכה לדווח עליהם מיד. אז היא לא ידעה.

ואז היא אומרת שהם סגרו את הדלת, את השער, את דלת העיר, בחושך, והאנשים יצאו. והיא לא יודעת לאן הם הלכו. היא אומרת, “לכו רדפו אחריהם! אולי תמצאו אותם, תתפסו אותם. לכו רדפו אחריהם.”

אז זה גם חלק מהאסטרטגיה שלה. היא מסיחה את דעת שליחי המלך. היא אומרת, אה, אני יודעת לאן הם הלכו, והיא מניחה, כפי שנראה מאוחר יותר, היא מניחה שכנראה היה כיוון אחד שבו לברוח. אז כשהיא אומרת שהם עברו דרך שער העיר, הם יודעים בדיוק לאן ללכת לרדוף אחריהם. אז היא שולחת אותם בכיוון ההפוך מהמקום שבו האנשים נמצאים, וככה היא הורידה אותם מהגב שלה, היא הורידה אותם מהאנשים כדי להציל אותם.

איך היא החביאה אותם

וכאן הטקסט חוזר ומספר לנו בדיוק איך היא החביאה אותם. אז היא הייתה להם על הגג, החביאה אותם בפשתן שעדיין היה מהגבעולים — גבעולי פשתן שהיו שם, כנראה. זה מה שאנשים נהגו לייבש על הגג, קצת פשתן כדי לעשות פשתן וכן הלאה. אז היא החביאה אותם בין זה.

ובינתיים, האנשים, אנשי המלך, רודפים אחריהם כל הדרך חזרה לנהר, חזרה לירדן, שם המעברות — המקומות שבהם הם עברו את הירדן. הם סגרו את השער אחריהם, ואז השער סגור. אז עכשיו היא יודעת שהאנשים, שליחי המלך, לא רודפים אחריהם בעיר — הם כולם בחוץ, הם רודפים אחריהם באיזה מרדף פראי מחוץ לעיר.

הצהרת האמונה של רחב

עכשיו, לפני ששני האנשים, שני המרגלים, הולכים לישון, היא עולה לגג, למקום המסתור, ומדברת אליהם. וזה החשוב ביותר — כל הסיפור כאן בשביל הדיון הזה, בשביל הדיאלוג הזה, שהיא אומרת להם. ואנחנו כנראה צריכים להבין שזו גם הסיבה שהיא מחביאה אותם, למה היא מצילה אותם.

“ידעתי כי נתן ה׳ לכם את הארץ”

היא אומרת את זה: היא אומרת, ידעתי כי ה׳ — ועכשיו היא אומרת את שם ה׳, נתן לכם את הארץ — ונפלה אימתכם עלינו. אנחנו כולנו מפחדים מכם, וכל האנשים שגרים בארץ, כל יושבי הארץ, נמוגו לפניכם — הם נמוגים, או משהו כזה. הם כולם מפחדים מכם.

אז עכשיו, ולמה הם מפחדים? מה גרם לנו את הפחד הזה? מה גרם לנו לחשוב שאלוהיכם נתן לכם את הארץ, ושאנחנו צריכים לפחד מכם? כי שמענו מה הוא עשה למי ים סוף — הוא הוביש את ים סוף כשיצאתם ממצרים. ושמענו מה עשיתם לשני מלכי האמורי, שבעבר הירדן, שהחרמתם.

אז אלה שני הניצחונות העיקריים, שני הניצחונות הגדולים שהיו לעם: על המצרים בים סוף, ועל סיחון ועוג מאוחר יותר בערבות מואב, מלכי האמורי. ושמענו את זה, ולבנו נמס. לאיש אין עוד כוח, רוח כל אדם לא עומדת יותר לפניכם.

ההצהרה התיאולוגית

וכל זה בגלל שאנחנו מכירים, אנחנו מבינים — וזה גם מאוד חשוב שהטקסט יאמר את זה, כמו שאמרנו בשירת הים — אנחנו מכירים שאלוהיכם הוא האלוהים בשמים ובארץ. זו ההצהרה האמונית הקיצונית של רחב באלוהי היהודים. ומכיוון שהיא שמעה שהוא נותן לעם ניצחון על כל אויביהם, לכן היא אומרת: אז בעצם אני יודעת שאתם הולכים לנצח, אבל אני לא רוצה להיות אחת מהמפסידים.

השבועה והעסקה

אז היא מבקשת מהם להישבע לה. היא מבקשת מהם: השבעו לי בשם ה׳, בשם האלוהים הזה, האלוהים החזק הזה, ועשיתם עמדי חסד, ועשיתם חסד, והיו טובים אליי, אליי ולמשפחתי — אליי ולבית אבי. כמו שראיתם הרבה פעמים, זו יחידה משפחתית, זה כמו יחידה אחת מתחת למשפחה. אז הרמה הנמוכה ביותר של משפחה אני חושב, מה שאנחנו קוראים משפחה גרעינית, או אולי משפחה מורחבת, אבל משהו כזה — לא יותר מורחב, לא כמו שבט או חמולה.

ותנו לי אות, תנו לי אות אמת שתצילו אותי, ותוודאו שאני, הורי, אחיי ואחיותיי עדיין חיים. אז היא אולי הייתה אישה רווקה — לא נראה שיש לה משק בית משלה עדיין. היא אישה רווקה, זה מה שאנחנו צריכים להניח מהסיפור הזה. אבל יש לה הורים, ויש לה אחים, והיא מבקשת שכולם יינצלו.

