שופטים פרק ח – סיום המלחמה ושאר ימי גדעון
Originally published on December 7, 2022 at 9:50 PM, reissued on July 1, 2026 at 10:53 AM
הלכות עירובין פרק ו׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳ – עירובי תחומין
—
הקדמה להלכות עירובי תחומין
הצד השווה של כל העירובין
כל שלושת סוגי העירובין – עירוב חצרות (כולל שיתופי מבואות ועירוב מדינה), עירוב תחומין, ועירוב תבשילין – חולקים את אותו יסוד של “עירוב” – ערבוב: פת (לחם) יכולה לשנות את המציאות ההלכתית משום שדעתו של האדם על הפת. בעירוב חצרות הפת הופכת את כל הדיירים כבית אחד. בעירוב תחומין הפת גורמת לכך ש״ביתו” של האדם נמצא הלכתית במקום רחוק יותר, ומשם מודדים אלפיים אמה. בעירוב תבשילין הבישול ליום טוב גורם לכך שכבר התחילו להכין לשבת.
חידושים:
1) האם שלמה המלך תיקן את כל שלושת העירובין?
הגמרא אומרת ששלמה המלך חידש את מנגנון העירוב. השאלה היא: האם חידש רק עירוב חצרות, או גם עירוב תחומין ועירוב תבשילין? הגמרא אומרת על התקנה “מצוות עירוב” – אבל יש שלוש מצוות שנקראות כך. המסקנה לכאורה: כל שלושתן, משום שבכולן יש את אותו יסוד – היתר דרבנן על איסור דרבנן. בעירוב חצרות – מתירים את איסור דרבנן של טלטול מרשות היחיד לחצר. בעירוב תחומין – מתירים את איסור דרבנן של הליכה יותר מאלפיים אמה (לפי הרמב״ם שי״ב מיל הוא דאורייתא, אלפיים אמה הוא דרבנן). בעירוב תבשילין – מתירים את איסור דרבנן של הכנה.
2) לפי שיטת ר׳ עקיבא שתחומין דאורייתא – מהו העירוב?
אם ר׳ עקיבא סובר שאלפיים אמה הוא דאורייתא (הוא מביא פסוק “ומדותם מחוץ לעיר”), אזי עירוב תחומין מתיר דאורייתא. במקרה כזה זה לא רק תקנה, אלא יותר כמו עצה שעובדת באמת – האדם אכן גר שם הלכתית. (הרמב״ן מביא את הפסוק אבל לא כדאורייתא.)
3) חכמת שלמה – גזירה דרבנן חייבת לבוא עם היתר
חכמתו של שלמה המלך היא אולי היסוד שאי אפשר לגזור גזירה דרבנן ללא מנגנון של היתר. כמו שהראשונים אומרים פעמים רבות בהלכות שבת – כל איסור דרבנן בא עם איזה היתר (בצורך גדול על ידי גוי, וכדומה). זהו יסוד רחב יותר בתקנות חכמים.
מדוע הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
עיקר דין תחומין (י״ב מיל דאורייתא, אלפיים אמה דרבנן) כבר נמצא בהלכות שבת פרק כ״ז. הרמב״ם תחילה הביא את הדאורייתות בהלכות שבת, ואת הדרבנות בקצרה. הדרבנות הארוכות יותר עם כל הפרטים – עירוב חצרות (חמישה פרקים) ועירוב תחומין (שלושה פרקים) – הניח בהלכות עירובין בנפרד. זהו סדרו – תחילה דאורייתות, אחר כך דרבנות עם פתרונותיהן.
עירוב תבשילין שונה – זהו דין ביום טוב, לא בשבת, לכן הרמב״ם הכניס אותו בהלכות יום טוב. אבל עירוב חצרות ועירוב תחומין שניהם קשורים למרחב, מקום, מדידה, ערים – הם “אותו סוג מסכת.”
לכל שלושת העירובין יש ברכה “על מצוות עירוב” – זה מראה שאפשר לראות עירוב כמצווה – נושא מיוחד הכולל את שלושתם.
—
הלכה א – הגדרת עירובי תחומין
הרמב״ם: “מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו, נחשב הוא כאילו שבת במקום שהניח בו שתי סעודות, וזה נקרא עירובי תחומין.”
פשט:
מי שיוצא ערב שבת ומניח מזון שתי סעודות במקום בתוך התחום (אך רחוק מהעיר), קובע שביתתו שם. אפילו הוא חוזר הביתה וישן בביתו, נחשב כאילו שבת במקום העירוב.
חידושים:
1) העירוב אינו נותן יותר מ-2000 אמה – הוא רק מזיז את המרכז ממנו מודדים את ה-2000 אמה. העירוב אינו הופך “את עירך לגדולה יותר,” אלא קובע ש״אתה גר שם.” ממילא מפסידים מהצד השני. לכיוון אחד אפשר ללכת כעת 4000 אמה (2000 מהבית לעירוב + 2000 מהעירוב והלאה), אבל מפסידים בצד השני.
2) האם עירובי תחומין הוא ממש “עירוב” – נדון האם עירובי תחומין הוא ממש כמו עירובי חצרות, או “חצי עירוב.” שניהם קשורים למדידת שטחים, ערים, וחיים בעיר.
3) העירוב חייב להיות בתוך התחום – כדי שיוכל להגיע לעירוב בשבת. אבל לאחר שמגיע לעירוב, יכול לבחור לאיזה כיוון ללכת – כולל חזרה לביתו.
—
הלכה א (המשך) – ויש לו להלך ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח
הרמב״ם: “ויש לו להלך ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח.”
פשט:
ממקום העירוב יכול ללכת 2000 אמה לכל כיוון.
—
הלכה א-ב – דוגמה: עירוב אלף אמה למזרח
הרמב״ם: “כיצד? הרי שהניח עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח – מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב: אלף מן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה.”
פשט:
מניח את העירוב 1000 אמה מזרחה מביתו. בשבת יכול ללכת 2000 אמה מזרחה מהעירוב, או 2000 אמה מערבה – כלומר 1000 חזרה לבית, ועוד 1000 לתוך העיר.
חידושים:
אם העיר ממשיכה יותר מ-1000 אמה מערבית לביתו, אינו יכול ללכת מעבר לסוף האלף – הוא מוגבל.
—
הלכה ב – כאשר העיר בתוך האלפיים אמה: כולה כארבע אמות
הרמב״ם: “אם מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו אמה אחת, שנמצא מדתו כלתה חוץ למדינה – חשובה המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש תשלום אלפים.”
פשט:
אם מביתו עד סוף העיר פחות מ-1000 אמה (כל העיר בתוך ה-2000 אמה שלו), נחשבת כל העיר כארבע אמות בלבד, ויכול ללכת עוד 1996 אמה מעבר לעיר.
חידושים:
זהו הכלל שעיר שנמצאת כולה בתוך התחום נחשבת כד׳ אמות – אותו דין שכבר למדנו בהלכות תחום שבת, שכאשר התחום מסתיים באמצע עיר, אי אפשר ללכת בכל העיר. אבל כאשר כל העיר בתוך התחום, היא כולה כד׳ אמות.
—
הלכה ב (המשך) – עירוב בריחוק אלפים אמה: הפסיד את כל המדינה
הרמב״ם: “לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה – הפסיד את כל המדינה כולה… ואין לו מהלך מביתו למדינה לצד רוח מערב אפילו אמה אחת.”
פשט:
מי שמניח את העירוב בדיוק 2000 אמה מביתו, מפסיד את כל העיר. יכול ללכת מהעירוב לביתו (2000 אמה), אבל אף אמה אחת לתוך העיר.
חידושים:
מי ש״קמצן” ורוצה לנצל את המקסימום על ידי הנחת העירוב בדיוק ב-2000 אמה, למעשה מפסיד – הוא נשאר “כלוא” בביתו ואינו יכול לצאת לעיר. זוהי נפקא מינה מעשית מהיסוד שהעירוב רק מזיז את המרכז, לא מוסיף שטח.
—
הלכה ג – המניח עירובו ברשות היחיד
הרמב״ם: “המניח את עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה… אפילו עיר חריבה…”
פשט:
מי שמניח עירובו ברשות היחיד – אפילו עיר גדולה מאוד כמו נינוה, או עיר חרבה שעדיין רשות היחיד – יש דין מיוחד.
חידושים:
– מה הופך עיר לרשות היחיד – למשל דלתות ננעלות. עיר היא רשות היחיד לעניין עירוב.
– “מקום מחיצות” – אפילו כשאין עיר, אבל יש מחיצות, זו רשות היחיד. אבל בעיר אין צורך במחיצות מיוחדות.
—
הלכה ו-ז – הניח עירובו בתוך המדינה / חוץ לתחום
הרמב״ם: “מדינה שהיא רשות היחיד… הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום… הרי הוא כבני המדינה כולה שיש להם אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה, לא הועיל ולא הזק. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר.” גם: “נתן עירובו חוץ לתחום” – העירוב גם אינו תקף.
פשט:
מי שמניח עירובו בעיר שבה הוא שובת, לא עשה כלום – יש לו ממילא אלפיים אמה לכל רוח מהעיר. כך גם אם מניח אותו במקומות המצטרפים לעיר. אם מניח את העירוב חוץ לתחום, גם אינו תקף.
חידושים:
1) “מדינה שהיא רשות היחיד” – הרמב״ם מתכוון למקום המוקף מחיצות. רשות היחיד יכולה להיות אפילו ללא עיר (כמו מערה הראויה לדיורין), אבל אם זו עיר, אין צורך שתהיה דווקא רשות היחיד – מספיק שזו עיר. כל שטח העיר (או רשות היחיד) הוא כמקומו של האדם, והוא מקבל אלפיים אמה לכל רוח משם.
2) מדוע “לא עשה כלום” – כל מטרת עירוב תחומין היא להאריך את התחום לכיוון אחד. אם העירוב נמצא בתוך העיר, לא הוסיף דבר – הוא כבר שם, הוא כבר רשאי להיות שם. העירוב מתחיל לפעול רק כאשר הוא “מזיז” את מקום שביתתו של האדם למקום חדש.
3) מקומות המצטרפים לעיר – זה כולל בתים שנמצאים פחות מ-70 אמה ושליש מהעיר, ריבוע העיר, וכו׳ – כל מה שנחשב הלכתית כחלק מהעיר לעניין תחום שבת.
4) חוץ לתחום – שני טעמים מדוע פסול: (א) מעשית – אינו יכול להגיע לעירוב בשבת, לכן העירוב אינו יכול לתפקד כמקום שביתתו. (ב) הלכתית – עירוב צריך להיות ראוי לאכילה עבורו בשבת, ואם אינו יכול להגיע לשם, אינו ראוי. אבל הטעם העיקרי אינו שהלחם פסול, אלא שהעירוב “לא בהישג ידו” – לא עשה את העירוב באופן שיכול לעזור לו.
5) אין קנס גם – כאשר העירוב חוץ לתחום, אין אומרים אפילו לחומרא שהעירוב יפעל (שיפסיד את מקום שביתתו בביתו). העירוב כלל אינו עירוב – “לא יועיל כלום” – הוא נשאר כבן עיר רגיל.
—
הלכה ח – אין מערבין אלא לדבר מצוה
הרמב״ם: “אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה ללכת לבית האבל, או למשתה של נשואין, או להקביל פני רבו, או חברים שבאו ממדינה אחרת… או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים ומן הלסטים… ומן עירוב שלא לאכול מכלל אלו דברי הרשות… הרי זה עירוב.”
פשט:
לכתחילה מותר לעשות עירובי תחומין רק לדבר מצווה – אהבה (ניחום אבלים, שמחת חתן, קבלת פני רבו, קבלת חברים) או יראה (בריחה מסכנה). אבל בדיעבד, אם עשה זאת לדבר הרשות, העירוב תקף.
חידושים:
1) אהבה ויראה – שתי קטגוריות: הרמב״ם מחלק את הדוגמאות לשתיים: “אהבה” פירושה רצון להגיע למקום (ניחום אבלים, חתונה, רבי, חברים); “יראה” פירושה רצון להתרחק ממשהו (גויים, ליסטים). אלו שתי מוטיבציות שונות.
2) “אהבת ישראל” כיסוד העירוב: כל דוגמאות ה״אהבה” הן בעצם אהבת ישראל – הולכים לאבל, לחתן, לרבי, לחבר. זה מתאים לעניין הכללי של עירוב: בעירובי חצרות חכמים עשו “פירוד” (אסרו הוצאה מבית לחצר), והתיקון הוא עירוב – שהופך את כולם ל״משפחה אחת גדולה.” גם כאן: חכמים הגבילו עד כמה רחוק מותר ללכת, מה שמפחית ביקורי אבלים, הליכה לשמחות, פגישת חברים. התיקון של עירובי תחומין הוא לאפשר דווקא מצוות כאלו של אהבת ישראל.
3) [דיגרסיה: ניחום אבלים בשבת] – מנחמים אבלים בשבת לפי ההלכה, אף שהמנהג אולי לא כך. אנשים חושבים שמכיוון שהאבל אינו יושב שבעה בשבת, אי אפשר לנחם. נשאלת השאלה האם אמירת “המקום ינחם” לבדה היא אבלות בפרהסיא.
4) משתה של נשואין – קשור למה שכבר למדנו בהלכות שבת, שמותר לעשות חתונה בשבת, ובלבד שתהיה הבעילה לראשונה.
5) הקבלת פני רבו – קשור למה שלמדנו בהלכות שבת, שבמקום לשבת בבית יש ללכת לבית המדרש.
6) חברים שבאו ממדינה אחרת – קשור להלכות ברכות, שכאשר רואים חבר אחרי זמן רב עושים שהחיינו.
7) מדוע חכמים הגבילו עירובי תחומין לדבר מצווה? שני תירוצים אפשריים: (א) חכמים לא רצו שאנשים יתאמצו בשבת בהליכות ארוכות. (ב) העירוב “לא אמיתי” – הוא עושה כאילו הוא גר שם, אבל באמת אינו גר שם, לכן חכמים התירו את ה״פיקציה” רק למצווה. התירוץ השני מועדף.
8) הטעם לאיסור תחומין: יסוד איסור תחומין הוא שאסור להתעייף יותר מדי בשבת – זהו האיסור העיקרי. העירוב הוא היתר על איסור, לא “מזל.” צריך סיבה טובה (צורך מצווה) כדי לקבל את ההיתר.
9) משל מהחדר: ילד בחדר שרוצה לצאת צריך לבקש רשות מהרבי, הרבי שואל למה, ורק עם סיבה טובה הוא נותן לו ללכת. כך גם בעירובי תחומין – חכמים שולטים שאנשים לא יעשו דברים שהם רק “רשות” ללא צורך.
10) קושיא: ברכה “על מצוות עירוב” – מצד אחד עושים ברכה שמשמע שהעירוב עצמו הוא מצווה/דבר טוב, ומצד שני אומרים שזה כמעט כעבירה ועושים זאת רק לדבר מצווה. תירוץ: “על מצוות עירוב” אינו אומר שהעירוב עצמו דבר טוב, אלא שזו דרך/מכשיר להתיר ללכת לדבר מצווה.
11) חילוק בין עירובי תחומין לעירוב חצרות: עירוב חצרות אינו “עצה כזו” – שם טולטלים באמת בשבת, והעירוב מאפשר זאת. אבל עירובי תחומין הוא יותר כמו תחבולה – האדם אינו גר שם באמת.
12) נפקא מינה מעשית: השולחן ערוך פוסק שאין לעשות עירוב רק לדבר הרשות, אלא לצורך מצווה. אבל בדיעבד, אם עשה עירוב על דבר הרשות, הוא עירוב כשר. המגן אברהם דן האם מותר ללכת בעירוב כדי להתפלל במניין – שהוא לכאורה דבר מצווה חזק.
—
הלכה ט – במה עושים עירובי תחומין: שיעור מזון שתי סעודות
הרמב״ם: “כל שמערבין בו [שיתופי מבואות] מערבין בו עירובי תחומין, חוץ מעיסה שלא אפאה – אין מערבין בו עירובי תחומין. וכמה שיעור עירובי תחומין? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. ואם היה לפתן – כדי לאכול בו שתי סעודות.”
פשט:
כל מה שמשתמשים בו לשיתופי מבואות אפשר להשתמש בו לעירובי תחומין, חוץ מבצק שלא נאפה. השיעור הוא מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד בנפרד.
חידושים:
1) חילוק מעירוב חצרות: בעירוב חצרות צריך רק פת (לחם), ובשיתופי מבואות אפשר להשתמש בכל מאכל. עירובי תחומין כמו שיתופי מבואות – כל אוכל, רק לא עיסה שלא אפאה כי אינה חשובה מספיק.
2) חילוק מעירוב חצרות בשיעור: בעירוב חצרות מספיק שתי סעודות לכולם (אפילו מאות אנשים). אבל בעירובי תחומין צריך כל אחד בנפרד מזון שתי סעודות.
3) עצה מעשית לקהל גדול: אפשר לקחת לפתן (תוספת ללחם, כמו מי מלח / סוג של מרינדה) שמשתמשים בו מעט מאוד בסעודה – בקבוק ממנו מספיק למאה אנשים לשתי סעודות.
—
הלכה י – הוא ועירובו במקום אחד
הרמב״ם: “וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או [להיפך] – אינו עירוב, שאי אפשר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה.”
פשט:
המקום שבו מניחים את העירוב צריך להיות אותו מקום שבו האדם הולך לשבות, כך שיוכל לאכול את העירוב בין השמשות. אם העירוב נמצא ברשות היחיד והוא רוצה לשבות ברשות הרבים (או להיפך), העירוב פסול – כי אינו יכול להביא את האוכל אליו ללא עבירה של הוצאה.
חידושים:
**1) “הוא ועירוב
ו במקום אחד” אינו אומר שהעירוב צריך להיות בדרך – אלא שמקום השביתה** (היכן הוא הולך לשבות) צריך להיות אותה רשות שבה נמצא העירוב. למשל, אם הניח את העירוב על גג בית או על עץ – מקום שבו אינו יכול לשבות – זו בעיה.
2) יסוד “מקום שביתה” – חייב להיות מקום מעשי: כאשר מניחים עירוב, “מקום השביתה” אינו דווקא הנקודה המדויקת שבה נמצא הלחם, אלא המקום הקרוב ביותר שבו אדם יכול לשבות באופן מעשי – לשבת, לאכול סעודה. אם העירוב נמצא במקום שבו אי אפשר לשבות (כמו קצה גג, עמוד חשמל), מסתכלים על המקום המעשי הקרוב ביותר לידו.
3) שתי “חידושים” ביסוד זה:
– (א) שביתה צריכה להיות במקום שבו אפשר לשבות באופן מעשי.
– (ב) אם העירוב נמצא במקום לא מעשי, השביתה מועברת אוטומטית למקום המעשי הקרוב ביותר.
4) הבעיה כאשר המקום הקרוב ברשות אחרת: כאשר העירוב נמצא במקום גבוה ברשות היחיד (למשל עמוד חשמל), והמקום המעשי הקרוב ביותר הוא ברשות הרבים (או להיפך), אינו יכול להוריד את העירוב לאכול כי זו תהיה הוצאה מרשות לרשות – איסור דאורייתא. לכן העירוב אינו תקף.
5) עץ (אילן) – מדוע אי אפשר לקנות שביתה על עץ: אף אחד לא יושב על עץ ואוכל סעודה – שביתה פירושה דבר מעשי לאדם. המגן אברהם מזכיר שטיפוס על עץ הוא שבות (איסור דרבנן), אבל הבעיה העיקרית היא צומת הרשויות – ההורדה מרשות היחיד לרשות הרבים.
6) טעמו של הרמב״ם באילן: הרמב״ם מזכיר במיוחד את החשש מ״שמא יתלוש” (בקנה – שלא יתלוש), אבל אינו אומר את הטעם של טיפוס על עץ עצמו. זו נקודה בהבנת שיטת הרמב״ם.
—
הלכה י״א – עירוב בכרמלית
הרמב״ם: אם עירב בכרמלית, ושביתתו ברשות היחיד או רשות הרבים – העירוב תקף.
פשט:
כרמלית היא רק איסור דרבנן. בשעת קניית העירוב – שהיא בין השמשות – חל הכלל שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. ממילא היה יכול לטלטל מ/אל הכרמלית בין השמשות, ולכן נחשב שיכול היה לקנות שביתה שם.
חידושים:
1) החילוק בין דאורייתא ודרבנן: כאשר האיסור בין האדם לעירוב הוא דאורייתא (רשות היחיד/רשות הרבים) – העירוב אינו תקף. כאשר האיסור הוא רק דרבנן (כרמלית) – העירוב תקף, כי בין השמשות לא גזרו.
2) קושיא על “דחק”: הכלל הוא “במקום מצוה או בשעת הדחק” – אבל בעירוב, האם זו באמת מצווה או דחק? ההיתר חל אפילו כאשר אין ממש שעת הדחק, סתם כי החליט כך.
—
הלכה י״א (המשך) – נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח
הרמב״ם: “נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח – אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה.”
פשט:
כאשר הכניסו את העירוב לארון והמפתח אבד – אם יכול להגיע לעירוב ללא מלאכה דאורייתא (למשל לשבור את הארון, שהוא רק מקלקל – איסור דרבנן), העירוב כשר. כי בין השמשות אסורה רק מלאכה דאורייתא, לא איסור דרבנן.
חידושים:
זוהי המשך היסוד – מקום שאי אפשר להגיע לעירוב בגלל איסור דאורייתא העירוב פסול, אבל אם המניעה היא רק איסור דרבנן, העירוב כשר. ממש דומה להלכה בעירובי חצרות.
—
הלכה י״א (המשך) – נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס
הרמב״ם: “נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ – אינו עירוב, גזירה שמא יתלוש.”
פשט:
אם הניח את העירוב על קצה קנה או קונדס הגדל מהאדמה, אינו עירוב, כי חוששים שמא יתלוש.
חידושים:
1) קושיא גדולה: תלישה היא איסור דאורייתא, אבל ה*גזירה* שמא יתלוש – כלומר, איסור הטיפוס על עץ או שימוש במחובר – היא רק דרבנן. לפי הכלל שאיסור דרבנן אינו מניעה בין השמשות, העירוב היה צריך להיות כשר!
2) תירוץ (מהמפרשים): בקנה או קונדס השמא יתלוש הוא סכנה קרובה מאוד לאיסור דאורייתא. הטעם הוא שפעמים רבות אי אפשר להבחין האם הקנה עדיין מחובר לקרקע או שכבר נחתך ורק תקוע באדמה. האדם יחשוב שכבר תלוש, ויתן משיכה לקנה כדי להוריד את העירוב – ובכך יעבור על תלישה דאורייתא מבלי לדעת.
3) הכלל: כאשר גזירה דרבנן היא קרובה לאיסור דאורייתא – כאשר קל מאוד לטעות ולעבור על דאורייתא – אזי אוסרים אפילו בין השמשות ערב שבת. הכלל ש״איסור דרבנן מותר בין השמשות” חל רק בדרבנן רגיל, לא בדרבנן הקרוב לדאורייתא.
4) נפקא מינה: אם הקנה כבר תלוש (נחתך) ורק תקוע באדמה (תלישה ונעיצה), ויודעים בבירור שהאדם מומחה ולא יעשה טעות – הרי זה עירוב. כי אז החשש שמא יתלוש אינו שייך.
5) יסוד רחב יותר: היסוד – שדרבנן הקרוב לדאורייתא אסור אפילו בין השמשות – הוא כלל שאפשר ליישם על הלכות אחרות בין השמשות, אף שהרמב״ם לא אמר זאת במפורש בהלכות בין השמשות.
—
הלכה – מקום העירוב: ארבע אמות
הרמב״ם: “כל המניח עירובו במקום, יש לו מקום עירובו ארבע אמות. לפיכך, המניח עירובו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות – הרי זה עירוב. יצא חוץ לשתי אמות – אינו עירוב, שהרי יצא חוץ לתחום.”
פשט:
כאשר מניחים עירוב, יש לעירוב “מקום” של ד׳ אמות (שתי אמות לכל צד). אם העירוב התגלגל עד שתי אמות מחוץ לתחום – עדיין כשר. יותר משתי אמות – פסול, כי אינו יכול להגיע לעירוב.
חידושים:
קושיא: מדוע הרמב״ם אומר כאן שתיים אמות (לכל צד), בעוד שבמקומו של אדם בהלכות שבת נראה היה ארבע אמות לכל צד? תירוץ: שם מדובר במקומו של אדם, כאן מדובר במקום העירוב – והשיעור הוא שתי אמות לכל צד (ביחד ד׳ אמות). ישנן שיטות שונות כיצד לחשב את הד׳ אמות.
—
הלכה – נתגלגל/אבד/נשרף העירוב: מתי זה קרה
הרמב״ם: “נתגלגל חוץ לתחום, או אבד עירובו, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת – מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב שהרי קנה לו עירובו בין השמשות. ספק – הרי זה עירוב, שספק עירוב כשר.”
פשט:
אם העירוב נפסל (התגלגל, אבד, נשרף, או תרומה שנטמאה) – תלוי מתי: מבעוד יום = פסול; משחשיכה = כשר (כי בין השמשות עדיין היה כשר); ספק = כשר (ספק עירוב כשר, ספיקא דרבנן לקולא).
חידושים:
ה״ספק” יכול להיות שני אופנים: (1) יודעים מתי זה קרה אבל לא יודעים אם אותו זמן היה בין השמשות או כבר לילה; (2) בכלל לא יודעים מתי זה קרה – בא בשבת ורואה שנשרף. בשני המקרים העירוב כשר.
—
הלכה – שליח: שני אנשים עם ספקות שונים
הרמב״ם: “אמרו לשנים צא וערב עלינו – אחד ערב עליו מבעוד יום ואחד ערב עליו בין השמשות. זה שערב עליו מבעוד יום נתאכל עירובו בין השמשות, וזה שערב עליו בין השמשות נתאכל עירובו משחשיכה – שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא, וספק עירוב כשר.”
פשט:
שני אנשים שלחו שליח. לאחד הניח את העירוב מבעוד יום, אבל נאכל בין השמשות. לשני הניח בין השמשות, אבל נאכל משחשיכה. שניהם כשרים.
חידושים:
החידוש הגדול הוא שזה אינו תרתי דסתרי (סתירה). לא יטענו: אם בין השמשות הוא לילה, אז הראשון כשר אבל השני פסול; ואם בין השמשות הוא יום, אז השני כשר אבל הראשון פסול. הרמב״ם פוסק שכל אחד בנפרד הוא ספק עירוב, וספק עירוב כשר – אין צורך להסתכל על שניהם ביחד.
—
הלכה – לכתחילה לא לעשות עירוב בין השמשות
הרמב״ם: “ואף על פי כן, ספק חשכה ספק לא חשכה – אין מערבין עירוב תחומין לכתחילה.”
פשט:
אף שבדיעבד ספק עירוב כשר, לכתחילה לא יעשו עירוב תחומין בין השמשות.
—
הלכה – נפל על העירוב גל
הרמב״ם: אם ערימת אבנים נפלה על העירוב בין השמשות – אם צריך רק מלאכה דרבנן להוציא, העירוב כשר. אם צריך מלאכה דאורייתא – העירוב פסול. אם הגל נפל משחשיכה – הרי זה עירוב, כי בין השמשות העירוב עדיין היה כשר. ספק אם נפל מבעוד יום או משחשיכה – הרי זה כשר, לפי הכלל שספק עירוב כשר.
חידושים:
זהו כלל רחב יותר – ספק עירוב כשר. מצב בין השמשות מביא מקרים מעניינים שבהם הכלל מוגבל.
—
הלכה – עירוב בתרומה שהיא ספק טמאה
הרמב״ם: “אבל המערב בתרומה שהיא ספק טמאה” – העירוב פסול.
פשט:
היו חושבים שמכיוון שספק עירוב כשר, גם כאן יהיה כשר. אבל מכיוון שלמעשה אסור ליהודי לאכול תרומה שהיא ספק טמאה (אפילו זה רק דרבנן), זו סעודה שאינה ראויה לאכילה, ולכן אינו עירוב כשר.
חידושים: חילוק בין ספק עירוב לספק ראוי לאכילה
“ספק עירוב כשר” חל רק כאשר הספק הוא על סטטוס העירוב עצמו (למשל האם נפל גל לפני או אחרי שבת). אבל כאשר הספק גורם לכך שהאוכל עצמו למעשה אינו ראוי לאכילה – העירוב פסול, כי חסר היסוד של סעודה הראויה.
—
הלכה – שתי ככרות של תרומה: אחת טהורה ואחת טמאה
הרמב״ם: אם יש שתי ככרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ולא יודעים איזו היא איזו, ואומרים “הריני מערב בטהורה בכל מקום שהיא” – העירוב פסול.
פשט:
אפילו מייעדים את העירוב ל״איזו שהיא הטהורה” – מכיוון שלמעשה אסור לאכול משתיהן (כי כל אחת היא ספק טמאה), זו סעודה שאינה ראויה לאכילה.
—
הלכה – ככר שהקדישו למחר: היום חול ולמחר קודש
הרמב״ם: אם אחד אומר “ככר זה היום חול ולמחר קודש” והוא עושה בזה עירוב – הרי זה עירוב, כי בין השמשות עדיין לא נתקדש ודאי.
פשט:
הככר היום חול ומחר קודש. מכיוון שבין השמשות הוא עדיין בחזקת חול, העירוב כשר.
חידושים:
1) קושיא: מדוע זה שונה מספק תרומה טמאה? בין השמשות הוא גם ספק – אולי כבר שבת והככר כבר קודש, ואסור לו לאכול!
2) תירוץ: כאן ההיתר קדם לאיסור – כאשר בין השמשות מתחיל, הככר עדיין בחזקת היתר (כי אמר “היום חול”), והספק של בין השמשות אינו חזק מספיק להוציא מחזקת היתר. אבל בספק תרומה טמאה, הספק קיים מההתחלה – אין חזקת היתר.
3) חילוק למדני: בחזקת היתר הוא סטטוס חזק יותר מספק בלבד. הרמב״ם צריך להסביר במפורש את החילוק בין מקרה זה לקודם.
—
הלכה – היום קודש ולמחר חול: להיפך
הרמב״ם: “אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול” – העירוב פסול, כי אין מערבין באוכלין עד שתחשך – בין השמשות הככר עדיין בחזקת קודש, ואסור לו לאכול.
פשט:
כאשר הככר היום קודש ומחר חול, בין השמשות הככר עדיין בחזקת קודש – אינו יכול לאכול אותו, לכן העירוב פסול.
חידושים:
הרמב״ם בפירוש המשניות מזכיר את המקרה של מי שמפריש תרומה בתנאי שתחול רק כשתהיה שבת. הבעיה: כל בין השמשות האוכל עדיין טבל (כי התרומה עדיין לא חלה), וטבל אינו ראוי לאכילה. לכן העירוב פסול – כי צריך שלפני שבת תהיה סעודה הראויה.
—
הלכה – הנותן עירובו בבית הקברות
הרמב״ם: אם מניחים את העירוב בבית הקברות – פסול.
פשט:
בית הקברות אסור בהנאה. כאשר מניחים את העירוב שם, רוצים שבית הקברות יהיה מקום שמור לעירוב – הרי נהנה בו, יש הנאה מבית הקברות.
חידושים:
1) מהי ה״הנאה”? זו לא האכילה עצמה (כי לא אוכלים שם), אלא השימוש בבית הקברות – הוא צריך שהעירוב יישאר שם (קונה שביתה), ובכך משתמש במקום. למשל מניח אותו על מצבה – זו הנאה מהקבר.
2) [דיגרסיה: האם עירוב הוא מצווה] – נשאלת השאלה האם עירוב הוא מצווה (הרי אומרים “על מצוות עירוב”), אבל מוסכם שאינו מצווה, אלא היתר.
—
הלכה – נתנו בבית הפרס
הרמב״ם: אם מניחים את העירוב בבית הפרס – הרי זה עירוב, אפילו הוא כהן.
פשט:
בית הפרס הוא מקום עם ספק טומאה (אולי יש עצם באדמה). גם כהן אסור להיכנס. אבל העירוב כשר כי יש היתר להיכנס – דרך מגדל הפורח באוויר (ארון/מבנה מרחף מעל הקרקע), או דרך ניפוח (נשיפת החול לראות שהוא נקי).
חידושים:
1) חילוק בית הקברות לעומת בית הפרס: בבית הקברות העירוב פסול כי זה איסור הנאה ודאי. בבית הפרס, אף שכהן אסור להיכנס, יש דרך מעשית להיכנס (מגדל הפורח, ניפוח), ולכן אינו מנותק מלהגיע לעירובו.
2) [דיגרסיה: האם מגדל הפורח ריאליסטי] – לא צריך להיות ריאליסטי בחיי היום-יום – מספיק ששייך (זה אפשרי), כמו הכלל “מגלגלין” – מתחשבים אפילו באפשרויות רחוקות.
—
הלכה – רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין
הרמב״ם: “רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין – מקבצין כולן עירובן, שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו.”
פשט:
כאשר מספר אנשים רוצים לעשות עירובי תחומין ביחד, כל אחד צריך לתת שתי סעודות – אין תקרת שיעור כמו בעירובי חצרות (שאחרי שמונה עשרה אנשים השיעור קבוע). מניחים הכל ביחד בכלי אחד.
חידושים:
למה כלי אחד? הרמב״ם אומר רק שאפשר להניח בכלי אחד – אפילו כך טוב. לכל אחד יש את העירוב שלו.
—
הלכה – אחד מערב לכולן: צריך להודיעם
הרמב״ם: “ואם עשה אחד עירוב לכולן – צריך לזכות להם על ידי אחר, וצריך להודיעם.”
פשט:
כאשר אחד עושה עירוב לכולם, צריך (1) לזכות דרך שליח, ו-(2) להודיע לאחרים.
חידושים:
1) מדוע צריך להודיע – חילוק מעירובי חצרות: בעירובי חצרות אין צורך להודיע, כי זכין לאדם שלא בפניו – עושים לו טובה (יכול לטלטל בחצר). אבל בעירובי תחומין צריך להודיע, כי: שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו – הטעם: שמא אין רוצה לערב באיזה רוח שירצה – אולי האדם רוצה ללכת לכיוון אחר! אם עושים לו עירוב לצפון, והוא רוצה ללכת לדרום, הזיקו לו (הוא מפסיד 2000 אמה לדרום). לכן זו לא זכות פשוטה, וצריך את דעתו.
2) חילוק בין ידיעה להסכמה: הרמב״ם עושה חילוק חשוב – האדם צריך לדעת (הודעה מבעוד יום), אבל אינו צריך להסכים לפני שבת. אם ידע מבעוד יום, ורק משחשיכה החליט שרוצה להשתמש בעירוב – העירוב תקף. הרמב״ם אומר: “אף על פי שלא רצה אלא משתחשך… כך היא דרכו של אדם” – זה טבעי שאדם מהסס עד שמקבל החלטה.
3) מנגנון ברירה: העירוב כבר הונח פיזית, אבל הוא תלוי “על מנת” – ברצונו. כאשר מחליט בשבת שרוצה, זה נחשב למפרע כמקום שביתתו מערב שבת. זו סוג של סברת ברירה.
4) אם לא הודיעו לו עד משחשיכה: “אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך” – העירוב פסול, כי ללא ידיעה מבעוד יום אין יסוד לעירוב, ומשחשיכה כבר אי אפשר לעשות עירו
ב חדש.
5) אפשרות תנאי: אדם יכול לעשות תנאי על עצמו – למשל, אם רוצה ללכת למזרח או למערב – ולהחליט מאוחר יותר. זה יורחב בהלכות מאוחרות יותר.
—
הלכה ו (המשך) – מי יכול לזכות עירוב תחומין
הרמב״ם: “כל הזוכה בעירובי חצרות זוכה בעירוב תחומין.”
פשט:
כל מי שיכול לזכות בעירובי חצרות, יכול גם לזכות בעירוב תחומין.
חידושים:
צריך להיות אדם שאינו “ידו כידו” – לא מי שנמצא באותה רשות כמוך (כמו עבדו ובנו ובתו). אישה יכולה, אפילו קטן יכול לפי תקנת רבנן, אבל לא מי שהוא ממש אותו אדם כמוך. עבד עברי הוא שאלה, כי אינו ממש “ידו כידו.”
—
הלכה ז – נותן מעות לבעל הבית / חנווני / נחתום
הרמב״ם: “נותן אדם מעות לבעל הבית כדי שיקח לו בהן פת… ואם נתן לחנווני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעות אלו עירוב – לא עשה כלום… ואם אמר לו ערב עלי במעה זו, הרי זה לוקח בהן פת ואוכל ומערב עליו… אם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזו אוכל ואזכה לי בה, הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו.”
פשט:
אפשר לתת כסף לבעל בית שיקנה לחם ויעשה עירוב תחומין. אבל אצל חנווני/נחתום, אם אומרים רק “זכה לי במעות אלו” – אינו תקף. אם אומרים “ערב עלי” – כן. אם נותנים כלי – כן.
חידושים:
1) מדוע לא עובד אצל החנווני עם כסף בלבד: היסוד הוא שמטלטלין אינם נקנים במעות – רק בכסף לבדו אין קונים חפצים מטלטלים (לחם). לחנווני כבר יש לחם אצלו, אבל תשלום כסף בלבד אינו עושה קניין על הלחם. חסר מעשה קניין (כמו משיכה או זכייה).
2) חילוק בין בעל בית לחנווני: אצל בעל בית, ההוא הולך לקנות תחילה (עושה משיכה בשליחותו), ואז מניח את העירוב – זה עובד. אבל אצל החנווני, שהלחם כבר קיים, חסר מנגנון הקניין.
3) “ערב עלי במעה זו” – מדוע זה עובד: כי זו לשון שליחות – החנווני מבין שצריך ללכת לקנות לחם (בשליחותו) ולהקנות את הלחם למשלח, ואז להניח את העירוב.
4) אופן הכלי (קניין חליפין): כאשר נותנים לחנווני כלי ואומרים “תן לי בזו אוכל” – זהו קניין חליפין (סודר), שכן עובד במטלטלין. דרך הכלי החנווני מקנה את האוכל, ואז יכול לזכות את העירוב.
5) אם החנווני היה מזכה בעצמו: אם החנווני היה לוקח אדם שני ואומר “זכה לאדם פלוני וערב” – זה היה עובד, כי אז יש זכייה דרך שלישי. הבעיה היא רק כאשר סומכים על כסף לבדו כקניין.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳ – דין עירוב תחומין
הקדמה: שני סוגי עירובין
דובר 1:
עכשיו אנחנו הולכים ללמוד רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳.
עכשיו אנחנו מתחילים את המצווה של עירוב תחומין, ההלכות של עירוב תחומין. זה דבר מעניין, תחת אותו שם עירובין יש שני סוגי הלכות: עירוב חצרות, ובעירוב חצרות יש שיתופי מבואות ועירוב מדינה, ועירוב תחומין.
הצד השווה, הדבר שמאחד אותם, הוא המילה עירוב. עירוב פירושו לערב. עירוב הוא הרעיון, החידוש של החכמים, שפת לחם יכולה לערב, או שפת לחם יכולה לשנות את המציאות כי דעתו של האדם על הפת.
כלומר, בעירוב חצרות למדנו שיש גזירה דרבנן למה אסור לטלטל מרשות היחיד לחצר, מבית לחצר, או מחצר למבוי. והדרך איך הפתרון לזה הוא דרך פת, בכך שכולם יחד על פת הם נעשים כמו בית אחד.
בעירובי תחומין יש בעיה דומה, שמדאורייתא מותר ללכת, כמו שלמדנו בהלכות שבת, מדאורייתא מותר ללכת עד שנים עשר מיל. החכמים אסרו שאסור ללכת יותר מאלפיים אמה, שזה שני מיל. ואחר כך החכמים עלו עם פתרון, עם היתר, שאם אחד רוצה כן ללכת יותר מאלפיים אמה, הוא יכול ללכת עוד אלפיים אמה על ידי שעושה שביתו יהיה רחוק יותר מביתו, כלומר, רחוק יותר מביתו האמיתי, שיהיה לו מקום שהלכה רואה אותו כבית דרך חתיכת לחם. זה מה שהוא עירוב.
שניהם תחת אותו פרק, עירובין, וזה שלמה המלך חידש. לא ברור לי אם שלמה המלך חידש את עירוב חצרות וגם את עירוב תחומין, כלומר, החידוש שהפת…
עירוב תבשילין – הדבר השלישי
יש עוד דבר שלישי, אותו סוג דבר, פת עובדת גם על עירוב תבשילין. זה למדנו בהלכות יום טוב. יש גם את השם עירוב, כי שם גם עצם הרעיון שדבר מסוים שמבשלים משנה את המציאות, הבישול עושה שכבר הכינו. זה לומדים בסוף יום טוב, שכשמבשלים לפני יום טוב משהו, פירוש שאז כבר התחילו להכין לשבת.
לא ברור אם החידוש של שלמה המלך היה על כל השלושה, או על עירוב חצרות, אתה יודע על זה?
דובר 2:
זה היה לפני האנשים שנחלקו על זה.
דובר 1:
אני מבין. איפה הם ברורים?
דובר 2:
אם אנחנו לא ברורים, אף אחד לא ברור.
דובר 1:
אז כשדנים, יכול להיות שאמורא אחד כתב בלשון כך, ואחר כתב בלשון כך. אני מתכוון, זה אומר בעצם שכתוב בגמרא בשעת התקנה, “מצוות עירוב”, ויש שלוש מצוות שנקראות מצוות עירוב. אז מי יודע איזה שלמה המלך עשה.
לכאורה, לכאורה צריך לומר שכן, כל השלושה. כי לפי האמור, לפי שיטת הרמב״ם ששנים עשר מיל הוא מדאורייתא ואלפיים הוא מדרבנן, והכי נמי כאן, מאוד דומה, כל השלושה דומים, שזה מתיר איסור דרבנן. כמו שביום טוב זה מתיר את איסור דרבנן של הכנה, מה שזה, לא איסור דאורייתא לכאורה. זה מתיר, תמיד הרבנן עושים איסור עם היתר איך אפשר להתיר אותו.
כאן אי אפשר להתיר לגמרי, כי לא פשוט שהעירוב עושה שנים עשר מיל, זה עושה עוד אלפיים. אבל נראה שיותר מזה לא יוצא בדרך כלל, אבל לא רוצים שהחכמים ילכו יותר מארבעת אלפים לעולם. בכל מקרה, אז יוצא שזה היתר דרבנן על איסור דרבנן.
חידוש: אם תחומין הוא דאורייתא לפי רבי עקיבא
אם לומדים למשל ששיטת רבי עקיבא היא שתחומין שבת הוא דאורייתא, רבי עקיבא לא חולק שיש עירוב תחומין, יוצא שעירוב תחומין עוזר מדאורייתא.
דובר 2:
אתה אומר שרבי עקיבא סובר שהאלפיים אמה הוא דאורייתא?
דובר 1:
לכאורה כן, כן. הוא מביא לך פסוק.
דובר 2:
אהה. איך מ״ומדותם מחוץ לעיר”.
דובר 1:
כן, זה הם הביאו. הרמב״ן מביא את הפסוק, אבל לא מדאורייתא. אז לפי זה אולי ש…
דובר 2:
אהה. שזה מתיר איסור דאורייתא?
דובר 1:
שזה דבר אמיתי, אז זה לא תקנה. אז זה יותר כמו עצה שעוזרת באמת, שאז הוא גר שם.
דובר 2:
מה שצריך לדעת לפי זה.
חכמת שלמה: כל גזירה דרבנן חייבת לבוא עם היתר
דובר 1:
זה מעניין, כי אם לוקחים לא את רבי עקיבא, אז היינו חושבים שהחכמה של שלמה, שלמה המלך היה חכם גדול מאוד, והחכמה אולי אפילו יותר בסיסית, שאי אפשר לגזור שום גזירה דרבנן אלא אם זה בא עם איזה היתר. כמו שהראשונים אומרים הרבה פעמים בהלכות שבת, שכל איסור דרבנן בא עם איזה היתר, שבצורך גדול אפשר לעשות אותו דרך גוי, וכדומה וכדומה. שזו חכמת שלמה, שדרבנן חייב לבוא עם מנגנון של איך אפשר להתיר אותו. מעניין.
אם זוכרים, בהלכות שבת פרק י״ז היה כתוב דין, חידוש, ששנים עשר מיל הוא דאורייתא והאחר הוא דרבנן, זו שיטת הרמב״ם בפירוש המשנה. הראשונים האחרים טענו שלא, שלפי אנחנו שסוברים שזה כולו דרבנן, אז בוודאי שאי אפשר להתיר איסור דרבנן, אבל הכל הוא איסור דרבנן ואין לזה חשבון מדאורייתא.
אז צריך לדעת את קו החכמים.
דובר 2:
בסדר.
למה הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
דובר 1:
בכל מקרה, הרמב״ם מאוד מעניין, כי הוא לא מביא כאן בזמנים בכלל את הסוגיה של תחומים. הוא הביא את זה בפרק כ״ז בהלכות שבת, ואחר כך בהלכות עירובין הוא כן הביא את הזמנים. לא, אבל בהלכות עירובין הוא אמר את החידוש החדש שהרבנן אסרו לטלטל מרשות היחיד לחצר, שאני מתכוון שלא למדו את זה בהלכות שבת. אני לא זוכר אם למדו את זה בהלכות שבת, אבל הדבר שאסור לטלטל, עצם האיסור שהוא מביא “לא יצא איש מפתח ביתו”, האיסור של שנים עשר מיל, ואחר כך מה שחכמים עשו לאלפיים אמה, זה הוא אמר בהרחבה בפרק כ״ז.
זוכר שכבר דיברנו על האיסור של הוצאה, איסור חכמים של טלטול מרשות היחיד לחצר? הוא אמר שצריך לעשות לחי ובית במבוי, אבל הוא אולי לא אמר שם שאסור לטלטל, שצריך עירוב. הוא לא אמר, הוא אולי לא אמר.
הלכות שבת, הלכות יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר וסוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה. אה, מגילה וחנוכה, אכן. חשבתי שאין. אה, יש. רציתי כבר לא לומר, רציתי לומר שאני הולך נגד ההלכה, אבל…
והרבנים. אז, אתה יודע את זה כבר. עכשיו אתה רק אומר את הפתרון החדש של האלפיים אמה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
בסדר, אמת, יש חלק רבנים, ואמת, יש כבר עשר והלכות שבת.
דובר 2:
כבר לאו, כן.
דובר 1:
והלכות עירובין בין תחומין הוא רק התיקון. האמת היא שזה היה שייך להלכות שבת אם כך. לא ברור למה יש הלכות עירובין, למה הוא שם את זה בהלכות נפרדות.
דובר 2:
בסדר, מסכת עירובין היא גם כך, נכון?
דובר 1:
הבנתי טוב.
דובר 2:
אבל הגמרא היא קושיה, כי הגמרא לא צריכה ללכת בסדר לוגי כמו הרמב״ם. אבל הרמב״ם צריך כן ללכת בסדר לוגי. אני רוצה לומר לך, אצל ה…
מילא עירובין, אפשר לומר, אנחנו נבין עכשיו, זה כל איסור נפרד דרבנן של הדבר. זה בא עם תקנות, הרבה פרטים. מבין אני, החמישה, ששה פרקים הקודמים. אבל כאן, שלושה פרקים, של איך עושים עירובי תחומין?
דובר 1:
בסדר, יש לך שלמות, אמר למעשה, שהלכות שבת כבר היו ארוכות מדי. אבל אני אומר שפעם אחת הרמב״ם עשה קודם את הסדר של הדאורייתות והפריד את הדרבנן, זה כבר יותר קל.
דובר 2:
כן, כי הוא רק אמר את עיקר דין תחומין שבת, הוא אמר כי הוא התחיל עם הדאורייתות, הוא התחיל עם הפסוק. אני אומר שכבר עשה את החלוקה, אז את הדרבנות הארוכות יותר כבר עשו את ההלכות סביב, כן. הוא אמר את הדאורייתות, רק הוא אמר את הדרבנות בקיצור.
דובר 1:
כן, אמת, קיצור ארוך מאוד, כן. זה לא רק זה, הדרבנים של תחומים לא מכבידים על השבת. רק ההיתר, העצה הטובה, יכול להיות שזה דבר כזה לא ברור.
אבל במשנה אפשר לראות שיותר מהתקנות, כל מיני תקנות, כולל תקנת לחי וקורה, עומד במסכת עירובין. אז המשנה מתחלקת, כביכול רוצים לומר, בין האיסורים ובין הפתרונות. לחסידי החזון איש אין מה לומר שאצלם יש תרי״ג מצוות, ואצל האנשים שעושים תקנות של שבת יש תרי״ג בעיות וצריך למצוא פתרונות. אבל מסכת עירובין היא ספר של פתרונות לבעיות שבת, לא ספר הלכות.
והאמת, לפי החזון איש היה הרמב״ם יכול לכתוב עירוב תבשילין כאן גם. אבל עירוב תבשילין הוא כבר דין ביום טוב, יום טוב הוא כבר רחוק מדי. גם זה לא ממש תקנה, זה יותר איסור, כאן היום עשה את זה. אבל זה אותו דבר, שהטריק של להתיר הוא איסור דרבנן.
דובר 2:
בסדר, בסדר. אבל זה כן יום טוב.
דובר 1:
אבל זה כן יום טוב, כן.
דיון: למה עירוב תבשילין לא בהלכות עירובין?
דובר 2:
בסדר, אז בואו נלמד את הכלל של עירובין, איך זה עובד.
דובר 1:
לא, מה שאני מתכוון לומר הוא, שהרמב״ם היה יכול להכניס… אנחנו רואים שלכל השלושה יש ברכה של “על מצות עירוב”. אפשר לראות את זה כאילו יש מצווה. אני רוצה לומר, למשל, היתה להם שאלה, למשל, האם הלכות שקלים הוא דין חודש אדר עושים שקלים, או זה דין בקרבנות שצריך להיות כסף לקרבנות?
מה שאני מתכוון לומר הוא, יש איזו סוגיה שנקראת עירובין, שזה כולל את שלוש המצוות, וזה נקרא “על מצות עירוב”, שהחכמים תיקנו. בסדר, אני אומר, הרמב״ם עדיין חילק את זה בין שבת ליום טוב. אז, יש סוגיה של עירובין. מה נפשך, אם הוא שם את זה על… מה?
דובר 2:
עירוב תבשילין הוא היחיד שונה. אני מתכוון, אתה צודק שזה עובד אותו דבר, ואצלו זה נקרא אותו דבר. הרמב״ם עצמו, אני מתכוון, מסביר את זה בהלכות. אבל זה לא אותו דבר במובן… זה בכלל לא אותו דבר במובן ש… איך זה נקרא… שזה מסכת עירובין. זה לא מסכת עירובין.
זה גם שונה, כי עירובין ותחומין, שניהם מדברים על מרחב ועל מקום ועל… אצל שניהם יש קשר למדידת דברים. אצל שניהם מודדים, אצל שניהם מדברים על ערים ועל מחוץ לעיר. אני אומר זה אותה מין מסכתא, שם מדברים על המטבח. זה… כן, בסדר. אני לא יודע. בכל מקרה, אממ… בואו נמשיך.
