הלכות שבת פרק ב׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות שבת פרק ב׳ — פיקוח נפש דוחה שבת
—
הקדמה כללית לפרק
ארבעת הפרקים הראשונים של הרמב״ם עוסקים בכללי הלכות שבת לפני שהוא נכנס לפרטי מלאכות. פרק א׳ עסק במלאכת מחשבת; פרק ב׳ נכנס לכלל של חולה ופיקוח נפש דוחה שבת.
הפרק אינו מדבר רק על המקרה הפשוט שגוי אומר “חלל שבת או אהרוג אותך” — זה פשוט ואינו צריך פרק שלם. הפרק מדבר על רמות שונות של סכנה, שהן מעט פחותות מהמקרה הקלאסי של יהרג ואל יעבור — כמה חולה צריך להיות? מה אם יש ספק? מה אם הרפואה אולי תעזור, אולי לא? גם נדון החילוק בין “פיקוח נפש” (להשגיח אם מישהו צריך הצלה) לבין “סכנת נפשות” (מצב מאושר של סכנה).
—
הלכה א: שבת נדחית מפני סכנת נפשות
דברי הרמב״ם:
“תדחה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות.”
פשט:
שבת נדחית בפני סכנת נפשות, כמו כל שאר המצוות — כפי שכבר נלמד בהלכות יסודי התורה פרק ה׳ שרק שלוש עבירות (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) הן יהרג ואל יעבור.
חידושים והסברות:
1. מדוע צריך הרמב״ם לומר זאת במפורש אצל שבת? אצל מצוות אחרות אינו אומר זאת בנפרד — כבר יודעים את הכלל מספר המדע. יש הווה אמינא ששבת תהיה שונה, כי הרמב״ם עצמו אומר בסוף הלכות שבת ששבת ועבודה זרה הן שתי “המצוות החמורות” — שתיהן קשורות לאמונה ולעיקרי הדת. היה אפשר לחשוב ששבת תהיה כעבודה זרה לענין יהרג ואל יעבור. לכן צריך הרמב״ם להדגיש: “כשאר כל המצוות” — שבת אינה כעבודה זרה בענין זה.
2. המקור בהלכות יסודי התורה פרק ה׳: שם הנושא העיקרי הוא קידוש השם, לא דחיית מצוות מפני סכנה. אבל שם כתובה כמעט בדרך אגב הלכה שנייה — שגם בחולאים, כשצריך להתרפא באיסור, מתרפאין בכל העבירות חוץ מהשלוש. זהו הכלל המיושם כאן על שבת.
3. חולה שיש בו סכנה — מטפלים בו, לא רק מצילים אותו ממוות: “עושין לו כל צרכיו” אינו אומר רק שעושים דברים שבלעדיהם ימות היום. חולה שיש בו סכנה — כל השבת שונה לגביו. מטפלים בו בכל חלקי הרפואה, גם דברים שאינם מאה אחוז הצלת נפשות ממש. זהו היתר גדול יותר ממה שהיינו חושבים מהכלל הפשוט “סכנת נפשות דוחה שבת.”
—
הלכה א (המשך): חולה שיש בו סכנה — כל צרכיו על פי רופא אומן של אותו מקום
דברי הרמב״ם:
“לפיכך חולה שיש בו סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.”
פשט:
חולה שמחלתו כרוכה בסכנה, מותר לעשות עבורו את כל צרכיו בשבת, על פי פסק של רופא מומחה מאותו מקום.
חידושים והסברות:
1. שלושה דברים בהלכה: (א) כל צרכיו — כל מה שנחוץ, לא רק מה שהוא ממש הצלת נפשות. (ב) על פי רופא אומן — צריך להיות מבוסס על מומחה אמין. (ג) של אותו מקום — המומחה המקומי מספיק, אין צורך לחפש את המומחה הגדול ביותר באזור.
2. שני תפקידים לרופא אומן: (א) הוא קובע שזהו חולה שיש בו סכנה — הוא מאשר את המצב (אבחנה). (ב) הוא אומר מה צריך לעשות — אילו רפואות, אילו מאכלים, וכדומה (טיפול).
3. “של אותו מקום” — אין חיוב לחפש רחוק יותר: אין צורך להביא את המומחה הגדול ביותר ממקום אחר. הרופא המקומי המקובל מספיק. זה קשור לכלל שאסור לגור בעיר שאין בה רופא. בגמרא כתוב הלשון “בקי”; הרמב״ם שינה ל״רופא אומן של אותו מקום” — תוספת של הרמב״ם.
4. בהלכות יום כיפור הרמב״ם מדבר יותר על המקרה שרופאים שונים אומרים דברים שונים.
—
הלכה א (המשך): ספק נפשות
דברי הרמב״ם:
“ספק שצריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך — מחללין. ואפילו רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך — מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה שבת.”
פשט:
לא רק ודאי סכנת נפשות, אלא גם ספק סכנת נפשות דוחה שבת. אפילו כשרופא אחד אומר שצריך לחלל שבת ורופא שני אומר שאין צורך — מחללין.
—
הלכה ב: אין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
דברי הרמב״ם:
“עמדוהו ביום השבת שיצטרך לכך וכך שמונה ימים — אין אומרים נמתין לו עד הערב כדי שלא יחלל שתי שבתות, אלא מתחילין מהיום… ומחללין עליו אפילו מאה שבתות. כל זמן שיצטרך ויש בו סכנה או ספק סכנה — מחללין.”
פשט:
כאשר חולה שיש בו סכנה צריך טיפול בן שמונה ימים, אין צורך להמתין עד מוצאי שבת כדי להימנע משתי שבתות חילול — מתחילים מיד.
חידושים והסברות:
1. החידוש גדול יותר ממה שחושבים לכתחילה. היה אפשר לחשוב שהדין הוא רק כשמסוכן יותר להמתין — זה הרי פשוט. החידוש הוא שאפילו כשאין שום הבדל אם מתחילים בשבת או ביום ראשון, מותר להתחיל בשבת. אין צורך לעשות חשבון “לחסוך” את השבת הבאה.
2. היסוד: יהודי חייב בשמירת שבת רק על שבת של היום, לא על השבת הבאה. הואיל והחולה כבר בגדר חולה שיש בו סכנה, מותר היום. בשבת הבאה ישאלו שוב את השאלה, והשבת הבאה תמשיך להיות מותרת. אין צורך לעשות עכשיו חשבונות לשבת הבאה.
3. “כל זמן שיצטרך” — מה פירוש “צורך”? הלשון אומר שהוא צריך את זה בכלליות (הוא צריך את הטיפול), לא דווקא שהוא צריך את זה היום ספציפית. כיוון שהוא כבר בגדר חולה פיקוח נפש, אין צורך להיות מדויק אם נחוץ דווקא היום.
4. נפקא מינה מעשית — בדיקות בבית חולים: אם מישהו הוא חולה שיש בו סכנה וצריך לעשות בדיקה שאינה מעכבת אם עושים אותה היום או מחר — לפי הרמב״ם אין ענין לבקש מבית החולים לדחות עד מוצאי שבת.
5. השולחן ערוך הרב לומד שכל זה על חשש — אי אפשר להיות בטוח בחשבונות, כי “אין בורא לוני” — אף פעם אינו ברור (בטוח) אצל חולה שיש בו סכנה. לדחות יום אחד עלול להביא סיבוך, מי יודע.
6. כוונת הרמב״ם: הוא לא רוצה שאנשים יחמירו בענין פיקוח נפש. יש סוג של אנשים שחוששים שמא ייכשלו ולא יחללו שבת כשצריך, כי ישכנעו את עצמם שאפשר להמתין.
7. נואנס מעשי: אם הרופא עצמו (שהוא מומחה) אומר שאפשר לדחות — לא בגלל שבת, אלא כי מבחינה רפואית אפשר — אז מותר למומחה לדחות. אבל החולה או משפחתו לא ידחו בגלל שבת. שבת לא תהיה גורם בחשבון.
—
הלכה ב (המשך): אילו מלאכות מותר לעשות
דברי הרמב״ם:
מותר להדליק ולכבות (להדליק ולכבות אור), שחיטה, אפייה, בישול, חימום מים, רחיצה — כל המלאכות שהחולה צריך.
פשט:
לא רק המלאכה שמרפאה ישירות (כמו ניתוח), אלא גם דברים סביבתיים שהם חלק מהטיפול בחולה — כמו אוכל חם, אור לראות, רחצה.
חידושים והסברות:
1. החידוש: חולה צריך אוכל חם, הוא צריך אור לראות, הוא צריך להירחץ — כל הדברים שאדם בריא יכול לעמוד בלעדיהם בשבת, אבל חולה שיש בו סכנה כל כך חלש/רגיש שכל דבר הוא בגדר ספק סכנה.
2. הכלל: “שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים” — שבת היא כיום חול לחולה שיש בו סכנה בכל הענינים.
3. גדר “טיפול בחולה” רחב יותר מרפואה: היסטורית הבינו שטיפול בחולה אינו רק פרוצדורות רפואיות (אנטיביוטיקה, זריקות), אלא גם “לטפל” — להשכיב במיטה, לתת אוכל חם, לרחוץ, נוחות. כל זה חלק מהטיפול ההלכתי בחולה.
4. “על פי רופא אומן של אותו מקום” — גדר מדויק: הרופא אומן קובע שני דברים: (1) שהחולה הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, (2) אילו דברים רפואיים הוא צריך. אבל מה שחז״ל כבר התירו (כמו מים חמים, רחצה, אוכל), אין צורך לשאול את הרופא — זו תקנת חכמים שיטפלו בחולה.
5. האם מותר לעשות דברים שאינם ישירות סכנת נפשות? כיוון שהאדם במצב סכנת נפשות, התירו לו כל מה שהוא חלק מ״לטפל” — לא “קסם” הכל, אלא כל מה שכולם מסכימים שזה חלק מטיפול בחולה (אוכל נותן כוח, רחצה מונעת מחלות, אור לשקט). אבל לא סתם דברים נעימים — למשל מוזיקה היא ספק, אם כי אם החולה סבור שהוא צריך את זה, מותר גם בשבת.
—
הלכה ב (המשך): אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים
דברי הרמב״ם:
“אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דבר זה.”
פשט:
אין למסור את המלאכות לאנשים שיבואו מכך לזלזל בשבת. גדולי ישראל יעשו, כדי להראות שפיקוח נפש דוחה שבת הוא הלכה לכתחילה.
חידושים והסברות:
1. שתי נקודות בהלכה: (א) אמינות: אין סומכים על גוי או עבד כי צריך להיות בטוח שמי שעוזר יודע מה הוא עושה. (ב) “שלא תהא שבת קלה בעיניהם”: אם מורים לנשים או לאחרים לעשות את המלאכות, לא יבינו שזה בגלל פיקוח נפש, ויחשבו ששבת היא סתם דבר קל.
2. קושיה על “נשים”: אישה מחויבת בשבת בדיוק כמו גבר, בדיוק בת סקילה — מדוע מישהו יחשוב שעדיף שאישה תעשה את זה?
3. הפשט העיקרי: ההלכה אינה מדברת על כך שאסור שיהיו אחיות נשים. הפשט הוא: גבר לא יתחמק מחילול שבת על ידי כך שהוא מורה לאשתו או לעבדו לעשות את המלאכה, בחשבו שהוא צדיק גדול שהוא עצמו אינו מחלל שבת. להיפך — מצווה שהוא יעשה זאת בעצמו, כי פיקוח נפש דוחה שבת הוא לכתחילה, לא בדיעבד.
4. נפקא מינה מעשית: אם אישה היא זו שמטפלת בחולה (אחות), זה בסדר — אין צורך להחליף אותה בגבר. ההלכה מדברת רק נגד הגבר שרוצה להימנע מחילול שבת על ידי מסירה לאחר.
5. “קלה בעיניהם” אצל גוים: אצל יהודים יהיה קל איסור אמירה לעכו״ם. יש מפרשים שלומדים כך.
6. בעיית נוסחאות: לא בכל הנוסחאות כתוב הלשון “ואין מורין נשים לעשות דבר זה” — מה שתומך בפשט שזו אינה חומרה יסודית האוסרת על נשים לעשות מלאכות לחולה.
7. נגד הפשט האחר: נדחה בתוקף הפשט שאסור ממש לתת לנשים לעשות מלאכות לחולה — כי זה היה אומר שהחולה ימות עד שיבוא הגדול בישראל, מה שעומד בסתירה ליסוד כל ההלכה.
—
הלכה ב (סוף) / הלכה ג: השקפה כללית — “וחי בהם ולא שימות בהם”
דברי הרמב״ם:
“שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים חסד ושלום בעולם.” הרמב״ם מביא את הפסוק “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם” ואת הפסוק “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” על המינים (צדוקים).
פשט:
משפטי התורה לא באו להעניש אנשים או להקשות את החיים, אלא להביא רחמים, חסד ושלום.
חידושים:
1. הרמב״ם מביא כאן לא רק פסק דין, אלא השקפה כללית על כל התורה. מי שחושב ששבת אינה נדחית מפני פיקוח נפש, אינו מבין כלל מהי תורה — הוא חושב שהתורה באה להחמיר את החיים.
2. הפסוק “לא יחיו בהם” אינו מדבר על מי שאינו לומד תורה, אלא על מי שיש לו תורה אחרת — יש לו חוקים, אבל הם “לא טובים.” יש לו הבנה מעוותת של תורה.
3. “שלום” בהקשר זה יכול גם לומר לעזור לאדם אחר — פיקוח נפש הוא גם סוג של “שלום.”
—
הלכה ד-ה: חושש בעיניו — מחלות עיניים
דברי הרמב״ם:
“חושש בעיניו, והוא שיהא בשתיהן ציר או באחת מהן, או שיהו דמעות שותתות מהם מרוב הכאב, או דם שותת מהם, או שיש בהם קדחת, וכיוצא בכל אלו — הרי זה בכלל חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה.”
פשט:
מחלות עיניים עם תסמינים כמו מוגלה, דמעות מכאב חזק, דם, או נפיחות — זהו חולה שיש בו סכנה.
חידושים:
1. קושיה חזקה: הרמב״ם עדיין לא דיבר על סכנת אבר (להציל איבר מבלי שהאדם ימות). עד עכשיו הוא מדבר רק על סכנת נפשות. איך אפשר לומר שמחלת עיניים היא סכנת נפשות?
2. תירוץ אחד: זיהום בעין יכול באמת להוביל למוות — “עין היא דבר מסוכן, מי יודע מה יקרה.”
3. גישה שנייה: יש דין מיוחד שגם הצלת איבר (לא רק החיים) היא בגדר סכנה. מוזכר שיש רמב״ם אחר המדבר על כך.
4. ויכוח: האם אפשר לומר שאיבוד עין לבדה (ללא סכנת מיתה) מספיק לחלל שבת? אחד סובר שכל זיהום יכול להוביל למוות, ממילא זה תמיד סכנת נפשות. האחר סובר שיש גדר מיוחד של סכנת אבר.
—
הלכה: מכה בחלל גופו — מחלות פנימיות
דברי הרמב״ם:
“וכן מי שיש לו מכה בחלל גופו… מן השפה ולפנים… במעיו, בכבדו, בטחולו, או בשאר כל שיש בחללו — הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד.”
פשט:
מכה או מחלה בתוך הגוף (מהשפתיים פנימה) — לב, מעיים, כבד, טחול — היא אוטומטית סכנת נפשות, ללא אומד (ללא הערכה של רופא).
חידושים:
1. החידוש העיקרי הוא “בלא אומד” — אין צורך באומדן מומחה. הסברא: במחלה פנימית אדם לא יכול להעריך מה קורה, ממילא צריך לחשוש.
2. היום עם מכונות מודרניות אפשר להעריך טוב יותר מחלות פנימיות, אבל הדין נשאר.
—
הלכה: סכנות ספציפיות — דם, צמרמורת, קורדייקוס, שחין, מכה בגב היד/רגל
דברי הרמב״ם:
“וכן מי שאחזו דם… צמרמורת… קורדייקוס… השחין… מכה בגב היד ובגב הרגל — הרי אלו סכנה ומחללין עליהם את השבת.”
פשט:
הרמב״ם עובר על כל קטגוריה:
– דם: לא דם מחתך, אלא דם הזורם דרך הפה, האף, פי הטבעת, או רחם.
– צמרמורת: לא קצת קור, אלא כל הגוף רועד.
– קורדייקוס: לא קצת מבולבל, אלא הוא לא יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה.
– שחין: לא שחין אחד, אלא שחין שהתפשט על כל הגוף.
– מכה בגב היד/רגל: לא חתך, אלא נפיחות.
—
הלכה: הערכת רופאים — כל חולי שהרופאים אומרים
דברי הרמב״ם:
“וכן כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שאינו באחד מכל אלו — מחללין עליו את השבת.”
פשט:
גם מחלות שאינן ברשימה, אם רופאים אומרים שיש סכנה — מחללין.
—
הלכה יא: בולע נמלה או צרעה / נימא של מים
דברי הרמב״ם:
“וכן הבולע נמלה או צרעה — הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת” — מותר לבשל לו מים חמים בשבת. “הבולע נימא של מים… מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה.”
פשט:
מי שבולע נמלה/צרעה/תולעת בעת שתיית מים, זו סכנה, מותר לבשל מים חמים בשבת.
חידושים:
1. הרמב״ם מזכיר ספציפית מים חמים כי זו בעצמה הרפואה — נותנים לו לשתות מים חמים כדי להקיא את התולעת, וזו מלאכה (בישול) המותרת רק בסכנת נפשות.
—
הלכה יא (המשך): נשכו כלב שוטה
דברי הרמב״ם:
**”מי שנשכו כלב שוטה או אחד ממיני חיות ר
עות הממיתין, אפילו הוא ספק ממית וספק אינו ממית, עושין לו כל צרכי רפואה להצילו.”**
פשט:
אפילו כשלא יודעים איזה מין חיה נשכה, או שזה מין שלא תמיד הורג, מותר לחלל שבת.
חידושים:
מוזכר המעשה עם ר׳ חנינא בן דוסא והנחש — אבל זה נס, לא מציאות הלכתית. גם מוזכר שבימי קדם היו נותנים לאכול מהכבד של הכלב המשוגע כרפואה.
—
הלכה יב: עשרה אנשים רצים להביא גרוגרות
דברי הרמב״ם:
“חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרות… רצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות כאחת, כולן פטורין מכלום… שהרי כולן ברשות היו.”
פשט:
אם רופאים אומרים שחולה צריך גרוגרות (תאנים מיובשות) וצריך לחלל שבת (למשל לשאת ברשות הרבים), ועשרה אנשים רצים כל אחד מביא אחת — כולם פטורים מכלום.
חידושים:
1. פטור מכלום — אפילו ממכות מרדות: הרמב״ם אומר לא רק פטור מחטאת, אלא פטור מכלום — אפילו ממכות מרדות. זה חידוש חזק, כי לכאורה האדם השלישי/רביעי כבר ידע שמישהו כבר הביא.
2. זה לא רק פטור, זו לכתחילה: החידוש העיקרי הוא שרוצים שכולם ירוצו — “כל הזריז בפיקוח נפש הרי זה משובח.” אומרים פטור מכלום כדי שאנשים לא יפחדו לרוץ לעזור.
3. אפילו כשהחולה כבר התחיל לאכול: אפילו כשהאדם השני נשא ד׳ אמות ברשות הרבים, והחולה כבר החזיק באמצע אכילת הגרוגרת הראשונה — הוא פטור מכלום, כי כשיצא הלך ברשות.
—
הלכה יג: ריבוי בבצירה (קטיף פירות)
דברי הרמב״ם:
“חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין [או] עוקץ אחד שיש בו שלוש — כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים, כדי שלא ירבה בבצירה.”
פשט:
כשחולה צריך שתי גרוגרות, ויש שתי אפשרויות — (א) שני ענפים עם אחת כל אחד, (ב) ענף אחד עם שלוש — יש לקטוף את הענף האחד עם שלוש, כדי לא להרבות בבצירה (לקטוף פעמיים).
חידושים:
1. ריבוי במעשים גרוע מריבוי בשיעורים: לקטוף פעמיים (שתי מעשים של קוצר) גרוע מלקטוף פעם אחת עם גרוגרת שלישית שאינו צריך. אפילו כששניהם אותה מלאכה של קוצר.
2. מה פירוש ריבוי בשיעורים: שתי האפשרויות הן בדיוק אותה מלאכה של קוצר, לא מקבלים יותר מלקות על שלוש גרוגרות מאשר על שתיים. אבל זה עדיין איסור גדול יותר כשקוטפים יותר — כמו משל, להרוג פיל הוא איסור גדול יותר מלהרוג ג׳וק, אף על פי ששניהם אותו לאו.
3. ריבוי בשיעורים הוא כנראה איסור דרבנן: אבל צריך עדיין למזער אותו.
—
הלכה יד: המבשל לחולה בשבת והותיר
דברי הרמב״ם:
“המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר — אסור לבריא לאכול מן המותר, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול ממנה בשר חי, שאין בדבר תוספת כדי שנחוש שמא ירבה בשבילו.”
פשט:
בבישול — הבריא אסור לאכול מהנותר, כי חוששים שבפעם הבאה ישים יותר בסיר. בשחיטה — הבריא מותר לאכול, כי אי אפשר לשחוט קצת מבהמה.
חידושים:
1. החילוק בין בישול ושחיטה: בבישול אפשר להרבות — לשים חתיכת בשר גדולה יותר או יותר חתיכות בסיר. בשחיטה חייבים לשחוט את כל הבהמה, אי אפשר לשחוט קצת.
2. קושיה — מדוע לא לחשוש לבהמה גדולה יותר: לכאורה צריך לחשוש שבפעם הבאה ייקח פרה/עוף גדול יותר? החילוק: בבישול התוצאה של המלאכה קשורה ישירות לכמה שמים — יותר בשר בסיר = יותר בישול. אבל בשחיטה המעשה אחד — שוחטים בהמה אחת, ואי אפשר לומר שבהמה גדולה יותר היא מעשה שחיטה גדול יותר.
3. הערת הראב״ד על מוקצה: הראב״ד שואל: אם הבהמה הייתה חיה ערב שבת, היא הרי מוקצה. איך הבריא יכול לאכול? עונה הראב״ד: כיוון שהחולה כבר היה בבית דין (כבר נקבע שהוא צריך), הבהמה כבר הייתה ראויה לשחיטה, ממילא לא מוקצה.
4. החילוק העיקרי — תוצאה לעומת מעשה: בבישול התוצאה (כמה מתבשל) היא העיקר — יותר בשר בסיר הוא ממש יותר בישול. בשחיטה יש רק מעשה אחד — שחיטת הבהמה — ואי אפשר לדבר על ריבוי. זה מתאים לכלל שבהלכות שבת מסתכלים על תוצאת המלאכה.
—
הלכה ה-ו: חולה שאין בו סכנה
דברי הרמב״ם:
“חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד? אומרים לגוי לעשות לו והוא עושה — לבשל לו, ולרפאותו, ולחמם לו חמין, וכיוצא באלו. וכן כוחל עינו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה.”
פשט:
בחולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכות על ידי גוי — מותר לומר לו לבשל, לרפא, לחמם מים. גם מותר לגוי למרוח תרופת עיניים ליהודי אפילו ללא סכנה.
חידושים:
1. הכלל לפי הרמב״ם (מגיד משנה ומפרשים אחרים): בחולה שאין בו סכנה מותרים שני דברים: (א) מלאכה דאורייתא על ידי גוי (אמירה לעכו״ם), (ב) מלאכה דרבנן על ידי ישראל. זהו היסוד: במקום חולי לא גזרו רבנן.
2. ה״וכן כוחל” — מה הרמב״ם מוסיף? החידוש הוא אולי שאפילו כשהאדם בכלל אינו חולה במובן המלא, אלא סתם עינו כואבת לו, זה גם בגדר זה — עוד קולא נוספת.
3. בעיית שחיקת סממנים: בחולה שאין בו סכנה יש הרי גזירת שחיקת סממנים. התירוץ: צריך לחלק בין חולה שנפל למשכב (שם מקילים בשבותים) לבין חולה שלא נפל למשכב (שם הגזירות נשארות בתוקף). בשני — דברים שבכלל אינם מלאכה מותרים (כמו מלין אוזניים, מלין קרסוליים, מחזירין את השבר).
4. “מלין אוזניים, מלין קרסוליים, מחזירין את השבר”: דוגמאות לדברים שמותר לעשות אפילו לאדם שאינו ממש חולה — כי זה בכלל אינו מלאכה (לא דאורייתא ולא דרבנן). אלו מניפולציות פיזיות כמו החזרת עצם למקומה, תיקון אוזן.
5. מה פירוש “ספק” בסכנה: “ספק פיקוח נפש” אינו אומר סיכוי רחוק — כל יום יש סיכויים רחוקים. “ספק” אומר משהו שאנשים מבינים שזה ספק — אפשרות ממשית. חולה שאין בו סכנה אומר שאין בכלל ספק סכנה — רק צער, רק כאב, ללא זיהום, ללא פצע.
6. יסוד “במקום חולי לא גזרו”: אין לזה קשר לדין העיקרי של פיקוח נפש. זהו דין נפרד — החכמים לא גזרו את גזירותיהם במקום חולי או במקום צער.
—
הלכה ז: יולדת — הלכות לידה בשבת
דברי הרמב״ם:
“היולדת כשכרעה ללד הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת. קורין לה חכמה ממקום למקום, וחותכין את הטבור, וקושרין אותו. ומדליקין לה את הנר בשעה שהיא מצטערת בחבליה, ואפילו היתה סומא — שדעתה מיושבת עליה בנר אף על פי שאינה רואה. ואם היא צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות — משנין.”
פשט:
יולדת כשהיא מתחילה ללדת היא בגדר סכנת נפשות, ומותר לחלל שבת עבורה — לקרוא למילדת, לחתוך את הטבור, לקשור אותו, להדליק נר. אפילו יולדת עיוורת — מוחה נרגע עם נר. אבל במקום שאפשר לעשות בשינוי — יש לשנות.
חידושים:
1. “כשכרעה ללד” — רגע הסכנה: הרמב״ם מגביל את הדין לכשהיא כבר ממש מתחילה ללדת. בימים קדומים היו יולדות “בכריעה” (על הברכיים), היום עושים אחרת.
2. חותכין את הטבור — איזו מלאכה: חיתוך הטבור הוא לכאורה איסור של גוזז או תולש או מתקן — אחת מאבות המלאכות. קושרין — זהו קשר של קיימא, גם אב מלאכה.
3. החידוש של “מדליקין לה נר אפילו סומא”: בחולה רגיל שיש בו סכנה לא כתוב שמדליקים נר לעיוור. יולדת היא מצב משלה — זו מציאות רגילה, תמידית. לכן הרמב״ם מביא את החידוש שאפילו יולדת עיוורת — דעתה מתיישבת מהנר (אולי כי היא יודעת שאחרים יכולים לראות, או סתם התחושה של אור). זה חידוש שדעת מיושבת היא סיבה מספקת לחלל שבת.
4. החילוק הגדול בין יולדת לחולה רגיל שיש בו סכנה — “כל שאפשר לשנות משנין”: זו חומרא ביולדת שאינה קיימת בחולה רגיל שיש בו סכנה. בחולה רגיל שיש בו סכנה הרמב״ם קודם פסק שאין לא לחפש שינויים, לא על ידי גוי, לא על ידי קטן — אלא גדולי ישראל. אבל ביולדת הרמב״ם אומר שכל שאפשר לשנות משנין. הדוגמה מהגמרא: במקום לשאת כלי ביד, תקשור אותו בשערה (“טובא לחברתה קיילי תלי לה בסערה”). זה עדיין איסור תורה, אבל איסור חלש יותר על ידי שינוי.
5. מדוע יולדת שונה? המגיד משנה מבין את הרמב״ם כך: יולדת אינה חולה אמיתית שיש בה סכנה — זה דבר טבעי, כולם יולדים ילדים, ורוב אנשים אינם מתים מלידה. “חולה שיש בו סכנה” אומר לא שהולכים למות — זה אומר שיש מציאות של סכנה. אבל ביולדת, שהסכנה סטטיסטית קטנה יותר, יש דין שצריך לעשות בשינוי במקום שאפשר. המגן אברהם מביא ש״אחת מאלף מתה מלידה” (אולי גוזמא, אבל זה מראה את החילוק).
6. הרמב״ן סובר אחרת — שבכל פיקוח נפש, אם אפשר, צריך לעשות שינוי. אבל הפוסקים פוסקים כרמב״ם, שרק ביולדת יש ענין השינוי.
7. “נישתא ביה לחברותא” — נשים עושות: ביולדת רואים שנשים (חברותיה) הן שעושות את המלאכות. לא מורים דווקא לגדולי ישראל, אלא לנשים שנמצאות שם.
—
הלכה: מילדת גויה בשבת
דברי הרמב״ם:
חכמה (מילדת) אסורה לילד גויה בשבת, אפילו בשכר, ואין חוששין לאיבה.
פשט:
אין חוששים לאיבה, כי אפשר לומר לגויה שאצלנו מותר לחלל שבת רק ליהודים ששומרים שבת.
חידושים:
1. האיסור אינו רק ענין שבת — באמצע השבוע גם יש איסור לילד גויה, כי “מילדת בן לעבודה זרה” (כפי שהרמב״ם מביא בהלכות עבודה זרה והלכות מילה). בשבת יש תירוץ טוב — אפשר לומר “זה שבת.” אבל באמצע השבוע צריך לראות מה לעשות.
2. אבל מילדין את בת גר תושב — מי שקיבל שבע מצוות בני נח — כי “מצווין אנו להחיותו”, יש מצווה לעזור לו. כל השבוע מובן, אבל בשבת — אין מחללין עליה את השבת, כי הוא/היא אינו יהודי.
3. ההיתר של חילול שבת לפיקוח נפש הוא ספציפית ליהודים — “מצילים יהודי אחר.” הגר תושב עצמו לא שמר שבת כלל, וההיתר הנוסף של פיקוח נפשות אינו קיים עבורו.
—
הלכה: שיעורי זמן של יולדת — שלוש תקופות אחרי לידה
דברי הרמב״ם:
“משיראה דם לידתה עד שתלד” — מכשרואה דם לידה עד שיולדת. “אחר שתלד עד שלשה ימים” — מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה.
פשט — שלוש תקופות:
1. מלידה עד 3 ימים: מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה — בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה. אפילו היא אומרת “אני לא צריכה”, עושים לה הכל.
2. מ-3 עד 7 ימים: אם אמרה “איני צריכה” — אין מחללין עליה. אבל אם שתקה (שותקת) — לוקחים זאת כהסכמה, ומחללין עליה. ואם באמת צריכה — מחללין עליה את השבת.
3. מ-7 עד 30 יום: גדר של חולה שאין בו סכנה — מותר לעשות מלאכות דרבנן, ועושה מלאכה על ידי גוי.
חידושים:
קושיה בין שתי הלכות: קודם הרמב״ם אמר “משתשב על המשבר” (מכשיושבת על כיסא הלידה), וכאן הוא אומר “משיראה דם לידתה.” שניהם שיעור — מה החילוק? “כריעת לילה” (משתשב על המשבר) אינו סימן ברור, ו״דם לידתה” הוא סימן ברור יותר על הגוף. הקושיה נשארת פתוחה — “לא רק אנחנו לא יודעים את התירוץ, גם אחרים לא ידעו.”
—
הלכה: מדורה (אש) ליולדת
דברי הרמב״ם:
“עושין מדורה לחיה אפילו בימות החמה” — קור קשה לחיה במקומות קרים רבים, אפילו בקיץ. “אבל אין עושין מדורה לחולה לחממו בה” — לחולה רגיל אין עושים אש (רק על ידי גוי).
חידושים:
1. ביולדת קור הוא סכנה ישירה, אבל בחולה רגיל חום אינו קשור ישירות לרפואה.
2. חריג — מקיז דם: מקיז דם שהצטנן (התקרר אחרי הקזת דם) — מותר כן לעשות מדורה, אפילו בתקופת תמוז, כי שם החום קשור ישירות לרפואה.
—
הלכה: רחיצת הוולד (רחצת התינוק שנולד)
דברי הרמב״ם:
“מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד, ואפילו מחממין לו חמין בשבת, ומולחין אותו, ומלפפין אותו.”
פשט:
מותר לרחוץ את התינוק שנולד בשבת, אפילו לחמם מים, למלוח את התינוק, ולעטוף את התינוק — כי כל זה סכנה לתינוק.
חידושים:
1. הפסוק “ואת מולדותיך ביום הולדת אותך לא כורת שרך ובמים לא רוחצת למשעי” (יחזקאל טז) הוא המקור שרחיצת תינוק שנולד היא הכרח.
2. מהו האיסור של “מולחין אותו”? מוצע שהחידוש אינו עצם המליחה, אלא שמותר להביא את המלח מרשות הרבים וכדומה. פשט שני: “מולחין” הוא חלק מהרחיצה עצמה — רוחצים את התינוק במי מלח, ו״מלפפין” (עטיפה) הוא גם חלק מהתהליך. כל השלבים של טיפול בתינוק שנולד מותרים כי כולם בגדר סכנה.
3. גם למילה ואחרי מילה (ביום שלישי למילה) מותר לרחוץ את התינוק.
—
הלכה: אשה שמתה על המשבר — ניתוח קיסרי בשבת
דברי הרמב״ם:
“אשה שישבה על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד, שמא ימצא חי.”
פשט:
כשאישה מתה בעת לידה, מותר לחלל שבת — אפילו להביא סכין דרך רשות הרבים — כדי לעשות ניתוח קיסרי ולהוציא את התינוק.
חידושים:
1. החידוש הגדול: לתינוק אין עדיין חזקת חי — הוא מעולם לא נולד, ואולי הוא גם כבר מת. בחולה רגיל אומרים שהוא חי (חזקת חי), אבל כאן התינוק מעולם לא הוכיח שהוא חי.
2. לכן, “ספק נפשות דוחה את השבת” — אפילו ללא חזקת חי, רק הספק שהתינוק יכול להיות חי מספיק לדחות שבת.
—
הלכה: פיקוח נפש — המושג, ואין צריך ליטול רשות מבית דין
דברי הרמב״ם:
“העוסקין בפיקוח נפש בשבת אין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח.”
פשט:
אין צורך לבקש רשות מבית דין לחלל שבת לפיקוח נפש, ומי שממהר להציל משובח.
חידושים:
1. חילוק בטרמינולוגיה — “סכנת נפשות” לעומת “פיקוח נפש”: סכנת נפשות = כשכבר מבוסס שיש כאן חולה בסכנה. פיקוח נפש = לשון של “להשגיח” (פקח עיניך וראה) — לפקח על מצב האנשים, להשגיח אם יש סכנה. זה כולל גם ללכת לחפש ולראות אם מישהו צריך הצלה.
2. מה פירוש “רשות מבית דין” — שלושה פירושים: (א) לשאול חכם אם זה באמת מצב פיקוח נפש — אין צורך לחכות לאישור. (ב) סוג של “היתר סמכות” — אין צורך להתמנות כחבר הצלה. כל מי שרואה שהוא יכול להציל, יציל. (ג) קשור להלכה הקודמת שצריך למנות “אנשים גדולים” — היה אפשר לחשוב שבשעת סכנה צריך לחכות עד שבתי הדין יארג
נו. בא הרמב״ם ואומר: להיפך, אז צריך רק ללכת כמה שיותר מהר.
—
הלכה: פורש מצודה להציל תינוק — ודין מתעסק
דברי הרמב״ם:
“ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודתו להעלותו — אפילו אם העלה דגים עמו.”
פשט:
מותר לפרוש רשת להציל ילד מהים, אפילו כשתופסים גם דגים בדרך.
חידושים:
1. עצם פריסת רשת לילד אינה “צד” — כי צד אינו שייך על אדם. מה שהוא תופס דגים אגב הוא “דבר שאינו מתכוון” או “דבר שאינו צריך לגופו.”
2. שלושה מקרים בגמרא: (א) הוא שמע שילד נפל, הוא זרק רשת להציל, אבל הוא רק הוציא דגים (לא את הילד) — פטור מכלום, כי הוא עשה זאת ברשות. (ב) הוא התכוון לתפוס דגים, ואגב הציל ילד — גם פטור. (ג) הוא התכוון לתפוס דגים (איסור ממש), לא ידע על שום ילד, אבל “הואיל והעלה בידו תיקון” — גם פטור. הרמב״ם פוסק שהוא פטור.
3. חידוש: מי שהתכוון לעשות איסור, אבל המעשה יצא מצווה, פטור. יש מחלוקת בגמרא, והרמב״ם פוסק לקולא.
—
הלכה: נפל תינוק לבור — עוקר חוליא
דברי הרמב״ם:
“נפל תינוק לבור, עוקר חוליא ומעלהו, אע״פ שמתקן מדרגה בשעת עקירה.”
פשט:
כשילד נופל לבור, מותר לעקור גוש אדמה כדי להגיע לילד, אפילו כשעושים בכך מדרגה (בונה).
—
הלכה: ננעלה דלת בפני תינוק
דברי הרמב״ם:
“ננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות.”
פשט:
כשילד ננעל מאחורי דלת, מותר לשבור את הדלת.
חידושים:
1. איזו מלאכה היא שבירת דלת? הרמב״ם אומר “אע״פ שמפסל עץ לעשות כלים למלאכה” — כששוברים דלת, עושים עצים שאפשר להשתמש בהם (סוג של מכה בפטיש או מתקן מנא).
2. הטעם לסכנה: “שמא יבעת התינוק וימות” — הילד יכול למות מפחד! זה חידוש — אפשר למות מפחד, וזה מספיק להיות בגדר פיקוח נפש.
3. יסוד חשוב: לא משנה אם האיסור קל או חמור — “לא משום קלות האיסור” זה מותר, אלא משום פיקוח נפש. שוקלים את זה אפילו כנגד דאורייתא.
—
הלכה: דליקה — כיבוי אש להציל אדם
דברי הרמב״ם:
“דליקה… מכבה את הדליקה להצילו, אפילו שיכבה בדרך ומסכן עצמו.”
פשט:
כשיש שריפה וחושדים שאדם נמצא שם, מותר לכבות את השריפה בשבת. אפילו כשעושה תיקונים אחרים אגב הכיבוי, הכל מותר.
—
הלכה: כלל — וכל הקודם להציל הרי זה משובח
דברי הרמב״ם:
“וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.”
חידוש:
הרמב״ם חוזר על הכלל — “בכל דבר שיש בו סכנה” — לא רק שבת, אלא בכל מצב של סכנה אין צורך לשאול רשות מאף אחד.
החילוק בין “גדולי ישראל” ל״הראשון הראשון”: כשיש בהלה (חירום, ממהרים להציל) — האדם הראשון שנמצא שם, גבר או אישה, ירוץ. הדין של “גדולי ישראל” הוא רק כשהכל רגוע ועושים ישיבה מי יעשה את זה — אז צריך לקחת גדול, לא אישה או קטן, כדי ששבת לא תהיה קלה.
—
הלכה: מי שנפלה עליו מפולת — ספיקות בפיקוח נפש
דברי הרמב״ם:
“מי שנפלה עליו מפולת, ספק שהוא חי ספק שהוא מת — מפקחין עליו. מצאוהו חי ואף על פי שהוא מרוצץ — מפקחין עליו ומצילין אותו לחיי שעה. בודקין עד חוטמו — אם אין בו נשימה, מניחין אותו שהרי כבר מת.”
פשט:
כשמפולת נופלת על אדם ולא יודעים אם הוא חי — חופרים אפילו בשבת. אפילו הוא מרוצץ (מחוץ) — מצילים אותו לחיי שעה. בודקים עד האף אם הוא נושם; אם לא — משאירים אותו.
חידושים:
1. “נפלה עליו מפולת” יש לה שני פירושים אפשריים: (1) מפולת ממש נפלה עליו, (2) ביתו קרס ולא יודעים אם הוא שם מתחת. שני המקרים — מפקחין.
2. חידוש גדול — חיי שעה: פיקוח נפש אינו אומר רק כשאפשר להציל את האדם לחיים נורמליים. אפילו הוא מרוצץ וברור שהוא לא ישרוד — מחללים שבת לחיי שעה (אפילו כמה דקות חיים). זו הלכה גדולה יותר מהיסוד הקודם של פיקוח נפש.
3. “חוטמו” — קובעים מוות על ידי נשימה (נשימה), לא על ידי סימנים אחרים. “נשמה” כאן אומרת נשימה, לא נשמה במובן הרוחני.
—
הלכה: עליונים ותחתונים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים
דברי הרמב״ם:
“בודקין ומצילין את העליונים. אם מצאו העליונים מתים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים, אלא מפקחין את הכל, שאפשר במפולת שיומשך אוויר חלל.”
פשט:
כשחופרים מלמעלה ומוצאים את האנשים העליונים מתים, אין לעשות קל וחומר שהתחתונים גם מתים. ממשיכים לחפור.
חידושים:
הסברא: יכול להיווצר למטה חלל (מרווח) עם אוויר, והתחתונים חיים עוד אפילו כשהעליונים כבר מתים. זו סברא מציאותית — מפולות יוצרות לעתים קרובות חללים.
—
הלכה: ספק ישראל ספק גוי — חצר שיש בה גוים וישראל
דברי הרמב״ם:
“חצר שיש בה גוים וישראל, אפילו ישראל אחד ואלף גוים, ונפל עליהם מפולת — מפקחין עליהם את הגל מפני ישראל. פרש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו — מפקחין, שמא זה שפרש הוא ישראל. אבל נעקרו כולם מחוץ לעיר ובשעת הקריסה פירש אחד מהם ונפל — אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהם כשנכנס לעיר הולכין אחריו בחזקת שפירש מן הרוב.”
פשט — שלושה מקרים:
(1) מפולת על החצר עצמה — מפקחין אפילו 1 יהודי בין 1000 גויים; (2) אחד נפרד לחצר אחרת — מפקחין גם; (3) כולם יצאו לדרך ואחד נפרד — אין מפקחין, הולכים אחר הרוב.
חידושים:
1. שיטת הרמב״ם העיקרית: בפיקוח נפש כן הולכים אחר הרוב (כל דפריש מרובא פריש). מה שאומרים “אפילו ישראל אחד בין אלף גויים” אינו כי לא הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש, אלא כי שם יש דין קבוע — וקבוע כמחצה על מחצה דמי, שגובר על הרוב.
2. מקרה 1 (החצר עצמה): היהודי קבוע בחצר — ממילא אי אפשר לומר רוב גויים, כי קביעות עושה את זה כמו מחצה על מחצה.
3. מקרה 2 (פרש אחד לחצר אחרת): אף על פי שהאדם נפרד, הספק נוצר ממקום קביעה. הרמב״ם סובר ש״פירש ממקום קביעה” הוא עדיין קביעה — לכן מפקחין.
4. מקרה 3 (נעקרו כולם): כשכולם יצאו לדרך — אין יותר קביעות, כי “אין כאן ישראל קבוע.” אז פועל כל דפריש מרובא פריש, והולכים אחר הרוב — לכן אין מפקחין.
5. הראב״ד ומפרשים אחרים חולקים על שיטת הרמב״ם (לא מפורט בפרטים).
6. נפקא מינה לסכנת נפשות בכלל: הדרך של חשיבה במספרים (1 ב-1000, 1 ב-10 מיליון) היא דרך היום, אבל לפי הרמב״ם החילוק אינו במספרים עצמם, אלא בדין של קבוע לעומת פירש.
—
הלכה: ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת
דברי הרמב״ם:
“ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת — מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי, ומקדש ומבדיל. ובכל יום ויום, אפילו ביום זה שמקדש ומבדיל בו — מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי חייו.”
פשט:
מי שאיבד את החשבון של ימים במדבר — סופר שישה ימים מכשאיבד את החשבון, והיום השביעי עושה שבת (קידוש, הבדלה). אבל כל יום — אפילו ה״שבת” שלו — מותר לו לעשות כדי פרנסתו (המינימום לחיים).
חידושים:
1. מדוע הרמב״ם מביא זאת בהלכות פיקוח נפש? כי היסוד הוא: כל יום הוא ספק שבת דאורייתא, אבל פיקוח נפש (הוא חייב לאכול, לקטוף פירות וכו׳) דוחה את ספק השבת — לכן מותר לו לעבוד כל יום כדי חייו.
2. קושיה: מדוע לא לומר שהוא ישמור שבת כל יום (כי כל יום הוא ספק)? כי אז הוא ימות מרעב — הוא לעולם לא יוכל לעבוד.
3. קושיה על זה: אם פיקוח נפש דוחה שבת, מדוע הוא לא יעבוד גם ב״שבת” שלו? התירוץ (נרמז): כדי שיהיה לו משהו של קדושת השבת — קידוש, הבדלה — קבעו יום אחד שהוא מנסה לשמור שבת, אף על פי שגם באותו יום מותר לו לעשות כדי פרנסתו.
4. מדוע לא לעשות יום אחד שהוא עושה את כל המלאכות? שואלים: האם הוא לא יעשה יום אחד שהוא מבשל ומכין לכל הימים, כדי שיהיה לו יום אחד של “חוויית שבת מלאה”? התירוץ: זה לא מה שנקבע — הדין הוא פשוט שכל יום הוא ספק, וכל יום מותר לו רק לעשות כדי פיקוח נפש.
5. חידוש לגבי יום שמיני: כשהוא יודע שהיום הוא היום השמיני (או החמישה עשר) מאז יצא, זה היום האחד שהוא יודע בוודאות שזה לא שבת — באותו יום מותר לו לעשות את כל המלאכות.
—
הלכה ו: גוים שצרו על עיירות ישראל
דברי הרמב״ם:
“גוים שצרו על עיירות ישראל — אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. אבל בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.”
פשט:
כשגויים צרים על עיר יהודית — אם הם באים רק לממון, אסור לחלל שבת. אבל עיר קרובה לגבול — אפילו לדברים קטנים כמו קש — מותר לצאת בנשק ולחלל שבת.
חידושים:
1. מדוע עיר הסמוכה לספר שונה? זה לא “קסם מיוחד” של ארץ ישראל — זה פיקוח נפש דרבים. הסברא: אם גויים כובשים את העיר הראשונה ליד הגבול, אפילו רק לממון, מחר הם ימשיכו הלאה, זו התחלה של כיבוש. זו סכנת נפשות ב״תמונה הגדולה.”
2. ראיה מהלכות עיר הנדחת: עיר ליד הגבול לא יכולה להיות עיר הנדחת, כי זה יהיה קל יותר לגויים לכבוש את שאר הארץ.
3. חידוש גדול: אף הלכה אחת בפרק זה אינה מדברת על כשהולכים למות היום ממש — אם הולכים למות היום, זה פשוט. כל הלכות פיקוח נפש מדברות על סכנה “לטווח ארוך”, “תמונה גדולה” — כמו למשל, השמנת יתר אינה סכנת נפשות היום, אבל בטווח הארוך זו סכנה.
—
הלכה: מצווה על כל ישראל לעזור
דברי הרמב״ם:
“מצוה על כל ישראל שיכולים לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת.”
חידוש:
הרמב״ם אינו אומר רק שזה היתר לחלל שבת — זו חובה, מצווה. זה יותר מסתם פיקוח נפש — זו מצווה להתחייב ליהודים, לעם.
—
הלכה: חזרה בכלי זיין — כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא
דברי הרמב״ם:
“וכשיצילו את אחיהם, מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא.”
פשט:
אחרי שהחיילים סיימו להציל, מותר להם לחזור עם נשקם הביתה בשבת, כדי שלא יירתעו מללכת בפעם הבאה.
חידושים:
1. הרעיון של “כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא” מאומץ לכל ענייני הצלת נפשות. למשל: חבר הצלה שהולך לבית חולים בשבת — אם הוא לא יוכל לחזור הביתה, אולי בשבת הבאה הוא לא ירצה ללכת. לכן מותר לו לחזור הביתה.
2. בסך הכל מתחשבים בחולשת האדם. באמת, אם זה פיקוח נפש, הוא חייב ללכת בכל מקרה. אבל מדברים על אנשים — יודעים שאולי הוא יחשוב פעמיים בפעם הבאה. לכן התירו.
—
הלכה: ספינה המטורפת בים, עיר שהקיפה נהר, יחיד הנרדף
דברי הרמב״ם:
“וכן כל דבר שיש בו סכנת נפשות — ספינה המטורפת בים, או עיר שהקיפה נהר — מצוה לחלל עליה את השבת ולהצילם בכל דבר שיכול להצילם. ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני רודף אחריו להרגו — מצוה להצילו אפילו בכמה מלאכות בשבת.”
פשט:
לא רק מלחמה — גם סכנות טבעיות (סערה, שיטפון) ואפילו יחיד שנרדף — מותר לחלל שבת להציל.
—
הלכה: זועקין ומתחננין בשבת — אבל לא על דבר (מגפה)
דברי הרמב״ם:
“וזועקין עליהם ומתחננין בשבת, ומתריעין עליהם לעזור אותם. ואין מתחננין ולא זועקין על הדבר בשבת.”
פשט:
בסכנה חריפה מותר לצעוק, להתפלל, ולהריע (מתריעין) בשבת. אבל במגפה (דבר) — לא עושים זאת בשבת.
חידושים:
1. חילוק בין “מתריעין” ל״זועקין”: “מתריעין” אומר לתקוע שופר או להודיע לעולם לבוא לעזור — זה דבר מעשי (כמו סירנות הצלה היום). “זועקין ומתחננין” היא תפילה. שניהם מותרים בסכנה חריפה.
2. התקיעה כאן אינה תקיעה לתפילה (כמו בתענית), אלא תקיעה כדי לאסוף את העולם לעזור — מלאכה מעשית.
3. מדוע לא במגפה (דבר)? במגפה לא מתים “באותה שנייה” — זה לא חריף. אפשר לעשות עצרת תפילה ביום ראשון או שני. רק מה שהוא חריף — כמו גוי עומד ממש בחוץ — מתפללים אפילו בשבת.
4. הסבר אחר: אולי ה״זועקין ומתחננין” עצמו הוא הכנה ל״מתריעין” — רוצים שהעולם ייקח את זה ברצינות מספיק כדי לבוא לעזור. במגפה, שלא רלוונטי שאנשים יעזרו פיזית, אין צורך.
5. קושיה יפה: האם לא יכול לעורר רחמי שמים על ידי שמירת שבת? לומר “רבונו של עולם, אני לא מזכיר את הצרה, עזור ליהודים בזכות השבת” — זה גם מהלך בתפילה. במגפה זו הדרך הנכונה — לא לצעוק בשבת, אלא להתפלל באופן אחר.
—
הלכה: צרים על עיירות של גוים — מלחמה בשבת
דברי הרמב״ם (שבת פרק ב׳ / הלכות מלכים):
“צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת… ומפי השמועה למדו שעושין מלחמה אפילו בשבת… אפילו מלחמת הרשות.”
פשט:
אסור להתחיל מצור על עיר גויים פחות משלושה ימים לפני שבת. אבל כשכבר התחילו שלושה ימים קודם, ממשיכים את המלחמה אפילו בשבת, עד שכובשים את העיר — אפילו במלחמת רשות.
חידושים:
1. החילוק בין הלכות קודמות לכאן: ההלכות הקודמות מדברות על מצב שאין ברירה — הגוי בא. כאן מדברים על מלחמה “by choice” — מלך ישראל מחליט לעשות מלחמה.
2. הטעם של “שלשה ימים קודם לשבת” — לא בגלל חילול שבת, אלא “מפני הבהלה”: חילול שבת מותר כן במלחמה. הטעם הוא “מפני הבהלה” — כי הימים הראשונים של מלחמה מאוד עמוסים (סוערים, קדחתניים). לא מתאים ששבת תהיה כל כך עמוסה. אם אפשר, צריך לעשות ששבת תהיה קצת שבתית — קצת מנוחה, אפילו במצב מלחמה.
3. הפשט ב״מפני הבהלה” — לא בגלל מלחמה גרועה, אלא בגלל כבוד שבת: נדחה הפשט שהטעם הוא כדי שיעשו “מלחמה טובה” (שלא יהיו מבולבלים ממחשבות שבת). הפשט האמיתי: רוצים שהחיילים יהיו להם קצת מנוחה בשבת.
4. המקור — הלכה למשה מסיני, נלמדת מכיבוש יריחו: הפסוק אומר “וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים” — היום השביעי עם תקיעת השופרות היה שבת. מזה רואים שמלחמה דוחה שבת.
5. סברא פשוטה מדוע מלחמה דוחה שבת: כשהיהודים נלחמו ביריחו בשבת, כל הגויים ידעו ששבת לא יכולה לעצור אותם. זה לבדו סיבה — שאם שבת לא יכולה להפריע להם, הם יכולים להנהיג את העולם.
—
[סטייה: תפילה בשבת על צרה — הערת סיום]
מחלק
ים בין דברים שעוזרים ל״מודעות” של אנשים (לעורר את העולם, לתקוע אזעקות, להכריז על יום תפילה) — זה מותר אפילו בשבת, כי זה נוגע לעזרה מעשית של אנשים. אבל משהו שלא תלוי בידי אנשים — רק לעורר רחמי שמים — אפשר לעשות במוצאי שבת, כי אפשר הרי גם בשבת להתפלל באופן אחר (“רבונו של עולם, עזור ליהודים בזכות השבת”) מבלי להזכיר את הצרה במפורש.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק ב׳: סכנת נפשות בשבת
הקדמה לפרק
שלום וברכה.
אנחנו לומדים ברמב״ם, הלכות ספר זמנים, הלכות שבת. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק השני, פרק ב׳. בארבעת הפרקים הראשונים מדבר הרמב״ם הלכות כלליות, לפני שהוא נכנס לפרטים של מלאכות מסוימות, הוא מדבר הלכות כלליות על שבת. למשל, בפרק הקודם הוא דיבר על דברים שונים לגבי כוונה, ששבת צריכה להיות מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובפרק הזה הולך הרמב״ם לספר לנו את הכלל של חולה, שחולה, פיקוח נפש דוחה שבת, והוא נכנס לכללים ופרטים שונים, אני חושב, של חולים.
לפני שאנחנו הולכים לשיעור עצמו, צריך להודות לנדיבי השיעור, בראש ובראשונה התומך והפטרון הגדול של השיעור שלנו, הרב החסיד הנגיד ר׳ יואל וועצבערגער, שעוזר שנוכל ללמוד תורה, ויאמרו לו “וחיים יעשו”. טוב מאוד.
הלכה א: שבת נדחה מפני סכנת נפשות כשאר כל המצוות
אז, אנחנו הולכים ללמוד את ההתחלה. בואו נתחיל. אומר הרמב״ם, “תדחה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות”. שבת גם נדחית כשיש מצב של סכנת נפשות, כמו כל שאר המצוות.
הרמב״ם כבר לימד אותנו בספר המדע שרק על שלוש מצוות צריך למסור נפש, אבל על כל שאר המצוות לא צריך למסור נפש. אומר הרמב״ם, ששבת היא גם כמו כל שאר המצוות.
מדוע צריך הרמב״ם לומר זאת במפורש אצל שבת?
יכול להיות שיש הווה אמינא, כי בסוף הלכות שבת אומר הרמב״ם ששבת ועבודה זרה הן שתי המצוות החמורות ביותר. כן, בסוף הלכות שבת, שבת ועבודה זרה. ואנחנו יודעים בבירור שיש אכן דמיון מסוים בין שבת לעבודה זרה, כי שתיהן קשורות לאמונה, שתיהן קשורות לעיקרי הדת.
אבל זה לא אומר להלכה ששבת תהיה כמו עבודה זרה לענין יהרג ואל יעבור, אלא כמו כל שאר המצוות. כן, יכול להיות שזו הכוונה. מילא, אני רק אומר. כי הוא לא אומר זאת אצל כל מצוה. כל מצוה אנחנו כבר יודעים את הכלל מספר המדע.
אבל על כל פנים, מה שהוא אומר לנו, כי הוא רוצה להיכנס אחר כך לכל פרטי הדברים, חז״ל לא רק נתנו את הכלל. דיברנו קצת על רמז כזה, למה בעצם? למה לא יאמרו חז״ל את הכלל ויהיה הפרט, שכל אחד ישמע לרופא שלו? אבל זה לא כך. חז״ל גם נתנו לנו את הפרטים, אילו מיני מאכלים נקראים פיקוח נפש וכדומה. כן? לא. אבל בואו ננסה לבחון קצת יותר טוב.
הציון להלכות יסודי התורה
מה שכתוב כאן “כשאר כל המצוות” יכול להיות שזה כמו ציון. בואו נזכור, בהלכות יסודי התורה פרק ה׳ היו הלכות קידוש השם, לא הלכות דחיית המצוה מפני סכנת נפשות, בכל אופן זה לא היה הנושא העיקרי שם. הנושא שם היה מצוה שנקראת קידוש השם, ושם היו כללי הלכות קידוש השם.
שכל המצוות שבתורה, אם בא גוי והוא מאיים יעבור ואל יהרג, והרמב״ם החזיק באופן מפורסם שאפילו אם עבר הרגוהו הוא חייב בנפשו, חוץ מהשלוש שהוזכרו, שאז יש מצוה של קידוש השם, מצוה נוספת שיהרג ואל יעבור.
ושם עמד שם שכשם שאמרו באונסין שגוי רוצה לכפות יהודי לעשות עבירה, שעל כל התורה כולה הוא עובר על דעת הגוי חוץ משלוש המצוות, כך גם הדין בחולאים, שבאים להתרפא, אם צריך להתרפא בעבירה מתרפאין בכל עבירה חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אז, זה שכל המצוות, שאר כל המצוות נדחות מפני סכנת נפשות, זה באמת יותר ההלכה השנייה שכתובה שם, לא ההלכה העיקרית של קידוש השם. הלכה שבאה שם כמעט בדרך אגב, שאם יש סכנה ועבירה יכולה להציל יהודי מהסכנה, הכלל הוא שכל המצוות נדחות חוץ מארבע המצוות. זה הכלל שאנחנו כבר למדנו בעצם בהלכות יסודי התורה.
הפרק מדבר על רמות שונות של סכנת נפשות
עכשיו, צריך להבין שכאן הולכים ללמוד הרבה יותר פרטים בהלכה, וזה לא רק פרטים של הכלל שמצוות שבת נדחית מפני סכנת נפשות, כשיש סכנת נפשות. כאן מדברים גם על הרבה רמות אחרות, גם רמות הלכתיות, לא רק מעשיות.
אם הכל היה מעשי, לא היינו צריכים שום הלכות. יש כמה הלכות כאן שהן אולי ממש מעשיות מאוד, שזה נקרא מחלה, זה נקרא סכנה, וכדומה. אוקיי, זה אולי רפואי בעצם. אבל באופן כללי, המבנה של הפרק הוא שיש רמות של סכנת נפשות.
במילים אחרות, בואו נבהיר קצת: אם בא גוי ואומר ליהודי, “אם אתה מחלל שבת” – אין הבדל איזה חילול שבת – “תהיה מחלל שבת, אם לא אהרוג אותך”, על זה לא צריך את כל הפרק. זה פשוט שזה נדחה, כמו כל המצוות. כאן מדברים קצת אחרת, ונראה בהרבה דרכים אחרות.
קודם כל, מדברים על מישהו שחולה, וכדי לרפא אותו צריך לעשות איזה חילול שבת. הרבה פעמים זה לא כל כך פשוט – כמה חולה הוא? כמה חזק הוא הולך למות?
נראה, באופן כללי, הכלל העיקרי של הדברים הוא שכל ההלכות של הפרק הן קצת פחות מ, בואו נקרא לזה, ה״יהרג ואל יעבור” הקלאסי ממש. במילים אחרות, כשיש שאלה שאם לא עושים את זה מתים, לא צריך את כל הפרק. זה פשוט, למטה מכל ספק. אבל הפרק מדבר על הרבה דברים פחותים.
פיקוח נפש אינו אותו דבר כמו סכנת נפשות
למשל, אנשים הרבה פעמים אומרים “פיקוח נפש”. נראה אחר כך בפרק, פיקוח נפש אינו אותו דבר כמו סכנת נפשות. פיקוח נפש זה שסתם רואים יהודי בסכנה, נפל עליו בניין, וצריך להרים את כל הבניין. אז מפקחים, כן? מפקח הוא מלשון… מה התרגום של מפקח? לבדוק, או… מפקח הוא גל, כן? אתה אומר כמו שזה אומר את הרמת האבנים בפועל. אתה צריך לדעת מה אתה מחזיק במילה, זה לא הכל פיקוח. אבל כתוב “פיקוח נפשות”.
על כל פנים, העבודה של עבודת ההצלה, נכון? זה לא סכנת נפשות. זה נכון, אם לא יעשו את העבודה, יהודי ימות ותהיה סכנה. אבל יש כמה רמות.
מובן, יכול להיות שאם לא היה כתוב בהלכה, לא היינו יודעים את ההיתרים הגדולים יותר, שמותר למשל לרפא חולה בזמן אכילה.
חולה שיש בו סכנה – מטפלים בו, לא רק מצילים אותו ממוות
כן, אבל אפילו בכלל שמותר לרפא יהודי. לא מדברים כמעט אף פעם, כמעט אף פעם לא מדברים שאם לא נותנים את האספירין ברגע זה החולה ימות. אפילו כשכתוב חולה שיש בו סכנה, לא אומר שמותר לעשות לו רק דברים שאם לא הוא מת.
זה אומר שמטפלים בו עד שהוא מבריא, וזה כולל את כל חלקי הרפואה, עם אולי כללים מסוימים לגבי זה. אבל זה יותר חידוש מאשר סתם לומר שסכנת נפשות דוחה שבת. מבינים מה אני אומר?
דיון: מדוע יש יותר פרטים אצל שבת מאשר אצל מצוות אחרות?
אני מבין, אבל אני אומר, לגבי מצוות אחרות אפשר גם לעשות, למשל נבילה, אפשר גם להיכנס לפרטים אילו מיני נבילה מותר להאכיל לחולה, איזה מין סכנה. אבל לא עושים את זה, עד כמה שאני זוכר. אני חושב שיש פשוט הלכה בכל מתרפאין, או יותר.
אני מתכוון לומר, ברגע שאומרים את ההלכה פיקוח נפש דוחה שבת, חייבים לבוא גם הפרטים של מאיפה יודעים? מה קורה כשיש ספק? מה קורה כשיש ספק ספיקא? או מה קורה כשהדבר אולי יעזור לאדם, אולי לא? זה נגרר אוטומטית להלכות שכתובות כאן.
זאת אומרת, זה לא העיקר של ההלכות, זה לדעת מעשית. זה בדיוק, זה כתוב אחרי יום כיפור, מה היה? אני חושב שאחרי הלכות סידור יש גם כללים מסוימים, הקל הקל תחילה, כללים כאלה, כללים הלכתיים, כללים למדניים.
אבל אני חושב שהחידוש כאן הוא שמדברים כאן על היתרים גדולים יותר מאשר סתם לומר שלא קופצים לאש כדי לרפא יהודי בשבת. מדברים על שעושים אפילו פחות מזה, ובשביל זה זה קצת יותר.
בואו נלמד, אוקיי, אני חושב שזה מספיק כדי לתפוס מה אני מנסה לומר. זו שאלה, אבל כך אני חושב. אני חושב שלאנשים יש טעות שהם חושבים שלמשל שואלים לפעמים שאלה, זה חולה שיש בו סכנה, אבל הדבר לא פשוט שמתים מלא לעשות את זה.
אני חושב שזה מה שההלכה אומרת, שחולה שיש בו סכנה מטפלים בו, לא שעושים רק דברים שהוא לא מת היום. אפילו שהם ימותו קצת יותר מהר בגלל זה, אני חושב, לא מדברים על זה, לא מדברים על כל הסכנת נפשות, סכנת נפשות, זה אפילו יותר מההלכה הבלעדית של יהרג ואל יעבור. לא רק כשבמעשה הזה מצילים אותו, אלא מישהו שחייו בסכנה כל השבת שונה לגביו ולגבי האנשים סביבו.
זה היה היתר. סכנת נפשות דוחה שבת.
הלכה א (המשך): חולה שיש בו סכנה – עושין לו כל צרכיו על פי רופא אומן
בואו נלמד הלאה. אומר הרמב״ם, “לפיכך, חולה שיש בו סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.”
לפי הכלל ששבת נדחית מפני סכנת נפשות, ההלכה היא שחולה שיש בו סכנה, חולה שנמצא בסכנה, שיש בו סכנה, שבמחלה יש סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, אפשר לעשות לו את כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.
שלושה דברים בהלכה
הוא אומר כאן שלושה דברים. אחד, מותר לעשות לו כל צרכיו בשבת, כל מה שנצרך. הוא הולך להאריך קצת יותר, אני חושב, מה זה אומר כל מה שנצרך. לא רק מה שהוא ממש מאה אחוז הצלת נפשות, אלא מותר לעשות עוד דברים.
וזה צריך להיות על פי רופא אומן, אבל של אותו מקום. זה צריך להיות מבוסס על מישהו שאמין, שיודע שיש כאן סכנה. אבל זה גם לא אומר שצריך עכשיו לחפש את המומחה הגדול ביותר מכל האזור, אלא מי שהוא המומחה המקומי הקרוב ביותר, אפשר לסמוך עליו.
שני תפקידים של הרופא אומן
נכון, אני חושב שזה אומר שני דברים, אולי נראה בעוד רגע. קודם כל, הרופא אומן קובע שזה חולה שיש בו סכנה. שואלים אותו, האם זו מחלה מסוכנת? כן, זו מחלה מסוכנת. שנית, הרופא אומר מה צריך לעשות. הוא צריך לאכול מרק חם עכשיו. אוקיי, בשלו לו מרק חם, וכדומה.
דיון: מה המשמעות של “של אותו מקום”?
רופא אומן של אותו מקום זה דבר מעניין קצת. זה אומר הטוב ביותר מאותו מקום. אם באותו מקום אין רופא אומן, מי שהוא הקרוב ביותר לרופא אומן.
לכאורה, לא, אין חיוב לחפש אחד מהרחוקים, כי אולי מי שהוא הרופא המקובל כאן, אולי הוא לא יודע מספיק. יש “עושה מקום” של פיקוח נפש.
מה? סתם כך אסור לגור בעיר שאין בה רופא אומן.
לא, אבל כן, להציל נפש מישראל. אבל זה אומר, זה אומר מי שיודע, לא סתם מישהו.
לא, אבל ה״עושה מקום” נראה שזה קצת קולא מסוימת של קהילה.
הלכות שבת פרק ב: סכנת נפשות בשבת — רופא אומן, ספק נפשות, ואין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
הלכה א׳ (המשך) — רופא אומן של אותו מקום
דובר 1:
אלא מי שהוא המומחה המקומי הקרוב ביותר אפשר לסמוך עליו.
טוב מאוד. נכון. אני חושב שזה אומר שני דברים, אולי נראה בעוד רגע. קודם כל, הרופא אומן קובע שזה חולה שיש בו סכנה. שואלים אותו, האם זו מחלה מסוכנת? כן, זו מחלה מסוכנת. שנית, הרופא אומר מה צריך לעשות? הוא צריך לאכול מרק חם עכשיו. אוקיי, בשלו לו מרק חם, וכדומה.
רופא אומן של אותו מקום זה דבר מעניין. זה אומר הטוב ביותר מאותו מקום. אם באותו מקום אין רופא אומן, מי שהוא הקרוב ביותר לרופא אומן לכאורה. אין חיוב לחפש אחד מהרחוקים, כי אולי מי שמקובל כרופא כאן, אולי הוא לא יודע מספיק טוב. יש חיוב לפיקוח נפש, אני חושב. מה? סתם כך אסור לגור בעיר שאין בה רופא אומן. לא, בוודאי, כן, להציל נפש מישראל. אבל זה אומר מי שיודע. לא, אבל כש״של אותו מקום” נראה שזה קצת קולא מסוימת, שלא צריך לחפש אולי יש איזה מומחה אחר שאומר אחרת. ובדיוק בהלכות יום כיפור הוא מדבר קצת יותר על מה קורה כשיש רופאים אחרים שאומרים דברים אחרים.
אוקיי, אבל זה… אני אומר שם, צריך לחפש מומחה, לא צריך סתם לעזור ליהודי, צריך לוודא שיש לנו את המומחה הגדול ביותר שיודעים. אלה הלכות פיקוח סכנת נפשות, זה אומר לגבי הענינים של סכנת נפשות, הולכים אחרי הבקי, בגמרא כתוב בקי. הרמב״ם הוסיף לנו את זה, רופא אומן של אותו מקום.
הלכה א׳ (המשך) — ספק נפשות דוחה את השבת
דובר 1:
כן. אומר הרמב״ם, מה הכלל? לא רק כשחיי האדם בסכנה ודאית, אלא אפילו ספק שצריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך. יש ספק האם החולה צריך את חילול השבת, האם זה יציל אותו. או סוג אחר של ספק הוא, רופא אחד אומר שצריך לחלל שבת עליו, ורופא אחר אומר אינו צריך, רופא אחר אומר שזה לא נצרך, הוא לא רואה שהחולה בסכנה או שהפעולה תעזור לו, זה גם נקרא ספק, ומחללין עליו את השבת? אומר הרמב״ם, כי הכלל הוא שספק נפשות גם דוחה שבת, לא רק סכנת נפשות כמו שהתחיל, אלא גם ספק סכנת נפשות דוחה את השבת.
הלכה ב׳ — אין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, הלכה ב׳, עוד קולא, שלא צריך לחפש למעט דווקא בחילול השבת כשמדובר בסכנת נפשות. הוא אומר כך, “עמדוהו ביום השבת”, העריכו אותו ביום השבת, “שיצטרך לכך וכך שמונה ימים”, הוא יצטרך טיפול מסוים, נניח שמונה ימים. אדם היה יכול לחשוב, אממ, שבשמונה הימים תהיה רק שבת אחת. הוא היה יכול לומר, בואו נתחיל את הטיפול ביום שני, אני לא יודע מה, כך תהיה רק שבת אחת, לא להתחיל ביום שישי או בשבת. “אין אומרים נמתין לו עד הערב”, שנחכה עד מוצאי שבת, “כדי שלא יחלל שתי שבתות”, כדי שלא לחלל שבת לא את השבת הזו ולא את השבת הבאה. לא אומרים כך. “אלא מתחילין מהיום”, מרגע שמגיע הצורך אפשר מיד להתחיל לעשות את חילול השבת, “שישבת”, ולא צריך לחשוש שיצטרכו לחלל שבת שוב. נכון שאולי היה אפשר… כאן היה אפשר כן לחכות, אולי ההמתנה לא הייתה סכנה כל כך גדולה. אבל אם יש ספק נפשות ויש צורך בטיפול, אפשר כבר להתחיל היום, אפילו אם זה יגרום לעוד שבת.
“ומחללין עליו אפילו מאה שבתות”, מותר אפילו לחלל שבת אפילו מאה שבתות כל עוד נצרך. “כל זמן שיצטרך”, אומר הרמב״ם את הכלל, “כל זמן שיצטרך”, כל עוד הוא צריך חילול שבת, טיפול, רפואה שהיא חילול שבת, “ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין”.
דיון: החידוש של “אין ממתינין” — אפילו כשאין שום הבדל
דובר 1:
הייתי חושב שזה פשוט דבר למדני. בוודאי אם יש ספק שאם יתחילו את הטיפול מאוחר יותר תהיה יותר סכנה, זה פשוט שצריך. זו לא ההלכה. ההלכה אומרת חידוש עוד יותר מזה. אין שום הבדל. אפשר להתחיל בשקט במוצאי שבת. יהודי לא צריך לחשב עכשיו זה פיקוח נפש, עכשיו זה ספק נפשות, אז נדחית השבת של היום. יהודי לא צריך לעשות את החשבונות של הקב״ה, “אה, יחללו שתי שבתות בגלל זה”. לא צריך לעשות חשבון כזה. עכשיו יש ספק נפשות, חולה שיש בו סכנה, עכשיו יש לך היתר. מחר, בשבת הבאה, יהיה שוב מותר.
תרגום לעברית
אני אגיד לך עוד יותר מזה. אני אגיד לך שאפילו אם הוא יאמר, “אני יכול לעשות זאת ביום ראשון”, אבל עכשיו יש כאן קצת פיקוח נפש, עכשיו יש משהו שמתחיל בשבת. אני אומר לך, זה לא… לא מדברים על מקרה שזה יותר מסוכן לחכות עד יום ראשון, אז ברור שצריך לעשות זאת בשבת. מדברים על מקרה שאין שום הבדל. זה לא משנה לו. עכשיו מותר, אז עכשיו מותר. בשבוע הבא יהיה מותר, יהיה בשבוע הבא מותר. אם אין שום הבדל, אז זה לא.
