שבעת ימי עולם בספירת העומר | זוהר ספירת העומר תזריע מצורע תשפ״ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/g8cnjotg80uflh1jno3er/Z491-_-_.mp4?rlkey=sh1u6lpy8zuikc37n9n95f4ya&dl=0
שבעת ימי עולם בספירת העומר | זוהר ספירת העומר תזריע מצורע תשפ״ו – וידאו
שבעת ימי עולם בספירת העומר | זוהר ספירת העומר תזריע מצורע תשפ״ו
שבעת ימי עולם בספירת העומר | זוהר ספירת העומר תזריע מצורע תשפ״ו
הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ז (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳
—
הקדמה: מבנה פרק ז׳ בהלכות תפילה
הרמב״ם עובר מהלכות שמונה עשרה (פרקים א׳-ו׳) לסוגים חדשים של תפילות וברכות שחז״ל תקנו מלבד שלוש התפילות ביום.
פשט: עד כה למד הרמב״ם: (1) כיצד התפתחו הלכות תפילה; (2) מי חייב; (3) חמישה עיקרים של התפלה; (4) שמונה תנאים שהתפילה תהיה כדין. כעת באה קטגוריה חדשה: ברכות ותפילות מלבד שמונה עשרה.
חידושים:
1. סדר הרמב״ם — מבנה לפי חשיבות. הרמב״ם אינו הולך לפי הסדר הכרונולוגי של היום (מודה אני, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, שמונה עשרה…), אלא לפי מבנה של חשיבות: תחילה קריאת שמע (דאורייתא), אחר כך שמונה עשרה (דרבנן אך עיקר תפילה), אחר כך ברכות (מדרגה חלשה יותר של תקנת חכמים). את סדר התפילה של היום הוא מביא רק מאוחר יותר בפרק, ואפילו שם, כשהוא מגיע לשמונה עשרה, הוא אומר רק “ואומר שמונה עשרה ברכות” בלי הנוסח. זה מראה שספר הרמב״ם אינו סידור/שולחן ערוך, אלא ספר הלכה עם מבנה. אבל — בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה דווקא יוצא משהו דומה לשולחן ערוך, כי אלו שני הענינים שהתורה הכניסה בזמן.
2. מה באמת עשו חז״ל בתיקון התפילה — מחלוקת. שיטה אחת: תקנת חז״ל היא בעיקר פרויקט חסד. הם “סגרו את הגמרא” וישבו עם אנשים פשוטים — נשים, עבדים, קטנים, אנשים עם “לשון עלגים” — והעמידו להם לשון להתפלל. עצם הזכרת השם כבר קיימת, אלא שחז״ל עזרו בנוסח. ממילא אי אפשר להיות דווקא מדייק בכל מילה של נוסח התפילה כמו לימוד תורה, כי הנוסח נעשה כמו פיוט — משהו שאנשים יכולים לזכור בקלות. שיטה אחרת (ר׳ יצחק): הנוסח שהרמב״ם מביא בסידור הוא דווקא מדויק ואפשר לדייק בלשונו.
3. האם ההזכרה המתמדת של השם היא דאורייתא? תפילה עצמה היא דאורייתא (בלי שיעור — בלי זמן ספציפי, נוסח, או מספר). חז״ל הוסיפו שלושה דברים: (1) פעמים (כמה תפילות ביום); (2) נוסח; (3) זמן. השאלה היא: האם ההזכרה המתמדת של השם (בכל אירוע של היום — קימה, הליכה לשירותים, לבישת ציצית, הנחת תפילין) היא גם דאורייתא, וחז״ל רק הוסיפו נוסח? צד שכן: זה בכלל אהבת השם / זכירת מציאות השם, שזה בוודאי דאורייתא. צד שלא: שיטת הרמב״ם במצוות היא שמצוה פירושה פעולה ספציפית, לא רק רעיון. הרעיון של זכירת השם הוא דאורייתא, אבל הפעולה הספציפית של ברכות היא דרבנן. שיטת החתם סופר (הבנויה על הרמב״ן) — שבחנוכה/הלל/פורים יש חיוב דאורייתא להודות לשם, וההלל/מגילה הם רק תקנה — אינה מתאימה לדרך הרמב״ם, כי אצל הרמב״ם, כשהוא אומר מצוה, הוא מתכוון לפעולה, לא לרעיון.
4. הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל. בתפילה תקנו חז״ל שלושה דברים: פעמים (3 תפילות), נוסח, זמן. בברכות תקנו דברים מקבילים: (1) כמות — מאה ברכות בכל יום; (2) זמן — לא שעה ביום, אלא “עת” — כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכו׳; (3) נוסח — נוסח הברכות. זה מראה שברכות מקבילות לתפילה — חז״ל לקחו דבר יפה וטבעי (הודיה לשם) ועשו ממנו סדר פורמלי.
5. האם יוצאים בנוסח אחר? הרמב״ם נשמע כאילו הוא סובר שהנוסח מעכב — הוא מכניס את כל הסידור בספרו. ראשונים אחרים אומרים במפורש שכן יוצאים בנוסח אחר — ראיה: הרבה ראשוני אשכנז התירו לעצמם לכתוב נוסח משלהם על ברכת המזון, ולא סברו שצריך לחפש בגמרא את הנוסח. ראיה שנוסח אינו לגמרי מעכב: הרי אפשר להתפלל “בכל לשון” — הרמב״ם עצמו אומר בקריאת שמע שכשאומרים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב, אבל לא בדיוק.
6. מה עיקר התקנה — חיוב או עצה טובה? שיטה אחת: חז״ל היו כמו ארגון חסד — האדם שהיה מתפלל לשון עלג מעולם לא התחייב בנוסח הספציפי. הוא יוצא תפילה במה שהוא אומר — אפילו אם הוא חושב כל לילה על צרה ספציפית. שיטה אחרת: לאחר שחז״ל עשו את התקנה, זו כבר הלכה, מצוה.
7. האם אפשר ללמוד חיובים תוכניים מהנוסח? צד אחד: אפשר לראות בנוסח כרמז למה צריך לחשוב — למשל, בלילה מזכירים מיתה, יצר הרע, חלומות רעים; בבוקר מדברים על נשמה חדשה. טענה נגדית חזקה: זה מוביל לשטויות — אנשים יאמרו “הרי כתוב כאן שצריך להתפלל על זה כל בוקר,” כשבאמת לא כתוב שום דבר כזה. למשל: “מתיר אסורים” אינו חיוב להרגיש כאילו אתה כלוא — זה פשוט לשון יפה (מפסוק) על היכולת להזיז את האיברים בבוקר. חידוש: לשון התפילות היא בעיקר התעלות פואטית של מה שאדם היה אומר באופן טבעי — לא מקור לחיובים חדשים או עיקרי אמונה.
8. נוסחאות כפולות בסידור שלנו. בסידור שלנו יש ברכות שהן בעצם נוסח שני של אותו דבר. למשל, נוסח “אתה הוא” / “לאל עולם” עם הברכה “ברוך המקדש שמך ברבים” — זה בעצם נוסח אחר של ברכות קריאת שמע, בנוי עם אותו מבנה (שתי ברכות לפניה, שתי ברכות אחריה). זה מוכיח שהיו נוסחאות שונות במחזור.
[הערה בצד: צדקה לפני התפילה] הרמב״ם לא מזכיר בהלכות תפילה שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא כן אומר שצריך לתת צדקה לפני התפילה.
—
הלכה א: ברכת המפיל — כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה
דברי הרמב״ם: “כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין… יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שתשכיבני לשלום… ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים, ושתהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות… ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו בכבודו.”
פשט: כשאדם נכנס למיטה לישון בלילה, הוא אומר את ברכת המפיל. זה מתחיל את סדר הלילה, אחרי מעריב.
חידושים:
1. “המפיל חבלי שינה על עיני” — לשון פואטי: השם “משליך חבלים” של שינה על העיניים. מלאכים קטנים עם חבלים מורידים את “תריסי החלון” של העיניים.
2. “ומאיר לאישון בת עין” — אותו השם שמשרה שינה, גם מעיר — הוא מאיר את אישון העין (אישון העין). בטבע אנשים מתעוררים כשהשמש זורחת בעיניים — זה מתאים ללשון.
3. יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים, הרהורים רעים — בלילה באים סוגים שונים של צרות: (א) יצר הרע / פגעי רע — ביום הוא ראה דברים אסורים, ובלילה הם חוזרים “לבקר”; (ב) חלומות רעים — חלומות רעים; (ג) הרהורים רעים — זה לא אומר הרהורי עבירה, אלא פחדים, דאגות, מתח, OCD — כל מה שאדם היה לוקח היום לטיפול. חידוש: הברכה כוללת את כל מה שאדם יכול להזדקק לו בלילה — ניסיונות רוחניים, פחדים פיזיים/רגשיים.
4. “ושתהא מטתי שלמה לפניך” — פירושים שונים: (א) רבינו בחיי: המשך של יצר הרע — אם לאדם יש מקרה לילה, צריך להחליף את הסדינים; (ב) רבינו מנוח: “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים” — שאשתו תלד ילדים כשרים; (ג) חידוש: “מטתי” יכול להתכוון לאישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. כשאדם הולך לישון עם אשתו, “מטתי שלמה” היא ברכה על הזיווג — שיצאו בנים שלמים. זה גם קשור לבקשת יעקב אבינו שכל הילדים יהיו בנים הגונים. זה לא אומר ממש שהמיטה הפיזית תהיה שלמה.
5. “לחיים ולשלום” — מבקשים שיקומו מהמיטה לחיים ולשלום. חידוש: המיטה “טוענת” את האדם בלילה — היא נותנת לו חיים ושלום.
6. “והאר עיני פן אישן המות” — קודם אמר שהשם מעיר באור, אבל לפעמים אדם לא קם — העין יכולה “למות”. חידוש: “אישן המות” הוא אליטרציה עם “אישון בת עין” — כשהאישון כבר מת, אין אור שעוזר. הפסוק בתהלים אומר “פן אישן מות” (בלי ה״א), אבל נוסח הברכה אומר “אישן המות” — זה אותו דבר.
7. “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו” — “לכל העולם” — כשאתה הולך לישון, השם כבר מאיר במקום אחר בעולם. בלונדון כבר אור כשאצלך לילה. במקום אחר כבר אומרים “מודה אני”. זה מתאים לשאלת הגמרא לאן הולכת השמש בלילה.
—
הלכה א (המשך): קריאת שמע שעל המטה
דברי הרמב״ם: “וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואם תרדמה נופלת עליו, קורא אפילו פסוק ראשון בלבד, או פסוק אחד של רחמים, וישן.”
פשט: אחרי ברכת המפיל קוראים את הפרשה הראשונה של קריאת שמע. אם מאוד עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק, או אפילו פסוק אחד של רחמים.
חידושים:
1. למה שוב קריאת שמע? הרי כבר אמרנו קריאת שמע במעריב (קריאת שמע תורנית). שתי אפשרויות: (א) זה קמיע — שמירה לשינה; (ב) אבל הרמב״ם סובר שאסור לעשות קמיעות — אז הוא חייב להבין זאת אחרת. שיטת הרמב״ם: זה לא חיוב, אלא “קורא” — דבר יפה, מנהג טוב. הוא לא עשה מזה חיוב. זה מתאים לשיטת רב האי גאון שהרמב״ם מביא.
2. “ואם נתעורר שינה” — אם הוא כבר עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק. זה מראה שזה לא חיוב קפדני, אלא הנהגה טובה.
3. הטעם של קריאת שמע על המטה — הצלה מיצר הרע ומחלומות רעים. זה סוג של השתדלות — כמו שאומרים לילדים “חזור על משהו” או “ספור עד שלושים” כדי שלא יתחילו לחשוב מחשבות רעות. דבר טוב הוא שאדם ילך לישון עם דברי תורה, כדי שלא יהיו מחשבות של יצר הרע או חלומות רעים.
4. הקבלה לכהן גדול ערב יום כיפור: בעצם זה מה שעושים לכל יהודי, אותו דבר שעשו לכהן גדול ערב יום כיפור — קראו לו דברים כדי להסיח את דעתו ממחשבות רעות. ההבדל הוא ששם לא נתנו לו לישון, כי המחשבות האחרונות לפני השינה חוזרות לבקר בבוקר.
5. קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה? כמו שבמעריב יש קריאת שמע עם ברכות, ואחר כך אומרים קריאת שמע נוספת ממש כשהולכים לישון — לכאורה היה צריך להיות מקביל בבוקר: ממש כשקמים לומר לפחות פסוק אחד, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. לא רואים שיש דבר כזה, אבל מוצע שזה מנהג טוב.
6. הלכה למעשה — עיקר הדין. הרמ״א אומר: צריך לומר ברכת המפיל, ולקרוא את הפרשה הראשונה אם יש כוח; אם לא — רק הפסוק הראשון. זה עיקר הדין, לא הנוסח הארוך שבסידור.
7. “על מיטתי” — אין צורך לנטול ידיים קודם. “על מיטתי” פירושו ממש על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני תפילה על המטה. החידוש שצריך ליטול ידיים היה מראשונים אחרים. כשהרמ״א אומר שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, הוא מדבר על תפילה (בבית הכנסת), לא על התפילה שבבית — כי זה עדיין חלק מהלילה.
8. נפקא מינה: כל הלכות תפילה (מקום נקי, וכו׳) לא חלות על קריאת שמע על המטה. אם האדם במיטה ואין זה מקום נקי, יש ילדים — אומרים בכל זאת. הרמ״א אומר במפורש “אפילו אשתו ישנה עמו” — מותר. זה דין הגמרא, דין הרמ״א, וגם מנהג האריז״ל.
9. תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה. הרמב״ם לא מזכיר תפילת הדרך במפורש — הוא רק עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה שבה מבקשים חיים בדרך. אדם שבדרך, האם הוא לא צריך גם לומר קריאת שמע שעל המטה כשהוא חוזר? בלילה דואגים מחלומות וממיתה — אלו מחשבות ספציפיות שבאות כשהולכים לישון במיטה. אדם שנסע בדרך היו לו דאגות אחרות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך, יש לו אותו ענין. עיקר החידוש: זה לא חיוב במובן הטכני, זה “אורח חיים” — כמו סדר היום של האדם.
—
הלכה ב-ג: ברכת “אלקי נשמה” — כשיעור משנתו
דברי הרמב״ם: “בסוף שנתו, כשיעור משנתו, מברך: אלקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים. ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
פשט: כשאדם קם בסוף שינתו, הוא עושה את הברכה. אם הוא קם באמצע הלילה ורוצה עוד לישון, עדיין לא צריך לעשות את הברכה (כסף משנה, רבינו מנוח).
חידושים:
1. נוסח הרמב״ם לא אומר “טהורה” כמו בנוסח שלנו (“אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא”). הרמב״ם מתרגם: “שהיא טהורה” — הנשמה שהיא טהורה — אתה בראת. כשאדם מתעורר זה כאילו השם נפח בו נשמה מחדש.
2. נשמה — מה זה אומר לפי הרמב״ם? הרמב״ם סובר שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה “נשמה” במובן של נפש השכלית — “נשמה” פירושה כוח החיים, כוח החיות. אבל אם אומרים כמו הרמב״ן שנשמה פירושה נפש השכלית, זה מתאים הרבה יותר לברכה: כשישנים, נפש החיונית נשארת (האדם חי), אבל השכל הולך — וזה מה שחוזר בבוקר.
3. “ואתה משמרה בקרבי” — השם שומר את הנשמה, הוא מחזיק אותה אצל האדם. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה, הוא מוודא שהיא נשארת.
4. “ואתה עתיד ליטלה ממני” — מיתה נתפסת כאילו השם לוקח את הנשמה — הוא נתן את הנשמה לגוף, והוא לוקח אותה בחזרה.
5. “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא” — אני מאמין בתחיית המתים. “לעתיד לבוא” פירושו לעתיד — יש לזה קונוטציה של נצחיות, לא רק מחר בבוקר. אפשר לתרגם “להחזירה” על כל בוקר (כל לילה הנשמה הולכת, כל בוקר היא חוזרת), אבל הפשט של “לעתיד לבוא” מצביע על תחיית המתים, לא על המחזור היומי.
6. “כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים” — אחרי שאמרנו שהקב״ה נפח, שומר, ויקח את הנשמה — המסקנה: כל זמן שהנשמה בקרבי, יש לי דבר אחד לעשות — להודות. כי זה לא נוכל לעשות לעתיד לבוא (כמו שכתוב “לא המתים יהללו י-ה”), זו הזדמנות מיוחדת.
7. “רבון כל המעשים” — למה הכינוי הזה דווקא כאן? הנשמה היא הכוח שמאפשר את כל מעשי האדם. כשהקב״ה מחזיר את הנשמה, הוא בכך “רבון כל המעשים” האמיתי — כי בלי הנשמה האדם לא היה יכול לעשות כלום. דרך זה הקב״ה הוא רבון כל המעשים.
8. “טהורה” — קשר לתפילת המפיל. במפיל מבקשים “אל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כשקמים בבוקר ויכולים לומר “טהורה היא” — פירוש שלא היו פגעים רעים בלילה. אם אדם מתעורר מלא תאוות או מלא עצבות, הוא לא יכול באמת לומר “טהורה היא”. “טהורה” פירושה רענן, עם בהירות — כמו מקור מים חיים שמטהר את האדם.
9. “המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות.” סוף הברכה מזכיר שוב את המוטיב מקודם — “והאר עיני פן אישן המות” — כי אולי המוות יכול להישאר. “תודה לבורא
, החזרת לי את הנשמה.”
10. “אלהי נשמה” אינה מאותו מחבר כמו המפיל. נוסח “אלהי נשמה” ו״המפיל” שונים מאוד בהשקפתם על שינה. ב״אלהי נשמה” האדם הוא “פגר מת” — שינה היא כמו מוות. זה שונה מהשקפת המפיל. אם זה היה אותו פייטן, הוא היה ממשיך עם אותם נושאים (אור, יצר הרע).
11. למה “אלהי נשמה” לא מתחילה ב״ברוך”? ראשונים שואלים: ברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”. התירוץ: “אלהי נשמה” היא ברכה הסמוכה לחברתה — היא המשך של ברכת המפיל שאמרנו לפני השינה. אבל הנוסחאות שונות מאוד בתוכן, מה שמחליש את התירוץ.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “הנותן לשכוי בינה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.”
פשט: ברכה על שמיעת התרנגול קורא, או על יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
חידושים:
1. מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”? שתי שיטות: (א) “שכוי” פירושו התרנגול; (ב) “שכוי” פירושו הדעת/שכל של אדם — יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
2. אם “שכוי” פירושו האדם: החידוש הוא: האדם תופס את האות של התרנגול, שבעל חיים אחר לא תופס. זה עצמו חידוש — שלאדם יש בינה מיוחדת להבין סימנים טבעיים.
3. סדר היום — למה נשמה לפני שמש. “אלהי נשמה” באה לפני ברכת יוצר (שמדברת על השמש): לפי סדר היום קמים לפני עלות השחר, כשעדיין אין שמש. הנשמה חוזרת לפני שהשמש זורחת. לכן מדברים תחילה על נשמה, ורק אחר כך בברכת יוצר מדברים על השמש.
4. התרנגול קורא לפני עלות. התרנגול קורא מוקדם מאוד, לפני עלות השחר — הוא יודע שעומד להיות אור. זה מתאים לסדר: תחילה נשמה (אלהי נשמה), אחר כך תרנגול (הנותן לשכוי), אחר כך אור (יוצר אור).
[דיגרסיה: תרנגול ליטאי מול תרנגול חסידי] הערה הומוריסטית: ה״תרנגול הליטאי” הוא סוף היום (הוא אומר מוסר), וה״תרנגול החסידי” הוא תחילת היום. גם בדיחה: אחד אומר “הנותן לשכוי בינה” רבע לשתים עשרה, והשני אומר לו “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק.” זה בא כי הכניסו את כל הברכות לסידור ביחד, אבל לפי הרמב״ם צריך לומר אותן בזמן — כל ברכה כשהרגע מגיע.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מלביש ערומים”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים.”
פשט: אומרים זאת כשמתלבשים, כי ישנו ערומים (או כמעט ערומים).
חידושים:
1. הקב״ה הוא ה״מלביש ערומים” הראשון. הקב״ה נפח באדם וחוה את תחושת הבושה, והוא היה הראשון שהלביש אותם (כתנות עור). מאז טבוע בטבענו שמתלבשים.
2. “אתה נפחת בי” — האם זה אדם הראשון או אני? כשאומרים “אתה נפחת בי” — האם זה אומר שהקב״ה נפח באדם הראשון (ומאז זה כך אצל כל אדם), או שזה ממש אני, כל בוקר?
3. האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או שהוא הכניס זאת בטבע? הקב״ה עושה הכל עכשיו. כל הברכות — “המוציא לחם”, “בורא פרי הגפן” — פירושן שהקב״ה עושה זאת עכשיו. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא זה שמוציא אותו. זה כל היסוד של התפילה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה.”
פשט: הברכה נעשית כשמניחים כיסוי ראש.
חידושים:
1. זה על הכיפה/כובע — סמל יהודי. משהו שמבדיל יהודים מגויים. טלאי צהוב (כמו בימי הביניים) אינו “עוטר ישראל בתפארה” — איזו גזירה זו? אבל שטריימל יפה, שמבדיל יהודים מגויים, זה באמת “עוטר ישראל בתפארה.”
2. המלצה מעשית: כשיהודים מוציאים שישה אלף דולר על שטריימל — זה הרי עיקר השבת — יאמרו ערב שבת כשלובשים את השטריימל “עוטר ישראל בתפארה” בכוונה. כשאנשים עומדים בחנות שטריימלים ומסתכלים במראה, שילכו למראה ויודו לקב״ה “עוטר ישראל בתפארה.” הפעם היחידה שצריך להסתכל במראה היא ב״עוטר ישראל בתפארה.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “פוקח עורים”
פשט: מקושרת לשפשוף העיניים — כשעדיין חשוך ומנומנם, משפשפים את העיניים כדי לראות טוב יותר.
חידוש: אנשים שלובשים משקפיים בבוקר, צריכים לומר “פוקח עורים” אז — זה ממש “פתיחת העיניים.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מתיר אסורים”
דברי הרמב״ם: כשהוא יושב על המיטה, הוא מברך “מתיר אסורים.”
פשט: הוא כבר לא שוכב, הוא יושב — איבריו פתוחים, הוא יכול לזוז.
חידושים:
1. “מתיר אסורים” מתייחס ל״חבלי שינה” — השינה כביכול קשרה אותו, חיברה אותו למיטה, ועכשיו הוא משתחרר.
2. כלל חשוב: “הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה.” לא עושים פעולה כדי לברך — מברכים כי עושים פעולה. אי אפשר להיות מעביר על המצוות — כל ברכה מודגמת בפעולה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
פשט: כשאדם משפשף את עיניו ומתחיל להתעורר.
חידושים:
1. האדם עדיין במיטה — הוא כבר התלבש (בגדים, כיפה), אבל הוא עדיין לא יצא מהמיטה. כל הברכות עד כאן נעשות במיטה.
2. אנשים שונים יש להם סדר שונה — יש שאומרים “המעביר שינה” לפני הלבישה. אבל הברכות אכן תוקנו עם המשכיות מסוימת, לפי מי שתיקן.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “רוקע הארץ על המים”
דברי הרמב״ם: “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ” — כשהוא מניח את רגליו על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים.”
פשט: ברכה על מעשה בראשית — הקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים, לא שוקעים פנימה.
חידושים:
1. מה הקשר של “רוקע הארץ על המים” לקימה? הפשט הפוך — רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, וסידרו זאת לפי סדר הקימה. זה לא שצריך להיזכר להודות — זה שרוצים לעשות תפילה כללית, והתאימו אותה לסדר היום.
2. ראשונים אחרים: כתוב בראשונים אחרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם” — הכרת תודה כללית על הבריאה, לא רק על הרגע הספציפי.
3. משל הספינה: אנשים היו על ספינות — על ספינה אפשר לשכב, אבל כשעומדים הכל מתנדנד. כשעומדים על הארץ, לא מתנדנד — זה “רוקע הארץ על המים.” יונה הנביא, כשחזר מהים, בוודאי אמר “רוקע הארץ על המים” בכוונה גדולה.
4. בלי היום השני של מעשה בראשית הכל היה מים — אדם כמו דג לעולם לא היה יכול באמת לישון.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “זוקף כפופים”
דברי הרמב״ם: כשהוא עומד, הוא מברך “זוקף כפופים.”
פשט: אדם יכול לעמוד זקוף — לא כמו נחש או דוב, אלא על שתי רגליים.
חידוש: זה בא אחרי “רוקע הארץ על המים” — תחילה מניח את הרגליים על הארץ, אחר כך עומד זקוף.
—
הלכה ד: נטילת ידיים שחרית — ברכת “על נטילת ידים”
דברי הרמב״ם: אחר כך הוא נוטל ידיו, מברך ברכת המצוות “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים.”
חידושים:
1. איזו מצוה זו לנטול ידיים בבוקר? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” — איפה הציווי? הרמב״ם מנה בהלכות תפלה “טהרת ידים” כאחד מחמשת הדברים המעכבים את התפילה. נטילת ידיים שחרית היא תנאי בתפילה — מצוה דרבנן. אולי זו תקנת עזרא.
2. כל הברכות עד כאן היו לפני נטילת ידיים — הוא עדיין לא נטל ידיים. זה מראה שברכות השחר אינן תלויות בנטילת ידיים.
—
הלכה ד (המשך): רוחץ פניו — רחיצת הפנים
דברי הרמב״ם: “רוחץ פניו ידיו ורגליו” — אחר כך הוא רוחץ את פניו.
חידושים:
1. הבדל בין נטילת ידיים ורוחץ פניו: שניהם לפני התפילה, אבל הם שני דברים נפרדים. נטילת ידיים היא טהרת ידים, ורוחץ פניו הוא תנאי נפרד בתפילה.
2. עיקר ענין רחיצת הפנים: זה לא כי זה מלוכלך — זה כי הוא מנומנם. העיקר הוא להסיר את ה״נמנום” מהעיניים. זה מעיר אותו.
—
הלכה ד (המשך): תפילה אחרי הרחיצה — “אל תרגילני לדבר מצוה / עבירה”
דברי הרמב״ם: אחרי הרחיצה עושים תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא… ותרגילני לדבר מצוה.”
פשט: קודם ביקשנו חלומות טובים (בשינה), עכשיו מבקשים מעשים טובים.
חידושים:
1. הרגלים: פעם אחת שמתרגלים, עושים שוב ושוב. הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים — שיעשה מצוות. הרגלים טובים מביאים יצר טוב, מידות טובות.
2. קשר להלכות תשובה: הרמב״ם בהלכות תשובה אומר שאי אפשר לבקש מהקב״ה שיכריח אותו (כי יש בחירה). תירוץ: לא מבקשים שהקב״ה יכריח אותו — מבקשים שיהיו לו הרגלים טובים, סביבה טובה, שעושה את זה קל יותר. זה דרך הטבע — אם לאדם יש הרגלים טובים, קל לו יותר; אם לא, קשה לו לעשות תשובה. זה לא סותר בחירה חופשית.
—
הלכה ה: תפילת “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
דברי הרמב״ם: אדם מבקש ביום כשהוא יוצא בין אנשים, שיהיה לו חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
פשט: מבקשים שהאנשים שאיתם יש לו עסק יסתכלו עליו בעין טובה.
חידושים:
1. “בעיני כל רואי” מדויק: אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו, לא לאנשים בעיר אחרת שלא חושבים עליו. זה על האנשים המעשיים שאיתם הוא מסתובב.
2. רבינו יונה מצוטט: “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו” — אדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא כמו “פגר רע”, זה לא חיים. צריך להיות אדם שאחרים נהנים ממנו.
3. סדר הברכות: תחילה מבקשים על התפילה והמצוות, אחר כך מדברים כבר על יציאה בין אנשים — פרנסה, הצלחה, חסד ורחמים.
4. “חסדים טובים” — לשון כפולה — יש גם חסדים שאינם טובים. זו ביטוי חסידי.
5. “גומל חסדים טובים” — הרמב״ם לא קורא “לעמו ישראל” — זה אומר ש״גומל חסדים טובים” הולך גם לגויים. לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים, אלא כולם מבקשים זאת — יהיה עולם שיש בו מספיק לכולם.
—
הלכה ו: הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
דברי הרמב״ם: לפני שנכנסים לבית הכסא אומרים: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.”
פשט: נפרדים מהמלאכים / מחשבות טובות המלוות את האדם, כי בבית הכסא לא מתאימה תורה וקדושה.
חידושים:
1. יסוד הרמ״ע מפאנו: אדם שחושב מחשבות טובות — תורה, הרהורי קדושה — המחשבות חוזרות ומלוות אותו. הוא לומד מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וזה מלווה את האדם. ה״מכובדים” הם דברי התורה והמחשבות הטובות שהוא מחזיק באמצע החשיבה.
2. הקבלה לשינה: יש שני זמנים שהגוף עובד חזק והנשמה (כוח הבוחר, כוח האויון) אינה פעילה: (א) כששוכבים, (ב) כשנמצאים בבית הכסא. בשינה אומרים “אלקי נשמה” כשמתעוררים; בבית הכסא אומרים “התכבדו” כשנכנסים — בשני המקרים מניחים את הנשמה/הקשר הרוחני.
3. דיון גדול על מלאכים אצל הרמב״ם: טענה חזקה נגד התפיסה המוטעית הנפוצה ש״רמב״מיסטים” לא מאמינים במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. בהלכות יסודי התורה כתוב במפורש: “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך” — כל מה שקיים בעולם בא דרך מלאכים. הרמב״ם רק מסביר שמלאך אינו דבר גשמי עם כנפיים, אלא דבר רוחני/שכלי — בדיוק כמו שהקב״ה אינו גשמי. אין סתירה שהרמב״ם מביא את נוסח “התכבדו” — יש לו דרך להבין זאת בהתאם ליסודי התורה. בדיוק כמו “אתה נפחתה בי” לא אומר שלקב״ה יש פה שנושף, כך “התכבדו” לא אומר שמלאכים עומדים פיזית ליד הדלת.
4. נגד האחרונים שאומרים שלא נוהגים לומר “התכבדו” כי אנחנו לא מחשיבים את עצמנו צדיקים שמלאכים יסתובבו אצלנו: זה לא עניין של מדרגה. כך העולם עובד — מלאכים מנהלים את האדם תמיד, זה לא תלוי במדרגות. האריז״ל אמר שכן צריך לומר זאת.
5. “שמרוני” — שני פירושים: (א) “חכו לי” — מלשון “עובר ושב על הדרך” — חכו לי עד שאצא מבית הכסא. זו לא בקשה להגנה, אלא בקשה שיחכו. (ב) “שמרו עלי” — ברמה אחרת.
6. האם זו תפילה למלאכים? הרמב״ם אוסר “עבודה” למלאכים, לא סתם דיבור איתם. כל תקשורת — בין לקב״ה, בין למלאכים — היא רק “מצדנו” (מצידנו). בדיוק כמו תפילה לקב״ה לא עובדת כך שהוא “עונה בחזרה” במובן פשוט, כך גם עם מלאכים.
7. למה צריך “לשלוח אותם” אם הם ממילא לא נכנסים? בוודאי הם לא נכנסים אפילו בלי הנוסח. אבל זה בשביל האדם — כדי שיזכור שהוא מניח את הרוחניות. בדיוק כמו שכל הברכות הן בשביל האדם, לא בשביל הקב״ה או בשביל המלאכים. אי אפשר לומר “ברוך אתה ה׳” בבית הכסא — הרוחניות לא מתאימה שם.
8. שתי משפחות של מלווים: (א) מחשבות טובות, הרהורי תורה, חלומות — סוג אחד; (ב) יצר הרע ויצר טוב (מלאכים) — סוג אחר. אפשר אולי לקשר את כל הברכות ביחד.
9. כל הברכות הן בשביל האדם עצמו — לא בשביל הקב״ה ולא בשביל המלאכים — כדי שיזכור. המלך עושה את שלו בכל מקרה; השאלה היא מה האדם יודע ומבין. מי שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו” — לא הולכים אצלו מלאכים בחוויה הסובייקטיבית שלו, הוא לא תופס. אבל המלך ממשיך בלעדיו.
—
הלכה ו (המשך): ברכת “אשר יצר”
דברי הרמב״ם: “ברוך… אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים… רופא כל בשר ומפליא לעשות.”
פשט: מודים לקב״ה על החכמה בבריאת הגוף האנושי.
חידושים:
1. מחלוקת בפשט של “בחכמה”: (א) פשט רבינו מנוח: “בחכמה” פירושו ההנדסה של הגוף האנושי — האדם כ״מכונה” נעשה בצורה נפלאה. מסתכלים על הגוף: יש תכנית, שכל, לא סתם חורים אקראיים — חור לאף, הכל בסדר. (ב) פשט אחר: “בחכמה” פירושו שהקב״ה נתן לאדם חכמה (שכל). קושיא על הפשט השני: אם כך, כל העולם נברא בחכמה (“חכמה בורא עלמא”) — מה מיוחד באדם?
2. “נקבים נקבים חלולים חלולים”: “חלולים” פירושו מערכת ה״צנרת” הפנימית — חורים שמעבירים נוזלים ודברים. אם הם היו מתעקמים קצת, אם המערכת הייתה קורסת — אנשים לא יכלו לחיות.
3. “רופא כל בשר”: “רופא” לא אומר “הוא מרפא” (מבחוץ), אלא “הוא שומר בריא” — הוא מתחזק את המצב הבריא. זו לא ברכה על רפואה אחרי מחלה, אלא הודיה על כך שהמערכת עובדת כראוי.
4. מבנה ברכות השחר — גוף, נשמה, מלאכים: האדם מתעורר, הקב״ה מאיר בנשמה (כוח החיים, כוח הבחירה), מודים. אחר כך הולכים לטפל בגוף (בית הכסא), וכשמסיימים עושים ברכה על הגוף — “אשר י
צר”. אחר כך חוזרים למוח עם גוף — דברי תורה.
—
הלכה ז: ברכת “אוזר ישראל בגבורה” (חגירת החגורה/גרטל)
דברי הרמב״ם: כשחוגרים את החגורה, מברכים “אוזר ישראל בגבורה.”
פשט: החגורה היא הלבוש החיצוני הראשון — אחרי שכבר לבשו את הבגדים התחתונים והמכנסיים, והיו בבית הכסא, חוגרים את החגורה.
חידושים:
1. החגורה היא דבר “גברי” — על החגורה תולים את החרב או כלי העבודה. כמו שכתוב “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” — זה קשור לעבודה ומלחמה, ליציאה לעולם.
2. הבני מנוחה מביא פירוש חסידי: כשחוגרים את החגורה הולכים על המכנסיים, שמכסים את הערוה — זה אומר שהוא “גובר” ו״כובש את יצרו”, והוא הופך לאדם תורני. לכן “אוזר ישראל בגבורה” — גבורה על כיבוש היצר.
—
הלכה ז (המשך): ברכת “שעשה לי כל צרכי” (נעילת נעליים)
דברי הרמב״ם: כשנועלים נעליים, מברכים “שעשה לי כל צרכי.”
פשט: עם נעליים האדם ממש מסודר — יכול לצאת לרחוב, ללכת על כל סוגי “רצפות”, בשלג, במדבר.
חידושים:
1. “כל צרכי” לא בהכרח הנעליים עצמן. שני פשטים: (1) נעליים הן הצורך הגדול ביותר — בלי נעליים בכלל אי אפשר לצאת; (2) עם נעליים אפשר עכשיו ללכת לעשות את כל הצרכים.
2. סדר שלם של יציאה: שלוש הברכות (אוזר ישראל, שעשה לי כל צרכי, והמכין מצעדי גבר) הן ברכה על היציאה. בפנים יש סחורה ובגדים על הרצפה — עכשיו מתכוננים לצאת: לובשים כלי נשק (חגורה), אחר כך נעליים, ויוצאים.
3. הקב״ה עשה הכל דרך אנשים — מי שהמציא נעליים, הכל בא מהשגחה. זו לא רק ברכה על חפץ, אלא על השגחה פרטית — הקב״ה מוביל אדם לאן שהוא צריך ללכת.
—
הלכה ח: ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
חידושים:
1. כשיוצאים לשוק, רואים את מעמדות האנשים: יהודי בארץ ישראל — הוא היהודי (לא גוי), הוא לא עבד, הוא האיש שמסתובב בעסקים.
2. רבינו מנוח אומר שמברכים את הברכות “בכל יום” — זה לא קשור לזמן ספציפי, אפשר לעשות זאת מוקדם או מאוחר יותר.
3. “שלא עשני אשה” — לרמב״ם לא הייתה הברכה “שעשני כרצונו” (שנשים אומרות היום), כי אין זה הגיוני שמישהו שיש לו חיסרון יברך על זה. חיסרון הוא צער, ועם צער “מסתפקים” (מתפשרים).
4. “שלא עשני קטנה” — לא מופיע ברמב״ם. זה מנהג מאוחר יותר שנשים חידשו.
—
הלכה ט: סדר ברכות השחר — שמונה עשרה ברכות, כל אחת בשעתה
דברי הרמב״ם: יש שמונה עשרה ברכות השחר (כולל “על נטילת ידים” ו״אשר יצר”), ואין להן סדר קבוע — אלא כל ברכה אומרים “על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו.”
חידושים:
1. שמונה עשרה ברכות מקבילות לשמונה עשרה: בדיוק כמו ששמונה עשרה יש בה שמונה עשרה ברכות, יש גם לברכות השחר שמונה עשרה. זו הקבלה מעניינת.
2. שיטת הרמב״ם: כל ברכה אומרים בזמן שעושים את הדבר. אם חוגרים את החגורה עדיין במיטה (במקומו), אומרים “אוזר ישראל” אז — ולא אומרים זאת שוב מאוחר יותר. כך גם “הנותן לשכוי בינה” — רק כששומעים את התרנגול.
3. ברכה שלא מתחייבים בה: אם לא שמעו קול תרנגול, או לא חגרו חגורה, או לא נעלו נעליים — לא אומרים את הברכה. למשל יום כיפור ותשעה באב שלא הולכים בנעלי עור — לפי הרמב״ם לא אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
—
הלכה י: המנהג נגד הרמב״ם — ברכות בבית הכנסת
דברי הרמב״ם: “ורב בערינו מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת, בין ישן בין לא ישן” — והוא פוסק “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”, כי “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה.”
חידושים:
1. טענת הרמב״ם: שתי בעיות: (1) אומרים אותן כולן בבית הכנסת במקום בשעת מעשה; (2) אומרים אותן אפילו כשבכלל לא התחייבו (לא שמעו תרנגול, לא חגרו חגורה, וכו׳).
2. הרמב״ם מודה שאם התחייבו ואומרים זאת מאוחר יותר (לא בשעת מעשה), זה לא לכתחילה אבל מותר. הבעיה העיקרית היא לברך ברכה שבכלל לא התחייבו בה.
3. טענת הראשונים האחרים שהברכות הן על “מנהגו של עולם” — העולם נוהג כך, אנשים קמים, נועלים נעליים, וכו׳ — לכן מברכים את כל הברכות אפילו אם היחיד לא עשה זאת.
4. הלכה למעשה: אנחנו לא נוהגים כרמב״ם — אומרים את כל הברכות בבית הכנסת, אפילו כשלא התחייבנו אישית. אבל יש מחמירים בדברים מסוימים כמו יום כיפור.
5. נקודה עמוקה: אם אומרים את כל הברכות ביחד בבית הכנסת, הן מאבדות את האופי המיוחד שלהן כברכות על הנאות ספציפיות — הן הופכות יותר כמו “תפילה”. אבל תפילה כבר יש לנו שמונה עשרה, וזו לא ברכת המצוה — “זה מאבד את כל העניין.”
—
הלכה יא: נגל וואסר ומודה אני — התפתחות היסטורית
חידושים:
1. מודה אני באה הרבה יותר מאוחר. קודם היו אומרים “אלקי נשמה” מיד בקימה. מאוחר יותר בא מישהו וחידש: מודה אני אין בה שם השם, לכן מותר לאמרה לפני נטילת ידיים. כל העניין הוא “טלאי על טלאי” — עשו בעיה (צריך ליטול ידיים לפני הזכרת שם השם), פתרו את הבעיה (מודה אני בלי שם), אבל המנהג המקורי היה אחרת.
2. הרמ״א לא אומר שצריך ליטול ידיים לפני אמירת ברכות. נטילת הידיים אינה מחייבת לברכות — זה כבוד לתפילה.
—
הלכה יב: ברכות התורה — סדר השכמה
דברי הרמב״ם: אם יהודי רוצה לנהוג כדוד המלך — לקום באמצע הלילה וללמוד תורה לפני קריאת שמע — צריך לברך ברכות התורה. הוא נוטל ידיים תחילה. מברכים שלוש ברכות התורה, ולומדים קצת תורה.
פשט: הרמב״ם מתאר את סדר הקימה: נוטלים ידיים, מברכים שלוש ברכות על תורה, לומדים קצת, ורק אחר כך ממשיכים בסדר התפילה.
חידושים:
1. למה נטילת ידיים ללימוד? קושיא קשה: קודם עמד ברור שאפשר לברך בלי נטילת ידיים. למה צריך כאן ליטול ידיים? כמה אפשרויות: (א) אולי ברכות התורה ספציפית צריכות נטילת ידיים, אחרת מברכות אחרות; (ב) אולי זה לא חיוב אלא כך הסדר; (ג) אולי זה קשור ללימוד עצמו, לא לברכה. בגמרא כתוב “רב מושי ידיה והדר מצלי” — רב נטל ידיים ואחר כך התפלל, והרמב״ם אוהב להביא מנהגי רב. העניין נשאר “לא ברור”.
2. נוסח שלוש ברכות התורה: (א) “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה” — בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, שזה אולי אותו דבר; (ב) “והערב נא” — תפילה שתורה תהיה מתוקה “בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, לכל היהודים, לא רק לעצמו. “ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך” מתקשר לזוהר הקדוש ש״תורה כולה שמותיו של הקב״ה”, או כי דרך תורה יודעים את דרכי ה׳. “ולומדי תורתך לשמה” — תורה לשמה היא לכאורה אותו דבר כמו “והערב נא”: לומדים כי זה מתוק, לא לשם כבוד או שכר; (ג) “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה.”
3. למה ברכות התורה “בכל יום”? הדין המקורי הוא רק “המשכים לקרות” — מי שקם מוקדם ללמוד. למה צריך זאת כל יום? שיטת הרמב״ם: בקריאת שמע כבר אומרים “אהבה רבה” שהיא סוג של ברכת התורה, אבל הרמב״ם רוצה שיברכו ברכות התורה קודם שיקרא קריאת שמע. יש רשמית שני פעמים ברכת התורה — הברכות הפורמליות ו״אהבה רבה” — אבל נשאר לא ברור למה שניהם נחוצים.
4. “שלא עשני גוי” מול “אשר בחר בנו”: אחרי שכבר אמרנו “אשר בחר בנו מכל העמים”, מה הטעם לומר “שלא עשני גוי”? “אשר בחר בנו” הוא ספציפית על תורה.
5. מה לומדים אחרי ברכות התורה? המנהג הוא לומר ברכת כהנים (“יברכך ה׳ וישמרך”). למה דווקא ברכת כהנים? כי זה גם קצת תורה (מצוה מהתורה) וגם תפילה/ברכה — דרך יפה להתחיל את היום. יש שאומרים “צו את בני ישראל” (קרבן תמיד), ויש שאומרים את שניהם. בנוסף אומרים קצת משניות — “איזהו מקומן” (פרק משנה) וברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”.
—
הלכה יג: זמירות (פסוקי דזמרה)
דברי הרמב״ם: “ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים” — החכמים שיבחו את מי שאומר זמירות מתהלים. הזמירות הן מ״תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. כבר נהגו — תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריהם — “ישתבח”.
פשט: הרמב״ם קורא לזה “זמירות” וזה מנהג חכמים (דבר יפה לעשות), לא חיוב פורמלי.
חידושים:
1. זה בבירור דבר בפני עצמו, לא קשור לברכת התורה. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, כך צריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות — קטגוריה נפרדת.
2. מקום הזמירות בסדר התפילה: “ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע” — הזמירות באות לפני ברכות קריאת שמע. לפני קריאת שמע יש שתי קטגוריות עם ברכות משלהן: (1) ברכות התורה על הפסוקים שקוראים, (2) ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע.
3. מנהגים על שירת הים ושירת האזינו: הרמב״ם מזכיר שיש מקומות שאומרים שירת הים אחרי “ישתבח”, ויש יחידים שאומרים גם שירת הים וגם שירת האזינו. זה הכל ענייני זמירות. חידוש: הרמב״ם מניח ש״זמירות” פירושן ספציפית שירי דוד, לא שירת הים. שירת הים היא מנהג נוסף.
—
הלכה יד: מאה ברכות בכל יום
דברי הרמב״ם: “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.”
פשט: זו לא הלכה חדשה עם ברכות חדשות — זה מספר, דין כללי על כל הברכות שאדם מברך ממילא. “כל יום” פירושו בין 24 שעות.
חידושים:
1. חשבון מאה הברכות:
– ברכות השחר — 18 ברכות
– ברכות התורה — 3 ברכות (סה״כ 21)
– ברוך שאמר וישתבח — 2 ברכות (סה״כ 23)
– ברכות קריאת שמע — שחרית 2 לפניה + 1 לאחריה, ערבית 2 לפניה + 2 לאחריה = 7 ברכות (סה״כ 30)
– ציצית — 1 ברכה “להתעטף בציצית” (סה״כ 31)
– תפילין — 1 ברכה “להניח תפילין” (סה״כ 32)
– שלוש תפילות (שמונה עשרה) — 18 × 3 = 54 ברכות (סה״כ 86)
– שתי סעודות ביום, כל אחת עם 7 ברכות = 14 ברכות (סה״כ 100)
2. 7 הברכות של כל סעודה: נטילת ידיים, המוציא, 3 (או 4) ברכות של ברכת המזון, שהכל על מים אחרי הסעודה, בורא נפשות על המים. חידוש: שיטת הרמב״ם היא שלא לשתות במהלך הסעודה, אלא עשרים דקות לפניה או אחריה.
3. חידוש על תפילין: הרמב״ם מכניס את ברכת תפילין כאן — אף שזו ברכת המצוות ששייכת להלכות תפילין — כי הוא רוצה לחשב את מאה הברכות. מכאן רואים שצריך להניח תפילין כל יום, כי צריך לברך את הברכה כחלק ממאה.
4. הרמב״ם סובר שברכת המזון יש בה 4 ברכות (לא 3), ושמונה עשרה יש בה 19 ברכות (לא 18 כמו בחול), מה שנותן 5 ברכות נוספות מעל 100.
5. שבת ויום טוב — הבעיה: שמונה עשרה יש בה רק 7 ברכות (לא 18/19), וגם חסרות 3 מ-5 ברכות יוצרות. זה עושה חיסרון גדול במאה. עצת הרמב״ם: לאכול פירות — בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ — כדי להשלים את מאה הברכות. אבל הוא מדגיש: לא לעשות ברכה לבטלה — לא לברך על דבר שאין תאווה לאכול אותו. הרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את מאה הברכות — הוא דורש לחפש באופן אקטיבי דרכים להשלים. זה כבר בגמרא, לא רק חידוש הרמב״ם.
6. שאלה פתוחה: האם דין מאה ברכות חל על שבת ויום טוב כמו על חול, או אולי זה דבר שבתי נפרד — זה “בירור גדול.”
—
הלכה טו-טז: סדר תפילת היחיד — סיכום
דברי הרמב״ם: כל סדר תפילת היחיד: בשחר — ברכות השחר (מאלקי נשמה עד כל הברכות), זמירות — ברוך שאמר, שירי דוד, הללויה׳ס, פסוקי דזמרה, (שירת הים לפי מנהג), ישתבח, ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע, שמונה עשרה.
חידוש: הרמב״ם אומר שבתפילת יחיד מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה — בברכת יוצר (ברכה ראשונה של ברכות קריאת שמע) יחיד לא אומר את הקדושה עם כל ענייני המלאכים. אומרים רק “קדוש קדוש קדוש” לבד. זה הבדל בין תפילת יחיד ותפילת ציבור.
—
הלכה יז: קדושת יוצר ביחיד, סמיכת גאולה לתפילה, סדר מנחה ומעריב
דברי הרמב״ם: לא אומרים קדושה של ברכה ראשונה שלפניה (קדושת יוצר) ביחיד. כשמסיימים גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. מתפלל מעומד כמו שאמרנו. כשישלים ישתחווה ויפול על פניו ויתחנן. אחר כך עומדים ואומרים תחנונים כפי כוחו, ויפטר למעשיו. במנחה — תהילה לדוד בישיבה, אחר כך מתפלל מעומד, אחר כך תחנונים. במעריב — קריאת שמע וברכותיה, אחר כך תפילה מעומד, אבל לא נפילת אפיים. יחידים שאומרים תחנון במעריב — הרי זה משובח.
פשט: הרמב״ם מציג את כל סדר תפילת היחיד לאורך היום — שחרית, מנחה, מעריב — עם כל הפרטים של קדושה, סמיכת גאולה לתפילה, נפילת אפיים, ותחנונים.
חידושים:
1. קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א. הרמב״ם אומר שיחיד לא אומר שום קדושה — לא רק הקדושה של שמונה עשרה, אלא גם לא הקדושה של ברכת יוצר (אופנים וחיות הקודש, קדוש קדוש קדוש). השולחן ערוך (מחבר) פוסק כרמב״ם שלא אומרים, והרמ״א חולק ומתיר. זה מראה מחלוקת יסודית האם לקדושת יוצר יש אותו דין כמו קדושת שמונה עשרה לגבי דבר שבקדושה.
2. סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות. משל ר׳ סלמי (ברכות): מלך יוצא, שואלים אותו מה אתה צריך, והוא כבר הולך — כשכבר יש את תשומת לב המלך דרך שבח (ברכות קריאת שמע), זה הרגע הטוב ביותר לבקש (תפילה). בעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הן שתי מצוות נפרדות שאין להן קשר. אבל סמיכת גאולה לתפילה עושה אותן ל״חלות אחת” — זה מחבר אותן יחד.
3. מה פירוש “גאולה” ב״גאולה לתפילה”? חקירה: האם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת “גואל ישראל” (החתימה), או שזה פירושו תוכן הגאולה — כלומר הזכרת יציאת מצרים / קריעת ים סוף? נפקא מינה לגבי מעריב: הגמרא אומרת שהשכיבנו היא “כגאולה אריכתא דמיא” — שמחשיבים את השכיבנו כמו גאולה ארוכה. אם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת גואל ישראל, אז השכיבנו היא תוספת שמחשיבים כחלק מגאולה. אם “גאולה” פירושה העניין, אז השכיבנו היא תקנה נפרדת שמצרפים לעניין. הנקודה נשארת פתוחה.
4. עמידה בגאל ישראל. הרמב״ם משמע שצריך כבר לעמוד (מישיבה) בגאל ישראל — לפני שמסיימים — כדי שתהיה תחילת תפילה ממש מיד כשמסיימים. זה חידוש מעשי באיך מקיימים סמיכת גאולה לת
פילה.
5. סדר מנחה — ישיבה באשרי. הרמב״ם אומר שבמנחה אומרים תהילה לדוד (אשרי) בישיבה. במניינים ליטאיים אכן יושבים לאשרי, אבל רבים לא נוהגים כך. שיטת הרמב״ם ברורה שצריך לשבת.
6. מעריב — לא נפילת אפיים, אבל יחידים שאומרים תחנון הם משובחים. זו מידת חסידות, לא חיוב.
7. תפילת יחיד מול תפילת רבים. כל הפרק מדבר על תפילת יחיד — הרמב״ם לא הזכיר שום קדיש, עלינו, כי אלו ענייני תפילת רבים. הפרק הבא יעסוק ביחיד וציבור, קדיש, וכו׳.
—
הערה כללית על סדר ברכות השחר
חידוש: כל סדר ברכות השחר הוא תפילה כללית — מודים לקב״ה על הכל בבריאה. הרמ״א אומר שמברכים כל ברכה לפי הסדר, אבל ראשונים אחרים אומרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם.” שתי השיטות מסכימות שזה סדר שמתאים יחד — לכתחילה זה בא יחד עם סדר הקימה.
—
סיום: בזה מסתיים פרק ז׳ של הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳ – ברכות אחרות
מיקום אין לימוד
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳. עד איפה למדנו? עוד פרטים של ברכת כהנים, שזה אחרי הלכות תפילה, פרק ז׳, הפרק השביעי של הלכות תפילה.
נפלא. למדנו, קודם כל בואו נזכיר ונסכים על השבח את הנדיבים החשובים של השיעור שלנו, ידידנו היקר, אוהב תורה ולומדיה, הרב רבי יואב וועצבערגער, שנדב את השיעורים, את השיעורים הראשונים, בתנאי וברצון שהציבור ילמד מזה לנדב את השיעורים הבאים. בעזרת השם, אנחנו מציעים לציבור, אנחנו עדיין לא יודעים איך לשלוח את הנדבות. נודיע לציבור איך בדיוק. כמו שזה הסדר אחרי התפילה עובר הגבאי, או באמצע ב״וברוך דוד”. אנחנו עדיין לא מחזיקים ב״וברוך דוד” בסדר התפילה, אבל רואים שהרמב״ם אומר שצריך לתת צדקה אז.
הערה: צדקה לפני התפילה
על כל פנים, זה ענין גדול. הרמב״ם הזכיר כן, בהלכות תפילה הרמב״ם לא הזכיר שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא אומר כן שצריך לתת צדקה לפני התפילה. כן?
דובר 2:
אוקיי, נגיע אולי לסדר התפילה. צריך למצוא את זה, ראינו את זה?
דובר 1:
צריך לבדוק.
דובר 2:
לא, אני מאמין לך לעת עתה. יהיה, אין הבדל. יהיה. מה כתוב?
דובר 1:
כן, כתוב. נו, זה כבר עלה. נותנים צדקה לפני התפילה. צריך למצוא את זה. כתוב. הזכרנו את זה?
דובר 2:
אני לא זוכר.
דובר 1:
אוקיי. אוקיי, נמצא אולי את המקור. נגיע. עדיין לא למדנו את סוף סדר התפילה. עד עכשיו למדנו רק על שמונה עשרה. סוף הפרק והפרק הבא עוסק בכל סדר התפילה ממודה אני עד הסוף. אולי איפשהו שם נראה אם הוא מביא את זה.
על כל פנים, הציבור צריך ללמוד ולהוסיף לשיעור. זה לא עובד בחינם. הכל… עכשיו נלמד כך.
הקדמה: מבנה הלכות תפילה אצל הרמב״ם
דובר 1:
אוקיי, בואו נאמר הקדמה קטנה כך. למדנו עיקר הלכות תפילה, איך הלכות תפילה התפתחו. אחר כך למדנו מי חייב, וסוג הדברים האלה. והיה פרק אחד שאמר את העיקרים, חמישה עיקרים שזה פירוש תפילה, שאנחנו מפרשים על פי רב מיללר. ואחר כך היו עוד שמונה, עוד שמונה תנאים, שחלק הם תנאים וחלק הם נדרים, שהתפילה תהיה ראויה, כמה אדם צריך להשתדל בתפילה.
עכשיו אנחנו עוברים לסוג ענין חדש, שהחכמים תקנו עוד סוגי תפילות וברכות מלבד שלוש התפילות ביום. אנחנו יודעים כבר שקיום המצווה דאורייתא הוא רק שיתפלל בכלל. החכמים אמרו שהתפילה צריכה להיות במועד מסוים במהלך היום, והם תקנו שחרית ומנחה. מאוחר יותר כלל ישראל חייבו על עצמם גם במעריב. אז אנחנו יודעים שמתפללים שלוש פעמים ביום, אבל זה כי אתה עדיין לא יודע הכל. גם במהלך היום חז״ל שזרו תפילות.
מחלוקת: מה חז״ל באמת עשו בתיקון התפילה?
אז אני רוצה להקדים כאן, לפני שממשיכים, היתה לי מחלוקת קטנה ביני לבין ר׳ יצחק. אני לא יודע מי שם לב, מי עוקב אחרי השיעור, לא תמיד אנחנו באותו עמוד, כל אחד בא מהרקע שלו… אנחנו שנינו נכדי תשובה, מה שלא אומר שאני חושב כמוהו או שהוא חושב כמוני.
ואז אמרתי כך, שהרמב״ם נתן לנו עד כה הרבה לשמוע מה פירוש נשמה, מה פירוש הקב״ה, מה הם יסודי התורה. ועד כה הכל מסתדר, פחות או יותר. אז עכשיו, כשאנחנו ממשיכים ללמוד על איך אדם צריך להזכיר את הקב״ה ואת הנשמה ואת כל הענינים האלה כל יום, צריך גם להסתכל איך הרמב״ם פוסק את הלשון. אומר ר׳ יצחק, לא, הוא מביא את הלשון בסידור.
אני חושב שזה קשור לשאלה גדולה יותר: מה החכמים עשו? החכמים שתקנו את התפילה, האם הם עסקו בדברי תורה או שהם עסקו בחסד? אני, כנכד צאנזר, ועכשיו יש כאן יצחק צאנזר, אומר שאפשר לומר כך, אפשר לומר שהם היו בעלי חסד כאלה. הם סגרו את הגמרא, את החומש, הכל, וישבו עם הנשים והעבדים והקטנים, אנשים שיש להם לשונות עלגות, מי שלמד עד עכשיו, שאנשים התפללו טוב מאוד, אלא שהם לא דיברו בשפה נורמלית, זה היה אידיש קצוץ, אנגלית, לא ברור. הם עשו חסד והם הכינו לאנשים שפה. והחסד הם המשיכו לעשות, כי אנשים היו מתפללים. ואני רוצה לומר לך, יש עוד שאלה עם רבי יצחק. העצם ענין, אז דיברנו עכשיו שיש כאן למדנו שכמה פעמים ביום יש תפילות, כמו שרואים את השמש, מניחים תפילין, לובשים ציצית, הולכים לישון, כמה אירועים של היום, או אירועים טבעיים שלהם, או אירועים שהאדם עושה מעשים, יש תפילות. ונוסח התפילות הוא דרבנן, כך אומר הרמב״ם. התפילה עצמה, לכאורה, היא כמו עצם התפילה, שאדם מזכיר אפילו את הקב״ה, כמו שהרמב״ם אומר מאוחר יותר שכשאדם מתעורר הוא אומר “אה, תודה לבורא”, לא היתה שפה לזה. אבל עם חז״ל, על זה תוקן שפה, כדי שלא יאמרו זאת בלשון עלגה. אז כל הענין הוא ענין של חסד, לעזור לאנשים. ממילא אין שהלשון, יכול להיות לו רזולוציה, הלשון הוא מה שאנשים יכולים לזכור בקלות, זה ענין כמו פיוט, ולא בהכרח מדייקים בכל מילה שצריך ללמוד ממנו משהו. אז זה תלוי במחלוקת, כן?
דובר 2:
כן.
סדר הרמב״ם: מבנה או כרונולוגיה
דובר 1:
בוא אגיד קצת מה תפסתי עכשיו לגבי הדבר, לגבי הנקודה. כי ראינו, הרמב״ם מתחיל “כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו”, כלומר התפילות, הוא צריך כבר להביא “דברי תפלות”, כי נוסח התפילה… הוא צריך כבר להביא את הנוסח. כי נוסח התפילה, לכאורה, פשט פשוט, נוסח התפילה הוא דבר ארוך יותר. הרמב״ם הולך בסופו של דבר להביא את כל הנוסח של שמונה עשרה. הברכות הקצרות הן כל מה שהוא מביא כבר כאן מיד, כי הסדר של הרמב״ם בסוף הוא לא ממש סדר שאפשר להשתמש בו להתפלל, זה יותר הנוסחאות הארוכות. אבל מי שיודע את הסדר צריך גם לזכור מה הסדר של התפילה.
ואני רוצה לומר לך עוד סיבה, גם מאוד פרקטית. הוא אומר כאן את הסדר איך אומרים את זה בבוקר, כן? הוא הולך החוצה, כשמסיימים, עומדים, זה לפי סדר היום. הרמב״ם כן, הוא הולך לפי הסדר, הוא גם הולך בסוף הפרק לומר את כל סדר התפילה עם פסוקי דזמרה והכל. אבל כשהוא מגיע לשמונה עשרה הוא לא אומר את הנוסח, הוא אומר לך “ואומר שמונה עשרה ברכות”, אתה צריך לחפש במקום אחר לדעת את הנוסח. אז זה לא ממש מוצג פרקטית שאפשר להשתמש בו.
אני רוצה אבל לומר עוד משהו. הסדר של הרמב״ם בדרך כלל הוא לא שהוא מלווה אותך הוא כמו לוח שלך, הוא מלווה אותך ביום. אבל בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה, אלה שני הזמנים ביום שהתורה הכניסה אותנו לתוך זמן. כל שאר הדברים אין להם זמנים, למשל הלכות יסודי התורה אין להם זמן. יש ימים שאדם לא חשב על הקב״ה, הוא לא עבד, אבל יש ימים שהוא היה ממש כל הזמן עוסק ביסודי התורה. קריאת שמע ותפילה כופים אותנו לתוך זמן.
אז ממילא, כאן אפילו הרמב״ם שלא עושה שולחן ערוך, כאן בא שולחן ערוך, כי זה סדר התפילה, שמחשבים לנו במצב מאוד מוגבל. כי הסדר שלנו היה מתחיל, ספר הלכה הוא ספר הלכה, אורח חיים. הסדר שלנו היה מתחיל, יאמר מודה, מה שלא יהיה, הברכה הראשונה, ואחר כך השנייה, ואחר כך שמונה עשרה. הרמב״ם הולך להיפך, הרמב״ם הולך קודם, הוא הולך במבנה. אפילו בתפילה הוא בעצם הולך עם עיקר ההלכות, הוא הולך עם המבנה של התפילה. יש מה שנוגע להלכות קריאת שמע, שזה מצווה דאורייתא, מצווה מדרבנן, או קצת מדאורייתא קצת מדרבנן. יש תפילה דרבנן, שפירושה שמונה עשרה. אחר כך יש עוד ברכות שהן אפילו לא באותה רמה, כן, זה לכאורה רמה חלשה יותר בתקנת חכמים אפילו מ, אני לא אומר עכשיו אם זה קצת דומה, אבל בעצם זה בוודאי רמה חלשה יותר. אתה עדיין לא יודע את הדאורייתא שבזה, אין שום ספק שעיקר התפילה היא שמונה עשרה. כל הברכות הנוספות שאנחנו אומרים תמיד זה גם תקנת חכמים, אבל זה לא באותה רמה. אני לא יודע בדיוק מה הנפקא מינה אם זה לא באותה רמה, זה הולך על רמת החומרא, של הגדרת הדברים. זה הסדר שהרמב״ם הולך, כבר הסדר של…
שאלה: האם הזכרת הקב״ה התמידית היא דאורייתא?
השאלה שלי כאן היא, מה שהיה גם מסביר את חומרת הדבר, שבתוך עצם הדבר של להתפלל כל יום יש דאורייתא, רק הזמן והנוסח הם דרבנן. השאלה היא האם זה שצריך כל הזמן להזכיר את הקב״ה הוא משהו דאורייתא. הרמב״ם אומר מאוחר יותר שאדם צריך, “צדקתך כהררי אל”, “צדקת ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”, שאדם יחשוב ויזכיר את הקב״ה. הוא יזכיר כל הזמן את הקב״ה. אבל זה קצת אחרת. אם היינו יכולים לומר שזה עצמו, עצם הדבר הזה הוא דאורייתא, והחכמים הוסיפו לזה גם מילים. אבל הרמב״ם לא אומר את זה בבירור.
דובר 2:
לא, הוא יכול לומר. רציתי לחשוב על זה, אבל… אבל רק, הלשון שהרמב״ם אומר בסוף הלכות ברכות, הוא עושה את זה, האם הוא יכול לעשות את זה לדאורייתא? או איפשהו הוא אומר שזה דאורייתא? זה לא כל כך ברור.
דובר 1:
אתה זוכר שצריך לשבח את הקב״ה. אתה זוכר שבמשנה יש מחלוקת, אבל הדין לא כך. מודים לי, לדעתי, שהרעיון של החתם סופר אומר בחנוכה ובהלל, בפורים, שאפשר לומר שיש חיוב דאורייתא להודות לקב״ה, וההלל הוא רק תקנה דאורייתא, שאולי פורים הוא דאורייתא. אבל הרמב״ם, בוודאי הדרך שהרמב״ם חושב על מצוות היא לא כך. זה אולי הרמב״ן, הרמב״ן, החתם סופר בנוי על רמב״ן. אבל הרמב״ם לא אומר בבירור כך. הרמב״ם כשהוא אומר מצווה, הוא מתכוון לומר לעשות את הפעולה. הרעיון בכלל אפשר לומר, תרי״ג מצוות דאורייתא זה גם רק דרך ספציפית מסוימת שאתה חייב לעשות את זה. הרעיון של כל המצוות הוא רק אחד, שני רעיונות: זכירת מציאות השם וכדומה.
אז כשאתה אומר שיש חיוב… בוודאי בנויות כל המצוות, בין דאורייתא בין מדרבנן, בנויות על… אפשר לומר אמת, הרעיונות הגדולים, הדברים הבסיסיים שהם דאורייתא. אבל אתה שואל אותי על פעולה מסוימת, אתה מדבר על הפעולה, אתה לא מדבר על הרעיון שבה. בוודאי הרעיון, לזכור את הקב״ה הוא בכלל מצווה של אהבת השם, זה בכלל מצווה דאורייתא, אין ספק. גם חשבתי שיכול לצאת חילוק גדול, שנאמר אדם שלא מקפיד על ברכות, האם צריך לומר שכאן יש גם דאורייתא בזה של לומר תודה לבורא. הוא יוצא מהשירותים, הוא אומר תודה לבורא. יש כן, זה אמת. אבל כן, לכאורה זו דרך נמוכה יותר של לעשות מצווה דאורייתא.
הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל
בוא נחשוב כך: יש מדאורייתא מצווה של תפילה. מה שהדאורייתא אין לה שיעור, כך אומר הרמב״ם, אין לה שיעור. כל יום, קצת שיעור הרמב״ם נתן, דיברנו על זה האם זה פירושו ממש אפילו כל יום, אבל זה פירושו לכאורה בלי שיעור. באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן, כן? שלושה דינים נוספים. לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו שיש כמות של ברכות שצריך לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? תפילה יש שלוש תפילות ביום, כאן יש מאה ברכות. יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן יכול להיות עת, כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכדומה. יש נוסח, הם תקנו גם את נוסח הברכות. לעשות. אז לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי. היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה.
דובר 2:
זו הצעה טובה.
תקנת חז״ל על תפילה וברכות: נוסח, כמות וזמן
שלושה יסודות של התקנה
דובר 1:
באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל, פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן. כן? שלושה דינים נוספים.
לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו, יש כמות של ברכות לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? מלבד תפילה, יש שלוש תפילות ביום ומאה ברכות, אז יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן, אני יכול לומר אירוע, כשקם משנתו וכדומה, ויש נוסח. הם עשו גם את נוסח הברכות, איך לעשות את זה.
אז, לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי, היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה, וגם יהיו להם הצעות טובות.
שאלה: האם נוסח הוא חיוב או הצעה?
דובר 2:
אז, אה, רגע, זו עוד דרך, כי אבל הרמב״ם לומד לכאורה שזו תקנה, לא רק הצעה. אז אם זה חיוב להתפלל אצלנו את הנוסח…
דובר 1:
לא, רגע, רגע, אבל אתה מגיע ל… צריך לומר, הרמב״ם לא אומר… אתה יכול לשאול שאלה, מה כשאומרים נוסח אחר האם יוצאים? הרמב״ם לא אומר אף פעם בבירור את הדרך, אמרתי ראשונים אחרים אומרים בפירוש ברור שכן יוצאים בנוסח אחר. הרמב״ם נשמע שמשהו קבוע. הרמב״ם מביא בברכת המזון את ההפטרה בהלכות ברכות? אני לא זוכר. אוקיי. אבל הרמב״ם רואה בוודאי שבוודאי לכתחילה יש מצווה מדרבנן לומר את הנוסח.
ראיה מ״בכל לשון”
עכשיו, עדיין יש שאלה, אפילו לפי הרמב״ם יש שאלה. לרמב״ם עצמו יש תשובה על זה, אם למישהו יש גרסאות שונות בגמרא, והסידורים של היום כתוב אחרת. אני לא מאמין שהרמב״ם היה אומר שזו בכלל צרה ולא יוצאים, כי צריך ללכת עם הנוסח ההיסטורי. יש לי ראיה, כי אפשר לומר בכל לשון. בכל לשון זה לומר שצריך לומר ארבעה דברים, הרמב״ם ברור, לא, לא, הרמב״ם ברור שלא.
כל הרמב״ם נחלק. הרמב״ם אמר בקריאת שמע שלהיפך. הרמב״ם אמר כן, בכל לשון, שכשעושים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב לאותה לשון. אבל הרמב״ם לא אומר שזה צריך להיות מדויק. הרמב״ם אומר הוא לא מבין את ההבדל.
אולי שבח והודאה הם דאורייתא?
אני רוצה אולי לומר דבר. אולי שהרמב״ם אמר שעצם הקונספט שיהיה שבח והודאה, לאו דווקא משאלת צרכיו, הוא אולי דאורייתא. יש משמעות בפסוק.
דובר 2:
אני לא מסכים. ברור שלא, כי אתה רואה שהתפילה היא…
תרגום לעברית
דובר 1:
אבל אני רוצה לומר אולי בכל התפילות יש אולי מסוים, אפילו נאמר שזה לא הנוסח, אבל זה נותן לך הצעה מה מבקשים עכשיו. כי למשל, נאמר הולכים לישון, מזכירים חז״ל כאן את המיתה כמה פעמים. “עתה תרצה שלום לפניך”, ילדיי יהיו מוחזקים, הרי הולכים למות. זה אולי סוג של, לא רוצים כל כך להזכיר מיתה, אבל אפשר לפחות להסתכל מה הם השבח וההודאה, בקשת צרכים?
דיון: האם הנוסח מלמד אותנו מה צריך לומר?
דובר 2:
לא, לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. יש תימה מסוימת, משהו צריך להיות שם. שלא יהיה שכח בורא אקראי. שלא יהיה שכח בורא אחרי האכילה ואחרי הליכה לשירותים. זה צריך להיות על מסוים…
דובר 1:
אבל זה הכל עדיין חלק מזה שלא יהיה לשון הדיוט. כלומר, זה הכל חלק שהאדם יחשוב. לא, זה הכל לא חיוב. זה לא חיוב שצריך לדבר על זה. זה הכל דבר שמי שאומר סתם שכח, זה משהו קצת בעייתי. הוא אומר “תודה השם, תודה השם”. אוקיי, אתה יכול לומר משהו יותר יפה? יש לך נוסח יותר יפה? טוב מאוד.
באים החכמים והם עשו תקנה שתאמר נוסח יותר יפה. עכשיו, התקנה היא שתאמר נוסח יותר יפה על כל דבר. הם אפילו עשו נוסח יותר יפה. אתה לא עוקר בדיוק את הנוסח שלהם, אתה לא עושה את הנוסח.
חז״ל מעלים את לשון הדיוט
דובר 2:
תן לי להוסיף טרופ לדבריך. אתה יכול לומר כך, שחז״ל נמצאים כאן כדי להעלות את לשון הדיוט. מה שהאדם גונח סתם כך בשפה שלו, הם אומרים זאת במילים. אם אני רוצה ללכת כך עם אקסטרים, הייתי אומר כך למשל, שבלילה כשאדם הולך לישון הוא חושב על מוות, הוא חושב על יצר הרע ופגע רע, כי יכול להיות, אני לא יודע, שיהיו חלומות רעים. ממילא הם שמו את זה בנוסח. ובבוקר מדברים על הנשמה החדשה.
אז לפי זה אדם בעצם היה צריך לעשות דבר, זה גם שכשהוא נכנס לפגישה חשובה, מה שחשוב לו. זה הדבר, הגמרא אומרת שכשאדם חושב על העליון. היינו רואים, היינו רואים אם יש ברכה לפגישה שלך עצמך. אני לא למדתי. אלו רק הברכות של דברים שהם כל יום, אתה יודע, דברים שהגיוניים.
דובר 1:
נכון שמה שחז״ל עשו את הנוסח זה בערך לשון שאנשים היו אומרים עכשיו. אני יודע מה זה, אחד האינצ׳ה המבוכה שהסבתות אומרות בשינה, בקימה. אני יודע את זה, אבל אומרים למה. אני לא הייתי יכול ללמוד שום עיקר אמונה מזה. לא הרמב״ם, ולא הראשונים שחז״ל למדו מזה.
דוגמה של יגדיל
זה לא שהרמב״ם היה יגדיל חזרה שלי. היגדיל כתב מישהו הרבה אחר כך, אני יודע קשה מי כתב. אבל הם לא יכולים פעם למשל. זה מוזכר הלכות שונות שעומדות על זה. לא! זו התורה היום! זו התורה היום! מודרני זה אני ארצה להיות שמח קצת, אבל… אני מתכוון, אני יכול להיות מוח חדש. שהמשפחה או ברשמה תש מדיסון?! אני צריך שם לדבר על מוסר. תקשיב, תקשיב. אני לא רואה שהוא מדבר על מוסר, בבקשה.
הנוסח הוא לשון יפה, לא חיוב על תוכן
מלבד מה שאני חושב, כל ה… לתימה דלשת שלימה סמיכה… נאמר שזה אומר כמו שאתה רוצה לשון של יעקב ואני יודע מה אומר ההוא, שילדיך יהיו שלמים. נאמר שזה אומר שהשליח רוצה לומר… זה לא ענות שזה מה שצריך להתמקד בו כשהולכים לישון.
דובר 2:
אה, אוקיי. אין לזה שום קשר.
דובר 1:
רק מה… נאמר… רק מה… זה נוסח יפה מאוד לשון מיטה שלימה. הולכים למיטה, משורר, מי שיש לו לשון יפה, נזכר, אה, אפשר כאן להכניס תפילה על זה. אוקיי, בואו נכניס את זה. אבל זה לא פשוט חיוב שכל לילה צריכים צריכים. אני יודע. או כן, או לא. הנקודה היא כל המילה של ה… הרבה לשונות, בפרט אלו שהם יותר פואטיים, כל הפוינט שלהם הוא, שזו לשון יפה. כשקמים ועושים “פוקח עורים”, ו״פוקח עורים” לא היה עבירה, אבל זו לשון יפה.
אולי אפשר ללמוד את כוונת חז״ל מהנוסח
דובר 2:
אני הייתי כן חושב, שמכיוון שאנשי כנסת הגדולה עשו את זה, אפשר כאן למצוא כאילו שבעצם זה יגיד לנו שצריך… נאמר שכתוב בחז״ל שאדם צריך כל יום להרהר ביום המיתה. אז אחד מאנשי כנסת הגדולה חשב, “אה, כאן יש לי הזדמנות כאילו להפיל שני ציפורים. אני אזכיר כאן יום המיתה, אני אזכיר כאן לאדם שיש דבר כזה יצר הרע.” עם זה שאומרים “המעביר חבלי שינה”, “העולם צריך לומר יצר טוב ויצר הרע”. אבל יש כאן, אפשר כאן כן לראות כאילו חז״ל קצת מדרשים.
למה זו שיטה בעייתית
דובר 1:
אני מתכוון שלשון התפילות… אני אגיד לך למה אני לא אוהב את התורות שאתה אומר, כי זה מוביל להרבה שטויות.
דובר 2:
מה עושה שטויות?
דובר 1:
אדם יאמר, “הרי כתוב כאן שחייבים כל בוקר להתפלל על זה.” לא כתוב כלום! כתוב שצריך להתפלל. יהודי צריך לדבר על עצמו, הוא לא צריך לדבר לשון הדיוט, הוא צריך לדבר מפואר, יפה, מילים טעימות. ומי שהוא משורר, אתה יודע ש…
המילה האחרת, נאמר, מישהו יאמר כך, הרי כתוב, אתה רואה ברכה “מתיר אסורים”. למה עושים “מתיר אסורים”? כשנפתחים האיברים בבוקר, זה כאילו “מתיר אסורים”. יבוא בעל מוסר ויאמר את הדרשה, “צריך להרגיש שאתה כלוא.” כן, לא! לא צריך להרגיש כלום! זו הדרך היפה לומר… במקום לסובב את הרגליים ואני יכול להזיז את האיברים שלי, הלשון של פסוק “מתיר אסורים”. יש פסוק, או לשון מהתפילה, אני לא יודע, לשון “מתיר אסורים”. במקום לומר “פותח”, אין טעם. “מתיר אסורים” זה דבר יפה.
שיטה אלטרנטיבית: חז״ל כארגון חסד
דובר 2:
תן לי לנסות לקחת את זה לדרך אחרת, כך. אפשר לומר שחז״ל אמרו כך: הם נכנסו לבית המדרש, הם שמעו אנשים אומרים תפילות בלשון הדיוט, הם חשבו על התפילות והם עשו להם תפילות. אדם שכשבלשון הדיוט הוא לא היה מזכיר כלום מהדברים האלה, הוא אף פעם לא התחייב בזה. חז״ל לא חייבו כאן כלום.
אפשר לומר כך, אפשר לקחת לאקסטרים, זה ארגון חסד. חז״ל היו כאילו הסטמרער רב, הוא הלך בשוק למכור תפוחים, הוא שמע יהודים מתפללים לשון הדיוט, אמר, “מה מתפללים אנשים? מה מתפללים אנשים?” הוא לקח את כל הדברים האלה בחשבון והוא עשה להם. האדם בלשון הדיוט לא התחייב כאן כלום, כי לא היתה תקנת חז״ל שחייבים להתפלל את זה. אלא, אדם צריך להתפלל כל יום, ואלו לשונות טובים.
אם לאדם יש דאגות אחרות כשהוא הולך לישון, למשל כל לילה הוא חושב שוב על הילד האחד נבך שעושה לו עגמת נפש, או הוא חושב כל לילה על הדבר המסוים שכואב לו, והוא מתפלל על זה, הוא יצא תפילה לפי זה. אין שאלה שהוא יצא.
אבל אחרי שהם עשו את התקנה
דובר 1:
אפשר לומר שהנוסח מעכב, ואפשר לומר שאפילו גם לא הרעיון שהם אומרים לנו כאן מעכב. להיפך, אנחנו יודעים את הבסיס שאדם יתפלל כל היום לקב״ה. זו עצה טובה שיעזרו עם הלשון, הבעיה של “לייק”.
דובר 2:
כן, אבל אחרי שהם עשו את התקנה, זה לא רק עצה טובה, זה כן הלכה, זו מצוה.
שאלה: מה עם תפילות אחרות?
דובר 1:
אז תן לי לשאול דבר אחד. תקנת חכמים, אפשר עכשיו לומר שלמשל אם מישהו התפלל את התפילה של ר׳ אלימלך או את התפילה של ר׳ נתן, רגע, הוא עדיין לא יצא תפילת שמונה עשרה, אבל יכול להיות שהוא כבר הזכיר שם כל מיני תפילות וכל מיני דברים. זו טובה, אבל זו כבר תקנת חכמים, זו גם לשון אלגנטית.
דובר 2:
לא, אבל זה אני אומר, זו שאלה אחרת. מה זה לשון שמודפס בסידור? זה כבר שתי שאלות. יש שאלה אחת, שאלת ההלכה: מותר לומר נוסחאות אחרות? התשובה היא לא. לא, התשובה היא לפי הרמב״ם לא, לפי ראשונים אחרים כן. זה לפי דעתי.
ראשונים שסברו שנוסח אינו מעכב
אני יכול להביא לכם ראשונים אחרים שלא הכניסו סידור בספרם. אפילו אם הם כן הכניסו, הם כן הבינו יותר שהסידור הוא ממש עצה טובה. איפה אתה קורע כאן נוסחאות אחרות כמעט לכל הברכות בראשוני אשכנז בפרט, הם התירו לעצמם לכתוב לפעמים נוסח משלהם על ברכת המזון אפילו וכדומה, הם לא סברו שצריך להסתכל בגמרא ולראות את הנוסח.
חובת הלבבות ותפילה
ומי שלומד חובת הלבבות, הוא בכלל לא חושב על תפילה. הוא יכול שם להשתטח בתפילות, והוא יכול למצוא תפילות מסוימות שיכול גם להיות שהם עשו בנוסף לתפילות העיקר, לא ראיה. אבל בטוח שהיו יהודים אחרים שחשבו ברור שמותר לומר נוסחאות אחרות.
נוסחאות כפולים בסידור שלנו
כך נראה לי, אני מתכוון גם שבסידור שלנו פשוט פשט יש הרבה נוסחאות שאנחנו בעצם לשון כפולה, שיש עוד נוסח של אותו דבר. למשל, מה שאומרים בבוקר בקריאת שמע, ה״אתה הוא” שהלך, כל הנוסח “לאל עולם”, זו הקדמה קצרה, זה נוסח של ברכות קריאת שמע. זה בא עם ברכה בסוף, “ברוך המקדש שמך ברבים”. וזה בעצם ברכת קריאת שמע. תחשוב לראות שזה פחות או יותר… אני לא יודע מה המבנה, זה נוסח אחר. זה עוד נוסח שמאיפה לא תבוא, זה עוד נוסח של ברכות השחר. יוצאים עם זה ברכות יוצר. זה פחות או יותר בנוי אותו דבר, שתי ברכות לפני ושתי ברכות אחרי.
יוצא שהענין של הזכרת דברי תורה חוזר גם כמה פעמים. אילו דברי תורה? אומרים דברי תורה אחרי…
ברכת המפיל וקריאת שמע שעל המטה
הקדמה: טבע ברכות השחר וסדר התפילה
שוב, ברכת התורה האחרונה. או שזו גם ברכת התורה אולי? כי אומרים ברכת התורה, ואחר כך אומרים שוב, כאילו אומרים את הברכות, אומרים בבוקר “אלו דברים שאין להם שיעור”, אומרים כבר “איזהו מקומן של זבחים”, ואחר כך עושים את זה שוב. עכשיו, יכול להיות שבגלל זה, שבגלל אותה ברכת התורה זה לא סתם כזה. על כל פנים, יש לך הרבה כפילויות. ובטוח היו אחרים שסברו שהפייטנים, במקור נוסח הפייטנים היה שאמרו את זה במקום הברכה, כמו המפרשים, כן, כל הקרובות, פיוטים אמרו “אסתמך דוד”, וזה לא היה קרובות. אמרו בכלל את הברכה הראשונה אמרו “ויהי ערב”, וזה היה במקום, ביצעו את הברכה להשם. אז זו בטוח היתה השיטה האחרת. יש רמב״ם נראה שהוא סבר שזו תקנה. אבל זו שאלה אחת.
השאלה השנייה היא, מה המשמעות של התקנה? נאמר שכן, זו תקנה. אז השאלה האחרת, מה הפשט? האם הפשט שצריך ללמוד את כל הדברים האלה? לומר מוסר? לחשוב בלילה על זה ובבוקר על זה, וכדומה? או, כמו שהרמב״ם מניח את זה זה לא כך. הרמב״ם מניח את זה שיש ענין של תפילה, בוודאי יש ענין של תפילה פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום, יש גם ענין של תפילה כסדר, או לשבח, מה שקורים ברכות. והחכמים אמרו כך, עשו טובה, אבל לא רק עשו טובה, גם חייבו לומר את זה על הנוסח היפה הזה.
בגלל זה, אני מתכוון שעונים על הרבה קושיות שהאנשים שמדייקים אחרת זה קשה להם. מה נכנס מלך חילוקי שירות? זו לשון פיוטית, זו דרך יפה לומר. חלק גדול מתקנות התפילה הוא שיהיה דרך יפה לומר דברים. בוודאי יש קושיות על הרמב״ם. אני לא אומר שאין מה לצרוך, שכל נוסח יש בו שינוי סוג של חילוק.
תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה
הייתי אומר את זה טרופ עוד משהו שיכול להתאים כאן. למשל, קודם היה לנו שאם מישהו הולך בדרך יאמר תפילת הדרך. הרמב״ם הזכיר תפילת הדרך? לא. הוא לא מזכיר את זה. הוא מזכיר… אני מתכוון דיברנו על זה בסוף השיעור הקודם. אבל איך לא, נו, הרמב״ם לא הזכיר תפילת הדרך. הוא עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה. אבל הוא מבקש שם על חיות בדרך.