הלכה א׳: מי שיוצא מן המדינה בערב שבת
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם הקדוש כך, הוא מתחיל כך, “מי שיצא מן המדינה בערב שבת”, מי שיצא מהעיר בערב שבת, “והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום”, אם עשה כך, הוא לקח מזון כשיעור שתי סעודות – שתי סעודות נראה שזה שיעור, כזה, אני יודע, שני כביצים או מה – הוא שם את זה רחוק מן המדינה, רחוק מהעיר, כי העיר עצמה הוא כבר מותר לטלטל, אבל הוא שם את זה בתוך התחום, הוא חייב לשים את זה בתחום, כי זה צריך להיות מקום שהוא יכול להגיע. “וקבע שביתתו שם”, בכך שהוא שם שם שתי סעודות, הוא קבע שכאן הוא יושב, כאן היא שביתתו.
אז ההלכה היא כך, ש“אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו”, הוא לא באמת קבע שביתה, כי הוא חזר לעיר והוא לן כראוי בביתו. אבל ההלכה היא ש“נחשב הוא כאילו שבת במקום”, שאנחנו מחשיבים כן, המקום שבו הוא נשא את שתי הסעודות וקבע, מחשיבים אנחנו, אפילו אנחנו יודעים שהוא לא בפועל כי הוא לא הלך הביתה, אבל אנחנו מחשיבים את זה כן כאילו שבת, כאילו הוא נח שם, כאילו הוא אכן גר שם, במקום שהניח בו שתי סעודות. המקום שבו הוא שם את שתי הסעודות.
וזה נקרא, המעשה של קביעת הדירה על ידי הנחת אוכל שם ערב שבת נקרא עירובי תחומין, העירוב שעוזר לענין תחומין שבת, לאיסור של תחומין.
העצה של החכמים
כתוב כמו שאמרנו שהחכמים אסרו ללכת יותר מאלפיים אמה, החכמים אמרו את העצה, שאם שמים שתי סעודות בערב שבת, פירוש זה נעשה שם הבית שלך, ואתה יכול ללכת משם אלפיים אמה, כמו שהרמב״ם אומר מיד אחר כך, ויש לו להלך, עכשיו אחרי שקנה את המקום למקום דירתו, מותר לו ללכת ממקום עירובו אלפיים אמה לכל רוח.
הלכה ב – כשהולך כנגד המדינה: הפסד מהצד האחר
אז הרמב״ם מסביר, לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפיים אמה כנגד המדינה, כלומר למחרת, כלומר שהעירוב הוא לרוח, אין דבר כזה עירוב שמגדיל את העיר שלך, עירוב עושה דבר כזה שאתה גר שם, נכון? ממילא הוא מפסיד מהצד האחר, הוא לא יכול ללכת יותר משני אלפים אמה, אתה גר שם, אתה יכול ללכת לכיוון ההוא, אתה יכול ללכת משם אלפיים אמה הלאה, אבל חזרה, לכיוון האחר, אתה לא יכול ללכת כי אתה לא גר שם, כן? נכון?
אבל כבר נאמר קודם שזה חייב להיות בתוך התחום כדי שיוכל בשבת ללכת לשם, כן? אבל אחרי שהוא מגיע לתחום שבת, הוא יכול לבחור לאיזה צד הוא רוצה ללכת אלפיים אמה, כן? משם, כולל חזרה לביתו שממנו הוא בא, אמת?
כתוב שאם הוא רוצה אחר כך לחזור הביתה באותה שבת, הוא יכול לחזור הביתה, כי הוא הולך חזרה לתחום ומשם הביתה. התחום נעשה המרכז שלו, הריבוע שלו של אלפיים אמה נעשה בדיוק איפה שהעירוב שלו, יוצא שכשהוא הולך כנגד המדינה חזרה, במסקנה, מי שמהלך במדינה לא כל מידתו, הוא יכול רק ללכת 2000 אמה מאיפה שהעירוב שלו. הוא לא יכול ללכת את כל העיר, כמו שההלכה היא, ממי שהתחום שלו נגמר באמצע העיר, שהוא לא יכול ללכת את כל העיר, כמו שלמדנו הלכות תחום, נכון.
כשהמדינה היא בתוך מידתו: כולה כארבע אמות
מילא, הוא יכול לחזור רק… הוא צריך הוא יכול רק ללכת את האמור בגמרא. אבל, ואם היו כל… יש רק אופן אחד, כמו שלמדנו הלכות חבלות, אם כל… כל העיר היא בתוך האלפיים אמה שלו, אז כל העיר נחשבת ארבע אמות, אז הוא יכול ללכת הלאה… יכול עוד ללכת אחרי העיר, עוד עד שמסיים את האלפיים אמה שלו, הוא אומר.
תרגום לעברית
יפה מאוד. אז… אז, ואם היתה מדינה והיו לה עז בתוך מדתה, אם העיר… כלומר, העיר קטנה מ-2000 אמה והיא בתוך האלפיים אמה? כן. אז מה יש לי מ… בסדר. בסדר, אם היא בתוך האלפיים אמה, אז כל העיר נגמרת… נכון, אינו צריך למדוד. בדרך כלל, אדם צריך למדוד כמה הוא הולך, למדוד או לדעת את המידה, וכמו שלמדנו קודם, שהוא לא הולך יותר מאלפיים אמה מהעירוב לאחור, וצריך לעשות שביתו יהיה בתוך האלפיים אמה מהעירוב.
אבל זה רק, אם העיר שהוא הולך אליה, המדינה, אינה בתוך האלפיים אמה. אבל אם המדינה היא בתוך האלפיים אמה, יש לו את כל שטח המדינה. נניח שהמדינה גדולה 800 אמה, יש לו עכשיו קרדיט כאילו 800 אמה. הוא יכול ללכת בכל המדינה, כי כל המדינה נחשבת רק כארבע אמות, החשבון של המדינה הוא כולו ארבע אמות.
עכשיו, ויש לו מחוצה לה, הוא יכול ללכת עוד, אם הוא רוצה ללכת עד סוף אלפיים אמה, הוא יכול ללכת עד סוף כל האלפיים אמה בלי לחשב את ה-800 מה… יצא שכמה ששטח המדינה גדול, מילא ויש לו מחוצה לה, הוא יכול ללכת הלאה, הוא יכול ללכת הלאה עם, כן, עם החשבון הזה.
הלכה ג – כיצד: דוגמא מפורטת
אז הרמב״ם מסביר יותר. כיצד? הרמב״ם מסביר איך זה עובד: הרי שהניח עירובו… בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח. הוא רוצה ללכת לכיוון מזרח, אז הוא הלך אלף אמה מביתו לצד מזרח, והוא הניח שם את העירוב.
אז כך, מחר בשבת כשהוא יצטרך ללכת, אז כך, הוא מקבל, הוא יוכל ללכת בשבת מהלך למחר, מחר בשבת הוא יוכל ללכת ממקום עירובו, מהעירוב שנעשה עכשיו ביתו, הוא יוכל ללכת אלפיים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו, ואחר כך, גם למערב אלפיים אמה.
אה, כלומר הוא יכול כאן לבחור, כשהוא מגיע לעירובו, כשהוא מגיע לעירובו, יש לו עכשיו אלפיים אמה לאיזה כיוון שהוא רוצה ללכת, זה הוא יכול ללכת. אם ביתו אלף אמה רחוק מהעירוב לצד מערב, הולך אלף מן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה. אבל אם המדינה ממשיכה יותר מאלף אמה, הוא לא יכול ללכת במדינה אלא עד סוף האלף, יפה מאוד.
הלכה ד – אם מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף
אבל התוספת, הוא פשוט מסביר את אותן הלכות שוב עם יותר פרטים. אם מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו פחות באמה אחת, שנמצא שמדתו כלתה חוץ למדינה, כי כל המדינה היא ברשותו, חשובה המדינה כולה כארבע אמות, מחשבים את כל המדינה רק כארבע אמות, ממילא הוא מקבל קרדיט, ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש, כלומר האלפיים פחות ארבע אמות, תשלום אלפים עד שהוא מסיים את האלפיים אמות. נכון, נכון, נכון, נכון. 1996 גם לצד השני, לרוח מערב.
הלכה ה – אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה: הפסיד את כל המדינה
לפיכך, אומר הרמב״ם כך, לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה, הוא איבד את כל העיר. הוא חשב שהוא הרויח עכשיו, הוא היה קמצן, הוא הלך את כל האלפיים, אבל הוא השתמש בכל המדינה כאילו. אבל עכשיו יצא שהמדינה לא תהיה בתוך האלפיים אמה שלו, מחשבים מהלך מביתו עד עירובו אלפיים אמה, הוא רשאי רק ללכת מביתו עד העירוב אלף אמה, וחזרה גם מעירובו אלפיים אמה עד ביתו, הוא לא רשאי ללכת יותר. ואין לו מהלך מביתו למדינה לצד רוח מערב אפילו אמה אחת, הוא יישאר אחר כך תקוע בביתו, הוא לא יוכל לצאת מוצאי שבת, זה הכיוון ההפוך, כי הוא השתמש במקומו. לא עולה, אבל שהוא רק יחשב את ה… כן, לאותו כיוון.
חידוש: העירוב רק מזיז את המרכז
אבל הרמב״ם מתברר שהעירוב לא נותן יותר מאלפיים אמות, הוא רק מזיז איפה האלפיים אמות שלך נמצאות. ממילא חוזרים למה שההלכות של אלפיים אמות הן, שכבר למדנו בהלכות שבת קודם. יפה מאוד.
הלכה ו – המניח עירובו ברשות היחיד
אומר הרמב״ם הלכה חדשה, שיש פעם שהעירוב נותן חס וחלילה יותר מקום ממה שאתה יכול ללכת.
אומר הרמב״ם, הדין הוא ללכת תחום שבת. מי ששובת ברשות היחיד, מה קורה למי שעושה עירוב ברשות היחיד? נכון. אז עד עכשיו למדנו כשאדם רוצה ללכת ברחוב, מביתו לרחוב. אבל מה קורה שזה ברשות היחיד גדולה? יש לי את זה בשדה גדול.
כן, המניח את עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה, הוא מניח את עירובו ברשות היחיד. אפילו היתה מדינה גדולה, אפילו רשות היחיד היא שטח גדול מאוד, שזה הוא קורא מדינה, אפילו היתה שטח גדול, רשות היחיד גדולה מאוד. אה, עיר שנכנסים לרשות היחיד, למשל עיר שיש לה… דלתות ננעלות, דבר כזה. מדינה היא רשות היחיד לענין עירוב, זה העיקרון. אפילו עיר חריבה, אפילו או שזו עיר חרבה, או מדינה שהיא גדולה מאוד, או עיר, עיר חרבה שהיא עדיין רשות היחיד. כך הוא מתחיל.
מה זה “מקום מחיצות”?
כך הוא מתחיל, רשות היחיד זה ההלכה שם, נראה מה ההלכה. הוא מביא את הלשון של מנוחת אהבה בשעת ייחוד, מה הוא מתכוון לומר?
חסיד, והלכות, והלכות, והלכות, חינוך. הוא מתכוון למקום, מקום מחיצות. שעת ייחוד זה כשאין אפילו עיר. אבל ואם יש עיר, לא צריך להיות שעת ייחוד. צריך עוד להיות עיר. אהם. ואפילו עיר חריבה.
מדינה שהיא רשות היחיד
דובר 1: כך הוא מתחיל, הוא מתחיל את המילים “מדינה שהיא רשות היחיד”. מה הוא מתכוון לומר? הוא מתכוון למקום המוקף מחיצות. רשות היחיד זה כשאין אפילו עיר. אבל אם יש כן עיר, לא צריך להיות רשות היחיד, צריך רק להיות עיר.
אפילו “יחיד ועירבו” או “מערה הראויה לדיורין”, או מערה גדולה שראויה לגור בה, בכל השטח מותר ללכת, כמו שכשאדם נמצא בעיר מותר לו ללכת בכל העיר. בהלכה כללית הוא יכול ללכת בכל העיר, אפילו היא מדינה גדולה, מלבד זה הוא מקבל עוד אלפיים אמה לכל רוח. נכון? בדיוק כמו שהוא גר בעיר, הוא יכול ללכת בכל העיר. גם יש לו רשות היחיד של יחיד שזה אותו רעיון.
הלכה ז – הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה”, מי שהניח את עירובו בעיר שבה הוא שבת בפועל, “לא עשה כלום”, הוא לא עשה כלום, כי הרי ממילא מותר לו ללכת אלפיים אמה מהמקום הזה כי אתה גר כאן. היית צריך להניח גם עירוב? כל הרעיון של עירוב הוא כדי שתוכל ללכת מחוץ לעיר שלך אלפיים. “ואין מודדין לו אלא ממקום עירובו”, לא מודדים לו ממקום עירובו. כלומר, הוא הניח את זה כמה רחובות הלאה מאיפה שהוא גר, הוא לא הרויח כלום. “אלא הרי הוא כבני המדינה כולה”.
מה? אני לא רואה לאן הוא יכול ללכת. איבדתי את ההלכה. בסדר. “אלא הרי הוא כבני המדינה כולה, שיש להם אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה, לא הועיל ולא הזיק”, הוא לא עשה כלום עם זה, “לא עשה כלום”.
מקומות המצטרפים לעיר
דובר 1: “וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר”, אותו דבר, אם הוא הניח את זה לא בעיר, אלא הוא הניח את זה במקום שהלכתית נקרא העיר שלך לגבי עירוב. כלומר, המקומות המצטרפים לעיר. נכון? למדנו שמגרש העיר, השטח סביב העיר… אה, עכשיו היה הענין… כן. הוא אומר, הוא מתכוון שם לבתים שיש שם. אה, אה. כן, זו הלכה, נכון.
הרמב״ם אומר שאם הוא הניח את זה בעיר שבה הוא יושב, אני לא מתכוון רק לומר מה שנקרא בעסק ישירות בגוגל מפות העיר, אלא אני מתכוון לומר ההלכות שהם למדו בהלכות שבת, שסביב העיר יש עוד שטחים שהם עדיין… לגבי תחום שבת מתחילים למדוד אלפים אמה מחוץ לשטחים, הבתים סביב העיר שנמצאים ברבוע העיר, או סוגים כאלה של הלכות שהם למדו.
מקומות המצטרפים לעיר. לא, מה עוד היה כן? הם היו… הוא מתכוון בוודאי כמו בית שהוא פחות משבעים אמה ושליש. אה, מה זה לא גם לכאורה, כל דבר שההלכה אומרת שהאלפים אמה מתחילות משם, זו המילה.
אולי הוא מתכוון לומר כמו המניח עירובו בתוך המדינה. לא, זה מניח עירובו בתוך התחום. אתה צודק שהוא לא עשה כלום, כי הוא יכול ממילא תחום. לא, הוא אומר שהוא קונה מקום העיר, כי המקום שאתה יכול ממילא משם ללכת אלפים אמה לא עשית כלום. כל ההרוחה שלך מתחילה כשאתה מתחיל ללכת.
נתן עירובו חוץ לתחום
דובר 1: נתן עירובו חוץ לתחום, אותו דבר, אם מישהו הניח את עירובו מחוץ לתחום שבת שלו, כלומר, כי הוא חזר והלך והוא לא יוכל להגיע עד שם, אז הלאה לא עשית כלום עם העירוב שלך. זה צריך להיות מקום שבשבת אתה יכול להגיע אליו, אז אומרים שאחרי שאתה מגיע לשם אתה מקבל משם אלפים אמה.
אבל אם הוא הניח את זה מחוץ לתחום שלו, קודם כל, לפי ההלכות המאוחרות זה גם לא כמו עירוב כשר, כי עירוב צריך להיות משהו שבשבת הוא יכול לאכול אותו, שהוא ראוי לו בשבת. אבל אפילו בלי זה, עכשיו זה ענין, כי העירוב לא עירוב טוב, כאילו זה לא לחם טוב, כאילו כי אי אפשר… כאן זה פשוט כי זה לא בהישג ידו, הוא לא עשה את העירוב באופן שיכול לעזור לו. במילים אחרות, הוא עכשיו מחוץ לכל הסיפור. מה אומרים שהוא בכלל בבית אצלו?
דיון: לא יועיל כלום
דובר 2: מה, לא יועיל כלום.
דובר 1: כאן המילה היא גם לא יועיל כלום. זו כוונתו.
דובר 2: מישהו אחר, מה הוא אמר?
דובר 1: לא, אבל זה מוזר, כי לא יועיל כלום עולה, הוא שם את זה אחד על השני, כי זו המילה. הוא מתכוון לומר, האדם בכלל לא… הוא לא עשה הוא לא עשה משהו שעוזר כאן. העירוב שלו בכלל לא עירוב. הוא גם לא מקבל את הקנס שאתה אומר. עירוב אחד, וכך לא נעשה שום עירוב.
דיון: איך עירוב תחומין עובד
דובר 2: אתה אומר כל הזמן, כשהוא מגיע יש לו אלפיים אמה, יש לו ממילא אלפיים אמה לכתחילה, רק הוא בדרך כלל בתוך האלפיים אמה מאיפה שהוא גר שם.
דובר 1: כן, אבל זה הרחיק את האלפים אמה שלו כפליים, כי עכשיו הוא יכול ללכת מביתו לשם, מהעיר הוא יכול ללכת, ואחר כך כשהוא מגיע לעירוב שלו הוא מקבל משם עוד אלפיים אמה נוספות.
דובר 2: אחרי שהלך אלפיים אמה?
דובר 1: לא, לא.
דובר 2: כתוב הוא מניח את זה בתוך האלפיים אמה מהעיר שלו, הוא רשאי ללכת עד שם?
דובר 1: לא, לא, עוד אלף אמה נוספת.
דובר 2: אהא.
דובר 1: אלפיים אמה יש תמיד לכל רוח, נכון? אם העירוב שלך הוא בתוך אלפיים אמה מכאן, אתה מפסיד בצד השני, כך הם למדו. בסך הכל אתה מרויח, אתה מזיז את איפה שאתה נמצא.
לא מקבלים בכלל יותר מקום טכנית. מקבלים למעשה יותר מקום, כי בכיוון אחד יכולת רק ללכת אלפיים, ועכשיו אתה יכול ללכת ארבעת אלפים, כי אתה כבר כאילו שם. אבל אני אומר את זה, זה מה שאני אומר שכאילו כשהוא בבית הוא גם במקום שהוא רשאי להיות, כי הוא גר שם, והוא כבר יכול היה לבוא לכאן. למעשה הוא כבר לא הולך איפה שהוא רוצה, לכן זה אפשרי לאדם להניח עירוב חוץ לתחום.
אבל אנחנו לא אומרים אפילו את הכוח שהעירוב יעבוד לחומרא, שתאמר שהוא לא רשאי לזוז כי הוא יוצא חוץ לתחום, הוא לא רשאי לזוז ערב שבת. העירוב לא שייך אליו, אז הוא לא עושה כלום.
הלכה ח: אין מערבין אלא לדבר מצוה
דובר 1: אז עכשיו הלכה ח׳, לענין שאי אפשר להכין עירוב. נכון, אז אני אומר כך, עד עכשיו הייתי אומר שזה פתרון מעשי פשוט שאפשר תמיד להשתמש בו. לא, לא, לא, לא, תירגעו, אומר הרמב״ם. צריך להיות צורך לעשות את זה. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה.
דוגמאות של אהבה
דובר 1: כגון, הוא אומר, והוא אומר דבר מעניין, הוא אומר “אהבת ישראל”. חשבתי שאולי זה מה שמאחד את מצוות העירוב. אבל בואו נלמד קודם את הסיבות שהוא אומר, מה זה עבודת ה׳. כגון שהיה רוצה ללכת לבית האבל, הוא רוצה ללכת לנחם יהודי.
אגב, הנוסח, כבר דיברנו על זה, הנוסח אומרים אולי לא את “המקום ינחם”, אבל הולכים להיות שם עם יהודי שבור. אבל המשנה, אומרים כן “המקום”, ולא זוכרים. אני חושב שכאן יש משהו… ההלכה היא שמנחמים אבלים בשבת. המנהג הוא אולי לא כך? אנשים חושבים שכיון שהוא לא יושב שבעה והוא לא יושב על הארץ, ששבת לא כואבת את האבלות בפרהסיא, אי אפשר לנחם אבל. אולי “המקום ינחם” עצמו הוא אבלות בפרהסיא, לא? בסדר. נכון.
או למשתה של נשואין, או הולכים להשתתף בחתונה, שגם למדנו כבר בהלכות שבת שמותר כן לעשות חתונה בשבת, ובלבד שתהיה מצוה לראשונה.
או להקביל פני רבו, או מותר ללכת למצוות ללכת ללמוד עם הרב, שגם אנחנו למדנו בהלכות שבת, שבמקום לשבת בבית וללמוד איזה מעשה יפה בספר מלכים, ילכו לבית המדרש לשמוע את הרב. הוא מתכוון לקבל פנים, נכון, ולבקר או… נכון. יש לנו את זה גם, נכון. בהלכות יום כיפור אנו רואים שמותר אפילו להיכנס למים ביום כיפור, ביום טוב צריך ללכת.
או חברים שבאו ממדינה אחרת, לקבל חבר, כמו שלמדנו בהלכות ברכות, שכשחבר לא ראינו זמן מה עושים “שהחיינו”, זה דבר חשוב מאוד לראות חברים.
יראה
דובר 1: בסדר, וכיוצא באלו, זה הכל בת אהבה. או מפני היראה, כן, אהבה ויראה. או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים ומן הלסטים. כאלה, כי בעצם זה גם דבר מצוה. כן?
דיון: אהבה ויראה
דובר 2: לא, אהבה זה שרוצים להגיע למקום כלשהו, יראה זה שרוצים להתרחק ממשהו.
דובר 1: קדושה וטהרה דומה, כן. לא, זה לא כך, כי בעצם זה גם… אני מתכוון, אם יש באמת חשש מגויים, ומתירים לו שזה דבר מצוה, וזה לשון, הוא אומר כן. כל הדברים האלה, זה קצת מצוה, כן. לא, על זה זה מצוה, כי זה נופל. אבל הנקודה היא… זה הוא אומר, רק האהבה, יראה זה שהוא עושה את המצוה, אני מתכוון… יפה מאוד.
בדיעבד תקף אפילו לדבר הרשות
דובר 1: וכיוצא בזה. צריך להיות דבר מצוה. אבל אומר הרמב״ם, זה רק לכתחילה. אבל “ומי שעירב שלא לאחד מכלל אלו אלא לדבר הרשות”, סתם, כי הוא רוצה לעשות טיולים ארוכים, “הרי זה עירוב”. האם זה… בדיעבד זה כן עובד. החכמים רק אמרו שלא יעשו לכתחילה עירוב תחומין.
חידוש: עירוב ואהבת ישראל
דובר 1: אז, חשבתי שעירוב הוא הענין של להרבות אהבת ישראל. כן, כי החכמים אסרו, למשל בעירובי חצרות, זה גם אותו דבר. בעירובי חצרות החכמים אסרו… להוציא מהבתים לחצר, והם עשו עם זה… הפרדה כזו, כן? שבמקום לומר שכל החצר היא אחת, הם עשו הפרדה. הם תיקנו את זה, ואמרו עושים עירוב, וכולם משפחה גדולה ומאושרת אחת.
גם כאן, הם קיבלו מללכת רחוק, מיילים, שאנשים יפגשו פחות, אנשים לא ילכו לניחום אבלים ולשמחות. הם תיקנו, זה מאוד חשוב, עירוב הוא הכל על… ואולי גם רפואה שלמה, שבשבת יוכלו לקחת אורחים. בסדר, עכשיו אני כבר מגזים.
דיון: מדוע רק לדבר מצווה?
דובר 2: אבל מה הפשט שהם קיבלו בדיוק את דבר המצווה במשלוח, עירובי חצרות? הרי להיפך, זה… לא להיפך, לא, לא להיפך. זה דבר שדווקא כן צריך לעשות. אני לא זוכר לשון כזו, לא קראתי ברמב״ם.
מדוע כאן הענין?
דובר 1: אולי החכמים לא רצו שאנשים יתאמצו בשבת?
דובר 2: מה זה קשור להליכה? זה שהם למדו שלא צריך ללכת, והחכמים לא רצו שאנשים יתאמצו מאוד בשבת ללכת רחוק מדי?
דובר 1: הייתי חושב שזה פשוט כי זה לא… העירוב אינו אמיתי. כלומר כאילו הוא דר שם, אבל באמת אינו דר שם. אבל הרי זה בתוך י״ב מיל, יש לי את י״ב המיל, מדוע החכמים יאמרו אם אתה עושה את זה מודה… החכמים לא נותנים היתר לעולם. היה נשאר כלל גדול בתורה, למדנו יותר מדי סכוליסטיקה.
דיון פילוסופי: מדוע צריך עירוב ומה הטעם לאיסור תחומין
דובר 1:
הייתי חושב שזה פשוט כי זה לא אמת, עירוב אינו אמיתי. כלומר, כאילו הוא דר שם, אבל למעשה אינו דר שם. אבל הרי זה בעירוב ביתו, הרי זה בעירוב ביתו.
החכמים אמרו, החכמים לא נותנים את הטעמים לעולם. אפילו בכלל גדול בתורה, כמו שלמדנו, שיש הלכה, כתוב בספר השמימי “כך צריך לעשות” לפי כללים מסוימים, והחכמים אומרים רק מה כתוב באותם כללים. אפילו כשזה מדרבנן, הרבנן עשו את הכלל.
אבל רואים הרבה פעמים, ויש לי הרבה ראיות, וזו למשל אחת מהן, שזה לא אמת, זה לא פשט שיש איסור ללכת מדרבנן יותר מתחומין שבת, ויש גם היתר על גדר מסוים ב״כל בשביל תוספת”. נכון שיש היתר כזה, כמו שאתה אומר אצל עובדי ארדזשעס, אבל זה לא רק זה.
זה גם, כאילו, שחשוב שאדם ילך אל הרב, והרב מסתכל עליו והוא אומר, “כן, אני סבור שאתה יכול ללכת.” איך תלך? עם עירוב, לא לבד.
צריך להיות סיבה טובה. צריך לתת, כמו ילד שנמצא בחדר והוא רוצה לצאת. שואל הרבי, “למה אתה יוצא?” אפשר לומר שיש איסור ביטול תורה, צריך ביטול בית המדרש אולי, זה ביטול תורה אחר, ביטול תשמישם של בית רבן, זה דבר אחר. הוא אומר, “אני רוצה לצאת.” שואל אותו הרבי, “יש לך תירוץ טוב?” יש גדר, “לצורך מותר לצאת מן החדר.” יש רשימה של צרכים. זו יכולה להיות רשימה רחבה, אבל למעשה צריך כל פעם לבקש רשות כאילו. הרבי אכן נותן רשות, ואולי אומר, “אתה יכול לצאת, אבל בתנאי שתלמד אחר הצהריים את הסדר עם אביך.” אני לא יודע, הוא נותן איזה תנאי, איזו עצה טובה איך זה אפשרי, איך זה לא פוגע בסדר הלימוד.
אבל בקיצור, צריך כל פעם להסכים, הרב צריך לתת סיבה שהוא מסכים שזה מותר. הוא לא נותן סתם לעשות עירוב. עירוב הוא היתר על איסור לכל הדעות, לא גלייק. מדוע יש איסור תחומין? אם זה צורך חשוב, צורך טוב, מדוע שונה עירוב חצרות? עירוב חצרות אינו כך. אבל מה זה אותו סוג מצווה, אותו סוג תיקון. זה יותר דומה למה שאני אומר שגם אסור ללכת יותר מדי בשבת.
אתה יודע שאסור ללכת יותר מדי, זה איסור תחומין עצמו. אתה לא יכול להוסיף עוד דבר לזה. בוודאי יש איסור כאן, ואתה מוריד את האיסור. כי כמו שאתה אומר, למעשה, אגב, אחרי שהוא דר טכנית והוא מפסיד דרך אחרת, אבל למעשה הוא הולך לצאת חוץ לתחום, הוא הולך לעשות דבר מדרבנן. הוא לא באמת דר שם, זה רק עצה קטנה, למדנות שזו עצה. עירוב חצרות אינו, הוא כמו עצה. עירוב חצרות, נושאים מיליון בשבת עד לבית בעל הבית החוצה קצת.
הדרך שאתה אומר את זה גורם לזה להישמע כאילו, אנחנו לא רוצים שאדם ילך יותר מדי. התורה אומרת עד מיל. החכמים אומרים לכתחילה רק אלפיים. אם כבר תהיה בחצרות נאפשר לך ללכת יותר. כאילו אתה אומר שאם מישהו רוצה להיות מהדר גדול מאוד שלא ילך אפילו אלפיים. זה קצת… כבר שכחו את הטעם למה עשו את זה.
אבל הוא מביא הלכה למעשה, שולחן ערוך פוסק מה שאני אומר לך גם שאסור לעשות עירוב לצורך מצווה שנולד. יש איסור, ואתה נותן לעצמך היתר. אבל הרבנים נותנים היתר צטל. אבל הם לא נותנים סתם כך.
דובר 2:
במילים אחרות, אני אגיד לך אפילו כך. הרבנים, חכמים, כן, הרבנים, ווטאבר, הם שולטים, הם סבורים שיש דברים טובים שעושים ודברים לא טובים. אתה יכול לומר סתם על לא ללכת בשבת, אתה יכול לומר סתם למה אדם לא יטייל סתם? אדם אומר אני רוצה ללכת לתיאטרון, אומרים לו לא, אל תלך. למה לא? יש לך חן עם… איי, חן עמי טכנית, אין הבדל, זו עוד דרך שאדם לא יעשה דברים שהם רק רשות, בואו נעשה רשות. זה מה שהתכוונתי.
אבל אתה צריך לדעת כי הרי הוא התיר דבר מצווה קטן, דבר מצווה עדין. האם יכול אדם לומר שזה עונג שבת כי יש לו הנאה גדולה מטיול ארוך? זה לא כמו חבורה שבים בדרך?
דובר 1:
נאמר, אני לא יודע. אתה שואל קודם מה זו מצווה. מצווה לא אומרת מה שיש לך טעם לומר. מצווה אומרת קצת מצווה, דבר חיובי.
דובר 2:
הרב, אני לא רואה איך הרב נכנס לתמונה. זה לא דבר שמבקשים רשות עם ביזנס. אדם יכול לעשות לבד. הרבנים כתבו את ההלכות, הם הרב שלא כל כך שווה את הרשות. הוא אומר שזה לא כלל כזה. הרב צריך להסכים שזו סיבה טובה שאתה עושה. ודרך אגב, אני חושב שדווקא כן, שהרבנים שעשו את הלכות התורה, הם באו לרב לשאול. ההלכות לא כתובות לאנשים, מי כתב הרבנים לרבנים? יש כלל כזה.
זה גם קצת מעניין שמצד אחד מברכים על מצוות עירוב, וכאן אומרים שזה גדול כמו העבירה ועושים את זה רק לדבר מצווה. זה גם קצת מעניין.
דובר 1:
אם מותר על דבר הרשות, רואים שזה לא משהו ש… אתה אומר שאני עושה מצווה, אני אומר על מצוות עירוב, כאילו אני עושה עירוב זה דבר טוב. אני עושה עירוב זה לא דבר טוב, אולי זה מאוד חשוב, אבל זו דרך להתיר ללכת לדבר מצווה. כך אפשר לחשוב על זה. אוקיי, הלאה. בואו נמשיך. בסדר.
דובר 2:
ממה שעושים עם העירוב, כן? למעשה, אם עשו עירוב על דבר הרשות, זה עירוב כזה. מה שהרב אומר זה לא הגזירה של הרבנים. הרב לא הולך שום היתר. עכשיו, הקיץ הוא הזמן היחיד שנוגע ענין תחום שבת. אנשים שגרים בברוקלין זה לא כל כך שייך. בהרים זה לעתים קרובות מאוד שייך, והמגן אברהם מדבר שמותר ללכת כדי להתפלל במנין. לכאורה זה עוד דבר מצווה חזק כמו ללוות את חברו.
הלכה ט: במה מערבין — שיעור מזון שתי סעודות
דובר 1:
הלאה. אומר הרמב״ם הלאה, במה עושים את העירוב? זה צריך להיות מזון שתי סעודות.
אומר הרמב״ם כך, הרמב״ם כבר אמר לך, למדנו עכשיו הלכות שיתופי מבואות, ושם אמרנו שצריך להיות פת. אה, צריך להיות אוכל. עירוב חצרות צריך להיות פת, אבל שיתופי מבואות היה כל אוכל שהוא שיעור סעודה, ושם עמד כמה, אם זה רץ זה כדי שיעור, לאו דווקא פת.
הוא לא הולך לומר, אלא רק, כל שמערבין בו עירובי תחומין, כל מה שחישבנו שאפשר להשתמש לשיתופי מבואות אפשר לערב עירובי תחומין, ושם הוא חישב שיעור של מסוימים, אם זה פירות זה כך וכך וכדומה. חוץ עיסה שלא אפאה, שלמדנו שאי אפשר להשתמש לשיתופי מבואות, כי זה לא אוכל חשוב מספיק, אני לא זוכר… אה, כי זה לא מאכל חשוב, אין מערבין בו עירובי תחומין, גם לא משתמשים לעירובי תחומין.
וכמה שיעור עירובי תחומין? אומר הרמב״ם, השיעור הוא מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, שיעור שתי סעודות לכל אדם שרוצים להתיר לו ללכת. ואם היה לפתן, אם הוא לא משתמש באוכל עצמו, המעין קורס, אלא משהו שאוכלים עם הלחם, כדי לאכול בו שתי סעודות, השיעור הוא כמה שאוכלים עם הלחם משתי סעודות, כמו ההלכה שלמדנו קודם בשותפות.
לא כמו עירוב חצרות, ההלכה היא כמו שותפות. אפילו קהל גדול של אנשים עדיין מספיק שתי סעודות. כן, מאוחר יותר הוא יעמוד בפירוש שאפילו קהל גדול כל אחד צריך לתת מזון שתי סעודות. העצה היא, כמו שהוא אומר, שצריך לעשות אריכות ימים. העצה היא לקחת תוכנית ליפט כזו. סעודה.
דובר 2:
אבל הוא פחד שמישהו יגרור לחזירה?
דובר 1:
לא, לא, אוקיי. הוא אומר מאוחר יותר מה עושים. שמים מונח נושא בקטן כן? לא, לא, לא. כי חושבים שצריך לעשות תוכנית ליפט, לא עם סעודה קצת יותר קטנה. לא, פרקטית צריך להיות תוכנית ליפט. אפשר אפילו לעשות מי מלח שיהיה מספיק. כלומר כמו מריות, כן? וזה מעט מאוד, כמה משתמשים בסעודה? לא הרבה. אז בקבוק מזה מספיק למאה אנשים ולשתי סעודות. מבין?
הלכה י: הוא ועירובו במקום אחד
דובר 1:
והוא אומר הרמב״ם הלאה, רבים מפרשים שלומדים הכל על זה, שעירוב צריך להיות… צריך להיות נגיש לו, צריך להיות מקום שהוא יכול לאכול אותו. לא רק בין השמשות, כן?
אומר הרמב״ם כך, וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד. המקום שבו מניחים את העירוב צריך להיות אותו מקום שכאשר יבוא שבת הוא יהיה שם. כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות. שאם היה שם בין השמשות, שיוכל אכן לאכול אותו. אבל אם זה מאוד רחוק, ונראה בקרוב הלכות, למשל אם הוא לא יכול להגיע לאוכל מסיבות, זה לא יועיל.
הרמב״ם מסביר, לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד — שם בתחום שבת יש רשות הרבים ורשות היחיד אחת — או ברשות היחיד, או להיפך, והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב. זה לא עירוב טוב. למה? כי האדם הרי יהיה ברשות אחת, הוא רוצה לשבות ברשות הרבים, והוא לא יוכל להביא את העירוב, את האוכל, אליו. שאי אפשר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה. הרי זו עבירה לעשות איסור דאורייתא של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות. אז העירוב לא באמת ראוי לו לאכול, וזה לא “הוא ועירובו במקום אחד”.
דובר 2:
איזה מקום צריך להיות המקום שמשם הוא הולך ללכת? זה לא אומר שאני משאיר את העירוב שלי ברחוב, הוא הולך לראש ישיבה נאמר, והוא הולך הביתה.
דובר 1:
לא, לא מדברים על זה. לא, מדברים על המקום שבו הוא הניח את העירוב נמצא שם, הבנתי שיש בית שם, הוא הניח אותו על גג הבית. נראה שהמקום שבו הוא הניח את העירוב אינו מקום שיכול לשבות שם, זה על עץ, זה על גג של בית. לשבות זה המקום ש…
פשט הענין: כאשר העירוב והאדם נמצאים בשתי רשויות שונות
דובר 1:
כי העירוב במקום שאינו ביתו. הוא הניח את העירוב למשל למעלה. העירוב עושה שבערך המקום, שהמקום הקרוב ביותר לעירוב, המקום שהוא יכול לשבת, המקום שהוא יכול להיות מקיים “להסתכל” איפה הוא יושב, הוא יאכל שם את הסעודה. צריך להיות מקום שאפשר לשבת בנוחות. המילה “בנוחות” הכנסתי כאן סתם, אבל כאן במקרה הזה הוא הרי לא יוכל להיות שם בפועל איפה שחשב על השביתה ולאכול את הסעודה, כי הוא לא יכול להגיע לסעודה, הוא לא יכול להגיע לעירוב, כי זה רשות היחיד והשביתה שלו ברשות הרבים.
אני מתכוון, המקרה שמדברים כאן הוא שהוא לא יכול לשבות ברשות היחיד כמו ברשות הרבים, כי זה קומה שנייה, אני לא יודע מה, הוא הניח את העירוב שלו על גג. מכיוון שאנו רואים בפועל שהוא לא יכול ללכת, וזה אסור, או שהוא אמר באמת “מקום שביתתי”. “מקום שביתתי” כתוב סתם, זה משהו שכתוב לא בתרגום בסיסי. “מקום שביתתי” – הוא אומר, זה קשור למה שהוא אומר. הוא אומר, “אני כוונתי בסוסי”.
אצל אילן נראה, כן, נראה מאוחר יותר אם הלכתית הוא לא יכול להוריד את האוכל משם, או כי הוא לא יכול לעלות. נראה הלכתית מה זה רשות הרבים, ואחר כך נבין מה פירוש “מקום שביתתי”.
דובר 2:
נכון. למה לא לומר שדווקא העירוב הוא רשות היחיד שם שהעירוב נמצא? למה יש משהו נוסף…
דובר 1:
נכון. גם אני לא מבין. אולי מתכוון דווקא שהפנים הוא שהולכים לאילן, איזה דברים, ומאוחר יותר מחשבים אילן נוסף. אני לא יודע. הגמרא מדברת כן על הענינים של אילן ודברים. זה דבר אחר. אבל הרמב״ם הולך לומר נוסף על החשש של תלישה מאילן. הוא לא אומר על המשנה שכל אילן אסור ללכת שם, כי זה כל אילן. אני לא רואה מה הרמב״ם אומר כאן. הוא אומר כאן “נותן עירובו בראש הקנה שמא יטלוש”. זה דבר אחר. אבל הוא לא אומר את הטעם למה צריך לטפס על עץ כדי להניח את העירוב שם.
ממילא, הפרט של הקידוש הוא כך: על זה צריך לטפס על עץ, אין פרט כי זה חלש… חלש, חלש, אומר המגן אברהם. הוא אומר ברור, כרמלית מגן אברהם. אם הפנים אומר שהוא רשות היחיד, וממילא קונה שביתה הוא הרי לא שם כי זה חלש… אה, אז הדרך היחידה איך לאכול היא להוריד.
דובר 2:
נכון. כי לטפס היינו אומרים שזה לא פרט כי זה חלש.
דובר 1:
צריך לשים לב, לטפס זה חלש, אבל הפרט הוא שזו רשות הרבים. זו צומת רשות.
המציאות: כאשר העירוב מונח במקום לא מעשי
אז המציאות היא כך: הוא חושב על מקרה שהוא לא יכול לשבות ברשות היחיד כי זה לא מעשי. הוא הניח אותו על איזה גג משופע, הוא לא הניח אותו במקום שהאדם יכול לשבות. הוא יכול רק לשבות ליד זה, המקום הקרוב ביותר ליד זה ברשות היחיד, ברשות הרבים או ברשות היחיד. הוא הניח אותו או ברשות הרבים או ברשות היחיד, הוא הניח את העירוב במקום שאי אפשר לשבות. מקום שאי אפשר, אין שם מקום לאדם לשבת, או שזה מונח על קצה של איזה…
צריך להסתכל שם שהוא מניח את העירוב, שם היא השביתה. אבל במקרה שהוא הניח את העירוב במקום שאי אפשר לשבות, מסתכלים מיד ליד זה ושם היא השביתה.
דובר 2:
כן, אבל אני אומר לך, כאן יש בעיה שהוא לא יכול… שוב, כשהוא הניח את העירוב שלו על עמוד תאורה באמצע רשות הרבים, אין בעיה, כי הוא ברשות הרבים והעירוב ברשות הרבים, אז אפילו אם זה מונח גבוה הוא יכול להוריד אותו, כי זה בתוך ד׳ אמותיו.
תרגום לעברית
אבל אם הוא הניח אותו במקום שהוא לא יכול לשבות שם, והמקום הקרוב ביותר אליו שהיו חושבים שהוא יכול לשבות שם הוא על עמוד, שהעמוד הזה נמצא ברשות הרבים והוא מתחתיו ברשות היחיד, או להיפך, וזה ראינו, אחת מהלכות רשות היחיד ורשות הרבים שלמדנו בהלכות שבת. אומרים שלעלות לשם למעלה הוא לא יכול, כי זה לא מקום שביתה. אבל מה הענין? מחשיבים שהוא יושב למטה והוא יכול לאכול את העירוב למטה, הוא יכול לאכול את הסעודה ממש ליד זה. אבל במקרה שהוא לא יכול, כי זה יוציא אותו מרשות היחיד לרשות הרבים, כי זה על עמוד.
בואו נצא, יש לך כאן עמוד?
דובר 1:
נכון. זה לא דבר מעשי, כל השביתה היא שביתה. אין מקום שאפשר לשבות בו, אי אפשר לומר שעל זה השביתה. אני חושב שזה מה שהרמב״ם מתכוון.
דובר 2:
לא, לא צריך, כי אם זה ברשות היחיד והמקום הלא-מעשי הוא ברשות הרבים, זה נוגע לי, כי רואים את זה כאילו השביתה היא הקרובה ביותר לזה. העירוב אומר שקונים שביתה לא על האינץ׳, אלא על המקום ממש ליד זה, והוא יכול להוריד אותו ולאכול את סעודתו. הוא יכול להוריד את העירוב מהמקום שהוא מונח ולאכול את סעודתו. אבל כשהוא לא יכול, זה מה שהרמב״ם אומר.
חידוש: שתי הלכות חדשות ביסוד הזה
צריך קודם להוסיף הלכה חדשה לגמרי, ששביתה היא לאו דווקא כמו העירוב, אלא במקום מעשי. הלכה חדשה, הלכה חדשה. שיהיה מקום שאפשר לשבות בו. שביתה פירושה מקום שאפשר לשבות בו. אתה מוסיף שתי הלכות. קודם כל, שביתה צריכה להיות שאפשר מעשית לשבות. פשיטא. ואם לא, אומרים שהשביתה תהיה קרובה יותר למקום שאפשר לשבות. שתי הלכות מפורשות שלא עמדו עד עכשיו, שכשעושים עירוב, קונים שביתה במקום עירובו, ושיהיה במקום אחר.
אני חושב שזה מאוד בסיסי ש… הגמרא לא אומרת בדיוק את זה. הגמרא אומרת, הגמרא מדברת אולי על עץ שהוא לא יכול לטפס עליו, אז הוא לא קונה שביתה כי הוא לא יכול. כל העניין הוא שצריך להוסיף את שלושת הטפחים הראשונים, כי זו שביתה בלבד, וממילא, לא צריך לחשוש שהוא יטפס על העץ ויאכל אותו שם מאיזו סיבה. הוא חייב להוריד אותו, וממילא זה אומר שהוא לא עובר על בל תוסיף במקום אחר. אבל הגמרא דילגה על העץ מאיזו סיבה.
דובר 2:
לא, לא דילגו על העץ, אבל כאן בעץ עצמו יש לך קושיה שאני חושב שזו לא קושיה, כי אי אפשר לקנות שביתה על עץ. כי אף אחד לא יושב על עץ ואוכל סעודה, חוץ מקופים. אצל בני אדם, קניית שביתה פירושה משהו אמיתי, זה לא איזה דין כזה… זה עומד בהלכה. זה עומד בהלכה.
יש בעיה אחרת, העירוב במקום אחר. יש בעיה כזו, אם זה לא… אם זה מקום לגמרי לא נורמלי, הוא מניח את עירובו במקום לגמרי מוזר, אם אין שום הלכה, אין איסור. אין בעיה.
דובר 1:
לא, אין בעיה, כי הוא קונה שביתה ממש ליד זה. הוא קונה שביתה לא שם, קניית שביתה היא לא האינץ׳ שבו הלחם מונח, זה המקום. כי הוא יכול להוריד אותו ולאכול. ושנית, שאתה אוטומטית קונה שביתה במקום אחר אם הוא… לא במקום אחר, אתה קונה שביתה שם, ליד העירוב, ליד המקום, לא על העמוד. אבל כשאי אפשר…
הגמרא אומרת דווקא, מתכוון. ההלכה היא שאתה צריך להתכוון. אז השאלה היא, אם הוא היה מתכוון לשבות בתחילה, לא הייתה בעיה. הבעיה היא רק שהוא מתכוון לשבות… או שהבעיה היא רק איך הכוונה שלו. משהו יש לו כוונה כאן. לא כתוב שזה קורה אוטומטית כמו שאתה אומר. אז, משהו אני מפספס דבר בסיסי.
מאיזו סיבה האנשים כאן שנמצאים, לא עוזרים לי. אולי הם חושבים כמוך, שאני זה שמשוגע?
דובר 2:
לא, חס ושלום לא משוגע. למדתי את זה שזה בערך מסתדר ככה. אני לא רואה שזה כל כך רחוק. כי שביתה זה פשוט, שם זה המקום שהוא היה יכול לאכול את הסעודה. ובמקום עליו הוא לא היה יכול לאכול את הסעודה שם, כי זה היה צריך להיעשות דרך הוצאה. נכון, כן?
בואו נמשיך, הלכה יא. בסדר.
—
הלכה יא – עירוב בכרמלית
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אמר, אם נתערב נשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, אבל כשהוא עירב בכרמלית, שזה לא היה רשות היחיד, שזה אומר ששביתתו ברשות היחיד והעירוב להיפך ברשות הרבים, אלא בכרמלית. כך עומד במשנה, “אם נתערב נשבות בכרמלית, זכה לו עירובו ברשות היחיד וברשות הרבים”.
הטעם: בין השמשות מותר לטלטל מכרמלית
ואז אומרים גם שלמעשה הוא לא היה יכול אולי לאכול מהעירוב, כי כרמלית היא איסור דרבנן. אבל למעשה, זה מסע, עירוב אפשר כן. למה? אומר הרמב״ם כך, נו, בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, מתי העירוב קונה? מתי החלות של העירוב, שאומרים שאז רואים כאילו שם עכשיו קניין שביתתו? בין השמשות זה קורה.
ואז הרי ההלכה שמותר להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות היחיד או רשות הרבים לדבר מצוה. וזה למדנו כאן, וכמו שאנחנו יודעים כבר את הכלל, כמו שהרמב״ם אומר את הכלל, שכל דבר שהוא מדברי סופרים, כל דבר שהוא איסור דרבנן, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. לא גזרו בין השמשות במקום מצוה ושעת הדחק. ממילא, מהכרמלית או לכרמלית הוא היה כן יכול לשאת כדי שיוכל לקנות שביתה. ממילא רואים את זה כאילו שם יכול להיות מקום טוב שהוא קנה שביתה.
אני חושב ש… אה, חשבתי, אבל הוא אמר שהעבד עובד את זה אפילו כשזה לא מצוה או דוחק. צריך לחשוב על דוחק. הוא אמר שהעבד עובד את זה אפילו בלי דוחק. סתם, סתם, זה פשוט קרה לו ככה. עד כאן. נו, הלאה.
אותו יסוד: איסור דאורייתא פוסל את העירוב
אומר הרמב״ם, מאותה סיבה, עם… בהתבסס על ההלכה שהוא אמר, שמקום שלא היה יכול להיות יחד עם העירוב בגלל איסור דאורייתא, העירוב לא עירוב טוב, כי זה אומר כאילו הוא לא יכול היה לקיים שביתה, ואם זה רק איסור דרבנן זה אומר כאילו הוא כן יכול היה לקיים שביתה.
הלכה יא (המשך): נתן במגדל
מאותה סיבה זה כך, נתן במגדל, הוא הכניס אותו לארון כש…
הלכה: נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח
עד כאן, נו.
הלאה אומר הרמב״ם, מאותה סיבה, בהתבסס על ההלכה שהוא אמר, שמקום שלא היה יכול להיות יחד עם העירוב בגלל איסור דאורייתא, העירוב לא עירוב טוב, כי זה אומר כאילו הוא לא יכול היה לקיים שביתה, ואם זה רק איסור דרבנן, זה אומר כאילו הוא כן יכול היה לקיים שביתה.
מאותה סיבה זה כך, נתנו במגדל ונעל, ואבד המפתח – הוא הכניס אותו לארון, והוא ננעל, ואבד המפתח, המפתח אבד. כמו שהיה לנו הלכה דומה בעירובי חצרות. אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה עירוב. למה? כי בין השמשות היה מותר גם לעשות את זה, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה – רק מלאכה.
זאת אומרת, אם הוא צריך לעשות ממש סתירה, לחתוך עם מסור, אני יודע, מה שהיה נקרא ממש סתירה, לא היה יכול לקנות שביתה. אבל אם זה רק שהוא היה צריך לשבור למשל, הוא רק היה צריך לעשות איסור דרבנן.
חידוש: גזירה שמא יתלוש בקנה – קרוב לאיסור דאורייתא
עוד הלכה דומה. נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ – אם הניחו על ראש קנה או קונדס, נראה מאותה משפחה כמו קנה, נראה עוד הראב״ד מדבר על זה, שגדלים מהאדמה, אינו עירוב, גזירה שמא יתלוש – כי חוששים שהוא ילקוט.
כאן מיד נעשית קושיה גדולה קשה, למה גזירה שמא יתלוש? למה לא לומר שזה רק דרבנן? והמפרשים של הרמב״ם מתייסרים עם זה. אני חושב שהגמרא, זו גמרא, אבל הדבר הוא כך, האיסור לעלות על עץ בגלל שחוששים שילקוט הוא דרבנן.
אבל הרמב״ם מדבר על משהו יותר ספציפי, קנה או קונדס, כך אני מבין מהמפרשים, זו גזירה שמא יתלוש הרבה יותר גדולה, כי הרבה פעמים לא רואים אם הקנה עדיין מחובר או שהוא מונח סתם והוא כבר חתוך והוא מונח סתם ככה. שאפשר לתחוב אותו באדמה אחרי שהוא כבר חתוך.
ואז חוששים שהאדם לא ידע בכלל שהוא עושה איסור, הוא יחשוב שזה כבר קטוף, והוא יוריד אותו, ייתן משיכה לקנה כדי להוריד את העירוב. אז, כשהגזירה שמא יתלוש היא גזירה מאוד קרובה, זה מאוד קרוב שהוא יעבור על איסור דאורייתא, אז זה לא נקרא עירוב אפילו ב… מה? אז לא היו מתירים.