תגובת המרגלים

והאנשים [המרגלים], מכיוון שהם תחת ההגנה שלה, אם הם לא מסכימים איתה, אין להם באמת ברירה. אבל הם מסכימים, והם נשבעים. ואני חושב שככה הם נשבעים: הם אומרים, נפשנו, חיינו יהיו במקום שלכם — נפשנו תחתיכם למות. את ראויה למוות, אם — כל עוד את נותנת תנאי, כל עוד את לא תגלי אותנו, את לא תספרי את הדבר הזה. אז את לא תגלי את העסקה שהיתה לנו עכשיו, או את לא תגלי אותנו עכשיו לעיר, כי זה הפחד הגדול שלהם, שהיא הולכת להלשין עליהם והם הולכים להיהרג. וגם, אבל אולי אפילו מאוחר יותר, כמו שאנחנו רואים מאוחר יותר, אם היא תבוא ותספר לאנשים, הו הייתה עסקה כזאת, אז, אתם יודעים, לאנשים יהיו דרכים לעשות תככים וכן הלאה, ולהרוס את התוכנית לכבוש את העיר.

אז הם מבטיחים לה, הם נשבעים על חייהם. נכון, הם לא נשבעים בשם ה׳, כמו שהיא ביקשה, או לפחות זה לא אומר במפורש, אבל הם נשבעים על חייהם. הם מבטיחים את חייהם במקום שלה, כל עוד היא תקיים את התנאי שלה. והם אומרים, כן, כשאלוהים ייתן לנו את הארץ, כשה׳ ייתן לנו את הארץ, נעשה עמך חסד ואמת — נעשה חסד, נעשה אמת, נהיה כנים לעסקה שלך, ונציל אותך ואת משפחתך.

תוכנית הבריחה

אז עכשיו שיש לה את ההבטחה הזאת, עכשיו יש לה דרך — היא צריכה לעזור להם לברוח מהעיר, כי אחרת הם הולכים להיות תקועים שם.

הורדתם מהחומה

אז היא עוזרת להם לברוח. מה היא עושה? היא נותנת להם חבל, היא מורידה אותם דרך חלון של הבית שלה. עכשיו הבית שלה נמצא בחומת העיר. לעיר יש חומה, כמו שנראה שתופיע בצורה בולטת בסיפור הבא — לא בסיפור הבא, אלא בסיפור כיבוש יריחו. אבל הבית שלה היה בחומה. וככה בכמה ערים עתיקות היו בתים שנבנו בתוך חומות העיר. אז החלון שלה, החלון של הבית שלה, הוא כאילו יוצא מהעיר. אז אם אתה מטפס עם חבל מהחלון, אתה מחוץ לעיר.

הוראות להתחבא בהרים

והיא אומרת להם את הדרך לברוח, שהיא כבר הכינה לפני כן, נכון? היא אומרת: אתם הולכים להרים בכיוון השני, אתם מתחבאים שלושה ימים עד שהרודפים, האנשים שרודפים אחריכם, יחזרו. ואז אתם יכולים ללכת לאן שאתם רוצים, כי היא שלחה אותם לרדוף אחריהם לכיוון השני. אז היא אמרה לכו לכיוון השני, לכו לכיוון ההר, שהוא למערב, ואז תישארו שם שלושה ימים, ואז תחזרו. ובזמן שהאנשים שמחפשים אתכם כבר יהיו ויתרו ויחזרו לעיר, ויחזרו.

התנאים: האות של החוט האדום

וזה מה שהם עושים, הם הולכים — כלומר, רגע אחד, לפני שהם עושים את זה. אז עכשיו הם אומרים, אוקיי, אבל עכשיו הם — זה באמת, אני לא יודע, אין לי הסבר ברור טוב למה הם מפצלים את זה ככה, אבל אחרי זה, הם מוסיפים תנאים להבטחה שלהם. במילים אחרות, במובן מסוים אולי זה המימוש של משהו שהיא ביקשה, כי היא ביקשה אות שהם לא יהרסו את משפחתה, והם נותנים לה את האות הזה.

למה התנאים באים עכשיו

אז הם אומרים לה ככה: נשבענו לך להציל את משפחתך, אבל אנחנו משחררים את עצמנו מהשבועה הזאת אם — ככה, אנחנו הולכים לחזור לארץ הזאת, נכון, כשהעם שלנו בא לכבוש אותה, את הולכת לקחת את החוט האדום הזה, חוט אדום, תקות חוט השני, קו של חוט או משהו. את תקשרי אותו בחלון הזה, שממנו הורדת אותנו.

אז נראה שהם מנהלים את השיחה הזאת איתם כבר למטה על הקרקע, מחוץ לחלון, והם מדברים איתה. למרות שאני חושב שככה אנחנו צריכים לקרוא את זה. ואני חושב, למרות שזה נראה לא נחמד, נראה שזו הסיבה שהם מוסיפים את התנאי הזה כאן — כי הם פחדו לדבר באריכות, להוסיף תנאים, בזמן שהם היו בבית שלה, והם באמת היו צריכים את ההגנה שלה. עכשיו הם מעט, הם מעט פחות [תלויים], כי הם כבר מחוץ לעיר, כבר יש להם תוכנית לברוח. אז כמובן, היא עדיין יכולה להלשין עליהם, היא עדיין יכולה לגרום לאנשים ללכת למצוא אותם איפה שהם, כי היא יודעת את הכיוון שהם הולכים. אבל הם קצת יותר בטוחים, אז הם מרגישים בנוח לתת את התנאים של העסקה שהם עשו.

