הלכות ברכות פרק ח׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות ברכות פרק ח׳, רמב״ם
—
הלכה א: ברכות על פירות האילן
דברי הרמב״ם: כל פירות האילן מברך עליהן בתחלה בורא פרי העץ, ובסוף בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. חוץ מחמשת המינים הכתובים בתורה, והם ענבים ורימונים ותאנים וזיתים ותמרים – על אלו עושים ברכה אחת מעין שלוש.
פשט: על כל פירות האילן עושים בורא פרי העץ לפני האכילה, ובורא נפשות רבות לאחר האכילה. החריג הוא חמשת המינים משבעת המינים (ענבים, רימונים, תאנים, זיתים, תמרים) – עליהם עושים ברכה אחת מעין שלוש לאחר האכילה (אף על פי שלפני האכילה גם כן בורא פרי העץ).
חידושים והסברות:
1. מבנה פרק ח׳ בהקשר של הלכות ברכות: הפרק הראשון נתן את היסודות הכלליים של ברכות, ופרקים ב׳–ז׳ עברו על פרטים של המוציא, סעודה וכו׳. פרק ח׳ ממשיך לברכות על מאכלים אחרים (פירות, ירקות, משקאות וכדומה).
2. מדוע דווקא חמשת המינים פירות מקבלים ברכה אחרונה אחרת: הם חלק משבעת המינים, שהם שבח ארץ ישראל – “תקנת הארץ”. בברכה אחת מעין שלוש מזכירים “על הארץ ועל הפירות”, מה שמראה שיסוד החשיבות הוא השייכות לארץ ישראל.
3. שבעת המינים שהם עשר: חשבון מעניין – שבעת המינים מתחלקים לעשרה: חיטה ושעורה מתחלקים לחמשת מיני דגן (שני מיני חיטין, שלושה מיני שעורים), וחמשת הפירות (ענבים, רימונים, תאנים, זיתים, תמרים). על חמישה עושים ברכת המזון (דגן/פת), על חמישה עושים ברכה אחת מעין שלוש.
—
הלכה א (המשך): ברכות על פירות הארץ, ירקות ומאכלים אחרים
דברי הרמב״ם: כל פירות הארץ וירקות – מברך עליהם בתחילה בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות. ודברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהם – מברך בתחילה שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות.
פשט: שלוש רמות של ברכות ראשונות: (1) בורא פרי העץ – על פירות מעצים; (2) בורא פרי האדמה – על ירקות ופירות הארץ; (3) שהכל נהיה בדברו – על כל מה שאינו גדל מהאדמה (בשר, גבינה, דגים, ביצים, מים, חלב, דבש).
חידושים והסברות:
1. הסדר מכלל לפרט: הברכות הולכות מכלל לפרט. שהכל הוא הכללי ביותר – הכל “נהיה בדברו”. בורא פרי האדמה יותר ספציפי – זה גדל מהאדמה. בורא פרי העץ עוד יותר ספציפי – זה גדל מעץ. ככל שדבר חשוב/מיוחד יותר, עושים ברכה ספציפית יותר.
2. קושיא: מדוע בשר לא קיבל ברכה מיוחדת? בשר הוא דבר חשוב – כל הקרבנות הם בשר, “אין שמחה אלא בבשר”! מדוע לא תיקנו ברכה מיוחדת על בשר?
3. תירוץ אפשרי: בדרך כלל אוכלים בשר בתוך הסעודה, עם פת. כמו שרש״י אומר: “למדך תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא אם כן יש לו פת” – בשר הוא “מלווה” לפת, וממילא נפטר דרך ברכת המוציא. לכן לא היה צורך לתקן ברכה מיוחדת עליו.
4. סברא לגבי “שהכל” על בשר: בשר, גבינה, דגים וכדומה דורשים יותר עבודה אנושית (שחיטה, עיבוד), זה לא כל כך ישיר מהאדמה כמו פרי. “שהכל נהיה בדברו” מתאים כי אפילו עבודה אנושית באה מהקב״ה. אבל מוכר גם שבהמה היא “מהטבע” – זו בריאה שהקב״ה ברא.
—
הלכה: דין מים – שלא לרבות צמאונו
דברי הרמב״ם: מים – כאשר אדם שותה לא לרבות צמאונו (לא כי הוא צמא), למשל הוא רוצה לבלוע משהו או לשטוף את פיו – אינו צריך לברך כלל, לא לפניה ולא לאחריה, כי אין לו הנאה מהמים.
פשט: מים מקבלים ברכה (שהכל) רק כאשר שותים אותם כי צמאים. אם שותים מסיבה אחרת (לבלוע גלולה, לשטוף את הפה), אין הנאה, ואין ברכה.
חידושים והסברות:
1. מדוע מים שונים ממשקאות אחרים: למים אין טעם, לכן אם שותים אותם לא מצמא, אין הנאה. אבל במשקאות אחרים (למשל חלב) – אפילו אם שותים כדי לבלוע תרופה, יש הנאה מהטעם, וצריך לברך.
2. שאלה לגבי שתיית מים על פי הוראת רופא: כיום רופאים אומרים לשתות הרבה מים לבריאות, לא דווקא כי צמאים. האם צריך לברך? אפשר להשוות למקרה שרופא אומר לאכול יותר לחם – זה גם סוג של “צורך”, ואפשר לטעון שזה כמו “לרבות צמאונו” במובן רחב יותר. אבל זו שאלה פתוחה.
3. [דיגרסיה: מנהג חסידי שלא לשתות מים רגילים]: מוזכר מנהג חסידי שלא שותים סתם מים (מים הם תאווה). מובא בהומור: אם חסיד שותה רק משקאות חריפים, הוא לא יכול לברך שהכל על מים. הבדיחה: למה הוא מברך שהכל? כי “מגיע לו כוס משקה חריף?” – כלומר, יש לו הנאה מהמשקה החריף, לא רק כי צריך לשתות.
—
הלכה: סוחט פירות – מיץ מפירות
דברי הרמב״ם: סוחט פירות ומוציא מהן משקין – מברך עליהן בתחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: כאשר סוחטים מיץ מפירות (עושים מיץ), מברכים שהכל, לא בורא פרי העץ, אף על פי שזה מגיע מפרי העץ.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא בורא פרי העץ? לכאורה היה אפשר לחשוב שמיץ מפרי יקבל את אותה ברכה כמו הפרי עצמו. אבל המשקה נשתנה – הוא הפך לדבר אחר. המיץ הוא כמו “דברים שאין גידולן מן הארץ” – זה לא עוד הפרי עצמו, אלא משקה שיצא מהפרי.
2. זהו יסוד בברכות: כאשר פירות נשתנים – כאשר הם משתנים מצורתם המקורית למשהו אחר – הברכה יכולה להשתנות. זו התחלה של סוגיה גדולה יותר לגבי שינוי צורה במאכלים.
—
הלכה: יין – נשתנה למעליותא
דברי הרמב״ם: על היין מברך בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
פשט: יין הוא חריג מהכלל שמשקים מפירות מקבלים שהכל. יין מקבל ברכה משלו – בורא פרי הגפן – וברכה אחרונה מעין שלש.
חידושים והסברות:
– הטעם מדוע יין שונה: ענבים נשתנים למעליותא – השינוי מענבים ליין הוא שיפור, לא ירידה. לכן הוא לא רק לא מקבל שהכל (כמו משקים אחרים), אלא הוא מקבל ברכה חדשה וחשובה יותר – בורא פרי הגפן.
—
הלכה: שמן זית – ברכה ודינים
דברי הרמב״ם: בשותה שמן במים שלוקים וכיוצא בהם – מברך בורא פרי העץ. בשותה שמן לבדו אשר לא יחוש בגרונו – מברך שהכל.
פשט: שמן זית הוא גם מקרה של נשתנה למעליותא (כמו יין), כי תכלית העיקרית של זיתים היא לשמן. לכן, כאשר שותים שמן בדרך רגילה (למשל מעורב במרק או במים שלוקים), מברכים בורא פרי העץ. אבל כאשר שותים שמן לבדו ללא סיבה (לא חושש בגרונו), מברכים שהכל.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא עשו ברכה חדשה מיוחדת על שמן (כמו בורא פרי הגפן על יין)? כי בדרך כלל לא אוכלים/שותים שמן לעצמו – הוא משמש כמרכיב. לכן לא תיקנו ברכה מיוחדת.
2. אבל לשמן יש דין של נשתנה למעליותא – כי תכלית העיקרית של זיתים היא לעשות שמן. לכן, כאשר שותים שמן (בדרך רגילה), מברכים בורא פרי העץ – כי זהו פרי העץ העיקרי, לא שמשהו השתנה למשהו אחר, אלא זו התכלית.
3. חושש בגרונו – שמן עם מים שלוקים: אדם שכואב לו הגרון שותה שמן כרפואה. בדרך כלל שמן לבדו אינו טעים (דבר שמן כבד), אבל כאשר מערבבים אותו עם מים שלוקים (סוג של מרק) או ירקות מבושלים, יש הנאה מהשתייה – אז מברכים בורא פרי העץ.
4. שותה שמן לבדו אשר לא יחוש בגרונו: מי ששותה שמן לבדו בלי שכואב לו הגרון – זו לא הדרך הרגילה לשתות שמן. אין לו הנאה מטעם השמן. הוא מברך שהכל, לא בורא פרי העץ, כי חסרה ההנאה. אבל ברכה עדיין צריך לברך – לא כמו מים, שם צריך לברך רק כאשר יש הנאה. בשמן מברכים כן ברכה (שהכל), אבל לא הברכה החשובה (בורא פרי העץ).
5. דיון לגבי “הנאה”: בחושש בגרונו יש לאדם הנאה ממה שהשמן עושה לגרונו – זו גם סוג של הנאה/טעם. במי ששותה ללא סיבה, אין לו כלל הנאה – לא מטעם, לא מרפואה.
—
הלכה: פירות/ירקות שמתבשלים – שינוי מדרכן
דברי הרמב״ם: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים, ואם בישלן או שלקן – מברכין עליהם בתחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: פירות או ירקות שאוכלים בדרך כלל חיים – אם בישלו אותם, מברכים שהכל, כי זו לא הדרך לאכול אותם, והשינוי הוא ירידה.
חידושים והסברות:
– בישול לעומת שליקה: בישול פירושו מבושל עם מרכיבים/תבלינים אחרים; שליקה פירושה מבושל רגיל במים חמים. בשני המקרים – אם הדרך היא לאכול חי – מברכים שהכל.
– היסוד: כאשר עושים משהו עם מאכל הפוך מדרכו, הוא נעשה פחות חשוב, ומברכים שהכל במקום הברכה הראויה.
—
הלכה: ירקות שדרכן לשולקן – אם אכלן חיים
דברי הרמב״ם: ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין, כגון כרוב ולפת – אם אכלן חיים, מברכין עליהם בתחילה שהכל.
פשט: להיפך – ירקות שאוכלים בדרך כלל מבושלים (כמו כרוב, לפת/צנון, תפוחי אדמה, דלעת), אם אוכלים אותם חיים, מברכים שהכל.
חידושים והסברות:
– אותו כלל כמו למעלה, רק הפוך: בירקות שהעיקר הוא מבושל, אכילה חיה היא ירידה.
– משל: תפוח אדמה חי – אין לו טעם, זו לא הדרך, מברכים שהכל.
—
הלכה: דברים שדרכם בין חיים בין מבושלים
דברי הרמב״ם: דברים שדרכם לאוכלם בין חיים בין מבושלים – אכלן בין חיים בין מבושלים, מברכין עליהם הברכה הראויה להם: אם הוא פרי העץ – בורא פרי העץ, פרי האדמה או ירקות – בורא פרי האדמה.
פשט: דברים שאוכלים אותם גם חיים גם מבושלים – מברכים תמיד את הברכה הנכונה (העץ או האדמה), כי שתי הדרכים הן הדרך.
חידושים והסברות:
– “פרי האדמה או ירקות” – סברא: “ירקות” פירושם כפשוטם צמחים ירוקים (עלים, ירקות עלים), ו״פרי האדמה” פירושם דברים כמו עגבניות, מלפפונים – פירות שגדלים מהאדמה. לא הובאה ראיה, אבל זה הגיוני.
—
הלכה: מי שלקות – מרק מירקות
דברי הרמב״ם: ירקות שדרכן לשולקן – ששלקן – מה הדין על המים/מרק?
פשט: כאשר מבשלים ירקות שהדרך לבשל, למרק (מי שלקות) יש אותו דין כמו הירקות עצמם – בורא פרי האדמה.
חידושים והסברות:
1. “שלוקות כשלוקות” – למים מהירקות יש אותו דין כמו הירקות עצמם. הטעם: למים עצמם אין טעם; הם קיבלו את הטעם מהירקות. כאשר בישלו בכוונה לקבל את הטעם במים, זה העיקר – ומברכים בורא פרי האדמה.
2. הבדל בין שלקות (בישול) לסחיטה (סחיטה): בשני המקרים מקבלים נוזל מהפרי – אבל בשלקות זו הדרך הרגילה לבשל, ממילא המים הם חלק מהאכילה הרגילה. בסחיטה – סחיטת מיץ – זו לא הדרך הרגילה שאוכלים את רוב הפירות. אם זו הייתה היום הדרך (כמו במיץ תפוזים), יכול להיות שזה היה שונה.
—
הלכה: דבש תמרים
דברי הרמב״ם: דבש תמרים מברכין עליו בתחילה שהכל.
פשט: דבש מתמרים (סילאן/דבש תמרים) – מברכים שהכל, לא בורא פרי העץ, אף על פי שתמרים עצמם הם משבעת המינים.
חידושים והסברות:
1. קושיא: מדוע דבש תמרים לא יקבל דין של נשתנה למעליותא, כמו יין (מענבים) ושמן (מזיתים)? דבש הוא גם דבר מאוד חשוב!
2. תירוץ: ההבדל הוא שבתמרים אוכלים את הפרי עצמו – זה השימוש העיקרי. דבש תמרים הוא ירידה מזה, כי העיקר תמר נאכל כפרי. לכן לדבש תמרים יש דין של כל שאר מי פירות – שהכל. (לא כמו יין, שתכלית העיקרית של ענבים היא ליין, ולא כמו שמן, שתכלית העיקרית של זיתים היא לשמן.)
—
הלכה: תמרים שמיעכן בידו
דברי הרמב״ם: אבל תמרים שמיעכן בידו, והוציא גרעינין שלהן, ועשאן כמו עיסה – מברך עליהם בורא פרי העץ וברכה אחרונה מעין שלש.
פשט: תמרים שמעכו ביד, הוציאו את הגרעינים, ועשו כמו בצק – מברכים בורא פרי העץ וברכה מעין שלש, כי זה עדיין הפרי עצמו, רק בצורה אחרת.
חידושים והסברות:
1. ההבדל בין דבש תמרים לתמרים שמיעכן בידו: בדבש לוקחים רק את המיץ/סירופ – זה לא עוד הפרי. בשמיעכן בידו אוכלים עדיין את כל התמר – רק בצורה מעוכה.
2. הדגש הוא על “בידו” – ביד. זה אומר שינוי מינימלי. כאשר משתמשים במכונה, יכול להיות שכבר לא רואים את התמרים, ואז אולי זה דין אחר.
3. “לפיכך דבש” – הרמב״ם אומר “לפיכך דבש” (לא “לפיכך תמרים”) – זה מראה שהשהכל הוא ספציפית על הדבש (המיץ/סירופ), לא על כל צורה של תמרים מעוכים.
4. [דיגרסיה: עור פירות, ממתקים מפירות ושאלות דומות]: דיון ארוך יותר על יישומים מודרניים:
– עור פירות (fruit leather): לכאורה בורא פרי העץ, כי זה עשוי מהפרי כולו (לא רק המיץ), דומה ל״תמרים שמיעכן בידו.”
– מנגו מיובש (dried mango): לכאורה בורא פרי העץ, כי זה עדיין הפרי.
– השאלה העיקרית: מהו הגדר של מתי פרי מאבד את “תורת הפרי” שלו? ההבדל נראה להיות: אם עדיין רואים את הפרי (כמו בשמיעכן בידו) לעומת אם כבר לא רואים את הפרי (כמו במכונה שטוחנת אותו לגמרי).
– דעה אחת: כאשר מעכים בננה לתינוק כך שהיא הופכת למחית – אין לה עוד “תורת הפרי.” החברותא השני לא מסכים – הוא סובר שכל עוד אוכלים את כל הפרי (לא רק את המיץ), זה עדיין בורא פרי העץ.
– בעור פירות שעשוי מפירות אמיתיים (לא מלאכותיים), נראה שצריך לברך בורא פרי העץ. אבל כאשר זה תערובת של יותר מפרי אחד, או כאשר בכלל לא רואים מה זה – זה יותר מסובך. הנושא לא נפתר לגמרי.
—
הלכה: קנים המתוקים (מקלות סוכר / קנה סוכר)
דברי הרמב״ם: קנים המתוקים – ומבשלן במים עד שיתעבה ויעמוד – הסכמת הגאונים שמברכין בורא פרי האדמה. ויש שאמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותם הקנים מברכין בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכל. לא יהיה דבש עיקרים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה אלא שהכל.
פשט: הרמב״ם מביא מחלוקת הגאונים לגבי מקלות סוכר. מבשלים אותם במים עד שזה מתעבה – זה סוכר. הגאונים סברו בורא פרי האדמה; אחרים סברו בורא פרי העץ. גם על המוצץ (מוצץ/לועס) את הקנים עצמם אמרו בורא פרי האדמה. הרמב״ם חולק: הוא סובר שזה בכלל לא פרי, ומברכים רק שהכל. הראיה שלו: דבש תמרים, שרק סחוט בלי שינוי דרך אש, כבר לא “פרי” (מברכים שהכל) – כל שכן סוכר שהשתנה לגמרי דרך בישול.
חידושים והסברות:
1) מחלוקת הגאונים: עץ או אדמה?
הגאונים כולם מסכימים שקנים המתוקים הם “פרי” – השאלה היא רק האם זה עץ (בורא פרי העץ) או צמח קטן (בורא פרי האדמה). הספק הוא כי קנה הוא גבוה כמו עץ, אבל לא ברור אם יש לו מעמד של אילן.
2) מוצץ את הקנים – מה הדין?
כאשר מישהו לוקח את הקנים שלמים ומוצץ את המתיקות (מוצץ), הגאונים גם אמרו בורא פרי האדמה. לפי הדעה שסוברת בורא פרי העץ על סוכר, יכול להיות שעל המוצץ מברכים רק אדמה – כי מציצה היא דרך חלשה יותר של אכילה.
3) חידוש הרמב״ם: “ואני אומר שאין זה פרי”
הרמב״ם חולק על כל הגאונים. הוא סובר שסוכר בכלל אינו פרי, ומברכים רק שהכל. הראיה שלו היא קל וחומר: דבש תמרים – שרק סחוט מתמרים בלי תהליך גדול – מברכים כבר שהכל. כל שכן סוכר, שהשתנה לגמרי דרך בישול באש (“נשתנה על ידי האור”), לא צריך לברך עליו ברכת הפרי.
4) מחלוקת גדולה בלימוד הרמב״ם – שתי דרכים
דרך א׳ (דרך הכסף משנה / בית יוסף): הרמב״ם אומר שתי טענות נפרדות: (1) הקנים עצמם אינם פרי – ממילא על המוצץ מברכים שהכל; (2) אפילו אם היינו מודים שהקנים הם פרי, הסוכר שיוצא לאחר הבישול בטוח לא טוב יותר מדבש תמרים, שהוא שהכל.
דרך ב׳ (שיטת המגיד משנה החזקה): הרמב״ם מדבר רק על דבר אחד – האם הסוכר (המוצר לאחר הבישול) הוא עדיין “פרי” או לא. הרמב״ם בכלל לא נכנס לחקירה האם הקנים עצמם הם פרי. הטענה היחידה שלו היא: הסוכר הוא “דבר חדש” שהשתנה לגמרי, וממילא זה לא עוד פרי – עם ראיה מדבש תמרים. “אדם לא מדבר כך, וגם הרמב״ם לא מדבר כך” – שמכניסים שתי טענות נפרדות למשפט אחד בלי סימן.
5) תשובת הכסף משנה לטור
הטור עונה לגאונים נגד ראיית הרמב״ם מדבש תמרים: בתמרים אוכלים את התמר עצמו, ממילא הדבש הוא רק דבר צדדי. אבל בקנים המתוקים כל התכלית של נטיעתם – היא לעשות סוכר. ממילא הסוכר הוא פרי העיקר.
הכסף משנה עונה: “אפשר לראות שהטור לא חי במקום שנוטעים מקלות סוכר.” כי במקומות שמגדלים מקלות סוכר, מוכרים גם את הקנים עצמם ללקק ולמוצץ. ממילא יש דרך לאכול את הקנים עצמם – בדיוק כמו בתמרים – והדבש/סוכר נשאר דבר צדדי.
6) ביקורת על דרך הבית יוסף בלימוד הרמב״ם
“לבית יוסף יש מנהג להכניס לפוסקים” – הוא מכניס לרמב״ם דברים שהרמב״ם לא אומר. הטענה של הבית יוסף שהרמב״ם מתכוון שהקנה עצמו אינו פרי (כי זה מקל/קש) היא סברא יפה, אבל זה לא מתאים ללשון הרמב״ם. הרמב״ם מדבר רק על נקודה אחת: האם המוצר (סוכר) הוא עדיין “פרי” או לא.
7) יסוד הרמב״ם: מה זה “פרי”?
עקרון היסוד של שיטת הרמב״ם: הרמב״ם חושב רק על שאלה אחת – האם המוצר הוא עדיין “הפרי” או שזה כבר “דבר חדש”? הוא לא נכנס לחקירה של “למה זה נעשה” (תכלית). הוא שואל רק: האם זה שונה מהדבר המקורי, או לא?
8) מיץ תפוזים – שאלה נוגעת למעשה
מוזכר שהשאלה של סחיטת פירות רלוונטית מאוד למיץ תפוזים, כי תפוזים נוטעים לכתחילה למיץ. לכאורה אפשר היה לטעון שמכיוון שזו התכלית, צריך לברך בורא פרי העץ. אבל המסקנה היא שאף אחד לא מברך בורא פרי העץ על מיץ תפוזים – הכלל נשאר שכל פירות חוץ מיין ושמן, כאשר סוחטים מיץ, מברכים שהכל.
—
הערה מתודולוגית: איך לומדים רמב״ם
אסור ללמוד תחילה את הכסף משנה ואחר כך את הרמב״ם, כי אז כבר קוראים פנימה את פירוש הכסף משנה לדברי הרמב״ם. הדרך הנכונה היא: תחילה ללמוד מה הרמב״ם כותב בעצמו, להבין את הפשט, ורק אחר כך להביא מפרשים – כולל הכסף משנה ואחרים. הרמב״ם כתב לאנשים שילמדו רק רמב״ם, בלי מקורות אחרים, ולכן צריך להיות מסוגל להבין את הטקסט שלו בעצמו.
—
הלכה: קור (ראש הדקל) – לב עץ התמר
דברי הרמב״ם: הקור, והוא ראש הדקל שאינו כעץ לבן, ומבשלים אותו – שהקור אינו פרי, והראיה שהוא דומה לקורות.
פשט: הקור (palm heart / לב דקל) הוא החלק הרך הפנימי של קצה עץ התמר. הרמב״ם פוסק שזה אינו פרי, והראיה היא שזה דומה לקורות (קורות/גזעים) – זה חלק מהעץ עצמו, לא פרי. לכן מברכים שהכל.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם אומר בבירור את הסברא שלו: הקור אינו פרי כי הוא דומה לקורות – הוא חתיכה ממבנה העץ, לא מוצר שהעץ מוציא. אין צורך להכניס הסברים אחרים.
2. הבדל חשוב: לדקל (עץ תמר) יש פירות רגילים – תמרים. הקור הוא מוצר שני מאותו עץ, אבל הוא לא הפרי. זה עץ שיש לו שני מוצרים – אחד הוא הפרי (תמרים – בורא פרי העץ), והשני הוא דבר צדדי (קור – שהכל), כי זה לא פרי.
—
הלכה: קפריסין של צלף – צלף קפרי
דברי הרמב״ם: קפריסין של צלף – ומבשלין אותו לבדו תחלה, מפני שאינו פרי, אלא אביונות של צלף הן הן הפרי, שהן כצורת תמרים דקים קטנים, ואוכלים אותן בפרי.
פשט: לצלף (צמח הצלף) יש חלקים שונים שאנשים אוכלים. הקפריסין (ניצן הפרח / החלק החיצוני) אינו הפרי, לכן מברכים עליו בורא פרי האדמה (לא העץ). הפרי האמיתי הם האביונות – מקלונים קטנים דומים לתמרים קטנים – ועליהם מברכים בורא פרי העץ.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם מציב את הקור ואת הצלף יחד בהלכה אחת, כי שניהם דוגמאות לעצים שיש להם שני מוצרים: אחד הוא הפרי האמיתי (בורא פרי העץ), והשני הוא מוצר צדדי שאנשים אוכלים אבל הוא לא הפרי.
2. הבדל בין קור לקפריסין: על הקור מברכים שהכל (כי זה ממש חלק מהעץ, דומה לקורות), אבל על קפריסין מברכים בורא פרי האדמה – זו דרגה קטנה יותר מהעץ, אבל לא רחוק כמו שהכל. צריך להבין את ההבדל: מדוע הקור מקבל שהכל והקפריסין מקבלים אדמה, כאשר שניהם אינם הפרי של העץ שלהם.
3. [דיגרסיה: מקבילה לקינמון (cinnamon)]: קינמון הוא דוגמה לעץ שלעץ עצמו יש טעם – חותכים חתיכות מהעץ ואוכלים אותו. זה מצב של “טעם עצו ופריו שווה.” אבל ברמב״ם לא רואים הלכה ברורה שכאשר אוכלים את העץ עצמו מברכים בורא פרי העץ – “פרי העץ” פירושו מה שהעץ מוציא, לא העץ עצמו. העץ עצמו הוא פרי האדמה.
—
הלכה: פלפלין (פלפל) וזנגביל (זנגביל/ג׳ינג׳ר)
דברי הרמב״ם: הפלפלין והזנגביל, בזמן שהן רטיבין – מברכין עליהן תחלה בורא פרי האדמה. יבשים – אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
פשט: על פלפל וזנגביל טריים (רטיבין) מברכים בורא פרי האדמה. אבל כאשר הם מיובשים (יבשים), לא מברכים כלום – לא לפני האכילה ולא אחריה – כי במצב יבש הם לא עוד מאכל, אלא תבלין שמכניסים לסיר כדי לתת טעם.
חידושים והסברות:
1. מדוע אין ברכה על יבשים? כי אף אחד לא אוכל פלפל או זנגביל יבשים כמו מאכל. מכניסים חתיכות לסיר כדי לתת טעם – זו לא “אכילה.” הכלל של הרמב״ם הוא שאוכלים שאינם ראויים לאכילה ומשקים שאינם ראויים לשתיה – אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם. זה לא נקבע לפי דעת היחיד – אם העולם סובר שזה לא ראוי לאכילה, אתה “בריה משונה” אם אתה אוכל את זה. כל הלכות ברכות בנויות על נורמה אובייקטיבית, לא על העדפות אישיות.
2. קושיית רבינו יונה – מדוע לא בורא פרי העץ על פלפלין טריים? רבינו יונה שואל: פלפלין הוא מוצר של עץ (לפי הבנתו), והוא חייב בערלה – מדוע לא מברכים בורא פרי העץ? הוא עונה: כיון דטעם עצו ופריו שווה – לעץ של פלפלין יש בעצמו אותו טעם כמו הפרי. כאשר אפשר לחתוך חתיכה מהעץ ולאכול אותה עם אותו טעם, הפרי אינו מיוחד בפני עצמו – כל העץ הוא כמו פרי האדמה, וכל מה שגדל ממנו מקבל גם רק בורא פרי האדמה.
3. קושיא שנייה של רבינו יונה – אתרוג: אתרוג הוא גם טעם עצו ופריו שווה, ובכל זאת מברכים בורא פרי העץ! הוא עונה: באתרוג מאוד ברור מה הוא הפרי ומה הוא העץ – אפשר להבחין בבירור. אבל בפלפלין (וצמחים דומים כמו קינמון) לא ברור מה הוא הפרי ומה הוא העץ, כי לעץ עצמו יש טעם.
4. שאלה גדולה: מה זה “פלפלין” בגמרא/רמב״ם? מה שאנחנו קוראים היום “פלפל” (bell peppers, hot peppers) בכלל לא עץ – זה סוג של ירק/גפן (vine/bush) שגדל מהאדמה. זה פרי האדמה פשוט. אם כך, קושיית רבינו יונה (מדוע לא פרי העץ?) לא שייכת. הרבינו מנוח (מפרש על הרמב״ם) סובר שפלפלין חייב בערלה, מה שאומר שהוא סובר שזה עץ. אבל רבנים של היום אומרים שרוב הפוסקים סוברים שפלפלין (מה שאנחנו קוראים פלפל) אינו חייב בערלה – זה לא עץ. בטוח שהפלפלין של הגמרא והרמב״ם הוא צמח אחר לגמרי ממה שאנחנו קוראים היום “פלפל” – זה מין אחר שהוא באמת עץ. צריך לעיין בערוך ערך אל״ף למידע נוסף.
—
הלכה: רשימה של דברים שמברכים שהכל – גמרא ברכות
דברי הגמרא (ברכות): הפת שעפשה, ויין שהקרים, ותבשיל שעבר צורתו, והנובלות שהן פגין, והשכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין והפטריות – על כולן מברך תחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: הגמרא מביאה רשימה של דברים שמברכים שהכל: (1) לחם שהתקלקל – אפילו משתמשים בו עדיין (עושים קוגל/חביתה), כי הוא איבד את חשיבות הלחם, לא מברכים עוד המוציא/מזונות אלא שהכל; (2) יין שהתקלקל; (3) תבשיל שאיבד את צורתו; (4) פרי שנפל לפני שהבשיל; (5) בירה; (6) חומץ (יין שהפך לחומץ); (7) ארבה (גובאי); (8) מלח; (9) כמהין ופטריות (פטריות).
חידושים והסברים:
1. מלח – מינרל עם ברכה: מלח הוא מינרל, לא משהו שגדל מהאדמה. בורא פרי האדמה פירושו דברים שגדלים מהאדמה, לא “דברים מתים.” עם זאת, כאשר מישהו מוצא דרך לאכול מינרל, מברכים שהכל – כי שהכל היא הברכה הכללית לכל מה שאין לו ברכה מיוחדת.
2. כמהין ופטריות (פטריות) – לא גידולי קרקע: כמהין ופטריות אינם “גידולו מן הארץ” במובן הפשוט. הם באים מתחת לאדמה, אבל אין להם שורשים כמו צמח – הם פטרייה (עם תפטיר). הם יכולים לגדול על קיר, באוויר, לא רק באדמה. לכן מברכים שהכל ולא בורא פרי האדמה.
—
הלכה: ברכה אחרונה של שהכל – בורא נפשות
דברי הרמב״ם: על כל הדברים שמברכים שהכל, מברך לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי.
פשט: הקב״ה ברא בני אדם עם צרכיהם (“וחסרונן” – חסרונותיהם/רצונותיהם), והוא ברא את כל הדברים כדי לספק את הרצונות – “להחיות בהם נפש כל חי.”
חידושים והסברים:
– הבדל נוסח בין רמב״ם למנהגנו: הרמב״ם מביא את הנוסח בלי חתימה (בלי “ברוך” בסוף). המנהג שלנו הוא לומר “ברוך חי העולמים” – קצת חתימה בלי שם ומלכות. זה הבדל בולט שצריך להבין.
—
הלכה ט׳: שמרים – מים על שמרי יין
דברי הרמב״ם: שמרים שנתן עליהם מים – נתן עליהם שלשה ומצא ארבעה – מברך עליו בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג. אבל הוציא פחות מהרבה – אפילו יש בו טעם יין – מברך עליו תחילה שהכל.
פשט: כאשר יוצקים מים על שמרים (שמרי יין) כדי להוציא את היין שנספג בין השמרים: אם יוצקים 3 מידות מים ויוצא 4 מידות, פירוש הדבר שמידה אחת היא יין – זה רבע יין, שזה מספיק ל״יין מזוג” (שליש יין הוא השיעור), ומברכים בורא פרי הגפן. אבל אם יוצא פחות מהשיעור של מזוג – אפילו טועמים טעם יין – מברכים רק שהכל.
חידושים והסברים:
1. חידוש גדול – לא הולכים אחר טעם ביין: הרמב״ם אומר במפורש “אפילו יש בו טעם יין” – מברכים רק שהכל. זה אומר שביין לא הולכים אחר טעם, אלא אחר הפרופורציה של יין ממשי. זה לכאורה נגד הכלל של עיקר וטפל, שם הולכים אחר מה שהאדם רוצה.
2. קושיא: מדוע לא נאמר שהאדם שותה את זה בשביל טעם היין, והמים הם רק טפל? הוא לא שותה סתם מים – הוא מחפש את טעם היין!
3. תירוץ: יין הוא “דבר חשוב” עם ברכה מיוחדת חשובה (בורא פרי הגפן). כדי לזכות בברכה החשובה, צריך שיהיה לו מעמד של יין – לא רק טעם של יין. מים עם טעם יין הוא “משקה נחמד” אבל לא יין. חשיבות בורא פרי הגפן דורשת יין ממשי, לא רק טעם.
4. [דיגרסיה: שאלה מעשית – מיץ ענבים עם סודה:] אם מישהו מערבב מיץ ענבים (שיש לו לכאורה דין יין, כי זה בא מענבים) עם סודה או מים – האם הולכים לפי אותו שיעור של יין מזוג? צד ראשון: כן, צריך לפחות שליש מיץ ענבים. צד שני: סודה שונה – יוצקים אותה לא כדי להחליש את היין, אלא כדי לתת בועות/גז. זו אולי שאלה אחרת לגמרי. הערה: לא כל כך פשוט שמיץ ענבים מסחרי הוא באמת 100% מיץ ענבים.
5. שאלה עקרונית – האם דין מזוג חל רק ביין: חקירה חשובה: האם הכלל של “מזוג” (מבוסס פרופורציה, לא טעם) הוא דין מיוחד רק ביין/בורא פרי הגפן, או גם בברכות אחרות? בבורא פרי הגפן: הולכים לפי פרופורציה, לא לפי טעם – כי ליין יש ברכה מיוחדת חשובה, וצריך את מעמד “יין” כדי לזכות בברכה. בבורא פרי העץ (תיאורטית): אם היה נוזל שמגיע לו בורא פרי העץ, ומערבבים אותו עם מים – אולי היינו הולכים אחר טעם, כי לבורא פרי העץ אין אותה ייחודיות. מסקנה: זו יכולה להיות הלכה מיוחדת אצל הרמב״ם – שדין מזוג (מבוסס פרופורציה) הוא ספציפי ליין/בורא פרי הגפן, אבל במשקאות אחרים הולכים אחר טעם.
—
הלכה: טעות בברכות – עשה ברכה שגויה
דברי הרמב״ם: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה – יצא. ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ – לא יצא. אבל על הכל, אם אמר שהכל נהיה בדברו – יצא, אפילו על הפת ועל היין.
פשט: בורא פרי האדמה היא ברכה כללית על כל מה שגדל מהאדמה, כולל פירות האילן (כי עצים גם גדלים מהאדמה). לכן, אם אומרים האדמה על פירות האילן – יצא. אבל אם אומרים העץ על ירקות – לא יצא, כי זה פשוט לא אמת. שהכל יוצא על הכל, אפילו על פת ויין.
חידושים והסברות:
1. ההיגיון של “כלל הולך על פרט, אבל פרט לא הולך על כלל”: לשון כללי (כמו האדמה או שהכל) כולל גם את הפרט (פירות העץ), אבל לשון פרטי (כמו העץ) לא כולל את הכלל (ירקות). כאשר אומרים בורא פרי העץ על ירק, אמרו משהו שהוא שקר – זה בכלל לא פרי העץ.
2. חידוש בהבנת ברכה – “חלות שם שמים על הדבר”: ברכה היא לא רק תודה, אלא “חלות” – מוציאים שם שמים על הדבר, כמעט סוג של קדושה. כאשר אומרים “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, עושים “מעמד קדוש”. זה עוזר להבין מדוע ברכה לבטלה היא כל כך רצינית – הניחו שם שמים על כלום. ספרים חסידיים אומרים שברכה היא “ממשיך השפעה” – זה תרגום חסידי, אבל הרעיון שברכה היא חלות שם שמים הוא מקורי בגמרא עצמה.
3. נפקא מינה מעשית: אם מבינים שעיקר הברכה היא הוצאת שם שמים על הדבר
, מבינים טוב יותר מדוע שהכל יוצא על הכל – כי העיקר, חלות שם שמים, קיים. חז״ל הוסיפו ברכות ספציפיות חשובות, אבל אם הודה לקב״ה בלי החשיבות – יצא את העיקר.
—
הלכה: טעות בלשון אבל כוונה נכונה – “כשל בלשונו”
דברי הרמב״ם: לוקח כוס של שכר בידו… וטעה ואמר בורא פרי הגפן – אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו פירות הארץ ואמר בורא פרי העץ, או שהיה לפניו תבשיל של דגן ואמר [ברכה אחרת] – יצא. לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין, והוא עיקר הברכה.
פשט: מישהו מחזיק כוס בירה (שהכל), הוא יודע שזו בירה, הוא מתחיל “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” בכוונה על בירה, אבל בסוף אומר בטעות “בורא פרי הגפן” – אין מחזירים אותו. היסוד: כאשר הוא אמר שם ומלכות (זה עיקר הברכה), התכוון לדבר הנכון. הטעות הייתה רק “כשל בלשון” בסוף.
חידושים והסברות:
1. יסוד הרמב״ם – כוונה בשם ומלכות היא העיקר: “שם ומלכות” – כלומר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” – הוא עיקר הברכה. אם באותו רגע האדם ידע על מה הוא מברך, הברכה תקפה, אפילו הוא טעה בחתימה/סיום. אם היו שואלים אותו ברגע של “מלך העולם” – “על מה אתה מברך?” – היה עונה “על בירה, שהכל”.
2. מחלוקת רמב״ם וראב״ד: הראב״ד חולק מאוד בחריפות. הוא סובר שהולכים לגמרי אחר מה שיוצא מהפה, לא אחר מה שהאדם חשב. לפי הראב״ד, אם הוא אמר בורא פרי הגפן על בירה, מחזירין אותו.
3. המקרה ההפוך – טעות בכוונה: מה אם הוא מחזיק כוס בירה, אבל ב״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” חשב שזה יין, ורק בסוף שם לב שזו בירה? לכאורה לפי סברת הרמב״ם הוא לא יצא, כי כוונתו בשם ומלכות הייתה על יין. הרמב״ם לא פוסק את המקרה הזה במפורש – אולי כי זה ספק בגמרא, וספק ברכות להקל.
4. איך טעות כזו יכולה לקרות? זה “כשל בלשון” – הוא היה מוסח דעת, או שהוא שר ניגון הבדלה עם חבר ונכנסו המילים הלא נכונות. הרמב״ם לא מדבר על מי שלא יודע מה הוא מחזיק (קופסה סגורה), ולא על מי שלא יודע את ההלכה – אלא על מי שיודע הכל נכון אבל יש לו שגיאת דיבור.
5. ההבנה של “כוונה” – לא משפט בראש: “כוונה” בהקשר הזה לא אומרת שיש משפט בראש. כוונה פירושה: אם שואלים אותך מה אתה עושה, אתה אומר את זה. לכן אי אפשר לעשות “תנאי” (כמו שהרב מבוטשאטש אמר) ש״תמיד כשאני אומר ברוך אתה ה׳, אני מתכוון למה שבאמת יש כאן” – זה לא איך כוונה עובדת. כוונה היא לא הצהרה מופשטת, אלא מודעות קונקרטית למה שעושים ברגע זה.
6. למעשה – איך פוסקים האחרונים: המשנה ברורה ואחרונים אחרים לא פוסקים כמו הרמב״ם. אבל למעשה, אפילו לפיהם, אפשר להקל ולא לחזור, כי זו מחלוקת ראשונים, וספק ברכות להקל – בשני הכיוונים יוצא שלא חוזרים.
—
הלכה: ספק אם בירך
דברי הרמב״ם: כל הברכות כולן, אם נסתפק לו אם בירך אם לאו – אינו חוזר ומברך, לא בתחלה ולא בסוף.
פשט: כאשר אדם מסופק האם בירך ברכה ראשונה על אוכל (ברכת הפירות, שהכל, וכדומה), או ברכה אחרונה (מעין שלש, בורא נפשות), אינו צריך לחזור. זה שונה מברכת המזון, שם זה ספק דאורייתא וצריך לחזור.
חידושים וביאורים:
– ספק דרבנן לקולא: היסוד הוא הכלל המוכר שספק דרבנן לקולא. כל הברכות הראשונות (שהכל, בורא פרי העץ, האדמה, מזונות) וכל הברכות האחרונות (מעין שלש, בורא נפשות) הן מדרבנן, ממילא בספק הולכים לקולא ולא חוזרים. הרמב״ם מדגיש “לא בתחלה ולא בסוף” – לא הברכה הראשונה ולא הברכה האחרונה.
– קשר לנושא הקודם: אותו יסוד של ספק דרבנן לקולא עוזר גם בספקות אחרים בברכות – למשל כאשר מסופקים בין שיטת הרמב״ם לשיטה אחרת, אפשר להקל ולא לחזור.
—
הלכה: שכח ולא בירך והכניס אוכל לפה
דברי הרמב״ם: שכח והכניס אוכל לתוך פיו ולא בירך – אם הוא משקה, בולעו ומברך בסוף. ואם הוא אוכל, אם שזורקן ימאסו – כגון תאנים וענבים – מסלקן לצד אחד ומברך. ואם הם דברים שאם פולטן אינם נמאסים – כגון פולים ואפונים – פולטו מפיו עד שיברך.
פשט: שלוש קטגוריות כאשר שכח לברך ברכה ראשונה וכבר הכניס אוכל לפה:
1. משקה (שתייה): בולע אותו ומברך אחר כך ברכה (ברכה אחרונה).
2. מאכלים שנעשים מאוסים בהוצאה (תאנים, ענבים): מניח אותם בצד בפה ומברך.
3. מאכלים שלא נעשים מאוסים (פולים, אפונים, ממתקים, דברים קשים): פולט אותם, מברך, ומכניס בחזרה.
חידושים וביאורים:
1. “מברך בסוף” במשקה – מה זה אומר? “בסוף” פירושו ברכה אחרונה – כפי שרואים מהלשון הקודם “לא בתחלה ולא בסוף”, שם “בתחלה” פירושו ברכה ראשונה ו״בסוף” פירושו ברכה אחרונה. ממילא, במשקה מפספסים את הברכה הראשונה לגמרי – בולעים אותו ועושים רק ברכה אחרונה (בורא נפשות).
2. מדוע במשקה אי אפשר להחזיק בפה ולברך? כי זו סכנה – אפשר להיחנק. בבית הבליעה לא פנוי לברך כאשר מחזיקים נוזל בפה.
3. “לא יברך בפה מלא”: היסוד מדוע צריך בכלל להוציא או להניח בצד את האוכל הוא כי אסור לברך עם פה מלא. בנוסף: ברכה ראשונה צריכה להיות לפני האכילה, לא בזמן האכילה – ממילא אם זה כבר בפה זו בעיה.
4. הבדל בין “מסלקן לצד אחד” ל״פולטו מפיו”: בתאנים וענבים שנעשים מאוסים בהוצאה (כי הם כבר חצי לעוסים), אי אפשר לדרוש שיפלוט אותם – לכן מניח רק בצד. אבל בדברים קשים (פולים, אפונים, ממתקים) שלא נעשים מאוסים, הדין הוא שצריך להוציא אותם, לברך עם פה ריק, ואחר כך לאכול. בענבים למשל, אפילו כאשר עדיין לא לעס אותם, מניח בצד – כי בהוצאה זה יהיה מאוס.
—
הלכה: מינים הרבה – סדר הברכות
דברי הרמב״ם: האוכל מינים הרבה – אם הם ברכה אחת שוה, מברך על אחת מהן ופוטר את השאר. ואם הם ברכות שונות, מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו. ואיזה מין יברך קודם?
פשט: כאשר יש מאכלים שונים לפניו: אם לכולם יש אותה ברכה (למשל כולם שהכל), מברך ברכה אחת וזה פוטר הכל. אם יש להם ברכות שונות, מברך על כל מאכל בנפרד. השאלה היא: על איזו ברכה מברכים קודם?
חידושים וביאורים:
1. כאשר יש העדפה: הכלל של הרמב״ם הוא שכאשר רוצים מאכל אחד יותר מהשני, מברכים קודם על מה שרוצים לאכול ראשון.
2. “אינו רוצה בזה יותר מזה” – מקרה נדיר: הרמב״ם מדבר על מקרה שבו לאדם אין ממש העדפה. זה כמעט אף פעם לא רלוונטי למעשה – כי כמעט תמיד לאדם יש העדפה. רק ב״אדם משונה” כזה שלא אכפת לו כלום, יש סדר הלכתי.
3. [הערה הומוריסטית:] האדם שאין לו ממש העדפה הוא כזה “חסיד שוטה” שבמקום לומר “בואו נאכל” אומר “בואו נברך” – אצלו הברכה היא העיקר, לא האוכל.
—
הלכה: שבעת המינים קודם – סדר הפסוק
דברי הרמב״ם: שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל קודמין. כל הקודם בפסוק קודם לברכה. והשבעה הם המנויין בפסוק זה: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש.” ודבש זהו התמרים. ותמרים קודמין לענבים.
פשט: כאשר אין העדפה, הולכים לפי סדר שבעת המינים. הסדר נקבע לפי הפסוק, עם כלל מיוחד: מה שקרוב יותר למילה “ארץ” חשוב יותר.
חידושים וביאורים:
1. הכלל של “קרוב לארץ”: המילה “ארץ” מופיעה פעמיים בפסוק – פעם אחת בהתחלה (“ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון”) ופעם אחת באמצע (“ארץ זית שמן ודבש”). כל “ארץ” מתחילה רשימה חדשה, ומה שקרוב יותר ל״ארץ” חשוב יותר.
2. תמרים קודמין לענבים – איך? לכאורה גפן (ענבים) מופיע קודם בפסוק מדבש (תמרים). אבל החישוב הוא: גפן עומד שלוש מילים אחרי ה״ארץ” הראשון (ארץ – חטה – שעורה – גפן), אבל דבש/תמרים עומד רק שתי מילים אחרי ה״ארץ” השני (ארץ – זית שמן – דבש). מכיוון שתמרים קרוב יותר ל״ארץ” שלו, תמרים חשוב יותר מענבים.
3. היסוד ההגיוני: כאשר נותנים שם לארץ לפי פרי (“זו ארץ של…”), זה סימן שהפרי מאוד חשוב שם. ככל שהפרי עומד קרוב יותר למילה “ארץ”, כך הוא חשוב יותר.
4. “דבש זהו התמרים”: הרמב״ם מפרש ש״דבש” בפסוק פירושו תמרים (תמרים), לא דבש רגיל. דבש רגיל הוא שהכל; אפילו דבש תמרים (המיץ/סירופ) הוא שהכל – הפסוק מדבר על תמרים עצמם.
5. שבעת המינים אפילו בחוץ לארץ: דין שבעת המינים קודם חל אפילו כאשר הפירות גדלים באמריקה – זה המין שארץ ישראל ידועה בו, לא דווקא פירות שבאים מארץ ישראל.
6. קשר לברכת הארץ: הטעם מדוע שבעת המינים קודמים הוא כי ברכת המזון קשורה לברכת הארץ – “ועל הארץ ועל המזון”, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה” – ממילא מברכים קודם על מה שקשור לארץ ישראל.
7. דיון: האם זית/תמרים קודמים לשעורה: אם מה שקרוב יותר ל״ארץ” חשוב יותר, זית (מיד אחרי ה״ארץ” השני) צריך להיות קודם לשעורה (שתי מילים אחרי ה״ארץ” הראשון)! תירוץ: חיטה ושעורה הם קטגוריה אחרת – הם מזונות/המוציא, לא פירות. כל הדיון של סדר קדימה הוא רק בין פירות. בנוסף, כאשר מברכים מזונות או המוציא, בדרך כלל לא מברכים ברכות אחרות (כי הדברים האחרים טפלים). השיעור משאיר את זה פתוח – “תעיין בפוסקים” – אבל הדרך הפשוטה ברמב״ם היא שלמזונות יש חשיבות מיוחדת שעושה אותו קודם.
—
הלכה: נוסח ברכה מעין שלש על פירות ויין
דברי הרמב״ם: ברכה אחת שהיא מעין שלוש על חמשת מיני הפירות ושל יין – על הפירות אומר “על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳. על היין אומר “על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה” וכו׳. וחותם בשתיהן “על הארץ ועל הפירות”. ואם היה בארץ ישראל אומר “על הארץ ועל פירותיה”.
פשט: ההתחלה שונה – על פירות אומרים “על העץ ועל פרי העץ”, על יין אומרים “על הגפן ועל פרי הגפן” – אבל הסוף זהה: “על הארץ ועל הפירות”. בארץ ישראל אומרים “על הארץ ועל פירותיה”.
חידושים וביאורים:
– חתימת הרמב״ם לעומת הנוסח שלנו: הרמב״ם אומר שעל יין חותמים “על הארץ ועל הפירות” – לא “על הארץ ועל פרי הגפן”. זה שונה מהמנהג שלנו (לפי הרמ״א), שבו אנחנו אומרים ביין חתימה נוספת “על הגפן ועל פרי הגפן”.
—
הלכה: להוסיף “הטוב והמטיב” במעין שלש
דברי הרמב״ם: ויש מי שמוסיף בברכה שהיא מעין שלוש קודם חתימה “כי אתה אל טוב ומטיב” שהיא כעין ברכה רביעית. ויש מי שאומר שלא יאמר “האל הטוב והמטיב”, שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד.
פשט: שתי שיטות: (1) מוסיפים “כי אתה אל טוב ומטיב” במעין שלש, כדי שיהיה כעין ברכה רביעית, (2) לא אומרים את זה, כי ברכה רביעית תיקנו רק לברכת המזון.
חידושים וביאורים:
– הרמב״ם לא פוסק: הרמב״ם מביא את שתי השיטות בלי לפסוק מה לעשות. לכאורה אפשר לעשות מה שרוצים.
– הרקע: היה מנהג לעשות את המעין שלש כמעין “מעין ברכת המזון” עם כל ארבעת האלמנטים – הזן, ארץ, ירושלים, והטוב והמטיב.
—
הלכה: לצרף מעין שלש כאשר אכל מספר מינים
דברי הרמב״ם: אכל תמרים ושתה יין ואכל תבשיל מחמשת מיני דגן – מברך “על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳, וחותם “על הארץ ועל המחיה ועל הפירות”.
פשט: כאשר אכל שלושה סוגים של דברים שיש להם כולם ברכת מעין שלש – מיני דגן, יין ופירות – מצרפים הכל לברכה אחת. הסדר הוא: תחילה על המחיה (מיני דגן), אחר כך על הגפן (יין), אחר כך על העץ (פירות).
חידושים וביאורים:
1. הסדר מראה חשיבות: מהסדר – תחילה מחיה, אחר כך גפן, אחר כך עץ – רואים שזה הולך לפי חשיבות. מיני דגן הם החשובים ביותר, אחר כך יין, אחר כך פירות.
2. מהות הצירוף: בברכת המזון אין דבר כזה לצרף ברכות שונות. אבל במעין שלש מצרפים שלוש ברכות נפרדות לברכה גדולה אחת. זה לא שאחד פוטר את השני – כל מין מקבל את האזכור שלו בתוך הברכה.
3. קושי עם “פירותיה” בארץ ישראל בברכה מצורפת: כאשר נמצאים בארץ ישראל ואומרים “על הארץ ועל המחיה ועל פירותיה” – למי שייך “פירותיה”? ל״הארץ” או ל״המחיה”? לוגית זה פירות של הארץ, אבל “המחיה” חותך בין “הארץ” ל״פירותיה”, מה שעושה לשון קשה. הצעות שונות נדונות – אולי “על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה” (כך ש״פירותיה” יהיה סמוך ל״הארץ”), או “על מחייתה” – אבל שתיהן נדחות: “פירותיה” חייב להיות סמוך ל״ארץ” כדי שיהיה הגיוני, ו״מחייתה” לא מתאים כי מחיה (שובע) אינו משהו שבא ישירות מהארץ כמו פירות. הנושא נשאר פתוח.
—
הלכה: בורא נפשות אי אפשר לצרף עם מעין שלש
דברי הרמב״ם: אכל בשר ושתה יין – מברך על הגפן ועל פרי הגפן, ומברך בורא נפשות רבות על הבשר.
פשט: כאשר אכל בשר (שהכל/בורא נפשות) ושתה יין (על הגפן), עושים שתי ברכות אחרונות נפרדות. אי אפשר לצרף בורא נפשות עם מעין שלש.
חידושים וביאורים:
1. מדוע אי אפשר לצרף? מעין שלש היא ברכה ארוכה, וחז״ל לא רצו לגרום לאדם לומר מעין שלש פעמיים. אבל בורא נפשות היא ברכה קצרה, אז זה לא טורח לומר אותה בנפרד.
2. אבל פירות שאינם משבעת המינים כן נכללים: כאשר אכל תאנים/ענבים (שבעת המינים) יחד עם תפוחים/אגסים (לא שבעת המינים), מברך רק מעין שלש אחת, והמילים “על פרי העץ” כוללות גם את התפוחים והאגסים. התפוחים היו מקבלים לבד בורא נפשות, אבל כאשר כבר אומרים “על פרי העץ” במעין שלש, הם גם נכללים.
3. מדוע זה עובד בפירות אבל לא בבשר? כאשר אומרים “על העץ ועל פרי העץ”, מזכירים פירות בכלל – זה כולל גם פירות שאינם שבעת המינים. אבל כאשר אומרים “על הגפן ועל פרי הגפן”, לא מזכירים כלום לגבי בשר – בשר אינו פרי, לא עץ, לא גפן. לכן מעין שלש לא יכולה לפטור בשר.
4. [חידוש – הסבר עם רבינו יונה/תוספות:] בורא נפשות היא ברכה על “מותרות”: הקב״ה ברא שתי קטגוריות: (1) מאכלי עיקר – פירות, תבואה, יין – שאפשר לחיות מהם, ועליהם הברכות החשובות (בורא פרי העץ, האדמה, מעין שלש). (2) מותרות/דברי הנאה – כמו בשר, שלא צריך כדי לחיות (כמו שת
וספות אומרים שתפוח נעשה להנאה, לא לצורך חיים). על זה בורא נפשות – ברכה נפרדת, קצרה על הדברים ה״נוספים”. לכן, כאשר אומרים “על הגפן” או “על העץ”, מדברים על מאכלי העיקר, וזה לא קשור כלל לבשר שהוא בקטגוריה אחרת לגמרי. “זה פשט טוב, זה הגיוני מההלכה.”
—
סיום השיעור
זהו סיכום מפורט של השיעור על הלכות ברכות פרק ח׳ ברמב״ם, הכולל את דברי הרמב״ם, הפשט, החידושים, ההסברות, הקושיות והתירוצים שנדונו בשיעור.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכות פרק ח׳ – ברכות הפירות
פתיחה: חסות וקמפיין
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות ברכות פרק ח׳. כן, הלכות ברכות, והפרק עוסק בהלכות ברכות הפירות.
לפני שנדבר על ברכות, צריך לברך ברכה לה׳ ראש משביר עבור החסות של השיעור שלנו, מן יומא דאיתברי עלמא, החסות החשוב שלנו הוא הרב החסיד הנגיד ר׳ יואל וועצבערגער. כל אחד צריך ללמוד ממנו, במיוחד עכשיו כשבימים אלה מתקיים קמפיין עבור בית המדרש של ידידי הרב הגאון ר׳ יצחק, שמלמד שיעורים שונים, מלבד השיעור היפה הזה שאנחנו לומדים יש לו עוד שיעורים שונים מלאים ועמוסים תורה וחכמה. טוב מאוד, ויש לו חלקים גדולים ממי שתומך. הוציאו את הקמפיין שאם לומדים עם ר׳ יואל, הוא יתאים עם שם את ליסט עד מאה, מאתיים, שלוש מאות אלף דולר. כל אחד צריך לחשוב לשלוח, וזה יהיה חיזוק גדול ועזרה גדולה.
וזה אמרתי בקמפיין הקודם, שזה עובד, מי שעשה זאת הבין יותר טוב. מי שנותן כסף לקמפיין שלנו, זו סגולה שהוא גם ימשיך את השיעור וגם יבין אותו. וזכרו, הרמב״ם הוא לא השיעור, הרמב״ם הוא כל התורה שלומדים. אבל מסכימים שזו סגולה? זה עובד. זה בדוק ומנוסה, וזה עובד כך. מי שנותן כסף לתורה, הוא מבין אותה. אני מתכוון שהסגולה היא שאפילו הוא לא לומד עם השיעור, יש לו בכל זאת חלק בשיעור. אבל אם הוא לומד עם השיעור, אז באמת אשר עין לא ראתה.
הלכה א: ברכות על פירות האילן
דובר 1:
אומר הרמב״ם, הלכות ברכות הפירות. אומר הרמב״ם הלכה, כבר למדנו שיש דין דאורייתא של ברכת המזון, אבל ברכה לפניה היא דרבנן, וכמו שכבר אמרנו, תיקנו לכל סוג שונה ברכה, לכל סוג אוכל. אהא, טוב מאוד. אפשר לראות זאת כך שהפרק הראשון הרמב״ם אמר את עיקר כללי הברכות, ועכשיו הוא עובר על כל הפרטים. הוא עבר עד הפרק השישי על פרטי המוציא, עם כניסה לסעודה חלבית וכן הלאה, ועכשיו הוא ממשיך לברכות הבאות של מאכלים אחרים.
אומר הרמב״ם, כל פירות האילן מברך עליהן בתחלה בורא פרי העץ, ומודים לקב״ה בשעת האילנות, ובסוף אומרים בורא נפשות רבות, שהקב״ה ברא בני אדם, וברא את צרכי האדם, ותענוגי האדם וחסרונות שחסרים להם. ומודים על כל מה שבראת, כל הדברים שהקב״ה ברא, כל האוכל הטוב, להחיות בהם נפש כל חי.
אומר הרמב״ם, חוץ מחמשת המינים הכתובים בתורה, מלבד חמישה מינים של פירות לא עושים את הברכה של בורא נפשות, אלא ברכה אחרת, והם ענבים ורימונים ותאנים, ענבים, רימונים, תאנים, זיתים ותמרים, זיתים ותמרים. זה מאוד מעניין, כי יש חמישה מתוך שבעת המינים.
על אלה מברכים ברכה אחת מעין שלוש, אמנם הברכה בורא פרי העץ היא אותה ברכה, אבל בסוף עושים ברכה אחת מעין שלוש, ברכה ארוכה יותר.
הסבר: מדוע חמשת המינים מקבלים ברכה אחרונה מיוחדת
קודם כל, פשוט מעניין, מדוע לכאורה? כי זה שבעת המינים, ובגלל זה זה העיקר, כל פרי אשר תברך, אבל לא כתוב דווקא הארץ. אבל הם למדו שזו תקנת הארץ, והפירות הם שבח בני הארץ, הם שייכים לארץ ישראל במיוחד. לכאורה בארץ ישראל היו גדלים רק הפירות האלה, לא דברים אחרים וכדומה. וגם כי זה חשוב, יש חמשת המינים, יש גם חמשת מיני דגן. שבעת המינים, חיטה ושעורה, מתחלקים לחמישה, יש שני מיני חיטין ושלושה מיני שעורים, ואחר כך יוצא שיש בעצם עשרה מינים. שבעת המינים שהם עשר, כי על חמישה מהם מברכים ברכת המזון, ועל החמישה האחרים מברכים ברכה אחת מעין שלוש.
אומר לנו הרמב״ם, חמשת המינים שיש להם קשר לארץ ישראל, כי זה בכל זאת הענין לכאורה, שאומרים על הארץ ועל המזון, ולכן צריך לומר אחרת הכתובים בתורה. בברכה אחת מעין שלוש מזכירים בכל זאת את הארץ.
הלכה א (המשך): ברכות על פירות הארץ, ירקות, ומאכלים אחרים
דובר 1:
אז, אומר הוא, כל פירות הארץ, כל שאר פירות הארץ לא מהעץ, ואותו דבר בירקות, הדברים שגדלים ירקות, ירקות, גדלים על הקרקע, מברך עליהם בתחילה בורא פרי האדמה, מברכים לפני האכילה בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות.
דיון: סדר הברכות – מכלל לפרט
דובר 2:
אוקיי. כן. זה אומר, בורא פרי העץ הוא מיוחד, זה אומר כל מה שיוצא מהאדמה, אבל יש אחר כך את הפרי המיוחד שהאדמה מוציאה דרך עצים, מברכים על העץ. כן, אבל בורא פרי העץ הוא הכל, כולל בורא פרי העץ.
דובר 1:
אמת, אמת, אמת. או רגע, כמו לפני שיש לו חשיבות כזו.
דובר 2:
לא, ככל שיותר חשוב, ככל שיותר מיוחד, באים ומברכים על המיוחדות שבו, על העץ.
ברכה על דברים שאינם גדלים מהאדמה
דובר 1:
ודברים שאין גידולן מן הארץ, דברים שלא גדלים, כגון בשר וגבינה ודגים, דגים, חלב, גבינה, דגים, ביצים, מים, חלב, דבש, וכיוצא בהם, כל הדברים שאינם גידולי אדמה, מה מברכים על זה? בתחילה מברך שהכל נהיה בדברו, הכל הקב״ה ברא, ולבסוף בורא נפשות רבות.
דיון: מדוע שהכל על בשר?
זו ברכה מעניינת, כי בורא פרי העץ מבינים, זה מאוד ישיר, הקב״ה הכניס כוח באדמה להוציא פירות. על הדברים האלה אדם צריך לעבוד בדרך כלל כדי לקבל בשר, הוא צריך לתפוס חיות, וחיות היו צריכות לאכול הרבה עשב. אבל שהכל נהיה בדברו, גם מה שבני אדם עושים זה של הקב״ה…
דובר 2:
בהמה היא בכל זאת מהטבע.
דובר 1:
בהמה היא דבר שגדל, וצריך לשחוט אותה. מים יוצאים מ…
דובר 2:
לא, אומרים שזה יותר מעורבת עבודת האדם, אבל הוא מביא ראיה.
דובר 1:
אבל הכל בא מהקב״ה.
דובר 2:
אמת, אמת.
דובר 1:
כן, אני חושב, אמרתי לעצמי את זה, שהקב״ה יחד עם בני האדם שביצעו את ההלכה. אבל הקב״ה נתן לבני האדם את החכמה.
דובר 2:
אבל שהכל נהיה בדברו הוא יותר כללי. גם כל שאר הדברים, מלבד העץ והאדמה, הכל הוא מדברו של הקב״ה.
דובר 1:
נכון, הנקודה היא, זה הולך מכלל לפרט. באופן כללי, הכל הוא שהכל, כמו שנלמד גם על העובדה של המוציא. אחר כך יש אדמה, אחר כך יש עץ מהאדמה.
דובר 2:
אני לא חושב שאתה יכול לומר שהשהכל הוא יותר בסיסי.
דובר 1:
בוודאי זה יותר בסיסי. שהכל הוא יותר מעשה לכל המחנות.
דובר 2:
לא, זה המשמעות. הוספתי עוד משהו מהאדמה.
דובר 1:
אבל ההלכה, המילה הלכה עובדת כך, באופן כללי, הכל הקב״ה עושה. עכשיו, כשיש לך דבר מיוחד, מדברים עליו באופן פרטי. כך, אפשר לומר אפילו שהכל הוא שהכל. אחר כך, הכל גם מהאדמה, חוץ מבשר וגבינה וכו׳. אתה קונה דברים שהם לא סתם נהיה בדברו, אלא הם גם יצאו מהאדמה, יש להם חשיבות מסוימת, אומר הוא, מן האדמה.
שאלה: מדוע בשר לא קיבל ברכה מיוחדת?