האדם ההוא לא גם הולך למטתו לישון בלילה? זה לא פשוט שכשההוא חוזר צריך הוא לומר גם, צריך הוא עוד להשלים? כי אותו לילה הוא לא הלך למיטתו, היו לו דאגות אחרות. לא, לפי חשבוני זה מסתדר מאוד טוב כך, כי בלילה דואגים מחלומות ודואגים ממיתה. אצלו חז״ל נתנו הצעה טובה. אותו לילה הוא רכב על אופנוע, היו לו דאגות אחרות, לא היה לו את הסט של מחשבות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך יש לו אותו דבר. אבל הוא הולך למיטתו שמא ימות, כשם שהוא נכנס למטתו שמא ימות, הוא הולך מרוסק איפשהו לישון.
זה לא חיוב, זה אורח חיים. זה כמו שהאדם סיים להתפלל, הוא הולך… לא, הסידור כאן כמו “ואחר התפילה יעכשיו ללכת לעבוד”, ואחר כך יחזור כאן לעמוד הבא, כן? לא, זו שאלה אחרת. הרמב״ם סובר כך. הרמב״ם הולך לומר לך שאומרים את הברכות רק כשנתחייב בהם.
הלכה א: כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה — ברכת המפיל
אוקיי, בואו נתחיל, לא דיברנו עשרים דקות בערך על החקירות. אבל אנחנו צריכים ללכת על כל הסדר. יש מאוד הרבה ברכות בפרק הזה, אז אנחנו צריכים לזוז.
“כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה, מברך…”
הגמרא אמרה “ואלו הן דברי תפלות”, באותו זמן היא גם אמרה, “וזו היא תפלה”, יש לזה גם דין תפילה דרבנן. אז כשמישהו לא עושה את הברכות זה פשוט שהוא לא עוקב אחר נוסח התפילה של החכמים.
מה צריך לומר כשנכנסים למיטה לישון בלילה? הראשונה היא הברכה של המפיל. כאן זה מתחיל בלילה, אחרי מעריב. כבר דיברנו על מעריב קודם. מה הבא? זה מתחיל מתחילת היום, שהוא בלילה. הולכים לישון, אומרים ברכה מיוחדת.
נוסח הברכה: המפיל חבלי שינה
כשנכנסים למיטה, אומרים המפיל יפה, עלינו יפה, אז התרגום הפשוט הוא שהקב״ה משכיב אותי. הוא אומר את זה בדרך יפה, שהקב״ה מפיל, דרך כל כך פואטית, שהקב״ה מפיל, חבלים כאלה. אם מישהו היה רוצה לעשות ציור של שינה, היה עושה שיש מלאכים קטנים ויש להם חבלים, הם מושכים למטה את העיניים והם משכיבים אותו, התריסים, תריסי החלון של העיניים.
“ומאיר לאישון בת עין”, ואותו קב״ה כשהוא מעיר, הוא מאיר לאישון בת עין, לאמצע העין, עם הבבואה של העין, החלק של העין שגורם לו לראות. זה האישון, זה העיקר.
זו הברכה. הברכה היא שהקב״ה, זה מאוד מעניין, בבוקר, מה קורה בבוקר? זה מאוד מעניין, השמש זורחת פנימה, זו הדרך איך אנשים מתעוררים כשהם בטבע, השמש זורחת לתוך העיניים וזה מעיר. טוב, זו הברכה, זו הברכה העיקרית, מודים לקב״ה שהוא משכיב אותנו ומעיר אותנו.
כמו שר׳ בנימין מילר אומר, שהרבה פעמים צריך להתפלל, צריך להתפלל על שינה ועל קימה. מגיע על זה תפילה, כמו שכתוב שיש תפילה אחת, שיתעוררו טוב.
יהי רצון: שמירה מיצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים והרהורים רעים
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
אבל יש פורמט של ר׳ זושא מאניפולי, שכאשר הולכים לישון באים המחשבות שעשה במשך היום, וזה היצר הרע. באמצע היום ראה ראיות אסורות, ובא לו היצר הרע, או בא ממש כמו פגע רע, לפעמים הוא נזכר מגשמיות, לפעמים באה ממש צורה מסוימת באה לבקר אותו שוב.
“ובלהה ופחד”, מה מפחיד אדם כשהוא שוכב במיטה בלילה? או יכול הוא להיות מפוחד ברוחניות, כביכול מיצר הרע, פגע רע, או יכול הוא לחשוב על חלומות רעים והרהורים רעים יש דאגות. כן, הרהורים רעים לא מכוון הרהורי עבירה, זה מכוון פחדים, דברים כאלה. זה בזמנים של היום, אנשים הולכים לטרפיסט, בעבר אמרו טרפיסט, טרפיסט, עזור לי עם היצר הרע, פגעי רע, אני הולך למשרד ויש לי פיתויים כאלה ואחרים. ואחר כך, טרפיסט, עזור לי, יש לי סטרס, יש לי OCD.
זה רואים תפילה. זה מבקשים אנחנו מהקב״ה. אנחנו מבקשים זאת מהקב״ה. כל מה שאדם יכול להזדקק בלילה. הוא אומר יפה מאוד, בלילה בא היצר הרע, פגעי רע, או חלומות רעים ומהרהורים רעים. טוב מאוד. הסימן הוא אחר כך. רעים מכוון סתם פיזי, מחשבה, פחדים. מה יש שהוא אומר? פחדים, חלום. כי בלילה, הוא הולך לנוח, זה על איך… אפשר לשאול שאלה כזו, הראשונים כולם סברו שחלומות הם אמיתיים. זה לא כמו שהיית נכנס לשאלה שלו. או הולך הוא אחר כך, הוא לא הולך לשאלה, הוא לא הולך לשאלה. לא, הוא לא הולך לשאלה. הוא לא הולך לשאלה. אין שום הבדל במציאות. זה עוזר אפילו אם לא מאמינים בזה, אמר לו חכם. בסדר.
ושתהא מטתי שלמה לפניך
“ושתהא מטתי שלמה לפניך”. מה הפירוש של זה? מה פירושו? הפירוש הוא שהמיטה תשרוד את הלילה. יש לשון יפה מאוד. איך כתוב הלשון “מטתי שלמה”? אני לא יודע. הוא אומר, רבינו בחיי אומר, יכול להיות שזה המשך של יצר הרע. אם אדם יש לו מקרה לילה, אז המיטה שלו צריך עכשיו להחליף את כל הסדינים. מה זה המיטה? המיטה היא עכשיו טומאת מת. המיטה היא ערימה של סחורה ששוכבת על הארץ.
אני שומע, אני רואה שרבינו מנוח מביא פירוש, “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים”. יכול להיות, אני חושב עכשיו, שיכול להיות שכאשר אדם הולך לישון, אם הוא עם אשתו, הולך הוא עכשיו לעשות המצווה עם אשתו, יכול להיות שבעצם זה גם ברכה על זה. אבל יעקב אבינו ביקש שכל ילדיו יהיו בנים הגונים.
כן, אבל למה נקרא “מטתי שלמה”? כי הוא הולך על המיטה לעשות ילדים, יהיה זיווג, וזה יהיה מיטה טובה, יהיו בנים שלמים. לא, אני חושב שיש תירוץ טוב. מה זה הראשית נקיות של דיבור על האישה? “מטתי” מכוון אולי האישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. המיטה היא החלק של המיטה. האישה היא החלק של המיטה. למה נקרא “מטנים”? כן, קוראים לכלה בשם המתנה, כן. יכול להיות ש… לא, עכשיו טוב מאוד. עכשיו יש תירוץ על הקושיא של המשכיל. זה לא אמיתי… זה לא מכוון ליטרלי שהמיטה תהיה שלמה. זה בטוח. יש אנשים שאומרים כמו תפילת הרמב״ן לפני הזיווג.
כן, טוב מאוד. קריאת שמע היא יחודא עילאה, זה מינימום. כן. כן, טוב מאוד. יכול להיות שהיראה תיתן לך גם, זה ילך נגד זה. במקום שכתוב… וזה מדוייק במילים, “לחיים ולשלום”, שתקום מהמיטה לחיים ולשלום. כן, זה… המיטה נותנת לך החיים ולשלום. עד עכשיו, אומרים מתייגעים, המיטה נותנת לך כאילו נטענת בלילה.
ואור עיני פן אישן המות
“ואור עיני פן אישן המות”. קודם אמר שהקב״ה מעיר עם אור. אבל העין יכולה למות לפעמים, ואז לא עוזר האור. יש לפעמים שאדם לא קם בבוקר, מבקשים תפילה על זה. כן, אני אומר, קודם כתוב “מאיר לארץ”, שהקב״ה שולח. אבל זה עוזר רק כשהאדם נמצא, והאדם מתעורר מהאור. “ואור עיני”, העין תוכל לתקשר, “פן אישן המות”. הוא מביא אבל הפסוק הוא “פן אישן מות”, עם “אישן המות” זה אותו דבר. זה אליטרציה נקרא זה. “פן אישן המות”. השינה היא כבר מוות. זה “אישן המות”. כן, כאן רואים שזה נעשה פואטי. כן, זה מאוד פואטי הברכה.
חתימת הברכה: המאיר לכל העולם כולו
ומסיימים “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו”. הקב״ה עושה כבר ברכה על הבוקר שיהיה אור. לא, אני מתכוון שזה מתאים לדברים של היום מתאים מאוד. כשאתה הולך לישון, כבר הקב״ה איך שהוא מאיר בלונדון. אני שומע. זו ברכה מעניינת. “לכל העולם”. כן, הקב״ה לא הולך עכשיו… הגמרא שואלת לאן הולכת השמש בלילה, אבל הקב״ה הוא… במקום אחר זה מאיר. במקום אחר אומרים לו כבר עכשיו “מודה אני”. בסדר.
הלכה ב: וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע
“וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע”. אה, עכשיו אומר הוא דבר חדש. כאן שמעת בפעם הראשונה על קריאת שמע שעל המיטה. קוראים הפרשה הראשונה של קריאת שמע והולכים לישון. טוב מאוד. וזה הסדר, כך צריך לעשות כשהולכים לישון.
למה שוב קריאת שמע?
זה מאוד מעניין, למה אומרים עכשיו שוב קריאת שמע? נראה כמו שוב, אדם צריך לדעת מה הוא מתפלל. זה אדם בקריאת שמע תורתית קריאת שמע אמרו, אבל הרמב״ם אומר זאת למה. למה צריך לקרוא קריאת שמע. הגמרא אומרת שזה “מחרף ומגדף”, כן. אבל אתה לא ברור, אתה יכול ללמוד שקריאת שמע שעל המיטה היא הנוסח של… מצרף לי זאת לקריאת שמע של ערבית. לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב.
זה קמיע, זה קמיע. אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת איך הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז יש צלם ביצר הרע. אבל הרמב״ם למד, והרמב״ם מביא את עיקרי האמונה. אה, הוא מביא מרב האי גאון. אבל הרמב״ם נראה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, פעם, דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה חיוב. זה קורא.
ואם אנסתהו שינה
וזה נראה שהרמב״ם אומר, “ואם נתעורר שינה”, אם זה כבר הרהור, אפילו פסוק ראשון ופסוק ראשון ופסוק ראשון.
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
קריאת שמע על המטה — טבע של החיוב
לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב. העיקר הוא יש קמיע, העיקר הוא יש קמיע. אבל זה יכול להיות מובן שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת. הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז הצלה מן יצר הרע. אבל הרמב״ם למד, מודיע שהקב״ה הוא עיקר האמונה. לא, הוא מביא התשובה מרב האי גאון. הרמב״ם רואה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, זה דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה שזה חיוב, זה קולא.
כשעייפים מאוד — “תרדמה נופלת עליו”
ראיתי שהרמב״ם אומר, “ואם תרדמה נופלת עליו”, אם זה כבר גדול מאוד, קורא הוא רק הפסוק הראשון של שמע. אם הוא רוצה, אינו צריך אפילו לקרוא הפסוק הראשון, הוא יכול לקרוא פסוק אחר, אפילו פסוק אחד רחמים.
פסוק אחד. זה אולי כך, שבמיטה מבקשים הצלה מן יצר הרע ומחלומות רעים. וזו ההשתדלות של זה, כמו שצריך לעשות תפילה וגם השתדלות. ההשתדלות היא, כמו שאומרים לילדים, אתה שוכב במיטה, חזור, או ספור עד שלושים, או ראה כבשים, כי אם לא הוא מתחיל לחשוב, אני לא יודע מה. זה דבר טוב, שילכו לישון עם דברי תורה, כך לא יהיה יצר הרע או חלומות רעים ורעים. אבל מה זה בפרט פסוקים של יחוד, פסוקים של… בסדר, יש פסוק ראשון של קריאת שמע, או פסוקי רחמים.
מקבילה לכהן גדול ערב יום כיפור
בעצם זה מה שעושים לכל יהודי עושים לכהן גדול ערב יום כיפור, כמו באותה משנה. קוראים לפניו דברים להסיח דעתו ממחשבות רעות, שלא יהיה לו… בסדר, אבל זה כשהוא לא ישן. בסדר, בסדר… כתוב, הוא מנמנם איפשהו כמו, אבל לא. לא, לא, לא נותנים לו לישון, כי זה לא יעשה את היום שלך. שם היו ממש מפחדים מה… אה, שהוא ילך לחשוב? לא, ובבוקר תלך לחשוב מה? המחשבות האחרונות שחשבת, זה יחזור לבקר מיד. זה רוצה ללכת קודם ותלך לחשוב לא דברים טובים. יש קריאת שמע, זה מותקן מקודם שקריאת שמע תחזור לבקר.
קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה?
אני לא יודע, יש לי קושיא, למה אין ענין כזה של קריאת שמע של שחרית בדיוק כמו שיש קריאת שמע של ערבית? במילים אחרות, כמו שאני אומר כאן, קריאת שמע שקוראים במעריב עם הברכות וכל הדבר, ואחר כך אומרים נוסף, אומרים קריאת שמע מיד כשהולכים לישון. לכאורה היה צריך להיות מקביל, כמו המראה של זה, בבוקר יש קריאת שמע שקוראים בשחרית, היה גם מיד כשקמים צריך לומר קריאת שמע, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. כן, אבל צריך לומר לפחות פסוק אחד כשקמים. לא רואים שיש דבר כזה. אני חושב שזה מנהג טוב, בכל מקרה.
הלכה מעשית — מה עיקר הדין
מה שחשוב מאוד, הציבור, בסידור כתוב נוסח ארוך מאוד של קריאת שמע. צריך לדעת מה עיקר הדין, כי אין כוח. הרמ״א אומר מה שצריך לעשות זה לומר ברכה של המפיל, ולקרוא הפרשה הראשונה אם יש כוח, אם לא, רק הפסוק הראשון. כן? גם פשוט, מאוד פשוט.
“על מיטתי” — אין צורך ליטול ידיים קודם
אחר כך כשקמים, אומרים המשך של הברכה. לכאורה, “ועל מיטתי” אומרים עוד כשנמצאים על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני התפילה. ברור שלא, ברור שלא. החידוש שצריך ליטול ידיים היה ראשונים אחרים שהמציאו את אותו חידוש. אבל כשהרמ״א אומר צריך ליטול ידיים לפני שמתפללים, מדבר הוא על התפילה, לא על התפילה שבבית, כי זה עוד חלק מהלילה. זה מפורש “על מיטתי”. זה דין הגמרא, גם דין הרמ״א, גם המנהג של רבינו אליעזר.
אז לכאורה הייתי אומר שכל הלכות תפילה לא הולכות עם כל התנאים של הלכות תפילה, שצריך להיות מקום נקי. בטוח לא. אם האדם במיטה וזה לא מקום נקי, אני לא יודע, יש ילדים, אומרים בכל מקרה “אלקי נשמה”. נכון. אז לא רואים שהרמ״א רואה שזה ענין של תפילה שצריך הדברים המיוחדים. אני מתכוון שהרמ״א אומר בפירוש זאת בעוד רגע איפשהו. אני רואה בכתבי ראשונים. בואו נראה, מיד נראה בפירוש אני מתכוון. הרמ״א, לא, בטוח. הרמ״א אומר, “אפילו אשתו ישנה עמו”. יש נוסח כאן. אני לא יודע בדיוק מה נכנס כאן. בכל אופן, ברור שמותר. אני רואה שהוא מביא נוסח כזה. אני נשאר פשוט אצל הרמ״א. אני לא רואה שצריך להישמר מכל הדברים האלה. כן. אני לא רואה שבנוסח הרמ״א כתוב זה, אבל אני רואה שהכסף משנה מביא לשון כזו. בטוח שהרמ״א סובר כך.
טוב לזכור, זה המנהג, דין הגמרא הוא כך, וכך היה גם המנהג של האריז״ל. כמו הסדר רבי.
דיון: נטילת ידיים בבוקר
אבל צריך גם לזכור שהסדר שלנו יש גם הרבה מאוד הגיון, כי אצלנו יש לנו רגל ליטול ידיים, וזה נורמלי שאדם, אפילו סתם כך יאמר לילדו, “טול ידיים בבוקר.” לא, זה לא כך, אבל זה לפני התפילה נטילת ידיים זה כבוד, אבל היום הכבוד לא כל כך… לא, שוב, זו שאלה אחרת אם עושים ברכה. היו שאלות אחרות שכתוב בטור, אני לא זוכר ממי, שהוא כן הקפיד אפילו לא לעשות ברכה על נטילת ידיים, וממילא קראו אלקי נשמה. אמרו אלקי נשמה עד “מעשיך”, ואחר כך, מודה אני הרבה הרבה יותר מאוחר בא אחד ואמר, אם כך, אז היה חידוש חדש שמודה אני אין בו שם, ואם לא מזכירים שם ה׳ מותר כן להזכיר לפני נטילת ידיים. כל הדבר מצחיק, כלומר עשו בעיה, פתרו את הבעיה, זה כמו צוחקים על עצמם. אם מישהו רוצה שיתנהג בצורה מכובדת.
גם בכניסה למיטה לא הרמ״א… הרמ״א לא אומר שצריך ללכת עם הכובע והמקטורן, אלא צריך להתפשט וליטול ידיים. אבל נטילת הידיים היום זה… לא צריך לעשות, נטילת הידיים לא מחויבת. זה ענין להודות לקב״ה מיד כשקמים. כן, נטילת הידיים עושה זאת לתפילה. זו לא תפילה, זה ברכות. הכניסו את נטילת הידיים כדבר בסיסי שמתחילים את היום, אבל זה לא… כבר קמת, אתה כבר בשלב שני.
בשעת שאתה ישן, ההלכה היא… לא, אני מדבר עכשיו על נגל וואסר. אין הבדל, אתה עדיין בשלב שני, אתה עדיין בשלב שני, כבר קמת אבל עדיין לא נטלת ידיים. אתה כבר בשלב שני, אתה צריך לעשות אחר כך ברכה אחרת על נטילת ידים, זה שלב אחר.
סדר של מודה אני ונגל וואסר
הסדר, כך עושים, אומרים מודה אני לפני נטילת נגל וואסר, אמת. למה? כי הוא מבין, מי שעשה מודה אני מבין שבאמת מיד אומרים ברכה, אלא שהוא החמיר, עשה זאת ברכה חדשה, שגם אין לה שום מקור לתירוץ, אם כבר מחמירים אני לא רואה שיהיה הבדל עם השם בלי השם. בכל אופן, כך הולך המנהג, אבל הלכת הרמ״א וגם הגמרא לא בטוח.
דיון: נטילת נגל וואסר ליד המיטה
לא, אבל למעשה יוצא פסק יפה מאוד, מי שאמו או אשתו או אחיו הצעיר מכינים נגל וואסר, טול נגל וואסר כשאתה עדיין שוכב ליד המיטה, אין שום סיבה למה לא. מושלם. כן, יש כן סיבה למה לא, אגיד לך. אפילו אלה שמכינים, זה לא עם נשמה. אפילו אלה שמתכוונים לשים נגל וואסר, אומרים כן מודה אני לפני זה, אמת? דווקא. כי זה בא כך, איך כתוב בסידור? אומרים מודה אני לפני זה, אומרים מודה אני לפני נגל וואסר, לא אחרי נגל וואסר. כי הדבר הראשון רוצה הוא לומר ברכה, ואם אומר כבר ברכה, יכול הוא כבר לומר הברכה עם החובה.
כן, זה קיצור של זה. יכול להיות שמי שאמר מודה אני, הוא יאמר רק הסוף אולי של ברוך אתה ה׳, שזו שאלה חדשה, לפי זה חוזרים לקושיא הקודמת, שאפשר לומר פעמיים אותו דבר, או אפשר לומר הנוסח האחר. אם מישהו אמר הקיצור, יאמר אחר כך הארוך. אמת, אמת, ברכה טובה. אני מסכים. יכול להיות שאם לפי הרמב״ם, אם מישהו אומר מודה אני, קשה שכל היהודים צריכים לעשות כך.
דיון: ברוך המבדיל בין קודש לחול
ברכות השחר: המשך אלוקי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים
אני בברוך המבדיל בין קודש לחול שנעשה בלא יין כי לא נטל לכל התנה, ואחר כך עושה הבדלה. אה, זה לא סתירה, כי יכול להיות שכן, כן, יש כאן שמדברים על אותה שאלה. ראיתי ביום טוב שיש מי שאומר שיש בעיה, שאי אפשר לעשות את שניהם. ואם אומרים ברוך המבדיל, אי אפשר לומר שוב הבדלה. אה, כך ראיתי מי שאומר. כי המבדיל זה כאילו עכשיו כבר הבדיל. אבל, זה עכשיו מובדל בדברים. זה אני לא יודע, אבל הוא כבר אמר את הברכה. ברכה לבטלה, אפשר לומר את אותה ברכה פעמיים? אי אפשר לומר, תפילה ועל היין, זה הרי התחלה פעמיים. זה תפילה וזה על היין. אבל אם עושים פעמיים… ראיתי מי שמדבר על זה ונראה לי. ואני לא יודע בבירור… ראיתי פנים, בואו נמשיך הלאה…
ברכת “אלוקי נשמה” — נוסח ופירוש
יש נוסח… ראיתי גם שהוא מדייק בסוף שנתו… חשוב מאוד! לא פשוט שאם הוא קם באמצע הלילה צריך מיד לעשות…
“בסוף שנתו” — מתי אומרים אלוקי נשמה?
אם הוא קם באמצע הלילה והוא עדיין עייף, והוא רוצה עוד לישון, אז אינו צריך עדיין לברך את הברכה, הברכה היא רק בסוף שנתו כאשר הוא, כך אומר הכסף משנה ורבי מנוח, כאשר הוא קם באמת, כך, אלוקי, הבורא…
הבן יונה, רואים שהוא מביא הבן יונה, רואים על מה הוא מבוסס, מה שאומר, הרי עומד בגמרא שעשו את הברכות אמרו, אומר אה, הגמרא הקדושה, הידיים שלהם היו תמיד נקיות. אוקיי, אז מה, האם האדם הרגיל היה פעם מלוכלך? כי אני לומד את הגמרות, שלומדים בבוקר, ובתפילה צריכים לרחוץ את הידיים, חייבים, חייבים. הרב הקדוש שעומד כאן עם הבגדים הלבנים שלו, כאילו בעל השמועה עמיד קינעקדא, והלך הלאה, הידיים הן של הרבי. אבל מעניין מאוד לראות איך הכניסו את המילה הראשונה “אלוקי” מיד עבור האנשים שקראו ואמרו, “כן, לא לימדו אותנו לצעוק, שאומר עם שם השם.” את שם השם שמו במילה הראשונה. קודם כל אומרים “אלוקי”, ולא “מודה”.
נוסח אלוקי נשמה לפי הרמב״ם
אז כך, איך אומרים שאי אפשר לומר “שנפחת בי טהורה”? לא, הרמב״ם מפרש, נוסח הרמב״ם הוא לכאורה, לא כתוב טהורה. כלומר, “נשמה שנפחת בי”, איך היא טהורה? “אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. כשהנשמה נכנסת היא נקייה. לא, לא, טהורה פירושו הנשמה ש״היא טהורה”, אתה יצרת. “אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי” פעם שנייה. הוא רואה שכאשר אדם מתעורר זה כאילו הקב״ה נפח בו נשמה. כשהוא ישן הנשמה ישנה כביכול, כמו באותם זמנים שהנשמה עלתה. או שזה בחינה של משל. העניין הוא, הוא קם ורואה שהוא חי. עוד, יכול להיות שזה גם באמת במובן מסוים, סוג של דעת של לא לישון.
נשמה — מה פירושה לפי הרמב״ם?
זה מתאים בדיוק, הראיה ששאלת קודם האם זה מתאים עם הרמב״ם. זה מתאים מאוד עם הרמב״ם, כי הרמב״ם סובר שהנשמה, עיקר הנשמה, אף על פי שהמילה נשמה, הרמב״ם אומר שצריך לדייק שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה נשמה. נשמה פירושה כוח החיים, כוח החיים. אבל אם נאמר שנשמה פירושה כן הנפש השכלית, כמו שאומר הרמב״ן, זה מתאים הרבה יותר טוב, שכאשר ישנים, לא, כשישנים, קודם כל זה טהור, גם כשישנים, מה הולך? הנפש החיונית? לא. הנפש החיונית נשארת כשישנים. רק השכל הולך כשישנים, וזה חזרה קטנה לפרי.
“ואתה משמרה בקרבי”
על כל פנים, “ואתה משמרה בקרבי”, “ואתה” זה השני, “ואתה משמרה בקרבי”. שאדם צריך את עזרת הקב״ה, כן, כמו פשוט, הקב״ה עושה שהוא יחיה. לא, זו גם לשון הרמב״ם בספר התורה, “עילת נתינת הנשמה”, הקב״ה נותן את הנשמה, הוא מחזיק את הנשמה באדם. “משמרה”, הוא שומר עליה, או מחזיק אותה. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה בזמן שחיים, הוא מוודא שהיא נשארת.
“ואתה עתיד ליטלה ממני”
וכך גם הלאה, “ואתה עתיד ליטלה ממני”. אתה עתיד ליקח אותה ממני. פירושו, הוא רואה את המוות כאילו הקב״ה לוקח את הנשמה. כן, מה זה מוות? הקב״ה לוקח אותה בחזרה. הוא נתן את הנשמה לגוף.
“ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”
אבל זה גם עדיין לא סוף הסיפור, “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”. אני מאמין בתחיית המתים. כך אומרים, כך הוא מפרש. אז אפשר לפרש אחרת מחר, כלומר ניטל כל בוקר למחרת בלילה. לא, מחר בלילה, חצות של מחר בלילה הולך. כל יום הוא הרי מתחיל בשקט כך, הוא מבקש, מחר שוב.
כן, “ועתיד הקב״ה להחזירה לעתיד לבוא” פירושו לעתיד. יש כזו קונוטציה. לא נכנס כאן לשאלה של מיאוס, אבל כמו תמיד. “לעתיד לבוא” זה כן, אבל נראה כמו לשון ארוכה מאוד. פירושו כמה שמונים
ברכות השחר: אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, עוטר ישראל בתפארה
ברכת “אלהי נשמה” (המשך)
“כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך”
דובר 1: אולי לא לעתיד לבוא מחר, כי זה לא “למחרת”. אוקיי, אם לא, פירושו שזה לא יכול להיות מחר. האם יש רמז לתחיית המתים? אני לא יודע. הפשט הפשוט הוא שזה מדבר על תחיית המתים, זאת האמת. אבל בסידור האריז״ל עומד פירוש אחר. אבל הוא אומר… בסידור האריז״ל עומד אבל גם שכל יום יכולה הנשמה לרדת עם נשמה של יהודי, או עם נשמה של גוי. זה יכול באמת… הכרתי פעם אנשים. פעם מישהו מתרגז, זה הפשט. אוקיי, זה… אבל לא מישהו מתרגז, זה הפשט. הנשמה ירדה של גוי, אי אפשר להיות לו טענות עליו. זו לא נשמה. אבל יש לו נשמה, וגוי זו נשמה של שד שהיא מאסתר המלכה. זה אז הוא יהודי. זה שהוא לא יהיה גוי הלכתי. כן, ממילא הוא בחינת גוי. אמת, כן.
בקיצור, הייתי אומר שאולי זה מחובר, סיימו בתפילה שלא יהיו לו חלומות רעים, ושום פגע רע, יצר הרע. וזה, הנשמה מתעוררת בבוקר והוא לא נפגע רע עמו.
חידוש: “טהורה היא” — קשר לתפילת המפיל
אם אדם מתעורר בבוקר מלא תאוות, נניח, או מלא עצבות, אינו יכול לומר “טהורה היא”. הוא לא קיבל נשמה טהורה. אבל מי שמתעורר והוא שכח, הוא באמת לא היו לו דאגות בלילה, הוא לא התעורר עם פחדים. והכרנו נבוך את היהודים שהתעוררו בלילה עם פחדים, “הלא כסף ועדות וכדומה”. אבל הוא יכול לומר בבוקר “טהורה”. “טהורה” פירושו פשוט, זה המשך. המשך פשוט. פירושו כוח החיים שאני יכול ללמוד. אפשר לפרש “טהורה” מרוענן. כל בוקר קמים, אם ישנו פחות או יותר, אבל קמים עם בהירות מסוימת. זה אחרת. זה כמו מקור מים חיים שמטהר אדם.
“רבון כל המעשים” — למה התואר דווקא כאן?
בקיצור, עכשיו הוא אומר כך, מה עושים… הקב״ה, הוא נותן אותה והוא שומר אותה והוא עתיד ליקח אותה בחזרה. מה עושים בינתיים כשהיא כאן? “כל זמן שהנשמה בקרבי” יש לי דבר אחד לעשות: “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”. אוקיי, זה דבר אחד שיש לי לעשות, זה נוסף. אבל כל עוד אני חי זו הזדמנות טובה להודות, כי זה לא אוכל לעשות לעתיד לבוא, כך לכאורה, כן? כל עוד הנשמה אצלי, “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”.
מתי כתוב כאן שהנשמה היא חפץ? אוקיי, עוד רגע. אני מודה לך, הקב״ה, “אדון כל המעשים”. זה תואר לקב״ה, מה זה בא כאן? אני לא יודע. כמו שהקב״ה הוא כמו “מנהיג לכל המעשים”, כן? ואדון פירושו אדון, כמו אותו דבר, כן? כן. “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. אתה מחזיר את הנשמה.
נכון, שהנשמה פירושה הכוח שעושה את כל המעשים. כאן אני מודה לקב״ה שהוא האמיתי “אדון כל המעשים”, שאני עתיד עכשיו להתחיל לעשות אלפי מעשים. בלי נשמה לא הייתי יכול לעשות כלום. אבל כך הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”, כי הוא נתן לי את הנשמה לעשות, ומחר הוא ייתן לי אותה שוב, אוכל שוב לעשות. בזה הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”. זה יפה מאוד. יש תורה יפה על זה.
“המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות”
אנו מסיימים “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. שם הוא מזכיר שוב, כמו שאמר קודם, “וירא אנו פן ישן המוות”, כי אולי המוות יכול ללון, המוות יהיה גם בבוקר, לא אתעורר. ישר כוח, הבורא, החזרת לי את הנשמה.
“אלהי נשמה” אינו מאותו מחבר כמו המפיל
גם, הנשמה, דרך אגב, דבר מעניין, זה לא היה אותו אנשי כנסת הגדולה שעשו את הנוסח. כי אם כן, היה ממשיך עם… אם אותו פייטן היה צריך לעשות את הבא, היה אומר, “אה, ישר כוח, הבורא, הבאת לי את האור שדיברנו עליו קודם.” הוא היה מדבר שוב על פגרי, יצר הרע. הוא בא ממקום אחר… הוא יהודי שחשב על נשמה, הוא ראה את זה אחרת.
שאלה: למה “אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”?
אני חושב בדיוק ששתי הברכות… יש ראשונים ששואלים קושיה שברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”, כן? כמו “המעביר” מתחיל ב״ברוך”. מה הפשט ש״אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”? שמים אותה ליד ברכה מהברכות הסמוכות לחברותיהן, כי מיד אחרי ההליכה לישון אמרו את ה״ברוך”, וזה המשך. לא, מסתכלים על הנוסח לראות שזה ממש כמעט אותו דבר. אבל אנו רואים בנוסח שזה שונה מאוד. כי ההבנה איך ישנים שונה מאוד כאן. כאן נשמת האדם היא פגר מת. מה זה? העיניים חשוכות, מכבים.
דובר 2: ואחר כך הברכה של הגומל חסדים טובים היא מאוד דומה לאלוקי נשמה?
דובר 1: לא, זה בחינת כנגד המפיל. שם גם כתוב “ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כן, כן, כן. אותה לשון כתובה שם.
דובר 2: אה, מעניין מאוד. יכול להיות שהיה פייטן אחד שעשה את זה וחתכו אותו?
דובר 1: לא, יש כאן מבנה. קודם דיברנו שבאות הרבה ברכות קטנות. אבל זה קשור לנשמת הפייטן. כן, צריך להודות לקב״ה, אבל האם עכשיו לתת ברכה, להביא את השמש איך הקב״ה מאיר, או את הנשמה שהקב״ה נותן, אני לא יודע אם זה עניין.
דיון: למה נשמה לפני שמש?
אבל אתה צריך לשקול שעל השמש נדבר בברכת יוצר. יכול להיות שכבר נוצל קצת הנושא של השמש. כלומר, יכול להיות שיש כותב אחד שכתב על השמש פיוטים שונים, וזה חולק, והביאו ממחבר אחר, וזה לא מחובר. צריך לחשוב.
יכול להיות שכשקמים עדיין אין את השמש. יכול להיות זה הפשט. הרבה פעמים אנשים קמים קצת לפני… סדר היום הוא שקמים קצת לפני. צריך הרי לומר… בנץ צריך כבר לומר קריאת שמע על המטה. כלומר שקמים קצת לפני עלות. יכול להיות בגלל זה עדיין אין את השמש.
דובר 2: אה, “אורו כבודי, שאורו יהיה אור השמש”.
דובר 1: השמש, אפילו כשהשמש כאן, כבר הנשמה כאן. יכול להיות שהנשמה באה כבר קודם. וכאן מתחיל, כי סוף הברכה הוא לפני עלות. עוד לפני שמאיר. יכול להיות שבמהלך סדר היום כשקמים לפנות בוקר מאיר. ואחר כך בברכת התורה, באחת הברכות כבר מאיר.
ברכת “הנותן לשכוי בינה”
סדר הברכות: תרנגול בא לפני אור
הדבר הבא הוא קריאת התרנגול. אבל בקריאת התרנגול עדיין לא מאיר. התרנגול יודע שעומד להאיר. התרנגול קורא מוקדם מאוד. ואיזה תרנגול? יודעים, יש תרנגול ליטאי ותרנגול חסידי. הליטאי זה סוף היום, הוא אומר מוסר. אני לא יודע על איזה תרנגול מדברים כאן. מזה נעשה לפני מתן תורה, ומזה נעשה למטה, למטה, למטה, עד עלות.
לא, ראיתי שבא יהודי להתפלל, הוא אומר “אלהי נשמה”, “שעשית לי כל צרכי”, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, רבע לשתים עשרה. בא לו שני והוא אומר לו, “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק, הוא כבר מת מזמן.”
בקיצור, כן, זה בא כשהכניסו את כל הסידור בסוף, כי לפי הרמב״ם צריך ללכת לפי השעון.
מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”?
עכשיו, אחר כך בא “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. יש מחלוקת מפרשים האם “שכוי” פירושו התרנגול, או “שכוי” פירושו הדעת של אדם. בטוח שהברכה עושים כששומעים את התרנגול. השאלה היא רק האם הברכה על התרנגול, או על האדם שהוא יודע את ההבדל בין יום ולילה, שהאדם קולט את האות מהתרנגול. זה חידוש, כן, כי אדם קולט את האות מהתרנגול, בעל חיים אחר לא קולט. זה כמו פריצ׳ כשבעל חיים אחר מעיר אותך.
דובר 2: רציתי בדיוק לשאול, אני שומע הרבה פעמים בבוקר אני שומע לא רק את התרנגול, אני שומע את הציפורים.
דובר 1: כן, וכאן כבר מדברים על שמיעת הציפורים. תרנגול עושה רעש גדול יותר.
דובר 2: כן, הוא מתעורר מוקדם בבוקר.
דובר 1: כן, תרנגול הוא מאוד רועש. הוא גר במקום שאומרים בגן, שומעים אותו מאוד חזק. אבל אפילו זה, סתם כך כל החיות זמינות להתעורר ולעשות רעש. אוקיי.
ברכת “מלביש ערומים”
פשט הברכה
אחר כך שדיברת, הוא מתלבש. אמת, אנחנו לא ישנים עם בגדים. רגילים לישון ערומים, כך הולך הסדר בגמרא. או עם משהו כמעט ערום, כזה…
דובר 2: לא, זה לא מלביש ערומים.
דובר 1: אה, עם איזו פיג׳מה. אוקיי. דור דור ונקדישיו, עם מה ישנים? כן, כלומר הפיג׳מה. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים”.
חידוש: הקב״ה הוא הראשון “מלביש ערומים”
כי הקב״ה נפח באדם וחווה, ומאז מונח במערכת שלנו שמתלבשים. הקב״ה היה המלביש ערומים הראשון.
אני חושב גם, כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, חשבתי האם הוא מתכוון לומר שהקב״ה נפח באדם – זו לשון של אדם הראשון – הוא נפח באדם, ומאז זה כאילו כל בוקר קורה זה שוב כך? או כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, הוא מתכוון אותי ואותי יחיד בודד?
דובר 2: כן, אותו דבר, אתה צריך להבין את המסה של עדים זוממים, זה הולך למלכות. הקב״ה גם נותן את עצמו, זה לא מה לכל אחד. רואים את אותה לשון, אותו דבר מלכות עובר. כי, שאולי זה נסקר פעם אחת לכל בוקר.
דובר 1: לא, מה טוב יותר סיריאל. הכל שהקב״ה עושה הוא. כל בוקר?
דובר 2: או כש… במקור, כשהקב״ה באמת לא היה עם זה?
דיון: האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או הכניס זאת בטבע?
דובר 1: לא, זה גם עכשיו. מה יפה? מי מלביש את האנשים היום? הקב״ה! לא ממש, הקב״ה בא בנס, ויש הבדל. הקב״ה עושה, הקב״ה עושה הכל. כל הברכות אומרות שהקב״ה עושה הכל.
דובר 2: אני אומר, אבל כאן יש כזה כתובת כשהקב״ה הכניס זאת בטבע?
דובר 1: אני חושב שמשתמשים רק בלשון. קודם, זה נעשה מדבר לפני אדם.
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
דובר 2: אני לא מסכים. אני חושב שזה מדבר… זו הלשון… זה עכשיו. אומרים על הקב״ה שעושה הכל. כל הברכות הולכות, אבל אומרים על הקב״ה. מתי הקב״ה מוציא לחם, נרות… כשבני אדם עושים את זה… מתי הוא עושה את זה… עכשיו הוא עושה את זה. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא בעל הבית האמיתי. זה כל הסיפור שלנו. זה הקבוצה של אנשים שאומרים ביחד ברוך אתה ה׳ ביחד עם אמונה עם ה׳ שיש להם מלך ועולם. כן.
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
זה הולך על הכיפה/הכובע — סמל יהודי
דובר 1: יהודי טוב עם כיפה יפה, גויים הולכים בגילוי ראש, זה משהו ששייך ליהודים, זה לא אותו אדם. חייב להיות לשון כלשהי, פסוק. לא מצאתי פסוק מתאים, אבל יש פסוקים. בטוח שכתוב לשון כלשהי בישעיהו, כיסוי, על זה זה כזה דבר. זה עם ההתייחסות עם אותו פסוק.
לגבי זה, לגבי זה הרב אומר, לשים על ראשם, הוא לא מתכוון לומר בגדים. כשהיהודים יש להם בגדים. אבל מדברים כאן על הכיפה. אבל הכיפה היא סמל, אבל הוא יהודי. אבל הדבר הזה הרב לא הולך בלי כיפה. אני יודע שהכובע מתכוון כובע. כי זה יכול להיות גם למשל, אם יהודי צריך ללבוש טלאי צהוב, מה שזה לא יהיה סמל יהודי. טלאי צהוב, לא אותו אותיות דפרים.
דובר 2: לא, מה שזה לא עם דפרים, כי זה בגזירה.
דובר 1: אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה… שטריימל. וזה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים. הם עוטרים השטריימלות אפרים. אני חושב שזה הופך אותנו שצריך לעשות כזה הוצאה כל כך הרבה כסף על השטריימלים היפים זה ערב שבת שאנחנו מתעטפים בשטריימל צריך לעשות שוב ברכה על זה כדאי לזכור. כך אני סובר. זה לא יכול להיות שאתה הולך עם שטריימל, וזה עיקר שבת, ואתה מוציא שישה אלף דולר על זה בלי ברכה.
דובר 2: חשבתי משהו אחר. כשהם עומדים בחנות השטריימלים…
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
טלאי צהוב זה לא “עוטר ישראל בתפארה”, ואם זה לא “עוטר ישראל בתפארה” מה הגזירה? אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה, שטריימל זה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים, זה “עוטר ישראל בתפארה”.
אני חושב ש, אני חושב שכשיהודים הוציאו כסף על שטריימל יפה, ערב שבת כשלובשים את השטריימל צריך לברך “עוטר ישראל בתפארה”, כך אני סובר.
לקנות שטריימל על כל השטריימל, זה הרי עיקר שבת, מוציאים שישה אלף דולר על זה ובלי ברכה? חשבתי פעם כך, שכשהם עומדים שם, בחנות השטריימלים, הם עומדים כך ומסתכלים במראה, והם מסתכלים במראה… הזמן היחיד שצריך להסתכל במראה זה ב״עוטר ישראל בתפארה”. אם הם כל כך נלהבים מהמראה שטריימל שלהם, שילכו למראה וישבחו את הקב״ה “עוטר ישראל בתפארה” על השטריימל היפה.
ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
עכשיו! אחר כך הולך זה כך, הסדר הוא כך, ואחר כך יש “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”, מה זה אומר? אדם קם, הוא עושה משהו כזה. לא “המעביר שינה מעיני”, אבל הוא מתעורר.
כמו שהרמב״ם אומר, “רוחץ פניו ידיו ורגליו”? לא, לא, אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין במיטה, זוכר? הוא עדיין בקימה מהמיטה. את כל הברכות האלה עושים במיטה, הוא התלבש בבגדים, כן, הוא רוצה לצאת מהמיטה ערום? הוא לובש את בגדיו, לובש את כיפתו או כובעו, אני לא יודע מה זה, והוא משפשף את עיניו, הוא עושה כך.
סדרים שונים
יכול להיות שיש אדם שעושה את זה דבר אחד לפני, יש אנשים שהם “מעביר שינה” לפני לבישת בגדים. הוא יודע אחרת את הסדר, הם עושים את הברכות לפי סדר אחר. כן, כאן יש בערך מה שאנשים עושים בזמן היום. זה עושה, אבל הברכות כן תוקנו עם המשך מסוים.
אז, אני חושב שלכאורה זה כן נעשה שלפי מי שעשה את הברכה זה נעשה שסתם הולך כך הסדר. מה זה באמת הענין של “המעביר שינה מעיני”? אבל אני לא עושה את זה בבוקר, אבל אני רואה שילדים עושים את זה. זה עוזר? לשפשף את העיניים עוזר משהו?
ברכת “פוקח עורים”
מתחילים לעשות, יש ברכה על זה. יש “פוקח עורים”, ויכול להיות כשחשוך ומתעוררים כאן ועדיין הכל מטושטש, לשפשף את העיניים עוזר שיוכלו לראות יותר טוב? זה כך, זה רגיל שהעיניים נעשות קצת מלוכלכות, אני לא יודע. מלוכלכות אולי.
אני חושב שצריך, היום שהרבה אנשים הולכים, לובשים משקפיים, צריכים לעשות אז את הברכה “פוקח עורים”. זה “פוקח עורים”, כן. אני חושב שעל זה באה הברכה.
ברכת “מתיר אסורים”
כן. אחר כך כשהוא קם מהמיטה שלו, לא, הוא יושב על מיטתו, זה אומר שהוא מתיישב. הוא לא שוכב יותר, הוא מברך “מתיר אסורים”, שהוא יכול לזוז, איבריו פתוחים. כן?
אי אפשר להעביר על המצוות, זה פשוט, כי כל מצוה כאן מדגימים גם. כמו “פוקח עורים”, “מתיר אסורים”, כן, הוא אומר כאן, העיניים שנתת לי, בכוח עיני, המיטה, מתיר אסורים.
כלל: הברכה באה על הפעולה
הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה. לא, קודם העיניים, כן, הוא אומר, אתה יודע על העיניים, והוא אומר “פוקח עורים”. הסדר הוא כך, בטוח הסדר הוא כך. אני לא שוכב, אני לא משפשף את עיני.
דיגרסיה: בדיקת שיחות שלא נענו
כשאנחנו מתעוררים, בודקים קצת את השיחות שלא נענו, שיחות טלפון, כי אנחנו רוצים להתכונן. אה, אז צריך בטוח לעשות אולי, אילו יהודים שואלים שאלות, ומה השאלות החדשות שנכנסו במהלך הלילה. זו ברכה, זו ברכה אחרת שצריך לעשות. קודם צריך לעשות “ברכת התורה”, ועל זה צריך לעשות “דברי תורה”.
דיון: עוסק בצרכי ציבור – פטור מברכות?
אם הוא בצרכי ציבור הוא פטור מתפילה, למדנו קודם all together. אבל אולי צריך לדרוש ממש לעשות אחת מהברכות. הוא פטור מברכות, אולי הוא פטור מברכות. להיפך, הוא עוד יותר פטור, כי הוא לא עושה את כל הדברים. הוא מתעורר והוא מיד… הוא בעל תשובה, או שהוא עובד ה׳. אוקיי, עומד. טוב מאוד.
חזרה לסדר הברכות
בואו נחזור. כשהוא קם במיטה, הוא מברך “מתיר אסורים”. כלומר, הוא יושב, נכון? הוא לא שוכב. אחר כך, כשהוא מוריד את… איך אני מחזיק כאן? כשהוא מתיישב, “מתיר אסורים”. מה זה אומר בלילה אי אפשר להתיישב? כששוכבים, שוכבים. אוקיי, טוב. כשקמים, אפשר כל שינוי בתנוחה. זה טוב, חבלי השינה שקשרו אותו, שאסרו אותו, כביכול.
ביאור: “שכבר עמד על רגליו”
הוא אומר, “שכבר עמד על רגליו”, זה אומר עוד לפני שהוא עמד. זה לא פשט שהוא מתיישב. קודם הוא שכב, ועכשיו הוא כבר בקימה. הוא יושב על מיטתו.
אוקיי, הבגדים מונחים איפשהו על הרצפה ליד המיטה. את הבגדים הוא כבר לבש לפני כן, לפי הסדר כאן. לא, אבל הבגדים איפשהו מונחים… אה, הבגדים, זה הולך לארון. כאן האדם שוכב עדיין במיטה והוא כבר התלבש, הוא כבר שם כיפה. זה מונח על המיטה ליד ה… על הרצפה ליד המיטה. כך זה נראה.
ברכת “רוקע הארץ על המים”
ואחר כך הוא הולך הלאה על ה… ואחר כך הוא מתיישב עוד יותר. הוא יושב, שם את רגלו על הארץ. הוא קם, הוא כבר קם. “כשמניח רגליו על המיטה ומניחן על הארץ”, זה שלב, הוא שם את הרגליים על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים”. זו עוד ברכה על מעשה בראשית, שהקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים. לשתות, לא שוקעים לתוך המים.
דיון: להבין את הענין של “רוקע הארץ על המים”
אחר כך כשהוא קם, אה, הוא עדיין על המיטה, הוא קם, הוא מברך “זוקף כפופים”, שהוא יכול לעמוד זקוף. אחר כך הוא רוחץ את ידיו. את כל זה אתה רואה שברור שזה הכל לפני נטילת ידים, הוא עדיין לא עשה נטילת ידים.
אחר כך, תחשוב, אנשים היו על ספינות הרבה, כן? על ספינה אתה יכול לשכב, אבל כשאתה קם מתחיל להיות… זה מתנדנד עכשיו על הספינה. אדם קם, הוא מתעורר מוקדם, והוא יכול לתת לעצמו לקום, להתיישב, הארץ לא תתחיל להתנדנד יותר.
הגמרא אומרת שהארץ היא משהו מוקפת במים. אתה אומר הלכה מעניינת שכשנמצאים על ספינה מברכים שהכל נהיה בדברו, אני לא יודע. אוקיי, אז מודים על היציבות של הספינה. זה הרי מי שמתפלל תפילת הדרך. אני לא יודע.
זו ברכה מעניינת “רוקע הארץ על המים” בדיוק כשקמים. מה קורה? אוקיי, כשהוא קם…
חידוש: הפשט הוא הפוך
אני חושב שהפשט הוא הפוך. רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, אז סידרו את זה על הסדר. זה לא פשט שצריך להיזכר שצריך להודות לקב״ה על הארץ. זה הפוך, מבין מה אני אומר? רוצים לעשות את הסדר, וכשאני אומר את הסדר בעצם באים לכתחילה ביחד. עושים את זה כל דבר לפי הסדר שהרמ״א אומר, אבל זה נעשה על מנהגו של עולם, כמו שכתוב בראשונים אחרים.
תפילה כללית
זו תפילה כללית. אדם חושב, אתה מדמיין אם הייתי דג, לעולם לא הייתי יכול באמת לישון, כי אין שינה במים, כל הזמן הייתי עסוק. הקב״ה עשה לי, אני במקום שהוא “רוקע הארץ על המים”. זה נכנס לי כאן. היה לפני היום השני של מעשה בראשית היה הכל מים.
כשיונה הנביא חזר הביתה, אני בטוח הוא אומר את הברכה בכוונה גדולה. אוקיי, אז אתה אומר, כשהוא יורד מהספינה, אז הוא צריך לעשות את הברכה. הוא ירד מהספינה. לא, הוא היה במים, זה לא היה טוב לו. עכשיו הוא “רוקע הארץ על המים”.
ברכת “זוקף כפופים”
אוקיי, אמרתי, כשהוא רוחץ את ידיו, אז הוא מברך “זוקף כפופים”. לא, כאן לא אמרתי. כן, אה, עומד לי. כשהוא מתעורר, הוא אומר “זוקף כפופים”. הוא עושה זקיפות, זה לא שאדם יהיה כמו נחש, כפיפות. אדם יהיה כמו נחש או כמו דוב. אדם עומד על שתי רגליים.
ברכת “על נטילת ידים”
ואחר כך הוא רוחץ את ידיו, הוא מברך ברכת המצוות. זה מאוד מעניין. אשר קדשנו במצוותיו וצונו, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים? וזו אחת המצוות צריך להתפלל, “וצונו” היא אחת מחמשה דברים המעכבים את התפילה, שאתה צריך להיות טהור להתפלל.
אבל רוחצים את הידיים לשאר הדברים, אחד הדברים זה להתפלל, אבל בלילה כשהידיים לא דווקא נקיות, עכשיו באות כל ההלכות של להיות נקי.
שאלה: איזו מצווה היא נטילת ידים?
אני לא מבין בבירור, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים בבוקר? אפילו כאן, בואו נגיד שיש תקנת עזרא, שזו אולי מצווה, איזו מצווה? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים”? כי זה תנאי בתפילה, אז זה תנאי בתפילה, מתחילים עם זה.
אולי זה המבדיל בין התפילות שאומרים בפחות פורמלי, שאפשר להיות עם ידיים מלוכלכות, ובין שאר התפילות? זה לא נראה כך, כי אחר כך באות עוד ברכות. לא, לא, לא, בכלל לא. אלא מה? זה נטילת ידיים. זה נטילת ידיים ל… אני לא יודע, לא נטילת ידיים. הידיים בטומאה, זה כל העניין.
תירוץ: טהרת ידיים – אחד מחמשה דברים המעכבים את התפילה
אבל קודם כל, יש אולי מצווה לרחוץ את הידיים, אני לא יודע איזו מצווה זו, אני לא מבין בבירור. אה, הרמב״ם יש בהלכות תפילה למדנו גם שיש “אין עומדין להתפלל אלא כשהוא רוחץ פניו”. הנה זה. לא, זה דבר אחר. גם נטילת ידים וגם רוחץ פניו, האם זה רוחץ פניו של לפני התפילה.
אני לא מסכים. לא, לא, לא, אני לא מסכים. למה? אני לא מבין שזה אותו הדבר. יכול להיות הפנים זה… מה, כאן נכנס נטילת ידיים ורוחץ פניו, שני הדברים, אחד אחרי השני. שוב, איזו מצווה זו לעשות נטילת ידיים? אני עדיין לא יודע איזו מצווה זו.
זו מצווה דרבנן שהיא בהלכות תפילה, שהרמב״ם מנה בחמשה דברים המעכבים את התפילה, טהרת ידיים. טהרת פנים, תגיד לי, אני רוצה לצעוק “תגיד לי”. אוקיי.
רוחץ פניו
אז כך, “כשרוחץ פניו” זה… זה נטילת ידיים. אחר כך הוא רוחץ את פניו, אוקיי? דבר חשוב מאוד, יהודי צריך לרחוץ את הפנים בבוקר, וזה כנגד להתעורר. זה לא ממש כי זה מלוכלך, זה כי הוא מתעורר. כמו שהוא אומר אחרי הברכה עושים שמזה הוא מתעורר.
זה דבר אחר, אלו המצוות הקלות שפותחים את הברז. פעם היו צריכים לשלוח נושא מים במיוחד כדי לרחוץ, אף אחד לא רחץ את הידיים. למה? מה הוא עושה כך? הוא אומר כי הידיים והפנים הם דברים אחרים, לובשים בגדים, הולכים להישאר נקיים. הפנים, לא כי זה מלוכלך, זה כי מנומנם. זה לא דבר מגעיל, פנים מלוכלכות. העיקר הענין זה להסיר את הנמנום מהעיניים.
תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה”
ולכן צריך להרי לברך. קודם עשו ברכה על כשישנים, שיהיו מחשבות טובות, חלומות טובים. עכשיו עושים ברכה, תפילה, שכשקמים יהיו מעשים טובים. עדיין לא מדברים על קרבנות.
אז ראשית “אל תרגילני לדבר מצווה”, שיהיה הרגל לעשות מצוות, שלא יהיה יצר הרע, וכן הלאה. “ואל תרגילני לדבר עבירה”, שלא יהפוך להרגל לעשות עבירות. כי פעם אחת נעשה הרגל, עושים שוב ושוב את הדבר. הרגלים עושים אדם, ואדם מתרגל. אז הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים, שיעשה מצוות. ואם יש הרגלים טובים, יש יצר טוב, יש מידות טובות, והלאה והלאה.
דיון: שייכות לבחירה חפשית
זה עוד דבר, אני לא יודע. “אל תרגילני לדבר מצווה, ולא לדבר עבירה”, זה בעצם… הרמב״ם בהלכות תשובה אמר שהתפילה שמבקשים שיעשו מצוות לא הולכת על ה… כי יש הרי בחירה. לאדם יש בחירה, הוא לא יכול לבקש מהקב״ה שיכריח אותו.
אלא הם הרי למדו שאם לאדם יש הרגלים טובים, או זה, או שהוא בסביבה טובה, ויש לו הרגלים טובים, קל לו יותר, זה הרי דרך הטבע. ואם לא, קשה לו לעשות תשובה. אז הוא מבקש שיהיו לו הרגלים טובים, האם יצר טוב אומר הרגלים טובים? אני לא יודע.
זה כמו שהמקובלים אומרים, “אל תרגילני לדבר עבירה”. שהרע בא לבקר אותך. עכשיו אין לו אבל חידוש מסירות נפש מהמקובל, יש לו אבל אני חושב יצר הרע רע. רצון טוב, או כוח טוב, או כוח רע. אחר כך נראה עוד, צריך עוד לדבר על זה לפני שנכנסים למקובל.
ברכות הבוקר: חן ורחמים, חסדים טובים, והלכות בית הכסא
“להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
אבל יצר טוב זה כמו שהמקובלים אומרים, גלגולי דורי דורות, שהרע בא לבקר אותך. יצר טוב זה לא חידוש מפחיד מהמקובלים, יצר טוב אומר יצר רע. רצון טוב או כוח טוב או כוח הרע. אחר כך נראה עוד, מה צריך לפני שנכנסים לקרבן ציבור? מה מתחבר? אני חושב שזה אומר הדבר הראשון או השני.
המשך ברכות השחר
ועוד דבר חשוב, שעומדים עליו בבוקר, “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”. אדם קם, ביום יש לו עסק עם בני אדם, בלילה יש לו עסק עם חלומות רעים וכו׳. ביום יש לו עסק עם בני אדם, אז עדיף שהאדם יהיה חביב על בני אדם. אבל לא, רגע, תחשוב על זה, “בעיני כל רואי”, כל מי שרואים אותי. אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו. האנשים שגרים בעיר אחרת, הם לא הולכים לחשוב עליך, שיאמרו “אוי, חן טוב, מרוחמים על השלום”. לא, אתה צריך לדאוג שאותם כמה אנשים שאתה נמצא איתם יהיה להם חן וחסד כלפיך.
לשון רבינו יונה היא, “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו”. האדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא הפגר הרע שבוכים על הפגר הרע, זה לא דרך, זה לא חיים. אתה צריך להיות אדם נעים, שאנשים ייהנו ממך.
אני חושב שמדברים כאן גם, הוא עכשיו מתחיל את היום, השם יתברך, עזור לי שהתפילה תלך טוב, המצוות שאני הולך לעשות במשך היום יהיו טובות, ואחר כך כאן מדברים כבר על ללכת לעבוד, שנוכל לצאת ולהצליח. “בעיני כל רואי”, תן לי חסד ורחמים, שיהיה לי פרנסה.
“חסדים טובים” — הלשון הכפולה
שיתן לנו חסדים טובים, “חסדים טובים”. יש גם חסדים לא טובים. זו ביטוי חסידי, “חסדים טובים” זו לשון כפולה. שיהיו חסדים טובים. אחר כך, ברוך אתה ה׳ גומל חסדים טובים. מעניין, הברכה היא בדיוק על החלק האחרון, גומל חסדים טובים. נו, גומל חסדים טובים. הפשט אומר לעמו ישראל, וזה הרמב״ם לא שם, גומל חסדים טובים הולך גם לגויים גם כן.
אממ, כן. זה דבר נורא, כי לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים שאתה תהיה הטוב ביותר מהקופסה, אלא כל אחד מבקש את זה. זה יהיה עולם טוב נורא, עולם שבו יש מספיק ועוד לכל אחד.
הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
נו, עכשיו יש הלכה, זה עכשיו על הסדר, אבל גם תמיד כשעושים את זה צריך לעשות את אותו הדבר. כל פעם שאדם נכנס לבית הכסא, קודם שהוא נכנס הוא אומר כך, דבר פלאי. מה הפלא? צריך מישהו לומר שיש דבר כזה שזה פשוט? זה דבר פלאי, אבל לא יודעים כמה דיון יש על הפלא הזה. התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.
ביאור הרמ״ע מפאנו: מחשבות טובות מלוות את האדם
אז בואו נאמר מה אני חושב שהוא אומר, מה שהרמ״ע מפאנו אומר את זה כך, שאדם חושב מחשבות טובות, המחשבות הטובות חוזרות לחשוב עליו. הוא עוסק בתורה, הוא למד קודם מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וכן הלאה, וזה מלווה את האדם. האדם חושב כל הזמן על לימוד, הוא חושב על… לא חלומות רעים והרהורים רעים, אלא מחשבות טובות, הוא חושב על הקב״ה, הוא חושב על לימוד.
כשנכנסים לבית הכסא יש מצוה שלא ללמוד תורה, שלא לומר קריאת שמע בבית הכסא. כשנמצאים בבית הכסא מתמקדים בגוף, יש ענין של רפואות, כמו שאדם צריך כל יום להתמקד בגוף, איפשהו. כשעוסקים בכבוד, כל שאר הזמנים חושבים על הקב״ה, חושבים על הטוב. לכן מתפרדים מכוח השכל של האדם.
מכובדים, הנה, אביי ורבא נמצאים כאן, וכאן הרמב״ם עם האריז״ל, כל דברי התורה שמחזיקים באמצע המחשבה, אומרים להם, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, התורה שעליה הוא מדבר, או המחשבות הטובות שהוא מקבל, אני לא יודע מה, שמרוני שמרוני, חכו לי, עד שאכנס ואצא, כי עכשיו אני הולך להתרחק מכם. כל הזמן חושבים עליהם, בלילה חולמים עליהם, ביום חושבים עליהם. אומרים, חכו לי בחוץ, כי כשנכנסים לבית הכסא זה הזמן היחיד שהמלך הולך לבד. כשהוא נכנס לבית הכסא, הוא שקוע במחשבותיו. קודם כל צריך לדעת שצריך ללכת כשזה בכבוד. אוקיי. אני לא יודע אם זה למלאכים, למחשבות הטובות, שהופכים למלאכים, וכשחושבים כל הזמן על מלאכים… אני יודע, ראיתי שהוא היה מופצץ. אבל הפשט הפשוט הוא שהאדם מסתובב עם מלאכים.
שתי משפחות של מלווים
אז אם הולכים עם מלאכים, תחזור קצת אחורה. ביקשנו מהיצר הרע. יש שתי עצות. יש או מחשבות טובות והרהורי תורה, חלומות והרהורים זה סוג אחד של משפחה. אחר כך יצר הרע ויצר טוב זה הסוג האחר של משפחה של מלאכים. אולי אפשר לחבר את כל הברכות בבת אחת. זה הרי כל יום כל הזמן. כשבשניהם, כשיוצאים אומרים גם התנצלות דומה. אז אומרים שכשנכנסים לבית הכסא, זה לא מתאים, אדם מרגיש שהוא הולך לבית הכסא. אומר, תנו למלאכים לחכות לי, כי כך אני רוצה לעשות את הדבר בשם האדם.
למה לא נוהגים לומר
המפרשים המאוחרים אומרים שלא נוהגים לומר, כי אנשים חושבים שהם לא מסתובבים עם מלאכים. אבל זה לא אמת, עדיין מסתובבים עם מלאכים. אני חושב שצריך עדיין להחזיק בזה. מדברים על אותה יד שאמרנו קודם נשמה שנתת בי. כשישנו לא היה לנו את ה… למה זה רע שיש לך את זה כל הזמן? למה אתה כבר דומה למלאכים? כי עכשיו לכמה דקות הולכים להניח את הנשמה, תורה, מחשבות טובות.
המחלוקת בין צדוקים ופרושים
אתה יודע שיוסיפון אומר שיש שלוש מחלוקות גדולות בהשקפות בין הצדוקים והפרושים. אחת מהן היא שהצדוקים לא מאמינים במלאכים, והפרושים מאמינים במלאכים.
דיון: הרמב״ם ומלאכים
אז, אני רוצה לומר למה הרמב״ם… הרמב״ם מביא את הגמרא. אפילו אם זה לא מסתדר עם מה שכתוב ביסודי התורה, הוא לא דאג לזה, כי יש לו את הדרך שלו להכניס את זה. הרמב״ם אומר בהרבה מקומות, הוא אומר את זה בפירוש. הרמב״ם אומר ביסודי התורה שאין מלאכים? זה נראה לך? לא, יש כן מלאכים. יש דווקא כן מלאכים. אבל המלאכים מלווים את האדם. שאדם צריך לתקשר עם המלאכים, ראינו בהלכות עבודה זרה. לא, לא, כוכבים, לא למלאכים. שום מלאכים לא כתוב בהלכות עבודה זרה. כוכבים.
בוודאי מלאכים מלווים את האדם. איך הם מלווים אותם? אם זה עם כנפיים, אם זה בצורה מופשטת יותר, זה כבר לא הנושא כאן. גם הקב״ה לא נותן את הנשמה פנימה עם נשיפה. כשלומדים את הרמב״ם, אחר כך הוא נושף תורה, הוא שואל אותך, צריך לומר התנצלות מהמלאכים. בוודאי, בוודאי, בוודאי. המלאכים, בוודאי. בוודאי הם לא… הם לא כבדים יותר מאדם.
חברותא א׳: לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. מה שאמרת, אמרת כך, “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך”, זה כתוב בהלכות יסודי התורה. אבל לאדם יש תקשורת עם המלאכים? אני שואל אותך שאלה, רגע, רגע, רגע, רגע. לא פעם אחת, אני שואל אותך שאלה. רגע, תקשיב, תקשיב, תקשיב שנייה.
מה שאנשים חושבים שזה לא מסתדר, זה לא אמת. כתוב בפירוש בהלכות יסודי התורה שכל דבר, כל צורה שיש בעולם, באה מסובבת על ידי מלאכים. עכשיו, אתה רוצה עוד לדעת איך הוא נותן את זה? הוא נותן את זה כי המלאך עומד עם כנף ליד האוזן שלך, או לא? זה כבר נושא פרטי. בדיוק כמו שאתה מבין גם, אין לך שום בעיה לומר “אתה נפחת”, לקב״ה אין פה שהוא נושף פנימה נשמות. זה משל, זה משל על מה שזה לא יהיה. אותו דבר כאן.
אבל המלאכים לא נכנסים כשאדם נמצא בבית הכסא, הוא לא עוסק, הוא לא מחובר למלאכים. מה זה אומר הצורות ונוסח צורות, שבכל הפעולות שאדם הולך עם מלאכים? כך זה העובדה, כל מה שאדם עושה הולך עם מלאכים כל היום, כתוב בהלכות יסודי התורה ברמב״ם. בבית הכסא לא מתאים שהמלאכים ייכנסו, ממילא אומרים להם סליחה. אתה רוצה לדעת הם עומדים ממש בחוץ או בפנים? זו כבר המחשבה מסוימת, כמו שכל הברכות והתפילות הן המחשבה מסוימת. אין שום דבר לא נכון, אין שום פשט אחר. זה לא שונה מכל שאר הברכות. כמו שאומרים “אתה נפחת”, כך אומרים “התכבדו” וכו׳. אין שום הבדל.
שני זמנים שהגוף עובד והנשמה נחה
אני אלך הלאה ואומר כך, ששני הזמנים שהגוף עושה את עבודתו יותר והנשמה לא עושה כלום, זה כשישנים או כשנמצאים בבית הכסא. בשני הזמנים הגוף מאוד פעיל. כן, בלילה הוא מעכל את האוכל, מה שהגוף עושה, והנשמה כאילו ישנה. הנשמה, כלומר כוח הבחירה של האדם, כוח האדם של האדם, ישן. בבוקר כוח האדם מתעורר, ואומרים “אלוקי נשמה”, מברכים את אלוקי נשמה שנמצאת בתוכנו. ועכשיו מחזירים אותו לאותו שלב כמו כשישנים, שהגוף הולך לעשות את שלו, והנשמה לא שייכת לשם.
מה זה אומר הנשמה לא שייכת לשם? הנשמה קשורה למלאכים. אתה לא רוצה לומר מלאכים, אל תגיד מלאכים. לא אומרים מלאכים, אומרים “התכבדו”.
חברותא ב׳: לא, הרמב״ם גם לא אומר מה שחשבת. הוא מתכוון לכוח השכלי של האדם. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר גשמי, מלאך הוא כוח שכלי. אבל בוודאי הוא מתכוון גם למלאכים.
חברותא א׳: לא, לא, זה לא, זה לא. אני לא יודע למה, אין לי מושג למה, כל האנשים שמעו שיש דבר כזה שנקרא רמב״מיסטים, הם חושבים שהרמב״ם לא מאמין במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר עם כנפיים, כמו שהקב״ה הוא לא דבר עם כנפיים, כך מלאך גם לא מלאך של דבר רוחני, דבר שכלי. אבל בוודאי יש מלאכים, ובוודאי המלאכים מובילים את האדם כל הזמן. יש פסוקים בחז״ל ובתורה שהמלאכים מובילים את האדם כל הזמן. ואפילו, כמו שהרמב״ם עצמו אומר במקום אחר, אפילו כשאומרים את זה באמת “שומרני”, הוא לא מתרגם רק “חכו”, שומרים עלי, אלא עוד רמה למעלה, לא ישירות.
חברותא ב׳: רבי יצחק, להיפך, רגע, לא חשבתי שאין מלאכים. רק חשבתי שלמלאכים יש יותר שליטה והם גם במוח של האדם. לא רק… המלאכים תמיד… לא רק… המלאכים עדיין כאן.
חברותא א׳: זה מה שהמפרשים אומרים, זה מה שהמפרשים אומרים שזה לא המנהג היום, כי אנחנו לא מחזיקים את עצמנו כצדיקים כאלה שיסתובבו מלאכים אצלנו בבית. אמרתי לך, זה לא הבית שלנו, זה כתוב בפוסקים גדולים. האחרונים אומרים שלא נוהגים לומר את זה כי אנחנו לא מוחזקים שיסתובבו מלאכים. אבל אגב, האריז״ל אמר שכן צריך לומר את זה, ואין שום… המלאכים ממשיכים, הם לא הפסיקו.
זו לא מדרגה, זה לא אומר שיש מדרגה של אדם שמלאכים מסתובבים. כך העולם עובד, שמלאכים מובילים את האדם. זו לא מדרגה. אני לא יודע מי אמר מהאחרונים שזה למדרגות, זה לא למדרגות.
חברותא ב׳: ולמה שולחים אותם משם לפני שנכנסים לבית הכסא אם הם הולכים החוצה?
חברותא א׳: אמרתי לך עכשיו, כי לא מתאים למלאכים ללכת לבית הכסא. אבל באמת, באמת…
חברותא ב׳: ושוב, הייתי אומר שהם אפילו לא הלכו, אפילו לא נפרדים מהם.
חברותא א׳: בוודאי לא. כמו… בוודאי, בוודאי לא. זה לא אומר… כשאני נכנס לבית הכסא, הם מחכים בחוץ. הם מחכים בחוץ, הם אפילו לא… זה רק… זה לא פיזית שהם מחכים בחוץ, אלא הם לא שייכים למקום הזה. בוודאי לא. אמרתי לך, גם הקב״ה, אני לא יכול להיכנס לבית הכסא ולומר “ברוך אתה ה׳” בבוקר. כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור, כדי שאדם… הרוחניות היא לא לקב״ה ולא למלאכים.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאת האדם
תפקיד הברכות — למי הן?
דובר 1:
כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור. הברכות הן לא לקב״ה, לא למלאכים. הברכות הן בשבילך. המלך עושה בכל מקרה את שלו, זו לא השאלה. השאלה היא בשבילך, אתה יודע. וממילא האחרון שאומרים, נהיה האדם שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו”, אותו ממש לא הולכים מלאכים בנושא שלו, הוא לא תופס. אבל בוודאי המלך ממשיך הלאה.
בדיוק כמו כשאדם אומר… הנרטיב שלי הוא נרטיב טוב יותר. לא, הנרטיב שלי מאוד פשוט. האדם מתעורר, אז נכנס הקב״ה לנשמה, כלומר כוח החיים, כוח הבחירה, הכוחות של האדם, והוא מודה. גם זה לא אמת. בדיוק לא אמת כמו זה. וכשהאדם לא עושה את הדברים, מה האדם? כשהנשמה לא אמיתית, הגוף שלו אמיתי יותר. הגוף שלו הולך סביב חושים, והגוף מעכל את האוכל, וכן הלאה. ועכשיו הולכים להסביר לו, הוא הולך להתעסק עם הגוף. וכשהוא מסיים עושים ברכה על הגוף. “אשר יצר” היא על הגוף. עכשיו חוזרים למוח עם הגוף, ומדברים דברי תורה, “עושה רבבה גבורה” וכן הלאה. כאן התעסקנו עם הגוף. ואז כשהתעסקנו עם הגוף, אמרנו שם “סליחה נשמה, כוח החיים”.
מלאכים מול נשמה — הבדל יסודי
דובר 1:
לא נשמה, מלאך! אתה יודע הבדל בין נשמה למלאך? נשמה שייכת לך, מלאך לא שייך לך. מלאך. למה תכניס נשמה? כתוב מלאך. למה אתה צריך להחליף את המלאך בנשמה? מה מפריע לך שיש מלאך? למה תהיה נגד המלאכים? כי יש סיפור מושלם בלי זה. אבל זה לא אמת, ובפסוק כתוב מלאך. ואתה מחויב להכיר שיש מלאך. “יושב בסתר עליון”, בוודאי. אה, עדיין לא הגענו. רגע, רגע. אנחנו מודים לקב״ה על כל הדברים, לא הודינו שאנחנו נותנים מכה? בדיוק כמו שהולכים לשירותים אומרים “אה, איזה חיבור”. בוודאי, בוודאי זה חיוב. בוודאי זה חיוב. כל הגדולים אומרים ששני היסודות הגדולים ביותר של אמונה הם לדעת שיש את הקב״ה ושיש מלאכים.
דיון: האם ידעו על מלאכים קודם?
דובר 2:
מה כתוב במדרש? בוודאי זה חיוב. מי שלא זוכר שיש מלאכים הוא כמעט לא יהודי. מה השאלה? אבל זה מאוד מעניין שהמקום היחיד שבו אנחנו התחלנו ללמוד, מההתחלה יסודי יסודות המאור החסידות, כן, לא, זה לא אמת. כך הרמ״ח. לא נכון, לא נכון, שני פרקים, זה רק מאוחר יותר שעונים שהמלאך מלווה אותנו, צריך את זה…
דובר 1:
לא קראת טוב, לא קראת טוב, לא קראת טוב. הלכות יסודי התורה, יסודי התורה כתוב בפירוש שני פרקים שלמים שהוא היה על המלאכים שמובילים אותנו.
דובר 2:
אבל הלכות יסודי התורה זה לא הצהרות שהוא אומר לומר, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא אומר תפילה כשהוא בא… הוא מלווה אותו כל השבוע, הוא מלווה אותו כשהוא הולך לבית הכסא, אז האדם…
דובר 1:
בוודאי! לא! כאן טעית, כי לא תפסת. לא למדת טוב הלכות יסודי התורה, חשבת שלא כתוב שם. כתוב שם הרבה על מלאכים, כאן זה הרי פרטים איך הולכים עם שלוש התפילות, ברכות, מה שאומרים.
דובר 2:
יש מלאכים, הם בלתי נראים והם עדיין לא ראו אותם עד הלכות…
דובר 1:
לא נכון, הם כן ראו אותם! הם ראו אותם בתורה, שם מדברים על נביאים והענין שקרה בעולמות העליונים, זה שיש לי מערכת יחסים עם מלאך. לפני שאני הולך לבית הכסא צריך לומר לו “התכבדו מכובדים”.
תרגום לעברית
דובר 2:
זה לא נכון, זה לא נכון. הם כן ראו שם, היה כתוב בפירוש, היה כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה שההנהגה של האדם באה מהמלאכים, היה כתוב בפירוש. זה לא נכון שהוא לא ראה את זה, כן ראו, היה כתוב כראוי על עולמות עליונים, היה כתוב שזה מנהיג את העולם הזה.
דובר 1:
כל נוסחאות התפילה הללו הן השגמה במובן מסוים, כי גם הקב״ה אינו מחויב מצד העליון להיות מורם בידיו, זו לא הבעיה, בדיוק כך, אבל זה לא חידוש. זה לא נכון שעכשיו גילינו שיש מלאכים, אנחנו עכשיו גילינו, אנחנו, אנשים שלא חשבו מה כתוב קודם. נו, די, אנחנו ממשיכים הלאה.
דיון: האם אפשר לתקשר עם מלאכים?
דובר 2:
אנחנו קיימים… להכחיש את זה שאנחנו מתקשרים עם מלאך זה חידוש? כן, אני מכחיש את זה! כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה… אי אפשר לתקשר! כתוב כן! אי אפשר לתקשר איתו והוא עונה בחזרה. אפשר גם עם הצדיק, אפשר גם…
דובר 1:
אתה שוכח, אפשר גם לתקשר עם הקב״ה! זו לא הנקודה! כל התקשורת היא רק מצדנו! אי אפשר לתקשר עם הקב״ה! לא היה כתוב! לא היה כתוב! היה כתוב הלכות תפילה שאפשר לדבר עם הקב״ה, לא היה כתוב… לא היה כתוב.
זו דווקא תפילה, זה להבין מה זה אומר תפילה, איך עובדת תפילה, מה שעובד בדיוק כך למלאכים כמו שעובד להקב״ה, מה ההבדל? הכל משל איך מבינים את זה. ודאי כן, ודאי לא, שמרוני שמרוני… ודאי כן, ודאי כן, זה אותו דבר. למה זה לא בעיה עם ההלכה? אין הלכה כזו, הרמב״ם אומר הלכה כזו, הרמב״ן אמר הלכה כזו, הרמ״א לא אמר הלכה כזו.
דובר 2:
“לא לבדך תתפלל”, אה, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר.
איך אומר את זה הרמב״ם?
דובר 1:
הוא לא אומר. הרמב״ם אומר כן על להתפלל. והעבודה זרה הבאה שהיה כתוב היה כתוב על להתפלל למלאכים? היה כתוב על לעבוד מלאכים. לא היה כתוב כלום על להתפלל. לא היה כתוב להתפלל. איפה היה כתוב שהרמב״ם אמר שאסור להתפלל למלאכים? כתוב מפורש ברמב״ם שאסור, שנזהרים מלהתפלל למלאכים.
דובר 2:
“שמרוני שמרוני” זו תפילה? מבקשים מהמלאכים או מבקשים מהקב״ה?
דובר 1:
זו בקשה. “שמרוני” – שמור עלי. “קדושי משרתי עליון” – אני לא מבין. איפה כתוב ברמב״ם שאסור לומר “שלום עליכם מלאכי השרת”? כתוב שהרמב״ם אומר כן.
בוא, אנחנו צריכים לסיים, הלו? כבר מאוחר.
פירושים ב״שמרוני שמרוני”
דובר 2:
“שמרוני שמרוני”, אולי זה כי יש מזיקים בבית הכסא, ואתה צריך שיהיה לך הכוח הטוב, משרתי עליון ילחמו איתם.
דובר 1:
אני חושב שהוא לא דיבר. פשט פשוט, פשט פשוט “שמרוני” הוא מלשון “עובר ושב על הדרך”, חכה לי. כך אני חושב פשט פשוט, לא שמור עלי.
דובר 2:
או שיש כוחות מזיקים בבית הכסא, ואתה נכנס עם סיפורים שונים, ואתה מבקש מקדושי משרתי עליון שהמזיקים ינוצחו, שהמלאכים יהיו חזקים יותר מהמזיקים.
דובר 1:
אבל אתה הולך לומר שמזיקים צריך לדעת… מזיקים אני לא יודע. מלאכים זה בטוח יש, והם תמיד פעילים במעשינו. מלאכים כן, מזיקים לא. ואתה לוקח את הטובה שאתה מקבל, תכניס אותה לקדושה. אוקיי.
דובר 2:
רבי יצחק אוהב מאוד מלאכים יפים. למדנו במלכה סעודתא, שם לא היה כתוב שיש מזיקים. היה כתוב שיש מלאכים.
דובר 1:
אבל אמרתי לך, “שמרוני” פירושו חכה לי, לא פירושו שמור עלי. פשט פשוט. “שמרוני עד שאכנס ואצא”, חכה לי. “שמרוני כשאני בבית הכסא”, פשט פשוט, אני חושב כך. אני חושב שפשט פשוט פירושו חכה לי. “התנו לי”, כן.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאה
דובר 1:
בכל מקרה, אחר כך כשהוא יוצא מבית הכסא הוא מברך, כן? מה הברכה שהוא מברך אחרי שהוא יוצא? כן? אבל מעניין שמדברים קצת. יש כאן אדם שלם שהוא המספר, ומה שאותו אדם הוא לא הנשמה. סתם מעניין, זורקים פנימה. זו לא סתירה, בכלל. ועכשיו יש לי עוד לנשמה. הנשמה מחכה בחוץ. ולא אומרים לנשמה! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים אשר יצר את האדם בחכמה… הקב״ה עשה את האדם עם יפה… ההנדסה של האדם, כך אומר רבינו מנוח, שהאדם שהוא מכונה נעשה בצורה נפלאה. אה, לא שהוא נתן לאדם חכמה.
דיון: מה פירוש “בחכמה”?
דובר 1:
וגם צריך ללמוד שהוא ברא את העולם, כמו חכמה ברא עלמא, כך לפי תוכנית… זה פירושו פשוט, מסתכלים על הגוף. יש תוכנית, יש שכל. זה לא סתם באקראי יש חורים, יש חור לכל דבר, עם סדר. כבר כמו סתם החנא, הוא אומר, הוא מפרש אחרת. בשכל שבו יקד, כנראה זו גרסת יוסף אסעלם. גרסת יוסף כזו היא גם ברכה על השכל. לא, לא. בואו נקרא כי, בואו נלמד. הוא מפרש את הפשט האחר, שלאדם יש חכמה, אבל אחר כך הוא אומר שזה לא פשט אחר. הוא שואל אבל קושיה, שאם כך כל העולם הוא החכמה. מה יש מיוחד באדם? אין לו שאלה. אבל עכשיו מדברים על האדם, כדי שכבר זה קשה. הוא עומד אמר, הוא אומר שזה פירושו נתן לאדם, חכמה. אבל אני להבין, אבל אני יכול להרגיש למה הוא חשב כך. כי, הרגע תלינו את החכמה על הקולב בחוץ…
דובר 2:
לא נכון! לא אמרו את החכמה! דיברו על ההנהגה. כן כן כן, כן. המשך, נכון, נכון. כן, רואים כאן שיש כאן אינטראקציה עם הגופניות, עם הדיבור. אשמתי היא להמשיך עד כסף.
דובר 1:
לא, זה פשוט. מי שיוצא ואומר שכוח, מה עונה שנתן לאדם חכמה? הרגע התפללנו להקב״ה, ואומרים לו שזה דווקא לא הולך להתפלל אליו עד בית הכסא. אבל אתה הרי עשית את כל המערכת, והמערכת הרי עם חכמה. הרי נעשה. למה עם חכמה? כי אם שומע בזאת המכון, אחד יכול לקבל את השבח. זו בעיקר החכמה. הרי יש חכמה. הרי נעשה עם חכמה המערכת, שזה יכול לעבוד.
“נקבים נקבים חלולים חלולים”
דובר 1:
זה ברוך אתה ה׳ רופא כל בשר ומפליא לעשות, זה שהקב״ה מחזיק זה הוא שהוא רופא כל בשר. רופא לא פירושו הוא מרפא מחלות, רופא פירושו הוא שומר על הבריאות, משהו שצריך לתרגם. נקבים נקבים חלולים חלולים פירושו מערכת האינסטלציה הפנימית שמוציאה את הפסולת, ועוד תראה שזה קצת מתאים. רואים שיש שם נקבים וחלולים, כמו הקישור הוא דבר מנופח, יש דברים חורים שמעבירים דרכם נוזלים ודברים, שאם הם יסתמו קצת או המערכת תתקלקל שם לא יוכלו אנשים לחיות. אז הברכה מזכירה לאדם שזה הכוח הגדול של הגוף. כשמודים לקב״ה על זה, אתה יודע בכלל זו ברכה על הגוף אפשר לומר, או אם לגוף יש בעיה… זו רפואה! זה עניין של רפואה! אמת, אבל זה לא מוגדר שמודים להקב״ה על הגוף הגדול בברכות. זה יותר מרגיש מוגדר בהליכה לבית הכסא. זה יותר אומר, אתה הרי נעשית עם רפואה נפלאה. זה סוף ההתנהלות שמתחיל בכוח בפתח רבי ומחרבדים. זה הפירוש. לפני ההליכה אומרים שמרוני סתם! זה לא שיעור מדעים עכשיו! זה חכמה! זה חכמה! לא כל דבר! אחר כך אתה היית בבית הכסא, והריאות שלנו יהיו, והכליות יהיו שלנו, והכבד יהיה שלנו. כבד, הכבד, החלק הרפואי למעשה.
המערכת עשויה היטב
דובר 1:
זה עשוי היטב, אני אומר לך, זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. “כל אשר בשמים ובארץ” הכל מושלם. כל המערכת עשויה היטב. החכמה, החכמה האלוקית…
ברכות השחר: סדר הברכות, חיוב הברכה, והמנהג
ברכת “אוזר ישראל בגבורה” — חגירת החגורה
לא אומר הרמב״ם. אוקיי, נו. הרמב״ם, אמרתי, “בורא רפואות” פירושו שהקב״ה ברא פעם אחת את כל “מערכת האינסטלציה”. “ומפליא לעשות” פירושו שהוא עושה שזה יעבוד כל הזמן, שה״נוזל” יעבור דרך, והריאות יעשו את שלהן, והכליות את שלהן, והכבד את שלו. אני שומע. הכבד, ריבון כל המעשים חלק.
