סדר התפילות ו׳ – תפילות ראש השנה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על סדר התפילות של הרמב״ם — נוסח תפילות ראש השנה
—
א. הוספות עשרת ימי תשובה בשמונה עשרה
לשון הרמב״ם: “נהגו רוב העם”
הרמב״ם משתמש בלשון “נהגו רוב העם” לגבי ההוספות בשמונה עשרה של עשרת ימי תשובה — זה מקורו בגאונים.
פשט: זהו מנהג, לא דין דאורייתא או דרבנן, אלא מנהג שרוב כלל ישראל נוהגים בו.
חידושים:
– מערכת מדויקת של הרמב״ם לקטגוריות מנהגים בהלכות תפילה: (1) “נהגו העם” / “כל העם” — מנהג כל ישראל (כמעט מחייב); (2) “נהגו רוב העם” — רוב היהודים נוהגים כך; (3) “יש נוהגים ויש נוהגים” — מחלוקת המנהגים; (4) “נהגוני” / “מנהג רבותי” — מנהג רבותיו; (5) “נהגו מקצת” — רק מיעוט (כמו למשל פרשת שירת הים).
– מה פירוש “רוב העם”: הרמב״ם התבסס על ספרי המנהגים וסידורים שלמד, לא על תצפית סוציולוגית. אבל הוא ידע מה נוהגים במקומות אחרים — הוא מביא “מנהג ארץ אדום” (אירופה) לצד מנהגים ספרדיים. “רוב העם” פירושו רוב מאלה שמתפללים כהלכה — הרמב״ם לא כלל מנהגי עמי הארץ או מנהגים מוזנחים.
– גישת הרמב״ם למנהגים: כאשר הרמב״ם מביא מנהג — אפילו כשאינו אומר “מנהג רוב ישראל” — זו תמיד הסכמה שזה לגיטימי. בלשון “רוב העם” הוא נותן רמז שכך מקובל, אבל גם נותן דרך יציאה — הוא לא אומר “מצוות חכמים”, אלא מתכוון לומר “אצלנו לא נוהגים [כך]”. הוא מביא לפעמים מנהגים שהוא לא מאשר (כמו בהלכות חלה: “ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה”; או ברכות ההודאה של צפרי — “הנותן” — הוא אומר שנוהגים כך אבל זה לא ראוי).
—
[דיגרסיה: הרמב״ם על פיוטים]
הרמב״ם לא מביא שום פיוטים בסדר התפילות שלו. הוא כתב תשובות שבהן הוא מתנגד לפיוטים.
חידושים:
– שתי טענות נגד פיוטים: (1) תוכן: הרבה פיוטים אומרים שטויות על הקב״ה שאינן אמת כלל; (2) צורה: צריך לומר רק מה שחכמים תיקנו — אין להוסיף יותר.
– חכמי ספרד נגד פיוטים: גם אבן עזרא לא החזיק מהם. אבל אבן עזרא לא היה נגד פיוטים בכלל — הוא עצמו חיבר פיוטים! הוא היה נגד פיוטי רבי אלעזר הקליר במיוחד, כי סבר שהוא לא כותב יפה, ושנוסח התפילה צריך להיות בלשון מקרא, לשון ברורה.
– נקודה מעשית: אפילו אם הפיוטים אינם כשלעצמם “לשון אילג”, כאשר הציבור אומר אותם בלשון אילג — כי הם לא מרגישים בנוח עם המילים, לא מבינים מה כתוב, אלא אם זה גרם או אלף-בית — אז זה נעשה בעיה, כי זה הורס את יסוד התפילה שלא לדבר בלשון אילג.
– [דיגרסיה: פיוטים חדשים] החתם סופר חיבר פיוטים חדשים. הזקן ר׳ הירשל אמר שהיה רוצה לחבר פיוט חדש לראש השנה — הוא יודע קבלה, הוא יודע לכתוב יפה — אבל דבר אחד הוא לא יכול: לגרום שזה ייכנס למחזור.
—
שיר המעלות ממעמקים / אבינו מלכנו
הרמב״ם לא מזכיר “שיר המעלות ממעמקים” — זהו מנהג האחרונים. גם אבינו מלכנו הם דברים מאוחרים יותר.
—
יסוד הלכתי להוספות
חידוש:
– קושיה: מדוע תיקנו את ההוספות בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות, הרי הכלל הוא שאין להוסיף שם? היו יכולים לתקן זאת בשומע תפילה או במקום מתאים אחר.
– תירוץ (מהראשונים): זה אכן מתאים כאן מבחינת התוכן. התירוץ הלמדני הוא שהציבור אכן מותר להוסיף; כאשר אומרים “אין להוסיף” הכוונה שיחיד לא יוסיף. הרמ״א גם מזכיר שמותר להוסיף.
—
ההוספות הספציפיות
ברכה ראשונה (מגן אברהם)
נוסח הרמב״ם: מוסיפים “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים”, ואחר כך ממשיכים: “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.
פשט: זה מתייחס למדרש שבעשרת ימי תשובה אפשר עדיין לשנות — אדם הוא מחצה זכאי ומחצה חייב (כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה), והוא יכול להכריע. התפילה עצמה יכולה להיות מה שמכריע.
חידוש: “זכרנו” מתאים לנוסח הברכה — “וזוכר חסדי אבות” — אז “זכרנו” הוא הוספה שמתחברת לתוכן הברכה.
ברכה שנייה (מחיה המתים)
נוסח הרמב״ם: מוסיפים “מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו ברחמים לחיים” (או “לחיים ברחמים”). אחר כך: “ונאמן אתה להחיות מתים”.
חידוש על המבנה: בהוספות האחרות יש סברא שזה כמו הקדמה לחתימה. אבל ב״מי כמוך” זה שונה — כי החלק שלפני זה הוא “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, אז “מי כמוך אב הרחמים” הוא הוספה לגוף נוסח התפילה (לא רק הקדמה לחתימה).
ברכה שמינית (מודים)
נוסח הרמב״ם: מוסיפים “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.
חידוש: הרמב״ם מציב “זכור רחמיך” ממש לפני “הטוב שמך ולך נאה להודות”, אבל המנהג שלנו הוא לומר זאת קצת קודם בברכה. בראש השנה אומרים זאת רק בחזרת הש״ץ, לא בשמונה עשרה שקטה. במנהגים אחרים זה הפוך.
ברכה אחרונה (שים שלום)
נוסח הרמב״ם: מוסיפים “ובספר חיים ברכה ושלום וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום” — ומסיימים “ברוך אתה ה׳ העושה השלום”.
חידוש — סברא למיקום: כל הוספה נקשרת לחלק שכבר קיים בברכה — “זכרנו” מתחבר ל״וזוכר חסדי אבות” בברכה ראשונה; “מי כמוך” מתחבר ל״מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך” בברכה שנייה; “ובספר חיים” הוא המשך ל״לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל.” זהו הכלל של “הקדמה ולחתימה” — מוסיפים קרוב לחתימה, עם קשר לנוסח הקיים.
—
תפילת נעילה — חתמנו
בתפילת נעילה של יום כיפור אומרים “חתמנו” במקום “זכרנו”, ו״חתמנו בספר” במקום “וכתוב”.
פשט: כי דין הבינונים לא מוכרע עד נעילה של יום כיפור, מתאים לומר “חתמנו” (חתימה) במקום “זכרנו” (זכירה/כתיבה).
—
מדוע הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”
חידוש: כי הוא כבר הזכיר זאת בהלכות תפילה בתפילת חול. כאן הוא מדבר רק על תפילת יום טוב. ב״הקל הקדוש” הוא כן הזכיר את הפסוק “ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, אבל ב״המלך המשפט” לא היה לו פסוק להוסיף, לכן הוא אמר זאת רק בהלכות תפילה.
—
מנהג מקומות שלא מוסיפים
הרמב״ם אומר: “כל התוספות האלו מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר.”
חידוש: הלשון “שנהגו שלא להוסיף” (לא סתם “לא נהגו”) פירושו שזהו מנהג מודע ואקטיבי שלא להוסיף — לא סתם חוסר מנהג. זה כנראה כי ההוספות לא מופיעות בגמרא, וזו תקנה מאוחרת יותר. גם נכנס כאן הענין של אי-הוספה בשלוש ראשונות ואחרונות.
—
נקודה כללית על “סידור רמב״ם”
חידוש: כדי להרכיב סידור לפי הרמב״ם צריך להיות בקי גדול בכל חלקי משנה תורה, כי הרמב״ם לא חוזר על דברים שכבר אמר במקום אחר. למשל: נוסח קידוש נמצא בהלכות שבת, נוסח ברכת המזון נמצא כאן, נוסח “יעלה ויבוא” נמצא במקום אחר. הרמב״ם לא רצה לעשות מחזור — זו הלכה, הוראות למי שעושה מחזור, לא המחזור עצמו. הוא מצטט את לשון הרמב״ם עצמו ש״דברי תורה” אינם “ספר מתכונים” — זו תורה שצריך ללמוד.
—
ב. ברכה שלישית (קדושת השם) — “ובכן תן פחדך” בראש השנה/יום כיפור
נוסח “ובכן”
נוסח הרמב״ם: “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת… ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”; “ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך… וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו”; “ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.” אחר כך: “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, וחותם “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.
פשט: מבקשים שהקב״ה ינהיג ביראה, יכבד את עמו, ושהצדיקים ישמחו והרשעות תיעלם.
חידושים:
– מתי אומרים נוסח זה: מנהג נפוץ לומר זאת בכל ארבע התפילות של ראש השנה. חלקם אומרים זאת גם בכל חמש התפילות של יום כיפור. יש אפילו מנהג לומר זאת בכל עשרת ימי תשובה, אף שהרמב״ם לא מביא זאת כאן.
– הבדל בין “אז” ל״בחיינו” ב״צדיקים יראו וישמחו”: נוסח הרמב״ם אומר “אז” (= אז, באותו זמן), שפירושו בבירור שזה מדבר על העתיד, על הגאולה. אבל אם אומרים “בחיינו צדיקים יראו וישמחו” (כמו נוסחאות אחרות), זה לא דווקא תלוי בגאולה הגדולה — זה יכול לומר שאפילו עכשיו, בחיינו, כשיש מצב של “כבוד לעמך”, הצדיקים ישמחו. “בחיינו” הופך את זה ליותר אקטואלי ולא רק אסכטולוגי.
– “עולתה תקפץ פיה”: זה פירושו “עוולה” (עוול), החפצא של עוולה. אפילו לישרים וחסידים יש חלק של עוולה — “עוולתם אזרוע” — ו״עולתה תקפץ פיה” פירושו שגם זה יתוקן.
– “ממשלת זדון” / “מלכות עליזה”: נוסח הרמב״ם אומר “מלכות עליזה” (במקום “מלכות הרשעה”), שהוא רמז לרומי. פייטנים שונים משתמשים בלשונות שונות — “מלכות הרשעה”, “מלכות עליזה”, “מלכות עקשן” — כולם מתכוונים לאותו דבר: המלכות הזרה שמדכאת את ישראל. [דיגרסיה: עושים בדיחה ש״עליזה” הוא רמז לשאנז אליזה בפריז.]
– השוואה לנוסח קדושה: נוסח “ובכן תן פחדך” דומה מאוד לנוסח הקדושה (כמו “ויעשו כולם אגודה אחת”). ההבדל הוא שבקדושה מבקשים שהבריות בעצמן יקבלו מלכות שמים (“רישא דלתתא”), וכאן מבקשים שהקב״ה יתן את מלכותו מלמעלה (“תן פחדך”). אבל שניהם עוסקים באותו ענין.
– חידוש שברכה שלישית מקבלת הרחבה: בדרך כלל משנים רק את הברכה האמצעית לשבת ויום טוב, והשלוש ראשונות והשלוש אחרונות נשארות ללא שינוי. ראש השנה הוא חידוש שמוסיפים חתיכה גדולה וארוכה בברכה שלישית. תשובה: מוסיפים כל יום בברכה שלישית ב״ובא לציון” “פתיחה קדושה” וכדומה. אבל התוספת כאן קשורה לשינוי ל״המלך הקדוש” — ברגע שהוספנו “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” (שהרמב״ם אומר שאומרים כל שבוע של עשרת ימי תשובה), כבר נוצר מקום לדבר על ענייני ראש השנה. אבל את כל החלקים של “ובכן” אומרים רק בראש השנה (ואולי יום כיפור), לא כל השבוע.
– פסוקים שהנוסח שלנו לא אומר: הרמ״א מביא את הפסוק “ונגד זקניו כבוד” (ישעיה כ״ד:כ״ג). גם הפסוק “ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד” — הנוסח שלנו לא אומר זאת, אלא “ה׳ ימלוך לעולם”.
—
ג. ברכה אמצעית של ראש השנה (ערבית, שחרית, מנחה) — “אתה בחרתנו”
הנוסח
נוסח הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת… ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה את יום הזכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצרים.” אחר כך באה “יעלה ויבוא”, ואז “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.” מסיים עם “קדשנו במצוותיך… דברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון.”
פשט: הברכה האמצעית מתחילה בדומה לשבת/יום טוב בהודיה על בחירת ישראל, מזכירה את יום הטוב, מבקשת גילוי מלכות ה׳, וחותמת ב״מקדש ישראל ויום הזכרון”.
חידושים:
– “ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: על ידי מתן תורה הקב״ה קרא עלינו את שמו — “אלקי ישראל” וכו׳.
– קושיה — מדוע פעמיים “את”: “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה” — מדוע כתוב פעמיים “את”? נשארת קושיה פתוחה.
– “זכרון תרועה” דומה ל״זמן חירותנו”: “זכרון תרועה” הוא המקביל (פרלל) ל״זמן חירותנו” בפסח או “זמן מתן תורתנו” בשבועות — זהו השם הספציפי של ראש השנה. אומרים “זכרון תרועה” כשחל בשבת, או “יום הזכרון”.
– שלוש בקשות מקבילות, שלוש תשובות מקבילות: “מלוך על כל העולם / והנשא על כל הארץ / והופע בהדר גאון עוזך” — כל שלושה פירושם שהקב״ה יגלה את מלכותו, יופיו, יקרו. במקביל לכך: “וידע כל פועל / ויבין כל יצור / ויאמר כל אשר נשמה באפו” — כל שלושה פירושם שכל הבריות יודו במלכות שמים.
– “דברך אמת וקיים לעד” — פירושים שונים:
– קושיה: מה פירוש “דברך” כאן ספציפית? לא ברור על אילו “דברים” מדובר.
– פירוש רש״י: רש״י מקשר זאת ל״לעולם ה׳ דברך נצב בשמים” (תהלים קי״ט:פ״ט) — זה פירושו הדין של ראש השנה. הקב״ה שפט את אדם הראשון, ובאותו ענין הוא דן את כל הדורות, והם יוצאים בדימוס (זוכים). קושיה על רש״י: חסר כל ההקשר — בברכה לא מוזכר דין של ראש השנה, איך זה נכנס? תירוץ: אולי דווקא הענין שמזכירים את דין ראש השנה רק ברמז, כי בתחילת התפילה לא אומרים בפירוש שהקב״ה דן היום — זה בא רק במלכיות זכרונות שופרות.
– פירוש על פי חסידות (בעל שם טוב): “דבר ה׳” פירושו הבריאה — דבר הקב״ה שמקיים את העולם הוא אמת וקיים.
– פירוש המקושר למלכות: ביקשנו “מלכותו ברצון משלה” — שהקב״ה יהיה שוב מלך, ו״דברך אמת וקיים לעד” פירושו שהבטחתו לגאול ולהיות שוב מלך היא אמת לעולם. הכל בו (מובא בבית יוסף) אומר שהקב״ה הבטיח כל כך הרבה דברים, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו” — מבקשים שהוא אכן יעשה כך. הפירוש השני הגיוני יותר כי הוא מקושר יותר פשוט לברכה.
– השוואה לברכת ההפטרה: לשון דומה מופיעה בברכת ההפטרה: “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”. שם מדובר על הבטחות הנביאים.
– הרמב״ם לא אומר במדויק את סוף “קדשנו במצוותיך”: הוא לא אומר במפורש איך מסיימים את חלק “קדשנו במצוותיך” (כלומר “ושים חלקנו בתורתך” וכו׳). הוא עובר ישר ל
חתימה.
—
ד. מוסף ראש השנה — התחלה
הנוסח
נוסח הרמב״ם: אחרי “המלך הקדוש” עוברים ל״אתה בחרתנו” עם “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, ו״ותתן לנו ה׳ אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה”, אחר כך “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך”.
פשט: מוסף ראש השנה מתחיל בדומה לתפילות האחרות עם “אתה בחרתנו”, אבל עם התוספת של “ומפני חטאינו” כמו בכל מוסף, והסדר של “את יום הזכרון” שונה מאשר בימים טובים אחרים. עד כאן זה דומה לכל ימים טובים, ואז מתחיל הנוסח של מלכיות.
—
ה. מלכיות — הנוסח
עלינו לשבח — תחילת מלכיות
הנוסח: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות… שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע… ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.”
פשט: מודים לקב״ה שאנחנו לא כמו הגויים שעובדים עבודה זרה, ואנחנו יכולים לעשות את הנכון.
חידוש: יהושע בן נון הוא מחבר “עלינו לשבח” (לפי חז״ל). הנוסח חוזר ל״יוצר בראשית” — “שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ” — ומדגיש שכסא כבודו בשמים ממעל, ושכינתו בגבהי מרומים.
—
הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך” — ככתוב בתורתך
הנוסח מביא את הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” עם ההקדמה “ככתוב בתורתך.”
חידוש — מדוע אומרים “ככתוב בתורתך”? שלושה פירושים:
1. לשון המקרא: רוצים להשתמש בלשון היפה של הפסוק במקום מילים משלנו, אבל לא רוצים סתם להכניס את זה כחלק מהפיוט — לכן עושים הפסק עם “ככתוב בתורתך.”
2. קיום המצווה: “וידעת היום והשבות אל לבבך” הוא חיוב — מצווה לזכור שה׳ הוא אלקים. בכך שאומרים זאת בתפילה, מקיימים את מצוות התורה. הרמב״ם לא מנה זאת כמצווה נפרדת (הוא כולל זאת במצוות “אנכי”), אבל אפשר לראות זאת בדרך זו.
3. פשט חסידי: “ראשך ככרמל” — כל התורה מתמצית בשמע ישראל / וידעת היום.
—
“אוחילה לאל אחלה פניו” — שאילת רשות
הנוסח: “אוחילה לאל אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון… אשר בקהל עם אשירה עוזך, אביעה רננות… ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך.”
פשט: זו הקדמה למלכיות, זכרונות, שופרות — בקשה למילים הנכונות.
חידושים:
– מי אומר זאת? אצל הרמב״ם נראה ש״אוחילה” הוא חלק משמונה עשרה של היחיד, לא רק מחזרת שליח הציבור. אצלנו (אשכנזים) זו רק תוספת של שליח הציבור. אבל הרמב״ם מכניס זאת בנוסח של מלכיות זכרונות שופרות שכל אחד אומר. זה מושווה ל״ה׳ שפתי תפתח” שכל אחד אומר — זו לא “נטילת רשות” פורמלית כמו אצל שליח הציבור, אלא בקשה אישית.
– תרגום “אוחילה” לעומת “אחלה”: “אוחילה” הוא מלשון “מייחל” — אני מקווה; “אחלה” הוא לשון בקשה — אני מבקש. “אשאלה ממנו מענה לשון” — אני מבקש ממנו את המילים הנכונות. “אשר בקהל עם אשירה עוזך” — אני הולך לעשות שניהם: לבקש ולשבח/להודות. “אביעה רננות” — להודות ולרומם על טובות שהקב״ה כבר נתן.
– “לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון” (משלי): האדם מביא את רגשו והכרת הטוב שלו, והקב״ה נותן את המילים להביע זאת. זה מתאים מאוד ל״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.”
– “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”: מה עושה הפסוק כאן? הפשט: למדני איך להתפלל לפי חוקיך. פירוש אחר: זו מעין ברכת התורה על פסוקי מלכיות/זכרונות/שופרות שעומדים לומר. זה מתאים במיוחד כי (כמו שהרמב״ם מביא מאוחר יותר, וכמו שכתוב במשניות) יש הלכות ספציפיות לגבי אילו פסוקים מותר להביא ואילו לא — זה דבר קשה לדעת את עשרת הפסוקים הנכונים. הפסוק בא מ״אשרי תמימי דרך” (תהלים קי״ט) שמדבר כל הזמן על תורה.
—
“על כן נקוה לך” — אלקינו קווה
נוסח: “על כן נקוה לך ה׳ אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי…”
פשט: זהו המשך של עלינו — תפילה/תקווה שעבודה זרה תוסר ומלכות שמים תוקם.
חידושים:
– “לתקן” פירושו להקים/לתכנן: לא לתקן, אלא להקים עולם חדש במלכות שדי.
– המבנה הוא למ״ד למ״ד למ״ד: “להעביר גלולים… לתקן עולם… להפנות אליך…” — זה כולו המשך של “נקוה לך” — על מה מקווים? על שלושה דברים.
– אין הריגת רשעים: לא כתוב שצריך להרוג את רשעי הארץ. רק להסיר את הגלולים והאלילים, להקים מלכות שמים, ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו לקב״ה — “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך.”
—
פסוקי מלכיות
פשט: אחרי הנוסח מתחילים למנות פסוקים של מלכיות, לפי כלל המשנה: פסוקים מהתורה, כתובים, ונביאים.
פסוקים מהתורה:
– “ה׳ ימלוך לעולם ועד”
– “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו”
– “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”
חידושים:
– תרגום “תרועת מלך בו” — מחלוקת: (1) “תרועת מלך” פירושו כבוד המלך — למלך תוקעים תרועות, זה קולו וכבודו; (2) רוב המפרשים: “תרועת” הוא מלשון רעות/רעיה — אהבת המלך, חברות עם המלך. כי בפסוק של בלעם לא נכנס שום ענין של תקיעה. “רעיה” כמו “רעיה המלך” — חבר/אהוב של המלך.
– “ותרועת מלך בו” מתאים לראש השנה: כי זה גם כולל תרועה — זה מחבר מלכיות עם שופרות.
– “ויהי בישורון מלך”: זה קנין על היהודים — כמו שלמדנו קודם בתפילות של יום טוב.
פסוקים מכתובים (תהלים):
“דברי קדשך כתוב עלינו” — כל הפסוקים מכתובים הם מתהלים: (1) “אמרו לה׳ המלוכה ומושל בגוים”; (2) “ה׳ מלך גאות לבש” — הקב״ה לבש בגדי מלכות, גאות ועוז הם ענייני מלכות; (3) “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”; (4) “שאו ראשיכם” וכו׳ — כי אחר כך כתוב “ויבוא מלך הכבוד”.
הערה על נוסח: אומרים “נאמר” על החלקים, לא “כתוב” — דיוק קטן בנוסח.
פסוקים מנביאים:
“ועל ידי עבדיך הנביאים” — שלושה פסוקים: (1) מישעיה: “כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים”; (2) “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”; (3) “והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.
חידוש: הרמב״ם בהלכות שופר אומר שאומרים שלושה פסוקים מהתורה, שלושה מתהלים, ושלושה מנביאים — אבל בכתובים הזכיר רק תהלים (ארבעה פסוקים), בעוד שבנביאים לוקחים מנביאים שונים.
סיום בתורה — “שמע ישראל”
“ובשאר כתבי הקודש נאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” — מתחילים בתורה ומסיימים בתורה.
חידוש: זהו הפסוק היחיד שבו לא כתובה ישירות המילה “מלך”. אבל “ה׳ אחד” פירושו גם ענין המלכות — שהוא המלך היחיד, הוא מנהיג את כל העולם. “אחד” הוא גילוי כבוד מלכותו. ממילא זה אותו ענין כמו הפסוקים האחרים שבהם “מלך” כתוב במפורש.
—
סיום ברכת מלכיות — חזרה לנוסח קדושת היום
אחרי הפסוקים חוזרים לנוסח של ראש השנה: “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” עד “מחיש ישועה בקרוב ישועתנו”, אחר כך “והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון”, והחתימה: “ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.
הסבר לפי הגמרא: לפי השיטה שלנו (התנאים שאנו הולכים לפיהם) אומרים קדושת היום ומקדימים לה מלכיות — כלומר, מלכיות נכנסת לתוך קדושת היום.
—
“היום הרת עולם”
אחרי החתימה אומרים: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — היום הוא בריאת העולם, היום הוא מעמיד את כל הבריות למשפט. מבקשים: “אם כבנים אם כעבדים” — שתי דרכי משפט. אם כבנים — כרחם אב על בנים; אם כעבדים — עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.
פשט: לקב״ה “אין ברירה” — מבקשים לפחות אחת משתי האפשרויות.
חידוש: החלק “היום הרת עולם” אינו ברכה, זה משהו מיוחד — זה קשור לתקיעות. כאן תוקעים, ואחר כך אומרים “היום הרת עולם”.
על “תקיעתא דרב”: הגמרא קוראת לפתיחות של מלכיות/זכרונות/שופרות “תקיעתא דרב” — הפשט הוא שרב (או שליח הציבור בישיבתו של רב) חיבר את התפילות/פיוטים. למלכיות יש פתיחה ארוכה, לאחרות יש קצרה יותר.
—
ו. זכרונות — הנוסח
הקדמת זכרונות: “אתה זוכר מעשה עולם”
הנוסח: “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם.”
חידוש על תרגום “זכרון”: “זכירה” לא פירושה שהקב״ה לא שכח (הוא לא התזקן). זכרון פירושו מזכיר — הוא מעלה את זה לפני השטח, הוא מעורר, הוא פוקד. כמו שכל השנה הקב״ה משפיע, אבל עכשיו זה עם ענין של משפט, של הסתכלות עליו. “אני מתחשב איתך” — זו לשון שמתאימה גם לזכרון וגם ליום הדין.
—
“אין שכחה לפני כסא כבודך”
חידוש: “שכחה” לא פירושה שהקב״ה לא שוכח. שכחה היא לשון כפולה עם “נסתר” — “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך”. שכחה פירושה כמו דבר הנשכח — אין דברים ש”escapes His attention.”
—
“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”
חידוש על ההבדל בין “מפעל” ו״יצור”: “כל המפעל” פירושו אולי בכלליות — איך האדם מתאים לפאזל הגדול (מעשה בראשית); “כל היצור” פירושו בפרטיות — כל בריה בפני עצמה.
—
“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”
הקב״ה כבר תכנן הכל מההתחלה — מששת ימי בראשית כבר קיים הסדר של כל שנה.
—
“כי תביא חוק זכרון להפקד בו כל רוח ונפש”
חוק פירושו סדר, דבר קבוע — יש זמן מסוים שבו נזכרים, ואז נפקד כל אדם, כל חי.
—
“מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית”
הסבר: מבריאת אדם הראשון כבר גילה הקב״ה שעתידים לדון את בני האדם ביום הזה. “זה היום תחילת מעשיך” — זה היום שבו נברא אדם הראשון. “זכרון ליום ראשון” — זוכרים כמו בפעם הראשונה: כמו שהקב״ה אז “זכר” את אדם והחליט לבראו, כך הוא כביכול מחליט בכל שנה איך להתנהג עם בני האדם.
“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”
הסבר: זהו הפסוק של “תקעו בחודש שופר” — “חק” קשור ל״חק לזכרון”. בכל שנה יש משפט לאלקי יעקב ביום הזה. היהודים יודעים שבכל שנה נידונים.
חידוש: זה קפיצה מעניינת מהענין האוניברסלי (מעשה בראשית, כל יצורי עולמים) ל״אלקי יעקב” — לקב״ה כאלקי ישראל במיוחד.
—
“ועל המדינות בו יאמר”
הנוסח: על המדינות/ערים אומרים ביום הזה: “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — גם מדינות באופן כללי, גם בריות באופן פרטי. “ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות” — כל הנבראים נזכרים, לחיים או למוות. “מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא” — אין שום דבר, אף לא חיה אחת, שלא נזכרת ביום הזה.
—
“אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”
הנוסח: “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך.”
פשט: כמו שהקב״ה זוכר את כל בני האדם ביום הזה, טוב שאדם יזכור גם את הקב״ה.
חידושים:
– פשט-סגולה: כאשר אדם יודע שהקב״ה הולך לזכור מה הוא עשה, זה יכול להביא בושה גדולה. אבל כשזוכרים כל השנה שהקב״ה זוכר, יתנהגו אחרת ולא תהיה בושה. זו סגולה לזכות בדין — להיות בדבקות כל השנה.
– פשט שפת אמת: “דורשיך” פירושו “דורשיך בבטחונך” — זה קשור לביטחון במשפט הקב״ה. הפשט הוא תביעה: יש לנו ציפיות גבוהות ממך, שתקיים את הבטחתך. אנו אומרים: היתה לך ברית עם אבותינו, לא תעזוב אותנו, לא תביישנו — “כי דורשיך לעולם לא יכשלו.”
—
פסוק ראשון של זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”
הנוסח: הפסוק הראשון של זכרונות מהתורה הוא “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וגו׳. לפני זה באה הקדמה: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב… פקדתי במאור רחמיך.”
חידושים:
– הקדמה לפסוק הראשון: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” היא בעצם הקדמה לפסוק הראשון של זכרונות מהתורה. זה מעניין כי ההקדמה לא באה מענין ראש השנה במיוחד.
– מבנה כל הברכות: לכל אחת מההקדמות לפסוקים יש הקדמה לפסוק הראשון — גם במלכיות (“ככתוב”) וגם בשופרות. יש פיוטים (כמו “אסיחה מלכה”) שנותנים הקדמה לכל פסוק בנפרד, אבל במחזורים שלנו מודפסת רק ההקדמה הכללית. ב״מחזור הלבן” מודפסת גם ההקדמה לכל פסוק — חלק פיוט שמסביר את הענין, ואחר כך “ככתוב” עם הפסוק.
– מדוע דווקא נח? זכירת נח אינה חשובה יותר מזכירת אברהם יצחק או פסוקים אחרים, אבל על הפסוק הראשון באה הקדמה נוספת. הפשט: “פקדתי במאור רחמיך” — הבאת את המבול, השמדת כל בשר, אבל זכרת את נח לטובה. כמו שזכרת את נח, כך תזכור גם אותנו.
– “להרבות זרעו כאפר הארץ” — זה מתייחס לבני נח, לא ספציפית ליהודים.
—
פסוקי זכרונות — נוסח הרמב״ם
לרמב״ם יש נוסח שונה משלנו:
– מהתורה: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (אצלנו כתוב “במצרים”). גם “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור” (מהתוכחה, בחוקותי).
– מדברי קדשך (תהלים): “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”; “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”; “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו.”
– מנביאים: “הלוך וקראת באזני ירושלים… זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”; “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”; “הבן יקיר לי אפרים… כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳.”
חידוש: “אפרים” פירושו בפסוק הזה כל היהודים — במקור כנראה פירושו שבט אפרים ומלכות ישראל, אבל בסוף פירושו כלל ישראל.
—
יעלה ויבוא — מקורו בזכרונות
חידוש: יעלה ויבוא מקורו בברכת זכרונות — “יעלה זכרוננו” — ואחר כך הכניסו אותו לכל מקום (בכל שמונה עשרה של יום טוב, ראש חודש, וכו׳). שיטת הרמב״ם היא שאומרים יעלה ויבוא בברכת זכרונות.
—
חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק
**הנוסח: “זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי
קדם.” זכור אותנו בדרך טובה, זכור את ברית החסד, את השבועה שהבטחת לאברהם אבינו. וזכור לנו עקידת יצחק.**
חידושים:
– יסוד העקידה בזכרונות: אברהם כבש את רחמנותו לעשות רצונך בלבב שלם. הבקשה היא: כמו שאברהם כבש את רחמנותו, כך הקב״ה יכבוש את כעסו — “ויגולו רחמיך על מדותיך.”
– יסוד הגמרא: כשמגיע לדין, יש בעצם מידת הדין. אנו מבקשים שהרחמים יכבשו את הדין. אברהם הוכיח שאדם יכול להיות בעל שתי מידות, וכשהוא רוצה, הוא יכול לכבוש אחת עם השנייה. הוא אמר: אני אוהב את יצחק, אבל יש משהו חשוב יותר. כך גם אנחנו: אנחנו אולי לא ראויים, אבל חשוב יש את אהבתך לאברהם אבינו — נהג במידת הרחמים כשהכל נוהג במידת הדין.
– חידוש עמוק יותר בעקידה: כאשר הקב״ה אמר “לך והקרב את יצחק” — זה היה ענין של דין. אם הקב״ה לא היה חוזר בו, ואברהם היה הורג אותו, זה היה מעשה של דין, קללה לכלל ישראל. ברגע של “אל תשלח ידך אל הנער” היה ה״יגולו רחמיך על מדותיך” — זכות העקידה היא התחלת המעשה, לא הסוף. שם עצמו כבר היה כיבוש רחמיו על מדותיו.
– “וזכרתי להם ברית ראשונים” — הפסוק הבא בבחוקותי: “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳.” זה מה שהקב״ה הבטיח דרך משה.
– חתימה: “זוכר הברית” — הקב״ה יזכור עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים.
—
ז. שופרות — הנוסח
הקדמת שופרות: מעמד הר סיני
הנוסח: “אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר, גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ותשמיעם את קולך… ודברי קדשך מלהבות אש… בקולות וברקים עלינו גלית ובקול שופר עלינו הופעת.”
פשט: ההקדמה מציבה את יסוד השופרות — הקב״ה התגלה בקול שופר במתן תורה, וזה הקשר הראשון והיסודי בין שופר לגילוי שכינה. כבר בהקדמה מוזכר שופר, עוד לפני שמגיעים לפסוקים עצמם.
חידושים:
– מן השמים לעומת על הר סיני: מעניין, כתוב “וירד ה׳ על הר סיני באש” — הקב״ה ירד, אבל שמעו זאת מלמעלה, מן השמים. יש פסוקים שאומרים “מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.”
– “בערפלי טוהר”: ערפל פירושו ענן/ערפל, אבל “טוהר” פירושו טהרה, טוהר של יופי. היה ערפל, אבל היה גם טוהר — זה קשור לקולות, ברקים, ואורות שהיו במתן תורה.
– הקשר לשבועות: הברכה השלישית (שופרות) היא גם הכנה לשבועות, כי היא מדברת על מעמד הר סיני.
—
פסוקים מהתורה (שופרות)
שלושה פסוקים מהתורה, כולם ממעמד הר סיני: (1) “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” (שמות יט:טז); (2) “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול” (שמות יט:יט); (3) “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ:טו).
פשט: כל שלושת הפסוקים מהתורה מגיעים ממעמד הר סיני, מה שמוכיח שהמקור העיקרי של שופר בתורה קשור להתגלות הקב״ה במתן תורה.
—
פסוקים מכתובים (דברי קדשך)
שלושה פסוקים מתהלים: (1) “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר” (תהלים מז:ו); (2) “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳” (תהלים צח:ו); (3) כל הפרק “הללו א-ל בקדשו” עם “הללוהו בתקע שופר” (תהלים קנ).
פשט: הפסוקים מכתובים מדברים על סוג אחר של קול שופר — לא גילוי שכינה, אלא שופר שמיועד להלל ולהודות לקב״ה.
חידוש: לפסוקים מכתובים יש אופי מיוחד — הם מדברים על שופר ככלי של הלל ושבח לקב״ה, בניגוד לפסוקי התורה שמדברים על שופר כליווי לגילוי שכינה. כבוד הקב״ה “עולה בתרועה” — שופר הוא אמצעי להעלאת כבוד ה׳.
—
פסוקים מנביאים (שופרות)
שלושה פסוקים מנביאים: (1) “כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו” (ישעיה יח:ג); (2) “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים” (ישעיה כז:יג); (3) “וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ה׳ צבאות יגן עליהם” (זכריה ט:יד).
פשט: פסוקי הנביאים מדברים על הגאולה העתידה שגם תבוא עם קול שופר.
חידושים:
– מקבילה יפה: כמו שבמעמד הר סיני היו קולות וברקים עם קול שופר, כך גם הגאולה תבוא עם גילוי כזה — “ויצא כברק חצו” דומה ל״קולות וברקים” של סיני. גילוי כבוד הקב״ה בא תמיד עם קולות וברקים ועם קול שופר — במתן תורה, בהלל ושבח, ובגאולה.
– שאלה על לשון “ככתוב לאמר” לעומת “נאמר”: בנביאים צריך לכתוב “נאמר” (כמו שבמלכויות כתוב “ונביאיך נאמר”), אבל כאן כתוב “ככתוב לאמר”. גם ב״דברי קדשך” (כתובים) כתוב “ככתוב לאמר”, אז זה לא הבדל ברור.
—
הסיום — תפילה וחתימת שופרות
הנוסח: “תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו וקרב פזורנו מבין הגוים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך” — עם הפסוק “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם.”
פשט: התפילה מבקשת על קיבוץ גלויות ועל חזרה לבית המקדש שבו יקיימו את מצוות התקיעה בקרבנות.
חידושים:
– “תקע בשופר גדול לחירותנו” הוא אותו נוסח כמו הברכה של קיבוץ גלויות בשמונה עשרה. זה מראה איך שופרות קשורה לתפילה על גאולה.
– לחתם סופר ולרמ״א היה הנוסח “וקרב פזורנו” (במקום גרסאות אחרות).
– הפסוק האחרון מדבר על חצוצרות, לא שופר, אבל הרעיון זהה — תקיעה לכבוד יום טוב יחד עם קרבנות.
—
חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”
הנוסח: “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך… כי אתה שומע קול שופר מעולם… שומע תרועת עמו ישראל היום ברחמים.”
פשט: הקב״ה שומע את קול השופר, ואין להשוות אליו בזה.
חידושים:
– “ואין דומה לך”: אף אחד לא מבין מה קול השופר אומר — “תוקעים: טו טו טרו, מי מבין?” — רק הקב״ה מבין את תוכן קול השופר. לכן “ואין דומה לך” — אף אחד לא יכול לשמוע כמו הקב״ה.
– “מעולם” לעומת “היום”: “מעולם” פירושו מאז ומתמיד, אבל מתי אנו רואים שיהודים צעקו לקב״ה בשופר מאז ומתמיד? במעמד הר סיני הקב״ה בא עם שופר, אבל שיהודים תוקעים שופר לקב״ה — זה רק מאוחר יותר. האם אדם הראשון כבר תקע שופר? השאלה נשארת פתוחה.
– החיבור בין “מעולם” ו״היום”: הקב״ה שומע תמיד (“מעולם”), אבל התפילה שלנו היא על היום (“היום”). “מעולם” לא פירושו “רק פעם אחת” — לא היה מתאים לומר שהקב״ה שומע רק היום. אצל הקב״ה אין מגבלת זמן — הוא שומע תמיד. אבל אי אפשר לומר ש״מעולם” שולל “היום”, כי הסיום לפני החתימה צריך להכיל את אותו ענין כמו החתימה עצמה (מעין החתימה).
—
“היום הרת עולם” — אחרי שופרות
אחרי שופרות אומרים: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.”
פשט: היום הוא היום שבו נברא העולם, היום הקב״ה מעמיד את כל הבריות במשפט — בין כבנים בין כעבדים. אומרים “היום הרת עולם” אחרי כל ברכה של מלכיות, זכרונות, ושופרות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה: נוסח התפילות דראש השנה והוספות דעשרת ימי תשובה
הקדמה לשיעור
דובר 1:
רבותי, אנחנו לומדים את הרמב״ם סדר התפילות, השיעור השישי. אנחנו מחלקים את זה קצת אחרת מסדר הרמב״ם של ליובאוויטש, שהם עושים קצת יותר גדול. אנחנו רוצים ללכת קצת יותר לאט, שנוכל לקרוא את כל מה שכתוב.
אז היום זה השיעור השישי בזה, ואנחנו לומדים כאן יותר את נוסח התפילות של ראש השנה. אולי נגיע גם ליום כיפור קצת, או שלא, זה יהיה השיעור הבא. ההוספות של עשרת ימי תשובה וראש השנה, פחות או יותר רק השמונה עשרה, נכון? כי מה עוד יש בראש השנה חוץ מזה?
דובר 2:
לא, יש שם תקיעת שופר.
דובר 1:
שיר המעלות ממעמקים, הרמב״ם לא מזכיר את זה.
דובר 2:
מה? שיר המעלות ממעמקים.
דובר 1:
אה, הרמב״ם לא ידע על המנהג הזה. זה מנהג של האחרונים, לפני הרבה זמן, אני חושב. כן, לא היו שום הוספות אחרות.
דובר 2:
אבינו מלכנו זה גם דברים מאוחרים יותר.
דובר 1:
איזה?
דובר 2:
אבינו מלכנו זה גם כל הדברים המאוחרים.
דובר 1:
פיוטים, אני חושב שהוא לא אומר. כל התוספות צדיקים שיש בהתחלת שמונה עשרה.
דובר 2:
אה, זה קשור לפיוטים?
דובר 1:
אה, כן, אני חושב כך. יש הרבה פיוטים שאנחנו מוסיפים לראש השנה ויום כיפור, אבל יכול להיות שהרמב״ם כן אמר פיוטים מסוימים, או שהיה במקומו שלא נהגו בזה.
דיגרסיה: עמדת הרמב״ם לגבי פיוטים
דובר 2:
הרמב״ם היה נגד הפיוטים.
דובר 1:
אצל האשכנזים יש רוב בפיוטים גם בברכות קריאת שמע. נכון. או כבר ב… אני חושב בסוף נשמת, במקום שפתי תפתח היו גם הרבה פיוטים.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אוקיי, אבל הרמב״ם לא מביא שום פיוטים. אפילו יש על זה תשובות מהרמב״ם, האם כבר אמרו בזמנו פיוטים, אבל הוא לא החזיק בעצם בזה. אוקיי.
אבל אצל חכמי ספרד רואים את אלה שהיו נגד פיוטים, כמו אבן עזרא. כתוב שגם הרמב״ם.
דובר 2:
אבן עזרא לא החזיק בזה.
דובר 1:
אבן עזרא סבר שנוסח התפילה צריך להיות כתוב באופן לשון מקרא, בלשון ברורה, ולא…
דובר 2:
כן, אבל אבן עזרא לא היה נגד אמירת פיוטים בתפילה. הוא עצמו עשה פיוטים שאומרים בתפילה. הוא היה נגד הפיוטים של רבי אלעזר הקליר, הוא סבר שהוא לא כותב טוב.
דובר 1:
הרמב״ם, כן, זה לא בנושא, אבל בקיצור, הרמב״ם כן כתב כמה תשובות שהוא מתנגד לתוכן של הפיוטים. מורי הרב כבר כתב שהרבה פיוטים אומרים שטויות על הקב״ה, שזה בכלל לא אמת, וזה בכלל לא נכון. וגם הוא סבר שזה לא חסר, צריך לומר מה שחכמים תיקנו.
דיון: הבעיה של לשון עילג בפיוטים
דובר 1:
כן, לומר פיוטים בלשון עילג, זה בטוח לא טוב, כי זה קורע את כל היסוד של תפילה. כל התפילה היא שלא לדבר בלשון עילג, ואם אתה גורם לאנשים לומר רק את המילה “קוצץ בן קוצץ”, הם מתרגשים כי איזה חרוז הם תפסו, מלבד זה ממש הפיוט לא מדבר אליהם.
דובר 2:
כן, זה סתם מחלוקת פנימית למה זה לשון עילג.
דובר 1:
הבלזר בהקדמה לא פסק שזה לשון עילג.
דובר 2:
בוודאי לא, אבל אני אומר שאם הציבור אומר את זה בלשון עילג, כי הציבור לא מכיר את המילים, או לא תופס את זה, או בכלל לא יודע מה כתוב שם, חוץ מכשזה חרוז, או הוא משאיר את האלף בית, תופס משהו ממש…
אני לא אומר שבגלל זה לא צריך לומר פיוטים, ובגלל זה כל אחד צריך ללמוד את הפיוטים פעם אחת. זה בוודאי שאלה האם בית המדרש יואל משה צריך לעשות שיעור על פיוטים. בעזרת השם, אחד מהפרויקטים שלנו הוא לא רק לעשות שיעור על פיוטים, אלא לעשות פיוטים חדשים. כל הרעיון הוא “המחדש בכל יום תמיד”. פיוט חדש. החתם סופר עשה פעם פיוטים חדשים, זה גם דבר.
הזקן, ר׳ הערשעלע, אמר שהוא היה רוצה לעשות פיוט חדש לראש השנה. הוא אמר, מה הוא לא יכול שהראשונים שעשו פיוטים יכולים? הם עשו על פי קבלה, הוא גם יודע קבלה. הם ידעו לכתוב טוב, הוא גם יודע לכתוב טוב. הוא חושב אבל שדבר אחד שהם ידעו שהוא לא יודע, הוא לא יכול לעשות שזה ייכנס למחזור. אז, המילה היא… בסדר.
הוספות דעשרת ימי תשובה: “נהגו רוב העם”
דובר 1:
בכל מקרה, בואו נלמד מה כתוב כאן. אז ככה, קודם הולכים ללמוד את ה… אני אגיד משהו תקרא… אמרנו כבר יישר כוח לנדבנים? בסדר, יישר כוח לנדבנים, לר׳ יואל, יואליש, ואיך קוראים לו היום… הנדבן שלנו, וכל שאר היהודים שעוזרים.
ואז, אז, בעשרת ימי תשובה יש הוספות מסוימות שמוסיפים. לא כש… הרמ״א כבר הזכיר את זה, אני חושב, בקיצור, בנוסח בהלכות תפילה. לכאורה שם הוא בא לומר שמותר להוסיף. יש כמה מערערים על ההוספות. בעצם כתוב בשולחנות הראשונות והשולחנות האחרונות שלא מוסיפים. אבל המנהג הוא שכן מוסיפים. יש תירוצים שונים בראשונים כבר למה זה מותר.
דיון: למה מוסיפים בברכות הראשונה והאחרונה
דובר 1:
השאלה היא לא למה מותר, השאלה היא למה דוד תיקן את זה כאן. הייתי יכול לתקן את זה בשומע תפילה או במקום שזה מתאים. למה אתה הולך נגד התקנה שלא להוסיף בראשונה ובאחרונה?
התירוץ הוא שזה כן מתאים כאן, רק יש קושיה למדנית שאסור. התירוץ הוא, הציבור כן מותר, כשאומרים לא להוסיף מתכוונים שיחיד לא יוסיף, וכדומה.
קטגוריות המנהגים של הרמב״ם
דובר 1:
בכל מקרה ככה, אומר הרמב״ם, “נהגו רוב העם” – זה כבר מנהג, זה לא מנהג של כל אחד, זה מנהג רוב, רוב כלל ישראל נוהג, נוהגים הראשונים בשם יום טוב להוסיף בכל אחת מהתפילות הפיוטי רשות, אולי חמישה, נראה איך הם סופרים.
אז ככה, בברכה הראשונה… מישהו עשה פעם איזה מחקר, כשהרמב״ם אומר “רוב העם”, האם הרמב״ם ממש הלך לשאול בקהילות רחוקות, או שהוא מתכוון לומר את המקומות שהוא היה בהם? כי יש מקומות שהוא אומר “כל הקהילות”, יש מקומות שהוא אומר “מקצת”, יש לו דיוק בזה. הוא לא אומר בבירור “מנהג ספרד”, “מנהג”… לפעמים הוא כן אומר, הוא יכול לפעמים גם לומר איזו עיר עושה דבר מסוים. אבל יהיה לפעמים מעניין לחשוב.
כאן בהלכות תפילה, יש לכאורה ארבע קטגוריות: יש מה שהוא מנהג כל ישראל, שהוא קורא לזה “נהגו העם” או “כל העם” או… אחר כך יש דברים שזה “יש נוהגים ויש נוהגים”, זה צד אחר לגמרי. יש אפילו יותר קטן מזה, יש “נהגוני”, כן, כמו מנהג רבותי. אחר כך יש “נהגו רוב”, ואולי יש מה שהוא אומר “נהגו מקצת”. למשל, אם אתה רוצה לומר פרשת שירת הים הוא אמר, לא יותר מקצת נוהגים, זה נראה קצת כאילו הוא כתב… “ויש יחידים שאומרים שניים”, לשון כזו אין בהלכות תפילה.
דיון: מה זה אומר “רוב העם” אצל הרמב״ם?
דובר 2:
כן, אז כנראה הוא ידע, כנראה כשהוא אומר כאן “רוב העם” הוא מתכוון לרוב היהודים שהוא שמע, הוא ראה בספרים.
דובר 1:
השאלה שלי היא האם יודעים שהרמב״ם הלך לשאול מה קורה בקהילות רחוקות, למשל הרמב״ם רצה לדעת מה עושים באלכסנדריה ובתימן, או כשהוא כותב “רוב העם” הוא מתכוון להכל מהאנשים שהוא ידע, מהקהילות שהוא ידע, מהספרים שהוא למד?
דובר 2:
תראה, אני לא יודע. הוא מביא כן למשל “מנהג אירופה”, כן? “ארץ אדום”. הוא אומר במקומות מסוימים יש מנהג אחד, והספרדים יש להם מנהג אחר. זה לא כל כך קשה לדעת דברים כאלה. אתה יכול להגיד לי היום, יש דברים שרוב היהודים עושים, ויש דברים שהחסידים לא עושים, ויש דברים שחצי עושים. זה לא כל כך קשה לדעת.
אבל זה לא בדיוק ככה, כי למשל מישהו שגר למשל ב, אני לא יודע, בואו נגיד, בעיירה סקווירית או בקרית יואל, הוא יגיד “כל היהודים”, הוא יתכוון בדרך כלל למציאות אחרת ממישהו שגר בלוס אנג׳לס שאומר “כל היהודים”.
דובר 1:
הרמב״ם ברוב עם מתכוון כנראה יותר לספרים שהוא לומד, ספרי המנהגים. הוא לא עשה תצפית סוציולוגית.
דובר 2:
בסידורים שהוא הסתכל ובספרים שהוא ראה, הוא רואה…
דובר 1:
כן. הוא שואל אנשים, אבל זה בטוח לא היה בצמצום כמו מישהו שיודע רק את שלושת האנשים שלו. כלומר, הוא ידע מה עושים במקומות אחרים.
