הרחבת המבט לעולמות שבכל מילה וצמצומו | עמוד התפלה אות יז (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
תורת הבעש״ט: “ועשית לך תיבה” — עולמות, נשמות, אלוקות בכל דיבור ודיבור
—
תורת הבעש״ט: תיבה = דיבור
הבעש״ט לומד על הפסוק “ועשית לך תיבה” ש״תיבה” פירושה מילה (דיבור). הקב״ה אומר: היזהר על כל מילה שיוצאת מפיך. בכל דיבור ודיבור יש עולמות, נשמות, ואלוקות.
זה נרמז בפסוק “תחתים שנים ושלישים תעשה”:
– תחתים = עולמות (לשון תחתון — המדרגה הנמוכה ביותר)
– שנים = נשמות (לשון “משנה”, שהוא אותיות נשמה)
– שלישים = אלוקות (לשון מושלים/מנהיגים — הרמה השלישית והעליונה ביותר)
“תעשה” פירושו: צריך לכוון בכל דיבור על כל שלושת הרמות, באמונה שלימה שבכל מילה טמונים עולמות, נשמות, ואלוקות.
השוואה לנוסח המגיד
זוהי גרסה של אותה תורה שהובאה קודם לכן בנוסח המגיד. ההבדל: נוסח המגיד לא הסביר מדוע תחתים/שנים/שלישים רומזים על עולמות/נשמות/אלוקות — הוא הביא זוהר (“תלת עלמין אתליין” בפרשת שלח). כאן, בנוסח דגל מחנה אפרים, זה מוסבר עם דרשות משלו על המילים עצמן. הוא גם אומר במפורש “יש לומר” — הוא מבהיר שהרמז הוא חידושו, בעוד היסוד (עולמות/נשמות/אלוקות) בא מזקנו הבעש״ט.
גם נוסח המגיד דיבר על אמונה (“וצריך אמונה”), מה שמראה שזו הייתה שמועה מהבעש״ט עם סדר כללי: תיבה = דיבור, שלוש רמות, ואמונה.
מקורות: תולדות יעקב יוסף, המגיד, זוהר פרשת שלח, דגל מחנה אפרים.
—
הרמה הראשונה: עולמות — עולמות שלמים בכל מילה
מה פירוש “עולמות” בדיבור?
קושיא: מה החידוש ב״עולמות”? מילה אחת היא כבר עולם אחד — מה הכוונה שיש כמה עולמות?
הביאור: אדם חושב שמילה היא “רק דבר אחד” — אבל זה משום שהוא לא חושב היטב. באמת כל מילה מעוררת עולמות שלמים — היא מתחברת לאינספור דברים. כשמישהו אומר לך “מזל טוב, פלוני נולד לו תינוק” — יש בזה עולם שלם: מה זה להיות אדם, מה זה להביא ילדים לעולם, למה מתפללים עבור פלוני, וכו׳. אין צורך באיגרת הבעש״ט כדי לדעת זאת — צריך רק לחשוב מעט.
משמעות מעשית: “מבין דבר מתוך דבר”
זה לא רק ענין רוחני — זו גם אמת פשוטה: חכם, כששומע מילה אחת מאדם, מבין מאיזה עולם הדיבור בא. לאדם יש עולם הפסיכולוגיה, עולם השכל, עולם הנשמה, עולם המעשה — וצריך להבין את כל העולמות כדי באמת להבין מילה אחת. טיפש עונה רק על מה שנאמר; חכם מבין דבר מתוך דבר — הוא מבין את המציאות הרחבה יותר מאחורי הדיבור.
כשאדם מדבר איתך, יש כמה רמות — לא רק המילה הפשוטה. יש לו אגו, יצר הרע, אמיתיות — הכל ביחד. אדם חכם יכול מתוך מילה אחת לתפוס עולם שלם; פחות מבין צריך כמה שעות של שיחה.
הלשון מאיגרת הבעש״ט
הלשון מאיגרת הבעש״ט הוא: “בכל דיבור ודיבור בעת תפלתך ולימודך” — כשאתה מתפלל וכשאתה לומד. ובמקום אחר כתוב שזה תקף אפילו כשמדברים עם אנשים (“אפילו כשמדבר עם בני אדם ממש” — כמו שכתוב במגיד).
דוגמה מתפילה
“הללו את ה׳ מן השמים” — “שמים” עצמו הוא עולם שלם, מחובר לכל כך הרבה דברים (שמי מים, וכו׳). כל מילה בתפילה היא כפשוטה עולם שלם.
ה”failure mode” של עולמות
צריך קודם לדעת שהכל הרבה יותר רחב ממה שחושבים. צריך קצת לחקור, אפילו קצת לחלום — כי אחרת נתקעים. לא להיות תם וטיפש שלוקח הכל כפשוטו. “כל העולם תלוי בה” — הבנה נכונה של שום דבר לא אפשרית בלי זה.
אבל כאן טמונה גם בעיה: אם מתחילים לחקור את כל העולמות, אפשר לשכוח למה באנו — מאבדים את הפוקוס.
—
המשל של הבעש״ט: למה גויים יודעים טוב יותר חכמות עולם?
הקושיא
אם כל החכמות טמונות בתורה (כמו שהרמב״ן אומר), למה יהודים שלומדים תורה לא מוצאים את כל חכמות העולם? למה דווקא גויים מבינים טוב יותר את העולם?
המשל
הבעש״ט (כמו שכתוב בתולדות יעקב יוסף) מביא משל על מלך שהראה את אוצרותיו לאנשים — רוב האנשים הסתכלו על הדברים היפים, אבל החכם הסתכל רק על המלך עצמו.
הנמשל
חכמי אומות העולם מסתכלים על חכמת הטבע — ה״דברים היפים.” חכמי ישראל, הצדיקים, רצו רק להסתכל על רבונו של עולם, לא על חיצוניות. לכן היו יותר ממוקדים בעיקר.
מקורות: תולדות יעקב יוסף, הרמב״ן.
—
הסדר של כוונה: נקודה, הרחבה, וצמצום
היסוד
אדם בא לעולם לעשות משהו. אבל אם הוא רק ממוקד במשימה הספציפית שלו בלי להבין את התמונה הרחבה יותר — העולמות, הסיבות — גם לא יצליח. לכן יש סדר:
1. נקודה/כוונה — קודם צריך לדעת מה רוצים לעשות, נקודה אחת ברורה
2. הרחבה — אחר כך צריך “קצת לחלום,” להסתכל על כל הפרספקטיבות — עליונים ותחתונים
3. חזרה לנקודה — אבל הכל מסתובב סביב הנקודה האחת
—
שיטת הבעש״ט בתפילה
תפילה היא לעשות משהו
תפילה לא באה רק לומר את הסידור — תפילה באה לעשות משהו, תיקון, ייחוד. הסידור משמש ככלי לכך. חלק גדול מחכמת הבעש״ט הוא איך להשתמש בסידור למה שצריך לעשות — דרך צירופי אותיות, כוונות, ודרכים אחרות.
הארות באמצע התפילה
הבעש״ט בתפילה ראה מה הוא צריך לעשות — הוא קיבל הארות באמצע התפילה. קושיא: איך זה יכול להיות? הרי היה צריך להיות לו פירוש המילות! איך אליהו הנביא בא לאדם באמצע התפילה?
התירוץ: כמו אדם שמדבר על הבעיה שלו — יוצא קצת החוצה, מסתובב, מתהלך — כך גם בתפילה. בתפילה מביאים את כל המציאות לפני הקב״ה — לא רק “הבעיות שלי”, אלא מעלים בקדושה את כל ההוויה.
אי אפשר להתפלל עם “רשימה”
עיקר יסוד: אי אפשר לבוא לתפילה עם רשימה ארוכה של בקשות. “בשמים לא עובדים עם Excel sheets.” הקב״ה כבר יודע את הרשימה — הוא לא צריך את זה. תפילה היא לעשות משהו — תיקון, ייחוד. כל ברכה בשמונה עשרה יש לה נקודה אחת, ובכלליות הכל מסתובב סביב נקודה אחת. צריך למצוא אחדות.
מקור: הגמרא אומרת שאי אפשר להתפלל על שני דברים בבת אחת. תענית עושים רק על דבר אחד.
מקור: מדרש הנעלם — המשנה אומרת “בעשרה מאמרות נברא העולם,” אבל תנא אחד אומר “באות אחת נברא העולם.” אפילו בריאת הקב״ה עוברת דרך דבר אחד.
המעשה עם רבי ברוך שלום אשלג במירון
רבי ברוך שלום אשלג (בנו של בעל הסולם) היה נוסע למירון, עומד ליד המערה דקה-שתיים, וחוזר הביתה. שאלו אותו: נוסעים כמה שעות, ונשארים שם רק דקה?
הוא ענה: רוב האנשים מתחילים להתפלל ליד הציון, ובתפילה נזכרים ביותר ויותר דברים — הרשימה מתארכת. אצלו זה הפוך: לפני הנסיעה הוא יודע שהוא צריך הרבה דברים. ככל שנוסע קרוב יותר, נזכר שהוא צריך פחות. עד שמגיע לקבר — תופס שהוא צריך רק דבר אחד (דביקות), הוא מבקש על זה, והולך הביתה.
“שעה אחת לפני התפילה” — הכנה לתפילה
צריך לפני התפילה לברר מה רוצים — מה רוצים לגבי הנושא, לגבי היום. בסידור הרש״ש כתוב ליד כל תפילה איזה פרצוף מתוקן. מנחה קשורה לספירה, סוג של ייחוד, סוג של רמה. מנחה של היום יותר ספציפית. אבל כל נקודה בעולם כוללת את כל העולם — צריך רק קצת להרחיב, להתחיל למצוא. ובאחד מהעולמות נמצא דרך לפתור את הבעיה — זו הארה.
—
תפילה כשיחה עם הקב״ה
המשל הפסיכולוגי
פסיכולוגים טובים ורבנים טובים יודעים: התפקיד לא לתת עצה — אלא לשוחח היטב עד שהאדם תופס בעצמו. כך גם תפילה: מדברים עם הקב״ה, מוציאים את הבעיות, ובאמצע השיחה נופלת עצה.
ההבדל בין דיבור עם הקב״ה לדיבור עם אדם
אצל אדם — חבר, רבי — שומרים, מייפים, מרמים. אבל אצל הקב״ה אי אפשר לשמור כלום — הוא כבר יודע הכל. לכן זו השיחה הכי ברורה שיכולה להיות — “שופך שיחה לפני ה׳.” אי אפשר לסובב ראש לפני השכינה, ומתוך זה שמדברים אמת לפני הקב״ה, תופסים בעצמנו שאמרנו את הדבר “לא נכון” — וזה עצמו כבר תשובת הקב״ה על התפילה.
עצת הבעש״ט על ספקות
תורת הבעש״ט (לפרשת תולדות): איך אדם יודע מה לעשות? יסלק את נגיעותיו מהחקירה, ואחר כך ידע בעצמו מה לעשות. ביאור: תפסיק לחשוב על עצמך — חשוב מה האמת, ותגלה.
—
מחשבות זרות בשעת תפילה — המהלך של צמצום
הענין
תפילה לא יכולה להיות שחושבים רק את המילים המדויקות שכתובות. אם תפילה היא על משהו — על חיי האדם, הבעיות שלו — חייב להיות שבאות עוד מחשבות. זה טבעי, כי כל דבר קשור לעוד דברים.
משל: אדם מתפלל על הצלחה בחינוך ילדיו, ובאמצע מתחיל לחשוב על מה המלמד של בן הדוד עושה — כי זה קשור לנושא.
המהלך של צמצום
כשהמחשבות הולכות רחוק מדי — כשמתחילים כבר “להתרגז על פלוני” — אז צריך להחזיר (לחלל) את המחשבה. “רגע, באתי לכאן לפתור את הבעיה.” זה הצמצום — מחזירים את זה עם מהלך מסוים, לא סתם. ומתוך זה שחילקנו (הרחבנו) והחזרנו, יש עכשיו בהירות, דרך.
—
חכמתו מרובה ממעשיו — סכנה עיקרית
הענין
יש טבע אצל חכמים — כשלאדם יש בעיה, מסובב את הסיבות (גלגולי סיבות, כמו שרש״י אומר בפרשת ויקהל) עד שמגיע למקום שבו לא יכול לעשות כלום. מחפש כל כך הרבה חכמות עד שהוא הכי רחוק מפתרון.
דוגמאות
– אדם רב עם אשתו — מסובב את זה עד “שיטת השידוכים לא טובה.” אולי זה אפילו אמת בעומק, אבל למעשה הבעיה אחרת, ובדרך כלל אפשר לפתור אותה.
– אדם עושה טעות ספציפית בחינוך — עונה “המערכת מושחתת.” יש לו כבר “מהלך עמוק שלם” שגורם לכך שאי אפשר לעשות כלום.
הכלל
כשחושבים יותר לעומק בעילה ועלול, הטבע (היצר הרע, הגבורות/דינים שמתעוררים) הוא שזה לא רק נעשה “חכמתו מרובה ממעשיו” — זה נעשה “חכמתו הורסתו למעשיו” — החכמה הורסת את המעשה, כי תופסים כבר כמה עמוקה הבעיה, עד “רק הקב״ה יכול לפתור.”
ר׳ מנדלי (מוויטבסק): הדינים של בינה הם שחושבים יותר מדי (כתוב בפרי עץ חיים).
הכלל: לא אומרים לאדם דבר אם אין מה לעשות
מקור: כלל מספרי קבלה/חסידות — לא אומרים לאדם דבר אלא אם יש משהו לעשות בנוגע לזה.
—
נח ומשה רבינו — האחריות של מי שמבין יותר עמוק
המדרש
כשהקב״ה אמר לנח “קץ כל בשר בא לפני” — נח קיבל את הדין כמו שהוא, שאל “מה אעשה?” אבל לא מצא מה לעשות. אבל כשהקב״ה אמר למשה רבינו שהוא הולך לכלות את ישראל — “הניחה לי… לכלותם” — משה רבינו תפס רמז שהקב״ה מתכוון שיתפלל! רש״י ומדרשים אומרים “היה לו להתפלל” — הקב״ה סיפר לו את הצרה כי הוא נביא, מתפלל, שיפתור את הבעיה.
עיקר העיקרון
לא יכול להיות שכשאדם מבין יותר לעומק, הבעיה נעשית יותר גרועה. חייב להיות שזה נעשה טוב יותר — כי כשיודעים את הסיבות של דבר, יודעים טוב יותר איך לטפל. הרופא הגדול יותר שמבין טוב יותר את שורש המחלה, לא יכול לרפא פחות — לומדים את השורש דווקא כדי לרפא טוב יותר.
—
צמצום של מחשבות — אמונת הבעש״ט
בעל התניא ואחרים אומרים שיש מחשבות שצריך לדחות. אבל מה זה באמת אומר? לא משום שהמחשבות שלך לא שוות להעלות — המחשבות של כל אחד שוות להעלות, זו אמונת בעל שם טוב. הסיבה לדחייה היא: אין לי עכשיו ברגע זה את הכלים הנכונים להתמודד עם הידיעה. “דחייה” לא אומרת דחייה לגמרי — זה אומר: תחזור מחר, נמצא דרך אחרת לדבר איתך.
צמצום אינו דחייה — זה מתוך ענווה, מתוך ידיעה מה לעשות. אם אני יודע רק שאני מתפלל והקב״ה יעזור — זה מספיק לעכשיו. בלי הצמצום, זה יכול לגרום לכך שהתפילה לא תצליח, או שיהיו הרהורים אסורים, או שלא ימצאו דרך החוצה.
—
הרמה השנייה: נשמות
עולמות הוא המקום לפסיכולוגיה — להבין את העולם, הסיבות, המערכת. אבל נשמות היא רמה אחרת לגמרי. משנה הוא אותיות נשמה — נשמות פירושו כפשוטו: נשמות של אנשים, של צדיקים, של אנשים שחיים, שעדיין לא חיים, שכבר חיו.
כשברמה של עולמות לא מוצאים דרך החוצה, עוברים לרמה הבאה — נשמות. כאן מדברים כבר על גלגולים, תיקונים — למה דווקא האדם הזה דווקא בנקודה הזו, דווקא בביאור הזה. עולמות זה בכלל לא תפילה — בנשמות זה כבר נעשה כמו קבלה.
—
הרמה השלישית: אלוקות
אלוקות היא למעלה מן הדעת. יש לה קשר לספירות, הנהגות השם, מציאות אלוקות, חכמה אלוקית — התוכנית האלוקית של העולם. כמו שהרמב״ם אומר: עולם האצילות חכמה, שטמונה בכל.
צריך לשוחח עם נשמות ועם הקב״ה — זה הפירוש של נשמות אלוקות. בנשמות אלוקות כבר לא משוחחים פוליטיקה — יש להם דרך אחרת לדבר על כל הדברים. צריך ללמוד מהם.
—
אמונה — הפסוק שמחבר הכל
הענין מסתיים באמונה שלימה — שבכל דיבור יש תחתים שנים ושלישים. אמונה פירושה להיזכר — כי לפעמים אדם בעולם הצמצום והוא לא יודע שדבר פשוט מחובר לכל. אמונה היא לדעת שזה מחובר לכל.
—
הסדר — תהליך תמידי
כל הסדר מתחיל מחדש כל יום — כי אנשים הולכים לישון, שוכחים, אוכלים, מתווכחים, צופים בחדשות. צריך כל פעם לקחת מזה מחדש. אבל לא הולכים לאיבוד, כי כבר יודעים שזה הסדר.
תמלול מלא 📝
תורת הבעש״ט: “ועשית לך תיבה” — עולמות, נשמות, אלוקות אין יעדן דיבור
תורת הבעש״ט: תיבה מיינט דיבור
“ועשית לך תיבה” — הבעש״ט האיר את הפסוק שתיבה מרמזת על מילה, שנקראת תיבה. זהו מאמר ה׳: “ועשית לך תיבה”, והוא אומר לו: היזהר שהתיבה היוצאת מפיך תהיה להורות — שתהיה נכונה.
דכתיב “שנים ושלישים תעשה” — זה מרמז על מה שהבעש״ט אמר: בכל דיבור ודיבור יש עולמות, נשמות, אלוקות.
הרמז ב״תחתים שנים ושלישים”
“ועשית לך תיבה” — תיבה הפירוש הוא דיבור.
“תחתים” — זה מתייחס לעולמות, שהם המדרגה התחתונה.
“שנים” — זה מלשון משנה. פשיטא, נשמה — זה מתייחס לנשמות. כי שנים הוא לשון משנה, ומשנה הוא אותיות נשמה.
“ושלישים” — זה מתייחס לאלוקות, שהוא משולש, שהוא שליש מהקולות. זה מה שאומרים “מושלים הנהיג את ענקל” — שלישים הוא לשון מושלים, מנהיגים.
“בכל עילה תעשה” — “תעשה” פירושו: התיבה והדיבור היוצא מפיך יהיה בכוונה, באמונה שלמה, שיש בכל דיבור תחתים שנים ושלישים — כלומר עולמות ונשמות ואלוקות הקדוש ברוך הוא.
השוואה לגרסת המגיד
מגיד שיעור: זו גרסה של התורה הקודמת, כן, של הראשונה.
יש כאן חלק ל״ז. הוא אומר שסבו האיר, הוא אמר דברים מאירים. יש כאן קטע שלא כתוב מה הקטע הזה.
אחר כך, תחתים שנים ושלישים — מעניין, הוא אומר זאת מעצמו, “יש לומר” שזה מרמז למה שסבו אמר שיש שלוש רמות: עולמות, נשמות, אלוקות.
בתורה הקודמת היה כאילו דבר אחד — הוא הביא זוהר, “תלת עלמין אתליין” בפרשת שלח. היה לו דרך משלו לעשות את הרמזים.
התורה הקודמת, שהייתה גרסת המגיד, לא אמרה — הוא לא הסביר למה תחתיים, שנים, ושלישים. כאן הוא מסביר פשט פשוט שתחתיים הוא מלשון תחתון, זה פשט פשוט, עולמות. שנים הוא עושה דרש שזה לשון משנה, כי שני הוא משנה, וזה השני. ומשנה הוא אותיות נשמה, יוצא שזה אותיות נשמה. זו תורה מעניינת.
ושלישים אומר הוא גם — אפשר לומר דבר פשוט, זה שלוש: הראשון, הנמוך ביותר, השני, והשלישי. אבל הוא עושה פשט ששלישים הוא לשון אלוקות, כי שלישים על כל פנים פירושו מנהיגים, כמו מושלים.
אחר כך הוא מפרש “תעשה” שצריך לכוון בכל דיבור את כל שלוש הרמות. איך צריך לכוון זאת? באמונה — על ידי שהוא מאמין שיש בזה את העולמות, נשמות, אלוקות. מעניין.
הקשר לתורת המגיד
רואים שתורת המגיד דומה מאוד, היא הולכת באותה מבנה. הוא לא מדבר על “על עמל תעלה למעלה” — החלק הבא מדבר שוב על זה. אבל הוא גם דיבר קודם על אמונה, כן, “וצריך אמונה”.
זה בוודאי היה כנראה כזו שמועה מבעל שם טוב ללכת על הסדר הזה. “תעשה” הוא מלשון עשיה, כן, שמצביע על האמונה, על עולם העשיה, השכינה גם. אבל צריך לחזור שיש עולמות, נשמות, אלוקות בכל עשיה. בכל מילה. לא שוכחים אף אחד.
דיון: מה פירוש “עולמות” בדיבור?
שאלה: יש את המדרגה הנמוכה ביותר שפירושה עולמות, כן? אז מה החידוש? צריך גם להאמין? או שיש כל בית הפוך?
תשובה: כן.
שאלה: איזה עולם זה? עולם אחד בטוח יש. זו מילה, זה עולם. מה פירוש עולם?
מגיד שיעור: יש הרבה פשטים, הרבה כמו הערות באותו מבנה, באותו מהלך. אני חושב שעולמות זה שיותר מאחד — כלומר כי יש קשרים שקיימים. במילה אחת הכל פשוט רק דבר אחד. אתה חושב שיש רק דבר אחד כי אתה לא חושב טוב. באמת כל מילה מעוררת כאן עולמות שלמים. מתחבר כאן כמה דברים באמת.
שאלה: למה? כי דיבור הוא רמות גבוהות יותר?
מגיד שיעור: זה לא טוב.
שאלה: כי דיבור הוא רמות גבוהות יותר, אז זה כולל יותר מהדברים שקיימים…
מגיד שיעור: בואו נוציא את הבעש״ט. כי כשעושים דיוק מסוים על מתי מדברים ממש ואותיות התפילה וכדומה. אוקיי. אבל בואו נדבר רחב יותר מזה. בואו נדבר סתם.
משל מעשי: “מזל טוב, פלוני נולד לו תינוק”
כשאתה מדבר עם אדם, והוא אומר לך איזו מילה. הוא אומר לך בוקר טוב. הוא אומר לך, שמעתי מזל טוב, לפלוני נולד תינוק. צריך להתפלל עבור פלוני שצריך להיוולד לו תינוק. כן.
אז יש כאן מילה. זו רק מילה אחת. בואו נקרא לזה מילה אחת, אוקיי. זה מורכב מהרבה מילים, אבל אי אפשר להיכנס לרמה הזו של פרטים. זו רק מילה אחת.
אבל למעשה, יש מילה אחת — יש הרבה מאוד עולמות. מתרחש כאן עולם שלם. כן. יש אדם. יש דבר כזה להיות אדם. יש דבר כזה להיוולד תינוקות. יש דבר כזה ש… יש לפני זה מתחילים להתחלם על מי מתפללים, נכון?
שאלה: למה?
מגיד שיעור: אז בכלל, כשאדם חושב — כי כל דבר מתחבר עם הרבה מאוד דברים. כן, חלום, זה חלום. אבל… אז זה מזכיר לי את זה — שזה לא מזכיר לי, זה משהו קשור, משהו מחובר. וזה מעלה לי את זה, וזה מעלה לי את זה. אז אוקיי. זה כל העולמות בכל דיבור.
בעיית הסחת הדעת
אני לא נעשיתי מוסח דעת מהעולמות. זו בעיה חדשה לגמרי. חשבת שבעל שם טוב עושה את זה קל יותר. והוא אומר לו, יש לך כל כך הרבה דברים. אבל עכשיו אני נעשה מוסח דעת מאוד. חשבתי שעומד רק דבר אחד במילה. עכשיו עומדים אלפי דברים. וזו אמת.
לא מבינים באמת מילה אחת בלי כל העולמות הכלולים בה. כל העולמות שזה כולל. אמת, פשט פשוט. זה כולל כל כך הרבה דברים.
משמעות מעשית: מבין דבר מתוך דבר
מה מבין באמת אדם? מה מבין באמת מילה אחת שאדם אמר לך? אתה צריך להבין הרבה עולמות, לפחות. לאדם יש עולם הפסיכולוגיה, ועולם השכל, ועולם הנשמה, ועולם המעשה, וכו׳ וכו׳. צריך להבין את כל העולמות, אמת?
שאלה: צריך להבין את זה?
מגיד שיעור: אתה צריך להבין.
שאלה: מה כשכל אחד אומר מילה, צריך להבין מאיזה עולם הוא אומר את זה.
מגיד שיעור: כן.
שאלה: אבל אתה רוצה להעלות את זה.
מגיד שיעור: לא, להעלות את זה, רחוק. אני אומר קודם צריך להיות אמת, פשט פשוט. אתה רוצה להעלות? למה אתה רוצה להעלות את זה? אתה רוצה לתקן, אתה רוצה לעשות משהו עם זה. אין הבדל.
משל: חכם וטיפש
אדם חכם כשהוא מדבר עם אדם, אם אני מדבר איתך, כן, זה כמו מבין דבר מתוך דבר.
אם אתה מדבר עם טיפש ואתה אומר לו, “היתה לי שאלה בהלכה ואני לא יודע מה עושים,” הוא עונה לך רק על מה שאמרת.
אם אתה מדבר עם חכם, הוא מבין דבר מתוך דבר. “אה, אז אם יש לך שאלה כזו, פשט שזו המציאות שלך, שאין לך למשל שלום בית, או שיש לך דווקא כן, ויש בעיה מסוימת.” ואולי כשהוא עונה לך, הוא חושב גם על זה — הוא לוקח בחשבון את הבעיה גם.
הוא מתחיל לחשוב רחב יותר. אתה צריך להצליח להחזיק בשיחה, אבל הוא מתחיל לדעת הרבה יותר עולמות שטמונים במילה אחת, אמת? מילה אחת — בואו נגיד המילה היא מידה קטנה מאוד — אבל משפט אחד ודבר אחד שאדם אומר לך, טמונים בזה עולמות שלמים, לא?
קהל: כן.
מגיד שיעור: וחכם, מי שהוא מבין אמיתי, הוא יודע, והוא יודע גם בדיוק את הכתובת מאיזה מאותם עולמות הדיבור יוצא, ומה צריך לעשות עם זה, ואיך לחיות עם זה.
אבל זו עדיין אמת. אפשר באמת להיות מוסח דעת, כי כאן נוצרת בעיה, לא?
בכל דיבור ודיבור — בכל מילה טמון עולם שלם
תורת הבעש״ט: עולמות שלמים בכל מילה
מגיד שיעור: נכון. לא צריך את המכתבים של בעל שם טוב כדי לדעת שבכל מילה יש עולמות שלמים. צריך רק לחשוב קצת. צריך לחשוב על נשמות.
כי הרמה הראשונה היא תחתיים, כן? יש דברים נמוכים יותר, כן? כשאדם מדבר איתך, כלומר יש לו איזו אגו, ואיזה יצר הרע, שבכלל הוא אמיתי. לא רק אמיתי, גם. יש רמות אחרות. יש הרבה מאוד דברים. קשה מאוד להחזיק ראש מכל הרמות.
אני לא יודע אם צריך לחשוב. אבל לפחות להיות, לתפוס שזה יותר מהמשפט האחד, המילה האחת שהוא אומר. מאוד בסיסי, ולהאיר את זה. לא להיות תקוע, לא להיות טיפש. הוא אמר לי את זה, הוא אמר לי את זה. אוקיי, אבל למה הוא אומר את זה? למה הוא אומר את זה בצורה הזו? ומה זה אומר? זה עולם שלם, אמת?
כשמישהו חכם מאוד, הוא יכול לקבל את זה ממילה אחת. הוא פחות מבין דבר משיחה שלמה, מכמה שעות של שיחה.
המשל של שיחה בין אנשים
כמו שאדם אחד מדבר עם השני, כך מי שעונה צריך להבין את מי ששואל — כל הענין הוא שאתה כאן למטה, והקב״ה למעלה, ואתה צריך לכוון את הבעיות שלך? לא, אתה צריך להעלות את זה בקדושה, אתה צריך לכלול את כל המציאות שלך אל הקב״ה. כמו שמי שעונה לו צריך לדעת את כל המציאות, כך אתה צריך להביא את זה לתפילה.
לשון המכתבים של בעל שם טוב
אני יודע, כשהוא אומר “בכל עת”, על מה הוא חושב? הוא חושב על המילים שכתובות בפסוק, שכתובות בסידור? אני חושב שכתוב בפירוש אפילו כשמדבר עם בני אדם ממש, במגיד. “בכל דיבור ודיבור בעת תפלתך ולימודך”, זו לשון המכתבים של בעל שם טוב, כשאתה מתפלל וכשאתה לומד. ובמקום אחר כתוב אפילו כשמדברים עם אנשים.
לא, בשבוע שעבר הבאנו קטע מהמגיד שאומר שאפשר להיכנס לעולם אפילו באמצע היום, שלא דווקא בתפילה. אבל כן.
למה מדברים לאדם
אז בואו נראה על זה, כאן כל אחד מוציא את כל העולם. רוצה לדעת על… לא, אני אומר כשמדברים לאדם, כי אז התפילה שלנו בדרך כלל תהיה סתם מצווה של תפילה. אם מישהו…אני רוצה להיכנס לדבר הזה.
דוגמה: “הללו את ה׳ מן השמים” — עולם שלם בכל מילה
“הללו את ה׳ מן השמים”, יש שמים שלמים, כן? זה שמים גדולים. ושמים מחובר לכל כך הרבה דברים. ויש עוד פירושים אפילו, זה אומר שמי מים, אני יודע מה. זה כבר דבר שלם. יש כל מילה, כל העולם הוא, כפשוטו.
האיזון: התרחבות וצמצום
אני חושב שיש כמו התרחבות וצמצום שניהם. במילים אחרות, שום הבנה נכונה של שום דבר היא לא להבין איך “כל העולם תלוי בה”, ולא להיות תם וטיפש.
דיון: ה”failure mode” — כשהאדם צר מדי
אתה מתכוון לנו מסושיאל סקילס? אתה מתחיל ללמד אותנו התפתחות? אתה מתחיל ללמד אותנו איך ילד גדל?
בחורי הישיבה לא נותנים למרצה הזר לדבר. הוא אומר, “אם כך יוצא שיש אישה שאפשר להיות לה קשר עם זה.” הוא אומר, “הלו, לא ידעתי שיש אישה שאתה אומר איך ילד גדל. למה אני צריך ללמוד את זה?” הוא אומר, “רגע, הלו, אני מספר לך אמת. זה לא הולך כך. זה נוגע לי.” תגיד, “התפילה יש בה הרבה פרטים.” אוקיי, יפה מאוד, זה נוגע לי.”
מגיד שיעור: אני חושב שזה בדיוק מה שאתה מדבר עליו, זה ה-failure mode, הבעיה. כלומר, קודם צריך לדעת שהדבר, הכל הרבה יותר רחב. צריך לחקור קצת. צריך אפילו לחלום קצת, כי אחרת האדם כל כך תקוע.
בואו נחשוב, בואו נשאיר את זה כאן.
הבעיה השנייה: כששוכחים למה באנו
ועכשיו, אבל זו לא… כאן יש עוד כמו בעיה, נכון? אם מתחילים לחקור את כל העולמות, אז שוכחים, שוכחים למה באנו לכאן, כן? זו אחת מה…
משל של בעל שם טוב: למה הגויים יודעים מדע טוב יותר?
דיון: מה השאלה?
בעל שם טוב, לדעתי, אמר את המשל הזה? לדעתי זה משל של בעל שם טוב, ששואלים למה ה… למה הגויים יודעים מדע טוב יותר מהיהודים. זוכר שאלה כזו?
קהל: לא.
מגיד שיעור: לא. אולי להפך? יותר דתיים? מה? אני כמעט בטוח… הלכות מדע.
קהל: מה?
מגיד שיעור: אחר אמר את המשל? אני לא יכול… אני לא יכול את השאלה.
קהל: אה, יש שאלה, כן.
חיפוש המקור בתולדות יעקב יוסף
מגיד שיעור: אני חושב שזה כתוב בתולדות, תולדות יעקב יוסף, בואו נראה אם אני יכול למצוא כאן בקלות. שמעתי ממורי… משלים. אני אראה אם אמצא, 496. אני אספר משל, כאן מדברים על הבעיה. כאן מדברים הרבה דברים אחרים, אבל זה מדבר על הבעיה. כן. כאן ראיתי את זה… לא… אממ… אממ… אני מדמיין? איך יכול להיות שאני מדמיין? איך נראה לי הדמיון?
לא, לא, אני זוכר שאני צריך את זה. רק קשה לי למצוא דברים באמצע שיעור. זה אף פעם לא הזמן המוצלח שלי למצוא דברים. זו הבעיה.
השאלה: אם כל החכמות טמונות בתורה
הוא אומר כך, הוא שואל אותו, אני כמעט בטוח שזה משל של בעל שם טוב, אני לא אמצא את זה בשנייה. הוא שואל שאלה, איך יכול להיות… 484, אולי זה? לא, זה משהו אחר.
קהל: יאסל, what are you making over there?
מגיד שיעור: אולי זה היה צדיק חסידי אחר ששאל את השאלה. Anyway, הוא שאל שאלה, איך יכול להיות שהגויים יכולים להבין הרבה יותר טוב את העולם מהיהודים? איך יכול להיות? הרי מובן שכל החכמות טמונות בתורה, כן? אומר הרמב״ן. אז אם לומדים תורה, למה לא מוצאים בתורה את כל חכמות העולם? למה מוצאים רק כמה דברים?
התירוץ: משל הטוחן
התירוץ הוא בעצם שזה כמו טוחן,
כל החכמות בתורה — משל המלך
השאלה: למה לא מוצאים את החכמות?