דובר 2:
תגיד לי שירקות יותר חשובים מבשר? אני לא מבין את זה. זה מאוד קשה לי. כי הייתי עושה לבשר ברכה מיוחדת, זה בכל זאת דבר שלם בשר, זה בכל זאת דבר חשוב. אני לא יודע מה הפשט, בטח יש גרסאות אחרות איפשהו שכתוב שעושים ברכה מיוחדת על בשר. בורא פרי האדמה הוא יותר כי הקב״ה ברא אותו, אתה לא צריך לעבוד כל כך קשה על זה, זה יוצא הפיקל שהקב״ה מדבר אליו. בשר צריך לעבוד יותר.
דובר 1:
אמת, אבל תבין מה אני אומר, אחר כך חלק מבורא פרי האדמה הופכים להמוציא וחלק מהם הופך להגפן. פחות או יותר הקטגוריות מחליטות איך הם עובדים. אני עדיין חושב, צריך להבין מדוע הבשר לא קיבל ברכה נוספת, זה מוזר לי, אני לא יודע למה.
דובר 2:
בזמנים מסוימים עושים הרבה פעמים. היום אוכלים קינואה, או מה שאתה יכול לומר כל דבר שיש לו חלבון גבוה, אלה מאוד… שואל שאלה, מה קורה כשבתקופה מסוימת מאכלים מסוימים הופכים למלך? האם הם הסתכלו על זה כך לכאורה. כשאתה מדבר על בשר, הוא נושך, אולי היום בני אדם אוכלים יותר ביצים מפעם, יכול להיות. אבל אני אומר, בשר תמיד היה דבר חשוב, אתה לא יכול לומר שלא. כל הקרבנות, ואין שמחה אלא בבשר.
דובר 1:
יכול להיות בגלל זה, שאתה צודק כן, עשו ברכה נוספת. למה בדיוק כמו ההיא זה סט עם בשר, כשרוצים לומר ברכה. זו שאלה טובה, בעל תאווה גדול הוא אוכל ושובע. אם מישהו רוצה לבדוק או להגיד לנו איזו סברא על זה, הוא יכול לכתוב בקבוצת ההערות.
דובר 2:
תראה, הבשר לא קיבל על השחיטה, הוא לא קיבל ברכה לעצמו. אני חושב, אולי כי בדרך כלל אוכלים בכל זאת בשר בתוך הסעודה בכל מקרה. רש״י אומר, למדך תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא אם כן יש לו פת. הפת באה עם הבשר, זה בא כמלווה. הבשר מלווה את הפת.
דובר 1:
הגמרא כבר דיברה על זה, זה מוזר.
דין מים – שלא לרבות צמאונו
דובר 1:
הרבי שותה יין, כי הוא אוהב את זה, לא בגלל…לא, שלא. מים שותים כשצמאים, שהגרון צריך מספיק מים. אז עושים שהכל. מה שיש כאן זה כשמישהו שותה מים מסיבה אחרת, למשל הוא רוצה לשטוף את הפה, או שהוא רוצה לבלוע משהו, צריך לעשות ברכה לא לפניה ולא לאחריה, כי אין לו הנאה מהמים.
אבל על דברים אחרים זה לכאורה פחות שייך, כי מרגישים את הטעם, יש הנאה. אפילו אם מישהו שותה חלב כי הוא רוצה לבלוע תרופה, יש לו בכל זאת הנאה מהחלב.
דובר 2:
נכון. למים אין טעם. אז ממילא אם לא לצמא אין טעם.
דיון: שתיית מים על פי הוראת רופא
דובר 1:
אני לא יודע, למשל היום יש אנשים ששותים הרבה פעמים מים סתם כי הרופא אמר. אני לא בטוח אם עושים על זה ברכה. מה ההנאה מזה? זה לא… אפשר אולי כן לומר, אבל אפשר לחשוב.
חשבתי גם על זה שבגלל זה החסידים שלעולם לא אוכלים מים רגילים, שותים רק ככה, זו בכל זאת תורה שמים זה תאווה. אבל יכול להיות שזה אמיתי לגבי החומרא, חסיד לא יכול סתם מים חס ושלום, אמת? ממילא הוא לא היה יכול לעשות שהכל.
דובר 2:
אם זה היה כך היה הרמב״ם מחשב כמו מים לרבות צמאונו. הוא אומר בשלא לרבות צמאונו לא צריך. כן, אבל הוא לא אומר… אני מתכוון שכשיש דבר כזה כמו בליעת תרופה. מצד שני, הרמב״ם לא מביא את הדוגמה מהגמרא, הוא מביא לך רק ברור את האמת שהוא צריך לבלוע איזה עצם. זה אמת, אפשר לומר לרבות צמאונו, כל אחד יודע מה הוא מתכוון. אבל הרמב״ם לא חישב את זה בברכה. הוא אומר, יש דבר מוזר למה אדם ישתה לא לרבות צמאונו.
דובר 1:
אוקיי, נראה, הוא תקוע בגרונו. אם מישהו, הרופא אומר לו שתה הרבה מים, כמו שהרופא אומר לו אכול הרבה לחם. ממש, הכנס לדיאטה שלך מים, במקום דברים אחרים שתה מים. אפשר לומר כך, ואפשר לומר גם אחרת.
סטייה: בדיחה חסידית על שהכל
דובר 2:
אוקיי. בוא רק נגיד ש… אוקיי. אתה מכיר את המעשה, חסיד שותה בשביל כל מיני דברים, לפני, עושה כל לחיים, הוא לא יכול לעשות שהכל. שואל שאלה, הוא יכול בכל זאת לשתות מים. מה התשובה? התשובה היא שיהודי שותה, למה הוא עושה שהכל? לא מגיע לו כוס ברנדי?
דובר 1:
אה, טוב מאוד.
הלכה ב: סוחט פירות – מיץ מפירות
דובר 1:
סוחט פירות ויוצא מהן משקין, זה בכל זאת ענף שבנוי על הלכות גדולות של פירות. נלמד מה לוקחים פירות, כשדברים משתנים, כשפירות הופכים, כשפרי הופך מפרי למשהו אחר. סוחט פירות ויוצא מהן משקין הוא עשה מיץ. מברך עליהן בתחילה שהכל, עושה שהכל. זה לא טוב.
מברך עליהן בתחילה שהכל, עושים שהכל. אגב, לכאורה צריך בכל זאת לעשות העץ. אבל העץ עושים על הפרי. המשקה הוא דבר אחר, אבל על המשקה עושים שהכל. המשקה הוא כמו דברים שאין גידולן מן הארץ, כמו מאכלים אחרים.
לכאורה המילה היא מה שלא…
הלכה ב (המשך): סוחט פירות ומוציא מהן משקין
דובר 1: חלק, הכנס לדיאטה שלך מים, במקום דברים אחרים, שתה מים. אפשר לומר כך, ואפשר לומר גם אחרת.
דובר 2: אוקיי, אני מבין. בוא רק נגיד ש… אוקיי.
סטייה: בדיחה על שהכל
דובר 1: אתה מכיר את המעשה, חסיד שותה בשביל כל מיני… לפני שעושה לחיים, הוא רוצה לעשות שהכל. והוא שואל שאלה, הוא יכול בכל זאת לשתות מים. מה התשובה? התשובה היא, יהודי שותה כי הוא רוצה לעשות שהכל, לא מגיע לו כוס ברנדי.
דובר 2: אה, טוב מאוד.
ההלכה: ברכה על מיץ
דובר 1: סוחט פירות ומוציא מהן משקין, עד כאן הוא בורא פרי העץ. כשלוקחים פירות… כשדברים משתנים, כשפרי הופך מפרי למשהו אחר. סוחט פירות ומוציא מהן משקין, הוא עשה מיץ, מברך עליהן בתחילה שהכל. עושה שהכל. סוחט, לא טוב השהכל. מברך עליהן בתחילה שהכל. עושים שהכל, למרות שלכאורה היינו צריכים לעשות העץ. אבל העץ עושים על הפרי. המשקה הוא דבר אחר, על המשקה עושים שהכל. המשקה הוא כמו דברים שאין גידולן מן הארץ, כמו מאכלים אחרים. לכאורה הפרי הוא מה שלא חשוב. להשביע בהן נפש ישראל.
בקיצור, יש שני פירות שכשמוציאים מהם משקין יש דין אחר. על היין מברך בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. היין משתנה למעליותא, הזיתים הופכים חשובים יותר. היין הוא ברכה חדשה וברכה אחת מעין שלש. הענבים, כן.
הלכה: שמן זית
דובר 1: אבל לשמן אין את ההלכה שצריך לעשות רק שהכל שהוא פחות חשוב. אין ברכה חדשה שיהיה יותר חשוב.
דובר 2: אוקיי, שמן בדרך כלל לא שותים שמן.
דובר 1: לא, אני אומר למה לא עשו ברכה חדשה על שמן, כי בדרך כלל לא אוכלים אותו לעצמו כך. אבל שמן הוא גם כמו הקטגוריה של יין, שהוא נשתנה למעליותא. הוא נעשה חשוב. אבל עיקר הזיתים נעשה בשביל שמן. ממילא, כששותים שמן עושים בורא פרי העץ, כי זה עיקר פרי העץ. זה לא כאילו שינו משהו עם משהו. זו התכלית.
חושש בגרונו – שמן עם מים שלוקים
דובר 1: אומר הוא, אמר רב יהודה אמר שמואל: החושש בגרונו, לא יערענו שמן תחילה. למה אדם שותה שמן? כי הוא רוצה להרבה להיות, הוא רוצה לעשות סיכה מבפנים על הגרון. בשותה שמן במים שלוקים וכיוצא בהם, יש דרך, בדרך כלל שמן על הגרון לא טעים, זה דבר שומני כבד, אבל זה מעורב עם מים שלוקים, עם איזה מרק, נראה מאוחר יותר שמים שלוקים זה סוג של מרק, וכיוצא בהם, כן, ירקות מבושלים, שהוא אוכל את זה.
הנה בשתייתו, היה לו הנאה מהשתייה, הוא כן מצא דרך איך לאכול את השמן בדרך טעימה. אבל בשותה שמן לבדו, אבל הוא שתה שמן לבדו, אשר לא יחוש בגרונו, שהגרון שלו לא כואב לו, זה בכלל לא הסדר לשתות אז שמן, בורא עליו שהכל, שאינו נהנה בטעם השמן, לא היה לו הנאה מטעם השמן. ברכה צריך בכל זאת לעשות, רק על מים צריך רק כשיש הנאה. ברכה צריך עדיין לעשות, אבל לא בורא פרי העץ כי אין הנאה. כך יוצא, כן. פשט לא הנאה מטעם השמן, יש לו הנאה ממשהו אחר, לא יודע בדיוק מה אומרים את זה.
דיון: מה משמעות “הנאה” בשמן?
דובר 2: אה, הוא אומר שהפשט הוא, אה, שותה שמן לבדו, הוא שותה רק שמן, אבל אין לו טעם, אין לו הנאה מזה. הנאה משמן יש רק כשזה עוזר למשהו למצב של חושש בגרונו. רק אז זה הסדר לשתות שמן לעצמו. אם זה הסדר, רואים שהאדם שותה כי זה סדר רגיל, הוא עושה אחרת מהמנהג הרגיל של בני אדם. אבל מי שלא, זה למעלה, מי ששותה אשר לא יחוש בגרונו עושה שהכל, זה כי הוא לא נהנה, כי אתה בכל זאת סתם כך לא נהנה, למה אתה עושה את זה? אני לא מבין ממנו כלום.
דובר 1: אבל הרופא הורה לו.
דובר 2: לא, הרופא שהורה זה האדם הקודם.
תרגום לעברית
דובר 1: לא, הרופא ציווה עליו שיהיה לו את זה שמן, לא בשביל גרונו.
דובר 2: מה שזה לא יהיה, מה הפשט? איך זה נקרא טעם? החושש בגרונו פירושו שיש לו איזו הנאה מהטעם?
דובר 1: לא, יש לו כן הנאה, יש לו הנאה ממה שזה עושה לגרונו, איזה טעם, משהו כזה, מה נאמר.
דובר 2: כי השני שאוכל, אוכל גם מאיזו סיבה. למה השני פטור מכלום?
דובר 1: לא, הוא אומר לך כבר חושש בגרונו, והוא עושה זאת באופן שיהיה לזה טעם, בשותה שמן במים שלוקים, זה הדיבור.
דובר 2: כן, אבל אם היה שותה מים שלוקים גם לא היה, כי חושש בגרונו לא היה יכול לעשות ברכה, כי לא היה לו הנאה, זה לא היה בכלל. מתי אדם עושה את כל העניין הזה שהוא מערבב יחד שמן עם כי זה לא דבר נורמלי לעשות.
הלכה ג׳: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים
דובר 1: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים, פירות או ירקות שבדרך כלל אוכלים אותם חיים, אם עשו אותם כך שלא יצא מהם בישולן או שלקן, בישלו אותם עם מאכלים אחרים, או שלקן בישלו אותם סתם במים חמים, כך נראה לי שהיה הפשט במקומות אחרים, שלקן פירושו בישול סתם, ובישול פירושו בישול עם מרכיבים אחרים. מברכין עליהם בתחילה שהכל נהיה בדברו, כי זה לא הפרי, זה השתנה, וזה נעשה פחות חשוב, כי עיקר הפרי אוכלים אותו חי.
ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין
דובר 1: אבל ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין, ירקות שהסדר הוא לאכול מבושל, כגון כרוב ולפת, כמו כרוב ואני לא יודע מה… לפת מה אוכלים לאחרונה, זה גזר, אני לא יודע מה… הדברים שאוכלים בדרך כלל מבושלים, דלעת, אני יודע מה, נו?
דובר 2: כן.
דובר 1: זה להיפך, הירק רואים אותו כעיקר הירק מבושל, עדיין לא עושים, זה עדיין לא חוץ למעשה. אם אכלן חיים, מברכין עליהם בתחילה שהכל. טוב, זה כמו למשל תפוח אדמה, מישהו אוכל תפוח אדמה חי, אז הוא עושה שהכל, כי תפוח אדמה חי אין לו טעם, מישהו אוכל אותו, זה לא הדרך, זה מה שהוא מתכוון לומר, שזה הדבר.
דברים שדרכם בין חיים בין מבושלים
דובר 1: ודברים שדרכם לאוכלן בין חיים בין מבושלים, אם אכלן בין חיים בין מבושלים, אפשר תמיד לעשות את הברכה הראויה להם, אם הוא פרי העץ בורא פרי העץ, או פרי האדמה או ירקות בורא פרי האדמה.
דובר 2: מה פירוש פרי האדמה או ירקות? אני לא יודע מה הרמ״א מתכוון כשהוא אומר פרי האדמה או ירקות.
דובר 1: ירקות זה ירוקים, זה כמו כל הדברים העלים, ופרי האדמה יתכוון עגבניות, מלפפונים.
דובר 2: יכול להיות, כן. ירקות יכול להתכוון כפשוטו הדברים הירוקים, כל הצמחים הירוקים.
דובר 1: זה הגיוני מה שאתה אומר, אין לי ראיה, אבל זה הגיוני.
הלכה ד׳: מי שלקות – מרק של ירקות
דובר 1: אוקיי, ירקות שדרכן לשולקן, ששלקן, אדם עשה מרק כזה מירקות שהסדר הוא לבשל. עכשיו יש חידוש, קודם דיברנו על אכילת הפירות עצמם בשלקן. אומרים שלא רק זה, אפילו המרק של הירקות, מהו שיברך עליהם בורא פרי האדמה? אבל יש אופן שכן, למשל שלפני כן הוא אכן בישל אותם, כדי שיהיה למים, שהמים יקבלו טעם מהתמרים. אם כן שמע מינה שלוקות כשלוקות, המים של הירקות יש להם אותו דין כמו הירקות, שזה מקום חשוב, לא סתם אם שותים אותם ככה, כי המים עצמם אין להם טעם, המים עכשיו קיבלו את הטעם של הירקות, וזה למה מבשלים אותם, אז זה הדין של בורא פרי האדמה. אבל לא בכל אופן, אלא דווקא כשהירק עצמו מתבשל, לא כשזה מים לבד.
הלכה ד׳ (המשך): דבש תמרים
דובר 1: דבש תמרים מברכין עליו תחילה שהכל. לא כמו… אין לזה דין כמו דבש שלמדנו.
דובר 2: סליחה, דבש תמרים זה עניין. הם למדו על יין והם למדו על שמן. למה לא תהיה ברכה נוספת נשתנה למעליותא על דבש? זה דבש.
דובר 1: טוב מאוד. זה לא עוזר, לא עושים ברכה נשתנה למעליותא על דבש. יש משהו שאתה לא עושה, אני לא יכול לעזור לך. דבש זה גם מאוד חשוב… אולי לא ברמה של יין ושמן, אבל על כל פנים, דבש תמרים זה לא… כי התמרים אוכלים אותם עצמם, ומאחר שאוכלים את התמרים עצמם, וזה אוכלים באופן של דבש תמרים, אז זה פחות חשוב. זה דאונגרייד, כי אוכלים את התמרים עצמם. דבש התמרים זה כמו כל שאר מי פירות שעושים שהכל.
דובר 2: אבל יש כן איזה סוג כמו דבש תמרים או רוטב תמרים, אני לא יודע מה עושים כן היום, כן?
תמרים שמיעכן בידו
דובר 1: אבל תמרים שמיעכן בידו, אבל תמרים שעדיין מעכו ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה, שעושים על זה בורא פרי העץ וברכה אחרונה מעין שלש, כי זה לא נקרא דבש, כי זה רק אכן יותר דבשי קצת, כי הוא מעך אותם בידיו, ממילא זה נעשה מאוד רך, הדבש שלהם יצא, ואתה מרגיש את הדבש, אבל אתה עדיין אוכל את כל התמר. אז אתה עושה בורא פרי העץ ואתה אומר ברכה אחרונה מעין שלש.
דובר 2: נכון, דבש זה כשלוקחים רק כמו… לא שמורחים את כל התמר, אלא משהו כמו הרוטב שלו.
דובר 1: אוקיי.
דיון: יישומים מודרניים – פרי עור וממתקים
דובר 2: אבל כאן מתבלבלים הרבה, למשל עושים סוגי ממתקים עם דברים מפירות. ההבדל בין תמרים שמיעכן ביד או משהו שעושים שינויים אחרים שזה יהפוך ל… שמה? למשל הדברים המיובשים שעושים מנגו מיובשת. לכאורה עושים עץ.
דובר 1: כאן זה תמרים שמיעכן ביד. הדגש כאן על המילה “ביד”. שם כשמשתמשים במכונה רואים יותר לא את התמרים. כאן נכנסת המילה מתי רואים כן או מתי לא רואים את הפרי. כי זה נוגע הרבה להרבה אוכל. אתה יודע, עוגת אורז, דברים שמבשלים, או…
דובר 2: אבל עוגת אורז זה אורז, אני לא מדבר אליו.
דובר 1: או מה שזה לא יהיה, פרי. אני רוצה לומר פרי עור למשל. נו, לכאורה צריך לעשות עץ, אני לא רואה למה לא.
דובר 2: כי הוא אמר “שמיעכן בידו” זה בורא פרי, כי אתה אוכל עדיין את התמר. זה עדיין אותו דבר. מה זה פרי עור? לקחו חתיכת בשר?
דובר 1: הדגש כאן על המילה “שמיעכן בידו”. זה לא שינוי גדול… אם אדם לקח בננה, אם עשו ממנה שזה נעשה כזה… זה כמו שעומדים למעוך לילד שזה נעשה לעיסה כזו, אז גם… הוא אומר שכבר אין לזה תורת הפרי.
דובר 2: אני לא יודע, אני לא מסכים. נראה לי מההלכה… אני לא יודע, אני לא רואה… לא ראיתי את היד. היד אולי בגלל שמשתמשים במכונה. זה איסור בכלל ההבדל. הייתי חושב לומר ההלכה מהסיבה. איך הוא אומר שם? הוא אומר “לפיכך דבש”, הוא לא אומר “לפיכך תמרים”. נאמר ככה, ההלכה היא “לפיכך דבש”.
דובר 1: מה המסקנה? אז זה אומר, שמעכים אותם ביחד?
דובר 2: הדבש.
דובר 1: המסקנה היא מה? שאתה אוכל כן פרי עור. אתה אוכל תמרים שמיעכן ביד, אתה אוכל כן פרי עור.
דובר 2: לא, לא, לא. הדבש פירושו שבכלל אין שם פרי, זה רק משהו המיץ, המים שיוצאים מהתמר. אבל אתה לוקח את כל התמר, אפילו אתה מוציא חלק, אתה מוציא את הגרעין, אתה לא רוצה לאכול את הזרעים, אבל אתה עושה מזה איזה שימוש, אז לכאורה זה ממתק. פרי עור, דבר כזה, נראה לי ש… אתה מתכוון תלוי אם זה עשוי מפירות אמיתיים, היום שזה יכול להיות עשוי מפלסטיק, אני לא יודע מה. אבל התמרים זה לכאורה הפירות ניכר, יש מקומות שממש לא רואים מה זה, וזה מעורב מיותר מפרי אחד, אוקיי, אם זה למעוך אפשר לעשות מפלסטיק, הוא אומר, אני לא יודע מה זה עושה פרי עור אחר ממנו, ואני אומר, אבל מה זה פרי עור שזה אכן עשוי מפירות.
הלכה ה: קנים המתוקים (קנה סוכר) – ברכה על סוכר
דברי הרמב״ם: מחלוקת הגאונים ושיטת הרמב״ם
דובר 1: פרי עור, דבר כזה נראה לי, אני מתכוון שזה תלוי אם זה עשוי מהפרי האמיתי. היום יכול להיות שזה עשוי מפלסטיק, אני לא יודע מה. כאן אצל התמרים לכאורה הפרי ניכר. יש מקומות שזה ממש, לא רואים מה זה, ובמיוחד אם זה מעורב מיותר מפרי אחד.
אוקיי, אם זה מעוך, אפשר לעשות מפלסטיק. אני לא יודע ממה עושים היום פרי עור. אם היה פרי עור שאכן עשוי מפירות, וזה נעשה למיץ ואחר כך זה מתייבש, זה עדיין בעיה. אם אז זה אחרת. אם זה אכן בתהליך, נראה לי שכבר היו מברכים לפי המשקל. כך אני חושב. אפשר לשאול את… אני רואה שהוא מביא שאתה רוצה לומר שהרמב״ם מדבר. לא, הרמב״ם נראה כן, זה לגמרי… הרמב״ם אומר מפורש כן, זה נעשה בצק.
שאתה רוצה לטעון שמדברים רק אם נשאר חתיכה כזו, אני לא יודע, זה לא ברור. זה לא נעשה לפעמים או מה. אוקיי. זה מאוד נוגע, כי השאלה נשאלת על מיצים, על מיצים מסוימים, מיץ תפוזים ואחרים. לא, אבל מיץ תפוזים נשאלת השאלה כי נוטעים אותו לכתחילה למיץ תפוזים. אוקיי, זו עוד שאלה שנראה בשבוע הבא. אבל זו מחלוקת הפוסקים, כי לכאורה ההלכה היא שאף אחד לא עושה עץ על מיץ תפוזים כמו שאני יודע, ולכאורה הסיבה היא כי כל פירות, אפילו זה חתיכה, אבל זה עוד דבר.
אני אגיד לך למה, כי יש חתיכות. אני רוצה את המיץ, אני רוצה שזה יהיה אחרת. כל פרי חוץ מיין ושמן נעשה. כך הכלל. לכאורה אכן לא עושים ברכה על מיץ תפוזים. אתה רוצה לטעון שזה לא היה נעשה… על תמרים גם לא עושים. על מיץ תמרים גם לא עושים ברכה. לא, זה לא. זה שהכל. זה שהכל. אפילו זה נעשה. אז ברור, כל הפירות האלה נשאר שהכל, נעשה שהכל. כך לכאורה ההלכה. כן, מדברים על מיץ התפוזים, על ההלכה הבאה. בוא נמשיך. כן, כתוב… לא, ההלכה הבאה לא מדברת על עשיית מיץ. לא כתוב ברור על מיץ. זה סוכר. הרמב״ם, שזה נעשה מלח. כן, צריך ללכת לראות. אני לא רואה שזה נוגע, כי מיץ זה לא אותו דבר כמו מלח. מלח זה דבר אחד, ומיץ זה דבר שני. משקה מפירות זה לא פרי. כך נראה לי ההלכה.
קנים המתוקים, קנים מתוקים. קנים זה איך קוראים לזה היום? מקלות סוכר. קנה סוכר נקרא. קנה סוכר, כן. אבל הרמב״ם מתרגם “קנים מתוקים”. ומבשלן במים, מבשלים את המיץ שלהם עד שיתעבה ויעמוד על המלח, עושים מזה אבקה כזו. וזה סוכר. כל הגאונים אמרו, אמרו הגאונים שעושים בורא פרי האדמה. שיעשו בורא פרי האדמה כי… אוקיי, בוא נראה. שיעשו בורא פרי האדמה, ואחרים סברו שעושים בורא פרי העץ, כי זה קנה, וזה גבוה. הם לא היו בטוחים אם הקנה הוא בורא פרי העץ, או שזה כמו צמח קטן, כמו בורא פרי האדמה שגדל על עשבים קטנים, או שזה עץ. על זה הייתה מחלוקת.
וכן אמרו שהמוצץ אלו הקנים, אם מישהו לוקח את הקנים לגמרי והוא מוצץ אותם, הוא לועס אותם, הוא שואב את המתיקות, גם מברכין בורא פרי האדמה. לכאורה לפי הדעה שאמרה בורא פרי האדמה, כן? זו הדעה שאמרה שזו דרך חלשה יותר של אכילה. אולי על זה עושים אדמה, ועל זה עושים עץ. זה מה שהוא מתכוון.
על כל פנים, ההסכמה של הגאונים, הסכמת הגאונים הייתה שזה פרי. השאלה היא רק אם זה עץ או אדמה, אבל כולם מניחים שזה פרי.
קושיה: למה זה דומה למי שלקות?
אבל למה זה דומה למי שלקות כך? זה כמו… אה, כך אתה זוכר את המחלוקת שהייתה לנו לפני רגע, מה יותר גרוע, כשזה אוכל או רעב. אבל כאן נראה, זה כמו מי שלקות, שמבשלים אותם במים, כמו ירק או פרי שמבשלים. מה אז, אם זה נעשה בשביל זה, ההלכה היא שעושים על זה אכן.
דיון: הבדל בין שלקות וסחיטה
דובר 2: מה ההבדל שלקות וסחיטה? בוא נשאל כבר כך את הקושיה. מה ההבדל של שלקות עם סחיטה? זה לא אותו דבר?
דובר 1: אני לא יודע. ההבדל הוא רק מה הדרך. הדרך היא לשלוק ירקות מסוימים, וזה לא הדרך לסחוט פירות מסוימים. אם זה היום כן הדרך, אז זה כן. יכול להיות, אני לא יודע. איני יודע.
שיטת הרמב״ם: “ואני אומר”
אומר הרמב״ם, ואני אומר, בוא נראה מה הרמב״ם אומר. הרמב״ם אומר כך, הרמב״ם חולק. הרמב״ם אומר שזה כשאר פירות, ואין מברכין עליו אלא שהכל. זה פשט שלקנה יש טעם. צריך שלום עליך, צריך להיות היום גם דברים כאלה, למשל קינמון זה גם קנה שיש לו טעם.
דובר 2: לא, לא, לא, הרמב״ם לא אומר כך. לא, לא, זה לא מה שהרמב״ם אומר. הרמב״ם לא אומר ששאר פירות זה הקנים. לא, לא, הוא אומר שני דברים. קודם שזה לא פרי, הקנים זה לא פרי, ממילא צריך לעשות שהכל. ואחר כך הוא אומר, על הסוכר שלהם יש עוד סיבה, לא יהיה דבש קנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה אלא על ידי שהכל. הרמב״ם סובר שגם אם המוצץ, קודם ואני אומר שאינו פרי, אפילו המוצץ צריך לכאורה לעשות שהכל, ועל הסוכר בטח, הסוכר הוא תוהה עוד יותר למה יאמרו שיעשו עליו בורא פרי העץ או אדמה. הרי יש דין שאפילו דבש תמרים שלא צריך את כל התהליך, לוקחים למעוך ויוצא דבש, ובכל זאת זה כבר לא נקרא הפרי עצמו, אז למה יאמרו שזה נקרא הפרי עצמו?
דובר 1: אה, אוקיי, אתה אומר שלמה זה יוצא? אם לכתחילה אפילו הפרי עצמו כשמוצץ לא עושים אדמה, אז מכוח קל וחומר.
דובר 2: כן, אבל על שני הדברים הוא יותר בטוח. כך אני לומד את יסוד משנה. אבל לא הייתי לומד כך, הייתי אומר…
אפילו אנן מודים, הוא אומר, אפילו אם הייתי מודה.
דובר 1: כן, אני יודע. הייתי מתרגם כך, הייתי מתרגם שהרמב״ם אומר כך, שהמים, המלח, הסוכר, זה לא פרי, וממילא על זה הוא אומר, לא יהיה דבש הקנים גדול מדבש תמרים. אני לא רואה שהוא אומר נוסף על המחלוקת. צריך לתרגם את הלשון שלו, המשפט שלו לא…
קושיה: למה זה דומה לשלקות?
למה הרמב״ם כן הבין מאי שלקות? למה זה יהיה דומה למאי שלקות?
עכשיו הוא שואל את הקושיה, שואל את הקושיה לא על הרמב״ם, הוא שואל את הקושיה על הגמרא של דבש תמרים. למה דבש תמרים? דבש תמרים אני עוד יכול להבין, כי הוא אוכל עדיין את התמרים. אותם משלוקות, זו הדרך שאוכלים את רסק התפוחים דרך הבישול.
דובר 2: אתה מתכוון לומר, אתה גם לא אוכל את הקנה אחרי הסחיטה? אה, סוחטים, לא יודעים איך הולך הקנים, קודם מבשלים אותם ואחר כך איך העבודה איך.
תירוץ הטור ותשובת הכסף משנה
סתם חתיכה יפה, הכסף משנה מביא את הטור, שהטור אומר, אני יכול לענות לגאונים כך, שהדבש אוכלים את התמרים עצמם, אז אם אתה אוכל את הדבש ותמרים תעשה שהכל, אבל הסוכר, כל התכלית של עשיית הקנים היא לעשות סוכר.
מילא, הסוכר הוא הפרי, זה הפרי מדברים תמיד, מה התכלית של העץ? מה האנשים מצאו? רואים אחר כך סילאן, למה הדבר, זה הפירות. הוא אומר, החתיכות האלה שאפשר מזה לעשות מלח, זה הפירות. כך אומר הטור, כך צריך לומר, מילא צריך לעשות בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ.
תרגום לעברית
אומר הכסף משנה על כך: “ואני אומר”, שאפשר לראות שהטור לא חי במקום שבו נוטעים קני סוכר. כי אני יודע שבמקומות שבהם מוכרים, מוכרים גם אלפונר שבו הקנים עצמם ראויים ללקק ולמצוץ. אם כן יש דרך לאכול את הקנים עצמם, כמו דבש תמרים שאוכלים את התמר עצמו, אם כן הדבש… כך עונה הכסף משנה לרמב״ם.
שתי דרכים בלימוד הרמב״ם
מעניין מאוד. פשוט הוא כך, אני מתכוון שהדרך הרגילה ללמוד את הרמב״ם היא מה שיוסף חולק עמי. הדרך הרגילה ללמוד את הרמב״ם היא שהרמב״ם לא אומר כלום על מה ההלכה של המוצץ את הקנים, הוא לא אומר. אני יכול לומר שהוא סובר שבעצם כשמוצצים את הקנים עושים כן אדמה, כמו שאתה אומר אפילו מה… הוא אמר כך.
מה שהוא אומר הוא שה… עיקר טענתו היא שה מים עם אבק או מה שלא יהיה שאריות הסוכר שיוצאות, בוודאי חלש יותר מדבש תמרים, שבו רש״י לא טוען יותר, זו טענתו. דבש תמרים הוא בסך הכל חלק מהתמר, מאחר שזה לא רק פסולת, אלא משהו שנמשך החוצה, לא עושים שהכל, עושים העץ. כל שכן הדבש שהוא לגמרי משונה. הוא בכלל לא נכנס, הרמב״ם בכלל לא נכנס לחקירה הזו של למה זה נעשה. הרמב״ם בכלל לא מדבר על השאלה הזו, הרמב״ם מדבר רק על שאלה אחת: האם זה פרי או שזה דבר הנעשה מהפירות שדומה לדבש תמרים או לסחיטה?
דיון: איך ללמוד “ואני אומר”
דובר 2: הרמב״ם לא סובר כך. אבל הרמב״ם אומר: “וכן אומרים”, ואחר כך אומר: “ואני אומר”. אבל כמו שאתה אומר היה צריך לסיים את ה… הוא היה צריך לומר “קצו של דבר” כך וכך, “ואני אומר”. נו, היה צריך לומר “והמוצץ אותם קנים בורא פרי האדמה”. אז אני לא מסכים.
דובר 1: ואני לא מסכים עם הבית יוסף. הבית יוסף הקדוש, וכל אשר בשם יוסף יכונה, הוא אומר פשט טוב מאוד, והוא צודק, אבל הטעם שהבית יוסף מביא מהרמב״ם שהקנה מתוקה, והיא ראויה לאכילה, ולכן הסוכר הוא עיקר הפרי ממנה, אני אחלוק, כי אני לא סומך על דרך הבית יוסף בלימוד הרמב״ם. לבית יוסף יש מנהג להכניס דברים לתוך הפוסקים, והוא מכניס לתוך הרמב״ם.
אבל צריך ללמוד את הרמב״ם, ולהקשיב. אבל כאן, על זה, תתפוס, מסתדר הבית יוסף שהוא יפה מאוד ברמב״ם.
דובר 2: לא, זה לא מסתדר, כי הרמב״ם לא אומר, הוא בכלל לא אומר שזה הטיעון. הוא אומר שזה הטיעון, והחלק השני על מה שהגאונים חולקים, מה ההבדל של המקל שלי, לא נכנס ברמב״ם. הרמב״ם חושב רק על דבר אחד: האם זה שונה מהדבר, האם זה לא שונה? ועל זה הוא אומר, אחד אומר פרי, הוא לא סובר שהקנים אינם פרי. קנה היא קנה. למה לא לעשות אדמה? מה לא הייתה הלכה שלא עושים אדמה על עשב? כתובה הלכה כזו? מי אמר לך הלכה כזו? אבל לאכול עץ שיש בו אולי טעם, עושים גם אדמה שהיא…
דובר 1: לא, לא, אוקיי, נראה בקרוב.
בקרוב תראה עוד דברים. נראה עוד דברים. לא, לא, רק גילינו שהקנה הזו יש בה איזו מתיקות, ושתי דרכים איך להשיג את המתיקות. או שאתה צריך ל… הקשב, הקשב. הרמב״ם לא אומר זאת. הרמב״ם אומר שכשהוא אומר “אין זה פרי”, הוא לא מתכוון למוצץ, הוא מתכוון לדבש. האם מישהו סבר שהסוכר הוא פרי? כן, הגאונים. הוא עושה דימוי לזה. למה יש דימוי? מה הפרי? האדמה. השאלה היא, האם הסוכר עדיין פרי האדמה, או שזה כבר דבר חדש? אומר הרמב״ם, אני סובר ש״מכלל חומר” שאתה עושה הוא דבר חדש, זה דבר אחר, וממילא זה לא פרי. על זה הוא מדבר, הוא מביא ראיה על זה עצמו. זה לא הגיוני שמישהו יאמר שני דברים במשפט אחד. הוא אומר, “אני אומר כך, וראיה יש לי,” ובא התוספות ואומר לא, הוא לא אומר “אני אומר כך,” הוא מתכוון לדבר אחד, וכשהוא אומר “ראיה יש לי,” מתכוון לדבר שני. זה מרופס איגרא. אי אפשר ללמוד כך משפט. אדם מדבר כך? לא כך מדברים אנשים, וגם הרמב״ם לא מדבר כך. זה לא הגיוני.
סיכום: מה סובר הרמב״ם?
דובר 2: מה סובר הרמב״ם לגבי קנים?
דובר 1: אני לא יודע מה הוא סובר. אני יודע שהוא סובר שזה לא פרי, הדבש, הסוכר שיוצא. האם זו הדעה, עוד הדעה?
דובר 2: שמעתי מה שאמרת, אבל החלק “קיין אמרי” ו״אף על פי” לא מסתדר. זה בוודאי לא מסתדר. מה שהרבה יותר גרוע הוא שאדם יאמר משפט…
הערה מתודולוגית: איך לומדים רמב״ם
כשהוא אמר קודם התכוון למשהו אחר, והראיה היא על טענה שנייה בכלל. זה לא הגיוני בכלל.
ואסור ללמוד תחילה את הכסף משנה ואחר כך את הרמב״ם, כי אחר כך חושבים שהרמב״ם התכוון למה שהכסף משנה התכוון. צריך תחילה ללמוד מה כתוב, ואחר כך לראות אם זה מסתדר, ולפרש פשט. וכך אנחנו לומדים גם מפרשים אחרים שאינם הכסף משנה, וזה גם לא המחיצה הראשונה.
הלכה ו׳: קור – ראש הדקל
אומר הרמב״ם הלאה: “הקור, והוא ראש הדקל שאינו כעץ לבן, ומבשלים אותו בתחלה שהקור אינו פרי, והראיה שהוא דומה לקורות”.
הרמב״ם אומר מה שהוא מתכוון, לא צריך לצעוק ולכפות דברים שהוא לא אומר, כי הוא אומר מה שהוא מתכוון. אני כבר צועק עליך, אבל בדרך כלל בהלכה… תחשוב שאני ישן, אבל לא אצעק.
קפריסין של צלף
“קפריסין של צלף”.
צלף הוא משהו כמו חידה בדורות שאנחנו פוגשים מעט, אבל בחז״ל זה חשוב מאוד. מה זה צלף? בכמה משניות בזרעים, מה זה? נו, אתה יודע מה זה? סאר ווערשטעל, אני לא יודע. זה איזה מסריח… אוקיי.
“ומבשלין אותו לבדו תחלה, מפני שאינו פרי, אלא אביונות של צלף הן הן הפרי, שהן כצורת תמרים דקים קטנים, ואוכלים אותן בפרי וכו׳”.
הצלף הוא צמח שנוי במחלוקת, שיש אנשים שמוצאים טעם בחלקים אחרים ממנו, וזה נקרא הקפריסין. על זה פוסק הרמב״ם, שהפרי האמיתי ממנו, אצל המבינים, הוא האביונות שהם כמו תמרים קטנים, ועל זה עושים בורא פרי העץ.
ההבדל בין צלף ודקל
יכול להיות שהפשט הוא ש… אוקיי, נראה פלפל וזנגביל למשל. יש דברים כמו קינמון. קינמון חותכים חתיכות מהעץ עצמו. לעץ יש כמו טעם עצו ופריו שווה, לעץ יש טעם, לעץ יש… כמו הקנים וסוכר, זנגביל וסוכר. על זה עושים כן ברכה.
הבעיה של הצלף והדקל היא רק שיש להם פירות. לדקל יש פירות, יש להם עוד תמרים. לצלף… כן, טוב מאוד, אני מבין, אני מבין, אבל לדקל יש גם פירות רגילים. לא ה… לא נוטעים את העץ בשביל זה. אני יודע מה זה קור. זה ה… קונים את זה בחנות. אני כבר יודע מה אתה אומר, הרשימה.
אותו דבר הצלף. יש את הקפריסין שאינו פרי, אבל יש רגיל… אתה יכול לראות את התמונה. זה פרח כזה, וגם גדל, כמו שהרמב״ם אומר, תמרים כאלה, אנשים אוכלים את זה. מעולם לא אכלתי את זה, אני לא יודע. זה נקרא עוד באנגלית קפריס בערך. קפאריס כתוב כאן, מלטינית, אני לא יודע מה.
ואז עושים על זה העץ, כי אתה רואה שהרמב״ם שם כאן שני דברים בהלכה אחת. יש שני עצים כאלה שיש להם שני מוצרים. אחד מהם הוא הפרי של העץ, והשני הוא דבר צדדי כזה, הוא לא נכנס. צריך לדעת למה על הקור עושים שהכל ועל זה עושים אדמה. זו רמה קטנה יותר.
הלכה ז׳: פלפלין והזנגביל
“הפלפלין והזנגביל, פלפל וזנגביל.”
מה זה זנגביל? זנגביל זה קינמון או… אני לא יודע. זנגביל… האם לא זנגביל… האם לא זנגביל… ג׳ינג׳ר. אהא, כך אומר גוגל. שמים את זה בחרוסת, כן.
אז כך, “בזמן שהן רטיבין”, כשזה טרי, כשזה הפרי עצמו, “מברכין עליהן תחלה בורא פרי האדמה”. אבל “יבשים”, פלפל מיובש, “אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם”, כי הם כבר לא נקראים מאכל, הם מקבלים קטגוריה חדשה של תבלין. ואוכלים, זה לא ממש, זה לפעמים, זה משהו ששמים אפילו לא לפעמים. לרמב״ם יש, לפעמים זה עוד… אף אחד לא אוכל את המיובש… שמים חתיכות בסיר לתת טעם בסיר, וזה לא נקרא אכילה. אכילה לא כתוב שם.
כן, הרמב״ם הולך להגיד אחר כך שמי שאוכל אוכל שאינו ראוי לאכילה הוא בריה משונה. וכן אוכלים שאינם ראויים לאכילה, ומשקים שאינם ראויים לשתיה, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם. כן, תמיד הענין לא מתכוון כמו שאנשים חושבים שכל אדם יכול לעשות לעצמו מה העולם הוא. העולם סובר שזה לא ראוי לאכילה, אתה מטורף, אתה בריה משונה. כל ההלכות בנויות על זה שיש דבר כזה שאתה בריה משונה. היום אומרים שאתה ייחודי, אתה אינדיבידואל. לא, זה לא האינדיבידואל.
קושיית רבינו יונה: למה לא בורא פרי העץ?
רבינו יונה שואל למה עושים על פלפלין, שהוא הרטיב, בורא פרי האדמה, למה לא לעשות בורא פרי העץ, כי פלפלין הוא חלק מהעץ, או חלק מהעלה, חלק מ… פלפלין הוא… פלפלין הוא… נו, צריך לעשות, צריך לעשות, אומר הוא, בורא פרי העץ, כי זה חלק מעץ.
אומר הוא, עונה רבינו יונה, הסיבה שהוא חושב שצריך לעשות בורא פרי האדמה היא כי זה לא כל כך חזק כמו חלק מהעץ, כי הוא אומר שהעץ של הפלפלין יש לו גם טעם של פלפלין. מה אנחנו מוצאים? פלפלין זה פלפל, אם אתה אוכל הרבה פלפל…
הוא שואל כך, פלפלין הוא עץ מאכל, ויש עליו ערלה, אז למה לא לעשות בורא פרי העץ? בואו נסתכל בהלכות ערלה. אומר הוא כך, כיון דטעם עצו ופריו שווה, אפשר גם להוריד את זה, מה רואים שהעץ שממנו הוא סבר פלפלין, אפשר גם לחתוך חתיכה מהעץ של העץ ולאכול. ממילא נעשה טעם עצו ופריו שווה, והפירות הם כמו בורא פרי האדמה, כי אפשר לעשות פלפל גם מהעץ עצמו, אז העץ הוא פרי האדמה, וכל מה שגדל בזה, זה אומר שהפירות לא מיוחדים לעצמם.
שואל הוא עכשיו קושיה אחרת, הרי יש אתרוג שצריך לעשות בורא פרי העץ כי זה טעם עצו ופריו שווה. אומר הוא, לא, אתרוג ברור מאוד שכאן יש פרי וכאן יש עץ. אבל יש עצים, אומר הוא, שלא כל כך ברור מה הפרי ומה העץ. כמו קינמון או דברים אחרים שהעץ עצמו יש לו טעם.
דיון: מה זה פלפלין?
דובר 1: אני חושש שצריך לדעת מה הוא מתכוון פלפלין, כי אנחנו שמתרגמים פלפלין לפלפל, פלפל אינו עץ, זה אדמה, זה כמו מין ירק שגדל על גפן. זה לא עץ.
דובר 2: כן, יש לך כל מיני סוגי פלפל, שחור, אדום, אני לא יודע, זה לא עץ. אני מתכוון שזה גפן.
דובר 1: הוא מביא ראיה מערלה, צריך להסתכל בערוך ערך אל״ף, מה כתוב שם.
דובר 2: לא, אבל מה זה? זה יותר מירק?
דובר 1: לא, זה גפן. אתה יודע מה זה אומר גפן? שיח בערך. נו, בקיצור, זה לא עץ. שיח הוא פרי האדמה. זה גדל למעלה וכדומה, לכאורה זה אדמה. אם כשאתה אוכל פלפל, איזו ברכה אתה עושה? אדמה, נכון? אני יכול רק אחד על זה.
דובר 2: הפלפל הרגיל ופלפל חריף זה אותו דבר, סוג אחר.
דובר 1: אה, אני לא יודע. אולי זה עץ. זה גדל בדרך דומה, זה אולי סוג אחר. יכול להיות שהרמב״ם התכוון, אולי פלפלין במשנה… בקיצור, צריך לדעת אם התכוונת לאותו דבר. אולי הוא מתכוון לצמח אחר.
דיון: קינמון והברכה על עץ
דובר 2: אבל זה מעניין מאוד שאם מישהו אוכל קינמון, לא אוכלים בדרך כלל קינמון, התשובה שלך היא שזה סתם תבלין כזה. אבל אם מישהו למשל אוכל קינמון, השאלה היא שצריך לעשות בורא פרי העץ, כי הוא אוכל חתיכה מעץ. ראית פעם איך עושים קינמון? חותכים חתיכות מהעץ, ולעץ יש טעם.
דובר 1: אבל אני לא רואה, לא מצאתי את ההלכה. אתה חידשת הלכה, שאתה מניח שיש הלכה כזו. אני לא רואה ברמב״ם, לא מצאתי הלכה כזו, שאם אוכלים את העץ… כשאתה אוכל חתיכה מהעץ, זה בורא פרי העץ. פרי העץ מתכוון למה שגדל על עץ. העץ עצמו הוא פרי האדמה.
שמעתי מין דבר כזה, אני לא יודע, אני לא עמוד גדול. אני יודע רק מה כתוב בשתי ההלכות ברמב״ם. והרמב״ם היה צריך לומר שיש עץ כזה שיש לו שני פירות.
ראיתי שהכסף משנה למד לגבי הקונרס, אבל זה ארוך. אבל הרמב״ם כתב לאנשים… זה לא הגיוני להמציא דבר חדש. הרמב״ם כתב לאנשים שלא יודעים, לכאורה הוא כתב לאנשים שהולכים ללמוד רק רמב״ם. אז זה ההיתר שלי ללמוד רק רמב״ם.
וברמב״ם מצאנו, כן, כמו שאתה אומר בקור, בדברים, מצאנו שיש עץ שפרי העץ לא אומר רק פרי מעץ, זה העץ עצמו. מוצר, זה מה שהעץ מוציא.
דובר 2: אם… זה הגבר שפילקל נמצא שם על אני לא יודע למה יש את זה עבד, צריך הוא לאכול את זה לא יודע למה קפרות של עץ, למה לעשות בורא פרי האדמה כי זה אינו פרי? למה זה בורא פרי האדמה? למה לא בורא פרי האדמה? למה לא בורא פרי האדמה? למה לא בורא פרי בשאלה! למה ראש הדקל ואומרים על צלף זה לא פרי מה השקל, זה לא מאכל זה מעט, אז יש חילוק, יודע מה ההבדל.
דובר 1: קור, מה אוכלים שם, אוכלים חתיכה מהעץ?
דובר 2: אוקיי, שאלה טובה כשאוכלים, זה לא מוזכר שפלפל יש בו ערלה, דרך ארגב.
דובר 1: אני כבר יודע מה רבינו מנוח התכוון, אבל אני רואה שהרבנים של היום אומרים שרוב הרבנים סוברים שפלפל אין בו ערלה. זה אומר פלפל, מה שאנחנו קוראים פלפל.
דובר 2: מה אומר רבינו מנוח, אני שומע. צריך לבדוק את המראה מקום רבינו מנוח.
דובר 1: לא. אני רק מסתכל, מה כתוב על פלפל, לא ברור ש… זה בטח הלכה אחרת. הם אומרים… אה, הם אומרים. אה, הגמרא אומרת הגמרא ברכות. אז, הם אומרים שהחברה שאנחנו מדברים לא אותו דבר. פלפל של הגמרא הוא משהו אחר, וזה כהבום. דבר אחר לגמרי. אנחנו לא מדברים על זה.
אז, ר׳ מנוח, אני יודע מה הרמלוים מדבר, ממנו. מה שכאן מבין. אז ר׳ מנוח צודק. אם מדברים על הפלפל של הגמרא… מדברים על הגמרא ברכות שמדברת על פלפלין. ועל זה מדבר הרמב״ל. כתוב מיד אחרי הפרק. הענץ הוא באמת עץ. כך אומר האדם, אבל מה שאנחנו קוראים היום פלפלין, זה פלפלים, בכלל לא עץ. כך אומרים רבני הזמן. הלאה כבר.
הלכה ח׳: פת שיבשה, יין שהקרים, תבשיל שנתעבה
אומר הרמב״ם הלאה: “הפת שיבשה”, לחם שהתקלקל, “ויין שהקרים”, יין שגם התקלקל, “ותבשיל שנתעפש”, תבשיל שהתקלקל, שאיבד את מראהו, “נובלות שאין בהן פגם”…
הלכה ח׳ (המשך): דברים שעושים עליהם שהכל – רשימה מהגמרא ברכות
דובר 1:
תרגום לעברית
מדברים על גמרא בברכות שמדברת על פלפלין, ועל זה מדברים כאן. זה כתוב מיד אחרי הכפרס. אז זה באמת היה עץ.
כך אומר האדם. אבל מה שאנחנו קוראים היום פלפלין, זה פלפל, זה בכלל לא עץ. כך אומרים רבני זמנינו.
עוד כתוב בגמרא: הפת שעפשה, ויין שהקרים, ותבשיל שעבר צורתו, והנובלות שהן פגין, והשכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין והפטריות – על כולן מברך תחילה שהכל נהיה בדברו.
על כל אלה עושים שהכל.
פשט: לחם שנעשה קלוקל
זה אומר כך: על פת עושים המוציא, אבל ברגע שנעשה עיפוש, אפילו משתמשים בו עדיין, עושים קוגל חביתה, מה שרוצים, עדיין נותנים שם “פת שעפשה”, לחם שכבר לא בתורת לחם, אבל עכשיו אוכלים אותו עדיין, זה שהכל, כי החשיבות של לחם כבר איבד. אותו דבר עם יין וחומץ ושכר. כלומר, לא עושים עליו יותר שהכל, או בעצם היה צריך לעשות המוציא או מזונות, לא עושים יותר המוציא מזונות, כי זה כבר נעשה קלוקל, כבר איבד את ה…
חידוש: מלח ופטריות – מינרלים ופטריות
ואחר כך הוא אומר חידוש, על מה עושים על גובאי, על חסה, ומה עושים על מלח. למה צריך לעשות על זה בורא פרי האדמה? זה מינרל. זה דבר מעניין. כן, מלח הוא מינרל, אבל רואים כאן שכאשר אחד מוצא דרך לאכול מינרל, צריך לעשות שהכל. זה לא בא מבורא פרי האדמה. אדמה היא מהאדמה. בורא פרי האדמה הוא דברים שגדלים מהאדמה, לא דברים מתים.
והכמהין והפטריות, גם, כמהין ופטריות זה לא גידולו מן הארץ. זה בא מתחת לאדמה, אבל אין לזה שורשים. זה פטרייה. יש את המיצליום, שהשורשים שלו כן נמצאים שם תחת האדמה, אבל זה לא צמח. זה יכול לגדול באוויר על הקיר גם.
דובר 2:
לא, אבל איך הם גדלים יש בקיר כאלה…
דובר 1:
אין לזה שורשים. זה אחרת, זה פטרייה. זה לא צמח. אבל על כל אלה עושים שהכל נהיה בדברו. שהכל נהיה בדברו הוא הכלל של כל המאכלים, כל מה שאין לו ברכה מיוחדת.
ברכה אחרונה של שהכל – בורא נפשות
אומר הרמב״ם, מה הברכה האחרונה של שהכל? אז חוץ ממברך שהכל, מברך אחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. הוא אומר, הקב״ה ברא בני אדם והוא גם ברא את התאוות שלהם, כמו שאנחנו אומרים “וחסרונן”, או נפשות עצמן פירושו רצונות. והקב״ה ברא את כל הדברים למלא את כל הרצונות, להחיות בהם נפש כל חי.
שאלה: למה “להחיות בהם נפש כל חי”?
אוקיי, אני צריך לחשוב. למה דווקא זה אומרים “להחיות בהם נפש כל חי”? לא יודע. כאילו, כל הדברים טעונים ברכה לאחריהם. כל דבר אם אוכלים שיעור צריך ברכה לאחריהם, טעונים ברכה לפניהם. זה פשוט. אני כבר יודע מה השורה אומרת. ומה מחדש “להוסיף מה”? אפילו נכלי מים? מה הוא דבר שאנחנו יודעים שצריך ברכה לפניהם וצריך ברכה לאחריהם?
הבדל בנוסח: רמב״ם והמנהג שלנו
וצריך גם לחשוב על נוסח הברכה. אני רואה, כאן מביא הרמב״ם את נוסח הברכה, ואין לו כאן איפה חתימה. אנחנו אומרים “ברוך חי העולמים”. אתה רואה? אנחנו אומרים אחרת. הרמב״ם אומר “חי העולמים”, אצלנו אנחנו אומרים “ברוך”, אנחנו עושים קצת חתימה. בלי שם, אבל אנחנו עושים חתימה. זה משהו שצריך להבין. אוקיי.
הלכה ט׳: שמרים – מים על שמרי יין
שמרים, סעיף ט׳. אומר הרמב״ם כך, כן. שמרים שנתן עליהם מים. אדם יש לו שמרים, יש לו שמרים של יין או של כל מיץ שהוא עשה, והוא רוצה עדיין להוציא את מעט היין שספוג בין השמרים, הוא אומר, יוצק עליהם מים.
דין יין מזוג – פרופורציה של יין
אז, אם יש באמת הרבה יין בשמרים, יצא יותר ממה שיצק פנימה. אז, נתן עליהם שלשה, הוא יוצק פנימה שלושה כוסות מים, ולמטה, אחרי שהוא סוחט את זה החוצה, יש ארבעה. אז פשוט שמהכוס הרביעי או הרביעית הרביעית הוא היין שהיה בין השמרים. ממילא זה יין כשר, כי אתה יודע שיין מזוג כזה שיש בו שליש יין מברך עליו בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג, זה אומר יין מזוג, וכן.
אבל הוציא פחות מהרבה, אם הוא יצק מים על שמרים ויצא באמת יותר ממה שיצק פנימה, כך שבאמת היה קצת יין בין השמרים, אבל יצא פחות מהרבה, אין רביעית שלמה של יין מול שלושת המים. אפילו יש בו טעם יין, אפילו יש בו טעם של יין, מברך עליו תחילה שהכל, עושים ברכה שהכל. לא הולכים אחר הטעם, אלא הולכים שזה באמת יין.
דיון: האם אפשר ללמוד מכאן למשקאות אחרים
שאלה: מיץ ענבים עם סודה
דובר 1:
ברכת פירות האילן בורא פרי האדמה. מה שהוא הלכה מעניינה, למשל, אפשר מהר לעשות מזה חשבון, למשל, אם אחד שותה מיץ ענבים עם סודה או משהו, סוג כזה של דבר, האם עושים ברכה שהכל כל עוד הרוב הוא הסודה? או שזו הלכה אחרת, כי שם יוצקים פנימה משקה מוכן, והוא אומר שהסודה היא כדי לתת גז, לתת בועות. אני לא יודע, אני רק חושב.
אבל אם אדם מערבב מים עם מיץ תפוזים או עם כל משקה אחר… אוקיי, מיץ תפוזים הוא שהכל. אם ההלכה היא כמו… אם ההלכה כאן, כאן הוא לא מדבר ממש בהלכה, כאן השאלה היא אם זה נקרא יין. השאלה של מזוג, של איך מזוג עובד.
דובר 2:
כן, אמת, אבל אם נניח, כך היא ההלכה הפשוטה, יש אולי דרכים אחרות לחשוב, אבל ההלכה הפשוטה, אם מיץ ענבים נקרא יין… צריך לדעת על מיץ ענבים, הם לא מתכוונים עם מזוג.
דובר 1:
לא, צריך לדעת, זה לא כל כך… יצרני מיץ הענבים אומרים שזה מיץ ענבים, אבל צריך לדעת אם אפשר להאמין להם, כי הם משחקים עם זה.
סטייה: תעשיית מיץ הענבים האמריקאית
שמעתי שזה לא כל כך פשוט איך עושים את זה כראוי. שהעיקר הוא מיץ הענבים האמריקאי, זה משהו מסובך.
דובר 2:
טוב מאוד, הוא יכול לסחוט עם זה.
דובר 1:
לא, העולם אומר שהסטנדרט היה שמאה אחוז מיץ ענבים של רבי אפרים שלמה הוא טכנית מאה אחוז, עם איזה קצת תורה יש לו.
חזרה לשאלה: דין מזוג במיץ ענבים
אבל צריך להיות מדויק, אם יש לזה דין יין זה באמת טוב מאוד. אם יש לזה דין יין, אז אז עד שלושה רבעים מיץ ענבים. אם הוא כבר השתמש בהיתר שרק אחד יכול להשתמש בזה.
כך אומרים אולי בדיחה, בא אחד לרב, לרב הבריטי, לאחד שאמר שהוא יכול ליצוק מים. אומר הוא, “אבל אני לא מתכוון לענבים, אני מתכוון למיץ, כל מיץ, יש לי עכשיו מיץ, אני רוצה לעשות יין, אין לי יין, אני עושה מיץ.” אה, אמת, אז לכאורה אמת, עד שלושה רבעים מים.
שאלה: האם הולכים אחר טעם במשקאות אחרים
אבל אני, אה, אני מתכוון כן, יכול להיות שיש מיני הלכות אחרות. השאלה כאן היא מה נקרא יין. אבל כשאדם מערבב סתם שני מינים, זו הלכה נוספת, כשאדם מערבב סתם שני מינים, האם הולכים אחר הטעם. אם אחד מערבב מים עם מיץ, המיץ יותר דומיננטי, הוא ירגיש שהוא שותה מיץ, לא שהוא שותה מים שאין להם טעם.
דובר 2:
אבל בסך הכל, זו הלכת יין מזוג. זו באמת הלכת יין מזוג, של ההיתר של יין מזוג. יין מזוג אומר, אני לא רוצה לשתות יין כל כך חזק, אני רוצה לעשות אותו חלש יותר, שם אני מים. יש יחס מסוים שנקרא עדיין יין, ויחס מסוים…
אתה אומר שאי אפשר ללמוד מכאן, כי כאן מדובר שזה בקושי יין, זה רק השמרים, ואחר כך זה עדיין יין.
דובר 1:
אני אומר, הוא לוקח משהו יין, יש לי נקודה.
השאלה על ערבוב מיץ ענבים עם סודה, לכאורה לא נוכל ללמוד מכאן, כמו שאתה אומר, כי כאן יש דין של מה נקרא יין מזוג. אבל פעמים אחרות יש שאלה של מה העיקר של המשקה, אולי הולכים אחר הטעם. כשאדם מערבב סתם שני משקאות, זו שאלה נוספת, באמת יש מקרה כמו שמואל ורב, כי כל המשקאות האחרים זה ממילא שהכל.
שאלה: אם אחד עושה בורא פרי העץ על מיץ תפוזים
אבל נאמר, אם אחד עושה בורא פרי העץ על מיץ תפוזים, כי נוטעים את זה בשביל תפוז, לא משנה, אף אחד לא עושה, והוא מערבב את זה עם מים, אני אומר, אם אחד פוסק כך, והוא מערבב את זה עם מים, האם גם יגידו שילכו עם אותו יחס, שכל משקה יש דבר כמו מזוג? או יגידו שהולכים אחר הטעם?
דובר 2:
ליין יש כאן דין שיש דרך שאנשים שותים יין, ורק בגלל זה אפשר לעשות בורא פרי הגפן. בדיוק, אתה רואה שלא, זה לא הולך בכלל כך, הטעם לא משתנה.
דובר 1:
כך נראה, אתה מדבר על דבר כזה של עיקר וטפל. אבל אני לא יודע, למה לא יגידו?
דובר 2:
אתה שואל שאלה. למה לא יגיד אחד, למה הוא בכלל שותה את המים? תן לי לסיים משפט. למה הוא בכלל שותה את המים? מה, יש בזה יין, אז מספיק המים, השמרים הם העיקר, וזה טפל.
תירוץ: יין הוא דבר חשוב
דובר 1:
התירוץ הוא לכאורה על זה, שאלה טובה. התירוץ שאפשר לחשוב על זה הוא שיין הוא דבר חשוב, זה לא דבר חשוב. מים עם טעם יין, הוא לא עושה לקחת גפן. אז ההלכות אחרות. גפן היא ברכה חשובה, זה לא החשיבות. הרמב״ם אומר אפילו יש בו טעם יין, להוציא את מה שאתה אומר. שבדרך כלל היו הולכים אחר טעם.
זה אומר, קודם למדנו שמה זה עיקר וטפל? הטעם שאתה אוהב יותר. למה הוא אוכל את ההרינג ולא את עוגת הביצים? כי הוא אוהב את ההרינג, כי זה טוב בשבילו. אז האדם מחפש כאן לשתות יין. אני יכול לחשוב שזה חמש פעמים אותו מקרה.
דובר 2:
זה בכלל אחרת, לא הולכים אחר הטעם של ההרינג, הולכים אחר מה שאתה רוצה לאכול. זה דבר אחר לגמרי. אבל מה האדם שותה כאן? כאילו הוא הולך לשתות את השמרים, זה לא בעצם כמו מים אחרים, בעצם זה משקה חשוב.
דובר 1:
זה לא! זה משקה יפה, זה מים בטעם יין, אבל זה לא יין.
מסקנה: זה אולי דין מיוחד בבורא פרי הגפן
דובר 2:
לא, אני אומר יכול להיות בגלל זה ההלכה רק בבורא פרי הגפן. השאלה שלי היא, נאמר, נאמר שיש אופן של הרכבת בורא פרי העץ, משקה נוזלי בורא פרי העץ. כן, אם יש דבר כזה כמו משקה נוזלי בורא פרי העץ, אם נוטעים את זה בשביל זה?
דובר 1:
בפשטות, במציאות אין, אבל תיאורטית הייתי יכול לומר. תיאורטית הייתי אומר שאז הכללים לגמרי אחרים, הולכים לגמרי אחר טעם, כי בורא פרי העץ לא תיקנו ברכה מיוחדת חשובה כמו בורא פרי הגפן ששונה למעליותא. כאן פשוט, זה כבר לא הדבר החשוב שנקרא יין. יש דבר חשוב שנקרא יין, שלזה יש בורא פרי הגפן, לזה כבר אין את הרמה של חשיבות. אז פעמים אחרות שם אולי הולכים כן אחר טעם. צריך לדעת, אני אומר מכאן, יכול להיות שזו הלכה מיוחדת אצל הרמב״ם. צריך אולי עוד לעיין בגמרא הלאה.
מעבר להלכה י׳: שינוי בברכות
דובר 1:
בסדר. עכשיו נלמד מה זה בערך שלפני כן הוא עשה את הפרקים. כאן אתה בעצם מעכשיו והלאה, הכמה שבועות הבאות כאן כל אדם יצטרך להתנהג כאן כדת וכדין, כמו שצריך להיות, אחרת לא נכון, לא עשה נכון את הברכה, וזו ההלכה.
ההלכה הראשונה היא כך: ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה, אתה שואל אותי זה פרי העץ, אם כן מתי בורא פרי העץ, מה קורה כאן? אתה עשית…
הלכה י׳: טעות בברכות – הכללים של כלל ופרט
דובר 1:
אז פעמים אחרות צריך, אולי הולכים כן אחר טעם. צריך לדעת, אני אומר מכאן, יכול להיות שזו הלכה מיוחדת אצל הרמב״ם, צריך אולי עוד לעיין בגמרא הלאה. בסדר.
עכשיו נלמד, בערך לפני כן הוא עשה את הפרקים, כאן עד עכשיו, מעכשיו והלאה, הכמה הלכות הבאות, מדובר שאחד טעה, הוא עשה טעות, הוא לא עשה את הברכה הנכונה, מה ההלכה.
