הלכות תפילה וברכת כהנים פרק יא (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י״א
הקדמה והקשר
הפרק עוסק בהלכות בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, ודינים של מכירה וקדושה. הפרק מתקשר לשתי הלכות קודמות: (1) דין הרמב״ם שצריך לייחד מקום לתפילה (טהרת המקום), ו-(2) דין תפילה בציבור – שמחייב מקום שכל הציבור יכול להתאסף בו. הסדר ההגיוני הוא: תחילה ענין התפילה, אחר כך תפילה בציבור, אחר כך תפילה בבית הכנסת – ועכשיו החיוב לבנות את הבניין עצמו.
—
הלכה א – חיוב לבנות בית הכנסת; כפייה; ספר תורה נביאים וכתובים
“כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.”
פשט
בכל מקום שנמצאים עשרה יהודים, הם מחויבים להכין מקום מיוחד לתפילה – בית הכנסת. אפשר לכפות זה את זה לשלם עבור הבניין, וגם לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים.
חידושים וביאורים
1. החיוב מוטל על עשרת היהודים עצמם, לא על ממשלה או נדיב: זהו חידוש גדול – החיוב לא בא מלמעלה (כמו בדור אנוש שעשו היכל), אלא מעשרת היהודים עצמם. האבות לא עשו בית הכנסת, הם התפללו לבד. כאן רואים שיהודים רגילים שמתאספים יחד יש להם חיוב גמור ליצור את התנאים לתפילה בציבור.
2. “כופין” – מה פירוש כפייה? “כופין” לא פירושו רק לחץ – פירושו שאם אחד לא רוצה לשלם, אפשר לזמן אותו לדין תורה, ובית דין יכול ממש לקחת ממנו כסף. “זה את זה” – זה לא עסקן אחד שדורש, אלא לכל הקהל יש חיוב הדדי זה כלפי זה. אם אחד אומר “אני יכול להתפלל בבית, אני לא צריך בית כנסת” – עונים לו: “אתה צריך לתת כסף.”
3. למה צריך כתובים? ספר תורה מובן – לקריאת התורה. נביאים מובן – להפטרות. אבל כתובים – הרי אין הפטרות מכתובים! זה מראה שהספרים בבית הכנסת אינם רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד. בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, ואנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה מלבד התפילה. (זה שונה מבית המדרש שבו יושבים ולומדים כל היום.)
4. שולחן ערוך – גם ש״ס: ר׳ אברהם בלומנברג (רמב״ם מאורח) מביא שהשולחן ערוך (עם משנה ברורה) אומר שבזמן הזה כופים גם לקנות ש״ס – מה שתומך בנקודה שהחיוב רחב יותר מסתם קריאת התורה, הוא הולך גם על לימוד.
5. [דיגרסיה: השוואה ל״ועשו לי מקדש”]: החיוב לבנות בית הכנסת יכול להיות דומה במשהו ל״ועשו לי מקדש,” אף על פי שהרמב״ם לא אומר זאת בפירוש – הוא עושה זאת לתפילה, אבל הענין של בניין מיוחד קיים גם כאן.
—
הלכה ב – היכן וכיצד לבנות את בית הכנסת (ארכיטקטורה)
“כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר ‘והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו׳.”
פשט
בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר בעיר. מגביהים את הבניין שיהיה גבוה מכל הבתים הרגילים. הדלת תהיה בצד המזרחי, כמו המשכן.
חידושים וביאורים
1. שני דינים נפרדים בגובה: יש שני הלכות: (א) המיקום – בונים במקום הגבוה ביותר בעיר (“בגובהה של עיר”), (ב) הבניין עצמו – מגביהים אותו שיהיה גבוה מכל החצרות (“מגביהין אותו”). שניהם דינים נפרדים.
2. “בראש הומיות” – ביאור הפסוק: “הומיות” (משלי א:כא) מתפרש על ידי המצודות כמקום שיש בו המיה – שבו אנשים מדברים, שבו יש חיים. בית הכנסת יעמוד במקום גבוה ובולט כך שישמעו את בעל התפילה, את השופר וכדומה.