איך יכול להיות? הרי כתוב שכל החכמות טמונות בתורה, כן? אומר הרמב״ן. אז אם לומדים תורה, למה לא מוצאים בתורה את כל חכמות העולם? למה מוצאים רק כמה דברים?
משל המלך ואוצרותיו
התורה היא בעצם כמו משל של מלך שהראה לאנשים את אוצרותיו, והרבה אנשים הסתכלו על דברים יפים שונים שהיו לו, ורק החכם בא להסתכל על המלך עצמו, הוא לא הסתכל על כל השטויות האלה.
אז הוא אמר שה… יאסל, יאסל, יאסל, בבקשה, תן לי לקיים את השיעור שלי. ואל… מה אתה עושה עם המים שם?
הוא אמר שהחכמים שהם מסתכלים על כל מיני חכמת הטבע ודברים כאלה, הם מסתכלים על דברים יפים. חכמי ישראל, הצדיקים, הם רק רצו להסתכל על רבונו של עולם, הם לא רצו לדעת על כל הדברים החיצוניים האלה. בגלל זה הם ידעו, הם יותר ממוקדים. כך כתובה תורה. אוקיי, אני לא מוצא את זה. אולי הראדזינר אמר את התורה. איזה צדיק.
הבעיה האמיתית: בין מיקוד והתרחבות
אז, אז, המילה היא כך, מה שאני אומר הוא, אבל זו בעיה אמיתית, זה מה שאני מדבר עליו. אתה אומר שיש לנו טבע לא להיות עצבניים לגלות דברים. צריך לדעת איך כל העולמות… הרבה עולמות יש במילה. אבל הרי באת לכאן לעשות משהו. אם אתה רק תהיה ממוקד בדברים שבאת לעשות, לא תעשה את הדברים שבאת לעשות גם, כי אתה לא מבין את הסיבות לכך, אתה לא מבין איך זה, איך זה בא, איך זה הולך. לא יכולים לעשות כך.
סדר הכוונה: נקודה, צמצום, והתרחבות
המשך – חלק ב
לכן יש כאן כמו התחברות, צמצום, וכל הדברים האלה. יש פה פשיטות וצמצום, כן? קודם יש סדר הדבר שתמיד הוא כך… בואו לא נאמר סדרים… כמו האותיות של השם במסודר, שאדם עושה בתפילה או בכל ענין של התבוננות, אפילו כשמדברים עם אדם, אני אומר הסבר, קודם יש אותיות. היהודי מתכוון לכוונה או לנקודה, זה אומר שהוא יודע מה הוא רוצה עכשיו לעשות, כאן יש את הנקודה, את מה שהולכים לעשות, את מה שהולכים… את מה שהוא בא לכאן לדבר על הדבר האחד הזה, עכשיו, וכדי לדבר על הדבר האחד הזה, מאחר והוא צריך להבין את זה, צריך שזה יהיה שלו, צריך שזה יהיה פשוט יותר, הוא צריך קצת לחלום.
הבעיה של יותר מדי כוונה
אם מישהו מכוון יותר מדי בתפילה, לכאורה הוא לא יתפלל לעולם, לרוחב ה׳ זה שבאמצע התפילה זה נעשה קצת אבוד, כי צריך להסתכל על כל הפרספקטיבות של הדבר, עליונים ותחתונים, ואין הבדל איך הפרספקטיבות הן, כן?
הבעל שם טוב היו לו דרכים מסוימות איך הוא מבין את זה, דברים אחרים, פרספקטיבות עם צירופי אותיות עם דברים, כי צריך קצת להסתכל על זה, כן?
שיטת הבעש״ט בתפילה
הבעש״ט ראה בעת התפילה
הבעל שם טוב היה לו כזה, הבעל שם טוב וצדיקים חסידיים אחרים שהם מדברים שהוא בשעת התפילה, הוא ראה שהוא צריך לעשות כך וכך.
דיון: איך זה יכול להיות?
אני אצלי יש פרספקטיבה ליטאית לא יכול להבין, מה זה אומר שכשהוא ראה את זה, באיזו תפילה לא צריך, הוא שכח את בנו יש את פירוש המילות, ואז לבוא אליהו הנביא למישהו באמצע התפילה, איך זה עובד? מבין את הקושיא שלי? אני נותן לפעמים כזה חמות זה? הרבי ראה בעת התפילה… ש… מה?
קהל: כן כן. זה תלוי איפה הוא ראה את זה? הוא התפלל באמצע התפילה.
זה מאוד מוזר. זה כמעט כמו שמישהו אומר, באתי כדי לשוחח על… כן, בואו נגיד באתי לשוחח על הבעיה שלי, בואו נגיד אני רוצה להתחיל לדבר על הילדות שלי, בואו נגיד יש לזה קשר למשהו, ובאתי לשוחח על הבעיה הזו. כן, כך מדברים על הבעיה הזו. יוצאים קצת, מסתובבים, מתהלכים.
תפילה באה לעשות משהו
אם תפילה באה לעשות משהו, זו שיטת הבעל שם טוב בוודאי, שזה לא בא לומר את הסידור וללכת הביתה, זה בא לעשות משהו. אבל כשלאדם יש כוונה מסוימת, זה לא אומר שהוא לא יאמר את הסידור, הוא ישתמש בסידור.
חלק גדול מהחכמה של הבעל שם הוא איך להשתמש בסידור לשם כך. זו באמת בעיה, לכאורה כתובים דברים אחרים בסידור. צריך לדעת איך לסובב קצת את הסידור, שיבוא לתועלת למה שאנחנו צריכים אותו. אלו הכוונות של האר״י, כוונות הבעל שם טוב, כולנו באים ללמוד את זה. אבל איכשהו הוא משתמש בסידור, ואיכשהו באיזשהו אופן הוא מתחיל לראות את כל העולמות שתלויים בבקשתו.
אי אפשר להתפלל עם רשימה
לכל ברכה יש נקודה אחת
גם, אדם לא יכול להיות לו יותר מדי בקשות, יותר מדי דברים, או זה בכל נקודה, נכון? בכל, אני אומר רק מעשית, בכל חלק של התפילה, או כל ברכה של שמונה עשרה, אם הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא נעשה מבולבל בצורה נוראה. לכן קודם צריך להיות ריכוז, כמו נקודה אחת. זה בכוונה אחת, זה בכל דבר. זו הדרך האמיתית של תפילה.
אדם רוצה… כתוב בגמרא, אי אפשר להתפלל על שני דברים בבת אחת, כן? עושים תענית, עושים רק על דבר אחד, לא על שניהם. הייתה שאלה אם לעשות על הרוח או על ה, כן, על ה… מה זה אומר? על הדבר. מה שזה לא יהיה. אי אפשר לעשות תענית תפילה עם רשימה.
בשמים לא עובדים עם Excel sheets
לכן אני אומר שבשמים לא עובדים עם Excel sheets. זו בעיה גדולה, כי Excel sheet זו רשימה, רשימה ארוכה. אוקיי, הקב״ה יודע כבר את הרשימה, הוא לא צריך את המילה. תפילה עושים משהו, משהו עושים, משהו תיקון, משהו ייחוד, משהו עושים. אי אפשר לבוא עם רשימה, זה לא נעשה לעשות את זה.
אפשר, בשמונה עשרה מסוימת יש רשימה ארוכה, אבל צריך שלכל ברכה יהיה משהו נקודה אחת, ובכלליות זה מסתובב סביב נקודה אחת. צריך למצוא משהו אחדות. לכן אי אפשר לבוא עם רשימה.
המעשה של רבי ברוך שלום אשלג במירון
לכן, אם למישהו יש רשימה, הוא מתפלל על הרשימה, הוא מגלה שזו לא רשימה. סיפרתי לך את המעשה של הרב אשלג?
קהל: במירון?
כן. אתה מכיר את המעשה?
רבי אשלג, אני מתכוון לרבי ברוך שלום, אמר, הוא היה נוסע למירון. הם היו מקובלים, הם היו נוהגים לנסוע למירון מפעם לפעם. והוא היה נוסע לשם, והרבי היה הולך, הוא היה במערה שנייה אחת, שתי דקות, והולך הביתה. או שהוא היה הולך לעשות סעודה למטה, אני יודע מה.
קהל: בלי מעשיות ארוכות.
שאל אותו מישהו, מה, אני מתכוון, נוסעים כמה שעות, ואחר כך נמצאים שם דקה? אני מתכוון, זה מאוד מוזר. אנשים רגילים, הם נוסעים, ואחר כך הם שם קצת זמן, כמה שעות, אני יודע.
אומר הוא כך, שרוב האנשים באים לציון, מתחילים להתפלל. ובעת התפילה הוא נזכר, הוא צריך את זה, והוא צריך את זה, והוא צריך את זה, והוא צריך את זה, והוא צריך את זה. הרשימה נעשית יותר ויותר ארוכה ככל שהוא מתפלל. לוקח לו זמן רב.
הוא מתחיל להתחיל, לפני שהוא יוצא הוא יודע שהוא צריך הרבה דברים. ככל שהוא נוסע יותר קרוב לציון, הוא נזכר שהוא צריך פחות דברים. עד שכשהוא מגיע לשם לקבר, הוא תופס שהוא צריך רק דבר אחד, שזה אומר דביקות, או מה שזה לא יהיה, והוא מבקש על זה והוא הולך הביתה. זהו.
הדרך האמיתית של התפילה
לכן, זו הדרך האמיתית של התפילה, נכון? זה אומר, אני מתכוון באמת שמי שכותב תפילות, האנשים שעשו את התפילות, אנשי כנסת הגדולה, או הרבה תפילות אחרות שאתה יכול לראות, שהם מנסים מאוד מאוד למצוא קוהרנטיות, למצוא דרך איך הכל כלול בדבר אחד. אפילו בדרך משל, בדרך מליצה, בדרך גימטריא, הם מוצאים דרכים שונות. אבל זה לא יכול להיות שאנחנו רוצים אלף דברים. אלף הדברים זו לא הרצון.
אפילו הבריאה היא דרך דבר אחד
אפילו הקב״ה ברא את העולם, זה בכל זאת דרך דבר אחד, כן? כתוב במדרש רבה, לא במדרש רבה, במדרש הנעלם כתוב שהמשנה אומרת “בעשרה מאמרות נברא העולם”, ואחר אומר שם, תנא, אומר, אני מתכוון ש“באות אחת נברא העולם”.
הסדר: נקודה, הרחבה ותיקון
לכן, מה שאני אומר הוא שצריך בכל זאת ללכת את שני הדברים. הכוונה היא שהוא רוצה שזה יהיה סגולה. זו נקודה אחת, והוא רוצה את זה. אם הוא עדיין לא שם, הוא צריך לעשות עבודה להגיע לשם. כי במקום זה כמו שאתה אומר, כתוב כבר “שעה אחת לפני התפילה”. הוא צריך לברר מה הוא רוצה. או מה הוא רוצה לגבי הנושא אפילו. בואו כבר נגיד כמו שאני אומר, כל ברכה בשמונה עשרה יש נקודה אחת. מה הוא רוצה לגבי הנושא, לגבי היום.
כל נקודה כוללת את כל העולם
כן, בסידור הרש״ש כתוב בכל תפילה איזה פרצוף מתקן התפילה. יש כוונה כללית, כמו מנחה קשורה לספירה וכו׳, לסוג הייחוד, לסוג הרמה. מנחה של היום יותר ספציפית וכו׳.
אבל אין שום נקודה בעולם שאינה כוללת את כל העולם. צריך רק קצת להרחיב, צריך להתחיל למצוא. ולפעמים באחד מהעולמות, באחת מהנקודות, הוא ימצא דרך איך לפתור את הבעיה, או איך הוא מקבל הארה בזה, כן? הוא מצא פתרון.
תפילה כמו שיחה — המשל הפסיכולוגי
זה לא יכול להיות, אתה יודע שזה לא הגיוני. אנשים, כששוחחים עם אדם, הרבה פעמים נופלות עצות באמצע השיחה, כן? אפילו הוא מדבר על הבעיה שלו. הפסיכולוגים הטובים והרבנים הטובים, הם יודעים שהתפקיד הוא לא שהרב יאמר עצה. התפקיד הוא לשוחח היטב כך שהשני יתפוס בעצמו את העצה, פחות או יותר.
זה לא יכול להיות שאם תפילה אומרת שמדברים עם הקב״ה, שזה לא יעבוד באותה דרך, אמת?
ההבדל: דיבור עם הקב״ה לעומת דיבור עם אדם
מה זה אומר שאדם משוחח עם הקב״ה? זה אומר שהוא מוציא את הבעיות שלו, את הבלבול שלו, מה שזה לא יהיה, לפני הדבר שהוא האמת הכי גדולה, כן?
כששאני משוחח עם החבר שלי או עם הרב שלי, קצת אני לא אומר את האמת, כי הוא בכל זאת אדם, אני יכול לרמות אותו. אני אספר את המעשה איך הייתי רוצה שהבעיה שלי תיראה, שזה לא באמת הבעיה שלי, נכון? זה רק איך זה נראה, איך זה ישמע טוב. אני שומר דברים מסוימים, אני מנסה לייפות, וכדומה.
אבל כשאדם מדבר עם הקב״ה, אין לי שום עניין להסתיר. הוא יודע בכל מקרה, נכון? מה אני אסתיר ממנו? אני לא יכול.
שופך שיחה לפני ה׳ — השיחה הכי ברורה
לכן זו השיחה הכי ברורה שיכולה להיות. ואם אני משוחח כל כך ברור “לפני ה׳”, “שופך שיחה לפני ה׳”, חייב להיות שזה יתפוס לפעמים.
טוב, אני אומר את זה לא נכון. זה בכלל לא מתחיל כאן. אז הוא משנה את התפילה שלו, הוא מדבר על בעיות, בכלל לא זה. הבעיה היא במקום אחר. אבל זו כבר תשובה לתפילתו.
תפילה כשיחה עם הקב״ה — הרחבה וצמצום
תשובות דרך דיבור — אפילו עם עצמי
אפילו כשאני מדבר עם עצמי אני מקבל תשובות, על אחת כמה וכמה כשמדברים עם הקב״ה. כשאדם מדבר עם הרב שלו, עם חכם, ומתוך זה שהוא מדבר עם החכם, החכם יודע איך להוריד לו את הדבר דרך השאלות שלו, אפילו דרך השיחות שלו, ואתה תופס בעצמך יותר טוב. אולי זה ענה לך, כן, אולי אתה בעצמך הבנת, אבל זה הרב אמר לך, זה היועץ אמר לך.
אם אני מדבר עם הקב״ה, ומתוך זה אני תופס שאמרתי בכלל את הדבר לא נכון, כי אני מדבר בכל זאת לפני הקב״ה, אני מדבר בכל זאת לפני האמונה, אני מדבר בכל זאת לפני השכינה, אני לא יכול בכל זאת לסובב ראש — זה אומר שהקב״ה ענה לך באמת.
עצת הבעל שם טוב: הסרת נגיעות
יש סגולה כזו של הבעל שם טוב שכתובה ב… אני צריך לעשות סדר משלי, כי אני שוכח הכל איפה כתוב. הבעל שם טוב אומר על התולדות, איך אדם יודע מה לעשות? הוא מסלק את הנגיעות שלו מהחקירה, ואחר כך הוא יודע בעצמו מה לעשות.
קהל: כן, אתה זוכר ככה?
מגיד שיעור: עצה של הבעל שם טוב, פתרון ספקות. תפסיק לחשוב על עצמך, ותחשוב מה האמת, תגלה.
בכל מקרה, זה אומר תפילה.
קהל: כתוב ככה? יש לשון כזו?
מגיד שיעור: בכל מקרה, כל העולמות האלה הם כל ההרחבות, כל ההרחבות. כך אני מתכוון. אבל צריך להיות צמצום, צריך אחר כך לא להיות מוסח מהם.
מחשבות זרות בשעת תפילה — המהלך
ומזה, זה אומר לך הבעל שם טוב, מזה נעשה אדם בשעת התפילה ובאות לו מחשבות זרות.
קהל: לא כתוב כאן, כתוב בקרוב, כן?
מגיד שיעור: כי זה מה שהוא עושה. זה לא יכול להיות, איך אתה יכול להיות אתה מתפלל ואתה זוכר, אתה אומר… אבל תדמיין שלאדם יש בעיה והוא כותב לעצמו הערות, נקודות לשוחח עם החבר שלו ועם החכם שלו על הנושא שלו, והוא משוחח איתו רק את האותיות המדויקות שהוא הכין, כי לא זה בכל זאת יוצא מהכוונות. למרות שהוא מסובב, זה בכל זאת נעשה לפתוח קצת אמת. נו, זה לא יכול להיות.
למה חייבות לבוא עוד מחשבות
זה לא יכול להיות שבתפילה יחשבו רק על המילים שכתובות. אם זה על משהו, אם זה על כלום, אז אין בעיה. אם זה על משהו, חייב להיות שיהיו יותר מילים ויותר דברים, וחלק מהם הולכים להיות לא נכונים, חלק מהם הולכים להיות סתם הסחות דעת, כי זה בכל זאת, כל דבר מחובר לדברים אחרים.
משל: חינוך ילדים
ואתה מתחיל לחשוב, אוקיי, איך אני רוצה להצליח עם החינוך של הילדים שלי, ואתה מתחיל להיות לך טענות על מה שהמלמד של בן הדוד עושה באמצע התפילה, כי זה בכל זאת הנושא. אמת? זה הגיוני.
הצמצום — להחזיר את המחשבה
ואחר כך כשאני כבר מתחיל להתרגז על השני, שזה לא יעזור לי כלום, אז צריך לחלל את אותה מחשבה, אז אני צריך לעצור, “רגע, באתי לכאן לפתור את הבעיה, אוקיי, תפילה תעזור, או אני אתפלל שאמצא דרך.”
וזה חוזר צמצום, הוא חוזר, אני קורא לזה צמצום, כי אתה יכול לקרוא לזה לחלל. הוא חוזר, הוא מחזיר את זה למקום שדיברנו, נכון? כמו עזות, הוא מחזיר את זה עם, זו העזות, הוא מחזיר את זה עם מהלך מסוים, לא סתם. אבל מתוך זה שהוא חילק את זה, והוא מחזיר את זה, יש לו עכשיו משהו בהירות, משהו דרך על זה. וכך כל דבר.
חכמת אומות העולם — הסכנה של יותר מדי חכמה
ואם לא, יש לך כאן בעיה, ומזה… אמרתי לך, אני הולך לומר את זה בשיעור שלי, כי סתם כתוב כאן גם. יש דבר שנקרא חכמת אומות העולם. מה? וזה הדברים הקדושים שמשתמשים, נופלים לעולם ולתאוות העולם.
כן, לא צריך ליפול, כמובן שתיפול. אתה יכול ליפול, מכאן אתה יכול ליפול, אתה חייב להיות יכול ליפול. לא שזה לא יכול להיות, אם אדם מתפלל והוא כל כך מרוכז טוב, לא יכול ליפול לו משהו אחר, על מה אתה מתפלל לשנה טובה?
משל: לחשוב על עולמות
תפילה, בואו נגיד הוא חושב רק על הקב״ה. אוקיי, הקב״ה עשה כל מיני עולמות, ואני לא מבין למה הקב״ה עשה חמאס, הוא בדיוק היה צריך לעשות את זה, אין זמן. אוקיי, אז אתה תופס, מתחיל כבר תרעומות טענות, למה יש ביבי וטראמפ? אבל זה גם טוב, מעשה השם, מה שהגמרא אומרת, זה. על זה מתפללים, אמת.
אבל מה, אתה אומר אוקיי, אבל לתפילה יש מטרה מסוימת, יש לה תפקיד מסוים. עכשיו זה לא הזמן של לעשות עצות, לתת עצות לראשי הממשלות. אם יצאתי באמת עם עצה נפלאה, אני באמת אשלח לו, אבל כי התפקיד הוא משהו אחר. אוקיי, בואו נראה מה התפקיד, מה זה עוזר, מה זה עוזר לי, מה זה עוזר לשני.
כן, אבל זה הדבר. אם לא, אתה צודק במשהו, זה מותר כבר לומר לך, אמת. יש לנו הרבה ספרים חסידיים שהם מאוד עסוקים בלספר את זה לאנשים, כי שהם רק לא יחשבו שתפילה אומרת באמת לחשוב על כל החדשות. שזה אמת, אני מתכוון, מה הם יענו? יש כאן בעיה, מה זה אומר חכמתו מרובה ממעשיו.
חכמתו מרובה ממעשיו — הטבע של חכמים
תורת ר׳ מענדעלע
זה ה… ר׳ מענדעלע אומר שהדינים של בינה הם שחושבים יותר מדי. ידעת על זה? כתוב בפרי עץ חיים. כתוב בהרבה מאוד ספרים.
קהל: אלא אי חכמים, אפשר לשאול אותו שהוא לא נותן ללמוד את ספרי שבתי צבי.
מגיד שיעור: כן, זה לא היה שמותר ללמוד. חסידא וניסא, חסידא וניסא. הוא אומר סתם שלא חשבו, מורה לחכמתו מרובה ממעשיו.
קהל: כן כן, זה כביכול הקבלה של…
מגיד שיעור: אבל צריך… זה, מה שזה לא יהיה, זה לא הלכה למעשה. אדם צריך לחשוב, וגם ללמוד הכל. אבל הנקודה היא, יש דבר כזה שנקרא חכמתו מרובה ממעשיו. אני אגיד לך מה זה אומר. כן? זה בוודאי אומר לקרוא את העיתון. זה לא יכול להיות. זה בכל זאת… כן.
מה אני מתכוון לומר
זה אומר, מה אני מתכוון לומר? מה שאני מתכוון לומר הוא, כשאני אומר להרחיב דבר, יש הרבה עולמות, תחתיהם, יש עולמות שלמים בכל מילה. אבל נעשית כאן בעיה, מה זה נוגע לי? הוא שואל בכל זאת את השאלה, אדם אומר, מה יש לי מכל החלק התורה הזה? מה אני אעשה עם זה?
אוקיי, אז אם אין לך, אין לי בעיה עם זה בשנייה הראשונה. אבל אדם, כשהוא מתחיל לחשוב, זה כמו הרגל רע ממש, הוא מתחיל לחשוב על דברים, והוא חושב, הוא רוצה באמת להבין, למה יש לי את הבעיה? כי זה בגלל ככה, בגלל ככה, בגלל ככה.
גלגולי סיבות — הטבע של להתגלגל
ויש בעיה מיוחדת ומעניינת, שלאנשים יש טבע להתגלגל. כן, זה מתגלגל, גלגולי, איך קורא לזה רש״י שם? פרשת ויקהל? גלגולי סיבותם. כן, גלגולי הסיבות שמסתובב כל דבר.
והטבע של אדם הוא, הוא מסובב את הסיבה, כשיש לו איזו בעיה, הוא מסובב אותה עד למקום שהוא לא יכול לעשות כלום בנוגע לזה. את זה פוגשים אצל החכמים, אני מדבר רק עם חכמים. זה הטבע שלהם.
דוגמאות מהסכנה
אני מדבר איתו על דבר מסוים. עכשיו, אם אני הייתי פשוט, הייתי תמים, מצומצם, הייתי אומר, הנה יש בעיה, אוקיי, לך מחר לדבר עם פלוני, וזה יהיה מסודר. צריך להיות עזרת ה׳, צריך באמת להבין.
פלוני רב איתי, פלוני אמר איזו שטות, אני לא יודע, הוא רב איתי. אוקיי, תהיה שלום במקום מריבה, צעק, צעק בחזרה, דבר איתו.
בא אלי החכם, והוא אומר, כן, אני צריך עוד להבין למה פלוני אומר ככה. אילו היה סבו חסיד קרעסטיר, ובקרעסטיר מנהג כך, וממילא כבר יש כל מבנה, כל מבנה, למה הוא חייב לומר כך. ואתה תסביר לו, הוא לא יבין. ובקיצור, כל החכמה גילתה שאי אפשר לעשות כלום. החכמה מטפה, ממש, אין לו זמן להבין את המשנה.
מה אומרת המשנה, כן, כמו שהקאליסקער אמר, “שומר פתאים ה׳”, והוא מחבר ספרי נהר. כן, אני מתכוון, אבל גם לא צריך לצעוק כשבוער.
הטבע — לסובב עד שאי אפשר לעשות כלום
אבל אתה רואה שהטבע של אדם הוא, הוא מחפש כל כך הרבה חכמות עד שהוא מגיע שרחוק מאוד. הוא מסובב את הראש שלו מספיק עד שבטוח אין מה לעשות. כי זה כזה, כן, בוודאי, בכל בעיה בעולם אפשר להגיע לסבא. כל דבר שאנשים מדברים כשמשוחחים עם החכמים, תמיד הם מוצאים דרך, אז זו בעיה יותר עמוקה ממה שחשבת. וזה תמיד אמת, מבינים את העולם יותר עמוק. מבינים?
משל: רב עם האישה
שכן, זה שאני רב עם אשתי זה בעצם כי יש רעינג׳ד בשיטה שלנו של שידוכים זו שיטה רעה. מאוד חמוד. יכול להיות. אבל מה אפשר לעשות? זה לא רק לא יעזור, זה יגרום שלא יעזור.
האמת היא, אפילו נגיד שזה אמת שזו שיטה רעה, אין לזה שום קשר למה שאני מדבר איתך. את הבעיה אפשר לפתור בדרך כלל. זה לא תמיד, אבל בדרך כלל לא השיטה אשמה. בעומק בעומק על גילוי סיבות זה אולי אשם, שיהיה כך. אבל למעשה, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאתה סתם לא מנוח, וגם היא סתם לא מנוחה. כן? למשל, אני לא יודע.
משל: בעיה בחינוך
או שאני מדבר עם… אנשים משתמשים בזה כל הזמן. דיברתי עם איזה אדם על איזו בעיה שהוא עושה בחינוך, דבר מאוד ספציפי. הוא אומר, “כן, אתה יודע שהמערכת מושחתת,” ומה נכנס? לא דיברתי איתך על מערכת. אמרתי לך, “אתה, ר׳ פלוני אלמוני, אתה עושה דבר שאני חושב שזה לא נכון.” הוא אומר, “אל תשחק תורות,” כי יש לו כבר כל מהלך עמוק. מה אפשר לעשות? אי אפשר לעשות כלום. תמיד אפשר לעשות.
העיקר: חכמתו הורסתו למעשיו
מה שאני רוצה לומר הוא רק זה, שכשחושבים יותר רחב על העילה והעלול שיש בדבר, הטבע הענין, או היצר הרע של זה, הגבורות או הדינים שמתעוררים מבפנים, איך קוראים לזה בספרי החסידות, בספרי חסידות מסוימים, הם שזה נעשה תמיד חכמתו מרובה ממעשיו.
ולא רק חכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו הורסתו למעשיו, כי הוא תופס כבר כמה עמוקה הבעיה, ורק הקב״ה יכול לפתור. היה צריך להיות עולם אחר לגמרי כדי שיהיה. זו בעיה.
הכלל: לא אומרים אם אין מה לעשות
יש כלל שאם אומרים לאדם משהו, כן? אם אדם יודע משהו, זה מאוד מעניין, יש כזה כלל, אני לא זוכר איפה זה כתוב, אני חושב שאומרים את זה בספרי חסידות, כתוב כזה כלל שלא אומרים לאדם דבר אלא אם יש משהו לעשות בנוגע לזה. אמת? אתה יודע על כזה כלל? יש כזה כלל, זה כתוב בקבלה, אני לא יודע.
משל מנח הנביא
כלומר, כל הנביאים, כן? כתוב, כתוב כזה כלל, כן? שהקב״ה בא לירמיהו הנביא, להילולא דנח, כן? כתוב במדרש על נח, או נביאים אחרים. הקב״ה בא לנח והוא אומר לו, “קץ כל בשר בא לפני.” אומר נח, “נו, ומה אני צריך לעשות?” הוא לא אומר מה לעשות. הקב״ה אמר ברור “קץ” זה הסוף.
כן, אומר המדרש, הרי נאמר, משה רבינו הקב״ה בא ואמר שהוא הולך להרוג את כל היהודים, משה רבינו אמר, הוא מצא אולי רמז שמרומז שאני אמרתי…
נשמות אלוקות — הרמה השלישית
הרמז של הקב״ה למשה רבינו
כתוב בחז״ל: הקב״ה בא לירמיהו הנביא, לנח. כתוב במדרש על נח, והנביאים האחרים. הקב״ה בא לנח והוא אומר לו: “קץ כל בשר בא לפני”. אומר נח, נו, הקב״ה אומר שזה דין. הקב״ה אמר ברור, קץ, זה סוף.
אומר המדרש: משה רבינו, הקב״ה בא ואמר שהוא הולך להרוג את כל היהודים, משה רבינו אמר — הוא מצא אולי רמז שהוא מתכוון לומר להתפלל. “הניחה לי” — אל תניח לי. “לכלותם”. יש כמה פעמים שכתוב ברש״י ובמדרשים: “היה לו להתפלל”. אמרתי לך את זה לרמז. למה אמרתי לך שיש לי את הצרה? בשביל שתדע את זה, כי אתה מתפלל, אתה יודע מה לעשות, אתה נביא, אתה מתפלל — פתור את הבעיה.
כשמבינים יותר עמוק, צריך לדעת לעזור
ואתה צריך לחזור לעולם ולא להישאר אצלך בבית. אז תקום, זה מה שאני אומר: אם אדם מגלה שיש בעיה יותר עמוקה, חייב להיות שאצלו יש דרך, יש לו משהו לעשות עם הרמה העמוקה הזו.
מה בכלל? צריך לדעת מה — צריך לא לצמצם את זה. אני לא יכול לשנות את כל המערכת, אבל אני יכול אצלי בבית לשנות את המערכת, אני לא יודע, אני יכול למצוא דרך דרכה.
לא יכול להיות שבגלל שאני מבין יותר רחב, נעשית יותר גרועה הבעיה. חייב להיות שזה נעשה יותר טוב, כי כשיודעים את הסיבות של דבר, יודעים יותר טוב איך לטפל. או יודעים דמיונות בטלים, יכול להיות אני יודע איך בדיוק אני יכול לעשות משהו.
לא יכול להיות שהרופא הגדול יותר שמבין יותר טוב את שורש המחלה, יכול פחות לרפא. לומדים רק את שורש המחלה כדי שיוכלו לרפא יותר טוב, לא פחות.
לכן, חייב להיות שיש דרך החוצה כאן. חייב להיות שיש דרך החוצה.
מחשבות שצריך לדחות
אז כשיש את כל מיני הדברים האלה, יכול להיות שיש דברים שצריך פשוט לא לחשוב. לכן אומר בעל התניא או האחרים שיש מחשבות שצריך לדחות.
מה זה אומר מחשבה שצריך לדחות? אנשים חושבים שכן, כתוב בראשית חכמה, כל הספרים, שלא תמיד אפשר לעיין במחשבות. לפעמים צריך אפילו לדחות אותן.
אבל מה זה אומר? כי אתה לא צדיק, המחשבות שלך לא סתם להתעלות? לא, זה לא הנושא. כי המחשבות של כל אחד הן להתעלות. זו האמונה של הבעל שם טוב. לא בגלל שזה משהו אחר.
הסיבה היא כי אתה אומר שאין לי עכשיו ברגע זה את הכלים הנכונים להתמודד עם הידיעה. אז, אני אדחה את זה. לדחות זה אומר, תחזור מחר, אני לא יודע, תחזור מאוחר יותר, נמצא דרך אחרת לדבר איתך.
צמצום זה לא דחייה
כמו — צריך להיות את הצמצום באמצע. לא יכול להיות רק הנכון. אבל אני אומר, צמצום זה לא דחייה, כי דחייה היא זמנית, אולי אפשר לומר. או שזה מתוך ענווה, מתוך שאני יודע מה לעשות עם זה.
אם אני יודע מה לעשות עם החכמה, אתעלם ממנה, אצמצם. אני לא יודע עכשיו. עכשיו אני יודע רק להתפלל ושהקב״ה יעזור. אוקיי, אני יודע רק משהו קטן יותר, כי זה יגרום לי סתם לא לעשות כלום.
זה יגרום שהתפילה לא תצליח. זה יגרום שיהיו לו הרהורים אסורים, אני לא יודע מה. הוא לא יוכל למצוא דרך החוצה. זה כל הפשט של עולמות.
עולמות, נשמות, אלוקות — שלוש הרמות
איך אני מחזיק כאן? כך אני מתכוון. זה לא כתוב בתורה. זה רק כי התחלתי להרחיב את הנושא של עולמות. ניסיתי להציג איך עושים את זה.
שאלה: אתה אומר שאני נותן שיעור בפסיכולוגיה. לא פסיכולוגיה.
מגיד שיעור: לא, טוב מאוד. לכן, בעולמות יש את המקום לפסיכולוגיה. אבל נשמות אלוקות, זה מה שאסיים.
משנה זה אותיות נשמה
אני רוצה דקה לדבר על נשמות אלוקות, כי זה לא נכון רק — זה גם אמת. בכל דבר יש גם נשמות.
מה זה אומר נשמות? מה זה אומר שזה מלשון משנה, ומשנה זה אותיות נשמה? מה זה אומר? שמעת שמשנה זה אותיות נשמה? מה אומרים, משנה זה לעילוי נשמת? מה זה אומר שמשנה זה אותיות נשמה? אני חושב שזה אומר משהו.
עכשיו אתה מתחיל לדבר על צמצום. זה כבר עכשיו אומרים הרחובות. אם זה היה רחובות, היו אומרים איזה פשט ליובאוויטשי רציונלי. אבל אצל הצמצום, אצל ההסתכלויות המיסטיות…
מה שהוא מתכוון, שסוג הבעיה שיש לי, או סוג הנושא שאנחנו מדברים עליו בנושא של עולמות, זה אף פעם לא מספיק. יכול להיות שכאן גם התשובה לשאלה, אם יש דברים שמגלים שאין דרך לפתור אותם, או לא ברמה שלי, אז התשובה היא שצריך ללכת לאות הבאה, לנשמות, לרמה הבאה, התחתונים, משנה.
אני לא יודע למה זה נקרא משנה, אבל נשמות זה אומר כפשוטו, כמו שאומר נשמות. נשמות של אנשים, של צדיקים, של אנשים שחיים, שעוד לא חיים, שכבר חיו.
