הלכות תשובה פרק ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות תשובה פרק ה’
מבוא — מבנה פרקים ה’–י’ בהלכות תשובה
דברי הרמב”ם: לאחר פרקים א’–ד’ (הלכות תשובה עצמן) עובר הרמב”ם ל”עיקרים הנגררים עמה” — יסודות המחוברים לתשובה.
פשט: הלכות תשובה מתחלקות לשלוש קבוצות: (א) פרקים א’–ד’ — הלכות תשובה עצמן; (ב) פרקים ה’–ז’ — עיקר ה”רשות” (בחירה חפשית); (ג) פרקים ח’–י’ — עיקר שכר ועונש / “הטובה הצפונה לצדיקים”, עולם הנשמות.
חידושים והסברות:
1. “רשות” ולא “בחירה”: הרמב”ם אינו משתמש כלל במילה “בחירה” — הוא אומר דווקא “רשות.” המילה “רשות” אינה מציינת רק היתר (permission), אלא ממשלה, שליטה, בעלות — האדם הוא בעל הבית על מעשיו.
2. הקשר הלוגי בין הקבוצות: סוף פרק ד’ (שאפילו כשהתשובה קשה, עדיין אפשר לעשות תשובה) מוביל באופן טבעי לפרק ה’ — כי תשובה שייכת רק אם לאדם יש רשות. ושכר ועונש שייכים רק אם האדם עצמו הוא החוטא. פרק ז’ מבהיר את הקשר במפורש: “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה.”
3. מבנה פרק ה’ עצמו: הפרק מתחלק לשלושה חלקים: (א) העיקר העובדתי שלאדם יש רשות (הלכה א’–ב’); (ב) נגד ה”דעה רעה” של “טפשים” האומרים אחרת (הלכה ב’–ד’); (ג) שתי קושיות — (1) אם האדם מנהיג את עצמו, מה ענין הנהגת ה’? (2) הקב”ה יודע הכל (ידיעה), איך זה מתיישב עם רשות? (הלכה ה’). מודגש שהקושיה השנייה היא קושיה על ידיעה, לא על רשות/בחירה.
—
הלכה א’ — “רשות כל אדם נתונה לו”
דברי הרמב”ם: “רשות כל אדם נתונה לו. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק — הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע — הרשות בידו. הוא שהכתוב אומר: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר, המין הזה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.”
פשט: לכל אדם יש רשות (שליטה) על מעשיו. רוצה להיות צדיק — יכול. רוצה להיות רשע — יכול גם כן. מין האדם ייחודי בעולם — אין יצור אחר שיכול מעצמו, בדעתו ומחשבתו, לדעת טוב ורע ולעשות מה שירצה, ואין מי שימנע ממנו.
חידושים והסברות:
1. “להטות עצמו” — תהליך, לא מעשה אחד: הרמב”ם אינו אומר שאדם “עושה מה שירצה” סתם. הוא אומר “להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק” — אין הופכים לצדיק במעשה אחד. “להטות עצמו” יכול להימשך זמן רב, זהו תהליך, דרך ארוכה של הטיה עצמית יום יום קצת יותר לכיוון הנכון, דרך הלכות דעות, הלכות תשובה וכדומה.
2. הבדל בין “רצון” ל”רשות”: הרמב”ם אינו אומר “האדם עושה מה שירצה.” הוא אומר: “אם רצה… הרשות בידו.” רצון הוא דבר אחד, רשות היא דבר אחר. אם האדם רוצה — יש לו את הממשלה/כוח לבצע. אין מי שימנע ממנו. אבל הרמב”ם אינו מדבר על הרצון עצמו — הוא מדבר על כך שכאשר הרצון קיים, הדרך פתוחה. אדם יכול להיות בקונפליקט — הוא רוצה וגם לא רוצה — אבל אם הוא רוצה באמת ומבצע, הוא יכול להגיע.
3. “האדם” עם ה’ הידיעה — המין, לא אדם הראשון: הרמב”ם מפרש “האדם” לא כאדם הראשון האדם הספציפי, אלא כמין האדם — סוג היצור הנקרא אדם. הכלל הוא (כפי שמעיר אבן עזרא): שם פרטי (שם עצם) אינו יכול לקבל ה’ הידיעה — אין אומרים “היצחק” או “היואל.” ה’ הידיעה באה רק על שם כולל, סוג דבר. לכן “האדם” פירושו — האדם כמין.
4. “כאחד ממנו” — לא כמלאכים, אלא ייחודי בעולם: הרמב”ם מפרש לא “כאחד ממנו” כ”אחד מאיתנו” (כלומר מהמלאכים). הוא מפרש שהאדם הוא היחיד ממינו — “אחד בעולם”, ייחודי בין כל מיני בעלי החיים בעולם התחתון (עולם תחת השמים, לא עולם המלאכים). אין יצור אחר שיש לו כוח של דעת טוב ורע עצמאית. “בעולם” פירושו לא בכל הבריאה, אלא בעולם התחתון — תחת השמים. בעולם המלאכים יש “כאחד ממנו” — שם גם יש יצורים בעלי דעת. אבל בעולם הפיזי האדם ייחודי. [הערה: “דומה למלאכים” אינו הנושא כאן — הרמב”ם אינו מדבר כאן על כך שהאדם דומה למלאכים (שאולי זה הנושא ביסודי התורה פרק ד’ לגבי הנשמה), אלא על הנקודה הספציפית שהאדם הוא היחיד שיש לו רשות.]
5. “לדעת טוב ורע” — יותר מסתם ידיעה: “יודע” אינו אומר רק שהוא יודע מה טוב ומה רע. הרמב”ם מוסיף: “מעצמו, בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ.” כלומר: האדם יודע בעצמו, מכוחו שלו, ולכן עושה מה שירצה — ה”דעת” מובילה ל”עושה.” הוא לא מי שנכפה, אלא מי שיודע ובוחר.
6. הקב”ה כביכול אינו יכול לעצור את האדם: הרמב”ם מביא את המשך הפסוק — “פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים” — כהוכחה שאפילו הקב”ה צריך כביכול “להיזהר” ממה שאדם יכול לעשות. אילו הקב”ה היה יכול לעצור את האדם, לא היה צריך להוציאו מגן עדן. אצל בעל חי אין לקב”ה בעיה זו — הוא יכול לגרום לכך שרצון בעל החי יהיה אחר, או שהוא עוצר אותו מיד. אבל אדם שונה — הוא היחיד שהקב”ה אינו אחראי על מעשיו, כי האדם עצמו אחראי על כך. זהו הפירוש העמוק של “רשות נתונה לו.”
7. שיטת הרמב”ם בפסוקים: לרמב”ם יש חובה להביא על כל דבר פסוק. הפסוק אינו מקור הסברא, אלא הרמב”ם מביאו כאסמכתא.
—
הלכה א’ (המשך) — “הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”
דברי הרמב”ם: “הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כלומר, אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא… נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו. לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מעשיו אשר עשה לנפשו וגמלה רעה. וזהו שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.”
פשט: הרמב”ם מביא פסוק שני (איכה ג:לח) כראיה שהקב”ה אינו גוזר על האדם להיות טוב או רע. החוטא הפסיד את עצמו, ולכן ראוי לו לבכות על חטאיו שלו.
חידושים והסברות:
1. שני פסוקים על שתי נקודות: הרמב”ם מביא שני פסוקים נפרדים: (א) “הן האדם היה כאחד ממנו” — על הנקודה החיובית שלאדם יש רשות; (ב) “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” — על הנקודה השלילית שאין מי שגוזר עליו ואין מי שמכוון אותו לשום דרך.
2. “הרעות והטוב” פירושו לא מקרים — פירושו מעשי בני אדם: הפסוק “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” אינו מתכוון למזג אוויר רע או מקרים טובים בבריאה. הרמב”ם מפרש שהוא מדבר על רעות וטובות של אנשים — הקב”ה לא לקח מהאדם את הרשות ושמר אותה לעצמו, אלא להיפך, הקב”ה נתן לאדם את הרשות עצמה להיות טוב או רע.
3. קשר להלכות תשובה פרק א’–ד’: הרמב”ם למד קודם (בהלכות תשובה) שצער ובכי הם דבר טוב לבעל תשובה. כאן הוא מביא את היסוד לכך: אילו היה הקב”ה עשה את האדם חוטא, אולי היה צריך לקבל את הגזירה באהבה. אבל מאחר שהוא עשה זאת בעצמו, ראוי לו לבכות ולהתאונן.
4. “ראוי לו” כאן פירושו אחר מ”ראוי” מאוחר יותר: כאן “ראוי לו” פירושו — ראוי, טוב שיעשה כך. מאוחר יותר בהלכה ב’ “ראוי” פירושו — יש לו את הפוטנציאל/האפשרות.
5. “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” — פירוש הרמב”ם: הרמב”ם מפרש את הפסוק כך: “מה יתאונן אדם חי” — על מה בכלל אדם יכול להתאונן? תשובה: “גבר על חטאיו” — אדם יכול להתאונן על חטאיו שבהם בחר בעצמו ברע. “גבר על חטאיו” אינו סיבה לא להתאונן, אלא להיפך — זה הדבר היחיד שאדם יכול להתאונן עליו. אילו היה בא מהקב”ה, מה יש לאדם עצמו להאשים? אבל עכשיו כשיודעים שהאדם עשה זאת בעצמו, יש מקום להתאוננות. רש”י באיכה מסכים עם פירוש הרמב”ם.
6. שני פירושי רש”י: לרש”י יש שני פירושים על “מה יתאונן אדם חי”. הפירוש הראשון מדבר על דברים רעים שקורים לאדם — שידע שזה בא ממעשיו שלו. הפירוש השני (דבר אחר) הוא פירוש הרמב”ם. הרמב”ם לא לקח את הפירוש הראשון של רש”י, אלא את השני.
7. פירוש הרמב”ם על הגמרא עם מלאכי השרת: המאמר חז”ל “יום שאמר הקב”ה הן האדם היה כאחד ממנו — ספדו לפניו מלאכי השרת” מתפרש לא על יום ספציפי (כמו רש”י), אלא שהקב”ה מצטער על רוב בני אדם — תמיד, עם כל אדם.
8. “מה יתאונן” כתשובה על כל איכה: הפסוק “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” הוא תשובה על כל מגילת איכה. עד עכשיו בוכים על החורבן — באה התשובה: אנחנו עצמנו חטאנו. אדם צריך לקחת אחריות ולבכות על חטאיו שלו.
9. “שהרשות עדיין בידינו” — חידוש מיוחד: הרמב”ם אינו אומר רק שלאדם הייתה רשות, אלא ש”הרשות עדיין בידינו” — הרשות עדיין בידינו. זהו חידוש נגד מה שאדם היה יכול לחשוב שאחרי החטא איבד את בחירתו ואינו יכול עוד לעשות תשובה. לא — אפילו אחרי החטא יש לו עדיין רשות מלאה.
10. “נחפשה דרכינו ונחקורה” — לאנשים שחושבים שאין להם בחירה: הפסוק “נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’” מדבר לאנשים שחושבים שאין להם עוד דרכים, שאינם יכולים עוד. הפסוק אומר: נחפש את דרכינו — כי עדיין יש דרך.
11. דיוק ב”עד ה’” — גדלות הרשות אחרי החטא: “עד ה’” — לא רק “נעשה תשובה קצת”, אלא עד הקב”ה עצמו. אפילו אחרי החטא יש לאדם עדיין רשות כה חזקה שהוא יכול להגיע עד המדרגה הגבוהה ביותר. לא רק להשתפר מעט, אלא “עד ה’”.
—
הלכה ב’ — “אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”
דברי הרמב”ם: “אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה.”
פשט: הרמב”ם מזהיר מפני האמונה השגויה שהקב”ה קובע מההתחלה שאדם יהיה צדיק או רשע. לכל אדם יש פוטנציאל להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, חכם או סכל, רחמן או אכזרי. אין מי שכופה אותו, אין מי שגוזר עליו, אין מי שמושך אותו — הוא עצמו נוטה לאיזו דרך שירצה.
חידושים והסברות:
“אל יעבור במחשבתך” — לשון הרמב”ם בטעויות
1. “אל יעבור במחשבתך” לעומת “אל תאמר”: תמיד כשהרמב”ם אומר דבר שקרי, הוא אינו אומר “אל תאמר” (לא תאמר), אלא “אל יעבור במחשבתך” (לא תעביר במחשבתך). זו אינה לשון איסור לחשוב, אלא לשון שמציינת שזה סוג דבר שמחוץ למחשבה — כי אמת אפשר לחשוב, אבל שקר לא יכול להיכנס למחשבה. הרמב”ם מתכוון שזה כל כך שקרי שזה ממש מחוץ לגדר המחשבה. (עקבי עם מה שלמדנו בפרק א’.)
“טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל” — למי מתכוון הרמב”ם?
2. “טפשי האומות” פירושו הדוקטרינה הרשמית של אומות: “טפשי אומות” לכאורה אינו מתכוון לאנשים טיפשים בודדים מהעמים, אלא “אומות הטיפשים” — האמונה הרשמית של דתות מסוימות. במיוחד מתכוון הרמב”ם לאשעריה (זרם באסלאם), שמחזיקים רשמית שלאדם אין בחירה חפשית (חורית הרשות). הם מחזיקים שהקב”ה עושה אנשים צדיקים או רשעים. הם מתמודדים עם קושיית שכר ועונש, אבל עמדתם הרשמית היא כך. (הרמב”ם קורא להם במקומות אחרים “כהגרין”.) לא הנוצרים — שהשיטה שלהם אולי יותר דומה לבחירה — אלא ספציפית האשעריה.
3. “גולמי בני ישראל” — יהודים שעדיין לא גמורים: על יהודים הרמב”ם אינו אומר “טפשים” אלא “גולמים” — שפירושו “עדיין לא גמורים.” ליהודי יש פוטנציאל להגיע לשלמות, וכשהוא לא מגיע הוא נשאר גולם. “גולם” פירושו עדיין לא גמור, עדיין לא מפותח. ההבדל בין “טפשים” (אצל אומות) ל”גולמים” (אצל יהודים) הוא שאצל אומות זו טיפשות קבועה, אצל יהודים זה מצב של אי-גמר.
4. “רוב גולמי בני ישראל” — פירושו רוב היהודים: הרמב”ם אכן סבר שרוב היהודים הם גולמים — כי רוב האנשים הם גולמים, יש כמה חכמים והרבה גולמים. זה נמשך הרבה יותר שנים להיות גולם, כי כשגומרים מפסיקים להיות גולם. אבל לכל אדם יש אפשרות להיות חכם. הרמב”ם גם סבר שהאנשים בחרו להיות טיפשים וגולמים — ומאחר שבחרו להיות טיפשים, יש להם אמונות שגויות.
“ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם”
5. “ראוי” פירושו לא רשות — פירושו אפשרות, פוטנציאל: “ראוי” פירושו אפשרי, זה בידיו, יש לו את האפשרויות. יש לו את הפוטנציאל להיות צדיק או רשע.
6. “צדיק כמשה רבינו” — לא נביא כמשה, אלא בוחר בטוב כמשה: הרמב”ם אינו מתכוון שכל אדם יכול להיות נביא כמשה רבינו או חכם כמשה רבינו. הוא מתכוון שכל אדם יכול לבחור בטוב כמו משה רבינו. נבואת משה רבינו אולי באה מהקב”ה — אבל צדקותו הוא עשה בעצמו. הנקודה היא: משה רבינו עשה את עצמו למשה רבינו, ירבעם עשה את עצמו לירבעם. הקב”ה לא עשה שמשה רבינו יהיה מה שהיה.
7. בחירה על שלוש קטגוריות — צדקות, חכמה ומידות: הרמב”ם מכניס ברשימה: צדיק/רשע, חכם/סכל, רחמן/אכזרי, כילי/שוע, וכן שאר כל הדעות. בחירה ורשות קיימות על הכל: (א) צדקות ורשעות, (ב) חכמה וטיפשות, (ג) מידות. “חכם או סכל” אינו אומר שנולדים עם ראש חכם — זה אומר שאפשר לפתח חכמה, אפשר לקנות חכמה. חכם הוא מי שלומד ויודע את האמת; סכל הוא נבל שאינו יודע את האמת. זה מתחבר לשמונה פרקים שבהם הרמב”ם מדבר על “מעלות שכליות” — לא אינטליגנציה מולדת, אלא חכמה מפותחת.
8. “ראוי” אינו אומר חמישים-חמישים: הרמב”ם אינו מתכוון שכל אדם הוא חמישים-חמישים. כפי שהוא מסביר בהלכות דעות, יש אדם שיש לו נטייה מסוימת יותר לקלות (או מידות אחרות), אבל עדיין יש לו רשות לשנות את עצמו. הנקודה העיקרית אינה שמצד אדם הוא יכול להתחיל עם טבע אחר — הנקודה היא: אצל מי הרשות? אצל האדם עצמו.
“ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו”
9. שלוש לשונות של שלילה — כפייה, גזירה, משיכה: הרמב”ם אומר שלושה דברים: (א) א
ין מי שכופה אותו (כפייה), (ב) אין מי שגוזר עליו (גזירה), (ג) אין מי שמושך אותו (משיכה). “מושכו” מתחבר להלכות דעות, שבהן הרמב”ם מדבר שלפעמים לאדם יש משיכה — אבל גם המשיכה האדם עצמו אחראי עליה. אין מי שמושך אותך — אתה מושך את עצמך. יש משיכה, אבל אין קביעות. האדם אינו יכול לכפות את עצמו (אין כפייה מבחוץ), אבל משיכה יש — וגם המשיכה באה מ”מדעתו, נוטה” — הנטייה עושה משיכה, אם הוא מסתובב עם אנשים כאלה, הוא יכול להימשך לאנשים כאלה.
10. “הוא מעצמו ומדעתו” — שני היבטים: “מעצמו” — ממה שבתוכו; “מדעתו” — מדעתו שלו. האדם יכול להימשך על ידי חבריו, אבל יש לו גם על זה בחירה לרצות אילו חברים להתחבר אליהם.
—
הלכה ב’ (המשך) — “ועיקר זה הוא עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה”
דברי הרמב”ם: “ועיקר זה הוא עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע… ובחרת בחיים.”
פשט: עיקר הרשות הוא היסוד שעליו עומדת כל התורה והמצוות — כי בלי בחירה חפשית אין מקום לציווי, לשכר ועונש, לתשובה.
חידושים והסברות:
1. שני סוגי “עמודים” אצל הרמב”ם: בהלכות יסודי התורה פרק א’ כותב הרמב”ם “יסוד היסודות ועמוד החכמות” — זה עמוד החכמה, של ידיעת ה’. כאן בהלכות תשובה הוא כותב “עמוד התורה והמצוה” — זה סוג אחר של עמוד. עיקר הרשות אינו עמוד הידיעה של האמת (חכמה), אלא עמוד התורה והמצוה — החיים המעשיים של יהודי. כי בלי עיקר הרשות אדם לא יוכל לעולם להתחיל לעשות תשובה או לשמור תורה ומצוות, כי הוא יחשוב שהוא רע כי הקב”ה עשה אותו כך.
2. “נתתי” — לא רק “לפניך” אלא “נתתי”: המילה “נתתי” אינה אומרת רק “אני שם לפניכם”, אלא “נתתי לכם.” כל הרשות היא אצל הקב”ה, אבל הוא העביר אותה לאדם. זה משובץ בבריאה שלאדם תהיה רשות על עצמו.
3. “כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה” — הגבלת הבחירה: הרמב”ם מגביל: כל מה שהוא “בגדר מעשה בני אדם” אדם יכול לעשות — בין טובים ובין רעים. אבל לא דברים שאינם אנושיים (כמו “לרקוד עד השמים”). בחירה פירושה מה שאנשים יכולים לעשות. אם רואים אדם שעשה זאת, פשוט שזה דבר אנושי, ואף אדם אינו מוחרג מזה.
—
הלכה ג’ — “מי יתן והיה לבבם זה להם” ולמה זה עמוד התורה
דברי הרמב”ם: הרמב”ם מביא את הפסוק “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים” כראיה ש”אין הבורא כופה בני אדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.” אחר כך: “אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בהכרח תולדתו לאיזה דרך מן הדרכים… כמו שבודים מלבם הטיפשים חוברי שמים — היאך היה מצוה ה’ את הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם… ומה המקום הועילה כל התורה כולה?”
פשט: אחרי מתן תורה אומר הקב”ה “הלוואי” שיהודים תמיד יהיה להם את יראת השמים שהייתה להם במתן תורה. ה”הלוואי” הזה מוכיח שהקב”ה אינו כופה. אחר כך מביא הרמב”ם את הטיעון ההגיוני: אילו הקב”ה היה גוזר, או שטבע האדם/מזלו היה כופה אותו — לא היה מקום לנביאים, למוסר, לתורה ומצוות כלל.
חידושים והסברות:
1. למה צריך את הפסוק השני “מי יתן”? אדם היה יכול לחשוב ש”ראה אנכי נותן לפניכם” הולך רק לפני מתן תורה — אבל אחרי מתן תורה, כשהקב”ה כבר נתן את התורה, הרי הוא גוזר עלינו לשמור. לכן מביא הרמב”ם את הפסוק “מי יתן” שהוא אחרי מתן תורה — להוכיח שאפילו אחרי נתינת התורה הקב”ה לא כפה עלינו לשמור. הוא נתן את התורה, אבל עם התורה עדיין את הרשות לנו להחליט.
2. “מי יתן” — הקב”ה אומר “הלוואי”: איך יכול הקב”ה לומר “הלוואי”? אם היינו מאמינים שהכל ביד הקב”ה, אין מקום ל”הלוואי.” ה”הלוואי” מוכיח שהקב”ה מסר את הרשות לאדם. (יש גמרא ומדרש על המילה “מי יתן” — שפירושה “הלוואי” — וכל המפרשים, רמב”ם, ראב”ע, לומדים כך.)
3. שני סוגי טעויות — שני סוגי שונאי בחירה: הרמב”ם נלחם כאן נגד שתי שיטות נפרדות:
– (א) “הא-ל גוזר על האדם” — שיטות דתיות מסוימות (או אמונות מסוימות אפילו בין יהודים) שאומרות שהקב”ה עצמו קובע אם אדם יהיה צדיק או רשע.
– (ב) “טיפשים חוברי שמים” — אנשים שמאמינים שהמזלות/כוכבים קובעים את טבע האדם. זה אולי יותר שייך ליהודים, כי יהודים לא מאמינים שהקב”ה גוזר רעות, אבל הם יכולים ליפול לטעות שהמזל קובע.
4. “תולדתו” פירושו טבע/מזל, לא בריאה: מילת הרמב”ם “תולדתו” אינה מתכוונת ל”תחילת בריאתו” (איך הקב”ה ברא אותו), אלא לטבעו כשנולד — כלומר המזל שתחתיו נולד. זו השייכות ל”חוברי שמים” — הם חושבים שהכוכבים קובעים את טבע האדם, והטבע קובע אם הוא יהיה צדיק או רשע.
5. אחת הסיבות העיקריות שהרמב”ם נגד חוברי שמים: אחת הסיבות הגדולות ביותר שהרמב”ם נלחם כל כך נגד אסטרולוגיה היא דווקא בגלל זה — כי אסטרולוגיה אומרת שאפשר לראות בכוכבים אם אדם יהיה צדיק או רשע, וזה לוקח את הבחירה החפשית, שהיא עמוד התורה והמצוה.
6. אם אין בחירה — נופלים נבואה, תורה, מוסר: שאלת הרמב”ם: איך הקב”ה בכלל יכול היה לשלוח נביאים לומר “הטיבו דרכיכם ומעלליכם”? איך שייך מוסר? איזה מקום היה ל”כל התורה כולה”? אם האדם כבר נגזר להיות כך — “כבר נגזר עליו” או “תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לו להיפרד ממנו” — הכל לשווא.
—
הלכה ד’ — שלוש ראיות מהתורה על בחירה, והתשובה על “כל אשר חפץ ה’ עשה”
דברי הרמב”ם: הרמב”ם מביא מספר ראיות על בחירה חפשית: (1) מהפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם”; (2) מכל מושג התורה — שאם יש מצוות ואזהרות, חייב שאפשר לעשות או לא לעשות; (3) מטענת היושר — “ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק אם נגזר עליו?” — “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” אחר כך מביא הרמב”ם את הקושיה: “איך יעשה האדם כל מה שיחפוץ… והלא אין יוצא דבר בעולם שלא ברשות קונו?” עם הפסוק “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ.” התשובה: “דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה אף על פי שמעשינו מסורים לנו… כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה… כך חפץ ליהות אדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שאדם יכול לעשות.” אחר כך: “לפיכך נותנים לו לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו.” עם הפסוקים “מידיכם היתה זאת לכם” (ישעיהו) ו”גם המה בחרו בדרכיהם” (ישעיהו).
פשט: הרמב”ם עונה על הקושיה איך בחירה חפשית מתיישבת עם כל-יכולת הקב”ה: הקב”ה עצמו רצה שלאדם תהיה רשות. בדיוק כמו שהוא שם באש את הטבע לעלות, כך שם באדם את הטבע של בחירה חפשית. לכן שכר ועונש צודקים — כי האדם עצמו אחראי למעשיו.
חידושים והסברות:
שלוש ראיות נפרדות מהתורה — לא שתיים
1. שלוש ראיות: הרמב”ם מביא שלוש ראיות מהתורה על בחירה חפשית, לא רק שתיים:
– ראיה א’: הפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם” — הקב”ה נותן זאת בידי האדם, ממילא טובה ורעה (שכר ועונש) “בגללכם, לא בגללי.”
– ראיה ב’: מכל מושג התורה — לא מפסוקים ספציפיים, אלא מעצם הרעיון: אם יש מצוות ואזהרות, האדם חייב להיות מסוגל לעשות או לא לעשות. “לא רק הנביאים, כי הנביאים אומרים מוסר על התורה, אלא גם כל התורה עצמה” — אם יש תורה עם מצוות, בחירה חייבת להתקיים.
– ראיה ג’: טענת היושר — “ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק אם נגזר עליו?” — “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” — היה לא צודק להעניש אדם על משהו שהוא לא אחראי לו.
ראיה ב’ אינה ראיה בפני עצמה — היא ראיה ממה שכבר עומד בתורה. לראיה ג’ יש שני חלקים: (א) שבלי בחירה לא מתיישב התורה, (ב) שבלי בחירה לא היה יושר.
פירוש “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” — שני מהלכים
2. שני פירושים אפשריים לפסוק:
– פירוש א’ (פשוט): הקב”ה יכול לעשות מה שירצה — יש לו כל-יכולת בשמים ובארץ.
– פירוש ב’ (פירוש הרמב”ם): כל מה שקורה בשמים ובארץ — כל מעשי שמים וארץ — הם “חפץ ה’.” לא שהקב”ה יכול לעשות מה שירצה, אלא שכל מה שקיים הוא רצונו. “ארץ” פירושו גם האנשים ש”שולטים על הארץ” — ובחירתם היא גם חפץ ה’.
תשובת הרמב”ם נשענת על פירוש ב’: “דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה” — הכל, כולל בחירת האדם, הוא חפץ ה’. הפסוק אינו קושיה על בחירה — הוא ראיה לטובת בחירה, כי בחירה עצמה היא חפץ ה’.
בחירה חפשית כ”טבע האדם” — משל האש והרוח
3. בחירה היא ה”טבע” של האדם: תשובת הרמב”ם היא שבחירה חפשית היא ה”טבע” של האדם, בדיוק כמו שעלייה היא טבע האש. הרמב”ם קורא לזה “מנהג שחפץ בו” — לכל יצור יש את טבעו שהקב”ה שם בו:
– אש יש לה טבע לעלות — אין לה בחירה, היא לא יכולה להחליט מחר ללכת אחרת.
– אדם יש לו סוג אחר של טבע — הוא יכול “פעם לעלות, פעם לרדת, לרצונו.” אבל “כל היכולת, כל הטבע, הוא טבע של האדם.”
– ההבדל בין אש לאדם אינו שלאחד יש טבע ולשני אין — לשניהם יש טבע. אלא שטבע האדם הוא סוג אחר: יש לו “כוח חופשי.”
הקב”ה “עשה את טבע האש, אבל עכשיו טבע האש גורם לה לעלות, ולא הקב”ה גורם לה.” בדיוק כך: “הקב”ה לא רוצה שאנשים יעשו ישירות, הוא רוצה שלאנשים תהיה בחירתם.”
[סטייה: שיטת הרמב”ם בטבע — נגד ההבנה ההמונית]
4. שיטתו הכללית של הרמב”ם בטבע: רוב האנשים אינם מבינים את מהלך הרמב”ם. הם חושבים ש”אם יש טבע אין קב”ה, והקב”ה יכול להיות רק תשועת ה’ כהרף עין, ניסים כל הזמן.” הרמב”ם לא סובר כך. הוא סובר שיש טבע, והקב”ה עשה את הטבע. “הקב”ה גורם לכך שיהיה טבע של אש, אבל הוא לא גורם לכל חתיכת אש לעלות. הוא גורם לכך שלאש יש טבע כזה שהיא עולה.” אותו עיקרון חל על האדם: הקב”ה עשה את טבע האדם של בחירה, אבל הוא לא עושה ישירות כל בחירה ספציפית.
שכר ועונש כחלק מהטבע — חידוש ב”לפיכך”
5. שכר ועונש אינו רק הוגן — זה חלק מהטבע: ב”לפיכך נותנים לו לפי מעשיו” טמון חידוש:
– פירוש פשוט: מכיוון שיש לו בחירה, זה הוגן (יושר) לתת שכר ועונש.
– החידוש: שכר ועונש אינו רק הוגן — זה גם חלק מהטבע. בדיוק כמו שהגלגל “סובב והולך” ומביא עמו כל מיני תוצאות, כך טבע הבחירה מביא עמו ש”טובה מטיבה לו, רעה מריעה לו.” זה משובץ בטבע הבריאה. אילו האדם היה מוכרח, לא היה הוגן לתת שכר ועונש. אבל כאן יש יותר מזה — לא רק שזה הוגן, אלא שזה ממש יוצא מזה. טבע הבחירה מביא עמו שטובה מביאה טובה ורעה מביאה רעה — “הכל חלק מהטבע.”
6. הלשון “מטיבין לו / מריעין לו” — טבע, לא השגחה ישירה? הלשון “אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו” אפשר לפרש ש”הטבע מטיב לו, לא רק הקב”ה מטיב לו.” זה מתיישב עם העיקרון ששכר ועונש משובצים בטבע הבריאה — לא כמו שיטה שאומרת ששכר ועונש הם נס.
“מידיכם היתה זאת לכם” ו”גם המה בחרו בדרכיהם”
7. הפסוקים מישעיהו כראיה:
– “מידיכם היתה זאת לכם” — העונש שקרה לכם בא מידיכם שלכם. “הבוחר בוחר במעשה רע ובגמול רע” — כשרוצים רעות, רוצים גם את התוצאה.
– “גם המה בחרו בדרכיהם” — אנשים בחרו בעצמם את דרכיהם, וכל תוצאה שקרתה מדרכיהם הייתה חלק מבחירתם.
[סטייה: הכפילות של שכר ועונש — פרשת בחוקותי וכאן]
8. למה הרמב”ם חוזר על שכר ועונש? הרמב”ם כבר הזכיר קודם (בהלכה ב’–ג’, לגבי פרשת בחוקותי) שמכיוון שיש בחירה יש שכר ועונש. למה הוא חוזר על זה כאן בהלכה ד’? התשובה: קודם הוא אמר שבחירה עושה את שכר ועונש הוגן (יושר). כאן הוא מוסיף נקודה עמוקה יותר: שכר ועונש אינו רק הוגן — זה חלק מהטבע של הבריאה, משובץ באותה מערכת כמו כל שאר הטבעים.
[סטייה: רבינו יונה — “שמח בחור בילדותך”]
9. פירוש רבינו יונה על “שמח בחור בילדותיך” (קהלת יא:ט): רבינו יונה מביא את הפסוק “שמח בחור בילדותיך והלך בדרכי לבך… כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט” — הפסוק אומר: יש לך כוח לבחור, אתה יכול ללכת בדרכי לבך, אבל דע שעל הכל יבוא משפט, והתוצאות הן תולדה של בחירותיך.
– “שמח בחור” — לא ציווי אלא קביעה: הגמרא שואלת קושיה ידועה — איך שלמה יכול לומר “שמח בחור” כשהוא גם אומר “זכור את בוראך בימי בחורותיך”? התשובה: “שמח בחור” אינו מצווה או ציווי, אלא קביעה — אתה יכול להיות שמח, אתה יכול ללכת בדרכי לבך, כי בחור עדיין יש לו בחירה מלאה. בחור פירושו שיש לו עדיין בחירה — הוא עדיין לא “תקוע” בדרכיו כמו אדם מבוגר שכבר עשה הרבה בחירות וקשה לו להשתנות.
– הנקודה: מכיוון שאתה בחור ויש לך בחירה, עליך לדעת שזה לא מוריד את המשפט — להיפך, המשפט הוא לפי מה שאתה עושה. וודא ש”דרכי לבך” יהיו ברמה טובה.
—
הלכה ה’ — ידיעת השם ובחירה חפשית
דברי הרמב”ם: **”שמא תאמר, והלא הקב”ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה — ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע? אם ידע שיהיה צדיק — אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע — הרי לא ידע הדבר על בוריו.” תשובת הרמב”ם: “דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והרים רמים תלויים בה… כבר ביארנו בפרק ב’ מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו… וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר ‘כי לא יראני האדם וחי’… כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא… הוא שהנביא אמר ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי’… נודע ולא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין ה
קב”ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך… וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו.”**
פשט: הרמב”ם מעמיד את הבעיה המוכרת של ידיעה קודמת ובחירה חפשית: אם הקב”ה יודע הכל לפני שזה קורה, איך יכול אדם להיות בעל בחירה? שני צדדים: (א) אם הוא יודע שהאדם יהיה צדיק — אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואז אין בחירה; (ב) אם אומרים שהוא יודע אבל אפשר אחרת — הרי לא ידע, זו לא ידיעה. תשובת הרמב”ם היא שידיעת הקב”ה אינה כידיעתנו — “הוא ודעתו אחד” — ואדם לא יכול להבין מה זה אומר, אבל בחירה נשארת ודאי.
חידושים והסברות:
הבעיה אינה רק “הקב”ה יודע” — הבעיה היא “כבר קיימת ידיעה”
1. הקושי העיקרי: הבעיה אינה רק שהקב”ה הוא “יודע” — הבעיה היא שכבר קיימת ידיעה, עובדה שכבר קיימת. הקב”ה הוא “בסך הכל” מי שיודע הכל — אבל הקושי העיקרי הוא שאם כבר קיימת ידיעה, איך האדם יכול ללכת נגד זה? אפשר לשאול אגב את אותה קושיה בלי הקב”ה — אילו היה אפשר לדעת את העתיד, גם זו הייתה בעיה. אבל בלי הקב”ה היינו עונים שאי אפשר לדעת את העתיד — זה טבע שאי אפשר. הקב”ה אבל יוצא מכלל הטבע, והוא חייב לדעת הכל לפני שזה קורה.
תוספת הרמב”ם: “יודע קודם שיהיה”
2. אלמנט חדש: ביסודי התורה פרק ב’ כבר עמד שהקב”ה הוא “יודע את הכל, הוא היודע עצמו הוא הידוע.” אבל כאן מוסיף הרמב”ם שהוא “יודע קודם שיהיה” — הוא יודע הכל לפני שזה קורה. זה האלמנט החדש שמחדד את הקושיה.
העומק הוא ידיעת השם — לא סתירה
3. מהו ה”עומק” — לא סתירה, אלא ידיעת השם: חידוש חשוב ש”העולם לא תופס”: אנשים חושבים שהרמב”ם אומר שיש סתירה בין ידיעה לבחירה, והעומק הוא שצריך לחיות עם סתירה. זה לא נכון. הרמב”ם שואל קושיה — איך הקב”ה יכול לדעת? — אבל הוא לא אומר שיש סתירה. העומק האמיתי הוא ידיעת השם עצמה — איך הקב”ה יודע, מה פירוש “ידיעה” אצל הקב”ה. “כמה עיקרים גדולים” — צריך להבין בכלל מה פירוש “קב”ה”, מה פירוש “ידיעה.” כשמבינים את עומק הדבר של ידיעת השם, הקושיה נופלת. הרמב”ם מסביר זאת “על קצה המזלג” — אבל הוא אומר שלא לחשוב שמבינים את זה לגמרי.
היסוד: “הוא ודעתו אחד”
4. ידיעת הקב”ה אינה כידיעתנו: כשאדם יודע משהו, ידיעתו היא משהו מחוץ לו — הוא לא נולד עם הידיעה, הוא קנה דעת, “הם ודעתם שנים.” אבל דעת הקב”ה אינה מאותו סוג דעת — “הוא ודעתו אחד.” זה לא שהקב”ה “נעשה חכם יותר” או “קיבל יותר דעת.” ידיעתו היא חלק ממהותו. ביסודי התורה כבר עמד שאדם לא יכול להבין את מהות הקב”ה — “כל שכן” שהוא לא יכול להבין את דעת הקב”ה, כי הדעת היא הקב”ה. “אין כח בפה לאמרו ולא בלב האדם להכירו על בוריו.”
הפסוק “כי לא מחשבותי מחשבותיכם”
5. “כי לא יראני האדם וחי” — מהות הבורא: “כי לא יראני האדם וחי” לא יכול להתכוון לראות את הקב”ה בגוף, כי לקב”ה אין גוף. אלא זה אומר שאדם לא יכול להבין את מהות הבורא. ואם דעתו היא אותו דבר כמוהו — “הוא ודעתו אחד” — אז אם אי אפשר להבין את הקב”ה, גם אי אפשר להבין את דעתו.
החידוש המפתח: אתה לא יודע כלום מה אתה מתכוון כשאתה אומר “הקב”ה יודע”
6. הטענה המרכזית: כשאתה שואל “אם הקב”ה יודע, איך יכולה להיות בחירה?” — אתה צריך קודם להבין מה אתה מתכוון ב”הקב”ה יודע.” אתה בכלל לא יודע מה “ידיעת השם” פירושה! כשאתה אומר “הקב”ה יודע,” אין לך מושג על מה אתה מדבר — כי ידיעתו היא חלק ממהותו, ומהותו אתה לא מבין.
ממילא: עזוב את נושא ידיעת השם — אתה לא יכול להבין אותו. אבל עובדה — הקב”ה יודע. “אני יודע שהוא יודע, אבל הדרך שבה הוא יודע, מה זה בכלל אומר על הקב”ה ידיעה — זה אותו פירוש כמו מה זה אומר להיות הקב”ה.” אתה לא מבין את זה — אפילו מלאך, אפילו משה רבינו — לא יכולים להבין לגמרי מה זה אומר. אבל זה לא צריך להפריע לבחירה, כי הבעיה באה רק מהבנה פשוטה של “ידיעה.”
בחירה היא ודאי
7. “נודע ולא ספק שמעשה האדם ביד האדם”: הרמב”ם חוזר בחוזקה: אנחנו יודעים בלי שום ספק שמעשה האדם ביד האדם. הקב”ה לא מושך אותו לצד מסוים, ולא גוזר עליו. בחירה היא ודאי — והסיבוך של ידיעת השם לא צריך לגעת בזה, כי לא מבינים מה ידיעת השם אומרת באופן פשוט שיהיה סתירה לבחירה.
שני מקורות לבחירה חפשית: תורה/נביאים ודברי חכמה
8. ההבדל בין “קבלת הדעת” ל”ראיות ברורות מדברי חכמה”: הרמב”ם עושה הבחנה חשובה — בחירה חפשית אינה רק עניין אמונה שמקבלים מפסוקים. זה גם עניין שכלי — “ראיות ברורות מדברי חכמה” — כל אדם יכול לראות בשכלו שלו שיש לו רשות, שהוא יצור שיש לו בחירה טבעית. זה משהו ש”כח אדם להשיגה” — אדם יכול להגיע לזה בשכל לבד.
9. הניגוד עם ידיעת השם: לכאורה אדם יטען: “יש לי פסוק שהקב”ה יודע הכל — גם זה אמת!” תשובת הרמב”ם היא: כן, ידיעת הקב”ה היא אמת, אבל אלו “דברים עמוקים” — “אין כח אדם להשיגה” — תבין את זה כשהקב”ה ייתן לך להבין. אבל בחירה חפשית — זה ברור ופשוט, “מדברי החכמה”, כל אחד יכול לראות את זה. הנפקא מינה המעשית: כשיש סתירה בין ידיעת השם לבחירה, אדם לא צריך לזרוק את מה שהוא יודע בבירור (בחירה) בגלל מה שהוא לא יכול להבין (ידיעת השם).
10. “וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו” — הקב”ה עצמו אומר זאת: כשהרמב”ם אומר “כל דברי הנביאים תלוי בו”, הוא מתכוון לא רק שנביאים אמרו זאת — אלא שהקב”ה עצמו, דרך הנביאים, מאשר שאדם נידון לפי מעשיו. ממילא, אדם לא יאמר “אני מאמין יותר בידיעת השם מהנביא” — הנביא, שמדבר בשם הקב”ה, אומר שדנים אדם לפי מעשיו. אם אתה אומר “אבל לקב”ה יש ידיעה, ממילא אין בחירה”, אתה לא יותר מאמין מהנביא — להיפך, אתה הולך נגד מה שהקב”ה עצמו אמר דרך הנביאים.
11. הרמב”ם מציב “שני הדברים” — אבל עם היררכיה: הרמב”ם מציב את שתי האמיתות — ידיעת השם היא אמת, ובחירה חפשית היא אמת — אבל הוא עושה הבחנה ברורה ברמת הידיעה: בחירה היא “ראיות ברורות”, ברורה ונגישה; ידיעת השם היא “אין כח אדם להשיגה.” האדם צריך להחזיק במה שהוא יודע בבירור, ולא לזרוק את זה בגלל מה שהוא לא יכול להבין. זו העצה המעשית של הרמב”ם: “רשות נתונה לו” — זה העיקר שכל דברי הנביאים תלויים בו.
[הערה: חובת הלבבות]
12. השוואה לחובת הלבבות: שיטת הרמב”ם מושווית למה שכתוב בחובת הלבבות, שבו גם כתוב שהקב”ה יודע הכל — אבל שם זה מובא “בדיוק הפוך” (כלומר, כראיה לגדלות הקב”ה, לא כקושיה על בחירה).
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ה’ — רשות כל אדם נתונה לו
מבוא: מבנה הלכות תשובה פרקים ה’–י’
דובר 1:
רבותי, אנו הולכים ללמוד הלכות תשובה פרק ה’. עד עכשיו למדנו הלכות תשובה. עכשיו אנו הולכים להתחיל ללמוד שני כללים ברמב”ם, ואנו הולכים להתחיל ללמוד את מה שנקרא “עיקרים הנגררים עמה”, עיקרים מסוימים, ולכן הוא קורא להם בפירוש עיקר, שעליהם אנו הולכים לדבר. בטוח שהוא מדבר על זה. אולי יש עוד עיקר אחד. אני חושב שיש בעיקר שני עיקרים שהם נגררים עמה, העיקר שנקרא כאן רשות, שאנשים אוהבים לקרוא בחירה, אבל אני לא מצאתי שהרמב”ם אומר את המילה בחירה, הרמב”ם אומר רשות, והעיקר השני הוא עיקר שכר ועונש. יפה מאוד.
הרמב”ם אמר לנו בפרק האחרון שיש דברים שמקשים מאוד על אדם לעשות תשובה, אבל הוא סיים שאפילו שזה קשה אפשר עדיין לעשות תשובה. זה מוביל יפה מאוד לתוך העיקר שאנו רוצים להוציא, שכדי לדבר בכלל על תשובה, ותשובה מחוברת לענין שכר ועונש, שכר ועונש שייך רק אם האדם הוא זה שחוטא, שמונח בידיו הרשות לחטוא. אם לא, אם האדם לא היה לו הרשות — כפי שר’ יצחק אמר שהרמב”ם לא אומר את המילה בחירה, אלא רשות — אם האדם לא היה לו הרשות לחטוא, לא היה מגיע לו העונש. הוא נכנס לעיקר שלאדם יש את הרשות, הכוח נמצא באדם לחטוא או לא לחטוא, ולפי זה יש שכר ועונש.