“רוב העם” מתכוון לאלה שמתפללים כהלכה
דובר 1:
אבל רוב עם הוא מתכוון גם מאלה שמתפללים כהלכה. הוא לא כלל שם שום מנהג עם הארצות או סתם כי משהו הוזנח, כי הרמב״ם לא הסתכל על זה כמו מנהג.
כן, יש מקומות שהוא אומר בבירור, שבהלכות חלה, זוכר בהלכות חלה הוא אומר, יש מנהג בגמרא, “ובו ראוי לא עליי”, ובזמן הזה ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה, ולא צריך לנהוג כך. הוא מביא הרבה פעמים מנהגים שזה לא טוב. למשל, אפילו על העניין של אמירת כל ברכות ההודאה של צפרי, “הנותן”, הוא אומר שעושים כך, אבל זה לא טוב, זה ממש לא מועיל.
כשהרמב״ם מביא מנהג זו הסכמה
דובר 1:
אבל זה מאוד ברור, כשהרמב״ם בא ויש לך עכשיו בהירות, כשהרמב״ם מביא מנהג, אפילו כשהוא אומר שזה לא מנהג רוב ישראל שאולי מחייב, זו עדיין הסכמה מסוימת מהרמב״ם, וזה מנהג לגיטימי. והוא אומר, הוא מוצא דרך, למשל באמירת “רוב עם”, הוא נותן רמז כזה שככה זה בא, ככה עושים רוב היהודים, ממילא זה דבר טוב. ויש לו דרך לרמוז, ואיך הוא מסביר את המנהג, שהוא בדק, “רוצה לנהוג כמונו, תעשה את זה”. והוא נותן אבל גם דרך החוצה, כלומר, הוא מתכוון לומר, “אצלנו לא נוהגים כך”. הוא לא אומר שזו מצוות חכמים או משהו, אבל צריך לעשות את זה.
אני חושב שזה מתקנת הגאונים הדברים האלה, כך אומרים, זה נקרא לפני הרמב״ם.
דובר 2:
זה מן הגאונים, כן.
דובר 1:
אז המנהג הוא כך, אתה רוצה לומר?
דובר 2:
אני אמרתי?
דובר 1:
אוקיי. בואו ניקח קצת.
ההוספות בשמונה עשרה דעשרת ימי תשובה
ברכה ראשונה: זכרנו לחיים
דובר 1:
המנהג הוא להוסיף בכל התפילות, זה שחרית, מנחה, מעריב, מוסף, כל תפילה שאומרים בעשרת ימי תשובה, אומרים כך: בברכה הראשונה מוסיפים, והרמב״ם כדרכו מביא גם את ההוספה וגם את המשך הברכה, אבל שתדע איך זה נכנס.
הוא אומר אומרים “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”, הוא לא כותב א-ל, “וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים”. כן, זה הוא אומר, “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”, זה אחרי המילה א-ל, ואחר כך ממשיכים את הברכה, “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.
זה הולך על המדרש שבעשרת ימי תשובה אפשר עדיין לשנות. זה כמו שאדם מסתכל על עצמו כמו בינוני, והוא אומר שהוא צריך עוד לעשות תשובה, ועם התפילה אפילו, התפילה יכולה להיות מה שמכריע.
דובר 2:
כן, זה כמו קצת דין, אדם הוא תמיד כמו שהרמב״ם אמר, מחצה זכאי ומחצה חייב, והוא יכול להכריע. אז הוא מבקש עם התפילה, כן. הוא מביא את זה, שמרבים בתפילה בעשרת ימי תשובה, ובעניני תשובה.
דובר 1:
כן, כן, כן.
ברכה שנייה: מי כמוך
דובר 1:
אוקיי, בברכה השנייה מוסיפים את החלק “מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. אצלנו כאן שאומרים “לחיים ברחמים, ברחמים לחיים”, אותו דבר. וממשיכים את הברכה, “ונאמן אתה להחיות מתים”.
בכל ההוספות האלה יש סברא אחת שזה כמו החתימה, והחלק שבא הוא כמו הקדמה לחתימה. ב״מי כמוך” אין את זה, כי החלק לפני זה הוא “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, אז זה כמו הוספה לנוסח התפילה.
אותו דבר “זכרנו” הוא “וזוכר חסדי אבות”, אה, “וזוכר חסדי אבות”, זה טוב.
ברכה שמונה עשרה: זכור רחמיך
דובר 1:
אחר כך, בברכה השמונה עשרה, זו ברכת מודים, מוסיפים את החלק “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.
אומרים ש״זכור רחמיך” אומרים בראש השנה אומרים את זה כן. רק ראש השנה, ובאיזה אופן שהכל הפוך.
ארבע ההוספות בשמונה עשרה
דובר 1:
כן, כן, כן. רגע.
אוקיי, בברכה השנייה היו מוסיפים את החלק “מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. אצלנו כאן שאומרים “לחיים ברחמים”, “ברחמים לחיים”, אותו דבר. וממשיכים את הברכה “ונאמן אתה להחיות מתים”.
בכל ההוספות יש סברא אחת כמו החתימה עם החלק שבא כמו בתורה “הקדמה ולחתימה”. ואת ה״מי כמוך” תפסו כי החלק לפני זה אומרים “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, מוסיפים כמו הוספה לנוסח התפילה. אותו דבר זכרנו הוא “וזוכר חסדי אבות”. אה, אה, זוכר חסדי אבות.
הוספה בברכת מודים
ואחר כך, בברכה השמונה עשרה, כלומר ברכת מודים, מוסיפים את החלק “זכור רחמיך ה׳ אלקינו וכבוש כעסך, וחושב לחיים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”. אנחנו אומרים את “זכור רחמיך” אומרים אנחנו בראש השנה אומרים אנחנו את זה כן. רק ראש השנה, וסתם ציבור אומר את זה. אומרים את זה לא בשמונה עשרה שקטה, אומרים את זה רק בש״ץ.
דובר 2:
לא, אני חושב כך.
דובר 1:
אבל נראה שבעצם אחת מהגרסאות של נוסח היא… אני חושב שזה יוצא, הרמב״ם אומר את זה מיד לפני “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אנחנו אומרים את זה קצת קודם בברכה. אבל זה גם מתחבר בברכה, כי שם אומרים אחר כך…
הוספה בברכת שים שלום
אה, לא הרביעית, בברכה האחרונה, זה לא אומר הרמב״ם את הברכה האחרונה. אגב, זה לא הברכה השמונה עשרה ולא התשיעית, אלא כל שבוע. בשבת אומרים את זה גם, זו הברכה השישית והשביעית. ומוסיפים “ובספר חיים”, כן, כי זה מתחבר. הו׳ הוא המשך ל״לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל”. “ובספר חיים, ברכה ושלום, וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום”, וגומרים “ברוך אתה ה׳ העושה השלום”. זה גם, זה מתאים מאוד ל…
למה הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”
הרמב״ם לא הזכיר “המלך המשפט”, כי הוא כבר הזכיר את זה בתפילת חול. כאן הוא אומר את תפילת יום טוב, לא אומרים “המלך המשפט”. הוא כבר אמר “המלך המשפט”, הוא רק אמר את זה בתפילה. אפילו ב״הקל הקדוש”, אפילו שם הוא הזכיר שמוסיפים את הפסוק, הוא נכנס להלכות יום טוב עוד. כן, הפסוק “ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”.
דובר 2:
הוא לא אמר כאן עוד שמונה עשרה?
דובר 1:
לא. הוא כן אמר. עכשיו, מה שאתה זוכר הוא אמר כאן עוד שמונה עשרה, שבעשרת ימי תשובה אומרים “ונקדש ה׳ צבאות”, אבל זה אמרו למשל כאן, “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”. אבל אצלו הוא אומר “המלך המשפט”, אומר רק בהלכות תפילה זה היה כתוב. אה, “המלך המשפט” היה כתוב בהלכות תפילה. הוא לא הוסיף כלום, לא היה לו פסוק כמו ב״הקל הקדוש”.
נקודה כללית על “סידור רמב״ם”
צריך לדעת, לעשות סידור רמב״ם צריך להיות בקי מאוד טוב בכל החלקים, כי הרבה פעמים דבר שבא אפילו כאן, הוא לא אומר את זה שוב כי אתה כבר יודע. ניסיתי לעשות, עשיתי הגדה מהרמב״ם, ראיתי, צריך למצוא כל חלק בדיוק. למשל, נוסח הקידוש כתוב בהלכות שבת, נוסח ברכת המזון כתוב כאן, נוסח “יעלה ויבוא” כתוב במקום אחר, כי הוא כבר אמר. בקיצור, צריך לחפש קצת טוב.
ראש השנה — ברכה שלישית וברכה אמצעית
אמנם הרמב״ם עשה זאת כך, הוא לא רצה שיהיה מחזור של הרמב״ם. שמור על המחזורים שלך כמו שהם, ואת הרמב״ם צריך ללמוד במשנה תורה. זו הלכה, זה רמב״ם מקוצר. אלו הוראות למי שעורך את המחזור, זה לא מחזור.
דובר 2:
לא, אני אומר את הרמב״ם כמו שהוא אומר שם, “שאין דברי תורה… נוחות לך, או נקרא נפש”. זה לא ספר מתכונים.
דובר 1:
לא, זה אני לא יודע. אוקיי, סליחה, אני מאבד את המקום עכשיו. הנה, בוא נחזור. לא, לא, חזור למעלה, למעלה. אוקיי.
תפילת נעילה – חתמנו
אה, מה שאמרת, יש לזה קשר לנקודה שהבינונים אינם נחתכים עד נעילה של יום כיפור, שממילא בתפילת הנעילה ביום הצום אומרים ברכות אלו, במקום זכרנו לחיים אומרים חתמנו לחיים, או חתמנו בספר וכו׳ לכאורה.
מנהג מקומות שאינם מוסיפים
אה, כאן אומר הרמב״ם לא, “כל התוספות אלו, מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר”. אוקיי, יש מקומות שמנהגם דווקא לא להוסיף. אז זה הענין של אי הוספה בשלוש ראשונות ואחרונות. גם כי כתוב “נהגו”, לא כתוב “לא נהגו להוסיף”, “שנהגו שלא” מובל שלא. כן, אז זה לכאורה כי לא עומד בגמרא, וזו תקנה מאוחרת או…
“ובכן תן פחדך” – הנוסח של ברכה שלישית בראש השנה/יום כיפור
אוקיי. עכשיו יש עוד מנהג, עוד תוספת שעושים, ויש שעושים אותה ב… יש שעושים אותה, וכל עשרת ימי תשובה. כן, יש מנהג פשוט, זה מנהג נפוץ, נתפשט. שבברכה השלישית אומרים על הנוסח הזה בימים הראשונים של ראש השנה בכל ארבע התפילות, וכן נהגו מקצתם לומר בכל התפילות גם ביום כיפור, אה, בכל חמש התפילות של יום כיפור. זה ארבע וגם להכניס בין ארבע התפילות של ראש השנה ובין חמש של יום כיפור. יש אפילו שאומרים זאת גם בעשרת ימי תשובה, אבל אני זוכר שהרמב״ם לא מביא כאן, אבל אני זוכר שיש מנהג כזה.
הנוסח
אוקיי, הנוסח הוא כך, “אתה קדוש”.
“ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, כשם שידענו ה׳ אלקינו שהשלטון לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת.
ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו.
ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.
דיון: “אז” מול “בימינו”
אבל כאן יש חילוק בין “אז” ל״בימינו”, כי הרמב״ם אומר “אז”, אבל אם אומרים “בימינו” זה לאו דווקא תלוי בגאולה. כשיש מצב של “כבוד לעמך”, אם יש כאן, היהודים מרגישים “כבוד לעמך, תהלה לארצך, תקוה לדורשיך”, אז עכשיו “צדיקים יראו וישמחו”. אז זה דווקא “בימינו צדיקים”. הרי חסידים רקדו כאן, לא? מבקשים בקשה שיבוא הזמן של “צדיקים יראו וישמחו”. “בימינו צדיקים” שתהיה שמחה, שזה קורה כבר עכשיו, כי זה לא “אז”, אלא “בימינו”.
הפירוש הפשוט הוא עדיין כמו שאמרתי, אפילו כשכתוב “בימינו”. אני לא אומר שצדיקים לא צריכים לשמוח היום, אני רק אומר שכשזוכרים את הפסוק, לא תופסים את הפירוש הפשוט של התפילה. אבל אני אומר, ב״בימינו” הרבה פחות ברור שזה מתכוון אפילו לעתיד לבוא. זה מתכוון כשיש “כבוד לעמך”. יכול להיות לפעמים זמן קצר מצב שלנו יש “כבוד לעמך”. עכשיו זה זמן קשה של תשע-עשרה, אנחנו לא מעריכים אף פעם שעשר שנים אחורה היה שקט, כיבדו יהודים, היה ענין של “תהלה לארצך”.
דובר 2:
כן, טוב. “תהלה לארצך” מתכוון שהניו יורק טיימס יכתוב שהיהודים…
דובר 1:
לא, זה יכול להתכוון לגאולה, הגאולה הגדולה, אבל זה יכול גם להתכוון על נושא קטן. אז, כן. אבל “אריכות ימים לבניך” זה כבר קצת דבר גדול יותר. זה בוודאי מתכוון כן לגאולה.
“עולתה תקפוץ פיה”
בקיצור, “צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו” – ואחי הרבי – “ועולתה תקפוץ פיה”.
דובר 2:
לא, זה “עוולה”. מה אומרים? “עוולה”?
דובר 1:
זה מתכוון “עוולה”, החפצא של “עוולה” מתכוון. נראה לי כמו ה״עוולה” של החסידים. בוא לא נרמה את עצמנו, הישרים והחסידים יש להם גם קצת “עוולה”, כן? “עוולתם אזרוע”, “ועולתה תקפוץ פיה” שתעלה למעלה.
“ממשלת זדון” / “מלכות זדון”
אז, הפירוש הפשוט מתכוון שמלכות הצדק, מלכות של היהודים, של הקדושה, תצליח, “וכל הרשעה כולה כעשן תכלה”, שזה מתכוון מלכות הרשעה שמנהיגה, “כי תעביר ממשלת זדון”, שמדברים ב״ולמלשינים”, כן, “ומלכות זדון מהרה תעקר, ומלכות זדון”. אה, הרמב״ם אומר כך. המלכות היא עכשיו “זדון”, שלא תהיה כל כך “זדון”. רומזים לשם עזוז. אני לא יודע אם יש פסוק “מלכות זדון”. “מלכות זדון, מלכות עקשן”, כן, זה מתכוון מרומי, תלוי באיזה פייטן. מכבה בדרך כלל, מלכות הרשעה בדרך כלל, והם לא אומרים דווקא מלכות הרשעה, מלכות זדון, כן. כן. אני חושב שאצלנו במקרה שלנו פשוט אוהבים לומר שזה דווקא בחיים, זה עושה יותר סנס שיהיה אצלנו, אצלנו יש גם את הבחיים, התאמה לזה, אה, בחיים ובחיים, ומתחילים את הבחיים.
ראש השנה — ברכה שלישית וברכה אמצעית
“ובכן תן פחדך” — המשך
דובר 1:
בדרך כלל מלכות הרשעה בדרך כלל. אנחנו לא אומרים את החלק הראשון, אלא “ובא לציון”. אנחנו תמיד אומרים.
כן, יכול להתכוון שהנוסח שלנו פשוט אוהב לומר דווקא “ובכן”. זה עושה יותר סנס שיהיה בעת. יש לנו גם כאן “ובכן” דומה לזה. אה, זו השוואה. אה, ובכן ובכן. אנחנו מתחילים עם ובכן, אנחנו מתחילים עם ובכן.
מה זה אומר? הראשון “יתקדש שמך”. זו מילת עוגן שמתחילים חלק חדש עם ה״ובכן”. ואחר כך ממשיכים כך, “ובכן תן פחדך”, אחרי שיש את כל הענין. כן, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך”. ובכן תן פחדך, כן.
ואנחנו מכים… חוזרים להתחלה, אה, כמו “וידע כל פעול כי אתה פעלתו”. “וידע כל פעול” יהיה מאוחר יותר, אבל… או “ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”. יש לך? זה גם דבר כזה, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו… ויראוך”. זה מאוד דומה ל… זה נראה כמו נוסח קדושה. זה מאוד דומה למה שאומרים בקדושה גם.
ההוא נראה קצת כמו “רישא דלתתא”, “ויעשו כולם אגודה אחת”, שיקבלו את מלכותך, וכאן אתה תיתן את מלכותך. אוקיי, זה הולך אותו דבר. כן, אנחנו אומרים “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך… ויראוך”. כן.
פסוקים שהנוסח שלנו לא אומר
וכאן יש פסוק שאנחנו לא אומרים. הרמ״א אומר זאת, “ונגד זקניו כבוד”. כמו שכתוב פסוק, “כי חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד”. אה, אפשר להוסיף את הפסוק בלשון אם רוצים. מה זה אומר? שזקני ישראל יכובדו איכשהו.
“ונאמר ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד”. אנחנו גם לא אומרים את הפסוק הזה. אנחנו אומרים “ה׳ ימלוך לעולם”. ו״ונאמר” זה הפסוק שאנחנו אומרים, “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”. “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.
החידוש של ראש השנה — הרחבה בברכה שלישית
אוקיי, זה סוף ה… “אתה בחרתנו”, בדיוק. זה עדיין המשך של המלך הקדוש. מאוד מעניין. לא כמו בדרך כלל שלא מוסיפים בשלוש הראשונות ומתחילים ברכה אמצעית. אני חושב שזה חידוש חדש לראש השנה, שמוסיפים חתיכה ארוכה גדולה במלך הקצר, שבדרך כלל הוא רק “הקל הקדוש” נעשה “המלך הקדוש”.
דובר 2:
אני אומר, הרבי התחיל כך שזה בברכות… כן כן, אני מתכוון הוא לא אמר את הפרטים, הוא רק אמר שאומרים זאת בברכה שלישית.
דובר 1:
למעשה, זה דבר רגיל להוסיף בברכה השלישית. כל יום מוסיפים ב״ובא לציון” בברכה השלישית “קדושה” וכדומה. זה לא… אה, “קדושה” היא כמו בקדושה? זה גם כך בקדושה. זה מאוד דומה. אבל יכול להיות שיש לזה קשר לשינוי ל״המלך הקדוש”. אומרים “ויגבה ה׳ צבאות במשפט”. זה אומר, פעם הוסיפו את ההוא, אז פשט שכבר עשו שכאן יש מקום לדבר על ענייני ראש השנה.
זה שני דברים שונים. “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” הרמב״ם אמר שאומרים כל השבוע. ואת כל החלקים האלה לא אומרים אפילו לפי הרמב״ם כל השבוע, אלא ראש השנה ואולי גם יום כיפור.
דובר 2:
נכון. אבל אני חושב שזה מתאים ל״המלך”. זו חתימה טובה, זו הקדמה טובה לחתימה של “המלך הקדוש”. מדברים על מלכות, מדברים ישירות על מלכות.
דובר 1:
כן. אני אומר, אבל בקדושה אומרים גם כך, “מי כמוך חתום לא יוכל עניו”. זה מאוד דומה בקדושה. נראה שזה הנוסח של הברכה השלישית. זה לא שהלכנו מהנוסח, זו רק הרחבה כך לכבוד יום טוב, לכבוד ראש השנה. אבל בדרך כלל עושים רק את הברכה האמצעית. כמו שבת וימים טובים אחרים יש רק ברכה אמצעית.
סטייה — ניגונים ורווח
אני חושב שהתנועה “אה אה אה” שעושים כך אחרי כל חלק בראש השנה, צריך למצוא חלק כזה לכל מעשן, כי זה נותן רווח כזה לזבורא, לא אתה אומר הכל באחת דררררררררררר.
דובר 2:
גם צריך לעשות ניגון כזה כששני יהודים לומדים ביחד לפני שיעור. אההה, אפשר לעשות זאת. תראה, אני יכול לעשות כפתור.
דובר 1:
יתלוננו שם, והדורות הבאים יתלוננו.
ברכה אמצעית של ראש השנה — ערבית, שחרית, מנחה
אוקיי, עכשיו כבר הלאה הברכה האמצעית.
דובר 2:
אתה תגיד לי, או אני אגיד לך?
דובר 1:
אני יכול לומר, הברכה האמצעית של ראש השנה בערבית, שחרית ומנחה, הברכה האמצעית, הברכה שמחליפים תמיד בשבת ויום טוב, שזה במקום כל הברכות של בקשה של השבוע, זו הברכה האמצעית של ראש השנה בכל שלוש התפילות, מתחילים עם דומה לשבת, קודם מודים לקב״ה על הבחירה מכל העמים וקבלת התורה והמצוות, “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”. על ידי נתינת התורה קרא הקב״ה עלינו את שמו, קרא לנו אלקי ישראל וכו׳.
קושיה — למה פעמיים “את”?
“ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה”. הלשון, למה כתוב פעמיים “את”? “את יום טוב”, “את יום הזכרון”? לא יודע.
דובר 2:
זה בכל יום טוב, ב… כן, כן, “זכרון תרועה” באהבה, “זכרון תרועה”.
דובר 1:
יום הטוב ראש השנה נקרא “זכרון תרועה”, שהקב״ה זוכר את היהודים דרך תרועה, למה? “זכר ליציאת מצרים”.
“זכרון תרועה” דומה ל״זמן חירותנו”
דובר 2:
ה״זכרון תרועה” הוא כמו המקביל ל״זמן חירותנו”, נכון? כך יום טוב. או יש שאנחנו אומרים אנחנו לא, אנחנו אומרים “זכרון תרועה” רק כשזה שבת, או “יום הזכרון”.
דובר 1:
אנחנו אומרים זאת, “את יום הזכרון”, “זכרון תרועה”.
“אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם”
וכאן אומרים את ה״יעלה ויבוא” ששלוש פעמים כבר אמרנו קודם את הנוסח, וממשיכים כך, “אלקינו ואלקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”. כל שלושת הדברים אומרים שהקב״ה יגלה את מלכותו, את יופיו, את יקרו. “וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. שלושת הדברים אומרים גם את אותו הדבר, שכל הנבראים יודו במלכות שמים.
ואחר כך מסיימים עם התפילה הרגילה כמו שמסיימים בשבתות ובימים טובים, “קדשנו במצוותיך”, והסוף מסיימים כך, “דברך אמת וקיים לעד”.
דיון — מה מתכוון “דברך אמת וקיים לעד”?
איזה דברך? זה שהקב״ה… נו, אני לא יודע, דברך אמת זה התורה? כל דבריו אמת, על מה זה מתכוון כאן? מה מתכוונים כאן ספציפית? אני לא יודע. אתה שואל שאלה טובה.
איך הברכה ממשיכה? “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”. אולי יש רמז שכשהולכים לתקוע שופר הולך הקב״ה לזכור, כמו שכתוב “ותקעתם בחצוצרות”, נו, איך כתוב לשון הפסוק? כשהולכים לתקוע שופר יוצא זכרון לפניו.
דובר 2:
כן, אבל כאן עדיין לא מדברים על זה, כאן מדברים על מלכיות, עדיין לא הזכירו… כן, הזכירו זכרון תרועה, אני לא יודע מה הדברי חיים אומר כאן ספציפית.
דובר 1:
לא, זה מתכוון משהו אחר.
דובר 2:
מה הפירוש?
פירוש רש״י — “דברך נצב בשמים”
דובר 1:
אומר רש״י הקדוש… יש לי כאן רש״י. רש״י אומר כך: “סומך על מה שכתוב בסתיקת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים”. אז זה מתכוון הדין של ראש השנה, שהקב״ה שפט את אדם הראשון, ובענין הזה הוא דן את כל הדורות לדורי דורות, והם יוצאים בדימוס. רש״י אומר שזה מתכוון “דברך”, “דברך נצב בשמים”.
זה מעניין איך זה נכנס כאן, כי חסר כל ההקשר, הוא לא אמר לפני כן… אתה צריך להיכנס טוב איפשהו שמדברים על הדין של ראש השנה, כי זה ממש לא מוזכר. אולי יש ענין שצריך דווקא להזכיר כך ברמז את ענין הדין של ראש השנה. אז זה מתכוון הדין של ראש השנה יש ברמז, כי לא אומרים בפירוש בתפילה, בתחילת התפילה, שהקב״ה דן היום, אלא דווקא כמו שאתה אומר, מלכיות זכרונות שופרות.
פירוש על פי חסידות — “דבר ה׳” מתכוון הבריאה
אולי זה כמו, אממ… אוקיי, על פי חסידות, כמו שאומר הבעל שם טוב, “דברך אמת”, “דבר ה׳” מתכוון הבריאה, הקב״ה הוא הכל, זה אמת וקיים.
פירוש מקושר למלכות — הבטחת גאולה
דובר 2:
אם רוצים לקשר זאת יותר לברכה, אפשר לומר שהקב״ה היה מלך היהודים, ויש גלות, ומבקשים שיהיה שוב גילוי כבוד ה׳, כי “דברך אמת וקיים לעד”, שאתה הולך לגאול שוב והקב״ה הולך להיות שוב מלך.
דובר 1:
אולי צריך… כן, זה מתאים ל״מכריזים בקול משאלה”, הקב״ה הוא אלקי ישראל מלך, “מכריזים בקול משאלה”, ו״דברך אמת וקיים לעד” שלעולם יהיה. שתמיד יראו שמלכותו ברצון משלה, שאלקי ישראל הוא המלך.
השוואה לברכת ההפטרה
ואומרים עוד משהו דומה בברכה של ההפטרה, אמת, “דברך מלכנו”, מה אומרים? “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”, או “נאמן בכל דבריו”. זה דומה. אבל עכשיו מדברים על ההבטחות של הנביאים, שכשלא יודעים מה זה מתכוון קשה לומר את המילה “דברך אמת”. אמת, “וחוקיך אמת”, אבל “פוקד עון אבות על בנים”.
דובר 2:
אני חושב שהפירוש שלי לא כל כך רע, כי זה יותר פשוט, שזה מחובר ל״מלכותו ברצון משלה” שדורשים.
דובר 1:
כך מביא בית יוסף בכל בו כתוב שהקב״ה הבטיח כל כך הרבה דברים, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו”, מבקשים שיעשה כך באמת. אז הפשט, הפירוש השני עושה סנס.
נוסח הרמב״ם — “ואנחנו עמך”
אוקיי, הרמב״ם לא אומר לנו איך מסיימים את “קדשנו במצוותיך”, הוא אומר “ואנחנו עמך ה׳ אלקינו את יום תרועה הזה”, או איך? “את יום הזכרון הזה”. כן, מעניין. בדרך כלל הוא גם אומר זאת, אבל הוא מדבר, גם קודם הוא אמר כך ב״קדשנו במצוותיך”, כשהוא הלך לסוף הוא לא אמר בדיוק מה עושים את האיסוף. אולי במקומות לא אומרים כלום, אולי במקומות אומרים “חילוק, קדשנו במצוותיך ושים חלקנו בתורתך”, לא, אולי לא אומרים בכלל “סוכה”. ההלכה היא “ואנחנו עמך”. למה אומרים בשבת “ואנחנו עמך שבתות טובות”? אני מתכוון, הרמב״ם יגיד לנו, כמו… הרמב״ם יגיד לנו מה יהיה.
אוקיי, אני לא יודע מה אמרתי. כן, הלאה.
“מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.
מוסף ראש השנה — התחלה
ועכשיו הולך הרמב״ם לומר, מוסף ראש השנה אנחנו כבר יודעים, הרמב״ם כבר אמר לנו קודם שיש יותר תפילות, יש את האמצעית, זה לא שבע ברכות אלא זה תשע ברכות, כן. הולך הרמב״ם לומר לנו את הנוסח של מוסף ראש השנה.
תפילת מוסף דראש השנה – מלכיות
מבנה המוסף דראש השנה
דובר 1: מתחילים באותו אופן, אחרי המלך הקדוש עוברים ל״אתה בחרתנו”, זכר ליציאת מצרים, ואומרים את נוסח המוסף, “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, עד מתי יום טוב. כאן זה כן שונה ממוסף הרגיל של שאר ימים טובים, כי אומרים “יום הזכרון הזה”, ומתחילה לא תתננו ה׳ אלוקינו וכו׳ זכר למשה עבדך. ועד כאן זה כמו כל ימים טובים, וכאן מתחיל הנוסח של מלכיות.
אז הנוסח הוא כך, הנוסח הוא נוסח של מלכיות, מי עשה אותו, אנשי כנסת הגדולה או חכמים, חכמים קודמים.
דובר 2: אה, כתוב על עלינו, כתוב שיהושע בן נון היה מחבר עלינו.
דובר 1: אה, זה מה שהתכוונתי לומר, כן, איך כתוב, כתוב בחז״ל כך?
דובר 2: על כל פנים.
עלינו לשבח – תודה על ייחודיותנו
דובר 1: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם.” מודים לקב״ה שאנחנו לא כמו כל הגויים, שכל הגויים הם נבוכים כל כך טיפשים, כל כך “שהם משתחוים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע”, הם עובדים עבודה זרה, הם מתפללים לאל שלא יכול להושיע.
“ואנחנו”, אנחנו עם המיוחדים, חוזר ל״עלינו לשבח”, אנחנו עם אלה שיכולים כן לעשות את הדבר הנכון, אנחנו אומרים “ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ”, הוא שברא את העולם, “מושב יקרו בשמים ממעל, ושכינת עוזו בגבהי מרומים”, הוא גדול, הוא שולט על כל העולמות, כסא כבודו בשמים ממעל, והוא עדיין שכינת עוזו, שכינתו, גבורתו בגבהי מרומים. “הוא אלוקינו ואין עוד, אמת מלכנו ואפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”.
דיון: למה אומרים “ככתוב בתורתך”?
פסוק שאומר ממש שאם לא היה כתוב פסוק לא היינו יודעים, הא?
דובר 2: אוקיי. למה הוא מביא פסוק על זה?
דובר 1: ככתוב בתורתך, כמו שהפסוק אומר את זה במילים היפות ביותר. הוא רוצה לומר את לשון הפסוק, כי במקום לומר את המילים שלו, הוא יכול לומר את לשון המקרא. אבל ככתוב בתורתך, הוא לא רוצה להכניס את זה סתם כמו חלק מהפיוט שלו.
דובר 2: לא?
דובר 1: אוקיי. לא, כל אלה, זה בעצם כבר חלק מאלה שאומרים קודם כל כך הרבה פעמים, כן. אבל כאן יש ממש הלכה שצריך לעשות הפסק, ומיד ממש יעשו את הרשימה.
דובר 2: אהא.
דובר 1: לכאורה, אני לא יודע, אני צריך להבין את זה. אולי הוא רוצה לעזור לפסוק, אולי הוא לא עוזר, אולי הוא עוזר לפסוק. לא רק אנחנו אומרים, אלא כך, הפסוק הוא זה שאומר לנו גם את זה.
דובר 2: על פי חסידות יש פירוש, זה ראשך ככרמל, שמתרגמים את כל התורה לשמע ישראל, כן.
דובר 1: לא, זה דבר מעניין שהוא אומר ככתוב בתורתך, שנזכור את זה. כי “וידעת היום והשבות אל לבבך” זו מצווה שתזכור, שתזכור ש“בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”. בזה שאמרתי את זה עכשיו, קיימתי את המצווה של התורה, כאילו, זה סוג של דבר, לא?
דובר 2: כן, בעיקר כי “וידעת היום והשבות אל לבבך” זה חיוב.
דובר 1: זה לא רק אומר, זה אומר מצווה כזו, כזו… שאנחנו מקיימים כשאנחנו אומרים את זה. בתפילה אנחנו מקיימים את זה קצת, אבל הרמב״ם לא מנה את זה כמצווה, אבל אפשר לראות את זה בדרך הזו.
דובר 2: המצווה הראשונה, לא מהפסוק, אבל…
דובר 1: נכון, המצווה של אנכי, אבל כן.
דובר 2: אוקיי.
אוחילה לאל – הקדמה למלכיות
דובר 1: טוב, הלאה ממשיכים עם הנוסח של מלכיות, “ואוחילה לקל אחלה פניו”, וזה אצלנו זו הקדמה לתפילת השליח ציבור. הרמ״א מכניס את זה כאן. אצלנו אומרים את זה גם כאן לפני חזרת הש״ץ.
דובר 2: לא.
דובר 1: מה זאת אומרת לא? איפה אומרים “ואוחילה לקל”?
דובר 2: השליח ציבור אומר את זה.
דובר 1: נו, מתי אומר את זה השליח ציבור? לפני שהוא מתחיל מלכיות, זכרונות ושופרות.
דובר 2: וויטש איז ווען?
דובר 1: כאן, כן, טוב, אבל… זה נכון שזו שאלה. אבל אנחנו לא אומרים את זה בשמונה עשרה שלנו. הרמב״ם אומר לנו שכאן המלכיות זכרונות שופרות לא התוספת של השליח ציבור. אצלנו זו התוספת של השליח ציבור.
דובר 2: אמת, אמת.
דובר 1: אבל זה נראה ממש כך. אבל זה “אשר בקל אלם אשירה עוזך” נראה קצת לא?
דובר 2: נכון, זה נראה כאילו אנחנו מרגישים שזה נוסח של השליח ציבור, שיש לו שאילת רשות. אבל זה לא שונה מ״ה׳ שפתי תפתח” שאנחנו אומרים כל אחד. מה ההבדל?
דובר 1: לא, באמת הדברים שיחיד יכול לומר. זה לא אומר ממש ישירות נטילת רשות, כמו מה שנקרא אותם קטעים, הקטעים הארוכים יותר שבהם השליח ציבור מבקש רשות?
דובר 2: “ה׳ שפתי תפתח”?
דובר 1: “ה׳ שפתי תפתח”, כן. “אוחילה לאל אחלה פניו”, אני מבקש, כן?
דובר 2: “אוחילה” זה אני מקווה, לשון “מייחל”, כן?
דובר 1: אני מקווה לקב״ה. “אחלה פניו”, אני מבקש.
דובר 2: לא, “אוחילה” אני מקווה, “אחלה” אני מבקש.
דובר 1: “ואשאלה ממנו מענה לשון”, אני הולך לבקש ממנו את בקשתי. “אשר בקהל עם אשירה עוזך”, זה אומר שאני הולך לעשות שניהם, אני הולך לבקש ושבח והודאה, כמו כל התפילות זה שניהם. “אביע רננות ואזמרה פלאך”, אני הולך להודות, אני הולך להודות ולרומם על הטובות שהקב״ה כבר נתן לי.
“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”
“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”, זה אומר שהדומה ביותר זה ל״אבינו שבשמים שפוך לבך כמים”. המילים שאני הולך לומר באות גם מהקב״ה. “לאדם מערכי לב”, האדם חושב את הדברים, כאילו האדם מביא את הרגש שלו, את הכרת הטוב שלו, והקב״ה נותן את המילים להוציא את זה. כן, זה פשט המילים במשלי. אני חושב שיש לי תרגום כזה, אני לא בטוח שזה התרגום הנכון, אבל ככה אני מבין גם.
“ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, זה מתאים מאוד ל״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, שזה פסוק במקום אחר בתהלים.
“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”
“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”, איפה נכנס “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”?
דובר 2: לכאורה ההמשך, למד אותי איך להתפלל ואיך חוקיך רוצים. כן. אני מתכוון שהפסוק לכאורה מתכוון לתורה, אבל אפשר להכניס את זה.
דובר 1: אבל הוא אמר, זה כתוב ב״אשרי תמימי דרך”, זה מדבר כל הזמן על תורה.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אוקיי. כי כאן הולכים עכשיו לומר הרבה פסוקים מהתורה.
דובר 2: אה, שזה קצת ברכת התורה לפני פסוקי מלכיות? יכול להיות.
דובר 1: אולי זה הקטע. אה, זה “אלמם אני בלשון”, שיאמרו את פסוקי המלכיות הנכונים. זה הרבה, יש הרבה הלכות, והרי הרמב״ם אומר, יש משניות אילו פסוקים אפשר כן להביא, אילו לא. יש הלכות.
דובר 2: זה יהיה מעניין. זה שופר.
דובר 1: אה, זה מעניין. זו ברכת התורה ל… אולי זה הסוד.
דובר 2: אני לא יודע, אני אוהב את הפירוש הזה. זו ברכת התורה ל… זה גם, כמו שהזכרת, רואים במשנה שזה קשה, לא כל אחד ידע את כל הפסוקים, הרבה פעמים היו צריכים…
דובר 1: כן, כן, יוצאים אם אמרו רק כך או רק כך.
דובר 2: כן, זה דבר קשה, אני חושב עשרה פסוקים מהתורה שדנים בנושא. היום יש סידור, הכל קל.
דובר 1: אני רוצה להוסיף קצת, כי “אלוקינו קווה” גם קוטע, שזה לא לשון של פסוק.
דובר 2: “אלוקינו” זה המשך של משהו, אני מתכוון שזה המשך של…
דובר 1: מהתפילה הקודמת, מעלינו.
דובר 2: עלינו. כמו שאצלנו אומרים את זה…
דובר 1: אנחנו אומרים את זה ביחד באמצע כל יום כבר.
על כן נקווה לך – תפילה למלכות שמים
דובר 1: “על כן נקווה לך ה׳ אלוקינו”, כאן הוא אומר “אוחילה”, אני מקווה לך. כאן מבקשים משהו, לא לשון שזה ממש לשון תפילה, אלא לשון אני מקווה. אני איתך, קב״ה, אני מקווה. “על כן נקווה לך ה׳ אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי”.
דובר 2: “לתקן” מתכוון ממש להקים.
דובר 1: כן, עושים תוכנית, מסדרים, הולכים לתכנן עולם במלכות שדי. “ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד”.
דובר 2: זה כמו המשך של “והאלילים כרות יכרתון”, כן? זה קצת… כן, מחזיקים כאן באמצע ה… זה כבר מספיק כרות יכרתון. “ויקבלו כולם את עול מלכותך” זה כבר ה…
דובר 1: כולם כבר יפנו אליך.
דובר 2: כולם כבר יפנו אליך. זה בא שוב משהו כזה.
דובר 1: כן, זה… “גילולים” ו״אלילים” מתכוון לעבודה זרה. הולכים להרוס את העבודה זרה, והולכים לבנות שרק מלכות שדי היא האמיתית. ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו. לא כתוב שם שצריך להרוג את רשעי הארץ. אלא להוריד את הגילולים והאלילים, להרוס עבודה זרה, ולהקים במקום זה הכרזה גדולה של מלכות שמים. ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו לקב״ה, ואז יהיה “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”.
דיון: המבנה של “על כן נקווה”
דובר 2: חסר כאן… זה הולך כך, למ״ד למ״ד למ״ד, נכון? להעביר גילולים, לתקן עולם, להפנות אליך. זה הכל המשך על ה״ונקווה לך”, מה מקווים? מבין? נכון הסדר שלי עכשיו? אני שומע.
דובר 1: אחר כך אומרים “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”. “לפניך ה׳ אלוקינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד”. וכאן מתחילים למנות את הפסוקים של מלכיות.
פסוקי מלכיות
דובר 1: אז, מלכיות ראש השנה מסודר כמו שכתוב במשניות שאומרים עשרה פסוקי מלכיות. וכל דבר אומרים מתורה, נביאים וכתובים. “וכתוב בתורתך ה׳ ימלוך לעולם ועד”. ועוד פסוק יש בקשה שהקב״ה יגלה שוב את מלכותו. “וכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו”. זה מתאים כאן מאוד טוב, כי זורק גם תרועה כך, “תרועת מלך בו”.
“וכתוב…”
דיון: מה מתכוון “תרועת מלך בו”?
דובר 2: מה מתכוון כאן לכאורה “תרועה”? רצון המלך בו?
דובר 1: “תרועת מלך” מתכוון כמו כבוד המלך, לא? כבוד המלך, כי למלך תוקעים תרועות, וזה הקול שלו, זה הכבוד שלו, מנגנים לו מוזיקה.
דובר 2: אתה בטוח שתרועה מתכוון… רוב המפרשים מתרגמים “תרועת מלך” הרעות, מלשון רעות, או אהבת המלך. כי לא נכנסת תרועה בפסוק של בלעם שם, לא נכנסת שום תקיעה. זו היתה גזירת הכתוב עם המילה, אבל…
דובר 1: אבל רעות זה לא לשון חכמים. רעיות יש בתורה, רעיות דא ליבא, שוב רעיות. לא רעיות דא ליבא. כמו רעיות, כמו רעיה המלך, ויפתח רחל, וכדומה. חבר.
פסוקים הלאה
דובר 1: “וכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”. עוד פסוק “ויהי בישורון”, וזה קנאה על היהודים, כמו שלמדנו קודם. עוד, כמו התפילות שלנו ביום טוב היה לנו את זה.
ברכת מלכיות, זכרונות ושופרות — נוסח ותוכן
נוסח מלכיות — פסוקי כתובים ונביאים
פסוקי כתובים (תהלים)
“ובדברי קדשך כתוב לאמור ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” — דברי קדשך מתכוון לכתובים. וכתוב, הפסוק השני, כולם בתהלים אני רואה, הכתובים כולם תהלים.
“וכתוב ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט” — אומר “ה׳ מלך”, הקב״ה לבש בגדי מלכות, גאות, עוז, זה הכל ענייני מלכות.
“וכתוב ימלוך ה׳ לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה”.
אגב, אנחנו אומרים “ונאמר” על כל הקטעים האלה, לא כתוב. ונאמר… כן.
“וכתוב שאו שערים ראשיכם” וכו׳, כי הלאה כתוב “ויבוא מלך הכבוד”. כן? מזכיר את המילה “מלך הכבוד”. עשינו ארבעה פסוקים מכתובים.
פסוקי נביאים
עכשיו עוברים לנביאים. “ועל ידי נביאיך כתוב לאמור” — מונה ממש נביאים אחרים, שלושה נביאים אחרים, שונה מתהלים, שכל כתבי הקודש הזכירו רק תהלים.
הרמב״ם בלשונו בהלכות שופר אמר שאומרים שלושה פסוקים מתורה, שלושה פסוקים מתהלים, ושלושה פסוקים מנביאים, מכל הנביאים. מעניין כזה… כן.
“ועל ידי נביאיך כתוב לאמור כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים” — זה מישעיהו.
“וכתוב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”.
זה הפסוק “ה׳ ימלוך לעולם ועד”, שאנחנו אומרים גם בסוף פרקי שירות. הרמב״ם מביא את זה שם? לא, אנחנו אומרים. הרמב״ם לא מביא את זה באף מקום? לא אני יודע. אני חושב שאיפשהו הפסוק כבר היה. כן, אנחנו אומרים את זה כל יום. כן, אנחנו אומרים את זה בסוף ברכת שירת הים, אבל אני קורא את זה איפשהו מהרמב״ם גם.
“וכתוב והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.
סיום בתורה — “שמע ישראל”
“ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד” — זה אומר, אחרי שמתחילים בתורה, מסיימים בתורה, “שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”.
וכאן זה היחידי שלא כתוב המילה “מלך” ישירות, אבל “ה׳ אחד” מתכוון גם לענין שזה גילוי כבוד מלכותו, כן כן. “ה׳ אחד” מתכוון שהוא המלך היחיד, שהוא מנהל את כל העולם, זה התרגום של “אחד”. אומר, ממילא זה “מלך” אותו דבר כמו כל האחרים.
לא, באחרים כתוב הלשון “מלך”, כאן לא כתוב הלשון “מלך”, אבל “אחד” זה גם אותו ענין, שמודים על אחד.
סיום ברכת מלכיות — חזרה לנוסח של קדושת היום
“אלוקינו ואלוקי אבותינו” — וכאן חוזרים לתפילת המוסף הרגילה. אה, לא, סליחה. אז, אפשר לקרוא לזה כך, קודם כל, אנחנו אומרים את אותה תפילה לכאורה אחורה. הברכה הרגילה במרכז של ראש השנה מדברת על מלכות. אה, אז “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” זה גם הסיום.
כן, הגמרא קוראת לזה בעצם, לפי השיטה, השיטה שלנו שאנחנו נוהגים, התנאים, שאומרים קדושת היום ומקדימים מלכיות לו. אז, אומרים את הנוסח של קדושת היום בעצם.
אז, חוזרים לנוסח של ראש השנה שכבר היה קודם, “מלוך על כל העולם כולו בכבודך”, וזה מסתיים “ומחיש ישועה ובקרוב ישועתנו”, ואחר כך התפילה המתאימה של שבת ויום טוב, “ותנחילנו ה׳ אלוקינו באהבה וברצון שבת למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”, והסוף הוא הסוף של ראש השנה, “דברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה׳, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.
“היום הרת עולם” — התפילה אחרי מלכיות
ואחר כך בא הלאה הנוסח כך, “היום הרת עולם” — היום היה בריאת העולם, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — או מביאים בפעם הראשונה את הענין של משפט, הקב״ה שופט, ומבקשים שכך ישפוט אותנו, למשפט כבנים או כעבדים, שני סוגי דרכים של משפט, בשני הדרכים שהקב״ה ירחם, כרחם אב על בנים, או אם כעבדים גם יוצא לחופשי משפטנו קדוש.
על הקטע “היום הרת עולם”
הברכה הבאה, ברכת זכרונות. אני לא יודע, הקטע הזה הוא קטע מאוד עדין, זו לא ברכה, זה לא כלום, זה משהו כמו יום הדין, אפילו הכניסו. כן, כן, אני חושב שכל התנו רבנן האלה הם כאלה, יש לזה קשר לתקיעות, מלכיות זכרונות שופרות זה…
אה, כאן באות התקיעות, כאן תוקעים, הרמ״א לא אומר, כאן לא המקום של הנוסח, לא שום סידור, כאן רק הנוסח, אבל כאן תוקעים, אחר כך אומרים היום הרת עולם, אומרים גם את היום הרת עולם, בשקט זה בנוסח, אבל לכאורה יש לזה קשר בעצם לתקיעות, איכשהו, ויש לזה משהו עם המשפט.
התפילה “אם כבנים אם כעבדים”
תרגום לעברית
הנקודה היא, שאין לקב״ה ברירה, הוא רוצה את בניו, יש לנו תפילה לבנים, הוא רוצה את עבדיו, יש לנו תפילה לעבדים, אבל אם תרצה תוכל עוד, יש “כמורדים”, יש, מבקשים שאחד משני אלה לכל הפחות יהיה, רוצים קודם להיות גלילם קרוצי קרייסן, ואנחנו מבקשים כבנים או כעבדים.
בקיצור, אלו דברים קשים, ואנחנו אומרים כאן רשות מסיני, אתה רואה שהיתה עוד איזושהי דרמה מאוחרת יותר עם הסת״מ׳ס.
על “תקיעתא דרב”
אז, ברכת זכרונות, אתה יכול לומר קצת? כן, זה מאוד ארוך. אוקיי, בעצם כל המלכיות זכרונות שופרות הולך בעצם יש כאילו פתיחה, תפילה יפה כזו, ואחר כך מביאים את הפסוקים, מלכיות יש פתיחה ארוכה מאוד, האחרות יש להן פתיחה קצרה.
הגמרא קוראת לכל הפתיחות האלה תקיעתא דרב, פשוטו שרב חיבר את זה, לרב, אני לא יודע מי היה השליח ציבור בישיבתו של רב, חיבר את הפיוטים, או איך שרוצים לקרוא לזה, את חלק התפילה.
אוקיי, לא, זה גם נזרק פנימה, פשוטו מתקיעתא דרב, כך זה מתחיל.
ברכת זכרונות — פתיחה
הענין של “זכרון”
והברכה השנייה מתחילה בזכרונות, מדובר שהקב״ה זוכר הכל, “אתה זוכר” — אני מתכוון שזכירה פירושה כאן, כאן זכירה פירושה לא שהקב״ה לא שכח, זכרונות, כל הפירושים שהקב״ה לא שוכח, פירושו שהוא זוכר, שהוא מעורר, כמו שאומרים ביידיש, הוא פוקד, הוא מזכיר, לא זוכר אלא מזכיר, הוא מעלה את זה על האופק, על פני השטח.
פותחים את הספרים להיות, כמו שכל השנה הקב״ה משפיע, אבל עכשיו זה עם איזשהו ענין של משפט, של הסתכלות עליו. כמו שאומרים מתחשבנים, הוא מחשב, מתחשב עם האדם. אולי זו הלשון שיכולה להתאים לזכרון וליום הדין, אני מתחשבן איתך, זכרתי אותך. זה בא על הניגון שלו.
“אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם”
אוקיי, “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם” — כן, זו לשון כפולה, אתה זוכר, רשימה אחת, “לפניך כל התעלומות”, כמו מחיר משרדי, ועוד לשון כפולה, אתה זוכר את כל הדברים הנסתרים, והוא נותן עצה לזה.
“אין שכחה לפני כסא כבודך”
אוקיי, “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך” — אין לפני הקב״ה שום שכחה, ושכחה הוא אומר כאן בבירור, שהשכחה היא כפולה של נסתר.
שכחה לא פירושה שהקב״ה לא שוכח, הוא התזקן והוא שוכח. שכחה פירושה כמו דבר הנשכח, אין דברים שהם escapes his attention. כן, attention זו מילה טובה באנגלית, אין לנו מילה ביידיש.
“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור”
והוא אומר שוב, “אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך” — אולי החילוק בין מפעל ויצור הוא אותו דבר. “הכל גלוי וידוע לפניך” — אנחנו אומרים גלוי וידוע.
יכול להיות שכל המפעל פירושו בכלליות, כל המפעל הוא אולי בכלליות, כל היצור הוא בפרטיות. כל המפעל איך האדם משתלב בפאזל הגדול, אבל גם הוא… כן. יכול להיות שיצור הוא כאילו כמה דברים, דברים מסוימים, כל נברא. המפעל פירושו כאילו מעשה, מעשה בראשית.
“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”
אוקיי, “הכל גלוי וידוע לפניך ה׳ אלקינו צופה ומביט עד סוף כל הדורות” — שכבר תכננת את זה בהתחלה, מששת ימי בראשית כבר יש את הסדר של השנה.
