האיסור לשוב למצרים תלוי במעשיה הרעים
האיסור לשוב למצרים תלוי במעשיה הרעים
את הגדרת מצרים כמקום שבו שלטה האלילות אשר עיקר דרך משה רבינו הוא לעקור אותה, ולפיכך נעשה יציאת מצרים בעצם יציאה ממקום האלילות והערווה, ניתן לראות יפה מחידושו של רבינו בפירוש האיסור לשוב לשבת בארץ מצרים.
ואלה דבריו הלכות מלכים ומלחמות פרק ה:
ז.
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה:
ח.
ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים י”ז:ט”ז), “לא תוסיף עוד לראותה” (דברים כ”ח:ס”ח), “לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם” (שמות י”ד:י”ג). ואלכסנדריא בכלל האיסור:
ט.
מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה:
י.
וייראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יתר מכל הארצות, שנאמר “כמעשה ארץ מצרים” וכו’ (ויקרא י”ח:ג’):
יש להבין הלכה זו כראוי בהקשרו. הרמב”ם מסדר בפרק זה את ענין מגורי ישראל, כלומר הצורך בשליטת מלך נכון על ארץ מסוימת בכדי לתקן בה את התקנות הראויות לחברה שלימה. ולפי המראה הזה הוא מסדר את כל ענין מלחמת מצוה שהוא כיבוש ומחיית ז’ עממים, ומחיית עמלק, והאיסור לשוב מצרימה, והאיסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ.
ודע שכל הלכה שסידר במקום זה כמצווה יש בה חידוש גדול, שכן למרות שכל אלה מבוססים על הפסוקים ויש בהם במאמרי חכמים לסמוך את כל דבריו, מכל מקום לא מצאנו לפניו מי שיסדר כל זה כהלכה פסוקה למעשה. ולא נמצאו לעניינים אלה החשובים ביותר לכאורה דיונים ראויים במשנה ובגמרא כפי שניתן למצוא על רוב המצוות שבתורה. וגם לאחריו לא נמצא כן דיון הלכתי ראוי בכל אלה. והרי רבינו עצמו גר במצרים כידוע ולא מצינו שדן בשאלת ההיתר בזה (למרות האגדות). וישראל בכל הדורות לא מצינו שחששו לכל זה בפועל אלא התגוררו באשר התגוררו כפי הצורך וההכרח. ולפי זה צריכים לדעת מה טעם רבינו בסידורו את כל זה.
אך יש בכל המראה שהוא מסדר בפנינו פה הבהרה עצומה של כל המצוות והפסוקים וההלכות האלה למעשה, בהיותם מאורגנים בחזון אחד של המלכות הנכונה, ככותרת הלכות מלכים ומלחמותיהם. ורבינו מראה בזה את כוחו הגדול לצרף את משפטי התורה והדרכותיה לכדי הדרכה אחת שלימה, ולא נשאר מצוה אחת שיש לקיימה כהלכתא בלא טעמא, בפרט בעניינים החמורים הללו. וראה כיצד בנושאים הכי חמורים אלה הוא מכריע הלכה מתוך סברות דעתו ללא ראיה מוצקה, מרוב בהירות הענין כאשר נסדר באור זה.
כל הפסוקים המדברים על האיסור לשוב מצרימה לכאורה קשה לראות כיצד הם ‘מצוות’ כלל. והרי הפסוק הראשון (בסדר התורה) הוא הבטחת משה רבינו לישראל כאשר פחדו מפני המצרים על הים סוף ‘אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם’. והכיצד נעשה הבטחה כזו אל מצוה ואיסור לגור למצרים. ונגד זה ממש הם דבריו בתוכחה ‘והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה’ וכי יעלה על הדעת שהתוכחה אומר שישיב אותם בדרך אשר יש איסור בדבר, ומה להם ולאיסור כאשר הם גולים. אלא הוא אומר ממש תתבטל הבטחה זו שהייתם בטוחים שאתם חופשיים ממצרים, ותשובו למצרים, ולא עוד אלא שתהיו במצב יותר גרוע ממה שהייתם בעת ששהיתם בגלות מצרים, שאז הייתם לפחות עבדים ואוכלים ושותים כעבדים כאשר אמרתם במדבר את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כדין עבדים, ובשעת הגלות תתמכרו לעבדים ושפחות ואין קונה. וכאשר קרה כל זה בזמן גלות בית ראשון כידוע. לא נשאר אלא פסוק אחד בפרשת המלך ‘רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה’ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד’. והנה הפסוק הזה אם שהוא בפרשת הלכה וכבר יש לדמות שיש בו איסור, הרי מתוך מהלך הפרשה בוודאי איננו מוסיף איסור נפרד אלא שהוא מוסיף טעם לאיסור הרבות סוס. וכאשר אמרו חכמים על זה הפסוק עצמו שהוא מקרא שנתגלה טעמו כלומר שהטעם לאיסור הרבות סוס נגלה במקרא זה, ולא שהוא איסור נפרד בפני עצמו. והרי פסוק זה בפירוש מציין אל מה שאמר להם לא תוסיפון לשוב, והיינו בהכרח דבריו שבפרשת בשלח. ומשמעות הענין הוא אמנם שיש רע בחזרה למצרים, והרי זה רע וודאי וכי לחינם יצאנו משם ואנחנו מודים על כך. ואפשר שמתכוון כאן למה שהוא סיום התוכחה שבעוון המלך סופם לשוב בדרך הזה עוד, או שכוונתו שכאשר יזדקקו למצרים ויסמכו עליו הרי סופם שישובו למצרים על ידי זה וזה גרוע, ופירוש ראשון עיקר שהרי כתוב ‘ולא ישיב את העם מצרימה’, כל העם במשמע.
ואל תשיבני שהדין הזה מדרש למרות שאינו פשט הכתוב, דלמה יפרש רבינו שבשלשה מקומות הזהיר הכתוב על כך, ואמנם הם דברי חכמים במכילתא וירושלמי, ויש לדון אם כוונת המכילתא שיש בדבר איסור או שאיננו עצה טובה, וכוונת המכילתא לדרוש שבגלל שסמכו על מצרים נפלו, ולא להביא מקורות ופסוקים לאיסור. וכבר ידוע שדרכו של רבינו להביא בכל מקום פסוקים המראים את האיסור בפשטות ללא צורך בדרשה, ובמקום שיש צורך בדרשה לפרש יציאת הדין מן הפסוק הוא מפרשה, ומה כוונתו בכל האריכות הזו.
אך פירושו של דבר יתבהר מתוך סוף דבריו. שבו מחדש חידוש גדול ועצום. למרות שכאשר חושבים על זה מצד מסוים הוא מוכרח. כי רבינו עורך ניסוי מחשבתי. ואומר נכון נניח שיש איסור לשוב מצרימה. מה יהא הדין אם יכבוש אותו מלך ישראל על פי בית דין. נכון שיהא בדבר דין כיבוש יחיד ונצטרך לדון אם נוהגת בו קדושת כל הארץ, אך מכל מקום מסוגיית כיבוש יחיד למדנו שהרשות ביד מלך ישראל לפי הסנהדרין לכבוש כל ארץ שהוא רוצה בכך, ובתנאי שהקדים לכבוש את ארץ כנען. והארץ הזו מתקדש ולו קדושה מועטת. וכי יעלה על הדעת שבכלל כוונת האיסור לשוב מצרימה הוא שלא נכבוש את מצרים לעולם. ומה אם יבוא המשיח ונכבוש את מצרים וכי עדיין יהיה איסור לישראל לגור בתוכה. בוודאי הדעת נותנת שלא.
אם כן ההכרח אומר, שלא הארץ מצרים הגיאוגרפית היא טמאה. אלא ביאור עמוק יותר יש בדבר. והביאור הזה מיישב גם את הבאת הפסוקים הללו. רגילים אנחנו להבין שיציאת מצרים הוא טובה שהטיב הקב”ה עמנו. וכן ישיבת ארץ ישראל הוא טובה שנתן לנו את הארץ הזאת. (וכפי הרגיל אצל הדנים לשיטה שאין כיבוש ארץ ישראל מצוה, אומרים אינו אלא הבטחה). ולפי ההבנה הזו אמנם הטובה הזו פרטית וספציפית. במקרה היינו עבדים במצרים ומשם הוציאנו ובמקרה הביאני לארץ הטובה והכניע בפנינו את הגוים אשר שם ועל כן עלינו להודות. אבל הרמב”ם לא מסוגל לקרוא כך את התורה, סתם מסמך ניצחון של גוי אחד על שכניו המעבידים אותו או על הנלחמים איתו שהוא לוקח את ארצם על לא דבר. דבר זה ביזיון התורה הוא. אלא בוודאי יש כאן אמת כללית ונצחית שהיא המתלבשת בכל הטובות הללו. ואם אמת יש בכך, חזר הדין שמצוות הם ולא טובות הקב”ה עלינו בלבד. שכן מהו המצווה אם לא פעולת ועשיית הטוב והאמת בעולם. אם כן יציאת מצרים ויישוב ארץ ישראל שניהם הבטחות ושניהם מצוות באותו המידה. יציאת מצרים מפורשת כטובה ומפורשת כמצוה, שכן יש ממש מצוה לצאת ממצרים ולא לשוב לגור בה. וכך יש טובה שנתן לנו הארץ ומצוה לעלות לארץ ישראל ולא לצאת הימנה.
ואת האמת הזאת הוא מוצא בפסוקים מפורשים בתורה. שכן מה אנחנו יודעים מהתורה על אנשי ארץ כנען ועל אנשי ארץ מצרים. אומר הפסוק בפירוש, מעשה ארץ כנען ומעשה ארץ מצרים גרועים הם. ועליכם ללמוד לא לעשות אותם. ואלה היו הארצות שבהם גדלנו לעם. ייתכן שהיו מעשיהם גרועים ממעשי שאר האומות כדברי מדרשים וייתכן שלא, אבל עכ”פ התנגדותנו אליהם איננו התנגדות אישית כי אם רעיונית. הם עשו מעשים רעים וכל עיקר התורה הוא להוציאנו ממעשים רעים אלה. אשר כללם הוא רעת הדעות כלומר העבודה זרה ורעת המידות כלומר התועבות בעריות. אשר שניהם מפורשים על מצרים וכנען. ולפי שהאדם נמשך אחר אנשי מקומו ואין תיקון שלם אלא בתיקון המדינה, לפיכך לא די לאדם פרטי לברוח אלא עיקר תורת משה הוא לייסד את המדינה השלימה במקום המדינה הרעה שהוא מצרים וכנען.
אלא ששני דרכים שונות הם בהתנגדותנו אל המעשים אלה. וחלוקה זו איננה אמיתית מצד העצם אלא מצד הנסיבות שהיינו בהם. לגבי רעת מצרים לא מצאנו באותה העת פתרון להלחם בהם ולהכניע את כל אליליהם בהשמדה. אמנם סופר לנו שהקב”ה עשה מעשה באלהי מצרים, אך לא היה במעשה זה די שנישאר במצרים ונעבוד שם את ה’. אלא הוציאנו לגמרי משם. וכפי הדין הנפסק בהלכות דעות שעל האדם לעזוב את המדינה שמנהגיה רעות. והוצאה זו היא מצוה חיובית. שלעולם אין לנו לגור במצרים שנימשך אחר מעשיה הרעים. ולא הותר אלא לזמן מועט שאין חשש שימשך אחרי מעשיהם. כי החשש העיקרי אינני הימשכות אדם פרטי אחר מעשה מצרים אלא הימשכות חברה שלימה לדרכים חרבות אלה, וזה לא ייתכן אלא בהשתקעות. וכנאמר ‘ולא ישיב את העם מצרימה’.
אבל אין זה דרך לברוח אל המדבר, כפי הרמוז בהלכות דעות, שהוא ממש המדבר שאליו ברחו ישראל לזבוח לה’ ביציאתם ממצרים. אבל המדבר איננו מקום ישוב. ועדיין צריכים אנחנו לייסד מלכות דקדושה. מלכות זו התאפשר לנו ונצטווינו לייסד אותה בארץ כנען. ואין העמדת מלכות זו אלא בביעור עבודה זרה וכל עובדיה, ככתוב בהרבה פסוקים מפורשים שזו עיקר סיבת השמדת אנשי כנען, שלא נלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. ולאמיתו של דבר אין דין זה מיוחד לאנשי כנען (אלא המיוחד הוא אולי השמדת כל נשמה שהוא הכרחית בשלב הראשון של ייסוד מלכות קדושה, וברגע שזו כבר התקוממה בעולם אפשר לסמוך עליה שתגייר את השאר בלי להשמיד כל נשמה אלא בחינוך הקטנים לכך) אלא בכל מקום שנשלוט נצטווינו לעקור ממנו עבודה זרה ועובדיה, וכדין הריגת העובד עבודה זרה וכדין עיר הנדחת שהוא ממש הדין של לא תחיה כל נשמה החל על הכלל המושחת עד כדי עבודה זרה.
אבל משהעמדנו מלכות קדושה אחת בארץ כנען, כבר יכול להיות שיתאפשר לנו בעתיד לשלוט גם בארץ מצרים ולבער משם את העבודה זרה, שזהו משמעות הכיבוש על פי בית דין כלומר בייסוד שלטון התורה שם. ואז בוודאי לא תהיה ענין ‘יציאת מצרים’ והאיסור לשוב מצרימה כלל. כי כל הענין הזה הוא זהה לענין ביעור עבודה זרה. ובוודאי עדיף שגם מצרים תהיה מלכות קדושה, וכפי העתיד להיות בסוף.
וראה עד כמה היה פירוש זה ברור בדעת רבינו שפסק אותו להלכה. ופשוט בעיני שזה היה עיקר ההיתר שסמך עליו בישיבתו בארץ מצרים, מאחר וכבר נתבער ממנה עבודה זרה על ידי הכיבוש המוסלמי, וכדבריו בכמה מקומות עליהם. ולא שסמך על כל מיני היתרים טכניים מפוקפקים ראה הגהות מיימוניות, דכל זה יועיל לדבר קטן אבל לא לעיקר הענין לא לגור במקום שמשחית את הנפש וגורמת לעשות כמשיהם. אע”פ שאין מלכותם זו תקנה גמורה כמובן מכל מקום האיסור לשוב מצרימה ליכא לנו. שהרי אין דין ‘כיבוש מלך ישראל ועל ידי בית דין’ מין גזירת הכתוב אלא לפי טעמו שלא יהיו מעשיה רעים. וקרוב בעיני שלא כתב כל דין זה של כיבוש מלך ישראל אלא להוכיח ממנה את סברת הדין שהוא שלא ללמוד ממעשיהם הרעים.
ונמצאנו למדים שעיקר יציאת מצרים שהוא גם עיקר מצוות כיבוש ארץ כנען והשמדת שבעה עממים, הוא גופא היציאה מיד אלהי נכר. ושזו מצוה דרמיא עליה דאיניש בכל שנה ושנה, בבחינת חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, והלכה פסוקה הוא בהלכות מלכים ומלחמות.
מקומות שהרמב”ם הביא ב’ שיטות ולא הכריע
דבר ידוע שהרמב”ם ביקש לכתוב ספרו מבלי מחלוקת אלא הלכה מוכרעת וברורה, כמו שכתב בהקדמת משנה תורה:
ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בר׳ מימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין בענין האסור והמותר והטמא והטהור, עם שאר דיני תורה כולן, בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל, בלא קושיא ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים, קרובים, נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו:
וכן כתב בהקדמה לספר המצוות, בדברו על תוכנית הספר:
ושאעשה בו דבר שהוא מנהגי לעשותו, לעזוב זכרון המחלוקת והמאמרים הנדחים, ושלא אביא בו כי אם הלכה פסוקה, ושיהיה החבור ההוא כולל כל דיני תורת משה מה שצריך בזמן הגלות ומה שאיננו צריך.
השאלה
בשולחן ערוך יש שעשו כללים כאיזה שיטה דעת המחבר לפסוק כשמביא ב’ שיטות, ואולי אם יש כזה כלל גם ברמב”ם הרי יש כאן גם הכרעה.
אמנם הפשט הפשוט בשו”ע ורמ”א נראה שהשו”ע והרמ”א לא רואים עצמם חייבים להכריע בכל הלכה הם כותבים למורי הוראה שיראו את עיקרי השיטות ויפסקו כפי הענין, אבל אי אפשר לומר ככה לרמבם לכאורה כי הוא כן רוצה להכריע בכל דבר.
סיבות אפשריות להבאת ב’ שיטות גם אחר ההכרעה
אבל נצטרך להבין למה הביא ב’ השיטות באופנים הללו.