זה עשוי היטב. זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב. הקב״ה עשה את המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. כוח ושפע, שפע אלפים ושפע. זו חכמה טובה מאוד… החכמה, פלא. פלא פלאות.
אוקיי, אז הוא הלך, הוא לבש את הבגדים התחתונים, הוא לבש את המכנסיים. אוקיי. עכשיו לובשים… החגורה היא הבגד החיצוני, אה, עכשיו הוא כבר יוצא. אבל עכשיו הוא הסתובב ונכנס לבית הכסא עם הבגדים התחתונים, עם המכנסיים. אוקיי.
עכשיו הוא לובש את החגורה. אה, הוא לובש את החגורה, הוא מברך “אוזר ישראל בגבורה”. מה זה כבר? חגורה הוא הולך אדם, הוא עולה על המשימה שלו. הוא הולך… החגורה היא כמו מה? חגורה היא… על החגורה הוא שם את הנשק שלו. “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”. על זה הוא שם את החרב שלו. על החגורה שמים מה שיש, החרב או כלי המלאכה. זה דבר “גברי”, זה דבר שקשור לעבודה.
הוא מביא פירוש חסידי, הבני מנוחה, שכשחוגרים, הולכים הרי על המכנסיים, זה הרי למטה מהערוה. אז הוא גובר על כובש את יצרו, ונו, הוא תורני.
ברכת “שעשה לי כל צרכי” — נעילת נעליים
אוקיי. “שלובש מנעלים מברך”… אני יותר מבולבל ממנו. “שלובש מנעלים מברך”, הולכים למלך העולם “שעשה לי כל צרכי”. מה הפשט? למה בנעליים אתה כבר ממש מסודר? אני חושב, פשט פשוט, שעם הנעליים אפשר ללכת לעשות כל צרכי. הוא הרי יוצא עכשיו, הוא הולך לרחוב, הוא יכול להסתובב על כל מיני “רצפות”.
“כל צרכי” לא פירושו דווקא הנעליים. אמרתי ש״כל צרכי” הוא הצורך הגדול ביותר שצריך להיות נעליים. יכול להיות “כל צרכי” שעם הנעליים הוא עכשיו יכול ללכת לטייל.
שלוש הברכות ליציאה
אמרתי ששלוש הברכות הללו הן ברכה ליציאה. באוהל יש סחורה בכל מקום על ה״רצפה”, יש בגדים על ה״רצפה”, וזה נראה… ועכשיו מתכוננים לצאת. קודם לובשים את כלי הזיין, החרב או כלי המלאכה, הוא כבר הלך לבית הכסא, הוא כבר מוכן. לובשים את הנעליים, שיהיה אפשר לצאת לשלג, ולמדרש, והולכים החוצה, הדבר האחרון הוא מלחמה איתם הגויים, עכשיו יש לי את הכוח, יש את המוטיבציה לצאת, קיימתי לפחות את הסוג “שעשה לי כל צרכי”, הקב״ה עשה את כל מה שאני צריך, שאפילו אם הרגליים שלי לא כל כך מתאימות למזג האוויר הזה והזה, יש נעליים.
וכך עשה את זה הקב״ה דרך אנשים שהמציאו את הנעליים, הכל עשה הקב״ה דרך אנשים, זו הנקודה. זה לא מפרשת בראשית, מי היה הראשון שעשה את הנעליים, זו לא הידיעה, יש עוד את כל הברכות, והקב״ה עשה לאדם לצאת עם חרב, עכשיו יוצאים מהעבודה, והולכים ללכת לשוק. זה יותר מברכה עובדת השגחה, הקב״ה מוביל אדם שילך למקום הנכון, ועכשיו, והם בחוץ לפרנסה, מסתכלים על המעמדות של האנשים שיש.
ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
מי מסתובב בשוק? ויהודי הוא בארץ ישראל, זה הרי במקום טוב, הוא היהודי, הוא לא עבד, והוא הגבר שמסתובב בעסקים, והוא הולך עם החגורה ועם הנעליים.
ומברך אדם בכל יום, כך אומר רבינו מנוח, הוא פוגש גוי על השם ועל העבודה שלך, חושבים שהוא עבד ביניהם. אני שומע, עושים לו ברכה “שלא עשני גוי”, אבל הרב לא אומר שיש זמן לזה, הוא אומר “בכל יום”. זו ברכה שבאה כל יום, אפשר לברך את זה קודם מאוחר יותר, ואין הבדל מתי.
מתי מברכים את הברכות
הוא מעניין אפשר לחשוב כאן, שאם אדם שייך לאיזה מעמד מסוים, זה המקום להודות להקב״ה. “שלא עשני גוי”, כך פגשתי את הצדיק הזה, אני לומד את שיעורי הרמב״ם, ולכאורה השמוק אותו עולם, של סתני, תלמיד של שיעורי הרמב״ם. כשאדם מרגיש שזה הרב האמיתי שלו, כשאדם מרגיש למשל… בואו נגיד שאנחנו היום עשינו ברכת הגומל, והוא אומר שכוח הבורא עבורי לגור באמריקה, שהיא המדינה החזקה ביותר, או… כי אני שייך לאומה חזקה. יש מעלות מסוימות אחרות יכולות, שאני לא מעמד שני בזה… שבו בפנים זה הרצון. מה זה אלוהים זה לא זה… או… רגע… שלא יהיה לשון הרע.
לעזור ליהודים, זו התכלית של תפילה, לעזור ליהודים. אבל אותה לשון של לעזור ליהודים אמרה… זה יכול להיות, אבל הרמב״ם לא היתה לו הברכה, כי זה לא הגיוני שמישהו שיש לו חסרון ורוצה לא לברך על זה ברכה. יש לך חסרון, ולהיות עם חסרון זה צער, צער ניחא עם זה.
“שלא עשני אשה” — שאלת החסרון
אבל שוב, חדשות, אני רוצה לומר חדשות, יש קושיה, יש שלושה סוגי אנשים. נו, האישה היא גם טובה יותר מהעבד. האם אני יכול הכל לומר “שלא עשני גוי” ו“שלא עשני עבד”? אמת, עבד יכול לומר “שלא עשני אישה”, הוא יכול, אבל זה לא הגיוני. עבד הוא עבד, הוא לא עושה. כן, אוקיי. סתם, הקב״ה עשה עבד, נו ברוך. אוקיי, בואו נמשיך הלאה, בואו נמשיך הלאה.
אוקיי, הדרפט… אני חושב, זה גם מנהג. לא כתוב ברמב״ם “מברכים בכל יום שלא עשני אישה”. מנהג מאוחר יותר, שהנשים חידשו, אני לא יודע מי. אוקיי, אני צריך לזוז קצת, אז בואו אולי נלך קצת מהר.
הלכה ז: סדר הברכות — שמונה עשרה ברכות
אחר כך, עכשיו אומר הרמב״ם את ההלכה של שמונה עשרה הברכות. היה טוב, כאן שמונה עשרה, זה מאוד מעניין. בדיוק כמו שיש שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, יש שמונה עשרה ברכות של ברכות השחר. כן, כולל “על נטילת ידים” ו“אשר יצר”.
שמונה עשרה ברכות אלו אין להן סדר, זה אומר לא צריך ללכת על הסדר. אלא עושים כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו, והרמב״ם נותן את הדוגמאות. כיצד, הרחיצה חגירה והמלבוש. זה אומר, הוא הולך סדר שלם, הוא עושה “אוזר ישראל” אחרי שיצאו מהמיטה ולובשים את החגורה.
הברכה אומרים בשעת מעשה
אבל כל אחד ישים לב, הרמב״ם אומר כאן, הברכה אומרים כשעושים את הדבר, כשלובשים את החגורה אומרים כך. הוא מסביר, הוא אומר אם מישהו לובש את החגורה כבר במיטה, הוא עדיין במיטה, הוא במקומו, זה לא הסדר של הרמב״ם. הרמב״ם הולך לדבר על זה, אם הוא הולך למיטה, הוא כבר לובש את החגורה שלו, זה לא רק הסדר כאן שכתוב הוא לובש את החגורה רק אחר כך, הוא כבר עושה אז “אוזר ישראל”. יכול הוא להגיד מאז, או הוא יאמר, ברוך “אוזר ישראל”, הוא לא עושה את זה שוב.
כמו “שמע קול תרנגול” אחר כך, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”. למרות שהוא כבר אמר “שלא עשני גוי”, הוא כבר אמר הכל, כשהוא רואה את השמש, אני מתכוון כשהוא שומע את קול התרנגול, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”.
ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה, לא ראה את הדבר, לא שמע קול תרנגול, או לא חגר חגורה, אינו צריך לברך.
אומר תחילה, הגמרא האחרונה, למשל, נניח שאדם ישן בפיג׳מה, אין לו חגורה, אין לו נעליים, אין לו גרביים, הרי הוא יהיה חייב. מי שהולך בלי נעליים, מי שהולך בלי נעליים ביום כיפור ובתשעה באב, מי שקם מוקדם, מי שאינו צריך ללכת לבית הכסא, אומר הרמב״ם מיד, מיד עולה שאלה, מילא יוצא שביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
דיון: יום כיפור ותשעה באב
הוא לא אומר על “שעשה לי כל צרכי” בתשעה באב, אבל אפשר לומר ששם זה יותר על המצווה, כי אין מצווה של רחיצה כשלעצמה, אלא זו “העברת שינה”, אתה רואה, “העברת שינה” אומרים כן אפילו כשאין רוחצים את הפנים, זוכר? כן.
אם ביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “העברת שינה”, זה מעניין. כל הפלפול בברכת קימה, וקימה קמים גם ביום כיפור ובתשעה באב. אבל הרמב״ם לא היה אומר שביום כיפור הולכים “יחף” כי לובשים איזה נעליים, רק לא נעלי עור, מה שכן לובשים הוא כי בעיקר הולכים כן “יחף”. יכול להיות כך, איני יודע.
ואם לא נכנס לבית הכסא אומר הרמב״ם, מי שאינו צריך לומר “אשר יצר”, אינו אומר. אלא את כל הברכות צריך לומר רק כשחייבים, כך אומר הרמב״ם. כלומר הברכות הן רק ברכות “הנאה”.
הלכה ט: המנהג נגד הרמב״ם
אבל המנהג הוא, מהו המנהג, כי ברוב עריינו, רוב בעריינו, מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת. באים האנשים לבית המדרש אומרים “מחדש השם”, והולכים לעולם, והעולם עונה אמן. שני דברים, ראשית אומרים את כולן בבית הכנסת, ושנית אומרים אותן בין ישן בין לא ישן.
אפילו לא שמע את התרנגול, אפילו לא חגר חגורה, אומר הרמב״ם “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”. אין ראוי לעשות כך. מדוע? הולך הרמב״ם ואומר, זה משום שההלכה היא “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה”. אדם לא יאמר ברכה אלא אם נתחייב, וכאן לא נתחייב, כי לא חגר את החגורה, לא קם.
השיטה של ראשונים אחרים
אבל ההלכה אנו לא נוהגים כך, כלומר במילים אחרות שהראשונים האחרים טוענים שלא, הברכות הן בעצם על מנהג העולם. דווקא בגמרא כתוב שיותר יפה לומר בסדר. מה שאינו ממש ברכה על הדבר, כי מנהג העולם, או השיטה של ראשונים אחרים, היא שכן עושים את הברכה אפילו לפי חיובנו.
אף על פי שיש מי שמחמירים, בדבר כמו יום כיפור וכדומה, כי יש את חיובנו, כי לא חגר חגירה. אבל ניקח כאן שהדבר קרה, הוא קם על רגליו והוא יכול לומר “רוקע על המים”, אבל זה לא קרה עכשיו, זה קרה לפני שעה.
הרמב״ם מודה שאפשר לומר מאוחר יותר
זה מודה שאפשר לומר, הוא מודה שאז אין זו עבירה. כלומר, אם אחד נתחייב והוא עושה זאת מאוחר יותר, לא לכתחילה, אבל הרמב״ם מודה שמותר. הרמב״ם טוען על זה שעושים ברכה שבכלל לא נתחייבו, לא היתה לו חגירה וכדומה.
הוא אומר, יש שני דברים: ראיה אחת היא שאין ראוי לעשות על הסדר, אבל מה שבוודאי לא צריך לעשות זה לעשות ברכה שלא נתחייבו בה.
הלכה למעשה
אבל ההלכה העיקרית, ההלכה העיקרית שהאחרונים פוסקים היא שכן עושים את הברכות אפילו לפי חיובנו. זה לפי הרמב״ם. אם צריך לדעת, הלכה למעשה נוהגים כן, צריך להיות בבית הכנסת, זה מותר לעשות אפילו לפי הרמב״ם, אבל המנהג הוא שאומרים זאת בבית המדרש.
אבל גם המנהג הוא שעושים זאת אפילו לפי חיובנו, חוץ מזה, הרמב״ם מעורר שמזכירים שם ה׳ שלם, והאחרים אומרים שאומרים זאת בצורה מסוימת, לפי סדרי התפילות של… כי העיקר, כי אז זה מאבד את הדבר, זה לא ברכות, זה תפילה. תפילה כבר יש, הרי כבר יש שמונה עשרה. זה לא ברכת המצווה, זה מאבד את כל… אבל כך אנחנו עושים, כך עושים הרבה יהודים, הנה קרא.
הלכה י: ברכות התורה לפני לימוד בלילה
אומר הרמב״ם הלאה, עוד ברכות שעושים הלאה. אנחנו למדנו קודם הלכות קריאת שמע, שכשקמים קוראים קריאת שמע. אבל אם יהודי רוצה לנהוג כמו דוד המלך, לקום באמצע הלילה וללמוד תורה עוד לפני קריאת שמע, ברכות התורה, הרמב״ם אמר שצריך לאחד לילה עם יום, נכון? הרמב״ם אמר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה.
אבל הוא מנצל זמן טוב, הוא חושב על זה פעם אחת, והוא רואה שהוא קם לפני עלות השחר, לפני זמן קריאת שמע, לפני הנץ, והוא לומד תורה שבכתב, תורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, רוחץ את הידיים, כמו שאמרת קודם, שיש נטילת ידיים חדשה. למה זה חדש? כי קודם רחצת את הידיים
ברכות התורה – סדר השכמה
ברכות התורה קודם לימוד
דובר 1: אה, הוא אומר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה, אבל לא כל היום. יש זמן טוב. הוא חושב הוא קם פעם אחת, והוא יכול לומר בפעם האחת… אה, את הנקודות הוא יכול עכשיו לומר. אבל אתה מתכוון שהוא יאמר זאת לפני כל הדברים, לפני שהוא אומר קריאת שמע, נכון? לפני הנץ?
דובר 2: כן, כן. “יברך בתורה שבכתב, יברך בתורה שבעל פה”. כן. “נוטל ידיו תחילה”, רוחץ את הידיים, כמו שאמרנו קודם. אז אמרת, נטילת ידיים חדשה. זה לא חדש, כלומר קודם… “נוטל ידיו תחילה”, שירחץ את הידיים. אני לא מבין למה.
דובר 1: לא, הוא קם מוקדם, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. הוא רוצה לקחת גמרא למיטה שלו, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. למה הוא צריך לעשות נטילת ידיים? לפני הברכה? לפני התורה? למה?
דובר 2: לפני תורה, כן.
דיון: למה נטילת ידיים לפני לימוד תורה?
דובר 1: זה לא ברור. קודם היה כתוב ברור שאפשר לעשות את הברכות לפני נטילת ידיים. יש מי שאומרים שאולי ברכות התורה צריך כן נטילת ידיים. אולי פשוט הוא מתכוון לומר שכך הסדר, כך צריך לעשות. אולי לא משמע שחייבים לעשות כך. אולי פשוט כך, שזה הגיוני, לרחוץ את הידיים. לחגור חגורה הוא עדיין לא צריך, אבל לרחוץ את הידיים כן. אני לא יודע, זה לא ברור. לא ברור לי.
דובר 2: אתה מבין למה הוא ירחץ את הידיים? האם זה קשור ללימוד או לברכה?
דובר 1: על לימוד יש חיוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות? יש הלכה כזו? בואו ננסה להיזכר. אני צריך תמיד לחשוב שאני יודע. אני לא זוכר הלכה כזו. על תפילה, על קריאת שמע, לא על תלמוד תורה. על תלמוד תורה היה כתוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות?
דובר 2: לא ברור.
דובר 1: “ומשה ידע”. מה אומר רבינו מנוח? הוא לא אומר. בואו נראה. לא ראיתי שהוא אומר. הוא לא מדבר על זה. הוא לא בגרסה. אולי כאן הוא כן מדבר על זה. הוא אומר כאן, הוא מדבר כאן על הנוסח של מה שאנחנו אומרים, הפסוקים של… רגע, אנחנו עדיין לא הגענו לזה. איזה הוא טעות. לא אומרים כלום על רחיצת הידיים. לא.
דובר 2: אה, רואה, דרך אגב, הוא מביא, היו מי שטענו שאומרים רק “שלא עשני גוי” כשרואים גוי ממש. אבל הרמב״ם משמע לא, שאומרים זאת כל יום. מעניין.
דובר 1: יכול להיות שרחיצת הידיים קשורה לזה שאחד הדברים שאומרים הוא “העושה ישועות”. לא. זה כבר הרבה יותר מאוחר. אני לא יודע מה קשור לרחיצת הידיים.
כתוב בגמרא שרב מושי ידיה והדר מצלי. אה, הרמב״ם אוהב להביא את רב. הרמב״ם הוא חסיד של רב. כן, כך כתוב הלשון בגמרא. אני לא יודע למה צריך לעשות כך. אולי הפשט לא ברור. הוא צריך קודם תפילה. “לא תהא תפילתך בוצינא דליסא” אומרת הגמרא, שלימוד צריך להיות בטהרה. לא, אני לא מסכים. זה אומר שצריך להיות בהירות, זה אומר מילים טובות, אני יודע מה זה. אני לא יודע.
יכול להיות שהפשט הוא שהוא הולך לעשות סדר משלו. הוא הולך אחר כך להתפלל, אז הוא צריך קודם ללמוד, משהו בפרטים של הרמב״ם לא ברור.
נוסח ברכות התורה
דובר 2: בסדר. הוא אומר כך, הוא עושה שלוש ברכות. כן, הוא רוחץ את הידיים, הוא עושה שלוש ברכות, ואז הוא יכול ללמוד, ואפילו לפני כן הוא יכול ללמוד בתורה. מהן שלוש הברכות? זה כך: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה”. על מצוות דברי תורה. בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, זה אולי אותו דבר.
וכאן באה תפילה: “והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים שהתורה תהיה מתוקה. זה מעניין, גם “בחיים וחסד”. לא, זה לא כתוב לאחד. “ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים יאהבו את התורה. לא שאני אהיה החכם הגדול, אלא שאתן לתורה קרדום. “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל” יהיו “יודעי שמך”. כי התורה, “תורה כולה שמותיו של הקב״ה” הרי כתוב בזוהר הקדוש. או כי כשיודעים את התורה יודעים את דרכיו של הקב״ה. “ולומדי תורתך לשמה”, שנזכה למדרגה של תורה לשמה. לכאורה תורה לשמה זה אותו דבר כמו והערב נא. הפשט, כשהוא לומד את התורה, לא כדי לקבל שכר, אלא כי זה מתוק לו, כי הוא מבין את הטובה של התורה עצמה, הוא לומד את התורה לשמה, לא לשם כבוד. כן, הגיוני.
דובר 1: “שמע” ו״יודע השם” חוזרים מאותו שורש. כן, אבל זה לא “יודע השם” שחוזר, אלא “לשמה” ו״לשם התורה”. זה גרוז, אבל זה לא אומר אותו דבר. לא יודע.
דובר 2: “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אחר כך הוא עושה ברכה שלישית, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, אותו סיום. בסדר, הוא אומר שלוש ברכות על התורה. מאוד מעניין. הרי ברור שאחר כך אין טעם לומר “שלא עשני גוי”, כי הוא כבר אמר “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. איי, זה על התורה. אני לא יודע. לא ברור לי למה יש כל כך הרבה ברכות על התורה. יש מאוד הרבה ברכות. לפניה ולאחריה, ושמחים בזה.
חיוב ברכות התורה בכל יום
דובר 2: בקיצור, וכך אומר הרמב״ם. אומר הרמב״ם אחר כך, קודם הוא אמר, מאוד מעניין, שהפשטות היא רק מי שקם מוקדם, הוא צריך לומר את ברכת התורה לפני התפילה, כי הוא הולך ללמוד לפני שהוא הולך לומר את ברכות קריאת שמע. אחר כך אומר הרמב״ם, לא, “בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו”. ואם כך, הוא צריך ללמוד קצת, אי אפשר לומר ברכה על כלום. הוא צריך ללמוד. אני לא מבין למה. למה הוא צריך לעשות כך? מהו החיוב בכל יום? כי אם לא האם הוא הולך לומר רשמית מראש, “היום אני לא הולך ללמוד”? לא, הוא הולך ללמוד אחרי התפילה. אין בעיה. הפשטות, מה הבעיה ללמוד אחרי התפילה? אני יכול לומר לעצמי, אני הולך ללמוד אחרי התפילה. המקור כתוב רק “המשכים לקרות” צריך לעשות את הברכות. למה צריך כל יום לעשות את שלוש הברכות?
יש גדר חדש, כמו שהחכמים אמרו שתפילה צריכה להיות בזמנים מסוימים, צריך גם להיות תורה. יש תקנה של תורה בשעת תפילה, כמו שאחרי קריאת שמע ותפילה יהיה שינוי דברי תורה. זה לא אחרי קריאת שמע, זה לפני. הרמב״ם לא אומר מתי. הוא אומר הוא קם.
אני לא יודע. לא ברור לי למה צריך לעשות כל יום. איפה הרמב״ם האחר שהוא מביא? מה הוא אומר עוד דברים? אתה מבין למה? אני לא יודע למה. אה, הוא מסביר למה: קודם שיקרא קריאת שמע. אבל אם קוראים קריאת שמע אומרים הרי בברכות קריאת שמע כבר “אהבה רבה” עם ברכת התורה. כן, כן. הרמב״ם לא אומר זאת כל כך ברור, אבל כך זה נשמע. אבל הוא אומר כן, קודם שיקרא קריאת שמע הוא התחיל שם. קודם הוא אמר כך, הרמב״ם אומר שצריך לעשות זאת כל יום. I don’t understand. אה, פעם אחת אמרו שצריך לעשות זאת כל יום, יש רשמית פעמיים ברכת התורה, כי עכשיו היה סדר אחר. אם הוא לא קורא עכשיו תורה, שילמד לפחות, שילמד כן, ואני תופס לו את הברכות. קודם זה נשמע שיש שתי אפשרויות, רק בזמן שאז צריך. כאן זה נשמע שצריך את שניהם. אין לי מושג למה.
מה לומדים אחרי ברכות התורה
דובר 2: בסדר. והוא אומר, הרמב״ם, איזה… צריך לומר קצת תורה אחר כך. המנהג הוא שאומרים ברכת כהנים. למה? זה קטע יפה של תורה. הרי בשני הפסוקים הוא קורא “צו את בני ישראל”, כלומר קרבן תמיד, נכון? הרי זה משהו שהוא כל יום. ויש מי שאומרים את שניהם, ויש מי שאומרים גם… ברכת כהנים יש לה כנראה את המעלה כי זה גם תפילה וגם מצווה. הם רוצים ללמוד מצווה מהתורה. לכהנים זו מצווה. תפילה? הלכות תפילה, ברכת כהנים? לא, אבל זה קטע של דברי תורה, זו מצווה מהתורה. עצם המצווה של ברכת כהנים. למה זה קטע תורה? זו מצווה. אני מתכוון לומר, יש הרבה מצוות. לא, אבל זו גם תפילה. הם רצו לומר “יברכך ה׳”, זו דרך טובה להתחיל את היום, לומר תפילה קצרה. זו תפילה יפה, תפילה שהקב״ה ציווה לומר. זו לא תפילה, זו ברכה. “יברכך ה׳ וישמרך”, “צו את בני ישראל”. הרי יש מי שקוראים גם “צו”, אנחנו יכולים את כל הקרבנות, אבל הרמב״ם מביא גם “צו”. לא הקרבנות, פרשה אחת. זה קרבן תמיד. כן.
ויש מי שאומרים את שניהם? “איזהו מקומן” כתוב שניהם, גם ברכת כהנים וגם “צו”. ויש גם, לא יש גם, אולי להיפך, כל אחד… “פרק איזהו מקומן” זו משנה וברייתא. הוא אומר גם כאן קצת משניות. זה לכאורה מה שאומרים גם “איזהו מקומן” פרק… ברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”, ואחר כך אומרים “איזהו מקומן” עם… מאוחר יותר. כן, לא אומרים “אלו דברים”, כן. זו משנה. אה, טוב. זו ברייתא? אה, “אלו דברים שאין להם שיעור”. אנחנו אומרים “אלו דברים שאין להם שיעור”. וברייתא? יש מי שאומרים שאפשר לומר את שניהם. הרמב״ם מדבר הלאה… אני צריך ללכת עם התינוק שלי.
זמירות – פסוקי דזמרה
דובר 2: אז, אנחנו למדנו על ברכת התורה. אנחנו עדיין בסדר. אנחנו עדיין כאן. כן. הוא אומר ש… אומרים ברכת התורה. אחר כך הוא אומר, עם עם עם התורה. ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים. נראה שזה המשך של זה. מבין מה אני אומר? אבל הוא קורא לזה זמירות. הוא אומר שזמירות זה דבר בפני עצמו וזה בלי ברכה של ברך… אני לא מבין! אני לא יודע! זה הכל איזה פסוקים שאומרים. עוד פסוקים! לכאורה. חדשים. מה זה הכרה, אני לא יודע. את זה מיד אומרים זמירות זה נגמר להבין את התורה, כולם מעכמע דברי תורה, עכשיו נכנס דבר אחד, מקור זה זמירות ספר תהלים. אם אחד רוצה לעשות את מנהג החכמים זה דבר יפה, הוא לא רוצה זמירות יחולים. החכמים לא היה להם בעיה עם מי שעושה כך. כן… כבר היה, אה, היה לו מנהג של פסוקים למי אלא אחרים. מלבד התהלים של דוד יש לומר את הפסוקים למי אלא אחרים סטטשוודי… הוא יראה שהוא הולך לומר חלק מהפסוקים או מאוחר יותר, יראה בנוסח המחזור.
סדר תפילת היחיד — סיכום הסדר המלא
זמירות — המשך הבירור
תרגום לעברית
דובר 1:
מהם הזמירות מספר תהלים? הוא אומר, מ“תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. הוא אומר שזה שבח אם מישהו רוצה לעשות את מנהג החכמים, זה דבר יפה. הוא לא אומר שחייבים. החכמים שיבחו את מי שעושה כך.
כבר נהגו, אה, תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם, מלבד ה״תהלה לדוד” צריך עוד לומר את הפסוקים לפניהם ולאחריהם, הרי יש “הודו” ו… נראה, הוא הולך לומר חלק מהפסוקים, או אחר כך נראה בנוסח.
והוא אומר, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא הברכה של “ברוך שאמר”. טוב מאוד. הוא אומר, אומרים את הנוסח, נראה את נוסח התפילה. ואותו דבר עשו ברכה לאחריהם, שזה “ישתבח”. כן? ששניהם מדברים על זמירות, שניהם מדברים על שירה נאה. הברכות כולן על הזמירות. טוב מאוד.
הוא אומר, זה נלקח, ברור שזה לא קשור לברכת התורה וזה לא חלק מתורה, אלא זה פסוקים בפני עצמם. בוודאי שזה דבר בפני עצמו. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, וצריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות. בסדר, אני שומע, אני שומע.
ואחר כך יש… טוב מאוד. והוא אומר כך, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. כלומר, הזמירות, המקום שלהם הוא לפני ברכות קריאת שמע. זה העניין. הוא אומר, עוד לפני קריאת שמע יש עוד שתי קטגוריות שעליהן באות ברכות התורה משלהן. כמו ברכות קריאת שמע, יש ברכות התורה שאומרים לפני הפסוקים שקורים, ויש עוד ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע. כן. טוב מאוד.
מנהגים לגבי שירת היום
יש מקומות שנוהגים לפי… אני לא יודע אם לפי זה או לפני זה הוא אמר את זה. הוא אומר, יש מקומות שנהגו לומר בכל יום אחר שמברכין “ישתבח”, אומרים שירת היום. זה לא לפני “ישתבח”, בבית המדרש כתוב שני “ישתבח”. כאן יש רמז למנהגים שאומרים את זה אחרי “ישתבח”. אה, כי “ישתבח” מודים על שירת דוד, שירת הים, שירת דוד. אה, יכול להיות. ואחר כך מברכין על שמע. מישהו כותב שזה הרמז, אולי סתם.
והוא אומר, יש מקומות שאומרים שירת הים… יש יחידים, לא מקומות, יש אנשים שנוהגים לומר שניהם, שירת הים ושירת האזינו. הכל כדי… זה כבר מנהגים. זה הכל עניינים של זמירות, ששירת הים תהיה בזמירות. אמת, אבל זה לא הזמירות הרגילות. השאלה היא רק אם לומר רק שירי דוד, או לומר גם שירי משה רבינו, שירי מרים הנביאה.
מאה ברכות בכל יום
עכשיו למדנו הרבה ברכות. עכשיו נלמד, כמו שאמרתי בתחילת השיעור, שיש גם מספר כמה ברכות צריך לומר כל יום. כן? נכון? אני מתכוון, כאן הוא אומר “חייב אדם לברך”. לא כתוב שזה עניין, לא כתוב שזה עניין. כן, נוסח התפילה שתקנו מקום נוסח התפילה תיקנו. אבל אתה רואה שזה כך.
דובר 2:
בוא נראה, זה הולך לך כך, זה הולך לך כך קודם. המאה ברכות כוללות את כל הברכות שלמדנו עכשיו, פלוס עוד כמה שהוא הולך לפרט לנו.
דובר 1:
לא, אבל אני מתכוון לומר, הסיבה למאה ברכות באה עם המעשה של דוד המלך. ועכשיו הדברים מהגמרא זה דבר כללי של בערך מתי עושים את הדברים. הוא עושה הבחנה בהתחלה עם “חייב אדם לברך”. הוא לא אומר ש״וחייב יש עוד ברכות”.
דובר 2:
לא, אין עוד ברכות. המאה ברכות כוללות את כל הברכות מקודם עם כל הברכות של שמונה עשרה.
דובר 1:
זה הרי דין כללי על כל שאר הברכות. זה מספר. זה מספר. זה לא הלכה חדשה. זה מספר. סתם, חייב אדם לעשות מאה ברכות כל יום. מה זה כל יום? לא ביום אחד, בין עשרים וארבע שעות.
החשבון של מאה ברכות
מה הן המאה ברכות? הרמ״א אומר כך: בפרק זה מנינו עשרים ושלוש. אילו עשרים ושלוש? אין לי מושג. השמונה עשרה של ברכות השחר. כן, אחר כך שלוש של ברכות התורה, מגיעים לעשרים ואחת. אחר כך עוד שתיים של ישתבח והמבורך, זה עשרים ושלוש. ברכות קריאת שמע עוד לא מנינו, נדמה לי. עשרים ושלוש בפרק זה.
אחר כך יש שבע ברכות של ברכות קריאת שמע, בבוקר שתיים ובלילה שתיים, יוצא שבע בסך הכל. מגיעים כבר לכמה? שלושים. אני אוהב לעקוב אחרי המספרים, שנוכל לעקוב.
אחר כך, על ציצית עושים ברכה “וציוונו להתעטף בציצית”. על תפילין עושים ברכה “וציוונו להניח תפילין”. מגיעים כבר לשלושים ושתיים.
דובר 2:
הוא אומר לנו כאן כך, תוך כדי דיבור על המאה ברכות, כי הוא רוצה שתוכל קודם לחשב.
דובר 1:
איך? אחרי סיום הגמרא, כשעושים את זה בסידור.
דובר 2:
לא, אין את זה. זה לא ברכת השבח, זה ברכת המצוות דווקא, עושים מצווה, זה שייך בעצם להלכות תפילין, אבל הוא שם את זה כן כאן, אולי כי זה בכל יום.
דובר 1:
הוא שם את זה כאן כי הוא רוצה לחשב איך יש מאה ברכות כל יום. שואלים אם צריך כל יום להניח תפילין, כאן רואים שצריך כל יום להניח תפילין, צריך לעשות את הברכה, צריך בוודאי לעשות ברכה על התפילין.
אחר כך יש שלוש תפילות כל יום, כל אחת יש שמונה עשרה ברכות, יוצא ביחד עם הכל ביחד, שמונה עשרה כפול שלוש זה חמישים וארבע, עם מה שהיה עד עכשיו שלושים ושתיים, יוצא 86.
שבע הברכות של כל סעודה
אחר כך, אדם אוכל הרי שתי סעודות ביום, בכל סעודה יוצא בסך הכל שבע ברכות. אז ממילא פעמיים שבע זה ארבע עשרה ברכות. והוא עושה חשבון איך יש שבע ברכות לכל סעודה: נטילת ידים, ועל האכילה עושה בתחילה המוציא, ואחר כך שלוש בסוף, יוצא מחזיקים כבר בארבע. אחר כך, על המים תחילה וסוף, מה זה?
דובר 2:
הוא עושה עוד נטילת ידים?
דובר 1:
לא, חוץ מהאוכל. שותה הרי כל יום אדם מים כמה פעמים ביום, אולי פעם אחת ביום הוא שותה.
דובר 2:
כאן כתוב הרי סעודה, כי יין?
דובר 1:
לא ברור, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
עוד שתיים? הוא לא אומר את זה, הוא מדבר על סעודה. אולי בסעודה לא עושים ברכה על המים? בכלל ברכת המזון לא עושה שום הגיון. אולי כתוב שעל לחם עושים ברכה? מים אחרונים יש ברכה?
דובר 1:
לא, הוא מתכוון בוודאי שעושים ברכה ראשונה ואחרונה, אבל אני לא מבין בדיוק, זה אולי נוסף לסעודה, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
כן, אבל הרמב״ם אומר הרי שלא לשתות בזמן הסעודה, אלא אולי עשרים דקות לפני הסעודה, ואז עושים ברכה בורא נפשות. בסדר, ממילא עושים עוד שתי ברכות. בסדר, לא ברור.
דובר 1:
כך הוא אומר, הוא מוסיף שם, או שמתרחצים לפני זה קצת.
דובר 2:
אני לצערי לא מתרחץ כל יום.
דובר 1:
לא הרחצה, הוא שותה מים אחר כך. המים שותים אחר כך, הוא אומר, ההלכה היא, מים שותים אחרי הסעודה, ועושים שהכל עם בורא נפשות. יוצא לכל סעודה יוצא עוד שתי ברכות. עוד שהכל המוציא, ושהכל המוציא. יש שבע ברכות, ביחד פלוס 14 מחזיקים כבר בדיוק ב-100, אתה יודע מה אני כותב כל יום, מי יכול לכתוב כל יום.
הרבי שמעון סופר והסאנזער רב
הזמנים של היום הם, קראתי בשבת, שהרבי שמעון סופר אמר, והשולי משה, כששלחו לו תשובה מהסאנזער רב, הוא אמר, ספר לי על התשובה, הוא אומר, הוא התחיל להתפלל איפשהו תשע, אבל הוא התפלל שעתיים, ואחר כך הרב התיישב ואכלו והוא ערך כל יום טיש בבוקר, ואחר כך נכנסו לחדר שלו, ואחר כך קראו את התשובה, הוא אומר אני יכול גם לכתוב תשובה כזו, אבל זה אחרי לערוך ושחרית בבוקר ולהתעסק עם יהודים.
חמש הברכות הנוספות
בסדר, זה בקיצור בסך הכל בדיוק 100 ברכות המעכבים כל יום, הרמב״ם עושה חשבון, כולל הברכות על הסעודה, זה מעניין. כן, הברכות. הוא טוב. עכשיו, עד כאן אומר הרמב״ם שהיום יש 99 ברכות בשמונה עשרה, יש ארבע ברכות בברכת המזון לא שלוש, יוצא כאן חמש ברכות נוספות.
שבת ויום טוב — הבעיה
עכשיו, שבת ויום טוב יש הרי בעיה. זה לא יוצא, זה מעבר לו סתם דבר לדעת, הרמב״ם. צריך לדעת, לי זה אבל פלוס, לנו עברנו את זה היום בקלות. שבת יום טוב יש הרי רק שבע ברכות. אותו דבר ימים אחרים, לא תמיד חייבים בכל הברכות. הרמב״ם דווקא אומר שיהודי חסר ברכות השחר, אם למשל הוא לא ישן כל הלילה, לא עושה המעביר שינה והמפיל, או לא התירו חגורו, לא עושה אוזר ישראל. זה לא נכנס, שעון. הולך, לא נכנס לבית הכסא לא יכול לעשות אשר יצר.
צריך להשלים אותו, יותר ברכות לפירות, הוא צריך לאכול פירות להוסיף. אני מתכוון זה יפה, לרמב״ם יש קצת קודם, צריך לזכור שלרמב״ם יש גם ההוצאות בלי שום עניין. אז הוא אומר כאן קודם יש לך חמש נוספות, אז פחות מזה, הוא אמר מה צריך לקחת לחומרא, בוודאי, אבל לדעת יש לך כאן חמש נוספות.
אבל שבת לא, שבת לא עוזר, שבת יש רק שבע ברכות. זה העיקר זמן שאין שום נוספות בשבת.
דובר 2:
אבל שבת הוא צריך לאכול פירות, לא בסעודה.
דובר 1:
לא כל כך הרבה פירות. דרך אגב, חסר בשבת הרבה, חמש היוצרות, שלוש מחמש היוצרות אין לנו בשבת, יש רק שבע ברכות. את זה צריך לזכור. זה לא עוזר כל כך הרבה. אז בכל מקרה, אומר הרמב״ם מה עושים? אוכלים קצת ירק ועושים ברכה, אחר כך אוכלים קצת פירות כלומר האדמה ועץ, אז זה הוא מתכוון. אם הוא רוצה, הוא רוצה להשלים למאה ברכות, יכול לעשות ברכות. אבל הוא לא יעשה ברכה לבטלה. הוא לא ילך לעשות ברכה על דבר שאין לו תאווה לאכול.
אבל כאן פתאום חייבים לאכול מה שאנחנו לא מחזיקים בהכרח באכילה, כי אנחנו חייבים למלא את המאה. יום שאנחנו לא מחזיקים מאה, לא מחזיקים מאה. נראה שהרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את המאה.
דובר 2:
נכון, לכן הוא אומר את זה. זה מצחיק. לא רק הרמב״ם, כתוב כבר בגמרא את זה. זה הרמב״ם. אבל יכול להיות שאין גם דין ביום טוב, כמו שמתאים שיהיה שבת ויום טוב. זה ביאור גדול, שזה מגיע בשבת, לפי איך אנחנו עושים שוב ברכה ושוב ברכה.
דובר 1:
אמת, יכול להיות שזה דבר של שבת. הרמב״ם אומר שעל שבת, הוא לא סתם.
סדר תפילות — תפילת יחיד
עכשיו כך, סדר התפילות, והוא הולך על התפילות של יחיד. בציבור יש עוד דברים. אבל תפילה, איך יהודי מתפלל, כך. הוא הולך עכשיו לעשות סיכום של כל הדברים שלמדנו עד עכשיו, אין כמעט חידושים בהלכות אלה.
סדר תפילה כך היא, תפילת יחיד. בשחר משכים אדם, מברך את כל הברכות, התחלנו מאלקי נשמה עד כל כל הברכות. מנינו אחר כך את כל הזמירות, מנינו קורא זמירות, אנחנו קוראים ברוך שאמר עם כל שירי דוד, עם כל ההללוי-ה׳ס, פסוקי דזמרה, ושירת הים, שהוא מזכיר בברכות שלפניה ולאחריה. הוא דווקא אמר ששירת הים, הוא מתכוון זמירות לא מתכוון שירת הים, זמירות מתכוון זמירות. אם למישהו יש מנהג לומר שירת הים, הוא אומר את זה דווקא גם.
וקורא קריאת שמע וברכות שלפניה ולאחריה, אחר כך באה ברכת שמע.
תפילת יחיד vs. תפילת רבים — קדושה
אומר הרמב״ם, כאן יוצא מקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר, כי אין קדושה מהברכה ראשונה שלפניה. אומר הרמב״ם, מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, ממתחילים לחסוך מבי, ואומרים את הקדושה בברכה שנייה, במחיה המתים.
דובר 2:
איפה, הוא מדבר על ברכת קריאת שמע עכשיו. בברכת קריאת שמע, בברכת יוצר אומרים קדושה.
דובר 1:
אה, אבל בברכת יוצר לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, לא אומרים. אומרים רק קדוש קדוש קדוש.
סדר תפילת יחיד — סיום פרק ז׳ מהלכות תפילה
קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אה, יוצא הרי שמקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר.
ומדלגין, לא אומרים קדושה מהברכה הראשונה שלפניו. אומר הרמב״ם, מדלגין הקדושה מברכה ראשונה שלפניו, כלומר ממתחילים את ראש הפינה של רבים. אנחנו אומרים קדושה בברכה שנייה, במחיה מתים. אה, הוא מדבר על ברכות קריאת שמע עכשיו. בברכות קריאת שמע, בברכת יוצר, אומרים קדושה. לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, קדוש קדוש קדוש. אומר הרמב״ם שלא אומרים את זה ביחיד, כי יחיד לא אומר קדושה, כך הכלל. אנחנו נוהגים גם כך, רק לגבי הקדושה של שמונה עשרה. אבל הרמב״ם אומר שיחיד גם לא אומר קדושה, האופנים וחיות הקודש, כל החלקים, קדושת יוצר. איך זה בא, יש מחלוקת. המחבר פוסק כך כמו השולחן ערוך, שלא אומרים דווקא קדושה, והרמ״א אומר שמותר לומר קדושה גם ביחיד.
סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות
דובר 1:
אבל כשמסיימים גאל ישראל, הברכה השנייה, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. כאן מביא הרמב״ם את המצווה, שכל מי שמתפלל יסמוך גאולה לתפילה. והוא מתפלל תיכף ומיד כשהוא מסיים את התפילה יבקש על הגאולה. כאן זה המקום הנכון לבקש או להודות על הגאולה. גאולה היא הברכה השנייה. הנקודה היא רק שהוא, שהוא, שהוא, לא שבעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הם שני דברים אחרים, אלא יש עניין שעושה את כל זה לחטיבה אחת.
דיון: מה המשמעות של “גאולה” ב״גאולה לתפילה”?
דובר 2:
אבל האם גאולה, האם יש רמז? מה זה גאולה? אני מבין שזה גאולה. הגמרא לא אומרת על… רק הלשון. לא, זה רק לשון גאולה. יש פסוק על זה. אבל בעצם, אני לא יודע מה כתוב.
דובר 1:
בסדר, אני צריך לסיים את זה פשוט. כן, הלאה.
בקיצור, אני רק מוציא, גאולה לתפילה זה חידוש, אבל צריך לחבר ברכות קריאת שמע. בעצם זה שתי מצוות אחרות שאין להן שייכות. כן, שאפשר לעשות בזמנים אחרים. אפשר עם העבד אפשר היום גם לעשות אחרת. כן, כן.
הגמרא אומרת משל, ר׳ סלמי… בסדר, בוא נזוז. ר׳ סלמי מביא משל, בהמה כשמלך בא, ובא המלך ושואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך. בוודאי, הוא שואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך.
דובר 2:
אני לא מסכים עם גאל ישראל. גאולה היא… גאולה היא… גאל ישראל מתכוון יציאת מצרים. גאולה היא הזכרת יציאת מצרים. גאולה היא התפילה… רגע, מה זה אמור להיות? לא, אבל מה, גאל הוא עוד כזה איך גאולה מוסבר בגאולות במצרים.
דובר 1:
כן, הנקודה היא רק שאפשר להסתכל על זה כמו המשך של שבח, מסדרים שבחו של מקום, ואחר כך מתפלל. ואחר כך מתפלל, אז שמים את זה גם לתפילה, ואחר כך באה תפילה.
אממ… ממילא עכשיו זה זמן טוב להתפלל על הצרכים שלו. מתפלל מעומד כמו שאמרנו, כל מה שלמדנו. טוב מאוד. הוא עומד. עכשיו הוא עומד. טוב מאוד. אה, הרמב״ם אומר שהוא יעמוד כבר בגאל ישראל. משמע שהוא יעמוד קודם, שיוכל מיד… כדי שתהא תחילת תפילה ממש.
סדר אחרי שמונה עשרה — נפילת אפים ותחנונים
דובר 1:
וכשהוא מסיים, הוא יושב, והוא עושה נפילת אפיים ותחנונים, שזה למדנו קודם. הרמב״ם קורא לזה השתחוואה, נכון? כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. כאן באה התחינה שבאה עם נפילת אפיים. כנראה, אחרי נפילת אפיים, עומדים, ואומרים עוד קצת תחנונים ותחנונים כמו שאומרים שוב יהי רצון, תהילה לדוד, שוב תהילה לדוד, ויתחנן כפי כוחו, ושוב מתחנן כפי כוחו, מה חסר עוד? כבר התפלל פעמיים, ויפטר למעשה, והוא ילך לעשות מה שיש לו לעשות. כן, טוב. הוא נפטר, הוא אומר שלום, והוא הולך הלאה, הוא הולך לעבודה.
סדר תפילת מנחה
דובר 1:
אחר כך במנחה, הוא מתחיל שוב תהילה לדוד בישיבה, ידעו שצריך לשבת במנחה לפני אשרי, כי לא מתנהגים כך, שצריך להתפלל שוב תפילת המנחה, זה דבר שנתפס. כן, על מספר תפילת המנחה. הליטאים שהולכים למנין ליטאי יכולים לראות את זה, יושבים לפני אשרי.
אחר כך כשהוא מסיים, הוא עושה הלאה את כל אותו הדבר, אל תהי רשע בפני עצמך, זה עוד סוף של התחנונים שאחרי התפילה למעלה. כן, אתה צריך לומר תהילה לדוד, הוא אומר שוב.
סדר תפילת ערבית
דובר 1:
מעריב אותו דבר, קודם הוא אומר קריאת שמע וברכותיה לפניה ולאחריה, אותו דבר שוב תפילה, מתפלל מעומד, כשיש לו מי שיענה אמן, ויפטר. אה, צריך לשבת קצת, נפש כל חי, צריך לשבת אחרי עמידה של שמונה עשרה ברכות. אה, לא אומרים נפילת אפיים במעריב, זה הרמב״ם אמר.
אבל הוא יושב. הרמב״ם לא היה לו שם קדיש ולא עלינו, אבל הוא מדבר כאן על יחיד, תפילת יחיד. מחר בפרק הבא נראה יחיד וקדיש.
בהמשך אחרי תפילת ערבית, הרי זה משובח. אה, זה הרמב״ם אמר שיש יחידים שאומרים תחנון במעריב, הרמב״ם אומר כאן שהרי זה משובח.
דיון: השכיבנו וסמיכת גאולה לתפילה
דובר 2:
הרמב״ם שואל, מהיכי תיתי אתה אומר בשחרית סמיכת גאולה לתפילה, אתה אומר שוב אחר כך, מה הפשט? התירוץ הוא, סמיכת גאולה לתפילה, אבל עכשיו יש ברכה אחרת שצריך להסמיך לתפילה. בקיצור, הגמרא אומרת שאפשר כך כמו שאני אומר, או מה שיכול להיות כמו שאתה אומר.
האם גאולה לתפילה מכוונת לברכה של גואל ישראל ספציפית, או שזה מכוון לגאולה עצמה של הברכה? ספציפית הברכה עצמה היא החומרא. האפשרות הזו פוסקת כך על דרכי, שגאולה לתפילה, היינו גואל ישראל עם השכיבנו, זה סמיכת גאולה לתפילה. לא נכון, סתם הגמרא אומרת שהשתא דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, מה זה אומר כגאולה אריכתא?
דובר 1:
הנקודה היא, אני שומע, אתה אומר פשט טוב, לפי דרכי זה פשט טוב. חשבתי תמיד שזה פסוקי דזמרה, רוצים איתו. הוסיפו עוד ברכה. זה עדיין חלק מהתשובה.
דובר 2:
אתה מתכוון שהמילה “גאולה” ב״גאולה לתפילה” מכוונת למילה “גואל ישראל”?
דובר 1:
לא, זה מכוון שהברכה היא קריעת ים סוף. לא ברור. אני שומע, אני לא יודע. זה לא מסתבר על דבר כל כך חמור שאולי יש לך נקודה. אולי. אבל מעולם לא חשבתי שזה הפשט של הנקודה. חשבתי שהפשט הוא, כמו שכל דבר הוא מלכות והנהגה. אחרי שהסידור עומד… למדו כמה דברים. אם הסידור כבר עשה את התקנות, הולכים עם הסידור, אין בעיה.
סיום
דובר 1:
אוקיי, בכל מקרה, עד כאן, אנחנו כבר זמן רב מאוד, שעתיים השיעור. עד כאן זה פרק ז׳ של התפילה. יפה.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 7 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur — Rambam Hilchot Tefillah U’Birkat Kohanim, Chapter 7
—
Introduction: Structure of Chapter 7 in Hilchot Tefillah
The Rambam transitions from the laws of Shemoneh Esrei (Chapters 1-6) to new types of prayers and blessings that Chazal instituted besides the three daily prayers.
Explanation: Until now the Rambam has taught: (1) how the laws of prayer developed; (2) who is obligated; (3) five fundamental things that constitute prayer; (4) eight conditions for prayer to be valid. Now comes a new category: blessings and prayers besides Shemoneh Esrei.
Insights:
1. The Rambam’s order — structure over chronology. The Rambam doesn’t follow the chronological order of the day (Modeh Ani, Birchot HaShachar, Pesukei D’Zimra, Shemoneh Esrei…), but rather follows a structure of importance: first Kriat Shema (d’oraita), then Shemoneh Esrei (d’rabbanan but the essence of prayer), then blessings (a weaker level of rabbinic enactment). The order of daily prayer he brings only later in the chapter, and even there, when he comes to Shemoneh Esrei, he only says “and recites Shemoneh Esrei” without the text. This shows that the Rambam’s sefer is not a siddur/Shulchan Aruch, but a halachic work with structure. However — in Hilchot Kriat Shema and Hilchot Tefillah specifically, something Shulchan Aruch-like emerges, because these are the two matters that the Torah placed in time.
2. What did Chazal actually do by instituting prayer — a dispute. One approach: Chazal’s enactment is primarily a chesed project. They “closed the Gemara” and sat down with simple people — women, servants, minors, people with “stammering tongues” — and provided them with a language for prayer. The essence of mentioning Hashem already exists, but Chazal helped with the text. Therefore one cannot necessarily be precise in every word of the prayer text like Torah study, because the text is made like a piyyut — something people can easily remember. Other approach (R’ Yitzchak): The text that the Rambam brings in the siddur is indeed precise and one can derive from the language.
3. Is constantly mentioning Hashem a d’oraita obligation? Prayer itself is d’oraita (without a shiur — without a specific time, text, or number). Chazal added three things: (1) times (how many prayers per day); (2) text; (3) specific times. The question is: Is the constant mention of Hashem (at every event of the day — waking up, going to the bathroom, putting on tzitzit, putting on tefillin) also d’oraita, and Chazal only added a text? Argument for yes: This is included in ahavat Hashem / remembering Hashem’s existence, which is certainly d’oraita. Argument for no: The Rambam’s approach to mitzvot is that a mitzvah means a specific action, not just an idea. The idea of remembering Hashem is d’oraita, but the specific action of blessings is d’rabbanan. The Chatam Sofer’s approach (built on the Ramban) — that on Chanukah/Hallel/Purim there is a d’oraita obligation to thank Hashem, and the Hallel/Megillah is just an enactment — doesn’t fit with the Rambam’s approach, because for the Rambam, when he says a mitzvah, he means the action, not the idea.
4. Parallel between prayer and blessings in Chazal’s enactment. For prayer, Chazal instituted three things: times (3 prayers), text, specific times. For blessings they instituted parallel things: (1) amount — one hundred blessings each day; (2) time — not an hour of the day, but an “et” — when one rises, when one enters the bathroom, etc.; (3) text — the text of the blessings. This shows that blessings are parallel to prayer — Chazal took a beautiful, natural thing (thanking Hashem) and made from it a formal order.
5. Can one fulfill the obligation with a different text? The Rambam sounds like he holds that the text is me’akev — he brings the entire siddur into his sefer. Other Rishonim say explicitly that one does fulfill the obligation with a different text — proof: many early Ashkenazic authorities allowed themselves to write their own text for Birkat HaMazon, and didn’t hold that one must look in the Gemara for the text. Proof that text is not completely me’akev: one can pray “in any language” — the Rambam himself says regarding Kriat Shema that when one says it in any language one must make a good translation, but not exactly.
6. What is the essence of the enactment — obligation or good advice? One approach: Chazal were like a chesed organization — the person who used to pray in stammering language was never obligated with the specific text. He fulfills his prayer obligation with what he says — even if he thinks each night of a specific trouble. Other approach: After Chazal made the enactment, it is already a halacha, a mitzvah.
7. Can one derive substantive obligations from the text? One side: One can see in the text like a hint of what one should think — for example, at night one mentions death, yetzer hara, bad dreams; in the morning one speaks of a new neshamah. Strong counter-argument: This leads to foolishness — people will say “it says here that one must pray for this every morning,” when in truth nothing like that is stated. For example: “Matir asurim” is not an obligation to feel like one is imprisoned — it’s simply a beautiful language (from a verse) for being able to move one’s limbs in the morning. Insight: The language of prayers is primarily a poetic elevation of what a person would naturally say — not a source for new obligations or principles of faith.
8. Double texts in our siddur. In our siddur there are blessings that are essentially a second text of the same thing. For example, the “Atah Hu” / “L’El Olam” text with the blessing “Baruch HaMekadesh Shimcha BaRabim” — this is essentially a different text of Birchot Kriat Shema, built with the same structure (two blessings before, two blessings after). This proves that there were different texts in circulation.
[Side note: Tzedakah before prayer] The Rambam doesn’t mention in Hilchot Tefillah that one should give tzedakah before prayer, but in Hilchot Matanot Aniyim he does say that one should give tzedakah before prayer.
—
Halacha 1: Birkat HaMappil — When a person goes to bed to sleep at night
The Rambam’s words: “When a person goes to bed to sleep at night, he blesses: Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam HaMappil chevlei sheinah al einai u’tnumah al af’apai, u’ma’ir l’ishon bat ayin… Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokai shetashkiveini l’shalom… v’al yevahiluni ra’yonai v’chalomot ra’im v’hirhurim ra’im, u’shetehei mitati sheleimah lefanecha, v’ha’er einai pen ishan hamavet… Baruch Atah Hashem HaMa’ir l’chol ha’olam kulo bichvodo.”
Explanation: When a person goes to bed to sleep at night, he says the blessing of HaMappil. This begins the order of nighttime, after Ma’ariv.
Insights:
1. “HaMappil chevlei sheinah al einai” — poetic language: Hashem “throws down little ropes” of sleep upon the eyes. Little angels with ropes pull down the “window shades” of the eyes.
2. “U’ma’ir l’ishon bat ayin” — the same Hashem who causes sleep also awakens — He illuminates the pupil of the eye. In nature people wake up when the sun shines into their eyes — this fits with the language.
3. Yetzer hara, pega ra, chalomot ra’im, hirhurim ra’im — at night come different types of troubles: (a) yetzer hara / pega ra — during the day he saw forbidden sights, and at night they come back “to revisit”; (b) bad dreams; (c) hirhurim ra’im — this doesn’t mean improper thoughts, but rather fears, worries, stress, OCD — everything a person would today take to a therapist. Insight: The blessing includes everything a person might need at night — both spiritual trials and physical/emotional fears.
4. “U’shetehei mitati sheleimah lefanecha” — different interpretations: (a) Rabbeinu Bachya: A continuation of yetzer hara — if a person has a nocturnal emission, one must change the sheets; (b) Rabbeinu Manoach: “She’ta’avod ishto v’teiled banim hagunim” — that his wife should bear proper children; (c) Insight: “Mitati” can mean the wife, as Rabbi Chanina said “beiti zu ishti”. When a person goes to sleep with his wife, “mitati sheleimah” is a blessing on the union — that proper children should result. This is also connected to Yaakov Avinu’s request that all children should be proper. It doesn’t mean literally that the physical bed should be whole.
5. “L’chaim ul’shalom” — one asks that one should rise from bed to life and peace. Insight: The bed “charges” the person at night — it gives him life and peace.
6. “V’or einai pen ishan hamavet” — earlier he said that Hashem awakens with light, but sometimes a person doesn’t get up — the eye can “die”. Insight: “Ishan hamavet” is an alliteration with “ishon bat ayin” — when the pupil is already dead, no light helps. The verse in Tehillim says “pen ishan mavet” (without the hei), but the blessing text says “ishan hamavet” — it’s the same thing.
7. “Baruch Atah Hashem HaMa’ir l’chol ha’olam kulo” — “l’chol ha’olam” — when you go to sleep, Hashem is already illuminating somewhere else in the world. In London it’s already light when in your place it’s night. Somewhere else they’re already saying “Modeh Ani”. This fits with the Gemara’s question of where the sun goes at night.
—
Halacha 1 (continued): Kriat Shema She’al HaMitah
The Rambam’s words: “And he recites the first parshah of Kriat Shema, and if drowsiness overcomes him, he recites even just the first verse, or one verse of mercy, and sleeps.”
Explanation: After Birkat HaMappil one reads the first parshah of Kriat Shema. If one is very tired, even the first verse alone is enough, or even one verse of mercy.
Insights:
1. Why Kriat Shema again? We already said Kriat Shema at Ma’ariv (the Torah obligation of Kriat Shema). Two possibilities: (a) It’s a kamea — a protection for sleeping; (b) But the Rambam holds one may not make kame’ot — so he must understand it differently. The Rambam’s approach: It’s not an obligation, but a “korei” — a good thing, a good custom. He didn’t make it an obligation. This fits with Rav Hai Gaon’s approach which the Rambam brings.
2. “V’im nit’orer sheinah” — if he’s already tired, even the first verse alone is enough. This shows it’s not a strict obligation, but a good practice.
3. The reason for Kriat Shema al HaMitah — salvation from yetzer hara and bad dreams. This is a type of hishtadlut — like one tells children “review something” or “count to thirty” so they won’t start thinking bad thoughts. A good thing is to go to sleep with divrei Torah, so there won’t be any yetzer hara thoughts or bad dreams.
4. Parallel to the Kohen Gadol on Erev Yom Kippur: Essentially what is done for every Jew is the same as what was done for the Kohen Gadol on Erev Yom Kippur — they would read things to him to distract him from bad thoughts. The difference is that there they didn’t let him sleep, because the last thoughts before sleep come back to visit in the morning.
5. Question: Why isn’t there a parallel Kriat Shema upon waking? Just as at Ma’ariv there is Kriat Shema with blessings, and afterwards one says extra Kriat Shema right when going to sleep — seemingly there should be a parallel in the morning: right when one gets up one should say at least one verse, even if one doesn’t go to shul. We don’t see that there is such a thing, but it’s suggested that it’s a good custom.
6. Practical halacha — the essential law. The Rema says: One must say Birkat HaMappil, and read the first parshah if one has strength; if not — just the first verse. This is the essential law, not the long text that appears in the siddur.
7. “Al mitati” — one doesn’t need to wash beforehand. “Al mitati” means literally on the bed. The Rema wouldn’t have ruled that one should wash before the prayer al hamitah. The innovation that one should wash was from other Rishonim. When the Rema says one must wash before praying, he’s speaking of prayer (in shul), not the prayer that is at home — because this is still part of the night.
8. Practical difference: All the laws of prayer (clean place, etc.) don’t apply to Kriat Shema al HaMitah. If the person is in bed and it’s not a clean place, one has children — one says it anyway. The Rema says explicitly “even if his wife sleeps with him” — it’s permitted. This is the law of the Gemara, the law of the Rema, and also the custom of the Arizal.
9. Tefillat HaDerech and Kriat Shema She’al HaMitah — a comparison. The Rambam doesn’t mention Tefillat HaDerech explicitly — he only makes a short prayer instead of Shemoneh Esrei where one asks for life on the journey. A person who is on the road, doesn’t he also need to say Kriat Shema she’al hamitah when he returns? At night one worries about dreams and death — these are specific thoughts that come when going to sleep in bed. A person who has been traveling on the road had other worries. But if he goes to sleep on the road, he has the same matter. The main insight: It’s not an obligation in a technical sense, it’s a “lifestyle” — like the order of a person’s day.
—
Halacha 2-3: Blessing “Elokai Neshamah” — When he awakens from his sleep
The Rambam’s words: “At the end of his sleep, when he awakens from his sleep, he blesses: Elokai, neshamah shenafachta bi tehorah hi. Atah veratah, v’atah yetzartah, v’atah nefachtah bi, v’atah meshamrah bekirbi, v’atah atid lit’lah mimeni, v’atah atid l’hachzirah bi l’atid lavo. Kol zman shehaneshamah bekirbi modeh ani lefanecha Hashem Elokai v’ribon kol hama’asim. Baruch Atah Hashem HaMachazir neshamot lifgarim meitim.”
Explanation: When a person gets up at the end of sleep, he makes this blessing. If he gets up in the middle of the night and wants to sleep more, he doesn’t yet need to make the blessing (Kesef Mishneh, Rabbeinu Manoach).
Insights:
1. The Rambam’s text doesn’t say “tehorah” like in our text (“Elokai neshamah shenatata bi tehorah hi”). The Rambam translates: “shehi tehorah” — the soul which is pure — You created. When a person wakes up it’s as if Hashem has blown into him a soul anew.
2. Neshamah — what does it mean according to the Rambam? The Rambam holds that in Sefer HaTorah the word “neshamah” doesn’t appear even once in the sense of nefesh hasichlit — “neshamah” means koach hachaim, the power of life. But if one says like the Ramban that neshamah means nefesh hasichlit, it fits much better with the blessing: when one sleeps, the nefesh hachiyunit remains (the person lives), but the intellect goes away — and this is what returns in the morning.
3. “V’atah meshamrah bekirbi” — Hashem guards the soul, He keeps it with the person. While one lives, He gives it, He keeps it, He ensures it remains.
4. “V’atah atid lit’lah mimeni” — death is viewed as Hashem taking away the soul — He gave the soul to the body, and He takes it back.
5. “V’atah atid l’hachzirah bi l’atid lavo” — I believe in techiyat hameitim. “L’atid lavo” means for the future — it has a connotation of eternity, not just tomorrow morning. One can interpret “l’hachzirah” on every morning (each night the soul goes away, each morning it returns), but the plain meaning of “l’atid lavo” points to techiyat hameitim, not the daily cycle.
6. “Kol zman shehaneshamah bekirbi modeh ani lefanecha Hashem Elokai v’ribon kol hama’asim” — after saying that Hakadosh Baruch Hu breathes, guards, and will take back the soul — the conclusion is: as long as the soul is within me, I have one thing to do — to give thanks. Because this won’t be possible to do in the future to come (as it says “lo hameitim yehalelu Kah”), this is a special opportunity.
7. “Ribon kol hama’asim” — why this title specifically here? The soul is the power that makes possible all the actions of a person. When Hakadosh Baruch Hu returns the soul, He is thereby the true “Ribon kol hama’asim” — because without the soul the person couldn’t do anything. Through this Hakadosh Baruch Hu is the Master of all deeds.
8. “Tehorah” — connection to Tefillat HaMappil. At HaMappil we ask “al yevahiluni chalomot ra’im v’hirhurim ra’im”. When one gets up in the morning and can say “tehorah hi” — it means one didn’t have any pega ra at night. If a person wakes up full of desires or full of sadness, he can’t properly say “tehorah hi”. “Tehorah” means refreshed, with clarity — like a spring of living water that purifies the person.
9. “HaMachazir neshamot lifgarim meitim” — connection to “yishan hamavet.” The end of the blessing mentions again the motif from before — “v’or einai pen ishan hamavet” — because perhaps death can spend the night. “Thank you Creator, You have returned my soul to me.”
10. “Elokai neshamah” is not from the same author as HaMappil. The texts of “Elokai neshamah” and “HaMappil” are very different in their view of sleep. In “Elokai neshamah” the person is a “peger meit” — sleep is like death. This is different from HaMappil’s perspective. If it were the same poet, he would have continued with the same themes (light, yetzer hara).
11. Why doesn’t “Elokai neshamah” begin with “Baruch”? Rishonim ask: A blessing must begin with “Baruch”. The answer: “Elokai neshamah” is a berachah hasmuchah lachaverta — it’s a continuation of the blessing of HaMappil that was said before going to sleep. But the texts are substantively very different, which weakens this answer.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “HaNotein LaSechvi Binah”
The Rambam’s words: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam HaNotein lasechvi binah lehavchin bein yom uvein lailah.”
Explanation: A blessing on hearing the rooster crow, or on the person’s ability to understand the difference between day and night.
Insights:
1. Dispute among commentators: What does “sechvi” mean? Two approaches: (a) “Sechvi” means the rooster; (b) “Sechvi” means the understanding/intellect of a person — the person’s ability to understand the difference between day and night.
2. If “sechvi” means the person: The innovation is: The person catches the signal from the rooster, which another animal doesn’t catch. This itself is an innovation — that the person has a special understanding to comprehend natural signs.
3. Order of the day — why neshamah before sun. “Elokai neshamah” comes before Birkat Yotzer (which speaks of the sun): According to the order of the day one gets up before alot hashachar, when there’s still no sun. The soul returns before the sun shines. Therefore we speak first of the soul, and later at Birkat Yotzer we speak of the sun.
4. The rooster crows before alot. The rooster crows very early, before alot hashachar — he knows it’s going to become light. This fits in the order: first soul (Elokai neshamah), then rooster (HaNotein lasechvi), then light (Yotzer or).
[Digression: Lithuanian rooster vs. Chassidic rooster] A humorous comment: The “Lithuanian rooster” is the end of day (he gives mussar), and the “Chassidic rooster” is the beginning of day. Also a joke: One says “HaNotein lasechvi binah” at quarter to twelve, and another tells him “the rooster you’re making a blessing on is already in the soup.” This came about because all the blessings were put in the siddur together, but according to the Rambam one should say them on the clock — each blessing when the moment comes.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Malbish Arumim”
The Rambam’s words: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam Malbish arumim.”
Explanation: One says this when getting dressed, because one slept naked (or almost naked).
Insights:
1. Hakadosh Baruch Hu is the first “Malbish arumim.” Hakadosh Baruch Hu instilled in Adam and Chavah the feeling of shame, and He was the first who dressed them (kitnot or). Since then it lies in our nature that we get dressed.
2. “Atah nefachta bi” — does it mean Adam HaRishon or me? When one says “atah nefachta bi” — does it mean that Hakadosh Baruch Hu blew into Adam HaRishon (and since then it’s so for every person), or does it mean literally me, every morning?
3. Does Hakadosh Baruch Hu do it now or did He place it in nature? Hakadosh Baruch Hu does everything now. All blessings — “HaMotzi lechem”, “Borei pri hagafen” — mean that Hakadosh Baruch Hu does it now. When a person makes bread, Hakadosh Baruch Hu is the one who brings it forth. This is the entire foundation of prayer.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Oter Yisrael BeTifara”
The Rambam’s words: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam Oter Yisrael betifara.”
Explanation: This blessing is made when putting on a head covering.
Insights:
1. This refers to the kappel/hat — a Jewish symbol. Something that distinguishes Jews from non-Jews. A yellow patch (as in the Middle Ages) is not “Oter Yisrael betifara” — what kind of decree is that? But a beautiful shtreimel, which distinguishes Jews from non-Jews, that is indeed “Oter Yisrael betifara.”
2. Practical recommendation: When Jews spend six thousand dollars on a shtreimel — which is the essence of Shabbat — one should on Erev Shabbat when putting on the shtreimel make “Oter Yisrael betifara” with intention. When people stand in the shtreimel store and look in the mirror, they should better approach the mirror and thank Hashem “Oter Yisrael betifara.” The only time one should look in the mirror is at “Oter Yisrael betifara.”
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Pokei’ach Ivrim”
Explanation: Connected with rubbing the eyes — when it’s still dark and one is sleepy, one rubs the eyes to see better.
Insight: People who put on glasses in the morning should make “Pokei’ach ivrim” then — this is literally “opening the eyes.”
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Matir Asurim”
The Rambam’s words: When he sits up in bed, he makes “Matir asurim.”
Explanation: He’s no longer lying down, he’s sitting — his limbs are free, he can move.
Insights:
1. “Matir asurim” refers to the “chevlei sheinah” — sleep has as it were bound him, tied him to the bed, and now he is freed.
2. Important principle: “The blessing comes on the action, and not the action because of the blessing.” One doesn’t do an action in order to make a blessing — one makes a blessing because one does an action. One cannot be ma’avir al hamitzvot — each blessing is demonstrated with the action.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “HaMa’avir Sheinah Me’einai U’tnumah Me’af’apai”
Explanation: When a person rubs out his eyes and begins to wake up.
Insights:
1. The person is still in bed — he has already gotten dressed (clothes, kappel), but he’s not yet out of bed. All the blessings until here are made in bed.
2. Different people have a different order — some make “HaMa’avir sheinah” before getting dressed. But the blessings were indeed instituted with a certain sequence, according to who instituted them.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Roka HaAretz Al HaMayim”
The Rambam’s words: “When he swings his legs over the bed and places them on the ground” — when he puts his feet on the earth, he makes “Roka haaretz al hamayim.”
Explanation: A blessing on ma’aseh bereishit — Hashem made it so the earth should be on the water, we don’t sink in.
Insights:
1. What is the connection of “Roka haaretz al hamayim” to getting up? The plain meaning is reversed — one wanted to make an order of prayer where one thanks Hashem for everything, and it was arranged according to the order of getting up. It’s not that one must remember to give thanks — it’s that one wants to make a comprehensive prayer, and it was fitted to the order of the day.
2. Other Rishonim: It says in other Rishonim that it’s made on “minhago shel olam” — general gratitude for creation, not just for the specific moment.
3. Ship analogy: People used to be on boats — on a ship one can lie down, but when one stands up everything shakes. When one stands up on earth, it doesn’t shake — this is “Roka haaretz al hamayim.” Yonah HaNavi, when he came home from the sea, certainly said “Roka haaretz al hamayim” with great intention.
4. Without the second day of ma’aseh bereishit everything would have been water — a person like a fish would never be able to truly sleep.
—
Halacha 3 (continued): Blessing “Zokef Kefufim”
The Rambam’s words: When he stands up, he makes “Zokef kefufim.”
Explanation: A person can stand straight — not like a snake or a bear, but on two feet.
Insight: This comes after “Roka haaretz al hamayim” — first he puts his feet on the earth, then he stands up straight.
—
Halacha 4: Netilat Yadayim Shacharit — Blessing “Al Netilat Yadayim”
The Rambam’s words: Afterwards he washes his hands, makes the blessing of mitzvot “asher kidshanu bemitzvotav vetzivanu al netilat yadayim.”
Insights:
1. Which mitzvah is it to wash hands in the morning? “Asher kidshanu bemitzvotav vetzivanu” — where is the command? The Rambam has in Hilchot Tefillah listed “taharat yadayim” as one of the five things that prevent prayer. Netilat yadayim shacharit is a condition for prayer — a mitzvah d’rabbanan. Perhaps it’s a takkanat Ezra.
2. All the blessings until here were before netilat yadayim — he hasn’t yet washed his hands. This shows that Birchot HaShachar are not dependent on netilat yadayim.
—
Halacha 4 (continued): Rochetz Panav — Washing the face
The Rambam’s words: “Rochetz panav yadav v’raglav” — afterwards he washes his face.
Insights:
1. Difference between netilat yadayim and rochetz panav: Both are for prayer, but they are two separate things. Netilat yadayim is taharat yadayim, and rochetz panav is a separate condition for prayer.
2. The main matter of washing the face: It’s not because it’s dirty — it’s because he’s sleepy. The essence is to remove the “sleepiness” from the eyes. This wakes him up.
—
Halacha 4 (continued): Prayer after washing — “Al targileini lidvar mitzvah / aveirah”
The Rambam’s words: After washing one makes a prayer: “Al targileini lidvar aveirah, v’al tevi’eini lidei chet… v’targileini lidvar mitzvah.”
Explanation: Earlier one asked for good dreams (when sleeping), now one asks for good deeds.
Insights:
1. Habits: Once one becomes acc
Habits: Once one becomes accustomed, one does it again and again. He asks Hashem that he should have good habits — he should do mitzvot. Good habits bring a yetzer tov, good middot.
2. Connection to Hilchot Teshuvah: The Rambam in Hilchot Teshuvah says that one cannot ask Hashem to force him (because one has free choice). Answer: One doesn’t ask that Hashem should compel him — one asks that he should have good habits, a good environment, which makes it easier. This is derech hateva — if a person has good habits, it goes easier for him; if not, he has difficulty doing teshuvah. This doesn’t contradict free will.
—
Halacha 5: Prayer “Lihiyot l’rachamim b’einecha uv’einei chol ro’ai”
The Rambam’s words: A person asks during the day when he goes out among people, that he should have chen v’chesed v’rachamim in the eyes of all who see him.
Explanation: One asks that the people with whom one deals should have a good eye toward him.
Insights:
1. “B’einei chol ro’ai” is precise: A person only needs to worry about the people who see him, not about people in another city who don’t think of him. This refers to the practical people with whom one interacts.
2. Rabbeinu Yonah is quoted: “Mi she’eino nosei chen b’einei ro’av, ein lo l’ma’aseh kavod, v’tov moto mechayav” — a person whom no one can stand, is like a “peger ra”, it’s not a life. One must be a person whom others enjoy being with.
3. The order of the blessings: First one asks for prayer and mitzvot, afterwards one already speaks of going out among people — parnassah, success, chesed v’rachamim.
4. “Chasadim tovim” — a double language — there are also chasadim that are not good. This is a Chassidic phrase.
5. “Gomeil chasadim tovim” — the Rambam doesn’t read “l’amo Yisrael” — this means that “gomeil chasadim tovim” also applies to non-Jews. Not only do you ask for life and chesed v’rachamim, but everyone asks for it — it will be a world where there’s enough for everyone.
—
Halacha 6: Laws of Beit HaKisei — “Hitkabdu Mechubbadim Kedoshim”
The Rambam’s words: Before one enters the bathroom one says: “Hitkabdu mechubbadim kedoshim mesharetei elyon, v’shimruni shimruni ad she’ekanes v’etzei ki zeh darcham shel bnei adam.”
Explanation: One takes leave from the angels / good thoughts that accompany the person, because in the bathroom Torah and holiness don’t fit.
Insights:
1. The Rama MiPano’s foundation: A person who thinks good thoughts — Torah, holy contemplations — the thoughts come back and accompany him. He learns Masechet Chagigah, Masechet Sukkah, and this accompanies the person. The “mechubbadim” are the divrei Torah and good thoughts that one is in the midst of thinking.
2. Parallel to sleep: There are two times when the body works hard and the neshamah (koach habocher, koach ha’oyin) is not active: (a) when one sleeps, (b) when one is in the bathroom. At sleep one says “Elokai neshamah” when waking up; at the bathroom one says “Hitkabdu” when entering — both times one puts aside the neshamah/spiritual connection.
3. Great discussion about angels according to the Rambam: A strong argument against the widespread misconception that “Rambamists” don’t believe in angels. The Rambam believes very much in angels. In Hilchot Yesodei HaTorah it states explicitly: “V’chol nusach tzurot l’chol ba’al tzurah al yedei malach” — everything that exists in the world comes through angels. The Rambam is only explaining that an angel is not a physical thing with wings, but a spiritual/intellectual being — just as Hashem is not physical. There’s no contradiction that the Rambam brings the text “Hitkabdu” — he has his way of understanding it in accordance with Yesodei HaTorah. Just as “atah nefachta bi” doesn’t mean that Hashem has a mouth that blows, so “Hitkabdu” doesn’t mean that angels stand physically at the door.
4. Against the Acharonim who say one shouldn’t say “Hitkabdu” because we don’t consider ourselves tzaddikim that angels should be around us: This is not a level thing. This is how the world works — angels guide the person constantly, it’s not dependent on levels. The Arizal said one should indeed say it.
5. “Shimruni” — two interpretations: (a) “Wait for me” — from the language “over v’shav al haderech” — wait for me until I come out of the bathroom. This is not a request for protection, but a request that they should wait. (b) “Guard me” — on a different level.
6. Is this praying to angels? The Rambam forbids “serving” angels, not simply speaking to them. All communication — whether to Hashem or to angels — are only “mitzideinu” (from our side). Just as prayer to Hashem doesn’t work such that He “answers back” in a simple sense, so too with angels.
7. Why must one “send them away” if they don’t go in anyway? Certainly they don’t go in even without this text. But this is for the person — so he should remember that he’s putting aside the spirituality. Just as all blessings are for the person, not for Hashem or for the angels. One cannot say “Baruch Atah Hashem” in the bathroom — the spirituality doesn’t fit there.
8. Two families of companions: (a) Good thoughts, Torah contemplations, dreams — one type; (b) yetzer hara and yetzer tov (angels) — another type. One can perhaps connect all the blessings together.
9. All blessings are for the person himself — not for Hashem and not for the angels — so he should remember. The King does His thing anyway; the question is what the person knows and understands. The one who doesn’t say “asher kidshanu bemitzvotav” — angels don’t accompany him in his subjective experience, he doesn’t grasp it. But the King continues without him.
—
Halacha 6 (continued): Blessing “Asher Yatzar”
The Rambam’s words: “Baruch… asher yatzar et ha’adam b’chochmah, u’vara bo nekavim nekavim chalulim chalulim… rofei chol basar u’mafli la’asot.”
Explanation: One thanks Hashem for the wisdom in the creation of the human body.
Insights:
1. Dispute in the meaning of “b’chochmah”: (a) Rabbeinu Manoach’s explanation: “B’chochmah” means the engineering of the human body — the person as a “machine” is wonderfully made. One looks at the body: there’s a plan, intelligence, not just random holes — a hole for breathing, everything with order. (b) Other explanation: “B’chochmah” means that Hashem gave the person wisdom (intellect). Question on the second explanation: If so, the entire world is created with wisdom (“chochmah bora alma”) — what’s special about the person?
2. “Nekavim nekavim chalulim chalulim”: “Chalulim” means the innermost “plumbing system” — holes that carry liquids and things through. If they should just slightly bend, if the system should break — people cannot live.
3. “Rofei chol basar”: “Rofei” doesn’t mean “He heals” (exceptionally), but “He maintains health” — He maintains the healthy state. It’s not a blessing on healing after illness, but a thanksgiving that the system works properly.
4. The structure of Birchot HaShachar — body, soul, angels: The person wakes up, Hashem shines into the soul (koach hachaim, koach habechira), one gives thanks. Then one goes to deal with the body (bathroom), and when one finishes one makes a blessing on the body — “Asher yatzar”. Then one returns to mind with body — divrei Torah.
—
Halacha 7: Blessing “Ozer Yisrael Bigevurah” (putting on the belt/girdle)
The Rambam’s words: When one puts on the belt, one makes “Ozer Yisrael bigevurah.”
Explanation: The girdle is the first outer garment — after one has already put on the undergarments and pants, and one was in the bathroom, one puts on the belt.
Insights:
1. The girdle is a “masculine” thing — on the belt one places the sword or work tools. As it says “chagor charbecha al yarech gibor hodecha v’hadarecha” — this is connected with work and war, with going out into the world.
2. The Bnei Menuchah brings a Chassidic interpretation: When one puts on the girdle one goes over the pants, which covers the ervah — this means he is “gover” and “kovesh et yitzro”, and he becomes a Torah person. Therefore “Ozer Yisrael bigevurah” — gevurah over conquering the yetzer.
—
Halacha 7 (continued): Blessing “She’asah Li Kol Tzorki” (putting on shoes)
The Rambam’s words: When one puts on shoes, one makes “She’asah li kol tzorki.”
Explanation: With shoes one is truly arranged — one can go out into the street, walk on all kinds of “floors”, in snow, in the desert.
Insights:
1. “Kol tzorki” doesn’t necessarily mean the shoes themselves. Two explanations: (1) Shoes are the greatest need — without shoes one simply cannot go out; (2) With shoes one can now go do all needs.
2. An entire order of going out: The three blessings (Ozer Yisrael, She’asah li kol tzorki, and HaMechin mitz’adei gaver) are a blessing for going out. In the tent there are goods and clothes on the floor — now one prepares to go out: one puts on one’s weapon (girdle), then shoes, and one goes out.
3. Hashem has done everything through people — whoever invented shoes, everything comes from hashgachah. This is not just a blessing on an object, but on hashgachah pratit — Hashem leads a person where he needs to go.
—
Halacha 8: Blessings “Shelo Asani Goy”, “Shelo Asani Aved”, “Shelo Asani Ishah”
Insights:
1. When one goes out to the market, one looks at the classes of people: a Jew in Eretz Yisrael — he is the Jew (not a non-Jew), he’s not a servant, he is the man who deals in business.
2. Rabbeinu Manoach says that one makes these blessings “bechol yom” — this is not bound to a specific time, one can make it earlier or later.
3. “Shelo asani ishah” — the Rambam didn’t have the blessing “she’asani kirtzono” (which women say today), because it doesn’t make sense that someone has a deficiency and makes a blessing on it. A deficiency is a pain, and with pain one is “nicha” (one accepts it).
4. “Shelo asani ketanah” — doesn’t appear in the Rambam. This is a later custom that women innovated.
—
Halacha 9: Order of Birchot HaShachar — Eighteen blessings, each in its time
The Rambam’s words: There are eighteen Birchot HaShachar (including “al netilat yadayim” and “asher yatzar”), and they don’t have a fixed order — rather each blessing one says “on the matter for which the blessing is and in its time.”
Insights:
1. Eighteen blessings parallel to Shemoneh Esrei: Just as Shemoneh Esrei has eighteen blessings, Birchot HaShachar also have eighteen. This is an interesting parallel.
2. The Rambam’s approach: Each blessing one says when one does the thing. If one puts on the belt still in bed (in its place), one says “Ozer Yisrael” then — and one doesn’t say it again later. So too “HaNotein lasechvi binah” — only when one hears the rooster.
3. A blessing one is not obligated in: If one didn’t hear a rooster’s voice, or didn’t put on a belt, or didn’t put on shoes — one doesn’t say the blessing. For example Yom Kippur and Tisha B’Av when one doesn’t wear leather shoes — according to the Rambam one doesn’t say “She’asah li kol tzorki”.
—
Halacha 10: The custom against the Rambam — blessings in the synagogue
The Rambam’s words: “And most of our teachers bless all these blessings one after another in the synagogue, whether he slept or didn’t sleep” — and he rules “and this is an error on their part and it’s not proper to do so”, because “a person shouldn’t bless a blessing unless he became obligated in it.”
Insights:
1. The Rambam’s argument: Two problems: (1) One says them all in the synagogue instead of at the time of the action; (2) One says them even when one wasn’t obligated at all (didn’t hear a rooster, didn’t put on a belt, etc.).
2. The Rambam admits that if one became obligated and says it later (not at the time of the action), it’s not l’chatchilah but one may. The main problem is making a blessing that one is not obligated in at all.
3. The other Rishonim argue that the blessings are on “minhago shel olam” — the world conducts itself this way, people get up, put on shoes, etc. — therefore one makes all the blessings even if the individual didn’t do it.
4. Halacha l’ma’aseh: We don’t conduct ourselves like the Rambam — one says all the blessings in the synagogue, even when one is not personally obligated. But there are those who are stringent in certain things like Yom Kippur.
5. A deeper point: If one says all the blessings together in shul, they lose their unique character as blessings on specific benefits — they become more like “prayer”. But prayer we already have Shemoneh Esrei, and it’s not a birkat hamitzvah — “it loses the whole thing.”
—
Halacha 11: Negel vasser and Modeh Ani — historical development
Insights:
1. Modeh Ani came much later. Earlier one said “Elokai neshamah” right upon waking. Later someone came and said an innovation: Modeh Ani has no Shem Hashem, therefore one may say it before washing negel vasser. The whole thing is “a patch on a patch” — one made a problem (one must wash before mentioning Shem Hashem), one solved the problem (Modeh Ani without Shem), but the original custom was different.
2. The Rema doesn’t say that one should wash before saying blessings. Washing the hands is not obligatory for blessings — it’s a respect for prayer.
—
Halacha 12: Birchot HaTorah — Order of early rising
The Rambam’s words: If a Jew wants to conduct himself like David HaMelech — to get up in the middle of the night and learn Torah before Kriat Shema — he must make Birchot HaTorah. He washes netilat yadayim first. One makes three Birchot HaTorah, and learns a bit of Torah.