“כי תביא חוק זכרון” — חוק לזכרון כתוב כאן, “להפקד בו כל רוח ונפש” — אתה מביא סדר, חוק פירושו סדר, יש זמן שבו נזכרים, שאז נפקד כל אדם, כל חי, “להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית” — מעשים הרבה, וסוף, ותכלית פירושה כאן אין סוף, נכון? כך אין סוף נבראו.
ואת כל זה ראית מראש. אני מתכוון שזה הפירוש של צופה ומביט עד סוף כל הדורות. גילית, כאן כבר יש לך סדר קבוע מראשונה, כי בראשונה נברא אדם, וזה בנוי על זה, כמו שהגמרא אומרת כבר, מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית.
“זה היום תחילת מעשיך”
מההתחלה, בריאת העולם, בריאת אדם הראשון, כבר הודעת, כבר סיפרת, גילית, שהולכים לדון את האנשים ביום הזה.
למה “זה היום תחילת מעשיך”? זה היום שהתחילו מעשיו, כי אדם הראשון נברא, ו“זכרון ליום ראשון” — זוכרים כמו את הפעם הראשונה.
על הדורות יהיה זכרון ליום ראשון. כמו שבפעם הראשונה הקב״ה זכר את אדם והחליט לבראותו, כביכול הקב״ה מחליט איך הוא יתנהג עם האנשים בכל שנה.
“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”
והוא ממשיך שם עם פסוק שאני לא יודע מה הוא מתאים כל כך כאן, “כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”. מה הפירוש? זה כאילו זה החוק, הסדר. זה הפסוק של ראש השנה, כן, “תקעו בחודש שופר”. יש לזה קשר לחוק לזכרון. המילה חוק, כן, חוק לזכרון. חוק הוא משהו… אני לא יודע, חוק, דבר קבוע, מנהג קבוע. כך זה נשמע.
אוקיי, כן, אז תקעו בחודש שופר, הוא ממשיך, כי חק לישראל הוא, שמשפט לאלקי יעקב, שבכל שנה יש משפט לאלקי יעקב ביום הזה. והיהודים יודעים שבכל שנה דנים אותם. חק לישראל הוא, שהחוק לישראל הוא החוק לזכרון, שהיום הוא המשפט לאלקי יעקב כי היה תחילת המעשים.
הקפיצה מיוניברסלי ל״אלקי יעקב”
אוקיי, ומה עושים ביום הזה? אז, חוץ מזה ש… יש כן דבר אחד שהוא קצת מעניין, עשו קפיצה מהיוניברסלי של מעשה בראשית לאלקי יעקב, שהקב״ה הוא אלקי ישראל. כן, מי יודע מזה? לאו דווקא שלא היה אחרת.
“ועל המדינות בו יאמר”
אוקיי, וביום הזה גם “ועל המדינות בו יאמר” — על הארצות, הערים, ביום הזה אומרים “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — הן הארצות באופן כללי, והן בריות באופן כללי, הנבראים נזכרים אז, “הנפקדים לחיים ולמוות” — זוכרים אותם או לחיים או לא לחיים.
“מי לא נפקד כהיום הזה”
ממילא “נפקד כל יצור” — אין שום דבר שלא נזכר, כמו חיה אחת, אין שום דבר שלא נזכר ביום הזה, כי ביום הזה “זכר כל היצור”.
“אשרי איש לא ישכחך”
בקיצור, כל המעשים שאנשים עושים. וכאן בא קטע מעניין כזה שבא מאוד לענין. כמו שהקב״ה זוכר את כל האנשים ביום הזה, טוב שאדם יזכור את הקב״ה גם. “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”. למה? “כי דורשיך לעולם לא יכשלו, וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.
לכאורה, אם מישהו זוכר את הקב״ה, הקב״ה יזכור אותו. הוא אומר שהרי תהיה בושה גדולה. פעם אחת אתה יודע שהקב״ה הולך לזכור מה עשית, תהיה בושה גדולה. שלא רק כשאתה עושה דברים רעים אתה מתבייש, אלא הקב״ה הולך לשחזר את זה. אם אתה זוכר כל השנה את זה, אתה זוכר שהקב״ה זוכר, ממילא לא תהיה לך בושה. חשבתי שזו סגולה, כמו סגולה לזכות בדין, להיות בדבקות כל השנה. “אשרי איש לא ישכחך… כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.
היה להם בישיבה שפת אמת, שזה גם הברכה על משפט, מאוד מעניין. הוא אומר שם ש“דורשיך” הוא “דורשיך בבטחונך”, משהו יש לזה קשר, משהו עם משפט ופקודן יש קשר לזכור את הקב״ה. זה הרי קשה ומביש. לא, הפשט הוא כל הזמן תביעה שיש לנו ציפיות גבוהות ממך, שאתה הולך לקיים את ההבטחה שלך. אנחנו אומרים לך כל הזמן, היה לך ברית עם אבותינו, ואתה לא הולך להשאיר אותנו תלויים, ואתה לא הולך לבייש אותנו ש… “כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.
דובר 2: כן, הלאה.
דובר 1: אה, הלוואי שזה רק כן.
הפסוק הראשון של זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”
והחלק האחרון הוא לכאורה ההקדמה ל… הפסוק הראשון שהולכים להביא שזה זכרונות, שהקב״ה זכר את נח. כשהוא אומר כך, “הלו, אצלנו אומרים ‘פגם׳”. ראשית, מה ההבדל? מה פירוש “פגם”? הלו זה עוד מאוד יפה. מתחילים, “אנחנו יודעים עוד שאתה זוכר כל אחד, הראית את עצמך אצל נח”. תוסיף, זכרת את נח, ו“פקדתי במאור רחמיך”, ואנחנו אומרים את הלשון הזה לרחם. הבאת את המבול, שחטת כל בשר על האדמה, ומבקשים שיזכרו את נח. כמו שזכרת את נח, זכרת אותו לטובה, תזכור את נח. וכאן אומרים, “כן, להרבות זרעו כאפר הארץ, להרבות תולדותיו כחול הים”. פירושו שבני נח יהיו האנשים?
דובר 2: \[שיחה בין שני אנשים\] נאמר על בני נח.
דובר 1: כן.
דובר 2: כמו שכתוב בתורה, “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וכו׳.
דובר 1: אז, זה הפסוק הראשון. וכאן יש, כן, ה“אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” הוא בסך הכל הקדמה לפסוק הראשון של זכרונות מהתורה.
למה באה הקדמה דווקא לפסוק הראשון?
מעניין למה דווקא זה בא עם הקדמה, כי ההקדמה לא באה מענין ראש השנה. זה מאוד מעניין. יש כאן סוד, אני מתכוון, בוודאי, נח נזכר, אבל הן זכירת נח, כי כשהוא נזכר כשהקשת שהקב״ה הבטיח שהוא לא יחריב יותר את העולם. מה יש כאן פחות כשזוכרים את נח?
מה קודם עובדה, כל אחת מההקדמות לפסוקים יש לה הקדמה לפסוק הראשון. גם שם דיברנו על גילוי מלכות, “וככתוב יחשב מלך”, ככתוב, נכון. והשופרות יש ככתוב. והאמת שיש פיוטים, אולי אפילו בפיוט זה בא, יש פיוטים שבאים על ההקדמה לכל פסוק. למשל, הפיוט הארוך שעומד לפני מלכיות ושופרות שבהרבה בתי כנסת מדלגים, “אסיחה מלכה”, כן. שם יש המשך, הקדמה לכל פסוק. לא, המחזור שלנו מודפס רק ההקדמה הכללית, אבל יש במחזור הלבן שיש לי, הוא הדפיס גם את ההקדמה של כל פסוק, כותב קטע פיוט שמסביר את הענין, ואחר כך “ככתוב” כך וכך.
מעניין, כי הפסוק הראשון הוא בסך הכל הפסוק הראשון. אני מתכוון, זכירת נח אינה חשובה יותר מזכירת אברהם יצחק, או זכירת עוד אחד מהפסוקים האחרים. אבל על הפסוק הראשון באה הקדמה נוספת, הקדמה. אז אני מתכוון שהוכרחו, צריך לעשות הקדמה לחלק הבא גם. כן. כשמתפללים שמונה עשרה אפשר לומר מה שרוצים.
פסוקי זכרונות: נוסח הרמב״ם
הפסוק, החג על הפסוק אני מתכוון אין באנחנו… אני לא זוכר. יש לך הבדל בפסוקים כאן אילו פסוקים כתוב. לרמב״ם יש נוסח אחר משלנו.
פסוקים מהתורה
כתוב “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”. אצלנו כתוב “במצרים”, כן. ועוד פסוק מהתוכחה, “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור”, קראנו לפני שבועיים. וזה עד כאן פסוקים מהתורה.
פסוקים מדברי קדשך (תהלים)
אחר כך פסוקים מתהלים, או מדברי קדשך כתוב לאמר, “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”, “ויזכור להם בריתו”, זו הזכירה. כתוב “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”, כתוב “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו”. אלו הפסוקים מדברי קדשך.
פסוקים מנביאים
ומדברי עבדיך הנביאים כתוב כך, כתוב הפסוק הראשון, “הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. כתוב “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”. כתוב “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳”. אפרים פירושו היהודים בפסוק הזה, כן, מסיבה כלשהי. במקור לכאורה פירושו שבט אפרים ומלכות ישראל, אבל כמו יהודה, בסוף פירושו כל היהודים.
יעלה ויבוא בברכת זכרונות
וסוף הברכה של זכרון, כאן אומרים יעלה ויבוא, אה, על פי שיטת הרמב״ם. ושלנו… אני מתכוון שאנחנו לא אומרים, אני לא זוכר. אנחנו אומרים כן, יעלה ויבוא מבקשים אנחנו על זכרון. יעלה זכרונינו, זה כל היעלה ויבוא. אני מתכוון שיעלה ויבוא הוא במקור מברכת זכרונות, שמו אותו אחר כך בכל מקום. זה דווקא קטע טוב.
חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק
ואחר כך אומרים כך, “זכרנו בזכרון טוב לפניך”, כאן מתחיל כאילו קטע חדש כך. “ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם”, זכור אותנו בדרך טובה. זכור את הברית חסד, השבועה שהבטחת לאברהם אבינו. מה פירוש שבועה קדומה? שנתת לו מורמל כזה דרכו? מה זה אומר? אני לא יודע.
וזכור לנו עקידה שהוא העלה את יצחק על גבי המזבח לכבוש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, וכמו שאברהם אבינו כבש את רחמנותו לעשות את רצונך, כך גם אצלנו את רצוננו, יכבוש את כעסך, ותגול על רחמיך על מדותיך.
היסוד של כיבוש המידות
כלומר, הגמרא אומרת, שכשמגיע לחינוך יש בעצם קצת מדת הדין, שהרחמים יכבשו קצת. גם אברהם אבינו, כשבא לו לאהוב את יצחק, ידע דרך, אדם יכול להיות לו שתי מידות, וכשהוא רוצה לעשות הפוך, כן, אברהם שמר את מדת הרחמים שלו לעשות רצונך, וה… זה לא, המשל לא מתאים לרחמים, לדין זה מתאים יותר לזה שהוא יכול לכבוש מידה אחת על השנייה.
כלומר, הוא יכול לומר, אני מודה שיש עד מאוד מדת הדין, ואני אשם, אבל לך ברחמים. כמו שאברהם אבינו כשהלך לשחוט את יצחק, אמר, אני לא אוהב את יצחק? אני אוהב אותו, אבל יש משהו חשוב יותר. כך גם אנחנו אולי לא ראויים, אבל החשוב הוא אהבתך לאברהם אבינו, יש רחמנות, נהג במדת הרחמים, כשהכל נוהג במדת הדין. כלומר, אנחנו מודים שיש שתי מידות, אצלנו עשה מדת הרחמים.
חידוש: זכות העקידה היא ההתחלה, לא הסוף
זה מאוד טוב, הרבה פעמים כשמדברים עם אנשים גם, צריך לדעת את היסוד הזה. אני מתכוון ששם עצמו היה משהו כזה, כשהקב״ה אומר לך להקריב את יצחק, זה משהו ענין של דין. וכשהקב״ה היה כשלא חוזר, והיה מלאך יפה מהשמים ואברהם הורג אותו, היה זה מעשה של דין, היה זה קללה לכלל ישראל. ברגע שאמר “אל תשלח ידך אל הנער” היה משהו “יגולו רחמיך על מדותיך”, שזכות העקידה היא ההתחלה של המעשה, לא הסוף. אני מתכוון ששם עצמו היה כיבוש רחמיו על כעסו, או רחמיו על מדותיו.
ואחר כך, לא רק “במדת רחמיך”, אלא “ויושב אפך מעמך ישראל ומעירך ומנחלתך”. זה בעצם הפסוק שהוא מביא כאן, הפסוק לפני הפסוק שהוא הולך להביא, כי כתוב “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק”, זה “ומנחלתך”, והם מקיימים, זה הבטיח על ידי משה “וזכרתי להם ברית ראשונים”, שזה הפסוק הבא בתוכחה, בבחוקותי, “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳”.
סיום ברכת זכרונות
ובפרטות, ממשיכים, הענין של זכרונות, הקב״ה זוכר את כל הנשכחות, אין שכחה לפני כסא כבודך, כמו שאמרנו היום פעם, ויזכור הקב״ה עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, אה, “זוכר הברית”. צריך לעמוד שוב “להיות להם לאלקים”? צריך לומר את זה שוב?
ברכת שופרות: אתה נגלית בענן כבודך
ואחר כך באה הברכה השלישית, אחר כך נעצור את השיעור, זה כבר כמעט שעה. הברכה השלישית היא גם הכנה לשבועות, כן. ברכה שלישית, הברכה של מה שקוראים שופרות, מתחילים עם השופרות של מעמד הר סיני.
“אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך”. מעניין, כתוב “וירד ה׳ על הר סיני באש”, הקב״ה ירד, אבל שמעו את זה מלמעלה, שמעו את זה מגבוה מאוד, שמעו את זה מן השמים. יש פסוקים שכתוב מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.
“נגלית עליהם בערפלי טוהר”. מה פירוש בערפלי טוהר? יש לזה קשר אולי לקולות ולברקים ולאורות שהיו שם. ערפל, מה פירוש ערפל? אה, ערפל, בערפלי טוהר. אני מתכוון שערפל אינו טוהר, ערפל פירושו טוהר, טהרה של יופי. היה ערפל, אבל גם היה טוהר.
כן, “גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך”. וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דרך משה רבינו, כן, ותשמיעם את קולך… מה? כן כן, ותשמיעם את קולך ללמד, זה הרי ללמד, מה שכל אלה אמרו, ללמד, שאחר כך נעשה בקשה של משה, אמת, ותשמיעם את קולך ללמד…
שופרות — ברכה שלישית של מוסף ראש השנה
הקדמה — מעמד הר סיני
כן, גם כל העולם כולו יחלו פניך, בריות בראשית חרדת ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דרך משה רבינו, כן, ותשמיענו את קולך.
מה? כן כן. ותשמיענו את קולך, יודעים, כשהתחילו לומר “ונגשנו ללמד”, אחר כך נעשה משהו בקשה של משה אמת, ותשמיענו את קולך, ודברי קדשך מלהבות אש, מלהב ואש, בקולות וברקים עלינו גלית, ובקול שופר עלינו הופעת. הנה, יש לנו כאן הזכרת שופר כבר עכשיו.
זו הקדמה לפסוק הראשון.
פסוקים מהתורה — מעמד הר סיני
ככתוב בתורתך, ככתוב בתורתך, “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה”.
וכתיב, “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול”.
גם זה אותו מעמד הר סיני.
וכתיב, כל שלושת הפסוקים הללו מהתורה הם ממעמד הר סיני, “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק”.
פסוקים מכתובים — שופר של הלל ושבח
ובדברי קדשך כתוב לאמר, שלושה פסוקים בתהלים, אני חושב, שהם סוג אחר של קול שופר, הם הרי סוגי קול שופר שקול שופר מיועד להודות להקב״ה. כן? כך אני חושב.
ובדברי קדשך כתוב לאמר, “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר”. כלומר, כבוד הקב״ה עולה בתרועה, כן? ה׳ בקול שופר.
וכתיב, “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳”.
וכתיב, “הללו א-ל בקדשו”, ואחד הפסוקים הוא “הללוהו בתקע שופר”. אה, ההללוהו, אומרים את כל הפרק.
פסוקים מנביאים — שופר של גאולה
ועכשיו שלושה פסוקים מהנביאים, “ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר”, תמיד כאן הוא אומר נאמר, אה, הראשון כתוב נאמר. “כל יושבי תבל ושוכני ארץ”, תמיד אצל הנביאים כותב נאמר, ובדברי קדשך כתוב, כי הנביאים אומרים, על ידי עבדיך הנביאים, אה, כאן כתוב “ככתוב לאמר”. ממש למלכויות. והראשון במלכויות, “וכל דברי דבריך ונביאיך נאמר”. אני חושב שאצל הנביאים צריך לבוא “נאמר”. אולי יש כאן טעות? מה כתוב כאן “ככתוב לאמר”? אבל בראשון כתוב “ככתוב לאמר”. אבל גם בדברי קדשיך כתוב “ככתוב לאמר”. אין הבדל.
“כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו”.
מה כתוב אחר כך? ועל מה צריך להודות להקב״ה? מה העניין? לא, לא, אנחנו רואים, לא מדובר על סתם התגלות של הקב״ה. כבוד הקב״ה בא עם שופר. כמו במעמד הר סיני. כן.
“וכתיב ויהי ביום ההוא”, הגאולה גם תהיה עם קול שופר. “ויהי ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים”.
“ונאמר וכתיב ה׳ עליהם יראה”, גם בגאולה, “ויצא כברק חצו”. הקב״ה יבוא בגילוי של כמו דומה למתן תורה, “כברק חצו”, כמו ברק. הרמז גם דומה למעמד הר סיני. משהו גילוי כבוד ה׳ בא עם קולות וברקים, עם קול שופר. כן. “ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ה׳ צבאות יגן עליהם”.
וכאן מסיימים אנחנו “כי אין תוגה לעמך ישראל לעמך בשלומך”. ומסיימים עם התפילה.
תפילה של קיבוץ גלויות
“תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו”. כדי שיאספו את הגלויות. “וקרב פזורנו מבין הגוים”. זה הכל התפילה של מוסף, של… “תקע בשופר גדול” היא התפילה של תקע, של קיבוץ גלויות מי״ח.
הראשון “וקרב פזורנו”, אני חושב שהחתם סופר היה לו “וקרב פזורנו”. ואני חושב שלרמ״א היה “וקרב פזורנו”. “והביאנו לציון עירך ברינה”. אני לא חושב. אולי כן, אני לא חושב. כן. היה לו כן. קרוב, “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ”, “והוליכנו קוממיות לארצנו”. בסדר.
“והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”, לעשות את מצוות השופר “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם”.
כאן לא כתוב שופר, אבל כתוב חצוצרות, אותה מחשבה, תקיעה תקיעה לכבוד היום טוב יחד עם הקרבנות.
חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה”
“כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”.
כאן עוצרים כבר אחרי הפסוקים, אבל העניין הוא, ש… זה פסוק כאן, זה מסתיים עם פסוק, שור, “שופר וזיכרון”, בסדר, זה מסתיים עם עוד פסוק, כן, זה מסתיים עם עוד פסוק במלכויות. לא, לא ממש כאן. אבל כאן מסתיים ממש הפסוק בסיום הברכה.
“כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך”.
“כי אתה שומע קול שופר”, מעניין, “ומאזין תרועה ואין דומה לך”. אף אחד לא כל כך טוב להקשיב כמו שיהודים עושים תרועה כמו הקב״ה, כי אף אחד לא מבין, נותנים תקיעה: “טו טו טרו”, מישהו מבין? הקב״ה מבין.
דיון: “מעולם” ו״היום”
“כי שומע קול שופר אתה מעולם”, זה מעניין, כי “מעולם” אנחנו רואים את הקב״ה בא עם קול שופר, או כמו שכתוב במעמד הר סיני. אבל איך אנחנו רואים שהיהודים צועקים להקב״ה עם קול שופר? זה רואים כבר אחר כך, בפסוק. טוב, אבל זה לא “מעולם”. “מעולם” זה המיוחד של משה רבינו בהר סיני. “מעולם” זה בדרך כלל אומר כמו “לנצח”, כמו… נו, “מעולם”.
“מעולם”, מאימתי אנחנו צועקים… זו שאלה טובה, מישהו יודע? או כתוב איפשהו שאדם הראשון כבר תקע בשופר או מה? לא יודע.
“ומאזין תרועה ואין דומה לך”. חוסן השם שמיא קול תרועת עמך ישראל היום ברחמים.
הקב״ה שומע הרי תמיד, ואותו דבר שהוא “מעולם” שומע “היום”, “מעולם” “היום”, כן, כאן ה״היום” נכנס כאן, כן. זה לא מסתדר, כי זה מעין החתימה, הסיום צריך כן להיות אותו רעיון שכתוב בחתימה, אז אני לא יודע.
מה זה אומר? אני לא מסכים עם הפירוש ש״מעולם” אומר “עד היום”, כי כאן בדרך כלל החתימה הולכת “כי כך הוא”, “ברוך אתה ה׳ שכך הוא”, אז סתם “מעולם” זה פשוט מה שלא מתאים לומר שהקב״ה שומע רק היום.
הקב״ה שומע תמיד, התפילה שלנו היא על היום, אבל הקב״ה תמיד “שומע קול שופר”. כן. “לעולם” זה הרי כך, הכל אצל הקב״ה תמיד, אני מתכוון, אצל הקב״ה הרי אין מגבלת זמן.
כן, כן.
“היום הרת עולם”
“היום הרת עולם”, שוב אותו דבר, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש”.
—
שבוע טוב, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, יום טוב קדוש, ושיהיה יום טוב שמח, לילה טוב, שבוע טוב, ובקרוב יבוא השיעור הבא, יבוא יום כיפור.
Order of Prayers 6 – Rosh Hashanah Prayers (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur on the Rambam’s Seder HaTefillot — Nusach Tefillot of Rosh Hashanah
—
A. Additions of Aseret Yemei Teshuva in Shemoneh Esrei
The Rambam’s Language: “Nahagu Rov Ha’am”
The Rambam uses the language “nahagu rov ha’am” regarding the additions in Shemoneh Esrei for Aseret Yemei Teshuva — this comes from the Geonim.
Explanation: This is a minhag, not a din d’oraita or d’rabbanan, but rather a minhag that most of Klal Yisrael follows.
Insights:
– The Rambam’s precise system of categories of minhagim in Hilchot Tefillah: (1) “Nahagu ha’am” / “Kol ha’am” — minhag of all Israel (almost obligatory); (2) “Nahagu rov ha’am” — most Jews do this; (3) “Yesh nohagim v’yesh nohagim” — dispute of minhagim; (4) “Nahaguni” / “Minhag rabotai” — minhag of his teachers; (5) “Nahagu miktzat” — only a minority (such as Parshat Shirat HaYam).
– What “rov ha’am” means: The Rambam based himself on sefarim of minhagim and siddurim that he studied, not a sociological observation. However, he knew what was done in other places — he does bring “minhag Eretz Edom” (Europe) alongside Sephardic minhagim. “Rov ha’am” means most of those who daven properly — the Rambam did not include minhagei amei ha’aratzot or neglected minhagim.
– The Rambam’s approach to minhagim: When the Rambam brings a minhag — even when he doesn’t say “minhag rov Yisrael” — this is always an endorsement that it is legitimate. With the language “rov ha’am” he gives a hint that this is how it comes out, but he also gives a way out — he doesn’t say “mitzvat chachamim,” rather he means to say “by us we don’t conduct ourselves [this way].” He sometimes brings minhagim that he does not approve of (as in Hilchot Challah: “ra’iti minhagim meshunim, lo ra’ui la’asot kazeh”; or brachot of thanksgiving from Tzofri — “hanotein” — he says people do this but it’s not proper).
—
[Digression: The Rambam Regarding Piyutim]
The Rambam does not bring any piyutim in his Seder HaTefillot. He wrote responsa where he opposes piyutim.
Insights:
– Two arguments against piyutim: (1) Content: Many piyutim say foolish things about HaKadosh Baruch Hu that are not true at all; (2) Form: One should only say what the Chachamim established — one should not add more.
– Chachmei Sepharad against piyutim: The Ibn Ezra also did not approve of them. However, the Ibn Ezra was not against piyutim in general — he himself composed piyutim! He was against Rabbi Elazar HaKalir’s piyutim specifically, because he held that he doesn’t write well, and that nusach hatefillah should be in lashon mikra, a clear language.
– Practical point: Even if the piyutim are not in themselves “lashon ileg,” when the olam says them b’lashon ileg — because they are not comfortable with the words, don’t understand what is written there, except when it’s a rhyme or alef-bet — then it becomes a problem, because it undermines the foundation of tefillah that one should not speak in lashon ileg.
– [Digression: New piyutim] The Chatam Sofer composed new piyutim. The Zeide R’ Hershele said he would have wanted to compose a new piyut for Rosh Hashanah — he knows kabbalah, he can write well — but one thing he cannot do: make it enter into the machzor.
—
Shir HaMa’alot MiMa’amakim / Avinu Malkeinu
The Rambam does not mention “Shir HaMa’alot MiMa’amakim” — this is a minhag of the Acharonim. Also Avinu Malkeinu is later material.
—
Halachic Foundation of the Additions
Insight:
– Question: Why were the additions established in the first three and last three brachot, when the rule is that one may not add there? It could have been established at Shome’a Tefillah or another appropriate place.
– Answer (from Rishonim): It does fit here content-wise. The scholarly answer is that the community may indeed add; when we say “not to add” we mean that an individual should not add. The Rema also mentions that one may add.
—
The Specific Additions
First Bracha (Magen Avraham)
The Rambam’s nusach: One adds “Zachreinu l’chaim, Melech chafetz bachaim, v’chotveinu b’sefer chaim, l’ma’ancha Elokim chaim,” and then continues: “Melech rachaman hamoshi’a v’hamagen, baruch Atah Hashem magen Avraham.”
Explanation: This relates to the midrash that during Aseret Yemei Teshuva one can still change — a person is mechtzah zakai u’mechtzah chayav (as the Rambam says in Hilchot Teshuva), and he can tip the scales. The tefillah itself can be what tips the balance.
Insight: “Zachreinu” fits the nusach of the bracha — “v’zocher chasdei avot” — so “zachreinu” is an addition that connects to the content of the bracha.
Second Bracha (Mechayeh HaMeitim)
The Rambam’s nusach: One adds “Mi chamocha av harachamim, zocher yetzurav b’rachamim l’chaim” (or “l’chaim b’rachamim”). Then: “V’ne’eman Atah l’hachayot meitim.”
Insight regarding the structure: By the other additions there is a reasoning that this is like a introduction to the chatima. But by “Mi chamocha” it’s different — because the piece before it is “Mi chamocha ba’al gevurot u’mi domeh lach,” so “Mi chamocha av harachamim” is an addition to the body of the nusach hatefillah (not just an introduction to the chatima).
Eighteenth Bracha (Modim)
The Rambam’s nusach: One adds “Zachor rachamecha Hashem vachasadecha ki mei’olam hemah, k’vosh ka’ascha, u’chtov l’chaim tovim kol b’nei britecha, baruch Atah Hashem hatov shimcha u’lecha na’eh l’hodot.”
Insight: The Rambam places “Zachor rachamecha” right before “hatov shimcha u’lecha na’eh l’hodot,” but our minhag is to say it a bit earlier in the bracha. On Rosh Hashanah we say it only during chazarat hashatz, not during the silent Shemoneh Esrei. In other minhagim it’s reversed.
Last Bracha (Sim Shalom)
The Rambam’s nusach: One adds “U’v’sefer chaim bracha v’shalom v’zecher tov nipaked v’nizacher l’fanecha anachnu v’chol amcha beit Yisrael l’chaim u’l’shalom” — and one concludes “baruch Atah Hashem ha’oseh hashalom.”
Insight — reasoning for the placement: Each addition is connected to a piece that already exists in the bracha — “zachreinu” connects to “v’zocher chasdei avot” in the first bracha; “Mi chamocha” connects to “Mi chamocha ba’al gevurot u’mi domeh lach” in the second bracha; “u’v’sefer chaim” is a continuation of “l’tov b’einecha l’varech et amcha Yisrael.” This is the principle of “hakdama v’lachatima” — one adds close to the chatima, with a connection to the nusach that already exists.
—
Tefillat Ne’ila — Chotmeinu
At tefillat ne’ila of Yom Kippur we say “chotmeinu” instead of “zachreinu,” and “chotmeinu b’sefer” instead of “u’chtov.”
Explanation: Because the judgment of beinonim is not decided until ne’ila of Yom Kippur, it’s appropriate to say “chotmeinu” (sealing) instead of “zachreinu” (remembrance/writing).
—
Why Doesn’t the Rambam Mention “HaMelech HaMishpat”
Insight: Because he already mentioned it in Hilchot Tefillah regarding weekday tefillah. Here he only speaks about Yom Tov tefillah. By “HaKel HaKadosh” he did mention the verse “v’nikdash Hashem Tzeva’ot bamishpat v’haKel hakadosh nikdash bitzedaka,” but by “HaMelech HaMishpat” he didn’t have a verse to add, therefore he only said it in Hilchot Tefillah.
—
Minhag of Places That Do Not Add
The Rambam says: “Kol hatosafot ha’eilu minhag mekomot, yesh mekomot shenohagu shelo l’hosif davar.”
Insight: The language “shenohagu shelo l’hosif” (not simply “lo nahagu”) means that it is a conscious, active minhag not to add — not just a lack of minhag. This is apparently because the additions are not in the Gemara, and it’s a later enactment. Also involved is the matter of not adding in the first and last three brachot.
—
General Point Regarding “Siddur Rambam”
Insight: To compile a siddur according to the Rambam one must be a great expert in all parts of Mishneh Torah, because the Rambam does not repeat things he already said elsewhere. For example: nusach kiddush is in Hilchot Shabbat, nusach Birkat HaMazon is here, nusach “Ya’aleh v’Yavo” is in another place. The Rambam did not want to make a machzor — it is halacha, instructions for the one who makes a machzor, not the machzor itself. He quotes the Rambam’s own language that “divrei Torah” are not a “recipe book” — it is Torah that one must learn.
—
B. Third Bracha (Kedushat HaShem) — “U’v’chein Ten Pachdecha” on Rosh Hashanah/Yom Kippur
The Nusach of “U’v’chein”
The Rambam’s nusach: “U’v’chein ten pachdecha Hashem Elokeinu al kol ma’asecha, v’eimatcha al kol mah shebarata… v’yira’ucha kol hama’asim v’yishtachavu l’fanecha kol hab’ru’im”; “U’v’chein ten kavod l’amecha, tehillah lirei’echa, v’tikva tova l’dorshecha… u’tzmichat keren l’David avdecha, va’arichat ner l’ven Yishai meshichecha, bimheira v’yameinu”; “U’v’chein tzadikim yir’u v’yismach’u, visharim ya’alozu, vachasidim b’rina yagilu, v’olata tikpotz piha, v’chol harish’a kulah k’ashan tichleh, ki ta’avir memshelat zadon min ha’aretz.” Then: “V’yigbah Hashem Tzeva’ot bamishpat v’haKel hakadosh nikdash bitzedaka,” and concludes “baruch Atah Hashem HaMelech HaKadosh.”
Explanation: We request that HaKadosh Baruch Hu conduct with awe, honor His people, and that tzadikim rejoice and wickedness disappear.
Insights:
– When is this nusach said: It is a widespread minhag to say it all four tefillot of Rosh Hashanah. Some say it also all five tefillot of Yom Kippur. There is even a minhag to say it all Aseret Yemei Teshuva, although the Rambam does not bring this here.
– Distinction between “az” and “b’chayeinu” by “tzadikim yir’u v’yismach’u”: The Rambam’s nusach says “az” (= then, at that time), which clearly means it speaks of the future, the redemption. But if one says “b’chayeinu tzadikim yir’u v’yismach’u” (as other nuscha’ot), it is not necessarily dependent on the great redemption — it can mean that even now, in our lifetime, when there is a situation of “kavod l’amecha,” tzadikim should rejoice. “B’chayeinu” makes it more current and not only eschatological.
– “Olata tikpotz piha”: This means “avlah” (injustice), the entity of injustice. Even tzadikim and chasidim have a bit of avlah — “avlatam azru’a” — and “v’olata tikpotz piha” means that even this should be elevated.
– “Memshelat zadon” / “Malchut aliza”: The Rambam’s nusach says “malchut aliza” (instead of “malchut harish’a”), which is a hint to Rome. Various paytanim use different languages — “malchut harish’a,” “malchut aliza,” “malchut akshan” — all mean the same thing: the foreign kingdom that oppresses Jews. [Digression: A joke is made that “aliza” is a hint to Champs-Élysées in Paris.]
– Comparison with nusach kedusha: The “u’v’chein ten pachdecha” nusach is very similar to the nusach of kedusha (like “v’ya’asu chulam aguda achat”). The difference is that in kedusha we request that the creations should themselves accept malchut shamayim (“reisha d’letata”), and here we request that the Almighty should give His kingship from above (“ten pachdecha”). But both relate to the same matter.
– Insight that the third bracha receives an expansion: Usually one only changes the middle bracha for Shabbat and Yom Tov, and the first three and last three remain unchanged. Rosh Hashanah is an innovation that we add a large long piece in the third bracha. Response: We add every day in the third bracha at “u’va l’Tzion” a “peticha kedusha” and the like. But the addition here has to do with the change to “HaMelech HaKadosh” — once we added “v’yigbah Hashem Tzeva’ot bamishpat” (which the Rambam says we say the entire week of Aseret Yemei Teshuva), we already made a place to speak about matters of Rosh Hashanah. But all these pieces of “u’v’chein” are said only on Rosh Hashanah (and perhaps Yom Kippur), not the entire week.
– Verses that our nusach doesn’t say: The Rema brings the verse “v’neged z’keinav kavod” (Yeshayahu 24:23). Also the verse “Hashem Elokeinu yimloch l’olam va’ed” — our nusach doesn’t say this, rather “Hashem yimloch l’olam.”
—
C. Middle Bracha of Rosh Hashanah (Arvit, Shacharit, Mincha) — “Atah B’chartanu”
The Nusach
The Rambam’s nusach: “Atah b’chartanu mikol ha’amim v’ratzita banu mikol hal’shonot, kidashta’nu b’mitzvotecha v’keiravtanu malkeinu la’avodatecha v’shimcha hagadol v’hakadosh aleinu karata… vatiten lanu Hashem Elokeinu et yom tov mikra kodesh hazeh et yom hazikaron hazeh, zichron teru’ah b’ahava, zecher litzi’at Mitzrayim.” After this comes “Ya’aleh v’Yavo,” then “Elokeinu vElokei avoteinu m’loch al kol ha’olam kulo bichvodecha, v’hinase al kol ha’aretz bikarecha, v’hofa b’hadar ge’on uzecha al kol yoshvei tevel artzecha. V’yeda kol po’el ki Atah f’alto, v’yavin kol yetzur ki Atah y’tzarto, v’yomar kol asher n’shama b’apo Hashem Elokei Yisrael melech u’malchuto bakol mashlah.” Concludes with “kadesheinu b’mitzvotecha… d’varcha emet v’kayam la’ad. Baruch Atah Hashem melech al kol ha’aretz m’kadesh Yisrael v’yom hazikaron.”
Explanation: The middle bracha begins similarly to Shabbat/Yom Tov with thanking for the choosing of Israel, mentions the Yom Tov, requests revelation of malchut Hashem, and concludes with “m’kadesh Yisrael v’yom hazikaron.”
Insights:
– “V’shimcha hagadol v’hakadosh aleinu karata”: Through giving the Torah, the Almighty called upon us His name — “Elokei Yisrael” etc.
– Question — why twice “et”: “Et yom tov mikra kodesh hazeh, et yom hazikaron hazeh” — why is “et” written twice? Remains an open question.
– “Zichron teru’ah” similar to “z’man cheiruteinu”: “Zichron teru’ah” is the parallel of “z’man cheiruteinu” by Pesach or “z’man matan Torateinu” by Shavuot — this is the specific name of Rosh Hashanah. We say “zichron teru’ah” when it’s Shabbat, or “yom hazikaron.”
– Three parallel requests, three parallel responses: “M’loch al kol ha’olam / v’hinase al kol ha’aretz / v’hofa b’hadar ge’on uzecha” — all three mean that the Almighty should reveal His kingship, beauty, preciousness. Parallel to this: “V’yeda kol po’el / v’yavin kol yetzur / v’yomar kol asher n’shama b’apo” — all three mean that all creations should acknowledge malchut shamayim.
– “D’varcha emet v’kayam la’ad” — various interpretations:
– Question: What does “d’varcha” mean here specifically? It’s unclear which “d’varim” we’re speaking of.
– Rashi’s interpretation: Rashi connects it with “l’olam Hashem d’varcha nitzav bashamayim” (Tehillim 119:89) — this means the judgment of Rosh Hashanah. The Almighty judged Adam HaRishon, and through this matter He judges all generations, and they are discharged (freed). Question on Rashi: The entire context is missing — in the bracha the judgment of Rosh Hashanah is not mentioned, how does it come in? Answer: Perhaps specifically the matter is that we mention the judgment of Rosh Hashanah only by hint, because in the beginning of tefillah we don’t say clearly that the Almighty is judging today — that comes only in Malchuyot Zichronot Shofarot.
– Interpretation according to Chassidut (Baal Shem Tov): “D’var Hashem” means creation — the Almighty’s word that sustains the world is emet v’kayam.
– Interpretation connected with malchut: We requested “malchuto b’ratzon mashlah” — that the Almighty should again be king, and “d’varcha emet v’kayam la’ad” means that His promise to redeem and again be king is eternally true. The Kol Bo (brought in Beit Yosef) says that the Almighty promised so many things, “v’ein anu golei sh’tika l’chula, v’adraba, himlichuhu” — we request He should actually do so. The second interpretation makes more sense because it’s more simply connected with the bracha.
– Comparison with Birkat HaHaftarah: Similar language appears in Birkat HaHaftarah: “Ne’eman Atah hu Hashem Elokeinu v’ne’emanim d’varecha, v’davar echad mid’varecha achor lo yashuv reikam, ki Kel melech ne’eman v’rachaman Atah.” There we speak of promises from prophets.
– The Rambam doesn’t say precisely the end of “kadesheinu b’mitzvotecha”: He doesn’t say explicitly how one concludes the “kadesheinu b’mitzvotecha” part (e.g., “v’sim chelkeinu b’Toratecha” etc.). He goes directly to the chatima.
—
D. Musaf Rosh Hashanah — Beginning
The Nusach
The Rambam’s nusach: After “HaMelech HaKadosh” we go to “Atah b’chartanu” with “u’mipnei chata’einu galinu mei’artzeinu,” and “vatiten lanu Hashem Elokeinu b’ahava et yom hazikaron hazeh et yom tov mikra kodesh hazeh,” then “Elokeinu vElokei avoteinu m’loch al kol ha’olam kulo bichvodecha.”
Explanation: Musaf of Rosh Hashanah begins similarly to the other tefillot with “Atah b’chartanu,” but with the addition of “u’mipnei chata’einu” as by every Musaf, and the order of “et yom hazikaron” is different than by other yamim tovim. Until here it’s similar to all yamim tovim, and then begins the nusach of Malchuyot.
—
E. Malchuyot — The Nusach
Aleinu L’Shabei’ach — The Beginning of Malchuyot
The nusach: “Aleinu l’shabei’ach la’adon hakol, lateit gedula l’yotzer bereishit, shelo asanu k’goyei ha’aratzot… sheheim mishtachavim lahevel varik u’mitpalelim el el lo yoshi’a… va’anachnu kor’im u’mishtachavim u’modim lifnei melech malchei ham’lachim HaKadosh Baruch Hu.”
Explanation: We thank the Almighty that we are not like the nations who serve idolatry, and we can do what is right.
Insight: Yehoshua bin Nun is the author of “Aleinu L’Shabei’ach” (according to Chazal). The nusach goes back to “yotzer bereishit” — “shehu noteh shamayim v’yosed aretz” — and emphasizes that His throne of glory is in heaven above, and His Shechina is in the heights.
—
The Verse “V’yadata Hayom V’hasheivota El L’vavecha” — Kakatuv B’Toratecha
The nusach brings the verse “V’yadata hayom v’hasheivota el l’vavecha ki Hashem hu haElokim bashamayim mima’al v’al ha’aretz mitachat ein od” with the introduction “kakatuv b’Toratecha.”
Insight — why do we say “kakatuv b’Toratecha”? Three interpretations:
1. Lashon HaMikra: We want to use the beautiful language of the verse instead of our own words, but we don’t want to simply insert it as part of the piyut — therefore we make a break with “kakatuv b’Toratecha.”
2. Kiyum HaMitzva: “V’yadata hayom v’hasheivota el l’vavecha” is an obligation — a mitzva to remember that Hashem is Elokim. By saying it in davening, we fulfill the mitzva from the Torah. The Rambam did not count it as a separate mitzva (he includes it in the mitzva of “Anochi”), but one can view it this way.
3. Chassidic interpretation: “Roshcha k’Karmel” — the entire Torah is summarized in Shema Yisrael / V’yadata hayom.
—
“Ochila L’Kel Achala Fanav” — She’eilat Reshut
The nusach: “Ochila l’Kel achala fanav, esh’ala mimenu ma’aneh lashon… asher bikhal am ashira uzecha, abi’a r’nanot… baruch Atah Hashem lamdeni chukecha.”
Explanation: This is an introduction to Malchuyot, Zichronot, Shofarot — a request for the right words.
Insights:
– Who says it? By the Rambam it appears that “Ochila” is part of the individual’s Shemoneh Esrei, not only from the shaliach tzibur’s repetition. By us (Ashkenazim) this is only an addition of the shaliach tzibur. The Rambam, however, includes it in the nusach of Malchuyot Zichronot Shofarot that everyone says. It is compared to “Hashem s’fatai tiftach” which every individual says — it’s not a formal “n’tilat reshut” like by the shaliach tzibur, but a personal request.
– Translation of “ochila” vs. “achala”: “Ochila” is from the language of “m’yachel” — I hope; “achala” is language of request — I beseech. “Esh’ala mimenu ma’aneh lashon” — I request from Him the right words. “Asher bikhal am ashira uzecha” — I will do both: request and praise/thanksgiving. “Abi’a r’nanot” — thank and exalt for the good that the Almighty has already given.
– “La’adam ma’archei lev u’meiHashem ma’aneh lashon” (Mishlei): The person brings his emotion and gratitude, and the Almighty gives the words to express it. This fits very well with “Hashem s’fatai tiftach u’fi yagid t’hilatecha.”
– “Baruch Atah Hashem lamdeni chukecha”: What does the verse do here? The simple meaning: teach me how to daven according to Your statutes. Another interpretation: It’s a kind of Birkat HaTorah for the verses of Malchuyot/Zichronot/Shofarot that we are about to say. This is especially fitting because (as the Rambam brings later, and as stated in the Mishnayot) there are specific halachot regarding which verses we may bring and which not — it’s a difficult thing to know the correct ten verses. The verse comes from “Ashrei t’mimei darech” (Tehillim 119) which speaks the entire time about Torah.
—
“Al Kein N’kaveh Lach” — Elokeinu Kaveh
Nusach: “Al kein n’kaveh lecha Hashem Elokeinu lir’ot m’heira b’tiferet uzecha, l’ha’avir gilulim min ha’aretz v’ha’elilim karot yikaretun, l’takein olam b’malchut Shakai…”
Explanation: This is a continuation of Aleinu — a tefillah/hope that idolatry will be removed and malchut shamayim will be established.
Insights:
– “L’takein” means to establish/plan: Not to fix, but to set up a new world b’malchut Shakai.
– The structure is lamed lamed lamed: “L’ha’avir gilulim… l’takein olam… l’hafnot eilecha…” — this is all a continuation of “n’kaveh lecha” — what do we hope for? Three things.
– No killing of the wicked: It does not say that we should kill the wicked of the earth. Only that we should remove the idols and false gods, establish malchut shamayim, and then “kol rish’ei aretz” should return to the Almighty — “yakiru v’yeid’u kol yoshvei tevel ki lecha tichra kol berech.”
—
Verses of Malchuyot
Explanation: After the nusach we begin to enumerate verses of Malchuyot, according to the Mishna’s rule: verses from Torah, Ketuvim, and Nevi’im.
Verses from Torah:
– “Hashem yimloch l’olam va’ed”
– “Lo hibit aven b’Ya’akov v’lo ra’ah amal b’Yisrael, Hashem Elokav imo u’tru’at melech bo”
– “Vay’hi b’Yeshurun melech b’hitasef rashei am yachad shivtei Yisrael”
Insights:
– Translation of “tru’at melech bo” — dispute: (1) “Tru’at melech” means honor of the king — for a king one blows teru’ot, this is his voice and honor; (2) Most commentators: “Tru’at” is from the language of re’ut/re’iya — love of the king, friendship with the king. Because in Bilam’s verse
the matter of blowing doesn’t come in. “Re’iya” like “re’iyat hamelech” — a friend/beloved of the king.
– “U’tru’at melech bo” fits into Rosh Hashanah: Because it also involves teru’ah — this connects Malchuyot with Shofarot.
– “Vay’hi b’Yeshurun melech”: This is a kinyan on the Jews — as we learned earlier in the tefillot of Yom Tov.
Verses from Ketuvim (Tehillim):
“Divrei kodshecha katuv aleinu” — all verses from Ketuvim are from Tehillim: (1) “Imru laHashem hamlucha u’moshel bagoyim”; (2) “Hashem malach ge’ut laveish” — the Almighty has donned garments of kingship, ge’ut and oz are matters of malchut; (3) “Yimloch Hashem l’olam Elokayich Tzion l’dor vador halleluka”; (4) “S’u rasheichem” etc. — because further it says “v’yavo melech hakavod.”
Note regarding nusach: We say “ne’emar” on the pieces, not “katuv” — a small nusach distinction.
Verses from Nevi’im:
“V’al yedei avadecha han’vi’im” — three verses: (1) from Yeshayahu: “Ko amar Hashem melech Yisrael v’go’alo Hashem Tzeva’ot ani rishon va’ani acharon u’mibladai ein Elokim”; (2) “V’alu moshi’im b’har Tzion lishpot et har Eisav v’hayta laHashem hamlucha”; (3) “V’haya Hashem l’melech al kol ha’aretz bayom hahu yihyeh Hashem echad u’shmo echad.”
Insight: The Rambam in Hilchot Shofar says that we say three verses from Torah, three from Tehillim, and three from Nevi’im — but by Ketuvim we only mentioned Tehillim (four verses), while by Nevi’im we take from various prophets.
Conclusion with Torah — “Shema Yisrael”
“U’v’she’ar kitvei hakodesh ne’emar Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad” — we begin with Torah and we conclude with Torah.
Insight: This is the only verse where the word “melech” doesn’t appear directly. But “Hashem echad” also means the matter of malchut — that He is the only king, He conducts the entire world. “Echad” is revelation of the honor of His kingship. Therefore it’s the same matter as the other verses where “melech” appears explicitly.
—
Conclusion of Birkat Malchuyot — Return to the Nusach of Kedushat HaYom
After the verses we return to the nusach of Rosh Hashanah: “M’loch al kol ha’olam kulo bichvodecha” until “machish yeshu’ah b’karov yeshu’ateinu,” then “v’hanchileinu Hashem Elokeinu b’ahava u’v’ratzon,” and the chatima: “Baruch Atah Hashem melech al kol ha’aretz m’kadesh Yisrael v’yom hazikaron.”
Explanation according to the Gemara: According to our approach (the Tanna’im we follow) we say kedushat hayom and we precede Malchuyot to it — that is, Malchuyot is inserted into kedushat hayom.
—
“Hayom Harat Olam”
After the chatima we say: “Hayom harat olam, hayom ya’amid bamishpat kol yetzurei olamim” — today is the creation of the world, today He stands all creations in judgment. We request: “Im k’vanim im ka’avadim” — two ways of judgment. If as children — k’rachem av al banim; if as servants — eineinu lecha t’luyot ad shet’chaneinu v’totzi la’or mishpateinu kadosh.
Explanation: The Almighty “has no choice” — we request at least one of the two.
Insight: This piece “Hayom harat olam” is not a bracha, it’s something special — it has to do with the teki’ot. Here we blow, and afterwards we say “Hayom harat olam.”
Regarding “teki’ata d’Rav”: The Gemara calls the openings of Malchuyot/Zichronot/Shofarot “teki’ata d’Rav” — the simple meaning is that Rav (or the shaliach tzibur in Rav’s yeshiva) composed the tefillot/piyutim. Malchuyot has a long opening, the others have a shorter one.
—
F. Zichronot — The Nusach
Introduction of Zichronot: “Atah Zocher Ma’aseh Olam”
The nusach: “Atah zocher ma’aseh olam u’foked kol yetzurei kedem.”
Insight regarding the translation of “zichron”: “Remembering” doesn’t mean that the Almighty hasn’t forgotten (He hasn’t gotten old). Zichron means mazkir — He brings it up to the surface, He arouses, He is poked. Just as the entire year the Almighty bestows, but now it’s with a matter of judgment, of looking at him. “I’m reckoning with you” — this is a language that fits both zichron and yom hadin.
—
“Ein Shichcha Lifnei Kisei Kvodecha”
Insight: “Shichcha” doesn’t mean that the Almighty doesn’t forget. Shichcha is a double language with “nistar” — “ein shichcha lifnei kisei kvodecha v’ein nistar mineged einecha.” Shichcha means like a davar hanishkach — there are no things that “escape His attention.”
—
“Atah Zocher Et Kol HaMif’al V’gam Kol HaYetzur Lo Nichbad Mimcha”
Insight regarding the distinction between “mif’al” and “yetzur”: “Kol hamif’al” perhaps means in general — how the person fits into the big puzzle (ma’aseh bereishit); “kol hayetzur” means in detail — each creation individually.
—
“Tzofeh U’mabit Ad Sof Kol HaDorot”
The Almighty already planned everything from the beginning — from the six days of creation there already exists the order of every year.