אלא כשיש צורך. כל זמן שיש צורך. הוא צריך שמונה ימים, הוא צריך לקבל את הטיפול, ואפשר לעשות זאת או בשבת או ביום ראשון, אז ברור שעושים זאת ביום ראשון. לא, זה לא כך. זה מה שכתוב כאן. לא צריך לעשות את החשבון. אנשים לא קובעים תור לרופא בשבת כי אפשר לעשות זאת ביום ראשון. מותר. מה אתה אומר? התירוץ הוא שמותר. מותר, אבל אולי עם תוספת מסוימת, שיש לו כבר גדר, הוא כבר בגדר של ספק פיקוח נפש או משהו. חולה שיש בו סכנה. שוב, אנשים לא קובעים תורים במצב של חולה שיש בו סכנה. חולה שיש בו סכנה מותר לחלל שבת. בשבוע הבא נשאל שוב את השאלה, האם מותר לחלל שבת? עדיין יהיה התירוץ שמותר. כל עוד יש סכנה או אפילו ספק סכנה, מותר לחלל שבת.
אם מישהו הוא כן חולה שיש בו סכנה, וצריך למשל לעשות אולי בדיקה, זה לא מעכב שעושים את הבדיקה היום או מחר, לפי מה שכתוב כאן אין שום ענין לבקש מבית החולים לעשות את הבדיקה במוצאי שבת. עכשיו הוא חולה, מותר. אתה אומר שהחולה הותר, בשבילו מותר כבר ללכת, לא צריך… לא צריך לעשות את החשבונות כדי לחסוך את השבת הבאה. יש הבדל, אני אומר לך שזה מותר מן הדין. אם זה חולה שיש בו סכנה, והרופא אומר שצריך שמונה ימים את הדבר הזה והזה, מה שזה לא יהיה, מותר.
דיון: מדוע אין חיוב שמירת שבת לשבת הבאה
דובר 1:
זו הלכה מעניינת, כי לשבת הבאה, השבת אין לי שום חיוב שמירת שבת לשבת הבאה. זה ברור, שאם מותר לי בשבת כי הוא בגדר חולה, שמותר לי בשבת, לא צריך אני עכשיו לדאוג לשבת הבאה. החיוב שבת הוא רק כל שבת על היום. היום יש לי מצווה של שמירת שבת, אין לי היום מצווה של שמירת שבת הבאה.
דובר 2:
אבל אז… השבת הבאה הרי תהיה מיתה כי הוא עדיין בשמונת הימים של הטיפול.
דובר 1:
כן, אני מבין מה העולם אומר. אני מתכוון אולי הדבר שהעולם אומר הוא, לא פעם אחת שבת עוברת, לא כמו אולי ה… לא כמו “חלל עליו שבת אחת”, לא כי פיקוח נפש יש יותר משבת אחת. פיקוח נפש הוא אפילו שווה על חולה אחד, צריך לחלל שבת בכל השבתות. מישהו רוצה להיות מסוגל… אבל צריך כן לעשות את החשבון. זה לא מעכב. חשבתי שזה היה מוחזק, אז מתחילים ברביעי ביום ראשון, לא באחד ביום ראשון. העצה היא לא. זה מה שכתוב כאן לכאורה.
דיון: מה משמעות “צורך” — היום או בכלליות?
דובר 1:
אז, סליחה, בואו נראה. אז, הוא צורך. האם צורך פירושו שהוא צריך זאת בכלליות, או שהוא צריך זאת היום? צורך פירושו לכאורה שהוא צריך זאת בכלליות, שהוא צריך זאת, הוא צריך את הטיפול. והוא כבר בגדר חולה פיקוח נפש שעליו כבר הותרה שבת, לא צריך להיות מדויק שחסר דווקא היום. כיוון שהחולה צריך זאת לתמונה הגדולה יותר, אפילו אם זה לא הצלה היומית, מותר. ואפילו אם נכנסים עכשיו לטיפול שהולך להימשך זמן ארוך יותר…
הנקודה היא, מה שכתוב כאן הוא כי חוששים שבשבת הבאה… כלומר, אפשר לשאול את השאלה באמצע. שבת אחת בוודאי מחללים שבת, כי זה לוקח שמונה ימים. השאלה היא האם צריך לחשוש שיהיו שתי שבתות. הרמב״ם אומר שלא צריך לחשוש. אני רואה שהרב בלומנברג מביא מהשולחן ערוך הרב, לא כמונו, אלא הוא לומד שזה הכל על חשש. אבל אי אפשר לדעת, אי אפשר לטעות בחשבונות בטוחים. אם יש חשש קטן, אם יש סכנה אמיתית.
הוא אומר, שאם זה בטוח שלא… אבל אני לא מבין, רבותינו אומרים, אני מתכוון, השולחן ערוך הרב הקדוש אומר, אני לא יכול להתווכח איתו. אני לא מבין מה הוא אומר. “אין ברור לוני”. זה אומר שזה אף פעם לא ברור. תמיד יכול להיות ש… אני לא מדבר, אני לא יודע, בכלל לא מדברים על חולה שיש בו סכנה, זה לא ברור, אז מתחילה השאלה. אבל חולה שיש בו סכנה זה תמיד, דוחים את הטיפול יום אחד, יכול להיות סיבוך באותו יום, בדיוק, מי יודע. זו הסיבה. אני מתכוון הרמב״ם עצמו… אני מדבר לכל אחד. הוא אומר, הוא לא רוצה לומר רק אם חסר, כי הוא לא רוצה שאנשים יהיו מחמירים לענין פיקוח נפש. ואת הציבור אי אפשר לרשום, כאילו… כי יש כאלה אנשים שחוששים שהם יכשלו ולא יעשו בשבת פיקוח נפש, כי הם ישכנעו את עצמם. אז הוא אומר, מותר, הוא לא אומר… לא, השאלה שלך היא שינוי השם. שינוי השם יש אנשים מסוימים שהם כן שמים חותם והחתנה. לא, שינוי השם פירושו שזה חובת נפשות. כל דחיפה, זה קצת… בוודאי, אתה יכול לשאול קושיה, אתה בא תמיד היום אנשים שואלים קושיות, הרופא עצמו דוחה כי הוא צריך לאכול ארוחת צהריים, לא אדחה בגלל שבת… מה מה אעשה… ארוחת צהריים לא צריך, ושבת לא צריך. זו ההלכה. כך נראה לי. זה מה שההלכה אומרת! אבל מצד שני, מי שהוא מומחה מותר לדחות, מי שהוא מומחה, והוא יודע מאה אחוז שהוא לא דוחה בגלל שבת, אלא כי אפשר לדחות, הוא צריך לדחות, שידחה. נו פראבלם. אבל לא רוצים שהאדם ידחה בגלל שבת, בעצם. שהשבת לא תהיה מניע לסכן את האדם. שמותר, אומרים צריך בכלל לא על חולה חמור, צריך לנסוע לבית חולים, ואין לו כוח לנסוע, שואלים את הרופא, הרופא אומר אתה יכול לנסוע מחר? אוקיי, זה כבר הלכות רפואה, זה כבר הלכות שבת. כן, כבוד כשזה צורך ויש בסכנות, סבו, סכנא עם חלבים.
הלכה ב׳ (המשך) — אילו מלאכות מותר לעשות
דובר 1:
עכשיו הוא אומר, מה מותר לעשות? הוא אומר, מותר לעשות מלאכות שונות, לא רק ניתוח, כוייס כולו, שהמלאכה עצמה מרפאה, כי אפילו דברים סביב מותר לעשות. הוא אומר, מותר להדליק נרות, מותר לכבות את הנרות, או לכבות את הנרות, לפי מה שצריך, ומותר להכין אוכל לחולה, מותר לשחוט, בין להרתיח מים. אפשר לרחוץ אותו, או לתת לו לשתות, רחיצות סגר, מותר לעשות את כל הדברים האלה. אני מתכוון שזה פשוט, זה חידוש חדש, לחולה מותר לבשל אוכל. חולה, צריך להיות חם, צריך לחזק אותו, הוא לא יכול, אם זה סבל פתוח, הוא לא יכול לישון, או להיפך, הוא חושש, זה חושך, הוא לא יכול לראות. כל הדברים האלה הם חלק מהטיפול בחולה, הרפואה. אדם בריא יכול להחזיק מעמד שבת בלי אוכל חם טרי. חולה זה כל דבר, אומרים לנו, שלחולה כל דבר, כי הוא כל כך חלש, כל דבר הוא בגדר חשש, ספק סכנה שמותר לעשות בשבת.
כללא של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים.
שבת היא כחול לגבי חולה שיש בו סכנה — הלכה ב (המשך)
שבת היא כחול לכל הדברים שצריך להם
דובר 1:
שבת לגבי חולה שיש בו סכנה היא כמו חול, זה כמו יום חול לגבי כל מה שהוא צריך. מבין? הוא לא יתאפק, אולי הוא לא צריך, שהמים יהיו כל כך חמים, או אולי אפשר קצת פחות מים. מי שמטפלים בחולה, שבת לא תהיה מכשול לפיקוח נפש. הוא יעשה כל מה שהוא צריך.
כתוב “לכל הדברים שצריך להם”, לא סתם דברים.
גדר “טיפול בחולה” — רחב יותר מרפואה עצמה
אני מתכוון שצריך לזכור, אני זוכר פעם בתי החולים מאוד מודרניים בימים האלה, אבל פעם כל אחד הבין שחולה, הטיפול בחולה זה לא העיקר הרפואה, האנטיביוטיקה, אני לא יודע מה עושים לו. חולה צריך לקחת קייר.
מה זה אומר לוקחים קייר? שמים אותו במיטה, נותנים לו אוכל חם. זה הכל חלק מטיפול בחולה, זה שייך לביקור חולים, אבל זו המצווה של לקחת קייר.
היום בבית חולים לוקחים אותו, יכול להיות מואר האור כל הלילה, ויכול להיות רעש, העיקר שנותנים לו את הזריקה הנכונה, אני לא יודע מה. אבל זה לא איך ההלכה מסתכלת, לא איך הסתכלו בכלל עד כמה שבועות אחורה. לא הסתכלו כך על טיפול בחולה. חולה הוא מישהו שצריך לקחת ממנו קייר.
“על פי רופא אומן” — גדר מדויק
צריך לדעת, “על פי רופא אומן של אותו מקום” פירושו מה זה דברים רפואיים, אבל מה שחז״ל אומרים שמותר לעשות, מותר לעשות. לא צריך לשאול את הרופא האם החולה צריך מים חמים להתרחץ. זו תקנת חכמים שצריך לדאוג לאדם.
דיון: האם מותר לעשות דברים שאינם ישירות סכנת נפשות?
זה דבר מעניין. בדקתי, בגדר סכנת נפשות, אם זה לא… אם רחצה אין לה שום קשר לסכנת נפשות, אסור.
לא, פשוט כי האדם במצב סכנת נפשות, הותר לו הכל. לא, הם לא התירו באופן קסום. זו העובדה, היה לי ויכוח תורני אינסופי על זה. הם לא יכולים לעשות הכל.
כן, אבל כשכולם מסכימים שזה עוזר לקחת קייר ונותנים לו את הטוב ביותר, כולם מסכימים שזה חלק מהטיפול בחולה. זה שבתי החולים של היום לא נותנים לזה עדיפות, זו קושיה עליהם. אבל תשאל אותם עצמם, שיודו שזה חלק מההחלמה.
לא? אוקיי. כך נראה לי. אוקיי.
צריך לדעת את על פי רופא אומן במדויק. על פי רופא אומן פירושו שהרופא אומן פירושו נותן הטיפול שהחולה הוא בגדר חולה שיש בו סכנה. אבל אם הרופא אומן אומר שרחצה לא תעשה לו שום דבר, לכאורה נשארים עם ההלכה שכתוב שאסור נאך, שמותר כן.
לא, אני מתכוון שזו עובדה. חולה צריך לקחת קייר. אתה אומר הוא לא ימות. אתה מתכוון שבגמרא, שוב, בגמרא היו חושבים שחולה מת אם לא ירחצו אותו היטב? בכלל לא חשבו כך. כולם מבינים, חולה צריך טיפול, צריך לקחת ממנו קייר.
אוקיי, אבל צריך לדעת במדויק מה הגדר טיפול, מה כן ומה לא.
משל: מוזיקה לחולה
אני לא יודע. צריך לדעת מה הוא מתכוון. למשל, אני לא יודע, נניח חולה מרגיש שהוא רוצה עכשיו מוזיקה, זה נעים לו. צריך עכשיו להדליק את המוזיקה בשבת? אני לא יודע.
הדברים שמנית, קשורים ל… הוא רוצה לאכול, אוכל נותן לאדם כוח. לרחוץ אותו, רחצה גם עוזרת להתרפא, זה לא מביא מחלות. להדליק נר אומרת אכן הגמרא שזה לשקט שלו, לכיבוי או הדלקה, שלא יבהל.
כן, והנכון עמי. אני לא מאמין שאנשים צריכים מוזיקה, אבל אם הוא סובר שהוא צריך, שישים מוזיקה, אין בעיה, גם בשבת.
הרמב״ם שואל, “אלו הן דברים האלו…” מה שורף לו את השבת. לא, אני אומר “אותם דברים האלה”… לא, זה הפוך, תקרא מה כתוב.
“אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים”
לשון הרמב״ם
כשעושים את הדברים, “אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים”. אדם היה חושב שלא יעשה את כל המלאכות האלה, אלא יעשה זאת מי שחיובו חלש יותר, או גוי או…
אבל יש הפוך… “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. אם יאמרו “אני לא עושה, אבל אתה יכול כי אתה קטן, או כי אתה עבד או אישה”, שבת תהיה קלה בעיניהם. הם יחשבו שהסיבה שגורמים להם לעשות היא לא בגלל חשיבות סכנת נפשות, אלא שבת תהיה חלשה אצלם.
אלא מה צריך לעשות? על ידי גדולי ישראל, להראות שהסיבה שמחללים שבת בשביל החולה היא כי כך ההלכה, כי פיקוח נפש דוחה שבת. אבל מה זה גוים? מה שייך אצל גוים “שלא תהא שבת קלה בעיניהם”?
דיון: שתי נקודות בהלכה
דובר 2:
יש כאן שני דברים, אני מתכוון. אחד, שלא יחשבו שזה בדיעבד גדול, ובגלל זה, להיפך, גדולי ישראל יעשו זאת להראות שזה לכתחילה.
דובר 1:
לא כתוב כאן על להראות. יש לכאורה שני דברים. דבר אחד הוא, כמו שהבאת קודם, “ואין מעבירין נשים לעשות דברים אלו”. מה שכתוב כאן הוא שני דברים.
קודם כל, לא סומכים על גוי. אם זה סכנת נפשות, צריך לעשות זאת מי שיכול הכי טוב. לא תשלח איזה גוי, מי יודע אם הגוי יודע מה הוא עושה, או עבד. הוא צריך להיות אמין לעזור נכון לחולה או לסכנת נפשות.
יש נקודה שנייה, וזה “שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. לא מוסרים. מכיוון שהקילו מאוד על דבר איסור חמור מאוד על שבת, אומרים לנשים, “את יודעת, לכי תרחצי” וכן הלאה, והן לא יתפסו שזה בגלל סכנת נפשות, הן יחשבו, “אה, שבת היא פשוט דבר קטן”, והן לא ידעו להבחין במדויק מתי כן ומתי לא.
אז, נותנים זאת דווקא על ידי גדולי ישראל. גדולי ישראל, לא האנשים מבינים את העיתון. גדולי ישראל, מי כעמך ישראל, כן.
דובר 2:
נשים, גדולי ישראל הם בדרך כלל בני אחיות.
דובר 1:
בדיוק, כי הם אחראיים. גם הם אחראיים לעזור, וגם הם אחראיים לא לזלזל בשבת בגלל זה. זה בעצם כתוב כאן שני דברים אחרים באותה הלכה. כי גוים או עבדים למשל… עבדים אני לא יודע… למשל נשים, אין באמת הסבר, כי אישה מצווה בדיוק על שבת, היא בדיוק בת סקילה אם היא מחללת שבת. אם כך, מה ההבדל שאישה עושה זאת? זה סתם רשות.
קושיה: מדוע מישהו יחשוב שאישה תעשה?
אני עדיין לא שם, אבל אני מדבר, למה אדם יחשוב? יחשוב לעשות דרך גוי? כי הוא לא רוצה לחלל שבת. סתם, זה לא יעלה לו פתאום בדעתו.
יש כאן שני דברים בהלכה. אחד, שאדם לא יאמר “אני לא רוצה לעשות זאת, אני רוצה להחמיר”. אומרים, לא, להיפך, פיקוח נפש היא מצווה גדולה, ואתה תעשה זאת. לכן גדולי ישראל גם יעשו זאת.
יש לנו כאן דבר שני, שלא יורו לעשות זאת לאנשים שיחשבו שמותר לחלל שבת.
אז שוב, אם לאדם יש אחות, אישה, שעושה את כל המלאכות בשביל האדם, לא אומרים שבשבת גבר צריך להחליף. בשבת צריך להביא את הרב, הגדול בישראל. מה שלא יהיה, אתה אומר שזה לא אומר גדול בישראל. להחליף בשבת. לא מתכוונים לזה.
מתכוונים לומר, אדם שרוצה להימנע מחילול שבת, הוא יחשוב, אוקיי, האישה הוא ישתמש, או הגוי שהוא משכנע את עצמו… הגוי זה אכן לא אותו איסור, אבל אישה… “ואין מורין לנשים לעשות תחילה”.
לא, הוא לא מתכוון כאן שאסור להעסיק אחיות נשים. הוא מתכוון לומר, גבר שרוצה להתחמק, הוא לא רוצה להיות המחלל שבת, אני אומר לו לא. זו מצווה להתעסק עם חולה, ואין שום הבדל שהאישה עושה זאת טוב יותר ממך.
דובר 2:
אבל צריך להבין באמת, למה מישהו בכלל יחשוב שעדיף שאישה תעשה זאת? אישה היא סקילה ממש. הוא משווה לגוים ועבדים. גוים אני יכול לשמוע. אבל נשים זה חילול שבת ממש. למה מישהו יחשוב שזה עדיף? זה איסור.
דובר 1:
הלכות שבת פרק ב – סכנת נפשות בשבת (המשך)
אבל החלק השני הוא שיש איסור, “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. אבל האיסור הוא גם רק כשדווקא את חילול השבת מורים לאישה לעשות. אם האישה היא זו שמטפלת בחולה, אז הכל בסדר.
דובר 2:
מה אני מבין? נשים אינן גויים. אתה אומר עכשיו הלכה חדשה, שבערב שבת צריך לפטר את כל האחיות הנשים ולהביא גדולי ישראל אחים.
דובר 1:
לא זה מה שההלכה כאן אומרת. ההלכה אומרת שאדם לא יתחמק ויאמר לעצמו בשבת שהוא עדיין צדיק גדול כי הוא גורם לאחר לעשות את חילול השבת כי הוא לא עושה. להיפך, זה דווקא חיסרון, כי זה כן דוחה שבת, שאתה עושה בעצמך.
יש חיסרון בלהורות לאישה או לעבד לעשות זאת, כי הם יבואו לראות שבת קלה בעיניהם. זה מה שכתוב כאן. מה שאתה הכנסת זה כל קטע שלא כתוב.
דובר 2:
זה ההסבר למה שכתוב כאן, כי מה שכתוב כאן לא הגיוני. אולי במילה גויים, אבל לא במילה נשים.
דובר 1:
עכשיו אתה שואל קושיא. יש לי קושיא, ונתתי לך על זה תשובה, ואמרתי לך הסבר טוב איך לומדים את הקטע ברמב״ם.
אתה הכנסת דבר, וכתוב בפירוש שלא אומרים לנשים שיעשו את הדברים, וזה עדיין מאותה סיבה, כי נשים הן אנשים שאינם אמינים שלא יבוא להיות שבת קלה בעיניהם. הן לא יבינו שזה בגלל פיקוח נפש, פיקוח נפש, דבר כה חמור. הן יחשבו שזה סתם דבר.
עכשיו אם אתה רוצה לשאול למעשה, מקום שיש רק נשים, או שיש לך נשים שהן מקצועיות, בלי הבדל, יש היתר על ההלכה. זו לא בעיה כל כך גדולה.
מה ש“ואין מורין נשים לעשות דבר זה” פירושו שאדם לא יחשוב שהוא ישמור שבת ויתן לאישה לעשות. שמעת את הפשט, ורק זה הפשט. אתה ממציא סיפור שלם, זה לא כתוב. כתוב להיפך, אפילו היינו צריכים להיות ממש בדוחק למה יש לנו בעיה עם גויים.
“קלה בעיניהם” אצל גויים
אגב, אפשר גם על גויים ללחוץ שיש משהו עם קלה בעיניהם, אני לא יודע איך. כלומר, אני יכול להגיד לך למה, קלה, שיהיה קל איסור אמירה לעכו״ם אצל היהודים. אפשר ללמוד כך, יש מפרשים שלומדים כך.
אפשר, אמנם רציתי להכניס את מה שאתה אומר, אבל לגמרי להוציא את מה שכתוב ולהכניס משהו אחר.
דובר 2:
תראה, לא בכל הנוסחאות כתובות המילים בכלל, “ואין מורין נשים לעשות דבר זה”.
דובר 1:
אמרתי לך שצריך להוציא את זה. עוד, לא, זה לא הגיוני לומר שזו חומרא. שאתה הולך לומר לנו, לא, שהחולה ימות כי יש רק אישה. זה לא הגיוני.
צריך להבין בכל ההקשר. הוא אומר שזה כן דוחה, ממילא האיש גם יעשה בעצמו את המלאכה ולא ייתן לאישה. גם חסרונות לקחת אישה מ״שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. זה מה שהוא אומר, כך אני מבין. אם אתה מבין אחרת, זה הפשט שלי.
דובר 2:
לא, כי אתה קפצת מאוד קדימה. אחרת זה לא מסתדר, אחרת יש בעיה גדולה.
דובר 1:
זה מסתדר מאוד יפה. כי עד עכשיו רק אמרו איך צריך לעשות הכל כן עבור החולה פתאום, ועכשיו עושים לנו תנאים שנשים אסורות לעשות את המלאכות עבור החולה, וצריך ללכת לחפש לחכות, והוא ימות בינתיים עד שגדול בישראל יבוא. מה כתוב כאן? לא יכול להיות שזה כתוב כאן.
מה שכתוב כאן הוא שלא יתחמקו.
פיקוח נפש בשבת: השקפה כללית והלכות ספציפיות
השקפה: מטרת התורה היא רחמים, חסד ושלום
דובר 1:
יש כאן חיסרון לקחת אישה מ״שלא תהא קלה בעיניו”. זה מה שהוא אומר, כך אני מבין את זה. אתה מבין את זה אחרת, אני רואה שזה הפשט שלי.
כי אחרת זה לא מסתדר, אחרת יש בעיה גדולה. לא יכול להיות שזה כתוב כאן. מה שכתוב כאן הוא שלא יתחמקו לגוי לעשות זאת בגלל שבת, ויתנו לעצמם למי שהוא משכנע את עצמו שהחיוב חלש יותר. כבר אמרתי את זה שלוש פעמים. אבל כן כתוב האיסור, הוא שואל קושיא, מה עושים כשאין עבד? הוא לא מדבר באופן שיש ספק סכנה אפילו, מדברים לכתחילה. צריך למנות, למשל, אני אגיד לך מה כתוב כאן. כאן כתוב כך, שכשממנים את חברי ההצלה, מחפשים דווקא גדולי ישראל, לא נשים וכדומה.
אם יש מקרה שאי אפשר למצוא, הגברים לוקחים יותר כסף, מה אני יודע, הנשים אחיות טובות יותר, אז אין בעיה, בוודאי צריך לקחת את הנשים. זה לא כתוב כאן, אסור. אין מורין, כן, לא כתוב שאסור לנשים. אין מורין פירושו שיש הבדל. שהנשים, אם האישה היא היחידה, בוודאי אומרים מיד, אחר כך ראינו אצל יולדות, כן, כתוב מפורש מביאים חכמה שהיא נשים, כי זו העבודה שלהן. אם יש עבודה, העבודה של האחיות, הוא לא מדבר על זה. אבל אם יש אופן שאפשר להטריח גברים, זה מה שהוא כותב, שמטריחים את הגברים כי לנשים יש את הבעיה.
והוא מביא גם כאן מלמטה, שבוודאי אם אין נשים, לא ממתינים. לעולם לא ממתינים בגלל החומרא. אבל יש כן קצת חומרא. אומר הרמ״א, “ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה”. אסור אפילו להתעכב ולחשוב אולי לא נצטרך, לא להחמיר, שנאמר “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם”. אומר הוא, זה הוא מניח על האותיות מ״ה, זה הוא רוצה להדגיש בתחילת הסיפא. מזה לומדים הרי שכל התורה כולה צריך לעשות במקום פיקוח נפש. הא למדת מהפסוק שאומר “אשר יעשה האדם וחי בהם”, שהקב״ה רוצה שהתורה רוצה שאנשים יחיו, ולא יהיו מוסרי נפש. לומד אתה “שאין משפטי התורה נקמה בעולם”. משפטי התורה לא באו להכביד על אנשים, להיות… להתנקם באנשים, עונש, אלא רחמים חסד ושלום בעולם. התורה כאן בשביל רחמים, חסד ושלום.
כי עם הרחמים, חסד ושלום צריך למהר לפיקוח נפש, עם הרחמים בעיקר. אני מתכוון ששלום נכנס…
ומאידך גיסא. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, אם יש מינים איפשהו, שהצדוקים היו שהתווכחו עם החכמים על זה… יש היום גם כאלה. אין שינוי לא לפגוש. שזה חילול שבת ואסור, שאפילו במקום פיקוח נפש זה נקרא חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם”.
השקפת הרמב״ם הכללית על התורה
כתוב מאוד ברור. הרמב״ם אומר כאן יותר דבר כללי, קצת השקפה, נכון? לא רק על חילול שבת, ששבת נדחית מפני סכנת נפשות, אלא זה נחשב שהאותיות מ״ה. יכול להיות שכל הסיפא היא יותר כמו ענין של להסביר את המצווה הכללית של זה.
כי מה שהוא רוצה להוציא הוא שלא רק זה פסק דין ששבת נדחית לסכנת נפשות. מי שחושב ששבת לא נדחית, הוא לא מבין בכלל את כל התורה. הוא חושב שהתורה באה ל”destroying life”, להכביד על חיי האנשים, שאתה אומר שהנקמה פירושה ממש עונש, אני מתכוון בדרך כלל ברמב״ם. אלא התורה באה לעשות את החיים טובים יותר. רחמים, חסד ושלום זה הכל כדי להבטיח שהחיים יהיו טובים יותר, לחיות עם אנשים שלום, אולי לעזור לאדם אחר פיקוח נפש זה שלום. אם מישהו אומר להיפך, יש לו תורה שהיא “לא יחיו בהם”. התורה שלו לא עושה את החיים טובים יותר, התורה שלו עושה את החיים גרועים יותר, התורה שלו גורמת למוות. אבל זה שקר. זה קצת מעניין דווקא הפסוק, כי האדם לא לומד תורה טוב, יש לו אולי תורה שגויה, האדם לא יודע מה כתוב בתורה. והפסוק הוא אם יש לו תורה אחרת, יש להם חוקים שהם “לא יחיו בהם”. התורה כותבת “וחי בהם”, שיחיו עם התורה. הוא סובר שהתורה היא “לא יחיו בהם”.
דובר 2:
כן, “לא יחיו בהם” זו המילה משם. כתוב בפסוק “וחי בהם”, והוא אומר “לא יחיו בהם”.
הלכה ד: חושש בעיניו
דובר 1:
עכשיו הרמב״ם מתחיל להיכנס לפרטים של אילו מיני מחלות הן סכנת נפשות. אומר הרמב״ם: “חושש בעיניו, והוא שיהא בשתיהן ציר או באחת מהן”, יוצא איזו הפרשה, כזה מוגלה מהעיניים, אחת או שתי עיניים. או שיהו דמעות שותתות מהם מרוב הכאב”, או שעיניו של מישהו כואבות כל כך שזולגות דמעות, “או דם שותת מהם”, או דם. או שיש בהם קדחת”, נעשית קדחת, זה מתורגם חום, אבל הוא אומר שהעין מתנפחת. וכיוצא בכל אלו, הרי זה בכלל חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה. זה מהווה סכנה ל… אנחנו עדיין לא יודעים על זה שמותר לחלל שבת כדי לא להיות עיוור, או לסכנת אבר. בינתיים אנחנו יודעים רק על חשש סכנת נפשות. אז לכאורה המילה היא שמדבר כזה אפשר למות. מאיזה? כך הייתי אומר על פניו. הרמב״ם עדיין לא אמר על הצלת איבר מסוים כדי שהאדם לא יאבד יד או משהו. אני חושב שגם התשובה, בדרך כלל הסיבה היא כי אפשר למות מזה. עין היא דבר מסוכן, מי יודע מה יקרה. יש דבר שהוא איזו זיהום על איבר מסוים, סתם מחלה על העיניים, שיש משהו לא בסדר עם העצב. אבל יש מחלה שתוקפת את העיניים והוא יכול להיות עיוור, אבל הוא לא ימות. מאוד מסופק אתה הולך לענות על דבר כזה, כי אדם בלי עין הוא בקושי אדם.
דיון: סכנת אבר או סכנת נפשות?
דובר 2:
לא, איך? הפשט הוא שיש עוד חידוש, שגם כדי לא להיות עיוור זה גם כמו בגדר… אני מתכוון שיש רמב״ם אחר שמדבר על זה, שיש דין של הצלת איבר. זה לא נוגע לפיקוח נפש שלא ימות.
דובר 1:
לא, לא כתוב נוגע. יש דין שלא ימות. זה נוגע לפיקוח נפש. כתוב שם?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא, איך? שיחיה. סכנת נפשות. סכנת נפשות פירושה שאדם ימות. לא כתוב באף אחת מההלכות שכל זה מדבר שהוא ימות מחר או אתמול. כתוב על.
אבל מה, הוא יהיה עצוב? הלו? שהוא יאבד איבר. גם נקרא שיהיה חולה שיש בו סכנה. לא כתוב ש… אני בטוח שמההלכות, אם הוא יאבד עין הוא גם יהיה בסכנה. אין שום זיהום בעולם שאדם לא יכול… היום יש אנטיביוטיקה טובה מאוד ועצות שזמינות ליד. אני לא יכול לדמיין שיש דבר כזה, זיהום אמיתי שאי אפשר לרפא ממנו. אני לא מסכים שיש דבר כזה. אלא אם תגיד לי ממש שהוא שבר את ידו, אפילו אז צריך לחשוב. צריך לחשוב מה פירוש הגדר של סכנת נפשות, האם יש אפילו חשש רחוק. לא חשש רחוק, זה חשש קרוב.
הלכה ה: מכה בחלל גופו
דובר 1:
שולחן ערוך ממשיך, “וכן מי שיש לו מכה בחלל גופו”. כל מכה שהיא בפנים בגוף, מה זה אומר? מהאף ומטה, זה בפנים מהפה שלו, ואין הבדל איפה זה, זה בפנים בפה שלו, זה במעיו, עמוק בבטן שלו, בכבדו, בטחולו, בכבד שלו או בטחול שלו, איזה חלק מהמעיים. “או בשאר כל שיש בחללו, הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד”. לא צריך רופא מומחה שישום את זה, שיאמר שזו סכנה. ברגע שאתה יודע שיש בעיה בחלל הגוף, “חולי כבד”, זה אומר מחלה קשה, חולי קשה, הוא חוזר שוב על הכבד, על הכבד. “חולי כבד, דהיינו חולי כבד, הרי הוא מחלל עליו מיד בלא אומד”.
זה מעניין, אני חושב שהמילה היא “בלא אומד”, שלא צריך מומחה לשום. אפשר לדעת את הכללים הכלליים שזה חלל גופו. אני מתכוון חלל גופו זה לכאורה המילה שזה משהו שאדם לא יכול לשום. היום יש מכונות לזה. וברגע שאתה לא יודע מה המחלה, וזה משהו שבפנים בגוף, צריך לחשוש.
לא, לא, הוא חוזר על הדבר. הוא אומר כך, “וכן כל חולי של פנים, כל חולי של פנים, דהיינו, מכה שאינה נראית לחוץ, אלא שהיא בחלל הגוף, כגון הלב והמעיים, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.” זה הדבר הראשון.
סכנות ספציפיות: דם, צמרמורת, קורדייקוס, שחין, מכה בגב היד ורגל
דובר 1:
ועכשיו הוא ממשיך, “וכן מי שאחזו דם, או מי שאחזו צמרמורת, או מי שאחזו קורדייקוס, או מי שאחזו השחין, או מי שאחזו מכה בגב היד ובגב הרגל, הרי אלו סכנה ומחללין עליהם את השבת.”
ועכשיו הוא מסביר מה זה. “מי שאחזו דם, כיצד? לא שיצא לו דם ממכה או מחמת שחתך אצבעו, אלא שרואה דם שותת ויוצא לו דרך פיו, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך חוטמו, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך פי הטבעת, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך האמה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
זה הדבר הראשון. הדבר השני, “מי שאחזו צמרמורת, כיצד? לא שנתקרר מעט, אלא שרעד ורועד כל גופו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו קורדייקוס, כיצד? לא שנשתטה מעט, אלא שנתבלבלה דעתו עליו, ואינו יודע מה שהוא מדבר, ואינו יודע מה שהוא עושה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו השחין, כיצד? לא שחין אחד, אלא שחין שפרח בכל גופו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו מכה בגב היד ובגב הרגל, כיצד? לא שחתך ידו או רגלו, אלא שנפחה ידו ונפחה רגלו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
זה מה שהוא אומר כאן.
שומת רופאים ובולע נמלה
דובר 1:
ועכשיו הוא אומר, “וכן כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שאינו באחד מכל אלו, מחללין עליו את השבת.”
ועכשיו הוא ממשיך, “וכן הבולע נמלה או צרעה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.” מחמת לא חמא, בשבת מותר לבשל עבורו מים חמים בשבת, שאסור לכל צורך רפואה, כשאין סכנת נפשות.
למה הוא אומר כאן את המים החמים? אומר הוא שהמים החמים הם הרפואה כביכול.
הלכות שבת פרק ב – סכנת נפשות בשבת (המשך)
הלכה יא – הבולע נימא של מים
דובר 1: הבולע נימא של מים – אם מישהו בולע תולעת, איזה חרק, כשהוא שותה מים, זה יכול להיות סכנה בפנים באדם. אני יודע, זה יכול לגרום לזיהום בפנים בבטן. אז מותר לעשות עבורו חילול שבת, מחמין לו חמין בשבת, מותר לבשל עבורו מים חמים בשבת, ועושין לו כל צרכי רפואה, מפני סכנת נפשות.
למה הוא אומר כאן את המים החמים? נראה שהמים החמים הם הרפואה, כביכול משקים אותו הרבה מים חמים למה? כך זה הורג את זה.
דובר 2: כן.
דובר 1: אז מפני סכנת נפשות.
הלכה יא (המשך) – נשכו כלב שוטה
דובר 1: וכן מי שנשכו כלב שוטה, מי שננשך על ידי כלב משוגע, או אחד ממיני חיות רעות הממיתין, איזה מין נחש או זוחלים שיכול להרוג, אפילו הוא ספק ממית וספק אינו ממית – אפילו אנחנו לא יודעים איזה מין, הוא קיבל נשיכה ממישהו, אנחנו לא יודעים איזה מין חיה זה היה, האם זה מהחיות שממיתות או לא, אז עושין לו, גם עושין לו כל צרכי רפואה להצילו. או שהחיה היא מסוג שלא תמיד הורגת, פעם אחת מתוך עשר פעמים.
דובר 2: או, כן, אמת. או האם הוא רבי עקיבא, נו, מי הוא, עלה לו לנחש, שפגש את מי? חנינא בן דוסא?
דובר 1: כן, בסדר. היה מעשה כזה, שאדם הוא צדיק שזוחלי עפר יכולים להשפיע עליו.
דובר 2: כן, זה כבר נס.
דובר 1: כלב שוטה אני חושב שזה כלבת, כן?
דובר 2: משוגע.
דובר 1: בימיהם נותנים לאכול מהכבד של הכלב.
דובר 2: כן.
הלכה יב – עשרה אנשים רצים מביאים גרוגרות
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד הלכות. עד עכשיו למדנו כללים של דברים שנקראים שיש חשש סכנה, עכשיו אפשר ללמוד הלכה מסוימת שקשורה לכמה אנשים או כמה חילול שבת מותר לעשות עבור כל חולה.
דובר 2: מותר לעשות.
דובר 1: כן.
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם, חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרות להאכילו, שהרופאים העריכו שצריך להביא לו גרוגרות, וצריך לעשות זאת בחילול שבת, צריך לקטוף – גרוגרות פירושן בדרך כלל תאנים מיובשות. נניח שצריך לטלטל ברשות הרבים.
דובר 2: כן.
דובר 1: “רצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות כאחת” – עשרה אנשים רצו להביא גרוגרת. “כולן פטורין מכלום” – כולם פטורים מכל דבר, אפילו ממכות מרדות, אפילו אני הולך לומר לכם עכשיו עם התוספות, כן, כי אם יש עוד רגע לחשוב, היה רק אחד. הוא אומר, אם הלך, כשהייתה בהלה, “כולן פטורין מכלום”. אפילו איך, איך אומרים שזה לא שוגג, כי איך אפשר לומר שהאדם השלישי לא ידע שכבר הביאו גרוגרת? האם זה שוגג? האם הלך בהיתר, האם הוא חייב חטאת? לא, הוא פטור לגמרי.
חידוש: פטור מכלום – לכתחילה לרוץ
אפילו איך, איך, אני חושב שזה אומר אפילו יותר מזה. זה אומר שמותר, אתה אומר שזה לא רק בהלה, זה דבר טוב שכל אחד רץ, כי צריך שיהיו אנשים, “כל הזריז בפיקוח נפש הרי זה משובח”. צריך שאנשים ירוצו. להיפך, אם רואים עשרה אנשים, אני אומר שזו סיבה שעשרה אנשים ירוצו. אבל אנחנו לא רוצים שאנשים יפחדו מזה, אומרים “פטור מכלום”. אני חושב שאין כאן שום איסור בכלל. כל יהודי ירוץ. רואים שיהודי צריך גרוגרת בשבת, כל אחד ירוץ להביא.
דובר 2: “לא, יש לי יותר ניסיון.” הרופא אומר, “אני אעשה זאת בעצמי.”
דובר 1: בסדר, האם צריך שעשרה אנשים יחד יביאו גרוגרות? לא, אני חושב שאומרים “כולן פטורין מכלום” כי כולם עשו. כמו שהוא אומר כבר “כולן ברשות”.
פטור אפילו כשהחולה כבר אכל
אפילו איך, איך, אפילו כמו שהראשונים, זה אומר, כשהאדם השני טלטל ארבע אמות ברשות הרבים, כבר החולה היה, הוא כבר החזיק באמצע אכילת הגרוגרת הראשונה, הוא כבר החזיק באמצע החלמה. הרי האדם הביא בשעה שכבר לא היה פיקוח נפש. אבל הוא כן פטור מכלום, “שהרי כולן ברשות היו”, כולם הביאו ברשות. כי כשהלכו לעשות זאת, הרי היה חולה שיש בו סכנה, וכל אחד היה לו היתר שהוא רשאי.
הלכה יג – ריבוי בבצירה
דובר 1: בסדר. עכשיו הוא מגיע להלכה על כמה. מה יותר חמור? איזה איסור יותר חמור?
דובר 2: כן, אבל זה קשור לכמה, מזה זה נכנס לכאן.
דובר 1: “חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות” – הוא היה צריך שתי גרוגרות, “ולא מצאו” – היו שתי אפשרויות: או שמצאו “ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין”. עוקץ פירושו הענף שעליו זה גדל. מצאו שתי אפשרויות: או שגדל שם על כל ענף גדלה רק גרוגרת אחת, כי צריך שתי גרוגרות צריך לעשות פעמיים את המלאכה של קוצר, לחתוך שני חתיכות. או שהייתה האפשרות האחרת שהיה ענף אחד שהיו עליו שלוש גרוגרות.
אומרת ההלכה, “כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים”. זה אומר, אדם היה יכול לחשוב, מה הוא צריך לעשות? מה שונה? האם הוא יחתוך פעמיים, או שיחתוך משהו שיש יותר? הוא חושב, אולי זה יותר חמור, כי הוא חותך יותר, הוא חותך יותר גרוגרות. אומרת ההלכה, לא, הוא הולך על יותר, הוא לא צריך שלוש, הרי יש כאן שלישית כאן שהוא חותך לחינם. זו הבעיה האמיתית, נכון?
דובר 2: לא, אבל הוא חותך רק את העוקץ, הוא לא חותך את הגרוגרות.
דובר 1: זו התשובה. אבל הוא חותך יותר. זו הטעות, הוא לא צודק אותו אדם, אבל מעניינת הטעות שלו.
טעם: כדי שלא ירבה בבצירה
התשובה היא ש“כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים, כדי שלא ירבה בבצירה, אלא יכרות עוקץ אחד ולא יכרות שניים, וכן כל כיוצא בזה”. זה אומר, אם יש שתיים על ענף אחד, ויש ענף שיש עליו שלוש, יחתוך את הענף שיש עליו רק שתיים. למה? האם זה ריבוי בשיעורים? איסור גדול יותר במובן מסוים. מה זה אומר?
דיון: מה זה ריבוי בשיעורים
מעניין, שניהם זה בדיוק אותו קוצר. הוא לא עובר יותר מאיסור אחד, מלאכה אחת. עדיין יש הבדל, אפילו בתוך השיעור, עדיין יותר חמור כשגוררים תיק גדול יותר מתיק קטן יותר. כך נראה, ריבוי בשיעורים.
דובר 2: רגע, לא כשזה חול אסור.
דובר 1: המלאכה של חיתוך קשורה למה שאתה חותך, לא לחיתוך. כשאין שם פירות, אתה לא עובר על המלאכה של חיתוך. המלאכה היא לחתוך פירות. הוא חותך יותר פירות, זה איסור גדול יותר. זה עדיין מעשה אחד של חיתוך, הוא לא יקבל יותר מלקות, הוא לא יקבל שלוש מלקות על שלוש גרוגרות. זה איסור גדול יותר אבל.
דובר 2: האם זה איסור דרבנן או דאורייתא?
דובר 1: נראה לי שריבוי בשיעורים הוא איסור דרבנן. נראה לי שריבוי בשיעורים הוא איסור דרבנן. שניהם קוצר, שניהם קוצר, שניהם אותו דבר בדיוק. לא, זה עדיין איסור גדול יותר. אסור למשל, מיד נראה, למשל סיר גדול, אסור לשים ריבוי בשביל מה שעושה. למשל, אם מישהו רוצה לבשל לחולה, והוא יכול לשים חתיכת בשר גדולה יותר כדי שיהיה לו גם, אסור לו. למה אסור לו? הרי זה אותה פעולה, אסור.
אם מישהו הורג פיל זה איסור גדול יותר מאשר מישהו הורג ג׳וק. בעיקר הדין שניהם אותו לאו. אבל זה איסור גדול יותר, אסור להרבות לחינם.
הלכה יד – המבשל לחולה בשבת והותיר
דובר 1: בסדר. המבשל, כן, עכשיו נוכל ללמוד את ההלכה הבאה. אומר הרמב״ם כך: המבשל לחולה בשבת, מישהו בישל לחולה בשבת, כמו שמותר לעשות, ואכל החולה והותיר, החולה אכל והותיר, השאלה מה קורה עם העודף, האם הבריא רשאי לאכול מהאוכל העודף?
אומרת ההלכה, אסור לבריא לאכול מן המותר, האדם הבריא אסור לו לאכול מהאוכל הנותר. למה? כי זו גזירה שמא ירבה בשבילו, שבפעם הבאה יבשל יותר כדי שיהיה גם לבריא. אבל זה לא קנס כזה.
חילוק בין בישול לשחיטה
אבל השוחט לחולה בשבת, אם מישהו שוחט בהמה לחולה בשבת, אז כן מותר לבריא לאכול ממנה בשר חי, הבריא רשאי לאכול מהבשר. למה? שאין בדבר תוספת כדי שנחוש שמא ירבה בשבילו, הוא לא עשה יותר, היה לו רק את האפשרות. לכאורה, כתוב כאן, אם הוא לוקח בהמה גדולה יותר, יש לו אולי בעיה. אבל אם יש את האפשרות האחת, יש לו את העוף שהוא שוחט, לא הייתה לו האפשרות לעשות יותר או פחות, במקרה כזה מותר כן.
דובר 2: זה אומר, לא משנה, לא משנה בשיעור השחיטה.
דובר 1: יש מקרים אחרים שלומדים מהלכה כזו. אצל גוי, הוא שחט את כל הבהמה לחולה, לא שייך לשחוט קצת לחולה. כל כזית מהבהמה או מהעוף שהוא שחט, הוא שחט לחולה. אי אפשר להרבות כאן, לעשות לא שייך להרבות. חייבים לשחוט את כל הכזית כדי שהחולה יהיה לו מה לאכול.
אבל למה לא לחשוב ריבוי שיעורים? יכול להיות שבפעם הבאה הוא יחפש בהמה גדולה יותר.
דובר 2: אני חושב לא אותו דבר כמו להתחיל סיר גדול יותר?
דובר 1: לא, לעולם, אני לא יודע.
השגת הראב״ד על מוקצה
ועל זה בא הראב״ד והוא אומר הערה שאם הבהמה הייתה חיה ערב שבת, הרי היא הייתה מוקצה, כי היא לא הייתה ראויה לאכילה. אומר הראב״ד, זה לא הטריד את הרמב״ם. לא, ממילא אומר הראב״ד, הוא חייב שכבר היה החולה בבית דין, ממילא הבהמה הייתה ראויה לחולה כדי שיוכלו לשחוט. בסדר, זה כבר.
דיון: ההבדל בין בישול לשחיטה
אבל אז, אני כן סקרן מה ההבדל, למה לא אומרים למשל גזירה שמא ירבה הרי בפעם הבאה? לא גזירה שמא ירבה, גזירה שמא בפעם הבאה הוא יראה שמותר, הוא יחשוב, אה, הרי יש אותו חשש על השוחט, הוא ייקח את הפרה הגדולה יותר, את העוף הגדול יותר.
דובר 2: אין הבדל, כי אז הוא עדיין הולך… ריבוי שיעורים לא אומר כלום לקחת פרה גדולה יותר.
דובר 1: למה פרה גדולה יותר או סיר גדול יותר, מה ההבדל? בשניהם אתה עושה מלאכה של מבשל או מלאכה של שוחט.
דובר 2: נכון, בסיר הגדול יותר, יכול להיות מותר לשחוט את הפרה הגדולה יותר, כי צריך פרה שלמה לחולה אחד. צריך בכל מקרה לשחוט בהמה שלמה.
דובר 1: אבל למה לא תגיד שפרה גדולה יותר זה ריבוי בשיעורים?
דובר 2: כי לא צריך אף פעם את כל הסיר כדי שהחולה יהיה לו חתיכה אחת. ככל שהסיר גדול יותר אתה עושה איסור גדול יותר, או שאתה שם בפנים יותר, אבל הבהמה היא רק בהמה אחת, וצריך את כולה. אין מצווה גדולה יותר.
דובר 1: אתה אמרת קודם שזה איסור גדול יותר לשחוט בהמה גדולה יותר, לכאורה לא נכון.
דובר 2: זה איסור גדול יותר לבשל יותר, זה פשוט ההבדל.
דובר 1: אם אתה שופך שוב לתוך הסיר זה עוד מעשה, אבל הוא מניח סיר גדול על האש. מה ההבדל איזה סיר הוא מניח על האש? אין מעשה של הנחת סיר על האש.
דובר 2: לא, המעשה של בישול הוא לבשל חתיכת בשר, לא להניח דברים על האש.
דובר 1: תמיד המעשה התוצאה היא חלק מהמעשה. כך למדנו בכל הלכות שבת, הפרק הקודם ותמיד. התוצאה של שחיטה שונה מהתוצאה של… איך קוראים לזה? מבישול. שחיטה יש רק דבר אחד בהמה אחת. בישול יש חתיכה גדולה יותר, יותר בשר ופחות. זה הבדל אם זה חתיכה אחת או שתי חתיכות.
הלכות שבת פרק ב: חולה שאין בו סכנה ויולדת
חולה שאין בו סכנה – הלכה י
דובר 1:
תמיד המעשה התוצאה, חלק מהמעשה, כמו שלמדנו בכל הלכות שבת, הפרק הקודם ותמיד. התוצאה של שחיטה שונה מהתוצאה של, איך קוראים לזה, מבישול. שחיטה יש רק דבר אחד בהמה אחת, בישול יש חתיכה גדולה יותר, יותר בשר ופחות. זה אולי אפילו חתיכה גדולה יותר, יותר ופחות, אין הבדל אם זה חתיכה אחת או שתי חתיכות, זה מאוד שונה.
בסדר. עכשיו, עד כאן למדנו… בוודאי זה שונה, בוודאי זה שונה, מאוד שונה.
מעבר לחולה שיש בו סכנה
עכשיו נלך ללמוד על חולה שאין בו סכנה. עד עכשיו למדנו חולה שיש בו סכנה, שזה עיקר ההיתר של סכנת נפשות. עכשיו נלך ללמוד על דברים שאינם ממש סכנה. חולה שאין בו סכנה יש גם קולות, אבל מובן לא שנלך כל כך רחוק, לא הותרה השבת. מה שכן הותר זה שבות.
לשון הרמב״ם
כך הוא אומר, חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. אה, סליחה, ומותר לעשות את צרכיו בשבת על ידי גוי. כיצד? אומרים לגוי לעשות לו, והוא עושה. מה פירוש כיצד? מותר לומר לגוי לעשות מלאכות ליהודי, והוא עושה, והגוי עושה. מותר לומר לו לבשל לו, ולרפאותו, ולחמם לו חמין, וכיוצא באלו.
וכן, אותו דבר, יש הלכה שכוחל עינו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה. זה אומר, אם חסר ליהודי תרופה, כן, אפילו אין זה ענין של סכנה.
קושיא: מה הוא מוסיף עם ה״וכן”?
מה הוא מוסיף עם ה״וכן”? זה אומר, אפילו האדם בכלל אינו חולה, אלא סתם העין שלו כואבת לו, זה אומר, חולה שאין בו סכנה. מה הוא מוסיף עם הכוחל? זה לכאורה גם סוג של חולה שאין בו סכנה, בדיוק. כך זה נראה. אפשר לדעת האם צריך את הקולא של כוחל, בכלל אולי רק זה קשה, זה עוד יותר קל.
המשך לשון הרמב״ם – דברים המותרים אפילו לישראל
בסדר, אומר הרמב״ם, אבל איפה שאמרנו “צורכי בן מלאכה”, זה כשחולה שאין בו סכנה צריך לעשות חילול שבת. אבל סתם לעשות דברים לחולה שאין בו סכנה שזה רק נניח טרחה, אבל מה שמותר בשבת אפילו ישראל, למה לא חושבים למשל שאולי הולך… מה? מלאכה אחת דרבנן? כן.
שהפשט הוא, לפיכך מלין אוזניים בשבת. מה פירוש מלין אוזניים? אני לא יודע מה מתקנים באוזן. אוזן שנעקרה, מחזירים אותה למעלה, אני לא יודע. האוזן שקעה, אם מישהו יודע מה זה, אני לא יודע. ומלין ענקלי, מה פירוש מלין ענקלי? גם משהו כשהעצם יצאה ממקומה, או מחזירין את השבר, אדם שבר משהו, בקע, מסובבים בגוף, אלה דברים שאינם איסור בשבת, או אתה אומר שזה לא איסור גמור, משהו קצת איסור זה?
דובר 2:
זה לא קשה מהפשטות, אלא קשה ממה שמטפלים כמו טיפול, כמו משום שחיקת סממנים למה?
ביאור דעת הרמב״ם – מלאכה דאורייתא על ידי גוי, מלאכה דרבנן על ידי ישראל
דובר 1:
הפשט של דעת הרמב״ם בפרק זה, כך הם המגיד משנה והרב ומפרשים אחרים, שהרמב״ם סובר שחולה שאין בו סכנה מותר לעשות כך, מותר לעשות או מלאכה דאורייתא על ידי גוי, או מלאכה דרבנן על ידי יהודי. כך לומדים מפרשי הרמב״ם. יש בעיה, מובן, כמו שאתה מזכיר, כי יש איסור לעשות שחיקת סממנים. אז על מה מדברים עכשיו? צריך למצוא דבר שאנחנו מדברים אפילו לא על חולה שאין בו סכנה.
צריך לומר שזה בורי, שחוששים שיהיה קצת יותר טוב. בורי, דברים שאין מתכוון, מותר אפילו… אז צריך להיות פתח, מזה צריך להוציא שחולה שלא נפל למשכב הרי יש פתח. לא ממש חולה, מילא, אז יש איסור, אז נשארים כן האיסורים. אז אולי יש דברים מסוימים כאן שאינם מלאכה בכלל, שמותרים.
זה אומר, הרמב״ם לא ברור מה הוא אומר. “אין בה מלאכה” – האם הוא מתכוון לומר מלאכה דאורייתא? כן, כך הפשטות. אבל הפשטות שכתוב כאן היא שחולה שאין בו סכנה מותר לעשות מלאכות דרבנן.
היסוד: במקום חולי לא גזרו רבנן
מה הענין? זה לא קשור לעיקר הדין של פיקוח נפש. זה גם איזה ענף, כי זה גם איזה חשש נוסף שרופא כסכנה. זה גם תחת אותו גדר של חולה.
דובר 2:
מה? הלשון של הדעת היא “במקום חולי לא גזרו רבנן”.
דובר 1:
כן, אני חושב שזה מה שהרמב״ם שם ביחד. זה לא על סכנה פשוטה. אם זו סכנה פשוטה, זה חוזר לחולה שיש בו סכנה.
מה פירוש “ספק”
טוב, צריך לדעת מה זה אומר “ספק”. ספק לא אומר שיש סיכוי רחוק. כל יום יש סיכויים רחוקים. ספק פירושו משהו שאנשים מבינים שזה ספק. משהו שאנשים מבינים, ספק קוראים עכשיו ספק. ספק פירושו שיש אפשרות, אפשרות רחוקה.
לא, כשאני לוקח לך חולה שאין בו סכנה, אפילו אין ספק פיקוח נפש, אבל אין כלום. חולה שאין בו סכנה פירושו כמו שהגמרא אומרת, שיש לו קצת כאב ושמים מגבת. הוא שבר קצת את העצם שלו, לא קרה כלום, אין לו שום זיהום, אין לו שום מכה, יש רק קצת כאב. אז זה חולה שאין בו סכנה, מקום צער או מקום חולי.
היסוד של “וחי בהם”
זה ערך בכלל. לא שואלים תמיד את הערך של “וחי בהם”. שהתורה לא באה לרדוף יהודים. אני חושב שכן, אבל זה כבר יותר כמו הנושא של טעמי המצוות עם השקפה, כמו שדיברנו קודם. ההלכה היא שהחכמים לא גוזרים כשאדם בריא, כשהכל בסדר. החכמים לא גוזרים על דברים קשים.
—
יולדת – הלכה יא
דין יולדת כשכורעת לילד
בסדר. מה הדין עם יולדת? אומר הרמב״ם, “היולדת כשכרעה ללד” – כשהיא כבר ממש בלידה, היא כבר כורעת ללדת. אני לא יודע בדיוק מה פירוש “כרעה”. אבל נראה שכך היה הסדר של הרב מפולטבה בליובאוויטש אולי. בזמנים קדומים היו יולדות בכריעה, עכשיו עושים זאת בשכיבה. אהה.
זה הוא ראיה לסכנת נפשות, הוא בגדר סכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת
זה הוא ראיה לסכנת נפשות, הוא בגדר סכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת. אומר הוא, למשל מה מותר לעשות? קורין לחכמה, מותר לקרוא לחכמה, כלומר אישה מיילדת. מותר לשאת אותה ממקום למקום, כמו למשל ללכת חוץ לתחום או קדימה. וחותכין את הטבור, מותר לחתוך את הטבור שממנו יוצא הילד. מהו חיתוך הטבור? הרי לכאורה זה איסור של גוזז או חיתוך, כמו מלקט, גוזז, יש מתקן, מה שיהיה, אחת מאבות המלאכות. וקושרים אותה, מותר לעשות קשירה על הטבור, קשר של קיימא או מה שיהיה.
מדליקין לה את הנר – אפילו סומא
עוד, ומדליקין לה את הנר בשעה שהיא מצטערת בחבליה, אם היא צריכה נר כאשר… אני לא יודע למה הוא משליך את המילה “בשעה שהיא מצטערת בחבליה”.
דובר 2:
כן, כי זה הזמן שבו היא צועקת.
דובר 1:
הנר לא קשור לצעקות. זה קשור, נכון. אוקיי, מדליקין לה את הנר. אומר הוא, ואפילו היתה סומא, אפילו אם היא לא יכולה לראות, שדעתה מיושבת עליה בנר אף על פי שאינה רואה, היא רגועה יותר כשיש נר.
קושיא: מהו החידוש?
אני לא יודע, הוא כבר אמר קודם אצל חולה שיש בו סכנה שמותר להדליק נר, אז אני לא יודע מה כאן נוסף עם החידוש החדש. מותר לעשות הכל, מותר לבשל, לאפות, לשחוט.
בואו נבין בצורה מאוד ביתית ושל חיינו. האם יש כאן חידוש שזה נאמר, לכאורה המילה הייתה גם אצל חולה רגיל, שזה הוא אמר קודם שמותר להדליק נר, אין שום הבדל אם החולה רואה את זה או לא.
ביאור: יולדת היא מציאות עצמאית
בואו נהיה מאוד ברורים, כל ההלכות האלה, כמו כל הלכה בעולם, יש כללים, ואחר כך לומדים את הגמרות, לא רק את הגמרות, כלומר זה דבר מעשי, מתקדמים בהדרגה עד שההלכה היא. עכשיו, ברגע שרואים תוך רגע שאצל יולדת לא הכל זהה בדיוק כמו כל חולה שיש בו סכנה.
בכלל כשאומרים חולה שיש בו סכנה, פשוט, זה לא אומר שהולכים למות. זו טעות ברורה. רוב היולדות לא מתות, לא היום ולא מעולם. פעם היה יותר סכנה. כשיש מצב שעומד בהלכה חולה שיש בו סכנה, יש היתר מסוים. זה נקרא חולה שיש בו סכנה, כשמותר לעשות דברים. אבל לא כל חולה שיש בו סכנה זהה לכל חולה אחר שיש בו סכנה. אנחנו הולכים לראות כאן עכשיו, יולדת יש דברים מסוימים שאפשר להקל יותר.
אני לא יודע אם כתוב שאצל כל חולה מדליקים נר, אפילו אם הוא סומא. לא כתוב. יולדת היא סוג של מצב שהוא בדרך כלל תמיד אותו דבר. אבל אם היולדת בראשה שצריך להיות נר, נותנים לה נר. זה חידוש. יש בזה חידוש מסוים. אפשר ללמוד את זה מההלכה הקודמת, אולי. לכן זה עומד כי זה נכון. אבל זה עדיין חידוש מסוים, ועכשיו תהיה חומרא מסוימת שיש אצל יולדת שאין אצל חולה רגיל שיש בו סכנה.
המשך לשון הרמב״ם
“ואם היא צריכה לשמן וכיוצא בו, גם כן מביאין לה מה שהיא צריכה”.
חומרא אצל יולדת: כל שאפשר לשנות משנין
אומר הוא אבל, אצל יולדת יש אבל דין שאם אפשר לעשות דברים דרך שינוי שלא יהיה מלאכה ממש, מותר, כל שאפשר לשנות משנין. בכלל המילה, אה, משעת הצורך דווקא, או שזה אומר שכל מלאכה צריך לעשות באופן… אני מדבר על הדוגמה. כן, הדוגמה שהוא אמר שמביאים שמן או שמביאים חכמה, זה אם אפשר בשעת הצורך לעשות את זה דרך שינוי, כדאיתא בגמרא “טובא לחברתה קיילי תלי לה בסערה”. צריך להיות קיילי, אבל במקום שהיא תחזיק את זה בידה, שתקשור את זה בשערה. עושה את זה דרך שינוי, זה איסור חלש יותר, עדיין איסור תורה בשבת, אבל מכיוון שזה נעשה דרך שינוי, צריך לעשות את זה דרך שינוי.
ההבדל בין יולדת לחולה שיש בו סכנה
זה שונה מאשר אצל חולה שיש בו סכנה. שלמדנו שזה ככל לכל דבר, ולא צריך לחפש לעשות כאלה… ואתה רואה גם כאן שהאישה מביאה, כן? לא מורים לנשים לעשות, ליתא ביה לחברותא. כי זה הסדר, מה האיסור של גם לא להורות לנשים לעשות. יכול להיות כי כל אחד יודע שיולדת היא סכנה, זה לא דבר שאפשר לא לדעת, ידעו את זה פשוט, זה הסדר, כמו שאתה אומר. הסדר הוא הסדר, לא צריך לעמוד על הראש.
בגלל זה אולי, אם אין… כי כדרכה צאלכע תחילה, אם זה שייך, צריך לעשות את זה עם שינוי. אז המגיד משנה הבין כאן, כך הפשט של הרמב״ם, שחולה רגיל שיש בו סכנה, אין שום ענין לעשות שינוי, מותר לעשות לכתחילה, אפילו לא צריך לחפש שינויים, עושים לפי הלכות דאורייתא. אצל יולדת, אומר המגיד משנה, מכיוון שלמעשה אין זה חולה, זה דבר טבעי, זה דבר שכל אחד יולד ילדים, ורוב אנשים לא מתים מחמת לידה, זה אמנם מצב של סכנה, אבל בדרך כלל לא מתים, יש את החומרא שצריך לעשות שינוי. זו השיטה של המגיד משנה.
היו ראשונים אחרים, למשל הרמב״ן מביא, הוא סבר שכל פיקוח נפש בעצם, אם אפשר צריך לעשות שינוי. אבל ההלכה לא כך, הפוסקים פוסקים כמו הרמב״ם, שרק אצל יולדת יש את הענין, וגם זה רק אם אפשר, אבל בדרך כלל חולה שיש בו סכנה לא צריך לעשות שום שינוי.
קושיא: למה יולדת שונה?
דובר 2:
כי הרמב״ן קצת קל יותר להבין, כי פעם אמרנו שהיולדת היא בגדר סכנת נפשות, למה צריך עדיין להיות אחר כך הבדל?
דובר 1:
אני מבין, כי כמו שאתה אומר, כל סכנת נפשות שווה לכל דבר, צריך לדעת את הכללים של סוג הדבר הזה. אבל למדנו קודם שכל סכנת נפשות צריך להעריך, זו הייתה המילה. פעם נתנו גדר סכנת נפשות, אתה לא צריך להעריך. אבל יולדת אינה חולה אמיתית שיש בה סכנה. זו מציאות סכנת נפשות, כמו שאמרנו קודם, מציאות סכנת נפשות. זה דין, הרוב אומר. וגם היו מתות, כן, רחל מתה, ועוד מיליוני נשים מתו. אחת מאלף מתה מחמת לידה. ראה מה המגן אברהם אומר, אולי זו גוזמא, אבל יש הבדל מדברים נורמליים.
לא מותר דברים נורמליים, לא היו מתים כולם, אלא אם היה סיבוך. לידה נורמלית לא צריך למות ממנה. זה שהיום לא מתים מחמת לידה זה למה? אתה רואה שעושים איזה קסם שלא עשו פעם?
דובר 2:
כן, שמים לב לחיידקים ודברים, הכל מעוקר. זה מה שאומרים, כשמשתמשים בכלים זה תמיד כלים מעוקרים.
דובר 1:
אוקיי, זה דבר קטן, אבל רוב הזמן אין זיהום מלכתחילה, זה לא… זה קורה, זה לא דבר נורמלי, זה סיבוך.
הלכה יא: אין מיילדין את הגויה בשבת
דובר 1:
טוב, אחד. עוד, אומר הוא למעלה ההלכה שלמדת עכשיו, זו בעצם הלכה ברורה. הוא אומר לך הלכה ביולדת, דין ביולדת לגבי שבת. אישה שהיא חכמה שעוזרת לנשים ללדת, אסור לה לילד גויה בשבת אפילו בשכר.
דובר 2:
אם היא צריכה לעשות מלאכות או אפילו בלי זה?
דובר 1:
נכון, נכון. ואין חוששין לאיבה. בדרך כלל אומרים הלכה מסוימת, אומרים שמותר לעשות אפילו לגוי בגלל… לא כל הגויים חוששין משום איבה. בגמרא אומרים שבשכר יש חשש איבה, אבל כאן אומרים שלא חוששין לאיבה, אפילו אין שם חילול שבת.
הגמרא אומרת שאפשר לומר לגויה שאצלנו מותר רק לחלל שבת ליהודים ששומרים שבת, והגויה לא צריכה להבין כביכול, וממילא מותר. כלומר, אין חוששין לאיבה במקום שאין איבה, אבל יש חוששין לאיבה במקום שיש איבה. אין חוששין לאיבה אומר שהגויים מבינים את זה, מקווים כך, או אם יודעים שהגויים מבינים את זה. כך אומרת הגמרא שהם מבינים.
דובר 2:
הגויים צריכים מיד לעקוב אחרי הגמרא?
דובר 1:
אני מדבר אם הם גויים תלמידי חכמים, אבל אם הם גויים עמי הארץ זו בעיה. אוקיי, אני מדבר במציאות. הגמרא מדברת… איבה צריך גם לדעת, וזה עדיין לא עושה את זה לחשש סכנה. איבה היא אולי נוספת, אני לא יודע, תרשים ליהודים לאורך זמן.
הנקודה היא, אסור בשבת לילד, לפי הגמרא אסור לילד גויים. הרמב״ם כבר הביא, ולמדנו קודם בהלכות עבודה זרה למדנו בהלכות מילה, כן, אסור לרפא גויים, וגם אסור לילד גויים, כי הגמרא אומרת שמילדים בן לעבודה זרה. לא צריך להיות יותר רחמן מהקב״ה.
הבעיה כאן אינה עם דין שבת, אבל באמצע השבוע חייבים לדעת את זה, על כל השנה יש איסור לעזור לגוי. מותר לו אפילו בגלל איבה, אבל בדרך כלל יש איסור.
בשבת יש תירוץ טוב, אפשר לומר לגוי, זה שבת, זה השבת שלנו. אוקיי, הגוי לא מבין את ההיתר של פיקוח נפש, את פסוקי התורה. אומר לגוי, איי, הגוי שמע שאצל יהודים מחללים שבת, אוקיי, ליהודים יש הגנה מיוחדת. כך טוענת הגמרא. אבל בפועל צריך לבדוק ולשאול מה לעשות.
מיילדין את בת גר תושב
דובר 1:
אבל מיילדין את בת גר תושב, בת של גר תושב, שזה מי שאינו יהודי לגמרי, אבל הוא קיבל שבע מצוות בני נח והוא גר בין יהודים, שאז יש לנו אחריות מסוימת על ילדי הגר תושב, “שאין לנו מצווין להחיותה”, עליו יש לנו מצווה לעזור לו ולתת לו חיים. אז ממילא כל השבוע מובן, אם אין חילול שבת מותר. אבל בשבת, “ואין מחללין עליה את השבת”, כי זה לא יהודי שיש שם את הדין של מחייבין עליהם, וכן הלאה, ומותר לחלל שבת. לא מחייבים אותו בשביל ההוא, מחייבים אותו.
חידוש: ההיתר של פיקוח נפש הוא ספציפי ליהודים
דובר 1:
הרמב״ם אומר כאן היתר חדש, הרמב״ם עדיין לא אמר כראוי מה ההיתר. כלומר, אתה אומר כאן שאדם בעצמו בסכנה, מותר לו להציל את עצמו אפילו בעבירה. אבל כאן יש עוד היתר נוסף אולי, שמצילים יהודי אחר, כלומר פיקוח נפשות או לרפאות, וזה אין אפילו לגר תושב. הגר תושב בעצמו מותר, הוא לא שמר שבת בכלל.
הלכה יג: שיעורי זמן של יולדת
דובר 1:
אוקיי, אז זו יולדת כשהיא במצב של סכנה. עכשיו אפשר ללמוד עוד רמות של הלומדים שלמדנו קודם, זה משכורעת, או מאימתי היא מתחילה ממש ללדת. כשהיא נקראת חיה. חיה היא אישה שהולכת ללדת, יש לשון חיה.
דובר 2:
אתה זוכר “כי חיות הנה” ששפרה ופועה אומרות?
דובר 1:
לא, חיה זה התרגום.
דובר 2:
אוקיי, שם חיה מתרגם אשה יולדת.
דובר 1:
תרגום, אני לא יודע מה התרגום. אוקיי. אז “משיראה דם לידתה עד שתלד”, מאימתי שמתחיל רק הדם עד שהיא יולדת, ואותו דבר “אחר שתלד עד שלשה ימים”, עד שלושה ימים אחרי הילד, זה מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה.
קושיא: הבדל בין “משתשב על המשבר” ל״משיראה דם לידתה”
דובר 2:
שוב, קודם הוא אמר “משתשב על המשבר”.
דובר 1:
שוב. טוב מאוד, קודם הוא אמר שזה סכנת נפשות.
דובר 2:
כן. אז היא נקראת יולדת, אז זה סכנת נפשות. אבל כאן הוא מדבר גם על חיה.
דובר 1:
אבל כאן הוא מדבר גם על “כריעת לילה”, זה השיעור הוא “כריעת”, לא “משיראה דם לידתה”.
דובר 2:
אמת, שניהם שיעור. זו קושיא טובה.
דובר 1:
זו קושיא טובה. לא רק אנחנו לא יודעים את התירוץ, גם אנשים אחרים לא ידעו. זה עד לפני…
כי “כריעת לילה” אינו סימן ברור מאימתי היא מתחילה, יודע? וכאן יש יותר ברור, כשרואים על הגוף, רואים את “דם לידתה עד שלשה ימים”, מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה. אין הבדל אם היא חושבת שהיא צריכה את הדבר החם או שהיא חושבת שהיא לא צריכה, עושים לה הכל. זה מלידתה עד שלושה ימים. אבל משלושה ימים…
דובר 2:
מה זה “הכל”? למשל, אצלנו בנר למדנו שרק אם היא מרגישה שזה עוזר לה.
דובר 1:
אבל אצלנו בנר זה בדרך כלל, בפשטות, לא עזרה. כל דבר שאנחנו יודעים שזה עזרה, אפילו היא אומרת “איני צריכה”, יודעים אנחנו שכן, זה ענין של סכנת נפשות ומותר.
משלושה ימים עד שבעה ימים
דובר 1:
“משלשה עד שבעה”, אחרי שלושה ימים אחרי הלידה עד שבעה ימים, זה כך: אם אמרה “איני צריכה”, אם היא אומרת “אני לא צריכה את המלאכה, אני לא צריכה את העזרה”, אין מחללין עליה. אבל בשעה שהיא שותקת, לוקחים אנחנו את זה כהסכמה. מחללין עליה, מחללים כן.
זה דבר אחד לשבח, זה בטוח, אם באמת צריכה אנו שמחללין עליה את השבת, אז צריך לחלל שבת.
משבעה ימים עד שלושים
דובר 1:
אה, מה קורה אחרי שבעה ימים, משבעה ועד שלשים, שזה הגדר של חולה שאין בו סכנה? כלומר, מותר לעשות מלאכות דרבנן. אפילו אם היא לא צריכה אנו, היא עושה מלאכה על ידי גוי.
הלכה יד: עושין מדורה לחיה
דובר 1:
אומר הוא עוד ההלכה, ההלכה הולכת על כל החולים. חיה, עוד חיה, כי מדברים עדיין באמצע החיה, אז עושין מדורה לחיה, מותר להדליק אש ליולדת, אפילו בימות החמה, אפילו כשזה קיץ. צינה קשה לחיה בהרבה מקומות הקרים, במקומות שקר, אפילו כשזה קיץ, זה רק קצת קר, הקצת קר מזיק ליולדת. כלומר, מלבד ההלכה שכבר אמרנו שעושים הכל, אומר כאן ההלכה, תדע שזה דבר חשוב, לעשות חום. אבל אין עושין מדורה לחולה לחממו בה, לחולה שאין בו סכנה, קצת, אני מתכוון, לא עושים אש, כלומר רק דרך גוי. אפילו חולה שיש בו סכנה, כי זה לא… חיה יש לה בעיה שהיא מצטננת, מיד נראה אם כן, מה עושים כן. אבל חולה רגיל אין לו את הבעיה הזו, כי זה חוסר פיקוח. פשוט, אני מתכוון, זו עובדה של…
דיון: האם הרמב״ם מדבר על חולה שיש בו סכנה או חולה שאין בו סכנה?
דובר 2:
דירה, אני מתכוון, תלוי, זה נכנס כמו כל החולים. אם זה חשוב, אם הרופא אומר שזה חשוב, או שהחולה אומר… אני לא יודע כאן, הוא מדבר כאן כשלא יודעים.