סוג של דבר כזה, עושים כאן קצת הוקם כאן, שמה שהרמב״ם אומר שאיסור דרבנן לא אסור בין השמשות, זה דרבנן רגיל, אבל דבר שהוא קרוב לאיסור דאורייתא, דבר שאפשר מאוד בקלות לטעות ולעבור איסור דאורייתא, אוסרים כן אפילו ערב שבת בין השמשות.
על זה אומר הרמב״ם, שלכן זה דווקא, אם יש תלישה ונעיצה, אם הקנה כבר קטוף והוא רק תחוב באדמה, ויודעים בבירור שזה מומחה והוא לא יעשה טעויות, זה כן עירוב, הרי זה עירוב. יכול להיות ששם יש גם אולי קצת דרבנן שאסור, אולי זה מוקצה או אני לא יודע מה, אבל הדרבנן לא מפריע לנו. אנחנו רק רוצים לומר שאז כששמא יתלוש הוא איסור גדול וחשש חזק, אז זה כן אסור אפילו בין השמשות.
סתם, צריך עכשיו לחשוב על איסורים אחרים בין השמשות כי פעם אנחנו יודעים את ההלכה של הרמב״ם, סתם, כי הרמב״ם לא אמר את זה בבירור על הלכות בין השמשות.
הלכה: מקום העירוב – ארבע אמות
אוקיי, עכשיו אפשר ללמוד מה קורה אם העירוב יצא מהתחום, וזה אפילו לא יצא מהתחום, זה אפילו בתוך ד׳ אמות זה עדיין טוב, כיוון שמשהו מחוץ לד׳ אמות שבהן מניחים את העירוב, כן?
אומר הרמב״ם הלאה, כל המניח עירובו במקום, יש לו מקום עירובו ארבע אמות. כשאדם מניח את העירוב במקום, רואים כאילו ארבע האמות הן מקום העירוב, לא רואים רק את האינץ׳ שבו הוא מונח, כל ד׳ אמות הן מקום העירוב.
לגבי מה הוא אומר כך? לפיכך, המניח עירובו תחומין שלא בסוף התחום – הוא הניח את עירוב התחומין בסוף האלפיים אמה שיש לו, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות – העירוב התגלגל והוא יצא שתי אמות, אלפיים ושתי אמות הוא מונח עכשיו.
אדם היה יכול לחשוב שהעירוב בטל, כמו שלמדנו קודם שכשאחד מניח את העירוב במקום שהוא לא יכול להגיע אליו, כי זה מחוץ לתחום שבתו, זה לא עירוב. אבל כאן זה כן עירוב. למה? כי ליוצא יש לו ארבע אמות.
ארבע האמות שהרמב״ם מדבר כאן הן שתי אמות לכל צד, אין לו ארבע אמות לצד אחד, שתי אמות לכל צד ממנו. כך יש לו סביב מקומו של אדם. ממילא, בתוך שתי האמות נקרא העירוב, רואים כאילו העירוב מונח שם בתוך שתי האמות, לא רואים על האינץ׳. ממילא, איפה שנגמרות שתי האמות, שם מונח העירוב, וקנו לו יוצא ממקומו.
אבל אם יצא יותר משתי אמות, מיוצא חוץ לשתי אמות, זה כבר לא עירוב, שהרי יצא חוץ לתחום. וכמו שלמדנו קודם, המניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב, מפני שאינו יכול להגיע אל העירוב – הוא לא יכול ללכת לשם לקנות שביתה כי הוא לא יכול להגיע לעירוב.
בקיצור, שתי אמות יש קרדיט, זה הדבר.
דיון: למה שתי אמות כאן וארבע אמות במקומו של אדם?
דובר 1: מעניין למה כאן אומר הרמב״ם שתי אמות, ובמקומו של אדם ארבע אמות נראה שיש לו ארבע אמות לכל צד.
דובר 2: לא, לא, אבל למה הרמב״ם בהלכות שבת פוסק?
דובר 1: לא, לכאורה שם זה מקומו של אדם, כאן זה עירובו של אדם.
דובר 2: לא, אני יודע שכלל… למדנו גם שם שיש דרכים שונות איך לחשב את ד׳ אמות של אדם.
דובר 1: טוב, טוב.
הלכה: ספק עירוב – נתגלגל/אבד/נשרף העירוב
נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום. אוי, הוא הולך לומר שהרמב״ם לומד עוד מהגמרא?
דובר 2: לא, לא, עכשיו בא חידוש חדש.
דובר 1: כיוון שעוד פרט… למדנו שיש אופן שהעירוב מתבטל, נניח שהלך יותר משתי אמות או אופנים אחרים. אבל למדנו שהעירוב צריך עדיין להיות כשר בין השמשות. למדנו שיש אופן שזה משתנה כשזה נפל. יש עוד תנאים בענין של נתגלגל העירוב.
דובר 2: כן, נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום. מה?
דובר 1: לא, לא, החידוש הוא כאן…
דובר 2: כן, כן, כן, הוא כבר הולך להיכנס לנושא הספק.
דובר 1: כן, כן, הוא כבר הולך להיכנס לבין השמשות ולאכילה. אני חושב שזה יוצא עם אכילה גם אכילה.
למדנו שהעירוב צריך להיות שכשבאה שבת צריך להיות מעשי שהוא היה יכול לאכול שם את הסעודה, ובזה הוא קנה שם שביתה. אבל אם לא היה כך המקרה, כי היה אחד מהדברים האלה: או שהתגלגל בחול לחוץ לתחום, וזה אומר שהעירוב לא היה במקום שהוא היה יכול להגיע אליו, או אבד עירובו – העירוב נעלם, אבד, או נשרף – הוא נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת – הוא השתמש בתרומה לעירובו והיא נטמאה.
אז כך, מבעוד יום, אינו עירוב, והרמב״ם הולך כבר להסביר למה, כי העירוב קורה כשבאה שבת, וכאן כשבאה שבת כבר העירוב לא היה, או לא היה במקום, או לא היה כשר, או לא היה… כן.
אבל אם קרה משחשיכה, שזה כבר קרה כשכבר היה שבת, הרי זה עירוב, שהרי קנה לו עירובו בין השמשות, וממילא כשהיה בין השמשות היה עירוב.
אבל מה ההלכה אם יש ספק? אנחנו לא יודעים מתי זה נשרף. ספק אם בין השמשות – אם זה היה בין השמשות, אם זה קרה לפני זה או אחרי זה, אז כך, ההלכה הרי זה עירוב. ספק בין השמשות, או שאנחנו לא יודעים מתי זה נשרף.
אני חושב שכאן ענין ספק, ענין ספק פירושו שהאדם בא בשבת והוא רואה שזה נשרף, הוא לא יודע מתי זה נשרף. או שהוא יודע שזה נשרף בשעה מסוימת, הוא לא יודע אם זה היה בין השמשות. אז הרי זה עירוב. למה? יש הלכה שספק עירוב כשר. ספק עירוב גם כשר. עירוב שספק אם הוא כשר, זה ספיקא דרבנן והוא כשר.
לפיכך, אם נשרף או אבד בין השמשות, הרי זה עירוב. אה, כאן הוא אומר בבירור שספק פירושו ספק יום משחשיכה. אבל מהמילה “ספק עירוב” פירושו כנראה גם המקרה שאמרתי, כשלא יודעים מתי זה קרה.
הלכה: שליח – שני אנשים עם ספקות שונים
אומר הרמב״ם כך, עכשיו הוא הולך לדבר על… הלכות ספק, אבל כאן הוא הולך לומר לנו עוד דבר, שאפשר לשלוח שליח. עד עכשיו הוא דיבר איתנו כשאדם הולך בעצמו לעשות עירוב, אבל עכשיו הוא אומר, אפשר גם לשלוח מישהו שליח.
תרגום לעברית
אמרו לשניים – שני אנשים אמרו לאדם אחד, “צא וערב עלינו” – לך עשה עירוב בשבילנו. אז אחד ערב עליו מבעוד יום, ואחד ערב עליו בין השמשות. זה מקרה מעניין, על אחד הוא מיהר לשם, והוא הגיע לשם ממש ברגע האחרון, אחד הוא עוד הספיק והוא עשה את העירוב עבור אותו אדם מבעוד יום, והשני כבר היה בין השמשות.
למדנו שניהם היו צריכים להיות כשרים, כן, כי ספק הוא כשר. אבל עכשיו קרה מעשה כזה: זה שערב עליו מבעוד יום, נתאכל עירובו בין השמשות. הגיעה לשם חיה פראית, איזו חיה מקומית פראית כזו, כי היא ידעה שהיא צריכה לעשות דילמה הלכתית מעניינת. את זה שהניחו מבעוד יום, היא אכלה בין השמשות. אז הפשט הוא שיש ספק אם היה עירוב כשבאה שבת, כי הרי הניח בין השמשות.
ואת זה שעירבו עליו בין השמשות, נתאכל עירובו משחשיכה. אז גם יש ספק, כי אם עדיין היה יום כשהניח את העירוב ונאכל רק בלילה, אז זה עדיין טוב.
אז ההלכה אכן כך, ששניהם הוא ספק, שני מיני ספיקות. שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא, וספק עירוב כשר. אין שום הבדל בכל אופן שהוא, אם הספק היה בדרך זו או בדרך זו, וזה גם לא תרתי דסתרי, נכון? זה החידוש, שתחשוב שאם היה לילה צריך השני לא… שכל אחד מהם הוא ספק עירוב, וממילא הוא כשר.
הלכה: לכתחילה לא יעשה עירוב בין השמשות
טוב מאוד, ספק עירוב כשר. אומר הרמב״ם, ואף על פי כן, שבדיעבד עירוב כשר בין השמשות, אבל לכתחילה, אומר הרמב״ם, כשספק חשכה ספק לא חשכה, כשזה זמן בין השמשות, לא יעשה עירוב תחומין לכתחילה. אבל כשמערבים עירוב, כל הדברים שדיברנו הם בדיעבד, אז זה עירוב. אבל זה לא לכתחילה.
הלכה: נפל על העירוב גל
עוד שאלות דומות מסוג ספיקות כאלה. אומר הרמב״ם, נפל על העירוב גל ביום ערב שבת שעדיין היה יום, נפל ערמת אבנים על העירוב.
עירוב שנפל עליו גל (המשך)
כלומר, אם למשל סתם לפנות את האבנים אינו מלאכה, אבל אם זה נקרא סותר, או היה לנו בהירות שכשמפקיע גל זה נקרא בונה חורש, אבל איך שזה, אם אי אפשר לעשות זאת בלי מלאכה — כלומר אם זה רק דרבנן, עירוב שנשחט בין השמשות, אם זה רק דרבנן זה כשר, כי בין השמשות מותר לעשות איסור דרבנן לצורך חשוב, היינו יכולים להוציא את העירוב. אבל אם צריך לעשות מלאכה ממש, אז לא עושים.
אומר הוא, ואם נפל עליו גל משחשיכה, שקרה אותו מעשה אבל כשכבר היה שבת, הרי זה עירוב, ואף על פי שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה, כי כשהיה בין השמשות זה היה עירוב כשר.
ספק מבעוד יום נפל או משחשיכה, גם הרי זה כשר מאותה סיבה שלמדנו שספק בעירוב הוא כשר, כי הרי כאן יש ספק, לפי הצד שעדיין היה יום.
דיון: האם אפשר לעשות כלל מספק עירוב
דובר 1: אפשר לעשות כאן כלל, ספק עירוב, או עירוב בין השמשות?
דובר 2: כן. זה יותר כזה כלל, כי זה ספק אחד. אבל בין השמשות מביא את המקרים המעניינים שהוא מדבר מיום.
עכשיו ראינו סוג ספק שעוזר ושלא.
עירוב בתרומה שהיא ספק טמאה
אומר הרמב״ם, זה מעניין, זה קטע למדני. אבל המערב, אם אדם למד עד עכשיו, היה אומר שכל ספק לגבי העירוב הוא כשר, צריך להיות כשר. אומר הרמב״ם לא כך.
אבל המערב בתרומה שהיא ספק טמאה, אם עירב בתרומה שהיא ספק טומאה, והוא חושב, זה יהיה ספק עירוב, וספק עירוב הוא כשר? אומר הוא שאין עירוב, כי למעשה אסור ליהודי לאכול תרומה שהיא ספק תרומה. זה אמנם רק דרבנן, נניח שזה רק דרבנן, שני גדרים כי זה דרבנן, אבל הוא לא יכול למעשה. למעשה זו סעודה שאינה ראויה, שאינה סעודה הראויה.
דיון: האם יכול להגיע לעירוב
דובר 1: וכן, הוא למעשה לא יכול לאכול אותה, צריך הוא…
דובר 2: נכון, כשהשאלה היא אם כי כשאפשר להגיע לשם בסוג דברים כאלה, אז…
דובר 1: כן, אבל כשלמעשה אסור לו לאכול, הרי זה כאילו אין ראוי לאכילה, זה לא עירוב שהוא יכול לאכול.
שתי ככרות של תרומה — אחת טהורה ואחת טמאה
וכן, המעורב, אומר הוא, מן המופנם, אפילו כשיש סוג ספק כזה. הרי לפניו שתי ככרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע איזו מהן, הוא לא יודע איזו משתיהן היא הכשרה הטהורה, אסור לו עכשיו לאכול את שתיהן. אבל יש לו פוטנציאל.
אומר הוא כך, אסור לו לאכול את שתיהן, אבל אומר הוא, הוא חושב כך, הרי אני לא צריך לאכול, צריך להיות ראוי לאכילה, ואחת מהן היא ראויה לאכילה. אמר, אומר הוא כך, הריני בטהורה בכל מקום שהיא, איזו שהטהורה היא, יהיה העירוב עם זו. אז עדיין אין עירוב שאין כאן סעודה הראויה לאכילה, כי הוא למעשה אסור לו לאכול משתיהן, כי שתיהן הן ספק תרומה טמאה, עירב עם סעודה שאינה ראויה.
ככר שהקדישו למחר — היום חול ולמחר קודש
אומרת הגמרא כך, אמר, הוא אמר כך, הוא הקדיש ככר, אבל הוא אמר כך, ככר זה היום חול, היום הככר עדיין תישאר חול, ולמחר אני מקדישו, מחר תהיה קודש. והוא ישראל וזה לא במקום קודש, הוא לא יכול לאכול אותה. וערב בו, הוא עשה בזה עירוב, הרי זה עירוב. למה? שבין השמשות עדיין לא נתקדש ודאי, בין השמשות הרי הככר עדיין לא נעשתה נתקדש, היא הייתה צריכה להיות קודש כשזה בוודאי למחר.
אמנם, ערב בו ביום, הרי זה תחילת בין השמשות. בין השמשות עדיין היה ספק. אז ספק, למה לא נאמר אז שהוא אסור לו לאכול כי זה ספק, כמו התרומה הטמאה הקודמת, ספק תרומה טמאה.
דיון: ההבדל בין ספק קודש וספק תרומה טמאה
דובר 1: אתה אומר לי טוב? מבין מה אני מתכוון לומר? הרי זה ספק קודש, הוא אסור לו לאכול.
דובר 2: נכון, ברור שהקודש נעשה רק כשזה ודאי. אני לא יודע, מה פירוש “עדיין לא נתקדש ודאי”? כאן טמון משהו.
דובר 1: אבל אני שואל קושיא, אם אנחנו צריכים להיות ראוי לאכילה פרקטית, לכאורה אסור לאכול אותו קודש בין השמשות.
הוא מסביר כך, הוא אומר שכמו שהגמרא אומרת זה, שההיתר של היום קדם לאיסור של מחר, והספק בין השמשות לא מספיק חזק להוציא דבר מחזקת היתר. כלומר, כשזה מתחיל, כשנעשה הספק הראשון, זה חזקת היתר עדיין, כי הקודש קורה רק כשזה כבר שבת. וזה החשבון.
אני שואל קושיא, למה הוא לא כותב שלכאורה זה אותו דבר כמו המקרה הקודם, והוא צריך להיות פסק חילוק. בוודאי שלמעשה אסור לאכול, אלא בפסק למדני זה פחות ספק איסור מהמקרה הקודם.
היום קודש ולמחר חול — להיפך
אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול, היום תהיה קודש ורק בשבת תהיה חול, אז לחשוב שזה צריך להיות מותר. אבל אז אין מערבין באוכלים עד שתחשך. הנקודה היא, כשנכנסת שבת, זה עדיין בחזקת טהרה, בחזקת כשרות.
כך הרמב״ם בפירוש המשניות, “מפריש תרומה, ויש מפרש מפריש מן התרומה, ויש אומרים שלא תהא תרומה עד שתחשך”. שרק תחול התרומה עליה, כן, כשנעשית שבת, אז תקבל קדושת תרומה. אז אין מערבין באוכלין, הרי טבל כל בין השמשות. כל עוד התרומה לא חלה כשנעשית שבת, זה טבל, אינו צריך שתי סעודות יום ביום. צריך להיות שעוד לפני שבת תהיה הסעודה מוכנה.
הנותן עירובו בבית הקברות
עוד שאלות דומות כך. הנותן עירובו בבית הקברות, אחד מניח עירוב. אמרנו שבית הקברות אסור בהנאה. בית הקברות אסור בהנאה. כאן, הוא רוצה להנות מבית הקברות, הוא רוצה לעשות קנין על לחמו. אבל, “מכיוון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה”, הוא רוצה שהעירוב יהיה שם, הוא רוצה שבית הקברות יהיה מקום טוב ושמור שישמור את עירובו, הרי נהנה בו. יש לו הנאה. אז העירוב לא כשר?
דיון: מהי ההנאה מבית הקברות
דובר 1: כי אם הוא הולך לאכול אותו, פירושו שיש לו הנאה מהעירוב. אני לא יודע, אסור לאכול בבית הקברות, כי זה נקרא הנאה מבית הקברות. לא ידעתי, להתפלל ליד קבר זה גם הנאה?
דובר 2: לא, כי הוא מתפיס כלי, הוא משתמש בבית הקברות.
דובר 1: כי הוא עומד על האדמה של בית הקברות?
דובר 2: הוא צריך שזה יישאר שם.
דובר 1: אבל בלי משתמש הוא צריך שזה יישאר.
בקיצור, כשהוא רצה שזה יהיה קונה שביתה, הוא צריך שבית הקברות יהיה שם, שלא יבלע ברשות הרבים. זה הבדל. הוא צריך את בית הקברות. פירושו שהוא נהנה מבית הקברות.
דובר 1: הוא מניח על מצבה.
דובר 2: אהא, הגיוני.
דובר 1: אוקיי, אנחנו מדברים באופן שצריך להנות מקבר. הגיוני יותר.
תראה את ההלכה הבאה, בוא נראה. היה… לאז אפאר פאר די מתים, אוקיי?
סטייה: האם עירוב הוא מצווה
דובר 1: יכול להיות שיש לך כאן קצת מצווה, אז יש מנוע לוג לרשע שהוא עושה מצוות עירוב. הוא אומר את הברכה על מצוות עירוב.
דובר 2: לכאורה לא, כי זה לא מצווה, זה רק היתר.
דובר 1: אוקיי.
נתנו בבית הפרס
נתנו בבית הפרס, הוא הניח במקום שיש לו דין בית הפרס. בית הפרס פירושו מקום שיש ספק טומאה, אנחנו לא יודעים אם באדמה שם יש אולי עצם. אז זה כן עירוב, אפילו הוא כהן, כאן החידוש. אם כהן מניח את העירוב בבית הקברות, בוודאי שזה לא עירוב, כי הוא אסור להיכנס לבית הקברות. אבל בבית הפרס, שכהן גם אסור להיכנס לבית הפרס, אבל על בית הפרס כן יש תירוצים. כי בבית הפרס יש היתר להיכנס עם מגדל הפורח. הרי תמיד יש מסוקים. הוא יכול תמיד לתפוס מסוק ולהיות שם ליד העירוב.
דיון: מהו מגדל הפורח
דובר 1: מגדל, כמו שלמדנו קודם, ארגז, ארגז מעופף. נו, מה זה מסוק אם לא ארגז מעופף? ארגז שיש מקום לאנשים להיכנס.
דובר 2: אני עושה בדרך ריאליסטית מה שהיה אז. אני לא הייתי, לא.
דובר 1: אני מתכוון, כשאומרים מגלגלין פרכת, זה לא כי זה היה ריאליסטי, אלא כי זה שייך, כי יש דרך לעשות זאת. אבל אחד רוצה לבנות כזה וארבעה אנשים יאחזו אותו בחבל, זה לא.
דובר 2: אה, אותם ארבעה, כן, נניח יש היתר, אפשר לנפות, ינפו את החול וילכו.
דובר 1: כן, ללכת בחוזקה, כן.
כי כל דרך להיכנס לא פירושו שאני מנוע מלהגיע לעירובי, ממילא הוא כן יכול ללכת.
רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין
מה קורה כשמספר אנשים עושים עירוב? זה הרמב״ם: רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין, כן, אז מקבצין כולן עירובן, לוקחים את כולם יחד את עירובם, שתי סעודות לכל אחד ואחד, צריך לתת שיעור של שתי סעודות לכל אחד ואחד. אין כאן כמו שר׳ יצחק הזכיר קודם, אין כאן את ההיתר של שאחרי סכום מסוים, אין כאן ראש, מונים אותנו בשמונה עשרה. שמונה עשרה היה השיעור. כל אחד צריך לתת שתי סעודות. כל אחד צריך לתת שתי סעודות. ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. צריכים כולם להסכים.
דיון: למה כלי אחד
דובר 1: למה צריך להניח בכלי אחד?
דובר 2: זה רק לומר שאפשר. אפילו מניחים בכלי אחד זה טוב.
דובר 1: למה להניח בכלי אחד? שני אנשים, לכל אחד יש את עירובו, מה אכפת לך מה השני עושה? מה הנקודה?
דובר 2: שכלי פירושו רק עירוב של אדם אחד?
אחד מערב לכולן — צריך להודיעם
ואם עשה אחד עירוב לכולן, אם אחד עושה עירוב לכולם, כלומר הוא מזכה, יש דין כזה שצריך לזכות עם שליח. צריך לזכות להם על ידי אחר, צריך להיות דרך שליח. אבל בהלכות עירוב לא היה, אבל כאן יש חידוש: וצריך להודיעם. צריך להודיע להם.
בדרך כלל יש את ההלכה ש״זכין לאדם שלא בפניו”. כאן דווקא ההלכה, כשעושים מתנה לאדם צריך להודיע לו, אבל לא מדברים כאן על הענין במסכת ביצה. כשעושים לאדם עירובי חצרות לא צריך להודיע לו, כי עושים לו טובה, עושים שהוא יכול לטלטל בחצר. אבל כאן צריך להודיע. למה?
אומר הוא כך: שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו. הוא עושה כאן כלל. אבל אי אפשר לעשות עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו. למה? שמא אין רוצה לערב באיזה רוח שירצה, זה בעיה. אז הענין שיש כאן לוקח גם… זה לא כזה זכיה ברורה לאדם. למה? כי אם האדם רוצה ללכת לכיוון השני, הרגת אותו עכשיו, כי אם עושים עירוב עבורו, הוא נעשה תקוע בצד שבו אתה מניח אותו. כלומר, העירוב לא יעבוד, וזה חוב כזה… ממילא זה לא זכות ברורה לו.
אבל “אם הודיעו מבעוד יום” – אם הודיע לו מבעוד יום שהוא הולך לעשות עבורו עירוב, אז “אף על פי שלא רצה אלא משתחשך” – אפילו במשך היום האדם עדיין היה בשני קצוות, הוא רוצה כן, הוא לא רוצה, “כך היא דרכו של אדם”, אבל כשנעשה משתחשך הוא החליט, כן, הוא רוצה באמת להשתמש בעירוב, אז זה נקרא עירוב. כי למעשה מתברר שזו הייתה זכות לו, למעשה הוא רצה. הייתה ברירה, הייתה כאן ברירה, ונעשתה ברירה. אה, זו הנקודה. ברירה, זה כבר נעשה, אבל זה היה תלוי על מנת. על מנת רצונו. ולמעשה היה רצונו, אפילו בשבת, אבל זה נחשב כאילו ערב שבת זה היה מקום שביתתו.
“אבל אם לא הודיעו עד שתחשך, אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך”. אי אפשר לעשות עירוב רק… העירוב עובד רק אחרי שהוא יודע. הוא עושה כאן הבדל בין ידיעה והסכמה. הוא לא צריך להסכים, אבל הוא צריך לדעת. כי אם הוא יודע, האדם עושה תנאי ארוך. נראה בקרוב שאפשר לעשות הבדל בתנאי. הוא יכול, אפילו הוא עדיין לא יודע, הוא יכול כביכול לומר ולעשות מאוחר יותר עם רצונו. אם הוא רוצה, היה לו עירוב, ואם לא, לא. זה בית קיבול התנאי, ואדם יכול לעשות על עצמו גם תנאי. במזרח, נראה מאוחר יותר. נראה שהיה לו עירוב, כי החכמים ישרי כח, הוא אמר שזו הייתה זכיה, אבל הוא עדיין לא הסכים, הוא עדיין לא החליט שהוא רוצה באמת ללכת לשם.
הלכה יט – מי יכול לזכות עירוב תחומין
אוקיי. עכשיו, הזכייה, הוא אומר, היא כמו הזכייה בעירובי חצרות. כל הזוכה בעירובי חצרות, כל מה שלמדנו בהלכות עירובי חצרות מי יכול להיות מזכה עבור בעל הבית שלו, מה שלמדנו שם שהאישה יכולה, ואפילו עבד נראה לי שכתוב שם בפנים, הוא גם מזכה על ידי עירוב תחומין. מי שמזכה על ידי עירובי חצרות הוא מי שמזכה על ידי עירוב תחומין.
כלומר, צריך להיות מישהו שאינו ידו כידו, כלומר כמו קטן, וזה אומר שצריך להיות אדם שיש לו רשות, אולי אפילו קטן, שעם הרבנן אפשר לעשות שקטן יהיה זוכה. אבל לא מישהו שהוא אותה רשות כמוך, אדוני ובנו ובתו. אה, זה מישהו שאינו אותו אדם כמוני. יפה מאוד. צריך להיות מישהו, אבל עבד עברי זו כבר שאלה, זה לא ידו כידו. בקיצור, צריך להיות אדם אחר שאינו אותו אדם כמוך. יפה מאוד.
הלכה כ – נותן מעות לבעל הבית / חנווני / נחתום
אז, הרמב״ם ממשיך, נותן אדם מעות לבעל הבית, אדם יכול לתת כסף לבעל הבית כדי שיקח לו בהן פת, לקנות לחם ולעשות עירוב תחומין. זה אפשר לעשות. אבל נותן לחנווני או לנחתום, לאופה, ואומר לו “זכה לי במעות אלו עירוב”, למה לא? כי לא עשה שליח, ולא בטוח מה קרה.
דיון: למה זה לא עובד אצל החנווני עם רק כסף?
למה אצל חנווני אי אפשר לעשות זאת? כן. אני לא יודע למה. כלומר משהו הוא לא מינה אותו? לא נתן לו לשון שליחות. הוא אומר שזו לא לשון שליחות. על מה מדברים כאן בכלל? אני אומר לו, “תהיה טוב, הנח לי את העירוב במקום פלוני ופלוני. הנח לי את הלחם. אני משלם לך עבור לחם, הנח את הלחם שם ושם.”
כן, הוא אומר שהבעיה היא שמטלטלין אינו נקנה במעות. אז, הוא רק נתן לו כסף, והוא לא הזכה לו. אם היה מזכה לו, היה טוב. זו לא השאלה. כלומר, אם החנווני היה אחר כך הולך לקחת שני ואומר, “זכה לאדם פלוני וערב”, זה טוב. הנקודה היא, כלומר, אם אני נותן כסף לאדם, והלה הולך לחנות, הלה עושה משיכה ראויה על הלחם, והוא עושה את המשיכה עבורי, והוא מניח את העירוב שלי. אבל החנווני, יש לו בינתיים לחם, ואני רק נתתי כסף, ורק עם כסף אין קונים. הוא צריך לעשות זכייה. הנקודה היא, הוא לא עשה זכייה.
“ערב עלי במעה זו” – לשון שליחות
“ואם אמר לו ערב עלי במעה זו”, במקום שהוא כן אמר לו בדרך שליחות, “הרי זה לוקח בהן פת ואוכל ומערב עליו”. למה? כי אז החנווני יודע שהוא צריך להקנות את… כלומר, “לוקח בהן”, זה לקנות. החנווני הולך לקנות בשליחותו ולהניח לו את זה.
קנין חליפין עם כלי
“אם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזו אוכל ואזכה לי בה”, הוא נותן לו את הכלי ובזה עושה את העירוב, “הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו”, שיעשה זאת בצורה, הוא צריך לעקוב, כן?
אה, הוא אומר לו, “תן לי בזו” פירושו, אה, הוא אומר לו, “קנה את הכלי, ועם הכסף תן לי את ה…”. זה אפשר כן, זה קנין שאפשר לעשות, וזה אומר שהוא אכן הקנה לו. זה קנין חליפין. הנקודה היא שכאשר החנווני, רק עם כסף, לא היה קנין, כי הוא לא הקנה. כך אני מבין את הפשט. אוקיי, תן לי רגע.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Eruvin Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Rambam Laws of Eruvin Chapter 6 – Eruv Techumin
—
Introduction to the Laws of Eruv Techumin
The Common Element of All Eruvin
All three types of eruvin – eruv chatzerot (including shitufei mevo’ot and eruv medinah), eruv techumin, and eruv tavshilin – share the same foundation of “eruv” – mixing: a piece of bread (pat) can change the halachic reality because the person’s da’at (intention) is on the bread. With eruv chatzerot, the bread makes all the residents like one household. With eruv techumin, the bread makes the person’s “home” halachically in a distant place, and from there one measures two thousand amot. With eruv tavshilin, cooking for Yom Tov establishes that one has already begun preparing for Shabbat.
Novel Points:
1) Did Shlomo HaMelech institute all three eruvin?
The Gemara says that Shlomo HaMelech innovated the mechanism of eruv. The question is: did he innovate only eruv chatzerot, or also eruv techumin and eruv tavshilin? The Gemara speaks of the enactment of “mitzvat eruv” – but there are three mitzvot called by this name. Apparent conclusion: all three, because all three share the same foundation – a rabbinic leniency on a rabbinic prohibition. With eruv chatzerot – permitting the rabbinic prohibition of carrying from a private domain to a courtyard. With eruv techumin – permitting the rabbinic prohibition of going more than two thousand amot (according to the Rambam that twelve mil is Biblical, two thousand amot is rabbinic). With eruv tavshilin – permitting the rabbinic prohibition of preparation.
2) According to Rabbi Akiva’s view that techumin is Biblical – what is the eruv?
If Rabbi Akiva holds that two thousand amot is Biblical (he brings a verse “u’madotem michutz la’ir”), then eruv techumin permits a Biblical prohibition. In such a case it is not merely an enactment, but more like a strategy that truly works – the person actually lives there halachically. (The Ramban brings the verse but not as Biblical.)
3) The wisdom of Shlomo – a rabbinic decree must come with a leniency
Shlomo HaMelech’s wisdom is perhaps the principle that one cannot decree a rabbinic prohibition without a mechanism of leniency. As the Rishonim often say in the laws of Shabbat – every rabbinic prohibition comes with some leniency (in great need through a non-Jew, and the like). This is a broader principle in rabbinic enactments.
Why did the Rambam separate the Laws of Eruvin from the Laws of Shabbat?
The primary law of techumin (twelve mil Biblical, two thousand amot rabbinic) already appears in Laws of Shabbat Chapter 27. The Rambam first presented the Biblical laws in Laws of Shabbat, and the rabbinic laws briefly. The longer rabbinic laws with all their details – eruv chatzerot (five chapters) and eruv techumin (three chapters) – he placed in Laws of Eruvin separately. This is his order – first Biblical laws, then rabbinic laws with their solutions.
Eruv tavshilin is different – it is a law of Yom Tov, not Shabbat, therefore the Rambam placed it in Laws of Yom Tov. But eruv chatzerot and eruv techumin are both connected to space, place, measuring, cities – they are “the same type of tractate.”
All three eruvin have a blessing “al mitzvat eruv” – this shows that one can view eruv as a mitzvah – a special topic that includes all three.
—
Law 1 – Definition of Eruv Techumin
The Rambam: “One who leaves the city on Erev Shabbat and places food for two meals distant from the city within the techum and establishes his Shabbat residence there, even though he returns to the city and sleeps in his house, he is considered as if he spent Shabbat in the place where he placed the two meals, and this is called eruv techumin.”
Plain Meaning:
Whoever goes out Erev Shabbat and places food for two meals in a place within the techum (but far from the city), establishes his residence there. Even if he goes back home and sleeps in his house, it is reckoned as if he spent Shabbat at the eruv.
Novel Points:
1) The eruv doesn’t give more than 2000 amot – it only moves the center from which one measures the 2000 amot. The eruv doesn’t make “your city larger,” rather it determines that “you live there.” Consequently one loses from the other side. In one direction one can now go 4000 amot (2000 from home to eruv + 2000 from eruv further), but one loses on the other side.
2) Whether eruv techumin is truly an “eruv” – it is discussed whether eruv techumin is truly the same as eruv chatzerot, or a “half-eruv.” Both have to do with measuring areas, cities, and living in a city.
3) The eruv must be within the techum – so that he can reach the eruv on Shabbat. But after he arrives at the eruv, he can choose which direction he wants to go – including back to his house.
—
Law 1 (continued) – And he may walk from the place of his eruv two thousand amot in every direction
The Rambam: “And he may walk from the place of his eruv two thousand amot in every direction.”
Plain Meaning:
From the place of the eruv one can go 2000 amot in every direction.
—
Laws 1-2 – Example: Eruv one thousand amot to the east
The Rambam: “How so? If he placed his eruv at a distance of one thousand amot from his house in the city to the east – he may walk the next day from the place of his eruv two thousand amot to the east, and walk from the place of his eruv two thousand amot to the west: one thousand from the eruv to his house, and one thousand amot from his house within the city.”
Plain Meaning:
He places the eruv 1000 amot east of his house. On Shabbat he can go 2000 amot east from the eruv, or 2000 amot west – which means 1000 back to the house, and another 1000 into the city.
Novel Points:
If the city extends more than 1000 amot west of his house, he cannot go further than the end of the thousand – he is limited.
—
Law 2 – When the city is within the two thousand amot: the entire city is like four amot
The Rambam: “If from his house to the end of the city is less than one thousand, even one amah, so that his measure ends outside the city – the entire city is considered like four amot, and he may walk outside it nine hundred ninety-six to complete two thousand.”
Plain Meaning:
If from his house to the end of the city is less than 1000 amot (the entire city is within his 2000 amot), the entire city is reckoned as only 4 amot, and he can go another 1996 amot on the other side of the city.
Novel Points:
This is the principle that a city that is entirely within the techum is reckoned as four amot – the same law we already learned in the laws of Shabbat techum, that when the techum ends in the middle of a city, one cannot walk the entire city. But when the entire city is within the techum, it is entirely like four amot.
—
Law 2 (continued) – Eruv at a distance of two thousand amot: he loses the entire city
The Rambam: “Therefore if he placed his eruv at a distance of two thousand amot from his house in the city – he loses the entire city… and he has no walking distance from his house into the city toward the west even one amah.”
Plain Meaning:
Whoever places the eruv exactly 2000 amot from his house, loses the entire city. He can go from the eruv to his house (2000 amot), but not one amah further into the city.
Novel Points:
One who is “stingy” and wants to maximize by placing the eruv at exactly 2000 amot, actually loses – he remains “locked” in his house and cannot go out into the city. This is a practical consequence of the principle that the eruv only moves the center, not adding area.
—
Law 3 – One who places his eruv in a private domain
The Rambam: “One who places his eruv in a private domain, even if it was a large city like Nineveh… even a destroyed city…”
Plain Meaning:
Whoever places his eruv in a private domain – even a very large city like Nineveh, or a destroyed city that is still a private domain – there is a special law.
Novel Points:
– What makes a city a private domain – for example, locked doors. A city is a private domain for the purpose of eruv.
– “A place with partitions” – even when it is not a city, but there are partitions, it is a private domain. But with a city one doesn’t need special partitions.
—
Laws 6-7 – He placed his eruv within the city / outside the techum
The Rambam: “A city that is a private domain… if he placed his eruv within the city where he is spending Shabbat, he has accomplished nothing… he is like all the residents of the city who have two thousand amot in every direction outside the city, he has neither benefited nor harmed. And similarly if he placed his eruv in places that join with the city.” Also: “If he placed his eruv outside the techum” – the eruv is also invalid.
Plain Meaning:
Whoever places his eruv in the city where he is spending Shabbat has accomplished nothing – he already has two thousand amot in every direction from the city anyway. The same if he places it in the places that join with the city. If he places the eruv outside the techum, it is also invalid.
Novel Points:
1) “A city that is a private domain” – the Rambam means by this a place surrounded by partitions. A private domain can be even without a city (like a cave suitable for dwelling), but if it is a city, it need not specifically be a private domain – it is enough that it is a city. The entire area of the city (or private domain) is like the person’s place, and he gets two thousand amot in every direction from there.
2) Why “he has accomplished nothing” – the entire purpose of eruv techumin is to extend the techum in one direction. If the eruv lies inside the city, he has added nothing – he is already there, he may already be there. The eruv only begins to work when it “moves” the person’s place of residence to a new location.
3) Places that join with the city – this includes houses that are less than 70 amot and a third from the city, the city square, etc. – everything that is halachically reckoned as part of the city for the purpose of Shabbat techum.
4) Outside the techum – two reasons why it is invalid: (a) Practically – he cannot reach the eruv on Shabbat, so the eruv cannot function as his place of residence. (b) Halachically – an eruv must be fit for eating for him on Shabbat, and if he cannot reach there, it is not fit. But the main reason is not because the bread is invalid, but because the eruv is “not in his reach” – he has not made the eruv in a manner that can help him.
5) No penalty either – when the eruv is outside the techum, we don’t even say stringently that the eruv should work (that he should lose his place of residence at home). The eruv is not an eruv at all – “it accomplishes nothing” – he remains like a regular resident of the city.
—
Law 8 – One only makes eruv for a matter of mitzvah
The Rambam: “One only makes eruv techumin for a matter of mitzvah, such as if he wants to go to a house of mourning, or to a wedding feast, or to greet his teacher, or friends who came from another city… or because of fear, such as if he wants to flee from gentiles or bandits… and from an eruv not for any of these matters of permission… this is an eruv.”
Plain Meaning:
Initially one may only make eruv techumin for a matter of mitzvah – love (comforting mourners, wedding celebration, greeting one’s teacher, welcoming friends) or fear (fleeing from danger). But after the fact, if one made it for a matter of permission, the eruv is valid.
Novel Points:
1) Love and fear – two categories: The Rambam divides the examples into two: “love” means one wants to arrive somewhere (mourners, wedding, teacher, friends); “fear” means one wants to leave from something (gentiles, bandits). These are two different motivations.
2) “Love of Israel” as the foundation of eruv: All the examples of “love” are essentially love of Israel – one goes to a mourner, to a groom, to a teacher, to a friend. This fits with the general concept of eruv: with eruv chatzerot the Sages made a “separation” (prohibiting carrying from house to courtyard), and the remedy is eruv – which makes everyone “one large family.” Here too: the Sages limited how far one may go, which reduces visiting mourners, going to celebrations, meeting friends. The remedy of eruv techumin is to enable specifically such mitzvot of love of Israel.
3) [Digression: Comforting mourners on Shabbat] – One comforts mourners on Shabbat according to halachah, although the custom is perhaps not so. People think that because the mourner doesn’t sit shiva on Shabbat, one cannot comfort. It is asked whether saying “HaMakom yenachem” itself is public mourning.
4) Wedding feast – connected to what we already learned in the laws of Shabbat, that one may make a wedding on Shabbat, provided it is the first cohabitation.
5) Greeting one’s teacher – connected to what we learned in the laws of Shabbat, that instead of sitting at home one should go to the study hall.
6) Friends who came from another city – connected to the laws of blessings, that when one sees a friend after a long time one makes Shehecheyanu.
7) Why did the Sages limit eruv techumin to a matter of mitzvah? Two possible answers: (a) The Sages didn’t want people to exert themselves on Shabbat with long walks. (b) The eruv is “not genuine” – he acts as if he lives there, but in truth he doesn’t live there, therefore the Sages only permitted this “fiction” for a mitzvah. The second answer is preferred.
8) The reason for the prohibition of techumin: The foundation of the prohibition of techumin is that one may not walk too much on Shabbat – this is the main prohibition. The eruv is a leniency on a prohibition, not a “privilege.” One must have a good reason (need for a mitzvah) in order to receive the leniency.
9) Parable of the cheder: A boy in cheder who wants to go out must ask permission from the rebbe, the rebbe asks why, and only with a good reason does he let him go. So too with eruv techumin – the Sages control that people should not do things that are merely “permitted” without a need.
10) Question: The blessing “al mitzvat eruv” – on one hand one makes a blessing which implies that the eruv itself is a mitzvah/good thing, and on the other hand one says that it is almost like a transgression and one only does it for a matter of mitzvah. Answer: “Al mitzvat eruv” doesn’t mean that the eruv itself is a good thing, but that it is a way/means to be able to permit going to a matter of mitzvah.
11) Distinction between eruv techumin and eruv chatzerot: Eruv chatzerot is not such a “trick” – there one actually carries on Shabbat, and the eruv makes it possible. But eruv techumin is more like a stratagem – the person doesn’t truly live there.
12) Practical consequence: The Shulchan Aruch rules that one may not make an eruv only for a matter of permission, but for a need of mitzvah. But after the fact, if one made an eruv for a matter of permission, it is a valid eruv. The Magen Avraham discusses whether one may go with an eruv in order to pray with a minyan – which is apparently a strong matter of mitzvah.
—
Law 9 – With what does one make eruv techumin: the measure of food for two meals
The Rambam: “Anything with which one makes [shitufei mevo’ot] one makes eruv techumin, except for dough that has not been baked – one does not make eruv techumin with it. And how much is the measure of eruv techumin? Food for two meals for each and every person. And if it was relish – enough to eat with it two meals.”
Plain Meaning:
Everything that one can use for shitufei mevo’ot one can use for eruv techumin, except dough that is not baked. The measure is food for two meals for each individual separately.
Novel Points:
1) Distinction from eruv chatzerot: With eruv chatzerot one needs only bread (pat), and with shitufei mevo’ot one can use any food. Eruv techumin is like shitufei mevo’ot – any food, but not unbaked dough because it is not significant enough.
2) Distinction from eruv chatzerot in measure: With eruv chatzerot, two meals for the entire group is enough (even hundreds of people). But with eruv techumin each individual separately needs food for two meals.
3) Practical advice for a large group: One can take relish (added to bread, like salt water / a type of marinade) which one uses very little at a meal – a bottle of it is enough for a hundred people for two meals.
—
Law 10 – He and his eruv in one place
The Rambam: “And it is necessary that he and his eruv be in one place, so that it would be possible for him to eat it during twilight. Therefore if he intended to spend Shabbat in a public domain and placed his eruv in a private domain, or [vice versa] – it is not an eruv, because it is impossible to take out from a private domain to a public domain during twilight except through a transgression.”
Plain Meaning:
The place where one places the eruv must be the same place where the person is establishing his Shabbat residence, so that he can eat the eruv during twilight. If the eruv lies in a private domain and he wants to establish residence in a public domain (or vice versa), the eruv is invalid – because he cannot bring the food to himself without a transgression of carrying.
Novel Points:
1) “He and his eruv in one place” doesn’t mean the eruv must be on the way – rather that the place of residence (where he is establishing residence) must be the same domain as where the eruv lies. For example, if he placed the eruv on the roof of a house or on a tree – a place where he cannot establish residence – it is a problem.
2) The principle of “place of residence” – it must be a practical place: When one places an eruv, the “place of residence” is not specifically the inch where the bread lies, but the nearest place where a person can practically establish residence – sit, eat a meal. If the eruv lies in a place where one cannot establish residence (like the peak of a roof, a utility pole), one looks at the nearest practical place nearby.
3) Two “novelties” in this principle:
– (a) A residence must be in a place where one can practically establish residence.
– (b) If the eruv lies in an impractical place, the residence is automatically transferred to the nearest practical place.
4) The problem when the nearest place is in a different domain: When the eruv lies in a high place in a private domain (for example a utility pole), and the nearest practical place is in a public domain (or vice versa), he cannot take down the eruv to eat because that would be carrying from domain to domain – a Biblical prohibition. Therefore the eruv is not valid.
5) Tree (ilan) – why one cannot establish residence on a tree: No one sits on a tree and eats a meal – residence means a practical thing for a person. The Magen Avraham mentions that climbing a tree is a shevut (rabbinic prohibition), but the main problem is the intersection of domains – bringing down from a private domain to a public domain.
6) The Rambam’s reason with a tree: The Rambam mentions specifically the concern of “lest he detach” (with a reed – that he not detach), but he doesn’t state the reason of climbing a tree itself. This is a point in understanding the Rambam’s approach.
—
Law 11 – Eruv in a karmelit
The Rambam: If he made an eruv in a karmelit, and his residence is in a private domain or public domain – the eruv is valid.
Plain Meaning:
A karmelit is only a rabbinic prohibition. At the time of acquiring the eruv – which is during twilight – the rule applies that anything that is rabbinic, they did not decree upon it during twilight in a case of mitzvah or pressing need. Consequently he could have carried from/to the karmelit during twilight, and therefore it is reckoned that he could establish residence there.
Novel Points:
1) The distinction between Biblical and rabbinic: When the prohibition between the person and the eruv is Biblical (private domain/public domain) – the eruv is not valid. When the prohibition is only rabbinic (karmelit) – the eruv is valid, because during twilight they did not decree.
2) Question about “pressing need”: The rule is “in a case of mitzvah or pressing need” – but with eruv, is this actually a mitzvah or a pressing need? The leniency applies even when it is not truly a pressing need, simply because he decided so.
—
Law 11 (continued) – He placed it in a tower and locked it and lost the key
The Rambam: “If he placed it in a tower and locked it and lost the key – if he can take it out without performing a prohibited labor, this is an eruv, because one is only forbidden to do during twilight in a case of mitzvah except for a prohibited labor.”
Plain Meaning:
When one placed the eruv in a chest and the key was lost – if one can access the eruv without a Biblical labor (for example breaking the chest, which is only destructive – a rabbinic prohibition), the eruv is valid. Because during twilight only a Biblical labor is prohibited, not a rabbinic prohibition.
Novel Points:
This is a continuation of the principle – a place where one cannot access the eruv because of a Biblical prohibition, the eruv is invalid, but if the impediment is only a rabbinic prohibition, the eruv is valid. Exactly similar to the law with eruv chatzerot.
—
Law 11 (continued) – He placed it on top of a reed or on top of a stalk
The Rambam: “If he placed it on top of a reed or on top of a stalk growing from the ground – it is not an eruv, a decree lest he detach.”
Plain Meaning:
If one placed the eruv on the tip of a reed or stalk growing from the ground, it is not an eruv, because we fear he will detach.
Novel Points:
1) Great question: Detaching is a Biblical prohibition, but the *decree* lest he detach – that is, the prohibition of climbing a tree or using something attached – is only rabbinic. According to the rule that a rabbinic prohibition is not an impediment during twilight, the eruv should be valid!
2) Answer (from the commentators): With a reed or stalk, the lest he detach is a danger very close to a Biblical prohibition. The reason is because often one cannot recognize whether the reed is still attached to the ground or it has already been cut and just stuck in the ground. The person will think it is already detached, and he will give a pull to the reed to take down the eruv – and thereby transgress detaching Biblically without knowing.
3) The rule: When a rabbinic decree is close to a Biblical prohibition – when it is very easy to err and transgress a Biblical law – then one is indeed prohibited even during twilight on Erev Shabbat. The rule that “a rabbinic prohibition is permitted during twilight” only applies to an ordinary rabbinic law, not to a rabbinic law that is close to Biblical.
4) Practical consequence: If the reed is already detached (cut) and just stuck in the ground (detached and inserted), and one knows clearly that the person is an expert and will not make a mistake – this is an eruv. Because then the concern lest he detach is not applicable.
5) Broader principle: The principle – that a rabbinic law that is close to Biblical is prohibited even during twilight – is a rule that one can apply to other laws of twilight, although the Rambam did not state it clearly in the laws of twilight.
—
Law – Place of the eruv: four amot
The Rambam: “Anyone who places his eruv in a place, the place of his eruv has four amot. Therefore, one who places his eruv at the end of the techum and the eruv rolled and went outside the techum within two amot – this is an eruv. If it went out beyond two amot – it is not an eruv, because it went outside the techum.”
Plain Meaning:
When one places an eruv, the eruv has a “place” of four amot (two amot on each side). If the eruv rolled up to two amot outside the techum – it is still valid. More than two amot – invalid, because he cannot reach the eruv.
Novel Points:
Question: Why does the Rambam say here two amot (on each side), whereas with a person’s place in the laws of Shabbat it appeared to be four amot on each side? Answer: There we speak of a person’s place, here we speak of the place of the eruv – and the measure is two amot on each side (together four amot). There are different opinions on how to calculate the four amot.
—
Law – The eruv rolled/was lost/burned: when it happened
The Rambam: “If it rolled outside the techum, or his eruv was lost, or burned, or it was terumah and became impure – if while it was still day it is not an eruv, after dark it is an eruv because his eruv acquired for him during twilight. If there is doubt – this is an eruv, because a doubtful eruv is valid.”
Plain Meaning:
If the eruv became invalid (rolled out, lost, burned, or terumah that became impure) – it depends when: while it was still day = invalid; after dark = valid (because during twilight it was still valid); doubt = valid (doubtful eruv is valid, rabbinic doubt is lenient).
Novel Points:
The “doubt” can mean two situations: (1) one knows when it happened but doesn’t know whether that time was twilight or already night; (2) one doesn’t know at all when it happened – he comes on Shabbat and sees it is burned. In both cases the eruv is valid.
—
Law – Agent: two people with different doubts
The Rambam: “If they said to two people go and make an eruv for us – one made an eruv for him while it was still day and one made an eruv for him during twilight. The one for whom he made an eruv while it was still day, his eruv was eaten during twilight, and the one for whom he made an eruv during twilight, his eruv was eaten after dark – both acquired an eruv, because twilight is a doubt, and a doubtful eruv is valid.”
Plain Meaning:
Two people sent an agent. For one he placed the eruv while it was still day, but it was eaten during twilight. For the second he placed it during twilight, but it was eaten after dark. Both are valid.
Novel Points:
The great novelty is that this is not a contradiction (tartei desatrei). One should not argue: if twilight is night, then the first is valid but the second invalid; and if twilight is day, then the second is valid but the first invalid. The Rambam rules that each one separately is a doubtful eruv, and a doubtful eruv is valid – one need not look at both together.
—
Law – Initially not making eruv during twilight
The Rambam: “And even so, if there is doubt whether it became dark or not – one does not make eruv techumin initially.”
Plain Meaning:
Although after the fact a doubtful eruv is valid, initially one should not make an eruv techumin during twilight.
—
Law – A pile fell on the eruv
The Rambam: If a pile of stones fell on the eruv during twilight – if it requires only a rabbinic labor to remove, the eruv is valid. If it requires a Biblical labor – the eruv is invalid. If the pile fell after dark – this is an eruv, because during twilight the eruv was still valid. If there is doubt whether it fell while it was still day or after dark – this is valid, according to the rule that a doubtful eruv is valid.