התנאים הספציפיים

והתנאי שלהם הוא: את תתלי את החוט הזה, את החוט הזה, בחלון הזה, בחלון המדויק הזה. אז יש כאן סימטריה יפה — בחלון הזה, שאת מצילה אותנו דרכו, את תתלי את החוט האדום הזה. ומה שאת תעשי זה, את תאספי ביחד את משפחתך, אחייך, אחיותייך, הוריך, לבית שלך. ועכשיו, ככה: כל מי שיוצא מהבית שלך, אנחנו לא אחראים עליו. דמו בראשו. אבל כל מי שיישאר בבית, דמו עלינו אם הוא ייפגע.

אז הם אומרים, אנחנו הולכים לקחת אחריות להציל אותך, אבל את צריכה לתת לנו אות. וכנראה יש כמו סיבה מעשית לזה, נכון? כי איך אחרת הם הולכים לזכור איפה, או שהם הולכים גם לתקשר את זה ללוחמים האחרים, כמו שנראה מאוחר יותר. הם צריכים לתקשר את זה כדי לוודא שמשפחתה לא תיהרס. אז יהיה לך את האות הזה, וזה אות סודי, כמובן. היא לא רשאית להגיד את זה.

דרישת הסודיות

והם עושים תנאי נוסף: אם את תספרי למישהו את זה, שוב, אנחנו משוחררים מהשבועה שלנו. כי אז כולם ישימו חוט אדום והאות לא יהיה שווה כלום, נכון? היא צריכה לוודא שזה סוד ביניהם — זה אות סודי, איתות סודי. והאיתות הסודי הזה יגרום לה ולמשפחתה להינצל, והם לוקחים אחריות על זה.

והיא מסכימה עם זה. היא אומרת כן, ככה זה. והם הולכים, והיא בעצם שמה את החוט הזה בחלון — אולי לא עכשיו, אבל זה הסיפור מקדים לנו מה היא תעשה.

חזרת המרגלים והדיווח

והם עוקבים אחרי התוכנית שלה. הם הולכים להר, אחרי שלושה ימים הם חוזרים, והם באים בחזרה ליהושע בן נון. הם מספרים לו את כל הסיפור, והדבר החשוב ביותר הוא, זה סוף הסיפור: הם אומרים ליהושע, נתן ה׳ בידנו את כל הארץ — נתן ה׳ בידנו את כל הארץ. ה׳ נתן את כל הארץ בידינו, נכון?

כי הם רואים — איך הם יודעים את זה? כי הם רואים שכולם כל כך מפחדים. ואולי גם בגלל שהם קיבלו אפילו, כבר היה כל כך קל להשיג משתף פעולה. אולי הם אומרים שאולי יהיה קל להשיג אפילו יותר, אני לא יודע. ואלה שני הדברים. אז אנחנו יודעים שה׳ נתן לנו את הארץ, כי תושבי הארץ מפחדים מאיתנו, כולם מפחדים מאיתנו. ולכן, זה ההיפך—

הניגוד למרגלים המקוריים

זה בדיוק ההיפך ממה שהמרגלים של משה אמרו. הם היו אלה שנמסו, שפחדו מתושבי הארץ. עכשיו הם אומרים שתושבי הארץ מפחדים מאיתנו, כולם נמוגים, אין להם כוח, אין להם אומץ. וזה המסר שלהם.

תגובת יהושע וההמשך שלא נאמר

זה לא אומר מה יהושע עושה עם המסר הזה. אולי יהושע אז מעביר את המסר לשאר העם, מה שנראה שזה משהו שהוא צריך לעשות. כי תזכרו, יהושע כנראה בעצמו—או יהושע בעצמו, כמו שראינו קודם בפרק הקודם—יהושע בעצמו אולי היה צריך חיזוק, אולי היה צריך את הדחיפה הזאת לעצמו כדי לדעת שהוא לא עושה דבר מטורף, כדי לדעת שזה יהיה בטוח.

אז יש לו את המסר הזה, ועם זה הסיפור יכול להמשיך.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Yehoshua Chapter 2 – Transcript

📋 Shiur Overview

Summary: Yehoshua Chapter 2 — The Spies and Rachav

Setting the Chapter in Context

Yehoshua chapter 2 belongs to the opening narratives of Sefer Yehoshua — stories that precede the actual conquest. These chapters describe the final journey from Arvot Moav into the land, toward Gilgal and Yericho. This can be understood as the last leg of the desert travels (masa’ot), with Arvot Moav being the final station in the midbar, and the crossing into the land being the next step. Yericho is the first target because it is the first city directly across from where Bnei Yisrael are encamped.

The Meraglim as Tikkun for Parshat Shlach

Every reader recognizes this story as a rectification of the sin of the meraglim in the desert. Several key differences emerge:

Secrecy vs. publicity: Moshe sent spies publicly — the people requested it, everyone knew, and the spies reported back to the entire congregation (וישיבו אתם דבר ואת כל העדה). Yehoshua sends them *cheresh* — silently, secretly. He sends them himself and they report back only to him. This secrecy operates on two levels: secret from the enemy (standard for spies), and secret from their own people (because leaks could tip off the other side, and they are now much closer to the target).

Minimal instructions: Moshe gave detailed instructions about what to observe. Yehoshua simply says לכו ראו את הארץ ואת יריחו — “Go, see the land and Yericho.” The spies are trusted to understand their mission. This economy of words is part of the overall discretion.