ההלכה הראשונה היא כך: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, לכאורה היה משמע שעל פירות האילן צריך לומר בורא פרי העץ. מה קורה שאחד עשה בורא פרי האדמה על פירות האילן? יצא, הוא יצא. אם אחד אבל אמר על פירות הארץ, מה שאנחנו קוראים ירקות, דברים שגדלים על האדמה, בורא פרי העץ, הוא לא יצא. בואו נסיים את הסימן ונסביר. אבל הכל, מה שהוא אכל, אם הוא עשה שהכל נהיה בדברו, יצא, הוא יצא, אפילו על הפת ועל היין, אפילו אם הוא עשה על לחם במקום המוציא, או על יין במקום בורא פרי הגפן, אמר שהכל נהיה בדברו, שהכל הוא הכל מוציא.
הסבר: רמות החשיבות בברכות
אז בואו נסביר. דיברנו שיש כמו רמות של חשיבות. בורא פרי האדמה הוא כללי על כל מה שהאדמה מוציאה. אז לכאורה היו יוצאים עם זה גם על כל מיני פירות. אלא שחז״ל הוסיפו ברכה על פירות הארץ, על פירות האילן, אולי כי זה יותר חשוב, כמו שרבי יצחק אמר שזה דבר נפלא, אתה נוטע פעם אחת, לנטוע עץ פרי זה הרבה יותר, זה לא כמו לנטוע כל שנה, אז אולי באה ברכה מיוחדת. חז״ל עשו בורא פרי העץ. אז בורא פרי העץ הוא רק משהו שגדל על עץ.
אז אם אחד עשה בורא פרי האדמה במקום בורא פרי העץ, הוא עדיין הודה לקב״ה, הוא רק לא אמר את החשיבות שהיה צריך לומר, הוא יצא. אבל אם אחד אמר על פירות הארץ, על ירקות, אמר בורא פרי העץ, הוא לא יצא, כי הוא אמר דבר שלא נכון, זה לא פרי העץ, לא באה הברכה בכלל.
שהכל יוצא על הכל
ושהכל יוצאים על הכל, שהכל הוא ברכה כללית. אותו דבר, שהכל. הכל הוא שהכל נהיה בדברו. הלוגיקה היא בעיקרון, כי לא פרט בכלל… גם מתכוונים לזה? לא יוצא את התקנה, כי יש הלכה, צריך לומר אחרת. המילה היא אבל שהלשון הכללי הולך גם על הפרט, אבל הלשון הפרטי לא הולך על הכלל. זה מעשה לכל המחנות.
דובר 2:
לא אני חושב שזה כי תקנות חכמים, האם העיקר הוא המילה. פירוש המילות כי שהכל דברים פירושו באמת הכל. כלומר שהכל אחד אומר בורא פרי העץ, אמר שקר על ירק. זה פשוט הנושא שזו רמת תקנות חכמים. אני כבר יודע את המילה שקר.
חידוש: ברכה היא חלות שם שמים על הדבר
דובר 1:
ברכה היא חלות כזו. ברכה היא שעל זה עשו את הברכה. השהכל דברים הוא בעצם חל על הכל, אלא שחוץ מזה שצריכים לעשות יש ברכה מיוחדת על זה. העיקר הוא להודות לקב״ה. אלא שכאן אחד חז״ל הוסיפו חשיבות. הודית לקב״ה בלי החשיבות. ברכה רואים שכמעט כל הלכה תהיה קשה איך מתרגמים כך.
ברכה היא קצת יותר מזה. ברכה אומרת שמביאים את שם שמים על הדבר. זו חלות, כמו קדושה כמעט. כשאומרים ברכת הזבח, עומד נושא על שם. לא נושא טבעי. זה דבר שני. דבר שלישי. חלות שם שמים על הדבר. מביאים, ברכה עומדת החסידות אומרת ברכה היא משנה מציאות. זו דרך שמביאים. אבל התורה רואה את זה כך. אבל התורה רואה את זה כך. אבל התורה רואה את זה לחיות יין והוא אמר ברך כלל עליו. כן. זה הביא את זה. עכשיו זה נעשה מעמד קדוש, קהילות. כמו שאני קלן… כשל ברכה חושב אני מעורב.
תרגום לעברית
ספרים חסידיים שכותבים שברכה היא משנה משכחה, ממשיכים על זה הלאה. זה כבר פירוש חסידי, אבל אני חושב שהרעיון הוא מקורי, ובגמרא רואים שיש רעיון כזה. יש חלל פנוי, הוא מוציא שם שמים על הדבר, וההוצאה הזו צריכה להיות על הדבר. בכלל יש שכל עם גדרים על הכל. יש גם דבר מיוחד שנקרא בורא פרי העץ וכדומה.
אם חושבים כך, מבינים הרבה יותר טוב את ברכה לבטלה, זו לא בעיה כל כך. ברכה לבטלה, כמו שהוא עשה ברכה לבטלה, הוא שם שם שמים על כלום. זה סוג של רעיון כזה. אז אוקיי, זה מה שאני חושב.
הלכה יא׳: טעות בלשון אבל כוונה נכונה – “כשל בלשונו”
דובר 1:
טוב. הלאה נלמד הלכה מעניינת של טעות, אופן מסוים של טעות. בואו נלמד מה הרמב״ם אומר. “לוקח כוס של שכר בידו”, אדם לקח כוס של בירה. בירה אנחנו כבר יודעים שזה שהכל. למה בירה היא שהכל? למה זה לא מזונות, כי זה עשוי משעורים? למדנו קודם שזה מהדברים שהם כמו “נפסד”, זה נעשה חלש יותר. זה לא כמו הגפן שנעשה טוב יותר. אז אמנם, אפשר לומר ששכר הוא שדרוג, אבל זה לא. זה טוב יותר, אבל אין לו צורת הפת. צורת הפת היה מזונות. זה לא דבר שמזין. כך ראינו, כן. הדבר היחיד שמאבד את הצורה ומקבל ברכה חדשה הוא דווקא בורא פרי הגפן והמוציא, אבל שכר לא קיבל את הקטגוריה הזו.
מקרה הרמב״ם: כוונה בשם ומלכות היא העיקר
על כל פנים, הוא לקח כוס של בירה, והוא רצה לעשות שהכל. הוא התחיל, הוא ידע שבראשו יש בירה, והוא התחיל לעשות ברכה על הבירה. הוא אמר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, אבל אופס, הוא עשה טעות במילים שלו, “וטעה ואמר בורא פרי הגפן”. אומר הרמב״ם, “אין מחזירין אותו”, לא גורמים לו לחזור ולברך. למה? הרמב״ם הולך לומר בסוף למה.
טוב מאוד. והוא אומר עכשיו הרמב״ם עוד דוגמאות. אותו דבר אם למישהו היה פירות הארץ שצריך לעשות בורא פרי האדמה, אבל בטעות הוא אמר בורא פרי העץ. או שהיה לו מין מזונות, תבשיל של דגן שכיוון שאין לו צורת הפת עושים בורא מיני מזונות, אבל טעה, הוא טעה. כשהוא התחיל לומר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, הוא חשב שהכל בסדר, הוא ידע מה יש לו בראש, אבל בסוף הוא אמר את המילים הלא נכונות.
אומר הרמב״ם, “יצא”. למה? “לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות”, כשהוא אמר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, שזה עיקר הברכה, “לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין”, כוונתו הייתה טובה. כשהוא התחיל לעשות את הברכה, היה לו בראש את מה שאם מישהו שואל אותו, “על מה אתה מברך כאן?”, “אני מברך על בירה, שהכל”. “והוא עיקר הברכה”. הטעות לא הייתה ב״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, אלא בסוף היה איזה כשל בלשון והוא אמר “בורא פרי הגפן”. אז אפילו הוא טעה, יצא. טעה, בסוף יצא הוא יצא, כי כשהוא אמר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, זה היה על הברכה הנכונה על המאכל הנכון. ממילא אין מחזירין אותו לא גורמים לו לחזור ולברך.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
ועל זה חולק מאוד הראב״ד, והראב״ד לא מבין את הענין שכיוון שכשהוא אומר את השם ומלכות הוא יודע על מה הוא מברך, הוא יודע שהוא מחזיק בידו שהכל, ומובן שאם היו שואלים אותו היה אומר כן, שהכל, אלא שהוא טעה. לא הולכים אחרי זה, הולכים בכלל אחרי מה שיוצא מהפה. אז הראב״ד אומר שעל פי ההלכה של הרמב״ם הוא כן היה צריך להיות מחזיר אותו. הולכים בכלל אחרי מה שמוצאים.
המקרה ההפוך: טעות בכוונה
מה היה אם הרמב״ם היה אומר כשזה הפוך, כשיש לו טעות, הוא מחזיק כוס של שכר, וכשהוא אמר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” הוא חשב שזה יין, ובסוף הוא נתן מבט פנימה והוא שם לב שזה שכר. האם הרמב״ם היה אומר שהוא לא יצא או כן יצא? לכאורה הוא לא יצא, כי כך משמע, אבל אז אפשר לומר עוד שהולכים לקולא. הגמרא מדברת על השאלה, וכל הסוגיא בנויה על גמרא קשה, הראשונים לומדים אותה, אבל לומדים את הרמב״ם והראב״ד אפשר להבין את הסברא ואת הענין בפשטות.
אז היה לכאורה יוצא מהסברא שלא יצא. כך עומד לכאורה אולי בגמרא, אבל נראה שהרמב״ם לא פוסק את זה, ויכול להיות שהסיבה שהוא לא פוסק את זה היא כי כאן זה ספק, ויכול להיות מצד שני, כן, בוודאי הרמב״ם מבין גם שמה שהוא אמר קובע, זה תיקן. והרמב״ם הולך לומר בהלכה הבאה, ברכות הן דרבנן, ועם דרבנן הולכים להקל. אז זה ספק בגמרא, לא פוסק הרמב״ם שהוא צריך לחזור ולומר אם הוא ידע שהוא עשה טעות בכוונתו במחצית הברכה הראשונה.
אפילו על זה חולק הראב״ד, הראב״ד טוען שזה לא הגיוני שיסמכו על מה שהוא חשב, והראב״ד חולק מסברא, הוא לא אומר כאן שזה כתוב בגמרא, בוודאי זה בנוי על איך שנראה בגמרא, אבל הראב״ד טוען שזה לא יכול להיות שהולכים אחרי מה שאדם חשב כשהוא אומר מלך העולם, אלא הולכים אחרי מה שהוא אומר.
דיון: איך יכולה להיות טעות כזו?
דובר 2:
השאלה היא מה אנשים מתכוונים, איך אדם יכול באמת לחשוב ולומר שהכל, שכשהוא הגיע…
דובר 1:
אבל יש דבר כזה, הטעות של בורא פרי הגפן יכולה להיות לפעמים כמו שנראה. לפעמים זה טעות הקלדה, לפעמים האדם היה מוסח, פשוט לא. הרמב״ם מדבר על מישהו שהיה כמו “כשל בלשונו”, כי הוא שר עם חבר, הוא התחיל לומר ניגון הבדלה, ונכנס… כשהוא אומר אצל הרמב״ם, הוא לא ידע שיש כאן שהכל. אני מתכוון, אפשר להיכנס לזה…
דובר 2:
לא, לא, אני מבין. מה קרה? זה… הרמב״ם מדבר רק על פיצול, איך אומרים? זה… לשון… שכחה, שכחה. כן.
דובר 1:
הרמב״ם מדבר על אדם שעושה טעות, ולא “כשל בלשונו”, הוא פשוט לא שם לב, הוא אפילו לא יודע מה יש בראש.
דובר 2:
לא, הרמב״ם לא מדבר על זה. אז זו הייתה טעות. הרמב״ם אומר לך ברור שהוא יודע מה הוא מחזיק, והוא עושה שכחה. לא. אתה יכול לקרוא לזה… אם למשל מישהו לא יודע איזו ברכה עושים על לחם, יש לו טעות בהלכה, לא על מה שיש את הדין. אלא, או שזו קופסה סגורה והוא בכלל לא יודע מה הוא מחזיק, זה דבר אחר.
חידוש: ברכה היא חלות שם שמים – לכן כוונה בשם ומלכות היא העיקר
דובר 1:
אפשר להבין, אם לפי מה שאמרתי קודם, אתה יכול להבין את זה טוב מאוד. אם עיקר הברכה היא לומר על הדבר “השי״ת מלכנו מלך העולם”, אמרת את זה על הדבר. הפעולה היא כמעט עיקר הברכה, ה״היה לפניו שעות כל שהן”. הלשון היא להתאים את הלשון למה שהמציאות היא. אומר הרמב״ם, אוקיי, זה לא נורא אם התברר לך שהלשון היא טעות.
דובר 2:
כי כאן היו אומרים הבוצ׳אצ׳ער רב, אפשר לעשות תנאי. הוא אמר, תמיד כשאני אומר “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, יש לי בראש את הדבר שנמצא במציאות, ועל מה שנמצא בכוס, על זה יש לי בראש.
דובר 1:
לא, לא, אני מבין, לא אפשר לעשות תנאי כזה.
דובר 2:
רציתי להגיע להלכה למעשה, אפשר לעשות תנאי כזה? כי אם זה המילה, אם כך, אם זו כוונה, אני יכול לומר, אני תמיד מכוון על מה שהאמת היא.
דובר 1:
לא, לא אפשר. זה מה שאני אומר, כוונה זה לא הפירוש. כוונה זה לא הפירוש שאנשים מתכוונים. זה חוזר לדבר שלי, שכוונה היא הפירוש, כמו שאמרת קודם, אם אתה שואל את עצמך מה אתה עושה, אתה אומר שזה מה שאתה עושה. כוונה זה לא פירוש מה שיש לי בראש, איזה משפט בראש שלי, זה לא הפירוש של כוונה.
למעשה: פסק האחרונים
אוקיי, למעשה, המשנה ברורה וכך האחרונים האחרים אומרים שהם לא פוסקים כמו הרמב״ם כאן. יכול להיות שבגלל ספק ברכות להקל, הרבנים, יכול להיות שאם למישהו יש מקרה כזה, יש מחלוקת ראשונים, יכול להיות שלמעשה, האחרונים, יכול להיות שמחזירים, אפילו שכאן יש לך עוד ספק האם הרמב״ם צודק.
דובר 2:
לא, אני אומר שיש עוד ספק. וספק הולכים לקולא, ספק דרבנן, ספק דרב, וזה הלאה. בשני הכיוונים אפשר להקל ולא לחזור ולומר.
הלכה יב׳: ספק אם בירך
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “כל הברכות כולן אם נסתפק לו אם בירך אם לאו בירך”, כשלאדם יש ספק האם הוא עשה ברכה על ברכות הפירות, על ברכות לפני האכילה, “אינו חוזר ומברך”. בניגוד לברכת המזון שהיא ספק דאורייתא שצריך כן לעשות.
הלכה יב׳ (המשך): ספק אם בירך – אינו חוזר ומברך
דובר 1: לא, אומר הוא שיש לנו עוד ספק, בספק הולכים להקל, ספק האם הרמב״ם, ספק האם הרב, וזה הלאה. בשני הכיוונים נוכל להקל ולא לחזור ולומר.
אומר הרמב״ם הלאה, “כל הברכות כולן שנסתפק לו בהן אם בירך אם לאו בירך”, כשלאדם יש ספק האם הוא עשה ברכה על ברכת הפירות, על ברכות לפני האכילה, “אינו חוזר ומברך”. בניגוד לברכת המזון שהיא ספק דאורייתא שצריך כן, כאן זה ספק דרבנן. אותו דבר עם הברכות מעין שלש או בורא נפשות, “לא בתחלה ולא בסוף”. כל הברכות האלה הן מדרבנן, וכמו שכתוב בספרים זה הכלל המפורסם שספק דרבנן אפשר להקל.
הלכה יג׳: שכח והכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה
אומר הרמב״ם הלאה, “שכח והכניס אוכל לתוך פיו ולא בירך”, הוא שכח והוא כבר התחיל לאכול בלי ברכה, הוא כבר הכניס אוכל לפיו. “אם הוא משקה”, אם זה שתייה, לא אפשר לירוק שתייה ואחר כך לקחת אותה שוב, אין דרך, שיבלע אותה, “ומברך בסוף”, ועושים אחר כך את הברכה. זאת אומרת, לא עושים כבר שהכל, אלא עושים בורא נפשות. אלה דברים כאלה למשל, זה מוזר, יוצא אצל הרמב״ם שעושים ברכה כזו אחרי שאכלו. לא, אחרי שאכלו. כך? אחרי שאכלו? או יכול להיות “מברך בסוף” מתכוון שהוא עושה רק ברכה אחרונה?
דיון: מה המשמעות של “מברך בסוף”?
דובר 2: הרמב״ם לא אומר את זה כל כך ברור. יכול להיות.
דובר 1: לא, פשוט הוא צודק. הלשון “מברך בסוף” מתכוונת שהוא עושה ברכה אחרונה, כמו קודם, “לא בתחלה ולא בסוף”. פעם אחת ברכה בתחלה, ופעם אחת ברכה בסוף. אה, יכול להיות.
דובר 2: “בסוף” מתכוון בסוף הבליעה, בסוף בליעת האוכל.
דובר 1: כן, לא, תסתכל בשורה הקודמת, “לא בתחלה ולא בסוף” זה הפירוש, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. בסוף זה פירוש פעם אחת ברכה אחרונה. אהה.
אז הוא עושה ברכה אחרונה, הוא פספס את הברכה. מה אפשר לעשות? ברכה היא רק לפני האכילה, להתראות.
פירות שאם זורקן ימאסו – מסלקן לצד אחד
אבל אם זה פירות “שאם זורקן ימאסו”, אם הוא ירוק אותם זה יהיה נמאס, לא אפשר לגרום לו לירוק, “כגון תאנים וענבים” שזה כבר חצי מעוך בפיו, אחר שמברך, שישים אותם בצד הפה ויעשה את הברכה, ואחר כך יכול לבלוע אותם. כי בדרך כלל עושים את הברכה עם פה מלא, והרמ״א אומר שזה לא הסדר, שים אותם בצד הפה ועשה את הברכה.
למה במים לא אפשר לעשות את זה? כי במים לא אפשר לעשות את זה. למה? סכנה, אפשר להיחנק. כן, לא אפשר להחזיק שתייה בפה, בגרון, כשבית הבליעה לא פנוי לעשות ברכה, אמר הרמ״א קודם.
אם אינם מיאוסים – פולטו מפיו
“אם אינם מיאוסים”, אם יש דברים שלא יהיו מקולקלים, זה לא יהיה מיאוס, “כגון פולים ואפונים”, מביא הרמ״א מהגמרות, דברים שלא יהיו מיאוסים כשיורקים אותם, זה לא נראה מיאוס, רבונו של עולם, מה שכבר הכניסו לפה כמו ענבים, “פולטו מפיו עד שיברך”, אפילו הכי שיוציא אותם. אולי זה קשה, אולי זה סוכריה. שיוציא אותם מפיו.
וזה גם לא רק המיאוס, אלא כשאדם עכשיו לקח ענב לפיו, הוא עדיין לא לעס אותו, זה לא דווקא המיאוס. בקיצור, אם זה מיאוס, ואם אבל אתה יכול לירוק אותו ואחר כך להחזיר אותו לפיך, אז פולטו מפיו, שיוציא אותו ויעשה את הברכה כשאין לו כלום בפיו, ואחר כך שיאכל. זה לא לכתחילה, זה לא לכתחילה לעשות את הברכה כי יש משהו בפה. למה? כי לא אומרים את הברכה עם פה מלא, או כי הברכה צריכה להיות לפני שאוכלים אותו, אחד משני הדברים.
הלכה יג׳ (המשך): האוכל מינים הרבה – סדר הברכות
אומר הרמ״א, “האוכל מינים הרבה”, אם לאדם יש לפניו שולחן עם מאכלים שונים, “אם הם ברכה אחת שוה”, אם הוא הולך לאכול דברים שונים, למשל מה שהוא שהכל, “מברך על אחת מהן”, עושה שהכל אחד “ופוטר את השאר”, הוא לא ממשיך לעשות עוד מאותו סוג ברכה. אז עושים את הברכה על כל הדברים לפניך ופטור.
“ואם הם ברכות שונות”, אם אבל זה ברכות שונות, ברכה אחת לא פוטרת את האחרת, מאכל אחד לא פוטר את האחר, חוץ מכמו ששוחחנו קודם בתוך הסעודה, המוציא ודברים כאלה. אז אם זה לא אותה ברכה, עושים על כל אחד “הברכה הראויה לו”, צריך לעשות על כל מאכל ברכה נוספת.
איזה מין יברך קודם?
“ואיזה מין יברך קודם?” איזה עושים קודם? אלא אם יש למישהו, אני יודע, אדמה עם מזונות עם שהכל. מה שהוא רוצה לאכול קודם, על זה שיעשה קודם את הברכה. זאת אומרת, אני רוצה לאכול קודם את זה, אעשה קודם את זה. פשוט כזה.
אבל, “ואם אינו רוצה בזה יותר מזה”, זה מקרה מאוד מוזר, צריך לזכור. אנשים מאוד עסוקים בהלכות, אבל כמעט תמיד כשלאדם יש שני מאכלים ואתה שואל אותו איזה אתה רוצה לאכול קודם, יש לו תשובה על זה. אז התשובה היא, שיאכל מה שהוא רוצה לאכול קודם. מתברר שהוא אדם מוזר, לא אכפת לו, אין לו שום עניין לאכול את זה אחרת מזה, אז יש סדר הלכה.
אני מתכוון האדם שלא יודע מה זה “אינו רוצה בזה יותר מזה”, הוא רוצה בעיקר את הברכה. הוא חסיד שוטה כזה שבמקום לומר “בואו נאכל”, הוא אומר “בואו נברך”. אז כל התכלית כאן היא הברכה, הוא רוצה לדעת מה… הברכה היא אצלו החלק היותר חשוב מהאכילה.
שבעת המינים קודמין – כל הקודם בפסוק קודם לברכה
ובערך אותו דבר עם שבעת המינים. שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל באה ראשונה. לכאורה, כי ברכת המזון קשורה לברכת הארץ, “ועל הארץ ועל המזון”, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”. ממילא שיעשו את מה שקשור לארץ ישראל. זה מאוד מעניין, אפילו שבעת המינים גדלים באמריקה, אבל זה המין שלארץ ישראל יש שפע ממנו. כן, זה המקרה? דבר מעניין. אבל החכמים לא שינו את ההלכה.
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם, מה שנמצא בשבעת המינים, מה הסדר? אומר הרמב״ם כך: “כל הקודם בפסוק קודם לברכה”. כאשר יש לאדם מיני שבעת המינים שונים, על איזו ברכה מברכים קודם? אומר הרמב״ם, מסתכלים בפסוק, מה שכתוב קודם בפסוק הוא קודם. “והשבעה הם המנויים בפסוק זה”. אומר הוא, על איזה פסוק מדברים? הפסוק שמונה את הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הוא אומר את הפסוק: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש”. אז הולכים לפי הסדר, “ודבש זהו התמרים”. אומר הוא, מתרגם הרמב״ם כבר אגב, מהו הדבש שמסיימים בו? לא מתכוונים לדבש הרגיל, שדבש הוא שהכל. דבש מתכוונים כאשר אוכלים תמרים. אכן אפילו כאשר אוכלים את הדבש מהתמרים אמר הרמב״ם שזה שהכל. הדבש מתכוון לתמרים עצמם. זה מעניין, כי יכלו ללמוד לכאורה מהפסוק עצמו, או שזה מהמנינים.
ואותו דבר גם עם שמן, אבל שמן זה מסיבה אחרת, כי זה לא כל כך ראוי לאכילה. זית שמן. אה, כתוב שניהם. כאן אצל דבש כתוב רק הדבש.
הכלל של “קרוב לארץ” – תמרים קודמין לענבים
אומר הרמב״ם כך, מלבד סדר הפסוק זה מאוד מעניין, כי הם היו שמחים, אוקיי, יש סדר הפסוק. יש עוד בפסוק עוד קטגוריות. “תמרים קודמין לענבים”. לכאורה, למה תמרים יהיו קודמים לענבים?
דובר 2: אה, אה, אה, גפן הרי קודם.
דובר 1: אומר הרמב״ם, מלבד סדר הפסוק יש גם משהו שקרוב למילה ארץ. כאשר אומרים על משהו, “זו הארץ שבה גדל הפרי הזה והזה”, פשוט שהפרי חשוב מאוד. כלומר, “ארץ התפוחים”, פשוט שהתפוחים שם חשובים מאוד. אז מה שכתוב ליד המילה ארץ, שוב, מה שקרוב למילה ארץ, פשוט שזה פרי חשוב מאוד. הנקודה היא שכתוב פעמיים את המילה ארץ בפסוק הזה, אז הפעם השנייה מעלה שוב את החשיבות של הדבש והזית שמן. כי גפן כתוב אחרי “חטה ושעורה”, מה שאין כן תמר כתוב רק אחרי “זית שמן”, יוצא שהוא יותר חשוב.
דובר 2: לא, אני אומר זה הגיוני, כי אתה חושב על מישהו שמדבר רטורית. מישהו אומר, “זו עיר שבה יש לך את הדברים הטובים ביותר,” והוא מונה, “זו עיר התפוחים,” ואחר כך הוא אומר, “וזו עיר הענבים.” פשוט, אתה רואה מה חשוב לו, כי אתה נותן את השם לארץ על הפרי.
דובר 1: “דבש זה תמרים”. אומר הרמב״ם, “ותמרים קודמין לענבים”. זיתים בוודאי, כן. אומר הוא, אפילו תמרים קודמים לענבים.
דובר 2: חזרת עכשיו על מה שאמרת.
דובר 1: כן, אני אומר, הרמב״ם רק חישב תמרים קודמים לענבים, אבל זית גם קודם לענבים, נכון?
דובר 2: כן, זה פשוט.
דיון: האם זית קודם לשעורה?
דובר 1: זית גם קודם לשעורה לכאורה. זה היה ממילא כך. גם לפני שעורה, כי מה שהכי קרוב לארץ הוא הכי חשוב, נכון? לא, לא לפני… לא חיטה, אבל שעורה, לפני שעורה לכאורה. זית היה צריך ללכת לפני שעורה.
דובר 2: לא, אני לא מסכים.
דובר 1: למה?
דובר 2: למה? כן. למה עצרת דווקא לפני גפן?
דובר 1: הרמב״ם אומר הרי דבש, דבש מושווה לגפן.
דובר 2: שוב, חיטין ושעורים זה הרי המוציא או מזונות.
דובר 1: אוקיי, זה סוג אחר של מין. כל השאלה היא רק אצל ה… וגפן זה הרי גפן. כל השאלה היא רק בין ה… הוא לא אומר הרי אחד עם החתם סופר. ואז בכלל, כאשר עושים המוציא לא עושים עוד ברכות בדרך כלל.
דובר 2: שוב, אולי יש כאן שעורה, יש לך כאן שעורה, שעושים על זה בורא מיני מזונות, ויש זית. אתה בטוח שעושים קודם שעורה? אני לא יודע.
דובר 1: כן, כן, זה בטוח.
דובר 2: למה? לא כתוב איפשהו שעושים בורא מיני מזונות לפני דברים אחרים? כל ברכת בורא מיני מזונות?
דובר 1: אין שום הבדל עכשיו. כל הסיבה למה זה קודם, זה פחות או יותר כתוב ברמב״ם שבדרך כלל כאשר עושים מזונות לא עושים ברכות אחרות. ואני יודע שהחתם סופר לא פסק את ההלכה, אבל כתוב פחות או יותר ברמב״ם שבדרך כלל כאשר יש מזונות הדברים האחרים הם טפלים. על מזונות זה כתוב ברמב״ם.
דובר 2: אבל לא במקרה הזה, לא כאשר יש שולחן עם מינים הרבה ואתה רוצה קצת מזה, קצת מזה.
דובר 1: לא, לא, זה כן כתוב. מסתפקים בגלל זה בתבשיל, שכתוב שם. אף אחד לא אוכל דגני שעורה, אלא אוכלים אותם עם תבשיל, אז זה הרי המאכל. חיטין ושעורים זה הרי צלחת דגנים. מתי ראית בפעם האחרונה שהולכים לצלחת של שעורים? דגנים! אני לא יודע מה, חסרים דברים שהם בורא מיני מזונות שלא עושים עליהם בורא פרי האדמה.
דובר 2: כן, לא, חסר כן, אני חושב שחסר.
דובר 1: דגני שעורה עניים, דייסת שעורה עניה, כל הדברים האלה, יש צלחת שם. מי אומר שצריך לעשות את זה? מדברים הרי על פשטות, מדברים הרי על שולחן ערוך גדול.
על כל פנים, על כל פנים, תסתכל בפוסקים. אפשר למצוא כל מיני תורות. אבל אני אומר לך רק, דרך פשוטה לקרוא את הרמב״ם. צריך פעם לנסות לעשות את זה.
ברכה אחת מעין שלש
אוקיי. עכשיו הולך הרמב״ם לומר, יש ברכה מעין שלש, כפי שהרמב״ם…
הלכה יד: נוסח ברכה מעין שלש על פירות ויין
אז זו הפשטות, על זה מדבר הרמב״ם לגבי תמרים וענבים, הוא לא אומר שמפרטים את כל הפסוק. להיפך, כאן אם תרצה להסתכל בפוסקים, תמצא כל מיני תירוצים, אבל אני אומר לך רק דרך פשוטה לקרוא את הרמב״ם, צריך פעם לחזור לזה.
עכשיו הולך הרמב״ם לומר, יש ברכה מעין שלוש שהרמב״ם אמר על בורא מיני מזונות, הוא עוד חישב על פירות ויין. הוא עוד לא אמר איך אומרים את זה, נוסח הברכה. אומר הוא, ברכה אחת שהיא מעין שלוש שעושים על חמשת מיני הפירות ושל יין, אם אוכלים שיעור פירות ויין. חמישה מינים? אילו חמישה מינים? אה, החמישה מהשבעת המינים שהם בורא פרי העץ. ושל יין היא אותו סוג ברכה של מיני הדגן, הברכה שהרמב״ם כבר אמר קודם את ברכת מעין שלוש, מה שאנו קוראים על המחיה.
אבל על הפירות הוא אומר, ההתחלה שונה, הוא אומר “על העץ ועל פרי העץ”, כלומר, עושים ברכה על העץ ועל הפירות שהעץ מוציא, “ועל תנובת השדה”, שהשדה מניב, שהשדה מייצר, “ועל ארץ חמדה טובה”, זה כבר הלאה כבר הסדר שהרמב״ם כבר הזכיר קודם אצל על המחיה. ועל היין מתחילים עם “על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה”, וחותם בשתים “על הארץ ועל הפירות”. לא אומרים, לא מסיימים “על הארץ ועל פרי הגפן”, אלא “על הפירות”. כלומר, הנוסח שלנו הוא כן סיום נוסף גם ל״על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן” בסוף. אתה רואה מה שיטת הרמ״א? רבותי, אנחנו לומדים עכשיו את הרמב״ם שלנו.
אומר הרמב״ם, ואם היה בארץ ישראל, אם הוא בארץ ישראל, לא אומר “על הארץ והפירות”, אלא הוא אומר “על הארץ ועל פירותיה”, על הפירות של ארץ ישראל.
להוסיף “הטוב והמטיב” במעין שלש
אומר הרמב״ם, ויש מי שמוסיף בברכה שהיא מעין שלוש קודם חתימה עוד כמה מילים, “כי אתה אל טוב ומטיב”, אין ברכה רביעית, והברכה מעין שלש מזכירים את האכילה, שזה קצת הזן, ואחר כך מזכירים ארץ וירושלים. אומר הרמב״ם שויש מי שמוסיף, מי היה, אני לא יודע אם זו הייתה משנה בטבריה, אני לא יודע מה, אבל היה מנהג להוסיף לברכה מעין שלש שתהיה ברכה מעין רביעית, שיהיה הכל, שתהיה מעין ברכת המזון, מוסיפים “כי אל טוב ומטיב אתה” וכו׳, שהיא כעין ברכה רביעית. אבל ויש מי שאומר שלא יאמר “האל טוב ומטיב אתה”, שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד, תקנת חכמים להוסיף ברכה רביעית היא רק דווקא בברכת המזון ולא במעין שלש. הרמב״ם לא אומר מה לעשות, הוא אומר זה אחד מהמפרשים הרמב״ם לא אומר מה לעשות, הוא רק אומר שני נוסחאות, ולכאורה אפשר לעשות מה שרוצים.
הלכה טו: לשלב מעין שלש כאשר אכלו מספר מינים
אוקיי. אומר הרמב״ם, מה קורה אם למישהו היו שני סוגי דברים או שלושה סוגי דברים שנכנסים לאותה ברכת מעין שלש? מה הקדימויות? הוא שתה יין, הוא אכל תמרים, תמרים, והוא אכל בורא מיני מזונות מתבשיל של חמשת מיני דגן. עושה לפי הסדר, הוא מתחיל עם “על המחיה ועל הכלכלה” – אה, מזה רואים שזה נחשב מדבר שהוא עיקר, שעיקר חשוב יותר – “על הגפן ועל פרי הגפן”, “ועל העץ ועל פרי העץ”, ואחר כך הולכים ל“ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳. וגם בסוף אומרים “על הארץ ועל המחיה ועל הפירות”.
למה הוא אמר שהוא מדבר על הסדר? הוא מדבר גם שאפשר לשלב. אולי זה פשוט? הוא אומר ששמים יחד את כל אלה על אחת… זה רק מעניין, כי למשל בברכת המזון, עיקר ברכת המזון, אין דבר כזה, אומרים על כל מין. ברכת המזון היא על מזון, על בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ, באים בעצם ברכות נוספות על כל אחד, אלא שמים את הכל יחד בברכה גדולה אחת. זה לא פשוט שאחד נפטר אחד מהשני, זה ברכות נוספות שכל אחת חשובה לעצמה. כן.
דיון: “פירותיה” בארץ ישראל בברכה משולבת
זה מעניין, אני חושב, כאשר עושים כזה סוג בארץ ישראל, קשה מאוד לומר אחרי על המחיה. אומרים על הארץ ועל פירותיה, נכון. על הארץ ועל המחיה ועל פירותיה, זו לשון קשה מאוד.
דובר 2: הרמב״ם מביא בכלל את ההלכה של פירותיה?
כן, במיוחד בארץ ישראל אומרים על הארץ ועל פירותיה. ומה הבעיה כאן? אני אומר, כאשר זה על הארץ ועל המחיה ופירותיה, זה קשה מאוד. הוא אומר על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה, היה נכון. על הארץ ועל המחיה ופירותיה זו לשון קשה.
דובר 2: מה הבעיה? מה הלשון הקשה?
כי על המחיה חותך בין הארץ לפירותיה. פירותיה של המחיה? מה זה? זה לא פירותיה של המחיה, זה של הארץ.
דובר 2: אני לא רואה שזו בעיה.
יש למטה אנשים שטוענים שאפשר לומר על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה. אני לא מבין למה אתה אומר כך, אני מתכוון אני חושב שזה בדיוק הפוך. כי פירותיה אפשר להשתמש רק כאשר זה סמוך לארץ.
דובר 2: אז אחריו.
למטה יש מישהו שאומר שצריך לומר על מחייתה, אבל זה לא נראה. לכאורה מחיה היא לא משהו שבא מהארץ. מחיה היא השובע. פירותיה הגיוני, זה לכאורה הסיבה. אבל כבר.
הלכה טז: בורא נפשות אי אפשר לשלב עם מעין שלש
עוד הלכה, שזה הכל כאשר אכלנו את שלושת הדברים החשובים שיש לכולם אותה ברכת מעין שלש. אבל מה קורה כאשר אוכלים דברים שהברכה האחרונה אמר הרמב״ם קודם בורא נפשות? הוא אומר, הרמב״ם, “אכל בשר ושתה יין”, הוא אכל בשר, שזה שהכל ובורא נפשות, והוא שתה יין, עושה נפרד את הברכה האחרונה. הוא עושה על הגפן על היין, ועל המחיה ועל הכלכלה עושה בורא נפשות על הבשר. אי אפשר לשלב. במעין שלש אפשר לשלב שלוש מעין שלש בדבר אחד, אבל שני כלים, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר כלים. בורא נפשות אי אפשר להכניס למעין שלש אחת על כל הנפשות הרבות. אני מתכוון, מה אגיד לך?
דיון: למה אי אפשר לשלב בורא נפשות עם מעין שלש?
דובר 2: לא, הבשר הפשוט לא קיבל שדרוג והוא נשאר עם הברכה שלו. זה לא השתנה כי אכלת אותו ליד יין.
אני מבין, אתה מבין שזה אבל מה מצחיק, אדם התיישב, הציבו לו את זה, כי לא רצו שאדם יאמר ברכות נפרדות וכך. תגיד, למה אי אפשר לעשות על תמרים ועל יין פעמיים על הגפן ואחר כך על הפירות? למה יש דבר אחד שעושה שדבר אחד אומר שני דברים?
אני מבין למה חז״ל לא אמרו למשל שעל כל חתיכת לחם צריך לברך, כי בנטילת ידיים נמשך דקה. ברכת מעין שלש גם נמשכת, אי אפשר לגרום לאדם לחזור על ברכת מעין שלש נפרד פעמיים. בורא נפשות היא ברכה קצרה, אז הבשר נשאר עם הברכה שלו. אי אפשר לגרום לאדם, חז״ל שיערו כמה הם הולכים לגרום לאדם להתאמץ עם ברכות ארוכות. אבל הבשר נשאר עם בורא נפשות שלו, הוא נשאר עם בורא נפשות שלו, כולם שמחים.
פירות שאינם משבעת המינים נכללים במעין שלש
דובר 2: אבל גם על תאנים ועל ענבים, תפוחים ואגסים וכיוצא בהם.
שש, שש, איפה זה בכלל?
דובר 2: טוב מאוד. אבל למאכל בשר, שהיה להם.
גם על תאנים ועל ענבים, תפוחים ואגסים, אכלו פירות שונים. אבל אפילו דברים שאינם שבעת המינים, שאחד מהם ברכת מעין שלש. נכון? אז, על התאנים והענבים צריך לעשות על העץ, ועל התפוחים והאגסים היה לכאורה עושה בורא נפשות. נכון? עושה אבל רק ברכה אחת מעין שלוש, שהיא כוללת הכל. והוא אומר את המילה “על פרי העץ”, הרי למעשה הזכיר פרי, יצא ידי חובה פרי אחר. מה שאין כן כאשר עושים על העץ, על הגפן, לא מזכירים שום בשר, לא מזכירים שום דבר אחר. זה מעניין. יכול להיות שהמילה היא ששהכל היא ברכה על רוב המאכלים, וזה לא מוזכר.
[חידוש:] למה זה עובד אצל פירות אבל לא אצל בשר?
זו התשובה למה שלמדנו על “אכל בשר ושתה יין”, שיש ברכה נפרדת על רוב הדברים. כמו שרבנו יונה אמר, לפי זה זה דבר יפה. על רוב המאכלים שאינם מהמאכלים החשובים ביותר. הקב״ה עשה שני דברים, שהאדמה תוציא פירות וכל הדברים האלה, ועל זה אפשר לחיות. אלא שאוכלים את זה כמו תפוח. כמו שתוספות אמר מתוספות. תוספות אומר שתפוח לא צריכים לחיים, תפוח נעשה להנאה.
אז בורא נפשות היא ברכה נפרדת על המותרות, על בשר. כאשר הוא עושה על הגפן על יין, הוא לא אמר שום דבר על הבשר. לכן, מה שאני יש פריבילגיה, כאשר הוא אומר על העץ ועל פרי העץ, יש אכן חשיבות, הוא עושה אכן ברכה ארוכה יותר על התאנה והזית והרימון, אבל הוא מדבר על הפירות. מה שאין כן כאשר הוא עושה על הגפן, הוא לא הזכיר שום דבר מהבשר, כי לא כתוב שום דבר על המאכלים הנוספים, על ה…
זה פשט, זה פשט טוב, זה מיוחד, זה פשט טוב, שזה הגיוני מההלכה. אחד, זה כבר סיים את הפרק.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Blessings Chapter 8 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Laws of Blessings Chapter 8, Rambam
—
Halacha 1: Blessings on Tree Fruits
Words of the Rambam: On all tree fruits one blesses at the beginning “borei pri ha’etz,” and at the end “borei nefashot rabot v’chesronan al kol ma shebarata l’hachayot bahem nefesh kol chai. Except for the five species mentioned in the Torah, and they are grapes, pomegranates, figs, olives, and dates – on these one makes a beracha achat me’ein shalosh.
Explanation: On all tree fruits one makes borei pri ha’etz before eating, and borei nefashot rabot after eating. The exception is the five species from the shivat haminim (grapes, pomegranates, figs, olives, dates) – on them one makes a beracha achat me’ein shalosh after eating (although before eating is also borei pri ha’etz).
Insights and Explanations:
1. Structure of Chapter 8 in the context of Hilchot Berachot: The first chapter gave the general foundations of berachot, and chapters 2-7 went through details of hamotzi, seuda, etc. Chapter 8 continues to berachot on other foods (fruits, vegetables, beverages, etc.).
2. Why specifically the five fruit species receive a different beracha acharona: They are part of the shivat haminim, which are the praise of Eretz Yisrael – “tikun ha’aretz.” In beracha achat me’ein shalosh one mentions “al ha’aretz v’al hapeirot,” which shows that the foundation of the importance is the connection to Eretz Yisrael.
3. Shivat haminim she’hem eser: An interesting calculation – the shivat haminim divide into ten: chita and se’ora divide into the five types of grain (two types of wheat, three types of barley), and the five fruits (grapes, pomegranates, figs, olives, dates). On five one makes birkat hamazon (grain/bread), on five one makes beracha achat me’ein shalosh.
—
Halacha 1 (continued): Blessings on Fruits of the Ground, Vegetables, and Other Foods
Words of the Rambam: On all fruits of the ground and vegetables – one blesses on them at the beginning borei pri ha’adama, and at the end borei nefashot rabot. And things whose growth is not from the ground, such as meat, cheese, fish, eggs, water, milk, honey and the like – one blesses at the beginning shehakol nihiyeh bidvaro, and at the end borei nefashot rabot.
Explanation: Three levels of initial blessings: (1) borei pri ha’etz – on fruits from trees; (2) borei pri ha’adama – on vegetables and fruits of the ground; (3) shehakol nihiyeh bidvaro – on everything that doesn’t grow from the ground (meat, cheese, fish, eggs, water, milk, honey).
Insights and Explanations:
1. The order from general to specific: The blessings go from general to specific. Shehakol is the most general – everything is “nihiyeh bidvaro.” Borei pri ha’adama is more specific – it grows from the ground. Borei pri ha’etz is even more specific – it grows from a tree. The more important/special something is, the more specific blessing one makes.
2. Question: Why didn’t meat receive a special blessing? Meat is an important thing – all sacrifices are meat, “ein simcha ela b’basar”! Why wasn’t a special blessing established for meat?
3. A possible answer: Usually one eats meat within a meal, with bread. As Rashi says: “limadcha Torah derech eretz, shelo yochal adam basar ela im ken yesh lo pat” – meat is a “companion” to bread, and is automatically exempted through birkat hamotzi. Therefore, there was no need to establish a separate blessing for it.
4. Reasoning about “shehakol” on meat: Meat, cheese, fish, etc. require more human work (shechita, processing), it’s not as directly from the ground as a fruit. “Shehakol nihiyeh bidvaro” fits because even human work comes from the Almighty. But it’s also recognized that an animal is also “from nature” – it’s a creation that the Almighty created.
—
Halacha: The Law of Water – Not to Satisfy Thirst
Words of the Rambam: Water – when one drinks not to satisfy thirst (not because he is thirsty), for example he wants to swallow something or rinse his mouth – he doesn’t need to make any blessing, neither before nor after, because he has no enjoyment from the water.
Explanation: Water receives a blessing (shehakol) only when one drinks it because one is thirsty. If one drinks for another reason (to swallow a bone, rinse the mouth), there is no enjoyment, and no blessing.
Insights and Explanations:
1. Why is water different from other beverages: Water has no taste, therefore if one drinks it not for thirst, there is no enjoyment. But with other beverages (like milk) – even if one drinks it to swallow medicine, one still has enjoyment from the taste, and one must make a blessing.
2. Question about drinking water on doctor’s orders: Today doctors say one should drink lots of water for health, not necessarily because one is thirsty. Does one need to make a blessing? One could compare it to when a doctor says to eat more bread – that’s also a kind of “need,” and one could argue it’s like “to satisfy thirst” in a broader sense. But it remains an open question.
3. [Digression: Chassidic custom not to drink plain water]: A chassidic custom is mentioned that one doesn’t drink plain water (water is desire). Humorously brought up: if a chassidic Jew drinks only liquor, he can’t make shehakol on water. The joke: why does he make shehakol? Because “doesn’t he deserve a glass of liquor?” – i.e., he has enjoyment from the liquor, not just because he needs to drink.
—
Halacha: Extracting Juice from Fruits
Words of the Rambam: One who extracts fruits and removes liquids from them – blesses on them at the beginning shehakol nihiyeh bidvaro.
Explanation: When one squeezes out juice from fruits (makes juice), one makes shehakol, not borei pri ha’etz, even though it comes from a tree fruit.
Insights and Explanations:
1. Why not borei pri ha’etz? One might have thought that juice from a fruit should have the same blessing as the fruit itself. But the beverage is changed – it has become something else. The juice is like “things whose growth is not from the ground” – it’s no longer the fruit itself, but a beverage that came out from the fruit.
2. This is a principle in berachot: When fruits become “changed” – when they are transformed from their original form to something else – the blessing can change. This is the beginning of a larger topic about shinui tzura in foods.
—
Halacha: Wine – Changed for the Better
Words of the Rambam: On wine one blesses at the beginning borei pri hagafen, and at the end beracha achat me’ein shalosh.
Explanation: Wine is an exception to the rule that liquids from fruits receive shehakol. Wine receives its own blessing – borei pri hagafen – and a beracha acharona me’ein shalosh.
Insights and Explanations:
– The reason why wine is different: Grapes become changed for the better – the change from grapes to wine is an improvement, not a downgrade. Therefore, it not only doesn’t receive shehakol (like other liquids), but it receives a new, more important blessing – borei pri hagafen.
—
Halacha: Olive Oil – Blessing and Laws
Words of the Rambam: When drinking oil in cooked water and the like – one makes borei pri ha’etz. When drinking oil alone when his throat doesn’t hurt – one makes shehakol.
Explanation: Olive oil is also a case of changed for the better (like wine), because the main purpose of olives is for oil. Therefore, when one drinks oil in a normal way (e.g., mixed in soup or cooked water), one makes borei pri ha’etz. But when one drinks oil alone without a reason (not choshesh b’grono), one makes shehakol.
Insights and Explanations:
1. Why wasn’t a new special blessing made for oil (like borei pri hagafen for wine)? Because usually one doesn’t eat/drink oil by itself – it’s used as an ingredient. Therefore, a separate blessing wasn’t established.
2. But oil does have the law of changed for the better – because the main purpose of olives is to make oil. Therefore, when one drinks oil (in a normal way), one makes borei pri ha’etz – because this is the main tree fruit, not that one changed something to something else, but this is the purpose.
3. Choshesh b’grono – oil with cooked water: A person whose throat hurts drinks oil as medicine. Usually oil alone isn’t tasty (a heavy fatty thing), but when one mixes it with cooked water (a kind of soup) or cooked vegetables, one has enjoyment from the drinking – then one makes borei pri ha’etz.
4. Drinking oil alone when his throat doesn’t hurt: Someone who drinks oil alone without his throat hurting – this is not the normal way to drink oil. He has no enjoyment from the taste of the oil. He makes shehakol, not borei pri ha’etz, because the enjoyment is lacking. But a blessing must still be made – not like water, where one only needs to make a blessing when one has enjoyment. With oil one does make a blessing (shehakol), but not the important blessing (borei pri ha’etz).
5. Discussion about “enjoyment”: With choshesh b’grono the person has enjoyment from what the oil does to his throat – that’s also a kind of enjoyment/taste. With one who drinks without a reason, he has no enjoyment at all – not from taste, not from healing.
—
Halacha: Fruits/Vegetables That Are Cooked – Change from Their Way
Words of the Rambam: Fruits or vegetables that are normally eaten raw, and if one cooked or boiled them – one blesses on them at the beginning shehakol nihiyeh bidvaro.
Explanation: Fruits or vegetables that one usually eats raw – if one cooked them, one makes shehakol, because this is not the way to eat them, and the change is a downgrade.
Insights and Explanations:
– Cooking vs. boiling: Cooking means cooked with other ingredients/spices; boiling means plainly cooked in hot water. Both cases – if the way is to eat it raw – one makes shehakol.
– The principle: when one does something with a food opposite to its way, it becomes less important, and one makes shehakol instead of the proper blessing.
—
Halacha: Vegetables Normally Boiled – If Eaten Raw
Words of the Rambam: Vegetables that are normally eaten boiled, such as cabbage and turnip – if one ate them raw, one blesses on them at the beginning shehakol.
Explanation: Conversely – vegetables that one usually eats cooked (like cabbage, turnip, potatoes, squash), if one eats them raw, one makes shehakol.
Insights and Explanations:
– The same rule as above, just reversed: with vegetables whose main way is cooked, eating raw is a downgrade.
– Example: A raw potato – has no taste, it’s not the way, one makes shehakol.
—
Halacha: Things Eaten Either Raw or Cooked
Words of the Rambam: Things that are normally eaten either raw or cooked – whether eaten raw or cooked, one blesses on them the proper blessing: if it’s a tree fruit – borei pri ha’etz, ground fruit or vegetables – borei pri ha’adama.
Explanation: Things that one eats either raw or cooked – one always makes the correct blessing (ha’etz or ha’adama), because both ways are the normal way.
Insights and Explanations:
– “Ground fruit or vegetables” – a reasoning: “vegetables” means literally green growths (leafy things, leafy vegetables), and “ground fruit” means things like tomatoes, cucumbers – fruits that grow from the ground. No proof was brought, but it makes sense.
—
Halacha: Vegetable Broth
Words of the Rambam: Vegetables that are normally boiled – that one boiled – what is the law on the water/soup?
Explanation: When one cooks vegetables that the way is to cook, the soup (mei shelikot) has the same law as the vegetables themselves – borei pri ha’adama.
Insights and Explanations:
1. “Cooked as cooked” – the water from the vegetables has the same law as the vegetables themselves. The reason: the water itself has no taste; it received the taste from the vegetables. When one cooked intentionally to get the taste in the water, this is the main thing – and one makes borei pri ha’adama.
2. Distinction between boiling and squeezing: Both times one gets a liquid from the fruit – but with boiling it’s the normal way to cook, so the water is part of the normal eating. With squeezing – extracting juice – this is not the normal way one eats most fruits. If today it were the way (like with orange juice), it might be different.
—
Halacha: Date Honey
Words of the Rambam: Date honey one blesses on it at the beginning shehakol.
Explanation: Honey from dates (date syrup/honey) – one makes shehakol, not borei pri ha’etz, even though dates themselves are from the shivat haminim.
Insights and Explanations:
1. Question: Why shouldn’t date honey have a law of changed for the better, like wine (from grapes) and oil (from olives)? Honey is also a very important thing!
2. Answer: The distinction is that with dates one eats the fruit itself – that’s the main use. Date honey is a downgrade from that, because the main date is eaten as a fruit. Therefore, date honey has the law of all other fruit liquids – shehakol. (Not like wine, where the main purpose of grapes is for wine, and not like oil, where the main purpose of olives is for oil.)
—
Halacha: Dates Mashed by Hand
Words of the Rambam: But dates that one mashed by hand, and removed their pits, and made them like dough – one blesses on them borei pri ha’etz and beracha acharona me’ein shalosh.
Explanation: Dates that one crushed with the hand, removed the pits, and made like a dough – one makes borei pri ha’etz and beracha me’ein shalosh, because this is still the fruit itself, just in a different form.
Insights and Explanations:
1. The distinction between date honey and dates mashed by hand: With honey one takes only the juice/syrup – this is no longer the fruit. With mashing by hand one still eats the entire date – just in a crushed form.
2. The emphasis is on “by hand” – with the hand. This means a minimal change. When one uses a machine, it might be that one no longer sees the dates, and then it’s perhaps a different law.
3. “Therefore honey” – the Rambam says “therefore honey” (not “therefore dates”) – this shows that the shehakol is specifically on the honey (the juice/syrup), not on every form of crushed dates.
4. [Digression: Fruit leather, fruit candy, and similar questions]: A longer discussion about modern applications:
– Fruit leather: Seemingly borei pri ha’etz, because it’s made from the entire fruit (not just the juice), similar to “dates mashed by hand.”
– Dried mango: Seemingly borei pri ha’etz, because it’s still the fruit.
– The main question: What is the definition of when a fruit loses its “nature of fruit”? The distinction seems to be: if one still sees the fruit (like with mashing by hand) vs. if one no longer sees the fruit (like with a machine that grinds it completely).
– One opinion: when one mashes a banana for a child so it becomes a puree – it no longer has “nature of fruit.” The second study partner disagrees – he thinks that as long as one eats the entire fruit (not just the juice), it’s still borei pri ha’etz.
– With fruit leather made from real fruits (not artificial), it seems one should make borei pri ha’etz. But when it’s a mixture of more than one fruit, or when one doesn’t see at all what it is – it’s more complicated. The matter wasn’t completely resolved.
—
Halacha: Sweet Canes (Sugar Cane)
Words of the Rambam: Sweet canes – and one cooks them in water until it thickens and stands – the consensus of the Geonim is that one blesses borei pri ha’adama. And some said borei pri ha’etz. And so they said that one who sucks those canes blesses borei pri ha’adama. And I say that this is not a fruit, and one only blesses on it shehakol. The honey of roots that changed through fire should not be greater than date honey that didn’t change except shehakol.
Explanation: The Rambam brings a dispute of the Geonim about sugar cane. One cooks them in water until it becomes thick – this is sugar. The Geonim held borei pri ha’adama; others held borei pri ha’etz. Also on sucking (chewing) the canes themselves they said borei pri ha’adama. The Rambam disagrees: he holds that this is not a fruit at all, and one only makes shehakol. His proof: date honey, which is only squeezed without any change through fire, is already not “fruit” (one makes shehakol) – all the more so sugar which was completely changed through cooking.
Insights and Explanations:
1) The dispute of the Geonim: tree or ground?
The Geonim all agree that sugar cane is a “fruit” – the question is only whether it’s a tree (borei pri ha’etz) or a small growth (borei pri ha’adama). The doubt is because a cane is tall like a tree, but it’s not clear if it has the status of a tree.
2) Sucking the canes – what is the law?
When someone takes the canes entirely and sucks out the sweetness (motetz), the Geonim also said borei pri ha’adama. According to the opinion that holds borei pri ha’etz on sugar, it might be that on sucking one makes only adama – because sucking is a weaker way of eating.
3) The Rambam’s innovation: “And I say that this is not a fruit”
The Rambam disagrees with all the Geonim. He holds that sugar is not a fruit at all, and one only makes shehakol. His proof is a kal vachomer: date honey – which is only squeezed from dates without any major process – one already makes shehakol. All the more so sugar, which was completely changed through cooking in fire (“changed through fire”), one shouldn’t make any fruit blessing on it.
4) Major dispute in learning the Rambam – two ways
Way A (the Kesef Mishne / Beit Yosef’s way): The Rambam says two separate claims: (1) the canes themselves are not a fruit – therefore on sucking one makes shehakol; (2) even if one would agree that the canes are a fruit, the sugar that comes out after cooking is certainly not better than date honey, which is shehakol.
Way B (the Maggid Shiur’s strong position): The Rambam speaks only about one thing – whether the sugar (the product after cooking) is still a “fruit” or not. The Rambam doesn’t go into the inquiry of whether the canes themselves are a fruit. His only claim is: the sugar is a “new thing” that was completely changed, and therefore it’s no longer a fruit – with a proof from date honey. “A person doesn’t speak this way, and also the Rambam doesn’t speak this way” – that one should insert two separate claims in one sentence without any sign.
5) The Kesef Mishne’s answer to the Tur
The Tur answers the Geonim against the Rambam’s proof from date honey: with dates one eats the date itself, so the honey is just a side thing. But with sugar cane the entire purpose of planting them is to make sugar. Therefore, the sugar is the main fruit.
The Kesef Mishne answers: “One can see that the Tur didn’t live in a place where they plant sugar cane.” Because in places where they grow sugar cane, they also sell the canes themselves for licking and sucking. Therefore, there is a way to eat the canes themselves – just like with dates – and the honey/sugar remains a side thing.
6) Critique of the Beit Yosef’s way of learning the Rambam
“The Beit Yosef has a custom of reading into poskim” – he learns into the Rambam things that the Rambam doesn’t say. The Beit Yosef’s claim that the Rambam means that the cane itself is not a fruit (because it’s a stick/reed) is a nice reasoning, but it doesn’t fit with the Rambam’s language. The Rambam speaks only about one point: whether the product (sugar) is still a “fruit” or not.
7) The Rambam’s principle: What does “fruit” mean?
The fundamental principle of the Rambam’s position: the Rambam thinks only about one question – is the product still “the fruit” or is it already a “new thing”? He doesn’t go into the inquiry of “why this is made” (purpose). He only asks: is it different from the original thing, or not?
8) Orange juice – a practical question
It’s touched upon that the question of squeezing fruits is very relevant for orange juice, because oranges are planted specifically for juice. Seemingly one could argue that because this is the purpose, one should make borei pri ha’etz. But the conclusion is that no one makes borei pri ha’etz on orange juice – the rule remains that all fruits except wine and oil, when one squeezes out juice, one makes shehakol.
—
Methodological Note: How to Learn Rambam
One may not learn first the Kesef Mishne and then the Rambam, because then one already reads the Kesef Mishne’s interpretation into the Rambam’s words. The correct way is: first learn what the Rambam writes himself, understand the plain meaning, and only then bring commentators – including the Kesef Mishne and others. The Rambam wrote for people who will only learn Rambam, without other sources, and therefore one must be able to understand his text alone.
—
Halacha: Kor (Palm Heart)
Words of the Rambam: The kor, which is the head of the palm that is not like white wood, and they cook it – that the kor is not a fruit, and the proof is that it resembles beams.
Explanation: The kor (palm heart) is the soft inner part of the tip of a date palm. The Rambam rules that it’s not a fruit, and the proof is that it’s similar to korot (beams/trunks) – it’s a part of the tree itself, not a fruit. Therefore, one makes shehakol.
Insights and Explanations:
1. The Rambam says clearly his reasoning: the kor is not a fruit because it’s similar to korot – it’s a piece of the tree’s structure, not a product that the tree brings forth. One doesn’t need to squeeze in other explanations.
2. Important distinction: The palm tree does have normal fruits – dates. The kor is a second product from the same tree, but it’s not the fruit. This is a tree that has two products – one is the fruit (dates – borei pri ha’etz), and the second is a side thing (kor – shehakol), because it’s not a fruit.
—
Halacha: Capers
Words of the Rambam: Capers of the caper bush – and they cook it alone first, because it’s not a fruit, rather the aviyonot of the caper bush are the fruit, which are like the form of thin small dates, and they eat them as fruit.
Explanation: The caper bush has different parts that people eat. The capers (the bud/outer part) are not the fruit, therefore one makes borei pri ha’adama on them (not ha’etz). The real fruits are the aviyonot – small sticks similar to small dates – and on them one makes borei pri ha’etz.
Insights and Explanations:
1. The Rambam puts the kor and the caper together in one halacha, because both are examples of trees that have two products: one is the real fruit (borei pri ha’etz), and the second is a side product that people eat but is not the fruit.
2. Distinction between kor and capers: On the kor one makes shehakol (because it’s literally a part of the tree, similar to korot), but on capers one makes borei pri ha’adama – it’s a smaller level down from ha’etz, but not as far as shehakol. One must understand the distinction: why does the kor receive shehakol and the capers receive adama, when both are not the fruit of their tree.
3. [Digression: Parallel to cinnamon]: Cinnamon is an example of a tree where the tree itself has a taste – one cuts off pieces of the tree and eats it. This is a case of “taste of its wood and fruit are equal.” But in the Rambam one doesn’t see a clear halacha that when one eats the tree itself one makes borei pri ha’etz – “fruit of the tree” means what the tree produces, not the tree itself. The tree itself is ground fruit.
—
Halacha: Pepper and Ginger
Words of the Rambam: Pepper and ginger, when they are fresh – one blesses on them at the beginning borei pri ha’adama. Dried – they don’t require a blessing neither before them nor after them.
Explanation: On fresh (moist) pepper and ginger one makes borei pri ha’adama. But when they are dried, one makes nothing – not before eating and not after eating – because in dried state they are no longer food, but a spice that one puts in a pot to give taste.
Insights and Explanations:
1. Why no blessing on dried? Because no one eats dried pepper or ginger as food. One puts pieces in a pot to give taste – this is not “eating.” The Rambam’s rule is that foods that are not fit for eating and beverages that are not fit for drinking – one doesn’t bless neither before them nor after them. This is not determined by the individual’s opinion – if the world holds that this is not fit for eating, you’re a “strange creature” if you eat it. All laws of blessings are built on an objective norm, not on individual preferences.
2. Question of Rabbeinu Yona – why not borei pri ha’etz on fresh pepper? Rabbeinu Yona asks: pepper is a product of a tree (according to his understanding), and it’s obligated in orlah – why doesn’t one make borei pri ha’etz? He answers: since the taste of its wood and fruit are equal – the pepper tree itself has the same taste as the fruit. When one can cut off a piece of the tree and eat it with the same taste, the fruit is not special by itself – the entire tree is like ground fruit, and everything that grows from it also receives only borei pri ha’adama.
3. Rabbeinu Yona’s second question – etrog: Etrog is also taste of its wood and fruit are equal, and yet one makes borei pri ha’etz! He answers: with etrog it’s very clear what is the fruit and what is the tree – one can clearly distinguish. But with pepper (and similar plants like cinnamon) it’s not clear what is the fruit and what is the tree, because the tree itself has a taste.
4. Major question: What does “pepper” mean in the Gemara/Rambam? What we call today “pepper” (bell peppers, hot peppers) is not a tree at all – it’s a kind of vegetable/vine (vine/bush) that grows from the ground. It’s simply ground fruit. If so, Rabbeinu Yona’s question (why not tree fruit?) is not relevant. The Rabbeinu Menachem (a commentator on the Rambam) holds that pepper is obligated in orlah, which means he holds it’s a tree. But today’s rabbis say that most poskim hold that pepper (what we call pepper) is not obligated in orlah – it’s not a tree. It must be that the pepper of the Gemara and Rambam is a completely different plant from what we call today “pepper” – it’s a different species that is actually a tree. One should look in Aruch Erech Aleph for more information.
—
Halacha: List of Things on Which One Makes Shehakol – Gemara Berachot
Words of the Gemara (Berachot): Bread that spoiled, wine that soured, a cooked dish that lost its form, fallen fruits that are unripe, beer, vinegar, locusts, salt, mushrooms and fungi – on all of them one blesses at the beginning shehakol nihiyeh bidvaro.
Explanation: The Gemara brings a list of things on which one makes shehakol: (1) bread that spoiled – even if one still uses it (makes kugel/casserole), because it lost the importance of bread, one no longer makes hamotzi/mezonot but shehakol; (2) wine that spoiled; (3) a cooked dish that lost its form; (4) fruit that fell before ripening; (5) beer; (6) vinegar (wine that became vinegar); (7) locusts; (8) salt; (9) mushrooms and fungi.
Insights and Explanations:
1. Salt – a mineral with a blessing: Salt is a mineral, not something that grows from the ground. Borei pri ha’adama means things that grow from the ground, not “dead things.” However, when one finds a way to eat a mineral, one makes shehakol – because shehakol is the general blessing for everything that doesn’t have a special blessing.
2. Mushrooms and fungi – not growths of the ground: Mushrooms and fungi are not “growth from the ground” in the simple sense. They do come from under the ground, but they don’t have roots like a plant – they are a fungus (with mycelium). They can grow on a wall, in air, not only in soil. Therefore, one makes shehakol and not borei pri ha’adama.
—
Halacha: Final Blessing of Shehakol – Borei Nefashot
Words of the Rambam: On all things on which one makes shehakol, one blesses after it borei nefashot rabot v’chesronan al kol ma shebarata l’hachayot bahem nefesh kol chai.
Explanation: The Almighty created people with their needs (“v’chesronan” – their lacks/desires), and He created all things to satisfy the desires – “l’hachayot bahem nefesh kol chai.”