ייתכן שלפעמים לא ראה הרמב”ם את ההכרעה ברורה בגמרא ולא היה יכול להכריע
נעשה רשימה של המקומות ונראה.
דוגמאות – שיטות ותקנות גאונים ומחלוקתם איתם
רמב”ם הלכות אישות פרק טז
הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה * אף על פי שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים.
דוגמאות – הלכה מובאת בסתם ושוב ‘יש אומרים’ אחרת
הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א
אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה, ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף,ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד
הלכות קידוש החודש ג יז
ואם הוצרכו בית דין להניח חודש זה מעובר כשהיה קודם שיבואו אלו העדים – מניחין.וזה הוא שאמרו, מעברין את החודש לצורך.ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה , ואומר, לעולם אין מעברין את החודש לצורך, והואיל ובאו עדים, מקדשין, ואין מאיימין עליהן:
גירושין א טז
חתמו בו שנים, ועבר ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי מסירה פסולין, הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרים, והרי הגט יוצא מתחת ידה.ויש מן הגאונים שהורה שהוא פסול.
הלכות מאכלות אסורות פרק ז
חלב הלב וחלב המעים הן הדקין המלופפין כולן מותרין והרי הם כשומן שהוא מותר, חוץ מראש המעי שסמוך לקיבה שהוא תחלת ו בני מעים שצריך לגרור החלב שעליו וזהו חלב שעל הדקין שאסור,ויש מן הגאונים שאומר שראש המעי שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעים.
הלכות מלוה ולוה יא, ב
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אף על פי שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים ד שנמסר בפניהם,ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם.
הלכות מלוה ולוה כ, ד
באו כולן ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קודם לזמן חבירו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו מחלקין ביניהן, כיצד ג חולקין אם כשיתחלק הממון הנמצא על מנינם יגיע לפחות שבהן כשיעור חובו או פחות חולקים לפי מנינם בשוה, ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו חולקים מכל הממון ביניהם כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו וחוזרין הנשארים מבעלי חובות וחולקין היתר ביניהן כדרך הזאת, כיצד היו ג’ חובות של זה מנה ושל זה מאתים ד ושל זה ג’ מאות אם היה כל הנמצא ג’ מאות נוטלין מאה מאה, וכן אם נמצא שם פחות מג’ מאות חולקין בשוה, נמצא שם יתר על ג’ מאות חולקין ג’ מאות בשוה ויסתלק בעל המאה ושאר הממון חולקין אותו השנים על אותה הדרך, כיצד נמצאו שם ה’ מאות או פחות חולקין ג’ מאות בשוה ויסתלק האחד וחוזרין וחולקין המאתים או הפחות בשוה ויסתלק השני, נמצא שם שש מאות חולקין שלש מאות בשוה ויסתלק בעל המנה וחוזרין וחולקין המאתים בין השנים בשוה ויסתלק בעל המאתים, ונותנין המאה הנשארים לבעל השלש מאות ונמצא בידו שלש מאות בלבד, ועל דרך זו חולקין אפילו הן מאה כשיבאו לגבות כאחת, הויש מן הגאונים שהורו שחולקין לפי ממונם.
חלוקה זו שכתב רבינו נתבאר בביאור פרק מי שהיה נשוי בהלכות וכן הדין בכל חובות כנזכר פ”כ מהלכות מלוה ולוה ושם כתב רבינו ויש מן הגאונים שהורה שיחלקו לפי ממונם ולא הכריע שם כלום ובכאן נתבאר שדעתו כדעת ההלכות שהרי לא כתב כאן דעת אחרת.
ייתכן שיש כאן ‘בנין אב’ לכל המקומות שהביא הלכה אחת בסתם ושוב ‘ויש מן הגאונים’, שכוונתו לפסוק כדעה ראשונה, אלא שהביא גם את הדעה האחרת לאחת הסיבות המנויות למעלה.
הלכות בלי הכרעה
הלכות ברכות פרק ח הלכה יד
ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלש קודם חתימה כי אל טוב ומטיב אתה, שהוא עין ברכה רביעית.ויש מי שאומר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד
הלכות שבת כט, יד
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח.לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה, אין מקדשין עליו.וכך אנו מורים בכל מערב.ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר, לא נאמר היין הראוי לגבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל, שאין מקדשין על אחד מהן:
דוגמאות – מקומות שהביא מנהגים חולקים
דוגמאות – הבאת ב’ נוסחאות בלי הכרעה
הלכות שביתת יום טוב פרק ב הלכה יב
אגוזים ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן,ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל.
מחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו (תורגם אוטומטית)
📋 Shiur Overview
סיכום שיעור פרשת בא תשפ”ו – סוד “ליל שמורים” על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ”מעשה שהיה” אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות – “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.
—
ב. דרשת הזוהר הקדוש – שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר “לֵיל שמורים” ובסוף “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”.
משל מ”נערה בתולה”
הזוהר מביא ראיה מהפסוק “כי יהיה נערה בתולה”:
– “נער” (בלי ה’) – מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא “דבר בפני עצמו” – וזהו חיסרון
– “נערה” (עם ה’) – מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין “ליל” ו”לילה”
– “לילה” = השכינה (כמו שכתוב “הוציאכם ה’ ממצרים לילה”)
– “ליל” (בלי ה’) = השכינה במצב שלפני הייחוד
– “לילה” (עם ה’) = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי”ה)
– “שמורים” = מלשון המתנה ושמירה – השכינה “שמורה לבעלה”, מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: “ליל שמורים הוא לה'” | שלב שני: “הוא הלילה הזה לה'” |
|——————————–|——————————|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין “חצי”, לא בשלמות | הופעת המילה “הזה” מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: “באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא”
כשיש ייחוד שלם – משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי”ה ושם אדנ”י.
—
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
– גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
– גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
– הפסוק בירמיה “שאלו נא וראו אם ילד זכר” – הגאולה העתידה נקראת “לידת זכר”
– לעתיד לבוא נאמר “שירו לה’ שיר חדש” (לשון זכר) ולא “שירה חדשה”
– לעתיד לבוא נאמר “הנה אלהינו זה קיוינו לו” – רק “זה” (זכר), לא “זאת” (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה “ונאמר לפניו שיר חדש” – יש מדקדקים לומר “שיר חדש” (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז”ל – כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|——-|—————-|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו “בחינת הוד”, “בחינת נקבה” – לכן אין להן קיום.
—
ד. חידוש הרמ”ק – הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם – גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך – מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו – אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם – תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך – גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
—
ה. חידוש הבעל שם טוב – גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז”ל
– גלות מצרים היתה “גלות הדעת”
– פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
– קשור לכל נושא שובבי”ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל “דעת” באריז”ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב – חידוש גדול
“דעת” בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל“דעת הנוקבא” – דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר “גאולת דעת הנוקבא” – ומשום כך אין לה קיום.
—
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|————|————|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| “הכל מהקב”ה” באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט – את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה – פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת “זכור” – אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
– המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא “דבר נברא” – לא קיים מעצמו
– יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
– פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: “לי יאורי ואני עשיתיני” – העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק – יש בזה ערך עצום:
– הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
– “מודה אני” ו“שמע ישראל” – רגעי התעוררות
– עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא – המדרגה הגבוהה
– “על צבאותם” – כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
– עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
– הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל – רואה “עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות”
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
– אמונה/הרגשות – באים והולכים, אינם קבועים
– דעת = כשאדם יודע ומבין משהו – הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
– דעת = ראייה ברורה – לא רק שמיעה, לא רק אמונה
– בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
—
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי “דעת דדכורא”
– זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה’
– כפי שכתב הבעל שם טוב: “יפוצו מעיינותיך חוצה”
– גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
– “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
—
ח. העבודה המעשית שלנו
“הלילה הזה לה'” – המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל”לילה הזה לה'” – להגיע לייחוד שלם.
“טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”
– אנחנו יכולים להבין מעט מאוד – לראות בבחינת “ראיתיך בעיני”
– אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד – הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
– “יגיע כפיך כי תאכל” – יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
– טענה לכאורה צנועה: “אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל”
– אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
– הנכון: “אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע”
– “לא תביאנו לידי אות אחת” – אות אחת, שתי אותיות – מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
– משה רבינו שבר את השער – הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
– בלי המסורה – בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו – לא היינו יכולים לעבוד על זה
– אבל עכשיו – העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים – להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: “להתיישב על דעתי איך אפשר לראות” – לא רק להאמין אלא להבין.
—
ט. סיכום – המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי – להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע – “מקדש ה’ כוננו ידיך” – בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל”ה’ ימלוך לעולם ועד” – גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
📝 Full Transcript
The Secret of the Night of Watching and the Future Redemption
A Lesson for Parashat Bo | Part 1
Introduction: The Story of the Exodus for All Generations
Gentlemen, this is Parashat Bo 5786. One of the verses that concludes the account of the Exodus from Egypt in this week’s Torah portion – the story of the Exodus appears several times, the commandments of the Exodus, but one of the conclusions, after it states that they left Egypt, just before it says “This is the statute of the Passover,” it already states what will be for all generations – the verse concludes as follows:
> “It is a night of watching for the Lord, to bring them out of the land of Egypt; this is that night for the Lord, a watching for all the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42).
In other words, as we have learned many times on this topic from the verses in Parashat Bo about the Exodus, it is very clear from the parasha, as we see at the beginning of the parasha “so that you may tell in the ears of your son and your son’s son,” that the parasha is not written as a “historical account.” Which actually, for example now when we tell the story at the Seder of the Exodus, we look into Parashat Bo and see what happened.
But in a certain sense, directly, the story itself may have happened, but it was certainly written in a way that it should be part of the continuation of telling the Exodus, of the remembrance of the Exodus, of the commandments of the Exodus, of the practical implications that the Exodus makes in all generations. The story is already written this way, and indeed, the story already happened this way, as the story tells, that why “I have hardened his heart and the heart of his servants”? In order “that I may place these signs of Mine in his midst,” “so that you may tell.”
And here one must understand the verse very well. The verse is one of the verses that most strongly brings out the point:
1. “A night of watching” – the night was watching for the Lord to bring them out of the land of Egypt. This is first.
2. “For all the children of Israel throughout their generations” – second, it is watching for all the children of Israel throughout their generations.
It was watching for the Lord, and it also becomes watching for all the children of Israel, and not just for all the children of Israel, but throughout their generations. We must understand what is the secret of this verse, what we can make of it.
—
The Words of the Holy Zohar: The Secret of “Leil” and “Lailah”
The Holy Zohar noted an interesting thing. I don’t know if this is precise, I need to check, but the Holy Zohar notes that the verse begins with the word “leil shimurim” [night of watching], “leil shimurim hu laHashem” [it is a night of watching for the Lord], and at the end it says “hu halailah hazeh laHashem” [this is that night for the Lord].
It could certainly be that “leil” is in the construct form, that “the night of watching,” “leil” is when it stands alone, so perhaps this is simply the plain meaning. But the Zohar thought that here lies a secret.
The Difference Between “Na’ar” and “Na’arah”
And the Zohar says thus, there is a verse “if there be a na’ar [young woman] who is a virgin” (Deuteronomy 22:23). “Na’arah” says the Zohar – further this is a midrash from the Zohar, according to the plain meaning “na’arah” is simply “this is the,” “na’arah” is usually written in the Torah most of the time almost without a heh, it is written “na’ar,” and we read “na’arah,” because the tradition says that here there is a kamatz, we read “na’arah.” Sometimes it is written “na’arah” with a heh, the heh is essentially a ‘mother of reading,’ it is essentially the heh telling us to read it with a kamatz.
But the Zohar says an interesting thing, the Zohar wants to make a drash from this, and the Zohar says that here lies a secret: that “na’ar” is interesting, meaning here is a “na’arah” that we call, and this is written in the Torah the same way as a “na’ar.” “Na’ar” means a male, so to speak, a young one, and later she is called “na’arah,” meaning she is now like a female.
The Zohar says that there are two states [stages] of every female:
* The first state: she is called “na’ar” without a heh. This means as long as she has no male, as long as she has no union with a male, she is still called in the aspect of “na’ar” without a heh. Interesting, because this is the masculine form, but the point is that the completeness of the female, the completeness of the receiving attributes, is only specifically when she is connected, when she is together with the male. As long as she is only alone, she is as if she is a male by herself. Must she be a thing unto herself? This is a deficiency. Well, this is not a fulfillment, this is a deficiency.
* The second state: when, the moment she receives males, when she becomes united, then she is called na’arah.
The Aspect of “Leil” and the Aspect of “Lailah” in the Holy Shechinah
The Zohar says, this is the same type here. “Leil” means the Shechinah, “lailah” means the Shechinah. This is written in the Zohar, it is written in the Rebbe many times, that which the Torah emphasizes “the Lord your God brought you out of Egypt lailah [at night]” (Deuteronomy 16:1). “Lailah” does not mean ‘at night,’ yes? It’s an interesting verse. It says “He brought you out of Egypt lailah.” This language appears several times, yes? Lailah. How does it appear here? “And Zipporah fled lailah,” “And Pharaoh arose lailah,” “And he called to Moses and Aaron lailah.” It also says “the Lord brought the children of Israel out of Egypt lailah.” There is a verse in the book of Deuteronomy.
“Lailah” the Kabbalists interpret, not meaning at night, at night, at nighttime, that should be simply the plain meaning. The night took them out. What does the night mean? Rather it is the attribute of night. It says in the Gemara the attribute of night. The attribute of night, this is the Shechinah. The Shechinah took the Jews out of Egypt.
But the Shechinah has two states:
1. The aspect of “leil”: The first aspect, the first state, the state before the union, this is called “leil.” It is not yet “lailah,” it is still “leil,” it is still a half.
2. The aspect of “shimurim”: When after there has been a union, it is called “shimurim.” Shimurim is from the language of “and his father watched the matter” (Genesis 37:11), she waits. Usually shamur, shamur means zachor v’shamor [remember and guard]. Shamor is at night and zachor is by day. Shamor means she is guarded or she is protected. Why is she called by the name shamur? Because she needs to be protected from the kelipot, because she is guarded for her husband, guarded for her husband, guarded matzah.
So here he says thus, that “shimurim” implies that she is still waiting. She is not yet united, she is indeed guarded, she is designated for her husband, she is already ready to unite with her husband, but she is not yet. She is shimurim for Hashem, for Yud-Kei-Vav-Kei, to the name Havayah, the Tiferet.
—
The Secret of Union: The Inclusion of the Female Within the Male
Later however she becomes “this is that night.” Interesting, suddenly it says “hazeh” [this]. This means, it fits with what we say, that “lailah” is when there is already a male present. This means, “lailah” is more feminine language than “leil” perhaps. But when we have said that here there is like a paradox [contradiction]: when she becomes connected with the male, when there is a union, then she is called “lailah,” and then, says the Zohar, she is called “halailah hazeh laHashem” [this night for the Lord].
This is the “night of watching for all the children of Israel throughout their generations,” that the generations need to be a greater level, need to make a union, which then will be “hazeh” [this – masculine]. Then the night will not be called feminine language, even though then she is first a female, but then she will be called masculine. Why? Because the Zohar says here a principle:
> “In a place where there is a male, she is not called except female” [meaning, she is included in him].
This means, for example, so to speak, a parable: if one enters a house where there is a male, where there is good shalom bayit [domestic harmony], there is a union, one does not praise the wife by herself. If one praises the wife by herself, usually, certainly the wife does very much, “praise Him Zion and Egypt” (Psalms 87:4 – by way of expression), but when there is a place of a male, he arranges, he, so to speak, controls, he gives the form to the whole thing, one praises the male, and in this the female is included, because this is the whole point of the female, that she should be included with the male.
So [So], when there is a weak male, a weak union, then one speaks only of the male, and automatically in this the female is included. This is the secret, that for example we say that there is the name Havayah and the name Adnut:
* The name Havayah points to the male.
* The name Adnut points to the female.
And automatically “what is not written is read,” we read, we don’t say only the name Adnut, and we need to have in mind that in the name Adnut lies the name Havayah. This is the secret, this is written in all the books, yes? One needs to have in mind that when one says Adnut, one doesn’t mean only Adnut, Adnut also simply means “my Lord.” Who is my Lord? My Lord is the Havayah. But when one says… Abraham our father said thus, but when it is further together, one no longer needs to say this, that this is included in this, when one only needs to say the closeness, and in this the name Adnut is already included. This is the meaning of elevation, this is the meaning that there is a proper union, a proper union is in this manner.