הרמב”ם בפרק ז’, כלומר, כאן אמרנו שיש שני עיקרים, כלומר מפרק ה’ עד ז’ מדובר בנושא הרשות, ובפרק ז’ הוא מוציא: “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה”. הוא עושה את הקשר, זה הקשר שהוא עשה, אבל הוא חוזר לנושא שצריך לעשות תשובה בגלל זה.
אחר כך פרק ח’, ט’, י’, אלו שלושה פרקים שמדברים על העיקר הבא, שזה “הטובה הצפונה לבני אדם”, מהי הטובה שבאה לצדיקים. זה גם, פעם אנו מדברים על שכר ועונש, הוא הולך לנושא הגדול יותר של שכר ועונש נצחי, של עולם הנשמות. הוא אומר את הדבר העיקרי, כמו בהלכות תשובה, הוא מתחיל מהעיקר, מהיסוד, אחר כך הוא עולה לכל האופנים, פרטים שיכולים לעלות. גם כאן כך, זה היסוד. העיקר שנקרא שרשות נתונה לו, והוא מוציא את הענפים שיוצאים מזה.
עכשיו, יש שלוש קבוצות בהלכות תשובה, פחות או יותר. יש את הקבוצה של הלכות תשובה פרק א’ עד ד’, יש את הקבוצה של רשות נתונה לו פרק ה’ עד ז’, ויש את הקבוצה של הטובה והצעקה לצדיקים שהיא פרק ח’ עד י’.
מבנה פרק ה’
דובר 1:
אומר הרמב”ם, ובפרק הזה, אם אני יכול לראות, הוא מחולק לשלושה חלקים, נאמר. הדבר הראשון הרמב”ם אומר את העובדה העיקרית. העובדה העיקרית שלאדם יש רשות. רשות, דרך אגב, אומרים את המילה רשות, אבל המשמעות של המילה רשות היא שליטה, כן? רשות לא אומרת רשות, רשות אומרת ממשלה, שליטה. האדם הוא בעל הבית של עצמו. בעלות, כן. מעשי האדם שייכים לו. זה הדבר. הוא עובר על זה שכך הוא, והוא הולך נגד הצד האחר למה היינו חושבים אחרת, מצד המחשבה שאנשים חושבים אחרת ושזה לא נכון.
אחר כך הוא נכנס לשתי שאלות שאפשר לשאול על זה. הוא שואל, הוא אומר אנשים אומרים, הוא לא אומר סתם, הוא לא שואל שאלה, הוא אומר, יש רשות, דעה רעה שטיפשים אומרים. כן, הוא אומר טיפשים אומרים אחרת, ונראה בדיוק מה הם אומרים ולמה הם אומרים אחרת. אחר כך הוא אומר שתי קושיות. אחת היא, לכאורה אם אדם מנהיג את עצמו, למה הקב”ה צריך להנהיג? קושיה אחת. הקושיה השנייה היא, לכאורה הקב”ה יודע, איך יכול להיות שהקב”ה יודע? הקושיה שהוא שואל היא הקושיה על ידיעה, לא על הבחירה, מה שאנו קוראים בחירה, לא על הרשות. נראה בשתי הקושיות.
זה פחות או יותר המבנה של הפרק, שנדע בבירור מה קורה. בסדר.
הלכה א’: רשות כל אדם נתונה לו
דובר 1:
אומר הרמב”ם פרק יפה מאוד, דברים עמוקים, בואו נלמד אותו. אומר הרמב”ם, כמו שלמדנו בתחילת יסודי התורה, הרמב”ם היה מומחה גדול באמירת דברים שהם מאה אחוז אמת כל מילה, אם היינו עומדים באמת, היינו צריכים ללמוד את הרמב”ם הרבה יותר עמוק, אבל אנחנו נוכל לנסות לומר את כל המילים שהוא אומר כדי לדעת מה הוא עומד, זה כבר דבר גדול.
“רשות כל אדם נתונה לו”, הרשות על כל אדם ניתנה לו. כלומר, הרשות על ילד או על עבד ניתנה לאדון. הרשות של האדם נמצאת אצלו עצמו. “אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק”, אם האדם רוצה לשנות את עצמו ולהזיז את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, “הרשות בידו”, הרשות נמצאת בידו, הוא יכול להיות צדיק, מניחים לו. “ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע”, אבל אם אדם רוצה, הוא מחליט שהוא רוצה להטות את עצמו, הוא רוצה להזיז את עצמו לדרך רעה ורוצה להיות רשע, “הרשות בידו”, יש לו גם רשות בידו.
דיוק בלשון הרמב”ם: “להטות עצמו” — תהליך, לא מעשה אחד
דובר 1:
צריך מיד להדייק, הרמב”ם לא אומר שאדם יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא אומר שאם הוא רוצה להיות צדיק — צדיק הוא סוג של אדם — הוא צריך להטות את עצמו, הוא מכופף את עצמו לדרך, איך? דרך כל הדרכים של הלכות דעות, של הלכות תשובה, וזה עובדה שהוא צדיק. לא נעשים צדיק במעשה אחד, אלא “להטות עצמו” יכול להימשך זמן רב מאוד. הוא לא אומר כמה זמן, יכול להיות ש”להטות עצמו” הוא תהליך ארוך מאוד. אבל זה נמצא ברצון, להזיז את עצמו, כל יום להטות את עצמו קצת יותר בכיוון של להיות צדיק.
דיוק: הבדל בין “רצון” ל”רשות”
דובר 1:
“אם רצה” — רצון הוא לא הרשות. אם הוא רוצה, יש לו את השליטה לעשות. הרמב”ם לא אומר שאדם רוצה מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה, הוא יכול לעשות את זה. “אם רצה”.
דובר 2:
אני צריך לתרגם שוב מה אתה מתכוון לומר.
דובר 1:
אני אומר, הרמב”ם לא אומר שאדם עושה מה שהוא רוצה. הרמב”ם אומר שאם הוא רוצה, הוא יכול. כלומר, יש פעמים שאדם מסוכסך, הוא רוצה אבל הוא לא רוצה. אם הוא רוצה והוא עושה את זה באמת, הוא מוציא לפועל, הוא יכול להגיע לדרך של להיות צדיק. אני רק אומר שהרשות היא לא אותו דבר כמו רצון. בואו נדייק שוב את הלשון. לא כתוב “האדם עושה מה שירצה”. כתוב שלאדם יש רשות שאם הוא רוצה להיות צדיק, אף אחד לא יכול למנוע ממנו. והוא הולך כך לא מאוחר יותר. אם הוא רוצה להיות רשע, הוא יכול להיות רשע.
הפסוק: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”
דובר 1:
הרמב”ם הוא יישוב כל התורה. הוא הולך לקחת כאן פסוק בתורה. זה מה שכתוב בתורה, “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”, במעשה של אדם הראשון בגן עדן, כתוב שם שאחרי שהאדם אכל מעץ הדעת, אומר הקב”ה שהאדם הוא עכשיו כמו אחד מהמלאכים? “הן האדם היה כאחד ממנו”. הרמב”ם לא נכנס מי הוא ה”ממנו”, אז אפשר לדלג על זה. הוא כמו אחד מאלה שנמצאים למעלה בגן עדן, למה? “לדעת טוב ורע”.
כן. כלומר, אומר הרמב”ם כך: “המין הזה של אדם היה אחד בעולם”. קודם כל, “האדם” לא אומר אדם הראשון, האדם הספציפי, אלא “האדם”. לפני זה כתוב “האדם”. יש כלל ש”אדם” יש לו שתי משמעויות. יש “אדם” השם הפרטי, השם של אדם הראשון, ו”אדם” אומר גם את המין אדם. ויש כלל, אני חושב שאבן עזרא מעיר על זה שם, יש כלל ששם פרטי, שם של אדם, לא יכול לקבל ה’ הידיעה. לא אומרים “היצחק” או “היואל”. זה לא אומר “היצחק”. יצחק הוא הוא. ה’ הידיעה יכולה להיות רק על שם כולל, על דבר, על סוג דבר. לכן כתוב “האדם”, זה לא אומר אדם הראשון, זה אומר את סוג הדבר, האדם, סוג הדבר שנקרא אדם, הוא מה?
כלומר, “המין הזה של אדם היה אחד בעולם”. “האדם… כאחד ממנו” הוא יחיד בדרך, “ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין”, אין עוד מין בעולם, אין עוד מין בעל חי, “שיהא הוא מעצמו ובדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ”. האדם, המין אדם, הוא המין היחיד בעולם שמעצמו, בדעתו ובמחשבתו, מרשותו שלו, מכוחו שלו, עם דעתו ומחשבתו שלו, יכול לדעת את הטוב או את הרע, או יודע את הטוב ואת הרע, ויכול לעשות את מה שהוא רוצה, “ועושה כל מה שהוא חפץ”.
דיון: “ועושה כל מה שהוא חפץ” — האדם יכול לעשות מה שהוא רוצה
דובר 1:
הוא יכול לעשות את מה שהוא רוצה, את מה שהחפץ שלו, את מה שיש לו רצון. ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. ואין לו מי שיעכב אותו מלעשות טוב או רע. וכיון שכן, ובגלל זה מסיים הפסוק, וכיון שכן, מפני שלאדם יש את הכוח, אז למרות שהקב”ה אמר שלא לאכול מעץ הדעת, אבל מפני שלאדם יש כן את הכוח לבחור בעצמו, אומר הקב”ה, בגלל זה צריך לחשוב פן ישלח ידו והוא יקח כן מעץ החיים.
דובר 2:
כן, במילים אחרות, לכאורה הוא מתכוון לומר כך, שאם הקב”ה, אם האדם היה… אם הקב”ה היה יכול לעצור אדם, הוא לא היה צריך לזרוק אותו מגן עדן, מה שלא יהיה הפשט של המעשה. הרמב”ם לא נכנס מה הפשט, אבל כאן רואים שזה דבר שאדם יכול לעשות, והקב”ה צריך כביכול להתגונן מזה שאדם יכול לעשות. לא שהקב”ה יעצור אותו, כי הקב”ה לא יכול לעצור אדם. כי אדם הוא באמת שונה מכל שאר הדברים. למשל, אם בעל חי צריך לעשות משהו, אין לקב”ה בעיה. הוא עושה שהרצון של בעל החי יהיה, או הוא עוצר את בעל החי מיד. אם אדם… אדם הוא שונה.
דובר 1:
“כאחד ממנו בעולם” אני חושב שאומר לא בכל העולם. אני חושב ש”בעולם” אומר בעולם התחתון, העולם שהרמב”ם קורא לעולם שהוא תחת השמים, לא עולם המלאכים, דברים גבוהים יותר. להפך, שם הרי “כאחד ממנו”. זה מעניין, הרמב”ם לא מתרגם “כאחד ממנו” כמו אחד מאיתנו. הרמב”ם מתרגם “כאחד ממנו” ממנו, הוא היחיד ממיני בעלי החיים וכו’. הרמב”ם לא מתרגם…
דובר 2:
אתה מתרגם “כאחד ממנו” כמו אחד מאיתנו, אחד מהמלאכים. אתה מתרגם לכאורה כמו הרמב”ם, כי הרמב”ם לא אומר שאדם דומה למלאכים. זה נושא אחר, אולי הוא לומד את זה בפרק ד’ של יסודי התורה, הנשמה. אבל כאן הרמב”ם מדבר על זה שהאדם הוא היחיד בעולם שהוא יכול לעשות בעצמו, וממילא אפילו הקב”ה לא יכול… לא יכול… לא יכול להיות אחראי על זה. הוא בעצמו אחראי על זה.
דובר 1:
זה הפסוק. אבל הרמב”ם צריך להביא פסוק, הוא אוהב להביא על כל דבר פסוק. הפסוק שכתוב שרשות האדם נתונה לו הוא הפסוק שאדם היה יודע טוב ורע. ו”יודע”, כפי שאנו יודעים, “יודע” לא אומר רק לדעת, “יודע” אומר… הרמב”ם הכניס הרבה מילים לתרגם הכל ב”יודע טוב ורע”, לא פשוט שהוא יודע, אלא שהוא בעצמו יודע ולכן הוא עושה איזה שהוא רוצה, משהו כזה. הוא יודע טוב ורע, אבל הוא יכול גם לבחור ברע. או בטוב, שניהם. הוא בוחר בטוב כי הוא יודע שזה טוב. הוא היודע טוב ורע, לא מישהו שהוא משהו אחר, כמו שהוא הולך לומר.
הלכה ב’ — “אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”
הלשון “אל יעבור במחשבתך” — כשהרמב”ם אומר דבר שקרי
עכשיו הרמב”ם הולך לומר בדיוק מה הוא מתכוון להיפך, בדיוק מה הוא מתכוון להיפך. אומר הרמב”ם, אתה יכול לחשוב במחשבה, הוא אומר, אל תחשוב מחשבה טיפשית, “אל יעבור במחשבתך”. תמיד כשהרמב”ם אומר דבר שקרי, הוא לא אומר “אל תאמר”, כי אפשר לומר את זה חלילה, אלא “אל יעבור במחשבתך”, אל תחשוב, אדם לא יעביר את זה במחשבה, הוא לא יתמקד בזה. כמו שלמדנו בפרק א’, כשהרמב”ם אומר טעות, הוא אף פעם לא אומר לשון, כי באמת, לחשוב אפשר רק לחשוב את האמת, שקר לא יכול להיכנס למחשבה. הוא לא מתכוון לומר איסור שלא לחשוב על זה, הוא מתכוון לומר שזה סוג של דבר שהוא מחוץ למחשבה, כי אחד אחרי השני.
“טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל” — למי מתכוון הרמב”ם?
אל תטעה בדבר “שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”, אל תחשוב כמו הטיפשים של האומות ורוב הגולמים של היהודים, ורוב הטיפשים של היהודים. ועל טיפשי אומות הוא אומר טיפשים, על יהודים הוא אומר שהם עדיין לא גמורים, הם עדיין לא גמורים בחשיבה. יהודי הוא גמור, כי יהודי הגיע לשלמות, ויודע את האמת.
לכאורה אני חושב לומר כך, לכאורה אני רוצה לומר אני חושב לתרגם, טיפשי אומות אומר את כל האמונה הרשמית של אומות. כמו שלמדנו במקומות אחרים, האמונה הרשמית של אומות, לא של המוסלמים, מה שהנוצרים מאמינים הוא אולי יותר דומה, אבל האמונה הרשמית של, הרמב”ם קורא להם הכהנים, אבל חלק מהם יש מחלוקת ביניהם, אבל רוב מהם, שנקרא אשרה כמו שהרמב”ם מביא, מחזיקים רשמית שלאדם אין שום בחירה, הרשות. רשמית הם מחזיקים שהקב”ה עושה אנשים צדיקים ורשעים. אה, יש קושיה, איך יכול להיות שכר ועונש? הם מתייסרים עם הקושיה, אבל הם אומרים רשמית כך. טיפשי אומות אומר לכאורה האומות הטיפשים, או האומות הטיפשים, שאומות לא אומר כאן עם, זה אומר אולי כמו דת. האמונה הרשמית שלהם, הדוקטרינה הרשמית היא שהקב”ה גוזר. ובישראל זה רק רוב, רק הגולמים. כלומר, כמו דברי חכמים, חכמי ישראל לא חושבים כך, אבל גולמי ישראל, רוב מהם.
דיון: מה אומר “רוב גולמי בני ישראל”?
האם רוב גולמי ישראל אומר שרוב היהודים הם גולמים שחושבים כך? או שהוא מתכוון רוב היהודים, גולמי רוב ישראל, או רוב הטיפשים אצל היהודים?
אני חושב שזה אומר שרוב… שרוב היהודים. הוא החזיק שרוב היהודים טועים כך?
תרגום לעברית
יא. כי הנה מה שהוא אומר. אני מתכוון כך, כי רוב בני האדם, גולמים הם רוב בני האדם. יש כמה חכמים והרבה גולמים. ו… זה נמשך הרבה יותר שנים להיות גולם, כי כשמסיימים נעשים לא גולם. גולם פירושו עדיין לא גמור. כן, אבל יש אפשרות לכל אחד, כי כל אדם יכול להיות חכם, וזה אמת. אבל הרמב”ם גם סבר שבני האדם בחרו להיות טיפשים וגולמים.
“שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע” — השיטה המוטעית
אבל מאחר שבחרו להיות טיפשים, יש להם אמונות שגויות. מה הם אומרים? הם אומרים שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו, כשהקב”ה בורא אדם הוא גוזר עליו להיות צדיק או רשע. הוא לא נותן לו רשות להיות צדיק או רשע, אלא הוא גוזר עליו, שהרשות נמצאת רק בידו של הקדוש ברוך הוא. אומר הרמב”ם, אין הדבר כן, והדבר הזה הוא טיפשות. זה לא כך, זה לא אמת.
“אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם”
אלא כל אדם ואדם, כל אדם ואדם, ראוי, פירושו יש לו רשות. ראוי, זה אפשרי. זה נמצא בידיו, יש לו את האפשרויות, את היכולות. ראוי אינו פירושו רשות, ראוי פירושו שזה אפשרי. יש לו את הפוטנציאל, יש לו את האפשרות להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם. הוא יכול להיות צדיק כמו משה רבינו, או רשע כמו ירבעם.
דיון: מה פירוש “צדיק כמשה רבינו”?
הוא לא מתכוון לומר נביא כמו משה רבינו או חכם כמו משה רבינו, אבל הוא יכול לבחור בטוב כמו משה רבינו.
למה הוא אמר שלא? כי הוא אומר צדיק כמשה רבינו. האם משה רבינו נעשה נביא מעצמו? מעצמו? מהקב”ה? הקב”ה נתן לו מדרגה גדולה יותר בנבואה מאשר לאחרים. הקב”ה גזר, או בגלל שמשה רבינו עשה כך? אוקיי, זה שיחה בפני עצמה.
הוא אומר שלא צריך לשאול את השאלה הזו. כי מה שהרמב”ם אומר כאן הוא אומר בבירור, כשהוא אומר צדיק, הוא לא מתכוון לדיוקים שאתה אומר. לא, הרמב”ם אומר, אל תחשוב שמשה רבינו או ירבעם הקב”ה עשה שמשה רבינו נעשה מה שהוא נעשה. משה רבינו עשה את עצמו למשה רבינו. ירבעם עשה את עצמו לירבעם. ומצד אדם, כל אדם יכול להיות… כשהוא אומר ראוי, בואו לא נשאל קושיות, בואו ננסה להבין מה הוא אומר, כי על כל דבר אפשר לשאול קושיות ולעשות שלא מגיעים לעיקר הטוב שהוא אומר.
בחירה על צדקות, חכמה ומידות
כל אדם יכול להיות צדיק או רשע. או כל אדם יכול להיות חכם או סכל, כלומר הוא ישתמש בשכלו שיש לו בדרך טובה, שחכמתו תגדל, שיטה את דעתו לדרך חכמה, או סכל. רחמן או אכזרי, אדם יכול להתרגל לרחמנות או לאכזריות. כילי או שוע, אדם יכול להתרגל לקמצנות או לנדיבות. וכן שאר כל הדעות. וכן עם כל שאר המידות. כלומר הרמב”ם הכניס כאן מידות וחכמה.
הבחירה והרשות קיימת על הכל, הן על צדקות ורשעות, הן על חכמה וטיפשות, והן על מידות. צדקות ורשעות יש בעצמן שני סוגים של צדקות ורשעות. אחד ממעלות המידות שהרמב”ם קורא בשמונה פרקים הוא אחד מעלות שכליות. מעלות שכליות לא פירושו להיוולד עם ראש חכם. הוא רק רוצה לומר, אפשר לפתח חכמה, אפשר לקנות חכמה. לדעת את האמת, כן. חכמה היא אצל חכם, מי שלומד הוא חכם, הוא יודע את האמת. סכל הוא מי שהוא טיפש, הוא לא יודע את האמת.
דיון: האם הרמב”ם מתכוון שאדם הוא חמישים-חמישים?
ואין לו, כן, אוקיי, בואו לא נעצור, אבל אני אומר שזה מאוד ברור שהוא לא מתכוון לומר שאדם הוא חמישים-חמישים, כי הוא כבר מסביר בהלכות דעות. יש אדם שיש לו נטייה מסוימת יותר לקלות, אבל יש לו בכל זאת את הרשות לשנות את עצמו, לזוז. הראיה לא מתכוונת לומר שמצד העובדה שאתה אומר שמצד אדם יכול להתחיל טבע אחר. הנקודה היא שמצד מי הוא בעל הבית על זה? אצל מי הרשות? הרשות היא להיות שניהם.
“ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו לאחד משני הדרכים”
ואין לו, אומר הרמב”ם, ואין לו מי שיכפהו, אדם אין מי שכופה אותו, ולא גוזר עליו, אף אחד לא גוזר עליו, ולא מושכו לאחד משני הדרכים, אין מי שמושך אדם לאחת משתי הדרכים, אלא הוא מעצמו, האדם מעצמו, מה שיש בו, ומדעתו, מדעתו שלו, נוטה לאיזו דרך שירצה, הוא נוטה לדרך כפי שהוא רוצה, כפי שהוא בוחר ללכת. מובן מאליו, אדם יכול להימשך על ידי חבריו, אבל יש לו גם על זה את הבחירה לרצות אילו חברים הוא יתחבר וכו’.
מושכו פירושו לפי מה שכתוב בהלכות דעות, שלפעמים לאדם יש משיכה. אתה אומר, יש לך משיכה, אבל על המשיכה אתה גם בעצמך אחראי. אף אחד לא גורר אותך, אתה גורר את עצמך. יש משיכה, אין קביעות, אדם לא יכול לכפות את עצמו, אוקיי, אבל משיכה יש. אבל אתה בעצמך נמשך מדעתו, נוטה. הנטייה עושה משיכה, שהוא מסתובב עם אנשים כאלה, הוא יכול להימשך לאנשים כאלה וכדומה.
הפסוק השני — “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” (איכה ג:לח)
על זה יש גם פסוק. כלומר, יש שני דברים. הדבר הראשון, על זה שלאדם יש רשות יש פסוק, “הן האדם היה כאחד ממנו פן ישלח ידו”, רואים שלאדם יש רשות. אחר כך, על זה שאף אחד לא גוזר עליו ואף אחד לא עושה לו שום דרך, יש גם פסוק. מה הוא אומר? “הוא שירמיהו אמר, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, מהקב”ה ששוכן עליון, מהקב”ה לא באות הרעות והטוב של בני האדם, הוא מתרגם. זה לא מקרים רעים או מקרים טובים על הבריאה.
אה, אוקיי. אה, לא אומרים מזג אויר רע או מזג אויר חם. הוא אומר רעות וטובות של בני אדם, כלומר, אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. הקב”ה לא לקח מהאדם את הרשות והחזיק אותה לעצמו, אלא להיפך, הקב”ה נתן לאדם את הרשות בעצמו להיות טוב או רע.
“נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו — לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן”
הוא אומר כך, “וכיון שכן”, כמו שהפסוק אומר, “היות שזה האמת”, שזה האמת, יצא למשל נוגע לנו, יוצא, “נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו”. אדם שהוא חוטא, לא שייך שבאה עליו גזירה שיהיה חוטא, אלא הוא הפסיד את עצמו, הוא עשה לעצמו קלקול. “לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן”, למדנו קודם שצער ובכי הוא דבר שטוב לבעל תשובה. מי שהוא חוטא, אם היה שהקב”ה עשה אותו חוטא, אולי היה צריך לקבל את הגזירה באהבה. אבל מאחר שהוא עשה זאת בעצמו, ראוי לו, שוב “ראוי לו”, יש לו גם את הרשות. “ראוי לו” כאן לא פירושו אותו סוג “ראוי”, כאן פירושו שזה ראוי, זה טוב שהוא יעשה. הוא מביא פשוט את הפסוק, “לבכות ולקונן על מעשיו אשר עשה לנפשו וגמלה רעה”, הוא עשה לעצמו רע.
פירוש “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו”
“וזהו שכתוב אחריו”, זה מה שכתוב אחר כך בפסוק, “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו”. כי אנחנו יודעים ש”מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, לא הקב”ה עשה את הרעות והטוב. אם היה בא מהקב”ה, על מה לאדם להאשים את עצמו? על מה לאדם לבכות? אולי עוד היה יכול להתפלל. אבל עכשיו כשיודעים שהאדם עשה זאת בעצמו, יש כן מקום להתאונן, להתלונן על עצמו, לבכות על עצמו. “מה יתאונן אדם חי”, למה אדם יבכה? כי “גבר על חטאיו”. הוא מתרגם כמו ש”גבר על חטאיו” היא התשובה על “מה יתאונן אדם חי”. על מה בכלל אדם יכול להתאונן? על מה אדם יכול להתלונן? על “גבר על חטאיו”, אדם יכול להתלונן על חטאיו שהוא בחר בעצמו ברע.
חשבתי שהוא מתכוון לומר אל תתלונן על הקב”ה, אלא “גבר על חטאיו”. כך הייתי תמיד חושב שזה פירוש הפסוק. אבל הרמב”ם חשב שהרמב”ם אומר כאן ש”יש לו להתאונן”.
דיון: פירוש רש”י באיכה
מה הפירוש של רש”י? “מה יתאונן”? על מה אדם יתלונן? “על חטאיו”. כך הוא אמר. “מה יתאונן”? על מה הוא יתלונן? על חטאיו. רש”י מתרגם כמו הרמב”ם, כן, רש”י כאן באיכה.
הלכה א’ (המשך) — שני פירושי רש”י על “מה יתאונן אדם חי”
אה, רש”י קצת שונה. רש”י מדבר כאן לכאורה על דברים רעים שקורים לו. שידע שזה בא בגלל מעשיו. זה לא כמו שלא לקחנו את פירוש רש”י. אבל על כל פנים, ה”מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו”, שזה דבר כזה. הוא מביא, כן, הוא מביא פירוש כזה. דבר אחר, פירוש שני של רש”י הוא פירוש הרמב”ם.
שאמר רבי יוחנן, יום שאמר הקדוש ברוך הוא “הן האדם היה כאחד ממנו”, ספדו לפניו מלאכי השרת. לפי הרמב”ם זה לא באותו יום, זה תמיד. זה עם כל אדם. שהקב”ה מצטער על רוב בני אדם.
אוקיי, זה קצת שונה. הוא לא מדבר על “מה יתאונן אדם חי”, אבל על כל פנים, לפיכך “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו”. בעיקרון, זו תשובה לשאר איכה, נכון? כל עד עכשיו בוכים באיכה איך היה חורבן. התירוץ הוא שאנחנו בעצמנו חטאנו.
פירוש הרמב”ם: “מה יתאונן” — בכה על חטאיך שלך
אנחנו בוכים על אחד, על אחד תבכה, אבל בעיקר על עצמך. שזה מה שהרמב”ם כותב, “ובכה על חורבן ביתך ועל חורבן מקדשך”, אבל זה היה בעצמו. הרמב”ם מתרגם כך את הפסוקים. “על מה פעלינו לא באות רעות, מדברים שאדם צריך לקחת בעצמו אחריות ולבכות על חטאיו שלו”.
למה הוא אומר, על זה הפסוק הבא מדבר על תשובה. למה? “ולא שרשותנו בידינו”, הרשות היא בידינו שלנו, “ומדעתנו ורצוננו עשינו כל הרעות האלה”, כל הרעות עשינו מבחירתנו שלנו, מדעתנו שלנו, “ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו”, יש מקום לעשות תשובה, לחזור, ולעזוב את רשעותינו.
חידוש: “שהרשות עדיין בידינו” — אפילו אחרי החטא
למה? “שהרשות עדיין בידינו”, הרשות עדיין עכשיו בידינו. זה לכאורה עוד חידוש, שהיית יכול לחשוב שיש לפעמים אדם שראה שיש דבר כזה שהוא לא יכול לעשות תשובה. אבל עיקר הרשות אומר שאפשר עדיין, יש לך עדיין את הרשות.
“ויש לנו כח”, ועל זה עומד ה”נחפשה דרכינו ונחקורה”, בואו שוב נתחיל לחפש את דרכינו. כי יש אדם כזה שחושב שאין לו כבר את הדרכים. נחפשה דרכינו ונחקורה, ואומר הפסוק, נחפשה דרכינו ונחקורה, בואו נחפש את דרכיו. עכשיו הוא אומר, יש לך עדיין בחירה, ונחקורה, ותחקור בזה, ונשובה עד ה’. אתה יכול לעשות תשובה.
כלומר, הפסוק מדבר לאנשים שחושבים שאין להם בחירה. הוא אומר, לא, כי על אלה תצער עיני ותבכה, ומאחר שכך, זה רק לבכות על עבירותיך, וכדי עכשיו לעשות תשובה. זה הפסוק הבא, נחפשה דרכינו, וממילא, בואו נעשה תשובה.
דיוק ב”עד ה’” — גדולת הרשות אחרי החטא
אומר הרמב”ם, אני רואה ברור שהמסקנה היא תשובה, הדבר שהנושא של רשות, מזה יוצא תשובה, הוא בפסוק. לכאורה יש כאן גם דיוק במילה “עד ה’”. כאילו, שאם אתה יכול לעשות תשובה, אתה יכול עכשיו ללכת עד כמו משה רבינו, אתה יכול עכשיו ללכת מאוד גבוה, לא שאתה יכול להיות קצת יותר טוב. אפילו אחרי החטא יש לך עדיין רשות חזקה.
סיכום: שני יסודות שלמדנו
אוקיי, למדנו, בואו נבהיר, למדנו כבר שני דברים. קודם כל, שלאדם יש רשות. שנית, שאף אחד לא מפריע לו, ממילא הוא בעצמו אשם, על זה היה הפסוק. עכשיו הוא מתחיל להסביר שהנושא הוא נושא חשוב מאוד.
הלכה ב’ — “עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה”
אומר הרמב”ם, “ועיקר זה, הוא עיקר גדול, והוא עמוד התורה והמצוה”. העיקר הזה, המחשבה, הידיעה, האמונה, היא עיקר גדול, זה עיקר מאוד גדול, כמו עמוד התורה והמצוה, זה העמוד שעליו עומדת תורה ומצוה.
שני סוגי עמודים אצל הרמב”ם
בואו נזכור, היה בפרק א’ מיסודי התורה כתוב שיש יסוד היסודות ועמוד החכמות. מציאות ה’ היא עמוד החכמה, עמוד הידיעה. עכשיו יש סוג אחר של עמוד. העיקר של רשות אינו עמוד של חכמה, זה לא נושא של לדעת את האמת, ולגבי זה זה אולי לא העיקר, אבל זה העיקר לגבי תורה ומצוה.
כי תורה ומצוה היא שהוא רוצה להיות אדם טוב יותר, ועל זה עומד, הכל עומד על נושא הרשות. כי לכאורה, כשאדם יחשוב שהוא רע כי הקב”ה עשה אותו רע, הוא לעולם לא יוכל לעשות תשובה, הוא לעולם לא יוכל להתחיל לעשות תורה ומצוות. כי הוא יודע שהוא יכול תמיד להתחיל, הוא יכול תמיד להתחיל לעשות תשובה ולהתחיל לשמור תורה ומצוות.
הפסוק “ראה נתתי לפניך היום”
שנאמר, ומאחר שכך עומד בפסוק, “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע”. אני נותן לך, נתתי לך, נתתי לך את הרשות, על חיים ועל טוב, ועל מוות ועל רע.
וכאן רואים גם שזה עמוד התורה והמצוה, כי זה הנושא כאן, שממילא יש את המצווה של “ובחרת בחיים”. או שאתה חושב שעל ידי שאדם יעשה טוב הוא יקבל חיים? כן, כי כל נושא הרשות היא הקדמה לנושא שנקרא שכר ועונש, שהמעשה של זה שהוא הולך להסביר מיד שעל ידי זה יהיו לו חיים נצחיים, הנשמה תעבור אחרי… על חיים בעולם הזה.
דיוק ב”נתתי” — לא רק “לפניך” אלא “נתתי”
החידוש הוא שחיים בעולם הזה גם הם… רשות נתתי לכם, זה לא רק נתון לפניך. אני לא מתכוון רק אני שם לפניכם, אלא אני נותן לכם. נתתי לכם. כאילו, כל הרשות היא אצל הקב”ה, אבל הקב”ה העביר לנו את הרשות. זה ניתן, זה מושם בבריאה שהאדם יהיה לו הרשות על עצמו.
“כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה”
כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה, כל מה שהוא בגדר מעשה בני אדם אדם יכול לעשות, בין טובים ובין רעים. טוב, אתה לא יכול לרקוד עד השמיים, כי זה לא מעשה בני אדם. אדם הוא אדם תחתון, אם בחירה היא גם יכול, אבל בחירה פירושה מה שבני אדם יכולים לעשות. אם אתה רואה אדם שעשה זאת, פשוט שזה דבר אנושי, ואתה לא מופקע מזה.
הלכה ג’ — “מי יתן והיה לבבם זה להם”
יודעים את הענין של “מי יתן והיה לבבם זה להם”. אחרי מתן תורה עומד בדברים כשמשה רבינו מדבר על ומשוחח על מתן תורה, הקב”ה אומר, הקב”ה אומר הלוואי, “מי יתן” שישראל יהיה להם תמיד את הלב שהיה להם אחרי מתן תורה, את יראת השמים שהיתה להם אחרי מתן תורה תמיד תהיה להם.
מה פירוש שהקב”ה אומר “הלוואי”?
מה פירוש שהקב”ה אומר הלוואי? הקב”ה, אם היינו מאמינים שהכל רק בידו של הקדוש ברוך הוא, אין מקום להלוואי. מה הנפקא מינה? אין הבורא כופה בני אדם. הקב”ה לא כופה בני אדם ללכת בדרך מסוימת, אלא הקב”ה עשה שלבני אדם יהיה בעצמם הרשות.
ממילא, כי אין הקדוש ברוך הוא כופה את בני אדם, לא גוזר עליו לעשות טוב או רע, הוא מעדיף למסור להם את הרצון בידיהם שלהם, ממילא אומר הקב”ה “מי יתן”, היה נהדר, הלוואי.
למה צריך את הפסוק השני?
תרגום לעברית
הפסוק דומה מאוד לפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם”. הרמב”ם מביא שני פסוקים על אותו עניין. קודם הביא זאת לגבי גדולי האדם, עכשיו מביא זאת לגבי תורה ומצוות. “ומי יתן והיה לבבם זה”, כפי שהקב”ה מייחל, הוא אומר “הלוואי”. הוא מבין שמה שהוא אומר עוזר גם לנו, הרי הוא מעורר אותנו בעניין זה. אבל הוא רק מוציא את זה שהקב”ה אינו שולל מאיתנו את הבחירה. הוא לא אומר “אני עושה”, הוא אומר “הלוואי הייתם עושים”.
זה מאוד מעניין, איפה הפסוק נמצא? “ומי יתן והיה לבבם זה”. יש גמרא על כך, ש”מי יתן” פירושו “הלוואי”. אבל יש על כך איזה מדרש שצריך לומר “מי יתן” ולא “מי יתן”.
השאלה היא באמת, כי פשוטו כמשמעו רואים בתורה שכל המפרשים, כמו הרמב”ם, הראב”ע, כולם לומדים שזה הפשט. אולי זה מעניין, אולי אני חושב תמיד, אולי לא היה מספיק הפסוק הקודם של “ראה אנכי נותן לפניכם היום”. אולי אדם היה יכול לחשוב שזה הולך לפני מתן תורה, אבל התורה והמצוות זה כן משהו גוזר. לא. כשהקב”ה נתן את התורה, נתינת התורה לא אומרת שהוא כפה עלינו לשמור את התורה. הוא נתן את התורה, אבל הוא נתן לנו עם התורה עדיין את הרשות לנו להחליט אם נלך עם התורה או לא.
אם אין רשות — נופלת תורה ומצוות
עכשיו הולך הרמב”ם להסביר מדוע זה יסוד התורה והמצווה. הוא מסביר זאת עם הפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם”, שצריך להבין שאדם מחליט בעצמו להיות צדיק או רשע, ואחר כך הוא מקבל את השכר והעונש, הטובה והרעה, וכו’. הוא אומר שעם הידיעה שאדם יש לו את הרשות אצלו, רק עם הידיעה הזו מבינים כל כך הרבה יסודות בתורה.
שני סוגי טעויות — שני סוגי שונאי בחירה
הוא אומר כך: “אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בהכרח תולדתו לאיזה דרך מן הדרכים”, אם זה היה דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו, מלידתו, מטבעו, מרגע שנולד, דרך מן הדרכים, זו דרך מסוימת מהדרכים, או דעה מן הדעות, או אמונות מסוימות או הבנות דרכים מסוימות, או דעה פירושה חכמה, נכון? חכמה, כן, חשיבה מסוימת דרך מסוימת, או דעה מן הדעות, שינהגו מידות מסוימות, הרגלים מסוימים, או מעשה מן המעשים, שיעשו מעשים מסוימים, כמו שבודים מלבם, טיפשים, כפי שחושבים להם מליבם, האנשים שבוחרים להאמין, חוברי שמים, אנשים שסבורים שכל הכוח נמצא בגורמי השמים.
כן, טוב מאוד, טוב מאוד. במילים אחרות, כי מי זה שאומר כך? קודם, יש שני סוגי אנשים שהרמב”ם נגד שניהם. יש אנשים שאומרים כך, אל גוזר על האדם, אלו דתות מסוימות שאומרות זאת, או אנשים מסוימים, בני אדם מאמינים, יהודים מאמינים, אומרים שהקב”ה, הקב”ה גוזר, זו שיטה אחת.
אחר כך יש טיפשים חוברי שמים, אולי זה יותר הדבר שמפריע ליהודים, כי הם לא מאמינים שהקב”ה אומר כך, אבל יש אנשים שאומרים, אני יודע אם פלוני יהיה צדיק, כי הוא נולד עם המזל כך וכך, ומי שנולד עם המזל כך וכך, הוא נעשה צדיק, או להיפך.
“תולדתו” פירושו טבע/מזל
וזה הוא מפרש עם תחילת בריאתו, לא עם תחילת בריאתו, אלא תולדתו, כשנולד, הוא נולד עם המזל הזה או… אבל על כל פנים תולדתו פירושו הטבע שלו, הטבע, מי עושה את הטבע? המזלות, חוברי השמים, הם, אחת הסיבות הגדולות למה הרמב”ם היה נגד חוברי השמים היא רק בגלל זה, שחוברי השמים אומרים שהם יכולים לראות בכוכבים אם האדם יהיה צדיק, הם יכולים לראות בכוכבים, והכוכבים עושים זאת לפי הטבע שלו, והטבע עושה אותו להיות צדיק או רשע.
אם כן — נופלת נבואה, תורה, מוסר
אם כן, אם זה היה אמת, איך אומר מצוה ה’ את הנביאים, איך אני יכול לומר שהקב”ה ציווה את הנביאים, עשה כך ואל תעשה כך, והרי למדנו קודם שהעבודה של הנביאים היא להוכיח את היהודים, יש להם מוסר, איך הקב”ה בכלל יכול היה לתת מוסר? וזה מה שהפסוקים אומרים, הטיבו דרכיכם ואל תרעו מעלליכם, עשו טוב, עשו תשובה, איך זה שייך אם היינו מאמינים בטעות הזו?
היה זה תמוה, היה ויכוח עם תחילת בריאתו. כבר נגזר עליו, אבל אדם כבר נגזר להיות כך. “אולת אדם תרצה” או הטבע שלו תמשכהו לדבר שיש לו עזר ממנו, שהוא לא יכול להתרחק ממנו. ומה המקום הועילה כל התורה כולה, איזה מקום הייתה לכל התורה שהנביאים נתנו לנו, שהם באים לומר לנו מוסר,
שלוש ראיות מהתורה על בחירה חופשית
ולא רק הנביאים, כי הנביאים אומרים מוסר על התורה, אבל גם כל התורה עצמה, שיש מצוות, ויש אזהרות, שאתה יכול לעשות זאת, ואתה יכול לא לעשות זאת.
עוד ראיה, עוד נקודה: ובאיזה דין ובאיזה משפט, באיזה צדק, באיזה היגיון של משפט, נפרע מן הרשע, אפשר להעניש את הרשע, לגבות את החוב מהרשע, או משלם שכר לצדיק, או לשלם שכר לצדיק, אם זה נגזר עליו? זה היה לא צודק, כי הרשות לא בידי האדם. האם זה מה שכתוב “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”? שהקב”ה, שהוא שופט כל הארץ, לא עושה משפט? הוא נותן לאנשים שכר ועונש שלא כדין?
אז החלק הזה הוא גם הסבר על הפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם”, כלומר, מכיוון שאני נותן זאת לך, הרשות אצלך, אז הטובה והרעה, שזה השכר והעונש, הוא בגללכם, לא בגללי, הקב”ה לא אשם.
המבנה של שלוש הראיות
וזו גם ראיה נוספת, זו ראיה נוספת, שתי ראיות, זו ראיה נוספת מהתורה. כלומר, מביאים כבר שתי ראיות מהתורה, שיש בחירה. הוא מביא שתי ראיות. עכשיו הוא מביא ראיה שלישית, לא רק מפסוקים מסוימים, אלא מכל הרעיון של תורה.
אם יש תורה ויש נביאים, מוכרח להיות שהתורה נכונה, שיש נביאים. כלומר, זו ראיה נוספת ממה שכתוב כבר בתורה, שיש נביאים. זו לא ראיה מעצמה, זו ראיה מהתורה. אם התורה אמרה שיש, תהיה טוב, מוכרח להיות שהתורה נכונה.
יש שני חלקים בזה: אחד, שהתורה לא נכונה, ושניים, שלא היה צדק. האם זה צודק להעניש אדם כי הוא נולד עם מזל רע? מזל רע הוא לא עשה כלום, הוא לא אשם. אם הוא לא אשם, הוא לא צריך להיות אשם.
השאלה: “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ”
אדם ישאל שאלה, יתפלא, תמיד מתפלאים כך. אדם יכול להתפלא דבר נורא כזה. אתה אומר עכשיו שלאדם יש רשות מלאה על מעשיו. מי הבעל הבית? מי הבעל הבית? מי האדון? אה, האדם.
אתה אומר, לוקחים בזה כוח גדול מהקב”ה. הקב”ה הוא השליט על העולם, הקב”ה הוא ריבון העולמים. אתה אומר שכל מעשי האנשים בידיהם. למעשי האנשים יש חלק כל כך גדול מהעולם. אתה לוקח כביכול אתה לוקח כוח גדול מהקב”ה.
הוא אומר, אדם שיתפלא, “איך יעשה האדם כל מה שיחפוץ, והיו מעשיו מסורים לו, והלא אין יוצא דבר בעולם שלא ברשות קונו ובלא חפצו?” האם אפשר לעשות דברים בעולם בלי רשות מהקונה, מהקב”ה שהוא קונה שמים וארץ, הבורא, היוצר, בעל הבית, בלי רצונו?
“וכתיב הלא נאמר ‘כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ’”. הפסוק אומר, “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ”. כל מה שהקב”ה רוצה הוא יכול לעשות, בין בשמים בין בארץ. ארץ פירושו לכאורה האנשים שנמצאים כאן בשליטה על הארץ.
שני פירושים אפשריים לפסוק
כן, אז הוא מפרש אולי את הפסוק ש“כל אשר בשמים ובארץ” הוא “חפץ ה’ עשה”. אולי זה באמת הפירוש. הייתי יכול לפרש, הקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה. לא שהקב”ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, אלא כל מה שקורה בשמים ובארץ הוא חפץ ה’. או כל מעשי שמים וארץ הם חפץ ה’. כמו שהרמב”ם…
תירוץ הרמב”ם: בחירה כטבע האדם
אז תירוץ הרמב”ם הוא שהשאלה לא מתחילה, כי זה בדיוק מה שהקב”ה רוצה. הקב”ה רוצה שעל הארץ האנשים יעשו. קרא מה שהוא אומר.