Insights and Explanations:
– Text difference between Rambam and our custom: The Rambam brings the text without a conclusion (without “baruch” at the end). Our custom is to say “baruch chai ha’olamim” – a bit of a conclusion without shem u’malchut. This is a remarkable difference that needs to be understood.
—
Halacha 9: Wine Sediment – Water on Wine Dre
Halacha 9: Wine Sediment – Water on Wine Dregs
Words of the Rambam: Wine sediment on which one placed water – if he placed on it three and found four – one blesses on it borei pri hagafen, for this is diluted wine. But if it produced less than the majority – even if it has the taste of wine – one blesses on it at the beginning shehakol.
Explanation: When one pours water on wine sediment (wine dregs) in order to extract the wine that is absorbed between the dregs: if one pours in 3 measures of water and 4 measures come out, it means 1 measure is wine – this is a quarter wine, which is enough for “diluted wine” (a third wine is the measure), and one makes borei pri hagafen. But if less than the measure of dilution comes out – even if one tastes wine flavor – one only makes shehakol.
Insights and Explanations:
1. Major innovation – one doesn’t go by taste with wine: The Rambam says explicitly “even if it has the taste of wine” – one only makes shehakol. This means that with wine one doesn’t go by taste, but by the proportion of actual wine. This is seemingly against the rule of ikar and tafel, where one goes by what the person wants.
2. Question: Why shouldn’t one say that the person drinks this for the wine taste, and the water is only tafel? He’s not drinking plain water – he’s seeking the wine taste!
3. Answer: Wine is a “significant thing” with a special important blessing (borei pri hagafen). To deserve the important blessing, it must have the status of wine – not just a taste of wine. Water with wine taste is a “nice beverage” but not wine. The importance of borei pri hagafen requires actual wine, not just taste.
4. [Digression: Practical question – grape juice with seltzer:] If someone mixes grape juice (which seemingly has the law of wine, because it comes from grapes) with seltzer or water – does one go by the same measure of diluted wine? First side: Yes, one needs at least a third grape juice. Second side: Seltzer is different – one pours it in not to weaken the wine, but to give bubbles/gas. This is perhaps a completely different question. Note: It’s not so simple that commercial grape juice is actually 100% grape juice.
5. Fundamental question – whether the law of dilution applies only to wine: An important inquiry: whether the rule of “dilution” (proportion-based, not taste-based) is a special law only for wine/borei pri hagafen, or also for other blessings? With borei pri hagafen: One goes by proportion, not by taste – because wine has a special important blessing, and one needs the status of “wine” to deserve the blessing. With borei pri ha’etz (theoretically): If one had a liquid that deserves borei pri ha’etz, and one mixes it with water – one would perhaps go by taste, because borei pri ha’etz doesn’t have the same special importance. Conclusion: This could be a special law in the Rambam – that the law of dilution (proportion-based) is specific to wine/borei pri hagafen, but with other beverages one goes by taste.
—
Halacha: Mistake in Blessings – Made a Wrong Blessing
The Rambam’s Words: If one blessed on tree fruits borei pri ha’adama – he fulfilled. If one blessed on ground fruits borei pri ha’etz – he didn’t fulfill. But on everything, if he said shehakol nihiyeh bidvaro – he fulfilled, even on bread and wine.
Explanation: Borei pri ha’adama is a general blessing on everything that grows from the ground, including tree fruits (because trees also grow from the ground). Therefore, if one says adama on tree fruits – he fulfilled. But if one says ha’etz on vegetables – he didn’t fulfill, because it’s simply not true. Shehakol is fulfilled on everything, even on bread and wine.
Insights and Explanations:
1. The logic of “general goes on specific, but specific doesn’t go on general”: A general language (like adama or shehakol) includes also the specific (tree fruits), but a specific language (like ha’etz) doesn’t include the general (vegetables). When one says borei pri ha’etz on a vegetable, one said something that is false – it’s not tree fruit at all.
2. Innovation in understanding blessing – “placing God’s name on the thing”: A blessing is not just thanks, but a “placement” – one brings forth God’s name on the thing, almost a kind of holiness. When one says “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’olam,” one makes a “holy moment.” This helps understand why beracha levatala is so serious – one placed God’s name on nothing. Chassidic books say that blessing is “drawing down abundance” – this is a chassidic interpretation, but the idea that blessing is a placement of God’s name is original in the Gemara itself.
3. Practical difference: If one understands that the main blessing is bringing forth God’s name on the thing, one better understands why shehakol is fulfilled on everything – because the main thing, the placement of God’s name, is there. Chazal added important specific blessings, but if one thanked the Almighty without the importance – one fulfilled the main thing.
—
Halacha: Mistake in Language but Correct Intention – “Stumbled in His Speech”
The Rambam’s Words: One who takes a cup of beer in his hand… and erred and said borei pri hagafen – we don’t make him repeat. And so if ground fruits were before him and he said borei pri ha’etz, or if a grain dish was before him and he said [another blessing] – he fulfilled. Because at the time he mentioned the Name and Kingship he only intended the proper blessing for that species, and that is the essence of the blessing.
Explanation: Someone holds a cup of beer (shehakol), he knows it’s beer, he begins “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’olam” with intention on beer, but at the end he says by mistake “borei pri hagafen” – we don’t make him repeat. The principle: when he said shem u’malchut (this is the essence of the blessing), he meant the correct thing. The mistake was only a “stumble in speech” at the end.
Insights and Explanations:
1. The Rambam’s principle – intention at shem u’malchut is the main thing: “Shem u’malchut” – that is “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’olam” – is the essence of the blessing. If at that moment the person knew what he’s making a blessing on, the blessing is valid, even if he erred in the conclusion/ending. If one had asked him at the moment of “Melech Ha’olam” – “what are you making a blessing on?” – he would have answered “on beer, shehakol.”
2. Dispute between Rambam and Ra’avad: The Ra’avad argues very strongly. He holds that one goes entirely by what comes out of the mouth, not by what the person thought. According to the Ra’avad, if he said borei pri hagafen on beer, we make him repeat.
3. The reverse case – mistake in intention: What if he holds a cup of beer, but at “Baruch Ata Hashem Elokeinu Melech Ha’olam” he thought it was wine, and only at the end did he notice it’s beer? Seemingly according to the Rambam’s reasoning he didn’t fulfill, because his intention at shem u’malchut was on wine. The Rambam doesn’t rule on this case explicitly – perhaps because it’s a doubt in the Gemara, and doubtful blessings are lenient.
4. How can such a mistake happen? It’s a “stumble in speech” – he was distracted, or he was singing a havdala tune with a friend and the wrong words came in. The Rambam doesn’t speak of someone who doesn’t know what he’s holding (a closed box), and not of someone who doesn’t know the halacha – but of someone who knows everything correctly but had a speech error.
5. Understanding of “intention” – not a sentence in the head: “Intention” in this context doesn’t mean that one has a sentence in the head. Intention means: if one asks you what you’re doing, you say it. Therefore, one can’t make a “condition” (as the Butchatcher Rav said) that “always when I say Baruch Ata Hashem, I mean on what is actually there” – this is not how intention works. Intention is not an abstract declaration, but a concrete awareness of what one is doing at the moment.
6. In practice – how the Acharonim rule: The Mishna Berura and other Acharonim don’t rule like the Rambam. But in practice, even according to them, one can be lenient and not repeat, because it’s a dispute of Rishonim, and doubtful blessings are lenient – either way one comes out not repeating.
—
Halacha: Doubt Whether One Made a Blessing
The Rambam’s Words: All blessings, if one is in doubt whether he blessed or not – he doesn’t go back and bless, neither at the beginning nor at the end.
Explanation: When a person is in doubt whether he made an initial blessing on food (fruit blessings, shehakol, etc.), or a final blessing (me’ein shalosh, borei nefashot), he doesn’t need to repeat. This is different from birkat hamazon, where it’s a biblical doubt and one must repeat.
Insights and Explanations:
– Rabbinic doubt is lenient: The principle is the well-known rule that rabbinic doubt is lenient. All initial blessings (shehakol, borei pri ha’etz, ha’adama, mezonot) and all final blessings (me’ein shalosh, borei nefashot) are rabbinic, therefore in a doubt one goes leniently and doesn’t repeat. The Rambam emphasizes “neither at the beginning nor at the end” – not the initial blessing and not the final blessing.
– Connection to the previous topic: The same principle of rabbinic doubt being lenient also helps with other doubts in blessings – for example when one is in doubt between the Rambam’s position and another position, one can be lenient and not repeat.
—
Halacha: Forgot a Blessing and Already Put Food in Mouth
The Rambam’s Words: If one forgot and put food in his mouth and didn’t bless – if it’s a beverage, he swallows it and blesses at the end. And if it’s food, if throwing it out would make it disgusting – such as figs and grapes – he moves it to one side and blesses. And if they are things that if he spits them out they don’t become disgusting – such as beans and peas – he spits it out of his mouth until he blesses.
Explanation: Three categories when one forgot to make an initial blessing and already put food in mouth:
1. Beverage (drink): One swallows it down and makes afterward a blessing (final blessing).
2. Foods that become disgusting when spit out (figs, grapes): One puts it to the side in the mouth and makes the blessing.
3. Foods that don’t become disgusting (beans, peas, candy, hard things): One spits it out, makes the blessing, and puts it back in.
Insights and Explanations:
1. “Blesses at the end” with beverage – what does it mean? “At the end” means a final blessing – as one sees from the previous language “neither at the beginning nor at the end,” where “at the beginning” means initial blessing and “at the end” means final blessing. Therefore, with beverage one misses the initial blessing completely – one swallows it down and only makes a final blessing (borei nefashot).
2. Why can’t one hold it in the mouth and make a blessing with beverage? Because it’s dangerous – one can choke. With the swallowing passage not free to make a blessing when one holds liquid in the mouth.
3. “One shouldn’t bless with a full mouth”: The principle why one must remove or move aside the food is because one may not make a blessing with a full mouth. Additionally: an initial blessing must be before one eats, not while one is eating – therefore if it’s already in the mouth it’s a problem.
4. Distinction between “moves to one side” and “spits out”: With figs and grapes that become disgusting when spit out (because they’re already half-chewed), one can’t require that he spit it out – therefore one only puts it to the side. But with hard things (beans, peas, candy) that don’t become disgusting, the law is that one should actually spit it out, make the blessing with an empty mouth, and then eat. With grapes for example, even when one hasn’t yet chewed it, one puts it to the side – because when spitting it out it will become disgusting.
—
Halacha: Many Species – Order of Blessings
The Rambam’s Words: One who eats many species – if they have the same blessing, he blesses on one of them and exempts the rest. And if they are different blessings, he blesses on each one the proper blessing. And which species does he bless first?
Explanation: When one has different foods before him: if they all have the same blessing (for example all shehakol), one makes one blessing and it exempts everything. If they have different blessings, one makes on each food separately. The question is: which blessing does one make first?
Insights and Explanations:
1. When one has a preference: The Rambam’s rule is that when one wants one food more than the other, one makes first on what one wants to eat first.
2. “He doesn’t want this more than that” – a rare case: The Rambam speaks of a case where the person has absolutely no preference. This is almost never relevant in practice – because almost always a person has a preference. Only with such a “strange person” for whom nothing matters, is there a halachic order.
3. [Humorous comment:] The person who has absolutely no preference is such a “pious fool” who instead of saying “let’s eat” says “let’s make a blessing” – for him the blessing is the main thing, not the eating.
—
Halacha: The Seven Species Come First – Order of the Verse
The Rambam’s Words: The seven species with which the Land of Israel was praised come first. Whatever comes first in the verse comes first for blessing. And the seven are those enumerated in this verse: “A land of wheat and barley and grapevine and fig and pomegranate, a land of olive oil and honey.” And honey is dates. And dates come before grapes.
Explanation: When one has no preference, one goes by the order of the seven species. The order is determined by the verse, with a special rule: what is closer to the word “land” is more important.
Insights and Explanations:
1. The rule of “close to land”: The word “land” appears twice in the verse – once at the beginning (“a land of wheat and barley and grapevine and fig and pomegranate”) and once in the middle (“a land of olive oil and honey”). Each “land” begins a new list, and what is closer to “land” is more important.
2. Dates come before grapes – how? Seemingly grapevine (grapes) appears earlier in the verse than honey (dates). But the calculation is: grapevine appears three words after the first “land” (land – wheat – barley – grapevine), but honey/dates appears only two words after the second “land” (land – olive oil – honey). Because dates is closer to its “land,” dates is more important than grapes.
3. The logical foundation: When one names a land by a fruit (“this is the land of…”), it’s a sign that the fruit is very important there. The closer the fruit stands to the word “land,” the more important it is.
4. “Honey is dates”: The Rambam interprets that “honey” in the verse means dates, not regular honey. Regular honey is shehakol; even date honey (the juice/syrup) is shehakol – the verse speaks of dates themselves.
5. Seven species even outside the Land: The law of seven species coming first applies even when the fruits grow in America – it’s the species that the Land of Israel is known for, not specifically fruits that come from the Land of Israel.
6. Connection to blessing of the Land: The reason why the seven species come first is because birkat hamazon has to do with blessing of the Land – “and on the Land and on the food,” “and you shall bless Hashem your God on the good Land” – therefore one makes first on what has a connection with the Land of Israel.
7. Discussion: whether olive/dates come before barley: If what is closer to “land” is more important, olive (right after the second “land”) should come before barley (two words after the first “land”)! Answer: Wheat and barley are a different category – they are mezonot/hamotzi, not fruits. The entire discussion of order of precedence is only between fruits. Additionally, when one makes mezonot or hamotzi, one usually doesn’t make other blessings (because the other things are tafel). The shiur leaves this open – “you’ll look at the poskim” – but the simple way in the Rambam is that mezonot has a special importance that makes it first.
—
Halacha: Text of Me’ein Shalosh on Fruits and Wine
The Rambam’s Words: The one blessing that is me’ein shalosh on the five fruit species and on wine – on fruits one says “on the tree and on the fruit of the tree and on the produce of the field and on the desirable, good and spacious land” etc. On wine one says “on the vine and on the fruit of the vine and on the produce of the field and on the desirable land” etc. And one concludes on both “on the Land and on the fruits.” And if he was in the Land of Israel he says “on the Land and on its fruits.”
Explanation: The beginning is different – on fruits one says “on the tree and on the fruit of the tree,” on wine one says “on the vine and on the fruit of the vine” – but the end is the same: “on the Land and on the fruits.” In the Land of Israel one says “on the Land and on its fruits.”
Insights and Explanations:
– The Rambam’s conclusion vs. our text: The Rambam says that on wine one concludes “on the Land and on the fruits” – not “on the Land and on the fruit of the vine.” This is different from our custom (according to the Rema), where we say for wine an extra conclusion “on the vine and on the fruit of the vine.”
—
Halacha: Adding “The Good and Beneficent” in Me’ein Shalosh
The Rambam’s Words: And there is one who adds in the blessing that is me’ein shalosh before the conclusion “for You are God, good and beneficent” which is like a fourth blessing. And there is one who says not to say “the God, good and beneficent,” for they only established a fourth blessing in birkat hamazon alone.
Explanation: Two positions: (1) one adds “for You are God, good and beneficent” in me’ein shalosh, so it should be like a fourth blessing, (2) one doesn’t say it, because a fourth blessing was only established for birkat hamazon.
Insights and Explanations:
– The Rambam doesn’t rule: The Rambam brings both positions without ruling what one should do. Seemingly one can do what one wants.
– The background: There was a custom to make the me’ein shalosh into a mini “like birkat hamazon” with all four elements – hazan, land, Jerusalem, and the good and beneficent.
—
Halacha: Combining Me’ein Shalosh When One Ate Multiple Species
The Rambam’s Words: If one ate dates and drank wine and ate a dish from the five grain species – he blesses “on the sustenance and on the provision and on the vine and on the fruit of the vine and on the tree and on the fruit of the tree and on the produce of the field and on the desirable, good and spacious land” etc., and concludes “on the Land and on the sustenance and on the fruits.”
Explanation: When one ate three types of things that all have me’ein shalosh – grain species, wine, and fruits – one puts everything together in one blessing. The order is: first on the sustenance (grain species), then on the vine (wine), then on the tree (fruits).
Insights and Explanations:
1. The order shows importance: From the order – first sustenance, then vine, then tree – one sees that it goes by importance. Grain species is the most important, then wine, then fruits.
2. The nature of combining: With birkat hamazon there is no such thing as combining different blessings. But with me’ein shalosh one puts together three separate blessings into one large blessing. It’s not that one exempts the other – each species gets its own mention within the blessing.
3. Difficulty with “its fruits” in the Land of Israel with combined blessing: When one is in the Land of Israel and says “on the Land and on the sustenance and on its fruits” – to whom does “its fruits” belong? To “the Land” or to “the sustenance”? Logically it means fruits of the land, but “the sustenance” cuts between “the Land” and “its fruits,” which makes difficult language. Various suggestions are discussed – perhaps “on the Land and on its fruits and on the sustenance” (so “its fruits” should be adjacent to “the Land”), or “on its sustenance” – but both are rejected: “its fruits” must be adjacent to “land” for it to make sense, and “its sustenance” doesn’t fit because sustenance (satiation) is not something that comes directly from the land like fruits. The matter remains open.
—
Halacha: Borei Nefashot Cannot Be Combined with Me’ein Shalosh
The Rambam’s Words: If one ate meat and drank wine – he blesses on the vine and on the fruit of the vine, and blesses borei nefashot rabot on the meat.
Explanation: When one ate meat (shehakol/borei nefashot) and drank wine (on the vine), one makes two separate final blessings. One cannot combine borei nefashot with me’ein shalosh.
Insights and Explanations:
1. Why can’t one combine? Me’ein shalosh is a long blessing, and Chazal didn’t want to make a person say me’ein shalosh twice. But borei nefashot is a short blessing, so it’s not a burden to say it separately.
2. But fruits that are not from the seven species are included: When one ate figs/grapes (seven species) together with apples/pears (not seven species), one only makes one me’ein shalosh, and the words “on the fruit of the tree” include also the apples and pears. The apples would have received borei nefashot alone, but when one already says “on the fruit of the tree” in me’ein shalosh, they are also included.
3. Why does this work with fruits but not with meat? When one says “on the tree and on the fruit of the tree,” one mentions fruits in general – this includes also fruits that are not seven species. But when one says “on the vine and on the fruit of the vine,” one mentions nothing about meat – meat is not a fruit, not a tree, not a vine. Therefore, me’ein shalosh cannot exempt meat.
4. [Innovation – explanation with Rabbeinu Yona/Tosafot:] Borei nefashot is a blessing on “extras”: The Almighty created two categories: (1) Main foods – fruits, grain, wine – that one can live on, and on these are the important blessings (borei pri ha’etz, ha’adama, me’ein shalosh). (2) Extras/pleasure things – like meat, which one doesn’t need to have to live (as Tosafot says that an apple is made for pleasure, not for life necessity). On this is borei nefashot – a separate, short blessing on the “extra” things. Therefore, when one says “on the vine” or “on the tree,” one speaks about the main foods, and it has nothing to do with meat which is in a completely different category. “This is a good explanation, this makes sense of the halacha.”
📝 Full Transcript
Laws of Blessings Chapter 8 – Blessings on Fruits
Opening: Sponsorship and Campaign
Speaker 1:
We are learning Laws of Blessings Chapter 8. Yes, Laws of Blessings, and this chapter will discuss the laws of blessings on fruits.
Before we speak about blessings, one must bless a blessing to Hashem, the head of the providers, for the sponsor of our shiur, from the day the world was created, our esteemed sponsor is called the pious rabbi, the generous one, Rabbi Yoel Wetzberger. Everyone should learn from him, especially now when these days there is a campaign going on for the beit midrash of my dear friend, the gaon Rabbi Yitzchak, who teaches various shiurim. Besides the beautiful shiur that he teaches us, he has other various shiurim full and overflowing with Torah and wisdom. Very good, and he has great portions from whoever supports it. They actually set up the campaign that if one learns with Rabbi Yoel, he will match with Hashem’s name up to one hundred, two hundred, three hundred thousand dollars. Everyone should think to send in, and it will be a great encouragement and a great help.
And I said this at the previous campaign, that this works, whoever has done it has understood better. Whoever gives money for our campaign, it is a segulah that he should both keep up with the shiur and also understand it. And remember, the Rambam is not the shiur, the Rambam is all the Torah that one learns. But do we agree that it is a segulah? It works. It is tried and tested, and it works like this. Whoever gives money for the Torah, he understands it. I mean the segulah is that even if he doesn’t learn with the shiur, he still has a portion in the shiur. But if he learns with the shiur, then it is truly “that which the eye has not seen.”
Halacha 1: Blessings on Tree Fruits
Speaker 1:
The Rambam says, Laws of Blessings on Fruits. The Rambam says a halacha, we have already learned that there is a Torah-level law of Birkat HaMazon, but the blessing beforehand is rabbinic, and as we have already said, they established for each different type a blessing, for each type of food. Aha, very good. One can look at it like this: in the first chapter the Rambam stated the main principles of blessings, and now he goes through all the details. He went through until the sixth chapter with details of HaMotzi, including entering into a dairy meal and so on, and now he continues to the next blessings on other foods.
The Rambam says, on all tree fruits one blesses at the beginning “borei pri ha’etz,” and thanks the Almighty for the trees, and at the end one says “borei nefashot rabot,” that the Almighty created people, and created people’s needs, and people’s pleasures and deficiencies that they lack. And one thanks “al kol mah shebarata,” all the things that the Almighty created, all the good foods, “lehachayot bahem nefesh kol chai.”
The Rambam says, except for the five species written in the Torah, except for five species of fruits, one does not make the blessing of wheat, borei nefashot, but rather a different blessing, “and they are grapes and pomegranates and figs,” grapes, pomegranates, figs, “olives and dates,” olives and dates. It is very interesting, because there are five of the seven species.
On these things one blesses “beracha achat me’ein shalosh,” although the blessing of pri ha’etz is the same, but at the end one makes a beracha achat me’ein shalosh, a longer blessing.
Explanation: Why the Five Species Receive a Special Final Blessing
First of all, it’s simply interesting, why seemingly? Because these are the seven species, and therefore this is the main thing, “kol pri asher tevarech,” but it doesn’t say specifically the land. But they learned that this is an enactment for the land, and these fruits are the praise of the children of the land, they belong to the Land of Israel specifically. Seemingly in the Land of Israel only these fruits used to grow, not other things and the like. And also because it is important, there are the five species, there are also the five types of grain. The seven species, wheat and barley, are divided into five, you have two types of wheat and three types of barley, and then it comes out that there are actually ten species. The seven species which are ten, because on five of them one makes bentching, and on the other five one makes beracha achat me’ein shalosh.
The Rambam tells us, these five species that have something to do with the Land of Israel, because that is seemingly the matter, that one says “al ha’aretz ve’al hamazon,” and therefore one should say differently “haketuvim baTorah.” In the beracha achat me’ein shalosh one mentions the land.
Halacha 1 (continued): Blessings on Ground Fruits, Vegetables, and Other Foods
Speaker 1:
So, he says, “all fruits of the earth,” all other fruits of the earth not from the tree, and the same thing with vegetables, the things that grow as vegetables, vegetables, grow on the floor, “one blesses on them at the beginning ‘borei pri ha’adamah,’” one makes a blessing before eating “borei pri ha’adamah,” “and at the end ‘borei nefashot rabot.’”
Discussion: The Order of Blessings – From General to Specific
Speaker 2:
Okay. Yes. It means, borei pri ha’etz is a special one, it means everything that comes out of the earth, but there is then the special fruit that the earth gives out through trees, one makes a blessing on the tree. Yes, but borei pri ha’etz is everything, including borei pri ha’etz.
Speaker 1:
True, true, true. Or wait, like before it has such importance.
Speaker 2:
No, the more important, the more special, one comes and makes a blessing on the specialness in it, on the tree.
Blessing on Things That Don’t Grow From the Earth
Speaker 1:
“And things that are not grown from the earth,” things that don’t grow, “such as meat and cheese and fish,” fish, dairy, cheese, fish, eggs, water, milk, honey, “and similar things,” all things that are not grown from the ground, what does one make on this? “At the beginning one blesses ‘shehakol nihiyeh bidvaro,’” everything the Almighty created, “and at the end ‘borei nefashot rabot.’”
Discussion: Why Shehakol on Meat?
It’s an interesting blessing, because borei pri ha’etz one understands, it’s very direct, the Almighty placed a power in the earth to produce fruits. For these things a person usually has to work to have meat, he has to catch animals, and animals had to eat a lot of grass. But shehakol nihiyeh bidvaro, also what people do is the Almighty’s…
Speaker 2:
An animal is from nature.
Speaker 1:
An animal is a thing that grows, and one must slaughter it. Water comes out from…
Speaker 2:
No, one says that it’s more involved with human work, but he brings a proof.
Speaker 1:
But everything comes from the Almighty.
Speaker 2:
True, true.
Speaker 1:
Yes, it seems to me, I actually said this to myself, that the Almighty together with the people who performed according to the halacha. But the Almighty gave people the wisdom.
Speaker 2:
But shehakol nihiyeh bidvaro is more general. Also all other things, except for tree and ground, everything is from the word of the Almighty.
Speaker 1:
Right, the point is, it goes from general to specific. Generally speaking, everything is shehakol, just as we will also learn about the fact that it is exceptional. Then there is adamah, then there is tree from the adamah.
Speaker 2:
I don’t think that you can say that the shehakol is more basic.
Speaker 1:
Certainly it is more basic. Shehakol is more a deed for all the camps.
Speaker 2:
No, that’s the meaning. I added to you another wheat from the adamah.
Speaker 1:
But the halacha, the word halacha works like this, generally speaking, everything is what the Almighty does. Now, when you have a special thing, one speaks about it specifically. So, one can even say that everything is shehakol. Then, everything is also from the earth, except for meat and cheese etc. You go buy things that are not just nihiyeh bidvaro, but they also came out from the earth, it has a certain importance, he says, from the adamah.
Question: Why Didn’t Meat Receive a Special Blessing?
Speaker 2:
Tell me that vegetables are more important than meat? I don’t understand this. It’s very difficult for me. Because I would have made a special blessing for meat, it’s a whole thing, meat, it’s an important thing. I don’t know what the explanation is, there must be other versions somewhere where it says that one makes a special blessing on meat. In borei pri ha’adamah it’s more because the Almighty created it, you don’t have to work so hard for it, the pickle comes out that the Almighty speaks to. Meat one has to work more for.
Speaker 1:
True, but understand what I’m saying, then a portion of the borei pri ha’adamah becomes HaMotzi and a portion of them becomes further HaGafen. More or less the categories decide how they work. I’m still thinking, one must understand why meat doesn’t get an extra blessing, it’s strange to me, I don’t know why.
Speaker 2:
For a time one makes oneself many times. Today one eats quinoa, or what can you say, anything that has high protein, these are very… You ask a question, what happens when in a time when certain foods become the king? Did they look at it that way seemingly. When you speak about meat, it bites, perhaps today people eat more eggs than in the past, could be. But I say, meat has always been an important thing, you can’t say not. All sacrifices, and “there is no joy except with meat.”
Speaker 1:
Could be actually about this, that you stand yes, one made an extra blessing. Why exactly like that one is a set with meat, when one wants to say a blessing. It’s a good question, a great glutton is “ochel vesovei’a.” If someone wants to look up or tell us some reasoning about this, he can write it in the notes group.
Speaker 2:
See, meat didn’t receive an “al hashechitah,” it didn’t receive a blessing for itself. I think, perhaps because usually one eats meat within the meal anyway. Rashi says, “the Torah teaches you proper conduct, that a person should not eat meat unless he has bread.” The bread comes with the meat, it comes as an accompaniment. The meat accompanies the bread.
Speaker 1:
The Gemara already spoke about this, it’s strange.
The Law of Water – Not to Quench One’s Thirst
Speaker 1:
The rabbi drinks wine, because he likes it, not because…no, shelo. Water one drinks when one is thirsty, so that the throat should have enough water. Then one makes shehakol. What there is is because someone drinks water for another reason, for example he wants to rinse his mouth, or he wants to swallow something down, he must make a blessing neither before nor after, because he has no enjoyment from the water.
But on other things it is seemingly less relevant, because one feels the taste, one has enjoyment. Even if someone drinks milk because he wants to swallow down medicine, he still has enjoyment from the milk.
Speaker 2:
Right. Water has no taste. So automatically if not for thirst there is no taste.
Discussion: Drinking Water on Doctor’s Orders
Speaker 1:
I don’t know, for example today there are people who drink water many times simply because the doctor said so. I’m not sure if one makes a blessing on this. What is the enjoyment from it? It’s not… One can perhaps say yes, but one can think.
I also thought that about this, that the Chassidic Jews who never eat any plain water, one only drinks like this, it’s a Torah that water is desire. But could be that it’s true about the stringency, a Chassidic Jew cannot simply water, God forbid, true? So automatically he wouldn’t have been able to make any shehakol.
Speaker 2:
If it were so, the Rambam would have specified like water to quench one’s thirst. He says by “not to quench one’s thirst” one doesn’t need to. Yes, but he doesn’t say… I mean that when it’s such a thing as swallowing down medicine. On the other hand, the Rambam doesn’t bring the example from the Gemara, he only brings you clearly the truth that he needs to swallow down something, a bone. It’s true, one can say to quench one’s thirst, everyone knows what he means. But the Rambam didn’t specify this by the blessing. He says, there is a strange thing, why would a person drink not to quench his thirst.
Speaker 1:
Okay, it happens, he is stuck in his throat. If someone, the doctor tells him drink a lot of water, just as the doctor tells him eat a lot of bread. Actually, put into your diet water, instead of other things drink water. One can say it like this, and one can say otherwise too.
Digression: Chassidic Joke About Shehakol
Speaker 2:
Okay. Let’s just say that… Okay. You know the story, a Chassidic Jew drinks for whatever, all kinds of… before making a l’chaim, he can’t make a shehakol. He asks a question, he can drink water. What is the answer? The answer is that a Jew drinks, why does he make a shehakol? Doesn’t he get a glass of schnapps?
Speaker 1:
Ah, very good.
Halacha 2: Squeezing Fruits – Juice from Fruits
Speaker 1:
“One who squeezes fruits and extracts liquids from them,” there is a branch that is built on great laws of fruits. One will learn what one takes fruits, when things become changed, when fruits become, when a fruit becomes from a fruit to something else. “One who squeezes fruits and extracts liquids from them,” he made juice. “One blesses on them at the beginning shehakol,” one makes a shehakol. It’s not good this.
“One blesses on them at the beginning shehakol,” one makes a shehakol. By the way, seemingly one should make ha’etz. But ha’etz one makes on the fruit. The liquid is a different thing, but on the liquid one makes a shehakol. The liquid is like things that are not grown from the earth, like other foods.
Seemingly the word is what is not…
Halacha 2 (continued): One Who Squeezes Fruits and Extracts Liquids
Speaker 1: Part, put into your diet water, instead of other things, drink water. One can say it like this, and one can say otherwise too.
Speaker 2: Okay, I understand. Just say that… Okay.
Digression: A Joke About Shehakol
Speaker 1: You know the story, a Chassidic Jew drinks for whatever all kinds of… before making a l’chaim, he wants to be able to make a shehakol. And he asks a question, he can drink water. What is the answer? The answer is, a Jew drinks because he wants to make a shehakol, doesn’t he get a glass of schnapps.
Speaker 2: Ah, very good.
The Halacha: Blessing on Juice
Speaker 1: “One who squeezes fruits and extracts liquids from them,” when one takes fruits… when things become changed, when a fruit becomes from a fruit to something else. “One who squeezes fruits and extracts liquids from them,” he made juice, “one blesses on them at the beginning shehakol.” One makes a shehakol. Squeezing, not good the threshold. “One blesses on them at the beginning shehakol.” One makes a shehakol, although seemingly one should have had to make ha’etz. But ha’etz one makes on the fruit. The liquid is a different thing, on the liquid one makes a shehakol. The liquid is like things that are not grown from the earth, like other foods. Seemingly the fruit is what is not important. To satisfy the soul of Israel.
In short, there are two fruits that when one extracts liquids there is a different law. “On wine one blesses at the beginning ‘borei pri hagafen,’ and at the end beracha achat me’ein shalosh.” The wine becomes changed for the better, the olives become more important. The wine is a new pre-blessing and a beracha achat me’ein shalosh. The grapes, yes.
Halacha: Olive Oil
Speaker 1: But oil doesn’t have the law that one must only make a shehakol which is less important. There is no new blessing that it should be more important.
Speaker 2: Okay, oil, usually one doesn’t drink oil.
Speaker 1: No, I’m saying why they didn’t make a new blessing on oil, because usually one doesn’t eat it by itself like that. But oil is also like the category of wine, that it is changed for the better. It became important. But the main olives were made for oil. So automatically, when one drinks oil one makes borei pri ha’etz, because that is the main fruit of the tree. It’s not like one changed something with something. That is the purpose.
One Who Has Throat Pain – Oil with Cooked Water
Speaker 1: He says, “Rav Yehuda said in the name of Shmuel: One who has throat pain should not gargle with oil first.” Why does a person drink oil? Because he wants to be very, he wants to make a massage from inside on his throat. “When drinking oil with cooked water and similar things,” there is a way, usually oil on the throat is not tasty, it’s a heavy fat thing, but it’s mixed with cooked water, with some soup, we will see later that cooked water is a type of soup, and similar things, yes, cooked vegetables, that he eats it.
Behold in his drinking, he had enjoyment from the drinking, he indeed found a way how to eat the oil in a tasty way. “But when drinking oil alone,” but he drank oil alone, “when he doesn’t have throat pain,” when his throat doesn’t hurt him, it’s not at all the normal way to drink oil then, “he blesses on it shehakol, because he doesn’t enjoy the taste of the oil,” he didn’t have enjoyment from the taste of the oil. A blessing one must still make, only water one needs only when one has enjoyment. A blessing one must still make, but not borei pri ha’etz because there is no enjoyment. So it comes out, yes. The explanation is not enjoyment from the taste of the oil, he has enjoyment from something else, I don’t know exactly what one says it.
Discussion: What Does “Enjoyment” Mean by Oil?
Speaker 2: Ah, he says that the explanation is, ah, one who drinks oil alone, he drinks just oil, but it has no taste, he has no enjoyment from it. Enjoyment from oil one has only when it helps something for the throat pain situation. Only then is it normal to drink oil by itself. When it’s normal, one sees that the person drinks because it’s a normal way, he does differently from the normal custom of people. But the one who is not, it’s above, someone who drinks when he doesn’t have throat pain makes a shehakol, that is because he doesn’t enjoy, because you are simply not enjoying like that, why are you doing it? I understand nothing from him.
Speaker 1: But the doctor ordered him.
Speaker 2: No, the doctor ordered is the previous person.
English Translation
Speaker 1: No, the doctor told him that he should have this oil, not for his throat.
Speaker 2: Whatever it is, what’s the explanation? How is it called a taste? Does “choshesh b’grono” (concerned for his throat) mean that he has some pleasure from the taste?
Speaker 1: No, he does have pleasure, he has pleasure from what it does to his throat, some kind of taste, something like that, what should we say.
Speaker 2: Because the second one who eats, also eats for some reason. Why is the second one exempt from anything?
Speaker 1: No, he tells you already “choshesh b’grono,” and he does it in a way that it should have a taste, “b’shoteh shemen b’mayim shelukhin” (when drinking oil in boiled water), that’s the point.
Speaker 2: Yes, but if he had drunk boiled water he also wouldn’t, because for “choshesh b’grono” he couldn’t make a blessing, because he didn’t have pleasure, it wasn’t at all. When does a person do the whole thing that he mixes together oil with – because that’s not a normal thing to do.
Law 3: Fruits or Vegetables That Are Normally Eaten Raw
Speaker 1: Fruits or vegetables that are normally eaten raw, fruits or vegetables that are usually eaten raw, if one has made them so they shouldn’t go out from their cooking or boiling, one has cooked them with other foods, or boiling means one has cooked them plain in hot water, so it seems to me that was the explanation in other places, boiling means cooked plain, and cooking means cooked with other ingredients. One blesses on them initially “shehakol nihiyeh bidvaro” (by whose word all things came to be), because this is not the fruit, it has become changed, and it has become less important, because the main fruit is eaten raw.
Vegetables That Are Normally Eaten Boiled
Speaker 1: But vegetables that are normally eaten boiled, vegetables that the normal way is to eat cooked, such as cabbage and turnip, like cabbage and I don’t know what… turnip, what does one eat lately, that’s carrots, I don’t know what… the things that one usually eats cooked, squash, I don’t know what, right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: It’s the opposite, the vegetable is viewed as the main vegetable is cooked, one doesn’t make yet, it’s not yet outside the act. If one ate them raw, one blesses on them initially shehakol. Good, that’s like for example a potato, someone eats a raw potato, so he makes a shehakol, because a raw potato has no taste, someone eats it, it’s not the normal way, that’s what he means to say, that this is the thing.
Things That Are Normally Eaten Either Raw or Cooked
Speaker 1: And things that are normally eaten either raw or cooked, if one eats them either raw or cooked, one can always make the blessing appropriate to them, if it is a tree fruit “borei pri ha’etz” (who creates the fruit of the tree), or a ground fruit or vegetables “borei pri ha’adamah” (who creates the fruit of the ground).
Speaker 2: What does “pri ha’adamah or vegetables” mean? I don’t know what the Rema means when he says “pri ha’adamah or vegetables.”
Speaker 1: Vegetables are green, like all leafy things, and “pri ha’adamah” would mean tomatoes, cucumbers.
Speaker 2: Could be, yes. Vegetables could mean literally the green things, all the green growths.
Speaker 1: What you’re saying makes sense, I have no proof, but it makes sense.
Law 4: Boiling Water – Soup from Vegetables
Speaker 1: Okay, vegetables that are normally boiled, that one has boiled, a person has made such a soup from vegetables that the normal way is to cook. Now there’s a novelty, earlier we spoke about eating the fruits themselves in the boiling. It says that not only that, even the soup from the vegetables, what is the law that one should bless on them “borei pri ha’adamah”? But there is a way that yes, for example if beforehand he actually cooked it, to have the water, the water should get a taste from the dates. A conclusion boiling water is like the boiled items, the water from the vegetables has the same law as the vegetables, which is an important place, not just if one drinks it like that, because the water itself has no taste, the water has now received the taste from the vegetables, and that’s why one cooks it, so that’s the law of “borei pri ha’adamah.” But not in every way, only actually when the vegetable itself is cooked, not when it’s water alone.
Law 4 (Continued): Date Honey
Speaker 1: Date honey one blesses on it initially shehakol. Not like… it doesn’t have the law like honey that we learned.
Speaker 2: Excuse me, date honey is a thing. They learned about wine and they learned about oil. Why shouldn’t there be an extra blessing “nishtaneh lema’aliyuta” (changed for the better) on honey? It’s honey after all.
Speaker 1: Very good. It doesn’t help, one won’t make a blessing “nishtaneh lema’aliyuta” on honey. There’s something that you don’t do, I can’t help you. Honey is also very important… perhaps not on the level of wine and oil, but in any case, date honey is not… because the dates one eats themselves, and since one eats the dates themselves, and this one eats in the form of date honey, it’s less important. It’s a downgrade, because one eats the dates themselves. The date honey is like all other fruit juices that one makes a shehakol.
Speaker 2: But there is indeed something like a sort of date honey or date sauce, I don’t know what one makes indeed today, yes?
Dates That One Crushes by Hand
Speaker 1: But dates that one crushes by hand, but dates that one has crushed by hand and removed their pits and made them like dough, on which one makes “borei pri ha’etz” and a final blessing “me’ein shalosh” (abridged form of grace), because that’s not called honey, because that’s just actually more honey-like a bit, because he crushed it with his hands, so it became very soft, the honey from it came out, and you feel the honey, but you’re still eating the whole date. You eat “borei pri ha’etz” and you say a final blessing “me’ein shalosh.”
Speaker 2: Right, honey is when one takes only like… not that one smears the whole date, but something like the sauce from it.
Speaker 1: Okay.
Discussion: Modern Applications – Fruit Leather and Candy
Speaker 2: But here many struggle, for example one makes sorts of candies with things from fruit. The difference between dates crushed by hand or something that one makes other changes so it should become a… so what? For example the dried things that one makes a dried mango. Seemingly one makes a tree blessing.
Speaker 1: Here it’s dates crushed by hand. The emphasis here is on the word “by hand.” There when one uses a machine one no longer sees the dates. Here comes in the point when one does see or when one doesn’t see the fruit. Because it’s very relevant to a lot of food. You know, rice cakes, things that one cooks, or…
Speaker 2: But rice cake is rice, I’m not talking about that.
Speaker 1: Or whatever, fruit. I mean fruit leather for example. Well, seemingly one should make a tree blessing, I don’t see why not.
Speaker 2: Because he said “crushed by hand” is still the same, because you’re still eating the date. It’s still the same thing. What is fruit leather? One took a piece of flesh?
Speaker 1: The emphasis here is on the word “crushed by hand.” It’s not a major… if a person took a banana, if one made from it that it became such a… it’s like it stands to mash for a child that it became into such a mush, is also… he says that it no longer has the character of the fruit.
Speaker 2: I don’t know, I don’t agree. It seems to me from the law… I don’t know, I don’t see… I haven’t seen the hand. The hand is perhaps because one uses a machine. It’s prohibited at all the difference. I would have thought to say the law for the reason. How does he say there? He says “therefore honey,” he doesn’t say “therefore dates.” Let’s say this way, the law is “therefore honey.”
Speaker 1: What’s the practical difference? So it means, that one crushes it together?
Speaker 2: The honey.
Speaker 1: The practical difference is what? That you do eat fruit leather. You do eat dates crushed by hand, you do eat fruit leather.
Speaker 2: No, no, no. The honey means that there’s no fruit at all, it’s only something the sap, the water that comes out from the date. But you take the whole date, even you take out a part, you take out the green, you don’t want to eat the seeds, but you make from that some use, so seemingly it belongs to candy. A fruit leather, such a thing, seems to me that it’s… you mean it depends if it’s made from real fruits, today that it can be made from plastic, I don’t know what. But the dates is seemingly the fruit is recognizable, there are places where it’s really one doesn’t see what it is, and it’s a mixture of more than one fruit, okay, if it’s crushed one can make from plastic, he says, I don’t know what one makes other fruit leather from it, and I say, but what is the fruit leather that’s actually made from fruits.
Law 5: Sweet Canes (Sugar Cane) – Blessing on Sugar
Words of the Rambam: Dispute of the Geonim and the Rambam’s Position
Speaker 1: The fruit leather, such a thing seems to me, I mean it depends if it’s made from the real fruit. Today it can be that it’s made from plastic, I don’t know what. Here by the dates seemingly the fruit is recognizable. There are places where it’s really, one doesn’t see what it is, and especially if it’s mixed from more than one fruit.
Okay, if it’s crushed, one can make from plastic. I don’t know what one makes today’s fruit leather from. If it was fruit leather that was actually made from fruits, and it became into a juice and afterwards it becomes dried out, it’s still a problem. If then it’s different. If it’s actually on the process, they would have already blessed according to the whites. So I think. One can ask the… I see he brings that you want to say that the Rambam speaks. No, the Rambam seems yes, it’s completely… the Rambam says explicitly no miracle, it became a dough.
If you want to argue that one speaks only if it remained such a piece, I don’t know, it’s not clear. It didn’t become sometimes or what. Okay. It’s very relevant, because the question becomes on juices, from certain juices, orange juice and others. No, but orange juice becomes the question because one plants it initially for orange juice. Okay, that’s another question that one will see next week. But this is a dispute of the poskim, because seemingly the law is that no one makes a tree blessing on orange juice as I know, and seemingly the reason is because all fruits, even it’s for a piece, but it’s another thing.
I’ll tell you why, because there are pieces. I want the juice, I want it to be different. Every fruit except for wine and oil becomes out. That’s the rule. Seemingly one actually doesn’t make a blessing on orange juice. Do you want to argue that it wouldn’t have become… on dates one also doesn’t make. On date juice one also doesn’t make a blessing. No, it’s not. It’s a shehakol. It’s a shehakol. Even it became. So, clearly above, all these fruits remain shehakol, become shehakol. So seemingly that’s the law. Yes, one speaks about the orange juice, about the next law. Let’s go further. Yes, it says… no, the next law doesn’t speak of making a juice. It doesn’t say clearly about a juice. It’s sugar. The Rambam, that it becomes salt. Yes, one must go see. I don’t see that it’s relevant, because juice is not the same thing as salt. Salt is one thing, and juice is a second thing. A drink from fruits is not a fruit. So it seems to me the law.
Sweet canes, sweet canes. Canes is how is it called today? Sugar sticks. Sugar cane it’s called. Sugar cane, yes. But the Rambam translates it as “sweet reeds.” And one cooks them in water, one cooks off the juice from them until it thickens and stands on the king, one makes from it such a powder. And that’s sugar. All the Geonim said, the Geonim said that one makes “borei pri ha’adamah.” One should make “borei pri ha’adamah” because… okay, let’s see. One should make “borei pri ha’adamah,” and others held that one makes “borei pri ha’etz,” because this is a cane, and it’s tall. They weren’t sure if the cane is a “borei pri ha’etz,” or it’s like a small growth, like a “borei pri ha’adamah” that grows on small grasses, or it’s a tree. On this there was a dispute.
And so they said that one who sucks these canes, if someone takes the canes entirely and he sucks it, he chews it, he sucks out the sweetness, also blesses “borei pri ha’adamah.” Seemingly according to the opinion that said “borei pri ha’adamah,” yes? That’s the opinion that said that this is a weaker way of eating. Perhaps on this one makes adamah, and on that one makes etz. That’s what he means.
In any case, the consensus of the Geonim, the agreement of the Geonim was that this is a fruit. The question is only whether it’s a tree or ground, but everyone accepts that it’s a fruit.
Question: Why Is It Similar to Boiling Water?
But why is it similar to boiling water like that? It’s like… ah, so you remember the dispute that we had a second ago, what’s worse, when it’s food or hunger. But here it seems, it’s like boiling water, that one cooks it in water, like a vegetable or a fruit that one cooks. What then, if it’s made for that, the law is that one makes on that actually.
Discussion: Difference Between Boiling and Squeezing
Speaker 2: What’s the difference between boiling and squeezing? Let’s ask the question this way. What’s the difference between boiling and squeezing? Isn’t it the same thing?
Speaker 1: I don’t know. The difference is only what is the way. The way is to boil certain vegetables, and it’s not the way to squeeze certain fruits. If that is indeed the way today, then it is. Could be, I don’t know. I don’t know.
The Rambam’s Position: “And I Say”
The Rambam says, and I say, let’s see what the Rambam says. The Rambam says this way, the Rambam disagrees. The Rambam says that this is like other fruits, and one doesn’t bless on it shehakol. That’s the simple meaning that a throat has a taste. It must be, it must be today also such things, for example cinnamon is also a throat that has a taste.
Speaker 2: No, no, no, the Rambam doesn’t say that way. No, no, that’s not what the Rambam says. The Rambam doesn’t say that other fruits are the canes. No, no, he says two things. First that it’s not a fruit, the canes are not a fruit, so one must make a shehakol. And afterwards he says, on the sugar from it is another reason, “the honey of canes that changed through fire should not be greater than date honey that didn’t change except through everything.” The Rambam holds that even if one extracts juice, first “and I say that it’s not a fruit,” even the extract should seemingly make a shehakol, and on the sugar certainly, the sugar he wonders even more why should one say that one should make on it “borei pri ha’etz” or adamah. There is a law that even date honey that one doesn’t need the whole process, one gives a squeeze and honey comes out, and yet it’s no longer called the fruit itself, so why should one say that this is called the fruit itself?
Speaker 1: Ah, okay, you’re saying why does it fall out? If initially even the fruit itself when one extracts juice one doesn’t make adamah, so all the more so.
Speaker 2: Yes, but on the two things he’s more certain. That’s how I learn the foundation of the Mishneh Torah. But I wouldn’t have learned that way, I would have said…
Even if we admit, he says, even if I would have admitted.
Speaker 1: Yes, I know. I would have translated this way, I would have translated that the Rambam says this way, that the water, the salt, the sugar, that’s not a fruit, and so he says on that, “the honey of canes should not be greater than date honey.” I don’t see that he says extra on the dispute. One must translate his language, his sentence is not…
Question: Why Is It Similar to Boiling?
Why did the Rambam indeed understand what is boiling? Why should this be similar to boiling?
Now he asks the question, he doesn’t ask the question on the Rambam, he asks the question on the Gemara of date honey. Why date honey? Date honey I can still understand, because he still eats the dates. Those boiled ones, that’s the way how one eats the applesauce through cooking.
Speaker 2: You mean to say, you also don’t eat the education after being? Ah, one squeezes, one doesn’t know how the canes go, first one cooks it and afterwards how the work how.
The Tur’s Answer and the Kesef Mishneh’s Response
Just a nice piece, the Kesef Mishneh brings the Tur, that the Tur says, I can answer the Geonim this way, that the honey one eats the dates themselves, so if you eat the honey and dates you should make a shehakol, but the sugar, the entire purpose of making the canes is to make sugar.
So, the sugar is the fruit, it’s the fruit one always speaks of, what is the purpose of this tree? What did people find? One sees later thank God, why this thing, this is the fruit. He says, these pieces that one can make from this milk, that’s the fruit. So the Tur says, so one should say, so one must make “borei pri ha’adamah” or “borei pri ha’etz.”
Chunk 3 Translation
Says the Kesef Mishneh on this: “Va’ani omer” (and I say), that one can see that the Tur did not live in a place where they plant sugar canes. Because I know that in places where they sell, they also sell types where the canes themselves are to lick and suck. So there is a way to eat the canes themselves, just as with date honey one eats the date itself, so the honey… This is how the Kesef Mishneh answers the Rambam.
Two Ways of Learning the Rambam
Very interesting. Simply put, I mean the normal way of learning the Rambam is what Yosef disagrees with me about. The normal way of learning the Rambam is that the Rambam says nothing about what the halacha is regarding sucking the canes, he doesn’t say. I can say he holds that essentially when one sucks the canes one does make ha’adamah, as you say even from the… he said so.
What he says is that the… his main argument is that the water with dust or whatever the rest of the sugar that comes out, is certainly weaker than date honey, where Rashi is no longer arguing, that’s his argument. Date honey is after all just a piece of the date, since it’s not just waste, but something that is extracted, one doesn’t make shehakol, one makes ha’etz. Certainly the honey which is completely changed. He doesn’t go into at all, the Rambam doesn’t go at all into this inquiry of why this is made. The Rambam doesn’t speak at all about this question, the Rambam speaks only about one question: Is this a fruit or is this a thing made from the fruit which is similar to date honey or to squeezing?
Discussion: How to Learn “Va’ani Omer”
Speaker 2: The Rambam doesn’t hold that way. But the Rambam says: “And so they say,” and afterwards he says: “Va’ani omer.” But the way you say it, he should have finished the… he should have said “the bottom line” is such and such, “va’ani omer.” So, he should have said “and one who sucks those canes makes borei pri ha’adamah.” So I don’t agree.
Speaker 1: And I don’t agree with the Beit Yosef. The holy Beit Yosef, v’chol asher b’shem Yosef yichuneh (and all that is called by the name Yosef), he says a very good explanation, and he’s right, but the reason that the Beit Yosef brings from the Rambam that the cane is sweet, and it is edible, and therefore the sugar is the main fruit thereof, I will disagree, because I don’t trust the Beit Yosef’s way of learning the Rambam. The Beit Yosef has a custom of reading into poskim, and he reads into the Rambam.
But one must learn the Rambam, and listen up. But here, on this, you catch, the Beit Yosef’s fits very nicely in the Rambam.
Speaker 2: No, it doesn’t fit, because the Rambam doesn’t say, he doesn’t say at all that this is the argument. He says that this is the argument, and the second part about what the Geonim argue about, what is the difference from my cane, doesn’t enter into the Rambam. The Rambam thinks only about one thing: Is it different from the thing, is it not different? And on this he says, one says it’s a fruit, he doesn’t hold that the canes are not a fruit. A cane is a cane. Why shouldn’t one make ha’adamah? What, there wasn’t a halacha that one doesn’t make ha’adamah on grass? Does such a halacha exist? Who told you such a halacha? But eating a tree that perhaps has taste, one also makes ha’adamah which is…
Speaker 1: No, no, okay, we’ll see soon.
Soon you’ll see more things. We’ll see more things. No, no, we’ve only discovered that this and this cane has some sweetness, and two ways how to get the sweetness. Either you must… listen up, listen up. The Rambam doesn’t say that. The Rambam says that when he says “this is not a fruit,” he doesn’t mean the sucking, he means the honey. Did anyone hold that the sugar is a fruit? Yes, the Geonim. He makes a comparison to this. Why is there a comparison? What is the fruit? The ground. The question is, is the sugar still a fruit of the ground, or is it already a new thing? Says the Rambam, I hold that the “extraction” that you make is a new thing, it’s a different thing, and therefore it’s not a fruit. About this he speaks, he brings a proof on this itself. It doesn’t make sense that someone would say two things in one sentence. He says, “I say so, and I have a proof,” and Tosafot comes and says no, he doesn’t say “I say so,” he means one thing, and when he says “I have a proof,” he means a second thing. It’s grabbing the rope. One can’t learn a sentence that way. Does a person speak that way? People don’t speak that way, and also the Rambam doesn’t speak that way. It doesn’t make sense.
Summary: What Does the Rambam Hold?
Speaker 2: What does the Rambam hold about canes?
Speaker 1: I don’t know what he holds. I know that he holds that this is not a fruit, the honey, the sugar that comes out. Is that the opinion, still the opinion?
Speaker 2: I heard what you said, but the piece “no saying” and “even though” doesn’t fit. It certainly doesn’t fit. What fits much worse is that a person should say a sentence…
Methodological Note: How One Learns Rambam
When he said earlier he meant something else, and the proof is on a second argument entirely. It doesn’t make a drop of sense.
And one may not learn first the Kesef Mishneh and afterwards the Rambam, because afterwards one already thinks that the Rambam meant what the Kesef Mishneh meant. One must first learn what it says, and afterwards see if it fits, and investigate the explanation. And so we also learn other commentators who are not the Kesef Mishneh, and it’s also not the first partition.
Halacha 6: Kor – The Top of the Palm Tree
Says the Rambam further: “The kor, which is the top of the palm tree that is not like white wood, and they cook it first because the kor is not a fruit, and the proof is that it resembles beams.”
The Rambam says what he means, one doesn’t need to shout and squeeze things that he doesn’t say, because he says what he means. I’m already shouting at you, but normally by the halacha… You’ll think I’m asleep, but I won’t shout.
Kaprisin of Tzalaf
“Kaprisin of tzalaf.”
Tzalaf is something like a confusion in the generations that we encounter little, but in Chazal it’s very important. What is this tzalaf? In a few mishnayot in Zeraim, what is this? So, do you know what it is? I’m sorry, I don’t know. It’s some kind of stinking… okay.
“And they cook it separately first, because it is not a fruit, rather the aviyonot of tzalaf are the fruit, which are like the form of thin small dates, and they eat them as fruit etc.”
The tzalaf is a controversial plant, where there are people who find taste in other parts of it, and this is called the kaprisin. On this the Rambam rules, that the true fruit thereof, by those who understand, is the aviyonot which are like small dates, and on this one makes borei pri ha’etz.
The Difference Between Tzalaf and Dekel
It could also be that the explanation is that a… okay, we’ll see pepper and ginger for example. There are things like cinnamon. Cinnamon one cuts off pieces from the tree itself. The tree has like taste of its wood and fruit are equal, the tree has a taste, the tree has a… like the canes and sugar, ginger and sugar. On this one does make a blessing.
The problem of the tzalaf and the dekel is only that they do have fruits. A dekel has fruits, they still have dates. A tzalaf… yes, very good, I understand, I understand, but a dekel also has normal fruits. Not the… one doesn’t plant the tree for the sake of this. I know what a kora is. It’s the… one buys it in the store. I already know what you’re saying, the list.
The same thing the tzalaf. There are the kaprisin which is not a fruit, but it has normal… you can see the pictures. It’s such a flower, and it also grows, as the Rambam says, such dates, people eat it. I’ve never eaten it, I don’t know. It’s still called in English caper approximately. Caparis it says here, from Latin, I don’t know what.
And then one makes ha’etz on this, because you see that the Rambam puts here two things in one halacha. There are two such trees that have two products. One of them is the fruit of the tree, and the second is such a side thing, it doesn’t come in. One must know why on the kora one makes shehakol and on this one makes adamah. It’s still a smaller level.
Halacha 7: Pilpelin and Ginger
“The pilpelin and ginger, pepper and ginger.”
What is ginger? Ginger is cinnamon or… I don’t know. Ginger… isn’t ginger… isn’t ginger… ginger. Aha, so says Google. One puts it in charoset, yes.
So, “when they are fresh”, when it’s fresh, when it’s the fruit itself, “one blesses on them first borei pri ha’adamah”. But “dried”, dried pepper, “require no blessing neither before them nor after them”, because they are no longer called food, they acquire a new category of spices. And eating, it’s not whole, it’s incidental, it’s something that one puts in not even incidentally. The Rambam has, sometimes is still a… no one eats the dried… one puts pieces in the pot to give taste in the pot, and that’s not called eating. No eating stands there.
Yes, the Rambam will later say that one who eats food that is not fit for eating is a strange creature. And so foods that are not fit for eating, and drinks that are not fit for drinking, one blesses neither before them nor after them. Yes, always the matter doesn’t mean like people who think that every person can make for himself what the world is. The world holds that this is not fit for eating, you’re twisted, you’re a strange creature. All halachot are built on this that there is such a thing that you’re a strange creature. Today they say that you’re unique, you’re an individual. No, that’s not the individual.
Question of Rabbeinu Yonah: Why Not Borei Pri Ha’etz?
Rabbeinu Yonah asks why does one make on pilpelin, which is fresh, borei pri ha’adamah, why shouldn’t one make borei pri ha’etz, because pilpelin is a piece of the tree, or a piece of the leaf, a piece of a… pilpelin is… pilpelin is… So, one must make, one must make, he says, borei pri ha’etz, because it’s a part of a tree.
He says, Rabbeinu Yonah answers, the reason why he thinks one must make borei pri ha’adamah is because it’s not like extracted from the wood so strongly, because he says that the tree of the pilpelin also has a taste of pilpelin. What do we find? Pilpelin means pepper, if you eat a lot of pepper…
He asks so, pilpelin is a food tree, and there is orlah on it, so why shouldn’t one make borei pri ha’etz? Let’s look in the laws of orlah. He says so, since the taste of its wood and fruit are equal, one can also take this down, which one sees that the tree from which he held pilpelin, one can also cut off a piece of the wood of the tree and eat. Therefore it becomes taste of wood and fruit equal, and the fruits are like borei pri ha’adamah, because one can make pepper also from the tree itself, so the tree is pri ha’adamah, and everything that grows in it, it means that the fruit is not special for itself.
He now asks another question, there is etrog on which one must make borei pri ha’etz because it’s taste of wood and fruit equal. He says, no, etrog is very clear here that here there is a fruit and here there is a tree. But there are trees, he says, where it’s not so clear what is the fruit and what is the tree. Like cinnamon or other things where the tree itself has a taste.
Discussion: What is Pilpelin?
Speaker 1: I’m afraid one must know what he means pilpelin, because we who translate pilpelin as pepper, pepper is not a tree, it’s ground, it’s like a type of vegetable that grows on a vine. It’s not a tree.
Speaker 2: Yes, you have all kinds of pepper, black, red, I don’t know, it’s not a tree. I mean it’s a vine.
Speaker 1: He brings a proof from the world, one must look in Aruch entry alef, what it says there.
Speaker 2: No, but what is it? Is it more than a vegetable?
Speaker 1: No, it’s a vine. Do you know what a vine means? Such a bush approximately. So, in short, it’s not a tree. A bush is pri ha’adamah. It grows up and so on, apparently it’s adamah. If when you eat a pepper, what blessing do you make? Adamah, right? I can only one on it.
Speaker 2: Regular pepper and hot pepper is the same thing, a different type.
Speaker 1: Ah, I don’t know. Perhaps that’s a tree. It grows in a similar way, it’s perhaps a different type. It could be that the Rambam meant, perhaps pilpelin in the Mishnah… In short, one must know if you meant the same thing. Perhaps he means some other plant.
Discussion: Cinnamon and the Blessing on a Tree
Speaker 2: But it’s very interesting that if one eats cinnamon, one doesn’t usually eat cinnamon, so your answer is it’s just such a spice. But if one for example eats cinnamon, the question is that one must make borei pri ha’etz, because he’s eating a piece of a tree. Have you ever seen how they make cinnamon? They cut off pieces from the tree, and the tree has a taste.
Speaker 1: But I don’t see, I haven’t found the halacha. You innovated a halacha, which you assume there is such a halacha. I don’t see in the Rambam, I haven’t found such a halacha, that if one eats the tree… When you eat a piece of the tree, it’s borei pri ha’etz. Pri ha’etz means what grows on a tree. The tree itself is pri ha’adamah.
I heard such a kind of thing, I don’t know, I’m not a great pillar. I only know what it says in the two halachot in the Rambam. And the Rambam had to say that there is such a tree that has two fruits.
I saw the Kesef Mishneh learned regarding the koras, but it’s lengthy. But the Rambam wrote for people… It doesn’t make sense to figure out a new thing. The Rambam wrote for people who don’t know, apparently he wrote for people who will only learn Rambam. So that’s my permission to learn only Rambam.
And in the Rambam we found, yes, as you say by the koi, by these things, we found that there is a tree where pri ha’etz doesn’t mean only a fruit of a tree, it’s the tree itself. Product, that’s what the tree puts out.
Speaker 2: If a… it’s the case that a pilpel is there over I don’t know why has that worked, must he eat it knows not why kaprot of wood, why make borei pri adamah because it is not a fruit? Why is borei pri adamah? Why isn’t borei pri adamah? Why not borei pri adamah? Why not borei pri by and the questions! Why is the top of the palm and say the tzalaf is not a fruit what is the question, it’s not food it’s little, at least a difference, you know what the difference is.
Speaker 1: Kor, what does one eat there, does one eat a piece of the tree?
Speaker 2: Okay, a good question when one eats, it’s not mentioned that pilpul is subject to orlah, through argument.
Speaker 1: I already know what Rabbeinu Menuach meant, but I see that today’s rabbis say that most rabbis hold that pilpul should not have orlah. It means pepper, what we call pilpul.
Speaker 2: Why does Rabbeinu Menuach say, I hear. Must check the source of Rabbeinu Menuach.
Speaker 1: No. I’m just looking, what it says about pilpul, it’s not clear that… It must be that it’s a different halacha. They say… ah, they say. Ah, the Gemara says the Gemara in Berachot. So, they say that the thing we’re talking about is not the same thing. Pilpul of the Gemara is something else, and it’s a tree. A completely different thing. We’re not talking about that.
So, Rabbeinu Menuach, I know what the Rambam is talking about, from it. What you understand here. So Rabbeinu Menuach is right. If we’re talking about the Gemara’s pilpul… we’re talking about from the Gemara in Berachot which talks about pilpelin. And about that the Rambam speaks. It says right after the chapter. The tree is indeed a tree. So says the person, but what we call today pilpelin, it’s peppers, not a tree at all. So say the rabbis of the time. Further already.
Halacha 8: Bread That Became Moldy, Wine That Soured, Dish That Spoiled
Says the Rambam, “Bread that became moldy”, bread that became spoiled, “and wine that soured”, wine that also became spoiled, “and a dish that in its making”, a dish that became spoiled, that lost its appearance, “wilted things that have no defect”…
Halacha 8 (continued): Things on Which One Makes Shehakol – Gemara Berachot List
Speaker 1:
Discussion of the Gemara in Berachos on Pepper
We’re talking about a Gemara in Berachos that discusses pepper, and that’s what we’re discussing here. It appears right after the karpas. Back then it was actually a tree.
That’s what the person says. But what we call pepper today, which is pepper, is not a tree at all. That’s what the rabbis of our time say.
Further, it states in the Gemara: Bread that has become moldy, wine that has soured, a cooked dish whose form has changed, fruits that have become overripe, beer, vinegar, locusts, salt, truffles and mushrooms – on all of these one recites first Shehakol nihyeh bidvaro.
On all these things one makes a Shehakol.