“This is My God” – The Complete Redemption
Regarding this, when it will be “this is that night for the Lord,” the female does not need to be mentioned at all. The Zohar says on this it is written “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2), this is “zot” [this – feminine] and “zeh” [this – masculine]. “Zot” is her and “zeh” is him. “This is my God and I will glorify Him” – this the Jews said when there was the completion with the Exodus in Parashat Beshalach. They mention only the “zeh,” they don’t speak of the “zot.” This is already after it has become “watching for all the children of Israel throughout their generations.”
Thus far the words of the Holy Zohar here in Parashat Bo on this parasha. You understand yourselves. And the Zohar says on this we are also waiting. As it is written in the Zohar, on this the Jews wait, “watching for the Lord throughout their generations.” Yes, meaning, that for generations, in the future to come, the future to come means today, yes, we are still waiting, we are still waiting “throughout their generations.” On this it is written “And it shall be said on that day, behold this is our God, we have waited for Him” (Isaiah 25:9), all for this “zeh,” not only for the “zot.” And on this we ask “as in the days of your going out from the land of Egypt I will show him wonders” (Micah 7:15), that it should be like your going out from the land of Egypt, but not the first level of the Exodus, but the second level, the “watching for all the children of Israel throughout their generations,” this is “behold this is our God,” this is what we wait for.
Until here [So ad kan] are the words of the Zohar, the words of the commentators on the Zohar. I won’t repeat more of what is written, but you understand yourselves.
—
Divine Service in Practice
Ah, so here I want to arrive, and it’s just a hint, it is written that whoever learns Zohar, whoever has vitality in this, is already itself an action, whoever knows what all these concepts mean to him. So I want to say what it means, one thing that the Baal Shem Tov and other Chassidic books, already a little before the Baal Shem Tov, have explained a little what this means. What is the practical implication? What is the meaning of this? Or what is the effect of this? Perhaps the meaning is the thing itself, what is the effect of this in this world, in the way of service.
So it is written, the Ramak explains in Sefer Gerushin, it is also written in the Arizal a little in discourses that mention the same matter, and I forgot to look here in Pri Etz Chaim on Pesach, he also mentioned this matter. Also in the Zohar, and not only in the Holy Zohar, in Pri Etz Chaim on Chanukah an interesting thing is mentioned. They all say there the point, an interesting point, they are all built on this Zohar in truth, and perhaps more Zohar, but this is certainly one of the great sources, and it is also built on a Mechilta. It is written in the Mechilta…
Chapter 2: A New Song – The Secret of the Masculine Redemption
Between “Shirah Chadashah” and “Shir Chadash”
But a salvation that is to come after which there is no subjugation, therefore it is written in masculine form. He brings a verse from Jeremiah (30:6), it is written: “Ask now and see whether a male gives birth,” the future redemption is called a birth of a male, “for now I have seen every man with his hands on his loins like a woman in labor…” Male, this is the language of the future.
And they bring – I don’t see here the language of the Mechilta, but others who bring it, bring on this – it is written in the future “Sing to the Lord a new song [shir chadash]” (Psalms 96:1), it doesn’t say “shirah chadashah” [new song – feminine], but “shir chadash” [new song – masculine].
And there are those who are precise in the Passover Haggadah, when we say “and we will say before Him a new song for our redemption and for the salvation of our souls,” there are those whose versions say “shirah chadashah,” and there are those who say “shir chadash.” And many have said that one should say “shir chadash,” because it is written in the Midrash that in the future there will be a “shir chadash.”
What is “shir chadash”? In masculine form. In masculine form means that after it there is no exile, this is the meaning of “shir chadash.” This is the language in the Mechilta.
And the Mechilta the Kabbalists have brought, already in Pri Etz Chaim on the festival of Pesach, and apparently the Arizal, the Ramak, they all mean this Midrash, they connect it to this Zohar, to this topic. But we already see in the Midrash that it is very important, that there was a deficiency in the Exodus, or all the redemptions that were, all the songs that were, that they are still in the aspect of female.
And this also lies hinted already in the Exodus, but “this night is watching for the children of Israel throughout their generations” (Exodus 12:42), this “throughout their generations” is “as in the days of your going out” (Micah 7:15), this is in the future, that which still needs to be accomplished, this means truly the level of male.
And the simple meaning is simply, that male always points to a stronger level, a stronger, more powerful, more successful. And this is apparently the simple meaning of the Midrash that it will be in masculine form.
Women in Egypt and in Past Redemptions
The Arizal in Pri Etz Chaim on Chanukah says on this, all redemptions were through a female. The Chanukah [discourse] says that the Exodus for example was through Pharaoh’s daughter: “Pharaoh’s daughter to describe you” (Chronicles I 4:18), “Pharaoh’s daughter… whom Mered took” – this is Judah (Megillah 13a). She began the whole cycle of taking the Jews out of Egypt, saving Moses, and later there is Yocheved and Miriam.
We say that women are obligated in Chanukah candles, women are obligated in the four cups, “they too were in that miracle” (Shabbat 23a). Rashi always tries to explain that not only were “they too in that miracle,” but they made the miracle.
* There was at Chanukah, there was the miracle of Judith and the daughter of the Hasmoneans who made the miracle.
* There was at Purim, Esther.
All redemptions are perhaps aspects – there it says that it is the aspect of Hod, the aspect of female – and therefore it has no permanence. Because the aspect of female has no permanence, the aspect of male has permanence. This is the thing that is written in the Zohar and is written in all those places.
The Order of the Ramak: Torah and Redemption
What is the meaning of this? So we have a piece from the Baal Shem Tov, it is brought in ‘Toldot’ several times. The Baal Shem Tov said, and the Baal Shem Tov connected another piece from the Arizal to this, I believe that before this it was not connected.
That here the miracle of male and female, this we have discussed, is written in the Midrash, is written in the Zohar, is written in the Ramak. The Ramak says that therefore we see at the Exodus – this is already a piece of meaning that we can have to understand – we see that at the Exodus there was:
1. First the Exodus, first the redemption.
2. Afterward the Torah, afterward was the giving of the Torah.
This means, the aspect of female means redemption, the aspect of Shechinah, we were taken out of Egypt. Later we arrived at the giving of the Torah, Tiferet, Shavuot, this is “I am the Lord your God.” Therefore it did not have permanence, with this the tablets were broken and so forth.
But in the future we already have a Torah. So in the future there will be the aspect of male before the female, the aspect of Torah before the redemption. Redemption through Torah, redemption through Torah is a thing that has permanence.
So we already have a certain thing that we know what it is, we know a little what redemption means: faith you can say, redemption, Torah, knowledge – already a few more words.
The Innovation of the Baal Shem Tov: The Exile of the Female’s Knowledge
The Baal Shem Tov explained, connected another piece from the Arizal. The Arizal learned at length regarding the Egyptian exile in Shaar HaKavanot on Pesach and in Shaar HaPesukim here in these parshiot, that the Egyptian exile was an exile of knowledge.
Everyone who has ever learned ‘Maor Einayim,’ and he brings from the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov was very passionate about this topic of the exile of knowledge. Yes, there is also another thing called the exile of speech, which we discussed a week or two ago, also coming from the Zohar in Vaera. But there is besides that which there is the topic of the exile of speech – the exile of speech is also dependent on the exile of the Shechinah, as we have learned, Shechinah means “the mirror of speech” as opposed to “voice” which is Z”A [Zeir Anpin], this we learned about last week or two weeks ago, I don’t remember anymore.
But here there is a topic called the exile of knowledge. The Arizal has lengthy discussions about this, that the knowledge, this was the deficiency, Pharaoh had a hold on the level of knowledge, and when the knowledge was damaged, it goes back entirely to the whole parasha of Shovavim, the whole topic of the sin of emission from the mind which comes from knowledge, etc. etc. etc., everyone who has learned has already spoken about this on other occasions, the topic of knowledge that the Arizal explained.
עכשיו, הבעל שם טוב – זה מאוד מעניין, אני חושב שאין אולי ברור, צריך לבדוק טוב יותר את המפרשים שחשבו על דברים כאלה, אני חושב שיש ממש ראיה ברורה לגישה הזו – אבל זה פשט, זה לכאורה פשט שהבעל שם טוב מכניס בכתבי האריז”ל, פשט קבלי טכני, מה שהוא אומר.
ונדמה לי שכאן יש כמו הסתירה: אתה אומר שיש גלות השכינה, דעת היא הדעת, פרטות הדעת שהאריז”ל מדבר עליה היא תמיד הדעת של הזכר. אז מה ההיכי תמצא?
נראה שהבעל שם טוב הבין שצריך להבין שהנושא העיקרי של יציאת מצרים, הנושא העיקרי של גלות מצרים לא היה – או לפחות הגאולה, אולי היה גלות, אבל הגאולה לא כל כך פעלה על תיקון מדרגת הזכר.
אגב, אין תיקון שלא על ידי זכר, את זה צריך להבין טכנית בקבלה, אחרת מתבלבלים. אבל הריז’ינער הבין שאם יגידו שמדובר בגלות הדיבור, מדובר בגלות השכינה, אבל הבעל שם טוב עשה עקימה, שמה שכתוב דעת, הכוונה דעת הדיבור, דעת הנוק’ [הנוקבא], הוא קורא לזה, דעת הנקבה.
וזה בוודאי בנוי על כל המדרשים, כל המקורות שלמדנו עכשיו, שאמרנו שכתוב מפורש בזוהר, כתוב במדרש, כתוב במפרשים, שיציאת מצרים הייתה רק מדרגה של בחינת נוק’.
באמת זו לא סתירה, כמו שאמרנו טכנית, כמו שהרמ”ק מסביר כאן, בוודאי יציאת מצרים גם הגיעה לזכר. אבל הנקודה היא שזה היה העיקר, זו השאלה מה העיקר. השאלה היא, אפשר לומר איך זה מתחיל, כן? לומד איך זה מתחיל.
* זה מתחיל, אם זה מתחיל עם נקבה, אז יש חיסרון בזה, כי אז הנקבה היא כלי שואלת, זה על דרך בחינתה.
* מתחיל עם הזכר, אז יש לזה יותר קיום.
זה החלק הטכני. עד כאן טכנית.
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
הבעל שם טוב אמר שממילא, גלות הדעת, או גאולת הדעת, שהייתה ביציאת מצרים, הייתה בעיקר גאולת דעת הנוק’, דעת של השכינה, דעת של הדיבור, ועל זה זה לא דבר שיש בו קיום.
זה לאו דווקא מה שהוא מתכוון לומר, מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו היום, כמו שלמדנו בשבוע שעבר את המכתב של הבעל שם טוב, כן? איך מביאים משיח? איך מביאים את הגאולה? גאולה פרטית, כן? גאולה פרטית היא גם הרי מעין והכנה וצירוף הקטן ביותר של כל הגאולות הפרטיות היא הגאולה הכללית.
איך מביאים את הגאולה הפרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה’, מה שהבעל שם טוב לימד אותנו, כמו שהוא אומר “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז). הוא אומר, הוא מסביר שהגאולה לעתיד תהיה על ידי בחינה של דעת דדכורא, דעת של הזכר. זו המדרגה שחסרה לנו, ואנחנו קונים אותה גם על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבל זה כשכבר יש לה קיום.
אז מה ההבדל? מה ההבדל? הבעל שם טוב אומר לשון כזו, וזה ממש מחובר, אין שום ספק שהוא מתכוון לאותה בחינה ואותם לשונות כתובים על שניהם ב’תולדות’ ובמקורות האחרים.
* דעת דנוקבא פירושו שיודעים דברים. דנוקבא פירושו אמונה. מה פירוש בחינת אמונה? או שהם יכולים לומר כמו שלמדנו פעם מהזוהר בוירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה ודעת כללות. כן, אמונה, אחת המשמעויות של אמונה היא דעת כללי, לא דעת פרטי שאתה יודע…
זה החלק השלישי של השיעור. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין “דעת דנוקבא” (אמונה שבאה והולכת, חידוש העולם) ו”דעת דדכורא” (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות בכל פרט), ואיך יציאת מצרים היא היסוד לאמונה.
—
פרק ג’: דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
המדרגה של דעת כללי ופרטי
מגיד שיעור:
רק שבינתיים אני יכול לומר כך: אני מקבל מהם, זה גם משהו. איך משהו עובד? אחד אומר כך: דיברנו הרבה פעמים על ההבדל של “על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו”, לומר שהכל זה הקב”ה. ואפשר… כל אחד מאמין באופן כללי, כמעט אפילו אתאיסט [מאמין] באופן כללי, וזה משהו.
אבל לומר על זה [שזו התכלית], זו כבר מדרגה פנימית, זה כבר אומר “מדרגות” דברים. בוודאי, הם לא מתכוונים לשלילה [שלא צריך את האמונה הפשוטה], הם יגידו – וזה צריך לזכור – שכשאומרים שיש מדרגת “אמונה” שהיא מדרגה קטנה יותר מ”דעת” (כי דעת גדול יותר), זה לא אומר שמי שיש לו דעת אין לו אמונה. אלא להיפך, זה ההבדל: “העיקר תמן נקבא” – כשאדם יש לו דעת, כבר בכלל מסייע אמונה. בוודאי יש לו גם את האמונה הכללית, זה לא החידוש. החידוש הוא: יש לו גם את האמונה הפרטית, ודעת פרטית כבר גובר על דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
הלשון של הבעל שם טוב היא על הנקודה שנקראת “דעת דדכורא” ו”דעת דנוקבא”. הוא אומר ממש שדעת דנוקבא פירושו חידוש העולם.
יציאת מצרים הייתה להוציא את הנושא שנקרא חידוש העולם. מה פירוש הדבר? שחידוש העולם פירושו באופן כללי האמונה שלכל יהודי יש, שכל יהודי מאמין או יודע, שהעולם כמו שהוא, הוא דבר שנברא. “דבר נברא”. חידוש גדול, חידוש העולם.
העולם הוא דבר נברא, העולם הוא לא דבר שיש לו קיום מעצמו, הוא לא “עומד לנצח”. נצח צריך דווקא בזמן, אבל במהות – הוא לא דבר אמיתי [מצד עצמו]. העולם הוא דבר נברא.
יכול להיות מצב שהעולם הוא טיפש, שיגרום להסתרה, שיגרום לגלות השכינה. שכינה, שכנות… “בדבר ה’ שמים נבראו”, דבר ה’, שזה העולם. יכול להיראות בגלות, יכול להיות לא מחובר למקור, ולא מחובר בכלל לדעת.
פרעה והטעות של “קדמות העולם”
כשזה נראה סתם, אפשר לחשוב שהעולם – כמו שהראשונים קראו “קדמות העולם” – כי העניין של קדמות העולם זו לא שאלה [סתם פילוסופיה], זה: העולם הולך להיות נצחי. “קדמות העולם” הוא מתכוון לומר, שהעולם הוא אמיתי, הוא נראה אמיתי. הוא נראה אמיתי.
זה פרעה, זו קליפת עורף, או בחינות דעת ד’נחש, שם אחר כך. פרעה ראה – “אני נראיתי, העולם נראה אמיתי”. פרעה אמר, קם בבוקר ואמר: כן, יש עולם ואני חלק מאיתנו. זה פירוש “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג) – זה אנחנו, אמיתי, דבר אמיתי אחד. אני אלוה.
כמה משה [רבינו] פעל ביציאת מצרים, הוא שהעולם לא כל כך אמיתי. הוא דבר נברא! חסר שהכל פעם היה [נברא], שזה כך אפילו כל רגע, אי אפשר כבר טיפה [בלי זה], חסר שיהיה בורא. הוא דבר נברא, חידוש גדול! ואין מספיק הכרת טובה על החידוש הזה.
אמונה בבחינת נקבה: “דבר שיש לו הפסק”
והייחוד, עד כאן ביאה, עד כאן שתי ביאות, תלויים בזה. בביאה… אה, ה’ אומר “יודע שלא הופסק”. כל בחינת נקבה, בחינת נקבה היא דבר שיש לו הפסק. כמו שאחד מבין שבחינת אמונה – בפרט אם מדברים על ההרגשה של אמונה – הוא יכול להיות אמונה באופן הכי מורגש או באופן הכי מופשט.
אין אמונה [שנשארת], אי אפשר לקרוא לזה “זה” – החלק שלא משתנה. אבל אמונה במובן שזה דבר שאני מרגיש, דבר שהוא דבר בפועל ממש, שאדם יכול לומר “שמע ישראל” – [זה צריך להיות] דבר שלא יופסק. [אבל מצד הטבע] אמונה היא דבר שיש לו הפסק. לפעמים הוא מרגיש כן, לפעמים הוא לא מרגיש. הוא כמו נקבה. לנקבה יש זמן, כן. לפעמים היא כמו נידה, לפעמים היא טהורה. זה הטבע, טבע של הלבנה, הטבע של הלבנה.