—
“Ki Tavi Chok Zichron L’hipaked Bo Kol Ru’ach V’Nefesh”
Chok means an order, a fixed thing — there is a specific time when we are remembered, and then every person is visited, every living thing.
—
“Mereishit Kazot Hoda’ta U’milfanim Ota Galita”
Explanation: From the creation of Adam HaRishon the Almighty already revealed that people will be judged on this day. “Zeh hayom t’chilat ma’asecha” — this is the day that Adam HaRishon was created. “Zichron l’yom rishon” — we remember like the first time: just as the Almighty then “remembered” Adam and decided to create him, so He decides every year how He will conduct Himself with people.
“Ki Chok L’Yisrael Hu Mishpat L’Elokei Ya’akov”
Explanation: This is the verse from “Tik’u bachodesh shofar” — “chok” is connected with “chok l’zichron.” Every year there is a mishpat l’Elokei Ya’akov on this day. The Jews know that every year we are judged.
Insight: It’s an interesting jump from the universal matter (ma’aseh bereishit, kol yetzurei olamim) to “Elokei Ya’akov” — to the Almighty as Elokei Yisrael specifically.
—
“V’al HaM’dinot Bo Yeimar”
The nusach: On the countries/cities it is said on this day: “Eizo l’cherev v’eizo l’shalom, eizo l’ra’av v’eizo l’sova” — both countries in general, and creatures in particular. “U’v’riot bo yipakedu l’hazkiram l’chaim v’lamavet” — all creations are remembered, for life or for death. “Mi lo nifkad k’hayom hazeh, ki zecher kol hayetzur l’fanecha ba” — there is nothing, not a single living thing, that is not remembered on this day.
—
“Ashrei Ish Lo Yishkachecha U’ven Adam Yit’ametz Bach”
The nusach: “Ashrei ish lo yishkachecha u’ven adam yit’ametz bach, ki dorshecha l’olam lo yikashlu v’gam lo yikalmu lanetzach kol hachasim bach.”
Explanation: Just as the Almighty remembers all people on this day, it’s good that a person should remember the Almighty as well.
Insights:
– Segula interpretation: When a person knows that the Almighty will remember what he did, this can bring great shame. But when one remembers the entire year that the Almighty remembers, one will conduct oneself differently and not have any shame. This is a segula lizchot badin — to be in devekut the entire year.
– Sfat Emet’s interpretation: “Dorshecha” means “dorshecha b’vitchoncha” — it has to do with trust in the Almighty’s judgment. The simple meaning is a claim: we have high expectations of You, that You will keep Your promise. We say: You had a brit with our forefathers, You won’t leave us hanging, You won’t shame us — “ki dorshecha l’olam lo yikashlu.”
—
First Verse of Zichronot: “Vayizkor Elokim Et Noach”
The nusach: The first verse of Zichronot from Torah is “Vayizkor Elokim et Noach v’et kol hachaya” etc. Before this comes an introduction: “Elokeinu vElokei avoteinu zachreinu b’zichron tov… p’kadeini b’ma’or rachamecha.”
Insights:
– Introduction to the first verse: “Elokeinu vElokei avoteinu zachreinu b’zichron tov” is essentially an introduction to the first verse of Zichronot from Torah. This is interesting because the introduction doesn’t come from the matter of Rosh Hashanah specifically.
– Structure of all brachot: Each of the introductions to verses has an introduction to the first verse — also by Malchuyot (“kakatuv”) and Shofarot. There are piyutim (like “Asicha Malcha”) that give an introduction for each verse individually, but in our machzorim only the general introduction is printed. In the “white machzor” is also printed the introduction for each verse — a piece of piyut that explains the matter, and afterwards “kakatuv” with the verse.
– Why specifically Noach? Remembering Noach is not more important than remembering Avraham Yitzchak or other verses, but on the first verse comes an extra introduction. The simple meaning: “P’kadeini b’ma’or rachamecha” — You brought the flood, destroyed all flesh, but remembered Noach for good. Just as You remembered Noach, so should You remember us.
– “L’harbot zar’o k’afar ha’aretz” — this refers to B’nei Noach, not specifically Jews.
—
Verses of Zichronot — The Rambam’s Nusach
The Rambam has a different nusach than ours:
– From Torah: “Vayishma Elokim et na’akatam vayizkor Elokim et brito et Avraham et Yitzchak v’et Ya’akov” (by us it says “b’Mitzrayim”). Also “V’zacharti et briti Ya’akov v’af et briti Yitzchak v’af et briti Avraham ezkor” (from the rebuke, in Bechukotai).
– From divrei kodshecha (Tehillim): “Zecher chasdo ve’emunato l’veit Yisrael”; “Zecher l’olam brito davar tziva l’elef dor”; “Vayizkor lahem brito vayinachem k’rov chasadav.”
– From Nevi’im: “Haloch v’karata b’aznei Yerushalayim… zacharti lach chesed n’urayich ahavat k’lulotayich lechtecha acharai bamidbar b’eretz lo z’ru’ah”; “V’zacharti ani et briti otach bimei n’urayich vahakimoti lach brit olam”; “Haben yakir li Efrayim… ki midei dabri bo zachor ezk’renu od al kein hamu me’ai lo rachem arachamenu n’um Hashem.”
Insight: “Efrayim” means in this verse all Jews — originally apparently it means the tribe of Efrayim and the kingdom of Israel, but ultimately it means Klal Yisrael.
—
Ya’aleh V’Yavo — Source in Zichronot
Insight: Ya’aleh v’Yavo is originally from Birkat Zichronot — “ya’aleh zichroneinu” — and it was later inserted everywhere (in every Shemoneh Esrei of Yom Tov, Rosh Chodesh, etc.). The Rambam’s approach is that we say Ya’aleh v’Yavo in Birkat Zichronot.
—
Chatima of Birkat Zichronot: Akeidat Yitzchak
The nusach: “Zachreinu b’zichron tov l’fanecha, u’fokdeinu bifkudat yeshu’a v’rachamim mishmei sh’mei kedem.” Remember us in a good way, remember the brit chesed, the oath that You promised to Avraham Avinu. U’z’chor lanu akeidat Yitzchak.
Insights:
– The foundation of Akeida in Zichronot: Avraham suppressed his mercy to do Your will with a complete heart. The request is: just as Avraham suppressed his mercy, so should the Almighty suppress His anger — “v’yigolu rachamecha al midotecha.”
– The Gemara’s foundation: When it comes to judgment, there is essentially the attribute of judgment. We request that mercy should overcome the judgment. Avraham demonstrated that a person can have two attributes, and when he wants, he can suppress one with the other. He said: I love Yitzchak, but there is something more important. So too with us: we may not be worthy, but important is Your love for Avraham Avinu — conduct with the attribute of mercy when everything conducts with the attribute of judgment.
– Deeper insight in the Akeida: When the Almighty said “go sacrifice Yitzchak” — this was a matter of judgment. If the Almighty had not withdrawn, and Avraham would have killed him, that would have been an act of judgment, a curse for Klal Yisrael. At the moment of “al tishlach yadcha el hana’ar” was the “yigolu rachamecha al midotecha” — the merit of the Akeida is the beginning of the deed, not the end. There itself was already a suppression of his mercy over his attributes.
– “V’zacharti lahem brit rishonim” — the next verse in Bechukotai: “V’zacharti lahem brit rishonim asher hotzeiti otam mei’eretz Mitzrayim l’einei hagoyim lihyot lahem l’Elokim ani Hashem.” This is what the Almighty promised through Moshe.
– Chatima: “Zocher habrit” — the Almighty will remember Akeidat Yitzchak for his descendants today with mercy.
—
G. Shofarot — The Nusach
Introduction of Shofarot: Ma’amad Har Sinai
The nusach: “Atah nigleita b’anan k’vodcha al am kodshecha l’daber imam, min hashamayim hishma’tam kolecha, v’nigleita aleihem b’arpelei tohar, gam kol ha’olam kulo chal mipanecha u’v’riot bereishit chardu mimcha, u’gilutcha malkeinu al Har Sinai l’lamed l’amcha Torah u’mitzvot, vatashmi’eim et kolecha… v’divrei kodshecha milhavot eish… b’kolot u’v’rakim aleinu galita u’v’kol shofar aleinu hofata.”
Explanation: The introduction establishes the foundation of Shofarot — the Almighty revealed Himself with the sound of shofar at Matan Torah, and this is the first and fundamental connection between shofar and revelation of the Shechina. Already in the introduction shofar is mentioned, even before we come to the verses themselves.
Insights:
– Min hashamayim vs. al Har Sinai: Interestingly, it says “vayered Hashem al Har Sinai ba’eish” — the Almighty descended, but we heard it from above, min hashamayim. There are verses that say “min hashamayim hishma’ta et kolecha, v’al ha’aretz her’acha et isho hagdola.”
– “B’arpelei tohar”: Arpel means a cloud/fog, but “tohar” means purity, purity of beauty. It was a cloud, but it was also tohar — it has to do with the sounds, lightning, and lights that were at Matan Torah.
– Connection to Shavuot: The third bracha (Shofarot) is also a preparation for Shavuot, because it speaks of Ma’amad Har Sinai.
—
Verses from Torah (Shofarot)
Three verses from Torah, all from Ma’amad Har Sinai: (1) “Vay’hi vayom hashlishi bihyot haboker vay’hi kolot u’v’rakim v’anan kaved al hahar v’kol shofar chazak me’od vayecherad kol ha’am asher bamachaneh” (Shemot 19:16); (2) “Vay’hi kol hashofar holech v’chazek me’od Moshe y’daber v’haElokim ya’anenu v’kol” (Shemot 19:19); (3) “V’chol ha’am ro’im et hakolot v’et halapidim v’et kol hashofar v’et hahar ashan vayar ha’am vayanu’u vaya’amdu meirachok” (Shemot 20:15).
Explanation: All three verses from Torah come from Ma’amad Har Sinai, which demonstrates that the primary source of shofar in Torah is connected with the revelation of HaKadosh Baruch Hu at Matan Torah.
—
Verses from Ketuvim (Divrei Kodshecha)
Three verses from Tehillim: (1) “Ala Elokim bitru’ah Hashem b’kol shofar” (Tehillim 47:6); (2) “Bachatzotzrot v’kol shofar hariu lifnei hamelech Hashem” (Tehillim 98:6); (3) The entire chapter “Hal’lu Kel b’kodsho” with “Hal’luhu b’teka shofar” (Tehillim 150).
Explanation: The verses from Ketuvim speak of a different kind of kol shofar — not revelation of the Shechina, but shofar that is designated to praise and thank the Almighty.
Insight: The verses from Ketuvim have a special character — they speak of shofar as an instrument of praise and glorification to the Almighty, in contrast to the Torah verses that speak of shofar as accompaniment to revelation of the Shechina. The honor of the Almighty “comes up bitru’ah” — shofar is a means of elevating the honor of Hashem.
—
Verses from Nevi’im (Shofarot)
Three verses from Nevi’im: (1) “Kol yoshvei tevel v’shochnei aretz k’neso neis harim tir’u v’chitko’a shofar tishma’u” (Yeshayahu 18:3); (2) “V’haya bayom hahu yitaka b’shofar gadol u’va’u ha’ovdim b’eretz Ashur v’hanidachim b’eretz Mitzrayim v’hishtachavu laHashem b’har hakodesh b’Yerushalayim” (Yeshayahu 27:13); (3) “VaHashem aleihem yera’eh v’yatza kabarark chitzo vaHashem Elokim bashofar yitka v’halach b’sa’arot teiman Hashem Tzeva’ot yagein aleihem” (Zecharia 9:14).
Explanation: The Nevi’im verses speak of the future redemption which will also come with a kol shofar.
Insights:
– Beautiful parallel: Just as at Ma’amad Har Sinai there were sounds and lightning with kol shofar, so too the redemption will come with such a revelation — “v’yatza kabarark chitzo” is similar to “kolot u’v’rakim” from Sinai. The Almighty’s revelation of honor always comes with sounds and lightning and with kol shofar — at Matan Torah, in praise and glorification, and at the redemption.
– Question regarding the language “kakatuv leimor” vs. “ne’emar”: By Nevi’im it should say “ne’emar” (as by Malchuyot it says “u’n’vi’echa ne’emar”), but here it says “kakatuv leimor.” Also by “divrei kodshecha” (Ketuvim) it says “kakatuv leimor,” so it’s not a clear distinction.
—
The Conclusion — Tefillah and Chatima of Shofarot
The nusach: “Teka b’shofar gadol l’cheiruteinu v’sa neis l’kabetz galuyoteinu v’karev p’zureinu mibein hagoyim… vahavi’einu l’Tzion ircha b’rina v’liYerushalayim beit mikdashcha b’simchat olam v’sham na’aseh l’fanecha k’mitzvot aleinu b’Toratecha al yedei Moshe avdecha” — with the verse “B’yom simchatchem u’v’mo’adeichem u’v’rashei chodsheichem u’tkaatem bachatzotzrot al oloteichem v’al zivchei shalmeichem v’hayu lachem l’zikaron lifnei Elokeichem ani Hashem Elokeichem.”
Explanation: The tefillah requests kibbutz galuyot and returning to the Beit HaMikdash where we will fulfill the mitzva of teki’ah with korbanot.
Insights:
– “Teka b’shofar gadol l’cheiruteinu” is the same nusach as the bracha of kibbutz galuyot in Shemoneh Esrei. This shows how Shofarot is connected with the tefillah for redemption.
– The Chatam Sofer and the Rema had the nusach “v’karev p’zureinu” (instead of other versions).
– The last verse speaks of chatzotzrot, not shofar, but the idea is the same — teki’ah in honor of Yom Tov together with korbanot.
—
Chatima of the Bracha — “Ki Shome’a Kol Shofar Atah U’ma’azin Teru’ah V’ein Domeh Lach”
The nusach: “Ki shome’a kol shofar Atah u’ma’azin teru’ah v’ein domeh lach… ki Atah shome’a kol shofar mei’olam… shome’a teru’at amo Yisrael hayom b’rachamim.”
Explanation: The Almighty hears the sound of shofar, and no one is comparable to Him in this.
Insights:
– “V’ein domeh lach”: No one understands what the sound of shofar means — “one gives a blow: tu tu tru, does anyone understand?” — only the Almighty understands the content of the kol shofar. Therefore “v’ein domeh lach” — no one can hear like the Almighty.
– “Mei’olam” vs. “hayom”: “Mei’olam” means from eternity, but when do we see that Jews have cried out to the Almighty with shofar from eternity? At Ma’amad Har Sinai the Almighty came with shofar, but that Jews blow shofar to the Almighty — that is only later. Did Adam HaRishon already blow shofar? The question remains open.
– The combination of “mei’olam” and “hayom”: The Almighty hears always (“mei’olam”), but our tefillah is for today (“hayom”). “Mei’olam” doesn’t mean “only once” — it wouldn’t fit to say that the Almighty hears only today. By the Almighty there is no limitation of time — He hears always. But one cannot say that “mei’olam” excludes “hayom,” because the conclusion before the chatima must contain the same matter as the chatima itself (mein hachatima).
—
“Hayom Harat Olam” — After Shofarot
After Shofarot we say: “Hayom harat olam, hayom ya’amid bamishpat kol yetzurei olamim, im k’vanim im ka’avadim. Im k’vanim rachamenu k’rachem av al banim, v’im ka’avadim eineinu lecha t’luyot ad shet’chaneinu v’totzi la’or mishpateinu kadosh.”
Explanation: Today is the day the world was created, today the Almighty stands all creations in judgment — whether as children or as servants. We say “Hayom harat olam” after each bracha of Malchuyot, Zichronot, and Shofarot.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Prayer: The Text of Rosh Hashanah Prayers and Additions for the Ten Days of Repentance
Introduction to the Lecture
Speaker 1:
Gentlemen, we are learning the Rambam’s Seder HaTefillot (Order of Prayers), the sixth installment. We divide it a bit differently than the Lubavitch Seder HaRambam, which they make a bit larger. We want to go a bit more slowly, so we can read everything that’s written.
So today is the sixth lecture in this, and we’re learning more here about the nusach (text) of the prayers of Rosh Hashanah. Perhaps we’ll also get to Yom Kippur a bit, or it won’t be until the next lecture. The additions of the Ten Days of Repentance and Rosh Hashanah, more or less just the Shemoneh Esrei, right? Because what else does Rosh Hashanah have besides that?
Speaker 2:
No, there’s also tekiat shofar (blowing the shofar).
Speaker 1:
Shir HaMaalot MiMaamakim (Psalm 130), the Rambam doesn’t mention it.
Speaker 2:
What? Shir HaMaalot MiMaamakim.
Speaker 1:
Ah, the Rambam didn’t know about this custom. It’s a custom of the Acharonim (later authorities), for a long time, I think. Yes, there wouldn’t be any other additions at all.
Speaker 2:
Avinu Malkeinu is also later things.
Speaker 1:
Which?
Speaker 2:
Avinu Malkeinu is also all later things.
Speaker 1:
Piyutim (liturgical poems), I think he doesn’t say. All those Tosafot Tzadikim (additions of the righteous) that are at the beginning of Shemoneh Esrei.
Speaker 2:
Ah, it has to do with the piyutim?
Speaker 1:
Ah, yes, I think so. There are many piyutim that we add to Rosh Hashanah and Yom Kippur, but it could be the Rambam did say certain piyutim, or it was in his city that they didn’t hold of them.
Digression: The Rambam’s Position on Piyutim
Speaker 2:
The Rambam was against the piyutim.
Speaker 1:
By the Ashkenazim there are many piyutim also by Birchot Kriat Shema (blessings of the Shema). Right. Or already by… I mean by the end of Nishmat, instead of Siftai Tiftach there were also many piyutim.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Okay, but the Rambam doesn’t bring any piyutim. Even though there are responsa of the Rambam about whether they already said piyutim in his time, but he didn’t hold of them essentially. Okay.
But by the Chachmei Sefarad (Sephardic sages) you see those who were against piyutim, like Ibn Ezra. It says that the Rambam also.
Speaker 2:
Ibn Ezra didn’t hold of it.
Speaker 1:
Ibn Ezra held that the nusach of the prayer should be written in the manner of lashon mikra (biblical language), in a clear language, and not…
Speaker 2:
Yes, but Ibn Ezra wasn’t against saying piyutim during davening. He himself made piyutim that are said during davening. He was against Rabbi Elazar HaKalir’s piyutim, he held that he doesn’t write well.
Speaker 1:
The Rambam, yes, it’s not on this topic, but in short, the Rambam did write several responsa where he opposes the content of the piyutim. My teacher the Rav has already written that many piyutim say foolish things about the Holy One Blessed Be He, which is not at all true, and it’s not proper at all. And also he held that it’s not necessary, one should say what the Sages instituted.
Discussion: The Problem of Foreign Language in Piyutim
Speaker 1:
Yes, saying piyutim in lashon ilag (foreign language), that’s certainly not good, because it undermines the entire foundation of prayer. The whole prayer is that one shouldn’t speak in lashon ilag, and if you make people say only the word “Kotzetz ben Kotzetz,” they get excited because they caught some rhyme, but otherwise the piyut doesn’t speak to them at all.
Speaker 2:
Yes, that’s just a machloket (dispute) internal to what is lashon ilag.
Speaker 1:
The Baal HaIkarim didn’t rule that it’s lashon ilag.
Speaker 2:
Certainly not, but I’m saying that if the people say it in lashon ilag, because the people aren’t comfortable with the words, or they don’t catch it, or they don’t know at all what’s written there, except when it’s a rhyme, or it follows the alef-bet, they catch something really…
I’m not saying that because of this one shouldn’t say piyutim, and because of this everyone should learn through the piyutim once. It’s certainly a question whether Beit Midrash Yoel Moshe should make a shiur on piyutim. With God’s help, one of our projects is not just to make a shiur on piyutim, but to make new piyutim. The whole idea is “HaMechadesh BeChol Yom Tamid” (Who renews daily). A new piyut. The Chatam Sofer made new piyutim once, it’s also a thing.
The grandfather, Reb Hershele, said that he would have wanted to make a new piyut for Rosh Hashanah. He said, what can’t he do that the Rishonim who made piyutim can? They made them according to Kabbalah, he also knows Kabbalah. They knew how to write well, he also knows how to write well. But he means that one thing they knew that he doesn’t know, he can’t make it so that it should go into the machzor. So, the word is… already.
Additions of the Ten Days of Repentance: “Nahagu Rov HaAm”
Speaker 1:
Anyway, let’s learn what’s written here. So, first we’ll learn the… I’ll say something, read… Did we already say yasher koach for the donors? Already, yasher koach for the donors, for Reb Yoel, Yoelish, however we call him today… our donor, and all other Jews who help around.
And so, so, the Ten Days of Repentance there are certain additions that are added. Not when it’s… the Rema already mentioned this, I think, in short, in the nusach in Hilchot Tefillah. Apparently there he came to say that one may add. There are certain objectors to the additions. Actually it says in the Shulchanot HaRishonim and the Shulchanot HaAcharonim that one doesn’t add. But the custom is that yes, one does add. There are various answers in the Rishonim already for why it should be permitted.
Discussion: Why We Add in the First and Last Blessings
Speaker 1:
The question isn’t why one may, the question is why David instituted it here. I could have instituted it by Shomea Tefillah or a place where it’s appropriate. Why are you going against the enactment that one shouldn’t add in the first and the last?
The answer is that it does fit here, but there’s a learned question that one may not. The answer is, the congregation may indeed, when they say one shouldn’t add they mean that an individual shouldn’t add, and the like.
The Rambam’s Categories of Customs
Speaker 1:
Anyway, so, says the Rambam, “Nahagu rov haam” (most of the people were accustomed) – this is already a custom, it’s not a custom of each individual, it’s a custom of the majority, most of Klal Yisrael conducts themselves, the Rishonim conduct themselves in the name of Yom Tov to add in each one of the prayers the piyutei reshut (optional liturgical poems), perhaps five, we’ll see how they count.
So, in the first blessing… Someone once made some research, when the Rambam says “rov haam,” did the Rambam actually go and inquire in distant communities, or does he mean to say the places where he was? Because there are places where he says “kol hakehillot” (all the communities), there are places where he says “miktzat” (some), he has precision in this. He doesn’t say clearly “minhag Sefarad,” “minhag”… Sometimes he does say yes, he can also sometimes say which city does a certain thing. But it will be interesting sometime to think about.
Here in Hilchot Tefillah, there are apparently four categories: there’s what is minhag kol Yisrael (custom of all Israel), which he calls “nahagu haam” or “kol haam” or… Then there are things that are “yesh nohagim veyesh nohagim” (some practice and some practice), that’s completely different. There’s even smaller than that, there’s “nahaguni” (they taught me), yes, like minhag rabotai (the custom of my teachers). Then there’s “nahagu rov” (most practiced), and perhaps there’s what he says “nahagu miktzat” (some practiced). For example, if you want to say Parashat Shirat HaYam he said, more than miktzat nohagim, it looked a bit like he wrote… “and there are individuals who say twice,” such language isn’t here in Hilchot Tefillah.
Discussion: What Does “Rov HaAm” Mean by the Rambam?
Speaker 2:
Yes, so presumably he knew, presumably when he says here “rov haam” he means most Jews that he heard about, he saw in books.
Speaker 1:
My question is whether we know that the Rambam went and inquired what goes on in distant communities, for example the Rambam wanted to know what they do in Alexandria and in Yemen, or when he writes “rov haam” does he mean everything from the people he knew, from the communities he knew, from the books he learned?
Speaker 2:
Look, I don’t know. He does bring for example “minhag Europe,” yes? “Eretz Edom.” He says in certain places there’s one custom, and the Sephardim have a different custom. It’s not so hard to know such things. You can tell me today, there are things that most Jews do, and there are things that the Heimishe don’t do, and there are things that half do. It’s not so hard to know.
But it’s not exactly so, because for example someone who lives for example in, I don’t know, let’s say, in a Skver shtetl or in Kiryas Yoel, he’ll say “all Jews,” he’ll mean generally a different reality than someone who lives in Los Angeles who says “all Jews.”
Speaker 1:
The Rambam in rov am presumably means more the books he learns, the sifrei haminhagim (books of customs). He didn’t make a sociological observation.
Speaker 2:
In the siddurim that he looked at and the books he saw, he sees…
Speaker 1:
Yes. He asks people, but it certainly wasn’t with precision like someone who only knows his three people. That is, he knew what they do in other places.
“Rov HaAm” Means Those Who Pray According to Halacha
Speaker 1:
But rov am he also means from those who pray according to halacha. He didn’t include there any minhag am ha’aratzot (custom of ignoramuses) or just because something became neglected, because the Rambam didn’t look at it as a custom.
Yes, there are places where he says clearly, that in Hilchot Challah, you remember in Hilchot Challah he says, there’s a custom from the Gemara, “and it’s not proper to rely on,” and nowadays I saw strange customs, it’s not proper to do so, and one shouldn’t conduct oneself that way. He brings many times customs that aren’t good. For example, even about the thing of saying all the blessings of thanksgiving in the morning, “HaNoten,” he says that they do so, but it’s not good, it actually doesn’t work.
When the Rambam Brings a Custom It’s an Approval
Speaker 1:
But it’s very clear, when the Rambam comes and you now have a clarity, when the Rambam brings a custom, even when he says it’s not the custom of most of Israel which is perhaps obligatory, it’s still a certain approval from the Rambam, and this is a legitimate custom. And he says, he finds a way, for example with saying “rov am,” he gives such a hint that this is how it comes, this is how most Jews do, so it’s a good thing. And he has a way of hinting, and how he explains the custom, that he looked into it, “if you want to conduct yourself like us, do it.” And he also gives a way out, that is, he means to say, “by us we don’t conduct ourselves this way.” He doesn’t say it’s a mitzvah of the Sages or something, but one should do it.
I think it’s from the enactment of the Geonim these things, so they say, it’s written before the Rambam.
Speaker 2:
It’s from the Geonim, yes.
Speaker 1:
So the custom is so, you want to say?
Speaker 2:
Did I say?
Speaker 1:
Okay. Let’s take a bit.
The Additions in Shemoneh Esrei of the Ten Days of Repentance
First Blessing: Zachreinu LeChaim
Speaker 1:
The custom is to add in all prayers, whether Shacharit, Mincha, Maariv, Musaf, any prayer that’s said in the Ten Days of Repentance, one says thus: In the first blessing one adds, and the Rambam in his way puts both the addition and how the continuation of the blessing goes, so you should know how it goes in.
He says one says “Zachreinu lechaim, Melech chafetz bachaim” – he doesn’t write E-l, “vechot’veinu besefer chaim, lema’ancha Elokim chaim”. Yes, he says this, “Zachreinu lechaim, Melech chafetz bachaim”, it’s after the word E-l, and then one completes the blessing, “Melech rachaman hamoshi’a umagein, baruch atah Hashem magen Avraham”.
This goes on the Midrash that in the Ten Days of Repentance one can still change. It’s like a person looks at himself as a beinoni (intermediate), and he says he should still do teshuvah, and with the prayer even, the prayer can be what tips the scale.
Speaker 2:
Yes, it’s like a bit of judgment, a person is always like the Rambam said, half meritorious and half guilty, and he can be decisive. So he asks with the prayer, yes. He brings this, that one increases in prayer in the Ten Days of Repentance, and matters of teshuvah.
Speaker 1:
Yes, yes, yes.
Second Blessing: Mi Chamocha
Speaker 1:
Okay, in the second blessing one adds the piece “Mi chamocha av harachamim zocher yetzurav berachamim lechaim”. By us here who say “lechaim berachamim, berachamim lechaim,” same thing. And one completes the blessing, “vene’eman atah lehachayot metim”.
By all these additions there’s one reasoning that it’s like the conclusion, and the piece that comes is like an introduction to the conclusion. By “Mi chamocha” we don’t have it, because the piece before it is “Mi chamocha ba’al gevurot umi domeh lach,” so it’s like an addition to the nusach of the prayer.
The same “Zachreinu” is “vezocher chasdei avot,” ah, “vezocher chasdei avot,” it’s good.
Eighteenth Blessing: Zechor Rachamecha
Speaker 1:
Then, in the eighteenth blessing, that is Birkat Modim, one adds the piece “Zechor rachamecha Hashem Elokeinu uchevsoh ka’asecha, vechoshev lechaim kol bnei britecha, baruch atah Hashem hatov shimcha ulecha na’eh lehodot”. We say the “Zechor rachamecha” we say on Rosh Hashanah we say it yes. Only Rosh Hashanah, and the congregation says it. One doesn’t say it by the silent Shemoneh Esrei, one only says it by the chazzan.
Speaker 2:
No, I think so.
Speaker 1:
But it seems that actually one of the versions of the nusach is… I think this comes out, the Rambam says it right before “hatov shimcha ulecha na’eh lehodot.” We say it a bit earlier in the blessing. But it also connects in the blessing, because there one says afterwards…
Addition in Birkat Sim Shalom
Ah, not the fourth, in the last blessing, the Rambam doesn’t say the last blessing. By the way, it’s not the eighteenth blessing and not the nineteenth, but a whole week. On Shabbat one also says it, it’s the sixth and seventh blessing. And one adds “Uvesefer chaim”, yes, because it connects. The “vav” is a continuation to “letov be’einecha levarech et amcha Yisrael.” “Uvesefer chaim, berachah veshalom, vezeker tov nipaked venizacher lefanecha, anachnu vechol amcha beit Yisrael lechaim veleshalom”, and one concludes “baruch atah Hashem oseh hashalom”. It’s also, it fits very well into the…
Why Doesn’t the Rambam Mention “HaMelech HaMishpat”
The Rambam didn’t mention “HaMelech HaMishpat,” because he already mentioned it by the weekday prayer. Here he’s saying the Yom Tov davening, one doesn’t say “HaMelech HaMishpat.” He already said “HaMelech HaMishpat,” he only said it in the prayer. Even by “HaKel HaKadosh,” even there he mentioned that one adds the verse, he goes into Hilchot Yom Tov later. Yes, the verse “Veyikadash Hashem Tzeva’ot bamishpat vehaKel hakadosh nikdash bitzedakah.”
Speaker 2:
He didn’t say here after Shemoneh Esrei?
Speaker 1:
No. He did say. Now, what you remember he said here after Shemoneh Esrei, that in the Ten Days of Repentance one says “Veyikadash Hashem Tzeva’ot,” but that was said for example here, “baruch atah Hashem HaMelech HaKadosh.” But by him he says “HaMelech HaMishpat,” he only says it in Hilchot Tefillah it was written. Ah, “HaMelech HaMishpat” was written in Hilchot Tefillah. He didn’t add anything, he didn’t have a verse like by “HaKel HaKadosh.”
General Point About “Siddur Rambam”
One must know, to make a Siddur Rambam one must be quite an expert in all sections, because many times there’s something that even comes in here, he doesn’t say it again because you already know. I tried to make, I made a Haggadah of the Rambam, I saw, one must find every extra piece. For example, the nusach of Kiddush is in Hilchot Shabbat, the nusach of Birkat HaMazon is here, the nusach of “Ya’aleh VeYavo” is in another place, because he already said it. In short, one must search a bit well.
Even though the Rambam did it this way, he didn’t want there to be a machzor from the Rambam. Keep your machzorim as they are, and you have to learn the Rambam in Mishneh Torah. It’s halacha, it’s Rambam in abbreviated form. It’s instructions for the one who makes the machzor, it’s not a machzor.
Speaker 2:
No, I’m saying the Rambam as he says there, “she’ein divrei Torah… convenience for you, or it’s called nefesh.” This is not a recipe book.
Speaker 1:
No, I don’t know that. Okay, sorry, I lost my place now. Here, let’s go back. No, no, back up, up. Okay.
Tefillat Ne’ilah – Chatmeinu
Ah, what you said, that all has to do with the point that the beinonim are not decisive until ne’ilah of Yom Kippur, so therefore in tefillat hane’ilah yom hatsom one says these blessings, instead of zachreinu lechayim one says chatmeinu lechayim, or chatmeinu besefer etc., apparently.
The Custom of Places That Don’t Add
Ah, here the Rambam says no, “kol hatosafot elu, minhag mekomot, yesh mekomot shenohagu shelo lehosif davar”. Okay, there are places whose custom is specifically not to add. So that’s the matter of not adding by the three first and last blessings. Also because it says “nahagu,” it doesn’t say “lo nahagu lehosif,” “shenohagu shelo” means they were led not to. Yes, so that’s apparently because it’s not in the Gemara, and this is a later enactment or a…
“Uvchen Ten Pachdecha” – The Text of the Third Blessing on Rosh Hashanah/Yom Kippur
Okay. Now there’s another custom, another addition that’s made, and there are those who do it in… there are those who do it, and the entire aseret yemei teshuva. Yes, there’s a simple custom, it’s a widespread custom, nitpashet. That in the third blessing one says in this text the first days of Rosh Hashanah all four tefilot, vechen nahagu miktzatam is to say all tefilot also Yom Kippur, ah, for all five tefilot of Yom Kippur. That is the four and also to include both the four tefilot of Rosh Hashanah and also the five of Yom Kippur. There are even those who say it also during the aseret yemei teshuva, but I remember the Rambam doesn’t bring it here, but I remember that there is such a custom.
The Text
Okay, so the text is like this, “Atah kadosh”.
“Uvchen ten pachdecha Hashem Elokeinu al kol ma’asecha, ve’eimatcha al kol mah shebarata, veyira’ucha kol hama’asim, veyishtachavu lefanecha kol haberuim, veya’asu chulam agudah achat la’asot retzoncha belevav shalem, keshem sheyada’nu Hashem Elokeinu shehashilton lefanecha, oz beyadecha ugvurah biminecha, veshimcha nora al kol mah shebarata.
Uvchen ten kavod le’amecha, tehilah lirei’echa, vetikvah tovah ledorshecha, ufitchon peh lemeyachalim lach, simchah le’artzecha, sason le’irecha, utzmicat keren leDavid avdecha, va’arichat ner leben Yishai meshichecha, bimheirah veyameinu.
Uvchen tzadikim yir’u veyismchu, viyesharim ya’alozu, vachasidim berinah yagilu, ve’olatah tikpotz pihah, vechol harish’ah kulah ke’ashan tichleh, ki ta’avir memshelat zadon min ha’aretz”.
Discussion: “Az” Versus “Bechayeinu”
But here is the difference between “az” and “bechayeinu,” because the Rambam says “az,” but if one says “bechayeinu” it’s not necessarily dependent on the redemption. When there’s a situation of “kavod le’amecha,” if there is in the room, the Jews feel “kavod le’amecha, tehilah le’artzecha, tikvah ledorshecha,” then now “tzadikim yir’u veyismchu.” So it’s specifically “bechayeinu tzadikim.” Chassidim danced here, didn’t they? One asks a request that there should come the time of “tzadikim yir’u veyismchu.” “Bechayeinu tzadikim” there should be a joy, that this happens already now, because it’s not “az,” but “bechayeinu.”
The simple translation is still as I said, even when it says “bechayeinu.” I’m not saying that tzadikim shouldn’t rejoice today, I’m just saying that when one remembers the verse, one doesn’t grasp the simple meaning of the prayer. But I’m saying, in “bechayeinu” it’s much less clear that it means even in the future to come. It means when there is “kavod le’amecha.” Sometimes there can be a short time a situation where we have “kavod le’amecha.” Now is a difficult time of nine-eleven, we don’t appreciate that ten years ago it was calm, Jews were honored, there was a matter of “tehilah le’artzecha.”
Speaker 2:
Yes, good. “Tehilah le’artzecha” means that the New York Times should write that the Jews…
Speaker 1:
No, it can mean the redemption, the great redemption, but it can also mean on a small scale. So, yes. But “arichut yamim levanecha” is already a bit of a bigger thing. That certainly means the redemption.
“Olatah Tikpotz Pihah”
In short, the “tzadikim yir’u veyismchu, viyesharim ya’alozu, vachasidim berinah yagilu” – and the Rebbe’s brother – “ve’olatah tikpotz pihah”.
Speaker 2:
No, that’s “avlah.” What does one say? “Avlah”?
Speaker 1:
It means “avlah,” the object of “avlah” it means. It seems to me like the “avlah” of the chassidim. Let’s not fool ourselves, the yesharim and the chassidim also have a bit of “avlah,” yes? “Avlatam azru’a,” “ve’olatah tikpotz pihah” should be elevated.
“Memshelat Zadon” / “Malchut Alizah”
So, the simple meaning is that the kingdom of righteousness, the kingdom of the Jews, of holiness, should succeed, “vechol harish’ah kulah ke’ashan tichleh”, which means the kingdom of evil that carries out, “ki ta’avir memshelat zadon”, which is mentioned by “velamalshinim,” yes, “umalchut zadon meheirah te’aker, umalchut alizah.” Ah, the Rambam says so. The kingdom is now “alizah,” it shouldn’t be so “alizah.” One hints at the name Elisha. I don’t know if there’s a verse “malchut alizah.” “Malchut alizah, malchut akshan,” yes, that means from Rome, whichever piyyutim turn. Usually Maccabees, usually the kingdom of evil, and they don’t say specifically the kingdom of evil, malchut alizah, yes. Yes. I think that in our case we simply like to say that it’s actually in life, it makes more sense that it should be with us, we also have the life inclusion for this, ah, in life and in life, and begin the life.
Rosh Hashanah — Third Blessing and Middle Blessing
“Uvchen Ten Pachdecha” — Continuation
Speaker 1:
Usually it’s the kingdom of evil usually. We don’t say the first piece, but “uva leTziyon.” We do say.
Yes, it can mean that our text simply likes to say specifically “uvchen.” It makes more sense that it should be at the time. We also have here an “uvchen” similar to this. Ah, it’s such a comparison. Ah, uvchen uvchen. We begin with uvchen, we begin with uvchen.
What does it mean? The first “yitkadash shimcha.” It’s an anchor word that one begins a new piece with this uvchen. And then one continues like this, “uvchen ten pachdecha”, after there’s the whole thing. Yes, “uvchen ten pachdecha Hashem Elokeinu al kol ma’asecha”. Uvchen ten pachdecha, yes.
And we strike… one goes back to the beginning, ah, like “veyeda kol pa’ul ki atah pe’alto”. “Veyeda kol pa’ul” will be later, but… or “veyira’ucha kol hama’asim veyishtachavu lefanecha kol haberuim”. Do you have it? This is also such a thing, “uvchen ten pachdecha Hashem Elokeinu… veyira’ucha”. This is very similar to… this looks like a text of kedushah. It’s very similar to what one says by kedushah also.
That one looks a bit like “reisha delatata,” “veya’asu chulam agudah achat”, they should accept Your kingship, and here You should give Your kingship. Okay, that goes the same. Yes, we say “uvchen ten pachdecha Hashem Elokeinu al kol ma’asecha… veyira’ucha”. Yes.
Verses That Our Text Doesn’t Say
And here there’s a verse that we don’t say. The Rama says this, “veneged zekeinav kavod”. As the verse says, “ki chafrah halevana uvushah hachama ki malach Hashem tzeva’ot behar Tziyon uveYerushalayim veneged zekeinav kavod”. Ah, you can add the verse in the language if you want. What does it mean? That the elders of Israel should be honored something like that.
“Vene’emar Hashem Elokeinu yimloch le’olam va’ed”. We also don’t say this verse. We say “Hashem yimloch le’olam.” And “vene’emar” this is the verse that we say, “veyigbah Hashem tzeva’ot bamishpat veha’El hakadosh nikdash bitzedakah”. “Baruch atah Hashem hamelech hakadosh”.
The Innovation of Rosh Hashanah — Expansion in the Third Blessing
Okay, this is the end of… “atah bechartanu,” exactly. This is still the continuation of hamelech hakadosh. Very interesting. Not like usually where one doesn’t add to the first three and one begins a middle blessing. I believe it’s a new innovation for Rosh Hashanah, that one adds a large long piece to the short melech, which usually is only “ha’El hakadosh” becomes “hamelech hakadosh.”
Speaker 2:
I’m saying, the Rebbe began like this that this is in the blessings a… yes yes, I mean he didn’t say the details, he only said that one says this in the third blessing.
Speaker 1:
In practice, it’s a normal thing to add in the third blessing. Every day one adds by “uva leTziyon” in the third blessing “petichah kedushah” and the like. It’s not… ah, “petichah kedushah” is like in kedushah? It’s also like that in kedushah. It’s very similar. But it could be that this has to do with the change to “hamelech hakadosh.” One says “veyigbah Hashem tzeva’ot bamishpat”. It means, once that one was added, it’s simple that one already made that here there’s a place to speak about matters of Rosh Hashanah.
It’s two different things. “Veyigbah Hashem tzeva’ot bamishpat” the Rambam said that one says the whole week. And all these pieces one doesn’t say even according to the Rambam the whole week, but Rosh Hashanah and perhaps also Yom Kippur.
Speaker 2:
Right. But I think it fits with “hamelech.” It’s a good conclusion, it’s a good introduction to the conclusion of “hamelech hakadosh.” One speaks about kingship, one speaks directly about kingship.
Speaker 1:
Yes. I’m saying, but in kedushah one also says like this, “mi chamocha chatum lo yuchal anav.” It’s very similar in kedushah. It looks like it’s the text of the third blessing. It’s not that one went away from the text, it’s only an expansion like this in honor of yom tov, in honor of Rosh Hashanah. But usually one only does the middle blessing. Like Shabbat and the other yamim tovim is only a middle blessing.
Digression — Melodies and Breathing Space
I think the little tune “ah ah ah” that one makes like this after each piece on Rosh Hashanah, one needs to find such a piece for a whole smoker, because it gives such breathing space for the congregation, not you say everything in one drrrrrrrrrrrrr.
Speaker 2:
Also one needs to make such a melody when two Jews learn together for a shiur. Ahhh, that one can do. Great, I can make a button.
Speaker 1:
One will blow one’s nose there, and the future generations will blow their noses.
The Middle Blessing of Rosh Hashanah — Maariv, Shacharit, Mincha
Okay, now is further the middle blessing.
Speaker 2:
Should you tell me, or should I tell you?
Speaker 1:
I can say, the middle blessing of Rosh Hashanah by maariv, shacharit and mincha, the middle blessing, the blessing that one changes all Shabbat and yom tov, which this is instead of all the blessings of request of the weekdays, this is the middle blessing of Rosh Hashanah by all three tefilot, one begins with similar to Shabbat, first one thanks the Almighty for the choice from all the nations and receiving the Torah and mitzvot, “atah bechartanu mikol ha’amim veratzita banu mikol haleshonot, kidashtanu bemitzvotecha vekeiravtanu malkeinu la’avodatecha veshimcha hagadol vehakadosh aleinu karata”. Through giving the Torah the Almighty was called upon us His name, He called us Elokei Yisrael etc.
Question — Why Twice “Et”?
“Vatiten lanu Hashem Elokeinu et yom tov mikra kodesh hazeh, et yom hazikaron hazeh”. The language, why does it say twice “et”? “Et yom tov,” “et yom hazikaron”? I don’t know.
Speaker 2:
That’s by every yom tov, by the… yes, yes, “zikaron teru’ah” by love, “zikaron teru’ah.”
Speaker 1:
The yom tov Rosh Hashanah is called “zikaron teru’ah,” that the Almighty remembers the Jews through teru’ah, for what? “Zecher liyetziat Mitzrayim.”
“Zikaron Teru’ah” Similar to “Zman Cheiruteinu”
Speaker 2:
The “zikaron teru’ah” is like the parallel of “zman cheiruteinu,” right? Like yom tov. Or there are those we say we don’t, we say “zikaron teru’ah” only when it’s Shabbat, or “yom hazikaron.”
Speaker 1:
We say this, “et yom hazikaron,” “zikaron teru’ah.”
“Elokeinu Veilokei Avoteinu Meloch Al Kol Ha’olam”
And here one says the “ya’aleh veyavo” which three times one has already said the text earlier, and one continues like this, “Elokeinu veilokei avoteinu, meloch al kol ha’olam kulo bichvodecha, vehinasei al kol ha’aretz bikarecha, vehofa behadar ge’on uzecha al kol yoshvei tevel artzecha”. All three things mean that the Almighty should reveal His kingship, His beauty, His preciousness. “Veyeda kol po’el ki atah pe’alto, veyavin kol yetzur ki atah yetzarto, veyomar kol asher neshamah be’apo Hashem Elokei Yisrael melech umalchuto bakol mashalah”. The three things also say the same thing, that all creations should acknowledge the kingdom of heaven.
And then one finishes with the usual prayer as one finishes Shabbatot and yamim tovim, “kadesheinu bemitzvotecha,” and the end one finishes like this, “devarcha emet vekayam la’ad”.
Discussion — What Does “Devarcha Emet Vekayam La’ad” Mean?
Which devarcha? This is the Almighty has… well, I don’t know, devarcha emet is the Torah? All His words are truth, to which does it refer here? What does one mean here specifically? I don’t know. You’re asking a good question.
How does the blessing continue? “Baruch atah Hashem Elokeinu melech kol ha’aretz mekadesh Yisrael veyom hazikaron”. Perhaps there’s a hint that when one goes to blow shofar the Almighty will remember, as it says “uteka’tem bachatzotzrot,” well, how does the verse say? When one goes to blow shofar there will come out remembrance before Him.
Speaker 2:
Yes, but here one doesn’t speak yet of this, here one speaks of malchuyot, one hasn’t yet mentioned… yes, one mentioned zikaron teru’ah, I don’t know what the Divrei Chaim says here specifically.
Speaker 1:
No, that means something else.
Speaker 2:
What’s the meaning?
Rashi’s Explanation — “Devarcha Nitzav Bashamayim”
Speaker 1:
Says the holy Rashi… I have Rashi here. Rashi says like this: “somech al mah shekatuv besitkat le’olam Hashem devarcha nitzav bashamayim”. So this means the judgment of Rosh Hashanah, that the Almighty judged Adam Harishon, and in this matter He judges all the generations for all generations, and they go out in judgment. Rashi says that this means “devarcha,” “devarcha nitzav bashamayim.”
It’s interesting how it comes in here, because the whole context is missing, he didn’t say before… you should come in well somewhere where one speaks about the judgment of Rosh Hashanah, because it’s simply not mentioned. Perhaps there’s a matter that one should specifically mention like this by hint the matter of judgment of Rosh Hashanah. That this means the judgment of Rosh Hashanah is there by hint, because one doesn’t say clearly in the prayer, in the beginning of the prayer, that the Almighty is today judging, but actually as you say, malchuyot zichronot shofarot.
Explanation According to Chassidut — “Dvar Hashem” Means Creation
Perhaps it’s like, umm… okay, according to Chassidut, as the Baal Shem Tov says, “devarcha emet,” “dvar Hashem” means the creation, the Almighty is everything, that is truth and eternal.
Explanation Connected to Kingship — Promise of Redemption
Speaker 2:
If one wants to connect it more with the blessing, one can say that the Almighty was the King of the Jews, and there’s an exile, and one asks that there should be again a revelation of the glory of Hashem, because “devarcha emet vekayam la’ad,” that You will redeem again and the Almighty will again be King.
Speaker 1:
One should perhaps… yes, it fits with the “machrizim bekol mish’alah,” the Almighty is Elokei Yisrael melech, “machrizim bekol mish’alah,” and “devarcha emet vekayam la’ad” that it should be forever. One should always see that malchuto beratzon mashalah, that Elokei Yisrael is the King.
Comparison to the Blessing of the Haftarah
And one says something similar by the blessing of the haftarah, emet, “devarcha malkeinu,” what does one say? “Ne’eman atah hu Hashem Elokeinu vene’emanim devarecha, vedavar echad midevarecha achor lo yashuv reikam, ki E-l melech ne’eman verachaman atah”, or “ne’eman bechol devarav.” It’s similar. But now one speaks of the promises of the prophets, which when one doesn’t know what it means it’s hard to say the word “devarcha emet.” Truth, “vechukecha emet,” but “poked avon avot al banim.”
Speaker 2:
I think that my explanation isn’t so bad, because it’s more simple, that it’s connected with the “malchuto beratzon mashalah” that one demands.
Speaker 1:
So the Beit Yosef brings in Kol Bo katuv that the Almighty promised so many things, “ve’ein anu golei shetikah lechula, ve’adaraba, hamlichuhu,” one asks He should actually do so. So the explanation, the second explanation makes sense.
The Rambam’s Text — “Va’anachnu Amecha”
Okay, the Rambam doesn’t tell us how one finishes the “kadesheinu bemitzvotecha,” he says “va’anachnu amecha Hashem Elokeinu et yom teru’ah hazeh,” or how? “Et yom hazikaron hazeh.” Yes, interesting. Usually he also says this, but he speaks, also earlier he said like this by “kadesheinu bemitzvotecha,” when he went to the end he didn’t say exactly what one does the gathering. Perhaps plainly one says nothing, perhaps plainly one says “a difference, kadesheinu bemitzvotecha vesim chelkeinu beToratecha,” no, perhaps one doesn’t say “sukkah” at all. The halacha is “va’anachnu amecha.” Why does one say on Shabbat “va’anachnu amecha good Shabbatot”? I mean, the Rambam will tell us, like… the Rambam will tell us what will become.
Okay, I don’t know what I said. Yes, further.
“Melech al kol ha’aretz kadosh Yisrael veyom hazikaron”.
Musaf of Rosh Hashanah — Beginning
And now the Rambam will say, Musaf of Rosh Hashanah we already know, the Rambam already told us earlier that it has more tefilot, the middle one is there, it’s not seven blessings but it’s nine blessings, yes. The Rambam will tell us the text of Musaf of Rosh Hashanah.
Mussaf Prayer for Rosh Hashanah – Malchuyos
Structure of Rosh Hashanah Mussaf
Speaker 1: One begins the same way, after HaMelech HaKadosh one goes to Atah Bechartanu, remembrance of the Exodus from Egypt, and one says the text of Mussaf, “U’mipnei chata’einu galinu me’artzeinu” (and because of our sins we were exiled from our land), until the end of Yom Tov. Here it is indeed different from the regular Mussaf of the other festivals, because one says “Yom HaZikaron HaZeh” (this Day of Remembrance), “u’mitechilah lo titaneinu Hashem Elokeinu” (and from the beginning You did not give it to us, Hashem our God), etc., remembrance of Moshe Your servant. And until here it is like all the festivals, and here begins the text of Malchuyos.
So the text is thus, the text is a text of Malchuyos, who made it, the Anshei Knesses HaGedolah or the Sages, earlier Sages.