Explanation: Bread That Has Become Stale
This means: On bread one normally makes Hamotzi, but once it has undergone ipush, even if one still uses it, one makes kugel or chavita, whatever you want, one still gives it the name “bread that has become moldy,” bread that is no longer in the category of bread, but now one still eats it, it’s Shehakol, because it has already lost the importance of bread. The same thing is with wine and vinegar and beer. That means, one no longer makes Shehakol on it, or originally one would have had to make Hamotzi or Mezonos, one no longer makes Hamotzi or Mezonos, because it has already become stale, it has already lost the…
Innovation: Salt and Mushrooms – Minerals and Fungus
And then he says an innovation, on what one makes on locusts, on grasshoppers, and what one makes on salt. Why should one make Borei pri ha’adamah on this? It’s a mineral. It’s an interesting thing. Yes, salt is a mineral, but we see here that when someone finds a way to eat a mineral, one must make a Shehakol. It doesn’t come from Borei pri ha’adamah. Adamah is from the earth. Borei pri ha’adamah is things that grow from the earth, not dead things.
Truffles and mushrooms, also, truffles and mushrooms are not gidulo min ha’aretz. They do come from under the earth, but they don’t have roots. It’s a fungus. There is the mycelium, whose roots are indeed something there under the earth, but it’s not a plant. It can grow in the air on the wall too.
Speaker 2:
No, but how they grow, there are in the wall such…
Speaker 1:
It doesn’t have roots. It’s different, it’s a fungus. It’s not a plant. But on all these things one makes Shehakol nihyeh bidvaro. Shehakol nihyeh bidvaro is the general rule for all foods, everything that doesn’t have a specific blessing.
The Final Blessing for Shehakol – Borei Nefashos
The Rambam says, what is the after-blessing for Shehakol? Besides blessing Shehakol, one blesses afterward Borei nefashos rabos v’chesronan al kol mah shebarata. He says, the Almighty created people and He also created their desires, as we say “v’chesronan,” or nefashos itself means desires. And the Almighty created all these things to fulfill all these desires, l’hachayos bahem nefesh kol chai.
Question: Why “L’hachayos Bahem Nefesh Kol Chai”?
Okay, I need to think. Why specifically does one say “l’hachayos bahem nefesh kol chai”? I don’t know. As if, everything requires a blessing afterward. Every thing, if one eats a shiur one needs a blessing afterward, requires a blessing before. That’s simple. I already know what the line says. And what is novel “to add what”? Even on plain water? What is something that we know requires a blessing before and requires a blessing after?
Textual Difference: Rambam and Our Custom
And one also needs to think about the text of the blessing. I see, here the Rambam brings the text of the blessing, and he doesn’t have any closing here. We say “Baruch Chai ha’olamim.” Do you see? We say differently. The Rambam says “Chai ha’olamim,” by us we say “Baruch,” we make a bit of a closing. Without a name, but we make a closing. This is something that needs to be understood. Okay.
Law 9: Dregs – Water on Wine Sediment
Dregs, section 9. The Rambam says this, yes. Dregs upon which one placed water. A person has dregs, he has sediment from wine or from whatever must that he made, and he wants to still extract the bit of wine that is absorbed between the dregs, he says, he pours water on it.
The Law of Diluted Wine – Proportion of Wine
So, if there is indeed a lot of wine in the dregs, more will come out than what he poured in. So, he placed upon them three, he pours in three cups of water, and below, after he squeezes it out into that, there are four. So it’s clear that the fourth cup or the fourth revi’is is the wine that was between the dregs. Therefore this is proper wine, because you know that such diluted wine that has a third wine one recites on it Borei pri hagafen, for this is diluted wine, this means diluted wine, and yes.
But if he extracted less than the majority, if he poured water on dregs and more came out than what he poured in, such that there was indeed a bit of wine between the dregs, but less than the majority came out, there isn’t a whole revi’is of wine against the three waters. Even if it has the taste of wine, even if it has a taste of wine, one recites on it first Shehakol, one makes a blessing of Shehakol. One doesn’t go by the taste, rather one goes that it’s actually wine.
Discussion: Can We Learn From Here to Other Beverages
Question: Grape Juice with Seltzer
Speaker 1:
Blessings on fruits of the tree, Borei pri ha’adamah. What’s an interesting law, for example, one can quickly make from here a calculation, for example, if someone drinks grape juice with seltzer or something, such a thing, will one make a blessing of Shehakol as long as the majority is the seltzer? Or is it a different type of law, because there one pours in a finished beverage, and he says that the seltzer is in order to give a fizz, to give a bubble. I don’t know, I’m just thinking.
But if a person mixes water with orange juice or with any other… Okay, orange juice is Shehakol. If the law is like… If the law here, here he’s not really speaking in the law, here the question is whether it’s called wine. The question of dilution, of how dilution works.
Speaker 2:
Yes, true, but if one would accept, this is the straightforward law, there are perhaps other ways to think, but the straightforward law, if grape juice is called wine… One needs to know about grape juice, they don’t mean with dilution.
Speaker 1:
No, one needs to know, it’s not so… The grape juice makers say it’s grape juice, but one needs to know if one can believe them, because they play around with it.
Digression: The American Grape Juice Industry
I heard that it’s not so simple how one makes it properly. That the main thing is American grape juice, something is played around with.
Speaker 2:
Very good, he can blackmail with this.
Speaker 1:
No, people say that the standard meant that Rabbi Ephraim Shlomo’s hundred percent grape juice is technically hundred percent, with some bit of Torah he has.
Return to the Question: The Law of Dilution by Grape Juice
In any case, one needs to be precise, if it has the law of wine it’s actually very good. If it has the law of wine, then it’s up to three quarters grape juice. If he has already used the leniency that only one can use it.
So one says perhaps as a joke, someone came to the rabbi, the British rabbi, someone said that he can pour in water. He says, “But I don’t mean grape, I mean must, whatever, I now have must, I want to make wine, I don’t have wine, I make must.” Ah, true, then it’s seemingly true, up to three quarters water.
Question: Do We Go by Taste by Other Beverages
But I, ah, I mean yes, it could be that there are other types of laws. The question here is what has the name wine. But when a person mixes just two types, it’s an extra law, when a person mixes just two types, whether one goes by the taste. If someone mixes water with must, the must is more dominant, he’ll feel like he’s drinking must, not like he’s drinking water that has no taste.
Speaker 2:
But in total, this is indeed the law of diluted wine. This is indeed properly the law of diluted wine, of the leniency of diluted wine. Diluted wine means, I don’t want to drink such strong wine, I want to make it weaker, I put in water. So there’s a certain ratio that’s still called wine, and a certain ratio…
You’re saying that one can’t learn from here, because here it’s speaking that it’s barely wine, it’s only the dregs, and then it’s still wine.
Speaker 1:
I’m saying, he takes some wine, I have a point.
The question about mixing grape juice with seltzer, seemingly one won’t be able to learn from here, as you say, because here is a law of what is called diluted wine. But other times there’s a question of what is the main thing of the beverage, perhaps one goes by the taste. When a person mixes just two beverages, it’s an extra question, indeed there’s a case like Shmuel and Rav, because all other beverages are anyway Shehakol.
Question: If Someone Makes Borei Pri Ha’etz on Orange Juice
But let’s say, if someone makes a Borei pri ha’etz on orange juice, because one plants it for an orange, whatever, no one does, and he mixes it with water, I’m saying, if someone rules this way, and he mixes it with water, will one also say that one will go with the same ratio, that every beverage has something like dilution? Or will one say that one goes by the taste?
Speaker 2:
Wine has here a law that there’s a way that people drink wine, and only because of that can one make a Borei pri hagafen. Exactly, you see that not, it doesn’t go at all that way, the taste doesn’t change.
Speaker 1:
It seems, you’re talking about such a thing of primary and secondary. But I don’t know, why shouldn’t one say?
Speaker 2:
You’re asking a question. Why shouldn’t one say, why does he drink the water at all? Let me finish a sentence. Why does he drink the water at all? What, there is indeed in the wine, so the water is enough, the dregs is indeed the main thing, and this is indeed secondary.
Answer: Wine is an Important Thing
Speaker 1:
The answer is seemingly to this, somewhat a good question. The answer that one can think to this is that wine is such an important thing, this is not an important thing. Water with the taste of wine, he doesn’t take any vine. Then the laws are different. A vine is an important blessing, this is not the importance. The Rambam says indeed this even if there is in it the taste of wine, to exclude what you’re saying. That normally one would go by taste.
That means, earlier we learned that what means primary and secondary? The taste that you like more. Why does he eat the herring and not the egg kichel? Because he likes the herring, because that’s good for him. So the person seeks here to drink wine. I can think that it’s five times the same case.
Speaker 2:
It’s completely different, one doesn’t go by the taste of the herring, one goes by what you want to eat. It’s a whole different thing. But what is the person drinking here? As if he’s going to drink the dregs, it’s not essentially like another water, essentially this is an important beverage.
Speaker 1:
It’s not! It’s a nice beverage, it’s water with the taste of wine, but it’s not wine.
Conclusion: This is Perhaps a Special Law by Borei Pri Hagafen
Speaker 2:
No, I’m saying it could be because of this the law is only by Borei pri hagafen. My question is, let’s say, let’s say that there’s a way of putting together a Borei pri ha’etz, a liquid Borei pri ha’etz. Yes, if there is such a thing as a liquid Borei pri ha’etz, if one plants it for that?
Speaker 1:
Simply, in reality there isn’t, but theoretically I could say. Theoretically I would say that then the rules are completely different, one goes completely by taste, because Borei pri ha’etz they didn’t establish a special important blessing like Borei pri hagafen is different for the better. Here it’s clear, it’s no longer the important thing that’s called wine. There’s an important thing that’s called wine, that has Borei pri hagafen, this no longer has the level of importance. So other times there perhaps one does go by taste. One needs to know, I’m saying from here, it could be this is a special law by the Rambam. One needs to perhaps look further in the Gemara.
Transition to Law 10: Changes in Blessings
Speaker 1:
Good. Now we’re going to learn what is approximately what he made the chapters for before. Here you are sitting from now and further, the next few weeks here every person will need to conduct himself here properly and lawfully, as it should be, otherwise not correct, not properly made the blessing, and this is the law.
The first law is this: Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam Borei pri ha’adamah, you ask me it’s indeed pri ha’etz, to say when Borei pri ha’etz, what happens here? You made a…
Law 10: Errors in Blessings – The Rules of General and Specific
Speaker 1:
So other times one needs, perhaps one does go by taste. One needs to know, I’m saying from here, it could be that this is a special law by the Rambam, one needs to perhaps look further in the Gemara. Good.
Now we’re going to learn, approximately before this he made the chapters, here until now, from now and further, the next bunch of laws, it’s speaking that someone made a mistake, he made an error, he didn’t make the correct blessing, what is the law.
The first law is this: If one blessed on fruits of the tree Borei pri ha’adamah, seemingly it was implied that on fruits of the tree one should say Borei pri ha’etz. What happens if someone made Borei pri ha’adamah on fruits of the tree? He fulfilled, he was yotzei. But if someone said on fruits of the earth, what we call vegetables, things that grow on the earth, Borei pri ha’etz, he was not yotzei. Let’s finish the section and we’ll explain. But on everything, whatever he ate, if he made Shehakol nihyeh bidvaro, he fulfilled, he was yotzei, even on bread and on wine, even if he made on bread instead of Hamotzi, or on wine instead of Borei pri hagafen, he said Shehakol nihyeh bidvaro, Shehakol includes everything.
Explanation: The Levels of Importance in Blessings
So let’s explain. We discussed that there are like levels of importance. Borei pri ha’adamah is generally on everything that the earth brings forth. So seemingly one would be yotzei with this also on all types of fruits. But the Sages added a blessing on fruits of the earth, on fruits of the tree, perhaps because it’s more important, as Rabbi Yitzchak said that it’s a tremendous thing, you plant once, planting a fruit tree is much more, it’s not like planting every year, so perhaps comes a special blessing. The Sages made Borei pri ha’etz. So Borei pri ha’etz is however only something that grows on a tree.
So if someone made Borei pri ha’adamah instead of Borei pri ha’etz, he still thanked the Almighty, he just didn’t say the importance that should have been said, he was yotzei. But if someone said on fruits of the earth, on vegetables, he said Borei pri ha’etz, he was not yotzei, because he said something that is not true, it’s not fruit of the tree, the blessing doesn’t come at all.
Shehakol is Yotzei on Everything
And Shehakol one is yotzei on everything, Shehakol is a general blessing. The same thing, Shehakol. Everything is indeed Shehakol nihyeh bidvaro. The logic is basically, because not a specific in the general… Also means it? Is not yotzei the enactment, because there is indeed a law, one needs to say differently. The point is however that the general language also goes on the specific, but the specific language doesn’t go on the general. It’s such a principle for all the camps.
Speaker 2:
No I think whether it’s because the enactments of the Sages, whether the main thing is the word. The explanation of the words because Shehakol devarim means actually everything. Means Shehakol a rabbi says Borei pri ha’etz, he said a lie on a vegetable. It’s simply the notion that this is the level of the enactments of the Sages. I already know the word lie.
Innovation: A Blessing is Placing God’s Name on the Thing
Speaker 1:
A blessing is such a placement. A blessing is that on this they made the blessing. The Shehakol devarim is essentially in place of everything, but besides that which needs to make it there is a special blessing on it. The main thing is to thank the Almighty. But with this one the Sages added an importance. You thanked the Almighty without the importance. A blessing sees that almost every law will be difficult how one translates it.
A blessing is a bit more than that. A blessing means that one brings out God’s name on the thing. It’s a placement, like a sanctification almost. When one says a blessing of a sacrifice, a notion stands on a name. Not a natural notion. This is a second thing. A third thing. Placing God’s name on the thing. One brings out, a blessing in Chassidic terms a blessing is changing forgetfulness. This is a way that one brings it out. But the Torah sees it this way. But the Torah sees it this way. But the Torah sees it to live wine and and he said blessed general on it. Yes. It’s brought out that. Now it has become a holy gathering, congregations. As I have… When a blessing I think mixes.
Chassidic works explain that a blessing is “mashneh mishkachah” (changes forgetfulness), drawing down upon the thing the highest level. This is already an interpretation, a Chassidic interpretation, but I think the idea is original, and in the Gemara you can see that it’s an idea. It’s a “chalal” (space), he brings out the Name of Heaven upon the thing, and this bringing out needs to be brought out upon the thing. In general, there is intellect with “garera” (arousal) upon everything. There is also a special thing called “borei pri ha’eitz” and the like.
If you think this way, you understand much better the issue of “brachah levatala” (blessing in vain), it’s not such a problem. A brachah levatala, like he made a blessing in vain, he placed the Name of Heaven upon nothing. It’s something like that kind of idea. So, okay, that’s what I think.
Law 11: Error in Language but Correct Intention – “Kashal Bilshono” (Stumbled in His Speech)
Speaker 1:
Good. Now we’re going to learn an interesting law about error, a certain type of error. Let’s learn what the Rambam says. “One who takes a cup of beer in his hand”, a person took a cup of beer. Beer we already know is “shehakol”. Why is beer shehakol? Why isn’t it mezonot, since it’s made from barley? We learned earlier that it’s from those things that are like “ufsada” (deteriorated), it became weaker. It’s not like the grape which became better. True, one could say that beer is an upgrade, but it’s not. It’s better, but it’s not “tzurat hapat” (the form of bread). Tzurat hapat would be mezonot. It’s not a “davar shemazin” (nourishing food). That’s what we saw, yes. The only thing that loses its form and gets a new blessing is indeed “borei pri hagafen” and “hamotzi”, but beer didn’t receive that category.
The Rambam’s Case: Intention at “Shem Umalchut” (Name and Kingship) Is the Main Thing
In any case, he took a cup of beer, and he wanted to make shehakol. He began, he knew that in his head there is beer, and he began to make a blessing on the beer. He said “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, but oops, he made a mistake in his words, “and erred and said ‘borei pri hagafen’”. The Rambam says, “we don’t make him repeat it”, we don’t make him do it over. Why? The Rambam will say at the end why.
Very good. And now the Rambam says more examples. The same thing is if someone had fruits of the earth where one must make “borei pri ha’adamah”, but by mistake he said “borei pri ha’eitz”. Or he had a type of mezonot, a grain dish which because it doesn’t have tzurat hapat one makes “borei minei mezonot”, but he erred, he made a mistake. When he began saying “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, he thought that everything was fine, he knew what he had in his head, but at the end he said the wrong words.
The Rambam says, “he fulfilled his obligation”. Why? “Because at the time he mentioned the Name and Kingship”, when he said “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, which is the main part of the blessing, “his intention was only for the blessing appropriate for that type”, his intention was good. When he began making the blessing, he had in mind for that which when someone asks him, “What are you making a blessing on?”, “I’m making a blessing on beer, shehakol”. “And this is the main part of the blessing”. The error wasn’t at “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, but at the end there was some stumbling in speech and he said “borei pri hagafen”. So even though he erred, he fulfilled his obligation. He erred, at the end he fulfilled his obligation, because when he said “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, it was for the correct blessing on the correct food. Therefore we don’t make him repeat it.
Dispute Between Rambam and Ra’avad
And on this the Ra’avad argues very strongly, and the Ra’avad doesn’t understand the concept that because when he says the Name and Kingship he knows what he’s making it on, he knows that he’s holding in his hand shehakol, and it’s understood that if someone would have asked him he would have said yes, shehakol, but he made a mistake. We don’t go after that, we go entirely after what comes out of the mouth. So the Ra’avad says that according to the Rambam’s law he should indeed have to repeat it. We go entirely after what we find.
The Opposite Case: Error in Intention
What would be if the Rambam would have said when it’s the opposite, when he has an error, he’s holding a cup of beer, and when he said “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam” he thought it was wine, and at the end he gave a look inside and he noticed it’s beer. Would the Rambam have said that he didn’t fulfill his obligation or yes he fulfilled it? Seemingly he didn’t fulfill his obligation, because that’s what it implies, but then one can further say that we go leniently. The Gemara speaks about this question, and the entire sugya is built on a difficult Gemara, the Rishonim learn it through, but learning the Rambam and Ra’avad one can understand the reasoning and the concept simply.
So seemingly it would come out from the reasoning that one doesn’t fulfill the obligation. That’s how it seemingly perhaps stands in the Gemara, but it seems the Rambam doesn’t rule on it, and it could be the reason he doesn’t rule on it is because here it’s a doubt, and it could be on the other hand, yes, certainly the Rambam also understands that what he said makes a difference, it fixed it. And the Rambam will say the next law, blessings are rabbinic, and with rabbinic matters we go leniently. So it’s a doubt in the Gemara, the Rambam doesn’t rule that he must repeat it if he knew he made an error in his intention in the first half of the blessing.
Even on this the Ra’avad disagrees, the Ra’avad argues that it doesn’t make sense that one should rely on what he thought, and the Ra’avad disagrees from reasoning, he doesn’t say here that it’s stated in the Gemara, certainly it’s built on how it appears in the Gemara, but the Ra’avad argues that it can’t be that we go after what a person thought when he says “melech ha’olam”, rather we go after what he says.
Discussion: How Can Such an Error Happen?
Speaker 2:
The question is what do people who think mean, how can a person actually think and say shehakol, that when he came…
Speaker 1:
But there is such a thing, the error of “borei pri hagafen” can sometimes be like we’ll see. Sometimes it’s a typo, sometimes the person was distracted, simply not. The Rambam speaks of one who was like “kashal bilshono” (stumbled in his speech), because he was singing with a friend, he began saying a havdalah tune, and it came in… When he says by the Rambam, he didn’t know that there is a shehakol here. I mean, one can go into this…
Speaker 2:
No, no, I understand. What happened? It’s… the Rambam only speaks of a split-off, how do you say? It’s a… a tongue… lapsus, lapsus. Yes.
Speaker 1:
The Rambam speaks of a person who makes an error, and not “kashal bilshono”, he simply didn’t pay attention, he doesn’t even know what’s in his head.
Speaker 2:
No, the Rambam doesn’t speak of that. Then it would be an error. The Rambam tells you clearly that he knows what he’s holding, and he makes a lapsus. No. Can you call it… if for example someone doesn’t know which blessing one makes on bread, he has an error in law, not about what the law is. But, or it’s a closed box and he doesn’t know at all what he’s holding, that’s a different thing.
Innovation: A Blessing Is Placing the Name of Heaven – Therefore Intention at Name and Kingship Is the Main Thing
Speaker 1:
One can understand, if according to what I said earlier, you can understand it very well. If the main blessing is to say on the thing “Hashem our King, King of the world”, you said it on the thing. The action is almost the main blessing, the “it was before him for some time”. The language is to fit the language to what the reality is. The Rambam says, okay, it’s not dangerous if it turned out that the language is an error.
Speaker 2:
Because here one would say the Butchatcher Rav, one can make a condition. He said, always when I say “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”, I have in mind the thing that is in reality, and what is in the cup, on that I have in mind.
Speaker 1:
No, no, I understand, one can’t make such a condition.
Speaker 2:
I wanted to get to practical law, can one make such a condition? Because if that’s the word, if so, if that’s intention, I can say, I’m always intending on what the truth is.
Speaker 1:
No, one can’t. That’s what I’m saying, intention is not the meaning. Intention is not the meaning that people think. It goes back to my thing, that intention is the meaning, like you said earlier, if you ask yourself what you’re doing, you say that’s what you’re doing. Intention is not meaning what I have in my head, some sentence in my head, that’s not the meaning of intention.
In Practice: The Ruling of the Acharonim
Okay, in practice, the Mishnah Berurah and likewise the other Acharonim say they don’t rule like the Rambam here. It could be that given the doubt we go leniently with blessings, the rabbis, it could be that if someone has such a case, there’s a dispute among Rishonim, it could be that in practice, the Acharonim, it could be that one repeats it, even though here you still have a doubt whether the Rambam is right.
Speaker 2:
No, I’m saying that we still have a doubt. And with doubt we go leniently, rabbinic doubt, doubt of the Rav, and so on. Either way one can be lenient and not repeat it.
Law 12: Doubt Whether One Made a Blessing
Speaker 1:
The Rambam says further, “All blessings, if one is in doubt whether he blessed or didn’t bless”, when a person has a doubt whether he made a blessing on fruit blessings, on blessings before eating, “he doesn’t go back and bless”. Unlike Birkat Hamazon which is a Torah-level doubt where one must indeed make it.
Law 12 (Continued): Doubt Whether He Blessed – He Doesn’t Repeat
Speaker 1: No, he says that we still have a doubt, with doubt we go leniently, doubt regarding the Rambam, doubt regarding the Rav, and so on. Either way we can be lenient and not repeat it.
The Rambam says further, “All blessings where one is in doubt whether he blessed or didn’t bless”, when a person has a doubt whether he made a blessing on fruit blessings, on blessings before eating, “he doesn’t go back and bless”. Unlike Birkat Hamazon which is a Torah-level doubt where one must indeed, here it’s a rabbinic doubt. The same thing with the blessings of “me’ein shalosh” or “borei nefashot”, “neither at the beginning nor at the end”. All these blessings are rabbinic, and as it says in the books there is the well-known principle that with rabbinic doubt one can be lenient.
Law 13: Forgot and Put Food in His Mouth Without a Blessing
The Rambam says further, “One who forgot and put food in his mouth and didn’t bless”, he forgot and he already started eating without a blessing, he already put food in his mouth. “If it is a drink”, if it’s drinking, one can’t spit out a drink and then take it in again, there’s no way, he should swallow it, “and bless at the end”, and afterwards make the blessing. That means, one doesn’t make shehakol anymore, but rather makes a “borei nefashot”. These are such things for example, it’s strange, it comes out in the Rambam that one makes such a blessing after one has eaten. No, after one has eaten. Like that? After one has eaten? Or could it be “bless at the end” means he only makes an after-blessing?
Discussion: What Does “Bless at the End” Mean?
Speaker 2: The Rambam doesn’t say it so clearly. It could be.
Speaker 1: No, simply he’s right. The language “bless at the end” means that he makes a final blessing, like earlier, “neither at the beginning nor at the end”. Once a blessing at the beginning, and once a blessing at the end. Ah, it could be.
Speaker 2: “At the end” means at the end of swallowing, at the end of swallowing the food.
Speaker 1: Yes, no, look at the previous line, “neither at the beginning nor at the end” means, not an initial blessing and not a final blessing. At the end means once a final blessing. Aha.
So he makes an after-blessing, he missed the blessing. What can you do? A blessing is only before eating, goodbye.
Fruits That If Spit Out Would Be Disgusting – Move Them to the Side
But if it’s fruits “that if spit out would be disgusting”, if he’s going to spit it out it will become disgusting, one can’t make him spit it out, “like figs and grapes” which are already half chewed in his mouth, after blessing, he should put it to the side of his mouth and make the blessing, and afterwards he can swallow it. Because usually one makes the blessing with a full mouth, and the Rema says that this is not the proper way, put it to the side of the mouth and make the blessing.
Why can’t one do this with water? Because with water one can’t do this. For what reason? Danger, one can choke. Yes, one can’t hold a drink in the mouth, in the throat, by the swallowing area not free to make a blessing, the Rema said earlier.
If They’re Not Disgusting – Spit Them Out of His Mouth
“If they’re not disgusting”, if there are things that won’t become spoiled, it won’t be disgusting, “like beans and peas”, the Rema brings from the Gemaras, things that won’t spit out, it won’t be disgusting, it doesn’t look disgusting, Master of the Universe, that one already put in the mouth like grapes, “spit them out of his mouth until he blesses”, even so he should spit them out. Perhaps it’s hard, perhaps it’s a candy. He should take it out of his mouth.
And it’s also not just the disgustingness, but when a person has now taken a grape into his mouth, he hasn’t chewed it yet, it’s not necessarily the disgustingness. In short, if it’s disgusting, and if however you can spit it out and afterwards put it back in your mouth, then “spit it out of his mouth”, he should spit it out and make the blessing when he has nothing in his mouth, and afterwards he should eat. It’s not ideal, it’s not ideal to make the blessing because one has something in the mouth. Why? Because one doesn’t say the blessing with a full mouth, or because the blessing must be before one eats it, one of the two.
Law 13 (Continued): One Who Eats Many Types – Order of Blessings
The Rema says, “One who eats many types”, if a person has in front of him a table with different foods, “if they have the same blessing”, if he’s going to eat different things, for example what is shehakol, “he blesses on one of them”, he makes one shehakol “and exempts the rest”, he doesn’t keep making more of the same type of blessing. So one makes the blessing on all the things in front of you and one is exempt.
“And if they are different blessings”, but if it’s different blessings, one blessing doesn’t exempt the other, one food doesn’t exempt the other, except as we spoke earlier during a meal, hamotzi and such things. So if it’s not the same blessing, one makes on each one “the blessing appropriate for it”, one must make on each food an extra blessing.
Which Type Should He Bless First?
“And which type should he bless first?” Which one does one make first? Unless someone has, I don’t know, an adamah with a mezonot with a shehakol. What he wants to eat first, on that he should make the blessing first. That means, I want to eat this first, I make that first. Simple as that.
But, “and if he doesn’t want this more than that”, this is a very strange case, one must remember. People get very busy with these laws, but almost always when a person has two foods and you ask him which you want to eat first, he has an answer to that. Then the answer is, he should eat which he wants to eat first. It happens that he’s a strange person, it doesn’t matter to him, he has no interest whatsoever in eating this differently from that, then there is a legal order.
I mean the person who doesn’t know what “he doesn’t want this more than that” means, he mainly wants the blessing. He’s such a “chassid shoteh” (pious fool) who instead of saying “let’s eat”, says “let’s make a blessing”. So the whole purpose here is the blessing, he wants to know what… the blessing is for him the more important part than the eating.
The Seven Species Come First – Whatever Comes First in the Verse Comes First for the Blessing
And approximately the same is with the seven species. The seven species with which the Land of Israel was praised comes first. Seemingly, because Birkat Hamazon has to do with the blessing of the Land, “and for the Land and for the food”, “and you shall bless Hashem your God for the good Land”. Therefore one should make that which has a connection with the Land of Israel. It’s very interesting, even the seven species grow in America, but it’s the type that the Land of Israel has abundance of. Yes, is that the case? Interesting thing. But the Sages didn’t change the law.
Translation
The Rambam says, what is the order among the shivas haminim (seven species)? The Rambam says this: “Kol hakodem bapasuk kodem lebracha” (Whatever comes first in the verse comes first for the blessing). When someone has different items from the shivas haminim, which blessing does one make first? The Rambam says, we look at the verse – what comes first in the verse comes first. “Vehashiv’a hem hamnuyim bapasuk zeh” (And the seven are those enumerated in this verse). He says, which verse are we talking about? The verse that lists the fruits with which Eretz Yisrael was praised. He says the verse: “Eretz chita us’ora v’gefen ut’ena v’rimon, eretz zayit shemen udvash” (A land of wheat and barley and grapevines and fig trees and pomegranates, a land of olive oil and honey). So we go with this order. “Udvash zehu hat’marim” (And honey – this refers to dates). He says, the Rambam explains by the way, what is the honey that the verse ends with? We don’t mean regular honey, which would be shehakol. Honey means when one eats dates. In fact, even when one eats the honey from the dates, the Rambam said it’s a shehakol. The honey means the dates themselves. It’s interesting, because one could have learned this seemingly from the verse itself, or it’s from the enumeration.
And the same thing is also with oil, but oil is for a different reason, because it’s not so readily fit for eating. Zayit shemen. Ah, both are written. Here by honey only the honey is written.
The Principle of “Karov La’aretz” – Dates Precede Grapes
The Rambam says this, besides the order of the verse being very interesting, because they were happy, okay, there’s an order in the verse. There are still more categories in the verse. “T’marim kodmin la’anavim” (Dates precede grapes). Seemingly, why should dates precede grapes?
Speaker 2: Ah, ah, ah, but gefen (grapevine) comes earlier.
Speaker 1: The Rambam says, besides the order of the verse, there’s also something about what’s close to the word “eretz” (land). When one says about something, “This is the land where such-and-such fruit grows,” it’s understood that the fruit is very important. That is, “the land of apples,” it’s understood that the apples there are very important. So what stands next to the word “eretz,” again, what is close to the word “eretz,” it’s understood that this is a very important fruit. The point is that the word “eretz” appears twice in this verse, so the second time brings out again the importance of the honey and the olive oil. Because gefen appears right after “chita us’ora,” whereas tamar appears only after “zayit shemen,” it turns out that it’s more important.
Speaker 2: No, I’m saying it makes sense, because you’re thinking of someone speaking rhetorically. Someone says, “It’s a city where you have the best things,” and he lists, “This is the apple city,” and then he says, “and this is the grape city.” Obviously, you see what’s important to him, because you’re giving the name of the land based on the fruit.
Speaker 1: “Dvash zeh t’marim” (Honey – this is dates). The Rambam says, “Ut’marim kodmin la’anavim” (And dates precede grapes). Olives certainly, yes. He says, even dates precede grapes.
Speaker 2: You’ve now repeated what you said.
Speaker 1: Yes, I’m saying, the Rambam only calculated that dates precede grapes, but olives are also before grapes, right?
Speaker 2: Yes, that’s obvious.
Discussion: Is Olive Before Barley?
Speaker 1: Olive is also before barley, seemingly. That would have been anyway. Also before barley, because what’s closest to “eretz” is the most important, right? No, not before… not wheat, but barley, before barley seemingly. Olive should have gone before barley.
Speaker 2: No, I don’t agree.
Speaker 1: Why?
Speaker 2: Why? Yes. Why did you stop specifically at gefen?
Speaker 1: The Rambam says honey, honey is compared to gefen.
Speaker 2: Again, chitin us’orim (wheat and barley) is hamotzi or mezonot.
Speaker 1: Okay, that’s a different type of species. The whole question is only by the… And gefen is a gefen. The whole question is only between the… He doesn’t say one with the Chatam Sofer’s. And anyway, when one makes hamotzi, one doesn’t usually make other blessings.
Speaker 2: Again, perhaps there’s barley here, you have barley, on which you make borei minei mezonot, and there’s olive. Are you sure one makes barley first? I don’t know.
Speaker 1: Yes, yes, it’s certain.
Speaker 2: Why? Isn’t it written somewhere that one makes borei minei mezonot before other things? All the blessing of borei minei mezonot?
Speaker 1: There’s no difference now. The whole reason why this comes first, is more or less written in the Rambam that usually when one makes mezonot one doesn’t make other blessings. And I know that the Chatam Sofer didn’t rule this halacha, but it’s written more or less in the Rambam that usually when there’s mezonot, the other things are secondary. On mezonot this was written in the Rambam.
Speaker 2: But not in this case, not when there’s a table with many species and you want a little of this, a little of that.
Speaker 1: No, no, it was written. There’s a doubt about this regarding a cooked dish, that it was written there. No one eats barley kernels alone, rather one eats it with a cooked dish, so that’s the food. Wheat and barley is a plate of cereal. When did you last see someone go to a plate of barley? Cereal! I don’t know what, there are missing things that are borei minei mezonot that one doesn’t make borei pri ha’adama on.
Speaker 2: Yes, no, there are, I hold that there are.
Speaker 1: Oat cereal, oat groats, all these things, there’s a plate there. Who says you should make that? We’re talking about something simple, we’re talking about a large smorgasbord.
In any case, in any case, you’ll look at the poskim. One can find all kinds of explanations. But I’m just telling you, a simple way of reading the Rambam. One must sometimes try to do this.
Bracha Achat Me’ein Shalosh
Okay. Now the Rambam will say, there’s a bracha me’ein shalosh (blessing that is an abridgement of three), as the Rambam has…
Law 14: Text of Bracha Me’ein Shalosh on Fruits and Wine
So this is the simple understanding, from this the Rambam speaks about dates and grapes, he doesn’t say that one recites the entire verse. On the contrary, here if you want to look at the poskim, you’ll find all kinds of answers, but I’m just telling you a simple way of reading this Rambam, one must sometimes go back to this.
Now the Rambam will say, there’s a bracha me’ein shalosh that the Rambam said on borei minei mezonot, he also calculated on fruits and wine. He hasn’t yet said how one says this, the text of the blessing. He says, bracha achat she’hi me’ein shalosh (one blessing that is an abridgement of three) that one makes on chamishah minei hapeirot v’shel yayin (the five species of fruit and wine), if one eats a measure of fruits and wine. Five species? Which five species? Ah, the five of the shivas haminim that are borei pri ha’etz. V’shel yayin hi (And of wine it is) the same type of blessing shel minei hadagan (as of grain species), the blessing that the Rambam already said earlier, the bracha me’ein shalosh, what we call al hamichya.
Aval al hapeirot hu omer (But on the fruits one says), the beginning is different, he says “al ha’etz v’al pri ha’etz” (on the tree and on the fruit of the tree), that is, one makes a blessing on the tree and on the fruit that the tree produces, “v’al tnuvat hasadeh” (and on the produce of the field), which the field yields, which the field produces, “v’al eretz chemda tova” (and on a desirable, good land), this is already further along the order that the Rambam already mentioned earlier by al hamichya. V’al hayayin (And on the wine) one begins with “al hagefen v’al pri hagefen v’al tnuvat hasadeh v’al eretz chemda” (on the vine and on the fruit of the vine and on the produce of the field and on a desirable land), v’chotem bishtayim “al ha’aretz v’al hapeirot” (and one concludes with two: “on the land and on the fruits”). One doesn’t say, one doesn’t conclude “on the land and on the fruit of the vine,” but “on the fruits.” That is, our text does have an extra conclusion also for “on the land and on the vine and on the fruit of the vine” at the end. Do you see what the Rama’s position is? Gentlemen, we’re now learning our Rambam.
The Rambam says, v’im haya b’Eretz Yisrael (and if he was in Eretz Yisrael), if he’s in Eretz Yisrael, he doesn’t say “on the land and the fruits,” but he says “al ha’aretz v’al peiroteha” (on the land and on its fruits), on the fruits of Eretz Yisrael.
Adding “Hatov V’hameitiv” in Me’ein Shalosh
The Rambam says, v’yesh mi shemosif bibracha she’hi me’ein shalosh kodem chatima (and there is one who adds to the blessing that is an abridgement of three before the conclusion) a few more words, “ki ata Kel tov umeitiv” (for You are a God Who is good and does good), ein bracha revi’it (there is no fourth blessing), and the bracha me’ein shalosh mentions the eating, which is a piece of hazan (nourishment), and then one mentions the land and Jerusalem. The Rambam says that v’yesh mi shemosif (and there is one who adds), who it was, I don’t know if it was a Mishnah in Tiberias, I don’t know what, but there was a custom of adding to the bracha me’ein shalosh so that it should be a bracha me’ein revi’it (an abridgement of four), it should have everything, it should be a kind of Birkat Hamazon, one adds “ki Kel tov umeitiv ata” (for You are a God Who is good and does good) etc., she’hi k’ein bracha revi’it (which is like a fourth blessing). But v’yesh mi she’omer shelo yomar “HaKel tov umeitiv ata”, shelo tiknu bracha revi’it ela b’Birkat Hamazon bilvad (and there is one who says not to say “The God Who is good and does good,” that they only instituted a fourth blessing in Birkat Hamazon alone), the enactment of the Sages to add a fourth blessing is only specifically by Birkat Hamazon and not by me’ein shalosh. The Rambam doesn’t say what one should do, he says this is one of the commentators on the Rambam says not what to do, he only says two versions, and seemingly one can do what one wants.
Law 15: Combining Me’ein Shalosh When One Has Eaten Multiple Species
Okay. The Rambam says, what happens if someone had two types of things or three types of things that come under the same bracha me’ein shalosh? What are the priorities? He drank wine, he ate dates, he ate dates, and he ate a borei minei mezonot from a cooked dish of the five species of grain. He makes it according to the order, he begins with “al hamichya v’al hakalkalah” (on the sustenance and on the nourishment) – ah, from this we see that this is considered the primary thing, which is more important – “al hagefen v’al pri hagefen” (on the vine and on the fruit of the vine), “v’al ha’etz v’al pri ha’etz” (and on the tree and on the fruit of the tree), and then one goes to “v’al tnuvat hasadeh v’al eretz chemda tova urechava” (and on the produce of the field and on a desirable, good and spacious land) etc. And also at the end one says “al ha’aretz v’al hamichya v’al hapeirot” (on the land and on the sustenance and on the fruits).
Why did he say that he’s talking about the order? He also says that one can combine them. Perhaps it’s obvious? He says that one puts all of these together into one… It’s just interesting, because for example in Birkat Hamazon, the main Birkat Hamazon, it’s not such a thing, one says on each species. Birkat Hamazon is on food, on borei pri ha’adama, borei pri ha’etz, there are essentially extra blessings on each, but one puts it all together in one large blessing. It’s not understood that one exempts one from the other, they’re extra blessings which are important in their own right. Yes.
Discussion: “Peiroteha” in Eretz Yisrael by Combined Blessing
It’s interesting, I think, when one makes such a type in Eretz Yisrael, it’s very difficult to say after al hamichya. You say al ha’aretz v’al peiroteha, that’s correct. Al ha’aretz v’al hamichya v’al peiroteha, is a very difficult language.
Speaker 2: Does the Rambam bring at all the law of peiroteha?
Yes, immediately in Eretz Yisrael one says al ha’aretz v’al peiroteha. And what’s the problem here? I’m saying, when it’s al ha’aretz v’al hamichya ufeiroteha, that’s very difficult. He says al ha’aretz v’al peiroteha v’al hamichya, would be correct. Al ha’aretz v’al hamichya ufeiroteha is difficult language.
Speaker 2: What’s the problem? What’s the difficult language?
Because the al hamichya cuts between the aretz and peiroteha. Peiroteha of the michya? What is that? It’s not peiroteha of the michya, it’s of the land.
Speaker 2: I don’t see that it’s a problem.
There are people below who argue that one can say al ha’aretz v’al peiroteha v’al hamichya. I don’t understand why you say that, I mean I hold that it’s exactly the opposite. Because peiroteha can only be used when it’s adjacent to aretz.
Speaker 2: Then after it.
Below there’s someone who says that one should say al michyata, but it doesn’t seem so. Seemingly michya is not something that comes from the land. Michya is the sustenance. Peiroteha makes sense, that’s seemingly the reason. But anyway.
Law 16: Borei Nefashot Cannot Be Combined with Me’ein Shalosh
Another law, that this is all when we’ve eaten the three important things that all have the same bracha me’ein shalosh. But what happens when one eats things whose after-blessing the Rambam said earlier is borei nefashot? He says, the Rambam, “achal basar v’shata yayin” (he ate meat and drank wine), he ate meat, which is a shehakol and a borei nefashot, and he drank wine, he makes an extra after-blessing. He makes al hagefen on the wine, and al hamichya v’al hakalkalah he makes a borei nefashot on the meat. You can’t combine them. By me’ein shalosh one can combine three me’ein shalosh into one thing, but two vessels, I don’t know exactly what vessels means. Borei nefashot cannot be included in the me’ein shalosh achat al kol hanefashot harabot (one for all the many souls). I mean, what should I tell you?
Discussion: Why Can’t One Combine Borei Nefashot with Me’ein Shalosh?
Speaker 2: No, the simple meat didn’t get an upgrade and it remained with its blessing. It didn’t change because you ate it next to wine.
I understand, you understand that it is but what’s funny, a person sat down, they arranged this for him, because they didn’t want a person to say extra blessings and such. Tell me, why can’t one make on dates and on wine twice al hagefen and then al hapeirot? Why is there one thing that makes it say two things?
I understand why Chazal didn’t say for example that on every piece of bread one should bentch, because bentching takes a minute. Bracha me’ein shalosh also takes time, one can’t make a person repeat bracha me’ein shalosh extra twice. A borei nefashot is a short blessing, so the meat keeps its blessing. One can’t make a person, the Chazal estimated how much they’re going to make a person exert himself with long blessings. But the meat keeps its borei nefashot, it keeps its borei nefashot, everyone is happy.
Fruits That Are Not From Shivas Haminim Are Included in Me’ein Shalosh
Speaker 2: But also on figs and on grapes, apples and pears and the like.
Sha, sha, where is it at all?
Speaker 2: Very good. But if he ate meat, which they had.
Also on figs and on grapes, apples and pears, one ate different fruits. But even things that are not shivas haminim, where one of them requires bracha me’ein shalosh. Right? Then, for the figs and grapes he needs to make an al ha’etz, and for the apples and pears he would seemingly have made a borei nefashot. Right? But he makes only bracha achat me’ein shalosh, v’cholel hakol (one blessing that is an abridgement of three, and includes everything). And he says the words “al pri ha’etz” (on the fruit of the tree), so he has in practice mentioned fruit, he has fulfilled the obligation for other fruit. Mah she’ein kein (which is not so) when one makes an al ha’etz, an al hagefen, one doesn’t mention any meat, one doesn’t mention any treasure. It’s interesting. It could be the point is that shehakol is a blessing on most foods, and this doesn’t get mentioned.
[Innovation:] Why Does This Work for Fruits But Not for Meat?
This is the answer to what we learned about “he ate meat and drank wine,” that there’s an extra blessing on most things. As Rabbeinu Yonah said, according to this it’s a nice point. On most foods that are not from the most important foods. The Almighty made two things, that the earth should produce fruits and all these things, and on this one can live. But one eats it like an apple. As Tosafot said from Tosafot. Tosafot says that one doesn’t need an apple to live, an apple was made for pleasure.
So borei nefashot is an extra blessing on luxuries, on meat. When he makes al hagefen on wine, he hasn’t said anything at all about the meat. Therefore, mah shani (what’s different) he gets a privilege, when he says al ha’etz v’al pri ha’etz, it does have importance, he does make a longer blessing about the fig and olive and pomegranate, but he speaks about al hapeirot. Mah she’ein kein (which is not so) when he makes al hagefen, he hasn’t mentioned anything of the meat, because nothing is written about the extra foods, about the…
It’s an explanation, it’s a good explanation, it’s a chiddush, it’s a good explanation, that this makes sense of the law. One, it has already finished the chapter.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80099#
הלכות ברכות פרק ח׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות ברכות פרק ח׳, רמב״ם
—
הלכה א: ברכות אויף פירות האילן
דברי הרמב״ם: כל פירות האילן מברך עליהן בתחלה בורא פרי העץ, ובסוף בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. חוץ מחמשת המינים הכתובים בתורה, והם ענבים ורימונים ותאנים וזיתים ותמרים – אויף יענע מאכט מען א ברכה אחת מעין שלוש.
פשט: אויף אלע פירות האילן מאכט מען בורא פרי העץ פארן עסן, און בורא נפשות רבות נאכן עסן. די אויסנאם איז די פינף מינים פון שבעת המינים (טרויבן, מילגרוימען, פייגן, איילבירטן, טייטלען) – אויף זיי מאכט מען א ברכה אחת מעין שלוש נאכן עסן (כאטש פארן עסן איז אויך בורא פרי העץ).
חידושים און הסברות:
1. שטרוקטור פון פרק ח׳ אין קאנטעקסט פון הלכות ברכות: דער ערשטער פרק האט געגעבן די כללי׳דיגע יסודות פון ברכות, און פרקים ב׳–ז׳ האבן דורכגעגאנגען פרטים פון המוציא, סעודה, וכו׳. פרק ח׳ גייט ווייטער צו ברכות אויף אנדערע מאכלים (פירות, ירקות, משקאות, א.א.וו.).
2. פארוואס באקומען דוקא די פינף מינים פירות אן אנדערע ברכה אחרונה: זיי זענען חלק פון שבעת המינים, וואס זענען שבח ארץ ישראל – „תקנת הארץ”. אין ברכה אחת מעין שלוש דערמאנט מען „על הארץ ועל הפירות”, וואס ווייזט אז דער יסוד פון דער חשיבות איז דער שייכות צו ארץ ישראל.
3. שבעת המינים שהם עשר: א מעניין׳דיגער חשבון – די שבעת המינים טיילן זיך אויף צען: חיטה ושעורה צעטיילן זיך אויף חמשת מיני דגן (צוויי מיני חיטין, דריי מיני שעורים), און די פינף פירות (ענבים, רימונים, תאנים, זיתים, תמרים). אויף פינף מאכט מען ברכת המזון (דגן/פת), אויף פינף מאכט מען ברכה אחת מעין שלוש.
—
הלכה א (המשך): ברכות אויף פירות הארץ, ירקות, און אנדערע מאכלים
דברי הרמב״ם: כל פירות הארץ וירקות – מברך עליהם בתחילה בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות. ודברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהם – מברך בתחילה שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות.
פשט: דריי שטופן פון ברכות ראשונות: (1) בורא פרי העץ – אויף פירות פון ביימער; (2) בורא פרי האדמה – אויף ירקות און פירות הארץ; (3) שהכל נהיה בדברו – אויף אלעס וואס וואקסט נישט פון דער ערד (פלייש, קעז, פיש, אייער, וואסער, מילך, האניג).
חידושים און הסברות:
1. די סדר פון כלל לפרט: די ברכות גייען פון א כלל צו א פרט. שהכל איז דער מערסט כללי׳דיגער – אלעס איז „נהיה בדברו”. בורא פרי האדמה איז מער ספעציפיש – עס וואקסט פון דער ערד. בורא פרי העץ איז נאך מער ספעציפיש – עס וואקסט פון א בוים. ווי מער חשוב/ספעציעל א זאך איז, מאכט מען א מער ספעציפישע ברכה.
2. קשיא: פארוואס האט בשר נישט באקומען א ספעציעלע ברכה? בשר איז דאך א חשוב׳ע זאך – אלע קרבנות זענען בשר, „אין שמחה אלא בבשר”! פארוואס האט מען נישט מתקן געווען א ספעציעלע ברכה אויף פלייש?
3. א מעגליכער תירוץ: געווענליך עסט מען בשר בתוך הסעודה, מיט פת. ווי רש״י זאגט: „למדך תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא אם כן יש לו פת” – בשר איז א „באגלייטער” צו פת, און ווערט ממילא נפטר דורך ברכת המוציא. דערפאר האט מען נישט געדארפט מתקן זיין א באזונדערע ברכה דערויף.
4. סברא וועגן „שהכל” אויף בשר: בשר, גבינה, פיש א.א.וו. דארפן מער מענטשליכע ארבעט (שחיטה, פראצעסירונג), ס׳איז נישט אזוי דירעקט פון דער ערד ווי א פרי. „שהכל נהיה בדברו” פאסט ווייל אפילו מענטשליכע ארבעט קומט פון דעם אייבערשטן. אבער עס ווערט אויך אנערקענט אז א בהמה איז אויך „פון נעטשור” – ס׳איז א באשעפעניש וואס דער אייבערשטער האט באשאפן.
—
הלכה: דין וואסער – שלא לרבות צמאונו
דברי הרמב״ם: מים – ווען איינער טרינקט נישט לרבות צמאונו (נישט ווייל ער איז דורשטיק), למשל ער וויל אראפשלינגען עפעס אדער אויסשווענקען זיין מויל – דארף ער נישט מאכן קיין ברכה, לא לפניה ולא לאחריה, ווייל ער האט נישט קיין הנאה פון דעם וואסער.
פשט: וואסער באקומט א ברכה (שהכל) נאר ווען מ׳טרינקט עס ווייל מ׳איז דורשטיק. אויב מ׳טרינקט פאר אן אנדערע סיבה (אראפשלינגען א ביין, אויסשווענקען דעם מויל), איז נישטא קיין הנאה, און קיין ברכה.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס איז וואסער אנדערש פון אנדערע משקאות: וואסער האט נישט קיין טעם, דערפאר אויב מ׳טרינקט עס נישט פאר דורשט, איז נישטא קיין הנאה. אבער ביי אנדערע משקאות (למשל חלב) – אפילו אויב מ׳טרינקט עס צו אראפשלינגען מעדיצין, האט מען דאך הנאה פון דעם טעם, און מ׳דארף מאכן א ברכה.
2. שאלה וועגן טרינקען וואסער אויף דאקטאר׳ס אנווייזונג: היינט זאגן דאקטוירים מ׳זאל טרינקען אסאך וואסער פאר געזונט, נישט דוקא ווייל מ׳איז דורשטיק. צי דארף מען מאכן א ברכה? מ׳קען עס פארגלייכן צו ווען א דאקטאר זאגט עס מער ברויט – דאס איז אויך א סארט „צורך”, און מ׳קען טענה׳ן אז ס׳איז ווי „לרבות צמאונו” אין א ברייטערן זין. אבער עס בלייבט אן אפענע שאלה.
3. [דיגרעסיע: חסידישע מנהג נישט צו טרינקען פּלעינע וואסער]: עס ווערט דערמאנט א חסידישער מנהג אז מ׳טרינקט נישט סתם וואסער (מים איז תאוה). הומאריסטיש אויפגעברענגט: אויב א חסידישער איד טרינקט נאר בראנפן, קען ער נישט מאכן שהכל אויף וואסער. דער וויץ: פארוואס מאכט ער שהכל? ווייל „קומט זיך אים נישט א גלעזל בראנפן?” – ד.ה. ער האט הנאה פון דעם בראנפן, נישט נאר ווייל ער דארף טרינקען.
—
הלכה: סוחט פירות – דזשוס פון פירות
דברי הרמב״ם: סוחט פירות ומוציא מהן משקין – מברך עליהן בתחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: ווען מ׳קוועטשט ארויס זאפט פון פירות (מאכט דזשוס), מאכט מען שהכל, נישט בורא פרי העץ, כאטש עס שטאמט פון א פרי העץ.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט בורא פרי העץ? לכאורה וואלט מען געמיינט אז דזשוס פון א פרי זאל האבן די זעלבע ברכה ווי דער פרי אליין. אבער דער משקה איז נשתנה – עס איז געווארן אן אנדערע זאך. דער דזשוס איז ווי „דברים שאין גידולן מן הארץ” – עס איז נישט מער דער פרי אליין, נאר א משקה וואס איז ארויסגעקומען פון דעם פרי.
2. דאס איז א יסוד אין ברכות: ווען פירות ווערן „נשתנה” – ווען זיי ווערן פארוואנדלט פון זייער אריגינעלע פארם צו עפעס אנדערש – קען זיך ענדערן די ברכה. דאס איז אן אנפאנג פון א גרעסערע סוגיא וועגן שינוי צורה ביי מאכלים.
—
הלכה: יין – נשתנה למעליותא
דברי הרמב״ם: על היין מברך בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
פשט: יין איז אן אויסנאם פון דעם כלל אז משקין פון פירות באקומען שהכל. יין באקומט זיין אייגענע ברכה – בורא פרי הגפן – און א ברכה אחרונה מעין שלש.
חידושים און הסברות:
– דער טעם פארוואס יין איז אנדערש: ענבים ווערן נשתנה למעליותא – דער שינוי פון טרויבן צו וויין איז א שיפור, נישט א דאונגרעיד. דערפאר באקומט עס נישט נאר נישט א שהכל (ווי אנדערע משקין), נאר עס באקומט א נייע, חשוב׳ערע ברכה – בורא פרי הגפן.
—
הלכה: שמן זית – ברכה און דינים
דברי הרמב״ם: בשותה שמן במים שלוקים וכיוצא בהם – מאכט מען בורא פרי העץ. בשותה שמן לבדו אשר לא יחוש בגרונו – מאכט מען שהכל.
פשט: שמן זית איז אויך א פאל פון נשתנה למעליותא (ווי יין), ווייל דער עיקר תכלית פון זיתים איז פאר שמן. דערפאר, ווען מען טרינקט שמן אויף א נארמאלע וועג (צ.ב. געמישט אין זופ אדער מים שלוקים), מאכט מען בורא פרי העץ. אבער ווען מען טרינקט שמן אליין אן א סיבה (נישט חושש בגרונו), מאכט מען שהכל.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס האט מען נישט געמאכט א נייע ספעציעלע ברכה אויף שמן (ווי בורא פרי הגפן אויף יין)? ווייל געווענליך עסט/טרינקט מען נישט שמן לעצמו – עס ווערט געניצט אלס אינגרידיענט. דערפאר האט מען נישט מתקן געווען א באזונדערע ברכה.
2. אבער שמן האט יא דעם דין פון נשתנה למעליותא – ווייל דער עיקר תכלית פון זיתים איז צו מאכן שמן. דערפאר, ווען מען טרינקט שמן (אויף א נארמאלע וועג), מאכט מען בורא פרי העץ – ווייל דאס איז דער עיקר פרי העץ, נישט אז מען האט עפעס געטוישט צו עפעס אנדערש, נאר דאס איז דער תכלית.
3. חושש בגרונו – שמן מיט מים שלוקים: א מענטש וואס זיין האלדז טוט אים וויי טרינקט שמן אלס רפואה. געווענליך איז שמן אליין נישט געשמאק (א שווערע פעטע זאך), אבער ווען מען מישט עס מיט מים שלוקים (א סארט זופ) אדער געקאכטע ירקות, האט מען הנאה פון דעם טרינקען – דעמאלטס מאכט מען בורא פרי העץ.
4. שותה שמן לבדו אשר לא יחוש בגרונו: איינער וואס טרינקט שמן אליין אן אז זיין האלדז טוט אים וויי – דאס איז נישט דער נארמאלער סדר צו טרינקען שמן. ער האט נישט הנאה פון דעם טעם השמן. מאכט ער א שהכל, נישט בורא פרי העץ, ווייל עס פעלט די הנאה. אבער א ברכה דארף מען נאך אלץ מאכן – נישט ווי וואסער, וואו מען דארף נאר מאכן א ברכה ווען מען האט הנאה. ביי שמן מאכט מען יא א ברכה (שהכל), אבער נישט די חשוב׳ע ברכה (בורא פרי העץ).
5. דיסקוסיע וועגן “הנאה”: ביי חושש בגרונו האט דער מענטש הנאה פון וואס דער שמן טוט צו זיין האלדז – דאס איז אויך א סארט הנאה/טעם. ביי דעם וואס טרינקט אן א סיבה, האט ער בכלל נישט קיין הנאה – נישט פון טעם, נישט פון רפואה.
—
הלכה: פירות/ירקות וואס ווערן געקאכט – שינוי מדרכן
דברי הרמב״ם: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים, ואם בישלן או שלקן – מברכין עליהם בתחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: פירות אדער ירקות וואס מען עסט געווענליך רוי – אויב מען האט זיי געקאכט, מאכט מען שהכל, ווייל דאס איז נישט דער דרך צו עסן זיי, און דער שינוי איז א דאונגרעיד.
חידושים און הסברות:
– בישול vs. שליקה: בישול מיינט געקאכט מיט אנדערע אינגרידיענטס/ספייסעס; שליקה מיינט פלעין געקאכט אין הייס וואסער. ביידע פאלן – אויב דער דרך איז צו עסן עס רוי – מאכט מען שהכל.
– דער יסוד: ווען מען טוט עפעס מיט א מאכל היפוך פון זיין דרך, ווערט עס ווייניגער חשוב, און מען מאכט שהכל אנשטאט די ברכה הראויה.
—
הלכה: ירקות שדרכן לשולקן – אם אכלן חיים
דברי הרמב״ם: ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין, כגון כרוב ולפת – אם אכלן חיים, מברכין עליהם בתחילה שהכל.
פשט: פארקערט – ירקות וואס מען עסט געווענליך געקאכט (ווי קרויט, לפת/מערן, קארטאפל, סקוואש), אויב מען עסט זיי רוי, מאכט מען שהכל.
חידושים און הסברות:
– דער זעלבער כלל ווי אויבן, נאר פארקערט: ביי ירקות וואס דער עיקר איז געקאכט, איז רוי עסן א דאונגרעיד.
– משל: א רויע קארטאפל – האט נישט קיין טעם, עס איז נישט דער דרך, מאכט מען שהכל.
—
הלכה: דברים שדרכם בין חיים בין מבושלים
דברי הרמב״ם: דברים שדרכם לאוכלן בין חיים בין מבושלים – אכלן בין חיים בין מבושלים, מברכין עליהם הברכה הראויה להם: אם הוא פרי העץ – בורא פרי העץ, פרי האדמה או ירקות – בורא פרי האדמה.
פשט: זאכן וואס מען עסט סיי רוי סיי געקאכט – מאכט מען אייביג די ריכטיגע ברכה (העץ אדער האדמה), ווייל ביידע וועגן זענען דער דרך.
חידושים און הסברות:
– “פרי האדמה או ירקות” – א סברא: “ירקות” מיינט כפשוטו גרינע געוויקסן (בלעטער-זאכן, ליפי וועדזשטעבלס), און “פרי האדמה” מיינט זאכן ווי טאמעיטאס, קיוקאמבערס – פירות וואס וואקסן פון דער ערד. קיין ראיה איז נישט געבראכט געווארן, אבער עס מאכט סענס.
—
הלכה: מי שלקות – זופ פון ירקות
דברי הרמב״ם: ירקות שדרכן לשולקן – ששלקן – וואס איז דער דין אויף דעם וואסער/זופ?
פשט: ווען מען קאכט ירקות וואס דער דרך איז צו קאכן, האט דער זופ (מי שלקות) דעם זעלבן דין ווי די ירקות אליין – בורא פרי האדמה.
חידושים און הסברות:
1. “שלוקות כשלוקות” – דער וואסער פון די ירקות האט דעם זעלבן דין ווי די ירקות גופא. דער טעם: דער וואסער אליין האט נישט קיין טעם; ער האט באקומען דעם טעם פון די ירקות. ווען מען האט געקאכט בכוונה צו באקומען דעם טעם אין דעם וואסער, איז דאס דער עיקר – און מען מאכט בורא פרי האדמה.
2. חילוק צווישן שלקות (קאכן) און סחיטה (קוועטשן): ביידע מאל באקומט מען א פליסיגקייט פון דער פרי – אבער ביי שלקות איז דער נארמאלער וועג צו קאכן, ממילא איז דאס וואסער א חלק פון דער נארמאלער עסן. ביי סחיטה – ארויסקוועטשן זאפט – איז דאס נישט דער נארמאלער וועג ווי מ׳עסט די מערסטע פירות. אויב עס וואלט היינט יא געווען דער דרך (ווי ביי ארענדזש דזשוס), קען זיין אז עס וואלט געווען אנדערש.
—
הלכה: דבש תמרים
דברי הרמב״ם: דבש תמרים מברכין עליו בתחילה שהכל.
פשט: דבש פון תמרים (דעיט סירופ/האניג) – מאכט מען שהכל, נישט בורא פרי העץ, כאטש תמרים אליין זענען פון שבעת המינים.
חידושים און הסברות:
1. קשיא: פארוואס זאל דבש תמרים נישט האבן א דין פון נשתנה למעליותא, אזוי ווי יין (פון ענבים) און שמן (פון זיתים)? דבש איז דאך אויך א זייער חשוב׳ע זאך!
2. תירוץ: דער חילוק איז אז ביי תמרים עסט מען די פרי אליין – דאס איז דער עיקר שימוש. דבש תמרים איז א דאונגרעיד פון דעם, ווייל דער עיקר תמר ווערט געגעסן אלס פרי. דערפאר האט דבש תמרים דעם דין פון אלע אנדערע מי פירות – שהכל. (נישט ווי יין, וואו דער עיקר תכלית פון ענבים איז פאר יין, און נישט ווי שמן, וואו דער עיקר תכלית פון זיתים איז פאר שמן.)
—
הלכה: תמרים שמיעכן בידו
דברי הרמב״ם: אבל תמרים שמיעכן בידו, והוציא גרעינין שלהן, ועשאן כמו עיסה – מברך עליהם בורא פרי העץ וברכה אחרונה מעין שלש.
פשט: תמרים וואס מען האט צוקוועטשט מיט דער האנט, ארויסגענומען די קערנער, און געמאכט ווי א טייג – מאכט מען בורא פרי העץ און ברכה מעין שלש, ווייל דאס איז נאך אלץ דער פרי אליין, נאר אין אן אנדערע פארם.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק צווישן דבש תמרים און תמרים שמיעכן בידו: ביי דבש נעמט מען נאר דעם זאפט/סירופ – דאס איז נישט מער דער פרי. ביי שמיעכן בידו עסט מען נאך אלץ די גאנצע תמר – נאר אין א צוקוועטשטע פארם.
2. דער דגוש איז אויף “בידו” – מיט דער האנט. דאס מיינט א מינימאלער שינוי. ווען מען נוצט א מאשין, קען זיין אז מען זעט שוין נישט מער די תמרים, און דעמאלטס איז עס אפשר אן אנדערער דין.
3. “לפיכך דבש” – דער רמב״ם זאגט “לפיכך דבש” (נישט “לפיכך תמרים”) – דאס ווייזט אז דער שהכל איז ספעציפיש אויף דעם דבש (דער זאפט/סירופ), נישט אויף יעדע פארם פון צוקוועטשטע תמרים.
4. [דיגרעסיע: פרוט לעדער, קענדי פון פירות, און ענליכע שאלות]: א לענגערע דיסקוסיע וועגן מאדערנע אפליקאציעס:
– פרוט לעדער (fruit leather): לכאורה בורא פרי העץ, ווייל עס איז געמאכט פון דער גאנצער פרי (נישט נאר דער זאפט), ענליך צו “תמרים שמיעכן בידו.”
– דרייד מענגא (dried mango): לכאורה בורא פרי העץ, ווייל עס איז נאך דער פרי.
– דער עיקר שאלה: וואס איז דער גדר פון ווען א פרי פארלירט זיין “תורת הפרי”? דער חילוק שיינט צו זיין: אויב מען זעט נאך דעם פרי (ווי ביי שמיעכן בידו) vs. אויב מען זעט שוין נישט מער דעם פרי (ווי ביי א מאשין וואס צומאלט עס לגמרי).
– איין מיינונג: ווען מען קוועטשט א באנאנע פאר א קינד אז עס ווערט א דייסע – האט עס שוין נישט “תורת הפרי.” דער צווייטער חברותא איז נישט מסכים – ער מיינט אז כל זמן מען עסט דעם גאנצן פרי (נישט נאר דעם זאפט), איז עס נאך בורא פרי העץ.
– ביי פרוט לעדער וואס איז געמאכט פון עכטע פירות (נישט קינסטליכע), זעט אויס אז מען זאל מאכן בורא פרי העץ. אבער ווען עס איז א געמיש פון מער ווי איין פרי, אדער ווען מען זעט בכלל נישט וואס עס איז – איז עס מער קאמפליצירט. דער ענין איז נישט פארענטפערט געווארן לגמרי.
—
הלכה: קנים המתוקים (צוקער-שטעקלעך / שוגער קעין)
דברי הרמב״ם: קנים המתוקים – ומבשלן במים עד שיתעבה ויעמוד – הסכמת הגאונים שמברכין בורא פרי האדמה. ויש שאמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותם הקנים מברכין בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכל. לא יהיה דבש עיקרים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה אלא שהכל.