אה, יפה מאוד. אומרים בקידוש לבנה: “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם… וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה”. דבר יפה מאוד, “חסדך תחדש”, הבעל שם טוב אומר שכל יום יש התחדשות. מתוק מאוד. אבל למעשה, זה פירוש “אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק” [לשון הפיוט].
התועלת של “בחינת נקבה” (יציאת מצרים)
יציאת מצרים… עכשיו בואו נהיה ברורים, שאפילו אפשר שיהיה דבר ש”יש להפסק” יש גם תועלות גדולות, כן? אנחנו צריכים להכיר טובה. אנחנו צריכים להכיר טובה, קודם כל על זה. זה הפירוש הפשוט הראשון של “זכר ליציאת מצרים”. אנחנו מאוד מרוצים מזה, שיכול להיות רגע שיהודי ישמע, יבין, יסתכל שהעולם הוא דבר נברא.
“דבר נברא” פירושו לומר: פותחים את העיניים בבוקר ואומרים “מודה אני לפניך”, או אומרים “שמע ישראל”, ושם אני אומר: “וואו! יש עולם? זה לא הכל, זה לא הכל. זה דבר נברא. יש עוד אלוה של העולם, כן? זה דבר נברא.” זה חידוש גדול.
והרבה פעמים אנחנו לא שם, הרבה פעמים אנחנו שוכחים, הרבה פעמים “יש להפסק”, הרבה פעמים השכינה בבחינת גלות. שהגלות היא בדיבור – אי אפשר לדבר על זה אפילו יודעים את זה, כן? בהעלמה. יודעים מזה ואי אפשר לדבר על זה, מתביישים.
גלות הדיבור: הבושה מאמונה
התועלת השנייה… מה שאנשים מתביישים לדבר, להתפלל בקול, זה אחד. יש הרבה בחינות בזה. הוא יכול להתבייש, או – אני אומר – אנשים פשוטים מתביישים. אנחנו חיים בעולם, אפילו אני לא מדבר על העולם החסידי, העולם החרדי, אבל באמת, אנחנו חיים בעולם שצריך קצת להתבייש לדבר על אמונה. כי חוץ מזה שיש קושיות על זה אולי, זה לא העיקר. העיקר הוא שהחיות, מציאות העולם, העיתון – לא מחזיק מזה.
השבוע מישהו אמר בחדשות על משהו שזה היה “גזירה מן השמים”, והרבה אנשים אמרו: “אה, יכול להיות שלפעמים אדם צריך לקחת את האחריות שלו, וזו לא סתירה.” אבל אתה רואה ברור, מי שמסתכל בחדשות רואה ברור שזה ממש לפי שיטת החדשות, לפי שיטת העולם הזה, טיפשי לומר “גזירה מן השמים”. כאילו, כן, כי הכל אתה שולט. נכון, השיטה האחרת היא בדיוק כזו שטויות – על כן, אנשים יכולים לעשות, הכל לעשות, אפשר הכל לשלוט… נו, יהיה טוב. לא, צריך באמת לשלוט כמה שאפשר, וזו עצמה עבודת הבירור.
אבל אנחנו חיים בעולם שצריך… לא תמיד – לפעמים בבית הכנסת, לא שאני רוצה תמיד לומר, לפעמים בא לך הגל לומר אולי מילה של אמונה. אני לא מדבר על “אמונה” – אמונה לא אומרת לומר “שאני מאמין, אני לא מאמין”. אמונה אומרת לומר שאני באמת מחזיק כך! אני רוצה להחזיק שזו מצווה להחזיק כך. כן, זה הבדל גדול, צריך לדבר על זה הרבה זמן.
כשאני אומר אמונה, אני מתכוון שאנשים יגידו בשם עצמם. זה אומר דיבור, כן, לא דיבור [סתם]. כל עוד אומרים אחרי – “כתוב בספרים הקדושים שאמרת פרטים” – זו לא אמונה. את זה אתה אומר אחרי. זה עדיין הדיבור בגלות. הדיבור *לא* בגלות, מה שאומר: אני יכול לדבר לבד, כן, בשם עצמי, אני מחזיק כך. זה בגלות [שאי אפשר לעשות את זה].
הפעולה של משה רבינו: לעשות אמונה “נורמלית”
אז עכשיו, תדמיין שזה היה רק זה, שזה ממש היה חושך מצרים. זה ה”וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י, כא). “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר” (שם כג). משה רבינו פעל כל כך הרבה, התורה פעלה כל כך הרבה, יציאת מצרים פעלה כל כך הרבה, לנצח נצחים לדורות – אני יודע – פעלה שיכול להיות, יכול להיות לפעמים שלא יאכלו, יכול להיות.
הבעל שם טוב אומר בפירוש ש– כולי האי, זו מבט היסטורי – שמה שפעם היה, כך הוא מדמיין לעצמו, פעם היו אפיקורסים יותר גדולים, ופעם היו – כך כתוב ברמב”ם – פעם ממש רוב החכמים אמרו “עולם קדמון”, והעולם הוא לא דבר נברא. נגיד כך הוא הבין. והיום לא רואים, רואים שכן, זה דבר נורמלי. בזמנו של הבעל שם טוב זה היה דבר נורמלי, היום כבר חזרנו לזמנים הקודמים, אולי אני כבר טועה שוב חזרה, אני לא יודע, אלה הזמנים בזה.
אבל הבעל שם טוב אומר, מה הפשט? כי זה תיקון של העולם. זה בירור מסוים. הבירור מובן שהוא בדעת עליון, זה לא פשט שה… אבל יש, זו העבודה של צדיקים, של יהודים, של אנשים ששמים בעולם רעיונות מסוימים, שזה נהיה נורמלי. זו עבודה גדולה, את זה צריך לדבר עליו הרבה יותר בהקשר אחר.
העבודה של הרבי’ם, העבודה של צדיק, העבודה של כל יהודי, היא לעשות דברים מסוימים שיהיו נורמליים. משה רבינו עשה מספיק נורמלי שיהודי תופס דקה טובה, והוא אומר שהעולם הוא דבר נברא – יכול לעבוד, זה אפשרי. נכון, מחר הוא שכח. בשביל זה יש דבר שאינו נקבה, יש עוד דבר שאינו נקבה, צריך להתחזק כסדר באמונה, צריך להתחזק כסדר – זו עוד בחינה של נקבה, אבל יש לה לפחות, זה יותר טוב מגלות, הרבה יותר טוב מגלות, זה לבד רווח יותר טוב מגלות. זו בחינת נקבה, זו הבחינה של יציאת מצרים.
דעת דדכורא: “על צבאותם” – הצבא של אותיות
הבעל שם טוב שאומר, בחינת דעת… התחינה היא שכל אות – זה ממש הגבול של כתיבתו – שכל אות שיהודי התפלל, הוא רואה בה עולמות מתוקנים, הוא רואה בה עולמות, נשמות, אלוקות, הוא רואה בה בדיוק. אני מפרש בכל אות, אני מפרש בדיוק, כן?
באופן כללי להאמין בכל, אני מאמין – מתוק. כך אומר הרמ”א “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”, צריך לדעת בכל אות לומר פשט, בכל אות לראות פשט אלוקי, לראות מה המשמעות של זה.
אבל כל הנושא של הטובה שהשם, שהקב”ה עשה את כל העולם, “וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”, כולל השעות שזה לא טוב לאדם, על זה אומרים “יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. הרי כתוב “וְכָל צְבָאָם”, הרי כתוב השבוע “הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם” (שמות יב, נא).
כבר אמרתי על זה את הפשט של זה, ש”על צבאותם” פירושו שצבא – צבא גם אומר שכל דבר, כל פרט עומד על מקומו, זה הגיוני. אות ס’, זו ה”צבא אות”, אות ס’ בצבא של אותיות, יש עוד משמעויות בזה, אבל הצבא, צבא השם הוא הצבא של אותיות. זה אומר שכל נקודה, כל אות, כל דבר, כל חלק יש לו משמעות. זה לא סתם באופן כללי צריך להאמין שהכל עושה הקב”ה. לא, אני יכול לספר לך את הסיפור, תן לי לספר לך. הכל עושה הקב”ה זה דבר אחד, אני אספר לך.
“אוֹתוֹתַי אֵלֶּה” (שמות י, א) – הקב”ה עשה עשר מכות, זו כבר ממש השגה. זה אומר “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “ולא במאמר אחד יכול להבראות”? אפשר שתהיה אמונה כללית, אפשר להאמין שהקב”ה עושה הכל, אבל “ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים” – צדיק, השכר והפרעון האמיתיים, המדרגה האמיתית לצדיקים ורשעים היא מי שיכול לומר עשר מכות, הוא יכול לומר עשרה מאמרות, הוא יכול לומר בדיוק מה כל דבר הוא, מה הפשט של זה.
זו בחינת זכר, זו בחינת דעת. כל אחד יודע שדעת היא דבר שנשאר, כן? מה ההבדל בין אמונה לדעת? שהוא יכול אפילו לומר הרגשות – הרגשות שהיא סוג של אמונה, הולכת ובאה. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין את זה, הוא יכול לשכוח, יכול להיות לא במחשבה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת. הוא יכול לשכוח את זה גם, זו שכחה תמידית, זו הבחינה של שבירת הלוחות. אבל לימוד האמת הוא יכול אפילו לומר בנשמתו נשאר לנצח, בדעת המופשט שלו, בגוף שלו, שהוא כבר לא יסחב את עצמו.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – “לראות ולא רק להאמין”
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר
כולם יודעים שדעת היא דבר שנשאר, כן? זהו ההבדל בין אמונה לדעת. אפשר אפילו לומר ש”רגשות”, שהם סוג של אמונה, באים והולכים. אבל כשאדם יודע משהו, הוא מבין אותו – הוא אמנם יכול לשכוח אותו, יכול להיות שזה לא בתודעה שלו, אבל הוא לא יכול לחשוב אחרת.
הוא יכול לשכוח את זה גם כן – זוהי הבחינה של “שכחת הלימוד” – אבל על כל פנים, הוא יכול אפילו לומר שנשמתו נשארת קשורה. הדעת המופשטת שלו, שהיא למעלה מהשכל, זה לא משולב בדעתו, זוהי הבחינה של “זכור תמיד”, זוהי “אותיות ברכה” שמביאה קיום ושפע.
דעת היא ראייה ברורה
אבל הבחינה של דעת, זוהי ראייה ברורה. לא רק שמע, לא רק האמין, אלא ראה. “ראה” – זה נקרא דעת. זוהי הבחינה של “זכור”. זוהי הנוסחה של “לשבת ולמועד”, זוהי הנוסחה של תורה.
כל המעלה של תורה היא שאנחנו צריכים לעשות דבר חדש, אנחנו צריכים לעשות “הלילה הזה לה'”. ה”לילה הזה לה'” היא העבודה שלנו. זוהי עבודה רצינית מאוד, צריך לעשות כל מה שאפשר בעניין הזה.
בואו נקבל על עצמנו בשבועות שלומדים על יציאת מצרים [ימי השובבי”ם], שאנחנו לוקחים על עצמנו קצת יותר לתת כמה דקות בשבוע לזה, להבין, להתיישב בדעתו איך אפשר לראות. לא להאמין – להאמין לא עולה כסף, להאמין זה גם דבר יפה, אבל להאמין זה “דבר שיש לו אחר הפסק”. לקדושת ירושלים יש “אחר הפסק”, אבל לדעת יש “אחר הפסק”? דבר שאדם יכול להבין נשאר.
“טוב רוצה אדם בקב שלו” – המעלה של הבנה עצמית
הוא יכול לומר על פרט אחד – והאמת היא, כמו שאני אומר, “בכלל מסעי אמונים” – אדם יאמר: “הכלל הרי כולל את כל העולמות, והפרט האחד הרי רק דבר קטן אחד?” כן, אבל הדבר הקטן האחד – למרות שוודאי הדבר הקטן האחד בנוי על זה שכל העולמות קיימים – אבל את הדבר הקטן האחד אתה מבין.
יש דין [בבא מציעא ל”ח.]: “טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”. כן? יש דין: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” [תהלים קכ”ח:ב].
אנחנו יכולים להבין מעט מאוד, אנחנו יכולים להוציא מעט מאוד את הבחינה של “ראיתיך בעיני”, לראות בבירור, “מלא עיניך והתבונן בעיניך” – מעט מאוד. אבל קצת מזה, שווה הרבה מאוד מאמונה. הרבה מאוד. זו לא סתירה, להיפך, זה נכלל בזה.
וכשמדברים על זה, אדם אומר: “אני מבין את זה, אני מבין את זה”, נעשה שוב דרגות, את המדרגה הבאה נבין גם אותה. אבל להבין קצת את זה זה חלק גדול מזה. אני חושב שזה חלק גדול מלקחת על עצמו לראות, לראות “כי מעשיך מראים אותך”, עניינים נפלאים. זה לא רק דבר שצריך לומר ולחזור ולהאמין. הרבה מזה קל יותר לקחת על עצמו.
הסכנה של ענווה מזויפת
האמונה היא אכן “אני נכלל בדבר שגדול ממני”. וזוהי הגאווה של אדם שאומר: “מה, אני אנסה להבין? אני הרי לא מבין כלום, אני לא יכול להבין פירור אחד, טיפה מן הים”. עדיף לומר “קח אמונה”, תבנה את עצמך באמונה, כן? עדיף, במקום שאני יכול ללמוד את כל התורה כולה – אני לא יכול, אהיה חסיד של מישהו שיודע את כל התורה כולה.
וזה אמת, הביטול. אבל מה למעשה זה בכלל לא ביטול כל כך גדול, יכול להיות שזה בא דווקא מגאווה גם כן. יכול להיות שיותר נכון לומר: “אני יכול לדעת הכל? אני יכול לדעת דבר אחד”. וחלק מלדעת זה לדעת מה לא יודעים, להיות ברור מה השאלה, מה התירוץ.
זו הרי אות. למשל זו אות, אות אחת. “לא תביאנו לידי אות אחת”. אה, אני רוצה להיות חסיד של רבי שיודע הכל ולומד את כל התורה כולה טוב מאוד. יפה מאוד, זה לא עולה לך. “לא תביאנו לידי אות אחת” – כשאתה רואה אות אחת, אות אחת, שתי אותיות, עשר אותיות – לא כל כך הרבה, כן? זה לא אחד על עשר. עשר זה מספר שאפשר עוד לזכור בעל פה. אחת, שתיים – כל אחד זכר אז לעצמו, כל אחד זכר את כולם. זו מדרגה חדשה לגמרי.
משה רבינו פתח את השער
וזוהי הפעולה של יציאת מצרים. שמאיפה לא היתה לנו אמונה, כמו שאומרים, כל יהודי למעשה – כמו שכתוב שם לגבי עשרת הדברות של יציאת מצרים ומתן תורה – על אותו דבר בהיסטוריה, כן?
אם לא היינו באים מכל המסורה, אם לא היתה לנו כל האמונה הכללית, כל המסורה, כל ההשראות שיש לנו – אדם כבר לא נולד היום, כבר היו לו דקות שונות של התעוררות, של דביקות, של אהבה, של השגה – לא הייתי יכול לעבוד על זה. אמת.
אבל משה רבינו כבר שבר את השער. הנקודה היא השער, הוא כבר פתח את השער, הוא כבר שם דם על הפתח, הוא כבר פתח את הפתח, הוא כבר פתח את השער. אפשר כבר לפעמים.
העבודה שלנו היא אכן להיכנס לשער הזה. צריך להתחיל לעשות איזה מקום למשהו כמו מקדש, משהו “מקדש ה’ כוננו ידיך”, משהו דבר קבוע. כן, “ה’ ימלוך לעולם ועד” זה לא רק על היום שהצליח אז הוא מולך, אלא זה דבר קבוע, זה דבר הקיים, זו בחינת “זכר”, זו בחינת זכר.
זוהי העבודה של היום. העבודה ביחס לדורות הקודמים, ביחס לאתמול, ביחס לאמונה הכללית שיש ליהודי – צריך קצת להקדיש זמן להבין בפרטיות כמה, כמה כן.