The Ramban’s view of spying: The Ramban argues in Parshat Shlach that meraglim are properly just scouts — finding entry points, weak spots, tactical information (like Yosef’s accusation: מרגלים אתם לראות את ערות הארץ). The original spies failed because they went beyond this mandate and gave a morale-destroying assessment. These new spies may have done practical reconnaissance, but what the text records is the opposite message from what the earlier spies delivered.

The counter-message: The earlier spies said the inhabitants are strong and unconquerable. These spies bring back the explicit opposite: the people are terrified, their hearts have melted. Crucially, this isn’t just a current assessment — it reaches back to Kriat Yam Suf, echoing the language of Shirat HaYam about nations melting in fear. The message directly contradicts the earlier spies not on whether the land is good (both agreed it was), but on the critical question of whether conquest is possible.

The Narrative Structure

Pasuk 1 — The Spies Arrive at Rachav’s House

They go to the house of an *isha zona*. The meforshim debate whether *zona* means prostitute or innkeeper/food-provider (from *mezonot*). The Ibn Ezra strongly insists *zona* always means prostitute, which is the more reasonable reading. Her name, Rachav, is given here — notably the first and last time she is named in the story (afterward she is simply “ha’isha”). Similarly, the spies are called *meraglim* only here; afterward they are just *anashim*. No one else in the story — not the spies, not the king — receives a name.

Pesukim 2–3 — Discovery and the King’s Demand

The spies are somehow discovered (the text doesn’t explain how). The king of Yericho (unnamed) is told that men from Bnei Yisrael have come *lachpor et ha’aretz* — to “dig into” or undermine the land, meaning to find its weaknesses. The king sends messengers to Rachav demanding she produce the men. The language הוציאם אלינו echoes the demand in the Sodom story — a guest under someone’s protection being demanded for surrender.

Pesukim 4–7 — Rachav’s Deception

Rachav does not comply. The king’s men apparently respect the boundary of her house — they don’t force entry but wait for her to bring the men out (like requiring a warrant rather than a no-knock entry). She stalls, hides the spies, then tells the messengers a carefully crafted lie: “Yes, men came to me, but I didn’t know where they were from.” She claims ignorance of their Israelite identity — had she known, she would have been obligated to report them. She then says the men left before the city gate closed at dark, and urges the messengers to chase after them, sending them toward the Jordan River — the opposite direction from where the spies actually are.

Pasuk 6 — The Hiding Place

The text backtracks to explain *how* she hid them: on the flat roof under stalks of flax (*pishtei ha’etz*) laid out in rows to dry, used for making linen. The text notes she had arranged these for herself — perhaps simply indicating it was her own flax being processed. Meanwhile, the king’s men chase toward the Jordan crossings, and the city gate is closed behind them.

Pesukim 9–11 — Rachav’s Declaration of Faith

Before the spies go to sleep, Rachav goes up to the roof and delivers what is the central speech of the entire chapter — the reason the whole story exists. She declares:

“I know that Hashem has given you the land” — using God’s proper name (the Tetragrammaton)

The inhabitants are terrified — “all the inhabitants of the land have melted (*namogu*) before you”

Two reasons for this fear: (1) They heard how God dried up the *Yam Suf* at the Exodus, and (2) they heard about Israel’s destruction of the two Amorite kings, Sichon and Og, in Arvot Moav

“No man’s spirit stands anymore before you” — *lo kama od ruach b’ish*

Her theological declaration: “Your God is the God in heaven above and on earth below” (*ki Hashem Elokeichem hu Elokim bashamayim mima’al v’al ha’aretz mitachat*) — an extraordinary statement of faith in the Jewish God, echoing themes from Shirat HaYam

This speech is the core content the spies bring back, and it directly reverses the narrative of the original meraglim.

The Deal and the Oath (2:12–14)

Rachav’s logic is essentially: “I know you’re going to win — I don’t want to be among the losers.” She asks the spies to:

– Swear by Hashem’s name

– Show *chesed* (kindness) to her and her *beis avi* (her father’s household — a nuclear or extended family unit, one level below *mishpacha*)

– Give her an *os emes* — a true sign/guarantee of their promise

– Save her parents, brothers, and sisters

Notably, she appears to be a single woman without her own household, still part of her parents’ family unit.

The spies swear: “*Nafshenu tachteichem lamut*” — “Our lives for yours unto death” — conditional on her not revealing them or the deal. They don’t explicitly swear in God’s name as she requested, but they pledge their own lives.

The Escape and the Sign of the Red Thread (2:15–21)

Rachav’s house is built into the city wall (*choma*), a feature of some ancient cities. Her window faces outward, so she lowers the spies by rope directly outside the city. She instructs them to flee toward the mountain (westward — opposite the direction she sent the pursuers toward the Jordan) and hide for three days until the search party returns.

The additional conditions: After the spies are already outside and on the ground below the window, they add stipulations to the oath. This placement is significant — they felt uncomfortable adding conditions while still inside her house and fully dependent on her protection. Now that they’re outside the city with an escape plan, they have slightly more leverage, though she could still betray their direction.

Their conditions:

– She must tie a red thread (*tikvas chut hashani*) in the very window through which she lowered them — creating a poetic symmetry

– She must gather her entire family inside her house

– Anyone who leaves the house — “*damo b’rosho*” (his blood is on his own head)

– Anyone inside the house who is harmed — the responsibility falls on the spies

– The sign must remain secret — if she tells anyone, the oath is void, since otherwise everyone would hang red threads and the signal would be meaningless

Rachav agrees. The text notes she ties the thread in the window (possibly proleptic — the narrative anticipating what she will do). The spies follow her plan exactly: mountain, three days, then return.