הרמב”ם אומר, “דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה”. אתה צריך לדעת, התשובה היא שהכל באמת נעשה ברצון הקב”ה. “אף על פי שמעשינו מסורים לנו”. גם ברשותו. אפילו המעשים היו בידינו, זה עצמו רצון ה’. הקב”ה מסר את המעשים לידינו. הקב”ה עשה הכל. הוא עשה שהמעשים שלנו מסורים לנו.
המשל של אש ורוח
“כיצד? כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה”, כמו שהקב”ה רצה, כמו שהקב”ה הכניס בבריאה שהאש והרוח יעלו למעלה, והמים והארץ ירדו למטה, כמו שכבר אמר קודם בהלכות יסודי התורה.
כי הגלגל הקב”ה עשה שיסתובב, כמו עיגול שמסתובב תמיד בעיגול, חוץ משאר בריאת העולם, בלי שום הפסקה. כך גם כשהקב”ה עשה את כל גרמי השמים וכוחות בעולם, הקב”ה עשה דרך מסוימת איך הם יהיו תמיד. וגם על שאר בריאת העולם הוא עשה מנהג שהזאב יהיה הטורף הגדול, וכן הלאה.
המושג של “טבע” — “מנהג שחפץ בו”
במילים אחרות, זו מילה לטבע. הקב”ה נתן לכל דבר את הטבע שלו, לכל דבר יש את הטבע שלו. הרמב”ם קורא לזה “מנהג שחפץ בו”. לכל דבר יש את הטבע שלו, וזה מה שהוא. מה זה לאש, שיעלה למעלה. מה זה לבריאת העולם, כל אחד לפי הטבע שלו.
כמו שהוא עשה את הטבע של הגלגל שילך תמיד בעיגול, כך עשה את הטבע של האדם שיהיה לו תמיד את הכוח שלו, את הרשות שלו. כוח חופשי.
כך רצה הקב”ה, “ליהות אדם רשותו בידו”, שאדם יהיה לו רשות בידו, “וכל מעשיו מסורין לו”, הוא יהיה בעל בחירה על מעשיו. “ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך”, לא יהיה לו כופה, לא מכריח, ולא מושך, לא מישהו ימשוך אותו. “אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שאדם יכול לעשות”. אלא עם הרשות שלו והדעת שלו שהקב”ה נתן לו, אדם יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא יכול לעשות.
הפירוש של “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” — טבע שמים וטבע ארץ
הוא היה מפרש “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ”, שבשמים הוא עשה את הטבע של שמים, ובארץ את הטבע של ארץ. זה כולו חפץ ה’. מה הטבע של ארץ? שעל הארץ האדם יעשה את הדברים שלו. זה הטבע של אדם. כמו שעל הארץ יש עוד הרבה מעשים, אדם הוא מיוחד שהוא אמר “כח אנושי”.
דיגרסיה: שיטת הרמב”ם בטבע — נגד ההבנה ההמונית
במילים אחרות, התירוץ על השאלה איך יכול להיות שמעשה אדם לא בידו, הוא שיש בכלל אותו תירוץ כמו שיכול להיות על כל דבר טבע.
אנשים חושבים… הרמב”ם כבר ענה באמת על אותה שאלה, וצריך להוסיף על זה איזו הערה מסוימת כדי להבין. כי לאנשים, לאנשים זה מאוד קשה אותו דבר. רוב האנשים לא תופסים את זה גם.
רוב האנשים יאמרו, למה האש עולה? הקב”ה גורם לה לעלות, או הטבע של אש גורם לה לעלות? איזה?
רבי שבתאי אומר כך, הם צריכים להבין שלפי מה שהרמב”ם לומד שיש דבר כזה הטבע של האש, זה אמת, לא הקב”ה עושה זאת, או אפשר לומר לא ישירות. הקב”ה עשה את הטבע של האש, אבל עכשיו הטבע של האש גורם לה לעלות, ולא הקב”ה עושה זאת.
ובוודאי הקב”ה עשה, הקב”ה רוצה, הקב”ה עשה את הטבע של האש, ומאז זה הולך תמיד כך. לא מאז, זו לא דרך נכונה לומר, כי אבל על כל פנים, הקב”ה עושה עדיין הכל. הקב”ה עושה שיהיה טבע של אש, אבל הוא לא עושה שחתיכת האש תעלה. הוא עושה שלאש יש טבע כזה שהיא עולה.
ההבדל בין אש לאדם — לשניהם יש טבע
אבל לאש אין בחירה, אין לה רשות, היא לא יכולה להחליט מחר ללכת אחרת, כי אש היא דבר שלא משתנה. אבל אדם דווקא הוא כן דבר שמשתנה כן, זה דבר שהוא יכול היום ללכת כך, אבל כל העניין שהוא יכול היום כך והוא יכול ללכת כך, מצד זה שיש טבע מסוים שנמצא באדם, זה לא שונה מהטבע שנמצא באש. אחד הוא סוג אחר של טבע.
לאדם יש סוג אחר של טבע, כוח המניע, זה מעניין שהוא יכול בעצמו פעם הוא הולך למעלה, פעם למטה. אש יכולה רק לעלות למעלה, ואדמה, שהיא ארץ, יכולה רק לרדת למטה. אדם יכול למעלה ולמטה לרצונו, אבל זה שהוא יכול, כל היכולת, כל הטבע, זה טבע של האדם, טבע האדם, אבל זה לא…
שיטת הרמב”ם: טבע וקב”ה אינם סתירה
ממילא, בדיוק כמו כאן, מה שהתירוץ הוא, או לא מה שהתירוץ הוא, כמו שאצל הרמב”ם מתברר שאתה מבין בעצמך שזה יכול להיות, אבל רוב האנשים לא מבינים זאת. רוב האנשים חושבים שאם יש טבע אין קב”ה, והקב”ה יכול רק להיות תשועת ה’ כהרף עין, ניסים כל הזמן.
אבל הרמב”ם לא סובר כך. הרמב”ם סובר שיש טבע, והקב”ה עשה את הטבע. הקב”ה לא רוצה שהוא יעשה את הדבר ישירות, הקב”ה רוצה שהטבע יעשה זאת. בדיוק כמו שהקב”ה לא רוצה שאנשים יעשו ישירות, הוא רוצה שלאנשים תהיה הבחירה שלהם.
אם כן, מה זה אומר שאדם הולך נגד הקב”ה? הקב”ה רוצה שאנשים יוכלו לעשות מה שהם רוצים.
שכר ועונש כחלק מהטבע
לפיכך, עכשיו אנחנו מבינים לאן הוא הולך, למה יש מקום לשכר ועונש. לפיכך נותנים לו לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו.
כי יכול להיות שהוא מתכוון לומר, שזה גם חלק מהטבע. והטבע הוא שהוא נותן לאנשים את הבחירה, והתוצאה היוצאת מזה היא כבר גם שהוא יקבל טוב על הבחינה שהיה טוב.
דיון: שכר ועונש כטבע — חידוש ב”לפיכך”
אה, אתה אומר מאוד מעניין, כי יש לי כאן שאלה פשוטה. הרמב”ם כבר אמר זאת פעם, בפרשת בחוקותי הוא כבר אמר שבגלל זה יש שכר ועונש. פתאום הוא שאל שאלה רשות, שוב הוא מזכיר את הנושא של שכר ועונש. יש כאן כפילות, זה כתוב פעמיים.
אתה אומר שהסוד הוא, הרמב”ם מתכוון לומר שהטבע כולל גם את הטבע של שכר ועונש. פשוט שיש טבע שלאדם יש רשות בידו לעשות, חלק מהרשות הוא, מה פירוש “מידיכם היתה זאת לכם”? פשט, המעשים שלכם גורמים ל… הבוחר בוחר במעשה רע ובגמול רע.
תרגום לעברית
כן, טוב. כאילו הגמול גם אינו הקב”ה ישירות, זה גם חלק מהטבע. לא כמו הרמב”ם שאומר ששכר ועונש הוא נס, למשל. כאן ברור מאוד ששכר ועונש הוא הפירוש, זה חלק מ… לא במילים אחרות פירוש, אבל אפשר לומר שהפירוש הוא, זה בשביל לעשות שכר ועונש.
זה לא בשביל. אם אדם היה מוכרח לא היה צורך לתת שכר ועונש. אי אפשר לומר שזה בשביל כי יש בחירה. מה שאתה מוסיף כאן הוא שזה לפחות יותר מזה. שלא רק שזה בשביל, אלא זה בכלל יוצא מזה.
כי הגלגל סובב והולך, קורים עוד הרבה דברים שנמשכים מזה. אבל כל זה חלק מהטבע של גלגל סובב והולך. והטבע של זה שבני אדם יכולים לבחור מביא עמו אחד הדברים שהטובה מביאה טובה והרעה מביאה רעה.
הלשון “מטיבין לו / מריעין לו” — טבע, לא השגחה ישירה
והלשון כאן הוא “טובה מטיבה לו, רעה מריעה לו”. זה הכל חלק מהפסוק. ו“טובה מטיבה לו” אפשר לומר פירוש, הטבע הוא מטיבה לו, לא רק הקב”ה הוא מטיבה לו. כל אלה, זה בנוי בטבע, כך שהטובה היא מטיבה לו והרעה היא מריעה לו.
הפסוקים של ישעיהו — “מידיכם היתה זאת לכם” ו”גם המה בחרו בדרכיהם”
כמו שכתוב בפסוק, ישעיהו הנביא אומר, “ומידיכם היתה זאת לכם”. העונש שקרה לכם קרה מידיכם. אה, הבעיה היא למה כתוב שם “לכם”. אה, הבעיה היא למה כתוב שם “לכם”. מכל מקום, כאן הבנתי.
וגם הפסוק, “גם המה בחרו בדרכיהם”. בני אדם בחרו בדרכיהם, וכל התוצאה שקרתה מדרכיהם הייתה חלק מבחירתם. “גם המה בחרו בדרכיהם”. ואני עונה על זה, אני רוצה לקבל את העונש, כי העונש הוא חלק מהבחירה הרעה שלך.
דיגרסיה: רבי יונתן אייבשיץ — “שמח בחור בילדותך”
אומר רבי יונתן אייבשיץ ז”ל, ששלמה, “שמח בחור בילדותך”. שלמה… מה? שלמה אמר פסוק קשה. שלמה בקהלת אומר כך, “שמח בחור בילדותך… והלך בדרכי לבך”.
הלכה ד’ (סוף) — הפסוק “שמח בחור בילדותיך” (קהלת יא:ט) — פירוש רבינו יונה
והחלק של האחריות למה אתה מקבל את העונש הוא כי זה חלק מהבחירה הרעה שלך.
אומר רבינו יונה, ושלמה אמר פסוק קשה בקהלת, הוא אומר כך, “שמח בחור בילדותיך”, עשה את בחירותיך, “והלך בדרכי לבך”, ודע, “כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט”, אבל דע שכל מה שתבחר ילך אחר כך להביא עמו את התוצאות במשפט.
אומר, כלומר, דע שיש בידך כח לעשות, דע שאתה יכול לעשות זאת, וזה “והלך בדרכי לבך”, זה דברים שאתה בוחר, ורק דע שהמשפט שיבוא עם זה הוא תוצאה מזה, שהוא שם תולדה מזה.
“שמח בחור” — לא מצווה אלא קביעה
אולי הוא מתכוון לומר, “שמח בחור”, הוא לא מתכוון למצווה משלמה, זו שאלה קשה, הגמרא שואלת את השאלה, מה זה “שמח”? בחור צריך גם, למדנו “זכור את בוראך בימי בחורותיך”, זה גם עומד אצל שלמה.
הוא מתכוון לומר, אתה יכול להיות “שמח בחור”, במילים אחרות, רואה שאתה יכול, “שמח בחור”, בחור פירושו שיש לו כבר בחירה, כן, הוא יכול הרבה דברים, כי אדם בגיל מבוגר הוא כבר תקוע, הוא כבר עשה הרבה בחירות לפני כן, הוא לא תמיד יכול להשתנות.
רואה שאתה יכול, ממילא דע שזה לא מוריד את המשפט, המשפט הוא לפי מה שאתה עושה. אז, אתה חושב שאתה בחור, אתה חייב להיות כך? אתה לא חייב להיות כך, אתה יכול להיות כך, אתה יכול להיות שמח, אתה יכול ללכת בדרכי לבך, תוודא ללכת בדרכי לבך הנכונים, לבך יהיה ברמה טובה לעשות את הדבר הנכון.
—
הלכה ה’ — ידיעת ה’ ובחירה חפשית
השאלה: ידיעה קודמת ובחירה חפשית
עכשיו קשה עוד שאלה, שאלו שאלה אחת, עכשיו זה דבר בסיסי, הדבר הראשון הוא אפילו, איך היה כתוב? “ואל תתמה ותאמר”, שאלה אחת שבני אדם יכולים לשאול היא, “הרשות אדם נתונה לו”, מה זה אומר, הקב”ה אינו בעל הבית? אין סתירה עם זה, כי כל דבר יש לו את הטבע שלו.
עכשיו יש אפילו שאלה טובה יותר, כלומר, אותה שאלה לא ענתה על השאלה, יש עוד שאלה עמוקה יותר. בואו נראה מה כתוב, “שמא תאמר”, אדם ישאל כך, “והלא הקב”ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה”, הקב”ה יודע הכל עוד לפני שזה קורה, הוא יודע את כל מה שיהיה. הוא יודע, הוא יודע, הוא יודע. הוא יודע. אם כך, אז הוא… אם הוא יודע אם כך…
הבעיה היא לא רק “הקב”ה יודע” — הבעיה היא “כבר יש ידיעה”
או א’ או ב’. כשהקב”ה יודע כל הדברים, ולא רק זה, לא כתוב שם, אבל אנחנו מדמיינים שהקב”ה יודע כבר לפני שקרתה העבירה. למה רק תדע מה כתוב ביסודי התורה? לא ברור. הוא רואה שהקב”ה יודע לפני העבירה.
אוקיי, על כל פנים, הרמב”ם אומר דבר כזה… כי הוא כבר עומד כמו תמיד, ממילא אין לפני זה ואחרי זה. אוקיי, אוקיי. ואיפה היה כתוב שהקב”ה יודע את כל המעשים? בפרק ב’? כן. הקב”ה יודע את הכל, הוא היודע עצמו הוא הידוע. אבל הרמב”ם מוסיף כאן שהוא יודע קודם שיהיה. ממילא מגיעים אנחנו לשני הצדדים.
השאלה היא שאלה מפורסמת. או שהוא יודע שאתה תהיה צדיק או רשע, או שהוא לא יודע, נכון? שואל, אם ידע, אם הקב”ה יודע שהאדם יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק. איך אתה יכול אחר כך ללכת נגד הידיעה, כי הקב”ה כבר יודע?
לא אי אפשר שהוא ילך נגד הידיעה, כי אז הוא לא יודע. הקב”ה יודע, הבעיה היא שכבר יש ידיעה. הבעיה היא לא רק שהקב”ה הוא יודע, הבעיה היא שכבר יש ידיעה. הקב”ה הוא בסך הכל זה שיודע הכל.
אפשר דרך אגב לשאול את אותה שאלה בלי הקב”ה, אבל אז לא היה קשה, כי אז היה אומר שלא יודעים, כי הטבע הוא שאי אפשר לדעת. הקב”ה הוא לכאורה יוצא מן הכלל מהטבע. הקב”ה לכאורה צריך לומר שהוא יודע כן הכל לפני שזה יקרה. אם כך, תאמר או שאתה לא יודע, הקב”ה לא יודע משהו, או שהקב”ה יודע, אני יכול אחר כך ללכת נגד הקב”ה?
והרמב”ם, אם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי ידע. זה לא היה ידיעה. הקב”ה ידע שהוא יהיה צדיק, ולמעשה הוא נעשה רשע. הפשט הוא שידיעת הקב”ה לא הייתה ידיעה. הוא התכוון כך.
השאלה היא, איך עובדת הידיעה של הקב”ה? אנחנו מחזיקים שאדם יכול תמיד לבחור. איך זה מסתדר עם הידיעה של הקב”ה שהוא יודע הכל מראש?
תשובת הרמב”ם — “ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”
הרמב”ם שואל שאלה על הקב”ה, איך הקב”ה יכול לדעת דבר שהוא ביד אדם? ולמעשה, אם נאמר שהוא לא יודע, הרי זה חסרון, שנאמר שהקב”ה לא יודע משהו. אז צריך לומר לכאורה שהקב”ה יודע כן. הוא לא מביא ראיה, הוא אומר שזה לא יכול להיות. ומובן, הצד השני של השאלה הוא, אם הקב”ה יודע כן, הרי זו סתירה, כי אז לבני אדם אין בחירה.
אומר הרמב”ם כך: “דע שאתה צריך לדעת, כן, הקב”ה יודע, ואתה גם צריך לדעת, כן, לדעת צריך אתה… כאן יש קפיצה כאן. לא, כאן, צריך אתה לדעת… האש כבר תרגם את האיי? מה כתוב כאן? יש לי עדיין כאן את ה… אה, הם רצו כאן. אוקיי, לדעת צריך אתה, דע שאתה צריך לדעת שתשובת שאלה זו, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, זה ארוך יותר מגודל העולם ורחב יותר מהים. זה מאוד עמוק, זה דבר עמוק מאוד. וכמה עיקרים גדולים והרים רמים תלויים בה, הרבה עיקרים גדולים והרים גבוהים תלויים בה, תלויים בתשובה לשאלה הזו. ואיני נכנס בדבר זה, ואני לא נכנס לכל הדבר הזה, אבל אומר לך מעט, אבל אני אומר לך קצת, וצריך אתה להבין בדברים שאומר, ואתה צריך קצת להבין את הדברים שאני אומר לך עכשיו.
הערה חשובה: מה הוא ה”עומק” — לא סתירה, אלא ידיעת ה’
אני צריך לומר הערה חשובה שהעולם לא תופס, מה הנושא של העומק? אנשים חושבים שהרמב”ם אמר שיש סתירה, לכאורה. הרמב”ם לא אומר שיש סתירה, הוא שואל שאלה, איך הקב”ה יכול לדעת? אבל אנשים חושבים שיש סתירה, וממילא זה כל כך עמוק שיכולה להיות סתירה. העומק הוא שיש סתירה, ואנחנו הקב”ה צריך לומר.
אבל האמת היא, מה הרמב”ם אומר מה עמוק, הוא ידיעת ה’. איך הקב”ה יודע, ידיעת ה’ היא פלא. הוא מבין שידיעת ה’, הקב”ה הוא דבר מאוד עמוק. כמה עיקרים גדולים, צריך להבין בכלל מה זה אומר הקב”ה, מה זה אומר ידיעה. איך הכל מבואר במקום אחר. ר’ נתן דיבר על זה קצת, אבל גם בקיצור גמור.
אז מובן, במילים אחרות, העומק הוא להבין את הקב”ה. במילים אחרות, הרמב”ם אומר, אתה רוצה להבין איך הקב”ה יודע? וידיעת ה’, אתה רוצה שהקב”ה יודע, מובן שזה מהלך עמוק. אז כשאתה חושב על הידיעה של הקב”ה בצורה קטנה, אז באמת יש מקום לשאלה. אבל ברגע שמבינים את עומק הדבר של ידיעת ה’, השאלה נופלת. וזה הוא הולך להסביר על קצה המזלג איך זה נופל. אבל הוא אומר שאתה לא צריך לחשוב שאתה מבין את זה לגמרי.
היסוד: “הוא ודעתו אחד” — ידיעת הקב”ה אינה כידיעתנו
אומר כך: כבר ביארנו בפרק י”א מהלכות יסודי התורה, שזה שאומרים שהקב”ה יודע הכל, לא אומר כמו שאומרים על אדם שהוא יודע הכל. שהקב”ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו, כשאדם יודע הידיעה היא משהו שהוא בחוץ ממנו. הוא לא נולד עם הידיעה, הוא קנה איזו דעת, יש לו איזו דעת והוא השיג אותה. כבני אדם שהם ודעתם שנים, הם ודעתם הם שניים. מובן, לא הייתה לו הדעת, ואחר כך הוא קיבל את הדעת.
אבל דעת הקב”ה אינה מסוג הדעת הזה, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, הקב”ה ודעתו הם אחד. זה לא פשט שהקב”ה נעשה חכם יותר, הוא קיבל יותר דעת. אז הקב”ה ודעתו אחד.
אומר, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, אדם עם הדעת הקטנה שלו לא יכול להשיג את הדעת שיש לקב”ה.
הפסוק “כי לא יראני האדם וחי” — אי אפשר להבין מהות הבורא
ביסודי התורה היה כתוב שאדם לא יכול להבין מה זה חומר, לא כל שכן, כמו שהיה כתוב שם. אדם מורכב מגוף ונפש, זה הוא לא יכול להבין. זה היה כתוב ביסודי התורה פרק ב’. אני רק רוצה לדייק בלשון שהיה כתוב שם. הוא גם שם אמר את אותו דבר, אין כח בפה לאמרו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, אדם לא יכול להבין את זה על בוריו.
למדנו אז, מאחר והקב”ה יודע את ידיעתו אחרת מהידיעה שלנו, הוא יודע אותנו בדרך טובה יותר ממה שאנחנו יכולים לדעת שהוא יודע אותנו.
וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, כמו שאדם אין לו כוח להשיג ולתפוס את מהות הבורא, מה הקב”ה, שנאמר “כי לא יראני האדם וחי”, אדם לא יכול לראות את הקב”ה. לראות את הקב”ה לא יכול לומר לראות את הקב”ה בגוף, כי לקב”ה אין גוף. אלא מה זה אומר שאי אפשר לראות את הקב”ה? אין כח באדם להבין מהות הבורא מה הוא, ואם דעתו היא אותו דבר וחלק, והוא אומר שזה הוא כן, אז נאמר להבין שאנחנו לא מבינים את הקב”ה, אומרים שאנחנו לא מבינים את הדעת, כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא.
הפסוק “כי לא מחשבותי מחשבותיכם” (ישעיה נה:ח)
כמו שהנביא אמר, והנביא אומר “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי”. הידיעה שלי אינה אותה ידיעה כמו ידיעת אדם, אומר, ומאחר שאין בנו כח, אין לנו את הכוח את האפשרות להבין איך הקב”ה יודע מה זה אומר הידיעה של…
חידוש המפתח: אתה לא יודע כלום מה אתה מתכוון כשאתה אומר “הקב”ה יודע”
ובמילים אחרות, אומר הרמב”ם כך, יש לך שאלה, ואתה רוצה להסיק מזה מסקנה, אתה לא מבין איך יכול להיות שהקב”ה יודע, ואתה רוצה לומר את זה, אם כך חייב להיות שלבני אדם אין רשות? תגיד עוד משהו, מה זה אומר לך בכלל שהקב”ה יודע, אתה יודע שהקב”ה יודע, ידיעתו היא חלק ממנו, אין לך שום מושג על מה אתה מדבר, כשאתה אומר שהקב”ה יודע אין לך שום מושג מה אתה אומר.
אז עזוב, עזוב את הנושא של ידיעת ה’, זו עובדה שהקב”ה, אני יודע שהוא יודע, אבל הדרך שהוא יודע, מה זה אומר בכלל על הקב”ה ידיעה, זה אותו פירוש כמו מה זה אומר להיות הקב”ה, אתה לא יודע בכלל מה אתה מתכוון אז אתה יכול לעזוב יותר שאלה, זה נעשה גדול יותר אולי להיות מלאך אני לא יודע משה רבינו עכשיו מבין מה זה אומר, אבל עזוב צריך ידיעת ה’ כי ידיעת ה’ לא נכנסת כאן אתה לא מבין את זה.
מה אתה כן צריך לדעת — בחירה היא ודאי
אבל מה אתה כן צריך לדעת?
אה, כי נודע ולא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא שלא לעשות כך.
ושוב בחוזקה את הדבר שבחירה היא דבר חשוב מאוד שאדם יבין שיש בחירה, ואת הדבר הזה, את הסיבוך של ידיעת ה’ לדעת שלקב”ה יש באמת דעת, אבל לא את הדעת שצריך להבין בצורה פשוטה כזו ושזה יהיה סתירה לבחירה.
הערה: חובת הלבבות
מישהו יאמר, אבל הרמב”ם אומר, הוא שמע, הוא מאמין בתורה, הקודם אומר שכתוב בתורה, זה מוכרח, הוא רוצה לעשות את זה.
אבל הקב”ה התורה אומרת גם שהקב”ה יודע.
אומר הרמב”ם, שלקב”ה יש דעת, שהקב”ה יש דעת.
כמו שכתוב בדברי חכמה, כתוב שם בחובת הלבבות, “הדעת”, הוא מביא שם בדיוק להיפך, כתוב שם שהקב”ה יודע הכל.
אומר הרמב”ם, לא, זה שלקב”ה יש דעת, זה שלאדם יש רשות, זה לא רק מקבלת הדעת לבד. הרמב”ם אמר קודם שיודעים את זה כי התורה והנביאים אומרים שכר ועונש, אבל לא רק בגלל זה, אלא הדבר הוא שלאדם יש רשות בידו, אלא בראיות ברורות מדברי חכמה. אפשר גם להבין את זה מדברי חכמה.
אז מה הוא מתכוון לומר הוא, לכאורה אדם יאמר, יש לי פסוק הפוך, כתוב שהקב”ה יודע את כל מה שאני עושה, אני מאמין באותו פסוק, הקב”ה הוא כל יכול. מה שיודעים בבירור, מדברי החכמה, כתוב כאן, זה פשוט, ולכאורה אותה חכמה היא לא אין כח אדם להשיגה, כל אחד יכול לראות שאדם הוא דבר, טבע, שיש לו רשות.
את זה אתה צריך לדעת בבירור. אחד, תאמין לי שהקב”ה הוא אמת, אבל זה כבר דברים עמוקים, תבין כשהקב”ה יבין לך.
“וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו” — הקב”ה עצמו אומר זאת
אז זה רואים מאוד, הרמב”ם אומר את שני הדברים, שדנים את האדם על כל מעשיו לפי מעשיו, דנים את האדם על כל מעשיו לפי איך הוא עשה אותם, אם טוב ואם רע, שאדם אחראי על מעשיו, וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו. זה העיקר שכל דברי הנביאים, כל דברי התורה והנביאים, אולי הנביאים הוא מתכוון לומר, שהנביאים באים מהקב”ה, ידיעת ה’, הקב”ה עצמו אומר את זה, לא רק… זה גם, אנחנו החזקנו שאנחנו יודעים את זה, אבל הקב”ה עצמו אומר את זה.
ממילא, אל תאמר שאתה מאמין יותר בקב”ה מהנביא. אם הנביא אומר שדנים אדם לפי מעשיו, אל תאמר “אני חושב שלקב”ה יש ידיעה”. להיפך, כל דברי הנביאים תלויים בידיעה שלאדם יש רשות נתונה לו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Repentance, Chapter 5 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture: Laws of Repentance Chapter 5
Introduction — Structure of Chapters 5–10 in Laws of Repentance
The Rambam’s words: After chapters 1–4 (the laws of repentance proper), the Rambam transitions to “ikarim hanigra’rim imah” — principles that are connected with repentance.
Explanation: Laws of Repentance is divided into three groups: (a) chapters 1–4 — the laws of repentance proper; (b) chapters 5–7 — the principle of “reshut” (free will); (c) chapters 8–10 — the principle of reward and punishment / “the good stored away for the righteous,” the world of souls.
Insights and explanations:
1. “Reshut” and not “bechira”: The Rambam never uses the word “bechira” — he specifically says “reshut.” The word “reshut” doesn’t just mean permission, but rather dominion, mastery, ownership — a person is the master over his own actions.
2. Logical connection between the groups: The end of chapter 4 (that even when repentance is difficult, one can still do repentance) naturally leads into chapter 5 — because repentance is only relevant if a person has reshut. And reward and punishment are only relevant if the person himself is the one who sins. Chapter 7 makes the connection explicit: “Since every person’s reshut is given to him, a person should strive to do repentance.”
3. Structure of chapter 5 itself: The chapter is divided into three parts: (a) the basic fact that a person has reshut (halacha 1–2); (b) against the “evil opinion” of “fools” who say otherwise (halacha 2–4); (c) two questions — (1) if a person conducts himself, what is the concept of God’s providence? (2) God knows everything (yediah), how does this align with reshut? (halacha 5). It is emphasized that the second question is a question on yediah, not on reshut/bechira.
—
Halacha 1 — “Reshut kol adam netunat lo”
The Rambam’s words: “Reshut kol adam netunat lo. If he wishes to incline himself to the good path and be righteous — the reshut is in his hand. And if he wishes to incline himself to the evil path and be wicked — the reshut is in his hand. This is what Scripture states: ‘Behold, man has become like one of us, knowing good and evil.’ Meaning, this species of man has become unique in the world, and there is no other species similar to him in this matter, that he himself, with his own knowledge and thought, knows good and evil and does whatever he desires, and there is no one who can prevent him from doing good or evil.”
Explanation: Every person has reshut (mastery) over his actions. If he wants to be righteous — he can. If he wants to be wicked — he can too. The human species is unique in the world — no other creature can, on its own, with its own knowledge and thought, know good and evil and do what it wants, with no one able to prevent it.
Insights and explanations:
1. “Lehatot atzmo” — a process, not a single act: The Rambam doesn’t say that a person “does what he wants” simply. He says “lehatot atzmo lederech tovah velihyot tzaddik” — one doesn’t become righteous with a single act. “Lehatot atzmo” can take a very long time, it’s a process, a long path of inclining oneself each day a bit more in the right direction, through hilchot deot, hilchot teshuva, etc.
2. Distinction between “ratzon” and “reshut”: The Rambam doesn’t say “a person does what he wants.” He says: “If he wishes… the reshut is in his hand.” Ratzon is one thing, reshut is another. If a person wants — he has the dominion/power to carry it out. No one can stop him. But the Rambam doesn’t speak about the ratzon itself — he speaks about the fact that when the ratzon exists, the path is open. A person can be conflicted — he wants and he doesn’t want — but if he truly wants and carries it out, he can arrive.
3. “Ha’adam” with the definite article — the species, not Adam Harishon: The Rambam interprets “ha’adam” not as Adam Harishon the specific person, but as the human species — the type of creature called human. The rule is (as the Ibn Ezra notes): a proper noun cannot receive the definite article — one doesn’t say “ha’Yitzchak” or “ha’Yoel.” The definite article only comes on a collective noun, a type of thing. Therefore “ha’adam” means — the human as a species.
4. “Ke’achad mimenu” — not like the angels, but unique in the world: The Rambam interprets not “ke’achad mimenu” as “one of us” (i.e., of the angels). He interprets it that man is the only one of his kind — “echad ba’olam,” unique among all species of living creatures in the lower world (olam tachat hashamayim, not olam hamalachim). No other creature has the power of independent knowledge of good and evil. “Ba’olam” doesn’t mean in the entire creation, but in the olam hatachton — tachat hashamayim. In the olam hamalachim there is indeed “ke’achad mimenu” — there too are creatures with knowledge. But in the physical world, man is unique. [Note: “Domeh lamalachim” is not the topic here — the Rambam isn’t speaking here about man being similar to angels (which is perhaps the topic in Yesodei HaTorah chapter 4 regarding the soul), but about the specific point that man is the only one who has reshut.]
5. “Lada’at tov vara” — more than just knowing: “Yodea” doesn’t just mean that he knows what is good and what is bad. The Rambam adds: “Me’atzmo, beda’ato uvemachshavto yodea hatov veha’ra ve’oseh kol mah shehu chafetz.” This means: man knows on his own, from his own power, and therefore does whatever he wants — the “da’at” leads to the “oseh.” He isn’t one who is forced, but one who knows and chooses.
6. God cannot, as it were, stop man: The Rambam brings the continuation of the verse — “Pen yishlach yado velakach gam me’etz hachayim” — as proof that even God must, as it were, “protect” against what a person can do. If God could stop man, He wouldn’t have needed to expel him from Gan Eden. With an animal, God doesn’t have this problem — He can make the animal’s will be different, or He stops it directly. But a person is different — he is the only one whom God cannot control regarding his actions, because the person himself is in control of them. This is the deeper meaning of “reshut netunat lo.”
7. The Rambam’s approach with verses: The Rambam has an obligation to bring a verse for everything. The verse isn’t the source of the reasoning, but the Rambam brings it as support.
—
Halacha 1 (continued) — “Hu she’Yirmiyahu amar: Mipi Elyon lo tetze hara’ot vehatov”
The Rambam’s words: “This is what Jeremiah said: ‘From the mouth of the Most High neither evil nor good comes forth.’ Meaning, the Creator does not decree upon man to be either good or evil. And since this is so… it turns out that the sinner has caused loss to himself. Therefore it is fitting for him to weep and lament over his deeds that he did to his soul and repaid it with evil. And this is what is written after it: ‘Why should a living man complain, a man about his sins.’”
Explanation: The Rambam brings a second verse (Eicha 3:38) as proof that God does not decree upon man to be good or evil. The sinner has ruined himself, and therefore it is fitting for him to weep over his own sins.
Insights and explanations:
1. Two verses on two points: The Rambam brings two separate verses: (a) “Behold, man has become like one of us” — on the positive point that a person has reshut; (b) “From the mouth of the Most High neither evil nor good comes forth” — on the negative point that no one decrees upon him and no one makes him go any particular path.
2. “Hara’ot vehatov” doesn’t mean events — it means human actions: The verse “From the mouth of the Most High neither evil nor good comes forth” doesn’t mean bad weather or good events in creation. The Rambam interprets that it speaks of evil and good of people — God has not taken away from man the reshut and kept it for Himself, but on the contrary, God has given man the reshut himself to become good or evil.
3. Connection to Laws of Repentance chapters 1–4: The Rambam previously (in Laws of Repentance) taught that anguish and weeping is a good thing for a penitent. Here he brings the foundation for this: if it were that God made man a sinner, he would perhaps need to accept the decree with love. But since he did it himself, it is fitting for him to weep and complain.
4. “Ra’ui lo” here means differently than “ra’ui” later: Here “ra’ui lo” means — it is fitting, it is good that he should do it. Later in halacha 2, “ra’ui” means — he has the potential/possibility.
5. “Mah yit’onen adam chai gever al chata’av” — the Rambam’s interpretation: The Rambam interprets the verse thus: “Mah yit’onen adam chai” — about what can a person complain at all? Answer: “Gever al chata’av” — a person can complain about his sins that he himself chose to be evil. “Gever al chata’av” is not a reason why one shouldn’t complain, but on the contrary — this is the only matter about which a person can complain. If it came from God, what does a person have to blame himself for? But now when we know that the person did it himself, there is indeed a place for complaint. Rashi in Eicha agrees with the Rambam’s interpretation.
6. Rashi’s two interpretations: Rashi has two interpretations of “Mah yit’onen adam chai.” The first interpretation speaks of bad things that happen to a person — he should know that it comes from his own deeds. The second interpretation (davar acher) is the Rambam’s interpretation. The Rambam didn’t take Rashi’s first interpretation, but the second.
7. The Rambam’s interpretation of the Gemara with the ministering angels: The statement of Chazal “The day that the Holy One said ‘Behold, man has become like one of us’ — the ministering angels eulogized before Him” is interpreted not about a specific day (like Rashi), but that God grieves over most people — always, with every person.
8. “Mah yit’onen” as an answer to all of Eicha: The verse “Why should a living man complain, a man about his sins” is an answer to the entire Megillat Eicha. Until now we weep over the destruction — comes the answer: we ourselves sinned. A person should take responsibility and weep over his own sins.
9. “Shehareshut adayin beyadenu” — a special insight: The Rambam doesn’t just say that a person had reshut, but that “hareshut adayin beyadenu” — the reshut is still in our hands. This is an insight against what a person might think that after sinning he has already lost his free will and can no longer do repentance. No — even after sinning he still has full reshut.
10. “Nachpesa derachenu venachkora” — for people who think they have no free will: The verse “Let us search and examine our ways and return to Hashem” speaks to people who think they no longer have any paths, that they can no longer. The verse says: let us search our paths — because there is still a path.
11. Precision in “ad Hashem” — the greatness of reshut after sinning: “Ad Hashem” — not just “let us do a bit of repentance,” but until God Himself. Even after sinning, a person still has such strong reshut that he can reach the highest level. Not just become a bit better, but “ad Hashem.”
—
Halacha 2 — “Al ya’avor bemachshavtecha davar zeh she’omrim tipshei ha’umot verov golemei bnei Yisrael”
The Rambam’s words: “Let this matter not pass through your mind that the fools of the nations and most of the unformed of Israel say, that the Holy One, blessed be He, decrees upon a person from the beginning of his creation to be righteous or wicked. This is not so, rather every single person is capable of being righteous like Moses our teacher or wicked like Jeroboam, or wise or foolish, or merciful or cruel, or stingy or generous, and so with all other character traits. And there is no one who compels him or decrees upon him or draws him to either of the two paths, but he himself, of his own accord and with his own knowledge, inclines to whichever path he wishes.”
Explanation: The Rambam warns against the false belief that God determines from the beginning whether a person will be righteous or wicked. Every person has the potential to become a righteous person like Moses our teacher or a wicked person like Jeroboam, a wise person or a fool, merciful or cruel. No one forces him, no one decrees upon him, no one drags him — he himself inclines to whichever path he wants.
Insights and explanations:
“Al ya’avor bemachshavtecha” — the Rambam’s language for errors
1. “Al ya’avor bemachshavtecha” vs. “Al tomar”: Whenever the Rambam states something false, he doesn’t say “al tomar” (you should not say), but “al ya’avor bemachshavtecha” (it should not pass through your mind). This is not a language of prohibition to think, but a language that means this is a type of thing that is beyond thought — because truth can be thought, but a lie cannot enter into thought. The Rambam means that this is so false that it is literally beyond the realm of thought. (Consistent with what was learned in chapter 1.)
“Tipshei ha’umot verov golemei bnei Yisrael” — whom does the Rambam mean?
2. “Tipshei ha’umot” means the official doctrine of nations: “Tipshei umot” apparently doesn’t mean individual foolish people from the nations, but “umot hatipshim” — the official belief of certain religions. Specifically, the Rambam means the Ash’ariyah (a stream in Islam), who officially hold that man has no free will (denying reshut). They hold that God makes people righteous or wicked. They struggle with the question of reward and punishment, but their official position is thus. (The Rambam calls them elsewhere “Kahagarim.”) Not the Christians — whose system is perhaps more similar to free will — but specifically the Ash’ariyah.
3. “Golemei bnei Yisrael” — not-yet-finished Jews: About Jews, the Rambam doesn’t say “tipshim” but “golemim” — which means “not yet finished.” A Jew has the potential to reach perfection, and when he doesn’t arrive he remains a golem. “Golem” means not yet finished, not yet developed. The distinction between “tipshim” (by nations) and “golemim” (by Jews) is that by nations it is a fixed foolishness, by Jews it is a state of not-yet-completeness.
4. “Rov golemei bnei Yisrael” — means most Jews: The Rambam indeed held that most Jews are golemim — because most people are golemim, there are a few wise people and many golemim. One is a golem much longer, because when one is finished one ceases to be a golem. But every person has the possibility to become wise. The Rambam also held that people chose to be foolish and golemim — and since they chose to be foolish, they have wrong beliefs.
“Ra’ui lo lihyot tzaddik keMoshe Rabbeinu o rasha keYarov’am”
5. “Ra’ui” doesn’t mean reshut — it means possibility, potential: “Ra’ui” means it is possible, it lies in his hands, he has the capabilities. He has the potential to become righteous or wicked.
6. “Tzaddik keMoshe Rabbeinu” — not a prophet like Moses, but choosing good like Moses: The Rambam doesn’t mean that every person can become a prophet like Moses our teacher or a sage like Moses our teacher. He means that every person can choose good just as Moses our teacher did. Moses our teacher’s prophecy perhaps came from God — but his righteousness he made himself. The point is: Moses our teacher made himself into Moses our teacher, Jeroboam made himself into Jeroboam. God did not make Moses our teacher become what he became.
7. Free will in three categories — righteousness, wisdom, and character traits: The Rambam includes in the list: righteous/wicked, wise/fool, merciful/cruel, stingy/generous, and all other character traits. Free will and reshut exist for everything: (a) righteousness and wickedness, (b) wisdom and foolishness, (c) character traits. “Wise or fool” doesn’t mean one is born with a smart head — it means one can develop wisdom, one can acquire wisdom. A wise person is one who learns and knows the truth; a fool is an ignoramus who doesn’t know the truth. This connects to the Eight Chapters where the Rambam speaks of “ma’alot sichliyot” — not innate intelligence, but developed wisdom.
8. “Ra’ui” doesn’t mean fifty-fifty: The Rambam doesn’t mean that every person is fifty-fifty. As he explains in Laws of Character Traits, there is a person who has a certain greater inclination toward levity (or other traits), but he still has the reshut to change himself. The main point is not that from a person’s side he can start with a different type of nature — the point is: with whom is the reshut? With the person himself.
“Ve’ein lo mi sheyichpehu velo gozer alav velo moshcho”
9. Three languages of negation — compulsion, decree, drawing: The Rambam says three things: (a) no one compels him (kefi’ah), (b) no one decrees upon him (gezerah), (c) no one draws him (meshicha). “Moshcho” connects to Laws of Character Traits, where the Rambam speaks that sometimes a person has an attraction — but even the attraction, the person himself is responsible for it. No one drags you — you drag yourself. There is attraction, but there is no fixedness. A person cannot force himself (there is no compulsion from outside), but attraction exists — and even the attraction comes from “mida’ato, noteh” — the inclination creates an attraction, if he turns with such people, he can be drawn to such people.
10. “Hu me’atzmo umida’ato” — two aspects: “Me’atzmo” — from what is in him; “mida’ato” — from his own knowledge. A person can be drawn by his friends, but he also has free will over this, to want which friends he should befriend.
—
Halacha 2 (continued) — “Ve’ikar zeh hu ikar gadol vehu amud haTorah vehamitzvah”
The Rambam’s words: “And this principle is a great principle and it is the pillar of the Torah and the commandment, as it says: ‘See, I have set before you today life and good, and death and evil… and you shall choose life.’”
Explanation: The principle of reshut is the foundation upon which the entire Torah and commandments stand — because without free will there is no relevance to any command, any reward and punishment, any repentance.
Insights and explanations:
1. Two types of “pillars” by the Rambam: In Laws of Foundations of the Torah chapter 1, the Rambam writes “yesod hayesodot ve’amud hachochmot” — this is the pillar of wisdom, of knowledge of God. Here in Laws of Repentance he writes “amud haTorah vehamitzvah” — this is a different type of pillar. The principle of reshut is not the pillar of knowing the truth (wisdom), but the pillar of Torah and commandments — the practical life of a Jew. Because without this principle of reshut, a person can never begin to do repentance or keep Torah and commandments, because he will think he is bad because God made him that way.
2. “Natati” — not just “before you” but “given”: The word “natati” doesn’t just mean “I place before you,” but “I have given you.” All reshut belongs to God, but He has transferred it to man. It is built into creation that man should have reshut over himself.
3. “Kol sheyachpotz ha’adam la’asoto mima’aseh bnei adam oseh” — a limitation of free will: The Rambam limits: everything that is “within the realm of human action” a person can do — whether good or evil. But not things that are not human (like “dancing to the sky”). Free will means what people can do. If we see a person who did it, it’s clear that it’s a human thing, and no person is exempt from this.
—
Halacha 3 — “Mi yiten vehaya levavam zeh lahem” and why this is the pillar of Torah
The Rambam’s words: The Rambam brings the verse “Would that they had such a heart to fear Me all the days” as proof that “the Creator does not compel people nor decree upon them to do good or evil, but everything is given over to them.” Then: “If God were to decree upon man to be righteous or wicked, or if there were something that draws man by necessity from his birth to any of the paths… as the fools, astrologers, imagine in their hearts — how could God have commanded through the prophets ‘do this and don’t do that, improve your ways and don’t follow your wickedness’… and what place would there be for the entire Torah?”