דובר 1:
הוא אומר כאן כללים של מתי כן או לא חשוב לעשות אש. אני מתכוון, אחרים אומרים שהוא מדבר דווקא על חולה שאין בו סכנה, שזה מוזר, כי חולה שאין בו סכנה לא עושים כלום, דרך גוי.
דובר 2:
דרך גוי מותר, כן, אני לא יודע, חולה שאין בו סכנה, אני מתכוון, מה עוזר?
דובר 1:
הוא אומר שזה לא עוזר. ההלכה בכל מקרה אומרת שזה לא עוזר.
דובר 2:
כן, ההלכה לא כל כך הלכה חזקה בהלכות שבת, זו הלכה של עצה רפואית.
דובר 1:
שהחכמים אומרים מתי כן או לא חשוב מדורה. סתם לחולה לא חשוב מדורה, אבל סוג חולה שמקיז דם והצטנן ונעשה קר אחרי הקזת דם, מותר כן, כי אז המדורה קשורה ישירות לרפואה, כי הוא הצטנן. החום יעזור לו, מותר אפילו בתקופת תמוז, אפילו כשחם.
רחיצת הוולד בשבת
דובר 1:
תרגום לעברית
אוקיי, עדיין לא נאמר, הרי כל הזמן מדובר על היולדת, מה עם הילד עצמו? הילד עצמו הוא גם משהו בגדר סכנה.
מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד, דכתיב “ואת מולידותיך ביום הולדת אותך לא כורת שרך ובמים לא רוחצת למשעי”, מותר לרחוץ את הילד, אפילו מחממין לו חמין בשבת. מותר לחמם, מותר ללכת ולחמם.
הלשון קצת מעניינת, ומולחין אותו, מולחים את הילד. מה זה אמור להיות מולחין אותו? לא שום… הוא אומר כאן דברים שעושים, אני לא יודע. מליחה לכאורה היא לא… זה היה שבות, אם לא בגלל שבות דסכנה זה היה אסור. אוקיי.
מתי מולחים אנשים? אני לא יודע, יש איסור למלוח אנשים? אני לא יודע. אולי צריך לעשות… החידוש הוא אחרת, אפשר לעשות את המלח, צריך להביא את המלח מרשות הרבים וכדומה. מבין? העניין הוא, זה הכל דברים שחסרים.
אני חושב אולי שזה הכל בתוך הרחיצה, רוחצים אותו במי מלח, זה הגיוני, משתמשים במלח ב… לא, הגמרא אומרת איזו לשון לגבי הרחיצה, הוואנה באה עם מליחה ואחר כך מלפפין. מותר לעשות את התהליכים של מה שעושים לתינוק חדש מרחיצה וכל מה שכלול בהמשך הרחיצה. כך הייתי מבין את המולחין ומלפפין אותו. הרי כבר מלפפין אותו, עוטפים אותו.
לא שכיחא הוא, אם לא ידעו הכל. כל הדברים האלה הם סכנה, והחכמים אומרים לנו, אם אתה לא יודע מה חשוב לילד, הדברים האלה הם סכנה.
וכן מרחיצין אותו לפני המילה, אי, ולאחר המילה? מיום שלישי למילה. בשלושת הזמנים מותר… כבר למדנו את הלכות מילה, מטה לדיחוי וחמין בשבילו בשבת, באיזו עסקנות. אוקיי.
אשה שמתה על המשבר – ניתוח קיסרי בשבת
דובר 1:
טוב, הגמרא מביאה הלאה, מה קורה כך? אשה שישבה על המשבר, היא הלכה ללדת, ומתה, היא מתה עוד לפני שהילד יצא, הרי הילד עכשיו בסכנה גדולה. אבל אנחנו לא יודעים, הילד עדיין לא ילד שנולד, מי אומר שעל זה יש דין פיקוח נפש?
אומרים לנו שזה נקרא גם פיקוח נפש, מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד. עושים ניתוח קיסרי להוציא את הילד.
אף על פי שאולי הילד מת, האם מתה, הרי אפשרי שהילד כבר גם מת, אבל שמא ימצא חי, הרי יש סיכויים שהילד חי. מותר לעשות זאת, כי ספק נפשות דוחה את השבת.
ואפילו אין לו חזקת חי, אה, הילד הרי עדיין אין לו חזקת חי, הגמרא הרי הולכת להקשות על זה. חולה רגיל אומרים לנו שהוא חי, אבל הוא הרי מעולם לא חי, אולי על זה זה בכלל לא נקרא פיקוח נפש. אבל לא, זה גם סכנת נפשות, ומותר על זה לחלל שבת. אוקיי.
המושג של “פיקוח נפש”
דובר 1:
עכשיו נוכל ללמוד על פיקוח נפש. עד עכשיו למדנו על סכנת נפשות, עכשיו נוכל ללמוד מה זה פיקוח נפשות.
אהה, סכנת נפשות זה כשזה כבר מבוסס, יש כאן חולה וצריך לעשות דברים. כאן מדובר להסתכל, האם יש סכנת נפשות. אה, יכול להיות שכבר יש, אבל מחפשים את האדם.
אבל פיקוח הוא לשון של להסתכל, כמו לשון ראייה, “פקח עיניך וראה” שרבי יצחק אמר. להסתכל, להשגיח על מצב של אנשים בשבת, על מצב של סכנת נפשות.
אין צריך ליטול רשות מבית דין
דובר 1:
והעוסקין בפיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח. לא צריך לבקש רשות מבית דין.
ויש כאן מאוד… אנחנו נכנסים להלכות שבת, יש לנו כאן דין בית דין דווקא. הוא מתכוון לומר לשאול חכם האם זה באמת פיקוח נפש. איי, היית חושב. הוא נראה כמו קנאי, רשע, רע. לא ממש, הוא רע, הוא מתכוון שלא ישאלו חכם את מידת הדיוק, שלא יעריכו האם זה בגדר פיקוח נפש. כל דבר שנראה כמו פיקוח נפש מותר לעשות.
זה לא העניין. העניין הוא, הוא הולך לעשות עבירה, נכון? קודם הרי יש חולה ספק טמא, זו לא השאלה. אז כן יש במקרים מסוימים אומדן וכן הלאה.
מבחינת פיקוח נפש זה אומר, נכנס בחור לרכב ההצלה שלו, והוא נוסע למקום שבו קרה איזה תאונה. היית יכול לחשוב, אתה עכשיו עושה חילול שבת, על הצד שפוגש מישהו שמצילים. תשאל, טוב, מקבלים רשות, מקבלים רישיון.
התשובה היא, לא צריך רישיון. אלא מה, להפך, עושים את המציל את הנפש רוצח משולח. ככל שמהר יותר זה טוב יותר, אין זמן.
פורש מצודה להציל תינוק
דובר 1:
ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודתו, מותר לפרוש רשת להוציא אותו.
אגב, עצם פריסת רשת זה עדיין לא חילול שבת. בוודאי זה צד. לא, צד הרי לא על ילד. זה אחד ממיני ניצוד, זה לא האלף בית של צד כאן, גמרא. אפילו אז נתפסים גם דגים, כי זה לא משנה, אגב, זה בסך הכל דבר שאינו מתכוון, או דבר שאינו צריך לגופו.
שלושה מקרים של מצודה
דובר 1:
אוקיי, כי מאותה סיבה יש הלכה, שמע שטבע תינוק בים, הוא שמע שילד טבע בים, ופרש מצודתו להעלותו, הוא הכניס מצודה, רשת, לתפוס את הילד. מה שקרה הוא והעלה דגים במקומו, הוא לא מצא את הילד, והוא יצא יחד עם הרבה דגים. פטור מכלום, זה בכלל לא איסור, כי הוא עשה זאת, כמו שאמרת קודם, הוא עשה זאת ברשות, הוא עשה זאת בגלל הסכנה. כן.
הלאה, נתכוון, מה קורה במקרה כזה? אדם הלך, הוא זרק מצודה לים כי הוא רצה לתפוס דגים, ולמזלו נתכוון להעלות דגים, ולמזלו הוא הציל ילד. גם הוא פטור.
אפילו לא נתכוון, מה שהוא עשה היה לגמרי איסור. הוא רצה לעבור על צד, הוא הלך לתפוס דגים. הוא אכן היה, הוא תפס דגים. אפילו לא נתכוון, אפילו הוא לא שמע בכלל שילד נהרג, אבל הואיל והעלה בידו תיקון, הוא פטור. כן, כי פיקוח נפש התיר לו.
זו הלכה מעניינת. יש בזה מחלוקת בגמרא, זו חקירה מעניינת, כמו מי שהתכוון לעשות איסור, והצליח שהמעשה היה מצווה ממש. הרמב״ם פוסק שהוא פטור. אוקיי.
דוגמאות נוספות של פיקוח נפש
נפל תינוק לבור
דובר 1:
דוגמה נוספת של… יש עוד דוגמאות של… כן. נפל תינוק לבור, ילד נפל לבור, עוקר חוליא ומעלה, מותר לו אפילו… הוא צריך לעסוק בבור, מותר לו אפילו דרך להגיע לילד הוא רוצה לעקור חתיכה מהאדמה ליד הבור, למשל, כדי להגיע לילד, ומעלה להוציא את הילד. אע״פ שמתקן מדרגה בשעת הקריעה, אפילו כשהוא עושה זאת, הוא מתקן את הבור, הוא עושה שיהיה דרך לרדת, מותר.
ננעלה דלת בפני תינוק
דובר 1:
אותו דבר, ננעלה דלת בפני תינוק, הילד ננעל, שוברה הדלת ומוציאו. מותר לשבור את הדלת ולהוציא אותו.
אגב, איזה איסור זה לשבור את הדלת? אע״פ שמפסל עץ לעשות כלים למלאכה. כלומר, אגב, כשהוא שובר את הדלת, הוא עושה גם בזה איזו מלאכה של הכנה שהדלת תהיה עכשיו עצים שאפשר להשתמש בהם לעבודה.
מותר בכל זאת לעשות, כי יש עניין של סכנה, שמא יבעת התינוק וימות. אולי הילד יבהל מלהיות לבד וימות. דבר מעניין, הוא ימות מפחד. אתה רואה כאן שאפשר למות מפחד. אתה לא יכול לדעת, ילד לבד בחדר, מי יודע מה קרה. האם מתה מפחד.
כלומר, אפילו כאן יש לך קצת איסור, זה לא ממש בונה, אבל לשבור דלת זה גם רק… זה הרי לא איסור אמיתי, אבל בכל זאת, הדברים המותרים, זה לא בגלל פיקוח נפש, לא בגלל קלות האיסור. שוקלים אותו אפילו מול דאורייתא ממש.
האיסורים שהוא מדבר, נניח שזה דאורייתא, צריך לבדוק בהלכה בדיוק איזה איסור זה היה. כי הוא שואל הרי יתכן, הרי לא התכוונתי, והוא מתכוון לעשות תירוץ. אוקיי, אבל זה אולי פסיק רישא. בקיצור, אין הבדל, צריך כבר להיכנס לחקירות מה ההבדל בין מתעסק למתכוון.
דליקה – לכבות אש
דובר 1:
עוד כזו דליקה, קרתה שריפה, אולי יש אדם שחשוד שהוא בסביבה. יש שם אדם, והמקום שיש שם את השריפה יש אדם, וחושדים שהוא שם נשרף. מכבה את הדליקה, מותר לכבות את השריפה, להצילו, כדי להציל את האדם. אפילו שיכבה בדרך ומסכן עצמו בשעת כיבוי, אפילו הוא עושה זאת בשעת כיבוי, הוא עושה רשות הרבים, הוא עושה תיקונים אחרים, גם אין הבדל.
וכל הקודם להציל, מי שמהיר יותר להציל, הרי זה משובח. ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.
המשמעות של “רשות מבית דין”
דובר 1:
הדבר האחרון לכאורה לא נוגע לשבת, בכל דבר שיש בו סכנה. הוא אומר הרי איסורים אחרים. אני מתכוון בכלל, בכל ההלכות האלה, יש את העניין שכשמדובר על פיקוח נפש לא צריך לשאול אף אחד רשות. הוא חוזר על זה שוב, הוא כבר דיבר בתחילת ההלכה. אוקיי.
זה מעניין הרשות מבית דין, צריך לבדוק בגמרא, כי העניין הרי לא, בדרך כלל בתי דין התפקיד שלהם לעשות דברים שצריך בית דין, קנס, אני יודע. כאן צריך העיקר שחכם יאשר לו שיש כאן חשש. זה העיקר, שלא ישאלו. זה מה שהוא מתכוון בית דין, זה לכאורה מה שהוא מתכוון.
אבל הלשון, רשות מבית דין, זה נשמע גם יותר כמו מין היתר שררה, שימנו את מי שעוסקים בהצלה חברים. בדיוק. כאן כתוב שלא ממנים אנשים להיות חברי הצלה. כל אחד, אם הוא רואה שהוא יכול להציל, שיציל.
להפך, כמו שלמדנו קודם שימנו דווקא אנשים גדולים כדי שלא יהיה שבת קל, חשבו גם שכשקורה שעת סכנה צריך לחכות עד שבתי הדין יגידו לא ילדים, אלא להפך, אז צריך רק ללכת כמה שיותר מהר. אוקיי.
עכשיו אפשר לראות לגבי סופר. כשקודם עמד שדווקא יעשה גדול, הוא לא היה להוציא האדם הראשון. אדם ראשון אומר הוא לא גדול, האדם הראשון הוא חלק משבעת ימי בראשית.
הלכות פיקוח נפש: ספיקות, קביעה ורוב, והמהלך במדבר
הלכה יח: מי שנפלה עליו מפולת — ספק חי ספק מת
כאן כתוב שלא ממנים אנשים להיות חבר הצלה. כל אחד, להפך ממה שלמדנו קודם שכן ממנים דווקא אנשים גדולים כדי שלא יהיה שבת קל, חשבו גם שכשקורה חשש סכנה צריך לחכות עד שבית הדין יגיד לא ילדים אלא… להפך, אז צריך כן ללכת כמה שיותר מהר.
אוקיי, עכשיו לגבי מה שעמד קודם שדווקא יעשה גדול, הוא לא היה להוציא האדם הראשון. אדם ראשון אומר הוא לא גדול, האדם הראשון הוא כולל אישה או איש. איי, עכשיו יש חולה, השאלה היא מי יגלח אותו, לא מישהו שנפל לבור, צריך לחפש. כאן מדובר על בהלה, האדם הראשון ירוץ. שם מדובר על, הכל רגוע, זה רק מצב של דבר אחד. או יכול להיות, שם מדובר כשכן ממנים, אם עושים כן פגישה מי יעשה, שלא ייקחו את האישה, אלא שייקחו את הגדול. כאן אומרים שכשזה מצב ורצים להציל, שיעשה הראשון, שילך הראשון יעשה.
אוקיי, עכשיו נעבור להלכות ספיקות. אומר הרמב״ם הלכה כזו: מי שנפלה עליו מפולת, אדם נפלה עליו מפולת, בניין חלש, בית חלש נפל עליו. אבל אנחנו לא יודעים האם האדם הצליח להינצל ולברוח. זה תלוי בלשון, כי “נפלה עליו מפולת” מספר אולי את המעשה שנפל על מישהו. יכול להיות “נפלה עליו מפולת” מתכוון לבעל הבית, לאדם יש בית והבית התמוטט עליו. אנחנו לא יודעים האם יש שם אדם מתחת לזה. ספק שהוא חי ספק שהוא מת, מפקחין עליו, צריך להרים את האבנים לבדוק האם יש שם אדם.
מצאוהו חי, מה קורה? אכן עשו כך, חפרו את האבנים, מוצאים שם אדם חי. ואף על פי שהוא מרוצץ, אפילו רואים שהאדם נמחץ לגמרי לחתיכות, שאולי ברור שהוא לא יוכל לשרוד, אומרים לא שפיקוח נפש הוא רק כשאפשר להציל אותו, וכאן הוא הרי בכל מקרה ימות. אלא מפקחין עליו, צריך להמשיך לעסוק בו, לעשות מה שצריך לעשות, ומצילין אותו, לחיי שעה, על כמה זמן שהוא עוד יכול לחיות צריך לעשות מה שאפשר שהוא עוד יחיה. הוא חי עוד כמה דקות. זה אומרים לנו הרמב״ם הוא הלכה גדולה יותר מהקודמת. שם למדנו פיקוח נפש, סכנת נפשות, לא אומר רק אם הוא יכול לכבוד זה לחיות חיים טובים, אלא אפילו חולה קשה, אפילו חיי שעה.
כן. אבל בודקין עד חוטמו, אם התחילו לפקח את הגל, להוריד את האבנים, והגיעו עד חוטמו, כי רצו לראות אם יש לו עוד נשימה, ראו שהכלל של אותה הלכה איך לקבוע אם אדם חי עוד הוא על ידי בדיקה האם הוא נושם, מצאו שאין לו יותר נשימה, אין לו יותר אוויר, ממילא אין לו גם נשמה. נשמה זה תרגום אוויר, לא נשמה.
אם אין לו אוויר, אז מניחין אותו, אז עוזבים אותו כן, שכבר מת. כלומר, כבוד המת, או אולי כאן נניח עוד ספק נוסף, אוקיי, שזה בטוח ספק, שם ספק שהוא לא חי, אבל זה שלא, למשל ש… כבוד המת או מה? כן. טוב, מניחין אותו, עוזבים אותו, שכבר מת.
הלכה יט: עליונים ותחתונים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים
מה קורה שיש כמה אנשים? בודקין ומצילין את העליונים, חפרו את החלק הראשון של המפולת, והמפולת התמוטטה. רוצה לקחת קצת? או אני קופץ לבריכה כאן משהו?
לא יאמרו. זו שאלה של פיקוח נפש, זו שאלה של כבוד המת. בודקין ומצילין את העליונים. בקיצור, זה הכל הלכות הצלה. אומרים לאנשים שהולכים למפולת מה הם צריכים לעשות. אבל זה גם נוגע להלכות שבת. כשהולכים מלמעלה, רואים את האנשים העליונים, הקומה העליונה, אני יודע מה, האדם העליון כבר מת. שמישהו מהאנשים יגיד, הרי קל וחומר, אם האדם העליון כבר מת, התחתון בטוח גם מת, יש לתחתון עוד אבנים שנפלו. אומרת המשנה, לא יאמרו כבר מתו התחתונים, אלא מפקחין את הכל, שאפשר במפולת שיימשך אוויר חלל, כמו שחשבתי לך, תדע, שזה קורה, יכול להיות שיש איזה חלל הרבה פעמים. יכול להיות שהקומה העליונה מתה, והתחתונה עוד חיה, ממילא. וסוברים שחייבים ומותר אפילו בשבת ללכת להוריד עוד אבנים לבדוק אם למטה יש אולי אדם חי. זה אפילו זה ספק אם יש שם אנשים, או ספק אם האנשים עוד חיים.
הלכה כ-כא: ספק ישראל ספק גוי — קביעה ורוב
עכשיו יש ספק חדש: ספק יש גויים או יהודים. “או חצר שיש בה גוים וישראל” — יש אזור, חצר, שיש שם גויים ויהודי. אפילו ישראל אחד ואלף גוים, למדנו שלא מחללים שבת. אבל כאן הלאה יש כך ההלכה, שכאן עומדת ההלכה שלא הולכים אחר רוב. מיד נראה מה הרמב״ם סובר באופנים אחרים. אבל אפילו יש יהודי אחד ואלף גויים, “ונפל עליהם מפולת, מפקחין עליהם את הגל מפני ישראל”, כי יהודי אחד יכול הרי להיות ספק שימצאו את היהודי.
מה זה אומר? סכנה, ספק, אומר אפילו ספק של אחד מאלף. הראו לי שקודם הוא אמר ש… כלומר, לא הולכים אחר רוב במקרה כזה. לא הולכים פשוט אחר רוב, כי זה לא במקרה כזה.
אבל אומר הרמב״ם “אבל אין מתריעין על הדבר שעבר”. אם כבר עבר הדבר, אין מתריעין. מה זה אין מתריעין? שלא לבוא לעזור. אבל זועקין ומתחננין, כן. למה? כי זועקין ומתחננין זה תפילה. תפילה אפשר לעשות תמיד, גם על דבר שעבר. אבל מתריעין, זה להודיע לאנשים שיבואו לעזור. אם כבר עבר הדבר, אין צורך להתריע, כי אין מה לעשות.
זה מה שאומר הרמב״ם: “כיצד, ספינה המטורפת בים, אין מתריעין עליה בשבת להביא דבר להצילה”. אם הספינה כבר טבעה, אין מתריעין. למה? “שכבר עבר הדבר”. אבל “זועקין ומתחננין עליה לרחמים”. תפילה כן, אבל להתריע לא.
הלכה כה: מת שאין לו קוברין
עוד הלכה אחרונה בפרק. “מת שאין לו קוברין”, יהודי שמת ואין לו מי שיקבור אותו, “מותר לעסוק בכל צרכיו בשבת”. מותר לעשות הכל בשבת כדי לקבור אותו. “קורעין לו את המטה”, עושים קריעה על המת, “וחותכין לו את הסבך”, מכינים את התכריכים, “ומביאין ארון וותכריכין”. אם צריך להביא ארון ותכריכים, מביאים. “אם אין שם, עושין לו ארון”, אם אין ארון, עושים ארון חדש בשבת.
למה? “ובלבד שלא יטמן בו”. רק שלא יקברו אותו בשבת. כל ההכנות מותר לעשות, אבל לא את הקבורה עצמה. למה? “שאין טמינתו מצוה”, הקבורה עצמה אינה מצווה דחופה כל כך ששוברת את השבת. אבל כל ההכנות, כן.
טעם ההיתר: כבוד המת
למה מותר לעשות כל זה? “וכן סכין אותו ומדיחין אותו”, סכים ורוחצים את המת, “ובלבד שלא יזיזו בו אבר”. רק שלא יזיזו איבר מגופו. “ושולפין את הכר מתחתיו”, שולפים את הכר מתחתיו, “ומשימין אותו על החול”, ושמים אותו על החול, “כדי שיתקיים”, כדי שיישמר.
למה כל זה מותר? כי “כבוד הבריות גדול”. כבוד המת הוא דבר כל כך חשוב, שדוחה איסורים דרבנן. אבל לא דאורייתא. לכן כל ההכנות שהן בעיקר איסורים דרבנן, מותר. אבל הקבורה עצמה, שיש בה איסור דאורייתא של חפירה, אסורה.
זה סוף הפרק השני של הלכות שבת. פרק שעוסק בעיקר בפיקוח נפש, ובכל הדינים הקשורים למצבים של סכנה בשבת.
התקיעה אינה לתפילה
התקיעה אינה לתפילה, יש תקיעה לתפילה, שתוקעים לתפילה בתענית תוקעים שופר, אבל זה לא עושים בשבת. פשוט זועקים, עושים עצרת תפילה אפילו בשבת, אם מה שמדובר כאן הוא סכנה, סכנת נפשות, לא סתם חולה שמתפללים עליו, “עליהם” הוא הלשון, גם על היחיד לכאורה, אבל עליהם על האנשים האמורים שנמצאים בסכנה.
על סכנה, אבל תוקעים לא תוקעים, תוקעים מה שהוא חלק מההצלה, כלומר היום סירנות ההצלה, אני לא יודע מה, זה עוזר, זה מביא את העולם יחד.
מדוע לא בדבר (מגיפה)?
דובר 1:
אבל ואין מתחננין ולא זועקין על הדבר בשבת, על מגיפה, אף על פי שזה גם סכנה, זה לא סכנה כל כך גדולה. נראה לי שהדברים שזועקים בשבת הם רק מה שנקרא “אקוטי”, זה ממש, עומד עכשיו גוי בחוץ, צריך לעשות משהו, אז מתפללים אפילו בשבת.
אבל יש מגיפה, לא מתים “באותה שנייה”, זו בעיה, עושים עצרת תפילה, תענית, אבל לא בשבת, אתה יכול לעשות זאת ביום ראשון, ביום שני.
אולי “זועקין” הוא הכנה ל״מתריעין”
דובר 1:
יכול להיות שהזועקין ומתחננין הוא כדי שהעולם ייקח את זה מספיק ברצינות, זה הכל הכנה למתריעין. מה שאין כן בדבר אחר שבו לא נוגע עזרת האנשים, לא עושים, כי אתה יכול לפעול זאת במוצאי שבת, זה לא כל כך מעורר רחמי שמים.
אתה יכול לעורר רחמי שמים על ידי שמירת שבת? לומר “רבונו של עולם, אני לא הולך להזכיר את הצרה, עזור ליהודים בזכות השבת”.
מדברים כאן עם הקב״ה.
הלכות מלחמה בשבת — צרים על עיירות של גוים
המשך: לעורר רחמי שמים בשבת
דובר 1:
משא״כ דבר שאינו נוגע לעזרת האנשים, לא עושים, כי אתה יכול לפעול זאת במוצאי שבת.
אבל אני אגיד לך, לעורר רחמי שמים, אי אתה יכול לעורר רחמי שמים על ידי שבת יהודית? לומר, “רבונו של עולם, אני לא הולך להזכיר את הצרה, עזור ליהודים בזכות השבת.” מדברים עם הקב״ה. יכול להיות שהדברים עצמם הם כדי ליצור “דחיפות” שהעם יתעורר. מותר גם לתקוע את האזעקות וגם להכריז על יום תפילה. אבל משהו שלא הולך לעזור למודעות האנשים, כי זו מגיפה, זה לא משהו שנמצא בידיהם, כך אני חושב שאולי הפשט.
דובר 2:
זה פשט יפה.
—
הלכה: צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת
דובר 1:
אוקיי, עוד הלכה אחת על מלחמה בשבת. מה קורה אם יש מצב שצריך לעשות מלחמה? יש מלכות ישראל שרוצה לעשות מלחמה. בהלכות הקודמות לא היינו צריכים מלך ישראל, תמיד בא גוי. שם חיכו שגוי יבוא. אבל כאן מדברים על מלחמה “מבחירה”, ראש הממשלה מחליט שהוא רוצה לעשות מלחמה. אז השאלה היא, כמה הוא צריך להתחשב בשבת?
ההלכה היא, “צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת”. שלושה ימים לפני שבת אומרים שלא יעשו זאת. כלומר, אסור ללכת לצור על עיר של גוים ביום שישי. אבל שלושה ימים לפני שבת, מילא, יש להם תקווה שהיהודים יהיו מספיק מוכנים ותהיה מלחמת ששת ימים מהירה עוד לפני שבת.
הטעם: מפני הבהלה
יש כתוב יותר, הוא מביא את הלשון של רמב״ם מאוחר יותר, שזה לא בגלל חילול שבת. חילול שבת מותר, אבל זה “מפני הבהלה”.
טוב, נראה. “ומפי השמועה למדו” שמותר לעשות מלחמות אפילו בשבת. החידוש הוא אולי, החידוש הוא ששבת תהיה ההתחלה. אם אפשר, מדברים על אופן שאפשר “לבחור” זמן, אז לא “יבחרו” שזה יהיה ערב שבת, כי העולם מבולבל, הם צריכים להיות אפילו במלחמה…
פשט ב״מפני הבהלה”
“מבולבל” פירושו מעשית, לא בגלל ההלכה, לא בגלל “שמא ירפו ידיהם”. כן, בגלל שבת. בגלל שבת, אפילו… אפשר להודיע שמותר. השאלה היא לא זו. אפילו במצב מלחמה, אם אפשר, צריך לעשות שיהיה קצת שבתי. לא ששבת תהיה על המצור, אני לא יודע מה כל הדברים האלה, ה״אופסט”. לא יהיה מופסט, שבת תהיה כבר רגועה. זה מה שכתוב כאן מהרמב״ם מאוחר יותר. כי הימים הראשונים במלחמה, הם עסוקים מאוד. לא מתאים ששבת תהיה עסוקה מאוד. אין זה חשש חילול שבת. חילול שבת מותר. אבל הנקודה היא, כדי ש… חשבתי להיפך, כי הם לא יעשו מלחמה טובה. מלחמה טובה. הם לא יעשו מלחמה טובה, כי הם יחשבו על שבת. לא, שלא יהיו טרודים. עושים מלחמה בשבת הלכתית. אבל בשבת צריך להיות קצת מנוחה. אם אפשר. כן.
לאחר שהתחילו — אפילו בשבת
לאחר שהתחילו שלושה ימים לפני כן, אומר הרמב״ם, אז עושין מלחמה אפילו בשבת, עד שכובשין אותה, עד שסיימו לכבוש את העיר, מותר אפילו בשבת. “מפי השמועה למדו, אפילו מלחמת הרשות”, מותר לעשות בשבת.
המקור: כיבוש יריחו
איך יודעים את ההלכה? אומר הרמב״ם, את ההלכה למדו מפי השמועה, זה כבר הלכה למשה מסיני. למדו זאת מהמילה “עד רדתה”, שכתוב בכיבוש ארץ ישראל. אפילו בשבת. מה? שהפסוק עומד ביהושע, ובעיניים מצביע הרשות על הלכה למשה מסיני. אז ההלכה פירשה את “עד רדתה” — אפילו בשבת. יודעים לוודאי, “ולא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת”. פשוט הטעם שאפשר אפילו בשבת. איך לכבוש יריחו אלא בשבת. תקופת יריחו היא פשוט שבעה ימים, וזה היום של תקיעת שופרות. כי המלחמה למדנו שהשביעי הוא ביום שהוא היום השביעי. אבל היום השביעי הוא שבת. אז, יריחו שהיה ההתחלה של כיבוש ארץ ישראל היה בשבת. מזה רואים שהמלחמה דוחה שבת.
סברא פשוטה
זה פשוט, כי תחשוב שהיהודים שומרים שבת. כל גוי יודע, שבשבת אפשר לנצח אותם. אפשר לנהל את העולם. אז, מלחמה מותר לעשות אפילו בשבת.
טוב, סיימנו פרק. איזה פרק? שמיני? פרק כמה? שבת.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#
Laws of Shabbat, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Shabbat Chapter 2 — Saving a Life Overrides Shabbat
—
General Introduction to the Chapter
The Rambam’s first few chapters deal with general laws of Shabbat before he goes into the details of specific melachot. Chapter 1 dealt with melekhet machshevet; Chapter 2 goes into the principle of a sick person and pikuach nefesh overriding Shabbat.
The chapter does not speak only of the simple case where a gentile says “violate Shabbat or I’ll kill you” — that’s obvious and doesn’t require a whole chapter. The chapter speaks of different levels of danger, which are somewhat less than the classic yehareg ve’al ya’avor — how sick must he be? What if it’s a doubt? What if the treatment might help, might not? Also discussed is the distinction between “pikuach nefesh” (looking out to see if someone needs rescue) and “sakkanat nefashot” (a confirmed state of danger).
—
Halacha 1: Shabbat is Overridden for Sakkanat Nefashot
Words of the Rambam:
“Shabbat is overridden for sakkanat nefashot, just like all other mitzvot.”
Explanation:
Shabbat is overridden for sakkanat nefashot, just like all other mitzvot — as already learned in Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 5 that only three transgressions (avodah zarah, gilui arayot, shefichut damim) are yehareg ve’al ya’avor.
Insights and Explanations:
1. Why does the Rambam need to say this explicitly regarding Shabbat? For other mitzvot he doesn’t say it separately — we already know the principle from Sefer HaMada. There is a hava amina that Shabbat should be different, because the Rambam himself says at the end of Hilchot Shabbat that Shabbat and avodah zarah are the two “great mitzvot” — both relate to faith and fundamental principles. One might have thought that Shabbat should have the status of avodah zarah regarding yehareg ve’al ya’avor. Therefore the Rambam must emphasize: “like all other mitzvot” — Shabbat is not like avodah zarah in this matter.
2. The source in Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 5: There the main topic is kiddush Hashem, not overriding mitzvot due to danger. But there it states almost in passing a second law — that also for illness, when one needs to heal through a transgression, one may heal with all transgressions except the three. This is the principle that is applied here to Shabbat.
3. A sick person in danger — we care for him, not just save him from death: “We do for him all his needs” doesn’t mean only that we do things without which he would die today. A choleh she’yesh bo sakkanah — the entire Shabbat is different regarding him. We care for him with all aspects of medical care, even things that are not one hundred percent actual life-saving. This is a greater leniency than one would have thought from the simple principle “sakkanat nefashot overrides Shabbat.”
—
Halacha 1 (continued): Choleh She’yesh Bo Sakkanah — All His Needs According to an Expert Doctor of That Place
Words of the Rambam:
“Therefore, a sick person in danger, we do for him all his needs on Shabbat, according to an expert doctor of that place.”
Explanation:
A sick person whose illness involves danger, we may do for him all his needs on Shabbat, based on the judgment of an expert doctor from that place.
Insights and Explanations:
1. Three things in this law: (a) All his needs — everything that is needed, not only what is actual life-saving. (b) According to an expert doctor — it must be based on a reliable expert. (c) Of that place — the local expert suffices, we don’t need to seek the greatest expert from the entire region.
2. Two roles of the expert doctor: (a) He determines that this is a choleh she’yesh bo sakkanah — he confirms the condition (diagnosis). (b) He says what needs to be done — which treatments, which foods, etc. (treatment).
3. “Of that place” — no obligation to search further: We don’t need to bring the greatest expert from somewhere else. The accepted local doctor is enough. This is connected to the principle that one may not live in a city that has no doctor. In the Gemara the language is “baki”; the Rambam changed this to “expert doctor of that place” — an addition by the Rambam.
4. In Hilchot Yom Kippur the Rambam speaks more about the case when different doctors say different things.
—
Halacha 1 (continued): Safek Nefashot
Words of the Rambam:
“A doubt whether one needs to violate Shabbat for him or not — we violate. And even if one doctor says it’s needed and one doctor says it’s not needed — we violate Shabbat for him, for safek nefashot overrides Shabbat.”
Explanation:
Not only certain sakkanat nefashot, but also safek sakkanat nefashot overrides Shabbat. Even when one doctor says we must violate Shabbat and a second says it’s not necessary — we violate.
—
Halacha 2: We Don’t Wait So As Not to Violate Two Shabbatot
Words of the Rambam:
“If they determined on Shabbat that he will need such-and-such for eight days — we don’t say let’s wait until evening so as not to violate two Shabbatot, rather we begin from today… and we violate for him even a hundred Shabbatot. As long as he needs it and there is danger or doubt of danger — we violate.”
Explanation:
When a choleh she’yesh bo sakkanah needs an eight-day treatment, we don’t need to wait until after Shabbat to avoid two Shabbatot of violation — we start immediately.
Insights and Explanations:
1. The innovation is greater than one initially thinks. One would have thought the law is only when it’s more dangerous to wait — that’s obvious. The innovation is that even when there’s no difference whether one starts Shabbat or Sunday, one may start on Shabbat. One doesn’t need to make the calculation to “save” next Shabbat.
2. The foundation: A Jew has an obligation of shemirat Shabbat today only on today’s Shabbat, not on next Shabbat. Since the patient is already in the category of choleh she’yesh bo sakkanah, today is permitted. Next Shabbat we’ll ask the question again, and next Shabbat will continue to be permitted. One doesn’t need to make calculations now for next Shabbat.
3. “As long as he needs” — what does “need” mean? The language means he needs it in general (he needs the treatment), not necessarily that he needs it specifically today. Because he is already in the category of a choleh with pikuach nefesh, we don’t need to be precise whether it’s specifically needed today.
4. Practical difference — tests in the hospital: If someone is a choleh she’yesh bo sakkanah and they need to do a test that’s not critical whether it’s done today or tomorrow — according to the Rambam there’s no point in asking the hospital to postpone it until after Shabbat.
5. The Shulchan Aruch HaRav learns that this whole thing is based on concern — one can never be certain with calculations, because “ein bari levuni” — it’s never bari (certain) with a choleh she’yesh bo sakkanah. Postponing one day can bring a complication, who knows.
6. The Rambam’s intention: He doesn’t want people to be stringent regarding pikuach nefesh. There are certain people whom we fear will stumble and not violate Shabbat when necessary, because they’ll convince themselves that one can wait.
7. A practical nuance: If the doctor himself (who is an expert) says one can postpone — not because of Shabbat, but because medically one can — then the expert may postpone. But the patient or his family should not postpone because of Shabbat. Shabbat should not be a factor in the calculation.
—
Halacha 2 (continued): What Melachot May One Do
Words of the Rambam:
One may light and extinguish (lights), slaughter, bake, cook, heat water, wash — all melachot that the patient needs.
Explanation:
Not only the melachah that directly heals (like surgery), but also surrounding things that are part of caring for the patient — like warm food, light to see, washing.
Insights and Explanations:
1. The innovation: A sick person needs warm food, he needs light to see, he needs to be washed — all things that a healthy person can manage a Shabbat without, but a choleh she’yesh bo sakkanah is so weak/sensitive that every thing is in the category of safek sakkanah.
2. The principle: “Shabbat regarding a choleh she’yesh bo sakkanah is like a weekday for all matters” — Shabbat is like a weekday for a choleh she’yesh bo sakkanah in all matters.
3. The category of “caring for a patient” is broader than medicine: Historically, people understood that caring for a patient is not only medical procedures (antibiotics, shots), but also “taking care” — putting in bed, giving warm food, washing, comfort. All this is part of the halachic care of a patient.
4. “According to an expert doctor of that place” — precise definition: The expert doctor determines two things: (1) that the patient is in the category of choleh she’yesh bo sakkanah, (2) what medical things he needs. But what Chazal already permitted (like warm water, washing, food), we don’t need to ask the doctor — this is a decree of the Sages that one should care for the patient.
5. May one do things that are not directly sakkanat nefashot? Because the person is in a state of sakkanat nefashot, we have permitted for him everything that is part of “taking care” — not “magically” everything, but everything that everyone agrees is part of caring for a patient (food gives strength, washing prevents illness, light for calm). But not just pleasant things — for example, music is a doubt, though if the patient holds he needs it, one may also on Shabbat.
—
Halacha 2 (continued): We Don’t Hand Over to Gentiles, Minors, Slaves, or Women
Words of the Rambam:
“We don’t hand them over to gentiles, minors, slaves, or women, so that Shabbat should not become light in their eyes, but rather through the great ones of Israel and their sages. And we don’t instruct women to do this thing.”
Explanation:
We should not hand over the melachot to people who will come to be disrespectful of Shabbat. The great ones of Israel should do it, to show that pikuach nefesh overriding Shabbat is a lechatchilah law.
Insights and Explanations:
1. Two points in this law: (a) Reliability: We don’t trust a gentile or slave because we need to be sure that the one helping knows what he’s doing. (b) “So that Shabbat should not become light in their eyes”: If we tell women or others to do the melachot, they won’t grasp that it’s because of pikuach nefesh, and will think that Shabbat is just a small thing.
2. Question about “women”: A woman is equally obligated in Shabbat, equally subject to stoning — why would anyone think it’s better for a woman to do it?
3. The main explanation: The law doesn’t speak about not having women nurses. The explanation is: A man should not avoid violating Shabbat by telling his wife or a slave to do the melachah, thinking he’s a great tzaddik that he himself is not violating Shabbat. On the contrary — it’s a mitzvah that he should do it himself, because pikuach nefesh overriding Shabbat is lechatchilah, not bedieved.
4. Practical difference: If a woman is already the one caring for the patient (a nurse), that’s fine — we don’t need to replace her with a man. The law only speaks against the man who wants to refrain from violating Shabbat by handing over to another.
5. “Light in their eyes” regarding gentiles: For Jews it will become light the prohibition of amira le’akum. There are commentators who learn this way.
6. Text problem: Not in all versions does the language “and we don’t instruct women to do this thing” appear — which supports the explanation that this is not a fundamental stringency that forbids women from doing melachot for a patient.
7. Against the other explanation: The explanation that one truly may not let women do melachot for a patient is strongly rejected — because that would mean the patient should die until the gadol be’Yisrael comes, which contradicts the entire foundation of the law.
—
Halacha 2 (end) / Halacha 3: General Outlook — “And Live by Them and Not Die by Them”
Words of the Rambam:
“For the laws of the Torah are not vengeance in the world but rather mercy, kindness, and peace in the world.” The Rambam brings the verse “which a person shall do and live by them and not die by them” and the verse “And I also gave them statutes that were not good and laws by which they could not live” about the heretics (Sadducees).
Explanation:
The Torah’s laws did not come to punish people or make life difficult, but to bring mercy, kindness, and peace.
Insights:
1. The Rambam brings here not only a legal ruling, but a general outlook on the entire Torah. Whoever thinks that Shabbat is not overridden for pikuach nefesh doesn’t understand at all what Torah is — he thinks Torah came to make life worse.
2. The verse “they could not live by them” doesn’t speak of one who doesn’t learn Torah, but of one who has a different Torah — he has statutes, but they are “not good.” He has a distorted understanding of Torah.
3. “Peace” in this context can also mean helping another person — pikuach nefesh is also a kind of “peace.”
—
Halachot 4-5: Choshesh Be’einav — Eye Ailments
Words of the Rambam:
“One who has pain in his eyes, meaning there is discharge in both or in one of them, or tears flowing from them due to great pain, or blood flowing from them, or there is fever in them, and similar things — this is in the category of choleh she’yesh bo sakkanah, and we violate Shabbat for him, and do for him all medical needs.”
Explanation:
Eye ailments with symptoms like pus, tears from severe pain, blood, or swelling — this is choleh she’yesh bo sakkanah.
Insights:
1. Strong question: The Rambam hasn’t yet spoken about sakkanat ever (saving a limb without the person dying). Until now he only speaks about sakkanat nefashot. How can we say an eye ailment is sakkanat nefashot?
2. One answer: An eye infection can actually lead to death — “an eye is a dangerous thing, who knows what will happen.”
3. A second approach: There is a special law that even saving a limb (not only life) is in the category of danger. It’s mentioned that there’s another Rambam that speaks about this.
4. Debate: Can we say that losing an eye itself (without danger of death) is enough to violate Shabbat? One holds that every infection can lead to death, therefore it’s always sakkanat nefashot. The other holds there’s a special category of sakkanat ever.
—
Halacha: Makkah BeChallal Gufo — Internal Ailments
Words of the Rambam:
“And so one who has a wound in the hollow of his body… from the lips inward… in his intestines, liver, spleen, or any other internal organ — this is choleh she’yesh bo sakkanah and doesn’t require assessment.”
Explanation:
A wound or illness inside the body (from the lips inward) — heart, intestines, liver, spleen — is automatically sakkanat nefashot, without assessment (without evaluation by a doctor).
Insights:
1. The main innovation is “without assessment” — we don’t need external evaluation. The reasoning: with an internal illness a person cannot assess what’s happening, therefore we must be concerned.
2. Today with modern machines we can better assess internal ailments, but the law remains.
—
Halacha: Specific Dangers — Blood, Chills, Kordaikus, Boils, Wound on Back of Hand/Foot
Words of the Rambam:
“And so one seized by blood… chills… kordaikus… boils… a wound on the back of the hand or foot — these are danger and we violate Shabbat for them.”
Explanation:
The Rambam goes through each category:
– Blood: Not blood from a cut, but blood flowing through mouth, nose, rectum, or urethra.
– Chills: Not a bit cold, but the entire body shaking.
– Kordaikus: Not a bit confused, but he doesn’t know what he’s saying or doing.
– Boils: Not one boil, but boils spread over the entire body.
– Wound on back of hand/foot: Not a cut, but a swelling.
—
Halacha: Doctors’ Assessment — Any Illness That Doctors Say
Words of the Rambam:
“And so any illness that doctors say is dangerous, even though it’s not one of all these — we violate Shabbat for it.”
Explanation:
Even illnesses not listed, if doctors say it’s dangerous — we violate.
—
Halacha 11: Swallowing an Ant or Wasp / Water Worm
Words of the Rambam:
“And so one who swallows an ant or wasp — this is danger and we violate Shabbat for him” — we may cook hot water for him on Shabbat. “One who swallows a water worm… we heat water for him on Shabbat and do for him all medical needs.”
Explanation:
Whoever swallows an ant/wasp/worm while drinking water, this is danger, we may cook hot water on Shabbat.
Insights:
1. The Rambam mentions specifically hot water because that is itself the treatment — we give him hot water to drink to expel the worm, and this is a melachah (cooking) that is only permitted for sakkanat nefashot.
—
Halacha 11 (continued): Bitten by a Mad Dog
Words of the Rambam:
“One bitten by a mad dog or one of the types of dangerous animals that kill, even if it’s a doubt whether it kills or not, we do for him all medical needs to save him.”
Explanation:
Even when we don’t know which type of animal bit, or it’s a type that doesn’t always kill, we may violate Shabbat.
Insights:
The story of Rabbi Chanina ben Dosa and the snake is mentioned — but that’s a miracle, not a halachic reality. Also mentioned is that in ancient times they would give food from the liver of the mad dog as treatment.
—
Halacha 12: Ten People Run to Bring Figs
Words of the Rambam:
“A patient whom doctors assessed needs figs brought to him… if ten people wanted and brought him ten figs at once, all are exempt from anything… for all of them acted with permission.”
Explanation:
If doctors say a patient needs dried figs and one must violate Shabbat (for example, carrying in a public domain), and ten people run each bringing one — all are exempt from anything.
Insights:
1. Exempt from anything — even from rabbinic lashes: The Rambam doesn’t just say exempt from a sin offering, but exempt from anything — even from rabbinic lashes. This is a strong innovation, because seemingly the third/fourth person already knew someone had already brought.
2. It’s not just an exemption, it’s lechatchilah: The main innovation is that we want everyone to run — “Whoever is quick with pikuach nefesh is praiseworthy.” We say exempt from anything so people won’t be afraid to run to help.
3. Even when the patient has already started eating: Even when the second person carried four cubits in a public domain, and the patient was already in the middle of eating the first fig — he’s exempt from anything, because when he left he was acting with permission.
—
Halacha 13: Excess in Harvesting
Words of the Rambam:
“A patient who needed two figs, and they only found two figs on two stems [or] one stem with three — he cuts the stem with three, even though he only needs two, so as not to increase harvesting.”
Explanation:
When a patient needs two figs, and there are two options — (a) two stems with one each, (b) one stem with three — one should cut the one stem with three, so as not to increase harvesting (cutting twice).
Insights:
1. Excess in actions is worse than excess in amounts: Cutting twice (two actions of kotzer) is worse than cutting once with a third fig that’s not needed. Even though both are the same melachah of kotzer.
2. What does excess in amounts mean: Both options are exactly the same melachah of kotzer, one doesn’t get more lashes for three figs than for two. But it’s still a greater prohibition when one cuts more — like an example, killing an elephant is a greater prohibition than killing a cockroach, though both are the same prohibition.
3. Excess in amounts is presumably a rabbinic prohibition: But one must still minimize it.
—
Halacha 14: One Who Cooks for a Patient on Shabbat and There’s Leftover
Words of the Rambam:
“One who cooks for a patient on Shabbat and the patient ate and there’s leftover — it’s forbidden for a healthy person to eat from the leftover, a decree lest he add for his sake. But one who slaughters for a patient on Shabbat — it’s permitted for a healthy person to eat from it raw meat, for there’s no addition such that we should worry lest he add for his sake.”
Explanation:
With cooking — the healthy person may not eat from the leftover, because we fear next time he’ll put more in the pot. With slaughter — the healthy person may eat, because one cannot slaughter a bit of an animal.
Insights:
1. The distinction between cooking and slaughter: With cooking one can increase — put a larger piece of meat or more pieces in the pot. With slaughter one must slaughter the entire animal, it’s not relevant to slaughter a bit.
2. Question — why not be concerned for a larger animal: Seemingly we should be concerned that next time he’ll take a larger cow/chicken? The distinction: With cooking the result of the melachah is directly connected to how much one puts in — more meat in the pot = more cooking. But with slaughter there’s one action — slaughtering one animal, and it’s not relevant to say a larger animal is a greater action of slaughter.
3. The Ra’avad’s comment about muktzeh: The Ra’avad asks: if the animal was alive on erev Shabbat, it’s muktzeh. How can the healthy person eat? The Ra’avad answers: since the patient was already in beit din (it was already established he needs it), the animal was already fit for slaughter, therefore not muktzeh.
4. Main distinction — result vs. action: With cooking the result (how much is cooked) is primary — more meat in the pot is actually more cooking. With slaughter there’s only one action — slaughtering the animal — and it’s not relevant to speak of excess. This fits with the principle that in laws of Shabbat we look at the result of the melachah.
—
Halachot 5-6: Choleh She’ein Bo Sakkanah
Words of the Rambam:
“A sick person without danger, we do for him all his needs through a gentile. How? We tell a gentile to do for him and he does — to cook for him, heal him, heat water for him, and similar things. And so we apply eye medicine through a gentile on Shabbat even though there’s no danger.”
Explanation:
For a choleh she’ein bo sakkanah we may do melachot through a gentile — we may tell him to cook, heal, heat water. Also a gentile may apply eye medicine for a Jew even without danger.
Insights:
1. The principle according to the Rambam (Maggid Mishneh and other commentators): For choleh she’ein bo sakkanah we permit two things: (a) A Torah melachah through a gentile (amira le’akum), (b) A rabbinic melachah through a Jew. This is the foundation: In a place of illness the Rabbis didn’t decree.
2. The “and so applying” — what does the Rambam add? The innovation is perhaps that even when the person is not at all a patient in the full sense, just his eye hurts, it’s also in this category — another further leniency.
3. Problem of grinding medicines: For a choleh she’ein bo sakkanah there’s the decree of grinding medicines. The answer: one must distinguish between a choleh she’nafal le’mishkav (where we’re lenient on rabbinic prohibitions) and a choleh she’lo nafal le’mishkav (where the decrees remain in force). For the second — things that are not a melachah at all are permitted (like cleaning ears, cleaning ankles, setting a bone).
4. “Cleaning ears, cleaning ankles, setting a bone”: Examples of things one may do even for a person who’s not really sick — because it’s not a melachah at all (not Torah and not rabbinic). These are physical manipulations like setting a bone, fixing an ear.
5. What does “safek” mean regarding danger: “Safek pikuach nefesh” doesn’t mean a remote chance — every day there are remote chances. “Safek” means something that people understand is a doubt — a real possibility. Choleh she’ein bo sakkanah means there’s no doubt of danger at all — only pain, only discomfort, without infection, without a wound.
6. The foundation of “in a place of illness they didn’t decree”: This has nothing to do with the main law of pikuach nefesh. It’s a separate law — the Sages didn’t decree their decrees in a place of illness or a place of pain.
—
Halacha 7: Yoledet — Laws of Birth on Shabbat
Words of the Rambam:
“A woman giving birth, when she crouches to give birth she is in danger of life, and we violate Shabbat for her. We call a midwife from place to place, cut the umbilical cord, and tie it. And we light a candle for her when she’s suffering in her labor pains, even if she’s blind — for her mind is settled by a candle even though she doesn’t see. And if she needs oil and similar things, we bring her. And wherever possible to change — we change.”
Explanation:
A woman giving birth when she’s in labor is in the category of sakkanat nefashot, and we may violate Shabbat for her — call a midwife, cut the umbilical cord, tie it, light a candle. Even a blind woman giving birth — her mind is calmer with a candle. But where possible one should do with a change.
Insights:
1. “When she crouches to give birth” — the moment of danger: The Rambam limits the law to when she’s actually in labor. In ancient times they would give birth “in crouching” (on the knees), today it’s done differently.
2. Cutting the umbilical cord — what melachah: Cutting the umbilical cord is seemingly a prohibition of shearing or plucking or fixing — one of the parent melachot. Tying — this is a permanent knot, also a parent melachah.
3. The innovation of “we light a candle even for a blind woman”: For a regular choleh she’yesh bo sakkanah it doesn’t say we light a candle for a blind person. A woman giving birth is a unique situation — it’s a normal, constant reality. Therefore the Rambam brings the innovation that even a blind woman giving birth — her mind is settled by the candle (perhaps because she knows others can see, or just the feeling of light). This is an innovation that settled mind is reason enough to violate Shabbat.
4. The great distinction between yoledet and regular choleh she’yesh bo sakkanah — “wherever possible to change, we change”: This is a stringency for a yoledet that is not there for a regular choleh she’yesh bo sakkanah. For a regular choleh she’yesh bo sakkanah the Rambam earlier ruled that one should not seek changes, not through a gentile, not through a minor — but through the great ones of Israel. But for a yoledet the Rambam says that wherever possible to change, we change. The example from the Gemara: instead of carrying a vessel in the hand, one should tie it in the hair (“let her friend tie it in her hair”). This is still a Torah prohibition, but a weaker prohibition through change.
5. Why is a yoledet different? The Maggid Mishneh understands the Rambam thus: A yoledet is not a true choleh she’yesh bo sakkanah — it’s a natural thing, everyone gives birth, and most people don’t die from childbirth. “Choleh she’yesh bo sakkanah” doesn’t mean not that one will die — it means there’s a reality of danger. But for a yoledet, where the danger is statistically smaller, there’s a law that one should do with change where possible. The Magen Avraham brings that “one in a thousand dies from childbirth” (perhaps an exaggeration, but it shows the distinction).
6. The Ramban holds differently — that for every pikuach nefesh, if one can, one should make a change. But the poskim rule like the Rambam, that only for a yoledet is there the matter of change.
7. “Her friend does” — women do: For a yoledet we see that women (her friends) are the ones doing the melachot. We don’t specifically tell the great ones of Israel, but the women who are there.
—
Halacha: Delivering a Gentile Woman on Shabbat
Words of the Rambam (Shabbat Chapter 2 / Hilchot Melachim):
A midwife may not deliver a gentile woman on Shabbat, even for payment, and we’re not concerned for enmity.
Explanation:
We’re not concerned for enmity, because we can tell the gentile woman that for us it’s only permitted to violate Shabbat for Jews who keep Shabbat.
Insights:
1. The prohibition is not only a Shabbat matter — during the week there’s also a prohibition to deliver a gentile woman, because one is “delivering a child for idolatry” (as the Rambam brings in Hilchot Avodah Zarah and Hilchot Milah). On Shabbat there’s a good answer — we can say “it’s Sh
abbat.” But during the week one needs to see what to do.
2. But we deliver for a bat ger toshav — one who has accepted the seven Noahide commandments — because “we are commanded to keep him alive,” we have a mitzvah to help him. During the whole week this is understood, but Shabbat — we don’t violate Shabbat for her, because he/she is not a Jew.
3. The leniency of violating Shabbat for pikuach nefesh is specific to Jews — “we save another Jew.” The ger toshav himself didn’t keep Shabbat at all, and the extra leniency of pikuach nefesh is not there for him.
—
Halacha: Time Periods of Yoledet — Three Periods After Birth
Words of the Rambam:
“From when she sees blood of her birth until she gives birth.” — From when one sees birth blood until she gives birth. “After she gives birth until three days” — we violate Shabbat for her and do for her all her needs.
Explanation — Three Periods:
1. From birth until 3 days: We violate Shabbat for her and do for her all her needs — whether she says “I need” or she says “I don’t need.” Even if she says “I don’t need,” we do everything for her.
2. From 3 until 7 days: If she says “I don’t need” — we don’t violate for her. But if she’s silent — we take this as consent, and we violate for her. And if she truly needs — we violate Shabbat for her.
3. From 7 until 30 days: The category of choleh she’ein bo sakkanah — we may do rabbinic melachot, and do melachah through a gentile.
Insights:
Question between two laws: Earlier the Rambam said “from when she sits on the birthing stool” (from when she crouches to give birth), and here he says “from when she sees blood of her birth.” Both are a measure — what’s the distinction? “Crouching to give birth” (sitting on the birthing stool) is not a clear sign, and “blood of her birth” is a clearer sign on the body. The question remains open — “not only we don’t know the answer, others also didn’t know.”
—
Halacha: Medura (Fire) for a Yoledet
Words of the Rambam:
“We make a fire for a woman giving birth even in the summer days” — cold is very difficult for a woman giving birth in many cold places, even in summer. “But we don’t make a fire for a sick person to warm him with it” — for a regular patient we don’t make a fire (only through a gentile).
Insights:
1. For a yoledet cold is a direct danger, but for a regular patient warmth is not directly connected to the treatment.
2. Exception — one who lets blood: A bloodletter who became chilled (got cold after bloodletting) — we may make a fire, even in the season of Tammuz, because there the warmth is directly connected to the treatment.
—
Halacha: Rechitzat HaVelad (Washing the Newborn Child)
Words of the Rambam:
“We wash the child on Shabbat on the day he’s born, and even heat water for him on Shabbat, and salt him, and wrap him.”
Explanation:
We may wash the newborn child on Shabbat, even heat water, salt the child, and wrap the child — because all this is a danger for the child.
Insights:
1. The verse “and as for your birth, on the day you were born your navel was not cut, nor were you washed with water for cleansing” (Ezekiel 16) is the source that washing a newborn child is a necessity.
2. What is the prohibition of “salting him”? It’s suggested that the innovation is not the actual salting, but that one may bring the salt from a public domain and the like. A second explanation: “Salting” is part of the washing itself — one washes the child with salt water, and “wrapping” is also part of the process. All the steps of treating a newborn child are permitted because they’re all in the category of danger.
3. Also for circumcision and after circumcision (on the third day after circumcision) one may wash the child.
—
Halacha: Isha SheMeta Al HaMashber — C-Section on Shabbat
Words of the Rambam:
“A woman who sat on the birthing stool and died, we bring a knife on Shabbat even through a public domain, and tear open her belly and take out the child, perhaps it will be found alive.”
Explanation:
When a woman dies during childbirth, we may violate Shabbat — even bring a knife through a public domain — to perform a C-section and take out the child.
Insights:
1. The great innovation: The child doesn’t yet have a chezkat chai — it has never been born, and perhaps it’s already also dead. For a regular patient we say he’s alive (chezkat chai), but here the child has never shown it’s alive.
2. Therefore, “safek nefashot overrides Shabbat” — even without a chezkat chai, just the doubt that the child might be alive is enough to override Shabbat.
—
Halacha: Pikuach Nefesh — The Concept, and No Need to Take Permission from Beit Din
Words of the Rambam:
“Those engaged in pikuach nefesh on Shabbat don’t need to take permission from beit din, and whoever is first to save the life is praiseworthy.”
Explanation:
One doesn’t need to ask permission from beit din to violate Shabbat for pikuach nefesh, and whoever is faster to save is praiseworthy.
Insights:
1. Distinction in terminology — “sakkanat nefashot” vs. “pikuach nefesh”: Sakkanat nefashot = when it’s already established that there’s a patient in danger. Pikuach nefesh = a language of “looking out” (open your eyes and see) — supervising the condition of people, looking out whether there’s danger. This also includes going to search and see if someone needs rescue.
2. What does “permission from beit din” mean — three interpretations: (a) Asking a sage whether it’s truly a pikuach nefesh situation — one doesn’t need to wait for confirmation. (b) A kind of “authority permit” — one doesn’t need to be appointed as a rescue member. Anyone who sees he can save, should save. (c) Connected to the previous law that one should appoint “great people” — one might have thought that in a time of danger one must wait until the batei din organize. The Rambam comes and says: on the contrary, then one must just go as quickly as possible.
—
Halacha: Spread a Net to Save a Child — and the Law of Mitaseik
Words of the Rambam:
“He saw a child who fell into the sea, he spreads his net to bring him up — even if he brings up fish with him.”
Explanation:
One may spread a net to save a child from the sea, even when one also catches fish thereby.
Insights:
1. The actual spreading of a net for a child is not “trapping” — because trapping is not applicable to a person. What he catches fish incidentally is a “davar she’eino mitkaven” or “davar she’eino tzarich legufo.”
2. Three cases in the Gemara: (a) He heard a child fell in, he threw in a net to save, but he only brought up fish (not the child) — exempt from anything, because he did it with permission. (b) He intended to catch fish, and incidentally he saved a child — also exempt. (c) He intended to catch fish (an actual prohibition), didn’t know about any child, but “since he brought up a repair in his hand” — also exempt. The Rambam rules he’s exempt.
3. Innovation: One who intended to do a prohibition, but the action came out a mitzvah, is exempt. It’s a dispute in the Gemara, and the Rambam rules leniently.
—
Halacha: Child Fell into a Pit — Uprooting a Clod
Words of the Rambam:
“A child fell into a pit, he uproots a clod and brings him up, even though he makes a step at the time of uprooting.”
Explanation:
When a child falls into a pit, one may uproot a piece of earth to reach the child, even when one thereby makes a step (building).
—
Halacha: Door Locked on a Child
Words of the Rambam:
“A door was locked on a child, he breaks it and takes him out, lest the child be frightened and die.”
Explanation:
When a child gets locked behind a door, one may break the door.
Insights:
1. What melachah is breaking a door? The Rambam says “even though he carves wood to make vessels for work” — when one breaks a door, one makes pieces of wood that can be used (a kind of makkeh bepatish or metaken manah).
2. The reason for the danger: “lest the child be frightened and die” — the child can die from fright! This is an innovation — one can die from fright, and this is enough to be in the category of pikuach nefesh.
3. Important foundation: It doesn’t matter whether the prohibition is light or severe — “not because of the lightness of the prohibition” is it permitted, but because of pikuach nefesh. One weighs it even against a Torah prohibition.
—
Halacha: Fire — Extinguishing a Fire to Save a Person
Words of the Rambam:
“A fire… he extinguishes the fire to save him, even if he extinguishes on the way and endangers himself.”
Explanation:
When there’s a fire and one suspects a person is there, one may extinguish the fire on Shabbat. Even when he does other repairs incidentally to the extinguishing, everything is permitted.
—
Halacha: Principle — And Whoever is First to Save is Praiseworthy
Words of the Rambam:
“And whoever is first to save is praiseworthy, and doesn’t need to take permission from beit din in any matter that has danger.”
Innovation:
The Rambam repeats the principle — “in any matter that has danger” — not only Shabbat, but in every situation of danger one doesn’t need to ask anyone permission.
The distinction between “great ones of Israel” and “the first one”: When there’s panic (emergency, rushing to save) — the first person who’s there, man or woman, should run. The law of “great ones of Israel” is only when everything is calm and they’re having a meeting about who should do it — then one should take a great person, not a woman or minor, so Shabbat shouldn’t become light.
—
Halacha: One Upon Whom a Collapse Fell — Doubts in Pikuach Nefesh
Words of the Rambam:
“One upon whom a collapse fell, a doubt whether he’s alive or dead — we dig him out. We found him alive and even though he’s crushed — we dig him out and save him for temporary life. We check until his nose — if there’s no breathing in him, we leave him for he’s already dead.”
Explanation:
When a collapse falls on a person and we don’t know if he’s alive — we dig out even on Shabbat. Even if he’s crushed — we save him for temporary life. We check until the nose whether he’s breathing; if not — we leave him.
Insights:
1. “A collapse fell upon him” has two possible interpretations: (1) A collapse actually fell on him, (2) His house collapsed and we don’t know if he’s there underneath. Both cases — we dig out.
2. Great innovation — temporary life: Pikuach nefesh doesn’t mean only when we can save the person to a normal life. Even if he’s crushed and it’s clear he won’t survive — we violate Shabbat for temporary life (even a few minutes of life). This is a greater law than the previous foundation of pikuach nefesh.
3. “His nose” — we determine death through breathing, not through other signs. “Neshamah” here means breath, not soul in the spiritual sense.
—
Halacha: Upper Ones and Lower Ones — Don’t Say the Lower Ones Already Died
Words of the Rambam:
“We check and save the upper ones. If we found the upper ones dead — don’t say the lower ones already died, rather we dig out all of them, for it’s possible in a collapse that a hollow of air is drawn.”
Explanation:
When we dig from above and we find the uppermost people dead, one should not make a kal vachomer that the lower ones are also dead. We dig further.
Insights:
The reasoning: It can happen that below there’s a hollow (space) with air, and the lower ones are still alive even when the upper ones are already dead. This is a realistic reasoning — collapses often make hollows.
—
Halacha: Doubt Jew Doubt Gentile — A Courtyard with Gentiles and Jews
Words of the Rambam:
“A courtyard that has gentiles and Jews in it, even one Jew and a thousand gentiles, and a collapse fell on them — we dig out the rubble for them because of the Jew. One of them separated to another courtyard and it fell on him — we dig out, perhaps this one who separated is the Jew. But if they all left outside the city and at the time of the collapse one of them separated and it fell — we don’t dig out for him, for since they all left there’s no established Jew here, and anyone who separates from them when he enters the city we follow him with the presumption that he separated from the majority.”
Explanation — Three Cases:
(1) Collapse on the courtyard itself — we dig out even 1 Jew among 1000 gentiles; (2) One separates to another courtyard — we also dig out; (3) All went out on the road and one separates — we don’t dig out, we follow the majority.
Insights:
1. Main approach of the Rambam: In pikuach nefesh we do follow the majority (kol deparish meruba parish). What we say “even one Jew among a thousand gentiles” is not because we don’t follow the majority in pikuach nefesh, but because there the law of established applies — and established is like half and half, which overcomes the majority.
2. Case 1 (courtyard itself): The Jew is established in the courtyard — therefore one cannot say majority gentiles, because establishment makes it like half and half.
3. Case 2 (one separated to another courtyard): Though the person separated, the doubt arose from a place of establishment. The Rambam holds that “separated from a place of establishment” is still establishment — therefore we dig out.
4. Case 3 (they all left): When all went out on the road — there’s no more establishment, because “there’s no established Jew here.” Then kol deparish meruba parish works, and we follow the majority — therefore we don’t dig out.
5. The Ra’avad and other commentators disagree with the Rambam’s approach (not elaborated in detail).
6. Practical difference for sakkanat nefashot in general: The way of thinking in numbers (1 in 1000, 1 in 10 million) is a modern way, but according to the Rambam the distinction is not in the numbers themselves, but in the law of established vs. separated.
—
Halacha: One Walking in the Desert and Doesn’t Know When Shabbat Is
Words of the Rambam:
“One walking in the desert and doesn’t know when Shabbat is — he counts from the day he erred six and sanctifies the seventh, and sanctifies and makes havdalah. And on each and every day, even on this day that he sanctifies and makes havdalah — it’s permitted for him to do for his sustenance only, for his life.”
Explanation:
One who lost track of the days in the desert — counts six days from when he lost track, and on the seventh day he makes Shabbat (kiddush, havdalah). But every day — even his “Shabbat” — he may do for his sustenance (the minimum for living).
Insights:
1. Why does the Rambam bring this in laws of pikuach nefesh? Because the foundation is: every day is a Torah doubt of Shabbat, but pikuach nefesh (he must eat, pick fruit, etc.) overrides the doubt of Shabbat — therefore he may work every day for his life.
2. Question: Why not say he should keep Shabbat every day (because every day is a doubt)? Because then he’ll die of hunger — he’ll never be able to work.
3. Question on this: If pikuach nefesh overrides Shabbat, why shouldn’t he work also on his “Shabbat”? The answer (hinted): So he should have something of the concept of sanctity of Shabbat — kiddush, havdalah — we designated one day that he tries Shabbat, though even that day he may do for his sustenance.
4. Why not make one day where he does all melachot? One asks: shouldn’t he make one day where he cooks and prepares for all days, so he’ll have one day a “full Shabbat experience”? The answer: that’s not what was established — the law is simply that every day is a doubt, and every day he may only do for pikuach nefesh.
5. Innovation regarding the eighth day: When he knows today is the eighth day (or fifteenth day) from when he left, that’s one day he knows for certain it’s not Shabbat — that day he may do all melachot.
—
Halacha 6: Gentiles Who Besieged Jewish Towns
Words of the Rambam:
“Gentiles who besieged Jewish towns — if they came for monetary matters, we don’t violate Shabbat for them. But in a city close to the border, even if they only came for straw and hay, we go out against them with weapons and violate Shabbat for them.”
Explanation:
When gentiles besiege a Jewish city — if they come only for money, one may not violate Shabbat. But a city near the border — even for small things like straw — we may go out with weapons and violate Shabbat.
Insights:
1. Why is a city close to the border different? It’s not a “magic border” of the Land of Israel — it’s pikuach nefesh of the many. The reasoning: if gentiles take the first city at the border, even just for money, tomorrow they’ll go further, it’s the beginning of a conquest. This is sakkanat nefashot in the “bigger picture.”
2. Proof from laws of ir hanidachat: A city at the border cannot become an ir hanidachat, because it becomes easier for gentiles to conquer the rest of the land.
3. Great innovation: Not one law in this chapter speaks about when one will die today specifically — if one will die today, it’s obvious. All laws of pikuach nefesh speak of a “long run” danger, a “bigger picture” — like for example, being overweight is not sakkanat nefashot today, but in the long run it’s a danger.
—
Halacha: Mitzvah on All Israel to Help
Words of the Rambam:
“It’s a mitzvah on all Israel who can come, to go out and help their brothers who are besieged and save them from the hand of the gentiles on Shabbat, and it’s forbidden for them to delay until after Shabbat.”
Innovation:
The Rambam doesn’t just say it’s a leniency to violate Shabbat — it’s an obligation, a mitzvah. This is more than just pikuach nefesh — it’s a mitzvah of taking responsibility for Jews, for the nation.
—
Halacha: Returning with Weapons — So As Not to Cause Them to Stumble in the Future
Words of the Rambam:
“And when they save their brothers, it’s permitted for them to return with their weapons to their place on Shabbat, so as not to cause them to stumble in the future.”
Explanation:
After the soldiers finish saving, they may return home with their weapons on Shabbat, so they won’t be deterred from going next time.
Insights:
1. The concept of “so as not to cause them to stumble in the future” is adopted for all matters of saving lives. For example: a rescue member who goes to the hospital on Shabbat — if he won’t be able to go home, he might not want to go next Shabbat. Therefore he may go home.
2. Overall we reckon with human weakness. Truly, if it’s pikuach nefesh, he must go in any case. But we’re talking about people — we know that perhaps he’ll think twice next time. Therefore we permitted.
—
Halacha: Ship Tossed at Sea, City Surrounded by River, Individual Pursued
Words of the Rambam:
“And so any matter that has danger of life — a ship tossed at sea, or a city surrounded by a river — it’s a mitzvah to violate Shabbat for it and save them with anything he can save them. And even an individual pursued by gentiles or by one pursuing him to kill him — it’s a mitzvah to save him even with several melachot on Shabbat.”
Explanation:
Not only war — also natural dangers (storm, flood) and even an individual being pursued — we may violate Shabbat to save.
—
Halacha: Crying Out and Pleading on Shabbat — But Not for Plague
Words of the Rambam:
“And we cry out for them and plead on Shabbat, and sound the alarm for them to help them. But we don’t plead or cry out for plague on Shabbat.”
Explanation:
For an acute danger we may cry out, pray, and blow (sound alarm) on Shabbat. But for a plague — we don’t do it on Shabbat.
Insights:
1. Distinction between “sounding alarm” and “crying out”: “Sounding alarm” means blowing shofar or announcing to the world to come help — this is a practical thing (like today’s rescue sirens). “Crying out and pleading” is prayer. Both are permitted for an acute danger.
2. The blowing here is not blowing for prayer (like on a fast day), but blowing to gather the world to help — a practical melachah.
3. Why not for plague? For a plague one doesn’t die “that second” — it’s not acute. One can make a prayer gathering Sunday or Monday. Only what is “acute” — like a gentile standing right outside — we pray even on Shabbat.
4. Another explanation: Perhaps the “crying out and pleading” itself is a preparation for “sounding alarm” — we want the world to take it seriously enough to come help. For a plague, where it’s not relevant that people should physically help, there’s no need.
5. Nice question: Can’t you arouse heavenly mercy by keeping Shabbat? Say “Master of the Universe, I don’t mention the trouble, help the Jews in the merit of Shabbat” — that’s also an approach in prayer. For a plague that’s the right way — not to cry out on Shabbat, but to pray in a different manner.
—
Halacha: Besieging Gentile Towns — War on Shabbat
Words of the Rambam (Shabbat Chapter 2 / Hilchot Melachim):
“We besiege gentile towns three days before Shabbat… and from oral tradition they learned that we make war even on Shabbat… even an optional war.”
Explanation:
One may not begin a siege on a gentile city less than three days before Shabbat. But when we’ve already begun three days earlier, we continue the war even on Shabbat, until we’ve conquered the city — even for an optional war.
Insights:
1. The distinction between previous laws and here: The previous laws speak of a situation where we have no choice — the gentile comes. Here we speak of a war “by choice” — the king of Israel decides to make war.
2. The reason for “three days before Shabbat” — not because of violating Shabbat, but “because of panic”: Violating Shabbat we may indeed in war. The reason is “because of panic” — because the first few days of war are very busy (tumultuous, hectic). It’s not fitting that Shabbat should be so busy. If we can, we must make Shabbat be a bit Shabbat-like — a bit of rest, even in a war situation.
3. The explanation of “because of panic” — not about bad warfare, but about honor of Shabbat: The explanation that the reason is so they should do “good warfare” (that they shouldn’t be confused by Shabbat thoughts) is excluded. The true explanation: we want the soldiers to have a bit of rest on Shabbat.
4. The source — halacha leMoshe miSinai, derived from the conquest of Jericho: The verse says “and on the seventh day you shall go around the city seven times” — the seventh day with the blowing of shofars was Shabbat. From this we see that war overrides Shabbat.