גלגולים ותיקונים
וכאן יש עוד כל רמה. אדם יכול לומר במילים אחרות כמו, למה יש את הנקודה הזו? למה יש את הביאור הזה? כי הוא גלגול של אדם כזה שהיה צריך לנשמה, צריך תיקון. זה מיסטי. לא, אפשר להבין את זה, אבל עכשיו אנחנו עוד לא מבינים את זה. וזה אומר נשמות.
וצריך לדבר על הרמה הזו גם. צריך לדעת אם ברמה הזו הוא לא היה צריך להתפלל, או שזה עוד היה פסיכולוגי. חייבת להיות תפילה, הבנת? עולמות זה בכלל לא תפילה. נשמות זה נעשה כמו קבלה.
אלוקות — למעלה מן הדעת
ושלישית, מה זה אלוקות, זה כבר — זה אז בטוח למעלה מן הדעת. זה למעלה מן הדעת. יש לזה קשר לחקירה של אלוקות, לעצמות, לאצילות, זוכר?
אבל אלוקות זה אומר ספירות, או אומר הנהגות השם, אומר מציאות אלוקות, או חכמה אלוקות. כמו שהרמב״ם אומר, קודם היה כתוב חכמה, עולם האצילות חכמה, שנמצא בכל. וזה כמו — אלוקות זה התוכנית האלוקית של העולם.
אחרי שיש אלוקות, יש גם אלוקים. לא אותו דבר. ועל זה יש גם הרבה פרטים, או הרבה — וכל מילה יש נחמות, “מי יחד ומי יערך ומי ידמה לי באלוקות”. זו הדרך להתפלל, דרך אחת להתפלל.
לשוחח עם נשמות אלוקות
יכול להיות שאלוקות תעזור לך, תעזור לבעיה. אם כל הנשמות לא עזרו, וכל הנשמות שלא עזרו, אולי האלוקות תעזור.
הדרגה הראשונה היא להבין שצריך לשוחח עם נשמות אלוקות. אם אתה רואה שזה לא עוזר, אתה חוזר ל— לא, מאמינים שזה עוזר, כמו שהמורה שלי אמר לא. לא, צריך לשוחח עם הצדיקים ועם הקב״ה, זה הפירוש.
נשמות אלוקות, ואיתם כבר לא משוחחים פוליטיקה, איתם כבר לא משוחחים — לנשמות אלוקות יש דרך אחרת של דיבור על כל הדברים האלה, לא? אולי הם לא יודעים את השפה שלך, כי צריך ללמוד מהם.
אמונה שלמה — הכל מחובר
כאן הוא אומר את המאמר, והפעם הקודמת זה היה כתוב. זה מסתיים באמונה, אמונה שלמה, “שיש בכל דיבור ודיבור תכ״ו שנים ושלשים”.
לא, אמונה כבר אמרתי, אמונה זה אומר להיזכר, זה פשוט. כי לפעמים אדם לא יודע, הוא אומר כך, זה דבר פשוט, והוא בעולם הצמצום, הוא לא יודע שזה מחובר לכל. יש לו אמונה שזה מחובר לכל.
הסדר מתחיל שוב
זה התשעים, וזה אני צריך להתחיל. ואני יודע שאתחיל, ולא אתחיל. אני אהיה חייב לומר לך שאני יודע מה אני. כל הדרשה היא אחרי זה.
וכל פעם זה מתחיל שוב שם, כי אנשים הולכים לישון והם שוכחים, והם אוכלים, והם רבים, והם משוחחים, והם מסתכלים בחדשות, מה שלא יהיה. הם צריכים כל פעם שוב לקחת מזה. אבל לא הולכים לאיבוד, כי כבר יודעים שזה הסדר.
לי אין עכשיו אבוד שם. אוקיי.
הרחבת המבט לעולמות שבכל מילה וצמצומו | עמוד התפלה אות יז
סיכום השיעור 📋
תורת הבעש״ט: “ועשית לך תיבה” — עולמות, נשמות, אלוקות אין יעדן דיבור
—
דער בעש״ט׳ס תורה: תיבה = דיבור
דער בעש״ט לערנט אויפ׳ן פסוק “ועשית לך תיבה” אז “תיבה” מיינט א ווארט (דיבור). דער אויבערשטער זאגט: זיי זהיר אויף יעדע ווארט וואס גייט ארויס פון דיין מויל. אין יעדן דיבור ודיבור זענען דא עולמות, נשמות, און אלוקות.
דאס ווערט אריינגעלייענט אין דעם פסוק “תחתים שנים ושלישים תעשה”:
– תחתים = עולמות (לשון תחתון — די נידריגסטע מדרגה)
– שנים = נשמות (לשון “משנה”, וואס איז אותיות נשמה)
– שלישים = אלוקות (לשון מושלים/מנהיגים — דער דריטער און העכסטער לעוועל)
“תעשה” מיינט: מען זאל מכוון זיין ביי יעדן דיבור אויף אלע דריי לעוועלס, מיט אמונה שלימה אז אין יעדן ווארט ליגן עולמות, נשמות, און אלוקות.
פארגלייך מיט דעם מגיד׳ס ווערזשאן
דאס איז א ווערזשאן פון דער זעלבער תורה וואס איז פריער געבראכט געווארן אין דעם מגיד׳ס נוסח. דער חילוק: דער מגיד׳ס ווערזשאן האט נישט מסביר געווען פארוואס תחתים/שנים/שלישים רמז׳ט אויף עולמות/נשמות/אלוקות — ער האט געבראכט א זוהר (“תלת עלמין אתליין” אין פרשת שלח). דא, אין דעם דגל מחנה אפרים׳ס ווערזשאן, ווערט עס מסביר׳ט מיט אייגענע דרשות אויף די ווערטער גופא. ער זאגט אויך בפירוש “יש לומר” — ער מאכט קלאר אז דער רמז איז זיין חידוש, בעת דער יסוד (עולמות/נשמות/אלוקות) קומט פון זיין זיידע דעם בעש״ט.
אויך דער מגיד׳ס ווערזשאן האט גערעדט וועגן אמונה (“וצריך אמונה”), וואס ווייזט אז דאס איז געווען א שמועה פונעם בעש״ט מיט אן אלגעמיינער סדר: תיבה = דיבור, דריי לעוועלס, און אמונה.
מקורות: תולדות יעקב יוסף, דער מגיד, זוהר פרשת שלח, דגל מחנה אפרים.
—
דער ערשטער לעוועל: עולמות — גאנצע וועלטן אין יעדן ווארט
וואס מיינט “עולמות” אין א דיבור?
א קשיא: וואס איז דער חידוש פון “עולמות”? איין ווארט איז דאך שוין איין עולם — וואס מיינט מען אז ס׳איז דא מערערע עולמות?
דער ביאור: א מענטש מיינט אז א ווארט איז “נאר איין זאך” — אבער דאס איז ווייל ער טראכט נישט גוט. באמת וועקט יעדע ווארט אויף גאנצע וועלטן — עס קאנעקט זיך מיט אומצאליגע זאכן. ווען איינער זאגט דיר “מזל טוב, יענער האט געהאט א בעיבי” — ליגט אין דעם א גאנצע וועלט: וואס מיינט עס צו זיין א מענטש, וואס מיינט עס צו האבן קינדער, פארוואס דאווענט מען פאר יענעם, א.א.וו. מ׳דארף נישט דעם בעש״ט׳ס בריוו כדי דאס צו וויסן — מ׳דארף נאר אביסל טראכטן.
פראקטישע משמעות: “מבין דבר מתוך דבר”
דאס איז נישט נאר א רוחניות׳דיגער ענין — עס איז אויך פשוט׳ער אמת: א חכם, ווען ער הערט איין ווארט פון א מענטש, פארשטייט ער פון וועלכע עולם דער דיבור קומט. א מענטש האט אן עולם הפסיכאלאגיע, אן עולם השכל, אן עולם הנשמה, אן עולם המעשה — און מען דארף פארשטיין אלע עולמות כדי אמת׳דיג צו פארשטיין איין ווארט. א נער ענטפערט נאר אויף וואס מ׳האט געזאגט; א חכם איז מבין דבר מתוך דבר — ער פארשטייט די ברייטערע מציאות הינטער דעם דיבור.
ווען א מענטש רעדט מיט דיר, איז דא מערערע לעוועלס — נישט נאר דאס פשוט׳ע ווארט. ער האט אן עגא, א יצר הרע, אן אמת׳דיגקייט — אלעס צוזאמען. א קלוגער מענטש קען פון איין ווארט כאפן א גאנצע וועלט; א ווייניגער מבין דארף אפאר שעה שמועסן.
דער לשון פונעם בעש״ט׳ס בריוו
דער לשון פון דעם בריוו פונעם בעש״ט איז: “בכל דיבור ודיבור בעת תפלתך ולימודך” — ווען דו דאוונסט און ווען דו לערנסט. און אן אנדערע פלאץ שטייט אז דאס גילט אפילו ווען מ׳רעדט מיט מענטשן (“אפילו כשמדבר עם בני אדם ממש” — ווי עס שטייט אין מגיד).
ביישפיל פון דאווענען
“הללו את ה׳ מן השמים” — “שמים” אליין איז א גאנצע וועלט, קאנעקטעד מיט אזויפיל זאכן (שמי מים, א.א.וו.). יעדער ווארט אין דאווענען איז כפשוטו א גאנצע עולם.
דער “failure mode” פון עולמות
מ׳דארף פריער וויסן אז אלעס איז אסאך ברייטער ווי מ׳מיינט. מ׳דארף אביסל עקספלארן, אפילו אביסל חלומ׳ען — ווייל אנדערש איז מען “stuck”. מ׳זאל נישט זיין א תם און א נער וואס נעמט אלעס ביים פשוט׳ן פנים. “כל העולם תלוי בה” — אן ריכטיגע הבנה פון גארנישט איז מעגלעך אן דעם.
אבער דא ליגט אויך א פראבלעם: אויב מ׳הייבט אן צו עקספלארן אלע עולמות, קען מען פארגעסן פארוואס מ׳איז געקומען — מ׳פארלירט דעם פאקוס.
—
דער משל פונעם בעש״ט: פארוואס קענען גוים בעסער וועלטלעכע חכמות?
די קשיא
אויב אלע חכמות ליגן אין דער תורה (ווי דער רמב״ן זאגט), פארוואס טרעפן אידן וואס לערנען תורה נישט אלע חכמות העולם? פארוואס קענען דווקא גוים בעסער פארשטיין די וועלט?
דער משל
דער בעש״ט (ווי עס שטייט אין תולדות יעקב יוסף) ברענגט א משל פון א מלך וואס האט געוויזן זיינע אוצרות פאר מענטשן — רוב מענטשן האבן זיך פארקוקט אויף די שיינע זאכן, אבער דער חכם האט נאר געקוקט אויפן מלך אליין.
דער נמשל
חכמי אומות העולם פארקוקן זיך אויף חכמת הטבע — די „שיינע זאכן.” חכמי ישראל, די צדיקים, האבן נאר געוואלט קוקן אויפן רבונו של עולם, נישט אויף חיצוניות׳דיגע זאכן. דערפאר זענען זיי מער פאוקוסד געווען אויפן עיקר.
מקורות: תולדות יעקב יוסף, דער רמב״ן.
—
דער סדר פון כוונה: נקודה, הרחבה, און צמצום
דער יסוד
א מענטש קומט אויף דער וועלט עפעס אויפצוטון. אבער אויב ער איז נאר פאוקוסד אויף זיין ספעציפישע אויפגאבע אן צו פארשטיין דעם ברייטערן בילד — די עולמות, די סיבות — וועט ער אויך נישט מצליח זיין. דערפאר איז דא א סדר:
1. נקודה/כוונה — קודם דארף מען וויסן וואס מ׳וויל אויפטון, איין קלארע נקודה
2. הרחבה — דערנאך דארף מען „אביסל חלומ׳ען,” ארומקוקן אויף אלע פארספעקטיוון — עליונים ותחתונים
3. צוריק צו דער נקודה — אלעס דרייט זיך אבער ארום דער איין נקודה
—
דער בעש״ט׳ס שיטה אין תפילה
תפילה איז עפעס אויפצוטון
תפילה איז נישט געקומען בלויז אפצוזאגן דעם סידור — תפילה איז געקומען עפעס אויפצוטון, א תיקון, א ייחוד. דער סידור ווערט גענוצט אלס כלי פאר דעם. א גרויסע חלק פון דעם בעש״ט׳ס חכמה איז וויאזוי צו נוצן דעם סידור פאר דעם וואס מ׳דארף אויפטון — דורך צירופי אותיות, כוונות, און אנדערע וועגן.
הארות אינמיטן תפילה
דער בעש״ט האט ביים דאווענען געזען וואס ער דארף טון — ער האט אינמיטן תפילה באקומען הארות. א קשיא: וויאזוי קען דאס זיין? ער האט דאך געדארפט האבן פירוש המילות! ווי קומט אליהו הנביא צו איינעם מיטן דאווענען?
דער תירוץ: אזוי ווי א מענטש וואס רעדט איבער זיין פראבלעם — מ׳גייט אביסל ארויס, מ׳פארדרייט זיך, מ׳טרעפט זיך ארום — אזוי אויך אין תפילה. אין תפילה ברענגט מען מיט דעם גאנצן מציאות צום אייבערשטן — נישט נאר “מיינע פראבלעמען”, נאר מעלה זיין אין קדושה דעם גאנצן זיין.
מ׳קען נישט דאווענען מיט א “ליסט”
א הויפט יסוד: מ׳קען נישט קומען צו תפילה מיט א לאנגע ליסט פון בקשות. “אין הימל ארבעט נישט Excel sheets.” דער אייבערשטער ווייסט שוין די ליסט — ער דארף נישט דעם. תפילה איז עפעס טון — א תיקון, א ייחוד. יעדע ברכה אין שמונה עשרה האט איין נקודה, און בכלליות דרייט זיך אלעס ארום איין נקודה. מ׳דארף טרעפן אחדות.
מקור: די גמרא זאגט מ׳קען נישט דאווענען אויף צוויי זאכן אויף איינמאל. א תענית מאכט מען נאר אויף איין זאך.
מקור: מדרש הנעלם — די משנה זאגט „בעשרה מאמרות נברא העולם,” אבער א תנא זאגט „באות אחת נברא העולם.” אפילו דער אייבערשטער׳ס בריאה גייט דורך איין זאך.
די מעשה פון רבי ברוך שלום אשלג אין מירון
רבי ברוך שלום אשלג (דער בעל הסולם׳ס זון) פלעגט פארן קיין מירון, זיין ביים מערה פאר א מינוט-צוויי, און אהיימגיין. מ׳האט אים געפרעגט: מ׳פארט אפאר שעה, און מ׳איז דארט נאר א מינוט?
ער האט געענטפערט: רוב מענטשן הייבן אן צו דאווענען ביים ציון, און ביים דאווענען דערמאנען זיי זיך מער און מער זאכן — די ליסט ווערט לענגער. ביי אים איז פארקערט: פאר׳ן פארן ווייסט ער אז ער דארף אסאך זאכן. ווי ער פארט נענטער, דערמאנט ער זיך אז ער דארף ווייניגער. ביז ער קומט אן צום קבר — כאפט ער אז ער דארף נאר איין זאך (דביקות), ער בעט אויף דעם, און ער גייט אהיים.
“שעה אחת לפני התפילה” — הכנה צו תפילה
מ׳דארף פאר דער תפילה אויספרעגן וואס מ׳וויל — וואס מ׳וויל לגבי דעם נושא, לגבי דעם טאג. אין סידור הרש״ש שטייט ביי יעדע תפילה וועלכע פרצוף ווערט מתוקן. מנחה האט צו טון מיט א ספירה, א סארט ייחוד, א סארט לעוועל. מנחה פון היינט איז מער ספעציפיש. אבער יעדע נקודה אין דער וועלט איז כלול פון דער גאנצער וועלט — מ׳דארף נאר אביסל מרחיב זיין, אנהייבן צו טרעפן. און אין איינע פון די עולמות וועט מען טרעפן א וועג צו סאלוון דעם פראבלעם — דאס איז אן הארה.
—
תפילה ווי א שמועס מיט דעם אייבערשטן
דער פסיכאלאגישער משל
גוטע פסיכאלאגן און גוטע רבי׳ס ווייסן: די דזשאב איז נישט צו זאגן אן עצה — נאר זיך גוט דורכצושמועסן ביז דער מענטש כאפט אליין. אזוי אויך תפילה: מ׳רעדט מיטן אייבערשטן, מ׳גיט ארויס זיינע פראבלעמען, און אינמיטן דעם שמועס פאלט אריין א עצה.
דער חילוק פון רעדן צום אייבערשטן vs. רעדן צו א מענטש
ביי א מענטש — א חבר, א רבי — באהאלט מען, מ׳פארשענערט, מ׳נארט אויס. אבער ביים אייבערשטן קען מען גארנישט באהאלטן — ער ווייסט שוין אלעס. דערפאר איז דאס דער קלארסטער דורכשמועס וואס קען זיין — „שופך שיחה לפני ה׳.” מ׳קען נישט פארדרייען א קאפ פאר דער שכינה, און מתוך דעם וואס מ׳רעדט אמת פאר׳ן אייבערשטן, כאפט מען אליין אז מ׳האט די זאך “ראנג” געזאגט — און דאס אליין איז שוין דער אייבערשטער׳ס תשובה אויף דער תפילה.
דער בעש״ט׳ס עצה אויף ספיקות
דער בעש״ט׳ס תורה (פאר די תולדות): ווי ווייסט א מענטש וואס צו טון? ער זאל מסלק זיין זיינע נגיעות פון דער חקירה, און נאכדעם וועט ער אליין וויסן וואס צו טון. ביאור: הער אויף צו טראכטן פון זיך — טראכט וואס דער אמת איז, און דו וועסט אויסגעפינען.
—
מחשבות זרות בשעת תפילה — דער מהלך פון צמצום
דער ענין
תפילה קען נישט זיין אז מ׳טראכט נאר די עקזאקטע ווערטער וואס שטייען. אויב תפילה איז וועגן עפעס — וועגן דעם מענטש׳ס לעבן, זיינע פראבלעמען — מוז זיין אז ס׳קומען מער מחשבות. דאס איז נאטירלעך, ווייל יעדע זאך איז פארבונדן מיט נאך זאכן.
משל: א מענטש דאוונט פאר הצלחה אין חינוך פון זיינע קינדער, און אינמיטן הייבט ער אן טראכטן וועגן וואס דער קוזינ׳ס מלמד טוט — ווייל דאס איז פארבונדן מיט דעם נושא.
דער מהלך פון צמצום
ווען די מחשבות גייען צו ווייט — ווען מ׳הייבט שוין אן “צו רעגן אויף יענעם” — דעמאלט דארף מען מהלל זיין (צוריקברענגען) די מחשבה. “וועיט, איך בין געקומען דא צו סאלוון די פראבלעם.” דאס איז דער צמצום — מ׳ברענגט עס צוריק מיט א געוויסע מהלך, נישט סתם. און מתוך דעם וואס מ׳האט עס מחלק געווען (אויסגעברייטערט) און צוריקגעבראכט, האט מען יעצט א קלארקייט, א וועג.
—
חכמתו מרובה ממעשיו — א הויפט געפאר
דער ענין
ס׳איז דא א טבע ביי חכמים — ווען א מענטש האט א פראבלעם, דרייט ער די סיבות (גלגולי סיבות, ווי רש״י זאגט אין פרשת ויקהל) ביז ער קומט אן צו א פלאץ וואו ער קען גארנישט טון. ער זוכט אזויפיל חכמות ביז ער איז ווייטסט אוועק פון א לעזונג.
ביישפילן
– א מענטש איז צוקריגט מיט זיין ווייב — ער דרייט עס ביז “די שיטה פון שידוכים איז שלעכט.” אפשר איז עס אפילו אמת בעומק, אבער למעשה איז די פראבלעם אנדערש, און מ׳קען עס געווענלעך סאלוון.
– א מענטש מאכט א ספעציפישע טעות אין חינוך — ער ענטפערט “די סיסטעם איז קאראפט.” ער האט שוין א “גאנצע טיפע מהלך” וואס מאכט אז מ׳קען גארנישט טון.
דער כלל
ווען מ׳טראכט אריין ברייטער אין עילה ועלול, איז די טבע (דער יצר הרע, די גבורות/דינים וואס ווערן מתעורר) אז ס׳ווערט נישט נאר “חכמתו מרובה ממעשיו” — ס׳ווערט “חכמתו הורסתו למעשיו” — די חכמה הרס׳ט דעם מעשה, ווייל מ׳כאפט שוין ווי טיף די פראבלעם איז, ביז “נאר דער אייבערשטער קען סאלוון.”
ר׳ מענדעלע (מוויטעבסק): די דינים פון בינה איז אז מ׳טראכט צו פיל (שטייט אין פרי עץ חיים).
דער כלל: מ׳זאגט נישט פאר א מענטש א זאך אויב ס׳איז נישטא וואס צו טון
מקור: א כלל פון קבלה/חסידישע ספרים — מ׳זאגט נישט פאר א מענטש א זאך נאר אויב ס׳איז דא עפעס וואס צו טון וועגן דעם.
—
נח און משה רבינו — דער אחריות פון דעם וואס פארשטייט טיפער
דער מדרש
ווען דער אייבערשטער האט געזאגט צו נח “קץ כל בשר בא לפני” — האט נח אנגענומען דעם דין ווי עס איז, ער האט געפרעגט “וואס זאל איך טון?” אבער נישט געטראפן וואס צו טון. אבער ווען דער אייבערשטער האט געזאגט צו משה רבינו אז ער גייט מכלה זיין די אידן — “הניחה לי… לכלותם” — האט משה רבינו געטראפן א רמז אז דער אייבערשטער מיינט אים צו זאגן: דאווען! רש״י און מדרשים זאגן “היה לו להתפלל” — דער אייבערשטער האט אים דערציילט די צרה ווייל ער איז א נביא, א מתפלל, ער זאל סאלוון די פראבלעם.
דער עיקר פרינציפ
ס׳קען נישט זיין אז ווען א מענטש פארשטייט ברייטער, ווערט דער פראבלעם ערגער. ס׳מוז זיין אז ס׳ווערט בעסער — ווייל ווען מ׳ווייסט די סיבות פון א זאך, ווייסט מען בעסער וויאזוי צו מטפל זיין. דער גרעסערער דאקטאר וואס פארשטייט בעסער די שורש המחלה, קען נישט ווייניגער אויסהיילן — מ׳לערנט זיך די שורש דוקא כדי בעסער אויסצוהיילן.
—
צמצום פון מחשבות — דער בעש״ט׳ס אמונה
דער בעל התניא און אנדערע זאגן אז ס׳איז דא מחשבות וואס מ׳דארף אוועקשטופן. אבער וואס מיינט דאס באמת? נישט ווייל דיינע מחשבות זענען נישט ווערט צו מעלה זיין — יעדע איינעמ׳ס מחשבות זענען צו מעלה זיין, דאס איז די אמונה פון בעל שם טוב. דער טעם פון אוועקשטופן איז: איך האב נישט יעצט אויף דעם מינוט די ריכטיגע כלים זיך מתמודד צו זיין מיט דער ידיעה. “אוועקשטופן” מיינט נישט דחיה לגמרי — עס מיינט: קום צוריק מארגן, מיר וועלן טרעפן אן אנדערע וועג צו רעדן מיט דיר.
צמצום איז נישט דחיה — עס איז מתוך ענווה, מתוך וויסן וואס צו טון. אויב איך ווייס נאר אז איך דאווען און דער אייבערשטער זאל העלפן — איז דאס גענוג פאר יעצט. אן דעם צמצום, קען דאס קאזן אז די תפילה זאל נישט געלונגען, אדער מ׳זאל האבן הרהורים אסורים, אדער מ׳זאל נישט טרעפן א וועג ארויס.
—
דער צווייטער לעוועל: נשמות
עולמות איז דער מקום פאר פסיכאלאגיע — פארשטיין די וועלט, די סיבות, די סיסטעם. אבער נשמות איז א גאנצע אנדערע לעוועל. משנה איז אותיות נשמה — נשמות מיינט כפשוטו: נשמות פון מענטשן, פון צדיקים, פון מענטשן וואס לעבן, וואס לעבן נאכנישט, וואס האבן שוין געלעבט.
ווען אין דעם לעוועל פון עולמות טרעפט מען נישט קיין וועג ארויס, גייט מען צו דעם נעקסטן לעוועל — נשמות. דא רעדט מען שוין וועגן גלגולים, תיקונים — פארוואס האט דוקא דער מענטש דוקא די נקודה, דוקא דעם ביאור. עולמות איז נישט קיין תפילה בכלל — ביי נשמות ווערט עס שוין ווי קבלה.
—
דער דריטער לעוועל: אלוקות
אלוקות איז למעלה מן הדעת. עס האט צו טון מיט ספירות, הנהגות השם, מציאות אלוקות, חכמה אלוקות — דער געטליכער פלאן פון דער וועלט. ווי דער רמב״ם זאגט: עולם האצילות חכמה, וואס ליגט אין אלעס.
מ׳דארף זיך אויסשמועסן מיט נשמות און מיט׳ן אייבערשטן — דאס איז דער טייטש פון נשמות אלוקות. ביי נשמות אלוקות שמועסט מען שוין נישט פאליטיק — זיי האבן אן אנדערע וועג פון רעדן וועגן אלע זאכן. מ׳דארף זיך פון זיי אויסלערנען.
—
אמונה — דער פאסיק וואס פארבינדט אלעס
דער ענין ענדיגט זיך מיט אמונה שלימה — אז אין יעדן דיבור איז דא תחתים שנים ושלישים. אמונה מיינט זיך דערמאנען — ווייל אמאל איז א מענטש אין עולם הצמצום און ער ווייסט נישט אז א פשוט׳ע זאך איז קאנעקטעד מיט אלעס. אמונה איז צו וויסן אז עס איז קאנעקטעד מיט אלעס.
—
דער סדר — א תמידי׳גער פראצעס
דער גאנצער סדר הייבט זיך אן נאכאמאל יעדן טאג — ווייל מענטשן גייען שלאפן, פארגעסן, עסן, צוקריגן זיך, קוקן נייעס. מ׳דארף יעדע מאל נאכאמאל נעמען פון דעם. אבער מ׳ווערט נישט פארלוירן, ווייל מ׳ווייסט שוין אז דאס איז דער סדר.
תמלול מלא 📝
תורת הבעש״ט: “ועשית לך תיבה” — עולמות, נשמות, אלוקות אין יעדן דיבור
דער בעש״ט׳ס תורה: תיבה מיינט דיבור
“ועשית לך תיבה” — דער בעש״ט האט באלייכט אז תיבה מרמז אויף א מילה, וואס ווערט גערופן תיבה. דאס איז דער מאמר ה׳: “ועשית לך תיבה”, און ער זאגט אים: זיי זהיר אז די תיבה וואס גייט ארויס פון דיין מויל זאל זיין להורות — עס זאל זיין ריכטיג.
דכתיב “שנים ושלישים תעשה” — דאס מרמז אויף וואס דער בעש״ט האט געזאגט: אין יעדן דיבור ודיבור זענען דא עולמות, נשמות, אלוקות.
דער רמז אין “תחתים שנים ושלישים”
“ועשית לך תיבה” — תיבה איז דער פירוש פון דיבור.
“תחתים” — דאס מיינט עולמות, וואס זענען די מדרגה התחתונה.
“שנים” — דאס איז מלשון משנה. פשיטא, נשמה — דאס מיינט נשמות. ווייל שנים איז לשון משנה, און משנה איז אותיות נשמה.
“ושלישים” — דאס מיינט אלוקות, וואס איז משולש, וואס איז שליש מהקולות. דאס איז וואס זיי זאגן “מושלים הנהיג את ענקל” — שלישים איז לשון מושלים, מנהיגים.
“בכל עילה תעשה” — “תעשה” מיינט: די תיבה והדיבור וואס גייט ארויס פון דיין מויל זאל זיין מיט דער כוונה, מיט אמונה שלימה, אז ס׳איז דא אין יעדן דיבור תחתים שנים ושלישים — דאס הייסט עולמות ונשמות ואלוקות הקדוש ברוך הוא.
פארגלייך מיט דעם מגיד׳ס ווערזשאן
מגיד שיעור: דאס איז א ווערזשאן פון די פריערדיגע תורה, יא, פון די ערשטע.
ס׳איז דא א חלק ל״ז. ער זאגט אז זיין זיידע האט באלייכט, ער האט געזאגט באלייכטענע ווערטער. ס׳איז דא א ברעקלי דא וואס שטייט נישט וואס די ברעקלי איז.
נאכדעם, תחתים שנים ושלישים — אינטערעסאנט, ער זאגט עס פון זיך אליין, “יש לומר” אז דאס מרמז וואס זיין זיידע האט געזאגט אז ס׳איז דא דריי לעוועלס: עולמות, נשמות, אלוקות.
אין די פריערדיגע תורה איז געשטאנען כאילו איין זאך — ער האט געברענגט א זוהר, “תלת עלמין אתליין” אין פרשת שלח. ער האט זיין אייגענע וועג פון מאכן די רמזים.
די פריערדיגע תורה, וואס איז געווען די מגיד׳ס ווערזשאן, האט נישט געזאגט — ער האט נישט מסביר געווען פארוואס תחתיים, שנים, ושלישים. דא איז ער מסביר א פשוט׳ע פשט אז תחתיים איז מלשון תחתון, איז א פשוט׳ע פשט, עולמות. שנים מאכט ער א דרש אז ס׳איז לשון משנה, ווייל שני איז משנה, און ס׳איז די צווייטע. און משנה איז אותיות נשמה, קומט אויס אז ס׳איז אותיות נשמה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע תורה.
און שלישים זאגט ער אויך — מ׳קען זאגן א פשוט׳ע זאך, ס׳איז דריי: די ערשטע, די נידריגסטע, די צווייטע, און די דריטע. אבער ער מאכט א פשט אז שלישים איז לשון אלוקות, ווייל שלישים על כל איז טייטש מנהיגים, אזוי ווי מושלים.
נאכדעם טייטשט ער “תעשה” אז מ׳זאל מכוון זיין ביי יעדע דיבור די אלע דריי לעוועלס. וויאזוי זאל מען עס מכוון זיין? מיט אמונה — דורכדעם וואס ער גלייבט אז ס׳איז דא אין דעם די עולמות, נשמות, אלוקות. אינטערעסאנט.
דער צוזאמענהאנג מיט דעם מגיד׳ס תורה
זעסט אז די מגיד׳ס תורה איז זייער ענליך, ס׳גייט אין די זעלבע סטרוקטור. ער רעדט נישט פון “על עמל תעלה למעלה” — די נעקסטע שטיקל רעדט נאכאמאל וועגן דעם. אבער ער האט אויך פריער גערעדט וועגן אמונה, יא, “וצריך אמונה”.
ס׳איז טאקע מסתמא אזוי געווען אזא שמועה פון בעל שם טוב צו גיין אויף די סדר. “תעשה” איז מלשון עשיה, יא, וואס ס׳ווייזט אויף די אמונה, אויף די עולם העשיה, די שכינה אויך. אבער מ׳דארף חזר׳ן אז ס׳איז דא עולמות, נשמות, אלוקות אין יעדע עשיה. יעדע ווארט. מ׳גייט פארגעסן א נישט.
דיסקוסיע: וואס מיינט “עולמות” אין א דיבור?
שאלה: עס איז דא די נידריגסטע מדרגה מיינט עולמות, יא? סאו וואס איז דער חידוש? דארף מען אויך גלייבן? אדער איז דא יעדע הויז פארקערט?
תשובה: יא.
שאלה: וועלכע עולם איז? איין עולם איז זיכער דא. דאס איז דאך א ווארט, איז א עולם. וואס מיינט א עולם?
מגיד שיעור: ס׳איז דא אסאך פשוטים, אסאך אזוי ווי הערות אין די זעלבע סטרוקטור, אין די זעלבע מהלך. איך מיין אז עולמות איז אז מער ווי איינס — מיינט צו זאגן ווייל דאס איז קאנעקשאנס וואס זענען דא. אין איין ווארט איז אלעס פשוט נאר דא איין זאך. דו מיינסט אז ס׳איז נאר דא איין זאך ווייל דו טראכסט נישט גוט. באמת וועקט יעדע ווארט דא גאנצע עולמות. ס׳קאנעקט זיך דא וויפיל זאכן באמת.
שאלה: ווייל וואס? ווייל דיבור איז העכערע לעוועלס?
מגיד שיעור: ס׳איז נישט גוט.
שאלה: ווייל דיבור איז העכערע לעוועלס, אז ס׳אינקלודט מער ווי די זאכן וואס עקזיסט…
מגיד שיעור: לאמיר ארויסנעמען די בעש״ט. ווייל שמ׳טאט מיט א געוויסע דיוק וועגן ווען מ׳רעדט ממש און די אותיות התפלה וכדומה. אקעי. אבער לאמיר רעדן ברייטער פון דעם. לאמיר רעדן סתם.
א פראקטישע משל: “מזל טוב, יענער האט געהאט א בעיבי”
אז איר רעדט מיט א מענטש, און ער זאגט דיר עפעס א ווארט. ער זאגט דיר גוט מארגן. ער זאגט דיר, איך האב געהערט מזל טוב, יענער האט געהאט א בעיבי. מ׳דארף דאווענען פאר יענער וואס דארף האבן א בעיבי. יא.
סאו דא איז דא א ווארט. ס׳איז נאר איין ווארט. לאמיר עס רופן איין ווארט, אקעי. עס איז מצורף פון אסאך ווערטער, אבער מ׳קען נישט אריין אין דעם לעוועל פון דעטעיל. ס׳איז נאר איין ווארט.
אבער למעשה, איז דא איין ווארט — איז דא זייער אסאך עולמות. ס׳טוט זיך א גאנצע וועלט. יא. ס׳איז דא א מענטש. ס׳איז דא אזא זאך ווי זיין א מענטש. ס׳איז דא א זאך ווי האבן בעיבי׳ס. ס׳איז דא א זאך ווי… עס איז דא פארדעם הייבט מען דאך אן צו דיי-דרימ׳ען וועמען דאווענט, עמעס?
שאלה: פארוואס?
מגיד שיעור: סאו דער בכלל, ווען מענטש טראכט — ווייל יעדער וועלכע קאנעקט זיך מיט זייער אסאך זאכן. יא, חלום, ס׳איז חלום. אבער… סאו דאס דערמאנט מיך פון דעם — וואס עס איז נישט אן דערמאנט מיך, עס איז עפעס כאלט, עפעס איז קאנעקטעד. און דאס מייבט מיך פון יענץ, און דאס מייבט מיך פון יענץ. סאו אקעי. ס׳איז דער גאנצער עולמות אין יעדע דיבור.