פשט: דער רמב״ם ברענגט א מחלוקת הגאונים וועגן צוקער-שטעקלעך. מ׳קאכט זיי אפ אין וואסער ביז עס ווערט דיק – דאס איז צוקער. די גאונים האבן געהאלטן בורא פרי האדמה; אנדערע האבן געהאלטן בורא פרי העץ. אויך אויפ׳ן מוצץ (זויגן/קייען) פון די קנים אליין האבן זיי געזאגט בורא פרי האדמה. דער רמב״ם איז מחולק: ער האלט אז דאס איז בכלל נישט קיין פרי, און מ׳מאכט נאר שהכל. זיין ראיה: דבש תמרים, וואס איז נאר ארויסגעקוועטשט אן קיין שינוי דורך פייער, איז שוין נישט מער “פרי” (מ׳מאכט שהכל) – כל שכן צוקער וואס איז אינגאנצן פארענדערט געווארן דורך קאכן.
חידושים און הסברות:
1) די מחלוקת הגאונים: עץ אדער אדמה?
די גאונים זענען אלע מסכים אז קנים המתוקים איז א “פרי” – די שאלה איז נאר צו ס׳איז א בוים (בורא פרי העץ) אדער א קליינע געוויקס (בורא פרי האדמה). די ספק איז ווייל א קנה איז הויך ווי א בוים, אבער עס איז נישט קלאר צו עס האט דעם סטאטוס פון אן אילן.
2) מוצץ די קנים – וואס איז דער דין?
ווען איינער נעמט די קנים גאנצערהייט און זויגט ארויס די זיסקייט (מוצץ), האבן די גאונים אויך געזאגט בורא פרי האדמה. לויט דער דעה וואס האלט בורא פרי העץ אויף צוקער, קען זיין אז אויפ׳ן מוצץ מאכט מען נאר אדמה – ווייל מוצץ איז א שוואכערע וועג פון עסן.
3) דער רמב״ם׳ס חידוש: “ואני אומר שאין זה פרי”
דער רמב״ם איז מחולק אויף אלע גאונים. ער האלט אז צוקער איז בכלל נישט קיין פרי, און מ׳מאכט נאר שהכל. זיין ראיה איז א קל וחומר: דבש תמרים – וואס איז נאר ארויסגעקוועטשט פון תמרים אן קיין גרויסע פראצעס – מאכט מען שוין שהכל. כל שכן צוקער, וואס איז אינגאנצן פארענדערט געווארן דורך קאכן אין פייער (“נשתנה על ידי האור”), זאל מען נישט מאכן קיין ברכת הפרי דערויף.
4) גרויסע מחלוקת אין לערנען דעם רמב״ם – צוויי וועגן
וועג א׳ (דער כסף משנה / בית יוסף׳ס וועג): דער רמב״ם זאגט צוויי באזונדערע טענות: (1) די קנים אליין זענען נישט קיין פרי – ממילא אויפ׳ן מוצץ מאכט מען שהכל; (2) אפילו ווען מ׳וואלט מודה געווען אז די קנים זענען א פרי, איז די צוקער וואס קומט ארויס נאכ׳ן קאכן זיכער נישט בעסער ווי דבש תמרים, וואס איז שהכל.
וועג ב׳ (דער מגיד שיעור׳ס שטארקע שיטה): דער רמב״ם רעדט נאר פון איין זאך – צו די צוקער (דער פראדוקט נאכ׳ן קאכן) איז נאך א “פרי” אדער נישט. דער רמב״ם גייט בכלל נישט אריין אין דעם חקירה פון צו די קנים אליין זענען א פרי. זיין איינציגע טענה איז: דער צוקער איז א “נייע זאך” וואס איז אינגאנצן פארענדערט געווארן, און ממילא איז עס נישט מער קיין פרי – מיט א ראיה פון דבש תמרים. “א מענטש רעדט נישט אזוי, און אויך דער רמב״ם רעדט נישט אזוי” – אז מ׳זאל אריינלייגן צוויי באזונדערע טענות אין איין סענטענס אן קיין סימן.
5) דער כסף משנה׳ס ענטפער אויפ׳ן טור
דער טור פארענטפערט די גאונים קעגן דעם רמב״ם׳ס ראיה פון דבש תמרים: ביי תמרים עסט מען די תמר אליין, ממילא איז דער דבש נאר א נעבנזאך. אבער ביי קנים המתוקים איז די גאנצע תכלית פון פלאנצן זיי – צו מאכן צוקער. ממילא איז דער צוקער דער עיקר פרי.
דער כסף משנה ענטפערט: “מ׳קען זען אז דער טור האט נישט געלעבט אין א פלאץ וואו מ׳פלאנצט צוקער-שטעקלעך.” ווייל אין פלעצער וואו מ׳גראט צוקער-שטעקלעך, פארקויפט מען אויך די קנים אליין צום לעקן און מוצץ זיין. ממילא איז דא א וועג צו עסן די קנים אליין – פונקט ווי ביי תמרים – און דער דבש/צוקער בלייבט א נעבנזאך.
6) קריטיק אויפ׳ן בית יוסף׳ס וועג פון לערנען דעם רמב״ם
“דער בית יוסף האט א מנהג פון אריינלערנען אין פוסקים” – ער לערנט אריין אין רמב״ם זאכן וואס דער רמב״ם זאגט נישט. דער בית יוסף׳ס טענה אז דער רמב״ם מיינט אז די קנה אליין איז נישט קיין פרי (ווייל עס איז א שטעקן/רער) איז א שיינע סברא, אבער עס שטימט נישט מיט׳ן רמב״ם׳ס לשון. דער רמב״ם רעדט נאר פון איין נקודה: צו דער פראדוקט (צוקער) איז נאך א “פרי” אדער נישט.
7) דער רמב״ם׳ס יסוד: וואס הייסט “פרי”?
דער גרונט-פרינציפ פון דעם רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם טראכט נאר פון איין שאלה – איז דער פראדוקט נאך “די פרי” אדער איז עס שוין א “נייע זאך”? ער גייט נישט אריין אין דעם חקירה פון “פארוואס דאס איז געמאכט” (תכלית). ער פרעגט נאר: איז עס אנדערש פון דער אריגינעלער זאך, אדער נישט?
8) ארענדזש דזשוס – א נוגע למעשה שאלה
עס ווערט אנגערירט אז די שאלה פון סחיטת פירות איז זייער נוגע פאר ארענדזש דזשוס, ווייל ארענדזשן ווערן לכתחילה געפלאנצט פאר דזשוס. לכאורה וואלט מען געקענט טענה׳ן אז ווייל דאס איז דער תכלית, זאל מען מאכן בורא פרי העץ. אבער דער מסקנא איז אז קיינער מאכט נישט בורא פרי העץ אויף ארענדזש דזשוס – דער כלל בלייבט אז כל פירות חוץ פון יין ושמן, ווען מ׳קוועטשט ארויס זאפט, מאכט מען שהכל.
—
מעטאדאלאגישע הערה: ווי אזוי מ׳לערנט רמב״ם
מ׳טאר נישט לערנען ערשט דעם כסף משנה און דערנאך דעם רמב״ם, ווייל דאן לייענט מען שוין אריין דעם כסף משנה׳ס פשט אין רמב״ם׳ס ווערטער. דער ריכטיגער וועג איז: ערשט לערנען וואס דער רמב״ם שרייבט אליין, פארשטיין דעם פשט, און ערשט דערנאך צוברענגען מפרשים – אריינגערעכנט דעם כסף משנה און אנדערע. דער רמב״ם האט געשריבן פאר מענטשן וואס גייען נאר לערנען רמב״ם, אן אנדערע מקורות, און דעריבער דארף מען קענען פארשטיין זיין טעקסט אליין.
—
הלכה: קור (ראש הדקל) – הארט פון דער טייטלבוים
דברי הרמב״ם: הקור, והוא ראש הדקל שאינו כעץ לבן, ומבשלים אותו – שהקור אינו פרי, והראיה שהוא דומה לקורות.
פשט: דער קור (palm heart / הארץ פון פאלם) איז דער ווייכער אינערליכער טייל פון דער שפיץ פון א טייטלבוים. דער רמב״ם פסק׳נט אז עס איז נישט קיין פרי, און דער ראיה איז אז עס איז ענליך צו קורות (באלקנס/שטאמען) – עס איז א טייל פון דער בוים אליין, נישט א פרוכט. דעריבער מאכט מען שהכל.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם זאגט קלאר זיין סברא: דער קור איז נישט קיין פרי ווייל ער איז דומה לקורות – ער איז א שטיקל פון דער בוים׳ס סטרוקטור, נישט א פראדוקט וואס דער בוים ברענגט ארויס. מ׳דארף נישט אריינקוועטשן אנדערע הסברות.
2. וויכטיגער חילוק: דער דקל (טייטלבוים) האט יא נארמאלע פירות – תמרים. דער קור איז א צווייטער פראדוקט פון דעם זעלבן בוים, אבער ער איז נישט דער פרי. דאס איז א בוים וואס האט צוויי פראדוקטן – איינס איז דער פרי (תמרים – בורא פרי העץ), און דאס צווייטע איז א זייטיגע זאך (קור – שהכל), ווייל עס איז נישט קיין פרי.
—
הלכה: קפריסין של צלף – קאפערס
דברי הרמב״ם: קפריסין של צלף – ומבשלין אותו לבדו תחלה, מפני שאינו פרי, אלא אביונות של צלף הן הן הפרי, שהן כצורת תמרים דקים קטנים, ואוכלים אותן בפרי.
פשט: דער צלף (קאפער-פלאנץ) האט פארשידענע חלקים וואס מענטשן עסן. די קפריסין (דער בלום-קנאפ / אויסערליכער טייל) איז נישט דער פרי, דעריבער מאכט מען אויף דעם בורא פרי האדמה (נישט העץ). די אמת׳דיגע פרי זענען די אביונות – קליינע שטיפטלעך ענליך צו קליינע תמרים – און אויף זיי מאכט מען בורא פרי העץ.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם שטעלט דעם קור און דעם צלף צוזאמען אין איין הלכה, ווייל ביידע זענען דוגמאות פון ביימער וואס האבן צוויי פראדוקטן: איינס איז דער אמת׳דיגער פרי (בורא פרי העץ), און דאס צווייטע איז א זייטיגער פראדוקט וואס מענטשן עסן אבער איז נישט דער פרי.
2. חילוק צווישן קור און קפריסין: אויפן קור מאכט מען שהכל (ווייל עס איז ממש א טייל פון דער בוים, דומה לקורות), אבער אויף קפריסין מאכט מען בורא פרי האדמה – עס איז א קלענערער דרגה אראפ פון העץ, אבער נישט אזוי ווייט ווי שהכל. מ׳דארף פארשטיין דעם חילוק: פארוואס באקומט דער קור שהכל און די קפריסין באקומען אדמה, ווען ביידע זענען נישט דער פרי פון זייער בוים.
3. [דיגרעסיע: פאראלעל צו צימערינג (cinnamon)]: צימערינג איז א דוגמא פון א בוים וואס דער בוים אליין האט א טעם – מ׳שניידט אפ שטיקלעך פון דער בוים און עסט עס. דאס איז א מצב פון “טעם עצו ופריו שוה.” אבער אין רמב״ם זעט מען נישט א קלארע הלכה אז ווען מ׳עסט דעם בוים אליין מאכט מען בורא פרי העץ – “פרי העץ” מיינט וואס דער בוים געט ארויס, נישט דער בוים אליין. דער בוים אליין איז פרי האדמה.
—
הלכה: פלפלין (פעפער) און זנגביל (אינגבער/דזשינדזשער)
דברי הרמב״ם: הפלפלין והזנגביל, בזמן שהן רטיבין – מברכין עליהן תחלה בורא פרי האדמה. יבשים – אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.
פשט: אויף פרישע (רטיבין) פעפער און אינגבער מאכט מען בורא פרי האדמה. אבער ווען זיי זענען אויסגעטריקנט (יבשים), מאכט מען גארנישט – נישט פארן עסן און נישט נאכן עסן – ווייל אין טרוקענעם צושטאנד זענען זיי נישט מער קיין מאכל, נאר א תבלין וואס מ׳לייגט אריין אין טעפ צו געבן א טעם.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס קיין ברכה אויף טרוקענע? ווייל קיינער עסט נישט טרוקענע פעפער אדער אינגבער אזוי ווי א מאכל. מ׳לייגט אריין שטעקלעך אין טאפ צו געבן טעם – דאס איז נישט “עסן.” דער רמב״ם׳ס כלל איז אז אוכלים שאינם ראויים לאכילה ומשקים שאינם ראויים לשתיה – אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם. דאס ווערט נישט באשטימט דורך דעם יחיד׳ס מיינונג – אויב דער עולם האלט אז דאס איז נישט ראוי לאכילה, ביסטו א “מאדנע בריאה” אויב דו עסט עס. אלע הלכות ברכות זענען געבויט אויף אן אביעקטיווע נארם, נישט אויף אינדיווידועלע פרעפערענצן.
2. קשיית רבינו יונה – פארוואס נישט בורא פרי העץ אויף פרישע פלפלין? רבינו יונה פרעגט: פלפלין איז דאך א פראדוקט פון א בוים (לויט זיין פארשטאנד), און עס איז חייב אין ערלה – פארוואס מאכט מען נישט בורא פרי העץ? ער ענטפערט: כיון דטעם עצו ופריו שוה – דער בוים פון פלפלין האט אליין דעם זעלבן טעם ווי דער פרי. ווען מ׳קען אפשניידן א שטיקל פון דער בוים און עסן עס מיטן זעלבן טעם, איז דער פרי נישט מיוחד פאר זיך – דער גאנצער בוים איז אזוי ווי א פרי האדמה, און אלעס וואס וואקסט דערפון באקומט אויך נאר בורא פרי האדמה.
3. רבינו יונה׳ס צווייטע קשיא – אתרוג: אתרוג איז אויך טעם עצו ופריו שוה, און דאך מאכט מען בורא פרי העץ! ער ענטפערט: ביי אתרוג איז עס זייער קלאר וואס איז דער פרי און וואס איז דער בוים – מ׳קען קלאר אונטערשיידן. אבער ביי פלפלין (און ענליכע פלאנצן ווי צימערינג) איז עס נישט קלאר וואס איז דער פרי און וואס איז דער בוים, ווייל דער בוים אליין האט א טעם.
4. גרויסע שאלה: וואס מיינט “פלפלין” אין דער גמרא/רמב״ם? וואס מיר רופן היינט “פעפער” (bell peppers, hot peppers) איז בכלל נישט קיין בוים – עס איז א מין ירק/וויין (vine/bush) וואס וואקסט פון דער ערד. עס איז פרי האדמה פשוט. אויב אזוי, איז רבינו יונה׳ס קשיא (פארוואס נישט פרי העץ?) נישט שייך. דער רבינו מנוח (א מפרש אויפן רמב״ם) האלט אז פלפלין איז חייב אין ערלה, וואס מיינט אז ער האלט עס איז א בוים. אבער היינטיגע רבנים זאגן אז רוב פוסקים האלטן אז פלפלין (וואס מיר רופן פעפער) איז נישט חייב אין ערלה – עס איז נישט קיין בוים. עס מוז זיין אז דער פלפלין פון דער גמרא און רמב״ם איז א גאנץ אנדערע פלאנץ ווי וואס מיר רופן היינט “פעפער” – עס איז אן אנדערע ספּעציע וואס איז טאקע א בוים. מ׳דארף קוקן אין ערוך ערך אל״ף פאר מער אינפארמאציע.
—
הלכה: רשימה פון זאכן וואס מ׳מאכט שהכל – גמרא ברכות
דברי הגמרא (ברכות): הפת שעפשה, ויין שהקרים, ותבשיל שעבר צורתו, והנובלות שהן פגין, והשכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין והפטריות – על כולן מברך תחילה שהכל נהיה בדברו.
פשט: די גמרא ברענגט א רשימה פון זאכן וואס מ׳מאכט שהכל: (1) ברויט וואס איז פארדארבן – אפילו מ׳נוצט עס נאך (מאכט קוגל/חביתה), ווייל עס האט פארלוירן די חשיבות פון ברויט, מאכט מען שוין נישט המוציא/מזונות נאר שהכל; (2) וויין וואס איז פארדארבן; (3) תבשיל וואס האט פארלוירן זיין צורה; (4) פרוכט וואס איז אראפגעפאלן פאר׳ן צייטיגן; (5) ביר; (6) עסיג (חומץ – וויין ווא
ס איז געווארן עסיג); (7) היישעריקן (גובאי); (8) זאלץ; (9) כמהין ופטריות (מאשרומס).
חידושים און הסברים:
1. זאלץ – א מינעראל מיט ברכה: זאלץ איז א מינעראל, נישט עפעס וואס וואקסט פון די ערד. בורא פרי האדמה מיינט זאכן וואס וואקסן פון די ערד, נישט “טויטע זאכן.” דאך, ווען איינער טרעפט א וועג צו עסן א מינעראל, מאכט מען שהכל – ווייל שהכל איז די כלל-ברכה פאר אלעס וואס האט נישט א ברכה מיוחדת.
2. כמהין ופטריות (מאשרומס) – נישט גידולי קרקע: כמהין ופטריות זענען נישט “גידולו מן הארץ” אין דעם פשוט׳ן זין. זיי קומען טאקע פון אונטער די ערד, אבער זיי האבן נישט קיין שורשים ווי א פלאנץ – זיי זענען א פאנגוס (מיט מיסיליום). זיי קענען וואקסן אויף א וואנט, אין לופט, נישט נאר אין ערד. דעריבער מאכט מען שהכל און נישט בורא פרי האדמה.
—
הלכה: ברכה אחרונה פון שהכל – בורא נפשות
דברי הרמב״ם: אויף אלע זאכן וואס מ׳מאכט שהכל, מברך מען לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי.
פשט: דער אייבערשטער האט באשאפן מענטשן מיט זייערע באדערפענישן (“וחסרונן” – זייערע חסרונות/רצונות), און ער האט באשאפן אלע זאכן צו באפרידיגן די רצונות – “להחיות בהם נפש כל חי.”
חידושים און הסברים:
– נוסח-חילוק צווישן רמב״ם און אונזער מנהג: דער רמב״ם ברענגט די נוסח אן א חתימה (אן “ברוך” אין סוף). אונזער מנהג איז צו זאגן “ברוך חי העולמים” – א שטיקל חתימה אן שם ומלכות. דאס איז א באמערקענסווערדיגער חילוק וואס דארף פארשטאנען ווערן.
—
הלכה ט׳: שמרים – וואסער אויף וויין-זאץ
דברי הרמב״ם: שמרים שנתן עליהם מים – נתן עליהם שלשה ומצא ארבעה – מברך עליו בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג. אבל הוציא פחות מהרבה – אפילו יש בו טעם יין – מברך עליו תחילה שהכל.
פשט: ווען מ׳גיסט וואסער אויף שמרים (וויין-זאץ) כדי ארויסצוציען דעם וויין וואס איז איינגעזאפט צווישן די שמרים: אויב מ׳גיסט אריין 3 מאס וואסער און עס קומט ארויס 4 מאס, הייסט עס אז 1 מאס איז וויין – דאס איז א פערטל וויין, וואס איז גענוג פאר “יין מזוג” (א דריטל וויין איז דער שיעור), און מ׳מאכט בורא פרי הגפן. אבער אויב עס קומט ארויס ווייניגער ווי דער שיעור פון מזוג – אפילו מ׳שמעקט א טעם וויין – מאכט מען נאר שהכל.
חידושים און הסברים:
1. גרויסער חידוש – מ׳גייט נישט נאך טעם ביי יין: דער רמב״ם זאגט בפירוש “אפילו יש בו טעם יין” – מ׳מאכט נאר שהכל. דאס הייסט אז ביי יין גייט מען נישט נאך טעם, נאר נאך דעם פראפארציע פון ממשות׳דיגן וויין. דאס איז לכאורה אקעגן דעם כלל פון עיקר וטפל, וואו מ׳גייט נאך וואס דער מענטש וויל.
2. קשיא: פארוואס זאל מען נישט זאגן אז דער מענטש טרינקט דאס פאר דעם וויין-טעם, און דאס וואסער איז נאר א טפל? ער טרינקט דאך נישט סתם וואסער – ער זוכט דעם וויין-טעם!
3. תירוץ: יין איז א “דבר חשוב” מיט א ברכה מיוחדת חשובה (בורא פרי הגפן). כדי צו פארדינען די חשוב׳ע ברכה, מוז עס האבן דעם סטאטוס פון יין – נישט בלויז א טעם פון יין. וואסער מיט טעם יין איז א “שיינע משקה” אבער נישט קיין יין. דער חשיבות פון בורא פרי הגפן פארלאנגט ממשות׳דיגן וויין, נישט בלויז טעם.
4. [דיגרעסיע: פראקטישע שאלה – גרעיפ דזשוס מיט סעלצער:] אויב איינער מישט גרעיפ דזשוס (וואס האט לכאורה א דין יין, ווייל עס קומט פון ענבים) מיט סעלצער אדער וואסער – צו גייט מען נאך דעם זעלבן שיעור פון יין מזוג? ערשטע צד: יא, מ׳דארף מינדסטנס א דריטל גרעיפ דזשוס. צווייטע צד: סעלצער איז אנדערש – מ׳גיסט עס אריין נישט צו פארשוואכן דעם וויין, נאר צו געבן באבלס/געז. דאס איז אפשר א גאנץ אנדערע שאלה. באמערקונג: ס׳איז נישט אזוי פשוט אז קאמערציעלע גרעיפ דזשוס איז טאקע 100% ענבים-זאפט.
5. פרינציפיעלע שאלה – צו דער דין פון מזוג אפליצירט נאר ביי יין: א וויכטיגע חקירה: צו דער כלל פון “מזוג” (פראפארציע-באזירט, נישט טעם-באזירט) איז א דין מיוחד נאר ביי יין/בורא פרי הגפן, אדער אויך ביי אנדערע ברכות? ביי בורא פרי הגפן: מ׳גייט נאך פראפארציע, נישט נאך טעם – ווייל יין האט א חשוב׳ע ברכה מיוחדת, און מ׳דארף דעם סטאטוס פון “יין” צו פארדינען די ברכה. ביי בורא פרי העץ (טעארעטיש): אויב מ׳וואלט געהאט א ליקוויד וואס פארדינט בורא פרי העץ, און מ׳מישט עס מיט וואסער – וואלט מען אפשר יא געגאנגען נאך טעם, ווייל בורא פרי העץ האט נישט די זעלבע מיוחדות׳דיגע חשיבות. מסקנא: דאס קען זיין א הלכה מיוחדת ביים רמב״ם – אז דער דין פון מזוג (פראפארציע-באזירט) איז ספעציפיש פאר יין/בורא פרי הגפן, אבער ביי אנדערע משקאות גייט מען נאך טעם.
—
הלכה: טעות אין ברכות – געמאכט א פאלשע ברכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה – יצא. ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ – לא יצא. אבל על הכל, אם אמר שהכל נהיה בדברו – יצא, אפילו על הפת ועל היין.
פשט: בורא פרי האדמה איז א כללי׳דיגע ברכה אויף אלעס וואס וואקסט פון דער ערד, אריינגערעכנט פירות האילן (ווייל ביימער וואקסן אויך פון דער ערד). דערפאר, אויב מ׳זאגט האדמה אויף פירות האילן – יצא. אבער אויב מ׳זאגט העץ אויף וועדזשטעבלס – לא יצא, ווייל ס׳איז פשוט נישט אמת. שהכל איז יוצא אויף אלעס, אפילו אויף פת און וויין.
חידושים און הסברות:
1. די לאגיק פון “כלל גייט אויף פרט, אבער פרט גייט נישט אויף כלל”: א לשון כללי (ווי האדמה אדער שהכל) שליסט אריין אויך דעם פרט (פירות העץ), אבער א לשון פרטי (ווי העץ) שליסט נישט אריין דעם כלל (וועדזשטעבלס). ווען מ׳זאגט בורא פרי העץ אויף א וועדזשטעבל, האט מען עפעס געזאגט וואס איז שקר – ס׳איז בכלל נישט פרי העץ.
2. חידוש אין פארשטאנד פון ברכה – “חלות שם שמים אויף דער זאך”: א ברכה איז נישט בלויז א דאנק, נאר א “חלות” – מ׳ברענגט ארויס שם שמים אויף דער זאך, כמעט א סארט קדושה. ווען מ׳זאגט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, מאכט מען א “מעמד קדוש”. דאס העלפט פארשטיין פארוואס ברכה לבטלה איז אזוי ערנסט – מ׳האט געלייגט שם שמים אויף גארנישט. חסידישע ספרים זאגן אז ברכה איז “ממשיך השפעה” – דאס איז א חסידישער טייטש, אבער די איידיע אז ברכה איז א חלות שם שמים איז אריגינעל אין דער גמרא אליין.
3. פראקטישע נפקא מינה: אויב מ׳פארשטייט אז די עיקר ברכה איז דאס ארויסברענגען שם שמים אויף דער זאך, פארשטייט מען בעסער פארוואס שהכל איז יוצא אויף אלעס – ווייל דער עיקר, דאס חלות שם שמים, איז דא. חז״ל האבן צוגעלייגט חשיבות׳דיגע ספעציפישע ברכות, אבער אויב מ׳האט געדאנקט דעם אייבערשטן אן די חשיבות – האט מען יוצא געווען דעם עיקר.
—
הלכה: טעות אין לשון אבער ריכטיגע כוונה – “כשל בלשונו”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: לוקח כוס של שכר בידו… וטעה ואמר בורא פרי הגפן – אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו פירות הארץ ואמר בורא פרי העץ, או שהיה לפניו תבשיל של דגן ואמר [ברכה אחרת] – יצא. לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין, והוא עיקר הברכה.
פשט: איינער האלט א כוס ביר (שהכל), ער ווייסט אז ס׳איז ביר, ער הייבט אן “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” מיט כוונה אויף ביר, אבער ביים סוף זאגט ער בטעות “בורא פרי הגפן” – מ׳מאכט אים נישט איבערזאגן. דער יסוד: ווען ער האט געזאגט שם ומלכות (דאס איז עיקר הברכה), האט ער געמיינט אויף דער ריכטיגער זאך. די טעות איז נאר געווען א “כשל בלשון” ביים סוף.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם׳ס יסוד – כוונה ביי שם ומלכות איז דער עיקר: “שם ומלכות” – דאס הייסט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” – איז דער עיקר הברכה. אויב ביי דעם מאמענט האט דער מענטש געוואוסט אויף וואס ער מאכט א ברכה, איז די ברכה גילטיג, אפילו ער האט זיך טועה געווען אין די חתימה/סיום. אויב מ׳וואלט אים געפרעגט ביים מאמענט פון “מלך העולם” – “אויף וואס מאכסטו א ברכה?” – וואלט ער געענטפערט “אויף ביר, שהכל”.
2. מחלוקת רמב״ם און ראב״ד: דער ראב״ד קריגט זיך זייער שטארק. ער האלט אז מ׳גייט אין גאנצן נאך וואס קומט ארויס פון מויל, נישט נאך וואס דער מענטש האט געטראכט. לויט דער ראב״ד, אויב ער האט געזאגט בורא פרי הגפן אויף ביר, מחזירין אותו.
3. דער פארקערטער קעיס – טעות אין כוונה: וואס איז ווען ער האלט א כוס ביר, אבער ביי “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” האט ער געמיינט אז ס׳איז וויין, און ערשט ביים סוף באמערקט ער אז ס׳איז ביר? לכאורה לויט דעם רמב״ם׳ס סברא איז ער נישט יוצא, ווייל זיין כוונה ביי שם ומלכות איז געווען אויף וויין. דער רמב״ם פסק׳נט נישט דעם קעיס בפירוש – אפשר ווייל ס׳איז א ספק אין דער גמרא, און ספק ברכות להקל.
4. ווי אזוי קען אזא טעות פאסירן? ס׳איז א “כשל בלשון” – ער איז געווען דיסטרעקטעד, אדער ער האט געזונגען א הבדלה-ניגון מיט א חבר און ס׳איז אריינגעקומען די פאלשע ווערטער. דער רמב״ם רעדט נישט פון איינער וואס ווייסט נישט וואס ער האלט (א פארמאכטע באקס), און נישט פון איינער וואס ווייסט נישט די הלכה – נאר פון איינער וואס ווייסט אלעס ריכטיג אבער האט א שפראך-פעלער.
5. דער פארשטאנד פון “כוונה” – נישט א סענטענס אין קאפ: “כוונה” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט אז מ׳האט א סענטענס אין קאפ. כוונה מיינט: אויב מ׳פרעגט דיך וואס דו טוסט, זאגסטו דאס. דערפאר קען מען נישט מאכן א “תנאי” (ווי דער בוטשאטשער רב האט געזאגט) אז “אייביג ווען איך זאג ברוך אתה ה׳, מיין איך אויף וואס ס׳איז באמת דא” – דאס איז נישט ווי כוונה ארבעט. כוונה איז נישט א אבסטראקטע הצהרה, נאר א קאנקרעטע אוועירנעס פון וואס מ׳טוט אין דעם מאמענט.
6. למעשה – ווי פסק׳ענען די אחרונים: דער משנה ברורה און אנדערע אחרונים פסק׳ענען נישט ווי דער רמב״ם. אבער למעשה, אפילו לויט זיי, קען מען מקיל זיין און נישט איבערזאגן, ווייל ס׳איז א מחלוקת ראשונים, און ספק ברכות להקל – ביידע וועגן קומט מען ארויס אז מ׳זאגט נישט איבער.
—
הלכה: ספק אויב מ׳האט געמאכט א ברכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל הברכות כולן, אם נסתפק לו אם בירך אם לאו – אינו חוזר ומברך, לא בתחלה ולא בסוף.
פשט: ווען א מענטש איז מסופק צו ער האט געמאכט א ברכה ראשונה אויף עסן (ברכת הפירות, שהכל, אד״ג), אדער א ברכה אחרונה (מעין שלש, בורא נפשות), דארף ער נישט איבערזאגן. דאס איז אנדערש ווי ברכת המזון, וואו ס׳איז א ספק דאורייתא און מ׳דארף יא חזר׳ן.
חידושים און ביאורים:
– ספק דרבנן לקולא: דער יסוד איז דער באקאנטער כלל אז ספק דרבנן לקולא. אלע ברכות ראשונות (שהכל, בורא פרי העץ, האדמה, מזונות) און אלע ברכות אחרונות (מעין שלש, בורא נפשות) זענען מדרבנן, ממילא ביי א ספק גייט מען לקולא און מ׳מאכט נישט איבער. דער רמב״ם באטאנט “לא בתחלה ולא בסוף” – נישט די ברכה ראשונה און נישט די ברכה אחרונה.
– פארבינדונג צום פריערדיגן נושא: דער זעלבער יסוד פון ספק דרבנן לקולא העלפט אויך ביי אנדערע ספיקות אין ברכות – למשל ווען מ׳איז מסופק צווישן דעם רמב״ם׳ס שיטה און אן אנדער שיטה, קען מען מקיל זיין און נישט איבערזאגן.
—
הלכה: פארגעסן א ברכה און שוין אריינגעלייגט עסן אין מויל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שכח והכניס אוכל לתוך פיו ולא בירך – אם הוא משקה, בולעו ומברך בסוף. ואם הוא אוכל, אם שזורקן ימאסו – כגון תאנים וענבים – מסלקן לצד אחד ומברך. ואם הם דברים שאם פולטן אינם נמאסים – כגון פולים ואפונים – פולטו מפיו עד שיברך.
פשט: דריי קאטעגאריעס ווען מ׳האט פארגעסן צו מאכן א ברכה ראשונה און שוין אריינגעלייגט עסן אין מויל:
1. משקה (טרינקען): מ׳שלינגט עס אראפ און מאכט נאכדעם א ברכה (ברכה אחרונה).
2. מאכלים וואס ווערן מיאוס ביים אויסשפייען (תאנים, ענבים): מ׳לייגט עס אויף א זייט אין מויל און מאכט די ברכה.
3. מאכלים וואס ווערן נישט מיאוס (פולים, אפונים, קענדי, הארטע זאכן): מ׳שפייט עס אויס, מאכט די ברכה, און לייגט עס צוריק אריין.
חידושים און ביאורים:
1. “מברך בסוף” ביי משקה – וואס מיינט עס? “בסוף” מיינט א ברכה אחרונה – ווי מ׳זעט פון דעם פריערדיגן לשון “לא בתחלה ולא בסוף”, וואו “בתחלה” מיינט ברכה ראשונה און “בסוף” מיינט ברכה אחרונה. ממילא, ביי משקה פארפאסט מען די ברכה ראשונה לגמרי – מ׳שלינגט עס אראפ און מאכט נאר א ברכה אחרונה (בורא נפשות).
2. פארוואס קען מען ביי משקה נישט עס האלטן אין מויל און מאכן א ברכה? ווייל ס׳איז א סכנה – מ׳קען זיך דערוואָרגן (טשאוקן). ביי די בית הבליעה איז נישט פנוי צו מאכן א ברכה ווען מ׳האלט פליסיקייט אין מויל.
3. “לא יברך בפה מלא”: דער יסוד פארוואס מ׳דארף בכלל ארויסנעמען אדער אוועקלייגן דאס עסן איז ווייל מ׳טאר נישט מאכן א ברכה מיט א פולע מויל. אויסערדעם: א ברכה ראשונה דארף זיין פאר מ׳עסט, נישט בשעת מ׳עסט – ממילא אויב ס׳איז שוין אין מויל איז עס א פראבלעם.
4. חילוק צווישן “מסלקן לצד אחד” און “פולטו מפיו”: ביי תאנים און ענבים וואס ווערן מיאוס ביים אויסשפייען (ווייל זיי זענען שוין האלב צוקייט), קען מען נישט פארלאנגען אז ער זאל עס אויסשפייען – דערפאר לייגט מען עס נאר אויף א זייט. אבער ביי הארטע זאכן (פולים, אפונים, קענדי) וואס ווערן נישט מיאוס, איז דער דין אז מ׳זאל עס טאקע אויסשפייען, מאכן די ברכה מיט א ליידיגע מויל, און נאכדעם עסן. ביי ענבים למשל, אפילו ווען מ׳האט עס נאכנישט געקייט, לייגט מען עס אויף א זייט – ווייל ביים אויסשפייען וועט עס יא ווערן מיאוס.
—
הלכה: מינים הרבה – סדר הברכות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: האוכל מינים הרבה – אם הם ברכה אחת שוה, מברך על אחת מהן ופוטר את השאר. ואם הם ברכות שונות, מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו. ואיזה מין יברך קודם?
פשט: ווען מ׳האט פארשידענע מאכלים פאר זיך: אויב זיי האבן אלע די זעלבע ברכה (למשל אלע שהכל), מאכט מען איין ברכה און ס׳פטור׳ט אלעס. אויב זיי האבן פארשידענע ברכות, מאכט מען אויף יעדע מאכל באזונדער. די שאלה איז: וועלכע ברכה מאכט מען ערשט?
חידושים און ביאורים:
1. ווען מ׳האט א פרעפערענץ: דער רמב״ם׳ס כלל איז אז ווען מ׳וויל איין מאכל מער ווי דעם אנדערן, מאכט מען קודם אויף דעם וואס מ׳וויל ערשט עסן.
2. “אינו רוצה בזה יותר מזה” – א זעלטענער פאל: דער רמב״ם רעדט פון א פאל וואו דער מענטש האט ממש קיין פרעפערענץ. דאס איז כמעט קיינמאל נישט נוגע למעשה – ווייל כמעט אלעמאל האט א מענטש א פרעפערענץ. נאר ביי אזא “מאדנעם מענטש” וואס ס׳גייט אים גארנישט אן, איז דא א סדר הלכה.
3. [הומאריסטישע באמערקונג:] דער מענטש וואס האט ממש קיין פרעפערענץ איז אזא “חסיד שוטה” וואס אנשטאט צו זאגן “לאמיר עסן” זאגט ער “לאמיר מאכן א ברכה” – ביי אים איז די ברכה דער עיקר, נישט דאס עסן.
—
הלכה: שבעת המינים קודם – סדר הפסוק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל קודמין. כל הקודם בפסוק קודם לברכה. והשבעה הם המנויין בפסוק זה: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש.” ודבש זהו התמרים. ותמרים קודמין לענבים.
פשט: ווען מ׳האט קיין פרעפערענץ, גייט מען לויט דעם סדר פון שבעת המינים. דער סדר ווערט באשטימט לויט דעם פסוק, מיט א ספעציעלער כלל: וואס איז נענטער צום ווארט “ארץ” איז מער חשוב.
חידושים און ביאורים:
1. דער כלל פון “קרוב לארץ”: דאס ווארט “ארץ” שטייט צוויי מאל אין פסוק – איין מאל ביים אנהויב (“ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון”) און איין מאל אין מיטן (“ארץ זית שמן ודבש”). יעדע “ארץ” הויבט אן א נייע רשימה, און וואס איז נענטער צו “ארץ” איז מער חשוב.
2. תמרים קודמין לענבים – ווי אזוי? לכאורה שטייט גפן (ענבים) פריער אין פסוק ווי דבש (תמרים). אבער דער חשבון איז: גפן שטייט דריי ווערטער נאך דעם ערשטן “ארץ” (ארץ – חטה – שעורה – גפן), אבער דבש/תמרים שטייט נאר צוויי ווערטער נאך דעם צווייטן “ארץ” (ארץ – זית שמן – דבש). ווייל תמרים איז נענטער צו זיין “ארץ”, איז תמרים מער חשוב ווי ענבים.
3. דער לאגישער יסוד: ווען מ׳גיט א נאמען צו א לאנד לויט א פרוכט (“דאס איז די לאנד פון…”), איז דאס א סימן אז די פרוכט איז זייער חשוב דארט. וואס נענטער די פרוכט שטייט צום ווארט “ארץ”, אלץ מער חשוב איז זי.
4. “דבש זהו התמרים”: דער רמב״ם טייטשט אז “דבש” אין פסוק מיינט תמרים (דאטלען), נישט רעגולערע האניג. רעגולערע דבש איז שהכל; אפילו דבש תמרים (דער זאפט/סיראפ) איז שהכל – דער פסוק רעדט פון תמרים אליין.
5. שבעת המינים אפילו אין חוץ לארץ: דער דין פון שבעת המינים קודם אפליקירט זיך אפילו ווען די פירות וואקסן אין אמעריקע – ס׳איז דער מין וואס ארץ ישראל איז באקאנט דערמיט, נישט דווקא פירות וואס קומען פון ארץ ישראל.
6. פארבינדונג צו ברכת הארץ: דער טעם פארוואס שבעת המינים זענען קודם איז ווייל ברכת המזון האט צו טון מיט ברכת הארץ – “ועל הארץ ועל המזון”, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה” – ממילא מאכט מען קודם אויף דאס וואס האט א קשר מיט ארץ ישראל.
7. דיון: צי זית/תמרים זענען קודם צו שעורה: אויב וואס איז נענטער צו “ארץ” איז מער חשוב, זאל זית (גלייך נאכן צווייטן “ארץ”) זיין קודם צו שעורה (צוויי ווערטער נאכן ערשטן “ארץ”)! תירוץ: חטה און שעורה זענען אן אנדערע קאטעגאריע – זיי זענען מזונות/המוציא, נישט פירות. דער גאנצער דיון פון סדר הקדימה איז נאר צווישן פירות. אויסערדעם, ווען מ׳מאכט מזונות אדער המוציא, מאכט מען געווענליך נישט נאך אנדערע ברכות (ווייל די אנדערע זאכן זענען טפל). דער שיעור לאזט דעם אפן – “וועסט קוקן די פוסקים” – אבער דער פשוט׳ער וועג אין רמב״ם איז אז מזונות האט א ספעציעלע חשיבות וואס מאכט עס קודם.
—
הלכה: נוסח ברכה מעין שלש אויף פירות און יין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ברכה אחת שהיא מעין שלוש על חמשת מיני הפירות ושל יין – על הפירות אומר “על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳. על היין אומר “על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה” וכו׳. וחותם בשתיהן “על הארץ ועל הפירות”. ואם היה בארץ ישראל אומר “על הארץ ועל פירותיה”.
פשט: דער אנפאנג איז אנדערש – אויף פירות זאגט מען “על העץ ועל פרי העץ”, אויף יין זאגט מען “על הגפן ועל פרי הגפן” – אבער דער סוף איז דער זעלבער: “על הארץ ועל הפירות”. אין ארץ ישראל זאגט מען “על הארץ ועל פירותיה”.
חידושים און ביאורים:
– דער רמב״ם׳ס חתימה vs. אונזער נוסח: דער רמב״ם זאגט אז אויף יין חותם מען “על הארץ ועל הפירות” – נישט “על הארץ ועל פרי הגפן”. דאס איז אנדערש ווי אונזער מנהג (לויט דעם רמ״א), וואו מיר זאגן ביי יין אן עקסטערע חתימה “על הגפן ועל פרי הגפן”.
—
הלכה: צולייגן “הטוב והמטיב” אין מעין שלש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ויש מי שמוסיף בברכה שהיא מעין שלוש קודם חתימה “כי אתה אל טוב ומטיב” שהיא כעין ברכה רביעית. ויש מי שאומר שלא יאמר “האל הטוב והמטיב”, שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד.
פשט: צוויי שיטות: (1) מ׳לייגט צו “כי אתה אל טוב ומטיב” אין מעין שלש, כדי ס׳זאל זיין א מעין ברכה רביעית, (2) מ׳זאגט עס נישט, ווייל ברכה רביעית איז נאר תיקנו געווארן פאר ברכת המזון.
חידושים און ביאורים:
– דער רמב״ם פסק׳נט נישט: דער רמב״ם ברענגט ביידע שיטות אן צו פסק׳ענען וואס מ׳זאל טון. לכאורה קען מען טון וואס מ׳וויל.
– דער הינטערגרונט: ס׳איז געווען א מנהג צו מאכן די מעין שלש אין א מיני “מעין ברכת המזון” מיט אלע פיר עלעמענטן – הזן, ארץ, ירושלים, און הטוב והמטיב.
—
הלכה: צוזאמלייגן מעין שלש ווען מ׳האט געגעסן מערערע מינים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אכל תמרים ושתה יין ואכל תבשיל מחמשת מיני דגן – מברך “על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳, וחותם “על הארץ ועל המחיה ועל הפירות”.
פשט: ווען מ׳האט געגעסן דריי סארטן זאכן וואס האבן אלע ברכת מעין שלש – מיני דגן, יין, און פירות – לייגט מען אלעס צוזאמען אין איין ברכה. די סדר איז: ערשט על המחיה (מיני דגן), דאן על הגפן (יין), דאן על העץ (פירות).
חידושים און ביאורים:
1. די סדר ווייזט חשיבות: פון דער סדר – ערשט מחיה, דאן גפן, דאן עץ – זעט מען אז ס׳גייט לויט חשיבות. מיני דגן איז דער חשוב׳סטער, דאן יין, דאן פירות.
2. דער מהות פון צוזאמלייגן: ביי ברכת המזון איז נישטא אזא זאך ווי צוזאמלייגן פארשידענע ברכות. אבער ביי מעין שלש לייגט מען צוזאמען דריי באזונדערע ברכות אין איין גרויסע ברכה. ס׳איז נישט אז איינס פטור׳ט דאס אנדערע – יעדער מין באקומט זיין אייגענע דערמאנונג אינערהאלב דער ברכה.
3. שוועריגקייט מיט “פירותיה” אין ארץ ישראל ביי צוזאמגעלייגטע ברכה: ווען מ׳איז אין ארץ ישראל און מ׳זאגט “על הארץ ועל המחיה ועל פירותיה” – צו וועמען באלאנגט “פירותיה”? צו “הארץ” אדער צו “המחיה”? לאגיש מיינט עס פירות פון דער ארץ, אבער “המחיה” האקט אפ צווישן “הארץ” און “פירותיה”, וואס מאכט א שווערע לשון. פארשידענע פארשלאגן ווערן דיסקוטירט – אפשר “על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה” (אז “פירותיה” זאל זיין סמוך צו “הארץ”), אדער “על מחייתה” – אבער ביידע ווערן אפגעוויזן: “פירותיה” מוז זיין סמוך צו “ארץ” כדי עס זאל מאכן סענס, און “מחייתה” שטימט נישט ווייל מחיה (זאטקייט) איז נישט עפעס וואס קומט דירעקט פון דער ארץ אזוי ווי פירות. דער ענין בלייבט אפען.
—
הלכה: בורא נפשות קען מען נישט צוזאמלייגן מיט מעין שלש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אכל בשר ושתה יין – מברך על הגפן ועל פרי הגפן, ומברך בורא נפשות רבות על הבשר.
פשט: ווען מ׳האט געגעסן בשר (שהכל/בורא נפשות) און געטרונקען יין (על הגפן), מאכט מען צוויי באזונדערע נאכברכות. מ׳קען נישט צוזאמלייגן בורא נפשות מיט מעין שלש.
חידושים און ביאורים:
1. פארוואס קען מען נישט צוזאמלייגן? מעין שלש איז א לאנגע ברכה, און חז״ל האבן נישט געוואלט מאכן א מענטש זאגן מעין שלש צוויי מאל. אבער בורא נפשות איז א קורצע ברכה, איז ס׳איז נישט קיין טירחא צו זאגן עס באזונדער.
2. אבער פירות שאינם משבעת המינים ווערן יא אריינגעצויגן: ווען מ׳האט געגעסן תאנים/ענבים (שבעת המינים) צוזאמען מיט תפוחים/אגסים (נישט שבעת המינים), מאכט מען נאר איין מעין שלש, און די ווערטער “על פרי העץ” כולל אויך די תפוחים און אגסים. די תפוחים וואלטן אליין באקומען א בורא נפשות, אבער ווען מ׳זאגט שוין “על פרי העץ” אין מעין שלש, ווערן זיי אויך אריינגענומען.
3. פארוואס ווערקט דאס ביי פירות אבער נישט ביי בשר? ווען מ׳זאגט “על העץ ועל פרי העץ”, מענשנט מען פירות בכלל – דאס כולל אויך פירות וואס זענען נישט שבעת המינים. אבער ווען מ׳זאגט “על הגפן ועל פרי הגפן”, מענשנט מען גארנישט וועגן בשר – בשר איז נישט קיין פרי, נישט קיין עץ, נישט קיין גפן. דערפאר קען מעין שלש נישט פטור׳ן בשר.
4. [חידוש – הסבר מיט רבנו יונה/תוספות:] בורא נפשות איז א ברכה אויף “מותרות”: דער אייבערשטער האט באשאפן צוויי קאטעגאריעס: (1) עיקר מאכלים – פירות, תבואה, יין – וואס מ׳קען לעבן דערפון, און אויף דעם זענען די חשוב׳ע ברכות (בורא פרי העץ, האדמה, מעין שלש). (2) מותרות/הנאה-זאכן – ווי בשר, וואס מ׳דארף נישט האבן צום לעבן (ווי תוספות זאגט אז אן עפל איז געמאכט פאר הנאה, נישט פאר לעבנסנויטווענדיגקייט). אויף דעם איז בורא נפשות – א באזונדערע, קורצע ברכה אויף די “עקסטערע” זאכן. דערפאר, ווען מ׳זאגט “על הגפן” אדער “על העץ”, רעדט מען וועגן די עיקר-מאכלים, און ס׳האט גארנישט צו טון מיט בשר וואס איז אין א גאנץ אנדער קאטעגאריע. “דאס איז א גוטע פשט, דאס מאכט סענס פון די הלכה.”
תמלול מלא 📝
הלכות ברכות פרק ח׳ – ברכות הפירות
פתיחה: ספאנסארשיפ און קאמפיין
Speaker 1:
מיר לערנען הלכות ברכות פרק ח׳. יא, הלכות ברכות, און דער פרק גייט רעדן פון הלכות ברכות הפירות.
איידער מיר רעדן וועגן ברכות, דארף מען בענטשן ברכה לה׳ ראש משביר פאר די ספאנסאר פון אונזער שיעור, מן יומא דאיתברי עלמא, אונזער חשוב׳ער ספאנסאר הייסט הרב החסיד הנגיד ר׳ יואל וועצבערגער. יעדער איינער איז זיך אפצולערנען פון אים, ספעציעל יעצט ווען די טעג גייט א קאמפיין פאר די בית המדרש פון ידידי הרב הגאון ר׳ יצחק, וואס לערנט פאר פארשידענע שיעורים, אויסער די שיינע שיעור וואס אונז לערנען האט ער נאך פארשידענע שיעורים מלא וגדוש מיט תורה וחכמה. זייער גוט, און ער האט גרויסע חלקים פון ווער ס׳שטיצט. מ׳האט טאקע אויסגעשטעלט די קאמפיין אז מ׳לערנט זיך מיט ר׳ יואל, ער וועט מעטשן מיט שם אט ליסט ביז הונדערט, צוויי הונדערט, דריי הונדערט טויזנט דאלער. יעדער איינער זאל טראכטן אריינצושיקן, און ס׳וועט זיין א גרויסע חיזוק און א גרויסע הילף.
און דאס האב איך געזאגט ביי די פריערדיגע קאמפיין, אז דאס ארבעט, ווער ס׳האט עס געטון האט פארשטאנען בעסער. ווער ס׳געט געלט פאר אונזער קאמפיין, דאס איז א סגולה ער זאל סיי מיטהאלטן די שיעור און סיי ער זאל עס פארשטיין. און געדענקען, דער רמב״ם איז נישט די שיעור, דער רמב״ם איז די אלע תורה וואס מ׳לערנט. אבער מ׳איז מסכים אז ס׳איז א סגולה? ס׳ארבעט. ס׳איז בדוק ומנוסה, און ס׳ארבעט אזוי. ווער ס׳געט געלט פאר די תורה, ער פארשטייט עס. איך מיין די סגולה איז אז אפילו ער לערנט נישט מיט די שיעור, האט ער דאך א חלק אין די שיעור. אבער אויב ער לערנט מיט די שיעור, איז דאך אשר עין לא ראתה.
הלכה א: ברכות אויף פירות האילן
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, הלכות ברכות הפירות. זאגט דער רמב״ם א הלכה, מיר האבן שוין געלערנט אז ס׳איז דא א דאורייתא׳דיגע דין פון ברכת המזון, אבער ברכה לפניה איז א דרבנן, און ווי מיר האבן שוין געזאגט, האבן זיי מתקן געווען פאר יעדעס פארשידענע סארטן ברכה, פאר יעדע סארט עסן. אהא, זייער גוט. מ׳קען עס אנקוקן אזוי ווי דער ערשטער פרק האט דער רמב״ם געזאגט די עיקר כללים פון ברכות, און יעצט גייט ער דורך אלע פרטים. ער איז דורכגעגאנגען ביזן זעקסטן פרק פרטים פון המוציא, מיט אריינקומען אין די מילכיגע סעודה און אזוי ווייטער, און יעצט גייט ער ווייטער צו די נעקסטע ברכות פון אנדערע מאכלים.
זאגט דער רמב״ם, כל פירות האילן מברך עליהן בתחלה בורא פרי העץ, און דאנקט דעם אייבערשטן בשעת די אילנות, ובסוף זאגט מען בורא נפשות רבות, אז דער אייבערשטער האט באשאפן מענטשן, און באשאפן די מענטשנ׳ס נידס, און מענטשנ׳ס תענוגים און חסרונות וואס זיי פעלט. און מ׳דאנקט על כל מה שבראת, די אלע זאכן וואס דער אייבערשטער האט באשאפן, די אלע גוטע עסן, להחיות בהם נפש כל חי.
זאגט דער רמב״ם, חוץ מחמשת המינים הכתובים בתורה, אויסער פינף מינים פירות מאכט מען נישט די ברכה פון ווייץ, בורא נפשות, נאר אן אנדערע ברכה, והם ענבים ורימונים ותאנים, טרויבן, מילגרוימען, פייגן, זיתים ותמרים, איילבירטן און טייטלען. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דא פינף פון די שבעת המינים.
אויף די זאכן בענטשט מען ברכה אחת מעין שלוש, כאטש די ברכה פרי העץ איז די זעלבע, אבער ביי די סוף מאכט מען א ברכה אחת מעין שלוש, א לענגערע ברכה.
הסבר: פארוואס די חמשת המינים באקומען א באזונדערע ברכה אחרונה
קודם כל, סתם איז אינטערעסאנט, פארוואס לכאורה? ווייל דאס איז שבעת המינים, און פארדעם איז דאס די עיקר, כל פרי אשר תברך, אבער ס׳שטייט דאך נישט דווקא די ארץ. אבער זיי האבן געלערנט אז דאס איז תקנת הארץ, און די פירות זענען שבח בני הארץ, זיי באלאנגען צו ארץ ישראל במיוחד. לכאורה אין ארץ ישראל פלעגט וואקסן נאר די פירות, נישט אנדערע זאכן וכדומה. און אויך ווייל ס׳איז חשוב, ס׳איז דא חמשת המינים, ס׳איז אויך דא חמשת מיני דגן. די שבעת המינים, חיטה ושעורה, ווערט צעטיילט אויף פינף, האסטו צוויי מיני חיטין און דריי מיני שעורים, און נאכדעם קומט אויס אז ס׳איז דא צען מינים בעצם. די שבעת המינים שהם עשר, ווייל אין פינף פון זיי מאכט מען בענטשן, און די אנדערע פינף מאכט מען ברכה אחת מעין שלוש.
זאגט אונז דער רמב״ם, די חמשת מינים וואס האבן עפעס מיט ארץ ישראל, ווייל דאס איז דאך די ענין לכאורה, וואס מ׳זאגט על ארץ ועל המזון, און פארדעם זאל מען ענדערש זאגן הכתובים בתורה. אין די ברכה אחת מעין שלוש דערמאנט מען דאך ארץ.
הלכה א (המשך): ברכות אויף פירות הארץ, ירקות, און אנדערע מאכלים
Speaker 1:
שוין, זאגט ער, כל פירות הארץ, אלע אנדערע פירות הארץ נישט פון די בוים, און די זעלבע זאך ביי ירקות, די זאכן וואס וואקסן ירקות, וועדזשטעבלס, וואקסט אויף די פלאר, מברך עליהם בתחילה בורא פרי האדמה, מ׳מאכט א ברכה פארן עסן בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות.
דיסקוסיע: די סדר פון ברכות – פון כלל לפרט
Speaker 2:
אקעי. יא. ס׳טייטש, בורא פרי העץ איז א מיוחד׳דיגע, ס׳טייטש אלעס וואס גייט ארויס פון די ערד, אבער ס׳איז דא נאכדעם די ספעציעלע פרוכט וואס די ערד געבט ארויס דורך ביימער, מאכט מען א ברכה אויף די בוים. יא, אבער בורא פרי העץ איז אלעס, כולל בורא פרי העץ.
Speaker 1:
אמת, אמת, אמת. אדער ווארט, ווי איידער ער האט א חשיבות אזא.
Speaker 2:
ניין, ווי מער חשוב, ווי מער ספעשל, קומט מען און מ׳מאכט א ברכה אויף די ספעשלקייט שבו, אויף די עץ.
ברכה אויף זאכן וואס וואקסן נישט פון דער ערד
Speaker 1:
ודברים שאין גידולין מן הארץ, זאכן וואס וואקסן נישט, כגון בשר וגבינה ודגים, פיש, מילכיגס, קעז, פיש, אייער, וואסער, מילך, האניק, וכיוצא בהם, אלע זאכן וואס זענען נישט גידולי אדמה, איז וואס מ׳מאכט אויף דעם? בתחילה מברך שהכל נהיה בדברו, אלעס האט דער אייבערשטער באשאפן, ולבסוף בורא נפשות רבות.
דיסקוסיע: פארוואס שהכל אויף בשר?
ס׳איז אן אינטערעסאנטע ברכה, ווייל בורא פרי העץ פארשטייט מען, ס׳איז זייער דירעקט, דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט א כח אין די ערד צו ארויסגעבן פירות. די זאכן דארף א מענטש ארבעטן געווענליך דערויף צו האבן בשר, ער דארף כאפן ענימלס, און ענימלס האבן געדארפט קייען אסאך גראז. אבער שהכל נהיה בדברו, אויך וואס מענטשן טוען איז דער אייבערשטער׳ס…
Speaker 2:
א בהמה איז דאך פון נעטשור.
Speaker 1:
א בהמה איז א זאך וואס וואקסט, און מ׳דארף עס שעכטן. וואסער קומט ארויס פון…
Speaker 2:
ניין, מ׳זאגט אז ס׳איז מער אינוואלווד מענטשנ׳ס ארבעט, אבער ער ברענגט א ראיה.
Speaker 1:
אבער אלעס קומט פון אייבערשטן.
Speaker 2:
אמת, אמת.
Speaker 1:
יא, מיר שטייט, איך האב מיר עס טאקע געזאגט דאס, אז דער אייבערשטער צוזאמען מיט די מענטשן וואס האבן אויפגעפירט מיט די הלכה. אבער דער אייבערשטער האט געגעבן פאר די מענטשן די חכמה.
Speaker 2:
אבער שהכל נהיה בדברו איז מער כללי. אויך אלע אנדערע זאכן, אויסער העץ און אדמה, אלעס איז מדברו פון אייבערשטן.
Speaker 1:
רייט, די פוינט איז, ס׳גייט פון א כלל לפרט. באופן כללי, אלעס איז שהכל, אזוי ווי מיר גייען לערנען אויך איבער די עובד איז מיוצא. נאכדעם איז דא אדמה, נאכדעם איז עץ פון די אדמה.
Speaker 2:
איי דאנט טינק אז דו קענסט זאגן אז די שהכל איז מער בעיסיק.
Speaker 1:
זיכער איז עס מער בעיסיק. שהכל איז מער א מעשה לכל המחנות.
Speaker 2:
ניין, דאס איז די טייטש. איך האב איר צוגעלייגט נאך א ווייץ פון די אדמה.
Speaker 1:
אבער די הלכה, די ווארט הלכה ארבעט אזוי, באופן כללי, אלעס איז דער אייבערשטער מאכט. יעצט, ווען דו האסט א ספעשל זאך, רעדט מען אויף אים באופן פרטי. אזוי, מ׳קען זאגן אפילו אז אלעס איז שהכל. נאכדעם, אלעס איז אויך פון די ערד, חוץ פון בשר וגבינה וכו׳. דו גייסט קויפן זאכן וואס זענען נישט סתם נהיה בדברו, נאר זיי זענען אויך ארויסגעקומען פון די ערד, ס׳האט א געוויסע חשיבות, זאגט ער, מן האדמה.
קשיא: פארוואס האט בשר נישט באקומען א ספעציעלע ברכה?
Speaker 2:
זאג מיר אז ס׳איז מער חשוב וועדזשטעבלס ווי פלייש? איך פארשטיי דאס נישט. ס׳איז מיר זייער שווער. ווייל איך וואלט געמאכט פאר פלייש א ספעציעלע ברכה, ס׳איז דאך א גאנצע זאך פלייש, ס׳איז דאך א חשוב׳ע זאך. איך ווייס נישט וואס דער פשט איז, ס׳מוז זיין אנדערע גירסאות ערגעץ וואו ס׳שטייט אז מ׳מאכט א ספעציעלע ברכה אויף פלייש. אין בורא פרי האדמה איז מער ווייל דער אייבערשטער האט עס באשאפן, דו דארפסט נישט אזוי שווער ארבעטן דערויף, ס׳קומט ארויס די פיקל וואס דער אייבערשטער רעדט צו. פלייש דארף מען שוין מער ארבעטן.
Speaker 1:
אמת, אבער פארשטייסט וואס איך זאג, נאכדעם א חלק פון די בורא פרי האדמה ווערן פון זיי המוציא און א חלק פון זיי ווערט ווייטער הגפן. מער ווייניגער די קאטעגאריעס דיסיידן ווי זיי ארבעטן. איך טראכט נאך, מ׳דארף פארשטיין פארוואס די בשר קומט נישט קיין עקסטערע ברכה, מיר איז פאני, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2:
פאר א טיימס מאכט מען זיך אסאך מאל. היינט עסט מען קווינאווא, אדער וואס קענסטו זאגן עניטינג וואס האט א היי פראטין, די זענען זייער… פרעגסט א קשיא, וואס טוט זיך ווען אין א צייט ווען געוויסע מאכלים ווערן די קינג? האבן זיי אזוי אנגעקוקט לכאורה. ווען דו רעדסט וועגן בשר, ער בייט זיך, אפשר היינט עסן מענטשן מער אייער ווי אמאל, קען זיין. אבער איך זאג, בשר איז אלעמאל געווען א דבר חשוב, דו קענסט נישט זאגן אז נישט. אלע קרבנות, און אין שמחה אלא בבשר.
Speaker 1:
קען זיין טאקע וועגן דעם, אז דו שטייט יא, מ׳האט געמאכט אן עקסטערע ברכה. פארוואס פונקט ווי יענע איז א סעט מיט בשר, ווען מ׳וויל זאגן א ברכה. ס׳איז א גוטע שאלה, א גרויסע בעל תאוה איז אוכל ושובע. אויב איינער וויל נאכקוקן אדער אונז אויסזאגן עפעס א סברא וועגן דעם, קען ער אריינשרייבן אין די הערות גרופע.
Speaker 2:
זע, די בשר האט נישט באקומען אן על השחיטה, ער האט נישט באקומען א ברכה פאר זיך. איך טראכט, אפשר ווייל געווענליך עסט מען דאך בשר בתוך הסעודה עניוועי. די רש״י זאגט, למדך תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא אם כן יש לו פת. די פת קומט מיט די בשר, ס׳קומט פאר א באגלייטער. די בשר באגלייט די פת.
Speaker 1:
די גמרא האט שוין גערעדט וועגן דעם, ס׳איז פאני.
דין וואסער – שלא לרבות צמאונו
Speaker 1:
דער רבי האט א שותה מיין, ווייל ער האט עס ליב, נישט וועגן…ניין, שולא. וואסער טרינקט מען ווען מ׳איז דארשטריק, אז דער לוגם די גרון זאל האבן גענוג וואסער. דעמאלטס מאכט מען שהכל. וואס דא איז ווייל איינער טרינקט וואסער פאר אן אנדערע סיבה, למשל ער וויל אויסשווענקען זיין מויל, אדער ער וויל אראפשלינגען עפעס, דארף ער טון ברכה לא לפניה ולא לאחריה, ווייל ער האט נישט קיין הנאה פון די וואסער.
אבער אויף אנדערע זאכן איז עס לכאורה ווייניגער שייך, ווייל מ׳פילט די טעם, מ׳האט הנאה. אפילו אויב איינער טרינקט חלב ווייל ער וויל אראפשלינגען מעדיצין, האט ער דאך הנאה פון די חלב.
Speaker 2:
רייט. וואסער האט נישט קיין טעם. איז ממילא אויב נישט לצמא איז נישט קיין טעם.
דיסקוסיע: טרינקען וואסער אויף דאקטאר׳ס אנווייזונג
Speaker 1:
איך ווייס נישט, למשל היינט איז דא מענטשן וואס טרינקען אסאך מאל וואסער סתם ווייל דער דאקטאר האט געזאגט. איך בין נישט זיכער צו מ׳מאכט אויף דעם א ברכה. וואס איז די הנאה דערפון? ס׳איז נישט… מ׳קען אפשר יא זאגן, אבער מ׳קען טראכטן.
איך האב געטראכט אויך אז וועגן דעם וואס די חסידישע אידן וואס עסן קיינמאל נישט קיין פלעינע וואסער, מ׳טרינקט נאר אזוי, ס׳איז דאך א תורה וואס איז מים איז תאוה. אבער קען זיין אז ס׳איז אמת׳דיג וועגן די חומרא, א חסידישער איד קען נישט סתם מים חס ושלום, אמת? ממילא קען ער וואלט ער נישט געקענט מאכן קיין שהכל.
Speaker 2:
ווען ס׳וואלט געווען אזוי וואלט דער רמב״ם אויסגערעכנט ווי מים לרבות צמאונו. ער זאגט ביי שלא לרבות צמאונו דארף מען נישט. יא, אבער ער זאגט נישט… איך מיין אז ווען ס׳איז אזא זאך ווי אראפשלינגען מעדיצין. מצד שני, דער רמב״ם ברענגט נישט די דוגמא פון די גמרא, ער ברענגט דיר נאר קלאר די אמת אז ער דארף אפשלינגען עפעס א ביין. ס׳איז אמת, מ׳קען זאגן לרבות צמאונו, יעדער איינער ווייסט וואס ער מיינט. אבער דער רמב״ם האט נישט דאס אויסגערעכנט ביי די ברכה. ער זאגט, ס׳איז דא א ווערד זאך פארוואס זאל א מענטש טרינקען נישט לרבות צמאונו.