5. A simple reasoning why war overrides Shabbat: When the Jews fought at Jericho on Shabbat, all the gentiles knew that Shabbat cannot stop them. This itself is a reason — that if Shabbat cannot stop them, they can lead the world.
—
[Digression: Prayer on Shabbat for Trouble — End Note]
A distinction is made between things that help people’s “awareness” (awakening the world, blowing alarms, announcing a day of prayer) — this we may even on Shabbat, because it’s relevant to people’s practical help. But something that doesn’t lie in people’s hands — only arousing heavenly mercy — can be done after Shabbat, because one can also pray on Shabbat in a different way (“Master of the Universe, help the Jews in the merit of Shabbat”) without explicitly mentioning the trouble.
📝 Full Transcript
Laws of Shabbos Chapter 2: Life-Threatening Danger on Shabbos
Introduction to the Chapter
Good.
We are learning in the Rambam, Laws of Sefer Zemanim, Laws of Shabbos. We are going to learn the second chapter, Chapter 2. The first four chapters the Rambam discusses general laws, before he goes into the details of specific melachos (prohibited labors), he discusses general laws about Shabbos. For example, in the previous chapter he discussed various things regarding intention, that Shabbos must be meleches machasheves asrah Torah (the Torah prohibited thoughtful work). And in this chapter the Rambam is going to tell us the principle of a sick person, that a sick person, pikuach nefesh (saving a life) overrides Shabbos, and he goes into various principles and details, I mean, of sick people.
Before we go to the actual shiur (lecture), we must thank the sponsors of the shiur, first and foremost the great supporter and patron of our shiur, the Rabbi, the pious one, the generous one, Rabbi Yoel Wexberger, who helps make it possible to learn Torah, and may they say to him “v’chaim ya’asu” (and may you have life). Very good.
Law 1: Shabbos is Overridden for Life-Threatening Danger Like All Other Mitzvos
So, we are going to learn the beginning. Let’s begin. The Rambam says, “Shabbos is overridden for life-threatening danger like all other mitzvos.” Shabbos is also overridden when there is a situation of life-threatening danger, just like all other mitzvos.
The Rambam already taught us in Sefer HaMada that only for three mitzvos must one give up one’s life, but for all other mitzvos one should not give up one’s life. The Rambam says that Shabbos is also like all other mitzvos.
Why Does the Rambam Need to Say This Explicitly Regarding Shabbos?
It could be that there is a hava amina (initial assumption), because at the end of Laws of Shabbos the Rambam says that Shabbos and idolatry are the two most severe mitzvos. Yes, at the end of Laws of Shabbos, Shabbos and idolatry. And we know clearly that there is indeed a certain similarity between Shabbos and idolatry, because both have to do with faith, both have to do with fundamental principles of religion.
But it doesn’t mean halachically that Shabbos should be like idolatry regarding the law of “be killed rather than transgress,” rather like all other mitzvos. Yes, it could be that this is the intention. Well, I’m just saying. Because he doesn’t say it by every mitzvah. Every mitzvah we already know the principle from Sefer HaMada.
But in any case, what he tells us, because he wants to go into all the details of the matters later, the Sages didn’t just give the principle. We spoke a bit about such a hint, why indeed? Why shouldn’t the Sages say the principle and have the detail, that everyone should listen to his doctor? But it’s not so. The Sages also gave us the details, which types of foods constitute pikuach nefesh and the like. Yes? No. But let’s try to examine a bit better.
The Reference to Laws of Foundations of the Torah
What is written here “like all other mitzvos” could be like a reference. Let’s remember, in Laws of Foundations of the Torah Chapter 5 were the laws of sanctification of God’s Name, not the laws of overriding a mitzvah for life-threatening danger, in any case that wasn’t the main topic there. The topic there was a mitzvah called sanctification of God’s Name, and there were written the general laws of sanctification of God’s Name.
That all the mitzvos in the Torah, if a non-Jew comes and he is coerced, one should transgress rather than be killed, and the Rambam held quite famously that even if he transgressed and they killed him he is liable with his life, except for the three that were mentioned, that then there is a mitzvah of sanctification of God’s Name, an extra mitzvah that one should be killed rather than transgress.
And there we stood there that just as they said regarding coercion, just as they said regarding coercion that a non-Jew wants to force a Jew to do a sin, that for the entire Torah he follows the non-Jew except for the three mitzvos, so too is the law regarding illnesses, that when it comes to healing, if one needs to heal with a sin, one heals with any sin except for idolatry, forbidden relations, and bloodshed.
So, that all the mitzvos, the rest of all the mitzvos are overridden for life-threatening danger, that is actually more the second law that is written there, not the main law of sanctification of God’s Name. A law that comes there almost incidentally, that if there is a danger and a sin can save a Jew from the danger, the principle is that all mitzvos are overridden except for the four mitzvos. That is the principle that we have already learned essentially in Laws of Foundations of the Torah.
This Chapter Speaks of Different Levels of Life-Threatening Danger
Now, one must understand that here one is going to learn much more details in this law, and it’s not just like details of the principle that the mitzvah of Shabbos is overridden for life-threatening danger, when there is life-threatening danger. Here one also speaks of many other levels, also halachic levels, not just practical.
If everything were practical, one wouldn’t need any laws. There are a few laws here that are perhaps very practical indeed, that this is called an illness, this is called a danger, and the like. Okay, it’s perhaps medical essentially. But generally, the structure of the chapter is that there are levels of life-threatening danger.
In other words, let’s make it a bit clearer: if a non-Jew comes and says to a Jew, “if you desecrate Shabbos” – no difference which desecration of Shabbos – “desecrate Shabbos, if not I’ll kill you,” for that one doesn’t need the entire chapter. It’s simple that it’s overridden, like all mitzvos. Here one speaks a bit differently, and one will see in many other different ways.
First of all, one speaks of someone who is sick, and in order to heal him one needs to do some desecration of Shabbos. Many times this isn’t so simple – how sick is he? How strongly is he going to die?
We see, generally, my main principle of these things is that all the laws of this chapter are a bit less than, let’s call it, the classic “be killed rather than transgress” literally. In other words, when it’s a question that if one doesn’t do this one dies, one doesn’t need the entire chapter. That is simple, below any doubt. But the chapter speaks of many lesser things.
Pikuach Nefesh is Not the Same as Life-Threatening Danger
For example, people often say “pikuach nefesh.” One will see later in the chapter, pikuach nefesh is not the same as life-threatening danger. Pikuach nefesh is that simply one sees a Jew in danger, a building has fallen, and one must lift the entire building. So one is mefakeach (inspects), yes? Mefakeach is from the language… what is the translation of mefakeach? Check, or… mefakeach is a pile, yes? You say it’s like it means the actual lifting of the stones. You need to know what you’re holding with the word, it’s not always pikuach. But it says “pikuach nefashos.”
In any case, the work of the rescue work, right? That is not life-threatening danger. It’s actually true, if one doesn’t do the work, a Jew will die and there will be a danger. But there are a few levels.
Understandably, it could be that if one hadn’t stood in this law, one wouldn’t have known the greater permissions, that one may for example heal a sick person on Shabbos.
A Sick Person in Danger – One Takes Care of Him, Not Just Saves Him from Death
Yes, but even generally that one may heal a Jew. One never speaks, almost never does one speak that if one doesn’t give the aspirin this minute the sick person will die. Even when it says a sick person in danger, it doesn’t mean that one may only do for him things that if not he dies.
It means that one takes care of him until he becomes healthy, which includes all parts of healing, with their perhaps certain principles about this. But it’s more of a novelty than simply to say that life-threatening danger overrides Shabbos. Do you understand what I’m saying?
Discussion: Why Are There More Details by Shabbos Than by Other Mitzvos?
I understand, but I’m saying, regarding other mitzvos you can also do, for example neveilah (non-kosher meat), you can also go into details which types of neveilah one may take away from a sick person, which type of danger. But one doesn’t do it, as far as I remember. I mean that there is simply a law of healing, or further.
I mean to say, once one says the law pikuach nefesh overrides Shabbos, must also come the details of how does one know? What happens when it’s a doubt? What happens when it’s a double doubt? Or what happens when the thing perhaps will help the person, perhaps not? That automatically drags itself into the laws that are written here.
That is, that is not the essence of the laws, that is to know practically. That is actually, that is written after Yom Kippur, what was? I mean that after Laws of Siddur there are also certain principles, the lighter first, such principles, halachic principles, scholarly principles.
But I mean that the novelty here is that one speaks here of greater permissions than simply to say one doesn’t jump into fire in order to heal a Jew on Shabbos. One speaks of one does even less than that, and for that it’s a bit more.
Let’s learn, okay, I mean that it’s enough to grasp what I’m trying to say. It’s a question, but that’s what I mean. I mean that people have a mistake that they think that for example one sometimes asks a question, this is a sick person in danger, but the thing is not simple that one dies from not doing it.
I mean that this is what the law says, that a sick person in danger one takes care of him, not that one only does things that he doesn’t die today. Even if they die a bit faster because of it, I mean, one doesn’t speak of that, one doesn’t speak of all these life-threatening dangers, life-threatening danger, it’s even more than the exclusive law of be killed rather than transgress. Not only when with this action one saves him, but someone whose life is in danger, the entire Shabbos is different regarding him and for the people around him.
That would have been a permission. Life-threatening danger overrides Shabbos.
Law 1 (Continued): A Sick Person in Danger – One Does All His Needs According to an Expert Doctor
Let’s learn further. The Rambam says, “Therefore, a sick person in danger, one does all his needs on Shabbos, according to an expert doctor of that place.”
According to the principle that Shabbos is overridden for life-threatening danger, the law is that a sick person in danger, a sick person who is in danger, there is danger in the illness, one does all his needs on Shabbos, one can do all his needs on Shabbos, according to an expert doctor of that place.
Three Things in This Law
He says here three things. One, one may do all his needs on Shabbos, everything that is needed. He will elaborate a bit more, I mean, what means everything is needed. Not only what is literally one hundred percent saving a life, but one may do other things.
And it must be according to an expert doctor, but of that place. It must be based on someone who is reliable, who knows that there is a danger here. But it also doesn’t mean that one must now search for the greatest expert of the entire region around, but whoever is the nearest local expert, one can believe him.
Two Roles of the Expert Doctor
Right, I mean that it means two things, perhaps one will see in a minute. First of all, the expert doctor determines that this is a sick person in danger. You ask him, is this a dangerous illness? Yes, this is a dangerous illness. Second, the doctor says what one needs to do. He needs to eat warm soup now. Okay, cook for him warm soup, and the like.
Discussion: What Does “Of That Place” Mean?
An expert doctor of that place is a bit of an interesting thing. It means the best of that place. If in that place there is no expert doctor, the one who is closest to an expert doctor.
Seemingly, no, there is no obligation to search for one from far away, because perhaps the one who is accepted as a doctor here, perhaps he doesn’t know enough. There is an obligation for pikuach nefesh.
What? Simply so one may not live in a city that doesn’t have an expert doctor.
No, but yes, to save a Jewish life. But it means the one who knows, not just anyone.
No, but the “of that place” seems to be a bit of a certain leniency, that one doesn’t need to search perhaps there is some other expert who says differently. And precisely in Laws of Yom Kippur he speaks a bit more about what happens when there are other doctors who say other things.
Okay, but that is… I say there, one must search for an expert, one doesn’t need to simply help a Jew, one must make sure one has the greatest expert that one knows. This is Laws of pikuach life-threatening danger, that is regarding the matters of life-threatening danger, one follows the expert, in the Gemara it says an expert. The Rambam added to us this, an expert doctor of that place.
Law 1 (Continued): Doubtful Life-Threatening Danger Overrides Shabbos
Speaker 1:
Yes. The Rambam says, what is the principle? Not only when the person’s life is in certain danger, but even if there is a doubt whether one needs to desecrate Shabbos for him or not. There is a doubt whether the sick person needs to have the desecration of Shabbos, whether this will save him. Or another type of doubt is, one doctor said that one should desecrate Shabbos for him, and another doctor says he doesn’t need it, another doctor says that it’s not needed, he doesn’t see that the sick person is in danger or that the action will help him, this is also called a doubt, and one desecrates Shabbos for him? The Rambam says, because the principle is that doubtful life-threatening danger also overrides Shabbos, not only life-threatening danger as he began, but also doubtful life-threatening danger overrides Shabbos.
Law 2 – One Does Not Wait So As Not to Desecrate Two Shabbosos
Speaker 1:
The Rambam says further, Law 2, another leniency, that one doesn’t need to seek to minimize specifically the desecration of Shabbos when it involves life-threatening danger. He says thus, “They assessed him on Shabbos”, they assessed him on Shabbos, “that he will need such and such for eight days”, he will need a certain treatment, let’s say eight days. A person could have thought, hmm, make it so in the eight days there will only be one Shabbos. He could have said, let’s start the treatment on a Monday, I don’t know what, so there will only be one Shabbos, not start it Friday or Shabbos. “One doesn’t say we will wait for him until evening”, that one should wait until after Shabbos, “so that he won’t desecrate two Shabbosos”, so that one won’t desecrate Shabbos both this Shabbos and the next Shabbos. One doesn’t say so. “Rather one begins from today”, from when the need arises one can immediately begin to do the desecration of Shabbos, “on Shabbos”, and one doesn’t need to be concerned that one will need to desecrate Shabbos again. It’s true there one could have perhaps… here one could yes have waited, perhaps the waiting wouldn’t have been such a great danger. But if there is a doubtful life-threatening danger and there is a need for a treatment, one can already begin today, even if this will cause another Shabbos.
“And one desecrates for him even a hundred Shabbosos”, one may even desecrate Shabbos even a hundred Shabbosos as long as it’s needed. “As long as he needs”, the Rambam says the principle, “as long as he needs”, as long as he needs a desecration of Shabbos, a treatment, a healing that is desecration of Shabbos, “and there is danger or doubtful danger, one desecrates”.
Discussion: The Novelty of “One Does Not Wait” – Even When There Is No Difference
Speaker 1:
I would have thought that this is simply a scholarly thing. Certainly if there is a doubt that if one starts the treatment later there will be more danger, it’s obviously that one must. That is not the law. The law says an even greater novelty than that. There is no difference at all. One can calmly begin after Shabbos. A Jew doesn’t need to calculate now it’s pikuach nefesh, now it’s doubtful life-threatening danger, so today’s Shabbos is overridden. A Jew doesn’t need to make God’s calculations, “ah, two Shabbosos will be desecrated because of this.” One doesn’t need to make such a calculation. Now there is a doubtful life-threatening danger, a sick person in danger, now you have a permission. Tomorrow, next Shabbos, will again be permitted.
Translation
I’ll tell you even more than that. I’ll tell you that even if he says, “I can do it Sunday,” but now there’s a bit of pikuach nefesh (life-threatening situation), now there’s something that begins on Shabbos. I’m telling you, it’s not… We’re not talking about a case where it’s more dangerous to wait until Sunday, then it’s obvious that one must do it on Shabbos. We’re talking about a case where there’s no difference at all. It doesn’t matter to him. Now is permissible, so now is permissible. Next week will be permissible, so it will be permissible next week. If there’s no difference at all, then it’s not.
But when there’s a need. As long as there’s a need. He needs eight days, he needs to have the treatment, and it can be done either Shabbos or Sunday, then it’s obvious that one does it Sunday. No, it’s not. That’s what it says here. One doesn’t need to make this calculation. People don’t schedule a doctor’s appointment for Shabbos because it can be done Sunday. One may. What do you mean? The answer is that one may. One may, but perhaps with a certain addition, that he already has a status, he’s already in the category of doubtful pikuach nefesh or something. A choleh she’yesh bo sakanah (dangerously ill patient). Again, people don’t schedule with the status of choleh she’yesh bo sakanah. A choleh she’yesh bo sakanah is permitted to desecrate Shabbos. Next week we’ll ask the question again, is one permitted to desecrate Shabbos? The answer will continue to be that one may. As long as there’s danger or even doubtful danger, one is permitted to desecrate Shabbos.
If someone is indeed a choleh she’yesh bo sakanah, and one needs, for example, to do perhaps a test, it’s not critical whether one does the test today or tomorrow, according to what it says here there’s no issue to ask the hospital to do the test motzaei Shabbos (Saturday night). Now he’s a choleh (sick person), one may. You’re saying that the choleh has become permitted, for him one may already go, one doesn’t need to… One doesn’t need to make calculations to save next Shabbos. There’s a difference, I’m telling you that it’s permitted according to the law. If it’s a choleh she’yesh bo sakanah, and the doctor says that one needs eight days of such and such thing, whatever it is, one may.
Discussion: Why Is There No Obligation of Shabbos Observance for Next Shabbos
Speaker 1:
It’s an interesting halachah, because for next Shabbos, this Shabbos I don’t have an obligation of shemiras Shabbos (Shabbos observance) for next Shabbos. It’s obvious that if I may this Shabbos because he’s in the category of a choleh, that I may for this Shabbos, I don’t need to worry now about next Shabbos. The obligation of Shabbos is only each Shabbos for today. Today I have a mitzvah of shemiras Shabbos, I don’t have today a mitzvah of shemiras Shabbos for next Shabbos.
Speaker 2:
But should… Next Shabbos will be a mitzvah (commandment) because he’s still in the eight days of the treatment.
Speaker 1:
Yes, I understand what people are saying. I mean perhaps the thing that people are saying is, not just one Shabbos is involved, not like perhaps the… Not like “chalal alav Shabbos achas” (desecrate one Shabbos for him), not because pikuach nefesh is more than one Shabbos. Pikuach nefesh is even worth for one choleh, one must desecrate Shabbos all Shabbosos. Someone wants to be able to… But one must indeed make the calculation. It’s not critical. I thought that it was held off, then one begins on Sunday the fourth, not on Sunday the first. The advice is no. That’s what it says here apparently.
Discussion: What Does “Tzorech” (Need) Mean — Today or In General?
Speaker 1:
So, excuse me, let’s see. So, he is a need. Does a need mean that he needs it in general, or he needs it today? There’s a need apparently means that he needs it in general, that he needs it, he needs the treatment. And he’s already in the category of a choleh pikuach nefesh for whom Shabbos has already been permitted, one doesn’t need to be precise whether it specifically falls out today. Because since the choleh needs to have it for the bigger picture, even if it’s not today’s rescue, one may. And even if one is now entering into a treatment that will last a longer…
The point is, what it says here is because one is afraid that next Shabbos… That is, one can ask the question immediately. One Shabbos one certainly may desecrate Shabbos, because it takes eight days. The question is whether one must be concerned that it will be two Shabbosos. The Rambam says that one doesn’t need to be concerned. I see that Rav Blumenberg brings from the Shulchan Aruch HaRav, not like us, but he learns that this is all about a concern. But one cannot know, one cannot err with certain calculations. If there’s a small concern, if there’s a real danger.
Mine says, that if it’s certain that not… But I don’t understand, our rabbis say, I mean, the holy Shulchan Aruch HaRav says, I can’t argue with him. I don’t understand what he’s saying. “Ein bari l’oni” (certainty doesn’t override doubt). That means that it’s never certain. Always it can be that… I’m not talking, I don’t know, we’re not talking at all about a choleh she’yesh bo sakanah, it’s not certain, then the question already begins. But a choleh she’yesh bo sakanah is always, one pushes off the treatment one day, there can be a complication that day, exactly, who knows. That’s the reason. I mean the Rambam himself… I’m talking to everyone. He says, he doesn’t want to say only if it falls out, because he doesn’t want people to be stringent regarding pikuach nefesh. And one may not instruct the masses, as if… because there are those types of people that one is afraid they’ll stumble and not do Shabbos pikuach nefesh, because they’ll convince themselves. So he says, one may, he doesn’t say… No, your question is a change of name. The change of name is there are certain people who they hold yes they place a seal and signature. No, the change of name means that it’s a matter of souls. Every postponement, it’s a bit… Certainly, you can ask a question, you come always today people ask themselves questions, the doctor himself postpones because he needs to eat lunch, won’t I postpone because of Shabbos… what what will I do… lunch one doesn’t need, and Shabbos one doesn’t need. That’s the halachah. That’s how it seems to us. That’s what the halachah says! But on the other hand, one who is an expert may postpone, one who is an expert, and he knows one hundred percent that he’s not postponing because of Shabbos, but because one can postpone, he must therefore postpone, let him postpone. No problem. But one doesn’t want the person to postpone because of Shabbos, basically. Shabbos shouldn’t be a reason to delay the person. That one may, one says one doesn’t need at all for a seriously ill person, one must travel to a hospital, and he doesn’t have strength to travel, one asks the doctor, the doctor says can you travel tomorrow? Okay, that’s already laws of doctoring, that’s already laws of Shabbos. Yes, honor when it’s a need and there’s danger, so, danger with fats.
Halachah 2 (Continued) — What Types of Melachos (Prohibited Activities) May One Do
Speaker 1:
Now he says here, what may one do? He says, one may do various melachos, not just surgery, the entire thing, where the melachah itself heals, because even surrounding things one may do. He says, one may light lamps, one may extinguish lights, or extinguish lights, as needed, and one may prepare food for a choleh, one may slaughter, either heat water. One can wash him, or give him to drink, oils, oils for washing, washing for bathing, one may do all these things. I mean that it’s obvious, it’s a new chiddush (novel teaching), a sick person one may cook food. A sick person, must have warm food, he must be strengthened, he cannot, if it’s an open suffering, he cannot sleep, or conversely, he’s afraid, it’s dark, he cannot see. All these things become part of the care of the choleh, the medicine. A healthy person can hold out a Shabbos without fresh warm food. A choleh is every thing, we’re told, that for a choleh is every thing, because he’s so fragile, every thing is in the category of a concern, a doubtful danger for which one may do on Shabbos.
The general rule is, Shabbos regarding a choleh she’yesh bo sakanah is like a weekday for all matters.
Shabbos Is Like a Weekday Regarding a Choleh She’yesh Bo Sakanah — Halachah 2 (Continued)
Shabbos Is Like a Weekday for All Things That Are Needed
Speaker 1:
Shabbos regarding a choleh she’yesh bo sakanah is like a weekday, it’s like a weekday regarding everything he needs to have. You understand? He shouldn’t hold back, perhaps he doesn’t need, the water should be so warm, or perhaps one can use a little less water. Those who are involved with the choleh, Shabbos shouldn’t be an obstacle from pikuach nefesh. He should do everything he needs.
It says “l’chol ha’devarim she’tzarich lahem” (for all things that are needed for them), not just any things.
The Definition of “Care of the Choleh” — Broader Than Medicine Itself
I mean that one must remember, I remember once hospitals are very modern these days, but once everyone understood that a choleh, the care of a choleh is not primarily the medicine, the antibiotics, I don’t know what one does to him. A choleh one must take care.
What does it mean one takes care? One puts him in bed, one gives him warm food. This is all part of care of a choleh, it’s proper bikur cholim (visiting the sick), but that’s the mitzvah of taking care.
Today in the hospital one takes him, the lights may be on all night, and there may be noise, the main thing is that one gives him the right shot, I don’t know what. But that’s not how the halachah looks at it, not how one looked at it at all until a few weeks ago. One didn’t look at such care of a choleh that way. A choleh is someone whom one must take care.
“Al Pi Rofeh Uman” (According to an Expert Doctor) — The Precise Definition
One must know, the “al pi rofeh uman shel oto makom” (according to an expert doctor of that place) means what medical things mean, but what Chazal (our Sages) say that one may do, one may do. One doesn’t need to ask the doctor whether the choleh needs to have warm water to wash. It’s a decree of the Sages that one should provide for the person.
Discussion: May One Do Things That Are Not Directly Life-Threatening?
It’s an interesting thing. I looked up, in the category of danger to life, if this is not… if washing has nothing to do with danger to life, one may not.
No, simply because the person is in a state of danger to life, one has permitted everything for him. No, they didn’t magically permit. That’s the fact, I had an endless Torah dispute about this. They cannot do everything.
Yes, but when everyone agrees that it helps to take care and one gives him the best, everyone agrees that this is part of the care of the choleh. The fact that today’s hospitals don’t prioritize this, that’s a question on them. But ask them themselves, let them admit that it’s part of the healing.
No? Okay. So it seems to me. Okay.
One must know the al pi rofeh uman precisely. Al pi rofeh uman means that the expert doctor means the caregiver that the choleh is in the category of choleh she’yesh bo sakanah. But if the expert doctor says that washing won’t make any difference for him, apparently we remain with the halachah that it says that one may not just, that one may indeed.
No, I mean that it’s a fact. A choleh one must take care. You say he won’t die. You mean that in the Gemara, again, in the Gemara would one have thought that a choleh dies if one won’t wash him well? One didn’t think that way at all. Everyone understands, a choleh needs care, one must take care of him.
Okay, but one must know precisely what is the definition of care, what yes and what not.
Example: Music for a Choleh
I don’t know. But one must know what he means. For example, I don’t know, let’s say a choleh makes that he wants now to have music, it’s pleasant for him. Must one now turn on music on Shabbos? I don’t know.
The things that you calculated, have to do with… he wants to eat, eating gives a person strength. Washing him, washing also helps to heal, it doesn’t bring illnesses. Lighting a lamp the Gemara indeed says that it’s for his calmness, for extinguishing or lighting, he shouldn’t be frightened.
Yes, and the correct with me. I don’t believe that people need music, but if he holds that he needs, let him put on music, no problem, Shabbos too.
The Rambam asks, “elu hen devarim ha’elu…” (what are these things…) that Shabbos burns for him. No, I say “otam devarim ha’eleh” (those things)… No, it’s the opposite, read what it says.
“We Don’t Hand Over to Non-Jews, Minors, Slaves, or Women”
The Rambam’s Language
When one does these things, “ein mosrin otan lo l’goyim v’lo l’ketanim v’lo la’avadim v’lo l’nashim” (we don’t hand them over to non-Jews, minors, slaves, or women). A person would think that he shouldn’t do all these melachos, but should have it done by someone whose obligation is weaker, or a non-Jew or…
But it has the opposite… “kedei she’lo tehei Shabbos kalah b’eineihem” (so that Shabbos shouldn’t be light in their eyes). If one will say “I won’t do it, but you may because you’re a minor, or because you’re a slave or a woman,” Shabbos will become light in their eyes. They’ll think that the reason one makes them do it is not because of the importance of danger to life, but Shabbos will become weak to them.
But what then must one do? Al yedei gedolei Yisrael (through the great ones of Israel), to show that the reason one desecrates Shabbos for the choleh is because that’s the halachah, because pikuach nefesh overrides Shabbos. But what does non-Jews mean? What’s relevant by non-Jews “so that Shabbos shouldn’t be light in their eyes”?
Discussion: Two Points in the Halachah
Speaker 2:
There are two things here, I mean. One, one shouldn’t think that it’s a great after-the-fact situation, and because of that, conversely, the gedolei Yisrael should do it to show that it’s optimal.
Speaker 1:
It doesn’t say here about showing. There are apparently two things. One thing is, as you explained earlier, “v’ein ma’avirin nashim la’asot devarim elu” (and we don’t pass over women to do these things). What it says here is two things.
First of all, one doesn’t trust a non-Jew. If it’s danger to life, it must be done by whoever can do it best. You shouldn’t send some non-Jew, who knows if the non-Jew knows what he’s doing, or a slave. He must be reliable to properly help the choleh or the danger to life.
There’s a second point, which is “so that Shabbos shouldn’t be light in their eyes.” One doesn’t hand over. Since one has been very lenient on a very serious prohibition on Shabbos, one says to women, “You know, go wash” and so on, and they won’t grasp that it’s because of danger to life, they’ll think, “Ah, Shabbos is simply a small thing,” and they won’t know precisely to distinguish when yes and when not.
So, one gives it specifically through gedolei Yisrael. Gedolei Yisrael, not the people understand the newspaper. Gedolei Yisrael, who is like Your people Israel, yes.
Speaker 2:
Women, gedolei Yisrael are generally bar mitzvah.
Speaker 1:
Exactly, because they’re responsible. Both they’re responsible to help, and they’re responsible not to be disrespectful of Shabbos because of this. It’s actually two different things stated here in the same halachah. Because non-Jews or slaves for example… slaves I don’t know… for example women, there’s indeed no explanation, because a woman is exactly as commanded in Shabbos, she’s exactly as liable to stoning if she desecrates Shabbos. If so, what’s the idea that a woman does it? It’s just optional.
Question: Why Would One Think a Woman Should Do It?
I’m still not there, but I’m saying, why would a person think? Think to do through a non-Jew? Because he doesn’t want to desecrate Shabbos. Simply, it won’t suddenly occur to him.
There are two things here in the halachah. One, that a person shouldn’t say “I don’t want to do it, I want to be stringent.” One says, no, conversely, pikuach nefesh is a great mitzvah, and you should indeed do it. Therefore gedolei Yisrael should also do it.
We have here a second thing, that one shouldn’t tell it to be done by people who will think that one may desecrate Shabbos.
So again, if a person has a nurse, a woman, who does all melachos for the person, one doesn’t say that on Shabbos a man must take over. On Shabbos one must bring the rabbi, the great one in Israel. Whatever, you say it doesn’t mean great one in Israel. Take over on Shabbos. It doesn’t mean that.
It means to say, a person who wants to refrain from desecration of Shabbos, he’ll think, okay, the woman he’ll use, or the non-Jew that he convinces himself… The non-Jew is indeed not the same prohibition, but a woman… “v’ein morin l’nashim la’asot techilah” (and we don’t instruct women to do it initially).
No, he doesn’t mean here that one may not hire women nurses. He means to say, a man who wants to get out of it, he doesn’t want to be the desecrator of Shabbos, I tell him no. It’s a mitzvah that one should be involved with a choleh, and it’s not at all an idea that the woman does it better than you.
Speaker 2:
But one should truly understand, why would one think at all that it’s better that a woman does it? A woman is liable to proper stoning. He places it alongside non-Jews and slaves. Non-Jews I can hear. But women is proper desecration of Shabbos. Why would one think it’s better? It’s a prohibition.
Speaker 1:
Shabbos Laws Chapter 2 – Life-Threatening Situations on Shabbos (Continued)
But the second part is that there is a prohibition, “so that Shabbos should not become light in their eyes.” But the prohibition is also only when specifically the desecration of Shabbos is what one tells the woman to do. If the woman is the one who takes care of the sick person, then everything is fine.
Speaker 2:
What am I holding? Women are not gentiles. You’re now saying a new halacha, that on erev Shabbos one should fire all the female nurses and bring in gedolei Yisrael (great Torah scholars) as nurses.
Speaker 1:
That’s not what the halacha here says. The halacha says that a person should not twist things around and convince himself on Shabbos that he’s such a great tzaddik (righteous person) that he makes someone else do the desecration of Shabbos because he doesn’t do it. On the contrary, it’s actually a deficiency, because it does override Shabbos, what you do yourself.
There is a deficiency in having a woman or a servant do it, because they will come to view Shabbos as light in their eyes. That’s what it says here. What you’ve inserted is a whole piece that isn’t written.
Speaker 2:
That’s the explanation of what’s written here, because what’s written here doesn’t make any sense. Perhaps regarding the word “gentiles,” but not regarding the word “women.”
Speaker 1:
Now you’re asking a question. I have a question, and I gave you an answer to it, and I told you a good explanation of how to learn this piece of Rambam.
You’ve inserted something, and it explicitly states that one doesn’t tell women to do these things, and this is for the same reason, because women are people who are not reliable that it won’t become “Shabbos is light in their eyes.” They won’t understand that it’s because of pikuach nefesh (saving a life), pikuach nefesh, such a serious matter. They’ll think it’s just a thing.
Now if you want to ask practically, a place where there are only women, or you have women who are professionals, without a distinction, there is a leniency on this halacha. It’s not such a big problem.
What “ve’ein morin nashim la’asos davar zeh” (and we don’t instruct women to do this thing) means is that a person shouldn’t think that he should keep Shabbos and have the woman do it. You’ve heard the explanation, and only that is the explanation. You’re inventing a whole policy, that’s not written. On the contrary, we even had to really stretch to explain why we have a problem with gentiles.
“Light in Their Eyes” Regarding Gentiles
By the way, one can also squeeze out regarding gentiles that it has something to do with “light in their eyes,” I don’t know how. That is, I can tell you why, “light,” that the prohibition of amira le’akum (telling a gentile to do work) will become light among the Jews. One can learn it that way, there are commentators who learn it that way.
One can, I did want to insert what you’re saying, but completely remove what’s written and insert something else.
Speaker 2:
Look, not all versions have these words at all, “ve’ein morin nashim la’asos davar zeh.”
Speaker 1:
I told you to remove it. Furthermore, no, it doesn’t make any sense to say that this is a stringency. That you’re going to tell us, no, that you should let the sick person die because there’s only a woman. It doesn’t make any sense.
One must understand it in the whole context. He says that it does override, therefore the man should also do the melacha (forbidden work) himself and not give it to the woman. Also deficiencies in taking a woman from “she should not be light in her eyes.” That’s what he’s saying, that’s how I understand it. If you understand it differently, this is my interpretation.
Speaker 2:
No, because you jumped very far. Otherwise it doesn’t make sense, otherwise there’s a big problem.
Speaker 1:
It makes very good sense. Because until now we’ve only said how one should do everything for the sick person immediately, and now we’re making conditions that women may not do the melachos for the sick person, and one must go searching and waiting, and he should die in the meantime until the gadol b’Yisrael (great Torah scholar) comes. What does it say here? It can’t be that this is written here.
What’s written here is that one shouldn’t twist things around.
Pikuach Nefesh on Shabbos: General Hashkafa and Specific Halachos
Hashkafa: The Torah’s Goal is Mercy, Kindness, and Peace
Speaker 1:
There is indeed a deficiency in taking a woman from “so that it should not be light in her eyes.” That’s what he’s saying, as I understand it. You understand it differently, I see this is my interpretation.
Because otherwise it doesn’t make sense, otherwise there’s a big problem. It can’t be that this is written here. What’s written here is that one shouldn’t twist things around to have a gentile do it because of Shabbos, and present oneself as someone who convinces himself that the obligation is weaker. I’ve already said it three times. But the prohibition is indeed written, he asks a question, what does one do when there isn’t a servant? He’s not even talking about a case where it’s a doubtful danger, we’re talking lechatchila (from the outset). One must appoint, for example, I’ll tell you what’s written here. It’s written here that when one appoints the rescue members, one specifically seeks gedolei Yisrael, not women and the like.
If there’s a case where one can’t find them, the men take more money, who knows what, the women are better nurses, no problem, certainly one should take the women. That’s not written here, one may not. “Ein morin,” yes, it doesn’t say it’s forbidden for women. “Ein morin” means there’s a distinction. That the women, if the woman is the only one, certainly one says immediately, later we saw regarding childbirth, yes, it explicitly states one brings a midwife who is a woman, because that’s their job. If there’s a job, the job of the nurses, he’s not talking about that. But if there’s a way that one can trouble men, that’s what he’s saying, that one troubles the men because the women have the problem.
And he also brings from below, that certainly if there aren’t any women, one doesn’t wait. One never waits because of the stringency. But there is indeed a bit of stringency. Says the Rema, “ve’asur lehitmahmei’ah bechillul Shabbos lecholeh she’yesh bo sakana” (and it’s forbidden to delay in desecrating Shabbos for a sick person who is in danger). One may not even delay and think perhaps one won’t need to, not be stringent, “she’ne’emar ‘asher ya’aseh osam ha’adam vachai bahem velo sheyamus bahem’” (as it says “which a person shall do and live by them and not die by them”). He says, this he applies to the letters mem-hei, this he wants to connect to the beginning of the second part. From this we learn that kol haTorah kulah (the entire Torah) one must do in a place of pikuach nefesh. You’ve learned from the verse that says “asher ya’aseh ha’adam vachai bahem,” that the Almighty wants, that the Torah wants that people should live, and one should not sacrifice one’s life. You learn “she’ein mishpetei haTorah nekama ba’olam” (that the laws of the Torah are not vengeance in the world). The laws of the Torah didn’t come to make things difficult for people, to be… to take revenge on people, a punishment, “ela rachamim chesed veshalom ba’olam” (but rather mercy, kindness, and peace in the world). The Torah is here for mercy, kindness, and peace.
Because with the mercy, kindness, and peace one must hurry for pikuach nefesh, with the mercy especially. I mean that peace comes in…
On the other hand. “Ve’ilu haminim she’omrim shezeh chillul Shabbos ve’asur” (And those heretics who say that this is desecration of Shabbos and forbidden), if there are heretics somewhere, which the Sadducees were who fought with the Sages about this… there are such people today too. It’s no innovation to encounter them. “That this is desecration of Shabbos and forbidden,” that even in a place of pikuach nefesh it’s called desecration of Shabbos and forbidden, “aleihem hakasuv omer ‘vegam ani nasati lahem chukim lo tovim umishpatim lo yichyu bahem’” (about them the verse says “and I also gave them statutes that were not good and laws by which they could not live”).
The Rambam’s General Hashkafa on Torah
It’s written very clearly. The Rambam says here something more general, a bit of hashkafa (philosophy), right? Not just about desecrating Shabbos, that Shabbos is overridden because of danger to life, but this is considered the letters mem-hei. It could be the entire second part is more like a matter of explaining the general mitzva of this.
Because what he wants to bring out is that not only is it a halachic ruling that Shabbos is overridden for danger to life. The one who thinks that Shabbos is not overridden, he doesn’t understand the entire Torah at all. He thinks that the Torah came to “destroy life,” to make people’s lives difficult, that you say that the vengeance means literally a punishment, I mean usually in the Rambam. But the Torah came to make life better. Mercy, kindness, and peace is all to ensure that life should be better, living with people in peace, perhaps helping another person pikuach nefesh means peace. If someone says the opposite, he has a Torah that is “lo yichyu bahem” (they will not live by them). His Torah doesn’t make life better, his Torah makes life worse, his Torah causes death. But that’s false. It’s a bit interesting specifically this verse, because the person doesn’t learn Torah well, he perhaps has the wrong Torah, the person doesn’t know what’s written in the Torah. And the verse is if he has a different Torah, they have statutes that are “lo yichyu bahem.” The Torah says “vachai bahem,” that one should live with the Torah. He holds that the Torah is “lo yichyu bahem.”
Speaker 2:
Yes, “lo yichyu bahem” is the word from there. It says in the verse “vachai bahem,” and he says “lo yichyu bahem.”
Halacha 4: One Who Has Pain in His Eyes
Speaker 1:
Now the Rambam will begin to go into details of which types of illnesses are life-threatening. Says the Rambam: “Choshesh be’einav, vehu sheyiheh bishteihen tzir o be’achas meihen” (One who has pain in his eyes, and that is when there is discharge in both of them or in one of them), there emerges a certain discharge, such pus from the eyes, one or both eyes. “O sheyihu dema’os shottos meihem meirov hake’ev” (or that tears are flowing from them from great pain), or that one’s eyes hurt so much that tears are flowing, “o dam shotes meihem” (or blood flowing from them), or blood. “O sheyesh bahem kadachas” (or that there is fever in them), there develops a fever, it means heat, but he says that the eye becomes swollen. “Vechiyotzei bechol eilu, harei zeh bichllal choleh sheyesh bo sakana, umechallin alav es haShabbos, ve’osin lo kol tzorchei refuah” (And similar to all these, behold this is included in a sick person who is in danger, and we desecrate Shabbos for him, and do for him all medical needs). It means a danger to the… We don’t yet know about this that one may desecrate Shabbos not to become blind, or for danger to a limb. Meanwhile we only know about concern for danger to life. So apparently the word is that from such a thing one can die. To what? That’s what I would say at first glance. The Rambam hasn’t yet said about saving a certain limb so the person shouldn’t lose a hand or what. I mean that also the answer, usually the reason is because one can die from it. An eye is a dangerous thing, who knows what will happen. There’s a thing that’s a certain infection on a certain limb, just an illness on the eyes, which is something wrong with the nerve. But there’s an illness that attacks the eyes and he can become blind, but he won’t die. You’ll answer such a thing with great doubt, because a person without an eye is barely a person.
Discussion: Danger to a Limb or Danger to Life?
Speaker 2:
No, how? The simple meaning is that there’s another innovation, that also not to become blind is also considered within the category… I mean that there’s another Rambam that talks about this, that there’s a law of saving a limb. This isn’t relevant to pikuach nefesh that one shouldn’t die.
Speaker 1:
No, it doesn’t say relevant. There’s a law that one shouldn’t die. That’s relevant to pikuach nefesh. Does it say there?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
No, how? That one should live. Danger to life. Danger to life means that a person will die. It doesn’t say in any of the halachos that all this we’re talking about that he’ll die tomorrow or yesterday. It says on.
But what, he’ll become sad? Hello? That he’ll lose a limb. One also calls that it will be a sick person who is in danger. It doesn’t say that… I’m sure that from the halachos, if he’ll lose an eye he’ll also become a danger. There’s no infection in the world that a person can’t… Today we have very good antibiotics and remedies that are available at hand. I can’t imagine that there’s such a thing, a real infection that one can’t heal from. I don’t agree that there’s such a thing. Except if you’ll tell me literally that he broke his hand, even then one must think. One must think what the definition of danger to life means, whether there’s even a remote concern. Not a remote concern, it’s a close concern.
Halacha 5: A Wound in the Body Cavity
Speaker 1:
Shulchan Aruch continues, “Vechen mi sheyesh lo maka bechalal gufo” (And similarly one who has a wound in his body cavity). A wound that is internal in the body, what does that mean? From the nose and down, it’s internal from his mouth, and there’s no difference where it is, it’s internal in his mouth, it’s in his intestines, deep in his belly, in his liver, in his spleen, in his liver or his spleen, some part of the intestines. “O bish’ar kol sheyesh bechalalo, harei zeh choleh sheyesh bo sakana ve’eino tzarich umed” (Or in any other part that is in his cavity, behold this is a sick person who is in danger and doesn’t need assessment). One doesn’t need an expert doctor to assess this, to say that it’s a danger. Once you know that it’s a problem in the body cavity, “choli kaved” (liver disease), that means a serious illness, a serious disease, he goes again to the liver, to the liver. “choli kaved, dehaynu choli kaved, harei hu mechalel alav miyad belo umed” (liver disease, that is liver disease, behold one desecrates for him immediately without assessment).
It’s interesting, I think the word is “belo umed,” that one doesn’t need to assess externally. One can know the general rule that it’s the body cavity. I mean the body cavity is apparently the word that it’s something that a person can’t assess. Today there are machines for this. And the minute you don’t know what the illness is, and it’s something that’s internal in the body, you must be concerned.
No, no, he repeats the thing. He says like this, “Vechen kol choli shel panim, kol choli shel panim, dehaynu, maka she’einah nir’es lachutz, ela shehi bechalal haguf, kegon halev vehamei’im, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (And similarly any internal illness, any internal illness, that is, a wound that isn’t visible outside, but rather it’s in the body cavity, such as the heart and intestines, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him). That’s the first thing.
Specific Dangers: Blood, Chills, Kordaikos, Boils, Wound on Back of Hand and Foot
Speaker 1:
And now he continues, “Vechen mi she’achazo dam, o mi she’achazo tzamrures, o mi she’achazo kordaikos, o mi she’achazo hashechin, o mi she’achazo maka begav hayad uvegav haregel, harei eilu sakana umechallin aleihem es haShabbos” (And similarly one who is seized by blood, or one who is seized by chills, or one who is seized by kordaikos, or one who is seized by boils, or one who is seized by a wound on the back of the hand and back of the foot, behold these are danger and we desecrate Shabbos for them).
And now he goes to explain what this is. “Mi she’achazo dam, keitzad? Lo sheyatza lo dam mimaka o meichamas shechatach etzba’o, ela shero’eh dam shotes veyotzei lo derech piv, o shero’eh dam shotes veyotzei lo derech chotmo, o shero’eh dam shotes veyotzei lo derech pi hataba’as, o shero’eh dam shotes veyotzei lo derech ha’amah, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (One who is seized by blood, how? Not that blood came out from a wound or because he cut his finger, but rather that he sees blood flowing and coming out through his mouth, or that he sees blood flowing and coming out through his nose, or that he sees blood flowing and coming out through the rectum, or that he sees blood flowing and coming out through the urethra, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him).
That’s the first thing. The second thing, “Mi she’achazo tzamrures, keitzad? Lo shenitkarar me’at, ela shera’ad vero’ed kol gufo, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (One who is seized by chills, how? Not that he became a little cold, but rather that he trembles and shakes his whole body, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him).
“Mi she’achazo kordaikos, keitzad? Lo shenishtateh me’at, ela shenitbalbelah da’ato alav, ve’eino yode’a mah shehu medaber, ve’eino yode’a mah shehu oseh, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (One who is seized by kordaikos, how? Not that he became a little insane, but rather that his mind became confused, and he doesn’t know what he’s saying, and he doesn’t know what he’s doing, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him).
“Mi she’achazo hashechin, keitzad? Lo shechin echad, ela shechin sheparach bechol gufo, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (One who is seized by boils, how? Not one boil, but rather a boil that spread over his entire body, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him).
“Mi she’achazo maka begav hayad uvegav haregel, keitzad? Lo shechatach yado o raglo, ela shenafchah yado venafchah raglo, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (One who is seized by a wound on the back of the hand and back of the foot, how? Not that he cut his hand or foot, but rather that his hand swelled and his foot swelled, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him).
That’s what he says here.
Doctors’ Assessment and Swallowing an Ant
Speaker 1:
And now he says, “Vechen kol choli sheharofim omrim shehu sakana, af al pi she’eino be’echad mikol eilu, mechallin alav es haShabbos” (And similarly any illness that the doctors say is dangerous, even though it’s not one of all these, we desecrate Shabbos for him).
And now he continues, “Vechen habole’a nemala o tzir’ah, harei zeh sakana umechallin alav es haShabbos” (And similarly one who swallows an ant or a hornet, behold this is danger and we desecrate Shabbos for him). Because of not seeing, on Shabbos one may cook hot water for him on Shabbos, which is forbidden for all medical needs, when there’s no danger to life.
Why does he say here the hot water? He says that the hot water is the remedy as it were.
Hilchos Shabbos Chapter 2 – Danger to Life on Shabbos (Continued)
Halacha 11 – One Who Swallows a Water Worm
Speaker 1: One who swallows a water worm – if someone swallows a worm, some insect, when he drinks water, this can be a danger internally in the person. I know, it can cause infection internally in the belly. So one may do for him desecration of Shabbos, meichamin lo chamin beShabbos (one may heat hot water for him on Shabbos), one may cook hot water for him on Shabbos, ve’osin lo kol tzorchei refuah, mishum sakanat nefashos (and do for him all medical needs, because of danger to life).
Why does he say here the hot water? It appears that the hot water is the remedy, as it were one makes him drink a lot of hot water for what? That’s how it seems.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: So it’s because of danger to life.
Halacha 11 (Continued) – One Bitten by a Rabid Dog
Speaker 1: Vechen mi sheneshecho kelev shoteh (And similarly one who was bitten by a rabid dog), one who was bitten by a rabid dog, o echad mimeinei chayos ra’os hamemitin (or one of the types of evil animals that kill), some type of snake or reptile that can kill, afilu hu safek mamit vesafek eino mamit (even if it’s doubtful whether it kills or doesn’t kill) – even if we don’t know which species, he got a bite from one, we don’t know which species of animal it was, whether it’s from the animals that kill or not, so osin lo (we do for him), also osin lo kol tzorchei refuah lehatzilo (we do for him all medical needs to save him). Or the animal is such a type that doesn’t always kill, once in ten times.
Speaker 2: Or, yes, true. Or is he Rabbi Akiva, well, which is well, “alah lo lanachash” (it went up to the snake), who encountered whom? Chanina ben Dosa?
Speaker 1: Yes, okay. There was indeed such a story, that a person is a tzaddik that the “zochalei afar” (crawlers of the dust) can have influence on him.
Speaker 2: Yes, that’s already a miracle.
Speaker 1: A rabid dog I think means rabies, yes?
Speaker 2: A mad one.
Speaker 1: In those days they would give us to eat from the liver of the dog.
Speaker 2: Yes.
Halacha 12 – Ten People Run to Bring Dried Figs
Speaker 1: Now one can learn halachos. Until now we’ve learned principles of things that mean that there’s a concern for danger, now one can learn a certain halacha that has to do with how many people or how much desecration of Shabbos one may do for one sick person.
Speaker 2: One may do.
Speaker 1: Yes.
Laws of Shabbat Chapter 2: A Patient in Danger and Childbirth
The Rambam says, “A patient whom the doctors have estimated needs to be brought dried figs to eat” – that the doctors have assessed that one must bring him dried figs, and one must do it with desecration of Shabbat, one must tear off – dried figs usually means dried figs. Let’s say one must carry in a public domain.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: “If ten people ran and brought him ten dried figs at once” – ten people ran to bring a dried fig. “They are all exempt from anything” – they are all exempt from anything, even from lashes of rebellion, even I’ll tell you now with Tosafot, yes, because if there was another minute to think, only one would have been needed. He says, if it went, when there was a panic, “they are all exempt from anything”. Even like, as one says it’s not an inadvertent act, because how can one say that the third person didn’t know that a dried fig had already been brought? Is that an inadvertent act? If he went with permission, is he liable for a sin offering? No, he is completely exempt.
Innovation: Exempt from Anything – Initially Running
Even like, like, I think it means even more than that. It means that one may, you say it’s not just a panic, it’s a good thing that each one runs, because one needs people, “whoever is zealous in saving a life is praiseworthy”. One needs people to run. On the contrary, if one sees ten people, I say it’s a reason that ten people should run. But we don’t want people to be afraid of it, so one says “exempt from anything”. I think there’s no prohibition at all. Every Jew should run. One sees that a Jew needs a dried fig for Shabbat, everyone should run to bring it.
Speaker 2: “No, I have more experience.” The doctor says, “I’ll do it myself.”
Speaker 1: Okay, do ten people need to hold together bringing dried figs? No, I think one says “they are all exempt from anything” because all have done it. Just as he already says “they are all with permission”.
Exempt Even When the Patient Has Already Eaten
Even like, like, even as the Rishonim say, it means, when the second person carried four cubits in a public domain, the patient was already, he was already in the middle of eating the first dried fig, he was already in the middle of becoming healthy. So the person brought it at a time when there was no longer any danger to life. But he is indeed exempt from anything, “for they all were with permission”, all brought it with permission. Because when they went to do it, there was indeed a dangerously ill patient, and each one had the permission that he may.
Law 13 – Increase in Harvesting
Speaker 1: Okay. Now he comes to the law about how much. What is worse? Which prohibition is worse?
Speaker 2: Yes, but it has to do with how much, from this it comes in here.
Speaker 1: “A patient who needed two dried figs” – he needed two dried figs, “and they didn’t find” – there were two options: either they found “and they didn’t find except two dried figs on two stems”. Stem means the twig on which it grows. They found two options: either there grew there on each twig grew only one dried fig, because one needs two dried figs one must do twice the labor of harvesting, cut off two pieces. Or there was the other option which was that there was one twig that had on it three dried figs.
The law says, “one cuts the stem that has three on it, even though he only needs two”. That means, a person might have thought, what should he do? What is different? Should he cut twice, or should he cut something that is more? He thinks, perhaps it’s worse, because he cuts more, he cuts more dried figs. The law says, no, he goes with less extra, he doesn’t need three, there’s a third one there that he’s cutting for nothing. That’s the real problem, right?
Speaker 2: No, but he’s only cutting the stem, he’s not cutting the dried figs.
Speaker 1: That’s the answer. But he’s cutting more. That’s the mistake, he’s not right that person, but his mistake is interesting.
Reason: So As Not to Increase in Harvesting
The answer is that “one cuts the stem that has three on it, even though he only needs two, so as not to increase in harvesting, rather he should cut one stem and not cut two, and so all similar cases”. This means, if there are two on one twig, and one has a twig that has three, one should cut the twig that has only two. Why? Does this mean increase in measures? A greater prohibition in a certain sense. What does it mean?
Discussion: What is Increase in Measures
Interestingly, both are exactly the same harvesting. He doesn’t transgress more than one measure, one labor. There’s still a difference, even within the measure, it’s still worse when one drags a larger bag than a smaller bag. So it seems, increase in measures.
Speaker 2: Wait, not when it’s weekday one may not.
Speaker 1: The labor of cutting has to do with what you cut, not the cutting off. When there are no fruits there, you don’t transgress the labor of cutting. The labor is to cut off fruits. He cuts more fruits, it’s a greater prohibition. It’s still one act of cutting, he won’t receive more lashes, he won’t receive three lashes for three dried figs. It’s a greater prohibition though.
Speaker 2: Is it a rabbinic prohibition or Torah prohibition?
Speaker 1: It seems to me that increase in measures is a rabbinic prohibition. It seems to me that increase in measures is a rabbinic prohibition. Both are harvesting, both are harvesting, both are exactly the same. No, it’s still a greater prohibition. One may not, for example, we’ll soon see, for example a large pot, one may not put a greater increase for what one does. For example, if someone wants to cook for a patient, and he can put a larger piece of meat to have for himself too, he may not. Why may he not? Hey, it’s the same action, one may not.
If someone kills an elephant it’s a greater prohibition than if someone kills a cockroach. Essentially both are the same negative commandment. But it’s a greater prohibition, one may not increase for nothing.
Law 14 – One Who Cooks for a Patient on Shabbat and There Was Left Over
Speaker 1: Okay. One who cooks, yes, now we can learn the next law. The Rambam says thus: “One who cooks for a patient on Shabbat”, someone cooked for a patient on Shabbat, as one may do, “and the patient ate and there was left over”, the patient ate and left over, the question is what happens with the extra, may a healthy person eat from the extra food?
The law says, “it is forbidden for a healthy person to eat from the leftover”, the healthy person may not eat from the leftover food. Why? Because it’s a decree lest he increase for his sake, that next time he will cook more in order to have also for the healthy person. But it’s not such a penalty.
Distinction Between Cooking and Slaughtering
“But one who slaughters for a patient on Shabbat”, if someone slaughters an animal for a patient on Shabbat, indeed “it is permitted for a healthy person to eat from it raw meat”, the healthy person may eat from the meat. Why? “For there is no addition in the matter that we should be concerned lest he increase for his sake”, he didn’t make more, he only had the option. Apparently, it says here, if he takes a larger animal, he indeed perhaps has a problem. But if there’s only one option, he has the chicken that he slaughters, he didn’t have the option of making more or less, in such a case one may indeed.
Speaker 2: That means, one doesn’t change, one doesn’t change in the measure of slaughter.
Speaker 1: There are other cases that one learns from such a law. With a non-Jew, he slaughtered the entire animal for the patient, it’s not applicable to slaughter a little for the patient. Every olive’s bulk from the animal or fowl that he slaughtered, he slaughtered for the patient. One cannot increase here, make it’s not applicable to increase. One must slaughter the entire olive’s bulk so the patient should have what to eat.
But why shouldn’t one think increase in measures? It could be that next time he will seek a larger animal.
Speaker 2: I think not the same thing as starting a larger pot?
Speaker 1: No, never, I don’t know.
The Ra’avad’s Comment About Muktzeh
And on this comes the Ra’avad and he says a comment that if the animal was alive on Shabbat eve, it was indeed muktzeh, because it wasn’t fit to eat. The Ra’avad says, this didn’t bother the Rambam. No, automatically the Ra’avad says, the patient must have already been in danger, automatically the animal was fit for the patient to be able to slaughter. Okay, that’s already.
Discussion: The Distinction Between Cooking and Slaughtering
But then, I am indeed curious what is the distinction, why doesn’t one say for example a decree lest he increase next time? Not a decree lest he increase, a decree lest next time when he sees that one may, he will think, ah, there’s the same concern with the slaughterer, he will take the larger cow, the larger chicken.
Speaker 2: There’s no distinction, because then he still goes… increase in measures means nothing to take a larger cow.
Speaker 1: Why is a larger cow or a larger pot, what is the distinction? In both you’re doing a labor of cooking or a labor of slaughtering.
Speaker 2: Right, with the larger pot, it may be permitted to slaughter the larger cow, because one needs to have an entire cow for one patient. One needs anyway to slaughter an entire animal.
Speaker 1: But why shouldn’t you say that a larger cow is increase in measures?
Speaker 2: Because one never needs the entire pot so that the patient should have one piece. The larger the pot you make a greater prohibition, or you put in more, but the animal is only one animal, and one must have the entire one. There’s no greater mitzvah.
Speaker 1: You said earlier that it’s a greater prohibition to slaughter a larger animal, it’s not correct apparently.
Speaker 2: It’s a greater prohibition to cook more, that’s simply the distinction.
Speaker 1: If you pour in again into the pot it’s another action, but he puts down a large pot on the fire. What is the distinction which size pot he puts down on the fire? There’s no action of putting a pot on the fire.
Speaker 2: No, the action of cooking is to cook a piece of meat, not to put things on the fire.
Speaker 1: Always the action is the result is still part of the action. So we learned in all the Laws of Shabbat, the previous chapter and always. The result of slaughter is different from the result of… how is it called? From cooking. Slaughter is only one thing one animal. Cooking there’s a larger piece, more meat and less. Perhaps even a larger piece is more and less. There’s a distinction if it’s one piece or two pieces.
Laws of Shabbat Chapter 2: A Patient Not in Danger and a Woman Giving Birth
A Patient Not in Danger – Law 10
Speaker 1:
Always the action is the result, part of the action, as we learned in all the Laws of Shabbat, the previous chapter and always. The result of slaughter is different from the result of, how is it called, from cooking. Slaughter is only one thing one animal, cooking there’s a larger piece, more meat and less. Perhaps even a larger piece, more and less, there’s no distinction if it’s one piece or two pieces, it’s very different.
Okay. Now, until now we learned… certainly it’s different, certainly it’s different, very different.
Beyond a Patient in Danger
Now we’re going to learn about a patient not in danger. Until now we learned about a patient in danger, which is the main permission of danger to life. Now we’re going to learn about things that are not exactly a danger. A patient not in danger also has leniencies, but of course not that far, Shabbat was not permitted. What was indeed permitted is rabbinic prohibitions.
The Rambam’s Language
So he says, “A patient not in danger, one does all his needs through a non-Jew.” Ah, sorry, and one may do his needs on Shabbat through a non-Jew. “How? One tells the non-Jew to do for him, and he does.” What does this “how” mean? One may tell the non-Jew to do labors for the Jew, and he does, and the non-Jew does. One may tell him “to cook for him, and to heal him, and to heat water for him, and similar things.”
“And similarly,” the same thing, there’s a law that “one applies kohl to his eye through a non-Jew on Shabbat, even though there’s no danger.” That means, if the Jew lacks medicine, yes, even if it’s not a matter of danger.
Question: What Does He Add With “And Similarly”?
What does he add with “and similarly”? That means, even the person is generally not sick at all, just his eye hurts him, that means, a patient not in danger. What does he add with the kohl? It’s apparently also a type of patient not in danger, exactly. So it seems. One can know if one needs the kohl leniency, generally perhaps it’s just difficult, it’s even more lenient.
Continuation of the Rambam’s Language – Things That Are Permitted Even to a Jew
Okay, the Rambam says, but where one said “needs of a craftsman’s work”, that’s when a patient not in danger one must do desecration of Shabbat. But just doing things for a patient not in danger which is just let’s say a burden, but which is permitted on Shabbat even to a Jew, why doesn’t one think for example that perhaps it will go… what? One rabbinic labor? Yes.
So the simple meaning is, “Therefore one sets ears on Shabbat.” What does setting ears mean? I don’t know what one fixes in the ear. An ear that moved, one brings it back up, I don’t know. The ear sank in, if someone knows what that is, I don’t know. “And one sets joints,” what does setting joints mean? Also something when the bone is out of place, “or one returns the fracture,” a person broke something a bit, a hernia, one moves around in the body, these are things that are not a prohibition on Shabbat, or you say that it’s not a complete prohibition, is it somewhat of a prohibition?
Speaker 2:
It’s not difficult from the simple meaning, but difficult from what one treats like therapy, like because of grinding medicines to what?
Explanation of the Rambam’s Opinion – Torah Labor Through a Non-Jew, Rabbinic Labor Through a Jew
Speaker 1:
The simple meaning of the Rambam’s opinion in this chapter, so is the Maggid Mishneh and the Rav and other commentators with it, that the Rambam holds that for a patient not in danger one may do thus, one may do either a Torah labor through a non-Jew, or a rabbinic labor through a Jew. So the Rambam’s commentators learn. There’s a problem, of course, as you mention, because there’s a prohibition to make grinding of medicines. So from when are we speaking now? One must find a thing that we’re speaking even not of a patient not in danger.
One must say that it’s a side effect, that one is afraid that it will become a bit better. A side effect, unintended consequences, one may even… so it must be an opening, from this one must extract that a patient who hasn’t fallen to bed is indeed an opening. Not really sick, fine, then there’s a prohibition, then indeed the prohibitions remain. Then perhaps there are certain things there that are not a labor at all, which are permitted.
That means, the Rambam is not clear what he says. “There is no labor in it” – does he mean to say Torah labor? Yes, so is the simple meaning. But the simple meaning that stands here is that for a patient not in danger one may do rabbinic labors.
The Foundation: In a Place of Illness the Rabbis Did Not Decree
What is the matter? This has nothing to do with the main law of danger to life. It’s also somewhat a branch, because it’s also somewhat a further concern that a doctor is like danger. It’s also under the same category of patient.
Speaker 2:
What? The language of the opinion is “in a place of illness the Rabbis did not decree”.
Speaker 1:
Yes, I think that’s what the Rambam puts together. It’s not about simple danger. If it’s a simple danger, it’s back to a patient in danger.
What Does “Doubt” Mean
Good, one must know what this means “doubt”. Doubt doesn’t mean that there’s a remote chance. Every day there are remote chances. Doubt means something that people understand that it’s a doubt. Something that people understand, doubt one now calls a doubt. Doubt means that there’s an option, a wide option.
No, when I take you a patient not in danger, even if it’s not a doubt of danger to life, but it’s nothing. A patient not in danger means as the Gemara says, that he has a bit of pain and one puts a compress. He broke his bone a bit, nothing happened, he has no infection, he has no wound, it’s just a bit of pain. Then it’s a patient not in danger, a place of pain or a place of illness.
The Foundation of “And You Shall Live By Them”
It’s a value in general. You don’t always ask the value of “and you shall live by them”. That the Torah didn’t come to persecute Jews. I think yes, but that’s already more like the topic of reasons for commandments with philosophy, as was spoken earlier. The law is that the Sages don’t decree when one is healthy, when things are going well. The Sages don’t decree for difficult things.
—
A Woman Giving Birth – Law 11
Law of a Woman Giving Birth When She Kneels to Give Birth
Okay. What is the law with a woman giving birth? The Rambam says, “A woman giving birth when she kneels to give birth” – when she’s already right at giving birth, she already bends down to give birth. I don’t know exactly what “kneels” means. But it seems that so was the order of the midwife in Lubavitch perhaps. In ancient times one used to give birth kneeling, now one does it bent down. Aha.
is a proof of danger to life, is in the category of danger to life, and one desecrates the Sabbath for it. He says, for example, what may one do? Korin lechachama, one may call a midwife, meaning a woman, a midwife. One may carry her mimekom lemekom, just as for example going outside the techum or whatever. Vechotchin et hatibur, one may cut the umbilical cord from which the child emerges. What is the cutting of the umbilical cord? It is seemingly a prohibition of shearing or cutting, like plucking, shearing, there is fixing, whatever, one of the avot melachot. Vekoshrim otah, one may make a knot on the umbilical cord, a permanent knot or whatever.
Madlikin lah et haner – even for a blind woman
Further, umadlikin lah et haner bisha’ah shehi mitztaeret bechavalehah, if she needs a candle when… I don’t know why he throws in the words “at the time when she is suffering in her labor pains.”
Speaker 2:
Yes, because that’s the moment when she screams.
Speaker 1:
The candle has nothing to do with the screaming. It has to do with, fine. Okay, madlikin lah et haner. He says, va’afilu hayetah sumah, even if she cannot see, sheda’atah meyushevet aleha baner af al pi she’einah ro’ah, she is calmer that there is a candle.
Question: What is the novelty?
I don’t know, he already said earlier by a dangerously ill person that one may light a candle, so I don’t know what’s new here with this novelty. One may do everything, one may cook, bake, slaughter.
Let’s understand very practically in our lives. Is there a novelty that this is stated, seemingly the statement was also by a regular sick person, that he said earlier that one may light a candle, there’s no difference whether the sick person sees it or not.
Explanation: A woman in childbirth is a unique reality
Let’s be very clear, all these laws, like every law in the world, there are general rules, and then one learns the Gemaras, not just the Gemaras, meaning it’s a practical thing, one works through it until the halacha is. Now, as soon as one sees in a moment that by a woman in childbirth not everything is exactly the same as every dangerously ill person.
Generally when one says a dangerously ill person, simply, it doesn’t mean one is going to die. That’s clearly a mistake. Most women in childbirth don’t die, not today and not ever. Once there was more danger. When there’s a situation that stands in halacha as a dangerously ill person, there’s a certain permission. That’s called a dangerously ill person, when one may do things. But not every dangerously ill person is the same as every other dangerously ill person. We’re going to see now, a woman in childbirth there are certain things where one can be more lenient.
I don’t know if it says that by every sick person one lights a candle, even for a blind person. It doesn’t say so. A woman in childbirth is such a type of situation that is usually always the same. But if the woman in childbirth in her mind feels that one needs to have a candle, one gives her a candle. It’s a novelty. There’s a certain novelty in this. One can derive it from the previous law, perhaps. Therefore it indeed stands because it’s correct. But it’s still a certain novelty, and now there’s going to be a certain stringency that exists by a woman in childbirth that doesn’t exist by a regular dangerously ill person.
Continuation of the Rambam’s language
“And if she needs oil and the like, one also brings her what she needs.”
Stringency by a woman in childbirth: Kol she’efshar leshanot meshanin
But he says, however, by a woman in childbirth there is a law that if one can do things through a modification so it won’t be a proper melacha, one may, kol she’efshar leshanot meshanin. Generally the word, ah, only at the time of need, or does it mean every melacha should be done in a manner… I’m speaking of the example. Yes, the example that he said that one brings oil or one brings a midwife, is if at the time of need one can do it through a modification, as it says in the Gemara “tova lechavartah keili teli lah bese’arah.” One needs a vessel, but instead of her holding it in her hand, she should tie it in her hair. She does it through a modification, it’s a weaker prohibition, still a Torah prohibition on Shabbat, but since it’s being done through a modification, one should do it through a modification.
The difference between a woman in childbirth and a dangerously ill person
It’s different than by a dangerously ill person. What we learned that it’s a rule for everything, and one shouldn’t seek to make such… and you also see here that the woman brings, yes? One doesn’t tell women not to do, there’s no issue with chavrutah. Because that’s the divine assistance, that’s the permission of also not telling women to do. It could be because
Woman in childbirth: Distinction between woman in childbirth and dangerously ill person, and laws of midwifery
Distinction between woman in childbirth and dangerously ill person regarding modification
Speaker 1:
It’s different than by a dangerously ill person, what we learned that it’s like for everything, and one shouldn’t seek to make such… and you also see here that the woman brings, yes? One doesn’t tell women not to do, not like with chavrutah, because that’s the order, what is the prohibition of also not telling women to do. It could be because everyone knows that a woman in childbirth is a danger, it’s not something that’s possible not to know, one could have known it simply, that’s the order, as you say. The order is the order, one doesn’t need to stand on one’s head.
About this perhaps, if there isn’t… because normally such things initially, if it’s relevant, one should do it with a modification. So the Maggid Mishneh understood here, that’s the plain meaning of the Rambam, that a regular dangerously ill person, there’s no concept at all to make a modification, one may do it ab initio, one doesn’t even need to seek modifications, one acts according to the Torah laws. By a woman in childbirth, says the Maggid Mishneh, since in practice she’s not a sick person, it’s a natural thing, it’s something that everyone gives birth to children, and most people don’t die from childbirth, it is indeed a state of danger, but usually one doesn’t die, there’s the stringency that one should make a modification. That’s the position of the Maggid Mishneh.
There were other Rishonim, for example the Ramban brings, he held that every life-threatening situation essentially, if one can one should make a modification. But the halacha is not so, the poskim rule like the Rambam, that only by a woman in childbirth is there this concept, and that too is only if one can, but usually a dangerously ill person one doesn’t need to make any modification.
Question: Why is a woman in childbirth different?
Speaker 2:
Because the Ramban is a bit easier to understand, because once we’ve said that the woman in childbirth is in the category of danger to life, why should there still be a distinction afterwards?
Speaker 1:
I understand, because as you say, every danger to life is equal to everything, one needs to know the rules of that type of thing. But we learned earlier that every danger to life one needs to assess, that was the point. Once we’ve given a definition of danger to life, you don’t need to assess. But a woman in childbirth is not a real dangerously ill person. It’s a reality of danger to life, as we said earlier, a reality of danger to life. It’s a law, the majority says. And also people used to die, yes, Rachel died, and millions more women have died. One in a thousand dies from childbirth. Look what the Magen Avraham says, perhaps it’s an exaggeration, but there is a difference from normal things.
Normal things aren’t allowed, people didn’t used to die everyone, only if there was a complication. A normal birth one doesn’t need to die from. Why don’t people die from childbirth today? Do you see that they do some magic that wasn’t done once?
Speaker 2:
Yes, they pay attention to bacteria and things, everything is sterilized. That’s what they say, when they use tools it’s always sterilized tools.
Speaker 1:
Okay, it’s a small thing, but most of the time there’s no infection to begin with, it’s not… It happens, it’s not a normal thing, it’s a complication.
Law 11: One does not deliver a gentile woman on Shabbat
Speaker 1:
Okay, one thing. Further, he says above the law that you just learned, this is essentially a clear law. He tells you a law about a woman in childbirth, a law about a woman in childbirth regarding Shabbat. A woman who is a midwife who helps women give birth, may not deliver a gentile woman on Shabbat even for payment.
Speaker 2:
If she needs to do melachot or even without that?
Speaker 1:
Fine, fine. And one is not concerned about enmity. Normally one says a certain law, one says that one may do even for a gentile because… not all gentiles we’re concerned about enmity. In the Gemara it says that for payment there’s a concern of enmity, but here it says that one is not concerned about enmity, even if there’s no desecration of Shabbat.
The Gemara says that one can tell the gentile woman that by us it’s only permitted to desecrate Shabbat for Jews who keep Shabbat, and the gentile woman supposedly shouldn’t understand, and therefore one may. That is, one is not concerned about enmity in a place where there is no enmity, but one is concerned about enmity in a place where there is enmity. One is not concerned about enmity means that the gentiles understand this, one hopes so, or if one knows that the gentiles understand this. So says the Gemara that they understand.
Speaker 2:
Do the gentiles need to follow the Gemara?
Speaker 1:
I’m speaking if they’re gentile Torah scholars, but if they’re ignorant gentiles it’s a problem. Okay, I’m speaking in reality. The Gemara speaks… enmity one also needs to know, and it still doesn’t make it for a concern of danger. Enmity is perhaps a further, I don’t know, chart for Jews long down the road.
The point is, one may not deliver on Shabbat, according to the Gemara one may not deliver gentiles. The Rambam already brought, and we learned earlier in the laws of idolatry we said about in the laws of circumcision, yes, one may not heal gentiles, and one also may not deliver gentiles, because the Gemara says that one is delivering a child for idolatry. One doesn’t need to be more merciful than the Almighty.
The problem here is not with the law of Shabbat, but during the week one must be able to, throughout the year there’s a prohibition of helping a gentile. One may even because of enmity, but usually there’s a prohibition.
On Shabbat there’s a good answer, one can tell the gentile, it’s Shabbat, it’s our Shabbat. Okay, the gentile doesn’t understand the permission of saving life, the verses of the Torah. He tells the gentile, hey, the gentile has heard that by Jews one desecrates Shabbat, okay, for Jews there’s special protection. So argues the Gemara. But in practice one needs to look and ask what to do.
One delivers the daughter of a ger toshav
Speaker 1:
But one delivers the daughter of a ger toshav, a daughter of a ger toshav, which is one who is not fully a Jew, but he has accepted the seven Noahide commandments and he lives among Jews, for whom we indeed have certain responsibility for the children of the ger toshav, “since we are not commanded to keep him alive”, for him we indeed have a commandment to help him and give him life. So obviously throughout the week it’s understood, if there’s no desecration of Shabbat one may. But on Shabbat, “and one does not desecrate the Shabbat for him”, because it’s not a Jew where there is the law of we are obligated for them, and so on, and one may desecrate Shabbat. One is not obligated for him for that one, one is obligated for him.
Novelty: The permission of saving life is specific for Jews
Speaker 1:
The Rambam says here a new permission, the Rambam hasn’t yet properly said what the permission is. That is, you say here that a person himself is in danger, he may save himself even with a transgression. But here there’s perhaps an extra permission, that one saves another Jew, that is saving life or to heal, and this doesn’t exist even for a ger toshav. The ger toshav himself may, he hasn’t kept Shabbat at all anyway.
Law 13: Time periods of a woman in childbirth
Speaker 1:
Okay, so this is a woman in childbirth when she’s in a state of danger. Now one can learn more levels of the levels that we learned earlier, from when she begins, or from when she actually begins giving birth. When she’s called a chayah. A chayah is a woman who’s going to have a child, there’s a term chayah.