The Spies’ Report to Yehoshua (2:23–24)

They report to Yehoshua with the crucial conclusion: “Hashem has given the whole land into our hands.” Their evidence: the inhabitants are terrified. They may also have been encouraged by how easily they found a collaborator.

This report carries a powerful ironic reversal: the very Israelites who had been the ones melting away in fear of the land’s inhabitants are now being told that the people of the land are melting away before *them*. The inhabitants have no power and no courage left.

Notably, the text does not describe what Yehoshua does with this message. Perhaps he passes it along to the rest of the people, which would make sense given his role. More importantly, as established in the previous chapter, Yehoshua himself likely needed chizuk (encouragement) — a boost to his morale confirming that he wasn’t embarking on a reckless mission and that it would be safe. This message from the spies, rooted in Rachav’s testimony, provides exactly that reassurance. With this, the story continues forward.


📝 Full Transcript

Yehoshua Chapter 2: The Spies and Rachav — A Rectification of the Sin of the Meraglim

Setting the Chapter in Context: The Final Journey into the Land

Today we’re reading Yehoshua chapter 2. As we’ve discussed, this chapter is one more part in the beginning stories — the stories even before the conquest of the land. It’s the stories of arriving at the land, or stories of the travel, we could call it. In some sense, as we’ll see in the next chapter, it can be seen almost as a continuation of the travels in the desert, which are always defined by going through different steps of masa’ot [journeys], different travels, right? They travel from here to there, from there to here.

This is the last travel, or like last travel, the last step, the last station where they were in the Midbar [desert] is Arvot Moav [the plains of Moab]. And now, all of these first few chapters of Sefer Yehoshua are about the next travel, which is from Arvot Moav into the land, into Gilgal and into Yericho, which would be the next story — the first war that Yehoshua fights.

The Mission of the Two Spies

Now before that, in order to prepare — they know they’re going to go into the land and into Yericho specifically, this was the first city they’re going to conquer because it’s the first city across from where they were sitting in Arvot Moav — so we have the story of two meraglim [spies] that Yehoshua sends from Shittim. Shittim is again Arvot Moav, the same place where they are. And he sends them to check out Yericho, to check out the land.

A Tikkun for the Sin of the Meraglim

Obviously, everyone that reads the story of the meraglim recognizes that this is some sense of tikkun [rectification], some kind of rectification for what happened with the meraglim in Midbar. And we could note many differences between this story and the story in Parashat Shelach, where Yehoshua was one of the two meraglim, as we discussed, that didn’t make the thing worse. They didn’t come back with bad news. They didn’t make people scared and break their morale, so that that’s why they weren’t in the Midbar for 40 years.

And here they’re having meraglim in some sense for practical purposes in order to find out about the city. That’s what the Ramban claims in Parashat Shelach. He claims that the meraglim were not — as it seems from the problem, from the sin that they did, from the things that they said — they were not there to check if the land was really as good as they were promised. That’s not what meraglim are really about. Meraglim are just scouts there to find out: Where do you go? Where’s the door of the city? How do you — again, what’s going to be the best place to break in? And so on. But they didn’t actually answer that.

But in reality, also these meraglim don’t — at least not from what we read, not in the pasuk [verse]. Like, they might have done such things. They might have done some reconnaissance and find out where the weak points are, like Yosef said, right? Meraglim are literally just לראות את ערות הארץ [lir’ot et ervat ha’aretz — to see the nakedness/weakness of the land], so that you’re finding the weak points of the land where it’s going to be conquered, things like that.

The Counter-Message: Terror Has Fallen on the Inhabitants

But we actually see these meraglim coming back with the precise opposite message that the earlier meraglim came back with. And it’s, I think, even explicitly said here to be a counter to that, because it’s not only saying that currently the people of the land are afraid — of course, they didn’t go to the same place; they went to Yericho, then the meraglim went to Hebron, maybe that’s the difference. But it’s saying that they are scared of us, and they’re scared of us and of our God since the times of the Creation [meaning since the Exodus]. It’s really very much echoing, as we’ll see, echoing the language and the style that it says in Shirat HaYam [the Song at the Sea] about how all the people around are נמוגו [namogu — melted], they’re afraid, they’re scared, they lose their entire hope, their entire strength, their moral strength. They’re lost.

So it’s very much explicitly anti — it’s not only like at this stage there were already meraglim that told us good tidings, good messages. It’s already contradicting what Moshe’s meraglim said. So I think that although we could read it as being more simple, more practical, while at least from the result of the first meraglim we think that those meraglim were not just practical — they gave a report that said that originally it was a bad idea to go to this land — I think a better reading would be to think that these meraglim are explicitly contradicting what those other meraglim said. Not about if the land is good or bad — that’s not the question. But about the more important thing, which the meraglim also agreed that the land is good. That’s not really what they complained about. What they complained about was that the people there are strong and that they’re not going to be able to conquer them.

And these meraglim explicitly claim, come back and bring back the message, that the people are afraid and it will be easy to conquer them. They’re given in our hand. Okay, so that’s the general story.

But also, I think this story is very interesting and there’s a lot that makes us think about it.