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור פרשת בא תשפ”ו – סוד “ליל שמורים” על פי הזוהר הקדוש
א. הקדמה: הפסוק המרכזי ואופי הפרשה
הפסוק
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”
פסוק זה מסיים את סיפור יציאת מצרים ומחבר בין המאורע ההיסטורי לבין המשמעות לדורות. פרשת בא אינה כתובה רק כ”מעשה שהיה” אלא נכתבה מלכתחילה להיות חלק מהמשך סיפור יציאת מצרים לדורות – “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.
—
ב. דרשת הזוהר הקדוש – שני שלבים בפסוק
השינוי בלשון הפסוק
הזוהר מבחין בשינוי: בתחילה נאמר “לֵיל שמורים” ובסוף “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”.
משל מ”נערה בתולה”
הזוהר מביא ראיה מהפסוק “כי יהיה נערה בתולה”:
– “נער” (בלי ה’) – מצב הנקבה לפני הייחוד עם הזכר, כאילו היא “דבר בפני עצמו” – וזהו חיסרון
– “נערה” (עם ה’) – מצב השלמות, כשהנקבה מתייחדת עם הזכר
היישום לעניין “ליל” ו”לילה”
– “לילה” = השכינה (כמו שכתוב “הוציאכם ה’ ממצרים לילה”)
– “ליל” (בלי ה’) = השכינה במצב שלפני הייחוד
– “לילה” (עם ה’) = השכינה במצב של ייחוד עם הזכר (תפארת/שם הוי”ה)
– “שמורים” = מלשון המתנה ושמירה – השכינה “שמורה לבעלה”, מוכנה לייחוד אך עדיין לא התייחדה
שני השלבים בפסוק
| שלב ראשון: “ליל שמורים הוא לה'” | שלב שני: “הוא הלילה הזה לה'” |
|——————————–|——————————|
| מצב של המתנה לייחוד | מצב של ייחוד שלם |
| השכינה עדיין “חצי”, לא בשלמות | הופעת המילה “הזה” מעידה על נוכחות הזכר |
הכלל: “באתר דאית דכורא לא אתקריאת אלא נוקבא”
כשיש ייחוד שלם – משבחים את הזכר בלבד, והנקבה נכללת בו. זהו סוד שם הוי”ה ושם אדנ”י.
—
ג. ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה בגאולה
המקורות מהמכילתא
– גאולה בלשון נקבה = יש אחריה שעבוד (כל הגאולות שהיו)
– גאולה בלשון זכר = אין אחריה שעבוד (הגאולה העתידה)
– הפסוק בירמיה “שאלו נא וראו אם ילד זכר” – הגאולה העתידה נקראת “לידת זכר”
– לעתיד לבוא נאמר “שירו לה’ שיר חדש” (לשון זכר) ולא “שירה חדשה”
– לעתיד לבוא נאמר “הנה אלהינו זה קיוינו לו” – רק “זה” (זכר), לא “זאת” (נקבה)
נפקא מינה להלכה: בנוסח ההגדה “ונאמר לפניו שיר חדש” – יש מדקדקים לומר “שיר חדש” (לשון זכר) כי מדובר על הגאולה העתידה.
שיטת האריז”ל – כל הגאולות היו על ידי נקבה
| גאולה | הנשים המעורבות |
|——-|—————-|
| יציאת מצרים | בת פרעה, יוכבד ומרים |
| חנוכה | יהודית ובת חשמונאי |
| פורים | אסתר |
המשמעות הקבלית: כל הגאולות היו “בחינת הוד”, “בחינת נקבה” – לכן אין להן קיום.
—
ד. חידוש הרמ”ק – הסדר קובע
ביציאת מצרים
1. קודם – גאולה (בחינת נקבה/שכינה)
2. אחר כך – מתן תורה (בחינת תפארת/זכר)
התוצאה: הלוחות נשברו – אין קיום
לעתיד לבוא
1. קודם – תורה (בחינת זכר)
2. אחר כך – גאולה (בחינת נקבה)
התוצאה: גאולה על ידי תורה = דבר שיש בו קיום
—
ה. חידוש הבעל שם טוב – גלות הדעת
הרקע מכתבי האריז”ל
– גלות מצרים היתה “גלות הדעת”
– פרעה היה לו אחיזה במדרגת הדעת
– קשור לכל נושא שובבי”ם ותיקון המוחין
השאלה
לכאורה סתירה: מדברים על גלות השכינה (נקבה), אבל “דעת” באריז”ל הוא תמיד דעת של הזכר?
תשובת הבעל שם טוב – חידוש גדול
“דעת” בהקשר של יציאת מצרים הכוונה ל“דעת הנוקבא” – דעת של הנקבה, דעת השכינה, דעת הדיבור. לכן הגאולה ממצרים היתה בעיקר “גאולת דעת הנוקבא” – ומשום כך אין לה קיום.
—
ו. ההבחנה בין דעת דנוקבא לדעת דדכורא
טבלת השוואה
| דעת דנוקבא | דעת דדכורא |
|————|————|
| אמונה כללית | התבוננות פרטית |
| “הכל מהקב”ה” באופן כללי | לראות בכל אות, בכל פרט – את הא-לוהות |
| יודעים דברים באופן כללי | מבינים בפרטות |
| יש לו הפסק | דבר קבוע שנשאר |
| כמו הלבנה – פעמים מלאה, פעמים חסרה | בחינת “זכור” – אותיות ברכה |
דעת דנוקבא = חידוש העולם
– המשמעות: האמונה הכללית שהעולם הוא “דבר נברא” – לא קיים מעצמו
– יציאת מצרים הוציאה לאור את הרעיון הזה
– פרעה ייצג את הגישה ההפוכה: “לי יאורי ואני עשיתיני” – העולם אמיתי ואני חלק ממנו
התועלת של בחינת נקבה
למרות שיש לו הפסק – יש בזה ערך עצום:
– הכרת הטובה על עצם האפשרות להרגיש שהעולם דבר נברא
– “מודה אני” ו“שמע ישראל” – רגעי התעוררות
– עבודת הצדיקים: משה רבינו הצליח שיהודי יוכל לומר שהעולם נברא
דעת דדכורא – המדרגה הגבוהה
– “על צבאותם” – כל פרט עומד על מקומו, יש לו משמעות
– עשרה מאמרות / עשר מכות = לא אמונה כללית, אלא ידיעה פרטית מה כל דבר
– הבעל שם טוב: בכל אות שיהודי מתפלל – רואה “עולמות מתוקנים, נשמות, אלוקות”
ההבדל המהותי בין אמונה לדעת
– אמונה/הרגשות – באים והולכים, אינם קבועים
– דעת = כשאדם יודע ומבין משהו – הוא יכול לשכוח, אבל לא יכול לחשוב אחרת
– דעת = ראייה ברורה – לא רק שמיעה, לא רק אמונה
– בנשמה נשאר לנצח, גם אם בגוף נשכח
—
ז. הדרך להביא את הגאולה
הגאולה העתידה תהיה על ידי “דעת דדכורא”
– זה נקנה על ידי התבוננות בדרכי ה’
– כפי שכתב הבעל שם טוב: “יפוצו מעיינותיך חוצה”
– גאולה פרטית היא הכנה וצירוף לגאולה הכללית
– “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – מתפללים על הרמה השנייה של יציאת מצרים
—
ח. העבודה המעשית שלנו
“הלילה הזה לה'” – המטרה
לעשות משהו חדש, להפוך את הלילה ל”לילה הזה לה'” – להגיע לייחוד שלם.
“טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו”
– אנחנו יכולים להבין מעט מאוד – לראות בבחינת “ראיתיך בעיני”
– אבל המעט הזה שווה הרבה מאוד – הוא נכלל באמונה ומחזק אותה
– “יגיע כפיך כי תאכל” – יש ערך מיוחד למה שאדם משיג בעצמו
הסכנה שבענווה מוטעית
– טענה לכאורה צנועה: “אני לא מבין כלום, אני אהיה חסיד של מי שמבין הכל”
– אבל זו יכולה להיות גאווה: התחמקות מהעבודה האישית
– הנכון: “אני יכול לדעת דבר אחד, וחלק מלדעת הוא לדעת מה אני לא יודע”
– “לא תביאנו לידי אות אחת” – אות אחת, שתי אותיות – מספר שאפשר לזכור, רמה חדשה לגמרי
מה פתח לנו משה רבינו
– משה רבינו שבר את השער – הניח דם על הפתח, פתח את הפתח
– בלי המסורה – בלי כל האמונות הכלליות, ההתעוררויות, רגעי הדביקות שכבר חווינו – לא היינו יכולים לעבוד על זה
– אבל עכשיו – העבודה שלנו היא להיכנס בשער שכבר נפתח
קבלה מעשית
בשבועות שלומדים על יציאת מצרים – להקדיש כמה דקות בשבוע להתבוננות: “להתיישב על דעתי איך אפשר לראות” – לא רק להאמין אלא להבין.
—
ט. סיכום – המסקנה המרכזית
העבודה של היום, ביחס לדורות הקודמים ולאמונה הכללית שיש לכל יהודי – להקדיש זמן להבנה בפרטיות, לא רק להאמין באופן כללי. לבנות משהו קבוע – “מקדש ה’ כוננו ידיך” – בחינת זכר, דבר הקיים, לא דבר שיש לו הפסק. כך נזכה ל”ה’ ימלוך לעולם ועד” – גאולה שלמה שאין אחריה גלות.
תמלול מלא 📝
סוד ליל שימורים והגאולה העתידה
שיעור לפרשת בא | חלק א’
פתיחה: סיפור יציאת מצרים לדורות
רבותי, ס’איז פרשת בא תשפ”ו. איינער פון די פסוקים וואס פירן אויס די מעשה פון יציאת מצרים אין די וואכעדיגע סדרה – ס’שטייט אפאר מאל די מעשה פון יציאת מצרים, די מצוות פון יציאת מצרים, אבער איינער פון די סיומים, נאכדעם וואס ס’שטייט אז זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, גלייך פאר ס’שטייט “זאת חקת הפסח”, ס’שטייט שוין וואס ס’גייט זיין לדורות – פירט אויס דער פסוק אזוי:
> “לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה’ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה’ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” (שמות יב, מב).
אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אסאך מאל אויף די נושא פון די פסוקים אין פרשת בא וועגן יציאת מצרים, אז ס’איז זייער קלאר פון די פרשה, אזוי ווי מ’זעט אין אנהייב פון די פרשה “לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ”, אז די פרשה איז נישט געשריבן בתור “מעשה שהיה” [היסטאריע]. וואס גראדע, למשל יעצט ווען מ’פארציילט די מעשה ביי די סדר פון יציאת מצרים, קוקט מען אריין אין פרשת בא און מ’זעט וואס איז געשען.
נאר אין א געוויסע זין, דירעקט, די מעשה אליין קען זיין אפילו געשען, אבער ס’איז זיכער געשריבן געווארן אויף אן אופן וואס עס זאל זיין א חלק פון די המשך סיפור יציאת מצרים, פון די זכר יציאת מצרים, פון די מצוות יציאת מצרים, פון די נפקא מינה וואס יציאת מצרים מאכט אין אלע דורות. ס’איז שוין אזוי געשריבן די מעשה, און אמת, ס’איז אזוי שוין געשען די מעשה, אזוי ווי די מעשה פארציילט, אז פארוואס “וַאֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו”? כדי “לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ”, “לְמַעַן תְּסַפֵּר”.
און דא דארף מען זייער גוט פארשטיין דעם פסוק. דער פסוק איז איינער פון די פסוקים וואס געבן די שטערקסטע ארויס די נקודה:
1. “לֵיל שִׁמֻּרִים” – די נאכט איז געווען שמורים לה’ להוציאם מארץ מצרים. דאס איז ערשטנס.
2. “לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” – צווייטנס, ס’איז שמורים לכל בני ישראל לדורותם.
ס’איז געווען שמורים לה’, און ס’ווערט אויך שמורים לכל בני ישראל, און נישט סתם לכל בני ישראל, נאר לדורותם. מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד פון דעם פסוק, וואס מ’קען מאכן פון דעם.
—
דברי הזוהר הקדוש: הסוד של “ליל” ו”לילה”
דער זוהר הקדוש האט באמערקט אן אינטערעסאנטע זאך. איך ווייס נישט צו דאס איז מדויק, איך דארף קוקן, אבער דער זוהר הקדוש באמערקט אז דער פסוק הייבט זיך אן מיט די ווארט “ליל שמורים”, “ליל שמורים הוא לה'”, און צופיסנס שטייט “הוא הלילה הזה לה'”.
עס קען אוודאי זיין אז “ליל” איז מלשון סמיכות, אז “הלילה של שמורים”, “ליל” איז ווען עס שטייט אליינס, אזוי איז אפשר פשטות פשט. אבער דער זוהר האט געטראכט אז דא שטייט עפעס א סוד.
ההבדל בין “נער” ל”נערה”
און דער זוהר זאגט אזוי, עס שטייט א פסוק “כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה” (דברים כב, כג). “נערה” זאגט דער זוהר – ווייטער דאס איז א מדרש פון די זוהר, על פי פשט “נערה” איז פשוט “דהאי” [דאס איז די], “נערה” שטייט געווענליך אין די תורה רוב מאל כמעט אן א ה’, עס שטייט “נער”, און מ’ליינט “נערה”, ווייל די מסורה זאגט אז דא שטייט א קמץ, ליינט מען “נערה”. אמאל שטייט “נערה” מיט א ה’, די ה’ איז בעצם א ‘אם קריאה’, עס איז בעצם די ה’ זאגט אז מ’ליינט עס מיט א קמץ.
אבער דער זוהר זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, דער זוהר וויל מאכן פון דעם א דרש, און דער זוהר זאגט אז דא ליגט א סוד: אז “נער” איז אינטערעסאנט, הייסט דא א “נערה” וואס מ’רופט, און דאס שטייט אין די תורה די זעלבע וועג ווי א “נער”. “נער” הייסט דאך א זכר כביכול, א קליינער, און שפעטער הייסט זי “נערה”, הייסט זי שוין אזויווי א נקבה.
זאגט דער זוהר אז עס איז דא צוויי מצבים [stages] פון א יעדע נקבה:
* המצב הראשון: הייסט זי “נער” אן א ה’. דאס הייסט זאלאנג זי האט נישט קיין זכר, זאלאנג זי האט נישט קיין יחוד מיט א זכר, הייסט זי נאך אלץ בבחינת “נער” אן א ה’. אינטערעסאנט, ווייל דאס איז דאך די לשון זכר, אבער די ווארט איז אז די שלימות פון די נקבה, די שלימות פון די מדות המקבלות, איז נאר דייקא ווען זי איז מחבר, ווען זי איז צוזאמען מיט די זכר. זאלאנג זי איז נאר אליינס, איז זי כביכול ווי זי איז א זכר בפני עצמה. מוז זי זיין א דבר בפני עצמו? דאס איז א חסרון. גוט, דאס איז נישט קיין מילוי, דאס איז א חסרון.
* המצב השני: בשעת, די רגע וואס זי איז מקבלת דכרין, וואס זי איז געווארן מיוחד, דעמאלטס הייסט זי נערה.
בחינת “ליל” ובחינת “לילה” בשכינה הקדושה
זאגט דער זוהר, דאס איז די זעלבע סארט דא. “ליל” הייסט די שכינה, “לילה” הייסט די שכינה. דאס שטייט אין זוהר, שטייט אין רבי’ן אסאך מאל, דאס וואס די תורה איז מדגיש “הוֹצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה” (דברים טז, א). “לילה” מיינט נישט ‘בלילה’, יא? ס’איז אן אינטערעסאנטע פסוק. שטייט “הוציאכם ממצרים לילה”. שטייט אפאר מאל די לשון, יא? לילה. וויאזוי שטייט דא? “וַיִּבְרַח צִיָּה לָיְלָה”, “וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה”, “וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה”. נאך שטייט “הוציא ה’ את בני ישראל ממצרים לילה”. שטייט א פסוק אין ספר דברים.
“לילה” טייטשן די מקובלים, נישט טייטש אז בלילה, בלילה, ביינאכט, דאס זאל זיין פשוט פשט. די נאכט האט זיי ארויסגענומען. וואס הייסט די נאכט? נאר ס’איז מדת לילה. שטייט אין די גמרא מדת לילה. מדת לילה, דאס איז די שכינה. די שכינה האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים.
אבער די שכינה האט צוויי מצבים:
1. בחינת “ליל”: די ערשטע בחינה, די ערשטע מצב, די מצב שלפני הייחוד, דאס הייסט “ליל”. ס’איז נאכנישט קיין “לילה”, ס’איז נאך א “ליל”, ס’איז נאך א חצי.