Explanation: The Rambam describes the order of getting up: one washes the hands, makes three blessings on Torah, learns a bit, and only afterwards continues with the order of prayer.
Insights:
1. Why netilat yadayim before learning? A difficult question: earlier it was clear that one can make blessings without netilat yadayim. Why must one wash hands here? Several possibilities: (a) Perhaps Birchot HaTorah specifically require netilat yadayim, unlike other blessings; (b) Perhaps it’s not an obligation but that’s the order; (c) Perhaps it has to do with the learning itself, not with the blessing. In the Gemara it says “Rav moshi yadei v’hadar metzali” — Rav washed his hands and then prayed, and the Rambam likes to bring Rav’s customs. The matter remains “lo barur”.
2. Text of the three Birchot HaTorah: (a) “Asher kidshanu bemitzvotav vetzivanu al divrei Torah” — in our siddur it says “la’asok b’divrei Torah”, which is perhaps the same thing; (b) “V’ha’arev na” — a prayer that Torah should be sweet “b’finu uv’fifiyot amcha beit Yisrael”, for all Jews, not just for oneself. “V’nihyeh anachnu v’tze’etza’einu… yodei shemecha” connects with the Zohar HaKadosh that “Torah kulah shemotav shel HaKadosh Baruch Hu”, or because through Torah one knows the ways of Hashem. “V’lomdei Toratecha lishmah” — Torah lishmah is seemingly the same thing as “v’ha’arev na”: one learns because it’s sweet, not for honor or reward; (c) “Asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et Torato, Baruch Atah Hashem notein haTorah.”
3. Why “bechol yom” Birchot HaTorah? The original law is only “hamashkim likrot” — the one who gets up early to learn. Why must one do it every day? The Rambam’s approach: At Kriat Shema one already says “Ahavah rabbah” which is a type of Birkat HaTorah, but the Rambam wants that one should make Birchot HaTorah before reading Kriat Shema. There are officially two times Birkat HaTorah — the formal blessings and “Ahavah rabbah” — but it remains unclear why both are necessary.
4. “Shelo asani goy” vs. “asher bachar banu”: After one has already said “asher bachar banu mikol ha’amim”, what is the reason to say “shelo asani goy”? “Asher bachar banu” is specifically on Torah.
5. What does one learn after Birchot HaTorah? The custom is to say Birkat Kohanim (“Yevarechecha Hashem v’yishmerecha”). Why specifically Birkat Kohanim? Because it’s both a piece of Torah (a mitzvah from the Torah) and also a prayer/blessing — a beautiful way to begin the day. Some say “Tzav et bnei Yisrael” (Korban Tamid), and some say both. In addition one says a bit of Mishnayot — “Eizehu mekoman” (a chapter of Mishnah) and a Baraita of “Eilu devarim she’ein lahem shiur”.
—
Halacha 13: Zemirot (Pesukei D’Zimra)
The Rambam’s words: “U’shivchei chachamim harishonim l’mi shekorei zemirot misefer Tehillim” — the sages praised the one who says zemirot from Tehillim. The zemirot are from “Tehillah l’David” until “Kol haneshamah tehallel Kah”. Kevar nahagu — verses were instituted before them and after them. And the sages instituted a blessing before the zemirot — “Baruch she’amar”, and a blessing after them — “Yishtabach”.
Explanation: The Rambam calls it “zemirot” and it’s a custom of the sages (a good thing to do), not a formal obligation.
Insights:
1. This is clearly a thing unto itself, not connected with Birchot HaTorah. Just as a person must say divrei Torah and there’s Birchot HaTorah, so one must say zemirot and there’s a blessing for zemirot — a separate category.
2. Place of zemirot in the order of prayer: “V’achar kach mevarech al Kriat Shema v’korei Kriat Shema” — the zemirot come before Birchot Kriat Shema. Before Kriat Shema there are two categories with their own blessings: (1) Birchot HaTorah on the verses one reads, (2) Birkat HaShirot on the zemirot, and then comes Birchot Kriat Shema with Kriat Shema.
3. Customs regarding Shirat HaYam and Shirat Ha’azinu: The Rambam mentions that there are places that say Shirat HaYam after “Yishtabach”, and there are individuals who say both Shirat HaYam and Shirat Ha’azinu. This is all matters of zemirot. Insight: The Rambam establishes that “zemirot” means specifically songs of David, not Shirat HaYam. Shirat HaYam is an added custom.
—
Halacha 14: One hundred blessings each day
The Rambam’s words: “Chayav adam levarech me’ah berachot bechol yom.”
Explanation: This is not a new law with new blessings — it’s a number, a general law on all the blessings a person already makes anyway. “Each day” means within 24 hours.
Insights:
1. The calculation of one hundred blessings:
– Birchot HaShachar — 18 blessings
– Birchot HaTorah — 3 blessings (total 21)
– Baruch she’amar and Yishtabach — 2 blessings (total 23)
– Birchot Kriat Shema — Shacharit 2 before + 1 after, Ma’ariv 2 before + 2 after = 7 blessings (total 30)
– Tzitzit — 1 blessing “l’hitatef b’tzitzit” (total 31)
– Tefillin — 1 blessing “l’haniach tefillin” (total 32)
– Three prayers (Shemoneh Esrei) — 18 × 3 = 54 blessings (total 86)
– Two meals a day, each with 7 blessings = 14 blessings (total 100)
2. The 7 blessings of each meal: Netilat yadayim, HaMotzi, 3 (or 4) blessings of Birkat HaMazon, Shehakol on water after the meal, Borei nefashot on the water. Insight: The Rambam’s approach is that one shouldn’t drink during the meal, but twenty minutes before or after.
3. Insight about tefillin: The Rambam includes the blessing on tefillin here — although it’s a birkat hamitzvot that belongs in Hilchot Tefillin — because he wants to calculate the one hundred blessings. From this we see that one must put on tefillin every day, because one must make the blessing as part of the hundred.
4. The Rambam holds that Birkat HaMazon has 4 blessings (not 3), and Shemoneh Esrei has 19 blessings (not 18 as on weekdays), which gives 5 extra blessings over 100.
5. Shabbat and Yom Tov — the problem: Shemoneh Esrei has only 7 blessings (not 18/19), and one also lacks 3 of the 5 Yotzerot blessings. This makes a large deficit in the hundred. The Rambam’s advice: One should eat fruits — Borei pri ha’adamah, Borei pri ha’etz — in order to complete the one hundred blessings. But he emphasizes: One shouldn’t make a berachah levatala — one shouldn’t make a blessing on something one has no desire to eat. The Rambam takes the one hundred blessings very seriously — he requires that one actively seek ways to complete them. This is already in the Gemara, not just the Rambam’s innovation.
6. Open question: Whether the law of one hundred blessings applies on Shabbat and Yom Tov the same as weekdays, or perhaps it’s a separate Shabbat thing — this is a “birur gadol.”
—
Halacha 15-16: Order of an individual’s prayer — summary
The Rambam’s words: The entire order of an individual’s prayer: In the morning — Birchot HaShachar (from Elokai neshamah until all the blessings), zemirot — Baruch she’amar, songs of David, Halleluyahs, Pesukei D’Zimra, (Shirat HaYam according to custom), Yishtabach, Birchot Kriat Shema with Kriat Shema, Shemoneh Esrei.
Insight: The Rambam says that in an individual’s prayer one skips the Kedushah from the first blessing before it — in Birkat Yotzer (first blessing of Birchot Kriat Shema) an individual doesn’t say the Kedushah with all the matters of the angels. One only says “Kadosh kadosh kadosh” alone. This is a difference between an individual’s prayer and communal prayer.
—
Halacha 17: Kedushat Yotzer as an individual, joining redemption to prayer, order of Minchah and Ma’ariv
The Rambam’s words: One doesn’t say the Kedushah of the first blessing before it (Kedushat Yotzer) as an individual. When one finishes Ga’al Yisrael, immediately stand so that one joins redemption to prayer. One prays standing as we said. When one finishes one bows and falls on one’s face and supplicates. Afterwards one stands and says supplications according to one’s ability, and departs to one’s activities. At Minchah — Tehillah l’David sitting, then prays standing, then supplications. At Ma’ariv — Kriat Shema and its blessings, then prayer standing, but no falling on the face. Individuals who say supplication at Ma’ariv — this is praiseworthy.
Explanation: The Rambam establishes the entire order of an individual’s prayer throughout the day — Shacharit, Minchah, Ma’ariv — with all the details of Kedushah, joining redemption to prayer, falling on the face, and supplications.
Insights:
1. Kedushat Yotzer as an individual — dispute between Mechaber and Rema. The Rambam says that an individual doesn’t say any Kedushah — not only the Kedushah of Shemoneh Esrei, but also not the Kedushah of Birkat Yotzer (Ofanim v’chayot hakodesh, Kadosh kadosh kadosh). The Shulchan Aruch (Mechaber) rules like the Rambam that one doesn’t say it, and the Rema disagrees and permits. This shows a fundamental dispute whether Kedushat Yotzer has the same law as Kedushat Shemoneh Esrei regarding davar shebikedushah.
2. Joining redemption to prayer — foundation and meaning. The parable of R’ Salmi (Berachot): A king comes out, one asks him what do you need, and he’s already leaving — when one already has the king’s attention through praise (Birchot Kriat Shema), this is the best moment to ask (prayer). Essentially Hilchot Tefillah and Hilchot Kriat Shema are two separate mitzvot that have no connection. But joining redemption to prayer makes them into “one entity” — it connects them together.
3. What does “redemption” mean in “redemption to prayer”? An investigation: Does “redemption” mean specifically the blessing of “Ga’al Yisrael” (the conclusion), or does it mean the content of redemption — namely the mention of the Exodus from Egypt / splitting of the Sea of Reeds? Practical difference regarding Ma’ariv: The Gemara says that Hashkiveinu is “kige’ulah arichta damya” — that one considers Hashkiveinu like an extended redemption. If “redemption” means specifically the blessing of Ga’al Yisrael, then Hashkiveinu is an addition that one considers as part of redemption. If “redemption” means the matter, then Hashkiveinu is a separate enactment that one joins to the matter. The point remains open.
4. Standing at Ga’al Yisrael. The Rambam implies that one should already stand (from sitting) at Ga’al Yisrael — before one finishes — so that the beginning of prayer should be immediately when one finishes. This is a practical innovation in how one fulfills joining redemption to prayer.
5. Order of Minchah — sitting at Ashrei. The Rambam says that at Minchah one says Tehillah l’David (Ashrei) sitting. In Lithuanian minyanim one indeed sits for Ashrei, but many don’t conduct themselves this way. The Rambam’s approach is clear that one must sit.
6. Ma’ariv — no falling on the face, but individuals who say supplication are praiseworthy. This is a measure of piety, not an obligation.
7. Individual’s prayer vs. communal prayer. The entire chapter speaks of an individual’s prayer — the Rambam hasn’t mentioned any Kaddish, any Aleinu, because these are matters of communal prayer. The next chapter will deal with individual and community, Kaddish, etc.
—
General observation about the order of Birchot HaShachar
Insight: The entire order of Birchot HaShachar is a comprehensive prayer — one thanks Hashem for everything in creation. The Rema says one makes each blessing according to the order, but other Rishonim say it’s made on “minhago shel olam.” Both approaches agree that it’s an order that fits together — l’chatchilah it comes together with the order of getting up.
—
Conclusion: This completes Chapter 7 of Hilchot Tefillah U’Birkat Kohanim.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 7 – Other Blessings
Location of Study
Speaker 1:
We are learning the Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 7. Where have we learned until? Still details of the Priestly Blessing, which is still Laws of Prayer, Chapter 7, the seventh chapter of the laws of prayers.
Wonderful. We have learned, first of all let us mention and agree upon the praise of the important donors of our shiur, our dear friend, lover of Torah and its students, Rabbi Yoav Wetzberger, who is donating the shiurim, the first few shiurim, on condition and with the desire that the community should learn from this to donate the subsequent shiurim. With God’s help, we are presenting to the community, we don’t yet know how to send the donations. We will inform the community exactly how. Just as it is the custom after davening the gabbai goes around, or in the middle at “U’varuch David.” We haven’t yet reached “U’varuch David” in the order of prayer, but we see that the Rambam says that one must give tzedakah (charity) at that time.
Note: Tzedakah Before Davening
In any case, it is a great matter. The Rambam mentioned, yes, in the Laws of Prayer the Rambam did not mention that one should give tzedakah before davening, but in the Laws of Gifts to the Poor he says yes that one should give tzedakah before davening. Yes?
Speaker 2:
Okay, we will perhaps come to the order of prayer. We need to find it, have we seen it?
Speaker 1:
We must check it.
Speaker 2:
No, I believe you for now. It will be there, it makes no difference. It will be there. What does it say?
Speaker 1:
Yes, it says. Well, it has already come up. One gives tzedakah before davening. We need to find it. It says. Have we mentioned this?
Speaker 2:
I don’t remember.
Speaker 1:
Okay. Okay, we will perhaps find the source. We will come to it. We haven’t yet learned the end of the order of prayer. Until now we have only learned about the Shemoneh Esrei. The end of this chapter and the next chapter goes through the entire order of prayer from Modeh Ani until the end. Perhaps somewhere there we will see if he brings it.
In any case, the community should learn and add to the shiur. It doesn’t work for free. Everything is… Now we will learn like this.
Introduction: Structure of the Laws of Prayer in the Rambam
Speaker 1:
Okay, let’s say a small introduction like this. We have learned the essence of the Laws of Prayer, how the Laws of Prayer developed. After that we learned who is obligated, and those sorts of things. And there was one chapter that said the essentials, five essential things which means prayer, which we explained according to Rav Miller. And after that there were another eight, another eight conditions, that part are conditions and part are levels, that the prayer should be proper, how much a person should exert himself with prayer.
Now we are coming to a new type of matter, that the Sages instituted other types of prayers and blessings besides the three prayers a day. We already know that the fulfillment of the Torah commandment is only that one should pray in general. The Sages said that the prayer must have certain times during the day, and they instituted Shacharit and Mincha. Later, all of Israel further obligated themselves also in Maariv. So we know that one prays three times a day, but that’s because you don’t yet know everything. Also during the day the Sages wove in prayers.
Dispute: What Did the Sages Actually Do in Instituting Prayer?
So I want to preface here, before going further, I had a bit of a dispute between me and R’ Yitzchak. I don’t know who noticed, who follows the shiur, we’re not always on the same page, each one comes from his… We are both actually Teshuvah grandchildren, which doesn’t mean that I think like him or that he thinks like me.
And so I said like this, that the Rambam has given us so far much to hear what the soul means, what the Almighty means, what are the foundations of the Torah. And so far everything fits, more or less. So now, when we are going to learn further about how a person should mention the Almighty and the soul and all these matters every day, one must also look at how the Rambam rules on the language. R’ Yitzchak says, no, he brings the language in the siddur.
I think that it’s connected to a larger question: What did the Sages do? The Sages who instituted the prayer, were they engaged in words of Torah or were they engaged in kindness? I, as a Sanz grandchild, and now there is a Sanz Yitzchak, I say that one can say it like this, one can say that they were such masters of kindness. They closed the Gemara, the Chumash, everything, and sat down with the women and slaves and children, people who had stammering tongues, whoever has learned until now, that people davened very well, but they didn’t speak in any normal language, it was chopped Yiddish, English, not clear. So they did a kindness and they provided people with a language. And the kindness they did further, because people used to pray. And I want to tell you, we have again a question with Rabbi Yitzchak. The essential matter, so we have now spoken that we have learned here that several times a day there are prayers, just as one sees the sun, one puts on tefillin, one puts on tzitzit, one goes to sleep, several events of the day, whether their natural events, whether their events that the person does actions, there are prayers. And the text of the prayers is rabbinic, so says the Rambam. The prayer itself, seemingly, is like the essential prayer, that a person mentions even the Almighty, as the Rambam later says that when a person wakes up he says “Ah, thank the Creator,” there wasn’t any language for this. But with the Sages, for this a language was instituted, so that it shouldn’t be said with stammering. So the whole matter is a matter of kindness, helping people. Therefore there isn’t that the language, it can have a resolution, the language is what people can most easily remember, it’s a matter like a piyyut, and one cannot necessarily be precise in every word that it must teach something from it. So it turns into a dispute, yes?
Speaker 2:
Yes.
The Rambam’s Order: Structure Over Chronology
Speaker 1:
Let me say a bit what I have now grasped about this thing, about this point. Because we have seen, the Rambam begins “When the Sages instituted these words of prayer”, that is the prayers, he must already bring “words of prayer,” because the text of the prayer… He must already bring the text. Because the text of the prayer, seemingly, simply straightforward understanding, the text of the prayer is a longer thing. The Rambam will eventually bring the entire text of Shemoneh Esrei. The short blessings are all that he brings right here, because the order of the Rambam in the end is not really an order that one can use to pray, it’s more the longer texts. But those who know the order must also remember what is the order of the prayer.
And I want to tell you another reason, also very practical. He says here the order how one says this in the morning, yes? He goes out, when one finishes, one stands up, it’s according to the order of the day. The Rambam goes yes, he goes on the order, he also goes at the end of the chapter to say the entire order of prayer with Pesukei D’Zimra and everything. But when he comes to Shemoneh Esrei he doesn’t say the text, he tells you “and one says Shemoneh Esrei blessings,” you need to look somewhere else to know the text. So it’s not really set up practically what one can use.
But I want to say something further. The order of the Rambam is usually not that he accompanies you, he is like your calendar, he accompanies you in the day. But in the Laws of Kriat Shema and Laws of Prayer, these are the two times in the day that the Torah has as it were placed us in time. All other things don’t have times, for example Laws of Foundations of the Torah has no time and period. There are sometimes days that a person didn’t think of the Almighty, he wasn’t serving, but there are days that he was really the entire time engaged in the Foundations of the Torah. Kriat Shema and prayer force us into time.
So therefore, here even the Rambam who doesn’t make a Shulchan Aruch, here comes a Shulchan Aruch, because this is the order of prayer, which is calculated for us in a very limited state. Because our order would have begun, a book of law is a book of law, Orach Chaim. Our order would have begun, one says Modeh, whatever, the first blessing, and after that the second, and after that Shemoneh Esrei. The Rambam goes the opposite, the Rambam goes first, he goes in the structure. Even in prayer he goes essentially with the essential laws, he goes with the structure of prayer. There is what pertains to the Laws of Kriat Shema, which is a Torah commandment, a rabbinic commandment, or a bit Torah a bit rabbinic. There is rabbinic prayer, which means Shemoneh Esrei. After that there are other blessings which are even not on this level, yes, it’s seemingly a weaker level in the enactment of the Sages even than, I won’t now say if it’s a bit similar, but essentially it’s certainly a weaker level. You don’t yet know the Torah source of it, there’s no doubt that the essential prayer is Shemoneh Esrei. All these other blessings that we say always is also an enactment of the Sages, but it’s not on the same level. I don’t know exactly what the practical difference is if it’s not on the same level, it goes on the level of the stringency, of the definition of the matters. This is the order that the Rambam goes, already the order of the…
Question: Is Constant Mention of the Almighty a Torah Law?
My question here is, which would also explain the stringency of the matter, that in the midst of the matter of praying every day is indeed a Torah law, only the time and the text is rabbinic. The question is whether this that one should mention the Almighty the entire time is something a Torah law. The Rambam says later that a person must, “Your righteousness is like the mountains of God,” “The righteousness of Hashem in all His ways and kind in all His deeds,” that a person should think and mention the Almighty. He should mention the Almighty the entire time. But that is a bit different. If one could say that this itself, the very essence is a Torah law, and the Sages also added words to this. But the Rambam doesn’t say it clearly.
Speaker 2:
No, he can say. I wanted to think about this, but… But only, the language that the Rambam says at the end of the Laws of Blessings, he makes it, can he make it for a Torah law? Or somewhere where does he say it’s a Torah law? It’s not so clear.
Speaker 1:
You remember indeed that one should praise the Almighty. You remember indeed that the Mishnah has a dispute, but the law is not so. One admits to me, I think, that the Chatam Sofer’s idea says by Chanukah and by Hallel, by Purim, that one can say that there is a Torah obligation to thank the Almighty, and the Hallel is only a rabbinic enactment, that perhaps Purim is Torah law. But the Rambam, certainly the way the Rambam thinks of commandments is not so. That is perhaps the Ramban, the Ramban, the Chatam Sofer is built on a Ramban. But the Rambam doesn’t say clearly so. The Rambam when he says a commandment, he means to say do the action. The idea you can say in general, the 613 Torah commandments is indeed also only a certain specific way that you must do it. The idea of all commandments is indeed only one, two ideas: remembering the existence of God and the like.
So when you say that an obligation… Certainly is built all commandments, whether Torah law, whether rabbinic, are built on a… One can say truly, the great ideas, the basic things which are Torah laws. But you ask me about a certain action, you speak about the action, you don’t speak about the idea within it. Certainly the idea, to remember the Almighty is in general a commandment of love of God, is indeed in general a Torah commandment, there’s no doubt. I also thought that it can come out a great difference, that let’s say a person who is not careful about blessings, whether one should say that here there is also a Torah law from it of saying thank you to the Creator. He comes out of the bathroom, he says thank you to the Creator. It is yes there, it’s true. But yes, seemingly that is a subordinate way of doing a Torah commandment.
Parallel Between Prayer and Blessings in the Sages’ Enactment
Let’s think like this: There is Torah law a commandment of prayer. What the Torah law has no measure, so says the Rambam, it has no measure. Every day, some bit of measure the Rambam gave, we spoke about this whether it means really even every day, but it means seemingly without a measure. Come the Rabbis, they make, I wanted to say like this, they make three things, they taught three things: first of all a times, how many prayers a day; second, a text; third, a time, yes? Three external laws.
Seemingly these things they also make on the blessings, right? Because all these one hundred blessings, we have learned, there is an amount of blessings which to make every day, one hundred blessings every day, yes? Besides prayer, there are three prayers a day and one hundred blessings, so there is an amount. There is also a time, it’s not really a time in the day, but a time, I can say an occasion, when one rises from sleep and the like, and there is a text. They made also the text of the blessings, how to do it.
So, seemingly it goes with the same thing, they took a more formal thing, it would have been a nice thing to thank the Almighty for every thing, and they made from this a precise order. And still as part of their kindness organization that people shouldn’t speak stammering language, and should also have good suggestions.
Question: Is the Text an Obligation or a Suggestion?
Speaker 2:
So, ah, wait, that is another way, because but the Rambam learns seemingly that it’s an enactment, not only a suggestion. So if it’s an obligation to pray with us the text…
Speaker 1:
No, wait, wait, but you come to… One must say, the Rambam doesn’t say… You can ask a question, what when one says another text if one fulfills? The Rambam never says clearly the way, I said other Rishonim say explicitly clearly that one is yes fulfilled with another text. The Rambam sounds that it’s something stands. The Rambam brings in Birkat Hamazon the conclusion in the Laws of Blessings? I don’t remember. Okay. But the Rambam sees certainly that certainly initially there is a rabbinic commandment to say the text.
Proof from “In Any Language”
Now, still there is a question, even according to the Rambam there is a question. The Rambam himself has a responsum about this, if one has different versions in the Gemara, and today’s siddurim say differently. I don’t believe that the Rambam would say that it’s at all a problem and one doesn’t fulfill, because one must go with the historical text. I have a proof, because one can indeed say in any language. In any language is to say that one must say four things, the Rambam has clearly, no, no, the Rambam has clearly that not.
The entire Rambam was divided. The Rambam said by Kriat Shema that the opposite. The Rambam said yes, in any language, that when one does in any language one needs to make a good translation in that language. But the Rambam doesn’t say that it must be precise. The Rambam says he doesn’t understand the difference.
Perhaps Praise and Thanks is Torah Law?
I want to perhaps say something. Perhaps that the Rambam said that the essential concept that there should be praise and thanks, not necessarily requesting one’s needs, is perhaps a Torah law. It’s indeed implied in the verse.
Speaker 2:
I don’t agree. It’s clear that not, because you see that the prayer is…
Lecture on Prayer Formulations and Blessings Before Sleep
Speaker 1:
But I want to say perhaps by all prayers there is perhaps a certain, even let’s say it’s not the nusach (liturgical text), but it gives you a suggestion of what you’re asking for now. Because for example, let’s say when going to sleep, Chazal (our Sages) mention death here several times. “Now may You grant peace before You,” my children should be sustained, one is going to die. It’s perhaps a kind of, one doesn’t want to mention death so much, but one can at least look at what is the praise and thanksgiving, the request for needs?
Discussion: Does the Nusach Teach Us What We Should Say?
Speaker 2:
No, no, I don’t agree. I don’t agree. There’s a certain theme, something must be there. It shouldn’t be a random conversation with the Creator. It shouldn’t be a conversation with the Creator after eating and after going to the bathroom. It must be on a certain…
Speaker 1:
But that’s all still part of it not being lashon hedyot (common speech). That is, this is all part of the person thinking. No, this is all not an obligation. It’s not an obligation that one must speak about this. It’s all a matter that someone who just says “thank you” is somewhat childish. He says “thank you Hashem, thank you Hashem.” Okay, can you say something nicer? Do you have a nicer nusach? Very good.
The Chachamim (Sages) came and they made a takanah (enactment) that you should say a nicer nusach. Now, the takanah is that you should say a nicer nusach for everything. They even made a nicer nusach. You’re not uprooting their exact nusach, you’re not doing the nusach.
Chazal Elevate the Lashon Hedyot
Speaker 2:
Let me add a drop to your words. You can say this, that Chazal are here to elevate the lashon hedyot. Whatever the person groans just like that in his own language, they say it over in words. If I want to go to such an extreme, I would say for example, that at night when a person goes to sleep he thinks about dying, he thinks about yetzer hara (evil inclination) and pega ra (harmful encounter), because it could be, I don’t know, one might have bad dreams. Therefore they put it in a nusach. And in the morning one speaks about the new neshamah (soul).
So according to this, a person would basically have to do something, this is also that when he goes into an important meeting, whatever is important to him. This is the thing, the Gemara says that when a person thinks about the Almighty. We would see, we would see if there is a berachah (blessing) for your own meeting. I haven’t learned. These are only the berachot for things that are every day, you know, things that make sense.
Speaker 1:
It’s true that what Chazal made the nusach is approximately the language that people would now say. I already know what it is, one of those intimate things that the grandmothers say when going to sleep, when waking up. I know that, but say why. I wouldn’t be able to learn any fundamental principle of faith from that. Not the Rambam, and not the Aral Bereshvenim that Chazal learned from this.
Example of Yigdal
It’s not from the Rambam who had a Yigdal as my review. The Yigdal was written by someone much later, I don’t know who wrote it. But they can’t even for example. Various principles are mentioned that are stated. No! This is the Torah today! This is the Torah today! I’ll modernize this, I’ll want to be glad a little, but… I mean, I may be innovative. That the family or a certain Madison?! I need there about Moses. Listen, listen. I don’t see that he speaks about Moshe, please.
The Nusach is Beautiful Language, Not an Obligation on Content
Apart from what I think is, all of them… let’s say it means like you want the language of Yaakov and I already know what that means, that your children are whole. Let’s say it means that the messenger wants to say… It’s not the answer that this is what one must be concerned with when going to sleep.
Speaker 2:
Ah, okay. It has nothing to do with it.
Speaker 1:
But what… let me explain… but what… It’s a beautiful thing, a beautiful language, mittah sheleimah (complete bed). One goes to bed, a poet, someone who has beautiful language, remembers, ah, one can insert here a prayer about this. Okay, let’s insert it. But it’s not simply an obligation that every night one must need. I know. Either yes, or no. The whole point of the… many formulations, especially those that are more poetic, the whole point of them is that it’s beautiful language. When one gets up and says “pokei’ach ivrim” (who opens the eyes of the blind), and “pokei’ach ivrim” wasn’t a sin, but it’s beautiful language.
Perhaps One Can Learn Chazal’s Intention from the Nusach
Speaker 2:
I would think, that because Anshei Knesset HaGedolah (Men of the Great Assembly) made it, one can find here as if basically it should tell us that one must… Let’s say it says in Chazal that a person must be meharer (contemplate) every day about yom hamitah (the day of death). So one of the Anshei Knesset HaGedolah thought, “Ah, here I have an opportunity to as if shoot down two birds. I’ll mention here yom hamitah, I’ll mention here for a person that there is such a thing as a yetzer hara.” With what one says “hama’avir chavlei sheinah” (who removes the bonds of sleep), “the world will say yetzer tov and yetzer hara.” But one has here, one can see here as if Chazal are a bit teaching.
Why This is a Problematic Approach
Speaker 1:
I think that the lashon hatefilot (language of prayers)… I’ll tell you why I don’t like the teachings you’re saying, because this leads to many foolish things.
Speaker 2:
What makes foolish things?
Speaker 1:
A person will say, “It says here that one must pray for this every morning.” It doesn’t say anything! It says that one must pray. A Jew must speak about himself, he doesn’t need to speak common language, he must speak magnificent, beautiful, tasty words. And whoever is a poet, you know that…
The other point, let’s say, someone should say this, it says, you see a berachah “matir asurim” (who releases the bound). Why does one make “matir asurim”? When one’s limbs open up in the morning, it’s like “matir asurim.” A mussar teacher will come and say the derasha (homily), “One must feel like one is imprisoned.” No, not! One doesn’t need to feel anything! This is the beautiful way of saying… Instead of moving with the feet and I can move my limbs, the language is from a pasuk (verse) “matir asurim.” There is a pasuk, or a language from the prayer, I don’t know, a language “matir asurim.” Instead of saying “open,” it has no taste. “Matir asurim” is a beautiful thing.
An Alternative Approach: Chazal as a Chesed Organization
Speaker 2:
Let me try to take it to another way, like this. One can say that Chazal said this: They came into the beit midrash (study hall), they heard people saying prayers in common language, they thought about the prayers and they made prayers for them. A person who in common language would never mention any of these things, he was never obligated in this. Chazal didn’t obligate anything here.
One can say this, one can take it to the extreme, this is a chesed organization. Chazal were like the Satmar Rav, he went to the market to sell apples, he heard Jews davening in common language, he said, “What are people davening? What are people davening?” He took all these things in mind and he made for them. The common language person wasn’t obligated in anything here, because there was no takanas Chazal that one must daven this. Rather, a person must daven every day, and these are good formulations.
If a person has other concerns when he goes to sleep, for example every night he thinks again about the one child unfortunately who causes him anguish, or he thinks every night about the certain thing that hurts him, and he prays about it, he was yotzei (fulfilled) the prayer according to that. There’s no question that he’s yotzei.
But After They Made the Takanah
Speaker 1:
One can say that the nusach is me’akev (indispensable), and one can say that even the idea that they’re telling us here is me’akev. On the contrary, we know the basic that a person should daven to the Almighty all day. It’s an eitzah tovah (good advice) that one should help with the language, the “like” problem.
Speaker 2:
Yes, but after they made the takanah, it’s not just an eitzah tovah, it is a halachah, it’s a mitzvah.
Question: What About Other Prayers?
Speaker 1:
So let me ask one thing. The takanas chachamim, one can now say that for example if someone davened the prayer of R’ Elimelech or the prayer of R’ Nasan, wait a minute, he still wasn’t yotzei tefillat Shemoneh Esrei, but it could be that he already mentioned there all kinds of prayers and all kinds of things. It’s good, but it’s already something a takanas chachamim, it’s also elegant language.
Speaker 2:
No, but that’s what I’m saying, that’s a different question. What is a language that’s printed in a siddur? That’s already two questions. There’s one question, the halachic question: May one say other nuscha’ot? The answer is no. No, the answer is according to the Rambam no, according to other Rishonim yes. That’s in my opinion.
Rishonim Who Held That Nusach is Not Me’akev
I can bring you other Rishonim who didn’t insert a siddur in their sefer. Even if they did insert it, they understood more that the siddur is truly an eitzah tovah. Where you find other nuscha’ot for almost all berachot in the Rishonim of Ashkenaz particularly, they allowed themselves to write sometimes their own nusach on Birkat HaMazon even and the like, they didn’t hold that one must look in the Gemara and see the nusach.
Chovot HaLevavot and Prayer
And one who learns Chovot HaLevavot, he doesn’t think at all about prayer. He can throw himself into the prayers, and he can find certain prayers that it could also all be that they made in addition to the main prayers, not a proof. But it’s certain that there were other Jews who thought clearly that one may say other nuscha’ot.
Double Nuscha’ot in Our Siddur
So it seems to me, I also think that in our siddur simply there are many nuscha’ot that we are basically a double language, which is another nusach of the same thing. For example, what one says in the morning by Kriat Shema, the “Atah Hu” that went, the whole nusach “L’El Olam,” is a short introduction, it’s a nusach of Birchot Kriat Shema. It comes with a berachah at the end, “Baruch hamekadesh shimcha barabim.” And it’s basically a Birkat Kriat Shema. Think to see that it’s more or less… I don’t know what the structure is, it’s another nusach. It’s another nusach from where you won’t come, it’s another nusach of Birchot HaShachar. One is yotzei with this Birchot Yotzer. It’s more or less built the same, two berachot before and two berachot after.
It comes out that the matter of mentioning divrei Torah is repeated also several times. Which divrei Torah? One says divrei Torah after…
Birkat HaMappil and Kriat Shema She’al HaMittah
Introduction: The Nature of Birchot HaShachar and Seder HaTefillah
Again, the last Birkat HaTorah. Or is it also a Birkat HaTorah perhaps? Because one says a Birkat HaTorah, and afterwards one says again, as if one says the berachot, one says in the morning “Eilu devarim she’ein lahem shi’ur,” one already says “Eizehu mekoman shel zevachim,” and afterwards you do it again. Now, it could be that about this, that about that Birkat HaTorah it’s not just like that. In any case, you have much doubling. And it was certainly others who held that the paytanim, originally the nusach of the paytanim was that one said this instead of the berachah, as the mefarshim, yes, all these kerovot, for piyutim one said “Astemech David,” and there were no kerovot. One said at all the first berachah one said “Vayehi erev,” and this was instead of, one fulfilled the berachah to Hashem. So this was certainly the other shittah. There is a Rambam it seems that he held that it’s a takanah. But that’s one question.
The second question is, what is the meaning of the takanah? Let’s say yes, it’s a takanah. So the other question is, what is the peshat? Is the peshat that one should learn all these things? One should say mussar? One should think at night about this and in the morning about this, and the like? Or, as the Rambam lays it down it’s not that. The Rambam lays it down that there is a matter of davening, certainly there is a matter of davening twice a day, three times a day, there’s also a matter of davening in order, or praising, whatever one calls berachot. And the Chachamim said this, did a good thing, but not only did a good thing, also obligated to say it in this beautiful nusach.
About this, I think that one answers many difficulties that the people who are medayek differently have difficulty. What comes in a king’s different songs? It’s poetic language, it’s a beautiful way of saying. A great part of takanot hatefilah is that one should have a beautiful way of saying things. Certainly there are questions on this Rambam. I’m not saying there’s nothing to need, that every nusach has a certain kind of difference.
Tefillat HaDerech and Kriat Shema She’al HaMittah — A Comparison
I would say it a drop more something that can fit here. For example, earlier we had that if someone goes on a journey he should say Tefillat HaDerech. Did the Rambam mention Tefillat HaDerech? No. He doesn’t mention it. He mentions… I think we spoke about this at the end of the last shiur. But how no, well, the Rambam didn’t mention Tefillat HaDerech. He makes a short prayer instead of the Shemoneh Esrei. But he asks there for life on the way.
Isn’t that person also a holech lemitato lishon balailah (one going to his bed to sleep at night)? Isn’t it simple that when that one comes back he also must say, must he still be meshaleim (complete)? Because that night he didn’t go to his bed, he had other concerns. No, according to my calculation it fits very well this way, because at night one worries about dreams and one worries about death. By him Chazal gave a good suggestion. That night he rode around with a motorcycle, he had other concerns, he didn’t have that set of thoughts. But if he goes to sleep on the way he has the same. But he goes to his bed shema yamut (lest he die), just as he enters his bed shema yamut, he’s going somewhere to sleep.
It’s not an obligation, it’s a lifestyle. It’s like the person finished davening, he goes… No, the siddur is here like “and after the prayer he should now go work,” and afterwards he should come back here to the next page, yes? No, it’s a different question. The Rambam holds this way. The Rambam will tell you that one says the berachot only when one is obligated in them.
Halachah Aleph: When a Person Enters His Bed to Sleep at Night — Birkat HaMappil
Okay, let’s begin, we haven’t spoken for about twenty minutes about the investigations. But we must go through the whole order. There are very many berachot in this chapter, so we need to move.
“When a person enters his bed to sleep at night, he blesses…”
The Gemara said “and these are words of prayers,” at the same time it also said, “and this is prayer,” it also has a din of prayer derabbanan (rabbinically ordained). So when someone doesn’t do the berachot it’s simple that he’s not following the nusach hatefilah of the Chachamim.
What must one say when one goes into bed to sleep at night? The first is the berachah of HaMappil. Here it begins at night, after Ma’ariv. We already spoke about Ma’ariv earlier. What is the next? It begins from the beginning of the day, which is at night. One goes to sleep, one says a special berachah.
Nusach HaBerachah: HaMappil Chavlei Sheinah
When one goes into bed, one says a beautiful HaMappil, a beautiful Aleinu, so the simple translation is that the Almighty makes me fall asleep. He says it in a beautiful way, that the Almighty casts down, such a poetic way, that the Almighty casts down little ropes. If someone wanted to make a painting of falling asleep, he would make that here are little angel pieces and they have little ropes, they pull down his eyes and they put him to sleep, the shades, the window shades of the eyes.
“U’meir le’ishon bat ayin”, and the same Almighty when He wakes up, He illuminates to the ishon bat ayin, to the center of the eye, with the pupil of the eye, the part of the eye that makes him see. That is the ishon, that is the main thing.
This is the berachah. The berachah is that the Almighty, it’s very interesting, in the morning, what happens in the morning? It’s very interesting, the sun shines in, that’s the way how people wake up when they’re in nature, the sun shines into the eyes and it wakes up. Okay, that’s the berachah, that’s the main berachah, one thanks the Almighty that He makes us fall asleep and wake up.
As R’ Binyamin Miller says, that many times one must daven, one must daven for sleeping and for waking up. A prayer comes for this, as it says that it’s one prayer, that one should wake up well.
Yehi Ratzon: Protection from Yetzer Hara, Pega Ra, Bad Dreams and Bad Thoughts
But there is a statement from Reb Zusha of Anipoli, that when one goes to sleep, the thoughts come that one had during the day, and this is the yetzer hara (evil inclination). During the day he saw forbidden sights, and the yetzer hara comes to him, or it comes literally like a pega ra (evil spirit), sometimes he remembers physical things, sometimes a certain image comes to visit him again.
“Uv’hala u’fachad” (and from terror and fear), what frightens a person when he lies in bed at night? Or can he be frightened spiritually, as it were from the yetzer hara, pega ra, or can he think of bad dreams and bad thoughts, have worries. Yes, hirhurim ra’im (bad thoughts) doesn’t mean hirhurei aveira (sinful thoughts), it means fears, such things. In today’s times, people go to a therapist, before one would say therapist, therapist, help me with the yetzer hara, pega ra, I go to the office and I have such and such temptations. And then, therapist, help me, I have stress, I have OCD.
This is seen as a prayer. This is what we ask from the Almighty. We ask this from the Almighty. Everything that a person can need at night. He says very nicely, at night comes the yetzer hara, pegai ra (evil spirits), or bad dreams and from bad thoughts. Very good. The sign is afterwards. Ra’im means simply physical, a thought, fears. What is there that he says? Fears, a dream. Because at night, he goes to rest, it’s like… One can ask such a question, the Rishonim all held that dreams are real. It’s not like you would have gone into his question. Or does he go afterwards, he doesn’t go to question, he doesn’t go to question. No, he doesn’t go to question. He doesn’t go to question. There’s no difference in reality. It helps even if one doesn’t believe in it, a wise man told him. Okay.
U’shetehei mitati sheleima lefanecha
“U’shetehei mitati sheleima lefanecha” (and may my bed be complete before You). What is the meaning of this? What does it mean? The meaning is that the bed should survive the night. There is a very nice expression. How does the expression go “mitati sheleima”? I don’t know. He says, the Rabbeinu Bachaye says, it could be that it’s a continuation from the yetzer hara. If a person has a nocturnal emission, his bed now needs to have all the sheets changed. What is the bed? The bed is now tumah (impurity). The bed is a pile of merchandise lying on the ground.
I hear, I see that the Rabbeinu Menuach brings an explanation, “she’ta’aveid ishto v’teiled banim hagunim” (that he should serve his wife and she should bear proper children). It could be, I think now, that it could be that when a person goes to sleep, if he is with his wife, he is now going to do the mitzvah with his wife, it could be that actually this is also a blessing on that. But Yaakov Avinu prayed that all my children should be proper children.
Yes, but why is it called “mitati sheleima”? Because he goes on the bed to make children, there will be union, and it should be a good bed, it should be complete children. No, I think there’s a good answer. What is the beginning of cleanliness of speaking about the wife? “Mitati” perhaps means the wife, just as Rabbi Chanina said “beiti zu ishti” (my house is my wife). The bed is the part of the bed. The wife is the part of the bed. Why is it called “matanim”? Yes, one calls the bride by the name of the gift, yes. It could be that… No, now it’s very good. Now there’s an answer to the question of the Maskil. It’s not a real… It doesn’t mean literally that the bed should be whole. That’s certain. There are people who say it like the prayer of the Ramban before union.
Yes, very good. The Kriat Shema is indeed yichuda ila’ah (supernal unification), that’s a minimum. Yes. Yes, it’s very good. It could be that the fear will also give you, it will go against this. Instead it says… And this is precise in the words, “l’chaim ul’shalom” (for life and for peace), you should arise from the bed for life and for peace. Yes, that’s… The bed gives you life and peace. Until now, one says one struggles, the bed gives you like it charges at night.
V’or einai pen ishan hamavet
“V’or einai pen ishan hamavet” (and the light of my eyes lest I sleep the sleep of death). Earlier he said that the Almighty awakens with light. But the eyes can die sometimes, and then the light doesn’t help. Sometimes a person doesn’t get up in the morning, one prays a prayer for this. Yes, I say, earlier it says “me’ir la’aretz” (who illuminates the earth), that the Almighty sends. But this only helps when the person is there, and the person wakes up from the light. “V’or einai”, the eyes should be able to communicate, “pen ishan hamavet”. He brings but the verse is “pen ishan mot”, with “ishan hamavet” it’s the same thing. It’s an alliteration it’s called. “Pen ishan hamavet”. The sleep is already death. That’s “ishan hamavet”. Yes, here you see that it’s made poetically. Yes, it’s very poetic this blessing.
Chatimah of the Blessing: HaMeir l’chol ha’olam kulo
And one concludes “Baruch atah Hashem hameir l’chol ha’olam kulo” (Blessed are You, Hashem, who illuminates the entire world). The Almighty already makes a blessing in the morning that it will be light. No, I mean it fits with today’s things it fits very well. When you go to sleep, the Almighty is already making it light in London. I hear. It’s an interesting blessing. “L’chol ha’olam” (for the entire world). Yes, the Almighty doesn’t now… The Gemara asks where does the sun go at night, but the Almighty is… Somewhere else it is illuminating. In another place they’re already saying to him “Modeh Ani”. Okay.
Halacha 2: V’korei parshat rishona shel Kriat Shema
“V’korei parshat rishona shel Kriat Shema” (and one reads the first section of Kriat Shema). Ah, now he says a new thing. Here you heard for the first time about Kriat Shema she’al hamitah (Kriat Shema at bedtime). One reads the first section of Kriat Shema and goes to sleep. Very good. And this is the order, this is how one must do when going to sleep.
Why Kriat Shema Again?
It’s very interesting, why does one say Kriat Shema again now? It looks like again, a person must know what he’s praying. A person in Kriat Shema, the Torah-based Kriat Shema was already said, but the Rambam says why. Why one must read Kriat Shema. The Gemara says that one is “mecharef u’megadef” (blasphemes and curses), yes. But you’re not clear, you can learn that Kriat Shema she’al hamitah is the text of… You’re adding this to Kriat Shema of Maariv. No, now is the obligation, the essential obligation.
This is an amulet, this is an amulet. But it could be that the Rambam says one may not make any amulets. One must know how the Rambam understood this. No, that is perhaps then there’s an image in the yetzer hara. But the Rambam learned, and the Rambam brings the principles of faith. Ah, he brings from Rav Hai Gaon. But the Rambam seems that he held that it’s more like you say, once, a nice thing, not an obligation. He didn’t make it an obligation. It’s a reading.
V’im anasto sheina
And it seems that the Rambam says, “v’im ne’orar sheina” (and if sleep overcomes him), if it’s already a thought, even the first verse and the first verse and the first verse.
Kriat Shema al HaMitah and Birkat Elokai Neshama
Kriat Shema al HaMitah — Nature of the Obligation
No, now is the obligation, the essential obligation. The essence is there’s an amulet, the essence is there’s an amulet. But it can be understood that the Rambam says one may not make any amulets. One must know it. The Rambam understood this. No, that is perhaps then salvation from the yetzer hara. But the Rambam learned, declaring that the Almighty is the principle of faith. No, he brings the answer from Rav Hai Gaon. The Rambam sees that he held that it’s more like you say, it’s a nice thing, not an obligation. He didn’t make it that it’s an obligation, it’s a leniency.
When One is Very Tired — “Tardeima nofelet alav”
I saw that the Rambam says, “v’im tardeima nofelet alav” (and if deep sleep falls upon him), if it’s already very great, he only reads the first verse of Shema. If he wants, he doesn’t even need to read the first verse, he can read another verse, even one verse of mercy.
One verse. It’s perhaps so, that at bedtime one asks for salvation from the yetzer hara and from bad dreams. And this is the effort for it, just as one must do prayer and also effort. The effort is, like one says for children, you lie in bed, review, or count to thirty, or look at sheep, because if not he starts thinking, I don’t know what. It’s a good thing, one should go to sleep with words of Torah, so there shouldn’t be any yetzer hara-related or any bad dreams. But what specifically are verses of unity, verses of… Okay, there’s the first verse of Kriat Shema, or verses of mercy.
Parallel to the Kohen Gadol on Erev Yom Kippur
Actually what one does for every Jew one does for the Kohen Gadol on Erev Yom Kippur, like in that Mishnah. One reads to him things to distract him from bad thoughts, he shouldn’t have any… Okay, but that’s when he’s not sleeping. Okay, okay… It says, he dozes off somewhere like, but no. No, no, they don’t let him sleep, because that won’t make your day. There they’re literally afraid of the… Ah, that he’ll think? No, and in the morning you’ll think what? The last thoughts that you thought, it will come back to visit right away. It’s because this goes on before and you’ll think not good things. There’s Kriat Shema, it’s installed beforehand that the Kriat Shema should come back to visit.
Question: Why Isn’t There a Parallel Kriat Shema Upon Waking?
I don’t know, I have a question, why isn’t there such a concept of Kriat Shema of Shacharit exactly like there is Kriat Shema of Maariv? In other words, just as I say here, Kriat Shema that one reads at Maariv with the blessings and the whole thing, and then one says extra, one says Kriat Shema right when going to sleep. Seemingly there should be a parallel, like the mirror of this, in the morning there’s Kriat Shema that one reads at Shacharit, there should also be right when one gets up one should say a Kriat Shema, even if one doesn’t go to shul. Yes, but one should say at least one verse when one gets up. We don’t see that there’s such a thing. I think it’s a good custom, anyway.
Practical Halacha — What is the Essential Law
What’s very important, people, in the siddur there’s a very long text of Kriat Shema. One must know what the essential law is, because one doesn’t have strength. The Rama says what one must do is say the blessing of HaMappil, and read the first section if one has strength, if not, only the first verse. Yes? Also very simple.
“Al mitati” — One Doesn’t Need to Wash First
Then when one gets up, one says the continuation of the blessing. Seemingly, “v’al mitati” (and upon my bed) one says still when one is on the bed. The Rama wouldn’t have ruled that one should wash before the prayer. Clearly not, clearly not. The innovation that one should wash was other Rishonim who came up with that innovation. But when the Rama says one must wash before davening, he’s talking about davening, not from the prayer that’s at home, because that’s still part of the night. It’s explicit “al mitati”. This is the law of the Gemara, also the law of the Rama, also the custom of Rabbeinu Eliezer.
So seemingly I would say that all these laws of prayer don’t go with all the conditions of laws of prayer, that one must have a clean place. Certainly not. If the person is in bed and it’s not a clean place, I don’t know, one has children, one says anyway “Elokai Neshama”. Right. So we don’t see that the Rama sees that it’s a concept of prayer that requires the special things. I mean that the Rama says this explicitly in a minute somewhere. I see in the writings of Rishonim. Let’s see, soon we’ll see explicitly I think. The Rama, no, certainly. The Rama says, “afilu ishto yeshena imo” (even if his wife sleeps with him). There’s a text here. I don’t know exactly what comes in here. In any case, it’s clear that one may. I see that he brings such a text. I’ll simply stay with the Rama. I don’t see that one must be careful from all these things. Yes. I don’t see that in the Rama’s text it says it, but I see that the Kesef Mishneh brings such a language. It’s certain that the Rama holds so.
It’s good to remember, this is the custom, the law of the Gemara is so, and so was also the custom of the Arizal. Like the order of Rebbi.
Discussion: Washing Hands in the Morning
But one must also remember that our order also has very much sense, because we actually have a leg to wash the hands, and it’s normal that a person, even just so he should say to his child, “wash your hands in the morning.” No, it’s not so, but it’s for davening washing the hands is a respect, but today the respect is not so… No, again, it’s a different question whether one makes a blessing. There were other questions that are in the Tur, I don’t remember from whom, that he was indeed particular even not to make a blessing on washing the hands, and therefore one called the Elokai Neshama. One said the Elokai Neshama until “ma’asecha”, and later, the Modeh Ani came much much later someone came and said, if so, then there was a new innovation that the Modeh Ani doesn’t have a Name, and if one doesn’t mention God’s Name one may indeed mention it after washing the hands. The whole thing is funny, it means one made a problem, one solved the problem, it’s like one laughs a lot at a lot. If someone wants let him conduct himself decorously.
Also when going into bed the Rama didn’t… The Rama doesn’t say that one should go with the hat and coat, only that one should undress and wash the hands. But the washing the hands today is… One shouldn’t do it, the washing the hands is not obligatory. It’s indeed a concept to thank the Almighty right when you get up. Yes, the washing the hands makes it for a prayer. It’s not a prayer, it’s blessings. One inserted the washing the hands as a basic thing that one begins the day, but it’s not… You’ve already gotten up, you’re already holding at step two.
While you’re sleeping, the halacha is… No, I’m talking now about negel vasser (ritual hand washing). There’s no difference, you’re still holding at step two, you’re still holding at step two, you’ve already gotten up but you haven’t yet washed your hands. You’re already holding at step two, you must already make afterwards another blessing al netilat yadayim, it’s another step.
Order of Modeh Ani and Negel Vasser
The order, this is how one does it, one says Modeh Ani before washing negel vasser, true. Why? Because he understands, the one who made Modeh Ani understands that it comes truly that right away one says a blessing, only he held the stringency, so he made it a new blessing, which also has no source for the answer, if one is already stringent I don’t see that there should be a difference with the Name without the Name. In any case, this is how the custom goes, but the Rama’s halacha and also the Gemara is not certain.
Discussion: Washing Negel Vasser Next to the Bed
No, but in practice it comes out a very nice ruling, the one whose mother or whose wife or whose younger brother prepares negel vasser, wash yourself negel vasser when you’re still lying next to your bed, there’s no great reason why not. Perfect. Yes, there is indeed a great reason why not, I’ll tell you. Even those who prepare themselves, it’s not with any soul. Even those who intend to put negel vasser, they say yes Modeh Ani before that, true? Specifically. Because it comes so, how does it say in the siddur? One says Modeh Ani before that, one says Modeh Ani before the negel vasser, not after the negel vasser. Because the first thing he wants to say a blessing, and if he’s already saying a blessing, he can already say the blessing with the obligation.
Yes, it’s an abbreviation of this. It could be that someone who said Modeh Ani, he should only say the end perhaps of Baruch atah Hashem, which becomes a new question, according to it goes back to the previous short one, that one can say twice the same thing, or one can say the other version. If someone said the short one, let him afterwards say the long one. True, true, a good blessing. I agree. It could be that if according to the Rambam, if someone says Modeh Ani, it’s difficult that all Jews should do so.
Discussion: Baruch HaMavdil Bein Kodesh L’chol
Blessings of the Morning: Elokai Neshama, HaNoten LaSechvi Binah, Malbish Arumim, Oter Yisrael BeTifara
I am in “Baruch HaMavdil bein kodesh lechol” which is said without a blessing because one doesn’t say it over everything, and then one makes Havdalah. Ah, this is not a contradiction, because it could be that yes, yes, there are those who discuss that question. I saw on Yom Tov that there is one who says that it’s a problem, that one cannot do both. And if one says Baruch HaMavdil, one cannot say Havdalah again. Ah, so I saw one who says. Because the Mavdil is as if now until a Mavdil. Coming, it’s now separated with words. I don’t know about that, but he has already said the blessing. A beracha levatalah (blessing in vain), can you say the same blessing twice? Can you say, on wine and on the cup, making it twice? This is on wine and this is on the cup. But if you make it twice… I saw one discussing this and it seems to me. And I don’t know clearly… I have a face, let’s move on…
The Blessing of “Elokai Neshama” — Text and Explanation
There is a text… I also saw that he mentions at the end of his sleep… very important! It’s not simple that if he gets up in the middle of the night he must immediately make…
“At the End of His Sleep” — When Does One Say Elokai Neshama?
If he gets up in the middle of the night he is still tired, and he still wants to sleep, and he doesn’t yet need to make the blessing, the blessing is only at the end of his sleep when he, so says the Kesef Mishneh and Rabbi Menuach, when he stands up properly, so, my God, Creator…
The Ben Yonah, you see he brings the Ben Yonah, you see what he arrived at, the one who says, it says in the Gemara that they made the blessing and said, says ah, the holy Gemara, their hands were always clean. Okay, so what, the hands of a regular person were sometimes dirty? Because I learn the Gemaras, which one learns earlier, and for prayer one must wash the hands, one is obligated, one is obligated. The holy Rav who stands here with his white bekeshe, as if the ba’al hashmua stood there, and went further, the hands are one’s Rabbi’s. But it’s very interesting to see how they inserted the first “Elokai” right before the people who called out and said, “Yes, we weren’t taught to call out, I should say with the Master of the Universe’s name.” The Master of the Universe’s name was placed as the first word. First of all one says “Elokai,” and not “Modeh.”
The Text of Elokai Neshama According to the Rambam
So, how does one say that one cannot say “shenafachta bi tehorah”? No, the Rambam explains, the Rambam’s text is apparently, it doesn’t say tehorah. It means, “Neshama shenafachta bi”, how is it pure? “Atah veratah, ve’atah yetzartah, ve’atah nefachta bi, ve’atah meshamerah bekirbi”. When the soul comes in it is pure. No, no, tehorah means the soul which is “she’hi tehorah”, You created. “Atah veratah, atah yetzartah, ve’atah nefachta bi” a second time. He looks at it as when a person wakes up it’s as if the Almighty has blown into him a soul. When he was sleeping the soul was sleeping so to speak, like in the times when the soul ascended. Or it’s a type of parable. The point is, he gets up and sees that he lives. Still, it could be that it’s also truly in a certain sense, such a kind of consciousness of not sleeping.
Neshama — What Does It Mean According to the Rambam?
It fits exactly, the proof you asked earlier whether it fits with the Rambam. It fits very well with the Rambam, because the Rambam holds that the soul, the essential soul, although when the word neshama, the Rambam says that one must be precise that in the Torah it doesn’t say the word neshama even once. Neshama means the life force, the power of life. But if we say that neshama means yes the intellectual soul, as the Ramban says, it fits much better, that when one sleeps, no, when one sleeps, first of all it is pure, also when one sleeps, what goes away? The vital soul? No. The vital soul remains when one sleeps. Only the intellect goes away when one sleeps, and this is a small return to the early.
“Ve’atah Meshamerah Bekirbi”
In any case, “ve’atah meshamerah bekirbi”, “ve’atah” is the second, “ve’atah meshamerah bekirbi”. That a person must have the Almighty’s help, yes, simply, the Almighty makes him live. No, it’s also the language of the Rambam in the Torah, “the cause of giving the soul”, the Almighty gives the soul, He keeps the soul with the person. “Meshamerah”, He guards it, or He holds it. While one lives, He gives it, He holds it while one lives, He makes sure that it remains.
“Ve’atah Atid Litelah Mimeni”
And so also further, “ve’atah atid litelah mimeni”. You will take it from me. It means, he looks at death as the Almighty taking away the soul. Yes, what then is death? The Almighty takes it back. He gave the soul for the body.
“Ve’atah Atid Lehachzirah Bi Le’atid Lavo”
But this is also not yet the end story, “ve’atah atid lehachzirah bi le’atid lavo”. I believe in the resurrection of the dead (techiyat hametim). So you say, so he explains. That you can explain differently tomorrow, it means not every tomorrow night. No, tomorrow night, the midnight of tomorrow night goes away. Every day he goes and begins quietly so, he goes and asks, tomorrow again.
Yes, “ve’atid HaKadosh Baruch Hu lehachzirah le’atid lavo” means for the future. Such a connotation. We’re not going to get into the question of death here, but like forever. “Le’atid lavo” is yes, but it seems like a very long expression. It means a couple of eighty
Morning Blessings: Elokai Neshama, HaNoten LaSechvi Binah, Malbish Arumim, Oter Yisrael BeTifara
The Blessing of “Elokai Neshama” (Continued)
“All the Time the Soul is Within Me I Thank You”
Speaker 1: Perhaps not le’atid lavo tomorrow, because it’s not “lemacharat”. Okay, if not, it means it can’t be tomorrow. Is there a hint to techiyat hametim? I don’t know. The simple explanation is that it speaks of techiyat hametim, one must say the truth. But the Arizal’s siddur has a different explanation. But he says… the Arizal’s siddur also says that every day the soul can come down with a soul of a Jew, or with a soul of a non-Jew. It can actually… I once knew people. Sometimes one gets upset, that’s the explanation. Okay, that’s… But it’s not that one gets upset, that’s the explanation. The soul came down from a non-Jew, he can’t have any complaints against him. It’s not a soul. But he has a soul, and a non-Jew is a soul from a demon which is from Queen Esther. So he is a Jew. That’s what he won’t be a halachic non-Jew. Yes, therefore he is a type of non-Jew. True, yes.
In short, I would say that perhaps this is connected, one finished with a prayer that he shouldn’t have any bad dreams, and no evil encounter, evil inclination (yetzer hara). And this is, the soul wakes up in the morning and he doesn’t have any evil encounter with him.
Innovation: “Tehorah Hi” — Connection to Tefillat HaMappil
If a person wakes up in the morning full of desires, let’s say, or full of sadness, he cannot say “tehorah hi”. He didn’t receive a pure soul. But one who wakes up and he has forgotten, he truly didn’t have any worries at night, he didn’t wake up with any fears. And we unfortunately knew Jews who woke up at night with fears, “behold silver and testimony and the like”. But he can say in the morning “tehorah”. “Tehorah” simply means, it’s a continuation. A simple continuation. It means the life force that I can learn. One can explain “tehorah” as refreshed. Every morning one gets up, if one has slept more or less, but one gets up with a certain clarity. It’s different. It’s like a spring of living water (makor mayim chaim) which purifies a person.
“Master of All Deeds” — Why This Title Specifically Here?
In short, now he says so, what does one do… the Almighty, He gives it and He keeps it and He will take it back. What does one do meanwhile when it’s here? “All the time the soul is within me” I have one thing to do: “I thank You, Hashem my God and Master of all deeds”. Okay, this is one thing I have to do, it’s added. But as long as I live it’s a good opportunity to thank, because this I won’t be able to do le’atid lavo, so simply, yes? As long as the soul is with me, “I thank You, Hashem my God and Master of all deeds”.
When does it say here the soul is an object? Okay, in a minute. I thank You, the Almighty, “Master of all deeds”. It’s a title for the Almighty, what does it come in here? I don’t know. Like the Almighty is like “Director of all deeds”, yes? And master (ribon) means lord (adon), like the same thing, yes? Yes. “Blessed are You, Hashem, Who returns souls to dead bodies”. You return the soul.
Right, that the soul means the power that makes all deeds. Here I thank the Almighty that He is the true “Master of all deeds”, that I’m now going to begin doing thousands of deeds. Without a soul I wouldn’t be able to do anything. But so the Almighty is the “Master of all deeds”, because He gave me the soul with which to do, and tomorrow He will give it to me again, I will be able to do again. With this the Almighty is the “Master of all deeds”. It’s very beautiful. There’s a beautiful Torah on this.
“Who Returns Souls to Dead Bodies” — Connection to “The Sleep of Death”
We finish “Blessed are You, Hashem, Who returns souls to dead bodies”. There he mentions again, as he said earlier, “and I fear lest I sleep the sleep of death”, because perhaps death can spend the night, death will also be in the morning, I won’t wake up. Thank you, Creator, You returned the soul to me.
“Elokai Neshama” is Not from the Same Author as HaMappil
Also, the soul, by the way, an interesting thing, it wasn’t the same Men of the Great Assembly (Anshei Knesset HaGedolah) who made the text. Because if yes, he would have continued with… if the same poet would have had to make the next one, he would have said, “Ah, thank you, Creator, You shone in the light that we discussed earlier.” He would have spoken again about bodies, evil inclinations. He comes from a different… he is a Jew who thought about a soul, he looked at it differently.
Question: Why Doesn’t “Elokai Neshama” Begin with “Baruch”?
I actually think that the two blessings… There are Rishonim who ask a question that a blessing must begin with “Baruch”, yes? Like “HaMa’avir” begins with “Baruch”. What is the explanation that “Elokai Neshama” doesn’t begin with “Baruch”? One places it next to a blessing of the blessings adjacent to their companions (berachot hasmuchot lechavrotehem), because right after going to sleep one said the “Baruch”, and this is a continuation. No, one looks at the text to see that it’s almost exactly the same. But we see in the text that it’s very different. Because the understanding of how one sleeps is very different here. This is the person’s soul a dead body (peger met). What is this? The eyes darken, one turns off.
Speaker 2: And later the blessing of HaGomel chasadim tovim is very similar to Elokai Neshama?
Speaker 1: No, it’s a type corresponding to HaMappil. There it also says “and let not bad dreams and bad thoughts frighten me”. Yes, yes, yes. The same language is there.
Speaker 2: Ah, very interesting. Could it be that it was one poet who made that one and it was cut?
Speaker 1: No, there is a structure. Earlier we said that many small blessings come. But this has to do with the soul of the poet. Yes, one must thank the Almighty, but whether one should now give a blessing, bring in the sun how the Almighty shines in, or the soul that the Almighty gives breath, I don’t know if it’s a matter.
Discussion: Why Soul Before Sun?
But you must consider that the sun we will speak about in Birkat Yotzer. It could be that the theme of the sun is already used up a bit. I mean, it could be that there is one writer who wrote about the sun different poems, and it was divided, and they brought from another author, and it’s not connected. One must think.
It could be that when one gets up the sun isn’t there yet. Could be that’s the explanation. Often people get up a bit before… The order of the day is that one gets up a bit before. One must say… By sunrise one must already say Kriat Shema al HaMitah. That means one gets up a bit before dawn (alot hashachar). Could be because of that the sun isn’t there yet.
Speaker 2: Ah, “awaken my glory, so awaken should be the light of the sun”.
Speaker 1: The sun, even when the sun is there, the soul is already there. It could be that the soul comes earlier. And here it begins, because the end of the blessing is before dawn. Still before it becomes light. It could be that in the course of the order of the day when one gets up in the morning it becomes light. And later by Birkat HaTorah, by one of the blessings it already becomes light.
The Blessing of “HaNoten LaSechvi Binah”
Order of the Blessings: The Rooster Comes Before Light
The next thing is the call of the rooster. But at the call of the rooster it’s not yet light. The rooster knows that it’s going to start becoming light. The rooster crows very early. And which rooster? You know, there’s a Lithuanian rooster and a Chassidic rooster. The Lithuanian is the end of the day, he says mussar. I don’t know which rooster we’re talking about here. From this it became before the giving of the Torah, and from this it became down, down, down, until dawn.
No, I saw that a Jew comes to pray, he says “Elokai Neshama”, “she’asita li kol tzorki”, “HaNoten lasechvi binah lehavchin bein yom uvein lailah”, so a quarter to twelve. A second one comes and tells him, “The rooster that you’re making a blessing on is already in the soup, he’s long dead.”
In short, yes, this came when they inserted the entire siddur at the end, because according to the Rambam one must go by the clock.
Dispute Among Commentators: What Does “Sechvi” Mean?
Now, after this comes “Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who gives the rooster understanding to distinguish between day and night”. There is a dispute among commentators whether “sechvi” means the rooster, or “sechvi” means the understanding of a person. It’s certain that the blessing is made when you hear the rooster. The question is only whether the blessing is on the rooster, or on the person who knows the difference between day and night, that the person catches the signal from the rooster. It’s an innovation, yes, because a person catches the signal from the rooster, another animal doesn’t catch it. It’s like a whistle when another animal wakes you up.
Speaker 2: I actually wanted to ask, I often hear in the morning I don’t only hear the rooster, I hear the birds.
Speaker 1: Yes, and here it’s already being discussed about hearing the birds. A rooster makes bigger noise.
Speaker 2: Yes, he wakes up early.
Speaker 1: Yes, a rooster is very loud. He lives in a place that says in a garden, one hears him very strongly. But even that, just so are all animals available to wake up and make noise. Okay.
The Blessing of “Malbish Arumim”
The Simple Meaning of the Blessing
After you’ve spoken, he gets dressed. True, we don’t sleep with any clothes. One is accustomed to sleep naked, so goes the order in the Gemara. Or with something almost naked, such a…
Speaker 2: No, it’s not Malbish Arumim.
Speaker 1: Ah, with some pajamas. Okay. Each generation and its righteous ones, what does one sleep in? Yes, that means the pajamas. “Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who clothes the naked”.
Innovation: HaKadosh Baruch Hu is the First “Malbish Arumim”
Because the Almighty blew into Adam and Chava, and since then it lies in our system that one gets dressed. The Almighty was the first Malbish Arumim (one who clothes the naked).
I also think, when he says “atah nafachta bi”, I thought whether he means to say that the Almighty blew into Adam – it’s the language of Adam HaRishon – He blew into Adam, and since then it’s as if every morning it happens again like? Or when he says “atah nafachta bi”, does he mean me and me single individual?
Speaker 2: Yes, the same, you must understand the measure of conspiring witnesses (edim zomemin), this goes to kingship. The Almighty also gives Himself over, it’s not what for everyone. One sees the same language, the same thing kingship over. Because, is it discussed once for every morning.
Speaker 1: No, what good cereal. Everything the Almighty does is. Every morning?
Speaker 2: Or when… originally, when the Almighty actually didn’t have this with that been?
Discussion: Does HaKadosh Baruch Hu Do It Now or Did He Place It in Nature?
Speaker 1: No, it’s also now. What is beautiful? Who dresses people today? The Almighty! Not literally, the Almighty comes with a miracle, and there’s a difference. The Almighty does, the Almighty does everything. All blessings still say the Almighty does everything.
Speaker 2: I’m saying, but here you have so addressed when the Almighty has placed it in nature?
Speaker 1: I think one just uses the language. First, the one who made it was speaking before Adam.
Blessings of the Morning: Order of the Blessings (Continued)
Speaker 2: I don’t agree. I think that it’s talking about… it’s the language… it’s now. We say it about the Almighty who does everything. All blessings refer to this, but we say it about the Almighty. When does the Almighty bring forth bread, and candles… when people do it… when does He do it… now He does it. When a person makes bread, the Almighty is the ultimate master. It’s the whole cycle of life. It’s the community of people who say together “Baruch Atah Hashem” together with faith, with fear of Hashem, they have a king and the world. Yes.
The Blessing “Oter Yisrael B’tifara”
This Refers to the Head Covering/Hat — A Jewish Symbol
Speaker 1: A good Jew who has beautiful crowns, gentiles go bareheaded, this is something that belongs to the Jews, it’s not for other people. There must be some language, a verse. I haven’t found an appropriate verse, but there are verses. It’s certain that there’s some language in Isaiah, a crown, about it being such a thing. It’s connected with references to that verse.
Regarding this, regarding what the Rav says, to place upon their heads, he doesn’t mean to say clothing. When Jews have clothing. But we’re talking here about the head covering. But the head covering is a symbol that one is a Jew. But the Rav doesn’t necessarily mean a head covering. I know that the hat means a hat. Because it could also be, for example, if a Jew must wear a yellow patch, wherever there’s a Jewish symbol. A yellow patch, not like other nations.
Speaker 2: No, what isn’t with other nations, because it’s a decree.
Speaker 1: But if a Jew has a beautiful shtreimel… a shtreimel. And this is something that distinguishes the Jews from the gentiles. They are “Oter Yisrael B’tifara”. I think that when we spend so much money on beautiful shtreimels on Erev Shabbos when we put on the shtreimel, one should make another blessing on it, it’s worth it. That’s what I hold. It can’t be that you go with a shtreimel, and it’s the essence of Shabbos, and you spend six thousand dollars for it without a blessing.
Speaker 2: I thought something else. When they stand in the shtreimel store…
Blessings of the Morning – Order of the Blessings (Continued)
The Blessing “Oter Yisrael B’tifara”
A yellow patch is not “Oter Yisrael B’tifara”, and if it’s not “Oter Yisrael B’tifara” what is the decree? But if a Jew has a beautiful shtreimel, a shtreimel, this is something that distinguishes the Jews from the gentiles, this is “Oter Yisrael B’tifara”.
I think that, I think that when Jews have spent money on a beautiful shtreimel, Erev Shabbos when one puts on the shtreimel one should make “Oter Yisrael B’tifara”, that’s what I hold.
Buying a shtreimel for a whole shtreimel, this is the essence of Shabbos, one spends six thousand dollars for it and no blessing? I once thought this way, that when they stand there, the shtreimel store, they stand like this and look in the mirror, and they look in the mirror… the only time when one needs to look in the mirror is by “Oter Yisrael B’tifara”. If they are so excited with their mirror shtreimel, let them go to the mirror and thank the Almighty “Oter Yisrael B’tifara” for the beautiful shtreimel.
The Blessing “Hama’avir Sheina Me’einai U’tnuma Me’af’apai”
Now! After this it goes like this, the order is like this, and after this is “Hama’avir sheina me’einai u’tnuma me’af’apai”, what does this mean? A person gets up, he does something like this. Not “Hama’avir sheina me’einai”, but he wakes himself up.
Like the Rambam says, “Rochetz panav yadav v’raglav”? No, no, we’re not holding there yet, we’re holding he’s still in bed, remember? He’s still holding by getting up from bed. All these blessings one makes in bed, he has put on his clothes, yes, does he want to go out of bed naked? He puts on his clothes, puts on his head covering or his hat, I don’t know what it is, and he rubs his eyes, he does like this.
Different Orders
It could be that here is a person who does one thing before the other, there are people who are a “ma’avir sheina” before putting on clothes. He knows a different order, they make the blessings according to a different order. Yes, here is approximately what people do at the time of day. It works, but the blessings were indeed established with a certain sequence.
So, I think that apparently it was indeed made that according to the one who made the blessing, he made it that presumably this is how the order goes. What is actually the matter of “Hama’avir sheina me’einai”? But I don’t do it in the morning, but I see that children do it. Does this help? Does rubbing the eyes help something?
The Blessing “Pokei’ach Ivrim”
One begins to do, there’s a blessing for this. It’s “Pokei’ach ivrim”, and it could be when it’s dark and one wakes up here and everything is still sleepy, rubbing the eyes helps one to be able to see better? It’s like this, usually the eyes become a bit dirty, I don’t know. Dirty perhaps.
I think that one needs to, today when many people go, put on glasses, they need to make then the blessing “Pokei’ach ivrim”. It’s “Pokei’ach ivrim”, yes. I think that this is what the blessing comes on.
The Blessing “Matir Asurim”
Yes. After this when he stands up from his bed, no, he sits up on his bed, meaning he sits up. He’s not lying anymore, he makes a blessing “Matir asurim”, that he can move, his limbs are open. Yes?
One can’t skip over mitzvos, that’s simple, because every mitzvah here one also demonstrates. Like “ma’avir einayim”, “matzah einayim”, yes, he says here, the eyes that You have given me, with the power of my eyes, the bed, matir asurim.
Principle: The Blessing Comes on the Action
The blessing comes on the action, and not the action comes because of the blessing. No, first comes the eyes, yes, he says, you know about the eyes, and he says “Pokei’ach ivrim”. The order is like this, certainly the order is like this. I’m not lying, I don’t rub my eyes.
Digression: Checking Missed Calls
When we wake up, we check a bit the missed calls, phone calls, because we want to prepare ourselves. Ah, then one certainly needs to make perhaps, which Jews ask questions, and what are the new questions that came in during the night. This is a blessing, this is another blessing that one needs to make. First one needs to make “Birkas HaTorah”, and on this one needs to make “Divrei Torah”.
Discussion: One Engaged in Community Needs – Exempt from Blessings?
If he is engaged in community needs he is exempt from prayer, we learned earlier all together. But perhaps one should require actually making one of the blessings. He is exempt from blessings, perhaps he is exempt from blessings. On the contrary, he is even more exempt, because he doesn’t do all these things. He wakes up and he is immediately… he is a ba’al teshuva, or he is a servant of Hashem. Okay, standing. Very good.
Return to the Order of Blessings
Let’s go back. When he stands up in bed, he makes “Matir asurim”. That means, he sits up, right? He’s not lying. After this, when he puts down the… how am I holding here? When he sits up, “Matir asurim”. What does it mean at night one can’t sit up? When one lies, one lies. Okay, good. When one is up, one can make a whole change in position. It’s good, the bonds of sleep that have tied him, that have bound him, as it were.
Explanation: “Shekvar Amad Al Raglav”
He says, “Shekvar amad al raglav”, this means before he has stood. It’s not the simple meaning that he sits up. First he was lying, and now he’s holding by getting up. He sits on his bed.
Okay, the clothes lie somewhere on the floor next to the bed. The clothes he has already put on before, according to the order here. No, but the clothes somewhere lie… ah, the clothes, this goes to the closet. Here the person is still lying in bed and he has already dressed, he has already put on a head covering. It lies on the bed next to the… on the floor next to the bed. That’s how it looks.
The Blessing “Roka Ha’aretz Al Hamayim”
And after this he goes further on the… and after this he sits up more. He sits, puts his feet on the ground. He stands up, he’s already standing. “Kshe’meni’a raglav al hamita u’mani’chan al ha’aretz”, this is a stage, he puts his feet on the ground, he makes a blessing “Roka ha’aretz al hamayim”. This is further a blessing on ma’aseh bereishis, that the Almighty made that the earth should be on the water. To drink, one doesn’t sink into the water.
Discussion: Understanding the Matter of “Roka Ha’aretz Al Hamayim”
After this when he stands up, ah, he’s still on the bed, he stands up, he makes “Zokef kfufim”, that he can stand straight. After this he washes his hands. You see all this that it’s clear that this is all before netilas yadayim, he hasn’t yet made any netilas yadayim.
After this, think about it, people used to be on ships a lot, yes? On a ship you can lie, but when you stand up it begins to become… it rocks now on the ship. A person stands up, he wakes up early, and he can give himself a stand up, a sit up, the earth doesn’t begin to rock more.
The Gemara says that the earth is somehow surrounded by water. You say an interesting halacha that when one is on a ship one makes shehakol nihiyeh bidvaro, I don’t know. Okay, then one thanks for the stability of the ship. This is one who prays tefilas haderech. I don’t know.
It’s an interesting blessing “Roka ha’aretz al hamayim” exactly when one stands up. What happens? Okay, when he stands up…
Novel Idea: The Simple Meaning is Reversed
I think that the simple meaning is reversed. They wanted to make such an order of prayer where one thanks the Almighty for everything, so they set it up in this order. It’s not the simple meaning that one needs to remember that one needs to thank the Almighty for the earth. It’s reversed, do you understand what I’m saying? One wants to make the order, and when I say the order it actually comes together l’chatchila. One makes it each thing according to the order that the Rema says, but it’s made on the minhago shel olam, as it says in other Rishonim.
General Prayer
It’s a general prayer. A person thinks, you imagine if I were a fish, I would never be able to really sleep, because there’s no sleeping in water, my whole time I would be busy. The Almighty made me, I am in a place that is “Roka ha’aretz al hamayim”. It comes in here for me. It would have been before the second day of ma’aseh bereishis everything would have been water.
When Yonah Hanavi came home, I’m certain he says this blessing with great kavana. Okay, if you say, when he goes down from the ship, then he needs to make the blessing. He went down from the ship. No, he was in the water, it didn’t suit him. Now he is “Roka ha’aretz al hamayim”.
The Blessing “Zokef Kfufim”
Okay, I said, when he washes his hands, then he makes “Zokef kfufim”. No, I didn’t say that here. Yes, ah, I stand corrected. When he wakes up, he says “Zokef kfufim”. He makes straightness, it’s not that a person should be like a snake, bent over. A person should be like a snake or like a bear. A person stands on two feet.
The Blessing “Al Netilas Yadayim”
And after this he washes his hands, he makes a blessing on the mitzvah. It’s very interesting. Asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu, which mitzvah is this to wash the hands? And this is one of the mitzvos to pray, “v’tzivanu” is one of the five things that prevent prayer, that you need to be pure to pray.
But one washes the hands for the other things, one of the things is for praying, but at night when the hands are not necessarily clean, now comes all the halachos of being clean.
Question: Which Mitzvah is Netilas Yadayim?
I don’t understand clearly, which mitzvah is it to wash the hands in the morning? Even here, let’s say that there’s a takanas Ezra, which is perhaps a mitzvah, which mitzvah? “Asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al netilas yadayim”? Because this is a condition in prayer, so this is a condition in prayer, one begins with this.
Perhaps this is what distinguishes between the prayers that one says less formally, that one can be with dirty hands, and from the other prayers? It doesn’t look like that, because after this come more blessings. No, no, no, not at all. But what? It’s netilas yadayim. It’s netilas yadayim for… I don’t know, not netilas yadayim. The hands are in tumah, that’s the whole thing.
Answer: Purity of Hands – One of Five Things That Prevent Prayer
But first of all, there’s perhaps a mitzvah to wash the hands, I don’t know which mitzvah it is, I don’t understand clearly. Ah, the Rambam has in the laws of prayer we also learned that there is “Ein omdin l’hispalel ela kshehu rochetz panav”. Here it is. No, that’s a different thing. Both netilas yadayim and rochetz panav, is this the rochetz panav from before praying.
I don’t agree. No, no, no, I don’t agree. Why? I don’t understand that it’s the same. It could be the face is… what, here comes in netilas yadayim and rochetz panav, both things, one after the other. Again, which mitzvah is it to make netilas yadayim? I still don’t know which mitzvah it is.
It’s a mitzvah d’rabbanan that is in the laws of prayer, that the Rambam counted in the five things that prevent prayer, purity of hands. Purity of face, tell me, I want to shout “tell me”. Okay.
Washing the Face
So, “Ksherochetz panav” is… this is netilas yadayim. After this he washes his face, okay? A very important thing, a Jew should wash his face in the morning, and this is corresponding to waking up. It’s not really because it’s dirty, it’s because he’s waking up. Like he says after the blessing one makes that from this he wakes up.
This is a different thing, these are the easy mitzvos that one opens the sink. Once one had to send a water-carrier specially to wash, no one washed their hands. Why? What does he do like this? He says because the hands and the face are different things, one puts on clothes, one remains clean. The face, not because it’s dirty, it’s because of sleepiness. It’s not a disgusting thing, a face is dirty. The main matter is to take away the sleepiness from the eyes.
Prayer: “Al Targileni Lidvar Aveira”
And therefore one needs to make a blessing. Earlier one made a blessing on when one sleeps, one should have good thoughts, good dreams. Now one makes a blessing, a prayer, that when one is up one should have good deeds. We’re not yet talking about any sacrifices.
So first is “Al targileni lidvar mitzvah”, there should be a habit to do mitzvos, that one shouldn’t have any yetzer hara, and so on. “V’al targileni lidvar aveira”, it shouldn’t become a habit to do sins. Because once one becomes habituated, one does again and again the thing. Habits make a person, and a person becomes accustomed. So he asks the Almighty that he should have good habits, he should do mitzvos. And if one has good habits, one has a yetzer tov, one has good middos, and further and further.
Discussion: Connection to Free Will
It’s another thing, I don’t know. “Al targileni lidvar mitzvah, v’lo lidvar aveira”, this is actually… the Rambam in the laws of teshuva said that the prayer that one asks that one should do mitzvos doesn’t go on the… because one has free choice. A person has free choice, he can’t ask the Almighty to force him.
But they have learned that if a person has good habits, or this, or he is in a good environment, and he has good habits, it goes easier for him, this is the natural way. And if not, he has difficulty doing teshuva. So he asks that he should have good habits, does the yetzer tov mean good habits? I don’t know.
It’s like the kabbalists say, “Al targileni lidvar aveira”. That the bad comes to visit you. Now he doesn’t have any novel self-sacrifice from the kabbalist, but he has I think a bad yetzer hara. A good will, or a good power, or a great power. Later we’ll see more, we need to talk more about this before we go into the kabbalist.
Morning Blessings: Grace and Mercy, Good Kindnesses, and Laws of the Bathroom
“To Be for Mercy in Your Eyes and in the Eyes of All Who See Me”
But yetzer tov is like the kabbalists say, the reincarnations of generations, that the bad comes to visit you. Yetzer tov is not a fearful innovation from the kabbalists, yetzer tov means a bad desire. A good will or a good power or an evil power. Later we’ll see more, what does one need before one goes into the communal sacrifice? What is connecting? I think it means the first or second thing.
And another important thing, when one gets up in the morning, “to be for mercy in Your eyes and in the eyes of all who see me”. A person gets up, during the day he has to deal with people, at night he has to deal with bad dreams and so on. During the day he has to deal with people, so it’s better that the person should be pleasing to people. But no, wait a minute, think about it, “in the eyes of all who see me”, all who see me. A person only needs to worry about the people who see him. The people who live in another city, they won’t think about you, they should say “oh, good grace, merciful for peace.” No, you need to worry that the few people with whom you are around should have grace and kindness toward you.
The language of Rabbeinu Yonah is, “one who does not find favor in the eyes of those who see him, his life has no honor, and his death is better than his life”. The person whom no one can stand, he is the bad corpse that one cries over the bad corpse, it’s no way, it’s no life. You need to be a pleasant person, people should enjoy being with you.
I think that we’re also talking here, he’s now going to begin the day, Creator, help me that the davening should go well, the mitzvos that I’m going to do during the day should be good, and then here we’re already talking about going to work, that we can go out and have success. “In the eyes of all who see me”, have mercy and compassion on me, I should have livelihood.
“Good Kindnesses” — The Double Language
Let us give good kindnesses, “good kindnesses”. There are also kindnesses that are not good. This is a Hasidic phrase, “good kindnesses” is a double language. Let there be good kindnesses. Then, blessed are You, Hashem, who bestows good kindnesses. Interestingly, the blessing is precisely on the last piece, who bestows good kindnesses. So, who bestows good kindnesses. The simple meaning says to His people Israel, and this is what the Rambam doesn’t hold, who bestows good kindnesses goes for non-Jews as well.
Um, yes. It’s an awesome thing, because not only do you pray for life and kindness and mercy that you should be the best of the bunch, but everyone prays for it. It will be an awesomely good world, a world where there is enough and more for everyone.
Laws of the Bathroom — “Be Honored, Honored Holy Ones”
Now, there is a law, it’s now in order, but also always when one does it one must do the same thing. Every time a person goes into the bathroom, before he goes in he says this, an amazing thing. What’s the wonder? Should someone say that there’s such a thing that it’s simple? It’s an amazing thing, but we don’t know how much discussion there is about this wonder. Be honored, honored holy ones, servants of the Most High, and guard me, guard me, until I enter and exit, for this is the way of human beings.
The Rama MiPano’s Explanation: Good Thoughts Accompany the Person
So let me say what I think he’s saying, what the Rama MiPano says, that a person thinks good thoughts, the good thoughts come back to think about him. He is engaged in Torah, he previously learned tractate Chagigah, tractate Sukkah, and so on, and this accompanies the person. The person thinks the whole time about learning, he thinks about… not bad dreams and bad thoughts, but good thoughts, he thinks about the Almighty, he thinks about learning.
When one goes into the bathroom there is a mitzvah that one should not learn any Torah, one should not say any Shema in the bathroom. When one is in the bathroom one is focused on the body, there is a matter with health, just as a person should focus on the body every day, somewhere. When one is engaged in bodily functions, all other times one thinks about the Almighty, one thinks about the good. Therefore one separates from the intellectual power of the person.