דער פראבלעם פון דיסטראקציע
איך האב נישט געווארן דיסטראקטעד פון דער עולמות. ס׳איז א גאנצע נייע פראבלעם. די האסט געמיינט אז דער בעל שם טוב פארמאכט א ניו ווין גרינגער. און ער זאגט אים, יעדער האסט אזוי פיל זאכן. אבער יעצט ווער איך אינגאנצן זייער דיסטראקטינג. איך האב געמיינט אז ס׳שטייט נאר איין זאך אין דער ווארט. יעצט ס׳שטייט טויזנטער זאכן. און עס איז אן אמת.
מ׳פארשטייט נישט אמת׳דיג איין ווארט אן אלע עולמות הכלולים ביי. אלע עולמות וואס ס׳אינקלודט. אמת, פשוט פשט. ס׳קלערט אזויפיל זאכן.
פראקטישע משמעות: מבין דבר מתוך דבר
וואס פארשטייט אמת׳דיג א מענטש? וואס פארשטייט אמת׳דיג איין ווארט וואס א מענטש האט דיר געזאגט? דו דארפסט פארשטיין א בענטש פון עולמות, עט ליסט. א מענטש האט א עולם הפסיכאלאגיע, און א עולם השכל, און א עולם הנשמה, און א עולם המעשה, וכו׳ וכו׳. מ׳דארף פארשטיין די אלע עולמות, אמת?
שאלה: מ׳דארף דאס פארשטיין?
מגיד שיעור: דו דארפסט פארשטיין.
שאלה: וואס ווען יעדער זאגט א ווארט, דארפסטו פארשטיין פון וועלכע עולם ער זאגט דאס.
מגיד שיעור: יא.
שאלה: אבער דו ווילסט עס מעלה זיין.
מגיד שיעור: ניין, פאר מעלה זיין, ווייט. איך זאג קודם דארף זיין אמת, פשוט פשט. דו ווילסט מעלה זיין? פארוואס ווילסטו עס מעלה זיין? דו ווילסט פיקסן, דו ווילסט עפעס טון מיט דעם. ס׳איז נישט קיין חילוק.
משל: א חכם און א נער
א קלוגער מענטש ווען ער רעדט מיט א מענטש, אויב איך רעד מיט דיר, יא, איז אזוי ווי מבין דבר מתוך דבר.
אויב דו רעדסט מיט א נער און דו זאגסט אים, “איך האב געהאט א שאלה אין הלכה און איך ווייס נישט וואס מ׳טוט,” ענטפערט ער דיר נאר אויף וואס דו האסט געזאגט.
אויב דו רעדסט מיט א חכם, איז ער מבין דבר מתוך דבר. “אה, סאו אויב דו האסט אזא שאלה, איז פשט אז דאס איז דיין מציאות, אז דו האסט למשל נישט קיין שלום בית, אדער דו האסט דוקא יא, און ס׳איז דא א געוויסע סארט פראבלעם.” און אפשר ווען ער ענטפערט דיר, טראכט ער אויך פון דעם — ער נעמט אין באטראכט דעם פראבלעם אויכעט.
ער הייבט אן צו טראכטן ברייטער. דו דארפסט קענען מיטהאלטן אין די קאנווערסעישאן, אבער ער הייבט אן צו וויסן אסאך מער עולמות וואס ליגן אין איין ווארט, אמת? איין ווארט — לאמיר זאגן די ווארט איז זייער א קליינע מעזשור — אבער איין סענטענס און איין זאך וואס א מענטש זאגט דיר, ליגט אין דעם גאנצע עולמות, ניין?
קהל: יא.
מגיד שיעור: און א חכם, איינער וואס איז אן אמת׳דיגער פארשטייער, ער ווייסט, און ער ווייסט אויך פונקטליך די אדרעס וואו פון יענע עולמות וואס דער דיבור גייט ארויס, און וואס מ׳דארף טון מיט דעם, און וויאזוי צו לעבן מיט דעם.
באט ס׳איז נאך אלץ טרו. מ׳קען טאקע ווערן דיסטראקטעד, ווייל דא ווערט א פראבלעם, ניין?
בכל דיבור ודיבור — אין יעדן ווארט ליגט א גאנצע וועלט
דער בעש״ט׳ס תורה: גאנצע עולמות אין יעדע ווארט
מגיד שיעור: נכון. מ׳דארף נישט די בריוו פונעם בעל שם טוב צו וויסן אז אין יעדע ווארט איז דא גאנצע עולמות. מ׳דארף נאר אביסל טראכטן. מ׳דארף טראכטן וועגן נשמות.
ווייל די ערשטע לעוועל איז תחתיים, יא? ס׳איז דא נידריגערע זאכן, יא? ווען א מענטש רעדט מיט דיר, מיינט ער האט ער עפעס אן עגא, און עפעס א יצר הרע, וואס בכלל איז ער אן אמת׳דיגער. נישט נאר אמת׳דיג, אויך. ס׳איז דא אנדערע לעוועלס. ס׳איז דא זייער אסאך זאכן. ס׳איז זייער שווער צו האלטן קאפ פון אלע לעוועלס.
איך ווייס נישט צו מ׳דארף טראכטן. אבער עט ליעסט צו זיין, צו כאפן אז ס׳איז מער ווי די איין סענטענס, די איין ווארט וואס ער זאגט. זייער בעיסיק, און דאס באלייכטן. נישט זיין סטאק, נישט זיין א נאר. ער האט מיר דאס געזאגט, ער האט מיר דאס געזאגט. אקעי, אבער פארוואס זאגט ער דאס? פארוואס זאגט ער דאס אויף דעם אופן? און וואס מיינט דאס? ס׳איז א גאנצע עולם, אמת?
ווען איינער איז זייער קלוג, קען ער עס באקומען פון איין ווארט. ער איז ווייניגער מבין דבי פון א גאנצע שמועס, פון אפאר שעה שמועסן.
דער משל פון שמועס צווישן מענטשן
אזוי ווי צווישן איין מענטש רעדט מיט די אנדערע, איז אזוי ווי דער וואס ענטפערט דארף פארשטיין וואס דער וואס פרעגט — די גאנצע ענין איז דאך אז דו ביסט דא אונטן, און דער אייבערשטער איז אויבן, און דו דארפסט מכוון זיין דיינע פראבלעמען? ניין, דו דארפסט עס מעלה זיין אין קדושה, דו דארפסט כולל זיין דיין גאנצע מציאות צום אייבערשטן. אזוי ווי דער וואס ענטפערט אים דארף וויסן די גאנצע מציאות, אזוי דארפסטו עס מיטברענגען צו די תפילה.
דער לשון פון די בריוו פונעם בעל שם טוב
איך ווייס, ווען ער זאגט “בכל עת”, וואס טראכט ער? ער טראכט פון די ווערטער וואס שטייט אין די פסוק, וואס שטייט אין די סידור? איך מיין אז ס׳שטייט בפירוש אפילו כשמדבר עם בני אדם ממש, אין מגיד. “בכל דיבור ודיבור בעת תפלתך ולימודך”, דאס איז די לשון פון די בריוו פון בעל שם טוב, ווען דו דאוונסט און ווען דו לערנסט. און אן אנדערע פלאץ שטייט אפילו ווען מ׳רעדט מיט מענטשן.
ניין, לעצטע וואך האבן מיר געברענגט א שטיקל פון די מגיד וואס זאגט אז מ׳קען גיין אין די עולם אפילו אינמיטן די טאג, אז מ׳איז נישט דייקא ביים דאווענען. אבער יא.
פארוואס מ׳רעדט פאר א מענטש
סאו לאמיר זען וועגן דעם, דא איז יעדער אויס די גאנצע עולם. ווילסטו וויסן וועגן… ניין, איך זאג ווען מ׳רעדט פאר א מענטש, ווייל דעמאלטס וועט אונזער דאווענען געווענליך זיין סתם א מצוה פון תפילה. אויב איינער…איך וויל אריינגיין אין די זאך.
ביישפיל: “הללו את ה׳ מן השמים” — א גאנצע עולם אין יעדן ווארט
“הללו את ה׳ מן השמים”, איז דא א גאנצע שמים, יא? ס׳איז א גרויסע הימל. און שמים איז קאנעקטעד מיט אזויפיל זאכן. און ס׳איז דא נאך פירושים אפילו, ס׳מיינט שמי מים, איך ווייס וואס. ס׳איז שוין א גאנצע זאך. ס׳איז דא יעדער ווארט, די גאנצע עולם איז, כפשוטו.
דער באלאנס: הרחבה און צמצום
איך מיין אז ס׳איז דא אזוי ווי א הרחבה און א צמצום ביידע. אין אנדערע ווערטער, קיין שום ריכטיגע הבנה פון גארנישט איז נישט צו פארשטיין ווי “כל העולם תלוי בה”, און נישט צו זיין א תם און א נער.
דיסקוסיע: דער “failure mode” — ווען מ׳איז צו נארא
דו מיינסט מיר פון סאושעל סקול? דו הייבסט אונז אן צו לערנען התפתחות? דו הייבסט אונז אן צו לערנען וויאזוי א קינד וואקסט אויף?
די ישיבה בחורים לאזן נישט דעם פרעמדן מרצה רעדן. ער זאגט, “אויב אזוי קומט אויס אז ס׳איז דא אן אישו וואס מ׳קען האבן א שייכות צו טון מיט דעם.” ער זאגט, “העלאו, איך האב נישט געוואוסט אז ס׳איז דא אן אישו וואס דו זאגסט וויאזוי א קינד וואקסט אויף. וואס דארף איך דאס לערנען?” ער זאגט, “ווייט, העלאו, איך פארצייל דיר אן אמת. ס׳גייט נישט אזוי. דאס איז נוגע פאר מיר.” דו וועסט זאגן, “דער דאווענען האט אסאך פרטים.” אקעי, זייער פיין, דאס איז נוגע פאר מיר.”
מגיד שיעור: איך מיין אז דאס איז עקזעקטלי וואס דו רעדסט וועגן, דאס איז די failure mode, די פראבלעם. דאס הייסט, קודם דארף מען וויסן אז די זאך, אלעס איז אסאך ברייטער. מ׳דארף אביסל עקספלארן. מ׳דארף אפילו אביסל חלומ׳ען, ווייל אנדערש איז מען אזוי סטאק.
לאמיר טראכטן, לאמיר עס בלייבן דא.
די צווייטע פראבלעם: ווען מ׳פארגעסט פארוואס מ׳איז געקומען
און יעצט, אבער דאס איז נישט קיין… דא איז דא נאך אזוי ווי א פראבלעם, רייט? אויב מ׳הייבט אן צו עקספלארן אלע עולמות, סאו מ׳פארגעסט, פארגעסט ווי פארוואס מ׳איז געקומען דא, יא? ס׳איז איינע פון די…
משל פונעם בעל שם טוב: פארוואס קענען גוים בעסער סייענס?
דיסקוסיע: וואס איז די קשיא?
דער בעל שם טוב, מיינעך, האט געזאגט דעם משל? מיינעך עס איז א משל פון בעל שם טוב, אז מ׳פרעגט פארוואס די… פארוואס די גוים קענען בעסער סייענס ווי די אידן. געדענקסט אזא קשיא?
קהל: ניין.
מגיד שיעור: ניין. אפשר פארקערט? בעסערע פרומער? וואס? איך בין כמעט זיכער… הלכות סייענס.
קהל: וואס?
מגיד שיעור: אן אנדערער האט געזאגט דעם משל? איך קען נישט… איך קען נישט די קשיא.
קהל: אה, ס׳איז דא א קשיא, יא.
זוכן דעם מקור אין תולדות יעקב יוסף
מגיד שיעור: איך מיין אז עס שטייט אין תולדות, תולדות יעקב יוסף, לאמיך זען אויב איך קען דא טרעפן גרינגערהייט. שמעתי ממורי… משלים. איך גיי זען אויב איך טרעף, 496. איך וועל פארציילן א משל, דא רעדט זיך וועגן די פראבלעם. דא רעדט מען א סך אנדערע זאכן, אבער דאס רעדט זיך וועגן די פראבלעם. יא. דא האב איך עס געזען… ניין… אממ… אממ… איך דעמיין? וויאזוי קען זיין אז איך דמיון? ווי ווירקט מיר דעם דמיון?
ניין, ניין, איך געדענק איך דארף עס. ס׳איז מיר נאר שווער צו טרעפן זאכן אינמיטן א שיעור. ס׳איז קיינמאל נישט מיין מסוגל׳דיגע צייט צו טרעפן זאכן. דאס איז די פראבלעם.
די קשיא: אויב אלע חכמות ליגן אין תורה
ער זאגט אזוי, ער פרעגט אים, איך בין כמעט זיכער אז ס׳איז א משל פונעם בעל שם טוב, איך וועל עס נישט טרעפן אויף די סעקונדע. ער פרעגט א קשיא, וויאזוי קען זיין… 484, אפשר דאס? ניין, ס׳איז עפעס אנדערש.
קהל: יאסל, what are you making over there?
מגיד שיעור: אפשר איז עס געווען א צווייטער חסידישער צדיק וואס האט געפרעגט די קשיא. Anyway, ער האט געפרעגט א קשיא, וויאזוי קען זיין אז די גוים קענען פארשטיין אסאך בעסער די וועלט ווי די אידן? וויאזוי קען זיין? פארשטייט דאך אז אלע חכמות ליגן אין די תורה, יא? זאגט דער רמב״ן. סאו אויב מ׳לערנט תורה, פארוואס טרעפט מען נישט אין די תורה אלע חכמות העולם? פארוואס טרעפט מען נישט נאר אפאר זאכן?
דער תירוץ: דער משל פון א מיללער
דער תירוץ איז basically אז ס׳איז אזוי ווי א מיללער,
אלע חכמות אין דער תורה — דער משל פונעם מלך
די קשיא: פארוואס טרעפט מען נישט די חכמות?
וויאזוי קען זיין? שטייט דאך אז אלע חכמות ליגן אין די תורה, יא? זאגט דער רמב״ם. אז אויב מ׳לערנט תורה, פארוואס טרעפט מען נישט אין די תורה אלע חכמות העולם? פארוואס טרעפט מען נישט נאר אפאר זאכן?
דער משל פונעם מלך און זיינע אוצרות
די תורה איז בעיסיקלי אזויווי א משל פון דער מלך וואס האט געוויזן פאר מענטשן זיינע אוצרות, און אסאך מענטשן האבן זיך פארקוקט אויף פארשידענע שיינע זאכן וואס ער האט געהאט, און נאר דער חכם איז געקומען קוקן אויף דעם מלך אליינס, ער האט נישט געקוקט אויף די אלע שטותים.
סאו ער האט געזאגט אז די… יאסל, יאסל, יאסל, פליז, לעט מי העוו מיי קלעסס. ענד דאונט… וואט אר יו דואינג וויט די וואטער אווער דער?
ער האט געזאגט אז די חכמים וואס זיי קוקן אויף אלע מיני חכמת הטבע און זאכן אזוי, אזוי זיי פארקוקן זיך אויף שיינע זאכן. די חכמי ישראל, די צדיקים, זיי האבן נאר געוואלט קוקן אויף דעם רבונו של עולם, זיי האבן נישט געוואלט וויסן אויף די אלע חיצוניות׳דיגע זאכן. וועגן דעם האבן זיי געקענט, זיי זענען מער פאוקוסד. אזוי שטייט א תורה. אקעי, איך טרעף עס נישט. אפשר דער ראדזינער האט געזאגט די תורה. איין עפעס א צדיק.
דער אמת׳דיגער פראבלעם: צווישן פאקוס און הרחבה
סאו, סאו, די ווארט איז אזוי, וואס איך זאג איז אז, אבער דאס איז דאך אן אמת׳דיגע פראבלעם, דאס איז וואס איך רעד וועגן. דו זאגסט אז אונז האבן א טבע צו נישט האבן נערוון צו אויספיגורן זאכן. מ׳דארף וויסן וויאזוי די אלע עולמות… אסאך עולמות איז דא אין אן ארץ. אבער דו ביסט דאך געקומען דא עפעס צו טון. טאמער דו גייסט נאר זיין פאוקוסד אויף די זאכן וואס דו ביסט געקומען צו טון, גייסטו נישט טאן די זאכן וואס דו ביסט געקומען צו טון אויך נישט, ווייל דו פארשטייסט דאך נישט די סיבות דערפאר, דו פארשטייסט דאך נישט וויאזוי ס׳איז, ווי ס׳קומט, ווי ס׳גייט. מ׳קען דאך נישט טון אזוי.
דער סדר פון כוונה: נקודה, צמצום, און הרחבה
סאו וועגן דעם איז דא אזויווי א התחברות, צמצום, און די אלע זאכן. ס׳איז דא פשיטות און צמצום, יא? קודם איז דא א סדר הדבר איז אלעמאל אזוי ווי… לאמיר נישט זאגן קיין סדרים… אזוי ווי די אותיות השם אין מסדר, אז א מענטש טוט אין תפילה אדער אין עני קיינד אף התבוננות, אפילו ווען מ׳רעדט מיט א מענטש, איך זאג א הסבר, קודם איז דא א אותיות. דער איד מיינט כוונה אדער נקודה, ס׳הייסט אז ער ווייסט וואס ער וויל יעצט אויפטון, דא איז דא די נקודה, דאס וואס מ׳גייט אויפטון, דאס וואס מ׳גייט… דאס וואס ער איז געקומען דא צו רעדן וועגן די איין זאך, יעצט, און כדי צו רעדן וועגן די איין זאך, וויבאלד ער דארף עס פארשטיין, דארף עס זיך מאכן זיין, דארף עס נאך פשוט זיין, דארף ער אביסל חלומ׳ען.
די פראבלעם פון צופיל כוונה
אויב איינער האט דערצו גוט מכוון בתפילה, לכאורה גייט ער נישט קיינמאל נישט דאווענען, לרחבי ה׳ איז אז אינמיטן דאווענען ווערט עס אביסל פארלוירן, ווייל עס דארף ארומקוקן אויף אלע פארספעקטיוו פון די זאך, עליונים ותחתונים, און קיין חילוק וויאזוי די פארספעקטיוו זענען, יא?
דער בעל שם טוב האט געוויסע וועגן וויאזוי ער פארשטייט עס אידערע זאך, פארספעקטיוו מיט צירופי אותיות מיט זאכן, ווייל עס דארף אביסל ארומקוקן דערויף, יא?
דער בעש״ט׳ס שיטה אין תפילה
דער בעש״ט האט געזען ביים דאווענען
דער בעל שם טוב האט געהאט אזא, דער בעל שם טוב און אנדערע חסידישע צדיקים וואס זיי רעדן אז ער איז בשעת׳ן דאווענען, האט ער געזען אז ער דארף טון אזוי און אזוי.
דיסקוסיע: וויאזוי קען דאס זיין?
איך ביי מיר האבן א ליטוואישע פארספעקטיוו קיין נישט פארשטיין, וואס הייסט ער ווען ער האט עס געזען, ביי וועלכע תפילה נישט מענעסטער, ער האט פארגעסן איר זון האבן די פירוש המילות, און דעמאל צו קומען אליהו הנביא צו איינער מיט׳ן דאווענען, וויאזוי ארבעט דארף? פארשטעיסט מיין קושיא? איך גיט אמאל אזוי חמות ס׳איז? דער רבי האט געזען ביים דאווענען… אז… וואס?
קהל: יא יא. ס׳איז ווענענט ער עס געזען? ער האט דיך געווען אינמיט׳ן דאווענען.
וואס דאס איז זייער פאני. דאס איז כמעט אזוי ווי איינער זאגט, איך בין געקומען צוליב שמועסן וועגן… יא, לאמיר זאגן איך בין געקומען צו שמועסן וועגן מיין פראבלעם, לאמיר זאגן איך וויל אנגעהויבן צו רעדן וועגן מיין childhood, לאמיר זאגן דאס האט עפעס צו טון, און איך בין געקומען שמועסן וועגן דעם פראבלעם. יא, אזוי רעדט מען וועגן דעם פראבלעם. מ׳גייט אביסל ארויס, מ׳פארדרייט זיך, מ׳טרעפט זיך ארום.
תפילה איז געקומען עפעס אויפצוטון
אויב תפילה איז געקומען עפעס אויפצוטון, דאס איז דער בעל שם טוב׳ס שיטה זיכער, אז ס׳איז נישט געקומען צו אפזאגן דעם סידור און אהיימגיין, ס׳איז געקומען עפעס אויפצוטון. נאר ווי א מענטש האט א געוויסע כוונה, ס׳מיינט נישט אז ער גייט נישט זאגן דעם סידור, ער גייט נוצן דעם סידור.
א גרויסע חלק פון די חכמה פון בעל שם איז וויאזוי צו נוצן דעם סידור פאר דעם. ס׳איז טאקע א פראבלעם, ס׳שטייט לכאורה אנדערע זאכן אין סידור. מ׳דארף וויסן וויאזוי צו פארדרייען אביסל דעם סידור, ס׳זאל קומען צוניץ פאר וואס אונז דארפן עס. דאס איז די כוונות האר״י, כוונות בעל שם טוב, אלע אונז קומען אויסלערנען דאס. אבער somehow ער נוצט דעם סידור, און ערגעצווי באיזה אופן הייבט ער אן אריינצוזען די אלע עולמות איז תלוי אין זיין בקשה.
מ׳קען נישט דאווענען מיט א ליסט
יעדע ברכה האט איין נקודה
אויכעט, א מענטש טאר נישט האבן צופיל בקשות, צופיל זאכן, אדער דאס אין יעדע נקודה, רייט? אין יעדע, איך זאג נאר פראקטיש, אין יעדע פארט פון דאווענען, אדער יעדע ברכה פון שמונה עשרה, אויב ער ווייסט נישט וואס ער וויל, ווערט ער מורא׳דיג צעמישט. סאו קודם דארף מען זיין ריכוז, אזוי ווי איין נקודה. דאס איז ביי איין כוונה, דאס איז אין יעדע זאך. דאס איז די אמת׳דיגע דרך פון תפילה.
א מענטש וויל… ס׳שטייט אין די גמרא, מ׳קען נישט דאווענען אויף צוויי זאכן אויף איינמאל, יא? מ׳מאכט א תענית, מאכט מען עס נאר אויף איין זאך, נישט אויף ביידע. ס׳איז געווען א שאלה צו מ׳זאל מאכן פאר די רוח אדער פאר די, יא, פאר די… וואס הייסט עס? פאר די דבר. וואטעווער. מ׳קען נישט מאכן א תענית תפילה מיט א ליסט.
אין הימל ארבעט נישט Excel sheets
פארדעם זאג איך אז אין הימל ארבעט נישט Excel sheets. ס׳איז א גרויסע פראבלעם דאס, ווייל Excel sheet איז א ליסט, א לאנגע ליסט. אקעי, דער אייבערשטער ווייסט שוין די ליסט, ער דארף נישט דעם ווארט. תפילה טוט מען עפעס, עפעס טוט מען אויף, עפעס א תיקון, עפעס א ייחוד, עפעס טוט מען אויף. מ׳קען נישט קומען מיט א ליסט, ס׳איז נישט געמאכט דאס צו טון.
מ׳קען, אין א געוויסע שמונה עשרה איז א לאנגע ליסט, אבער ס׳מוז האבן יעדע ברכה האט עפעס איין נקודה, און בכלליות דרייט זיך עס ארום איין נקודה. מ׳דארף טרעפן עפעס אחדות. סאו מ׳קען נישט קומען מיט א ליסט.
די מעשה פון רבי ברוך שלום אשלג אין מירון
פארדעם, אויב איינער האט א ליסט, ער דאוונט איבער די ליסט, געפינט ער אויס אז ס׳איז נישט קיין ליסט. איך האב דיר געזאגט די מעשה פון דעם רב אשלג?
קהל: אין מירון?
יא. דו קענסט די מעשה?
רבי אשלג, מיין איך רבי ברוך שלום, האט געזאגט, ער פלעגט פארן אויף מירון. זיי זענען געווען מקובלים, זיי פלעגן גיין פארן אויף מירון מפעם לפעם. און ער פלעגט פארן דארטן, און דער רבי איז געגאנגען, ער איז געווען ביים מערה פאר איין סעקונדע, צוויי מינוט, און אהיימגעגאנגען. אדער ער איז געגאנגען מאכן א סעודה אונטן, איך ווייס וואס.
קהל: קיין לאנגע מעשיות.
האט אים איינער געפרעגט, וואס, איך מיין, מען פארט אזוי אפאר שעה, און נאכדעם איז מען דארט פאר א מינוט? איך מיין, ס׳איז זייער פאני. נארמאלע מענטשן, זיי פארן, און נאכדעם זענען זיי דארט פאר אביסל צייט, אפאר שעה, איך ווייס.
זאגט ער אזוי, אז רוב מענטשן קומען צום ציון, הייבן זיי אן צו דאווענען. און ביים דאווענען דערמאנט ער זיך, ער דארף דאס, און ער דארף יענץ, און ער דארף יענץ, און ער דארף יענץ, און ער דארף יענץ. די ליסט ווערט לענגער און לענגער ווי לאנג ער דאווענט. נעמט אים א לאנגע צייט.
ער הייבט זיך אן אנהייבן, פאר ער פארט ארויס ווייסט ער אז ער דארף אסאך זאכן. ווי ער פארט נענטער צו די ציון, דערמאנט ער זיך אז ער דארף ווייניגער זאכן. ביז ווען ער קומט דארט אן צום קבר, כאפט ער אז ער דארף נאר איין זאך, וואס מיינט דביקות, אדער וואטעווער, און ער בעט אויף דעם און ער גייט אהיים. שוין.
די אמת׳דיגע דרך התפילה
סאו, דאס איז די אמת׳דיגע דרך התפילה, רייט? דאס הייסט, איך מיין אמת׳דיג אז ווער ס׳שרייבט תפילות, די מענטשן וואס האבן געמאכט די תפילות, די אנשי כנסת הגדולה, אדער פילע אנדערע תפילות וואס דו קענסט זען, אז זיי טרייען זייער שטארק צו טרעפן א קאהירענס, צו טרעפן א וועג וויאזוי אלעס איז אינקלודעד אין איין זאך. אפילו בדרך משל, בדרך מליצה, בדרך גימטריא, זיי טרעפן פארשידענע וועגן. אבער ס׳קען נישט זיין אז מיר ווילן טויזנט זאכן. די טויזנט זאכן איז נישט די וויל.
אפילו די בריאה איז דורך איין זאך
אפילו דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט, איז עס אבער דורך איין זאך, יא? ס׳שטייט אין מדרש רבה, נישט אין מדרש רבה, אין מדרש הנעלם שטייט אז די משנה שטייט “בעשרה מאמרות נברא העולם”, און אן אנדערער זאגט דארט, א תנא, זאגט, איך מיין אז “באות אחת נברא העולם”.
דער סדר: נקודה, הרחבה, און תיקון
סאו, וואס איך זאג איז אז ס׳מוז אבער גיין די ביידע זאכן. די כוונה איז אז ער וויל אז ס׳זאל זיין א סגולה. ס׳איז איין נקודה, און ער וויל דאס. אויב ער האלט נאכנישט דארט, דארף ער מאכן אן עבודה אנצוקומען דארט. ווייל אנשטאט איז עס אזויווי דו זאגסט, ס׳שטייט שוין “שעה אחת לפני התפילה”. ער דארף אויספרעגן וואס ער וויל. אדער וואס ער וויל לגבי די נושא אפילו. לאמיר שוין זאגן אזויווי איך זאג, יעדע ברכה אין שמונה עשרה איז דא איין נקודה. וואס ער וויל לגבי די נושא, לגבי די טאג.
יעדע נקודה איז כלול פון דער גאנצער וועלט
יא, אין סידור הרש״ש שטייט ביי יעדע תפילה וועלכע פרצוף איז מתקן די תפילה. ס׳איז דא א כוונה כללית, אזויווי מנחה האט צו טון מיט די ספירה וכו׳, מיט די סארט ייחוד, די סארט לעוועל. מנחה פון היינט איז מער ספעציפיש וכו׳.
אבער ס׳איז נישטא קיין שום נקודה אין די וועלט וואס איז נישט כלול פון די גאנצע וועלט. מ׳דארף נאר אביסל מרחיב זיין, מ׳דארף אנהייבן צו טרעפן. און סאמטיים׳ס אין איינע פון די עולמות, אין איינע פון די נקודות, וועט ער טרעפן א וועג וויאזוי צו סאלוון די פראבלעם, אדער וויאזוי ער באקומט אן הארה איז דאס, יא? ער האט געטראפן א סעלושן.
תפילה ווי א שמועס — דער פסיכאלאגישער משל
ס׳קען דאך נישט זיין, דו ווייסט דאך אז ס׳מאכט נישט סענס. מענטשן, ווען מ׳שמועסט זיך דורך מיט א מענטש, אסאך מאל פאלט אריין עצות אינמיטן די שמועס, יא? אפילו ער רעדט וועגן זיין אייגענע פראבלעם. די גוטע פסיכאלאגן און די גוטע רבי׳ס, זיי ווייסן אז די דזשאב איז נישט פאר די רבי צו זאגן אן עצה. די דזשאב איז זיך גוט דורכצושמועסן אז יענער כאפט אליינס די עצה, מער ווייניגער.
ס׳קען דאך נישט זיין אז אויב תפילה טייטשט אז מ׳רעדט מיט׳ן אייבערשטן, אז ס׳זאל נישט ארבעטן די זעלבע וועג, אמת?
דער חילוק: רעדן צום אייבערשטן vs. רעדן צו א מענטש
וואס מיינט אז א מענטש שמועסט זיך מיט׳ן אייבערשטן? ס׳מיינט אז ער געט ארויס זיינע פראבלעמען, זיינע צומישעניש, וואטעווער ס׳איז, פאר די זאך וואס איז די מערסטע אמת, יא?
ווען איך שמועס מיט מיין חבר אדער מיט מיין רבי, אביסל זאג איך נישט די אמת, ווייל ער איז דאך א מענטש, איך קען אים אויסנארן. איך וועל פארציילן די מעשה וויאזוי איך וואלט געוואלט ס׳זאל אויסזען מיין פראבלעם, וואס איז נישט אמת׳דיג מיין פראבלעם, רייט? ס׳איז נאר וויאזוי ס׳זעט אויס, וויאזוי ס׳וועט סאונדן גוט. איך באהאלט געוויסע זאכן, איך טריי מיר צו פארשענערן, וכדומה.
אבער אז א מענטש רעדט צו די אייבערשטער, איך האב נישט קיין שום ענין צו באהאלטן. ער ווייסט דאך שוין עניוועיס, רייט? וואס וועל איך באהאלטן פון אים? איך קען נישט.
שופך שיחה לפני ה׳ — דער קלארסטער דורכשמועס
סאו דאס איז די מערסטע קלארע דורכשמועסן וואס קען זיין. און אויב איך שמועס דאך אזוי קלאר “לפני ה׳”, “שופך שיחה לפני ה׳”, איז מוז זיין אז עס זאל סאמטיים׳ס כאפן.
ווייט, איך זאג עס ראנג. עס הייבט זיך בכלל נישט אן דא. דעמאלטס טוישט ער זיין תפילה, ער רעדט וועגן פראבלעמען, בכלל נישט דאס. די פראבלעם איז ערגעץ אנדערש. אבער דאס איז שוין אן ענטפער פאר זיין תפילה.
תפילה כשמועס מיט דעם אייבערשטן — הרחבה און צמצום
תשובות דורך רעדן — אפילו מיט זיך אליינס
אפילו ווען איך רעד מיט זיך אליינס באקום איך תשובות, על אחת כמה וכמה ווען מ׳רעדט מיט דער אייבערשטער. ווען א מענטש רעדט מיט זיין רבי׳ן, מיט א חכם, און מתוך דעם וואס ער רעדט מיט דעם חכם, דער חכם ווייסט וויאזוי אים צו אראפלייגן די זאך דורך זיינע שאלות, אפילו דורך זיינע שיחות, און דו כאפסט אליינס בעסער. אפשר האט דאס דיר געענטפערט, יא, אפשר האסטו אליינס אויסגעפיגערט, אבער דאס האט דיר דער רבי געזאגט, דאס האט דיר דער יועץ געזאגט.
אויב איך רעד מיט דער אייבערשטער, און מתוך דעם כאפ איך אז איך האב בכלל געזאגט די זאך ראנג, ווייל איך רעד דאך פאר׳ן אייבערשטן, איך רעד דאך פאר דער אמונה, איך רעד דאך לפני השכינה, איך קען דאך נישט פארדרייען א קאפ — איז דאס טייטש דער אייבערשטער האט דיר געענטפערט אמת.
דער בעל שם טוב׳ס עצה: הסרת נגיעות
ס׳איז דא אזא סגולה פון בעל שם טוב וואס שטייט אין… איך דארף מאכן מיין אייגענע סדר, ווייל איך פארגעס אלעס וואו ס׳שטייט. דער בעל שם טוב זאגט פאר די תולדות, וויאזוי ווייסט א מענטש וואס צו טון? ער איז מסלק זיינע נגיעות פון די חקירה, און נאכדעם ווייסט ער אליינס וואס צו טון.
קהל: יא, דו געדענקסט אזוי?
מגיד שיעור: עצה פון בעל שם טוב, סאלוינג ספיקות. הער אויף צו טראכטן פון זיך, און טראכט וואס דער אמת איז, וועסטו אויסגעפינען.
עניוועיס, דאס איז טייטש תפילה.
קהל: שטייט אזוי? ס׳איז דא אזא לשון?
מגיד שיעור: עניוועיס, די אלע עולמות זענען די אלע הרחבות, די אלע הרחבות. אזוי מיין איך. נאר מ׳דארף האבן א צמצום, מ׳דארף נאכדעם נישט ווערן דיסטרעקטעד פון זיי.
מחשבות זרות בשעת תפילה — דער מהלך
און פון דעם, דאס זאגט דיר דער בעל שם טוב, פון דעם ווערט א מענטש בשעת׳ן דאווענען און ס׳קומען אים מחשבות זרות.
קהל: ס׳שטייט נישט דא, ס׳שטייט באלד, יא?