Novel Points:
This is a broader rule – a doubtful eruv is valid. The twilight situation brings interesting cases where the rule is limited.
—
Law – Eruv with terumah that is doubtfully impure
The Rambam: “But one who makes an eruv with terumah that is doubtfully impure” – the eruv is invalid.
Plain Meaning:
One would have thought that because a doubtful eruv is valid, here too it should be valid. But because in practice the Jew may not eat terumah that is doubtfully impure (even though it is only rabbinic), it is a meal that is not fit for eating, and therefore it is not a valid eruv.
Novel Points: Distinction between doubtful eruv and doubtfully fit for eating
“Doubtful eruv is valid” only applies when the doubt is about the eruv status itself (e.g. whether a pile fell before or after Shabbat). But when the doubt makes the food itself in practice not fit for eating – the eruv is invalid, because the foundation of a fit meal is lacking.
—
Law – Two loaves of terumah: one pure and one impure
The Rambam: If one has two loaves of terumah, one pure and one impure, and one doesn’t know which is which, and one says “I am making an eruv with the pure one wherever it is” – the eruv is invalid.
Plain Meaning:
Even if one designates the eruv as “whichever is the pure one” – because in practice he may not eat from either (because each is doubtfully impure), it is a meal that is not fit for eating.
—
Law – A loaf that he consecrated for tomorrow: today it is ordinary and tomorrow it is holy
The Rambam: If one says “this loaf today is ordinary and tomorrow it is holy” and makes an eruv with it – this is an eruv, because during twilight it has not yet definitely become consecrated.
Plain Meaning:
The loaf is today ordinary and tomorrow holy. Because during twilight it is still in the presumption of ordinary, the eruv is valid.
Novel Points:
1) Question: Why is this different from doubtfully impure terumah? During twilight is also a doubt – perhaps it is already Shabbat and the loaf is already holy, and he may not eat it!
2) Answer: Here the leniency preceded the prohibition – when twilight begins, the loaf is still in presumption of leniency (because he said “today ordinary”), and the doubt of
twilight is not strong enough to remove from a presumption of leniency. With doubtfully impure terumah, however, the doubt exists from the beginning – there is no presumption of leniency.
3) Scholarly distinction: In presumption of leniency is a stronger status than a mere doubt. The Rambam must explicitly explain the distinction between this case and the previous one.
—
Law – Today holy and tomorrow ordinary: the reverse
The Rambam: “But if he said today holy and tomorrow ordinary” – the eruv is invalid, because one does not make an eruv with food until it becomes dark – during twilight the loaf is still in presumption of holy, and he may not eat it.
Plain Meaning:
When the loaf is today holy and tomorrow ordinary, during twilight the loaf is still in presumption of holy – he cannot eat it, therefore the eruv is invalid.
Novel Points:
The Rambam in his Commentary on the Mishnah mentions the case of one who separates terumah with a condition that it should only take effect when Shabbat begins. The problem: all during twilight the food is still tevel (because the terumah has not yet taken effect), and tevel is not fit for eating. Therefore the eruv is invalid – because there must be a fit meal before Shabbat.
—
Law – One who places his eruv in a cemetery
The Rambam: If one places the eruv in a cemetery – it is invalid.
Plain Meaning:
A cemetery is forbidden in benefit. When one places the eruv there, one wants the cemetery to be a guarded place for the eruv – he thereby benefits from it, one has benefit from the cemetery.
Novel Points:
1) What is the “benefit”? It is not the eating itself (because one doesn’t eat there), but that he uses the cemetery – he needs the eruv to remain there (establishing residence), and thereby he utilizes the place. For example, he places it on a gravestone – this is benefit from the grave.
2) [Digression: Whether eruv is a mitzvah] – It is touched upon whether eruv is a mitzvah (one does say “al mitzvat eruv”), but it is concluded that it is not a mitzvah, but a leniency.
—
Law – He placed it in a beit hapras
The Rambam: If one places the eruv in a beit hapras – this is an eruv, even if he is a kohen.
Plain Meaning:
Beit hapras is a place with doubtful impurity (perhaps a bone lies in the ground). A kohen also may not enter. But the eruv is valid because there is a leniency to enter – through a tower floating in the air (a flying chest/structure that hovers over the ground), or through blowing (blowing the sand to see that it is clean).
Novel Points:
1) Distinction between cemetery vs. beit hapras: With a cemetery the eruv is invalid because it is a definite prohibition of benefit. With beit hapras, although a kohen may not enter, there is a practical way to enter (tower floating, blowing), and therefore he is not prevented from reaching his eruv.
2) [Digression: Whether a tower floating is realistic] – It need not be realistic in daily life – it is enough that it is possible (it is feasible), like the principle of “we roll” – one reckons even with distant possibilities.
—
Law – Many who wanted to join in eruv techumin
The Rambam: “Many who wanted to join in eruv techumin – they gather all their eruv, two meals for each and every one, and place it in one vessel in the place they desire.”
Plain Meaning:
When several people want to make eruv techumin together, each one must give two meals – there is no cap on the measure as with eruv chatzerot (where after eighteen people the measure is fixed). One places everything together in one vessel.
Novel Points:
Why one vessel? The Rambam only says that one can place it in one vessel – even so is good. Each one has his own eruv.
—
Law – One makes eruv for all: must inform them
The Rambam: “And if one made an eruv for all of them – he must acquire for them through another, and must inform them.”
Plain Meaning:
When one makes an eruv for everyone, he must (1) acquire through an agent, and (2) inform the others.
Novel Points:
1) Why must one inform – distinction from eruv chatzerot: With eruv chatzerot one need not inform, because we act in a person’s benefit in his absence – one does him a favor (he can carry in the courtyard). But with eruv techumin one must inform, because: one only makes eruv techumin for a person with his knowledge – the reason: lest he does not want to make an eruv in whichever direction he desires – perhaps the person wants to go in a different direction! If one makes an eruv for him to the north, and he wants to go south, one has harmed him (he loses 2000 amot to the south). Therefore it is not a simple benefit, and one needs his da’at (knowledge).
2) Distinction between knowledge and consent: The Rambam makes an important distinction – the person must know (notification while it is still day), but he need not consent before Shabbat. If he knew while it was still day, and only after dark did he decide that he wants to use the eruv – the eruv is valid. The Rambam says: “Even though he did not want until after dark… such is the way of a person” – it is natural that a person wavers until he makes a decision.
3) Bereira mechanism: The eruv was already physically placed, but it is conditional “on condition” – on his will. When he decides on Shabbat that he wants it, it is reckoned retroactively as his place of residence from Erev Shabbat. This is a type of bereira reasoning.
4) If one did not inform him until after dark: “He does not fulfill with it, because one does not make eruv after dark” – the eruv is invalid, because without knowledge while it is still day there is no foundation for the eruv, and after dark one can no longer make a new eruv.
5) Condition-possibility: A person can make a condition on himself – for example, if he wants to go east or west – and later make his decision. This will be elaborated in later laws.
—
Law 6 (continued) – Who can acquire eruv techumin
The Rambam: “Anyone who acquires in eruv chatzerot acquires in eruv techumin.”
Plain Meaning:
Anyone who can acquire in eruv chatzerot, can also acquire in eruv techumin.
Novel Points:
It must be a person who is not “his hand is like his hand” – not one who is in the same domain as you (like his slave and his son and his daughter). A wife can, even a minor can according to the Rabbis’ enactment, but not one who is literally the same person as you. A Hebrew slave is a question, because he is not exactly “his hand is like his hand.”
—
Law 7 – One gives money to a householder / shopkeeper / baker
The Rambam: “A person gives money to a householder so that he will buy bread for him with it… and if he gave to a shopkeeper or baker and said to him acquire for me with this money an eruv – he has accomplished nothing… and if he said to him make an eruv for me with this coin, he buys bread with it and eats and makes an eruv for him… if he gave him a vessel and said to him give me food in exchange for this and acquire for me with it, he buys food and makes an eruv for him.”
Plain Meaning:
One can give money to a householder that he should buy bread and make eruv techumin. But with a shopkeeper/baker, if one only says “acquire for me with this money” – it is not valid. If one says “make an eruv for me” – yes. If one gives a vessel – yes.
Novel Points:
1) Why it doesn’t work with a shopkeeper with only money: The principle is that movable property is not acquired with money – with money alone one does not acquire movable items (bread). The shopkeeper already has bread with him, but mere payment of money does not make acquisition of the bread. A kinyan act is lacking (like meshichah or zechiyah).
2) Distinction between householder and shopkeeper: With a householder, that person first goes to buy (makes meshichah on his behalf), and then places the eruv – that works. But with a shopkeeper, where the bread is already there, the kinyan mechanism is lacking.
3) “Make an eruv for me with this coin” – why does that work: Because this is language of agency – the shopkeeper understands that he must go buy bread (on his behalf) and acquire the bread for the sender, and then place the eruv.
4) Vessel method (kinyan chalipin): When one gives the shopkeeper a vessel and says “give me food in exchange for this” – this is kinyan chalipin (suddar), which does work with movables. Through the vessel the shopkeeper acquires the food, and then he can acquire the eruv.
5) If the shopkeeper himself would acquire: If the shopkeeper would take a second person and say “acquire for so-and-so and make an eruv” – it would work, because then there is acquisition through a third party. The problem is only when one relies on money alone as acquisition.
📝 Full Transcript
Rambam Hilchos Eruvin Chapter 6 – The Laws of Eruv Techumin
Introduction: The Two Types of Eruvin
Speaker 1:
Now we’re going to learn Rambam Hilchos Eruvin Chapter 6.
We’re now going to begin the mitzvah of eruv techumin, the laws of eruv techumin. It’s an interesting thing, under the same name eruvin there are two types of laws: eruv chatzeiros, and in eruv chatzeiros there is shitufei mevo’os and eruv medinah, and eruv techumin.
The tzad hashaveh, the thing that unites them, is the word eruv. Eruv means mixing. Eruv is the concept, the chiddush of the Chachamim, that bread can mix, or that bread can change reality because a person’s da’as is on the bread.
That is to say, by eruv chatzeiros we learned that there is a gezeirah derabbanan why one should not be permitted to carry from a reshus hayachid to a chatzer, from a house to a courtyard, or from a courtyard to a mavoy. And the way, how the solution to this is through a pas, through the fact that everyone together has a pas they become like one house.
By eruvei techumin there is a similar problem, that mid’oraisa one may walk, as we learned in Hilchos Shabbos, mid’oraisa one may walk up to twelve mil. The Chachamim prohibited that one may not walk more than two thousand mil, excuse me, two thousand amos, which is two mil. And afterwards the Chachamim came up with a solution, with a heter, that if someone wants to walk more than two thousand amos, he can walk another two thousand amos by making his house be further away from his, that is to say, further away from his actual house, he should have a place that halachically we view as a house through a piece of bread. That’s what an eruv is.
Both of them are under the same chapter, eruvin, and Shlomo HaMelech was mechadesh this. It’s not clear to me if Shlomo HaMelech was mechadesh the eruv chatzeiros and also the eruv techumin, that is to say, the chiddush that the pas…
Eruv Tavshilin – The Third Thing
There’s also a third thing, the same type of thing, pas also works for eruv tavshilin. We learned this in Hilchos Yom Tov. It also has the name eruv, because there too the essential concept is that a certain thing that one cooks changes reality, the cooking makes that one should already have it prepared. This is learned at the end of Yom Tov, that when one cooks before Yom Tov something, it means that then one has already begun preparing for Shabbos.
It’s not clear if the chiddush of Shlomo HaMelech was on all three, or on eruv chatzeros, do you know about this?
Speaker 2:
It was before the people who argued about this.
Speaker 1:
I understand. Where do they become clear?
Speaker 2:
If we’re not clear, no one is clear.
Speaker 1:
So when one discusses, it could be that one Amora wrote in one language like this, and a second one wrote in one language like this. I mean, this basically means that it says in the Gemara when discussing takanah, “mitzvas eruv,” and there are three mitzvos that are called mitzvas eruv. So who knows which one Shlomo HaMelech made.
Apparently, apparently one must say yes, all three. Because as stated, according to the Rambam’s shitah that twelve mil is mid’oraisa and two thousand is miderabbanan, and likewise here, very similarly, all three are similar, that it permits an issur derabbanan. Just as by Yom Tov it permits the issur derabbanan of hachanah, whatever it is, not an issur d’oraisa apparently. It permits, always the Rabbanan make an issur with a heter how one can permit it.
Here one cannot completely permit it, because it’s not the simple meaning that the eruv makes twelve mil, it makes another two thousand. But it seems that more than this doesn’t usually happen, but they don’t want the Chachamim to walk more than four thousand ever. In any case, then it comes out that it’s a heter derabbanan on an issur derabbanan.
Chiddush: If Techumin is D’oraisa According to Rabbi Akiva
If one learns for example that the shitas Rabbi Akiva is that techumin Shabbos is d’oraisa, Rabbi Akiva doesn’t disagree that there is an eruv techumin, it comes out that eruv techumin helps mid’oraisa.
Speaker 2:
You’re saying that Rabbi Akiva holds that the alpayim amah is d’oraisa?
Speaker 1:
Apparently yes. He brings you a pasuk.
Speaker 2:
Aha. Like from ah, “umedosem michutz la’ir.”
Speaker 1:
Yes, they brought that. The Ramban brings the pasuk, but not mid’oraisa. So according to this perhaps…
Speaker 2:
Aha. That it permits a d’oraisa?
Speaker 1:
That it’s a real thing, then it’s not a takanah. Then it’s more like an eitzah that truly helps, that then he lives there.
Speaker 2:
What one needs to know according to that.
Chochmas Shlomo: Every Gezeirah Derabbanan Must Come With a Heter
Speaker 1:
It’s interesting, because if one doesn’t take Rabbi Akiva, one would have thought that the wisdom of Shlomo, Shlomo HaMelech was a tremendous chacham, and the wisdom is perhaps even more basic, that one cannot be gozer any gezeirah derabbanan unless it comes with some heter. As the Rishonim say very often in Hilchos Shabbos, that every issur derabbanan comes with some heter, that in great need one can do it through a goy, and the like. That this is the chochmas Shlomo, that a derabbanan must come with a mechanism of how one can permit it. Interesting.
If one remembers, in Hilchos Shabbos Chapter 17 there was a law, a chiddush, that twelve mil is d’oraisa and the other is derabbanan, this is the shitas HaRambam in his commentary on the Mishnah. The other Rishonim argued that no, according to us who hold that it’s entirely derabbanan, then certainly one cannot permit an issur derabbanan, but the whole thing is an issur derabbanan and it has no calculation of d’oraisa.
So one must know the boundaries of the Chachamim.
Speaker 2:
Okay.
Why Did the Rambam Separate Hilchos Eruvin from Hilchos Shabbos?
Speaker 1:
In any case, the Rambam is very interesting, because he doesn’t bring here in the Zemanim at all the sugya of techumin. He brought this in Chapter 27 in Hilchos Shabbos, and afterwards in Hilchos Eruvin he did bring the Zemanim. No, but in Hilchos Eruvin he said the new chiddush that the Rabbanan prohibited carrying from a reshus hayachid to a chatzer, which I mean that it wasn’t learned in Hilchos Shabbos. I don’t remember if it was learned in Hilchos Shabbos, but the thing that one may not carry, the actual issur that he brings “lo yetzei ish mipesach beiso,” the issur of twelve mil, and afterwards what the Chachamim made to alpayim amah, this he said broadly in Chapter 27.
Do you remember that we already spoke about the issur of carrying out, the issur Chachamim of carrying from a reshus hayachid to a chatzer? He said that one must make a beis bamavoy, but he perhaps didn’t say there that one may not carry, that one needs an eruv. He didn’t say, he perhaps didn’t say.
Hilchos Shabbos, Hilchos Yom Tov, Hilchos Chametz U’Matzah, Hilchos Shofar V’Sukkah V’Lulav, Hilchos Shekalim, Hilchos Kiddush HaChodesh, Hilchos Ta’anis, Hilchos Megillah V’Chanukah. Ah, Megillah V’Chanukah, actually. I thought it wasn’t there. Ah, it’s there. I was about to not say it, I was about to say that I’m going against the halachah, but…
And the Rabbanan. So, you already know this. Now you’re just saying the new solution of the alpayim amah.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Okay, true, there is a section Rabbanan, and true, there is already Chapter 10 of Hilchos Shabbos.
Speaker 2:
Already a lav, yes.
Speaker 1:
And Hilchos Eruvin ben techumin is only the tikkun. The truth is that it would have belonged in Hilchos Shabbos if so. It’s not clear why there is Hilchos Eruvin, why he puts it in a separate halachos.
Speaker 2:
Okay, Maseches Eruvin is also like this, right?
Speaker 1:
I understood well.
Speaker 2:
But the Gemara is a question, because the Gemara doesn’t need to go with a logical order like the Rambam. But the Rambam must go in a logical order. I want to tell you, by the…
Granted eruvin, you can say, let us now understand, it’s a whole separate issur derabbanan of the thing. It comes with takanos, many details. I understand, the previous six, five chapters. But here, three chapters, of how one makes eruvei techumin?
Speaker 1:
Okay, you have a completeness, he says practically, which Shabbos was already too long. But I say that once the Rambam made first the order of the d’oraisa and separated the derabbanan, it’s already easier.
Speaker 2:
Yes, because he only said the main law of techumin Shabbos, he said because he began with the d’oraisa, he began with the pasuk. I say that once he already made the division, the longer derabbanos he already made the halachos around, yes. He said the d’oraisa, but he said the derabbanos briefly.
Speaker 1:
Yes, true, quite a long brief and tilted, yes. This is not only that, the derabbanan of techumin don’t depend on Shabbos. But the eitzah, the eitzah tovah, can be such a thing is not clear.
But in the Mishnah one can see that more than the takanos, all sorts of takanos, including takanas lechi v’korah, are in Maseches Eruvin. So the Mishnah divides, as it were one wants to say, between the issurim and the solutions. For the Chazon Ish people there’s nothing to say that by them there are 613 mitzvos, and by the people who make takanos of Shabbos there are 613 problems and one must find solutions. But Maseches Eruvin is a book of solutions to Shabbos problems, not a book of halachos.
And the truth, according to the Chazon Ish the Rambam could have written eruv tavshilin here too. But eruv tavshilin is already a law in Yom Tov, Yom Tov is already too far. Also it’s not really a takanah, it’s more an issur, here Yoel made this. But it’s the same thing, that the trick of permitting is an issur derabbanan.
Speaker 2:
Okay, okay. But it’s Yom Tov.
Speaker 1:
But it’s Yom Tov, yes.
Discussion: Why Isn’t Eruv Tavshilin in Hilchos Eruvin?
Speaker 2:
Okay, so let’s learn the principle of eruvin, how this works.
Speaker 1:
No, what I mean to say is, that the Rambam could have brought in… We see that all three have a berachah of “al mitzvas eruv.” One can look at it as if there is a mitzvah. I want to say, for example, they had a question, for example, if Hilchos Shekalim is a law that the month of Adar makes shekalim, or it’s a law in korbanos that one must have money for korbanos?
What I mean to say is, there’s some sugya that’s called eruvin, which includes the three mitzvos, and it’s called “al mitzvas eruv,” which the Chachamim were metaken. Okay, I say, the Rambam still divided it between Shabbos and Yom Tov. So, there’s a sugya of eruvin. Either way, if he placed it on a… what?
Speaker 2:
Eruv tavshilin is the only exception. I mean, you’re right that it works the same, and by him it’s called the same. The Rambam himself, I mean, explains this in the halachos. But it’s not the same in the sense… It’s not at all the same in the sense that… How is it called… that it’s Maseches Eruvin. It’s not Maseches Eruvin.
It’s also different, because eruvin and techumin, both speak of space and of place and of… By both it has to do with measuring things. By both one measures, by both one speaks about cities and about outside the city, and it has a lot… You say, it’s the same type of masechtah, and then one speaks of the kitchen stuff. Yes, okay. I don’t know. Anyway, let’s move on.
The Rambam’s Language: Mi Sheyatza Min HaMedinah B’Erev Shabbos
Yes, the holy Rambam says like this. He begins like this: “Mi sheyatza min hamedinah b’erev Shabbos”, whoever went out from the city on Erev Shabbos, “v’hiniach mazon shtei seudos rachok min hamedinah b’soch hatechum”, if he did so, he took mazon as much as one needs for shtei seudos – shtei seudos is I think a shiur, so much, I know, two k’beitzim or what – he placed it rachok min hamedinah, far from the city, because the city itself he may already carry, but he placed it b’soch hatechum, he must place it in the techum, because it must be a place where he can reach. “V’kava shevitaso sham”, through the fact that he placed there two seudos, he was kovei’a that here he sits, here is his shevitah.
So the halachah is like this, that “af al pi shechazar lamedinah v’lan b’veiso”, he wasn’t actually kovei’a shevitah, because he went back to the city and he slept properly in his house. But the halachah is that “nechshav hu k’ilu shavas bamakom”, that we reckon yes, the place where he carried the shtei seudos and was kovei’a, we reckon, even though we know that he didn’t actually because he didn’t go home, but we reckon it yes k’ilu shavas, as if he rested there, as if he actually lived there, bamakom shehiniach bo shtei seudos. The place where he placed the two seudos.
And this is called, the act of being kovei’a the residence by placing there food on Erev Shabbos is called eruvei techumin, the eruv that helps for the matter of techumin Shabbos, of the issur of techumin.
The Eitzah of the Chachamim
It says as we said that the Chachamim prohibited walking more than alpayim amah, the Chachamim said the eitzah, that if one places shtei seudos on Erev Shabbos, it means it becomes there your house, and you can walk from here alpayim amah, as the Rambam says right away further, v’yesh lo lehalech, now after it acquired the place for his place of residence, he may walk from the place of his eruv alpayim amah l’chol ruach.
Halachah 2 – When One Walks Keneged HaMedinah: Losing From the Other Side
So the Rambam explains, lfikach k’shehoo mehalech mimakom eruvo l’machar alpayim amah keneged hamedinah, that means the next day, that means that the eruv is for the direction, there’s no such thing as an eruv that makes your city bigger, an eruv makes such a thing that you live there, right? Therefore he loses from the other side, he cannot walk more than two thousand amos, you live there, you can walk that way, you can walk from there two thousand amos further, but backwards, the other way, you cannot walk because you don’t live there, yes? Right?
But it was already said earlier that it must be b’soch hatechum so that he should be able to walk there on Shabbos, yes? But after he arrives at the techum Shabbos, he can choose which side he wants to walk alpayim amah, yes? From there, including back to where his house is where he comes from, true?
It says that if he wants to afterwards go back home on the same Shabbos, he can go back home, because he goes back to the techum and from there home. The techum becomes his center, his square of two thousand amos becomes exactly where his eruv is, it comes out that when he walks keneged hamedinah back, in conclusion, one who walks in the city lo sof midaso, he can only walk 2000 amos from where his eruv is. He cannot walk the entire city, as the halachah is, from anyone whose techum ends in the middle of the city, that he cannot walk the entire city, as we learned Hilchos techum, right.
When the Medinah is B’soch Midaso: Kulah K’arba Amos
Granted, he can go back only… he must he can only walk the said Gemara. But, v’im hayu so… there’s only one case, as we learned Hilchos chabalos, if one… the entire city is within his alpayim amah, then the entire city is called dalet amos, so he can walk further… can still walk after the city, until he finishes his alpayim amah, he says.
English Translation
Very good. So… so, “and if there was a city and it had a goat within its boundary,” if the city… it means like, the city is smaller than 2000 amos and it’s within the 2000 amos? Yes. Then what do I have from… Okay. Okay, if it’s within the 2000 amos, then the entire city ends… right, he doesn’t need to count. Normally, a person needs to count the whole way how far he walks, count or know the measure, and as we learned earlier, that he doesn’t go more than 2000 amos from the eruv back, and he needs to make sure that his house is within the 2000 amos from the eruv.
But this is only if the city where he’s going, the medina (city), is not within the 2000 amos. But if the medina is within the 2000 amos, he has the entire area of the medina. Let’s say the medina is 800 amos large, now he has credit as if 800 amos. He can go in the entire medina, because the entire medina is counted as only like four amos, the thickness of the medina is entirely four amos.
Now, “v’yesh lo mechutzah lah” (and he has outside it), he can go further, if he wants to go until the end of 2000 amos, he can go until the end of the entire 2000 amos without counting these 800 from the… it comes out that however large the area of the medina is, so “v’yesh lo mechutzah lah,” he can go further, he can walk further um, yes, with that calculation.
Halacha 3 – How: A Detailed Example
So the Rambam explains more. “Keitzad?” (How?) The Rambam explains how this works: “Behold, if he placed his eruv… at a distance of 1000 amos from his house in the city toward the east.” He wants to go in the direction of east, so he went 1000 amos from his house to the east side, and he placed the eruv there.
So, tomorrow on Shabbos when he needs to walk, so, he takes, he may walk on Shabbos “mahalach lemachar” (the walk for tomorrow), tomorrow on Shabbos he may walk “mimakom eruvo” (from the place of his eruv), from the eruv which has now become his home, he can go 2000 amos “lamizrach” (to the east), “umahalach mimakom eruvo” (and walk from the place of his eruv), and then, also to the west 2000 amos.
Ah, meaning he can choose here, when he arrives at his eruv, when he arrives at his eruv, he now has 2000 amos in whichever direction he wants to go, that he can go. If his house is 1000 amos away from the eruv “l’tzad ma’arav” (toward the west), “yeilech elef min ha’eruv ad beito” (he goes 1000 from the eruv to his house), “v’elef amah mibeito b’toch hamedina” (and 1000 amos from his house within the city). But if the city extends further than 1000 amos, he cannot go in the city “ela ad sof ha’elef” (except until the end of the thousand), very good.
Halacha 4 – If From His House to the End of the City Is Less Than 1000
But the addition, he’s simply explaining the same halachos again with more details. If “mibeito ad sof hamedina pachos me’elef” (from his house to the end of the city is less than 1000), even if it’s only less by one amah, “shenimtza az midato kalta chutz lamedina” (so that his measure is completed outside the city), because the entire city is in his domain, then “chashuva hamedina kulah k’arba amos” (the entire city is considered like four amos), one counts the entire city as only four amos, therefore he gets credit, “v’yehaleich chutzah lah tesha me’ot tish’im v’shesh” (and he walks outside it 996), that means the 2000 minus four amos, “tashlum alpayim” (completion of 2000) until he finishes the two thousand amos. Right, right, right, right. 1996 on the other side too, “l’ruach ma’arav” (toward the west).
Halacha 5 – If He Placed His Eruv at a Distance of 2000 Amos: He Lost the Entire City
“Lefikach” (Therefore), the Rambam says like this, “lefikach im hiniach eruvo b’richuk alpayim amah mibeito shebamedina, hifsid et kol hamedina kulah” (therefore if he placed his eruv at a distance of 2000 amos from his house in the city, he lost the entire city), he lost the entire city. He thought that he had gained now, he was stingy, he went the entire two thousand, but he used “kol hamedina k’ilu” (the entire city as if). But now it comes out that the city won’t be in his 2000 amos, “m’nemt tzu mahalach mibeito ad eruvo alpayim amah” (one takes the walk from his house to his eruv 2000 amos), he may only go from his house to the eruv 1000 amos, and back also “me’eruvo alpayim amah ad beito” (from his eruv 2000 amos to his house), he may not go more. “V’ein lo mahalach mibeito lamedina l’tzad ruach ma’arav afilu amah achat” (and he has no walk from his house to the city toward the west even one amah), he will then remain trapped in his house, he won’t be able to go out “motza’ei Shabbos” (after Shabbos), it’s the opposite direction, because he used up his place. Not a good thing, but he should just calculate the… yes, that way.
Innovation: The Eruv Only Moves the Center
But the Rambam is just revealing that the eruv doesn’t add more than two thousand amos, it only moves where your two thousand amos are. Therefore one goes back to whatever the halachos of two thousand amos are, which were already learned in Hilchos Shabbos earlier. Very good.
Halacha 6 – One Who Places His Eruv in a Reshus Hayachid
The Rambam says a new halacha, that there’s a case when the eruv gives, God forbid, more space than you can go.
The Rambam says, the law is to go “techum Shabbos” (Shabbos boundary). For “shoves bireshus hayachid” (one who dwells in a private domain), what happens with someone who makes an eruv in a reshus hayachid? Right. So until now we learned when a person wants to go in the street, from his house to the street. But what happens if it’s in a large reshus hayachid? I have it in a large field.
Yes, “hamaniach et eruvo bireshus hayachid, afilu haysa medina gedola k’Ninveh” (one who places his eruv in a reshus hayachid, even if it was a large city like Nineveh), he places his eruv in a reshus hayachid. “Afilu haysa medina gedola” (even if it was a large city), even if the reshus hayachid is a very large area, which he calls a medina, “afilu haysa shetach gadol” (even if it was a large area), the reshus hayachid is very large. Ah, a city that comes into a reshus hayachid, for example a city that has… “dlatot nin’alot” (locked doors), such a thing. A medina is a reshus hayachid “l’inyan eruv” (regarding eruv), that’s the principle. “Afilu ir chariva” (even a destroyed city), even or it’s a destroyed city, or a medina that’s very large, or a city, a destroyed city that’s still nevertheless a reshus hayachid. So he begins.
What Does “Makom Mechitzos” Mean?
So he begins, reshus hayachid is the halacha there, we’ll see what the halacha is. He brings the language from Menucha Ahava “b’she’at yichud” (at the time of seclusion), what does he mean to say?
A chassid, and a halachos, and a halachos, and a halachos, a chinuch. He means the place, “makom mechitzos” (place of partitions). The “she’at yichud” is when there isn’t even any city. But if there is a city, there doesn’t need to be any “she’at yichud.” There still needs to be a city. Uhm. “Va’afilu ich harevah” (and even I destroyed).
Medina That Is a Reshus Hayachid
Speaker 1: So he begins, he begins with the words “medina she’hi reshus hayachid” (a city that is a reshus hayachid). What does he mean to say? He means “hamakom hamukaf mechitzos” (the place surrounded by partitions). Reshus hayachid is when there isn’t even any city. But if there is a city, it doesn’t need to be a reshus hayachid, it just needs to be a city.
Even “yachid v’eruvo” (an individual and his eruv) or “me’ara hara’uya l’diyurin” (a cave suitable for dwelling), or a large cave that’s suitable to live in, the entire area one may walk, just like when a person is in a city he may walk in the entire city. “B’halacha klalit” (as a general rule) he can go in the entire city, even if it’s a “medina gedola” (large city), besides that he gets another 2000 amos “l’chol ruach” (in every direction). Right? Just like he lives in a city, he can go in the entire city. Also he has an individual’s reshus hayachid which is the same concept.
Halacha 7 – One Who Placed His Eruv Within the City Where He Dwelt
Speaker 1: The Rambam says further, “hiniach eruvo b’toch hamedina sheshavat bah” (one who placed his eruv within the city where he dwelt), someone placed his eruv in the city where he actually dwelt, “lo asah klum” (he did nothing), he accomplished nothing, because it’s already anyway permitted for him to go 2000 amos from that place because you live here. Did you need to place an eruv too? The whole concept of eruv is to be able to go outside your city two thousand. “V’ein moddin lo ela mimakom eruvo” (and they don’t measure for him except from the place of his eruv), meaning, they don’t measure for him from the place of his eruv. Meaning, he placed it a few streets away from where he lives, he gained nothing. “Ela harei hu k’vnei hamedina kulah” (rather behold he is like all the residents of the city).
What? I can’t see where he can go. I’ve already lost the halacha. Okay. “Ela harei hu k’vnei hamedina kulah, she’yesh lahem alpayim amah l’chol ruach chutz lamedina, lo ho’il v’lo hizik” (rather behold he is like all the residents of the city, who have 2000 amos in every direction outside the city, he neither benefited nor harmed), he accomplished nothing with this, “lo asah klum” (he did nothing).
Places That Join With the City
Speaker 1: “V’chen im natan eruvo bimkomos hamitztarfim la’ir” (and similarly if he placed his eruv in the places that join with the city), the same thing, if he didn’t place it in the city, but he placed it in the place that halachically is called your city “l’gabei eruv” (regarding eruv). Meaning, “hamkomos hamitztarfim la’ir” (the places that join with the city). Right? We learned that the “migrash ha’ir” (open space of the city), the area around the city… ah, now was the matter… yes. He says, he means there the houses that are there. Ah, ah. Yes, that’s halacha, right.
The Rambam says that if he placed it in the city where he sits, I don’t just mean to say what it means in the business directly on Google Maps the city, but I mean to say the halachos that they learned in Hilchos Shabbos, that around the city there are still areas that are still… “l’gabei techum Shabbos” (regarding Shabbos boundary) one begins counting 2000 amos outside from these areas, the little houses around the city that are in the “rivu’a ha’ir” (city square), or such sorts of halachos that they learned.
“Mekumos mitztarfim la’ir” (places that join with the city). No, what else was there? They had… he surely means like a house that’s less than seventy amos and a third. Ah, what isn’t that also “l’kho’ora” (seemingly), anything that halacha says that the 2000 amos begins from there, that’s the word.
Perhaps he means to say like “hamaniach eruvo b’toch hamedina” (one who places his eruv within the city). No, it’s “maniach eruvo b’toch hatechum” (places his eruv within the boundary). You’re right that he accomplished nothing, because he can already go a techum. No, he says that he acquires “makom ha’ir” (the place of the city), because the place where you may anyway from there go 2000 amos you accomplished nothing. Your whole accomplishment begins when you start going.
One Who Placed His Eruv Outside the Techum
Speaker 1: “Natan eruvo chutz latechum” (placed his eruv outside the boundary), the same thing, if someone placed his eruv outside his “techum Shabbos,” meaning, because he walked back and he won’t be able to arrive there, then further you accomplished nothing with your eruv. It needs to be a place where on Shabbos you can arrive there, then one says that after you arrive there you get from there 2000 amos.
But if he placed it outside his techum, first of all, according to the later halachos it’s also not like a kosher eruv, because an eruv needs to be something that on Shabbos he can eat it, that it’s suitable for him on Shabbos. But even without that, now there’s a matter, because the eruv isn’t a good eruv, as if it’s not good bread, as if because one can’t… here it’s simply because it’s not in his reach, he didn’t make the eruv in a way that can help him. In other words, he’s already now outside of the whole thing. What should one say that he’s at home at all?
Discussion: Lo Yo’il Klum
Speaker 2: What, “lo yo’il klum” (it won’t help at all).
Speaker 1: Here the word is also “lo yo’il klum.” That’s his intention.
Speaker 2: Someone older, what did he say?
Speaker 1: No, but it’s a wonder, because “lo yo’il klum” goes up, he places one on the other, because that’s the word. He means to say, the person didn’t at all… he didn’t do, he didn’t do something that helps here. His eruv isn’t an eruv at all. He also doesn’t get the penalty that you say. One eruv, and so no eruv is made.
Discussion: How Eruv Techumin Works
Speaker 2: You say the whole time, when he arrives he has two thousand amos, he already has two thousand amos “l’chatchila” (initially), just he’s usually within the two thousand amos from where he lives there.
Speaker 1: Yes, but it extended his 2000 amos double, because now he can go from his house there, from the city he can go, and then when he arrives at his eruv he gets from there another further two thousand amos.
Speaker 2: Then walk two thousand amos?
Speaker 1: No, no.
Speaker 2: It says he places it in the two thousand amos from his city, may he go until there?
Speaker 1: No, no, another further thousand amos.
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: Two thousand amos one always has “l’chol ruach” (in every direction), right? If your eruv is within two thousand amos from here, you lose on the other side, so they learned. “Sach hakol” (in total) you gain, you move then where you are.
One doesn’t get more space at all technically. One gets “l’ma’aseh” (in practice) more space, because in one direction you could only go two thousand, and now you can go four thousand, because you’re already as if there. But I’m saying this, that’s what I’m saying that as if when he’s at home he’s also in a place where he may be, because he lives there, and he already could come here. “L’ma’aseh” (in practice) he’s already not going where he wants, therefore it’s possible for a person to place an eruv “chutz latechum” (outside the boundary).
But we don’t even say the power that the eruv should work “l’chumra” (stringently), that you should say he may not move because he’s going “chutz latechum,” he may not move “erev Shabbos” (Friday). The eruv isn’t relevant for him, so he doesn’t do anything.
Halacha 8: One Only Makes an Eruv for a Davar Mitzva
Speaker 1: So now halacha 8, regarding that one cannot prepare an eruv. Right, so I say like this, until now I would have said that it’s a simple practical solution that one can always use. No, no, no, no, calm down, says the Rambam. There needs to be a need to do this. “Ein me’arvin eruvei techumin ela l’davar mitzva” (one only makes eruvei techumin for a matter of mitzva).
Examples of Ahava
Speaker 1: “K’gon” (such as), he says, and he says an interesting thing, he says “ahavas Yisrael” (love of Israel). I thought that perhaps this is what unites the mitzva of eruv. But let’s first learn the reasons he says, what is “avodat Hashem” (service of God). “K’gon shehaya rotzeh lalechet l’veis ha’avel” (such as if he wanted to go to the house of mourning), he wants to go comfort a Jew.
By the way, the formula, we already spoke about this, the formula one perhaps doesn’t say “HaMakom yenachem” (may the Omnipresent comfort), but one goes to be there with a broken Jew. But the Mishna, one does say “HaMakom,” and one doesn’t remember. I think that here there’s something a… the halacha is that one comforts mourners on Shabbos. The custom is perhaps not so? People think that because he doesn’t sit shiva and he doesn’t sit on the ground, that Shabbos doesn’t hurt the mourning publicly, one can’t comfort a mourner. Perhaps the “HaMakom yenachem” itself is “aveilus b’farhesya” (public mourning), no? Okay. Right.
“O l’mishteh shel nisu’in” (or to a wedding feast), or one goes to participate at a wedding, which we also already learned in Hilchos Shabbos that one may indeed make a wedding on Shabbos, “u’vilvad shetehei mitzva l’rishona” (provided it be a mitzva initially).
“O l’hakbil pnei rabo” (or to greet his teacher), or one may go for the mitzva of going to learn with the rabbi, which we also learned in Hilchos Shabbos, that instead of sitting at home and learning some nice story in Sefer Melachim, one should go to the beis midrash to hear the rabbi. He means “mekabel panim” (greeting), right, and visiting or… right. We have that too, right. In Hilchos Yom Kippur we see that one may even enter water on Yom Kippur, on Yom Tov one needs to go.
“O chaverim sheba’u mimedina acheres” (or friends who came from another country), greeting a friend, as we learned in Hilchos Brachos, that when one hasn’t seen a friend for a while one makes “Shehecheyanu,” it’s a tremendously important thing to see friends.
Yir’a
Speaker 1: Okay, “v’chi yotzei b’elu” (and when he goes out for these), this is all a matter of “ahava” (love). “O mipnei hayir’a” (or because of fear), yes, “ahava v’yir’a” (love and fear). “O mipnei hayir’a, k’gon shehaya rotzei livro’ach min hagoyim u’min halistim” (or because of fear, such as if he wanted to flee from the gentiles and from bandits). These kinds, because essentially it’s also a “davar mitzva.” Yes?
Discussion: Ahava and Yir’a
Speaker 2: No, “ahava” means that one wants to arrive somewhere, “yir’a” means that one wants to go away from something.
Speaker 1: “Kedusha u’tahara” (holiness and purity) is similar, yes. No, it’s not so, because essentially it’s also… I mean, if there really is a concern from gentiles, and one reads it that it’s a “davar mitzva,” and it’s a language, he says yes. All these things, it’s somewhat a mitzva, yes. No, about this it’s a mitzva, because it falls out. But the point is… that’s what he says, just the “ahava,” “yir’a” means that he does the mitzva, I mean… very good.
B’dieved Valid Even for Davar Hareshus
Speaker 1: “V’chayotza bazeh” (and similar to this). It needs to be a “davar mitzva.” But the Rambam says, this is only “l’chatchila” (initially). But “u’man eruv shelo le’echol mikhlal elu divrei hareshus” (and one who made an eruv not for any of these matters of permission), just because he wants to take long walks, “harei zeh eruv” (behold this is an eruv). Is it a… “b’dieved” (after the fact) this does work yes. The Chachamim only said that one shouldn’t “l’chatchila” make an eruv techumin.
Innovation: Eruv and Ahavas Yisrael
Speaker 1: So, I thought that eruv is the matter of increasing “ahavas Yisrael.” Yes, because the Chachamim forbade, for example by “eruvei chatzeiros” (courtyard eruvin), it’s also the same thing. By “eruvei chatzeiros” the Chachamim forbade to… carry out from the houses to the courtyard, and they made with this such a… such a separation, yes? That instead of saying that the entire courtyard is one, they made a separation. So they fixed it, and said one makes an eruv, and everyone is one big happy family.
Here also, they accepted from going far, miles, that people should meet less, people shouldn’t go to “nichum aveilim” (comforting mourners) and to “simchos” (celebrations). So they instituted, it’s very important, eruv is all about… and perhaps also “refua shleima” (complete healing), that one should be able to take guests on Shabbos. Okay, now I’m already stretching it.
Discussion: Why Only for a Dvar Mitzvah?
Speaker 2: But what is the simple meaning that they specifically accepted this dvar mitzvah regarding sending, eruv techumin? It’s the opposite, it’s… not the opposite, no, not the opposite. It’s something that one should specifically do. I don’t remember such a language, it doesn’t read that way in the Rambam.
Why this matter?
Speaker 1: Perhaps the Sages didn’t want people to exert themselves on Shabbos?
Speaker 2: What does that have to do with walking? That which they learned that one shouldn’t walk, and the Sages didn’t want people to exert themselves greatly on Shabbos to walk too far?
Speaker 1: I would have thought it’s simply because it’s not… the eruv is not real. That is, it’s as if he lives there, but in truth he doesn’t live there. But it’s within the twelve mil, I have within the twelve mil, why would the Sages say if you do this… the Sages don’t give reasons in the world. It would have remained a great principle in Torah, we’ve learned too much scholasticism.
Philosophical Discussion: Why Does One Need an Eruv and What is the Reason for the Prohibition of Techumin
Speaker 1:
I would have thought it’s simply because it’s not true, an eruv is not real. That is, it’s as if he lives there, but in practice he doesn’t live there. But it’s within the eruv beiso, it’s within the eruv beiso.
The Sages said, the Sages don’t give reasons in the world. Even in a great principle of Torah, as we’ve learned, that there is a halacha, it’s written in the heavenly book “thus one must do” according to certain rules, and the Sages only say what’s written in those rules. Even when it’s rabbinic, the Rabbis made the rule.
But one sees many times, and I have many proofs, and this is for example one of them, that it’s not true, it’s not the simple meaning that there is a prohibition to walk rabbinically more than techum Shabbos, and there is also a permission on a certain boundary in “everything for the sake of addition.” It’s true that there is such a permission, as you say regarding emergencies, but it’s not only that.
It’s also this, as if, that what’s important is that a person should go to the Rav, and the Rav looks at him and he says, “Yes, I hold that you may go.” How should you go? With an eruv, not alone.
There must be a good reason. One must give, like a boy is in cheder and he wants to go out. The rebbe asks, “Why are you going out?” You can say there’s a prohibition of bittul Torah, one needs bittul beis hamidrash perhaps, it’s a different bittul Torah, bittul tashmisham shel beis rabban, it’s a different thing. He says, “I want to go out.” The rebbe asks him, “Do you have a good excuse?” There is a boundary, “for a need it’s permitted to leave the room.” There is a list of needs. It can be a broad list, but in practice one must ask permission each time as if. The rebbe actually gives permission, and perhaps he says, “You can go out, but on condition that you learn the afternoon session with your father.” I don’t know, he gives some condition, some good advice how it’s possible, how it doesn’t harm the order of learning.
But in any case, one must agree each time, the Rav should give a reason that he agrees that it’s permitted. He doesn’t just give permission to make an eruv. An eruv is a permission for a prohibition according to all opinions, not a leniency. Why is there a prohibition of techumin? If it’s an important need, a good need, why is eruv chatzeiros different? Eruv chatzeiros is not like that. But what is indeed the same type of mitzvah, the same type of enactment. It’s more similar to what I say that one also shouldn’t walk too much on Shabbos.
You know that one shouldn’t walk too much, that is the prohibition of techumin itself. You can’t add another thing to that. Certainly there is a prohibition here, and you reduce the prohibition. Because as you say, in practice, by the way, after he lives technically and he loses another way, but in practice he will go out beyond the techum, he’s going to do a rabbinic thing. He doesn’t really live there, it’s just a device, a scholarly device that it’s a device. Eruv chatzeiros is not, is like a device. Eruv chatzeiros, one carries a million on Shabbos up to the landlord’s a little bit.
The way you say it makes it sound like, we don’t want a person to walk too much. The Torah says up to a mil. The Sages say ideally only two thousand. If you’ll already be in courtyards we’ll allow you to go more. As if you’re saying that if someone wants to be very meticulous he shouldn’t walk even two thousand. It’s a bit… one has already forgotten the reason why it was done.
But he brings halacha lemaaseh, Shulchan Aruch rules what I’m also telling you that one may not make an eruv for any need except a dvar mitzvah. There is a prohibition, and you give yourself a permission. But the Rabbis do give a permission slip. But they don’t just give it.
Speaker 2:
In other words, I’ll tell you even this way. The Rabbis, Sages, yes, the Rabbis, whatever, they control, they hold that there are good things that one does and not good things. You can say simply about not going on Shabbos, you can say simply why shouldn’t a person just stroll? A person says I want to go to the theater, tell him no, don’t go. Why not? You have… oh, technically no difference, this is another way that a person shouldn’t do things that are just optional, let’s make it optional. That’s what I meant.
But you need to know because he was permitting a small dvar mitzvah, a refined dvar mitzvah. Can a person already say that it’s oneg Shabbos because he has great pleasure from a long walk? It’s not like what’s called a group sitting on the way?
Speaker 1:
Let’s say, I don’t know. You’re first asking what is a mitzvah. Mitzvah doesn’t mean what you have a reason to say. Mitzvah means a piece of mitzvah, a positive thing.
Speaker 2:
The Rav, I don’t see how the Rav comes into the picture. It’s not such a thing one asks permission with business. A person can make it himself. The Rabbis wrote the halachos, they are the Rav who is not so worthy of permission. He says it’s not such a rule. The Rav should agree that it’s a good reason what you’re doing. And by the way, I mean that specifically yes, that the Rabbis who made the halachos of the Torah, they came to the Rav to ask. The halachos are not written for people, who did the Rabbis write for Rabbis? There is such a rule.
It’s also a bit interesting that on one hand one makes a blessing al mitzvas eruv, and here one says that it’s as great as the transgression and one only does it for a dvar mitzvah. It’s also a bit interesting.
Speaker 1:
If one may for a davar hareshus, one sees that it’s not something that is… You say that I’m doing a mitzvah, I say al mitzvas eruv, as if I’m making an eruv is a good thing. I’m making an eruv is not a good thing, perhaps it’s very important, but it’s a way to be able to permit going to a dvar mitzvah. That’s how one can think about it. Okay, further. Let’s go further. Fine.
Speaker 2:
From what one makes with the eruv, yes? In practice, if one made an eruv for a davar hareshus, it’s such an eruv. What the Rav says is not the decree of the Rabbis. The Rav doesn’t give any permission. Now, summer is the only time when the matter of techum Shabbos is relevant. People who live in Brooklyn it’s not so relevant. In the mountains it’s very often relevant, and the Magen Avraham speaks about one may go to be able to pray with a minyan. Apparently it’s as strong a dvar mitzvah as accompanying one’s friend.
Halacha 9: With What Does One Make an Eruv — The Measure of Food for Two Meals
Speaker 1:
Further. The Rambam says further, with what does one make the eruv? This must be food for two meals.
The Rambam says thus, to the Rambam has already told you, we have now learned the laws of shitufei mevoos, and there we said that it must be bread. Ah, it must be food. Eruv chatzeiros must be bread, but shitufei mevoos was any food that is the measure of a meal, and there it said how much, if it runs out is it enough measure, not necessarily bread.
He’s not going to say, but only, anything with which one makes eruvin of techumin, anything that we’ve calculated what one can use for shitufei mevoos one can be mearev eruv techumin, and there he calculated the measure of certain things, if it’s fruit it’s such and such amount and so forth. Except dough that wasn’t baked, which we learned that one can’t use for shitufei mevoos, because it’s not important enough food, I don’t remember… ah, because it’s not an important food, one doesn’t make eruv techumin with it, one also doesn’t use it for eruv techumin.
And how much is the measure of eruv techumin? The Rambam says, the measure is food for two meals for each and every person, the measure of two meals for each person whom one wants to permit to walk. And if it was for accompaniment, if he doesn’t use the food itself, the main course, but something that one eats with the bread, enough to eat with it two meals, the measure is how much one eats with the bread for two meals, as the halacha we learned earlier regarding partnership.
Not like eruv chatzeiros, the halacha is like partnership. Even a large group of people is still enough two meals. Yes, later he will state explicitly that even a large group each one must give food for two meals. The device is, as he says, that one should make it last. The device is to take such a light plan. A meal.
Speaker 2:
But he was afraid that someone would drag back a pig?
Speaker 1:
No, no, okay. He says later what one does. One places a portable item in the small for yes? No, no, no. Because one means that one should make a light plan, not with a bit of a smaller meal. No, practically it should be a light plan. One can even make salt water be enough. That is like a brine, yes? And it’s very little, how much does one use at a meal? Not much. So a bottle of it is enough for a hundred people and for two meals. Understand?
Halacha 10: He and His Eruv in One Place
Speaker 1:
And the Rambam says further, many have explained learning everything about this, that an eruv must be… it must be accessible to him, it must be a place where he can eat it. Not only bein hashmashos, yes?
The Rambam says thus, And it’s necessary that he and his eruv be in one place. The place where one places the eruv must be the same place where when Shabbos comes he will be. So that it will be possible for him to eat it bein hashmashos. That if he were there bein hashmashos, he should actually be able to eat it. But if it’s very far away, and we’ll soon see the halachos, for example if he can’t reach the food for reasons, it won’t be valid.
The Rambam explains, Therefore if he intended to rest in a public domain, and placed his eruv in a private domain — there by the techum Shabbos area there is a public domain and a private domain — or in a private domain, or the opposite, and placed his eruv in a public domain, it is not an eruv. It’s not a good eruv. Why? Because the person will be in one domain, he wants to rest in the public domain, and he won’t be able to bring the eruv, the food, to himself. For it’s impossible to take out from a private domain to a public domain bein hashmashos except through transgression. It’s a transgression to do a Torah prohibition of carrying from a private domain to a public domain bein hashmashos. So the eruv is not truly fit for him to eat, and it’s not “he and his eruv in one place.”
Speaker 2:
Which place should be the place where there is a place from where he will go? It doesn’t mean that I leave my eruv in a street, he’s going to be at the Rosh Yeshiva let’s say, and he goes home.
Speaker 1:
No, we’re not talking about that. No, we’re talking about the place where he placed the eruv is there, I understood that there’s a house there, he placed it on the roof of the house. It appears that the place where he placed the eruv is not a place where one can rest there, it’s on a tree, it’s on the roof of a house. Resting is the place where…
The Simple Meaning: When the Eruv and the Person are in Two Different Domains
Speaker 1:
Because the eruv is in a place that is not his house. He placed the eruv for example above. The eruv makes that approximately the place, that the closest place to the eruv, the place where he can sit, the place where he can fulfill “looking” where he sits, he’ll eat the meal there. It must be a place where one can sit comfortably. The word “comfortably” I just inserted here, but here in this case he won’t be able to actually be there as he thought of the resting and eat the meal, because he can’t reach the meal, he can’t reach the eruv, because it’s a private domain and his resting is in the public domain.