Explanation: After the giving of the Torah, God says “if only” Jews would always have the fear of Heaven they had at the giving of the Torah. This “if only” proves that God does not compel. Then the Rambam brings the logical argument: if God were to decree, or man’s nature/mazal were to force him — there would be no place for prophets, for ethics, for Torah and commandments at all.
Insights and explanations:
1. Why do we need the second verse “mi yiten”? A person might think that “See, I am setting before you” only applies before the giving of the Torah — but after the giving of the Torah, when God has already given the Torah, He is indeed decreeing upon us to keep it. Therefore the Rambam brings the verse “mi yiten” which is after the giving of the Torah — to prove that even after giving the Torah, God did not force us to keep it. He gave the Torah, but with the Torah still the reshut for us to decide.
2. “Mi yiten” — God says “if only”: How can God say “if only”? If we believed that everything is in God’s hands, there is no place for “if only.” The “if only” proves that God has given over the reshut to man. (There is a Gemara and a Midrash about the word “mi yiten” — that it means “if only” — and all commentators, Rambam, Ibn Ezra, learn this way.)
3. Two types of errors — two types of enemies of free will: The Rambam fights here against two separate systems:
– (a) “God decrees upon man” — certain religious systems (or certain beliefs even among Jews) that say that God Himself determines whether a person will be righteous or wicked.
– (b) “Fools, astrologers” — people who believe that the constellations/stars determine man’s nature. This is perhaps more relevant to Jews, because Jews don’t believe that God decrees evil, but they can fall into the error that mazal determines.
4. “Toladto” means nature/mazal, not creation: The Rambam’s word “toladto” doesn’t mean “techilat beri’ato” (how God created him), but his nature when he was born — that is, the mazal under which he was born. This is the connection to “astrologers” — they think that the stars determine man’s nature, and nature determines whether he becomes righteous or wicked.
5. One of the main reasons why the Rambam is against astrologers: One of the greatest reasons why the Rambam fought so strongly against astrology is specifically because of this — because astrology says one can see in the stars whether a person will be righteous or wicked, and this takes away free will, which is the pillar of Torah and commandments.
6. If not free will — prophecy, Torah, ethics fall away: The Rambam’s question: how could God have even sent prophets to say “improve your ways and deeds”? How is ethics relevant? What place did “the entire Torah” have? If man is already decreed to be that way — “kevar nigzar alav” or “toladto timshechenu ledavar she’i efshar lo lehipared mimenu” — everything is in vain.
—
Halacha 4 — Three proofs from Torah for free will, and the answer to “Kol asher chafetz Hashem asah”
The Rambam’s words: The Rambam brings several proofs for free will: (1) from the verse “See, I am setting before you”; (2) from the entire concept of Torah — that there are commandments and warnings, one must be able to do or not do; (3) from the justice claim — “By what law and what justice would we punish the wicked or reward the righteous if it was decreed upon him?” — “Shall the Judge of all the earth not do justice?” Then the Rambam brings the question: “How can man do whatever he desires… when nothing happens in the world without the permission of its Master?” with the verse “Whatever Hashem desires, He does in heaven and on earth.” The answer: “Know that the answer is that everything is done by His will, may He be exalted, even though our actions are given over to us… Just as the Creator desired that fire and air should rise upward… so He desired that man should have his reshut in his hand and all his actions given over to him, and there should be no one compelling him or drawing him, but he himself, of his own accord and with the knowledge that God gave him, does whatever a person is capable of doing.” Then: “Therefore we judge him according to his deeds, if he did good we do good to him, and if he did evil we do evil to him.” With the verses “From your hands this came to you” (Isaiah) and “They also chose their own ways” (Isaiah).
Explanation: The Rambam answers the question of how free will aligns with God’s omnipotence: God Himself wanted man to have reshut. Just as He built into fire the nature to go up, so He built into man the nature of free will. Therefore reward and punishment are just — because the person himself is responsible for his actions.
Insights and explanations:
Three separate proofs from Torah — not two
1. Three proofs: The Rambam brings three proofs from Torah for free will, not just two:
– Proof 1: The verse “See, I am setting before you” — God gives it over into man’s hands, thus good and evil (reward and punishment) are “because of you, not because of Me.”
– Proof 2: From the entire concept of Torah — not from specific verses, but from the very idea: if there are commandments and warnings, man must be able to do or not do. “Not just the prophets, because the prophets give ethics based on the Torah, but also the entire Torah itself” — if there is a Torah with commandments, free will must exist.
– Proof 3: The justice claim — “By what law and what justice would we punish the wicked or reward the righteous if it was decreed upon him?” — “Shall the Judge of all the earth not do justice?” — it would be unjust to punish a person for something he is not responsible for.
Proof 2 is not a proof in itself — it’s a proof from what already stands in the Torah. Proof 3 has two parts: (a) that without free will the Torah doesn’t make sense, (b) that without free will there would be no justice.
The interpretation of “Kol asher chafetz Hashem asah bashamayim uva’aretz” — two approaches
2. Two possible interpretations of the verse:
– Interpretation 1 (simple): God can do whatever He wants — He has omnipotence in heaven and on earth.
– Interpretation 2 (the Rambam’s interpretation): Everything that happens in heaven and on earth — all actions of heaven and earth — are “chefetz Hashem.” Not that God can do what He wants, but that everything that exists is His will. “Aretz” also means the people who are “in control of the earth” — and their free will is also chefetz Hashem.
The Rambam’s answer relies on interpretation 2: “Know that the answer is that everything is done by His will, may He be exalted” — everything, including man’s free will, is chefetz Hashem. The verse is not a question on free will — it is proof for free will, because free will itself is chefetz Hashem.
Free will as “teva ha’adam” — the parable of fire and air
3. Free will is the “nature” of man: The Rambam’s answer is that free will is the “nature” of man, just as going up is the nature of fire. The Rambam calls this a “minhag shechafetz bo” — every creature has its nature that God built in:
– Fire has a nature to go up — it has no free will, it cannot decide tomorrow to go differently.
– A person has a different type of nature — he can “sometimes go up, sometimes down, according to his will.” But “the entire ability, the entire nature, is a nature of man.”
– The difference between fire and man is not that one has a nature and the other doesn’t — both have a nature. But man’s nature is a different type: he has a “free power.”
God “made the nature of fire, but now the nature of fire makes it go up, and not God makes it.” Just so: “God doesn’t want people to act directly, He wants people to have their free will.”
[Digression: The Rambam’s approach to nature — against popular understanding]
4. The Rambam’s general approach to nature: Most people don’t understand the Rambam’s approach. They think that “if there is nature there is no God, and God can only be salvation of God in the blink of an eye, miracles all the time.” The Rambam doesn’t hold this way. He holds that there is nature, and God made the nature. “God makes there to be a nature of fire, but He doesn’t make each piece of fire go up. He makes fire have such a nature that it goes up.” The same principle applies to man: God made man’s nature of free will, but He doesn’t make each particular choice directly.
Reward and punishment as part of nature — an insight in the “therefore”
5. Reward and punishment is not just fair — it’s part of nature: In the “therefore we judge him according to his deeds” lies an insight:
– Simple interpretation: Because he has free will, it is fair (just) to give reward and punishment.
– The insight: Reward and punishment is not just fair — it’s also part of nature. Just as the sphere “revolves
Reward and punishment as part of nature — an insight in the “therefore”
5. Reward and punishment is not just fair — it’s part of nature: In the “therefore we judge him according to his deeds” lies an insight:
– Simple interpretation: Because he has free will, it is fair (just) to give reward and punishment.
– The insight: Reward and punishment is not just fair — it’s also part of nature. Just as the sphere “revolves and goes” and brings with it all sorts of consequences, so the nature of free will brings with it that “good brings good to him, evil brings evil to him.” This is built into the nature of creation. If a person were compelled, there would be no fairness in giving reward and punishment. But here there is more than that — not only is it fair, but it actually comes out of this. The nature of free will brings with it that good brings good and evil brings evil — “it’s all part of nature.”
6. The language “mativin lo / meri’in lo” — nature, not direct providence? The language “if he did good mativin lo, and if he did evil meri’in lo” can be interpreted that “nature does good to him, not just God does good to him.” This aligns with the principle that reward and punishment is built into the nature of creation — not like a system that says reward and punishment is a miracle.
“Miyedechem hayetah zot lachem” and “Gam hemah bacharu bedarcheihem”
7. The verses from Isaiah as proof:
– “Miyedechem hayetah zot lachem” — the punishment that happened to you came from your own hands. “The chooser chooses both the evil deed and the evil consequence” — when one chooses evil, one also chooses the result.
– “Gam hemah bacharu bedarcheihem” — people themselves chose their ways, and whatever result came from their ways was part of their choice.
[Digression: The duplication of reward and punishment — Parashat Bechukotai and here]
8. Why does the Rambam repeat reward and punishment? The Rambam already mentioned earlier (in halacha 2–3, regarding Parashat Bechukotai) that because there is free will there is reward and punishment. Why does he repeat this here in halacha 4? The answer: Earlier he said that free will makes reward and punishment fair (just). Here he adds a deeper point: reward and punishment is not just fair — it’s part of the nature of creation, built into the same system as all other natural laws.
[Digression: Rabbeinu Yonah — “Semach bachur beyaldutecha”]
9. Rabbeinu Yonah’s commentary on “Semach bachur beyaldutecha” (Kohelet 11:9): Rabbeinu Yonah brings the verse “Rejoice, young man, in your youth and walk in the ways of your heart… for on all these God will bring you to judgment” — the verse means: you have the power to choose, you can walk in the ways of your heart, but you should know that for everything there will come a judgment, and the results are a consequence of your choices.
– “Semach bachur” — not a command but a statement: The Gemara asks a well-known question — how can Solomon say “rejoice, young man” when he also says “remember your Creator in the days of your youth”? The answer: “Semach bachur” is not a mitzvah or command, but a statement — you can rejoice, you can walk in the ways of your heart, because a young man still has full free will. A young man means he still has free will — he is not yet “stuck” in his ways like an older person who has already made many choices and can hardly change.
– The point: Because you are a young man and you have free will, you must know that this doesn’t remove the judgment — on the contrary, the judgment is according to what you do. Make sure that “the ways of your heart” are on a good level.
—
Halacha 5 — Knowledge of God and free will
The Rambam’s words: “Perhaps you will say: But doesn’t the Holy One, blessed be He, know everything that will be before it happens — did He know that this person would be righteous or wicked, or did He not know? If He knew that he would be righteous — it is impossible that he not be righteous, and if you say that He knew he would be righteous but it is possible that he be wicked — then He did not know the matter with certainty.” The Rambam’s answer: “Know that the answer to this question is longer than the earth in measure and broader than the sea, and many great principles and lofty mountains depend on it… We have already explained in chapter 2 of Laws of Foundations of the Torah that the Holy One, blessed be He, does not know with knowledge that is outside of Him like people, who are separate from their knowledge, but He, may His name be blessed, and His knowledge are one, and human knowledge cannot grasp this matter with certainty… And just as man has no power to grasp and find the truth of the Creator, as it says ‘for man shall not see Me and live’… so man has no power to grasp and find the knowledge of the Creator… This is what the prophet said: ‘For My thoughts are not your thoughts, nor are your ways My ways’… It is known without doubt that man’s actions are in man’s hand, and the Holy One, blessed be He, does not draw him nor decree upon him to do thus… and this is the principle upon which all the words of the prophets depend.”
Explanation: The Rambam poses the well-known problem of prior knowledge and free will: if God knows everything before it happens, how can a person have free will? Two sides: (a) if He knows that the person will be righteous — it is impossible that he not be righteous, and then there is no free will; (b) if we say He knows but it is possible otherwise — then He doesn’t know, this is not knowledge. The Rambam’s answer is that God’s knowledge is not like our knowledge — “He and His knowledge are one” — and a person cannot understand what this means, but free will remains certain.
Insights and explanations:
The problem is not just “God knows” — the problem is “there already exists knowledge”
1. The essential difficulty: The problem is not just that God is a “knower” — the problem is that there already exists knowledge, a fact that already exists. God is “merely” the one who knows everything — but the essential difficulty is that if there already exists knowledge, how can man go against it? One could incidentally ask the same question without God — if it were possible to know the future, that too would be a problem. But without God one would answer that one cannot know the future — it’s a law of nature that one cannot. But God is an exception to natural law, and He must know everything before it happens.
The Rambam’s addition: “Yodea kodem sheyihyeh”
2. A new element: In Yesodei HaTorah chapter 2 it already stated that God is “yodea et hakol, hu hayodea atzmo hu hayadu’a.” But here the Rambam adds that He is “yodea kodem sheyihyeh” — He knows everything before it happens. This is the new element that makes the question sharper.
The depth is knowledge of God — not a contradiction
3. What is the “depth” — not a contradiction, but knowledge of God: An important insight that “people don’t grasp”: People think that the Rambam says there is a contradiction between knowledge and free will, and the depth is that one must live with a contradiction. This is not correct. The Rambam asks a question — how can God know? — but he doesn’t say there is a contradiction. The true depth is knowledge of God itself — how God knows, what “knowledge” means by God. “How many great principles” — one must understand in general what “God” means, what “knowledge” means. When one understands the depth of the matter of knowledge of God, the question falls away. The Rambam goes to explain this “on the tip of a fork” — but he says one should not think one understands it completely.
The foundation: “Hu veda’ato echad”
4. God’s knowledge is not like our knowledge: When a person knows something, his knowledge is something outside of him — he wasn’t born with the knowledge, he acquired knowledge, “hem veda’atam shenayim.” But God’s knowledge is not that type of knowledge — “hu veda’ato echad.” It’s not that God “became smarter” or “got more knowledge.” His knowledge is part of His essence. In Yesodei HaTorah it already stated that a person cannot understand God’s essence — “kal vachomer” he cannot understand God’s knowledge, because the knowledge is God. “There is no power in the mouth to say it nor in the heart of man to know it with certainty.”
The verse “Ki lo machshevotai machshevoteichem”
5. “Ki lo yir’ani ha’adam vachai” — the essence of the Creator: “For man shall not see Me and live” surely cannot mean seeing God physically, because God has no body. Rather it means that a person cannot understand the essence of the Creator. And if His knowledge is the same thing as He is — “hu veda’ato echad” — then if one cannot understand God, one also cannot understand His knowledge.
The key insight: You know nothing about what you mean when you say “God knows”
6. The central claim: When you ask “if God knows, how can there be free will?” — you must first understand what you mean by “God knows.” You don’t know at all what “knowledge of God” means! When you say “God knows,” you have no idea what you’re talking about — because His knowledge is part of His essence, and you don’t understand His essence.
Therefore: Leave aside the topic of knowledge of God — you cannot understand it. But the fact is — God knows. “I know that He knows, but the way He knows, what knowledge means regarding God — is the same meaning as what it means to be God.” You don’t understand it — even an angel, even Moses our teacher — cannot fully understand what it means. But this need not disturb free will, because the problem only comes from a simple understanding of “knowledge.”
Free will is certain
7. “Noda velo safek shema’aseh ha’adam beyad ha’adam”: The Rambam repeats with strength: we know without any doubt that man’s actions are in man’s hand. God does not draw him to a certain side, and does not decree upon him. Free will is certain — and the complication of knowledge of God need not touch this, because one doesn’t understand what knowledge of God means in a simple way that would be a contradiction to free will.
Two sources for free will: Torah/prophets and words of wisdom
8. The distinction between “kabbalat hada’at” and “ra’ayot berurot midivrei chochmah”: The Rambam makes an important distinction — free will is not just a belief-matter that one accepts from verses. It is also an intellectual matter — “ra’ayot berurot midivrei chochmah” — every person can see with his own intellect that he has reshut, that he is a creature that has natural free will. This is something that “ko’ach adam lehasi’gah” — a person can grasp this with intellect alone.
9. The contrast with knowledge of God: Ostensibly a person will argue: “But I have a verse that God knows everything — that’s also true!” The Rambam’s answer is: yes, God’s knowledge is true, but these are “deep things” — “ein ko’ach adam lehasi’gah” — you will understand it when God gives you to understand. But free will — this is clear and simple, “midivrei hachochmah,” everyone can see it. The practical difference: when it comes to a contradiction between knowledge of God and free will, a person should not discard what he knows clearly (free will) because of what he cannot understand (knowledge of God).
10. “Vezeh ikar shekol divrei hanevi’im talui bo” — God Himself says this: When the Rambam says “kol divrei hanevi’im talui bo,” he doesn’t just mean that prophets said this — but that God Himself, through the prophets, confirms that a person is judged according to his deeds. Therefore, a person should not say “I am a greater believer in knowledge of God than the prophet” — the prophet, who speaks in the name of God, says that one judges a person according to his deeds. If you say “but God has knowledge, therefore there is no free will,” you are not more believing than the prophet — on the contrary, you go against what God Himself said through the prophets.
11. The Rambam presents “both things” — but with a hierarchy: The Rambam presents both truths — knowledge of God is true, and free will is true — but he makes a clear distinction in the level of knowledge: free will is “ra’ayot berurot,” clear and accessible; knowledge of God is “ein ko’ach adam lehasi’gah.” A person must hold to what he knows clearly, and not discard it because of what he cannot understand. This is the Rambam’s practical advice: “reshut netunat lo” — this is the principle upon which all the words of the prophets depend.
[Note: Chovot Halevavot]
12. Comparison with Chovot Halevavot: The Rambam’s approach is compared with what is stated in Chovot Halevavot, where it also states that God knows everything — but there it is brought “just the opposite” (that is, as proof of God’s greatness, not as a question on free will).
📝 Full Transcript
Laws of Repentance Chapter 5 — Free Will is Given to Every Person
Introduction: Structure of Laws of Repentance Chapters 5-10
Speaker 1:
Gentlemen, we are going to learn Laws of Repentance Chapter 5. So until now we have learned Laws of Repentance. Now we are going to begin learning two principles in the Rambam, and we are going to begin learning what is called “ikkarim haniggarim imah” (principles that are drawn along with it), certain principles, and therefore he explicitly calls it an ikkar (fundamental principle), which we are going to discuss. It is certain that he speaks of this. Perhaps there is another principle. I think that there are essentially two principles that are niggarim imah (drawn along with it), the principle called reshut (free will), which people like to call bechira (choice), but I have not found that the Rambam says the word bechira, the Rambam says reshut, and the second principle is the principle of reward and punishment. Very good.
So the Rambam told us in the last chapter that there are things that make it very difficult for a person to do teshuva (repentance), but he concluded that even though it is difficult, one can still do teshuva. So this leads very well into the principle we want to bring out, that in order to speak at all about teshuva, and teshuva is connected with the matter of reward and punishment, reward and punishment is only relevant if a person is the one who sins, if it lies in his hands the reshut to sin. If not, if a person did not have the reshut — as Reb Yitzchak said that the Rambam does not say the word bechira, but reshut — if the person did not have the reshut to sin, the punishment would not come to him. He goes into the principle that a person has the reshut, the power is in a person to sin or not to sin, and according to this there is reward and punishment.
The Rambam in Chapter 7, that is, here we said there are two principles, that is from Chapter 5 to 7 speaks about the topic of reshut, and in Chapter 7 he brings out: “Hoil vereshut kol adam netuna lo, yishtadel adam la’asot teshuva” (Since free will is given to every person, a person should strive to do teshuva). He makes the connection, this is the connection that he made, but he returns to the topic that one should do teshuva because of this.
After that, Chapters 8, 9, 10, these are three chapters that speak of the next principle, which is “hatova hatzefuna livnei adam” (the good that is hidden for people), which is the good that comes to the righteous. This is also, once we speak about reward and punishment, he goes to the greater topic of eternal reward and punishment, of the world of souls. He says the essential thing, just as in Laws of Repentance, he begins from the principle, from the foundation, afterwards he goes up to all the ways, details that can come up. Here it is also so, this is the foundation. The principle called reshut netuna lo (free will is given to him), and he brings out the branches that come out from this.
Now, there are three groups in Laws of Repentance, more or less. There is the group of Laws of Repentance Chapters 1 to 4, there is the group of reshut netuna lo Chapters 5 to 7, and there is the group of repentance and crying out for the righteous which is Chapters 8 to 10.
Structure of Chapter 5
Speaker 1:
So the Rambam says, and in this chapter, if I can see, it is divided into three parts, let’s say. The first thing the Rambam says is the essential fact. The essential fact that a person has reshut. Reshut, by the way, we say the word reshut, but the meaning of the word reshut means dominion, yes? Reshut doesn’t mean permission, reshut means rule, dominion. The person is his own master. Mastery, yes. The person’s actions belong to him. That is the thing. He goes through that it is so, and he goes against the other side why one would think otherwise, from the side of the thought that people think otherwise and that it is not correct.
Afterwards he goes into two questions that can be asked about this. He asks, he says people say, he doesn’t say just randomly, he doesn’t ask a question, he says, there is a reshut, a de’a ra’a (bad opinion) that fools say. Yes, he says fools say otherwise, and we will see exactly what they say and why they say otherwise. Afterwards he says two questions. One is, seemingly if a person conducts himself, why does Hashem need to conduct? One question. The second question is, seemingly Hashem knows, so how can it be that Hashem knows? The question he asks is the question on knowledge, not on the bechira, what we call bechira, not on the reshut. We will see in the two questions.
This is more or less the structure of the chapter, so we should know clearly what is going on. Okay.
Halacha 1: Free Will is Given to Every Person
Speaker 1:
The Rambam says a very beautiful chapter, deep matters, let’s learn it. The Rambam says, just as we learned in the beginning of Foundations of Torah, the Rambam was a great expert in saying things that are one hundred percent true every word, if one would stand truthfully, one would need to learn the Rambam much deeper, but we will be able to try to say all the words that he says to know what he stands for, which is already a great thing.
“Reshut kol adam netuna lo” (Free will is given to every person), the reshut over every person was given to him. That is, the reshut over a child or over a slave was given to the master. The reshut of the person lies with him himself. “Im ratza lehatot atzmo lederech tova velehiyot tzaddik” (If he wants to incline himself to a good path and to be righteous), if the person wants to change himself and move himself to a good path and become a tzaddik, “hareshut beyado” (the reshut is in his hand), the reshut lies in his hand, he can become a tzaddik, they let him. “Ve’im ratza lehatot atzmo lederech ra’a velehiyot rasha” (And if he wants to incline himself to an evil path and to be wicked), but if a person wants, he decides that he wants to be noteh (inclined), he wants to move himself to an evil path and wants to become a rasha (wicked person), “hareshut beyado” (the reshut is in his hand), he also has reshut in his hand.
Precision in the Rambam’s Language: “Lehatot Atzmo” — A Process, Not One Action
Speaker 1:
One must immediately be precise, the Rambam doesn’t say that a person can do what he wants. He says that if he wants to become a tzaddik — a tzaddik is a type of person — he must be noteh (inclined), he bends himself to the path, how? Through all the ways of Laws of Character Traits, of Laws of Repentance, and it is a fact he is a tzaddik. One doesn’t become a tzaddik with one action, but “lehatot atzmo” (to incline himself) can last very long. He doesn’t say how long, it could be that the “lehatot atzmo” is a long, long process. But it lies in a ratzon (will), to move oneself, every day to be a bit more noteh in the direction of being a tzaddik.
Precision: Distinction Between “Ratzon” and “Reshut”
Speaker 1:
“Im ratza” (if he wants) — ratzon is not the reshut. If he wants, he has the dominion to be able to do. The Rambam doesn’t say that a person wants what he wants. If he wants, he can do it. “Im ratza.”
Speaker 2:
I need to translate again what you mean to say.
Speaker 1:
I’m saying, the Rambam doesn’t say that a person does what he wants. The Rambam says that if he wants, he can. That is, there is sometimes that a person is conflicted, he wants but he doesn’t want. If he wants and he actually does it, he carries it out, he can arrive at the path of being a tzaddik. I’m just saying that the reshut is not the same thing as ratzon. Let’s be precise again in the language. It doesn’t say “ha’adam oseh ma sheyirtze” (the person does what he wants). It says that the person has a reshut that if he wants to be a tzaddik, no one can stop him. And he goes so not later. If he wants to be a rasha, he can become a rasha.
The Verse: “Behold, Man Has Become Like One of Us, Knowing Good and Evil”
Speaker 1:
The Rambam is the resolution of all the Torah. He is going to take here a verse in the Torah. This is what is written in the Torah, “Hen ha’adam haya ke’echad mimenu lada’at tov vara” (Behold, man has become like one of us, knowing good and evil), by the story of Adam Harishon in Gan Eden, it says there that after the person ate from the Tree of Knowledge, Hashem says that the person is now like one of the angels? “Hen ha’adam haya ke’echad mimenu.” The Rambam doesn’t go into who is the “mimenu,” so we can skip it. He is like one of those who are above in Gan Eden, to what? “Lada’at tov vara” (to know good and evil).
Yes. That is, the Rambam says so: “Hamin hazeh shel adam haya echad ba’olam” (This species of man was unique in the world). So, first of all, “ha’adam” doesn’t mean Adam Harishon, the specific person, but “ha’adam.” Before it says “ha’adam.” There is a rule that “adam” has two meanings. There is “adam” the proper name, the name of Adam Harishon, and “adam” also means the human species. And there is a rule, I think the Ibn Ezra notes it there, there is a rule that a proper name, a person’s name, cannot receive the definite article. One doesn’t say “haYitzchak” or “haYoel.” It doesn’t mean “the Yitzchak.” Yitzchak is he. The definite article can only be on a collective noun, on a thing, on a type of thing. Therefore it says “ha’adam,” it doesn’t mean Adam Harishon, it means the type of thing, the person, the type of thing called person, he is what?
That is, “Hamin hazeh shel adam haya echad ba’olam” (This species of man was unique in the world). “Ha’adam… ke’echad mimenu” is unique in the way, “ve’ein lo min sheni domeh lo bazeh ha’inyan” (and there is no second species similar to him in this matter), there is no other species in the world, there is no other species of living creature, “sheyihye hu me’atzmo uveda’ato uvemachshavto yode’a hatov veha’ra ve’oseh kol ma shehu chafetz” (that it should be that he himself, with his knowledge and with his thought, knows the good and the evil and does all that he desires). The person, the human species, is the only species in the world that me’atzmo (of himself), with his knowledge and with his thought, from his own reshut, from his own power, with his own knowledge and thought, can know the good or the evil, or knows the good and the evil, and can do what he wants, “ve’oseh kol ma shehu chafetz” (and does all that he desires).
Discussion: “Ve’oseh Kol Ma Shehu Chafetz” — The Person Can Do What He Wants
Speaker 1:
He can do what he wants, what his desire is, what he has a will for. Ve’ein lo mi she’ya’akov al yado me’la’asot hatov o hara (And there is no one who will restrain his hand from doing good or evil). And he doesn’t have anyone who will restrain him from doing good or evil. Ukhe’iyon shechen (And since this is so), and because of this the verse ends, since the person has the power, even though Hashem said not to eat from the Tree of Knowledge, but because the person does have the power to be able to choose himself, Hashem says, because of this one must think lest he send forth his hand and he will indeed take from the Tree of Life.
Speaker 2:
Yes, in other words, seemingly he means to say so, that if Hashem, if the person would… if Hashem could have stopped a person, he wouldn’t have needed to throw him out of Gan Eden, whatever the meaning is of the story. The Rambam doesn’t go into what is the meaning, but here we see that this is a thing that a person can do, and Hashem must as it were protect himself from what a person can do. Not that Hashem will stop him, because Hashem cannot stop a person. Because a person is indeed different from all other things. For example, if an animal must do something, Hashem doesn’t have a problem. He makes that the will of the animal should be, or he stops the animal directly. If a person… a person is different.
Speaker 1:
“Ke’echad mimenu ba’olam” I think means not in the entire world. I think “ba’olam” means in the lower world, the world that the Rambam calls the world that is under the heavens, not the world of angels, the higher things. On the contrary, there it is “ke’echad mimenu.” It’s interesting, the Rambam doesn’t translate “ke’echad mimenu” as like one of us. The Rambam translates “ke’echad mimenu” from him, he is the only one of the species of living creatures etc. The Rambam doesn’t translate…
Speaker 2:
You translate “ke’echad mimenu” as like one of us, one of the angels. You translate seemingly like the Rambam, because the Rambam doesn’t say that a person is similar to angels. That is another topic, perhaps he learns this in Chapter 4 of Foundations of Torah, the soul. But here the Rambam speaks of what the person is the only one in the world that he can do himself, and therefore even Hashem cannot… cannot be… cannot be in control of this. He himself is in control of this.
Speaker 1:
This is the verse. But the Rambam must bring a verse, he likes to bring on every thing a verse. So the verse that it says that reshut is given to man is the verse that “ha’adam haya yode’a tov vara” (man was knowing good and evil). “Yode’a,” as we know, “yode’a” doesn’t mean only to know, “yode’a” means… the Rambam put in many words to translate everything into this “yode’a tov vara,” not simply that he knows, but that he himself knows and therefore he does which he wants, something like that. He knows good and evil, but he can also choose evil. Or good, both. He chooses good because he knows that it is good. He is the one who knows good and evil, not someone who is something else, as he will say.
Halacha 2 — “Let Not Pass Through Your Mind This Thing That Foolish Gentiles and Most of the Ignorant of Israel Say”
The Language “Al Ya’avor Bemachshavtecha” — When the Rambam Says a False Thing
Now the Rambam is going to say exactly what he means to the contrary, exactly what he means to the contrary. The Rambam says, you can think in thought, he says, you should not think a foolish thought, “al ya’avor bemachshavtecha” (let not pass through your mind). Always when the Rambam says a false thing, he doesn’t say “al tomar” (do not say), because one can say it God forbid, but “al ya’avor bemachshavtecha,” you should not think, a person should not let it pass through the mind, he should not focus on it. As we learned in Chapter 1, when the Rambam says an error, he never says a language, because truly, one can only think the truth, a falsehood cannot enter into thought. He doesn’t mean to say a prohibition that one should not think about this, he means to say that this is a type of thing that is outside of thought, because one after the other.
“Foolish Gentiles and Most of the Ignorant of Israel” — Who Does the Rambam Mean?
You should not err with the thing “she’omrim tifshei ha’umot verov golmei bnei Yisrael” (that foolish gentiles and most of the ignorant of Israel say), you should not think like the fools of the nations and most of the ignorant of Jews, and most of the fools of the Jews. And on gentile fools he says fools, on Jews he says that they are not yet finished, they are not yet finished thinking. A Jew is finished, because a Jew has arrived at perfection, and knows the truth.
Seemingly I think to say so, seemingly I want to say I think to translate, foolish gentiles means all the official belief of the nations. As we learned in other places, the official belief of the nations, not of the Muslims, what the Christians believe is perhaps more similar, but the official belief of the, the Rambam calls them the Chaldeans, but a part of them there is a dispute among them, but the majority of them, which is called Ashera as the Rambam brings, officially hold that the person has no bechira, no reshut. Officially they hold that Hashem makes people righteous and wicked. Yes, there is a question, how can there be reward and punishment? They struggle with the question, but they say officially so. The foolish gentiles means seemingly the foolish nations, or the foolish nations, where nations doesn’t mean here a people, it means perhaps like a religion. Their official belief, official doctrine is that Hakadosh Baruch Hu decrees. And of Israel it is only most, only the ignorant. That is, as things are among the wise, the sages of Israel don’t think so, but the ignorant of Israel, most of them.
Discussion: What Does “Most of the Ignorant of Israel” Mean?
Does most ignorant of Israel mean that most Jews are ignorant who think so? Or does he mean most Jews, the ignorant of most of Israel, or most of the fools among the Jews?
I think it means that most… that most Jews. He held that most Jews err so?
English Translation
11. Because look what he says. I mean like this, because most people, golem (unfinished person) is most people. There are a few wise people and many unfinished people. And it… it takes many more years to be a golem, because when one is finished, one stops being a golem. Golem means not yet finished. Yes, but there is a possibility for each person, because every person can be a wise person, which is true. But the Rambam also held that people chose to be foolish and unfinished.
“That the Holy One, Blessed be He, decrees upon a person from the beginning of his creation to be righteous or wicked” — The False View
But because they chose to be foolish, they have false beliefs. What do they say? They say that the Holy One, Blessed be He, decrees upon a person from the beginning of his creation, when the Almighty creates a person He decrees upon him to be righteous or wicked. He doesn’t give him permission to be righteous or wicked, rather He decrees upon him, that the permission lies only in the hands of the Holy One, Blessed be He. Says the Rambam, this is not so, and this thing is foolishness. It’s not so, it’s not true.
“Rather, each and every person is fit to be righteous like Moses our teacher or wicked like Jeroboam”
Rather, each and every person, every single person, is fit, meaning he has permission. Fit, it’s possible. It lies in his hands, he has the possibilities, the capabilities. Fit doesn’t mean permission, fit means it’s possible. He has the potential, he has the ability to be righteous like Moses our teacher, or wicked like Jeroboam. He can be a righteous person like Moses our teacher, or a wicked person like Jeroboam.
Discussion: What does “righteous like Moses our teacher” mean?
He doesn’t mean to say a prophet like Moses our teacher or a wise person like Moses our teacher, but he can choose good like Moses our teacher.
Why did he say that? Because he says righteous like Moses our teacher. Did Moses our teacher become a prophet by himself? From himself alone? From the Almighty? The Almighty gave him a greater level in prophecy than to others. Did the Almighty decree, or because Moses our teacher did so? Okay, that’s a discussion in itself.
He says that one shouldn’t ask this question. What the Rambam says here he says clearly, when he says righteous, he doesn’t mean the fine points that you’re saying. No, the Rambam says, don’t think that Moses our teacher or Jeroboam – the Almighty made Moses our teacher become what he became. Moses our teacher made himself into Moses our teacher. Jeroboam made himself into Jeroboam. And from the perspective of a person, every person can be… when he says fit, let’s not ask questions, let’s try to understand what he’s saying, because on everything one can ask questions and make – he doesn’t get to the main good that he’s saying.
Free Choice Regarding Righteousness, Wisdom, and Character Traits
Every person can be righteous or wicked. Or every person can be wise or foolish, meaning he will use his intellect that he has in a good way, that his wisdom should grow, he should incline his mind toward the way of wisdom, or foolish. Merciful or cruel, a person can habituate himself to mercy or to cruelty. Stingy or generous, a person can adapt himself to stinginess or to generosity, nobility. And so with all other character traits. And so with all other traits. That means the Rambam has included here character traits and wisdom.
The choice and permission exists on everything, both on righteousness and wickedness, both on wisdom and foolishness, and both on character traits. Righteousness and wickedness itself has two types of righteousness and wickedness. One is from virtues of character traits which the Rambam calls in the Eight Chapters, one is intellectual virtues. Intellectual virtues doesn’t mean to be born with a smart head. He only wants to say, one can develop wisdom, one can acquire wisdom. Knowing the truth, yes. Wisdom is by a wise person, one who learns is a wise person, he knows the truth. A fool is one who is ignorant, he doesn’t know the truth.
Discussion: Does the Rambam mean that a person is fifty-fifty?
And he doesn’t have, yes, okay, let’s not stop, but I say it’s very clear that he doesn’t mean to say that a person is fifty-fifty, as he will explain in Hilchot De’ot. There is a person who has a certain greater inclination toward stinginess, but he still has the permission to change himself, to move himself. The proof doesn’t mean to say that from the fact that you say that from the perspective of a person can begin a different type of nature. The point is that from the perspective of who is the master over this? With whom is the permission? The permission is to become both.
“And he has no one who compels him, nor decrees upon him, nor draws him to one of the two paths”
And he has no, says the Rambam, and he has no one who compels him, a person doesn’t have anyone who forces him, nor decrees upon him, no one decrees upon him, nor draws him to one of the two paths, there isn’t anyone who draws a person to one of the two ways, rather he himself, the person from himself alone, what is in him, and from his own mind, from his own understanding, inclines to whichever path he wishes, he inclines to the way as he wants, as he chooses to go. Of course, a person can be drawn by his friends, but he also has the choice over which friends he should befriend, etc.
Drawing means according to what is written in Hilchot De’ot, that sometimes a person has an attraction. You say, you have an attraction, but for the attraction you are also yourself responsible. No one drags you, you drag yourself. There is attraction, there isn’t fixedness, a person cannot force himself, okay, but attraction exists. But you yourself are drawn from your own mind, inclines. The inclination makes an attraction, that if he turns with such people, he can be drawn to such people and the like.
The Second Verse — “From the mouth of the Most High do not come evil and good” (Lamentations 3:38)
On this there is also a verse. That means, there are two things. The first thing, on the fact that a person has permission there is a verse, “Behold, man has become like one of us lest he stretch out his hand”, one sees that a person has permission. Afterwards, on the fact that no one decrees upon him and no one makes him go any way, there is also a verse. What does it say? “It is Jeremiah who said, from the mouth of the Most High do not come evil and good”, from the Almighty who dwells on high, from the Almighty doesn’t come the evil and good of people, he translates. It’s not bad events or good events upon creation.
Ah, okay. Ah, one doesn’t say bad weather or hot weather. He says evil and good of people, meaning, the Creator does not decree upon a person neither to be good nor to be bad. The Almighty didn’t take away from the person the permission and keep it for Himself, rather on the contrary, the Almighty gave to the person the permission himself to become good or bad.
“It turns out that the sinner has caused loss to himself — therefore it is fitting for him to weep and lament”
He says so, “And since this is so”, as the verse says, “this being the truth”, that this is the truth, it comes out for example relevant to us, it comes out, “it turns out that the sinner has caused loss to himself”. A person who is a sinner, it’s not relevant that a decree came upon him that he should be a sinner, rather he himself caused loss to himself, he himself made corruption. “Therefore it is fitting for him to weep and lament”, we learned earlier that anguish and weeping is something that is good for a penitent. One who is a sinner, if it would have been that the Almighty made him a sinner, he would perhaps have had to accept the decree with love. But since he did it himself, it is fitting for him, again “fitting for him”, he also has the permission. “Fitting for him” here doesn’t mean the same type of “fitting”, here it means it’s appropriate, it’s good that he should do. He simply brings the verse, “to weep and lament over his deeds that he did to his soul and dealt badly with it”, he made bad for himself.
The Meaning of “Why should a living person complain, a man about his sins”
“And this is what is written afterwards”, this is what it says further in the verse, “Why should a living person complain, a man about his sins”. Because we know that “from the mouth of the Most High do not come evil and good”, not the Almighty made the evil and good. If it would have come from the Almighty, what does a person have to blame himself? What does a person have to cry about? Perhaps one could still pray. But now when one knows that the person did it himself, there is indeed a place for lamenting, for complaining about oneself, for weeping over oneself. “Why should a living person complain”, why should a person weep? Because “a man about his sins”. He translates as “a man about his sins” is the answer to “why should a living person complain”. About what can a person at all complain? About what can a person lament? About “a man about his sins”, a person can lament about his sins that he himself chose badly.
I had thought that he means to say don’t complain about the Almighty, rather “a man about his sins”. That’s how I always used to think that this is the meaning of the verse. But the Rambam figured that the Rambam says here that “he should lament”.
Discussion: Rashi’s Translation in Lamentations
What is Rashi’s translation? “Why should complain”? About what should a person lament? “About his sins”. That’s what he said. “Why should complain”? About what should he lament? About his sins. Rashi translates like the Rambam, yes, Rashi here in Lamentations.
Law 1 (Continued) — Rashi’s Two Interpretations of “Why should a living person complain”
Ah, Rashi is a bit different. Rashi speaks here apparently about like bad things that happen to him. He should know that it comes because of his deeds. It’s not like we didn’t take Rashi’s interpretation. But in any case, the “why should a living person complain, a man about his sin”, that this is such a thing. He brings, yes, he brings such an interpretation. Another interpretation, a second interpretation of Rashi is the Rambam’s interpretation.
That Rabbi Yochanan said, the day that the Holy One, Blessed be He, said “Behold, man has become like one of us”, the ministering angels eulogized before Him. According to the Rambam it’s not on that day, it’s always. It’s with every person. That the Almighty grieves over most people.
Okay, it’s a bit different. He doesn’t speak of “why should a living person complain”, but in any case, therefore “why should a living person complain, a man about his sin”. Basically, this is an answer for the rest of Lamentations, right? The whole until now one weeps in Lamentations how it was a tragedy. The answer is that we ourselves sinned.
The Rambam’s Translation: “Why should complain” — Weep over your own sins
We weep about one thing, about one thing you should weep, but mainly about yourself. That this is what the Rambam writes, “and weep over the destruction of your house and over the destruction of your Temple”, but this itself was. The Rambam translates the verses this way. “About what did we sin” doesn’t come bad things, one speaks that a person should himself take responsibility and weep over his own sins.
Why does he say, about this the next verse speaks about repentance. Why? “And the permission is not in our hands”, the permission is in our own hands, “and from our mind and will we did all these evils”, all bad things we did from our own choice, from our own understanding, “it is fitting for us to return in repentance and leave our wickedness”, there is a place for doing repentance, turning back, and leaving our bad ways.
Innovation: “That the permission is still in our hands” — Even after sinning
Why? “That the permission is still in our hands”, the permission is still now in our hands. This is apparently another innovation, that you might have thought that there is sometimes a person who sees that there is such a thing that he cannot do repentance. But the essence of permission says that one can still, you still have the permission.
“And we have the power”, and about this it says “let us search and examine our ways”, let us again begin to search our ways. Because there is such a person who thinks that he no longer has the ways. Let us search our ways and examine, and the verse says, let us search our ways and examine, let us search his ways. Now he says, you still have a choice, and examine, and you should investigate this, and let us return to Hashem. You can do repentance.
That means, the verse speaks to the people who think they don’t have any choice. He says, no, because on these things my eye grieves and weeps, and because this is so, it’s only weeping over your transgressions, and in order now to do repentance. This is the next verse, let us search our ways, and consequently, let us do repentance.
Precision in “to Hashem” — The greatness of permission after sinning
Says the Rambam, I see clearly that the conclusion is repentance, the thing that the topic of permission, from this comes out repentance, is in the verse. Apparently there is also here a precision in the word “to Hashem”. As if, if you can do repentance, you can now go up to Moses our teacher, you can now go very high, not you can become a drop better. Even after sinning you still have a strong permission.
Summary: Two foundations that we have learned
Okay, we have learned, let’s make clear, we have learned two things already. First of all, that a person has permission. Second, that no one prevents him, consequently he himself is guilty, on this was the verse. Now he’s going to begin to explain that the topic is indeed an important topic.
Law 2 — “A great principle and it is the pillar of the Torah and the commandment”
Says the Rambam, “And this principle, it is a great principle, and it is the pillar of the Torah and the commandment”. The principle, the thought, the knowledge, the belief, is a great principle, it’s a very great principle, like the pillar of the Torah and the commandment, it’s the pole upon which stands Torah and commandment.
Two types of pillars by the Rambam
Let’s remember, it was in chapter 1 of Foundations of Torah written that there is the foundation of foundations and pillar of wisdom. The existence of God is the pillar of wisdom, the pillar of knowledge. Now there is a different type of pillar. The principle of permission is not a pillar of wisdom, it’s not the topic of knowing the truth, and regarding this it’s perhaps not the principle, but it is the principle regarding Torah and commandment.
Because Torah and commandment is that he wants indeed to become a better person, and on this stands, everything stands on the topic of permission. Because apparently, when a person will think that he is bad because the Almighty made him bad, he can never do repentance, he can never begin to do Torah and commandments. Because he knows that he can always begin, he can always begin to do repentance and begin to keep Torah and commandments.
The Verse “See, I have placed before you today”
As it is said, because of this it says in the verse, “See, I have placed before you today life and good, and death and evil”. I give to you, I have given to you, I have given you the permission, on life and on good, and on death and on evil.
And here one also sees that it is the pillar of the Torah and the commandment, because this is indeed the topic here, that consequently there is the commandment of “and you shall choose life”. Or do you think that through the fact that a person will do good he will receive life? Yes, because the whole topic of permission is indeed an introduction to the topic called reward and punishment, that the deed from the fact that he’s going to explain soon that through this he will have eternal life, the soul will pass over after… to a life in this world.
Precision in “I have given” — Not just “before you” but “given”
The innovation is that life in this world also is a… permission I have given to you, it’s only placed before you. I don’t mean only I lay before you, rather I give you. I have given it to you. As if, all permission is with the Almighty, but the Almighty has transferred to us the permission. It is given, it is placed in creation that the person should have the permission over himself.