מגיד שיעור: ווייל דאס איז וואס ער טוט. ס׳קען נישט זיין, וויאזוי קענסטו זיין דו דאווענסט און דו געדענקסט, דו זאגסט… נאר שטעל דיר פאר אז א מענטש האט א פראבלעם און ער שרייבט זיך אפ נאוטס, נקודות צו שמועסן מיט זיין חבר און מיט זיין חכם וואס וועגן זיין נושא, און ער שמועסט מיט אים נאר די עגזעקט אותיות וואס ער האט זיך צוגעגרייט, ווייל נישט איז דאך ארויס פון די כוונות. כאטש ער דרייט, ס׳איז דאך געמאכט צו עפענען אביסל אמת. נו, ס׳קען דאך נישט זיין.
פארוואס מוז קומען מער מחשבות
ס׳קען נישט זיין אז ביי תפילה זאל מען נאר טראכטן די ווערטער וואס ס׳שטייט. אויב ס׳איז וועגן עפעס, אויב ס׳איז וועגן גארנישט, דעמאלטס איז נא פראבלעם. אויב ס׳איז וועגן עפעס, מוז זיין אז ס׳גייט ווערן מער ווערטער און מער זאכן, און סאם אוו דעם אר גאנא בי ראנג, סאם אוו דעם אר גאנא בי סתם דיסטרעקשנס, ווייל דאס איז דאך, יעדע זאך איז קאנעקטעד מיט נאך זאכן.
משל: חינוך פון קינדער
און דו הייבסט אן צו טראכטן, אקעי, וויאזוי איך וויל מצליח זיין מיט די חינוך פון מיינע קינדער, און דו הייבסט אן צו האבן טענות אויף וואס די קוזינס מלמד טוט אינמיטן דאווענען, ווייל דאס איז דאך די נושא. אמת? ס׳מאכט סענס.
דער צמצום — צוריקברענגען די מחשבה
און נאכדעם וואס איך הייב שוין אן צוזאמצושטעלן זיך צו רעגן אויף יענעם, וואס ס׳גייט מיר גארנישט העלפן, דעמאלטס דארף מען מהלל זיין יענע מחשבה, דעמאלטס דארף איך סטאפן, “וועיט, איך בין געקומען דא צו סאלוון די פראבלעם, אקעי, תפילה גייט עס העלפן, אדער איך וועל מתפלל זיין אז איך זאל טרעפן א וועג.”
און ווערט עס צוריק א צמצום, ער ווערט צוריק, איך רוף עס צמצום, ווייל דו קענסט עס רופן מהלל זיין. ער ווערט צוריק, ער ברענגט צוריק דאס צו די פלאץ ווי מיר האבן גערעדט, רייט? ווי אן עזות, ער ברענגט עס צוריק מיט א, דאס איז די עזות, ער ברענגט עס צוריק מיט א געוויסע מהלך, נישט סתם. אבער מתוך דעם וואס ער האט עס מחלק געווען, און ער ברענגט עס צוריק, האט ער יעצט עפעס א קלארקייט, עפעס א וועג וועגן דעם. און אזוי יעדע זאך.
חכמת אומות העולם — די געפאר פון צופיל חכמה
א טאמער נישט, דו האסט דא א פראבלעם, און פון דעם… איך האב דיר געזאגט, איך גיי עס זאגן אין מיין שיעור, ווייל סתם שטייט עס דא אויך. ס׳איז דא א זאך וואס הייסט חכמת אומות העולם. וואס? און דאס איז די הייליגע זאכן וואס מ׳נוצט, מ׳פאלט אריין אין די וועלט און אין די וועלט׳ס תאוות.
יא, מ׳דארף נישט ארויספאלן, נאטורליך זאלסטו ארויספאלן. דו קענסט ארויספאלן, פון דאהי קענסטו ארויספאלן, דו מוזט קענען ארויספאלן. נישט אז ס׳קען נישט זיין, אויב א מענטש דאוונט און ער איז אזוי גוט מרוכז, ס׳קען אים נישט איינפאלן עפעס אנדערש, וואס דאוונסטו פאר א גוט יאר?
משל: טראכטן וועגן עולמות
תפילה, לאמיר זאגן ער טראכט נאר פון דעם אייבערשטן. אקעי, דער אייבערשטער האט געמאכט אלע מיני עולמות, און איך פארשטיי נישט פארוואס דער אייבערשטער האט געמאכט כאמאס, ער האט פונקט דאס געדארפט מאכן, ס׳איז נישט קיין צייט. אקעי, סאו דו כאפסט, הייבסטו שוין אן תרעומות טענות, פארוואס איז ביבי און טראמפ? אבער ס׳איז אויך גוט, מעשה השם, וואס די גמרא זאגט, ס׳איז. פאר דעם דאוונט מען, אמת.
נאר וואס, דו זאגסט אקעי, אבער תפילה האט א געוויסע מטרה, ס׳האט א געוויסע תפקיד. יעצט איז נישט די צייט פון מאכן עצות, געבן עצות פאר די ראשי ממשלות. אויב איך האב טאקע אויסגעקומען מיט א געוואלדיגע עצה, וועל איך אים טאקע שיקן, אבער ווייל דער תפקיד איז עפעס אנדערש. אקעי, לאמיר זען וואס דער תפקיד איז, וואס ס׳העלפט, וואס ס׳העלפט פאר מיר, וואס ס׳העלפט פאר יענעם.
יא, אבער דאס איז די זאך. טאמער נישט, דו ביסט עפעס גערעכט, דאס מעג מען דיר שוין אויסזאגן, אמת. מיר האבן אסאך חסידישע ספרים וואס זענען זייער אפסעט מיט פארציילן דאס פאר מענטשן, ווייל זיי זאלן נאר נישט טראכטן אז תפילה מיינט טאקע צו טראכטן וועגן אלע נייעס. וואס דאס איז אמת, איך מיין, וואס זאלן זיי ענטפערן? דאס איז דא א פראבלעם, וואס הייסט חכמים רובו ממעשיו.
חכמתו מרובה ממעשיו — דער טבע פון חכמים
ר׳ מענדעלע׳ס תורה
דאס איז די… ר׳ מענדעלע זאגט אז די דינים פון בינה איז אז מ׳טראכט צו פיל. האסט געוואוסט פון דעם? ס׳שטייט אין פרי עץ חיים. ס׳שטייט אין זייער אסאך ספרים.
קהל: אלא אי חכמים, קען מען אים פרעגן אז ער לאזט נישט לערנען די שבתי צבי ספרים.
מגיד שיעור: יא, ס׳איז נישט געווען אז מען מעג לערנען. חסידא וניסא, חסידא וניסא. ער זאגט אז סתם אז מ׳האט נישט געטראכט, א מורה לחכמים רובו ממעשיו.
קהל: יא יא, דאס איז כביכול די קבלה פון…
מגיד שיעור: אבער מ׳דארף… דאס איז, וואטעווער, ס׳איז נישט הלכה למעשה. א מענטש דארף טראכטן, און אויך לערנען אלעס. אבער די פוינט איז, ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט חכמתו מרובה ממעשיו. איך וועל דיר זאגן וואס ס׳מיינט. יא? ס׳מיינט זיכער ליינען די צייטונג. ס׳קען נישט זיין. דאס איז דאך א… יא.
וואס מיין איך צו זאגן
דאס הייסט, וואס מיין איך צו זאגן? וואס איך מיין צו זאגן איז, ווען איך זאג אויסברייטערן א זאך, ס׳איז דא אסאך עולמות, תחתיהם, ס׳איז דא גאנצע עולמות אין יעדע ווארט. אבער ווערט דא א פראבלעם, וואס גייט מיך אן? ער פרעגט דאך די קשיא, א מענטש זאגט, וואס האב איך פון די גאנצע שטיקל תורה? וואס זאל איך טון וועגן דעם?
אקעי, סאו אויב דו האסט נישט, ס׳איז מיר נישט אויף די ערשטע סעקונדע. אבער א מענטש, ווען ער הייבט אן צו טראכטן, ס׳איז אזויווי א באד האביט אויף טאטש, ער הייבט אן צו טראכטן וועגן זאכן, און ער טראכט, ער וויל דאך טאקע פארשטיין, פארוואס האב איך די פראבלעם? ווייל ס׳איז וועגן יענץ, וועגן יענץ, וועגן יענץ.
גלגולי סיבות — דער טבע פון מגלגל זיין
און ס׳איז דא א באזונדערע אינטערעסאנטע בעיה, אז מענטשן האבן א טבע צו מגלגל זיין. יא, ס׳איז דאך מגלגל, גלגולי, וויאזוי רופט עס רש״י דארטן? פרשת ויקהל? גלגולי סיבותם. יא, די גלגולי סיבות וואס ס׳דרייט זיך יעדע זאך.
און די טבע פון א מענטש איז, ער דרייט די סיבה, ווען ער האט עפעס א בעיה, דרייט ער עס ביז א פלאץ וואו ער קען גארנישט טון דערוועגן. דאס טרעפט מען ביי די חכמים, איך רעד דאך נאר מיט חכמים. דאס איז זייער טבע.
ביישפילן פון די געפאר
איך רעד מיט אים וועגן א געוויסע זאך. יעצט, אויב איך בין א פשוט׳ער, וואלט איך געווען א תמים, א מצומצם, וואלט איך געזאגט, דא איז דא א פראבלעם, אקעי, גיי מארגן רעדן מיט יענעם, און ס׳וועט זיין מסודר. מ׳דארף האבן עזרת ה׳, מ׳דארף טאקע פארשטיין.
יענער האט זיך געקריגט מיט מיר, יענער האט געזאגט עפעס א שטות, איך ווייס נישט, ער האט זיך געקריגט מיט מיר. אקעי, זיי מיר פייס צו קריג, שריי אן, שריי צוריק, רעד מיט אים.
קומט ער צו מיר, דער חכם, און ער זאגט, יא, איך דארף נאך אבער פארשטיין פארוואס זאגט יענער אזוי. ער וואלט זיין זיידע געווען א קרעסטירער חסיד, און אין קרעסטיר איז אזוי איינגעפירט, און ממילא איז שוין א גאנצע סטרוקטור, א גאנצע מבנה, פארוואס ער מוז אזוי זאגן. און דו גייסט אים מסביר זיין, ער גייט נישט פארשטיין. און בקיצור, די גאנצע חכמה האט אויפגעטון אז מ׳קען גארנישט טון. די חכמה איז מטפיה, ליטערעלי, ער האט נישט קיין צייט צו פארשטיין די משנה.
וואס זאגט די משנה איז, יא, אזויווי דער קאליסקער האט געזאגט, “שומר פתאים ה׳”, און איז מחבר ספרי נהר. יא, איך מיין, אבער מ׳דארף אויך נישט שרייען ווען ס׳ברענט.
דער טבע — דרייען ביז מ׳קען גארנישט טון
אבער דו זעסט אז די טבע פון א מענטש איז, ער זוכט אזויפיל חכמות ביז ער קומט אן אז מ׳איז ווייטסט אוועק. ער דרייט אים זיין קאפ גענוג ביז ס׳איז זיכער נישט דא וואס צו טון. ווייל ס׳איז דאך אזא, יא, אוודאי, אין יעדע פראבלעם אין די וועלט קען מען ווערן א זיידע. יעדע זאך וואס מענטשן רעדן ווען מ׳שמועסט מיט די חכמים, אלעמאל טרעפן זיי א וועג, אזוי איז עס א טיפערע פראבלעם ווי דו האסט געמיינט. און ס׳איז אלעמאל אמת, מען פארשטייט די וועלט טיפער. פארשטייט מען?
משל: צוקריגט מיט די ווייב
אז יא, דאס וואס איך בין צוקריגט מיט מיין ווייב איז בעצם ווייל ס׳איז דא א רעינדזשד אין אונזער שיטה פון שידוכים איז א שלעכטע שיטה. זייער קיוט. קען זיין. אבער וואס גייט מען קענען טון? ס׳גייט נישט נאר נישט העלפן, ס׳גייט עס מאכן נישט העלפן.
דער אמת איז, אפילו לאמיר שוין זאגן אז ס׳איז אמת אז ס׳איז א שלעכטע שיטה, ס׳האט גארנישט צו טון וואס איך רעד מיט דיר. די פראבלעם קען מען סאלוון געווענליך. ס׳איז נישט אלעמאל, אבער געווענליך איז נישט די שיטה איז שולדיג. בעומק בעומק על גילוי סיבות איז עס אפשר שולדיג, זאל זיין אזוי. אבער למעשה, דאס איז נישט די פראבלעם. די פראבלעם איז אז דו ביסט סתם אן אוממענטש, און זי איז אויך סתם אן אוממענטש. יא? למשל, איך ווייס נישט.
משל: פראבלעם אין חינוך
אדער איך רעד מיט… מענטשן נוצן דאס א גאנצע צייט. איך האב גערעדט מיט עפעס א מענטש עפעס א פראבלעם וואס ער מאכט אין חינוך, זייער א ספעציפישע זאך. זאגט ער, “יא, דו ווייסט דאך אז די סיסטעם איז קאראפט,” און וואס קומט אריין? איך האב נישט גערעדט מיט דיר וועגן א סיסטעם. איך האב דיר געזאגט, “דו, ר׳ פלוני פלוני, דו טוסט א זאך וואס איך האלט אז ס׳איז נישט ריכטיג.” ער זאגט, “שפיל נישט קיין תורות,” ווייל ער האט שוין א גאנצע טיפע מהלך. וואס קען מען שוין טון? מ׳קען שוין גארנישט טון. מ׳קען אלעמאל טון.
דער עיקר: חכמתו הורסתו למעשיו
וואס איך וויל זאגן איז נאר דאס, אז ווען מ׳טראכט אריין ברייטער אין די עילה ועלול וואס איז דא אין א זאך, איז די טבע הענין, אדער די יצר הרע פון עס, די גבורות אדער די דינים וואס זענען מתעורר פון אינעווייניג, ווי אזוי הייסט עס אין די חסידישע ספרים, אין געוויסע חסידישע ספרים, איז זענען אז ס׳ווערט אלעמאל חכמתו מרובה ממעשיו.
און נישט נאר חכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו הורסתו למעשיו, ווייל ער כאפט שוין ווי טיף די פראבלעם איז, און נאר דער אייבערשטער קען סאלוון. ס׳וואלט געדארפט זיין א גאנצע אנדערע וועלט כדי ס׳זאל זיין. דאס איז א פראבלעם.
דער כלל: מ׳זאגט נישט אויב ס׳איז נישטא וואס צו טון
ס׳איז דא א כלל אז אויב מ׳זאגט פאר א מענטש עפעס, יא? אויב א מענטש ווייסט עפעס, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז דא אזא כלל, איך געדענק נישט וואו ס׳שטייט, איך מיין אז מ׳זאגט עס אין חסידישע ספרים, שטייט אזא כלל אז מ׳זאגט נישט פאר א מענטש א זאך נאר אויב ס׳איז דא עפעס וואס צו טון וועגן דעם. אמת? דו ווייסט פון אזא כלל? ס׳איז דא אזא כלל, ס׳שטייט אין קבלה, איך ווייס נישט.
משל פון נח הנביא
דאס הייסט, אלע נביאים, יא? ס׳שטייט, ס׳שטייט אזא כלל, יא? אז דער אייבערשטער קומט צו ירמיהו הנביא, צו הילולא דנח, יא? ס׳שטייט אין מדרש אויף נח, אדער אנדערע נביאים. דער אייבערשטער קומט צו נח און ער זאגט אים, “קץ כל בשר בא לפני.” זאגט נח, “נו, און וואס זאל איך טון?” ער זאגט נישט דא וואס צו טון. דער אייבערשטער האט געזאגט קלאר “קץ” איז די ענד.
יא, זאגט דער מדרש, ווערט דאך געהייסן, משה רבינו איז דער אייבערשטער געקומען און געזאגט ער גייט הרג׳ענען אלע אידן, האט משה רבינו געזאגט, ער האט געטראפן עפעס א רמז אז ס׳איז מרומז אז איך האב געזאגט…
נשמות אלוקות — דער דריטער לעוועל
דער אייבערשטער׳ס רמז צו משה רבינו
ס׳שטייט אין חז״ל: דער אייבערשטער איז געקומען צו ירמיה הנביא, צו נח. ס׳שטייט אין מדרש אויף נח, און די אנדערע נביאים. דער אייבערשטער איז געקומען צו נח און ער זאגט אים: “קץ כל בשר בא לפני”. זאגט נח, נו, דער אייבערשטער זאגט ס׳איז א דין. דער אייבערשטער האט געזאגט קלאר, קץ, ס׳איז אן ענד.
זאגט דער מדרש: משה רבינו, דער אייבערשטער איז געקומען און געזאגט ער גייט הרגענען אלע אידן, האט משה רבינו געזאגט — ער האט געטראפן אפשר א רמז אז ער מיינט צו זאגן דאווען. “הניחה לי” — לאז מיך נישט. “לכלותם”. ס׳איז דא אפאר מאל וואס ס׳שטייט אין רש״י און מדרשים: “היה לו להתפלל”. איך האב דיר דאס געזאגט פאר א רמז. מיין איך האב דיר געזאגט אז איך האב מיט דיר די צרה? פארדעם ווייסטו דאס, ווייל דו ביסט א מתפלל, דו ווייסט וואס צו טאן, דו ביסט א נביא, דו ביסט א מתפלל — סאלוו די פראבלעם.
ווען מען פארשטייט טיפער, מוז מען קענען העלפן
און דו דארפסט צוריקקומען צו די וועלט און נישט בלייבן ביי דיר אינדערהיים. סאו אויף, דאס איז וואס איך זאג: אויב א מענטש דיסקאווערט ס׳איז דא א טיפערע פראבלעם, מוז זיין אז ביי אים איז דא א וועג, ער האט עפעס צו טאן מיט דעם טיפערן לעוועל.
וואס אינגאנצן? דארף מען וויסן וואס — מ׳דארף עס נישט מצמצם זיין. איך קען נישט טוישן די גאנצע סיסטעם, אבער איך קען ביי מיר אינדערהיים טוישן די סיסטעם, איך ווייס נישט, איך קען טרעפן א וועג דורך עס.
ס׳קען נישט זיין אז ווייל איך פארשטיי ברייטער, ווערט ערגער דער פראבלעם. ס׳מוז זיין אז ס׳ווערט בעסער, ווייל ווען מ׳ווייסט די סיבות פון א זאך, ווייסט מען בעסער וויאזוי צו מטפל זיין. אדער מ׳ווייסט דמיונות באטלעס, קען זיין איך ווייס ווי פונקטליך איך קען עפעס טאן.
ס׳קען נישט זיין אז די גרעסערע דאקטאר וואס פארשטייט בעסער די שורש המחלה, קען ווייניגער אויסהיילן. מ׳לערנט זיך נאר די שורש המחלה כדי מ׳זאל קענען בעסער אויסהיילן, נישט ווייניגער.
וועגן דעם, מוז זיין אז ס׳איז דא א וועג ארויס דא. ס׳מוז זיין אז ס׳איז דא א וועג ארויס.
מחשבות וואס מ׳דארף אוועקשטופן
סאו ווען ס׳איז דא די אלע סארט זאכן, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף פשוט נישט טראכטן. פארדעם זאגט דער בעל התניא אדער די אנדערע אז ס׳איז דא מחשבות וואס מ׳דארף אוועקשטופן.
וואס מיינט א מחשבה וואס מ׳דארף אוועקשטופן? מענטשן מיינען אז יא, ס׳שטייט אין ערשטע ברעמען, די אלע ספרים, אז מ׳קען נישט אלעמאל מעיין זיין אין די מחשבות. אמאל דארף מען זיי אפילו אוועקשטופן.
אבער וואס מיינט דאס צו זאגן? ווייל דו ביסט נישט א צדיק, דיינע מחשבות זענען נישט סתם צו מעלה זיין? ניין, ס׳איז נישט די טעמע. ווייל יעדע איינעמ׳ס מחשבות זענען צו מעלה זיין. דאס איז די אמונה פון בעל שם טוב. נישט ווייל ס׳איז עפעס אנדערש.
די ריזען איז ווייל דו זאגסט אז איך האב נישט יעצט אויף דעם מינוט די ריכטיגע כלים זיך מתמודד צו זיין מיט די ידיעה. סאו, איך גיי עס אוועקשטופן. נישט אוועקשטופן מיינט צו זאגן, קום צוריק מארגן, איך ווייס נישט, קום צוריק שפעטער, מיר וועלן טרעפן אן אנדערע וועג צו רעדן מיט דיר.
צמצום איז נישט דחיה
אזוי ווי — מ׳דארף האבן די צמצום אינמיטן. ס׳קען נישט נאר זיין די ריכטיגע. אבער איך זאג, צמצום איז נישט קיין דחיה, ווייל א דחיה איז זמני, אפשר קענסטו זאגן. אדער איז עס מתוך ענווה, מתוך איך ווייס וואס צו טון מיט דעם.
אויב איך ווייס וואס צו טון מיט די חכמה, גיי איך זיך מתעלם זיין דערפון, גיי איך זיך צמצם׳ען. איך ווייס נישט יעצט. יעצט ווייס איך נאר איך דאווען און דער אייבערשטער זאל העלפן. אקעי, איך ווייס נאר עפעס א ווייניגער זאך, ווייל דאס גייט מיך סתם קאזן נישט צו טון גארנישט.
ס׳גייט קאזן אז די תפילה זאל נישט געלונגען. ס׳גייט קאזן ער גייט טון האבן הרהורים אסורים, איך ווייס נישט וואס. ער גייט נישט קענען טרעפן א וועג ארויס. דאס איז אלעס די פשט פון עולמות.
עולמות, נשמות, אלוקות — די דריי לעוועלס
ווי האלט איך דא? אזוי מיין איך. דאס שטייט נישט אין די תורה. דאס איז נאר ווייל איך האב אנגעהויבן צו מרחיב זיין די נושא פון עולמות. איך האב געטרייט צו פארשטעלן וויאזוי מ׳טוט עס.
שאלה: זאגסט אז איך געב א שיעור אין פסיכאלאגיע. נישט פסיכאלאגיע.
מגיד שיעור: ניין, זייער גוט. פאר דעם, אין עולמות איז דא די מקום פאר פסיכאלאגיע. באט נשמות אלוקות, דאס איז וואס איך וועל ענדיגן.
משנה איז אותיות נשמה
איך וויל איין מינוט רעדן וועגן נשמות אלוקות, ווייל ס׳איז נישט אמת׳דיג נאר — דאס איז דאך אויך אמת. אין יעדע זאך איז דאך אויך נשמות.
וואס מיינט נשמות? וואס הייסט אז ס׳איז מלשון משנה, און משנה איז אותיות נשמה? וואס מיינט דאס? האסט געהערט אז משנה איז אותיות נשמה? וואס זאגט מען, משנה איז לעילוי נשמת? וואס טייטש אז משנה איז אותיות נשמה? איך מיין אז ס׳מיינט עפעס.
יעצט הייבסטו אן צו רעדן פון צמצום. דאס איז שוין יעצט זאגן די רחובות. אויב עס וואלט געווען א רחובות, וואלט מען עפעס געזאגט א רעשענעל ליובאוויטשער פשט. אבער ביי די צמצום, ביי די מיסטישע פארקוקונגען…
וואס ער מיינט איז, אז די סארט פראבלעם וואס איך האב, אדער די סארט נושא וואס אונז רעדן וועגן אין די נושא פון עולמות, איז קיינמאל נישט גענוג. ס׳קען זיין אז דא איז אויך די תירוץ פאר די קשיא, אויב ס׳איז דא זאכן וואס מען געפינט ארויס אז ס׳איז נישטא קיין וועג זיי צו סאלוון, אדער נישט אין מיין לעוועל, דעמאלטס איז די תירוץ אז מען דארף גיין צו די נעקסטע אות, צו די נשמות, צו די נעקסטע לעוועל, די תחתונים, משנה.
איך ווייס נישט פארוואס ס׳הייסט משנה, אבער נשמות מיינט כפשוטו, אזוי ווי ס׳זאגט נשמות. נשמות פון מענטשן, פון צדיקים, פון מענטשן וואס לעבן, וואס לעבן נאכנישט, וואס האבן שוין געלעבט.
גלגולים און תיקונים
און דא איז דא נאך א גאנצע לעוועל. א מענטש קען זאגן אין אנדערע ווערטער אזוי ווי, פארוואס איז דא די נקודה? פארוואס איז דא די ביאור? ווייל ער איז א גלגול פון אזא מענטש וואס האט געדארפט די נשמה, געדארפט א תיקון. דאס איז מיסטי. ניין, מ׳קען עס פארשטיין, אבער יעצט פארשטייען מיר עס נאכנישט. און ס׳טייטשט נשמות.
און מ׳דארף רעדן וועגן די לעוועל אויך. מ׳דארף וויסן אויב אין די לעוועל האט ער נישט געדארפט דאווענען, אדער ס׳איז נאך געווען א פסיכאלאגישע. ס׳מוז דאך זיין תפילה, האסטו פארשטאנען? עולמות איז דאך נישט קיין תפילה בכלל. נשמות ווערט עס אזוי ווי קבלה.
אלוקות — למעלה מן הדעת
און שלישית, וואס איז אלוקות, דאס איז שוין א — דאס איז דעמאלטס זיכער למעלה מן הדעת. ס׳איז למעלה מן הדעת. ס׳האט צו טון מיט די חקירה צו אלוקות, צו די עק, צו די אצילות, געדענקסט?
אבער אלוקות מיינט ספירות, אדער מיינט הנהגות השם, מיינט די מציאות אלוקות, אדער די חכמה אלוקות. אזוי ווי די רמב״ם זאגט, פריער איז געשטאנען חכמה, עולם האצילות חכמה, וואס ליגט אין אלעס. און דאס איז אזוי ווי — אלוקות איז דער געטליכער פלאן פון די וועלט.
נאכדעם וואס איז דא אלוקות, איז אויך דא אלוקים. נישט די זעלבע זאך. און אויף דעם איז אויך דא אסאך פרטים, אדער אסאך — און יעדע ווארט איז דא נחמות, “מי יחד ומי יערך ומי ידמה לי באלוקות”. דאס איז די וועג צו דאווענען, איין וועג צו דאווענען.
זיך אויסשמועסן מיט נשמות אלוקות
קען זיין אז אלוקות גייט דיך העלפן, גייט העלפן די פראבלעם. אויב אלע נשמות האבן נישט געהאלפן, און אלע נשמות וואס מ׳האט נישט געהאלפן, גייט אפשר די אלוקות העלפן.
די ערשטע דרגה איז צו פארשטיין אז מ׳דארף זיך אויסשמועסן מיט נשמות אלוקות. אויב דו זעסט אז ס׳העלפט נישט, גייסטו צוריק צו — ניין, מ׳גלייבט אז ס׳העלפט, אזוי ווי מיין טיטשער האט געזאגט נישט. ניין, מ׳דארף זיך אויסשמועסן מיט די צדיקים און מיט׳ן אייבערשטן, דאס איז די טייטש.
נשמות אלוקות, און ביי זיי שמועסט מען שוין נישט פאליטיק, ביי זיי שמועסט מען שוין נישט — די נשמות אלוקות האבן אן אנדערע וועג פון רעדן וועגן די אלע זאכן, ניין? אפשר קענען זיי נישט דיין שפראך, ווייל מ׳דארף זיך פון זיי אויסלערנען.
אמונה שלימה — אלעס איז פארבונדן
דא זאגט ער דעם ווארט, און די פריערדיגע מאל איז עס געשטאנען. ס׳ענדיגט זיך מיט אמונה, אמונה שלימה, “שיש בכל דיבור ודיבור תכ״ו שנים ושלשים”.
ניין, אמונה האב איך שוין געזאגט, אמונה מיינט זיך דערמאנען, ס׳איז פשוט. ווייל סאמטיים א מענטש ווייסט נישט, ער זאגט אזוי, ס׳איז א פשוט׳ע זאך, און ער איז אין עולם הצמצום, ער ווייסט נישט אז ס׳איז קאנעקטעד מיט אלעס. האט ער אמונה אז ס׳איז קאנעקטעד מיט אלעס.
דער סדר הייבט זיך אן נאכאמאל
דאס איז די תסעו, און דאס דארף איך אנהייבן. און איך ווייס אז איך וועל אנהייבן, און איך וועל נישט אנהייבן. איך וועל דיר חייב זיין צו זאגן אז איך ווייס וואס איך בין. די גאנצע דרשה איז נאכדעם.
און יעדע מאל הייבט זיך עס אן נאכאמאל דארט, ווייל מענטשן גייען שלאפן און זיי פארגעסן, און זיי עסן, און זיי צוקריגן זיך, און זיי שמועסן, און זיי קוקן די נייעס, וואטעווער. זיי דארפן יעדע מאל נאכאמאל נעמען פון דאס. אבער מ׳ווערט נישט פארלוירן, ווייל מ׳ווייסט שוין אז דאס איז די סדר.
מיר איז נישט קיין יעצט פארלוירן דארטן. אקעי.
הרחבת המבט לעולמות שבכל מילה וצמצומו | עמוד התפלה אות יז
https://www.dropbox.com/scl/fi/gf06n496m7c62b99p3dob/BST010-_.mp4?rlkey=ml6jhpggpkndl6tjcamigi2dn&dl=0
הרחבת המבט לעולמות שבכל מילה וצמצומו | עמוד התפלה אות יז
הרחבת המבט לעולמות שבכל מילה וצמצומו | עמוד התפלה אות יז
דער בעש״ט באלייכט אז אין יעדן ווארט ליגן דריי לעוועלס: עולמות (די פיזישע וועלט), נשמות (די טיפערע פסיכאלאגישע און רוחניות׳דיגע שכבות), און אלוקות (די געטליכע פלאן). ווען מיר רעדן מיט א מענטש אדער דאווענען, דארפן מיר פארשטיין אז איין ווארט עפנט גאנצע עולמות — אבער דאס שאפט א פראבלעם: ווי האלט מען פאקוס אן זיך צו פארלירן אין אלע דעטאלן? דער תירוץ איז אז מ׳דארף האבן א באלאנס צווישן הרחבה (ברייטערן די פארשטאנד) און צמצום (צוריקקומען צו די הויפט נקודה), און דורך אמונה שלימה — גלייבן אז אלעס איז פארבונדן — קען מען נוצן די עולמות צו טרעפן אמת׳ע לייזונגען.
משמעויות רחבות ופרטניות של סופרוסונה או זהירות (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הטיעון: מעלות, מידות והמושג זהירות באתיקה של הרמב״ם
—
I. מסגרת: מה נלמד
הנושא הוא המידה הראשונה ברשימתו של הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק ד׳. מטרת הרמב״ם בפרק זה אינה בעיקר לתת רשימה של מעלות, אלא הוא מביא אחת בדרך אגב כדי להדגים שמעשים טובים ומידות טובות (שהוא קורא להן מעלות) הן כל אחת אמצע בין שני קצוות.
—
II. הבהרה טרמינולוגית: מדוע מעלות נקראות מידות?
מידה פירושה המילולי “מדידה”. אם אדם הוא אריסטוטלי ומאמין שכל המעלות מורכבות מפגיעה במדה הנכונה (האמצע) של רגש – בין משיכה לבין דחייה – אז לקרוא להן מידות הגיוני. אולם מהות המעלה אינה להיות מדה; היא איכות טובה או נטייה של הנפש (מה שאריסטו קורא hexis). מונח עברי מדויק יותר יהיה תכונות טובות.
הרמב״ם עצמו קורא לדברים אלה דעות, וזו הסיבה שספר החוקים שלו מכנה את הסעיף הלכות דעות, לא הלכות מידות. מידות מתארות רק היבט אחד – הכמות הנכונה – של דעה. הפרק הראשון של הלכות דעות אומר שצריך להיות בעל הדעות בכמות הנכונה, והנכונות הזו היא מה שהופך אותן לטובות.
—
III. מדוע יש ללמוד מעלות בנפרד: טיעון המדע המעשי
האתיקה היא מדע מעשי, והמדע המעשי עוסק בפרטים, לא בכלליים. אנחנו אף פעם לא פועלים על כלליים – רק השכל עוסק בכלליים. פעולות, רגשות, הרגלים ומשיכות מכוונים תמיד לדברים ספציפיים.
אנלוגיה: רופא לא מרפא “מחלה” במופשט; הוא מרפא חולה ספציפי. האתיקה דומה לרפואה – היא “רפואת הנפש”, עיקרון שמקורו לפחות בסוקרטס.
השלכה: לומר “כל המעלות הן אמצעיות” הוא אמירה כללית נכונה אבל לא מאוד שימושית. כדי להבין באמת מעלה וכיצד לרכוש אותה, צריך לעבור על המעלות אחת אחת, ולהראות כיצד כל אחת היא אמצע בין קצוות ספציפיים. זה מה שגם אריסטו וגם הרמב״ם עושים עם הרשימות שלהם.
—
[סטייה צדדית: היררכיה של מעלות]
אריסטו מארגן מעלות בהיררכיה, אבל הרמב״ם (לפחות עבור קטגוריה זו של מעלות) לא מקים היררכיה. זה נדון קודם לכן ומושאר בצד כאן.
—
IV. הבעיה המרכזית: מהי זהירות?
המעלה הראשונה ברשימת הרמב״ם, בתרגומו העברי של ר׳ שמואל אבן תיבון, נקראת זהירות (מהערבית al-iffa).
A. המשמעות השטחית של זהירות
בשימוש הרגיל ובמשנה (למשל, הוי זהיר במצוה קלה), זהירות נראית כמשמעה זהירות, היזהרות, להיות ער/על המשמר. יש גם שורש הומונימי הקשור ל״זוהר”, אבל זו מילה אחרת למרות דרשות אפשריות.
B. הבעיה הפרשנית
הרמב״ם אומר שזהירות היא המעלה האמצעית הממוקמת בין תאווה מופרזת להנאה לבין תחושת הנאה לא מספקת.
אם זהירות פירושה “זהירות”, היינו מצפים שהיא תהיה האמצע בין להיות זהיר מדי לבין לא זהיר מספיק. אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר. במקום זאת, הוא ממקם אותה ישירות בתחום של הנאה והתמכרות – מדובר בהחלשה נכונה של ההנאה למה שטוב באמת לאדם.
החידה: מדוע המילה זהירות – שנראית מציינת זהירות/היזהרות – מסתיימת בתיאור הנטייה הנכונה כלפי הנאה דווקא? איך הגענו מ״זהירות” ל״מתינות בהתמכרות”?