Speaker 2:
Do you remember “ki chayot henah” that Shifrah and Puah say?
Speaker 1:
No, chayah is the translation.
Speaker 2:
Okay, there chayah translates as a woman giving birth.
Speaker 1:
Translation, I don’t know what the translation is. Okay. So “mishera’ah dam lidatah ad sheteleid”, from when the blood just begins until she gives birth, and the same thing “achar sheteleid ad shloshah yamim”, until three days after the child, this is the mechalelin aleha et hashabbat ve’osin lah kol tzarkah.
Question: Distinction between “mishteshev al hamishbar” and “mishera’ah dam lidatah”
Speaker 2:
Again, earlier he said “mishteshev al hamishbar”.
Speaker 1:
Again. Very good, earlier he said that it’s danger to life.
Speaker 2:
Yes. Then she’s called a woman in childbirth, then it’s danger to life. But here he also speaks of a chayah.
Speaker 1:
But here he also speaks of “keri’at laylah”, that’s the measure is “keri’at”, not “mishera’ah dam lidatah”.
Speaker 2:
True, both are a measure. It’s a good question.
Speaker 1:
It’s a good question. Not only don’t we know the answer, other people also didn’t know. This is until before…
Because “keri’at laylah” is not a clear sign of when she begins, you know? And here there’s a clearer one, when one sees on the body, one sees the “dam lidatah ad shloshah yamim”, mechalelin aleha et hashabbat ve’osin lah kol tzarkehah, bein she’amrah tzrichah ani bein she’amrah eini tzrichah. No difference whether she holds that she needs the warm thing or she holds that she doesn’t need, one does everything for her. This is from her birth until three days. But from three days…
Speaker 2:
What does “everything” mean? For example, with a candle we learned that only if she feels it helps her.
Speaker 1:
But with a candle is generally, simply, not a help. Anything that we know is a help, even if she says “I don’t need”, we know that yes, this is a matter of danger to life and one may.
From three days until seven days
Speaker 1:
“Misheloshah ad shiv’ah”, after three days after the birth until seven days, it’s like this: im amrah “eini tzrichah”, if she says “I don’t need the melacha, I don’t need the help”, ein mechalel alav. But at the time when she’s silent, we take that as consent. Mechalelin alav, one indeed desecrates.
One thing to praise, it’s certain, im be’emet tzarich anu shemechalelin alav et hashabbat, then one indeed needs to desecrate Shabbat.
From seven days until thirty
Speaker 1:
Ah, what happens after seven days, mishiv’ah ve’ad sheloshim, which is the category of choleh she’ein bo sakanah? That is, one may do rabbinic melachot. Even if he doesn’t need us, he oseh melacha al yedei goy.
Law 14: One makes a fire for a woman in childbirth
Speaker 1:
He says further the law, the law will indeed go on all sick people. A chayah, further chayah, because we’re still speaking in the midst of the chayah, so osin medurah lechayah, one may light a fire for a woman in childbirth, afilu bimot hachamah, even when it’s summer. Tzinah kashah lechayah beharbe mekomot hakarim, in places where it’s cold, even when it’s summer, it’s only a bit cold, the bit of cold harms a woman in childbirth. That is, besides the law that we already said that one does everything, here the law says, you should know that this is an important thing, making warmth. Aval ein osin medurah lecholeh lechamemo bah, for a sick person without danger, a bit, I mean, one doesn’t make a fire, that is only through a gentile. Even a dangerously ill person, because this isn’t… A chayah has a problem that she becomes cold, soon we’ll see if it’s yes, what one does yes. But a normal sick person doesn’t have this problem, because this is a lack of supervision. Simply, I mean, it’s a fact of…
Discussion: Is the Rambam speaking of a dangerously ill person or a non-dangerously ill person?
Speaker 2:
Dwelling, I mean, it depends, it goes in like all sick people. If it’s important, if the doctor says it’s important, or the sick person says… I don’t know here, he’s speaking here when one doesn’t know.
Speaker 1:
He’s saying here rules of when it is or isn’t important to make a fire. I mean, others say that he’s indeed speaking of a non-dangerously ill person, which is funny, because for a non-dangerously ill person one does nothing, through a gentile.
Speaker 2:
Through a gentile one may, yes, I don’t know, a non-dangerously ill person, I mean, what helps?
Speaker 1:
He says it doesn’t help. The law in any case says it doesn’t help.
Speaker 2:
Yes, the law isn’t such a strong law in the laws of Shabbat, it’s a law of medical advice.
Speaker 1:
What the sages say when a fire is or isn’t important. Simply for a sick person a fire isn’t important, but a type of sick person who is bloodletting and becomes cold and becomes chilled after bloodletting, one may yes, because then the fire is directly connected with the healing, because he became cold. The warmth will help him, one may even in the summer season, even when it’s hot.
Laws of Shabbat – Saving life on Shabbat (continued)
Washing the newborn on Shabbat
Speaker 1:
Okay, so it hasn’t yet been said, it says for a long time about the yoledes (woman in childbirth), but what about the child itself? The child itself also has a certain status of danger.
“We bathe the newborn on Shabbos on the day it is born, as it is written ‘and as for your birth, on the day you were born your navel was not cut, nor were you washed with water for cleansing,’” one may wash the child, even heating water for it on Shabbos. One may heat it, one may go warm it up.
The language is a bit interesting, “and we salt it,” we salt the child. What does this mean, salting it? It’s not… He says here what things one does, I don’t know. Salting is seemingly not… it would be a shevus, if not for shevus d’sakana (a rabbinic prohibition in a case of danger) it would be forbidden. Okay.
When does one salt people? I don’t know, is there a prohibition of salting people? I don’t know. Perhaps one needs to make… the novelty is different, one can make the salt, one needs to bring the salt from a reshus harabim (public domain) and the like. You understand? The point is, these are all things that are needed.
I think perhaps that this is all part of the bathing, one washes him with salt water, it makes sense, one uses salt in the… No, the Gemara says a certain language about the washing, the bathing comes with salting and then wrapping. One may do the processes of what one does to a new baby from washing and everything that is included in the washing. That’s how I would understand the salting and wrapping. It’s already wrapping him, one swaddles him.
“This is not common, if they don’t all know.” All these things are a danger, and the Sages tell us, if you don’t know what is important for a child, these things are a danger.
“And so we bathe him before the circumcision, yes, and after the circumcision? From the third day of the circumcision.” The three times one may… We’ve already learned the laws of circumcision, “one heats and warms for him on Shabbos,” in what manner. Okay.
A Woman Who Died in Childbirth – C-Section on Shabbos
Speaker 1:
Now, the Gemara brings further, what happens in such a case? “A woman who sat on the birthstool,” she was about to have a child, “and died,” she died before the child came out, so the child is now in great danger. But we don’t know, the child is not yet a born child, who says that this has a law of pikuach nefesh (saving a life)?
They tell us that this is also called pikuach nefesh, “we bring a knife on Shabbos, even through a reshus harabim, and we cut open her belly and take out the child.” One performs a C-section to remove the child.
Even though perhaps the child has died, the mother died, so it’s possible that the child has already died too, but “perhaps it will be found alive,” there are chances that the child is still alive. One may do it, because “a doubt about life overrides Shabbos.”
And even if it’s only a chezkas chai (presumption of life), ah, the child doesn’t yet have a chezkas chai, the Gemara is going to throw this into confusion. A regular sick person we say is living, but he has never yet lived, perhaps for this it’s not called pikuach nefesh at all. But no, it’s also sakanat nefashos (danger to life), and one may desecrate Shabbos for this. Okay.
The Concept of “Pikuach Nefesh”
Speaker 1:
Now we can learn about pikuach nefesh. Until now we’ve learned about sakanat nefashos, now we can learn what pikuach nefashos means.
Aha, sakanat nefashos is when it’s already established, there is a sick person and one needs to do things. Here it’s a matter of looking to see if there is sakanat nefashos. Ah, it may be that it’s already there, but one is searching for the person.
But pikuach is a language of looking, like the language of seeing, “open your eyes and see” that Rabbi Yitzchak said. Looking, supervising the situation of people on Shabbos, the situation of sakanat nefashos.
One Need Not Take Permission from Beis Din
Speaker 1:
“And those who engage in pikuach nefesh on Shabbos, they need not take permission from beis din, and whoever is first to save the life is praiseworthy.” One doesn’t need to ask permission from beis din.
And there’s a very great… We’re sitting in the laws of Shabbos, we have here a law of beis din specifically. He means to say asking a chacham (sage) if this is truly pikuach nefesh. Ah, you would have thought. He looks like a zealot, a wicked person, an evil one. Not really, he’s evil, he means that one shouldn’t ask a chacham about the precise measure, one shouldn’t assess whether it’s in the category of pikuach nefesh. Every matter that looks like pikuach nefesh one may do.
That’s not the point. The point is, you’re going to do a transgression, right? Earlier there was a sick person of doubtful status, that’s not the question. Then one is indeed in certain cases uncertain and so forth.
Regarding pikuach nefesh it means, a young man sits in his rescue vehicle, and he drives to the place where something happened, an accident. You might have thought, you’re now doing a desecration of Shabbos, on the chance that there’s someone to rescue. You’ll ask, good, one gets permission, one gets a license.
The answer is, one doesn’t need a license. Rather what then, on the contrary, one makes the rescuer a potential murderer. The sooner one runs is better, no time.
Spreading a Net to Save a Child
Speaker 1:
“If he saw a child who fell into the sea, he spreads his net,” one may spread out a net to take him out.
By the way, the very act of spreading a net is not yet a desecration of Shabbos. Certainly it’s trapping. No, trapping is not on a child. It’s one of the types of trapping, this is not the alphabet of trapping here, Gemara. Even then fish are also caught, because that doesn’t matter, by the way, this is merely a davar she’eino miskaven (unintended consequence), or a davar she’eino tzarich legufo (something not needed for itself).
Three Cases of a Net
Speaker 1:
Okay, because for the same reason there’s a law, “if he heard that a child drowned in the sea,” he heard that a child sank in the sea, “and he spread his net to bring him up,” he put in a net to catch the child. What happened is “and he brought up fish with it,” he didn’t find the child, and he came up together with many fish. “He is exempt from everything,” it’s not a prohibition at all, because he did it, as you said before, he did it with permission, he did it for the danger. Yes.
Further, “if he intended,” what happens in such a case? A person went, he threw a net into the sea because he wanted to catch fish, and he “intended to bring up fish,” and to his fortune he rescued a child. He is also exempt.
“Even if he didn’t intend,” what he did was completely a prohibition. He wanted to violate trapping, he went to catch fish. He was indeed, he caught fish. “Even if he didn’t intend,” even if he didn’t hear at all that a boy was drowning, but “since he brought up a repair in his hand,” he is exempt. Yes, because pikuach nefesh permitted it for him.
This is an interesting law. There’s a dispute in the Gemara about this, it’s an interesting inquiry, like someone who intended to do a prohibition, and it turned out that the deed was actually a mitzvah. The Rambam rules that he is exempt. Okay.
More Examples of Pikuach Nefesh
A Child Fell into a Pit
Speaker 1:
Another example of… There are more examples of… Yes. “A child fell into a pit,” a child fell into a pit, “he uproots a section and brings him up,” he may even… He needs to engage with the pit, he may even if the way to get to the child is he wants to tear out a piece of earth from beside the pit, for example, to be able to reach the child, and bring up, take out the child. “Even though he makes a step while tearing,” even when he does this, he fixes the pit, he makes it so there will be a way to go down, one may.
A Door Was Locked Before a Child
Speaker 1:
The same thing, “a door was locked before a child,” the child was locked in, “he breaks the door and takes him out.” One may break the door and take him out.
By the way, what prohibition is breaking the door? “Even though he shapes wood to make vessels for work.” That is, by the way, when he breaks the door, he also does with this some work of preparing that the door will now become wood that one can use for work.
One may do it anyway, because there’s a matter of danger, “lest the child be frightened and die.” Perhaps the child will be frightened from being alone and die. An interesting thing, he will die from fright. You see here that one can die from fright. You can’t know, a child alone in the room, who knows what happened. The mother died from fright.
That is, even here you have a bit of a prohibition, it’s not real building, but breaking a door is also only… It’s not a real prohibition, but still, the things that are permitted, it’s not because of pikuach nefesh, not because of the lightness of the prohibition. One weighs it even against a proper Torah prohibition.
The prohibitions he’s talking about, let’s say it’s from the Torah, one needs to look in the law precisely which prohibition it actually was. Because he asks, it’s possible, I didn’t intend to do one, and he means to make an answer. Okay, but it’s perhaps a pesik reisha (inevitable consequence). In short, there’s no difference, one needs to enter into the inquiries of what is the difference between mis’asek (unintentional act) and miskaven (intentional).
A Fire – Extinguishing a Fire
Speaker 1:
Another such fire, a fire happened, perhaps there’s a person who is suspected of being in the surrounding area. There’s a person there, and the place where there’s the fire there’s a person, and we suspect that he’s burned there. “One extinguishes the fire,” one may extinguish the fire, “to save him,” in order to be able to rescue the person. “Even if he extinguishes on the way and endangers himself during extinguishing,” even if he does it during extinguishing, he makes a reshus harabim, he does other repairs, there’s also no difference.
“And whoever is first to save,” whoever is faster to save, “is praiseworthy. And he doesn’t need to take permission from beis din in any matter that has danger.”
The Meaning of “Permission from Beis Din”
Speaker 1:
The last thing is seemingly not relevant to Shabbos, “in every matter where there is danger.” He’s talking about other prohibitions. I mean in general, in all these laws, there’s the point that when it comes to pikuach nefesh one doesn’t need to ask anyone permission. He repeats it again, he already spoke at the beginning of the law. Okay.
It’s interesting, the permission from beis din, one needs to look in the Gemara, because the point isn’t, usually beis din’s job is to do things that one needs a beis din for, fines, I don’t know. Here the main point is that a chacham should confirm for him that here there’s a concern. That’s the main point, that one shouldn’t ask. That’s what he means by beis din, that’s seemingly what he means.
But the language, a permission from beis din, it also sounds more like a kind of authorization of authority, that one should appoint those who engage in rescue as members. Exactly. Here it says that one doesn’t appoint people to be rescue members. Every single person, if he sees that he can rescue, he should rescue.
On the contrary, as we learned earlier that one should appoint specifically great people so that it shouldn’t become a light matter for everyone, one also thought that when a time of danger happens one needs to wait until the beis din says not children, but on the contrary, then one needs to go as quickly as possible. Okay.
Now one can see about a scribe. When it stood earlier that specifically a great person should do it, he wasn’t therefore the first person. A first person he says is not a great person, the first person is part of the seven days of creation.
Laws of Pikuach Nefesh: Doubts, Establishing and Majority, and One Walking in the Desert
Law 18: One Upon Whom a Collapse Fell — Doubtful if Alive or Dead
Here it says that one doesn’t appoint people to be rescue members. Every single person, on the contrary from what we learned earlier that one does appoint specifically great people so that it shouldn’t become light for everyone, one also thought that when a concern of danger happens one needs to wait until the beis din says not children but… on the contrary, then one needs to go as quickly as possible.
Okay, now about what we stood earlier that specifically a great person should do it, he wasn’t to exclude the first person. A first person he says is not a great person, the first person includes a woman or a man. Ah, now there’s a sick person, the question is who should shave him, not someone who fell into a hole, one needs to search. Here we’re talking about a panic, the first person should run. There we’re talking about, everything is calm, it’s only a situation of one thing. Or it could be, there we’re talking about when one does appoint, if one makes a meeting about who should do it, one shouldn’t take the woman, but one should take the great person. Here we say that when it’s a situation and one is rushing to rescue, the first should do it, the first should go do it.
Okay, now we go to the laws of doubts. The Rambam says such a law: “One upon whom a collapse fell,” a person had a collapse fall upon him, a weak building, a weak house fell on him. But we don’t know if the person managed to escape and run away. It depends on the language, because “a collapse fell upon him” perhaps tells the story that it fell on someone. It could be “a collapse fell upon him” means on the homeowner, a person has a house and his house collapsed on him. We don’t know if there’s a person there under it. “Doubtful if he is alive or dead, we search for him,” one needs to lift the stones to check if there’s a person there.
“If they found him alive,” what happens? One indeed did so, one dug out the stones, one finds a living person there. “Even though he is crushed,” even if one sees that the person was unfortunately completely smashed to pieces, which perhaps it’s clear that he won’t be able to survive, we don’t say that pikuach nefesh is only when one can save him, and here he’s going to die anyway. Rather “we search for him,” one needs to continue engaging with him, do what needs to be done, “and we save him, for temporary life,” for however long he can still live one should do what one can so he should still live. He has life for a few more minutes. This the Rambam tells us is a greater law than the previous one. There we learned pikuach nefesh, sakanat nefashos, doesn’t mean only if he can have a good life in honor of this, but even a very sick person, even temporary life.
Yes. But “we check until his nose,” if one began to search the pile, to remove the stones, and one reached his nose, because one wanted to see if he still has breath, one saw that the principle of that law of how to establish if a person still lives is by checking if he’s breathing, one found that he no longer has breath, he no longer has breath, therefore he also no longer has a soul. Neshama means breath, not soul.
If he has no breath, then “we leave him,” then one does leave him, “for he is already dead.” Meaning, honor of the dead, or perhaps here let’s say a further doubt, okay, that the one who is certainly a doubt, there it’s a doubt that he’s not living, but the one who isn’t, for example that the… honor of the dead or what? Yes. So, “we leave him,” one leaves him, “for he is already dead.”
Law 19: Upper and Lower Ones — They Should Not Say the Lower Ones Have Already Died
What happens if there are several people? “We check and save the upper ones,” one dug out the first bit of the collapse, and the collapse collapsed. Do you want to take over a bit? Or should I jump into the pool here or something?
“They should not say.” It’s a question of pikuach nefesh, it’s a question of honor of the dead. “We check and save the upper ones.” In short, these are all laws of rescue. One tells the people who go to the collapse what they should do. But it’s also relevant to the laws of Shabbos. When one goes from above, one sees the uppermost people, the higher floor, I don’t know what, the higher person is already dead. Should one of the people say, it’s a kal vachomer (logical inference), if the uppermost person is already dead, the lowest is certainly also dead, the lower one has more stones that fell. The Mishna says, “they should not say the lower ones have already died, rather we search all of it, for it’s possible in a collapse that a hollow space of air is drawn,” as I thought to you, you should know, that it happens, it can happen that there’s some space many times. It could be that the higher floor died, and the lower one is still living, therefore. And one holds that one is obligated and permitted even on Shabbos to go remove more stones to check if below there’s perhaps a living person. This is even if it’s a doubt if there are people there, or a doubt if the people are still alive.
Laws 20-21: Doubt if Jew or Gentile — Establishing and Majority
Now there’s a new type of doubt: a doubt if there are gentiles or Jews. “Or a courtyard that has gentiles and Jews in it” — there’s an area, a courtyard, where there are gentiles and a Jew. “Even one Jew and a thousand gentiles,” one learned that one doesn’t desecrate Shabbos. But here further there’s such a law, that here stands the law that one doesn’t go according to majority. Soon we’ll see what the Rambam holds in other ways. But even if there’s one Jew and a thousand gentiles, “and a collapse fell on them, we search the pile for them because of the Jew,” because one Jew could be a doubt that one will find the Jew.
What does this mean? Danger, a doubt, means even a doubt of one in a thousand. I was shown that earlier he said that… That is, one doesn’t go according to majority in such a case. One doesn’t simply go according to majority, because it’s not in such a case.
But the Rambam says another halacha: “If one of them separated to another courtyard”. What I mean to say is, what happens if one out of a thousand people die from the disease? That is certainly… the way of thinking in numbers is a modern way, and I have no doubt that even if one out of ten million die from the disease, there is a danger to life (sakanat nefashot).
That is, “If one of them separated to another courtyard and that courtyard fell upon him” — that is, not just, not a fixed situation, that is not that in the courtyard lives one Jew among a thousand non-Jews. One person from the courtyard went to another courtyard, and there it fell. Further, we only calculate. Why? “Perhaps this one who separated is the Jew, and we don’t say the non-Jews are in their presumed status”. This is the law of “kol d’parish m’ruba parish” (whatever separates, separates from the majority). But here we don’t say that. Regarding lives we don’t say that, rather we check anyway, perhaps it’s specifically the Jew who went.
That is, the law “kol d’parish m’ruba parish” is indeed a law regarding other halachot, but it doesn’t say that there’s no longer any concern, any doubt. There’s still some doubt, and therefore one should desecrate Shabbat.
Right, but in the next case the Rambam says yes, go after the majority. Now, there is one time when we do go after the majority. The Rambam says, if they all moved outside the city, not one person went where you could say perhaps the Jew went, the entire population went out from one courtyard to another courtyard on the way, and at the time of the collapse one of them separated and fell into a pit and it’s not known who he is, then we do not search for him.
Explanation of the Rambam’s Position: Fixed Status Overrides Majority
And the Rambam explains, why is the previous case, when they were all in one place and one person went, we said perhaps it’s the only Jew? But when they’re all on the road and one went, we say that we do go after the majority and we don’t check, because presumably he’s a non-Jew? “Since they all moved, there’s no Jew fixed there, and whoever separates from them when he enters the city we follow him with the presumption that he separated from the majority”. This is indeed a principle, kol d’parish m’ruba parish. And the exception to this is with a fixed status (kevi’ut). If we look in a house for example, and we want to know if there’s a Jew or a non-Jew there, or kosher or non-kosher, we don’t say majority. Majority only works when it goes out from something. The kol d’parish isn’t really a majority, kol d’parish only works when it went out from something. But in one place we don’t say, because the presumption there, the presumption there is a Jew, you know that there’s a Jew, the presumption there is a Jew.
So the Rambam explains, the previous halacha where he says one of them separated, is because the Jew was fixed in that courtyard, you can’t say perhaps there’s no Jew, the presumption there is indeed a Jew. But if they’re all on the road, then presumably there’s no Jew there, because they’re all going, and therefore then we do go after the majority. What the Rambam’s position is and this is the principle, that in pikuach nefesh (saving a life) we do go after the majority. But what it says that even one Jew among a thousand non-Jews one must desecrate [Shabbat], that’s simply the law of kevi’ut (fixed status), that kevi’ut overrides the law of kol d’parish.
The Rambam asks, but wait a minute, because the previous one separated, does it still count as a kevi’ut? Yes, because it separated from a place of kevi’ut, it’s not a separation… But where is the doubt? The doubt happens here in the new courtyard. Yes, one must investigate the investigations of there. This is the position of the Rambam. The question is what about a Jew even when they all moved, in the case where one of them separated outside the city and fell into a pit? Because the whole reason why there it’s different is because it’s a majority of non-Jews, but if it’s actually Jews it’s certainly, this is a doubt, this is a doubt of lives, certainly one must desecrate for him. This is the position of the holy Rambam. Okay, you can, other commentators disagree, the Ra’avad disagrees, and others, one must be precise in the halachot, but we can’t go into it now, we haven’t learned the chapter long enough. So this is the halacha of pikuach nefesh.
Halacha 21: One Who Walks in the Desert and Doesn’t Know When Shabbat Is
Now we can learn a few more halachot that have to do with the topic of pikuach nefesh. But it’s not specifically a matter of pikuach nefesh. For example, an interesting halacha, what happens when a person doesn’t know when Shabbat is? Shabbat was given in the desert at Marah, and there was no clock there. Let’s see what it says. A person walks in the desert, “one who walks in the desert and doesn’t know when Shabbat is”, he lost count of time, he doesn’t know which day is Shabbat. So what, can we say he should keep Shabbat every day? It’s like this: “he counts from the day he erred six”, he should count from the day he erred, when he lost his count, he should start counting six days from then, “and sanctifies the seventh”, the seventh day he should rest, and that day he should make Shabbat, also regarding the blessing of the day. But regarding that we’ll see. He makes the blessing of the day, that is he says “mekadesh haShabbat” (who sanctifies the Shabbat), and he makes havdalah at the end of Shabbat.
“And on each and every day”, and every single day, even on this day that he sanctifies and makes havdalah, even the day he makes kiddush and havdalah, “he is permitted to do only for his sustenance, for his life”. That is like this, one would have said that because of concern for desecrating Shabbat you should keep Shabbat every day. But if he’ll keep Shabbat every day he’ll never work, he’ll die of hunger, because he won’t be able to pick any fruit and the like. We say that every day he may do for his sustenance, and one day, so one day should have some aspect of the sanctity of Shabbat and he should fulfill the mitzvah of kiddush and havdalah, we said that besides what he does only the minimum to live, he should also try Shabbat one day. But you see that the Rambam brings it here mainly in the laws of pikuach nefesh, because this is the halacha, that a person who has a doubt about Shabbat, must every day make it a doubt of Torah law, but pikuach nefesh is permitted every day. So, the argument is, perhaps he should do one day two, and because there’s no difference, because pikuach nefesh is permitted on Shabbat. If a person has nothing to eat and he must desecrate Shabbat, it’s permitted even on Shabbat. And the moment we’ve designated one day, we should have the full Shabbat experience, as if we don’t give him kiddush and havdalah, because he doesn’t at least that day not do any work. We didn’t designate that. We designated… we designated… simply, what the matter of a doubt. The main matter of a doubt. This is simply another law.
Yes, because… so comes out the halacha. It’s backwards. Let’s learn how it fits into the context. It’s backwards. Every day is a doubt. Shabbat, because every day do for life. May. Is there any day that day do more. They say, today I do more, because perhaps it’s already. I may not! I may not do today more, because perhaps it’s already. May not do more than for life. More than for life.
Actually there’s a side matter that we make it like a remembrance for Shabbat, or that he makes it every seven days, says a kiddush. That’s not a law of pikuach nefesh, that’s simply a law of that extra law in itself. But that’s not it.
Every, the eighth day from when he went out, if he knows that today is the eighth day from when he went out, or today is the fifteenth day from when he went out, is the one day that he knows, that he knows for certain it’s not Shabbat, he is permitted to do all work on that day, except for that day, he is certain, except from this day, only for sustenance, now it’s interesting, because if he has one day that’s permitted, can he only do for sustenance those days, so he can already cook and prepare for one day he should do all work, if he can, perhaps should he perhaps can he not?
He sees something out automatically. He doesn’t have to do so. He doesn’t have to live the discomfort that one day he should cook for all other days. Even if he must, must, yes. If he can, he must. If he can’t, he can’t.
Anyway, until here the laws of one who walks in the desert. If one should try, if one goes in the desert, to take along something good, to know what in time of need there shouldn’t be any way.
Halacha 22: Non-Jews Who Besiege Jewish Towns
Speaker 1:
Okay. Now we can learn more, a bit more halachot of what means pikuach nefesh, right? Of how much means danger to lives.
Speaker 2:
Non-Jews. Perhaps more pikuach nefesh of the many, something like that, a matter of danger to the community.
Speaker 1:
It’s like this, non-Jews who besiege Jewish towns, non-Jews who surround, “besieged” means they besiege a Jewish town, and they want to make war. So like this, if they came for money matters, if they came for money, they want to steal money, one may not because of money one may not desecrate Shabbat. One may not start a war, one may not go into a war to save the money.
One thing, one may not desecrate Shabbat, one also may not go into a war. One may not go into a war even if it’s not a desecration of Shabbat the war.
Speaker 2:
No, no, Shabbat, Shabbat. During the week you may do what you want.
Speaker 1:
No, no, we’re talking about Shabbat. Even if the war isn’t a direct desecration of Shabbat, a war is suddenly they go in and perhaps one will kill someone and so on. But the moment there’s a war, there’s pikuach nefesh. They don’t start the pikuach nefesh, okay.
Law of a Town Near the Border
Speaker 1:
But in a town near the border, a town that’s near the border, even if they only came for straw and hay, even they come only for weaker than money matters, barely money matters, they come to steal small things, then they go out against them with weapons and desecrate Shabbat for them, one may indeed fight with them and desecrate Shabbat.
Because this is perhaps a matter of protecting the Land of Israel? No, because this is a pikuach nefesh of the many of the land. The non-Jews will take the first town, even if they have an excuse of lives, of only regarding money, tomorrow it’s a bit, this is a danger to the land.
Just as we learned in the laws of an apostate city a similar halacha, that a town that’s by the border isn’t an apostate city. No, because there’s another question, it becomes easier for them to conquer the rest of the land.
Or a matter of because of the Land of Israel, it’s a magic protector? No, it’s not a magic protector. The matter is pikuach nefesh. Pikuach nefesh is however simple, because if this is a beginning of a conquest, a determination of war, it won’t end here. Tomorrow he’ll live here, he’ll go to the next, he’ll go take. It’s a danger to lives.
Innovation: Pikuach Nefesh Isn’t Only “Today”
Speaker 1:
I would have said, perhaps it’s not a danger to lives this Shabbat, but it’s on the bigger picture. Now he comes for permission matters, and he becomes close here, he becomes a relative here, and tomorrow he’ll come to make war. Yes, and that’s also a danger to lives.
With all the laws of danger to lives it would be so. No single halacha that we learned in this chapter speaks about when one will die today. If one will die today, then it’s simple. Let’s say a person, if he goes because very much he’ll die. So every pound he puts on is a danger to lives. But that wouldn’t be a danger to lives. But in the long run, in the bigger picture it’s a danger. Who knows that? But this is also perhaps a matter of danger from the Rambam.
A Mitzvah Upon All Israel to Help
Speaker 1:
But if there’s a situation of danger, then the Rambam says, then it’s a mitzvah upon all Israel that all should come, every Jew who can come it’s a mitzvah to go out, to go out. Simply go out? He’ll presumably fill the town with weapons, and to help their brothers who are besieged, to save them from the non-Jews on Shabbat.
What should we let him close? One may not wait until after Shabbat. What there will be a war, should we go on Shabbat?
The Rambam says a new halacha, an interesting halacha. It’s an extra mitzvah, besides that it’s a permission of Shabbat, it’s also an obligation. We must go. A mitzvah to take upon oneself for Jews, a matter of pikuach nefesh, or perhaps it’s more than pikuach nefesh, it’s making war for Jewish interests, for the people.
Halacha: Returning With Weapons – So As Not to Cause Them to Stumble in the Future
Speaker 1:
The Rambam says such an innovation of a halacha, which is actually very relevant. If a person goes to save, what happens when he’s already finished saving?
The Rambam says like this: when the soldiers go out — if the people go out with their weapons to make war, what happens when it’s already finished? they are permitted to return with their weapons to their place on Shabbat. We say first, that when they finish doing the work that’s permitted, they should leave the weapons and not carry anymore. They also may not desecrate Shabbat on their way back. So as not to cause them to stumble in the future.
Why? Because we’re afraid, if we’ll say that afterwards one can’t desecrate Shabbat when one has already finished, he won’t want to go save Jews next time, because it cost him the weapons, and anyway, he was stuck there.
Adapted for All Matters of Saving Lives
Speaker 1:
To this halacha, here stands the whole war, but it’s also been adapted for all other matters of when there’s saving of lives. That a Jew goes out for a sick person, he may return home. The Rambam doesn’t say it so clearly, he says it regarding war, but the thought of “so as not to cause them to stumble in the future” goes up on every pikuach nefesh.
If we know that for example, the rescue member won’t be able to go home on Shabbat from the hospital, he perhaps won’t want to go next Shabbat. One may go, so as not to cause them to stumble in the future.
We Reckon With the Person’s Weakness
Speaker 1:
It’s interesting, because after all we’re reckoning here with his weakness. It’s actually so, if he could go home like that, if there’s a Jew in danger, he’ll go next time too. Pikuach nefesh is pikuach nefesh. But we know that perhaps next time he’ll think more. It’s not so. We don’t understand, he must be on Shabbat. It’s not every week, it’s not such a thing. We’re talking about people, we’re not talking about…
Halacha 24: A Ship Tossed at Sea, A Town Surrounded by a River, An Individual Being Pursued
Speaker 1:
The Rambam says further, and so any matter that has danger to life — what one may do on Shabbat for a danger. A ship tossed at sea — a ship that’s being shaken in the sea, or a town surrounded by a river — a town that’s been flooded, not just non-Jews, even if it’s a danger from a natural danger, like a great flood, a storm. It’s a mitzvah to desecrate Shabbat for it and to save them with anything that can save them. One should go save the people that one can.
And even an individual being pursued by non-Jews — another case, a Jew is being pursued by non-Jews, or by an enemy pursuing him to kill him. One who is being pursued by a specific pursuer who wants to kill him, it’s a mitzvah to save him, one may do everything on Shabbat to save him, even with Heaven’s help work on Shabbat, even if one must do several labors, even to endanger weapons to save him one may.
We Cry Out and Beseech on Shabbat – But Not About the Matter
Speaker 1:
And we cry out for them, besides that one goes, one may desecrate Shabbat, there’s also a halacha, I think it perhaps had a bit in the laws of prayer, on Shabbat we don’t pray, we don’t make things, we don’t pray for things that are in distress, we don’t focus on needs on Shabbat, “Shabbat it is from crying out” it says in the Mishna, on Shabbat we don’t cry out.
But when it’s a case that there’s a danger, then one may indeed cry out and make prayers, we cry out and beseech on Shabbat, and we sound the alarm for them to help them. Sounding the alarm means one may blow shofar or inform the world they should go help, both things one may.
Distinction Between “Sounding the Alarm” and “Crying Out”
Speaker 1:
The blowing is not for prayer, there is blowing for prayer, where one blows for prayer – on a fast day one blows shofar, but this one doesn’t do on Shabbos. One simply cries out, one makes an atzeres tefillah (prayer gathering) even on Shabbos, if what we’re talking about here is a danger, sakanas nefashos (danger to life), not just a sick person that one prays for, “aleihem” (upon them) is the language, also for the individual apparently, but aleihem refers to the mentioned people who are in danger.
For a danger, but blowing one doesn’t blow, one blows what is part of helping, meaning today the rescue sirens, I don’t know what, it helps, it gathers the people together.
Why Not for Dever (Plague)?
Speaker 1:
But “ve’ein mischannin velo zo’akin al hadever beShabbos” (and one does not supplicate nor cry out about the plague on Shabbos), for a plague, even though it’s also a danger, it’s not such a great danger. It seems to me that the things for which one cries out on Shabbos is only what’s called “acute”, it’s immediate, there’s literally a non-Jew standing outside now, one must do something, then one prays even on Shabbos.
But it’s a plague, one doesn’t die “that second”, it’s a problem, one makes an atzeres tefillah, a fast, but not on Shabbos, you can do it Sunday, Monday.
Perhaps “Zo’akin” is a Preparation for “Masri’in”
Speaker 1:
It could perhaps be that the zo’akin umischannin (crying out and supplicating) is so that the people should take it seriously enough, it’s all a preparation for the masri’in (sounding the alarm). Which is not the case in another matter where the people’s help is not relevant, one doesn’t do it, because you can accomplish it motzaei Shabbos (Saturday night), it’s not so urgent to arouse heavenly mercy.
Can you arouse heavenly mercy through keeping Shabbos? Say “Ribono shel Olam (Master of the Universe), I won’t mention the trouble at all, help the Jews in the merit of Shabbos.”
We’re talking here with the Almighty.
Laws of War on Shabbos — Besieging Cities of Non-Jews
Continuation: Arousing Heavenly Mercy on Shabbos
Speaker 1:
However, a dever (plague) which is not relevant to people’s help, one doesn’t do it, because you can accomplish it motzaei Shabbos.
But I’ll tell you, arousing heavenly mercy, can’t you arouse heavenly mercy through Jews’ Shabbos? Say, “Ribono shel Olam, I won’t mention the trouble at all, help Jews in the merit of Shabbos.” We’re talking with the Almighty. It could be the things themselves are in order to make an “urgency” so that the people should awaken. One may both blow the alarms and announce a day of prayer. But something that won’t help people’s “awareness”, because it’s a dever, it’s not something that lies in their hands, so I think is perhaps the explanation.
Speaker 2:
That’s a beautiful explanation.
—
Law: Besieging Cities of Non-Jews Three Days Before Shabbos
Speaker 1:
Okay, another law about war on Shabbos. What happens if there’s a situation where one must make a war? There’s a Jewish kingdom that wants to make a war. In previous laws we didn’t need a Jewish king, a non-Jew always came. There one waited when a non-Jew comes. But here we’re talking about a war “by choice”, the head of government decides he wants to make a war. So the question is, how much must he reckon with Shabbos?
The law is, “tzarim al ayaros shel goyim shlosha yamim kodem leShabbos” (one besieges cities of non-Jews three days before Shabbos). Three days before Shabbos we say that one shouldn’t do it. Meaning, one may not go to besiege a city of non-Jews on Friday. But three days before Shabbos, it’s acceptable, they have a hope that the Jews will be successful enough and it will be a quick six-day war before Shabbos.
The Reason: Mipnei HaBehalah
There is, it says more, he brings the language from the Rambam later, that it’s not about chillul Shabbos (desecration of Shabbos). Chillul Shabbos is permitted, but it’s “mipnei habehalah” (because of the confusion).
Well, we’ll see. “Umipei hashmuah lamdu” (and from oral tradition they learned) that one may make wars even on Shabbos. The novelty is perhaps, the novelty is that Shabbos should be the beginning. If one can, we’re talking about a manner where one can “choose” a time, one shouldn’t “choose” that it should be erev Shabbos (Friday), because the people are confused, they need to have even in the war…
Explanation of “Mipnei HaBehalah”
“Confused” means practically, not about the law, not about “lest their hands weaken”. Yes, about Shabbos. About Shabbos, even… One can announce that it’s permitted. The question isn’t that. Even in a war situation, if one can, one must arrange that it should be somewhat Shabbos-like. Not that Shabbos is set on the “siege”, I don’t know what all these things, the “offset”. It shouldn’t be offset, Shabbos should be calm. That’s what it says here from the Rambam later. Because the first few days in a war, are very busy. It’s not fitting that Shabbos should be very busy. It’s not a concern of chillul Shabbos. Chillul Shabbos is permitted. But the point is, so that one should… I had thought the opposite, because they shouldn’t do a good war. A good war. They won’t do a good war, because they’ll be thinking about Shabbos. No, one shouldn’t be troubled. One makes war on Shabbos according to halacha. But Shabbos one should have a bit of rest. If one can. Yes.
After One Has Begun — Even on Shabbos
After one has set up three days before, says the Rambam, then, one makes war even on Shabbos, ad shekhovshin osah (until they conquer it), until one has finished taking the city, one may even on Shabbos. “Mipei hashmuah lamdu, afilu milchemes hareshus” (from oral tradition they learned, even an optional war), one may do on Shabbos.
The Source: The Conquest of Jericho
How do we know this law? Says the Rambam, this law they derived through oral tradition, meaning it’s a halacha leMoshe miSinai (law given to Moses at Sinai). They derived it from the word “ad radtah” (until it falls), which appears in the conquest of Eretz Yisrael. Even on Shabbos. What? That the conquest appears by Yehoshua, and in the eyes it seems permission for a halacha leMoshe miSinai. So the law they interpreted on “ad radtah” — even on Shabbos. You know for certain, “velo chavash Yehoshua es Yericho ela beShabbos” (and Yehoshua only conquered Jericho on Shabbos). Simple reason one can even Shabbos. How to honor, Yehoshua conquered it on Shabbos. The conquest of Jericho it’s understood took seven days, and it was the day of blowing shofaros. Because war learned that the seventh is on the day which is the seventh day. But the seventh day is Shabbos. So, Jericho which was the beginning of the conquest of Eretz Yisrael was on Shabbos. From this we see that war overrides Shabbos.
A Simple Logic
It’s simple, because imagine if the Jews rested on Shabbos. Every non-Jew would know, that on Shabbos they can win. They could then rule the world. So, war one may make even on Shabbos.
So we’ve finished the chapter. Which chapter? The second? Chapter about such Shabbos.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#
הלכות שבת פרק ב׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות שבת פרק ב׳ — פיקוח נפש דוחה שבת
—
כללי הקדמה צום פרק
דער רמב״ם׳ס ערשטע פאָר פרקים באַהאַנדלען כללי הלכות שבת איידער ער גייט אַריין אין פרטי מלאכות. פרק א׳ האָט געהאַנדלט פון מלאכת מחשבת; פרק ב׳ גייט אַריין אין דעם כלל פון חולה און פיקוח נפש דוחה שבת.
דער פרק רעדט נישט בלויז פון דעם פּשוט׳ן פאַל ווי אַ גוי זאָגט „זיי מחלל שבת אָדער איך הרג׳ע דיך” — דאָס איז פּשוט און דאַרף נישט קיין גאַנצן פרק. דער פרק רעדט פון פאַרשידענע לעוועלס פון סכנה, וואָס זענען אַביסל ווייניגער פון דעם קלאַסישן יהרג ואל יעבור — ווי קראַנק מוז ער זיין? וואָס ווען ס׳איז ספק? וואָס ווען די רפואה וועט אפשר העלפן, אפשר נישט? אויך ווערט באַהאַנדלט דער חילוק צווישן „פיקוח נפש” (זיך אומקוקן צו עמעצער דאַרף הצלה) און „סכנת נפשות” (אַ באַשטעטיגטער מצב פון סכנה).
—
הלכה א: שבת ווערט נדחה פאַר סכנת נפשות
דברי הרמב״ם:
„תדחה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות.”
פשט:
שבת ווערט נדחה ביי סכנת נפשות, אַזוי ווי אַלע אַנדערע מצוות — ווי שוין געלערנט אין הלכות יסודי התורה פרק ה׳ אַז נאָר דריי עבירות (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) זענען יהרג ואל יעבור.
חידושים און הסברות:
1. פאַרוואָס דאַרף דער רמב״ם דאָס אויסדריקלעך זאָגן ביי שבת? ביי אַנדערע מצוות זאָגט ער עס נישט באַזונדער — מ׳ווייסט שוין דעם כלל פון ספר המדע. ס׳איז דאָ אַ הוה אמינא אַז שבת זאָל זיין אַנדערש, ווייל דער רמב״ם אַליין זאָגט אין סוף הלכות שבת אַז שבת און עבודה זרה זענען די צוויי „הארבע מצוות” — ביידע האָבן צו טאָן מיט אמונה און עיקרי הדת. מ׳וואָלט געקענט מיינען אַז שבת זאָל האָבן דעם דין פון עבודה זרה לענין יהרג ואל יעבור. דעריבער מוז דער רמב״ם מדגיש זיין: „כשאר כל המצוות” — שבת איז נישט ווי עבודה זרה אין דעם ענין.
2. דער מקור אין הלכות יסודי התורה פרק ה׳: דאָרט איז דער עיקר נושא קידוש השם, נישט דחיית מצוות מפני סכנה. אָבער דאָרט שטייט כמעט בדרך אגב אַ צווייטע הלכה — אַז אויך בחלאים, ווען מ׳דאַרף זיך אויסהיילן מיט אַן עבירה, מתרפאין בכל העבירות חוץ פון די דריי. דאָס איז דער כלל וואָס ווערט דאָ אָנגעווענדט אויף שבת.
3. חולה שיש בו סכנה — מ׳נעמט קעיר פון אים, נישט נאָר מ׳ראַטעוועט אים פון טויט: „עושין לו כל צרכיו” מיינט נישט בלויז אַז מ׳טוט נאָר זאַכן וואָס אָן דעם שטאַרבט ער היינט. אַ חולה שיש בו סכנה — די גאַנצע שבת איז אַנדערש לגבי אים. מ׳נעמט קעיר פון אים מיט אַלע חלקי הרפואה, אויך זאַכן וואָס זענען נישט הונדערט פּראָצענט הצלת נפשות ממש. דאָס איז אַ גרעסערער היתר ווי מ׳וואָלט געמיינט פון דעם פּשוט׳ן כלל „סכנת נפשות דוחה שבת.”
—
הלכה א (המשך): חולה שיש בו סכנה — כל צרכיו על פי רופא אומן של אותו מקום
דברי הרמב״ם:
„לפיכך חולה שיש בו סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.”
פשט:
אַ חולה וואָס זיין מחלה אינוואָלווירט סכנה, מעג מען טאָן פאַר אים אַלע זיינע צרכים אין שבת, באַזירט אויף דעם אורטייל פון אַ מומחה׳דיגן דאָקטאָר פון יענעם אָרט.
חידושים און הסברות:
1. דריי זאַכן אין דער הלכה: (א) כל צרכיו — אַלעס וואָס פעלט זיך אויס, נישט נאָר דאָס וואָס איז ממש הצלת נפשות. (ב) על פי רופא אומן — ס׳דאַרף זיין באַזירט אויף אַ פאַרלעסלעכן מומחה. (ג) של אותו מקום — דער לאָקאַלער מומחה גענוגט, מ׳דאַרף נישט זוכן דעם גרעסטן מומחה פון דער גאַנצער געגנט.
2. צוויי ראָלעס פון דעם רופא אומן: (א) ער איז קובע אַז דאָס איז אַ חולה שיש בו סכנה — ער באַשטעטיגט דעם מצב (דיאגנאזע). (ב) ער זאָגט וואָס מ׳דאַרף טאָן — וועלכע רפואות, וועלכע מאכלים, וכדומה (טריטמענט).
3. „של אותו מקום” — קיין חיוב צו זוכן ווייטער: מ׳דאַרף נישט ברענגען דעם גרעסטן מומחה פון ערגעץ אַנדערש. דער אָנגענומענער לאָקאַלער דאָקטאָר איז גענוג. דאָס ווערט פאַרבונדן מיט דעם כלל אַז מ׳טאָר נישט וואוינען אין אַ שטאָט וואָס האָט נישט קיין רופא. אין דער גמרא שטייט דער לשון „בקי”; דער רמב״ם האָט דאָס געטוישט צו „רופא אומן של אותו מקום” — אַ צוגאָב פון דעם רמב״ם.
4. אין הלכות יום כיפור רעדט דער רמב״ם מער וועגן דעם פאַל ווען פאַרשידענע דאָקטוירים זאָגן פאַרשידענע זאַכן.
—
הלכה א (המשך): ספק נפשות
דברי הרמב״ם:
„ספק שצריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך — מחללין. ואפילו רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך — מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה שבת.”
פשט:
נישט נאָר ודאי סכנת נפשות, נאָר אויך ספק סכנת נפשות איז דוחה שבת. אפילו ווען איין רופא זאָגט מ׳דאַרף מחלל שבת זיין און אַ צווייטער זאָגט ס׳פעלט נישט אויס — מחללין.
—
הלכה ב: אין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
דברי הרמב״ם:
„עמדוהו ביום השבת שיצטרך לכך וכך שמונה ימים — אין אומרים נמתין לו עד הערב כדי שלא יחלל שתי שבתות, אלא מתחילין מהיום… ומחללין עליו אפילו מאה שבתות. כל זמן שיצטרך ויש בו סכנה או ספק סכנה — מחללין.”
פשט:
ווען אַ חולה שיש בו סכנה דאַרף אַן אַכט-טעגיגע טריטמענט, דאַרף מען נישט וואַרטן ביז מוצאי שבת כדי צו פאַרמיידן צוויי שבתות חילול — מען הייבט גלייך אָן.
חידושים און הסברות:
1. דער חידוש איז גרעסער ווי מען טראַכט לכתחילה. מען וואָלט געמיינט אַז דער דין איז נאָר ווען ס׳איז מער דעינדזשערעס צו וואַרטן — דאָס איז דאָך פּשוט. דער חידוש איז אַז אפילו ווען ס׳איז קיין שום חילוק צו מען הייבט אָן שבת אָדער זונטאָג, מעג מען אָנהייבן שבת. מען דאַרף נישט מאַכן דעם חשבון צו „סעיוון” נעקסטע שבת.
2. דער יסוד: אַ איד האָט היינט אַ חיוב שמירת שבת נאָר אויף היינטיגע שבת, נישט אויף נעקסטע שבת. היות דער חולה איז שוין בגדר חולה שיש בו סכנה, איז היינט מותר. נעקסטע שבת וועט מען פרעגן נאָכאַמאָל די שאלה, און נעקסטע שבת וועט ווייטער זיין מותר. מען דאַרף נישט יעצט מאַכן חשבונות פאַר נעקסטע שבת.
3. „כל זמן שיצטרך” — וואָס מיינט „צורך”? דער לשון מיינט אַז ער דאַרף עס בכלליות (ער דאַרף די טריטמענט), נישט דווקא אַז ער דאַרף עס היינט ספּעציפיש. ווייל ער איז שוין בגדר חולה פיקוח נפש, דאַרף מען זיך נישט מדייק זיין צו ס׳פעלט דווקא היינט אויס.
4. פּראַקטישע נפקא מינה — טעסטס אין האָספּיטאַל: אויב איינער איז אַ חולה שיש בו סכנה און מען דאַרף מאַכן אַ טעסט וואָס איז נישט מעכב צו מען מאַכט עס היינט אָדער מאָרגן — לויט דעם רמב״ם איז נישט קיין ענין צו בעטן דאָס האָספּיטאַל עס אָפּצולייגן ביז מוצאי שבת.
5. דער שולחן ערוך הרב לערנט אַז דאָס גאַנצע איז אויף חשש — מען קען נישט זיכער זיין מיט חשבונות, ווייל „אין בורא לוני” — ס׳איז קיינמאָל נישט בורי (זיכער) ביי אַ חולה שיש בו סכנה. אָפּשטופן איין טאָג קען ברענגען אַ קאָמפּליקעישן, ווער ווייסט.
6. דער רמב״ם׳ס כוונה: ער וויל נישט אַז מענטשן זאָלן מחמיר זיין לענין פיקוח נפש. ס׳איז דאָ אַ סאָרט מענטשן וואָס מען האָט מורא אַז זיי וועלן נכשל ווערן און נישט מחלל שבת זיין ווען מען דאַרף, ווייל זיי גייען זיך איינרעדן אַז מען קען וואַרטן.
7. אַ פּראַקטישע נואַנס: אויב דער דאָקטאָר אַליין (וואָס איז אַ מומחה) זאָגט אַז מען קען אָפּשטופּן — נישט וועגן שבת, נאָר ווייל מעדיציניש קען מען — דאַן מעג דער מומחה אָפּשטופּן. אָבער דער חולה אָדער זיינע משפּחה זאָלן נישט אָפּשטופּן וועגן שבת. שבת זאָל נישט זיין קיין פאַקטאָר אין דעם חשבון.
—
הלכה ב (המשך): וואָס פאַר מלאכות מעג מען טאָן
דברי הרמב״ם:
מען מעג מדליק ומכבה (אָנצינדן און אויסלעשן ליכט), שחיטה, אפייה, קאָכן, הייסע וואַסער, רחיצה — אַלע מלאכות וואָס דער חולה דאַרף.
פשט:
נישט נאָר די מלאכה וואָס היילט דירעקט (ווי אַ סורדזשערי), נאָר אויך אַרומיגע זאַכן וואָס זענען טייל פון דעם טיפול בחולה — ווי ווארעמע עסן, ליכט צו זען, אויפוואשן.
חידושים און הסברות:
1. דער חידוש: אַ קראַנקער דאַרף ווארעמע עסן, ער דאַרף ליכט צו זען, ער דאַרף געוואַשן ווערן — אַלע זאַכן וואָס אַ געזונטער מענטש קען אויסהאַלטן אַ שבת אָן דעם, אָבער אַ חולה שיש בו סכנה איז אַזוי שוואַך/עמפּפינדלעך אַז יעדע זאַך איז בגדר ספק סכנה.
2. דער כלל: „שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים” — שבת איז ווי אַ וואָכנטאָג פאַר אַ חולה שיש בו סכנה אין אַלע ענינים.
3. גדר „טיפול בחולה” איז ברייטער ווי מעדיצין: היסטאָריש האָט מען פאַרשטאַנען אַז טיפול אין אַ חולה איז נישט בלויז מעדיצינישע פּראָצעדורן (אַנטיביאָטיקס, שאַטס), נאָר אויך „נעמען קעיר” — אַריינלייגן אין בעט, געבן ווארעמע עסן, אויפוואַשן, באַקוועמליכקייט. דאָס אַלעס איז אַ חלק פון דער הלכה׳דיגער טיפול בחולה.
4. „על פי רופא אומן של אותו מקום” — פונקטליכער גדר: דער רופא אומן באַשטימט צוויי זאַכן: (1) אַז דער חולה איז בגדר חולה שיש בו סכנה, (2) וואָס פאַר מעדיצינישע זאַכן ער דאַרף. אָבער וואָס חז״ל האָבן שוין מתיר געווען (ווי ווארעם וואַסער, אויפוואַשן, עסן), דאַרף מען נישט פרעגן דעם דאָקטער — דאָס איז אַ תקנת חכמים אַז מען זאָל פאַרזאָרגן דעם חולה.
5. צי מעג מען טאָן זאַכן וואָס זענען נישט דירעקט סכנת נפשות? ווייל דער מענטש איז במצב סכנת נפשות, האָט מען פאַר אים מתיר געווען אַלעס וואָס איז חלק פון „נעמען קעיר” — נישט „מעדזשיקלי” אַלעס, נאָר אַלעס וואָס יעדער איינער איז מסכים אַז עס איז חלק פון טיפול בחולה (עסן געבט כח, אויפוואַשן פאַרמיידט מחלות, ליכט פאַר רואיגקייט). אָבער נישט סתם פלעזנטע זאַכן — למשל מוזיק איז אַ ספק, כאָטש אויב דער חולה האַלט ער דאַרף עס, מעג מען אויך שבת.
—
הלכה ב (המשך): אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים
דברי הרמב״ם:
„אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואין מורין לנשים לעשות דבר זה.”
פשט:
מען זאָל נישט איבערגעבן די מלאכות פאַר מענטשן וואָס וועלן דערפון קומען צו מזלזל זיין אין שבת. עס זאָלן טאָן גדולי ישראל, צו ווייזן אַז פיקוח נפש דוחה שבת איז אַ לכתחילה׳דיגע הלכה.
חידושים און הסברות:
1. צוויי נקודות אין דער הלכה: (א) רילייעבילקייט: מען טראָסט נישט אַ גוי אָדער אַן עבד ווייל מען דאַרף זיכער זיין אַז דער וואָס העלפט ווייסט וואָס ער טוט. (ב) „שלא תהא שבת קלה בעיניהם”: אויב מען הייסט נשים אָדער אַנדערע טאָן די מלאכות, וועלן זיי נישט כאַפּן אַז עס איז וועגן פיקוח נפש, און וועלן מיינען אַז שבת איז סתם אַ קליינע זאַך.
2. קשיא אויף „נשים”: אַ פרוי איז פונקט אַזוי מחויבת בשבת, פונקט אַזוי אַ בת סקילה — פאַרוואָס זאָל איינער מיינען אַז עס איז בעסער אַז אַ פרוי טוט עס?
3. דער עיקר פשט: די הלכה רעדט נישט דערפון אַז מען טאָר נישט האָבן פרויען נורסעס. דער פשט איז: אַ מאַן זאָל זיך נישט אַרויסדרייען פון חילול שבת דורך דעם וואָס ער הייסט זיין פרוי אָדער אַן עבד טאָן די מלאכה, מיינענדיג אַז ער איז אַ גרויסער צדיק וואָס ער אַליין איז נישט מחלל שבת. פאַרקערט — ס׳איז אַ מצוה אַז ער זאָל עס אַליין טאָן, ווייל פיקוח נפש דוחה שבת איז אַ לכתחילה, נישט אַ בדיעבד.
4. פּראַקטישע נפקא מינה: אויב אַ פרוי איז שוין די וואָס נעמט קעיר פון דעם חולה (אַ נורס), איז דאָס בסדר — מען דאַרף נישט זי אויסבייטן פאַר אַ מאַן. די הלכה רעדט נאָר קעגן דעם מאַן וואָס וויל זיך מונע זיין פון חילול שבת דורך אַריבערגעבן צו אַן אַנדערן.
5. „קלה בעיניהם” ביי גוים: ביי אידן וועט ווערן קל דער איסור פון אמירה לעכו״ם. עס זענען דאָ מפרשים וואָס לערנען אַזוי.
6. נוסחאות-פּראָבלעם: נישט אין אַלע נוסחאות שטייט דער לשון „ואין מורין נשים לעשות דבר זה” — וואָס שטיצט דעם פשט אַז דאָס איז נישט אַ פונדאַמענטאַלע חומרא וואָס פאַרבאָט פרויען פון צו טאָן מלאכות פאַר אַ חולה.
7. קעגן דעם אַנדערן פשט: ווערט שטאַרק אָפּגעוויזן דער פשט אַז מען טאָר ממש נישט לאָזן פרויען טאָן מלאכות פאַר אַ חולה — ווייל דאָס וואָלט געמיינט אַז דער חולה זאָל שטאַרבן ביז דער גדול בישראל קומט, וואָס שטייט אין סתירה צום גאַנצן יסוד פון דער הלכה.
—
הלכה ב (סוף) / הלכה ג: כללות׳דיגע השקפה — „וחי בהם ולא שימות בהם”
דברי הרמב״ם:
„שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים חסד ושלום בעולם.” דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק „אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם” און דעם פסוק „וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” אויף די מינים (צדוקים).
פשט:
די תורה׳ס משפטים זענען נישט געקומען צו שטראָפן מענטשן אָדער מאַכן דאָס לעבן שווער, נאָר צו ברענגען רחמים, חסד, און שלום.
חידושים:
1. דער רמב״ם ברענגט דאָ נישט בלויז אַ פסק דין, נאָר אַ כללות׳דיגע השקפה אויף דער גאַנצער תורה. ווער עס מיינט אַז שבת איז נישט נדחה פאַר פיקוח נפש, פאַרשטייט נישט בכלל וואָס תורה איז — ער מיינט אַז תורה איז געקומען צו מאַכן דאָס לעבן ערגער.
2. דער פסוק „לא יחיו בהם” רעדט נישט פון איינער וואָס לערנט נישט תורה, נאָר פון איינער וואָס האָט אַן אַנדערע תורה — ער האָט חוקים, אָבער זיי זענען „לא טובים.” ער האָט אַ פאַרדרייטע פאַרשטאַנד פון תורה.
3. „שלום” אין דעם קאָנטעקסט קען אויך מיינען העלפן אַ צווייטן מענטש — פיקוח נפש איז אויך אַ סאָרט „שלום.”
—
הלכה ד-ה: חושש בעיניו — אויגן-קראַנקהייטן
דברי הרמב״ם:
„חושש בעיניו, והוא שיהא בשתיהן ציר או באחת מהן, או שיהו דמעות שותתות מהם מרוב הכאב, או דם שותת מהם, או שיש בהם קדחת, וכיוצא בכל אלו — הרי זה בכלל חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה.”
פשט:
אויגן-קראַנקהייטן מיט סימפּטאָמען ווי אייטער, טרערן פון שטאַרקע ווייטאָג, בלוט, אָדער שוועלונג — דאָס איז חולה שיש בו סכנה.
חידושים:
1. שטאַרקע קשיא: דער רמב״ם האָט נאָך נישט גערעדט וועגן סכנת אבר (ראַטעווען אַן אבר אָן אַז דער מענטש זאָל שטאַרבן). ביז יעצט רעדט ער נאָר וועגן סכנת נפשות. ווי קען מען זאָגן אַז אַן אויגן-קראַנקהייט איז סכנת נפשות?
2. איין תירוץ: אַן אויגן-אינפעקציע קען טאַקע פירן צום טויט — „אַן אויג איז אַ דענדזשערעס זאַך, גיי ווייס וואָס ס׳גייט געשען.”
3. אַ צווייטער צוגאַנג: ס׳איז דאָ אַ באַזונדערע דין אַז אויך ראַטעווען אַן אבר (נישט נאָר דאָס לעבן) איז בגדר סכנה. ס׳ווערט דערמאָנט אַז ס׳איז דאָ אַן אַנדערע רמב״ם וואָס רעדט וועגן דעם.
4. דעבאַטע: קען מען זאָגן אַז פאַרלירן אַן אויג אַליין (אָן סכנת מיתה) איז גענוג צו מחלל שבת זיין? איינער האַלט אַז יעדע אינפעקציע קען פירן צום טויט, ממילא איז עס תמיד סכנת נפשות. דער אַנדערער האַלט אַז ס׳איז דאָ אַ באַזונדערע גדר פון סכנת אבר.
—
הלכה: מכה בחלל גופו — אינערלעכע קראַנקהייטן
דברי הרמב״ם:
„וכן מי שיש לו מכה בחלל גופו… מן השפה ולפנים… במעיו, בכבדו, בטחולו, או בשאר כל שיש בחללו — הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד.”
פשט:
אַ מכה אָדער קראַנקהייט אינעווייניג אין גוף (פון די ליפּן אַריין) — האַרץ, מעיים, לעבער, טחול — איז אויטאָמאַטיש סכנת נפשות, אָן אומד (אָן אָפּשאַצונג פון אַ רופא).
חידושים:
1. דער עיקר חידוש איז „בלא אומד” — מ׳דאַרף נישט עקסטער אָפּשאַצן. דער סברא: ביי אַן אינערלעכע קראַנקהייט קען אַ מענטש נישט אָפּשאַצן וואָס עס טוט זיך, ממילא מוז מען חושש זיין.
2. היינט מיט מאָדערנע מאַשינען קען מען בעסער אָפּשאַצן אינערלעכע קראַנקהייטן, אָבער דער דין בלייבט.
—
הלכה: ספּעציפישע סכנות — דם, צמרמורת, קורדייקוס, שחין, מכה בגב היד/רגל
דברי הרמב״ם:
„וכן מי שאחזו דם… צמרמורת… קורדייקוס… השחין… מכה בגב היד ובגב הרגל — הרי אלו סכנה ומחללין עליהם את השבת.”
פשט:
דער רמב״ם גייט דורך יעדע קאַטעגאָריע:
– דם: נישט בלוט פון אַ שניט, נאָר בלוט וואָס רינט דורך מויל, נאָז, פי הטבעת, אָדער אמה.
– צמרמורת: נישט אַ ביסל קאַלט, נאָר דער גאַנצער גוף ציטערט.
– קורדייקוס: נישט אַ ביסל פאַרדרייט, נאָר ער ווייסט נישט וואָס ער רעדט און וואָס ער טוט.
– שחין: נישט איין שחין, נאָר שחין וואָס האָט זיך פאַרשפּרייט איבער׳ן גאַנצן גוף.
– מכה בגב היד/רגל: נישט אַ שניט, נאָר אַ שוועלונג.
—
הלכה: רופאים׳ס אָפּשאַצונג — כל חולי שהרופאים אומרים
דברי הרמב״ם:
„וכן כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שאינו באחד מכל אלו — מחללין עליו את השבת.”
פשט:
אויך קראַנקהייטן וואָס זענען נישט אויפגערעכנט אין דער ליסטע, אויב רופאים זאָגן ס׳איז סכנה — מחללין.
—
הלכה יא: בולע נמלה או צרעה / נימא של מים
דברי הרמב״ם:
„וכן הבולע נמלה או צרעה — הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת” — מ׳מעג קאָכן פאַר אים הייסע וואַסער בשבת. „הבולע נימא של מים… מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה.”
פשט:
ווער עס שלינגט אַריין אַ נמלה/צרעה/ווארעם בשעת טרינקען וואַסער, דאָס איז אַ סכנה, מעג מען קאָכן הייסע וואַסער בשבת.
חידושים:
1. דער רמב״ם דערמאָנט ספּעציפיש הייסע וואַסער ווייל דאָס איז גופא די רפואה — מ׳גיט אים טרינקען הייסע וואַסער כדי אויסצושפּייען דעם ווארעם, און דאָס איז אַ מלאכה (קאָכן) וואָס איז נאָר מותר ביי סכנת נפשות.
—
הלכה יא (המשך): נשכו כלב שוטה
דברי הרמב״ם:
„מי שנשכו כלב שוטה או אחד ממיני חיות רעות הממיתין, אפילו הוא ספק ממית וספק אינו ממית, עושין לו כל צרכי רפואה להצילו.”
פשט:
אפילו ווען מ׳ווייסט נישט וועלכע מין חיה האָט געביסן, אָדער ס׳איז אַ מין וואָס נישט אַלעמאָל הרג׳עט, מעג מען מחלל שבת זיין.
חידושים:
ס׳ווערט אָנגערירט דער מעשה מיט ר׳ חנינא בן דוסא און דער נחש — אָבער דאָס איז אַ נס, נישט אַ הלכה׳דיגע מציאות. אויך ווערט דערמאָנט אַז אין ימי קדם האָט מען געגעבן עסן פון דער לעבער פון דעם כלב שוטה אַלס רפואה.
—
הלכה יב: צען מענטשן לויפן ברענגען גרוגרות
דברי הרמב״ם:
„חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרות… רצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות כאחת, כולן פטורין מכלום… שהרי כולן ברשות היו.”
פשט:
אויב רופאים זאָגן אַז אַ חולה דאַרף גרוגרות (געטריקנטע פייגן) און מ׳דאַרף מחלל שבת זיין (למשל טראָגן ברשות הרבים), און צען מענטשן לויפן יעדער ברענגען איינע — זענען אַלע פטור מכלום.
חידושים:
1. פטור מכלום — אפילו פון מכות מרדות: דער רמב״ם זאָגט נישט בלויז פטור פון חטאת, נאָר פטור מכלום — אפילו פון מכות מרדות. דאָס איז אַ שטאַרקע חידוש, ווייל לכאורה דער דריטער/פערטער מענטש האָט שוין געוואוסט אַז עמיצער האָט שוין געבראַכט.
2. ס׳איז נישט בלויז אַ פטור, ס׳איז אַ לכתחילה: דער עיקר חידוש איז אַז מ׳ווילט אַז יעדער זאָל לויפן — „כל הזריז בפיקוח נפש הרי זה משובח.” מ׳זאָגט פטור מכלום כדי מענטשן זאָלן נישט מורא האָבן פון לויפן העלפן.
3. אפילו ווען דער חולה האָט שוין אָנגעהויבן עסן: אפילו ווען דער צווייטער מענטש האָט געטראָגן ד׳ אמות ברשות הרבים, און דער חולה האָט שוין געהאַלטן אינמיטן עסן די ערשטע גרוגרת — ער איז פטור מכלום, ווייל בשעת ער איז אַוועקגעגאַנגען איז ער געגאַנגען ברשות.
—
הלכה יג: ריבוי בבצירה (שניידן פירות)
דברי הרמב״ם:
„חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין [אדער] עוקץ אחד שיש בו שלוש — כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים, כדי שלא ירבה בבצירה.”
פשט:
ווען אַ חולה דאַרף צוויי גרוגרות, און ס׳איז דאָ צוויי אָפּציעס — (א) צוויי צווייגלעך מיט יעדע איינע, (ב) איין צווייגל מיט דריי — זאָל מען שניידן דאָס איין צווייגל מיט דריי, כדי נישט צו מרבה זיין אין בצירה (צוויי מאָל שניידן).
חידושים:
1. ריבוי במעשיות איז ערגער ווי ריבוי בשיעורים: צוויי מאָל שניידן (צוויי מעשיות פון קוצר) איז ערגער ווי איין מאָל שניידן מיט אַ דריטע גרוגרת וואָס מ׳דאַרף נישט. אפילו ווען ביידע זענען די זעלבע מלאכה פון קוצר.
2. וואָס מיינט ריבוי בשיעורים: ביידע אָפּציעס זענען עקזאַקט די זעלבע מלאכה פון קוצר, מ׳באַקומט נישט מער מלקות פאַר דריי גרוגרות ווי פאַר צוויי. אָבער ס׳איז נאָך אַלץ אַ גרעסערע איסור ווען מ׳שניידט מער — ווי אַ משל, הרג׳ענען אַן עלעפאַנט איז אַ גרעסערע איסור ווי הרג׳ענען אַ קאָקעראָטש, כאָטש ביידע זענען דער זעלבער לאו.
3. ריבוי בשיעורים איז מסתמא אַ איסור דרבנן: אָבער מ׳דאַרף עס נאָך אַלץ מינימיזירן.
—
הלכה יד: המבשל לחולה בשבת והותיר
דברי הרמב״ם:
„המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר — אסור לבריא לאכול מן המותר, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול ממנה בשר חי, שאין בדבר תוספת כדי שנחוש שמא ירבה בשבילו.”
פשט:
ביי קאָכן — דער בריא טאָר נישט עסן פון דעם איבעריגן, ווייל מ׳האָט מורא נעקסטע מאָל וועט ער לייגן מער אין טאָפּ. ביי שחיטה — דער בריא מעג עסן, ווייל מ׳קען נישט שעכטן אַ ביסל פון אַ בהמה.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן בישול און שחיטה: ביי בישול קען מען מרבה זיין — לייגן אַ גרעסערע שטיקל פלייש אָדער מער שטיקלעך אין טאָפּ. ביי שחיטה מוז מען שעכטן די גאַנצע בהמה, ס׳איז נישט שייך צו שעכטן אַ ביסל.
2. קשיא — פאַרוואָס נישט חושש פאַר אַ גרעסערע בהמה: לכאורה זאָל מען חושש זיין אַז נעקסטע מאָל וועט ער נעמען אַ גרעסערע קו/טשיקן? דער חילוק: ביי בישול איז די תוצאה פון די מלאכה דירעקט פאַרבונדן מיט וויפיל מ׳לייגט אַריין — מער פלייש אין טאָפּ = מער בישול. אָבער ביי שחיטה איז די מעשה איינע — מ׳שעכט איין בהמה, און ס׳איז נישט שייך צו זאָגן אַז אַ גרעסערע בהמה איז אַ גרעסערע מעשה שחיטה.
3. דער ראב״ד׳ס הערה וועגן מוקצה: דער ראב״ד פרעגט: אויב די בהמה איז געווען לעבעדיג ערב שבת, איז זי דאָך מוקצה. ווי קען דער בריא עסן? ענטפערט דער ראב״ד: כיון דער חולה איז שוין געווען אין בית דין (מ׳האָט שוין פעסטגעשטעלט אַז ער דאַרף), איז די בהמה שוין געווען ראוי פאַר שחיטה, ממילא נישט מוקצה.
4. עיקר חילוק — תוצאה vs. מעשה: ביי בישול איז די תוצאה (וויפיל ווערט געקאָכט) דער עיקר — מער פלייש אין טאָפּ איז ממש מער בישול. ביי שחיטה איז נאָר דאָ איין מעשה — שעכטן די בהמה — און ס׳איז נישט שייך צו רעדן פון ריבוי. דאָס שטימט מיט דעם כלל אַז אין הלכות שבת קוקט מען אויף די תוצאה פון דער מלאכה.
—
הלכה ה-ו: חולה שאין בו סכנה
דברי הרמב״ם:
„חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד? אומרים לגוי לעשות לו והוא עושה — לבשל לו, ולרפאותו, ולחמם לו חמין, וכיוצא באלו. וכן כוחל עינו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה.”
פשט:
ביי אַ חולה שאין בו סכנה מעג מען טאָן מלאכות דורך אַ גוי — מען מעג אים זאָגן צו קאָכן, היילן, וואַרעמען וואַסער. אויך מעג אַ גוי שמירן אויגן-מעדיצין פאַר אַ איד אפילו אָן סכנה.
חידושים:
1. דער כלל לויט דעם רמב״ם (מגיד משנה ואנדערע מפרשים): ביי חולה שאין בו סכנה איז מען מתיר צוויי זאַכן: (א) אַ מלאכה דאורייתא דורך אַ גוי (אמירה לעכו״ם), (ב) אַ מלאכה דרבנן דורך אַ ישראל. דאָס איז דער יסוד: במקום חולי לא גזרו רבנן.
2. דער „וכן כוחל” — וואָס לייגט דער רמב״ם צו? דער חידוש איז אפשר אַז אפילו ווען דער מענטש איז בכלל נישט קיין חולה אין דעם פולן זין, נאָר סתם זיין אויג טוט אים וויי, איז עס אויך אין דעם גדר — נאָך אַ ווייטערע קולא.
3. פּראָבלעם פון שחיקת סממנים: ביי אַ חולה שאין בו סכנה איז דאָך דאָ דער גזירה פון שחיקת סממנים. דער תירוץ: מען מוז חילוק׳ן צווישן אַ חולה שנפל למשכב (וואו מען איז מקיל אויף שבותים) און אַ חולה שלא נפל למשכב (וואו די גזירות בלייבן בכח). ביי דעם צווייטן — זאַכן וואָס זענען בכלל נישט קיין מלאכה זענען מותר (ווי מלין אוזניים, מלין ענקלי, מחזירין את השבר).
4. „מלין אוזניים, מלין ענקלי, מחזירין את השבר”: ביישפּילן פון זאַכן וואָס מען מעג טאָן אפילו פאַר אַ מענטש וואָס איז נישט ממש קראַנק — ווייל עס איז בכלל נישט קיין מלאכה (נישט דאורייתא און נישט דרבנן). דאָס זענען פיזישע מאַניפּולאַציעס ווי צוריקשטעלן אַ ביין, פיקסן אַן אויער.