Speaker 2: Ah, it says about Aleinu, it says Yehoshua bin Nun was the author of Aleinu.
Speaker 1: Ah, that’s what I meant to say, yes, as it says, does it say so in Chazal?
Speaker 2: In any case.
Aleinu Leshabeach – Thanks for Our Distinctiveness
Speaker 1: “Aleinu leshabeach la’adon hakol, lases gedulah leyotzer bereishis, shelo asanu k’goyei ha’aratzos, velo samanu k’mishpachos ha’adamah, shelo sam chelkeinu kahem vegoraleinu k’chol hamonam” (It is our duty to praise the Master of all, to ascribe greatness to the Creator of the universe, who has not made us like the nations of the lands, and has not placed us like the families of the earth, who has not made our portion like theirs nor our destiny like all their multitude). We thank the Almighty that we are not like all the nations, that all the nations are unfortunately so foolish, so “shehem mishtachavim lahevel varik, u’mitpalelim el el lo yoshia” (for they bow to vanity and emptiness, and pray to a god who cannot save), they serve idolatry, they pray to a god who cannot help.
“Va’anachnu” (But we), we are with the… it goes back to Aleinu Leshabeach, we are with the exceptional ones, we thank that we are with those who can indeed do the right thing, we say “va’anachnu kor’im u’mishtachavim u’modim lifnei Melech malchei hamelachim HaKadosh Baruch Hu. Shehu noteh shamayim veyosed aretz” (But we bend the knee and bow and give thanks before the King of kings of kings, the Holy One, blessed be He. For He stretches out the heavens and establishes the earth), He goes back here to the Creator of the universe, He who created the world, “moshav yekaro bashamayim mima’al, u’shechinas uzo b’govhei meromim” (the seat of His glory is in the heavens above, and His mighty Presence is in the loftiest heights), He is great, He rules over all worlds, His throne of glory is in the heavens above, and He is still “shechinas uzo,” His Presence, His might is in the loftiest heights. “Hu Elokeinu ve’ein od, emes Malkeinu ve’efes zulaso, kakasuv b’Soraso veyadata hayom vahasheivosa el levavecha ki Hashem Elokim bashamayim mima’al ve’al ha’aretz mitachas ein od” (He is our God and there is no other, truly our King and there is none beside Him, as it is written in His Torah: Know this day and take to heart that Hashem is God, in the heavens above and on the earth below, there is no other).
Discussion: Why Does One Say “Kakasuv b’Torasecha”?
A verse that says indeed that if there hadn’t been a verse one wouldn’t have known, ah?
Speaker 2: Okay. Why does he bring a verse on this?
Speaker 1: “Kakasuv b’Torasecha” (as it is written in Your Torah), as the verse says it in the most beautiful words. He wants to say the language of the verse, because instead of saying his own words, he can say the language of Scripture. But “kakasuv b’Torasecha,” he doesn’t want to simply insert it as just a part of his piyut.
Speaker 2: No?
Speaker 1: Okay. No, all these, this is actually already part of what one says so many times earlier, yes. But here there is actually a halachah that one must make the interruption, and soon one will actually make the list.
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: Apparently, I don’t know, I need to understand this. Perhaps he wants to help the verse, perhaps he doesn’t help, perhaps he helps the verse. Not only do we say, but also, the verse is what tells us this too.
Speaker 2: According to Chassidus the simple meaning is a translation, it is “roshcha kakarmel” (your head is like Carmel), which translates the entire Torah as Shema Yisrael, yes.
Speaker 1: No, it’s an interesting thing that he says “kakasuv b’Torasecha,” that we should remember this. Because “veyadata hayom vahasheivosa el levavecha” (know this day and take to heart) is indeed a mitzvah that you should remember, you should remember that “bashamayim mima’al ve’al ha’aretz mitachas” (in the heavens above and on the earth below). With the fact that I have now said it, I have fulfilled the mitzvah of the Torah, as it were, it’s a kind of thing, no?
Speaker 2: Yes, especially because “veyadata hayom vahasheivosa el levavecha” is an obligation.
Speaker 1: It doesn’t just say, it says such a mitzvah, such a… that we fulfill when we say it. When davening we fulfill this a little, but the Rambam didn’t count it as a mitzvah, but one can look at it this way.
Speaker 2: The first mitzvah, not from the verse, but…
Speaker 1: Right, the mitzvah of Anochi, but yes.
Speaker 2: Okay.
Ochilah LaKel – Introduction to Malchuyos
Speaker 1: Already, further one goes with the text of Malchuyos, “va’achilah likro lecha lifnim” (and I will hope to call to You inwardly), and this is for us an introduction to the prayer leader’s prayer. The Rema places it here. For us one also says it here before the chazaras hashatz (repetition of the Amidah).
Speaker 2: No.
Speaker 1: What do you mean no? Where does one say “va’achilah likro”?
Speaker 2: The prayer leader says it.
Speaker 1: Well, when does the prayer leader say it? Before he begins Malchuyos, Zichronos, and Shofros.
Speaker 2: Which is when?
Speaker 1: Here, yes, good, but… It’s true that it’s a question. But we don’t say it during our Shemoneh Esrei. The Rambam tells us that here the Malchuyos Zichronos Shofros are not the additions of the shaliach tzibbur (prayer leader). For us this is the addition of the shaliach tzibbur.
Speaker 2: True, true.
Speaker 1: But it does indeed look that way. But “asher b’kol elem ashirah uzecha” (with which in the voice of silence I will sing Your strength) looks a bit no?
Speaker 2: Right, it looks as if we feel that it’s a text of the prayer leader, that he has a she’eilas reshus (request for permission). But it’s not different from “Hashem sefasai tiftach” (O Lord, open my lips) that we each say. What is the difference?
Speaker 1: No, actually these are things that an individual can say. It doesn’t say directly a netilas reshus (taking permission), like what those pieces mean, the longer pieces where the prayer leader asks permission?
Speaker 2: “Hashem sefasai tiftach”?
Speaker 1: “Hashem sefasai tiftach,” yes. “Ochilah laKel achaleh fanav” (I will hope to God, I will entreat His face), I ask, yes?
Speaker 2: “Ochilah” is I hope, a language of “meyachel,” yes?
Speaker 1: I hope to the Almighty. “Achaleh fanav,” I ask.
Speaker 2: No, “ochilah” I hope, “achaleh” I ask.
Speaker 1: “Ve’esh’alah mimenu ma’aneh lashon” (and I will ask from Him an answer of the tongue), I will ask Him my request. “Asher b’kol elem ashirah uzecha” (with which in the voice of silence I will sing Your strength), that means I will do both, I will ask and praise and thanksgiving, as all prayers are both. “Avi renaanos va’azamren pelecha” (I will utter songs of joy and sing Your wonders), I will give thanks, I will thank and exalt for the good things that the Almighty has already given me.
“La’adam ma’archei lev u’meHashem ma’aneh lashon”
“La’adam ma’archei lev u’meHashem ma’aneh lashon” (A person arranges his heart, but from Hashem comes the answer of the tongue), that means the closest is to “Avinu shebashamayim shefoch libcha kamayim” (Our Father in Heaven, pour out your heart like water). The words that I will say also come from the Almighty. “La’adam ma’archei lev,” the person thinks the things, as if the person brings his emotion, his gratitude, and the Almighty gives the words to express it. Yes, that is the simple meaning of the words in Mishlei (Proverbs). I mean I have such a Hebrew translation, I’m not sure it’s the correct translation, but that’s how I understand it too.
“Hashem sefasai tiftach u’fi yagid tehilasecha” (O Lord, open my lips, and my mouth will declare Your praise), it fits very well with “Hashem sefasai tiftach u’fi yagid tehilasecha,” which is a verse in another place in Tehillim (Psalms).
“Baruch atah Hashem lamdeni chukecha”
“Baruch atah Hashem lamdeni chukecha” (Blessed are You, Hashem, teach me Your statutes), where does “Baruch atah Hashem lamdeni chukecha” come in?
Speaker 2: Apparently the continuation, teach me how to pray and how Your statutes want. Yes. I mean the verse apparently means Torah, but one can say it.
Speaker 1: But he said, it says in “Ashrei temimei derech” (Happy are those whose way is perfect), it talks the whole time about Torah.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Okay. Because here one is now going to say many verses from the Torah.
Speaker 2: Ah, so it’s a bit of Birkas HaTorah (blessing over Torah) before the verses of Malchuyos? Could be.
Speaker 1: Perhaps that’s the piece. Ah, it’s “alumam ani b’lashon” (I am bound in tongue), that one should say the correct verses of Malchuyos. It’s a lot indeed, there are indeed halachos, and the end the Rambam says indeed, there are Mishnayos which verses one can indeed bring, which not. There are indeed halachos.
Speaker 2: This will be interesting. It’s a shofar.
Speaker 1: Ah, it’s interesting. It’s a Birkas HaTorah for… perhaps that’s the secret.
Speaker 2: I don’t know, I like this interpretation. It’s a Birkas HaTorah for the… It’s also, as you mentioned, one sees in the Mishnah that it’s difficult, not everyone knew all the verses, one often had to…
Speaker 1: Yes, yes, one is yotzei (fulfills the obligation) if one only said this way or only that way.
Speaker 2: Yes, it’s a difficult thing, I think of ten verses from the Torah that deal with the subject. Today one has a siddur, everything is easy.
Speaker 1: I want to add a bit, because “Elokeinu kaveh” (Our God, hope) also breaks off, which is not a language from a verse.
Speaker 2: “Elokeinu” is a continuation of something, I mean that it’s a continuation of…
Speaker 1: From the previous prayer, from Aleinu.
Speaker 2: Aleinu. Just as for us we say it…
Speaker 1: We say it together in the middle every day already.
Al Kein Nekaveh Lecha – Prayer for the Kingdom of Heaven
Speaker 1: “Elokeinu kaveh lecha Hashem Elokeinu” (Our God, we hope to You, Hashem our God), here he says indeed “achaleh,” I hope to You. Here one asks for something, not language that it’s actually language of prayer, but language I hope. I am with You, Almighty, I hope. “Elokeinu kaveh lecha Hashem Elokeinu, lir’os meherah b’siferes uzecha, leha’avir gilulim min ha’aretz veha’elilim karos yikaretsun, letakein olam b’malchus Shakai” (Our God, we hope to You, Hashem our God, to see soon the glory of Your might, to remove idols from the earth and false gods will be utterly cut off, to perfect the world under the kingdom of the Almighty).
Speaker 2: “Letakein” means actually to establish.
Speaker 1: Yes, one makes a plan, to set up, one will plan a world under the kingdom of the Almighty. “Veyakbelu chulam es ol malchusecha, vesimloach aleihem meherah le’olam va’ed” (And all will accept the yoke of Your kingdom, and You will reign over them soon forever and ever).
Speaker 2: This is like a continuation of “veha’elilim karos yikaretsun” (and false gods will be utterly cut off), yes? It’s a bit… Yes, one is already holding here in the middle of the… It’s already enough “karos yikaretsun.” “Veyakbelu chulam es ol malchusecha” is already the…
Speaker 1: Everyone will already turn to You.
Speaker 2: Everyone will already turn to You. It comes again something like this.
Speaker 1: Yes, it’s… “Gilulim” and “elilim” mean idolatry. One will tear down idolatry, and one will build that only the kingdom of the Almighty is the true one. And then “kol rish’ei aretz” (all the wicked of the earth) will return. It didn’t say there that one should kill the wicked of the earth. But one should remove the idols and false gods, tear down idolatry, and establish instead a great proclamation of the kingdom of Heaven. And then “kol rish’ei aretz” should return to the Almighty, and then it will be “yakiru veyeid’u kol yoshvei seivel ki lecha tichra kol berech tishava kol lashon” (all inhabitants of the world will recognize and know that to You every knee shall bend, every tongue shall swear).
Discussion: The Structure of “Al Kein Nekaveh”
Speaker 2: There’s missing here a… It goes like this, lamed lamed lamed, right? “Leha’avir gilulim, letakein olam, lehafnos elecha” (to remove idols, to perfect the world, to turn to You). This is all a continuation of the “u’nekaveh lecha,” what does one hope? Do you catch? Does my order make sense now? I’m listening.
Speaker 1: Afterwards one says “yakiru veyeid’u kol yoshvei seivel ki lecha tichra kol berech tishava kol lashon. Lefanecha Hashem Elokeinu yichre’u veyipolu, velichvod shimcha hagadol yekar yitenu, veyakbelu chulam es ol malchusecha, vesimloach aleihem lo olam va’ed, ki hamalchus shelcha hi, u’le’olmei ad timloch b’chavod” (all inhabitants of the world will recognize and know that to You every knee shall bend, every tongue shall swear. Before You, Hashem our God, they will bow and fall, and to Your great and holy Name they will give honor, and all will accept the yoke of Your kingdom, and You will reign over them forever and ever, for the kingdom is Yours, and forever You will reign in glory). And here one begins to enumerate the verses of Malchuyos.
Verses of Malchuyos
Speaker 1: So, Malchuyos of Rosh Hashanah is arranged as it says in the Mishnayos that one says then verses of Malchuyos. And each thing one says from Torah, Nevi’im and Kesuvim. “Vechasuv b’Sorasecha Hashem yimloch le’olam va’ed” (And it is written in Your Torah: Hashem will reign forever and ever). And after a verse there is a request that the Almighty should again reveal His kingdom. “Vechasuv lo hibit aven b’Ya’akov velo ra’ah amal b’Yisrael, Hashem Elokav imo usru’as melech bo” (And it is written: He has not beheld iniquity in Jacob, neither has He seen perverseness in Israel; Hashem his God is with him, and the shouting for the King is in him). It fits here very well, because it also mentions teru’ah, “teru’as melech bo.”
“Vechasuv…”
Discussion: What Does “Teru’as Melech Bo” Mean?
Speaker 2: What does “teru’ah” mean here apparently? The will of the King is in him?
Speaker 1: “Teru’as melech” means like the honor of the King, no? The honor of the King, because for a king one blows teru’os, and that is his voice, that is his honor, one plays music for him.
Speaker 2: Are you sure that teru’ah means… Most commentators translate “teru’as melech” as friendship, from the language of re’us, or the love of the King. Because a teru’ah doesn’t come into the verse of Bilam there, no blowing comes in. It was a gezeiras hakasuv (decree of Scripture) with the word, but…
Speaker 1: But re’us is not a language of the Sages. Re’iyus is there in the Torah, re’iyus da liba, again re’iyus. Not re’iyus da liba. Like re’iyus, like re’iyah hamelech, vayiftal Rachel, and the like. Friend.
Verses Continued
Speaker 1: “Kasuv vayehi b’Yeshurun melech b’hisaseif rashei am yachad shivtei Yisrael” (It is written: And there was a king in Yeshurun, when the heads of the people were gathered, the tribes of Israel together). Another verse “vayehi b’Yeshurun,” and this is a kinyan (acquisition) on the Jews, as we learned earlier. Then, like our prayers on Yom Tov we had it.
Blessing of Malchuyos, Zichronos and Shofros — Text and Content
Text of Malchuyos — Verses from Kesuvim and Nevi’im
Verses from Kesuvim (Tehillim)
“Divrei kodshecha kasuv aleinu amru laHashem hameluchah u’mosheil bagoyim” (In Your holy Scriptures it is written: Say among the nations, Hashem reigns) — “divrei kodshecha” means the Kesuvim. “Vechasuv,” the second verse, all are in Tehillim I see, the Kesuvim are all Tehillim.
“Vechasuv Hashem malach ge’us laveish laveish Hashem oz hisazeir af tikon seivel bal timot” (And it is written: Hashem reigns, He is robed in majesty; Hashem is robed, He has girded Himself with strength; the world is firmly established, it cannot be moved) — he says “Hashem malach,” the Almighty has donned garments of kingship, majesty, strength, these are all matters of kingship.
“Vechasuv yimloch Hashem le’olam Elokayich Tzion ledor vador haleluyah” (And it is written: Hashem will reign forever, your God, O Zion, from generation to generation, Halleluyah).
By the way, we say “ne’emar” (it is said) on all these pieces, not “kasuv.” “Ne’emar”… yes.
“Vechasuv se’u rasheichem” (And it is written: Lift up your heads) etc., because further it says “veyavo melech hakavod” (and the King of glory will come in). Yes? He mentions indeed the word “melech hakavod.” We have done four verses from Kesuvim.
Verses from Nevi’im
Now we go to Nevi’im. “Ve’al yedei avadecha hanevi’im” (And through Your servants the prophets) — he actually enumerates other prophets, three other prophets, different from Tehillim, where all the holy writings one only mentioned Tehillim.
The Rambam in his language in Hilchos Shofar said that one says three verses from Torah, three verses from Tehillim, and three verses from Nevi’im, from all the prophets. Interesting such a… yes.
“Ve’al yedei avadecha hanevi’im ne’emar ko amar Hashem melech Yisrael vego’alo Hashem Tzevakos ani rishon va’ani acharon u’mibaldai ein Elokim” (And through Your servants the prophets it is said: Thus says Hashem, the King of Israel and his Redeemer, Hashem of Hosts: I am the first and I am the last, and besides Me there is no God) — this is from Yeshayahu (Isaiah).
“Vechasuv ve’alu moshi’im b’har Tzion lishpot es har Eisav vehaysah laHashem hameluchah” (And it is written: And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mountain of Esau, and the kingdom shall be Hashem’s).
This is the verse “Hashem yimloch le’olam va’ed” (Hashem will reign forever and ever), which we also say at the end of Pirkei Shiros. Does the Rambam bring it there? No, we say. The Rambam doesn’t bring it anywhere? Not that I know. I think somewhere the verse was already. Yes, we say it every day. Yes, we say it at the end of the blessing of Shiras HaYam (Song at the Sea), but I read it somewhere from the Rambam too.
“Vechasuv vehayah Hashem lemelech al kol ha’aretz bayom hahu yihyeh Hashem echad u’shemo echad” (And it is written: And Hashem shall be King over all the earth; on that day Hashem shall be One and His Name One).
Conclusion with Torah — “Shema Yisrael”
“U’vish’ar kischvei hakodesh ne’emar Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad” (And in the rest of the holy writings it is said: Hear O Israel, Hashem is our God, Hashem is One) — that means, after beginning with Torah, one ends with Torah, “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad.”
And here is the only one where the word “melech” doesn’t appear directly, but “Hashem echad” also means the matter that it is the revelation of the glory of His kingdom, yes yes. “Hashem echad” means that He is the only King, that He conducts the entire world, that is the meaning of “echad.” He says, therefore it is “melech” the same thing as all the others.
No, in the others the language “melech” appears, here the language “melech” doesn’t appear, but “echad” is also the same matter, that one acknowledges One.
Conclusion of the Blessing of Malchuyos — Back to the Text of Kedushas HaYom
“Elokeinu vElokei avoseinu” (Our God and God of our fathers) — and here one goes back to the regular prayer of Mussaf. Ah, no, excuse me. So, you can call it this way, first of all, we say the same prayer apparently backwards. The regular blessing in the center of Rosh Hashanah speaks about kingship. Ah, so “meloch al kol ha’olam kulo bichvodecha” (reign over the entire world in Your glory) is also the conclusion.
Yes, the Gemara actually calls it, according to the approach, our approach that we follow, the Tanna’im, that one says Kedushas HaYom and one precedes Malchuyos to it. So, one says the text of Kedushas HaYom actually.
So, one goes back to the text of Rosh Hashanah that one already had before, “meloch al kol ha’olam kulo bichvodecha” (reign over the entire world in Your glory), and it ends “machish yeshu’ah bekarov yeshu’aseinu” (hasten salvation, bring near our salvation), and afterwards the appropriate prayer of Shabbos and Yom Tov, “vehanchiileinu Hashem Elokeinu be’ahavah u’veratzon Shabbosos limnuchah u’mo’adim lesimchah chagim u’zemanim lesason” (And grant us, Hashem our God, with love and favor, Sabbaths for rest and festivals for gladness, holidays and seasons for joy), and the end is the end of Rosh Hashanah, “devarcha emes vekayam la’ad, baruch atah Hashem, melech al kol ha’aretz mekadeish Yisrael veyom hazikaron” (Your word is true and endures forever, blessed are You, Hashem, King over all the earth, who sanctifies Israel and the Day of Remembrance).
“Hayom Haras Olam” — The Prayer After Malchuyos
And afterwards comes further the text thus, “hayom haras olam” (today is the birthday of the world) — today was the creation of the world, “hayom ya’amid bamishpat kol yetzurei olamim” (today He will stand in judgment all creatures of the worlds) — or one brings for the first time the matter of judgment, the Almighty judges, and one asks that He should judge us, whether to judge as children or as servants, two kinds of ways of judgment, both ways the Almighty should have mercy, “keracheim av al banim” (as a father has mercy on his children), or if as servants He should also “yotzei lechofshi mishpateinu kadosh” (free us in judgment, O Holy One).
About the Piece “Hayom Haras Olam”
The next blessing, the blessing of Zichronos. I don’t know, this piece is a very fine piece, it’s not a blessing, it’s nothing, it’s something like a Yom HaDin (Day of Judgment), even one inserted. Yes, yes, I mean that all these “tanu rabanan”s are such, it has to do with the tekios (shofar blasts), Malchuyos Zichronos Shofros is…
Ah, here come the tekios, here one blows, the Rema doesn’t say, here is not the place of the text, not any siddur, here is only the text, but here one blows, afterwards one says “hayom haras olam,” one also says the “hayom haras olam,” silently is in the text, but apparently it has to do actually with the tekios, somehow, and this has something with the judgment.
The Prayer “Im Kabanim Im Ka’avadim”
The Point Is
The point is, the Almighty has no choice. He wants His children (banim), so we have a prayer for children. He wants His servants (avadim), so we have a prayer for servants. But if you want, you can still be here, there are rebels (k’moredim), there are—we ask that at least one of the two should be, we’d rather be rolling around in thorns, and we pray as children or as servants.
In short, these are difficult matters, and we’re saying here a permission from Sinai. You see that there was still some later drama with the Torah scrolls.
About “Tekiata D’Rav”
So, the blessing of Zichronot (Remembrances), can you say a bit? Yes, it’s very long. Okay, basically all the Malchuyot, Zichronot, Shofarot (Kingships, Remembrances, Shofar blasts) basically have like an opening, such a beautiful prayer, and then one brings in the verses. Malchuyot has a very long opening, the others have a short opening.
The Gemara calls all these openings “tekiata d’Rav.” Simply, Rav composed these, or Rav, or—I don’t know who was the prayer leader in Rav’s yeshiva—composed these piyutim (liturgical poems), or whatever you want to call them, this part of the prayer.
Okay, no, this also gets thrown in. Simply, it’s from tekiata d’Rav, that’s how it begins.
The Blessing of Zichronot — Opening
The Concept of “Remembrance” (Zichron)
And the second blessing begins with Zichronot. It speaks of how the Almighty remembers everything. “Atah zocher” (You remember)—I mean, remembering here, here remembering doesn’t mean that the Almighty hasn’t forgotten. Zichronot, all these interpretations that the Almighty doesn’t forget, means that He remembers, that He arouses, as we say in Yiddish, He is pokeid (visits), He is mazkir (mentions), not zocher (remembers) but mazkir, He brings it up on the horizon, on the surface.
The books are opened, just as all year the Almighty bestows, but now it’s with some concept of judgment (mishpat), of looking at him. As we say, one settles accounts, He calculates, settles accounts with a person. Perhaps this is the language that can fit with remembrance (zichron) and with the Day of Judgment (Yom HaDin)—I’m settling accounts with you, I’ve remembered you. This comes to its tune.
“Atah Zocher Ma’aseh Olam U’Fokeid Kol Yetzurei Kedem”
Okay, “Atah zocher ma’aseh olam u’fokeid kol yetzurei kedem” (You remember the deeds of the world and visit all creatures of old)—yes, this is a double language, You remember, one list, “lefanecha kol ha’alumot” (before You all hidden things), like a ministerial price, and another double language, You remember all hidden things, and He gives advice for this.
“Ein Shichecha Lifnei Chisei Chevodecha”
Okay, “ein shichecha lifnei chisei chevodecha v’ein nistar mineged einecha” (there is no forgetfulness before Your throne of glory and nothing hidden from Your eyes)—there is no forgetfulness for the Almighty, and forgetfulness He says here clearly, that forgetfulness is a double of hidden.
Forgetfulness doesn’t mean the Almighty doesn’t forget, He’s gotten old and He forgets. Forgetfulness means like a davar hanishkach (forgotten thing), there are no things that escape His attention. Yes, attention is a good word in English, we don’t have a word in Yiddish.
“Atah Zocher Et Kol HaMif’al V’Gam Kol HaYetzur”
And He says again, “atah zocher et kol hamif’al v’gam kol hayetzur lo nichad mimcha” (You remember all the work and also all the creatures are not hidden from You)—perhaps the difference between mif’al (work) and yetzur (creature) is the same thing. “Hakol galui v’yadua lefanecha” (everything is revealed and known before You)—we say revealed and known.
It could be that kol hamif’al means in general, kol hamif’al is perhaps in general, kol hayetzur is in particular. Kol hamif’al like how man fits in the big puzzle, but also he is… yes. It could be yetzur is like several things, certain things, each creature. The mif’al means like deed, ma’aseh bereishit (act of creation).
“Tzofeh U’Mabit Ad Sof Kol HaDorot”
Okay, “hakol galui v’yadua lefanecha Hashem Elokeinu tzofeh u’mabit ad sof kol hadorot” (everything is revealed and known before You, Hashem our God, Who sees and looks until the end of all generations)—that You already planned this at the beginning, from the six days of creation there is already the order of the year.
“Ki tavi chok zichron” (for You bring a statute of remembrance)—chok l’zichron it says here, “l’hipakeid bo kol ruach v’nefesh” (to be remembered in it every spirit and soul)—You bring an order, chok means an order, there is a time when one remembers, when then every person is visited, every living thing, “l’hazkir ma’asim rabim v’hamon briyot l’ein tachlit” (to remember many deeds and a multitude of creatures without end)—many deeds, and an end, and tachlit means here without end, right? So without end they were created.
And You saw all this beforehand. I mean, this is the meaning of “tzofeh u’mabit ad sof kol hadorot.” You revealed, here You already have a fixed order from the beginning, because in the beginning Adam was created, and this is built on this, as the Gemara already says, “mereishit kazot hodeta u’milfanim otah gilita” (from the beginning You made this known and from ancient times You revealed it).
“Zeh HaYom Techilat Ma’asecha”
From the beginning, the creation of the world, the creation of Adam HaRishon (the first man), You already made known, You already told, revealed, that people will be judged on this day.
Why “zeh hayom techilat ma’asecha” (this day is the beginning of Your works)? This is the day when His works began, because Adam HaRishon was created, and “zicharon l’yom rishon” (a remembrance of the first day)—one remembers like the first time.
For all generations there will be a remembrance of the first day. Like the first time the Almighty remembered Adam and decided to create him, as it were (kiveyachol) the Almighty decides how He will conduct Himself with people every year.
“Ki Chok L’Yisrael Hu Mishpat L’Elokei Ya’akov”
And He continues there with a verse that I don’t know how well it fits here, “ki chok l’Yisrael hu mishpat l’Elokei Ya’akov” (for it is a statute for Israel, a judgment for the God of Jacob). What’s the meaning? It’s like this is the chok, the order. This is the verse of Rosh Hashanah, yes, “tik’u bachodesh shofar” (blow the shofar at the new moon). It has to do with the chok l’zicharon. The word chok, yes, chok l’zicharon. Chok is something a… I don’t know, a law, a fixed thing, a fixed custom. That’s how it sounds.
Okay, yes, so “tik’u bachodesh shofar,” he goes on, “ki chok l’Yisrael hu,” that “mishpat l’Elokei Ya’akov,” that every year there is a judgment for the God of Jacob on this day. And the Jews know that every year one is judged. Chok l’Yisrael hu, that the chok for Israel is the chok l’zicharon, that the day is the judgment for the God of Jacob because it was the beginning of the works.
The Jump from Universal to “Elokei Ya’akov”
Okay, and what does one do on this day? So, besides the fact that… there is one thing that’s a bit interesting, one has given a jump from the universal of ma’aseh bereishit to Elokei Ya’akov, to the Almighty being the God of Israel. Yes, who knows about this? Not necessarily that it wasn’t otherwise.
“V’Al HaMedinot Bo Ye’amer”
Okay, and on this day also “v’al hamedinot bo ye’amer” (and about the countries it will be said)—about the countries, the cities, on this day one says “eizo l’cherev v’eizo l’shalom, eizo l’ra’av v’eizo l’sova” (which to the sword and which to peace, which to famine and which to plenty)—both the countries in general, and also creatures in general, the created beings are remembered then, “hanifkadim l’chayim v’lamavet” (those appointed to life and to death)—they are remembered either to live or not to live.
“Mi Lo Nifkad K’HaYom HaZeh”
Therefore “nifkad kol yetzur” (every creature is visited)—there is nothing that is not, like one piece of animal, there is nothing that is not remembered on this day, because on this day “zecher kol hayetzur” (remembrance of all creatures).
“Ashrei Ish Lo Yishkachecha”
In short, all the deeds that people do. And here comes such an interesting piece that really fits in. Just as the Almighty remembers all people on this day, it’s good that a person should remember the Almighty too. “Ashrei ish lo yishkachecha u’ven adam yit’ametz bach” (Happy is the man who does not forget You, and the son of man who strengthens himself in You). Why? “Ki dorshecha l’olam lo yikashlu, v’gam lo yikalmu lanetzach kol hachasim bach” (For those who seek You will never stumble, and also will never be shamed forever, all who take refuge in You).
Apparently, if one remembers the Almighty, the Almighty will remember him. He says that there will be great shame. Once you know that the Almighty is going to remember what you did, there will be great shame. That not only when you do bad things do you have shame, but the Almighty is going to replay it. If you remember this all year, you remember that the Almighty remembers, therefore you won’t have any shame. I meant that this is a piece of segulah (spiritual remedy), like a segulah to merit in judgment, to be in devekut (attachment) all year. “Ashrei ish lo yishkachecha… ki dorshecha l’olam lo yikashlu” (Happy is the man who does not forget You… for those who seek You will never stumble).
They already had in the yeshiva of Sfat Emet, which is also the blessing on judgment, very interesting. He says there that “dorshecha” is “dorshecha b’vitchoncha” (seeking You in your trust), something has to do, something with judgment and remembering has to do with remembering the Almighty. This is difficult and shameful. No, simply all the time there’s a claim that we have high expectations of You, that You’ll keep Your promise. We tell You all the time, You had a covenant with our forefathers, and You won’t let us hang, and You won’t shame us that our… “ki dorshecha l’olam lo yikashlu” (for those who seek You will never stumble).
Speaker 2: Yes, continue.
Speaker 1: Ah, if only it were just yes.
The First Verse of Zichronot: “Vayizkor Elokim Et Noach”
And the last piece is apparently the introduction to… the first verse that we’re going to bring, which is Zichronot, that the Almighty remembered Noach (Noah). When he says so, “Hello, by us we say ‘pgam’ (flaw).” First, what’s the difference? What does “pgam” mean? Hello is still very nice. One begins, “We still know that You remember everyone, You already showed Yourself with Noach.” Add to that, You remembered Noach, and “pakadta b’ma’or rachamecha” (You visited him with the light of Your mercy), and we say this language for have mercy. You brought the flood, You slaughtered all flesh on the earth, and we ask to remember Noach. Just as You remembered Noach, You remembered him for good, so should You remember Noach. And here one says, “Yes, to multiply his seed like the dust of the earth, to multiply his offspring like the sand of the sea.” Does this mean the children of Noach should be the people?
Speaker 2: [conversation between two people] It becomes for the children of Noach.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: As it says in the Torah, “vayizkor Elokim et Noach v’et kol hachayah” (and God remembered Noach and all the living creatures) etc.
Speaker 1: So, this is the first verse. And here is, yes, the “Elokeinu v’Elokei avoteinu zachreinu b’zicharon tov” (our God and God of our fathers, remember us with a good remembrance) is basically an introduction to the first verse of Zichronot from the Torah.
Why Does an Introduction Come Specifically for the First Verse?
It’s interesting why specifically this comes with an introduction, because the introduction doesn’t come from the matter of Rosh Hashanah. It’s very interesting. There’s a secret here, I mean, certainly, Noach is remembered, but both the remembering of Noach, because when he remembers when the rainbow that the Almighty promised that He won’t destroy the world anymore. What is there less when one remembers Noach?
What is first a fact, each one of the introductions to the verses has an introduction to the first verse. Also there we spoke of the revelation of kingship, “v’chakatuv yechashev melech” (and as it is written, a king will be considered), as written, right. And the Shofarot has “as written.” And the truth is that there are piyutim, perhaps even in the piyut it came, there are piyutim that come on the introduction before each verse. For example, the long piyut that stands before Malchuyot and Shofarot that in many shuls they skip, “Asicha Malcha,” yes. There there is a continuation, an introduction to each verse. No, our machzor only has printed the general introduction, but there is in the white machzor that I have, he printed also the introduction of each verse, he writes a piece of piyut that explains the matter, and then “as written” thus and so.
It’s interesting, because the first verse is basically the first verse. I mean, the remembering of Noach is not more important than remembering Avraham Yitzchak, or remembering further one of the other verses. But on the first verse comes an extra piyut, an introduction. So I mean that one was obligated, one must make an introduction for the next piece too. Yes. When one prays Shemoneh Esrei one can say what one wants.
Verses of Zichronot: The Text of the Rambam
The verse, the obligation on the verse I mean is not in our… I don’t remember. You have a difference in the verses here which verses it says. The Rambam has a different text than us.
Verses from the Torah
It says “vayishma Elokim et na’akatam vayizkor Elokim et brito et Avraham et Yitzchak v’et Ya’akov” (and God heard their groaning and God remembered His covenant with Avraham, with Yitzchak, and with Ya’akov). By us it says “in Egypt,” yes. And another verse from the rebuke, “v’zacharti et briti Ya’akov v’af et briti Yitzchak v’af et briti Avraham ezkor” (and I will remember My covenant with Ya’akov and also My covenant with Yitzchak and also My covenant with Avraham I will remember), we read two weeks ago. And this is up to here verses from the Torah.
Verses from Divrei Kodshecha (Psalms)
Then verses from Psalms, or “midivrei kodshecha katuv leimor” (from Your holy words it is written saying), “zecher chasdo ve’emunato l’veit Yisrael” (He remembered His kindness and faithfulness to the house of Israel), “vayizkor lahem brito” (and He remembered for them His covenant), this is the remembrance. It says “zecher l’olam brito davar tzivah l’elef dor” (He remembers His covenant forever, the word He commanded for a thousand generations), it says “vayizkor lahem brito vayinachem k’rov chasadav” (and He remembered for them His covenant and relented according to the abundance of His kindnesses). These are the verses from divrei kodshecha.
Verses from the Prophets
And from the words of Your servants the prophets it says thus, the first verse says, “haloch v’karata b’oznei Yerushalayim leimor ko amar Hashem zacharti lach chesed ne’urayich ahavat kelulotayich lechtecha acharai bamidbar b’eretz lo zeru’ah” (Go and proclaim in the ears of Jerusalem saying, thus says Hashem, I remember for you the kindness of your youth, the love of your bridal days, your following Me in the wilderness in an unsown land). It says “v’zacharti ani et briti otach bimei ne’urayich vahakimoti lach brit olam” (and I will remember My covenant with you in the days of your youth and I will establish for you an everlasting covenant). It says “haben yakir li Efraim im yeled sha’ashu’im ki midei dabri bo zachor ezkerenu od al ken hamu me’ai lo rachem arachamenu ne’um Hashem” (Is Efraim My dear son, is he a child of delight, for as often as I speak of him I still remember him, therefore My heart yearns for him, I will surely have mercy on him, says Hashem). Efraim means the Jews here in this verse, yes, for some reason. Originally apparently it means the tribe of Efraim and the kingdom of Israel, but like Yehudah, in the end it means all Jews.
Ya’aleh V’Yavo in the Blessing of Zichronot
And the end of the blessing of remembrance, here one says Ya’aleh V’Yavo, ah, according to the opinion of the Rambam. And our… I mean we don’t say, I don’t remember. We do say yes, Ya’aleh V’Yavo we ask for remembrance. Ya’aleh zichroneinu, this is the whole Ya’aleh V’Yavo. I mean that Ya’aleh V’Yavo is originally from the blessing of Zichronot, it was later placed everywhere. It’s actually a good piece.
The Conclusion of the Blessing of Zichronot: The Binding of Yitzchak
And then one says thus, “zachreinu b’zicharon tov lefanecha” (remember us with a good remembrance before You), here begins like a new piece. “U’fokdeinu bifkudat yeshu’ah v’rachamim mishmei shmei kedem” (and remember us with a remembrance of salvation and mercy from the heavens of ancient heavens), remember us with a good way. Remember the covenant of kindness, the oath that You promised to Avraham Avinu. What does ancient oath mean? That You gave him such a murmur through? What does this mean? I don’t know.
And remember for us the Akeidah (Binding) that he offered Yitzchak on the altar to suppress his mercy to do Your will with a whole heart, and just as Avraham Avinu suppressed his mercy to do Your will, so should also our will, should suppress Your anger, and Your mercy should overcome Your attributes.
The Foundation of Suppressing the Attributes
That is, a Gemara says, that when it comes to education there is basically a bit of the attribute of judgment, the mercy should suppress a bit. Also Avraham Avinu, when it came to loving Yitzchak, he knew a way, a person can have two attributes, and when he wants to do the opposite, yes, Avraham kept his attribute of mercy to do Your will, and the… it’s not, the parable doesn’t fit with mercy, with judgment it fits better with this that he can suppress one attribute with the other.
That is, he can say, I admit that it’s completely an attribute of judgment, and I’m guilty, but go with mercy. Just as Avraham Avinu when he went to slaughter Yitzchak, he said, I don’t love Yitzchak? I love him, but there’s something more important. So also we are perhaps not worthy, but what’s important is Your love for Avraham Avinu, there is mercy, conduct the attribute of mercy, when everything conducts the attribute of judgment. That is, we admit that there are two attributes, by us make the attribute of mercy.
Innovation: The Merit of the Akeidah is the Beginning, Not the End
It’s very good, many times when one speaks with people too, one must know this foundation. I mean there itself was something sort of, when the Almighty says go sacrifice Yitzchak, it’s something of a matter of judgment. And when the Almighty would not have withdrawn, and there was an angel already from heaven and Avraham killed him, this would have been an act of judgment, it would have been a curse for Klal Yisrael. In the minute of saying “al tishlach yadcha el hana’ar” (do not stretch out your hand against the lad) there was something of “yigolu rachamecha al midotecha” (Your mercy overcomes Your attributes), that the merit of the Akeidah is the beginning of the deed, not the end. I mean there itself was a suppressing of His mercy over His anger, or His mercy over His attributes.
And then, not only “b’midat rachamecha” (with Your attribute of mercy), but “v’yashuv apcha me’amcha Yisrael u’me’ircha u’minachalatecha” (and turn away Your anger from Your people Israel and from Your city and from Your inheritance). This is basically the verse that he brings here, the verse before the verse that he’s going to bring, because it says “v’zacharti et briti Ya’akov v’af et briti Yitzchak” (and I will remember My covenant with Ya’akov and also My covenant with Yitzchak), this is “u’minachalatecha” (and from Your inheritance), and they fulfill, this He promised through Moshe “v’zacharti lahem brit rishonim” (and I will remember for them the covenant of the first ones), which is the next verse in the rebuke, in Bechukotai, “v’zacharti lahem brit rishonim asher hotzeiti otam me’eretz Mitzrayim l’einei hagoyim lihyot lahem l’Elokim ani Hashem” (and I will remember for them the covenant of the first ones whom I brought out from the land of Egypt before the eyes of the nations to be their God, I am Hashem).
Conclusion of the Blessing of Zichronot
And in detail, one continues, the matter of Zichronot, the Almighty remembers all forgotten things, no forgetfulness before Your throne of glory, as we said today, and the Almighty will remember the Binding of Yitzchak for his descendants today with mercy You will remember, ah, “zocher habrit” (Who remembers the covenant). Should one stand again “lihyot lahem l’Elokim” (to be their God)? Must one say it again?
The Blessing of Shofarot: Atah Nigleita B’Anan Kevodecha
And then comes the third blessing, then we’re going to stop the shiur, it’s already almost an hour. The third blessing is also a preparation for Shavuot, yes. The third blessing, the blessing of what is called Shofarot, one begins with the shofar blasts of the giving at Mount Sinai.
“Atah nigleita b’anan kevodecha al am kodshecha l’daber imam, min hashamayim hishmata kolecha” (You revealed Yourself in Your cloud of glory to Your holy people to speak with them, from heaven You made them hear Your voice). Interesting, it says “vayered Hashem al Har Sinai ba’eish” (and Hashem descended on Mount Sinai in fire), the Almighty came down, but one heard it from above, one heard it from very high, one heard it from heaven. There are verses that say “from heaven You made them hear Your voice, and on earth You showed them Your great fire.”
“Nigleita aleihem b’arfelei tohar” (You revealed Yourself to them in clouds of purity). What does “in clouds of purity” mean? It has to do perhaps with the sounds and the lightning and the lights that were there. An arafel (cloud), what does arafel mean? Ah, arafel, in clouds of purity. I mean that arafel is not purity, arafel means purity, purity of beauty. There was a cloud, but there was also purity.
Yes, “The entire world trembled before You, and the creatures of creation were in awe of You”. And You revealed Yourself, our King, on Mount Sinai to teach Your people Torah and mitzvos, through Moshe Rabbeinu, yes, and You made them hear Your voice… what? Yes yes, and You made them hear Your voice to teach, it is indeed to teach, what all this would have said, to teach, later it became a request from Moshe, true, and You made them hear Your voice to teach…
Shofaros — Third Blessing of Rosh Hashanah Mussaf
Introduction — The Revelation at Mount Sinai
Yes, the entire world trembled before You, the creatures of creation were in awe of You, and You revealed Yourself, our King, on Mount Sinai to teach Your people Torah and mitzvos, through Moshe Rabbeinu, yes, and You made us hear Your voice.
What? Yes yes. And You made us hear Your voice, you know, when we began to say “and we approached to learn”, later it became something like a request from Moshe, true, and You made us hear Your voice, and Your holy words from flames of fire, flame and fire, with thunder and lightning You revealed Yourself to us, and with the sound of the shofar You appeared to us. So, we have now mentioned the shofar here.
This is an introduction to the first verse.
Verses from the Torah — The Revelation at Mount Sinai
As it is written in Your Torah, as it is written in Your Torah, “And it was on the third day when it was morning, there was thunder and lightning and a heavy cloud on the mountain and a very strong sound of the shofar, and all the people who were in the camp trembled”.
And it is written, “And the sound of the shofar grew continually stronger; Moshe spoke and God answered him with a voice”.
Also from the same revelation at Mount Sinai.
And it is written, all three of these verses from the Torah are from the revelation at Mount Sinai, “And all the people saw the thunder and the lightning and the sound of the shofar and the mountain smoking, and the people saw and they moved and stood at a distance”.
Verses from Writings — Shofar of Praise and Thanksgiving
And in Your holy words it is written saying, three verses in Psalms, I think, which are a different type of shofar sound, they are types of shofar sounds where the shofar is designated to thank the Almighty. Yes? That’s what I think.
And in Your holy words it is written saying, “God ascends with teruah, Hashem with the sound of the shofar”. That means, the Almighty’s glory comes up with teruah, yes? Hashem with the sound of the shofar.
And it is written, “With trumpets and the sound of the shofar, sound before the King, Hashem”.
And it is written, “Praise God in His sanctuary”, and one of the verses is “Praise Him with the blast of the shofar”. Ah, the Halleluhu, we say the entire chapter.
Verses from the Prophets — Shofar of Redemption
And now three verses from the prophets, “And through Your servants the prophets it is written saying”, always here it says ne’emar, ah, the first one says ne’emar. “All inhabitants of the world and dwellers of the earth”, always by the prophets it writes ne’emar, and in Your holy words it is written, because the prophets say, through Your servants the prophets, ah, here it says “as it is written saying”. Actually for Malchuyos. And the first one by Malchuyos, “and in all Your words and Your prophets it is said”. I think that by the prophets it should say “ne’emar”. Perhaps there’s an error? What does it say here “as it is written saying”? But by the first one it says “as it is written saying”. But also by Your holy words it says “as it is written saying”. No difference.
“All inhabitants of the world and dwellers of the earth, when a banner is raised on the mountains you will see, and when the shofar is sounded you will hear”.
What does it say afterwards? And what should one thank the Almighty for? What is the matter? No, no, we see, it’s not talking about just any revelation of the Almighty. The glory of the Almighty comes with the shofar. Just like at the revelation at Mount Sinai. Yes.
“And it is written, and it will be on that day”, the redemption will also come with the sound of the shofar. “And it will be on that day, a great shofar will be blown, and those lost in the land of Assyria will come, and those cast away in the land of Egypt, and they will bow to Hashem on the holy mountain in Jerusalem”.
“And it is said and it is written, Hashem will appear over them”, also by the redemption, “and His arrow will go forth like lightning”. The Almighty will come with a revelation of something similar to the giving of the Torah, “like lightning His arrow”, like lightning. The hint is also similar to the revelation at Mount Sinai. Some revelation of the glory of Hashem comes with thunder and lightning, with the sound of the shofar. Yes. “And His arrow will go forth like lightning, and the Lord God will blow the shofar and go in the storms of the south. Hashem of hosts will protect them”.
And here we conclude “for there is no sorrow for Your people Israel, for Your people in Your peace”. And we conclude with the prayer.
Prayer for the Ingathering of the Exiles
“Sound the great shofar for our freedom and raise a banner to gather our exiles”. To gather the exiles. “And bring near our scattered ones from among the nations”. This is all the prayer from Mussaf, from… “Sound the great shofar” is the prayer of Teka, of the ingathering of exiles from the Shemoneh Esrei.
The first “and bring near our scattered ones”, I think the Chasam Sofer had “and bring near our scattered ones”. And I think the Rama had “and bring near our scattered ones”. “And bring us to Zion Your city in joy”. I don’t think so. Maybe yes, I don’t think so. Yes. He did have it. Close, “and gather us together from the four corners of the earth”, “and lead us upright to our land”. Okay.
“And bring us to Zion Your city in joy, and to Jerusalem the house of Your sanctuary in eternal gladness, and there we will perform before You as You commanded us in Your Torah through Moshe Your servant”, to fulfill the mitzvah of the shofar “on your days of rejoicing and on your festivals and on your new moons, you shall blow the trumpets over your burnt offerings and over your peace offerings, and they shall be for you as a remembrance before your God, I am Hashem your God”.
Here it doesn’t say shofar, but it says trumpets, the same idea, blowing blowing in honor of the holiday together with the sacrifices.
Conclusion of the Blessing — “For You Hear the Sound of the Shofar”
“For You hear the sound of the shofar and listen to the teruah and there is none like You”.
Here we still hold after the verses, but the matter is, that… this is a verse here, it ends with a verse, sure, “shofar and remembrance”, okay, it ends with another verse, yes, it ends with another verse by Malchuyos. No, not exactly here. But here the verse ends exactly at the conclusion of the blessing.
“For You hear the sound of the shofar and listen to the teruah and there is none like You”.
“For You hear the sound of the shofar”, interesting, “and listen to the teruah and there is none like You”. No one is as good at listening as when Jews make a teruah as the Almighty, because no one understands, you give a blast: “Tu tu tru”, does anyone understand? The Almighty understands.
Discussion: “Me’olam” and “Hayom”
“For You hear the sound of the shofar from eternity (me’olam)”, it’s interesting, because “me’olam” we see the Almighty comes with the sound of the shofar, or as it says by the revelation at Mount Sinai. But how do we see that the Jews cry out to the Almighty with the sound of the shofar? That we see later, in the verse. Good, but it’s not “me’olam”. “Me’olam” is the special one of Moshe Rabbeinu at Mount Sinai. “Me’olam” usually means like “forever”, like… well, “me’olam”.
“Me’olam”, from when we cry out… it’s a good question, does anyone know? Or does it say somewhere that Adam HaRishon already blew a shofar or what? Don’t know.
“And listen to the teruah and there is none like You”. Blessed is the Name who hears the sound of the teruah of Your people Israel today with mercy.
The Almighty hears always, and the same one who hears “me’olam” hears “today”, “me’olam” “today”, yes, here the “today” comes in here, yes. It doesn’t fit, because this is similar to the conclusion, the ending should indeed be the same idea that appears in the conclusion, so I don’t know.
What does it mean? I don’t agree with the interpretation that “me’olam” means “until today”, because here usually the conclusion goes “because it is so”, “Blessed are You Hashem that it is so”, so simply “me’olam” is simply what doesn’t fit to say that the Almighty only hears today.
The Almighty always hears, our prayer is for today, but the Almighty always “hears the sound of the shofar”. Yes. “Le’olam” is indeed so, everything with the Almighty is always, I mean, with the Almighty there is no limitation of time.
Yes, yes.
“Today the World Was Conceived”
“Today the world was conceived”, again the same thing, “today He will stand in judgment all the creatures of the worlds, whether as children or as servants, if as children have mercy on us as a father has mercy on his children, and if as servants our eyes are turned to You until You favor us and bring forth our judgment to light, Holy One”.
—
A good week, a good year, a kesivah vachasimah tovah, a holy holiday, and may we have a joyous holiday, a good night, a good week, and soon comes the next shiur, comes Yom Kippur.
סדר התפלות ו׳ – תפלות ראש השנה – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף דעם רמב״ם׳ס סדר התפלות — נוסח תפילות ראש השנה
—
א. הוספות פון עשרת ימי תשובה אין שמונה עשרה
דער רמב״ם׳ס לשון: “נהגו רוב העם”
דער רמב״ם באנוצט דעם לשון “נהגו רוב העם” וועגן די הוספות אין שמונה עשרה פאר עשרת ימי תשובה — דאס שטאמט מן הגאונים.
פשט: דאס איז א מנהג, נישט א דין דאורייתא אדער דרבנן, נאר א מנהג וואס רוב כלל ישראל פירט זיך.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס פרעציזע סיסטעם פון קאטעגאריעס פון מנהגים אין הלכות תפילה: (1) “נהגו העם” / “כל העם” — מנהג כל ישראל (כמעט מחייב); (2) “נהגו רוב העם” — רוב אידן טוען אזוי; (3) “יש נוהגים ויש נוהגים” — מחלוקת המנהגים; (4) “נהגוני” / “מנהג רבותי” — מנהג פון זיינע רבותים; (5) “נהגו מקצת” — נאר א מיעוט (ווי למשל פרשת שירת הים).