Honored ones, Abaye and Rava are here, and here is the Rambam with the Arizal, all the words of Torah that one is in the middle of thinking, one says to them, be honored, honored holy ones, servants of the Most High, the Torah of which he speaks, or the good thoughts from which he receives, I don’t know what, guard me, guard me, wait for me, until I enter and exit, because now I’m going to go away from you. The whole time one thinks about them, at night one dreams about them, during the day one thinks about them. One says, wait for me outside, because when one goes into the bathroom it’s the only time when the king goes alone. When he goes into the bathroom, he is sunken in his thoughts. First of all one must know that one must go when it’s respectful. Okay. I don’t know if it’s for the angels, for the good thoughts, they become angels, and when you think the whole time about angels… I know, I saw he was bombarded. But the simple explanation is that the person turns with angels.
Two Families of Companions
So if one goes with angels, go back a bit. We prayed about the evil inclinations. There are two pieces of advice. There are either good thoughts and thoughts of Torah, dreams and thoughts are one type of family. Then the evil inclination and good inclination is the other type of family of angels. Perhaps one can connect all the blessings at once. This is indeed every day the whole time. When during both, when one comes out one also says a similar apology. So one says that when one goes into the bathroom, it’s not appropriate, a person feels that he’s going into the bathroom. He says, let the angels wait for me, because this is how I want to do this thing in the manner of man.
Why People Don’t Practice Saying It
The later commentators say that people don’t practice saying it, because people think they don’t turn with angels. But it’s not true, one still turns with angels. I think one should still have it. We’re talking about the same hand that we previously said the soul You placed in me. When one slept one didn’t have the… why is it bad that you have it the whole time? Why do you already equal the angels? Because now for a few minutes one is going to put down the soul, Torah, good thoughts.
The Dispute Between the Sadducees and Pharisees
You know that Josephus says that there are three major disputes in outlook between the Sadducees and the Pharisees. One of them is that the Sadducees don’t believe in angels, and the Pharisees believe in angels.
Discussion: The Rambam and Angels
So, I want to say why the Rambam… The Rambam brings the Gemara. Even if it doesn’t match what’s written in Foundations of Torah, he didn’t worry about it, because he has his way of putting it in. The Rambam says in many places, he says it explicitly. Does the Rambam say in Foundations of Torah that there are no angels? Does it occur to you? No, there are indeed angels. There are specifically indeed angels. But the angels accompany the person. That a person needs to communicate with the angels, we’ve seen in Laws of Idolatry. No, no, stars, not for angels. No angels appear in Laws of Idolatry. Stars.
Certainly angels accompany the person. How do they accompany them? Whether it’s with wings, or whether it’s in a more abstract manner, that’s not the topic here. Also the Almighty doesn’t place the soul in with a blow. When one learns the Rambam, then he blows Torah, he asks you, must one say apology to the angels. Certainly, certainly, certainly. The angels, certainly. Certainly they are not… they are not heavier than a person.
Chavrusa A: No, that’s not yet the answer. Listen for a second. No, that’s not yet the answer. Listen for a second. What you said, you said this, “and all forms of images for every possessor of form through an angel”, it’s written in Laws of Foundations of Torah. But does the person have communication with the angels? I’m asking you a question, one minute, one minute, one minute, one minute. Not once, I’m asking you a question. One minute, listen, listen, listen for a second.
What people think that it doesn’t match, that’s not true. It’s written explicitly in Laws of Foundations of Torah that everything, every form that exists in the world, comes turned through angels. Now, do you still want to know how he gives it? He gives it because the angel stands with a little wing by your ear, or not? That’s already a detailed topic. Just as you also understand, you have no problem saying “You breathed”, the Almighty doesn’t have a mouth with which He blows in souls. It’s a parable, it’s a parable for whatever. The same thing here.
But the angels don’t come in when a person is in the bathroom, he is not engaged, he is not connected with the angels. What does it mean the forms and image forms, what in all the actions that a person goes with angels? So is the fact, everything that a person does goes with angels the whole day, it’s written in Laws of Foundations of Torah in the Rambam. In the bathroom it’s not appropriate that the angels should go in, therefore one tells them it’s not. Do you want to know if they actually stand outside or inside? That’s already a certain visualization, just as all blessings and prayers are a certain visualization. There’s nothing wrong, there’s no other explanation. It’s no different than all other blessings. Just as one says “You breathed”, so one says “be honored” etc. There is no difference whatsoever.
Two Times When the Body Works and the Soul Rests
I’ll go further and say this, that the two times when the body does its work more and the soul does nothing, is when one sleeps or when one is in the bathroom. In both times the body is very active. Yes, at night it digests the food, whatever the body does, and the soul is as if sleeping. The soul, that is the power of choice of the person, the power of understanding of the person, sleeps. In the morning the power of understanding wakes up, and one says “my God, the soul”, one greets the divine soul that is within us. And now one puts it back to the same stage as when one sleeps, that the body is now going to do its thing, and the soul doesn’t belong there.
What does it mean the soul doesn’t belong there? The soul is bound up with the angels. You don’t want to say angels, don’t say angels. One doesn’t say angels, one says “be honored”.
Chavrusa B: No, the Rambam also doesn’t say what you meant. He means the intellectual power of the person. He is only explaining that an angel is not a physical thing, an angel is an intellectual power. But certainly he also means the angels.
Chavrusa A: No, no, it’s not, it’s not. I don’t know why, I have no idea why, all people have heard that there’s such a thing called Rambamists, they think that the Rambam doesn’t believe in angels. The Rambam believes very much in angels. He is only explaining that an angel is not a thing with wings, just as the Almighty is not a thing with wings, so an angel is also not an angel of a spiritual thing, an intellectual thing. But certainly there are angels, and certainly the angels lead the person the whole time. There are verses in Chazal and in Torah that the angels lead the person the whole time. And even, as the Rambam himself says elsewhere, even when one says this truly “guard me”, he doesn’t only translate “wait”, they guard me, but another level up, not directly.
Chavrusa B: Rabbi Yitzchak, on the contrary, wait, I didn’t think that there are no angels. I only thought that the angels have more control and are also in the mind of the person. Not only… the angels are constantly… not only… the angels are still here.
Chavrusa A: That’s what the commentators say, that’s what the commentators say that it’s not the custom today, because we don’t consider ourselves such righteous people that angels should turn around in our house. I told you, it’s not our house, it’s written in great halachic authorities. The later authorities say that people don’t practice saying this because we are not established that angels should turn around. But by the way, the Arizal said that one should indeed say it, and there’s no… the angels still go on, they haven’t stopped.
It’s not a level, this doesn’t mean that there’s a level of a person that angels turn around. That’s how the world works, that angels lead the person. It’s not a level. I don’t know who said from the later authorities that it’s for levels, it’s not for levels.
Chavrusa B: And why does one send them away before one goes into the bathroom if they go outside?
Chavrusa A: I just told you, because it’s not appropriate for the angels to go into the bathroom. But truly, truly…
Chavrusa B: And again, I would say that they didn’t even go, even you don’t part from them.
Chavrusa A: Certainly not. Just as… certainly, certainly not. This doesn’t mean… when I go into the bathroom, they wait outside. They wait outside, they’re not even… it’s only a… it’s not physical that they wait outside, but they’re not relevant to that place. Certainly not. I told you, also the Almighty, I can’t go into the bathroom and say “blessed are You, Hashem” in the morning. All these blessings are so that a person should remember, so that a person should… the spirituality is not for the Almighty and not for the angels.
The Blessing of “Asher Yatzar” — The Wisdom in the Creation of Man
The Function of Blessings — For Whom Are They?
Speaker 1:
All these blessings are so that a person should remember. The blessings are not for the Almighty, not for the angels. The blessings are for you. The King does His thing anyway, that’s not the question. The question is for you, you know. And therefore the later authority that one says, the person who doesn’t say “who sanctified us with His commandments”, for him indeed no angels go in his subject, he doesn’t grasp it. But certainly the King goes on.
Just as when a person says… my narrative is a better narrative. No, my narrative is very simple. The person wakes up, then the Almighty shines in the soul, that is the power of life, the power of choice, the powers of the person, and he gives thanks. Also it’s not true. Just as not true as that. And when the person doesn’t do these things, what is the person? When the soul is not real, is his body more real. His body goes around thinking, and the body digests the food, and so on. And now one is going to explain to him, he’s going to deal with the body. And when he finishes one makes a blessing on the body. “Who sanctified us with His commandments” is on the body. Now one goes back to the mind with the body, and speak words of Torah, “who does great mighty deeds” and so on. Here one dealt with the body. And then when one dealt with the body, we said there “excuse me soul, power of life”.
Angels vs. Soul — A Fundamental Difference
Speaker 1:
Not soul, angel! Do you know a difference between a soul and an angel? A soul belongs to you, an angel doesn’t belong to you. An angel. Why should you insert soul? It says an angel. Why do you need to exchange the angel for a soul? What bothers you that there’s an angel? Why should you be against the angels? Because there’s a perfect story without it. But that’s not true, and in the verse it says an angel. And you are obligated to acknowledge that there’s an angel. “He who dwells in the secret place of the Most High”, certainly. Ah, we haven’t arrived yet. Wait, wait. We thank the Almighty for all these things, haven’t we thanked that we give a blow? Just as one goes to the toilet one says “ah, such I connect”. Certainly, certainly it’s an obligation. Certainly it’s an obligation. All the great ones say that the two greatest foundations of faith is to know that there is the Almighty and that there are angels.
Discussion: Did People Know About Angels Before?
Speaker 2:
What does it say in the Midrash? Certainly it’s an obligation. Whoever doesn’t remember that there are angels is almost not a Jew. What’s the question? But it’s very interesting that the only place where we have started learning, from the beginning Foundations of Foundations the Light of Hasidism, yes, no, it’s not true. So the Ramach. Not correct, not correct, two chapters, it’s later that it’s answered that the angel accompanies us, one must…
Speaker 1:
You didn’t read well, you didn’t read well, you didn’t read well. Laws of Foundations of Torah, Foundations of Torah explicitly states two whole chapters that he was about the angels that lead us.
Speaker 2:
But Laws of Foundations of Torah is not statements that he says to say, he doesn’t say Shalom Aleichem, he doesn’t say Shalom Aleichem, he says a prayer when he came… he accompanies him the whole week, he accompanies him when he goes into the bathroom, then is the person…
Speaker 1:
Certainly! No! Here you got confused here, because you didn’t grasp it. You didn’t learn Laws of Foundations of Torah well, you thought it’s not written there. It’s written there a whole thing about angels, here are indeed details how one goes with the three prayers, blessings, that one says.
Speaker 2:
There are angels, they are invisible and they haven’t yet seen them until Laws…
Speaker 1:
Not correct, they did indeed see them! They saw them in the Torah, there one speaks about prophets and the matter that happened in the upper worlds, this is that I have a relationship with an angel. Before I go into the bathroom I must tell him “be honored, honored ones”.
Speaker 2:
That’s not true, that’s not true. They did see it there, it was stated explicitly, it was stated explicitly in Hilchos Yesodei HaTorah that the conduct of man comes from the angels, it was stated explicitly. It’s not true that he didn’t see it, it was seen, it was properly written about the upper worlds, it was stated that it directs this world.
Speaker 1:
All these prayer formulations here are anthropomorphism in a certain sense, because even the Almighty is not obligated from above to become a loaf with His hands, that’s not the problem, exactly so, but it’s not a novelty. It’s not true that we’ve now discovered that there are angels, we have now discovered, we, people who haven’t thought about what was written before. Okay, enough, let’s move on.
Discussion: Can One Communicate with Angels?
Speaker 2:
We exist… to deny that we communicate with an angel is a novelty? Yes, I deny it! It’s stated explicitly in Hilchos Yesodei HaTorah… one cannot communicate! It’s stated! One cannot communicate with him and he answers back. One can also with a tzaddik, one can also…
Speaker 1:
You are forgetting, one can also communicate with the Almighty! That’s not the point! All communication is only from our side! One cannot communicate with the Almighty! It’s not stated! It’s not stated! It’s stated in Hilchos Tefillah that one can speak with the Almighty, it’s not stated… it’s not stated.
This is actually prayer, this is understanding what prayer means, how prayer works, that it works exactly the same way to the angels as it works for the Almighty, what’s the difference? It’s all a parable how one understands it. Certainly yes, certainly not, “shomreini shomreini”… certainly yes, certainly yes, it’s the same thing. Why is this not a problem with the halachah? There is no such halachah, the Rambam says such a halachah, the Ramban said such a halachah, the Rema didn’t say such a halachah.
Speaker 2:
“Lo levadcha titpalel,” ah, it’s not the same thing, it’s not the same thing, it’s not the same thing.
How does the Rambam say it?
Speaker 1:
He doesn’t say. The Rambam says yes about being mitpalel. And the next avodah zarah that is stated is stated about being mitpalel to angels? It’s stated about serving angels. Nothing is stated about being mitpalel. It’s not stated being mitpalel. Where is it stated that the Rambam said that one may not be mitpalel to angels? It’s stated explicitly in the Rambam that one may not, one must be careful from being mitpalel to angels.
Speaker 2:
“Shomreinu shomreinu” is a prayer? Are we asking the angels or are we asking the Almighty?
Speaker 1:
It’s a request. “Shomreinu” – guard me. “Kedoshei meshartei elyon” – I don’t understand. Where does it say in the Rambam that one may not say “Shalom aleichem malachei hashareis”? It says that the Rambam says yes.
Come, we need to finish, hello? It’s already late.
Interpretations of “Shomreinu Shomreinu”
Speaker 2:
“Shomreinu shomreinu,” perhaps it’s because there are harmful spirits in the bathroom, and you need to have the good force, the meshartei elyon should wage war with them.
Speaker 1:
I think he didn’t speak. Simple meaning, simple meaning “shomreinu” is from the language of “over veshav al haderech,” wait for me. That’s what I think the simple meaning is, not guard me.
Speaker 2:
Or there are harmful forces in the bathroom, and you go in with various matters, and you ask the kedoshei meshartei elyon that the harmful spirits should be defeated, the angels should be stronger than the harmful spirits.
Speaker 1:
But you’re going to say that harmful spirits one needs to know… harmful spirits I don’t know. Angels are certainly there, and they are always active in our actions. Angels yes, harmful spirits no. And you take the good that you receive, you will bring it into holiness. Okay.
Speaker 2:
Rabbi Yitzchak really loves beautiful angels. We learned at the Melava Malka, there it wasn’t stated that there are harmful spirits. It was stated that there are angels.
Speaker 1:
But I told you, “shomreinu” means wait for me, not means guard me. Simple meaning. “Shomreinu ad she’ekanes va’etze,” wait for me. “Shomreinu keshe’ani beveit hakisei,” simple meaning, I think so. I think that simple meaning means wait for me. “Hatnu li,” yes.
The Blessing “Asher Yatzar” — The Wisdom in Creation
Speaker 1:
Anyway, after he comes out of the bathroom he makes a blessing, yes? What is the blessing that he makes after he goes out? Yes? But it’s interesting that we speak a little. There is here a whole person who is the narrator, and that person is not the soul. Just interesting, you throw it in. It’s not a contradiction at all. And now I still have for the soul. The soul waits outside. And one doesn’t say to the soul! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels! Angels “asher yatzar es ha’adam bechochmah”… the Almighty made man with a beautiful… the engineering of man, so says Rabbeinu Menuach, that the person who is a machine is wonderfully made. Ah, not that He gave man wisdom.
Discussion: What Does “Bechochmah” Mean?
Speaker 1:
And also one shouldn’t learn that He created the world, like “bechochmah bara alma,” according to a plan… This means simply, one looks at the body. It should have a plan, it should have intelligence. It’s not just randomly there are holes, here a hole for a nose, with an order. As for the simple explanation, he says, he translates differently. “Besechel shebo yakir,” meaning is the Yosef version of the world. Such a beautiful Yosef is also a blessing for the intelligence. No, no. Let’s read because, let’s learn. He translates the other interpretation, that man has wisdom, but then he says that it’s not another interpretation. He asks a question, that if so the whole world is wisdom. What specifically is a person? He has no question. But now we’re speaking about the person, therefore it’s already difficult. He stands up said, he says that this means translated given to man, wisdom. But I understand, but I can sense why he thought so. Because, we just hung up the wisdom on the hanger outside…
Speaker 2:
Not correct! We didn’t say the wisdom! We spoke about the conduct. Yes yes yes, yes. Continue, correct, correct. Yes, you see here that there is an interaction with the body, with speech. My fault is to have continued until now.
Speaker 1:
No, it’s simple. When one comes out and says thank you, what does it mean that He gave man wisdom? One had to call the Almighty, and one tells Him that it’s actually not appropriate to have gone to the bathroom. But You made the whole system, and the system was made with wisdom. It was made. Why was it made with wisdom? Because if one has “shaumi bezos hamachon,” one needs to praise. That’s basically the wisdom. It’s wisdom. It’s made with wisdom the system, that it works.
“Nekavim Nekavim Chalulim Chalulim”
Speaker 1:
It is “baruch atah Hashem rofei chol basar umafli la’asos,” it is the Almighty who is rofei chol basar. “Rofei” doesn’t mean He heals illness, “rofei” means He keeps healthy, something that needs to be translated. “Kulam nekavim chalulim chalulim” means the internal plumbing system that carries out the waste, and further you see it’s somewhat appropriate. One sees that there are “nekavim” and “chalulim,” like the link is an inflated thing, there are things holes that carry through liquids and things, that if they should even slightly get blocked or the system should break there people cannot live. So the blessing reminds a person that this is the great power of the body. When one thanks the Almighty for this, you know in general it’s a blessing on the body one can say, or if the body has a problem… It’s a healing! It’s the essence of healing! True, but it’s not prescribed that one thanks the Almighty for the great power of the blessing. It’s more felt prescribed in the blessing. It’s more saying, you are after all made with a wondrous healing. It’s the end of the process that begins with “pokeach ivrim” and continues. That’s the meaning. Before going out one says “shomreini” just! It’s not a science lesson now! It’s wisdom! It’s wisdom! Not everything! After you’ve been in the bathroom, and the lungs should be ours, and the kidneys should be ours, and the liver should be ours. All, the internal, the rabbinically practical part.
The System is Well Made
Speaker 1:
It’s well made, I tell you, it’s well made, that’s the point. It’s well made the system, it’s very well made the system. “Kol asher bashamayim uva’aretz” is all created. The whole system is well made. The wisdom, the divine wisdom…
Birchos Hashachar: Order of Blessings, Obligation of Blessing, and Custom
The Blessing “Ozer Yisrael Bigvurah” — Putting on the Gartel
The Rambam doesn’t say. Okay, fine. The Rambam, I said, “borei refuos” means that the Almighty should create once the whole “plumbing system.” “Mafli la’asos” means that He makes it work all the time, that the “liquid” should actually flow through, and the lungs should do theirs, and the kidneys theirs, and the liver theirs. I hear. The internal, the master of all deeds part.
It’s well made. It’s well made, that’s the point. It’s well made. The Almighty made the system, it’s very well made the system. A power and abundance, abundant thousands and abundant. It’s a very good… the wisdom, a wonder. A wonder of wonders.
Okay, so he went, he put on the undergarments, he put on the pants. Okay. Now one puts on… the gartel is the outer garment, ah, now he’s going out. But now he turned and went into the bathroom with the undergarments, with the pants. Okay.
Now he puts on the gartel. Ah, he puts on the gartel, he makes a blessing “ozer Yisrael bigvurah.” What is this? A belt is when a person goes, he goes up on his mission. He goes… the belt is like what? Belt is… on the gartel he puts on his whole. “Chagor charbecha al yerech gibor hodecha vehadarech.” On this he puts on his sword. On the belt one puts what one has, the sword or the work tools. It’s a “masculine” thing, it’s a thing that has to do with work.
He brings a Chassidic interpretation, the Bnei Menucha, that when one goes with a belt, one goes on the pants, it’s unfortunately the nakedness. So he is “gover al kovesh es yitzro,” and already, he’s Torah-like.
The Blessing “She’asah Li Kol Tzorki” — Putting on Shoes
Okay. “Sheloveish mana’alim mevarech”… I’m more confused than him. “Sheloveish mana’alim mevarech,” one goes to the King of the world “she’asah li kol tzorki.” What is the meaning? Why with the shoes are you already completely organized? I mean, a simple interpretation, that with the shoes one can go do all needs. He’s going out now, he’s going in the street, he can turn on all kinds of “floors.”
“Kol tzorki” doesn’t necessarily mean the shoes. I said that “kol tzorki” is the greatest need that one needs to have shoes. It can be “kol tzorki” that with the shoes he can now go walking.
The Three Blessings Before Going Out
I said that all three blessings are a blessing for going out. In the tent there is merchandise everywhere on the “floor,” there are rags on the “floor,” and it looks… and now one prepares to go out. First one puts on the weapons, the sword or the work tools, he already went to the bathroom, he’s already ready. One puts on the shoes, so that one can go out in the snow, and the path, and one goes out, the last thing is a war with them the gentiles, now I have the step, there is the motivation to go out, I have at least fulfilled the sort “she’asah li kol tzorki,” the Almighty made everything I need, that even if my feet are not so suited for this and that weather, there are shoes.
And so the Almighty made it through people who invented the shoes, everything the Almighty made through people, that’s the point. It’s not from Parshas Bereishis way, who was the first who made the shoes, it’s not the knowledge, there are still all the blessings’ way, and the Almighty made for going out with a sword, now one goes out from the work, and one goes a walk to the market. It’s more than a blessing of providence, the Almighty leads a person to go in the right place, and now, and one is outside for livelihood, one looks at the classes of people who are there.
The Blessings “Shelo Asani Goy,” “Shelo Asani Eved,” “Shelo Asani Ishah”
Who turns in the market? And a Jew is in Eretz Yisrael, it’s in a good place, he’s the Jew, he’s not a slave, and he’s the man who turns in business, and he goes with the belt and with the shoes.
“Umevarech adam bechol yom,” so says our Rabbeinu Menuach, he meets a gentile about Hashem and your work, one thinks he’s a slave among them. I hear, one makes a blessing “shelo asani goy,” but the Rav doesn’t say that there’s a time for this, he says “bechol yom.” This is a blessing that comes every day, this one can better make earlier later, and no difference when.
When One Makes the Blessings
It’s interesting one can think here, that if a person belongs to some certain elite, this is the place to thank the Almighty. “Shelo asani goy,” so I met this tzaddik, I learn this the Shulchan Aruch of the Rambam, and after the praise him forever, of my teacher, student of the Shulchan Aruch of the Rambam. When a person feels that this is his true rabbi, when a person feels for example… let’s say that we today made easy blessed, and he says thank the Creator for placing me in America, which is the strongest land, or… because I belong to a strong nation. There are certain others can my virtues, that I’m not a second-classer in the… within is the essence. What is a God it’s not the… or… a second… that one shouldn’t be any lashon of idols.
Help Jews, that’s the purpose of prayer, help Jews. But the same language of help Jews said… That can be, but the Rambam didn’t have the blessing, because it doesn’t make sense that someone has a deficiency and wants to make a blessing on it. You have a deficiency, and having a deficiency is a pain, a pain one accepts.
“Shelo Asani Ishah” — The Question of Deficiency
But again, news, I want to say news, there is a question, there are three types of people. Well, the woman is also better than the slave. Can I say everything “shelo asani goy” and “shelo asani eved”? True, a slave can say “shelo asani a minor,” he can, but it doesn’t make sense. A slave is a slave, he doesn’t make. Yes, okay. Just, the Almighty made a slave, well blessed. Okay, let’s move on, let’s move on.
Okay, the draft… I mean, it’s also a custom. It’s not stated in the Rambam “mevarech bechol yom shelo asani a minor.” A later custom, that the women innovated, I don’t know who. Okay, I need to move a bit, so let’s perhaps go a bit quickly.
Halachah 7: Order of Blessings — Eighteen Blessings
After this, now the Rambam says the law of the eighteen blessings. It would be good, here eighteen, is very interesting. Just as there are eighteen blessings of Shemoneh Esrei, there are eighteen blessings of Birchos Hashachar. Yes, including “al netilas yadayim” and “asher yatzar.”
“Shemoneh esrei berachos eilu ein lahen seder,” that means you don’t have to go in order. But one makes each one of them “al davar shehaberachah bishvilo uvish’ato,” and the Rambam gives the examples. “Keitzad, harechitzah chagorah vehamalbush.” That means, he goes a whole order, he makes “ozer Yisrael” after one has gotten out of bed and one puts on the gartel.
The Blessing is Said at the Time of the Action
But everyone should note, the Rambam says here, the blessing is said when one does the thing, when one puts on the gartel one says so. He explains himself, he says if someone puts on the gartel already in bed, he’s still in bed, he’s in his place, it’s not the order of this Rambam. The Rambam is going to speak about this, if he goes in the bed, he already puts on his gartel, it’s not just the order here that says he puts on the gartel only later, he already makes then “ozer Yisrael.” Can he say from then, or he will say, blessed “ozer Yisrael,” he doesn’t do it again.
Just as “shama kol tarnegol” afterward, then he says “hanosen lasechvi vinah.” Even though he already said “shelo asani goy,” he already said everything, when he sees the sun, I mean when he hears the voice of the rooster, then he says “hanosen lasechvi vinah.”
A Blessing One is Not Obligated In
And Any Blessing That One Is Not Obligated In
And any blessing that one is not obligated in, if one did not see the thing, he did not hear the rooster’s call, or he did not put on a belt, one should not say a blessing.
The last Gemara says, for example, let’s say a person sleeps in pajamas, he doesn’t have a belt, he doesn’t have shoes, he doesn’t have socks, he will still be obligated. Someone who goes without shoes, someone who goes without shoes on Yom Kippur and Tisha B’Av, someone who gets up early, someone who doesn’t need to go to the bathroom, the Rambam says immediately, immediately a question arises, so it comes out that on Yom Kippur and Tisha B’Av one doesn’t say “she’asah li kol tzorki” (who has provided me with all my needs).
Discussion: Yom Kippur and Tisha B’Av
He doesn’t say about not saying “she’asah li kol tzorki” on Tisha B’Av, but one can say that there it’s more about the mitzvah, because it’s not a mitzvah of washing as such, rather it’s a “ha’avarat shinah” (removal of sleep), you see, a “ha’avarat shinah” one says yes even when one doesn’t wash the face, remember? Yes.
That on Yom Kippur and Tisha B’Av one doesn’t say “ha’avarat shinah”, that’s interesting. A whole pilpul (dialectical analysis) in a blessing of getting up, and getting up one gets up on Yom Kippur and Tisha B’Av too. But the Rambam wouldn’t have said that on Yom Kippur one doesn’t go “yachef” (barefoot) because one puts on some piece of shoe, one just doesn’t put on leather shoes, what one does put on is because essentially one does go “yachef”. It could be so, I don’t know.
And if he didn’t go into the bathroom, the Rambam says, someone who doesn’t need to say “asher yatzar” (who formed [man]), one doesn’t say it. But all these blessings one should only say when one is obligated, so says the Rambam. That means these blessings are only “hana’ah” (benefit) blessings.
Halacha 9: The Custom Against the Rambam
But the custom is, what is there a custom, because in most of our cities, mevarkhim berakhot elu kulam zeh achar zeh bebeit haknesset (they bless all these blessings one after another in the synagogue). People come to the beit hamidrash (study hall), say “mechadesh hashem” (who renews), and go into the world, and the congregation answers amen. Two things, first one says them all in the synagogue, and second one says them bein yashan bein lo yashan (whether one slept or didn’t sleep).
Even if he didn’t hear the rooster, even if he didn’t put on a belt, the Rambam says “veta’ut hi bideihem ve’ein ra’ui la’asot ken” (this is an error on their part and it is not proper to do so). Not proper to do so. Why? The Rambam goes and says, this is because the law is “lo yevarekh adam berakhah ela im ken nitchayev bah” (a person should not say a blessing unless he has become obligated in it). A person should not say a blessing unless he has become obligated, and here one has not become obligated, because he didn’t put on the belt, he didn’t get up.
The Position of Other Rishonim
But we don’t rule this way, today in other words the other Rishonim (early authorities) argue that no, the blessings are essentially on the custom of the world. Precisely in the Gemara it says that it’s nicer to say in order. Which is not exactly a blessing on the thing, because the custom of the world, or the position of other Rishonim, is that one does make the blessing even according to our obligation.
Although there are those who are stringent, that a thing like Yom Kippur and the like, because there is our obligation, because he didn’t put on something like a belt. But we take here that the thing happened, he got up on his feet and he can say “rokeh al hamayim” (who spreads the earth upon the waters), but it didn’t happen now, it happened an hour ago.
The Rambam Agrees That One Can Say Later
He agrees that one can say, he agrees that then it’s not a transgression. That means, if someone became obligated and he does it later, not ideally, but the Rambam agrees that one may. The Rambam’s objection is to making a blessing that one didn’t become obligated in at all, he didn’t have a belt and the like.
He says, there are two things: one proof is that it’s not proper to do in order, but what one should certainly not do is make a blessing that one didn’t become obligated in.
Practical Law
But the main law, the main law that the Acharonim (later authorities) rule is that one does make the blessings even according to our obligation. This is according to the Rambam. If one should know, in practical law one does conduct oneself yes, one should be in the synagogue, this one may do even according to the Rambam, but the custom is that one says it in the beit hamidrash.
But it’s also the custom that one does it even according to our obligation, except, the Rambam is concerned that one mentions a complete name of Hashem, and the others say that one says it with a certain, according to the orders of prayers of the… because essentially, because then it has lost the thing, it’s not blessings, it’s prayer. Prayer is already there, you already have Shemoneh Esreh (the Eighteen Benedictions). It’s not a blessing on a mitzvah, it loses the whole… But this is what we do, this is what many Jews do, here you go.
Halacha 10: Blessings on Torah for Learning at Night
The Rambam says further, more blessings that one makes further. We learned earlier in the laws of Kriat Shema (reciting the Shema), that when one wakes up one reads Kriat Shema. But if a Jew wants to conduct himself like David HaMelech (King David), getting up in the middle of the night and learning Torah before Kriat Shema, blessings on Torah, the Rambam said that one should unite night with day, right? The Rambam said that there’s a mitzvah to learn by day and by night.
But he uses a good time, he thinks it through once, and he sees that he gets up before alot hashachar (dawn), before the time of Kriat Shema, before sunrise, and he learns Torah shebikhtav (Written Torah), Torah shebe’al peh (Oral Torah), notel yadav techilah (he washes his hands first), one washes the hands, as you said before, that you have a new washing of hands. Why is it new? Because before you washed the hands
Blessings on Torah – Order of Rising Early
Blessings on Torah Before Learning
Speaker 1: Ah, he says that there’s a mitzvah to learn by day and by night, but not the whole day. There’s a good time. He thinks he got up once, and he can say at that one time… ah, the points he can now say. But you mean that he should say it before all these things, before he says Kriat Shema, right? Before sunrise?
Speaker 2: Yes, yes. “Yivchar beTorah shebikhtav, yivchar beTorah shebe’al peh” (he should choose Written Torah, he should choose Oral Torah). Yes. “Notel yadav techilah”, washing the hands, as we said before. So you said, a new washing of hands. It’s not new, it means before… “Notel yadav techilah”, he should wash his hands. I don’t understand why.
Speaker 1: No, he got up early, he hasn’t yet done all the order even. He wants to take a Gemara into his bed, he hasn’t yet done all the order even. Why does he need to do netilat yadayim (washing hands)? For the blessing? For the Torah? Why?
Speaker 2: For Torah, yes.
Discussion: Why Netilat Yadayim Before Learning Torah?
Speaker 1: It’s not clear. Before it said clearly that one can make the blessings before netilat yadayim. There are those who say that perhaps blessings on Torah one does need netilat yadayim. Perhaps he simply means to say that this is the order, this is what one should do. Perhaps it’s not implied that one is obligated to do so. Perhaps simply so, that it makes sense, wash the hands. Put on a belt he doesn’t need yet, but wash his hands he should. I don’t know, it’s not clear. Lo barur li (it’s not clear to me).
Speaker 2: You understand why he should wash his hands? Is this to do with the learning or with the blessing?
Speaker 1: On learning is there an obligation that one may not learn with dirty hands? Is there such a law? Let’s try to remember. I always need to think that I know. I don’t remember such a law. On prayer, on Kriat Shema, not on Talmud Torah (Torah study). On Talmud Torah it said that one may not learn with dirty hands?
Speaker 2: Lo barur (not clear).
Speaker 1: “Umoshe yada” (and Moses knew). What does Rabbeinu Manoach say? He doesn’t say. Let’s see. I didn’t see that he says. He doesn’t speak about this. He’s not in this version. Perhaps here he does speak about this. He says here, he discusses here about the text of what we say, the verses of… one minute, we haven’t yet come to this. Which is an error. Nothing is said about washing hands. No.
Speaker 2: Ah, you see, by the way, he brings, there were those who argued that one only says “shelo asani goy” (who has not made me a gentile) when one actually sees a gentile. But the Rambam implies no, that he says it every day. Interesting.
Speaker 1: It could be that washing the hands has to do with the fact that one of the things one says is “ha’oseh yeshuot” (who performs salvations). No. That’s already much later. I don’t know what’s relevant to washing hands.
It says in the Gemara that Rav moshi yadei vehadar metzali (Rav washes his hands and then prays). Ah, the Rambam likes to bring Rav. The Rambam is a devotee of Rav. Yes, so says the language in the Gemara. I don’t know why one needs to do so. Perhaps the simple meaning is not clear. He needs to pray first. “Lo tehi tefilatekha butzina delisa” (your prayer should not be like a flickering lamp) says the Gemara, that learning needs to have purity. No, I don’t agree. It means it needs to have clarity, it means good words, I know what that is. I don’t know.
It could be that simply he’s going to make his own order. He’s going to pray afterward, so he needs to learn first, something in the details of the Rambam is not clear.
Text of Blessings on Torah
Speaker 2: Okay. He says so, he makes three blessings. Yes, he washes his hands, he makes three blessings, and then he can learn, and even before that he can learn Torah. What are the three blessings? It’s like this: “Barukh atah Hashem Elokeinu melekh ha’olam asher kideshanu bemitzvotav vetzivanu al divrei Torah” (Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning words of Torah). On the mitzvah of words of Torah. In our siddur (prayer book) it says “la’asok bedivrei Torah” (to engage in words of Torah), it’s perhaps the same thing.
And here comes a prayer: “Veha’arev na Hashem Elokeinu et divrei Toratekha befinu uvefifiyot amkha beit Yisrael” (Please make sweet, Lord our God, the words of Your Torah in our mouths and in the mouths of Your people, the house of Israel), all Jews should find the Torah sweet. It’s interesting, also “in life and kindness”. No, it doesn’t say for one person. “Uvefifiyot amkha beit Yisrael”, all Jews should love the Torah. Not that I should be the great scholar, but I should give for the Torah a hoe. “Venihyeh anachnu vetze’etza’einu vetze’etza’ei amkha kol beit Yisrael” (and may we and our descendants and the descendants of Your people, all the house of Israel) should be “yodei shemekha” (knowers of Your name). Because the Torah, “Torah kulah shemotav shel HaKadosh Barukh Hu” (the entire Torah is the names of the Holy One, Blessed be He) as it says in the holy Zohar. Or because when one knows the Torah one knows the ways of the Holy One, Blessed be He. “Velomedi Toratekha lishmah” (and students of Your Torah for its own sake), one should merit the level of Torah lishmah (for its own sake). Apparently Torah lishmah is the same thing as veha’arev na. Simply, when he learns the Torah, not in order to receive reward, but because it is sweet to him, because he understands the goodness of the Torah itself, he learns the Torah lishmah, not for honor. Yes, makes sense.
Speaker 1: “Shem” (name) and “yodea hashem” (knowing the name) come from the same root. Yes, but it’s not “yodea hashem” that repeats, but “lishmah” and “leshem haTorah” (for the sake of the Torah). It’s a connection, but it doesn’t mean the same thing. I don’t know.
Speaker 2: “Barukh atah Hashem noten haTorah” (Blessed are You, Lord, who gives the Torah). Afterward he makes a third blessing, “asher bachar banu mikol ha’amim venatan lanu et Torato” (who has chosen us from all peoples and given us His Torah), the same ending. Okay, he says three blessings on the Torah. Very interesting. It’s clear that afterward there’s no reason to say “shelo asani goy”, because he already said “asher bachar banu mikol ha’amim venatan lanu et Torato”. Eh, that’s on the Torah. I don’t know. It’s not clear to me why there are so many blessings on the Torah. There are very many blessings. Before it and after it, and one rejoices with it.
Obligation of Blessings on Torah Every Day
Speaker 2: In short, and so says the Rambam. The Rambam says afterward, first he said, very interesting, that simply only one who gets up early, he needs to say the blessing on Torah before praying, because he’s going to learn before he goes to say the blessings of Kriat Shema. Afterward the Rambam says, no, “bekhol yom chayav adam levarekh shalosh berakhot elu” (every day a person is obligated to bless these three blessings). And if so, he needs to learn a bit, one can’t say a blessing on nothing. He needs to learn. I don’t know why. Why does he need to do so? What is the obligation every day? Because if not, will he officially say in advance, “today I’m not going to learn”? No, he’s going to learn after praying. It’s not a problem. Simply, what’s the problem with learning after praying? I can say to myself, I’m going to learn after praying. The original only says “hamashkim likrot” (one who rises early to read) needs to make the blessings. Why does one need to make the three blessings every day?
There’s a new principle, just as the Sages said that prayer needs to be at certain times, so too must Torah be. There’s an enactment of Torah at the time of prayer, just as after Kriat Shema and prayer there should be study of words of Torah. This is not after Kriat Shema, this is before. The Rambam doesn’t say when. He says he gets up.
I don’t know. It’s not clear to me why one should need to do it every day. Where is the other Rambam that he brings? What does he say about other things? Do you understand why? I don’t know why. Ah, he explains why: before he reads Kriat Shema. But if one reads Kriat Shema, one already says in the blessings of Kriat Shema “ahavah rabbah” (great love) with the blessing on Torah. Yes, yes. The Rambam doesn’t say it so clearly, but that’s how it sounds. But he does say, before he reads Kriat Shema he began there. Before he said so, the Rambam says that one needs to do it every day. I don’t understand. Ah, once it was said one needs to do it every day, there are officially two times for blessings on Torah, because now there was a different order. If he doesn’t read Torah now, let him at least learn, let him indeed learn, and I’ll catch the blessings for him. Before it sounded like there are two options, only at the time when then one needs to. Here it sounds like one needs both. I have no idea why.
What One Learns After Blessings on Torah
Speaker 2: Okay. And he says, the Rambam, which… one needs to say a piece of Torah afterward. The custom is that one says Birkat Kohanim (Priestly Blessing). Why? It’s a nice piece of Torah. It’s in the two verses he reads “tzav et benei Yisrael” (command the children of Israel), that is the korban tamid (daily offering), right? It’s something that is every day. And there are those who say both, and there are those who also say… Birkat Kohanim probably has the advantage because it’s both a prayer and it’s both a mitzvah. They want to learn a mitzvah from the Torah. For the Kohanim (priests) it’s a mitzvah. Prayer? Laws of prayer, Birkat Kohanim? No, but it’s a piece of words of Torah, it’s a mitzvah from the Torah. The essence of the mitzvah of Birkat Kohanim. Why is this a piece of Torah? It’s a mitzvah. I mean to say, there are many mitzvot. No, but it’s also a prayer. They wanted to say “yevarekhekhah Hashem” (may the Lord bless you), it’s a good way to start the day, to say a short prayer. It’s a beautiful prayer, a prayer that the Almighty commanded to say. It’s not a prayer, it’s a blessing. “Yevarekhekhah Hashem veyishmerekha” (may the Lord bless you and keep you), “tzav et benei Yisrael”. There are those who also read “tzav”, we can always do the sacrifices, but the Rambam also brings “tzav”. Not the sacrifices, one portion. It’s korban tamid. Yes.
And there are those who say both? “Eizehu mekoman” (what is their place) says both, both Birkat Kohanim and “tzav”. And there’s also, not there’s also, perhaps the opposite, each one… “Perek eizehu mekoman” is a Mishnah and a Baraita. He also says here a bit of Mishnayot. This is apparently what one also says “eizehu mekoman” chapter… a Baraita of “elu devarim she’ein lahem shi’ur” (these are things that have no measure), and afterward one says “eizehu mekoman” with… later. Yes, one doesn’t say “elu devarim”, yes. That’s a Mishnah. Ah, good. It’s a Baraita? Ah, “elu devarim she’ein lahem shi’ur”. We say “elu devarim she’ein lahem shi’ur”. And a Baraita? There are those who say that one can say both. The Rambam speaks further… I need to go with my baby.
Zemirot – Pesukei DeZimra
Speaker 2: So, we learned about blessings on Torah. We’re still at the order. We’re still here. Yes. He says that… one says blessings on Torah. Afterward he says, with with with the Torah. Veshivchu chakhamim harishonim lemi shekore zemirot misefer tehilim (and the early Sages praised one who reads songs from the book of Psalms). It seems that it’s a continuation of this. Do you understand what I’m saying? But he calls it zemirot (songs). He says that zemirot is a thing in itself and it’s without a blessing of bless… I don’t understand! I don’t know! It’s all something like verses that one says. More verses! Apparently. Newer. What is preparation, I don’t know what. One then says zemirot is finished to understand the Torah, all kinds of words of Torah, now enter one thing, the source of zemirot book of Psalms. If someone wants to do the custom of the Sages it’s a nice thing, he doesn’t want songs of the sick. The Sages didn’t have a belly for one who does so. Yes… as I said, ah, he has a custom of verses to learn others. Besides the Psalms of David it’s night to say the verses to learn others status… He’ll see that he’s going to say a part of the verses or later, will see in the additional machzor (prayer book).
Order of Individual Prayer — Summary of the Complete Order
Zemirot — Continuation of the Clarification
Order of Individual Prayer — End of Chapter 7 of Laws of Prayer
Kedushah of Yotzer for an Individual — Dispute Between Mechaber and Rema
Speaker 1:
So the Rambam says, ah, it turns out that there’s a place where the prayer of an individual and the prayer of the congregation are not the same thing.
And we skip, we don’t say any kedushah from the first blessing before it. The Rambam says, we skip the kedushah from the first blessing before it, that is, from where we begin the main part of the congregation. We say kedushah in the second blessing, by Mechayeh Hameisim. Ah, he’s talking about the blessings of Shema now. In the blessings of Shema, in the blessing of Yotzer, we say kedushah. We don’t say all the matters of the angels, Kadosh Kadosh Kadosh. The Rambam says that we don’t say it as an individual, because an individual doesn’t say any kedushah, that’s the rule. We also conduct ourselves this way, but only regarding the kedushah of Shemoneh Esrei. But the Rambam says that an individual also doesn’t say kedushah, the Ofanim and Chayos Hakodesh, all these pieces, the kedushah of Yotzer. How does it come out, there’s a dispute. The Mechaber rules like the Shulchan Aruch, that we indeed don’t say kedushah, and the Rema says that we may say kedushah even as an individual.
Semichas Geulah L’Tefillah — Foundation and Meaning
Speaker 1:
But when one finishes Ga’al Yisrael, the second blessing, he should immediately stand so that he can connect redemption to prayer. Here the Rambam brings the mitzvah, that everyone who prays should connect redemption to prayer. And he prays immediately when he finishes the prayer he should ask for redemption. This is the proper place to ask or to thank for redemption. Redemption is the second blessing. The point is only that he, that he, that he, not that essentially the laws of prayer and the laws of Shema are two different things, but there is a matter that makes the whole thing one entity.
Discussion: What Does “Geulah” Mean in “Geulah L’Tefillah”?
Speaker 2:
But what is redemption, is there a hint? What is redemption? I understand that it’s redemption. The Gemara doesn’t say about… just the language. No, it’s just a redemption language. There’s a verse about this. But actually, I don’t know what it says.
Speaker 1:
Okay, I need to finish it simply. Yes, continue.
In short, I’m just bringing out, Geulah L’Tefillah is a novelty, but one must combine the blessings of Shema. Essentially they are two different mitzvos that have no connection. Yes, which can be done at other times. One can do it differently today as well. Yes, yes.
The Gemara says a parable, a Rabbi Salmi… okay, let’s move on. Rabbi Salmi brings a parable, an animal when a king comes, and the king comes out and asks him what do you need? And he’s already gone. Certainly, he asks him what do you need? And he’s already gone.
Speaker 2:
I don’t agree with Ga’al Yisrael. Redemption is the… redemption is… Ga’al Yisrael means the Exodus from Egypt. Redemption is the mention of the Exodus from Egypt. Redemption is the prayer… wait, what should that mean? No, but what, Ga’al is still like how is redemption explained in the redemptions in Egypt.
Speaker 1:
Yes, the point is only that one can look at it as the continuation of praise, one is arranging the praise of the Omnipresent, and afterwards prays. And afterwards prays, so one also adds this to the prayer, and then comes prayer.
Um… so now is a good time to pray for one’s own needs. He prays standing as we said, everything we’ve learned. Very good. He stands up. Now he stands up. Very good. Ah, the Rambam says he should stand already at Ga’al Yisrael. It’s implied that he should stand earlier, so he can immediately… so that the beginning of prayer should be exactly.
Order After Shemoneh Esrei — Nefilas Apayim and Supplications
Speaker 1:
And when he finishes, he sits down, and he does nefilas apayim (falling on the face) and tachanun (supplications), which we learned earlier. The Rambam calls this hishtachava’ah (prostration), right? When he completes, he prostrates and falls on his face and supplicates. Here comes the techina (supplication) that comes with nefilas apayim. As it seems, after nefilas apayim, one stands up, and one says again a bit of tachanun and tachanun, as one says again Yehi Ratzon, Tehila L’Dovid, again Tehila L’Dovid, and he supplicates according to his ability, and again he prays according to his ability. What’s missing again? One has already prayed twice, and he is dismissed to his affairs, and he should go do what he has to do. Yes, good. He is dismissed, he says goodbye, and he goes further, he goes to work.
The Order of Mincha Prayer
Speaker 1:
Afterwards at mincha, he begins again Tehila L’Dovid sitting. One knew that one must sit at mincha before Ashrei, because one doesn’t conduct oneself in such a way that one must pray again the mincha prayer, this is a grabbed thing. Yes, about the number of mincha prayers. The Lithuanians who go to a Lithuanian minyan should be able to see this, one sits down before Ashrei.
Afterwards when he finishes, he continues everything the same thing, “Al tehi rasha bifnei atzmecha” (Do not be wicked before yourself), this is still an end of the tachanun from after the prayer above. Yes, you must say Tehila L’Dovid, he says again.
The Order of Maariv Prayer
Speaker 1:
Maariv the same thing, first he says Krias Shema and its blessings before it and after it, the same thing again prayer, he prays standing, when he has someone to answer Amen, and he is dismissed. Ah, one must sit a bit, Nishmas Kol Chai, one must sit after the Amidah of the eighteen blessings. Ah, not to say any nefilas apayim at maariv, this the Rambam said.
But he sits down. The Rambam didn’t have there any Kaddish with any Aleinu, but he speaks here of an individual, the prayer of an individual. Tomorrow at the next chapter we will see individual and Kaddish.
Following after maariv prayer, this is praiseworthy. Ah, this the Rambam said that there are individuals who say tachanun at maariv, the Rambam says here that this is praiseworthy.
Discussion: Hashkiveinu and Semichas Geulah L’Tefillah
Speaker 2:
The Rambam asks, from where do you say that at shacharis semichas geulah l’tefillah (juxtaposition of redemption to prayer), you say again afterwards, what is the meaning? The answer is, semichas geulah l’tefillah, but now there is another blessing that needs to be juxtaposed to the prayer. In short, the Gemara says that it could be like I say, or what could be like you say.
Does geulah l’tefillah mean the blessing of “Ga’al Yisrael” (Who redeemed Israel) specifically, or does it mean the redemption itself from the blessing? Specifically the blessing itself is the stringency. The possibility works out according to my way, that geulah l’tefillah, means Ga’al Yisrael with Hashkiveinu, that is semichas geulah l’tefillah. Not correct, the Gemara simply says that now that the Rabbis established Hashkiveinu as a long redemption, what does “like a long redemption” mean?
Speaker 1:
The point is, I hear, you’re saying a good explanation, according to my way it’s a good explanation. I always thought that it’s Pesukei D’Zimra, because with it. They added another blessing. It’s still part of the answer.
Speaker 2:
Do you mean that the word “geulah” in “geulah l’tefillah” means about the word “Ga’al Yisrael”?
Speaker 1:
No, it means the blessing is the splitting of the Sea of Reeds. Not clear. I hear, I don’t know. It’s not reasonable on such a serious matter that you might have a point. Perhaps. But I never thought that this is the meaning of the point. I thought that the meaning is, just as everything is sovereignty and guidance. After the siddur stands… One learned a few things. If the siddur has already made the enactments, one goes with the siddur, it’s not a problem.
Conclusion
Speaker 1:
Okay, anyways, until here, we’ve been going very long, two hours this shiur. Until here is chapter seven of prayer. Good.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ז – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳
—
הקדמה: סטרוקטור פון פרק ז׳ אין הלכות תפילה
דער רמב״ם גייט אריבער פון הלכות שמונה עשרה (פרקים א׳-ו׳) צו נייע סארטן תפילות און ברכות וואס חז״ל האבן מתקן געווען אויסער די דריי תפילות א טאג.
פשט: ביז יעצט האט דער רמב״ם געלערנט: (1) ווי הלכות תפילה האט זיך אנטוויקלט; (2) ווער איז מחויב; (3) פינף עיקר זאכן וואס מיינט דאווענען; (4) אכט תנאים אז די תפילה זאל זיין לייטיש. יעצט קומט א נייע קאטעגאריע: ברכות און תפילות אויסער שמונה עשרה.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס סדר — סטרוקטור פאר כראנאלאגיע. דער רמב״ם גייט נישט לויט דער כראנאלאגישער סדר פון טאג (מודה אני, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, שמונה עשרה…), נאר לויט סטרוקטור פון חשיבות: ערשט קריאת שמע (דאורייתא), דערנאך שמונה עשרה (דרבנן אבער עיקר תפילה), דערנאך ברכות (א שוואכערע מדרגה פון תקנת חכמים). דעם סדר התפילה פון טאג ברענגט ער ערשט שפעטער אין פרק, און אפילו דארט, ווען ער קומט צו שמונה עשרה, זאגט ער בלויז „ואומר שמונה עשרה ברכות” אן דעם נוסח. דאס ווייזט אז דער רמב״ם׳ס ספר איז נישט א סידור/שולחן ערוך, נאר א הלכה-ספר מיט סטרוקטור. אבער — אין הלכות קריאת שמע און הלכות תפילה דוקא קומט ארויס עפעס שולחן-ערוך-דיגס, ווייל דאס זענען די צוויי ענינים וואס די תורה האט אריינגעלייגט אין צייט.
2. וואס האבן חז״ל באמת געטון מיט׳ן מתקן זיין תפילה — מחלוקת. איין שיטה: חז״ל׳ס תקנה איז בעיקר א חסד-פראיעקט. זיי האבן „צוגעמאכט די גמרא” און זיך אוועקגעזעצט מיט פשוט׳ע מענטשן — נשים, עבדים, קטנים, מענטשן מיט „שפות עילגים” — און זיי צוגעשטעלט א שפראך צו דאווענען. דער עצם דערמאנען דעם אייבערשטן איז שוין דא, נאר חז״ל האבן געהאלפן מיט׳ן נוסח. ממילא קען מען נישט דוקא מדייק זיין אין יעדע ווארט פון נוסח התפילה ווי א תורה-לימוד, ווייל דער נוסח איז געמאכט ווי א פיוט — עפעס וואס מענטשן קענען גרינג געדענקען. אנדערע שיטה (ר׳ יצחק): דער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אין סידור איז דוקא מדויק און מען קען דייק׳ן אין דעם לשון.
3. צי איז דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן א דאורייתא? תפילה אליין איז דאורייתא (אן א שיעור — אן א ספעציפישע צייט, נוסח, אדער צאל). חז״ל האבן צוגעלייגט דריי זאכן: (1) פעמים (וויפיל תפילות א טאג); (2) נוסח; (3) זמן. די שאלה איז: צי דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן (ביי יעדע געשעעניש פון טאג — אויפשטיין, גיין אין טוילעט, אנטון ציצית, אנטון תפילין) איז אויך א דאורייתא, און חז״ל האבן בלויז א נוסח צוגעלייגט? צד אז יא: דאס איז בכלל אהבת השם / זכירת מציאת השם, וואס איז זיכער דאורייתא. צד אז ניין: דער רמב״ם׳ס שיטה אין מצוות איז אז א מצוה מיינט א ספעציפישע פעולה, נישט בלויז א אידעע. די אידעע פון געדענקען דעם אייבערשטן איז דאורייתא, אבער די ספעציפישע פעולה פון ברכות איז דרבנן. דער חתם סופר׳ס שיטה (געבויט אויף דעם רמב״ן) — אז ביי חנוכה/הלל/פורים איז דא א חיוב דאורייתא צו דאנקען דעם אייבערשטן, און דער הלל/מגילה איז נאר א תקנתא — פאסט נישט מיט׳ן רמב״ם׳ס דרך, ווייל ביים רמב״ם, ווען ער זאגט א מצוה, מיינט ער די פעולה, נישט די אידעע.
4. פאראלעל צווישן תפילה און ברכות אין חז״ל׳ס תקנה. ביי תפילה האבן חז״ל מתקן געווען דריי זאכן: פעמים (3 תפילות), נוסח, זמן. ביי ברכות האבן זיי מתקן געווען פאראלעלע זאכן: (1) אמאונט — מאה ברכות בכל יום; (2) צייט — נישט א שעה אין טאג, אבער א „עת” — כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכו׳; (3) נוסח — נוסח הברכות. דאס ווייזט אז ברכות זענען פאראלעל צו תפילה — חז״ל האבן גענומען א שיינע, נאטירליכע זאך (דאנקען דעם אייבערשטן) און געמאכט פון דעם א פארמאלע סדר.
5. צי מען איז יוצא מיט אן אנדערע נוסח? דער רמב״ם קלינגט ווי ער האלט אז די נוסח איז מעכב — ער ברענגט אריין דעם גאנצן סידור אין זיין ספר. אנדערע ראשונים זאגן בפירוש אז מען איז יא יוצא מיט אן אנדערע נוסח — ראיה: אסאך ראשוני אשכנז האבן זיך ערלויבט צו שרייבן זייער אייגענע נוסח אויף ברכת המזון, און נישט געהאלטן אז מען מוז קוקן אין גמרא נאך דער נוסח. ראיה אז נוסח איז נישט לגמרי מעכב: מען קען דאך דאווענען “בכל לשון” — דער רמב״ם אליין זאגט ביי קריאת שמע אז ווען מען זאגט בכל לשון דארף מען מאכן א גוטן טרענסלעישאן, אבער נישט פונקטליך.
6. וואס איז דער עיקר פון די תקנה — חיוב אדער עצה טובה? איין שיטה: חז״ל זענען געווען ווי א חסד ארגאניזאציע — דער מענטש וואס פלעגט דאווענען לשון עילג איז קיינמאל נישט מחויב געווארן מיט דער ספעציפישער נוסח. ער איז יוצא תפילה מיט וואס ער זאגט — אפילו אויב ער טראכט יעדע נאכט פון א ספעציפישע צרה. אנדערע שיטה: נאכדעם וואס חז״ל האבן געמאכט די תקנה, איז עס שוין א הלכה, א מצוה.
7. צי קען מען לערנען אינהאלטלעכע חיובים פון דעם נוסח? איין צד: מען קען זען אין דעם נוסח ווי א הינווייז וואס מען דארף טראכטן — למשל, ביינאכט דערמאנט מען מיתה, יצר הרע, חלומות רעים; אינדערפרי רעדט מען וועגן א נייע נשמה. שטארקע קאונטער-ארגומענט: דאס פירט צו שטותים — מענטשן וועלן זאגן “ס׳שטייט דאך דא אז מען מוז יעדן אינדערפרי מתפלל זיין אויף דעם,” ווען אין אמת׳ן שטייט גארנישט אזוינס. למשל: “מתיר אסורים” איז נישט א חיוב זיך צו שפירן ווי מען איז איינגעשפארט — עס איז פשוט א שיינע לשון (פון א פסוק) פאר דעם וואס מען קען באוועגן זיינע אברים אינדערפרי. חידוש: די לשון התפילות איז בעיקר א פאעטישע עלעוואציע פון וואס א מענטש וואלט נאטירלעך געזאגט — נישט א קוועלע פאר נייע חיובים אדער עיקרי אמונה.
8. דאפלטע נוסחאות אין אונזער סידור. אין אונזער סידור זענען דא ברכות וואס זענען בעצם א צווייטע נוסח פון דער זעלבער זאך. למשל, דער “אתה הוא” / “לאל עולם” נוסח מיט דער ברכה “ברוך המקדש שמך ברבים” — דאס איז בעצם אן אנדערע נוסח פון ברכות קריאת שמע, אויסגעבויט מיט דער זעלבער סטרוקטור (צוויי ברכות פארדעם, צוויי ברכות נאכדעם). דאס באווייזט אז עס זענען געווען פארשידענע נוסחאות אין אומלויף.
[הערה בצד: צדקה פאר׳ן דאווענען] דער רמב״ם דערמאנט נישט אין הלכות תפילה אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען, אבער אין הלכות מתנות עניים זאגט ער יא אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען.
—
הלכה א: ברכת המפיל — כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין… יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שתשכיבני לשלום… ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים, ושתהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות… ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו בכבודו.”
פשט: ווען א מענטש גייט אריין אין בעט שלאפן ביינאכט, זאגט ער די ברכה פון המפיל. דאס הייבט אן דעם סדר פון ביינאכט, נאך מעריב.
חידושים:
1. “המפיל חבלי שינה על עיני” — א פאעטישע שפראך: דער אייבערשטער “ווארפט אראפ שטריקעלעך” פון שלאף אויף די אויגן. קליינע מלאכים מיט שטריקעלעך שלעפן אראפ די “ווינדאו שעטס” פון די אויגן.
2. “ומאיר לאישון בת עין” — דער זעלבער אייבערשטער וואס מאכט איינשלאפן, וועקט אויך אויף — ער מאכט ליכטיג צו דעם אישון בת עין (די פופיל פון אויג). אין נאטור וועקן זיך מענטשן אויף ווען די זון שיינט אריין אין די אויגן — דאס שטימט מיט דעם לשון.
3. יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים, הרהורים רעים — ביינאכט קומען פארשידענע סארטן צרות: (א) יצר הרע / פגעי רע — ביי טאג האט ער געזען רעות אסורות, און ביינאכט קומען זיי צוריק “איבערצווויזיטן”; (ב) חלומות רעים — שלעכטע חלומות; (ג) הרהורים רעים — דאס מיינט נישט הרהורי עבירה, נאר פחדים, דאגות, סטרעס, OCD — אלעס וואס א מענטש וואלט היינט גענומען צום טעראפיסט. חידוש: די ברכה כולל אלעס וואס א מענטש קען דארפן ביינאכט — סיי רוחניות׳דיגע נסיונות, סיי פיזישע/עמאציאנעלע פחדים.
4. “ושתהא מטתי שלמה לפניך” — פארשידענע פירושים: (א) רבינו בחיי: א המשך פון יצר הרע — אויב א מענטש האט א מקרה לילה, דארף מען איבערטוישן די לילעכער; (ב) רבינו מנוח: “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים” — אז זיין ווייב זאל געבוירן כשר׳ע קינדער; (ג) חידוש: “מטתי” קען מיינען די ווייב, אזוי ווי רבי חנינא האט געזאגט “ביתי זו אשתי”. ווען א מענטש גייט שלאפן מיט זיין ווייב, איז “מטתי שלמה” א ברכה אויף דעם זיווג — אז ס׳זאל ארויסקומען בנים שלמים. דאס איז אויך פארבונדן מיט יעקב אבינו׳ס בקשה אז אלע קינדער זאלן זיין בנים הגונים. ס׳מיינט נישט ליטעראלי אז די פיזישע בעט זאל זיין גאנץ.
5. “לחיים ולשלום” — מ׳בעט אז מ׳זאל אויפשטיין פון בעט לחיים ולשלום. חידוש: די בעט “טשארדזשט” דעם מענטש ביינאכט — זי גיט אים חיים ולשלום.
6. “ואור עיני פן אישן המות” — פריער האט ער געזאגט אז דער אייבערשטער וועקט אויף מיט ליכטיגקייט, אבער אמאל שטייט א מענטש נישט אויף — די אויג קען “שטארבן”. חידוש: “אישן המות” איז אן אליטעראציע מיט “אישון בת עין” — ווען דער אישון איז שוין טויט, העלפט נישט קיין ליכטיגקייט. דער פסוק אין תהלים זאגט “פן אישן מות” (אן ה״א), אבער דער נוסח פון ברכה זאגט “אישן המות” — דאס איז די זעלבע זאך.
7. “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו” — “לכל העולם” — ווען דו גייסט שלאפן, איז דער אייבערשטער שוין מאיר ערגעץ אנדערש אין וועלט. אין לאנדאן איז שוין ליכטיג ווען אין דיין פלאץ איז נאכט. ערגעץ אנדערש זאגט מען שוין “מודה אני”. דאס שטימט מיט דער גמרא׳ס שאלה וואו גייט די זון ביינאכט.
—
הלכה א (המשך): קריאת שמע שעל המטה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואם תרדמה נופלת עליו, קורא אפילו פסוק ראשון בלבד, או פסוק אחד של רחמים, וישן.”
פשט: נאך ברכת המפיל ליינט מען די ערשטע פרשה פון קריאת שמע. אויב מען איז זייער מיד, איז אפילו פסוק ראשון אליין גענוג, אדער אפילו איין פסוק רחמים.
חידושים:
1. פארוואס נאכאמאל קריאת שמע? מ׳האט דאך שוין געזאגט קריאת שמע ביי מעריב (תורה׳דיגע קריאת שמע). צוויי מעגליכקייטן: (א) ס׳איז א קמיע — א שמירה פאר׳ן שלאפן; (ב) אבער דער רמב״ם האלט מ׳טאר נישט מאכן קמיעות — אלזא מוז ער עס אנדערש פארשטיין. דער רמב״ם׳ס שיטה: ס׳איז נישט א חיוב, נאר א “קורא” — א שיינע זאך, א מנהג טוב. ער האט נישט געמאכט קיין חיוב דערפון. דאס שטימט מיט רב האי גאון׳ס שיטה וואס דער רמב״ם ברענגט.
2. “ואם נתעורר שינה” — אויב ער ווערט שוין מיד, איז אפילו פסוק ראשון אליין גענוג. דאס ווייזט אז ס׳איז נישט א שטרענגער חיוב, נאר א גוטע הנהגה.
3. דער טעם פון קריאת שמע על המטה — הצלה מן יצר הרע און פון חלומות רעים. דאס איז א מין השתדלות — אזוי ווי מען זאגט פאר קינדער “חזר איבער עפעס” אדער “צייל ביז דרייסיג” כדי זיי זאלן נישט אנהייבן טראכטן שלעכטע מחשבות. א גוטע זאך איז מען זאל גיין שלאפן מיט דברי תורה, כדי עס זאל נישט זיין קיין יצר הרע׳דיגע מחשבות אדער חלומות רעים.
4. פאראלעל צום כהן גדול ערב יום כיפור: בעצם איז דאס וואס מען טוט פאר יעדן איד, דאס זעלבע וואס מען האט געטון פארן כהן גדול ערב יום כיפור — מען האט אים פארגעליינט זאכן אים צו דיסטרעקטן פון שלעכטע מחשבות. דער חילוק איז אז דארט האט מען אים נישט געלאזט שלאפן, ווייל די לעצטע מחשבות פארן שלאפן קומען צוריק וויזיטן אינדערפרי.
5. קשיא: פארוואס איז נישטא א מקביל׳ע קריאת שמע ביים אויפשטיין? אזוי ווי ביי מעריב איז דא קריאת שמע מיט ברכות, און נאכדעם זאגט מען עקסטער קריאת שמע גלייך ווען מען גייט שלאפן — לכאורה וואלט געדארפט זיין א מקביל אינדערפרי: גלייך ווען מען שטייט אויף זאל מען זאגן כאטש איין פסוק, אפילו מען גייט נישט אין שול. מען זעט נישט אז עס איז דא אזא זאך, אבער עס ווערט פארגעשלאגן אז עס איז א גוטע מנהג.
6. פראקטישע הלכה — דער עיקר הדין. די רמ״א זאגט: מען דארף זאגן ברכת המפיל, און ליינען די ערשטע פרשה אויב מען האט כח; אויב נישט — נאר די ערשטע פסוק. דאס איז דער עיקר הדין, נישט די לאנגע נוסח וואס שטייט אין סידור.
7. “על מיטתי” — מען דארף נישט זיך וואשן פריער. “על מיטתי” מיינט ממש אויף דער בעט. די רמ״א וואלט נישט גע׳פסק׳נט אז מען זאל זיך וואשן פאר דער תפילה על המטה. דער חידוש אז מען זאל זיך וואשן איז געווען פון אנדערע ראשונים. ווען די רמ״א זאגט מען דארף זיך וואשן איידער מען דאווענט, רעדט ער פון דאווענען (אין שול), נישט פון די תפילה וואס איז אינדערהיים — ווייל דאס איז נאך א חלק פון די לילה.
8. נפקא מינה: אלע הלכות תפילה (מקום נקי, א.א.וו.) גייען נישט אויף קריאת שמע על המטה. אויב דער מענטש איז אין בעט און עס איז נישט קיין מקום נקי, מען האט קינדער — זאגט מען עניוועי. די רמ״א זאגט בפירוש “אפילו אשתו ישנה עמו” — מען מעג. דאס איז דער דין הגמרא, דער דין הרמ״א, און אויך די מנהג פון דעם אריז״ל.
9. תפילת הדרך און קריאת שמע שעל המטה — א פארגלייך. דער רמב״ם דערמאנט נישט תפילת הדרך בפירוש — ער מאכט נאר א תפילה קצרה אנשטאט שמונה עשרה וואו מ׳בעט פאר חיות בדרך. א מענטש וואס איז אויפ׳ן וועג, דארף ער נישט אויך זאגן קריאת שמע שעל המטה ווען ער קומט צוריק? ביינאכט זארגט מען זיך פון חלומות און מיתה — דאס זענען ספעציפישע מחשבות וואס קומען ווען מ׳גייט שלאפן אין בעט. א מענטש וואס איז ארומגעריטן אויפ׳ן וועג האט געהאט אנדערע דאגות. אבער אויב ער גייט שלאפן אויפ׳ן וועג, האט ער די זעלבע ענין. דער עיקר חידוש: ס׳איז נישט א חיוב אין טעכנישן זין, ס׳איז א “לייפסטייל” — אזוי ווי דער סדר פון א מענטש׳ס טאג.
—
הלכה ב-ג: ברכת “אלקי נשמה” — כשיעור משנתו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בסוף שנתו, כשיעור משנתו, מברך: אלקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים. ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
פשט: ווען א מענטש שטייט אויף סוף שלאפן, מאכט ער די ברכה. אויב ער שטייט אויף אין מיטן נאכט און וויל נאך שלאפן, דארף ער נאך נישט מאכן די ברכה (כסף משנה, רבינו מנוח).
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס נוסח שטייט נישט “טהורה” ווי אין אונזער נוסח (“אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא”). דער רמב״ם טייטשט: “שהיא טהורה” — די נשמה וואס איז ריין — האסטו באשאפן. ווען א מענטש וועקט זיך אויף איז עס אזוי ווי דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן אין אים א נשמה פון ס׳נייע.
2. נשמה — וואס מיינט עס לויט דעם רמב״ם? דער רמב״ם האלט אז אין ספר התורה שטייט נישט איינמאל די ווארט “נשמה” אין דעם זין פון נפש השכלית — “נשמה” מיינט כח החיים, די כח פון לעבן. אבער אויב מען זאגט ווי דער רמב״ן אז נשמה מיינט נפש השכלית, שטימט עס אסאך בעסער מיט דער ברכה: ווען מען שלאפט, די נפש החיונית בלייבט (דער מענטש לעבט), אבער די שכל גייט אוועק — און דאס איז וואס קומט צוריק אינדערפרי.
3. “ואתה משמרה בקרבי” — דער אייבערשטער היט אפ די נשמה, ער האלט זי ביים מענטש. בשעת מען לעבט, ער געבט עס, ער האלט עס, ער מאכט זיכער אז עס בלייבט.
4. “ואתה עתיד ליטלה ממני” — מיתה ווערט אנגעקוקט ווי דער אייבערשטער נעמט אוועק די נשמה — ער האט געגעבן די נשמה פאר דעם גוף, און ער נעמט עס צוריק.
5. “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא” — איך גלייב אין תחיית המתים. “לעתיד לבוא” מיינט פאר די צוקונפט — עס האט א קאנוטאציע פון אייביגקייט, נישט בלויז מארגן אינדערפרי. מען קען טייטשן “להחזירה” אויף יעדן מארגן (יעדע נאכט גייט די נשמה אוועק, יעדן מארגן קומט זי צוריק), אבער דער פשט פון “לעתיד לבוא” ווייזט אויף תחיית המתים, נישט אויף דעם טעגליכן ציקל.
6. “כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים” — נאכדעם וואס מען האט געזאגט אז הקב״ה נפח, שומר, און וועט צוריקנעמען די נשמה — איז דער מסקנא: כל זמן שהנשמה בקרבי, האב איך איין זאך צו טון — מודה זיין. ווייל דאס וועט מען נישט קענען טון לעתיד לבוא (ווי עס שטייט “לא המתים יהללו י-ה”), איז דאס א ספעציעלע געלעגנהייט.
7. “רבון כל המעשים” — פארוואס דער טיטל דוקא דא? די נשמה איז דער כח וואס מאכט מעגליך אלע מעשים פון א מענטש. ווען הקב״ה גיט צוריק די נשמה, איז ער דערמיט דער אמת׳ער “רבון כל המעשים” — ווייל אן דער נשמה וואלט דער מענטש נישט געקענט טון גארנישט. דורך דעם איז הקב״ה דער רבון כל המעשים.
8. “טהורה” — קאנעקשן צו תפילת המפיל. ביי המפיל בעט מען “אל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. ווען מען שטייט אויף צופרי און מען קען זאגן “טהורה היא” — מיינט עס אז מען האט נישט געהאט קיין פגע רע ביינאכט. אויב א מענטש וועקט זיך אויף מלא תאוות אדער מלא עצבות, קען ער נישט ריכטיג זאגן “טהורה היא”. “טהורה” מיינט אויפגעפרישט, מיט קלארקייט — ווי א מקור מים חיים וואס איז מטהר דעם מענטש.
9. “המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קאנעקשן צו “ישן המוות.” דער סוף פון דער ברכה דערמאנט נאכאמאל דעם מאטיוו פון פריער — “וירא אנו פן ישן המוות” — ווייל אפשר קען דער מוות איבערנעכטיגן. “יישר כח באשעפער, דו האסט מיר צוריקגעגעבן די נשמה.”
10. “אלהי נשמה” איז נישט פון דעם זעלבן מחבר ווי המפיל. די נוסח פון “אלהי נשמה” און “המפיל” זענען שטארק אנדערש אין זייער אויפקוק אויף שלאף. ביי “אלהי נשמה” איז דער מענטש א “פגר מת” — שלאף איז ווי טויט. דאס איז אנדערש פון המפיל׳ס אויפקוק. ווען עס וואלט געווען דער זעלבער פייטן, וואלט ער ווייטער געגאנגען מיט די זעלבע טעמעס (אור, יצר הרע).
11. פארוואס הייבט “אלהי נשמה” זיך נישט אן מיט “ברוך”? ראשונים פרעגן: א ברכה דארף זיך אנהייבן מיט “ברוך”. דער תירוץ: “אלהי נשמה” איז א ברכה הסמוכה לחברתה — עס איז א המשך פון דער ברכה פון המפיל וואס מען האט געזאגט פארן שלאפן גיין. אבער די נוסחאות זענען אינהאלטליך שטארק אנדערש, וואס שוואכט דעם תירוץ.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “הנותן לשכוי בינה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.”
פשט: א ברכה אויף דעם וואס מען הערט דעם תרנגול קרייען, אדער אויף דעם מענטש׳ס פעיקייט צו פארשטיין דעם חילוק צווישן טאג און נאכט.
חידושים:
1. מחלוקת מפרשים: וואס מיינט “שכוי”? צוויי שיטות: (א) “שכוי” מיינט דער תרנגול (האן); (ב) “שכוי” מיינט דער דעת/שכל פון אן אדם — דער מענטש׳ס פעיקייט צו פארשטיין דעם חילוק צווישן טאג און נאכט.
2. אויב “שכוי” מיינט דעם מענטש: דער חידוש איז: דער מענטש כאפט דעם סיגנאל פון דער תרנגול, וואס אן אנדער בעל חיים כאפט נישט. דאס אליין איז א חידוש — אז דער מענטש האט א ספעציעלע בינה צו פארשטיין נאטירליכע סימנים.
3. סדר היום — פארוואס נשמה פאר זון. “אלהי נשמה” קומט פאר ברכת יוצר (וואס רעדט פון דער זון): לויט דער סדר היום שטייט מען אויף פאר עלות השחר, ווען ס׳איז נאך נישט דא די זון. די נשמה קומט צוריק פריער ווי די זון שיינט. דערפאר רעדט מען ערשט פון נשמה, און שפעטער ביי ברכת יוצר רעדט מען פון דער זון.
4. דער תרנגול קרייט פאר עלות. דער תרנגול קרייט זייער פרי, פאר עלות השחר — ער ווייסט אז עס גייט ווערן ליכטיג. דאס פאסט אין דער סדר: ערשט נשמה (אלהי נשמה), דאן תרנגול (הנותן לשכוי), דאן ליכט (יוצר אור).
[דיגרעסיע: ליטווישע תרנגול vs. חסידישע תרנגול] א הומאריסטישע באמערקונג: די “ליטווישע תרנגול” איז דער סוף פון טאג (ער זאגט מוסר), און די “חסידישע תרנגול” איז דער אנהייב פון טאג. אויך א וויץ: איינער זאגט “הנותן לשכוי בינה” פערטל צו צוועלף, און א צווייטער זאגט אים “דער תרנגול וואס דו מאכסט א ברכה אויף אים איז שוין אין דער זופ.” דאס איז געקומען ווייל מען האט אריינגעלייגט אלע ברכות אין סידור צוזאמען, אבער לויט דער רמב״ם דארף מען זיי זאגן אויפ׳ן זייגער — יעדע ברכה ווען דער מאמענט קומט.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מלביש ערומים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים.”
פשט: מען זאגט דאס ווען מען טוט זיך אן, ווייל מען האט געשלאפן נאקעט (אדער כמעט נאקעט).
חידושים:
1. הקב״ה איז דער ערשטער “מלביש ערומים.” הקב״ה האט אריינגעבלאזן ביי אדם וחוה דעם געפיל פון בושה, און ער איז געווען דער ערשטער וואס האט זיי אנגעטון (כתנות עור). זייט דעמאלטס ליגט אין אונזער טבע אז מען טוט זיך אן.
2. “אתה נפחת בי” — מיינט עס אדם הראשון אדער מיך? ווען מען זאגט “אתה נפחת בי” — מיינט עס אז הקב״ה האט אריינגעבלאזן ביי אדם הראשון (און זייט דעמאלטס איז עס אזוי ביי יעדן מענטש), אדער מיינט עס ממש מיך, יעדן צופרי?
3. טוט הקב״ה עס יעצט אדער האט ער עס אריינגעלייגט אין טבע? הקב״ה טוט אלעס יעצט. אלע ברכות — “המוציא לחם”, “בורא פרי הגפן” — מיינען אז הקב״ה טוט עס יעצט. ווען א מענטש מאכט ברויט, איז הקב״ה דער וואס ברענגט עס ארויס. דאס איז דער גאנצער יסוד פון דאוונען.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה.”
פשט: די ברכה ווערט געמאכט ווען מען לייגט אויף א קאפ-באדעקונג.
חידושים:
1. דאס גייט אויף דער קאפל/היט — אידישע סימבאל. עפעס וואס מבדיל אידן פון גוים. א געלע לאטע (ווי אין מיטלאלטער) איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה” — וואס פאר א גזירה איז דאס? אבער א שיינע שטריימל, וואס איז מבדיל אידן פון גויים, דאס איז טאקע “עוטר ישראל בתפארה.”
2. פראקטישע המלצה: ווען אידן שפענדן זעקס טויזנט דאלער אויף א שטריימל — דאס איז דאך דער עיקר שבת — זאל מען ערב שבת ווען מען טוט אן דעם שטריימל מאכן “עוטר ישראל בתפארה” מיט כוונה. ווען מענטשן שטייען אין שטריימל-געשעפט און קוקן אין שפיגל, זאלן זיי בעסער צוגיין צום שפיגל און דאנקען דעם אויבערשטן “עוטר ישראל בתפארה.” דער איינציגסטער צייט ווען מען דארף קוקן אין שפיגל איז ביי “עוטר ישראל בתפארה.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “פוקח עורים”
פשט: ווערט פארבונדן מיט׳ן רייבן די אויגן — ווען עס איז נאך טונקל און מען איז שלעפעריג, רייבט מען די אויגן כדי בעסער צו זען.
חידוש: מענטשן וואס טוען זיך אן ברילן (גלעזער) אינדערפרי, דארפן מאכן “פוקח עורים” דעמאלטס — דאס איז ממש “עפענען די אויגן.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מתיר אסורים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען ער זעצט זיך אויף אין בעט, מאכט ער “מתיר אסורים.”
פשט: ער ליגט מער נישט, ער זיצט — זיינע אברים זענען אפן, ער קען זיך רירן.
חידושים:
1. “מתיר אסורים” גייט אויף די “חבלי שינה” — דער שלאף האט אים כביכול געבונדן, געשטריקט צום בעט, און יעצט ווערט ער באפרייט.
2. וויכטיגער כלל: “די ברכה קומט אויף די פעולה, און נישט די פעולה קומט צוליב די ברכה.” מען מאכט נישט א פעולה כדי צו מאכן א ברכה — מען מאכט א ברכה ווייל מען טוט א פעולה. מ׳קען נישט מעביר על המצוות זיין — יעדע ברכה ווערט דעמאנסטרירט מיט דער פעולה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
פשט: ווען א מענטש רייבט זיך אויס די אויגן און הייבט אן זיך אויפצוכאפן.
חידושים:
1. דער מענטש איז נאך אין בעט — ער האט זיך שוין אנגעטון (בגדים, קאפל), אבער ער איז נאך נישט ארויס פון בעט. אלע ברכות ביז אהער ווערן געמאכט אין בעט.
2. פארשידענע מענטשן האבן א פארשידענע סדר — מאנכע מאכן “המעביר שינה” פאר׳ן אנטון בגדים. אבער די ברכות זענען יא מתוקן געווארן מיט א געוויסן המשך, לויט דער וואס האט מתקן געווען.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “רוקע הארץ על המים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ” — ווען ער לייגט זיינע פיס אויף די ערד, מאכט ער “רוקע הארץ על המים.”
פשט: א ברכה אויף מעשה בראשית — דער אייבערשטער האט געמאכט אז די ערד זאל זיין אויף די וואסער, מ׳זינקט נישט אריין.
חידושים:
1. וואס איז דער שייכות פון “רוקע הארץ על המים” צום אויפשטיין? דער פשט איז פארקערט — מ׳האט געוואלט מאכן א סדר התפילה וואו מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס, און מ׳האט עס אויסגעשטעלט אויף דעם סדר פון אויפשטיין. ס׳איז נישט אז מ׳דארף זיך דערמאנען צו דאנקען — ס׳איז אז מ׳וויל מאכן א כלליות׳דיגע תפילה, און מ׳האט עס צוגעפאסט צום סדר היום.
2. אנדערע ראשונים: ס׳שטייט אין אנדערע ראשונים אז ס׳איז געמאכט אויף “מנהגו של עולם” — אלגעמיינע דאנקבארקייט פאר׳ן בריאה, נישט נאר פאר׳ן ספעציפישן מאמענט.
3. שיף-משל: מענטשן פלעגן זיין אויף שיפלעך — אויף א שיף קען מען ליגן, אבער ווען מ׳שטעלט זיך אויף שאקלט זיך אלעס. ווען מ׳שטעלט זיך אויף אויף ערד, שאקלט זיך נישט — דאס איז “רוקע הארץ על המים.” יונה הנביא, ווען ער איז אהיימגעקומען פון ים, האט זיכער געזאגט “רוקע הארץ על המים” מיט א גרויסע כוונה.
4. אן דעם צווייטן טאג פון מעשה בראשית וואלט אלעס געווען מים — א מענטש וואלט ווי א פיש קיינמאל נישט געקענט עכט שלאפן.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “זוקף כפופים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען ער שטייט אויף, מאכט ער “זוקף כפופים.”
פשט: א מענטש קען שטיין גראד — נישט ווי א נחש אדער א בער, נאר אויף צוויי פיס.
חידוש: דאס קומט נאך “רוקע הארץ על המים” — ערשט לייגט ער די פיס אויף די ערד, דערנאך שטייט ער אויף גראד.
—
הלכה ד: נטילת ידים שחרית — ברכת “על נטילת ידים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכדעם וואשט ער זיך די הענט, מאכט ער ברכת המצוות “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים.”
חידושים:
1. וועלכע מצוה איז דאס צו וואשן די הענט אינדערפרי? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” — וואו איז דער ציווי? דער רמב״ם האט אין הלכות תפלה אויסגערעכנט “טהרת ידים” אלס איינע פון די חמשה דברים המעכבים את התפלה. נטילת ידים שחרית איז א תנאי אין תפלה — א מצוה דרבנן. אפשר איז עס א תקנת עזרא.
2. אלע ברכות ביז אהער זענען געווען פאר נטילת ידים — ער האט נאך נישט געוואשן קיין הענט. דאס ווייזט אז די ברכות השחר זענען נישט אפהענגיג פון נטילת ידים.
—
הלכה ד (המשך): רוחץ פניו — וואשן דאס פנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “רוחץ פניו ידיו ורגליו” — נאכדעם וואשט ער זיך זיין פנים.
חידושים:
1. חילוק צווישן נטילת ידים און רוחץ פניו: ביידע זענען פאר׳ן דאווענען, אבער זיי זענען צוויי באזונדערע זאכן. נטילת ידים איז טהרת ידים, און רוחץ פניו איז א באזונדערע תנאי אין תפלה.
2. דער עיקר ענין פון וואשן דאס פנים: ס׳איז נישט ווייל ס׳איז שמוציג — ס׳איז ווייל ער איז פארשלאפן. דער עיקר איז צו נעמען אוועק די “פאפי” (שלעפעריגקייט) פון די אויגן. דאס וועקט אים אויף.
—
הלכה ד (המשך): תפילה נאכ׳ן וואשן — “אל תרגילני לדבר מצוה / עבירה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכ׳ן וואשן מאכט מען א תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא… ותרגילני לדבר מצוה.”
פשט: פריער האט מען געבעטן פאר גוטע חלומות (ביים שלאפן), יעצט בעט מען פאר גוטע מעשים.
חידושים:
1. הרגלים: איינמאל מ׳ווערט צוגעוואוינט, טוט מען נאכאמאל און נאכאמאל. ער בעט דעם אייבערשטן אז ער זאל האבן גוטע הרגלים — ער זאל טון מצוות. גוטע הרגלים ברענגען א יצר טוב, גוטע מידות.
2. שייכות צו הלכות תשובה: דער רמב״ם אין הלכות תשובה זאגט אז מ׳קען נישט בעטן דעם אייבערשטן ער זאל אים פארסן (ווייל מ׳האט בחירה). תירוץ: מ׳בעט נישט אז דער אייבערשטער זאל אים צווינגען — מ׳בעט אז ער זאל הא
בן גוטע הרגלים, א גוטע סביבה, וואס מאכט עס גרינגער. דאס איז דרך הטבע — אויב א מענטש האט גוטע הרגלים, גייט אים גרינגער; אויב נישט, האט ער שווער תשובה צו טון. דאס קאנטראדיקטירט נישט בחירה חפשית.
—
הלכה ה: תפילת “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א מענטש בעט באטאג ווען ער גייט ארויס צווישן מענטשן, ער זאל האבן חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
פשט: מען בעט אז די מענטשן מיט וועמען מען האט צו טון זאלן האבן א גוטע אויג אויף אים.
חידושים:
1. “בעיני כל רואי” ווערט מדויק: א מענטש דארף זיך נאר זארגן פאר די מענטשן וואס זעען אים, נישט פאר מענטשן אין אן אנדערע שטאט וואס טראכטן נישט פון אים. דאס גייט אויף די פראקטישע מענטשן מיט וועמען מען דרייט זיך.