5. וואָס מיינט „ספק” ביי סכנה: „ספק פיקוח נפש” מיינט נישט אַ ווייטע טשאַנס — יעדן טאָג איז דאָ ווייטע טשאַנסעס. „ספק” מיינט עפּעס וואָס מענטשן פאַרשטייען אַז ס׳איז אַ ספק — אַ ריאַלע מעגלעכקייט. חולה שאין בו סכנה מיינט אַז עס איז גאָרנישט קיין ספק סכנה — נאָר צער, נאָר ווייטאָג, אָן אינפעקציע, אָן מכה.
6. דער יסוד פון „במקום חולי לא גזרו”: דאָס האָט נישט צו טאָן מיט דעם עיקר דין פון פיקוח נפש. עס איז אַ באַזונדערער דין — די חכמים האָבן נישט גוזר געווען זייערע גזירות אין אַ מקום חולי אָדער מקום צער.
—
הלכה ז: יולדת — הלכות לידה בשבת
דברי הרמב״ם:
„היולדת כשכרעה ללד הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת. קורין לה חכמה ממקום למקום, וחותכין את הטבור, וקושרין אותו. ומדליקין לה את הנר בשעה שהיא מצטערת בחבליה, ואפילו היתה סומא — שדעתה מיושבת עליה בנר אף על פי שאינה רואה. ואם היא צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות — משנין.”
פשט:
אַ יולדת ווען זי האַלט ביים געבוירן איז בגדר סכנת נפשות, און מען מעג מחלל שבת זיין פאַר איר — רופן אַ מיילדת, שניידן דעם טבור, בינדן אים, אָנצינדן אַ ליכט. אפילו אַ בלינדע יולדת — איר מוח איז רואיגער מיט אַ ליכט. אָבער וואו מעגלעך זאָל מען טאָן מיט אַ שינוי.
חידושים:
1. „כשכרעה ללד” — דער מאָמענט פון סכנה: דער רמב״ם באַגרענעצט דעם דין צו ווען זי האַלט שוין ממש ביים געבוירן. אַמאָליגע צייטן פלעגט מען מוליד זיין „בכריעה” (אויף די קני), היינט מאַכט מען אַנדערש.
2. חותכין את הטבור — וואָס פאַר אַ מלאכה: דאָס שניידן דעם טבור איז לכאורה אַן איסור פון גוזז אָדער מלקט אָדער מתקן — איינע פון די אבות מלאכות. קושרין — דאָס איז אַ קשר של קיימא, אויך אַן אב מלאכה.
3. דער חידוש פון „מדליקין לה נר אפילו סומא”: ביי אַ רעגולערער חולה שיש בו סכנה שטייט נישט אַז מען צינדט אָן אַ ליכט פאַר אַ סומא. אַ יולדת איז אַן אייגענע סיטואַציע — עס איז אַ געוועהנליכע, שטענדיגע מציאות. דערפאַר ברענגט דער רמב״ם דעם חידוש אַז אפילו אַ בלינדע יולדת — איר דעת ווערט מיושב פון דעם ליכט (אפשר ווייל זי
ווייסט אַז אַנדערע קענען זען, אָדער סתם דער געפיל פון ליכט). דאָס איז אַ חידוש אַז דעת מיושבת איז אַ סיבה גענוג צו מחלל שבת זיין.
4. דער גרויסער חילוק צווישן יולדת און רעגולערער חולה שיש בו סכנה — „כל שאפשר לשנות משנין”: דאָס איז אַ חומרא ביי אַ יולדת וואָס איז נישט דאָ ביי אַ רעגולערער חולה שיש בו סכנה. ביי אַ רעגולערער חולה שיש בו סכנה האָט דער רמב״ם פריער פסק׳נט אַז מען זאָל נישט זוכן שינויים, נישט דורך גוי, נישט דורך קטן — נאָר גדולי ישראל. אָבער ביי אַ יולדת זאָגט דער רמב״ם אַז כל שאפשר לשנות משנין. דער ביישפּיל פון דער גמרא: אַנשטאָט טראָגן אַ כלי אין דער האַנט, זאָל מען עס אַרומבינדן אין די האָר („טובא לחברתה קיילי תלי לה בסערה”). דאָס איז נאָך אַלץ אַן איסור תורה, אָבער אַ שוואַכערער איסור דורך שינוי.
5. פאַרוואָס איז אַ יולדת אַנדערש? דער מגיד משנה פאַרשטייט דעם רמב״ם אַזוי: אַ יולדת איז נישט אַן עכטע חולה שיש בו סכנה — ס׳איז אַ נאַטורליכע זאַך, יעדער איינער געבוירט קינדער, און רוב מענטשן שטאַרבן נישט מחמת לידה. „חולה שיש בו סכנה” מיינט נישט אַז מען גייט שטאַרבן — עס מיינט אַז עס איז דאָ אַ מציאות פון סכנה. אָבער ביי אַ יולדת, וואו די סכנה איז סטאַטיסטיש קלענער, איז דאָ אַ דין אַז מען זאָל טאָן מיט שינוי וואו מעגלעך. דער מגן אברהם ברענגט אַז „אחת מאלף מתה מחמת לידה” (אפשר אַ גוזמא, אָבער עס ווייזט דעם חילוק).
6. דער רמב״ן האַלט אַנדערש — אַז ביי יעדע פיקוח נפש, אויב מ׳קען, זאָל מען מאַכן אַ שינוי. אָבער די פוסקים פסק׳ענען ווי דער רמב״ם, אַז נאָר ביי אַ יולדת איז דאָ דער ענין פון שינוי.
7. „נישטא ביה לחברותא” — פרויען טוען: ביי אַ יולדת זעט מען אַז פרויען (חברותיה) זענען די וואָס טוען די מלאכות. מען הייסט נישט דווקא גדולי ישראל, נאָר די פרויען וואָס זענען דאָרט.
—
הלכה: מיילדין אַ גוי׳טע בשבת
דברי הרמב״ם:
אַ חכמה (מידווייף) טאָר נישט מיילד זיין אַ גוי׳טע בשבת, אפילו בשכר, ואין חוששין לאיבה.
פשט:
מ׳איז נישט חושש לאיבה, ווייל מ׳קען זאָגן פאַר די גוי׳טע אַז ביי אונז איז נאָר מותר מחלל שבת זיין פאַר אידן וואָס האַלטן שבת.
חידושים:
1. דער איסור איז נישט בלויז אַ שבת-ענין — אין מיטן וואָך אויך איז דאָ אַן איסור צו מיילד זיין אַ גוי׳טע, ווייל מ׳איז „מיילד אַ בן לעבודה זרה” (ווי דער רמב״ם ברענגט אין הלכות עבודה זרה און הלכות מילה). בשבת איז דאָ אַ גוטן תירוץ — מ׳קען זאָגן „ס׳איז שבת.” אָבער אין מיטן וואָך דאַרף מען קוקן וואָס צו טאָן.
2. אָבער מיילדין את בת גר תושב — איינער וואָס האָט מקבל געווען שבע מצוות בני נח — ווייל „מצווין אנו להחיותו”, מ׳האָט אַ מצוה אים צו העלפן. אַ גאַנצע וואָך פאַרשטייט זיך, אָבער שבת — אין מחללין עליה את השבת, ווייל ער/זי איז נישט אַ איד.
3. דער היתר פון חילול שבת פאַר פיקוח נפש איז ספּעציפיש פאַר אידן — „מ׳ראַטעוועט אַ צווייטן איד.” דער גר תושב אַליינס האָט נישט געהיטן שבת בכלל, און דער עקסטרע היתר פון פיקוח נפשות איז נישט דאָ פאַר אים.
—
הלכה: שיעורי זמן פון יולדת — דריי תקופות נאָך לידה
דברי הרמב״ם:
„משיראה דם לידתה עד שתלד” — פון ווען מ׳זעט דם לידה ביז זי געבוירט. „אחר שתלד עד שלשה ימים” — מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה.
פשט — דריי תקופות:
1. פון לידה ביז 3 טעג: מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה — בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה. אפילו זי זאָגט „איך דאַרף נישט”, מ׳טוט איר אַלעס.
2. פון 3 ביז 7 טעג: אם אמרה „איני צריכה” — אין מחללין עליה. אָבער אם שתקה (שווייגט) — נעמט מען דאָס אָן ווי אַ הסכמה, און מחללין עליה. און אם באמת צריכה — מחללין עליה את השבת.
3. פון 7 ביז 30 טעג: גדר פון חולה שאין בו סכנה — מ׳מעג טאָן מלאכות דרבנן, און עושה מלאכה על ידי גוי.
חידושים:
קשיא צווישן צוויי הלכות: פריער האָט דער רמב״ם געזאָגט „משתשב על המשבר” (פון ווען זי זיצט אויפ׳ן געבורטס-שטול), און דאָ זאָגט ער „משיראה דם לידתה.” ביידע זענען אַ שיעור — וואָס איז דער חילוק? „כריעת לילה” (משתשב על המשבר) איז נישט קיין קלאָרער סימן, און „דם לידתה” איז אַ מער קלאָרער סימן אויפ׳ן גוף. די קשיא בלייבט אָפן — „נישט נאָר אונז ווייסן נישט דעם תירוץ, אַנדערע האָבן אויך נישט געוואוסט.”
—
הלכה: מדורה (פייער) פאַר אַ יולדת
דברי הרמב״ם:
„עושין מדורה לחיה אפילו בימות החמה” — צינה קשה לחיה בהרבה מקומות הקרים, אפילו אין זומער. „אבל אין עושין מדורה לחולה לחממו בה” — פאַר אַ סתם חולה מאַכט מען נישט קיין פייער (נאָר דורך אַ גוי).
חידושים:
1. ביי אַ יולדת איז קאַלט אַ דירעקטע סכנה, אָבער ביי אַ סתם חולה איז ווארימקייט נישט דירעקט מקושר מיט די רפואה.
2. אויסנאַם — מקיז דם: אַ מקיז דם וואָס איז נצטנן (פאַרקילט געוואָרן נאָך אָדערלאָזן) — מעג מען יאָ מאַכן אַ מדורה, אפילו בתקופת תמוז, ווייל דאָרט איז די ווארימקייט דירעקט מקושר מיט די רפואה.
—
הלכה: רחיצת הוולד (וואַשן דאָס נייגעבוירענע קינד)
דברי הרמב״ם:
„מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד, ואפילו מחממין לו חמין בשבת, ומולחין אותו, ומלפפין אותו.”
פשט:
מען מעג וואַשן דאָס נייגעבוירענע קינד אום שבת, אפילו אָנוואַרעמען וואַסער, זאַלצן דאָס קינד, און אייוויקלען דאָס קינד — ווייל דאָס איז אַלעס אַ סכנה פאַר דאָס קינד.
חידושים:
1. דער פסוק „ואת מולדותיך ביום הולדת אותך לא כורת שרך ובמים לא רוחצת למשעי” (יחזקאל טז) איז דער מקור אַז וואַשן אַ נייגעבוירן קינד איז אַ נויטווענדיקייט.
2. וואָס איז דער איסור פון „מולחין אותו”? ווערט פאָרגעלייגט אַז דער חידוש איז נישט דער עצם זאַלצן, נאָר אַז מען מעג ברענגען דאָס זאַלץ פון אַ רשות הרבים וכדומה. אַ צווייטער פשט: „מולחין” איז טייל פון דער רחיצה גופא — מען וואַשט דאָס קינד מיט זאַלץ-וואַסער, און „מלפפין” (אייוויקלען) איז אויך טייל פון דעם פּראָצעס. אַלע שטאַפּלען פון באַהאַנדלען אַ נייגעבוירן קינד זענען מותר ווייל זיי זענען אַלע בגדר סכנה.
3. אויך פאַר מילה און נאָך מילה (ביום שלישי למילה) מעג מען וואַשן דאָס קינד.
—
הלכה: אשה שמתה על המשבר — סי-סעקשאן בשבת
דברי הרמב״ם:
„אשה שישבה על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד, שמא ימצא חי.”
פשט:
ווען אַ פרוי שטאַרבט בשעת געבורט, מעג מען מחלל שבת זיין — אפילו ברענגען אַ מעסער דורך רשות הרבים — כדי צו מאַכן אַ סי-סעקשאן און אַרויסנעמען דאָס קינד.
חידושים:
1. דער גרויסער חידוש: דאָס קינד האָט נאָך קיין חזקת חי נישט — עס איז נאָך קיינמאָל נישט געבוירן געוואָרן, און אפשר איז עס שוין אויך טויט. ביי אַ רעגולערע חולה זאָגט מען ער לעבט (חזקת חי), אָבער דאָ איז דאָס קינד נאָך קיינמאָל נישט באַוויזן אַז עס לעבט.
2. פונדעסטוועגן, „ספק נפשות דוחה את השבת” — אפילו אָן אַ חזקת חי, בלויז דער ספק אַז דאָס קינד קען זיין לעבעדיג איז גענוג צו דוחה זיין שבת.
—
הלכה: פיקוח נפש — דער באַגריף, און אין צריך ליטול רשות מבית דין
דברי הרמב״ם:
„העוסקין בפיקוח נפש בשבת אין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח.”
פשט:
מען דאַרף נישט פרעגן רשות פון בית דין צו מחלל שבת זיין פאַר פיקוח נפש, און ווער עס איז שנעלער צו ראַטעווען איז משובח.
חידושים:
1. חילוק אין טערמינאָלאָגיע — „סכנת נפשות” vs. „פיקוח נפש”: סכנת נפשות = ווען עס איז שוין עסטעבלישט אַז דאָ איז אַ חולה אין סכנה. פיקוח נפש = אַ לשון פון „זיך אומקוקן” (פקח עיניך וראה) — משגיח זיין אויף דער מצב פון מענטשן, זיך אומקוקן צו עס איז דאָ אַ סכנה. דאָס כולל אויך דאָס גיין זוכן און קוקן צו עמעצער דאַרף הצלה.
2. וואָס מיינט „רשות מבית דין” — דריי פירושים: (א) פרעגן אַ חכם צו עס איז באמת אַ פיקוח נפש סיטואַציע — מען דאַרף נישט וואַרטן אויף אַ באַשטעטיגונג. (ב) אַ מין „היתר השררה” — מען דאַרף נישט ממונה ווערן אַלס הצלה-מעמבער. יעדער איינער וואָס זעט אַז ער קען ראַטעווען, זאָל ראַטעווען. (ג) פאַרבונדן מיט דער פריערדיגער הלכה אַז מען זאָל ממנה זיין „אנשים גדולים” — מען וואָלט געקענט טראַכטן אַז אין אַ שעת הסכנה דאַרף מען וואַרטן ביז די בתי דינים זאָלן אָרגאַניזירן. קומט דער רמב״ם און זאָגט: פאַרקערט, דעמאָלט דאַרף מען נאָר גיין ווי שנעלער.
—
הלכה: פורש מצודה להציל תינוק — און דער דין פון מתעסק
דברי הרמב״ם:
„ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודתו להעלותו — אפילו אם העלה דגים עמו.”
פשט:
מען מעג אויסשפּרייטן אַ נעץ צו ראַטעווען אַ קינד פון ים, אפילו ווען מען כאַפּט אויך פיש דערביי.
חידושים:
1. דער עצם אויסשפּרייטן אַ נעץ פאַר אַ קינד איז נישט „צד” — ווייל צד איז נישט שייך אויף אַ מענטש. דאָס וואָס ער כאַפּט פיש אגב איז אַ „דבר שאינו מתכוון” אָדער „דבר שאינו צריך לגופו.”
2. דריי קעיסעס אין דער גמרא: (א) ער האָט געהערט אַז אַ קינד איז אַריינגעפאַלן, ער האָט אַריינגעוואָרפן אַ נעץ צו ראַטעווען, אָבער ער האָט נאָר אַרויסגעבראַכט פיש (נישט דאָס קינד) — פטור מכלום, ווייל ער האָט עס געטאָן ברשות. (ב) ער האָט נתכוון צו כאַפּן פיש, און אגב האָט ער געראַטעוועט אַ קינד — אויך פטור. (ג) ער האָט נתכוון צו כאַפּן פיש (אַ ממש איסור), האָט נישט געוואוסט פון קיין קינד, אָבער „הואיל והעלה בידו תיקון” — אויך פטור. דער רמב״ם פסק׳נט אַז ער איז פטור.
3. חידוש: איינער וואָס האָט זיך מתכוון געווען לעשות איסור, אָבער דער מעשה איז אַרויסגעקומען אַ מצוה, איז פטור. עס איז אַ מחלוקת אין דער גמרא, און דער רמב״ם פסק׳נט לקולא.
—
הלכה: נפל תינוק לבור — עוקר חוליא
דברי הרמב״ם:
„נפל תינוק לבור, עוקר חוליא ומעלהו, אע״פ שמתקן מדרגה בשעת עקירה.”
פשט:
ווען אַ קינד פאַלט אַריין אין אַ גרוב, מעג מען אויסרייסן אַ שטיק ערד כדי צוצוקומען צום קינד, אפילו ווען מען מאַכט דערמיט אַ טרעפּל (בונה).
—
הלכה: ננעלה דלת בפני תינוק
דברי הרמב״ם:
„ננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות.”
פשט:
ווען אַ קינד ווערט איינגעשפּאַרט הינטער אַ טיר, מעג מען צוברעכן די טיר.
חידושים:
1. וואָס פאַר אַ מלאכה איז צוברעכן אַ טיר? דער רמב״ם זאָגט „אע״פ שמפסל עצ לעשות כלים למלאכה” — ווען מען צוברעכט אַ טיר, מאַכט מען העלצער וואָס מען קען נוצן (אַ מין מכה בפטיש אָדער מתקן מנא).
2. דער טעם פאַר דער סכנה: „שמא יבעת התינוק וימות” — דאָס קינד קען שטאַרבן פון שרעק! דאָס איז אַ חידוש — מען קען שטאַרבן פון שרעק, און דאָס איז גענוג צו זיין בגדר פיקוח נפש.
3. וויכטיגער יסוד: עס מאַכט נישט אויס צי דער איסור איז קאַל אָדער שווער — „נישט משום קלות האיסור” ווערט עס מותר, נאָר משום פיקוח נפש. מען וועגט עס אָפּ אפילו קעגן אַ דאורייתא.
—
הלכה: דליקה — לעשן אַ פייער צו ראַטעווען אַ מענטש
דברי הרמב״ם:
„דליקה… מכבה את הדליקה להצילו, אפילו שיכבה בדרך ומסכן עצמו.”
פשט:
ווען עס איז דאָ אַ פייער און מען חושד אַז אַ מענטש איז דאָרט, מעג מען אויסלעשן דאָס פייער אום שבת. אפילו ווען ער טוט אַנדערע תיקונים אגב דעם כיבוי, איז אַלעס מותר.
—
הלכה: כלל — וכל הקודם להציל הרי זה משובח
דברי הרמב״ם:
„וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.”
חידוש:
דער רמב״ם חזר׳ט נאָכאַמאָל איבער דעם כלל — „בכל דבר שיש בו סכנה” — נישט נאָר שבת, נאָר אין יעדער סיטואַציע פון סכנה דאַרף מען קיינעם נישט פרעגן רשות.
דער חילוק צווישן „גדולי ישראל” און „הראשון הראשון”: ווען עס איז אַ בהלה (עמערדזשענסי, מ׳יאָגט זיך צו ראַטעווען) — דער ערשטער מענטש וואָס איז דאָ, מאַן אָדער פרוי, זאָל לויפן. דער דין פון „גדולי ישראל” איז נאָר ווען אַלעס איז רואיג און מ׳מאַכט אַ מיטינג ווער זאָל עס טאָן — דעמאָלטס זאָל מען נעמען אַ גדול, נישט אַ פרוי אָדער אַ קטן, כדי שבת זאָל נישט ווערן קל.
—
הלכה: מי שנפלה עליו מפולת — ספיקות בפיקוח נפש
דברי הרמב״ם:
„מי שנפלה עליו מפולת, ספק שהוא חי ספק שהוא מת — מפקחין עליו. מצאוהו חי ואף על פי שהוא מרוצץ — מפקחין עליו ומצילין אותו לחיי שעה. בודקין עד חוטמו — אם אין בו נשימה, מניחין אותו שהרי כבר מת.”
פשט:
ווען אַ מפולת פאַלט אויף אַ מענטש און מ׳ווייסט נישט צי ער לעבט — גראָבט מען אויס אפילו שבת. אפילו ער איז מרוצץ (צוקלאַפּט) — ראַטעוועט מען אים פאַר חיי שעה. מ׳טשעקט ביז דער נאָז צי ער אָטעמט; אויב נישט — לאָזט מען אים.
חידושים:
1. „נפלה עליו מפולת” האָט צוויי מעגלעכע פירושים: (1) אַ מפולת איז ממש אויף אים געפאַלן, (2) זיין הויז איז צוזאַמגעפאַלן און מ׳ווייסט נישט צי ער איז דאָרט אונטער. ביידע פאַלן — מפקחין.
2. גרויסער חידוש — חיי שעה: פיקוח נפש מיינט נישט נאָר ווען מ׳קען דעם מענטש ראַטעווען צו אַ נאָרמאַל לעבן. אפילו ער איז מרוצץ און עס איז קלאָר אַז ער וועט נישט סורווייוון — מ׳איז מחלל שבת פאַר חיי שעה (אפילו אַפּאָר מינוט לעבן). דאָס איז אַ גרעסערע הלכה ווי דער פריערדיגער יסוד פון פיקוח נפש.
3. „חוטמו” — מ׳קובע מיתה דורך נשימה (אָטעם), נישט דורך אַנדערע סימנים. „נשמה” דאָ מיינט אָטעם, נישט נשמה אין דעם רוחני׳דיגן זין.
—
הלכה: עליונים ותחתונים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים
דברי הרמב״ם:
„בודקין ומצילין את העליונים. אם מצאו העליונים מתים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים, אלא מפקחין את הכל, שאפשר במפולת שיומשך אוויר חלל.”
פשט:
ווען מ׳גראָבט פון אויבן און מ׳טרעפט די אויבערשטע מענטשן טויט, זאָל מען נישט מאַכן אַ קל וחומר אַז די אונטערשטע זענען אויך טויט. מ׳גראָבט ווייטער.
חידושים:
דער סברא: עס קען זיך מאַכן אַז אונטן איז דאָ אַ חלל (ספּעיס) מיט לופט, און די אונטערשטע לעבן נאָך אפילו ווען די אויבערשטע זענען שוין טויט. דאָס איז אַ מציאות׳דיגע סברא — מפולות מאַכן אָפטמאָל חללים.
—
הלכה: ספק ישראל ספק גוי — חצר שיש בה גוים וישראל
דברי הרמב״ם:
„חצר שיש בה גוים וישראל, אפילו ישראל אחד ואלף גוים, ונפל עליהם מפולת — מפקחין עליהם את הגל מפני ישראל. פרש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו — מפקחין, שמא זה שפרש הוא ישראל. אבל נעקרו כולם מחוץ לעיר ובשעת הקריסה פירש אחד מהם ונפל — אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהם כשנכנס לעיר הולכין אחריו בחזקת שפירש מן הרוב.”
פשט — דריי קעיסעס:
(1) מפולת אויף דער חצר גופא — מפקחין אפילו 1 איד צווישן 1000 גוים; (2) איינער פרישט זיך אָפּ צו אַן אַנדער חצר — מפקחין אויך; (3) אַלע זענען אַרויס אויפן וועג און איינער פרישט זיך אָפּ — אין מפקחין, מ׳גייט נאָך רוב.
חידושים:
1. עיקר שיטת הרמב״ם: אין פיקוח נפש גייט מען יאָ אחר הרוב (כל דפריש מרובא פריש). דאָס וואָס מ׳זאָגט „אפילו ישראל אחד בין אלף גוים” איז נישט ווייל מ׳גייט נישט נאָך רוב בפיקוח נפש, נאָר ווייל דאָרט איז דער דין פון קבוע — און קבוע כמחצה על מחצה דמי, וואָס איז גובר אויפן רוב.
2. קעיס 1 (חצר גופא): דער איד איז קבוע אין דער חצר — ממילא קען מען נישט זאָגן רוב גוים, ווייל קביעות מאַכט עס ווי מחצה על מחצה.
3. קעיס 2 (פרש אחד לחצר אחרת): כאָטש דער מענטש האָט זיך אָפּגעשיידט, איז דער ספק אַנטשטאַנען פון אַ מקום קביעה. דער רמב״ם האַלט אַז „פירש ממקום קביעה” איז נאָך אַלץ קביעה — דערפאַר מפקחין.
4. קעיס 3 (נעקרו כולם): ווען אַלע זענען אַרויס אויפן וועג — איז נישטאָ מער קיין קביעות, ווייל „אין כאן ישראל קבוע.” דעמאָלטס אַרבעט כל דפריש מרובא פריש, און מ׳גייט נאָך רוב — דערפאַר אין מפקחין.
5. דער ראב״ד און אַנדערע מפרשים זענען מחולק אויף דעם רמב״ם׳ס שיטה (נישט אויסגעפירט אין דעטאַל).
6. נפקא מינה פאַר סכנת נפשות בכלל: דער וועג פון טראַכטן אין נומערן (1 אין 1000, 1 אין 10 מיליאָן) איז אַ היינטיגע וועג, אָבער לויט דעם רמב״ם איז דער חילוק נישט אין די נומערן אַליין, נאָר אין דעם דין פון קבוע vs. פריש.
—
הלכה: ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת
דברי הרמב״ם:
„ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת — מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי, ומקדש ומבדיל. ובכל יום ויום, אפילו ביום זה שמקדש ומבדיל בו — מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי חייו.”
פשט:
איינער וואָס האָט פאַרלוירן דעם חשבון פון טעג אין מדבר — ציילט זעקס טעג פון ווען ער האָט פאַרלוירן דעם חשבון, און דער זיבעטער טאָג מאַכט ער שבת (קידוש, הבדלה). אָבער יעדן טאָג — אפילו זיין „שבת” — מעג ער טאָן כדי פרנסתו (דאָס מינימום צום לעבן).
חידושים:
1. פאַרוואָס ברענגט דער רמב״ם דאָס אין הלכות פיקוח נפש? ווייל דער יסוד איז: יעדער טאָג איז אַ ספק שבת דאורייתא, אָבער פיקוח נפש (ער מוז עסן, רייסן פרוכט וכו׳) איז דוחה דעם ספק שבת — דערפאַר מעג ער יעדן טאָג אַרבעטן כדי חייו.
2. קשיא: פאַרוואָס נישט זאָגן אַז ער זאָל יעדן טאָג היטן שבת (ווייל יעדער טאָג איז ספק)? ווייל דעמאָלטס וועט ער שטאַרבן פאַר הונגער — ער וועט קיינמאָל נישט קענען אַרבעטן.
3. קשיא אויף דעם: אויב פיקוח נפש איז דוחה שבת, פאַרוואָס זאָל ער נישט אַרבעטן אויך אויף זיין „שבת”? דער תירוץ (אָנגעדייט): כדי ער זאָל האָבן עפּעס אַן ענין פון קדושת השבת — קידוש, הבדלה — האָט מען באַשטימט איין טאָג וואָס ער פּראַוועט שבת, כאָטש אפילו דעם טאָג מעג ער טאָן כדי פרנסתו.
4. פאַרוואָס נישט מאַכן איין טאָג וואו ער טוט אַלע מלאכות? מ׳פרעגט: זאָל ער נישט מאַכן איין טאָג וואו ער קאָכט און גרייט אָן פאַר אַלע טעג, כדי ער זאָל האָבן איין טאָג אַ „פולע שבת עקספּיריענס”? דער תירוץ: דאָס איז נישט וואָס מ׳האָט אָפּגעמאַכט — דער דין איז סתם אַז יעדן טאָג איז אַ ספק, און יעדן טאָג טאָר ער נאָר טאָן כדי פיקוח נפש.
5. חידוש בנוגע יום שמיני: ווען ער ווייסט אַז היינט איז דער אַכטער טאָג (אָדער פופצעטער טאָג) פון ווען ער איז אַרויסגעגאַנגען, איז דער איין טאָג וואָס ער ווייסט זיכער אַז ס׳איז נישט שבת — יענע טאָג מעג ער טאָן אַלע מלאכות.
—
הלכה ו: גוים שצרו על עיירות ישראל
דברי הרמב״ם:
„גוים שצרו על עיירות ישראל — אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהם את השבת. אבל בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.”
פשט:
ווען גוים באַלאַגערן אַ אידישע שטאָט — אויב זיי קומען נאָר פאַר ממון, טאָר מען נישט מחלל שבת זיין. אָבער אַ שטאָט נאָנט צו דער גרעניץ — אפילו פאַר קלייניקייטן ווי שטרוי — מעג מען אַרויסגיין מיט כלי זיין און מחלל שבת זיין.
חידושים:
1. פאַרוואָס איז אַ עיר הסמוכה לספר אַנדערש? ס׳איז נישט קיין „מעדזשיק הוטער” פון ארץ ישראל — ס׳איז פיקוח נפש דרבים. דער סברא: אויב גוים נעמען איין די ערשטע שטאָט ביי דער גרעניץ, אפילו נאָר פאַר ממון, מאָרגן גייען זיי ווייטער, ס׳איז אַן אָנהייב פון אַ כיבוש. דאָס איז סכנת נפשות אין דער „ביגער פּיקטשער.”
2. ראיה פון הלכות עיר הנדחת: אַ שטאָט ביי דער גרעניץ קען נישט ווערן עיר הנדחת, ווייל ס׳ווערט גרינגער פאַר גוים צו כובש זיין דעם רעשט פון דער לאַנד.
3. חידוש גדול: קיין איין הלכה אין דעם פרק רעדט נישט ווען מ׳גייט שטאַרבן היינט ממש — אויב מ׳גייט שטאַרבן היינט, איז פּשוט. אַלע הלכות פיקוח נפש רעדן פון אַ „לאָנג ראָן” סכנה, אַ „ביגער פּיקטשער” — ווי למשל, איבערוואָג איז נישט סכנת נפשות היינט, אָבער אין דער לענג איז עס אַ סכנה.
—
הלכה: מצוה על כל ישראל לעזור
דברי הרמב״ם:
„מצוה על כל ישראל שיכולים לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת.”
חידוש:
דער רמב״ם זאָגט נישט נאָר אַז ס׳איז אַ היתר צו מחלל שבת זיין — ס׳איז אַ חיוב, אַ מצוה. דאָס איז מער ווי סתם פיקוח נפש — ס׳איז אַ מצוה פון זיך אָננעמען פאַר אידן, פאַר דעם פאָלק.
—
הלכה: חזרה בכלי זיין — כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא
דברי הרמב״ם:
„וכשיצילו את אחיהם, מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא.”
פשט:
נאָכדעם וואָס די חיילים האָבן געענדיגט ראַטעווען, מעגן זיי צוריקגיין מיט זייערע כלי זיין אַהיים אין שבת, כדי זיי זאָלן נישט אָפּגעשראָקן ווערן פון צו גיין נעקסטע מאָל.
חידושים:
1. דער געדאַנק פון „כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא” ווערט אַדאָפּטעד פאַר אַלע ענינים פון הצלת נפשות. למשל: אַ הצלה מעמבער וואָס גייט אין שפּיטאָל שבת — אויב ער וועט נישט קענען אַהיימגיין, וועט ער אפשר נעקסטע שבת נישט וועלן גיין. דעריבער מעג ער אַהיימגיין.
2. בסך הכל רעכענען מיר זיך מיט דעם מענטש׳ס שוואַכקייט. אמת׳דיג, אויב ס׳איז פיקוח נפש, דאַרף ער גיין סיי ווי סיי. אָבער מ׳רעדט פון מענטשן — מ׳ווייסט אַז אפשר וועט ער נעקסטע מאָל טראַכטן צוויי מאָל. דעריבער האָט מען מתיר געווען.
—
הלכה: ספינה המטורפת בים, עיר שהקיפה נהר, יחיד הנרדף
דברי הרמב״ם:
„וכן כל דבר שיש בו סכנת נפשות — ספינה המטורפת בים, או עיר שהקיפה נהר — מצוה לחלל עליה את השבת ולהצילם בכל דבר שיכול להצילם. ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני רודף אחריו להרגו — מצוה להצילו אפילו בכמה מלאכות בשבת.”
פשט:
נישט נאָר מלחמה — אויך נאַטורליכע סכנות (שטורעם, פאַרפלייצונג) און אפילו אַ יחיד וואָס ווערט נרדף — מעג מען מחלל שבת זיין צו ראַטעווען.
—
הלכה: זועקין ומתחננין בשבת — אָבער נישט אויף דבר (מגיפה)
דברי הרמב״ם:
„וזועקין עליהם ומתחננין בשבת, ומתריעין עליהם לעזור אותם. ואין מתחננין ולא זועקין על הדבר בשבת.”
פשט:
ביי אַן אַקוטע סכנה מעג מען שרייען, דאַוונען, און בלאָזן (מתריעין) אין שבת. אָבער ביי אַ מגיפה (דבר) — טוט מען עס נישט אין שבת.
חידושים:
1. חילוק צווישן „מתריעין” און „זועקין”: „מתריעין” מיינט בלאָזן שופר אָדער מודיע זיין דעם עולם צו קומען העלפן — דאָס איז אַ פּראַקטישע זאַך (ווי היינט׳ס הצלה סיירען). „זועקין ומתחננין” איז תפילה. ביידע זענען מותר ביי אַן אַקוטע סכנה.
2. דאָס בלאָזן דאָ איז נישט בלאָזן לתפילה (ווי ביי תענית), נאָר בלאָזן כדי צוזאַמצוברענגען דעם עולם צו העלפן — אַ פּראַקטישע מלאכה.
3. פאַרוואָס נישט ביי דבר (מגיפה)? ביי אַ מגיפה שטאַרבט מען נישט „דעי סעקונד” — ס׳איז נישט אַקוט. מ׳קען מאַכן אַ עצרת תפילה זונטאָג אָדער מאָנטאָג. נאָר וואָס איז „אַקוט” — ווי אַ גוי שטייט ממש אינדרויסן — דאַוונט מען אפילו שבת.
4. אַן אַנדערע הסבר: אפשר איז דער „זועקין ומתחננין” אַליין אַ הכנה צו „מתריעין” — מ׳וויל דער עולם זאָל עס נעמען ערנסט גענוג צו קומען העלפן. ביי אַ מגיפה, וואו ס׳איז נישט נוגע אַז מענטשן זאָלן פיזיש העלפן, איז נישטאָ דער צורך.
5. שיינע קשיא: קענסט דאָך מעורר זיין רחמי שמים דורך היטן שבת? זאָגן „רבונו של עולם, איך דערמאָן נישט די צרה, העלף אידן אין זכות פון שבת” — דאָס איז אויך אַ מהלך אין תפילה. ביי אַ מגיפה איז דאָס דער ריכטיגער וועג — נישט צו שרייען בשבת, נאָר צו דאַוונען אויף אַן אַנדער אופן.
—
הלכה: צרים על עיירות של גוים — מלחמה בשבת
דברי הרמב״ם (שבת פרק ב׳ / הלכות מלכים):
„צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת… ומפי השמועה למדו שעושין מלחמה אפילו בשבת… אפילו מלחמת הרשות.”
פשט:
מ׳טאָר נישט אָנהייבן אַ באַלאַגערונג אויף אַ גוי׳אישע שטאָט ווייניגער ווי דריי טעג פאַר שבת. אָבער ווען מ׳האָט שוין אָנגעהויבן דריי טעג פריער, פירט מען ווייטער די מלחמה אפילו בשבת, ביז מ׳האָט אייגעגנומען די שטאָט — אפילו ביי אַ מלחמת רשות.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן פריערדיגע הלכות און דאָ: די פריערדיגע הלכות רעדן פון אַ סיטואַציע וואו מ׳האָט נישט קיין ברירה — דער גוי קומט. דאָ רעדט מען פון אַ מלחמה „by choice” — דער מלך ישראל באַשליסט צו מאַכן אַ מלחמה.
2. דער טעם פון „שלשה ימים קודם לשבת” — נישט וועגן חילול שבת, נאָר „מפני הבהלה”: חילול שבת מעג מען יאָ ביי מלחמה. דער טעם איז „מפני הבהלה” — ווייל די ערשטע פּאָר טעג פון אַ מלחמה זענען זייער טריד (טומלדיג, הקטיש). עס פּאַסט נישט אַז שבת זאָל זיין אַזוי טריד. אויב מ׳קען, דאַרף מען מאַכן אַז שבת זאָל זיין אַביסל שבת׳דיג — אַביסל מנוחה, אפילו אין אַ מלחמה-סיטואַציע.
3. דער פשט אין „מפני הבהלה” — נישט וועגן שלעכטע מלחמה, נאָר וועגן כבוד שבת: ווערט אויסגעשלאָסן דער פשט אַז דער טעם איז כדי זיי זאָלן טאָן אַ „גוטע מלחמה” (אַז זיי זאָלן נישט זיין צעטומלט פון שבת-געדאַנקען). דער אמת׳ער פשט: מ׳וויל אַז די חיילים זאָלן האָבן אַביסל מנוחה אויף שבת.
4. דער מקור — הלכה למשה מסיני, אַרויסגעלערנט פון כיבוש יריחו: דער פסוק זאָגט „וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים” — דער זיבעטער טאָג מיט׳ן בלאָזן שופרות איז געווען שבת. פון דעם זעט מען אַז מלחמה איז דוחה שבת.
5. אַ פּשוט׳ע סברא פאַרוואָס מלחמה איז דוחה שבת: ווען די אידן האָבן געקעמפט ביי יריחו אויף שבת, האָבן אַלע גוים געוואוסט אַז שבת קען זיי נישט אָפּהאַלטן. דאָס אַליין איז אַ סיבה — אַז אויב שבת קען זיי נישט שטערן, קענען זיי פירן די וועלט.
—
[Digression: תפילה אויף שבת פאַר אַ צרה — סוף-נאָטיץ]
ווערט מחלק געווען צווישן זאַכן וואָס העלפן מענטשן׳ס „awareness” (אויפוועקן דעם עולם, בלאָזן אַלאַרמס, אַנאָנסן אַ יום תפילה) — דאָס מעג מען אפילו שבת, ווייל עס איז נוגע צו מענטשן׳ס פּראַקטישע הילף. אָבער עפּעס וואָס ליגט נישט אין מענטשן׳ס הענט — נאָר מעורר זיין רחמי שמים — קען מען טאָן מוצאי שבת, ווייל מ׳קען דאָך אויך שבת מתפלל זיין אויף אַן אַנדער אופן („רבונו של עולם, העלף אידן אין זכות פון שבת”) אָן צו דערמאָנען די צרה בפירוש.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק ב׳: סכנת נפשות בשבת
הקדמה לפרק
א גוטן.
אונז לערנען אין רמב״ם, הלכות ספר זמנים, הלכות שבת. אונז גייען לערנען די צווייטע פרק, פרק ב׳. די ערשטע פאר פרקים רעדט דער רמב״ם הלכות כלליות, נאך פאר ער גייט אריין אין די פרטים פון געוויסע מלאכות, רעדט ער הלכות כלליות אויף שבת. למשל, די פאריגע פרק האט ער גערעדט פארשידענע זאכן וועגן כוונה, אז שבת דארף זיין מלאכת מחשבת אסרה תורה. און אין די פרק גייט אונז דער רמב״ם פארציילן די כלל פון חולה, אז חולה, פיקוח נפש דוחה שבת, און ער גייט אריינגיין אין פארשידענע כללים און פרטים, מיין איך, פון חולים.
פאר אונז גייען צו די עקטשועל שיעור, דארף מען באדאנקען די נדבי השיעור, בראש ובראשונה דער גרויסער תומך און פטרון פון אונזער שיעור, הרב החסיד הנגיד ר׳ יואל וועצבערגער, וואס העלפט ארויס אז מ׳זאל קענען לערנען תורה, און מ׳וועט אים יאמרו לו “וחיים יעשו”. זייער גוט.
הלכה א: שבת נדחה מפני סכנת נפשות כשאר כל המצוות
סאו, אונז גייען מיר לערנען די אנהייב. לאמיר אנהייבן. זאגט דער רמב״ם, “תדחה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות”. שבת ווערט אויך נדחה ווען ס׳איז א מצב פון סכנת נפשות, אזוי ווי אלע אנדערע מצוות.
דער רמב״ם האט אונז שוין אויסגעלערנט אין ספר המדע אז נאר אויף דריי מצוות דארף מען זיך מוסר נפש זיין, אבער אלע אנדערע מצוות דארף מען זיך נישט מוסר נפש זיין. זאגט דער רמב״ם, אז שבת איז אויכעט אזוי ווי אלע אנדערע מצוות.
פארוואס דארף דער רמב״ם דאס אויסדריקלעך זאגן ביי שבת?
ס׳קען זיין אז ס׳איז א הוה אמינא, ווייל אין סוף הלכות שבת זאגט דער רמב״ם אז שבת און עבודה זרה זענען די צוויי הארבע מצוות. יא, אין סוף הלכות שבת, שבת און עבודה זרה. און מיר ווייסן קלאר אז ס׳איז טאקע דא א געוויסע דמיון צווישן שבת און עבודה זרה, ווייל ביידע האבן צו טון מיט אמונה, ביידע האבן צו טון מיט עיקרי הדת.
אבער ס׳מיינט נישט להלכה אז שבת זאל זיין אזוי ווי עבודה זרה לענין יהרג ואל יעבור, נאר אזוי ווי אלע אנדערע מצוות. יא, ס׳קען זיין דאס איז די כוונה. מילא, איך זאג נאר. ווייל ער זאגט עס נישט ביי יעדע מצוה. יעדע מצוה ווייסן מיר דאך שוין די כלל פון ספר המדע.
אבער על כל פנים, וואס ער זאגט אונז, ווייל ער וויל אריינגיין שפעטער אין אלע פרטי הדברים, די חז״ל האבן נישט נאר געגעבן די כלל. אונז האבן מיר גערעדט אביסל אזא רמז, פארוואס טאקע? פארוואס זאלן נישט די חז״ל זאגן די כלל און האבן די פרט, זאל שוין יעדער איינער געהארכט ווערן פון זיין דאקטער? אבער ס׳איז נישט אזוי. די חז״ל האבן אונז אויך געגעבן די פרטים, וועלכע מיני מאכלים הייסט פיקוח נפש וכדומה. יא? ניין. אבער לאמיר טרייען צו באחן אביסל בעסער.
דער ציון צו הלכות יסודי התורה
דאס וואס שטייט דא “כשאר כל המצוות” קען זיין אז ס׳איז ווי א ציון. לאמיר געדענקען, אין הלכות יסודי התורה פרק ה׳ איז געשטאנען הלכות קידוש השם, נישט הלכות דחיית המצוה מפני סכנת נפשות, עכ״פ דאס איז נישט געווען די עיקר נושא דארט. די נושא דארט איז געווען א מצוה וואס הייסט קידוש השם, און דארט איז געשטאנען כללי הלכות קידוש השם.
אז כל המצוות שבתורה, אויב ס׳קומט א גוי און ער איז מענה איז יעבור ואל יהרג, און די רמב״ם האט געהאלטן גאר famously אז אפילו אם עבר הרגוהו איז חייב בנפשו, חוץ פון די דריי וואס מ׳האט דערמאנט, אז דעמאלטס איז דא א מצוה פון קידוש השם, אן עקסטערע מצוה אז יהרג ואל יעבור.
און דארט האבן מיר געשטאנען דארט אז פונקט אזויווי ס׳איז די דין באונסין, כשם שאמרו באונסין אז א גוי וויל צווינגען א איד צו טון אן עבירה, אז אויף די גאנצע תורה פאלגט ער די גוי חוץ פון די דריי מצוות, איז אויך די דין בחלאים, אז באים להתרפא, אויב מ׳דארף זיך אויסהיילן מיט אן עבירה איז מתרפאין מיט עני עבירה חוץ פון עבודה זרה, גילוי עריות און שפיכות דמים.
סא, דאס אז כל המצוות, שאר כל המצוות זענען נדחה מפני סכנת נפשות, דאס איז אמת׳דיג מער די צווייטע הלכה וואס שטייט דארט, נישט די עיקר הלכה פון קידוש השם. אן הלכה וואס קומט דארט אריין כמעט בדרך אגב, אז טאמער ס׳איז דא א סכנה און אן עבירה קען ראטעווען א איד פון די סכנה, איז די כלל אז אלע מצוות זענען נדחה חוץ פון די פאר מצוות. דאס איז די כלל וואס אונז האבן מיר שוין געלערנט בעצם אין הלכות יסודי התורה.
די פרק רעדט פון פארשידענע לעוועלס פון סכנת נפשות
יעצט, מ׳דארף פארשטיין אז דא גייט מען לערנען אסאך מער פרטים אין די הלכה, און ס׳איז נישט נאר אזוי ווי פרטים פון די כלל אז מצוות שבת איז נדחה מפני סכנת נפשות, ווען ס׳איז סכנת נפשות. דא רעדט מען אויך פון אסאך אנדערע לעוועלס, אויך הלכה׳דיגע לעוועלס, נישט נאר פראקטיש.
אויב ס׳וואלט געווען אלעס פראקטיש, וואלט מען נישט געדארפט קיין הלכות. ס׳איז דא אפאר הלכות דא וואס זענען אפשר ממש זייער פראקטיש, אז דאס הייסט א מחלה, דאס הייסט א סכנה, וכדומה. אקעי, ס׳איז אפשר דאקטעריי בעצם. אבער באופן כללי, די סטרוקטור פון די פרק איז אז ס׳זענען דא לעוועלס פון סכנת נפשות.
אין אנדערע ווערטער, לאמיר מאכן אביסל קלארער: אויב ס׳קומט א גוי און זאגט פאר א איד, “טאמער ביסטו מחלל שבת” – נישט קיין חילוק וועלכע חילול שבת – “זיי מחלל שבת, טאמער נישט הרג׳ע איך דיך”, אויף דעם דארף מען נישט די גאנצע פרק. דאס איז פשוט אז ס׳איז נדחה, אזוי ווי אלע מצוות. דא רעדט מען אביסל אנדערש, און מ׳וועט זען אין אסאך אנדערע וועגן אנדערש.
קודם כל, מ׳רעדט פון איינער וואס איז קראנק, און כדי אים אויסצוהיילן דארף מען טון עפעס א חילול שבת. אסאך מאל איז דאס נישט אזוי סימפל – ווי קראנק איז ער? ווי שטארק גייט ער שטארבן?
מיר זעט אויס, באופן כללי, די מיין כלל פון די זאכן איז אז די אלע הלכות פון די פרק זענען אביסל ווייניגער פון, לאמיר עס רופן, די קלאסישע “ייהרג ואל יעבור” ממש. אין אנדערע ווערטער, ווען ס׳איז א שאלה אז אויב מ׳טוט נישט דאס שטארבט מען, דארף מען נישט די גאנצע פרק. דאס איז פשוט, למטה מכל ספק. אבער די פרק רעדט פון אסאך ווייניגערע זאכן.
פיקוח נפש איז נישט די זעלבע ווי סכנת נפשות
למשל, מענטשן אסאך מאל זאגן “פיקוח נפש”. מ׳וועט זען שפעטער אין די פרק, פיקוח נפש איז נישט די זעלבע ווי סכנת נפשות. פיקוח נפש איז דאס אז סתם מ׳זעט א איד אין א סכנה, ס׳איז ארויפגעפאלן א בנין, און מ׳דארף אויפהייבן די גאנצע בנין. איז מען מפקח, יא? מפקח איז מלשון… וואס איז די טייטש פון מפקח? טשעקן, אדער… מפקח איז א גל, יא? דו זאגסט אזוי ווי ס׳מיינט די עקטשועל אויפהייבן די שטיינער. דו דארפסט וויסן וואס דו האלטסט מיט די ווארט, ס׳איז נישט קיין אלץ פיקוח. אבער ס׳שטייט “פיקוח נפשות”.
על כל פנים, די ארבעט פון די הצלה ארבעט, רייט? דאס איז נישט סכנת נפשות. ס׳איז גראדע אמת, אויב מ׳וועט נישט טון די ארבעט, וועט א איד שטארבן און ס׳וועט זיין א סכנה. אבער ס׳איז אפאר לעוועלס.
פארשטייט זיך, ס׳קען זיין אז מ׳וואלט נישט געשטאנען אין די הלכה, מ׳וואלט נישט געוואוסט די גרעסערע היתרים, אז מ׳מעג למשל אויסהיילן א חולה בשעת׳ן עסן.
חולה שיש בו סכנה – מ׳נעמט קעיר פון אים, נישט נאר מ׳ראטעוועט אים פון טויט
יא, אבער אפילו בכלל אז מ׳מעג אויסהיילן א איד. מ׳רעדט נישט קיינמאל, כמעט קיינמאל רעדט מען נישט אז אויב מ׳וועט נישט געבן די אספירין די מינוט וועט דער חולה שטארבן. אפילו ווען ס׳שטייט א חולה שיש בו סכנה, מיינט נישט אז מ׳טאר נאר טון פאר אים זאכן וואס אויב נישט שטארבט ער.
ס׳מיינט אז מ׳נעמט קעיר פון אים ביז ער ווערט געזונט, וואס דאס אינקלודעד אלע חלקי הרפואה, מיט זייערע אפשר געוויסע כללים וועגן דעם. אבער ס׳איז מער א חידוש ווי סתם צו זאגן אז סכנת נפשות איז דוחה שבת. פארשטייסט וואס איך זאג?
דיסקוסיע: פארוואס איז דא מער פרטים ביי שבת ווי ביי אנדערע מצוות?
איך פארשטיי, אבער איך זאג, לגבי אנדערע מצוות קענסטו אויך מאכן, למשל נבילה, קענסטו אויך אריינגיין אין דיטעלס וועלכע מיני נבילה מעג מען אוועקנעמען פון א חולה, וועלכע מין סכנה. מ׳טוט עס אבער נישט, אויף וויפיל איך געדענק. איך מיין אז ס׳איז דא פשוט א הלכה בכל מתרפאין, אדער ווייטער.
איך מיין צו זאגן, איינמאל מ׳זאגט די הלכה פיקוח נפש דוחה שבת, מוז מיטקומען אויך די פרטים פון וואו ווייסט מען? וואס טוט זיך ווען ס׳איז ספק? וואס טוט זיך ווען ס׳איז ספק ספיקא? אדער וואס טוט זיך ווען די זאך אפשר וועט העלפן דעם מענטש, אפשר נישט? דאס שלעפט זיך אויטאמאטיש אריין אין די הלכות וואס שטייען דא.
דאס הייסט, דאס איז נישט די עיקר פון די הלכות, דאס איז צו וויסן פראקטיש. דאס איז גראדע, דאס שטייט נאך יום כיפור, וואס איז געווען? איך מיין אז נאך הלכות סידור איז אויך דא געוויסע כללים, הקל הקל תחילה, אזעלכע כללים, הלכה׳דיגע כללים, למדנ׳ישע כללים.
אבער איך מיין אז די חידוש דא איז אז מ׳רעדט דא פון גרעסערע היתרים ווי סתם צו זאגן מ׳טאנצט נישט אריין אין פייער כדי צו היילן א איד אין שבת. מ׳רעדט פון מ׳טוט אפילו ווייניגער פון דעם, און פאר דעם איז עס אביסל מער.
לאמיר לערנען, אקעי, איך מיין אז ס׳איז גענוג אויף צו כאפן וואס איך טריי צו זאגן. ס׳איז א שאלה, אבער אזוי מיין איך. איך מיין אז מענטשן האבן א טעות אז זיי מיינען אז למשל מ׳פרעגט אמאל א שאלה, דאס איז א חולה שיש בו סכנה, אבער די זאך איז נישט פשוט אז מ׳שטארבט פון עס נישט טון.
איך מיין אז דאס איז די הלכה זאגט, אז א חולה שיש בו סכנה נעמט מען קעיר פון אים, נישט אז מ׳טוט נאר זאכן וואס ער שטארבט נישט היינט. אפילו אז זיי שטארבן אביסל שנעלער וועגן דעם, איך מיין, ס׳רעדט זיך נישט פון דעם, ס׳רעדט זיך נישט פון די אלע סכנת נפשות, סכנת נפשות, ס׳איז אפילו מער פון די עקלודיסטע הלכה פון יהרג ואל יעבור. נישט נאר ווען מיט דעם מעשה ראטעוועט מען אים, נאר איינער וואס זיין לעבן איז אין א סכנה איז די גאנצע שבת אנדערש לגבי אים און פאר די מענטשן ארום אים.
דאס וואלט געווען היתר. סכנת נפשות איז דוחה שבת.
הלכה א (המשך): חולה שיש בו סכנה – עושין לו כל צרכיו על פי רופא אומן
לאמיר לערנען ווייטער. זאגט דער רמב״ם, “לפיכך, חולה שיש בו סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.”
לויט די כלל אז שבת ווערט נדחה פאר סכנת נפשות, איז די הלכה אז חולה שיש בו סכנה, א חולה וואס איז אין א סכנה, שיש בו סכנה, אין די מחלה איז דא א סכנה, עושין לו כל צרכיו בשבת, קען מען אים טון אלע זיינע צרכים בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום.
דריי זאכן אין דער הלכה
זאגט ער דא דריי זאכן. איינס, מ׳מעג אים טון כל צרכיו בשבת, אלעס וואס פעלט זיך אויס. ער גייט אביסל מער מאריך זיין, מיין איך, וואס טייטשט אלעס פעלט זיך אויס. נישט נאר דאס וואס איז ממש צו הונדערט פראצענט הצלת נפשות, נאר מ׳מעג טון נאך זאכן.
און ס׳דארף זיין על פי רופא אומן, אבער של אותו מקום. ס׳דארף זיין באזירט אויף איינער וואס איז פארלעסליך, וואס ווייסט אז דאס איז דא א סכנה. אבער ס׳מיינט אויך נישט אז מ׳דארף יעצט זוכן די גרעסטע מומחה פון די גאנצע געגנט ארום, נאר ווער ס׳איז די נאנטסטע לאקאלע מומחה, קען מען אים גלייבן.
צוויי ראלעס פון דעם רופא אומן
רייט, איך מיין אז ס׳מיינט צוויי זאכן, אפשר וועט מען זען אין א מינוט. קודם כל, די רופא אומן איז קובע אז דאס איז א חולה שיש בו סכנה. דו פרעגסט אים, איז דאס א דעינדזשערעס מחלה? יא, דאס איז א דעינדזשערעס מחלה. צווייטנס, דער דאקטאר זאגט וואס מ׳דארף טון. ער דארף עסן ווארעמע זופ יעצט. אקעי, קאך פאר אים א ווארעמע זופ, וכדומה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “של אותו מקום”?
רופא אומן של אותו מקום איז אביסל אן אינטערעסאנטע זאך. ס׳טייטשט די בעסטע פון יענע פלאץ. אויב איז אין יענע מקום נישטא קיין רופא אומן, דער וואס איז די נאנטסטע צו א רופא אומן.
לכאורה, ניין, ס׳איז נישטא קיין חיוב צו זוכן איינע פון די ווייטענס, ווייל אפשר דער וואס איז דער אנגענומענער רופא דא, אפשר ווייסט ער נישט גענוג. ס׳איז דאך דא אן “עושה מקום” פון פיקוח נפש.
וואס? סתם אזוי מעג מען נישט וואוינען אין א שטאט וואס האט נישט קיין רופא אומן.
ניין, אבער יא, לאזט אליין א איד. אבער ס׳מיינט, ס׳מיינט דער וואס ווייסט, נישט סתם איינער.
ניין, אבער דער “עושה מקום” זעט אויס אז ס׳איז אביסל א געוויסע קהילה.
הלכות שבת פרק ב: סכנת נפשות בשבת — רופא אומן, ספק נפשות, ואין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
הלכה א׳ (המשך) — רופא אומן של אותו מקום
Speaker 1:
נאר whoever ס׳איז די נאנטסטע לאקאלע מומחה קען מען אים גלייבן.
איי גוט. רייט. איך מיין אז ס׳מיינט צוויי זאכן, אפשר וועלן מיר זען אין א מינוט. קודם כל, די רופא אומן איז קובע אז דאס איז א חולה שיש בו סכנה. פרעגסט אים, איז דאס א דענדזשערעס מחלה? יא, דאס איז א דענדזשערעס מחלה. צווייטנס, דער דאקטאר זאגט וואס דארף מען טון? ער דארף עסן ווארעמע זופ יעצט. אקעי, קאך פאר אים א ווארעמע זופ, וכדומה.
רופא אומן של אותו מקום איז אן אינטערעסאנטע זאך. ס׳טייטשט די בעסטע פון יענע פלאץ. אויב איז אין יענעם מקום נישטא קיין רופא אומן, דער וואס איז דער נאנטסטער צו א רופא אומן לכאורה. ס׳איז נישטא קיין חיוב צו זוכן איינער פון די ווייטענס, ווייל אפשר דער וואס איז אנגענומען פאר א רופא דא, אפשר ווייסט ער נישט גענוג גוט. ס׳איז דא א חיוב פאר פיקוח נפש, איך מיין. וואס? סתם אזוי טאר מען נישט וואוינען אין א שטאט וואס האט נישט קיין רופא אומן. ניין, אוודאי, יא, להציל נפש מישראל. אבער ס׳מיינט דער וואס ווייסט. ניין, אבער ווען ס׳איז של אותו מקום זעט אויס אז ס׳איז אביסל א געוויסע קולא, אז מ׳דארף נישט זוכן אפשר איז דא עפעס אן אנדערע מומחה וואס זאגט אנדערש. און גרייד אין הלכות יום כיפור רעדט ער אביסל מער וועגן דעם וואס טוט זיך ווען ס׳איז דא אנדערע דאקטוירים וואס זאגן אנדערע זאכן.
אקעי, אבער דאס איז… איך זאג דארט, מ׳דארף זוכן א מומחה, מ׳דארף נישט סתם אויף צו העלפן א איד, מ׳דארף מאכן זיכער מ׳האט די גרעסטע מומחה וואס מ׳ווייסט. דאס איז הלכות פיקוח סכנת נפשות, ס׳הייסט לגבי די ענינים פון סכנת נפשות, מ׳פאלגט די בקי, אין די גמרא שטייט א בקי. דער רמב״ם האט מיר איינער צוגעלייגט דאס, רופא אומן של אותו מקום.
הלכה א׳ (המשך) — ספק נפשות דוחה את השבת
Speaker 1:
יא. זאגט דער רמב״ם, וואס איז די כלל? נישט נאר ווען דער מענטש׳ס לעבן איז אין א ודאי סכנה, נאר אפילו ספק שצריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך. ס׳איז א ספק אז דער חולה דארף האבן די חילול שבת, צו דאס גייט אים ראטעווען. אדער אן אנדערע מין ספק איז, איין רופא האט געזאגט אז מ׳זאל מחלל שבת זיין אויף אים, ורופא אחר אומר אינו צריך, אן אנדערע רופא זאגט אז ס׳פעלט נישט אויס, ער זעט נישט אז דער חולה זאל זיין אין א סכנה אדער אז די פעולה אז ס׳וועט אים העלפן, הייסט עס אויך ספק, ומחללין עליו את השבת? זאגט דער רמב״ם, ווייל דער כלל איז אז ספק נפשות איז אויך דוחה שבת, נישט נאר סכנת נפשות ווי ער האט אנגעהויבן, נאר אויך ספק סכנת נפשות איז דוחה את השבת.
הלכה ב׳ — אין ממתינין כדי שלא לחלל שתי שבתות
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, הלכה ב׳, נאך א קולא, אז מ׳דארף נישט זוכן צו ממעט זיין דווקא אין די חילול שבת ווען ס׳הערט זיך מיט סכנת נפשות. זאגט ער אזוי, “עמדוהו ביום השבת”, מ׳האט אים אפגעשאצט ביום השבת, “שיצטרך לכך וכך שמונה ימים”, ער גייט דארפן א געוויסע טריטמענט, לאמיר זאגן אכט טעג. וואלט א מענטש געקענט איינפאלן, אממ, זיי מאכן אין די אכט טעג זאל נאר זיין איין שבת. ער וואלט געקענט זאגן, לאמיר אנהייבן די טריטמענט אויף א מאנטאג, איך ווייס נישט וואס, אזוי וועט נאר זיין איין שבת, נישט אנהייבן עס פרייטאג אדער שבת. “אין אומרים נמתין לו עד הערב”, מ׳זאל ווארטן ביז מוצאי שבת, “כדי שלא יחלל שתי שבתות”, כדי מ׳זאל נישט מחלל שבת זיין סיי די שבת, סיי די נעקסטע שבת. מ׳זאגט נישט אזוי. “אלא מתחילין מהיום”, פון ווען ס׳קומט ארויף די צורך קען מען גלייך אנהייבן טון די חילול שבת, “שישבת”, און מ׳דארף נישט חושש זיין אז מ׳גייט דארפן מחלל שבת זיין נאכאמאל. ס׳איז טאקע דא וואלט מען געקענט אפשר… דא וואלט מען יא געקענט ווארטן, אפשר וואלט די ווארטן נישט געווען אזא גרויסע סכנה. אבער אויב ס׳איז דא א ספק נפשות און ס׳איז דא א צורך פאר א טריטמענט, קען מען שוין אנהייבן היינט, אפילו אויב דאס גייט גורם זיין נאך א שבת.
“ומחללין עליו אפילו מאה שבתות”, מ׳מעג אפילו מחלל שבת זיין אפילו מאה שבתות ווי לאנג ס׳פעלט אויס. “כל זמן שיצטרך”, זאגט דער רמב״ם די כלל, “כל זמן שיצטרך”, ווי לאנג ער דארף א חילול שבת, א טריטמענט, א רפואה וואס איז חילול שבת, “ויש בו סכנה או ספק סכנה, מחללין”.
דיון: דער חידוש פון “אין ממתינין” — אפילו ווען ס׳איז קיין שום חילוק
Speaker 1:
איך וואלט געמיינט אז דאס איז פשוט א לומד׳ישע זאך. אוודאי אויב ס׳איז א ספק אז אויב מ׳גייט שפעטער אנהייבן די טריטמענט וועט זיין א מער סכנה, איז דאך פשוט אז מ׳דארף. דאס איז נישט די הלכה. די הלכה זאגט א חידוש נאך מער פון דעם. ס׳איז נישט קיין שום חילוק. מ׳קען אנהייבן רואיג מוצאי שבת. א איד דארף זיך נישט רעכענען יעצט איז פיקוח נפש, יעצט איז ספק נפשות, איז נדחה די היינטיגע שבת. א איד דארף נישט מאכן די אייבערשטנ׳ס חשבונות, “אה, מ׳וועט מחלל זיין צוויי שבתים וועגן דעם”. מ׳דארף נישט מאכן אזא חשבון. יעצט איז א ספק נפשות, א חולה שיש בו סכנה, יעצט האסטו א היתר. מארגן, נעקסטע שבת, וועט זיין נאכאמאל מותר.
איך וועל דיר זאגן נאך מער פון דעם. איך וועל דיר זאגן אז אפילו אויב ער וועט זאגן, “איך קען עס טון זונטאג”, אבער יעצט איז דא א שטיקל פיקוח נפש, יעצט איז דא עפעס וואס מ׳הייבט אן שבת. איך זאג דיר, ס׳איז נישט… מ׳רעדט נישט פון א פאל וואס ס׳איז מער דעינדזשערעס צו ווארטן ביז זונטאג, איז דאך פשוט אז מ׳דארף עס טון שבת. מ׳רעדט פון א פאל וואס ס׳איז נישט קיין שום חילוק. אים גייט עס אן. יעצט איז מותר, איז יעצט מותר. נעקסטע וואך וועט זיין מותר, וועט זיין נעקסטע וואך מותר. אויב ס׳איז נישט קיין שום חילוק, איז עס נישט.
נאר ווען ס׳איז צורך. כל זמן ס׳איז צורך. ער דארף אכט טעג, ער דארף האבן די טריטמענט, און מ׳קען עס טון אדער שבת אדער זונטאג, איז דאך פשוט אז מ׳טוט עס זונטאג. ניין, ס׳איז נישט. דאס איז וואס ס׳שטייט דא. מ׳דארף נישט מאכן די חשבון. מענטשן סקעדזשולן נישט א דאקטאר אפוינטמענט פאר שבת ווייל מ׳קען עס טון זונטאג. מ׳מעג. וואס הייסטו זאגן? דער תירוץ איז אז מ׳מעג. מ׳מעג, נאר מיט אפשר א געוויסע הוספה, אז ער האט שוין א גדר, ער איז שוין בגדר פון ספק פיקוח נפש אדער עפעס. א חולה שיש בו סכנה. אגעין, מענטשן סקעדזשולן נישט מיט שטעט פון חולה שיש בו סכנה. א חולה שיש בו סכנה איז מותר מחלל שבת צו זיין. נעקסטע וואך וועלן מיר פרעגן נאכאמאל די שאלה, איז מותר מחלל שבת צו זיין? וועט ווייטער זיין די תירוץ אז מ׳מעג. ווי לאנג ס׳איז א סכנה אדער אפילו ספק סכנה, איז מען מותר מחלל שבת צו זיין.
אויב איינער איז יא א חולה שיש בו סכנה, און מ׳דארף למשל מאכן אפשר א טעסט, ס׳איז נישט מעכב אז מ׳מאכט די טעסט היינט אדער מארגן, לויט ווי ס׳שטייט דא איז נישט קיין שום ענין צו בעטן די האספיטאל צו מאכן די טעסט מוצאי שבת. יעצט איז ער א חולה, מעג מען. זאגסט אז דער חולה איז מותר געווארן, פאר אים מעג מען שוין גיין, מ׳דארף זיך נישט… מ׳דארף נישט מאכן די חשבונות צו סעיוון נעקסטע שבת. ס׳איז א חילוק, איך זאג דיר אז ס׳איז מותר מן הדין. אויב ס׳איז א חולה שיש בו סכנה, און דער דאקטאר זאגט אז מ׳דארף אכט טעג די און די זאך, וואטעווער ס׳איז, מעג מען.
דיון: פארוואס איז דא קיין חיוב שמירת שבת פאר נעקסטע שבת
Speaker 1:
ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, ווייל פאר די נעקסטע שבת, די שבת האב איך נישט קיין חיוב שמירת שבת פאר די נעקסטע שבת. ס׳איז דאך פשוט, אז אויב איך מעג די שבת ווייל ער איז בגדר חולה, אז איך מעג פאר די שבת, דארף איך מיך נישט יעצט זארגן פאר די נעקסטע שבת. די חיוב שבת איז דאך נאר יעדע שבת אויף היינט. היינט האב איך א מצוה פון שמירת שבת, איך האב נישט היינט א מצוה פון שמירת נעקסטע שבת.
Speaker 2:
אבער זאלן… נעקסטע שבת גייט דאך זיין א מיתה ווייל ער איז דאך נאך אין די אכט טעג פון די טריטמענט.
Speaker 1:
יא, איך פארשטיי וואס די וועלט זאגט. איך מיין אפשר די זאך וואס די וועלט זאגט איז, נישט איינמאל שבת איז דורך, נישט אזוי ווי אפשר די… נישט אלס “חלל עליו שבת אחת”, נישט ווייל פקוח נפש איז דא מער ווי איין שבת. פקוח נפש איז אפילו ווערט אויף איין חולה, מען דארף מחלל שבת זיין אלע שבתים. איינער וויל דאך קענען… אבער מען דארף יא מאכן די חשבון. ס׳איז נישט מעכב. איך האב געטראכט אז ס׳איז אויסגעהאלטן געווען, דאן הייבט מען אן די רביעי זונטאג, נישט איינס זונטאג. די עצה איז ניין. דאס איז וואס שטייט דא לכאורה.
דיון: וואס מיינט “צורך” — היינט אדער בכלליות?
Speaker 1:
אזוי, אנטשולדיגט, לאמיר זען. אזוי, ער איז א צורך. איז א צורך מיינט אז ער דארף עס בכלליות, אדער ער דארף עס היינט? ס׳איז א צורך מיינט לכאורה אז ער דארף עס בכלליות, אז ער דארף עס, ער דארף די טריטמענט. און ער איז שוין בגדר חולה פקוח נפש וואס אויף אים איז שוין מותר געווען שבת, דארף מען זיך נישט מדייק זיין צו ס׳פעלט דווקא אויס היינט. ווייל היות דער חולה דארף עס האבן פאר די ביגער פיקטשער, אפילו אויב ס׳איז נישט קיין היינטיגע רעטונג, מעג מען. און אפילו אויב מ׳גייט יעצט אריין אינטו א טריטמענט וואס גייט דויערן א לענגערע…
די פוינט איז, וואס ס׳שטייט דא איז ווייל מ׳האט מורא אז נעקסטע שבת… דאס הייסט, מ׳קען די שאלה אינמיטן. איין שבת געבט מען זיכער מחלל שבת זיין, ווייל ס׳נעמט אכט טעג. די שאלה איז צו מ׳דארף קערן אז ס׳גייט זיין צוויי שבתים. דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף נישט קערן. איך זע אז דער רב בלומענבערג ברענגט פון די שולחן ערוך הרב, נישט אזוי ווי מיר, נאר ער לערנט אז דאס איז אלץ אויף חשש. אבער מ׳קען נישט וויסן, מ׳קען נישט טועה זיין מיט זיכערע חשבונות. אויב איז דא א חשש קטן, אויב איז דא אן אמת׳ע סכנה.
מיינע זאגט ער, אז אויב ס׳איז זיכער אז נישט… אבער איך פארשטיי נישט, רבותינו זאגן, איך מיין, דער הייליגער שולחן ערוך הרב זאגט, איך קען נישט שלאגן מיט אים. איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט. “אין בורא לוני”. דאס טייטש דאך אז ס׳איז קיינמאל נישט בורי. אלעמאל קען זיין אז… איך רעד נישט, איך ווייס נישט, מ׳רעדט בכלל נישט קיין חולה שיש בו סכנה, ס׳איז נישט בורי, דאן הייבט זיך שוין אן די שאלה. אבער א חולה שיש בו סכנה איז אלעמאל, מ׳שטופט אפ די טריטמענט איין טאג, קען דאך זיין א קאמפליקעישן יענע טאג, פונקט, ווער ווייסט. דאס איז דאך די טעם. איך מיין דער רמב״ם אליין… רעד איך צו יעדן איינעם. זאגט ער, ער וויל נישט זאגן נאר אויב ס׳פעלט אויס, ווייל ער וויל נישט מענטשן זאלן מחמיר זיין לענין פיקוח נפש. און די עולם מעג מען נישט איינשרייבן, אזוי ווי כאילו… ווייל ס׳איז דאך דא די סארט מענטשן וואס מ׳האט מורא אז זיי גייען נכשל ווערן און נישט טון שבת פיקוח נפש, ווייל זיי גייען זיך איינרעדן. סאו זאגט ער, מ׳מעג, ער זאגט נישט… ניין, דיין שאלה איז שינוי השם. די שינוי השם איז דא געוויסע מענטשן וואס זיי האלטן יא לייגן זיי חותם און החתנה. ניין, די שינוי השם מיינט אז ס׳איז חובת נפשות. יעדער אפשטיפאכט, ס׳איז א שטיקל… אוודאי, קענסטו פרעגן א קשיא, קומסטו אלעמאל היינט מענטשן פרעגן זיך קשיות, דער דאקטער אליין שטיפט אפ ווייל ער דארף עסן לאנטש, וועג איך נישט אפשטיפן וועגן שבת… וואס וואס וועל איך טון… לאנטש דארף מען נישט, און שבת דארף מען נישט. דאס איז די הלכה. אזוי זעט מיר אויס. דאס איז וואס די הלכה זאגט! אבער אין די אנדערע זייט, דער וואס איז א מומחה מעג אפשטיפן, דער וואס איז א מומחה, און ער ווייסט א הונדערט פראצענט אז ער שטופט נישט אפ וועגן שבת, נאר ווייל מען קען אפשטופן, דארף ער דארך אפשטופן, זאל ער אפשטופן. נא פראוולאנד. אבער מען וויל נישט אז דער מענטש זאל אפשטופן וועגן שבת, בעסיקלי. די שבת זאלן זיך זיין קיין בני ער פון אויסצוריילן דעם מענטש. אז מע מעג, זאגט מען דארפט בכלל נישט אויף א חלילישער שווער, מען דארף פארן צו א היספערל, און ער האט נישט א כח איינס צו פארן, מען פרעגט דער דאקטער, דער דאקטער זאגט קענסט פארן מארגען? אקעי, דאס איז שוין הלכות דאקטעריי, דאס איז שוין הלכות שבת. יא, כבוד מען עס איז צורך ויערש בסכנות, סבו, סכנא מיט חלבים.