– וואס “רוב העם” מיינט: דער רמב״ם האט זיך באזירט אויף ספרי המנהגים און סידורים וואס ער האט געלערנט, נישט א סאציאלאגישע אבזערוועישאן. ער האט אבער געוואוסט וואס מ׳טוט אין אנדערע פלעצער — ער ברענגט יא “מנהג אורח אדום” (אייראפע) לעבן ספרדישע מנהגים. “רוב העם” מיינט רוב פון די וואס דאווענען כהלכה — דער רמב״ם האט נישט אריינגענומען מנהגי עם הארצות אדער נעגלעקטעד מנהגים.
– דער רמב״ם׳ס שטייגער מיט מנהגים: ווען דער רמב״ם ברענגט א מנהג — אפילו ווען ער זאגט נישט “מנהג רוב ישראל” — איז דאס אלץ א הסכמה אז ס׳איז לעגיטים. מיט דעם לשון “רוב העם” גיט ער א רמז אז אזוי קומט עס, אבער ער גיט אויך א וועג ארויס — ער זאגט נישט “מצוות חכמים”, נאר ער מיינט צו זאגן “ביי אונז פירט מען זיך נישט [אזוי]”. ער ברענגט אמאל מנהגים וואס ער הייסט נישט גוט (ווי אין הלכות חלה: “ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה”; אדער ברכות ההודאה פון צופרי — “הנותן” — ער זאגט מ׳טוט אזוי אבער ס׳טויג נישט).
—
[דיגרעסיע: דער רמב״ם וועגן פיוטים]
דער רמב״ם ברענגט נישט קיין פיוטים אין זיין סדר התפלות. ער האט תשובות געשריבן וואו ער איז מתנגד צו פיוטים.
חידושים:
– צוויי טענות קעגן פיוטים: (1) תוכן: אסאך פיוטים זאגן שטותים על הקב״ה וואס איז גארנישט אמת; (2) פארם: מ׳דארף נאר זאגן וואס חכמים האבן מתקן געווען — מ׳פעלט נישט אויס מער.
– חכמי ספרד קעגן פיוטים: דער אבן עזרא האט אויך נישט געהאלטן דערפון. אבער דער אבן עזרא איז נישט געווען קעגן פיוטים בכלל — ער האט אליין געמאכט פיוטים! ער איז געווען קעגן רבי אלעזר הקליר׳ס פיוטים ספעציפיש, ווייל ער האט געהאלטן אז ער שרייבט נישט גוט, און אז נוסח התפלה דארף זיין אין לשון מקרא, א קלארע לשון.
– פראקטישער פונקט: אפילו אויב די פיוטים זענען אן זיך נישט “לשון אילג”, ווען דער עולם זאגט עס בלשון אילג — ווייל זיי זענען נישט באקוועם מיט די ווערטער, כאפן נישט וואס דארט שטייט, אויסער ווען ס׳איז א גראם אדער אלף-בית — דאן ווערט עס א פראבלעם, ווייל מ׳רייסט אונטער די יסוד פון תפילה אז מ׳זאל נישט רעדן בלשון אילג.
– [דיגרעסיע: נייע פיוטים] דער חתם סופר האט געמאכט נייע פיוטים. דער זיידע ר׳ הערשעלע האט געזאגט ער וואלט געוואלט מאכן א נייע פיוט אויף ראש השנה — ער קען קבלה, ער קען גוט שרייבן — נאר איין זאך קען ער נישט: מאכן אז ס׳זאל אריינגיין אין די מחזור.
—
שיר המעלות ממעמקים / אבינו מלכנו
דער רמב״ם דערמאנט נישט “שיר המעלות ממעמקים” — דאס איז א מנהג פון די אחרונים. אויך אבינו מלכנו איז שפעטערדיגע זאכן.
—
הלכתישע יסוד פון די הוספות
חידוש:
– קשיא: פארוואס האט מען מתקן געווען די הוספות אין די ערשטע דריי און לעצטע דריי ברכות, ווען דאך די כלל איז אז מ׳טאר נישט מוסיף זיין דארט? מ׳וואלט עס געקענט מתקן זיין ביי שומע תפילה אדער אן אנדער פאסיגן פלאץ.
– תירוץ (פון ראשונים): ס׳פאסט יא דא אינהאלטלעך. דער למדנ׳ישער תירוץ איז אז דער ציבור מעג יא מוסיף זיין; ווען מ׳זאגט “נישט מוסיף זיין” מיינט מען אז א יחיד זאל נישט מוסיף זיין. דער רמ״א דערמאנט אויך אז מ׳מעג מוסיף זיין.
—
די ספעציפישע הוספות
ערשטע ברכה (מגן אברהם)
דער רמב״ם׳ס נוסח: מ׳לייגט צו “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים”, און דערנאך פירט מען אויס: “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.
פשט: דאס גייט אויף דעם מדרש אז אין עשרת ימי תשובה קען מען נאך טוישן — א מענטש איז מחצה זכאי ומחצה חייב (ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות תשובה), און ער קען מכריע זיין. די תפילה אליין קען זיין דאס וואס וועגט איבער.
חידוש: “זכרנו” פאסט צו דער נוסח פון די ברכה — “וזוכר חסדי אבות” — סאו “זכרנו” איז א הוספה וואס שליסט זיך אן צום תוכן פון די ברכה.
צווייטע ברכה (מחיה המתים)
דער רמב״ם׳ס נוסח: מ׳לייגט צו “מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו ברחמים לחיים” (אדער “לחיים ברחמים”). דערנאך: “ונאמן אתה להחיות מתים”.
חידוש וועגן דער סטרוקטור: ביי די אנדערע הוספות איז דא א סברא אז דאס איז ווי א הקדמה צו די חתימה. אבער ביי “מי כמוך” איז דאס אנדערש — ווייל דער שטיקל פארדעם איז דאך “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, סאו “מי כמוך אב הרחמים” איז א הוספה צום גוף פון די נוסח התפילה (נישט נאר א הקדמה צו די חתימה).
אכצנטע ברכה (מודים)
דער רמב״ם׳ס נוסח: מ׳לייגט צו “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.
חידוש: דער רמב״ם שטעלט “זכור רחמיך” גלייך פאר “הטוב שמך ולך נאה להודות”, אבער אונזער מנהג איז עס צו זאגן אביסל פריער אין דער ברכה. אויף ראש השנה זאגט מען עס נאר ביי חזרת הש״ץ, נישט ביי שטילע שמונה עשרה. אין אנדערע מנהגים איז עס פארקערט.
לעצטע ברכה (שים שלום)
דער רמב״ם׳ס נוסח: מ׳לייגט צו “ובספר חיים ברכה ושלום וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום” — און מען ענדיגט “ברוך אתה ה׳ העושה השלום”.
חידוש — סברא פאר די פלאצירונג: יעדע הוספה איז אנגעכאפט אין א שטיקל וואס שטייט שוין אין דער ברכה — “זכרנו” קאנעקט זיך צו “וזוכר חסדי אבות” אין ברכה ראשונה; “מי כמוך” קאנעקט זיך צו “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך” אין ברכה שניה; “ובספר חיים” איז א המשך צו “לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל.” דאס איז דער כלל פון “הקדמה ולחתימה” — מען לייגט צו נאענט צו דער חתימה, מיט א שייכות צו דעם נוסח וואס שטייט שוין.
—
תפילת נעילה — חתמנו
ביי תפילת נעילה פון יום כיפור זאגט מען “חתמנו” אנשטאט “זכרנו”, און “חתמנו בספר” אנשטאט “וכתוב”.
פשט: ווייל דער דין פון בינונים ווערט נישט מכריע ביז נעילה פון יום כיפור, פאסט עס אז מען זאגט “חתמנו” (חתימה) אנשטאט “זכרנו” (זכירה/כתיבה).
—
פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט “המלך המשפט”
חידוש: ווייל ער האט עס שוין דערמאנט אין הלכות תפילה ביי תפילת חול. דא רעדט ער נאר וועגן יום טוב׳דיגע תפילה. ביי “הקל הקדוש” האט ער יא דערמאנט דעם פסוק “ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, אבער ביי “המלך המשפט” האט ער נישט געהאט א פסוק צוצולייגן, דערפאר האט ער עס נאר געזאגט אין הלכות תפילה.
—
מנהג פלעצער וואס לייגן נישט צו
דער רמב״ם זאגט: “כל התוספות האלו מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר.”
חידוש: דער לשון “שנהגו שלא להוסיף” (נישט סתם “לא נהגו”) מיינט אז עס איז א באוואוסטע, אקטיווע מנהג נישט צוצולייגן — נישט סתם א חסרון פון מנהג. דאס איז לכאורה ווייל די הוספות שטייען נישט אין דער גמרא, און עס איז א שפעטערדיגע תקנה. אויך שפילט אריין דער ענין פון נישט מוסיף זיין אין שלוש ראשונות ואחרונות.
—
כללי׳ע נקודה וועגן “סידור רמב״ם”
חידוש: צו צוזאמענשטעלן א סידור לויט דעם רמב״ם דארף מען זיין א גרויסער בקי אין אלע חלקים פון משנה תורה, ווייל דער רמב״ם חזר׳ט נישט איבער זאכן וואס ער האט שוין געזאגט אנדערשוואו. למשל: נוסח קידוש שטייט אין הלכות שבת, נוסח ברכת המזון שטייט דא, נוסח “יעלה ויבוא” שטייט אין אן אנדער פלאץ. דער רמב״ם האט נישט געוואלט מאכן א מחזור — עס איז הלכה, אינסטראקציעס פאר דעם וואס מאכט א מחזור, נישט דער מחזור אליין. ער ציטירט דעם רמב״ם׳ס אייגענעם שפראך אז “שאין דברי תורה” זענען נישט א “רעסיפי בוך” — עס איז תורה וואס מען דארף לערנען.
—
ב. ברכה שלישית (קדושת השם) — “ובכן תן פחדך” אויף ראש השנה/יום כיפור
דער נוסח פון “ובכן”
דער רמב״ם׳ס נוסח: “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת… ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”; “ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך… וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו”; “ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.” דערנאך: “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, און חותם “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.
פשט: מען בעט אז הקב״ה זאל אנפירן מיט יראה, מכבד זיין זיין פאלק, און אז צדיקים זאלן זיך פרייען ורשעות זאל פארשווינדן.
חידושים:
– ווען זאגט מען דעם נוסח: ס׳איז א פארשפרייטע מנהג צו זאגן עס אלע פיר תפילות פון ראש השנה. מקצתם זאגן עס אויך אלע פינף תפילות פון יום כיפור. ס׳איז אפילו דא א מנהג צו זאגן עס אלע עשרת ימי תשובה, כאטש דער רמב״ם ברענגט דאס נישט דא.
– חילוק צווישן “אז” און “בחיינו” ביי “צדיקים יראו וישמחו”: דער רמב״ם׳ס נוסח זאגט “אז” (= דעמאלט, אין יענער צייט), וואס מיינט קלאר אז עס רעדט וועגן דער צוקונפט, דער גאולה. אבער אויב מען זאגט “בחיינו צדיקים יראו וישמחו” (ווי אנדערע נוסחאות), איז עס נישט דווקא תלוי אין דער גרויסער גאולה — עס קען מיינען אז אפילו יעצט, אין אונזער לעבן, ווען ס׳איז דא א מצב פון “כבוד לעמך”, זאלן צדיקים זיך פרייען. “בחיינו” מאכט עס מער אקטועל און נישט נאר עסכאטאלאגיש.
– “עולתה תקפץ פיה”: דאס מיינט “עוולה” (אומרעכט), די חפצא פון עוולה. אפילו ישרים און חסידים האבן א שטיקל עוולה — “עוולתם אזרוע” — און “ועולתה תקפץ פיה” מיינט אז אויך דאס זאל מעלה ווערן.
– “ממשלת זדון” / “מלכות עליזה”: דער רמב״ם׳ס נוסח זאגט “מלכות עליזה” (אנשטאט “מלכות הרשעה”), וואס איז א רמז אויף רומי. פארשידענע פייטנים נוצן פארשידענע לשונות — “מלכות הרשעה”, “מלכות עליזה”, “מלכות עקשן” — אלע מיינען דאס זעלבע: די פרעמדע מלכות וואס דריקט אונטער אידן. [דיגרעסיע: עס ווערט געמאכט א וויץ אז “עליזה” איז א רמז אויף שאנז עליזע אין פאריז.]
– פארגלייך מיט נוסח קדושה: דער “ובכן תן פחדך” נוסח איז זייער ענליך צום נוסח פון קדושה (ווי “ויעשו כולם אגודה אחת”). דער חילוק איז אז אין קדושה בעט מען אז די באשעפענישן זאלן אליין אננעמען מלכות שמים (“רישא דלתתא”), און דא בעט מען אז דער אייבערשטער זאל געבן זיין מלכות פון אויבן (“תן פחדך”). אבער ביידע גייען אויף דער זעלבער ענין.
– חידוש אז ברכה שלישית באקומט א הרחבה: געווענליך טוישט מען נאר די ברכה אמצעית פאר שבת און יום טוב, און די ערשטע דריי און לעצטע דריי בלייבן אומגעטוישט. ראש השנה איז א חידוש אז מען לייגט צו א גרויסע לאנגע חתיכה אין ברכה שלישית. פארענטפערונג: מען לייגט יעדן טאג צו אין ברכה שלישית ביי “ובא לציון” א “פתיחה קדושה” וכדומה. אבער דער צוגאב דא האט צו טון מיט דעם טויש צו “המלך הקדוש” — איינמאל מען האט צוגעלייגט “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” (וואס דער רמב״ם זאגט מען א גאנצע וואך פון עשרת ימי תשובה), האט מען שוין געמאכט א פלאץ צו רעדן וועגן ענינים פון ראש השנה. אבער די אלע שטיקלעך “ובכן” זאגט מען נאר ראש השנה (און אפשר יום כיפור), נישט א גאנצע וואך.
– פסוקים וואס אונזער נוסח זאגט נישט: דער רמ״א ברענגט דעם פסוק “ונגד זקניו כבוד” (ישעיה כ״ד:כ״ג). אויך דער פסוק “ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד” — אונזער נוסח זאגט נישט דעם, נאר “ה׳ ימלוך לעולם”.
—
ג. ברכה אמצעית פון ראש השנה (ערבית, שחרית, מנחה) — “אתה בחרתנו”
דער נוסח
דער רמב״ם׳ס נוסח: “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת… ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה את יום הזכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצרים.” נאכדעם קומט “יעלה ויבוא”, דערנאך “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.” ענדיגט מיט “קדשנו במצוותיך… דברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון.”
פשט: די ברכה אמצעית הייבט אן ענליך צו שבת/יום טוב מיט דאנקען פאר בחירת ישראל, דערמאנט דעם יום טוב, בעט פאר גילוי מלכות ה׳, און חותם מיט “מקדש ישראל ויום הזכרון”.
חידושים:
– “ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: דורך געבן די תורה האט דער אייבערשטער גערופן אויף אונז זיין נאמען — “אלקי ישראל” וכו׳.
– קשיא — פארוואס צוויי מאל “את”: “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה” — פארוואס שטייט צוויי מאל “את”? בלייבט אן אפענע קשיא.
– “זכרון תרועה” ענליך צו “זמן חירותנו”: “זכרון תרועה” איז דער מקביל (פאראלעל) פון “זמן חירותנו” ביי פסח אדער “זמן מתן תורתנו” ביי שבועות — דאס איז דער ספעציפישער נאמען פון ראש השנה. מען זאגט “זכרון תרועה” ווען ס׳איז שבת, אדער “יום הזכרון”.
– דריי פאראלעלע בקשות, דריי פאראלעלע תשובות: “מלוך על כל העולם / והנשא על כל הארץ / והופע בהדר גאון עוזך” — אלע דריי מיינען אז דער אייבערשטער זאל מגלה זיין זיין מלכות, שיינקייט, טייערקייט. פאראלעל דערצו: “וידע כל פועל / ויבין כל יצור / ויאמר כל אשר נשמה באפו” — אלע דריי מיינען אז אלע באשעפענישן זאלן מודה זיין אין מלכות שמים.
– “דברך אמת וקיים לעד” — מערערע פירושים:
– קשיא: וואס מיינט “דברך” דא ספעציפיש? ס׳איז אומקלאר אויף וועלכע “דברים” מען רעדט.
– רש״י׳ס פירוש: רש״י פארבינדט עס מיט “לעולם ה׳ דברך נצב בשמים” (תהלים קי״ט:פ״ט) — דאס מיינט דעם דין פון ראש השנה. דער אייבערשטער האט גע׳משפט׳ט אדם הראשון, און דורך דעם ענין איז ער דן אלע דורות, און זיי זענען יוצא בדימוס (פרייגעשפראכן). קשיא אויף רש״י: ס׳פעלט דער גאנצער הקשר — אין דער ברכה איז נישט דערמאנט דין פון ראש השנה, ווי קומט עס אריין? תירוץ: אפשר איז דוקא דער ענין אז מען דערמאנט דעם דין פון ראש השנה נאר ברמז, ווייל אין דער אנהייב תפילה זאגט מען נישט קלאר אז דער אייבערשטער איז היינט דן — דאס קומט ערשט אין מלכיות זכרונות שופרות.
– פירוש על פי חסידות (בעל שם טוב): “דבר ה׳” מיינט די בריאה — דער אייבערשטער׳ס ווארט וואס האלט אויף די וועלט איז אמת וקיים.
– פירוש פארבונדן מיט מלכות: מען האט געבעטן “מלכותו ברצון משלה” — אז דער אייבערשטער זאל ווידער זיין מלך, און “דברך אמת וקיים לעד” מיינט אז זיין צוזאג צו אויסלייזן און ווידער זיין מלך איז אייביג אמת. דער כל בו (געברענגט אין בית יוסף) זאגט אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט אזויפיל זאכן, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו” — מען בעט ער זאל טאקע אזוי טון. דער צווייטער פשט מאכט מער סענס ווייל ס׳איז מער פשוט פארבונדן מיט דער ברכה.
– פארגלייך מיט ברכת ההפטרה: ענליכע לשון קומט פאר אין ברכת ההפטרה: “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”. דארט רעדט מען פון הבטחות פון נביאים.
– דער רמב״ם זאגט נישט פונקטליך דעם סוף פון “קדשנו במצוותיך”: ער זאגט נישט אויסדריקליך וויאזוי מען ענדיגט דעם “קדשנו במצוותיך” טייל (צ.ב.ש. “ושים חלקנו בתורתך” וכו׳). ער גייט גלייך צום חתימה.
—
ד. מוסף ראש השנה — אנהייב
דער נוסח
דער רמב״ם׳ס נוסח: נאך “המלך הקדוש” גייט מען צו “אתה בחרתנו” מיט “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, און “ותתן לנו ה׳ אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה”, דערנאך “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך”.
פשט: מוסף ראש השנה הייבט אן ענליך צו די אנדערע תפילות מיט “אתה בחרתנו”, אבער מיט דער צוגאב פון “ומפני חטאינו” ווי ביי יעדע מוסף, און דער סדר פון “את יום הזכרון” איז אנדערש ווי ביי אנדערע ימים טובים. ביז דא איז עס ענליך צו אלע ימים טובים, און דאן הייבט זיך אן דער נוסח פון מלכיות.
—
ה. מלכיות — דער נוסח
עלינו לשבח — דער אנהייב פון מלכיות
דער נוסח: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות… שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע… ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.”
פשט: מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז מיר זענען נישט ווי די גוים וואס דינען עבודה זרה, און מיר קענען טון דאס ריכטיגע.
חידוש: יהושע בן נון איז דער מחבר פון “עלינו לשבח” (לויט חז״ל). דער נוסח גייט צוריק צו “יוצר בראשית” — “שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ” — און באטאנט אז זיין כסא הכבוד איז בשמים ממעל, און זיין שכינה איז בגבהי מרומים.
—
דער פסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך” — ככתוב בתורתך
דער נוסח ברענגט דעם פסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” מיט דער הקדמה “ככתוב בתורתך.”
חידוש — פארוואס זאגט מען “ככתוב בתורתך”? דריי פירושים:
1. לשון המקרא: מ׳וויל נוצן דעם שענעם לשון פון פסוק אנשטאט אייגענע ווערטער, אבער מ׳וויל עס נישט סתם אריינלייגן ווי א חלק פון דעם פיוט — דערפאר מאכט מען א הפסק מיט “ככתוב בתורתך.”
2. קיום המצוה: “וידעת היום והשבות אל לבבך” איז א חיוב — א מצוה צו געדענקען אז ה׳ איז אלקים. מיט דעם וואס מ׳זאגט עס אין דאווענען, איז מען מקיים די מצוה פון דער תורה. דער רמב״ם האט עס נישט אויסגערעכנט ווי א באזונדערע מצוה (ער רעכנט עס אריין אין דער מצוה פון “אנכי”), אבער מ׳קען עס אנקוקן אין דעם וועג.
3. חסידות׳ישער פשט: “ראשך ככרמל” — דער גאנצער תורה ווערט צוזאמגעפאסט אין שמע ישראל / וידעת היום.
—
“אוחילה לאל אחלה פניו” — שאילת רשות
דער נוסח: “אוחילה לאל אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון… אשר בקהל עם אשירה עוזך, אביעה רננות… ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך.”
פשט: דאס איז א הקדמה צו מלכיות, זכרונות, שופרות — א בקשה פאר די ריכטיגע ווערטער.
חידושים:
– ווער זאגט עס? ביי דעם רמב״ם זעט עס אויס אז “אוחילה” איז א חלק פון דעם יחיד׳ס שמונה עשרה, נישט נאר פון דעם שליח ציבור׳ס חזרה. ביי אונז (אשכנזים) איז דאס נאר א תוספת פון דעם שליח ציבור. דער רמב״ם אבער לייגט עס אריין אין דעם נוסח פון מלכיות זכרונות שופרות וואס יעדער זאגט. ס׳ווערט פארגליכן צו “ה׳ שפתי תפתח” וואס יעדער איינער זאגט — עס איז נישט א פארמעלע “נטילת רשות” ווי ביי דעם שליח ציבור, נאר א פערזענליכע בקשה.
– טייטש פון “אוחילה” vs. “אחלה”: “אוחילה” איז לשון “מייחל” — איך האף; “אחלה” איז לשון בקשה — איך בעט. “אשאלה ממנו מענה לשון” — איך בעט פון אים די ריכטיגע ווערטער. “אשר בקהל עם אשירה עוזך” — איך גיי ביידע טון: בעטן און שבח/הודאה. “אביעה רננות” — דאנקען און מרומם זיין אויף טובות וואס דער אייבערשטער האט שוין געגעבן.
– “לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון” (משלי): דער מענטש ברענגט זיין רגש און הכרת הטוב, און דער אייבערשטער גיט די ווערטער עס ארויסצוברענגען. דאס שטימט זייער גוט מיט “ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.”
– “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”: וואס טוט דער פסוק דא? דער פשט: לערן מיר אויס וויאזוי צו דאווענען לויט דיינע חוקים. אן אנדער פירוש: ס׳איז א מין ברכת התורה פאר די פסוקי מלכיות/זכרונות/שופרות וואס מ׳גייט באלד זאגן. דאס איז באזונדערס פאסיג ווייל (ווי דער רמב״ם ברענגט שפעטער, און ווי ס׳שטייט אין די משניות) ס׳איז דא ספעציפישע הלכות וועגן וואסערע פסוקים מ׳קען יא ברענגען און וואסערע נישט — ס׳איז א שווערע זאך צו וויסן די ריכטיגע צען פסוקים. דער פסוק קומט פון “אשרי תמימי דרך” (תהלים קי״ט) וואס רעדט א גאנצע צייט וועגן תורה.
—
“על כן נקוה לך” — אלקינו קוה
נוסח: “על כן נקוה לך ה׳ אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי…”
פשט: דאס איז א המשך פון עלינו — א תפילה/האפענונג אז עבודה זרה זאל אוועקגענומען ווערן און מלכות שמים זאל אויפגעשטעלט ווערן.
חידושים:
– “לתקן” מיינט אויפשטעלן/פלאנירן: נישט פאררעכטן, נאר אוועקשטעלן א נייע וועלט במלכות שדי.
– דער מבנה איז למ״ד למ״ד למ״ד: “להעביר גלולים… לתקן עולם… להפנות אליך…” — דאס איז אלץ א המשך אויף “נקוה לך” — וואס האפט מען? דריי זאכן.
– קיין אויסהרג׳ענען פון רשעים: ס׳שטייט נישט אז מ׳זאל אויסהרג׳ענען די רשעי ארץ. נאר מ׳זאל אראפנעמען די גלולים און אלילים, אויפשטעלן מלכות שמים, און דעמאלטס “כל רשעי ארץ” זאלן צוריקקומען צו דעם אייבערשטן — “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך.”
—
פסוקי מלכיות
פשט: נאך דעם נוסח הייבט מען אן אויסצורעכענען פסוקים פון מלכיות, לויט דער משנה׳ס כלל: פסוקים פון תורה, כתובים, און נביאים.
פסוקים פון תורה:
– “ה׳ ימלוך לעולם ועד”
– “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו”
– “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”
חידושים:
– טייטש פון “תרועת מלך בו” — מחלוקת: (1) “תרועת מלך” מיינט כבוד המלך — פאר א קעניג בלאזט מען תרועות, דאס איז זיין קול און כבוד; (2) רוב מפרשים: “תרועת” איז מלשון רעות/רעיה — אהבת המלך, חברות מיט דעם מלך. ווייל אין דעם פסוק פון בלעם קומט נישט אריין קיין ענין פון בלאזן. “רעיה” ווי “רעיה המלך” — א חבר/געליבטער פון דעם קעניג.
– “ותרועת מלך בו” פאסט אריין אין ראש השנה: ווייל ס׳שמייסט אויך תרועה — דאס פארבינדט מלכיות מיט שופרות.
– “ויהי בישורון מלך”: דאס איז א קנין אויף די אידן — אזוי ווי מ׳האט פריער געלערנט אין די תפילות פון יום טוב.
פסוקים פון כתובים (תהלים):
“דברי קדשך כתוב עלינו” — אלע פסוקים פון כתובים זענען פון תהלים: (1) “אמרו לה׳ המלוכה ומושל בגוים”; (2) “ה׳ מלך גאות לבש” — דער אויבערשטער האט אנגעטון בגדי מלכות, גאות און עוז זענען ענינים פון מלכות; (3) “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”; (4) “שאו ראשיכם” וכו׳ — ווייל ווייטער שטייט “ויבוא מלך הכבוד”.
באמערקונג וועגן נוסח: מען זאגט “נאמר” אויף די שטיקלעך, נישט “כתוב” — א קליינע נוסח-דיוק.
פסוקים פון נביאים:
“ועל ידי עבדיך הנביאים” — דריי פסוקים: (1) פון ישעיה: “כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים”; (2) “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”; (3) “והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.
חידוש: דער רמב״ם אין הלכות שופר זאגט אז מען זאגט דריי פסוקים פון תורה, דריי פון תהלים, און דריי פון נביאים — אבער ביי כתובים האט מען נאר תהלים דערמאנט (פיר פסוקים), בעת ביי נביאים נעמט מען פון פארשידענע נביאים.
סיום מיט תורה — “שמע ישראל”
“ובשאר כתבי הקודש נאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” — מען הייבט אן מיט תורה און מען ענדיגט מיט תורה.
חידוש: דאס איז דער איינציגסטער פסוק וואו עס שטייט נישט דירעקט די ווארט “מלך”. אבער “ה׳ אחד” מיינט אויך דעם ענין פון מלכות — אז ער איז דער איינציגסטער מלך, ער פירט די גאנצע וועלט. “אחד” איז גילוי כבוד מלכותו. ממילא איז עס דער זעלבער ענין ווי די אנדערע פסוקים וואו “מלך” שטייט בפירוש.
—
סיום ברכת מלכיות — צוריק צום נוסח פון קדושת היום
נאך די פסוקים גייט מען צוריק צום נוסח פון ראש השנה: “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” ביז “מחיש ישועה בקרוב ישועתנו”, דערנאך “והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון”, און די חתימה: “ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.
הסבר לפי הגמרא: לויט אונזער שיטה (די תנאים וואס מיר פאלגן) זאגט מען קדושת היום און מען איז מקדים מלכיות אים — דאס הייסט, מלכיות ווערט אריינגעשמייעט אין קדושת היום.
—
“היום הרת עולם”
נאך דער חתימה זאגט מען: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — היינט איז בריאת העולם, היינט שטעלט ער אלע באשעפענישן צום משפט. מען בעט: “אם כבנים אם כעבדים” — צוויי וועגן פון משפט. אויב כבנים — כרחם אב על בנים; אויב כעבדים — עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.
פשט: דער אויבערשטער “האט נישט קיין טשויס” — מען בעט לכל הפחות איינע פון די צוויי.
חידוש: דאס שטיקל “היום הרת עולם” איז נישט קיין ברכה, עס איז עפעס באזונדערס — עס האט צו טון מיט די תקיעות. דא בלאזט מען, און נאכדעם זאגט מען “היום הרת עולם”.
וועגן “תקיעתא דרב”: די גמרא רופט די פתיחות פון מלכיות/זכרונות/שופרות “תקיעתא דרב” — פשטות איז אז רב (אדער דער שליח ציבור אין ישיבתו של רב) האט מחבר געווען די תפילות/פיוטים. מלכיות האט א לאנגע פתיחה, די אנדערע האבן א קורצערע.
—
ו. זכרונות — דער נוסח
הקדמה פון זכרונות: “אתה זוכר מעשה עולם”
דער נוסח: “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם.”
חידוש וועגן טייטש “זכרון”: “געדענקען” מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט נישט פארגעסן (ער איז נישט אלט געווארן). זכרון מיינט מזכיר — ער ברענגט עס ארויף אויפ׳ן אויבערפלאך, ער איז מעורר, ער איז פוקד. אזויווי א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער משפיע, אבער יעצט איז עס מיט אן ענין פון משפט, פון קוקן אויף אים. “איך רעכן זיך מיט דיר” — דאס איז א לשון וואס שטימט סיי אויף זכרון סיי אויף יום הדין.
—
“אין שכחה לפני כסא כבודך”
חידוש: “שכחה” מיינט נישט אז דער אייבערשטער פארגעסט נישט. שכחה איז א דאפלטע לשון מיט “נסתר” — “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך”. שכחה מיינט אזויווי א דבר הנשכח — עס איז נישטא קיין זאכן וואס “escapes His attention.”
—
“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”
חידוש וועגן חילוק צווישן “מפעל” און “יצור”: “כל המפעל” מיינט אפשר בכלליות — ווי דער מענטש פאסט אין דעם גרויסן פאזל (מעשה בראשית); “כל היצור” מיינט בפרטיות — יעדן באשעפעניש באזונדער.
—
“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”
דער אייבערשטער האט שוין געפלאנט אלעס פון אנהייב — פון ששת ימי בראשית איז שוין דא דער סדר פון יעדע שנה.
—
“כי תביא חוק זכרון להפקד בו כל רוח ונפש”
חוק מיינט א סדר, א דבר קבוע — עס איז דא א באשטימטע צייט ווען מען דערמאנט זיך, און דעמאלט ווערט נפקד יעדער מענטש, יעדע לעבעדיגע זאך.
—
“מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית”
הסבר: פון בריאת אדם הראשון האט דער אייבערשטער שוין מגלה געווען אז מען גייט דן זיין די מענטשן אין דעם טאג. “זה היום תחילת מעשיך” — דאס איז דער טאג וואס אדם הראשון איז באשאפן געווארן. “זכרון ליום ראשון” — מען געדענקט אזויווי די ערשטע מאל: אזויווי דער אייבערשטער האט דעמאלט “געדענקט” אדם און מחליט געווען אים צו באשאפן, אזוי איז ער כביכול מחליט יעדע יאר וויאזוי ער זאל זיך פירן מיט די מענטשן.
“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”
הסבר: דאס איז דער פסוק פון “תקעו בחודש שופר” — “חק” איז פארבונדן מיט “חק לזכרון”. יעדע יאר איז דא א משפט לאלקי יעקב אין דעם טאג. די אידן ווייסן אז יעדע יאר ווערט מען דן.
חידוש: עס איז אן אינטערעסאנטער שפרינג פון דעם יוניווערסעלן ענין (מעשה בראשית, כל יצורי עולמים) צו “אלקי יעקב” — צו דער אויבערשטער אלס אלקי ישראל ספעציפיש.
—
“ועל המדינות בו יאמר”
דער נוסח: אויף די לענדער/שטעט זאגט מען אין דעם טאג: “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — סיי לענדער באופן כללי, סיי בריות באופן פרטי. “ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות” — אלע נבראים ווערן דערמאנט, צו לעבן אדער צו טויט. “מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא” — עס איז נישטא גארנישט, נישט איין שטיק חיות, וואס ווערט נישט דערמאנט אין דעם טאג.
—
“אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”
דער נוסח: “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך.”
פשט: אזויווי דער אייבערשטער געדענקט אלע מענטשן אין דעם טאג, איז גוט אז א מענטש זאל געדענקען דעם אייבערשטן אויך.
חידושים:
– סגולה-פשט: ווען א מענטש ווייסט אז דער אייבערשטער גייט דערמאנען וואס ער האט געטון, קען דאס ברענגען גרויסע בושות. אבער ווען מען געדענקט א גאנץ יאר אז דער אייבערשטער געדענקט, וועט מען זיך אנדערש פירן און נישט האבן קיין בושות. דאס איז א סגולה לזכות בדין — להיות בדביקות כל השנה.
– שפת אמת׳ס פשט: “דורשיך” מיינט “דורשיך בבטחונך” — עס האט צו טון מיט בטחון אין דעם אייבערשטן׳ס משפט. דער פשט איז א תביעה: מיר האבן הויכע עקספעקטעישאנס פון דיר, אז דו גייסט האלטן דיין הבטחה. מיר זאגן: דו האסט געהאט א ברית מיט אונזערע אבות, דו גייסט אונז נישט לאזן הענגען, דו גייסט אונז נישט פארשעמען — “כי דורשיך לעולם לא יכשלו.”
—
ערשטער פסוק פון זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”
דער נוסח: דער ערשטער פסוק פון זכרונות פון תורה איז “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וגו׳. פארדעם קומט א הקדמה: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב… פקדתי במאור רחמיך.”
חידושים:
– הקדמה צום ערשטן פסוק: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” איז בסך הכל אן הקדמה צו דעם ערשטן פסוק פון זכרונות פון תורה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל די הקדמה קומט נישט מענין ראש השנה ספעציפיש.
– סטרוקטור פון אלע ברכות: יעדע איינע פון די הקדמות לפסוקים האט אן הקדמה צו דעם ערשטן פסוק — אויך ביי מלכיות (“ככתוב”) און שופרות. עס זענען דא פיוטים (ווי “אסיחה מלכה”) וואס געבן אן הקדמה פאר יעדן פסוק באזונדער, אבער אין אונזערע מחזורים איז נאר געדרוקט די הקדמה כללית. אין דעם “ווייסן מחזור” איז אריינגעדרוקט אויך די הקדמה פאר יעדן פסוק — א שטיקל פיוט וואס איז מסביר דעם ענין, און נאכדעם “ככתוב” מיט׳ן פסוק.
– פארוואס דווקא נח? דער דערמאנען נח איז נישט וויכטיגער ווי דערמאנען אברהם יצחק אדער אנדערע פסוקים, אבער אויף דעם ערשטן פסוק קומט אן עקסטערע הקדמה. דער פשט: “פקדתי במאור רחמיך” — דו האסט געברענגט דעם מבול, געשאכטן כל בשר, אבער האסט געדענקט נח לטובה. אזוי ווי נח האסטו געדענקט, זאלסטו אונז אויך געדענקען.
– “להרבות זרעו כאפר הארץ” — דאס גייט אויף בני נח, נישט ספעציפיש אידן.
—
פסוקי זכרונות — נוסח הרמב״ם
דער רמב״ם האט אן אנדערע נוסח ווי אונזערע:
– פון תורה: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (ביי אונז שטייט “במצרים”). אויך “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור” (פון תוכחה, בחוקותי).
– פון דברי קדשך (תהלים): “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”; “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”; “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו.”
– פון נביאים: “הלוך וקראת באזני ירושלים… זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”; “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”; “הבן יקיר לי אפרים… כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳.”
חידוש: “אפרים” מיינט אין דעם פסוק אלע אידן — אריגינעל לכאורה מיינט עס שבט אפרים און מלכות ישראל, אבער אין סוף מיינט עס כלל ישראל.
—
יעלה ויבוא — מקור אין זכרונות
חידוש: יעלה ויבוא איז אריגינעל פון ברכת זכרונות — “יעלה זכרוננו” — און מ׳האט עס שפעטער אריינגעלייגט איבעראל (אין יעדע שמונה עשרה פון יום טוב, ראש חודש, וכו׳). דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז מ׳זאגט יעלה ויבוא אין ברכת זכרונות.
—
חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק
דער נוסח: “זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם.” געדענק אונז מיט גוטע וועג, געדענק די ברית חסד, די שבועה וואס דו האסט צוגעזאגט פאר אברהם אבינו. וזכור לנו עקידת יצחק.
חידושים:
– דער יסוד פון עקידה אין זכרונות: אברהם האט כובש געווען זיין רחמנות לעשות רצונך בלבב שלם. די בקשה איז: אזוי ווי אברהם האט כובש געווען זיין רחמנות, אזוי זאל דער אייבערשטער כובש זיין זיין כעס — “ויגולו רחמיך על מדותיך.”
– גמרא׳ס יסוד: ווען עס קומט צו דין, איז דא בעצם מדת הדין. מיר בעטן אז די רחמים זאלן כובש זיין דעם דין. אברהם האט באוויזן אז א מענטש קען האבן צוויי מידות, און ווען ער וויל, קען ער כובש זיין איינע מיט די אנדערע. ער האט געזאגט: איך האב ליב יצחק, אבער ס׳איז דא עפעס וויכטיגער. אזוי אויך מיר: מיר זענען אפשר נישט ראוי, אבער וויכטיג איז דא אהבתך פאר אברהם אבינו — נהג מדת הרחמים ווען אלץ איז נהג מדת הדין.
– טיפערער חידוש אין עקידה: ווען דער אייבערשטער האט געזאגט “גיי זיין מקריב את יצחק” — דאס איז געווען אן ענין פון דין. ווען דער אייבערשטער וואלט נישט צוריקגעצויגן, און אברהם וואלט אים געהרג׳עט, וואלט דאס געווען א מעשה פון דין, א קללה פאר כלל ישראל. אין דעם מאמענט פון “אל תשלח ידך אל הנער” איז געווען דער “יגולו רחמיך על מדותיך” — די זכות העקידה איז די אנהייב פון די מעשה, נישט די ענדע. דארטן אליין איז שוין געווען א כיבוש רחמיו על מדותיו.
– “וזכרתי להם ברית ראשונים” — דער נעקסטער פסוק אין בחוקותי: “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳.” דאס איז וואס דער אייבערשטער האט צוגעזאגט דורך משה.
– חתימה: “זוכר הברית” — דער אייבערשטער וועט געדענקען עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים.
—
ז. שופרות — דער נוסח
הקדמה פון שופרות: מעמד הר סיני
דער נוסח: “אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר, גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ותשמיעם את קולך… ודברי קדשך מלהבות אש… בקולות וברקים עלינו גלית ובקול שופר עלינו הופעת.”
פשט: די הקדמה שטעלט אוועק דעם יסוד פון שופרות — דער אייבערשטער האט זיך מגלה געווען מיט קול שופר ביי מתן תורה, און דאס איז דער ערשטער און פונדאמענטאלער קשר צווישן שופר און גילוי שכינה. שוין אין דער הקדמה ווערט שופר דערמאנט, נאך איידער מען קומט צו די פסוקים גופא.
חידושים:
– מן השמים vs. על הר סיני: אינטערעסאנט, ס׳שטייט “וירד ה׳ על הר סיני באש” — דער אייבערשטער איז אראפגעקומען, אבער מ׳האט עס געהערט פון אויבן, מן השמים. ס׳זענען דא פסוקים וואס זאגן “מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.”
– “בערפלי טוהר”: ערפל מיינט א וואלקן/נעבל, אבער “טוהר” מיינט ריינקייט, טהרה של יופי. ס׳איז געווען א ערפל, אבער ס׳איז אויך געווען טוהר — עס האט צו טון מיט די קולות, ברקים, און אורות וואס זענען געווען ביי מתן תורה.
– הקשר צו שבועות: די דריטע ברכה (שופרות) איז אויך א הכנה פאר שבועות, ווייל עס רעדט פון מעמד הר סיני.
—
פסוקים פון תורה (שופרות)
דריי פסוקים פון תורה, אלע פון מעמד הר סיני: (1) “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” (שמות יט:טז); (2) “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול” (שמות יט:יט); (3) “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ:טו).
פשט: אלע דריי פסוקים פון תורה שטאמען פון מעמד הר סיני, וואס באווייזט אז דער עיקר מקור פון שופר אין תורה איז פארבונדן מיט דער התגלות פון הקב״ה ביי מתן תורה.
—
פסוקים פון כתובים (דברי קדשך)
דריי פסוקים פון תהלים: (1) “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר” (תהלים מז:ו); (2) “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳” (תהלים צח:ו); (3) דער גאנצער קאפיטל “הללו א-ל בקדשו” מיט “הללוהו בתקע שופר” (תהלים קנ).
פשט: די פסוקים פון כתובים רעדן פון א אנדערע סארט קול שופר — נישט גילוי שכינה, נאר שופר וואס איז מיועד צו לויבן און דאנקען דעם אייבערשטן.
חידוש: די פסוקים פון כתובים האבן א באזונדערן אופי — זיי רעדן פון שופר אלס כלי פון הלל ושבח צום אייבערשטן, אין קאנטראסט צו די תורה-פסוקים וואס רעדן פון שופר אלס באגלייטונג צו גילוי שכינה. דער כבוד פון אייבערשטן “קומט ארויף בתרועה” — שופר איז א מיטל פון אויפהויבונג פון כבוד ה׳.
—
פסוקים פון נביאים (שופרות)
דריי פסוקים פון נביאים: (1) “כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו” (ישעיה יח:ג); (2) “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים” (ישעיה כז:יג); (3) “וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ה׳ צבאות יגן עליהם” (זכריה ט:יד).
פשט: די נביאים-פסוקים רעדן פון דער גאולה העתידה וואס וועט אויך קומען מיט א קול שופר.
חידושים:
– שיינער פאראלעל: אזויווי ביי מעמד הר סיני איז געווען קולות וברקים מיט קול שופר, אזוי וועט אויך די גאולה קומען מיט אזא גילוי — “ויצא כברק חצו” איז ענליך צו “קולות וברקים” פון סיני. דער אייבערשטער׳ס גילוי כבוד קומט אלעמאל מיט קולות וברקים און מיט קול שופר — ביי מתן תורה, ביי הלל ושבח, און ביי דער גאולה.
– שאלה וועגן לשון “ככתוב לאמר” vs. “נאמר”: ביי נביאים זאל שטיין “נאמר” (ווי ביי מלכויות שטייט “ונביאיך נאמר”), אבער דא שטייט “ככתוב לאמר”. אויך ביי “דברי קדשך” (כתובים) שטייט “ככתוב לאמר”, אזוי אז עס איז נישט א קלארער חילוק.
—
דער סיום — תפילה און חתימה פון שופרות
דער נוסח: “תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו וקרב פזורנו מבין הגוים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך” — מיט דעם פסוק “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם.”
פשט: די תפילה בעט אויף קיבוץ גליות און אויף צוריקקומען צום בית המקדש וואו מען וועט מקיים זיין די מצוה פון תקיעה ביי קרבנות.
חידושים:
– “תקע בשופר גדול לחירותנו” איז דער זעלבער נוסח ווי די ברכה פון קיבוץ גליות אין שמונה עשרה. דאס ווייזט ווי שופרות איז פארבונדן מיט דער תפילה אויף גאולה.
– דער חתם סופר און דער רמ״א האבן געהאט דעם נוסח “וקרב פזורנו” (אנשטאט אנדערע גירסאות).
– דער לעצטער פסוק רעדט פון חצוצרות, נישט שופר, אבער דער געדאנק איז דער זעלבער — תקיעה לכבוד יום טוב צוזאמען מיט קרבנות.
—
חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”
דער נוסח: “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך… כי אתה שומע קול שופר מעולם… שומע תרועת עמו ישראל היום ברחמים.”
פשט: דער אייבערשטער הערט אויס דעם קול שופר, און קיינער איז נישט צו פארגלייכן מיט אים אין דעם.
חידושים:
– “ואין דומה לך”: קיינער פארשטייט נישט וואס דער קול שופר מיינט — “מען גיט א בלאז: טו טו טרו, איינער פארשטייט?” — נאר דער אייבערשטער פארשטייט דעם תוכן פון דעם קול שופר. דערפאר “ואין דומה לך” — קיינער קען נישט אזוי אויסהערן ווי דער אייבערשטער.
– “מעולם” vs. “היום”: “מעולם” מיינט פון אייביג אן, אבער ווען זעען מיר אז אידן האבן פון אייביג אן געשריגן צום אייבערשטן מיט שופר? ביי מעמד הר סיני איז דער אייבערשטער געקומען מיט שופר, אבער אז אידן בלאזן שופר צום אייבערשטן — דאס איז ערשט שפעטער. האט אדם הראשון שוין געבלאזן שופר? די שאלה בלייבט אפן.
– דער צוזאמענשטעל פון “מעולם” און “היום”: דער אייבערשטער הערט אלעמאל (“מעולם”), אבער אונזער תפילה איז אויף היינט (“היום”). “מעולם” מיינט נישט “נאר אמאל” — עס וואלט נישט געפאסט צו זאגן אז דער אייבערשטער הערט נאר היינט. ביים אייבערשטן איז נישט קיין מגבלת זמן — ער הערט אלעמאל. אבער מען קען נישט זאגן אז “מעולם” שליסט אויס “היום”, ווייל דער סיום פאר דער חתימה דארף אנטהאלטן דעם זעלבן ענין ווי די חתימה גופא (מעין החתימה).
—
“היום הרת עולם” — נאך שופרות
נאך שופרות זאגט מען: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.”
פשט: היינט איז דער טאג וואס די וועלט איז באשאפן געווארן, היינט שטעלט דער אייבערשטער אלע באשעפענישן אין משפט — צי ווי קינדער צי ווי קנעכט. מען זאגט “היום הרת עולם” נאך יעדע ברכה פון מלכיות, זכרונות, און שופרות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה: נוסח התפלות דראש השנה והוספות דעשרת ימי תשובה
הקדמה לשיעור
Speaker 1:
רבותי, מיר לערנען די רמב״ם סדר התפלות, די זעקסטע אינסטאלמענט. אונז טיילן דאס אביסל אנדערש ווי די ליובאוויטשער סדר הרמב״ם, וואס זיי מאכן אביסל גרעסער. אונז ווילן אביסל מער שטאט גיין, אונז זאלן קענען ליינען אלעס וואס שטייט.
סאו היינט איז די זעקסטע שיעור דערין, און מיר לערנען מער דא די נוסח התפלות פון ראש השנה. אפשר וועלן מיר אנקומען צו יום כיפור אויך א טראפ, אדער נישט וועט עס זיין די נעקסטע שיעור. די הוספות פון עשרת ימי תשובה און ראש השנה, מער ווייניגער נאר די שמונה עשרה, רייט? ווייל עפעס נאך וואס טוט ראש השנה חוץ פון דעם?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז דאך דא תקיעת שופר.
Speaker 1:
שיר המעלות ממעמקים, דער רמב״ם דערמאנט עס נישט.
Speaker 2:
וואס? שיר המעלות ממעמקים.
Speaker 1:
אה, דער רמב״ם האט נישט געוואוסט פון דעם מנהג. ס׳איז א מנהג פון די אחרונים, פאר א ריזן, מיין איך. יא, ס׳וואלט נישט דא געווען קיין אנדערע הוספות קיין זאך.
Speaker 2:
אבינו מלכנו איז אויך שפעטערדיגע זאכן.
Speaker 1:
וועלכע?
Speaker 2:
אבינו מלכנו איז אויך אלע שפעטערדיגע זאכן.
Speaker 1:
פיוטים, איך מיין ער זאגט נישט. די אלע תוספות צדיקים וואס איז דא אנפאנג שמונה עשרה.
Speaker 2:
אה, ס׳האט צו טון מיט די פיוטים?
Speaker 1:
אה, יא, איך מיין אזוי. ס׳איז דא אסאך פיוטים וואס אונז לייגן צו ראש השנה און יום כיפור, באט קען זיין דער רמב״ם האט יא געזאגט א געוויסע פיוטים, אדער ס׳איז געווען אין זיין שטאט וואס זיי האבן נישט געהאלטן דערפון.
דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס שטעלונג צו פיוטים
Speaker 2:
דער רמב״ם איז געווען קעגן די פיוטים.
Speaker 1:
ביי די אשכנזים איז דא רוב אין פיוטים אויך ביי ברכות קריאת שמע. רייט. אדער שוין ביי… איך מיין ביי סוף נשמת, אנשטאט שפתי תפתח איז אויך געווען אסאך פיוטים.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אקעי, באט דער רמב״ם ברענגט נישט קיין פיוטים. אפילו ס׳איז דא וועגן דעם תשובות פון רמב״ם, צו מ׳האט שוין געזאגט אין זיין צייט פיוטים, באט ער האט נישט געהאלטן בעצם דערפון. אקעי.
באט ביי די חכמי ספרד זעט מען די וואס זענען געווען קעגן פיוטים, אזויווי אבן עזרא. שטייט אז דער רמב״ם אויך.
Speaker 2:
אבן עזרא האט נישט געהאלטן דערפון.