I mean, the case we’re talking about here is that he can’t rest in the private domain like in the public domain, because it’s the second floor, I don’t know what, he placed his eruv on a roof. Since we see in practice that he can’t go, and it’s forbidden, or he truly said “the place of my resting.” “The place of my resting” just stands, it’s something that doesn’t stand in a basic translation. “The place of my resting” – he says, it has to do with what he says. He says, “I intended on my horse.”
By a tree we’ll see, yes, we’ll see later if halachically he can’t take down the food from there, or because he can’t go up. We’ll see halachically what is a public domain, and afterwards we’ll understand what “the place of my resting” means.
Speaker 2:
Right. Why shouldn’t one say that actually the eruv is the private domain there where the eruv is? Why is there something extra…
Speaker 1:
Right. I also don’t understand. Perhaps he means actually that the case is that one goes in a tree, which things, and later one calculates extra trees. I don’t know. The Gemara does speak yes about the matters of trees and things. It’s a different thing. But the Rambam will later say about the concern of uprooting from a tree. He doesn’t say about the Mishna that all trees one may not go there, because it’s all trees. I don’t see what the Rambam says here. He says here “one places his eruv at the top of a reed lest it be uprooted”. That’s a different thing. But he doesn’t say the reason why one must climb up a tree in order to place the eruv there.
Therefore, the detail of the kiddush is thus: about this one must climb up a tree, it’s not a detail because it’s a weak… weak, weak, says the Magen Avraham. He says clearly, a karmelis Magen Avraham. If the case says that it’s a private domain, and therefore acquiring resting he won’t go there because it’s a weak… ah, so the only way how to eat is to bring down.
Speaker 2:
Right. Because to climb up one would say it’s not a detail because it’s weak.
Speaker 1:
One must pay attention, climbing up is weak, but the detail is that it’s a public domain. It’s a combination of domains.
The Reality: When the Eruv Lies in an Impractical Place
So the reality is thus: He’s thinking of a case where he can’t rest in the private domain because it’s not practical. He placed it on some slanted roof, he didn’t place it in a place where the person can rest. He can only rest next to it, the closest place next to it in the private domain, in the public domain or in the private domain. He placed it either in the public domain or in the private domain, he placed the eruv in a place where one can’t rest. A place where one can’t, there isn’t there a place for a person to sit, or that it lies on the point of some…
One must look there where he places the eruv, there is the resting. But in a case when he placed the eruv in a place where one can’t rest, one looks right next to it that there is the resting.
Speaker 2:
Yes, but I’m telling you, here there’s a problem that he can’t… again, when he placed his eruv on a light-pole in the middle of the public domain, there’s no problem, because he’s in the public domain and the eruv is in the public domain, so even if it lies high he can take it down, because it’s within his four amos.
English Translation
But if he placed it in a location where he cannot rest on Shabbos, and the nearest place next to it where one would have thought he could rest on Shabbos is on a utility pole, where the utility pole is in the public domain and underneath it is in the private domain, or vice versa, which we have seen, one of the laws of private domain and public domain that we learned in the laws of Shabbos. We say that going up there above he cannot, because it is not a place of resting. But what is the matter? We reckon that he sits below and he can eat the eruv below, he can eat the meal right next to it. But in the case when he cannot, because that will bring him out from the private domain to the public domain, because it’s on a utility pole.
Let’s go out, do you have here a utility pole?
Speaker 1:
True. It’s not a practical thing, the whole shevitah (resting place) is shevitah. It’s not a place where one can rest on Shabbos, one cannot say that on this is the shevitah. I think that’s what the Rambam means.
Speaker 2:
No, one doesn’t need to, because if it’s in the private domain and the non-practical is in the public domain, it concerns me, because we look at it as if the shevitah is the nearest to it. The eruv says that one acquires shevitah not on the inch, but on the place right next to it, and he can take it down and eat his meal. He can take down the eruv from where it lies and eat his meal. But when he cannot, that’s what the Rambam says.
Innovation: Two New Laws in This Principle
One must first add a whole new law, that a shevitah is not necessarily like the eruv, but in a practical place. A new law, halacha chadasha. It should be a place where one can rest on Shabbos. Shevitah means a place where one can rest on Shabbos. You’re adding two laws. First of all, a shevitah must be that one can practically rest on Shabbos. A simple matter. So if not, we say that the shevitah should be closer to the place where one can rest on Shabbos. Two explicit laws that don’t stand until now, that when one makes an eruv, one acquires shevitah at the place of his eruv, and one should be somewhere else.
I think it’s very basic that… The Gemara doesn’t say exactly that. The Gemara says, the Gemara perhaps speaks about a tree that he cannot climb up, so he doesn’t acquire shevitah because he cannot. The whole thing is that one must add the first three tefachim, because it’s only a shevitah, and consequently, one doesn’t need to fear that he will climb up the tree and eat it there for some reason. He must bring it down, and consequently it means that he is not transgressing bal tosif in another place. But the Gemara skipped the tree for some reason.
Speaker 2:
No, we didn’t skip the tree, but here in the tree itself you have a question which I think is not a question, because one cannot acquire shevitah on a tree. Because no one sits on a tree and eats a meal, except monkeys. By people, acquiring shevitah means something real, it’s not something such a law… It stands in the halacha. It stands in the halacha.
There’s another problem, the eruv in another place. There’s such a problem, if it’s not… if it’s a completely abnormal place, he places his eruv in a completely crazy place, if there’s no law at all, there’s no prohibition. There’s no problem.
Speaker 1:
No, there’s no problem, because he acquires shevitah right next to it. He acquires shevitah not there, acquiring shevitah is not the inch where the bread lies, it’s the place. Because he can bring it down and eat. And secondly, that you automatically acquire shevitah somewhere else if he… not somewhere else, you acquire shevitah there, by the area, by the place, not on the pole. But when one cannot…
The Gemara actually says, one intends. The law is that you must intend. So the question is, if he would have intended to rest initially, there wouldn’t have been a problem. The problem is only that he intends to rest… or the problem is only as his intention is. Something he has an intention here. It doesn’t say that it happens automatically as you say. So, something I’m missing a basic thing.
For some reason the people here who are, don’t help me. Perhaps they hold like you, that I’m the one who is crazy?
Speaker 2:
No, God forbid not crazy. I learned it that it’s approximately so correct. I don’t see that it’s so far. Because shevitah is simple, there is the place where he would have been able to eat the meal. And at the place above he wouldn’t have been able to eat the meal there, because it would have had to be done through carrying out. Already, yes?
Let’s go further, 11. Okay.
—
Halacha 11 – Eruv in a Karmelis
The Rambam’s Language
Speaker 1:
He said, “If one made an eruv, he rests in the private domain or in the public domain,” but when he made an eruv in a karmelis, which was not a private domain, which means his shevitah is in the private domain and the eruv is conversely in the public domain, but in a karmelis. So it says in the Mishna, “If one made an eruv in a karmelis, his eruv is valid in the private domain and in the public domain.”
The Reason: During Bein Hashmashos It’s Permitted to Carry from a Karmelis
And then we also say that in practice he wouldn’t have been able perhaps to eat from the eruv, because a karmelis is a rabbinic prohibition. But in practice, is a journey, an eruv one can yes. Why? The Rambam says so, already, “at the time of acquiring the eruv which is during bein hashmashos,” when does the eruv acquire? When is the taking effect of the eruv, that we say that then there is now his acquisition of shevitah? During bein hashmashos it happens.
And then indeed the law is that one may take out and bring in from a karmelis to a private domain or public domain for a matter of mitzvah. And we have indeed learned here, and as we already know the principle, as the Rambam states the principle, “that everything that is from the words of the Sages, every thing that is a rabbinic prohibition, they did not decree upon it during bein hashmashos in a place of mitzvah or in a time of pressing need.” They did not decree during bein hashmashos in a place of mitzvah and a time of pressing need. Consequently, from the karmelis or to the karmelis he would indeed have been able to carry in order to be able to acquire shevitah. Consequently we look at it as if there can be a good place where he acquired shevitah.
I think that… ah, I thought, but he said that the slave works it even when it’s not a mitzvah or pressing need. You must think about pressing need. He said that the slave works it even without any pressing need. Just, just, it happened to him so. So far. Well, further.
The Same Principle: A Torah Prohibition Invalidates the Eruv
The Rambam says, for the same reason, with… based on the law that he said, that a place where one wouldn’t have been able to be together with it because of a Torah prohibition, the eruv is not a good eruv, because it means as if he couldn’t have held any shevitah, and if it’s only a rabbinic prohibition it means as if he indeed could have held and been able to have any shevitah.
Halacha 11 (Continued): Placed in a Tower
For the same reason it is so, “placed in a tower,” he placed it in a closet when a
Halacha: Placed It in a Tower and Locked It and Lost the Key
So far, well.
Further the Rambam says, for the same reason, based on the law that he said, that a place where one wouldn’t have been able to be together with the eruv because of a Torah prohibition, the eruv is not a good eruv, because it means as if he couldn’t have had any shevitah, and if it’s only a rabbinic prohibition, it means as if he indeed could have had any shevitah.
For the same reason it is so, “placed it in a tower and locked it, and lost the key” – he placed it in a closet, and it locked, and lost the key, the key was lost. As we had the similar law in eruv chatzeiros. “If he can take it out without doing work, this is an eruv.” Why? Because during bein hashmashos one would also have been permitted to do it, “for it is only forbidden to do during bein hashmashos in a place of mitzvah except work” – only a melacha.
That is, if he must do actual demolition, cut with a saw, I know, which would mean actual demolition, he wouldn’t have been able to acquire shevitah. But if it’s only that he would have had to break for example, he would only have had to do a rabbinic prohibition.
Innovation: The Decree Lest He Detach by a Reed – Close to a Torah Prohibition
Another similar law. “Placed it on top of a reed or on top of a kondas growing from the ground” – if one placed it on the tip of a reed or kondas, it looks from the same family as reed, we’ll already see the Ra’avad speaks about this, which grow from the ground, “it is not an eruv, a decree lest he detach” – because we fear he will tear off.
Here immediately becomes difficult a great question, why a decree lest he detach? Why shouldn’t we say that it’s only rabbinic? And the commentators on the Rambam struggle with this. I think the Gemara, it’s a Gemara, but the point is so, the prohibition of going up on a tree because we fear that one will tear out is rabbinic.
But the Rambam speaks of something more specific, a reed or a kondas, as I understand from the commentators, this is much a greater decree lest he detach, because many times one doesn’t see whether the reed is still attached or it’s just lying and it’s already cut and it’s just lying so. Which one can stick into the ground after it’s already cut off.
And then we fear that the person won’t know at all that he’s doing a prohibition, he’ll think that it’s already torn off, and he’ll take it down, give a pull to the reed in order to take down the eruv. Then, when the decree lest he detach is a very close decree, it’s very close that he should transgress a Torah prohibition, then it doesn’t mean an eruv even by… what? Then one wouldn’t have been permitted.
Such a thing, we make here a bit of a distinction here, that what the Rambam says that a rabbinic prohibition is not forbidden during bein hashmashos, is an ordinary rabbinic prohibition, but something that is close to a Torah prohibition, something that one can very easily err and transgress a Torah prohibition, one indeed prohibits even on Erev Shabbos during bein hashmashos.
About this the Rambam says, that therefore it is indeed, if there is detachment and insertion, if the reed is already torn off and it’s only stuck into the ground, and one knows clearly that this is an expert and he won’t have any mistakes, it is indeed an eruv, “this is an eruv.” It may be that there is also perhaps something a bit rabbinic that one may not, perhaps it’s muktzeh or I don’t know what, but the rabbinic is not a problem for us. We only want to say that then when the lest he detach is a great prohibition and a strong concern, then it is indeed forbidden even during bein hashmashos.
Just, one must now think about other prohibitions during bein hashmashos once we know the law from the Rambam, just, because the Rambam didn’t say it clearly on laws of bein hashmashos.
Halacha: Place of the Eruv – Four Amos
Okay, now one can learn what happens if the eruv crawled out from the techum, and it’s even not out from the techum, it’s even within four amos it still means good, since something outside the four amos where one places the eruv, yes?
The Rambam says further, “Whoever places his eruv in a place, he has for his place of eruv four amos.” When a person places the eruv on a place, we look at it as if the four amos is the place of the eruv, we don’t look only at the inch where it lies, the entire four amos is the place of the eruv.
Regarding what does he say so? “Therefore, one who places his eruv techum not at the end of the techum” – he placed the eruv techum at the end of the two thousand amos that he has, “and the eruv rolled and went out outside the techum within two amos” – the eruv rolled out and it went out two amos, two thousand and two amos it now lies.
A person could have thought that the eruv is nullified, as we learned earlier that when one places the eruv in a place where he cannot reach, because it’s outside his Shabbos techum, it’s not an eruv. But here it is indeed an eruv. Why? Because going out he has four amos.
The four amos that the Rambam speaks here is two amos to each side, he doesn’t have four amos in one side, two amos each side from him. So he has around his place of a person. Consequently, in the two amos means the eruv, we look at us as if the eruv lies there in the two amos, we don’t look at the inch. Consequently, where the two amos ends, there lies the eruv, and he acquired going out from his place.
But if it went out more than two amos, from going out outside two amos, it’s already not an eruv, “for it went out outside the techum.” And as we learned earlier, “one who places his eruv outside the techum it is not an eruv, because he cannot reach the eruv” – he cannot go there to acquire shevitah because he cannot arrive at the eruv.
In short, two amos one has credit, that’s the point.
Discussion: Why Two Amos Here and Four Amos in a Person’s Place?
Speaker 1: It’s interesting why here the Rambam says two amos, and in a person’s place four amos it looked like he has four amos to each side.
Speaker 2: No, no, but why doesn’t the Rambam rule in the laws of Shabbos?
Speaker 1: No, seemingly there it’s a person’s place, here it’s a person’s eruv.
Speaker 2: No, I know that a principle… We also learned there that there are different ways how to calculate the four amos of a person.
Speaker 1: Good, good.
Halacha: Doubtful Eruv – The Eruv Rolled/Was Lost/Was Burned
“The eruv rolled and went out two amos outside the techum.” Oh, is he going to say that the Rambam learns like the Gemara?
Speaker 2: No, no, now comes a new innovation.
Speaker 1: Since another detail… We learned that there’s a way that the eruv becomes invalid, let’s say it went more than two amos or other ways. But we learned that the eruv must still be valid during bein hashmashos. We learned that there’s a way that it turns when it fell out. There are more conditions in the matter of the eruv rolling.
Speaker 2: Yes, the eruv rolled and went out two amos outside the techum. What?
Speaker 1: No, no, the innovation is here…
Speaker 2: Yes, yes, yes, he’s already going to enter into the continuation and the doubt.
Speaker 1: Yes, yes, he’s already going to enter into the bein hashmashos is without the eating. I think it comes out with without eating also without eating.
We learned that the eruv must be that when Shabbos comes it must be practical that he would have been able to eat the meal there, and with this he acquired shevitah there. But if it wasn’t so the case, because it was one of these things: either the year rolled to stand on weekdays outside the techum, and it means as if the eruv wasn’t in the place where he would have been able to reach, “or his eruv was lost” – the eruv became hidden, was lost, “or was burned” – it became burned, “or it was terumah and became impure” – he used terumah for his eruv and it became impure.
So it is, “while it was still day, it is not an eruv,” and the Rambam is already going to explain why, because the eruv happens when Shabbos comes, and here when Shabbos came the eruv was already not, or wasn’t in place, or wasn’t valid, or wasn’t… yes.
But if it happened “after dark,” which already happened when it was already Shabbos, “this is an eruv, for his eruv acquired for him during bein hashmashos,” and consequently when it was bein hashmashos there was an eruv.
But what is the law if there’s a doubt? We don’t know when it was burned. “A doubt whether during bein hashmashos” – whether it was during bein hashmashos, whether it happened before or after, so it is, the law is “this is an eruv.” A doubt during bein hashmashos, or we don’t know when it was burned.
I think here the matter of doubt, the matter of doubt means that the person came on Shabbos and he sees it’s burned, he doesn’t know when it was burned. Or he knows that it was burned at a certain time, he doesn’t know if that was during bein hashmashos. So “this is an eruv.” Why? There’s a law that a doubtful eruv is valid. A doubtful eruv is also valid. An eruv that is doubtful whether it’s valid, is a rabbinic doubt and it’s valid.
“Therefore, if it was burned or lost during bein hashmashos, this is an eruv.” Ah, here he says clearly that doubt means a doubt of day or after dark. But from the words “doubtful eruv” presumably also means the case that I said, when one doesn’t know when it happened.
Halacha: Agent – Two People with Different Doubts
The Rambam says so, now he’s going to speak about… laws of doubt, but here he’s going to tell us another thing, that one can send an agent. Until now he spoke to us when a person goes himself to make an eruv, but now he says, one can also send someone an agent.
English Translation
They said to two people – two people said to a person, “Go and make an eruv for us” – go make an eruv on my behalf. So one he made an eruv for while it was still day, and one he made an eruv for during bein hashmashos (twilight). It’s an interesting case, for one he hurried there, and he arrived there at the very last minute, one he still caught and he made the eruv for that one while it was still day, and the next one was already during bein hashmashos.
We learned that both should be valid, yes, because a doubtful case is valid. But now such an incident occurred: The one for whom he made an eruv while it was still day, his eruv was eaten during bein hashmashos. A wild animal came there, a local wild animal like that, because it knew it had to create an interesting halachic dilemma. The one that was placed while it was still day, it ate up during bein hashmashos. So the simple understanding is that there’s a doubt whether there was an eruv when Shabbos came, because he placed it during bein hashmashos.
And the one for whom the eruv was made during bein hashmashos, his eruv was eaten after dark. So there’s also a doubt, because if it was still day when he placed the eruv and it was eaten only at night, it’s still good.
So the halacha is indeed so, that both are doubtful, two types of doubts. Both acquired an eruv, for bein hashmashos is a doubt, and a doubtful eruv is valid. There’s no difference whatsoever, whether the doubt was this way or that way, and it’s also not a contradiction, right? That’s the novelty, you might think if it was night the second one shouldn’t… that each one of them is a doubtful eruv, and therefore it’s valid.
Halacha: L’chatchila One Should Not Make an Eruv During Bein Hashmashos
Very good, a doubtful eruv is valid. The Rambam says, nevertheless, that after the fact an eruv is valid during bein hashmashos, but l’chatchila (initially), says the Rambam, when it’s doubtful whether it’s dark or not dark, when it’s the bein hashmashos time, one should not make an eruv techum l’chatchila. But when one makes an eruv, all these things we discussed are after the fact, it is an eruv. But it’s not l’chatchila.
Halacha: A Pile Fell on the Eruv
More similar questions of such types of doubts. The Rambam says, a pile fell on the eruv on the day of erev Shabbos which was still day, a pile of stones fell on the eruv.
An Eruv That a Pile Fell Upon (Continued)
That is, if for example simply moving the stones is not a melacha (prohibited labor), but if it’s called soter (demolishing), or we had a clarity when removing a pile is called boneh choresh (building/plowing), but however it is, if one cannot do it without a melacha – that is if it’s only rabbinic, an eruv that was slaughtered during bein hashmashos, if it’s only rabbinic it’s valid, because during bein hashmashos one may do a rabbinic prohibition for an important need, one would be allowed to remove the eruv. But if one must do an actual melacha, then one doesn’t do it.
He says, if a pile fell on it after dark, which is the same incident but when it was already Shabbos, this is an eruv, even though it’s impossible to remove it except by doing melacha, because when it was during bein hashmashos it was a valid eruv.
Doubtful whether it fell while it was still day or after dark, is also this is valid for the same reason that we learned that a doubt regarding an eruv is valid, because here there’s a doubt, according to the possibility that it was still day.
Discussion: Can One Make a General Rule of Doubtful Eruv
Speaker 1: Can one make a general rule here, doubtful eruv, or eruv during bein hashmashos?
Speaker 2: Yes. It’s more like a general rule, because it’s one doubt. But the bein hashmashos brings the interesting cases that he discusses from day.
Now we’ve seen such a type of doubt that helps and what doesn’t.
Eruv with Teruma That Is Doubtfully Impure
The Rambam says, this is interesting, this is a scholarly piece. But one who makes an eruv, if a person learned until now, he would say that every doubt regarding the eruv is valid, must be valid. The Rambam says not so.
But one who makes an eruv with teruma that is doubtfully impure, if one made an eruv with teruma that is doubtfully impure, and he thinks, it will be a doubtful eruv, and a doubtful eruv is valid? He says that it’s not an eruv, because in practice a Jew may not eat teruma that is doubtful teruma. It’s actually only rabbinic, let’s say it’s only rabbinic, two levels because it’s rabbinic, but he may not in practice. In practice it’s a meal that is not fit, that is not a fit meal.
Discussion: Can One Reach the Eruv
Speaker 1: And so, he cannot eat it in practice, must he…
Speaker 2: Right, when the question is whether when one can reach there in such things, is…
Speaker 1: Yes, but when in practice he may not eat it, it’s as if it’s not fit for eating, it’s not an eruv that he can eat.
Two Loaves of Teruma – One Pure and One Impure
And so, one who is mixed, he says, from the hidden, even when it’s such a type of doubt. Behold before him are two loaves of teruma, one pure and one impure, and he doesn’t know which of them, he doesn’t know which of the two is the valid pure one, he may not eat both now. But he has a potential though.
He says so, he may not eat both, but he says, he thinks so, I don’t need to eat, it needs to be fit for eating, and one of them is indeed fit for eating. He said, he says so, “I am with the pure one wherever it is”, whichever is the pure one, let the eruv be with that one. It’s still not an eruv because there’s no fit meal for eating here, because he in practice may not eat from both, because both are doubtfully impure teruma, he made an eruv with a meal that is not fit.
A Loaf That He Consecrated for Tomorrow – Today It’s Chol and Tomorrow Kodesh
The Gemara says so, he said, he said so, he consecrated a loaf, but he said so, this loaf today is chol (non-sacred), today let the loaf still remain chol, and tomorrow I will consecrate it, tomorrow let it be kodesh (sacred). And he’s a Yisrael and it’s not in a sacred place, he cannot eat it. And he made an eruv with it, he made an eruv with it, this is an eruv. Why? Because during bein hashmashos it certainly has not yet been consecrated, during bein hashmashos the loaf has not yet become consecrated, it was supposed to become kodesh when it’s certainly tomorrow.
Fine, he made an eruv with it during the day, it’s the beginning of bein hashmashos. Bein hashmashos was still a doubt. It’s a doubt, why shouldn’t we say then that he may not eat it because it’s a doubt, just like the previous impure teruma, doubtfully impure teruma.
Discussion: The Difference Between Doubtful Kodesh and Doubtful Impure Teruma
Speaker 1: Are you telling me well? Do you understand what I mean to say? It’s a doubtful kodesh, he may not eat it.
Speaker 2: Right, it’s clear that the kodesh only becomes when it’s certain. I don’t know, what does “it has not yet certainly been consecrated” mean? Something lies here.
Speaker 1: But I’m asking a question, if we need to be fit for eating practically, seemingly one may not eat that kodesh during bein hashmashos.
He explains so, he says that as the Gemara says it is, that the permission of today precedes the prohibition of tomorrow, and the doubt of bein hashmashos is not strong enough to remove something from a presumption of permission. That is, when it begins, when it becomes the first doubt, it’s still a presumption of permission, because the kodesh happens only when it’s already Shabbos. And that’s the calculation.
I’m asking a question, why doesn’t he write that seemingly this is the same as the previous case, and he needs to have a clear distinction. It’s certain that in practice one may not eat it, only in a scholarly ruling it means less doubtful prohibition than the previous case.
Today Kodesh and Tomorrow Chol – The Opposite
But if he said today kodesh and tomorrow chol, today let it be kodesh and only on Shabbos let it become chol, one would think that this should be permitted. But then one does not make an eruv with foods until it gets dark. The point is, when Shabbos comes in, it’s still in its presumption of purity, presumption of validity.
So says the Rambam in Perush HaMishnayos, “separating teruma, and some explain separating from the teruma, and some say that it should not be teruma until it gets dark”. It should only take effect as teruma, yes, when it becomes Shabbos, then it should receive the sanctity of teruma. So one does not make an eruv with foods, behold it’s tevel all during bein hashmashos. As long as the teruma doesn’t take effect when it becomes Shabbos, it’s tevel, it doesn’t need two meals day by day. It needs to be that before Shabbos the meal should be ready.
One Who Places His Eruv in a Cemetery
More similar questions like this. One who places his eruv in a cemetery, someone places an eruv. We said that a cemetery is forbidden for benefit. A cemetery is forbidden for benefit. Here, he wants to have benefit from the cemetery, he wants to make an acquisition on his bread. But, “since he wants the eruv to remain there after acquisition”, he wants the eruv to be there, he wants the cemetery to be a good guarded place that will hold his eruv, behold he benefits from it. He has benefit. So the eruv is not valid?
Discussion: What Is the Benefit from the Cemetery
Speaker 1: Because if he goes to eat it, it means he has benefit from the eruv. I don’t know, one may not eat in a cemetery, because it means benefit from a cemetery. I didn’t know, crying at a grave also means a benefit?
Speaker 2: No, because he is designating a vessel, he is using the cemetery.
Speaker 1: Because he stands on the ground of the cemetery?
Speaker 2: He needed it to remain there.
Speaker 1: But by not using he needed it to remain.
In short, when he wanted it to be an acquisition of residence, he needed the cemetery to be there, it shouldn’t be swallowed up in the public domain. It’s a distinction. He needed the cemetery. Does it mean he benefits from the cemetery.
Speaker 1: He places it on a tombstone.
Speaker 2: Aha, makes sense.
Speaker 1: Okay, we’re talking about a case when one must benefit from a grave. Makes more sense.
Look at the next halacha, let’s see. There was a… a place for the dead, okay?
Digression: Is Eruv a Mitzva
Speaker 1: It could be that you perhaps have here a bit of a mitzva, is there a principle of “do not say to the wicked” that he does the mitzva of eruv. He says the blessing on the mitzva of eruv.
Speaker 2: Seemingly not, because it’s not a mitzva, it’s only a permission.
Speaker 1: Okay.
Placed It in a Beis HaPras
Placed it in a beis hapras, he placed it in a place that has the law of beis hapras. Beis hapras means a place where there’s a doubt of impurity, we don’t know if in the ground there is perhaps a bone. So it’s yes an eruv, even if he is a kohen, here is the novelty. If a kohen places the eruv in a cemetery, it’s certain that it’s not an eruv, because he may not enter a cemetery. But in a beis hapras, which a kohen also may not enter a beis hapras, but for a beis hapras there are indeed solutions. Because in a beis hapras there’s a permission to enter with a flying tower. There are always helicopters. He can always catch a helicopter and be there by the eruv.
Discussion: What Is a Flying Tower
Speaker 1: A tower, as we learned before, a chest, a flying chest. Well, what is a helicopter if not a flying chest? A chest where there’s room for people to enter.
Speaker 2: I’m doing in a reality’s way what was then. I wouldn’t, no.
Speaker 1: I mean, when one says rolling fruit, it’s not because it was reality, but because it’s relevant, because there’s a way to do it. But if someone wants to build such and four people should catch him with a rope, it’s not.
Speaker 2: Oh, those four, yes, let’s say there’s a permission, one can blow, one will blow in the sand and go.
Speaker 1: Yes, go strongly, yes.
Because every way in doesn’t mean like I’m prevented from reaching my eruv, therefore he can indeed go.
Many Who Wanted to Join in Eruv Techumin
What happens when several people make an eruv? This is the Rambam: Many who wanted to join in eruv techumin, yes, so they gather all their eruvs together, one takes all their eruvs together, two meals for each and every one, one must give a measure of two meals for each and every one. There isn’t like Rabbi Yitzchak mentioned earlier, there isn’t the permission that after a certain amount, there isn’t a head count, we count us at eighteen. Eighteen was the measure. Each one must give two meals. Each one must give two meals. And they place it in one vessel in the place they wish. Everyone must agree.
Discussion: Why One Vessel
Speaker 1: Why must one place it in one vessel?
Speaker 2: That’s just to say that one can. Even if one places it in one vessel it’s good.
Speaker 1: Why should one place it in one vessel? Two people, each one has his eruv, what does it matter to you what the other does? What’s the point?
Speaker 2: That a vessel means only one person’s eruv?
One Makes an Eruv for All – Must Inform Them
And if one made an eruv for all, if one makes an eruv for everyone, that is he is transferring ownership, there’s such a law that one must transfer ownership through an agent. He must transfer ownership to them through another, one must be through an agent. But in the laws of eruv it wasn’t, but here there’s a novelty: and he must inform them. One must inform them.
Usually there’s the law that “one may act in a person’s interest in his absence.” Here is precisely the law, when one gives a gift to someone one must inform him, but we’re not talking here about the matter in tractate Beitza. When one makes eruv chatzeiros for someone one doesn’t need to inform him, because one does him a favor, one makes it so he can carry in the courtyard. But here one must inform. Why?
He says so: because one does not make eruv techumin for a person except with his knowledge. He makes a general rule here. But one cannot make eruv techumin for a person except with his knowledge. Why? Perhaps he doesn’t want to make an eruv in whichever direction he wishes, that’s the issue. So the matter that exists also takes a… it’s not such a clear benefit to a person. Why? Because if the person wants to go the other direction, are you now blocking it? Because if you make an eruv for him, he becomes stuck on the side where you place him. Meaning, the eruv won’t work, and that’s such an obligation such… therefore it’s not a certain benefit for him.
But “if he informed him while it was still day” – if he informed him while it was still day that he’s going to make an eruv for him, then “even though he only wanted it after dark” – even during the day the person still had two extremes, he wants yes, he wants no, “such is the way of a person”, but when it became dark he decided, yes, he indeed wants to use the eruv, then that’s called an eruv. Because in practice it turns out that it was a benefit for him, in practice he wanted it. There was a choice, there was a choice, and it became a choice. Ah, that’s the point. A breira (retroactive choice), it’s already made, but it was conditional. Conditional on his will. And in practice it was his will, even on Shabbos, but it’s considered as if on erev Shabbos this was his place of residence.
“But if he didn’t inform him until it got dark, he doesn’t fulfill with it, because one doesn’t make an eruv after dark”. One cannot make an eruv only… the eruv only works after he knows. He makes a distinction here between knowledge and consent. He doesn’t need to consent, but he needs to know. Because if he knows, the person makes a long condition. We’ll soon see that one can make a distinction in conditions. He can, even if he doesn’t yet know, he can as it were say and later make with his will. If he wants, he had an eruv, and if not, not. The condition takes effect, and a person can make a condition on himself too. To the east, we’ll see later. We’ll see that he had an eruv, because the rabbis validated his power, he said it was an acquisition, but he wasn’t yet consenting, he wasn’t yet deciding that he indeed wants to go there.
Halacha 19 – Who Can Transfer Ownership of Eruv Techumin
Okay. Now, the acquisition (zechiya), he says, is like the acquisition by eruv chatzeros. Kol hazocheh b’eruv chatzeros, everything that we learned in the laws of eruv chatzeros regarding who can acquire on behalf of his householder, what we learned there that the wife can, and even a slave I think it says there in the Panim, can also acquire through eruv techumin. One who acquires through eruv chatzeros is one who acquires through eruv techumin.
That means, it must be someone who is not yado k’yado, meaning like a minor, and it means it must be a person who has authority (reshus), perhaps even a minor, that according to the Rabbanan one can make a minor acquire. But not someone who is the same authority as you, adoni u’vno u’vito. Ah, this is someone who is not the same person as me. Very good. It must be someone, but an eved ivri is already a question, it’s not yado k’yado. In short, it must be a second person who is not the same person as you. Very good.
Halacha 20 – Giving Money to the Householder / Shopkeeper / Baker
Now, the Rambam continues, nosen adam ma’os l’ba’al habayis, a person can give money to a householder kedei sheyikach lo bahen pas, buy bread and make an eruv techumin. This can be done. But if one gives to a chanvani or l’nachtom, to a baker, and tells him “zecheh li b’ma’os elu eruv”, why not? Because one didn’t appoint a messenger (shaliach), and one doesn’t trust what happened.
Discussion: Why Doesn’t It Work with the Shopkeeper with Just Money?
Why can’t one do it with a shopkeeper? Yes. I don’t know why. That means something he wasn’t appointed (memaneh)? One didn’t give him a language of agency (lashon shlichus). He says it’s not a language of agency. What are we talking about here at all? I tell him, “Please, place the eruv for me at such and such a place. Place the bread for me. I’ll pay you for a bread, place the bread there and there.”
Yes, he says that the problem is that movable property (mitaltilin) is not acquired with money (nikaneh b’ma’os). So, he only gave him money, and he didn’t acquire it for him (mazke). If he would have acquired it for him, it would indeed be good. That’s not the question. That means, if the shopkeeper would afterwards go take a second person and say, “zecheh l’adam ploni v’arev”, it’s good. The point is, that means, if I give money to a person, and that person goes to the store, that person makes a proper meshicha on the bread, and he makes the meshicha for me, and he places my eruv. But the shopkeeper, he meanwhile has a bread, and I only gave money, and with money alone one doesn’t acquire. He must additionally make an acquisition (zechiya). The point is, he didn’t make any acquisition.
“Arev Alai B’ma’ah Zo” – Language of Agency
“V’im amar lo arev alai b’ma’ah zo”, instead of what he indeed told him in the manner of agency, “harei zeh lokei’ach bahen pas v’ochel u’m’arev alav”. Why? Because then the shopkeeper knows that he must acquire the… That means, “lokei’ach bahen” is to buy. The shopkeeper will go buy on his behalf (b’shlichuso) and place it for him.
Kinyan Chalipin with a Vessel
“Im nasan lo kli v’amar lo ten li b’zo ochel v’azkeh li bah”, he gives him the vessel and with it make the eruv, “harei zeh lokei’ach ochel u’m’arev alav”, he should do it in the manner, he must follow, yes?
Ah, he tells him, “ten li b’zo” means, ah, he tells him, “acquire the vessel, and with the money give me the…”. This one can indeed do, this is an acquisition that one can make, and this means that he indeed acquired it for him. This is a kinyan chalipin. The point is that when the shopkeeper, with money alone, there was no acquisition, because he didn’t acquire it. That’s how I understand the explanation. Okay, give me a minute.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות עירובין פרק ו׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳ – עירובי תחומין
—
הקדמה צו הלכות עירובי תחומין
דער צד השוה פון אלע עירובין
אלע דריי סארטן עירובין – עירוב חצירות (אינקלודינג שיתופי מבואות און עירוב מדינה), עירוב תחומין, און עירוב תבשילין – טיילן דעם זעלבן יסוד פון “עירוב” – צומישן: א פת (ברויט) קען טוישן די הלכישע מציאות ווייל דער מענטש׳ס דעת איז אויף דער פת. ביי עירוב חצירות מאכט דער פת אלע דיירים אזויווי איין הויז. ביי עירוב תחומין מאכט דער פת אז דער מענטש׳ס “הויז” איז הלכה׳דיג אין א ווייטערן פלאץ, און פון דארט מעסט מען אלפיים אמה. ביי עירוב תבשילין מאכט דאס קאכן פאר יום טוב אז מ׳האט שוין אנגעהויבן אנגרייטן פאר שבת.
חידושים:
1) צו האט שלמה המלך מתקן געווען אלע דריי עירובין?
די גמרא זאגט אז שלמה המלך האט מחדש געווען דעם מעקאניזם פון עירוב. די שאלה איז: צו האט ער מחדש געווען נאר עירוב חצרות, אדער אויך עירוב תחומין און עירוב תבשילין? די גמרא זאגט ביים תקנה “מצוות עירוב” – אבער ס׳איז דא דריי מצוות וואס הייסן אזוי. מסקנא לכאורה: אלע דריי, ווייל ביי אלע דריי איז דער זעלבער יסוד – א היתר דרבנן אויף אן איסור דרבנן. ביי עירוב חצירות – מתיר זיין דעם איסור דרבנן פון טראגן פון רשות היחיד צו חצר. ביי עירוב תחומין – מתיר זיין דעם איסור דרבנן פון גיין מער ווי אלפיים אמה (לויט דעם רמב״ם אז י״ב מיל איז דאורייתא, אלפיים אמה איז דרבנן). ביי עירוב תבשילין – מתיר זיין דעם איסור דרבנן פון הכנה.
2) לויט שיטת ר׳ עקיבא אז תחומין דאורייתא – וואס איז דער עירוב?
אויב ר׳ עקיבא האלט אז אלפיים אמה איז דאורייתא (ער ברענגט א פסוק “ומדותם מחוץ לעיר”), דאן איז עירוב תחומין מתיר א דאורייתא. אין אזא פאל איז עס נישט בלויז א תקנה, נאר מער אזויווי אן עצה וואס ארבעט אמת׳דיג – דער מענטש וואוינט טאקע דארט הלכה׳דיג. (דער רמב״ן ברענגט דעם פסוק אבער נישט אלס דאורייתא.)
3) חכמת שלמה – א גזירה דרבנן מוז קומען מיט א היתר
שלמה המלך׳ס חכמה איז אפשר דער יסוד אז מ׳קען נישט גוזר זיין קיין גזירה דרבנן אן א מעקאניזם פון היתר. אזויווי ראשונים זאגן אסאך מאל אין הלכות שבת – יעדע איסור דרבנן קומט מיט עפעס א היתר (בצורך גדול דורך א גוי, וכדומה). דאס איז א ברייטער יסוד אין תקנות חכמים.
פארוואס האט דער רמב״ם אפגעטיילט הלכות עירובין פון הלכות שבת?
דער עיקר דין תחומין (י״ב מיל דאורייתא, אלפיים אמה דרבנן) שטייט שוין אין הלכות שבת פרק כ״ז. דער רמב״ם האט קודם געברענגט די דאורייתות אין הלכות שבת, און די דרבנות בקיצור. די לענגערע דרבנות מיט אלע פרטים – עירוב חצירות (פינף פרקים) און עירוב תחומין (דריי פרקים) – האט ער אוועקגעלייגט אין הלכות עירובין באזונדער. דאס איז זיין סדר – ערשט דאורייתות, דערנאך דרבנות מיט זייערע פתרונות.
עירוב תבשילין איז אנדערש – ס׳איז א דין אין יום טוב, נישט אין שבת, דעריבער האט דער רמב״ם עס אריינגעשטעלט אין הלכות יום טוב. אבער עירוב חצירות און עירוב תחומין זענען ביידע פארבונדן מיט ספעיס, פלאץ, מעסטן, שטעט – זיי זענען “די זעלבע מין מסכתא.”
אלע דריי עירובין האבן א ברכה “על מצות עירוב” – דאס ווייזט אז מ׳קען אנקוקן עירוב אלס א מצוה – א באזונדערע סוגיא וואס נעמט אריין אלע דריי.
—
הלכה א – הגדרת עירובי תחומין
דער רמב״ם: “מי שיצא מן המדינה בערב שבת והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו, נחשב הוא כאילו שבת במקום שהניח בו שתי סעודות, וזה נקרא עירובי תחומין.”
פשט:
ווער עס גייט ארויס ערב שבת און לייגט מזון שתי סעודות אין א פלאץ אינערהאלב דעם תחום (אבער ווייט פון שטאט), איז דאס קובע זיין שביתה דארט. אפילו ער גייט צוריק אהיים און שלאפט אין זיין הויז, רעכנט מען כאילו ער האט שבת געמאכט ביים עירוב.
חידושים:
1) דער עירוב גיט נישט צו מער ווי 2000 אמה – ער רוקט בלויז דעם צענטער פון וואו מען מעסט די 2000 אמה. דער עירוב מאכט נישט “גרעסער דיין שטאט,” נאר ער באשטימט אז “דו וואוינסט דארט.” ממילא פארלירט מען פון דער אנדערער זייט. אין איין ריכטונג קען מען יעצט גיין 4000 אמה (2000 פון שטוב ביז עירוב + 2000 פון עירוב ווייטער), אבער מען פארלירט אויף דער אנדערער זייט.
2) צי עירובי תחומין איז ממש א “עירוב” – עס ווערט דיסקוטירט אויב עירובי תחומין איז ממש דאס זעלבע ווי עירובי חצרות, אדער א “חצי עירוב.” ביידע האבן צו טון מיט מעסטן שטחים, שטעט, און לעבן א שטאט.
3) דער עירוב מוז זיין בתוך התחום – כדי ער זאל קענען דערגיין צום עירוב שבת. אבער נאכדעם וואס ער קומט אן צום עירוב, קען ער טשוזן וועלכע ריכטונג ער וויל גיין – אינקלודינג צוריק צו זיין הויז.
—
הלכה א (המשך) – ויש לו להלך ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח
דער רמב״ם: “ויש לו להלך ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח.”
פשט:
פון דעם מקום עירוב קען מען גיין 2000 אמה אין יעדע ריכטונג.
—
הלכה א-ב – דוגמא: עירוב אלף אמה למזרח
דער רמב״ם: “כיצד? הרי שהניח עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח – מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב: אלף מן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה.”
פשט:
ער לייגט דעם עירוב 1000 אמה מזרח פון זיין הויז. שבת קען ער גיין 2000 אמה מזרח פון עירוב, אדער 2000 אמה מערב – וואס מיינט 1000 צוריק צום הויז, און נאך 1000 אין שטאט אריין.
חידושים:
אויב די מדינה גייט ווייטער ווי 1000 אמה מערב פון זיין הויז, קען ער נישט גיין ווייטער ווי סוף האלף – ער איז באגרעניצט.
—
הלכה ב – ווען די מדינה איז אין די אלפים אמה: כולה כארבע אמות
דער רמב״ם: “אם מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו אמה אחת, שנמצא מדתו כלתה חוץ למדינה – חשובה המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש תשלום אלפים.”
פשט:
אויב פון זיין הויז ביז סוף שטאט איז ווייניגער ווי 1000 אמה (די גאנצע שטאט איז אינערהאלב זיינע 2000 אמה), רעכנט מען די גאנצע שטאט ווי בלויז 4 אמות, און ער קען גיין נאך 1996 אמה יענע זייט שטאט.
חידושים:
דאס איז דער כלל אז א מדינה וואס איז גאנץ אינערהאלב דעם תחום ווערט גערעכנט ווי ד׳ אמות – דער זעלבער דין ווי מען האט שוין געלערנט אין הלכות תחום שבת, אז ווען דער תחום ענדיגט זיך אינמיטן א שטאט, קען מען נישט גיין די גאנצע שטאט. אבער ווען די גאנצע שטאט איז אין דעם תחום, ווערט זי כולה כד׳ אמות.
—
הלכה ב (המשך) – עירוב בריחוק אלפים אמה: הפסיד את כל המדינה
דער רמב״ם: “לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה – הפסיד את כל המדינה כולה… ואין לו מהלך מביתו למדינה לצד רוח מערב אפילו אמה אחת.”
פשט:
ווער עס לייגט דעם עירוב פונקט 2000 אמה פון זיין הויז, פארלירט די גאנצע שטאט. ער קען גיין פון עירוב ביז זיין הויז (2000 אמה), אבער נישט איין אמה ווייטער אין שטאט אריין.
חידושים:
איינער וואס איז “גייציג” און וויל אויסנוצן דעם מאקסימום דורך לייגן דעם עירוב ביי פונקט 2000 אמה, פארלירט אייגנטלעך – ער בלייבט “פארשלאסן” אין זיין הויז און קען נישט ארויס אין שטאט אריין. דאס איז א פראקטישע נפקא מינה פון דעם יסוד אז דער עירוב רוקט בלויז דעם צענטער, נישט מוסיף שטח.
—
הלכה ג – המניח עירובו ברשות היחיד
דער רמב״ם: “המניח את עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה… אפילו עיר חריבה…”
פשט:
ווער עס לייגט זיין עירוב אין א רשות היחיד – אפילו א זייער גרויסע שטאט ווי נינוה, אדער א חרוב׳דיגע שטאט וואס איז נאך אלץ א רשות היחיד – איז דא א באזונדערע הלכה.
חידושים:
– וואס מאכט א מדינה צו א רשות היחיד – למשל דלתות ננעלות (טירן וואס ווערן פארשלאסן). א מדינה איז א רשות היחיד לענין עירוב.
– “מקום מחיצות” – אפילו ווען עס איז נישט קיין שטאט, אבער עס זענען דא מחיצות, איז עס א רשות היחיד. אבער ביי א שטאט דארף מען נישט קיין באזונדערע מחיצות.
—
הלכה ו-ז – הניח עירובו בתוך המדינה / חוץ לתחום
דער רמב״ם: “מדינה שהיא רשות היחיד… הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום… הרי הוא כבני המדינה כולה שיש להם אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה, לא הועיל ולא הזק. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר.” אויך: “נתן עירובו חוץ לתחום” – דער עירוב איז אויך נישט גילטיג.
פשט:
ווער עס לייגט זיין עירוב אין דער שטאט וואו ער שבת׳ט, האט גארנישט אויפגעטון – ער האט שוין ממילא אלפיים אמה לכל רוח פון דער שטאט. דאס זעלבע אויב ער לייגט עס אין די מקומות המצטרפים לעיר. אויב ער לייגט דעם עירוב חוץ לתחום, איז עס אויך נישט גילטיג.
חידושים:
1) “מדינה שהיא רשות היחיד” – דער רמב״ם מיינט דערמיט א מקום המוקף מחיצות. רשות היחיד קען זיין אפילו אן א שטאט (ווי א מערה הראויה לדיורין), אבער אויב ס׳איז א שטאט, דארף עס נישט זיין דוקא רשות היחיד – ס׳איז גענוג אז ס׳איז א מדינה. דער גאנצער שטח פון דער שטאט (אדער רשות היחיד) איז ווי דעם מענטש׳ס מקום, און ער באקומט אלפיים אמה לכל רוח פון דארט.
2) פארוואס “לא עשה כלום” – דער גאנצער צוועק פון עירוב תחומין איז צו פארלענגערן דעם תחום אין איין ריכטונג. אויב דער עירוב ליגט אינעווייניג אין דער שטאט, האט ער גארנישט צוגעגעבן – ער איז שוין דארט, ער מעג שוין דארט זיין. דער עירוב הייבט ערשט אן צו ארבעטן ווען ער “ריקט” דעם מענטש׳ס מקום שביתה צו א נייעם פלאץ.
3) מקומות המצטרפים לעיר – דאס כולל הייזער וואס זענען ווייניגער ווי 70 אמה ושליש פון דער שטאט, דער ריבוע העיר, א.א.וו. – אלעס וואס הלכה׳דיג ווערט גערעכנט ווי טייל פון דער שטאט לענין תחום שבת.
4) חוץ לתחום – צוויי טעמים פארוואס ס׳איז פסול: (א) פראקטיש – ער קען נישט אנקומען צום עירוב בשבת, אלזא קען דער עירוב נישט פונקציאנירן ווי זיין מקום שביתה. (ב) הלכה׳דיג – א עירוב דארף זיין ראוי לאכילה פאר אים בשבת, און אויב ער קען נישט אנקומען דארט, איז עס נישט ראוי. אבער דער עיקר טעם איז נישט ווייל דער ברויט איז פסול, נאר ווייל דער עירוב איז “נישט אין זיין ריטש” – ער האט נישט געטון דעם עירוב באופן וואס קען אים העלפן.
5) קיין קנס אויך נישט – ווען דער עירוב איז חוץ לתחום, זאגן מיר נישט אפילו לחומרא אז דער עירוב זאל ארבעטן (אז ער זאל פארלירן זיין מקום שביתה אינדערהיים). דער עירוב איז בכלל נישט קיין עירוב – “לא יועיל כלום” – ער בלייבט ווי א רעגולערער בן מדינה.
—
הלכה ח – אין מערבין אלא לדבר מצוה
דער רמב״ם: “אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה ללכת לבית האבל, או למשתה של נשואין, או להקביל פני רבו, או חברים שבאו ממדינה אחרת… או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים ומן הלסטים… ומן עירוב שלא לאכול מכלל אלו דברי הרשות… הרי זה עירוב.”
פשט:
לכתחילה טאר מען נאר מאכן עירובי תחומין פאר א דבר מצוה – אהבה (ניחום אבלים, שמחת חתן, הקבלת פני רבו, באגריסן חברים) אדער יראה (אנטלויפן פון סכנה). אבער בדיעבד, אויב מען האט עס געמאכט פאר א דבר הרשות, איז דער עירוב גילטיג.
חידושים:
1) אהבה און יראה – צוויי קאטעגאריעס: דער רמב״ם טיילט די דוגמאות אין צוויי: “אהבה” מיינט מען וויל אנקומען ערגעץ (ניחום אבלים, חתונה, רבי, חברים); “יראה” מיינט מען וויל אוועקגיין פון עפעס (גוים, לסטים). דאס זענען צוויי פארשידענע מאטיוואציעס.
2) “אהבת ישראל” ווי דער יסוד פון עירוב: אלע דוגמאות פון “אהבה” זענען בעצם אהבת ישראל – מען גייט צו א אבל, צו א חתן, צו א רבי, צו א חבר. דאס פאסט צוזאמען מיט דעם כללות׳דיגן ענין פון עירוב: ביי עירובי חצרות האבן די חכמים געמאכט א “פירוד” (אסור׳נדיג הוצאה פון בית לחצר), און דער תיקון איז עירוב – וואס מאכט אלעמען צו “איין גרויסע משפחה.” דא אויכעט: די חכמים האבן באגרענעצט ווי ווייט מען מעג גיין, וואס פארמינערט באזוכן אבלים, גיין צו שמחות, טרעפן חברים. דער תיקון פון עירובי תחומין איז צו ערמעגליכן דוקא אזעלכע מצוות פון אהבת ישראל.
3) [דיגרעסיע: ניחום אבלים בשבת] – מ׳איז מנחם אבלים בשבת לויט הלכה, כאטש דער מנהג איז אפשר נישט אזוי. מענטשן מיינען אז ווייל דער אבל זיצט נישט שבעה בשבת, קען מען נישט מנחם זיין. עס ווערט געפרעגט אויב דאס זאגן “המקום ינחם” אליין איז אבילות בפרהסיא.
4) משתה של נשואין – פארבונדן מיט וואס מען האט שוין געלערנט אין הלכות שבת, אז מען מעג מאכן א חתונה אויף שבת, ובלבד שתהיה הבעילה לראשונה.
5) הקבלת פני רבו – פארבונדן מיט דעם וואס מען האט געלערנט אין הלכות שבת, אז אנשטאט זיצן אינדערהיים זאל מען גיין אין בית המדרש.
6) חברים שבאו ממדינה אחרת – פארבונדן מיט הלכות ברכות, אז ווען מען זעט א חבר נאך א לאנגע צייט מאכט מען שהחיינו.
7) פארוואס האבן חכמים באגרענעצט עירובי תחומין צו דבר מצוה? צוויי מעגליכע תירוצים: (א) די חכמים האבן נישט געוואלט מענטשן זאלן זיך אנשטרענגען שבת מיט לאנגע שפאצירן. (ב) דער עירוב איז “נישט עכט” – ער טוט כאילו ער וואוינט דארט, אבער באמת וואוינט ער נישט דארט, דערפאר האבן חכמים נאר ערלויבט דעם “פיקציע” פאר א מצוה. דער צווייטער תירוץ ווערט באפארצויגט.