Speaker 1:
אקעי, מאכט זיך, ער איז סטאק אין זיין האלדז. אויב איינער, דער דאקטאר זאגט אים טרינק אסאך וואסער, אזוי ווי דער דאקטאר זאגט אים עסט אסאך ברויט. טאקע, מאך אריין אין דיין דייעט וואסער, אנשטאט אנדערע זאכן טרינק וואסער. מ׳קען אזוי זאגן, און מ׳קען זאגן אנדערש אויך.
דיגרעסיע: חסידישער וויץ וועגן שהכל
Speaker 2:
אקעי. לאמיר נאר זאגן אז… אקעי. קענסט דאך די מעשה, א חסידישער איד טרינקט פאר וואטעווער, אלול מיני א פארן, מאכט ער אלע לחיים, ער קען נישט מאכן א שהכל. פרעגט ער א קשיא, ער קען דאך טרינקען וואסער. וואס איז די תירוץ? די תירוץ איז אז א איד טרינקט, פארוואס מאכט ער א שהכל? קומט זיך אים נישט קיין גלעזל בראנפן?
Speaker 1:
אה, זייער גוט.
הלכה ב: סוחט פירות – דזשוס פון פירות
Speaker 1:
סוחט פירות ויוצא מהן משקין, ס׳איז דאך אן ענף וואס איז בויען אויף גרויסע הלכות פירות. מ׳גיימיר לערנען וואס מ׳נעמט פירות, ווען זאכן ווערן נשתנה, ווען פירות ווערן, ווען א פרי ווערט פון א פרי צו עפעס אנדערש. סוחט פירות ויוצא מהן משקין האט ער געמאכט דזשוס. מבורך עליהן בתחילה שהכל, מאכט ער א שהכל. ס׳איז נישט גוט דאס.
מבורך עליהן בתחילה שהכל, מאכט מען א שהכל. אגב, לכאורה דארף מען דאך מאכן העץ. אבער ווייץ מאכט מען נאך די פרוכט. דמשקן איז אן אנדערע זאך, אבער דמשקן מאכט מען א שהכל. דמשקן איז אזוי ווי דברים שאין גידולן מן הארץ, ס׳איז ווי אנדערע מאכלים.
לכאורה די ווארט איז וואס נישט…
הלכה ב (המשך): סוחט פירות ומוציא מהן משקין
Speaker 1: טייל, מאך לייג אריין אין דיין דייעט וואסער, אנשטאט אנדערע זאכן, טרינק וואסער. מען קען אזוי זאגן, און מען קען זאגן אנדערש אויך.
Speaker 2: אקעי, איך פארשטיי. זאג נאר אז… אקעי.
דיגרעסיע: א וויץ וועגן שהכל
Speaker 1: קענסט דאך די מעשה, א חסידישער איד טרינקט פאר וואטעווער אלע מיני… פארן מאכן א לחיים, ער וויל קענען מאכן א שהכל. און ער פרעגט א קשיא, ער קען דאך טרינקען וואסער. וואס איז די תירוץ? די תירוץ איז, א איד טרינקט ווייל ער וויל מאכן א שהכל, קומט אים נישט קיין גלעזל בראנפן.
Speaker 2: אה, זייער גוט.
די הלכה: ברכה אויף דזשוס
Speaker 1: סוחט פירות ומוציא מהן משקין, עד כאן איז בורא פרי העץ. אז מ׳נעמט פירות… ווען זאכן ווערן נשתנה, ווען א פרי ווערט פון א פרי צו עפעס אנדערש. סוחט פירות ומוציא מהן משקין, ער האט געמאכט דזשוס, מברך עליהן בתחילה שהכל. מאכט ער א שהכל. סוחט, נישט גוט די שוועל. מברך עליהן בתחילה שהכל. מאכט מען א שהכל, הגם לכאורה וואלט מען געדארפט מאכן א העץ. אבער העץ מאכט מען אויף די פרוכט. די משקה איז אן אנדערע זאך, אויף די משקה מאכט מען א שהכל. די משקה איז אזויווי דברים שאין גידולן מן הארץ, אזויווי אנדערע מאכלים. לכאורה די פרי איז וואס איז נישט חשוב. להשביע בהן נפש ישראל.
בקיצור, ס׳איז דא צוויי פרוכט וואס ווען מ׳איז מוציא משקין איז אן אנדערע דין. על היין מברך בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. די וויין ווערט נשתנה למעליותא, די זיתים ווערט חשוב׳ער. די וויין איז א נייע פארברכה און א ברכה אחת מעין שלש. די ענבים, יא.
הלכה: שמן זית
Speaker 1: אבער שמן האט נישט די הלכה אז מ׳דארף מאכן נאר א שהכל וואס איז ווייניגער חשוב. ס׳איז נישט דא קיין נייע ברכה אז ס׳זאל זיין מער חשוב.
Speaker 2: אקעי, שמן געווענליך טרינקט מען נישט שמן.
Speaker 1: ניין, איך זאג פארוואס מ׳האט נישט געמאכט קיין נייע ברכה אויף שמן, ווייל געווענליך עסט מען עס נישט לעצמו אזוי. אבער שמן איז אויך אזויווי די קאטעגאריע פון יין, אז ס׳איז נשתנה למעליותא. ס׳איז געווארן חשוב. אבער די עיקר זיתים איז געמאכט געווארן פאר שמן. ממילא, ווען מ׳טרינקט שמן מאכט מען בורא פרי העץ, ווייל דאס איז די עיקר פרי העץ. ס׳איז נישט אזויווי אז מ׳האט עפעס געטוישט מיט עפעס. דאס איז די תכלית.
חושש בגרונו – שמן מיט מים שלוקים
Speaker 1: זאגט ער, אמר רב יהודה אמר שמואל: החושש בגרונו, לא יערענו שמן תחילה. פארוואס טרינקט א מענטש שמן? ווייל ער וויל אן אסאך זיין, ער וויל מאכן סיכה פון אינסייד אויף זיין האלדז. בשותה שמן במים שלוקים וכיוצא בהם, ס׳איז דא א וועג, געווענליך שמן אויף די האלדז איז נישט געשמאק, ס׳איז א העווי פעט זאך, אבער ס׳איז געמישט מיט מים שלוקים, מיט עפעס א זופ, מיר וועלן שפעטער זען מים שלוקים איז א סארט זופ, וכיוצא בהם, יא, געקאכטע וועדזשטעבלס, וואס ער עסט עס.
הנה בשתייתו, ער האט הנאה געהאט פון די טרינקען, ער האט יא געטראפן א וועג וויאזוי צו עסן די שמן אויף א געשמאקע וועג. אבער בשותה שמן לבדו, אבער ער האט געטרונקען שמן אליין, אשר לא יחוש בגרונו, אז זיין האלדז טוט אים נישט וויי, ס׳איז בכלל נישט די סדר צו טרינקען דעמאלטס שמן, בורא עליו שהכל, שאינו נהנה בטעם השמן, ער האט נישט הנאה געהאט פון די טעם השמן. א ברכה דארף מען נאך אלץ מאכן, נאר א וואסער דארף מען נאר ווען מ׳האט הנאה. א ברכה דארף מען ווייטער מאכן, אבער נישט קיין בורא פרי העץ ווייל ס׳איז נישט קיין הנאה. אזוי קומט אויס, יא. פשט נישט הנאה פון טעם השמן, ער האט הנאה פון עפעס אנדערש, ווייס איך נישט פונקטליך וואס מ׳זאגט עס.
דיסקוסיע: וואס מיינט “הנאה” ביי שמן?
Speaker 2: אה, ער זאגט אז די פשט איז, אה, שותה שמן לבדו, ער טרינקט איינס שמן, אבער ס׳האט נישט קיין טעם, ער האט נישט הנאה דערפון. הנאה פון שמן האט מען נאר ווען ס׳העלפט עפעס פאר די חושש בגרונו סיטואציע. נאר דעמאלטס איז די סדר צו טרינקען שמן לעצמו. אז ס׳איז די סדר, זעט מען אז דער מענטש טרינקט ווייל ס׳איז א שלוקא סדר, ער טוט אנדערש פון שלוקא מנהג בני אדם. אבער דער וואס איז נישט, ס׳איז א למעלה, איינער וואס טרינקט אשר לא יחוש בגרונו מאכט א שהכל, דאס איז ווייל ער איז נישט נהנה, ווייל דו ביסט דאך סתם אזוי נישט נהנה, פארוואס טוסטו עס? איך פארשטיי פון אים גארנישט.
Speaker 1: אבער דער דאקטאר האט אים געהייסן.
Speaker 2: ניין, דער דאקטאר האט געהייסן איז דער פריערדיגער מענטש.
Speaker 1: ניין, דער דאקטאר האט אים געהייסן אז ער זאל האבן את זה איין אויל, נישט פאר זיין גרון.
Speaker 2: וואטעווער ס׳איז, וואס איז די פשט? וויאזוי הייסט עס א טעם? די חושש בגרונו הייסט אז ס׳האט עפעס הנאה פון די טעם?
Speaker 1: ניין, ער האט יא הנאה, ער האט הנאה פון וואס ס׳טוט צו זיין האלדז, עפעס א טעם, עפעס אזא, וואס זאלן מיר זאגן.
Speaker 2: ווייל דער צווייטער וואס עסט, עסט אויך פון עפעס א ריזן. פארוואס איז דער צווייטער זיך פטור פון כלום?
Speaker 1: ניין, ער זאגט דיר שוין חושש בגרונו, און ער טוט עס באופן אז ס׳זאל האבן א טעם, בשותה שמן במים שלוקים, דאס איז די ווארט.
Speaker 2: יא, אבער וואלט ער געטרונקען מים שלוקים וואלט ער אויך נישט, ווייל חושש בגרונו האט ער נישט געקענט מאכן קיין ברכה, ווייל ער האט נישט הנאה געהאט, ס׳איז נישט געווען בכלל. ווען מאכט א מענטש די גאנצע עסק אז ער מישט צוזאם אויל מיט ווייל דאס איז נישט א נארמאלע זאך צו טון.
הלכה ג׳: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים
Speaker 1: פירות או ירקות שדרכם לאוכלן חיים, פירות אדער ירקות וואס געווענליך עסט מען עס רוי, אויב האט מען עס געמאכט אז עס זאל נישט ארויסגיין פון זיין בישולן או שלקן, מען האט עס געקאכט מיט אנדערע ספייסעס, אדער שלקן האט מען עס פלעין געקאכט אין הייס וואסער, אזוי דאכט זיך מיר איז געווען די פשט אין אנדערע פלעצער, שלקן מיינט געקאכט פלעין, און בישול מיינט געקאכט מיט אנדערע אינגרידיענטס. מברכין עליהם בתחילה שהכל נהיה בדברו, ווייל דאס איז נישט די פרי, ס׳איז געווארן געטוישט, און ס׳איז געווארן ווייניגער חשוב, ווייל די עיקר פרי עסט מען עס חי.
ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין
Speaker 1: אבער ירקות שדרכן לאוכלן שלוקין, ירקות וואס די סדר איז צו עסן געקאכט, כגון כרוב ולפת, אזויווי קרויט און איך ווייס נישט וואס… לפת וואס עסט מען לעצטענס, דאס איז מערן, איך ווייס נישט וואס… די זאכן וואס מען עסט געווענליך געקאכט, סקוואש, איך ווייס וואס, נו?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: איז פארקערט, די וועדזשטעבל קוקט מען אן ווי די עיקר וועדזשטעבל איז געקאכט, מען מאכט נאך נישט, ס׳איז נאך נישט חוץ די מעשה. אם אכלן חיים, מברכין עליהם בתחילה שהכל. גוט, דאס איז אזויווי למשל א קארטאפל, איינער עסט א רויע קארטאפל, איז ער מאכט א שהכל, ווייל א רויע קארטאפל האט נישט קיין טעם, איינער עסט עס, ס׳איז נישט די דרך, דאס מיינט ער צו זאגן, אז דאס איז די זאך.
דברים שדרכם בין חיים בין מבושלים
Speaker 1: ודברים שדרכם לאוכלן בין חיים בין מבושלים, איז אכלן בין חיים בין מבושלים, קען מען אייביג מאכן די ברכה הראויה להם, אם הוא פרי העץ בורא פרי העץ, או פרי האדמה או ירקות בורא פרי האדמה.
Speaker 2: וואס מיינט פרי האדמה או ירקות? איך ווייס נישט וואס די רמ״א מיינט ווען ער זאגט פרי האדמה או ירקות.
Speaker 1: ירקות איז גרינע, איז אזויווי אלע ליפי זאכן, און פרי האדמה וועט מיינען טאמעיטאס, קיוקאמבערס.
Speaker 2: קען זיין, יא. ירקות קען מיינען כפשוטו די גרינע זאכן, די אלע גרינע געוויקסן.
Speaker 1: ס׳מאכט סענס וואס דו זאגסט, איך האב נישט קיין ראיה, אבער ס׳מאכט סענס.
הלכה ד׳: מי שלקות – זופ פון ירקות
Speaker 1: אקעי, ירקות שדרכן לשולקן, ששלקן, א מענטש האט געמאכט אזא זופ פון ירקות וואס די סדר איז צו קאכן. יעצט איז א חידוש, פריער האט מען גערעדט פון עסן די פירות אליינס אין די שלקן. זאגט מען אז נישט נאר דאס, אפילו די זופ פון די ירקות, מהו שיברך עליהם בורא פרי האדמה? אבער ס׳איז דא אן אופן וואס יא, למשל אז פאר דעם האט ער עס טאקע געקאכט, צו האבן די וואסער, די וואסער זאל באקומען א טעם פון די תמרים. א שמע מינה שלוקות כשלוקות, די וואסער פון די וועדזשטעבלס האט די זעלבע דין ווי די וועדזשטעבלס, וואס איז א מקום חשוב, נישט סתם אויב מ׳טרינקט עס אזוי, ווייל די וואסער אליין האט נישט קיין טעם, די וואסער האט יעצט באקומען די טעם פון די וועדזשטעבלס, און דאס איז פארוואס מ׳קאכט עס, איז דאס די דין פון בורא פרי האדמה. אבער נישט ביי אופן, נאר טאקע ווען די וועדזשטעבל אליין ווערט געקאכט, נישט ווען ס׳איז מים לבד.
הלכה ד׳ (המשך): דבש תמרים
Speaker 1: דבש תמרים מברכין עליו תחילה שהכל. נישט אזוי ווי… ס׳האט נישט די דין אזוי ווי דבש וואס מיר האבן געלערנט.
Speaker 2: אנטשולדיגט, דבש תמרים איז אן ענין. זיי האבן געלערנט וועגן יין און זיי האבן געלערנט וועגן שמן. פארוואס זאל נישט זיין קיין עקסטערע ברכה נשתנה למעליותא אויף דבש? ס׳איז דאך דבש.
Speaker 1: זייער גוט. העלפט עס נישט, מ׳גייט נישט מאכן א ברכה נשתנה למעליותא אויף דבש. ס׳איז דא עפעס וואס דו טוסט נישט, איך קען דיר נישט העלפן. דבש איז אויך זייער א חשוב׳ע… אפשר נישט אויף די לעוועל פון יין און שמן, אבער על כל פנים, דבש תמרים איז נישט… ווייל די תמרים עסט מען אליין, און וויבאלד מ׳עסט די תמרים אליין, און דאס עסט מען באופן דבש תמרים, איז עס ווייניגער חשוב. ס׳איז א דאונגרעיד, ווייל מ׳עסט די תמרים אליין. די דבש תמרים איז אזוי ווי אלע אנדערע מי פירות וואס מ׳מאכט א שהכל.
Speaker 2: אבער ס׳איז יא דא עפעס א סארט אזוי ווי דבש תמרים אדער תמרים סאוס, איך ווייס נישט וואס מ׳מאכט יא היינט, יא?
תמרים שמיעכן בידו
Speaker 1: אבל תמרים שמעכן בידו, אבער תמרים וואס מ׳האט נאך צוקוועטשט מיט די האנט והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה, וואס מ׳מאכט אויף דעם א בורא פרי העץ און א ברכה אחרונה מעין שלש, ווייל דאס הייסט נישט דבש, ווייל דאס איז נאר טאקע מער דבש׳דיג אביסל, ווייל ער האט עס צוקוועטשט מיט זיינע הענט, ממילא איז עס געווארן זייער ווייעך, די דבש דערפון איז ארויסגעקומען, און דו פילסט די דבש, אבער דו עסט נאך די גאנצע תמר. עסטו בורא פרי העץ און דו זאגסט א ברכה אחרונה מעין שלש.
Speaker 2: רייט, דבש איז ווען מ׳נעמט נאר אזוי ווי… נישט אז מ׳שמירט די גאנצע תמר, נאר עפעס אזוי ווי די סאוס דערפון.
Speaker 1: אקעי.
דיסקוסיע: מאדערנע אפליקאציעס – פרוט לעדער און קענדי
Speaker 2: אבער דא מוטשענען זיך אסאך, למשל מ׳מאכט סארטן קענדיס מיט זאכן פון פרוכט. די חילוק צווישן תמרים שמיעכן ביד אדער עפעס וואס מ׳מאכט אנדערע שינויים אז ס׳זאל ווערן א… אז וואס? למשל די דרייד זאכן אז מ׳מאכט א דרייד מענגא. לכאורה מאכט מען אן עץ.
Speaker 1: דא איז דאך תמרים שמיעכן ביד. די דגוש דא איז אויף די ווארט “ביד”. דארט ווען מ׳נוצט א מאשין זעט מען מער נישט די תמרים. דא קומט אריין די ווארט ווען מ׳זעט יא אדער ווען מ׳זעט נישט די פרוכט. ווייל ס׳איז אסאך נוגע אויף אסאך עסן. ווייסטו, רייס קעיק, זאכן וואס מ׳קאכט, אדער…
Speaker 2: אבער רייס קעיק איז רייס, איך רעד אבער נישט צו אים.
Speaker 1: אדער וואטעווער, פרוכט. איך וויל זאגן פרוט לעדער למשל. נו, לכאורה דארף מען מאכן אן עץ, איך זע נישט פארוואס נישט.
Speaker 2: ווייל ער האט געזאגט “שמיעכן בידו” איז ברואי איסו, ווייל דו עסט דאך ווייטער די תמר. ס׳איז ווייטער די זעלבע זאך. וואס איז די פרוט לעדער? מ׳האט גענומען א שטיקל פלייש?
Speaker 1: די דגוש דא איז אויף די ווארט “שמיעכן בידו”. ס׳איז נישט קיין מעידזשער… אויב א מענטש האט גענומען א באנאנע, אויב מ׳האט געמאכט דערפון אז ס׳איז געווארן אזא… ס׳איז דאך ווי ס׳שטייט צו קוועטשן פאר א קינד אז ס׳איז געווארן אין א דייסע אזא, איז אויך… ער זאגט אז ס׳האט שוין נישט די תורת הפרי.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך בין נישט מסכים. ס׳זעט מיר אויס פון די הלכה… איך ווייס נישט, איך זע נישט… איך האב נישט געזען די יד. די יד איז אפשר דערפאר אז מ׳נוצט א מאשין. ס׳איז א איסור בכלל די חילוק. איך וואלט געטראכט צו זאגן די הלכה פאר די סיבה. ווי זאגט ער דארט? ער זאגט “לפיכך דבש”, ער זאגט נישט “לפיכך תמרים”. לאמיר זאגן אזוי, די הלכה איז “לפיכך דבש”.
Speaker 1: וואס איז די עף מינה? אזוי מיינט עס, אז מ׳קוועטשט עס צוזאמען?
Speaker 2: די דבש.
Speaker 1: די עף מינה איז וואס? אז דו עסט דאך יא פרוט לעדער. דו עסט דאך תמרים שמיעכן ביד, דו עסט דאך יא פרוט לעדער.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. די דבש מיינט אז ס׳איז בכלל נישט דא קיין פרוכט, ס׳איז נאר עפעס די סאפט, די וואסער וואס קומט ארויס פון די תמר. אבער דו נעמסט די גאנצע תמר, אפילו דו נעמסט ארויס א חלק, דו נעמסט ארויס די גרין, דו ווילסט נישט עסן די סידס, אבער דו מאכסט פון דעם עפעס א שימוש, איז לכאורה געהעריג די קענדי. א פרוט לעדער, אזא זאך, זעט מיר אויס אז ס׳איז… מיינסט ווענדט זיך אויב ס׳איז געמאכט פון עכטע פירות, היינט אז ס׳קען זיין געמאכט פון פלעסטיק, איך ווייס נישט וואס. אבער די תמרים איז לכאורה די פירות ניכר, עס איז דא פלעצער ווי ס׳איז ממש מ׳זעהט נישט וואס ס׳איז, און עס איז א געמישט פון מער ווי איין פרי, אקעי, אויב ס׳איז צו קוועטש מ׳קען מאכן פון פלעסטיק, דער זאגט, איך ווייס נישט וואס ס׳איז מאכט איינדערע פרוט לעדער פון אים, און איך זאגט, אבער וואס איז די פרוט לעדער וואס ס׳איז טאקע געמאכט פון פירות.
הלכה ה: קנים המתוקים (שוגער קעין) – ברכה אויף צוקער
דברי הרמב״ם: מחלוקת הגאונים ושיטת הרמב״ם
Speaker 1: די fruit leather, אזא זאך זעט מיר אויס, מיין איך ס׳ווענדט זיך אויב ס׳איז געמאכט פון די עכטע פרי. היינט צו טאגס קען זיין ס׳איז געמאכט פון פלעסטיק, איך ווייס נישט וואס. דא ביי די תמרים איז לכאורה די פרי ניכר. ס׳איז דא פלעצער וואו ס׳איז ממש, מ׳זעט נישט וואס ס׳איז, און ספעציעל אויב ס׳איז געמישט פון מער ווי איין פרי.
אקעי, אויב ס׳איז צוקוועטשט, מ׳קען מאכן פון פלעסטיק. איך ווייס נישט וואס מ׳מאכט היינט די fruit leather פון. אויב ס׳איז געווען fruit leather וואס האט טאקע געמאכט פון פירות, און ס׳איז געווארן אין א זאפט און נאכדעם ווערט עס אויסגעטריקנט, איז עס נאך אלץ א פראבלעם. אויב דעמאלטס איז עס אנדערש. אויב ס׳איז טאקע אויף די פראסעס, נערו ליהו האבן שוין מברך געווען נאך די ווייטס. אזוי מיין איך. מ׳קען פרעגן די… איך זע ער ברענגט אז דו ווילסט זאגן אז דער רמב״ם רעדט. ניין, דער רמב״ם שיינט יא, ס׳איז אינגאנצן… דער רמב״ם זאגט מפורש קיין נס, ס׳איז געווארן א טייג.
אז דו ווילסט טענה׳ן אז מ׳רעדט זיך נאר אויב ס׳איז געבליבן אזא שטיקל, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר. ס׳איז נישט געווארן צומאל אדער וואס. אקעי. ס׳איז זייער נוגע, ווייל די שאלה ווערט אויף juices, פון certain juices, ארענדזש דזשוס און אנדערע. ניין, אבער ארענדזש דזשוס ווערט די שאלה ווייל מ׳פלאנצט עס לכתחילה פאר ארענדזש דזשוס. אקעי, דאס איז נאך א שאלה וואס מ׳גייט זען קומענדיגע וואך. אבער דאס איז מחלוקת הפוסקים, ווייל לכאורה איז די הלכה אז קיינער מאכט נישט קיין עץ אויף ארענדזש דזשוס ווי איך ווייס, און לכאורה די reason איז ווייל כל פירות, אפילו ס׳איז פאר א שטיקל, אבער ס׳איז נאך א זאך.
איך וועל דיר זאגן פארוואס, ווייל ס׳איז דא שטיקלעך. איך וויל די דזשוס, איך וויל עס זאל זיין אנדערש. יעדע פירות חוץ פון וויין און שמן ווערט אויס. אזוי איז די כלל. לכאורה מ׳מאכט טאקע נישט קיין ברכה אויף ארענדזש דזשוס. ווילסטו טענה׳ן אז ס׳וואלט נישט געווארן… אויף תמרים מאכט מען אויך נישט. אויף תמרים זאפט מאכט מען אויך נישט קיין ברכה. ניין, ס׳איז נישט. ס׳איז א שהכל. ס׳איז א שהכל. אפילו ס׳איז געווארן. סאו, אויבן קלאר, די אלע פירות בלייבט שהכל, ווערט שהכל. אזוי איז לכאורה די הלכה. יא, מ׳רעדט וועגן די ארענדזש דזשוס, וועגן די נעקסטע הלכה. לאמיר גיין ווייטער. יא, ס׳שטייט… ניין, די נעקסטע הלכה רעדט נישט פון געמאכט א דזשוס. ס׳שטייט נישט קלאר וועגן א דזשוס. ס׳איז א צוקער. דער רמב״ם, אז ס׳ווערט זאלץ. יא, מ׳דארף גיין זען. איך זע נישט אז ס׳איז נוגע, ווייל דזשוס איז נישט די זעלבע זאך ווי זאלץ. זאלץ איז איין זאך, און דזשוס איז א צווייטע זאך. משקה פון פירות איז נישט קיין פירות. אזוי זעט מיר אויס די הלכה.
קנים המתוקים, זיסע קנים. קנים איז וויאזוי הייסט עס היינט? צוקער שטעקעלעך. שוגער קעין הייסט עס. שוגער קעין, יא. אבער דער רמב״ם טייטשט עס אויס “זיסע רערן”. ומבשלן במים, מ׳קאכט אפ די דזשוס דערפון עד שיתעבה ויעמוד על המלך, מ׳מאכט דערפון אזא שטויב. און דאס איז צוקער. איז כל הגורם עומד, האבן די גאונים געזאגט אז מ׳מאכט א בורא פרי האדמה. מ׳זאל מאכן בורא פרי האדמה ווייל… אקעי, לאמיר שוין זען. מ׳זאל מאכן בורא פרי האדמה, און אנדערע האבן געהאלטן אז מ׳מאכט בורא פרי העץ, ווייל דאס איז א קנה, און ס׳איז א הויכע. זיי זענען נישט געווען זיכער צו די קנה איז א בורא פרי העץ, צו ס׳איז אזויווי א קליינע געוויקס, אזויווי א בורא פרי האדמה וואס וואקסט אויף א קליינע גראזעלעך, אדער ס׳איז א בוים. אויף דעם איז געווען א מחלוקה.
וכן אמרו שהמוצץ אלו הקנים, אויב איינער נעמט די קנים גאנצערהייט און ער איז מוצץ עס, ער קייט עס, ער סאקט ארויס די זיסקייט, אויך מברכין בורא פרי האדמה. לכאורה לויט די דעה וואס האט געזאגט בורא פרי האדמה, יא? דאס איז די דעה וואס האט געזאגט אז דאס איז א שוואכערע וועג פון עסן. אפשר אויף דעם מאכט מען אדמה, און אויף דעם מאכט מען העץ. דאס מיינט ער.
על כל פנים, די מוסכם פון די גאונים, הסכמת הגאונים איז געווען אז דאס איז א פרי. די שאלה איז נאר צו ס׳איז אן עץ אדער אדמה, אבער אלע נעמען אן אז ס׳איז א פרי.
קשיא: פארוואס איז עס דומה צו מי שלקות?
אבער פארוואס איז עס דומה צו מי שלקות אזא? ס׳איז אזויווי… אה, אזא געדענקסטו די מחלוקה וואס מיר האבן געהאט א סעקונדע צוריק, וואס איז ערגער, ווען ס׳איז אוכל או רעב. אבער דא זעט אויס, ס׳איז אזויווי מי שלקות, אז מ׳באשט עס אין מים, אזויווי א וועדזשטעבל אדער א פרוכט וואס מ׳קאכט. וואס דעמאלטס, אויב ס׳איז געמאכט פאר דעם, איז די הלכה אז מ׳מאכט אויף דעם טאקע.
דיסקוסיע: חילוק צווישן שלקות און סחיטה
Speaker 2: וואס איז די חילוק שלקות און סחיטה? לאמיר פרעגן שוין אזוי די קשיא. וואס איז די חילוק פון שלקות מיט סחיטה? ס׳איז נישט די זעלבע זאך?
Speaker 1: איך ווייס נישט. די חילוק איז נאר וואס איז די דרך. די דרך איז צו שלוק זיין געוויסע ירקות, און ס׳איז נישט די דרך צו סוחט זיין געוויסע פירות. אז דאס איז היינט יא דער דרך, איז עס יא. קען זיין, איך ווייס נישט. הנני יודע.
שיטת הרמב״ם: “ואני אומר”
זאגט דער רמב״ם, ואני אומר, לאמיר זען וואס דער רמב״ם זאגט. דער רמב״ם זאגט אזוי, דער רמב״ם איז מחולק. דער רמב״ם זאגט אז דאס הייסט שאר פירות, ואין מברכין עליו שהכל. דאס איז פשט אז א האלז האט א טעם. ס׳דארף שלום עלייך, ס׳דארף זיין היינט אויך אזעלכע זאכן, למשל צינאמאן איז אויך א האלז וואס האט א טעם.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, דער רמב״ם זאגט נישט אזוי. ניין, ניין, דאס איז נישט וואס דער רמב״ם זאגט. דער רמב״ם זאגט נישט אז שאר פירות איז די עקנים. ניין, ניין, ער זאגט דאך צוויי זאכן. קודם אז ס׳איז נישט קיין פרי, די עקנים איז נישט קיין פרי, ממילא דארף מען מאכן א שהכל. און נאכדעם זאגט ער, אויף די צוקער דערפון איז נאך א סיבה, לא יהיה דבש עיקרים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה אלא על ידי שהכל. דער רמב״ם האלט אז אויך אז דער מוציא תוסס, קודם ואני אומר שאינו פרי, אפילו דער מוציא דארף לכאורה מאכן א שהכל, און אויף די צוקער זיכער, די צוקער וואונדערט ער זיך דאך נאך מער פארוואס זאל מען זאגן אז מ׳זאל מאכן דערויף א בורא פרי העץ אדער אדמה. ס׳איז דאך דא א דין אז אפילו דבש תמרים וואס מ׳דארף נישט די גאנצע פראצעס, מ׳געט א קוועטש און ס׳קומט ארויס דבש, און דאך הייסט עס שוין נישט די פרי אליין, איז פארוואס זאל מען זאגן אז דאס הייסט די פרי אליין?
Speaker 1: אה, אקעי, דו זאגסט אז פארוואס פעלט עס אויס? אויב לכתחילה אפילו די פרי אליין ווען מ׳איז מוציא תוסס מאכט מען נישט קיין אדמה, איז מכח כל שכן.
Speaker 2: יא, אבער אויף די צוויי זאכן איז ער מער זיכער. אזוי לערן איך די יסוד משנה. איך וואלט אבער נישט געלערנט אזוי, איך וואלט געזאגט…
אפילו אנן מודים, זאגט ער, אפילו ווען איך וואלט מודה געווען.
Speaker 1: יא, איך ווייס. איך וואלט געטייטשט אזוי, איך וואלט געטייטשט אז דער רמב״ם זאגט אזוי, אז די מים, די מלח, די צוקער, דאס איז נישט קיין פרי, און ממילא אויף דעם זאגט ער, לא יהיה דבש העיקרים גדול מדבש תמרים. איך זע נישט אז ער זאגט עקסטער אויף די מחלוקת. מ׳דארף פארטייטשן זיין לענגווידזש, זיין סענטענס איז נישט…
קשיא: פארוואס איז עס דומה צו שלקות?
פארוואס האט דער רמב״ם יא פארשטאנען מאי שלקוחות? פארוואס זאל דאס זיין ענליך צו מאי שלקוחות?
יעצט פרעגט ער די קשיא, פרעגט ער די קשיא נישט אויפ׳ן רמב״ם, ער פרעגט די קשיא אויף די גמרא פון דבש תמרים. פארוואס דבש תמרים? דבש תמרים קען איך נאך פארשטיין, ווייל ער עסט ווייטער די תמרים. יענע משלוקעס, דאס איז די וועג ווי מען עסט די עפעל סאוס דורך׳ן קאכן.
Speaker 2: מיינסטו צו זאגן, דו עסט אויך נישט די חינוך נאכ׳ן זייגן? אה, מען איז סוחט, מען ווייסט נישט וויאזוי ס׳גייט די קנים, קודם קאכט מען עס און נאכדעם וויאזוי דער ארבעט וויאזוי.
דער טור׳ס תירוץ און דער כסף משנה׳ס ענטפער
סתם א שיין שטיקל, דער כסף משנה ברענגט דעם טור, אז דער טור זאגט, איך קען פארענטפערן די גאונים אזוי, אז די דבש עסט מען די תמרים אליין, סא אויב דו עסט די דבש און תמרים זאלסטו מאכן א שהכל, אבער די צוקער, די גאנצע תכלית פון מאכן די קנים איז צו מאכן צוקער.
מילא, דער צוקער איז דער פרוכט, ס׳איז די פרוכט רעדט מען אייביג, וואס איז די תכלית פון דעם בוים? וואס האבן די מענטשן געטראפן? מען זעט שפעטער סלאווא, פארוואס דעי זאך, דאס איז די פירות. זאגט ער, דעי שטיקלעך וואס מען קען פון דעם מאכן מילך, דאס איז די פירות. אזוי זאגט דער טור, אזוי זאל מען זאגן, מילא דארף מען מאכן א בורא פרי האדמה אדער א בורא פרי העץ.
זאגט דער כסף משנה אויף דעם: “ואני אומר”, אז מען קען זען אז דער טור האט נישט געלעבט אין א פלאץ ווי מען פלאנצט צוקער-שטעקלעך. ווייל איך ווייס אז אין פלעצער ווי מען פארקויפט, פארקויפט מען אויך אלעפונער וואו וואס די קנים אליין איז צו לעקן און מוצץ צו זיין. מילא איז דא א וועג צו עסן די קנים אליין, אזוי ווי דבש תמרים עסט מען די תמר אליין, מילא איז די דבש… אזוי ענטפערט דער כסף משנה דעם רמב״ם.
צוויי וועגן אין לערנען דעם רמב״ם
זייער אינטערעסאנט. פשוט איז אזוי, איך מיין דער נארמאלער וועג פון לערנען דעם רמב״ם איז וואס יוסף איז מחולק מיט מיר. דער נארמאלער וועג פון לערנען דעם רמב״ם איז אז דער רמב״ם זאגט נישט גארנישט וועגן וואס די הלכה פונעם מוצץ אויס די קנים, ער זאגט נישט. איך קען זאגן ער האלט אז בעצם ווען מען איז מוצץ די קנים מאכט מען יא אדמה, אזוי ווי דו זאגסט נאך אפילו פון די… ער האט געזאגט אזוי.
וואס ער זאגט איז אז דעי… זיין עיקר טענה איז אז דעי וואסער מיט שטויב אדער וואס אימער די רעשט צוקער וואס קומט ארויס, איז זיכער שוואכער ווי דבש תמרים, וואו רש״י איז מער נישט טענה, דאס איז זיין טענה. דבש תמרים איז דאך סך הכל א שטיקל פונעם תמר, וויבאלד ס׳איז נישט נאר א פסולת, נאר עפעס א זאך וואס ציט זיך ארויס, מאכט מען נישט קיין שהכל, מאכט מען אן העץ. כל שכן דעי דבש וואס איז אינגאנצן געטוישט. ער גייט בכלל נישט אריין, דער רמב״ם גייט בכלל נישט אין דעם חקירה פון פארוואס דאס איז געמאכט. דער רמב״ם רעדט בכלל נישט פון דעם שאלה, דער רמב״ם רעדט נאר פון איין שאלה: איז דאס א פירות אדער איז דאס א דבר הנעשה מהפירות וואס איז ענלעך צו דבש תמרים אדער צו סחיטה?
דיסקוסיע: ווי אזוי צו לערנען “ואני אומר”
Speaker 2: דער רמב״ם האלט נישט אזוי. אבער דער רמב״ם זאגט: “וכן אומרים”, און נאכדעם זאגט ער: “ואני אומר”. אבער אזוי ווי דו זאגסט וואלט ער געדארפט ענדיגן דעם… ער וואלט געדארפט זאגן “קצו של דבר” אזוי און אזוי, “ואני אומר”. נו, וואלט ער געדארפט זאגן “והמוצץ אותם קנים בורא פרי האדמה”. סא איך בין נישט מסכים.
Speaker 1: און איך בין נישט מסכים מיט די בית יוסף. די הייליגע בית יוסף, וכל אשר בשם יוסף יכונה, ער זאגט זייער א גוטע פשט, און ער איז גערעכט, אבער די טעם וואס די בית יוסף ברענגט פון די רמב״ם אז די קנה איז זיס, און עס איז מן אכל, און דערפאר איז די צוקער די עיקר פרי דערפון, איך וועל זיין מחולק, ווייל איך טראסט נישט די בית יוסף׳ס וועג פון לערנען די רמב״ם. די בית יוסף האט א מנהג פון אריינלערנען אין פוסקים, און ער לערנט אריין אין די רמב״ם.
אבער מען דארף לערנען די רמב״ם, און הער אויף. אבער דא, אויף דא, העפסטו, שטימט די בית יוסף׳ס וואס איז זייער שיין אין רמב״ם.
Speaker 2: ניין, עס שטימט נישט, ווייל די רמב״ם זאגט נישט, ער זאגט בכלל נישט אז דאס איז די ארגומענט. ער זאגט אז דאס איז די ארגומענט, און די צווייטע חלק איבער וואס די גאונים ספארן זיך, וואס איז די חילוק פון מיין שטעקן, גייט נישט אריין אין רמב״ם. די רמב״ם טראכט נאר פון איין זאך: איז עס אנדערש פון די זאך, איז עס נישט אנדערש? און אויף דעם זאגט ער, איינער זאגט פרי, ער האלט נישט אז די קנים זענען נישט קיין פרי. א קנה איז א קנה. פארוואס זאל מען נישט מאכן קיין אדמה? וואס איז נישט געווען א הלכה אז מען מאכט נישט קיין אדמה אויף גראז? שטייט אזא הלכה? ווער האט דיר געזאגט אזא הלכה? אבער עסן א בוים וואס איז האלט אפשר טעם, מאכט מען אויך אן אדמה וואס איז…
Speaker 1: ניין, ניין, אקעי, מיר וועלן זען באלד.
באלד וועסטו זען נאך זאכן. מיר וועלן זען נאך זאכן. ניין, ניין, מיר האבן נאר אנטדעקט אז די און די קנה האט עפעס א זיסקייט, און צוויי וועגן ווי אזוי צו באקומען די זיסקייט. אדער דו דארפסט עס… הער אויף, הער אויף. די רמב״ם זאגט נישט דאס. די רמב״ם זאגט אז ווען ער זאגט “עין זה פרי”, מיינט ער נישט די מוציא׳ס, ער מיינט די דבש. האט איינער געהאלטן אז די צוקער איז א פרי? יא, די גאונים. ער מאכט א דומה אויף דעם. פארוואס איז דא א דומה? וואס איז די פרי? די האדמה. די שאלה איז, איז די צוקער נאך א פרי והאדמה, אדער איז עס שוין א נייע זאך? זאגט די רמב״ם, איך האלט אז די “מכלל חומר” וואס דו מאכסט איז א נייע זאך, ס׳איז אן אנדערע זאך, און ממילא איז עס נישט קיין פרי. אויף דעם רעדט ער, ער ברענגט א ראיה אויף דעם אליין. עס מאכט נישט קיין סענס אז איינער זאל זאגן צוויי זאכן אין איין סענטענס. ער זאגט, “איך זאג אזוי, און א ראיה האב איך,” און קומט די תוספות און זאגט ניין, ער זאגט נישט “איך זאג אזוי,” ער מיינט איין זאך, און ווען ער זאגט “א ראיה האב איך,” מיינט ער א צווייטע זאך. עס איז מראפסן איגרא. מען קען נישט אזוי לערנען א סענטענס. א מענטש רעדט אזוי? נישט אזוי רעדן מענטשן, און אויך נישט די רמב״ם רעדט נישט אזוי. עס מאכט נישט קיין סענס.
סיכום: וואס האלט דער רמב״ם?
Speaker 2: וואס האלט די רמב״ם וועגן קנים?
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס ער האלט. איך ווייס אז ער האלט אז דאס איז נישט קיין פרי, די דבש, די צוקער וואס קומט ארויס. איז דאס די דעת, נאך די דעת?
Speaker 2: איך האב געהערט וואס דו האסט געזאגט, אבער די שטיקל “קיין אמרי” און “אף על פי” שטימט נישט. ס׳שטימט זיכער נישט. וואס שטימט אסאך ערגער איז אז א מענטש זאל זאגן א סענטענס…
מעטאדאלאגישע הערה: ווי אזוי מ׳לערנט רמב״ם
ווען ער האט געזאגט פריער האט ער געמיינט עפעס אנדערש, און די ראיה איז אויף א צווייטע טענה בכלל. ס׳מאכט נישט קיין טראפ סענס.
און מ׳טאר נישט לערנען קודם די כסף משנה און נאכדעם די רמב״ם, ווייל נאכדעם מיינט מען שוין אז דער רמב״ם האט געמיינט וואס די כסף משנה האט געמיינט. מ׳דארף קודם לערנען וואס עס שטייט, און נאכדעם זען צו ס׳שטימט, און פארשן פשט. און אזוי ווי מיר לערנען אויך ארויף אנדערע מפרשים וואס זענען נישט די כסף משנה, און ס׳איז אויך נישט די ערשטע מחיצה.
הלכה ו׳: קור – ראש הדקל
זאגט דער רמב״ם ווייטער: “הקור, והוא ראש הדקל שאינו כעץ לבן, ומבשלים אותו בתחלה שהקור אינו פרי, והראיה שהוא דומה לקורות”.
דער רמב״ם זאגט וואס ער מיינט, מ׳דארף נישט שרייען און קוועטשן זאכן וואס ער זאגט נישט, ווייל ער זאגט וואס ער מיינט. איך שריי שוין אויף דיר, אבער נארמאל איז ביי די הלכה… דו וועסט מיינען אז איך בין פארשלאפן, אבער איך וועל נישט שרייען.
קפריסין של צלף
“קפריסין של צלף”.
צלף איז עפעס אזוי ווי א טימטום אין די דורות וואס אונז טרעפן ווייניג, אבער אין חז״ל איז עס זייער וויכטיג. וואס איז דאס צלף? אין א פאר משניות אין זרעים, וואס איז דאס? נו, דו ווייסט וואס ס׳איז? סאר ווערשטעל, איך ווייס נישט. ס׳איז עפעס א שטינקעדיגע… אקעי.
“ומבשלין אותו לבדו תחלה, מפני שאינו פרי, אלא אביונות של צלף הן הן הפרי, שהן כצורת תמרים דקים קטנים, ואוכלים אותן בפרי וכו׳”.
דער צלף איז א קאנטראווערסיאל געוויקס, וואס ס׳איז דא מענטשן וואס טרעפן א טעם אין אנדערע חלקים דערפון, און דאס רופט מען די קפריסין. אויף דעם פסק׳נט דער רמב״ם, אז די אמת׳דיגע פרי דערפון, ביי די מבינים, איז די אביונות וואס זענען אזוי ווי תמרים קטנים, און אויף דעם מאכט מען א בורא פרי העץ.
דער חילוק צווישן צלף און דקל
ס׳קען אויך זיין אז די פשט איז אז א… אקעי, מיר וועלן זען א פלפל און זנגביל למשל. ס׳איז דא זאכן אזוי ווי צינעמאן. צינעמאן שניידט מען אפ שטיקלעך פון די בוים אליין. די בוים האט אזוי ווי טעם עצו ופריו שוה, די בוים האט א טעיסט, די בוים האט א… אזוי ווי די קנים וסוקר, אינגבער און צוקער. אויף דעם מאכט מען יא א ברכה.
די פראבלעם פון די צלף און די דקל איז נאר אז זיי האבן יא פירות. א דקל האט פירות, זיי האבן נאך תמרים. א צלף… יא, זייער גוט, איך פארשטיי, איך פארשטיי, אבער א דקל האט אויך נארמאלע פירות. נישט די… מ׳פלאנצט נישט די בוים לכבוד דעם. איך ווייס וואס איז א קורא. ס׳איז די… מ׳קויפט עס אין געשעפט. איך ווייס שוין וואס דו זאגסט, די ליסט.
די זעלבע זאך די צלף. ס׳איז דא די קפריסין וואס איז נישט קיין פרי, אבער ס׳האט נארמאל… דו קענסט זען די פיקטשער. ס׳איז אזא פלאוער, און ס׳וואקסט אויך, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אזעלכע תמרים, מענטשן עסן עס. איך האב עס קיינמאל נישט געגעסן, איך ווייס נישט. ס׳הייסט נאך אויף ענגליש קפריס בערך. קפאריס שטייט דא, פון לאטיניש, איך ווייס נישט וואס.
און דעמאלטס מאכט מען אויף דעם א העץ, ווייל דו זעסט אז דער רמב״ם לייגט דא צוויי זאכן אין איין הלכה. ס׳איז דא צוויי אזעלכע ביימער וואס האבן צוויי פראדוקטן. איינס פון זיי איז די פרי פון די בוים, און די צווייטע איז אזא זייטיגע זאך, ער איז נישט ער קומט נישט אריין. מ׳דארף וויסן פארוואס אויף די קורא מאכט מען שהכל און אויף דעם מאכט מען אדמה. ס׳איז נאך א קלענערע לעוועל.
הלכה ז׳: פלפלין והזנגביל
“הפלפלין והזנגביל, פעפער און זנגביל.”
וואס איז זנגביל? זנגביל איז צינעמאן אדער… איך ווייס נישט. זנגביל… איז נישט זנגביל… איז נישט זנגביל… דזשינדזשער. אהא, אזוי זאגט גוגל. מ׳לייגט עס אין חרוסת, יא.
איז אזוי, “בזמן שהן רטיבין”, ווען ס׳איז פריש, ווען ס׳איז די פרוכט אליין, “מברכין עליהן תחלה בורא פרי האדמה”. אבער “יבשים”, געטריקנטע פעפער, “אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם”, ווייל זיי הייסן מער נישט קיין מאכל, זיי באקומען א נייע קאטעגאריע פון תבלין. און אוכלים, ס׳איז נישט גאנץ, ס׳איז צומאלערהייט, ס׳איז עפעס וואס מ׳לייגט אריין אפילו נישט צומאלערהייט. דער רמב״ם האט, צומאלן איז נאך א… קיינער עסט נישט די באטריקנטע… מ׳לייגט אריין שטעקלעך אין די טאפ צו געבן א טעם אין די טאפ, און דאס הייסט נישט קיין עסן. קיין עסן שטייט דארט נישט.
יא, דער רמב״ם גייט שפעטער זאגן אז איינער עסט עסן וואס איז נישט ראוי לאכילה איז ער א מאדנע בריאה. וכן אוכלים שאינם ראויים לאכילה, ומשקים שאינם ראויים לשתיה, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם. יא, אלעמאל דאך די ענין מיינט נישט אזוי ווי מענטשן וואס מיינען אז יעדער מענטש קען מאכן פאר זיך אליינס וואס די וועלט איז. דער עולם האלט אז דאס איז נישט ראוי לאכילה, דו ביסט א צודרייטער, דו ביסט א מאדנע בריאה. אלע הלכות איז געבויט אויף דעם אז ס׳איז דא א זאך אז דו ביסט א מאדנע בריאה. היינט זאגט מען אז דו ביסט יוניק, דו ביסט אין דיווידזשועל. ניין, דאס איז נישט די דיווידזשועל.
קשיית רבינו יונה: פארוואס נישט בורא פרי העץ?
דער רבינו יונה פרעגט פארוואס מאכט מען אויף פלפלין, וואס איז די רטיבה, בורא פרי האדמה, פארוואס זאל מען נישט מאכן בורא פרי העץ, ווייל פלפלין איז א שטיקל פון די בוים, אדער א שטיקל פון די בלעטל, א שטיקל פון א… פלפלין איז… פלפלין איז… נו, מ׳דארף מאכן, מ׳דארף מאכן, זאגט ער, בורא פרי העץ, ווייל ס׳איז א חלק פון א בוים.
זאגט ער, אנטווערט רבינו יונה, די סיבה פארוואס ער טראכט אז מ׳דארף מאכן בורא פרי האדמה איז ווייל ס׳איז נישט אזוי ווי עקסטער פון די האלץ אזוי שטארק, ווייל ער זאגט אז די בוים פון די פלפלין האט אויך א טעם פון פלפלין. וואס טרעפן מיר? פלפלין איז טייטש פעפער, אז דו עסט אסאך פעפער…
ער פרעגט אזוי, פלפלין איז אן עץ מאכל, און ס׳איז דא דערויף ערלה, איז פארוואס זאל מען נישט מאכן א בורא פרי העץ? לאמיר קוקן אין הלכות ערלה. זאגט ער אזוי, כיון דטעם עצו ופריו שוה, מ׳קען אויך דאס אראפנעמען, וואס ס׳זעט מען ארויס אז די בוים פון וואס ער האט געהאלטן פלפלין, קען מען אויך אפשניידן א שטיקל פון די האלץ פון די בוים און עסן. ממילא ווערט עס טעם עצו ופריו שוה, און די פירות זענען אזוי ווי א בורא פרי האדמה, ווייל מ׳קען מאכן פעפער אויך פון די בוים אליין, איז די בוים איז א פרי האדמה, און אלעס וואס וואקסט אין דעם, ס׳הייסט אז די פירות איז נישט מיוחד פאר זיך.
פרעגט ער יעצט אן אנדערע קשיא, ס׳איז דאך דא אתרוג וואס מ׳דארף מאכן בורא פרי העץ ווייל ס׳איז טעם עצו ופריו שוה. זאגט ער, ניין, אתרוג איז זייער קלאר דא אז דא איז דא א פרוכט און דא איז דא א בוים. אבער ס׳איז דא ביימער, זאגט ער, וואס ס׳איז נישט אזוי קלאר וואס איז די פרוכט און וואס איז די בוים. אזוי ווי צימערינג אדער אנדערע זאכן וואס דער בוים אליין האט א טעם.
דיסקוסיע: וואס איז פלפלין?
Speaker 1: איך האב מורא אז מ׳דארף וויסן וואס ער מיינט פלפלין, ווייל אונז וואס טייטשן פלפלין אין פעפער, פעפער איז נישט קיין בוים, ס׳איז אן אדמה, ס׳איז ווי א מין ירק וואס וואקסט אויף א וויין. ס׳איז נישט קיין בוים.
Speaker 2: יא, דו האסט אלע מיני סארט פעפער, שווארצע, רויטע, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קיין בוים. איך מיין אז ס׳איז א וויין.
Speaker 1: ער ברענגט א ראיה פון עולם, מ׳דארף קוקן אין ערוך ערך אל״ף, וואס שטייט דארט.
Speaker 2: ניין, אבער וואס איז עס? ס׳איז מער ווי א ירק?
Speaker 1: ניין, ס׳איז א וויין. דו ווייסט וואס ס׳מיינט א וויין? אזא בוש בערך. נו, בקיצור, ס׳איז נישט קיין בוים. א בוש איז דאך פרי האדמה. ס׳איז וואקסט ארויף וכדומה, לכאורה איז עס אדמה. אויב ווען דו עסט א פעפער, וואס פאר א ברכה מאכסטו? אדמה, רייט? איך קען נאר איינס דערויף.
Speaker 2: די רעגולער פעפער און האט פעפער איז די זעלבע זאך, אן אנדערע סארט.
Speaker 1: אה, איך ווייס נישט. אפשר איז דאס א בוים. ס׳וואקסט אויף אן ענליכן וועג, ס׳איז אפשר אן אנדערע סארט. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט געמיינט, אפשר פלפלין אין די משנה… בקיצור, מ׳דארף וויסן צו דו האסט געמיינט די זעלבע זאך. אפשר מיינט ער עפעס אן אנדערע פלאנץ.
דיסקוסיע: צימערינג און די ברכה אויף א בוים
Speaker 2: אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז אויב איינער עסט צימערינג, מ׳עסט נישט געווענליך צימערינג, איז דיין ענטפער אז ס׳איז סתם אזוי א טבלין. אבער אויב איינער למשל עסט צימערינג, איז די שאלה אז מ׳דארף מאכן א בורא פרי העץ, ווייל ער עסט א שטיקל פון א בוים. האסט אמאל געזען וויאזוי מ׳מאכט צימערינג? מ׳שניידט אפ שטיקלעך פון דעם בוים, און דער בוים האט א טעם.
Speaker 1: אבער איך זע נישט, איך האב נישט געטראפן די הלכה. דו האסט מחדש געווען א הלכה, וואס דו נעמסט אן אז ס׳איז דא אזא הלכה. איך זע נישט אין רמב״ם, איך האב נישט געטראפן אזא הלכה, אז אויב מ׳עסט דעם בוים… ווען דו עסט א שטיקל פון דעם בוים, איז עס בורא פרי העץ. פרי העץ מיינט ער וואס וואקסט אויף א בוים. דער בוים אליין איז פרי האדמה.
איך האב געהערט אזא מין זאך, איך ווייס נישט, איך בין נישט קיין גרויסער עמוד. איך ווייס נאר וואס שטייט אין די צוויי הלכות אין רמב״ם. און דער רמב״ם האט געמוזט זאגן אז ס׳איז דא אזאך א בוים וואס האט צוויי פירות.
איך האב געזען די כסף משנה האט געלערנט לגבי די קונרס, אבער ס׳איז אן אריכות. אבער דער רמב״ם האט געשריבן פאר מענטשן… ס׳מאכט נישט קיין סענס אויסצורעכענען א נייע זאך. דער רמב״ם האט געשריבן פאר מענטשן וואס ווייסן נישט, לכאורה האט ער געשריבן פאר מענטשן וואס גייען נאר לערנען רמב״ם. סאו דאס איז מיין היתר צו לערנען נאר רמב״ם.
און אין רמב״ם האבן מיר געטראפן, יא, אזוי ווי דו זאגסט ביי די קוי, ביי די זאכן, האבן מיר געטראפן אז ס׳איז דא א בוים וואס פרי העץ מיינט נישט נאר א פרי פון א בוים, ס׳איז דער בוים אליין. פראדוקט, דאס איז וואס דער בוים געט ארויס.
Speaker 2: אויב א… עס איז דער געווער אז א פילקל איז דערט איבער איך ווייס נישט פארוואס האט דאס ארבעט, דארף ער עס דער עס ווייס נישט פארוואס א קפרות של עץ, פארוואס מאכן א בורא פריוו אדמו ווייל עס איז איינו פרי? פארוואס איז א בורא פריוו אדמו? פארוואס איז נישט א בורא פריוו אדמו? פארוואס נישט א בורא פריוו אדמו? פארוואס נישט א בורא פריוו ביי און די קוועסן! פארוואס איז דעי ראש הדקל און זאגן אייל צלווענען איז נישט קיין פר Testament וואס איז דער שאקל, עס איז נישט קיין מאכל עס איז ווייניק, אסתאויפסט א חילוק, ווייסך וואס די חילוק איז.
Speaker 1: קאויר, וואס עסט מען דארט, עסט מען שטיקל פון די בוים?
Speaker 2: א קעקעי, א גוטע שאלה ווען מען עסט, עס איז נישט מוזקעקומען אז פלפול איז מיין אורלע, דורך ארגאב.
Speaker 1: איך ווייס שוין וואס דער רבי מנוח האט געמיינט, אבער איך זעה אז די היינטיגע רבנים זאגן אז רוב רבנים האלטן אז פלפול זאלט נישט קיין אורלע. עס הייסט פעפער, וואס אונז רופן פלפול.
Speaker 2: וויל זאגט רבי מנוח, איך הער. מוזט טשעקן דער מרא מקום רבינו מנוח.
Speaker 1: ניין. איך קוק נאר, וואס עס שטייט וועגן פלפול, עס איז נישט קלאר אז… ס׳מוז זיין אז ס׳איז אן אנדערע הלוה. זיי זאגן… אה, זייגער. אה, די גמרא זאגן די גמרא אומברכן. סאו, זיי זאגן אז דער חברה וואס אונז רעדן איז נישט די וועלבער זאך. פלפול פון די גמרא איז עפעס אנדערש, און ס׳איז אן כהבום. א גאנץ אנדערע זאך. אונז רעדן נישט פון דעם.
סאוי, ר׳ מנוח, איך ווייס וואס דער רמלוים רעדט, פונעם. וואס דא פארשטייסט. סאוי ר׳ מנוח איז גערעכט. אויב מ׳רעדט פון די גמרות פלפול… מ׳רעדט פון פונעם א גמרא אומברכות וואס עס רעדט וועגן פלפול׳ן. און פון דעם רעדט ער דער רמב״ל. שטייט גלייך נאך דער קאפטער. דער ענטס איז טאקע א בוים. אזוי זאגט דער מענטש, אבער די וואס אונז רופן היינט פלפלין, עס איז פעפערס, בכלל נישט קיין בוים. אזוי זאגן די רבני הזמן. ווייטער שוין.
הלכה ח׳: פת שיבשה, יין שהקרים, תבשיל שנתעבה
זאגט דער רמב״ם, “הפת שיבשה”, ברויט וואס איז געווארן קליע, “ויין שהקרים”, וויין וואס איז געווארן אויך געווארן קליע, “ותבשיל שבעצירתו”, תבשיל וואס איז געווארן קליע, וואס האט פארלוירן זיין אויסקוק, “נובלות שאין בהן פגם”…
הלכה ח׳ (המשך): זאכן וואס מ׳מאכט שהכל – גמרא ברכות׳דיגע רשימה
Speaker 1:
מ׳רעדט פון א גמרא אין ברכות וואס רעדט וועגן פלפלין, און פון דעם רעדט מען דא. ס׳שטייט גלייך נאך די כפרס. דענסמאל איז עס טאקע געווען א בוים.
אזוי זאגט דער מענטש. אבער וואס אונז רופן היינט פלפלין, איז עס פעפער, איז עס בכלל נישט קיין בוים. אזוי זאגן די רבני זמנינו.
ווייטער שטייט אין די גמרא: הפת שעפשה, ויין שהקרים, ותבשיל שעבר צורתו, והנובלות שהן פגין, והשכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין והפטריות – על כולן מברך תחילה שהכל נהיה בדברו.
אויף די אלע זאכן מאכט מען א שהכל.
פשט: ברויט וואס איז געווארן קליע
ס׳טייטשט אזוי: פת מאכט מען דאך המוציא, אבער איינמאל ס׳איז געווארן עיפוש, אפילו מ׳נוצט עס נאך, מ׳מאכט קוגל חביתה, וואס דו ווילסט, מ׳גיבט נאך א נאמען “פת שעפשה”, ברויט וואס איז שוין נישט בתורת ברויט, אבער יעצט עסט מען עס נאך, איז עס שהכל, ווייל די חשיבות פון ברויט האט עס שוין פארלוירן. די זעלבע זאך איז מיט יין און חומץ און שכר. ס׳טייטש, מ׳מאכט שוין נישט דערויף א שהכל, אדער דורך בעליס וואלט מען געדארפט מאכן א המוציא אדער א מזונות, מ׳מאכט שוין נישט המוציא מזונות, ווייל ס׳איז שוין געווארן קליע, ס׳האט שוין פארלוירן די…
חידוש: זאלץ און מאשרומס – מינעראלן און פאנגוס
און נאכדעם זאגט ער א חידוש, אויף וואס מ׳מאכט אויף גובאי, אויף היישעריק, און וואס מ׳מאכט אויף זאלץ. פארוואס דארף מען דאס מאכן בורא פרי האדמה? ס׳איז א מינעראל. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. יא, מלח איז א מינעראל, אבער מ׳זעט דא אז ווען איינער טרעפט א וועג צו עסן מינעראל, דארף מען מאכן א שהכל. ס׳קומט דאך נישט פון בורא פרי האדמה. אדמה איז פון די ערד. בורא פרי האדמה איז זאכן וואס וואקסן פון די ערד, נישט טויטע זאכן.
והכמהין והפטריות, אויך, כמהין ופטריות איז נישט גידולו מן הארץ. ס׳קומט טאקע פון אונטער די ערד, אבער ס׳האט נישט קיין שורשים. ס׳איז א פאנגוס. ס׳איז דא די מייסיליום, וואס די שורשים דערפון זענען יא עפעס דא אונטער די ערד, אבער ס׳איז נישט קיין פלאנץ. ס׳קען וואקסן אויף די לופט אויף די וואנט אויך.
Speaker 2:
ניין, אבער ווי אזוי זיי וואקסן איז דא אין די וואנט אזעלכע…
Speaker 1:
ס׳האט נישט קיין שורשים. ס׳איז אנדערש, ס׳איז א פאנגוס. ס׳איז נישט קיין פלאנץ. אבער די אלע זאכן מאכט מען שהכל נהיה בדברו. שהכל נהיה בדברו איז די כלל פון אלע מאכלים, אלעס וואס האט נישט די ברכה מיוחדת.
ברכה אחרונה פון שהכל – בורא נפשות
זאגט דער רמב״ם, וואס איז די נאך-ברכה פון שהכל? איז חוץ פון מברך זיין שהכל, מברך זיין לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. ער זאגט, דער אייבערשטער האט באשאפן מענטשן און ער האט אויך באשאפן זייערע תאוות, אזויווי אונז זאגן “וחסרונן”, אדער נפשות אליין מיינט רצונות. און דער אייבערשטער האט באשאפן די אלע זאכן אנצופילן די אלע רצונות, להחיות בהם נפש כל חי.
שאלה: פארוואס “להחיות בהם נפש כל חי”?
אקעי, איך דארף צו טראכטן. פארוואס פונקט דאס זאגט מען “להחיות בהם נפש כל חי”? ווייס איך נישט. כאילו, אלע טעונים ברכה לאחריהם. יעדע זאך אויב מען עסט א שיעור דארף מען א ברכה לאחריהם, טעונים ברכה לפניהם. דאס איז פשוט. איך ווייס שוין וואס דער ליין זאגט. און וואס איז מחדש “להוסיף מה”? אפילו נכלי מים? וואס איז א זאך וואס אונז ווייסן אז ס׳דארף א ברכה לפניהם און ס׳דארף א ברכה לאחריהם?
נוסח-חילוק: רמב״ם און אונזער מנהג
און מ׳דארף אויך טראכטן וועגן די נוסח הברכה. איך זע, דא ברענגט דער רמב״ם די נוסח הברכה, און ער האט דא נישט וואו קיין חתימה. אונז זאגן “ברוך חי העולמים”. דו זעסט? אונז זאגן אנדערש. דער רמב״ם זאגט “חי העולמים”, ביי אונז זאגן מיר “ברוך”, אונז מאכן א שטיקל חתימה. אן קיין שם, אבער אונז מאכן א חתימה. דאס איז עפעס וואס מ׳דארף פארשטיין. אקעי.
הלכה ט׳: שמרים – וואסער אויף וויין-זאץ
שמרים, סעיף ט׳. זאגט דער רמב״ם אזוי, יא. שמרים שנתן עליהם מים. א מענטש האט שמרים, ער האט זאץ פון וויין אדער פון וואטעווער מאסט וואס ער האט געמאכט, און ער וויל נאך ארויסנעמען די ביסל וויין וואס איז איינגעזאפט צווישן די שמרים, זאגט ער, גיסט ער ארויף וואסער.
דין יין מזוג – פראפארציע פון וויין
סאו, אויב ס׳איז טאקע דא אסאך וויין אין די שמרים, גייט ארויסקומען מער וויפיל ער האט אריינגעגאסן. סאו, נתן עליהם שלשה, ער גיסט אריין דריי קאפס וואסער, און אונטן, נאכדעם וואס ער קוועטשט עס אויס אין דאס, איז דא פיר. איז פשט אז פון ווי דער פערטע קאס אדער די פערטע רביעית איז דער וויין וואס איז געווען צווישן די שמרים. ממילא איז דאס געהעריגע וויין, ווייל דו ווייסט אז אזא יין מזוג וואס האט א דריטל וויין איז מברך עליו בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג, דאס טייטשט יין מזוג, און יא.
אבל הוציא פחות מהרבה, אויב ער האט געגאסן וואסער אויף שמרים און ס׳איז ארויסגעקומען טאקע מער וויפיל ער האט אריינגעגאסן, סאטש אז ס׳איז טאקע געווען אביסל וויין צווישן די שמרים, אבער ס׳איז ארויסגעקומען פחות מהבוסס, נישטא קיין גאנצע רביעית פון וויין אקעגן די דריי וואסער. אפילו יש בו טעם יין, אפילו ס׳האט א טעם פון וויין, מברך עליו תחילה שהכל, מאכט מען א ברכה שהכל. מ׳גייט נישט נאך די טעם, נאר מ׳גייט אז ס׳איז טאקע וויין.