—
V. בחינת הפרשנות “זהירות כאסטרטגיה”
הצעה אחת: זהירות עשויה להיות מתאימה מכיוון שהמעלה שהיא מכנה (מתינות בהתמכרות) דורשת גישה אסטרטגית, זהירה – אפשר בקלות לחרוג מגבולות או להימשך רחוק יותר מהמיועד.
התנגדות: ההיגיון הזה יכול לחול על כל מעלה (למשל, כעס – היזהר לא להיות בעל יותר מדי או מעט מדי), אז זה לא מצדיק באופן ייחודי זהירות למעלה הספציפית הזו.
שיפור: זהירות לא רק מכנה אמצע אלא גם שיטה/אסטרטגיה להשגת האמצע. זה אפשרי אבל לא מגיע לבעיה העמוקה והיסודית יותר.
—
VI. הבעיה העמוקה יותר: מציאת תקדים לזהירות בלקסיקון היהודי
A. פרויקט התרגום התרבותי של אבן תיבון
אבן תיבון לא עושה רק תרגום מילולי; הוא מבצע תרגום תרבותי – מוצא מילה שכבר משמעה משהו בלקסיקון של הראשונים. הוא כנראה מאמין שלזהירות יש תקדים באותו לקסיקון.
B. הקושי המרכזי: התורה חסרה שמות עצם מוסריים מופשטים
הבעיה היסודית – שחוזרת על עצמה עבור כל מונח-מעלה, לא רק זה – היא שקשה מאוד למצוא את המושג של החזקה במידות טובות כמצווה בתורה.
סיבה: התנ״ך מדבר באופן מכריע בפעלים, לא בשמות עצם, ובמיוחד לא בשמות עצם מופשטים. שמות עצם מופשטים הם חידוש רבני ופילוסופי. חכמים הם פילוסופים בדיוק משום שהם הופכים פעולות לצורות/שמות עצם מופשטים.
[סטייה צדדית: ההפשטה הנוספת של הרמב״ם]
במשנה, ל״ט מלאכות (קטגוריות מלאכת שבת) מפורטות כבינוניות פועליות (החורש, הזורע), בעוד שהרמב״ם הופך אותן לצורות שם עצם מופשטות (חרישה, זריעה). המשנה עצמה עדיין מאוד פועלית אבל מתחילה את תהליך ההפיכה לשמות עצם; הרמב״ם לוקח את זה צעד נוסף.
—
VII. ההימור המושגי: מידה מול פעולה
A. מה זה אומר להיות בעל מידה
כל הפרויקט של זיהוי מעלות כמידות הוא בעצם הפרויקט של מציאת צורת שם העצם של הפועל – מעבר מ״עשיית דברים טובים” ל״להיות אדם טוב” / “החזקה בתכונה”. מידה שייכת לטבע של האדם; היא צורה, תכונה, או “מקרה של צורה” שקיים בך וגורם לפעולותיך. זה שונה מבחינה מושגית מביצוע פעולות בלבד.
B. חיפוש אחר שפת-מעלות בספרות המקראית וספרות החכמה
השאלה: האם נוכל למצוא את המושג של מעלה כאיכות מוחזקת איפשהו בתורה, או אפילו בספרות החכמה (משלי, קהלת, פרקי אבות)? ההבחנה המבוקשת: לא “אתה צריך לעשות דברים טובים” אלא “אתה צריך להיות בעל מידות טובות” – משהו שאתה מחזיק ולא משהו שאתה עושה.
C. המקרה של קדושים תהיו
קדושים תהיו עשוי להיראות כמצוות-מעלה (מצווה על מצב של היות). אולם, הרמב״ם דוחה במפורש ספירת זה כמצווה נפרדת בספר המצוות. הוא מתייחס אליה כאזהרה על כל המצוות האחרות – חיזוק רטורי, לא מצווה להחזיק בתכונה. הוא מצטט מדרש: “שתהיו קדושים” = “שתשמרו את המצוות”. זה אולי גם מרמז על הפיכה לסוג מסוים של אדם, אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר בהקשר זה.
D. פער הפועל/שם העצם מומחש: יראת שמים
אנחנו אומרים באופן טבעי שלמישהו “יש יראת שמים” כאיכות מוחזקת. אבל התורה אף פעם לא אומרת “אתה צריך להיות בעל יראה”; היא אומרת ליראה – תמיד פועל. באופן דומה: לאהוב, לא “להיות בעל אהבה”. זה דפוס עקבי: התורה מצווה על פעולות, לא על החזקה בתכונות.
[סטייה צדדית: דחיית הטענה “המחשבה העברית מבוססת-פעולה”]
כמה פופולריזטורים טוענים שהדפוס הכבד-בפעלים הזה משקף “דרך חשיבה עברית/יהודית” מובהקת שהיא מכוונת-פעולה מטבעה ואנטי-אסנציאליסטית (לעומת המחשבה היוונית). זה כנראה שטויות: כל השפות הישנות/פרימיטיביות יותר כבדות בפעלים. הרגיסטר של התנ״ך פשוט ישן יותר. זה לא אומר שלאנשים לא היו מושגים של תכונות אופי קבועות – זו תכונה של שפה, לא של מטפיזיקה.
—
VIII. ויתור: התנ״ך כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
בעוד שהתורה אולי לא מצווה על החזקה בתכונות, היא כן מתארת אנשים כבעלי מעלות – היא מאפיינת יחידים כבעלי איכויות מסוימות.
A. ההבחנה המרכזית: ציווי על מעלה מול תיאור מעלה
ציווי “היה בעל יראה” = התייחסות לאדם כנושא המסוגל להחזיק במידות, כאשר התכונה היא הגורם לפעולות. תיאור מישהו כבעל מעלות = מעשה דיבור שונה; זה מכיר בתכונה אבל לא בהכרח ממסגר אותה כמצווה לרכוש.
היחס בין פעולה לתכונה הוא דו-כיווני: פעולות מעצבות תכונות, ותכונות גורמות לפעולות – אבל הן נשארות שונות מבחינה מושגית. אפשר לעשות דברים טובים בלי להיות עדיין אדם טוב (פעולות מעצבות אופי בהדרגה). אפשר להיות אדם טוב בלי תמיד לעשות דברים טובים (בדרכים מוגבלות).
B. שלמות אנושית כהחזקה בשלמויות
להיות בן אדם מושלם פירושו להחזיק בכל השלמויות שבן אדם יכול להחזיק – מסגרת של קניינים (ערבית: malakāt), דברים השייכים לטבעך. האתגר הפילוסופי: כיצד לבסס מסגרת זו במסורת שטקסטי היסוד שלה מדברים בפעלים ובפעולות ולא בשמות-עצם מופשטים של אופי.
—
IX. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
A. התורה לא מדלגת על התהליך – היא מדלגת על השם המופשט
התורה לא מדלגת על התהליך של איך אתה הופך לסוג מסוים של אדם, אבל היא כן מדלגת על השם המופשט של מעלות כאובייקטים עצמאיים. היא אומרת ליראה – פועל – לא “אתה צריך להיות בעל יראת שמים” כתכונה ניתנת להחזקה. היא אומרת שאתה צריך להיות ירא שמים, לא שאתה צריך להחזיק באיכות של יראת שמים.
B. עברית מקראית מתארת אנשים דרך מעלות, לא מעלות כהחזקות
תנ״ך כן משתמש בשמות תואר ובשמות עצם שמתארים איזה סוג של אדם מישהו הוא: צדיק, חכם, אשת חיל, טוב לב. אולם, אלה מתארים את האדם דרך המעלה – המעלה לא מטופלת כאובייקט ניתן להפרדה השייך לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. צדיק הוא מישהו שעושה צדק, ובשלב מסוים הופך לצדיק – אבל שם העצם המופשט צדקות כאובייקט לניתוח נעדר.
C. המקרה של תכונות האל
מידות ה׳ (חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד) קיימות אבל מתפקדות כשמות תואר של ההוויה האלוהית, לא כמושגים מופשטים עצמאיים. חנון הוא מישהו שעושה חינון; נושא עוון אולי אפילו מתפקד כשם תואר. הדיון במידות כ״דבר בפני עצמו” – כאובייקט עצמאי לניתוח פילוסופי – לא נמצא בשפה המקראית.
D. סיומות ה”-ות” החסרות (צורות שם עצם מופשטות)
לעברית המקראית חסרות במידה רבה סיומות שם עצם מופשטות המקבילות לאנגלית “-ness” או לעברית “-ות” (חסידות, צדקות). לשפה יש פעלים ושמות תואר המחוברים לנושאים (איש מלחמה) אבל לא שמות עצם מופשטים כמו מלחמתיות כאובייקטים עצמאיים לניתוח.
[סטייה צדדית: המילה “is” באנגלית מול עברית]
אנגלית משתמשת בקופולה “is” באופן נרחב (למשל, “he is at home”) בעוד שעברית מקראית ומשנאית פשוט אומרת הוא בבית בלי שום מקבילה ל-“is”. עברית מודרנית יכולה להכניס נמצא אבל עברית עתיקה לא. השימוש המתמיד באנגלית ב-“is” עשוי לשקף אוריינטציה מופשטת פילוסופית יותר, הזרקת “היות” לכל משפט. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית עשוי להיות מקרה ספציפי של דפוס לשוני רחב יותר זה – עברית נוטה לא להפוך לממשי או להפשיט באופן שאנגלית (או יוונית) עושה.
—
E. הטענה המרכזית: מידות כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
המילה מידה במובן של מידת הכעס – משהו שאדם יש לו – כמעט נעדרת מהתנ״ך. זה לא אומר שהמחברים המקראיים לא ידעו על תכונות אופי; זה אומר שהשפה לא פועלת ברמת ההפשטה הזו.
F. הרבנים כפילוסופים – אבל עדיין שאלה
חז״ל הם “בהחלט פילוסופים” שעוסקים בסוג זה של עבודה מושגית. אולם, נשארת שאלה אמיתית האם יש להם משהו המקביל למה שאנו קוראים “מעלות” או מידות במובן הפילוסופי המופשט. התשובה היא כן, אבל המושגים מוטמעים באופן משתמע ולא מוצהרים במפורש – רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה.
G. רשימות מעלות יווניות מול מקורות יהודיים
המסורת היוונית – לפחות מאפלטון ואילך – יש לה רשימות מפורשות של מעלות (ארבע המעלות הקרדינליות: אומץ, מתינות, חכמה, צדק) המטופלות כאובייקטים לניתוח (“מהי מתינות?”). למסורת הטקסטואלית היהודית חסרות רשימות כאלה ושאלות מופשטות כאלה בצורה ישירה.
H. הבעיה מיושמת על פרקי אבות
כל משנה בפרקי אבות עשויה לייצג מעלה שונה במהות, אבל פרקי אבות לא משתמשים במונח מידה טובה או מעלה כמושג עבודה. זו בדיוק הסיבה שהרמב״ם היה צריך לכתוב את ההקדמה שלו כדי לספק את המושגים המופשטים האלה. בלי המסגרת הפילוסופית של הרמב״ם, אי אפשר לארגן ולהבין כראוי מה המשניות מלמדות. למשנה יש את התוכן של אתיקת המעלות אבל חסר לה את האוצר המושגי המפורש.
I. דוגמה קונקרטית: זהירות
אפשר למצוא את הפועל זוהר או את שם התואר זהיר בטקסטים רבניים, אבל זהירות כשם עצם מופשט – תכונה שיש לאדם או שהוא היא – קשה מאוד למצוא במשנה. אפילו אדם זהיר כתואר/כינוי לסוג של אדם נדיר. זה מדגים את הפער הרחב יותר: המסורת הרבנית מרמזת על מעלות בלי לתת להן שם כאובייקטים מופשטים עצמאיים.
—
X. פתרון חלקי: שפת מעלות כן קיימת בתורה ובחז״ל
A. רשימות מעלות בתורה
אפילו בתורה עצמה, יש כמה רשימות של איכויות מעלה – למשל, הכישורים לשופטים: אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע. זו רשימת מעלות אמיתית, אבל היא קצרה ולא שיטתית.
B. שפת מעלות בחכמים
בספרות הרבנית (חז״ל), יש עוד יותר מונחי-מעלות. אולם, חכמים לא שיטתיים בארגון שלהם – ואולי במכוון. זה מקשה מאוד למפות את מונחי המעלות שלהם על הרשימות המאורגנות שעברו בירושה לחושבים כמו הרמב״ם, שקיבל טקסונומיות-מעלות מפילוסופים ערבים מוסלמים, שבתורם ירשו אותן מהיוונים.
C. הפרויקט קדימה
המשימה להמשך: לזהות סוגים ספציפיים של אנשים, מעלות, או הרגלים שחכמים דנים בהם שהם נבדלים ממה שהפסוקים אומרים – או משום שהתורה לא מזכירה אותם כלל, או משום שהתורה מדברת עליהם רק בצורת פועל (פעולות), בעוד שחכמים נותנים להם צורת שם עצם (תכונות אופי/נטיות) – ואז לחבר אלה למסגרת האתית הרחבה יותר.
—
XI. ראיה ראשונה מחז״ל: הברייתא של פנחס בן יאיר והמושג זהירות
A. הברייתא
זו ברייתא ידועה (מצוטטת מספר פעמים בבבלי): זהירות מביאה לידי זריזות… (וכן הלאה במעלה סולם). תכונות מרכזיות:
1. זה במפורש סולם של מעלות – התקדמות של סוגי אופי, כל שלב מוביל לבא אחריו הגבוה יותר.
2. זה מגיע לשיא בסוג הגבוה ביותר של אדם: לא רק צדיק או חסיד, אלא נביא שמחזיק ברוח הקודש, ואולי אפילו היכולת לתחיית המתים.
3. זה תומך בדעה שרוח הקודש אינה התערבות אלוהית קסומה – אלוהים לא פשוט “מקפיץ” נבואה לראש של מישהו. אלא, חסידות מביאה לידי רוח הקודש – יש סיבתיות טבעית של צמיחה רוחנית. להיות סוג אחד של אדם גורם או מאפשר באופן טבעי להפוך לסוג הבא, הגבוה יותר של אדם.
4. באופן מכריע, פנחס בן יאיר מדבר בשפה של מידות, לא פעולות. הוא לא אומר “אדם שזהיר (זוהר) הופך לאדם שזריז” – שזו הייתה הדרך הרגילה מכוונת-הפעולה לדבר. במקום זאת, הוא מדבר על זהירות שמביאה זריזות, ענווה, יראת חטא, חסידות, טהרה, קדושה – כולן מידות בצורת שם עצם. זו בדיוק רמת ההפשטה שנטען לה.
B. שאלה פתוחה
מה התכוון המסילת ישרים בזהירות? זה מסומן כחשוב אבל לא נפתר כאן.
—
XII. ראיה שנייה מחז״ל: המושג החדשני של יראת חטא
A. רקע: יראת אלוהים בתורה
התורה כבר מכילה את
המושג של יראת אלוהים. זה מופיע כבר בבראשית, כאשר אברהם אומר לאבימלך: אין יראת אלוהים במקום הזה – כלומר אפילו גוי חייב להיות בעל יראת אלוהים. אברהם כן משתמש בצורת שם העצם (יראת אלוהים) כאן, מתאר את זה כאיכות שמקום או אנשים יכולים להיות חסרים בה.
B. יראת חטא – מושג רבני חדש
חכמים מציגים מונח חדש שלא נמצא בתורה: יראת חטא (פחד מחטא / סלידה מחטא). מדוע מישהו יהיה “מפחד” מחטאים? חטאים לא מפחידים – הם מהנים (געשמאק). התורה מצווה אותנו לא לחטוא, אבל איפה החובה לפחד מחטא?
C. יראת חטא כמידה פרדיגמטית
יראת חטא היא בדיוק דוגמה למידה כשונה מפעולה:
1. זה לא על הימנעות מחטא (זה פשוט יהפוך אותך לצדיק – אדם צדיק שלא חוטא).
2. זה על להיות סוג האדם שלא חוטא – בעל נטייה פנימית, סלידה מחטא.
3. המילה יראה כאן לא פירושה “פחד” במובן של להיות מפוחד. היא משמעה משהו קרוב יותר למודעות, זהירות, סלידה, או אפילו שנאה של חטא. מונח טוב יותר עשוי להיות שונא חטא.
4. זה ממופה ישירות על ההבחנה של הרמב״ם: הרמב״ם מבדיל בין מישהו שיש לו מעלת המידות למישהו שרק עושה את הדברים הנכונים. האחרון הוא אדם ה״אפשי ומעשה” – “אני רוצה [את החטא] אבל אני לא עושה את זה”. אדם יראת החטא הוא בדיוק לא אדם “אפשי בחטא”. הוא לא רק מרסן את עצמו; הוא באמת לא רוצה לחטוא.
5. לכן: לא חוטא = צדיק (צדיק במעשה). יראת חטא = משהו מעבר לצדיק – אדם שהאופי עצמו מכוון נגד חטא.
D. למה לא “זהירות” או “חשדנות”?
– “זהירות” – כללי מדי, מרמז על חרדה מפוזרת ולא על אוריינטציה אופי ספציפית.
– “חשדנות” – קונוטציה לא נכונה לחלוטין.
– “היזהרות” – קרוב יותר אבל עדיין לא ממש נכון.
התיאור הטוב ביותר הוא: מישהו שלא אוהב לחטוא – מצב פנימי, לא פעולה חיצונית. זה מקרה ברור של חז״ל המנסחים מעלה/מידה שחורגת משפת הפעולה של התורה.
—
XIII. הבחנה בין ירא חטא לירא שמים
גם ירא חטא וגם ירא שמים חולקים את השורש ירא (פחד/זהירות), אבל אסור לקרוס אותם:
– ירא חטא = סלידה מחטא – האובייקט של הפחד/סלידה הוא החטא עצמו.
– ירא שמים = פחד/יראה משמים – אבל אדם לא “נגד” שמים; המילה ירא מתפקדת אחרת כאן.
אזהרה מתודולוגית: אותה מילה לא תמיד נושאת את אותה משמעות על פני קונסטרוקציות שונות. יראת אלוהים עשויה להיות בעלת חפיפה מסוימת, אבל בפשטות שלהן הן לא אותו מושג.
מסקנה: מהמונח ירא חטא לבדו, אנחנו יכולים לחלץ שיש מושג של להיות מנוגד פנימית לחטא.
—
XIV. תרגום הרמב״ם ליראת חטא
הרמב״ם, בכל פעם שהמשנה אומרת ירא חטא, מתרגם את זה לערבית כ-al-iffa – אותה מילה המשמשת ליוונית sophrosyne (מתינות/ריסון עצמי).
יתר על כן, שמואל אבן תיבון, בפרק ב׳ ברשימת המעלות של הרמב״ם, משווה במפורש: זהירות כלומר ירא חטא.
מסקנה: הרמב״ם הבין יראת חטא לא כ״להיות מפחד מלחטוא בגלל פחד מאלוהים” אלא כהחזקה בסלידה פנימית מחטא – אותו מושג כמו sophrosyne/al-iffa.
—
XV. ראיה שלישית: נפש שפלה – נפש תלמידי אברהם (פרקי אבות פ״ה)
המשנה מנגידה:
– תלמידי אברהם אבינו – שיש להם נפש שפלה
– תלמידי בלעם הרשע – שיש להם נפש רחבה
הרמב״ם מזהה נפש שפלה כזהירות / al-iffa – אותה מעלה שוב.
נפש שפלה לא פירושה “נמוכה” במובן פוגעני. זה אומר מוגבלת, מרוסנת, מתונה. המשנה מתארת במפורש סוג של נפש, לא רק דפוס התנהגות. תלמידי אברהם רוצים פחות; הם מגבילים את עצמם. רחבה פירושה בעל תאווה. התרגומים הנכונים הם מרוסן, מתון, מוגבל עצמית – לא “זהיר”.
ספירה שוטפת: שלושה מונחי משנה מזוהים כעת כמתייחסים לאותה מעלה:
1. זהירות
2. יראת חטא
3. נפש שפלה
—
XVI. סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות – מתח חלקי
בהלכות דעות פרק א׳, הרמב״ם דן בקצוות אופי ובדרך האמצעית (דרך המבצונית):
– קצה התאווה: בעל תאווה – “נפשם לא תשבע לרדוף אחר התאווה”
– דרך האמצע: מי שמתאווה רק למה שהגוף צריך
סיבוך: בהלכות דעות, הרמב״ם נותן שמות רק לקצוות (טובים או רעים), לא לאיכות האמצעית. כמו כן, נפש רחבה מתפרשת שם בקשר לכסף (לא תאווה פיזית), יוצר מתח אפשרי עם פירוש פרקי אבות. זה דורש מחשבה נוספת אבל לא נפתר כאן.
—
XVII. חידת זהירות כמילה – מנוסח מחדש
זהירות פירושה המילולי מודעות/זהירות, אך המידה שהיא מתייחסת אליה היא בבירור על הנאות פיזיות (אוכל ומין ספציפית). “מודעות” לא ממופה באופן טבעי על מתינות לגבי תאוות גופניות. מילים נרדפות נוספות מצוינות: פרישות (הימנעות/הפרדה), צניעות – כולן מצביעות על אותו מרחב מושגי אבל אף אחת לא לוכדת את זה בצורה מושלמת.
—
XVIII. הרקע היווני: Sophrosyne והמשמעות המתפתחת שלה
A. משמעות רחבה מקורית (חרמידס של אפלטון)
בדיאלוג זה, בחור צעיר טוען שיש לו sophrosyne, וסוקרטס בוחן אותו דרך הגדרות מוצעות מרובות:
– צניעות נכונה
– לא למהר ברחוב (סוג של ישוב הדעת / קומפוזיציה / יישוב)
– לטפל בעניינים שלך (לא להיות נפש רחבה)
– שליטה עצמית בכל הדרכים
אף אחת מההגדרות הללו לא כוללת הנאות פיזיות ספציפית. כולן על להיות מענטש במובן רחב – מה שעשוי להיקרא אדלקייט (אצילות/עידון).
מסקנת סוקרטס בדיאלוג: כולם אומרים שהבחור הצעיר הזה הוא בעל הגדול ביותר של מעלה זו, אבל מכיוון שהוא לא יכול להגדיר אותה, הוא לא יכול באמת להחזיק בה (השיטה הסטנדרטית של סוקרטס להטריד אנשים).
השלכה: Sophrosyne במקור פירושה משהו רחב מאוד – שליטה עצמית כללית, קומפוזיציה, עידון, אצילות אופי. רק מאוחר יותר (דרך אריסטו והמסורת שלאחר מכן) היא הצטמצמה לפירוש ספציפי של מתינות לגבי הנאות פיזיות.
—
[סטייה צדדית: מעלות בלתי ניתנות לתרגום תרבותית]
כמה מעלות קיימות רק בשפות מסוימות – למשל, “courtesy” באנגלית, שאין לה מקבילה טבעית ביידיש. מושגים מוסריים מסוימים קשורים לשונית ותרבותית.
—
[סטייה צדדית: חוסר התרגומיות של “אדל”]
המושג היידישי/עברי של “אדל” (איכות אופי המשובחת בהקשרי שידוכים) מתנגד לתרגום לאנגלית. מועמדים שונים מוצעים ונדחים:
– “Timid” – נדחה, אם כי השפת אמת הציע שביישנות עשויה להתקרב ל-sophrosyne
– “Refined” – הניסיון התרגום הנפוץ ביותר, אבל זה עובד רק כמילה נרדפת לאנשים שכבר יודעים מה “אדל” אומר; למי שבחוץ, “refined” מציע הערכה לאמנות יפה, לא האיכות המוסרית המיועדת
– “Well-mannered” – גם נדחה כלא לוכד את זה
“אדל” היא איכות מוסרית בלתי ניתנת לצמצום המוכרת באופן חוויתי (“אתה צריך לראות כשהוא אדלער גיי, אתה יודע מה זה אומר”) והיא אחת מתכונות האופי המוערכות (מעלות) בהערכות שידוכים, ישימה לשני המינים. יש אפילו את המושג של “אדלער גוי” או “אדלער חיה” – מציע ספקטרום של איכות זו אפילו מחוץ להקשר היהודי.
—
XIX. Sophrosyne ברפובליקה של אפלטון: הנפש התלת-חלקית
A. הנפש התלת-חלקית של אפלטון וארבע המעלות הקרדינליות
הרפובליקה של אפלטון מחלקת את הנפש לשלושה חלקים:
1. חלק תאבוני (כוח התאווה / תשוקה)
2. חלק נלהב (thumos / כעס, השראה, רוח)
3. שכל (חלק רציונלי)
כל חלק קשור בדרך כלל למעלה:
– שכל → חכמה
– רוח → אומץ
– תאווה → נאמר בדרך כלל שיש לה מתינות (sophrosyne)
אולם, אפלטון דוחה במפורש שמתינות היא כראוי מעלה של התאווה. תאווה, עבור אפלטון, אין לה מעלות משלה. במקום זאת, sophrosyne/מתינות היא מעלה פוליטית או יחסית: היא אומרת שהחלק התאבוני עומד ביחס הנכון של כניעה לחלק הנלהב ולשכל.
B. הבחנה בין Sophrosyne לצדק
– חכמה היא פשוט ידיעה – היא שייכת לשכל באופן מהותי
– אומץ שייך לחלק הנלהב באופן מהותי
– Sophrosyne ייחודית בהיותה על ויסות תאווה על ידי שכל (והמעלות הצאצאיות שלה)
– צדק הוא על שיש הכל בפרופורציה נכונה – שזה שונה מהיחס הכניעה שמגדיר sophrosyne
אז sophrosyne נשארת כללית מאוד באפלטון – היא לא שייכת לתאווה עצמה אלא מתארת תאווה שנמצאת תחת שליטה של שכל או רוח. זה מקביל למושג הרבני של כובש את יצרו.
C. המודל של אפלטון כ״מלחמת היצר”
הדימוי של כובש את יצרו כולל אומץ ומלחמה (“מלחמת היצר”). זה מתחבר לאמרה התלמודית לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע. מודל הרפובליקה של אפלטון הוא בעצם חשבון מלחמת היצר: תאווה רוצה דבר אחד, ואתה כובש אותה דרך רוח המונחית על ידי שכל. מסגרת זו מאפשרת במפורש מקום לאקרסיה (חולשת רצון) ובעיות קשורות – אכן, היא מעוצבת להתמודד איתן. זו בדיוק הסיבה שאפלטון מניח שלושה חלקי-נפש.
—
XX. האלטרנטיבה האריסטוטלית (שהרמב״ם עוקב אחריה)
A. הנפש הדו-חלקית של אריסטו מול הנפש התלת-חלקית של אפלטון
אריסטו דוחה את מודל מלחמת היצר. הוא מאמין בנפש דו-חלקית:
1. חלק רציונלי
2. חלק לא-רציונלי – מחולק ל:
– לא-רציונלי לחלוטין (חלק תזונתי – לא רלוונטי לאתיקה)
– חצי-רציונלי – מסוגל להילמד ולהתרגל
החלק החצי-רציונלי הזה הוא על מה שמידות עוסקות. אריסטו מאמין שאתה יכול לאמן תשוקה עצמה – לא רק לשלוט בה מלמעלה. החלק התאבוני/מתאווה (לא החלק התזונתי) יכול להתחנך דרך התרגלות.
B. הצמצום של אריסטו ל-Sophrosyne
מכיוון שאריסטו מאמין שתשוקה יכולה להיות מאומנת (לא רק מבוקרת), הוא מצמצם באופן דרמטי את המשמעות של sophrosyne:
– זה לא שליטה עצמית כללית
– שליטה עצמית (enkrateia/להיות “encratic”) היא רק שלב בדרך למעלה, לא מעלה עצמה
– מעלה אמיתית פירושה שאתה כבר לא צריך להפעיל שליטה – התשוקות שלך כבר מאומנות כראוי
– Sophrosyne פירושה ספציפית לאהוב את הדברים הנכונים בתחום ההנאה הפיזית – זה כל התחום שלה
– אריסטו מחלק מעלות לפי אובייקט התשוקה שלהן, לא לפי חלקי הנפש (בניגוד לארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון המבוססות על מודל הנפש התלת-חלקית)
– זה מניב את הרשימה הארוכה הרבה יותר של אריסטו של 9-12 מעלות (הספירה המדויקת שנויה במחלוקת), במקום ארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון
—
XXI. קריאת הרמב״ם לזהירות כיראת חטא – מוסבר במלואו כעת
עם הרקע האריסטוטלי שהוקם, הטיעון מגיע למסקנתו:
– הרמב״ם עוקב אחרי אריסטו, אז עבורו זהירות = יראת חטא במובן האריסטוטלי המצומצם
– “חטא” בהקשר זה לא פירושו חטא כהפרת חוק (למשל, עבירות הלכתיות טכניות)
– זה אומר המשיכה לחטא – ההנאה של חטא, במיוחד הנאות פיזיות ומיניות
– זה מתיישב עם השימוש של חז״ל: “לטעום טעם חטא” פירושו לטעום את ההנאה של חטא, לא העבירה החוקית; “חטא” בחז״ל מתייחס בדרך כלל לחטאים מיניים
– אז יראת חטא = מישהו שאימן את עצמו לא לרצות הנאות פיזיות לא ראויות – לא רק מישהו ששולט בעצמו נגדן
ניגוד עם הרמח״ל (קריאה אפלטונית)
– הרמח״ל הוא אפלטוניסט בהקשר זה: עבורו, זהירות פירושה מודעות ושליטה עצמית כללית (ה-sophrosyne האפלטונית הרחבה)
– עבור הרמב״ם, זה שגוי – זהירות היא ספציפית על הסלידה המאומנת מהנאה פיזית לא ראויה (ה-sophrosyne האריסטוטלית הצרה)
– אותו צמצום היסטורי שקרה למילה היוונית sophrosyne (מרחב לצר) קרה למונח היהודי זהירות
—
XXII. תצוגה מקדימה: מונחים קשורים נוספים
יש מונחים קשורים נוספים שעדיין צריך לנתח:
– צניעות
– בושת פנים
אלה נראים לוכדים היבטים שונים של אותה מעלה וצריכים להיבחן במסגרת של הרמב״ם. זה יהיה נושא השיעור הבא.
תמלול מלא 📝
מעלת הזהירות: הבנת המתינות בהנאה על פי שמונה פרקים לרמב״ם
פרק א: מבוא ללימוד המעלות בשמונה פרקים
מורה: כן, זה השיעור. כן, זה טוב. זה השיעור. השיעור הוא ככה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה שהרמב״ם מזכיר כאן, שנמצאת בספר הזה שנקרא שמונה פרקים, פרק דלת, זוכרים?
תלמיד: איך זה נקרא?
מורה: הספר הראשון בשמונה פרקים.
תלמיד: לא.
מורה: פרק דלת.
לרמב״ם יש רשימה. המטרה שלו כאן היא לא באמת לתת רשימה, אבל יש לו רשימה. הרשימה שלו היא כאן בדרך אגב, שכפי שדיברנו, אני חושב, בשיעור קודם, אולי באחרים בסדרת היידיש. הוא מנסה להגיד לכם שהמעשים הטובים, ולכן המידות הטובות, מה שהוא קורא מעלות – מעלות, נכון? אנחנו קוראים להם לפעמים מעלות.
אבל בכל מקרה, כן, הוא אומר ש- מה הבעיה?
תלמיד: זה בחוץ, אל תדאג.
מורה: אתה צריך לדאוג, אבל זה בסדר.
הוא אמר שהוא נותן לנו רשימה של מעלות, בסדר? בדוגמה הראשונה הזאת יש משהו שמתורגם כאן כזהירות. אני לא יודע באיזה תרגום אתם משתמשים. אני הולך לקנות לכם תרגום טוב יותר. יש תרגומים שונים, בסדר? בערבית זה נקרא אל-עפה או עפה, ובתרגום של רבי שמואל אבן תיבון זה נקרא “זהירות”. ועכשיו אף אחד לא יודע מה זה הזהירות. יש לנו כבר את הדף על מה זה הזהירות, בסדר?
תלמיד: אף אחד מכם לא יודע?
מורה: עשינו. כן, עשינו את זה. אמרנו לכם את זה. ועכשיו אנחנו הולכים לדבר על זה יותר.
פרק ב: הבעיה הלשונית של תרגום המעלות
מורה: זה ה- כן, אבל אנחנו זוכרים איך הגענו ממקום אחד למשנהו?
תלמיד: מאיזה מקום לאיזה אחר?
מורה: בסדר, בואו ננסה להבין משהו מאוד בסיסי, כי אני אומר מאוד בסיסי, בסדר? אנחנו עושים משהו כזה. אנחנו לומדים ספר על מעלות, בסדר? בעברית, מתורגם כמידות טובות, מידות טובות, שזה סוג של תרגום מוזר, גם תרגום טוב אם אתה אריסטוטלי. אבל זה לא מהמהות של המעלות להיות מידה, נכון?
מידות פירושו מדידות. כמובן, אם אתה מאמין שכל המעלות הן מדידות במובן של להיות אמצעיות, אז זה הגיוני לקרוא להן מידות, נכון? אבל זה לא מהווה את היותן מעלה – זה הנכונות, המידה הנכונה של סוג מסוים של רגש, נכון? משיכה או סלידה בעיקרון זה מה שאנחנו קוראים מידה טובה. זה מה שמידה היא.
אז זה באמת צריך להיקרא משהו כמו תכונות טובות, כמו הקסיס טובה [יוונית: נטיות/מצבים] כמו שהאריסטוטליים היו קוראים להן, תכונות טובות של הנפש. הטוב שלהן מורכב מהיותן המידה הנכונה, נכון?
זה גם כמעט – הרמב״ם קורא לדבר הזה שהן באמת דעות, נכון? זוכרים את הדף הזה? לכן זה נקרא הלכות דעות, לא הלכות מידות, כי מידות זה רק של משהו, ושל מה? של דעות. לכן כתוב בפרק הראשון הזה שצריך שיהיו לך הדעות בכמות הנכונה. זה מה שעושה אותן טובות, בסדר?
פרק ג: למה אנחנו חייבים ללמוד מעלות בודדות
מורה: אבל עכשיו אנחנו דנים במשהו שנקרא ככה, נכון? עכשיו מה שרצינו להגיע לדון בו זה – ואנחנו הולכים להתחיל קצת לחמש דקות היום כי כולם עייפים – אנחנו הולכים להתחיל ללמוד על המעלות הספציפיות האלה והחטאים המקבילים להן, ברור, נכון?