2. רבינו יונה ווערט ציטירט: “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו” — א מענטש וואס קיינער ליידט אים נישט, איז ווי א “פגר רע”, ס׳איז נישט קיין לעבן. מען דארף זיין א מענטש וואס אנדערע ענדזשויען זיך מיט אים.
3. דער סדר פון די ברכות: ערשט בעט מען פאר׳ן דאווענען און מצוות, נאכדעם רעדט מען שוין פון ארויסגיין צווישן מענטשן — פרנסה, הצלחה, חסד ורחמים.
4. “חסדים טובים” — א דאפלטע לשון — ס׳איז דא אויך חסדים וואס זענען נישט טובים. דאס איז א חסידישע פראזע.
5. “גומל חסדים טובים” — דער רמב״ם לייענט נישט “לעמו ישראל” — דאס מיינט אז “גומל חסדים טובים” גייט אויך פאר גוים. נישט נאר דו בעטסט פאר חיים וחסד ורחמים, נאר יעדער בעט עס — ס׳וועט זיין א וועלט וואו ס׳איז דא גענוג פאר יעדן.
—
הלכה ו: הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: פאר מען גייט אריין אין בית הכסא זאגט מען: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.”
פשט: מען געזעגנט זיך פון די מלאכים / גוטע מחשבות וואס באגלייטן דעם מענטש, ווייל אין בית הכסא פאסט נישט תורה און קדושה.
חידושים:
1. דער רמ״ע מפאנו׳ס יסוד: א מענטש וואס טראכט גוטע מחשבות — תורה, הרהורי קדושה — די מחשבות קומען צוריק און באגלייטן אים. ער לערנט מסכת חגיגה, מסכת סוכה, און דאס באגלייט דעם מענטש. די “מכובדים” זענען די דברי תורה און מחשבות טובות וואס מען האלט אינמיטן טראכטן.
2. פאראלעל צו שלאף: עס זענען צוויי צייטן ווען די גוף ארבעט שטארק און די נשמה (כח הבוחר, כח האוי״ן) איז נישט אקטיוו: (א) ווען מען שלאפט, (ב) ווען מען איז אין בית הכסא. ביי שלאף זאגט מען “אלקי נשמה” ווען מען וועקט זיך אויף; ביי בית הכסא זאגט מען “התכבדו” ווען מען גייט אריין — ביידע מאל לייגט מען אוועק די נשמה/רוחניות׳דיגע קאנעקשן.
3. גרויסע דיסקוסיע וועגן מלאכים ביים רמב״ם: א שטארקע טענה קעגן דעם פארשפרייטן מיסקאנצעפט אז “רמב״ם׳יסטן” גלייבן נישט אין מלאכים. דער רמב״ם גלייבט זייער אסאך אין מלאכים. אין הלכות יסודי התורה שטייט בפירוש: “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך” — אלעס וואס עקזיסטירט אויף דער וועלט קומט דורך מלאכים. דער רמב״ם איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט א גשמיות׳דיגע זאך מיט פליגלעך, נאר א דבר רוחני/שכלי — פונקט ווי דער אייבערשטער איז נישט גשמי. ס׳איז נישט קיין סתירה אז דער רמב״ם ברענגט דעם נוסח “התכבדו” — ער האט זיין וועג ווי עס צו פארשטיין בהתאם מיט יסודי התורה. פונקט ווי “אתה נפחתה בי” מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט א מויל וואס בלאזט, אזוי מיינט “התכבדו” נישט אז מלאכים שטייען פיזיש ביי דער טיר.
4. קעגן די אחרונים וואס זאגן אז מען פירט זיך נישט צו זאגן “התכבדו” ווייל מיר האלטן זיך נישט פאר צדיקים אז מלאכים זאלן זיך דרייען ביי אונז: דאס איז נישט א מדריגה-זאך. אזוי ארבעט די וועלט — מלאכים פירן דעם מענטש שטענדיג, ס׳איז נישט תלוי אין מדריגות. דער אריז״ל האט געזאגט מען זאל עס יא זאגן.
5. “שמרוני” — צוויי פירושים: (א) “ווארט מיך אפ” — מלשון “עובר ושב על הדרך” — ווארט אויף מיר ביז איך קום ארויס פון בית הכסא. דאס איז נישט א בקשה פאר הגנה, נאר א בקשה אז זיי זאלן ווארטן. (ב) “היט מיר” — אויף א דיפערן לעוועל.
6. צי איז דאס מתפלל זיין צו מלאכים? דער רמב״ם אסר׳ט “דינען” מלאכים, נישט סתם רעדן צו זיי. אלע קאמיוניקאציע — סיי צום אייבערשטן, סיי צו מלאכים — זענען נאר “מצדנו” (פון אונזער זייט). פונקט ווי תפילה צום אייבערשטן ארבעט נישט אזוי אז ער “ענטפערט צוריק” אין א פשוט׳ן זין, אזוי אויך מיט מלאכים.
7. פארוואס דארף מען זיי “אוועקשיקן” אויב זיי גייען סיי ווי נישט אריין? אוודאי גייען זיי נישט אריין אפילו אן דעם נוסח. אבער דאס איז פאר דעם מענטש — כדי ער זאל זיך דערמאנען אז ער לייגט אוועק די רוחניות. פונקט ווי אלע ברכות זענען פאר׳ן מענטש, נישט פאר׳ן אייבערשטן אדער פאר די מלאכים. מען קען נישט זאגן “ברוך אתה ה׳” אין בית הכסא — די רוחניות פאסט נישט דארט.
8. צוויי פאמיליעס פון באגלייטער: (א) מחשבות טובות, הרהורי תורה, חלומות — איין מין; (ב) יצר הרע און יצר טוב (מלאכים) — אן אנדער מין. מען קען אפשר קאנעקטן אלע ברכות צוזאמען.
9. אלע ברכות זענען פאר דעם מענטש אליין — נישט פאר׳ן אייבערשטן און נישט פאר די מלאכים — כדי ער זאל זיך דערמאנען. דער מלך טוט זיינס סיי ווי סיי; די שאלה איז וואס דער מענטש ווייסט און פארשטייט. דער וואס זאגט נישט “אשר קדשנו במצוותיו” — אים גייט נישט אן קיין מלאכים אין זיין סובדזשעקטיווע ערפארונג, ער כאפט נישט. אבער דער מלך גייט ווייטער אן אים.
—
הלכה ו (המשך): ברכת “אשר יצר”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך… אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים… רופא כל בשר ומפליא לעשות.”
פשט: מען באדאנקט דעם אייבערשטן פאר דער חכמה אין דער בריאה פון דעם מענטשלעכן גוף.
חידושים:
1. מחלוקת אין פשט פון “בחכמה”: (א) רבינו מנוח׳ס פשט: “בחכמה” מיינט די אינדזשענירינג פון דעם מענטשלעכן גוף — דער מענטש אלס “משין” איז וואונדערבאר געמאכט. מען קוקט אויף די גוף: ס׳איז דא א פלאן, א סייכל, נישט סתם רענדאמלי לעכער — א לעכער פאר א ריזן, אלעס מיט א סדר. (ב) אנדערער פשט: “בחכמה” מיינט אז דער אייבערשטער האט געגעבן פאר׳ן מענטש חכמה (שכל). קשיא אויף דעם צווייטן פשט: אויב אזוי, איז די גאנצע וועלט באשאפן מיט חכמה (“חכמה בורא עלמא”) — וואס איז ספעציעל ביים מענטש?
2. “נקבים נקבים חלולים חלולים”: “חלולים” מיינט די אינעווייניגסטע “פלאמבינג סיסטעם” — לעכער וואס פירן דורך ליקווידס און זאכן. אויב זאלן זיי זיך נאר אביסל פארקרימען, אויב די סיסטעם זאל קראכן — קענען מענטשן נישט לעבן.
3. “רופא כל בשר”: “רופא” מיינט נישט “ער היילט” (אויסערהייט), נאר “ער האלט געזונט” — ער מיינטיינט דעם געזונטן צושטאנד. עס איז נישט א ברכה אויף רפואה נאך א קראנקהייט, נאר א באדאנקונג פאר דעם אז די סיסטעם ארבעט כסדר.
4. די סטרוקטור פון ברכות השחר — גוף, נשמה, מלאכים: דער מענטש וועקט זיך אויף, דער אייבערשטער שיינט אריין אין די נשמה (כח החיים, כח הבחירה), מען באדאנקט. דערנאך גייט מען זיך אפגעבן מיט׳ן גוף (בית הכסא), און ווען מען ענדיגט מאכט מען א ברכה אויפ׳ן גוף — “אשר יצר”. דערנאך גייט מען צוריק צו מוח מיט גוף — דברי תורה.
—
הלכה ז: ברכת “אוזר ישראל בגבורה” (אנטון דעם גארטל/חגורה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מען טוט זיך אן דעם גארטל, מאכט מען “אוזר ישראל בגבורה.”
פשט: די חגורה איז דער ערשטער דרויסנדיגער מלבוש — נאכדעם וואס מען האט שוין אנגעטון די אונטערשטע בגדים און הויזן, און מען איז געווען אין בית הכסא, טוט מען זיך אן דעם גארטל.
חידושים:
1. די חגורה איז א “מעסקולינע” זאך — אויפן גארטל לייגט מען אויף דעם שווערד אדער כלי מלאכה. ווי עס שטייט “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” — דאס איז פארבונדן מיט ארבעט און מלחמה, מיט ארויסגיין אין דער וועלט.
2. דער בני מנוחה ברענגט א חסידישע טייטש: ווען מען טוט אן די חגורה גייט מען אויף די הויזן, וואס באדעקט די ערוה — דאס מיינט ער איז “גובר” און “כובש את יצרו”, און ער ווערט א תורה׳דיגער מענטש. דערפאר “אוזר ישראל בגבורה” — גבורה אויף כבישת היצר.
—
הלכה ז (המשך): ברכת “שעשה לי כל צרכי” (אנטון שיך)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מען טוט זיך אן שיך, מאכט מען “שעשה לי כל צרכי.”
פשט: מיט שיך איז מען ממש מסודר — מען קען ארויסגיין אין גאס, גיין אויף אלע מיני “פלארס”, אין שניי, אין מדבר.
חידושים:
1. “כל צרכי” מיינט נישט דווקא די שיך אליין. צוויי פשטים: (1) שיך איז דער גרעסטער צורך — אן שיך קען מען בכלל נישט ארויסגיין; (2) מיט שיך קען מען יעצט גיין טון אלע צרכים.
2. א גאנצע סדר פון ארויסגיין: די דריי ברכות (אוזר ישראל, שעשה לי כל צרכי, און המכין מצעדי גבר) זענען א געזעגענונג פאר׳ן ארויסגיין. אין געצעלט איז דא סחורה און שמאטעס אויף דער פאדלאגע — יעצט גרייט מען זיך ארויסצוגיין: מען טוט אן כלי זין (חגורה), דערנאך שיך, און מען גייט ארויס.
3. דער אייבערשטער האט אלעס געמאכט דורך מענטשן — ווער עס האט אויפגעטראפן שיך, אלעס קומט פון השגחה. דאס איז נישט בלויז א ברכה אויף א חפץ, נאר אויף השגחה פרטית — דער אייבערשטער פירט א מענטש וואוהין ער דארף גיין.
—
הלכה ח: ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
חידושים:
1. ווען מען גייט ארויס אין מארק, קוקט מען אויף די קלאסן מענטשן: א איד אין ארץ ישראל — ער איז דער איד (נישט גוי), ער איז נישט קיין קנעכט, ער איז דער מאן וואס דרייט זיך אין ביזנעס.
2. רבינו מנוח זאגט אז מען מאכט די ברכות “בכל יום” — דאס איז נישט געבונדן צו א ספעציפישע צייט, מען קען עס מאכן פריער אדער שפעטער.
3. “שלא עשני אשה” — דער רמב״ם האט נישט געהאט די ברכה “שעשני כרצונו” (וואס פרויען זאגן היינט), ווייל עס מאכט נישט קיין סענס אז איינער האט א חסרון און מאכט אויף דעם א ברכה. א חסרון איז א צער, און מיט צער איז מען “ניחא” (מען באגנוגנט זיך).
4. “שלא עשני קטניה” — שטייט נישט אין רמב״ם. דאס איז א שפעטערדיגער מנהג וואס פרויען האבן מחדש געווען.
—
הלכה ט: סדר ברכות השחר — אכצן ברכות, יעדע בשעתה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: עס זענען אכצן ברכות השחר (אינקלודינג “על נטילת ידים” און “אשר יצר”), און זיי האבן נישט קיין פעסטן סדר — נאר יעדע ברכה זאגט מען “על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו.”
חידושים:
1. אכצן ברכות פאראלעל צו שמונה עשרה: פונקט אזוי ווי שמונה עשרה האט אכצן ברכות, האבן ברכות השחר אויך אכצן. דאס איז אן אינטערעסאנטע פאראלעל.
2. דער רמב״ם׳ס שיטה: יעדע ברכה זאגט מען בשעת מען טוט די זאך. אויב מען טוט זיך אן דעם גארטל נאך אין בעט (במקומו), זאגט מען “אוזר ישראל” דעמאלטס — און מען זאגט עס נישט נאכאמאל שפעטער. אזוי אויך “הנותן לשכוי בינה” — נאר ווען מען הערט דעם האן.
3. ברכה וואס מען איז נישט מחויב: אויב מען האט נישט געהערט א קול תרנגול, אדער נישט אנגעטון א גארטל, אדער נישט אנגעטון שיך — זאגט מען נישט די ברכה. למשל יום כיפור און תשעה באב וואס מען גייט נישט מיט לעדערנע שיך — לויט דעם רמב״ם זאגט מען נישט “שעשה לי כל צרכי”.
—
הלכה י: דער מנהג קעגן דעם רמב״ם — ברכות אין בית הכנסת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ורב בערינו מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת, בין ישן בין לא ישן” — און ער פסק׳נט “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”, ווייל “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה.”
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס טענה: צוויי פראבלעמען: (1) מען זאגט זיי אלע אין בית הכנסת אנשטאט בשעת מעשה; (2) מען זאגט זיי אפילו ווען מען איז בכלל נישט מחויב געווארן (נישט געהערט האן, נישט אנגעטון גארטל, אאז״וו).
2. דער רמב״ם איז מודה אז אויב מען איז חייב געווארן און מען זאגט עס שפעטער (נישט בשעת מעשה), איז עס נישט לכתחילה אבער מען מעג. דער עיקר פראבלעם איז מאכן א ברכה וואס מען איז בכלל נישט מחויב.
3. די אנדערע ראשונים טענה׳ן אז די ברכות זענען אויף “מנהגו של עולם” — די וועלט פירט זיך אזוי, מענטשן שטעלן זיך אויף, טוען אן שיך, אאז״וו — דערפאר מאכט מען אלע ברכות אפילו אויב דער יחיד האט עס נישט געטון.
4. הלכה למעשה: מיר פירן זיך נישט ווי דער רמב״ם — מען זאגט אלע ברכות אין בית הכנסת, אפילו ווען מען איז נישט פערזענלעך מחויב. אבער עס זענען דא מחמירים ביי געוויסע זאכן ווי יום כיפור.
5. א טיפער פונקט: אויב מען זאגט אלע ברכות צוזאמען אין שול, פארלירן זיי זייער אייגנארטיגע כאראקטער אלס ברכות אויף ספעציפישע הנאות — זיי ווערן מער ווי “תפילה”. אבער תפילה האט מען שוין שמונה עשרה, און עס איז נישט קיין ברכת המצוה — “ס׳פארלירט די גאנצע זאך.”
—
הלכה יא: נעגל וואסער און מודה אני — היסטארישע אנטוויקלונג
חידושים:
1. מודה אני איז פיל שפעטער געקומען. פריער האט מען געזאגט “אלקי נשמה” גלייך ביים אויפשטיין. שפעטער איז געקומען איינער און געזאגט א חידוש: מודה אני האט נישט קיין שם השם, דערפאר מעג מען עס זאגן פאר׳ן וואשן נעגל וואסער. דער גאנצער זאך איז “א לאטע אויף א לאטע” — מען האט געמאכט א פראבלעם (מען דארף זיך וואשן פאר׳ן מזכיר זיין שם השם), מען האט געסאלווד די פראבלעם (מודה אני אן שם), אבער דער אריגינעלער מנהג איז אנדערש געווען.
2. דער רמ״א זאגט נישט אז מען זאל זיך וואשן פאר׳ן זאגן ברכות. דער וואשן די הענט איז נישט מחייב פאר ברכות — עס איז א רעספעקט פאר׳ן דאווענען.
—
הלכה יב: ברכות התורה — סדר השכמה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב א איד וויל זיך פירן ווי דוד המלך — אויפשטיין אינמיטן נאכט און לערנען תורה פאר קריאת שמע — דארף ער מאכן ברכות התורה. ער וואשט זיך נטילת ידים תחילה. מען מאכט דריי ברכות התורה, און לערנט א שטיקל תורה.
פשט: דער רמב״ם באשרייבט דעם סדר פון אויפשטיין: מען וואשט די הענט, מאכט דריי ברכות אויף תורה, לערנט א שטיקל, און ערשט דערנאך גייט מען ווייטער מיט׳ן סדר פון דאווענען.
חידושים:
1. פארוואס נטילת ידים פאר לערנען? א שווערע קשיא: פריער איז געשטאנען קלאר אז מען קען מאכן ברכות אן נטילת ידים. פארוואס דארף מען דא וואשן די הענט? עטלעכע מעגלעכקייטן: (א) אפשר ברכות התורה ספעציפיש דארפן נטילת ידים, אנדערש ווי אנדערע ברכות; (ב) אפשר איז עס נישט א חיוב נאר אזוי איז דער סדר; (ג) אפשר האט עס צוטון מיט׳ן לערנען אליין, נישט מיט דער ברכה. אין גמרא שטייט “רב מושי ידיה והדר מצלי” — רב האט געוואשן זיינע הענט און דערנאך געדאוונט, און דער רמב״ם האט ליב צו ברענגען רב׳ס מנהגים. דער ענין בלייבט “לא ברור”.
2. נוסח פון די דריי ברכות התורה: (א) “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה” — אין אונזער סידור שטייט “לעסוק בדברי תורה”, וואס איז אפשר די זעלבע זאך; (ב) “והערב נא” — א תפילה אז תורה זאל זיין זיס “בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, פאר אלע אידן, נישט נאר פאר זיך אליין. “ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך” פארבינדט זיך מיט׳ן זוהר הקדוש אז “תורה כולה שמותיו של הקב״ה”, אדער ווייל דורך תורה ווייסט מען די דרכי ה׳. “ולומדי תורתך לשמה” — תורה לשמה איז לכאורה די זעלבע זאך ווי “הערב נא”: מען לערנט ווייל עס איז זיס, נישט לשם כבוד אדער שכר; (ג) “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה.”
3. פארוואס “בכל יום” ברכות התורה? דער אריגינעלער דין איז נאר “המשכים לקרות” — דער וואס שטייט אויף פרי צו לערנען. פארוואס דארף מען עס יעדן טאג? דער רמב״ם׳ס שיטה: ביי קריאת שמע זאגט מען שוין “אהבה רבה” וואס איז א מין ברכת התורה, אבער דער רמב״ם וויל אז מען זאל מאכן ברכות התורה קודם שיקרא קריאת שמע. עס זענען אפישעל צוויי מאל ברכת התורה — די פארמעלע ברכות און “אהבה רבה” — אבער עס בלייבט אנקלאר פארוואס ביידע זענען נויטיג.
4. “שלא עשני גוי” vs. “אשר בחר בנו”: נאכדעם וואס מען האט שוין געזאגט “אשר בחר בנו מכל העמים”, וואס איז דער טעם צו זאגן “שלא עשני גוי”? “אשר בחר בנו” איז ספעציפיש אויף תורה.
5. וואס לערנט מען נאך ברכות התורה? דער מנהג איז צו זאגן ברכת כהנים (“יברכך ה׳ וישמרך”). פארוואס דוקא ברכת כהנים? ווייל עס איז סיי א שטיקל תורה (א מצוה פון דער תורה) און סיי א תפילה/ברכה — א שיינע וועג צו אנהייבן דעם טאג. מאנכע זאגן “צו את בני ישראל” (קרבן תמיד), און מאנכע זאגן ביידע. דערצו זאגט מען א שטיקל משניות — “איזהו מקומן” (א פרק משנה) און א ברייתא פון “אלו דברים שאין להם שיעור”.
—
הלכה יג: זמירות (פסוקי דזמרה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ושבחי חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים” — די חכמים האבן געלויבט דעם וואס זאגט זמירות פון תהלים. די זמירות זענען פון “תהלה לדוד” ביז “כל הנשמה תהלל י-ה”. כבר נהגו — מ׳האט מתקן געווען פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריהם — “ישתבח”.
פשט: דער רמב״ם רופט עס “זמירות” און עס איז א מנהג חכמים (א שיינע זאך צו טון), נישט א פארמעלער חיוב.
חידושים:
1. דאס איז קלאר א זאך פאר זיך, נישט פארבונדן מיט ברכת התורה. אזוי ווי א מענטש דארף זאגן דברי תורה און ס׳איז דא ברכת התורה, אזוי דארף מען זאגן זמירות און ס׳איז דא א ברכת הזמירות — א באזונדערע קאטעגאריע.
2. פלאץ פון זמירות אין סדר התפילה: “ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע” — די זמירות קומען פאר ברכות קריאת שמע. פאר קריאת שמע זענען דא צוויי קאטעגאריעס מיט אייגענע ברכות: (1) ברכות התורה אויף די פסוקים וואס מ׳ליינט, (2) ברכת השירות אויף די זמירות, און דערנאך קומט ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע.
3. מנהגים וועגן שירת הים און שירת האזינו: דער רמב״ם דערמאנט אז ס׳איז דא פלעצער וואס זאגן שירת הים נאך “ישתבח”, און ס׳איז דא יחידים וואס זאגן ביידע שירת הים און שירת האזינו. דאס איז אלץ ענינים פון זמירות. חידוש: דער רמב״ם שטעלט אוועק אז “זמירות” מיינט ספעציפיש שירי דוד, נישט שירת הים. שירת הים איז א מנהג צוגאב.
—
הלכה יד: מאה ברכות בכל יום
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.”
פשט: דאס איז נישט קיין נייע הלכה מיט נייע ברכות — ס׳איז א נאמבער, א כללי׳דיגער דין אויף אלע ברכות וואס א מענטש מאכט שוין סיי ווי. “יעדן טאג” מיינט צווישן 24 שעה.
חידושים:
1. דער חשבון פון הונדערט ברכות:
– ברכות השחר — 18 ברכות
– ברכות התורה — 3 ברכות (סה״כ 21)
– ברוך שאמר און ישתבח — 2 ברכות (סה״כ 23)
– ברכות קריאת שמע — שחרית 2 לפניה + 1 לאחריה, ערבית 2 לפניה + 2 לאחריה = 7 ברכות (סה״כ 30)
– ציצית — 1 ברכה “להתעטף בציצית” (סה״כ 31)
– תפילין — 1 ברכה “להניח תפילין” (סה״כ 32)
– דריי תפילות (שמונה עשרה) — 18 × 3 = 54 ברכות (סה״כ 86)
– צוויי סעודות א טאג, יעדע מיט 7 ברכות = 14 ברכות (סה״כ 100)
2. די 7 ברכות פון יעדע סעודה: נטילת ידים, המוציא, 3 (אדער 4) ברכות פון ברכת המזון, שהכל אויף וואסער נאך דער סעודה, בורא נפשות אויף דעם וואסער. חידוש: דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז מ׳זאל נישט טרינקען בשעת דער סעודה, נאר צוואנציג מינוט פארדעם אדער נאכדעם.
3. חידוש וועגן תפילין: דער רמב״ם לייגט אריין די ברכה אויף תפילין דא — כאטש ס׳איז א ברכת המצוות וואס באלאנגט אין הלכות תפילין — ווייל ער וויל אויסרעכענען די הונדערט ברכות. דערפון זעט מען אז מ׳מוז יעדן טאג לייגן תפילין, ווייל מ׳דארף מאכן די ברכה אלס טייל פון די הונדערט.
4. דער רמב״ם האלט אז ברכת המזון האט 4 ברכות (נישט 3), און שמונה עשרה האט 19 ברכות (נישט 18 ווי ביי חול), וואס גיט 5 עקסטערע ברכות איבער 100.
5. שבת און יום טוב — דער פראבלעם: שמונה עשרה האט נאר 7 ברכות (נישט 18/19), און מ׳פעלט אויך 3 פון די 5 ברכות יוצרות. דאס מאכט א גרויסן חסרון אין די הונדערט. דער רמב״ם׳ס עצה: מ׳זאל עסן פירות — בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ — כדי צו משלים זיין די הונדערט ברכות. אבער ער באטאנט: מ׳זאל נישט מאכן א ברכה לבטלה — מ׳זאל נישט מאכן א ברכה אויף א זאך וואס מ׳האט נישט קיין תאווה צו עסן. דער רמב״ם נעמט זייער ערנסט די הונדערט ברכות — ער פארלאנגט אז מ׳זאל אקטיוו זוכן וועגן צו משלים זיין. דאס איז שוין אין דער גמרא, נישט נאר דער רמב״ם׳ס חידוש.
6. אפענע שאלה: צו דער דין פון מאה ברכות אפליקירט אויף שבת און יום טוב גלייך ווי חול, אדער אפשר ס׳איז א באזונדערע שבת׳דיגע זאך — דאס איז א “בירור גדול.”
—
הלכה טו-טז: סדר תפילת היחיד — סיכום
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער גאנצער סדר פון א יחיד׳ס תפילה: בשחר — ברכות השחר (פון אלקי נשמה ביז אלע ברכות), זמירות — ברוך שאמר, שירי דוד, הללוי-ה׳ס, פסוקי דזמרה, (שירת הים לויט מנהג), ישתבח, ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע, שמונה עשרה.
חידוש: דער רמב״ם זאגט אז ביי תפילת יחיד מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה — אין ברכת יוצר (ברכה ראשונה פון ברכות קריאת שמע) זאגט א יחיד נישט די קדושה מיט אלע ענינים פון די מלאכים. מ׳זאגט נאר “קדוש קדוש קדוש” אליין. דאס איז א חילוק צווישן תפילת יחיד און תפילת ציבור.
—
הלכה יז: קדושת יוצר ביחיד, סמיכת גאולה לתפילה, סדר מנחה ומעריב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳זאגט נישט קדושה פון ברכה ראשונה שלפניה (קדושת יוצר) ביחיד. ווען מ׳ענדיגט גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. מתפלל מעומד כמו שאמרנו. כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. נאכדעם שטעלט מען זיך אויף און זאגט תחנונים כפי כוחו, ויפוטר למעשיו. ביי מנחה — תהילה לדוד זיצנדיג, דערנאך מתפלל מעומד, דערנאך תחנונים. ביי מעריב — קריאת שמע וברכותיה, דערנאך תפילה מעומד, אבער נישט קיין נפילת אפים. יחידים וואס זאגן תחנון ביי מעריב — הרי זה משובח.
פשט: דער רמב״ם שטעלט אוועק דעם גאנצן סדר פון א יחיד׳ס תפילה דורכאויס דעם טאג — שחרית, מנחה, מעריב — מיט אלע פרטים פון קדושה, סמיכת גאולה לתפילה, נפילת אפים, און תחנונים.
חידושים:
1. קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א. דער רמב״ם זאגט אז א יחיד זאגט נישט קיין קדושה — נישט נאר די קדושה פון שמונה עשרה, נאר אויך נישט די קדושה פון ברכת יוצר (אופנים וחיות הקודש, קדוש קדוש קדוש). דער שולחן ערוך (מחבר) פסק׳נט ווי דער רמב״ם אז מ׳זאגט עס נישט, און דער רמ״א חולק און מתיר. דאס ווייזט א יסוד׳דיגע מחלוקת צי קדושת יוצר האט דעם זעלבן דין ווי קדושת שמונה עשרה לגבי דבר שבקדושה.
2. סמיכת גאולה לתפילה — יסוד און משמעות. דער משל פון ר׳ סלמי (ברכות): א מלך קומט ארויס, מ׳פרעגט אים וואס דארפסטו, און ער גייט שוין אוועק — ווען מ׳האט שוין דעם מלך׳ס אויפמערקזאמקייט דורך שבח (ברכות קריאת שמע), איז דאס דער בעסטער מאמענט צו בעטן (תפילה). בעצם זענען הלכות תפילה און הלכות קריאת שמע צוויי באזונדערע מצוות וואס האבן נישט קיין שייכות. אבער סמיכת גאולה לתפילה מאכט זיי צו א “חלות אחת” — עס פארבינדט זיי צוזאמען.
3. וואס מיינט “גאולה” אין “גאולה לתפילה”? א חקירה: צי מיינט “גאולה” ספעציפיש די ברכה פון “גואל ישראל” (דער חתימה), אדער מיינט עס דעם אינהאלט פון גאולה — דהיינו הזכרת יציאת מצרים / קריעת ים סוף? נפקא מינה לגבי מעריב: די גמרא זאגט אז השכיבנו איז “כגאולה אריכתא דמיא” — אז מ׳רעכנט השכיבנו ווי א פארלענגערטע גאולה. אויב “גאולה” מיינט ספעציפיש די ברכת גואל ישראל, דאן איז השכיבנו א צוגאב וואס מ׳רעכנט ווי חלק פון גאולה. אויב “גאולה” מיינט דעם ענין, דאן איז השכיבנו א באזונדערע תקנה וואס מ׳האט מצרף צום ענין. דער נקודה בלייבט אפען.
4. אויפשטיין ביי גאל ישראל. דער רמב״ם איז משמע אז מ׳זאל שוין אויפשטיין (פון זיצן) ביי גאל ישראל — פריער איידער מ׳ענדיגט — כדי שתהא תחילת תפילה ממש גלייך ווען מ׳ענדיגט. דאס איז א פרקטישער חידוש אין ווי מ׳איז מקיים סמיכת גאולה לתפילה.
5. סדר מנחה — זיצן ביי אשרי. דער רמב״ם זאגט אז ביי מנחה זאגט מען תהילה לדוד (אשרי) זיצנדיג. אין ליטווישע מנינים זעצט מען זיך טאקע אוועק פאר אשרי, אבער אסאך פירן זיך נישט אזוי. דער רמב״ם׳ס שיטה איז קלאר אז מ׳דארף זיצן.
6. מעריב — נישט קיין נפילת אפים, אבער יחידים וואס זאגן תחנון זענען משובח. דאס איז א מדת חסידות, נישט א חיוב.
7. תפילת יחיד vs. תפילת רבים. דער גאנצער פרק רעדט פון תפילת יחיד — דער רמב״ם האט נישט דערמאנט קיין קדיש, קיין עלינו, ווייל דאס זענען ענינים פון תפילת רבים. דער נעקסטער פרק וועט באהאנדלען יחיד און ציבור, קדיש, וכו׳.
—
כללי׳דיגע באמערקונג וועגן סדר ברכות השחר
חידוש: דער גאנצער סדר ברכות השחר איז א כלליות׳דיגע תפילה — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס אין בריאה. דער רמ״א זאגט מ׳מאכט יעדע ברכה לויט דער סדר, אבער אנדערע ראשונים זאגן ס׳איז געמאכט אויף “מנהגו של עולם.” ביידע שיטות שטימען אז ס׳איז א סדר וואס פאסט צוזאמען — לכתחילה קומט עס צוזאמען מיט׳ן סדר פון אויפשטיין.
—
סיום: דערמיט ווערט פארענדיגט פרק ז׳ פון הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳ – ברכות אחרות
מיקום אין לימוד
Speaker 1:
מיר זענען ביים לערנען הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳. ביז וואו האבן מיר געלערנט? נאך קלייניקייטן פון ברכת כהנים, וואס איז נאך הלכות תפילה, פרק ז׳, די זיבעטע פרק פון הלכות פון תפילות.
געוואלדיג. מיר האבן געלערנט, קודם כל לאמיר דערמאנען און מסכים זיין על השבח די חשוב׳ע נדבנים פון אונזער שיעור, אונזער טייערער ידיד, אוהב תורה ולומדיה, הרב רבי יואב וועצבערגער, וואס איז מנדב די שיעורים, די ערשטע פאר שיעורים, בתנאי און ברצון אז דער עולם זאל זיך אויסלערנען פון דעם צו מנדב זיין די ווייטערדיגע שיעורים. בעזרת השם, מיר צושטעלן פאר׳ן עולם, מיר ווייסן נאך נישט וויאזוי צו שיקן די נדבות. מיר וועלן מודיע זיין דעם עולם וויאזוי פונקטליך. אזוי ווי ס׳איז די סדר נאכ׳ן דאווענען גייט ארום דער גבאי, אדער אינמיטן ביי “וברוך דוד”. מיר האלטן נאך נישט ביי “וברוך דוד” אין די סדר התפילה, אבער מ׳זעט אז דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף געבן צדקה דעמאלט.
הערה: צדקה פאר׳ן דאווענען
על כל פנים, ס׳איז א גרויסע ענין. דער רמב״ם האט דערמאנט יא, אין הלכות תפילה האט דער רמב״ם נישט דערמאנט אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען, אבער אין הלכות מתנות עניים זאגט ער יא אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען. יא?
Speaker 2:
אקעי, מיר וועלן אנקומען אפשר צו סדר התפילה. מיר דארפן עס טרעפן, האבן מיר עס געזען?
Speaker 1:
מ׳מוז עס טשעקן.
Speaker 2:
ניין, איך גלייב דיר פאר יעצט. ס׳וועט געבן, ס׳איז נישט קיין חילוק. ס׳וועט געבן. וואס שטייט?
Speaker 1:
יא, ס׳שטייט. נו, ס׳איז שוין אויפגעקומען. מ׳גיבט צדקה פאר׳ן דאווענען. דארף מען עס טרעפן. ס׳שטייט. האבן מיר דערמאנט דאס?
Speaker 2:
איך געדענק נישט.
Speaker 1:
אקעי. אקעי, מיר וועלן עס אפשר טרעפן דעם מקור. מיר וועלן אנקומען. מיר האבן נאך נישט געלערנט ענדס פון די סדר התפילה. ביז יעצט האבן מיר נאר געלערנט וועגן שמונה עשרה. די ענד פון די פרק און די נעקסטע פרק גייט ארום די גאנצע סדר התפילה פון מודה אני ביז די ענד. אפשר ערגעץ דארט וועלן מיר זען צו ער ברענגט עס.
על כל פנים, איז דא איז דער עולם זאל זיך אויסלערנען און צולייגן פאר די שיעור. ס׳ארבעט נישט פאר פרי. אלעס איז… יעצט גייען מיר לערנען אזוי.
הקדמה: סטרוקטור פון הלכות תפילה ביים רמב״ם
Speaker 1:
אקעי, לאמיר זאגן א קליינע הקדמה אזוי. מיר האבן געלערנט עיקר הלכות תפילה, וויאזוי הלכות תפילה האט זיך אנטוויקלט. נאכדעם האבן מיר געלערנט ווער איז מחויב, און די סארט זאכן. און ס׳איז געווען איין פרק וואס האט געזאגט די עיקרי, פינף עיקר זאכן וואס איז טייטש דאווענען, וואס מיר זענען מפרש על פי רב מיללער. און נאכדעם איז געווען נאך אכט, נאך אכט תנאים, אז א חלק זענען תנאים און א חלק זענען נדרים, אז די תפילה זאל זיין לייטיש, ווי שטארק א מענטש זאל זיך אנשטרענגען מיט די תפילה.
יעצט גייען מיר צו צו א נייע סארט ענין, אז די חכמים האבן מתקן געווען נאך סארטן תפילות און ברכות אויסער די דריי תפילות א טאג. אונז ווייסן שוין אז קיום המצוה דאורייתא איז נאר אז מ׳זאל דאווענען בכלל. די חכמים האבן געזאגט אז די תפילה דארף האבן א געוויסע מאל במשך דעם טאג, און זיי האבן מתקן געווען שחרית און מנחה. שפעטער האבן כלל ישראל אויף זיך ווייטער מחייב געווען אויך אין מעריב. סאו ווייסן אונז אז מ׳דאווענט דריי מאל א טאג, אבער דאס איז ווייל דו ווייסט נאך נישט אלעס. אויך במשך דעם טאג האבן חז״ל אריינגעפלאכטן תפילות.
מחלוקת: וואס האבן חז״ל באמת געטון מיט׳ן מתקן זיין תפילה?
סאו איך וויל דא מקדים זיין, איידער מ׳גייט ווייטער, איך האב געהאט א שטיקל מחלוקת צווישן מיר און ר׳ יצחק. איך ווייס נישט ווער ס׳האט באמערקט, ווער ס׳האלט מיט די שיעור, נישט אייביג זענען מיר אויף די זעלבע פעידזש, יעדער איינער קומט פון זיין… אונז זענען גראדע ביידע די תשובה אייניקלעך, וואס ס׳מיינט נישט אז איך טראכט אזוי ווי אים אדער אז ער טראכט אזוי ווי מיר.
און סאו איך האב געזאגט אזוי, אז דער רמב״ם האט אונז דערווייל געגעבן אסאך צו אנהערן וואס מיינט נשמה, וואס מיינט דער אייבערשטער, וואס זענען די יסודי התורה. און דערווייל אלעס שטימט, מער ווייניגער. סאו יעצט, ווען אונז גייען מיר ווייטער לערנען וועגן וויאזוי א מענטש זאל דערמאנען דעם אייבערשטן און די נשמה און די אלע ענינים יעדן טאג, דארף מען דאס אויך אנקוקן ווי דער רמב״ם פסק׳נט דעם לשון. זאגט ר׳ יצחק, ניין, ער ברענגט דעם לשון אין סידור.
איך מיין אז ס׳איז קאנעקטעד צו א גרעסערע שאלה: וואס האבן די חכמים געטון? די חכמים וואס האבן מתקן געווען די תפילה, האבן זיי עוסק געווען בדברי תורה אדער האבן זיי עוסק געווען בחסד? איך, אלס א צאנזער אייניקל, און יעצט איז דא א צאנזער יצחק, זאג איך אז מ׳קען עס זאגן אזוי, מ׳קען זאגן אז זיי זענען געווען אזעלכע בעלי חסד. זיי האבן צוגעמאכט די גמרא, די חומש, אלעס, און זיך אוועקגעזעצט מיט די נשים ועבדים וקטנים, מענטשן וואס האבן שפות עילגים, ווער ס׳האט געלערנט ביז יעצט, אז מענטשן האבן זייער גוט געדאוונט, נאר זיי האבן נישט גערעדט אין קיין נארמאלע שפראך, ס׳איז געווען געהאקטע אידיש, ענגליש, נישט קלאר. האבן זיי געטון א חסד און זיי האבן צוגעשטעלט פאר מענטשן א שפראך. און די חסד האבן זיי ווייטער געטון, ווייל מענטשן פלעגן מתפלל זיין. און איך וויל דיר זאגן, מ׳האט נאכאמאל א שאלה מיט רבי יצחק. די עצם ענין, סאו מיר האבן יעצט גערעדט אז מיר האבן דא געלערנט אז מערערע מאל א טאג איז דא תפילות, אזויווי מ׳זעט די זון, מ׳לייגט תפילין, מ׳טוט אן ציצית, מ׳גייט שלאפן, מערערע געשעענישן פון די טאג, צו אירע נאטורליכע געשעענישן, צו אירע געשעענישן וואס דער מענטש טוט מעשים, איז דא תפילות. און די נוסח התפילות איז דרבנן, אזוי זאגט דער רמב״ם. די תפילה אליין, לכאורה, איז אזויווי די עצם תפילה, אז א מענטש דערמאנט אפילו די אייבערשטער, אזויווי דער רמב״ם שפעטער זאגט אז ווען א מענטש וועקט זיך אויף זאגט ער “אה, שכוח באשעפער”, ס׳איז נישט געווען קיין שפראך פאר דעם. אבער מיט חז״ל, אויף דעם איז מתקן געווען א שפראך, כדי מ׳זאל עס נישט זאגן על פי עילגים. סאו די גאנצע ענין איז א ענין פון חסד, העלפן מענטשן. ממילא איז נישט דא אז די לשון, ער קען האבן א רעזולוציע, די לשון איז וואס מענטשן קענען די גרינגסטע געדענקען, ס׳איז אן ענין אזויווי א פיוט, און מ׳קען נישט דוקא מדייק זיין אין יעדע ווארט אז ס׳דארף עפעס לערנען ביי אים. סאו ס׳ווענדט זיך אין די מחלוקת, יא?
Speaker 2:
יא.
דער רמב״ם׳ס סדר: סטרוקטור פאר כראנאלאגיע
Speaker 1:
לאמיך אביסל זאגן וואס איך האב יעצט געכאפט וועגן די זאך, וועגן די נקודה. ווייל מיר האבן געזען, דער רמב״ם הייבט אן “כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו”, דאס הייסט די תפילות, ער דארף שוין ברענגען “דברי תפלות”, ווייל די נוסח התפילה… ער דארף שוין ברענגען די נוסח. ווייל די נוסח התפילה, לכאורה, סתם פשוט׳ע פשט, די נוסח התפילה איז א לענגערע זאך. דער רמב״ם גייט סוף סוף אהערברענגען די גאנצע נוסח פון שמונה עשרה. די קורצע ברכות זענען די גאנצע וואס ער ברענגט שוין דא גלייך, ווייל די סדר פון רמב״ם אין די ענד איז נישט ממש א סדר וואס מ׳קען נוצן צו דאווענען, ס׳איז מער די לענגערע נוסחאות. אבער די וואס ווייסן די סדר דארף מען אויך געדענקען וואס איז די סדר פון די תפילה.
און איך וויל דיר זאגן נאך א סיבה, אויך איז זייער פראקטיש. ער זאגט דאך דא די סדר וויאזוי מ׳זאגט דאס צופרי, יא? ער גייט דאך ארויס, ווען מ׳ענדיגט, מ׳שטייט אויף, ס׳איז לויט די סדר פון טאג. דער רמב״ם גייט יא, ער גייט אויף די סדר, ער גייט אויך אין די ענד פון די פרק זאגן די גאנצע סדר התפילה מיט פסוקי דזמרה און אלעס. אבער ווען ער קומט צו צו שמונה עשרה זאגט ער נישט די נוסח, ער זאגט דיר “ואומר שמונה עשרה ברכות”, דו דארפסט קוקן ערגעץ אנדערש צו וויסן די נוסח. סאו ס׳איז נישט ממש אויסגעשטעלט פראקטיש וואס מ׳קען נוצן.
איך וויל אבער זאגן נאך עפעס ווייטער. די סדר פון רמב״ם איז געווענליך נישט אז ער באגלייט דיך ער איז אזויווי דיין לוח, ער באגלייט דיך אין דעם טאג. אבער אין הלכות קריאת שמע און הלכות תפילה, דאס זענען די צוויי צייטן אין דעם טאג וואס די תורה האט אונז אזויווי אריינגעלייגט אין צייט. אלע אנדערע זאכן איז נישטא קיין צייטן, למשל הלכות יסודי התורה האט נישט קיין צייט און זמן. עס איז דא אמאל טעג וואס א מענטש האט נישט געטראכט פון דעם אייבערשטן, ער איז נישט עובד געווען, אבער עס איז דא טעג וואס ער איז געווען ממש א גאנצע צייט עוסק געווען אין יסודי התורה. קריאת שמע און תפילה צווינגט אונז אריין אין צייט.
סאו ממילא, דא אפילו דער רמב״ם וואס מאכט נישט קיין שולחן ערוך, דא קומט א שולחן ערוך, ווייל דאס איז דער סדר פון תפילה, וואס מען רעכנט אויס פאר אונז אין א very limited state. ווייל אונזער סדר וואלט זיך אנגעהויבן, א ספר הלכה איז א ספר הלכה, אורח חיים. אונזער סדר וואלט זיך אנגעהויבן, יאמר מודה, וואטעווער, די ערשטע ברכה, און נאכדעם די צווייטע, און נאכדעם שמונה עשרה. דער רמב״ם גייט פארקערט, דער רמב״ם גייט קודם, ער גייט אין די סטרוקטור. אפילו אין תפילה גייט ער בעצם מיט די עיקר הלכות, גייט ער מיט די סטרוקטור פון תפילה. ס׳איז דא מה שנוגע הלכות קריאת שמע, וואס איז א מצוה דאורייתא, מצוה מדרבנן, אדער אביסל מדאורייתא אביסל מדרבנן. ס׳איז דא רבנן תפילה, וואס הייסט שמונה עשרה. נאכדעם איז דא נאך ברכות וואס זענען אפילו נישט אויף דעם לעוועל, יא, ס׳איז לכאורה א שוואכערע לעוועל אין תקנת חכמים אפילו ווי, איך גיי נישט יעצט זאגן צו ס׳איז אביסל ענליך, אבער בעצם איז עס זיכער א שוואכערע לעוועל. דו ווייסט נאך נישט די דאורייתא דערפון, ס׳איז נישט קיין שום ספק אז די עיקר תפילה איז שמונה עשרה. די אלע מער ברכות וואס מיר זאגן אלעמאל איז אויך א תקנת חכמים, אבער ס׳איז נישט אויף די זעלבע לעוועל. איך ווייס נישט פונקטליך וואס די נפקא מינה איז אויב ס׳איז נישט אויף די זעלבע לעוועל, ס׳איז עס גייט אויף די לעוועל פון די חומרא, פון די הגדרת הדברים. דאס איז דער סדר וואס דער רמב״ם גייט, שוין די סדר פון די…
שאלה: צי איז דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן א דאורייתא?
מיין שאלה דא איז, וואס וואלט אויך געווען מסביר די חומרת הדבר, אז אין די תוך הדבר פון דאווענען יעדן טאג איז דאך א דאורייתא, נאר די זמן און די נוסח איז א דרבנן. די שאלה איז צו דאס אז מ׳זאל א גאנצע צייט דערמאנען דעם אייבערשטן איז עפעס א דאורייתא. דער רמב״ם זאגט שפעטער אז א מענטש דארף, “צדקתך כהררי אל”, “צדקת ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”, אז א מענטש זאל טראכטן און דערמאנען דעם אייבערשטן. ער זאל דערמאנען א גאנצע צייט דעם אייבערשטן. אבער דאס איז אביסל אנדערש. אויב וואלט מען געקענט זאגן אז דאס אליין, די גאר אין דעם איז א דאורייתא, און די חכמים האבן צו דעם אויך צוגעלייגט ווערטער. אבער דער רמב״ם זאגט עס נישט קלאר.
Speaker 2:
ניין, ער קען זאגן. איך האב געוואלט טראכטן וועגן דעם, אבער… אבער נאר, דער לשון וואס דער רמב״ם זאגט אין סוף הלכות ברכות, ער מאכט עס, קען ער עס מאכן פאר א דאורייתא? אדער ערגעץ וואו זאגט ער עס איז א דאורייתא? ס׳איז נישט אזוי קלאר.
Speaker 1:
דו געדענקסט דאך אז מ׳זאל משבח זיין דעם אייבערשטן. דו געדענקסט דאך אז די משנה האט א מחלוקת, אבער די דין איז נישט אזוי. מ׳איז מודה צו מיר, מיין איך, אז די חתם סופר׳ס אידיע זאגט ביי חנוכה און ביי הלל, ביי פורים, אז מ׳קען זאגן אז ס׳איז דא א חיוב דאורייתא צו דאנקען דעם אייבערשטן, און דער הלל איז נאר א תקנתא דאורייתא, אז אפשר איז פורים דאורייתא. אבער דער רמב״ם, זיכער דער וועג ווי דער רמב״ם טראכט פון מצוות איז נישט אזוי. דאס איז אפשר דער רמב״ן, דער רמב״ן, דער חתם סופר איז געבויט אויף א רמב״ן. אבער דער רמב״ם זאגט קלאר נישט אזוי. דער רמב״ם ווען ער זאגט א מצוה, מיינט ער צו זאגן טון די פעולה. די איידיע קענסטו בכלל זאגן, די תרי״ג מצוות דאורייתא איז דאך אויך נאר א געוויסע ספעציפישע וועג וואס דו מוזט עס טון. די איידיע פון אלע מצוות איז דאך נאר איינס, צוויי איידיעס: זכירת מציאת השם וכדומה.
סאו ווען דו זאגסט אז א חיוב… אוודאי איז געבויט אלע מצוות, סיי מדאורייתא, סיי מדרבנן, זענען געבויט אויף א… מ׳קען זאגן אמת, די גרויסע איידיעס, די בעיסיק זאכן וואס זענען דאורייתא׳ס. אבער דו פרעגסט מיר צו א געוויסע פעולה, דו רעדסט וועגן די פעולה, דו רעדסט נישט וועגן די איידיע שבו. אוודאי די איידיע, צו געדענקען דעם אייבערשטן איז בכלל א מצוה פון אהבת השם, איז דאך בכלל א מצוה דאורייתא, ס׳איז נישט קיין ספק. איך האב אויך געטראכט אז ס׳קען ארויסקומען א גרויסע חילוק, אז לאמיר זאגן א מענטש וואס איז נישט מקפיד אויף ברכות, צו מ׳זאל זאגן אז דא איז אויך דא א דאורייתא דערפון פון זאגן שכוח פאר׳ן באשעפער. ער קומט ארויס פון טוילעט, זאגט ער שכוח פאר׳ן באשעפער. ס׳איז יא דא, ס׳איז אמת. אבער יא, לכאורה איז דאס אן אונטערשטעליגער וועג פון צו טון א מצוה דאורייתא.
פאראלעל צווישן תפילה און ברכות אין חז״ל׳ס תקנה
לאמיר טראכטן אזוי: ס׳איז דא מדאורייתא א מצוה פון תפילה. וואס די דאורייתא האט נישט קיין שיעור, אזוי זאגט דער רמב״ם, ס׳האט נישט קיין שיעור. כל יום, עפעס א שטיקל שיעור האט דער רמב״ם געגעבן, מ׳האט זיך גערעדט וועגן דעם צו ס׳מיינט ממש אפילו כל יום, אבער ס׳מיינט לכאורה אן א שיעור. קומען די רבנן, זיי מאכן, איך האב געוואלט זאגן אזוי, זיי מאכן דריי זאכן, זיי האבן געלערנט דריי זאכן: קודם כל א פעמים, וויפיל תפילות א טאג; צווייטנס, א נוסח; דריטנס, א זמן, יא? דריי עקסטערע דינים. לכאורה די זאכן מאכן זיי אויך אויף די ברכות, רייט? ווייל די אלע מאה ברכות, מ׳האט געלערנט אז ס׳איז דא אן אמאונט פון ברכות וואס מ׳דארף מאכן יעדן טאג, מאה ברכות בכל יום, יא? תפילה איז דא דריי תפילות א טאג, דא איז דא הונדערט ברכות. ס׳איז דא אן אמאונט. ס׳איז אויך דא א צייט, ס׳איז נישט ממש א צייט אין די טאג, אבער א צייט קען זיין אן עת, כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכדומה. ס׳איז דא א נוסח, זיי האבן מתקן געווען אויך די נוסח הברכות. אויסצוטון. סאו לכאורה גייט עס מיט די זעלבע זאך, זיי האבן גענומען א מער פארמאלע זאך. ס׳וואלט געווען א שיינע זאך צו דאנקען דעם אייבערשטן אויף יעדע זאך, און זיי האבן געמאכט פון דעם א סדר פונקטליך. און נאך אלץ חלק פון זייער חסד ארגאניזאציע פון מענטשן זאלן נישט רעדן לשון הרע.
Speaker 2:
ס׳איז א גוטע סאדזשעסטשן.
תקנת חז״ל אויף תפילה און ברכות: נוסח, כמות, און זמן
דריי עלעמענטן פון די תקנה
Speaker 1:
קומען די רבנן, זיי מאכן, איך האב געוואלט זאגן אזוי, זיי מאכן דריי זאכן, זיי האבן געלערנט דריי זאכן: קודם כל, א פעם, וויפיל תפילות א טאג; צווייטנס, א נוסח; דריטנס, א זמן. יא? דריי עקסטערע דינים.
לכאורה די זאכן מאכן זיי אויך אויף די ברכות, רייט? ווייל די אלע מאה ברכות, מיר האבן געלערנט, ס׳איז דא אן אמאונט פון ברכות וואס צו מאכן יעדן טאג, מאה ברכות בכל יום, יא? חוץ פון תפילה, ס׳איז דא דריי תפילות א טאג און הונדערט ברכות, סאו ס׳איז דא אן אמאונט. ס׳איז אויך דא א צייט, ס׳איז נישט ממש א צייט אין די טאג, אבער א צייט, איך קען זאגן א מאורע, כשקם משנתו וכדומה, און ס׳איז דא א נוסח. זיי האבן געמאכט אויך די נוסח פון די ברכות, וויאזוי עס צו טון.
סאו, לכאורה גייט עס מיט די זעלבע זאך, זיי האבן גענומען א מער פארמאלע זאך, ס׳וואלט געווען א שיינע זאך צו דאנקען דעם אייבערשטן אויף יעדער זאך, און זיי האבן געמאכט פון דעם א סדר פונקטליך. און נאך אלס חלק פון זייער חסד ארגאניזעישאן פון מענטשן זאלן נישט רעדן לשון עילג, און זאל אויך האבן גוטע סאדזשעסטשענס.
שאלה: צי נוסח איז א חיוב אדער א סאדזשעסטשען?
Speaker 2:
סאו, אה, ווייט, דאס איז נאך אן אופן, ווייל אבער דער רמב״ם לערנט לכאורה אז ס׳איז א תקנה, נישט נאר א סאדזשעסטשען. סאו אויב ס׳איז א חיוב צו דאווענען ביי אונז די נוסח…
Speaker 1:
ניין, ווייט, ווייט, אבער דו קומסט צו… מ׳דארף זאגן, דער רמב״ם זאגט נישט… דו קענסט פרעגן א שאלה, וואס ווען מ׳זאגט אן אנדערע נוסח צו מ׳איז יוצא? דער רמב״ם זאגט נישט קיינמאל קלאר די דרך, איך האב געזאגט אנדערע ראשונים זאגן בפירוש קלאר אז מ׳איז יא יוצא מיט אן אנדערע נוסח. דער רמב״ם סאונדט אז ס׳איז עפעס שטייט. דער רמב״ם ברענגט אין ברכת המזון די הפטרה אין הלכות ברכות? איך געדענק נישט. אקעי. אבער דער רמב״ם זעט זיכער אז זיכער לכתחילה איז דא א מצוה מדרבנן צו זאגן די נוסח.
ראיה פון “בכל לשון”
יעצט, נאך אלץ איז דא א שאלה, אפילו לויטן רמב״ם איז דא א שאלה. דער רמב״ם אליין האט א תשובה וועגן דעם, אויב איינער האט פארשידענע גרסאות אין די גמרא, און היינטיגע סידורים שטייט אנדערש. איך גלייב נישט אז דער רמב״ם וואלט געזאגט אז ס׳איז בכלל א צרה און מ׳איז נישט יוצא, ווייל מ׳דארף גיין מיט די היסטארישע נוסח. איך האב א ראיה, ווייל מ׳קען דאך זאגן בכל לשון. בכל לשון איז צו זאגן אז מ׳דארף זאגן א פיר זאכן, דער רמב״ם האט קלאר, ניין, ניין, דער רמב״ם האט קלאר אז נישט.
דער גאנצער רמב״ם האט זיך מחולק געווען. דער רמב״ם האט געזאגט ביי קריאת שמע אז פארקערט. דער רמב״ם האט געזאגט יא, בכל לשון, אז ווען מ׳טוט בכל לשון דארף מען מאכן א גוטן טרענסלעישאן אויף יענע לשון. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳דארף זיין פונקטליך. דער רמב״ם זאגט ער פארשטייט נישט די חילוק.
אפשר שבח והודאה איז דאורייתא?
איך וויל אפשר זאגן א זאך. אפשר אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די עצם קאנצעפט פון ס׳זאל זיין שבח והודאה, לאו דוקא משאלת צרכיו, איז אפשר א דאורייתא. ס׳איז דאך משמעות אין פסוק.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים. ס׳איז קלאר אז נישט, ווייל דו זעסט אז די תפילה איז…
Speaker 1:
אבער איך וויל זאגן אפשר איז ביי אלע תפילות איז דא אפשר א געוויסע, אפילו לאמיר זאגן אז ס׳איז נישט די נוסח, אבער ס׳געבט דיר א סאדזשעסטשן וואס בעט מען יעצט. ווייל למשל, לאמיר זאגן מ׳גייט שלאפן, דערמאנען חז״ל דא די מיתה אפאר מאל. “עתה תרצה שלום לפניך”, מיינע קינדער זאלן זיין אויסגעהאלטן, מ׳גייט דאך שטארבן. ס׳איז אפשר א מין, מ׳וויל נישט אזויפיל דערמאנען מיתה, אבער מ׳קען עט ליעסט קוקן וואס איז די שבח והודאה, בקשת צרכים?
דיסקוסיע: צי די נוסח לערנט אונז וואס מען דארף זאגן?
Speaker 2:
ניין, ניין, איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. ס׳איז א געוויסע טים, עפעס דארף זיין דארט. ס׳זאל נישט זיין א רענדאם שכוח באשעפער. ס׳זאל נישט זיין שכוח באשעפער נאכ׳ן עסן און נאכ׳ן גיין אין טוילעט. ס׳דארף זיין אויף א געוויסע…
Speaker 1:
אבער דאס איז אלץ פארט פון דעם אז ס׳זאל נישט זיין לשון הדיוט. דאס הייסט, דאס אלעס איז א חלק אז דער מענטש זאל טראכטן. ניין, דאס אלעס איז נישט קיין חיוב. ס׳איז נישט קיין חיוב אז מ׳דארף רעדן וועגן דעם. ס׳איז אלץ א זאך אז איינער וואס זאגט סתם שכוח, איז דאך עפעס א שטיקל בעיבי׳איש. ער זאגט “טענק יו השם, טענק יו השם”. אקעי, קענסט עפעס זאגן עפעס שענער? האסט עפעס א שענערע נוסח? זייער גוט.
קומען די חכמים און זיי האבן געמאכט א תקנה אז דו זאלסט זאגן א שענערע נוסח. יעצט, די תקנה איז אז דו זאלסט זאגן א שענערע נוסח אויף יעדע זאך. זיי האבן אפילו געמאכט א שענערע נוסח. דו ביסט נישט עוקר פונקט זייער נוסח, דו טוסט נישט די נוסח.
חז״ל עלעווייטן די לשון הדיוט
Speaker 2:
לאמיך צולייגן א טראפ אין דיינע ווערטער. דו קענסט זאגן אזוי, אז חז״ל זענען דא צו עלעוועיטן די לשון הדיוט. וואטעווער דער מענטש קרעכצט סתם אזוי אין זיין אייגענע שפראך, זאגן זיי איבער אין ווערטער. אויב וויל איך גיין אזוי מיט אן עקסטרים, וואלט איך געזאגט אזוי למשל, אז ביינאכט ווען א מענטש גייט שלאפן טראכט ער פון שטארבן, ער טראכט פון יצר הרע ופגע רע, ווייל ס׳קען זיין, איי דאונט נאו, מ׳זאל האבן חלומות רעים. ממילא האבן זיי עס געלייגט אין א נוסח. און צופרי רעדט מען וועגן די נייע נשמה.
סאו לויט דעם וואלט א מענטש בעצם געדארפט מאכן א זאך, דאס איז אויך אז ווען ער גייט אריין צו א וויכטיגע מיטינג, וואטעווער איז וויכטיג פאר אים. דאס איז די זאך, די גמרא זאגט אז ווען א מענטש טראכט פון די אויבערשטן. וואלטן מיר געזען, וואלטן מיר געזען אויב ס׳איז דא א ברכה פאר דיין אייגענע מיטינג. איך האב נישט געלערנט. דאס זענען נאר די ברכות פון זאכן וואס זענען יעדן טאג, ווייסט, זאכן וואס מאכן סענס.
Speaker 1:
ס׳שטימט אז וואס חז״ל האבן די נוסח איז בערך וואס לשון וואס מענטשן וואלטן יעצט געזאגט. איך ווייס שוין וואס ס׳איז, איינער די עמבערע אינטשע וואס די באבעס זאגן ביים איינשלאפן, ביים אויפשטיין. איך ווייס דאס, אבער זאגן פארוואס. איך וואלט נישט געקענט לערנען קיין עיקר אמונה פון דעם. נישט דער רמב״ם, און נישט דער אראלב ברשוונים וואס שחל חז״ל האבן געלערנט פון דעם.
ביישפיל פון יגדל
דער עס איז נישט פון דער רמב״ם האט געווען א יגדל מיין וויסער חזרה. דער יגדל האט געשריבן איינער אסאך נאך, איך ווייס שווער עס געשריבן. אבער ער קענען נישט אמאל למשל. ס׳איז דארמאנט פארשידענע הועגדות וואס שטייט איבער זאל. נייען! דעז איז די היינט תורה! דעז איז די היינט תורה! מאדערניג דאס וועל איך וועלן מיך גלאד לאכעלע, אבער… איך מיין, איך מעג זיין מח חדש. אז דער משפחה אדער ברשמה א תש מאדיסאן?! איך דארף דארטן ער עד וועגן מועסעש. הער אויס, הער אויס. איך זע נישט אז ער עס רעדט וועגן מוסע, ביטע וועי.
די נוסח איז א שיינע לשון, נישט א חיוב אויף אינהאלט
אפארט פון די איך טראכט איז, דער אלע… לתימה דלשת שלימה סמיכה… לאמיר זאגן אז עס מיינט אזוי ווי דו וועטן לשון פון יעקב און איך ווייס שוין וואס מיינט יענט, אז דיינע קינדער זיינע איליג. לאמיר זאגן אז עס מיינט אז עס וויל דער שליח זאגן… עס איז נישט ענות אז דאס איז וואס מ׳דארף מחמז זיין ווען מ׳גייט שלאפן.
Speaker 2:
אה, אקעי. עס האט נישט גארנישט דער טון.
Speaker 1:
נארוואס… לאמיר אויספיר… נארוואס… ס׳איז א שיינע ניצח זאך א לשון מיטה שלימה. מען גייט אין בעט, א פויעט, איינער וואס האט א שיינע לשון, דערמאנט זיך, אה, מען קען דא אריינלייגן די א תפילה אויף דעם. אקעי, לאמיר עס אריינלייגן. אבער עס איז נישט פשוט א חיוב ווי יעדער נאכט דארף מען דארפן. איך ווייסט איך. אדער יא, אדער ניי. ס׳אויסט איז די גאנצע ווארט פון די… אסאך לשונות, פראט די וואס זענען מער פאעטיש, די גאנצע פוינט פון זיי איז, אז עס איז א שענדרה לשון. ווען מ׳שטייט אויף און מ׳מאכט “פוקח עורים”, און “פוקח עורים” איז נישט קיין עבירה געווען, אבער ס׳איז א שענדליכע לשון.
אפשר מען קען לערנען חז״ל׳ס כוונה פון די נוסח
Speaker 2:
איך וואלט יא געטראכט, אז ווייל אנשי כנסת הגדולה האבן עס געמאכט, קען מען דא טרעפן אזויווי אז בעסיקלי ס׳זאל אונז זאגן אז מ׳דארף… לאמיר זאגן אז ס׳שטייט אין חז״ל אז א מענטש דארף יעדן טאג מהרהר זיין אין יום המיתה. איז איינער פון די אנשי כנסת הגדולה האט געטראכט, “אה, דא האב איך א געלעגנהייט צו אזויווי אראפשיסן צוויי פייגל. איך וועל דא דערמאנען יום המיתה, איך וועל דא דערמאנען פאר א מענטש אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א יצר הרע.” מיט דעם וואס מ׳זאגט “המעביר חבלי שינה”, “העולם יארגן זאגן יצר טוב און יצר הרע”. אבער מ׳האט דא, מ׳קען דא יא זען אזויווי חז״ל זענען אביסל מדרש׳ן.
פארוואס דאס איז א פראבלעמאטישע שיטה
Speaker 1:
איך מיין אז די לשון התפילות… איך וועל דיר זאגן פארוואס איך האב נישט ליב די תורות וואס דו זאגסט, ווייל דאס פירט צו אסאך שטותים.
Speaker 2:
וואס מאכט שטותים?
Speaker 1:
א מענטש וועט זאגן, “ס׳שטייט דאך דא אז מ׳מוז יעדן אינדערפרי מתפלל זיין אויף דעם.” ס׳שטייט נישט גארנישט! ס׳שטייט אז מ׳דארף מתפלל זיין. א איד דארף זיך רעדן פון זיך, ער דארף נישט רעדן קיין לשון עילג, ער דארף רעדן פראכטפול, שיין, געשמאקע ווערטער. און ווער ס׳איז א פייט, דו ווייסט אז…
דאס אנדערע ווארט, לאמיר זאגן, איינער זאל זאגן אזוי, ס׳שטייט דאך, דו זעסט דאך א ברכה “מתיר אסורים”. פארוואס מאכט מען “מתיר אסורים”? ווען מ׳עפנט זיך אויף די אברים אינדערפרי, איז דאס אזויווי “מתיר אסורים”. וועט קומען א בעל מוסר און זאגן דאך די דרשה, “מ׳דארף זיך שפירן ווי מ׳איז איינגעשפארט.” יא, נישט! מ׳דארף נישט שפירן גארנישט! דאס איז די שיינע וועג פון זאגן… אנשטאט דרייען מיט די פיס און איך קען זיך רוקן מיינע אברים, איז די לשון פון א פסוק “מתיר אסורים”. ס׳איז דא א פסוק, אדער א לשון פון די תפילה, איך ווייס נישט, א לשון “מתיר אסורים”. אנשטאט זאגן “עפן”, ס׳האט נישט קיין טעם. “מתיר אסורים” איז א שיינע זאך.
אן אלטערנאטיווע שיטה: חז״ל ווי א חסד ארגאניזאציע
Speaker 2:
לאמיך עס פרובירן נעמען צו אן אנדערע וועג, אזוי. מ׳קען זאגן אז די חז״ל האבן געזאגט אזוי: זיי זענען אריינגעקומען אין בית המדרש, זיי האבן געהערט מענטשן זאגן תפילות בלשון עילג, האבן זיי געטראכט פון די תפילות און זיי האבן געמאכט פאר זיי תפילות. א מענטש וואס ווען בלשון עילג פלעגט ער נישט דערמאנען גארנישט פון די זאכן, ער איז קיינמאל נישט מחויב געווארן מיט דעם. חז״ל האבן נישט דא מחייב געווען גארנישט.
מ׳קען זאגן אזוי, מ׳קען נעמען צו עקסטרעם, דאס איז א חסד ארגאניזאציע. חז״ל זענען געווען אזויווי סאטמארער רב, ער איז געגאנגען אין די מארק פארקויפן עפלעך, ער האט געהערט אידן דאווענען לשון עילג, האט ער געזאגט, “וואס דאווענען מענטשן? וואס דאווענען מענטשן?” ער האט די אלע זאכן גענומען אין מיינד און ער האט פאר זיי געמאכט. דער לשון עילג מענטש איז גארנישט מחויב געווארן דא, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין תקנת חז״ל מ׳מוז דאס דאווענען. נאר, א מענטש דארף דאווענען יעדן טאג, און דאס זענען גוטע לשונות.
אויב א מענטש האט אנדערע דאגות ווען ער גייט שלאפן, למשל יעדע נאכט טראכט ער נאכאמאל פון די איין קינד נעבעך וואס מאכט אים עגמת נפש, אדער ער טראכט יעדע נאכט פון די געוויסע זאך וואס טוט אים וויי, און ער איז מתפלל אויף דעם, האט ער יוצא געווען תפילה לויט דעם. ס׳איז נישט קיין שאלה אז ער איז יוצא.
אבער נאכדעם וואס זיי האבן געמאכט די תקנה
Speaker 1:
מ׳קען זאגן אז די נוסח איז מעכב, און מ׳קען זאגן אז אפילו אויך נישט די איידיע וואס זיי זאגן אונז דא איז מעכב. פארקערט, מיר ווייסן די בעיסיק אז א מענטש זאל גאנץ טאג דאווענען צום אייבערשטן. ס׳איז אן עצה טובה אז מ׳זאל העלפן מיט די לשון, די “לייק” פראבלעם.
Speaker 2:
יא, אבער נאכדעם וואס זיי האבן געמאכט די תקנה, איז עס נישט נאר אן עצה טובה, ס׳איז יא א הלכה, ס׳איז א מצוה.
שאלה: וואס מיט אנדערע תפילות?
Speaker 1:
סא לאמיך פרעגן איין זאך. די תקנת חכמים, מ׳קען יעצט זאגן אז למשל אויב איינער האט געדאוונט די תפילה פון ר׳ אלימלך אדער די תפילה פון ר׳ נתן, א מינוט, ער איז נאך נישט יוצא געווען תפלת שמונה עשרה, אבער ס׳קען דאך זיין אז ער האט שוין דארט דערמאנט אלע מיני תפילות און אלע מיני זאכן. ס׳איז א גוטע, אבער ס׳איז שוין עפעס א תקנת חכמים, ס׳איז אויך א לשון אליגנטית.
Speaker 2:
ניין, אבער דאס זאג איך, דאס איז אן אנדערע שאלה. וואס איז א לשון וואס איז געדרוקט אין א סידור? דאס איז שוין צוויי שאלות. ס׳איז דא איין שאלה, די הלכה שאלה: מעג מען זאגן אנדערע נוסחאות? די ענטפער איז ניין. ניין, די ענטפער איז לויט די רמב״ם ניין, לויט אנדערע ראשונים יא. דאס איז לפי דעתי.
ראשונים וואס האבן געהאלטן אז נוסח איז נישט מעכב
איך קען אייך ברענגען אנדערע ראשונים וואס האבן נישט אריינגעלייגט א סידור אין זייער ספר. אפילו אויב זיי האבן יא אריינגעלייגט, האבן זיי יא פארשטאנען מער אז די סידור איז ממש אן עצה טובה. וואו דו רייסט זיך דא אנדערע נוסחאות פאר כמעט אלע ברכות אין די ראשוני אשכנז בפרט, זיי האבן זיך ערלויבט צו שרייבן אמאל זייער אייגענע נוסח אויף ברכת המזון אפילו וכדומה, זיי האבן נישט געהאלטן אז מ׳דארף קוקן אין די גמרא און זען די נוסח.
חובת הלבבות און תפילה
און איינער וואס לערנט חובת הלבבות, ער טראכט בכלל נישט וועגן תפילה. ער קען זיך דארט ווארפן אין די תפילות, און ער קען טרעפן געוויסע תפילות וואס ס׳קען אויך אלץ זיין אז זיי האבן געמאכט בנוסף צו די עיקר תפילות, נישט קיין ראיה. אבער ס׳איז זיכער אז ס׳זענען געווען אנדערע אידן וואס האבן געטראכט קלאר אז מ׳מעג זאגן אנדערע נוסחאות.
דאפלטע נוסחאות אין אונזער סידור
אזוי זעט מיר אויס, איך מיין אויך אז אין אונזער סידור פשוט פשט איז דא אסאך נוסחאות וואס מיר זענען בעצם א דאפלטע לשון, וואס איז נאך א נוסח פון די זעלבע זאך. למשל, וואס מ׳זאגט אינדערפרי ביי קריאת שמע, די “אתה הוא” וואס איז געגאנגען, די גאנצע נוסח “לאל עולם”, איז א קורצע הקדמה, ס׳איז א נוסח פון ברכות קריאת שמע. ס׳קומט דאך מיט א ברכה אין די ענדע, “ברוך המקדש שמך ברבים”. און ס׳איז בעצם א ברכת קריאת שמע. טראכט אריין צו זען אז ס׳איז מער ווייניגער… איך ווייס נישט וואס די סטרוקטור איז, ס׳איז אן אנדערע נוסח. ס׳איז נאך א נוסח פון וואו דו וועסט נישט קומען, ס׳איז נאך א נוסח פון ברכות השחר. מ׳איז יוצא מיט דעם ברכות יוצר. ס׳איז מער ווייניגער אויסגעבויט די זעלבע, צוויי ברכות פארדעם און צוויי ברכות נאכדעם.
ס׳קומט אויס אז די ענין פון דערמאנען דברי תורה ווערט איבערגעחזר׳ט אויך אפאר מאל. וועלכע דברי תורה? מ׳זאגט דברי תורה נאכן…
ברכת המפיל און קריאת שמע שעל המטה
הקדמה: די נאטור פון ברכות השחר און סדר התפילה
נאכאמאל, די לעצטע ברכת התורה. אדער איז עס אויך א ברכת התורה אפשר? ווייל מ׳זאגט א ברכת התורה, און נאכדעם זאגט מען נאכאמאל, אזויווי מ׳זאגט די ברכות, מ׳זאגט צופרי “אלו דברים שאין להם שיעור”, מ׳זאגט שוין “איזהו מקומן של זבחים”, און נאכדעם טוסטו עס נאכאמאל. יעצט, ס׳קען זיין אז וועגן דעם, אז וועגן יענע ברכת התורה איז עס נישט סתם אזא. על כל פנים, דו האסט אסאך דאפלט. און ס׳איז זיכער געווען אנדערע וואס האבן געהאלטן אז די פייטנים, אריגינעל די נוסח פון די פייטנים איז געווען אז מ׳האט געזאגט דאס אנשטאט די ברכה, אזויווי די מפרשים, יא, די אלע קרובות, פאר פיוטים האט מען געזאגט “אסתמך דוד”, און ס׳איז נישט געווען קיין קרובות. האט מען געזאגט בכלל די ערשטע ברכה האט מען געזאגט “ויהי ערב”, און דאס איז געווען במקום, מ׳האט אויסגעפירט די ברכה צו השם. איז דאס איז זיכער געווען די אנדערע שיטה. ס׳איז דא א רמב״ם זעהט אויס אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז א תקנה. אבער דאס איז איין שאלה.
די צווייטע שאלה איז, וואס איז די מינינג פון די תקנה? לאמיר זאגן אז יא, ס׳איז א תקנה. איז די אנדערע שאלה, וואס איז די פשט? איז די פשט אז מ׳זאל אויסלערנען די אלע זאכן? מ׳זאל זאגן מוסר? מ׳זאל טראכטן ביינאכט וועגן דעם און אינדערפרי וועגן דעם, וכדומה? אדער, ווי דער רמב״ם לייגט עס אראפ איז נישט דאס. דער רמב״ם לייגט עס אראפ אז ס׳איז דא אן ענין פון דאווענען, אוודאי איז דא אן ענין פון דאווענען צוויי מאל א טאג, דריי מאל א טאג, ס׳איז אויך דא אן ענין פון דאווענען כסדר, אדער משבח זיין, וואטעווער מ׳רופט ברכות. און די חכמים האבן אזוי געזאגט, א טובה געטון, אבער נישט נאר א טובה געטון, אויך מחייב געווען עס צו זאגן אויף דעם שיינעם נוסח.
וועגן דעם, איך מיין אז מ׳ענטפערט אסאך קשיות וואס די מענטשן וואס זענען מדייק אנדערש איז זייער שווער. וואס קומט אריין א מלך חילוקי שירות? ס׳איז א פיוטישע לשון, ס׳איז א שיינע וועג פון זאגן. א גרויסער חלק פון תקנות התפילה איז אז מ׳זאל האבן א שיינע וועג פון זאגן זאכן. אוודאי איז דא שאלות אויף דעם רמב״ם. איך זאג נישט אז ס׳איז נישט דא וואס צו דארפן, אז יעדער נוסח איז דא אן אומשטעלער א מין חילוק.
תפילת הדרך און קריאת שמע שעל המטה — א פארגלייך
איך וואלט עס געזאגט א טראפעלע נאך עפעס וואס עס קען אריינפיטן דא. למשל, פריער האבן מיר געהאט אז אויב איינער גייט אין וועג זאל ער זאגן תפילת הדרך. דער רמב״ם האט דערמאנט תפילת הדרך? ניין. ער דערמאנט עס נישט. ער דערמאנט… איך מיין מיר האבן גערעדט וועגן דעם די ענד פון די לעצטע שיעור. אבער ווי ניין, נו, דער רמב״ם האט נישט דערמאנט תפילת הדרך. ער מאכט א תפילה קצרה אנשטאט די שמונה עשרה. אבער ער בעט דארט פאר חיות בדרך.
יענער מענטש איז נישט אויך א הולך למטתו לישן בלילה? ער איז נישט פשוט אז ווען יענער קומט צוריק דארף ער זאגן אויך, דארף ער נאך משלים זיין? ווייל יענע נאכט איז ער נישט געגאנגען אין זיין בעט, ער האט געהאט אנדערע דאגות. ניין, לויט מיין חשבון שטימט עס זייער גוט אזוי, ווייל ביינאכט זארגט מען זיך פון חלומות און מען זארגט זיך פון מיתה. ביי אים האבן חז״ל געגעבן א גוטע סאדזשעסטשן. די נאכט איז ער ארומגעריטן מיט א מאטארסייקל, ער האט געהאט אנדערע דאגות, ער האט נישט געהאט די סעט פון מחשבות. אבער אויב ער גייט שלאפן אויפן וועג האט ער די זעלבע. אבער ער גייט נעכסטן מיטתו שמא ימות, כשם שהוא נכנס למטתו שמא ימות, ער גייט געקרעשט ערגעץ צו גיין שלאפן.
ס׳איז נישט א חיוב, ס׳איז א לייפסטייל. ס׳איז אזוי ווי דער מענטש האט געענדיגט דאווענען, ער גייט… ניין, די סידור איז דא אזוי ווי “ואחר התפלה זאל ער יעצט גיין ארבעטן”, און נאכדעם זאל ער צוריקקומען דא צו די נעקסטע פעידזש, יא? ניין, ס׳איז אן אנדערע שאלה. דער רמב״ם האלט אזוי. דער רמב״ם גייט דיר זאגן אז מ׳זאגט די ברכות נאר כשנתחייב בהם.
הלכה א: כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה — ברכת המפיל
אקעי, לאמיר אנהייבן, מיר האבן נישט גערעדט פאר צוואנציק מינוט בערך וועגן די חקירות. מיר דארפן אבער דאך גיין די גאנצע סדר. ס׳איז דא זייער אסאך ברכות אין דעם פרק, סאו מיר דארפן זיך ריקן.
“כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך…”
די גמרא האט געזאגט “ואלו הן דברי תפלות”, די זעלבע צייט האט זי אויך געזאגט, “וזו היא תפלה”, ס׳האט אויך א דין תפלה דרבנן. סאו ווען איינער טוט נישט די ברכות איז פשוט אז ער פאלגט נישט די נוסח התפלה פון די חכמים.
וואס דארף מען זאגן ווען מען גייט אריין אין בעט צו שלאפן ביינאכט? די ערשטע איז די ברכה פון המפיל. דא הייבט זיך עס אן ביינאכט, נאך מעריב. מיר האבן שוין גערעדט וועגן מעריב פריער. וואס איז די נעקסטע? ס׳הייבט אן פון די אנפאנג פון די טאג, וואס איז ביינאכט. מ׳גייט שלאפן, זאגט מען א ספעציעלע ברכה.
נוסח הברכה: המפיל חבלי שינה
ווען מ׳גייט אריין אין בעט, מ׳זאגט א שיינע המפיל, א שיינע עלינו, סאו די פשוט׳ע טייטש איז אז דער אייבערשטער מאכט מיך איינשלאפן. ער זאגט עס אויף א שיינע וועג, אז דער אייבערשטער ווארפט אראפ, אזא פאעטישע וועג, אז דער אייבערשטער ווארפט אראפ שטריקעלעך. אויב איינער וואלט געוואלט מאכן א פעינטינג פון איינשלאפן, וואלט ער געמאכט אז דא זענען קליינע פיצי מלאכים און זיי האבן שטריקעלעך, זיי שלעפן אראפ זיינע אויגן און זיי לייגן אים שלאפן, די שעטס, די ווינדאו שעטס פון די אויגן.
“ומאיר לאישון בת עין”, און דער זעלבער אייבערשטער ווען ער וועקט אויף, מאכט ער ליכטיג צו די אישון בת עין, צו די מיטן פון די אויג, מיט די בארדזשאפל פון אויג, די חלק פון די אויג וואס מאכט אים זען. דאס איז די אישון, דאס איז די עיקר.
דאס איז די ברכה. די ברכה איז אז דער אייבערשטער, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, צופרי, וואס געשעט צופרי? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, די זון שיינט אריין, דאס איז די וועג וויאזוי מענטשן וועקן זיך אויף ווען זיי זענען אין נעטשור, די זון שיינט אריין אין די אויגן און ס׳וועקט אויף. איי גוט, דאס איז די ברכה, דאס איז די עיקר ברכה, מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז ער מאכט אונז איינשלאפן און אויפשטיין.
אזויווי ר׳ בנימין מיללער זאגט, אז אסאך מאל מ׳דארף דאווענען, מ׳דארף דאווענען אויף שלאפן און אויף אויפשטיין. ס׳קומט זיך אויף דעם א תפילה, אזוי ווי ס׳שטייט אז מ׳איז דאך איין תפילה, אז מ׳זאל זיך אויפוועקן גוט.
יהי רצון: שמירה פון יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים והרהורים רעים
אבער ס׳איז דא א פארמאט פון ר׳ זושא מ׳אניפאלי, אז ווען מ׳גייט שלאפן קומען די מחשבות וואס מ׳האט געטון במשך דעם טאג, און דאס איז די יצר הרע. אינמיטן טאג האט ער געזען רעות אסורות, און ס׳קומט אים די יצר הרע, אדער קומט עס ממש ווי א פגע רע, אמאל ער געדענקט פון גשמיות, אמאל קומט ממש איין געוויסע צורה קומט אים ארויף איבערצווויזיטן נאכאמאל.
“ובלהה ופחד”, וואס דערשרעקט א מענטש ווען ער ליגט אין בעט ביינאכט? אדער קען ער ווערן דערשראקן ברוחניות, כביכול פון יצר הרע, פגע רע, אדער קען ער טראכטן פון חלומות רעים והרהורים רעים האבן דאגות. יא, הרהורים רעים מיינט נישט הרהורי עבירה, דאס מיינט פחדים, אזעלכע זאכן. ס׳איז היינטיגע צייטן, מענטשן גייען צום טעראפיסט, צו פריער האט מען געזאגט טעראפיסט, טעראפיסט, העלף מיר מיט די יצר הרע, פגעי רע, איך גיי אין אפיס און איך האב די און די טעמפטעישאנס. און נאכדעם, טעראפיסט, העלף מיר, איך האב סטרעס, איך האב OCD.
דאס זעט מען א תפילה. דאס בעטן מיר פון אייבערשטן. אונז בעטן דאס פון אייבערשטן. אלעס וואס א מענטש קען דארפן האבן ביינאכט. ער זאגט זייער שיין, ביינאכט קומט אן דער יצר הרע, פגעי רע, אדער חלומות רעים ומהרהורים רעים. זייער גוט. די סימן איז נאכדעם. רעים מיינט סתם פיזיקל, א מחשבה, פחדים. וואס איז דא וואס ער זאגט? פחדים, חלום. ווייל ביינאכט, ער גייט צו רעסט, איז אויף ווי… מען קען פרעגן אזוי א שאלה, די ראשונים האבן אלע געהאלטן אז חלומות זענען עכט. דאס איז נישט אזוי ווי דו וואלסט אריינגעגאנגען אין זיין שאלה. אדער גייט ער נאכדעם, ער גייט נישט צו שאלה, ער גייט נישט צו שאלה. ניין, ער גייט נישט צו שאלה. ער גייט נישט צו שאלה. ס׳איז נישט קיין חילוק אין די מציאות. ס׳העלפט אפילו אויב מען גלייבט נישט אין דעם, האט אים א חכם געזאגט. אקעי.
ושתהא מטתי שלמה לפניך
“ושתהא מטתי שלמה לפניך”. וואס איז די טייטש פון דעם? וואס טייטש? די טייטש איז אז די בעט זאל סורווייוון די נאכט. ס׳איז דא זייער א שיינע לשון. ווי שטייט די לשון “מטתי שלמה”? איך ווייס נישט. ער זאגט, דער רבינו בחיי זאגט, ס׳קען זיין אז ס׳איז א המשך פון יצר הרע. אויב א מענטש האט א מקרה לילה, איז זיין בעט דארף מען יעצט איבערטוישן אלע לילעכער. וואס איז די בעט? די בעט איז יעצט א טומאת מת. די בעט איז א באנטש פון סחורה וואס ליגט אויף די ערד.
כ׳הער, איך זע אז דער רבינו מנוח ברענגט א פשט, “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים”. ס׳קען זיין, איך טראכט יעצט, אז ס׳קען זיין אז ווען א מענטש גייט שלאפן, אז אויב ער איז מיט זיין ווייב, גייט ער דאך יעצט טון די מצוה מיט זיין ווייב, קען זיין אז בעצם דאס איז אויך א ברכה אויף יענץ. אבער יעקב אבינו האט געבעטן אז אלע מיינע קינדער זאלן זיין בנים הגונים.