2. בחינת “שמורים”: בשעת נאכדעם וואס ס’איז געווארן א ייחוד, הייסט “שמורים”. שמורים איז מלשון “וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (בראשית לז, יא), זי ווארט. געווענליך שמור, שמור הייסט זכור ושמור. שמור איז בלילה און זכור ביום. שמור הייסט זי איז באווארט אדער זי איז אפגעהיטן. פארוואס הייסט זי מיט’ן נאמען שמור? ווייל זי דארף זיין אפגעהיטן פון די קליפות, ווייל זי איז אפגעהיטן פאר איר בעל, שמורה לבעלה, מצה שמורה.
איז דא זאגט ער אזוי, אז “שמורים” איז משמע אז זי ווארט נאך. זי איז נאכנישט מיוחד, זי איז טאקע אפגעהיטן, זי איז מיוחדת לבעלה, זי איז שוין גרייט זיך מתיחד צו זיין מיט איר בעל, אבער זי איז נאכנישט. זי איז שמורים לה’, ליו”ד ק”י ו”ו ק”י, צו די שם הוי”ה, די תפארת.
—
סוד הייחוד: הכללות הנקבה בתוך הזכר
שפעטער אבער ווערט זי “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה”. אינטערעסאנט, מיט אמאל שטייט “הזה”. דאס הייסט, ס’שטימט מיט וואס מיר זאגן, אז “לילה” איז ווען זי איז שוין דא א זכר. דאס הייסט, “לילה” איז מער לשון נקבה ווי “ליל” אפשר. אבער בשעת וואס מיר האבן געזאגט אז דא איז דא אזויווי די פאראדאקס [סתירה]: בשעת וואס זי ווערט מחבר מיט די זכר, בשעת וואס ס’איז דא א ייחוד, דעמאלטס הייסט זי “לילה”, און דעמאלטס, זאגט דער זוהר, הייסט זי “הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'”.
דאס איז דער “לֵיל שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”, אז די דורות דארף זיין א גרעסערע מדריגה, דארף מאכן א יחוד, וואס דעמאלטס וועט זיין “הזה”. דעמאלטס וועט די לילה נישט הייסן לשון נקבה, הגם דעמאלטס איז זי ערשט א נקבה, נאר דעמאלטס וועט זי הייסן זכר. פארוואס? ווייל דער זוהר זאגט דא א כלל:
> “בַּאֲתַר דְּאִית דְּכוּרָא לָא אִתְקְרִיאַת אֶלָּא נוּקְבָּא” [במקום שיש זכר, היא לא נקראת אלא נקבה – כלומר, נכללת בו].
דאס הייסט, למשל, כביכול, א משל: אויב מ’גייט אריין אין א שטוב וואו ס’איז דא א זכר, וואו ס’איז דא א גוטע שלום בית, ס’איז דא א יחוד, איז מען נישט משבח די אשה בפני עצמה. אויב מ’איז משבח די אשה בפני עצמה, געווענליך, אוודאי די אשה טוט זייער אסאך, “הַלְלוּהוּ צִיּוֹן וּמִצְרָיִם” (תהלים פז, ד – ע”ד המליצה), אבער ווען ס’איז דא א מקום זכר, ער איז מסדר, ער, כביכול, קאנטראלירט, ער גיבט די צורה פון די גאנצע זאך, איז מען משבח די זכר, און אין דעם איז נכלל די נקבה, ווייל דאס איז דאך די גאנצע זאך פון די נקבה, אז זי זאל זיין נכלל מיט די זכר.
אלזא [So], בשעת וואס ס’איז דא א שוואכע זכר, א שוואכע יחוד, דעמאלטס רעדט מען נאר פון די זכר, און ממילא אין דעם איז נכלל די נקבה. דאס איז דאך דער סוד, אז למשל מיר זאגן אז ס’איז דא שם הוי”ה און שם אדנ”י:
* שם הוי”ה ווייזט אויף די זכר.
* שם אדנ”י ווייזט אויף די נקבה.
און ממילא “מה שאין כן נכתב כן נקרא”, מיר ליינען, מיר זאגן נישט נאר שם אדנ”י, און מיר דארפן אין זינען האבן אז אין דעם שם אדנ”י ליגט דער שם הוי”ה. דאס איז דער סוד, דאס שטייט אין אלע ספרים, יא? מ’דארף אין זינען האבן אז ווען מ’זאגט אדנ”י, מיינט מען נישט נאר אדנ”י, אדנ”י איז דאך אויך פשט “מיין האר”. ווער איז דער מיין האר? מיין האר איז די הוי”ה. אבער בשעת ווען מ’זאגט… אברהם אבינו האט אזוי געזאגט, אבער ווען ס’איז ווייטער צוזאם, דארף מען שוין נישט זאגן דאס, אז ס’איז נכלל זה בזה, ווען מ’דארף נאר זאגן די התקרבות’קייט, און אין דעם איז שוין נכלל דער שם אדנ”י. דאס איז טייטש עליה, דאס איז טייטש אז ס’איז דא א ריכטיגע יחוד, א ריכטיגע יחוד איז אויף דעם אופן.
“זה אלי” – הגאולה השלימה
וועגן דעם, בשעת וואס ס’גייט זיין “הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'”, דארף נישט זיין דערמאנט בכלל די נקבה. דער זוהר זאגט אויף דעם שטייט “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב), דאס איז “זאת” און “זה”. “זאת” איז איר און “זה” איז אים. “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” – דאס האבן די אידן געזאגט בשעת ס’איז געווען די שלימות מיט יציאת מצרים אין פרשת בשלח. זיי דערמאנען נאר דעם “זה”, זיי רעדן נישט פון דעם “זאת”. דאס איז שוין נאכדעם וואס ס’איז שוין געווארן “שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”.
עד כאן דברי הזוהר הקדוש אין פרשת בא דא אויף די פרשה. איר פארשטייט אליינס. און דער זוהר זאגט אויף דעם ווארטן אונז אויך. וויאזוי ס’שטייט אין זוהר, אויף דעם ווארטן די אידן, “שִׁמֻּרִים לַה’ לְדֹרֹתָם”. יא, טייטש, אז לדורות, לעתיד לבוא, לעתיד לבוא הייסט היינט, יא, ווארטן אונז נאך, אונז ווארטן נאך אלץ “לְדֹרֹתָם”. אויף דעם שטייט דאך “וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ” (ישעיהו כה, ט), אלץ פאר דעם “זה”, נישט נאר פאר די “זאת”. און אויף דעם בעטן אונז “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת” (מיכה ז, טו), אז ס’זאל זיין אזוי ווי צאתך מארץ מצרים, אבער נישט דעם ערשטן לעוועל [מדרגה] פון יציאת מצרים, נאר די צווייטע לעוועל, די “שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם”, דאס איז “הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה”, דאס ווארט מען.
ביז אהער [So ad kan] איז די דברי הזוהר, דברי המפרשים פון זוהר. איך זאג נישט נאך מער וואס ס’שטייט, איר פארשטייט אבער אליינס.
—
עבודת השם למעשה
אה, איז דא וויל איך אנקומען, און ס’איז סתם א רמז, ס’שטייט דאך אז ווער ס’לערנט זוהר, ווער ס’האט א חיות אין דעם, איז שוין אליינס א עובדא, ווער ס’ווייסט וואס ס’מיינט פאר אים עפעס די אלע מושגים. אלזא וויל איך זאגן וואס ס’מיינט, איין זאך וואס דער בעל שם טוב און אנדערע חסידישע ספרים, שוין פאר’ן בעל שם טוב אביסל, האבן מסביר געווען אביסל וואס דאס מיינט. וואס איז די נפקא מינה למעשה? וואס איז די משמעות פון דעם? אדער וואס איז די פעולה פון דעם? אפשר די משמעות איז די זאך אליינס, וואס איז די פעולה פון דעם בעולם הזה, בדרך עבודה.
אלזא ס’שטייט, דער רמ”ק איז מסביר אין ספר גירושין, ס’שטייט אויך אין די אריז”ל אביסל דרושים וואס דערמאנען די זעלבע ענין, און איך האב פארגעסן נאכצוקוקן דא אין פרי עץ חיים אין פסח, ער האט אויך דערמאנט די ענין. אויך אין זוהר, און נישט נאר אין זוהר הקדוש, אין פרי עץ חיים פון חנוכה ווערט דערמאנט אן אינטערעסאנטע זאך. זיי זאגן דארט אלע די נקודה, אן אינטערעסאנטע נקודה, זיי זענען אלע געבויט אויף דעם זוהר באמת, און אפשר נאך זוהר, אבער דאס איז זיכער איינע פון די גרויסע מקורות, און ס’איז אויך געבויט אויף א מכילתא. ס’שטייט אין די מכילתא…
פרק ב: שיר חדש – סוד הגאולה הזכרית
בין “שירה חדשה” ל”שיר חדש”
אבער א תשועה עתידה לבוא אין אחריה שעבוד, פארדעם שטייט עס בלשון זכר. ער ברענגט א פסוק פון ירמיה (ל, ו), שטייט: “שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר”, די גאולה עתידה הייסט א לידת זכר, “כִּי עַתָּה רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה…”. זכר, דאס איז לשון לבוא.
און זיי ברענגען – איך זע נישט דא די לשון פון די מכילתא, אבער אנדערע וואס ברענגען עס, ברענגען אויף דעם – שטייט לעתיד לבוא “שִׁירוּ לַה’ שִׁיר חָדָשׁ” (תהלים צו, א), נישט עס שטייט “שירה חדשה”, נאר “שיר חדש”.
און ס’איז דא וואס זענען מדייק אין די הגדה של פסח, ווען מ’זאגט “ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”, איז דא וואס שטייט אין די נוסחאות “שירה חדשה”, און איז דא “שיר חדש”. און אסאך האבן געזאגט אז מ’דארף זאגן “שיר חדש”, ווייל עס שטייט אין די מדרש אז לעתיד לבוא וועט זיין א “שיר חדש”.
וואס איז “שיר חדש”? בלשון זכר. בלשון זכר איז טייטש שאין אחריה גלות, דאס איז די טייטש “שיר חדש”. דאס איז די לשון אין די מכילתא.
און די מכילתא האבן געברענגט די מקובלים, שוין אין פרי עץ חיים אין חג הפסח, און לכאורה די אריז”ל, דער רמ”ק, זיי אלע מיינען די מדרש, זיי שטעלן עס צו צו דעם זוהר, צו די סוגיא. אבער מ’זעט שוין אין די מדרש אז ס’איז דא זייער וויכטיג, אז ס’איז דא א חסרון געווען אין יציאת מצרים, אדער אלע גאולות וואס זענען געווען, אלע שירות וואס זענען געווען, וואס זיי זענען נאך אלץ בחינת נקבה.
און דאס ליגט אויך מרומז שוין אין יציאת מצרים, אבער “הַלַּיְלָה הַזֶּה שִׁמֻּרִים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם” (שמות יב, מב), דאס איז “לדורותם” איז “כִּימֵי צֵאתְךָ” (מיכה ז, טו), דאס איז לעתיד לבוא, דאס וואס מ’דארף נאך אויפטון, דאס הייסט באמת די מדריגה פון זכר.
און פשוט טייטש איז פשוט, אז זכר ווייזט אלעמאל אויף א שטערקערע מדריגה, א שטערקערע, מער תוקף, מער געלונגען. און דאס איז לכאורה פשוט טייטש פון די מדרש אז ס’וועט זיין לשון זכר.
נשים במצרים ובגאולות העבר
דער אריז”ל אין פרי עץ חיים אין חנוכה זאגט אויף דעם, אלע גאולות האבן געווען על ידי נקבה. דער חנוכה [מאמר] זאגט אז יציאת מצרים למשל איז געווען בת פרעה: “בַּת פַּרְעֹה לְתַאֲרֵךְ” (דברי הימים-א ד, יח), “בַּת פַּרְעֹה… אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד” – דאס איז יהודה (מגילה יג.). זי האט אנגעהויבן די גאנצע סדר [cycle] פון ארויסנעמען די אידן פון מצרים, ראטעווען משה, און שפעטער איז דא יוכבד ומרים.
מ’זאגט אז נשים חייבות בנר חנוכה, נשים חייבות בד’ כוסות, “אף הן היו באותו הנס” (שבת כג.). רש”י אלעמאל פרובירט [tries] צו מסביר זיין אז נישט נאר זיי זענען “אף הן היו באותו הנס”, נאר זיי האבן געמאכט די נס.
* ס’איז געווען ביי חנוכה, איז געווען די נס פון יהודית און די בת חשמונאי וואס האבן געמאכט די נס.
* ס’איז געווען ביי פורים איז אסתר.
אלע גאולות זענען אפשר בחינות – דארט שטייט אז ס’איז בחינת הוד, בחינת נקבה – און וועגן דעם האט עס נישט קיין קיום. ווייל בחינת נקבה האט נישט קיין קיום, בחינת זכר האט א קיום. דאס איז די זאך וואס ס’שטייט אין זוהר און ס’שטייט אין די אלע פלעצער.
הסדר של הרמ”ק: תורה וגאולה
וואס איז די משמעות פון דעם? איז האבן מיר א שטיקל בעל שם טוב, ווערט געברענגט אין ‘תולדות’ כמה פעמים. דער בעל שם טוב האט געזאגט, און דער בעל שם טוב האט צוגעשטעלט א דריטע שטיקל אריז”ל צו דעם, איך מיין אז פאר דעם האט מען עס נישט צוגעשטעלט.
אז דא די נס פון זכר און נקבה, דאס האבן מיר גערעדט, שטייט אין מדרש, שטייט אין זוהר, שטייט אין רמ”ק. דער רמ”ק זאגט אז וועגן דעם זעט מען ביי יציאת מצרים – דאס איז שוין א שטיקל משמעות וואס מיר קענען האבן צו פארשטיין – מ’זעט אז ביי יציאת מצרים איז געווען:
1. קודם יציאת מצרים, קודם די גאולה.
2. נאכדעם די תורה, נאכדעם איז געווען מתן תורה.
דאס הייסט, די בחינת נקבה הייסט גאולה, בחינת שכינה, מ’האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. שפעטער איז מען אנגעקומען צו מתן תורה, תפארת, שבועות, דאס איז “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”. וועגן דעם האט עס נישט געהאט קיין קיום, מיט דעם די לוחות זענען צובראכן געווארן און אזוי ווייטער.
אבער לעתיד לבוא האבן מיר שוין א תורה. איז לעתיד לבוא וועט זיין די בחינת זכר קודם די נקבה, די בחינת תורה קודם די גאולה. די גאולה על ידי תורה, גאולה על ידי תורה איז א דבר שיש בו קיום.
האבן מיר שוין א געוויסע זאך וואס אונז ווייסן וואס דאס איז, אונז ווייסן אביסל וואס הייסט גאולה: אמונה קענסטו זאגן, גאולה, תורה, דעת – שוין אביסל מער ווערטער.
חידוש הבעל שם טוב: גלות דעת הנוקבא
דער בעל שם טוב האט מסביר געווען, צוגעשטעלט נאך א שטיקל אריז”ל. דער אריז”ל האט געלערנט באריכות לגבי גלות מצרים אין שער הכוונות פון פסח און אין שער הפסוקים דא אין די פרשיות, אז גלות מצרים איז געווען א גלות הדעת.
יעדער איינער וואס האט געלערנט אמאל ‘מאור עינים’, און ער ברענגט פונעם בעל שם טוב, דער בעל שם טוב האט זיך זייער שטארק געקאכט אין די נושא פון גלות הדעת. יא, ס’איז דא נאך א זאך וואס הייסט גלות הדיבור, וואס מ’האט גערעדט וועגן דעם א וואך אדער צוויי צוריק, אויך געקומען פון די זוהר אין וארא. אבער ס’איז דא חוץ פון דעם וואס ס’איז דא די נושא פון גלות הדיבור – גלות הדיבור איז תלוי אויך אין גלות השכינה, אזוי ווי מיר האבן געלערנט, שכינה הייסט “אספקלריא דדיבור” לעומת “קול” וואס איז א ז”א [זעיר אנפין], דאס האבן מיר געלערנט וועגן לעצטע וואך אדער צוויי וואכן צוריק, איך געדענק שוין נישט.
אבער דא איז דא א נושא וואס הייסט גלות הדעת. דער אריז”ל האט אריכות וועגן דעם, אז די דעת, דאס איז געווען די חסרון, דער פרעה האט אחיזה אין די מדרגת הדעת, און ווען די דעת איז נפגם געווארן, ס’גייט צוריק אינגאנצן צו די גאנצע פרשה פון שובבי”ם, די גאנצע נושא פון די חטא קרי פון די מוחין וואס דאס קומט פון דעת, וכו’ וכו’ וכו’, יעדער איינער וואס האט געלערנט האט שוין גערעדט וועגן דעם אין אנדערע הזדמנויות’ן, די נושא פון דעת וואס דער אריז”ל האט מסביר געווען.