Speaker 1:
אבן עזרא האט געהאלטן אז די נוסח התפלה דארף זיין געשריבן באופן לשון מקרא, אין א קלארע לשון, און נישט…
Speaker 2:
יא, אבער אבן עזרא איז נישט געווען קעגן זאגן פיוטים ביים דאווענען. ער האט אליינס געמאכט פיוטים וואס מ׳זאגט ביים דאווענען. ער איז געווען קעגן רבי אלעזר הקליר׳ס פיוטים, ער האט געהאלטן אז ער שרייבט נישט גוט.
Speaker 1:
דער רמב״ם, יא, ס׳איז נישט אין דעם נושא, אבער בקיצור, דער רמב״ם האט יא געשריבן אפאר תשובות וואס ער איז זיך מתנגד צו די תוכן פון די פיוטים. מורי הרב האט שוין געשריבן אז אסאך פיוטים זאגן שטותים על הקב״ה, וואס איז גארנישט אמת, און ס׳איז בכלל נישט ריכטיג. ואויך האט ער געהאלטן אז ס׳פעלט נישט אויס, מ׳דארף זאגן וואס חכמים האבן מתקן געווען.
דיסקוסיע: די פראבלעם פון לשון אילג אין פיוטים
Speaker 1:
יא, זאגן פיוטים בלשון אילג, דאס איז זיכער נישט גוט, ווייל מ׳רייסט אונטער די גאנצע יסוד פון תפילה. די גאנצע תפילה איז אז מ׳זאל נישט רעדן בלשון אילג, און אז דו מאכסט מענטשן זאלן זאגן נאר די ווארט “קוצץ בן קוצץ”, זיי ווערן עקסייטעד ווייל עפעס א גראם האבן זיי געכאפט, אויסער דעם ממש דער פיוט רעדט נישט צו זיי.
Speaker 2:
יא, דאס איז סתם א מחלוקת אינטערנעל צו וואס איז לשון אילג.
Speaker 1:
דער בלאזער הקדמה האט נישט גע׳פסק׳נט אז ס׳איז לשון אילג.
Speaker 2:
אוודאי נישט, אבער איך זאג אז אויב דער עולם זאגט עס בלשון אילג, ווייל דער עולם איז נישט באקוועם מיט די ווערטער, אדער כאפט מען עס נישט, אדער ווייסט מען בכלל נישט וואס דארט שטייט, אויסער ווען ס׳איז א גראם, אדער ער לאזט די אלף בית, כאפט מען עפעס ממש…
איך זאג נישט אז וועגן דעם זאל מען נישט זאגן פיוטים, און וועגן דעם זאל יעדער איינער דורכלערנען די פיוטים אמאל. ס׳איז אוודאי א שאלה צו זאל דער בית מדרש יואל משה מאכן א שיעור אויף פיוטים. בעזרת השם, איינע פון אונזערע פראדזשעקטס איז נישט נאר מאכן א שיעור אויף פיוטים, נאר מאכן נייע פיוטים. די גאנצע איידיע איז “המחדש בכל יום תמיד”. א נייע פיוט. דער חתם סופר האט דאך געמאכט אמאל נייע פיוטים, ס׳איז אויך א זאך.
דער זיידע, ר׳ הערשעלע, האט געזאגט אז ער וואלט געוואלט מאכן א נייע פיוט אויף ראש השנה. ער האט געזאגט, וואס קען ער נישט וואס די ראשונים וואס האבן געמאכט פיוטים קענען? זיי האבן געמאכט על פי קבלה, ער קען אויך קבלה. זיי האבן געקענט גוט שרייבן, ער קען אויך גוט שרייבן. ער מיינט אבער אז איין זאך וואס זיי האבן געקענט וואס ער קען נישט, ער קען נישט מאכן אז ס׳זאל אריינגיין אין די מחזור. סא, די ווארט איז… שוין.
הוספות דעשרת ימי תשובה: “נהגו רוב העם”
Speaker 1:
עניוועי, לאמיר לערנען וואס ס׳שטייט דא. איז אזוי, קודם גייט מען לערנען די… איך גיי פארזאגן עפעס ליינט… מ׳האט שוין געזאגט יישר כח פאר די נדבנים? שוין, יישר כח פאר די נדבנים, פאר ר׳ יואל, יואל׳יש, וויאזוי גייט מען אים היינט רופן… אונזער נדבן, און אלע אנדערע אידן וואס העלפן ארום.
און אזוי, סא, עשרת ימי תשובה איז דא געוויסע הוספות וואס מ׳לייגט צו. נישט ווען עס… דער רמ״א האט שוין דערמאנט דאס, מיין איך, בקיצור, אין די נוסח אין הלכות תפילה. לכאורה דארט האט ער צוגעקומען צו זאגן אז מ׳מעג מוסיף זיין. ס׳איז דא געוויסע מערערים אויף די הוספות. בעצם שטייט אין די שולחנות הראשונות און די שולחנות האחרונות אז מ׳איז נישט מוסיף. אבער דער מנהג איז אז יא מוסיף צו זיין. ס׳איז דא פארשידענע תירוצים אין די ראשונים שוין פארוואס ס׳זאל מעגן.
דיסקוסיע: פארוואס מ׳לייגט צו אין די ערשטע און לעצטע ברכות
Speaker 1:
די קשיא איז נישט פארוואס מ׳מעג, די קשיא איז פארוואס דוד האט עס מתקן געווען דא. וואלט איך עס געקענט מתקן זיין ביי שומע תפילה אדער א פלאץ וואו ס׳איז פאסיג. פארוואס גייסטו אנטקעגן די תקנה אז מ׳זאל נישט מוסיף זיין אין די ערשטע און די לעצטע?
די תירוץ איז אז ס׳פאסט יא דא, נאר ס׳איז דא א למדנ׳ישע קשיא אז מ׳טאר נישט. די תירוץ איז, דער ציבור מעג יא, ווען מ׳זאגט נישט מוסיף זיין מיינט מען אז א יחיד זאל נישט מוסיף זיין, וכדומה.
דער רמב״ם׳ס קאטעגאריעס פון מנהגים
Speaker 1:
איז עניוועי איז אזוי, זאגט דער רמב״ם, “נהגו רוב העם” – דאס איז שוין א מנהג, ס׳איז נישט א מנהג פון יעדער איינער, ס׳איז א מנהג רוב, רוב כלל ישראל פירט זיך, פירט זיך די ראשונים בשם יום טוב צו לייגן אין יעדע איינע פון די תפילות די פיוטי רשות, אפשר פינף, מ׳וועט לאמיר זען וויאזוי זיי ציילן.
איז אזוי, אין די ערשטע ברכה… איינער האט אמאל געמאכט עפעס א מחקר, ווען דער רמב״ם זאגט “רוב העם”, צו האט דער רמב״ם זיך ממש געגאנגען נאכפרעגן ביי ווייטע קהילות, אדער ער מיינט צו זאגן די פלעצער וואו ער איז געווען? ווייל ס׳איז דא פלעצער וואו ער זאגט “כל הקהילות”, ס׳איז דא פלעצער וואו ער זאגט “מקצת”, ער האט א דיוק אין דעם. ער זאגט נישט קלאר “מנהג ספרד”, “מנהג”… אמאל זאגט ער יא, ער קען אמאל אויך זאגן וועלכע שטאט מ׳טוט א געוויסע זאך. אבער ס׳וועט זיין אמאל אינטערעסאנט צו טראכטן.
דא אין הלכות תפילה, ס׳איז דא לכאורה פיר קאטעגאריעס: ס׳איז דא וואס איז מנהג כל ישראל, וואס ער רופט עס “נהגו העם” אדער “כל העם” אדער… נאכדעם איז דא זאכן וואס איז “יש נוהגים ויש נוהגים”, דאס איז גאנץ אן אנדערע זייט. ס׳איז דא אפילו קלענער פון דעם, ס׳איז דא “נהגוני”, יא, אזוי ווי מנהג רבותי. נאכדעם איז דא “נהגו רוב”, און אפשר איז דא וואס ער זאגט “נהגו מקצת”. למשל, אז דו ווילסט זאגן פרשת שירת הים האט ער געזאגט, מער נישט מקצת נוהגים, ס׳האט אויסגעקוקט אביסל ווי ער האט געשריבן… “ויש יחידים שאומרים שניים”, אזא לשון איז נישט דא אין הלכות תפילה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “רוב העם” ביים רמב״ם?
Speaker 2:
יא, סאו מסתמא האט ער געוואוסט, מסתמא ווען ער זאגט דא “רוב העם” מיינט ער רוב אידן וואס ער האט געהערט, ער האט געזען אין ספרים.
Speaker 1:
מיין שאלה איז צו מ׳ווייסט אז דער רמב״ם האט זיך געגאנגען נאכפרעגן וואס ס׳גייט פאר אין ווייטע קהילות, למשל דער רמב״ם האט געוואלט וויסן וואס מ׳טוט אין אלכסנדריא און אין תימן, אדער ווען ער שרייבט “רוב העם” מיינט ער אלעס פון די מענטשן וואס ער האט געוואוסט, פון די קהילות וואס ער האט געוואוסט, פון די ספרים וואס ער האט געלערנט?
Speaker 2:
קוק, איך ווייס נישט. ער ברענגט יא למשל “מנהג יוראפ”, יא? “אורח אדום”. ער זאגט אין געוויסע פלעצער איז איין מנהג, און די ספרדים האבן אן אנדערע מנהג. ס׳איז נישט אזוי שווער צו וויסן אזעלכע זאכן. דו קענסט מיר זאגן היינט, ס׳איז דא זאכן וואס רוב אידן טוען, און ס׳איז דא זאכן וואס די היימישע טוען נישט, און ס׳איז דא זאכן וואס האלב טוען. ס׳איז נישט אזוי שווער צו וויסן.
אבער ס׳איז נישט עקזעקטלי אזוי, ווייל למשל איינער וואס וואוינט למשל אין, איך ווייס נישט, לאמיר זאגן, אין א סקווערער שטעטל אדער אין קרית יואל, ער וועט זאגן “אלע אידן”, ער וועט מיינען בדרך כלל אן אנדערע מציאות ווי איינער וואס וואוינט אין לאס אנדזשעלעס וואס זאגט “אלע אידן”.
Speaker 1:
דער רמב״ם אין רוב עם מיינט מסתמא מער די ספרים וואס ער לערנט, די ספרי המנהגים. ער האט נישט געמאכט א סאציאלאגישע אבזערוועישאן.
Speaker 2:
אין די סידורים וואס ער האט געקוקט און די ספרים וואס ער האט געזען, זעט ער…
Speaker 1:
יא. ער פרעגט מענטשן, אבער ס׳איז זיכער נישט געווען מיט צמצום אזויווי איינער וואס ווייסט נאר זיינע דריי מענטשן. דאס הייסט, ער האט געוואוסט וואס מ׳טוט אין אנדערע פלעצער.
“רוב העם” מיינט די וואס דאווענען כהלכה
Speaker 1:
אבער רוב עם מיינט ער אויך פון די וואס דאווענען כהלכה. ער האט נישט אריינגענומען דארט קיין מנהג עם הארצות אדער סתם ווייל עפעס איז געווארן נעגלעקטעד, ווייל דער רמב״ם האט נישט אנגעקוקט ווי א מנהג.
יא, ס׳איז דא פלעצער וואס ער זאגט קלאר, אז אין הלכות חלה, געדענקסט אין הלכות חלה זאגט ער, ס׳איז דא א מנהג א גמרא, “ובו רואי לא עליי”, און בזמן הזה ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה, און מ׳זאל זיך נישט פירן אזוי. ער ברענגט אסאך מאל מנהגים וואס איז נישט גוט. למשל, אפילו אויף די זאך פון זאגן אלע ברכות ההודאה פון צופרי, “הנותן”, ער זאגט אז מ׳טוט אזוי, אבער ס׳איז נישט גוט, ס׳טאקע טויג נישט.
ווען דער רמב״ם ברענגט א מנהג איז דאס א הסכמה
Speaker 1:
אבער ס׳איז זייער קלאר, ווען דער רמב״ם קומט און דו האסט יעצט א קלארקייט, ווען דער רמב״ם ברענגט א מנהג, אפילו ווען ער זאגט ס׳איז נישט מנהג רוב ישראל וואס איז אפשר מחייב, איז דאך אלץ א געוויסע הסכמה פון רמב״ם, און דאס איז א לעגיטימע מנהג. און ער זאגט, ער טרעפט א וועג, למשל מיטן זאגן “רוב עם”, גיט ער דאך אזא רמז אז אזוי קומט עס, אזוי טוען רוב אידן, ממילא איז עס א גוטע זאך. און ער האט א וועג פון מרמז זיין, און וויאזוי ער איז מסביר די מנהג, אז ער האט נאכגעקוקט, “ווילסט זיך פירן אזוי ווי מיר, טו עס”. און ער גיבט אבער אויך א וועג ארויס, דאס הייסט, ער מיינט צו זאגן, “ביי אונז פירט מען זיך נישט”. ער זאגט נישט ס׳איז מצוות חכמים אדער עפעס, אבער מ׳זאל עס טון.
איך מיין אז ס׳איז פון תקנת הגאונים די זאכן, אזוי זאגט מען, עט ליעסט פאר׳ן רמב״ם.
Speaker 2:
ס׳איז מן הגאונים, יא.
Speaker 1:
סאו דער מנהג איז אזוי, דו ווילסט זאגן?
Speaker 2:
איך האב געזאגט?
Speaker 1:
אקעי. לאמיר נעמען אביסל.
די הוספות אין שמונה עשרה דעשרת ימי תשובה
ברכה ראשונה: זכרנו לחיים
Speaker 1:
דער מנהג איז צוצולייגן אין אלע תפילות, ס׳איז שחרית, מנחה, מעריב, מוסף, עני תפילה וואס מ׳זאגט אין עשרת ימי תשובה, זאגט מען אזוי: אין די ערשטע ברכה לייגט מען צו, און דער רמב״ם כדרכו לייגט סיי די הוספה און סיי אזוי ווי די המשך הברכה, אבער זאלסט וויסן וויאזוי س’גייט אריין.
ער זאגט מ׳זאגט “זכרנו לחיים, א-ל מלך חפץ בחיים”, ער שטייט נישט א-ל, “וכתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים”. יא, דאס זאגט ער, “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”, ס׳איז נאך די ווארט א-ל, און נאכדעם פירט מען אויס די ברכה, “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.
דאס גייט דאך אויף די מדרש אז אין די עשרת ימי תשובה קען מען נאך טוישן. ס׳איז אזוי ווי א מענטש קוקט זיך אן ווי א בינוני, און ער זאגט ער זאל נאך תשובה טון, און מיט די תפילה אפילו, די תפילה קען זיין דאס וואס וועגט איבער.
Speaker 2:
יא, ס׳איז אזוי ווי א שטיקל דין, א מענטש איז אייביג אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט, מחצה זכאי ומחצה חייב, און ער קען מכריע זיין. סאו ער בעט מיט די תפילה, יא. ער ברענגט דאס, אז מ׳איז מרבה בתפילה אין עשרת ימי תשובה, און עניני תשובה.
Speaker 1:
יא, יא, יא.
ברכה שניה: מי כמוך
Speaker 1:
אקעי, אין די צווייטע ברכה לייגט מען צו די שטיקל “מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. ביי אונז דא וואס זאגן “לחיים ברחמים, לחיים ברחמים לחיים”, סעים טינג. און מ׳פירט אויס די ברכה, “ונאמן אתה להחיות מתים”.
ביי די אלע הוספות איז דא איין סברא אז ס׳איז ווי די חתימה, און די שטיקל וואס קומט איז אזוי ווי א הקדמה צו די חתימה. ביי “מי כמוך” האט מען עס נישט, ווייל די שטיקל פארדעם איז דאך “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, סאו ס׳איז ווי א הוספה צו די נוסח התפילה.
די זעלבע “זכרנו” איז “וזוכר חסדי אבות”, אה, “וזוכר חסדי אבות”, ס׳איז גוט.
ברכה אכצנטע: זכור רחמיך
Speaker 1:
נאכדעם, אין די אכצנטע ברכה, דאס איז ברכת מודים, לייגט מען צו די שטיקל “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.
זיי זאגן אז “זכור רחמיך” זאגן זיי אויף ראש השנה זאגן זיי עס יא. נאר ראש השנה, און אין א ווי עס זענען אלע פארקערט.
די פיר הוספות אין שמונה עשרה
Speaker 1:
יא, יא, יא. ווארט צו.
אקעי, אין די צווייטע ברכה פלעגט מען צולייגן דאס שטיקל „מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. ביי אונז דא וואס זאגן „לחיים ברחמים”, „ברחמים לחיים”, סעים טינג. און מען פירט אויס די ברכה „ונאמן אתה להחיות מתים”.
ביי די אלע הוספות איז איין סברא אזוי ווי די חתימה מיט די שטיקל וואס קומט אזוי ביי די תורה „הקדמה ולחתימה”. און די „מי כמוך” האט מען אנגעכאפט ווייל דאס שטיקל פריער זאגט מען „מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, לייגט מען אזוי ווי א הוספה צו די נוסח התפילה. די זעלבע זכרינו איז „וזוכר חסדי אבות”. אה, אה, זוכר חסדי אבות.
הוספה אין ברכת מודים
און נאכדעם, אין די אכצנטע ברכה, דאס הייסט ברכת מודים, לייגט מען צו דאס שטיקל „זכור רחמיך ה׳ אלוקינו וכבוש כעסך, וחושב לחיים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”. אונז זאגן די „זכור רחמיך” זאגן אונז אויף ראש השנה זאגן אונז עס יא. נאר ראש השנה, און סתם א ציבור זאגט עס. מען זאגט עס נישט ביי שטילע שמונה עשרה, מען זאגט עס נאר ביי ש״ץ.
Speaker 2:
ניין, איך מיין אזוי.
Speaker 1:
אבער ס׳זעט אויס אז בעצם איינע פון די גרסאות פון נוסח איז… איך מיין אז דאס קומט ארויס, דער רמב״ם זאגט עס גלייך פאר „הטוב שמך ולך נאה להודות”. אונז זאגן עס אביסל פריער אין די ברכה. אבער ס׳קאנעקט זיך אויך אין די ברכה, ווייל דארט זאגט מען נאכדעם…
הוספה אין ברכת שים שלום
אה, נישט די פערטע, אין די לעצטע ברכה, דאס זאגט נישט דער רמב״ם די לעצטע ברכה. ביי די וועי, ס׳איז נישט די אכצנטע ברכה און נישט די ניינטע, נאר א גאנצע וואך. שבת זאגט מען עס דאך אויך, ס׳איז די זעקסטע און די זיבעטע ברכה. און מ׳לייגט מען צו „ובספר חיים”, יא, ווייל ס׳קאנעקט זיך. דער „ו” איז א המשך צו „לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל”. „ובספר חיים, ברכה ושלום, וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך, אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום”, און מ׳ענדיגט „ברוך אתה ה׳ העושה השלום”. ס׳איז אויך, ס׳פאסט זייער גוט אריין אין די…
פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט „המלך המשפט”
דער רמב״ם האט נישט דערמאנט „המלך המשפט”, ווייל ער האט עס שוין דערמאנט ביי די תפילת חול. דא זאגט ער דאך די יום טוב׳דיגע דאווענען, מ׳זאגט נישט „המלך המשפט”. ער האט שוין געזאגט „המלך המשפט”, האט ער נאר געזאגט אין די תפילה. אפילו ביי „הקל הקדוש”, אפילו דארט האט ער דערמאנט אז מ׳לייגט צו די פסוק, ער גייט אריין אין הלכות יום טוב נאך. יא, די פסוק „ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”.
Speaker 2:
ער האט נישט געזאגט דא נאך שמונה עשרה?
Speaker 1:
ניין. ער האט יא געזאגט. יעצט, וואס דו געדענקסט האט ער געזאגט דא נאך שמונה עשרה, אז בעשרת ימי תשובה זאגט מען „ונקדש ה׳ צבאות”, אבער דאס האט מען געזאגט למשל דא, „ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”. אבער ביי אים זאגט ער „המלך המשפט”, זאגט ער נאר אין הלכות תפילה איז געשטאנען. אה, „המלך המשפט” איז געשטאנען אין הלכות תפילה. ער האט נישט גארנישט צוגעלייגט, ער האט נישט געהאט א פסוק אזויווי ביי „הקל הקדוש”.
כללי׳ע נקודה וועגן „סידור רמב״ם”
מ׳דארף וויסן, צו מאכן א סידור רמב״ם דארף מען זיין גאנץ א גוטער בקי אין אלע חלקים, ווייל ס׳איז אסאך מאל א זאך וואס קומט אפילו דא אריין, ער זאגט עס נישט נאכאמאל ווייל דו ווייסט שוין. איך האב געטרייט צו מאכן, איך האב געמאכט א הגדה פון די רמב״ם, האב איך געזען, מ׳דארף טרעפן יעדע שטיקל עקסטער. למשל, די נוסח פון קידוש שטייט אין הלכות שבת, די נוסח פון ברכת המזון שטייט דא, די נוסח פון „יעלה ויבוא” שטייט אין אן אנדערע פלאץ, ווייל ער האט שוין געזאגט. קיצור, מ׳דארף אביסל גוט זוכן.
כאטש דער רמב״ם האט עס געמאכט אזוי, ער האט נישט געוואלט ס׳זאל זיין א מחזור פון די רמב״ם. האלט דיינע מחזורים אזויווי ס׳איז, און די רמב״ם מוזטו לערנען אין משנה תורה. ס׳איז הלכה, ס׳איז רמב״ם מקוצר. ס׳איז אינסטראקשענס פאר דער וואס מאכט די מחזור, ס׳איז נישט קיין מחזור.
Speaker 2:
ניין, איך זאג די רמב״ם אזויווי ער זאגט דארטן, „שאין דברי תורה… באקוועמליכקייט פאר דיר, אדער רופט זיך אן נפש”. דאס איז נישט קיין רעסיפי בוך.
Speaker 1:
ניין, דאס ווייס איך נישט. אקעי, סארי, איך בין פארלוירן די פלאץ יעצט. דא, לאמיר צוריקפארן. ניין, ניין, צוריק ארויף, ארויף. אקעי.
תפילת נעילה – חתמנו
אה, דאס וואס דו האסט געזאגט, דאס האט אלץ אן אים מיט די נקודה אז די בינונים זענען נישט מכריע זיין ביז נעילה פון יום כיפור, אז ממילא בתפילת הנעילה יום הצום זאגט מען ברכות אלו, אנשטאט זכרנו לחיים זאגט מען חתמנו לחיים, אדער חתמנו בספר וכו׳ לכאורה.
מנהג פלעצער וואס לייגן נישט צו
אה, דא זאגט דער רמב״ם לא, „כל התוספות אלו, מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר”. אקעי, ס׳איז דא פלעצער וואס זייער מנהג איז דווקא נישט מוסיף צו זיין. אז דאס איז דער ענין פון נישט מוסיף זיין ביי די שלוש ראשונות ואחרונות. אויך ווייל ס׳זאגט שוין „נהגו”, ס׳זאגט נישט „לא נהגו להוסיף”, „שנהגו שלא” איז געפירט אז נישט. יא, אז דאס איז לכאורה ווייל ס׳שטייט נישט אין די גמרא, און דאס איז א שפעטערדיגע תקנה אדער א…
„ובכן תן פחדך” – דער נוסח פון דריטע ברכה אויף ראש השנה/יום כיפור
אקעי. יעצט איז דא נאך א מנהג, נאך א הוספה וואס מ׳טוט, און ס׳איז דא וואס טוען עס אין… ס׳איז דא וואס טוען עס, און א גאנצע עשרת ימי תשובה. יא, ס׳איז דא א מנהג פשוט, ס׳איז א פארשפרייטע מנהג, נתפשט. אז אין די דריטע ברכה זאגט מען אויף די נוסח די ערשטע טעג ראש השנה אלע פיר תפילות, וכן נהגו מקצתם איז צו זאגן אלע תפילות אויך יום כיפור, אה, פאר אלע פינף תפילות פון יום כיפור. דאס איז די פיר און זיך אויך אריינצוזאגן סיי די פיר תפילות פון ראש השנה און סיי די פינף פון יום כיפור. ס׳איז דא אפילו וואס זאגן עס אויך די עשרת ימי תשובה, אבער איך געדענק דער רמב״ם ברענגט נישט דא, אבער איך געדענק אז ס׳איז דא אזא מנהג.
דער נוסח
אקעי, איז די נוסח אזוי, „אתה קדוש”.
„ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, כשם שידענו ה׳ אלקינו שהשלטון לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת.
ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו.
ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.
דיסקוסיע: „אז” קעגן „בחיינו”
אבער דא איז דער חילוק צווישן „אז” און „בחיינו”, ווייל די רמב״ם זאגט „אז”, אבער אויב מ׳זאגט „בחיינו” איז עס לאו דווקא תלוי אין די גאולה. ווען ס׳איז דא א מצב פון „כבוד לעמיך”, אויב איז דא אין די זאל, די אידן פילן „כבוד לעמיך, תהלה לארצך, תקוה לדרושיך”, איז יעצט „צדיקים יראו וישמחו”. איז עס דווקא „בחיינו צדיקים”. מ׳האט דאך חסידים געטאנצן דא, נישט? מ׳בעט א בקשה אז ס׳זאל קומען די צייט פון „צדיקים יראו וישמחו”. „בחיינו צדיקים” זאל עס זיין א שמחה, אז דאס געשעט שוין יעצט, ווייל ס׳איז נישט „אז”, נאר „בחיינו”.
די פשוט׳ע טייטש איז נאך אלץ ווי איך האב געזאגט, אפילו ווען ס׳שטייט „בחיינו”. איך זאג נישט אז צדיקים דארפן זיך נישט פרייען היינט, איך זאג נאר אז מ׳געדענקט דעם פסוק, כאפט מען נישט פשוט׳ע טייטש פון די תפילה. נאר איך זאג, אין „בחיינו” איז אסאך ווייניגער קלאר אז ס׳מיינט אפילו לעתיד לבוא. ס׳מיינט ווען ס׳איז דא „כבוד לעמיך”. ס׳קען זיך מאכן אמאל א קורצע צייט א מצב וואו אונז איז דא „כבוד לעמיך”. יעצט איז א שווערע צייט פון ניין-עלעווען, אונז אפרישיעטן נישט קיינמאל נישט אז צען יאר צוריק איז געווען רואיג, מ׳האט מכבד געווען אידן, ס׳איז געווען א ענין פון „תהלה לארצך”.
Speaker 2:
יא, גוט. „תהלה לארצך” מיינט אז די ניו יארק טיימס זאל שרייבן אז די אידן…
Speaker 1:
ניין, ס׳קען מיינען די גאולה, די גרויסע גאולה, אבער ס׳קען אויך מיינען אויף א קליינע פארנעם. סא, יא. אבער „אריכות ימים לבניך” איז שוין אביסל א גרעסערע זאך. דאס מיינט זיכער יא די גאולה.
„עולתה תקפץ פיה”
בקיצור, די „צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו” – און די רבי׳ס ברידער – „ועולתה תקפץ פיה”.
Speaker 2:
ניין, דאס איז „עוולה”. וואס זאגט מען? „עוולה”?
Speaker 1:
ס׳מיינט „עוולה”, די חפצא פון „עוולה” מיינט עס. ס׳זעט מיר אויס ווי די „עוולה” פון די חסידים. לאמיר זיך נישט נארן, די ישרים און די חסידים האבן דאך אויך עפעס א שטיקל „עוולה”, יא? „עוולתם אזרוע”, „ועולתה תקפץ פיה” זאל מעלה ווערן.
„ממשלת זדון” / „מלכות עליזה”
סא, די פשוט׳ע טייטש מיינט אז די מלכות הצדק, די מלכות פון די אידן, פון די קדושה, זאל געלונגען, „וכל הרשעה כולה כעשן תכלה”, וואס דאס מיינט די מלכות הרשעה וואס פירט אויס, „כי תעביר ממשלת זדון”, וואס מ׳רעדט ביי „ולמלשינים”, יא, „ומלכות זדון מהרה תעקר, ומלכות עליזה”. אה, דער רמב״ם זאגט אזוי. די מלכות איז יעצט „עליזה”, זאל זי נישט זיין אזוי „עליזה”. מ׳איז מרמז דעם שאנז עליזע. איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א פסוק „מלכות עליזה”. „מלכות עליזה, מלכות עקשן”, יא, דאס מיינט פון רומי, ווענדט זיך וועלכע פייטן. מכבה געווענליך, מלכות הרשעה געווענליך, און זיי זאגן נישט דוקא מלכות הרשעה, מלכות עליזה, יא. יא. איך מיין אז אונז אין אונזער פאל האט פשוט ליב צו זאגן אז ס׳איז טאקע בחיים, ס׳מאכט מער סענס אז ס׳זאל זיין ביי אונז, אונז האבן אויך די בחיים איינלייגקייט פאר דעם, אה, בחיים ובחיים, און הייבן אן די בחיים.
ראש השנה — ברכה שלישית און ברכה אמצעית
„ובכן תן פחדך” — המשך
Speaker 1:
געווענליך איז מלכות הרשעה געווענליך. אונז זאגן נישט דאס ערשטע שטיקל, נאר “ובא לציון”. אונז טאפן זאגן.
יא, ס׳קען מיינען אז אונזער נוסח האט פשוט ליב צו זאגן דוקא “ובכן”. ס׳מאכט מער סענס אז ס׳זאל זיין בעת. אונז האבן אויך דא א “ובכן” ענליך צו דעם. אה, ס׳איז אזא קאמפערעזאן. אה, ובכן ובכן. אונז הייבן אן מיט ובכן, אונז הייבן אן מיט ובכן.
וואס הייסט עס? דער ערשטער “יתקדש שמך”. ס׳איז אן ענקער ווארט וואס מ׳הייבט אן א נייע שטיקל מיט דעם ובכן. און נאכדעם פירט מען אויס אזוי, “ובכן תן פחדך”, נאכדעם וואס ס׳איז דא די גאנצע זאך. יא, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך”. ובכן תן פחדך, יא.
און אונז שלאגן… מ׳גייט צוריק צום אנפאנג, אה, ווי “וידע כל פעול כי אתה פעלתו”. “וידע כל פעול” גייט זיין שפעטר, אבער… אדער “ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”. האסטו? דאס איז אויך אזא זאך, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו… ויראוך”. דאס איז זייער ענליך צו… דאס זעט אויס ווי אזוי ווי א נוסח קדושה. ס׳איז זייער ענליך צו וואס מ׳זאגט ביי א קדושה אויך.
יענץ זעט אויס אביסל אזוי ווי “רישא דלתתא”, “ויעשו כולם אגודה אחת”, זיי זאלן נעמען דיין מלכות, און דא דו זאלסט געבן דיין מלכות. אקעי, דאס גייט דאך די זעלבע. יא, אונז זאגן דאך “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך… ויראוך”. יא.
פסוקים וואס אונזער נוסח זאגט נישט
און דא איז דא א פסוק וואס אונז זאגן נישט. דער רמ״א זאגט דאס, “ונגד זקניו כבוד”. אזוי ווי ס׳שטייט א פסוק, “כי חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד”. אה, קענסט צולייגן די פסוק אין לשון אויב דו ווילסט. וואס מיינט עס? אז די זקני ישראל זאלן מכבד זיין עפעס אזוי.
“ונאמר ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד”. אונז זאגן אויך נישט דעם פסוק. אונז זאגן “ה׳ ימלוך לעולם”. און “ונאמר” דאס איז דער פסוק וואס אונז זאגן, “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”. “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.
דער חידוש פון ראש השנה — הרחבה אין ברכה שלישית
אקעי, דאס איז דער סוף פון… “אתה בחרתנו”, גראדע. דאס איז נאך אלץ די המשך פון המלך הקדוש. זייער אינטערעסאנט. נישט אזוי ווי געווענליך וואס מ׳לייגט נישט צו ביי די ערשטע דריי און מ׳הייבט אן א ברכה אמצעית. איך גלייב אז ס׳איז א נייע חידוש פאר ראש השנה, אז מ׳לייגט צו א גרויסע לאנגע חתיכה אין די קורצע מלך, וואס געווענליך איז נאר “הקל הקדוש” ווערט “המלך הקדוש”.
Speaker 2:
איך זאג, דער רבי האט אנגעהויבן אזוי אז דאס איז אין די ברכות א… יא יא, איך מיין ער האט נישט געזאגט די פרטים, ער האט נאר געזאגט אז מ׳זאגט דאס אין ברכה שלישית.
Speaker 1:
למעשה, ס׳איז א נארמאלע זאך צוצולייגן אין די ברכה שלישית. א יעדן טאג לייגט מען צו ביי “ובא לציון” אין די ברכה שלישית “פתיחה קדושה” וכדומה. ס׳איז נישט… אה, “פתיחה קדושה” איז ווי אין קדושה? ס׳איז דאך אויך אזוי אין קדושה. ס׳איז זייער ענליך. אבער ס׳קען זיין אז דאס האט צו טון מיט די טויש צו “המלך הקדוש”. מ׳זאגט “ויגבה ה׳ צבאות במשפט”. ס׳טייטש, איינמאל מ׳האט יענץ צוגעלייגט, איז פשט אז מ׳האט שוין געמאכט אז דא איז דא א פלאץ צו רעדן וועגן ענינים פון ראש השנה.
ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳זאגט א גאנצע וואך. און די אלע שטיקלעך זאגט מען נישט אפילו לויט׳ן רמב״ם א גאנצע וואך, נאר ראש השנה און אפשר אויך יום כיפור.
Speaker 2:
רייט. אבער איך מיין אז ס׳שטימט דאך מיט “המלך”. ס׳איז א גוטע חתימה, ס׳איז א גוטע הקדמה צו די חתימה פון “המלך הקדוש”. מ׳רעדט וועגן מלכות, מ׳רעדט דירעקט וועגן מלכות.
Speaker 1:
יא. איך זאג, אבער אין קדושה זאגט מען דאך אויך אזוי, “מי כמוך חתום לא יוכל עניו”. ס׳איז זייער ענליך אין קדושה. ס׳זעט אויס אז ס׳איז די נוסח פון די דריטע ברכה. ס׳איז נישט אז מ׳איז אוועקגעגאנגען פון די נוסח, ס׳איז נאר א הרחבה אזוי לכבוד יום טוב, לכבוד ראש השנה. אבער געווענליך טוט מען נאר די ברכה אמצעית. אזויווי שבת און די אנדערע ימים טובים איז נאר א ברכה אמצעית.
דיגרעסיע — ניגונים און רווח
איך מיין אז די תנועה׳לע “אה אה אה” וואס מ׳מאכט אזוי נאך יעדע שטיקל ראש השנה, מ׳דארף טרעפן אזא שטיקל פאר א גאנצע רויכער, ווייל ס׳גיבט אזא רווח לזבורא, נישט דו זאגסט אלץ אין איין דררררררררררר.
Speaker 2:
אויך דארף מען מאכן אזא ניגון ווען צוויי אידן לערנען צוזאמען פאר א שיעור. אההה, דאס קען מען מאכן. טראפ, איך קען מאכן א באטן.
Speaker 1:
מ׳וועט דארטן נאזן זיך מוטשענען, און די דורות הבאים וועלן זיך מוטשענען.
ברכה אמצעית פון ראש השנה — ערבית, שחרית, מנחה
אקעי, יעצט איז שוין ווייטער די ברכה אמצעית.
Speaker 2:
זאלסטו מיר זאגן, אדער איך זאל דיר זאגן?
Speaker 1:
איך קען זאגן, די ברכה אמצעיתא פון ראש השנה ביי ערבית, שחרית און מנחה, די מיטעלסטע ברכה, די ברכה וואס מ׳טוישט אלץ שבת און יום טוב, וואס דאס איז אנשטאט די אלע ברכות פון בקשה פון די וואכן, דאס איז די ברכה אמצעיתא פון ראש השנה ביי אלע דריי תפילות, איז מען הייבט אן מיט ענליך צו שבת, קודם דאנקט מען דעם אייבערשטן אויף די בחירה מכל העמים און באקומען די תורה ומצוות, “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”. דורך געבן די תורה האט דער אייבערשטער קורא געווען אויף אונז זיין נאמען, האט ער אונז גערופן אלקי ישראל וכו׳.
קשיא — פארוואס צוויי מאל “את”?
“ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה”. די לשון, פארוואס שטייט צוויי מאל “את”? “את יום טוב”, “את יום הזכרון”? ווייס איך נישט.
Speaker 2:
דאס איז דאך ביי יעדע יום טוב, ביי דעם… יא, יא, “זכרון תרועה” ביי אהבה, “זכרון תרועה”.
Speaker 1:
דער יום טוב ראש השנה ווערט אנגערופן “זכרון תרועה”, אז דער אייבערשטער געדענקט די אידן דורך תרועה, צו וואס? “זכר ליציאת מצרים”.
“זכרון תרועה” ענליך צו “זמן חירותנו”
Speaker 2:
די “זכרון תרועה” איז אזויווי די מקביל פון “זמן חירותנו”, רייט? אזוי יום טוב. אדער איז דא וואס אונז זאגן אונז נישט, אונז זאגן “זכרון תרועה” נאר ווען ס׳איז שבת, אדער “יום הזכרון”.
Speaker 1:
מיר זאגן דאס, “את יום הזכרון”, “זכרון תרועה”.
“אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם”
און דא זאגט מען די “יעלה ויבוא” וואס דריי מאל האט מען שוין פריער געזאגט די נוסח, און מ׳גייט ווייטער אזוי, “אלקינו ואלקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”. אלע דריי זאכן טייטש אז דער אייבערשטער זאל מגלה זיין זיין מלכות, זיין שיינקייט, זיין טייערקייט. “וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. די דריי זאכן זאגט אויך די זעלבע זאך, אז אלע באשעפענישן זאלן מודה זיין אין די מלכות שמים.
און נאכדעם ענדיגט מען מיט די געווענליכע תפילה וויאזוי מ׳ענדיגט שבתים און ימים טובים, “קדשנו במצוותיך”, און די ענדע ענדיגט מען אזוי, “דברך אמת וקיים לעד”.
דיסקוסיע — וואס מיינט “דברך אמת וקיים לעד”?
וועלכע דברך? דאס איז דער אייבערשטער האט… נו, איך ווייס נישט, דברך אמת איז די תורה? אלע זיינע דברים זענען אמת, אויף וועלכע ס׳מיינט דא? וואס מיינט מען דא ספעציפיש? איך ווייס נישט. דו פרעגסט א גוטע שאלה.
וויאזוי גייט די ברכה ווייטער? “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”. אפשר איז דא א רמז אז ווען מ׳גייט בלאזן שופר גייט דער אייבערשטער געדענקען, אזוי ווי ס׳שטייט “ותקעתם בחצוצרות”, נו, וויאזוי שטייט די לשון הפסוק? ווען מ׳גייט בלאזן שופר גייט ארויסקומען זכרון לפניו.
Speaker 2:
יא, אבער דא רעדט מען נאכנישט פון דעם, דא רעדט מען פון מלכיות, מ׳האט נאכנישט דערמאנט… יא, מ׳האט דערמאנט זכרון תרועה, איך ווייס נישט וואס די דברי חיים זאגט דא ספעציפיש.
Speaker 1:
ניין, דאס מיינט עפעס אנדערש.
Speaker 2:
וואס איז די טייטש?
רש״י׳ס פירוש — “דברך נצב בשמים”
Speaker 1:
זאגט דער הייליגער רש״י… איך האב דא רש״י. רש״י זאגט אזוי: “סומך על מה שכתוב בסתיקת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים”. אז דאס מיינט די דין פון ראש השנה, אז דער אייבערשטער האט גע׳משפט׳ט אדם הראשון, און ביי די ענין איז ער דן די אלע דורות לדורי דורות, און זיי זענען יוצא בדימוס. רש״י זאגט אז דאס מיינט “דברך”, “דברך נצב בשמים”.
ס׳איז אינטערעסאנט וויאזוי ס׳קומט דא אריין, ווייל ס׳פעלט די גאנצע הקשר, ער האט נישט געזאגט פארדעם… דו זאלסט גוט אריינקומען ערגעץ וואו מ׳רעדט וועגן די דין פון ראש השנה, ווייל ס׳איז ממש נישט דערמאנט. אפשר איז דא אן ענין אז מ׳זאל עס דוקא דערמאנען אזוי ברמז די ענין פון דין פון ראש השנה. אז דאס מיינט די דין פון ראש השנה איז דא ברמז, ווייל מ׳זאגט נישט קלאר אין די תפילה, אין די אנהייב תפילה, אז דער אייבערשטער איז היינט דן, נאר טאקע אזויווי דו זאגסט, מלכיות זכרונות שופרות.
פירוש על פי חסידות — “דבר ה׳” מיינט די בריאה
אפשר איז עס אזוי ווי, אממ… אקעי, על פי חסידות, אזויווי מ׳זאגט די בעל שם טוב, “דברך אמת”, “דבר ה׳” מיינט דאך די בריאה, דער אייבערשטער איז אלעס, דאס איז אמת וקיים.
פירוש פארבונדן מיט מלכות — צוזאג פון גאולה
Speaker 2:
אויב מ׳וויל עס מער מקשר זיין מיט די ברכה, קען מען זאגן אז דער אייבערשטער איז געווען דער מלך פון די אידן, און ס׳איז דא א גלות, און מ׳בעט אז ס׳זאל זיין נאכאמאל גילוי כבוד ה׳, ווייל “דברך אמת וקיים לעד”, אז דו גייסט נאכאמאל אויסלייזן און דער אייבערשטער גייט נאכאמאל זיין מלך.
Speaker 1:
מ׳זאל אפשר… יא, ס׳שטימט מיט דעם “מכריזים בקול משאלה”, דער אייבערשטער איז אלקי ישראל מלך, “מכריזים בקול משאלה”, און “דברך אמת וקיים לעד” אז אייביג זאל זיין. מען זאל אייביג זען אז מלכותו ברצון משלה, אז אלקי ישראל איז דער מלך.
פארגלייך מיט ברכת ההפטרה
און מ׳זאגט נאך עפעס ענליך ביי די ברכה פון די הפטרה, אמת, “דברך מלכנו”, וואס זאגט מען? “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”, אדער “נאמן בכל דבריו”. ס׳איז ענליך. אבער יעצט רעדט מען פון די הבטחות פון די נביאים, וואס ווען מ׳ווייסט נישט וואס ס׳מיינט איז שווער צו זאגן די ווארט “דברך אמת”. אמת, “וחוקיך אמת”, אבער “פוקד עון אבות על בנים”.
Speaker 2:
איך מיין אז מיין פשט איז נישט אזוי שלעכט, ווייל ס׳איז מער פשוט, אז ס׳איז קאנעקטעד מיט די “מלכותו ברצון משלה” וואס מ׳פאדערט.
Speaker 1:
אזוי ברענגט דער בית יוסף אין כל בו כתוב אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט אזויפיל זאכן, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו”, בעט מען ער זאל טאקע אזוי טון. איז די פשט, די צווייטע פשט מאכט סענס.
דער רמב״ם׳ס נוסח — “ואנחנו עמך”
אקעי, דער רמב״ם זאגט אונז נישט וויאזוי מ׳ענדיגט די “קדשנו במצוותיך”, ער זאגט “ואנחנו עמך ה׳ אלקינו את יום תרועה הזה”, אדער וויאזוי? “את יום הזכרון הזה”. יא, אינטערעסאנט. געווענליך זאגט ער אויך דאס, אבער ער רעדט, אויך פריער האט ער אזוי געזאגט ביי “קדשנו במצוותיך”, ווען ער איז געגאנגען צו די ענד האט ער נישט געזאגט פונקטליך וואס מ׳טוט די איסוף. אפשר פלעין זאגט מען גארנישט, אפשר פלעין זאגט מען “א חילוק, קדשנו במצוותיך ושים חלקנו בתורתך”, ניין, אפשר זאגט מען בכלל נישט “סוכה”. די הלכה איז דאך “ואנחנו עמך”. פארוואס זאגט מען אויף שבת “ואנחנו עמך גוטע שבתים”? איך מיין, דער רמב״ם וועט דאך אונז זאגן, אזוי ווי… דער רמב״ם וועט דאך אונז זאגן וואס ס׳וועט געווארן.
אקעי, איך ווייס נישט וואס איך האב געזאגט. יא, ווייטער.
“מלך על כל הארץ קדש ישראל ויום הזכרון”.
מוסף ראש השנה — אנהייב
און יעצט גייט דער רמב״ם זאגן, מוסף ראש השנה ווייסן מיר דאך שוין, דער רמב״ם האט אונז שוין פריער געזאגט אז ס׳האט מער תפילות, ס׳האט די מיטלסטע איז דא, ס׳איז נישט זיבן ברכות נאר ס׳איז ניין ברכות, יא. גייט אונז דער רמב״ם זאגן די נוסח פון מוסף ראש השנה.
הייבט מען אן די זעלבע… נאך המלך הקדוש גייט מען צו “אתה בחרתנו” און מ׳זאגט די נוסח פון מצרים, און מ׳זאגט די נוסח פון מוסף, “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”. “אתה בחרתנו” איז די זעלבע, “אתה בחרתנו מכל העמים”, “ותתן לנו ה׳ אלוקינו באהבה את יום”, דא איז יא אנדערש ווי די געווענליכע מוסף פון די אנדערע ימים טובים, ווייל מ׳זאגט “את יום הזכרון הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה”, און נאכדעם זאגט מען “אלוקינו ואלוקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך”.
תפילת מוסף דראש השנה – מלכיות
מבנה המוסף דראש השנה
Speaker 1: הייבט מען אן די זעלבע, נאך המלך הקדוש גייט מען צו אתה בחרתנו, זכר ליציאת מצרים, און מ׳זאגט די נוסח פון מוסף, ומפני חטאינו גלינו מארצנו, עד מתי יום טוב. דא איז יא אנדערש ווי געווענליכע מוסף פון די אנדערע ימים טובים, ווייל מ׳זאגט יום הזכרון הזה, ומתחלה לא תתננו ה׳ אלהינו, וכו׳ זכר למשה עבדך. און ביז דא איז אזוי ווי אלע ימים טובים, און דא הייבט זיך אן די נוסח פון מלכיות.
איז די נוסח אזוי, די נוסח איז א נוסח פון מלכיות, ווער האט עס געמאכט, אנשי כנסת הגדולה אדער חכמים, פריערדיגע חכמים.
Speaker 2: אה, שטייט אויף עלינו, שטייט יהושע בן נון איז מחבר געווען עלינו.
Speaker 1: אה, דאס איז דאס וואס איך האב געמיינט צו זאגן, יא, ווי שטייט, שטייט אין חז״ל אזוי?
Speaker 2: על כל פנים.
עלינו לשבח – דאנק פאר אונזער אויסדערוועלטקייט
Speaker 1: עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו ככל משפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז מיר זענען נישט אזוי ווי אלע גוים, וואס די אלע גוים זענען נעבעך אזוי נאריש, אזוי שהם משתחוים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע, זיי דינען עבודה זרה, זיי זענען מתפלל צו א גאט וואס קען נישט העלפן.
ואנחנו, אונז זענען מיט די… גייט צוריק צו עלינו לשבח, אונז זענען מיט די אויסדערוועלטע, אונז דאנקען אויף דעם אז אונז זענען מיט די וואס קענען יא טון די ריכטיגע זאך, אונז זאגן ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ער גייט דא צוריק צו די יוצר בראשית, ער וואס האט באשאפן די וועלט, מושב יקרו בשמים ממעל, ושכינת עוזו בגבהי מרומים, ער איז גרויס, ער איז מושל אויף אלע וועלטן, זיין כסא הכבוד איז בשמים ממעל, און ער איז נאך אלץ שכינת עוזו, זיין שכינה, זיין גבורה איז בגבהי מרומים. הוא אלהינו ואין עוד, אמת מלכנו ואפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
דיון: פארוואס זאגט מען “ככתוב בתורתך”?
א פסוק וואס זאגט טאקע אז ס׳וואלט נישט געשטאנען קיין פסוק וואלט מען נישט געוואוסט, אה?
Speaker 2: אקעי. וואס ברענגט ער א פסוק אויף דעם?
Speaker 1: ככתוב בתורתך, אזוי ווי דער פסוק זאגט עס אין די שענסטע ווערטער. ער וויל זאגן די לשון הפסוק, ווייל אנשטאט צו זאגן זיינע אייגענע ווערטער, קען ער דאך זאגן די לשון המקרא. אבער ככתוב בתורתך, ער וויל עס נישט סתם אריינלייגן אזוי ווי סתם א חלק פון זיין פיוט.
Speaker 2: ניין?
Speaker 1: אקעי. ניין, די אלע, דאס איז בעצם שוין פארט פון די וואס מ׳זאגט פריער אזויפיל מאל, יא. אבער דא איז דא ממש הלכה אז מ׳דארף מאכן די הפסק, און באלד וועט מען ממש מאכן די ליסט.
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: לכאורה, איך ווייס נישט, איך דארף פארשטיין דאס. אפשר וויל ער העלפן די פסוק, אפשר העלפט ער נישט, אפשר העלפט ער די פסוק. נישט נאר אונז זאגן, נאר אזוי, די פסוק איז דער וואס זאגט אונז אויך דאס.
Speaker 2: על פי חסידות איז פשט א טייטש, ס׳איז ראשך ככרמל, וואס טייטשן די גאנצע תורה שמע ישראל, יא.
Speaker 1: ניין, ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך וואס ער זאגט ככתוב בתורתך, אז מיר זאלן מיר דאס דערמאנען. ווייל “וידעת היום והשבות אל לבבך” איז דאך א מצוה אז דו זאלסט דערמאנען, דו זאלסט געדענקען אז בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. מיט דעם וואס איך האב עס יעצט געזאגט, האב איך געטון די מצוה פון די תורה, אזויווי, ס׳איז אזא סארט זאך, ניין?
Speaker 2: יא, בעיקר ווייל “וידעת היום והשבות אל לבבך” איז א חיוב.
Speaker 1: ס׳זאגט נישט נאר, ס׳זאגט אזא מצוה, אזא… וואס אונז זענען מיר מקיים ווען אונז זאגן עס. ביים דאווענען זענען מיר דאס מקיים אביסל, אבער די רמב״ם האט עס נישט אויסגערעכנט ווי א מצוה, אבער מ׳קען עס אנקוקן אין די וועג.