The Structure of the Story

Yehoshua Sends the Spies in Secret

Let’s go through the structure of the story. So Yehoshua sends from Shittim two people, meraglim, and says חרש [cheresh]. I think cheresh means silently, hiddenly. So I think that this also is a big difference between what Yehoshua did and what Moshe did. Moshe sent meraglim publicly, as he more or less explicitly says in Sefer Devarim — people asked for it. Everyone knew about it. Everyone was following what’s going on. Where are they? When are they coming back? And when they came back, it explicitly said that וישיבו אתם דבר ואת כל העדה [vayashivu otam davar ve’et kol ha’edah — they returned them word and to all the congregation] — they gave the answer to everyone.

And these meraglim very explicitly were not. They were sent by Yehoshua himself and they reported back to him himself. And this is probably something useful. Of course, we need some spies, but we don’t need everyone to know everything all the time. The whole point of spies is to be a secret. And here it was a secret not only — apparently, I don’t have a clear 100% proof, but not only is it a secret, right? Spies are secret relative to the people they’re spying on, but it was also secret relative to the people they’re spying for. Spies also nowadays act usually because if people will find out, it will tip off the other side. And here they’re closer already, so probably that’s another simple reason why it had to be done secretly, quietly.

And Yehoshua tells them, gives them the command, gives them the instruction to go see the land. And again, it doesn’t say exactly — not like Moshe that gave detailed instructions what they should see, the אמצות [amtzot — strengths] and so on. He just told them “see,” and we assume that they understand themselves what to see. And this is part of the silence, part of the less words being, less public words given here than in the story of Moshe, because they’re doing things with more discretion this time.

The Spies Arrive at Rachav’s House

And they do, and they actually do with more discretion, unlike the previous men that went and it seems that made some kind of ruckus. They went and they took some fruit and maybe people noticed, and they explicitly discussed how the Anakim [giants] that they met there seemed to have noticed them and at least said something about them or related to them. And here, they’re very explicitly trying to, you know, go undercover and find a silent way to find out what’s going on.

So they go and they find a house of an אשה זונה [isha zonah — a prostitute woman]. There’s a conflict in meforshim [commentators] — to read this literally as a prostitute, or maybe it means something like miscellaneous, like some owner of a tavern or like a place where people eat or like a hotel, something like that. I don’t think there’s such a big difference in these two things if you think about it. But I think the Ibn Ezra very strongly claims that zonah always means a prostitute. I think that’s the more reasonable reading here.

And it gives her name: Rachav. This is the first time and the last time it says her name here. Later it says her name again, but in this story, this is the first and last time that she has a name. Nobody else in the story has a name. It’s a very interesting thing to note when you read Tanakh — people have names and don’t have names. Here it doesn’t say the name of the meraglim. It says אנשים מרגלים [anashim meraglim — men, spies], and alongside the rest, it’s also the last time they’re called meraglim. In the rest of the story it just says anashim — people, men.

And the same thing with the woman. The woman has a name first here, ושמה רחב [ushma Rachav — and her name was Rachav], and we’ll hear her name later. But in the rest of the story she’s just האשה [ha’isha — the woman], the woman, the woman.

And וישכבו שמה [vayishkevu shamah — and they lay down there]. They go to sleep there. This was probably their attempt to be undercover, to like — this is their cover story. They’re just travelers staying at this woman’s place, and they were probably assuming to somehow find out from the people there, somehow get some news, find out what’s going on.

The Spies Are Discovered

Now what happens? Somehow the people of Yericho discovered — they were discovered. It doesn’t say how they were discovered. It’s an interesting question: How were they discovered? But they were discovered. ויאמר למלך יריחו [vayeamer lemelech Yericho — and it was said to the king of Yericho] — it was told, it was said to the king of Yericho. Again, no name. We don’t know his name. The king of Yericho was told about these people. It says they were — and they were told also who they were. אנשים באו הנה הלילה מבני ישראל לחפר את הארץ [anashim ba’u henah halailah mibnei Yisrael lachpor et ha’aretz — men have come here tonight from Bnei Yisrael to dig into the land]. Lachpor [to dig] doesn’t mean literally to dig; it means exactly this — to undermine, right? To find the weaknesses of the land. That’s the job of meraglim.

So it’s a mystery who told, who told the king of Yericho.

The King’s Demand and Rachav’s Deception

And the king of Yericho — it’s told he sends messengers, sends to Rachav. Oh yeah, sorry, he has her name, but later that’s the last time. He sends to Rachav and says, “Take out, bring out the people that have come to you, because they’ve come to destroy the land, they’ve come to undermine the whole land.” This reminds us of the language of like הוציאו אלינו ונדעם [hotzi’u eleinu venede’em — bring them out to us that we may know them], right? When someone is a guest at someone’s, it’s like he’s under his protection, and then sometimes there’s the demand: give him out, produce the person, don’t leave him under your protection, and give him over to us.

Now the woman does not do that. So it doesn’t explain in this stage of the story why she doesn’t do that. What she does is — and it doesn’t say in the story, but we have to assume that she somehow stalls for time. She doesn’t let the king’s men come in. In other words, apparently — and this is I think the simple meaning — apparently they’re respecting her house. It’s her house. Like, they have a demand for her to give over the people, to release them from her custody, that they shouldn’t be under her, they shouldn’t be under her protection. But as long as they’re under her protection, this is like — they’re asking, it wasn’t like a no-knock warrant. They didn’t walk into her house. They’re standing outside and waiting for her to bring them out.

And she goes in as if she’s going to go bring them or something. And instead of bringing them out, she takes — she hides them. And it doesn’t explain how she hides them or where she hides them. That we’ll find out after we hear what she told the king’s messengers.