8) דער טעם פון איסור תחומין: דער יסוד פון איסור תחומין איז אז מ׳טאר נישט צופיל וואקן שבת – דאס איז דער עיקר איסור. דער עירוב איז א היתר אויף אן איסור, נישט קיין “גליק.” מ׳דארף האבן א גוטע סיבה (צורך מצוה) כדי צו באקומען דעם היתר.
9) משל פון חדר: א יונגל אין חדר וואס וויל ארויסגיין דארף בעטן רשות פון רבי, דער רבי פרעגט פארוואס, און נאר מיט א גוטע סיבה לאזט ער אים גיין. אזוי אויך ביי עירובי תחומין – די חכמים קאנטראלירן אז מענטשן זאלן נישט טון זאכן וואס זענען בלויז “רשות” אן א צורך.
10) קשיא: ברכה “על מצות עירוב” – פון איין זייט מאכט מען א ברכה וואס משמע אז דער עירוב אליין איז א מצוה/גוטע זאך, און פון דער אנדערער זייט זאגט מען אז ס׳איז כמעט ווי אן עבירה און מ׳טוט עס נאר פאר דבר מצוה. תירוץ: “על מצות עירוב” מיינט נישט אז דער עירוב אליין איז א גוטע זאך, נאר אז ס׳איז א וועג/מכשיר צו קענען מתיר זיין צו גיין צו א דבר מצוה.
11) חילוק צווישן עירובי תחומין און עירוב חצרות: עירוב חצרות איז נישט אזא “עצה׳לע” – דארט טראגט מען באמת שבת, און דער עירוב מאכט עס מעגליך. אבער עירובי תחומין איז מער ווי א קונץ – דער מענטש וואוינט נישט עכט דארטן.
12) פראקטישע נפקא מינה: דער שולחן ערוך פסק׳נט אז מ׳טאר נישט מאכן קיין עירוב נאר פאר דבר הרשות, נאר פאר צורך מצוה. אבער בדיעבד, אויב מ׳האט געמאכט אן עירוב אויף דבר הרשות, איז ער א כשר׳ע עירוב. דער מגן אברהם רעדט צו מ׳מעג גיין מיט עירוב כדי צו דאווענען מיט א מנין – וואס איז לכאורה א שטארקע דבר מצוה.
—
הלכה ט – מיט וואס מאכט מען עירובי תחומין: שיעור מזון שתי סעודות
דער רמב״ם: “כל שמערבין בו [שיתופי מבואות] מערבין בו עירובי תחומין, חוץ מעיסה שלא אפאה – אין מערבין בו עירובי תחומין. וכמה שיעור עירובי תחומין? מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. ואם היה לפתן – כדי לאכול בו שתי סעודות.”
פשט:
אלעס וואס מ׳קען נוצן פאר שיתופי מבואות קען מען נוצן פאר עירובי תחומין, חוץ טייג וואס איז נישט געבאקן. דער שיעור איז מזון שתי סעודות פאר יעדן איינעם באזונדער.
חידושים:
1) חילוק פון עירוב חצרות: ביי עירוב חצרות דארף מען נאר פת (ברויט), און ביי שיתופי מבואות קען מען נוצן סיי וועלכע מאכל. עירובי תחומין איז ווי שיתופי מבואות – סיי וועלכע עסן, נאר נישט עיסה שלא אפאה ווייל ס׳איז נישט חשוב גענוג.
2) חילוק פון עירוב חצרות אין שיעור: ביי עירוב חצרות איז גענוג צוויי סעודות פאר דער גאנצער עולם (אפילו הונדערטער מענטשן). אבער ביי עירובי תחומין דארף יעדער איינער באזונדער מזון שתי סעודות.
3) פראקטישע עצה פאר א גרויסע עולם: מ׳קען נעמען לפתן (צוגעגעבן צום ברויט, ווי זאלץ וואסער / א מין מרינאד) וואס מ׳נוצט זייער ווייניק ביי א סעודה – א באטל דערפון איז גענוג פאר הונדערט מענטשן פאר צוויי סעודות.
—
הלכה י – הוא ועירובו במקום אחד
דער רמב״ם: “וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או [להיפך] – אינו עירוב, שאי אפשר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה.”
פשט:
דער פלאץ וואו מ׳לייגט דעם עירוב דארף זיין דער זעלבער פלאץ וואו דער מענטש גייט שובת זיין, אזוי אז ער זאל קענען עסן דעם עירוב בין השמשות. אויב דער עירוב ליגט אין א רשות היחיד און ער וויל שובת זיין אין רשות הרבים (אדער פארקערט), איז דער עירוב פסול – ווייל ער קען נישט ברענגען דעם עסן צו זיך אן אן עבירה פון הוצאה.
חידושים:
1) “הוא ועירובו במקום אחד” מיינט נישט אז דער עירוב דארף זיין אויפ׳ן וועג – נאר אז דער מקום שביתה (וואו ער גייט שובת זיין) דארף זיין דער זעלבער רשות ווי וואו דער עירוב ליגט. למשל, אויב ער האט געלייגט דעם עירוב אויף א דאך פון א הויז אדער אויף א בוים – א פלאץ וואו ער קען נישט שובת זיין – איז עס א פראבלעם.
2) דער יסוד פון “מקום שביתה” – ס׳מוז זיין א פראקטישער פלאץ: ווען מ׳לייגט אן עירוב, איז דער “מקום שביתה” נישט דוקא דער אינטש וואו דאס ברויט ליגט, נאר דער נאנטסטער פלאץ וואו א מענטש קען פראקטיש שובת זיין – זיצן, עסן א סעודה. אויב דער עירוב ליגט אויף א פלאץ וואו מ׳קען נישט שובת זיין (ווי א שפיץ פון א דאך, א לייט-פאול), קוקט מען אויף דעם נאנטסטן פראקטישן פלאץ דערנעבן.
3) צוויי “חדשות” אין דעם יסוד:
– (א) א שביתה דארף זיין אויף א פלאץ וואו מ׳קען פראקטיש שובת זיין.
– (ב) אויב דער עירוב ליגט אויף א נישט-פראקטישן פלאץ, ווערט דער שביתה אויטאמאטיש טראנספערירט צום נאנטסטן פראקטישן פלאץ.
4) דער פראבלעם ווען דער נאנטסטער פלאץ איז אין אן אנדערע רשות: ווען דער עירוב ליגט אויף א הויכן פלאץ אין רשות היחיד (למשל א לייט-פאול), און דער נאנטסטער פראקטישער פלאץ איז אין רשות הרבים (אדער פארקערט), קען ער נישט אראפנעמען דעם עירוב צו עסן ווייל דאס וואלט געווען הוצאה מרשות לרשות – אן איסור דאורייתא. דעריבער איז דער עירוב נישט גילטיק.
5) בוים (אילן) – פארוואס קען מען נישט קונה שביתה זיין אויף א בוים: קיינער זיצט נישט אויף א בוים און עסט א סעודה – שביתה מיינט א פראקטישע זאך פאר א מענטש. דער מגן אברהם דערמאנט אז ארויפקריכן אויף א בוים איז א שבות (איסור דרבנן), אבער דער עיקר פראבלעם איז דער צומת רשויות – דאס אראפברענגען פון רשות היחיד צו רשות הרבים.
6) דער רמב״ם׳ס טעם ביי אילן: דער רמב״ם דערמאנט ספעציפיש דעם חשש פון “שמא יתלוש” (ביי קנה – ער זאל נישט אפרייסן), אבער ער זאגט נישט דעם טעם פון ארויפקריכן אויף א בוים אליין. דאס איז א נקודה אין פארשטיין דעם רמב״ם׳ס שיטה.
—
הלכה י״א – עירוב אין א כרמלית
דער רמב״ם: אויב ער האט מערב געווען אין א כרמלית, און זיין שביתה איז אין רשות היחיד אדער רשות הרבים – דער עירוב איז גילטיק.
פשט:
א כרמלית איז נאר אן איסור דרבנן. בשעת קניית העירוב – וואס איז בין השמשות – גילט דער כלל אז כל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. ממילא וואלט ער געקענט טראגן פון/צו דער כרמלית בין השמשות, און דעריבער רעכנט מען ווי ער האט געקענט קונה שביתה זיין דארטן.
חידושים:
1) דער חילוק צווישן דאורייתא און דרבנן: ווען דער איסור צווישן דעם מענטש און דעם עירוב איז א דאורייתא (רשות היחיד/רשות הרבים) – דער עירוב איז נישט גילטיק. ווען דער איסור איז נאר דרבנן (כרמלית) – דער עירוב איז גילטיק, ווייל בין השמשות האט מען נישט גוזר געווען.
2) קשיא וועגן “דחק”: דער כלל איז “במקום מצוה או בשעת הדחק” – אבער ביי עירוב, איז דאס טאקע א מצוה אדער א דחק? דער היתר גילט אפילו ווען ס׳איז נישט ממש א שעת הדחק, סתם ווייל ער האט אזוי באשלאסן.
—
הלכה י״א (המשך) – נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח
דער רמב״ם: “נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח – אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה.”
פשט:
ווען מ׳האט אריינגעלייגט דעם עירוב אין א שאנק און דער שליסל איז פארלוירן געגאנגען – אויב מ׳קען צוקומען צום עירוב אן א מלאכה דאורייתא (למשל צוברעכן דעם שאנק, וואס איז נאר מקלקל – אן איסור דרבנן), איז דער עירוב כשר. ווייל בין השמשות איז נאר א מלאכה דאורייתא אסור, נישט אן איסור דרבנן.
חידושים:
דאס איז א המשך פון דעם יסוד – א פלאץ וואו מ׳קען נישט צוקומען צום עירוב וועגן אן איסור דאורייתא איז דער עירוב פסול, אבער אויב דער מניעה איז נאר אן איסור דרבנן, איז דער עירוב כשר. ממש ענליך צו דער הלכה ביי עירובי חצירות.
—
הלכה י״א (המשך) – נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס
דער רמב״ם: “נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ – אינו עירוב, גזירה שמא יתלוש.”
פשט:
אויב מ׳האט געלייגט דעם עירוב אויפן שפיץ פון א קנה (רויר) אדער קונדס וואס וואקסט פון דער ערד, איז עס נישט קיין עירוב, ווייל מ׳האט מורא ער וועט אפרייסן.
חידושים:
1) גרויסע קשיא: תלישה איז דאך אן איסור דאורייתא, אבער דער *גזירה* שמא יתלוש – דאס הייסט, דער איסור ארויפצוגיין אויף א בוים אדער נוצן מחובר – איז נאר א דרבנן. לויט דעם כלל אז אן איסור דרבנן איז נישט א מניעה בין השמשות, וואלט דער עירוב געדארפט זיין כשר!
2) תירוץ (פון די מפרשים): ביי א קנה אדער קונדס איז דער שמא יתלוש א סכנה קרובה ביותר לאיסור דאורייתא. דער טעם איז ווייל אסאך מאל קען מען נישט דערקענען צי דער קנה איז נאך מחובר לקרקע אדער ס׳איז שוין אפגעשניטן און נאר אריינגעשטעקט אין דער ערד. דער מענטש וועט מיינען אז ס׳איז שוין תלוש, און ער וועט געבן א רוק דעם קנה כדי אראפצונעמען דעם עירוב – און דערמיט עובר זיין אויף תלישה דאורייתא אן צו וויסן.
3) דער כלל: ווען א גזירה דרבנן איז קרוב לאיסור דאורייתא – ווען ס׳איז זייער גרינג זיך צו טועה זיין און עובר זיין אויף א דאורייתא – דעמאלטס איז מען יא אוסר אפילו בין השמשות ערב שבת. דער כלל אז “איסור דרבנן איז מותר בין השמשות” גילט נאר ביי א געווענליכע דרבנן, נישט ביי א דרבנן וואס איז קרוב לדאורייתא.
4) נפקא מינה: אויב דער קנה איז שוין תלוש (אפגעשניטן) און נאר אריינגעשטעקט אין דער ערד (תלישה ונעיצה), און מ׳ווייסט קלאר אז דער מענטש איז א מומחה און וועט נישט מאכן קיין טעות – הרי זה עירוב. ווייל דעמאלטס איז דער חשש שמא יתלוש נישט שייך.
5) ברייטערער יסוד: דער יסוד – אז א דרבנן וואס איז קרוב לדאורייתא איז אסור אפילו בין השמשות – איז א כלל וואס מ׳קען אנווענדן אויף אנדערע הלכות בין השמשות, כאטש דער רמב״ם האט עס נישט קלאר אויסגעזאגט אין הלכות בין השמשות.
—
הלכה – מקום העירוב: ארבע אמות
דער רמב״ם: “כל המניח עירובו במקום, יש לו מקום עירובו ארבע אמות. לפיכך, המניח עירובו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות – הרי זה עירוב. יצא חוץ לשתי אמות – אינו עירוב, שהרי יצא חוץ לתחום.”
פשט:
ווען מ׳לייגט אן עירוב, האט דער עירוב א “מקום” פון ד׳ אמות (צוויי אמות לכל צד). אויב דער עירוב האט זיך ארויסגעראלט ביז צוויי אמות אויסערהאלב דעם תחום – איז עס נאך כשר. מער ווי צוויי אמות – פסול, ווייל ער קען נישט צוקומען צום עירוב.
חידושים:
קשיא: פארוואס זאגט דער רמב״ם דא צוויי אמות (לכל צד), בעת ביי מקומו של אדם אין הלכות שבת האט עס אויסגעקוקט ווי ארבע אמות לכל צד? תירוץ: דארטן רעדט מען פון מקומו של אדם, דא רעדט מען פון מקום העירוב – און דער שיעור איז צוויי אמות לכל צד (צוזאמען ד׳ אמות). ס׳זענען דא פארשידענע שיטות וויאזוי צו רעכענען די ד׳ אמות.
—
הלכה – נתגלגל/אבד/נשרף העירוב: ווען ס׳איז געשען
דער רמב״ם: “נתגלגל חוץ לתחום, או אבד עירובו, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת – מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב שהרי קנה לו עירובו בין השמשות. ספק – הרי זה עירוב, שספק עירוב כשר.”
פשט:
אויב דער עירוב איז פסול געווארן (ארויסגעראלט, פארלוירן, פארברענט, אדער תרומה וואס איז טמא געווארן) – ווענדט זיך ווען: מבעוד יום = פסול; משחשיכה = כשר (ווייל בין השמשות איז ער נאך געווען כשר); ספק = כשר (ספק עירוב כשר, ספיקא דרבנן לקולא).
חידושים:
דער “ספק” קען מיינען צוויי אופנים: (1) מ׳ווייסט ווען ס׳איז געשען אבער מ׳ווייסט נישט צי יענע צייט איז געווען בין השמשות אדער שוין נאכט; (2) מ׳ווייסט בכלל נישט ווען ס׳איז געשען – ער קומט שבת און זעט אז ס׳איז פארברענט. אין ביידע פאלן איז דער עירוב כשר.
—
הלכה – שליח: צוויי מענטשן מיט פארשידענע ספיקות
דער רמב״ם: “אמרו לשנים צא וערב עלינו – אחד ערב עליו מבעוד יום ואחד ערב עליו בין השמשות. זה שערב עליו מבעוד יום נתאכל עירובו בין השמשות, וזה שערב עליו בין השמשות נתאכל עירובו משחשיכה – שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא, וספק עירוב כשר.”
פשט:
צוויי מענטשן האבן געשיקט א שליח. פאר איינעם האט ער געלייגט דעם עירוב מבעוד יום, אבער ס׳איז אויפגעגעסן געווארן בין השמשות. פאר דעם צווייטן האט ער געלייגט בין השמשות, אבער ס׳איז אויפגעגעסן געווארן משחשיכה. ביידע זענען כשר.
חידושים:
דער גרויסער חידוש איז אז דאס איז נישט קיין תרתי דסתרי (א סתירה). מ׳זאל נישט טענה׳ן: אויב בין השמשות איז נאכט, דאן איז דער ערשטער כשר אבער דער צווייטער פסול; און אויב בין השמשות איז טאג, דאן איז דער צווייטער כשר אבער דער ערשטער פסול. דער רמב״ם פסק׳נט אז יעדער איינער באזונדער איז א ספק עירוב, און ספק עירוב כשר – מ׳דארף נישט קוקן אויף ביידע צוזאמען.
—
הלכה – לכתחילה נישט מאכן עירוב בין השמשות
דער רמב״ם: “ואף על פי כן, ספק חשכה ספק לא חשכה – אין מערבין עירוב תחומין לכתחילה.”
פשט:
כאטש בדיעבד איז א ספק עירוב כשר, לכתחילה זאל מען נישט מאכן אן עירוב תחומין בין השמשות.
—
הלכה – נפל על העירוב גל
דער רמב״ם: אויב א גל שטיינער איז געפאלן אויף דעם עירוב בין השמשות – אויב עס דארף נאר א דרבנן-מלאכה צו ארויסנעמען, איז דער עירוב כשר. אויב עס דארף א מלאכה דאורייתא – איז דער עירוב פסול. אויב דער גל איז געפאלן משחשיכה – הרי זה עירוב, ווייל בין השמשות איז דער עירוב נאך געווען כשר. ספק צי ס׳איז געפאלן מבעוד יום אדער משחשיכה – הרי זה כשר, לויט דעם כלל אז ספק עירוב כשר.
חידושים:
דאס איז א ברייטערער כלל – ספק עירוב איז כשר. די בין השמשות-סיטואציע ברענגט אינטערעסאנטע פעלער וואו דער כלל ווערט באגרענעצט.
—
הלכה – עירוב בתרומה שהיא ספק טמאה
דער רמב״ם: “אבל המערב בתרומה שהיא ספק טמאה” – דער עירוב איז פסול.
פשט:
מען וואלט געמיינט אז ווייל ספק עירוב איז כשר, זאל אויך דא זיין כשר. אבער ווייל למעשה טאר דער איד נישט עסן א תרומה וואס איז ספק טמאה (אפילו ס׳איז נאר א דרבנן), איז עס א סעודה שאינה ראויה לאכילה, און דעריבער איז עס נישט קיין כשר׳ע עירוב.
חידושים: חילוק צווישן ספק עירוב און ספק ראוי לאכילה
“ספק עירוב כשר” גילט נאר ווען דער ספק איז אויפ׳ן עירוב-סטאטוס אליין (צ.ב. צי ס׳איז געפאלן א גל פאר אדער נאך שבת). אבער ווען דער ספק מאכט אז דער אוכל גופא איז למעשה נישט ראוי לאכילה – איז דער עירוב פסול, ווייל ס׳פעלט דער יסוד פון סעודה הראויה.
—
הלכה – שתי ככרות של תרומה: אחת טהורה ואחת טמאה
דער רמב״ם: אויב מען האט שתי ככרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, און מען ווייסט נישט וועלכע איז וועלכע, און מען זאגט “הריני מערב בטהורה בכל מקום שהיא” – איז דער עירוב פסול.
פשט:
אפילו מען דעזיגנירט דעם עירוב אויף “וועלכע ס׳איז די טהורה” – ווייל למעשה טאר ער פון ביידע נישט עסן (ווייל יעדע איז ספק טמאה), איז עס א סעודה שאינה ראויה לאכילה.
—
הלכה – כיכר שהקדישו למחר: היום חול ולמחר קודש
**דער רמב”
ם: אויב איינער זאגט “כיכר זה היום חול ולמחר קודש” און ער מאכט דערמיט אן עירוב – הרי זה עירוב, ווייל בין השמשות עדיין לא נתקדש ודאי.**
פשט:
דער כיכר איז היינט חול און מארגן קודש. ווייל בין השמשות איז ער נאך אין חזקת חול, איז דער עירוב כשר.
חידושים:
1) קשיא: פארוואס איז דאס אנדערש פון ספק תרומה טמאה? בין השמשות איז דאך אויך א ספק – אפשר איז שוין שבת און דער כיכר איז שוין קודש, און ער טאר עס נישט עסן!
2) תירוץ: דא איז דער היתר קדם לאיסור – ווען בין השמשות הייבט זיך אן, איז דער כיכר נאך אין חזקת היתר (ווייל ער האט געזאגט “היום חול”), און דער ספק פון בין השמשות איז נישט שטארק גענוג ארויסצונעמען פון א חזקת היתר. ביי ספק תרומה טמאה, אבער, איז דער ספק שוין דא פון אנהייב – ס׳איז קיין חזקת היתר נישטא.
3) למדנ׳ישער חילוק: בחזקת היתר איז א סטראנגער סטאטוס ווי א בלויזער ספק. דער רמב״ם דארף אויסדריקלעך מסביר זיין דעם חילוק צווישן דעם קעיס און דעם פריערדיגן.
—
הלכה – היום קודש ולמחר חול: פארקערט
דער רמב״ם: “אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול” – דער עירוב איז פסול, ווייל אין מערבין באוכלין עד שתחשך – בין השמשות איז דער כיכר נאך אין חזקת קודש, און ער טאר עס נישט עסן.
פשט:
ווען דער כיכר איז היינט קודש און מארגן חול, איז בין השמשות דער כיכר נאך אין חזקת קודש – ער קען עס נישט עסן, דעריבער איז דער עירוב פסול.
חידושים:
דער רמב״ם אין פירוש המשניות דערמאנט דעם פאל פון איינער וואס איז מפריש תרומה מיט א תנאי אז עס זאל חל ווערן ערשט ווען ס׳ווערט שבת. דער פראבלעם: כל בין השמשות איז דער אוכל נאך טבל (ווייל די תרומה איז נאך נישט חל), און טבל איז נישט ראוי לאכילה. דעריבער איז דער עירוב פסול – ווייל ס׳דארף זיין אז נאך פאר שבת זאל זיין א סעודה הראויה.
—
הלכה – הנותן עירובו בבית הקברות
דער רמב״ם: אויב מען לייגט דעם עירוב בבית הקברות – איז עס פסול.
פשט:
בית הקברות איז אסור בהנאה. ווען מען לייגט דעם עירוב דארטן, וויל מען אז דער בית הקברות זאל זיין א מקום משומר פאר דעם עירוב – הרי נהנה בו, מען האט הנאה פון דעם בית הקברות.
חידושים:
1) וואס איז די “הנאה”? ס׳איז נישט דאס עסן אליין (ווייל מען עסט נישט דארטן), נאר דאס וואס ער משתמש מיט דעם בית הקברות – ער דארף אז דער עירוב זאל בלייבן דארטן (קונה שביתה), און דערמיט נוצט ער אויס דעם מקום. צ.ב. ער לייגט עס אויף א מצבה – דאס איז הנאה פון דעם קבר.
2) [דיגרעסיע: צי עירוב איז א מצוה] – עס ווערט אנגערירט צי עירוב איז א מצוה (מען זאגט דאך “על מצות עירוב”), אבער עס ווערט אפגעשטעלט אז ס׳איז נישט א מצוה, נאר א היתר.
—
הלכה – נתנו בבית הפרס
דער רמב״ם: אויב מען לייגט דעם עירוב אין א בית הפרס – הרי זה עירוב, אפילו הוא כהן.
פשט:
בית הפרס איז א פלאץ מיט ספק טומאה (אפשר ליגט א ביינדל אין דער ערד). א כהן טאר אויך נישט אריינגיין. אבער דער עירוב איז כשר ווייל ס׳איז דא א היתר אריינצוגיין – דורך א מגדל הפורח באוויר (א פליעדיגע שאנק/סטרוקטור וואס שוועבט איבער דער ערד), אדער דורך נפוח (בלאזן דעם זאמד צו זען אז ס׳איז ריין).
חידושים:
1) חילוק בית הקברות vs. בית הפרס: ביי בית הקברות איז דער עירוב פסול ווייל ס׳איז א ודאי איסור הנאה. ביי בית הפרס, כאטש א כהן טאר נישט אריינגיין, איז דא א פראקטישער וועג אריינצוקומען (מגדל הפורח, נפוח), און דעריבער איז ער נישט מופקע פון אנקומען צו זיין עירוב.
2) [דיגרעסיע: צי מגדל הפורח איז ריאליסטיש] – ס׳דארף נישט זיין ריאליסטיש אין טאג-טעגלעכן לעבן – גענוג אז ס׳איז שייך (עס איז מעגלעך), אזויווי דער כלל “מגלגלין” – מען רעכנט מיט אפילו ווייטע מעגלעכקייטן.
—
הלכה – רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין
דער רמב״ם: “רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין – מקבצין כולן עירובן, שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו.”
פשט:
ווען מערערע מענטשן ווילן צוזאמען מאכן עירובי תחומין, דארף יעדער איינער געבן שתי סעודות – ס׳איז נישט דא קיין שיעור-קעפ ווי ביי עירובי חצירות (וואו נאך אכצן מענטשן איז דער שיעור פיקסירט). מען לייגט אלעס צוזאמען אין איין כלי.
חידושים:
פארוואס איין כלי? דער רמב״ם זאגט נאר אז מען קען עס לייגן אין איין כלי – אפילו אזוי איז גוט. יעדער האט דאך זיין אייגענעם עירוב.
—
הלכה – אחד מערב לכולן: צריך להודיעם
דער רמב״ם: “ואם עשה אחד עירוב לכולן – צריך לזכות להם על ידי אחר, וצריך להודיעם.”
פשט:
ווען איינער מאכט אן עירוב פאר אלע, דארף ער (1) מזכה זיין דורך א שליח, און (2) מודיע זיין די אנדערע.
חידושים:
1) פארוואס דארף מען מודיע זיין – חילוק פון עירובי חצירות: ביי עירובי חצירות דארף מען נישט מודיע זיין, ווייל זכין לאדם שלא בפניו – מען טוט אים א טובה (ער קען טראגן אין חצר). אבער ביי עירובי תחומין דארף מען מודיע זיין, ווייל: שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו – דער טעם: שמא אין רוצה לערב באיזה רוח שירצה – אפשר וויל דער מענטש גיין אין א אנדערע ריכטונג! אויב מען מאכט פאר אים אן עירוב צו צפון, און ער וויל גיין צו דרום, האט מען אים געשאדט (ער פארלירט 2000 אמה צו דרום). דעריבער איז עס נישט א פשוט׳ע זכות, און מען דארף זיין דעת.
2) חילוק צווישן ידיעה און הסכמה: דער רמב״ם מאכט א וויכטיגן חילוק – דער מענטש דארף וויסן (הודעה מבעוד יום), אבער ער דארף נישט מסכים זיין פאר שבת. אויב ער האט געוואוסט מבעוד יום, און ערשט משתחשך האט ער זיך מחליט געווען אז ער וויל נוצן דעם עירוב – איז דער עירוב גילטיק. דער רמב״ם זאגט: “אף על פי שלא רצה אלא משתחשך… כך היא דרכו של אדם” – דאס איז נאטירלעך אז א מענטש שוואנקט ביז ער מאכט א באשלוס.
3) ברירה-מעכאניזם: דער עירוב איז שוין פיזיש געלייגט געווארן, אבער עס איז תלוי “על מנת” – אויף זיין רצון. ווען ער באשליסט שבת אז ער וויל עס, רעכנט זיך עס למפרע ווי זיין מקום שביתה פון ערב שבת אן. דאס איז א מין ברירה-סברא.
4) אויב מען האט אים נישט מודיע געווען ביז משתחשך: “אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך” – דער עירוב איז פסול, ווייל אן ידיעה מבעוד יום איז נישטא קיין יסוד פאר דעם עירוב, און משתחשך קען מען שוין נישט מאכן קיין נייעם עירוב.
5) תנאי-מעגלעכקייט: א מענטש קען מאכן א תנאי אויף זיך אליין – למשל, אויב ער וויל גיין במזרח אדער במערב – און שפעטער מאכן זיין באשלוס. דאס וועט אויסגעברייטערט ווערן אין שפעטערדיגע הלכות.
—
הלכה ו (המשך) – ווער קען מזכה זיין עירוב תחומין
דער רמב״ם: “כל הזוכה בעירובי חצרות זוכה בעירוב תחומין.”
פשט:
יעדער וואס קען מזכה זיין ביי עירובי חצרות, קען אויך מזכה זיין ביי עירוב תחומין.
חידושים:
עס דארף זיין א מענטש וואס איז נישט “ידו כידו” – נישט איינער וואס איז אין דער זעלבער רשות ווי דיר (ווי עבדו ובנו ובתו). א ווייב קען, אפילו א קטן קען לויט רבנן׳ס תקנה, אבער נישט איינער וואס איז ממש דער זעלבער מענטש ווי דיר. עבד עברי איז א שאלה, ווייל ער איז נישט ממש “ידו כידו.”
—
הלכה ז – נותן מעות לבעל הבית / חנווני / נחתום
דער רמב״ם: “נותן אדם מעות לבעל הבית כדי שיקח לו בהן פת… ואם נתן לחנווני או לנחתום ואמר לו זכה לי במעות אלו עירוב – לא עשה כלום… ואם אמר לו ערב עלי במעה זו, הרי זה לוקח בהן פת ואוכל ומערב עליו… אם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזו אוכל ואזכה לי בה, הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו.”
פשט:
מען קען געבן געלט פאר א בעל הבית ער זאל קויפן ברויט און מאכן עירוב תחומין. אבער ביי א חנווני/נחתום, אויב מען זאגט נאר “זכה לי במעות אלו” – איז עס נישט גילטיג. אויב מען זאגט “ערב עלי” – יא. אויב מען גיט א כלי – יא.
חידושים:
1) פארוואס ארבעט עס נישט ביים חנווני מיט נאר געלט: דער יסוד איז אז מטלטלין נקנין נישט במעות – נאר מיט געלט אליין ווערט מען נישט קונה באוועגלעכע זאכן (ברויט). דער חנווני האט שוין ברויט ביי זיך, אבער בלויז געלט-צאלונג מאכט נישט קיין קנין אויף דעם ברויט. עס פעלט א מעשה קנין (ווי משיכה אדער זכייה).
2) חילוק צווישן בעל הבית און חנווני: ביי א בעל הבית, גייט יענער ערשט קויפן (מאכט משיכה בשליחותו), און דאן לייגט ער דעם עירוב – דאס ארבעט. אבער ביים חנווני, וואו דער ברויט איז שוין דא, פעלט דער קנין-מעכאניזם.
3) “ערב עלי במעה זו” – פארוואס ארבעט דאס: ווייל דאס איז א לשון שליחות – דער חנווני פארשטייט אז ער דארף גיין קויפן ברויט (בשליחותו) און מקנה זיין דעם ברויט פאר דעם משלח, און דאן לייגן דעם עירוב.
4) כלי-אופן (קנין חליפין): ווען מען גיט דעם חנווני א כלי און זאגט “תן לי בזו אוכל” – דאס איז א קנין חליפין (סודר), וואס יא ארבעט ביי מטלטלין. דורך דעם כלי ווערט דער חנווני מקנה דעם אוכל, און דאן קען ער מזכה זיין דעם עירוב.
5) אויב דער חנווני וואלט אליין מזכה געווען: אויב דער חנווני וואלט גענומען א צווייטן מענטש און געזאגט “זכה לאדם פלוני וערב” – וואלט עס יא געארבעט, ווייל דאן איז דא א זכייה דורך א דריטן. דער פראבלעם איז נאר ווען מען סמך׳ט זיך אויף געלט אליין אלס קנין.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳ – דין עירוב תחומין
הקדמה: די צוויי סארטן עירובין
Speaker 1:
איינס גייען מיר לערנען רמב״ם הלכות עירובין פרק ו׳.
אונז גייען מיר יעצט אנהייבן די מצוה פון עירוב תחומין, די הלכות פון עירוב תחומין. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, אונטער די זעלבע נאמען עירובין איז דא צוויי סארטן הלכות: עירוב חצירות, און אין עירוב חצירות איז דא שיתופי מבואות און עירוב מדינה, און עירוב תחומין.
די צד השוה, די זאך וואס פאראייניגט זיי, איז די ווארט עירוב. עירוב מיינט צומישן. עירוב איז די געדאנק, די חידוש פון די חכמים, אז א ברויט קען צומישן, אדער דאס אז א ברויט קען טוישן די מציאות ווייל דער מענטש׳ס דעת איז אויף די ברויט.
ס׳טייטש, ביי עירוב חצירות האבן מיר אונז געלערנט אז ס׳איז דא א גזירה דרבנן פארוואס מ׳זאל נישט טארן טראגן פון א רשות היחיד צו א חצר, פון א הויז צו א חצר, אדער פון א חצר צו א מבוי. און די וועג וויאזוי די סאלושן דערפון איז דורך א פת, דורכדעם וואס אלע צוזאמען זענען א פת ווערן זיי אזויווי איין הויז.
ביי עירובי תחומין איז דא אן ענליכע פראבלעם, אז מדאורייתא מעג מען גיין, אזויווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת, מדאורייתא מעג מען גיין ביז י״ב מיל. די חכמים האבן גע׳אסר׳ט אז מ׳טאר נישט גיין מער ווי צוויי טויזנט מיל, אנטשולדיגט, צוויי טויזנט אמה, וואס איז צוויי מיל. און נאכדעם האבן די חכמים אויפגעקומען מיט א סאלושן, מיט א היתר, אז אויב איינער וויל יא וואקן מער ווי צוויי טויזנט אמה, ער קען גיין נאך צוויי טויזנט אמה דורך מאכן זיין הויז זאל זיין ווייטער אוועק פון זיין, ס׳טייטש, ווייטער אוועק פון זיין עכטע הויז, ער זאל האבן א פלאץ וואס הלכה׳דיג קוקן מיר אן ווי א הויז דורך א שטיקל ברויט. דאס איז וואס איז אן עירוב.
די ביידע זענען אונטער די זעלבע קעפל, עירובין, און דאס האט שלמה המלך מחדש געווען. ס׳איז מיר נישט קלאר צו שלמה המלך האט מחדש געווען די עירוב חצירות און אויך די עירוב תחומין, ס׳טייטש, די חידוש אז די פת…
עירוב תבשילין – די דריטע זאך
ס׳איז נאך דא א דריטע זאך, די זעלבע סארט זאך, פת ארבעט אויך אויף עירוב תבשילין. דאס האבן מיר געלערנט אין הלכות יום טוב. האט אויך די נאמען עירוב, ווייל דארטן איז אויך די עצם געדאנק אז א געוויסע זאך וואס מ׳קאכט טוישט די מציאות, די קאכן מאכט אז מ׳זאל עס שוין האבן אנגעגרייט. דאס לערנט מען נאך סוף יום טוב, אז ווען מ׳קאכט פאר יום טוב עפעס, הייסט עס אז דעמאלטס האט מען שוין אנגעהויבן אנגרייטן פאר שבת.
נישט קלאר צו די חידוש פון שלמה המלך איז געווען אויף אלע דריי, צו אויף עירוב חצרות, דו ווייסט וועגן דעם?
Speaker 2:
ס׳איז געווען פארן די מענטשן וואס האבן זיך געדינגען וועגן דעם.
Speaker 1:
איך פארשטיי זיך. וואו ווערן זיי קלאר?
Speaker 2:
אויב אונז זענען נישט קלאר, איז קיינער נישט קלאר.
Speaker 1:
סאו ווען מ׳איז דן, קען זיין אז אן אמורא האט געשריבן אויף א לשון אזוי, און א צווייטער האט געשריבן אויף א לשון אזוי. איך מיין, דאס מיינט בעסיקלי אז ס׳שטייט אין די גמרא בשעת׳ן תקנה, “מצוות עירוב”, און ס׳איז דא דריי מצוות וואס הייסן מצוות עירוב. סאו גיי ווייס וועלכע האט שלמה המלך געמאכט.
לכאורה, לכאורה דארף מען זאגן אז יא, אלע דריי. ווייל לויט ווי געזאגט, לויט די רמב״ם׳ס שיטה אז צוועלף מיל איז מדאורייתא און צוויי טויזנט איז מדרבנן, און הכי נמי דא, זייער ענליך, אלע דריי זענען ענליך, אז ס׳איז מתיר אן איסור דרבנן. אזוי ווי ביי יום טוב איז עס מתיר די איסור דרבנן פון הכנה, וואטעווער ס׳איז, נישט קיין איסור דאורייתא לכאורה. איז מתיר, אלעמאל די רבנן מאכן אן איסור מיט א היתר וויאזוי מ׳קען עס מתיר זיין.
דא קען מען נישט אינגאנצן מתיר זיין, ווייל ס׳איז נישט פשט אז די עירוב מאכט צוועלף מיל, ס׳מאכט נאך צוויי טויזנט. אבער ס׳זעט אויס אז מער פון דעם פעלט נישט אויס געווענליך, אבער מ׳וויל נישט אז די חכמים זאלן גיין מער ווי פיר טויזנט קיינמאל. עני קעיס, דעמאלטס קומט אויס אז ס׳איז א היתר דרבנן אויף אן איסור דרבנן.
חידוש: אויב תחומין איז דאורייתא לויט רבי עקיבא
אויב מ׳לערנט למשל אז שיטת רבי עקיבא איז אז תחומין שבת איז דאורייתא, רבי עקיבא איז נישט מחולק אז ס׳איז דא אן עירוב תחומין, קומט אויס אז עירוב תחומין העלפט מדאורייתא.
Speaker 2:
דו זאגסט אז רבי עקיבא האלט אז די אלפיים אמה איז דאורייתא?
Speaker 1:
לכאורה דאך, יא. ער ברענגט דיר א פסוק.
Speaker 2:
אהא. ווי פון אה, “ומדותם מחוץ לעיר”.
Speaker 1:
יא, דאס האבן זיי געברענגט. די רמב״ן ברענגט די פסוק, אבער נישט מדאורייתא. סאו לויט דעם איז אפשר אז…
Speaker 2:
אהא. אז ס׳איז מתיר זיין א דאורייתא?
Speaker 1:
אז ס׳איז אן עכטע זאך, דעמאלטס איז עס נישט קיין תקנה. דעמאלטס איז עס מער אזויווי אן עצה וואס העלפט אמת׳דיג, אז דעמאלטס וואוינט ער דארט.
Speaker 2:
וואס מ׳דארף וויסן לויט יענץ.
חכמת שלמה: יעדע גזירה דרבנן מוז קומען מיט א היתר
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אויב מ׳נעמט נישט די רבי עקיבא, איז ער וואלט געטראכט אז די חכמה פון שלמה, שלמה המלך איז געווען א געוואלדיגער חכם, און די חכמה איז אפשר נאך אפילו מער בעיסיק, אז מ׳קען נישט גוזר זיין קיין גזירה דרבנן נאר אויב ס׳קומט מיט מיט דעם עפעס א היתר. אזויווי די ראשונים זאגן זייער אסאך מאל אין הלכות שבת, אז יעדע איסור דרבנן קומט מיט מיט דעם עפעס א היתר, אז בצורך גדול קען מען עס טון דורך א גוי, וכדומה וכדומה. אז דאס איז די חכמת שלמה, אז א דרבנן מוז קומען מיט א מעקעניזם פון וויאזוי מ׳קען עס מתיר זיין. אינטערעסאנט.
אויב מ׳געדענקט, אין הלכות שבת פרק י״ז איז געשטאנען א דין, חידוש, אז י״ב מיל איז דאורייתא און די אנדערע איז דרבנן, דאס איז די שיטת הרמב״ם בשעת הפרוש המשנה. די אנדערע ראשונים האבן גע׳טענה׳ט אז ניין, אז לויט אונז וואס מיר האלטן אז ס׳איז א גאנצן דרבנן, דעמאלטס איז זיכער אז מ׳קען נישט מתיר זיין א איסור דרבנן, אבער די גאנצע איז א איסור דרבנן און ס׳האט נישט קיין חשבון פון דאורייתא.
סאו מ׳דארף וויסן די שטרי חכמים.
Speaker 2:
אקעי.
פארוואס האט דער רמב״ם אפגעטיילט הלכות עירובין פון הלכות שבת?
Speaker 1:
אין עני קעיס, די רמב״ם איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער ברענגט נישט דא אין די זמנים בכלל פון די סוגיא פון תחומים. ער האט דאס געברענגט אין ק״ז אין הלכות שבת, און נאכדעם אין הלכות עירובין האט ער יא געברענגט די זמנים. ניין, אבער אין הלכות עירובין האט ער געזאגט די נייע חידוש אז די רבנן האבן גע׳אסר׳ט צו טראגן פון א רשות היחיד צו א חצר, וואס איך מיין אז מ׳האט עס נישט געלערנט אין הלכות שבת. איך געדענק נישט צו מ׳האט עס געלערנט אין הלכות שבת, אבער די זאך אז מ׳טאר נישט טראגן, די עצם איסור וואס ער ברענגט “לא יצא איש מפתח ביתו”, די איסור פון י״ב מיל, און נאכדעם וואס חכמים האבן געמאכט צו אלפים אמה, דאס האט ער געזאגט ברייט אין ק״ז.
געדענקסט אז מיר האבן שוין גערעדט וועגן די איסור פון ארויסטראגן, די איסור חכמים פון טראגן פון א רשות היחיד צו א חצר? ער האט געזאגט אז מ׳דארף מאכן א בית במבוי, אבער ער האט אפשר נישט געזאגט דארט אז מ׳טאר נישט טראגן, אז מ׳דארף א עירוב. ער האט נישט געזאגט, ער האט אפשר נישט געזאגט.
הלכות שבת, הלכות יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר וסוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה. אה, מגילה וחנוכה, טאקע. איך האב געטראכט צו ס׳איז נישטא. אה, ס׳איז דא. איך האב געוואלט שוין נישט זאגן, איך האב געוואלט זאגן אז איך גיי קעגן די הלכה, אבער…
און די רבנים. סא, איר ווייסט דאס שוין. יעצט זאגסטו נאר די נייע סאלושן פון די אלפיים אמה.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אקעי, אמת, איז דא א חלק רבנים, און אמת, איז דא שוין א עשר און א הלכות שבת.
Speaker 2:
שוין א לאו, יא.
Speaker 1:
און הלכות עירובין בן תחומין איז נאר די תיקון. דער אמת איז אז ס׳וואלט באלאנגט אין הלכות שבת אויב אזוי. ס׳איז נישט קלאר פארוואס איז דא הלכות עירובין, פארוואס לייגט ער עס אין אן עקסטערע הלכות.
Speaker 2:
אקעי, דער מסכת עירובין איז אויך אזוי, רייט?
Speaker 1:
איך האב גוט פארשטאנען.
Speaker 2:
אבער די גמרא איז א קשיא, ווייל די גמרא דארף נישט גיין מיט א לאגישע סדר ווי דער רמב״ם. אבער דער רמב״ם דארף דאך גיין א לאגישע סדר. איך וויל דיר זאגן, ביי די…
מילא עירובין, קענסטו זאגן, אונז זאלן יעצט פארשטיין, ס׳איז א גאנצע עקסטערע איסור דרבנן פון די זאך. ס׳קומט מיט תקנות, אסאך פרטים. פארשטיי איך, די פריערדיגע זעקס, פינף פרקים. אבער דא, דריי פרקים, פון וויאזוי מען מאכט עירובי תחומין?
Speaker 1:
אקעי, דו האסט א שלמות, האבן זאגט פראקטיש, וועלכע שבת שוין געווען צו לאנג. אבער איך זאג אז איינמאל דער רמב״ם האט געמאכט קודם די סדר פון די דאורייתות און אפגעטיילט די דרבנן, איז עס שוין גרינגער.
Speaker 2:
יא, ווייל ער האט נאר געזאגט די עיקר דין תחומין שבת, האט ער געזאגט ווייל ער האט אנגעהויבן מיט די דאורייתות, ער האט אנגעהויבן מיט די פסוק. איך זאג אז עמיר האט שוין געמאכט די חלוקה, איז די לענגערע דרבנות האט מען שוין געמאכט די הלכות ארום, יא. האט ער געזאגט די דאורייתות, נאר האט ער געזאגט די דרבנות בקיצור.
Speaker 1:
יא, אמת, גאנץ לאנג קיצור און טילטן, יא. דאס איז נישט נאר דעם, טוט די דרבנים פון תחומים נישט הקראכטן אויפן שבת. נאר די היפה, די עצה טובה, קען זענען אזא זאך איז נישט קלאר.
אבער אין די משנה קען מען זען אז מער פון די תקנות, אלע סארט תקנות, אינקלודינג תקנת לחי וקורה, שטייט אין מסכת עירובין. סאו די משנה צעטיילט זיך, כביכול וויל מען זאגן, צווישן די איסורים און צווישן די פתרונות. פאר די חזון איש׳ניקעס האבן נישט וואס צו זאגן אז ביי זיי איז דא תרי״ג מצוות, און ביי די מענטשן וואס מאכן תקנות פון שבת איז דא תרי״ג בעיות און מ׳דארף טרעפן פתרונות. אבער מסכת עירובין איז א ספר פון פתרונות לבעיות שבת, נישט קיין ספר הלכות.
און די אמת, לויט די חזון איש וואלט דער רמב״ם געמעגט שרייבן עירוב תבשילין דא אויך. אבער עירוב תבשילין איז שוין א דין אין יום טוב, יום טוב איז שוין צו ווייט. אויך איז עס נישט ממש א תקנה, ס׳איז מער א איסור, דא האט די יואל דאס געמאכט. אבער ס׳איז די זעלבע זאך, אז די טריק פון מתיר זיין איז א איסור דרבנן.
Speaker 2:
אקעי, אקעי. אבער ס׳איז דאך יום טוב.
Speaker 1:
אבער ס׳איז דאך יום טוב, יא.
דיסקוסיע: פארוואס איז עירוב תבשילין נישט אין הלכות עירובין?
Speaker 2:
אקעי, סאו לאמיר לערנען די כלל פון עירובין, וואס דאס ארבעט.
Speaker 1:
ניין, וואס איך מיין צו זאגן איז, אז דער רמב״ם וואלט געקענט אריינברענגען… מיר זעען אז אלע דריי האבן א ברכה פון “על מצות עירוב”. קען מען עס אנקוקן ווי ס׳איז דא א מצוה. איך וויל זאגן, למשל, זיי האבן געהאט א שאלה, למשל, צו הלכות שקלים איז א דין חודש אדר מאכט שקלים, אדער ס׳איז א דין אין קרבנות אז מ׳דארף האבן געלט פאר קרבנות?
וואס איך מיין צו זאגן איז, ס׳איז דא עפעס א סוגיא וואס הייסט עירובין, וואס דאס נעמט אריין די דריי מצוות, און ס׳הייסט “על מצות עירוב”, וואס די חכמים האבן מתקן געווען. אקעי, איך זאג, דער רמב״ם האט עס נאך אלץ צעטיילט צווישן שבת און יום טוב. סאו, ס׳איז דא א סוגיא פון עירובין. מה נפשך, אויב האט ער עס ארויפגעלייגט אויף א… וואס?
Speaker 2:
עירוב תבשילין איז די איינציגסטע גנאי. איך מיין, דו ביסט גערעכט אז ס׳ארבעט די זעלבע, און אים הייסט עס די זעלבע. דער רמב״ם אליינס, מיין איך, מסביר דאס אין הלכות. אבער ס׳איז נישט די זעלבע אין די סענס… ס׳איז בכלל נישט די זעלבע אין די סענס אז… וויאזוי הייסט עס… אז ס׳איז מסכת עירובין. ס׳איז נישט מסכת עירובין.
ס׳איז אויך אנדערש, ווייל עירובין און תחומין, ביידע רעדט פון ספעיס און פון פלאץ און פון… ביי ביידע האט עס צו טון מיט מעסטן זאכן. ביי ביידע מעסט מען, ביי ביידע רעדט מען וועגן שטעט און וועגן לעבן די שטאט. איך זאג ס׳איז די זעלבע מין מסכתא, דארט רעדט מען פון די קיטשן. ס׳איז א… יא, אקעי. איך ווייס נישט. עניוועי, אממ… לעטס מאוו אן.
הלכה א׳: מי שיוצא מן המדינה בערב שבת
Speaker 1:
יא, זאגט דער הייליגער רמ״א אזוי, ער הייבט אן אזוי, “מי שיוצא מן המדינה בערב שבת”, ווער ס׳איז ארויסגעגאנגען פון שטאט
הלכה א׳ – עירובי תחומין: הגדרה און יסוד
ערשטע שטימע:
אקעי, איך זאג, דער רמב״ם האט עס נאך אלץ צעטיילט צווישן שבת און יום טוב.
סאו, ס׳איז דא א סוגיא פון עירובין, העפענס טו בי, דער רמב״ם האט עס ארויפגעלייגט אויף א… וואס?
אנדערע שטימע:
עירובין איז די איינציגסטע קאנעקשן, איך מיין, דו ביסט גערעכט אז ס׳ארבעט די זעלבע, ווייל ביי אים הייסט עס די זעלבע. דער רמב״ם אליינס, מיין איך, איז מסביר די הלכות. אבער ס׳איז בכלל נישט די זעלבע אין די סענס אז ס׳איז… ס׳איז נישט עירובין. ס׳איז א חצי עירוב.
ערשטע שטימע:
רייט, ס׳איז נישט ממש א חצי עירוב, ניין. ס׳איז אויך אנדערש, ווייל עירובין און תחומי שבת, ביידע רעדן פון ספעיס און פון פלאץ, ביידע האט צו טון מיט מעסטן זאכן. ביי ביידע מעסט מען, ביי ביידע רעדט מען וועגן שטעט און וועגן לעבן די שטאט, און ס׳האט א סך… דו זאגסט, ס׳איז די זעלבע מין מסכתא, און דאן רעדט מען פון די קיטשן סטאף. יא, אקעי. איך ווייס נישט. עניוועי, לעטס מאוו אן.
לשון הרמב״ם: מי שיצא מן המדינה בערב שבת
יא, זאגט דער הייליגער רמב״ם אזוי. ער הייבט אן אזוי: “מי שיצא מן המדינה בערב שבת”, ווער ס׳איז ארויסגעגאנגען פון שטאט ערב שבת, “והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום”, אויב האט ער געטון אזוי, ער האט גענומען מזון וויפיל מ׳דארף פאר שתי סעודות – שתי סעודות איז דאכט זיך א שיעור, אזוי סאך, איך ווייס, צוויי כביצים אדער וואס – ער האט עס געלייגט רחוק מן המדינה, ווייט פון די שטאט, ווייל די שטאט אליין מעג ער דאך שוין טראגן, אבער ער האט עס געלייגט בתוך התחום, ער מוז עס לייגן אין די תחום, ווייל ס׳דארף זיין א פלאץ וואו ער קען ריטשן. “וקבע שביתתו שם”, מיט דעם וואס ער האט דארטן געלייגט צוויי סעודות, האט ער קובע געווען אז דא זיצט ער, דא איז זיין שביתה.
איז די הלכה אזוי, אז “אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו”, ער האט נישט באמת קובע שביתה געווען, ווייל ער איז צוריקגעגאנגען צו די שטאט און ער האט גענעכטיגט געהעריג אין זיין הויז. אבער איז די הלכה אז “נחשב הוא כאילו שבת במקום”, אז אונז רעכענען יא, די פלאץ וואו ער האט געטראגן די שתי סעודות און קובע געווען, רעכענען אונז, אפילו אונז ווייסן אז ער האט נישט עקטשועלי ווייל ער איז נישט אהיימגעגאנגען, אבער אונז רעכענען עס יא כאילו שבת, כאילו ער האט דארטן גערוהט, כאילו ער האט טאקע דארטן געוואוינט, במקום שהניח בו שתי סעודות. די פלאץ וואו ער האט געלייגט די צוויי סעודות.