הלכה ב׳ (המשך) — וואס פאר מלאכות מעג מען טון
Speaker 1:
יעצט זאגט דערהיין, וואס מעג מען אלץ טון? ער זאגט, מען מעג טון פארשידענע מלאכות, נישט נאר א סורדזשערי, כוייס כולו, וואס דער מלאכה אליין היילט, ווייל אפילו ארומיגע זאכן מעג מען טון. ער זאגט, מען דליקן מלאכן, מען מעג אויסלעשן די לעכט, אדער אויסלעשן די לעכט, לויט ווי ס׳פעלט אויס, און מען מעג אנגרייטן עסן פאר א חולה, מעג מען שחטן, סיי הייסן וואסן. עס קען אים אווואשן, אדער אים געווען צו טרינקען, וויילן, השכותל וויילן, רחיצות סגר, פארמעג מען טון די אלע זאכן. איך מיין אז דער עס איז פשוט, עס איז א נייע חידוש, א קראנקער מעג מען קאכן עסן. א קראנקער, דארף דאך האבן ווארעמעסן, ער דארף דאך אים מחזק זיין, ער קען נישט, אויבער עס איז אן אפענדע ליידן, ער קען נישט שלאפן, אדער פארקערט, ער האט מורא, עס איז טינקל, ער קען נישט זען. די אלע זאכן ווערט פארט פון די טיפול בחולה, די מעדיצין. א געזונטער מענטש קען אויסהאלטן א שבת אן פרישע ווארעמע עסן. א חולה איז יעדע זאך, זאגט מען אונז, אז פאר א חולה איז יעדע זאך, ווייל ער איז אזוי האקל, איז יעדע זאך בגדר א חשש, א ספק סכנה וואס מ׳מעג טון שבת.
כללא של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים.
שבת איז ווי חול לגבי א חולה שיש בו סכנה — הלכה ב (המשך)
שבת איז כחול לכל הדברים שצריך להם
Speaker 1:
שבת לגבי א חולה שיש בו סכנה איז אזויווי כחול, ס׳איז אזויווי א וואכעדיגער טאג לגבי אלעס וואס ער דארף האבן. פארשטייסט? ער זאל נישט זיך צוריקהאלטן, אפשר דארף ער נישט, די וואסער זאל זיין אזוי ווארעם, אדער אפשר קען מען אביסל ווייניגער וואסער. די וואס מענטשן זיך מתעסק מיט די חולה, שבת זאל אים נישט זיין קיין שטער פון פיקוח נפש. ער זאל טון אלעס וואס ער דארף.
ס׳שטייט דאך “לכל הדברים שצריך להם”, נישט סתם זאכן.
גדר “טיפול בחולה” — ברייטער ווי מעדיצין אליין
איך מיין אז מ׳דארף געדענקען, איך געדענק אמאל די האספיטאלס זענען זייער מאדערן אין די טעג, אבער אמאל האט יעדער איינער פארשטאנען אז א חולה, די טיפול פון א חולה איז נישט די עיקר די מעדיצין, די אנטיביאטיקס, איך ווייס נישט וואס מ׳טוט אים. א חולה דארף מען נעמען קעיר.
וואס הייסט מ׳נעמט קעיר? מ׳לייגט אים אריין אין בעט, מ׳געט אים ווארעמע עסן. דאס איז אלץ פארט פון טיפול אין א חולה, ס׳איז געהעריג ביקור חולים, אבער דאס איז די מצוה פון נעמען קעיר.
היינט אין האספיטאל נעמט מען אים, ס׳מעג זיין אנגעצונדן די לייט א גאנצע נאכט, און ס׳מעג זיין נויז, די עיקר אז מ׳געט אים די ריכטיגע שאט, איך ווייס נישט וואס. אבער דאס איז נישט וויאזוי די הלכה קוקט אן, נישט וויאזוי מ׳האט אנגעקוקט בכלל ביז אפאר וואכן צוריק. מ׳האט נישט אזוי אנגעקוקט אזא טיפול אין א חולה. א חולה איז איינער וואס מ׳דארף אים נעמען קעיר.
“על פי רופא אומן” — פונקטליכער גדר
מ׳דארף וויסן, די “על פי רופא אומן של אותו מקום” מיינט וואס הייסט מעדיצינישע זאכן, אבער וואס חז״ל זאגן אז מ׳מעג טון, מעג מען טון. מ׳דארף נישט פרעגן די דאקטער צו די חולה דארף האבן ווארעם וואסער זיך צו וואשן. ס׳איז א תקנת חכמים אז מ׳זאל פארזארגן דעם מענטש.
דיסקוסיע: צי מעג מען טון זאכן וואס זענען נישט דירעקט סכנת נפשות?
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. איך האב נאכגעקוקט, בגדר סכנת נפשות, אויב דאס איז נישט… אויב איז דא אויפוואשן גארנישט צו טון מיט סכנת נפשות, טאר מען דאך נישט.
ניין, פשוט ווייל דער מענטש איז במצב סכנת נפשות, האט מען פאר אים מתיר געווען אלעס. ניין, זיי האבן נישט מעדזשיקלי מתיר געווען. דאס איז דער פאקט, איך האב געהאט אן ענדליכע תורה׳דיגע מחלוקת מיט דעם. זיי קענען נישט טון אלעס.
יא, אבער ווען יעדער איינער איז מסכים אז ס׳העלפט צו נעמען קעיר און מ׳געט פאר אים דאס בעסטע, יעדער איינער איז מסכים אז דאס איז פארט פון די טיפול בחולה. דאס וואס היינטיגע האספיטעלס פריאריטיזן דאס נישט, דאס איז א קשיא אויף זיי. אבער פרעג זיי אליין, זאלן זיי מודה זיין אז ס׳איז פארט פון די אויסהיילונג.
ניין? אקעי. כך נראה לי. אקעי.
מ׳דארף וויסן די על פי רופא אומן פונקטליך. על פי רופא אומן מיינט אז דער רופא אומן מיינט די קעירגיווער אז דער חולה איז בגדר חולה שיש בו סכנה. אבער אויב דער רופא אומן זאגט אז אויפוואשן גייט נישט אויסמאכן פאר אים קיין שום זאך, לכאורה בלייבן מיר מיט די הלכה וואס ס׳שטייט אז מ׳טאר נישט נארך, אז מ׳מעג יא.
ניין, איך מיין אז ס׳איז א פאקט. א חולה דארף מען נעמען קעיר. דו זאגסט ער גייט נישט שטארבן. דו מיינסט אז אין די גמרא, אגעין, אין די גמרא וואלט מען געטראכט אז א חולה שטארבט אויב מ׳וועט אים נישט גוט אויפוואשן? מ׳האט בכלל נישט אזוי געטראכט. יעדער פארשטייט, א חולה דארף טיפול, מ׳דארף נעמען קעיר פון אים.
אקעי, מ׳דארף אבער וויסן פונקטליך וואס איז דער גדר טיפול, וואס יא און וואס נישט.
משל: מוזיק פאר א חולה
איך ווייס נישט. מ׳דארף דאך אבער וויסן וואס ער מיינט. למשל, איך ווייס נישט, לאמיר זאגן א חולה מאכט זיך אז ער וויל יעצט האבן מוזיק, ס׳איז אים פלעזנט. מ׳דארף יעצט אנצינדן די מוזיק שבת? איך ווייס נישט.
די זאכן וואס דו האסט אויסגערעכנט, האט צו טון מיט… ער וויל עסן, עסן געבט פאר א מענטש כח. אים אויפוואשן, אויפוואשן העלפט אויך זיך היילן, ס׳ברענגט נישט מחלות. אנצינדן א לעכט זאגט טאקע די גמרא אז ס׳איז פאר זיין רואיגקייט, פאר׳ן אויסלעשן אדער אנצינדן, ער זאל זיך נישט דערשרעקן.
יא, והנכון עמי. איך גלייב נישט אז מענטשן דארפן מוזיק, אבער אויב ער האלט אז ער דארף, זאל ער לייגן מוזיק, נו פראבלעם, שבת אויך.
די רמב״ם פרעגט, “אלו הן דברים האלו…” וואס עס ברענט אים די שבת. ניין, איך זאג “אותם דברים האלה”… ניין, ס׳איז פארקערט, לייען וואס עס שטייט.
“אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים”
די רמב״ם׳ס לשון
ווען מ׳טוט די זאכן, “אין מוסרין אותן לא לגוים ולא לקטנים ולא לעבדים ולא לנשים”. א מענטש וואלט איינגעפאלן אז ער זאל נישט טון די אלע מלאכות, נאר זאל עס טון איינער וואס זיין חיוב איז שוואכער, אדער א גוי אדער…
אבער ס׳האט א פארקערטע… “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. אויב מ׳וועט זאגן “איך טו נישט, אבער דו מעגסט ווייל דו ביסט א קטן, אדער ווייל דו ביסט אן עבד אדער אן אשה”, וועט שבת ווערן קל בעיניהם. זיי וועלן מיינען אז די סיבה פארוואס מ׳מאכט זיי טון איז נישט וועגן די חשיבות פון סכנת נפשות, נאר שבת וועט ווערן שוואך ביי זיי.
נאר וואס דען דארף מען עס טון? על ידי גדולי ישראל, צו ווייזן אז די סיבה פארוואס מ׳איז מחלל שבת פאר די חולה איז ווייל אזוי איז די הלכה, ווייל פיקוח נפש איז דוחה שבת. אבער וואס הייסט גוים? וואס איז שייך ביי גוים “שלא תהא שבת קלה בעיניהם”?
דיסקוסיע: צוויי נקודות אין דער הלכה
Speaker 2:
עס איז דא צוויי זאכן דא, איך מיין. איינס, מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז א גרויסע בדיעבד, און וועגן דעם, פארקערט, זאלן עס די גדולי ישראל טון צו ווייזן אז ס׳איז לכתחילה.
Speaker 1:
ס׳שטייט נישט דא וועגן ווייזן. ס׳איז לכאורה צוויי זאכן. איין זאך איז, ווי פריער האסטו אויסגעפירט, “ואין מעבירין נשים לעשות דברים אלו”. וואס ס׳שטייט דא איז צוויי זאכן.
קודם כל, מ׳טראסט נישט א גוי. אויב ס׳איז סכנת נפשות, דארף עס טון ווער ס׳קען די בעסטע. דו זאלסט נישט שיקן עפעס א גוי, גיי ווייס צו דער גוי ווייסט וואס ער טוט, אדער אן עבד. ער דארף זיין רילייעבל צו העלפן ריכטיג די חולה אדער די סכנת נפשות.
ס׳איז דא א צווייטע נקודה, וואס דאס איז “שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. מ׳געט נישט איבער. וויבאלד אז מ׳האט זייער מקיל געווען אויף א דבר איסור חמור מאוד אויף שבת, מ׳זאגט פאר נשים, “דו ווייסט, גיי וואש אפ” און אזוי ווייטער, און זיי וועלן נישט כאפן אז ס׳איז וועגן סכנת נפשות, וועלן זיי מיינען, “אה, שבת איז פשוט א קליינע זאך”, און זיי גייען נישט וויסן פונקטליך מבחין צו זיין ווען יא און ווען נישט.
סא, מ׳געט עס דוקא על ידי גדולי ישראל. גדולי ישראל, נישט די מענטשן פארשטייען די צייטונג. גדולי ישראל, מי כעמך ישראל, יא.
Speaker 2:
נשים, גדולי ישראל זענען געווענליכע בר אחיות.
Speaker 1:
עקזעקטלי, ווייל זיי זענען ריספאנסיבל. סיי זענען זיי ריספאנסיבל צו העלפן, און סיי זענען זיי ריספאנסיבל נישט צו מזלזל זיין אין שבת וועגן דעם. ס׳איז בעצם שטייט דא צוויי אנדערע זאכן אין די זעלבע הלכה. ווייל גוים אדער עבדים למשל… עבדים ווייס איך נישט… למשל נשים, איז דאך טאקע נישטא קיין הסבר, ווייל אן אשה איז פונקט אזוי מצווה אין שבת, זי איז פונקט אזוי א בת סקילה אויב זי איז מחלל שבת. אויב אזוי, וואס איז די אויפטו אז אן אשה טוט עס? ס׳איז סתם א רשות.
קשיא: פארוואס זאל איינער מיינען אז א פרוי זאל טון?
איך האלט נאך נישט דארטן, אבער איך רעד, פארוואס זאל א מענטש איינפאלן? איינפאלן טון דורך א גוי? ווייל ער וויל נישט מחלל שבת זיין. סתם, עס וועט אים נישט פלוצלינג איינפאלן.
ס׳איז דא דא צוויי זאכן אין די הלכה. איינס, אז א מענטש זאל נישט זאגן “איך וויל עס נישט טון, איך וויל מחמיר זיין”. זאגט מען, ניין, פארקערט, פיקוח נפש איז א מצוה גדולה, און זאלסט עס יא טון. פארדעם זאלן עס גדולי ישראל אויך טון.
האבן מיר דא א צווייטע זאך, אז מען זאל עס נישט הייסן טון פאר די מענטשן וואס זאלן מיינען אז מען מעג מחלל שבת זיין.
אזוי נאכאמאל, אויב א מענטש האט א נורס, א פרוי, וואס טוט אלע מלאכות פאר דעם מענטש, זאגט מען נישט אז שבת דארף א מאן איבערנעמען. שבת דארף מען ברענגען דער רב, דער גדול בישראל. וואטעווער, דו זאגסט אז ס׳מיינט נישט גדול בישראל. א שבת איבערנעמען. מ׳מיינט נישט דאס.
מ׳מיינט צו זאגן, א מענטש וואס וויל זיך מונע זיין פון חילול שבת, ער וועט דאך מיינען, אקעי, די פרוי וועט ער נוצן, אדער דער גוי וואס ער רעדט זיך איין… דער גוי איז טאקע נישט די זעלבע איסור, אבער אן אשה… “ואין מורין לנשים לעשות תחילה”.
ניין, ער מיינט נישט דא אז ס׳טאר נישט איינשטעלן קיין פרויען נורסעס. ער מיינט צו זאגן, א מאן וואס וויל זיך ארויסדרייען, ער וויל נישט זיין דער מחלל שבת, זאג איך אים ניין. ס׳איז א מצוה אז מ׳זאל זיך אפגעבן מיט א חולה, און ס׳איז גארנישט קיין אויפטו אז די פרוי טוט עס בעסער ווי דיר.
Speaker 2:
אבער מ׳זאל פארשטיין באמת, פארוואס זאל איינער בכלל טראכטן אז ס׳איז בעסער אז א פרוי טוט עס? א פרוי איז דאך א געהעריגע סקילה. ער שטעלט צו גוים און עבדים. גוים קען איך הערן. אבער נשים איז דאך א געהעריגע חילול שבת. פארוואס זאל איינער טראכטן אז ס׳איז בעסער? ס׳איז דאך אן איסור.
Speaker 1:
אבער די צווייטע חלק איז אז ס׳איז דא אן איסור, “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. אבער די איסור איז אויך נאר ווען פונקט די חילול שבת הייסט מען די פרוי טון. אויב די פרוי איז די וואס נעמט קעיר פון די חולה, ווייטער אלעס גוט.
Speaker 2:
וואס האלט איך איין? נשים זענען נישט פון גוים. דו זאגסט יעצט א נייע הלכה, אז ערב שבת זאל מען פייערן אלע פרויען נורסעס און אריינברענגען גדולי ישראל נורסעס.
Speaker 1:
נישט דאס איז וואס די הלכה דא זאגט. די הלכה זאגט אז א מענטש זאל זיך נישט ארויסדרייען און זיך איינרעדן א שבת אז ער איז נאך א גרויסער צדיק אז ער מאכט א צווייטער זאל טון די חילול שבת ווייל ער טוט עס נישט. פארקערט, ס׳איז גאר א חיסרון, ווייל ס׳איז יא דוחה שבת, וואס דו טוסט אליין טון.
איז דא א חיסרון פון הייסן אן אישה אדער אן עבד עס טון, ווייל זיי וועלן עס גאר רעדן שבת קלה בעיניהם. דאס איז וואס ס׳שטייט דא. דאס וואס דו האסט אריינגעלייגט א גאנצע שטיקל וואס שטייט נישט.
Speaker 2:
דאס איז די הסבר וואס ס׳שטייט דא, ווייל וואס ס׳שטייט דא מאכט נישט קיין סענס. אפשר ביי די ווארט גוים, אבער נישט ביי די ווארט נשים.
Speaker 1:
יעצט פרעגסטו א קשיא. איך האב א קשיא, און איך האב דיר געגעבן אויף דעם אן ענטפער, און איך האב דיר געזאגט א גוטע הסבר וויאזוי מ׳לערנט אפ די שטיקל רמב״ם.
דו האסט אריינגעלייגט א זאך, און ס׳שטייט בפירוש אז מ׳זאגט נישט פאר נשים אז זיי זאלן טון די זאכן, און דאס איז ווייטער פאר די זעלבע ריזן, ווייל נשים זענען מענטשן וואס זענען נישט רילייעבל אז ס׳וועט גיין ווערן שבת קלה בעיניהם. זיי גייען נישט פארשטיין אז ס׳איז וועגן פיקוח נפש, פיקוח נפש, אזא גדר זאך. זיי וועלן מיינען אז ס׳איז סתם א זאך.
יעצט ווילסטו פרעגן פראקטיש, א מקום וואס איז נאר דא נשים, אדער דו האסט נשים וואס זענען פרוסט, אן א חילוק, איז דא א היתר אויף די הלכה. ס׳איז נישט קיין אזא גרויסע פראבלעם דאס.
וואס “ואין מורין נשים לעשות דבר זה” מיינט אז א מענטש זאל נישט איינפאלן אז ער זאל היטן שבת און זאל עס די אישה טון. דו האסט געהערט דעם פשט, און נאר דאס איז די פשט. דו אינווענטסט א האול סי, דאס שטייט נישט. ס׳שטייט פארקערט, מיר האבן אפילו געדארפט ממש דוחק זיין פארוואס האבן מיר א פראבלעם מיט גוים.
“קלה בעיניהם” ביי גוים
אגב, מ׳קען אויך אויף גוים קוועטשן אז ס׳האט עפעס מיט קלה בעיניהם, איך ווייס נישט וויאזוי. דאס הייסט, איך קען דיר זאגן פארוואס, קלה, אז ס׳וועט ווערן קל די איסור אמירה לעכו״ם ביי די אידן. מ׳קען אזוי לערנען, ס׳דא מפרשים וואס לערנען אזוי.
מ׳קען, ס׳האט מיר יא געוואלט אריינלייגן דאס וואס דו זאגסט, אבער אינגאנצן ארויסנעמען וואס ס׳שטייט און אריינלייגן עפעס אנדערש.
Speaker 2:
קוק, אין נישט אלע נוסחאות שטייט די ווערטער בכלל, “ואין מורין נשים לעשות דבר זה”.
Speaker 1:
איך האב דיר געזאגט מ׳זאל עס ארויסנעמען. ווייטער, ניין, ס׳מאכט נישט קיין סענס צו זאגן אז דאס איז א חומרא. אז דו גייסט זאגן אונז, ניין, אז דו זאלסט די חולה שטארבן ווייל ס׳איז נאר דא אן אישה. ס׳מאכט נישט קיין סענס.
מ׳דארף פארשטיין אין די גאנצע הקשר. ער זאגט אז ס׳איז יא דוחה, ממילא זאל דער מאן אויך אליין טון די מלאכה און נישט געבן פאר די פרוי. אויך חסרונות פארנעמען א פרוי פון “שלא תיקח אשת איש כלה בראם”. דאס איז וואס ער זאגט, אזוי פארשטיי איך. אויב דו פארשטייסט עס אנדערש, איך דאס איז מיין פשט.
Speaker 2:
ניין, ווייל דו האסט געדזשאמפט זייער פאר. אנדערש שטימט עס נישט, אנדערש איז דא א גרויסע פראבלעם.
Speaker 1:
עס שטימט זייער גוט. ווייל ביז יעצט האט מען נאר געזאגט וויאזוי מען זאל אלעס יא טון פאר די חולה פלוצלינג, און יעצט מאכט מען אונז תנאים אז פרויען טארן נישט טון די מלאכות פאר די חולה, און מען דארף עפעס גיין זוכן ווארטן, און ער זאל צווישן שטארבן ביז דער גדול בישראל קומט. וואס שטייט דא? עס קען נישט זיין אז דאס שטייט דא.
וואס שטייט דא איז אז מען זאל זיך נישט ארויסדרייען.
פיקוח נפש בשבת: כללות׳דיגע השקפה און ספעציפישע הלכות
השקפה: די תורה׳ס ציל איז רחמים, חסד, און שלום
Speaker 1:
איז דאך דא א חסרון פון נעמען א פרוי פון “שלא תהא קלה בעיניו”. דאס איז וואס ער זאגט, אזוי ווי איך פארשטיי עס. דו פארשטייסט עס אנדערש, איך זע דאס איז מיין פשט.
ווייל אנדערש שטימט עס נישט, אנדערש איז דא א גרויסע פראבלעם. ס׳קען נישט זיין אז דאס שטייט דא. וואס ס׳שטייט דא איז אז מ׳זאל זיך נישט ארויסדרייען פאר א גוי עס צו טון וועגן שבת, און זיך געבן פאר איינעם וואס ער רעדט זיך איין אז די חיוב איז שוואכער. איך האב עס שוין געזאגט דריי מאל. אבער ס׳שטייט יא די איסור, ער פרעגט א קשיא, וואס טוט מען ווען ס׳איז נישט דא אן עובד? ער רעדט נישט באופן וואס ס׳איז א ספק סכנה אפילו, מ׳רעדט לכתחילה. מ׳מוז ממנה זיין, למשל, איך וועל דיר זאגן וואס דא שטייט. דא שטייט אזוי, אז ווען מ׳איז ממנה די הצלה מעמבערס, זוכט מען דוקא גדולי ישראל, נישט נשים וכדומה.
אויב ס׳איז דא א קעיס מ׳קען נישט טרעפן, די מענער נעמען מער געלט, ווייס איך וואס, די פרויען זענען בעסערע נורסעס, נו פראבלעם, אוודאי זאל מען נעמען די פרויען. דאס שטייט נישט דא, מ׳טאר נישט. איין מורא, יא, ס׳שטייט נישט אז ס׳איז אסור לנשים. איין מורא מיינט ס׳איז א חילוק. אז די פרויען, אויב די פרוי איז די איינציגסטע, אוודאי זאגט מען באלד, שפעטער האט מען געזען ביי יולדות, יא, שטייט מפורש מ׳ברענגט א חכמה וואס איז א נשים, ווייל דאס איז זייער דזשאב. אויב ס׳איז דא א דזשאב, די דזשאב פון די נורסעס, ער רעדט נישט פון דעם. אבער אויב ס׳איז דא אן אופן וואס מ׳קען מטריח זיין מענער, דאס איז וואס ער שטייט, אז מ׳איז מטריח די מענער ווייל די נשים האבן די פראבלעם.
און ער ברענגט אויך דא פון אונטן, אז אוודאי אויב ס׳איז נישט דא קיין נשים, ווארט מען נישט. מ׳ווארט קיינמאל נישט וועגן די חומרא. אבער ס׳איז יא דא א שטיקל חומרא. זאגט דער רמ״א, “ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה”. טאר זיך נישט אפילו אויפהאלטן און טראכטן אפשר וועט מען נישט דארפן, נישט מחמיר זיין, שנאמר “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם”. זאגט ער, דאס לייגט ער אויף די אותיות מ״ה, דאס וויל ער קענשטעלן אנפאנג פון די סיפא. פון דעם לערנט מען דאך ארויס אז כל התורה כולה דארף מען טון במקום פיקוח נפש. הא למדת פון די פסוק וואס זאגט אז “אשר יעשה האדם וחי בהם”, אז דער אייבערשטער וויל אז די תורה וויל אז מענטשן זאלן לעבן, און מען זאל זיך נישט מוסר נפש זיין. לערנסטו ארויס “שאין משפטי התורה נקמה בעולם”. משפטי התורה זענען נישט געקומען צו מאכן שווער אויף מענטשן, צו זיין א… זיך נוקם זיין אין מענטשן, אן עונש, אלא רחמים חסד ושלום בעולם. די תורה איז דא פאר רחמים, חסד, און שלום.
ווייל מיט די רחמים, חסד, און שלום דארף מען זיך צואיילן פאר פיקוח נפש, מיט די רחמים בעיקר. איך מיין אז שלום קומט אריין…
ואידך גיסא. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, אויב איז דא מינים ערגעצוואו, וואס די צדוקים איז געווען וואס האבן זיך געקריגט מיט די חכמים מיט דעם… ס׳איז דא היינט אויך אזעלכע. ס׳איז קיין שינוי נישט צוטרעפן. שזה חילול שבת ואסור, אז אפילו במקום פיקוח נפש הייסט עס חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם”.
דער רמב״ם׳ס כללות׳דיגע השקפה אויף תורה
ס׳שטייט זייער קלאר. דער רמב״ם זאגט דא א מער א כללות׳דיגע זאך, א שטיקל השקפה, רייט? נישט נאר וועגן חילול שבת, אז שבת איז נדחה מפני סכנת נפשות, נאר דאס איז גערעכנט אז די אותיות מ״ה. ס׳קען זיין די גאנצע סיפא איז מער אזויווי אן ענין פון מסביר זיין די כללות׳דיגע מצוה פון דעם.
ווייל וואס ער וויל ארויסברענגען איז אז נישט נאר איז עס א פסק דין אז שבת איז נדחה פאר סכנת נפשות. דער וואס מיינט אז שבת איז נישט נדחה, ער פארשטייט נישט בכלל די גאנצע תורה. ער מיינט אז די תורה איז געקומען צו “destroying life”, צו מאכן מענטשנס לעבן שווער, אז דו זאגסט אז די נקמה מיינט ליטעראלי אן עונש, איך מיין געווענליך אין דער רמב״ם. נאר די תורה איז געקומען מאכן לעבן בעסער. רחמים, חסד, ושלום איז אלץ צו פארן פארזאגן אז די לעבן זאל זיין בעסער, לעבן מיט מענטשן שלום, אפשר העלפן א צווייטן מענטש פיקוח נפש הייסט שלום. אויב איינער זאגט פארקערט, ער האט א תורה וואס איז “לא יחיו בהם”. זיין תורה מאכט נישט בעסער דאס לעבן, זיין תורה מאכט ערגער דאס לעבן, זיין תורה מאכט שטארבן. אבער דאס איז פאלש. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט פונקט דער פסוק, ווייל דער מענטש לערנט נישט גוט תורה, ער האט אפשר א ראנג תורה, דער מענטש ווייסט נישט וואס שטייט אין די תורה. און דער פסוק איז אויב ער האט אן אנדערע תורה, זיי האבן חוקים וואס זענען “לא יחיו בהם”. די תורה שטייט “וחי בהם”, אז מ׳זאל לעבן מיט די תורה. ער האלט אז די תורה איז “לא יחיו בהם”.
Speaker 2:
יא, “לא יחיו בהם” איז דאס ווארט פון דארט. ס׳שטייט אין פסוק “וחי בהם”, און ער זאגט “לא יחיו בהם”.
הלכה ד: חושש בעיניו
Speaker 1:
יעצט גייט דער רמב״ם אנהייבן אריינגיין אין דיטעילס פון וועלכע סארט מחלות זענען סכנת נפשות. זאגט דער רמב״ם: “חושש בעיניו, והוא שיהא בשתיהן ציר או באחת מהן”, ס׳קומט ארויס א געוויסע נאסעקייט, אזא אייטער פון די אויגן, איינס אדער ביידע אויגן. או שיהו דמעות שותתות מהם מרוב הכאב”, אדער אז איינעם׳ס אויגן טוט אזוי וויי אז ס׳רינט טרערן, “או דם שותת מהם”, אדער בלוט. או שיש בהם קדחת”, ס׳מאכט זיך א קדחת, ס׳טייטש היץ, אבער ער זאגט אז ס׳ווערט געשוואלן די אויג. וכיוצא בכל אלו, הרי זה בכלל חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צרכי רפואה”. ס׳טייטשט א סכנה פאר די… אונז ווייסן נאך נישט וועגן דעם אז מ׳מעג מחלל שבת זיין נישט צו ווערן בלינד, אדער פאר סכנת אבר. דערווייל ווייסן מיר נאר וועגן חשש סכנת נפשות. איז לכאורה די ווארט איז אז פון אזא זאך קען מען שטארבן. צו וואס? אזוי וואלט איך געזאגט אויבנאויף. דער רמב״ם האט נאכנישט געזאגט וועגן ראטעווען א געוויסע אבר כדי דער מענטש זאל נישט פארלירן א האנט אדער וואס. איך מיין אז אויך די ענטפערס, געווענליך איז די ריזען ווייל מ׳קען שטארבן דערפון. אן אויג איז א דענדזשערעס זאך, גיי ווייס וואס ס׳גייט געשען. ס׳איז דא א זאך וואס איז א געוויסע אינפעקשאן אויף א געוויסע אבר, סתם א מחלה אויף די אויגן, וואס ס׳איז עפעס ראנג מיט די גיד. אבער ס׳איז דא א מחלה וואס אטאטשט די אויגן און ער קען ווערן בלינד, אבער ער גייט נישט שטארבן. א שטארקע מסופק גייסטו ענטפערן אזא זאך, ווייל א מענטש אן אן אויג איז קוים א מענטש.
דיסקוסיע: סכנת אבר אדער סכנת נפשות?
Speaker 2:
ניין, ווי? פשט איז אז ס׳איז דא נאך א חידוש, אז אויך נישט צו ווערן בלינד הייסט אויך אזויווי בגדר… איך מיין אז ס׳איז דא אן אנדערע רמב״ם וואס רעדט וועגן דעם, אז ס׳איז דא א דין פון ראטעווען אן אבר. דאס איז נישט נוגע אין פיקוח נפש אז מ׳זאל נישט שטארבן.
Speaker 1:
ניין, ס׳שטייט נישט נוגע. ס׳איז דא א דין אז מ׳זאל נישט שטארבן. דאס איז נוגע אין פיקוח נפש. ס׳שטייט דארט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
ניין, ווי? מ׳זאל לעבן. סכנת נפשות. סכנת נפשות מיינט אז א מענטש גייט שטארבן. ס׳שטייט נישט אין איינע פון די הלכות אז דאס אלעס רעדט מען אז ער גייט שטארבן מארגן אדער נעכטן. ס׳שטייט אויף.
אבער וואס, ער וועט ווערן טרויעריג? העלאו? אז ער וועט פארלירן אן אבר. מ׳הייסט אויך אז ס׳גייט זיין א חולה שיש בו סכנה. ס׳שטייט נישט אז… איך בין זיכער אז פון די הלכות, אויב ער וועט פארלירן אן אויג וועט ער אויך ווערן א סכנה. ס׳איז נישט קיין שום אינפעקשאן אין די וועלט וואס א מענטש קען נישט… היינט האט מען זייער גוטע אנטיביאטיקס און עצות וואס איז אוועילעבל פאר די האנט. איך קען מיר נישט פארשטעלן אז ס׳איז דא אזא זאך, אן עכטע אינפעקשאן וואס מ׳קען נישט היילן דערפון. איך בין נישט מסכים אז ס׳איז דא אזא זאך. חוץ אויב דו וועסט מיר זאגן ממש אז ער האט זיך צעבראכן זיין הענט, אפילו דעמאלטס דארף מען טראכטן. דארף מען טראכטן וואס טייטש די גדר פון סכנת נפשות, צו איז דא אפילו א חשש רחוק. נישט א חשש רחוק, ס׳איז א חשש קרוב.
הלכה ה: מכה בחלל גופו
Speaker 1:
שולחן ערוך גייט ווייטער, “וכן מי שיש לו מכה בחלל גופו”. עני מכה וואס איז אינעווייניג אין די גוף, וואס טייטש? פון די נאז און אראפ, ס׳איז אינעווייניג פון זיין מויל, און ס׳איז נישט קיין חילוק וואו ס׳איז, ס׳איז אינעווייניג אין זיין מויל, ס׳איז במעיו, טיף אין זיין בויך, בכבדו, בטחולו, אין זיין לעבער אדער זיין טחול, עפעס א חלק פון די קישקע. “או בשאר כל שיש בחללו, הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד”. מ׳דארף נישט קיין רופא מומחה זאל דאס אפשאצן, אפזאגן אז ס׳איז א סכנה. וואנס דו ווייסט אז ס׳איז א פראבלעם בחלל הגוף, “חולי כבד”, דאס הייסט א שווערע מחלה, א שווערע חולי, ער גייט שוין נאכאמאל אויף די כבד, אויף די לעבער. “חולי כבד, דהיינו חולי כבד, הרי הוא מחלל עליו מיד בלא אומד”.
ס׳איז אינטערעסאנט, איך טראכט אז די ווארט איז “בלא אומד”, אז מ׳דארף נישט עקסטער אפשאצן. מ׳קען וויסן די כלל כללי אז ס׳איז חלל גופו. איך מיין חלל גופו איז לכאורה די ווארט אז ס׳איז עפעס וואס א מענטש קען נישט אפשאצן. היינט איז דא מאשינען מיט דאס. און די מינוט דו ווייסט נישט וואס די מחלה איז, און ס׳איז עפעס וואס איז אינעווייניג אין די גוף, דארפסטו חושש זיין.
ניין, ניין, ער חזר׳ט איבער די זאך. ער זאגט אזוי, “וכן כל חולי של פנים, כל חולי של פנים, דהיינו, מכה שאינה נראית לחוץ, אלא שהיא בחלל הגוף, כגון הלב והמעיים, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.” דאס איז די ערשטע זאך.
ספעציפישע סכנות: דם, צמרמורת, קורדייקוס, שחין, מכה בגב היד ורגל
Speaker 1:
און יעצט גייט ער ווייטער, “וכן מי שאחזו דם, או מי שאחזו צמרמורת, או מי שאחזו קורדייקוס, או מי שאחזו השחין, או מי שאחזו מכה בגב היד ובגב הרגל, הרי אלו סכנה ומחללין עליהם את השבת.”
און יעצט גייט ער מסביר זיין וואס דאס איז. “מי שאחזו דם, כיצד? לא שיצא לו דם ממכה או מחמת שחתך אצבעו, אלא שרואה דם שותת ויוצא לו דרך פיו, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך חוטמו, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך פי הטבעת, או שרואה דם שותת ויוצא לו דרך האמה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
דאס איז די ערשטע זאך. די צווייטע זאך, “מי שאחזו צמרמורת, כיצד? לא שנתקרר מעט, אלא שרעד ורועד כל גופו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו קורדייקוס, כיצד? לא שנשתטה מעט, אלא שנתבלבלה דעתו עליו, ואינו יודע מה שהוא מדבר, ואינו יודע מה שהוא עושה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו השחין, כיצד? לא שחין אחד, אלא שחין שפרח בכל גופו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
“מי שאחזו מכה בגב היד ובגב הרגל, כיצד? לא שחתך ידו או רגלו, אלא שנפחה ידו ונפחה רגלו, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.”
דאס איז וואס ער זאגט דא.
רופאים׳ס אפשאצונג און בולע נמלה
Speaker 1:
און יעצט זאגט ער, “וכן כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שאינו באחד מכל אלו, מחללין עליו את השבת.”
און יעצט גייט ער ווייטער, “וכן הבולע נמלה או צרעה, הרי זה סכנה ומחללין עליו את השבת.” מחמת לא חמא, בשבת מעג מען קאכן פאר אים הייסע וואסער בשבת, וואס איז אסור לכל צורך רפואה, ווען עס איז נישט קיין סכנת נפשות.
פארוואס זאגט ער דא די הייסע וואסער? זאגט ער דאס אז די הייסע וואסער איז די רפואה כאילו.
הלכות שבת פרק ב – סכנת נפשות בשבת (המשך)
הלכה יא – הבולע נימא של מים
Speaker 1: הבלע נימא של מים – אויב איינער שלינגט איין א ווארעם, עפעס אן אינסעקט, ווען ער טרינקט וואסער, דאס קען זיין א סכנה אינעווייניג אין דעם מענטש. איך ווייס, ס׳קען ארוממאכן מוסקניג אינעווייניג אין די בויך. איז מעג מען טון פאר אים חילול שבת, מחמין לו חמין בשבת, מעג מען קאכן פאר אים הייסע וואסער בשבת, ועושין לו כל צרכי רפואה, מנושאי סכנת נפשות.
פארוואס זאגט ער דא די הייס וואסער? זעט אויס אז די הייס וואסער איז די רפואה, כביכול מ׳מאכט אים טרינקען אסאך הייס וואסער צו וואס? אזוי סאמט עס.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: איז מנושאי סכנת נפשות.
הלכה יא (המשך) – נשכו כלב שוטה
Speaker 1: וכן מי שנשכו כלב שוטה, איינער וואס איז געווארן געביסן פון א כלב שוטה, או אחד ממיני חיות רעות הממיתין, עפעס א סארט שלאנג אדער קריכעדיגס וואס קען הרג׳ענען, אפילו הוא ספק ממית וספק אינו ממית – אפילו מיר ווייסן נישט וועלכע מין, ער האט באקומען א ביס פון איינעם, מיר ווייסן נישט וואסערע מין חיה ס׳איז געווען, ס׳איז פון די חיות וואס איז ממית צו נישט, איז עושין לו, אויך עושין לו כל צרכי רפואה להצילו. אדער די חיה איז אזא סארט וואס נישט אלעמאל הרג׳עט עס, איינמאל אין צען מאל.
Speaker 2: אדער, יא, אמת. אדער איז ער רבי עקיבא, נו, וועלכע איז נו, עלה לו לנחש, וואס האט געטראפן וועם? חנינא בן דוסא?
Speaker 1: יא, אקעי. ס׳איז דאך געווען אזא מעשה, אז א מענטש איז א צדיק וואס די זוחלי עפר קענען האבן השפעה אויף אים.
Speaker 2: יא, דאס איז שוין א נס.
Speaker 1: א כלב שוטה מיין איך מיינט א רעביס, יא?
Speaker 2: א טעורן.
Speaker 1: אין ימי דעה אז מ׳געט אונז עסן פון די לעבער פון דער כלב.
Speaker 2: יא.
הלכה יב – צען מענטשן לויפן ברענגען גרוגרות
Speaker 1: יעצט קען מען לערנען הלכות. ביז יעצט האבן מיר געלערנט כללים פון זאכן וואס הייסן אז ס׳איז דא א חשש סכנה, יעצט קען מען לערנען א געוויסע הלכה וואס האט צוטון מיט וויפיל מענטשן אדער וויפיל חילול שבת מ׳מעג מאכן פאר איטש חולה.
Speaker 2: מ׳מעג מאכן.
Speaker 1: יא.
זאגט דער רמב״ם, חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרות להאכילו, וואס די רופאים האבן אפגעשאצט אז מ׳דארף אים ברענגען גרוגרות, און מ׳דארף טון מיט חילול שבת, מ׳דארף אראפרייסן – גרוגרות מיינט געווענליך געטרוקנטע פייגן. לאמיר זאגן מ׳דארף טראגן ברשות הרבים.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: “רצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות כאחת” – צען מענטשן זענען געלאפן ברענגען א גרוגרת. “כולן פטורין מכלום” – זיי זענען אלע פטור פון סיי וואס, אפילו פון מכות מרדות, אפילו איך גיי אייך יעצט זאגן מיט תוספות, יא, ווייל אויב איז דא נאך א מינוט צו טראכטן, האט ער נאר איינער געווען. ער זאגט, אויב איז געגאנגען, ווען ס׳איז געווען א בהלה, “כולן פטורין מכלום”. אפילו ווי, ווי מ׳זאגט אז ס׳איז נישט א שוגג, ווייל ווי קען מען זאגן אז דער דריטער מענטש האט נישט געוואוסט אז מ׳האט שוין געברענגט א גרוגרת? איז דאס א שוגג? איז ער געגאנגען בהיתר, איז ער חייב חטאת? ניין, ער איז פטור אינגאנצן.
חידוש: פטור מכלום – לכתחילה לויפן
אפילו ווי, ווי, איך מיין אז ס׳מיינט אפילו מער פון דעם. ס׳הייסט אז מ׳מעג, דו זאגסט אז ס׳איז נישט נאר א בהלה, ס׳איז א גוטע זאך אז יעדער איינער לויפט, ווייל מ׳דארף האבן מענטשן, “כל הזריז בפיקוח נפש הרי זה משובח”. מ׳דארף מענטשן זאלן לויפן. פונקט פארקערט, אויב מ׳זעט צען מענטשן, איך זאג אז ס׳איז א סיבה אז צען מענטשן זאלן לויפן. אבער אונז ווילן נישט אז מענטשן זאלן מורא האבן דערפון, זאגט מען “פטור מכלום”. איך מיין אז ס׳איז נישט דא קיין איסור בכלל. יעדער איד זאל לויפן. מ׳זעט אז א איד דארפט א גרוגרת פאר שבת, יעדער איינער זאל לויפן ברענגען.
Speaker 2: “נע, איך האב מער עקספיריענס.” דער דאקטאר זאגט, “איך גיי עס טון אליין.”
Speaker 1: אקעי, דארף דא צען מענטשן זאלן האלטן אין איין ברענגען גרוגרות? ניין, איך מיין אז מ׳זאגט “כולן פטורין מכלום” ווייל אלע האבן געטון. אזוי ווי ער זאגט שוין “כולן ברשות”.
פטור אפילו ווען דער חולה האט שוין געגעסן
אפילו ווי, ווי, אפילו ווי די ראשונים, ס׳טייטש, ווען דער צווייטער מענטש האט געטראגן ד׳ אמות ברשות הרבים, איז שוין דער חולה געווען, ער האט שוין געהאלטן אינמיטן עסן די ערשטע גרוגרת, ער האט שוין געהאלטן אינמיטן ווערן געזונט. איז דאך דער מענטש געברענגט בשעת ווען ס׳איז שוין נישט געווען קיין פיקוח נפש. אבער ער איז יא פטור מכלום, “שהרי כולן ברשות היו”, אלע האבן זיי געברענגט ברשות. ווייל ווען זיי זענען געגאנגען עס טון, איז דאך געווען א חולה שיש בו סכנה, און יעדער איינער האט געהאט די היתר אז ער מעג.
הלכה יג – ריבוי בבצירה
Speaker 1: אקעי. יעצט קומט ער צו די הלכה וועגן וויפיל. וואס איז ערגער? וואסערע איסור איז ערגער?
Speaker 2: יא, אבער ס׳האט דאך צוטון מיט וויפיל, פון דעם קומט עס דא אריין.
Speaker 1: “חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות” – ער האט געדארפט צוויי גרוגרות, “ולא מצאו” – ס׳איז געווען צוויי אפציעס: אדער מ׳האט געטראפן “ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין”. עוקץ מיינט די צווייגל וואס ס׳וואקסט. מ׳האט געטראפן צוויי אפשענס: אדער איז געוואקסן דארטן אויף יעדע צווייגל האט געוואקסן נאר איין גרוגרת, ווייל מ׳דארף צוויי גרוגרות דארף מען טון צוויי מאל די מלאכה פון קוצר, צוויי שטיקלעך אראפשניידן. אדער איז געווען די אנדערע אפשען איז געווען אז ס׳איז געווען איין צווייגל וואס האט געהאט אויף זיך דריי גרוגרות.
זאגט די הלכה, “כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים”. דאס הייסט, א מענטש וואלט געקענט טראכטן, וואס זאל ער טון? וואס איז ענדערש? זאל ער צוויי מאל שניידן, אדער זאל ער שניידן עפעס וואס איז מער? ער טראכט, אפשר איז עס הארבער, ווייל ער שניידט מער, ער שניידט מער גרוגרות. זאגט די הלכה, ניין, ער גייט אן עקסטערע מער, ער דארף דאך נישט דריי, ס׳איז דאך דא א דריטע דא וואס ער שניידט פאר גארנישט. דאס איז די ריעל פראבלעם, רייט?
Speaker 2: ניין, אבער ער שניידט דאך נאר די עוקץ, ער שניידט דאך נישט די גרוגרות.
Speaker 1: דאס איז די ענטפער. אבער ער שניידט מער. דאס איז די טעות, ער איז נישט גערעכט יענער מענטש, אבער ס׳איז אינטערעסאנט זיין טעות.
טעם: כדי שלא ירבה בבצירה
די ענטפער איז אז “כורת את העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאינו צריך אלא לשתיים, כדי שלא ירבה בבצירה, אלא יכרות עוקץ אחד ולא יכרות שניים, וכן כל כיוצא בזה”. דאס טייטשט, אויב איז דא צוויי אויף איין צווייגל, און מ׳האט דא א צווייגל וואס האט דריי, זאל מען שניידן די צווייגל וואס האט נאר צוויי. פארוואס? דאס הייסט ריבוי בשיעורים? א גרעסערע איסור אין א געוויסע זין. וואס מיינט?
דיון: וואס איז ריבוי בשיעורים
אינטערעסאנט, ביידע איז די זעלבע עגזעקטלי די זעלבע קוצר. ער איז נישט עובר מער ווי איין שיעור, איין מלאכה. איז נאך אלץ דא א חילוק, אפילו עוד אין די שיעור, איז נאך אלץ ערגער ווען מ׳שלעפט א גרעסערע בעג ווי א קלענערע בעג. אזוי זעט אויס, ריבוי בשיעורים.
Speaker 2: ווארט, נישט ווען ס׳איז א חול טאר מען נישט.
Speaker 1: די מלאכה פון שניידן האט צוטון מיט וואס דו שניידסט, נישט די אפשניידן. ווען ס׳איז נישט דא דארט קיין פירות, ביסטו נישט עובר אויף די מלאכה פון שניידן. די מלאכה איז אפצושניידן פירות. ער שניידט מער פירות, איז עס א גרעסערע איסור. ס׳איז נאך אלץ איין מעשה פון שניידן, ער גייט נישט באקומען מער מלקות, ער גייט נישט באקומען דריי מלקות פאר דריי גרוגרות. ס׳איז א גרעסערע איסור אבער.
Speaker 2: איז עס א איסור דרבנן צו דאורייתא?
Speaker 1: דאכט זיך מיר אז ריבוי בשיעורים איז א איסור דרבנן. דאכט זיך מיר אז ריבוי בשיעורים איז א איסור דרבנן. ביידע איז קוצר, ביידע איז קוצר, ביידע איז די זעלבע עקזעקטלי. ניין, ס׳איז נאך אלץ א גרעסערע איסור. מ׳טאר נישט למשל, באלד וועלן מיר זען, למשל א גרויסע טאפ, מ׳טאר נישט לייגן א גרעסערע ריבוי בשביל מה שעושה. למשל, אז איינער וויל אפקאכן פאר א חולה, און ער קען לייגן א גרעסערע שטיקל פלייש צו האבן פאר אים אויך, טאר ער נישט. פארוואס טאר ער נישט? איי ס׳איז די זעלבע פעולה, מ׳טאר נישט.
אז איינער הרג׳עט אן עלעפאנט איז א גרעסערע איסור ווי איינער הרג׳עט א קאקעראטש. בעיקר הדין ביידע איז די זעלבע לאו. אבער ס׳איז א גרעסערע איסור, מ׳טאר נישט מרבה זיין פאר גארנישט.
הלכה יד – המבשל לחולה בשבת והותיר
Speaker 1: אקעי. המבשל, יא, יעצט קענען מיר לערנען די נעקסטע הלכה. זאגט דער רמב״ם אזוי: המבשל לחולה בשבת, איינער האט געקאכט פאר א חולה בשבת, אזוי ווי מ׳מעג טון, ואכל החולה והותיר, דער חולה האט געגעסן און איבערגעלאזט, איז די שאלה וואס טוט זיך מיט די עקסטערע, מעג דער בריא עסן פון די עקסטערע עסן?
זאגט די הלכה, אסור לבריא לאכול מן המותר, דער געזונטער מענטש טאר נישט עסן פון די איבעריגע עסן. פארוואס? ווייל ס׳איז א גזירה שמא ירבה בשבילו, אז נעקסטע מאל וועט ער קאכן מער כדי צו האבן אויך פאר די בריא. אבער ס׳איז נישט אזא קנס.
חילוק צווישן בישול און שחיטה
אבל השוחט לחולה בשבת, אויב איינער שעכט א בהמה פאר א חולה בשבת, איז יא מותר לבריא לאכול ממנה בשר חי, מעג דער בריא עסן פון די פלייש. פארוואס? שאין בדבר תוספת כדי שנחוש שמא ירבה בשבילו, ער האט נישט געמאכט מער, ער האט נאר געהאט די אפשן. לכאורה, שטייט דא, אויב נעמט ער א גרעסערע בהמה, האט ער יא אפשר א פראבלעם. אבער אויב ס׳איז דא די איין אפשן, ער האט די טשיקן וואס ער שעכט, ער האט נישט געהאט די אפשן פון מאכן מער אדער ווייניגער, אין אזא פאל מעג מען יא.
Speaker 2: דאס הייסט, מ׳איז נישט משנה, מ׳איז נישט משנה בשיעור השחיטה.
Speaker 1: ס׳איז דא אנדערע קעיסעס וואס מ׳לערנט אפ פון אזא הלכה. ביי א גוי, ער האט געשחט׳ן די גאנצע בהמה פאר די חולה, ס׳איז נישט שייך צו שחט׳ן א ביסל פאר די חולה. יעדע כזית פון די בהמה אדער די עוף וואס ער האט געשחט׳ן, האט ער געשחט׳ן פאר די חולה. מ׳קען נישט מרבה זיין דא, מאכן ס׳איז נישט שייך מרבה זיין. מ׳מוז שחט׳ן די גאנצע כזית אז די חולה זאל האבן וואס צו עסן.
אבער פארוואס זאל מען נישט טראכטן ריבוי שיעורים? קען דאך זיין אז נעקסטע מאל וועט ער זוכן א גרעסערע בהמה.
Speaker 2: איך מיין נישט די זעלבע זאך ווי אנפאנגען א גרעסערע טאפ?
Speaker 1: ניין, נעווערלי, איך ווייס נישט.
דער ראב״ד׳ס הערה וועגן מוקצה
און אויף דעם קומט דער ראב״ד און ער זאגט א הערה אז אויב די בהמה איז געווען לעבעדיג ערב שבת, איז דאך עס געווען מוקצה, ווייל עס איז נישט געווען ראוי צו עסן. זאגט דער ראב״ד, דאס האט דעם רמב״ם נישט געבאדערט. ניין, ממילא זאגט דער ראב״ד, ער מוז האבן שוין געווען דער חולה אין בית דין, ממילא די בהמה איז געווען ראוי פאר די חולה צו קענען שעכטן. אקעי, דאס איז שוין.
דיון: דער חילוק צווישן בישול און שחיטה
אבער דאן, איך בין יא נייגעריג וואס איז דער חילוק, פארוואס זאגט מען נישט למשל גזירה שמא ירבה דאך נעקסטע מאל? נישט גזירה שמא ירבה, גזירה שמא נעקסטע מאל וועט ער זען אז מען מעג, וועט ער טראכטן, אה, איז דאך דא די זעלבע חשש אויף די שוחט, ער וועט נעמען די גרעסערע קו, די גרעסערע טשיקן.
Speaker 2: ס׳איז נישט קיין חילוק, ווייל דעמאלטס גייט ער נאך אלץ… ריבוי שיעורים מיינט גארנישט נעמען א גרעסערע קו.
Speaker 1: פארוואס איז א גרעסערע קו אדער א גרעסערע טאפ, וואס איז דער חילוק? ביי ביידע טוסטו דאך א מלאכה פון מבשל אדער א מלאכה פון שוחט.
Speaker 2: רייט, ביי די גרעסערע טאפ, ס׳קען זיין מותר צו שעכטן די גרעסערע קו, ווייל מען דארף האבן א גאנצע קו פאר איין חולה. מען דארף עניוועי שעכטן א גאנצע בהמה.
Speaker 1: אבער פארוואס זאלסטו נישט אנגיין אז א גרעסערע קו איז ריבוי בשיעורים?
Speaker 2: ווייל מען דארף נישט קיינמאל די גאנצע טאפ כדי דער חולה זאל האבן איין שטיקל. ווי גרעסער די טאפ מאכסטו א גרעסערע איסור, אדער דו לייגסט אריין איגרא, אבער די בהמה איז דאך נאר דא איין בהמה, און מען מוז האבן די גאנצע. ס׳איז נישטא קיין גרעסערע מצוה.
Speaker 1: דו האסט דאך געזאגט פריער אז ס׳איז א גרעסערע איסור צו שעכטן א גרעסערע בהמה, איז נישט ריכטיג לכאורה.
Speaker 2: ס׳איז א גרעסערע איסור צו קאכן מער, דאס איז פשוט די חילוק.
Speaker 1: אויב דו גיסט אריין נאכאמאל אין די טאפ איז נאך א מעשה, אבער ער לייגט אראפ א גרויסע טאפ אויף די פייער. וואס איז די חילוק וועלכע סייז טאפ ער לייגט אראפ אויף די פייער? ס׳איז נישטא קיין מעשה פון לייגן א טאפ אויף די פייער.
Speaker 2: ניין, די מעשה פון בישול איז צו קאכן א שטיקל פלייש, נישט צו לייגן זאכן אויף די פייער.
Speaker 1: אלעמאל די מעשה איז די תוצאה איז פארט פון די מעשה. אזוי האבן מיר געלערנט אין גאנץ הלכות שבת, די פריערדיגע פרק אין אלעמאל. די תוצאה פון שחיטה איז אנדערש פון די תוצאה פון… וויאזוי הייסט עס? פון קאכן. שחיטה איז נאר דא א זאך איין בהמה. קאכן איז דא א גרעסערע שטיקל, מער פלייש און ווייניגערס. אפשר אפילו א גרעסערע שטיקל איז מער און ווייניגער. ס׳איז א חילוק אויב ס׳איז איין שטיקל אדער צוויי שטיקלעך.
הלכות שבת פרק ב: חולה שאין בו סכנה ויולדת
חולה שאין בו סכנה – הלכה י
Speaker 1:
אלעמאל די מעשה איז די תוצאה, פרט פון די מעשה, אזויווי מיר האבן געלערנט אין גאנץ הלכות שבת, די פריערדיגע פרק און אלעמאל. די תוצאה פון שחיטה איז אנדערש פון די תוצאה פון, וויאזוי הייסט עס, פון קאכן. שחיטה איז נאר דא א זאך איין בהמה, קאכן איז דא א גרעסערע שטיקל, מער פלייש און ווייניגער. ס׳איז אפשר אפילו א גרעסערע שטיקל, מער און ווייניגער, ס׳איז נישט קיין חילוק אויב ס׳איז איין שטיקל אדער צוויי שטיקלעך, ס׳איז זייער אנדערש.
אקעי. יעצט, עד כאן האבן מיר געלערנט… אוודאי איז עס אנדערש, אוודאי איז עס אנדערש, זייער אנדערש.
מעבר לחולה שיש בו סכנה
יעצט גייען מיר לערנען וועגן א חולה שאין בו סכנה. ביז יעצט האבן מיר געלערנט חולה שיש בו סכנה, וואס דאס איז די עיקר היתר פון סכנת נפשות. יעצט גייען מיר לערנען וועגן זאכן וואס זענען נישט ממש א סכנה. חולה שאין בו סכנה איז אויך דא קולות, אבער פארשטייט זיך נישט אז מ׳זאל נישט אזוי ווייט, מ׳איז נישט מתיר געווען די שבת. וואס מ׳איז יא מתיר געווען איז שבות.
לשון הרמב״ם
אזוי זאגט ער, חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. אה, סארי, און מ׳מעג טון זיינע צרכים אין שבת דורך א גוי. כיצד? אומרים לגוי לעשות לו, והוא עושה. וואס מיינט דאס כיצד? מ׳מעג זאגן פאר די גוי צו טון מלאכות פאר די איד, והוא עושה, און די גוי טוט. מ׳מעג אים זאגן לבשל לו, ולרפאותו, ולחמם לו חמין, וכיוצא באלו.
וכן, די זעלבע זאך, איז דא א הלכה אז כוחל עינו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה. דאס הייסט, אויב ס׳פעלט אויס פאר די איד מעדיצין, יא, אפילו ס׳איז נישט קיין ענין פון סכנה.
קשיא: וואס לייגט ער צו מיט די “וכן”?
וואס לייגט ער צו מיט די “וכן”? דאס הייסט, אפילו דער מענטש איז בכלל נישט קיין חולה, נאר סתם זיין אויג טוט אים וויי, דאס הייסט, חולה שאין בו סכנה. וואס לייגט ער צו מיט די כוחל? ס׳איז לכאורה אויך א סארט חולה שאין בו סכנה, עקזעקטלי. אזוי זעט עס אויס. מ׳קען וויסן צו מ׳דארף האבן די כח קולא, בכלל איז אפשר נאר עס איז שווער, ס׳איז נאך מער קאל.
המשך לשון הרמב״ם – זאכן וואס זענען מותר אפילו לישראל
אקעי, זאגט דער רמב״ם, אבער וואו מ׳האט געזאגט “צורכי בן מלאכה”, דאס איז ווען א חולה שאין בו סכנה מ׳דארף טון חילול שבת. אבער סתם טון זאכן פאר א חולה שאין בו סכנה וואס איז נאר לאמיר זאגן א טרחה, אבער וואס איז מותר בשבת אפילו ישראל, פארוואס מ׳טראכט נישט למשל אז אפשר גייט… וואס? איין מלאכה מדרבנן? יא.
אז דער פשט איז, לפיכך מלין אוזניים בשבת. וואס מיינט מלין אוזניים? איך ווייס נישט וואס מ׳פיקסט אין די אויער. אן אויער וואס האט זיך גערוקט, מ׳ברענגט עס צוריק ארויף, איך ווייס נישט. די אויער איז איינגעזונקען, אויב איינער ווייסט וואס דאס איז, איך ווייס נישט. ומלין ענקלי, וואס טייטשט מלין ענקלי? אויך עפעס ווען די ביין איז ארויס פון פלאץ, אדער מחזרין את השבר, א מענטש האט זיך עפעס צובראכן, א הערניע, מ׳רוקט ארום אין די גוף, דאס זענען זאכן וואס זענען נישט קיין איסור בשבת, אדער דו זאגסט אז ס׳איז נישט קיין איסור גמור, עפעס א שטיקל איסור איז עס?
Speaker 2:
ס׳איז נישט שווער פון פשטות, נאר שווער פון וואס מ׳איז מטפל אזויווי טעראפי, אזויווי משום שחיקת סממנים צו וואס?
ביאור דעת הרמב״ם – מלאכה דאורייתא דורך גוי, מלאכה דרבנן דורך ישראל
Speaker 1:
דער פשט פון די דעת הרמב״ם אין די פרק, אזוי איז דער מגיד משנה און די רב און אנדערע מפרשים מיט, אז דער רמב״ם האלט אז חולה שאין בו סכנה מעג מען טון אזוי, מ׳מעג טון אדער א מלאכה דאורייתא דורך א גוי, אדער א מלאכה דרבנן דורך א איד. אזוי לערנען די רמב״ם מפרשים. איז דא א פראבלעם, פארשטייט זיך, אזויווי דו דערמאנסט, ווייל ס׳איז דא אן איסור צו מאכן שחיקת סממנים. סאו פון ווען רעדט יעצט? מוז מען טרעפן א זאך אז אונז רעדן אפילו נישט פון א חולה שאין בו סכנה.
מוז מען זאגן אז ס׳איז א בורי, וואס מ׳האט מורא אז ס׳וועט זיך מאכן אביסל בעסער. א בורי, דברים שאין מתכוון, מעג מען אפילו… סאו ס׳מוז זיין א פתח, פונעם דארף מען ארויסנעמען אז א חולה שלא נפל למשכב איז דאך דא א פתח. נישט ממש קראנק, מילא, דעמאלט איז דא אן איסור, דעמאלט בלייבט יא די איסורים. דעמאלט איז אפשר דא געוויסע זאכן דא וואס זענען נישט קיין מלאכה בכלל, וואס זענען מותר.
דאס הייסט, דער רמב״ם איז נישט קלאר וואס ער זאגט. “אין בה מלאכה” – מיינט ער צו זאגן מלאכה דאורייתא? יא, אזוי איז די פשטות. אבער די פשטות וואס שטייט דא איז אז א חולה שאין בו סכנה מעג מען טון מלאכות דרבנן.
דער יסוד: במקום חולי לא גזרו רבנן
וואס איז די ענין? דאס האט נישט צו טון מיט די עיקר הדין פון פיקוח נפש. ס׳איז אויך עפעס א סניף, ווייל ס׳איז אויך עפעס א ווייטערע חשש שרופא כסכנה. ס׳איז אויך אונטער די זעלבע גדר פון חולה.
Speaker 2:
וואס? די לשון הדעת איז “במקום חולי לא גזרו רבנן”.
Speaker 1:
יא, איך מיין אז דאס איז וואס דער רמב״ם לייגט עס צוזאמען. ס׳איז נישט וועגן סכנה הפשוטה. אויב ס׳איז א סכנה הפשוטה, איז עס צוריק חולה שיש בו סכנה.
וואס מיינט “ספק”
גוט, מ׳דארף וויסן וואס דאס מיינט “ספק”. ספק מיינט נישט אז ס׳איז דא א ווייטע טשענס. יעדן טאג איז דא ווייטע טשענסעס. ספק מיינט עפעס וואס מענטשן פארשטייען אז ס׳איז א ספק. עפעס וואס מענטשן פארשטייען, ספק רופט מען יעצט אן א ספק. ספק מיינט אז ס׳איז דא אן אפשען, א וויידל אפשען.
ניין, ווען איך נעם דיר א חולה שאין בו סכנה, איז אפילו ס׳איז נישט קיין ספק פיקוח נפש, אבער ס׳איז גארנישט. חולה שאין בו סכנה מיינט אזויווי די גמרא זאגט, אז ער האט אביסל וויי אין מ׳לייגט א קערכל. ער האט צעבראכן אביסל זיין ביין, ס׳איז נישט געשען גארנישט, ער האט נישט קיין שום אינפעקשן, ער האט נישט קיין שום מכה, ס׳איז נאר אביסל א ווייטאג. דעמאלט איז עס א חולה שאין בו סכנה, א מקום צער אדער א מקום חולי.
דער יסוד פון “וחי בהם”
ס׳איז אן ערך בכלל. פרעגסט דאך נישט אלץ די ערך פון “וחי בהם”. אז די תורה איז נישט געקומען צו רודפ׳ן אידן. איך מיין אז יא, אבער דאס איז שוין מער אזויווי די נושא פון טעמי המצוות מיט השקפה, אזויווי מ׳האט גערעדט פריער. די הלכה איז אז די חכמים זענען נישט גוזר ווען מ׳איז געזונט, ווען ס׳גייט גוט. די חכמים זענען נישט גוזר פאר שווערע זאכן.
—
יולדת – הלכה יא
דין יולדת כשכורעת לילד
אקעי. וואס איז די דין מיט א יולדת? זאגט דער רמב״ם, “היולדת כשכרעה ללד” – ווען זי האלט שוין ממש ביים געבוירן, זי בייגט זיך שוין אראפ צו געבוירן. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳מיינט “כרעה”. אבער ס׳זעט אויס אז אזוי איז געווען די סדר פון די פאלטאווע רב אין ליובאוויטש אפשר. אמאליגע צייטן פלעגט מען מוליד זיין בכריעה, האנט מאכט מען ס׳איינגעבויגן אראפ. אהא.
איז א ראיה צו סכנת נפשות, איז בגדר סכנת נפשות, און מחללין עליה את השבת. זאגט ער, למשל וואס מ׳מעג טון? קורין לחכמה, מ׳מעג רופן א חכמה, מ׳מיינט א פרוי א מיילדת. מ׳מעג איר טראגן ממקום למקום, סאטש ווי למשל גיין אין חוץ לתחום אדער קדימה. וחותכין את הטבור, מ׳מעג אפשניידן די טבור פון וואס די קינד קומט ארויס. וואס איז די חיתוך הטבור? איז דאך לכאורה א איסור פון גוזז אדער שניידן, אזויווי א מלקט, גוזז, יש מתקן, וואטעווער, איינע פון די אבות מלאכות. וקושרים אותה, מ׳מעג מאכן א קשירה אויף די טבור, קשר של קיימא אדער וואס.
מדליקין לה את הנר – אפילו סומא
ווייטער, ומדליקין לה את הנר בשעה שהיא מצטערת בחבליה, אויב זי דארף א לעכט ווען… איך ווייס נישט פארוואס ער ווארפט אריין די ווארט “בשעה שהיא מצטערת בחבליה”.
Speaker 2:
יא, ווייל דאס איז די לופט ווען זי שרייט.
Speaker 1:
די לעכט האט נישט צוטון מיט די שרייען. ס׳האט צוטון, ליין. אקעי, מדליקין לה את הנר. זאגט ער, ואפילו היתה סומא, אפילו אויב זי קען נישט זען, שדעתה מיושבת עליה בנר אף על פי שאינה רואה, זי איז רואיגער אז ס׳איז דא א לעכט.
קשיא: וואס איז דער חידוש?
איך ווייס נישט, ער האט שוין פריער געזאגט ביי א חולה שיש בו סכנה אז מ׳מעג אנצינדן א לעכט, סאו איך ווייס נישט וואס דא איז צוגעקומען מיט די נייע חידוש. מ׳מעג טון אלעס, מ׳מעג קאכן, באקן, שעכטן.
לאמיר פארשטיין זייער היימיש און אונזער לעבן. איז דא א חידוש אז דאס איז געשטאנען, לכאורה די ווארט איז געווען אויך ביי א רעגולער חולה, אז דאס האט ער געזאגט פריער אז מ׳מעג אנצינדן א לעכט, איז נישט קיין חילוק צו די חולה זעט עס צו נישט.
ביאור: יולדת איז אן אייגענע מציאות
לאמיר זיין זייער קלאר, די אלע הלכות, אזויווי יעדע הלכה אין די וועלט, איז דא כללים, און נאכדעם לערנט מען די גמרא׳ס, נישט נאר די גמרא׳ס, ס׳מיינט ס׳איז א פראקטישע זאך, מ׳מאכט זיך כסדר ביז די הלכה איז. יעצט, באלד אז מ׳זעט אין א מינוט אז ביי א יולדת איז נישט אלעס די זעלבע עקזעקטלי ווי יעדער חולה שיש בו סכנה.
בכלל ווען מ׳זאגט א חולה שיש בו סכנה, פשוט, ס׳מיינט נישט אז מ׳גייט שטארבן. דאס איז א טעות קלאר. רוב יולדות שטארבן נישט, נישט היינט און נישט קיינמאל נישט. אמאל איז געווען מער א סכנה. ווען ס׳איז דא א סיטואציע וואס ס׳שטייט אין הלכה חולה שיש בו סכנה, איז דא א געוויסע היתר. דאס הייסט חולה שיש בו סכנה, ווען מ׳מעג טון זאכן. אבער נישט יעדער חולה שיש בו סכנה איז די זעלבע ווי יעדער אנדערער חולה שיש בו סכנה. מיר גייען דא יעצט זען, א יולדת איז דא געוויסע זאכן וואס מ׳קען זיין מער מקיל.
איך ווייס נישט אויב ס׳שטייט אז ביי יעדער חולה איז מען מדליק א נר, אפילו אז א סומא. ס׳שטייט נישט. א יולדת איז אזא סארט סיטואציע וואס איז געווענליך אלעמאל די זעלבע. אבער אויב די יולדת אין איר קאפ איז אז מ׳דארף האבן א נר, גיבט מען איר א נר. ס׳איז א חידוש. ס׳איז דא אין דעם א געוויסע חידוש. מ׳קען עס ארויסלערנען פון די פריערדיגע הלכה, אפשר. פארדעם שטייט עס טאקע ווייל ס׳איז ריכטיג. אבער ס׳איז נאך אלץ א געוויסע חידוש, און ס׳גייט יעצט זיין א געוויסע חומרא וואס איז דא ביי א יולדת וואס איז נישט דא ביי א געווענליכער חולה שיש בו סכנה.
המשך לשון הרמב״ם
“ואם היא צריכה לשמן וכיוצא בו, גם כן מביאין לה מה שהיא צריכה”.
חומרא ביי יולדת: כל שאפשר לשנות משנין
זאגט ער אבער, ביי א יולדת איז אבער דא א דין אז אויב מ׳קען טון זאכן דורך א שינוי אז ס׳זאל נישט זיין קיין געהעריגע מלאכה, מעג מען, כל שאפשר לשנות משנין. בכלל ס׳ווארט, אה, משעת הצורך דוקא, אדער מיינט עס יעדע מלאכה זאל מען טון באופן… איך רעד פון די דוגמא. יא, די דוגמא וואס ער האט געזאגט אז מ׳ברענגט א שמן אדער מ׳ברענגט א חכמה, איז אויב קען מען בשעת הצורך עס טון דורך א שינוי, כדאיתא בגמרא “טובא לחברתה קיילי תלי לה בסערה”. מ׳דארף האבן א קיילי, אבער אנשטאט זי זאל עס האלטן אין איר האנט, זאל זי עס ארומבינדן אין איר האר. טוט זי עס דורך א שינוי, איז עס א שוואכערע איסור, נאך אלץ א איסור תורה בשבת, אבער וויבאלד ס׳ווערט אויסגעארבעט דורך א שינוי, זאל מען עס טון דורך א שינוי.
דער חילוק צווישן יולדת און חולה שיש בו סכנה
ס׳איז אנדערש ווי ביי א חולה שיש בו סכנה. וואס מיר האבן געלערנט אז ס׳איז כלל לכל דבר, און מ׳זאל נישט זוכן צו מאכן אזעלכע… און דו זעסט דאך דא אויך אז די פרוי ברענגט, יא? מ׳הייסט פרויען נישט טון, נישטא ביה לחברותא. ווייל דאס איז די סייעתא דשמיא, דאס איז די היתר פון אויך נישט הייסן פרויען טון. קען זיין ווייל
יולדת: חילוק בין יולדת לחולה שיש בו סכנה, והלכות מיילדין
חילוק בין יולדת לחולה שיש בו סכנה לענין שינוי
Speaker 1:
איז עס אנדערש ווי ביי חולה שיש בו סכנה, וואס מיר האבן געלערנט אז ס׳איז ככל לכל דבר, און מ׳זאל נישט זוכן צו מאכן אזעלכע… און דו זעסט דאך אויך אז די פרוי ברענגט, יא? מען הייסט פרויען נישט טון, נישט אזויווי לעכער חברותא, ווייל דאס איז די סדר, וואס איז די איסור פון אויך נישט הייסן פרויען טון. קען זיין ווייל יעדער איינער ווייסט אז א יולדת איז א סכנה, ס׳איז נישט קיין זאך וואס אפשר צו נישט וויסן, מ׳האט עס געקענט פשוט, דאס איז די סדר, אזויווי דו זאגסט. די סדר איז די סדר, מ׳דארף נישט שטיין אויפ׳ן קאפ.
וועגן דעם אפשר, אויב ס׳איז נישט דא… ווייל כדרכה צאלכע תחילה, אויב ס׳איז שייך, זאל מען עס טון מיט א שינוי. סא דער מגיד משנה האט דא פארשטאנען, אזוי איז די פשט פון דער רמב״ם, אז געווענליכע חולה שיש בו סכנה, איז נישט דא קיין שום ענין צו מאכן א שינוי, מ׳מעג מאכן לכתחילה, מ׳דארף זיך אפילו נישט זוכן שינויים, מ׳טוט לויט די הלכות דאורייתא. ביי א יולדת, זאגט דער מגיד משנה, וויבאלד אז למעשה איז נישט קיין חולה, ס׳איז א נאטורליכע זאך, ס׳איז א זאך וואס יעדער איינער געבוירט קינדער, און רוב מענטשן שטארבן נישט מחמת לידה, ס׳איז טאקע א מצב פון סכנה, אבער געווענליך שטארבט מען נישט, איז דא די חומרא אז מ׳זאל מאכן א שינוי. דאס איז די שיטה פון דער מגיד משנה.
ס׳איז געווען אנדערע ראשונים, למשל דער רמב״ן ברענגט, ער האט געהאלטן אז יעדע פיקוח נפש בעצם, אויב מ׳קען זאל מען מאכן א שינוי. אבער די הלכה איז נישט אזוי, די פוסקים פסק׳ענען אזויווי דער רמב״ם, אז נאר ביי א יולדת איז דא די ענין, און דאס איז יענץ אויך נאר אויב מ׳קען, אבער געווענליך א חולה שיש בו סכנה דארף מען נישט מאכן קיין שינוי.
קשיא: פארוואס איז א יולדת אנדערש?
Speaker 2:
ווייל דער רמב״ן איז אביסל גרינג צו פארשטיין, ווייל איינמאל מיר האבן געזאגט אז די יולדת איז בגדר סכנת נפשות, פארוואס דארף נאך זיין נאכדעם א חילוק?
Speaker 1:
איך פארשטיי, ווייל אזויווי דו זאגסט, יעדע סכנת נפשות איז גלייך צו יעדע זאך, מ׳דארף וויסן די כללים פון די סארט זאך. אבער מיר האבן געלערנט פריער אז יעדע סכנת נפשות דארף מען אפשאצן, דאס איז געווען די ווארט. איינמאל מיר האבן געגעבן א גדר סכנת נפשות, דארפסטו נישט אפשאצן. אבער א יולדת איז נישט קיין עכטע חולה שיש בו סכנה. ס׳איז א רעאליע סכנת נפשות, אזויווי מיר האבן געזאגט פריער, א רעאליע סכנת נפשות. ס׳איז א דין, דער רוב זאגט. און אויך מ׳פלעגט געשטארבן, יא, רחל איז געשטארבן, און נאך מיליאנען נשים זענען געשטארבן. איין אחת מאלף מתה מחמת לידה. קוק וואס דער מגן אברהם זאגט, אפשר איז עס א גוזמא, אבער עס איז דאך דא א חילוק פון נארמאלע זאכן.