But she hid them, and she told the king’s messengers: “Yes, they’ve come to me, and I don’t know — I didn’t know from where.” So she claims ignorance, and maybe she was ignorant. She doesn’t know that they are from Bnei Yisrael. If she would, she would have had to give them over. She would have to report them right away. So she didn’t know.

And then she says they were closing the door, the שער [sha’ar — gate], the door of the city, in the darkness, and the men left. And she doesn’t know where they went. She says, “Go chase them! Maybe you’ll find them, you’ll catch them. Go chase them.”

So this is also part of her strategy. She distracts the king’s messengers. She says, “Oh, I know where they went,” and she—

Rachav’s Strategic Deception

And she goes in as if she’s going to go bring them or something, and instead of bringing them out, she hides them. It doesn’t explain how she hides them or where she hides them — that we’ll find out after we hear what she told the king’s messengers. But she hid them, and she told the king’s messengers: yes, they’ve come to me, and I don’t know, I didn’t know from where. So she claims ignorance, and maybe she was ignorant — she doesn’t know that they were from the Israelites. If she would, she would have had to give them over, she would have had to report them right away, so she didn’t know.

And then she says: they were closing the door, the sha’ar [gate], the door of the city, in the darkness, and the men left, and she doesn’t know where they went. She says, well go chase them, maybe you’ll find them, or you’ll catch them, go chase them.

Sending the Pursuers in the Wrong Direction

So this is also part of her strategy. She distracts the king’s messengers. She says, oh, I know where they went, and she assumes, as we’ll see later, she assumes probably there was one direction in which to run. So when she says they went through the gate of the city, they know exactly where to go chase them. So she’s sending them in the opposite direction from where the men are, and that’s how she got them off her back, she got them off the people to save them.

How She Hid Them

And here the text goes back and tells us exactly how she hid them. So she had them on the roof, hid them in some flax that was still from the stocks — stocks of flax that were there, apparently. That’s what people used to dry out on the roof, some flax to make linen and so on. So she hid them amongst that.

And meanwhile, the men, the king’s men, are chasing them all the way back to the river, back to the Yarden [Jordan], where the ma’abarot [crossings] — the places where they crossed the Yarden. They closed the gate after them, and so the gate is closed. So now she knows that the people, the king’s messengers, are not chasing them in the city — they’re all out, they’re chasing them on some kind of wild goose chase outside of the city.

Rachav’s Declaration of Faith

Now, before the two men, the two meraglim [spies], go to sleep, she goes up to the roof, to the hiding place, and she speaks to them. And this is the most important — the whole story is here for this discussion, for this dialogue, which she tells them. And we should probably understand that this is also why she’s hiding them, why she’s saving them.

“I Know That Hashem Has Given You the Land”

She says this: she says, I know that Hashem — and now she says Hashem’s name, yitein lachem et ha’aretz [has given you the land] — and your fear has fallen upon us. We’re all scared of you, and all the people that live in the land, all the inhabitants of the land, are namogu [melting] before you — they’re melting, or something like that. They’re all scared of you.

So now, and why are they scared? What caused us this fear? What caused us to think that your God has given you the land, and we should be scared of you? Because we’ve heard what he did to the waters of the Yam Suf [Reed Sea] — he dried up the Yam Suf when you went out of Egypt. And we heard what you did to the two kings of the Emori [Amorites], which are on the other side of the Yarden, which you destroyed.

So these are the two main, two big victories that the people had: over the Egyptians in the Yam Suf, and over Sichon and Og later in Arvot Moav [the Plains of Moab], the malchei ha’Emori [kings of the Amorites]. And we’ve heard this, and our heart has melted. Nobody has power, the spirit of any man is not standing anymore before you.

The Theological Declaration

And this is all because we recognize, we realize — and this is also very important for the text to say, as we said in Shirat HaYam [the Song at the Sea] — we recognize that your God is the God in heaven and earth. This is Rachav’s extreme declaration of faith in the Jewish God. And because she’s heard that he gives the people victory over all their enemies, therefore she’s saying: so basically I know that you’re going to win, but I don’t want to be one of the losers.

The Oath and the Deal

So she asks them to swear to her. She asks them: swear to me in the name of Hashem, in the name of this God, this strongest God, and do goodness with me, do chesed [kindness], and be kind with me, with me and my family — with me and my beit avi [father’s house]. As you’ve seen many times, it’s a unit of family, it’s like one unit below mishpacha [extended family]. So the lowest level of family I think, what we call a nuclear family, or maybe an extended family, but something like that — not more extended, not like a tribe or a clan.

And give me a sign, give me an ot emet [true sign] that you will save me, and make sure that me, my parents, my brothers and sisters are still alive. So she might have been a single woman — she doesn’t seem to have her own household yet. She’s a single woman, that’s what we should assume from this story. But she does have parents, and she does have siblings, and she’s asking them all to be saved.

The Spies’ Response

And the people [the spies], since they’re under her protection, if they don’t agree with her, they don’t really have a choice. But they agree, and they swear. And I think this is how they swear: they say, our soul, our life is going to be instead of yours — nafshenu tachatechem lamut [our lives in place of yours unto death]. You deserve death, if — as long as you give a condition, as long as you don’t reveal us, you don’t tell this thing. So you don’t reveal the deal we just had, or you don’t reveal us now to the city, because that’s their big fear, that she’s going to tell on them and they’re going to be killed. And also, but maybe even later, as we see later, if she comes around and tells people, oh there was this deal, then, you know, people will have ways to make intrigues and so on, and destroy the plan to conquer the city.