3. ניגוד סמלי עם “ממעמקים”: בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר, עושים בימה עוד יותר גבוהה – אבל בעל התפילה עומד בממעמקים (מקום מעומק). זה סמלי – “ממעמקים” לא פירושו ממש עמוק באדמה, אלא עומק רוחני.
4. הקפדת הרב מבעלז: העולם בכלל לא מקפיד מספיק על ההלכה שבית הכנסת יהיה גבוה מכל הבניינים – חוץ מהרב מבעלז בירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו “בגובהה של עיר” וגבוה מכל האחרים. בעלז מקפידה מאוד על הלכות בית הכנסת.
5. “פתח למזרח” – קשר למשכן: הרמב״ם מביא שהדלת תהיה במזרח, כמו המשכן שהיה לו הפתח בצד מזרח (מערב היה סגור – שם היה קודש הקדשים). היסוד הוא שרוצים לעשות את בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קושיה על הפסוק “משה ואהרן ובניו”: קושיה חזקה: למה מביא הרמב״ם דווקא את הפסוק “והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו”? הרי כבר כתוב בפסוקים אחרים שדלת המשכן הייתה במזרח – למה צריך דווקא את הפסוק הזה? מובן שקדמת מזרח הוא מקום חשוב, אבל זה ידוע כבר מפסוק אחר. הקושיה נשארת פתוחה.
7. שולחן ערוך / תוספות – כשמתפללים למזרח: השולחן ערוך, תוספות ואחרים אומרים שהלכת הרמב״ם מדברת כשמתפללים למערב (כמו בבתי כנסת בארץ ישראל, או בבבל שהתפללו למערב לכיוון ארץ ישראל). במקרה כזה הדלת במזרח – בצד השני ממה שמתפללים. אנחנו שמתפללים למזרח, לא היינו רוצים שהדלת תהיה באותו צד כמו ארון הקודש. העיקר: הדלת תהיה מול ארון הקודש, לא דווקא מזרח.
8. שיטת הרמב״ם לעומת למעשה: למעשה אומר הרמב״ם כן שעושים תמיד במזרח את הדלת – אפילו אם מתפללים למזרח. הרמב״ם עצמו גר במצרים, שהיא מערבית לארץ ישראל, ובבבל (תקופת הגאונים) התפללו למערב – אז אצלם מתאים שהדלת במזרח.
9. [דיגרסיה: בתי כנסת עתיקים עם דלתות צד]: בבתי כנסת עתיקים יש בדרך כלל דלת בצד, שממנה בעל התפילה והרב יוצאים, מלבד הדלת הראשית. אולי זו לא “מעין דלת” שהרמב״ם מדבר עליה.
—
הלכה ב (המשך) – ההיכל
הרמב״ם אומר שעושים “היכל” שבו מניחים את ספר התורה.
פשט
ה״היכל” אינו התיבה (ארון הקודש) עצמה, אלא מבנה/בניין נפרד – מעין מרכז בחזית בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
חידושים
1. הבדל בין “היכל” ו״תיבה”: התיבה היא הארון/קופסה שבה מונחת התורה, וההיכל הוא הבניין הגדול יותר שמכיל את הארון. ההיכל מסמל את בית המקדש – לכן קוראים לו “היכל”.
2. ההיכל עומד בכיוון ירושלים (“כלפי דלתות העיר”) – “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. כלומר, ההיכל משמש כרמה נוספת של “ממקומו הוא יפן” – כשעומדים להתפלל, מסתכלים אוטומטית להיכל, שמצביע למקום המקדש.
3. הרמב״ם לא אומר במפורש “למערב” או “למזרח” – אלא “כלפי דלתות העיר”, שפירושו באיזה כיוון ירושלים נמצאת.
—
הלכה ב (המשך) – התיבה
“וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה” – מעמידים את התיבה “באמצע”.
פשט
התיבה אינה ארון הקודש, אלא הבמה/השולחן שעליו מניחים את ספר התורה כשקורים.
חידושים
1. “באמצע” פירושו כאן לא באמצע בית הכנסת, אלא באמצע ההיכל.
2. התיבה הייתה ניידת: לכאורה הכניסו אותה לאמצע כשמתפללים, והחזירו אותה כשלא מתפללים. כראיה – בהלכות לולב כתוב שהניחו את התיבה באמצע כדי להקיף, מה שמוכיח שהייתה ניידת.