מ׳טאר נישט נארמאלע זאכן, מ׳פלעגט נישט שטארבן יעדער איינער, נאר אויב ס׳איז געווען א קאמפליקעישאן. א נארמאלע לידה דארף מען נישט צו שטארבן. דאס וואס היינט שטארבט מען נישט מחמת לידה איז פארוואס? דו זעסט אז מ׳טוט עפעס מעדזשיק וואס מ׳האט נישט געטון אמאל?
Speaker 2:
יא, מ׳געבט אכטונג אויף באקטעריע און זאכן, אלעס איז סטערילייזד. דאס איז וואס זיי זאגן, ווען מ׳נוצט טולס איז עס אלעמאל גע׳סטערילייזד׳טע טולס.
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז א קלייניגקייט, אבער רוב מאל איז נישט דא קיין אינפעקשאן לכתחילה, ס׳איז נישט… ס׳מאכט זיך, ס׳איז נישט קיין נארמאלע זאך, ס׳איז א קאמפליקעישאן.
הלכה יא: אין מיילדין את הגויה בשבת
Speaker 1:
שוין, איינס. ווייטער, זאגט ער למעלה די הלכה וואס דו האסט יעצט געלערנט, דאס איז בעצם א קלארע הלכה. ער זאגט דיר א הלכה אין יולדת, א דין אין יולדת וועגן שבת. א פרוי וואס איז א חכמה וואס העלפט פרויען געבוירן, טאר נישט מיילד זיין א גוי׳טע בשבת אפילו בשכר.
Speaker 2:
אויב דארף זי טון מלאכות אדער אפילו אן דעם?
Speaker 1:
ליין, ליין. ואין חוששין לאיבה. נארמאלערהייט זאגט מען א געוויסע הלכה, זאגט מען אז מ׳מעג טון אפילו פאר א גוי וועגן… נישט אלע גוים חוששין משום איבה. אין גמרא זאגט מען אז בשכר איז דא א חשש איבה, אבער דא זאגט מען אז מ׳איז נישט חושש לאיבה, אפילו ס׳איז נישט דא קיין חילול שבת.
די גמרא זאגט אז מ׳קען זאגן פאר די גוי׳טע אז ביי אונז איז נאר מותר מחלל שבת זיין פאר אידן וואס האלטן שבת, און די גוי׳טע טאר נישט פארשטיין סופאזעדלי, און ממילא מעג מען. דאס הייסט, אין חוששין לאיבה במקום שאין איבה, אבער יש חוששין לאיבה במקום שיש איבה. אין חוששין לאיבה מיינט אז די גוים פארשטייען דאס, מ׳האפט אזוי, אדער אויב מ׳ווייסט אז די גוים פארשטייען דאס. אזוי זאגט די גמרא אז זיי פארשטייען.
Speaker 2:
די גוים דארפן גלייך פאלגן די גמרא?
Speaker 1:
איך רעד אויב זיי זענען גוים תלמידי חכמים, אבער אויב זיי זענען עם הארצ׳ישע גוים איז א פראבלעם. אקעי, איך רעד אין די ריעליטי. די גמרא רעדט… איבה דארף מען נאך אויך וויסן, און מאכט עס נאכנישט פאר א חשש סכנה. איבה איז אפשר א ווייטערע, איך ווייס נישט, טשארט פאר אידן לאנג דאון די ראוד.
די פוינט איז, מ׳טאר אויפן תלמיד נישט מיילד זיין, לויט די גמרא טאר מען נישט מיילד זיין קיין גוים. דער רמב״ם האט שוין געברענגט, און מיר האבן געלערנט פריער אין הלכות עבודה זרה האבן מיר געזאגט וועגן אין הלכות מילה, יא, מ׳טאר נישט אויסהיילן גוים, און מ׳טאר אויך נישט מיילד זיין גוים, ווייל די גמרא זאגט אז מ׳איז מיילד א בן לעבודה זרה. מ׳דארף נישט זיין מער רחמנות ווי דער אייבערשטער.
די פראבלעם דא איז נישט מיט דין שבת, אבער אין מיטן די וואך מוז מען עס קענען, אויף א גאנץ יאר איז דא אן איסור פון העלפן א גוי. מ׳מעג אים אפילו וועגן משום איבה, אבער געווענליך איז דא אן איסור.
שבת איז דא א גוטן תירוץ, מ׳קען זאגן פאר די גוי, ס׳איז שבת, ס׳איז אונזער שבת. אקעי, דער גוי פארשטייט נישט די היתר פון פקוח נפש, די פסוקי התורה. ער זאגט פאר די גוי, איי, דער גוי האט געהערט אז ביי אידן איז מען מחלל שבת, אקעי, פאר אידן איז דא ספעשל פראטעקשן. אזוי טענה׳ט די גמרא. אבער אין די פראקטיש דארף מען קוקן און זיך נאכפרעגן וואס צו טון.
מיילדין את בת גר תושב
Speaker 1:
אבער מיילדין את בת גר תושב, א טאכטער פון א גר תושב, וואס דאס איז איינער וואס איז נישט פולי א איד, אבער ער האט מקבל געווען שבע מצוות בני נח און ער וואוינט צווישן אידן, וואס דעמאלטס האבן אונז יא געוויסע אחריות פאר די קינדער פון די גר תושב, “שאין לנו מצווין להחיותה”, אויף אים האבן מיר יא א מצוה אים צו העלפן און אים צו געבן לעבן. איז ממילא א גאנצע וואך פארשטייט זיך, אויב ס׳איז נישט דא קיין חילול שבת מעג מען. אבער שבת, “ואין מחללין עליה את השבת”, ווייל ס׳איז דאך נישט א איד וואס דארט איז דא די דין פון מחייבין עליהם, און אזוי ווייטער, און מ׳מעג מחלל שבת זיין. מ׳איז נישט מחייב אים פאר יענעם, מ׳איז מחייב אים.
חידוש: דער היתר פון פיקוח נפש איז ספעציפיש פאר אידן
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט דא א נייע היתר, דער רמב״ם האט נאכנישט געזאגט געהעריג וואס די היתר איז. דאס הייסט, דו זאגסט דא אז א מענטש איז אליינס אין א סכנה, מעג ער זיך ראטעווען אפילו מיט אן עבירה. אבער דא איז נאך דא אן עקסטרע היתר אפשר, אז מ׳ראטעוועט א צווייטע איד, דאס הייסט פקוח נפשות או לרפאות, און דאס איז נישט דא אפילו פאר א גר תושב. דער גר תושב אליינס מעג, ער האט נישט געהיטן שבת בכלל.
הלכה יג: שיעורי זמן פון יולדת
Speaker 1:
אקעי, איז דאס איז א יולדת ווען זי איז אין א מצב פון סכנה. יעצט קען מען לערנען נאך לעוועלס פון די לערערס וואס מיר האבן פריער געלערנט, איז משכורעת, אדער פון ווען זי הייבט אן ממש געבוירן. אז זי ווערט גערופן א חיה. איז חיה א פרוי וואס גייט האבן א קינד, ס׳איז דא א לשון חיה.
Speaker 2:
דו געדענקסט “כי חיות הנה” וואס שפרה און פועה זאגן?
Speaker 1:
ניין, חיה איז דער טייטש.
Speaker 2:
אקעי, דארט איז חיה טייטש אן אשה יולדת.
Speaker 1:
טייטש, איך ווייס נישט וואס איז דער טייטש. אקעי. איז “משיראה דם לידתה עד שתלד”, פון ווען ס׳הייבט נאר אן דעם בלוט ביז זי געבוירט, און די זעלבע זאך “אחר שתלד עד שלשה ימים”, ביז דריי טעג נאכ׳ן קינד, דאס איז די מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה.
קשיא: חילוק צווישן “משתשב על המשבר” און “משיראה דם לידתה”
Speaker 2:
נאכאמאל, פריער האט ער געזאגט “משתשב על המשבר”.
Speaker 1:
נאכאמאל. זייער גוט, פריער האט ער געזאגט אז ס׳איז סכנת נפשות.
Speaker 2:
יא. דעמאלטס הייסט זי א יולדת, דעמאלטס איז סכנת נפשות. אבער דא רעדט ער אויך פון א חיה.
Speaker 1:
אבער דא רעדט ער אויך פון “כריעת לילה”, דאס איז די שיעור איז “כריעת”, נישט “משיראה דם לידתה”.
Speaker 2:
אמת, ביידע זענען א שיעור. ס׳איז א גוטע קשיא.
Speaker 1:
ס׳איז א גוטע קשיא. נישט נאר אונז ווייסן נישט די תירוץ, די אנדערע מענטשן האבן אויך נישט געוואוסט. דאס איז ביז איידער…
ווייל “כריעת לילה” איז נישט קיין קלארע סימן פון ווען זי הייבט זיך אן, ווייסט? און דא איז דא מער קלארערע, ווען מ׳זעט אויף די גוף, מ׳זעט די “דם לידתה עד שלשה ימים”, מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה. נישט קיין חילוק צו זי האלט אז זי דארף די ווארעמע זאך צו זי האלט אז זי דארף נישט, מ׳טוט איר אלעס. דאס איז פון לידתה ביז דריי טעג. אבער פון דריי טעג…
Speaker 2:
וואס הייסט “אלעס”? למשל, אונז אין א לעכט האבן מיר געלערנט אז נאר אויב זי פילט אז ס׳העלפט איר.
Speaker 1:
אבער אונז אין א לעכט איז בדרך כלל, בפשטות, נישט א הילף. עניטינג וואס אונז ווייסן אז ס׳איז א הילף, אפילו זי זאגט “איני צריכה”, ווייסן אונז אז יא, דאס איז אן ענין פון סכנת נפשות און מ׳מעג.
פון דריי טעג ביז זיבן טעג
Speaker 1:
“משלשה עד שבעה”, נאך דריי טעג נאך די לידה ביז זיבן טעג, איז אזוי: אם אמרה “איני צריכה”, אויב זי זאגט “איך דארף נישט די מלאכה, איך דארף נישט די הילף”, אין מחלל עליו. אבער אין שעת וואס ער שווייגט, נעמען אונז דאס אן ווי א הסכמה. מחללין עליו, מען איז יא מחלל.
איז איין זאך לויבן, ס׳איז זיכער, אם באמת צריך אנו שמחללין עליו את השבת, דעמאלטס דארף מען דאך מחלל שבת זיין.
פון זיבן טעג ביז שלשים
Speaker 1:
אה, וואס טוט זיך פון נאך זיבן טעג, משבעה ועד שלשים, וואס ס׳איז די גדר פון חולה שאין בו סכנה? דאס הייסט, מען מעג טון מלאכות דרבנן. אפילו אויב ער איז נישט צריך אנו, איז ער עושה מלאכה על ידי גוי.
הלכה יד: עושין מדורה לחיה
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער די הלכה, די הלכה גייט דאך גיין אויף אלע חולים. א חיה, ווייטער חיה, ווייל מ׳רעדט נאך אינמיטן די חיה, איז עושין מדורה לחיה, מען מעג אנצינדן א פייער פאר א יולדת, אפילו בימות החמה, אפילו ווען ס׳איז זומער. צינה קשה לחיה בהרבה מקומות הקרים, אין פלעצער וואו ס׳איז קאלט, אפילו ווען ס׳איז זומער, ס׳איז נאר אביסל קאלט, די ביסל קאלט שאדט פאר א יולדת. דאס הייסט, אויסער די הלכה וואס אונז האבן שוין געזאגט אז מ׳טוט אלעס, זאגט דא די הלכה, זאלסט וויסן אז דאס איז א וויכטיגע זאך, מאכן ווארעם. אבל אין עושין מדורה לחולה לחממו בה, פאר א חולה שאין בו סכנה, אביעסלי, מיין איך, מאכט מען נישט קיין פייער, דאס הייסט נאר דורך א גוי. אפילו א חולה שיש בו סכנה, ווייל דאס איז נישט… א חיה האט א פראבלעם אז זי ווערט מצטנן, באלד וועלן מיר זען אויב ס׳איז יא, וואס מ׳מאכט יא. אבער א נארמאלע חולה האט נישט די פראבלעם, ווייל דאס איז א חוסר פיקוח. פשטות, איך מיין, ס׳איז א פאקט פון…
דיון: צי רעדט דער רמב״ם פון חולה שיש בו סכנה אדער חולה שאין בו סכנה?
Speaker 2:
דירה, איך מיין, ווענדט זיך, ס׳גייט אריין אזויווי אלע חולים. אויב ס׳איז וויכטיג, אויב דער דאקטאר זאגט אז ס׳איז וויכטיג, אדער דער חולה זאגט… איך ווייס נישט דא, ער רעדט דא ווען מ׳ווייסט נישט.
Speaker 1:
ער זאגט דא כללים פון ווען איז יא אדער נישט וויכטיג צו מאכן א פייער. איך מיין, אנדערע זאגן אז ער רעדט טאקע פון א חולה שאין בו סכנה, וואס איז פאני, ווייל א חולה שאין בו סכנה טוט מען גארנישט, דורך א גוי.
Speaker 2:
דורך א גוי מעג מען, יא, איך ווייס נישט, א חולה שאין בו סכנה, איך מיין, וואס העלפט?
Speaker 1:
ער זאגט אז ס׳העלפט נישט. די הלכה אין עני קעיס זאגט אז ס׳העלפט נישט.
Speaker 2:
יא, די הלכה איז נישט אזוי שטארק א הלכה אין הלכות שבת, ס׳איז א הלכה פון מעדיצינישע עדווייס.
Speaker 1:
וואס די חכמים זאגן ווען איז יא אדער נישט וויכטיג א מדורה. סתם פאר א חולה איז נישט וויכטיג א מדורה, אבער א מין חולה וואס איז מקיז דם און איז נצטנן און געווארן פארקילט נאך א הכזת דם, מעג מען יא, ווייל דעמאלט איז די מדורה דירעקט מקושר מיט די רפואה, ווייל ער איז נצטנן. די ווארימקייט וועט אים העלפן, מעג מען אפילו בתקופת תמוז, אפילו ווען ס׳איז הייס.
הלכות שבת – פיקוח נפש בשבת (המשך)
רחיצת הוולד בשבת
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז נאכנישט געזאגט, ס׳זאגט א גאנצע צייט די יולדת, וואס איז מיט די קינד אליין? די קינד אליין איז אויך עפעס א גדר סכנה.
מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד, דאכתיב “ואת מולידותיך ביום הולדת אותך לא כורת שרך ובמים לא רוחצת למשעי”, מעג מען וואשן די קינד, אפילו מחממין לו חמין בשבת. מ׳מעג מחמם זיין, מ׳מעג גיין אנווארעמען.
די לשון איז אביסל אינטערעסאנט, ומולחין אותו, מ׳זאלצט די קינד. וואס דארף דאס מיינען מולחין אותו? נישט קיין… ער זאגט דא וואס זאכן וואס מ׳טוט, איך ווייס נישט. זאלצן איז לכאורה נישט קיין… ס׳וואלט געווען א שבות, ווען נישט פאר שבות דסכנה וואלט עס געווען אסור. אקעי.
ווען זאלצט מען מענטשן? איך ווייס נישט, ס׳איז דא א איסור פון זאלצן מענטשן? איך ווייס נישט. אפשר מ׳דארף מאכן… די חידוש איז אנדערש, מ׳קען מאכן די זאלץ, מ׳דארף ברענגען די זאלץ פון א רשות הרבים וכדומה. פארשטייסט? די ווארט איז, דאס איז אלעס זאכן וואס פעלט אויס.
איך טראכט אפשר אז דאס איז אלעס אין די מרחיצה, מ׳וואשט אים מיט זאלץ וואסער, ס׳מאכט זיך שכל, מ׳נוצט זאלץ אין די… ניין, די גמרא זאגט עפעס א לשון פון וועגן די וואשן, די וואנע קומט מיט זאלצן און נאכדעם מלפפין. מ׳מעג טון די פראסעס פון וואס מ׳טוט צו א נייע בעיבי פון וואשן און אלעס וואס איז בכלל מסתעף מיט די וואשן. אזוי וואלט איך פארשטאנען די מולחין ומלפפין אותו. ס׳איז דאך שוין מלפפין אים, מ׳וויקלט אים איין.
לא שכיחא הוא, אם לא ידעו הכל. די אלע זאכן איז א סכנה, און די חכמים זאגן אונז, אויב דו ווייסט נישט וואס איז וויכטיג פאר א קינד, די זאכן זענען א סכנה.
וכן מרחיצין אותו לפני המילה, אי, ולאחר המילה? מיום שלישי למילה. די דריי צייטן מעג מען… מיר האבן שוין געלערנט די הלכות מילה, מטה לדיחוי וחמין בשבילו בשבת, אין איזה עסקנות. אקעי.
אשה שמתה על המשבר – סי-סעקשאן בשבת
Speaker 1:
שוין, די גמרא ברענגט ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? אשה שישבה על המשבר, זי איז געגאנגען האבן א קינד, ומתה, איז זי געשטארבן נאך פאר די קינד איז ארויסגעקומען, איז די קינד דאך יעצט אין א גרויסע סכנה. אבער אונז ווייסן נישט, די קינד איז נאך נישט קיין געבוירן קינד, ווער זאגט אז אויף דעם איז דא א דין פיקוח נפש?
זאגן אונז אז דאס הייסט אויך פיקוח נפש, מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד. מען מאכט א סי-סעקשאן ארויסצונעמען די קינד.
אף על גב אפשר די קינד איז געשטארבן, די מאמע איז געשטארבן, איז דאך מעגליך אז די קינד איז שוין אויך געשטארבן, אבער שמא ימצא חי, ס׳איז דאך דא טשענסעס אז די קינד איז זיין לעבעדיג. מעג מען עס טון, ווייל ספק נפשות דוחה את השבת.
און אפילו ס׳איז נאר א חזקת חי, אה, די קינד האט דאך נאך נישט קיין חזקת חי, די גמרא גייט דאך אריינווארפן אין אראנדעס. א געווענליכע חולה זאגן אונז אז ער לעבט, אבער ער האט דאך נאך קיינמאל נישט געלעבט, אפשר אויף דעם הייסט עס בכלל נישט פיקוח נפש. אבער ניין, ס׳איז אויך סכנת נפשות, און מען מעג אויף דעם מחלל שבת זיין. אקעי.
דער באגריף פון “פיקוח נפש”
Speaker 1:
יעצט קענען מיר לערנען וועגן פיקוח נפש. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן סכנת נפשות, יעצט קענען מיר לערנען וואס הייסט פיקוח נפשות.
אהא, סכנת נפשות איז ווען ס׳איז שוין עסטעבלישט, ス’איז דא דא א חולה און מ׳דארף טון זאכן. דא שטייט זיך אומקוקן, צו ס׳איז דא סכנת נפשות. אה, ס׳קען זיין אז ס׳איז שוין דא, אבער מ׳סעיפט די מענטש.
אבער פיקוח איז א לשון פון זיך אומקוקן, אזוי ווי די לשון ראיה, “פקח עיניך וראה” וואס רבי יצחק האט געזאגט. זיך אומקוקן, משגיח זיין אויף די מצב פון מענטשן בשבת, אויף די מצב פון סכנת נפשות.
אין צריך ליטול רשות מבית דין
Speaker 1:
והעוסקין בפיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח. מ׳דארף נישט פרעגן רשות פון בית דין.
און ס׳איז דא גאר א גרויסע… מיר זעצן זיך אריין אין הלכות שבת, האבן מיר דא א דין בית דין דייקא. ער מיינט צו זאגן פרעגן א חכם צו דאס איז באמת פיקוח נפש. איי, וואלסטו געמיינט. ער זעט אויס ווי א קנאי, א רשע, א בייזער. נישט טאקע, ער איז בייז, ער מיינט אז מ׳זאל נישט פרעגן א חכם די עקביות המידה, מ׳זאל נישט אפשאצן צו ס׳איז בגדר פיקוח נפש. יעדע זאך וואס זעט אויס ווי פיקוח נפש מעג מען טון.
דאס איז נישט די ווארט. די ווארט איז, ער גייט דיך טון אן עבירה, רייט? פריער איז דאך דא א חולה ספק טמא, דאס איז נישט די שאלה. דעמאלטס איז מען יא דא אין געוויסע קעיסעס אומד און אזוי ווייטער.
מבקר פיקוח נפש מיינט, ס׳זעצט זיך אריין א יונגערמאן אין זיין הצלה טרעקל, און ער פארט צום פלאץ וואו ס׳איז געשען עפעס אן עקסידענט. וואלסטו געקענט מיינען, דו טוסט דאך יעצט א חילול שבת, על הצד אז ס׳טרעפט איינער וואס מ׳ראטעוועט. וועסטו פרעגן, גוט, מ׳באקומט רשות, מ׳באקומט א לייסענס.
דער תירוץ איז, מ׳דארף נישט קיין לייסענס. נאר וואס דען, פארקערט, מ׳מאכט דעם מציל את הנפש א רוצח משולח. ווי פריער מ׳לויפט איז בעסער, קיין צייט.
פורש מצודה להציל תינוק
Speaker 1:
ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודתו, מעג מען אויסשפרייטן א נעץ אים ארויסצונעמען.
אגב, דער עצם אויסשפרייטן א נעץ איז נאכנישט קיין חילול שבת. אוודאי איז עס צד. ניין, צד איז דאך נישט אויף א קינד. ס׳איז איינע פון די מיני ניצוד, דאס איז נישט די אלפא בית פון צד דא, גמרא. אפילו דעמאלטס ווערט אויך געפאנגען פיש, ווייל דאס מאכט נישט אויס, אגב, דאס איז בסך הכל א דבר שאינו מתכוון, אדער א דבר שאינו צריך לגופו.
שלושה קעיסעס פון מצודה
Speaker 1:
אקעי, ווייל די זעלבע סיבה איז א הלכה, שמע שטבע תינוק בים, ער האט געהערט אז א קינד האט איינגעזונקען אין ים, ופרש מצודתו להעלותו, ער האט אריינגעלייגט א מצודה, א נעץ, צו כאפן דעם קינד. וואס איז געשען איז והעלה דגים במקומו, ער האט נישט געטראפן דעם קינד, און ער איז צוזאמען ארויסגעקומען מיט אסאך פיש. פטור מכלום, ס׳איז בכלל נישט קיין איסור, ווייל ער האט עס געטון, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, ער האט עס געטון ברשות, ער האט עס געטון פאר די סכנה. יא.
ווייטער, נתכוון, וואס טוט זיך אזא פאל? א מענטש איז געגאנגען, ער האט אריינגעווארפן א מצודה אין ים ווייל ער האט געוואלט כאפן פיש, און ער האט נתכוון להעלות דגים, און צו זיין מזל האט ער געראטעוועט א קינד. איז ער אויך פטור.
אפילו לא נתכוון, וואס ער האט געטון איז אינגאנצן געווען אן איסור. ער האט געוואלט עובד זיין אויף צד, ער איז געגאנגען כאפן פיש. ער איז טאקע געווען, ער האט געכאפט פיש. אפילו לא נתכוון, אפילו ער האט נישט געהערט בכלל אז א יונגל איז נהרג געווארן, אבער הואיל והעלה בידו תיקון, איז ער פטור. יא, ווייל פקוח נפש האט אים מתיר געווען.
דאס איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳איז דא אין דעם א מחלוקה אין די גמרא, ס׳איז אן אינטערעסאנטע חקירה, אזוי ווי איינער וואס האט זיך מתכוון געווען לעשות איסור, און ס׳איז אים געלונגען אז די מעשה איז געווען א מצוה גאר. איז דער רמב״ם פסק׳נט אז ער איז פטור. אקעי.
נאך דוגמאות פון פיקוח נפש
נפל תינוק לבור
Speaker 1:
נאך א דוגמא פון… ס׳איז דא נאך דוגמאות פון… יא. נפל תינוק לבור, א קינד איז אריינגעפאלן אין א בור, עוקר חוליא ומעלה, מעג ער אפילו… ער דארף זיך עוסק זיין אין די בור, מעג ער אפילו א וועג וויאזוי צוצוקומען צו די קינד איז ער וויל אויסרייסן א שטיק פון ערד פון לעבן די בור, למשל, צו קענען צוקומען צו די קינד, און מעלה ארויסנעמען די קינד. אע״פ שמתקן מדרגה בשעת הקריעה, אפילו ווען ער טוט דאס, פיקסט ער די בור, ער מאכט אז ס׳זאל זיין א וועג אראפצוגיין, מעג מען.
ננעלה דלת בפני תינוק
Speaker 1:
די זעלבע זאך, ננעלה דלת בפני תינוק, די קינד איז געווארן איינגעשפארט, שוברה הדלת ומוציאו. מעג מען צוברעכן די טיר און אים ארויסנעמען.
אגב, וואסערע איסור איז צוברעכן די טיר? אע״פ שמפסל עץ לעשות כלים למלאכה. דאס הייסט, אגב, ווען ער צוברעכט די טיר, טוט ער דאך אויך מיט דעם עפעס א מלאכה פון אנגרייטן אז די טיר זאל יעצט ווערן העלצער וואס מען קען נוצן צו ארבעטן.
מעג מען עס אבער עניוועי טון, ווייל ס׳איז דא אן ענין פון סכנה, שמא יבעת התינוק וימות. אפשר די קינד וועט זיך דערשרעקן פון זיין אליין וימות. אן אינטערעסאנטע זאך, ער וועט שטארבן פון שרעק. דו זעסט דא אז מ׳קען שטארבן פון שרעק. דו קענסט נישט וויסן, א קינד אליין אין די צימער, גיי ווייס וואס ס׳האט געשען. די מאמע האט זיך געשטארבן פון שרעק.
דאס הייסט, אפילו דא האסטו א שטיקל איסור, ס׳איז נישט קיין ממש בונה, אבער די צוברעכן א דלת איז אויך נאר… ס׳איז דאך נישט קיין עכטע איסור, אבער דאך, די דברים המותרים, איז נישט משום פקוח נפש, נישט משום קלות האיסור. מ׳וועגט עס אפילו אפ קעגן א געהעריגע דאורייתא.
די איסורים וואס ער רעדט, לאמיר אננעמען אז ס׳איז דאורייתא, מ׳דארף קוקן אין הלכה פונקטליך וועלכע איסור איז טאקע געווען. ווייל ער פרעגט דאך יתכן, איך האב דאך נישט איינעם מתכוין, און ער מיינט דאך צו מאכן א תירוץ. אקעי, אבער ס׳איז אפשר א פסיק רישא. בקיצור, ס׳איז נישט קיין חילוק, מ׳דארף שוין אריינקומען אין די חקירות וואס איז די חילוק צווישן מתעסק און מתכוין.
דליקה – לעשן א פייער
Speaker 1:
נאך אזא דליקה, ס׳איז געשען א פייער, אפשר איז דא א מענטש וואס איז חשוד אז ער איז אין שמורת סביב. ס׳איז דא דארט א מענטש, און די פלאץ וואס ס׳איז דא די דליקה איז דא א מענטש, און מ׳האלט אים חושד אז ער איז דארט פארברענט. מכבה את הדליקה, מ׳מעג אויסלעשן די פייער, להצילו, כדי צו קענען ראטעווען דעם מענטש. אפילו שיכבה בדרך ומסכן עצמו בשעת כיבוי, אפילו ער טוט עס בשעת כיבוי, ער מאכט רשות הרבים, ער טוט אנדערע תיקונים, אויך איז נישט קיין חילוק.
וכל הקודם להציל, ווער ס׳איז שנעלער צום הציל זיין, הרי זה משובח. ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.
דער באדייט פון “רשות מבית דין”
Speaker 1:
די לעצטע זאך איז לכאורה נישט נוגע אויף שבת, אין יעדער זאך וואס ס׳איז דא א סכנה. ער זאגט דאך אנדערע איסורים. איך מיין בכלל, אין די אלע הלכות, איז דא די ווארט אז ווען ס׳רעדט זיך פון פקוח נפש דארף מען קיינעם נישט פרעגן רשות. ער חזר׳ט עס נאכאמאל איבער, ער האט שוין גערעדט אנפאנג פון די הלכה. אקעי.
ס׳איז אינטערעסאנט די רשות מבית דין, מ׳דארף קוקן אין די גמרא, ווייל די ווארט דאך נישט, געווענליך בית דין׳ס זענען די דזשאב צו טון זאכן וואס מ׳דארף האבן א בית דין, קנס, איך ווייס. דא דארף די עיקר ווארט אז א חכם זאל אים באשטעטיגן אז דא איז דא א חשש. דאס איז די עיקר ווארט, אז מ׳זאל נישט פרעגן. דאס איז וואס ער מיינט בית דין, דאס איז לכאורה וואס ער מיינט.
אבער די לשון, א רשות מבית דין, ס׳הערט זיך אויך מער ווי א מין היתר השררה, מ׳זאל ממנה זיין די וואס געבן זיך אפ מיט הצלה מעמבערס. עקזעקטלי. דא שטייט אז מ׳איז נישט ממנה מענטשן צו זיין הצלה מעמבערס. יעדער איינער, אויב ער זעט אז ער קען ראטעווען, זאל ער ראטעווען.
פארקערט, ווי מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳זאל ממנה זיין דווקא אנשים גדולים כדי ס׳זאל נישט ווערן שבת קהל, האט מען אויך געטראכט אז ווען ס׳איז געשען א שעת הסכנה דארף מען ווארטן ביז די בתי דינים זאלן זאגן נישט קינדער, נאר פארקערט, דעמאלט דארף מען נאר גיין ווי שנעלער. אקעי.
יעצט קען מען זען וועגן סופר. ווען ס׳איז פריער געשטאנען אז ס׳זאל דווקא טון א גדול, איז ער נישט געווען לפיכך דער ערשטער מענטש. אן ערשטער מענטש זאגט ער איז נישט א גדול, דער ערשטער מענטש איז חלק פון די שבעת ימי בראשית.
הלכות פיקוח נפש: ספיקות, קביעה ורוב, והמהלך במדבר
הלכה יח: מי שנפלה עליו מפולת — ספק חי ספק מת
דא שטייט אז מ׳איז נישט ממנה מענטשן צו זיין א הצלה מעמבער. יעדער איינער, פארקערט ווי מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳איז יא ממנה דווקא אנשים גדולים כדי ס׳זאל נישט ווערן שבת קל, האט מען אויך געטראכט אז ווען ס׳געשעט א חשש סכנה דארף מען ווארטן ביז די בית דין זאגן נישט קינדער נאר… פארקערט, דעמאלטס דארף מען יא גיין ווי שנעלער.
אקעי, יעצט וועגן וואס מיר האבן פריער געשטאנען אז ס׳זאל דווקא טון א גדול, איז ער נישט געווען להוציא דער ערשטער מענטש. א ערשטער מענטש זאגט ער נישט א גדול, דער ערשטער מענטש איז כולל צו א פרוי צו א מאן. איי, יעצט איז דא א חולה, די שאלה איז ווער זאל אים אפשערן, נישט קיין איינער וואס איז אריינגעפאלן אין א לאך, דארף מען זיך זוכן. דא רעדט מען פון א בהלה, דער ערשטער מענטש זאל לויפן. דארט רעדט מען פון, אלעס איז רואיג, ס׳איז נאר א מצב פון איין זאך. אדער קען זיין, דארט רעדט מען ווען מ׳איז יא ממנה, אויב מ׳מאכט יא א מיטינג ווער זאל עס טון, זאל מען נישט נעמען די פרוי, נאר מ׳זאל נעמען די גדול. דא זאגט מען אז ווען ס׳איז א מצב און מ׳יאגט זיך צו ראטעווען, זאל טון די ערשטע, זאל גיין די ערשטע טון.
אקעי, יעצט גייען מיר צו די הלכות ספיקות. זאגט דער רמב״ם אזא הלכה: מי שנפלה עליו מפולת, א מענטש איז ארויפגעפאלן אויף אים א מפולת, א שוואכע בילדינג, א שוואכע הייזקע איז ארויפגעפאלן אויף אים. אבער אונז ווייסן נישט צו דער מענטש האט זיך געראטעוועט און אנטלאפן. ס׳איז א תלוי אין די לשון, ווייל “נפלה עליו מפולת” פארציילט אפשר די מעשה אז ס׳איז אויף איינעם געפאלן. ס׳קען זיין “נפלה עליו מפולת” מיינט אויף די בעל הבית, א מענטש האט א הויז און די הויז איז אים צוזאמגעפאלן. אונז ווייסן נישט צו ס׳איז דא דארט א מענטש אונטער דעם. ספק שהוא חי ספק שהוא מת, מפקחין עליו, דארף מען אויפהייבן די שטיינער צו טשעקן צו ס׳איז דא דארט א מענטש.
מצאוהו חי, וואס טוט זיך? מ׳האט טאקע אזוי געטון, מ׳האט אויסגעגראבן די שטיינער, מ׳טרעפט דארט א לעבעדיגן מענטש. ואף על פי שהוא מרוצץ, אפילו מ׳זעט אז דער מענטש איז נעבעך געווארן אינגאנצן צוקלאפט אויף שטיקלעך, וואס אפשר איז ברור אז ער גייט נישט קענען סורוויוון, זאגט מען נישט אז פיקוח נפש איז נאר ווען מ׳קען אים ראטעווען, און דא גייט ער דאך עניוועי שטארבן. נאר מפקחין עליו, דארף מען ווייטער זיך אפגעבן מיט אים, טון וואס מ׳דארף טון, ומצילין אותו, לחיי שעה, אויף ווי לאנג ער קען נאך לעבן זאל מען טון וואס מ׳קען טון אז ער זאל נאך לעבן. ער האט לעבן נאך אפאר מינוט. דאס זאגן אונז די רמב״ם איז א גרעסערע הלכה ווי די פאריגע. דארט האבן מיר געלערנט פיקוח נפש, סכנת נפשות, מיינט נישט נאר אויב ער קען לכבוד דעם האבן א גוט לעבן, נאר אפילו א שטארקע חולה, אפילו חיי שעה.
יא. אבער בודקין עד חוטמו, אויב מ׳האט אנגעהויבן מפקח זיין דעם גל, אראפנעמען די שטיינער, און מ׳איז אנגעקומען ביז חוטמו, ווייל מ׳האט געוואלט זען אויב ער האט נאך נשימה, מ׳האט געזען אז די כלל פון יענע הלכה וויאזוי צו קובע זיין אויב א מענטש לעבט נאך איז דורך טשעקן צו ער אטעמט, מ׳האט געטראפן אז ער האט מער נישט קיין נשימה, ער האט מער נישט קיין אטעם, ממילא האט ער אויך נישט קיין נשמה. נשמה איז טייטש אטעם, נישט נשמה.
אויב ער האט נישט קיין אטעם, איז מניחין אותו, דעמאלטס לאזט מען אים יא אפ, שאינו כבר מת. טייטש, כבוד המת, אדער אפשר דא לאמיר זאגן א ווייטער ווייטערדיגע ספק, אקעי, אז דער וואס איז זיכער ספק, דארט איז ספק אז ער לעבט נישט, אבער דער וואס איז נישט, למשל אז דער… כבוד המת אדער וואס? יא. שוין, מניחין אותו, לאזט מען אים אפ, שאינו כבר מת.
הלכה יט: עליונים ותחתונים — לא יאמרו כבר מתו התחתונים
וואס טוט זיך אז ס׳איז דא מערערע מענטשן? בודקין ומצילין את העליונים, מ׳האט אויפגעגראבן די ערשטע ביסל פון די מפולת, און די מפולת איז צוזאמגעפאלן. ווילסט איבערנעמען אביסל? אדער איך שפרינג אין טייך דא עפעס?
לא יאמרו. ס׳איז א שאלה פון פיקוח נפש, ס׳איז א שאלה פון כבוד המת. בודקין ומצילין את העליונים. קיצור, דאס איז אלעס הלכות הצלה. מ׳זאגט פאר די מענטשן וואס גייען צו די מפולת וואס זיי זאלן טון. אבער ס׳איז אויך נוגע הלכות שבת. ווען מ׳גייט פון אויבן, מ׳זעט די אויבערשטע מענטשן, די העכערע שטאק, איך ווייס וואס, די העכערע מענטש איז שוין טויט. זאל איינער פון די מענטשן זאגן, איז דאך א קל וחומר, אויב די אויבערשטע מענטש איז שוין טויט, איז די אונטערשטע זיכער אויך טויט, האט די אונטערע נאך שטיינער צו וואס איז געפאלן. זאגט די משנה, לא יאמרו כבר מתו התחתונים, אלא מפקחין את הכל, שאפשר במפולת שיומשך אוויר חלל, ווי איך האב דיר געטראכט, וויסן זאלסטו, אז ס׳מאכט זיך, ס׳קען זיך מאכן אז ס׳איז דא עפעס א ספעיס אסאך מאל. ס׳קען זיין אז די העכערע שטאק איז געשטארבן, און די אונטערע לעבט מען נאך, ממילא. און מען האלט אז מ׳איז מחויב ומותר אפילו שבת צו גיין אראפנעמען ווייטער שטיינער צו טשעקן אויב אונטער איז דא אפשר א לעבעדיגע מענטש. דאס איז אפילו ס׳איז א ספק אויב ס׳איז דא דארט מענטשן, אדער א ספק אויב די מענטשן לעבן נאך.
הלכה כ-כא: ספק ישראל ספק גוי — קביעה ורוב
יעצט איז דא א נייע סייד ספק: ספק איז דא גויים אדער אידן. “או חצר שיש בה גוים וישראל” — ס׳איז דא א געגנט, א חצר, וואס דארט איז דא גוים און א איד. אפילו ישראל אחד ואלף גוים, מ׳האט געלערנט אז מ׳איז נישט מחלל שבת. אבער דא ווייטער איז דא אזוי די הלכה, אז דא שטייט די הלכה אז מ׳גייט נישט נאך רוב. באלד וועלן מיר זען וואס דער רמב״ם האלט אויף אנדערע אופנים. אבער אפילו ס׳איז דא איין איד און טויזנט גוים, “ונפל עליהם מפולת, מפקחין עליהם את הגל מפני ישראל”, ווייל איין איד קען דאך זיין א ספק אז מ׳גייט טרעפן דעם איד.
וואס מיינט דאס? סכנה, א ספק, מיינט אפילו א ספק פון איינס אין טויזנט. מ׳האט מיר געוויזן אז פריער האט ער געזאגט אז… דאס הייסט, מ׳גייט נישט נאך רוב אין אזא קעיס. מ׳גייט נישט פשוט נאך רוב, ווייל ס׳איז נישט אין אזא קעיס.
אבער זאגט דער רמב״ם אן אנדערע הלכה: “פרש אחד מהם לחצר אחרת”. וואס איך מיין צו זאגן איז, וואס טוט זיך אויב איינס פון טויזנט מענטשן שטארבן פון די מחלה? דאס איז זיכער… די וועג פון טראכטן אין נאמבערס איז א היינטיגע וועג, און איך האב נישט קיין ספק אז מ׳קען שטארבן אפילו איינס פון צען מיליאן שטארבן פון די מחלה, איז דא א סכנת נפשות.
הייסט, “פרש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר” — דאס הייסט, נישט נאר, נישט א קביעות, דאס הייסט נישט אין די חצר וואוינט איין איד צווישן טויזנט גוים. איין מענטש פון די חצר איז געגאנגען צו אן אנדערע חצר, און דארט איז עס געפאלן. ווייטער, מ׳פארעכט נאר. פארוואס? “שמא זה שפרש הוא ישראל, ואין אומרים גוים הרי הם בחזקתם”. דאס איז די דין פון “כל דפריש מרובא פריש”. אבער דא זאגט מען דאס נישט. לגבי די נפשות זאגט מען נישט דאס, נאר מ׳טשעקט עניוועיס, אפשר איז פונקט דער איד געגאנגען.
דאס הייסט, דער דין “כל דפריש מרובא פריש” איז טאקע א דין לגבי אנדערע הלכות, אבער ס׳זאגט נישט אז ס׳איז מער נישטא קיין שום חשש, קיין שום ספק. ס׳איז נאך אלץ דא עפעס א ספק, און ממילא זאל מען מחלל שבת זיין.
רייט, אבער אין די נעקסטע קעיס זאגט דער רמב״ם יא, גייט נאך רוב. יעצט, ס׳איז דא איין מאל וואס מ׳גייט יא נאך רוב. זאגט דער רמב״ם, נעקרו כולם מחוץ לעיר, נישט איין מענטש איז געגאנגען וואס דו קענסט זאגן אז אפשר איז דער איד געגאנגען, דער גאנצער עולם איז ארויסגעגאנגען פון איין חצר צו איין חצר אויפן וועג, ובשעת הקריסה פירש אחד מהם ונפל לעובד ואין ידוע מי הוא, דעמאלטס אין מפקחין עליו.
ביאור שיטת הרמב״ם: קביעה גובר אויף רוב
און דער רמב״ם איז מסביר, פארוואס איז דער פריערדיגער קעיס, ווען זיי זענען אלע געווען אין איין פלאץ, איז געגאנגען איין מענטש, האבן מיר געזאגט אפשר איז דער איינציגסטער איד? אבער ווען זיי זענען אלע אויפן וועג און איינער איז געגאנגען, זאגן מיר אז מ׳גייט יא נאך רוב און מ׳טשעקט נישט, ווייל מסתמא איז ער א גוי? “שכיוון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהם כשנכנס לעיר הולכין אחריו בחזקת שפירש מן הרוב”. דאס איז דאך א כלל, כל דפריש מרובא פריש. און דער יוצא מן הכלל פון דעם איז בקביעה. אויב מ׳קוקט אין איין הויז למשל, און מ׳וויל וויסן צו דארט איז דא א ישראל אדער א גוי, אדער א כשר אדער א טמא, זאגט מען נישט רוב. רוב ארבעט נאר ווען ס׳גייט ארויס פון א זאך. די כל דפריש איז נישט ממש א רוב, כל דפריש ארבעט נאר ווען ס׳איז ארויסגעגאנגען פון עפעס. אבער אין איין פלאץ זאגט מען נישט, ווייל תחזוקה דארט, תחזוקה דארט איז א איד, דו ווייסט אז ס׳איז נישטא א איד, תחזוקה דארט איז א איד.
סאו דער רמב״ם איז מסביר, די פריערדיגע הלכה וואס ער זאגט פירש אחד מהם, איז וויבאלד דער איד איז געווען קבוע באותה חצר, קענסטו נישט זאגן אפשר איז נישטא קיין איד, תחזוקה דארט איז יא א איד. אבער אויב זיי זענען אלע אויפן וועג, דעמאלטס איז מסתמא דארט נישטא קיין איד, ווייל זיי אלע גייען, און ממילא דעמאלטס גייט מען יא נאך רוב. וואס דער רמב״ם׳ס שיטה און דאס איז דער כלל איז, אז אין פיקוח נפש גייט מען יא אחר הרוב. נאר דאס וואס ס׳שטייט אז אפילו ישראל אחד בין אלף גוים דארף מען מחלל זיין, דאס איז פשט דער דין פון קביעה, וואס קביעה איז גובר אויף דער דין פון כל דפריש.
פרעגט זיך דער רמב״ם, אבער א מינוט, ווייל דער פריערדיגער פירש, הייסט עס נאך אלץ א קביעה? יא, ווייל ס׳איז פירש ממקום קביעה, ס׳איז נישט א פירש… אבער ווי איז דער ספק? דער ספק געשעט דא אין דער נייער חצר. יא, דארף מען חוקר זיין אין די חקירות פון דארט. דאס איז די שיטת הרמב״ם. פרעגט זיך מהו על ישראל אפילו שנעקרו כולם, בזה שפירש אחד מהם מחוץ לעיר ונפל לעובד? ווייל די גאנצע סיבה פארוואס דארט איז אנדערש איז ווייל ס׳איז א רוב גוים, אבער אויב ס׳איז טאקע אידן איז אוודאי, דאס איז א ספק, דאס איז א ספק נפשות, איז אוודאי דארף מען אים מחלל זיין. דאס איז די שיטה פון דער הייליגער רמב״ם. אקעי, קענסט, אנדערע מפרשים זענען מחולק, דער ראב״ד איז מחולק, און אנדערע, מ׳דארף מדייק זיין די הלכות, אבער אונז קענען נישט יעצט אריינגיין, אונז האבן נישט אביסל לאנג געלערנט די פרק. איז דאס איז די הלכה פון פיקוח נפש.
הלכה כא: המהלך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת
יעצט קען מען לערנען נאך אפאר הלכות וואס האבן צו טון מיט די נושא פון פיקוח נפש. אבער ס׳איז נישט דווקא אן ענין פון פיקוח נפש. למשל, אן אינטערעסאנטע הלכה, וואס טוט זיך ווען א מענטש ווייסט נישט ווען ס׳איז שבת? שבת איז געגעבן געווארן אין מדבר אין מרה, און ס׳איז נישט געווען דארט קיין זייגער. לאמיר זען וואס ס׳שטייט. א מענטש גייט אין מדבר, “ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום השבת”, ער האט פארלוירן די קאונט פון צייט, ער ווייסט נישט וועלכע טאג איז שבת. איז וואס, מ׳קען זאגן אז ער זאל יעדן טאג היטן שבת? איז אזוי: “מונה מיום שטעה ששה”, זאל ער ציילן פון די טאג וואס ער איז טועה געווען, ווען ער האט פארלוירן זיין קאונט, זאל ער פון דעמאלטס אנהייבן ציילן זעקס טעג, “ומקדש שביעי”, די זיבעטע טאג זאל ער רוען, און יענע טאג זאל ער מאכן שבת, לגבי אויך ברכת היום. נאר לגבי דעם וועלן מיר זען. ער מאכט ברכת היום, דאס הייסט ער זאגט “מקדש השבת”, און ער איז מבדיל במוצאי שבת.
“ובכל יום ויום”, און יעדן איינציגן טאג, אפילו ביום זה שמקדש ומבדיל בו, אפילו די טאג וואס ער מאכט קידוש און הבדלה, “מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי חייו”. דאס הייסט אזוי, איינער וואלט ווען געזאגט אז אלס חשש חילול שבת זאלסטו יעדן טאג היטן שבת. אבער אויב ער וועט היטן יעדן טאג שבת וועט ער קיינמאל נישט ארבעטן, וועט ער דאך שטארבן פאר הונגער, ווייל ער וועט נישט קענען רייסן קיין פרוכט וכדומה. זאגט מען אז יעדן טאג מעג ער טון כדי פרנסתו, און איין טאג, כדי איין טאג זאל האבן עפעס אן ענין פון קדושת השבת און ער זאל מקיים זיין די מצוה פון קידוש והבדלה, האט מען געזאגט אז אויסער די וואס ער טוט נאר די מינימום אויף צו לעבן, זאל ער אויך איין טאג פראווען שבת. אבער דו זעסט אז דער רמב״ם ברענגט עס דא בעיקר אין הלכות פיקוח נפש, ווייל דאס איז די הלכה, אז א מענטש וואס איז א ספק שבת, דארף ער יעדן טאג מאכן אז עס איז א ספק דאורייתא, אבער פיקוח נפש איז דאך יעדן טאג מותר. איי, איז די טענה זאגן, אפשר זאל מען טון איין טאג צוויי, און ווייל ס׳איז נישט קיין חילוק, ווייל פיקוח נפש איז דאך מותר שבת. אויב א מענטש האט נישט וואס צו עסן און ער מוז מחלל שבת זיין, איז דאך מותר אפילו אין שבת. און די מינוט וואס מ׳האט אפגעמאכט איין טאג, זאל מען האבן די פולע שבת עקספיריענס, כאילו מ׳געבט נישט.
הלכות שבת פרק ב – המהלך במדבר וסכנת נפשות דרבים
סיכום דין המהלך במדבר
Speaker 1:
רייט, אבער דו זעסט אז דער רמב״ם ברענגט עס דא בעיקר אין הלכות פיקוח נפש, ווייל דאס איז די הלכה אז א מענטש וואס איז א ספק שבת, דארף ער יעדן טאג מאכן ספיקא דאורייתא, אבער פיקוח נפש איז יעדן טאג מותר.
איי, טענה׳ט ער, אפשר זאל ער טון איין טאג צוויי, ווייל ס׳האט נישט קיין חילוק, ווייל פיקוח נפש איז דאך מותר שבת. אויב א מענטש האט נישט וואס צו עסן און ער מוז מחלל שבת זיין, איז ער מותר אפילו אין שבת.
און די מינוטן זאל מען אפגעמאכט איין טאג וואס מען זאל האבן די פול שבת עקספיריענס, כאילו מען געט אים נישט א קידוש און הבדלה, ווייל ער טוט נישט לכל הפחות יענע טאג נישט טון קיין מלאכה. מען האט נישט דאס אפגעמאכט. מען האט אפגעמאכט… מען האט אפגעמאכט… סתם, וואס דער ענין א ספק. עיקר ענין א ספק. דאס איז סתם אן אנדערע דין.
יא, ווייל… אזוי קומט אויס די הלכה. ס׳איז בעקווארדס. לאמיר לערנען ווי דער עמלעקט אריין אין די קאנטעקסט. ס׳איז בעקווארדס. יעדן טאג איז א ספק. שבת, ווייל יעדן טאג טוען קיין נפש. מעג. איז שום טאג וואס דעי טאג טוען מער. עס זאגן, היינטל איך טוען מער, ווייל אפשר ער ושיין. איך מעג נישט! איך מעג נישט טוען היינט מער, ווייל אפשר איז שיין. עס מעג נישט טוען מער פון קיך נפש. מער וותקי נפשות.
גראדע איז דא א זייטיגע דינקל אז מען מאכט עס ווי א זכר פאר שבת, אדער אז ער מאכט עס יעדן זיבן טאג, זאגט א קידוש. יענט איז נישט קיין דין פון סלקי נפש, יענט איז סתם א דין פון דעם עקסטרע דין בית נעצמא. אבער יענט איז נישט דיק.
יעדע, שיום שמינו לצייתו, אויב ווייסט ער אז היינט איז דער אכטער טאג פון ווען ער איז ארויסגעגאנגען, אדער היינט איז דער פיפצעטער טאג פון ווען ער איז ארויסגעגאנגען, איז די איין טאג וואס ער ווייסט נישט, וואס סוי ווייסט אז ס׳איז זיכער נישט שבת, ער איז אייער מוטה לאחסות כל מלכה בעושר איום, יענע טאג קענען טון אלע מלכות, שריי הדבר ודאי של יצא בשערה בשבת, ס׳איז ווייסט אז זיכער יענע טאג זענען נישט ארויסגעגאנגען ביים שבת, ער איז שער איום, חוץ מיום זעה, עושר כדאי פאר נסתא בלבד, נאמען עס איז אינטערעסאנט, ווייל אויב האט ער איין טאג וואס איז מוטה, קען ער דיך טון כדאי פאר נסתא יענע טאג, ס׳איז שוין קען קאכן און אנגרייפן דיר איין טאג זאל ער טון אלע מלכות, אויב ער קען, אפשר זאל ער אפשר קען ער נישט?
ער זעט עפעס אויס א מיטאמאטיק געווען. ער דארף נישט טון אזוי. ער דארף נישט לעבן די אומבאקוועם אז איין טאג זאל ער קאכן פאר אלע אנדערע טעג. אפיש אויב ער דאס דארף, דארף, יא. אויב ער קען, דארף ער. אויב ער קען נישט, קען ער נישט.
עניוועיס, עד כאן הלכות סם ההולך במדבר. אויב מען זאל פרובירן, אויב מען גייט אין מדבר, מיטצונעמען עפעס אזא גוטע זאך, צו וויסן וואס אין שעת הצורך זאל נישט זיין קיין וועג.
הלכה כב: גוים שצרו על עיירות ישראל
Speaker 1:
אקעי. יעצט קען מען לערנען נאך, אביסל נאך הלכות פון וואס הייסט פיקוח נפש, רייט? פון וויפיל הייסט סכנת נפשות.
Speaker 2:
גוים. אפשר מער פיקוח נפש דרבים, עפעס אזוי, א ענין פון סכנה פאר די ציבור.
Speaker 1:
איז אזוי, גוים שצרו על עיירות ישראל, גוים וואס זיי נעמען ארום, “צרו” מיינט זיי באלאגערן א אידישע שטאט, און זיי ווילן האלטן מאכן מלחמה. איז אזוי, אם באו על עסקי ממון, אויב זיי זענען געקומען פאר געלט, זיי ווילן גנב׳ענען געלט, טאר מען נישט וועגן געלט טאר מען נישט מחלל שבת זיין. מ׳טאר נישט אנהייבן א מלחמה, מ׳טאר נישט אנגיין א מלחמה צו ראטעווען די געלט.
איין זאך, מ׳טאר נישט מחלל שבת זיין, מ׳טאר אויך נישט אנגיין א מלחמה. מ׳טאר נישט אנגיין א מלחמה אפילו אויב ס׳איז נישט קיין חילול שבת די מלחמה.
Speaker 2:
ניין, ניין, שבת, שבת. אין די וואכן׳ס מעגסטו וואס דו ווילסט.
Speaker 1:
ניין, ניין, מ׳רעדט פון שבת. אפילו אויב די מלחמה איז נישט קיין דירעקטע חילול שבת, א מלחמה איז פלוצלינג זיי גייען אריין און אפשר גייט מען הרג׳ענען איינעם און אזוי ווייטער. אבער די רגע וואס ס׳איז דא א מלחמה, איז דאך דא פיקוח נפש. זיי הייבן נישט אן די פיקוח נפש, אקעי.
דין עיר הסמוכה לספר
Speaker 1:
אבער בעיר הסמוכה לספר, א שטאט וואס איז נאנט צו די גרעניץ, אפילו לא באו אלא על עסקי קש ותבן, אפילו זיי קומען נאר פאר נאך שוואכער ווי עסקי ממון, קנאפע עסקי ממון, זיי קומען גנב׳ענען קלייניקייטן, דעמאלטס יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, מעג מען יא פייטן מיט זיי און מחלל שבת זיין.
ווייל דאס איז אפשר אן ענין פון אפהיטן ארץ ישראל? ניין, ווייל דאס איז א פיקוח נפש דרבים פון די לאנד. די גוים וועלן אייננעמען די ערשטע שטאט, אפילו זיי האבן א תירוץ פון נפשות, פון נאר לענין ממון, מארגן איז עס צוביסלעך, דאס איז א סכנה פאר די לאנד.
אזויווי מיר האבן געלערנט אין הלכות עיר הנדחת אן ענליכע הלכה, אז א שטאט וואס איז ביי די גרעניץ איז נישט קיין עיר הנדחת. ניין, ווייל ס׳איז דא נאך א קושיא, ס׳ווערט גרינגער פאר זיי צו קובש זיין די גרעסטע פון די לאנד.
אדער אן ענין פון משום ארץ ישראל, ס׳איז א פלא הוטער? ניין, ס׳איז נישט קיין מעדזשיק הוטער. די ענין איז פיקוח נפש. פיקוח נפש איז אבער פשוט, ווייל אויב דאס איז אן אנהייב פון א כיבוש, א גמירת דעת פון מלחמה, גייט ער זיך נישט דא ענדיגן. מארגן גייט ער דאך וואוינען דא, גייט ער גיין צו די נעקסטע, גייט ער גיין אייננעמען. ס׳איז סכנת נפשות עס.
חידוש: פיקוח נפש איז נישט נאר “היינט”
Speaker 1:
איך וואלט געזאגט, אפשר איז עס נישט סכנת נפשות די שבת, אבער ס׳איז אויף די גרעסערע פיקטשער. יעצט קומט ער פאר עסקי רשות, און ער ווערט דא צו נאנט, ער ווערט דא א מחותן, און מארגן וועט ער קומען מלחמה האלטן. יא, און דאס איז אויך סכנת נפשות.
מיט אלע הלכות סכנת נפשות וואלט עס געווען אזוי. קיין איין הלכה וואס מ׳האט געלערנט אין די פרק רעדט זיך נישט ווען מ׳גייט שטארבן היינט. אויב מ׳גייט שטארבן היינט, דאן איז פשוט. לאמיר זאגן א מענטש, אויב ער גייט וועגן זייער אסאך גייט ער שטארבן. סאו יעדע פונט וואס ער לייגט ארויף איז א סכנת נפשות. אבער דאס וואלט נישט געווען סכנת נפשות. אבער אין די לאנג ראן, אין די ביגער פיקטשער איז עס א סכנה. ווער ווייסט דאס? אבער דאס איז אויך אפשר אן ענין פון סכנה פון די רמב״ם.
מצוה על כל ישראל לעזור
Speaker 1:
אבער אויב איז א מצב סכנה, דעמאלט זאגט דער רמב״ם, דעמאלט איז מצוה על כל ישראל שכולם לבוא, יעדער איד וואס קען קומען איז א מצוה לצאת, ארויסגיין. ס׳פשט ארויסגיין? ער וועט מסתמא פילן די שטאט מיט כלים, ולעזור לאחיהם שבמצור, להצילם מן הגוים בשבת.
וואס זאלן מיר אים לאזן פארמאכן? מ׳טאר נישט ווארטן ביז מוצאי שבת. וואס דא וועט זיין א מלחמה, זאלן מיר גיין בשבת?
זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה, אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳איז אן עקסטערע מצוה, חוץ פון דעם וואס ס׳איז א היתר פון שבת, ס׳איז אויך א חיוב. מיר מוזן גיין. א מצוה פון זיך אננעמען פאר אידן, אן ענין פון פיקוח נפש, אדער אפשר איז עס מער ווי פיקוח נפש, ס׳איז די מלחמה האלטן פאר אידישע אינטערעסן, פאר דעם פאלק.
הלכה: חזרה בכלי זיין – כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם אזא חידוש פון אן הלכה, וואס איז גראדע אסאך נוגע. אויב א מענטש גייט ראטעווען, איז וואס טוט זיך ווען ער האט שוין געענדיגט ראטעווען?
זאגט דער רמב״ם אזוי: כשיצאו החיים – אויב די מענטשן גייען ארויס מיט זייערע כלי זיין צו מלחמה האלטן, וואס טוט זיך ווען ס׳איז שוין געענדיגט? מותר להם לחזור בכלי זין שלהם למקומם בשבת. זאגט מען ערשט, אז ווען זיי ענדיגן טון די מלאכה וואס איז מותר, זאלן זיי איבערלאזן די כלי זיין און מער נישט טראגן. זיי מעגן אויך נישט מחלל שבת זיין אויף זייער וועג צוריק. כדי שלא יכשילם לעתיד לבוא.
פארוואס? ווייל מיר האבן מורא, אויב וועלן מיר זאגן אז נאכדעם קען מען נישט מחלל שבת זיין ווען מ׳האט שוין געענדיגט, וועט ער נעקסטע מאל נישט וועלן גיין ראטעווען אידן, ווייל ס׳האט אים געקאסט די כלי זיין, און בכלל, ער איז געווען סטאק דארט.
אדאפטעד פאר אלע ענינים פון הצלת נפשות
Speaker 1:
צו די הלכה, דא שטייט די גאנצע מלחמה, אבער מ׳האט עס אויך אדאפטעד פאר אלע אנדערע ענינים פון ווען ס׳איז דא הצלת נפשות. אז א איד גייט ארויס פאר א חולה, מעג ער צוריק אהיימגיין. דער רמב״ם זאגט עס נישט אזוי קלאר, ער זאגט עס לענין מלחמה, אבער דער געדאנק פון “כדי שלא יכשילם לעתיד לבוא” גייט ארויף אויף יעדער פיקוח נפש.
אויב מיר ווייסן אז למשל, דער הצלה מעמבער וועט נישט קענען אהיימגיין אין שבת פון שפיטאל, וועט ער אפשר נעקסטע שבת נישט וועלן גיין. מעג מען גיין, כדי שלא יכשילם לעתיד לבוא.
מ׳רעכענט זיך מיט דעם מענטש׳ס שוואכקייט
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל בסך הכל רעכענען מיר זיך דא מיט זיין שוואכקייט. ס׳טאקע אזוי, אויב וואלט ער געקענט אהיימגיין אזוי, אויב איז דא א איד אין א סכנה, וועט ער נעקסטע מאל אויך גיין. פיקוח נפש איז פיקוח נפש. אבער מיר ווייסן דאך אז אפשר וועט ער נעקסטע מאל טראכטן מער. ס׳איז נישט אזוי. מ׳פארשטייט נישט, ער דארף דאך זיין אין שבת. ס׳איז נישט יעדע וואך, ס׳איז נישט אזא זאך. מ׳רעדט פון מענטשן, מ׳רעדט נישט פון…
הלכה כד: ספינה המטורפת, עיר שהקיפה נהר, יחיד הנרדף
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן כל דבר שיש בו סכנת נפשות – וואס מ׳מעג טון שבת פאר א סכנה. ספינה המטורפת בים – א שיף וואס ווערט צעשאקלט אין ים, או עיר שהקיפה נהר – א שטאט וואס איז געווארן פארפלייצט, נישט נאר גוים, אפילו ס׳איז א סכנה פון א נאטורליכע סכנה, ווי א גרויסע פארפלייצונג, א שטורעם. מצוה לחלל עליה את השבת ולהצילם בכל דבר שיכול להצילם. זאל מען גיין ראטעווען די מענטשן וואס מ׳קען.
ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים – אן אנדערע פאל, א איד ווערט גע׳רודף׳ט דורך גוים, או מפני שונא הרודף אחריו להרגו. איינער וואס ווערט נרדף פון א ספעציפישער רודף וואס וויל אים הרג׳ענען, מצוה להצילו, מעג מען טון שבת אלעס אים צו ראטעווען, אפילו בסיעתא דשמיא מלאכות בשבת, אפילו מ׳דארף טון מערערע מלאכות, אפילו לסכן כלי זיין להצילו מעג מען.
זועקין ומתחננין בשבת – אבער נישט על הדבר
Speaker 1:
וזועקין עליהם, חוץ פון דעם וואס מ׳גייסט, מ׳מעג טון מחלל שבת זיין, איז דאך אויך דא א הלכה, איך מיין אז ס׳האט אפשר אביסל געהאט אין הלכות תפילה, א שבת בעט מען נישט, מ׳מאכט נישט קיין זאכן, מ׳בעט נישט אויף זאכן וואס זענען אין צער, מ׳פאקוס׳ט נישט אויף די צרכים בשבת, “שבת היא מלזעוק” שטייט אין די משנה, שבת שרייט מען נישט.
אבער ווען ס׳איז א פאל אז ס׳איז דא א סכנה, דעמאלטס מעג מען יא שרייען און מאכן תפילות, זועקין ומתחננין בשבת, ומתריעין עליהם לעזר אותם. מתריעין מיינט מ׳מעג בלאזן שופר אדער מודיע זיין דעם עולם זיי זאלן גיין העלפן, ביידע זאכן מעג מען.
חילוק צווישן “מתריעין” און “זועקין”
Speaker 1:
די בלאזן איז נישט לתפילה, ס׳איז דא בלאזן לתפילה, וואס מ׳בלאזט לתפילה ביי תענית בלאזט מען שופר, אבער דאס טוט מען נישט שבת. מ׳איז סתם זועק, מ׳מאכט אן עצרת תפילה אפילו שבת, אויב וואס ס׳רעדט זיך דא איז א סכנה, סכנת נפשות, נישט סתם א חולה וואס מ׳בעט אויף אים, “עליהם” איז די לשון, אויך אויף די יחיד לכאורה, אבער עליהם אויף די דערמאנטע מענטשן וואס זענען אין סכנה.
אויף א סכנה, אבער בלאזן בלאזט מען נישט נאר, מ׳בלאזט וואס איז פארט פון העלפן, ס׳הייסט היינט די הצלה סיירען, איך ווייס נישט וואס, ס׳העלפט, ס׳ברענגט צוזאם דעם עולם.
פארוואס נישט ביי דבר (מגיפה)?
Speaker 1:
אבער ואין מתחננין ולא זועקין על הדבר בשבת, אויף א מגיפה, אפילו ס׳איז אויך א סכנה, ס׳איז נישט אזא גרויסע סכנה. ס׳זעט מיר אויס אז די זאכן וואס מ׳איז זועק בשבת איז נאר וואס ס׳הייסט “עקיוט”, ס׳איז ממש, ס׳שטייט יעצט א גוי אינדרויסן, מ׳דארף עפעס טון, דעמאלטס דאוונט מען אפילו שבת.
אבער ס׳איז א מגיפה, מ׳שטארבט נישט “דעי סעקונד”, ס׳איז א פראבלעם, מ׳מאכט אן עצרת תפילה, א תענית, אבער נישט אין שבת, דו קענסט עס מאכן זונטאג, מאנטאג.
אפשר איז “זועקין” א הכנה צו “מתריעין”
Speaker 1:
ס׳קען אפשר זיין אז די זועקין ומתחננין איז כדי דער עולם זאל עס נעמען גענוג ערנסט, ס׳איז אלץ א הכנה צו די מתריעין. מה שאין כן אין אן אנדערע זאך וואו ס׳איז נישט נוגע די מענטשן׳ס העלפן, טוט מען נישט, ווייל דו קענסט עס פועל׳ן מוצאי שבת, ס׳איז נישט אזוי מעורר צו זיין רחמי שמים.
קענסט מעורר זיין רחמי שמים דורך היטן שבת? זאגן “רבונו של עולם, איך גיי גארנישט דערמאנען די צרה, העלף יודן אין זכות פון שבת”.
מ׳רעדט דאך דא מיט׳ן אייבערשטן.
הלכות מלחמה בשבת — צרים על עיירות של גוים
המשך: מעורר זיין רחמי שמים בשבת
Speaker 1:
משא״כ א דבר וואס איז נישט נוגע די מענטשן׳ס העלפן, טוט מען נישט, ווייל דו קענסט עס פועל׳ן מוצאי שבת.
אבער איך וועל דיר זאגן, מעורר זיין רחמי שמים, קענסטו נישט מעורער זיין רחמי שמים דורך אידן שבת? זאגן, “רבונו של עולם, איך גיי גארנישט דערמאנען די צרה, העלף אידן אין זכות פון שבת.” מ׳רעדט דאך מיט׳ן אייבערשטן. ס׳קען זיין די זאכן אליינס איז כדי צו מאכן אן “אורדזשענסי” אז די פאלק זאל זיך אויפוועקן. מעג מען סיי בלאזן די אלארמס און סיי אנאנסן א יום תפילה. אבער עפעס וואס גייט נישט העלפן מענטשן׳ס “עוועירנעסס”, ווייל ס׳איז א דבר, ס׳איז נישט עפעס וואס ליגט אין זייערע הענט, אזוי טראכט איך איז אפשר פשט.
Speaker 2:
דאס איז א שיינע פשט.
—
הלכה: צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת
Speaker 1:
אקעי, נאך איין הלכה וועגן מלחמה אין שבת. וואס טוט זיך אז ס׳איז דא א מצב אז מ׳דארף מאכן א מלחמה? ס׳איז דא א מלכות ישראל וואס וויל מאכן א מלחמה. פריערדיגע הלכות האבן מיר נישט געדארפט קיין מלך ישראל, ס׳איז אלעמאל א גוי געקומען. דארט האט מען געווארט ווען א גוי קומט. אבער דא רעדט מען פון א מלחמה “ביי טשויס”, דער ראש הממשלה מאכט אז ער וויל מאכן א מלחמה. איז די שאלה, וויפיל דארף ער זיך רעכענען מיט שבת?
די הלכה איז, “צרים על עיירות של גוים שלשה ימים קודם לשבת”. דריי טעג פאר שבת זאגט מען אז מ׳זאל עס נישט טון. הייסט, מ׳טאר נישט גיין צור זיין אויף אן עיר של גוים פרייטאג. אבער דריי טעג פאר שבת, איז מילא, זיי האבן א האפענונג אז די אידן וועלן זיין גענוג געראטן און ס׳וועט זיין א שנעלע זעקס-טאג מלחמה נאך פאר שבת.
דער טעם: מפני הבהלה
ס׳איז דא שטייט מער, ער ברענגט די לשון פון רמב״ם שפעטער, אז ס׳איז נישט וועגן חילול שבת. חילול שבת מעג מען, אבער ס׳איז “מפני הבהלה”.
שוין, מ׳וועט שוין זען. “ומפי השמועה למדו” אז מ׳מעג מאכן מלחמות אפילו בשבת. די חידוש איז אפשר, די חידוש איז אז שבת זאל מען זיין די התחלה. אויב מ׳קען, מ׳רעדט דאך אויף אן אופן וואס מ׳קען “טשוזן” א צייט, זאל מען נישט “טשוזן” אז ס׳זאל זיין ערב שבת, ווייל די עולם איז מבולבל, זיי דארפן זיך האבן אפילו אין די מלחמה…
פשט אין “מפני הבהלה”
“מבולבל” מיינט פראקטיש, נישט וועגן די הלכה, נישט וועגן “שמא ירפו ידיהם”. יא, וועגן שבת. וועגן שבת, אפילו… מ׳קען דאך מודיע זיין אז מ׳מעג. די שאלה איז נישט דאס. אפילו אין א מצב מלחמה, אויב מ׳קען, דארף מען מאכן אז ס׳זאל זיין אביסל שבת׳דיג. נישט אז שבת סעט מען אויף די “סיעדזש”, איך ווייס נישט וואס די אלע זאכן, די “אפסעט”. זאל נישט זיין אויפגעסעט, שבת זאל שוין זיין רואיג. דאס איז דער וואס עס שטייט דא פון די רמב״ם שפעטער. ווייל די ערשטע פאר טעג אין א מלחמה, איז זייער טריד. עס פאסט נישט אז שבת זאל זיין זייער טריד. ס׳איז נישט קיין חששי חילול שבת. חילול שבת מעג מען. אבער די ווארט איז, כדי מ׳זאל… איך האב געמיינט פארקערט, ווייל זיי זאלן נישט טון קיין גוטע מלחמה. קיין גוטע מלחמה. זיי וועלן נישט טון קיין גוטע מלחמה, ווייל זיי זאלן טראכטן פון שבת. ניין, מען זאלן נישט קיין פראה׳ן. מען טוט מלחמה אין שבת הלכה׳דיג. אבער שבת זאל מען האבן אביסל מנוחה. אויב מען קען. יא.
נאכדעם וואס מען האט אנגעהויבן — אפילו בשבת
נאכדעם וואס מען האט אויפגעסעט דריי טעג פארדעם, זאגט דער רמב״ם, דעמאלסט, עושין מלחמה אפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ביז מען האט געענדיגט אייננעמען די שטאט, מעג מען אפילו בשבת. “מפי השמועה למדו, אפילו מלחמת הרשות”, מעג מען טון אין שבת.
דער מקור: כיבוש יריחו
ווי ווייסט מען די הלכה? זאגט דער רמב״ם, מיט די הלכה האבן ארויסגעלערנט מיט פי השמועה, עס טייט שוין א הלכה למשה מסיני. מען האט עס ארויסגעלערנט פון די ווארט “עד רדתה”, וואס שטייט ביים כובש זיין ארץ ישראל. אפילו בשבת. וואס? אז דער חזוק שטייט ביי יהושע, און אין אויגן נעטשט די רשות פאר א הלכה למשה מסיני. האט דער הלכה האבן געטייטשט אויף “עד רדתה” — אפילו בשבת. ווייסט צו רחמנות, “ולא כבש יהושע את יריחו אלא בשבת”. פשוט טעם מ׳קען אפילו שבת. ווי לכבוד שישוריכו עלא בן שבת. די תקובת שריכו עס פארשטייט סקיין זיבן טעג, און עס איז דער טאג ביים בלאזן שופרות. ווייל מלחמה געלערנט אז זיבעטע איז א ביי דער וואס איז דער זיבעטער טאג. אבער דער זיבעטער טאג איז שבת. סאוי, יריחו וואס איז געווען די השכלה פון כיבוש ארץ ישראל איז געווען שבת. פון דעם זעט מען אז די מלחמה איז דוחה שבת.
א פשוט׳ע סברא
איך פשוט, ווייל שטעל דערפאר אז די אידן זענען שלוחים שבת. יעדער גוי וויסן, אז שבת קען זיי געווינען. קען דאך שוין זיי פירן די וועלט. סאוי, מלחמה מעג מען מאכן נאך שבת.
שוין עדכן פרק. וועלכע פרק? בית? פרק ווי אזעלכע שבת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#
הלכות שבת פרק ב׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/3ziimn5lmt5mjhxi8tgc2/DR115.mp4?rlkey=sv9j3q8ce1xo7wxuc25jdp8xw&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#
הלכות שבת פרק ב׳ – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#
הלכות שבת פרק ב׳
אין דעם שיעור לערנט מען הלכות שבת פרק ב׳ וואס רעדט וועגן פיקוח נפש בשבת. דער רמב״ם לערנט אויס אז חולה שיש בו סכנה מעג מען טון אלע צרכים בשבת על פי רופא אומן, און אפילו ספק נפשות דוחה שבת. ווייטער ווערט געלערנט די הלכות פון יולדת, פיקוח נפש דרבים, און מלחמה בשבת, אריינגערעכנט די חידוש אז מ׳טאר חזרה בכלי זיין כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800115#