So they promise her, they swear on their life. Right, they don’t swear on the name of Hashem, as she asked, or at least it doesn’t say explicitly, but they swear on their life. They promise their life instead of hers, as long as she fulfills her condition. And they say, yes, when God will give us the land, when Hashem will give us the land, we will do with you chesed ve’emet [kindness and truth] — we’ll do kindness, we’ll do truth, we’ll be honest to your deal, and we will save you and your family.

The Escape Plan

So now that she had this promise, now she has a way — she needs to help them escape the city, because otherwise they’re going to be stuck there.

Lowering Them from the Wall

So she helps them escape. What does she do? She gives them a rope, she drops them through a window of her house. Now her house is in the wall of the city. The city has a wall, as we’ll see figure prominently in the next story — not the next story, but the story of the conquest of Jericho. But her house was in the wall. And this is how in some ancient cities there were houses built within the walls of the city. So her window, the window of her house, is sort of going out of the city. So if you climb with a rope out of the window, you’re outside of the city.

Instructions to Hide in the Mountains

And she tells them the way to escape, which she already set up before, right? She says: you go to the mountains on the other way, you hide for three days until the chasers, the people chasing you, will come back. And then you can go wherever you want, because she sent them to chase them towards the other direction. Then she said go the other direction, go towards the mountain, which is to the west, and then you’ll stay there for three days, and then you’ll go back. And while the people that are looking for you will have already given up and come back to the city, and go back.

The Conditions: The Sign of the Red Thread

And that’s what they do, they go — I mean, one second, before they do that. So now they say, okay, but now they — it’s really, I don’t know, I don’t have a clearly good explanation for why they split like this, but after this, they add conditions to their promise. In other words, in some sense maybe this is the fulfillment of something she asked, because she asked for a sign that they will not destroy her family, and they give her this sign.

Why the Conditions Come Now

So they tell her like this: we’ve sworn to you to save your family, but we absolve ourselves of this oath if — like this, we’re going to come back in this land, right, when our people are coming to conquer it, you’re going to take this red string, red thread, a tikvat chut hashani [line of crimson thread], a line of thread or something. You will tie it in this window, which you’ve dropped us out.

So it seems like they’re having this discussion with them already down on the ground, outside the window, and they’re talking to her. Although I think that’s how we have to read it. And I think, although it seems not nice, it seems like this is why they’re adding this condition here — because they were afraid of speaking at length, of adding conditions, while they were in her house, and they really needed her protection. Now they’re slightly, they’re slightly less [dependent], because they’re already out of the city, they already have a plan to escape. So of course, she could still tell on them, she could still cause the people to go find them where they are, because she knows the direction that they’re going. But they’re somewhat safer, so they feel comfortable to sort of give their conditions of the deal that they made.

The Specific Terms

And their condition is: you will hang this string, this thread, in this window, this precise window. So there’s some nice symmetry here — in this window, which you’re saving us through, you will hang this red string. And what you will do is, you will gather together your family, your brothers, your sisters, your parents, into your house. And now, like this: anyone goes out of your house, we’re not responsible for him. Damo b’rosho [his blood is on his head]. But anyone who will stay in the house, it’s his blood on us if he is harmed.

So they’re saying, we’re going to take responsibility for saving you, but you have to give us a sign. And probably there’s like a practical reason for this, right? Because how else are they going to remember where, or they’re going to have to also communicate this to the other warriors, as we’ll see later. They have to communicate this to make sure that her family isn’t destroyed. So you’re going to have this sign, and this is a secret sign, of course. She’s not allowed to say this.

The Secrecy Requirement

And they make an additional condition: if you tell anyone this, again, we’re free of our oath. Because then everyone will put a red thread and the sign won’t be worth anything, right? She has to make sure it’s a secret between — it’s a secret sign, a secret signal. And this secret signal will cause her and her family to be saved, and they take responsibility for that.

And she agrees with that. She says yes, that’s how it is. And they go, and she actually puts this thread in the window — maybe not now, but this is the story pre-empting us what she will do.

The Spies’ Return and Report

And they follow her plan. They go to the mountain, after three days they go back, and they come back to Yehoshua bin Nun. They tell him the whole story, and the most important thing is, this is the end of the story: they tell Yehoshua, Hashem has given our hands the whole land — natan Hashem b’yadeinu et kol ha’aretz [Hashem has given into our hands the whole land]. Hashem has given the whole land in our hands, right?

Because they see — how do they know this? Because they see that everyone is so scared. And maybe also because they got even, already it was so easy to get a collaborator. Maybe they say it might be easy to get even more, I don’t know. And these are the two things. So we know that Hashem gave us the land, because the inhabitants of the land are afraid from us, they’re all scared of us. And therefore, this is the opposite—

The Contrast with the Original Spies

This is the precise opposite of what the Meraglim [spies] of Moshe said. They were the ones that melted away, that were scared from the people of the land. Now they’re saying the people of the land are scared of us, they’re all melted, they have no power, they have no courage. And this is their message.

Joshua’s Response and the Unstated Continuation

It doesn’t say what Yeshua [Joshua] does with this message. Maybe Yeshua then passes along the message to the rest of the people, which seems to be something he should be doing. Because remember, Yeshua probably himself—or Yeshua himself, like we saw earlier in the previous chapter—Yeshua himself might have needed chizuk [encouragement], might have needed this boost for himself to know that he’s not doing a crazy thing, to know that it will be safe.

So he has this message, and with this the story can continue.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.