“Whatever a person desires to do from the deeds of people he does”
Whatever a person desires to do from the deeds of people he does, everything that is within the realm of human deeds a person can do, whether good or bad. Good, you can’t dance to the heavens, because it’s not a human deed. A person is a lower person, if choice is also can, but choice means what people can do. If you see a person who has done it, it’s simple that it’s a human thing, and you’re not exempt from it.
Law 3 — “Who would give that their heart be thus for them”
One knows the matter of “Who would give that their heart be thus for them”. After the giving of the Torah it says in Deuteronomy when Moses our teacher speaks about and discusses about the giving of the Torah, the Almighty says, the Almighty says if only, “who would give” that Jews should always have the heart that they had after the giving of the Torah, the fear of Heaven that they had after the giving of the Torah they should always have.
What does it mean that the Almighty says “if only”?
What does it mean that the Almighty says if only? The Almighty, if we would have believed that everything is only in the hand of the Holy One, Blessed be He, there isn’t any place for if only. What’s the practical difference? The Creator does not compel people. The Almighty doesn’t force any people to go in a certain way, rather the Almighty made that people should have themselves the permission.
Consequently, because the Holy One, Blessed be He, does not compel people, does not decree upon him to do good or bad, He prefers to leave their will in their own hands, consequently the Almighty says “who would give”, it would be wonderful, if only.
Why does one need the second verse?
English Translation
The verse is very similar to the verse of “See, I place before you.” The Rambam brings two verses on the same subject. Earlier he brought it regarding the greatness of man, now he brings it regarding Torah and mitzvos. “Who would give that their heart be thus,” as the Almighty wishes, He says “if only.” He understands that what He says also helps us, He is arousing us in this matter. But He only brings out that the Almighty does not negate our free choice. He doesn’t say “I will do,” He says “if only you would do.”
It’s very interesting, where does the verse come from? “Who would give that their heart be thus.” There is a Gemara about this, that “mi yiten” means “if only.” But there is about this some midrash that one should say “mi yiten” and not “mi yiten.”
The question is indeed, because simply we see in the Torah that all the commentators, like the Rambam, the Ibn Ezra, they all learn that this is the plain meaning. Perhaps it’s very interesting, perhaps I’m thinking too much, perhaps the earlier verse of “See, I place before you today” wasn’t enough. Perhaps a person could have thought that this applies before the giving of the Torah, but regarding Torah and mitzvos He does decree something. No. When the Almighty gave the Torah, the giving of the Torah doesn’t mean He forced us to keep the Torah. He gave the Torah, but He gave us with the Torah still the authority for us to decide whether we should go with the Torah or not.
If No Free Choice — Torah and Mitzvos Fall Away
Now the Rambam goes to explain why this is a foundation of Torah and mitzvos. He explains this with the verse of “See, I place before you,” that one must understand that a person himself decides to be a tzaddik or a rasha, and afterwards he receives the reward and punishment, the good and evil, etc. He says that with the knowledge that a person has free choice within himself, only with this knowledge does one understand so many foundations in the Torah.
Two Types of Errors — Two Types of Enemies of Free Choice
He says thus: “If God decreed upon man to be a tzaddik or a rasha, or if there were something that draws man by necessity from his birth to any of the paths,” if this were something that draws the person essentially from his birth, from his birth onward, from his nature, from when he is born, a path from among the paths, it’s a certain way from among ways, or an opinion from among opinions, or certain beliefs or understanding certain ways, or an opinion means wisdom, right? Wisdom, yes, a certain thinking a certain way, or an opinion from among opinions, which will lead to certain character traits, certain habits, or an action from among actions, to do certain actions, as the fools imagine in their hearts, fools, as they think it out from their own hearts, the people who choose to believe, astrologers, people who think that all power lies in the celestial causes.
Yes, very good, very good. In other words, who is it that says this? Earlier, there are two types of people that the Rambam is against both. There is one group of people who say thus, God decrees upon man, these are certain religions that say this, or certain people, foolish people, foolish Jews, say that the Almighty, the Almighty decrees, this is one approach.
Then there are the fools, the astrologers, perhaps this is more what disturbs the Jews, because they don’t believe that the Almighty says so, but there are people who say, I know whether that one will be a tzaddik, because he was born with such and such a mazal, and one who was born with such and such a mazal, he becomes a tzaddik, or vice versa.
“Toldato” Means Nature/Mazal
And this he translates with the beginning of his creation, not with the beginning of his creation, but his birth, when he was born, he was born with this mazal or… But in any case toldato means his nature, the nature, who makes the nature? The mazalos, the astrologers, they, one of the reasons why the Rambam was against the astrologers is only about this, that the astrologers say that they can see in the stars whether the person will be a tzaddik, they can see in the stars, and the stars make it according to his nature, and the nature makes him to be a tzaddik or a rasha.
If So — Prophecy, Torah, Rebuke Fall Away
If so, if this were true, how can I say that God commanded the prophets, how can I say that the Almighty commanded the prophets, do this and don’t do that, and we learned earlier that the work of the prophets is to rebuke the Jews, they give rebuke, how could the Almighty have given rebuke at all? And this is what the verses say, “Make good your ways and don’t do evil in your deeds,” do good, do teshuva, how is this relevant if we would have believed in this error?
It would be blocked, there would be an argument from the beginning of his creation. It is already decreed upon him, but a person is already decreed to be so. “The foolishness of man” or his nature draws him to something from which he has no escape, from which he cannot get away. And what place would all the Torah have had, what place would the entire Torah have had that the prophets gave us, that they come to tell us rebuke,
Three Proofs from Torah for Free Choice
And not only the prophets, because the prophets give rebuke based on the Torah, but also the entire Torah itself, that there are mitzvos, and there are warnings, that you can do it, and you can not do it.
Further, another proof, another point: And with what justice and with what law, with what fairness, with what logic of justice, can we punish the wicked, can one punish the wicked, take away the debt from the wicked, or pay reward to the tzaddik, or pay reward to the tzaddik, if it is decreed upon him? It would be unjust, because the free choice is not in the hand of the person. Is this what it says “Shall the Judge of all the earth not do justice?” That the Almighty, who is the Judge of all the earth, doesn’t do justice? He gives people reward and punishment unjustly?
So this piece is both an explanation of the verse “See, I place before you,” meaning, since I give it to you, the free choice is with you, then the good and evil, which is the reward and punishment, is because of you, not because of Me, the Almighty is not guilty.
The Structure of the Three Proofs
And it’s also another proof, it’s another proof, two proofs, it’s another proof from the Torah. That is, we bring two proofs already from the Torah, that there is free choice. He brings two proofs. Now he brings a third proof, not only from certain verses, but from the entire idea of Torah.
If there is a Torah and there are prophets, it must be that the Torah is correct, that there are prophets. That is, this is another proof from what is already stated in the Torah, that there are prophets. This is not a proof in itself, this is a proof from the Torah. If the Torah said that there is, make yourself that you should be good, it must be that the Torah is correct.
There are two parts to this: one, that the Torah wouldn’t be correct, and two, that there would be no justice. Is it just to punish a person because he was born with a bad mazal? A bad mazal he has nothing to do with, so he’s not guilty. If he’s not guilty, he shouldn’t be guilty.
The Question: “Whatever Hashem Desires He Does in Heaven and Earth”
A person will ask a question, wonder, people always wonder like this. A person can wonder such a frightening thing. You’re saying now that man has complete free choice over his actions. Who is the master? Who is the master? Who is the lord? Ah, the person.
You’re saying, you’re taking away with this a great power from the Almighty. The Almighty is the ruler over the world, the Almighty is the Master of the Universe. You’re saying that all the actions of people are in their hands. The actions of people have such a huge part of the world. You’re taking away as if, so to speak, you’re taking away a great power from the Almighty.
He says, a person who will wonder, “How can man do whatever he desires, and his actions be given over to him, and doesn’t anything happen in the world without the permission of his Creator and without His desire?” Can one do things in the world without permission from the Creator, from the Almighty who is the Owner of heaven and earth, the Creator, the Creator, the master, without His desire?
“And it is written, isn’t it said ‘Whatever Hashem desires He does in heaven and earth.’” The verse says, “Whatever Hashem desires He does in heaven and earth.” Everything that the Almighty wants He can do, both in heaven and on earth. Earth means presumably the people who are here in control of the earth.
Two Possible Interpretations of the Verse
Yes, so he perhaps interprets the verse that it says “All that is in heaven and earth” is “the desire of Hashem He does.” Perhaps this is indeed the interpretation. I could have interpreted, the Almighty can do what He wants. Not the Almighty can do what He wants, but everything that happens in heaven and earth is the desire of Hashem. Or all the actions of heaven and earth are the desire of Hashem. As the Rambam…
The Rambam’s Answer: Free Choice as Human Nature
So the Rambam’s answer is that the question doesn’t begin, because this is indeed what the Almighty wants. The Almighty wants that on earth the people should do. Read what he says.
The Rambam says, “Know that the answer is that everything is done with the will of the Exalted One.” You should know, the answer is that everything is indeed done with the will of the Almighty. “Even though our actions are given over to us.” Also with His permission. Even though the actions were in our hands, this itself is the will of Hashem. The Almighty indeed gave over the actions into our hands. The Almighty made everything. He made that our actions are given over to us.
The Parable of Fire and Wind
“How? Just as the Creator desired that fire and wind should rise upward,” just as the Almighty wanted, just as the Almighty placed in creation that fire and wind should go up, and water and earth should go down, as he already said earlier in the Laws of the Foundations of Torah.
Because the sphere the Almighty made that it should revolve, like a circle should go around forever in a circle, besides the rest of the creation of the world, without any interruption. So too when the Almighty made all the celestial bodies and forces in the world, the Almighty made a certain way how they should always be. And also on the other creations of the world He made a custom that the heart should be the great need, and so on.
The Concept of “Teva” — “Custom That He Desired”
In other words, this is a word for nature. The Almighty gave each thing its nature, each thing has its nature. The Rambam calls this “a custom that He desired.” Each thing has its nature, and this is what it is. What is it for fire, that it should go up. What is it for the creation of the world, like each one according to its nature.
Just as He made the nature of the sphere that it should always go in a circle, so He made the nature of man that he should always have his own power, his own free choice. Free power.
So the Almighty wanted, “that man should have free choice in his hand,” that a person should have free choice in his hand, “and all his actions are given over to him,” he should be the master of choice over his actions. “And he should have neither a coercer nor a drawer,” he should not have a coercer, not a forcer, and not a drawer, not one who draws him. “But he himself with his own mind that God gave him does whatever a person can do.” But with his own free choice and his own mind that the Almighty gave him, a person can do everything he wants, everything he can do.
The Interpretation of “Whatever Hashem Desires He Does in Heaven and Earth” — Nature of Heaven and Nature of Earth
He would interpret “Whatever Hashem desires He does in heaven and earth,” that in heaven He made the nature of heaven, and on earth the nature of heaven. This is all the desire of Hashem. What is the nature of earth? That on earth man should do his things. This is the nature of man. Just as on earth there are many more actions, a person is special that he said “human power.”
Digression: The Rambam’s Approach to Nature — Against Popular Understanding
In other words, the answer to the question how can it be that human action is not in him, is that there is generally the same answer as there can be for each thing a nature.
People think… The Rambam has already answered that question, and one must add to this again some certain note to understand. Because for people, for people it’s very difficult that same thing. Most people don’t grasp that either.
Most people would say, why does fire go up? The Almighty makes it go up, or the nature of fire makes it go up? Which?
Reb Shabtai says thus, they need to understand that according to how the Rambam learns that there is such a thing as the nature of fire, it’s true, not the Almighty makes it, or you can say not directly. The Almighty made the nature of fire, but now the nature of fire makes it go up, and not the Almighty makes it.
And certainly the Almighty made, the Almighty wants, the Almighty made the nature of fire, and since then it always goes so. Not since then, it’s not any simple way to say, because but in any case, the Almighty still makes. The Almighty makes that there should be a nature of fire, but He doesn’t make that the piece of fire should go up. He makes that fire has such a nature that it goes up.
The Difference Between Fire and Man — Both Have a Nature
But fire doesn’t have any choice, it doesn’t have any free will, it can’t decide tomorrow to go differently, because fire is something that doesn’t change. But a person precisely is indeed something that does change, it’s something that he can today go this way, but the whole thing that he can today go this way and he can go that way, from the side that there is a certain nature that lies in man, is no different than the nature that lies in fire. One is a different type of nature.
A person has a different type of nature, the power of choice, it’s interesting that he can himself sometimes he goes up, sometimes down. Fire can only go up, and air, which is earth, can only go down. A person can go up and down at his will, but that he can, the entire ability, the entire nature, is a nature of man, human nature, but this is not…
The Rambam’s Approach: Nature and the Almighty Are Not a Contradiction
Therefore, just as here, whatever the answer is, or not whatever the answer is, as with the Rambam it appears to you that you understand yourself that it can be, but most people don’t understand it. Most people think that if there is nature there is no Almighty, and the Almighty can only be the salvation of Hashem in the blink of an eye, miracles all the time.
But the Rambam doesn’t hold so. The Rambam holds that there is nature, and the Almighty made the nature. The Almighty doesn’t want that He should make the thing directly, the Almighty wants that nature should make it. Just as the Almighty doesn’t want that people should make directly, He wants people should have their free choice.
If so, what does it mean that a person goes against the Almighty? The Almighty wants that people should be able to do what they want.
Reward and Punishment as Part of Nature
Therefore, now we understand what he’s going, why there is room for reward and punishment. Therefore we give to him according to his actions, if he did good we do good to him, and if he did evil we do evil to him.
Because it could be that he means to say this, that this is also part of nature. And the nature is that He gives people the free choice, and the result that comes from this is already also that he will receive good for the aspect that he was good.
Discussion: Reward and Punishment as Nature — A Novel Point in the “Therefore”
Ah, you say very interesting indeed, because I have here a simple question. The Rambam already said this once, in Parshas Bechukosai he already said that about this there is reward and punishment. Suddenly he asked a question about free choice, again he mentions the topic of reward and punishment. There’s some duplication, it appears twice.
You say that the secret is, the Rambam means to say that nature also includes the nature of reward and punishment. It’s simple that there is a nature that a person has free choice in his hand to act, part of the free choice is, what does “from your hands was this to you” mean? Simply, your actions cause the… The chooser chooses in evil action and in evil consequence.
No, good. As if the reward is also not the Almighty directly, it’s also a part of nature. Not like the Rambam who says that reward and punishment is a miracle, for example. Here it’s very clear that reward and punishment is the consequence, it’s part of… not in other words consequence, but one can say the consequence is, it’s in order to make reward and punishment.
It’s not in order. If when a person would be compelled there wouldn’t be any reason to give reward and punishment. One can’t say that it’s in order because there is free choice. What you’re adding here is that it’s at minimum more than that. That not only is it in order, but it actually comes out from this.
Because the wheel turns and goes around, there happen many more things that are drawn from this. But this is all a part of the nature of the wheel turning and going around. And the nature of the fact that people can choose brings with it one of the things that good brings good and evil brings evil.
The Language “Metivah Lo / Meri’ah Lo” — Nature, Not Direct Providence
And the language here is “tovah metivah lo, ra’ah meri’ah lo”. It’s all a part of this verse. And “tovah metivah lo” one can say means, nature is metivah lo, not only the Almighty is metivah lo. All of these, I who am built into nature, so that the good is metivah lo and the evil is meri’ah lo.
The Verses from Yeshayahu — “Miyedeichem Hayetah Zot Lachem” and “Gam Hemah Bacharu Bedarkheihem”
Just as it says in the verse, Yeshayahu the prophet says, “umiyedeichem hayetah zot lachem”. The punishment that happened to you happened from your hands. Ah, the problem is why does it say there “lachem”. Ah, the problem is why does it say there “lachem”. In any case, here I understood.
And also the verse, “gam hemah bacharu bedarkheihem”. People chose their ways, and whatever the result happened from their ways was a part of their choice. “Gam hemah bacharu bedarkheihem”. And I answer this, I want to receive the punishment, because the punishment is a part of your bad choice.
Digression: Rabbi Yonasan Eibshitz — “Semach Bachur Beyaldutekha”
Says Rabbi Yonasan Eibshitz zt”l, that Shlomo, “semach bachur beyaldutekha”. Shlomo… what? Shlomo said a difficult verse. Shlomo in Koheles says like this, “semach bachur beyaldutekha… vehalekh bedarkhei libbekha”.
Halakha 4 (End) — The Verse “Semach Bachur Beyaldutekha” (Koheles 11:9) — Rabbeinu Yonah’s Explanation
And the part of the responsibility why you receive the punishment is because this is a part of your bad choice.
Says Rabbeinu Yonah, and Shlomo said a difficult verse in Koheles, he says like this, “semach bachur beyaldutekha”, make your choices, “vehalekh bedarkhei libbekha”, and know, “ki al kol eleh yevi’akha HaElokim bamishpat”, but you should know that whatever you choose will afterwards bring with it the results in the judgment.
He says, that is to say, know that you have the power to do, you should know that you can do it, and it’s “vehalekh bedarkhei libbekha”, it’s things that you chose, and you should just know that the judgment that will come with this is a result of this, which is there a consequence of this.
“Semach Bachur” — Not a Mitzvah But a Statement
Perhaps he means to say, “semach bachur”, he doesn’t mean a mitzvah from Shlomo, it’s a difficult question, the Gemara asks the question, what does “semach” mean? A young man should also, we learned “zekhor et bor’ekha bimei bechurotekha”, it also stands in Shlomo.
He means to say, you can be “semach bachur”, in other words, see that you can, “semach bachur”, a bachur means that he already has choice, yes, he can do many things, because a person in old age is already stuck, he already made many choices before, he can’t always change.
See that you can, therefore you should know that it doesn’t take away the judgment, the judgment is according to what you do. So, you think that you’re a bachur, you must be this way? You don’t have to be this way, you can be this way, you can be happy, you can go bedarkhei libbekha, make sure to go in the right darkhei libbekha, your heart should be on a good level to do the right thing.
—
Halakha 5 — God’s Knowledge and Free Choice
The Question: Prior Knowledge and Free Choice
Now there’s another difficult question, one question was asked, now it’s a basic thing, the first thing is even, how did it stand? “Ve’al titmah veto’mar”, one question that people can ask is, “hareshut adam netunah lo”, what does it mean, the Almighty isn’t the master? It’s not a contradiction with this, because every thing has its nature.
Now there’s even a better question, that is, that question didn’t answer the question, there’s still a deeper question. Let’s see what he says, “shema tomar”, a person will ask like this, “vahalo HaKadosh Barukh Hu yode’a kol mah sheyiheyeh kodem sheyiheyeh”, the Almighty knows everything before it happens, He knows everything that will be. He knows, He knows, He knows. He knows. If so, let Him… if He knows if so…
The Problem Isn’t Just “The Almighty Knows” — The Problem Is “There Already Exists Knowledge”
Either a or b. When the Almighty knows kol hadevarim, and not only that, it’s not written there, but we imagine that the Almighty already knows before the sin happens. Why should you only know what it says in the Yesodei HaTorah? Not clear. He sees that the Almighty knows before the sin.
Okay, in any case, the Rambam says such a thing… because he already stands like a few, therefore there’s no before and after. Okay, okay. And where was it written that the Almighty is yode’a et kol hama’asim? In chapter 2? Yes. The Almighty is yode’a et hakol, hu hayode’a atzmo hu hayadu’a. But the Rambam adds here that He is yode’a kodem sheyiheyeh. Therefore we come to the two sides.
The question is a famous question. Either He knows that you will be a tzaddik or a rasha, or He doesn’t know, right? He asks, im yada, if the Almighty knows that the person will be a tzaddik, i efshar shelo yiheyeh tzaddik. How can you afterwards go against the knowledge, because the Almighty already knows?
Not that it’s impossible he goes against the knowledge, because then He doesn’t know. The Almighty knows, the problem is that there already exists knowledge. The problem isn’t just that the Almighty is a knower, the problem is that there already exists knowledge. The Almighty is merely the one who knows everything.
One can by the way ask the same question without the Almighty, but then it wouldn’t be difficult, because then he would say that we don’t know, because the nature is that one can’t know. The Almighty is seemingly an exception from the rule of nature. The Almighty seemingly one must say that He knows yes everything before it will happen. If so, will you say either you don’t know, the Almighty doesn’t know something, or the Almighty knows, can I afterwards go against the Almighty?
And the Rambam, im tomar sheyada sheyiheyeh tzaddik ve’efshar sheyiheyeh rasha, harei yada. That wasn’t knowing. The Almighty knew that he would be a tzaddik, and in practice he became a rasha. The simple meaning is that the Almighty’s knowledge wasn’t any knowledge. He meant so.
The question is, how does the Almighty’s knowledge work? We hold that a person can always choose. How does this fit with the Almighty’s knowledge that He knows everything in advance?
The Rambam’s Answer — “Arukah Me’eretz Midah Urechavah Mini Yam”
The Rambam asks a question about the Almighty, how can the Almighty know something that is in the hands of man? And in practice, if we say that He doesn’t know, isn’t that a deficiency, that we should say that the Almighty doesn’t know something. So one must say seemingly that the Almighty knows yes. He doesn’t bring any proof, he says it can’t be. And obviously, the second side of the question is, if the Almighty knows yes, isn’t that a contradiction, because then people don’t have any choice.
The Rambam says like this: “da she’atah tzarikh lada’at, yes, the Almighty knows, and you should also know, yes, you should know… there’s a jump here. No, here, you should know… did the fire already translate the aleph? What does it say here? I still have here the… ah, they ran here. Okay, you should know, da she’atah tzarikh lada’at sheteshuvat she’elah zo, arukah me’eretz midah urechavah mini yam, it’s longer than the size of the world and wider than the sea. It’s very deep, it’s a profound thing. Vekhamah ikarim gedolim veharim ramim teluyim bah, many great principles and great mountains are dependent on it, are dependent on the answer to this question. Va’eini nikhnas badavar hazeh, and I’m not going to enter into this whole thing, aval omer lekha me’at, but I’ll tell you a little, vetzarikh atah lehavin badevarim she’omar, and you need to understand a bit the things that I’m now going to tell you.
Important Note: What Is the “Depth” — Not a Contradiction, But God’s Knowledge
I need to say an important note that people don’t catch, what is the subject of the depth? People think that the Rambam said that there’s a contradiction, seemingly. The Rambam doesn’t say that there’s a contradiction, he asks a question, how can the Almighty know? But people think that there’s a contradiction, and therefore it’s so deep that there can be a contradiction. The depth is that there’s a contradiction, and we must say about the Almighty.
But the truth is, what the Rambam says what is deep, is yedi’at Hashem. How the Almighty knows, yedi’at Hashem is a wonder. He understands that yedi’at Hashem, the Almighty is a very deep thing. How many great principles, one needs to understand at all what Almighty means, what knowledge means. How everything is explained elsewhere. Reb Nosson spoke about this a bit, but also very briefly.
So obviously, in other words, the depth is understanding the Almighty. In other words, the Rambam says, you want to understand how the Almighty knows? And yedi’at Hashem, you want the Almighty to know, obviously it’s a deep matter. So when you think about the Almighty’s knowledge in a small way, there is indeed room for the question. But once one understands the depth of the matter of yedi’at Hashem, the question falls away. And this he’s going to explain on the tip of a fork how this falls away. But he says that you shouldn’t think that you understand it completely.
The Foundation: “Hu Veda’ato Echad” — The Almighty’s Knowledge Isn’t Like Our Knowledge
He says like this: Kevar beirarnu befrek yud alef mehilkhot yesodei hatorah, that what we say that the Almighty knows everything, doesn’t mean to say like we say about a person that he knows everything. SheHaKadosh Barukh Hu eino yode’a biyedi’ah shehi chutz mimenu, when a person knows, the knowledge is something that is outside of him. He wasn’t born with the knowledge, he acquired some knowledge, he has some knowledge and he grasped it. Kivnei adam shehem veda’atam shenayim, they and their knowledge are two. Obviously, he didn’t have the knowledge, and afterwards he received the knowledge.
But the Almighty’s knowledge isn’t this type of knowledge, ela hu yitbarakh shemo veda’ato echad, the Almighty and His knowledge is one. It’s not the simple meaning that the Almighty became smarter, He received more knowledge. So the Almighty veda’ato echad.
He says, ve’ein da’ato shel adam yekholah lehashig davar zeh al buryo, a person with his small knowledge can’t grasp the knowledge that the Almighty has.
The Verse “Ki Lo Yir’ani Ha’adam Vachai” — One Can’t Understand the Essence of the Creator
In Yesodei HaTorah it was written that a person can’t understand what is matter, kal vachomer, as it was written there. A person is composed of body and soul, this he can’t understand. This was written in Yesodei HaTorah chapter 2. I just want to be precise in the language that was written there. He also said there the same thing, ein koach befeh le’omro velo belev ha’adam lehakhiro al buryo, a person can’t understand it completely.
We learned then, since the Almighty knows, His knowledge is different from our knowledge, He knows us in a better way than we can know that He knows us.
Ukheshem she’ein koach ba’adam lehashig velimtzo amitat haborei, just as a person doesn’t have the power to grasp and to catch the essence of the Creator, what the Almighty is, shene’emar “ki lo yir’ani ha’adam vachai”, a person can’t see the Almighty. To see the Almighty can’t mean to see the Almighty with a body, because the Almighty doesn’t have any body. But what does it mean one can’t see the Almighty? There’s no power in man to understand the essence of the Creator what He is, and if His knowledge is the same thing and a part, and he says it is He yes, then we’ll say we don’t understand the Almighty, we say we don’t understand the knowledge, kakh ein koach ba’adam lehashig velimtzo da’ato shel borei.
The Verse “Ki Lo Machshevotai Machshevoteikhem” (Yeshayahu 55:8)
Just as the prophet will say, and this the prophets say “ki lo machshevotai machshevoteikhem velo darkhekhem derakhay”. My knowledge isn’t the same, my knowledge like a person’s knowledge, he says, and since we don’t have the power, we don’t have the ability to understand how the Almighty knows what the knowledge of He means…
The Key Innovation: You Know Nothing About What You Mean When You Say “The Almighty Knows”
In other words, the Rambam says like this, you have a question, and you want to be consistent with the plan, you don’t understand how it can be that the Almighty knows, and you want to say this, if so it must be that people don’t have any permission? Say no more, what do you mean at all that the Almighty knows, you know that the Almighty knows, His knowledge is a part of Him, you don’t have any idea what you’re talking about, when you say the Almighty knows you don’t know any concept what you’re saying.
So let go, let go of the subject of yedi’at Hashem, it’s a fact that the Almighty, I know that He knows, but the way that He knows, what it means at all about the Almighty knowledge, is the same meaning as what it means to be the Almighty, you don’t know at all what you mean, you can let go of more questions, it becomes greater, perhaps it’s possible an angel I don’t know Moshe Rabbeinu now understands what it means, but let go of yedi’at Hashem because yedi’at Hashem doesn’t come in here, you don’t understand it.
What You Do Need to Know — Choice Is Certain
But what do you need to know yes?
Ah, because noda velo safek, shema’aseh ha’adam beyad ha’adam, ve’ein HaKadosh Barukh Hu moshkho, velo gozer alav la’asot kakh, velo shelo la’asot kakh.
And again with strength this thing that choice is very important, a person should understand that there is choice, and this thing, this complication of yedi’at Hashem that we know that the Almighty has indeed knowledge, but not this knowledge that you should understand in such a simple way and this should be a contradiction to choice.
Note: Chovot HaLevavot
Someone will say, but the Rambam says, he heard, he believes in the Torah, the earlier one says that it says in the Torah, it’s necessary, he wants to do it.
But the Almighty, the Torah also says the Almighty knows.
The Rambam says, that the Almighty has knowledge, that the Almighty has knowledge.
Just as it says in words of wisdom, it says there in Chovot HaLevavot, “hada’at”, he brings there exactly the opposite, it says there that the Almighty knows everything.
The Rambam says, no, that the Almighty has knowledge, that a person has permission, isn’t only from receiving the knowledge alone. The Rambam said earlier that we know it because the Torah and the prophets say reward and punishment, but not only about this, but the matter is that a person has permission in his hand, ela bire’ayot berurot midivrei chokhmah. One can also understand it with words of wisdom.
So what he means to say is, seemingly a person will say, I have a verse to the contrary, it says that the Almighty knows everything that I do, I believe in that verse, the Almighty is almighty. What we know clearly, from words of wisdom, it says here, it’s simple, and seemingly that wisdom isn’t beyond human power to grasp, everyone can see that a person is a thing, a nature, that has permission.
This you need to know clearly. One, believe me that the Almighty is truth, but this is already deep things, you’ll understand when the Almighty will make you understand.
“Vezeh Ikar Shekhol Divrei HaNevi’im Talui Bo” — The Almighty Himself Says This
So this is seen very much, the Rambam puts in both things, that one judges a person on all his deeds according to his deeds, one judges a person on all his deeds according to how he did them, im tov ve’im ra, that a person is responsible for his deeds, vezeh ikar shekhol divrei hanevi’im talui bo. This is the principle that all the words of the prophets, all the words of the Torah and the prophets, perhaps the prophets he means to say, that the prophets come from the Almighty, yedi’at Hashem, the Almighty Himself says this, not only… it’s also, we held that we know it, but the Almighty Himself says this.
Therefore, don’t say that you’re not a greater believer in the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) than the prophet. When the prophet says that a person is judged according to his deeds (lfi ma’asav), don’t say “I think that the Ribbono Shel Olam has foreknowledge (yediah)”. On the contrary, all the words of the prophets (kol divrei haneviim) depend on knowing that a person has free will (reshus netunah lo).
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות תשובה פרק ה – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער שיעור: הלכות תשובה פרק ה’
מבוא — סטרוקטור פון פרקים ה’–י’ אין הלכות תשובה
דער רמב”ם’ס ווערטער: נאך פרקים א’–ד’ (הלכות תשובה גופא) גייט דער רמב”ם איבער צו „עיקרים הנגררים עמה” — יסודות וואס זענען פארבונדן מיט תשובה.
פשט: הלכות תשובה צעטיילט זיך אין דריי גרופעס: (א) פרקים א’–ד’ — הלכות תשובה גופא; (ב) פרקים ה’–ז’ — דער עיקר פון „רשות” (בחירה חפשית); (ג) פרקים ח’–י’ — דער עיקר פון שכר ועונש / „הטובה הצפונה לצדיקים”, עולם הנשמות.
חידושים און הסברות:
1. „רשות” און נישט „בחירה”: דער רמב”ם באנוצט קיינמאל נישט דאס ווארט „בחירה” — ער זאגט דוקא „רשות.” דאס ווארט „רשות” מיינט נישט בלויז ערלויבעניש (permission), נאר ממשלה, הערשאפט, בעל-הבית’ישקייט — דער מענטש איז דער אייגענער בעל הבית איבער זיינע מעשים.
2. לאגישער צוזאמענהאנג צווישן די גרופעס: דער סוף פון פרק ד’ (אז אפילו ווען תשובה איז שווער, קען מען נאך אלץ תשובה טון) פירט נאטירלעך אריין אין פרק ה’ — ווייל תשובה איז נאר שייך אויב דער מענטש האט רשות. און שכר ועונש איז נאר שייך אויב דער מענטש אליין איז דער וואס זינדיגט. פרק ז’ מאכט די קאנעקשאן עקספליציט: „הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה.”
3. סטרוקטור פון פרק ה’ אליין: דער פרק צעטיילט זיך אין דריי חלקים: (א) דער עיקר פאקט אז א מענטש האט רשות (הלכה א’–ב’); (ב) קעגן דער „דעה רעה” פון „טיפשים” וואס זאגן אנדערש (הלכה ב’–ד’); (ג) צוויי קשיות — (1) אויב דער מענטש פירט זיך אליין, וואס איז דער ענין פון הנהגת ה’? (2) דער אייבערשטער ווייסט דאך אלעס (ידיעה), ווי שטימט דאס מיט רשות? (הלכה ה’). עס ווערט באטאנט אז די צווייטע קשיא איז א קשיא אויף ידיעה, נישט אויף רשות/בחירה.
—
הלכה א’ — „רשות כל אדם נתונה לו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „רשות כל אדם נתונה לו. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק — הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע — הרשות בידו. הוא שהכתוב אומר: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר, המין הזה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.”
פשט: יעדער מענטש האט די רשות (הערשאפט) איבער זיינע מעשים. ער וויל זיין א צדיק — קען ער. ער וויל זיין א רשע — קען ער אויך. דער מין האדם איז איינציג אין דער וועלט — קיין אנדער באשעפעניש קען פון זיך אליין, מיט זיין אייגענע דעת און מחשבה, וויסן טוב ורע און טון וואס ער וויל, און קיינער קען אים נישט מעכב זיין.
חידושים און הסברות:
1. „להטות עצמו” — א פראצעס, נישט איין מעשה: דער רמב”ם זאגט נישט אז א מענטש „טוט וואס ער וויל” סתם. ער זאגט „להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק” — מ’ווערט נישט א צדיק מיט איין מעשה. „להטות עצמו” קען דויערן זייער לאנג, עס איז א תהליך, א לאנגער וועג פון זיך יעדן טאג אביסל מער מטה זיין אין דער ריכטיגער דירעקציע, דורך הלכות דעות, הלכות תשובה, א.א.וו.
2. חילוק צווישן „רצון” און „רשות”: דער רמב”ם זאגט נישט „האדם עושה מה שירצה.” ער זאגט: „אם רצה… הרשות בידו.” רצון איז איין זאך, רשות איז אן אנדערע. אויב דער מענטש וויל — האט ער די ממשלה/כח עס דורכצופירן. קיינער קען אים נישט אפהאלטן. אבער דער רמב”ם רעדט נישט וועגן דעם רצון גופא — ער רעדט וועגן דעם אז ווען דער רצון איז דא, איז דער וועג אפן. א מענטש קען זיין קאנפליקטעד — ער וויל און ער וויל נישט — אבער אויב ער וויל טאקע און פירט עס אויס, קען ער אנקומען.
3. „האדם” מיט ה’ הידיעה — דער מין, נישט אדם הראשון: דער רמב”ם טייטשט „האדם” נישט אלס אדם הראשון דער ספעציפישער מענטש, נאר אלס דער מין האדם — דער סארט באשעפעניש וואס הייסט מענטש. דער כלל איז (ווי דער אבן עזרא באמערקט): א שם פרטי (אייגן-נאמען) קען נישט באקומען קיין ה’ הידיעה — מ’זאגט נישט „היצחק” אדער „היואל.” ה’ הידיעה קומט נאר אויף א שם כולל, א מין זאך. דעריבער מיינט „האדם” — דער מענטש אלס מין.
4. „כאחד ממנו” — נישט ווי די מלאכים, נאר איינציג אין דער וועלט: דער רמב”ם טייטשט נישט „כאחד ממנו” ווי „איינער פון אונז” (ד.ה. פון די מלאכים). ער טייטשט עס אז דער מענטש איז דער איינציגסטער פון זיין מין — „אחד בעולם”, איינציג צווישן אלע מיני בעלי חיים אין דער תחתונער וועלט (עולם תחת השמים, נישט עולם המלאכים). קיין אנדער באשעפעניש האט נישט די כח פון זעלבסטשטענדיגע דעת טוב ורע. „בעולם” מיינט נישט אין דער גאנצער בריאה, נאר אין דער עולם התחתון — תחת השמים. אין דער עולם המלאכים איז דאך „כאחד ממנו” — דארט זענען אויך באשעפענישן מיט דעת. אבער אין דער פיזישער וועלט איז דער מענטש איינציג. [הערה: „דומה למלאכים” איז נישט דער נושא דא — דער רמב”ם רעדט דא נישט דערפון אז דער מענטש איז דומה למלאכים (וואס איז אפשר דער נושא אין יסודי התורה פרק ד’ בנוגע צו די נשמה), נאר פון דעם ספעציפישן פונקט אז דער מענטש איז דער איינציגסטער וואס האט רשות.]
5. „לדעת טוב ורע” — מער ווי בלויז וויסן: „יודע” מיינט נישט בלויז אז ער ווייסט וואס איז גוט און וואס איז שלעכט. דער רמב”ם לייגט אריין: „מעצמו, בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ.” דאס הייסט: דער מענטש ווייסט אליינס, פון זיין אייגענע כח, און דעריבער טוט ער וועלכע ער וויל — דאס „דעת” פירט צום „עושה.” ער איז נישט איינער וואס ווערט געצוואונגען, נאר איינער וואס ווייסט און קלויבט.
6. דער אייבערשטער קען כביכול נישט סטאפן דעם מענטש: דער רמב”ם ברענגט דעם המשך פון פסוק — „פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים” — אלס באווייז אז אפילו דער אייבערשטער דארף זיך כביכול „פארזיכערן” פון דעם וואס א מענטש קען טון. אויב דער אייבערשטער וואלט געקענט סטאפן דעם מענטש, וואלט ער נישט געדארפט אים ארויסווארפן פון גן עדן. ביי א בעל חי האט דער אייבערשטער נישט דעם פראבלעם — ער קען מאכן אז דער רצון פון דער בעל חי זאל זיין אנדערש, אדער ער סטאפט אים גלייך. אבער א מענטש איז אנדערש — ער איז דער איינציגסטער וואס דער אייבערשטער קען נישט שולט זיין אויף זיינע מעשים, ווייל דער מענטש איז אליין שולט אויף דעם. דאס איז דער טיפער טייטש פון „רשות נתונה לו.”
7. דער רמב”ם’ס שיטה מיט פסוקים: דער רמב”ם האט א חוב צו ברענגען אויף יעדע זאך א פסוק. דער פסוק איז נישט דער מקור פון דער סברא, נאר דער רמב”ם ברענגט אים אלס אסמכתא.
—
הלכה א’ (המשך) — „הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כלומר, אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא… נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו. לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מעשיו אשר עשה לנפשו וגמלה רעה. וזהו שכתוב אחריו: מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.”
פשט: דער רמב”ם ברענגט א צווייטן פסוק (איכה ג:לח) אלס ראיה אז דער אייבערשטער איז נישט גוזר אויף דעם מענטש צו זיין טוב אדער רע. דער חוטא האט זיך אליין פארדארבן, און דעריבער איז פאסיג פאר אים צו וויינען אויף זיינע אייגענע חטאים.
חידושים און הסברות:
1. צוויי פסוקים אויף צוויי פונקטן: דער רמב”ם ברענגט צוויי באזונדערע פסוקים: (א) „הן האדם היה כאחד ממנו” — אויף דעם פאזיטיוון פונקט אז א מענטש האט רשות; (ב) „מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” — אויף דעם נעגאטיוון פונקט אז קיינער איז אים נישט גוזר און קיינער מאכט אים נישט קיין שום דרך.
2. „הרעות והטוב” מיינט נישט מקרים — ס’מיינט מעשי בני אדם: דער פסוק „מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” מיינט נישט שלעכטע וועטער אדער גוטע מקרים אויף דער בריאה. דער רמב”ם טייטשט אז עס רעדט פון רעות וטובות פון מענטשן — דער אייבערשטער האט נישט אוועקגענומען פון דעם מענטש די רשות און עס געהאלטן פאר זיך, נאר פארקערט, דער אייבערשטער האט געגעבן פאר דעם מענטש די רשות אליין צו ווערן טוב אדער רע.
3. קאנעקשן צו הלכות תשובה פרק א’–ד’: דער רמב”ם האט פריער (אין הלכות תשובה) געלערנט אז עקה און וויינען איז א גוטע זאך פאר א בעל תשובה. דא ברענגט ער דעם יסוד דערפאר: ווען ס’וואלט געווען אז דער אייבערשטער האט דעם מענטש געמאכט א חוטא, וואלט ער אפשר געדארפט אננעמען די גזירה באהבה. אבער היות אז ער האט עס אליין געמאכט, איז פאסיג פאר אים צו וויינען און זיך באקלאגן.
4. „ראוי לו” דא מיינט אנדערש ווי „ראוי” שפעטער: דא מיינט „ראוי לו” — ס’איז פאסיג, ס’איז גוט וואס ער זאל טון. שפעטער אין הלכה ב’ מיינט „ראוי” — ער האט דעם פאטענציאל/מעגליכקייט.
5. „מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” — דער רמב”ם’ס טייטש: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק אזוי: „מה יתאונן אדם חי” — אויף וואס קען זיך גאר א מענטש מתאונן זיין? ענטפער: „גבר על חטאיו” — א מענטש קען זיך באקלאגן אויף זיינע חטאים וואס ער האט זיך אליין בוחר געווען שלעכט. „גבר על חטאיו” איז נישט א סיבה פארוואס מ’זאל נישט זיך באקלאגן, נאר פארקערט — דאס איז דער איינציגער ענין אויף וואס א מענטש קען זיך באקלאגן. ווען ס’וואלט געקומען פון דער אייבערשטער, וואס האט א מענטש זיך אליין צו באשולדיגן? אבער יעצט ווען מ’ווייסט אז דער מענטש האט עס אליין געטון, איז יא דא א מקום פאר התאוננות. רש”י אין איכה שטימט מיט דער רמב”ם’ס טייטש.
6. רש”י’ס צוויי פשט’ן: רש”י האט צוויי פירושים אויף „מה יתאונן אדם חי”. דער ערשטער פשט רעדט פון שלעכטע זאכן וואס געשעען צו א מענטש — ער זאל וויסן אז עס קומט פון זיינע אייגענע מעשים. דער צווייטער פשט (דבר אחר) איז דער רמב”ם’ס פשט. דער רמב”ם האט נישט גענומען דעם ערשטן פשט פון רש”י, נאר דעם צווייטן.
7. דער רמב”ם’ס טייטש אויף דעם גמרא מיט מלאכי השרת: דער מאמר חז”ל „יום שאמר הקב”ה הן האדם היה כאחד ממנו — ספדו לפניו מלאכי השרת” ווערט געטייטשט נישט אויף א ספעציפישן טאג (ווי רש”י), נאר אז דער אייבערשטער איז זיך מצטער אויף רוב בני אדם — אלעמאל, מיט יעדן אדם.
8. „מה יתאונן” אלס תשובה אויף גאנץ איכה: דער פסוק „מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו” איז א תשובה אויף דער גאנצער מגילת איכה. ביז יעצט וויינט מען אויף חורבן — קומט דער תירוץ: מיר האבן אליין געזינדיגט. א מענטש זאל נעמען רעספאנסיביליטי און וויינען אויף זיינע אייגענע חטאים.
9. „שהרשות עדיין בידינו” — א באזונדערער חידוש: דער רמב”ם זאגט נישט בלויז אז א מענטש האט געהאט רשות, נאר אז „הרשות עדיין בידינו” — די רשות איז נאך אלץ אין אונזערע הענט. דאס איז א חידוש קעגן דעם וואס א מענטש וואלט געקענט מיינען אז נאכ’ן זינדיגן האט ער שוין פארלוירן זיין בחירה און קען נישט מער תשובה טון. ניין — אפילו נאכ’ן זינדיגן האט ער נאך אלץ פולע רשות.
10. „נחפשה דרכינו ונחקורה” — פאר מענטשן וואס מיינען זיי האבן נישט קיין בחירה: דער פסוק „נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’” רעדט צו מענטשן וואס מיינען אז זיי האבן שוין נישט קיין וועגן, אז זיי קענען נישט מער. דער פסוק זאגט: לאמיר זוכן אונזערע וועגן — ווייל עס איז נאך אלץ דא א וועג.
11. דיוק אין „עד ה’” — די גרויסקייט פון רשות נאכ’ן זינדיגן: „עד ה’” — נישט בלויז „לאמיר תשובה טון א טראפ”, נאר ביז צום אייבערשטן אליין. אפילו נאכ’ן זינדיגן האט א מענטש נאך אלץ אזא שטארקע רשות אז ער קען דערגרייכן ביז דעם העכסטן מדרגה. נישט בלויז א ביסל בעסער ווערן, נאר „עד ה’”.
—
הלכה ב’ — „אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה.”