לרמב״ם כאן יש רשימה מאוד מעניינת של תשע מעלות, והוא באמת – הרשימה כאן היא כדי להראות איך כל אחת מהן היא אמצעית, איך כל אחת מהן היא אמצע בין היותר מדי והפחות מדי, שהם הרעים, נכון? הגרסאות הרעות שלהן, החטאים המקבילים להן.
אבל אני חושב ש, וכפי שאריסטו אמר, זו הדרך הנכונה של למידה. מכיוון ש- בניגוד למה שאתם אמרתם – לא, מכיוון ש- מכיוון שבאתיקה היא מדע מעשי, מדע מעשי מורכב מפרטים, נכון? זה לא על ידיעה, זה על עשייה. ואנחנו אף פעם לא עושים כלליים. הדבר היחיד שעושה כלליים הוא השכל. השכל שלך עושה כלליים. זה מה שהוא עושה. הוא מכליל. הוא יודע כלליים.
אבל הפעילות שלך, המעשים שלך, או הרגשות שלך, או ההרגלים שלך, או המשיכות שלך הן תמיד כלפי דבר ספציפי כלשהו, נכון? כמו רופא שלא מרפא מחלה, הוא מרפא אדם חולה. זו הדוגמה העיקרית של מדע מעשי, אומנות מעשית, באמת. ומכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, אנחנו מבינים אותה באנלוגיה של רופא, כפי שהרמב״ם אמר, כפי שלמדנו עוד מסוקרטס, לפחות, שהאתיקה היא על ריפוי הנפש, וכנראה אפילו לפני כן.
אז אנחנו מבינים את זה. אז מכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, זה לא ממש שימושי לדבר על זה באופן מופשט במובן, בסדר, כל החטא הטוב – כל המעלות הטובות, כל המידות הטובות של רגש ורצון, או תאווה, איך שאנחנו קוראים לזה, הן האמצעיות שלנו. בסדר, זו צורה מאוד כללית של כולן, אבל זה לא עוזר לנו הרבה מאוד.
לכן, אנחנו חייבים להראות את זה בפרט. אנחנו חייבים לעבור על הרשימה. ואריסטו אומר שאנחנו הולכים לעבור על הרשימה. הוא לא אומר לנו מאיפה הוא קיבל את הרשימה שלו. דיברתם כאן על רשימה כבר? קצת? אם אתם זוכרים, אתם צריכים להגיד לי. ויש רשימות שונות. ואנחנו צריכים להראות איך כל אחת מאלה היא אמצעית ולהבין כל אחת מהן. אז זו תהיה הדרך הטובה יותר להבין מה זו מעלה וגם איך להשיג מעלות ספציפיות.
בואו נסביר איך לארגן מעלות, כמו היררכית. דיברנו על זה, ודיברנו על כך שהרמב״ם לא עושה את זה, או לפחות בסוג המעלות הזה לא עושה את זה. אין לו היררכיה מסוימת של מעלות, וזה – בסדר, נדבר על זה בעוד שנייה. בסדר, אנחנו לא מדברים על ההיררכיה עכשיו. אנחנו רוצים לדבר על אלו בודדות.
פרק ד: המקרה של זהירות – חידה לשונית ומושגית
מורה: ואנחנו רוצים לדבר על אחת בודדת שנקראת – אז עכשיו יש לנו את הרשימה הזאת. עכשיו, אני רוצה לדבר קצת מנקודת המבט של אחת בודדת כדי לנסות להבין מה זה ולראות לאיזה סוג של בעיות אנחנו נכנסים כשאנחנו מדברים על אחת בודדת, כשאנחנו מדברים על מעלה או מידה, בסדר?
אז בואו ננסה להבין, ואנחנו הולכים להסביר את זה מנקודת המבט של סוג של בעיה פרשנית לשונית, נכון? זו הבעיה. מה הבעיה?
שאם אתה קורא את התרגום של רבי שמואל אבן תיבון כאן, אתה רואה שכתוב שיש מידה שנקראת זהירות, מעלה – זו הדרך של הרמב״ם לקרוא להן כאן – מעלה שנקראת זהירות, והיא בין יותר מדי תאווה ובין לא להרגיש הנאה. זה מה שכתוב. זה ממש מה שכתוב. וזה מראה לך איך הדבר הזה שנקרא זהירות, שכנראה ידעת עליו לפני כן, עכשיו זה נותן לך בהירות טובה יותר על ההגדרה שלו או מה זה ואיך לעשות את זה, שזה שזו מידה אמצעית, מעלה אמצעית, או תכונה אמצעית או מעלה, שהיא בין שני הדברים האלה, ששניהם רעים, נכון? בסדר.
עכשיו מה הבעיה שיש לי כאן? הבעיה היא שאף אחד לא יודע מה זה זהירות. מישהו יודע מה זה?
תלמיד: זו מילה שרבי שמואל אבן תיבון נתן לנו כאן, נכון? אנחנו גם לא יודעים מה המילה הערבית אומרת. במשנה נראה שזה מציין זהירות. המשנה אומרת משהו על זהירות?
מורה: אז בואו – אז בואו נחכה. אז טוב מאוד, טוב מאוד. אז המילה – היא – נראה שאנשים חושבים שזה אומר זהירות, בסדר, נכון? וברור כמו שאמרת, כתוב “הוי זהיר במצווה קלה”. או מה עוד כתוב?
תלמיד: זה מופיע – כמה פעמים כתוב את זה?
מורה: בדיוק פעם אחת.
תלמיד: זה הסיפור?
מורה: אז מה הבעיה הגדולה יותר שיש לנו כאן? אתה יכול לבדוק עכשיו. יש מילה שונה מזוהר, למרות שאתה יכול לעשות דרשות שמבלבלות בין שני הדברים האלה, אבל זה דברים שונים, בסדר? כל הדברים האלה אומרים – ראשית, כל הדברים הם פעלים, נכון? משהו אומר משהו כמו “היה מודע”, “היה מודע”, “היה זהיר”, דברים דומים, נכון? או “בדרך זהירה”, “היה זהיר”, בסדר?
אז המידה הזאת של זהירות היא בין יותר מדי תאווה ויותר מדי הנאה, ופחות מדי הנאה, בעיקרון לאהוב הנאה יותר מדי ולאהוב אותה פחות מדי. זה מה שזה.
תלמיד: לא, זה לא הגיוני, נכון?
מורה: למה זה לא הגיוני?
תלמיד: זה לא שזה לא סוג ההגדרה ההקשרית המסורתית, נכון?
מורה: וזה יהיה בין להיות זהיר מדי ופחות מדי זהיר. מה הקשר שלו להנאה? איך אנחנו נכנסים למושג הזה של הנאה ספציפית? למה בחרנו הנאה? ובכן, אנחנו מדברים על הנאה, ברור. למה זו המילה לתאר את ההתאמה של ההנאה למה שטוב לאנשים? אנחנו לא מדברים על להיות יותר מדי זהיר או קצת זהיר. אנחנו מדברים ספציפית על התמכרות.
הבעיה של תרגום אתיקת המעלות האריסטוטלית לעברית: שמות מופשטים והלקסיקון המקראי
פרק ה: הערכת “זהירות” כאלמנט אסטרטגי במעלה
תלמיד: אני חושב שמה שהוא מתאר כמידה זה זהירות הבאה מזהירות במובן שלעסוק בזה יותר מדי או פחות מדי עשוי להיות לו השלכות לא מכוונות, או שזה עשוי להיות משהו שיכול למשוך אותך פנימה יותר ממה שאתה מתכוון, או שאתה יכול לחרוג מגבול בלי…
מורה: כן, אני מבין את זה, אבל אנחנו יכולים לומר את זה על הכל. כמו, זהירות צריכה להיות האמצע של כעס גם, כי תיזהר לא לקבל יותר מדי כעס או פחות מדי כעס או משהו.
תלמיד: לא, אבל האם הדרך שבה אתה ניגש לזה אידיאלית על ידי זהירות? או האם ה- כמו, זהירות לי גם פשוט נראית שהיא מציינת לא רק אמצע, אלא גם אסטרטגיה.
מורה: בסדר, אבל איך זה – אני לא יודע אם האסטרטגיה הזאת מתאימה באותה מידה לכעס.
תלמיד: היא בהחלט מתאימה לעוד הרבה דברים אחרים.
מורה: כמה? אני לא יודע.
תלמיד: כסף. לא לתת יותר מדי או פחות מדי. אתה צריך להיזהר עם הכסף שלך. אנשים היו אומרים את זה.
מורה: כן, אבל זה זהיר, האסטרטגיה. האם אתה משיג את ההשגה של המעלה הזאת על ידי היותך זהיר?
תלמיד: אה, אנחנו לא נותנים… רק כדי להבהיר, אנחנו לא נותנים… אני לא חושב שאסטרטגיה תהיה פרשנות טובה כי אף אחד מהדברים האלה לא אסטרטגיות.
מורה: אני יודע, אני יודע.
תלמיד: אני אומר שזה למה הוא אולי בחר בזהירות זה כי היא מכילה אלמנט אסטרטגי מסוים בה.
מורה: בסדר, אז אולי. אולי, אבל אני חושב שיש תמיד בעיות עמוקות יותר כאן. בסדר? בואו ננסה לתת לכם את הבעיה העמוקה ביותר שאתם דואגים לגביה.
פרק ו: הבעיה היסודית של מציאת תקדים לשפת המעלות
4.1 הפרויקט של אבן תיבון של תרגום תרבותי
מורה: אתם דואגים לגבי זה. בסדר, טוב מאוד. אתם כבר דואגים לגבי זה, אז אני הולך לנסות לגרום לכם לא לדאוג. מה שאני מתכוון לומר זה שיש כאן ברור בעיה גדולה יותר. בסדר? עכשיו מה הבעיה הגדולה יותר? דיברנו על זה כבר, נכון? מה שתרגומים מנסים לעשות, לפחות במפורש, זה לעשות תרגום תרבותי מלבד תרגום מילולי, נכון? הוא רוצה לתת לנו מילה שאומרת משהו בלקסיקון שלנו.
תלמיד: כן, והלקסיקון בדיוק.
מורה: והוא חושב שזהירות היא משהו שנמצא בלקסיקון אבל היא וזה בערך מה שהמעלה הזאת אומרת, נכון? שאני – כלומר, האם יש תקדים?
תלמיד: אה, בסדר. אז חייב להיות תקדים.
מורה: אבל מה הבעיה? מה הנושא שיש לנו במציאת תקדים כזה? הנושא הוא יותר בסיסי, נכון? ואנחנו הולכים להיות עם הנושא הזה בכל אחד אחר, אני חושב, גם.
6.2 התורה מדברת בפעלים, לא בשמות מופשטים
מורה: הנושא הוא שיש מעט תקדים – לפחות אני יכול לסייג את זה – אבל הנושא הוא שקשה למצוא את המצווה של היות בעל מידות טובות בתורה, נכון? מה הנושא העיקרי?
תלמיד: היא בדרך כלל מדברת בפעלים.
מורה: כי היא בדרך כלל מדברת בפעלים. לתנ״ך אין שמות של דברים. כמעט אין לו שמות. בהחלט אין לו שמות מופשטים, נכון?
תלמיד: כן.
מורה: שמות מופשטים זה דבר רבני. זה דבר פילוסופי. זה למה כבר נתתי לכם את זה – ולמה החכמים הם פילוסופים – כי הם הופכים הכל לצורות, הכל לשמות מופשטים, נכון?
6.3 ההפשטה הנוספת של הרמב״ם: מבניינים פועליים לשמות טהורים
מורה: הראיתי לכם בשבוע שעבר בלמה תסמיל עוכס – שאני עושה את זה צעד אחד יותר אז, נכון? במשנה כתוב למה תסמיל עוכס החורש, הזורע, וכן הלאה. והרמב״ם אומר החרישה, הזריעה. אבל זה בסדר. סליחה, השבוע. אולי למדתי את זה בשבוע שעבר. זה סוג הדבר שהמשנה עושה כל הזמן, נכון? היא לוקחת דברים שאומרים צורת פועל והופכת אותם לצורת שם – השם של הפועל, נכון?
עכשיו המושג הזה בעצם לא עושה את זה כאן. המשנה היא עדיין מאוד, מאוד, מאוד פועלית – מאוד הרבה פעלים. אבל זה עדיין עושה הרבה מזה, נכון?
6.4 השינוי המושגי: ממעשה לבעלות על תכונות
מורה: עכשיו אתם מבינים שמה שאנחנו עושים כאן – כל המושג הזה של מה זה אומר להיות בעל מידה בניגוד לעשות משהו – זה למצוא את צורת השם של הפועל הזה. כי מה זה אומר להיות בעל מידה זה להשתייך לטבע שלך, להיות בעל טבע, להיות בעל סוג של צורה או סוג של תכונה, מקרה של צורה, משהו שקיים בך, שזה מה שאנחנו באמת עוסקים בו – מה שגורם למעשים.
אז אם אתה קורא את התורה, אתה כנראה לא תמצא אפילו אחד – לא רק בתורה, אפילו ב… תהיתי על זה. זו שאלה טובה. אולי יש. אנחנו צריכים למצוא אותם. זו שאלה.
6.5 חיפוש אחר שפת המעלות בספרות החכמה המקראית
מורה: אולי חלק מהמשנה זה – פרקי אבות תוהה על השאלה הזאת. כמו במשלי או בקהלת או בספרות חכמה מוסרית אחרת בתנ״ך, האם אנחנו יכולים למצוא את המושג של מעלה בהם? אתם מבינים למה אני מתכוון? המושג במקום לומר שאתה צריך להיות אדם טוב ולעשות הרבה דברים טובים, לומר שצריך להיות לך מידות טובות, נכון? צריך להיות לך משהו שיש לך במקום משהו שאתה עושה, נכון?
תלמיד: כן, זה יהיה אחד המקומות לשחק בהם, אבל כמובן –
מורה: לא, התורה בעצם אומרת את הסוג הזה של מצוות, אנחנו לא סופרים אותן כמצוות.
תלמיד: כי הוא לא מבין אותן כמשהו שצריך להיות לך. הוא מבין את זה כאומר לך שאתה צריך לעשות את כל השאר.
6.6 המקרה של קדושים תהיו
מורה: לא, כי הוא חושב – בהעדר מילה טובה יותר – אוניברסלי, נכון?
תלמיד: לא, לא בדיוק. הוא לא אומר את זה. אתה עשוי לפרש את זה ככה. הוא אומר את זה כי יש לזה הודעה על שאר המצוות. זו השפה של הרמב״ם, נכון? זה מוסר, זו רטוריקה על כל השאר. כי תוכן המידע שזה מכיל אומר לעשות את כל מה שכתוב. קדושים תהיו – הרמב״ם מביא מדרש שאומר, קדושים תהיו, ואין שום דבר לעשות חוץ מלעשות את כל השאר.
אתה אולי צודק שזה משהו ש- מה שאתה הופך אחר כך – אבל זה לא מדויק למה שהרמב״ם אומר. זו מצווה לפחות. זה אולי נכון גם, אבל זה לא מה שהוא אומר שם.
פרק ז: הפער פועל/שם בשפה המקראית
7.1 היעדר ציווים “להחזיק” בתכונות
מורה: אז זו השאלה: האם יש איזה ציווי או איזו מצווה – אפילו כמו שאמרתי, אפילו בספרות החכמה, אפילו במקומות שבהם היא נותנת עצה מוסרית יותר במפורש – האם יש דרך כלשהי שבה היא מדברת על להיות סוג, להפוך לסוג של אדם, להחזיק בתכונות מסוימות, נכון? קנינים אנחנו קוראים להם, נכון? מלכאת בערבית – דברים שיש לך.
אולי יש. אולי יש. אבל כמובן שיש לנו בעיה של שפה, נכון? אנחנו לא יודעים איך לקרוא את העברית. עברית מקורית היא משהו שאנחנו לא יודעים, ולכן הרבה אנשים יסתובבו ויגידו, אתה יודע – אתה יכול לשמוע כזה – אני מצטער, אתה יכול לשמוע איזה בחור אחר ששם לב לזה ואומר, “כן, כי הדרך היהודית של חשיבה, הדרך העברית של חשיבה, היא לחשוב במעשים כי אנחנו הרקליטיים. אנחנו לא מאמינים באף צורה קבועה.”
אבל זה כנראה שטויות. אין סיבה אמיתית לחשוב את זה. כל השפות הישנות או הפרימיטיביות יותר מדברות בצורת פועל בעיקר, והתנ״ך, כנציג של רגיסטר ישן יותר בשפה, הולך להיאלץ לדבר ככה. זה לא אומר שאין להם את המושגים האלה. זה רק אומר שככה הם מדברים.
7.2 הדוגמה של *יראת שמים*
מרצה: זה אומר חצי מיליון פעמים—אבל אף פעם לא הרבה—אבל זה לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. למישהו יש *יראת שמים*. אבל זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. זה אומר *ליראה*—זה פועל, נכון? לא להיות בעל יראה. זה אומר *ליראה אותו* או את ה׳, שזה גם סוג של פועל—כלומר אני עושה משהו. אבל הפסוק לא אומר שצריך להיות לך—שצריך להיות לך—שצריך להיות לך *יראה* או שצריך להיות לך *אהבה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. אנחנו מדברים ככה. אבל זה לא אומר, והחומש לא אומר, והתנ״ך לא אומר.
7.3 המקרא כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
תלמיד: כלומר, זה מתאר אנשים כבעלי מעלות. יש—
מרצה: אוקיי, טוב מאוד. טוב מאוד. אז מה? יש—טוב מאוד. מה ההבדל? מה שההבדל הוא—
תלמיד: לא, לא רק באיך שאתה מדבר. ההבדל הוא לדבר על שני דברים שונים.
פרק 8: ההבחנה המושגית בין פעולה לאופי
8.1 החזקת תכונות מול ביצוע פעולות
מרצה: כשאנחנו אומרים שצריך להיות לך *יראה*, אנחנו לא מתכוונים לך כאדם כסוג של דבר שמסוגל להיות בעל *מידות* מסוימות, נכון? משהו מסוים לגביך שהוא מה שגורם לך לעשות דברים. זה מאוד נבדל מהפעולה. הפעולה גורמת לזה וזה גורם לפעולה, כפי שאנחנו ממשיכים לדון. אבל זה משהו נבדל, נכון?
אם מישהו חשב שאפשר לעשות דברים טובים בלי להיות אדם טוב, זה לאט לאט יהפוך אותך לאדם טוב. אבל בינתיים, אתה לא, נכון? ואתה יכול להיות אדם טוב בלי לעשות דברים טובים בצורה מוגבלת, נכון?
תלמיד: זה לא בא מהטבע שלך.
8.2 המסגרת של שלמות אנושית כהחזקה
מרצה: כן, אז יש דבר אחר. כשיש לנו את הרעיון הזה של השלם להיות בן אדם מושלם, שאומר להיות בעל כל השלמות של בן אדם—שיש לו, כמובן—שיש לו את זה אומר…
היעדר שפת מידות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
האם התורה מדלגת על ה״שלב העיקרי” של המידה?
תלמיד: אז אתה אומר שהשפה של התורה בעצם מדלגת על השלב העיקרי?
מרצה: לא, היא לא מדלגת על השלב העיקרי, המעשה. היא מדלגת על סוג של התוצאה או הסיבה.
תלמיד: הדרך שאתה מגיע לשם.
מרצה: יש לה את הדרך שאתה מגיע לשם. לא, אין לה, בדיוק כמו, נגיד, ליראה. ליראה אומר לפחד, לא להיות מישהו שיש לו יראה. ההיפך—מה זה? מה זה אומר לפחד, מה המילים האלה של סוג של רגש בתורה אומרות, זו בעיה אחרת. אבל אין—זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך יראת שמים. זה אומר שצריך להיות ירא שמים. איך אתה הופך לירא שמים? זו שאלה אחרת. אולי על ידי עשיית מצוות.
תלמיד: אפילו במקרים שזה כן, כמו אנחנו…
מרצה: טוב מאוד. אז מה שכן יש לנו—זה מאוד נדיר—כן יש לנו דברים כמו יש שמות תואר, נכון? כן יש לנו דברים שהם איזה סוג של אדם אתה. כן יש לנו את זה, כמו אפילו אני חושב שאפילו בהתחלה יש דברים כמו איש צדק, נכון? איש צדק הוא אדם שיש לו צדק, נכון? זה לא בדיוק אדם שפועל בצדק. אתה הופך לסוג כזה של אדם, נכון? זה הופך לשם התואר של הישות, של הנושא, של המהות, מה שזה לא יהיה.
העברית המקראית מתארת אנשים דרך מידות, לא מידות כרכוש
להיות אדם—הוא צדיק, נכון? הוא חכם. היא אשת חיל, כמו שאמרת. הוא טוב לב. זה לא… זה פשוט… זה מתאר את האדם דרך המידה, לא את המידה כשייכת לאדם.
תלמיד: בדיוק, בדיוק.
מרצה: זה מתאר—זה מאוד אתיקה של מידות בכל זאת. זה מאוד על איזה סוג של אדם אתה. אבל אין לזה—מה שאין לזה זה הפירוט, נכון? מה שאין לזה זה לדבר על מידה, מידה ספציפית, לפחות זה משהו שיש לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. אנחנו לא אומרים שיש לו את המידה של צדק או צדקות. איך היינו אומרים—אנחנו מדברים על כמה דברים כאלה, אבל זה כן אומר שהוא צדיק, בניגוד לזה שהוא עושה צדק, נכון? צדיק הוא מישהו שעושה צדק. בשלב מסוים הוא הופך לצדיק.
המקרה של תכונות ה׳
תלמיד: המידות של הקב״ה מפוצלות קצת במובן שזה—רובן, חלקן הן חנון, רחום—
מרצה: נכון, אבל אני מניח שאין לנו פועל ספציפי, שם תואר ספציפי שאומר אתיקה של מידות כמו שמובן.
תלמיד: לא, כי—כן, כי—כי טוב, כמה דברים אין לנו מילים בשבילם. כמו איך אנחנו אומרים מה שנקרא—
תלמיד: נושא עוון?
מרצה: לא, זה—מה—איך אתה מקבל—איך אתה מוסיף—אוקיי, אין מילה טובה לזה. זה מה שקורה בכל מקרה. הדברים האלה כמו, כן, אבל נושא עוון הוא מישהו שעושה נושא עוון או מה שזה לא יהיה, וכן הלאה. כן, אולי אפילו שם תואר.
צורות השמות המופשטים החסרים: בעיית ה”-ות”
אבל אז שאין לנו את זה, אבל אין לנו את הדיון במידות כדבר בפני עצמו. אני לא חושב שיש בשפה המקראית בתנ״ך. כן, כמו שאמרת איש מלחמה, כל הדברים האלה. כמו שיש לנו את הפעלים האלה מחוברים לנושא. כן דברים כאלה, אבל אין לנו כאובייקט של ניתוח בפני עצמו. אין לנו, כמו, מלחמתיות או חסידות, נכון? כל ה-ויות? כל ה—
תלמיד: ות, כמו—יש לנו? על מה אני חושב?
מרצה: כן, זה כן, נכון? כעסנות, כן.
תלמיד: ות, בדיוק, ות. כן, כן, לא עזרתי למה שאמרת.
מרצה: ויות, כן בדיוק. אין שום ויות שאני יודע עליהן, טוב מאוד. או מעט מאוד. אולי יש. בכל פעם שאני אומר את הדברים האלה, אז אני מגלה שהייתי—אני חושב שאני אמן ואני פשוט לא יודע את המגע של מילה מסוימת. אבל זה בעצם מעניין שה-ות מאוד דומה ל-יות. במילים אחרות, בעברית זה יהיה חסידיות.
תלמיד: כן, יש בעיה כי שוב, שוב זה יכול להיות שפה. כמו בעברית יש מעט מאוד יות. המילה יש לא קיימת בעברית, נכון?
[סטייה: המילה “יש” באנגלית מול עברית]
מרצה: היא, כמו “זה יש,” מה? זה הוא. אבל רק יש—באנגלית אנחנו אוהבים לשים את המילה יש בכל דבר. להיות או יש, מילים כאלה. הוא אומר הוא יש. זה שונה. אבל בעברית אתה פשוט אומר—באנגלית אנחנו אומרים דברים כמו “הוא נמצא בבית” באנגלית, נכון? מה ה-נמצא הזה עושה? הוא בבית. אם אתה מדבר עם אנשים שמדברים שפות שונות, הם תמיד מדברים ככה כי באנגלית יש את ה-נמצא האקראי הזה בלי סיבה. “הוא נמצא בבית.” כן, הוא בבית. בעברית היית אומר הוא בבית—הוא בבית, בבית. אנחנו לא אומרים הוא—הוא נמצא בבית. אנחנו יכולים לומר בעברית מודרנית אתה יכול להוסיף נמצא לכל משפט. הוא נמצא בבית—הוא נמצא בבית. זה קצת ארוך מדי בלי סיבה. אבל בעברית עתיקה ואפילו במשנה, אין את ה-נמצא האקראי הזה. אז זה כמו הגזמה של כמה נמצאות יש.
תלמיד: כן, אתה צריך לדעת את ההגדרה של נמצא.
מרצה: כן. אבל לא, זה לגמרי עודף. זה לא באמת עושה כלום. אבל בכל מקרה, יש את הדבר הזה. אבל אני חושב שיש ניתוח אובייקטיבי. יש רמה של הבנה כאן שאתה לא מקבל מפשוט קריאת ה—כלומר, זה מועיל לשפה מופשטת כי זה נותן לך זיהוי.
תלמיד: נכון, נכון. זה הופך הכל למשפט מופשט.
מרצה: לא הכל באמת ככה. כמו אני נמצא בבית, אני לא נמצא בבית. אני בבית. למה אני צריך להיות בעל הנמצא כאן? מה זה עושה? אבל אולי אנגלית היא שפה כל כך פילוסופית שהיא מקבלת את רמת ההוויה בכל מקום. אני לא יודע.
[סוף הסטייה]
הטענה המרכזית: *מידות* כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
בכל מקרה, בשפות העתיקות שאנחנו קורים אין—אז מה שאני מנסה להגיע אליו זה אולי זה מקרה ספציפי של זה. גם אין מידות. אין לנו מידת הכעס. יש לנו כעס ואולי אפילו את זה—אני לא יודע אם יש בתורה—אבל יש דברים כאלה. הם על תכונות, הם על פעולות, אבל אין באמת כמו המילה מידת—מה שהמילה הזו מידת הכעס עושה, שזה משהו שיכול להיות לך. “יש לו מידת הכעס.” אין לנו את השפה הזו כמעט אף פעם בתנ״ך שאני יודע עליו, לא בצורה מפורשת כזו. שוב, לא אומר שהם לא ידעו. אולי—אולי השפה—אנחנו יכולים לדון. אני לא משוכנע שהשפה מוכיחה את זה. אני רק אומר לך רמה של שפה, רמה של שפה שקשה למצוא, וזו הסיבה שתתקשה למצוא את המידות של להיות בעל תאווה, נכון? או משהו כזה במקרא.
החכמים כפילוסופים—אבל עדיין שאלה
עכשיו, בלשון החכמים, כמו שאמרתי, החכמים בהחלט פילוסופים. הם בהחלט אוהבים למצוא דברים כאלה. אבל עדיין יש שאלה אם יש להם משהו כמו מה שאנחנו קוראים מידות או מידות. יש שאלה. אני חושב שהתשובה חייבת להיות כן, אבל רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה. אבל יש כאן שאלה. האם יש לחכמים ויות?
רשימות מידות יווניות מול מקורות יהודיים: בעיית המתינות
אם אני מחפש את המילה הזו למתינות, שזה מה שאני מחפש—סופרוסינה ביוונית. ליוונים, לפחות מנקודה מסוימת, לפחות מזמנו של אפלטון, אולי לפני—יש שאלות דומות ביוונית—יש רשימות של מידות, כמו ארבע המידות הקרדינליות שאפלטון לימד אותנו ברפובליקה, שהן ארבע המידות האלה, ארבע המידות העיקריות: אומץ, מתינות, חוכמה וצדק. אלה כמו ארבעה דברים טובים שאנשים צריכים להיות בעלי, נכון? וגם כמובן צריך להיות—אדם צודק נקרא צודק וכן הלאה. אדם מתון נקרא מתון. מישהו שיש לו מתינות נקרא מתון. אבל גם אנחנו מדברים עליהם כאובייקטים של ניתוח בפני עצמם, כמו “מה זה מתינות?” שיש לזה את השאלה הזו מלבד רק לשאול “מה זה אדם מתון?” כמובן שזו אותה שאלה, אבל אנחנו מדברים על זה כמשהו שיש לאדם.
סוג השפה הזה—לא ברור לי איפה היית מוצא את זה. יש שאלה. אתה אולי יכול להגיד לי את התשובה, אבל יש שאלה של איך ואיפה היינו מוצאים את זה.
הבעיה מיושמת על *פרקי אבות*
תלמיד: סוג הניתוח הזה של הפשטה נעשה עם פעולות בכל זאת בצורה מסוימת, כמו סוכה כיצד סוג של דבר, כמו שבו אנחנו מנסים למצוא את הפעולה האידיאלית ביותר.
מרצה: כן, אבל למשל, מה שהשאלה היא שמובילה אותנו לתשובה של מידה טובה היא ביניים—איפה היינו מוצאים את זה? אנחנו יכולים למצוא את שביל ההבנה. אם אנחנו מבינים, נגיד, סוכה כיצד הוא הכי אידיאלי, אז אנחנו יכולים להבין את הנדיבות.
תלמיד: כן, אבל הם לא שואלים את השאלה הזו.
מרצה: אתה יכול להבין הרבה דברים. אני לא אומר שהם לא כאן על להיות אדם טוב. אף אחד אף פעם לא אמר את זה. לא, אני אומר שאנחנו לא הולכים—אם אתה מנסה לעשות רשימה, כמו דוגמה לעשות משהו כזה, נכון? אם אתה מנסה לעשות רשימה של מה הן המידות, נכון? למשל, מקאינטייר חושב שלכל תרבות יש רשימה שונה של מידות שאכפת להם מהן. אנחנו לפעמים עובדים עם המושג הזה, נכון? עכשיו תגיד לי את רשימת המידות שהיהודים, שפרקי אבות אכפת להם מהן.
תלמיד: אבל כל משנה היא עוד אחת מהן.
מרצה: אבל האם יש להם את המילה מידה טובה או מעלה לעבוד איתה? הם ברור שלא, כי אתה רואה שהרמב״ם הפיק הקדמה לתת לנו את המושגים האלה, כי אתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זה לא אומר שאין למשנה אותם, זה רק אומר שאתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זו הסיבה שאנחנו קורים את ההקדמה הזו לפרקי אבות עם הרמב״ם, כי אתה לא הולך להבין משנה אלא אם כן יש לך את המושגים המופשטים האלה בראש שלך לשים את המשנה לתוכם, נכון?
דוגמה קונקרטית: *זהירות*
אז זו בעיה. אז זו באמת הסיבה האמיתית כשאני אומר, כשאני מתחיל לדבר על זהירות, למשל, ואתה אומר, טוב, אני מוצא משהו שנקרא זהיר, להיות זהיר. זהיר הוא פועל. אתה לא מוצא הרבה זהירות במשנה כדבר להיות, נכון? כדבר שיכול להיות לך או להיות. אפילו אדם זהיר יהיה תואר לאותו אדם, שם התואר לסוג האדם שיש לו את זה. אני אפילו לא יודע כמה יש לנו מזה.
שפת מידות בתורה ובחז״ל: זהירות ויראת חטא
נוכחות רשימות מידות בתורה ובספרות חז״ל
רשימות מידות בתורה
מרצה: אז אני כן חושב, אז שני דברים. אני כן חושב שיש, בחכמים אנחנו בהחלט כן מוצאים תארים כאלה, נכון? ואפילו יותר מהם. כמו שאמרתי בתורה אתה אולי תמצא חמישה, זה יכול להיות צדיק, חכם, או אני לא יודע, טוב לב, או אשת חיל, אולי חמישה דברים כאלה. כמו שיש לנו אנשי חיל, ירא אלוהים, אנשי… אוקיי, זו רשימה יפה של מידות, נכון? מידות לשופט, כמובן, או משהו כזה, או מנהיג. זו רשימה יפה של מידות. לא רשימה ארוכה מאוד, אבל זו רשימה.
התרחבות בספרות חז״ל
בחכמים, אנחנו הולכים למצוא אפילו יותר מידות. אבל החכמים, הם לא שיטתיים לגבי זה, כמובן. אולי הם לא צריכים להיות. ויהיה לנו מאוד קשה לחבר את המידות האלה, לחבר את סוגי האנשים האלה שהם מתארים למילים שיש לנו. אנשים כמו הרמב״ם שיורשים רשימות של מידות מהפילוסופים המוסלמים שלהם או יורשים אותם מהיוונים ומנסים לחבר אותם לדברים שונים. יהיה לך קשה לזהות אותם, נכון?
אבל אנחנו כן הולכים למצוא דברים מסוימים. אז מה שאנחנו הולכים לנסות לעשות זה לנסות למצוא דברים מסוימים, סוגים מסוימים של אנשים או מידות מסוימות או הרגלים או דברים שיש לאנשים שהחכמים מדברים עליהם שנבדלים מהפסוק, נכון? הפסוק לא מדבר במפורש על דברים כאלה או לפחות לא במילים האלה, או אולי אפילו הפסוק ידבר עליהם בצורת פועל, ואז החכמים יתנו להם שם עצם, ולנסות לחבר את זה לזה.
אז אני יכול לתת לך עכשיו כמה פיסות מידע, אוקיי? וזה כמעט 11 בלילה, אז אני לא הולך להאריך יותר מדי על זה. שתי פיסות מידע אני רוצה לתת לך על זה. ראשית, שתי פיסות מידע מצד החכמים, אוקיי?
פיסת ראיה ראשונה: הברייתא של פנחס בן יאיר וזהירות
הצגת המושג זהירות
מרצה: אוקיי, אז תשתמש במילה זהירות. עכשיו המילה זהירות אני חושב שבאה מאתה יודע האנשים מעליה, באה מ, נכון? לא, זהירות.
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: אוקיי, מדברים על מידה של זהירות כי אנחנו צריכים לזכור שהפיזור לא הולך לעזור לנו, זה הולך לעזור לנו בעוד רגע אבל בינתיים אנחנו צריכים למצוא מילה מה?