יעצט, דער בעל שם טוב – ס’איז זייער אינטערעסאנט, איך מיין אז ס’איז נישטא אפשר קלאר, מ’דארף בעסער קוקן די מפרשים וואס האבן געטראכט פון אזעלכע זאכן, איך מיין אז ס’איז דא ממש קלאר א ראיה פאר די צושטעל – אבער ס’איז א פשט, ס’איז לכאורה א פשט וואס דער בעל שם טוב לערנט אריין אין כתבי אריז”ל, טעכנישע קבלה פשט [technical Kabbalah pshat], וואס ער זאגט.
און ס’דאכט זיך מיר אז דא איז דא אזוי ווי די סתירה: דו זאגסט אז דא איז דא גלות השכינה, דעת איז די דעת, די פרטות הדעת וואס דער אריז”ל רעדט איז אלעמאל די דעת פון די זכר. איז א היכי תמצא?
זעט אויס אז דער בעל שם טוב האט פארשטאנען אז מ’דארף פארשטיין אז די עיקר נושא פון יציאת מצרים, די עיקר נושא פון גלות מצרים איז נישט געווען – אדער על כל פנים די גאולה, אפשר איז געווען א גלות, אבער די גאולה האט נישט אזוי אויפגעטון אויף די תיקון פון די מדרגת הזכר.
אגב, ס’איז נישטא קיין תיקון שלא על ידי זכר, דאס דארף מען פארשטיין טעכניש אין קבלה [technically Kabbalah], ווערט מען זיך מבולבל זיין. אבער דער ריזשינער האט פארשטאנען אז אויב מ’וועט זאגן ס’רעדט זיך פון גלות הדיבור, ס’רעדט זיך פון גלות השכינה, אבער דער בעל שם טוב האט געמאכט אן עקומתא, אז דאס וואס שטייט דעת, מיינט דעת הדיבור, דעת הנוק’ [הנוקבא], רופט ער עס, דעת הנקבה.
און דאס איז אוודאי געבויט אויף די אלע מדרשים, די אלע מקורות וואס מיר האבן יעצט געלערנט, וואס מיר האבן געזאגט אז ס’שטייט מפורש אין זוהר, ס’שטייט אין מדרש, ס’שטייט אין מפרשים, אז יציאת מצרים איז נאר געווען א מדרגה פון בחינת נוק’.
אין אמת’ן איז עס נישט קיין סתירה, אזויווי מיר האבן געזאגט טעכניש [technically], אזויווי דער רמ”ק איז דא מסביר, אוודאי יציאת מצרים איז אויך אנגעקומען צו די זכר. אבער די פוינט [point] איז אז ס’איז געווען די עיקר, ס’איז די שאלה וואס איז די עיקר. די שאלה איז, מ’קען זאגן וויאזוי ס’הייבט זיך עס אן, יא? לערנט וויאזוי ס’הייבט זיך אן.
* ס’הייבט זיך אן, אויב ס’הייבט זיך אן מיט א נקבה, דעמאלטס איז דא א חסרון אין דעם, ווייל דעמאלטס איז די נקבה כלי שואלת, ס’איז על דרך איר בחינה.
* הייבט זיך אן מיט די זכר, דעמאלטס האט עס מער א קיום.
דאס איז דער טעכנישער חלק [technical part]. עד כאן טעכניש [technically].
ההשלכה המעשית: אמונה מול התבוננות
דער בעל שם טוב האט געזאגט אז ממילא, גלות הדעת, אדער די גאולת הדעת, וואס איז געווען ביי יציאת מצרים, איז געווען בעיקר גאולת דעת הנוק’, דעת של השכינה, דעת של הדיבור, און וועגן דעם איז עס נישט קיין דבר שיש בו קיום.
דאס איז לאו דוקא וואס ער מיינט זיך צו זאגן, וואס אונז דארפן ארבעטן אויף היינט, אזויווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך די בריוו פון בעל שם טוב, יא? וויאזוי ברענגט מען משיח? וויאזוי ברענגט מען די גאולה? גאולה פרטית, יא? גאולה פרטית איז אויך דאך מעין און א הכנה און א קלענסטע צירוף פון אלע גאולות פרטיות איז די גאולה כללית.
וויאזוי ברענגט מען די גאולה פרטית קודם כל? על ידי התבוננות בדרכי ה’, וואס דער בעל שם טוב האט אונז געלערנט, אזויווי ער זאגט “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” (משלי ה, טז). זאגט ער, איז ער מסביר אז די גאולה לעתיד וועט זיין על ידי א בחינה פון דעת דדכורא, דעת של הזכר. דאס איז די מדרגה וואס ס’פעלט אונז, און מיר זענען קונה דאס אויך על ידי התבוננות ביציאת מצרים, אבער דאס איז ווען ס’האט שוין א קיום.
סאו וואס איז די חילוק? וואס איז די חילוק? דער בעל שם טוב זאגט אזא לשון, און ס’איז ממש פארבינדן [connected], ס’איז נישט קיין שום ספק אז ער מיינט די זעלבע בחינה און די זעלבע לשונות שטייט אויף ביידע אין ‘תולדות’ און די אנדערע מקורות.
* דעת דנוקבא הייסט אז מ’ווייסט זאכן. דנוקבא הייסט אמונה. וואס הייסט בחינת אמונה? אדער זיי קענען זאגן אזוי ווי מיר האבן געלערנט אמאל פון די זוהר אין וירא רעיא מהימנא, בחינת אמונה און דעת כללות. יא, אמונה, איינע פון די משמעות’ן פון אמונה איז א דעת כללי, נישט קיין דעת פרטי וואס דו ווייסט…
דאס איז די דריטע טייל פונעם שיעור. דער טייל באהאנדלט די טיפע חילוקים צווישן “דעת דנוקבא” (אמונה וואס קומט און גייט, חידוש העולם) און “דעת דדכורא” (ידיעה ברורה, ראיית האלוקות אין יעדן פרט), און וויאזוי יציאת מצרים איז דער יסוד פאר די אמונה.
—
פרק ג’: דעת דדכורא ודעת דנוקבא – סוד חידוש העולם
די מדרגה פון דעת כללי און פרטי
מגיד שיעור:
נאר אז דערווייל קען איך זאגן אזוי: איך בין מקבל פון זיי, דאס איז אויך עפעס א זאך. וויאזוי ווירקט עפעס? איינער זאגט אזוי: מיר האבן גערעדט אסאך מאל די חילוק פון “על הכלל כולו ממש הכל ניתנו דבריו יצאו”, זאגן אז אלעס איז דער אייבערשטער. און מ’קען… יעדער איינער גלייבט באופן כללי, כמעט אפילו אן אטעיסט [גלייבט] באופן כללי, און דאס איז עפעס א זאך.
אבער צו זאגן אויף דעם [אז דאס איז די תכלית], דאס איז שוין א מדריגה פנימית, דאס הייסט שוין “מדריגות” זאכן. אוודאי, זיי מיינען נישט קיין שלילה [אז מ’דארף נישט די אמונה פשוטה], זיי וועלן זאגן – און דאס דארף מען געדענקען – אז ווען מ’זאגט אז דא איז א מדריגת “אמונה” וואס איז א קלענערע מדריגה פון “דעת” (ווייל דעת איז גרעסער), מיינט עס נישט אז דער וואס האט דעת האט נישט קיין אמונה. נאר פארקערט, דאס איז די חילוק: “דער עיקר תמן נקבא” – בשעת א מענטש האט דעת, איז שוין בכלל מסייע אמונה. אוודאי האט ער אויך די אמונה כללית, דאס איז נישט די חידוש. די חידוש איז: ער האט אויך די אמונה פרטית, און דעת פרטית איז שוין גובר אויף דעת.
דעת דנוקבא: סוד חידוש העולם
די לשון פונעם בעל שם טוב איז אויף די נקודה וואס הייסט “דעת דדכורא” און “דעת דנוקבא”. זאגט ער ממש אז דעת דנוקבא הייסט חידוש העולם.
יציאת מצרים איז געווען ארויסצוברענגען די נושא וואס הייסט חידוש העולם. וואס הייסט דאס? אז חידוש העולם מיינט באופן כללי די אמונה אז יעדער איד האט, וואס יעדער איד גלייבט אדער ווייסט, אז די וועלט אזוי ווי זי איז, איז א זאך וואס איז באשאפן געווארן. א “דבר נברא”. א גרויסע חידוש, חידוש העולם.
די וועלט איז א דבר נברא, די וועלט איז נישט קיין זאך וואס איז דארט א קיום פון זיך אליינס [מעצמו], עס איז נישט קיין “עומד לנצח”. נצח דארף דוקא בזמן, אבער במהות – עס איז נישט קיין דבר אמיתי [מצד עצמו]. די וועלט איז א דבר נברא.
עס קען זיין א מצב [situation] וואס דער עולם איז נאריש, עס זאל גורם זיין א הסתרה, עס זאל גורם זיין גלות השכינה. שכינה, שכנות… “בדבר ה’ שמים נבראו” [במקור: איך טיילט שטונברא], דבר ה’, וואס דאס איז די וועלט. ס’קען אויסזען בגלות, ס’קען זיין נישט פארבינדן [connected] מיט די מקור, און נישט פארבינדן בכלל מיט די דעת.
פרעה און די טעות פון “קדמות העולם”
ווען ס’זעט אויס סתם, מען קען מיינען אז די וועלט – אזוי ווי די ראשונים האבן גערופן “קדמות העולם” – ווייל די מעשה פון קדמות העולם איז נישט קיין שאלה [סתם פילאזאפיע], ס’איז: די וועלט גייט זיין אייביג. “קדמות העולם” מיינט ער צו זאגן, אז די וועלט איז עכט [real], עס זעט אויס עכט [realized]. עס איז אויסגעזען עכט.
ס’איז פרעה, ס’איז א קליפת עורף [במקור: קליפות אוידעת], אדער בחינות דעת ד’נחש, דארט דערנאך. פרעה האט געזען – “איך האב אויסגעזען, די וועלט האט אויסגעזען עכט”. פרעה האט געזאגט, אויפגעשטאנען אינדערפרי און געזאגט: יא, עס איז דא א וועלט און איך בין א טייל פון אונז. דאס איז טייטש “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ג) – עס איז אונז, עכט, איין עכטע זאך. איך בין א גאט.
כמה משה [וויפיל משה רבינו] האט אויפגעטון ביי יציאת מצרים, איז אז די וועלט איז נישט אזוי עכט. ס’איז א דבר נברא! ס’פעלט אויס אז ס’איז אלעס אמאל געווען [באשאפן], וואס איז אזוי אפילו יעדע רגע, מען קען שוין קיין טיפה [נישט זיין אן דעם], ס’פעלט אויס זאל זיין א בורא. ס’איז א דבר נברא, א גרויסע חידוש! און ס’איז נישט גענוג מכיר טובה פון דעם חידוש.
אמונה בבחינת נקבה: “דבר שיש לו הפסק”
און דער ייחוד, ביז דא א ביאה, ביז דא צוויי ביאות, זענען תלוי אין דעם. אין ביאה… אה, ה’ זאגט “יודע שלא הופסק”. יעדער בחינת נקבה, בחינת נקבה איז א דבר שיש לו הפסק [במקור: דבר של subtitle Higher]. אזוי ווי איינער פארשטייט אז בחינת אמונה – בפרט אויב מען רעדט פון די הרגשה פון אמונה – ער קען זיין אמונה באופן הכי מורגש אדער באופן הכי מופשט [במקור: אחי אמורג אויב וויפן אחי מפשיד].
עס זענען נישט קיין אמונה [וואס בלייבט], מען קען עס נישט רופן “דאס” – דער חלק וואס טוישט זיך נישט. אבער אמונה אין די זין [sense] אז ס’איז א זאך וואס איך פיל, א זאך וואס איז א זאך בפועל ממש, וואס א מענטש קען זאגן “שמע ישראל” – [דאס דארף זיין] א דבר שלא יופסק. [אבער מצד הטבע] אמונה איז א דבר שיש לו הפסק. אמאל פילט ער יא, אמאל פילט ער נישט. ער וואלט ווי א נקבה. נקבה האט זמן, יא. אמאל איז ווי א נידה, אמאל איז ווי טהור. דאס איז די טבע, טבע פון די לבנה, די טבע פון די לבנה.
אה, זייער גוט. מען זאגט אין קידוש לבנה: “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם… וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה”. א זייער א שיינע זאך, “חסדך תחדש”, דער בעל שם טוב זאגט אז יעדער טאג איז דא א התחדשות. זייער זיס [cute]. אבער למעשה, דאס איז טייטש “אִישׁ אוֹ רֵעֵהוּ הִפְסִיק” [לשון הפיוט].
די תועלת פון “בחינת נקבה” (יציאת מצרים)
יציאת מצרים… יעצט לאמיר זיין קלאר, אז אפילו מ’קען האבן א זאך וואס איז “יש להפסק” איז אויך דא גרויסע תועלת’ן, יא? מיר דארפן מכיר טובה זיין. מיר דארפן מכיר טובה זיין, קודם כל פאר דעם. דאס איז די ערשטע פשוט’ע טייטש פון “זכר ליציאת מצרים”. מיר זענען זייער צופרידן [happy] מיט דעם, אז ס’קען זיין א רגע וואס א אידל זאל ערהערן, זאל פארשטיין, זאל קוקן אז די וועלט איז א דבר נברא.
“דבר נברא” מיינט צו זאגן: מ’מאכט אויף די אויגן אינדערפרי און מ’זאגט “מודה אני לפניך”, אדער מ’זאגט “שמע ישראל”, און דארט זאג איך: “וואו! ס’איז דא א וועלט? ס’איז נישט די גאנצע, ס’איז נישט אלעס. ס’איז א דבר נברא. ס’איז נאך דא א גאט פון די וועלט, יא? ס’איז א דבר נברא.” דאס איז א גרויסע חידוש.
און אסאך מאל זענען מיר נישט דארט, אסאך מאל פארגעסן מיר, אסאך מאל איז “יש להפסק”, אסאך מאל איז די שכינה בבחינת גלות. אז די גלות איז בדיבור – מ’קען נישט רעדן דערפון אפילו מ’ווייסט עס, יא? בהעלמה. מ’ווייסט דערפון און מ’קען נישט רעדן דערפון, מ’שעמט זיך.
גלות הדיבור: די בושה פון אמונה
די צווייטע תועלת… דאס וואס מענטשן שעמען זיך צו רעדן, צו דאווענען הויך, איז איינס. ס’איז דא אסאך בחינות אין דעם. ער קען זיך שעמען, אדער – איך זאג – פשוט’ע מענטשן שעמען זיך. מיר לעבן אין א וועלט, אפילו איך רעד נישט פון די חסידישע וועלט, די היימישע וועלט, אבער באמת, מיר לעבן אין א וועלט וואס מ’דארף זיך אביסל שעמען צו רעדן פון אמונה. ווייל חוץ פון דעם וואס ס’איז דא קשיות אויף דעם אפשר, דאס איז נישט די עיקר. די עיקר איז אז די חיות, די מציאות העולם, די צייטונג – האלט נישט פון דעם.
די וואך האט איינער געזאגט אין די נייעס אויף עפעס אז ס’איז געווען “גזירה מן השמים”, און אסאך מענטשן האבן געזאגט: “אה, קען זיין אז אמאל דארף א מענטש נעמען זיין אחריות, און ס’איז נישט קיין סתירה.” אבער דו זעסט קלאר, ווער ס’קוקט אין נייעס זעט קלאר אז ס’איז ממש לויט די שיטת הנייעס, לויט די שיטת העולם הזה, איז נאריש צו זאגן “גזירה מן השמים”. כאילו, יא, ווייל אלעס קאנטראלירסטו. אמת, די אנדערע שיטה איז פונקט אזוי שטותים – וועגן יא, מענטשן קענען מאכן, אלעס מאכן, מען קען אלעס קאנטראלירן… שוין, וועט זיין גאנץ גוט. ניין, מ’דארף טאקע קאנטראלירן וויפיל מ’קען, און ס’איז אליינס די עבודת הבירור.