פשט: דער רמב”ם ווארנט קעגן דער פאלשער אמונה אז דער אייבערשטער באשטימט פון אנהייב צו א מענטש זאל זיין צדיק אדער רשע. יעדער מענטש האט דעם פאטענציאל צו ווערן א צדיק ווי משה רבינו אדער א רשע ווי ירבעם, א חכם אדער א סכל, א רחמן אדער אן אכזרי. קיינער צווינגט אים נישט, קיינער איז גוזר אויף אים, קיינער שלעפט אים — ער אליין נוטה צו וועלכע דרך ער וויל.
חידושים און הסברות:
„אל יעבור במחשבתך” — דער לשון פון דער רמב”ם ביי טעותים
1. „אל יעבור במחשבתך” vs. „אל תאמר”: אלעמאל ווען דער רמב”ם זאגט א פאלשע זאך, זאגט ער נישט „אל תאמר” (זאלסט נישט זאגן), נאר „אל יעבור במחשבתך” (זאלסט נישט דורכלאזן אין דיין מחשבה). דאס איז נישט א לשון פון איסור צו טראכטן, נאר א לשון וואס מיינט אז דאס איז א סארט זאך וואס איז אויסער מחשבה — ווייל אמת קען מען טראכטן, אבער א שקר קען נישט אריינגיין אין מחשבה. דער רמב”ם מיינט אז דאס איז אזוי פאלש אז עס איז ממש אויסער דעם גדר פון מחשבה. (קאנסיסטענט מיט וואס מ’האט געלערנט אין פרק א’.)
„טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל” — ווער מיינט דער רמב”ם?
2. „טפשי האומות” מיינט די אפיציעלע דאקטרין פון אומות: „טפשי אומות” מיינט לכאורה נישט איינצלנע נארישע מענטשן פון די פעלקער, נאר „אומות הטיפשים” — די אפיציעלע אמונה פון געוויסע רעליגיעס. ספעציפיש מיינט דער רמב”ם די אשעריה (א שטראם אין אסלאם), וואס האלטן אפיציעל אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה חפשית (האריות הרשות). זיי האלטן אז דער אייבערשטער מאכט מענטשן צדיקים אדער רשעים. זיי מוטשענען זיך מיט דער קשיא פון שכר ועונש, אבער זייער אפיציעלע פאזיציע איז אזוי. (דער רמב”ם רופט זיי אין אנדערע פלעצער „כהגרין”.) נישט די קריסטן — וואס זייער שיטה איז אפשר מער ענליך צו בחירה — נאר ספעציפיש די אשעריה.
3. „גולמי בני ישראל” — נאכנישט-פארטיגע אידן: אויף אידן זאגט דער רמב”ם נישט „טפשים” נאר „גולמים” — וואס מיינט „נאכנישט געענדיגט.” א איד האט דעם פאטענציאל צו קומען צו שלמות, און ווען ער קומט אן ווערט ער אויס גולם. „גולם” מיינט נאכנישט פארטיג, נאכנישט דעוועלאפט. דער חילוק צווישן „טפשים” (ביי אומות) און „גולמים” (ביי אידן) איז אז ביי אומות איז עס א פעסטע טיפשות, ביי אידן איז עס א מצב פון נאכנישט-פארטיגקייט.
4. „רוב גולמי בני ישראל” — מיינט רוב אידן: דער רמב”ם האט טאקע געהאלטן אז רוב אידן זענען גולמים — ווייל רוב מענטשן זענען גולמים, ס’איז דא אפאר חכמים און אסאך גולמים. ס’דויערט אסאך מער יארן א גולם, ווייל ווען מ’איז געענדיגט ווערט מען אויס גולם. אבער יעדער מענטש האט די אפשרות צו ווערן א חכם. דער רמב”ם האט אויך געהאלטן אז די מענטשן זענען בוחר געווען צו זיין טיפשים און גולמים — און וויבאלד זיי זענען בוחר געווען צו זיין טיפשים, האבן זיי ראנג אמונות.
„ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם”
5. „ראוי” מיינט נישט רשות — ס’מיינט מעגליכקייט, פאטענציאל: „ראוי” מיינט עס איז פאסיבל, עס ליגט אין זיינע הענט, ער האט די מעגליכקייטן. ער האט דעם פאטענציאל צו ווערן א צדיק אדער א רשע.
6. „צדיק כמשה רבינו” — נישט נביא ווי משה, נאר בוחר בטוב ווי משה: דער רמב”ם מיינט נישט אז יעדער מענטש קען ווערן א נביא ווי משה רבינו אדער א חכם ווי משה רבינו. ער מיינט אז יעדער מענטש קען בוחר זיין בטוב אזוי ווי משה רבינו. משה רבינו’ס נבואה איז אפשר געקומען פון דער אייבערשטער — אבער זיין צדקות האט ער זיך אליינס געמאכט. דער פונקט איז: משה רבינו האט זיך אליינס געמאכט פאר משה רבינו, ירבעם האט זיך אליינס געמאכט פאר ירבעם. דער אייבערשטער האט נישט געמאכט אז משה רבינו זאל ווערן וואס ער איז געווארן.
7. בחירה אויף דריי קאטעגאריעס — צדקות, חכמה, און מידות: דער רמב”ם לייגט אריין אין דער רשימה: צדיק/רשע, חכם/סכל, רחמן/אכזרי, כילי/שוע, וכן שאר כל הדעות. בחירה און רשות איז דא אויף אלעס: (א) צדקות און רשעות, (ב) חכמה און טיפשות, (ג) מידות. „חכם או סכל” מיינט נישט אז מ’איז געבוירן מיט א קלוגן קאפ — ס’מיינט אז מ’קען זיך דעוועלאפן חכמה, מ’קען זיך קונה זיין חכמה. א חכם איז איינער וואס לערנט און ווייסט דעם אמת; א סכל איז א נער וואס ווייסט נישט דעם אמת. דאס קאנעקט צו די שמונה פרקים וואו דער רמב”ם רעדט פון „מעלות שכליות” — נישט אנגעבוירענע אינטעליגענץ, נאר דעוועלאפטע חכמה.
8. „ראוי” מיינט נישט פיפטי-פיפטי: דער רמב”ם מיינט נישט אז יעדער מענטש איז פיפטי-פיפטי. ווי ער איז מסביר אין הלכות דעות, ס’איז דא א מענטש וואס האט א געוויסע מער נטיה צו קילות (אדער אנדערע מידות), אבער ער האט נאכאלץ די רשות זיך צו טוישן. דער עיקר פונקט איז נישט אז מצד א מענטש קען ער אנהייבן אן אנדערע סארט טבע — דער פונקט איז: ביי וועמען איז די רשות? ביי דעם מענטש אליין.
„ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו”
9. דריי לשונות פון שלילה — כפיה, גזירה, משיכה: דער רמב”ם זאגט דריי זאכן: (א) קיינער צווינגט אים נישט (כפיה), (ב) קיינער איז נישט גוזר אויף אים (גזירה), (ג) קיינער שלעפט אים נישט (משיכה). „מושכו” קאנעקט צו הלכות דעות, וואו דער רמב”ם רעדט אז אמאל א מענטש האט א משיכה — אבער אויך די משיכה איז דער מענטש אליינס אחראי דערפאר. קיינער שלעפט דיך נישט — דו שלעפסט זיך אליינס. ס’איז דא משיכה, אבער ס’איז נישט דא קביעות. דער מענטש קען זיך נישט צווינגען (ס’איז נישט דא כפיה פון דרויסן), אבער משיכה איז דא — און אויך די משיכה קומט פון „מדעתו, נוטה” — דער נוטה מאכט א משיכה, אז ער דרייט זיך מיט אזעלכע מענטשן, קען ער זיין מושך צו אזעלכע מענטשן.
10. „הוא מעצמו ומדעתו” — צוויי אספעקטן: „מעצמו” — פון וואס איז אין אים; „מדעתו” — פון זיין אייגענע דעת. דער מענטש קען מושך ווערן דורך זיינע חברים, אבער ער האט אויך אויף דעם די בחירה צו וועלן וועלכע חברים ער זאל זיך חבר’ן.
—
הלכה ב’ (המשך) — „ועיקר זה הוא עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „ועיקר זה הוא עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע… ובחרת בחיים.”
פשט: דער עיקר פון רשות איז דער פונדאמענט אויף וואס שטייט די גאנצע תורה ומצוות — ווייל אן בחירה חפשית איז נישט שייך קיין ציווי, קיין שכר ועונש, קיין תשובה.
חידושים און הסברות:
1. צוויי סארט „עמודים” ביים רמב”ם: אין הלכות יסודי התורה פרק א’ שרייבט דער רמב”ם „יסוד היסודות ועמוד החכמות” — דאס איז דער עמוד פון חכמה, פון ידיעת ה’. דא אין הלכות תשובה שרייבט ער „עמוד התורה והמצוה” — דאס איז אן אנדערע סארט עמוד. דער עיקר פון רשות איז נישט דער עמוד פון וויסן די אמת (חכמה), נאר דער עמוד פון תורה ומצוה — דאס פראקטישע לעבן פון א איד. ווייל אן דעם עיקר פון רשות קען א מענטש קיינמאל נישט אנהייבן תשובה טון אדער היטן תורה ומצוות, ווייל ער וועט מיינען אז ער איז שלעכט ווייל דער אייבערשטער האט אים אזוי געמאכט.
2. „נתתי” — נישט בלויז „לפניך” נאר „געגעבן”: דער ווארט „נתתי” מיינט נישט בלויז „איך לייג פאר פאר אייך”, נאר „איך האב אייך געגעבן.” אלע רשות איז ביים אייבערשטן, אבער ער האט עס איבערגעגעבן צום מענטש. עס איז אריינגעלייגט אין דער בריאה אז דער מענטש זאל האבן רשות אויף זיך.
3. „כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה” — א באגרענעצונג פון בחירה: דער רמב”ם באגרענעצט: אלעס וואס איז „בגדר מעשה בני אדם” קען א מענטש טון — בין טובים ובין רעים. אבער נישט זאכן וואס זענען נישט מענטשלעך (ווי „טאנצן ביז דער הימל”). בחירה מיינט וואס מענטשן קענען טון. אויב מ’זעט א מענטש וואס האט עס געטון, איז פשט אז עס איז א מענטשלעכע זאך, און קיין מענטש איז נישט מופקע פון דעם.
—
הלכה ג’ — „מי יתן והיה לבבם זה להם” און פארוואס דאס איז עמוד התורה
דער רמב”ם’ס ווערטער: דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק „מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים” אלס ראיה אז „אין הבורא כופה בני אדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.” דערנאך: „אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בהכרח תולדתו לאיזה דרך מן הדרכים… כמו שבודים מלבם הטיפשים חוברי שמים — היאך היה מצוה ה’ את הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם… ומה המקום הועילה כל התורה כולה?”
פשט: נאך מתן תורה זאגט דער אייבערשטער „הלוואי” אז אידן זאלן אייביג האבן די יראת שמים וואס זיי האבן געהאט ביי מתן תורה. דאס „הלוואי” באווייזט אז דער אייבערשטער צווינגט נישט. דערנאך ברענגט דער רמב”ם דעם לאגישן ארגומענט: אויב דער אייבערשטער וואלט גוזר געווען, אדער דער מענטש’ס נאטור/מזל וואלט אים געצוואונגען — וואלט נישט געווען קיין מקום פאר נביאים, פאר מוסר, פאר תורה ומצוות בכלל.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס דארף מען דעם צווייטן פסוק „מי יתן”? א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז „ראה אנכי נותן לפניכם” גייט נאר פאר מתן תורה — אבער נאך מתן תורה, ווען דער אייבערשטער האט שוין געגעבן די תורה, איז ער דאך גוזר אויף אונז צו היטן. דערפאר ברענגט דער רמב”ם דעם פסוק „מי יתן” וואס איז נאך מתן תורה — צו באווייזן אז אפילו נאכ’ן געבן די תורה האט דער אייבערשטער נישט גע’force’ט אונז צו היטן. ער האט געגעבן די תורה, אבער מיט דער תורה נאך אלץ די רשות פאר אונז צו מחליט זיין.
2. „מי יתן” — דער אייבערשטער זאגט א „הלוואי”: וויאזוי קען דער אייבערשטער זאגן א „הלוואי”? ווען מיר וואלטן געגלייבט אז אלעס איז ביד הקב”ה, איז נישטא קיין מקום פאר „הלוואי.” דער „הלוואי” באווייזט אז דער אייבערשטער האט מסור געווען די רשות צום מענטש. (עס איז דא א גמרא און א מדרש וועגן דעם ווארט „מי יתן” — אז עס טייטשט „הלוואי” — און אלע מפרשים, רמב”ם, ראב”ע, לערנען אזוי.)
3. צוויי סארט טעותים — צוויי סארט שונאים פון בחירה: דער רמב”ם קעמפט דא קעגן צוויי באזונדערע שיטות:
– (א) „הא-ל גוזר על האדם” — געוויסע רעליגיעזע שיטות (אדער געוויסע גלויבנס אפילו צווישן אידן) וואס זאגן אז דער אייבערשטער אליין באשטימט צו א מענטש זאל זיין צדיק אדער רשע.
– (ב) „טיפשים חוברי שמים” — מענטשן וואס גלייבן אז די מזלות/שטערנס באשטימען דעם מענטש’ס נאטור. דאס איז אפשר מער שייך צו אידן, ווייל אידן גלייבן דאך נישט אז דער אייבערשטער גוזר שלעכטס, אבער זיי קענען פאלן אין דעם טעות אז דער מזל באשטימט.
4. „תולדתו” מיינט נעטשור/מזל, נישט בריאה: דער רמב”ם’ס ווארט „תולדתו” מיינט נישט „תחילת בריאתו” (ווי דער אייבערשטער האט אים באשאפן), נאר זיין נאטור ווען ער איז געבוירן געווארן — דאס הייסט דער מזל אונטער וועלכן ער איז געבוירן. דאס איז דער שייכות צו „חוברי שמים” — זיי מיינען אז די שטערנס באשטימען דעם מענטש’ס נעטשור, און דער נעטשור באשטימט צו ער ווערט א צדיק אדער א רשע.
5. איינע פון די הויפט סיבות פארוואס דער רמב”ם איז קעגן חוברי שמים: איינע פון די גרעסטע סיבות פארוואס דער רמב”ם האט אזוי שטארק געקעמפט קעגן אסטראלאגיע איז דוקא וועגן דעם — ווייל אסטראלאגיע זאגט אז מ’קען זען אין די שטערנס צו א מענטש גייט זיין א צדיק אדער א רשע, און דאס נעמט אוועק בחירה חפשית, וואס איז עמוד התורה והמצוה.
6. אויב נישט בחירה — פאלט אוועק נבואה, תורה, מוסר: דער רמב”ם’ס קשיא: וויאזוי האט דער אייבערשטער בכלל געקענט שיקן נביאים צו זאגן „הטיבו דרכיכם ומעלליכם”? וויאזוי איז שייך מוסר? וואס פאר א מקום האט געהאט „כל התורה כולה”? אויב דער מענטש איז שוין נגזר געווארן אזוי צו זיין — „כבר נגזר עליו” אדער „תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לו להיפרד ממנו” — איז אלעס אומזיסט.
—
הלכה ד’ — דריי ראיות פון תורה אויף בחירה, און דער תירוץ אויף „כל אשר חפץ ה’ עשה”
דער רמב”ם’ס ווערטער: דער רמב”ם ברענגט מערערע ראיות אויף בחירה חפשית: (1) פון דעם פסוק „ראה אנכי נותן לפניכם”; (2) פון דעם גאנצן מושג פון תורה — אז ס’איז דא מצוות און אזהרות, מוז מען קענען טון אדער נישט טון; (3) פון דעם יושר-טענה — „ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק אם נגזר עליו?” — „השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” דערנאך ברענגט דער רמב”ם די קשיא: „איך יעשה האדם כל מה שיחפוץ… והלא אין יוצא דבר בעולם שלא ברשות קונו?” מיט דעם פסוק „כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ.” דער תירוץ: „דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה אף על פי שמעשינו מסורים לנו… כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה… כך חפץ ליהות אדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שאדם יכול לעשות.” דערנאך: „לפיכך נותנים לו לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו.” מיט די פסוקים „מידיכם היתה זאת לכם” (ישעיהו) און „גם המה בחרו בדרכיהם” (ישעיהו).
פשט: דער רמב”ם ענטפערט אויף דער קשיא ווי אזוי בחירה חפשית שטימט מיט דעם אייבערשטנ’ס אלמאכט: דער אייבערשטער אליין האט געוואלט אז דער מענטש זאל האבן רשות. פונקט ווי ער האט אריינגעלייגט אין פייער דעם טבע צו גיין ארויף, אזוי האט ער אריינגעלייגט אין מענטש דעם טבע פון בחירה חפשית. דערפאר איז שכר ועונש גערעכט — ווייל דער מענטש אליין איז שולדיג אן זיינע מעשים.
חידושים און הסברות:
דריי באזונדערע ראיות פון תורה — נישט צוויי
1. דריי ראיות: דער רמב”ם ברענגט דריי ראיות פון תורה אויף בחירה חפשית, נישט בלויז צוויי:
– ראיה א’: דער פסוק „ראה אנכי נותן לפניכם” — דער אייבערשטער גיבט עס אוועק אין דעם מענטשנ’ס הענט, ממילא איז טובה ורעה (שכר ועונש) „בגללכם, נישט בגללי.”
– ראיה ב’: פון דעם גאנצן מושג פון תורה — נישט פון ספעציפישע פסוקים, נאר פון דער עצם איידיע: אויב ס’איז דא מצוות און אזהרות, מוז דער מענטש קענען טון אדער נישט טון. „נישט נאר די נביאים, ווייל די נביאים זאגן מוסר אויף די תורה, אבער אויך די גאנצע תורה אליינס” — אויב ס’איז דא א תורה מיט מצוות, מוז בחירה עקזיסטירן.
– ראיה ג’: דער יושר-טענה — „ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק אם נגזר עליו?” — „השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” — ס’וואלט געווען אן אומיושר צו באשטראפן א מענטש פאר עפעס וואס ער איז נישט שולדיג אין.
ראיה ב’ איז נישט א ראיה פון זיך אליין — ס’איז א ראיה פון דעם וואס שטייט שוין אין תורה. ראיה ג’ האט צוויי חלקים: (א) אז אן בחירה שטימט נישט די תורה, (ב) אז אן בחירה וואלט נישט געווען קיין יושר.
דער טייטש פון „כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” — צוויי מהלכים
2. צוויי מעגליכע טייטשן פון דעם פסוק:
– טייטש א’ (פשוט): דער אייבערשטער קען טון וואס ער וויל — ער האט אלמאכט בשמים ובארץ.
– טייטש ב’ (דער רמב”ם’ס טייטש): אלעס וואס טוט זיך אפ בשמים ובארץ — אלע מעשי שמים וארץ — זענען „חפץ ה’.” נישט אז דער אייבערשטער קען טון וואס ער וויל, נאר אז אלעס וואס עקזיסטירט איז זיין חפץ. „ארץ” מיינט אויך די מענטשן וואס זענען „בשליטה אויף די ארץ” — און זייער בחירה איז אויך חפץ ה’.
דער רמב”ם’ס תירוץ שטיצט זיך אויף טייטש ב’: „דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה” — אלעס, אינקלוסיוו דעם מענטשנ’ס בחירה, איז חפץ ה’. דער פסוק איז נישט א קשיא אויף בחירה — ער איז א ראיה פאר בחירה, ווייל בחירה אליין איז חפץ ה’.
בחירה חפשית אלס „טבע האדם” — דער משל פון אש ורוח
3. בחירה איז דער „טבע” פון דעם מענטש: דער רמב”ם’ס תירוץ איז אז בחירה חפשית איז דער „טבע” פון דעם מענטש, פונקט ווי ארויפגיין איז דער טבע פון פייער. דער רמב”ם רופט דאס אן „מנהג שחפץ בו” — יעדער באשעפעניש האט זיין נאטור וואס דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט:
– פייער האט א טבע צו גיין ארויף — ער האט נישט קיין בחירה, ער
ער קען נישט מחליט זיין מארגן צו גיין אנדערש.
– א מענטש האט אן אנדערע סארט טבע — ער קען „אמאל גיין ארויף, אמאל אראפ, לרצונו.” אבער „די גאנצע יכולת, די גאנצע טבע, איז א טבע פון דעם מענטש.”
– דער אונטערשייד צווישן פייער און מענטש איז נישט אז איינער האט א טבע און דער אנדערער נישט — ביידע האבן א טבע. נאר דער מענטשנ’ס טבע איז אן אנדערע סארט: ער האט א „כח חופשי.”
דער אייבערשטער „האט געמאכט די טבע פון די פייער, אבער יעצט די טבע פון די פייער מאכט עס זאל ארויפגיין, און נישט דער אייבערשטער מאכט עס.” פונקט אזוי: „דער אייבערשטער וויל נישט אז מענטשן זאלן מאכן דירעקט, ער וויל מענטשן זאלן האבן זייער בחירה.”
[Digression: דער רמב”ם’ס שיטה אין טבע — קעגן דעם המוני פארשטאנד]
4. דער רמב”ם’ס כללות’דיגע שיטה אין טבע: רוב מענטשן פארשטייען נישט דעם רמב”ם’ס מהלך. זיי מיינען אז „אויב ס’איז דא א טבע איז נישטא קיין אייבערשטער, און דער אייבערשטער קען נאר זיין תשועת ה’ כהרף עין, נסים א גאנצע צייט.” דער רמב”ם האלט נישט אזוי. ער האלט אז ס’איז דא א טבע, און דער אייבערשטער האט געמאכט די טבע. „דער אייבערשטער מאכט אז ס’זאל זיין א טבע פון פייער, אבער ער מאכט נישט אז די שטיקל פייער זאל ארויפגיין. ער מאכט אז פייער האט אזא טבע אז ער גייט ארויף.” דאס זעלבע פרינציפל אפליצירט צום מענטש: דער אייבערשטער האט געמאכט דעם מענטשנ’ס טבע פון בחירה, אבער ער מאכט נישט דירעקט יעדע באזונדערע בחירה.
שכר ועונש אלס חלק פון טבע — א חידוש אין דעם „לפיכך”
5. שכר ועונש איז נישט בלויז פעיר — ס’איז א חלק פון דער טבע: אין דעם „לפיכך נותנים לו לפי מעשיו” ליגט א חידוש:
– פשוט’ער טייטש: ווייל ער האט בחירה, איז עס פעיר (יושר) צו געבן שכר ועונש.
– דער חידוש: שכר ועונש איז נישט בלויז פעיר — ס’איז אויך א חלק פון דער טבע. פונקט ווי דער גלגל „סובב והולך” און ברענגט מיט זיך אלערליי פועל יוצאות, אזוי ברענגט דער טבע פון בחירה מיט זיך אז „טובה מטיבה לו, רעה מריעה לו.” דאס איז אריינגעבויט אין דער נאטור פון דער בריאה. ווען א מענטש וואלט געווען מוכרח, וואלט נישט געווען קיין פעירנעס צו געבן שכר ועונש. אבער דא איז מער פון דעם — נישט נאר ס’איז פעיר, נאר ס’קומט בכלל ארויס פון דעם. די טבע פון בחירה ברענגט מיט זיך אז טובה ברענגט טובה און רעה ברענגט רעה — „ס’איז אלץ א חלק פון די טבע.”
6. דער לשון „מטיבין לו / מריעין לו” — טבע, נישט דירעקטע השגחה? דער לשון „אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו” קען מען טייטשן אז „די נעיטשער איז מטיבה לו, נישט נאר דער אייבערשטער איז מטיבה לו.” דאס שטימט מיט דעם כלל אז שכר ועונש איז אריינגעבויט אין דער טבע פון דער בריאה — נישט אזוי ווי א שיטה וואס זאגט אז שכר ועונש איז א נס.
„מידיכם היתה זאת לכם” און „גם המה בחרו בדרכיהם”
7. די פסוקים פון ישעיהו אלס ראיה:
– „מידיכם היתה זאת לכם” — דער עונש וואס איז געשען צו אייך איז געקומען פון אייערע אייגענע הענט. „דער בויחר איז בויחר אין מעשה רע און אין גמול רע” — ווען מ’וועלט שלעכטס, וועלט מען אויך דעם רעזולטאט.
– „גם המה בחרו בדרכיהם” — מענטשן האבן אליין אויסגעקליבן זייערע וועגן, און וואטעווער די רעזולטאט איז געשען פון זייערע דרכים איז געווען א חלק פון זייער בחירה.
[Digression: דער כפילות פון שכר ועונש — פרשת בחוקותי און דא]
8. פארוואס חזר’ט דער רמב”ם איבער שכר ועונש? דער רמב”ם האט שוין פריער (אין הלכה ב’–ג’, בנוגע פרשת בחוקותי) דערמאנט אז ווייל ס’איז דא בחירה איז דא שכר ועונש. פארוואס חזר’ט ער דאס איבער דא אין הלכה ד’? דער תירוץ: פריער האט ער געזאגט אז בחירה מאכט שכר ועונש פעיר (יושר). דא לייגט ער צו א טיפערע נקודה: שכר ועונש איז נישט בלויז פעיר — ס’איז א חלק פון דער טבע פון דער בריאה, אריינגעבויט אין דעם זעלבן סיסטעם ווי אלע אנדערע טבעים.
[Digression: רבינו יונה — „שמח בחור בילדותך”]
9. רבינו יונה’ס פירוש אויף „שמח בחור בילדותיך” (קהלת יא:ט): רבינו יונה ברענגט דעם פסוק „שמח בחור בילדותיך והלך בדרכי לבך… כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט” — דער פסוק מיינט: דו האסט כח צו בוחר זיין, דו קענסט גיין בדרכי לבך, אבער זאלסט וויסן אז אויף אלעס וועט קומען א משפט, און די רעזולטאטן זענען א תולדה פון דיינע בחירות.
– „שמח בחור” — נישט א ציווי נאר א קביעה: די גמרא פרעגט א באקאנטע קשיא — וויאזוי קען שלמה זאגן „שמח בחור” ווען ער זאגט אויך „זכור את בוראך בימי בחורותיך”? דער תירוץ: „שמח בחור” איז נישט א מצוה אדער ציווי, נאר א קביעה — דו קענסט זיין שמח, דו קענסט גיין בדרכי לבך, ווייל א בחור האט נאך פולע בחירה. א בחור הייסט אז ער האט נאך בחירה — ער איז נאך נישט „סטאק” אין זיינע וועגן ווי אן עלטערער מענטש וואס האט שוין געמאכט אסאך בחירות און קען זיך שווער טוישן.
– דער נקודה: ווייל דו ביסט א בחור און דו האסט בחירה, דארפסטו וויסן אז דאס נעמט נישט אראפ די משפט — פארקערט, די משפט איז לויט וואס דו טוסט. מאך זיכער אז „דרכי לבך” זאלן זיין אויף א גוטע לעוועל.
—
הלכה ה’ — ידיעת השם און בחירה חפשית
דער רמב”ם’ס ווערטער: „שמא תאמר, והלא הקב”ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה — ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע? אם ידע שיהיה צדיק — אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע — הרי לא ידע הדבר על בוריו.” דער רמב”ם’ס ענטפער: „דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והרים רמים תלויים בה… כבר ביארנו בפרק ב’ מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו… וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר ‘כי לא יראני האדם וחי’… כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא… הוא שהנביא אמר ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי’… נודע ולא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב”ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך… וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו.”
פשט: דער רמב”ם שטעלט אויף דעם באקאנטן פראבלעם פון ידיעה קודמת און בחירה חפשית: אויב דער אייבערשטער ווייסט אלעס פאר ס’געשעט, ווי קען א מענטש האבן בחירה? צוויי צדדים: (א) אויב ער ווייסט אז דער מענטש וועט זיין א צדיק — אי אפשר שלא יהיה צדיק, און דעמאלטס איז נישטא קיין בחירה; (ב) אויב מ’זאגט ער ווייסט אבער ס’איז מעגלעך אנדערש — הרי לא ידע, דאס איז נישט קיין ידיעה. דער רמב”ם’ס ענטפער איז אז דער אייבערשטער’ס ידיעה איז נישט ווי אונזער ידיעה — „הוא ודעתו אחד” — און א מענטש קען נישט פארשטיין וואס דאס מיינט, אבער בחירה בלייבט א ודאי.
חידושים און הסברות:
דער פראבלעם איז נישט נאר „דער אייבערשטער ווייסט” — דער פראבלעם איז „ס’איז שוין דא א ידיעה”
1. דער עיקר שוועריגקייט: דער פראבלעם איז נישט בלויז אז דער אייבערשטער איז א „יודע” — דער פראבלעם איז אז ס’איז שוין דא א ידיעה, א פאקט וואס עקזיסטירט שוין. דער אייבערשטער איז „סך הכל” דער וואס ווייסט אלעס — אבער דער עיקר שוועריגקייט איז אז אויב ס’איז שוין דא א ידיעה, ווי קען דער מענטש גיין קעגן דעם? מ’קען בדרך אגב פרעגן די זעלבע קשיא אן דעם אייבערשטער — אויב ס’וואלט געווען מעגלעך צו וויסן דעם צוקונפט, וואלט דאס אויך געווען א פראבלעם. אבער אן דעם אייבערשטער וואלט מען געענטפערט אז מ’קען נישט וויסן דעם צוקונפט — ס’איז א טבע אז מ’קען נישט. דער אייבערשטער אבער איז יוצא מן הכלל פון דער טבע, און ער מוז וויסן אלעס פאר ס’געשעט.
דער רמב”ם’ס צוגאב: „יודע קודם שיהיה”
2. א נייער עלעמענט: אין יסודי התורה פרק ב’ איז שוין געשטאנען אז דער אייבערשטער איז „יודע את הכל, הוא היודע עצמו הוא הידוע.” אבער דא לייגט דער רמב”ם צו אז ער איז „יודע קודם שיהיה” — ער ווייסט אלעס פאר ס’געשעט. דאס איז דער נייער עלעמענט וואס מאכט די קשיא שארפער.
דער עומק איז ידיעת השם — נישט א סתירה
3. וואס איז דער „עומק” — נישט א סתירה, נאר ידיעת השם: א וויכטיגער חידוש וואס „דער עולם כאפט נישט”: מענטשן מיינען אז דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא א סתירה צווישן ידיעה און בחירה, און דער עומק איז אז מ’מוז לעבן מיט א סתירה. דאס איז נישט ריכטיג. דער רמב”ם פרעגט א קשיא — ווי אזוי קען דער אייבערשטער וויסן? — אבער ער זאגט נישט אז ס’איז א סתירה. דער אמת’ער עומק איז ידיעת השם אליין — ווי אזוי דער אייבערשטער ווייסט, וואס מיינט „ידיעה” ביי דעם אייבערשטער. „כמה עיקרים גדולים” — מ’דארף פארשטיין בכלל וואס מיינט „אייבערשטער”, וואס מיינט „ידיעה.” ווען מ’פארשטייט דעם עומק הדבר פון ידיעת השם, פאלט די קשיא אוועק. דער רמב”ם גייט דאס מסביר זיין „אויף א שפיץ גאפל” — אבער ער זאגט אז מ’זאל נישט מיינען אז מ’פארשטייט עס אינגאנצן.
דער יסוד: „הוא ודעתו אחד”
4. דער אייבערשטער’ס ידיעה איז נישט ווי אונזער ידיעה: ווען א מענטש ווייסט עפעס, איז זיין ידיעה עפעס אינדרויסן פון אים — ער איז נישט געבוירן געווארן מיט דער ידיעה, ער איז קונה געווען א דעת, „הם ודעתם שנים.” אבער דער אייבערשטער’ס דעת איז נישט דער מין דעת — „הוא ודעתו אחד.” ס’איז נישט אז דער אייבערשטער איז „געווארן קלוגער” אדער האט „באקומען מער דעת.” זיין ידיעה איז א חלק פון זיין מהות. אין יסודי התורה איז שוין געשטאנען אז א מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטער’ס מהות — „לא כל שכן” קען ער נישט פארשטיין דעם אייבערשטער’ס דעת, ווייל די דעת איז דער אייבערשטער. „אין כח בפה לאמרו ולא בלב האדם להכירו על בוריו.”
דער פסוק „כי לא מחשבותי מחשבותיכם”
5. „כי לא יראני האדם וחי” — מהות הבורא: „כי לא יראני האדם וחי” קען דאך נישט מיינען זען דעם אייבערשטער בגוף, ווייל דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. נאר ס’מיינט אז א מענטש קען נישט פארשטיין מהות הבורא. און אויב זיין דעת איז די זעלבע זאך ווי ער — „הוא ודעתו אחד” — איז אויב מ’קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטער, קען מען אויך נישט פארשטיין זיין דעת.
דער מפתח-חידוש: דו ווייסט גארנישט וואס דו מיינסט ווען דו זאגסט „דער אייבערשטער ווייסט”
6. דער קערנדיגער טענה: ווען דו פרעגסט „אויב דער אייבערשטער ווייסט, ווי קען זיין בחירה?” — דארפסט דו ערשט פארשטיין וואס דו מיינסט מיט „דער אייבערשטער ווייסט.” דו ווייסט בכלל נישט וואס „ידיעת השם” מיינט! ווען דו זאגסט „דער אייבערשטער ווייסט,” האסטו נישט קיין מושג וואס דו רעדסט — ווייל זיין ידיעה איז א חלק פון זיין מהות, און זיין מהות פארשטייסטו נישט.
ממילא: לאז אפ די נושא פון ידיעת השם — דו קענסט עס נישט פארשטיין. אבער עובדה — דער אייבערשטער ווייסט. „איך ווייס אז ער ווייסט, אבער די וועג ווי ער ווייסט, וואס ס’טייטשט בכלל אויף דעם אייבערשטער ידיעה — איז די זעלבע טייטש ווי וואס עס מיינט זיין דער אייבערשטער.” דו פארשטייסט עס נישט — אפילו א מלאך, אפילו משה רבינו — קענען נישט אינגאנצן פארשטיין וואס ס’מיינט. אבער דאס דארף נישט שטערן די בחירה, ווייל דער פראבלעם קומט נאר פון א פשוט’ער פארשטאנד פון „ידיעה.”
בחירה איז א ודאי
7. „נודע ולא ספק שמעשה האדם ביד האדם”: דער רמב”ם חזר’ט מיט שטארקייט: מיר ווייסן אן קיין שום ספק אז מעשה האדם איז ביד האדם. דער אייבערשטער איז אים נישט מושך צו א געוויסע זייט, און גוזר נישט אויף אים. בחירה איז א ודאי — און דער קאמפליקאציע פון ידיעת השם דארף דאס נישט אנרירן, ווייל מ’פארשטייט נישט וואס ידיעת השם מיינט אויף א פשוט’ן אופן וואס זאל זיין א סתירה צו בחירה.
צוויי מקורות פאר בחירה חפשית: תורה/נביאים און דברי חכמה
8. דער חילוק צווישן „קבלת הדעת” און „ראיות ברורות מדברי חכמה”: דער רמב”ם מאכט א וויכטיגן חילוק — בחירה חפשית איז נישט בלויז א גלויבנס-זאך וואס מען נעמט אן פון פסוקים. עס איז אויך א שכל’דיגע זאך — „ראיות ברורות מדברי חכמה” — יעדער מענטש קען זען מיט זיין אייגענעם שכל אז ער האט רשות, אז ער איז א באשעפעניש וואס האט טבע’דיגע בחירה. דאס איז עפעס וואס „כח אדם להשיגה” — א מענטש קען דאס דערגרייכן מיט שכל אליין.
9. דער קאנטראסט מיט ידיעת השם: לכאורה וועט א מענטש טענה’ן: „איך האב דאך א פסוק אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס — דאס איז אויך אמת!” דער רמב”ם’ס תשובה איז: יא, דער אייבערשטער’ס ידיעה איז אמת, אבער דאס זענען „טיפע זאכן” — „אין כח אדם להשיגה” — דו וועסט עס פארשטיין ווען דער אייבערשטער וועט דיר געבן צו פארשטיין. אבער בחירה חפשית — דאס איז קלאר און פשוט, „מדברי החכמה”, יעדער קען עס זען. דער פראקטישער נפקא מינה: ווען עס קומט צו א סתירה צווישן ידיעת השם און בחירה, זאל א מענטש נישט אוועקווארפן דאס וואס ער ווייסט קלאר (בחירה) צוליב דעם וואס ער קען נישט פארשטיין (ידיעת השם).
10. „וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו” — דער אייבערשטער אליין זאגט דאס: ווען דער רמב”ם זאגט „כל דברי הנביאים תלוי בו”, מיינט ער נישט בלויז אז נביאים האבן דאס געזאגט — נאר אז דער אייבערשטער אליין, דורך די נביאים, באשטעטיגט אז א מענטש ווערט געדן לפי מעשיו. ממילא, זאל א מענטש נישט זאגן „איך בין א גרעסערער מאמין אין ידיעת השם ווי דער נביא” — דער נביא, וואס רעדט אין נאמען פון דער אייבערשטער, זאגט אז מען איז דן א מענטש לפי מעשיו. אז דו זאגסט „אבער דער אייבערשטער האט דאך ידיעה, ממילא איז נישטא קיין בחירה”, ביסטו נישט מער גלויביג ווי דער נביא — פארקערט, דו גייסט קעגן דעם וואס דער אייבערשטער אליין האט געזאגט דורך די נביאים.
11. דער רמב”ם שטעלט אריין „ביידע זאכן” — אבער מיט א היעראַרכיע: דער רמב”ם שטעלט אריין ביידע אמת’ן — ידיעת השם איז אמת, און בחירה חפשית איז אמת — אבער ער מאכט א קלארן חילוק אין דעם מדרגה פון וויסן: בחירה איז „ראיות ברורות”, קלאר און צוגענגלעך; ידיעת השם איז „אין כח אדם להשיגה.” דער מענטש דארף זיך האלטן ביי דעם וואס ער ווייסט קלאר, און נישט אוועקווארפן עס צוליב דעם וואס ער קען נישט פארשטיין. דאס איז דער רמב”ם’ס פראקטישער עצה: „רשות נתונה לו” — דאס איז דער עיקר וואס אלע דברי הנביאים זענען תלוי אין דעם.
[הערה: חובת הלבבות]
12. פארגלייך מיט חובת הלבבות: דער רמב”ם’ס שיטה ווערט פארגליכן מיט וואס ס’שטייט אין חובת הלבבות, וואו ס’שטייט אויך אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס — אבער דארט ווערט עס געברענגט „פונקט פארקערט” (כלומר, אלס ראיה אויף דעם אייבערשטער’ס גדלות, נישט אלס קשיא אויף בחירה).
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ה’ — רשות כל אדם נתונה לו
מבוא: סטרוקטור פון הלכות תשובה פרקים ה’–י’
Speaker 1:
רבותי, מיר גייען לערנען הלכות תשובה פרק ה’. סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט הלכות תשובה. יעצט גייען מיר אנהייבן צו לערנען צוויי כללים אין הרמב”ם, און מיר גייען אנהייבן צו לערנען די, וואס ס’איז גערופן “עיקרים הנגררים עמה”, געוויסע עיקרים, און דערפאר רופט ער עס בפרוש עיקר, וואס ס’גייט אונז רעדן. ס’איז זיכער אז ער רעדט פון דעם. אפשר איז דא נאך איין עיקר. איך מיין אז ס’איז צוויי עיקרים בעיקר וואס זענען נגררים עמה, דער עיקר וואס הייסט דא רשות, וואס מענטשן האבן ליב צו רופן בחירה, אבער איך האב נישט געטראפן אז דער רמב”ם זאגט די ווארט בחירה, דער רמב”ם זאגט רשות, און דער צווייטער עיקר איז דער עיקר פון שכר ועונש. זייער שיין.
סאו דער רמב”ם האט אונז געזאגט אין די לעצטע פרק אז ס’איז דא זאכן וואס מאכן זייער שווער פאר א מענטש תשובה צו טון, אבער ער האט געענדיגט אז אפילו ס’איז שווער קען מען נאך אלץ תשובה טון. איז דאס פירט זייער גוט אריין אין די עיקר וואס מיר ווילן ארויסברענגען, אז כדי צו רעדן בכלל וועגן תשובה, און תשובה איז קאנעקטעד מיט די ענין פון שכר ועונש, שכר ועונש איז נאר שייך אויב א מענטש איז דער וואס זינדיגט, אז ס’ליגט אין זיינע הענט די רשות צו זינדיגן. אויב נישט, אויב וואלט א מענטש נישט געהאט די רשות — ווי ר’ יצחק האט געזאגט אז דער רמב”ם זאגט נישט די ווארט בחירה, נאר רשות — אויב דער מענטש וואלט נישט געהאט די רשות צו זינדיגן, וואלט אים נישט געקומען דער עונש. גייט ער אריין אין די עיקר אז א מענטש האט די רשות, די כח איז אין א מענטש צו זינדיגן אדער נישט צו זינדיגן, און לויט דעם איז דא שכר ועונש.
דער רמב”ם אין פרק ז’, דאס הייסט, דא האבן מיר געזאגט איז דא צוויי עיקרים, דאס הייסט פון פרק ה’ ביז ז’ רעדט זיך פון די נושא פון רשות, און אין פרק ז’ פירט ער ארויס: “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה”. ער מאכט די קאנעקשאן, דאס איז די קאנעקשאן וואס ער האט געמאכט, אבער ער קומט צוריק צו די נושא אז מ’זאל תשובה טון וויבאלד דעם.
נאכדעם פרק ח’, ט’, י’, דאס איז דריי פרקים וואס רעדן פון די נעקסטע עיקר, וואס דאס איז “הטובה הצפונה לבני אדם”, וואס איז די טובה וואס קומט צדיקים. דאס איז אויך, איינמאל מיר רעדן וועגן שכר ועונש, גייט ער צו די גרעסערע נושא פון שכר ועונש נצחי, פון עולם הנשמות. ער זאגט די עיקר זאך, אזויווי אין הלכות תשובה, ער הייבט אן פון די עיקר, פון די יסוד, נאכדעם גייט ער ארויף צו אלע אופנים, פרטים וואס קענען ארויפקומען. דא איז אויך אזוי, דאס איז די יסוד. דער עיקר וואס הייסט אז רשות נתונה לו, און ער ברענגט ארויס די ענפים וואס קומט ארויס פון דעם.
יעצט, ס’איז דא דריי גרופעס אין הלכות תשובה, מער ווייניגער. ס’איז דא די גרופע פון הלכות תשובה פרק א’ צו ד’, ס’איז דא די גרופע פון רשות נתונה לו פרק ה’ צו ז’, און ס’איז דא די גרופע פון התשובה והצעקה לצדיקים וואס איז פרק ח’ צו י’.
סטרוקטור פון פרק ה’
Speaker 1:
איז זאגט דער רמב”ם, און אין דעם פרק, אויב איך קען זען, איז צעטיילט אויף דריי חלקים, לאמיר זאגן. די ערשטע זאך זאגט דער רמב”ם די עיקר פאקט. די עיקר פאקט אז א מענטש האט רשות. רשות, דרך אגב, מ’זאגט די ווארט רשות, אבער די טייטש פון די ווארט רשות איז טייטש הערשאפט, יא? רשות מיינט נישט פערמישן, רשות מיינט ממשלה, הערשאפט. דער מענטש איז די אייגענע בעל הבית. בעל הבית’ישקייט, יא. די מענטש’ס מעשים באלאנגען פאר אים. דאס איז די זאך. ער גייט אריבער אז ס’איז אזוי, און ער גייט קעגן די אנדערע צד פארוואס מ’וואלט געטראכט אנדערש, מצד די מחשבה וואס מענטשן טראכטן אנדערש און אז ס’איז נישט ריכטיג.
נאכדעם גייט ער אריין אין צוויי שאלות וואס מ’קען פרעגן אויף דעם. ער פרעגט, ער זאגט מענטשן זאגן, ער זאגט נישט סתם מפרע, ער פרעגט נישט קיין קשיא, ער זאגט, ס’איז דא א רשות, דעה רעה וואס טיפשים זאגן. יא, ער זאגט טיפשים זאגן אנדערש, און מ’וועט זען פונקטליך וואס זיי זאגן און פארוואס זיי זאגן אנדערש. נאכדעם זאגט ער צוויי קשיות. איינס איז, לכאורה אויב א מענטש פירט זיך אליינס, פארוואס דארף דער אייבערשטער דאך פירן? איין קשיא. די צווייטע קשיא איז, לכאורה דער אייבערשטער ווייסט, איז וויאזוי קען זיין אז דער אייבערשטער ווייסט? די קשיא וואס ער פרעגט איז די קשיא אויף ידיעה, נישט אויף די בחירה, וואס אונז רופן בחירה, נישט אויף די רשות. מ’וועט זען אין די צוויי קשיות.