און וזה נקרא, דער אקט פון קובע זיין די דירה דורך לייגן דארטן עסן ערב שבת ווערט אנגערופן עירובי תחומין, די עירוב וואס העלפט פאר די ענין פון תחומין שבת, פון די איסור פון תחומין.
די עצה פון די חכמים
שטייט אזוי ווי מיר האבן געזאגט אז די חכמים האבן גע׳אסר׳ט צו גיין מער ווי אלפים אמה, האבן די חכמים געזאגט די עצה, אז אויב מ׳לייגט שתי סעודות ביי ערב שבת, הייסט עס ווערט דא געווארן דיין הויז, און דו קענסט גיין פון דא אלפים אמה, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט גלייך ווייטער, ויש לו להלך, יעצט נאכדעם וואס ס׳איז קונה געווען דער פלאץ פאר זיין מקום דירה, מעג ער גיין פון די מקום עירובו אלפים אמה לכל רוח.
הלכה ב – ווען מ׳גייט כנגד המדינה: פארלירן פון די אנדערע זייט
איז דער רמב״ם מסביר, לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד המדינה, דאס הייסט דעם נעקסטן טאג, דאס הייסט אז די עירוב איז פאר די תרוח, ס׳איז נישטא אזא זאך א עירוב וואס מאכט גרעסער דיין שטאט, א עירוב מאכט אזא זאך אז דו וואוינסט דארט, שטימט? ממילא פארלירט ער פון די אנדערע זייט, ער קען נישט גיין מער ווי צוויי טויזנט אמה, דו וואוינסט דארט, קענסטו גיין יענע וועג, קענסטו גיין פון דארט צוויי טויזנט אמה ווייטער, אבער צוריקצואוועגס, די אנדערע וועג, קענסטו נישט גיין ווייל דו וואוינסט נישט דארט, יא? שטימט?
אבער מ׳האט שוין געזאגט פריער אז ס׳מוז זיין בתוך התחום כדי ער זאל קענען שבת אהינגיין, יא? אבער נאכדעם וואס ער קומט אן צו די תחום שבת, קען ער טשוזן וועלכע זייט ער וויל גיין אלפים אמה, יא? פון דארט, אינקלודינג צוריק צו דעם וואס איז זיין הויז וואו ער קומט פון, אמת?
שטייט אז אויב ער וויל נאכדעם צוריק אהיימגיין אין די זעלבע שבת, ער קען צוריק אהיימגיין, ווייל ער גייט צוריק צו די תחום און פון דארטן אהיים. די תחום ווערט זיין סענטער, זיין סקווער פון צוויי טויזנט אמה ווערט עקזעקטלי ווי זיין עירוב איז, קומט אויס אז ווען ער גייט כנגד המדינה צוריק, במסקנות, איינער וואס מהלך במדינה לא סוף מדתו, ער קען ער נאר גיין 2000 אמה פון ווי זיין עירוב איז. ער קען נישט גיין די גאנצע שטאט, אזוי ווי די הלכה איז, פון עניוואן וואס זיין תחום ענדיגט זיך אינמיטן די שטאט, אז ער קען נישט גיין די גאנצע שטאט, אזוי ווי מיר האבן געלערנט הלכות תחום, רייט.
ווען די מדינה איז בתוך מדתו: כולה כארבע אמות
מילא, ער קען צוריקגיין נאר… ער דארף ער גיין ער קען נאר גיין די געזאגטע גמרא. אבער, ואם היו סו… ס׳איז נאר דא איין אופן, אזוי ווי מיר האבן געלערנט הלכות חבלות, אויב איין… גאנצע שטאט איז בתוך זיין אלפיים אמה, דעמאלטס הייסט די גאנצע שטאט ד׳ אמות, סא ער קען גיין ווייטער… קען נאך גיין נאך די שטאט, נאך ביז ער ענדיגט זיין אלפיים אמה, זאגט ער.
זייער גוט. סא… סא, ואם היתה מדינה והיו לה עז בתוך מדתה, אויב די שטאט… ס׳טייטש לאז, די שטאט איז קלענער ווי 2000 אמה און ס׳איז אין די אלפיים אמה? יא. דאמאלטס וואס האב איך פון… אוקעי. אוקעי, אויב ס׳איז אין די אלפיים אמה, איז די גאנצע שטאט ענדיגט זיך… רייט, דארף ער נישט ציילן. נארמאלערהייט, א מענטש דארף א גאנצע ציילן ווי ווייט ער וואקט, ציילן אדער וויסן די מדה, און אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז ער טוהט נישט גיין מער ווי אלפיים אמה פון די עירוב פאר צוריק, און דארף ער מאכן זיך אז זיין הויז איז אין די אלפיים אמה פון די עירוב.
אבער דאס איז נאר, אויב די שטאט ווי ער גייט, די מדינה, איז נישט אין די אלפיים אמה. אבער אויב די מדינה איז אין די אלפיים אמה, האט ער די גאנצע שטח פון די מדינה. לאמיר זאגן אז די מדינה איז גרויס 800 אמה, האט ער יעצט קרעדיט כאילו 800 אמה. ער קען גיין אין די גאנצע מדינה, ווייל די גאנצע מדינה ווערט גערעכנט נאר ווי ארבע אמות, די חושש פון די מדינה איז כולו ארבע אמות.
יעצט, ויש לו מחוצה לה, ער קען גיין נאך, אויב ער וויל גיין ביז די ענד פון אלפיים אמה, קען ער גיין ביז די ענד פון די גאנצע אלפיים אמה אן רעכענען אט די די 800 פון די פון די… ער קומט אויס אז עס איז גרויס ווי די שטח פון די פון די מדינה איז, מילא ויש לו מחוצה לה, קען ער גיין ווייטער, ער קען וואקן ווייטער עמ, יא, מיט דעם חשבון.
הלכה ג – כיצד: דוגמא מפורטת
איז דער רמב״ם מסביר מער. כיצד? דער רמב״ם מסביר וויאזוי דאס ארבעט: הרי שהניח עירובו… בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח. ער וויל גיין צו די דירעקשאן פון מזרח, איז ער געגאנגען אלף אמה פון זיין הויז צו די מזרח זייט, און ער האט דארטן געלייגט די עירוב.
איז אזוי, איז מארגן שבת ווען ער גייט דארפן וואקן, איז אזוי, ער נעמט צו, גייט ער מעגן וואקן שבת מהלך למחר, מארגן שבת גייט ער מעגן וואקן ממקום עירובו, פון די עירוב וואס איז יעצט געווארן זיין הויז, גייט ער קענען גיין אלפיים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו, און נאכדעם, אויף מערב אויך אלפיים אמה.
אה, ס׳הייסט ער קען דא טשוזן, ווען ער קומט אן צו זיין עירוב, ווען ער קומט אן צו זיין עירוב, האט ער יעצט אלפיים אמה צו וועלכע דירעקשאן ער וויל גיין, דאס קען ער גיין. אויב זיין הויז איז טויזנט אמה אוועק פון די עירוב לצד מערב, גייט ער אלף מן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה. אבער אויב די מדינה גייט ווייטער פון טויזנט אמה, קען ער נישט גיין אין די מדינה אלא עד סוף האלף, זייער גוט.
הלכה ד – אם מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף
אבער די הוספה, ער איז פשוט מסביר די זעלבע הלכות נאכאמאל מיט מער דיטאלן. אויב מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו עס איז נאר ווייניגער מיט אמה אחת, שנמצא אז מדתו כלתה חוץ למדינה, ווייל די גאנצע מדינה איז אין זיין רשות, איז חשובה המדינה כולה כארבע אמות, רעכנט מען ווי די גאנצע מדינה ווי נאר ארבע אמות, ממילא באקומט ער קרעדיט, ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש, דאס הייסט די אלפיים מיינוס ארבע אמות, תשלום אלפים ביז ער ענדיגט די צוויי טויזנט אמות. רייט, רייט, רייט, רייט. 1996 די אנדערע זייט אויך, לרוח מערב.
הלכה ה – אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה: הפסיד את כל המדינה
לפיכך, זאגט די רמ״א אזוי, לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה, האט ער פארלוירן די גאנצע שטאט. ער האט געמיינט אז ער האט פארדינט יעצט, ער איז געווען סטינדזשי, ער איז געגאנגען די גאנצע צוויי טויזנט, אבער ער האט גענוצט כל המדינה כאילו. אבער יעצט קומט אויס אז די מדינה גייט נישט זיין אין זיין אלפיים אמה, מ׳נעמט צו מהלך מביתו עד עירובו אלפיים אמה, ער מעג נאר גיין פון זיין הויז ביז די עירוב אלף אמה, און צוריק אויך מעירובו אלפיים אמה עד ביתו, ער טאר נישט גיין מער. ואין לו מהלך מביתו למדינה לצד רוח מערב אפילו אמה אחת, ער גייט נאכדעם בלייבן טרעפד אין זיין הויז, ער גייט נישט קענען ארויסגיין מוצאי שבת, ס׳איז די פארקערטע דירעקשן, ווייל ער האט אויסגענוצט זיין פלאץ. נישט קיין עולה, אבער ער זאל נאר רעכענען די… יא, יענע וועג.
חידוש: דער עירוב רוקט נאר דעם צענטער
אבער דער רמב״ם גיבט זיך נאר ארויס אז די עירוב געבט נישט צו מער ווי צוויי טויזנט אמות, עס רוקט נאר וואו דיין צוויי טויזנט אמות זענען. ממילא גייט מען צוריק צו וואטעווער די הלכות פון צוויי טויזנט אמות זענען, וואס מ׳האט שוין געלערנט אין הלכות שבת פריער. זייער גוט.
הלכה ו – המניח עירובו ברשות היחיד
זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה, אז ס׳איז דא א מאל ווען די עירוב געבט חס וחלילה מער פלאץ ווי דו קענסט גיין.
זאגט דער רמב״ם, די דין איז צו גיין תחום שבת. פון א שובת ברשות היחיד, וואס געשעט ביי איינער וואס מאכט א עירוב אין א רשות היחיד? רייט. סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט ווען א מענטש וויל גיין אין די גאס, פון זיין הויז צו די גאס. אבער וואס טוט זיך אז ס׳איז אין א גרויסע רשות היחיד? איך האב עס אין א גרויסע פעלד.
יא, המניח את עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה, ער לייגט זיין עירוב אין א רשות היחיד. אפילו היתה מדינה גדולה, אפילו די רשות היחיד איז זייער א גרויסע שטח, וואס דאס רופט ער מדינה, אפילו היתה שטח גדול, די רשות היחיד איז זייער גרויס. אה, א שטאט וואס מ׳קומט אריין אין א רשות היחיד, למשל א שטאט וואס מ׳האט א… דלתות ננעלות, אזא זאך. א מדינה איז א רשות היחיד לענין עירוב, דאס איז די פרינציפ. אפילו עיר חריבה, אפילו אדער ס׳איז א חרוב׳דיגע שטאט, אדער א מדינה וואס איז זייער גרויס, אדער א שטאט, א חרוב׳דיגע שטאט וואס איז אבער נאך אלץ א רשות היחיד. אזוי הייבט ער אן.
וואס מיינט “מקום מחיצות”?
אזוי הייבט ער אן, רשות היחיד איז די הלכה דארט, מ׳וועט זען וואס די הלכה איז. ברענגט ער דעם לשון פון מנוחת אהבה בשעת ייחוד, וואס מיינט ער צו זאגן?
א חסיד, און א הלכות, און א הלכות, און א הלכות, א חינוך. ער מיינט די מקום, מקום מחיצות. די שעת ייחוד איז ווען ס׳איז אפילו נישט קיין שטאט. אבער און ס׳איז א שטאט, דארפסט נישט זיין קיין שעת ייחוד. ס׳דארף נאך זיין א שטאט. אהם. א וועפילו איך הרעווה.
מדינה שהיא רשות היחיד
Speaker 1: אזוי הייבט ער אן, ער הייבט אן די ווערטער “מדינה שהיא רשות היחיד”. וואס מיינט ער צו זאגן? ער מיינט דעם מקום המוקף מחיצות. רשות היחיד איז ווען ס׳איז אפילו נישט קיין שטאט. אבער אויב ס׳איז יא א שטאט, דארף עס נישט זיין קיין רשות היחיד, ס׳דארף נאר זיין א שטאט.
אפילו “יחיד ועירבו” אדער “מערה הראויה לדיורין”, אדער א גרויסע מערה וואס איז ראוי צו וואוינען דארטן, איז דער גאנצער שטח מעג מען וואקן, אזויווי ווען א מענטש איז אין א שטאט מעג ער וואקן אין די גאנצע שטאט. בהלכה כללית קען ער גיין אין די גאנצע שטאט, אפילו ס׳איז א מדינה גדולה, אויסער דעם באקומט ער נאך אלפיים אמה לכל רוח. רייט? פונקט אזויווי ער וואוינט אין א שטאט, קען ער גיין אין די גאנצע שטאט. אויך האט ער אן יחיד׳ס רשות היחיד וואס איז דער זעלבער געדאנק.
הלכה ז׳ – הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “הניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה”, איינער האט געלייגט זיין עירוב אין דער שטאט וואו ער האט עקשולי שובת געווען, “לא עשה כלום”, האט ער גארנישט אויפגעטון, ווייל ס׳איז דאך שוין עניוועי מותר פאר אים צו גיין אלפיים אמה פון דעם פלאץ ווייל דו וואוינסט דא. האסטו זיך געדארפט לייגן אויך אן עירוב? דער גאנצער געדאנק פון עירוב איז צו קענען גיין אינדרויסן פון דיין שטאט צוויי טויזנט. “ואין מודדין לו אלא ממקום עירובו”, מ׳מעסט אים נישט פון מקום עירובו. ס׳טייטש, ער האט עס געלייגט אפאר גאסן אוועק פון וואו ער וואוינט, האט ער גארנישט גע׳געינ׳ט. “אלא הרי הוא כבני המדינה כולה”.
וואס? קען ער זעה איך נישט וואו ער קען גיין. איך האב די הלכה שוין פארלוירן. אקעי. “אלא הרי הוא כבני המדינה כולה, שיש להם אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה, לא הועיל ולא הזק”, ער האט גארנישט אויפגעטון מיט דעם, “לא עשה כלום”.
מקומות המצטרפים לעיר
Speaker 1: “וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפים לעיר”, די זעלבע זאך, אויב ער האט עס געלייגט נישט אין דער שטאט, נאר ער האט עס געלייגט אין די פלאץ וואס הלכה׳דיג הייסט דיין שטאט לגבי עירוב. ס׳טייטש, די מקומות המצטרפים לעיר. רייט? מיר האבן געלערנט אז דער מגרש העיר, דער שטח ארום די שטאט… אה, יעצט איז געווען דער ענין… יא. ער זאגט, ער מיינט דארט די בתים וואס איז דא. אה, אה. יא, דאס איז הלכה, רייט.
דער רמב״ם זאגט אז אויב ער האט עס געלייגט אין די שטאט וואו ער זיצט, מיין איך נישט נאר צו זאגן וואס ס׳הייסט אין די ביזנעס דירעקטא אין גוגל מעפס די שטאט, נאר איך מיין צו זאגן די הלכות וואס זיי האבן געלערנט אין הלכות שבת, אז ארום די שטאט איז נאך דא שטחים וואס איז נאך… לגבי תחום שבת האט מען אנהייבן ציילן אלפים אמה אינדרויסן פון די שטחים, די הייזקעס ארום די שטאט וואס זענען אין די ריבוע העיר, אדער אזעלכע סארט הלכות וואס זיי האבן געלערנט.
מקוואות מצטרפים לעיר. ניין, וואס איז נאך יא געווען? זיי האבן געהאט… ער מיינט זיכער אזויווי א הויז וואס איז ווייניגער ווי זיבעציג אמה ושליש. אה, וואס איז דאס נישט אויך לכאורה, עניטינג וואס הלכה זאגט אז די אלפים אמה הייבט זיך אן פון דארט, דאס איז די ווארט.
אפשר מיינט ער צו זאגן אזויווי די מניח עירובו בתוך המדינה. ניין, ס׳איז מניח עירובו בתוך התחום. דו ביסט גערעכט אז ער האט גארנישט אויפגעטאן, ווייל ער קען שוין דאך א תחום. ניין, ער זאגט אז ער קונה מקום העיר, ווייל די פלאץ וואו דו מעגסט ערוועי פון דארטן גיין אלפים אמה האסטו גארנישט אויפגעטאן. דיין גאנצע אויפטון הייבט זיך אן ווען דו הייבסט אן גיין.
נתן עירובו חוץ לתחום
Speaker 1: נתן עירובו חוץ לתחום, די זעלבע זאך, אויב איינער האט געלייגט זיין עירוב אינדרויסן פון זיין תחום שבת, איז עס טייטש, ווייל ער איז צוריקגעוואקט און ער גייט נישט קענען אנקומען ביז אהין, איז ווייטער האסטו גארנישט אויפגעטאן מיט דיין עירוב. ס׳דארף זיין א פלאץ וואו שבת מעגסטו אנקומען דארטן, זאגט מען אז נאכדעם וואס דו קומסט אן דארטן באקומסטו פון דארטן אלפים אמה.
אבער אויב ער האט עס ארויסגעלייגט אינדרויסן פון זיין תחום, איז קודם כל, לויט די שפעטערדיגע הלכות איז עס אויך נישט אזויווי א כשר׳ע עירוב, ווייל א עירוב דארף זיין עפעס וואס שבת קען ער עס עסן, וואס ס׳איז ראוי פאר אים שבת. אבער אפילו אן דעם, יעצט איז אן ענין, ווייל דער עירוב איז נישט קיין גוטע עירוב, כאילו ס׳איז נישט א גוטע ברויט, כאילו ווייל מען קען נישט… דא איז עס פשוט ווייל ס׳איז נישט אין זיין ריטש, ער האט נישט געטאן די עירוב באופן וואס ס׳קען אים העלפן. אין אנדערע ווערטער, ער איז שוין יעצט אויטסייד פון די אמאי גאנג. וואס זאל מען זאגן אז ער איז ביי זיך אין שטוב בכלל?
דיסקוסיע: לא יועיל כלום
Speaker 2: וואס, לא יועיל כלום.
Speaker 1: דא איז די ווארט אויך לא יועיל כלום. דאס איז זיין כוונה.
Speaker 2: איינער עלטער, וואס האט ער געזאגט?
Speaker 1: ניין, אבער ס׳איז אן וואונדער, ווייל לא יועיל כלום גייט ארויף, ער לייגט עס איינס אויף די אנדערע, ווייל דאס איז די ווארט. ער מיינט צו זאגן, דער מענטש האט בכלל נישט… ער האט נישט געטאן ער האט נישט געטון עפעס וואס העלפט דא. זיין עירוב איז בכלל נישט קיין עירוב. ער באקומט אויך נישט די קנס וואס דו זאגסט. איין עירוב, און אזוי ווערט נישט געמאכט קיין עירוב.
דיסקוסיע: ווי אזוי עירוב תחומין ארבעט
Speaker 2: דו זאגסט די גאנצע צייט, ווען ער קומט אן האט ער צוויי טויזנט אמה, ער האט שוין צוויי טויזנט אמה לכתחילה, נאר ער איז געווענליך בתוך די צוויי טויזנט אמה פון ווי ער וואוינט דארט.
Speaker 1: יא, אבער ס׳האט אויסגעצויגן זיין אלפים אמה דאפלט, ווייל יעצט קען ער גיין פון זיין הויז אהין, פון די שטאט קען ער גיין, און נאכדעם ווען ער קומט אן צו זיין עירוב באקומט ער פון דארט נאך א ווייטערע צוויי טויזנט אמה.
Speaker 2: נאכדעם וואקן צוויי טויזנט אמה?
Speaker 1: ניין, ניין.
Speaker 2: שטייט ער לייגט עס אין די צוויי טויזנט אמה פון זיין שטאט, מעג ער גיין ביז אהין?
Speaker 1: ניין, ניין, נאך א ווייטערע טויזנט אמה.
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: צוויי טויזנט אמה האט מען אלעמאל לכל רוח, רייט? אויב דיין עירוב איז within צוויי טויזנט אמה פון דא, פארלירסטו אויף די אנדערע זייט, אזוי האבן זיי געלערנט. סך הכל פארדינסטו, דו ריקסט דאן ווי דו ביסט.
מען באקומט בכלל נישט מער פלאץ טעכניש. מען באקומט למעשה מער פלאץ, ווייל אין איין דירעקשאן האסטו נאר געקענט גיין צוויי טויזנט, און יעצט קענסטו גיין פיר טויזנט, ווייל דו ביסט שוין כאילו דארט. אבער איך זאג דעם, דאס איז וואס איך זאג אז כאילו ווען ער איז אינדערהיים איז ער אויך אין א פלאץ וואו ער מעג זיין, ווייל ער וואוינט דאך דארט, און ער האט שוין געמעגט דא קומען. למעשה איז ער שוין נישט קיין גיין ווי ער וויל, פארדעם איז ער מעגליך פאר א מענטש צו לייגן אן עירוב חוץ לתחום.
אבער אונז זאגן נישט אפילו די כח אז די עירוב זאל ארבעטן לחומרא, אז דו זאלסט זאגן ער טאר זיך נישט רירן ווייל ער איז יוצא חוץ לתחום, ער טאר זיך נישט רירן ערב שבת. די עירוב איז נישט שייך פאר אים, סאו ער טוט נישט גארנישט.
הלכה ח: אין מערבין אלא לדבר מצוה
Speaker 1: סאו יעצט הלכה ח׳, לענין אז מען קען נישט צוגרייטן אן עירוב. רייט, סאו איך זאג אזוי, ביז יעצט וואלט איך געזאגט אז ס׳איז א פשוט׳ע פראקטישע סאלושן וואס מ׳קען אייביג נוצן. ניין, ניין, ניין, ניין, בארואיגט אייך, זאגט דער רמב״ם. ס׳דארף זיין א צורך דאס צו טון. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה.
דוגמאות פון אהבה
Speaker 1: כגון, זאגט ער, און ער זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט “אהבת ישראל”. איך האב געטראכט אז אפשר דאס איז וואס איז מאחד די מצוה פון עירוב. אבער לאמיר קודם לערנען די סיבות וואס ער זאגט, וואס איז אן עבודת ה׳. כגון שהיה רוצה ללכת לבית האבל, ער וויל גיין טרייסטן א יוד.
אגב, די פארמאל, אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם, די פארמאל זאגט מען אפשר נישט די “המקום ינחם”, אבער מ׳גייט זיין דארט מיט א צובראכענעם יוד. אבער די משנה, מ׳זאגט יא “המקום”, און מ׳געדענקט נישט. איך מיין אז דא איז עפעס א… די הלכה איז אז מ׳איז מנחם אבלים בשבת. די מנהג איז אפשר נישט אזוי? מענטשן מיינען אז ווייל ער זיצט נישט שבעה און ער זיצט נישט אויף דער ערד, אז שבת טוט נישט וויי די אבילות בפרהסיא, קען מען נישט מנחם אבל זיין. אפשר איז די “המקום ינחם” אליין אבילות בפרהסיא, ניין? אקעי. רייט.
או למשתה של נשואין, אדער מ׳גייט משתתף זיין ביי א חתונה, וואס אונז האבן אויך געלערנט שוין אין הלכות שבת אז מ׳מעג יא מאכן א חתונה אויף שבת, ובלבד שתהיה מצוה לראשונה.
או להקביל פני רבו, אדער מעג מען גיין פאר די מצוה פון גיין לערנען מיט׳ן רבי׳ן, וואס אונז האבן מיר אויך געלערנט אין הלכות שבת, אז אנשטאט זיצן אינדערהיים און לערנען עפעס א שיינע מעשה אין ספר מלכים, זאל מען גיין אין בית המדרש צו הערן דעם רבי׳ן. ער מיינט מקבל פנים זיין, רייט, און באזוכן אדער… רייט. אונז האבן דאס אויך, רייט. אין הלכות יום כיפור זעען מיר אז מ׳מעג אפילו אריינגיין אין וואסער אויף יום כיפור, א יום טוב דארף מען גיין.
או חברים שבאו ממדינה אחרת, באגריסן א חבר, אזוי ווי אונז האבן געלערנט אין הלכות ברכות, אז ווען א חבר האט מען נישט געזען א שטיק צייט מאכט מען “שהחיינו”, ס׳איז א געוואלדיגע וויכטיגע זאך צו זען חברים.
יראה
Speaker 1: אקעי, וכי יוצא באלו, דאס איז אלץ א בת מאהבה. או מפני היראה, יא, אהבה ויראה. או מפני היראה, כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים ומן הלסטים. אסמאלדיגע זיינע, ווייל בעצם איז עס אויך א דבר מצוה. יא?
דיסקוסיע: אהבה און יראה
Speaker 2: ניין, אהבה מיינט אז מ׳וויל אנקומען ערגעץ, יראה מיינט אז מ׳וויל אוועקגיין פון עפעס.
Speaker 1: קדושה וטהרה איז ענליך, יא. ניין, עס איז נישט אזוי, ווייל בעצם איז עס אויך… איך מיין, אויב עס איז טאקע דא א חשש פון גוים, און מ׳ליסט אים אז ס׳איז א דבר מצוה, און ס׳איז א לשון, ער זאגט יא. די אלע זאכן, עס איז אזא קצת מצוה, יא. ניין, וועגן דעם איז מצוה, ווייל עס פעלט אויס. אבער דער פוינט איז… דאס זאגט ער, נאר דער אהבה, יראה מיינט אז ער טוט די מצוה, איך מיין… זייער גוט.
בדיעבד גילטיג אפילו פאר דבר הרשות
Speaker 1: וכיוצא בזה. ס׳דארף זיין א דבר מצוה. אבער ס׳זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר לכתחילה. אבער “ומן עירוב שלא לאכול מכלל אלו דברי הרשות”, סתם, ווייל ער וויל זיך כאפן לאנגע שפאצירן, “הרי זה עירוב”. איז עס א… בדיעבד ארבעט דאס יא. די חכמים האבן נאר געזאגט אז מ׳זאל נישט לכתחילה מאכן אן עירוב תחומין.
חידוש: עירוב און אהבת ישראל
Speaker 1: סאו, כ׳האב מיר געטראכט אז עירוב איז די ענין פון מרבה זיין אהבת ישראל. יא, ווייל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, למשל ביי עירובי חצרות, ס׳איז דאך אויך די זעלבע זאך. ביי עירובי חצרות האבן די חכמים גע׳אסר׳ט צו… ארויסטראגן פון די הייזער צו די חצר, און זיי האבן געמאכט מיט דעם אזא… אזא פירוד, יא? אז אנשטאט זאגן אז די גאנצע חצר איז איינס, האבן זיי געמאכט א פירוד. האבן זיי עס פארראכטן, און געזאגט מ׳מאכט אן עירוב, און יעדער איינער איז איין גרויסע ביג העפי פעמילי.
דא אויכעט, זיי האבן מקבל געווען פון גיין ווייט, מיילן, אז מענטשן זאלן זיך ווייניגער טרעפן, מענטשן זאלן נישט גיין צו ניחום אבלים און צו שמחות. האבן זיי מתקן געווען, ס׳איז זייער וויכטיג, עירוב איז אלל אבאוט… און אפשר אויך רפואה שלימה, מ׳זאל שבת קענען נעמען געסט. אקעי, יעצט פארקריך איך שוין.
דיסקוסיע: פארוואס נאר לדבר מצוה?
Speaker 2: אבער וואס איז די פשט אז זיי האבן גענוי מקבל געווען די דבר מצוה ביי משלוח, עירובי חצרות? איז פארקערט, איז אה… נישט פארקערט, ניין, נישט פארקערט. ס׳איז א זאך וואס מ׳זאל דוקא יא מאכן. איך געדענק נישט אזא לשון, עט ליעסט נישט אין רמב״ם.
פארוואס דא די ענין?
Speaker 1: אפשר די חכמים האבן נישט געוואלט מענטשן זאלן זיך אנשטרענגען שבת?
Speaker 2: וואס האט דאס צוטון מיט די הליכה? דאס וואס זיי האבן געלערנט אז מ׳זאל נישט וואקן, און די חכמים האבן נישט געוואלט מענטשן זאלן זיך אנשטרענגען שטארק שבת צו וואקן צו ווייט צו וואקס?
Speaker 1: איך וואלט געמיינט אז ס׳איז פשוט ווייל ס׳איז נישט… די עירוב איז נישט עכט. ס׳הייסט כאילו ער וואוינט דארט, אבער באמת וואוינט ер נישט דארט. אבער ס׳איז דאך אין די י״ב מיל, איך האב אין די י״ב מיל, פארוואס זאלן די חכמים אנגעזאגט אויב טוסטו דאס מודה… די חכמים געבן נישט א תירים אין די וועלט אריין. וואלט ער געבליבן א כלל גדול בתורה, אונז האבן אויסגעלערנט צו סאך צו פיל א סקיליסטיק.
פילאזאפישער דיון: פארוואס דארף מען א עירוב און וואס איז דער טעם פון איסור תחומין
Speaker 1:
איך וואלט געמיינט אז ס׳איז פשוט ווייל ס׳איז נישט אמת, א עירוב איז נישט עכט. דאס הייסט, כאילו ער וואוינט דארט, אבער ער וואוינט למעשה נישט דארט. אבער ס׳איז דאך אין די עירוב ביתו, ס׳איז דאך אין די עירוב ביתו.
די חכמים האבן געזאגט, די חכמים געבן נישט די טעמים אין די וועלט אריין. אפילו אין כלל גדול דתורה, ווי מיר האבן געלערנט, אז ס׳איז דא א הלכה, ס׳שטייט אין הימלישע ספר “כך צריך לעשות” לפי געוויסע כללים, און די חכמים זאגן נאר וואס ס׳שטייט אין יענע כללים. אפילו ווען ס׳איז מדרבנן, האבן די רבנן געמאכט די כלל.
אבער מ׳זעט אסאך מאל, און איך האב אסאך ראיות, און דאס איז למשל איינע פון זיי, אז ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא א איסור גיין מדרבנן מער ווי תחומין שבת, און ס׳איז אויך דא א היתר אויף א געוויסע גדר אין “כל בשביל תוספת”. ס׳איז אמת אז ס׳איז דא אזא היתר, אזויווי דו זאגסט ביי די עובדי ארדזשעס, אבער ס׳איז נישט נאר דאס.
ס׳איז אויך דאס, כאילו, אז וויכטיג איז אז א מענטש זאל גיין צום רב, און דער רב קוקט אויף אים און ער זאגט, “יא, איך האלט אז דו מעגסט גיין.” וויאזוי זאלסטו גיין? מיט א עירוב, נישט אליינס.
ס׳דארף זיין א גוטע ריזען. מ׳דארף געבן, אזויווי א יונגל איז אין חדר און ער וויל ארויסגיין. פרעגט דער רבי, “פארוואס גייסטו ארויס?” קענסט זאגן ס׳איז דא א איסור ביטול תורה, מ׳דארף ביטול בית המדרש אפשר, ס׳איז אן אנדערע ביטול תורה, ביטול תשמישם של בית רבן, ס׳איז אן אנדערע זאך. ער זאגט, “איך וויל ארויסגיין.” פרעגט אים דער רבי, “האסט א גוטן תירוץ?” ס׳איז דא א גדר, “לצורך מותר לצאת מן החדר.” ס׳איז דא א ליסט פון צרכים. ס׳קען זיין א ברייטע ליסט, אבער למעשה דארף מען יעדע מאל בעטן רשות כאילו. דער רבי געבט טאקע רשות, און אפשר זאגט ער, “דו קענסט ארויס, נאר בתנאי אז דו לערנסט נאכמיטאג די סיידער מיט דיין טאטע.” איך ווייס נישט, ער געבט עפעס א תנאי, עפעס אן עצה טובה וויאזוי ס׳איז מעגליך, וויאזוי ס׳שאדט נישט פאר די סדר הלימוד.
אבער אומקאל זום, מ׳דארף יעדע מאל מסכים זיין, דער רב זאל געבן א ריזען אז ער איז מסכים אז ס׳איז מותר. ער געבט נישט סתם צו מאכן א עירוב. א עירוב איז א היתר אויף א איסור לכל הדעות, נישט קיין גליק. פארוואס איז דא איסור תחומין? אויב ס׳איז א וויכטיגע צורך, א גוטע צורך, פארוואס איז אנדערש עירוב חצרות? עירוב חצרות איז נישט אזוי. אבער וואס איז דאך די זעלבע מין מצוה, די זעלבע מין תיקון. עס איז מער ענליך צו וואס איך זאג אז מען טאר אויך נישט וואקן צופיל שבת.
דו ווייסט אז מען טאר נישט צופיל וואקן, דאס איז דער איסור תחומין אליין. דו טארסט נישט צולייגן נאך א זאך צו דעם. אוודאי איז דא א איסור דא, און דו מאכסט אראפ די איסור. ווייל אזוי ווי דו זאגסט, למעשה, אגב, נאכדעם וואס ער וואוינט טעקניקלי און ער פארלירט אן אנדערע וועג, אבער למעשה גייט ער ארויסגיין חוץ לתחום, ער גייט טון דאך א מדברי׳דיגע זאך. ער וואוינט נישט עכט דארט, ס׳איז נאר אן עצה׳לע, א למדנות אז ס׳איז אן עצה. עירוב חצרות איז נישט, איז ווי אן עצה. עירוב חצרות, מען טראגט א מיליאן שבת ביז אויפ׳ן לענדלארד׳ס ארויס אביסל.
די וועג וויאזוי דו זאגסט עס מאכט עס סאונדן אזוי ווי, אונז ווילן נישט אז א מענטש זאל וואקן צופיל. די תורה זאגט ביז א מיל. די חכמים זאגן לכתחילה נאר אין אלפים. אויב שוין וועסטו זיין בחצרות וועלן מיר דיר נאכלאזן צו גיין מער. כאילו דו זאגסט אז אויב איינער וויל זיין גאר א גרויסער מהדר זאל ער נישט וואקן ניטאמאל אלפים. ס׳איז אביסל… מען האט שוין פארגעסן פון די טעם פארוואס מען האט עס געטון.
אבער ער ברענגט הלכה למעשה, שולחן ערוך פסק׳נט וואס איך זאג דיר אויך אז מען טאר נישט מאכן קיין עירוב פאר נולד צורך מצוה. ס׳איז דא א איסור, און דו געסט דיר א היתר. אבער די רבנים געבן דאך א היתר צעטל. אבער זיי געבן נישט סתם אזוי.
Speaker 2:
אין אנדערע ווערטער, איך וועל דיר זאגן אפילו אזוי. די רבנים, חכמים, יא, די רבנים, וואטעווער, זיי קאנטראלירן, זיי האלטן אז ס׳איז דא גוטע זאכן וואס מען טוט און נישט גוטע זאכן. דו קענסט זאגן סתם וועגן נישט גיין שבת, דו קענסט זאגן סתם פארוואס זאל א מענטש נישט סתם שפאצירן? א מענטש זאגט איך וויל גיין צום טעאטער, זאגט אים ניין, גיי נישט. פארוואס נישט? דו האסט חן מיט… איי, חן מיט מיר טעקניקלי, נישט קיין חילוק, דאס איז נאך א וועג אז א מענטש זאל נישט טון זאכן וואס זענען נאר רשות, לאמיר זיך מאכן רשות. דאס האב איך געמיינט.
אבער דו דארפסט וויסן ווייל ער איז דאך מתיר געווען א קליינע דבר מצוה, אן איידעלע דבר מצוה. סא קען זיך שוין א מענטש זאגן אז ס׳איז עונג שבת ווייל ער האט זייער הנאה פון א לאנגע שפאציר? ס׳איז נישט אזוי ווי הייסט ווי חבורה שבים בדרך?
Speaker 1:
לאמיר זאגן, איך ווייס נישט. דו פרעגסט דיך קודם וואס איז א מצוה. מצוה מיינט נישט דאס וואס דו האסט א טעם זאגן. מצוה מיינט א שטיקל מצוה, א פאזיטיווע זאך.
Speaker 2:
די רב, איך זעה נישט ווי די רב קומט אריין אין די פיקטשער. ס׳איז נישט אזוי א זאך מ׳באקשט רשות מיט ביזנעס. א מענטש קען מאכן אליין אפ. די רבנים האבן געשריבן די הלכות, זיי זענען די רב וואס איז נישט אזוי ווערד די רשות. ער זאגט ס׳איז נישט אזוי א כלל. די רב זאל מסכים זיין אז ס׳איז א גוטע ריזן וואס דו טוסט. און דרך אגב, איך מיין אז גראדע יא, אז די רבנים וואס האבן די הלכות פון די תורה געמאכט, האבן זיי געקומען צו די רב פרעגן. די הלכות זענען נישט געשריבן פאר מענטשן, ווער האט די רבנים געשריבן פאר רבנים? ס׳איז דא אזא כלל.
ס׳איז אויך אביסל אינטערעסאנט אז פון איין וועג מאכט מען א ברכה על מצות עירוב, און דא זאגט מען אז ס׳איז א גרויסע ווי די עבירה און מ׳טוט עס נאר פאר א דבר מצוה. ס׳איז אויך אביסל אן אינטערעסאנטע.
Speaker 1:
אויב מעג מען אויף א דבר הרשות, זעט מען אז ס׳איז נישט עפעס וואס איז… דו זאגסט אז איך טו א מצוה, איך זאג על מצות עירוב, כאילו איך מאך אן עירוב איז א גוטע זאך. איך מאך אן עירוב איז נישט קיין גוטע זאך, אפשר איז זייער וויכטיג, אבער ס׳איז א וועג צו קענען מתיר זיין צו גיין צו א דבר מצוה. אזוי קען מען טראכטן אויבן אויף. אקעי, ווייטער. לאמיר גיין ווייטער. פיין.
Speaker 2:
פון וואס מ׳מאכט מיט די עירוב, יא? למעשה, אויב מ׳האט געמאכט אן עירוב אויף אן דבר הרשות, איז ער אזא עירוב. דאס וואס די רב זאגט איז נישט די גזירה פון די רבנים. די רב גייט נישט קיין היתר. יעצט, זומער איז די איינציגסטע צייט וואס ס׳איז נוגע די ענין פון תחום שבת. מענטשן וואס וואוינען אין ברוקלין איז נישט אזוי שייך. אין די מאונטענס איז אסאך אפט שייך, און די מגן אברהם רעדט צו מ׳מעג גיין צו קענען דאווענען מיט מנין. לכאורה איז עס נאך אזא שטארקע דבר מצוה ווי ללוות את חבירו.
הלכה ט: במה מערבין — שיעור מזון שתי סעודות
Speaker 1:
ווייטער. זאגט די רמב״ם ווייטער, מיט וואס מאכט מען די עירוב? דאס דארף זיין מזון שתי סעודות.
זאגט דער רמב״ם אזוי, צו דער רמב״ם האט דיר שוין געזאגט, אונז האבן דאך יעצט געלערנט הלכות שיתופי מבואות, און דארטן האבן מיר געזאגט אז ס׳דארף זיין פת. אה, ס׳דארף זיין אן אוכל. עירוב חצרות דארף זיין פת, אבער שיתופי מבואות איז געווען סיי וועלכע עסן וואס איז א שיעור סעודה, און דארטן איז געשטאנען ווי סאך, אויב ס׳לויפט אן איז עס כדי שיעור, לאו דווקא פת.
ער גייט נישט זאגן, נאר נאר, כל שמערבין בו עירובי תחומין, עניטינג וואס מ׳האט אויסגערעכנט וואס מ׳קען נוצן פאר שיתופי מבואות קען מען מערב זיין עירובי תחומין, און דארטן האט ער אויסגערעכנט שיעור פון געוויסע, אויב ס׳איז פרוכט איז אזויפיל און אזויפיל וכדומה. חוץ עיסה שלא אפאה, וואס אונז האבן מיר געלערנט אז מ׳קען נישט נוצן פאר שיתופי מבואות, ווייל ס׳איז נישט גענוג חשוב׳ע עסן, איך געדענק נישט… אה, ווייל ס׳איז נישט קיין מאכל חשוב, אין מערבין בו עירובי תחומין, נוצט מען אויך נישט פאר עירובי תחומין.
וכמה שיעור עירובי תחומין? זאגט דער רמב״ם, דער שיעור איז מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, שיעור שתי סעודות פאר יעדן מענטש וואס מ׳וויל מתיר זיין צו וואקן. ואם היה לפתן, אויב נוצט ער נישט די עסן אליין, די מעין קורס, נאר עפעס וואס מ׳עסט צו מיט׳ן ברויט, כדי לאכול בו שתי סעודות, איז דער שיעור וויפיל מ׳עסט מיט די ברויט פון שתי סעודות, אזוי ווי די הלכה האבן מיר פריער געלערנט בשותפות.
נישט אזוי ווי עירוב חצרות, די הלכה איז אזוי ווי שותפות. אפילו א גרויסע עולם מענטשן איז נאך אלץ גענוג צוויי סעודות. יא, שפעטער גייט ער שטיין בפירוש אז אפילו א גרויסע עולם דארף יעדער איינער געבן מזון שתי סעודות. די עצה איז, אזוי ווי ער זאגט, אז מ׳זאל מאכן אריכות ימים. די עצה איז צו נעמען אזא ליפט פלאן. א סעודה.
Speaker 2:
אבער ער האט מורא געהאט אז איינער שלעפט פאר חזירה?
Speaker 1:
ניין, ניין, אקעי. ער זאגט שפעטער וואס מ׳טוט. מ׳לייגט א מונח נושא אין די קליינער פאר יא? ניין, ניין, ניין. ווייל מ׳מיינט אז מ׳זאל מאכן א ליפט פלאן, נישט מיט אביסל א קלענערע סעודה. ניין, פראקטיש זאל זיין א ליפט פלאן. מ׳קען אפילו מאכן זאלץ וואסער זאל זיין גענוג. דאס הייסט אזויווי א מריות, יא? און ס׳איז זייער ווייניג, וויפיל נוצט מען ביי א סעודה? נישט קיין סאך. סאו א באטל דערפון איז גענוג פאר הונדערט מענטשן און פאר צוויי סעודות. פארשטייסט?
הלכה י: הוא ועירובו במקום אחד
Speaker 1:
און ער זאגט דער רמ״א ווייטער, אסאך האבן פרושים וואס לערנען אלעס וועגן דעם, אז א עירוב דארף זיין… ס׳דארף זיין אקסעסיבל צו אים, ס׳דארף זיין א פלאץ וואו ער קען עס עסן. נישט נאר בין השמשות, יא?
זאגט דער רמ״א אזוי, וצריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד. דער פלאץ וואו מ׳לייגט די עירוב דארף זיין די זעלבע פלאץ וואו ווען ער גייט קומען שבת גייט ער זיין. כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות. אז אויב וואלט ער געווען דארטן בין השמשות, זאל ער עס טאקע קענען עסן. אבער אויב איז עס שטארק אפגערוקט, און מ׳וועט זען באלד הלכות, למשל אויב קען ער נישט צוקומען צו די עסן פאר סיבות, וועט עס נישט טויגן.
דער רמ״א מסביר, לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד — דארטן ביים תחום שבת עריע איז דא רשות הרבים און איין רשות היחיד — או ברשות היחיד, או להיפך, והניח עירובו ברשות הרבים, אינו עירוב. ס׳איז נישט קיין גוטע עירוב. פארוואס? ווייל דער מענטש גייט דאך זיין אין איין רשות, ער וויל דאך שובת זיין אין רשות הרבים, און ער גייט נישט קענען ברענגען די עירוב, די עסן, צו זיך. שאי אפשר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות אלא בעבירה. ס׳איז דאך אן עבירה צו טון אן איסור דאורייתא פון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות. איז די עירוב נישט אמת׳דיג ראוי פאר אים צו עסן, און ס׳איז נישט “הוא ועירובו במקום אחד”.
Speaker 2:
וועלכע פלאץ זאל זיין דער פלאץ וואו דארטן איז א מקום פון וואו ער גייט גיין? ס׳מיינט נישט אז איך לאז מיין עירוב אין אין א גאס, ער גייט צו זיין ראש ישיבה לאמיר זאגן, און ער גייט אהיים.
Speaker 1:
ניין, מ׳רעדט נישט פון דעם. ניין, מ׳רעדט פון די פלאץ וואו ער האט געלייגט די עירוב איז דא, איך האב פארשטאנען אז ס׳איז א הויז דארטן, ער האט עס געלייגט אויף די דאך פון די הויז. זעט אויס אז די פלאץ וואו ער האט געלייגט די עירוב איז נישט א פלאץ וואו דארטן קען שובת זיין, ס׳איז אויף א בוים, ס׳איז אויף א דאך פון א הויז. שובת זיין איז די פלאץ וואו…
פשט הענין: ווען דער עירוב און דער מענטש זענען אין צוויי פארשיידענע רשויות
Speaker 1:
ווייל די עירוב איז אין א פלאץ וואס איז נישט זיין הויז. ער האט געלייגט די עירוב למשל אויבן. די עירוב מאכט אז בערך די פלאץ, אז די נאנטסטע פלאץ צו די עירוב, די פלאץ וואו ער קען זיצן, די פלאץ וואו ער קען זיין מקיים “קוקען” וואו ער זיצט, ער גייט עסן דארטן די סעודה. דארף זיין א פלאץ וואו מ׳קען זיצן באקוועם. די ווארט “באקוועם” האב איך סתם אריינגעלייגט דא, אבער דא אין דעם פאל גייט ער דאך נישט קענען עקטשועלי זיין דארטן ווי ער האט געטראכט פון די שביתה און עסן די סעודה, ווייל ער קען נישט ריטשן די סעודה, ער קען נישט ריטשן די עירוב, ווייל ס׳איז רשות היחיד און זיין שביתה איז אין רשות הרבים.
איך מיין, די פאל וואס מ׳רעדט דא איז אז ער קען נישט שובת זיין אין די רשות היחיד אזויווי אין רשות הרבים, ווייל ס׳איז צווייטע שטאק, איך ווייס נישט וואס, ער האט געלייגט זיין עירוב אויף א דאך. וויבאלד אונז זעען בפועל אז ער קען נישט גיין, און ס׳איז פארבאטן, אדער ער האט זיך עכט געזאגט “מקום שביתתי”. “מקום שביתתי” שטייט סתם, ס׳איז עפעס וואס שטייט נישט אין א בעיסיק טייטש. “מקום שביתתי” – ער זאגט, ס׳האט צו טון מיט וואס ער זאגט. ער זאגט, “אני כוונתי בסוסי”.
ביי אילן גייען מיר זען, יא, מיר וועלן זען שפעטער אויב הלכה׳דיג קען ער נישט אראפנעמען די עסן פון דארט, אדער ווייל ער קען נישט ארויפגיין. מיר וועלן זען הלכה׳דיג וואס איז רשות הרבים, און נאכדעם וועלן מיר פארשטיין וואס טייטש “מקום שביתתי”.
Speaker 2:
רייט. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז טאקע די עירוב איז די רשות היחיד דארטן וואו די עירוב איז? פארוואס איז דא עפעס אן עקסטערע…
Speaker 1:
רייט. איך פארשטיי אויך נישט. אפשר מיינט ער טאקע אז די פנים איז אז מ׳גייט אין אן אילן, וועלכע זאכן, און שפעטער רעכנט מען אויס עקסטער אילן. איך ווייס נישט. די גמרא רעדט יא וועגן די ענינים פון אילן און זאכן. ס׳איז אן אנדערע זאך. אבער דער רמב״ם גייט עקסטער זאגן וועגן די חשש פון אויסרייסן פון אילן. ער זאגט נישט וועגן די משנה אז אלע אילן טאר מען נישט גיין דארט, ווייל ס׳איז אלע אילן. איך זע נישט וואס די רמב״ם זאגט דא. ער זאגט דא “נותן עירובו בראש הקנה שמא יטלוש”. דאס איז אן אנדערע זאך. אבער ער זאגט נישט די טעם פארוואס מ׳דארף ארויפקריכן אויף א בוים כדי צו לייגן דעם עירוב דארטן.
ממילא, די פרט פון די קידוש איז אזוי: אויף דעם דארף מען דאך ארויפקריכן אויף א בוים, איז נישט קיין פרט ווייל ס׳איז א שוואכע… שוואכע, שוואכע, זאגט די מגן אברהם. ער זאגט קלאר, א כרמלית מגן אברהם. אויב דער פנים זאגט אז ער איז א רשות היחיד, און ממילא קונה שביתה גייט ער דאך נישט דארט ווייל ס׳איז א שוואכע… אה, סאו די איינציגסטע וועג וויאזוי צו עסן איז דאך אראפברענגען.
Speaker 2:
רייט. ווייל צו ארויפקריכן וואלט מען געזאגט אז ס׳איז נישט קיין פרט ווייל ס׳איז א שוואכע.
Speaker 1:
מ׳דארף אכטונג געבן, ארויפקריכן איז א שוואכע, אבער די פרט איז אז ס׳איז א רשות הרבים. ס׳איז א צומת רשות.
די מציאות: ווען דער עירוב ליגט אויף א נישט-פראקטישן פלאץ
סאו דער מציאות איז אזוי: ער טראכט פון עני פאל וואו ער קען נישט שובת זיין אויף די רשות היחיד ווייל ס׳איז נישט פראקטיש. ער האט עס געלייגט אויף עפעס א שיפע דאך, ער האט עס נישט געלייגט אויף א פלאץ וואו דער מענטש קען שובת זיין. ער קען נאר שובת זיין לעבן דעם, דער נאנטסטער פלאץ לעבן דעם אין רשות היחיד, אין רשות הרבים אדער אין רשות היחיד. ער האט עס געלייגט אדער אין רשות הרבים אדער אין רשות היחיד, ער האט געלייגט די עירוב אויף א פלאץ וואו מ׳קען נישט שובת זיין. א פלאץ וואו מ׳קען נישט, ס׳איז נישט דא דארט א פלאץ פאר א מענטש צו זיצן, אדער אז ס׳ליגט אויף א שפיץ פון עפעס א…
מ׳דארף אנקוקן דארטן וואו ער לייגט די עירוב, דארטן איז די שביתה. אבער אין פאל ווען ער האט געלייגט דעם עירוב אויף א פלאץ וואו מ׳קען נישט שובת זיין, קוקט מען גלייך לעבן דעם אז דארטן איז דער שביתה.
Speaker 2:
יא, נאר איך זאג דיר, דא איז דא א פראבלעם אז ער קען נישט… נאכאמאל, ווען ער האט געלייגט זיין עירוב אויף א לייט-פאול אינמיטן רשות הרבים, איז נישט קיין פראבלעם, ווייל ער איז אין רשות הרבים און די עירוב איז אין רשות הרבים, איז אפילו אויב ס׳ליגט הויך קען ער עס אראפנעמען, ווייל ס׳איז אין זיין ד׳ אמות.
אבער אויב ער האט עס געלייגט אויף א פלאץ וואו ער קען נישט שובת זיין, און די נאנטסטע פלאץ לעבן דעם וואו מ׳זאל האבן געטראכט ער קען שובת זיין איז אויף א לייט-פאול, וואס די לייט-פאול איז אין רשות הרבים און ער אונטער דעם איז אין רשות היחיד, אדער פארקערט, וואס דאס האבן מיר געזען, איינע פון די הלכות רשות היחיד און רשות הרבים וואס מ׳האט געלערנט אין הלכות שבת. זאגט מען אז ארויפגיין דארטן אויבן קען ער נישט, ווייל ס׳איז נישט קיין מקום שביתה. נאר וואס איז די ענין? מ׳רעכנט אז ער זיצט אונטן און ער קען עסן די עירוב אונטן, ער קען עסן די סעודה גלייך לעבן דעם. אבער אין די פאל ווען ער קען נישט, ווייל דאס וועט אים ארויסברענגען פון רשות היחיד צו רשות הרבים, ווייל ס׳איז אויף א לייט-פאול.