Speaker 2: די ערשטע מצוה, נישט פון די פסוק, אבער…
Speaker 1: רייט, די מצוה פון אנוכי, אבער יא.
Speaker 2: אקעי.
אוחילה לאל – הקדמה צו מלכיות
Speaker 1: שוין, ווייטער גייט מען מיט די נוסח פון מלכיות, “ואחילו לקרא לך לפנים”, און דאס איז דאך ביי אונז איז דאס א הקדמה צו די בעל תפילה׳ס תפילה. די רמ״א לייגט עס דא אריין. ביי אונז זאגט מען עס אויך דא איידער חזרת הש״ץ.
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: וואס הייסט ניין? וואו זאגט מען “ואחילו לקרא”?
Speaker 2: די בעל תפילה זאגט עס.
Speaker 1: נו, ווען זאגט עס די בעל תפילה? פאר ער הייבט אן מלכיות, זכרונות, און שופרות.
Speaker 2: וויטש איז ווען?
Speaker 1: דא, יא, גוט, אבער… ס׳איז אמת אז ס׳איז א שאלה. אבער אונז זאגן עס נישט ביי אונזער שמונה עשרה. דער רמב״ם זאגט אונז נאך דא די מלכיות זכרונות שופרות נישט די תוספות פון די שליח ציבור. ביי אונז איז דאס די תוספות פון די שליח ציבור.
Speaker 2: אמת, אמת.
Speaker 1: אבער ס׳זעט טאקע אויס אזוי. אבער ס׳איז “אשר בקל אלם אשירה עוזך” זעט אויס אביסל ניין?
Speaker 2: רייט, ס׳זעט אויס אזויווי אונז פילן זיך אז ס׳איז א נוסח פון די בעל תפילה, אז ער האט א שאילת רשות. אבער ס׳איז נישט אנדערש ווי “ה׳ שפתי תפתח” וואס אונז זאגן יעדער איינער. וואס איז די חילוק?
Speaker 1: ניין, באמת איז די זאכן וואס א יחיד קען זאגן. ס׳זאגט נישט ממש דירעקט א נטילת רשות, אזויווי וואס הייסט יענע שטיקל, די לענגערע שטיקל וואו די בעל תפילה בעט רשות?
Speaker 2: “ה׳ שפתי תפתח”?
Speaker 1: “ה׳ שפתי תפתח”, יא. “אחילה לקל אחלה פניו”, איך בעט, יא?
Speaker 2: “אוחילה” איז איך האף, א לשון “מייחל”, יא?
Speaker 1: איך האף צו די אייבערשטער. “אחלה פניו”, איך בעט.
Speaker 2: ניין, “אוחילה” איך האף, “אחלה” איך בעט.
Speaker 1: “ואשאלה ממנו מענה לשון”, איך גיי אים בעטן מיין בקשה. “אשר בקל אלם אשירה עוזך”, דאס הייסט איך גיי טון ביידע, איך גיי בעטן און שבח והודאה, אזויווי אלע תפילות איז ביידע. “אביע רננות ואזמרן פלאך”, איך גיי מודה זיין, איך גיי דאנקען און מרומם זיין אויף די טובות וואס דער אייבערשטער האט מיר שוין געגעבן.
“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”
“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”, דאס הייסט אז די ענליכסטע איז צו “אבינו שבשמים שפך לבך כמים”. די ווערטער וואס איך גיי זאגן קומט אויך פון די אייבערשטער. “לאדם מערכי לב”, דער מענטש טראכט די זאכן, כאילו דער מענטש ברענגט זיין רגש, זיין הכרת הטוב, און דער אייבערשטער געט די ווערטער עס ארויסצוברענגען. יא, דאס איז פשט די ווערטער אין משלי. איך מיין איך האב אזא עברי טייטש, איך בין נישט זיכער אז ס׳איז די ריכטיגע טייטש, אבער אזוי וויין איך אויך.
“ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, ס׳שטימט זייער גוט מיט “ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, וואס איז א פסוק אין אן אנדערע פלאץ אין תהלים.
“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”
“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”, וואו קומט אריין “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”?
Speaker 2: לכאורה די המשך, לערן מיר אויס וויאזוי צו דאווענען וויאזוי דיינע חוקים ווילן. יא. איך מיין דער פסוק לכאורה מיינט תורה, אבער מ׳קען עס אריינזאגן.
Speaker 1: אבער ער האט געזאגט, עס שטייט אין “אשרי תמימי דרך”, ס׳רעדט א גאנצע צייט וועגן תורה.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אקעי. ווייל דא גייען זיך יעצט זאגן אסאך פסוקים פון די תורה.
Speaker 2: אה, אז ס׳איז א שטיקל ברכת התורה פאר די פסוקי מלכיות? קען זיין.
Speaker 1: אפשר דאס איז די שטיקל. אה, ס׳איז “אלומם אני בלשון”, אז מ׳זאל זאגן די ריכטיגע פסוקי מלכיות. ס׳איז אסאך דאך, ס׳איז דאך דא הלכות, און דער ענדע רמב״ם זאגט דאך, ס׳איז דא משניות וואסערע פסוקים מ׳קען יא ברענגען, וואס נישט. ס׳איז דאך דא הלכות.
Speaker 2: דאס גייט זיין אינטערעסאנט. ס׳איז א שופר.
Speaker 1: אה, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז א ברכת התורה פאר… אפשר דאס איז די סוד.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך גלייך דעם פשט. ס׳איז א ברכת התורה פאר די… ס׳איז אויך, אזוי ווי דו האסט דערמאנט, מ׳זעט אין די משנה אז ס׳איז שווער, נישט יעדער איינער האט געקענט אלע פסוקים, מ׳האט אסאך מאל געדארפט…
Speaker 1: יא, יא, יוצא אויב מ׳האט נאר געזאגט אזוי אדער נאר אזוי.
Speaker 2: יא, ס׳איז א שווערע זאך, איך דענק אין צען פסוקים פון די תורה וואס זענען דן בנושא. היינט האט מען א סידור, איז אלעס איזי.
Speaker 1: איך וויל אביסל צולייגן, ווייל “אלקינו קוה” האקט אויך אפ, וואס איז נישט א לשון פון א פסוק.
Speaker 2: “אלקינו” איז א המשך פון עפעס, איך מיין אז ס׳איז א המשך פון…
Speaker 1: פון די פריערדיגע תפילה, פון עלינו.
Speaker 2: עלינו. אזוי ווי ביי אונז זאגן מיר עס…
Speaker 1: אונז זאגן מיר עס צוזאמען אינמיטן יעדן טאג שוין.
על כן נקוה לך – תפילה פאר מלכות שמים
Speaker 1: “אלקינו קוה לך ה׳ אלקינו”, דא זאגט ער דאך “אחלה”, איך האף צו דיר. דא בעט מען עפעס, נישט לשון אז ס׳איז טאקע לשון תפילה, נאר לשון איך האף. איך בין מיט דיר, אייבערשטער, איך האף. “אלקינו קוה לך ה׳ אלקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי”.
Speaker 2: “לתקן” מיינט טאקע אויפשטעלן.
Speaker 1: יא, מ׳מאכט א פלאן, אוועקשטעלן, מ׳גייט פלאנירן א וועלט במלכות שדי. “ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד”.
Speaker 2: דאס איז אזוי ווי א המשך פון “והאלילים כרות יכרתון”, יא? ס׳איז אביסל… יא, מ׳האלט שוין דא אינמיטן די… ס׳איז שוין גענוג כרות יכרתון. “ויקבלו כולם את עול מלכותך” איז שוין די…
Speaker 1: יעדער גייט שוין פונה זיין צו דיר.
Speaker 2: יעדער גייט שוין פונה זיין צו דיר. ס׳קומט נאכאמאל עפעס אזוי.
Speaker 1: יא, ס׳איז… “גילולים” און “אלילים” מיינט די עבודה זרה. מ׳גייט אוועקרייסן די עבודה זרה, און מ׳גייט אויפבויען אז נאר די מלכות שדי איז די אמת׳דיגע. און דעמאלטס “כל רשעי ארץ” גייען צוריקקומען. ס׳איז נישט דא געשטאנען אז מ׳זאל אויסהרג׳נען די רשעי ארץ. נאר מ׳זאל אראפנעמען די גלולים און די אלילים, אראפרייסן עבודה זרה, און אויפשטעלן אנשטאט דעם א גרויסע הכרזה פון מלכות שמים. און דעמאלטס “כל רשעי ארץ” זאלן צוריקקומען צו די אייבערשטער, און דעמאלטס וועט זיין “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”.
דיון: דער מבנה פון “על כן נקוה”
Speaker 2: ס׳פעלט דא א… ס׳גייט דאך אזוי, למ״ד למ״ד למ״ד, רייט? להעביר גלולים, לתקן עולם, להפנות אליך. דאס איז אלץ א המשך אויף די “ונקווה לך”, וואס האפט מען? כאפסט? שטימט מיין סדר יעצט? איך הער.
Speaker 1: נאכדעם זאגט מען “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”. “לפניך ה׳ אלקינו יכרעו ויפולו, ולקדושת שמך הגדול יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם לא עולם ועד, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד”. און דא הייבט מען אן אויסצורעכענען די פסוקים פון מלכיות.
פסוקי מלכיות
Speaker 1: סא, מלכיות ראש השנה איז אויסגעשטעלט אזוי ווי ס׳שטייט אין די משניות אז מ׳זאגט נאך פסוקי מלכיות. און יעדע זאך זאגט מען פון תורה, נביאים וכתובים. “וכתוב בתורתך ה׳ ימלוך לעולם ועד”. און נאך א פסוק איז דא א בקשה אז דער אייבערשטער זאל נאכאמאל מגלה זיין זיין מלכות. “וכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו”. ס׳פאסט דא זייער גוט אריין, ווייל שמייסט דאך אויך תרועה אזוי, “תרועת מלך בו”.
“וכתוב…”
דיון: וואס מיינט “תרועת מלך בו”?
Speaker 2: וואס מיינט דא לכאורה “תרועה”? דער רצון המלך איז בו?
Speaker 1: “תרועת מלך” מיינט אזויווי כבוד המלך, ניין? כבוד המלך, ווייל פאר א קעניג בלאזט מען תרועות, און דאס איז זיין קול, דאס איז זיין כבוד, מ׳שפילט פאר אים מוזיק.
Speaker 2: דו ביסט זיכער אז תרועה מיינט… די רוב מפרשים טייטשן “תרועת מלך” די רעות, מלשון רעות, אדער אהבת המלך. ווייל ס׳קומט נישט אריין א תרועה אין די פסוק פון בלעם דארט, ס׳קומט נישט אריין קיין בלאזן. ס׳איז געווען א גזירת הכתוב מיט די ווארט, אבער…
Speaker 1: אבער רעות איז נישט א לשון חכמים. רעיות איז דא אין די תורה, רעיות דא ליבא, ווידער רעיות. נישט רעיות דא ליבא. אזוי ווי רעיות, אזוי ווי רעיה המלך, ויפתל רחל, וכדומה. חבר.
פסוקים ווייטער
Speaker 1: כתיב “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”. נאך א פסוק “ויהי בישורון”, און דאס איז א קנין אויף די אידן, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט. נאך, ווי אונזערע תפילות אין יום טוב האבן מיר עס געהאט.
ברכת מלכיות, זכרונות ושופרות — נוסח ותוכן
נוסח מלכיות — פסוקי כתובים ונביאים
פסוקי כתובים (תהלים)
“דברי קדשך כתוב עלינו אמרו לה׳ המלוכה ומושל בגוים” — דברי קדשך מיינט די כתובים. וכתוב, די צווייטע פסוק, אלע זענען אין תהלים זע איך, די כתובים זענען אלע תהלים.
וכתוב “ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט” — זאגט ער “ה׳ מלך”, דער אייבערשטער האט אנגעטון בגדי מלכות, גאות, עוז, דאס איז אלץ ענינים פון מלכות.
וכתוב “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”.
ביי די וועי, אונז זאגן דאך “נאמר” אויף די אלע שטיקלעך, נישט כתוב. נאמר… יא.
וכתוב “שאו ראשיכם” וכו׳, ווייל ווייטער שטייט “ויבוא מלך הכבוד”. יא? דערמאנט ער דאך די ווארט “מלך הכבוד”. האבן מיר געטון פיר פסוקים פון כתובים.
פסוקי נביאים
יעצט גייען מיר צו נביאים. “ועל ידי עבדיך הנביאים” — רעכנט ער טאקע אויס אנדערע נביאים, דריי אנדערע נביאים, אנדערש ווי תהלים, וואס אלע כתבי קודש האט מען נאר דערמאנט תהלים.
דער רמב״ם אין זיין לשון אין הלכות שופר האט געזאגט אז מען זאגט דריי פסוקים פון תורה, דריי פסוקים פון תהלים, און דריי פסוקים פון נביאים, פון אלע נביאים. אינטערעסאנט אזא… יא.
“ועל ידי עבדיך הנביאים נאמר כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים” — דאס איז פון ישעיה.
וכתוב “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”.
דאס איז די פסוק “ה׳ ימלוך לעולם ועד”, וואס מיר זאגן אויך ביי די סוף פון פרקי שירות. דער רמב״ם ברענגט עס דארטן? ניין, מיר זאגן. דער רמב״ם ברענגט עס נישט ביי ערגעץ? נישט איך ווייס. איך דענק ערגעץ איז דער פסוק שוין געווען. יא, מיר זאגן עס יעדן טאג. יא, מיר זאגן עס סוף ברכת שירת הים, אבער איך ליין עס ערגעץ פון דער רמב״ם אויך.
“וכתוב והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.
סיום מיט תורה — “שמע ישראל”
“ובשאר כתבי הקודש נאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” — דאס הייסט, נאכ׳ן אנהייבן מיט תורה, ענדיגט מען מיט תורה, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד”.
און דא איז די איינציגסטע וואס שטייט נישט די ווארט “מלך” דירעקט, אבער “ה׳ אחד” מיינט אויך די ענין אז ס׳איז גילוי כבוד מלכותו, יא יא. “ה׳ אחד” מיינט אז ער איז די איינציגסטע מלך, אז ער פירט די גאנצע וועלט, דאס איז די טייטש “אחד”. זאגט ער, ממילא איז עס “מלך” די זעלבע זאך אזויווי די אלע אנדערע.
ניין, די אנדערע שטייט די לשון “מלך”, דא שטייט נישט די לשון “מלך”, אבער “אחד” איז אויך די זעלבע ענין, אז מ׳איז מודה אויף איין.
סיום ברכת מלכיות — צוריק צום נוסח פון קדושת היום
“אלקינו ואלקי אבותינו” — און דא גייט מען צוריק צו די געווענליכע תפילת מוסף. אה, ניין, אנטשולדיגט. סאו, יו קען קאלן עס אזוי, קודם כל, מיר זאגן די זעלבע תפילה לכאורה בעקווארדס. די געווענליכע ברכה אין צענטער פון ראש השנה רעדט זיך וועגן מלכות. אה, סאו “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” איז אויך די סיום.
יא, די גמרא רופט עס בעצם, לויט די שיטה, אונזער שיטה וואס מיר פירן זיך, די תנאים, אז מ׳זאגט קדושת היום און מ׳איז מקדים מלכיות אים. סאו, מ׳זאגט די נוסח פון קדושת היום בעצם.
איז, מ׳גייט מען צוריק צו די נוסח פון ראש השנה וואס מ׳האט שוין פריער געהאט, “מלוך על כל העולם כולו בכבודך”, און ס׳ענדיגט זיך “מחיש ישועה בקרוב ישועתנו”, און נאכדעם די געהעריגע תפילה פון שבת און יום טוב, “והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”, און די ענד איז די ענד פון ראש השנה, “דברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה׳, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.
“היום הרת עולם” — די תפילה נאך מלכיות
און נאכדעם קומט ווייטער די נוסח אזוי, “היום הרת עולם” — היינט איז געווען בריאת העולם, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — אדער ברענגט מען די ערשטע מאל די ענין פון משפט, דער אייבערשטער משפט׳עט, און מ׳בעט מען אויף אזוי זאל ער אונז משפט׳ן, צו משפט כבנים אדער כעבדים, צוויי מיני וועגן פון משפט, ביידע וועגן זאל דער אייבערשטער האבן רחמנות, כרחם אב על בנים, אדער אויב כעבדים זאל ער אויך יוצא לחופשי משפטינו קדוש.
וועגן דעם שטיקל “היום הרת עולם”
די נעקסטע ברכה, ברכת זכרונות. איך ווייס נישט, דאס שטיקל איז זייער א פיינע שטיקל, ס׳איז נישט קיין ברכה, ס׳איז נישט גארנישט, ס׳איז עפעס אזוי ווי א יום הדין, אפילו מ׳האט אריינגעלייגט. יא, יא, איך מיין אז אלע די תנו רבנן׳ס זענען אזעלכע, ס׳האט צו טון מיט די תקיעות, מלכיות זכרונות שופרות איז…
אה, דא קומט די תקיעות, דא בלאזט מען, דער רמ״א זאגט נישט, דא איז נישט די פלאץ פון נוסח, נישט קיין סידור, דא איז נאר די נוסח, אבער דא בלאזט מען, נאכדעם זאגט מען היום הרת עולם, מ׳זאגט אויך די היום הרת עולם, שטיל איז ביי נוסח, אבער לכאורה האט עס צו טון בעצם מיט די תקיעות, סאמהאו, און דאס האט עפעס מיט די משפט.
די תפילה “אם כבנים אם כעבדים”
די פוינט איז, דער אייבערשטער האט נישט קיין טשויס, ער וויל זיין בנים, האבן מיר א תפילה פאר בנים, ער וויל זיין עבדים, האבן מיר א תפילה פאר עבדים, נאר ווילסטו קענסטו דא נאך, ס׳איז דא כמורדים ס׳איז דא, מ׳בעט איינע פון די צוויי זאל לכל הפחות זיין, מ׳וויל פריער זיין גלילם קרוצי קרייסן, און אונז בעטן כבנים אדער כעבדים.
קיצור, ס׳איז דאך שווערע זאכן, און אונז זאגן דאך דא א רשות פון סיני, דו זעסט אז ס׳איז געווען נאך עפעס א שפעטער׳דיגע דראמא מיט די סת״ם׳ס.
וועגן “תקיעתא דרב”
שוין, ברכת זכרונות, דו קענסט זאגן אביסל? יא, ס׳איז זייער לאנג דאס. אקעי, בעצם די אלע מלכיות זכרונות שופרות גייט בעצם ס׳האט אזויווי א פתיחה, אזא שיינע תפילה, און נאכדעם פירט מען אריין די פסוקים, מלכיות האט גאנץ א לאנגע פתיחה, די אנדערע האבן א קורצע פתיחה.
די גמרא רופט די אלע פתיחות תקיעתא דרב, פשטות איז רב האט מחבר געווען די, צו רב צו, איך ווייס נישט ווער ס׳איז געווען די שליח ציבור בישיבתו של רב, האט מחבר געווען די פיוטים, אדער וויאזוי מ׳וויל עס רופן, די חלק התפילה.
אקעי, ניין, די ווערט אויך אריינגעשמייעט, פשטות איז פון תקיעתא דרב, אזוי הייבט זיך עס אן.
ברכת זכרונות — פתיחה
דער ענין פון “זכרון”
און די צווייטע ברכה הייבט זיך אן מיט זכרונות, ס׳רעדט זיך אז דער אייבערשטער געדענקט אלעס, “אתה זוכר” — איך מיין אז געדענקען מיינט דא, דא געדענקען מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט נישט פארגעסן, זכרונות, די אלע פירושים אז דער אייבערשטער פארגעסט נישט, מיינט אז ער געדענקט, אז ער איז מעורר, ווי מ׳זאגט אויף אידיש, ער איז פוקד, ער איז מזכיר, נישט זוכר נאר מזכיר, ער ברענגט עס ארויף אויפ׳ן הורייזען, אויפ׳ן אויבערפלאך.
מ׳עפנט די בוקס צו זיין, אזוי ווי א גאנץ יאר איז דער אייבערשטער משפיע, אבער יעצט איז עס מיט עפעס אן ענין פון משפט, פון קוקן אויף אים. ווי מ׳זאגט מ׳רעכנט זיך, ער רעכנט, פאררעכנט זיך מיט א מענטש. אפשר איז דאס די לשון וואס קען שטימען אויף זכרון און אויף יום הדין, איך רעכן זיך מיט דיר, איך האב דיר געדענקט. דאס קומט אויף זיין ניגון.
“אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם”
אקעי, “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם” — יא, דאס איז א דאפלטע לשון, דו געדענקסט, איין ליסט, “לפניך כל התעלומות”, אזוי ווי א מיניסטערישע פרייז, און נאך א דאפלטע לשון, דו געדענקסט אלע באהאלטענע זאכן, און ער געבט אן עצה פאר דעם.
“אין שכחה לפני כסא כבודך”
אקעי, “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך” — ס׳איז נישטא פאר׳ן אייבערשטן נישטא קיין שכחה, און שכחה זאגט ער דא א קלארע, אז די שכחה איז א דאפלטע פון נסתר.
שכחה מיינט נישט דער אייבערשטער פארגעסט נישט, ער איז אלט געווארן און ער פארגעסט. שכחה מיינט אזוי ווי א דבר הנשכח, ס׳איז נישטא קיין זאכן וואס זענען עסקעיפס היז עטענשאן. יא, עטענשאן איז א גוטע ווארט אויף ענגליש, מ׳האט נישט קיין ווארט אויף אידיש.
“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור”
און ער זאגט נאכאמאל, “אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך” — אפשר איז די חילוק פון מפעל און יצור איז די זעלבע זאך. “הכל גלוי וידוע לפניך” — אונז זאגן גלוי וידוע.
ס׳קען זיין אז כל המפעל מיינט בכלליות, כל המפעל איז אפשר בכלליות, כל היצור איז בפרטיות. כל המפעל ווי דער מענטש פיט אין די גרויסע פאזל, אבער אויך איז ער… יא. קען זיין יצור איז אזויווי מערערע זאכן, געוויסע זאכן, יעדן באשעפעניש. די מפעל מיינט אזויווי מעשה, מעשה בראשית.
“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”
אקעי, “הכל גלוי וידוע לפניך ה׳ אלקינו צופה ומביט עד סוף כל הדורות” — וואס דו האסט שוין געפלאנט דאס אין די אנהייב, פון ששת ימי בראשית איז שוין דא די סדר פון די שנה.
“כי תביא חוק זכרון” — חוק לזכרון שטייט דא, “להפקד בו כל רוח ונפש” — דו ברענגסט א סדר, חוק מיינט א סדר, ס׳איז דא א צייט ווען מ׳דערמאנט זיך, וואס דעמאלט איז נפקד יעדער מענטש, יעדע לעבעדיגע זאך, “להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית” — מעשים אסאך, און א סוף, און תכלית מיינט דא אן א סוף, רייט? אזוי אן א סוף נבראו.
און דאס האסטו אלעס געזען פון פריער. איך מיין אז דאס איז דער טייטש פון צופה ומביט עד סוף כל הדורות. גלית, דא האסטו שוין א סדר קבוע פון ראשונה, ווייל ראשונה איז נברא אדם, און דאס איז געבויט אויף דעם, אזויווי די גמרא זאגט שוין, מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית.
“זה היום תחילת מעשיך”
פון די אנהייב, בריאת העולם, בריאת אדם הראשון, האסטו שוין מודיע געווען, האסטו שוין פארציילט, מגלה געווען, אז מ׳גייט דן זיין די מענטשן אין דעם טאג.
פארוואס “זה היום תחילת מעשיך”? דאס איז דער טאג וואס האט זיך אנגעהויבן זיינע מעשים, ווייל אדם הראשון איז באשאפן געווארן, און “זכרון ליום ראשון” — געדענקט מען אזויווי די ערשטע מאל.
על הדורות גייט זיין א זכרון ליום ראשון. אזויווי די ערשטע מאל האט דער אייבערשטער געדענקט אדם און מחליט געווען אים צו באשאפן, כביכול דער אייבערשטער איז מחליט וויאזוי ער זאל זיך פירן מיט די מענטשן יעדע יאר.
“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”
און ער פירט דארט מיט א פסוק וואס איך ווייס נישט וואס עס קומט אזוי גוט דא אריין, “כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”. וואס איז די טייטש? ס׳איז אזויווי דאס איז די חק, די סדר. דאס איז די פסוק פון ראש השנה, יא, “תקעו בחודש שופר”. ס׳האט צוטון מיט די חק לזכרון. די ווארט חק, יא, חק לזכרון. חק איז עפעס א… איך ווייס נישט, א געזעץ, א דבר קבוע, א מנהג קבוע. אזוי סאונדט עס.
אקעי, יא, סאו תקעו בחודש שופר, גייט ער צו, כי חק לישראל הוא, אז משפט לאלקי יעקב, אז יעדע יאר איז דא א משפט לאלקי יעקב אין דעם טאג. און די אידן ווייסן אז יעדע יאר איז מען דן. חק לישראל הוא, אז די חק לישראל איז די חק לזכרון, אז דער טאג איז די משפט לאלקי יעקב ווייל ס׳איז געווען תחילת המעשים.
דער שפרינג פון יוניווערסעל צו “אלקי יעקב”
אקעי, און וואס טוט מען אין דעם טאג? אזוי, חוץ פון דעם וואס… ס׳איז יא איין זאך וואס איז אביסל אינטערעסאנט, מ׳האט געגעבן א שפרינג פון די יוניווערסעל פון מעשה בראשית צו אלקי יעקב, צו דער אייבערשטער איז אלקי ישראל. יא, ווער ווייסט דערפון? לאו דווקא אז ס׳איז נישט אנדערש געווען.
“ועל המדינות בו יאמר”
אקעי, און אין דעם טאג איז אויך “ועל המדינות בו יאמר” — אויף די לענדער, די שטעט, אין דעם טאג זאגט מען “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — סיי די לענדער באופן כללי, און סיי בריות באופן כללי, די נבראים ווערן דערמאנט דעמאלטס, “די נסקרים לחיים ולמות” — מען דערמאנט זיי אדער צו לעבן אדער צו נישט לעבן.
“מי לא נפקד כהיום הזה”
ממילא “נפקד כל יצור” — עס איז נישטא גארנישט וואס ווערט נישט, אזויווי איין שטיק חיות, נישטא גארנישט וואס ווערט נישט דערמאנט אין דעם טאג, ווייל אין דעם טאג “זכר כל היצור”.
“אשרי איש לא ישכחך”
בקיצור, אלע מעשיות וואס מענטשן טוען. און דא קומט אזא אינטערעסאנטע שטיקל וואס קומט שוין זייער אריין. אזויווי דער אייבערשטער געדענקט אלע מענטשן אין דעם טאג, איז גוט אז א מענטש זאל געדענקען דעם אייבערשטן אויך. “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”. פארוואס? “כי דורשיך לעולם לא יכשלו, וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.
לכאורה, אויב איינער געדענקט דעם אייבערשטן, וועט דער אייבערשטער אים געדענקען. ער זאגט אז עס גייט דאך זיין גרויסע בושות. איינמאל דו ווייסט אז דער אייבערשטער גייט דערמאנען וואס דו האסט געטון, גייט דאך זיין גרויסע בושות. אז נישט נאר ווען דו טוסט שלעכטע זאכן טוסטו בושות, נאר דער אייבערשטער גייט עס איבערשפילן. אז דו געדענקסט א גאנץ יאר דאס, דו געדענקסט אז דער אייבערשטער געדענקט, ממילא וועסטו נישט האבן קיין בושות. איך האב געמיינט אז דאס איז א שטיקל סגולה, אזויווי סגולה לזכות בדין, להיות בדביקות כל השנה. “אשרי איש לא ישכחך… כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.
זיי האבן שוין געהאט אין די ישיבה שפת אמת, וואס איז אויך די ברכה אויף משפט, זייער אינטערעסאנט. ער זאגט דארט אז “דורשיך” איז “דורשיך בבטחונך”, עפעס האט עס צו טון, עפעס מיט משפט און פקודן האט צו טון מיט געדענקען דעם אייבערשטן. דאס איז דאך שווער און פארשעמט. ניין, פשט איז א גאנצע צייט א תביעה אז אונז האבן הויכע עקספעקטעישאנס פון דיר, אז דו גייסט האלטן דיין הבטחה. מיר זאגן דיר די גאנצע צייט, דו האסט געהאט א ברית מיט אונזערע אבות, און דו גייסט אונז נישט לאזן הענגען, און דו גייסט אונז נישט פארשעמען אז אונזער… “כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.
Speaker 2: יא, ווייטער.
Speaker 1: אה, הלואי איז עס נאר יא.
דער ערשטער פסוק פון זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”
און די לעצטע שטיקל איז לכאורה די הקדמה צו… די ערשטע פסוק וואס מ׳גייט ברענגען וואס דאס איז זכרונות, אז דער אייבערשטער האט געדענקט נח. ווען ער זאגט אזוי, “האלאו, ביי אונז זאגט מען ‘פגם׳”. ערשטנס, וואס איז דער חילוק? וואס מיינט “פגם”? האלאו איז נאך זייער שיין. מ׳הייבט אן, “אונז ווייסן נאך אז דו געדענקסט יעדן, האסטו דיך שוין געוויזן ביי נח”. לייג צו, האסטו געדענקט נח, און האסט אים “פקדתי במאור רחמיך”, און אונז זאגן מיר דאס לאנדזש פאר האב רחמים. דו האסט געברענגט דעם מבול, דו האסט געשאכטן כל בשר על האדמה, און מ׳בעט מ׳זאל געדענקען נח. אזוי ווי נח האסטו געדענקט, האסט אים געדענקט לטובה, זאלסטו געדענקען נח. און דא זאגט מען, “יא, להרבות זרעו כאפר הארץ, להרבות תולדותיו כחול הים”. מיינט בני נח זאלן זיין די לייט?
Speaker 2: \[שמועס צווישן צוויי מענטשן\] ווערט פאר די בני נח.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה, “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וכו׳.
Speaker 1: שוין, דאס איז די ערשטע פסוק. און דא איז, יא, די “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” איז בסך הכל אן הקדמה צו די ערשטע פסוק פון זכרונות פון די תורה.
פארוואס קומט אן הקדמה דווקא צום ערשטן פסוק?
ס׳איז אינטערעסאנט פארוואס פונקט דאס קומט מיט אן הקדמה, ווייל די הקדמה קומט נישט מענין ראש השנה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ס׳איז דא דא א סוד, איך מיין, אוודאי, נח ווערט דערמאנט, אבער סיי דער דערמאנען נח, ווייל ווען ער דערמאנט ווען די קשת אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט אז ער גייט מער נישט חרוב מאכן די וועלט. וואס איז דא די וועניגער ווען מ׳דערמאנט נח?
וואס איז קודם א פאקט, יעדע איינע פון די הקדמות לפסוקים האט א הקדמה צו די ערשטע פסוק. אויך דארט האבן מיר גערעדט פון גילוי מלכות, “וככתוב יחשב מלך”, ככתוב, רייט. און די שופרות איז דא ככתוב. און די אמת איז אז ס׳איז דא פיוטים, אפשר אפילו אין די פיוט איז געקומען, ס׳איז דא פיוטים וואס קומען אויף די הקדמה פאר יעדע פסוק. למשל, דער לאנגער פיוט וואס שטייט פאר מלכיות און שופרות וואס אין סאך שולן סקיפט מען, “אסיחה מלכה”, יא. דארט איז דא א המשך, א הקדמה אויף יעדע פסוק. ניין, אונזער מחזור איז נאר געדרוקט די הקדמה כללית, אבער ס׳איז דא אין די ווייסע מחזור וואס איך האב, ער האט אריינגעדרוקט אויך די הקדמה פון יעדע פסוק, שרייבט ער א שטיקל פיוט וואס איז מסביר די ענין, און נאכדעם “ככתוב” ככה וככה.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די ערשטע פסוק איז בסך הכל די ערשטע פסוק. איך מיין, די דערמאנען נח איז נישט וויכטיגער ווי דערמאנען אברהם יצחק, אדער דערמאנען ווייטער איינע פון די אנדערע פסוקים. אבער אויף די ערשטע פסוק קומט אן עקסטערע פיוט, אן הקדמה. סאו איך מיין אז מ׳איז מונד געווארן, מ׳דארף מאכן אן הקדמה פאר די נעקסטע שטיקל אויך. יא. ווען מ׳דאוונט שמונה עשרה קען מען זאגן וואס מ׳וויל.
פסוקי זכרונות: נוסח הרמב״ם
דער פסוק, די חג אויף די פסוק מיין איך איז נישטא אין אונזער… איך געדענק נישט. דו האסט א חילוק אין די פסוקים דא וועלכע פסוקים ס׳שטייט. דער רמב״ם האט אן אנדערע נוסח ווי אונז.
פסוקים פון תורה
ס׳שטייט “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”. ביי אונז שטייט “במצרים”, יא. און נאך א פסוק פון די תוכחה, “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור”, האבן מיר געליינט צוויי וואכן צוריק. און דאס איז עד כאן פסוקים פון די תורה.
פסוקים פון דברי קדשך (תהלים)
נאכדעם פסוקים פון תהלים, אדער מדברי קדשך כתוב לאמר, “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”, “ויזכור להם בריתו”, דאס איז די זכירה. ס׳שטייט “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”, ס׳שטייט “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו”. דאס איז די פסוקים פון דברי קדשך.
פסוקים פון נביאים
און מדברי עבדיך הנביאים שטייט אזוי, שטייט די ערשטע פסוק, “הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. שטייט “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”. שטייט “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳”. אפרים מיינט מען די אידן דא אין די פסוק, יא, פאר סאם ריזען. אריגינעל לכאורה מיינט עס שבט אפרים און מלכות ישראל, אבער ווי יהודה, אין סוף מיינט עס אלע אידן.
יעלה ויבוא אין ברכת זכרונות
און די ענד פון די ברכה פון זכרון, דא זאגט מען יעלה ויבוא, אה, על פי שיטת הרמב״ם. און אונזער… איך מיין אז אונז זאגן נישט, איך געדענק נישט. אונז זאגן יא, יעלה ויבוא בעטן מיר אויף זכרון. יעלה זכרונינו, דאס איז די גאנצע יעלה ויבוא. איך מיין אז יעלה ויבוא איז אריגינעל פון ברכת זכרונות, מ׳האט עס שפעטער געלייגט איבעראל. ס׳איז גראדע א גוטע שטיקל.
חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק
און נאכדעם זאגט מען אזוי, “זכרנו בזכרון טוב לפניך”, דא הייבט זיך אן אזויווי א נייע שטיקל אזוי. “ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם”, געדענק אונז מיט גוטע וועג. געדענקן די ברית חסד, די שבועה וואס דו האסט צוגעזאגט פאר אברהם אבינו. וואס מיינט שבועה קדומה? וואס דו האסט אים געגעבן אזא מורמל אדורך? וואס דאס מיינט? איך ווייס נישט.
וזכור לנו עקידה וואס ער האט אויפגעגעבן יצחק על גבי המזבח לכבוש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, און אזוי ווי אברהם אבינו איז כובש געווען זיין רחמנות צו טון דיין רצון, אזוי זאל אונז אויך אונזער רצון, זאל כובש זיין דיין כעס, ותגול על רחמיך על מדותיך.
דער יסוד פון כיבוש המידות
דאס הייסט, א גמרא זאגט, אז עס קומט צו חינוך איז דא בעצם אביסל מדת הדין, זאל די רחמים אביסל כובש זיין. אויך אברהם אבינו, עס איז אים געקומען צו ליב האבן יצחק, האט ער געוואוסט א וועג, א מענטש קען האבן צוויי מידות, און ווען ער וויל טון פארקערט, יא, אברהם האט באהאלטן זיין מדת הרחמים לעשות רצונך, און די… ס׳איז נישט, די משל שטימט נישט מיט רחמים, מיט דין שטימט עס בעסער מיט דעם אז ער קען כובש זיין איין מידה די צווייטע.
דאס הייסט, ער קען זאגן, איך בין מודה אז ס׳איז ביז גאר א מדת הדין, און איך בין שולדיג, אבער גיי מיט רחמים. אזוי ווי אברהם אבינו ווען ער איז געגאנגען שחט׳ן יצחק, האט ער געזאגט, איך האב נישט ליב יצחק? איך האב אים ליב, אבער ס׳איז דא עפעס וויכטיגער. אזוי אויך אונז זענען אפשר נישט ראוי, אבער וויכטיג איז דא אהבתך פאר אברהם אבינו, איז דא רחמנות, דאס נהג מדת הרחמים, ווען אלץ איז נהג מדת הדין. דאס הייסט, אונז זענען מודה אז ס׳איז דא צוויי מידות, ביי אונז מאך מדת הרחמים.
חידוש: זכות העקידה איז די אנהייב, נישט די ענדע
ס׳איז זייער גוט, אסאך מאל ווען מען רעדט מיט מענטשן אויך, דארף מען וויסן דעם יסוד. איך מיין דארטן אליין איז געווען עפעס אזוי סארט, ווען דער אייבערשטער זאגט גיי זיין מקריב את יצחק, איז עס עפעס אן ענין פון דין. און ווען דער אייבערשטער וואלט ווען נישט צוריקגעצויגן, און ס׳איז געווען א מלאך שיין פון די שמים און אברהם הרג׳עט אים, וואלט ווען געווען דאס א מעשה פון דין, ס׳וואלט געווען א קללה פאר כלל ישראל. אין די מינוט מיט׳ן זאגן “אל תשלח ידך אל הנער” איז געווען עפעס א “יגולו רחמיך על מדותיך”, אז די זכות העקידה איז די אנהייב פון די מעשה, נישט די ענדע. איך מיין דארטן אליין איז געווען א כיבוש רחמיו על כעסו, אדער רחמיו על מדותיו.
און נאכדעם, נישט נאר “במדת רחמיך”, נאר “ויושב אפך מעמך ישראל ומעירך ומנחלתך”. דאס איז בעצם דער פסוק וואס ער ברענגט דא, דער פסוק פאר דער פסוק וואס ער גייט ברענגען, ווייל ס׳שטייט “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק”, דאס איז “ומנחלתך”, און זיי זענען מקיים, דאס האט ער צוגעזאגט על ידי משה “וזכרתי להם ברית ראשונים”, וואס דאס איז דער נעקסטער פסוק אין די תוכחה, אין בחוקותי, “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳”.
סיום ברכת זכרונות
און בפרטות, מ׳איז ממשיך, די ענין פון זכרונות, דער אייבערשטער געדענקט אלע נסכחות, קיין שכחה לפני כסא כבודך, ווי מ׳האט געזאגט היינט מאל, און וועט דער אייבערשטער געדענקען עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, אה, “זוכר הברית”. דארף מען שטיין נאכאמאל “להיות להם לאלקים”? מ׳דארף עס זאגן נאכאמאל?
ברכת שופרות: אתה נגלית בענן כבודך
און נאכדעם קומט די דריטע ברכה, נאכדעם גייען מיר סטאפן די שיעור, ס׳איז שוין כמעט א שעה. די דריטע ברכה איז אויך א הכנה פאר שבועות, יא. ברכה שלישית, די ברכה פון וואס מ׳רופט שופרות, הייבט מען אן מיט די שופרות פון מעמד הר סיני.
“אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך”. אינטערעסאנט, ס׳שטייט “וירד ה׳ על הר סיני באש”, דער אייבערשטער איז אראפגעקומען, אבער מ׳האט עס געהערט פון אויבן, מ׳האט עס געהערט פון זייער הויעך, מ׳האט עס געהערט מן השמים. ס׳איז דא פסוקים וואס שטייט מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.
“נגלית עליהם בערפלי טוהר”. וואס הייסט בערפלי טוהר? ס׳האט צו טון אפשר מיט די קולות און די ברקים און די אורות וואס איז געווען דארטן. א ערפל, וואס הייסט א ערפל? אה, ערפל, בערפלי טוהר. איך מיין אז ערפל איז נישט טוהר, ערפל מיינט ריינקייט, טהרה של יופי. ס׳איז געווען א ערפל, אבער ס׳איז אויך געווען טוהר.
יא, “גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך”. וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דורך משה רבינו, יא, ותשמיעם את קולך… וואס? יא יא, ותשמיעם את קולך ללמד, ס׳איז דאך ללמד, וואס די אלע וואלטן געזאגט, ללמד, שפעטר איז געווארן א בקשה פון משה, אמת, ותשמיעם את קולך ללמד…
שופרות — ברכה שלישית פון מוסף ראש השנה
הקדמה — מעמד הר סיני
יא, גם כל העולם כולו יחלו פניך, ברית בראשית חרדת ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דורך משה רבינו, יא, ותשמיענו את קולך.
וואס? יא יא. ותשמיענו את קולך, ווייסט, ווען אנגעהויבן זאגן “ונגשנו ללמד”, שפעטער איז געווארן עפעס א בקשה פון משה אמת, ותשמיענו את קולך, ודברי קדשך מלהבות אש, מלהב ואש, בקולות וברקים עלינו גלית, ובקול שופר עלינו הופעת. שוין, האבן מיר דא דערמאנט שוין שופר יעצט.
דאס איז א הקדמה פאר די ערשטע פסוק.
פסוקים פון תורה — מעמד הר סיני
ככתוב בתורתך, ככתוב בתורתך, “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה”.
וכתיב, “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול”.
אויך האט דער זעלבער מעמד הר סיני.
וכתיב, די אלע דריי פסוקים פון די תורה זענען פון מעמד הר סיני, “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק”.
פסוקים פון כתובים — שופר פון הלל ושבח
ובדברי קדשך כתוב לאמר, דריי פסוקים אין תהלים, מיין איך, וואס זענען אנדערע סארט קול שופר, ס׳זענען דאך סארטן קול שופר וואס קול שופר איז מיועד צו דאנקען דעם אייבערשטן. יא? אזוי מיין איך.
ובדברי קדשך כתוב לאמר, “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר”. דאס הייסט, דער אייבערשטער׳ס כבוד קומט ארויף בתרועה, יא? ה׳ בקול שופר.
וכתיב, “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳”.
וכתיב, “הללו א-ל בקדשו”, און איינע פון די פסוקים איז “הללוהו בתקע שופר”. אה, די הללוהו, מ׳זאגט די גאנצע קאפיטל.
פסוקים פון נביאים — שופר פון גאולה
און יעצט דריי פסוקים פון די נביאים, “ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר”, אלעמאל דא זאגט ער נאמר, אה, די ערשטע שטייט נאמר. “כל יושבי תבל ושוכני ארץ”, אלעמאל ביי די נביאים שרייבט ער נאמר, און ובדברי קדשך כתוב, ווייל די נביאים זאגן, על ידי עבדיך הנביאים, אה, דא שטייט “ככתוב לאמר”. טאקע פאר מלכיות. און דער ערשטער ביי מלכיות, “וכל דברי דבריך ונביאיך נאמר”. איך מיין אז ביי די נביאים דארף קומען “נאמר”. אפשר איז דא א טעות? וואס שטייט דא “ככתוב לאמר”? נאר ביי די ערשטע שטייט “ככתוב לאמר”. אבער אויך ביי דברי קדשיך שטייט “ככתוב לאמר”. נישט קיין חילוק.
“כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו”.
וואס שטייט נאכדעם? און וואס זאל מען דאנקען דעם אייבערשטן? וואס איז די ענין? ניין, ניין, אונז זעען, ס׳רעדט זיך נישט פון סתם התגלות פון אייבערשטן. די כבוד פון אייבערשטן קומט מיט שופר. אזויווי ביי מעמד הר סיני. יא.
“וכתיב ויהי ביום ההוא”, די גאולה אויך גייט האבן מיט א קול שופר. “ויהי ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים”.
“ונאמר וכתיב ה׳ עליהם יראה”, אויך ביי די גאולה, “ויצא כברק חצו”. דער אייבערשטער גייט קומען מיט א גילוי פון אזויווי ענליך צו מתן תורה, “כברק חצו”, אזויווי א לייטנינג. דער רמז איז אויך ענליך צו מעמד הר סיני. עפעס א גילוי כבוד ה׳ קומט מיט א קולות וברקים, מיט א קול שופר. יא. “ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ה׳ צבאות יגן עליהם”.
און דא ענדיגן אונז “כי אין תוגה לעמך ישראל לעמך בשלומך”. און מ׳ענדיגט מיט די תפילה.
תפילה פון קיבוץ גליות
“תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו”. צו מ׳זאל צוזאמזאמלען די גליות. “וקרב פזורנו מבין הגוים”. דאס איז אלעס די תפילה פון מוסף, פון… “תקע בשופר גדול” איז די תפילה פון תקע, פון קיבוץ גליות פון י״ח.
די ערשטע “וקרב פזורנו”, איך מיין אז דער חתם סופר האט געהאט “וקרב פזורנו”. און איך מיין אז דער רמ״א האט געהאט “וקרב פזורנו”. “והביאנו לציון עירך ברינה”. איך דענק נישט. אפשר יא, איך דענק נישט. יא. ער האט יא געהאט. קרוב, “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ”, “והוליכנו קוממיות לארצנו”. אוקיי.
“והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”, צו טון די מצווה פון שופר “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם”.
דא שטייט נישט שופר, אבער עס שטייט חצוצרות, דער זעלבער געדאנק, תקיעה תקיעה לכבוד היום טוב צוזאמען מיט די קרבנות.
חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה”
“כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”.
דא האלט מען שוין נאך די פסוקים, אבער דער ענין איז, אז… דאס איז א פסוק דא, עס ענדיגט זיך מיט א פסוק, שור, “שופר וזיכרון”, אוקיי, עס ענדיגט זיך מיט נאך א פסוק, יא, עס ענדיגט זיך מיט נאך א פסוק ביי מלכויות. ניין, נישט ממש דא. אבער דא ענדיגט זיך ממש דער פסוק ביי דעם סיום הברכה.
“כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך”.
“כי אתה שומע קול שופר”, אינטערסאנט, “ומאזין תרועה ואין דומה לך”. קיינער איז נישט אזוי גוט אויסצוהערן ווי אידן מאכן תרועה אזוי ווי דער אייבערשטער, ווייל קיינער פארשטייט נישט, מען גיט א בלאז: “טו טו טרו”, איינער פארשטייט? דער אייבערשטער פארשטייט.
דיסקוסיע: “מעולם” און “היום”
“כי שומע קול שופר אתה מעולם”, איז אינטערסאנט, ווייל “מעולם” זעען מיר אונז דער אייבערשטער קומען מיט קול שופר, אדער ווי עס שטייט ביי מעמד הר סיני. אבער ווי זעען מיר אונז אז די אידן שרייען צום אייבערשטער מיט א קול שופר? דאס זעט מען שוין שפעטער, אין דעם פסוק. גוט, אבער עס איז נישט “מעולם”. “מעולם” איז די ספעציעלע פון משה רבינו אין הר סיני. “מעולם” איז געווענליך מיינט אזוי ווי “לנצח”, אזוי ווי… נו, “מעולם”.
“מעולם”, פון ווען מיר שרייען… עס איז א גוטע שאלה, איינער ווייסט? אדער עס שטייט ערגעץ אז אדם הראשון האט שוין געבלאזן מיט א שופר אדער וואס? ווייס נישט.
“ומאזין תרועה ואין דומה לך”. חוסן השם שמיא קול תרועת עמך ישראל היום ברחמים.
דער אייבערשטער הערט דאך אלעמאל, און די זעלבע וואס איז “מעולם” הערט “היינט”, “מעולם” “היינט”, יא, דא דעם “היום” קומט דא אריין, יא. עס שטימט נישט, ווייל דאס איז מעין החתימה, דער סיום דארף יא זיין די זעלבע איידיע וואס שטייט אין די חתימה, סאו איך ווייס נישט.
וואס הייסט? איך בין נישט מסכים מיט דעם טייטש אז “מעולם” מיינט “קיין היינט”, ווייל דא געווענליך די חתימה גייט “ווייל אזוי איז”, “ברוך אתה ה׳ אז אזוי איז”, סאו סתם “מעולם” איז פשוט וואס עס פאסט נישט צו זאגן אז דער אייבערשטער הערט נאר היינט.
דער אייבערשטער הערט אלעמאל אויס, אונזער תפילה איז אויף היינט, אבער דער אייבערשטער אלעמאל “שומע קול שופר”. יא. “לעולם” איז דאך אזוי, אלעס ביים אייבערשטן איז אלעמאל, איך מיין, ביים אייבערשטן איז דאך נישט קיין מגבל זמן.
יא, יא.
“היום הרת עולם”
“היום הרת עולם”, נאכאמאל די זעלבע זאך, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש”.
—
א גוטע וואך, א גוט יאר, א כתיבה וחתימה טובה, א הייליגן יום טוב, און זאל מען האבן א פרייליכן יום טוב, א גוטע נאכט, א גוטע וואך, און באלד קומט דער נעקסטער שיעור, קומט יום כיפור.
סדר התפלות ו׳ – תפלות ראש השנה – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/0m0iiis72uhs3fgudh7uw/DR111.mp4?rlkey=vgw3w7tr0ipt0aezwwk7bwf7k&dl=0
סדר התפלות ו׳ – תפלות ראש השנה – וידאו
סדר התפלות ו׳ – תפלות ראש השנה
אין דעם שיעור לערנט מען די הלכות און נוסח התפילות פון ראש השנה לויט׳ן רמב״ם, אריינגערעכנט די הוספות פון עשרת ימי תשובה (זכרנו לחיים, מי כמוך, זכור רחמיך), די ספעציעלע ברכה שלישית מיט “ובכן תן פחדך”, און די גאנצע מוסף תפילה מיט מלכיות זכרונות ושופרות. מ׳באהאנדלט די מקורות פון די פסוקים, די טעמים פארוואס מ׳לייגט צו אין די ערשטע און לעצטע ברכות (כאטש ס׳איז געווענליך אסור), און די פארשידענע נוסחאות צווישן דעם רמב״ם און אונזער מנהג, אריינגערעכנט דיסקוסיעס וועגן פיוטים, די משמעות פון “דברך אמת וקיים לעד”, און די סימבאליזם פון שופר בלאזן ביי מתן תורה און ביי די גאולה.