יא, אבער פארוואס הייסט עס “מטתי שלמה”? ווייל ער גייט אויפ׳ן בעט מאכן קינדער, ס׳גייט זיין זיווג, און ס׳זאל זיין א גוטע מטה, ס׳זאל זיין בנים שלמים. ניין, איך טראכט אז ס׳איז דא א גוטע תירוץ. וואס איז די ראשית נקיות פון רעדן וועגן די ווייב? “מטתי” מיינט אפשר די ווייב, אזוי ווי רבי חנינא האט געזאגט “ביתי זו אשתי”. די בעט איז די טייל פון די בעט. די ווייב איז די טייל פון די בעט. פארוואס הייסט עס “מטנים”? יא, מען רופט די כלה אויפ׳ן נאמען פון די מתנה, יא. ס׳קען זיין אז… ניין, יעצט איז זייער גוט. יעצט איז א תירוץ אויף די קשיא פונעם משכיל. ס׳איז נישט קיין עכטע… ס׳מיינט נישט ליטעראלי אז די בעט זאל זיין גאנץ. דאס איז זיכער. ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן אזוי ווי די תפילת הרמב״ן פאר׳ן זיווג.
יא, זייער גוט. די קריאת שמע איז דאך יחודא עילאה, דאס איז א מינימום. יא. יא, ס׳איז זייער גוט. ס׳קען זיין אז די יראה וועט דיר אויך געבן, ס׳וועט גיין קעגן דעם. אנשטאט ס׳שטייט… און דאס איז א מדייק אין די ווערטער, “לחיים ולשלום”, זאלסט אויפשטיין פון די בעט לחיים ולשלום. יא, דאס איז… די בעט געט דיר די חיים ולשלום. ביז יעצט, זאגט מען מוטשעט זיך, די בעט געט דיר אזויווי ס׳טשארדזשט ביינאכט.
ואור עיני פן אישן המות
“ואור עיני פן אישן המות”. פריער האט ער געזאגט אז דער אייבערשטער וועקט אויף מיט א לעכטיגקייט. אבער די אויג קען שטארבן אמאל, און דעמאלטס העלפט נישט די לעכטיגקייט. ס׳איז אמאל וואס א מענטש שטייט נישט אויף אין דער פרי, בעט מען א תפילה אויף דעם. יא, איך זאג, פריער שטייט “מאיר לארץ”, אז דער אייבערשטער שיקט. אבער דאס העלפט נאר ווען דער מענטש איז דא, און דער מענטש וועקט זיך אויף פון די לעכטיגקייט. “ואור עיני”, די אויג זאל קענען קאמיוניקעיטן, “פן אישן המות”. ער ברענגט אבער די פסוק איז “פן אישן מות”, מיט “אישן המות” איז די זעלבע זאך. ס׳איז אן אליטערעישאן הייסט דאס. “פן אישן המות”. די אישן איז שוין טויט. דאס איז “אישן המות”. יא, דא זעסטו אז ס׳איז געמאכט פאעטיש. יא, ס׳איז זייער פאעטיש די ברכה.
חתימת הברכה: המאיר לכל העולם כולו
און מ׳פירט אויס “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו”. דער אייבערשטער מאכט שוין א ברכה אויף אינדערפרי וואס ס׳גייט זיין לעכטיג. ניין, איך מיין אז ס׳שטימט מיט די היינטיגע זאכן שטימט עס זייער גוט. ווען דו גייסט שלאפן, איז שוין דער אייבערשטער וויאזוי ער מאכט לעכטיג אין לאנדאן. איך הער. ס׳איז אן אינטערעסאנטע ברכה. “לכל העולם”. יא, דער אייבערשטער גייט נישט יעצט… די גמרא פרעגט וואו גייט די זון ביינאכט, אבער דער אייבערשטער איז… ערגעץ אנדערש איז עס מאיר. אין אן אנדערע פלאץ זאגט מען אים שוין יעצט “מודה אני”. אקעי.
הלכה ב: וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע
“וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע”. אה, יעצט זאגט ער א נייע זאך. דא האסטו געהערט די ערשטע מאל פון קריאת שמע שעל המיטה. מ׳ליינט די ערשטע פרשה פון קריאת שמע און מ׳שלאפט. זייער גוט. און דאס איז די סדר, אזוי דארף מען טון ווען מ׳גייט שלאפן.
פארוואס נאכאמאל קריאת שמע?
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, פארוואס זאגט מען יעצט נאכאמאל קריאת שמע? ס׳זעט אויס ווי נאכאמאל, א מענטש דארף וויסן וואס ער דאווענט. ס׳איז א מענטש אין קריאת שמע תורה׳דיגער קריאת שמע האט מען געזאגט, אבער דער רמב״ם זאגט דאס פארוואס. פארוואס מ׳דארף ליינען קריאת שמע. די גמרא זאגט אז מ׳איז “מחרף ומגדף”, יא. אבער דו ביסט נישט קלאר, דו קענסט לערנען אז קריאת שמע שעל המיטה איז די נוסח פון… לייגסט מיר צו דאס צו קריאת שמע של ערבית. ניין, יעצט איז די חיוב, די עצם חיוב.
דאס איז א קמיע, דאס איז א קמיע. אבער ס׳קען דאך זיין אז דער רמב״ם זאגט מ׳טאר נישט מאכן קיין קמיעות. ס׳איז מ׳דארף וויסן וויאזוי דער רמב״ם האט פארשטאנען דאס. ניין, דאס איז אפשר דעמאלטס איז דא א צלם אין די יצר הרע. אבער דער רמב״ם האט געלערנט, און דער רמב״ם ברענגט דאך די עיקרי אמונה. אה, ער ברענגט דאך פון רב האי גאון. אבער דער רמב״ם זעט אויס אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז מער אזוי ווי דו זאגסט, א מאל, א שיינע זאך, נישט קיין חיוב. ער האט נישט געמאכט קיין חיוב. ס׳איז א קורא.
ואם אנסתהו שינה
און דאס זעט אויס אז דער רמב״ם זאגט, “ואם נתעורר שינה”, אויב ס׳איז שוין זיין א הרהור, אפילו פסוק ראשון און פסוק ראשון און פסוק ראשון.
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
קריאת שמע על המטה — טבע פון דעם חיוב
ניין, יעצט איז דער חיוב, דער עצם חיוב. דער עצם איז דא א קמיע, דער עצם איז דא א קמיע. אבער עס קען זיך פארשטיין אז דער רמב״ם זאגט מען טאר נישט מאכן קיין קמיעות. ס׳איז מען דארף עס וויסן. דער רמב״ם האט פארשטאנען דאס. ניין, דאס איז אפשר דעמאלטס הצלה מן יצר הרע. אבער דער רמב״ם האט געלערנט, מודיע אז דער אייבערשטער איז דער עיקר אמונה. ניין, ער ברענגט די תשובה פון רב האי גאון. דער רמב״ם זעט אז ער האט געהאלטן אז עס איז מער אזוי ווי דו זאגסט, ס׳איז א שיינע זאך, נישט קיין חיוב. ער האט נישט געמאכט אז ס׳איז א חיוב, ס׳איז א קולא.
ווען מען איז זייער מיד — “תרדמה נופלת עליו”
איך האב געזען אז דער רמב״ם זאגט, “ואם תרדמה נופלת עליו”, אויב ס׳איז שוין זייער גרויס, ליינט ער נאר די ערשטע פסוק פון שמע. אויב ער וויל, דארף ער אפילו נישט ליינען די ערשטע פסוק, ער קען ליינען אן אנדערע פסוק, אפילו איין פסוק רחמים.
איין פסוק. ס׳איז אפשר אזוי, אז ביי א מאפיל בעט מען הצלה מן יצר הרע און פון חלומות רעים. און דאס איז די השתדלות דערפון, אזוי ווי מען דארף טון תפילה און אויך השתדלות. די השתדלות איז, אזוי ווי מען זאגט פאר קינדער, דו ליגסט אין בעט, חזר איבער, אדער צייל ביז דרייסיג, אדער קוק שעפעלאך, ווייל אז נישט הייבט ער אן טראכטן, איך ווייס נישט וואס. איז א גוטע זאך, מען זאל גיין שלאפן מיט דברי תורה, אזוי זאל נישט זיין קיין יצר הרע׳דיגע אדער קיין חלומות רעים ורעים. אבער וואס איז בפרט פסוקים פון יחוד, פסוקים פון… אקעי, ס׳איז דא פסוק ראשון של קריאת שמע, אדער פסוקי רחמים.
פאראלעל צום כהן גדול ערב יום כיפור
בעצם איז דאס וואס מען טוט פאר יעדן איד טוט מען פארן כהן גדול ערב יום כיפור, אזוי ווי אין יענע משנה. מען ליינט פאר אים זאכן אים צו דיסטרעקטן פון שלעכטע מחשבות, ער זאל נישט האבן קיין… אקעי, אבער דאס איז ווען ער שלאפט נישט. אקעי, אקעי… עס שטייט, ער דרימלט איין ערגעץ ווי, אבער ניין. ניין, ניין, מען לאזט אים נישט שלאפן, ווייל דאס גייט נישט מאכן דיין טאג. דארט האבן זיי ממש מורא פון די… אה, אז ער גייט טראכטן? ניין, און צופרי גייסטו טראכטן וואס? די לעצטע מחשבות וואס דו האסט געטראכט, וועט עס קומען צוריק וויזיטן גלייך. ס׳איז וויל דאס גיין אן פריער און גייסטו טראכטן נישט גוטע זאכן. ס׳איז דא קריאת שמע, ס׳איז פריער אינסטאלירט אז די קריאת שמע זאל נאכקומען צוריק צו וויזיטן.
קשיא: פארוואס איז נישטא א מקביל׳ע קריאת שמע ביים אויפשטיין?
איך ווייס נישט, איך האב א קשיא, פארוואס איז נישט דא אזא ענין פון קריאת שמע של שחרית פונקט אזוי ווי ס׳איז דא קריאת שמע של ערבית? אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי איך זאג דא, קריאת שמע וואס מ׳ליינט ביי מעריב מיט די ברכות און די גאנצע זאך, און נאכדעם זאגט מען עקסטער, זאגט מען קריאת שמע גלייך ווען מ׳גייט שלאפן. לכאורה וואלט געדארפט זיין א מקביל, אזוי ווי די מיראר פון דעם, אינדערפרי איז דא קריאת שמע וואס מ׳ליינט ביי שחרית, וואלט אויך גלייך ווען מ׳שטייט אויף זאל מען זאגן א קריאת שמע, אפילו מ׳גייט נישט אין שול. יא, אבער מ׳זאל זאגן כאטש איין פסוק ווען מ׳שטייט אויף. מ׳זעט נישט אז ס׳איז דא אזא זאך. איך טראכט אז ס׳איז א גוטע מנהג, עניוועיס.
פראקטישע הלכה — וואס איז עיקר הדין
וואס איז זייער וויכטיג, די עולם, אין די סידור שטייט זייער א לאנגע נוסח פון קריאת שמע. מ׳דארף וויסן וואס איז די עיקר הדין, ווייל מ׳האט נישט קיין כח. די רמ״א זאגט וואס מ׳דארף טון איז זאגן א ברכה פון המפיל, און ליינען די ערשטע פרשה אויב מ׳האט כח, אויב נישט, נאר די ערשטע פסוק. יא? אויך צוקער, זייער פשוט.
“על מיטתי” — מען דארף נישט זיך וואשן פריער
נאכדעם ווען מ׳שטייט אויף, זאגט מען די המשך פון די ברכה. לכאורה, “ועל מיטתי” זאגט מען נאך ווען מ׳איז אויף די בעט. די רמ״א וואלט נישט גע׳פסק׳נט אז מ׳זאל זיך וואשן פאר די תפילה. קלאר נישט, קלאר נישט. די חידוש אז מ׳זאל זיך וואשן איז געווען אנדערע ראשונים וואס האבן אויפגעקומען מיט יענע חידוש. אבער ווען די רמ״א זאגט מ׳דארף זיך וואשן איידער מ׳דאווענט, רעדט ער פון דאווענען, נישט פון די תפילה וואס איז אינדערהיים, ווייל דאס איז נאך א חלק פון די לילה. ס׳איז א מפורש׳ע “על מיטתי”. דאס איז די דין הגמרא, אויך די דין הרמ״א, אויך די מנהג פון רבינו אליעזר.
סא לכאורה וואלט איך געזאגט אז די אלע הלכות תפילה גייט נישט מיט די אלע תנאים פון הלכות תפילה, אז מ׳דארף האבן א מקום נקי. זיכער נישט. אויב דער מענטש איז אין בעט און ס׳איז נישט קיין מקום נקי, איך ווייס נישט, מ׳האט קינדער, זאגט מען עניוועי “אלקי נשמה”. רייט. סא מ׳זעט נישט אז די רמ״א זעט אז ס׳איז אן ענין פון תפילה וואס דארף די ספעציעלע זאכן. איך מיין אז די רמ״א זאגט בפירוש דאס אין א מינוט ערגעץ. איך זע אין כתבי ראשונים. לאמיר זען, באלד וועלן מיר זען בפירוש מיין איך. די רמ״א, ניין, זיכער. די רמ״א זאגט, “אפילו אשתו ישנה עמו”. ס׳איז דא א נוסח דא. איך ווייס נישט פונקטליך וואס קומט דא אריין. על כל פנים, ס׳איז קלאר אז מ׳מעג. איך זע אז ער ברענגט אזא נוסח. איך בלייב עס פשוט ביי די רמ״א. איך זע נישט אז מ׳דארף משמר זיין פון די אלע זאכן. יא. איך זע נישט אז אין די רמ״א׳ס נוסח שטייט עס, אבער איך זע אז די כסף משנה ברענגט אזא לשון. ס׳איז זיכער אז די רמ״א האלט אזוי.
ס׳איז גוט צו געדענקען, דאס איז די מנהג, די דין הגמרא איז אזוי, און אזוי איז אויך געווען די מנהג פון די אריז״ל. אזוי ווי דער סדר רבי.
דיסקוסיע: וואשן די הענט אינדערפרי
אבער מ׳דארף אויך געדענקען אז אונזער סדר האט אויך זייער אסאך סענס, ווייל אונז האבן מיר באמת א רגל זיך צו וואשן די הענט, און ס׳איז נארמאל אז א מענטש, אפילו סתם אזוי זאל ער זאגן פאר זיין קינד, “וואש דיר די הענט צופרי.” ניין, ס׳איז נישט אזוי, אבער ס׳איז פארן דאווענען וואשן די הענט איז א רעספעקט, אבער היינט די רעספעקט איז נישט אזוי… ניין, נאכאמאל, ס׳איז אן אנדערע שאלה צי מ׳מאכט א ברכה. ס׳געווען אנדערע שאלות וואס שטייט אין די טור, איך געדענק נישט פון וועמען, אז ער האט יא מקפיד געווען אפילו נישט צו מאכן א ברכה אויף אנוואשן די הענט, און ממילא האט מען גערופן די אלקי נשמה. מ׳האט געזאגט די אלקי נשמה ביז “מעשיך”, און שפעטער, די מודה אני איז פיל פיל שפעטער געקומען איינער און געזאגט, אויב אזוי, דעמאלטס איז געווען א נייע חידוש אז די מודה אני האט נישט קיין שם, און אויב מ׳איז נישט מזכיר שם השם מעג מען יא מזכיר זיין נאך אנוואשן די הענט. דער גאנצער זאך איז פאני, ס׳הייסט מ׳האט געמאכט א פראבלעם, מ׳האט געסאלווד די פראבלעם, ס׳איז אזוי ווי מ׳לאכט א לאטע אויף א לאטע. אויב איינער וויל זאל ער זיך פירן דעקראט מען.
אויך ביים אריינגיין אין בעד האט נישט דער רמ״א… דער רמ״א זאגט נישט אז מ׳זאל גיין מיט די הוט און רעקל, נאר מ׳זאל זיך אויסגעבן און זיך וואשן די הענט. אבער די וואשן די הענט היינט איז… מ׳זאל עס נישט צו טון, די וואשן די הענט איז נישט מחייב. ס׳איז דאך אן ענין צו דאנקען דעם אייבערשטן גלייך ווען דו שטייסט אויף. יא, די וואשן די הענט מאכט עס פאר א תפילה. ס׳איז נישט קיין תפילה, ס׳איז ברכות. מ׳האט אריינגעלייגט די וואשן די הענט אלס א בעיסיק זאך וואס מ׳הייבט אן די טאג, אבער ס׳איז נישט… האסט שוין אויפגעשטאנען, דו האלטסט שוין ביי סטעפ טו.
בשעת שאתה ישן, די הלכה איז… ניין, איך רעד יעצט פון נעגל וואסער. ס׳איז נישט קיין חילוק, דו האלטסט נאך אלץ ביי סטעפ טו, דו האלטסט נאך אלץ אין סטעפ טו, דו האסט שוין אויפגעשטאנען אבער דו האסט זיך נאך נישט געוואשן די הענט. דו האלטסט שוין ביי סטעפ טו, דו דארפסט שוין מאכן נאכדעם אן אנדערע ברכה על נטילת ידים, ס׳איז אן אנדערע סטעפ.
סדר פון מודה אני און נעגל וואסער
די סדר, אזוי טוט מען דאך, מ׳זאגט מודה אני פאר׳ן וואשן נעגל וואסער, אמת. פארוואס? ווייל ער פארשטייט, דער וואס האט געמאכט מודה אני פארשטייט אז ס׳קומט אמת׳דיג אז גלייך זאגט מען א ברכה, נאר ער האט געהאלטן די חומרא, האט ער געמאכט עס א נייע ברכה, וואס אויך האט נישט קיין שום מקור פאר די תירוץ, אויב מ׳איז שוין מחמיר זעה איך נישט אז ס׳זאל זיין א חילוק מיט השם אן השם. ביי על כל פנים, אזוי גייט די מנהג, אבער די רמ״א׳ס הלכה און אויך די גמרא איז נישט זיכער.
דיסקוסיע: וואשן נעגל וואסער לעבן דער בעט
ניין, אבער למעשה קומט ארויס זייער א שיינע פסק, דער וואס זיין מאמע אדער זיין ווייב אדער זיין יונגערע ברודער גרייט אן נעגל וואסער, וואש זיך נעגל וואסער ווען דו ליגסט נאך לעבן דיין בעט, ס׳איז נישטא קיין ריזן פארוואס נישט. פערפעקט. יא, ס׳איז יא דא א ריזן פארוואס נישט, וועל איך דיר זאגן. אפילו די וואס גרייטן זיך, איז נישט מיט קיין נשמה. אפילו די וואס מיינען לייגן נעגל וואסער, זאגן יא מודה אני פארדעם, אמת? בדווקא. ווייל ס׳קומט אזוי, וויאזוי שטייט אין סידור? מ׳זאגט מודה אני פארדעם, מ׳זאגט מודה אני פאר די נעגל וואסער, נישט נאך די נעגל וואסער. ווייל די ערשטע זאך וויל ער זאגן א ברכה, און אויב ער זאגט שוין א ברכה, קען ער זיך שוין זאגן די ברכה מיט די חוב.
יא, ס׳איז א קיצור פון דעם. ס׳קען זיין אז איינער וואס האט געזאגט מודה אני, ער זאל נאר זאגן די סוף אפשר פון ברוך אתה ה׳, וואס ס׳ווערט אן נייע שאלה, לויט גייט צוריק צו די פריערדיגע קורץ, אז מ׳קען זאגן צוויי מאל די זעלבע זאך, אדער מ׳קען זאגן די אנדערע נוסח. אויב איינער האט געזאגט די קיצור, זאל ער נאכדעם זאגן די לאנגע. אמת, אמת, אן גוטע ברכה. איך בין מסכים. ס׳קען זיין אז אויב לויט די רמב״ם, אויב איינער זאגט מודה אני, ס׳איז שווער אז ער דארף אלע אידן טוען זיך אזוי.
דיסקוסיע: ברוך המבדיל בין קודש לחול
איך אין ברוך המבדיל בין קודש לחול וואס ס׳ווערט מיט זולים ווייל מ׳נאט לכל התנה, און נאמער מאכט מען הבדלה. אה, דאס איז נישט קיין סתירה, ווייל ס׳קען זיין אז יא, יא, דא וואס רעדן וועגן יענע שאלה. איך האב געזען אין יום טוב אז ס׳איז דא איינער וואס זאגט אז ס׳איז א פראבלעם, אז מ׳קען נישט זיי טוען. און אויב מ׳זאגט ברוך המבדיל, קען מען נישט זאגן נאכאמאל הבדלה. אה, אזוי ביי איך האב געזען איינער וואס זאגט. ווייל די מבדיל איז עס אזוי ווי יעצט ביז א מבדיל. קומען, ס׳איז ווייסט יעצט מובד מיט דברים. דאס ווייס איך נישט, אבער ער האט שוין געזאגט די ברכה. ברכה לבטלה, קענסטו שוין די זעלבע ברכה צוויי מאל. קענסט פון זאגן, תפלה און על היין, מאכן איז דאך א תחילה צוויי מאל. דאס איז תפלה און דאס איז על היין. אבער אויב דו מאכסט צוויי מאל… איך האב געזען איינער רעדט ארוועגן און דערשיינער זיך. און איך ווייסט נישט קלאר… איך האב געפנים לאמיר גיין ווייטער…
ברכת “אלקי נשמה” — נוסח און פירוש
איז דא א נוסח… איך האב אויך געזען אז ער מודיעק בסוף שנאשי… סוייער וויכטיג! נישט פשט אז ער שטייט אויפ׳ן מיטן אינערנאכט דארף ער גלייך מאכן…
“בסוף שנתו” — ווען זאגט מען אלקי נשמה?
אויב ער שטייט אויפ׳ן מיטן אינערנאכט איז ער נאך מיד, און דער וויל נאך שלאפן, און דארף ער נאך נישט מאכן די ברכה, די ברכה איז נאר בסוף שנתו ווען ער, אזוי זאגט דער כסף משנה און רבי מנוח, ווען ער שטייט טראג, אזוי, אלוקיי, באשעפער…
דער בן יונו, זעהסט ער ברענגט דער בן יונו, זעהסט ער אויף וואס איז געקומען, דער עס זאגט, אייער שטייט אין דער גמרא אז מען האט געמאכט די ברכה׳ת געזאכט, זאגט אה, דער הייליגער גמרא, איז זייער הענט איז אלמאל געווען ריין. אקעי, וואלעזא, דער הספוק, דער מענטשער רב איז אמאל געווען שמוציג? ווייל איך לערנט די גמראות, וועלכע לערנט ביי פריער, און ביי תפילה דארפן וואשען די הענט, מ׳איז מיך חייב, מ׳איז מיך חייב. דער הייליגער רב וואס שטייט דא מיט זיין ווייסע בעקענטשע, כאילו בעל השמועה עמיד קינעקדא, און האט געגאנגען ווייטער, דער רענט איז איינער רבי׳ן. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו זען וויאזוי מ׳האט אריינגעלייגט די ערשטע “אלקי” גלייך פאר די מענטשן וואס האבן אויסגערופן און געזאגט, “יא, מ׳האט אונז נישט געלערנט צו שרייען, איך זאל זאגן מיט די אייבערשטנ׳ס נאמען.” די אייבערשטנ׳ס נאמען האט מען געלייגט די ערשטע ווארט. קודם כל זאגט מען “אלקי”, און נישט “מודה”.
נוסח פון אלקי נשמה לויט דעם רמב״ם
איז אזוי, וויאזוי זאגט מען אז מ׳קען נישט זאגן “שנפחת בי טהורה”? ניין, דער רמב״ם טייטשט, דער רמב״ם׳ס נוסח איז לכאורה, ס׳שטייט נישט טהורה. ס׳הייסט, “נשמה שנפחת בי”, וויאזוי איז זי טהורה? “אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. ווען די נשמה קומט אריין איז זי ריין. ניין, ניין, טהורה מיינט די נשמה וואס איז “שהיא טהורה”, האסטו באשאפן. “אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי” צווייטע מאל. ער קוקט אן אז ווען א מענטש וועקט זיך אויף איז עס אזויווי דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן אין אים א נשמה. ווען ער איז געשלאפן איז די נשמה געשלאפן אזוי צו זאגן, אזוי ווי אין די מאהל אז די נשמה איז ארויפגעגאנגען. אדער איז עס א בחינה פון משל. די ווארט איז, ער שטייט אויף און זעט אז ער לעבט. נאך, ס׳קען זיין אז ס׳איז אויך באמת אין א געוויסע זין, אזא מין דעת פון נישט שלאפן.
נשמה — וואס מיינט עס לויט דעם רמב״ם?
ס׳שטימט גראדע, די ראיה די האסט פריער געפרעגט צי ס׳שטימט מיט׳ן רמב״ם. ס׳שטימט זייער גוט מיט׳ן רמב״ם, ווייל דער רמב״ם האלט אז די נשמה, די עיקר נשמה, הגם ווען די ווארט נשמה, דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף דייקן אז אין ספר התורה שטייט נישט איינמאל די ווארט נשמה. נשמה מיינט די כח החיים, די כח פון לעבן. אבער אויב מ׳וועט זאגן אז נשמה מיינט יא די נפש השכלית, וויאזוי ס׳זאגט דער רמב״ן, שטימט עס גראדע אסאך בעסער, אז ווען מ׳שלאפט, ניין, ווען מ׳שלאפט, קודם כל איז עס ריין, אויך ווען מ׳שלאפט, וואס גייט אוועק? די נפש החיונית? ניין. די נפש החיונית בלייבט ווען מ׳שלאפט. נאר די שכל גייט אוועק ווען מ׳שלאפט, און דאס איז א קליינע צוריק אין די פרי.
“ואתה משמרה בקרבי”
על כל פנים, “ואתה משמרה בקרבי”, “ואתה” איז די צווייטע, “ואתה משמרה בקרבי”. אז א מענטש דארף האבן די אייבערשטנ׳ס הילף, יא, אזויווי פשוט, דער אייבערשטער מאכט אז ער זאל לעבן. ניין, ס׳איז אויך די לשון פון רמב״ם אין ספר התורה, “עילת נתינת הנשמה”, דער אייבערשטער געבט די נשמה, ער האלט די נשמה ביים מענטש. “משמרה”, ער היט עס אפ, אדער ער האלט עס. בשעת וואס מ׳לעבט, ער געבט עס, ער האלט עס בשעת וואס מ׳לעבט, ער מאכט זיכער אז ס׳בלייבט.
“ואתה עתיד ליטלה ממני”
און אזוי אויך ווייטער, “ואתה עתיד ליטלה ממני”. דו גייסט עס אוועקנעמען פון מיר. ס׳איז טייטש, ער קוקט אן מיתה ווי דער אייבערשטער נעמט אוועק די נשמה. יא, וואס איז דען מיתה? דער אייבערשטער נעמט עס צוריק. ער האט געגעבן די נשמה פאר די גוף.
“ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”
אבער דאס איז אויך נאך נישט די ענד סטארי, “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”. איך גלייב אין תחיית המתים. אזוי זאגסטו, אזוי טייטשט ער. אז קענסטו אנדערש טייטשן מארגן, ס׳הייסט ניטל עווערי מארגן ביינאכט. ניין, מארגן ביינאכט, די חצות פון מארגן ביינאכט איז גייט אוועק. יעדן טאג גייט ער דאך הייבן שטיל אזוי, גייט ער בעטן, מארגן נאכאמאל.
יא, “ועתיד הקב״ה להחזירה לעתיד לבוא” מיינט פאר די פיוטשער. אזא קאנוטאציע. מ׳גייט נישט דא אט ליסט אריין אין די שאלה פון מיאוס, אבער אזוי ווי אייביג. “לעתיד לבוא” איז יא, אבער ס׳זעט אויס ווי א זייער א לאנגע לשון. ס׳מיינט א קאפל פון אכציג
ברכות השחר: אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, עוטר ישראל בתפארה
ברכת “אלהי נשמה” (המשך)
“כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך”
Speaker 1: אפשר נישט לעתיד לבוא מארגן, ווייל ס׳איז נישט “למחרת”. אוקיי, אויב נישט, מיינט עס קען דאס נישט בארגן. ס׳איז דא א רמז אויף תחיית המתים? איך ווייס נישט. דער פשוט׳ער פשט איז אז עס רעדט פון תחיית המתים, דאס דארף מען זאגן דער אמת. אבער דער אריז״ל סידור שטייט ביי אן טייטש. אבער ער זאגט… דער אריז״ל סידור שטייט אבער אויך אז יעדן טאג קען די נשמה אראפקומען צו מיט א נשמה פון א איד, צו מיט א נשמה פון א גוי. ס׳איז קען טאקע… איך האב אמאל געקענט מענטשן. ס׳איז אמאל איינער ווערט אויפגערעגט, דאס איז דער פשט. אוקיי, דאס איז… אבער ס׳איז נישט איינער ווערט אויפגערעגט, דאס איז דער פשט. די נשמה איז אראפגעקומען פון א גוי, ער קען נישט האבן קיין טענות אויף אים. ס׳איז נישט קיין נשמה. אבער ער האט א נשמה, און א גוי איז א נשמה פון א שידה וואס איז פון אסתר המלכה. ס׳איז דער וועט ער איז א איד. דאס איז וואס ער ווערט נישט האבן א הלכה׳דיגער גוי. יא, ממילא איז ער א בחינה׳ס גוי. אמת, יא.
קיצור, איך וואלט געזאגט אז אפשר איז דאס קאנעקטעד, מען האט געענדיגט מיט תפילה אז ער זאל נישט האבן קיין חלומות רעות, און קיין פגע רע, יצר הרע. און דאס איז, די נשמה וועקט זיך אויף צופרי און ער האט נישט קיין פגע רע מיט זיך.
חידוש: “טהורה היא” — קאנעקשן צו תפילת המפיל
אויב א מענטש וועקט זיך אויף צופרי מלא תאוות, לאמיר זאגן, אדער מלא עצבות, קען ער נישט זאגן “טהורה היא”. ער האט נישט באקומען קיין נשמה טהורה. אבער איינער וועקט זיך אויף און ער האט פארגעסן, ער האט טאקע נישט געהאט קיין דאגות ביינאכט, ער האט זיך נישט אויפגעוועקט מיט קיין פחדים. און מיר האבן נעבעך געקענט די אידן וואס האבן זיך אויפגעוועקט ביינאכט מיט פחדים, “הלא כסף ועדות וכדומה”. אבער ער קען זאגן צופרי “טהורה”. “טהורה” מיינט פשוט, ס׳איז א המשך. א פשוט׳ע המשך. ס׳מיינט די כח החיים אז איך קען לערנען. מען קען טייטשן “טהורה” אויפגעפרישט. יעדן אינדערפרי שטייט מען אויף, אויב מען האט געשלאפן מער ווייניגער, אבער מען שטייט אויף מיט א געוויסע קלארקייט. ס׳איז אנדערש. ס׳איז אזויווי א מקור מים חיים וואס איז מטהר א מענטש.
“רבון כל המעשים” — פארוואס דער טיטל דוקא דא?
קיצור, יעצט זאגט ער אזוי, וואס טוט מען… דער אייבערשטער, ער געבט עס און ער האלט עס און ער גייט עס צוריקנעמען. וואס טוט מען ביז דערווייל ווען ס׳איז דא? “כל זמן שהנשמה בקרבי” האב איך איין זאך צו טון: “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים”. אוקיי, דאס איז איין זאך האב איך צו טון, ס׳איז צוגעלייגט. אבער ווי לאנג איך לעב איז א גוטע געלעגנהייט צו דאנקען, ווייל דאס וועל איך נישט קענען טון לעתיד לבוא, אזוי אויבנאויף, יא? ווי לאנג די נשמה איז ביי מיר, “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים”.
ווען שטייט דא די נשמה איז א חפץ? אוקיי, נאך א מינוט. דאנק איך דיר, דער אייבערשטער, “רבון כל המעשים”. ס׳איז א טיטל פאר׳ן אייבערשטן, וואס קומט עס דא אריין? איך ווייס נישט. אזוי ווי דער אייבערשטער איז אזוי ווי “מנהיג לכל המעשים”, יא? און רבון מיינט אדון, אזוי ווי די זעלבע זאך, יא? יא. “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. דו געסט צוריק די נשמה.
שטימט, אז די נשמה מיינט די כח וואס מאכט אלע מעשים. דא דאנק איך דעם אייבערשטן אז ער איז דער עכטער “רבון כל המעשים”, וואס איך גיי יעצט אנהייבן טון טויזנטער מעשים. אן א נשמה וואלט איך נישט געקענט טון גארנישט. אבער אזוי איז דער אייבערשטער דער “רבון כל המעשים”, ווייל ער האט מיר געגעבן די נשמה וואס צו טון, און מארגן גייט ער מיר עס נאכאמאל געבן, וועל איך קענען נאכאמאל טון. מיט דעם איז דער אייבערשטער דער “רבון כל המעשים”. ס׳איז זייער שיין. ס׳איז דא א שיינע תורה דערויף.
“המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קאנעקשן צו “ישן המוות”
מיר זענען ענדיגן “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. דארט דערמאנט ער נאכאמאל, אזוי ווי ער האט פריער געזאגט, “וירא אנו פן ישן המוות”, ווייל אפשר קען דער מוות איבערנעכטיגן, דער מוות וועט אויך זיין צופרי, איך וועל מיך נישט אויפוועקן. יישר כח, באשעפער, דו האסט מיר צוריקגעגעבן די נשמה.
“אלהי נשמה” איז נישט פון דעם זעלבן מחבר ווי המפיל
אויך, די נשמה, ביי די וועי, אן אינטערעסאנטע זאך, ס׳איז נישט געווען די זעלבע אנשי כנסת הגדולה וואס האבן געמאכט די נוסח. ווייל ווען יא, וואלט ער ווייטער געגאנגען מיט… ווען דער זעלבער פייטן וואלט ווען געדארפט מאכן די נעקסטע, וואלט ער געזאגט, “אה, יישר כח, באשעפער, דו האסט מיר אריינגעשיינט די אור וואס מיר האבן פריער געשמועסט.” ער וואלט נאכאמאל גערעדט וועגן פגריי, יצר הרע׳יי. ער קומט פון אן אנדערע… ער איז א איד וואס האט געטראכט וועגן א נשמה, ער האט עס אנגעקוקט אנדערש.
שאלה: פארוואס הייבט “אלהי נשמה” זיך נישט אן מיט “ברוך”?
איך מיין גראדע אז די צוויי ברכות… ס׳איז דא ראשונים וואס פרעגן א קושיא אז א ברכה דארף זיך אנהייבן מיט “ברוך”, יא? ווי “המעביר” הייבט זיך אן מיט “ברוך”. וואס איז פשט אז “אלהי נשמה” הייבט זיך נישט אן מיט “ברוך”? מ׳לייגט עס צו נעבן א ברכה פון די ברכות הסמוכות לחברותיהן, ווייל גלייך נאכ׳ן פארן גיין שלאפן האט מען געזאגט די “ברוך”, און דאס איז א המשך. ניין, מ׳קוקט די נוסח צו זען אז ס׳איז ממש כמעט די זעלבע אזוי. אבער מיר זעען אין די נוסח אז ס׳איז שטארק אנדערש. ווייל די מובן וויאזוי מ׳שלאפט איז זייער אנדערש דא. דאס איז דעם מענטש׳ס נשמה א פגר מת. וואס איז דאס? די אויגן טונקל׳ס, מ׳מאכט אויס.
Speaker 2: און שפעטער די ברכה פון הגומל חסדים טובים איז זייער ענפערן אלוקי נשמה?
Speaker 1: ניין, ס׳איז בחינה כנגד המפיל. דארט שטייט אויך “ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. יא, יא, יא. די זעלבע לשון שטייט דארט.
Speaker 2: אה, זייער אינטערעסאנט. ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען איין פייטן וואס האט געמאכט יענץ און מ׳האט עס צושניטן?
Speaker 1: ניין, דאס איז דא א סטרוקטור. פריער האט מען גערעדט אז ס׳קומט אסאך קליינע ברכות. אבער דאס האט צוטון מיט די נשמה פון די פייטן. יא, מ׳דארף דאנקען די אייבערשטער, אבער צו מ׳זאל יעצט געבן א ברכה, ברענג אריין די זון ווי די אייבערשטער שיינט אריין, צו די נשמה וואס די אייבערשטער איז נותן פה, איך ווייס נישט צו ס׳איז אן ענין.
דיסקוסיע: פארוואס נשמה פאר זון?
אבער דו דארפסט באטראכטן אז די זון גייען מיר רעדן ביי ברכת יוצר. ס׳קען זיין אז ס׳איז שוין אויסגענוצט אביסל די theme פון די זון. מיין איך, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא איין שרייבער וואס האט געשריבן פון די זון פארשידענע פיוטים, און ס׳איז געווארן צוטיילט, און מ׳האט געברענגט פון אן אנדערע מחבר, און ס׳איז נישט קאנעקטעד. מ׳דארף טראכטן.
ס׳קען זיין אז ווען מ׳שטייט אויף איז נאך נישט דא די זון. קען זיין דאס איז די פשט. אסאך מאל מענטשן שטייען אויף פאר… די סדר היום איז דאך אז מ׳שטייט אויף אביסל פאר. מ׳דארף דאך זאגן… ביי די נעץ דארף מען שוין זאגן קריאת שמע על המטה. דאס הייסט אז מ׳שטייט אויף אביסל פאר די עלות. קען זיין וועגן דעם איז נאכנישט דא די זון.
Speaker 2: אה, “אורו כבודי, אז אורו זאל זיין אור השמש”.
Speaker 1: די זון, אפילו ווען די זון איז דא, איז שוין די נשמה דא. ס׳קען זיין אז די נשמה קומט שוין פריער. און דא הייבט זיך אן, ווייל די סוף פון די ברכה איז דאך פאר עלות. נאך פאר ס׳ווערט לעכטיג. ס׳קען זיין אז אין די מהלך פון די סדר היום ווען מ׳שטייט אויף פארטאגס ווערט לעכטיג. און שפעטער ביי ברכת התורה, ביי איינע פון די ברכות ווערט שוין לעכטיג.
ברכת “הנותן לשכוי בינה”
סדר הברכות: תרנגול קומט פאר ליכט
די נעקסטע זאך איז די קריאת התרנגול. אבער ביי קריאת התרנגול איז נאכנישט לעכטיג. די תרנגול ווייסט אז ס׳גייט אנהייבן ווערן לעכטיג. די תרנגול קרייט זייער פרי. און וועלכע תרנגול? ווייסטו, ס׳איז דא א ליטווישע תרנגול און א חסידישע תרנגול. די ליטווישע איז די סוף פון טאג, ער זאגט מוסר. איך ווייס נישט פון וועלכע תרנגול מ׳רעדט דא. פון דעם איז געווארן קודם די נתינת התורה, און פון דעם איז געווארן אראפ, אראפ, אראפ, ביז עלות.
ניין, איך האב געזען אז ס׳קומט א איד דאווענען, ער זאגט “אלהי נשמה”, “שעשית לי כל צרכי”, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, אזוי פערטל צו צוועלעף. קומט אים א צווייטער און ער זאגט אים, “דער תרנגול וואס דו מאכסט א ברכה אויף אים איז שוין אין די זופ, ער איז שוין לאנג געשטארבן.”
קיצור, יא, דאס איז געקומען ווען מ׳האט אריינגעלייגט די גאנצע סידור אין ענדע, ווייל לויט די רמב״ם דארף מען גיין אויפ׳ן זייגער.
מחלוקת מפרשים: וואס מיינט “שכוי”?
יעצט, נאכדעם קומט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. איז דא א מחלוקת מפרשים צו “שכוי” מיינט די תרנגול, אדער “שכוי” מיינט די דעת פון אן אדם. ס׳איז זיכער אז די ברכה מאכט מען בשעת דו הערסט די תרנגול. די שאלה איז נאר צו די ברכה איז אויף די תרנגול, אדער אויף די מענטש וואס ער ווייסט די חילוק פון טאג און נאכט, אז דער מענטש כאפט די סיגנאל פון די תרנגול. ס׳איז א חידוש, יא, ווייל א מענטש כאפט די סיגנאל פון די תרנגול, אן אנדער בעל חיים כאפט נישט. ס׳איז אזוי ווי א פריטש ווען אן אנדער בעל חיים וועקט דיך אויף.
Speaker 2: איך האב גראדע געוואלט פרעגן, איך הער אסאך מאל אינדערפרי הער איך נישט נאר די תרנגול, איך הער די פייגעלעך.
Speaker 1: יא, און דא ווערט שוין גערעדט וועגן הערן די פייגעלעך. א תרנגול מאכט גרעסערע נויז.
Speaker 2: יא, ער וועקט זיך אויף צופרי.
Speaker 1: יא, א תרנגול איז זייער לאוד. ער וואוינט אין א פלאץ וואס זאגט אין א גארטן, הערט מען אים זייער שטארק. אבער אפילו דאס, סתם אזוי זענען אלע חיות עוועילעבל אויפצואוועקן און מאכן נויז. אוקיי.
ברכת “מלביש ערומים”
פשט הברכה
נאכדעם וואס דו האסט גערעדט, ער טוט זיך אן. אמת, מיר שלאפן דאך נישט מיט קיין בגדים. מ׳איז געוואוינט צו שלאפן נאקעט, אזוי גייט די סדר אין די גמרא. אדער מיט עפעס כמעט נאקעט, אזא…
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט קיין מלביש ערומים.
Speaker 1: אה, מיט עפעס א פידזשאמע. אוקיי. דור דור ונקדישיו, וואס שלאפט מען מיט? יא, דאס הייסט די פידזשאמע. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים”.
חידוש: הקב״ה איז דער ערשטער “מלביש ערומים”
ווייל דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן ביי אדם וחווה, און זייט דעמאלטס ליגט אין אונזער סיסטעם אז מ׳טוט זיך אן. דער אייבערשטער איז געווען דער ערשטער מלביש ערומים.
איך מיין אויך, ווען ער זאגט “אתה נפחת בי”, האב איך געטראכט צו ער מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן ביי אדם – ס׳איז די לשון פון אדם הראשון – ער האט אריינגעבלאזן ביי אדם, און זייט דעמאלטס איז עס אזוי ווי יעדן צופרי געשעט עס נאכאמאל אזוי ווי? אדער ווען ער זאגט “אתה נפחת בי”, מיינט ער מיך און מיך סינגל יחיד?
Speaker 2: יא, דער זעלבער, דו דארפסט פארשטיין די מאס פון עדים זוממים, דאס גייט דאך מלכות׳ן צו. דער אייבערשטער גיבט זיך אויך געפארן, עס איז נישט וואס פאר יעדער. מען זעט די זעלבע לשון, די זעלבע זאך מלכות אריבער. וויילן, שאולי איז עס געסקוטירן איינמאל צו יעדן צופרי.
Speaker 1: ניין, וואטער גוטער סיריעל. אלעס טוט דער אייבערשטער איז. יעדן צופרי?
Speaker 2: אדער ווען… ארידישענלי, ווען דער אייבערשטער טאקעשטעלט דעם נישט האבן מיט דעם געווען?
דיסקוסיע: טוט הקב״ה עס יעצט אדער האט ער עס אריינגעלייגט אין טבע?
Speaker 1: ניין, עס איז אויכעט יעצט. וואס איז שיינע? ווער געטוט אן די מענטשן היינט? דער אייבערשטער! נישט ליטשערעלי, דער אייבערשטער קומט מיט א נעס, און איז א חילוק. דער אייבערשטער טוט, דער אייבערשטער טוט אלעס. אלע ברכות זאגן נאך אויף דער אייבערשטער טוט אלעס.
Speaker 2: איך זאגן, אבער דא האסט אזוי אדרעס ווען דער אייבערשטער האט איז אריינגעלייגט אין די טבע?
Speaker 1: איך מיין אז מען ניצט נאר די לשון. קודם, די עס מאכט געווען עס רעדט פארן אדם.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים. איך מיין אז ס׳רעדט… ס׳איז די לשון… ס׳איז יעצט. מ׳זאגט אויף די אייבערשטעס דוט אלס. אלע ברכות דער גייט, אבער מ׳זאגט אויף די אייבערשטעס. ווען איז דער אייבערשטער מוציא, לחם, ונרות… ווען מענטשן טוען עס… ווען טוט ער עס… יעצט טוט ער עס. ווען א מענטש מאכט ברויט, איז דער אייבערשטער בעתם דער רבותי׳ס. ס׳איז דער גאנצע סייעל דאוועמען. ס׳איז דער גרוב פון מענטשן וואס זאגן צוזאמען ברוך אטו ה׳ צוזאמען מיט גלייבן מיט דעי ה׳ האבן זיי מנציר מלכם און הרעד. יא.
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דאס גייט אויף דער קאפל/היט — אידישע סימבאל
Speaker 1: א גוט אידן וואס שיינע קרויען, גוים גיין בילי ראש, דאס איז עפעס וואס באלאנגט פאר די אידן, עס איז נישט אויטער אדם. ס׳איז מוז אן אבעשה לשון, א פסוק. איך האב נישט געטראפן א געהעריגע פסוק, אבער עס איז דא פסוקים. ס׳איז זיכער אז עס שטייט אבעשה לשון אין ישעים, א טריכה, איבער עס איז איז אזעלכע דער שוין. ס׳איז דאס מיטן רעפערמענטס מיט יענעם פסוק.
וועגן דעם, וועגן דער רבל זאגט, צו דינען על ראשם, מיינט ער נישט צו זאגן בלבושים. ווען די אידישע זענען דא לויפש בגדם. אבער מען רעדט דא פון די קאפל. אבער דער קאפל איז א סימבאל, אבער מ׳איז א איד. אבער דער דארפקע דער רבל איז נישט גיין א קאפל. איך ווייש אז די היט מיינט א היט. ווייל עס קען אויך אידזיין למשל, אויב א איד דארף טראגן א געלע לאטע, ווארעבער ס׳איז א אידישע סימבאל. א געלע לאטע, נישט קיין אותה אבות דפרים.
Speaker 2: ניין, וואס עס איז נישט מיט דפרים, ווייל עס איז באגזאר.
Speaker 1: אבער אויב איד האט א שיינע שטריימל… א שטריימל. און דאס איז עטועס וואס מבדילט די אידן פון די גוים. זיי רוקר השטראמות אפרים. איך מיין אז עס ווערט אונז וואס איז מאכן אזא ספענדן אזוי פאר געלט אויף די שיינע שטריימעל איז די ערב שבת וואס מיר טיטל מיט שטריימעל זאל מען מאכן נאכאמאל א ברכה אויף די עס לאויז דערפארן. אזוי האלט איך. עס קען דאך נישט זיין אז דו גייסט גיין מיט א שטריימל, און עס איז די עיקר שבת, און דו ספענדסט זעקס טויזנט דאלער פאר דעם אן קיין ברכה.
Speaker 2: איך האב געטראכט עפעס אנדערש. ווען זיי שטייען אין די שטריימל סטאר…
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
א געלע לאטע איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה”, און אויב ס׳איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה” וואס איז די גזירה? אבער אויב א איד האט א שיינע שטריימל, א שטריימל דאס איז עפעס וואס איז מבדיל די אידן פון די גויים, דאס איז “עוטר ישראל בתפארה”.
איך מיין אז, איך מיין אז ווען אידן האבן אויסגעגעבן געלט אויף א שיינע שטריימל, ערב שבת ווען מען טוט אן דעם שטריימל זאל מען מאכן “עוטר ישראל בתפארה”, אזוי האלט איך.
קויפן א שטריימל פאר גאנצע שטריימל, דאס איז דאך די עיקר שבת, מען ספענדט זעקס טויזנט דאלער פאר דעם און קיין ברכה? איך האב געטראכט אמאל אזוי, אז ווען זיי שטייען דארט, די שטריימל סטאר, זיי שטייען אזוי און קוקן אין שפיגל, און זיי קוקן אין שפיגל… די איינציגסטע צייט ווען מען דארף קוקן אין שפיגל איז ביי “עוטר ישראל בתפארה”. אויב זיי זענען אזוי עקסטער מיט זייער שפיגל שטריימל, זאלן זיי צוגיין צום שפיגל און דאנקען דעם אויבערשטן “עוטר ישראל בתפארה” פאר דעם שיינעם שטריימל.
ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
יעצט! נאכדעם גייט עס אזוי, דער סדר איז אזוי, און נאכדעם איז “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”, וואס מיינט דאס? א מענטש שטייט אויף, מאכט ער עפעס אזוי. נישט “המעביר שינה מעיני”, אבער ער וועקט זיך אויף.
אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, “רוחץ פניו ידיו ורגליו”? ניין, ניין, מיר האלטן נאך נישט דארט, מיר האלטן ער איז נאך אין בעט, געדענקסט? ער האלט נאך ביים אויפשטיין פון בעט. די אלע ברכות האבן מען מאכט אין בעט, ער האט זיך אנגעטון די בגדים, יא, ער וויל זיך ארויסגיין פון בעט נאקעט? ער טוט זיך אן זיינע בגדים, טוט זיך אן זיין קאפל אדער זיין היטל, איך ווייס נישט וואס ס׳איז, און ער רייבט זיך אויס די אויגן, ער מאכט אזוי.
פארשידענע סדרים
עס קען זיין אז דא איז א מענטש וואס טוט עס איין זאך פאר דעם, עס זענען דא מענטשן וואס זענען א “מעביר שינה” פארן לבוש בגדים. ער ווייסט אנדערש די סדר, די טוען מאכן די ברכות לויט אן אנדערע סדר. יא, רעכן דא איז בערך וואס מענטשן טוען די צייט פון טאג. עס מאכט, אבער די ברכות זענען יא מתוקן געווארן מיט א געוויסן המשך.
סאו, איך מיין אז לכאורה עס איז יא געמאכט אז לויט דער וואס האט געמאכט די ברכה האט עס געמאכט אז מסתם גייט אזוי די סדר. וואס איז טאקע די ענין פונעם “המעביר שינה מעיני”? אבער איך טו עס נישט אינדערפרי, אבער איך זע אז קינדער טוען עס. העלפט דאס? רייבן די אויגן העלפט עפעס?
ברכת “פוקח עורים”
הייבט מען אן צו טון, ס׳איז דא א ברכה פאר דעם. ס׳איז “פוקח עורים”, און ס׳קען זיין ווען עס איז טונקל און מען וועקט זיך דא אויף און עס איז נאך אלץ שלעפעריג, רייבן די אויגן העלפט מען זאל קענען בעסער זען? ס׳איז אזוי, ס׳איז געווענליך די אויגן ווערן אביסל שמוציג, איך ווייס נישט. שמוציג אפשר.
איך טראכט אז מען דארף, היינט וואס אסאך מענטשן גייען, טוען זיך אן גלעזער, דארפן מאכן דעמאלטס די ברכה “פוקח עורים”. ס׳איז “פוקח עורים”, יא. איך טראכט אז אויף דעם קומט די ברכה.
ברכת “מתיר אסורים”
יא. נאכדעם ווען ער שטעלט זיך אויף פון זיין בעט, ניין, ער זיצט אויף זיין בעט, עס הייסט ער זיצט זיך ארויף. ער ליגט מער נישט, מאכט ער א ברכה “מתיר אסורים”, אז ער קען זיך רירן, זיינע אברים זענען אפן. יא?
מ׳קען נישט מעביר על המצוות זיין, דאס איז פשוט, ווייל יעדע מצוה דא דעמאנסטרעיט מען אויך. אזוי ווי “מורר עינים”, “מצה עינים”, יא, ער זאגט דא, די אויגן וואס דו האסט מיר געגעבן, בכח עיני, די בעט, מתיר אסורים.
כלל: די ברכה קומט אויף די פעולה
די ברכה קומט אויף די פעולה, און נישט די פעולה קומט צוליב די ברכה. ניין, ס׳איז קודם די אויגן, יא, ער זאגט, דו ווייסט אויף די אויגן, און ער זאגט “פקח עורים”. די סדר איז אזוי, זיכער די סדר איז אזוי. איך לייג נישט, איך רייב נישט מיינע אויגן.
דיגרעסיע: טשעקן מיסד קאלס
וועקן מיר זיך אויף, טשעקן מיר אביסל די מיסד קאלס, פאון קאלס, ווייל מיר ווילן זיך צוגרייטן. אה, דעמאלט דארף מען זיכער מאכן אפשר, וועלכע אידן בעטן שאלות, און וואס איז די נייע שאלות וואס איז אריינגעקומען במשך די נאכט. דאס איז א ברכה, דאס איז אן אנדערע ברכה וואס מ׳דארף מאכן. קודם דארף מען מאכן “ברכת התורה”, און אויף דעם דארף מען מאכן “דברי תורה”.
דיסקוסיע: עוסק בצרכי ציבור – פטור פון ברכות?
אויב איז ער בצורכי ציבור איז ער פטור פון תפילה, האבן מיר פריער געלערנט all together. אבער אפשר זאל מען פאדערן טאקע מאכן איינע פון די ברכות. ער איז פטור פון ברכות, אפשר איז ער פטור פון ברכות. פארקערט, ער איז נאך מער פטור, ווייל ער טוט נישט די אלע זאכן. ער וועקט זיך אויף און ער איז גלייך… ער איז א בעל תשובה, אדער ער איז אן עובד ה׳. אקעי, עומד. זייער גוט.
חזרה צו סדר הברכות
לאמיר צוריקגיין. ווען ער שטעלט זיך אויף אין בעט, מאכט ער “מתיר אסורים”. דאס הייסט, ער זיצט אפ, right? ער ליגט נישט. נאכדעם, ווען ער לייגט אראפ די… ווי האלט איך דא? ווען ער זעצט זיך אויף, “מתיר אסורים”. וואס טייטשט ביינאכט קען מען זיך נישט אויפזעצן? ווען מ׳ליגט, ליגט מען. אקעי, גוט. ווען מ׳איז אויף, קען מען זיך א גאנצע טשעינדזש אין פאזישן. ס׳איז גוט, די חבלי שינה וואס האבן אים געשטריקט, וואס האבן אים געבונדן צו, כביכול.
ביאור: “שכבר עמד על רגליו”
ער זאגט, “שכבר עמד על רגליו”, דאס מיינט נאך פאר ער איז געשטאנען. ס׳איז נישט פשט אז ער זעצט זיך ארויף. קודם איז ער געלעגן, און יעצט האלט ער זיך שוין ביים אויף. ער זיצט אויף זיין בעט.
אקעי, די מלבושים ליגט ערגעץ אויף די פלאר לעבן די בעט. די מלבושים האט ער שוין אנגעטון פארדעם, לויט די סדר דא. ניין, אבער די מלבושים ערגעץ ליגט… אה, די מלבושים, דאס גייט צו די קלאזעט. דא דער מענטש ליגט נאך אין בעט און ער האט זיך שוין אנגעטון, ער האט שוין געלייגט א קאפל. ס׳ליגט אויף די בעט לעבן די… אויף די פלאר לעבן די בעט. אזוי זעט אויס.
ברכת “רוקע הארץ על המים”
און נאכדעם גייט ער ווייטער אויף די… און נאכדעם זעצט ער זיך נאך מער אויף. ער זיצט, לייגט זיין פיס אויף די ערד. ער שטייט אויף, ער שטייט שוין אויף. “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ”, דאס איז א סטעידזש, ער לייגט די פיס אויף די ערד, מאכט ער א ברכה “רוקע הארץ על המים”. דאס איז ווייטער א ברכה אויף מעשה בראשית, אז דער אייבערשטער האט געמאכט אז די ערד זאל זיין אויף די וואסער. צו טרינקען, מ׳זינקט נישט אריין אין די וואסער.
דיסקוסיע: פארשטיין דעם ענין פון “רוקע הארץ על המים”
נאכדעם ווען ער שטייט אויף, אה, ער איז נאך אויף׳ן בעט, ער שטייט אויף, מאכט ער “זוקף כפופים”, אז ער קען שטיין גראד. נאכדעם וואשט ער זיך די הענט. דאס אלעס זעסטו אז ס׳איז קלאר אז דאס איז אלעס פאר נטילת ידים, ער האט נאך נישט געמאכט קיין נטילת ידים.
נאכדעם, טראכט אריין, מענטשן פלעגן זיין אויף שיפלעך אסאך, יא? אויף א שיף קענסטו ליגן, אבער ווען דו שטעלסט זיך אויף הייבט אן צו ווערן… ס׳שאקלט זיך יעצט אויף די שיף. א מענטש שטעלט זיך אויף, ער וועקט זיך אויף צופרי, און ער קען זיך געבן א שטעל אויף, א זעץ ארויף, די ערד גייט נישט אנהייבן זיך מער שאקלען.
די גמרא זאגט אז די ערד איז עפעס ארומגענומען מיט וואסער. דו זאגסט אן אינטערעסאנטע הלכה אז ווען מ׳איז אויף א שיף מאכט מען שהכל נהיה בדברו, איך ווייס נישט. אקעי, דעמאלטס דאנקט מען אויף די סטאביליטי פון די שיף. דאס איז דאך איינער וואס דאוונט תפילת הדרך. איך ווייס נישט.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע ברכה “רוקע הארץ על המים” פונקט ווען מ׳שטעלט זיך אויף. וואס געשעט? אקעי, ווען ער שטייט אויף…
חידוש: דער פשט איז פארקערט
איך מיין אז דער פשט איז פארקערט. מ׳האט געוואלט מאכן אזא סדר התפילה וואו מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס, האט מען עס אויסגעשטעלט אויף דעם סדר. ס׳איז נישט פשט אז מ׳דארף זיך דערמאנען אז מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף די ערד. ס׳איז פארקערט, פארשטייסטו וואס איך זאג? מ׳וויל מאכן די סדר, און ווען איך זאג די סדר קומט בעצם לכתחילה צוזאמען. מ׳מאכט עס יעדע זאך לויט די סדר וואס דער רמ״א זאגט, אבער ס׳איז געמאכט אויף די מנהגו של עולם, אזויווי ס׳שטייט אין אנדערע ראשונים.
כלליות׳דיגע תפילה
ס׳איז א כלליות׳דיגע תפילה. א מענטש טראכט, דו שטעלסט זיך פאר אז איך וואלט געווען א פיש, וואלט איך קיינמאל נישט געקענט עכט שלאפן, ווייל ס׳איז נישטא קיין שלאפן אין וואסער, מיין גאנצע צייט וואלט איך געווען ביזי. דער אייבערשטער האט מיר געמאכט, איך בין אויף א פלאץ וואס איז “רוקע הארץ על המים”. מיר קומט עס דא אריין. ס׳וואלט געווען פאר די צווייטע טאג פון מעשה בראשית וואלט געווען אלעס מים.
ווען יונה הנביא איז אהיימגעקומען, איך בין זיכער ער זאגט די ברכה מיט א גרויסע כוונה. אקעי, אז דו זאגסט, ווען ער גייט אראפ פון שיף, דעמאלטס דארף ער מאכן די ברכה. ער איז אראפ פון שיף. ניין, ער איז געווען אין די וואסער, ס׳האט אים נישט געטויגט. יעצט איז ער “רוקע הארץ על המים”.
ברכת “זוקף כפופים”
אקעי, כ׳האב געזאגט, ווען ער וואשט זיך די הענט, דעמאלטס מאכט ער “זוקף כפופים”. ניין, דא האב איך נישט געזאגט. יא, אה, שטייט מיר. ווען ער וועקט זיך אויף, זאגט ער “זוקף כפופים”. ער מאכט שטייעדיגערהייט, ס׳איז נישט אז א מענטש זאל זיין אזוי ווי א נחש, געבויגענערהייט. א מענטש זאל זיין אזוי ווי א נחש אדער ווי א בער. א מענטש שטייט אויף צוויי פיס.
ברכת “על נטילת ידים”
און נאכדעם וואשט ער זיך די הענט, מאכט ער א ברכת המצוות. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, וועלכע מצוה איז דאס צו וואשן די הענט? און דאס איז איינע פון די מצוות האב צו דאווענען, “וצונו” איז איינע פון די חמשה דברים המעכבים את התפלה, אז דו דארפסט זיין טהור צו דאווענען.
אבער מ׳וואשט זיך די הענט פאר די איבעריגע זאכן, איינע פון די זאכן איז פאר׳ן דאווענען, אבער ביינאכט ווען די הענט איז נישט דוקא ריין, יעצט קומט אן אלע הלכות פון זיין ריין.
שאלה: וועלכע מצוה איז נטילת ידים?
איך פארשטיי נישט קלאר, וועלכע מצוה איז עס זיך צו וואשן די הענט אינדערפרי? אפילו דא, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א תקנת עזרא, וואס איז אפשר א מצוה, וועלכע מצוה? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים”? ווייל דאס איז א תנאי אין תפלה, סאו דאס איז א תנאי אין תפלה, מ׳הייבט אן מיט דעם.
אפשר דאס איז דער מבדיל צווישן די תפלות וואס מ׳זאגט אין ווייניגער פארמעל, וואס מ׳קען זיין מיט א שמוציגע הענט, און פון די איבעריגע תפלות? ס׳זעט נישט אויס אזוי, ווייל נאכדעם קומט נאך ברכות. ניין, ניין, ניין, בכלל נישט. נאר וואס? ס׳איז נטילת ידים. ס׳איז נטילת ידים פאר… איך ווייס נישט, נישט נטילת ידים. די הענט איז אין טומאה, דאס איז די גאנצע זאך.
תירוץ: טהרת ידים – איינע פון חמשה דברים המעכבים את התפלה
אבער קודם כל, ס׳איז דא אפשר א מצוה צו וואשן די הענט, איך ווייס נישט וועלכע מצוה ס׳איז, איך פארשטיי נישט קלאר. אה, דער רמב״ם האט אין בהלכות תפלה האבן מיר אויך געלערנט אז ס׳איז דא “אין עומדין להתפלל אלא כשהוא רוחץ פניו”. דא איז עס. ניין, דאס איז אן אנדערע זאך. סיי נטילת ידים און סיי רוחץ פניו, איז דאס די רוחץ פניו פון פאר׳ן דאווענען.
איך בין נישט מסכים. ניין, ניין, ניין, איך בין נישט מסכים. פארוואס? איך פארשטיי נישט אז ס׳איז די זעלבע. ס׳קען זיין די פנים איז… וואס, דא קומט אריין נטילת ידים און רוחץ פניו, די ביידע זאכן, איינס נאכ׳ן צווייטן. נאכאמאל, וועלכע מצוה איז צו מאכן נטילת ידים? איך ווייס נאכנישט וועלכע מצוה ס׳איז.
ס׳איז א מצוה דרבנן וואס איז אין הלכות תפלה, וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אין די חמשה דברים המעכבים את התפלה, טהרת ידים. טהרת פנים, טעל מי, איך וויל שרייען “טעל מי”. אקעי.
רוחץ פניו
איז אזוי, “כשרוחץ פניו” איז… דאס איז נטילת ידים. נאכדעם וואשט ער זיך זיין פנים, אקעי? זייער א וויכטיגע זאך, א איד זאל זיך וואשן די פנים אינדערפרי, און דאס איז כנגד זיך אויפשרעקן. ס׳איז נישט ממש ווייל ס׳איז שמוציג, ס׳איז ווייל ער וועקט זיך אויף. אזוי ווי ער זאגט נאך די ברכה מאכט מען אז פון דעם ווערט ער אויף.
דאס איז אן אנדערע זאך, דאס זענען די גרינגע מצוות וואס מ׳עפנט אויף די סינק. אמאל האט מען געדארפט שיקן א וואסער-שעפער ספעציעל פאר צו וואשן, קיינער האט נישט געוואשן די הענט. פארוואס? וואס טוט ער אזוי? ער זאגט ווייל די הענט און די פנים זענען אנדערע זאכן, טוט מען אן מלבושים, גייט מען בלייבן ריין. דער פנים, נישט ווייל ס׳איז שמוציג, ס׳איז ווייל פארשלאפן. ס׳איז נישט קיין עקלדיגע זאך, א פנים איז שמוציג. דער עיקר ענין איז צו נעמען אוועק די פאפי פון די אויגן.
תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה”
און דערפאר דארף מען דאך מאכן א ברכה. פריער האט מען געמאכט א ברכה אויף ווען מען שלאפט, זאל מען האבן גוטע מחשבות, גוטע חלומות. יעצט מאכט מען א ברכה, א תפילה, אז ווען מ׳איז אויף זאל מען האבן גוטע מעשים. מ׳רעדט נאכנישט פון קיין קרבנות.
סאו ערשט איז “אל תרגילני לדבר מצוה”, זאל זיין א הרגל צו טון מצוות, אז מ׳זאל נישט האבן קיין יצר הרע, און אזוי ווייטער. “ואל תרגילני לדבר עבירה”, עס זאל נישט ווערן א הרגל צו טון עבירות. ווייל איינמאל מ׳ווערט א הרגל, טוט מען נאכאמאל און נאכאמאל די זאך. הרגלים מאכט א מענטש, און א מענטש ווערט צוגעוואוינט. סאו ער בעט דעם אייבערשטן אז ער זאל האבן גוטע הרגלים, ער זאל טון מצוות. און אויב מ׳האט גוטע הרגלים, האט מען א יצר טוב, האט מען גוטע מידות, און ווייטער און ווייטער.
דיסקוסיע: שייכות צו בחירה חפשית
ס׳איז נאך א זאך, איך ווייס נישט. “אל תרגילני לדבר מצוה, ולא לדבר עבירה”, דאס איז בעצם… דער רמב״ם אין הלכות תשובה האט געזאגט אז די תפילה וואס מ׳בעט אז מ׳זאל טון מצוות גייט נישט אויף די… ווייל מ׳האט דאך בחירה. א מענטש האט בחירה, ער קען נישט בעטן דעם אייבערשטן ער זאל אים פארסן.
נאר זיי האבן דאך געלערנט אז אויב א מענטש האט גוטע הרגלים, אדער דאס, אדער ער איז אין א גוטע סביבה, און ער האט גוטע הרגלים, גייט אים גרינגער, דאס איז דאך דער דרך הטבע. און אויב נישט, האט ער שווער תשובה צו טון. סאו ער בעט אז ער זאל האבן גוטע הרגלים, גייט אז דער יצר טוב מיינט גוטע הרגלים? איך ווייס נישט.
ס׳איז אזוי ווי די מקובלים זאגן, “אל תרגילני לדבר עבירה”. אז די שלעכטס קומט דיך וויזיטן. יעצט האט ער אבער נישט קיין מסירת נפש חידוש פון דעם מקובל, ער האט אבער מיין איך א שלעכטע יצר הרע. א רצון טוב, אדער א כח טוב, אדער א כח רב. שפעטער זעען מיר נאך, מ׳דארף נאך שמועסן דערוועגן פאר מ׳גייט אריין צום מקובל.
ברכות הבוקר: חן ורחמים, חסדים טובים, והלכות בית הכסא
“להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
אבער יצר טוב איז אזוי ווי די מקובלים זאגן, די גלגולי דורי דורות, אז די שלעכטס קומט דיך באזוכן. יצר טוב איז נישט קיין מורא׳דיגע חידוש פון די מקובלים, יצר טוב מיינט א שלעכטע יצר. א רצון טוב אדער א כח טוב אדער א כח הרע. שפעטער זעען מיר נאך, וואס דארף מען פאר מען גייט אריין אין קורבן צבור? וואס איז זיך מתקשר? איך מיין אז ס׳מיינט די ערשטע אדער צווייטע זאך.
און נאך א וויכטיגע זאך, וואס מ׳שטייט אויף אינדערפרי, “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”. א מענטש שטייט אויף, באטאג האט ער צו טון מיט מענטשן, ביינאכט האט ער צו טון מיט חלומות רעים וכו׳. באטאג האט ער צו טון מיט מענטשן, איז בעסער אז דער מענטש זאל אים געפעלן ביי מענטשן. אבער ניין, א מינוט, טראכט אריין, “בעיני כל רואי”, אלע וואס זעען מיך. א מענטש דארף זיך נאר זארגן פאר די מענטשן וואס זעען אים. די מענטשן וואס וואוינען אין אן אנדערע שטאט, זיי גייען נישט טראכטן וועגן דיר, זיי זאלן זאגן “אוי, חן טוב, מרוחמים על השלום”. ניין, דו דארפסט זיך זארגן אז די פאר מענטשן מיט וועמען דו ביסט ארום זאלן האבן חן און חסד פאר אייך.
די לשון פון רבינו יונה איז, “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו”. דער מענטש וואס קיינער ליידט אים נישט, ער איז די פגר רע וואס מ׳וויינט פאר די פגר רע, ס׳איז נישט קיין וועג, ס׳איז נישט קיין לעבן. דו דארפסט זיין א געשמאקע מענטש, מענטשן זאלן זיך ענדזשויען מיט דיר.
איך מיין אז מ׳רעדט דא אויך, ער גייט יעצט אנהייבן די טאג, באשעפער, העלף מיר אז די דאווענען זאל גיין גוט, די מצוות וואס איך גיי טון במשך די טאג זאל זיין גוט, און נאכדעם דא רעדט מען שוין פון גיין ארבעטן, אז מיר קענען ארויסגיין און האבן הצלחה. “בעיני כל רואי”, האב מיך חסד ורחמים, איך זאל האבן פרנסה.
“חסדים טובים” — די דאפלטע לשון
זאלן מיר געבן גוטע חסדים, “חסדים טובים”. ס׳איז דא אויך חסדים נישט טובים. דאס איז א חסידישע פראז, “חסדים טובים” איז א דאפלטע לשון. זאלן זיין חסדים טובים. נאכדעם, ברוך אתה השם גומל חסדים טובים. אינטערעסאנט, די ברכה איז פונקט אויף די לעצטע שטיקל, גומל חסדים טובים. שוין, גומל חסדים טובים. פשט זאגט מען לעמו ישראל, און דאס איז די רמב״ם לייט נישט, גומל חסדים טובים גייט אויך פאר גוים אויכעט.
אממ, יא. ס׳איז א מורא׳דיגע זאך, ווייל נישט נאר דו בעטסט פאר חיים וחסד ורחמים אז דו זאלסט זיין די בעסטע פון די קופקע, נאר יעדער איינער בעט עס. ס׳וועט זיין א מורא׳דיגע גוטע וועלט, א וועלט וואו ס׳איז דא גענוג און נאך פאר יעדן.
הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
שוין, יעצט איז דא א הלכה, ס׳איז יעצט אויפ׳ן סדר, אבער אויכעט אלעמאל ווען מ׳טוט עס דארף מען טון די זעלבע זאך. יעדע מאל וואס א מענטש גייט אריין אין בית הכסא, איז קודם פאר ער גייט אריין זאגט ער אזוי, א פלא׳דיגע זאך. וואס איז די פלא? ס׳דארף איינער זאגן אז ס׳איז דא אזא זאך אז ס׳איז פשוט? ס׳איז א פלא׳דיגע זאך, נאר מ׳ווייסט נישט וויפיל דיסקוס איז דא אויף די פלא. התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.
דער רמ״ע מפאנו׳ס ביאור: מחשבות טובות באגלייטן דעם מענטש
סאו לאמיר זאגן וואס איך מיין אז ער זאגט, וואס דער רמ״ע מפאנו זאגט עס אזוי, אז א מענטש טראכט פון גוטע מחשבות, קומען די גוטע מחשבות צוריק טראכטן פון אים. ער איז עוסק בתורה, ער האט פריער געלערנט מסכת חגיגה, מסכת סוכה, און אזוי ווייטער, און דאס באגלייט דעם מענטש. דער מענטש טראכט א גאנצע צייט פון לערנען, ער טראכט פון… נישט חלומות רעים ורהורים רעים, נאר גוטע מחשבות, ער טראכט פון אייבערשטן, ער טראכט פון לערנען.
ווען מ׳גייט אריין אין בית הכסא איז דא א מצוה אז מ׳זאל נישט לערנען קיין תורה, מ׳זאל נישט זאגן קיין קריאת שמע אין בית הכסא. ווען מ׳איז אין בית הכסא איז מען פאוקוסט אויף די באדי, מ׳איז דא אן ענין מיט רפואות, אזוי ווי א מענטש זאל יעדן טאג פאוקוסן אויף די באדי, ערגעץ וואו. ווען מ׳איז עוסק כבוד, אלע אנדערע צייטן טראכט מען פון אייבערשטן, מ׳טראכט פון די גוטס. פארדעם געזעגנט זיך פון די כח השכל פון די מענטש.
מכובדים, ענק, אביי ורבא איז דא, און דא איז דער רמב״ם מיט די אריז״ל, אלע דברי תורה וואס מ׳האלט אינמיטן טראכטן, זאגט מען פאר זיי, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, די תורה פון וועם ער רעדט, אדער די מחשבות טובות פון וועם ער איז מקבל, איך ווייס נישט וואס, שמרוני שמרוני, ווארטס מיר, עד שאכנס ואצא, ווייל יעצט גיי איך אוועקגיין פון ענק. א גאנצע צייט טראכט מען פון זיי, ביינאכט חלומ׳ט מען פון זיי, בייטאג טראכט מען פון זיי. זאגט מען, ווארטס מיר דערויסן, ווייל ווען מ׳גייט אריין אין בית הכסא איז די איינציגסטע צייט ווען דער מלך גייט אליין. ווען ער גייט אריין אין בית הכסא, ער איז געזונקען אין זיינע מחשבות. קודם כל דארף מען וויסן אז מען מוז גיין ווען ס׳איז כבוד. אקעי. איך ווייס נישט צו ס׳איז פאר די מלאכים, פאר די גוטע מחשבות, ווערן מלאכים, און ווען דו טראכסט א גאנצע צייט פון מלאכים… איך ווייס, איך האב געזען ער איז געווען אן אריינגעבאמבסט. אבער דער פשוט׳ער פשט איז אז דער מענטש דרייט זיך מיט מלאכים.
צוויי פאמיליעס פון באגלייטער
סאו אויב גייט מען מיט מלאכים, גיי אביסל צוריק. האט מען געבעטן פון די יצר הרע׳ס. ס׳איז דא צוויי עצות. ס׳איז דא אדער מחשבות טובות און הרהורי תורה, חלומות והרהורים איז איין מין פאמיליע. נאכדעם יצר הרע און יצר טוב איז די אנדערע מין פאמיליע פון מלאכים. אפשר קען מען קאנעקטן אלע ברכות אויף איינמאל. דאס איז דאך יעדן טאג א גאנצע צייט. ווען בשעת׳ן ביידען, ווען מען קומט ארויס זאגט מען אויך אן ענליכע התנצלות. סאו מ׳זאגט אז ווען מען גייט אין בית הכסא, ס׳פאסט נישט, א מענטש פילט זיך סע״ד ער גייט אין בית הכסא. זאגט ער, לאזט די מלאכים זאלן מיך צו ווארטן, ווייל אזוי וויל איך טון די זאך בשם האדם.
פארוואס מ׳פירט זיך נישט צו זאגן
די שפעטערדיגע מפרשים זאגן אז מען פירט זיך נישט צו זאגן, ווייל מענטשן האלטן אז זיי דרייען זיך נישט מיט מלאכים. אבער ס׳איז נישט אמת, מ׳דרייט זיך נאך אלץ מיט מלאכים. איך מיין אז מ׳דארף עס נאך אלץ האבן. מ׳רעדט פון די זעלבע האנט וואס מ׳האט פריער געזאגט נשמה שנתת בי. ווען מ׳האט געשלאפן האט מען נישט געהאט די… פארוואס איז שלעכט אז דו האסט עס א גאנצע צייט? פארוואס גלייכסטו שוין די מלאכים? ווייל יעצט פאר אפאר מינוט גייט מען לייגן די נשמה, תורה, מחשבות טובות.
די מחלוקת צווישן צדוקים און פרושים
דו ווייסט אז יוסיפון זאגט אז ס׳איז דא דריי גרויסע מחלוקת׳ן אין השקפות צווישן די צדוקים און די פרושים. איינע פון זיי איז אז די צדוקים גלייבן נישט אין מלאכים, און די פרושים גלייבן אין מלאכים.
דיסקוסיע: דער רמב״ם און מלאכים
סאו, איך וויל זאגן פארוואס דער רמב״ם… דער רמב״ם ברענגט די גמרא. אפילו אויב ס׳שטימט נישט מיט דעם וואס שטייט אין יסודי התורה, האט ער עס נישט געזארגט, ווייל ער האט זיין וועג פון עס אריינלייגן. דער רמב״ם זאגט אין פיל פלעצער, ער זאגט עס בפירוש. דער רמב״ם זאגט אין יסודי התורה ס׳איז נישטא קיין מלאכים? ס׳פאלט דיר איין? ניין, ס׳איז יא דא מלאכים. ס׳איז דא דייקא יא דא מלאכים. אבער די מלאכים באגלייטן דעם מענטש. אז א מענטש דארף קאמיוניקעיטן מיט די מלאכים, מ׳האט נאכגעזען אין הלכות עבודה זרה. ניין, ניין, כוכבים, נישט פאר מלאכים. קיין מלאכים שטייט נישט אין הלכות עבודה זרה. כוכבים.
אוודאי באגלייטן מלאכים דעם מענטש. וויאזוי זיי באגלייטן זיי? צו ס׳איז מיט פליגלעך, צו ס׳איז מער א מופשט׳דיגע אופן, דאס איז שוין נישט די נושא דא. אויך דער אייבערשטער געבט נישט די נשמה אריין מיט א בלאז. ווען איינער לערנט דעם רמב״ם, נאכדעם בלאזט ער תורה, פרעגט ער דיך, מ׳דארף זאגן התנצלות פון די מלאכים. אוודאי, אוודאי, אוודאי. די מלאכים, אוודאי. אוודאי זיי זענען נישט… זיי זענען נישט שווערער ווי א מענטש.
Chavrusa A: ניין, דאס איז נאך נישט די תשובה. הער אויס א סעקונדע. ניין, דאס איז נאך נישט די תשובה. הער אויס א סעקונדע. דאס וואס דו האסט געזאגט, דו האסט געזאגט אזוי, “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך”, עס שטייט אין הלכות יסודי התורה. אבער דער מענטש האט א קאמיוניקעישן מיט די מלאכים? איך פרעג דיך א שאלה, איין מינוט, איין מינוט, איין מינוט, איין מינוט. נישט איין מאל, איך פרעג דיך א שאלה. איין מינוט, הער אויס, הער אויס, הער אויס א סעקונדע.
דאס וואס מענטשן מיינען אז עס שטימט נישט, דאס איז נישט אמת. עס שטייט בפירוש אין הלכות יסודי התורה אז אלעס, יעדע צורה וואס איז דא אויף דער וועלט, קומט געדרייטשט על ידי מלאכים. יעצט, דו ווילסט נאך וויסן וויאזוי ער געבט עס? ער געבט עס ווייל דער מלאך שטייט מיט א פליגעלע ביי דיין אויער, אדער נישט? דאס איז שוין א פרטיות׳דיגע נושא. פונקט אזוי ווי דו פארשטייסט אויך, דו האסט נישט קיין שום פראבלעם צו זאגן “אתה נפחתה”, דער אייבערשטער האט נישט קיין מויל וואס ער בלאזט אריין נשמות. עס איז א משל, עס איז א משל אויף וואטעווער. די זעלבע זאך דא.
אבער די מלאכים קומען נישט אריין ווען א מענטש איז אין בית הכסא, ער איז נישט עוסק, ער איז נישט קאנעקטעד מיט די מלאכים. וואס מיינט די צורות און נוסח צורות, וואס אין אלע פעולות וואס א מענטש גייט מיט מלאכים? אזוי איז דער פאקט, אלעס וואס א מענטש טוט גייט מיט מלאכים א גאנצן טאג, שטייט אין הלכות יסודי התורה אין רמב״ם. אין בית הכסא פאסט נישט אז די מלאכים זאלן אריינגיין, ממילא זאגט מען זייער ס׳נאט איז. דו ווילסט וויסן זיי שטייען טאקע אינדרויסן אדער אינעווייניג? דאס איז שוין א געוויסע המחשבה, אזוי ווי אלע ברכות און תפילות זענען א געוויסע המחשבה. עס איז נאטינג ראנג, עס איז נישטא קיין אנדערע פשט. עס איז נישט אנדערש ווי אלע אנדערע ברכות. אזוי ווי מ׳זאגט “אתה נפחתה”, אזוי זאגט מען “התכבדו” וכו׳. עס איז נישטא קיין שום חילוק.
צוויי צייטן ווען די גוף ארבעט און די נשמה רוהט
איך וועל גיין ווייטער און זאגן אזוי, אז די צוויי צייטן ווען די גוף טוט זיין ארבעט מער און די נשמה טוט גארנישט, איז ווען מ׳שלאפט אדער ווען מ׳איז אין בית הכסא. אין ביידע צייטן איז די גוף זייער שטארק עקטיוו. יא, ביינאכט פארדייעט ער די עסן, וואטעווער די גוף טוט, און די נשמה איז אזוי ווי שלאפט. די נשמה, דאס הייסט די כח הבוחר פון דעם מענטש, די כח האוי״ן פון דעם מענטש, שלאפט. צופרי וועקט זיך די כח האוי״ן אויף, און מ׳זאגט “אלקי נשמה”, מ׳באגריסט די אלקי נשמה וואס איז אין אונז אריין. און יעצט לייגט מען אים צוריק צו די זעלבע סטעידזש אזויווי ווען מ׳שלאפט, אז די גוף גייט יעצט טון זיינס, און די נשמה באלאנגט נישט דארטן.
וואס הייסט די נשמה באלאנגט נישט דארטן? די נשמה איז אריינגעבונדן אין די מלאכים. דו ווילסט נישט זאגן מלאכים, זאג נישט מלאכים. מ׳זאגט נישט מלאכים, מ׳זאגט “התכבדו”.
Chavrusa B: ניין, דער רמב״ם זאגט אויך נישט וואס דו האסט געמיינט. ער מיינט כח השכלי פון דעם מענטש. ער איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט קיין דבר גשמי, א מלאך איז א כח שכלי. אבער אוודאי מיינט ער אויך די מלאכים.
Chavrusa A: ניין, ניין, ס׳איז נישט, ס׳איז נישט. איך ווייס נישט פארוואס, איך האב נישט קיין אנונג פארוואס, אלע מענטשן האבן געהערט אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט רמב״ם׳יסטן, מיינען זיי אז דער רמב״ם גלייבט נישט אין מלאכים. דער רמב״ם גלייבט זייער אסאך אין מלאכים. ער איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט קיין זאך מיט פליגלעך, אזוי ווי דער אייבערשטער איז נישט קיין זאך מיט פליגלעך, איז א מלאך אויך נישט קיין מלאך פון א דבר רוחני, א דבר שכלי. אבער אוודאי איז דא מלאכים, און אוודאי פירן די מלאכים דעם מענטש א גאנצע צייט. ס׳איז דא פסוקים אין חז״ל און אין תורה אז די מלאכים פירן דעם מענטש א גאנצע צייט. און אפילו, אזוי ווי דער רמב״ם אליין זאגט ערגעץ אנדערש, אפילו ווען מ׳זאגט דאס כיסוי אמת׳דיג “שומרני”, ער טייטשט נישט נאר “ווארטן”, מ׳היט מיך, נאר נאך א לעוועל אויפן, נישט דירעקטלי.
Chavrusa B: רבי יצחק, פארקערט, רגע, איך האב נישט געטראכט אז ס׳איז נישט דא מלאכים. איך האב נאר געטראכט אז די מלאכים האבן מער שליטה און זענען אויך אין די מוח פון דעם מענטש. נישט נאר… די מלאכים זענען שטענדיג… נישט נאר… די מלאכים זענען נאך אלץ דא.
Chavrusa A: דאס איז וואס די מפרשים זאגן, דאס איז וואס די מפרשים זאגן אז ס׳איז נישט דער מנהג היינט, ווייל אונז האלטן זיך נישט פאר אזעלכע צדיקים אז ס׳זאלן זיך דרייען מלאכים ביי אונז אין שטוב. איך האב דיר געזאגט, ס׳איז נישט אונזער שטוב, ס׳שטייט אין גרויסע פוסקים. די אחרונים זאגן אז מ׳פירט זיך נישט צו זאגן דאס ווייל אונז זענען נישט מוחזק אז ס׳זאלן זיך דרייען מלאכים. אבער אגב, דער אריז״ל האט געזאגט אז מ׳זאל עס יא זאגן, און ס׳איז נישטא קיין שום… די מלאכים גייען נאך אן, זיי האבן זיך נישט אפגעשטעלט.
ס׳איז נישט קיין מדריגה, דאס מיינט נישט אז ס׳איז דא א מדריגה פון א מענטש אז מלאכים דרייען זיך. אזוי ארבעט די וועלט, אז מלאכים פירן דעם מענטש. ס׳איז נישט קיין מדריגה. איך ווייס נישט ווער האט געזאגט פון די אחרונים אז ס׳איז פאר מדריגות, ס׳איז נישט פאר מדריגות.