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: לא, יש ברייתא מאוד מפורסמת שמצוטטת בכמה, אולי יותר מפעם אחת, בתלמוד בבלי, וזה אומר, זהירות מביאה לידי זריזות וכן הלאה, נכון?
סולם המידות
עכשיו המשנה הזו היא מאוד מפורשת, עשינו דף על זה, אני לא זוכר אם היה דף ביידיש על זה, שהמשנה הזו היא מאוד מפורשת סולם של מידות, נכון? יש שלם, אני עושה את זה, אבל יש משנה כמעין סולם של מידות, וזה גם מאוד מפורש, אולי הכי מפורש, הרמב״ם ציטט את זה בתחילת פירוש המשניות לרמב״ם כדי להוכיח את דרך החשיבה שלו, זו אחת המשניות החשובות באמת שמראה לך שלפחות [חכמים] אכן חשבו על התקדמות אנושית במונחים של להיות אדם יותר ויותר טוב, בסופו של דבר סוג האדם המושלם שהוא… זוכרים איך קוראים לסוג האדם המושלם, נכון?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, מה זה הסוג הטוב ביותר של אדם? כי זה רק השני, הסוג הטוב ביותר של אדם, הסוג הטוב ביותר של אדם נקרא נביא, בדיוק, שיש לו רוח הקודש. אולי יכולת להגיד את זה. זה הסוג הטוב ביותר של אדם, נכון?
סיבתיות טבעית בצמיחה רוחנית
אז זה תלוי אם אתה סובר כמוני וכמו הרמב״ם, שבעל רוח הקודש הוא פשוט הסוג הטוב ביותר של אדם. שום קשר לאלוקים, לא שום קשר, אבל לא איזה דבר קסום שאלוקים מכניס לך לראש. אתה יכול לראות את זה אולי ברוח הקודש. זה מה שהוא אמר. מביא לידי פירושו שיש כאן סיבתיות טבעית, נכון? סיבתיות של צמיחה, איזושהי צמיחה, שנוכל לדון בזמן אחר איך בדיוק לתאר אותה. איזשהו להיות סוג כזה של אדם מאפשר לך להיות או אולי גורם לך להיות בשלב הבא סוג האדם הטוב עוד יותר. נכון?
לשון המידות
וזה אומר שאתה מאוד מפורש לא אומר אדם זהיר, נעשה, אדם זהיר וכן הלאה, שזו תהיה הדרך הרגילה, הדרך הסטנדרטית של אנשים לדבר בחכמים, הוא מדבר במפורש על מידות, נכון? הוא מדבר במפורש על תכונות שיהיו לאדם הזה, הוא נותן את הרמה הזו של ניתוח בדיוק, הוא מדבר על זהירות, מביא לזריזות, מביא לענווה ויראת שמים וכל מיני מילים כאלה, נכון? וחכמים ברור שיש להם הרבה מילים כאלה: ענווה, יראת שמים, חסידות, טהרה, קדושה, כל מיני מילים כאלה שמדברות ספציפית על המידות, נכון?
אז זה מספר אחת, עכשיו זה אומר לפי מה שאתה, מה הוא התכוון כשהוא אמר, הגיבור אומר שאלה מאוד חשובה, נכון, אוקיי, זה פיסת מידע אחת, אוקיי.
פיסת ראיה שנייה: המושג החדשני של יראת חטא
רקע: יראת אלוקים בתורה
מרצה: פיסת מידע שנייה היא מילה חדשה שנקראת… מאוד מעניין יש מילה שנקראת… וחכמים מילה חדשה שלא נאמרת בתורה, אוקיי, מה המילה החדשה? התורה אומרת שאתה צריך להיות ירא לו, אוקיי, אתה צריך ליראה את אלוקים, יפה מאוד, יש כבר בבראשית, בספר בראשית, זה על אבימלך, נכון, אפילו בגויים צריך להיות ירא, נכון? אברהם אמר לאבימלך שאין יראה במקום הזה ולכן הם הולכים להרוג אותו ולקחת את אשתו, אז יראה היא כמעין סוג של אדם כמעט כבר בשאלה הזו, מה שזה לא יהיה בדיוק, אוקיי, אבל זה לא ירא…
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, לא, בדיוק זה יראה ההפך. אברהם כשהוא מדבר על זה, המידה הזו שנקראת יראת אלוקים. הוא בהחלט נותן לך שם עצם. יש לא יראת שמים, יראת אלוקים במקום הזה. הוא לא אומר את זה, טוב, כמובן, הוא מדבר על האנשים שלא יראי אלוקים, אבל הוא כן מדבר על זה בדיוק בלשון הזו, נכון?
המונח החדש של חכמים: יראת חטא
בחכמים, יש מילה חדשה שנקראת, מילה חדשה שנקראת, דבר חדש, יראת חטא. שמעתם על זה פעם?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: אתה חושב שזה אומר להיות מפחד מ[חטאים]? הם לא מפחידים, איך תהיה מפחד מהם, אבל יש מילה חדשה כזו להיות… אני לא יודע אבל אולי זה נראה נכון, אני לא בטוח, אני לא ממש אוהב את המילה הזו, אני לא ממש אוהב את המילה הזו זהירות, אבל אני אראה לגבי זה, זהירות, הסתייגות או לפחות אוקיי, מודעות…
תלמיד: מודעות.
מרצה: מודעות היא מילה יותר טובה, היזהר נשמע יותר טוב, בכל מקרה לעת עתה, רגע, לא אמרתי שאני לא יודע, הוא אמר שאני לא יודע, יש סוג כזה של… סוג של אדם שנקרא ירא חטא, אוקיי, לא יודע מה זה אומר, מה זה אומר להיות ירא חטא בכל מקרה?
תלמיד: הוא נזהר.
ניתוח יראת חטא כמידה
מרצה: כמו, דבר אחד שזה אומר הוא שיש סוג כזה של אדם, נכון? זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש… חוץ מזה, זה לא אומר בתורה, בוא נגיד את זה ככה. אתה צריך להיות ירא אלוקים, כולם מבינים שאתה צריך לפחד מאלוקים. אולי זה אומר במעשה, אולי זה אומר גם רק לפחד ולהרגיש או משהו כזה. אתה מבין את הנקודה של זה, נכון? אבל יראת חטא, כמו, מאיפה הוא יקבל את הרעיון הזה? למה שמישהו יהיה ירא חטא? כמו, אתה יודע יפה מאוד, אתה יודע איך לעשות אותם, אני מבין את זה, לא צריך לעשות את זה, אבל למה שאני אפחד מהם, מה הטעם בזה, אין… כאן להסלים, איפה המפתח להיות נכון?
תלמיד: כן, אני חושב שזה מתאר הבנה מסוימת של איך הטבע של פעילויות פיזיות מסוימות שמה שזה מתאר…
מרצה: אני חושב שמה שזה מתאר הוא בדיוק משהו שאנחנו קוראים לו מידה, להבדיל ממעשה, נכון? לומר שאתה לא צריך רק להיות אדם שלא עושה חטאים, אתה צריך להיות הסוג של אדם שלא עושה חטאים. עכשיו איך אנחנו מבטאים את זה כפי שאנחנו ממשיכים להסביר, מידה פשוט אומרת אהבה או שנאה. ירא חטא אומר שאתה שונא חטא, נכון? יש לך סלידה מזה. המילה פחד אני חושב היא קצת שם שגוי, זה לא אומר להיות מפחד במובן של כאילו החטא הולך לאכול אותך, זה אומר כמו שאמרתי להיות מודע ל או להיות בעל סלידה מ?
תלמיד: שנאה, אוקיי?
מרצה: ירא חטא יהיה אולי יותר טוב… כן, זה למה אני חושב שיראה מתארת סוג מסוים של… אתה יכול לפטר, נכון? בדיוק. זהירות, יראה לא תמיד אומרת פחד. זה יכול להיות זהירות או משהו כזה.
תלמיד: כן, אבל זה גם מתאר גישה.
מרצה: כן, זה מתאר דבר פנימי, לא חיצוני, לא מעשה, אלא מצב פנימי של האדם, משהו שיש לאדם או שהוא. אני לא אוהב את המילה עייפות כי אנחנו לא רוצים להסביר לך למה, אבל כשאתה אומר עייפות אתה מדבר על כמו כללי… אני הולך להגיע לזה בעוד שנייה, לא עדיין, נכון, וכמו גישה כללית של להיות כמו בחור עם גישה…
תלמיד: חשדן?
הבחנה בין יראת חטא לצדקות גרידא
מרצה: לא, לא, מה שאני מדבר עליו הוא מישהו שלא אוהב לחטוא, תבין ככה. ההגדרה המדויקת של הרמב״ם להבדל בין מישהו שיש לו מעלת המידות לבין מישהו שפשוט עושה את הדברים הנכונים. מישהו שלא עושה את הדברים הנכונים, הוא אוהב לחטוא, הוא פשוט לא חוטא, כמו הבחור אפשי. האפשי היה הקלאסי… ירא חטא הוא בדיוק לא בחור אפשי בחטא, נכון? הוא מפחד מחטא, אז הוא לא אפשי בחטא, נכון? זה ההבדל בין ירא חטא ללא חוטא. לא חוטא זה פשוט צדיק. ירא חטא זה משהו אחר מצדיק, משהו שלא אוהב לחטוא, נכון? הוא נגד זה בעצמו.
אז כאן יש לנו משהו, אני חושב, מאוד ברור.
מידת הפרישות במקורות יהודיים: זיהוי יראת חטא, זהירות ונפש שפלה
הבחנה בין יראת חטא ליראת שמים
מרצה: כלומר, יראת שמים, אולי כן. נוכל לחשוב על זה, אבל פשטות לא אומרת את זה. למרות, קים ליה, איך שתרצה להבין את זה, מה שתרצה, צריך לדבר על זה. אבל יראת חטא במפורש מדברת על חטא. זה אומר שהוא נגד חטא. זה לא אומר, יראת שמים לא נגד השמים. זה משהו קצת אחר מזה, לפחות.
אבל כל מה שאני מקבל מהמילה יראת חטא הזו הוא שיש משהו להיות נגד חטא. אנחנו נכנסים למשהו שנקרא חטא. עכשיו, אני רוצה להמשיך עם זה, אבל אני רוצה לתת לכם עוד פיסת מידע.
פיסת ראיה ראשונה: תרגום הרמב״ם
אוקיי, זה שתי פיסות מידע. עכשיו, תשימו לב שהרמב״ם הקדוש, בכל מקום שכתוב – הוא מתרגם את זה כאותה מילה שאנחנו מתרגמים כ – הרמב״ם מתרגם לזהירות. ובפרק ב׳, שם הרמב״ם נתן גרסה אחרת של רשימת המידות, אומר – אמרתי לכם את זה כבר? יראת חטא היא ה – רמב״ם, רמב״ם הבין כמוני. אנחנו עדיין חסרים צעד, אבל הרמב״ם הבין שיראת חטא היא מה שנקרא אותו דבר סופרוסינה ביוונית, אוקיי? או אל-עיפה בערבית. ככה אנחנו מתרגמים את זה.
וזה הגיוני, כמו שאמרתי לכם. לפחות זה הגיוני שיראת חטא היא לא להיות מפחד מלחטוא כי אתה מפחד מאלוקים או משהו כזה. זה אומר שיש סלידה מחטא, סלידה נצחית מחטא. עכשיו, אילו חטאים? אני חושב שאנחנו חסרים את החלק הזה. אבל לפחות אנחנו מקבלים את זה, אוקיי?
אז זה שתי פיסות מידע שיש לנו. שתי המילים האלה – היראה שכנראה אומרת משהו דומה – לפחות רב שמואל אבן תיבון ואולי אנשים לפניו הבינו שזה לא הפועל של “להיות ירא”. זו סוג של תכונה של להיות משהו יחסית למשהו, להיות ירא יחסית לדברים מסוימים. נדבר בעוד רגע על מה.
ואותו דבר המילה יראת חטא. יש מילים אחרות שאני חושב שגם אנחנו יכולים לקשר עם זה. ומילה שלישית היא – אני יכול לתת לכם מילה שלישית שהרמב״ם נתן.
פיסת ראיה שנייה: נפש שפלה בפרקי אבות
עוד פיסת מידע שלישית: בפרק ה׳ במשנה, כתוב שיש תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע. מה היה לתלמידי אברהם אבינו? איזו מידה, איזו מידה הייתה לתלמידי אברהם אבינו? יש להם סוג אחר של נשמה, נכון?
לתלמידי בלעם יש נפש רחבה. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. לתלמידי אברהם אבינו יש נפש שפלה. מה ההבדל בין נפש רחבה לנפש שפלה?
הרמב״ם אומר שנפש שפלה היא זהירות – עוד מילה לאותו דבר, אוקיי? אז כבר יש לנו שלוש מילים במשנה למידה הזו. ושוב, דרך אגב, המשנה הזו של נפש שפלה היא שוב משנה מאוד מפורשת שמדברת על סוג של נשמה, נכון? זה לא אומר “אל תעשה דברים מסוימים”. זה אומר שיש להם סוג של נשמה שהיא יותר מוגבלת, נכון?
נפש שפלה לא אומרת “נמוכה” – יותר מוגבלת.
תלמיד: לא, אני לא מודאג. זה נשמע מאוד כמו מודאג ולא מודאג. רחבה היא כמו –
מרצה: לא, לא, לא, זה לא מה שזה אומר. רחבה אומרת בעל תאווה. הוא רוצה הרבה. הוא רוצה הרבה. ותלמידי אברהם, אנחנו רוצים פחות. הם לא מודאגים. הם יותר מוגבלים. יש להם שליטה עצמית מסוימת, אפשר לומר, או הגבלה עצמית. הם לא – זה לא על להיות מודאג. המילה “דאגה” היא מילה מאוד רעה שלא נכנסת לכל השיחה הזו. הם מוגבלים עצמית. הם מרוסנים. הם מתונים. אלה תרגומים טובים. אבל זה סוג של נשמה שהיא יותר קטנה, נכון? וזה התמונה שהמשנה משתמשת בה: נפש שפלה.
אני חושב שהיו לי אפילו יותר מילים לאותו דבר, אבל שכחתי עכשיו. אז אלה שלוש מילים לפחות.
סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות
עכשיו אני צריך להגיד לכם משהו מאוד מעניין, אוקיי? עכשיו יש עוד פיסת מידע שיכולה להיות לנו. הרמב״ם ביד – איך הוא קרא לתאווה?
תלמיד: אה, אז הרמב״ם –
מרצה: אה, זה מה שהתכוונתי. בספר היד, במשנה תורה, בהלכות דעות, בפרק א׳, לרמב״ם יש עוד מילים לדבר הזה. תאווה, גוף, הוא קורא – לא, זה הבינוני, הביניים. הוא קורא – וזה עוד – הוא אומר משהו מאוד טוב. הוא אומר – כן, לא, סליחה, אני חושב שזה התרגום, הגרסה שיש לי. כן, אבל חובות הלבבות משתמש במשהו אחר כאן, אז זה קצת יותר מסובך, אוקיי?
לכסף, מה הוא – הוא מדלג – הוא מדלג על חובות הלבבות כאן. הרמב״ם קורא לזה בעל תאווה, הקצוניות. אבל האמצע – מה האמצע? כתוב שיש בעצם אמצע, בינוני, וכתוב לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם.
אה, יש בעיות כאן. אני לא אצליח להגיע לזה. יש לו את המידות. יש לו את המידות, אבל הוא לא מדבר על האמצע הטוב. הוא רק מדבר על המידות הרעות. אתה צריך לזכור, בפרק א׳, אתה לא מקבל שמות לאמצע הבינוני של שום דבר. אתה רק מקבל שמות ל –
תלמיד: כן, מאוד טוב. אבל הטוב והרע הם יותר מדי, יותר מדי, זה יותר מדי, בעל תאווה.
מרצה: אה, הוא פשוט קורא לזה בעל תאווה?
תלמיד: כן.
מרצה: הוא לא קורא לזה –
תלמיד: לא, הוא קורא לזה בעל תאווה.
מרצה: כן.
תלמיד: יש לו נפש רחבה שם גם, אבל הוא מפרש את זה כחלק מהכסף, לא לגבי ה –
מרצה: מפזר.
תלמיד: לא מפזר. רוצה יותר מדי כסף. מפזר, לא נותן מספיק כסף. נותן יותר מדי כסף.
מרצה: אז יש עוד לגבי המשנה השלישית ההיא שאמרתי לכם בפרקי אבות. נראה שיש פירוש אחר בהלכות דעות, אז צריך לחשוב על –
החידה של זהירות כמילה
פיסת המידע שלי, החלק האחר של הפאזל שרציתי לתת לכם הוא משהו כזה: שמתם לב שהדבר הזה של זהירות הוא קצת מוזר. למה זה קצת מוזר? כי זה לא נראה שזה אומר מה שאני מנסה לגרום לזה להיות, נכון?
המילה זהירות אומרת מודעות. מה יש למודעות לעשות עם – זה מאוד ברור לכל מי שקורא את הפרק הזה, את ההגדרה הזו כאן, אפילו את כל הפרק, שהמידה של זהירות היא ספציפית על תענוגות גופניים, אוקיי? בעיקר אוכל ומין. אם אתה יודע על תענוג גופני אחר, אתה יכול להגיד לי ונחשוב על זה. אבל זה מה שהם מדברים עליו רוב הזמן.
וזה לא נראה להיות תרגום טוב לאף אחת מהמילים האלה, נכון? יש אנשים שמתרגמים פרישות – זו עוד מילה שבחכמים, פרישות. דרך אגב, יש לי מילה שלישית, צניעות. יש לי עוד רשימה ארוכה שלמה של מילים שצריך לחשוב עליהן כאן.
הרקע היווני: סופרוסינה והמשמעות הרחבה המקורית שלה
אז מה שאני רוצה להגיד הוא ככה. אני רוצה להגיד לכם פיסת מידע שהיוונים, הם האמינו ברשימת המידות הזו שדיברנו עליה. עכשיו אחת מהמידות שלהם נקראת, כמו שאמרתי, סופרוסינה. סופרוסינה מתורגמת באנגלית, או מלטינית, כ-temperance. זה אחד התרגומים שמועברים אלינו. יש גם תרגומים אחרים.
עכשיו, יש מחלוקת – אולי זה לא מחלוקת, אולי זה יותר כמו התפתחות. יש מחלוקת: מה המידה הזו?
אז נראה שבמקור, המידה הזו, הנקראת סופרוסינה, אמרה משהו מאוד רחב. אפלטון – לאפלטון יש דיאלוג שנקרא כרמידס, ובדיאלוג הזה, זה מדבר על איזה בחור צעיר שטוען שיש לו את המידה הזו. והוא עובר על ארבע או חמש הגדרות שונות שלהם, ובעצם לאף אחת מהן אין שום קשר לתענוגות גופניים. כולן על להיות מנטש, כל מיני דברים מאוד מאוד רחבים.
כמו שהוא אומר שיש לו את הצניעות הנכונה – זו מילה אחת, דבר אחד שיש לו. זה על – הוא אומר על לא לרוץ מהר מאוד ברחוב, אחת מההגדרות המצחיקות האלה שהוא נותן. והוא אומר, “מה אתה מתכוון? מה רע בללכת מהר? למה אתה צריך ללכת לאט?” אבל איזשהו ישוב הדעת, אדלקייט, נכון?
והיו שם כל אלה מאוד—ואז הוא אומר שאולי זה אומר להתעסק בענייניך שלך. אז כמו שום דבר—והם שמים אותך לכסות. אולי זה אומר להיות מרוסן בכל הדרכים. הוא עובר על כל ההגדרות האלה למילה *sophrosyne*. זה אחד מהשטיקים של אפלטון.
אז נראה שם—והוא אומר, כמו, כולם אומרים שאתה הכי *sophron* [בעל *sophrosyne*] כי היוונים, בעל המידה, הגאנץ של עושר. אבל אתה לא יודע מה זה, או לא יכול להיות. זו הדרך הסטנדרטית של סוקרטס עם צעירים, כמו—
בכל מקרה, נראה כמו—ואם אתה יכול להסתכל על מקורות מוקדמים יותר וכן הלאה—נראה שזה במקור התכוון למשהו מאוד רחב, בסדר? משהו באזור הזה של להיות מרוסן, של להיות—שאנחנו אומרים איידל [מעודן/אצילי], של להיות זה איידל זו אחת המילים, אגב.
נתתי כאן דף—לא, לא היה מספיק דף כאן על כל הנושא הזה. אבל היה פעם דף על איך יש מידות מסוימות שקיימות רק באנגלית, כמו courtesy, שאף אחד לא יודע איך אומרים courtesy ביידיש—
חוסר האפשרות לתרגם “אדל” והצמצום של Sophrosyne: מהשליטה העצמית הכללית של אפלטון לצניעות הפיזית הספציפית של אריסטו
הבעיה בתרגום “אדל”
מרצה: לא, אף אחד לא יודע. “מעודן” עובד רק לאנשים שיודעים מה זה “אדל” [מונח יידיש/עברי לאיכות אופי מעודנת] והם אומרים “מעודן”. אבל תנסה לכתוב את זה ברדיט: “אני מעודן. הוא מעודן. תן מידע לשידוך. הוא בחור מעודן.” מה זה אומר בכלל? הוא אוהב אמנות יפה. הוא מעריך מכוניות מפוארות, לא רק כמו המכוניות השמנות. אני חושב ש״מעודן” זה רק אנשים משתמשים בזה.
לא, הם לא יודעים שזה אומר את זה. אתה יכול להגיד “מעודן” וזה הגיוני בראש שלך שזה תרגום של “אדל”. לא, “אדל” זה לא “מנומס”.
תלמיד: לא, אולי אני פשוט… לא “מעודן”, זה אולי?
מרצה: כן, זה לא אותו דבר.
תלמיד: בסדר, טוב מאוד, בדיוק.
מרצה: אז המילה, אולי התרגום הנכון הוא “מעודן”, אבל זה לא… אתה לא מבין על מה אני מדבר. אתה צריך לראות אחד. הוא בחור “אדל-ער”. אתה יודע מה זה אומר. בסדר, זה אחד מה… שכחתי את הרשימה שלי של שידוכים. קראתי על זה, שמתי לב לזה לאחרונה. אמרתי שיש רשימה של מעלות שיש לך בשידוכים שלך, אבל זה גם אחד מהם: “אדל”. זה מעניין. מידה מעניינת שאנחנו מאמינים בה, לשני המינים.
חזרה ל-Sophrosyne: הנפש התלת-חלקית של אפלטון והמידות הקרדינליות
מרצה: בכל מקרה, כדי לחזור לנקודה שלי, sophrosyne [σωφροσύνη: מונח יווני לצניעות/שליטה עצמית] ביוונית במקור אומר משהו מאוד כללי. ואז אפלטון ב*המדינה* המפורסמת שלו אומר, אפילו אחרי שהוא עושה את החלוקה המפורסמת שלו של המידות לפי ארבעת חלקי הנפש, שלושה חלקי הנפש—זוכרים? זוכרים את שלושת חלקי הנפש שנקראים החלק התאווני, התאווה, המילכה תאווה [החלק המתאווה], ו-thumos [θυμός: מונח יווני לחלק הרוחני], כעס או השראה, רוח, ושכל.
ואז, כמובן, לשכל יש את המידה של חכמה. לרוח יש את המידה של אומץ. ואז הרבה אנשים אומרים—אני לא בטוח, כמו אני חושב שיש שתי דרכים לקרוא את זה באמת—אבל אנשים, אתה אומר לעתים קרובות, או אולי אנשים מאוחרים יותר בוודאי אומרים, שלתאווה יש את המידה של צניעות.
אבל מאוחר יותר [אפלטון] אומר במפורש—ושהצניעות היא לא באמת, אם לא כראוי, מידה של… אחרי… אחרי אין לו מידות. אני עדיין אולי לא מסכים עם זה.
תלמיד: לא, זו המידה של… זו מידה פוליטית.
מרצה: צניעות אומרת שלחלק התאווה יש את היחס הנכון, הוא כפוף לחלק הרוחני ולשכל.
תלמיד: זה לא מה שכל המידות הן?
מרצה: לא, לא כולן. זו… חכמה היא פשוט חכמה.
תלמיד: לא, חכמה לא, אבל האם לא…
מרצה: לא, רוח היא שיש לה אומץ. אין מה לעשות. אומץ זה שיש אומץ. זו היחידה שכזאת. צדק זה שהכל בפרופורציה, וזה שונה.
תלמיד: אני חושב שזה אומר ויסות על ידי השכל.
מרצה: לא, הדבר היחיד שאומר ויסות על ידי השכל הוא sophrosyne, לפי *המדינה*, בדיוק. וכל המידות הצאצאיות שלה.
תלמיד: כל זה?
מרצה: כלומר, כל המידות שיבואו מ…
תלמיד: לא הכל, שום דבר לא בא מזה.
מרצה: זו מידה. זו כמו אחת המידות הגדולות, וזה מה שזה.
Sophrosyne כיחסית ולא מהותית
מרצה: אז זה עדיין מאוד כללי במובן של לא… זה לא… זה לא באמת שייך לחלק התאווה. זה לא שייך לרצון שלך—לא הרצון שלך, סליחה—לתאווה שלך, לרצון שלך. זה שייך… זה שהרצון מקשיב למוח או לרוח אפילו. זה מה שזה. אז זה דבר מאוד כללי.
זה משהו כמו שאנחנו קוראים מעניין: הכובש יצרו יש לו דימוי של אומץ, דימוי של מלחמה. יש לנו את הרעיון הזה של… זה קשור ל… דיברנו על זה כבר. זה קשור לרעיון של אפלטון שהדרך להילחם עם התאווה שלך היא על ידי לחימה, על ידי שיש אומץ, על ידי שיש רוח.
האלטרנטיבה האריסטוטלית: אימון הרצון במקום שליטה בו
מרצה: לאריסטו אין באמת את הרעיון הזה. אריסטו חושב שאתה יכול לאמן… תראה, אריסטו חושב למשהו אחר, בדיוק. אריסטו לא מאמין ב… ה*מדינה* לפחות תמיד תקועה ב… לאפלטון עצמו יש תיאורים אחרים, אבל תיאור ה*מדינה* הוא תיאור מלחמת היצר, נכון? יש לך, התאווה שלך רוצה דבר אחד, ואתה הולך לכבוש אותה איכשהו, או על ידי הרוח המונחית על ידי השכל.
תלמיד: כן, כן, לזה זה מיועד. זה מיועד לפתור את זה. לכן יש לו שלוש נפשות, במפורש.
מרצה: אריסטו לא מאמין בזה, ואריסטו חושב שאתה יכול לאמן את התאווה עצמה. אתה יכול לאמן את החלקים הלא-רציונליים. זוכרים שאריסטו אמר, “אני לא באמת מאמין בנפש התלת-חלקית. אני מאמין בנפש דו-חלקית, שהיא כמו החלק הרציונלי והחלק הלא-רציונלי. אבל יש שני סוגים של חלקים לא-רציונליים. אחד הוא לגמרי לא-רציונלי, כמו החלק התזונתי. והשני הוא חצי-רציונלי כי אפשר ללמד אותו. אפשר להרגיל אותו.” וזה על מה שמידות עוסקות.
תלמיד: אז מה שאתה מרגיל הוא חצי-רציונלי?
מרצה: כן, כי אפשר ללמד אותו. אתה אף פעם לא מרגיל למטה עד לתאוות האהבה.
תלמיד: לא, לא, לא, אין טעם. כמובן שלא. לא התאווה.
מרצה: לא, לא, לא. זו אף פעם לא מידה של התאווה. לא, מה שאריסטו קורא תאווה ואפלטון קורא תאווה זה לא החלק התזונתי. אף אחד לא מדבר על זה.
תלמיד: נכון, נכון, נכון. זה הרצון, הרצון.
מרצה: לא רצון, תאווה.
Sophrosyne נשארת כללית אצל אפלטון אבל מצטמצמת אצל אריסטו
מרצה: אז לפי אפלטון המתקדם, אז עדיין, בגלל השקפתו על איך הדברים עובדים—כמו שנסביר את זה בעוד שנייה עכשיו—אבל עדיין ה-sophrosyne הזו, זהירות, היא מה שאנשים חושבים שזהירות היא: סוג של שליטה עצמית, להיות בשליטה או להגביל את עצמך או דברים כאלה.
תלמיד: זה לא כמו סלידה?
מרצה: לא, לא סלידה. זה מה שאני אומר. זה לא סלידה. זה כי אין אימון של התאווה. יש שליטה בתאווה שלך על ידי המוח שלך או על ידי הבושה שלך, אפילו על ידי תחושת הבושה שלך, על ידי כל מיני דברים שונים… יש הרבה דרכים לשלוט בתאווה שלך: על ידי בושה, על ידי אומץ, על ידי דברים אחרים. אבל זה להחזיק אותה תחת שליטה, להחזיק אותה… איך אנחנו קוראים לזה? מווסתת. או יש לי מילה טובה יותר ששכחתי. זה מה שזה.
זה מה שיהיה משהו כמו היידיש במובן הרחב יותר שאנשים חושבים. בנו ארסטל [אריסטו], שהרמב״ם הולך אחריו, לא מחזיק כך. בנו ארסטל חושב ש, כמו שאמרנו זה עתה, שאתה יכול לאמן את… אתה יכול לאמן… אתה יכול להיות ירא חטא. אתה יכול בעצם לשנוא דברים רעים ולא לאהוב דברים שלא באמת טובים לך וכן הלאה, נכון? וזה על מה, או זה על מה שאימון מוסרי, אימון אתי עוסק.
אפלטון גם מאמין בזה, אבל בואו לא ניכנס לסיפור.
הצמצום של אריסטו של Sophrosyne לתענוגות פיזיים
מרצה: וזה, לכן, הוא גם עושה משהו, ובגלל זה ומסיבות אחרות שכבר דיברנו עליהן קצת, המידות שלו הרבה יותר מפוצלות בעדינות מאשר של אפלטון. לאריסטו יש רשימה של 9, 10, 11, 12—אף אחד לא יודע איך לספור—מידות, וזה לא מאמין בארבע המידות הקרדינליות, כי ארבע המידות הקרדינליות האלה מבוססות על המודל הזה של התלת-חלקי, שלוש פלוס ארבע, או איך שאתה רוצה לחלק את הנפש.
אריסטו חושב שאנחנו לא צריכים לחלק מידות לפי הנפש. אנחנו צריכים לחלק מידות לפי האובייקט של הרצון שלהן, מאז שכל המידות הן על רצון או על יחסים חברתיים. אז המידות לאריסטו מורכבות מהיחס הזה או מהרצון הזה, בכוח של הנפש או בדרך שבה אתה מתאווה לזה. אבל זה תמיד יהיה מחולק לפי האובייקט שלו, לא לפי החלק של הנפש.
ולכן אריסטו אומר שזה, מה שאנחנו קוראים sophrosyne, צריך להיות מצומצם מאוד. וזה לא אומר רק להיות מרוסן. יש לו מידה… אין לו אפילו לגמרי מידה של שליטה עצמית, כי זוכרים, שליטה עצמית היא כשאין לך מידה, נכון? כשאתה enkratic [ἐγκρατής: מרוסן], לא akratic [ἀκρατής: חסר שליטה עצמית], אלא enkratic, kratos [κράτος: שליטה], בשליטה.
ואריסטו חושב שלהיות בשליטה זה רק בדרך למידות. כשיש לך מידות, אתה לא בשליטה. אתה מלא שליטה, אתה יכול להגיד משהו כזה, אבל זה לא ממה שזה מורכב. זה מורכב מהאימון של זה.
Sophrosyne ספציפית על תענוג פיזי
מרצה: כן, אז הוא אומר שב… אה… זהירות, sophrosyne, היא במפורש על… לאהוב את הדברים הנכונים, וספציפית לא רק לאהוב את הדברים הנכונים ב… באזור של תענוג פיזי. זה כל מה שזה עוסק בו. זה הצמצום שלו: צמצום גדול של… של sophrosyne לחלק מאוד ספציפי של חיים מוסריים, חלק מאוד ספציפי של חיים.
וכדי להבין בדיוק איך הוא… איך הוא מחליט על זה, אנחנו צריכים לדבר על זה בנפרד. אבל בכל מקרה, הרמב״ם הולך אחרי הפרשנות הזו של המילה.
הקריאה של הרמב״ם: זהירות כיראת חטא
מרצה: לכן לרמב״ם, זהירות אומרת בדיוק זהירות יחסית. לכן הוא קורא לזה יראת חטא.
עכשיו, אתה מבין שכשהוא אומר חטא, זה לא אומר חטא במובן של כמו, “שכב עם אשתך, אבל לא כשהיא בנידה, כי זה פשוט חטא.” מה שהוא מתכוון זה המשיכה לחטא, נכון? כמו, וזה נכון לחז״ל.
כשחז״ל מדברים על לטעום טעם חטא, הם מתכוונים לתענוג שבו. הם לא מתכוונים לחטא שבו, כמו להיות נגד החוק שבו. חטא לא אומר ללכת נגד החוק. בהקשר הזה, בהקשר של יראת חטא, זה בדרך כלל אומר מישהו שמרוסן. הוא שולט ביצרו, שולט ברצון שלו לתענוגות פיזיים, בעיקר לתענוגות מיניים בחז״ל. חטא, באופן כללי, בחז״ל, אומר חטאים מיניים.
אז, וזו הסיבה שהרמב״ם… זו הקריאה המצומצמת של הרמב״ם של זהירות, זהירות חטא.
ניגוד עם הקריאה האפלטונית של הרמח״ל
מרצה: ובניגוד, כמו, למשל, רמח״ל הוא אפלטוניסט במובן הזה, ולו, זהירות אומרת פשוט באופן כללי להיות מודע ומרוסן. אבל לרמב״ם, זה לא מה שזה אומר, כי הרמב״ם הולך אחרי אריסטו.
והמילה, אותה הלכה שקורית ל-sophrosyne, למילה היוונית, שהיא זהירות, קורית למונח היהודי זהירות, שהוא פחות או יותר תרגום של זה.
מונחים קשורים שיבדקו
מרצה: יש לי עוד מילים כמו צניעות, בושת פנים, שכולן נראות שאומרות דברים דומים אבל לוקחות היבטים שונים של המידה הזו. ותצטרכו לראות אותן ברמב״ם גם. אדבר על זה בזמן אחר.
וכולם צריכים להיות לילה טוב ולהאיר.