לאמיר ארויסגיין, דו האסט דא א לייט-פאול?
Speaker 1:
טריי. ס׳איז נישט קיין פראקטישע זאך, די גאנצע שביתה איז שביתה. ס׳איז נישט קיין פלאץ וואו מ׳קען שובת זיין, מ׳קען נישט זאגן אז אויף דעם איז דער שביתה. איך מיין אז דאס איז וואס דער רמב״ם מיינט.
Speaker 2:
ניין, מ׳דארף נישט, ווייל אויב ס׳איז אין רשות היחיד און די נישט-פראקטישע איז אין רשות הרבים, גייט מיך עס אן, ווייל מ׳קוקט עס אן ווי די שביתה איז די נאנטסטע צו דעם. די עירוב זאגט אז מ׳איז קונה שביתה נישט אויף די אינטש, נאר אויף די פלאץ גלייך לעבן דעם, און ער קען עס אראפנעמען און עסן זיין סעודה. ער קען אראפנעמען די עירוב פון וואו ס׳ליגט און עסן זיין סעודה. אבער ווען ער קען נישט, דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט.
חידוש: צוויי נייע הלכות אין דעם יסוד
מ׳דארף קודם צולייגן א גאנצע נייע הלכה, אז א שביתה איז לאו דוקא ווי די עירוב, נאר במקום פראקטיש. א נייע הלכה, הלכה חדשה. ס׳זאל זיין א פלאץ וואו מ׳קען שובת זיין. שביתה מיינט א פלאץ וואו מ׳קען שובת זיין. דו לייגסט צו צוויי הלכות. קודם כל, א שביתה דארף זיין אז מ׳קען פראקטיש שובת זיין. א פשטות. איז אויב נישט, זאגט מען אז די שביתה זאל זיין נענטער צו די פלאץ וואו מ׳קען שובת זיין. צוויי הלכות מפורשות וואס שטייט נישט ביז יעצט, אז מ׳מאכט א עירוב, איז קונה שביתה במקום עירובו, און מ׳זאל זיין ערגעץ אנדערש.
איך מיין אז ס׳איז זייער בייסיק אז… די גמרא זאגט נישט עקזעקטלי דאס. די גמרא זאגט, די גמרא רעדט אפשר וועגן א בוים וואס ער קען נישט ארויפקריכן, סאו ער איז נישט קונה שביתה ווייל ער קען נישט. די גאנצע זאך איז אז מ׳דארף צולייגן די ערשטע דריי טפחים, ווייל ס׳איז א שביתה נאר, און ממילא, מ׳דארף נישט מורא האבן אז ער וועט ארויפקריכן אויפ׳ן בוים און עס עסן דארט פאר סאם ריזען. ער מוז עס אראפברענגען, און ממילא הייסט עס אז ער איז נישט עובר על בל תוסיף במקום אחר. די גמרא האט אבער געסקיפט די בוים פאר סאם ריזען.
Speaker 2:
ניין, מ׳האט נישט געסקיפט די בוים, אבער דא אין די בוים אליין האסטו א קשיא וואס איך מיין אז ס׳איז נישט קיין קשיא, ווייל מ׳קען נישט קונה שביתה זיין אויף א בוים. ווייל קיינער זיצט נישט אויף א בוים און עסט א סעודה, אויסער מאנקיס. ביי מענטשן, קונה שביתה מיינט עפעס אן עכטע זאך, ס׳איז נישט עפעס א דין אזא… ס׳שטייט אין די הלכה. ס׳שטייט אין די הלכה.
ס׳איז דא אן אנדערע פראבלעם, די עירוב במקום אחר. ס׳איז דא א פראבלעם אזוי, אויב ס׳איז נישט… אויב ס׳איז א גאר א נישט נארמאלע פלאץ, ער לייגט זיין עירוב אין א גאר א מאדנע פלאץ, אויב ס׳איז נישט קיין שום הלכה, איז נישט דא קיין איסור. ס׳איז נישט דא קיין פראבלעם.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט דא קיין פראבלעם, ווייל ער איז קונה שביתה גלייך לעבן דעם. ער איז קונה שביתה נישט דארטן, קונה שביתה איז נישט די אינטש ווי די ברויט ליגט, ס׳איז די פלאץ. ווייל ער קען עס אראפברענגען און עסן. און צווייטנס, אז דו ווערסט אויטאמאטיש קונה שביתה ערגעץ אנדערש אויב ער… נישט ערגעץ אנדערש, דו ווערסט קונה שביתה דארטן, ביי די עריע, ביי די פלאץ, נישט אויף די פאל. אבער ווען מ׳קען נישט…
די גמרא זאגט טאקע, מ׳איז מתכוון. די הלכה איז אז דו דארפסט מתכוון זיין. איז די שאלה איז, אויב ער וואלט מתכוון געווען לשבות די ראשונה, וואלט נישט געווען קיין פראבלעם. די פראבלעם איז נאר אז ער איז מתכוון לשבות… אדער די פראבלעם איז נאר ווי זיין כוונה איז. עפעס האט ער א כוונה דא. ס׳שטייט נישט אז ס׳געשעט אויטאמאטיש ווי דו זאגסט. סאו, עפעס בין איך מיסינג א בעיסיק זאך.
פאר סאם ריזען די מענטשן דא וואס זיינען, העלפן מיר נישט. אפשר זיי האלטן אזוי ווי דיך, אז איך בין דער וואס איז א משוגענער?
Speaker 2:
ניין, חס ושלום נישט משוגענער. איך האב עס געלערנט אז ס׳איז בערך אזוי געשטימט. איך זע נישט אז ס׳איז אזוי ווייט. ווייל שביתה איז פשוט, דארטן איז די פלאץ וואו ער וואלט ווען געקענט עסן די סעודה. און די במקום עליו וואלט ער נישט דארטן געקענט עסן די סעודה, ווייל ס׳וואלט זיך געדארפט טון דורך הוצאה. שוין, יא?
גייען מיר ווייטער, י״א. אוקעי.
—
הלכה י״א – עירוב אין א כרמלית
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
אמר, אם נתערב נשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, אבער ווען ער האט גע׳ערוב׳ט אין א כרמלית, וואס איז נישט געווען רשות היחיד, וואס ס׳טייטש זיין שביתה איז אין רשות היחיד און די עירוב איז פארקערט אין רשות הרבים, נאר אין א כרמלית. אזוי שטייט אין די משנה, “אם נתערב נשבות בכרמלית, זכה לו עירובו ברשות היחיד וברשות הרבים”.
דער טעם: בין השמשות איז מותר לטלטל פון כרמלית
און דעמאלטס זאגט מען אויך אז למעשה וואלט ער נישט געקענט אפשר עסן פון די עירוב, ווייל א כרמלית איז א איסור דרבנן. אבער למעשה, איז א רייזע, א עירוב קען מען יא. פארוואס? זאגט דער רמב״ם אזוי, שוין, בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, ווען איז די עירוב קונה? ווען איז די חלות פון די עירוב, אז מ׳זאגט אז מ׳קוקט דעמאלטס אן ווי דארטן איז יעצט זיין קנין שביתה? בין השמשות געשעט עס.
און דעמאלטס איז דאך די הלכה אז מ׳מעג מוציא זיין און מכניס זיין פון א כרמלית צו א רשות היחיד אדער רשות הרבים פאר א דבר מצוה. און ס׳האבן מיר דאך דא געלערנט, און אזוי ווי מיר ווייסן שוין די כלל, אזויווי דער רמב״ם זאגט די כלל, שכל דבר שהוא מדברי סופרים, יעדע זאך וואס איז א איסור דרבנן, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. האט מען נישט גוזר געווען בין השמשות במקום מצוה און שעת הדחק. ממילא, פון די כרמלית אדער צו די כרמלית וואלט ער דאך יא געקענט טראגן כדי צו קענען קונה שביתה זיין. ממילא קוקן מיר עס אן ווי דארטן קען זיין א גוטע פלאץ וואו ער איז קונה שביתה געווען.
איך טראכט אז… אה, איך האב געטראכט, אבער ער האט געזאגט אז די עבד ארבעט עס אפילו ווען ס׳איז נישט קיין מצוה אדער דחק. דארפסט טראכטן וועגן דחק. ער האט געזאגט אז די עבד ארבעט עס אפילו אן קיין דחק. סתם, סתם, ס׳האט אים אנגעפאקט אזוי. אזוי ווייט. נו, ווייטער.
דער זעלבער יסוד: איסור דאורייתא פסול׳ט דעם עירוב
זאגט דער רמב״ם, פאר די זעלבע סיבה, מיט… based on די הלכה וואס ער האט געזאגט, אז א פלאץ וואו מ׳וואלט נישט געקענט זיין צוזאמען מיט די וועגן א איסור דאורייתא איז די עירוב נישט קיין גוטע עירוב, ווייל עס הייסט ווי ער האט נישט געקענט האלטן קיין שביתה געווען, און אויב עס איז נאר א איסור דרבנן הייסט עס ווי ער האט יא געהאלטן און געקענט קיין שביתה זיין.
הלכה י״א (המשך): נתן במגדל
פאר די זעלבע סיבה איז אזוי, נתן במגדל, ער האט עס אריינגעלייגט אין א שאנק ווען א
הלכה: נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח
אזוי ווייט, נו.
ווייטער זאגט דער רמב״ם, פאר די זעלבע סיבה, בעיסד אויף די הלכה וואס ער האט געזאגט, אז א פלאץ וואו מ׳וואלט נישט געקענט זיין צוזאמען מיט די עירוב וועגן אן איסור דאורייתא, איז די עירוב נישט קיין גוטע עירוב, ווייל ס׳הייסט ווי ער האט נישט געקענט האבן קיין שביתה געווען, און אויב איז עס נאר אן איסור דרבנן, הייסט עס ווי ער האט יא געקענט האבן קיין שביתה זיין.
פאר די זעלבע סיבה איז אזוי, נתנו במגדל ונעל, ואבד המפתח – ער האט עס אריינגעלייגט אין א שאנק, און ס׳האט זיך פארשפארט, ואבד המפתח, ס׳האט זיך פארלוירן די מפתח, די שליסל. אזויווי מיר האבן געהאט די ענליכע הלכה אין עירובי חצירות. אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה עירוב. פארוואס? ווייל בין השמשות וואלט מען עס אויך געמעגט טון, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה – נאר א מלאכה.
דאס הייסט, אויב ער דארף מאכן ממש סתירה, אויפשניידן מיט א זעג, איך ווייס, וואס וואלט געהייסן ממש סתירה, וואלט נישט געקענט קונה שביתה זיין. אבער אויב איז עס נאר וואס ער וואלט געדארפט צוברעכן למשל, וואלט ער נאר געדארפט טון אן איסור דרבנן.
חידוש: גזירה שמא יתלוש ביי קנה – קרוב לאיסור דאורייתא
נאך אן ענליכע הלכה. נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ – אויב האט מען געלייגט אויף א שפיץ פון א קנה אדער קונדס, ס׳זעט אויס פון די זעלבע פעמילי ווי קנה, מ׳וועט שוין זען די ראב״ד רעדט וועגן דעם, וואס וואקסן פון די ערד, אינו עירוב, גזירה שמא יתלוש – ווייל מ׳האט מורא ער גייט אפרייסן.
דא ווערט גלייך שווער א גרויסע קשיא, פארוואס גזירה שמא יתלוש? פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳איז נאר א דרבנן? און די מפרשים פון די רמב״ם מוטשען זיך מיט דעם. איך מיין די גמרא, ס׳איז א גמרא, אבער די ווארט איז אזוי, די איסור ארויפצוגיין אויף א בוים וועגן מ׳האט מורא אז מ׳גייט אויסרייסן איז א דרבנן.
אבער די רמב״ם רעדט פון עפעס מער ספעציפיש, א קנה אדער א קונדס, אזוי פארשטיי איך מיינעך פון די מפרשים, איז דאס אסאך א גרעסערע גזירה שמא יתלוש, ווייל אסאך מאל זעט מען נישט אויב די קנה איז נאך מחובר אדער ס׳ליגט סתם און ס׳איז שוין געשניטן און ס׳ליגט סתם אזוי. וואס מ׳קען אריינשטעקן אין די קרקע נאכדעם וואס ס׳איז שוין אפגעשניטן.
און דעמאלטס האבן מיר אונז מורא אז דער מענטש גייט נישט וויסן בכלל אז ער טוט אן איסור, ער גייט מיינען אז ס׳איז שוין אפגעריסן, און ער גייט עס אראפנעמען, געבן א רוק די קנה כדי צו אראפנעמען די עירוב. דעמאלטס, ווען די גזירה שמא יתלוש איז זייער א נאנטע גזירה, ס׳איז זייער נאנט אז ער זאל עובר זיין אויף אן איסור דאורייתא, דעמאלטס הייסט עס נישט קיין עירוב אפילו ביי… וואס? דעמאלטס וואלט מען נישט מתיר געווען.
אזא מין זאך, מ׳מאכט דא א שטיקל הוקם דא, אז דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז אן איסור דרבנן איז נישט אסור בין השמשות, איז א געווענליכע דרבנן, אבער א זאך וואס איז קרוב לאיסור דאורייתא, א זאך וואס מ׳קען זיך זייער גרינג טועה זיין און עובר זיין אן איסור דאורייתא, איז מען יא אוסר אפילו ערב שבת בין השמשות.
וועגן דעם זאגט דער רמב״ם, אז פארדעם איז עס טאקע, אויב מ׳האט תלישה ונעיצה, אויב איז די קנה שוין אפגעריסן און ס׳איז נאר אריינגעשטעקט אין די קרקע, און מ׳ווייסט קלאר אז דער איז א מומחה׳דיגער און ער גייט נישט האבן קיין מיסטעיקס, איז עס יא אן עירוב, הרי זה עירוב. ס׳קען זיין אז דארט איז אויך אפשר עפעס א שטיקל דרבנן אז מ׳טאר נישט, אפשר איז עס מוקצה אדער איך ווייס נישט וואס, אבער די רבנן איז אן אונז נישט קיין פראבלעם. מיר ווילן נאר זאגן אז דעמאלטס ווען די שמא יתלוש איז א גרויסע איסור און א שטארקע חשש, דעמאלטס איז עס יא אסור אפילו בין השמשות.
סתם, מ׳דארף יעצט טראכטן אויף אנדערע איסורים בין השמשות צו איינמאל מיר ווייסן די הלכה פון די רמב״ם, סתם, ווייל די רמב״ם האט עס נישט געזאגט קלאר אויף הלכות בין השמשות.
הלכה: מקום העירוב – ארבע אמות
אקעי, יעצט קען מען לערנען וואס געשעט אויב ס׳איז ארויסגעקראכן די עירוב פון די תחום, און ס׳איז אפילו נישט ארויס פון די תחום, ס׳איז אפילו בתוך ד׳ אמות הייסט עס נאך גוט, וויבאלד אז עפעס האט אפסייד די ד׳ אמות וואו מ׳לייגט די עירוב, יא?
זאגט דער רמב״ם ווייטער, כל המניח עירובו במקום, יש לו מקום עירובו ארבע אמות. ווען א מענטש לייגט די עירוב אויף א פלאץ, קוקט מען אן ווי די ארבע אמות איז די פלאץ פון די עירוב, מ׳קוקט נישט נאר די אינטש וואו ס׳ליגט, די גאנצע ד׳ אמות איז די מקום העירוב.
לגבי וואס זאגט ער אזוי? לפיכך, המניח עירובו תחומין שלא בסוף התחום – ער האט געלייגט די עירוב תחומין ביי די ענד פון די אלפים אמה וואס ער האט, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות – די עירוב האט זיך ארויסגעראלט און ס׳איז ארויסגעגאנגען צוויי אמות, צוויי טויזנט און צוויי אמות ליגט עס יעצט.
וואלט א מענטש געקענט טראכטן אז די עירוב איז בטל, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז ווען איינער לייגט די עירוב אין א פלאץ וואו ער קען נישט צוקומען, ווייל ס׳איז אינדרויסן פון זיין תחום שבת, איז עס נישט קיין עירוב. אבער דא איז עס יא א עירוב. פארוואס? ווייל א יוצא האט ער ארבע אמות.
די ארבע אמות וואס די רמב״ם רעדט דא איז צוויי אמות לכל צד, ער האט נישט פיר אמות אין איין זייט, צוויי אמות each side פון אים. אזוי האט ער ארום מקומו של אדם. ממילא, אין די צוויי אמות הייסט די עירוב, מ׳קוקט אונז אן ווי די עירוב ליגט דארטן אין די צוויי אמות, מ׳קוקט נישט אויף די אינטש. ממילא, ווי ס׳ענדיגט זיך די צוויי אמות, דארטן ליגט די עירוב, וקנו לו יוצא ממקומו.
אבער אויב ס׳איז ארויסגעגאנגען מער ווי צוויי אמות, מיוצא חוץ לשתי אמות, איז עס שוין נישט קיין עירוב, שהרי יצא חוץ לתחום. און אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, המניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב, מפני שאינו יכול להגיע אל העירוב – ער קען נישט גיין דארטן קונה שביתה גיין ווייל ער קען נישט אנקומען צו די עירוב.
בקיצור, צוויי אמות האט מען קרעדיט, דאס איז די ווארט.
דיון: פארוואס צוויי אמות דא און ארבע אמות אין מקומו של אדם?
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט פארוואס דא זאגט די רמב״ם צוויי אמות, און אין מקומו של אדם ארבע אמות האט אויסגעקוקט ווי ער האט ארבע אמות לכל צד.
Speaker 2: ניין, ניין, אבער פארוואס די רמב״ם אין הלכות שבת פסק׳נט?
Speaker 1: ניין, לכאורה דארטן איז מקומו של אדם, דא איז די עירובו של אדם.
Speaker 2: ניין, איך ווייס אז א כלל… מיר האבן געלערנט אויך דארטן אז ס׳איז דא פארשידענע וועגן וויאזוי צו רעכענען די ד׳ אמות פון א מענטש.
Speaker 1: גוט, גוט.
הלכה: ספק עירוב – נתגלגל/אבד/נשרף העירוב
נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום. אוי, גייט ער זאגן אז די רמב״ם לערנט נאך די גמרא?
Speaker 2: ניין, ניין, יעצט קומט א נייע חידוש.
Speaker 1: וויבאלד נאך א פרט… מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא אן אופן וואס ווערט אויס עירוב, לאמיר זאגן ס׳איז געגאנגען מער ווי צוויי אמות אדער אנדערע אופנים. אבער מיר האבן געלערנט אז די עירוב דארף נאך זיין כשר בין השמשות. מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא אן אופן וואס ס׳ווענדט זיך ווען ס׳איז ארויסגעפאלן. ס׳איז דא מער תנאים אין די ענין פון נתגלגל העירוב.
Speaker 2: יא, נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום. וואס?
Speaker 1: ניין, ניין, די חידוש איז דא…
Speaker 2: יא, יא, יא, ער גייט שוין אריינגיין אין די משיך השייך און די ספק.
Speaker 1: יא, יא, ער גייט שוין אריינגיין אין די בין השמשות איז אן די אכילה. איך מיין אז ס׳קומט ארויס מיט אן אכילה אויך אן אכילה.
אונז האבן געלערנט אז דער עירוב דארף זיין אז ווען ס׳קומט שבת דארף עס זיין פראקטיש אז ער וואלט ווען געקענט דארטן עסן די סעודה, און מיט דעם האט ער דארטן קונה געווען שביתה. אבער אויב ס׳איז נישט געווען אזוי דער פאל, ווייל ס׳איז געווען איינע פון די זאכן: אדער איז גלגל די יאר צו שטיין ימות החול לתחום, און ס׳הייסט ווי דער עירוב איז נישט געווען אין די פלאץ וואו ער וואלט געקענט צוקומען צו, או אבד עירובו – דער עירוב איז נעלם געווארן, איז פארלוירן געווארן, או נשרף – ס׳איז געווארן פארברענט, או שהיה תרומה ונטמאת – ער האט גענוצט תרומה פאר זיין עירוב און ס׳איז געווארן טמא.
איז אזוי, מבעוד יום, אינו עירוב, און דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין פארוואס, ווייל דער עירוב געשעט ווען ס׳קומט שבת, און דא ווען ס׳איז געקומען שבת איז שוין דער עירוב נישט געווען, אדער נישט געווען אין פלאץ, אדער נישט געווען כשר, אדער נישט געווען… יא.
אויב אבער איז געשען משחשיכה, וואס איז שוין געשען ווען ס׳איז שוין געווען שבת, הרי זה עירוב, שהרי קנה לו עירובו בין השמשות, און ממילא ווען ס׳איז געווען בין השמשות איז געווען אן עירוב.
אבער וואס איז די הלכה אויב ס׳איז דא א ספק? אונז ווייסן נישט ווען ס׳איז נשרף געווארן. ספק אם בין השמשות – צו ס׳איז געווען בין השמשות, צו ס׳איז געשען פארדעם אדער נאכדעם, איז אזוי, איז די הלכה הרי זה עירוב. ספק בין השמשות, אדער אונז ווייסן נישט ווען ס׳איז געווארן נשרף.
איך מיין דא ענין ספק, ענין ספק מיינט אז דער מענטש איז געקומען שבת און ער זעט ס׳איז פארברענט, ער ווייסט נישט ווען ס׳איז געווארן פארברענט. אדער ער ווייסט אז ס׳איז געווארן פארברענט א געוויסע זייגער, ער ווייסט נישט אויב יענץ איז געווען בין השמשות. איז הרי זה עירוב. פארוואס? ס׳איז דא א הלכה אז ספק עירוב איז כשר. א ספק עירוב איז אויך כשר. א עירוב וואס איז ספק אויב ס׳איז כשר, איז א ספיקא דרבנן און ס׳איז כשר.
לפיכך, אם נשרף או אבד בין השמשות, הרי זה עירוב. אה, דא זאגט ער קלאר אז ספק מיינט ספק יום משחשיכה. אבער פון די ווארט “ספק עירוב” מיינט מסתמא אויך דער פאל וואס איך האב געזאגט, ווען מ׳ווייסט נישט ווען ס׳איז געשען.
הלכה: שליח – צוויי מענטשן מיט פארשידענע ספיקות
זאגט דער רמב״ם אזוי, יעצט גייט ער רעדן וועגן… הלכות ספק, אבער דא גייט ער אונז זאגן נאך א זאך, אז מ׳קען שיקן א שליח. ביז יעצט האט ער אונז גערעדט ווען א מענטש גייט אליין מאכט אן עירוב, אבער יעצט זאגט ער, מ׳קען אויך שיקן איינעם א שליח.
אמרו לשנים – צוויי מענטשן האבן געזאגט פאר א מענטש, “צא וערב עלינו” – גיי מאך אן עירוב פאר מיינעטוועגן. איז אחד ערב עליו מבעוד יום, ואחד ערב עליו בין השמשות. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פאל, אויף איינעם האט ער זיך געאיילט אהין, און ער איז אנגעקומען דארטן ממש אין די לעצטע מינוט, איינעם האט ער נאך אריינגעכאפט און ער האט געמאכט די עירוב פאר יענעם מבעוד יום, און דער נעקסטער איז שוין געווען בין השמשות.
מיר האבן דאך געלערנט אז ביידע וואלטן געדארפט זיין כשר, יא, ווייל ספק איז כשר. אבער יעצט איז געשען אזא מעשה: זה שערב עליו מבעוד יום, נתאכל עירובו בין השמשות. ס׳איז געקומען דארטן א ווילדע חיה, א לאנדעס׳ע בריסקע חיה אזא, ווייל ער האט געוואוסט אז ער דארף מאכן אן אינטערעסאנטע הלכה׳דיגע דילעמע. דער וואס מ׳האט געלייגט מבעוד יום, האט ער אויפגעגעסן בין השמשות. איז די פשט אז ס׳איז דא א ספק אז ס׳איז געווען אן עירוב ווען ס׳איז געקומען שבת, ווייל ער האט דאך געלייגט בין השמשות.
און דער אויף וועמען האט מען מעריב געווען בין השמשות, איז נתאכל עירובו משחשיכה. איז אויך איז דא א ספק, ווייל אויב ס׳איז נאך געווען בייטאג ווען ער האט געלייגט די עירוב און אויפגעגעסן איז עס געווארן ערשט ביינאכט, איז עס ווייטער גוט.
איז די הלכה טאקע אזוי, אז ביידע איז א ספק, צוויי מיני ספיקות. שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק הוא, וספק עירוב כשר. ס׳איז נישט קיין חילוק בכל אופן שהוא, צי דער ספק איז געווען אויף די וועג צי אויף די וועג, און ס׳איז אויך נישט קיין תרתי דסתרי, אמת? דאס איז דער חידוש, זאלסט מיינען אויב ס׳איז געווען נאכט דארף דער צווייטער נישט… אז יעדער איינער פון זיי איז א ספק עירוב, און ממילא איז כשר.
הלכה: לכתחילה זאל מען נישט מאכן עירוב בין השמשות
זייער גוט, ספק עירוב כשר. זאגט דער רמב״ם, ואף על פי כן, אז בדיעבד איז אן עירוב כשר בין השמשות, אבער לכתחילה, זאגט דער רמב״ם, ווען ס׳איז א ספק חשכה ספק לא חשכה, ווען ס׳איז די בין השמשות צייט, זאל מען נישט מאכן אן עירוב תחומין לכתחילה. אבער ווען מ׳איז מערב עירוב, די אלע זאכן וואס מ׳האט גערעדט איז בדיעבד, איז עס אן עירוב. אבער ס׳איז נישט קיין לכתחילה.
הלכה: נפל על העירוב גל
נאך ענליכע שאלות פון אזעלכע סארט ספיקות. זאגט דער רמב״ם, נפל על העירוב גל ביום ערב שבת וואס איז נאך געווען טאג, איז ארויפגעפאלן א הויפן שטיינער אויף די עירוב.
עירוב שנפל עליו גל (המשך)
דאס הייסט, אויב למשל סתם רוקן די שטיינער איז נישט קיין מלאכה, אבער אויב הייסט עס סותר, אדער אונז האבן געהאט א קלארקייט ווען מפקיע איז א גל הייסט בונה חורש, אבער וויאזוי ס׳איז, אויב קען מען עס נישט טון אן א מלאכה — דאס הייסט אויב ס׳איז נאר א דרבנן, עירוב שנשחט בין השמשות, אויב ס׳איז נאר א דרבנן איז עס כשר, ווייל בין השמשות מעג מען דאך טון איסור דרבנן פאר א וויכטיגע צורך, וואלט מען דאך געמעגט ארויסנעמען די עירוב. אבער אויב דארף מען טון א מלאכה ממש, דעמאלטס טוט מען נישט.
זאגט ער, ואם נפל עליו גל משחשיכה, וואס איז געשען די זעלבע מעשה אבער ווען ס׳איז שוין געווען שבת, הרי זה עירוב, ואף על פי שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה, ווייל ווען ס׳איז געווען בין השמשות איז עס געווען א כשר׳ע עירוב.
ספק מבעוד יום נפל או משחשיכה, איז אויך הרי זה כשר פאר די זעלבע סיבה וואס מיר האבן געלערנט אז ספק בעירוב איז כשר, ווייל דא איז דאך א ספק, לויט די צד אז ס׳איז נאך געווען טאג.
דיסקוסיע: צי מען קען מאכן א כלל פון ספק עירוב
Speaker 1: קען מען מאכן דא א כלל, ספק עירוב, אדער עירוב בין השמשות?
Speaker 2: יא. ס׳איז מער אזוי א כלל, ווייל ס׳איז איין ספק. אבער די בין השמשות ברענגט די אינטערעסאנטע פעלער וואס ער רעדט פון יום.
יעצט האבן מיר געזען אזא סארט ספק וואס העלפט און וואס איז נישט.
עירוב בתרומה שהיא ספק טמאה
זאגט דער רמב״ם, דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז א למדנ׳ישע שטיקל. אבל המערב, אויב א מענטש האט געלערנט ביז יעצט, וואלט ער געזאגט אז יעדער ספק צו די עירוב איז כשר, דארף זיין כשר. זאגט דער רמב״ם נישט אזוי.
אבל המערב בתרומה שהיא ספק טמאה, אויב האט מען מערב געווען בתרומה וואס איז ספק טומאה, און ער טראכט, ס׳וועט זיין א ספק עירוב, און ספק עירוב איז כשר? זאגט ער אז ס׳איז אין עירוב, ווייל למעשה טאר דאך נישט א איד עסן א תרומה וואס איז ספק תרומה. ס׳איז טאקע נאר א דרבנן, לאמיר זאגן אז ס׳איז נאר א דרבנן, צוויי גדרים ווייל ס׳איז א דרבנן, אבער ער טאר נישט למעשה. למעשה איז עס א סעודה שאינה ראויה, שאינה סעודה הראויה.
דיסקוסיע: צי מען קען אנקומען צו די עירוב
Speaker 1: וכן, ער קען עס למעשה נישט עסן, דארף ער זיך…
Speaker 2: רייט, ווען די שאלה איז צו ווייל ווען מ׳קען אנקומען דארטן אין די סארט זאכן, איז…
Speaker 1: יא, אבער ווען למעשה טאר ער עס נישט עסן, איז דאך עס אזוי ווי ס׳איז אין ראוי לאכילה, ס׳איז נישט קיין עירוב וואס ער קען עסן.
שתי ככרות של תרומה — אחת טהורה ואחת טמאה
וכן, המעורב, זאגט ער, מן המופנם, אפילו ווען ס׳איז אזא מין ספק. הרי לפניו שתי ככרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע איזו מהן, ער ווייסט נישט וועלכע פון זיי צוויי איז די כשרה טהורה, טאר ער דאך יעצט ביידע נישט עסן. אבער ער האט א פאטענץ דאך.
זאגט ער אזוי, ער טאר ביידע נישט עסן, אבער זאגט ער, טראכט ער אזוי, איך דארף דאך זיין נישט עסן, ס׳דארף זיין ראוי לאכילה, און איינע פון זיי איז דאך ראוי לאכילה. אמר, זאגט ער אזוי, הריני בטהורה בכל מקום שהיא, וועלכע די טהורה איז, זאל די עירוב זיין מיט יענץ. איז ווייטער אין עירוב שאין כאן סעודה הראויה לאכילה, ווייל איהו למעשה טאר ער פון ביידע נישט עסן, ווייל ביידע איז א ספק תרומה טמאה, האט ער מעורב געווען מיט א סעודה שאינה ראויה.
כיכר שהקדישו למחר — היום חול ולמחר קודש
זאגט די גמרא אזוי, אמר, ער האט געזאגט אזוי, ער האט מקדיש געווען א כיכר, אבער ער האט געזאגט אזוי, כיכר זה היום חול, היינט זאל די כיכר נאך בלייבן חול, ולמחר אני מקדישו, למחר זאל עס זיין קודש. און ער איז א ישראל און ס׳איז נישט אין מקום קודש, ער קען עס נישט עסן. וערב בו, ער האט געמאכט דערמיט א עירוב, הרי זה עירוב. פארוואס? שבין השמשות עדיין לא נתקדש ודאי, בין השמשות איז דאך די כיכר נאך נישט געווארן נתקדש, ס׳האט דאך געדארפט ווערן קודש ווען ס׳איז שוין זיכער למחר.
מילא, ערב בו ביום, ס׳איז דאך די אנפאנג בין השמשות. בין השמשות איז נאך געווען א ספק. איז א ספק, פארוואס זאל מען נישט זאגן דעמאלט אז ער טאר עס נישט עסן ווייל ס׳איז א ספק, אזויווי די פריערדיגע תרומה טמאה, ספק תרומה טמאה.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן ספק קודש און ספק תרומה טמאה
Speaker 1: דו זאגסט מיר גוט? פארשטייסט וואס איך מיין צו זאגן? ס׳איז דאך א ספק קודש, ער טאר עס נישט עסן.
Speaker 2: רייט, ס׳איז קלאר אז די קודש ווערט נאר ווען ס׳איז א ודאי. איך ווייס נישט, וואס טייטש “עדיין לא נתקדש ודאי”? דא ליגט עפעס אהער.
Speaker 1: אבער איך פרעג א קשיא, אויב מיר דארפן זיין ראוי לאכילה פראקטיש, לכאורה טאר מען זיך נישט עסן יענע קודש בין השמשות.
ער מסביר אזוי, ער זאגט אז וויאזוי די גמרא זאגט עס איז, אז די היתר פון היום קדם לאיסור של מחר, און די ספק בין השמשות האט נישט גענוג שטארק ארויסצונעמען א זאך פון א חזקת היתר. דאס הייסט, ווען ס׳הייבט זיך אן, ווען ס׳ווערט די ערשטע ספק, איז עס א חזקת היתר נאך, ווייל די קודש געשעט ערשט ווען ס׳איז שוין שבת. און דאס איז די חשבון.
איך פרעג א קשיא, פארוואס שרייבט ער נישט אז לכאורה איז דאס די זעלבע ווי די פריערדיגע קעיס, און ער דארף האבן א פסק חילוק. ס׳איז זיכער אז למעשה טאר מען עס נישט עסן, נאר אין א פסק למדניש הייסט עס ווייניגער ספק איסור ווי די פריערדיגע קעיס.
היום קודש ולמחר חול — פארקערט
אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול, היינט זאל עס זיין קודש און נאר שבת זאל עס ווערן חול, איז צו טראכטן אז דאס דארף זיין מותר. אבער דעמאלט איז אין מערבין באוכלים עד שתחשך. די ווארט איז, ווען ס׳קומט אריין שבת, איז עס נאך בחזקת טהרה, בחזקת כשרות.
אזוי איז די רמב״ם אין פירוש המשניות, “מפריש תרומה, ויש מפרש מפריש מן התרומה, ויש אומרים שלא תהא תרומה עד שתחשך”. ס׳זאל הערשט חל זיין די תרומה דערויף, יא, ווען ס׳ווערט שבת, דעמאלט זאל עס ווערן באקומען קדושת תרומה. איז אין מערבין באוכלין, הרי טבל כל בין השמשות. ווי לאנג די תרומה איז נישט חל ווען ס׳ווערט שבת, איז עס טבל, אינו צריך שתי סעודות יום ביום. ס׳דארף זיין אז נאך פאר שבת זאל זיין די סעודה שרויה.
הנותן עירובו בבית הקברות
נאך ענליכע שאלות אזוי. הנותן עירובו בבית הקברות, איינער לייגט אן עירוב. האבן מיר געזאגט אז בית הקברות איז אסור בהנאה. בית הקברות איז אסור בהנאה. דא, ער וויל זיך הנאה האבן פון די בית הקברות, ער וויל מאכן א קנין אויף זיין ברויט. אבער, “מכיוון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה”, ער וויל אז די עירוב זאל זיין דארטן, ער וויל אז די בית הקברות זאל זיין א גוטע מקום משומר וואס זאל האלטן זיין עירוב, הרי נהנה בו. האט ער הנאה. איז די עירוב נישט כשר?
דיסקוסיע: וואס איז די הנאה פון בית הקברות
Speaker 1: ווייל אויב ער גייט עס עסן, הייסט עס ער האט הנאה פון די עירוב. איך ווייס נישט, מען טאר נישט עסן אין א בית הקברות, ווייל ס׳הייסט הנאה פון א בית הקברות. איך האב נישט געוואוסט, זיך אויסוויינען ביי א קבר הייסט אויך א הנאה?
Speaker 2: ניין, ווייל ער איז מתפיס כלי, ער איז דאך משתמש אין די בית הקברות.
Speaker 1: ווייל ער שטייט אויף די ערד פון די בית הקברות?
Speaker 2: ער האט געדארפט אז ס׳זאל בלייבן דארט.
Speaker 1: אבער ביי נישט משתמש האט ער געדארפט אז ס׳זאל בלייבן.
קיצור, ווען ער האט געוואלט אז ס׳זאל קונה שביתה זיין, האט ער געדארפט אז די בית הקברות זאל זיין דארט, ס׳זאל נישט ווערן איינגעשלינגען אין פה״ר. ס׳איז א חילוק. האט ער געדארפט די בית הקברות. הייסט עס אז ער איז נהנה פון די בית הקברות.
Speaker 1: ער לייגט דאך אויף א מציבה.
Speaker 2: אהא, מאכט סענס.
Speaker 1: אקעי, מיר רעדן באופן ווען מ׳דארף נהנה זיין פון א קבר. מאכט מער סענס.
קוק די נעקסטע הלכה, לאמיר זען. ס׳איז געווען א… לאז אפאר פאר די מתים, אקעי?
דיגרעסיע: צי עירוב איז א מצוה
Speaker 1: ס׳קען זיין אז דו האסט אפשר דא א שטיקל מצוה, איז דא א מנוע לוג לרשע אז ער טוט מצות עירוב. ער זאגט דאך די ברכה על מצות עירוב.
Speaker 2: לכאורה נישט, ווייל ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נאר א היתר.
Speaker 1: אקעי.
נתנו בבית הפרס
נתנו בבית הפרס, ער האט עס געלייגט אין א פלאץ וואס האט א דין בית הפרס. בית הפרס מיינט א פלאץ וואס ס׳איז דא א ספק טומאה, אונז ווייסן נישט צו אין די ערד דארטן איז דא אפשר א ביינדל. איז עס יא א עירוב, אפילו הוא כהן, דא איז די חידוש. אויב א כהן לייגט די עירוב אין א בית הקברות, איז זיכער אז ס׳איז נישט קיין עירוב, ווייל ער טאר דאך נישט אריינגיין אין א בית הקברות. אבער אין א בית הפרס, וואס א כהן טאר אויך נישט אריינגיין אין א בית הפרס, אבער אויף א בית הפרס איז יא דא תירוצים. ווייל אין א בית הפרס איז דא א היתר אריינצוגיין מיט מגדל הפורח. ס׳איז דאך אייביג דא העליקאפטערס. ער קען דאך אייביג כאפן א העליקאפטער און זיין דארטן ביי די עירוב.
דיסקוסיע: וואס איז א מגדל הפורח
Speaker 1: א מגדל, אזויווי מ׳האט געלערנט פריער, א שאנק, א פליעדיגע שאנק. נו, וואס איז א העליקאפטער אויב נישט א פליעדיגע שאנק? א שאנק וואס ס׳איז דא פלאץ פאר מענטשן אריינצוגיין.
Speaker 2: איך טו אין א ריאליטי׳ס וועג וואס איז געווען דעמאלטס. איך וואלט עס נישט, ניין.
Speaker 1: איך מיין, ווען מען זאגט מגלגלין פרעכט, איז נישט ווייל ס׳איז געווען ריעליטי, נאר ווייל ס׳איז שייך, ווייל ס׳איז דא א וועג עס צו טון. אבער איינער וויל בויען אזא און פיר מענטשן זאלן אים אנכאפן מיט שטריק, ס׳איז נישט.
Speaker 2: אוי, יענע פאר, יא, לאמיר זאגן ס׳איז דא א היתר, מ׳קען בלאזן, מ׳וועט בלאזן אין די זאמד און גיין.
Speaker 1: יא, גיין שטארקן, יא.
ווייל יעדע וועג אריין איז הייסט נישט ווי איך ווער מופקע פון אנקומען צו מיין עירוב, ממילא קען ער יא גיין.
רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין
וואס טוט זיך ווען מערערע מענטשן מאכן אן עירוב? דאס איז דער רמב״ם: רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין, יא, איז מקבצין כולן עירובן, מ׳נעמט זיי אלע צוזאם זייערע עירוב, שתי סעודות לכל אחד ואחד, מ׳דארף געבן א שיעור פון שתי סעודות לכל אחד ואחד. ס׳איז נישט דא אזויווי ר׳ יצחק האט פריער דערמאנט, ס׳איז נישט דא די היתר פון אז נאך א סערטען אמאונט, ס׳איז נישט דא קיין קעפ, מ׳קעפט אונז ביי אכצן. אכצן איז געווען די שיעור. יעדער איינער דארף געבן שתי סעודות. יעדער איינער דארף געבן שתי סעודות. ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. דארפן אלע מסכים זיין.
דיסקוסיע: פארוואס איין כלי
Speaker 1: פארוואס דארף מען עס לייגן אין איין כלי?
Speaker 2: דאס איז נאר צו זאגן אז מ׳קען. אפילו מ׳לייגט עס אין איין כלי איז גוט.
Speaker 1: פארוואס זאל מען עס לייגן אין איין כלי? צוויי מענטשן, יעדער איינער האט זיין עירוב, וואס גייט דיך אן וואס דער צווייטער טוט? וואס איז די פוינט?
Speaker 2: אז א כלי הייסט נאר איין מענטש׳ס עירוב?
אחד מערב לכולן — צריך להודיעם
ואם עשה אחד עירוב לכולן, אויב איינער מאכט אן עירוב פאר אלע, דאס הייסט ער איז מזכה, איז דא אזא דין אז מ׳דארף מזכה זיין מיט א שליח. צריך לזכות להם על ידי אחר, מ׳דארף זיין דורך א שליח. אבער אין הלכות עירוב איז נישט געווען, אבער דא איז דא א חידוש: וצריך להודיעם. מ׳דארף זיי מודיע זיין.
געווענליך איז דא די הלכה אז “זכין לאדם שלא בפניו”. דא איז גראדע די הלכה, ווען מ׳טוט א מתנה פאר יענעם דארף מען אים מודיע זיין, אבער מ׳רעדט נישט דא פון די ענין אין מסכת ביצה. ווען מ׳מאכט איינעם עירובי חצירות דארף מען אים נישט מודיע זיין, ווייל מ׳טוט אים א טובה, מ׳מאכט אז ער קען טראגן אין די חצר. אבער דא דארף מען מודיע זיין. פארוואס?
זאגט ער אזוי: שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו. ער מאכט דא א כלל. אבער מען קען נישט מאכן ארבע תחומין פאר א מענטש נאר לדעתא. פארוואס? שמא אין רוצה לערב באיזה רוח שירצה, זהו באס. איז די ענין וואס איז דא נעמט אויך א… עס איז נישט אזא קלארע מזכה לאדם. פארוואס? ווייל אויב דער מענטש וויל גיין די אנדערע דירעקשאן, הארגעסטו עס דען יעצט אפ? ווייל אויב מאכסטו א עירוב פאר…
הלכה ו (המשך) – עירוב תחומין דארף זיין “לדעתו”
למעשה, מען רעדט נישט דא פון דעם ענין אין מסכת ביצה. ווען מען מאכט איינעם א עירוב חצרות, דארף מען אים נישט מודיע זיין, ווייל מען טוט אים א טובה, מען מאכט אז ער זאל קענען טראגן אין די חצר. אבער דא דארף מען מודיע זיין. פארוואס?
זאגט ער אזוי: “שאין מערבין לאדם עירוב תחומין אלא לדעתו”. ער מאכט דא א כלל, אז מען קען נישט מאכן עירוב תחומין פאר א מענטש נאר לדעתו. פארוואס? “שמא אין רוצה לערוב, ואיזה ריוח יש לו בזה?” עס איז אן ענין וואס איז דא אין דעם אויך א… ס׳איז נישט אזא קלארע מזכה לאדם. פארוואס? ווייל אויב דער מענטש וויל גיין די אנדערע דירעקשאן, הרג׳עסטו אים יעצט אפ, ווייל אויב מאכסטו א עירוב פאר אים, גייט ער ווערן סטאק אויף די זייט וואו דו לייגסט אים. טייטש, ס׳וועט נישט ארבעטן די עירוב, און דאס איז אזא חוב אזא… ממילא איז נישט קיין זיכערע זכות פאר אים.
אבער “אם הודיעו מבעוד יום” – אויב האט ער אים מודיע געווען מבעוד יום אז ער גייט מאכן פאר אים א עירוב, איז “אף על פי שלא רצה אלא משתחשך” – אפילו במשך דעם טאג האט דער מענטש נאך געהאט צוויי קצוות, ער וויל יא, ער וויל נישט, “כך היא דרכו של אדם”, אבער ווען ס׳איז געווארן משתחשך האט ער מחליט געווען, יא, ער וויל טאקע נוצן די עירוב, איז דאס הייסט א עירוב. ווייל למעשה שטעלט זיך ארויס אז ס׳איז געווען א זכות פאר אים, למעשה האט ער געוואלט. ס׳איז געווען א ברירה, ס׳איז געווען דא א ברירה, און ס׳איז געווארן א ברירה. אה, דאס איז די ווארט. א ברירה, ס׳איז שוין געמאכט, אבער ס׳איז געווען תלוי על מנת. על מנת זיין רצון. און למעשה איז געווען זיין רצון, אפילו אם שבת, אבער ס׳איז רעכנט זיך ווי ערב שבת איז דאס געווען זיין מקום שביתה.
“אבל אם לא הודיעו עד שתחשך, אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך”. מען קען נישט מאכן א עירוב נאר… די עירוב ארבעט זיך נאר נאכדעם ווען ער ווייסט. ער מאכט דא א חילוק צווישן ידיעה און הסכמה. ער דארף נישט מסכים זיין, אבער ער דארף וויסן. ווייל אויב ער ווייסט, דער מענטש מאכט א לאנגע תנאי. מיר וועלן באלד זען אז מען קען מאכן א חילוק אין תנאי. ער קען, אפילו ער ווייסט נאך נישט, קען ער כביכול זאגן און שפעטער מאכן מיט זיין צוואה. אויב וויל ער, איז אים געווען א עירוב, און אויב נישט, נישט. די בית קלי התנאי, און א מענטש קען מאכן אויף זיך אליין אויך א תנאי. במזרח, מ׳וועט זען שפעטער. מ׳וועט זען אז ער האט געהאט אן עירוב, ווייל די רבנן ישרי כח, ער האט געזאגט אז ס׳איז געווען א זכיה, אבער ער איז נאך נישט מסכים געווען, ער איז נאך נישט מחליט געווען אז ער וויל טאקע גיין דארט.
הלכה יט – ווער קען מזכה זיין עירוב תחומין
אוקעי. יעצט, די זכיה, זאגט ער, איז אזוי ווי די זכיה ביי עירובי חצרות. כל הזוכה בעירובי חצרות, אלעס וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות עירובי חצרות ווער ס׳קען אלץ מזכה זיין פאר זיין בעל הבית, וואס מיר האבן געלערנט דארטן אז די ווייב קען, און אפילו אן עבד דאכט זיך ס׳שטייט דארט אין די פנים, איז אויך מזכה על ידי עירוב תחומין. איינער וואס איז מזכה על ידי עירובי חצרות איז איינער וואס איז מזכה על ידי עירוב תחומין.
ס׳מיינט, ס׳דארף זיין איינער וואס איז נישט ידו כידו, ס׳הייסט ווי א קטן, און ס׳הייסט ס׳דארף זיין א מענטש וואס האט א רשות, אפשר אפילו א קטן, אז מיט די רבנן קען מען מאכן א קטן זוכה זיין. אבער נישט איינער וואס איז די זעלבע רשות ווי דיך, אדוני ובנו ובתו. אה, דאס איז איינער וואס איז נישט דער זעלבער מענטש ווי איך. זייער גוט. דארף זיין איינער, אבער עבד עברי איז שוין א שאלה, ס׳איז נישט ידו כידו. בקיצור, דארף זיין א צווייטער מענטש וואס איז נישט דער זעלבער מענטש ווי דיר. זייער גוט.
הלכה כ – נותן מעות לבעל הבית / חנווני / נחתום
שוין, די רמב״ם ווייטער, נותן אדם מעות לבעל הבית, א מענטש קען געבן געלט פאר א בעל הבית כדי שיקח לו בהן פת, קויף ברויט און מאך אן עירוב תחומין. דאס קען מען טון. אבער מ׳געט פאר א חנווני או לנחתום, פאר א בעקער, און מ׳זאגט אים “זכה לי במעות אלו עירוב”, פארוואס נישט? ווייל מ׳האט נישט געמאכט קיין שליח, און מ׳טראסט נישט וואס ס׳איז געשען.
דיסקוסיע: פארוואס ארבעט עס נישט ביים חנווני מיט נאר געלט?
פארוואס פאר א חנווני קען מען עס נישט טון? יא. איך ווייס נישט פארוואס. ס׳הייסט עפעס נישט ער איז ממנה געווען? מ׳האט אים נישט געגעבן א לשון שליחות. ער זאגט אז ס׳איז נישט קיין לשון שליחות. פון וואס רעדט מען דא בכלל? איך זאג אים, “זיי אזוי גוט, לייג מיר די עירוב ביי יענע און יענע פלאץ. לייג מיר די ברויט. איך צאל דיר פאר א ברויט, לייג די ברויט דארטן און דארטן.”
יא, ער זאגט אז די פראבלעם איז אז מטלטלין איז נישט נקנה במעות. סאו, ער האט אים נאר געגעבן געלט, און ער האט אים נישט מזכה געווען. אויב ער וואלט אים מזכה געווען, וואלט יא געווען גוט. דאס איז נישט די שאלה. דאס הייסט, אויב דער חנווני וואלט נאכדעם געגאנגען נעמען א צווייטן און געזאגט, “זכה לאדם פלוני וערב”, איז גוט. די פוינט איז, דאס הייסט, אויב איך געב געלט פאר א מענטש, און יענער גייט צום סטאר, מאכט יענער א געהעריגע משיכה אויף די ברויט, און ער מאכט עס פאר מיך די משיכה, און ער לייגט מיין עירוב. אבער דער חנווני, ער האט דערווייל א ברויט, און איך האב נאר געגעבן געלט, און נאר מיט געלט איז מען נישט קונה. ער דארף עקסטער מאכן א זכייה. די פוינט איז, ער האט נישט געמאכט קיין זכייה.
“ערב עלי במעה זו” – לשון שליחות
“ואם אמר לו ערב עלי במעה זו”, אנשטאט וואס ער האט אים יא געזאגט באופן שליחות, “הרי זה לוקח בהן פת ואוכל ומערב עליו”. פארוואס? ווייל דעמאלטס ווייסט דער חנווני אז ער דארף מקנה זיין די… דאס הייסט, “לוקח בהן”, איז קויפן. דער חנווני גייט גיין קויפן בשליחותו און אים דאס לייגן.
קנין חליפין מיט א כלי
“אם נתן לו כלי ואמר לו תן לי בזו אוכל ואזכה לי בה”, ער זאגט אים די כלי און אין דעם מאך די עירוב, “הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו”, זאל ער עס טון באופן, ער דארף פאלגן, יא?
אה, ער זאגט אים, “תן לי בזו” מיינט, אה, ער זאגט אים, “זיי קונה די כלי, און מיט די געלט גיב מיר די…”. דאס קען מען יא, דאס איז א קנין וואס מען קען מאכן, און דאס הייסט אז ער האט אים טאקע מקנה געווען. דאס איז א קנין חליפין. די פוינט איז אז ווען דער חנווני, נאר מיט געלט, איז נישט געווען קיין קנין, ווייל ער איז נישט מקנה געווען. אזוי איז מיין איך די פשט. אקעי, גיב מיר א מינוט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות עירובין פרק ו׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/xypacfdzr3l7xge0diqzu/DR147.mp4?rlkey=vp4cwsbol9kesd37oew938n0g&dl=0
📌 This Shiur Also On