Chavrusa B: און פארוואס שיקט מען זיי אוועק פאר מ׳גייט אין בית הכסא אויב זיי גייען דערויסן?
Chavrusa A: איך האב דיר יעצט געזאגט, ווייל ס׳פאסט נישט פאר די מלאכים צו גיין אין בית הכסא. אבער אמת׳דיג, אמת׳דיג…
Chavrusa B: און נאכאמאל, איך וואלט געזאגט אז זיי זענען אפילו נישט געגאנגען, אפילו דו געזעגנסט זיך נישט מיט זיי.
Chavrusa A: אוודאי נישט. אזוי ווי… אוודאי, אוודאי נישט. דאס מיינט נישט… ווען איך גיי אריין אין בית הכסא, זיי ווארטן אינדרויסן. זיי ווארטן אינדרויסן, זיי זענען אפילו נישט… ס׳איז נאר א… ס׳איז נישט פיזיקאל אז זיי ווארטן אינדרויסן, נאר זיי זענען נישט שייך דאס מקום. אוודאי נישט. איך האב דיר געזאגט, אויך דער אייבערשטער, איך קען נישט אריינגיין אין בית הכסא און זאגן “ברוך אתה ה׳” אין די פרי. די אלע ברכות זענען כדי א מענטש זאל זיך דערמאנען, כדי א מענטש זאל… די רוחניות איז נישט פאר׳ן אייבערשטן און נישט פאר די מלאכים.
ברכת “אשר יצר” — די חכמה אין דער בריאה פון דעם מענטש
תפקיד פון ברכות — פאר וועמען זענען זיי?
Speaker 1:
די אלע ברכות איז כדי א מענטש זאל זיך דערמאנען. די ברכות איז נישט פאר׳ן אייבערשטן, נישט פאר די מלאכים. די ברכות איז פאר דיר. דער מלך טוט עניוועי זיין, דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז פאר דיר, דו ווייסט. און ממילא דער אחרון וואס מ׳זאגט, ווערט דער מענטש וואס זאגט נישט “אשר קדשנו במצוותיו”, אים טאקע גייט נישט אן קיין מלאכים אין זיין סובדזשעקט, ער כאפט נישט. אבער אוודאי דער מלך גייט ווייטער.
פונקט אזוי ווי ווען א מענטש זאגט… מיין נערעטיוו איז א בעסערע נערעטיוו. ניין, מיין נערעטיוו איז זייער פשוט. דער מענטש וועקט זיך אויף, דעמאלטס שיינט אריין דער אייבערשטער אין די נשמה, דאס הייסט די כח החיים, די כח הבחירה, די כוחות פון דעם מענטש, און ער באדאנקט. אויך איז נישט אמת. פונקט אזוי נישט אמת ווי דאס. און ווען דער מענטש טוט נישט די זאכן, וואס איז דער מענטש? ווען די נשמה איז נישט עכטע, איז זיין גוף עכטער. זיין גוף גייט ארום חשינה, און די גוף עמול די עסן, און אזוי ווייטער. און יעצט גייט מען אים מסביר זיין, ער גייט זיך אפגעבן מיט׳ן גוף. און ווען ער ענדיגט מאכט מען א ברכה אויפ׳ן גוף. “אשר קדשנו במצוותיו” איז אויפ׳ן גוף. יעצט גייט מען צוריק צו די מוח מיט די גוף, און רעדן דברי תורה, “עושה רבבה גבורה” און אזוי ווייטער. דא האט מען זיך אפגעגעבן מיט די גוף. און דעמאלטס אז מ׳האט זיך אפגעגעבן מיט די גוף, האבן מיר געזאגט דארט “אנטשולדיגט נשמה, כח החיים”.
מלאכים vs. נשמה — א פונדאמענטאלער חילוק
Speaker 1:
נישט נשמה, מלאך! דו ווייסט א חילוק צווישן א נשמה און א מלאך? א נשמה באלאנגט פאר דיר, א מלאך באלאנגט נישט פאר דיר. א מלאך. פארוואס זאלסטו אריינזאגן נשמה? ס׳שטייט א מלאך. פארוואס דארפסטו טוישן דעם מלאך פאר א נשמה? וואס שטערט דיר אז ס׳איז דא א מלאך? פארוואס זאלסטו זיין קעגן די מלאכים? ווייל ס׳איז דא א פערפעקט סטארי אן דעם. אבער דאס איז נישט אמת, און אין פסוק שטייט א מלאך. און דו ביסט מחויב צו עקנאלעדזשן אז ס׳איז דא א מלאך. “יושב בסתר עליון”, אוודאי. אה, זענען מיר נאכנישט אנגעקומען. א מינוט, א מינוט. מיר באדאנקען דעם אייבערשטן אויף די אלע זאכן, זענען מיר נישט באדאנקט אז מיר געבן א מכה? פונקט אזוי ווי מ׳גייט אין טוילעט זאגט מען “אה, אזא איך מחבר”. אוודאי, אוודאי איז עס א חיוב. אוודאי איז עס א חיוב. די אלע גראמער זאגן אז די צוויי גרעסטע יסודות פון אמונה איז צו וויסן אז ס׳איז דא דער אייבערשטער און אז ס׳איז דא מלאכים.
דיסקוסיע: האט מען געוואוסט פון מלאכים פריער?
Speaker 2:
וואס שטייט אין די מדרש? אוודאי איז עס א חיוב. ווער ס׳איז נישט געדענקט אז ס׳איז דא מלאכים איז כמעט א איד. וואס איז די שאלה? אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז די איינציגסטע פלאץ וואו זייט אונז האבן מיר אנגעהויבן לערנען, פון אנפאנג יסודי יסודות המאור החסידות, יא, ניין, ס׳איז נישט אמת. אזוי דער רמ״ח. לא נכון, לא נכון, צוויי פראקן, עס איז נאך שפעטער אז עס איז ענטפערן אז די מלאך באגלייט אונז, מ׳דארף עס…
Speaker 1:
האסט נישט געליינט גוט, האסט נישט געליינט גוט, האסט נישט געליינט גוט. הלכות יסודי התורה, יסודי התורה שטייט בפירוש צוויי גאנצע פראקן וואס ער האט געווען וועגן די מלאכים וואס פירן אונז.
Speaker 2:
אבער הלכות יסודי התורה איז נישט קיין סטעיטמענטס וואס ער זאגט צו זאגן, ער זאגט נישט שלום עליכם, ער זאגט נישט שלום עליכם, ער זאגט א תפילה ווען ער איז געקומען… ער באגלייט אים א גאנצע וואך, ער באגלייט אים ווען ער גייט אין בית הכסא, דעמאלטס איז די מענטש…
Speaker 1:
אודאי! ניין! דא האסטו זיך פארמאנט דא, ווייל דו האסט נישט געכאפט. דו האסט נישט געלערנט גוט הלכות יסודי התורה, האסט געמיינט אז עס שטייט נישט דארט. עס שטייט דארט א גאנצע וועגן מלאכים, דא איז דאך פרטים וויאזוי מען גייט מיט די סיי דריי תפילות, ברכות, וואס מען זאגט.
Speaker 2:
ס׳איז דא מלאכים, זיי זענען אינוויזיבל און זיי האבן זיי נאך נישט געזען ביז הלכות…
Speaker 1:
לא נכון, זיי האבן זיי יא געזען! זיי האבן זיי געזען בתורה, דארט מען רעדט וועגן נביאים און די ענין וואס איז געשען אין עולמות העליונים, דאס איז אז איך האב א רעלעישאנשיפ מיט א מלאך. פאר איך גיי אין בית הכסא דארף איך אים זאגן “התכבדו מכובדים”.
Speaker 2:
דאס איז נישט אמת, דאס איז נישט אמת. זיי האבן זיי יא געזען דארט, ס׳איז געשטאנען בפירוש, ס׳איז געשטאנען בפירוש נאך אין הלכות יסודי התורה אז די הנהגה פון דעם מענטש קומט פון די מלאכים, ס׳איז געשטאנען בפירוש. ס׳איז נישט אמת אז ער האט עס נישט געזען, ס׳איז יא געזען, ס׳איז געשטאנען געהעריג וועגן עולמות העליונים, ס׳איז געשטאנען אז ס׳פירט דעם עולם הזה.
Speaker 1:
די אלע נוסחאות התפילה דא זענען הגשמה אין א געוויסע זין, ווייל אויך דער אייבערשטער איז נישט מחויב מצד הגבוה צו ווערן א ליפט מיט זיינע הענט, דאס איז נישט די פראבלעם, פונקט אזוי, באט עס איז נישט קיין חידוש. ס׳איז נישט אמת אז מען האט יעצט דיסקאווערד אז דא זענען מלאכים, אונז האבן יעצט דיסקאווערד, אונז, מענטשן וואס האבן נישט געטראכט וואס עס שטייט פריער. שוין, גערוקט, מיר גייען ווייטער.
דיסקוסיע: קען מען קאמיוניקעיטן מיט מלאכים?
Speaker 2:
מיר עקזיסטן… לייקענען דאס אז מיר קאמיוניקעיטן מיט א מלאך איז א חידוש? יא, איך לייקן עס! עס שטייט בפירוש נאך אין הלכות יסודי התורה… מען קען נישט קאמיוניקעיטן! עס שטייט יא! מען קען נישט קאמיוניקעיטן מיט אים און ער ענטפערט צוריק. מען קען אויך מיט׳ן צדיק, מען קען אויך…
Speaker 1:
יו אר פארגעטינג, מען קען אויך קאמיוניקעיטן מיט׳ן אייבערשטן! דאס איז נישט די פוינט! אלע קאמיוניקעישאן זענען נאר מצדנו! מען קען נישט קאמיוניקעיטן מיט׳ן אייבערשטן! ס׳איז נישט געשטאנען! ס׳איז נישט געשטאנען! ס׳איז געשטאנען הלכות תפילה אז מען קען רעדן מיט׳ן אייבערשטן, ס׳איז נישט געשטאנען… ס׳איז נישט געשטאנען.
דאס איז טאקע תפילה, דאס איז פארשטיין וואס מיינט תפילה, וויאזוי ארבעט תפילה, וואס עס ארבעט פונקט אזוי צו די מלאכים ווי עס ארבעט פאר׳ן אייבערשטן, וואס איז די חילוק? עס איז אלעס א משל וויאזוי מען פארשטייט עס. אודאי יא, אודאי נישט, שמרני שמרני… אודאי יא, אודאי יא, ס׳איז דעם זעלבן זאך. פארוואס איז דאס נישט קיין פראבלעם מיט די הלכה? נישט דא קיין הלכה, דער רמב״ם זאגט אזא הלכה, דער רמב״ן האט געזאגט אזא הלכה, דער רמ״א האט נישט געזאגט אזא הלכה.
Speaker 2:
“לא לבדך תתפלל”, אה, ס׳איז דאך נישט די זעלבע זאך, ס׳איז נישט די זעלבע זאך, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
וויאזוי זאגט עס דער רמב״ם?
Speaker 1:
ער זאגט נישט. דער רמב״ם זאגט יא וועגן מתפלל זיין. און די נעקסטע עבודה זרה וואס איז געשטאנען איז געשטאנען וועגן מתפלל זיין צו מלאכים? ס׳איז געשטאנען וועגן דינען מלאכים. ס׳איז געשטאנען גארנישט וועגן מתפלל זיין. ס׳איז נישט געשטאנען מתפלל זיין. ווי איז געשטאנען אז דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳טאר נישט מתפלל זיין צו מלאכים? ס׳שטייט מפורש אין רמב״ם אז מ׳טאר נישט, מ׳היט זיך פון מתפלל זיין צו מלאכים.
Speaker 2:
“שמרינו שמרינו” איז א תפילה? מ׳בעט די מלאכים אדער מ׳בעט דעם אייבערשטן?
Speaker 1:
ס׳איז א בקשה. “שמרינו” – היט מיך. “קדושי משרתי עליון” – איך פארשטיי נישט. ווי שטייט אין רמב״ם אז מ׳טאר נישט זאגן “שלום עליכם מלאכי השרת”? ס׳שטייט אז דער רמב״ם זאגט יא.
קום, אונז דארפן ענדיגן, האלאו? ס׳איז שוין שפעט.
פשטים אין “שמרינו שמרינו”
Speaker 2:
“שמרינו שמרינו”, אפשר איז עס ווייל ס׳איז דא מזיקים אין בית הכסא, און דו דארפסט האבן די כח טוב, די משרתי עליון זאלן זיך מלחמה האלטן מיט זיי.
Speaker 1:
איך מיין אז ער האט נישט גערעדט. פשוט׳ע טייטש, פשוט׳ע טייטש “שמרינו” איז מלשון “עובר ושב על הדרך”, ווארט מיך צו. אזוי מיין איך פשוט׳ע טייטש, נישט היט מיך.
Speaker 2:
אדער ס׳איז דא כוחות מזיקים אין בית הכסא, און דו גייסט אריין מיט פארשידענע מעשיות, און דו בעטסט די קדושי משרתי עליון אז די מזיקים זאלן מנוצח זיין, די מלאכים זאלן זיין שטערקער ווי די מזיקים.
Speaker 1:
אבער דו גייסט זאגן אז מזיקים דארף מען וויסן… מזיקים ווייס איך נישט. מלאכים איז זיכער דא, און זיי זענען אלעמאל אקטיוו אין אונזערע מעשיות. מלאכים יא, מזיקים נישט. און דו נעמסט די טובה וואס דו ביסט מקבל, וועסטו אריינברענגען אין קדושה. אקעי.
Speaker 2:
רבי יצחק האט זייער ליב שיינע מלאכים. אונז האבן געלערנט ביי מלכה סעודתא, דארט איז נישט געשטאנען אז ס׳איז דא מזיקים. ס׳איז געשטאנען אז ס׳איז דא מלאכים.
Speaker 1:
אבער איך האב דיר געזאגט, “שמרינו” טייטש ווארט מיך אפ, נישט טייטש היט מיך אפ. פשוט׳ע טייטש. “שמרינו עד שאכנס ואצא”, ווארט מיך אפ. “שמרינו כשאני בבית הכסא”, פשוט׳ע טייטש, איך מיין אזוי. איך מיין אז פשוט׳ע טייטש מיינט ווארט מיך אפ. “התנו לי”, יא.
ברכת “אשר יצר” — די חכמה אין דער בריאה
Speaker 1:
עניוועיס, נאכדעם ווען ער קומט ארויס פון בית הכסא מאכט ער א ברכה, יא? וואס איז די ברכה וואס ער מאכט נאכדעם וואס ער גייט ארויס? יא? אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז מ׳רעדט א קלייניגקייט. ס׳איז דא דא א גאנצער מענטש וואס איז דער נערעיטאר, און וואס יענער מענטש איז נישט די נשמה. סתם אינטערעסאנט, ווארפסטו אריין. ס׳איז נישט קיין סתירה, בכלל. און יעצט האב איך נאך פאר די נשמה. די נשמה ווארט אינדרויסן. און מ׳זאגט נישט אין די נשמה! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים אשר יעצא סעדה מחכמה… דער אייבערשטער האט געמאכט דעם מענטשן מיט א שיינע… די אינזשענירינג פון דער מענטשן, אזוי זאגט רבינו מנוח, אז די מענטש וואס איז א משין איז א מוראו׳דער זייט געמאכט. אה, נישט אז ער האט געגעבן פאר א מענטש חכמה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בחכמה”?
Speaker 1:
און אויך האט מען מינישט לערנען אז ער האט באשאפן די וועלט, אזוי ווי חכמה בורא אלמא, אזוי לויט א פלאן… דאס מיינט פשוט, מען קוקט אויף די גוף. עס זאלט א פלאנס, עס זאלט א סייכל. עס איז נישט סתם רענדאמעלי דא לעכערס, דא א לעכער פאר א ריזן, מיט א סידער. שוין ווי סתם החנא, ער זאגט, ער טייטשט אנדערש. בסייכל שבו יקד, כינע איז דער יוסף ווערשן אסעלם. אזא שייער יוסף איז אויך א געזעגענונג פאר די סייכל. ניין, ניין. לאמיר ליינען ווייל, לאמיר לערנען. ער טייטשט די אנדערע פשטש, אז דער מענטש האט א חכמה, אבער נאכטעם זאגט ער אז עס איז נישט אן אנדערע פשט. ער פרעגט אבער א קשי, אז אויב אזוי איז די גאנצע וועלט איז די חכמה. וואס עפעס איז א מענטש? ער האט נישט קיין פריילן. נאר יעצט רעדט מען פון דעם מענטש, כדי שוין עס איז א שווער. ער שטייט זיך געזאגט, ער זאגט אז דער מיינט טייטשט עס געגידן פאר א מענטש, כחמה. אבער איך צו פארשטייען, אבער איך קען קען שפערן פארוואס ער האט געטראכט אזוי. ווייל, מען האט דזשאסט אויפגעהאנגען די חכמה אויפ׳ן הענגער אינדערויסן…
Speaker 2:
לא נכן! מען האט נישט געזאבט די חכמה! מ׳האט גערעדט פון די מהלכה. יא יא יא, יא. פאר אויפ׳ן, נכבן, נכבן. יא, מען זעהסט דא אז עס איז דא דאספסט א אינטערעקצן מיט די גפניות, מיט די דיבור. מיין שולד איז צו פארגעהאנגען ביז כסף.
Speaker 1:
ניין, ס׳פשוט. וועמען קומט ארויס און זאגט מען שכוח, וואס ענטפערט אז דער געבן פאר א מענטש כאכמה? מען זעהאט זיך געווען צו רעפן דעם אייבערש, און מען זאגט אים אז ס׳פאר׳ס טאקע נישט זיך אים געגאנגען ביז כסף. אבער דיר האסט דאך געמאכט די גאנטע סיסטעם, און די סיסטעם האט דאך מיט א חכמה. עסט דאך געמאכט. פארוואס האט מיט א חכמה? ווייל אויב מען האט שאומי בזאת המכן, מען איין יחלית קבר פאר די שבחת. דאס איז בעיסיקעלע די חכמה. עס זענען דאך א חכמה. עס איז דאך געמאכט מיט א חכמה די סיסטעם, אז ס׳לאכט זיך ארבעטן.
“נקבים נקבים חלולים חלולים”
Speaker 1:
עס איז ברוך על השם רופא כל בשר ומפליא לעשות, עס איז שוי אייבערשטעט אויסגעהאלט עס איז דער וואס איז רופא כל בשר. אלויפט מיינט נישט ער היילט אויסערהייט, אלויפט מיינט ער האלט געזונט, עפעס וואס דארפן טייטשן. לכולם נקבים חלולים חלולים מיינט די אינעווייניגסטע פלאמבינג סיסטעם וואס טראגט ארויס די עפערנד, און ווייטער וועסטו עס איז אביסל מתאים. מען זעט אז דא דארטן לכמים און חלילים, אזוי ווי די לינק איז אויפגעבלאזענע זאך, עס איז דא זאכן לעכער וואס פירן דורך ליקווידס און זאכן, וואס אויב זאלן זיי זיך נאר אביסל פארקרימט אויב די סיסטעם זאל דארטן קראכן ווייל קענען מענטשן נישט לעבן. סאו די בתקותא דערמאנט נישט פאר א מענטש אז עס איז דער גרויסע כח פון די גוף. ווען מ׳דאנקט גייבערשט ארויבער דעם, דו וויסט כלל איז א ברכה אויף די גוף קען מען זאגן, אדער אויב די גוף האט אן אמער… ס׳איז א רפואה! ס׳איז עס אייסיג פון רפואה! אמת, אבער עס איז נישט באשרפט אז מען דאנקט דער אייבערשטער פאר די גרויסע תופן בתקות. ס׳איז מער איז מער פילט זיך באשלעכטן אין געגאנגען בתקות. ס׳איז מער זאגט, דו ביסט דאך אלסלטאך געמאכט מיט א וויסטערטע רפואה. ס׳איז ענט פון די התנאסל׳ס וואס הייבט זיך כח בפתח רבי ומחרבדים. ס׳איז דער טייטש. פאר דער פארנעמען זאגט מען שימי סתם! ס׳איז נישט קיין לעסן סייענס לעסן יעצט! ס׳איז מכוועך! ס׳איז העכוועך! נישט יעדע זאך! נאכדעם די ביסט פון איז געווען אין ביזקוס, און די לונג זאל אונזערס זיין, און די נירן זאלן אונזערס זיין, און די לעבער זאל אונזערס זיין. כער, די אונגארן, די רבניקה למעשה׳דיגע חלק.
די סיסטעם איז גוט געמאכט
Speaker 1:
ס׳איז גוט געמאכט, איך זאג דיר, ס׳איז גוט געמאכט, דאס איז די פוינט. ס׳איז גוט געמאכט די סיסטעם, ס׳איז זייער גוט געמאכט די סיסטעם. “כל אשר בשמים ובארץ” איז אלעס איבערגעשעפט. די גאנצע סיסטעם איז גוט געמאכט. די חכמה, די חכמה אלוקית…
ברכות השחר: סדר הברכות, חיוב הברכה, והמנהג
ברכת “אוזר ישראל בגבורה” — אנטון דעם גארטל
זאגט נישט דער רמב״ם. אקעי, שוין. דער רמב״ם, איך האב געזאגט, “בורא רפואות” מיינט אז דער אייבערשטער זאל באשאפן איינמאל די גאנצע “פלאמבינג סיסטעם”. “מפליא לעשות” מיינט אז ער מאכט אז עס זאל די גאנצע צייט ארבעטן, אז די “ליקוויד” זאל זיך טאקע א דורכדרייען, און די לונג זאל טון זיינס, און די ניר זיינס, און די לעבער זיינס. איך הער. די אנגיין, די רבון כל המעשים חלק.
ס׳איז גוט געמאכט. ס׳איז גוט געמאכט, דאס איז די פוינט. ס׳איז גוט געמאכט. דער אייבערשטער האט געמאכט די סיסטעם, ס׳איז זייער גוט געמאכט די סיסטעם. א כח ושפע, שפע אלפים ושפע. ס׳איז א גאנץ גוטע… די חכמה, א פלא. א פלאי פלאות.
אקעי, אזוי איז ער געגאנגען, ער האט זיך אנגעטון די אונטערשטע בגדים, ער האט זיך אנגעטון די הויזן. אקעי. יעצט טוט מען זיך אן… די גארטל איז די דרויסנדיגע מלבוש, אה, יעצט גייט ער שוין ארויס. אבער יעצט האט ער זיך געדרייט און אריינגעגאנגען אין בית הכסא מיט די אונטערשטע בגדים, מיט די הויזן. אקעי.
יעצט טוט ער זיך אן די גארטל. אה, ער טוט זיך אן די גארטל, מאכט ער א ברכה “אוזר ישראל בגבורה”. וואס איז שוין? א חגורה איז ער גייט א מענטש, ער גייט ארויף אויף זיין מישן. ער גייט… די חגורה איז אזוי ווי וואס? חגורה איז… אויפן גארטל לייגט ער אויף זיין גאן. “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”. אויף דעם לייגט ער אויף זיין שווערד. אויף די חגורה לייגט מען וואס מ׳האט, די שווערד אדער די כלי מלאכה. ס׳איז א “מעסקולען” זאך, ס׳איז א זאך וואס האט צו טון מיט ארבעט.
ער ברענגט א חסיד׳ישע טייטש, דער בני מנוחה, אז ווען מ׳גייט חגורה, גייט מען דאך אויף די הויזן, ס׳איז דאך ליידער די ערוה. איז ער גובר על כובש את יצרו, און שוין, ער איז א תורה׳דיגע.
ברכת “שעשה לי כל צרכי” — אנטון שיך
אקעי. “שלובש מנעלים מברך”… איך בין מער מבולבל ווי אים. “שלובש מנעלים מברך”, מ׳גייט צום מלך העולם “שעשה לי כל צרכי”. וואס איז די פשט? פארוואס די שיך ביסטו שוין ממש מסודר? איך מיין, א פשוט׳ע פשט, אז מיט די שיך קען מען גיין טון כל צרכי. ער גייט דאך ארויס יעצט, ער גייט אין די גאס, ער קען זיך דרייען אויף אלע מיני “פלארס”.
“כל צרכי” מיינט נישט דווקא די שיך. איך האב געזאגט אז “כל צרכי” איז די גרעסטע צורך וואס מ׳דארף האבן שיך. ס׳קען זיין “כל צרכי” אז מיט די שיך קען ער יעצט גיין שפאצירן.
די דריי ברכות פאר׳ן ארויסגיין
איך האב געזאגט אז די אלע דריי ברכות זענען א געזעגענונג פאר מ׳גייט ארויס. אין די געצעלט איז דא סחורה איבעראל אויף די “פלאר”, ס׳איז דא שמאטעס אויף די “פלאר”, און ס׳זעט אויס… און יעצט גרייט מען זיך ארויסצוגיין. קודם טוט מען זיך אן די כלי זין, די שווערד אדער די כלי מלאכה, ער איז שוין געגאנגען אין בית הכסא, ער איז שוין גרייט. מ׳טוט זיך אן די שיך, אז מ׳זאל קענען ארויסגיין אין די שניי, און די מדרש, און מ׳גייט ארויס, די לעצטע זאך איז א מלחמה מיט זיי די גוים, יעצט איך האב די טריט, ס׳איז דא די מאטיוועישאן ארויסצוגיין, איך האב כאטש מקיים געווען די סארט “שעשה לי כל צרכי”, דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס וואס איך דארף, אז אפילו אויב מיינע פיס איז נישט אזוי געאייגנט פאר דעם און דעם וועטער, איז דא שיך.
און אזוי האט עס דער אייבערשטער געמאכט דורך מענטשן וואס האבן אויפגעטראפן די שיך, אלעס האט דער אייבערשטער געמאכט דורך מענטשן, דאס איז די פוינט. ס׳איז נישט שוין פון פרשת בראשית וועג, ווער איז געווען דער ערשטער וואס האט געמאכט די שיך, ס׳איז נישט די ידיעה, ס׳איז דא נאך די אלע ברכות׳ס וועג, און דער אייבערשטער האט געמאכט פאר אד ארויס מיט א שווערד, יעצט גייט מען ארויס פון די ארבעט, און מען גייט א וואק צו די מארק. עס איז מער ווי א ברכה עובד א השגחה, דער אייבערשטער פירט א מענטש וואס זאל גיין אין די ריכטיגע פלאץ, און יעצט, און מ׳איז אינדרויסן פאר פרנסה, קוקט מען אויף די קלעסעס פון די מענטשן וואס זענען דא.
ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
ווער דרייט זיך אין די מארק? און א איד איז אין ארץ ישראל, עס ווערט דאך אין א גוטן פלאץ, ער איז דער איד, ער איז נישט קיין קנעכט, און ער איז דער מאן וואס דרייט זיך אין ביזנעס, און ער גייט מיט די חגורה און מיט די מנעלים.
ומברך אדם בכל יום, אזוי זאגט אייבער רבינו מנוח, ער טרעפט א גוי איבא די השם און דיין ארבעט, מען דענקט ער איז אן עבדלי צווישן זיי. איך הער, מען מאכט איר א ברכה “שלא עשני גוי”, אבער דער רב זאגט נישט אז עס האט דא א צייט פאר דעם, ער זאגט “בכל יום”. דאס איז א ברכה וואס קומט יעדן טאג, דאס קען מען באטער מאכן פריער שפעטער, און נישט קיין חילוק ווען.
ווען מען מאכט די ברכות
ער איז אינטערסאנט מען קען דא טראכטן, אז אויב א מענטש באלאנגט צו עפעס א געוויסע איליד, דאס איז די פלאץ צו דאנקען דעם אייבערשטער. “שלא עשני גוי”, אזוי איך האב געטראפן דעם דער צדיק, איך לערן דעם דער שורי רמב״ם, ולכאר דער שמוק אים עלך עולם, של סתני, תלמיד של שורי רמב״ם. ווען א מענטש פילט אז דעיס איז זיין עכט רב איבער, ווען א מענטש פילט למשל… לאמיר זאגן די עס אונז האבן היינט געמאכט גרינג ברכט, און ער זאגט שכויך באשעפער פאר מיך לייגן אין אמעריקע, וואס איז דער שטערקסטע לאנד, אדער… ווייל איך באלאנג צו א שטארקע אומן. עס איז דא געוויסע אנדערע קענען מיינע מעליות, אז איך בין נישט קיין סעקנד קלעסער איז דער… שבו עס אינער׳ן איז די עס איז די רצינ. וואס איז א גאט עס איז נישט די אריבער… אדער… א סעקונדע… אז מען זאל נישט זיין קיין לשון אילגים.
העלפן אידן, דאס איז די תכלית פון תפילה, העלפן אידן. אבער די זעלבע לשכה פון העלפן אידן האט געזאגט… דאס קען זיין, אבער דער רמב״ם האט נישט געהאט די ברכה, ווייל עס מאכט נישט קיין סענס אז איינער האט א חסרון און וויל נישט מאכן אויף דעם א ברכה. האסט א חסרון, און האבן א חסרון איז א צער, א צער ניחא מיט דעם.
“שלא עשני אשה” — די שאלה פון חסרון
אבער נאכאמאל, נייעס, איך וויל זאגן נייעס, עס איז דא א קעסט, מען האט דריי סארט מענטשן. נו, די אישה איז אויך בעסער ווי דער עבד. קען איך אלעס זאגן “שלא עשני גוי” און “שלא עשני עבד”? אמת, אן עבד קען זאגן “שלא עשני קטניה”, ער קען, באט ס׳מאכט נישט קיין סענס. אן עבד איז אן עבד, ער מאכט נישט. יא, אקעי. סתם, דער אייבערשטער האט געמאכט אן עבד, נו ברוך. אקעי, לאמיר גיין ווייטער, לאמיר גיין ווייטער.
אקעי, דער דראפט… איך מיין, עס איז אויך א מנהג. עס שטייט נישט אין רמב״ם “מברכים בכל יום שלא עשני קטניה”. א שפעטער׳דיגע מנהג, וואס די פרויען האבן מחדש געווען, איך ווייס נישט ווער. אקעי, איך דארף מיר אביסל רירן, סא לאמיר אפשר גיין אביסל שנעל.
הלכה ז: סדר הברכות — אכצן ברכות
נאכדעם, יעצט זאגט דער רמב״ם די הלכה פון די אכצן ברכות. וואלט געווען גוט, דא אכצן, איז זייער אינטערעסאנט. פונקט אזוי ווי ס׳איז דא אכצן ברכות פון שמונה עשרה, איז דא אכצן ברכות פון ברכות השחר. יא, אינקלודינג “על נטילת ידים” און “אשר יצר”.
שמונה עשרה ברכות אלו אין להן סדר, דאס הייסט נישט דו דארפסט גיין על הסדר. נאר מען מאכט יעדער איינער פון זיי על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו, און דער רמב״ם גיבט די דוגמאות. כיצד, הרחיצה חגירה והמלבוש. דאס הייסט, ער גייט א גאנצע סדר, ער מאכט “אוזר ישראל” נאכדעם וואס מען האט זיך ארויסגעגאנגען פון בעט און מען טוט זיך אן די גארטל.
די ברכה זאגט מען בשעת מעשה
אבער יעדער איינער זאל באמערקן, דער רמב״ם זאגט דא, די ברכה זאגט מען ווען מ׳טוט די זאך, ווען מ׳טוט זיך אן די גארטל זאגט מען אזוי. ער רעדט זיך אויס, ער זאגט אויב איינער טוט זיך אן די גארטל שוין אין בעט, ער איז נאך אין בעט, ער איז במקומו, איז נישט די סדר פון דעם רמב״ם. דער רמב״ם גייט רעדן וועגן דעם, אויב ער גייט אין די בעט, ער מאכט טוט שוין אן זיין גארטל, ס׳איז נישט נאר די סדר דא וואס שטייט ער טוט אן די גארטל נאר שפעטער, ער מאכט שוין דעמאלטס “אוזר ישראל”. קענסט ער הייסט פון דעמאלטס, אדער ער וועט זאגן, ברוך “אוזר ישראל”, טוט ער עס נישט נאכאמאל.
אזוי ווי “שמע קול תרנגול” אחר כך, דעמאלטס זאגט ער “הנותן לשכוי בינה”. כאטש ער האט שוין געזאגט “שלא עשני גוי”, ער האט שוין געזאגט אלעס, ווען ער זעט די זון, איך מיין ווען ער הערט די קול תרנגול, דעמאלטס זאגט ער “הנותן לשכוי בינה”.
ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה, האט מען נישט געזען די זאך, ער האט נישט געהערט א קול תרנגול, אדער ער האט נישט אנגעטון א גארטל, דארף מען נישט זאגן א ברכה.
זאגט קודם, דער לעצטער גמרא, למשל, לאמיר זאגן אז א מענטש שלאפט מיט פיזשאמעס, ער האט נישט קיין גארטל, ער האט נישט קיין שיך, ער האט נישט קיין זאקן, ער וועט דאך זיין חייב. איינער וואס גייט אן שיך, איינער וואס גייט אן שיך יום כיפור און תשעה באב, איינער וואס שטייט אויף פרי, איינער וואס דארף נישט גיין אין בית הכסא, זאגט דער רמב״ם גלייך, גלייך קומט ארויף א שאלה, מילא קומט אויס אז יום כיפור און תשעה באב זאגט מען נישט “שעשה לי כל צרכי”.
דיסקוסיע: יום כיפור און תשעה באב
ער זאגט נישט וועגן נישט וועגן “שעשה לי כל צרכי” אויף תשעה באב, אבער מען קען זאגן אז דארט איז מער וועגן די מצוה, ווייל עס איז נישט קיין מצוה פון רחיצה אלס דאס אליין, נאר ס׳איז א “העברת שינה”, דו זעסט, א “העברת שינה” זאגט מען יא אפילו ווען מען וואשט זיך נישט דאס פנים, געדענקסט? יא.
אז אויף יום כיפור און תשעה באב זאגט מען נישט “העברת שינה”, דאס איז אינטערסאנט. א גאנצע פלפול אין א ברכה פון אויפשטיין, און אויפשטיין שטייט מען זיך אויף יום כיפור און תשעה באב אויך. אבער דער רמב״ם וואלט נישט געזאגט אז יום כיפור גייט מען נישט “יחף” ווייל מען טוט זיך אן עפעס א שטיקל שיך, מען טוט נאר נישט קיין לעדערנע שיך, דאס וואס מען טוט יא אן איז ווייל דער עיקר גייט מען יא “יחף”. קען זיין אזוי, איך ווייס נישט.
און אויב ער איז נישט אריין אין בית הכסא זאגט דער רמב״ם, איינער וואס דארף נישט זאגן “אשר יצר”, זאגט מען נישט. נאר די אלע ברכות דארף מען נאר זאגן ווען מען איז מחויב, אזוי זאגט דער רמב״ם. דאס הייסט די ברכות זענען נאר “הנאה” ברכות.
הלכה ט: דער מנהג קעגן דעם רמב״ם
אבער דער מנהג איז, וואס איז דא א מנהג, ווייל מען איז ברב ערינו, רב אין אונזערע שטעט, מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת. עס קומען די מענטשן אין בית המדרש זאגן “מחדש השם”, און גייען אין עולם, און דער עולם ענטפערט אמן. צוויי זאכן, קודם מען זאגט זיי אלע אין בית הכנסת, און צווייטנס מען זאגט זיי בין ישן בין לא ישן.
אפילו ער האט נישט געהערט דעם האן, אפילו ער האט נישט אנגעטון א גארטל, זאגט דער רמב״ם “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”. נישט ראוי אזוי צו טון. פאר וואס? גייט דער רמב״ם און זאגט, דאס איז ווייל די הלכה איז “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה”. א מענטש זאל נישט זאגן א ברכה נאר אויב ער איז געווארן מחויב, און דאס איז מען נישט געווארן מחויב, ווייל ער האט נישט אנגעטון דעם גארטל, ער האט זיך נישט אויפגעשטעלט.
די שיטה פון אנדערע ראשונים
אבער די הלכה פירן מיר נישט אזוי, היינט אין אנדערע ווערטער אז די אנדערע ראשונים טענה׳ן אז ניין, די ברכות איז בעצם אויף מנהג העולם. גראדע אין די גמרא שטייט אז עס איז שיינער צו זאגן א מסדר. וואס איז נישט ממש א ברכה אויף די זאך, ווייל דער מנהג העולם, אדער די שיטה פון אנדערע ראשונים, איז אז מ׳מאכט יא די ברכה אפילו לויט אונזער חיוב.
הגם ס׳איז דא וואס זענען מחמיר, אז א זאך ווי יום כיפור וכדומה, ווייל ס׳איז דא אונזער חיוב, ווייל ער האט נישט אנגעטון א העפסטער ווי א חגירה. אבער נעמען מיר דא אז ס׳איז געווען די זאך איז געשען, ער האט זיך אויפגעשטעלט אויף זיינע פיס און ער קען זאגן “רוקע על המים”, אבער ס׳איז נישט געשען יעצט, ס׳איז געשען א שעה צוריק.
דער רמב״ם איז מודה אז מ׳קען זאגן שפעטער
דאס איז מודה אז מ׳קען זאגן, ער איז מודה אז דעמאלט איז נישט קיין עבירה. דאס הייסט, אויב איינער איז חייב געווארן און ער מאכט עס שפעטער, נישט לכתחילה, אבער דער רמב״ם איז מודה אז מ׳מעג. דער רמב״ם איז טוען איז אויף דעם וואס מ׳מאכט א ברכה וואס מ׳איז בכלל נישט מחויב געווארן, ער האט נישט געהאט קיין חגירה וכדומה.
ער זאגט, ס׳איז צוויי זאכן: איין ראיה איז אז ס׳איז נישט ראוי צו טון על הסדר, אבער וואס מ׳זאל נישט טון זיכער נישט איז מאכן א ברכה וואס מ׳איז נישט מחויב געווארן.
הלכה למעשה
אבער די עיקר הלכה, די עיקר הלכה וואס די אחרונים פסק׳ענען איז אז מ׳מאכט יא די ברכות אפילו לויט אונזער חיוב. דאס איז די לויט די רמב״ם. אויב מ׳זאל וויסן, הלכה למעשה פירט מען זיך יא, מ׳זאל זיין אין בית הכנסת, דאס מעג מען טון אפילו לויט די רמב״ם, אבער דער מנהג איז אז מ׳זאגט עס אין בית המדרש.
אבער ס׳איז אויך דער מנהג אז מ׳מאכט עס אפילו לויט אונזער חיוב, חוץ, דער רמב״ם איז מעורר אז מ׳דערמאנט א גאנצע שם השם, און די אנדערע זאגן אז מ׳זאגט עס מיט א געוויסע, לויט די סדרי התפילות פון די… ווייל די עיקר, ווייל דעמאלט האט עס פארלוירן די זאך, ס׳איז נישט ברכות, ס׳איז תפילה. תפילה איז שוין דא, האסט דאך שוין שמונה עשרה. ס׳איז נישט קיין ברכת המצוה, ס׳פארלירט די גאנצע… אבער אזוי טוען אונז, אזוי טוען אסאך אידן, אט ליעסט.
הלכה י: ברכות התורה פאר לערנען ביינאכט
זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך ברכות וואס מ׳מאכט ווייטער. אונז האבן פריער געלערנט הלכות קריאת שמע, אז ווען מ׳וועקט זיך אויף לייענט מען קריאת שמע. אבער אויב א איד וויל זיך פירן אזוי ווי דוד המלך, פון אויפשטיין אינמיטן די נאכט און לערנען תורה נאך פאר קריאת שמע, ברכות התורה, דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳זאל מאחד זיין לילה מיט יום, רייט? דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו לערנען בייטאג און ביינאכט.
אבער ער נוצט א גוטע צייט, ער טראכט עס אוועק איינמאל, און ער זעט אז ער שטייט אויף פאר עלות השחר, פאר זמן קריאת שמע גייט, פאר די נץ, און ער לערנט תורה שבכתב, תורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, וואשט מען די הענט, אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט, אז דו האסט א נייע וואשן די הענט. פארוואס איז עס ניי? ווייל פריער האסטו געוואשן די הענט
ברכות התורה – סדר השכמה
ברכות התורה קודם לימוד
Speaker 1: אה, ער זאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו לערנען בייטאג און ביינאכט, אבער נישט א גאנצן טאג. ס׳איז דא א גוטע צייט. ער טראכט ער איז אויפגעשטאנען איין מאל, און ער קען זאגן ביי די איין מאל… אה, די נקודות קען ער יעצט זאגן. אבער דו מיינסט אז ער זאל עס זאגן פאר די אלע זאכן, פאר ער זאגט קריאת שמע, right? פאר די נץ?
Speaker 2: יא, יא. “יבחר בתורה שבכתב, יבחר בתורה שבעל פה”. יא. “נוטל ידיו תחילה”, וואשן די הענט, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט. אזוי דו האסט געזאגט, א נייע וואשן די הענט. ס׳איז נישט ניי, ס׳הייסט פריער… “נוטל ידיו תחילה”, ער זאל וואשן די הענט. איך פארשטיי נישט פארוואס.
Speaker 1: ניין, ער איז אויפגעשטאנען פרי, ער האט נאכנישט געמאכט די אלע סדר אפילו. ער וויל ארייננעמען א גמרא אין זיין בעט, ער האט נאכנישט געמאכט די אלע סדר אפילו. פארוואס דארף ער מאכן נטילת ידים? פאר די ברכה? פאר די תורה? פארוואס?
Speaker 2: פאר תורה, יא.
דיון: פארוואס נטילת ידים פאר לימוד תורה?
Speaker 1: ס׳איז נישט קלאר. פריער איז געשטאנען קלאר אז מ׳קען מאכן די ברכות פאר נטילת ידים. ס׳זענען דא וואס זאגן אז אפשר ברכות התורה דארף מען יא נטילת ידים. אפשר פשוט מיינט ער צו זאגן אז אזוי איז דער סדר, אזוי זאל מען טון. אפשר איז נישט משמע אז מ׳איז מחויב צו טון אזוי. אפשר פשוט אזוי, אז ס׳מאכט סענס, וואשן די הענט. אנטון א גארטל דארף ער נאכנישט, אבער זיך וואשן די הענט זאל ער. איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר. לא ברור לי.
Speaker 2: דו פארשטייסט פארוואס ער זאל זיך וואשן די הענט? איז דאס צו טון מיט די לערנען אדער מיט די ברכה?
Speaker 1: אויף לערנען איז דא א חיוב אז מ׳טאר נישט לערנען מיט שמוציגע הענט? איז דא אזא הלכה? לאמיר זיך פרובירן צו דערמאנען. איך דארף אייביג קלערן אז איך ווייס. איך געדענק נישט אזא הלכה. אויף תפילה, אויף קריאת שמע, נישט אויף תלמוד תורה. אויף תלמוד תורה איז געשטאנען אז מ׳טאר נישט לערנען מיט שמוציגע הענט?
Speaker 2: לא ברור.
Speaker 1: “ומשה ידע”. וואס זאגט רבינו מנוח? ער זאגט נישט. לאמיר זען. איך האב נישט געזען אז ער זאגט. ער רעדט נישט וועגן דעם. ער איז נישט אין די ווערסיע. אפשר דא רעדט ער יא וועגן דעם. ער זאגט דא, ער שמועסט דא אויס וועגן די נוסח פון וואס מיר זאגן, די פסוקים פון… איין מינוט, מיר זענען נאך נישט אנגעקומען דערצו. וועלכעס איז א טעות. מען זאגט גארנישט אויף די זיך וואשענדע הענט. ניין.
Speaker 2: אה, זעסט, דרך אגב, ער ברענגט, עס איז געווען וואס האבן גע׳טענה׳ט אז מען זאגט נאר “שלא עשני גוי” ווען מען זעט א גוי טאקע. אבער דער רמב״ם איז משמע ניין, אז ער זאגט עס יעדן טאג. אינטערעסאנט.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז די וואשן די הענט האט צוטון מיט דעם אז איינע פון די זאכן וואס מען זאגט איז “העושה ישועות”. ניין. דאס איז שוין אסאך שפעטער. איך ווייס נישט וואס איז שייך פארן וואשן די הענט.
ס׳שטייט אין די גמרא אז רב מושי ידיה והדר מצלי. אה, דער רמב״ם האט ליב צו ברענגען רב. דער רמב״ם איז א חסיד פון רב. יא, אזוי שטייט די לשון אין א גמרא. איך ווייס נישט פארוואס מען דארף אזוי טון. אפשר פשט איז נישט קלאר. ער דארף לערשט תפילה. “לא תהא תפילתך בוצינא דליסא” זאגט די גמרא, אז לערנען דארף האבן ריינקייט. ניין, איך בין נישט מסכים. ס׳מיינט אז ס׳דארף האבן קלארקייט, ס׳מיינט א גוטע ווערטער, איך ווייס וואס דאס איז. איך ווייס נישט.
ס׳קען זיין אז פשט איז ער גייט מאכן אן אייגענעם סדר. ער גייט נאכדעם דאווענען, סאו ער דארף ערשט לערנען, עפעס אין די דיטעלס פון דעם רמב״ם איז נישט קלאר.
נוסח ברכות התורה
Speaker 2: אקעי. ער זאגט אזוי, ער מאכט דריי ברכות. יא, ער וואשט זיך די הענט, ער מאכט דריי ברכות, און דעמאלטס קען ער לערנען, און אפילו קודם דעם קען ער לערנען בתורה. וואס זענען די דריי ברכות? ס׳איז אזוי: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה”. אויף די מצוה פון דברי תורה. אין אונזער סידור שטייט “לעסוק בדברי תורה”, ס׳איז אפשר די זעלבע זאך.
און דא קומט א תפילה: “והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, אלע אידן זאל די תורה זיין זיס. ס׳איז אינטערעסאנט, אויך “בחיים וחסד”. ניין, ס׳שטייט נישט פאר איינעם. “ובפיפיות עמך בית ישראל”, אלע אידן זאלן ליב האבן די תורה. נישט אז איך זאל זיין דער גרויסער חכם, נאר איך זאל געבן פאר די תורה א קרדום. “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל” זאלן זיין “יודעי שמך”. ווייל די תורה, “תורה כולה שמותיו של הקב״ה” איז דאך שטייט אין זוהר הקדוש. אדער ווייל ווען מען ווייסט די תורה ווייסט מען די דרכיו של הקב״ה. “ולומדי תורתך לשמה”, מען זאל זוכה זיין צו די מדריגה פון תורה לשמה. לכאורה תורה לשמה איז די זעלבע זאך פון הערב נא. פשט, ווען ער לערנט די תורה, נישט כדי לקבל שכר, נאר ווייל עס איז אים זיס, ווייל ער פארשטייט די טובה פון די תורה אליין, ער לערנט די תורה לשמה, נישט לשם כבוד. יא, מאכט סענס.
Speaker 1: “שמע” און “יודע השם” חזר׳ט זיך פון די זעלבע שורש. יא, אבער ס׳איז נישט “יודע השם” חזר׳ט זיך, נאר “לשמה” און “לשם התורה”. ס׳איז א גרייז, אבער ס׳מיינט נישט די זעלבע. ווייס איך נישט.
Speaker 2: “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. נאכדעם מאכט ער א דריטע ברכה, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, דאס זעלבע סיום. אקעי, ער זאגט דריי ברכות אויף די תורה. זייער אינטערעסאנט. ס׳איז דאך קלאר אז נאכדעם איז דאך נישט די טעם צו זאגן “שלא עשני גוי”, ווייל ער האט שוין געזאגט “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. איי, דאס איז אויף די תורה. איך ווייס נישט. ס׳איז מיר נישט קלאר פארוואס ס׳איז דא אזויפיל ברכות אויף די תורה. ס׳איז זייער אסאך ברכות. לפניה ולאחריה, און מ׳פרייט זיך דערמיט.
חיוב ברכות התורה בכל יום
Speaker 2: קיצור, און אזוי זאגט דער רמב״ם. זאגט דער רמב״ם נאכדעם, קודם האט ער געזאגט, זייער אינטערעסאנט, אז פשטות איז נאר דער וואס שטייט אויף פרי, ער דארף זאגן די ברכת התורה פאר׳ן דאווענען, ווייל ער גייט זיך לערנען פאר ער גייט זאגן די ברכות קריאת שמע. נאכדעם זאגט דער רמב״ם, ניין, “בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו”. און אויב אזוי, דארף ער זיך לערנען אביסל, מ׳קען נישט זאגן א ברכה אויף גארנישט. דארף ער לערנען. איך הייס נישט פארוואס. פארוואס דארף ער אזוי טון? וואס איז די חיוב בכל יום? ווייל אויב נישט גייט ער אפיציעל זאגן פון פאראויס, “היינט גיי איך נישט לערנען”? ניין, ער גייט לערנען נאכ׳ן דאווענען. ס׳איז נישט קיין פראבלעם. פשטות, וואס איז די פראבלעם פון לערנען נאכ׳ן דאווענען? איך קען זיך זאגן, איך גיי לערנען נאכ׳ן דאווענען. די אריגינעלע שטייט דאך נאר “המשכים לקרות” דארף מאכן די ברכות. פארוואס דארף מען יעדן טאג מאכן די דריי ברכות?
ס׳איז דא א נייע גדר, אזויווי די חכמים האבן געזאגט אז תפילה דארף זיין געוויסע צייטן, דארף אויך זיין תורה. ס׳איז דא א תקנה פון תורה בשעת תפילה, אזויווי נאך קריאת שמע און תפילה זאל זיין שנוי דברי תורה. דאס איז נישט נאך קריאת שמע, דאס איז נאך פאר. דער רמב״ם זאגט נישט ווען. ער זאגט ער שטייט אויף.
איך ווייס נישט. ס׳איז נישט קלאר צו מיר פארוואס מ׳זאל דארפן מאכן יעדן טאג. וואו איז די אנדערע רמב״ם וואס ער ברענגט? וואס זאגט ער נאך זאכן? דו פארשטייסט פארוואס? איך ווייס נישט פארוואס. אה, ער איז מסביר פארוואס: קודם שיקרא קריאת שמע. אבער אויב ליינט מען קריאת שמע זאגט מען דאך ביי די ברכות קריאת שמע שוין “אהבה רבה” מיט ברכת התורה. יא, יא. דער רמב״ם זאגט עס נישט אזוי קלאר, אבער אזוי סאונדט עס. אבער ער זאגט יא, קודם שיקרא קריאת שמע האט ער אנגעהויבן דארטן. פריער האט ער געזאגט אזוי, דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף עס יעדן טאג טון. I don’t understand. אה, מ׳האט איינמאל געזאגט מ׳דארף עס יעדן טאג טון, איז דא אפישעלי צוויי מאל ברכת התורה, ווייל יעצט איז געווען אן אנדערע ארדער. אויב ליינט ער נישט יעצט תורה, זאל ער כאטש לערנען, זאל ער יא לערנען, און איך כאפ פאר אים די ברכות. פריער האט עס געסאונדט אז ס׳איז צוויי אפשענס, נאר אין די צייט ווען דעמאלטס דארף מען. דא סאונדט עס אז מ׳דארף ביידע. איך האב נישט קיין אנונג פארוואס.
וואס לערנט מען נאך ברכות התורה
Speaker 2: אקעי. און ער זאגט, דער רמב״ם, וועלכע… מ׳דארף זאגן א שטיקל תורה נאכדעם. דער מנהג איז אז מ׳זאגט ברכת כהנים. פארוואס? ס׳איז א שיינע שטיקל תורה. ס׳איז דאך ביי די צוויי פסוקים ליינט ער “צו את בני ישראל”, דהיינו די קרבן תמיד, רייט? ס׳איז דאך עפעס וואס איז יעדן טאג. און ס׳איז דא וואס זאגן ביידע, און ס׳איז דא וואס זאגן אויך… ברכת כהנים האט מסתמא די מעלה ווייל ס׳איז סיי א תפילה און ס׳איז סיי א מצוה. זיי ווילן לערנען א מצוה פון די תורה. פאר די כהנים איז עס א מצוה. תפילה? הלכות תפילה, ברכת כהנים? ניין, אבער ס׳איז א שטיקל דברי תורה, ס׳איז א מצוה פון די תורה. די אליינס פון די מצוה פון ברכת כהנים. פארוואס איז דאס א שטיקל תורה? ס׳איז א מצוה. איך מיין צו זאגן, ס׳איז דא אסאך מצוות. ניין, אבער ס׳איז דאך אויך א תפילה. זיי האבן געוואלט זאגן “יברכך ה׳”, ס׳איז א גוטע וועג צו אנהייבן דעם טאג, צו זאגן א קורצע תפילה. ס׳איז א שיינע תפילה, א תפילה וואס דער אייבערשטער האט געהייסן זאגן. ס׳איז נישט קיין תפילה, ס׳איז א ברכה. “יברכך ה׳ וישמרך”, “צו את בני ישראל”. ס׳איז דאך דא וואס ליינען אויך “צו”, ס׳איז אונז קענען אלץ די קרבנות, אבער דער רמב״ם ברענגט אויך “צו”. נישט די קרבנות, איין פרשה. ס׳איז קרבן תמיד. יא.
און ס׳איז דא וואס זאגן ביידע? “איזהו מקומן” שטייט ביידע, סיי ברכת כהנים און סיי “צו”. און ס׳איז דא אויך, נישט ס׳איז דא אויך, אפשר פארקערט, יעדער איינער… “פרק איזהו מקומן” איז א משנה און א ברייתא. ער זאגט אויך דא אביסל משניות. דאס איז לכאורה וואס מ׳זאגט אויך “איזהו מקומן” פרק… א ברייתא פון “אלו דברים שאין להם שיעור”, און נאכדעם זאגט מען “איזהו מקומן” מיט… שפעטער. יא, מ׳זאגט נישט “אלו דברים”, יא. דאס איז א משנה. אה, גוט. ס׳איז א ברייתא? אה, “אלו דברים שאין להם שיעור”. מיר זאגן “אלו דברים שאין להם שיעור”. און א ברייתא? ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳קען זאגן ביידע. דער רמב״ם רעדט ווייטער… איך דארף גיין מיט מיין בעיבי.
זמירות – פסוקי דזמרה
Speaker 2: סאו, אונז האבן געלערנט וועגן ברכת התורה. אונז האלטן נאך ביי די סדר. אונז האלטן נאך דא. יא. ער זאגט אז… מען זאגט ברכת התורה. נאכדעם זאגט ער, מיט מיט מיט די תורה. ושבחי חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים. ס׳זעט אויס אז ס׳איז א המשך פון דאס. פארשטייסט וואס איך זאג? אבער ער רופט עס זמירות. ער זאגט אז זמירות איז א זאך פאר זיך און ס׳איז אן א ברכה פון ברך… איך פארשטיי נישט! איך ווייס נישט! ס׳איז אלס עפעס אזוי פסוקים וואס מ׳זאגט. נאך פסוקים! לכאורה. נייערס. וועט איז הכהרה, איך ווייס נישט א ווייס. מען דעם באלדיגט מען זאגט זמירות איז מיך גענדיגט צוט געווען להבין די תורה, כולרון מעכמע דבורי תורה, יעצט אריין איינע זאך, מקור רע זמירות סיפור תהלים. אויב איינער וויל טון דעם מנהג חכמים איז עס א שיינע זאך, ער וויל נישט מזמות יחולים. דער חכמים האט נישט א בייך געווען דער וואס טוט אזוי. יא… כאבארן איינג געווען, אה, ער האט א מנהגלעס פסוקים ללמי אלא אחרים. אויסער דער תהלים דוד איז נאכט צו זאגן דעם פסוקים ללמי אלא אחרים סטאטשוואדי… ער וועט זען אז ער גייט זאגן א חלק פון די פסוקים אדער שפעטער, וועט זען אין די נוסף מחזא.
סדר תפילת היחיד — סיכום הסדר המלא
זמירות — המשך הבירור
Speaker 1:
וואס איז דאס די זמירות פון ספר תהלים? ער זאגט, פון “תהלה לדוד” ביז “כל הנשמה תהלל י-ה”. ער זאגט אז ס׳איז א שבח אויב איינער וויל טון דעם מנהג חכמים, איז עס א שיינע זאך. ער זאגט נישט אז מ׳איז מחויב. די חכמים האבן משבח געווען דער וואס טוט אזוי.
כבר נהגו, אה, מ׳האט מתקן געווען פסוקים לפניהם ולאחריהם, אויסער די “תהלה לדוד” דארף מען נאך זאגן די פסוקים לפניהם ולאחריהם, ס׳איז דאך “הודו” און… מ׳וועט זען, ער גייט זאגן א חלק פון די פסוקים, אדער שפעטער וועט מען זען אין די נוסח.
און ער זאגט, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא הברכה של “ברוך שאמר”. זייער גוט. ער זאגט, מ׳זאגט די נוסח, מ׳וועט זען די נוסח התפילה. און די זעלבע זאך האבן זיי געמאכט א ברכה לאחריהם, וואס דאס איז “ישתבח”. יא? וואס ביידע רעדן וועגן זמירות, ביידע רעדן וועגן שירה נאה. די ברכות זענען אלע אויף די זמירות. זייער גוט.
ער זאגט, דאס איז גענומען געווארן, ס׳איז קלאר אז ס׳האט נישט מיט ברכת התורה און ס׳איז נישט קיין חלק פון תורה, נאר ס׳איז פסוקים פאר זיך. זיכער אז ס׳איז א זאך פאר זיך. אזוי ווי א מענטש דארף זאגן דברי תורה און ס׳איז דא א ברכת התורה, און מ׳דארף זאגן זמירות און ס׳איז דא א ברכת הזמירות. אקעי, איך הער, איך הער.
און נאכדעם איז דא… זייער גוט. און ער זאגט אזוי, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. דאס הייסט, די זמירות, די פלאץ פון זיי איז פאר ברכות קריאת שמע. דאס איז די ווארט. ער זאגט, נאך פאר קריאת שמע איז דא נאך צוויי קאטעגאריעס וואס אויף זיי קומט אייגענע ברכות התורה. אזוי ווי ברכות קריאת שמע, איז דא ברכות התורה וואס מ׳זאגט פאר די פסוקים וואס מ׳ליינט, און ס׳איז דא נאך א ברכת השירות אויף די זמירות, און דערנאך קומט ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע. יא. זייער גוט.
מנהגים וועגן שירת היום
ס׳איז דא פלעצער וואס פירן זיך נאכדעם… איך ווייס נישט צו נאכדעם אדער פארדעם האט ער עס געזאגט. ער זאגט, יש מקומות שנהגו לומר בכל יום אחר שמברכין “ישתבח”, זאגט מען שירת היום. ס׳איז נישט פאר “ישתבח”, אין ביהמ״ד שטייט צוויי “ישתבח”. דא איז דא א רמז פון מנהגים אז מ׳זאגט עס נאך “ישתבח”. אה, ווייל “ישתבח” דאנקט מען אויף שירת דוד, שירת הים, שירת דוד. אה, קען זיין. און נאכדעם מברכין על שמע. איינער שרייבט אז דאס איז די רמז, אפשר סתם.
און ער זאגט, ס׳איז דא פלעצער וואס זאגן שירת הים… ס׳איז דא יחידים, נישט קיין פלעצער, ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך צו זאגן ביידע, שירת הים און שירת האזינו. הכל כדי… דאס איז שוין מנהגים. דאס איז אלץ ענינים פון זמירות, אז שירת הים זאל זיין אין די זמירות. אמת, אבער ס׳איז נישט דעם זמירות ווייטער. די שאלה איז נאר צו מ׳זאל זאגן אויך נאר שירי דוד, צו מ׳זאל אויך זאגן שירי משה רבינו, שירי מרים הנביאה.
מאה ברכות בכל יום
יעצט האבן מיר געלערנט א באנטש פון ברכות. יעצט גייען מיר לערנען, אזויווי איך האב געזאגט אינעם אנהייב פון די שיעור, אז ס׳איז דא אויך א נאמבער וויפיל ברכות מ׳זאל זאגן יעדן טאג. יא? שטימט? איך מיין, דא זאגט ער אריין “חייב אדם לברך”. ס׳זאגט נישט אז ס׳איז אן ענין, ס׳זאגט נישט אז ס׳איז אן ענין. יא, נוסח התפילה שתקנו מקום נוסח התפילה האבן זיי מתקן געווען. אבער דו זעסט אז ס׳איז אזוי.
Speaker 2:
לאמיר זען, ס׳גייט דיר אזוי, ס׳גייט דיר אזוי פריערדיגע. די מאה ברכות אינקלודט די אלע ברכות וואס מיר האבן יעצט געלערנט, פלאס נאך אפאר וואס ער גייט אונז אויסרעכענען.
Speaker 1:
ניין, אבער איך מיין צו זאגן, די סיבה פאר די מאה ברכות קומט מיט די מעשה פון דוד המלך. און יעצט די זאכן פון די גמרא איז א דזשענעראל זאך פון צופרי ווען מ׳טוט די זאכן. ער מאכט א דיפערענשיעישאן מיט׳ן אנהייב מיט “חייב אדם לברך”. ער זאגט נישט אז “וחייב יש עוד ברכות”.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישטא נאך ברכות. די מאה ברכות אינקלודט די אלע ברכות פון פריער מיט די אלע ברכות פון שמונה עשרה.
Speaker 1:
ס׳איז דאך א דין כללי אויף אלע אנדערע ברכות. ס׳איז א נאמבער. ס׳איז א נאמבער. ס׳איז נישט קיין נייע הלכה. ס׳איז א נאמבער. סתם, א חייב אדם צו מאכן הונדערט ברכות יעדן טאג. וואס הייסט יעדן טאג? נישט אין איין טאג, צווישן פיר און צוואנציג שעה.
דער חשבון פון הונדערט ברכות
וואס זענען די הונדערט ברכות? די רמ״א זאגט אזוי: אין דעם פרק האבן מיר גערעכנט דריי און צוואנציג. וועלכע דריי און צוואנציג? איך האב נישט קיין אנונג. די אכצן פון ברכות השחר. יא, נאכדעם דריי פון ברכות התורה, האלט מען ביי איינס און צוואנציג. נאכדעם נאך צוויי פון ישתבח והמבורך, איז דריי און צוואנציג. ברכות קריאת שמע האבן מיר נאך נישט גערעכנט, דאכט זיך מיר. דריי און צוואנציג אין דעם פרק.
נאכדעם איז דא זיבן ברכות פון ברכות קריאת שמע, אינדערפרי צוויי און ביינאכט צוויי, קומט אויס זיבן בסך הכל. האלטן מיר שוין ביי וויפיל? דרייסיג. איך האב ליב צו האלטן די נאמבערס, מ׳זאל קענען האלטן קאפ.
נאכדעם, אויף ציצית מאכט מען א ברכה “וציוונו להתעטף בציצית”. אויף תפילין מאכט מען א ברכה “וציוונו להניח תפילין”. האלטן מיר שוין ביי צוויי און דרייסיג.
Speaker 2:
ער זאגט אונז דא אזוי, תוך כדי רעדן וועגן די מאה ברכות, ווייל ער וויל דו זאלסט פריער קענען אויסרעכענען.
Speaker 1:
ווי? נאכ׳ן ענדיגן די גמרא, ווען מ׳טוט דאס אין סידור.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט דא. דאס איז נישט קיין ברכת השבח, דאס איז א ברכת המצוות גראדע, מען מאכט א מצוה, עס באלאנגט בעצם אין הלכות תפילין, אבער ער לייגט עס יא דא, אפשר ווייל עס איז בכל יום.
Speaker 1:
ער לייגט עס דא ווייל ער וויל רעכענען וויאזוי עס איז דא הונדערט ברכות יעדן טאג. מען פרעגט צו מען מוז יעדן טאג לייגן תפילין, דא זעסטו אז מען מוז יעדן טאג לייגן תפילין, מען דארף מאכן די ברכה, מען דארף זיכער מאכן א ברכה אויף די תפילין.
נאכדעם איז דא דריי תפילות יעדן טאג, יעדע איינס האט אכצן ברכות, קומט אויס צוזאמען מיט אלעס צוזאמען, אכצן מאל דריי איז פיר און פופציג, מיט וואס מען האט געהאט ביז יעצט צוויי און דרייסיג, קומט אויס 86.
די זיבן ברכות פון יעדע סעודה
נאכדעם, א מענטש עסט דאך צוויי סעודות א טאג, אין יעדע סעודה קומט סך הכל זיבן ברכות. איז ממילא צוויי מאל זיבן איז פערצן ברכות. און ער מאכט א חשבון וויאזוי איז דא זיבן ברכות צו יעדע סעודה: נטילת ידים, און אויפ׳ן עסן מאכט ער דאך בתחילה המוציא, און נאכדעם דריי אין די ענד, קומט אויס מ׳האלט מיר שוין ביי פיר. נאכדעם, על המים תחילה וסוף, וואס איז דאס?
Speaker 2:
ער מאכט נאך נטילת ידים?
Speaker 1:
ניין, חוץ די אוכל. טרינקט דאך יעדן טאג א מענטש וואסער אפאר מאל א טאג, אפשר איינמאל א טאג טרינקט ער.
Speaker 2:
דא שטייט דאך סעודה, ווייל א יין?
Speaker 1:
נישט קלאר, עפעס שטימט מיר נישט דא.
Speaker 2:
נאך צוויי? ער זאגט נישט דאס, ער רעדט פון א סעודה. אפשר ביי א סעודה מאכט מען נישט קיין ברכה אויף די מים? נישט בכלל ברכת המזון מאכט נישט קיין סענס. אפשר שטייט צו ביי לחם מאכט א ברכה? מים אחרונים האט א ברכה?
Speaker 1:
ניין, ער מיינט זיכער אז מען מאכט א ברכה ראשונה ואחרונה, אבער איך פארשטיי נישט פונקטליך, דאס איז אפשר עקסטער פון די סעודה, עפעס שטימט מיר נישט דא.
Speaker 2:
יא, אבער דער רמב״ם זאגט דאך אז מען זאל נישט טרינקען בשעת די סעודה, נאר אפשר צוואנציק מינוט פאר די סעודה, און דעמאלטס מאכט מען א ברכה בורא נפשות. אקעי, ממילא מאכט מען נאך צוויי ברכות. אקעי, נישט קלאר.
Speaker 1:
אזוי זאגט ער, ער שטעלט צו דארט, אדער מען וואשט זיך פארדעם אביסל.
Speaker 2:
איך ליידער וואש זיך נישט יעדן טאג.
Speaker 1:
נישט די וואשן, ער טרינקט וואסער נאכדעם. די וואסער טרינקט מען נאכדעם, זאגט ער, די הלכה איז, וואסער טרינקט מען נאכ׳ן סעודה, און מען מאכט א שהכל מיט א בורא נפשות. קומט אויס צו יעדע סעודה קומט אויס נאך צוויי ברכות. נאך א שהכל המוציא, און א שהכל המוציא. עס זענען דא זיבן ברכות, ביי פלאס 14 האלט מען שוין פינקטליך ביי 100, ווייסטע וואס איך שרייב יעדן טאג, ווער זאל קענען שרייבן יעדן טאג.
דער רבי שמעון סופר און די סאנזער רב
די היינטיגע זמנים איז, איך האב געליינט שבת, אז דער רבי שמעון סופר האט געזאגט, און דער שולי משה, ווען מ׳האט אים געשיקט א תשובה פון די סאנזער רב, האט ער געזאגט, פארצייל מיר פאר די תשובה, זאגט ער, ער האט זיך געשטעלט דאווענען ערגעץ ניין, אבער ער האט געדאווענט א צוויי שעה, און נאכדעם האט דער רב זיך אראפגעזעצט און מ׳האט געגעסן און ער האט געפראוועט יעדן טאג א טיש ביי פרישטאג, און נאכדעם איז מען אריין אין זיין צימער, און נאכדעם האט מען פארגעליינט די תשובה, ער זאגט איך קען אויך שרייבן אזא תשובה, אבער דאס נאך פראווען און שחרית פרישטאג און זיך אפגעבן מיט אידן.
די פינף עקסטערע ברכות
אקעי, עס איז קיצור סך הכל פינקטליך 100 ברכות המעכבים יעדן טאג, דער רמב״ם מאכט א חשבון, including די ברכות אויף די סעודה, ס׳איז אינטערעסאנט. יא, די ברכות. ער איז גוט. יעצט, ביז דא זאגט דער רמב״ם אז היינט זענען דא 99 ברכות אין שמונה עשרה, ס׳איז דא פיר ברכות אין ברכת המזון נישט דריי, קומט דא אויס דא פינף עקסטערע ברכות.
שבת און יום טוב — דער פראבלעם
יעצט, שבת און יום טוב איז דאך דא א פראבלעם. דאס קומט נישט ארויס, ס׳איז פון אים עקסטער סתם זאך צו וויסן, דער רמב״ם. מען זאל וויסן, מיר איז אבער א פלאס, אונז האבן עס היינט מיט א שמוץ אריבער. שבת יום טוב איז דאך דא נאר זיבן ברכות. זעלבע זאך אנדערע טעג, נישט אלעמאל מ׳איז מחויב אלע ברכות. דער רמב״ם טאקע זאגט אז א איד פעלט ברכות השחר, אויב למשל ער איז נישט געשלאפן א גאנצע נאכט, מאכט ער נישט קיין המעביר שינה און המפיל, אדער לא התירו חגורו, מאכט ער נישט קיין אוזר ישראל. עס גייט נישט אריין, זייגער. גייט, לא נכנס לבית הכסא קען ער נישט מאכן קיין אשר יצר.
מ׳דארף אים משלים זיין, מער ברכות לפירות, ער דארף עסן פרוכט צולייגן. איך מיין דאס איז עס שיין, דער רמב״ם האט א שטיקל פריער, מ׳דארף געדענקען אז דער רמב״ם האט אויך די הוצאות בלא שום ענין. סאו ער זאגט דא פריער האסטו פינף עקסטערע, סאו ווייניגער ווי דאס, ער האט געזאגט וואס מ׳דארף נעמען לחומרא, זיכער, אבער ס׳איז וויסן האסטו דא פינף עקסטערע.
נאר שבת נישט, שבת העלפט נישט, שבת זענען דא נאר זיבן ברכות. דאס איז די עיקר צייט וואס עס איז נישט דא קיין עקסטערע שבת.
Speaker 2:
אבער שבת דארף ער עסן פירות, ביזט נישט ביי א סעודה.
Speaker 1:
נישט אזוי א סאך פירות. דרך אגב, ס׳איז דא פעלט שבת א סאך, די פינף יוצרות, דריי פון די פינף יוצרות האבן מיר נישט שבת, ס׳איז נאר דא זיבן ברכות. דאס דארף מען געדענקען. ס׳העלפט נישט אזוי פיל. סאו עניוועיס, זאגט דער רמב״ם וואס טוט מען? מען עסט אביסל ירק און מאכט א ברכה, נאכדעם עסט מען אביסל פירות הייסט האדמה און עץ, סאו דאס מיינט ער. אויב ער וויל, ער וויל זיך משלים זיין צו הונדערט ברכות, קען ער מאכן ברכות. אבער ער זאל נישט מאכן קיין ברכה לבטלה. ער זאל זיך נישט גיין מאכן א ברכה אויף א זאך וואס ער האט נישט קיין תאווה צו עסן.
אבער דא פלוצלינג מוזן מיר עסן וואס מיר האלטן נישט יעדער דוקא ביים עסן, ווייל מיר מוזן עפעס אנפילן די הונדערט. א טאג וואס מיר האלטן נישט הונדערט, האלטן מיר נישט הונדערט. זעט אויס אז דער רמב״ם נעמט זייער ערנסט די הונדערט.
Speaker 2:
נכון, דערפאר זאגט ער דאס. ס׳איז פאני. נישט נאר דער רמב״ם, ס׳שטייט שוין אין די גמרא דאס. דאס איז דער רמב״ם. אבער ס׳קען זיין אז ס׳איז נישטא אויך א דין אין די יום טוב, אזוי ווי ס׳פאסט אזוי זאל זיין שבת און יום טוב. דאס איז א בירור גדול, אז ס׳קומט ביי שבת, לויט וויאזוי מיר מאכן נאכאמאל א ברכה און נאכאמאל א ברכה.
Speaker 1:
אמת, ס׳קען זיין אז ס׳איז א שבת׳דיגע זאך. דער רמב״ם זאגט אז אויף שבת, ער האט נישט סתם.
סדר תפילות — תפילת יחיד
יעצט אזוי, די סדר תפילות, און ער גייט די תפילות פון א יחיד. ביי א ציבור איז דא נאך זאכן. אבער א תפילה, וויאזוי דאוונט א איד, אזוי. ער גייט יעצט מאכן א סיכום פון אלע זאכן וואס מיר האבן געלערנט ביז יעצט, ס׳איז נישטא קיין חידושים כמעט אין די הלכות.
סדר תפילה כך היא, תפילת יחיד. בשחר משכים אדם, מברך די אלע ברכות, מיר האבן אנגעהויבן פון אלקי נשמה ביז די אלע אלע ברכות. מיר האבן אויסגערעכנט נאכדעם די אלע זמירות, מיר האבן אויסגערעכנט קורא זמירות, מיר ליינען ברוך שאמר מיט די אלע שירי דוד, מיט די אלע הללוי-ה׳ס, די פסוקי דזמרה, און שירת הים, וואס ער דערמאנט אין ברכות שלפניה ולאחריה. ער האט גראדע געזאגט אז שירת הים, ער מיינט זמירות מיינט נישט שירת הים, זמירות מיינט זמירות. אויב איינער האט א מנהג צו זאגן שירת הים, זאגט ער עס טאקע אויך.
וקורא קריאת שמע וברכות שלפניה ולאחריה, נאכדעם קומט ברכת שמע.
תפילת יחיד vs. תפילת רבים — קדושה
זאגט דער רמב״ם, דא קומט ארויס א פלאץ ווי תפילת יחיד און תפילת רבים איז נישט די זעלבע זאך, ווייל ס׳איז נישטא קיין קדושה פון די ברכה ראשונה שלפניה. זאגט דער רמב״ם, מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, פון מ׳הייבט אן איינשפארן פון בי, און מ׳זאגט די קדושה בברכה שנייה, ביי מחיה המתים.
Speaker 2:
וואו, ער רעדט פון ברכת קריאת שמע יעצט. אין ברכת קריאת שמע, אין ברכת יוצר זאגט מען קדושה.
Speaker 1:
אה, אבער אין ברכת יוצר זאגט מען נישט די אלע ענינים פון די מלאכים, זאגט מען נישט. מ׳זאגט נאר קדוש קדוש קדוש.
סדר תפילת יחיד — סיום פרק ז׳ פון הלכות תפילה
קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, אה, קומט דאך אויס אז א פלאץ ווי תפילת יחיד און תפילת רבים איז נישט די זעלבע זאך.
און מדלגין, מ׳זאגט נישט קיין קדושה פון די ברכה הראשונה שלפניו. זאגט דער רמב״ם, מדלגין הקדושה מברכה ראשונה שלפניו, דאס הייסט פון מ׳הייבט אן די ראש פינה פון רבים. אונז זאגן קדושה בברכה שניה, ביי מחיה מתים. אה, ער רעדט פון ברכות קריאת שמע יעצט. אין ברכות קריאת שמע, אין ברכת יוצר, זאגט מען קדושה. מ׳זאגט נישט די אלע ענינים פון די מלאכים, קדוש קדוש קדוש. זאגט דער רמב״ם אז מ׳זאגט עס נישט איבר יחיד, ווייל א יחיד זאגט נישט קיין קדושה, אזוי איז דאך די כלל. אונז פירן זיך אויך אזוי, נאר לגבי די קדושה פון שמונה עשרה. אבער דער רמב״ם זאגט אז א יחיד זאגט אויך נישט קדושה, די אופנים וחיות הקודש, די אלע שטיקלעך, קדושת יוצר. ווי ס׳קומט עס, איז דא א מחלוקת. דער מחבר פסק׳נט אזוי ווי דער שולחן ערוך, אז מ׳זאגט טאקע נישט קדושה, און דער רמ״א זאגט אז מ׳מעג זאגן קדושה אויך ביחיד.
סמיכת גאולה לתפילה — יסוד און משמעות
Speaker 1:
אבער ווען מ׳ענדיגט גאל ישראל, די צווייטע ברכה, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. דא ברענגט דער רמב״ם די מצוה, אז יעדער איינער וואס איז מתפלל זאל סומך זיין גאולה לתפילה. און ער איז מתפלל תיכף ומיד ווען ער ענדיגט די תפילה זאל ער בעטן פאר די גאולה. דא איז די ריכטיגע פלאץ צו בעטן אדער באדאנקען אויף די גאולה. גאולה איז די צווייטע ברכה. די פוינט איז נאר אז ער, אז ער, אז ער, נישט אז בעצם הלכות תפילה און הלכות קריאת שמע זענען צוויי אנדערע זאכן, נאר ס׳איז דאך אן ענין וואס מאכט די גאנצע א חלות אחת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “גאולה” אין “גאולה לתפילה”?
Speaker 2:
אבער צו איז גאולה, צו איז דא א רמז? וואס איז גאולה? איך פארשטיי אז ס׳איז גאולה. די גמרא זאגט נישט וועגן… נאר די לשון. ניין, ס׳איז נאר א גאולה לשון. ס׳איז דא א פסוק אויף דעם. אבער עקשולי, איך ווייס נישט וואס שטייט.
Speaker 1:
אקעי, איך דארף עס ענדיגן פשוט. יא, ווייטער.
קיצור, איך ברענג נאר ארויס, גאולה לתפילה איז א חידוש, אבער מ׳דארף צאמלייגן ברכות קריאת שמע. בעצם איז עס צוויי אנדערע מצוות וואס האבן נישט קיין שייכות. יא, וואס מען קען טון אין אנדערע צייטן. מ׳קען מיט דעם עבד קען מען היינט אויך טון אנדערש. יא, יא.
די גמרא זאגט א משל, א ר׳ סלמי… אקעי, לאמיר זיך ריקן. ר׳ סלמי ברענגט א משל, א בהמה ווען ס׳איז א מלך קומט, און קומט דער מלך ארויס און ער פרעגט אים וואס דארפסטו? און ער איז שוין אוועקגעגאנגען. אוודאי, ער פרעגט אים וואס דארפסטו? און ער איז שוין אוועקגעגאנגען.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים מיט גאל ישראל. גאולה איז די… גאולה איז… גאל ישראל מיינט יציאת מצרים. גאולה איז די הזכרת יציאת מצרים. גאולה איז די תפילה… ווארט, וואס זאל דאס מיינען? ניין, אבער וואס, גאל איז נאך אזא ווי ווי איז גאולה אויסגעלייגט ביי די גאולות אין מצרים.
Speaker 1:
יא, די ווארט איז נאר אז מ׳קען עס אנקוקן אזוי ווי דער המשך פון שבח, מען איז מסדר שבחו של מקום, ואחר כך מתפלל. ואחר כך מתפלל, איז מ׳לייגט מען דאס אויך צו צו די תפילה, און נאכדעם קומט תפילה.
עממ… ממילא איז יעצט א גוטע צייט צו מתפלל זיין פאר די אייגענע צרכים. מתפלל מעומד כמו שאמרנו, אלעס וואס מ׳האט געלערנט. זייער גוט. ער שטעלט זיך אויף. יעצט שטעלט ער זיך אויף. זייער גוט. אה, דער רמב״ם זאגט אז ער זאל אויפשטיין שוין ביי גאל ישראל. ס׳איז משמע אז ער זאל אויפשטיין פריער, ער זאל קענען גלייך… כדי שתהא תחילת תפילה ממש.
סדר נאך שמונה עשרה — נפילת אפים ותחנונים
Speaker 1:
און ווען ער ענדיגט, זעצט ער זיך אוועק, און ער מאכט נפילת אפים ותחנונים, וואס דאס האבן מיר געלערנט פריער. דער רמב״ם רופט דאס אן השתחואה, רייט? כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. דא קומט די תחינה וואס קומט מיט נפילת אפים. ווי א רושם, נאך די נפילת אפים, שטעלט מען זיך אויף, און מ׳זאגט נאכאמאל אביסל תחנונים ותחנונים ווי מ׳זאגט נאכאמאל יהי רצון, תהילה לדוד, נאכאמאל תהילה לדוד, ויסחננו כפי כוחו, און נאכאמאל בעטן כפי כוחו, וואס פעלט נאכאמאל אויס? מ׳האט זיך געבעטן שוין צוויי מאל, ויפוטר למעשה, און ער זאל גיין טון וואס ער האט צו טון. יא, גוט. ער איז נפטר, ער זאגט א גוטן, און ער גייט ווייטער, ער גייט צו דער ארבעט.
סדר תפילת מנחה
Speaker 1:
נאכדעם ביים מנחה, הייבט ער אן נאכאמאל תהילה לדוד זיצנדיג, מען האט געוויסט אז מען דארף זיצן ביי א מנחה פאר אשרי, ווייל מען פירט זיך נישט אזוי, אז מען דארף נאכאמאל מתפלל זיין תפילת המנחה, דאס איז א געכאפטע זאך. יא, אום די מספר תפילת המנחה. די ליטאים וואס גייען א ליטווישער מנין זאלן דאס קענען זען, מען זעצט זיך אוועק פאר אשרי.
נאכדעם ווען ער ענדיגט, מאכט ער ווייטער אלעס זעלבע זאך, אל תהי רשע בפני עצמך, דאס האט נאך אן ענד פון די תחנונים פון נאך די תפילה למעלה. יא, דו דארפסט זאגן תהילה לדוד, ער זאגט נאכאמאל.
סדר תפילת ערבית
Speaker 1:
מעריב זעלבע זאך, קודם זאגט ער קריאת שמע וברכותיה לפניה ולאחריה, זעלבע זאך נאכאמאל תפילה, מתפלל מעומד, כשיש לו מי שיענה אמן, ויפוטר. אה, דארף זיצן א ביסל, נפש כל חי, מען דארף זיצן נאך עמידה של שמונה עשרה ברכות. אה, נישט זאגן קיין נפילת אפים במעריב, דאס האט דער רמב״ם געזאגט.
אבער ער זעצט זיך אוועק. דער רמב״ם האט נישט געהאט דארטן קיין קדיש מיט קיין עלינו, אבער ער רעדט דא פון א יחיד, תפילת יחיד. מארגן ביי די נעקסטע פרק וועלן מיר זען יחיד און קדיש.
בהמשך נאך תפילת ערבית, הרי זה משובח. אה, דאס האט דער רמב״ם געזאגט אז יש יחידים וואס זאגן תחנון ביי מעריב, דער רמב״ם זאגט דא אז הרי זה משובח.
דיסקוסיע: השכיבנו און סמיכת גאולה לתפילה
Speaker 2:
דער רמב״ם מקשה, מהיכי תיתי דו זאגסט ביי שחרית סמיכת גאולה לתפילה, דו זאגסט נאכאמאל נאכדעם, וואס איז דער פשט? תירץ איז, סמיכת גאולה לתפילה, אבער השתא קא ברכה אחרת שצריך להסמיך לתפילה. אקיצור, די גמרא זאגט אז ההוא מינייהו אזוי ווי איך זאג, אדער וואס קען זיין אזוי ווי דו זאגסט.
אז די גאולה לתפילה מיינט די ברכה פון גואל ישראל ספעסיפיקלי, אדער עס מיינט די גאולה זעלבסט פון די ברכה? ספעסיפיקלי די ברכה אליין איז די חומרא. דער ההוא מינייהו פאוקסט אזוי אויף מיין וועג, אז גאולה לתפילה, היינט גואל ישראל מיט השכיבנו, דאס איז סמיכת גאולה לתפילה. נישט ריכטיג, סתם די גמרא זאגט אז השתא דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, וואס מיינט כגאולה אריכתא?
Speaker 1:
דער פוינט איז, איך הער, דו זאגסט א גוטן פשט, לויט מיין וועג איז עס א גוטן פשט. איך האב געמיינט אלעמאל אז ס׳איז פסוקי דזמרה, וויל מען מיט אים. מ׳האט געלייגט נאך א ברכה. ס׳איז נאך אלץ פארט פון די ענטפער.
Speaker 2:
דו מיינסט אז די ווארט “גאולה” אין “גאולה לתפילה” מיינט וועגן די ווארט “גואל ישראל”?
Speaker 1:
ניין, ס׳מיינט די ברכה איז א קריעת ים סוף. נישט קלאר. איך הער, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט מסתבר אויף אזא מורא׳דיגע זאך אז דו האסט אפשר א פוינט. אפשר. אבער איך האב נישט קיינמאל געטראכט אז דאס איז די פשט פון די נקודה. איך האב געמיינט אז די פשט איז, אזויווי יעדע זאך איז מלכות א הנהגה. נאכדעם אז די סידור שטייט… מ׳האט געלערנט אפאר זאכן. אויב די סידור האט שוין געמאכט די תקנות, גייט מען מיט די סידור, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
סיום
Speaker 1:
אקעי, עניוועיס, עד כאן, מ׳האלט שוין זייער לאנג, צוויי שעה די שיעור. עד כאן איז פרק ז׳ פון די תפילה. שיין.