דיסקוסיע: צו מ׳קען לערנען פון דא צו אנדערע משקאות
שאלה: גרעיפ דזשוס מיט סעלצער
Speaker 1:
ברכת פירות האילן בורא פרי האדמה. וואס איז אן אינטערעסאנטע הלכה, למשל, מ׳קען שנעל מאכן פון דא א חשבון, למשל, אויב איינער טרינקט גרעיפ דזשוס מיט סעלצער אדער וואס, אזא סארט זאך, וועט מען מאכן א ברכה שהכל ווילאנג די רוב איז די סעלצער? אדער ס׳איז אן אנדערע מין הלכה, ווייל דארטן גיסט מען אריין א פארטיגע משקה, און ער זאגט אז די סעלצער איז אין ארדער צו געבן א געז, צו געבן א באבל. איך ווייס נישט, איך טראכט נאר.
אבער אויב א מענטש מישט וואסער מיט ארענדזש דזשוס אדער מיט עני אנדערע… אקעי, ארענדזש דזשוס איז שהכל. אויב די הלכה איז אזוי ווי… אויב די הלכה דא, דא רעדט ער נישט ממש אין די הלכה, דא איז די שאלה צו ס׳הייסט יין. די שאלה פון מזוג, פון וויאזוי מזוג ארבעט.
Speaker 2:
יא, אמת, אבער אויב מ׳וועסט אננעמען, אזוי איז די פשטות׳דיגע הלכה, ס׳איז דא אפשר אנדערע וועגן צו טראכטן, אבער די פשטות׳דיגע הלכה, אויב גרעיפ דזשוס הייסט יין… מ׳דארף וויסן אויף גרעיפ דזשוס, זיי מיינען דאך נישט מיט מזוג.
Speaker 1:
ניין, מ׳דארף וויסן, ס׳איז נישט אזוי… די גרעיפ דזשוס מאכערס זאגן אז ס׳איז גרעיפ דזשוס, אבער מ׳דארף וויסן צו מ׳קען זיי גלייבן, ווייל זיי שפילן זיך ארום דערמיט.
דיגרעסיע: די אמעריקאנער גרעיפ דזשוס אינדוסטריע
איך האב געהערט אז ס׳איז נישט אזוי סימפל וויאזוי מ׳מאכט עס געהעריג. אז די עיקר איז די אמעריקאנער גרעיפ דזשוס, ס׳איז עפעס ארומגעשפילט.
Speaker 2:
זייער גוט, ער קען מיט דעם בלעקמעילן.
Speaker 1:
ניין, דער עולם זאגט אז די שטאנדארט האט געהייסן אז רבי אפרים שלמה׳ס הונדערט פראצענט גרעיפ דזשוס איז טעקניקלי הונדערט פראצענט, מיט עפעס א שטיקל תורה האט ער.
חזרה צו די שאלה: דין מזוג ביי גרעיפ דזשוס
עכברים דארפן מדייק זיין, אויב ס׳האט א דין יין איז טאקע זייער גוט. אויב ס׳האט א דין יין, איז דעמאלטס ביז דריי פערטל גרעיפ דזשוס. אויב האט ער שוין גענוצט די היתר אז נאר איינער קען עס נוצן.
אזוי זאגט מען אפשר א דזשאוק, ס׳איז געקומען איינער צו דער רב, דער בריטישער רב, צו איינער האט געזאגט אז ער קען אריינגיסן וואסער. זאגט ער, “אבער איך מיין נישט גרעיפ, איך מיין מאסט, וואטעווער, איך האב יעצט מאסט, איך וויל מאכן וויין, איך האב נישט קיין וויין, איך מאך מאסט.” אה, אמת, דעמאלטס איז לכאורה אמת, ביז דריי פערטל וואסער.
שאלה: צו מ׳גייט נאך טעם ביי אנדערע משקאות
אבער איך, אה, איך מיין יא, עס קען זיין אז ס׳זענען דא אנדערע מיני הלכות. די שאלה דא איז וואס האט א נאמען יין. אבער ווען א מענטש מישט סתם צוויי מינים, ס׳איז אן עקסטערע הלכה, ווען א מענטש מישט סתם צוויי מינים, צו מ׳גייט נאך די טעם. אויב איינער מישט וואסער מיט מאסט, די מאסט איז מער דאמינענט, ער גייט פילן ווי ער טרינקט מאסט, נישט ווי ער טרינקט וואסער וואס האט נישט קיין טעם.
Speaker 2:
אבער סך הכל, דאס איז דאך די הלכה פון יין מזוג. דאס איז דאך געהעריג די הלכה פון יין מזוג, פון די היתר פון יין מזוג. יין מזוג איז טייטש, איך וויל נישט טרינקן אזא שטארקע וויין, איך וויל עס מאכן שוואכער, לייג איך אריין וואסער. איז דא א געוויסע רעישא וואס הייסט נאך וויין, און א געוויסע רעישא…
דו זאגסט אז מ׳קען נישט לערנען פון דא, ווייל דא רעדט זיך אז ס׳איז קוים וויין, ס׳איז נאר די שמרים, און נאכדעם איז עס נאך אלץ וויין.
Speaker 1:
איך זאג, ער נעמט עפעס וויין, איך האב א פוינט.
די שאלה וועגן מישן גרעיפ דזשוס מיט סעלצער, לכאורה וועט מען נישט קענען ארויסלערנען פון דא, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל דא איז א דין פון וואס הייסט יין מזוג. אבער אנדערע מאל איז דא א שאלה פון וואס איז די עיקר פון די משקה, אפשר גייט מען נאך די טעם. ווען א מענטש מישט סתם צוויי משקאות, ס׳איז אן עקסטערע שאלה, באמת איז דא א פאל ווי שמואל און רב, ווייל אלע אנדערע משקאות איז עניוועי שהכל.
שאלה: אויב איינער מאכט בורא פרי העץ אויף ארענדזש דזשוס
אבער לאמיר זאגן, אויב איינער מאכט א בורא פרי העץ אויף אן ארענדזש דזשוס, ווייל מ׳פלאנצט עס פאר אן ארענדזש, וואטעווער, קיינער מאכט נישט, און ער מישט עס מיט וואסער, איך זאג, אויב איינער פסק׳נט אזוי, און ער מישט עס מיט וואסער, וועט מען אויך זאגן אז מ׳וועט גיין מיט די זעלבע רעישא, אז יעדע משקה איז דא א זאך ווי מוזג? צו וועט מען זאגן אז מ׳גייט נאך די טעם?
Speaker 2:
יין האט דא א דין אז ס׳איז דא א וועג ווי מענטשן טרינקען וויין, און נאר וועגן דעם קען מען מאכן א בורא פרי הגפן. עקזעקטלי, דו זעסט אז נישט, ס׳גייט נישט בכלל אזוי, די טעם טוישט נישט.
Speaker 1:
אזוי זעט אויס, דו רעדסט פון אזא זאך פון עיקר וטפל. אבער איך ווייס נישט, פארוואס זאל מען נישט זאגן?
Speaker 2:
דו פרעגסט א שאלה. פארוואס זאל איינער נישט זאגן, פארוואס טרינקט ער בכלל די וואסער? לאמיך אויספירן א סענטענס. פארוואס טרינקט ער בכלל די וואסער? וואס, ס׳איז דאך דא אין דעם יין, איז דאך גענוג די וואסער, די שמרים איז דאך די עיקר, און דאס איז דאך א טפל.
תירוץ: יין איז א דבר חשוב
Speaker 1:
דער תירוץ איז לכאורה אויף דעם, עפעס א גוטע קשיא. דער תירוץ וואס מ׳קען טראכטן אויף דעם איז אז יין איז פאר א דבר חשוב, דאס איז נישט קיין דבר חשוב. א וואסער מיט טעם יין, ער מאכט נישט נעמען קיין גפן. דעמאלט איז די הלכות אנדערש. א גפן איז א ברכה חשובה, דאס איז נישט די חשיבות. דער רמב״ם זאגט דאך דאס אפילו ס׳איז דא אין דעם טעם יין, לאפוקי דאס וואס דו זאגסט. אז נארמאלערהייט וואלט מען זיך געגאנגען נאך טעם.
דאס הייסט, פריער האבן מיר געלערנט אז וואס טייטשט עיקר און טפל? דער טעם וואס דו האסט מער ליב. פארוואס עסט ער די הערינג און נישט די אייער קיכל? ווייל ער האט ליב די הערינג, ווייל דאס איז גוט פאר אים. סאו דער מענטש זוכט זיך דא צו טרינקען וויין. איך קען טראכטן אז ס׳איז פינף מאל די זעלבע פאל.
Speaker 2:
ס׳איז בכלל אנדערש, מ׳גייט נישט נאך די טעם פון די הערינג, מ׳גייט נאך דעם וואס דו ווילסט עסן. ס׳איז א גאנצע אנדערע זאך. אבער וואס טרינקט דער מענטש דא? כאילו ער גייט טרינקען די שמרים, ס׳איז נישט בעצם ווי אן אנדערע וואסער, בעצם איז דאס א חשוב׳ע משקה.
Speaker 1:
ס׳איז נישט! ס׳איז א שיינע משקה, ס׳איז וואסער בטעם יין, אבער ס׳איז נישט קיין יין.
מסקנא: דאס איז אפשר א דין מיוחד ביי בורא פרי הגפן
Speaker 2:
ניין, איך זאג ס׳קען זיין וועגן דעם איז די הלכה נאר ביי בורא פרי הגפן. מיין שאלה איז, לאמיר זאגן, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא אן אופן פון צוזאמשטעלן א בורא פרי העץ, א ליקוויד בורא פרי העץ. יא, אויב איז דא אזא זאך ווי א ליקוויד בורא פרי העץ, אויב מ׳פלאנצט עס פאר דעם?
Speaker 1:
בפשטות, אין ריאליטי איז נישט דא, אבער טעארעטיקלי וואלט איך געקענט זאגן. טעארעטיקלי וואלט איך געזאגט אז דעמאלט זענען די כללים אינגאנצן אנדערש, מ׳גייט מען אינגאנצן נאך טעם, ווייל בורא פרי העץ האט מען נישט מתקן געווען א ברכה מיוחדת חשובה אזויווי בורא פרי הגפן איז שונה למעליותא. דא איז פשט, ס׳איז שוין נישט די חשוב׳ע זאך וואס הייסט יין. ס׳איז דא א חשוב׳ע זאך וואס הייסט יין, וואס דאס האט בורא פרי הגפן, דאס האט שוין נישט די לעוועל פון חשיבות. סאו אנדערע מאל דארט אפשר גייט מען יא נאך טעם. מ׳דארף וויסן, איך זאג פון דא, ס׳קען זיין דאס איז א הלכה מיוחדת ביים רמב״ם. מ׳דארף אפשר נאך קוקן אין די גמרא ווייטער.
מעבר צו הלכה י׳: שינוי בברכות
Speaker 1:
שוין. יעצט גייען מיר לערנען וואס איז בערך וואס פארדעם האט ער געמאכט די קעפל. דא ביסטו געזעצליך פון יעצט און ווייטער, די נעקסטע פאר וואכן דא גייט זיך יעדער מענטש זיך דארפן אויפפירן דא כדת וכדין, אזוי ווי ס׳דארף צו זיין, אנדערש נישט גערעכט, נישט ריכטיג געמאכט די ברכה, וזה ההלכה.
די ערשטע הלכה איז אזוי: ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה, דו פרעגסט מיך ס׳איז דאך פרי העץ, אום סאקן ווען בורא פרי העץ, וואס טוט זיך דא? דו האסט געמאכט א…
הלכה י׳: טעות אין ברכות – די כללים פון כלל און פרט
Speaker 1:
סא אנדערע מאל דארף מען, אפשר גייט מען יא נאך טעם. מ׳דארף וויסן, איך זאג פון דא, ס׳קען זיין אז דאס איז אן הלכה מיוחדת ביבנה, מ׳דארף אפשר נאכקוקן אין די גמרא ווייטער. שוין.
יעצט גייען מיר לערנען, בערך פאר דעם האט ער געמאכט די קעפל, דא ביז יעצט, פון יעצט און ווייטער, די נעקסטע באנטש הלכות, ס׳רעדט זיך אז איינער האט זיך אפגעטוישט, ער האט געמאכט א טעות, ער האט נישט די ריכטיגע ברכה געמאכט, וואס איז די הלכה.
די ערשטע הלכה איז אזוי: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, לכאורה איז געווען משמע אז אויף פירות האילן דארף מען זאגן בורא פרי העץ. וואס טוט זיך אז איינער האט געמאכט בורא פרי האדמה אויף פירות האילן? יצא, האט ער יוצא געווען. אויב איינער האט אבער געזאגט אויף פירות הארץ, דאס וואס מיר רופן וועדזשטעבלס, זאכן וואס וואקסן אויף די ערד, בורא פרי העץ, האט ער נישט יוצא געווען. לאמיר ענדיגן די סימן און מיר וועלן מסביר זיין. אבל הכל, סיי וואס ער האט געגעסן, אויב ער האט געמאכט שהכל נהיה בדברו, יצא, האט ער יוצא געווען, אפילו על הפת ועל היין, אפילו אויב ער האט געמאכט אויף ברויט אנשטאט המוציא, אדער אויף וויין אנשטאט בורא פרי הגפן, האט ער געזאגט שהכל נהיה בדברו, שהכל איז אלעס מוציא.
הסבר: די לעוועלס פון חשיבות אין ברכות
סא לאמיר מסביר זיין. מיר האבן געשמועסט אז ס׳איז דא אזויווי לעוועלס פון חשיבות. בורא פרי האדמה איז כלליות׳דיג אויף אלעס וואס די ערד געט ארויס. איז לכאורה וואלט מען מיט דעם יוצא געווען אויך אויף אלע מיני פירות. נאר חז״ל האבן צוגעלייגט א ברכה אויף פירות הארץ, אויף פירות האילן, אפשר ווייל ס׳איז חשוב׳ער, ווי רבי יצחק האט געזאגט אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך, דו פלאנצסט איין מאל, פלאנצן א פירות בוים איז אסאך מער, ס׳איז נישט ווי פלאנצן יעדע יאר, סא אפשר קומט א ברכה מיוחדת. חז״ל האבן געמאכט בורא פרי העץ. סא בורא פרי העץ איז אבער נאר עפעס וואס וואקסט אויף אן עץ.
סא אויב איינער האט געמאכט בורא פרי האדמה אנשטאט בורא פרי העץ, האט ער ווייטער געדאנקט דעם אייבערשטן, ער האט נאר נישט געזאגט די חשיבות וואס ס׳וואלט ווען געדארפט זאגן, האט ער יוצא געווען. אבער אויב איינער האט געזאגט אויף פירות הארץ, אויף וועדזשטעבלס, האט ער געזאגט בורא פרי העץ, האט ער נישט יוצא געווען, ווייל ער האט געזאגט א זאך וואס איז נישט אמת, ס׳איז נישט פרי העץ, ס׳קומט נישט די ברכה בכלל.
שהכל איז יוצא אויף אלעס
און שהכל איז מען יוצא אויף אלעס, שהכל איז א ברכה כלליות׳דיג. די זעלבע זאך, שהכל. אלעס איז דאך שהכל נהיה בדברו. די לאדזשיק איז בעיסיקלי, ווייל נישט א פרט אין די כלל… אויך מיין עס? איז נישט יוצא דעם תקנה, ווייל עס דאך דא א הלכה האבן, מען דארף זאגן אנדערש. די ווארט איז אבער אז די לשון כללי גייט אויך אויף די פרט, אבער די לשון פרוטי גייט נישט אויף די כלל. איז אזא מעשיב לכל המחנות.
Speaker 2:
ניין איך טראכט צו עס ווייל די תקנות חכמים, צו די עיקר איז די ווארט. די פירוש המילות ווייל שהכל דברים מיינט טאקע אלעס. מיין שהכל א רבי ענט זאגט בורא פרי העץ, האט עס געזאגט ליגנט אויף א וועדזשטעבל. ס׳איז א פשוט די נושן אז דאס איז די לעוועל פון די תקנות חכמים. איך קיין שוין די ווארט ליגנט.
חידוש: ברכה איז חלות שם שמים אויף דער זאך
Speaker 1:
א ברכה איז אזא חלאט. א ברכה איז אז אויף דעם האבן געמאכט די ברכה. דער שהכל דברים איז בעצם חלף אלעס, נאר חוץ פון דעם דארפן מאכן עס איז דא א ספעשל ברכה אויף זיין. די עיקר איז מיט דאנק די אייבערשטער. נאר מיט דא איינער חז״ל׳ן האבן צוגעלייגט א חשיבה׳ס. האסט געטאנקט די אייבערשטער אן די חשיבה׳ס. א ברכה זעט אז כמעט יעדע הלכה וועט שווערע ווי מען טייטשט אזוי.
א ברכה איז א ביסל מער פון דעם. א ברכה איז טייטש אז מ׳ברענגט ארויס די שם שמים אויף די זאך. ס׳איז א חלאט, אזוי א קידושה כמעט. ווען מען זאגט ברכת אזבח, שטייט א נשון אויף שם. נישט נאטור נשון. דאס איז א צווייטע זאך. א דריטע זאך. חלאט שם שמים על הדבר. מ׳ברענגט ארויס, מ׳ברכה׳ן שטייט די חסידישע זאלים שטייט ברכה איז משנה משכחה. דאס איז א וועג ווי מען עס ארויסברענגען. אבער די תורה זעט עס אזוי. אבער די תורה זעט עס אזוי. אבער די תורה זעט עס צו לעבן מיין און און ער געזאגט ברך כלל עליין. יא. ס׳איז ארויסגעברענגט דאס. יעצט עס איז געווארן א מעמד קדוש, קהילות. אזוי ווי איך האב קלן… כשל ברכה טראכט איך מישט.
חסידישע ספרים ווי שדאייט אז ברכה איז משנה משכחה, ממשיך אויף דעם עליכסט. דאס איז שוין א טייטש א חסידישע טייטש, אבער איך מיין אז די איידיע איז אריגינעל, און די גמרא זעט מען אז אז ס׳איז א איידיעס. ס׳איז א חלל שוואל, ער ברענגט ארויס השם שמים אויף דער זאך, און דאס ארויסברענגט דארפסט זיך ארויסברענגען אויף דעם זאך. אויף אין כללי איז דא א שכל מיט גארערע אויף אלעס. ס׳איז אויך אויך א ספעציעלע זאך וואס הייסט בורא פרי ועידס וכדוים.
אויב מען טרעכט אזוי, פארשטעמט מען אסאך בעסער פון דעם ברכה לבטלו, איז עס א פראהל נישט אזויוו. א ברכה לטלו, אזוי ווי ער האט געמאכט א ברכה לבטלה, ער האט געלייגט שם שמים אויף גארנישט. ס׳איז עפעס אזא סארט איידיע. סא, אקעי, דאס איז וואס איך טראכט.
הלכה יא׳: טעות אין לשון אבער ריכטיגע כוונה – “כשל בלשונו”
Speaker 1:
שוין. ווייטער גייען מיר לערנען אזא אינטערעסאנטע הלכה פון טעות, א געוויסע אופן פון טעות. לאמיר לערנען וואס דער רמב״ם זאגט. “לוקח כוס של שכר בידו”, א מענטש האט גענומען א כוס פון ביר. ביר ווייסן מיר שוין אז ס׳איז שהכל. פארוואס איז ביר שהכל? פארוואס איז עס נישט מזונות, ווייל ס׳איז געמאכט פון גערשטן? האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳איז פון די זאכן וואס איז אזוי ווי “אופסדא”, ס׳איז געווארן שוואכער. ס׳איז נישט אזוי ווי די גפן וואס איז געווארן בעסער. סא, אמת, מ׳קען זאגן אז שכר איז אן אפגרעיד, אבער ס׳איז נישט. ס׳איז בעסער, אבער ס׳איז נישט צורת הפת. צורת הפת וואלט געווען מזונות. ס׳איז נישט קיין דבר שמזין. אזוי האבן מיר געזען, יא. די איינציגסטע זאך וואס פארלירט די צורה און באקומט א נייע ברכה איז טאקע בורא פרי הגפן און המוציא, אבער שכר האט נישט באקומען די קאטעגאריע.
דער רמב״ם׳ס קעיס: כוונה ביי שם ומלכות איז דער עיקר
על כל פנים, ער האט גענומען א כוס פון ביר, און ער האט געוואלט מאכן שהכל. ער האט אנגעהויבן, ער האט געוואוסט אז אין זיין קאפ איז דא ביר, און ער האט אנגעהויבן מאכן א ברכה אויף די ביר. ער האט געזאגט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, אבער אפס, ער האט געמאכט א מיסטעיק אין זיינע ווערטער, “וטעה ואמר בורא פרי הגפן”. זאגט דער רמב״ם, “אין מחזירין אותו”, מ׳מאכט אים נישט איבערמאכן. פארוואס? דער רמב״ם גייט זאגן אין די ענד פארוואס.
זייער גוט. און ער זאגט יעצט דער רמב״ם נאך דוגמאות. די זעלבע זאך איז אויב איינער האט געהאט פירות הארץ וואס מ׳דארף מאכן בורא פרי האדמה, אבער בטעות האט ער געזאגט בורא פרי העץ. אדער ער האט געהאט א מין מזונות, א תבשיל של דגן וואס ווייל ס׳האט נישט קיין צורת הפת מאכט מען בורא מיני מזונות, אבער טעה, ער האט זיך טועה געווען. ווען ער האט אנגעהויבן זאגן “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, האט ער געמיינט אז אלעס איז גוט, ער האט געוואוסט וואס ער האט אין זיין קאפ, אבער צום סוף האט ער געזאגט די ראנג ווארטס.
זאגט דער רמב״ם, “יצא”. פארוואס? “לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות”, ווען ער האט געזאגט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, וואס דאס איז די עיקר הברכה, “לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין”, איז זיין כוונה געווען גוט. ווען ער האט אנגעהויבן מאכן די ברכה, האט ער אין זין געהאט פאר דעם וואס ווען איינער פרעגט אים, “אויף וואס מאכסטו דא א ברכה?”, “איך מאך א ברכה אויף ביר, שהכל”. “והוא עיקר הברכה”. די טעות איז נישט געווען ביי “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, נאר ביים סוף איז געווען עפעס א כשל בלשון און ער האט געזאגט “בורא פרי הגפן”. איז אפילו ער האט זיך טועה געווען, יצא. זיך טועה געווען, ביים סוף יוצא האט ער יוצא געווען, ווייל ווען ער האט געזאגט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם”, איז עס געווען אויף די ריכטיגע ברכה אויף די ריכטיגע מאכל. ממילא מחזירין אותו מאכט אים נישט איבער מאכן.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד
און אויף דעם קריגט זיך זייער שטארק דער ראב״ד, און דער ראב״ד פארשטייט נישט די ענין אז ווייל ווען ער זאגט די שם ומלכות ווייסט ער אויף וואס ער מאכט, ער ווייסט אז ער האלט אין זיין האנט שהכל, און ס׳איז אונטערשטאנען אז ווען מ׳וואלט אים ווען געפרעגט וואלט ער ווען געזאגט יא, שהכל, נאר ער האט זיך טועה געווען. מ׳גייט נישט נאך דעם, מ׳גייט אין גאנצן נאך וואס ס׳קומט ארויס פון די מויל. סאו דער ראב״ד זאגט אז על פי די הלכה פון רמב״ם וואלט ער יא געזאלט מחזיר אותו זיין. מ׳גייט אין גאנצן נאך וואס מ׳טרעפט.
דער פארקערטער קעיס: טעות אין כוונה
וואס וואלט געווען ווען דער רמב״ם וואלט געזאגט ווען ס׳איז פארקערט, ווען ער האט א טעות, ער האלט א כוס של שיכר, און ווען ער האט געזאגט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם” האט ער געמיינט אז ס׳איז וויין, און ביים סוף האט ער געגעבן א קוק אריין און ער באמערקט אז ס׳איז שיכר. וואלט דער רמב״ם געזאגט אז ער איז נישט יוצא געווען אדער יא יוצא געווען? לכאורה איז ער נישט יוצא געווען, ווייל אזוי איז משמע, נאר דעמאלטס קען מען ווייטער זאגן אז מ׳גייט לקולא. די גמרא רעדט וועגן די שאלה, און די גאנצע סוגיא איז געבויט אויף א שווערע גמרא, די ראשונים לערנען עס אפ, אבער לערנענדיג די רמב״ם און ראב״ד קען מען פארשטיין די סברא און די ענין בפשטות.
סאו וואלט לכאורה אויסגעקומען פון די סברא אז מ׳איז נישט יוצא. אזוי שטייט לכאורה אפשר אין די גמרא, אבער ס׳זעט אויס דער רמב״ם פסק׳נט עס נישט, און ס׳קען זיין די ריזן פארוואס ער פסק׳נט עס נישט איז ווייל דא איז עס א ספק, און קען דאך מצד שני, יא, אוודאי דער רמב״ם פארשטייט אויך אז דאס וואס ער האט געזאגט מאכט אויס, ס׳האט געפיקסט. און דער רמב״ם גייט זאגן די נעקסטע הלכה, ברכות איז דרבנן, און מיט דרבנן גייט מען להקל. סאו ס׳איז א ספק אין די גמרא, פסק׳נט נישט דער רמב״ם אז ער דארף איבערזאגן אויב ער האט געוואוסט ער האט געמאכט א טעות אין זיין כוונה אין די ערשטע האלב ברכה.
אפילו אויף דעם איז דער ראב״ד מחולק, דער ראב״ד טענה׳ט אז ס׳מאכט נישט קיין סענס אז מ׳זאל זיך סומך זיין אויף דאס וואס ער האט געטראכט, און דער ראב״ד איז מחולק מסברא, ער זאגט נישט דא אז ס׳שטייט אין די גמרא, אוודאי איז עס געבויט אויף ווי ס׳זעט אויס אין די גמרא, אבער דער ראב״ד טענה׳ט אז ס׳קען נישט זיין אז מ׳גייט נאך וואס א מענטש האט געטראכט ווען ער זאגט מלך העולם, נאר מ׳גייט נאך וואס ער זאגט.
דיסקוסיע: ווי אזוי קען אזא טעות פאסירן?
Speaker 2:
די שאלה איז דאך וואס מיינט מענטשן וואס טראכטן, ווי אזוי קען א מענטש טאקע טראכטן און זאגן שהכל, אז ווען ער איז אנגעקומען…
Speaker 1:
אבער ס׳איז דא אזא זאך, די טעות פון בורא פרי הגפן קען זיין אמאל אזוי ווי מ׳וועט זען. אמאל איז עס א טייפא, אמאל איז דער מענטש געווען דיסטרעקטעד, פשוט נישט. דער רמב״ם רעדט פון איינער וואס איז געווען אזוי ווי “כשל בלשונו”, ווייל ער האט געזינגען מיט א חבר, ער האט אנגעהויבן זאגן א הבדלה ניגון, און ס׳איז אריינגעקומען… ווען ער זאגט ביי רמב״ם, ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז דא דא א שהכל. איך מיין, מ׳קען אריינגיין אין דעם…
Speaker 2:
ניין, ניין, איך פארשטיי. וואס איז געשען? ס׳איז דאך… דער רמב״ם רעדט נאר פון א ספליט-אף, וויאזוי זאגט מען? ס׳איז א… א טאנג… אלמנות, אלמנות. יא.
Speaker 1:
דער רמב״ם רעדט פון א מענטש וואס מאכט א טעות, און נישט “כשל בלשונו”, ער האט פשוט נישט געפעיט אטענשאן, ער ווייסט אפילו נישט וואס איז דא אין די קאפ.
Speaker 2:
ניין, דער רמב״ם רעדט נישט פון דעם. דעמאלטס וואלט געווען א טעות. דער רמב״ם זאגט דיר קלאר אז ער ווייסט וואס ער האלט, און ער מאכט אלמנות. ניין. קענסטו עס רופן… אויב איינער למשל ווייסט נישט וועלכע ברכה מ׳מאכט אויף ברויט, האט ער א טעות אין הלכה, נישט אויף דעם וואס איז דא די דין. נאר, אדער ס׳איז א פארמאכטע באקס און ער ווייסט בכלל נישט וואס ער האלט, דאס איז אן אנדערע זאך.
חידוש: ברכה איז חלות שם שמים – דערפאר איז כוונה ביי שם ומלכות דער עיקר
Speaker 1:
מ׳קען פארשטיין, אויב לויט וואס איך האב פריער געזאגט, קענסטו עס גאנץ גוט פארשטיין. אויב די עיקר ברכה איז צו זאגן אויף דעם זאך “השי״ת מלכנו מלך העולם”, האסטו עס געזאגט אויף די זאך. די פעולה איז כמעט די עיקר ברכה, די “היה לפניו שעות כל שהן”. די לשון איז צו פאסן די לשון צו וואס די ריעליטי איז. זאגט דער רמב״ם, אקעי, ס׳איז נישט געפערליך אויב דיך האט זיך אויסגעוויזן אז די לשון איז א טעות.
Speaker 2:
ווייל דא וואלט מען געזאגט די בוטשאטשער רב, מ׳קען מאכן א תנאי. ער האט געזאגט, אייביג ווען איך זאג “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, האב איך אין זין אויף די זאך וואס איז אין די ריעליטי, און דאס וואס איז אין די קאסט, אויף דעם האב איך אין זין.
Speaker 1:
ניין, ניין, איך פארשטיי, מ׳קען נישט מאכן אזא תנאי.
Speaker 2:
איך האב געוואלט אנקומען להלכה למעשה, קען מען מאכן אזא תנאי? ווייל אויב דאס איז די ווארט, אויב אזוי, אויב דאס איז כוונה, קען איך זאגן, איך בין אייביג מכוון אויף וואס די אמת איז.
Speaker 1:
ניין, מ׳קען נישט. דאס איז וואס איך זאג, כוונה איז נישט די טייטש. כוונה איז נישט די טייטש וואס מענטשן מיינען. ס׳גייט צוריק צו מיין זאך, אז כוונה איז די טייטש, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, אויב דו פרעגסט דיך וואס דו טוסט, זאגסטו אז דאס טוסטו. כוונה איז נישט טייטש וואס איך האב אין מיין קאפ, עפעס א סענטענס אין מיין קאפ, דאס איז נישט די טייטש כוונה.
למעשה: די פסק פון די אחרונים
אקעי, למעשה, די משנה ברורה און אזוי די אנדערע אחרונים זאגן זיי פסק׳ענען נישט ווי דער רמב״ם דא. ס׳קען זיין אז נחלת ספק ברכות להקל, די רבנים, קען זיין אז אויב איינער האט אזא קעיס, ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים, קען זיין אז למעשה, די אחרונים, קען זיין אז איינער מחזיר׳ן, אפילו אז דא האסטו נאך א ספק צו דער רמב״ם איז גערעכט.
Speaker 2:
ניין, איך זאג אז מ׳האט נאך א ספק. און ספק גייט מען לקולא, ספק דרבנן, ספק דרב, און דאס ווייטער. ביידע וועגן קען מען מקיל זיין און נישט איבערזאגן.
הלכה יב׳: ספק אויב מ׳האט געמאכט א ברכה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כל הברכות כולן אם נסתפק לו אם בירך אם לאו בירך”, ווען א מענטש האט א ספק צו ער האט געמאכט א ברכה אויף ברכות הפירות, אויף ברכות פארן עסן, אינו חוזר ומברך. אנדערש ווי ברכת המזון וואס איז א ספק דאורייתא וואס מען דארף יא מאכן.
הלכה יב׳ (המשך): ספק אם בירך – אינו חוזר ומברך
Speaker 1: ניין, זאגט ער אז אונז האבן דאך נאך א ספק, בספק גייט מען דאך לקולא, ספק צו דער רמב״ם, ספק צו דער רב, און דאס ווייטער. ביידע וועגן וועט מען קענען מקיל זיין און נישט איבערזאגן.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “כל הברכות כולן שנסתפק לו בהן אם בירך אם לאו בירך”, ווען א מענטש האט א ספק צו ער האט געמאכט א ברכה אויף ברכת הפירות, אויף ברכות פארן עסן, “אינו חוזר ומברך”. אנדערש ווי ברכת המזון וואס איז א ספק דאורייתא וואס מ׳דארף יא, דא איז דאך א ספק דרבנן. די זעלבע זאך מיט די ברכות מעין שלש אדער בורא נפשות, “לא בתחלה ולא בסוף”. די אלע ברכות זענען דאך מדרבנן, און ווי ס׳שטייט אין די ספרים איז דאך דער באקאנטער כלל אז ספק דרבנן קען מען מקיל זיין.
הלכה יג׳: שכח והכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שכח והכניס אוכל לתוך פיו ולא בירך”, ער האט פארגעסן און ער האט שוין אנגעהויבן עסן אן א ברכה, ער האט שוין אריינגעלייגט עסן אין זיין מויל. “אם הוא משקה”, אויב איז דאס טרינקען, מ׳קען נישט אויסשפייען טרינקען און נאכאמאל עס ארייננעמען, ס׳איז נישט קיין וועג, זאל מען עס אראפשלינגען, “ומברך בסוף”, און מ׳מאכט נאכדעם די ברכה. ס׳הייסט, מ׳מאכט שוין נישט שהכל, נאר מ׳מאכט א בורא נפשות. דאס זענען אזעלכע זאכן למשל, ס׳איז מאדנע, ס׳קומט אויס אין די רמב״ם אז מ׳מאכט אזוי א ברכה נאכדעם וואס מ׳האט געגעסן. ניין, נאכדעם וואס מ׳האט געגעסן. אזוי? נאכדעם וואס מ׳האט געגעסן? אדער קען זיין “מברך בסוף” מיינט ער מאכט נאר א נאכברכה?
דיון: וואס מיינט “מברך בסוף”?
Speaker 2: דער רמב״ם זאגט עס נישט אזוי קלאר. ס׳קען זיין.
Speaker 1: ניין, פשוט איז ער גערעכט. די לשון “מברך בסוף” מיינט אז ער מאכט א ברכה אחרונה, אזוי ווי פריער, “לא בתחלה ולא בסוף”. איין מאל א ברכה בתחלה, און איין מאל א ברכה בסוף. אה, ס׳קען זיין.
Speaker 2: “בסוף” מיינט בסוף שלינגען, בסוף שלינגת האוכל.
Speaker 1: יא, ניין, קוק אין די פריערדיגע שורה, “לא בתחלה ולא בסוף” איז די טייטש, נישט ברכה ראשונה און נישט ברכה אחרונה. בסוף איז טייטש איין מאל א ברכה אחרונה. אהא.
סאו ער מאכט א נאכברכה, ער פארפאסט די ברכה. וואס קען מען טון? א ברכה איז נאר פארן עסן, זיי געזונט.
פירות שאם זורקן ימאסו – מסלקן לצד אחד
אבער אויב איז דאס פירות “שאם זורקן ימאסו”, אויב גייט ער עס אויסשפייען גייט עס ווערן נמאס, קען מען אים נישט מאכן אויסשפייען, “כגון תאנים וענבים” וואס ס׳איז שוין האלב צוקייט אין זיין מויל, אחר המברך, זאל מען עס לייגן אויף די זייט פון די מויל און מאכן די ברכה, און נאכדעם קען מען עס אראפשלינגען. ווייל געווענליך מאכט מען די ברכה מיט א פולע מויל, און דער רמ״א זאגט אז דאס איז נישט דער סדר, לייג עס אין די זייט פון די מויל און מאך די ברכה.
פארוואס ביי וואסער קען מען דאס נישט טון? ווייל ביי וואסער קען מען דאס נישט טון. איי מאי טעמא? סכנה, מען קען זיך טשאוקן. יא, מען קען נישט האלטן טרינקען אין די מויל, אין די האלדז, ביי די בית הבליעה נישט פנוי צו מאכן א ברכה, האט דער רמ״א פריער געזאגט.
אם אינם מיאוסים – פולטו מפיו
“אם אינם מיאוסים”, אויב איז דא זאכן וואס גייט נישט ווערן קיילע, ס׳גייט נישט זיין מיאוס, “כגון פולים ואפונים”, ברענגט די רמ״א פון די גמרות, זאכן וואס גייט נישט אויסשפייען, ס׳גייט נישט זיין מיאוס, ס׳זעט נישט אויס מיאוס, רבונא, וואס מ׳האט שוין אריינגעלייגט אין מויל ווי ענבים, “פולטו מפיו עד שיברך”, אפילו הכי זאל ער עס אויסשפייען. אפשר איז עס הארט, אפשר איז עס א קענדי. זאל ער עס ארויסנעמען פון זיין מויל.
און ס׳איז אויך נישט נאר די מיאוס, נאר ווען א מענטש האט יעצט אריינגענומען א טרויב אין זיין מויל, ער האט עס נאכנישט געקייט, ס׳איז נישט דווקא די מיאוס. בקיצור, אויב ס׳איז מיאוס, און אויב אבער דו קענסט עס אויסשפייען און נאכדעם עס צוריק אריינלייגן אין דיין מויל, דעמאלט פולטו מפיו, זאל ער עס אויסשפייען און מאכן די ברכה ווען ער האט גארנישט אין זיין מויל, און נאכדעם זאל ער עסן. ס׳איז נישט לכתחילה, ס׳איז נישט קיין לכתחילה צו מאכן די ברכה ווייל מ׳האט עפעס אין די מויל. פארוואס? ווייל מ׳זאגט נישט די ברכה מיט א פולע מויל, אדער ווייל די ברכה דארף זיין פאר מ׳עסט עס, איינע פון די צוויי.
הלכה יג׳ (המשך): האוכל מינים הרבה – סדר הברכות
זאגט די רמ״א, “האוכל מינים הרבה”, אויב א מענטש האט אין פראנט פון זיך א טיש מיט פארשידענע עסנס, “אם הם ברכה אחת שוה”, אויב ער גייט עסן פארשידענע זאכן, למשל וואס איז א שהכל, “מברך על אחת מהן”, מאכט ער איין שהכל “ופוטר את השאר”, ער האלט נישט אין איין מאכן נאך פון די זעלבע סארט ברכה. סאו מ׳מאכט די ברכה אויף די אלע זאכן אין פראנט פון דיר און מ׳איז פטור.
“ואם הם ברכות שונות”, אויב אבער ס׳איז אנדערע ברכות, איין ברכה פוטר׳ט נישט די אנדערע, איין מאכל פוטר׳ט נישט די אנדערע, אויסער אזויווי מ׳האט פריער געשמועסט בתוך הסעודה, המוציא און אזעלכע זאכן. סאו אויב ס׳איז נישט די זעלבע ברכה, מאכט מען אויף יעדער איינס “די ברכה הראויה לו”, מ׳דארף מאכן אויף יעדער מאכל אן עקסטרע ברכה.
איזה מין יברך קודם?
“ואיזה מין יברך קודם?” וועלכע מאכט מען קודם? סיידן איינער האט, איך ווייס, אן אדמה מיט א מזונות מיט א שהכל. וואס ער וויל ערשט עסן, אויף דעם זאל ער מאכן קודם די ברכה. דאס הייסט, איך וויל ערשט עסן דאס, מאך איך קודם דאס. סימפל אז דעט.
אבער, “ואם אינו רוצה בזה יותר מזה”, דאס איז א זייער מאדנע קעיס, דארף מען געדענקען. מענטשן ווערן זייער ביזי מיט די הלכות, אבער כמעט אלעמאל ווען א מענטש האט צוויי מאכלים און דו פרעגסט אים וועלכע דו ווילסט קודם עסן, האט ער א תירוץ אויף דעם. דעמאלטס איז דער תירוץ, ער זאל עסן וועלכע ער וויל עסן קודם. מאכט זיך אז ער איז א מאדנער מענטש, עס גייט אים נישט אן, ער האט נישט קיין שום אינטערעס צו עסן דעם ענדערש פון יענעם, דעמאלטס איז דא א סדר הלכה.
איך מיין דער מענטש וואס ווייסט נישט וואס “אינו רוצה בזה יותר מזה”, ער וויל בעיקר די ברכה. ער איז אזא חסיד שוטה וואס אנשטאט זאגן “לאמיר עסן”, זאגט ער “לאמיר מאכן א ברכה”. סאו די גאנצע תכלית איז דא די ברכה, ער וויל וויסן וואס… די ברכה איז ביי אים די מער וויכטיגע חלק ווי די עסן.
שבעת המינים קודמין – כל הקודם בפסוק קודם לברכה
און אומגעפער די זעלבע איז מיט שבעת המינים. שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל קומט די ערשטע. לכאורה, ווייל ברכת המזון האט צו טון מיט ברכת הארץ, “ועל הארץ ועל המזון”, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”. ממילא זאל מען מאכן דאס וואס האט א קשר מיט ארץ ישראל. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אפילו די שבעת המינים וואקסן אין אמעריקע, אבער ס׳איז די מין וואס ארץ ישראל האט א שפע מיט. יא, איז דאס די קעיס? אינטערעסאנטע זאך. אבער די חכמים האבן נישט געטוישט די הלכה.
זאגט די רמב״ם, וואס איז אין שבעת המינים, וואס איז די סדר? זאגט די רמב״ם אזוי: “כל הקודם בפסוק קודם לברכה”. ווען איינער האט פארשידענע שבעת המינים, וועלכע ברכה מאכט מען קודם? זאגט די רמב״ם, מ׳קוקט אין די פסוק, וואס ס׳שטייט קודם אין די פסוק איז קודם. “והשבעה הם המנויין בפסוק זה”. זאגט ער, פון וועלכע פסוק רעדט מען? די פסוק וואס רעכנט אויס די פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ער זאגט די פסוק: “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש”. סאו מ׳גייט מיט די סדר, “ודבש זהו התמרים”. זאגט ער, טייטשט די רמב״ם שוין ביי די וועי, וואס איז די דבש וואס מ׳ענדיגט? מ׳מיינט נישט די רעגולער דבש, וואס דבש איז שהכל. דבש מיינט מען ווען מ׳עסט תמרים. טאקע אפילו ווען מ׳עסט די דבש פון די תמרים האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳איז א שהכל. די דבש מיינט די תמרים אליין. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳האט זיך געקענט ארויסלערנען לכאורה פון די פסוק אליין, אדער ס׳איז פון די מנינים.
און די זעלבע זאך איז אויך מיט שמן, אבער שמן איז פאר אן אנדערע סיבה, ווייל ס׳איז נישט אזוי שטארק ראוי לאכילה. זית שמן. אה, ס׳שטייט ביידע. דא ביי דבש שטייט נאר די דבש.
דער כלל פון “קרוב לארץ” – תמרים קודמין לענבים
זאגט דער רמב״ם אזוי, אויסער די סדר הפסוק איז זייער אינטערעסאנט, ווייל זיי זענען געווען העפי, אקעי, ס׳איז דא א סדר הפסוק. ס׳איז נאך דא אין די פסוק נאך קעטעגאריעס. “תמרים קודמין לענבים”. לכאורה, פארוואס זאלן תמרים קודם זיין צו ענבים?
Speaker 2: אה, אה, אה, גפן איז דאך פריער.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, אויסער די סדר הפסוק איז אויך דא עפעס וואס איז נאנט צו די ווארט ארץ. ווען מ׳זאגט אויף עפעס, “דאס איז די ארץ וואו ס׳וואקסט די און די פרוכט”, איז פשט אז די פרוכט איז זייער חשוב. דאס הייסט, “די לאנד פון די עפלעך”, איז פשט אז די עפלעך דארטן זענען זייער חשוב. סאו וואס ס׳שטייט לעבן די ווארט ארץ, נאכאמאל, וואס איז נאנט צו די ווארט ארץ, איז פשט אז דאס איז א זייער חשוב׳ע פרוכט. די פוינט איז אז ס׳שטייט צוויי מאל די ווארט ארץ אין דעם פסוק, סאו די צווייטע מאל ברענגט ארויף נאכאמאל די חשיבות פון די דבש און די זית שמן. ווייל גפן שטייט דאך נאך “חטה ושעורה”, מה שאין כן תמר שטייט נאר נאך “זית שמן”, קומט אויס אז ער איז מער חשוב.
Speaker 2: ניין, איך זאג ס׳מאכט סענס, ווייל דו טראכסט פון איינער וואס רעדט רעטאריש. איינער זאגט, “ס׳איז א שטאט וואו דו האסט די בעסטע זאכן,” און ער רעכנט אויס, “דאס איז די עפל שטאט,” און נאכדעם זאגט ער, “און דאס איז די טרויבן שטאט.” פשט, דו זעסט וואס איז חשוב ביי אים, ווייל דו געסט די נאמען אויף די ארץ אויף די פרוכט.
Speaker 1: “דבש זה תמרים”. זאגט דער רמב״ם, “ותמרים קודמין לענבים”. זיתים זיכער, יא. זאגט ער, אפילו תמרים קודמין לענבים.
Speaker 2: האסט יעצט איבערגעזאגט נאכאמאל וואס דו האסט געזאגט.
Speaker 1: יא, איך זאג, דער רמב״ם האט נאר אויסגערעכנט תמרים קודמין לענבים, אבער זית איז אויך קודם לענבים, רייט?
Speaker 2: יא, דאס איז פשוט.
דיון: צי זית איז קודם צו שעורה?
Speaker 1: זית איז אויך קודם לשעורה לכאורה. דאס וואלט געווען עניוועיס אזוי. אויך פאר שעורה, ווייל ס׳איז די נאנטסטע צו ארץ איז די חשוב׳סטע, רייט? ניין, נישט פאר… נישט חטה, אבער שעורה, פאר שעורה לכאורה. זית זאל געדארפט גיין פאר שעורה.
Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים.
Speaker 1: פארוואס?
Speaker 2: פארוואס? יא. וואס האסטו זיך אפגעשטעלט פונקט פאר א גפן?
Speaker 1: די רמב״ם זאגט דאך דבש, דבש איז קאמפערט צו גפן.
Speaker 2: נאכאמאל, חיטין ושעורים איז דאך המוציא אדער מזונות.
Speaker 1: אקעי, דאס איז אן אנדערע סארט מין. די גאנצע שאלה איז נאר ביי די… און גפן איז דאך א גפן. די גאנצע שאלה איז נאר צווישן די… ער זאגט דאך נישט איינעם מיט די חתם סופר׳ס. און דעמאלטס בכלל, ווען מ׳מאכט א המוציא מאכט מען נישט נאך ברכות געווענליך.
Speaker 2: נאכאמאל, אפשר איז דא דא ברלי, האסטו דא שעורה, וואס דו מאכסט אויף דעם א בורא מיני מזונות, און ס׳איז דא זית. ביסטו זיכער אז מ׳מאכט קודם שעורה? איך ווייס נישט.
Speaker 1: יא, יא, ס׳איז זיכער.
Speaker 2: פארוואס? ס׳איז נישט געשטאנען ערגעץ אז מ׳מאכט א בורא מיני מזונות פאר אנדערע זאכן? אלס די ברכת בורא מיני מזונות?
Speaker 1: איז גארנישט קיין חילוק יעצט. די גאנצע סיבה פארוואס דאס איז קודם, איז מער ווייניגער געשטאנען אין רמב״ם אז געווענליך ווען מ׳מאכט מזונות מאכט מען נישט אנדערע ברכות. און איך ווייס אז די חתם סופר האט נישט גע׳פסק׳נט די הלכה, אבער ס׳איז געשטאנען מער ווייניגער אין רמב״ם אז געווענליך ווען ס׳איז דא מזונות איז די אנדערע זאכן א טפל. אויף מזונות איז דאס געשטאנען אין רמב״ם.
Speaker 2: אבער נישט אין דעם פאל, נישט ווען ס׳איז דא א טיש מינים הרבה און דו ווילסט א ביסל פון דעם, א ביסל פון דעם.
Speaker 1: ניין, ניין, ס׳איז יא געשטאנען. מ׳איז מסתפק דעריבער אין די תבשיל, אז ס׳איז געשטאנען דארט. קיינער עסט נישט קיין בארלי קערלעך, נאר מ׳עסט עס מיט א תבשיל, איז דאס דאך די מאכל. חיטין ושעורים איז דאך א טעלער פון סיריעל. ווען האסטו געזען די לעצטע מאל אז מ׳גייט צו א טעלער פון שעורים? סיריעל! איך ווייס נישט וואס, ס׳פעלט זאכן וואס זענען בורא מיני מזונות וואס מ׳מאכט נישט אויף דעם בורא פרי האדמה.
Speaker 2: יא, ניין, ס׳פעלט יא, איך האלט אז ס׳פעלט.
Speaker 1: עני סיריעל, עני גריס, די אלע זאכן, ס׳איז דא א טעלער דארטן. ווער זאגט אז דו זאלסט דעם מאכן? מ׳רעדט דאך פון א פשטות, מ׳רעדט דאך פון א גרויסן שמארגעסבארד.
על כל פנים, על כל פנים, וועסט קוקן די פוסקים. מען עסט אויסצטרעפן אלע מיני תורות. אבער איך זאג דיך נאר, א פשוט׳ע וועג פון ליינען די רמב״ם. מען דארף איינמאל טרייען צו דעיס צו טון.
ברכה אחת מעין שלש
אקעי. יעצט גייט די רמב״ם זאגן, ס׳איז א ברכה מעין שלש, ווי די רמב״ם האט…
הלכה יד: נוסח ברכה מעין שלש אויף פירות און יין
אזוי איז די פשטות, פון דעם רעדט דער רמב״ם וועגן תמרים וענבים, ער זאגט נישט אז מ׳דרייט אויס די גאנצע פסוק. פארקערט, דא ווילסטו קוקן אין די פוסקים, וועסטו אויסטרעפן אלע מיני תירוצים, אבער איך זאג דיר נאר א פשוט׳ע וועג פון ליינען דעם רמב״ם, מ׳דארף אמאל צוריקגיין צו דעם.
יעצט גייט דער רמב״ם זאגן, ס׳איז דא א ברכה מעין שלוש וואס דער רמב״ם האט געזאגט אויף בורא מיני מזונות, ער האט נאך אויסגערעכנט אויף פירות און יין. ער האט נאך נישט געזאגט וויאזוי מ׳זאגט דאס, די נוסח הברכה. זאגט ער, ברכה אחת שהיא מעין שלוש וואס מ׳מאכט אויף חמשת מיני הפירות ושל יין, אויב מ׳עסט א שיעור פירות און יין. פינף מינים? וועלכע פינף מינים? אה, די פינף פון די שבעת המינים וואס זענען א בורא פרי העץ. ושל יין היא איז די זעלבע סארט ברכה של מיני הדגן, די ברכה וואס דער רמב״ם האט שוין פריער געזאגט די ברכת מעין שלוש, דאס וואס אונז רופן על המחיה.
אבל על הפירות הוא אומר, דער אנפאנג איז אנדערש, ער זאגט “על העץ ועל פרי העץ”, דאס הייסט, מ׳מאכט א ברכה אויף די בוים און אויף די פירות וואס די בוים גיבט ארויס, “ועל תנובת השדה”, וואס דער פעלד איז מניב, וואס דער פעלד פראדוסט, “ועל ארץ חמדה טובה”, דאס איז שוין ווייטער שוין די סדר וואס דער רמב״ם האט שוין פריער געמענשאנט ביי על המחיה. ועל היין הייבט מען אן מיט “על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה”, וחותם בשתים “על הארץ ועל הפירות”. מ׳זאגט נישט, מ׳ענדיגט נישט “על הארץ ועל פרי הגפן”, נאר “על הפירות”. דאס הייסט, אונזער נוסח איז יא אן עקסטערע ענדיגונג אויך פאר “על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן” אויף די ענד. זעסטו וואס איז דער רמ״א׳ס שיטה? רבותי, מיר לערנען יעצט אונזער רמב״ם.
זאגט דער רמב״ם, ואם היה בארץ ישראל, אויב איז ער אין ארץ ישראל, זאגט ער נישט “על הארץ והפירות”, נאר ער זאגט “על הארץ ועל פירותיה”, אויף די פירות פון ארץ ישראל.
צולייגן “הטוב והמטיב” אין מעין שלש
זאגט דער רמב״ם, ויש מי שמוסיף בברכה שהיא מעין שלוש קודם חתימה נאך אפאר ווערטער, “כי אתה אל טוב ומטיב”, אין ברכה רביעית, און די ברכה מעין שלש מענטשנט מען די עסן, וואס דאס איז א שטיקל הזן, און נאכדעם מענטשנט מען ארץ און ירושלים. זאגט דער רמב״ם אז ויש מי שמוסיף, ווער איז געווען, איך ווייס נישט צו ס׳איז געווען א משנה אין טבריה, איך ווייס נישט וואס, אבער ס׳איז געווען א מנהג פון צולייגן צו די ברכה מעין שלש אז ס׳זאל זיין א ברכה מעין רביעית, ס׳זאל האבן אלעס, ס׳זאל זיין א מיני ברכת המזון, לייגט מען צו “כי אל טוב ומטיב אתה” וכו׳, שהיא כעין ברכה רביעית. אבער ויש מי שאומר שלא יאמר “האל טוב ומטיב אתה”, שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד, די תקנת חכמים פון צולייגן א ברכה רביעית איז נאר דוקא ביי ברכת המזון און נישט ביי מעין שלש. דער רמב״ם זאגט נישט וואס מ׳זאל טון, ער זאגט דאס איז איינער פון די מפרשי הרמב״ם זאגט נישט וואס צו טון, ער זאגט נאר צוויי נוסחאות, און לכאורה קען מען טון וואס מ׳וויל.
הלכה טו: צוזאמלייגן מעין שלש ווען מ׳האט געגעסן מערערע מינים
אקעי. זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך אויב איינער האט געהאט צוויי סארטן זאכן אדער דריי סארטן זאכן וואס קומט אין די זעלבע ברכה מעין שלש? וואס זענען די קדימות? ער האט געטרונקען וויין, ער האט געגעסן תמרים, טייטלען, און ער האט געגעסן א בורא מיני מזונות פון א תבשיל פון חמשת מיני דגן. מאכט ער לויט די סדר, ער הייבט אן מיט “על המחיה ועל הכלכלה” – אה, מיט דעם זעט מען אז דאס איז גערעכנט מדבר שהוא עיקר, וואס עיקר איז חשוב׳ער – “על הגפן ועל פרי הגפן”, “ועל העץ ועל פרי העץ”, און נאכדעם גייט מען צו “ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה” וכו׳. און אויך ביי די ענדע זאגט מען “על הארץ ועל המחיה ועל הפירות”.
פארוואס האט ער געזאגט אז ער רעדט פון די סדר? ער רעדט אויך אז מ׳קען צוזאמענלייגן. אפשר איז עס פשוט? ער זאגט אז מ׳לייגט צוזאמען די אלע אויף איין… ס׳איז נאר אינטערעסאנט, ווייל למשל אין ברכת המזון, די עיקר ברכת המזון, איז נישט אזא זאך, מ׳זאגט אויף יעדער מין. ברכת המזון איז אויף מזון, אויף בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ, ס׳קומט בעצם עקסטערע ברכות אויף יעדער, נאר מ׳לייגט עס אלעס צוזאמען אין איין גרויסע ברכה. ס׳איז נישט פשט אז איינס ווערט פטור איינס פון די צווייטע, ס׳איז עקסטערע ברכות וואס איז במקום חשוב לעצמה. יא.
דיסקוסיע: “פירותיה” אין ארץ ישראל ביי צוזאמגעלייגטע ברכה
ס׳איז אינטערעסאנט, איך טראכט, ווען מ׳מאכט אזא סארט אין מיני ארץ ישראל, זייער שווער צו זאגן נאך על המחיה. זאגסט על הארץ ועל פירותיה, שטימט. על הארץ ועל המחיה ועל פירותיה, איז זייער א שווערע לשון.
Speaker 2: דער רמב״ם ברענגט בכלל די הלכה פון פירותיה?
יא, ביי מועד אין ארץ ישראל זאגט מען על הארץ ועל פירותיה. און וואס איז די פראבלעם דא? איך זאג, ווען ס׳איז על הארץ ועל המחיה ופירותיה, איז דאס זייער שווער. ער זאגט על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה, וואלט געשטימט. על הארץ ועל המחיה ופירותיה איז א שווערע לשון.
Speaker 2: וואס איז די פראבלעם? וואס איז די שווערע לשון?
ווייל די על המחיה האקט אפ צווישן די ארץ און פירותיה. פירותיה פון די מחיה? וואס איז דאס? ס׳איז נישט פירותיה פון די מחיה, ס׳איז פון די ארץ.
Speaker 2: איך זע נישט אז ס׳איז א פראבלעם.
ס׳איז דא אונטן מענטשן וואס טענה׳ן אז מען קען זאגן על הארץ ועל פירותיה ועל המחיה. איך פארשטיי נישט פארוואס דו זאגסט אזוי, איך מיין איך האלט אז ס׳איז פונקט פארקערט. ווייל פירותיה קען מען נאר נוצן ווען ס׳איז סמוך לארץ.
Speaker 2: דאן נאך אים.
דא אונטן איז איינער וואס זאגט אז מען זאל זאגן על מחייתה, אבער ס׳זעט נישט אויס. לכאורה מחיה איז נישט עפעס א זאך וואס קומט פון די ארץ. מחיה איז די זאטקייט. פירותיה מאכט סענס, דאס איז לכאורה די reason. אבער שוין.
הלכה טז: בורא נפשות קען מען נישט צוזאמלייגן מיט מעין שלש
נאך א הלכה, אז דאס איז אלעס ווען מיר האבן געגעסן די דריי דברים חשובים וואס האבן אלע די זעלבע ברכת מעין שלש. אבער וואס טוט זיך ווען מען עסט זאכן וואס די נאכברכה האט דער רמב״ם פריער געזאגט בורא נפשות? ער זאגט, דער רמב״ם, “אכל בשר ושתה יין”, ער האט געגעסן פלייש, וואס איז א שהכל און א בורא נפשות, און ער האט געטרינקען וויין, מאכט ער עקסטער די נאכברכה. ער מאכט על הגפן אויף די וויין, און על המחיה ועל הכלכלה מאכט ער א בורא נפשות אויף די פלייש. דו קענסט נישט צוזאמלייגן. ביי מעין שלש קען מען צוזאמלייגן דריי מעין שלש׳ן אין איין זאך, אבער צוויי כלים, איך ווייס נישט פונקטליך וואס הייסט כלים. בורא נפשות קען מען נישט אריינלייגן אין די מעין שלש אחת על כל הנפשות הרבות. איך מיין, וואס זאל איך דיר זאגן?
דיסקוסיע: פארוואס קען מען נישט צוזאמלייגן בורא נפשות מיט מעין שלש?
Speaker 2: ניין, דער פשוטער בשר האט נישט באקומען אן אפגרעיד און ער איז געבליבן מיט זיין ברכה. ס׳האט זיך נישט געטוישט ווייל דו האסט אים געגעסן לעבן נעבן וויין.
איך פארשטיי, דו פארשטייסט אז ס׳איז אבער וואס איז פאני, א מענטש האט זיך געזעצט, מען האט אים דאס צוזאמגעשטעלט, ווייל מ׳האט נישט געוואלט אז א מענטש זאל זאגן עקסטערע ברכות און דאס. זאג אמאל, פארוואס קען מען נישט מאכן אויף תמרים און אויף יין צוויי מאל על הגפן און נאכדעם על הפירות? פארוואס איז דא איין זאך וואס די עס מאכט אז איין זאך זאגט עס צוויי זאכן?
איך פארשטיי פארוואס חז״ל האבן נישט למשל געזאגט אז מ׳זאל אויף יעדע שטיקל ברויט זאל מען בענטשן, ווייל בענטשן דויערט א מינוט. ברכת מעין שלוש דויערט אויך, מ׳קען נישט מאכן א מענטש איבערזאגן ברכת מעין שלוש עקסטערע צוויי מאל. א בורא נפשות איז א קורצע ברכה, סאו די פלייש האלט זיך מיט זיין ברכה. מ׳קען נישט מאכן א מענטש, די חז״ל האבן משער געווען וויפיל זיי גייען מאכן א מענטש זיך מטריח זיין מיט לאנגע ברכות. אבער די פלייש האלט זיך מיט זיין בורא נפשות, ער האלט זיך מיט זיין בורא נפשות, יעדער איז זייער העפי.
פירות שאינם משבעת המינים ווערן אריינגעצויגן אין מעין שלש
Speaker 2: אבער אויך על תאנים ועל ענבים, תפוחים ואגסים וכיוצא בהם.
שא, שא, וואו איז עס בכלל?
Speaker 2: זייער גוט. אבל למאכל בשר, וואס זיי האבן געהאט.
אויך על תאנים ועל ענבים, תפוחים ואגסים, מ׳האט געגעסן פארשידענע פרוכטן. אבער אפילו זאכן וואס זענען נישט שבעת המינים, וואס איינס איז דארט ברכת מעין שלוש. רייט? דעמאלטס, פאר די תאנים און ענבים דארף ער מאכן א על העץ, און פאר די תפוחים און אגסים וואלט ער לכאורה געמאכט א בורא נפשות. רייט? מאכט ער אבער נאר ברכה אחת מעין שלוש, ווי כולל הכל. און ער זאגט די ווארט “על פרי העץ”, האט ער דאך למעשה געמענשנט פרוכט, האט ער יוצא געווען אנדערע פרוכט. מה שאין כן ווען מ׳מאכט א על העץ, א על הגפן, מענשנט מען גארנישט קיין בשר, מ׳מענשנט נישט קיין ד׳ אוצר. איז אינטערעסאנט. קען זיין די ווארט איז אז שהכל איז א ברכה אויף די רובי מאכלים, און דאס ווערט נישט געמענשנט.
[חידוש:] פארוואס ווערקט דאס ביי פירות אבער נישט ביי בשר?
דאס איז די ענטפער צו וואס אונז האבן געלערנט וועגן “יאכל בשר וישתה יין”, אז ס׳איז דא אן עקסטערע ברכה אויף די רובי זאכן. אזוי ווי דער רבנו יונה האט געזאגט, לויט דעם איז עס א שיינע ווארט. אויף די רובי מאכלים וואס זענען נישט פון די מעין וויכטיגסטע עסן. דער אייבערשטער האט געמאכט צוויי זאכן, אז די ערד זאל ארויסגעבן פרוכטן און די אלע זאכן, און אויף דעם קען מען לעבן. נאר מ׳עסט עס אזוי ווי אן עפל. אזוי ווי תוספות האט געזאגט פון תוספות. תוספות זאגט אז אן עפל דארף מען נישט האבן צום לעבן, אן עפל איז געמאכט געווארן פאר הנאה.
סאו בורא נפשות איז אן עקסטערע ברכה אויף די מותרות, אויף בשר. ווען ער מאכט על הגפן אויף יין, האט ער נישט גארנישט געזאגט אויף די בשר. וועגן דעם, מה שאני גאט א פריוולעגיע, ווען ער זאגט על העץ ועל פרי העץ, ס׳האט טאקע א חשיבות, ער מאכט טאקע א לענגערע ברכה וועגן די תאנה וזית ורימון, אבער ער רעדט וועגן על הפירות. מה שאין כן ווען ער מאכט על הגפן, האט ער נישט געמענשנט גארנישט פון די בשר, ווייל ס׳שטייט גארנישט וועגן די עקסטערע עסן, וועגן די…
ס׳איז א פשט, ס׳איז א גוטע פשט, ס׳איז א מיחוך, ס׳איז א גוטע פשט, אז דאס מאכט סענס פון די הלכה. איינער, עס האט שוין געענדיגט די פרק.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80099#
הלכות ברכות פרק ח׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/08y2m273lkwz7khblf3ln/DR099.mp4?rlkey=ct8xp2hb6g030ce39c1qo6c18&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80099#
הלכות ברכות פרק ח׳ – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80099#
הלכות ברכות פרק ח׳
אין דעם שיעור לערנט מען הלכות ברכות פרק ח׳ וועגן ברכות הפירות. דער רמב״ם לייגט אויס די סדר פון ברכות אויף פארשידענע מאכלים – בורא פרי העץ אויף פירות פון ביימער, בורא פרי האדמה אויף זאכן וואס וואקסן פון דער ערד, שהכל אויף אלעס אנדערש, און ספעציעלע דינים פאר די חמשת המינים וואס באקומען א ברכה אחת מעין שלש. ס׳ווערט אויך באהאנדלט די כללים פון סדר הברכות, וואס טוט זיך ווען מען מאכט א טעות אין א ברכה, און וויאזוי צוזאמצולייגן ברכות ווען מען עסט פארשידענע מינים.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80099#