דאס איז מער ווייניגער די סטרוקטור פון די פרק, מ’זאל וויסן קלאר וואס גייט פאר. אקעי.
הלכה א’: רשות כל אדם נתונה לו
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם זייער א שיינע פרק, דברים עמוקים, לאמיר עס לערנען. זאגט דער רמב”ם, אזוי ווי אונז האבן געלערנט אין די אנהייב פון יסודי התורה, דער רמב”ם איז געווען א גרויסע מומחה אין זאגן זאכן וואס איז הונדערט פראצענט אמת יעדע ווארט, אויב מ’וואלט געשטאנען אמת’דיג, וואלט מען געדארפט לערנען דעם רמב”ם אסאך טיפער, אבער מיר וועלן קענען פרובירן צו זאגן די אלע ווערטער וואס ער זאגט צו וויסן וואס ער שטייט, איז שוין א גרויסע זאך.
“רשות כל אדם נתונה לו”, די רשות אויף יעדן מענטש איז געגעבן געווארן צו אים. דאס הייסט, די רשות אויף א קינד אדער אויף אן עבד איז געגעבן געווארן פאר’ן אדון. די רשות פון דעם מענטש ליגט ביי אים אליין. “אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק”, אויב דער מענטש וויל זיך טוישן און זיך רוקן צו א דרך טובה און ווערן א צדיק, “הרשות בידו”, די רשות ליגט אין זיין האנט, ער קען ווערן א צדיק, מ’לאזט אים. “ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע”, אבער אויב א מענטש וויל, ער מאכילט אז ער וויל זיך מטה זיין, ער וויל זיך רוקן צו א דרך רעה און וויל ווערן א רשע, “הרשות בידו”, האט ער אויך רשות אין זיין האנט.
דיוק אין לשון הרמב”ם: “להטות עצמו” — א פראצעס, נישט איין מעשה
Speaker 1:
מ’דארף גלייך מדייק זיין, דער רמב”ם זאגט נישט אז א מענטש קען טון וואס ער וויל. ער זאגט אז אויב ער וויל ווערן א צדיק — א צדיק איז א סארט מענטש — דארף ער זיך נוטה זיין, ער בייגט זיך צו דעם וועג, וויאזוי? דורך די אלע דרכים פון הלכות דעות, פון הלכות תשובה, און ס’איז א פאקט ער איז א צדיק. מ’ווערט נישט א צדיק מיט איין מעשה, נאר “להטות עצמו” קען דויערן זייער לאנג. ער זאגט נישט ווי לאנג, ס’קען זיין אז די “להטות עצמו” איז א לאנגע, לאנגע תהליך. אבער ס’ליגט אין א רצון, זיך צו רוקן, יעדן טאג זיך אביסל מער מטה זיין אין די דירעקשאן פון זיין א צדיק.
דיוק: חילוק צווישן “רצון” און “רשות”
Speaker 1:
“אם רצה” — רצון איז נישט די רשות. אויב וויל ער, האט ער די ממשלה צו קענען טון. דער רמב”ם זאגט נישט אז א מענטש וויל וואס ער וויל. אויב וויל ער, קען ער דאס טון. “אם רצה”.
Speaker 2:
איך מוז טייטשן נאכאמאל וואס דו מיינסט צו זאגן.
Speaker 1:
איך זאג, דער רמב”ם זאגט נישט אז א מענטש טוט וואס ער וויל. דער רמב”ם זאגט אז אויב ער וויל, קען ער. דאס הייסט, ס’איז דא אמאל אז א מענטש איז קאנפליקטעד, ער וויל אבער ער וויל נישט. אויב וויל ער און ער טוט עס טאקע, ער פירט עס אויס, קען ער אנקומען צו דעם וועג פון זיין א צדיק. איך זאג נאר אז די רשות איז נישט די זעלבע זאך ווי רצון. לאמיר נאכאמאל מדייק זיין די לשון. ס’שטייט נישט “האדם עושה מה שירצה”. ס’שטייט אז דער מענטש האט א רשות אז אויב וויל ער זיין א צדיק, קען אים קיינער נישט שטערן. און ער גייט אזוי נישט שפעטער. אויב וויל ער זיין א רשע, קען ער ווערן א רשע.
דער פסוק: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”
Speaker 1:
דער רמב”ם איז ישוב כל התורה. ער גייט דאך נעמען דא א פסוק אין תורה. דאס איז וואס שטייט אין די תורה, “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”, ביי די מעשה פון אדם הראשון אין גן עדן, שטייט דארטן אז נאכדעם וואס דער מענטש האט געגעסן פון עץ הדעת, זאגט דער אייבערשטער אז דער מענטש איז יעצט אזויווי איינער פון די מלאכים? “הן האדם היה כאחד ממנו”. דער רמב”ם גייט נישט אריין ווער איז דער “ממנו”, סאו מ’קען עס סקיפן. ער איז אזויווי איינער פון די וואס זענען אויבן אין גן עדן, צו וואס? “לדעת טוב ורע”.
יא. כלומר, זאגט דער רמב”ם אזוי: “המין הזה של אדם היה אחד בעולם”. סאו, קודם כל, “האדם” מיינט נישט אדם הראשון, דער ספעציפישער מענטש, נאר “האדם”. פארדעם שטייט “האדם”. ס’איז דא א כלל אז “אדם” האט צוויי מינינגס. ס’איז דא “אדם” דער שם פרטי, דער נאמען פון אדם הראשון, און “אדם” מיינט אויך דער מין האדם. און ס’איז דא א כלל, איך מיין דער אבן עזרא באמערקט עס דארט, ס’איז דא א כלל אז א שם פרטי, א נאמען פון א מענטש, קען נישט באקומען קיין ה’ הידיעה. מ’זאגט נישט “היצחק” אדער “היואל”. ס’מיינט נישט “דער יצחק”. יצחק איז ער. ה’ הידיעה קען נאר זיין אויף א שם כולל, אויף א זאך, אויף א מין זאך. פארדעם שטייט “האדם”, מיינט עס נישט אדם הראשון, ס’מיינט דער סארט זאך, דער מענטש, דער סארט זאך וואס הייסט מענטש, ער איז וואס?
כלומר, “המין הזה של אדם היה אחד בעולם”. “האדם… כאחד ממנו” איז איינציג אין דער וועג, “ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין”, ס’איז נישט דא נאך א מין אויף דער וועלט, ס’איז נישט דא נאך א מין בעל חי, “שיהא הוא מעצמו ובדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ”. דער מענטש, דער מין האדם, איז דער איינציגסטער מין אויף דער וועלט וואס מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, פון זיין אייגענע רשות, פון זיין אייגענע כח, מיט זיין אייגענע דעת און מחשבה, קען וויסן די טוב אדער די רע, אדער ווייסט די טוב און די רע, און קען טון דאס וואס ער וויל, “ועושה כל מה שהוא חפץ”.
דיסקוסיע: “ועושה כל מה שהוא חפץ” — דער מענטש קען טון וואס ער וויל
Speaker 1:
ער קען טון דאס וואס ער וויל, דאס וואס זיין חפץ איז, דאס וואס ער האט רצון. ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. און ער האט נישט ווער ס’זאל אים מעכב זיין פון טון טוב אדער רע. וכיון שכן, און וועגן דעם ענדיגט דער פסוק, וכיון שכן, ווייל דער מענטש האט די כח, איז הגם דער אייבערשטער האט געזאגט מ’זאל נישט עסן פון די עץ הדעת, אבער ווייל דער מענטש האט יא די כח צו קענען אליין בוחן זיין, זאגט דער אייבערשטער, וועגן דעם דארף מען טראכטן פן ישלח ידו און ער וועט יא נעמען פון די עץ החיים.
Speaker 2:
יא, אין אנדערע ווערטער, לכאורה מיינט ער צו זאגן אזוי, אז אויב דער אייבערשטער, אויב דער מענטש וואלט… אויב דער אייבערשטער וואלט געקענט סטאפן א מענטש, וואלט ער זיך נישט געדארפט ארויסווארפן פון גן עדן, וואטעווער די פשט איז פון די מעשה. דער רמב”ם גייט נישט אריין וואס איז די פשט, אבער דא זעט מען אז דאס איז א זאך וואס א מענטש קען טון, און דער אייבערשטער דארף זיך כביכול פארזיכערן פון דעם וואס א מענטש קען טון. נישט אז דער אייבערשטער וועט אים סטאפן, ווייל דער אייבערשטער קען נישט סטאפן א מענטש. ווייל א מענטש איז טאקע אנדערש פון אלע אנדערע זאכן. למשל, אז א בעל חי דארף עפעס טון, האט נישט דער אייבערשטער א פראבלעם. ער מאכט אז די רצון פון די בעל חי זאל זיין, אדער ער סטאפט די בעל חי גלייך. אויב א מענטש… א מענטש איז אנדערש.
Speaker 1:
“כאחד ממנו בעולם” מיין איך מיינט נישט אין די גאנצע וועלט. איך מיין “בעולם” מיינט אין די עולם התחתון, דער עולם וואס דער רמב”ם רופט די עולם וואס איז תחת השמים, נישט די עולם המלאכים, העכערע זאכן. פארקערט, דארט איז דאך “כאחד ממנו”. ס’איז אינטערעסאנט, דער רמב”ם טייטשט נישט “כאחד ממנו” אזויווי איינס פון אונז. דער רמב”ם טייטשט “כאחד ממנו” פון אים, ער איז דער איינציגסטער פון די מיני הבעלי חיים וכו’. דער רמב”ם טייטשט נישט…
Speaker 2:
דו טייטשט “כאחד ממנו” אזויווי איינער פון אונז, איינער פון די מלאכים. דו טייטשט לכאורה ווי דער רמב”ם, ווייל דער רמב”ם זאגט דאך נישט אז א מענטש איז דומה למלאכים. דאס איז אן אנדערע נושא, אפשר לערנט ער דאס אין פרק ד’ פון יסודי התורה, די נשמה. אבער דא רעדט דער רמב”ם פון דעם וואס דער מענטש איז דער איינציגסטער אין די וועלט וואס ער קען אליין טון, און ממילא אפילו דער אייבערשטער קען נישט… קען זיך נישט… קען נישט שולט זיין אויף דעם. ער איז אליין שולט אויף דעם.
Speaker 1:
דאס איז די פסוק. אבער דער רמב”ם דארף דאך ברענגען א פסוק, ער האט דאך ליב צו ברענגען אויף יעדע זאך א פסוק. סאו די פסוק וואס שטייט אז רשות האדם נתונה לו, דעם פסוק אז אדם איז יודע טוב ורע. און יודע, וואס איז יודע מיינט נישט נאר וויסן, יודע מיינט אז דער רמב”ם האט אריינגעלייגט אסאך ווערטער צו אריינטייטשן אלעס, און די דעת טוב ורע איז נישט פשט אז ער ווייסט, נאר אז ער אליינס ווייסט און דעריבער טוט ער וועלכע ער וויל, עפעס אזוי.
Speaker 2:
נאר וואס איז גוט און וואס איז שלעכט, ער ווייסט טוב ורע, אבער ער קען אויך נישט אויסוועלן רע.
הלכה א’ (המשך) — דער פסוק “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”
אזוי טייטשט לכאורה דער רמב”ם. דער רמב”ם רעדט נישט אז דער מענטש איז דומה למלאכים, דאס איז אן אנדערע נושא, אפשר האבן מיר געלערנט פרק ד’ פון יסודי התורה, די נשמה. אבער דא רעדט דער רמב”ם פון דעם וואס א מענטש איז דער איינציגסטער אין דער וועלט וואס ער קען אליינס טון, און ממילא אפילו דער אייבערשטער קען נישט שולט זיין אויף דעם, ער איז אליינס שולט אויף דעם. דאס איז דער פסוק. אבער דער רמב”ם איז אסאך מאל ברענגט ער א פסוק, ער האט א חוב צו ברענגען אויף יעדע זאך א פסוק.
דער פסוק וואס עס שטייט אז רשות ביד אדם נתונה לו איז דער פסוק אז “האדם היה יודע טוב ורע”. “יודע”, ווי מיר ווייסן, “יודע” מיינט נישט נאר וויסן, “יודע” מיינט… דער רמב”ם האט אריינגעלייגט אסאך ווערטער צו אריינטייטשן אלעס אין דעם “יודע טוב ורע”, נישט פשוט אז ער ווייסט, נאר אז ער אליינס ווייסט און דערפאר טוט ער וועלכע ער וויל, עפעס אזוי. ער ווייסט טוב ורע, אבער ער קען אויך טשוזן א רע. אדער טוב, ביידע. ער טשוזט א טוב ווייל ער ווייסט אז ס’איז טוב. ער איז דער יודע טוב ורע, נישט איינער וואס איז עפעס אנדערש, אזויווי ער גייט זאגן.
הלכה ב’ — “אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”
דער לשון “אל יעבור במחשבתך” — ווען דער רמב”ם זאגט א פאלשע זאך
יעצט גייט דער רמב”ם זאגן פונקטליך וואס ער מיינט להפך, פונקטליך וואס מיינט ער להפך. זאגט דער רמב”ם, דו קענסט זיך טראכטן אין מחשבה, זאגט ער, זאלסט נישט טראכטן א נארישע מחשבה, “אל יעבור במחשבתך”. אלעמאל ווען דער רמב”ם זאגט א פאלשע זאך, זאגט ער נישט “אל תאמר”, ווייל מען קען עס חלילה זאגן, נאר “אל יעבור במחשבתך”, זאלסט נישט טראכטן, א מענטש זאל עס נישט דורכלאזן אין דער מחשבה, ער זאל נישט פאוקעסן דערויף. אזויווי מיר האבן געלערנט אין פרק א’, ווען דער רמב”ם זאגט א טעות, זאגט ער קיינמאל נישט א לשון, ווייל אמת, טראכטן קען מען נאר טראכטן די אמת, א שקר קען נישט אריינגיין אין מחשבה. ער מיינט נישט צו זאגן אן איסור אז מען זאל נישט טראכטן פון דעם, ער מיינט צו זאגן אז דאס איז א סארט זאך וואס איז אויסער מחשבה, ווייל איינער נאכ’ן צווייטן.
“טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל” — ווער מיינט דער רמב”ם?
זאלסט נישט זיך טועה זיין מיט דער זאך “שאומרים טפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל”, זאלסט נישט טראכטן אזויווי די טפשים פון די אומות און רוב פון די גולמים פון אידן, און רוב פון די טפשים פון די אידן. און טיפשי אומות זאגט ער טיפשים, אויף אידן זאגט ער אז זיי זענען נאכנישט געענדיגט, זיי זענען נאכנישט געענדיגט טראכטן. א איד איז געענדיגט, ווייל א איד איז אנגעקומען צו שלמות, און ווייסט דעם אמת.
לכאורה מיין איך צו זאגן אזוי, לכאורה איך וויל זאגן מיין איך זיך צו טייטשן, טיפשי אומות מיינט אלס די אפיציעלע אמונה פון אומות. אזוי ווי מ’האט געלערנט אין אנדערע פלעצער, די אפיציעלע אמונה פון אומות, נישט פון די מוסולמענער, וואס די קריסטן גלייבן איז אפשר מער ענליך, אבער די אפיציעלע אמונה פון די, דער רמב”ם רופט זיי די כהגרין, אבער א חלק פון זיי איז דא א מחלוקה צווישן זיי, אבער די רוב פון זיי, וואס הייסט אשעריה ווי דער רמב”ם ברענגט, האלטן אפיציעל אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, האריות הרשות. אפיציעל האלטן זיי אז דער אייבערשטער מאכט מענטשן צדיקים און רשעים. איי, ס’איז דא א קשיא, וויאזוי קען זיין שכר ועונש? מוטשענען זיי זיך מיט די קשיא, אבער זיי זאגן אפיציעל אזוי. די טיפשי אומות מיינט לכאורה די אומות הטיפשים, אדער די אומות הטיפשים, וואס אומות מיינט נישט דא א פאלק, ס’מיינט אפשר אזוי ווי א רעליגיע. זייער אפיציעלע אמונה, אפיציעלע דאקטרין איז אז הקדוש ברוך הוא גוזר. און די ישראל איז נאר רוב, נאר די גלמים. דאס הייסט, אזוי ווי דברים בחכמים, די חכמי ישראל טראכטן נישט אזוי, אבער די גלמי ישראל, רוב פון זיי.
דיסקוסיע: וואס מיינט “רוב גולמי בני ישראל”?
מיינט רוב גלמי ישראל אז רוב אידן זענען גלמים וואס טראכטן אזוי? אדער מיינט ער רוב אידן, גלמי רוב ישראל, אדער רוב פון די טיפשים ביי די אידן?
איך מיין אז ס’מיינט אז רוב… אז רוב אידן. ער האט געהאלטן אז רוב אידן זענען זיך טועה אזוי?
יא. ווייל קוק וואס ער זאגט. איך מיין אזוי, ווייל רוב מענטשן, גלמים איז דאך רוב מענטשן. ס’איז דא אפאר חכמים און אסאך גלמים. און מ’איז… ס’דויערט אסאך מער יארן א גולם, ווייל ווען מ’איז געענדיגט ווערט מען אויס גולם. גולם מיינט נאכנישט געענדיגט. יא, אבער ס’איז דא אפשרות פאר איינעם, ווייל יעדער מענטש קען זיין א חכם, וואס דאס איז אן אמת. אבער דער רמב”ם האט אויך געהאלטן אז די מענטשן זענען בוחר געווען צו זיין טיפשים און גלמים.
“שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו להיות צדיק או רשע” — די פאלשע שיטה
אבער וויבאלד זיי זענען בוחר געווען צו זיין טיפשים, האבן זיי ראנג אמונות. וואס זאגן זיי? זיי זאגן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת בריאתו, ווען דער אייבערשטער באשאפט א מענטש איז ער גוזר אויף אים להיות צדיק או רשע. ער געבט אים נישט רשות צו זיין א צדיק אדער א רשע, נאר ער איז גוזר אויף אים, אז די רשות ליגט נאר בידו של הקדוש ברוך הוא. זאגט דער רמב”ם, אין הדבר כן, און די זאך איז טיפשות. ס’איז נישט אזוי, ס’איז נישט אמת.
“אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם”
אלא כל אדם ואדם, יעדער איינציגסטער מענטש, ראוי, מיינט ער האט רשות. ראוי, עס איז פאסיבל. עס ליגט אין זיינע הענט, ער האט די פאסיביליטיס, די מעגליכקייטן. ראוי איז נישט טייטש רשות, ראוי איז טייטש עס איז מעגליך. ער האט די פאטענשל, ער האט די מעגליכקייט להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם. ער קען זיין א צדיק אזוי ווי משה רבינו, אדער א רשע אזוי ווי ירבעם.
דיסקוסיע: וואס מיינט “צדיק כמשה רבינו”?
ער מיינט נישט צו זאגן א נביא ווי משה רבינו אדער א חכם ווי משה רבינו, אבער ער קען בוחר זיין בטוב אזוי ווי משה רבינו.
פארוואס האט ער געזאגט אז נישט? ווייל ער זאגט צדיק כמשה רבינו. וואס איז דאס משה רבינו געווארן א נביא אליין? פון זיך אליינס? פון די אייבערשטער? דער אייבערשטער האט אים געגעבן א גרעסערע מדרגה אין נבואה ווי פאר אנדערע. דער אייבערשטער האט גוזר געווען, אדער ווייל משה רבינו האט אזוי געטון? אקעי, דאס איז א שמועס פאר זיך.
ער זאגט אז מ’דארף נישט פרעגן די קשיא. וואס דער רמב”ם זאגט דא זאגט ער קלאר, ווען ער זאגט צדיק, מיינט ער נישט די דיוקים וואס דו זאגסט. ניין, דער רמב”ם זאגט, מיין נישט אז משה רבינו אדער ירבעם האט דער אייבערשטער געמאכט אז משה רבינו איז געווארן דאס וואס ער איז געווארן. משה רבינו האט זיך אליינס געמאכט פאר משה רבינו. ירבעם האט זיך אליינס געמאכט ירבעם. און מצד א מענטש, יעדער מענטש קען זיין… ווען ער זאגט ראוי, לאמיר נישט פרעגן קשיות, לאמיר פרובירן צו פארשטיין וואס ער זאגט, ווייל אויף יעדע זאך קען מען פרעגן קשיות און מאכן ער קומט נישט ביי די עקר טוב וואס ער זאגט.
בחירה אויף צדקות, חכמה, און מידות
יעדער מענטש קען זיין א צדיק אדער א רשע. אדער יעדער מענטש קען זיין א חכם אדער א סכל, דאס הייסט ער וועט נוצן זיין שכל וואס ער האט אין א גוטע וועג, אז זיין חכמה זאל וואקסן, ער זאל מטה זיין דעתו לדרך חכמה, אדער סכל. רחמן או אכזרי, א מענטש קען זיך מרגיל זיין צו רחמנות אדער צו אכזריות. כילי או שוע, א מענטש קען זיך אנפאשן צו קארגשאפט אדער צו ברייטקייט, נדיבות. וכן שאר כל הדעות. און אזוי מיט אלע אנדערע מידות. דאס הייסט דער רמב”ם האט דא אריינגעלייגט מידות און חכמה.
די בחירה און רשות איז דא אויף אלעס, סיי אויף צדקות און רשעות, סיי אויף חכמה און טיפשות, און סיי אויף מידות. צדקות און רשעות איז אליין דא צוויי סארט צדקות און רשעות. איינס פון מעלות המידות וואס דער רמב”ם רופט אין די שמונה פרקים איז איינס מעלות שכליות. מעלות שכליות מיינט נישט גוט צו זיין געבוירן מיט א קלוגן קאפ. ער וויל נאר זאגן, מ’קען זיך דעוועלאפן חכמה, מ’קען זיך קונה זיין חכמה. וויסן דעם אמת, יא. חכמה איז ביי א חכם, איינער וואס לערנט איז ער א חכם, ער ווייסט דעם אמת. א סכל איז איינער וואס איז א נער, ער ווייסט נישט דעם אמת.
דיסקוסיע: מיינט דער רמב”ם אז א מענטש איז פיפטי-פיפטי?
ואין לו, יא, אקעי, לאמיר זיך נישט אפשטעלן, באט איך זאג ס’איז זייער קלאר אז ער מיינט נישט צו זאגן אז א מענטש איז פיפטי-פיפטי, אז ער ווערט שוין מסביר אין הלכות דעות. ס’איז דא א מענטש וואס האט א געוויסע מער נטיה צו קילות, אבער ער האט נאכאלץ די רשות זיך צו טוישן, זיך צו ריקן. די ראיה מיינט נישט צו זאגן אז מצד די פאקט אז דו זאגסט אז מצד א מענטש קען אנהייבן אן אנדערע סארט טבע. די פוינט איז אז מצד ווער איז בעל הבית אויף דעם? ביי וועמען איז די רשות? איז די רשות צו ווערן ביידעס.
“ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מושכו לאחד משני הדרכים”
ואין לו, זאגט דער רמב”ם, ואין לו מי שיכפהו, א מענטש האט נישט ווער ס’צווינגט אים, ולא גוזר עליו, קיינער איז נישט גוזר אויף אים, ולא מושכו לאחד משני הדרכים, ס’איז נישטא ווער ס’מושך א מענטש צו איינע פון די צוויי וועגן, אלא הוא מעצמו, דער מענטש פון זיך אליין, וואס איז אין אים, ומדעתו, פון זיין אייגענע דעת, נוטה לאיזו דרך שירצה, ער איז נוטה צו די וועג ווי ער וויל, ווי ער קלויבט צו גיין. פארשטייט זיך, א מענטש קען ניט מושך ווערן דורך זיינע חברים, אבער ער האט אויף דעם אויך די בחירה צו וועלן וועלכע חברים ער זאל זיך חבר’ן וכו’.
מושכו מיינט לפי מה שכתוב אין הלכות דעות, אז אמאל א מענטש האט א משיכה. זאגסטו, דו האסט א משיכה, אבער די משיכה ביסטו אויך אליינס אחראי. קיינער שלעפט דיך נישט, דו שלעפסט זיך אליינס. ס’איז דא משיכה, ס’איז נישט דא קביעות, א מענטש קען זיך נישט צווינגען, אקעי, אבער משיכה איז דא. אבער דו ביסט אליינס זיך מושך מדעתו, נוטה. די נוטה מאכט א משיכה, אז ער דרייט זיך מיט אזעלכע מענטשן, קען ער זיין מושך צו אזעלכע מענטשן וכדומה.
דער צווייטער פסוק — “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב” (איכה ג:לח)
אויף דעם איז אויך דא א פסוק. דאס הייסט, ס’איז דא צוויי זאכן. די ערשטע זאך, אויף דעם וואס א מענטש האט רשות איז דא א פסוק, “הן האדם היה כאחד ממנו פן ישלח ידו”, זעט מען אז א מענטש האט רשות. נאכדעם, אויף דעם וואס קיינער איז אים נישט גוזר און קיינער מאכט אים נישט קיין שום דרך, איז אויך דא א פסוק. וואס זאגט ער? “הוא שירמיהו אמר, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, פון דער אייבערשטער וואס איז שוכן עליון, פון דער אייבערשטער קומט נישט די רעות והטוב פון די מענטשן, טייטשט ער. ס’איז נישט מקרים רעים אדער מקרים טובים אויף די בריאה.
אה, אקעי. אה, מען זאגט נישט א שלעכטע וועטער אדער א היציגע וועטער. ער זאגט רעות וטובות פון מענטשן, כלומר, אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע. דער אייבערשטער האט נישט אוועקגענומען פון דעם מענטש די רשות און עס געהאלטן פאר זיך, נאר פארקערט, דער אייבערשטער האט געגעבן פאר דעם מענטש די רשות אליין צו ווערן טוב אדער רע.
“נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו — לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן”
ער זאגט אזוי, “וכיון שכן”, אזוי ווי דער פסוק זאגט, “היות שזה האמת”, אז דאס איז דער אמת, קומט עס אויס למשל נוגע פאר אונז, קומט אויס, “נמצא שהחוטא הוא הפסיד את עצמו”. א מענטש וואס איז א חוטא, איז נישט שייך אז ס’איז געקומען אויף אים א גזירה אז ער זאל זיין א חוטא, נאר ער האט זיך אליין מפסיד געווען, ער האט זיך אליין קלקול געמאכט. “לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן”, האבן מיר פריער געלערנט אז עקה און וויינען איז א זאך וואס איז גוט פאר א בעל תשובה. איינער וואס איז א חוטא, ווען ס’וואלט ווען געווען אז דער אייבערשטער האט אים געמאכט א חוטא, וואלט ער אפשר געדארפט אננעמען די גזירה באהבה. אבער היות אז ער האט עס אליין געמאכט, איז פאסיג פאר אים, נאכאמאל “ראוי לו”, ער האט אויך די רשות. “ראוי לו” דא מיינט נישט די זעלבע סארט “ראוי”, דא מיינט עס ס’איז פאסיג, ס’איז גוט וואס ער זאל טון. ער ברענגט דאך פשוט די פסוק, “לבכות ולקונן על מעשיו אשר עשה לנפשו וגמלה רעה”, ער האט זיך אליין געמאכט שלעכטס פאר זיך אליין.
דער טייטש פון “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו”
“וזהו שכתוב אחריו”, דאס איז וואס ס’שטייט ווייטער אין פסוק, “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו”. ווייל אונז ווייסן אז “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, נישט דער אייבערשטער האט געמאכט די רעות און טוב. ווען ס’וואלט ווען געקומען פון דער אייבערשטער, וואס האט א מענטש זיך אליין צו באשולדיגן? וואס האט א מענטש צו וויינען? אפשר וואלט מען נאך געקענט מתפלל זיין. אבער יעצט ווען מ’ווייסט אז דער מענטש האט עס אליין געטון, איז יא דא א מקום פאר יתאונן זיין, פאר זיך אליין באקלאגן, פאר זיך אליין באוויינען. “מה יתאונן אדם חי”, פארוואס זאל זיך א מענטש באוויינען? ווייל “גבר על חטאיו”. ער טייטשט אזוי ווי “גבר על חטאיו” איז די ענטפער אויף “מה יתאונן אדם חי”. אויף וואס קען זיך גאר א מענטש מתאונן זיין? אויף וואס קען א מענטש זיך באקלאגן? אויף “גבר על חטאיו”, א מענטש קען זיך באקלאגן אויף זיינע חטאים וואס ער האט זיך אליין בוחר געווען שלעכט.
איך האב געמיינט אז ער מיינט צו זאגן באקלאגט זיך נישט אויף דער אייבערשטער, נאר “גבר על חטאיו”. אזוי פלעג איך אלעמאל מיינען אז דאס איז דער טייטש פון דעם פסוק. אבער דער רמב”ם האט זיך גערעכנט אז דער רמב”ם זאגט דא אז “יש לו להתאונן”.
דיסקוסיע: רש”י’ס טייטש אין איכה
וואס איז דער טייטש פון רש”י? “מה יתאונן”? אויף וואס זאל זיך א מענטש באקלאגן? “על חטאיו”. אזוי האט ער געזאגט. “מה יתאונן”? אויף וואס זאל ער זיך באקלאגן? אויף זיינע חטאים. רש”י טייטשט ווי דער רמב”ם, יא, רש”י דא אין איכה.
הלכה א’ (המשך) — רש”י’ס צוויי פשט’ן אויף “מה יתאונן אדם חי”
אה, רש”י איז אביסל אנדערש. רש”י רעדט דא לכאורה פון אזוי ווי שלעכטע זאכן וואס געשעען צו אים. זאל ער וויסן אז ס’קומט וועגן זיינע מעשים. ס’איז נישט אזוי ווי מיר האבן נישט גענומען רש”י’ס פשט. אבער על כל פנים, די “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו”, אז דאס איז דא אזאך. ער ברענגט, יא, ער ברענגט אזא פשט. דבר אחר, א צווייטע פשט פון רש”י איז דער רמב”ם’ס פשט.
אז אמר רבי יוחנן, יום שאמר הקדוש ברוך הוא “הן האדם היה כאחד ממנו”, ספדו לפניו מלאכי השרת. לויט’ן רמב”ם איז נישט אין יענעם טאג, ס’איז אלעמאל. ס’איז מיט יעדן אדם. אז דער אייבערשטער איז זיך מצטער אויף רוב בני אדם.
אקעי, ס’איז אביסל אנדערש. ער רעדט נישט פון “מה יתאונן אדם חי”, נאר על כל פנים, לפיכך “מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו”. בעיסיקלי, דאס איז א תשובה פאר די רעסט פון איכה, רייט? א גאנצע ביז יעצט וויינט מען אין איכה ווי אזוי ס’איז געווען א טרער. דער תירוץ איז אז מיר האבן אליין געזינדיגט.
דער רמב”ם’ס טייטש: “מה יתאונן” — וויין אויף דיינע אייגענע חטאים
מיר וויינען אויף איינס, אויף איינס זאלסטו וויינען, אבער בעיקר אויף זיך אליין. אז דאס איז וואס דער רמב”ם שרייבט, “ויין על חורבן ביתך ועל חורבן מקדשך”, אבער דאס איז אליין געווען. דער רמב”ם טייטשט אזוי די פסוקים. “על מה פעלינו קומט נישט שלעכטס, מען רעדט אז א מענטש זאל אליין נעמען רעספאנסיביליטי און וויינען אויף זיינע אייגענע חטאים”.
פארוואס זאגט ער, וועגן דעם די נעקסטע פסוק רעדט וועגן תשובה. פארוואס? “ולא שרשותנו בידינו”, די רשות איז אין אונזערע אייגענע הענט, “ומדעתנו ורצוננו עשינו כל הרעות האלה”, אלע שלעכטס האבן מיר געטון פון אונזער אייגענע בחירה, פון אונזער אייגענע דעת, “ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו”, איז דא א מקום פאר תשובה טון, זיך צוריקדרייען, און איבערלאזן אונזער שלעכטס.
חידוש: “שהרשות עדיין בידינו” — אפילו נאכ’ן זינדיגן
פארוואס? “שהרשות עדיין בידינו”, די רשות איז נאך אלץ יעצט אין אונזערע הענט. דאס איז לכאורה נאך א חידוש, אז דו וואלסט געקענט מיינען אז ס’איז דא אמאל א מענטש וואס האט געזען אז ס’איז דא אזא זאך אז ער קען נישט תשובה טון. אבער דער עיקר הרשות זאגט אז מ’קען נאך אלץ, דו האסט נאך אלץ די רשות.
“ויש לנו כח”, און וועגן דעם שטייט דאך דעם “נחפשה דרכינו ונחקורה”, לאמיר נאכאמאל אנהייבן זוכן אונזערע וועגן. ווייל ס’איז דא אזא מענטש וואס מיינט אז ער האט שוין נישט די וועגן. נחפשה דרכינו ונחקורה, און זאגט דער פסוק, נחפשה דרכינו ונחקורה, לאמיר זוכן זיינע וועגן. יעצט זאגט ער, דו האסט נאך אלץ א בחירה, ונחקורה, און זאלסט חוקר זיין אין דעם, ונשובה עד ה’. דו קענסט תשובה טון.
דאס הייסט, דער פסוק רעדט צו די מענטשן וואס מיינען אז זיי האבן נישט קיין בחירה. זאגט ער, ניין, כי על אלה תצער עיני ותבכה, און ווייל אזוי איז עס, איז עס נאר וויינען אויף דיינע עבירות, און כדי איז יעצט תשובה טון. דאס איז דער נעקסטער פסוק, נחפשה דרכינו, און ממילא, לאמיר תשובה טון.
דיוק אין “עד ה’” — די גרויסקייט פון רשות נאכ’ן זינדיגן
זאגט דער רמב”ם, איך זע דאך קלאר אז די מסקנא איז תשובה, די זאך אז די נושא פון רשות, פון דעם קומט אויס תשובה, איז אין פסוק. לכאורה איז דא דא אויך א דיוק אין די ווארט “עד ה’”. כאילו, אז דו קענסט תשובה טון, קענסטו יעצט גיין עד ביז משה רבינו, דו קענסט יעצט גיין זייער גרויס, נישט דו קענסט ווערן א טראפ בעסער. אפילו נאכן זינדיגן האסטו נאך אלץ א שטארקע רשות.
סיכום: צוויי יסודות וואס מיר האבן געלערנט
אקעי, האבן מיר געלערנט, לאמיר מאכן קלאר, האבן מיר געלערנט צוויי זאכן שוין. קודם כל, אז א מענטש האט א רשות. צווייטנס, אז קיינער שטערט אים נישט, ממילא איז ער אליין שולדיג, אויף דעם איז געווען די פסוק. יעצט גייט ער אנהייבן אויספירן אז די נושא איז גאר א וויכטיגע נושא.
הלכה ב’ — “עיקר גדול והוא עמוד התורה והמצוה”
זאגט דער רמב”ם, “ועיקר זה, הוא עיקר גדול, והוא עמוד התורה והמצוה”. די עיקר, די געדאנק, די ידיעה, די אמונה, איז א עיקר גדול, עס איז א זייער גרויסע עיקר, ווי עמוד התורה והמצוה, עס איז די פאל וואס אויף דעם שטייט תורה ומצוה.
צוויי סארט עמודים ביים רמב”ם
לאמיר געדענקען, עס איז געווען אין פרק א’ פון יסודי התורה געשטאנען אז עס איז דא יסוד היסודות ועמוד החכמות. די מציאות ה’ איז די עמוד פון חכמה, די עמוד פון ידיעה. יעצט איז דא אן אנדערע סארט עמוד. די עיקר פון רשות איז נישט אן עמוד פון חכמה, עס איז נישט די נושא פון וויסן די אמת, און לגבי דעם איז עס אפשר נישט די עיקר, אבער עס איז די עיקר לגבי א תורה ומצוה.
ווייל תורה ומצוה איז אז ער וויל דאך ווערן א בעסערע מענטש, און אויף דעם שטייט, אלעס שטייט אויף די נושא פון רשות. ווייל לכאורה, ווען א מענטש וועט טראכטן אז ער איז שלעכט ווייל דער אייבערשטער האט אים געמאכט שלעכט, קען ער קיינמאל נישט תשובה טון, קען ער קיינמאל נישט אנהייבן טון תורה ומצוות. ווייל ער ווייסט אז ער קען אייביג אנהייבן, ער קען אייביג אנהייבן תשובה טון און אנהייבן היטן תורה ומצוות.
דער פסוק “ראה נתתי לפניך היום”
שנאמר, וויבאלד דעם שטייט אין פסוק, “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע”. איך געב פאר דיר, איך האב געגעבן פאר דיר, איך האב דיר געגעבן די רשות, אויף חיים און אויף טוב, און אויף מות און אויף רע.
און דא זעט מען אויך אז עס איז עמוד התורה והמצוה, ווייל דאס איז דאך די נושא דא, אז ממילא איז דא די מצוה פון “ובחרת בחיים”. אדער מיינסטו אז דורך דעם וואס א מענטש וועט טון טוב וועט ער באקומען א חיים? יא, ווייל די גאנצע נושא פון רשות איז דאך א הקדמה פון די נושא וואס הייסט שכר ועונש, אז די מעשה פון דעם אז ער גייט אויספירן באלד אז דורך דעם וועט ער האבן חיים נצחיים, די נשמה גייט אריבערגיין נאכ’ן… אויף א חיים בעולם הזה.
דיוק אין “נתתי” — נישט בלויז “לפניך” נאר “געגעבן”
די חידוש איז אז חיים בעולם הזה אויך איז א… רשות נתתי לכם, עס איז נאר נתון לפניך. איך מיין נישט נאר איך לייג פאר פאר אייך, נאר איך געב אייך. איך האב עס אייך געגעבן. כאילו, אלע רשות איז ביים אייבערשטן, אבער דער אייבערשטער האט אונז איבערגעגעבן די רשות. עס איז געגעבן, עס איז אריינגעלייגט אין די בריאה אז די מענטש זאל האבן די רשות אויף זיך.
“כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה”
כל שיחפוץ האדם לעשותו ממעשה בני אדם עושה, אלעס וואס איז בגדר מעשה בני אדם קען א מענטש טון, בין טובים ובין רעים. גוט, דו קענסט נישט טאנצן ביז די הימל, ווייל עס איז נישט קיין מעשה בני אדם. א מענטש איז אן אונטערשטע מענטש, אויב בחירה איז אויך קען, אבער בחירה מיינט וואס מענטשן קענען טון. אויב דו זעסט א מענטש וואס האט עס געטון, איז פשט אז ס’איז א מענטשלעכע זאך, און דו ביסט נישט מופקע פון דעם.
הלכה ג’ — “מי יתן והיה לבבם זה להם”
מ’ווייסט דעם ענין פון “מי יתן והיה לבבם זה להם”. נאך מתן תורה שטייט אין דברים ווען משה רבינו רעדט איבער און שמועסט איבער מתן תורה, דער אייבערשטער זאגט, דער אייבערשטער זאגט א הלוואי, “מי יתן” אז אידן זאלן אייביג האבן די הארץ וואס זיי האבן געהאט נאך מתן תורה, די יראת שמים וואס זיי האבן געהאט נאך מתן תורה זאלן זיי אייביג האבן.
וואס הייסט דער אייבערשטער זאגט א “הלוואי”?
וואס הייסט דער אייבערשטער זאגט א הלוואי? דער אייבערשטער, אויב וואלטן מיר געגלייבט אז אלעס איז נאר ביד של הקדוש ברוך הוא, איז נישטא קיין מקום פאר הלוואי. למאי נפקא מינה? אין הבורא כופה בני אדם. דער אייבערשטער צווינגט נישט קיין מענטשן צו גיין אין א געוויסע וועג, נאר דער אייבערשטער האט געמאכט אז מענטשן זאלן האבן אליין די רשות.
ממילא, ווייל אין הקדוש ברוך הוא כופה את בני אדם, לא גוזר עליו לעשות טוב או רע, ער איז ליבער מסור להם זיין רצון אין זייערע אייגענע הענט, ממילא זאגט דער אייבערשטער “מי יתן”, ס’וואלט געווען א געוואלד, א הלוואי.
פארוואס דארף מען דעם צווייטן פסוק?
די פסוק איז זייער ענליך צו די פסוק פון “ראה אנכי נותן לפניכם”. דער רמב”ם ברענגט צוויי פסוקים אויף די זעלבע ענין. פריער האט ער עס געברענגט לגבי גדולי האדם, יעצט ברענגט ער עס לגבי תורה ומצוות. “ומי יתן והיה לבבם זה”, אזוי ווי דער אייבערשטער וואונטשט זיך, ער זאגט “הלוואי”. ער פארשטייט זיך אז דאס וואס ער זאגט העלפט אונז אויך, ער איז דאך דעם ענין איז מעורר אונז. אבער ער ברענגט נאר ארויס דעם אז דער אייבערשטער איז נישט שולל פון אונז די בחירה. ער זאגט נישט “איך טו”, ער זאגט “הלוואי וואלט איר געטון”.
עס איז זייער אינטערעסאנט, וואו איז דער פסוק אוועקגעלאפן? “ומי יתן והיה לבבם זה”. עס איז דא א גמרא וועגן דעם, אז “מי יתן” איז טייטש “הלוואי”. אבער עס איז דא וועגן דעם עפעס א מדרש אז מען דארף זאגן “מי יתן” און נישט “מי יתן”.
די קשיא איז טאקע, ווייל פשטות זעט מען אין די תורה אז די אלע מפרשים, ווי דער רמב”ם, דער ראב”ע, זיי אלע לערנען אז דאס איז דער פשט. אפשר איז זייער אינטערעסאנט, אפשר טראכט איך אלץ, אפשר איז נישט געווען גענוג דער פריערדיגער פסוק פון “ראה אנכי נותן לפניכם היום”. אפשר וואלט א מענטש געקענט טראכטן אז דאס גייט פארן מתן תורה, אבער די תורה ומצוות איז יא עפעס גוזר. ניין. ווען דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה, דאס געבן די תורה מיינט נישט ער האט אונז גע’force’ט צו היטן די תורה. ער האט געגעבן די תורה, אבער ער האט אונז געגעבן מיט די תורה נאך אלץ די רשות פאר אונז צו מחליט זיין צו מיר זאלן גיין מיט די תורה אדער נישט.
אויב נישט רשות — פאלט אוועק תורה ומצוות
יעצט גייט דער רמב”ם מסביר זיין פארוואס דאס איז א יסוד התורה והמצוה. ער איז דאס מסביר מיט דעם פסוק פון “ראה אנכי נותן לפניכם”, אז מען מוז פארשטיין אז א מענטש איז אליינס מחליט צו זיין א צדיק אדער א רשע, און נאכדעם באקומט ער די שכר ועונש, די טובה ורעה, וכו’. ער זאגט אז מיט די ידיעה אז א מענטש האט די רשות ביי זיך, נאר מיט די ידיעה פארשטייט מען אזויפיל יסודות אין די תורה.
צוויי סארט טעותים — צוויי סארט שונאים פון בחירה
ער זאגט אזוי: “אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בהכרח תולדתו לאיזה דרך מן הדרכים”, אויב דאס וואלט געווען א זאך וואס דאס איז משה דער מענטש בעיקר תולדתו, פון זיין געבורט אן, פון זיין נעטשור, פון ווען ער איז געבוירן, דרך מן הדרכים, ס’איז א געוויסע וועג פון דרכים, או דעה מן הדעות, אדער געוויסע גלייבן אדער פארשטיין געוויסע וועגן, או דעה מיינט חכמה, רייט? חכמה, יא, א געוויסע טראכטן א געוויסע וועג, או דעה מן הדעות, וועלן זיך פירן געוויסע מידות, געוויסע רגילות, או מעשה מן המעשים, זאלן טון געוויסע מעשים, כמו שבודים מלבם, א טיפשים, אזוי ווי ס’טראכט זיך זיי ארויס פון זייער אייגענע הערצער, די מענטשן וואס זענען בוחר צו גלייבן, חוברי שמים, מענטשן וואס מיינען אז די גאנצע כח ליגט אין די גורמי השמים.