אבער אונז לעבן אין א וועלט וואו מ’דארף… נישט אלעמאל – אמאל איז אין שול, נישט אז איך וויל אלץ זאגן, אמאל קומט דיר די וואגע צו זאגן אפשר א ווארט פון אמונה. איך רעד נישט פון “אמונה” – אמונה הייסט נישט זאגן “אז איך גלייב, איך גלייב נישט”. אמונה הייסט זאגן אז איך האלט טאקע אזוי! איך וויל האלטן אז ס’איז א מצוה אזוי צו האלטן. יא, ס’איז א גרויסע חילוק, מ’דארף רעדן וועגן דעם א גאנצע צייט.
ווען איך זאג אמונה, מיין איך אז מענטשן זאלן זאגן בשם עצמם. ס’הייסט דיבור, יא, נישט דיבור [סתם]. ווילאנג מ’זאגט נאך – “שטייט אין ספרים הקדושים אז דו האסט געזאגט פרטים” – דאס איז נישט קיין אמונה. דאס זאגסטו נאך. דאס איז נאך אלץ דער דיבור בגלות. דער דיבור איז *נישט* בגלות, וואס טייטשט: איך קען רעדן אליינס, יא, בשם עצמי, איך האלט אזוי. דאס איז בגלות [אז מ’קען דאס נישט טון].
משה רבינו’ס אויפטו: מאכן אמונה “נארמאל”
איז יעצט, שטעל דיך פאר אז ס’איז נאר געווען דאס, וואס איז ממש געווען חושך מצרים. דאס איז דער “וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ” (שמות י, כא). “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר” (שם כג). משה רבינו האט אויפגעטון אזויפיל, די תורה האט אויפגעטון אזויפיל, יציאת מצרים האט אויפגעטון אזויפיל, לנצח נצחים לדורות – איך ווייס – האט אויפגעטון אז ס’קען זיין, ס’קען זיין אמאל וואס מ’זאל נישט עסן, ס’קען זיין.
דער בעל שם טוב זאגט בפירוש אז – כולי האי, דאס איז א היסטארישע [במקור: מיסטישע] בליק – אז דאס וואס אמאל איז געווען, אזוי שטעלט ער זיך פאר, אמאל זענען געווען גרעסערע אפיקורסים, און אמאל זענען געווען – אזוי שטייט אין די רמב”ם – אמאל איז געווען ממש דער רוב חכמים האבן געזאגט “עולם קדמון”, און די וועלט איז נישט קיין דבר נברא. לאמיר זאגן אזוי ער האט פארשטאנען. און היינט זעט מען נישט, מען זעט אז ס’איז יא, ס’איז א נארמאלע זאך. אין בעל שם טוב’ס צייטן איז געווען א נארמאלע זאך, היינט איז שוין צוריק אין די פריערדיגע זמנים, אפשר טויש איך זיך שוין ווייטער צוריק, איך ווייס נישט, ס’איז די זמנים אין דעם.
אבער דער בעל שם טוב זאגט, וואס איז דער פשט? ווייל דאס איז א תיקון פון די וועלט. ס’איז א געוויסע בירור. דער בירור פארשטייט זיך איז בדעת עליון, ס’איז נישט פשט אז דער… אבער ס’איז דא, דאס איז די עבודה פון צדיקים, פון אידן, פון מענטשן וואס לייגן אריין אין די וועלט געוויסע איידיעס, אז ס’איז געווארן נארמאל. ס’איז א גרויסע עבודה, דאס דארף מען רעדן וועגן דעם אסאך מער אין אן אנדערע קאנטעקסט.
די עבודה פון די רבי’ס, די עבודה פון א צדיק, די עבודה פון יעדן איד, איז צו מאכן געוויסע זאכן זאלן זיין נארמאל. משה רבינו האט געמאכט גענוג נארמאל אז ס’כאפט א איד א גוטע מינוט, און ער זאגט אז די וועלט איז א דבר נברא – קען ארבעטן, ס’איז מעגליך. אמת, ס’איז מארגן האט ער פארגעסן. פאר דעם איז דא א דבר שאינו נקבה, ס’איז נאך א דבר שאינו נקבה, מ’דארף זיך מחזק זיין כסדר אין אמונה, מ’דארף זיך מחזק זיין כסדר – ס’איז נאך א בחינה פון נקבה, אבער ס’האט א ווייניגסטנס, ס’איז בעסער ווי גלות, אסאך בעסער ווי גלות, ס’איז אליין א רווח בעסער ווי גלות. דאס איז בחינת נקבה, דאס איז די בחינה פון יציאת מצרים.
דעת דדכורא: “על צבאותם” – די מיליטער פון אותיות
דער בעל שם טוב וואס זאגט, בחינת דעת… די תחינה איז אז יעדע אות – דאס איז ממש די לימיט פון זיין שריפט – אז יעדע אות וואס א איד האט געדאוונט, ער זעט אין דעם עולמות מתוקנים, ער זעט אין דעם עולמות, נשמות, אלוקות, ער זעט אין דעם פונקטליך. איך טייטש אין יעדע אות, איך טייטש פונקטליך, יא?
באופן כללי צו גלייבן אלעס, איך גלייב – זיס [cute]. אזוי זאגט דער רמ”א “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד” [במקור: שישו יסודי ארץ בקראי], מ’דארף קענען אין יעדע אות זאגן א פשט, אין יעדע אות זען א געטליכע פשט, זען וואס איז די משמעות פון דעם.
אבער די גאנצע נושא פון די טובה שהשם, אז דער אייבערשטער האט געמאכט די גאנצע וועלט, “וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”, כולל די שעות ווען ס’איז נישט טוב לאדם, אויף דעם זאגט מען “יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. שטייט דאך “וְכָל צְבָאָם”, שטייט דאך די וואך “הוֹצִיא ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם” (שמות יב, נא).
האב איך שוין געזאגט אויף דעם די פשט פון דעם, אז “על צבאותם” איז טייטש אז א מיליטער – א מיליטער איז אויך טייטש אז יעדע זאך, יעדע פרט שטייט אויף זיין פלאץ, ס’מאכט סענס. אות ס’, דאס איז די “צבא אות”, אות ס’ בצבא של אותיות, ס’דא נאך באדייטן [meanings] אין דעם, אבער די צבא, די צבא השם איז די צבא פון אותיות. דאס הייסט אז יעדע נקודה, יעדע אות, יעדע זאך, יעדע חלק האט א באדייט. ס’איז נישט סתם באופן כללי מ’דארף גלייבן אז אלעס מאכט דער אייבערשטער. ניין, איך קען דיר פארציילן די מעשה, לאמיך דיר פארציילן. אלעס מאכט דער אייבערשטער איז איין זאך, איך וועל דיר פארציילן.
“אוֹתוֹתַי אֵלֶּה” (שמות י, א) – דער אייבערשטער האט געמאכט צען מכות, דאס איז שוין ממש א השגה. דאס הייסט “בעשרה מאמרות נברא העולם”, “ולא במאמר אחד יכול להבראות”? מ’קען האבן אמונה כללית, מ’קען גלייבן אז דער אייבערשטער מאכט אלעס, אבער “ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים” – א צדיק, די אמת’ע שכר ופרעון, די אמת’ע מדרגה פאר צדיקים ורשעים איז דער וואס קען זאגן צען מכות, ער קען זאגן צען מאמרות, ער קען זאגן פונקטליך וואס יעדע זאך איז, וואס איז די פשט פון דעם.
דאס איז בחינת זכר, דאס איז בחינת דעת. יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? וואס איז די חילוק פון אמונה און דעת? אז ער קען אפילו זאגן הרגשות – הרגשות וואס איז א סארט אמונה, גייט און ס’קומט. אבער אז א מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס, ער קען פארגעסן, ס’קען זיין נישט אין זיין מחשבה [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש. ער קען דאס פארגעסן אויך, דאס איז א שכחה תמידית, דאס איז די בחינה פון שבירת הלוחות. אבער א לימוד האמת קען ער אפילו זאגן אין זיין נשמה בלייבט עס אייביג, אין זיין דעת המופשט, אין זיין גוף, ער זאל זיך שוין נישט מיטשלעפן.
פרק ד: ההבדל בין אמונה לדעת – “לראות ולא רק להאמין”
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט
יעדער ווייסט אז דעת איז א זאך וואס בלייבט, יא? דאס איז דער חילוק פון אמונה און דעת. דו קענסט אפילו זאגן אז “הרגשות” [געפילן], וואס איז א סארט אמונה, ס’גייט און ס’קומט. אבער אז דער מענטש ווייסט עפעס, ער פארשטייט עס – ער קען עס טאקע פארגעסן, ס’קען זיין נישט אין זיין באוואוסטזיין [consciousness], אבער ער קען נישט טראכטן אנדערש.
ער קען דאס פארגעסן אויך – דאס איז די בחינה פון “שכחת הלימוד” – אבער על כל פנים, ער קען אפילו זאגן אז זיין נשמה בלייבט צוגעבינדן. זיין דעת המופשט [די דעת וואס איז העכער פונעם שכל], דאס איז נישט משולב אין זיין דעת, דאס איז די בחינה פון “זכור תמיד”, דאס איז “אותיות ברכה” [וואס ברענגט קיום און שפע].
דעת איז א קלארע ראייה
אבער די בחינה פון דעת, דאס איז א קלארע זען. נישט נאר געהערט, נישט נאר געגלייבט, נאר געזען. “געזען” – דאס הייסט דעת. דאס איז די בחינה פון “זכור”. דאס איז די נוסח פון “לשבת ולמועד”, דאס איז די נוסח פון תורה.
די גאנצע מעלה פון תורה איז אז אונז דארפן מאכן א נייע זאך, אונז דארפן מאכן “הלילה הזה לה'”. די “הלילה הזה לה'” איז די עבודה פון אונז. דאס איז א זייער ערנסטע [serious] עבודה, מ’דארף טון אלעס וואס מ’קען וועגן דעם.
לאמיר מקבל זיין אין די וואכן וואס מ’לערנט פון יציאת מצרים [ימי השובבי”ם], אז אונז נעמען זיך אונטער אביסל מער צו געבן אפאר מינוט א וואך פאר דעם, צו פארשטיין, זיך מיישב זיין בדעתו וויאזוי מ’קען זען. נישט גלייבן – גלייבן קאסט נישט קיין געלט, גלייבן איז אויך א שיינע זאך, אבער גלייבן איז א “דבר שיש לו אחר הפסק” [א זאך וואס קען זיך איבערהאקן]. קדושת ירושלים האט אן “אחר הפסק”, אבער דעת האט אן “אחר הפסק”? א זאך וואס א מענטש קען פארשטיין בלייבט.
“טוב רוצה אדם בקב שלו” – די מעלה פון אייגענע פארשטאנד
ער קען זאגן אויף איין פרט – און די אמת איז, אזוי ווי איך זאג, “בכלל מסעי אמונים” – א מענטש וועט זאגן: “די כלל איז דאך כולל אלע עולמות, און די איין פרט איז דאך נאר איין קליינע זאך?” יא, אבער די איין קליינע זאך – כאטש וואס אוודאי איז די איין קליינע זאך געבויט אויף דעם וואס אלע עולמות עקזיסטירן – אבער די איין קליינע זאך פארשטייסטו.
ס’איז דא א דין [בבא מציעא ל”ח.]: “טוב רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו” [א מענטש האט ליב איין מאס פון זיין אייגענע ארבעט מער ווי ניין מאס פון יענעמס]. יא? ס’איז דא א דין: “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” [תהלים קכ”ח:ב].
אונז קענען זייער ווייניג פארשטיין, אונז קענען זייער ווייניג ארויסהאבן די בחינה פון “ראיתיך בעיני”, זען קלאר, “מלא עיניך והתבונן בעיניך” – זייער ווייניג. אבער אביסל פון דעם, איז ווערט זייער אסאך פון אמונה. זייער אסאך. ס’איז נישט קיין סתירה, פארקערט, ס’איז נכלל אין דעם.
און ווען מ’רעדט פון דעם, א מענטש זאגט: “איך פארשטיי דאס, איך פארשטיי דאס”, טו מיר נאכאמאל דרגות, די נעקסטע שטאפל וועלן מיר פארשטיין זיי אויך. אבער אביסל דאס פארשטיין איז א גרויסע חלק פון דעם. איך מיין אז ס’איז א גרויסע חלק פון זיך אונטערנעמען צו זען, צו זען “כי מעשיך מראים אותך”, ענינים נפלאים. ס’איז נישט נאר א זאך וואס מ’דארף צו זאגן און צו נאכזאגן און צו גלייבן. ס’איז אסאך פון דעם איז גרינגער צו אונטערנעמען דעם.
די סכנה פון פאלשע ענווה
די אמונה איז טאקע “איך בין נכלל אין א זאך וואס איז גרעסער פון מיר”. און דאס איז די גאווה פון א מענטש וואס ער זאגט: “וואס, איך וועל פרובירן צו פארשטיין? איך פארשטיי דאך גארנישט, איך קען נישט פארשטיין איין ברעקל, א טיפה מן הים”. איז בעסער צו זאגן “נעם אמונה”, בוי זיך אן מיט אמונה, יא? בעסער, אנשטאט איך קען לערנען גאנץ כל התורה כולה – איך קען נישט, איך וועל זיין א חסיד פון איינעם וואס קען כל התורה כולה.
און ס’איז אמת, דער ביטול. אבער וואס למעשה איז דאס גארנישט אזא גרויסע ביטול, ס’קען זיין אז ס’קומט גאר פון גאווה אויכעט. ס’קען זיין אז מער ריכטיג צו זאגן: “איך קען עפעס וויסן אלעס? איך קען וויסן איין זאך”. און א חלק פון וויסן איז צו וויסן וואס מ’ווייסט נישט, צו זיין קלאר וואס איז די שאלה, וואס איז די תירוץ.
ס’איז דאך אן אות. למשל דאס איז אן אות, איין אות. “לא תביאנו לידי אות אחת”. אה, איך וויל זיין א חסיד פון א רבי וואס קען אלעס און לומד כל התורה כולה זייער גוט. זייער שיין [cute], ס’קאסט דיר נישט. “לא תביאנו לידי אות אחת” – ווען דו זעסט אות אחת, אות אחת, צוויי אותיות, צען אותיות – נישט אזוי פיל, יא? ס’איז נישט קיין איינס אויף צען. צען איז א צאל [number] וואס מ’קען נאך געדענקען אויסעווייניג. איינס, צוויי – יעדער איינער האט געדענקט דעמאלטס פאר זיך, יעדער איינער האט געדענקט אלע פון זיי. דאס איז א גאנצע נייע מדרגה [level].
משה רבינו האט געעפנט דעם שער
און דאס איז די אויפטו פון יציאת מצרים. וואס פון וואו מיר וואלטן נישט געהאט קיין אמונה, אזויווי מ’זאגט, א יעדער איד האט פראקטיש – אזויווי ס’שטייט דארט לגבי די עשרת הדברות פון יציאת מצרים און מתן תורה – אויף די זעלבע זאך אין היסטאריע, יא?
ווען אונז וואלטן נישט געקומען פון די גאנצע מסורה, ווען אונז וואלטן נישט געהאט די אלע אמונה כללים, די אלע מסורה, די אלע השראות וואס אונז האבן – א מענטש איז שוין נישט היינט געבוירן, ער האט שוין געהאט פארשידענע מינוטן פון התעוררות, פון דביקות, פון אהבה, פון השגה – וואלט איך נישט געקענט ארבעטן אויף דעם. אמת.
אבער משה רבינו האט שוין צעבראכן דעם שער. די נקודה איז די שער, ער האט שוין געעפנט דעם שער, ער האט שוין געלייגט דם על הפתח, ער האט שוין געעפנט דעם פתח, ער האט שוין געעפנט דעם שער. מען קען שוין אמאל.
די עבודה פון אונז איז טאקע אריינגיין אין דעם שער. מען דארף אנהייבן צו מאכן עפעס אזא מקום [venue/dwelling] פאר עפעס א מקדש, עפעס א “מקדש ה’ כוננו ידיך”, עפעס א דבר קבוע. יא, “ה’ ימלוך לעולם ועד” איז נישט נאר אויף היינט וואס ס’איז געלונגען איז ער מולך, נאר ס’איז א דבר קבוע, ס’איז א דבר הקיים, ס’איז א בחינה “זכר” [קיום נצחי], ס’איז א בחינה זכר.
דאס איז די עבודה פון היינט. די עבודה רעלאטיוו [ביחס] צו די פריערדיגע דורות, רעלאטיוו צו נעכטן, רעלאטיוו צו די אמונה כללית וואס א איד האט – מען דארף אביסל אוועקגעבן צייט אויף פארשטיין בפרטיות וויפיל, וויפיל יא.
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו – וידאו
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו
גאולה עתידית איז בחינת זכר וואס מען פארשטייט – הוא הלילה הזה להויה | זוהר בא תשפו