יא, זייער גוט, זייער גוט. אין אנדערע ווערטער, ווייל ווער איז דער וואס זאגט אזוי? פריער, ס’איז דא צוויי סארט מענטשן וואס דער רמב”ם איז דא קעגן ביידע. ס’איז דא איין מענטשן וואס זאגן אזוי, אל גוזר על האדם, דאס איז געוויסע רעליגיעס וואס זאגן דאס, אדער געוויסע מענטשן, גלויבן בני אדם, גלויבן ישראל, זאגן אז דער אייבערשטער, דער אייבערשטער איז גוזר, דאס איז איין שיטה.
נאכדעם איז דא טיפשים חוברי שמים, אפשר דאס איז מער די זאך וואס די יודן שטערט, ווייל זיי גלייבן דאך נישט אז דער אייבערשטער זאגט אזוי, אבער ס’איז דא מענטשן וואס זאגן, איך ווייס צו יענער גייט זיין א צדיק, ווייל ער איז געבוירן מיט די מזל כך וכך, און דער וואס איז געבוירן מיט די מזל כך וכך, ער ווערט א צדיק, אדער פארקערט.
“תולדתו” מיינט נעטשור/מזל
און דאס טייטשט ער מיט תחילת בריאתו, נישט מיט תחילת בריאתו, נאר תולדתו, ווען ער איז געבוירן געווארן, ער איז געבוירן געווארן מיט דעם מזל אדער… אבער על כל פנים תולדתו מיינט זיין נעטשור, די נעטשור, ווער מאכט די נעטשור? די מזלות, די חוברי שמים, זיי, די ריזן, איינע פון די ריזן פארוואס דער רמב”ם איז געווען קעגן די חוברי שמים איז נאר וועגן דעם, אז די חוברי שמים זאגן אז זיי קענען זען אין די שטערנס צו דער מענטש גייט זיין א צדיק, זיי קענען זען אין די שטערנס, און די שטערנס מאכט עס לויט זיין נעטשור, און די נעטשור מאכט אים צו זיין א צדיק אדער א רשע.
אויב אזוי — פאלט אוועק נבואה, תורה, מוסר
אויב אזוי, אויב דאס וואלט געווען אמת, איך אומר מצוה ה’ את הנביאים, איך קען איך זאגן אז דער אייבערשטער האט באפוילן די נביאים, עשה כך ואל תעשה כך, און מיר האבן דאך פריער געלערנט אז די עבודה פון די נביאים איז מוכיח צו זיין די יודן, זיי האבן מוסר, וויאזוי האט דער אייבערשטער בכלל געקענט געבן מוסר? און דאס איז די פסוקים זאגן, הטיבו דרכיכם ואל תרעו מעלליכם, טוטס גוט, טוטס תשובה, וויאזוי איז דאס שייך אויב מיר וואלטן געגלייבט אין דעם טעות?
וואלט זיך עס געשטומט, וואלט געווען א וויכוח מיט תחילת בריאתו. כבר נגזר עליו, אבער א מענטש איז שוין נגזר געווארן אזוי צו זיין. “אולת אדם תרצה” אדער זיין נייטשער תמשכהו לדבר שיש לו עזר ממנו, וואס ער קען נישט אוועקגיין פון דעם. ומה המקום הועילה כל התורה כולה, וואספארא מקום האט געהאט די גאנצע תורה וואס די נביאים האבן אונז געגעבן, וואס זיי קומען אונז מוסר זאגן,
דריי ראיות פון תורה אויף בחירה חפשית
און נישט נאר די נביאים, ווייל די נביאים זאגן מוסר אויף די תורה, אבער אויך די גאנצע תורה אליינס, אז ס׳איז דא מצוות, און ס׳איז דא אזהרות, אז דו קענסט עס טון, און דו קענסט עס נישט טון.
ווייטער נאך א ראיה, נאך א נקודה: ובאיזה דין ובאיזה משפט, מיט וועלכע יושר, מיט וועלכע לאגיק פון משפט, נפרע מן הרשע, קען מען שטראפן דעם רשע, אפנעמען די חוב פון די רשע, או משלם שכר לצדיק, אדער באצאלן שכר פאר׳ן צדיק, אויב ס׳איז נגזר אויף אים? ס׳וואלט דאך געווען אן אומיושר, ווייל די רשות איז דאך נישט אין די האנט פון דעם מענטש. איז דאס וואס ס׳שטייט „השופט כל הארץ לא יעשה משפט״? אז דער אייבערשטער, וואס איז דער שופט כל הארץ, טוט נישט קיין משפט? ער גיבט פאר מענטשן שכר ועונש שלא כדין?
סאו די שטיקל איז ווי סיי א הסבר אויף די פסוק „ראה אנכי נותן לפניכם״, ס׳הייסט, וויבאלד איך געב עס פאר דיר, די רשות איז ביי דיר, איז די טובה ורעה, וואס איז די שכר ועונש, איז בגללכם, נישט בגללי, דער אייבערשטער איז נישט שולדיג.
דער סטרוקטור פון די דריי ראיות
און ס׳איז סיי אויך נאך א ראיה, ס׳איז נאך א ראיה, צוויי ראיות, ס׳איז נאך א ראיה פון די תורה. דאס הייסט, מ׳ברענגט צוויי ראיות שוין פון די תורה, אז ס׳איז דא בחירה. ער ברענגט צוויי ראיות. יעצט ברענגט ער א דריטע ראיה, נישט נאר פון די געוויסע פסוקים, נאר פון די גאנצע איידיע פון תורה.
אויב ס׳איז דא א תורה און ס׳איז דא נביאים, איז מוכרח זיין אז די תורה שטימט, אז ס׳איז דא נביאים. דאס הייסט, דאס איז א ראיה נאך פון דעם וואס ס׳שטייט שוין אין די תורה, אז ס׳איז דא נביאים. דאס איז נישט קיין ראיה פון זיך, דאס איז א ראיה פון די תורה. אויב די תורה האט געזאגט אז ס׳איז דא, מאך דיך זאלסט זיין גוט, איז מוכרח זיין אז די תורה שטימט.
ס׳איז דא צוויי חלקים אין דעם: איינס, אז די תורה שטימט נישט, און צוויי, אז ס׳וואלט נישט געווען קיין יושר. איז דאס יושר צו באשטראפן א מענטש ווייל ער איז געבוירן מיט א שלעכטן מזל? א שלעכטן מזל האט ער דאך גארנישט, איז ער דאך נישט שולדיג. אז ער איז נישט שולדיג, דארף ער נישט זיין שולדיג.
די קשיא: „כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ״
וועט א מענטש פרעגן א קשיא, זיך וואונדערן, אלעמאל טוט מען זיך וואונדערן אזוי. א מענטש קען זיך וואונדערן אזא מורא׳דיגע זאך. דו זאגסט יעצט אז דער מענטש האט א גאנצן רשות אויף זיינע מעשים. ווער איז דער בעל הבית? ווער איז דער בעל הבית? ווער איז דער אדון? אה, דער מענטש.
דו זאגסט, מ׳נעמט אוועק מיט דעם א גרויסע כח פון דעם אייבערשטן. דער אייבערשטער איז דער שליט אויף דער וועלט, דער אייבערשטער איז דער רבון העולמים. דו זאגסט אז אלע מעשים פון די מענטשן איז אין זייערע הענט. די מעשים פון די מענטשן האבן אזא ריזיגע חלק פון דער וועלט. דו נעמסט אוועק אזוי ווי כביכול דו נעמסט אוועק א גרויסע כח פון דעם אייבערשטן.
זאגט ער, א מענטש וואס וועט זיך וואונדערן, „איך יעשה האדם כל מה שיחפוץ, והיו מעשיו מסורים לו, והלא אין יוצא דבר בעולם שלא ברשות קונו ובלא חפצו?״ קען מען דען טון זאכן אויף דער וועלט אן רשות פון דעם קונו, פון דעם אייבערשטן וואס איז דער קונה שמים וארץ, דער בורא, דער באשעפער, דער בעל הבית, אן זיין חפץ?
״וכתיב הלא נאמר ׳כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ׳״. דער פסוק זאגט דאך, „כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ״. אלעס וואס דער אייבערשטער וויל קען ער טון, סיי בשמים סיי בארץ. ארץ מיינט ער לכאורה די מענטשן וואס זענען דא בשליטה אויף די ארץ.
צוויי מעגליכע טייטשן פון דעם פסוק
יא, סאו ער טייטשט אפשר די פסוק אז ס׳שטייט „כל אשר בשמים ובארץ״ איז „חפץ ה׳ עשה״. אפשר דאס איז טאקע די טייטש. איך וואלט געקענט טייטשן, דער אייבערשטער קען טון וואס ער וויל. נישט דער אייבערשטער קען טון וואס ער וויל, נאר אלעס וואס ס׳טוט זיך אפ בשמים ובארץ איז חפץ ה׳. אדער אלע מעשי שמים וארץ זענען חפץ ה׳. אזוי ווי דער רמב״ם…
דער רמב״ם׳ס תירוץ: בחירה אלס טבע האדם
סאו דער רמב״ם׳ס תירוץ איז אז די קשיא הייבט זיך נישט אן, ווייל דאס איז טאקע וואס דער אייבערשטער וויל. דער אייבערשטער וויל אז אויף ארץ זאלן די מענטשן טון. ליין וואס ער זאגט.
דער רמב״ם זאגט, „דע כי התשובה היא שהכל בחפצו יתעלה נעשה״. דו זאלסט וויסן, די ענטפער איז אז אלעס ווערט טאקע געטון מיט די רצון פון דעם אייבערשטן. ״אף על פי שמעשינו מסורים לנו״. אויך ברשותו. אפילו די מעשים זענען געווען אין אונזערע הענט, דאס איז דאך אליין די רצון ה׳. דער אייבערשטער האט דאך איבערגעגעבן די מעשים אין אונזערע הענט. דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס. ער האט געמאכט אז אונזערע מעשים זענען מסורים לנו.
דער משל פון אש ורוח
„כיצד? כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה״, אזוי ווי דער אייבערשטער האט געוואלט, אזוי ווי דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט אין דער בריאה אז די אש און די רוח זאלן ארויפגיין, און די מים והארץ זאלן אראפגיין, אזוי ווי ער האט שוין פריער געזאגט אין הלכות יסודי התורה.
ווייל גלגל האט דער אייבערשטער געמאכט אז עס זאל סובב, ווי א עיגול זאל ארומגיין אייביג אין א עיגול, חוץ פון שאר בריאת העולם, ליס קומען אן קיין שום הפסק. אזוי אויך ווען דער אייבערשטער האט געמאכט אויף אלע גרמי השמים און כוחות אויף די וועלט, האט דער אייבערשטער געמאכט א געוויסע וועג וויאזוי זיי זאלן אייביג זיין. און אויך אויף די אנדערע בריאת העולם האט ער געמאכט א מנהג אז דער לייב זאל זיין דער גרויסער טורף, און אזוי ווייטער.
דער מושג פון „טבע״ — „מנהג שחפץ בו״
אין אנדערע ווערטער, דאס איז א ווארט פאר טבע. דער אייבערשטער האט געגעבן פאר יעדער זאך זיין טבע, יעדער זאך האט זיך זיין נאטור. דער רמב״ם רופט דאס אן „מנהג שחפץ בו״. יעדער זאך האט זיך זיין נאטור, און דאס איז וואס ער איז. וואס איז פאר די אש, אז עס זאל ארויפגיין. וואס איז פאר די בריאת העולם, ווי יעדער איינער לויט זיין טבע.
אזוי ווי ער האט געמאכט די טבע פון די גלגל אז עס זאל אייביג גיין אין א עיגול, אזוי האט ער געמאכט די טבע פון דעם מענטש אז ער זאל אייביג האבן זיין אייגענע כח, זיין אייגענע רשות. כח חופשי.
אזוי האט דער אייבערשטער געוואלט, „ליהות אדם רשותו בידו״, אז א מענטש זאל האבן רשות בידו, „וכל מעשיו מסורין לו״, ער זאל זיין בעל בחירה אויף זיינע מעשים. „ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך״, ער זאל נישט האבן קיין כופה, נישט קיין צווינגער, און נישט קיין מושך, נישט איינער זאל אים מושך זיין. ״אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שאדם יכול לעשות״. נאר מיט די אייגענע רשות און די אייגענע דעת וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, קען א מענטש טון אלעס וואס ער וויל, אלעס וואס ער קען טון.
דער טייטש פון „כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ״ — טבע שמים וטבע ארץ
וואלט ער געטייטשט „כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ״, אז אין שמים האט ער געמאכט די טבע פון שמים, און אין ארץ די טבע פון שמים. דאס איז אלעס די חפץ ה׳. וואס איז די טבע ארץ? איז אז אויף די ארץ זאל דער מענטש טון זיינע זאכן. דאס איז די טבע פון אדם. אזוי ווי אויף די ארץ איז דא נאך אסאך מעשים, א מענטש איז ספעציעל אז ער האט געזאגט „כח אנושי״.
דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין טבע — קעגן דעם המוני פארשטאנד
אין אנדערע ווערטער, דער תירוץ אויף די קשיא וויאזוי עס קען זיין אז מעשה אדם איז נישט אין אים, איז אז עס איז דא בכלל די זעלבע תירוץ אזוי ווי עס קען זיין אויף יעדע זאך א טבע.
מענטשן מיינען… דער רמב״ם האט שוין פארענטפערט עכט יענע קשיא, און דארף מען דאס נאכאמאל מוסיף זיין עפעס א געוויסע הגהה צו פארשטיין. ווייל מענטשן בעטן מענטשן פאר מענטשן איז זייער שווער יענע זעלבע זאך. רוב מענטשן כאפן נישט יענץ אויך.
רוב מענטשן זאלן זאגן, פארוואס די פייער גייט ארויף? דער אייבערשטער מאכט עס ארויפגיין, אדער די טבע פון פייער מאכט עס ארויפגיין? וועלכע?
רבי שבתאי זאגט אזוי, זיי דארפן פארשטיין אז לויט ווי דער רמב״ם לערנט אז ס׳איז דא אזא זאך די טבע פון די פייער, ס׳איז אמת, נישט דער אייבערשטער מאכט עס, אדער קענסטו זאגן נישט דירעקט. דער אייבערשטער האט געמאכט די טבע פון די פייער, אבער יעצט די טבע פון די פייער מאכט עס זאל ארויפגיין, און נישט דער אייבערשטער מאכט עס.
און אוודאי דער אייבערשטער האט געמאכט, דער אייבערשטער וויל, דער אייבערשטער האט געמאכט די טבע פון די פייער, און זייט דעמאלטס גייט עס אייביג אזוי. נישט זייט דעמאלטס, ס׳איז נישט קיין פאני וועג צו זאגן, ווייל אבער על כל פנים, דער אייבערשטער מאכט נאך אלץ. דער אייבערשטער מאכט אז ס׳זאל זיין א טבע פון פייער, אבער ער מאכט נישט אז די שטיקל פייער זאל ארויפגיין. ער מאכט אז פייער האט אזא טבע אז ער גייט ארויף.
דער אונטערשייד צווישן פייער און מענטש — ביידע האבן א טבע
אבער די פייער האט נישט קיין בחירה, ער האט נישט קיין רשות, ער קען נישט מחליט זיין מארגן צו גיין אנדערש, ווייל פייער איז א זאך וואס טוישט זיך נישט. אבער א מענטש גראדע איז יא א זאך וואס טוישט זיך יא, ס׳איז א זאך וואס ער קען היינט גיין אזוי, אבער די גאנצע זאך אז ער קען היינט אזוי און ער קען גיין אזוי, מצד דאס וואס איז א געוויסע טבע וואס ליגט אין דעם מענטש, איז נישט אנדערש ווי די טבע וואס ליגט אין די פייער. איינס איז אן אנדערע סארט טבע.
א מענטש האט אן אנדערע סארט טבע, כח המניע, ס׳איז אינטערעסאנט אז ער קען אליינס אמאל גייט ער ארויף, אמאל אראפ. א פייער קען נאר גיין ארויף, און א לופט, וואס איז דאך אן ערד, קען נאר גיין אראפ. א מענטש קען ארויף און אראפ לרצונו, אבער דאס אז ער קען, די גאנצע יכולת, די גאנצע טבע, איז א טבע פון דעם מענטש, טבע האדם, אבער דאס איז נישט קיין…
דער רמב״ם׳ס שיטה: טבע און אייבערשטער זענען נישט קיין סתירה
ממילא, פונקט אזוי ווי דא, וואטעווער די תירוץ איז, אדער נישט וואטעווער די תירוץ איז, אזוי ווי ביי דעם רמב״ם שטעלט זיך פאר אז דו פארשטייסט אליינס אז ס׳קען זיין, אבער רוב מענטשן פארשטייען עס נישט. רוב מענטשן מיינען אז אויב ס׳איז דא א טבע איז נישטא קיין אייבערשטער, און דער אייבערשטער קען נאר זיין תשועת ה׳ כהרף עין, נסים א גאנצע צייט.
אבער דער רמב״ם האלט נישט אזוי. דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דא א טבע, און דער אייבערשטער האט געמאכט די טבע. דער אייבערשטער וויל נישט אז ער זאל מאכן די זאך דירעקט, דער אייבערשטער וויל אז די טבע זאל עס מאכן. פונקט אזוי ווי דער אייבערשטער וויל נישט אז מענטשן זאלן מאכן דירעקט, ער וויל מענטשן זאלן האבן זייער בחירה.
אויב אזוי, וואס הייסט אז א מענטש גייט קעגן דעם אייבערשטן? דער אייבערשטער וויל אז מענטשן זאלן קענען טון וואס זיי ווילן.
שכר ועונש אלס חלק פון דער טבע
לפיכך, יעצט פארשטייען מיר אין וואס ער גייט, פארוואס איז דא מקום לשכר ועונש. לפיכך נותנים לו לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו.
ווייל ס׳קען זיין אז ער מיינט דאס צו זאגן, אז דאס איז אויך א חלק פון די טבע. און די טבע איז אז ער גיבט פאר די מענטשן די בחירה, און די פועל יוצא פון דעם איז שוין אויך אז ער גייט באקומען גוטס אויף די בחינה וואס ער איז געווען גוט.
דיסקוסיע: שכר ועונש אלס טבע — א חידוש אין דעם „לפיכך״
אה, זאגסטו זייער אינטערעסאנט איז דאך, ווייל איך האב דא א פשוט׳ע קשיא. דער רמב״ן האט דאך דאס שוין געזאגט איינמאל, אין פרשת בחוקותי האט ער שוין געזאגט אז וועגן דעם איז דא שכר ועונש. פלוצלינג האט ער געפרעגט א קשיא רשות, נאכאמאל דערמאנט ער די נושא פון שכר ועונש. ס׳איז עפעס א כפילות, ס׳שטייט דאך צוויי מאל.
זאגסטו אז דער סוד איז, דער רמב״ן מיינט צו זאגן אז די טבע אינקלודט אויך די טבע פון שכר ועונש. ס׳איז פשוט אז ס׳איז דא א טבע אז א מענטש האט א רשות בידו לעשות, פארט פון די רשות איז, וואס טייטש „מידיכם היתה זאת לכם״? פשט, אייערע מעשים זענען גורם די… דער בויחר איז בויחר אין מעשה רע און אין גמול רע.
ניין, גוט. כאילו דער גמול איז אויך נישט דער אייבערשטער דירעקט, ס׳איז אויך א פארט פון די טבע. נישט אזוי ווי דער רמב״ם וואס זאגט אז שכר ועונש איז א נס, למשל. דא איז זייער קלאר אז שכר ועונש איז די פירוש, ס׳איז פארט פון… נישט אנדערע ווערטער פירוש, אבער מען קען זאגן די פירוש איז, ס׳איז פיר צו מאכן שכר ועונש.
ס׳איז נישט קיין פיר. אז ווען א מענטש וואלט געווען מוכרח וואלט נישט געווען קיין פיר צו געבן שכר ועונש. קען מען נישט זאגן אז ס׳איז פיר ווייל ס׳איז דא בחירה. דא וואס דו לייגסט צו איז אז ס׳איז מינימום מער פון דעם. אז נישט נאר ס׳איז פיר, נאר ס׳קומט בכלל ארויס פון דעם.
ווייל די גלגל סובב והולך, געשעט זיך נאך א באנטש זאכן וואס ווערן נמשך פון דעם. אבער דאס איז אלץ א חלק פון די טבע פון גלגל סובב והולך. און די טבע פון דעם אז מענטשן קענען בויחר זיין ברענגט מיט זיך איינע פון די זאכן אז די טובה ברענגט טובה און די רעה ברענגט רעה.
דער לשון „מטיבין לו / מריעין לו״ — טבע, נישט דירעקטע השגחה
און די לשון דא איז „טובה מטיבה לו, רעה מריעה לו״. ס׳איז אלץ א חלק פון דעם פסוק. און „טובה מטיבה לו״ קען מען זאגן טייטש, די נעיטשער איז מטיבה לו, נישט נאר דער אייבערשטער איז מטיבה לו. די אלע כולן, איך שהיא געבויט אין נעיטשער, אזוי אז די טובה איז מטיבה לו און די רעה איז מריעה לו.
די פסוקים פון ישעיהו — „מידיכם היתה זאת לכם״ און „גם המה בחרו בדרכיהם״
אזוי ווי ס׳שטייט אין פסוק, ישעיהו הנביא אומר, „ומידיכם היתה זאת לכם״. די עונש וואס איז געשען צו ענק איז געשען פון ענקערע הענט. אה, די פראבלעם איז פארוואס שטייט דארט „לכם״. אה, די פראבלעם איז פארוואס שטייט דארט „לכם״. מכל מקום, דא האב איך פארשטאנען.
און אויך דער פסוק, „גם המה בחרו בדרכיהם״. מענטשן האבן בויחר געווען אין זייערע דרכים, און וואטעווער די רעזולטאט איז געשען פון זייערע דרכים איז געווען א חלק פון זייער בחירה. „גם המה בחרו בדרכיהם״. און איך ענטפער דעם, איך וויל באקומען דעם עונש, ווייל דער עונש איז א חלק פון דיין שלעכטע בחירה.
דיגרעסיע: רבי יונתן אייבשיץ — „שמח בחור בילדותך״
זאגט רבי יונתן אייבשיץ ז״ל, אז שלמה, „שמח בחור בילדותך״. שלמה… וואס? שלמה האט דאך געזאגט א שווערע פסוק. שלמה אין קהלת זאגט אזוי, „שמח בחור בילדותך… והלך בדרכי לבך״.
הלכה ד׳ (סוף) — דער פסוק “שמח בחור בילדותיך” (קהלת יא:ט) — רבינו יונה׳ס פירוש
און דער חלק פון די אחריות פארוואס דו באקומסט די עונש איז ווייל דאס איז א חלק פון דיין שלעכטע בחירה.
זאגט ער רבינו יונה, און שלמה האט געזאגט א שווערע פסוק אין קהלת, ער זאגט אזוי, “שמח בחור בילדותיך”, טו דיינע בחירות, “והלך בדרכי לבך”, און דע, “כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט”, זאלסט אבער וויסן אז וואטעווער דו טשוזסט גייט נאכדעם ברענגען נאך זיך די רעזולטס אין די משפט.
זאגט ער, כלומר, דע שיש בידך כח לעשות, זאלסט וויסן אז דו קענסט עס טון, און ס׳איז “והלך בדרכי לבך”, ס׳איז זאכן וואס דו ביסט בוחר געווען, און זאלסט נאר וויסן אז די משפט וואס גייט קומען מיט דעם איז א רעזולטס פון דעם, וואס איז דארט א תולדה פון דעם.
“שמח בחור” — נישט א מצוה נאר א קביעה
אפשר מיינט ער צו זאגן, “שמח בחור”, ער מיינט נישט א מצוה פון שלמה, ס׳איז א שווערע קשיא, די גמרא פרעגט די קשיא, וואס הייסט “שמח”? א בחור דארף זיך אויך, מ׳האט געלערנט “זכור את בוראך בימי בחורותיך”, ער שטייט אויך אין שלמה.
מיינט ער צו זאגן, דו קענסט זיין “שמח בחור”, אין אנדערע ווערטער, זעסט אז דו קענסט, “שמח בחור”, א בחור הייסט אז ער האט שוין בחירה, יא, ער קען אסאך זאכן, ווייל א מענטש אין עלטער איז שוין סטאק, ער האט שוין געמאכט אסאך בחירות פארדעם, ער קען זיך נישט אלעמאל טוישן.
זעסט אז דו קענסט, ממילא זאלסטו וויסן אז ס׳נעמט נישט אראפ די משפט, די משפט איז לויט וואס דו טוסט. סאו, דו מיינסט אז דו ביסט א בחור, דו מוזט זיין אזוי? דו מוזט נישט זיין אזוי, דו קענסט זיין אזוי, דו קענסט זיין שמח, דו קענסט גיין בדרכי לבך, מאך זיכער צו גיין אין די ריכטיגע דרכי לבך, דיין לבך זאל זיין אויף א גוטע לעוועל צו טון די ריכטיגע זאך.
—
הלכה ה׳ — ידיעת השם און בחירה חפשית
די קשיא: ידיעה קודמת און בחירה חפשית
יעצט איז שווער נאך א קשיא, מ׳האט געפרעגט איין קשיא, יעצט איז א בעיסיק זאך, די ערשטע זאך איז אפילו, וויאזוי איז געשטאנען? “ואל תתמה ותאמר”, איין שאלה וואס מענטשן קענען פרעגן איז, “הרשות אדם נתונה לו”, וואס הייסט, דער אייבערשטער איז נישט קיין בעל הבית? ס׳איז נישט קיין סתירה מיט דעם, ווייל יעדע זאך האט דאך זיין טבע.
יעצט איז דא אפילו א בעסערע קשיא, דאס הייסט, יענע קשיא האט נישט פארענטפערט צו די קשיא, ס׳איז דא נאך א טיפערע קשיא. לאמיר זען וואס ער שטייט, “שמא תאמר”, א מענטש וועט פרעגן אזוי, “והלא הקב״ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה”, דער אייבערשטער ווייסט אלעס נאך פאר ס׳געשעט, ער ווייסט אלעס וואס גייט זיין. ער ווייסט, ער ווייסט, ער ווייסט. ער ווייסט. אויב אזוי, זאל ער… אויב ער ווייסט אויב אזוי…
דער פראבלעם איז נישט נאר “דער אייבערשטער ווייסט” — דער פראבלעם איז “ס׳איז שוין דא א ידיעה”
אדער א׳ אדער ב׳. ווען דער אייבערשטער ווייסט כל הדברים, און נישט נאר דעם, ס׳איז נישט געשטאנען דארט, אבער מיר שטעלן זיך פאר אז דער אייבערשטער ווייסט שוין פאר ס׳איז געשען די עבירה. פארוואס זאלסטו נאר וויסן וואס ס׳שטייט אין די יסודי התורה? נישט קלאר. ער זעט אז דער אייבערשטער ווייסט פאר די עבירה.
אקעי, על כל פנים, דער רמב״ם זאגט אזא זאך… ווייל ער שטייט שוין ווי אפאר, ממילא איז נישט קיין פאר דעם און נאך דעם. אקעי, אקעי. און וואו איז געשטאנען אז דער אייבערשטער איז יודע את כל המעשים? אין פרק ב׳? יא. דער אייבערשטער איז יודע את הכל, הוא היודע עצמו הוא הידוע. אבער דער רמב״ם לייגט דא צו אז ער איז יודע קודם שיהיה. ממילא קומען מיר אן צו די צוויי צדדים.
די קשיא איז א קשיא מפורסמת. אדער ווייסט ער אז דו גייסט זיין א צדיק אדער א רשע, אדער ווייסט ער נישט, רייט? פרעגט ער, אם ידע, אויב דער אייבערשטער ווייסט אז דער מענטש גייט זיין א צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק. וויאזוי קענסטו נאכדעם גיין קעגן די ידיעה, ווייל דער אייבערשטער ווייסט שוין?
נישט אי אפשר ער גייט קעגן די ידיעה, ווייל דעמאלטס ווייסט ער נישט. דער אייבערשטער ווייסט, דער פראבלעם איז אז ס׳איז שוין דא א ידיעה. דער פראבלעם איז נישט נאר אז דער אייבערשטער איז א יודע, דער פראבלעם איז אז ס׳איז שוין דא א ידיעה. דער אייבערשטער איז סך הכל דער וואס ווייסט אלעס.
מ׳קען בדרך אגב פרעגן די זעלבע קשיא אן דער אייבערשטער, אבער דעמאלטס וואלט נישט געווען שווער, ווייל דעמאלטס וואלט ער געזאגט אז מ׳ווייסט נישט, ווייל די טבע איז אז מ׳קען נישט וויסן. דער אייבערשטער איז לכאורה יוצא מן הכלל פון די טבע. דער אייבערשטער לכאורה מוז מען זאגן אז ער ווייסט יא אלעס פאר ס׳גייט געשען. אויב אזוי, וועסטו זאגן אדער דו ווייסט נישט, דער אייבערשטער ווייסט נישט עפעס, אדער דער אייבערשטער ווייסט, קען איך נאכדעם גיין קעגן דעם אייבערשטן?
און דער רמב״ם, אם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי ידע. דאס איז נישט געווען וויסן. דער אייבערשטער האט געוואוסט אז ער וועט זיין א צדיק, און למעשה איז ער געווארן א רשע. די פשט איז אז דער אייבערשטער׳ס ידיעה איז נישט געווען קיין ידיעה. ער האט געמיינט אזוי.
די שאלה איז, ווי אזוי ארבעט די ידיעה פון די אייבערשטער? מיר האלטן אז א מענטש קען אייביג בוחר זיין. ווי אזוי שטימט דאס מיט די ידיעה פון די אייבערשטער אז ער ווייסט אלעס מקודם?
דער רמב״ם׳ס ענטפער — “ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים”
דער רמב״ם פרעגט א קשיא אויף די אייבערשטער, אז ווי אזוי קען דער אייבערשטער וויסן א זאך וואס איז בידי אדם? און למעשה, אויב מ׳וועט זאגן אז ער ווייסט נישט, איז דאך דאס א חסרון, אז מ׳זאל זאגן אז דער אייבערשטער ווייסט נישט עפעס. איז מוז מען זאגן לכאורה אז דער אייבערשטער ווייסט יא. ער ברענגט נישט קיין ראיה, ער זאגט ס׳קען נישט זיין. און פארשטייט זיך, די צווייטע צד פון די קשיא איז, אויב דער אייבערשטער ווייסט יא, איז דאך דאס א סתירה, ווייל דאן האבן מענטשן נישט קיין בחירה.
זאגט דער רמב״ם אזוי: “דע שאתה צריך לדעת, יא, דער אייבערשטער ווייסט, און דו זאלסט אויך וויסן, יא, וויסן זאלסטו… דא איז דא איבערגעהיפט דא. ניין, דא, זאלסטו וויסן… די אש האט פארטייטשט שוין די איי? וואס שטייט דא? איך האב נאך דא די… אה, זיי זענען געלאפן דא. אקעי, וויסן זאלסטו, דע שאתה צריך לדעת שתשובת שאלה זו, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ס׳איז לענגער פון די סייז פון די וועלט און ברייטער ווי דער ים. ס׳איז זייער טיף, ס׳איז אן עמוק׳דיגע זאך. וכמה עיקרים גדולים והרים רמים תלויים בה, סאך גרויסע עיקרים און גרויסע בערג תלויים בה, זענען תלוי אין די ענטפער צו די שאלה. ואיני נכנס בדבר זה, און איך גיי נישט אריינגיין אין די גאנצע זאך, אבל אומר לך מעט, אבער איך גיי דיר זאגן אביסל, וצריך אתה להבין בדברים שאומר, און דו דארפסט אביסל פארשטיין די זאכן וואס איך גיי דיר יעצט זאגן.
וויכטיגע הערה: וואס איז דער “עומק” — נישט א סתירה, נאר ידיעת השם
איך דארף זאגן א וויכטיגע הערה וואס דער עולם כאפט נישט, וואס איז די נושא פון די עומק? מענטשן מיינען אז דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא א סתירה, לכאורה. דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז דא א סתירה, ער פרעגט א קשיא, ווי אזוי קען דער אייבערשטער וויסן? אבער מענטשן מיינען אז ס׳איז דא א סתירה, און ממילא איז עס אזוי טיף אז ס׳קען זיין א סתירה. די עומק איז אז ס׳איז דא א סתירה, און מיר אייבערשטער מוז מען זאגן.
אבער די אמת איז, וואס דער רמב״ם זאגט וואס איז עמוק, איז ידיעת השם. ווי אזוי דער אייבערשטער ווייסט, די ידיעת השם איז א פלא. ער פארשטייט זיך אז די ידיעת השם, דער אייבערשטער איז זייער א טיפע זאך. כמה עיקרים גדולים, מ׳דארף פארשטיין בכלל וואס מיינט אייבערשטער, וואס מיינט ידיעה. ווי אלעס איז מבואר במקום אחר. ר׳ נתן האט גערעדט וועגן דעם אביסל, אבער אויך בקיצור גמור.
סאו פארשטייט זיך, אין אנדערע ווערטער, די עומק איז פארשטיין דעם אייבערשטן. אין אנדערע ווערטער, דער רמב״ם זאגט, דו ווילסט פארשטיין ווי אזוי דער אייבערשטער ווייסט? און די ידיעת השם, דו ווילסט דער אייבערשטער ווייסט, פארשטייט זיך אז ס׳איז א טיפע גאנג. סאו ווען דו טראכסט וועגן די ידיעה פון די אייבערשטער אויף א קליינע פארנעם, איז טאקע דא א מקום פאר די קשיא. אבער איינמאל מ׳פארשטייט די עומק הדבר פון די ידיעת השם, איז די קשיא פאלט אוועק. און דאס גייט ער מסביר זיין אויף א שפיץ גאפל וויאזוי דאס פאלט אוועק. אבער ער זאגט אז דו זאלסט נישט מיינען אז דו פארשטייסט עס אינגאנצן.
דער יסוד: “הוא ודעתו אחד” — דער אייבערשטער׳ס ידיעה איז נישט ווי אונזער ידיעה
זאגט ער אזוי: כבר ביארנו בפרק י״א מהלכות יסודי התורה, אז דאס וואס מ׳זאגט אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס, מיינט נישט צו זאגן אזויווי מ׳זאגט אויף א מענטש אז ער ווייסט אלעס. שהקב״ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו, ווען א מענטש ווייסט איז די ידיעה עפעס וואס איז אינדרויסן פון אים. ער איז נישט געבוירן געווארן מיט די ידיעה, ער איז קונה געווען עפעס א דעת, ער האט עפעס א דעת און ער האט עס משיג געווען. כבני אדם שהם ודעתם שנים, זיי און זייער דעת זענען שנים. פארשטייט זיך, ער האט נישט געהאט די דעת, און נאכדעם האט ער באקומען די דעת.
אבער דער אייבערשטער׳ס דעת איז נישט דעם מין דעת, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, דער אייבערשטער און זיין דעת איז אחד. ס׳איז נישט פשט אז דער אייבערשטער איז געווארן קלוגער, ער האט באקומען מער דעת. סאו דער אייבערשטער ודעתו אחד.
זאגט ער, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, א מענטש מיט זיין קליינע דעת קען נישט משיג זיין די דעת וואס דער אייבערשטער האט.
דער פסוק “כי לא יראני האדם וחי” — מ׳קען נישט פארשטיין מהות הבורא
אין יסודי התורה איז געשטאנען אז א מענטש קען נישט פארשטיין וואס איז א חומר, לא כל שכן, ווי ס׳איז געשטאנען דארט. א מענטש איז צוזאמגעשטעלט פון א גוף ונפש, דאס קען ער נישט פארשטיין. דאס איז געשטאנען אין יסודי התורה פרק ב׳. איך וויל נאר מדייק זיין אין די לשון וואס איז געשטאנען דארט. ער האט אויך דארט געזאגט די זעלבע זאך, אין כח בפה לאמרו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, א מענטש קען עס נישט פארשטיין על בוריו.
האבן מיר געלערנט דעמאלטס, וויבאלד דער אייבערשטער ווייסט דאך זיין ידיעה אנדערש ווי אונזער ידיעה, ער ווייסט אונז אויף א בעסערע וועג ווי אונז קענען וויסן דאס אז ער ווייסט אונז.
וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, אזויווי א מענטש האט נישט די כח צו משיג זיין און צו כאפן די מהות הבורא, וואס דער אייבערשטער איז, שנאמר “כי לא יראני האדם וחי”, א מענטש קען נישט זען דעם אייבערשטער. זען דעם אייבערשטער קען דאך נישט מיינען זען דעם אייבערשטער בגוף, ווייל דער אייבערשטער האט דאך נישט קיין גוף. נאר וואס מיינט מען קען נישט זען דעם אייבערשטער? אן כח באדם צו פארשטיין מהות הבורא וואס ער איז, און אויב זיין דעת איז די זעלבע זאך און א חלק, און דער זאגט עס איז ער יא, איז וועלן אינזאגן צו פארשטיין מיר נישט די אייבערשטער, זאגט מען אינזאגן צו פארשטיין מיר נישט די דעת, כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא.
דער פסוק “כי לא מחשבותי מחשבותיכם” (ישעיה נה:ח)
אזוי ווי דער בעזר וועט געזאגט דער יושט הנביאים, און דאס וועט דער נביאים זאגט “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי”. מיין ידיעה איז נישט די זעלבע מיין ידיעה ווי א מענטש׳ס ידיעה, זאגט ער, וקווון שאין בנו כח, ליידא ה׳ יאך ידאה קל הבריאים אסיים, אונז האבן נישט די כח די מעגליכקייט צו פארשטיין וויאזוי דער אייבערשטער ווייסט וואס מיינט דער ידיעה פון ער…
דער מפתח-חידוש: דו ווייסט גארנישט וואס דו מיינסט ווען דו זאגסט “דער אייבערשטער ווייסט”
און אנדערע ווערט, זאגט דער רמב״ם אזוי, דו האסט א קשיא, און דער חורב ווילסטו מסכים זיין פון דעם התכנה, דו פארשטייסט נישט וויאזוי קען זיין אז דער אייבערשטער ווייסט, און ווילסטו דאס זאגן, אויב אזוי מוז זיין אז מענטשן האבן נישט קיין רשות? זאג דער אבן קיין מער, וואס מיינט דיר כלל אז דער אייבערשטער ווייסט, דו ווייסט אז דער אייבערשטער ווייסט, זיין ידיעה איז דאך א חלק פון אים, דו האסט נישט קיין אייניג וואס דו רעדסט, ווען דו זאגסט דער אייבערשטער ווייסט דו ווייסט נישט קיין מושג וואס דו זאגסט.
סאו לאז אפ, לאז אפ די נושא פון ידיעת השם, איז עובדה וואס דער אייבערשטער, איך ווייס אז ער ווייסט, אבער די וועג וואס ער ווייסט, וואס ער טייטשט בכלל אויף דער אייבערשטער ידיעה, איז די זעלבע טייטש וואס עס מיינט זיין דער אייבערשטער, דו ווייסט נישט כלל וואס דו מיינסט דאס פארקענסט אפלאזן מער שאלה, עס ווערט גרעסער עס אפשר זיין א מלאך איך ווייס נישט משה רבינו יעצט פארשטיין וואס ס׳מיינט, אבער לאז אפ דארף ידיעת השם ווייל דער ידיעת השם קומט נישט דא אריין דו פארשטייסט עס נישט.
וואס דארפסטו יא וויסן — בחירה איז א ודאי
אבער וואס דארפסטו יא וויסן?
אה, ווייל נודע ולא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא שלא לעשות כך.
און נאכאמאל מיט חזק דעי זאך אז בחירה איז זייער וויכטיג א מענטש זאלן פארשטיין אז דא איז בחירה, און דעי זאך, דעי קאמפליקעישן פון ידיעת השם וואס וויסן אז דער אייבערשטער האט א טאקע דעת, אבער נישט דעי דעת וואס זאלסט פארשטאנען מיט אזא פשוט׳ע וועג און דער זאל זיין א סתירה צו בחירה.
הערה: חובת הלבבות
וועט איינער זאגן, נאר דער רמב״ם זאגט, ער האט געהערט, ער גלייבט אין די תורה, דער פריער זאגט אז עס שטייט די תורה, ס׳מכרח, ער וויל דעך טון.
אבער דער אייבערשטער דער חדר תורה געווענער אויך דער אייבערשטער ווייסט.
זאג דער רמב״ם, אז דער דער אייבערשטער האט דעת, אז דער ווערט דער אייבערשטער האט דעת.
אזוי ווי ס׳שטייט אין דברי חכמה, ס׳שטייט דארט אין חובת הלבבות, “הדעת”, ער ברענגט דארט פונקט פארקערט, ס׳שטייט דארט אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס.
זאגט דער רמב”ם, ניין, דאס אז דער אייבערשטער האט דעת, דאס אז א מענטש האט רשות, איז נישט נאר פון א קבלת הדעת אליין. דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מען ווייסט עס ווייל די תורה און די נביאים זאגן שכר ועונש, אבער נישט נאר וועגן דעם, נאר דער דבר איז אז א מענטש האט רשות בידו, אלא בראיות ברורות מדברי חכמה. מען קען עס אויך פארשטיין מיט דברי חכמה.
סאו וואס ער מיינט צו זאגן איז, לכאורה וועט א מענטש זאגן, איך האב דאך א פסוק פארקערט, עס שטייט אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס וואס איך טו, איך גלייב אין יענעם פסוק, דער אייבערשטער איז אן אלמייטיגער. וואס מען ווייסט קלאר, מדברי החכמה, שטייט דא, עס איז פשוט, און לכאורה יענע חכמה איז נישט עין כח אדם להשיגה, יעדער איינער קען זען אז א מענטש איז א זאך, א טבע, וואס האט רשות.
דאס דארפסטו וויסן קלאר. איינס, גלייב מיר אז דער אייבערשטער איז אמת, אבער דאס איז שוין טיפע זאכן, דו וועסט פארשטיין ווען דער אייבערשטער וועט דיר פארשטיין.
„וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו” — דער אייבערשטער אליין זאגט דאס
סאו דאס זעט מען זייער, דער רמב”ם זאגט אריין ביידע זאכן, אז מען איז דן אדם על כל מעשיו לפי מעשיו, מען איז דן א מענטש אויף זיינע אלע מעשים לויט וויאזוי ער האט עס געטון, אם טוב ואם רע, אז א מענטש איז אחראי אויף זיינע מעשים, וזהו עיקר שכל דברי הנביאים תלוי בו. דאס איז דער עיקר וואס אלע דברי הנביאים, אלע דברי התורה און די נביאים, אפשר די נביאים מיינט ער צו זאגן, אז די נביאים קומען דאך פון דער אייבערשטער, ידיעת השם, דער אייבערשטער אליין זאגט דאס, נישט נאר… ס’איז אויך, מיר האבן געהאלטן אז מיר ווייסן עס, אבער דער אייבערשטער אליין זאגט דאס.
ממילא, זאג נישט אז דו ביסט נישט קיין גרעסערער מאמין אין דער אייבערשטער ווי דער נביא. אז דער נביא זאגט אז מען איז דן א מענטש לפי מעשיו, זאג נישט “איך טראכט אז דער אייבערשטער האט ידיעה”. פארקערט, כל דברי הנביאים זענען תלוי צו וויסן אז א מענטש האט רשות נתונה לו.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אם העיקר הוא ידיעת הא”ס או ידיעת המידות – Video
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 500155#
מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אם העיקר הוא ידיעת הא”ס או ידיעת המידות
Please support our beis medrash
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
make a monthly membership
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 500155#
הלכות תשובה פרק ה – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/kea0inwxc71wtjvc22t73/DR053.mp4?rlkey=ptak63p2xyyw036jiho2lav6j&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80053#