3. “אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים” – התיבה עומדת עם הגב להיכל, והדלתות נפתחות לעבר העם, “כדי שיוכלו להוציא את התורה” – שיוכלו להוציא את התורה, ו״פניו כלפי העם” – שהעם יוכל לראות את התורה כשפותחים אותה.
—
הלכה ב (המשך) – הבימה
הרמב״ם פוסק שמעמידים בימה, והקורא בתורה, או החכם שאומר דברי כיבושין, עומד עליה “כדי שישמעו כולם”.
חידושים
1. שאלה טקסטואלית גדולה: בגרסאות שונות כתוב “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”, אבל בכתב היד שהרמב״ם עצמו אישר (כתב היד של ספר המאור) המילה “באמצע” נמחקה. כלומר, לפי הרמב״ם אין חיוב שהבימה תעמוד דווקא באמצע – אבל מעשית פשוט שתהיה באמצע. זו הייתה מחלוקת גדולה היסטורית.
2. הטעם לבימה: אם היא עומדת באמצע, הטעם כדי שכולם ישמעו; אם היא לא עומדת באמצע, הטעם שהיא גבוהה – “כשעומדים גבוה שומעים יותר טוב, כי הקול עולה ולא מפריע לאנשים.”
3. איזה סוג הלכה זו? הרמב״ם פוסק זאת כהלכה, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן – זה סוג של הלכה שמתארת כיצד בית הכנסת צריך להיראות.
—
הלכה ב (המשך) – סדר הישיבה
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה… ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה… עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה.”
פשט
הזקנים (הרב, המזרח) יושבים עם הפנים לעם ועם הגב להיכל. כל העם יושב שורות שורות, כל שורה מסתכלת לגב השורה שלפניה – כמו בבתי כנסת רגילים היום. כך כולם מסתכלים לקודש, לזקנים ולתיבה.
חידושים
1. “כלפי הקודש” – מה “קודש” פירושו כאן לא לגמרי ברור: ארון הקודש? ספר התורה? נראה שפירושו ארון הקודש.
2. שלוש קדושות שהעם רואה: (1) פני התיבה, (2) הזקנים, (3) הקודש (ארון הקודש).
3. דווקא שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה – הטעם הוא “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה” – צריך לראות את פניהם כדי שיביא לאימה ויראה.
—
הלכה ב (המשך) – היכן עומד שליח הציבור?
“שליח הציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש.”
פשט
שליח הציבור עומד על הארץ (לא על הבימה), לפני התיבה, עם הפנים לקודש – הוא מסתכל באותו כיוון כמו כל העם.
חידושים
1. החזן לא מסתכל לעם – לא כמו אצל הרפורמים, שהחזן עומד ומסתכל לעם. אצל הרמב״ם החזן מסתכל לקודש, כמו כולם. רק הזקנים הם היחידים שמסתכלים לעם.
—
הלכה ג – כבוד בית הכנסת: ניקיון, תאורה, ריהוט
“נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן.”
פשט
צריך לטאטא ולנקות בתי כנסיות ובתי מדרשות. “מרביצין” פירושו שופכים מים כדי שלא יהיה אבק – שוטפים את הרצפה. זה קשור לכך שהולכים שם עם נעליים.
חידושים
1. הבדל מנהג בין ארצות: הרמב״ם מביא: “ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב” (ספרד ומרוקו), “ובשנער ובבל ובארץ הצבי” (ארץ ישראל) – אלה כולם “ארצות ספרדיות” (כמעט ארבע קבוצות נפרדות). המנהג שם הוא: (1) להדליק אבוקות – מדליקים נרות בבתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מניחים שטיחים/מחצלות יפות על הארץ לשבת.
2. “אורח אדום” (ארצות אשכנז?) – שם “יושבים על הכסאות” – יושבים על ספסלים/כיסאות. “כסאות” לא פירושו סתם ספסל, אלא ישיבה נוחה ומכובדת – חלק מהכבוד.
3. מעשית היום: היום יושבים בכל מקום על ספסלים, אפילו בבתי מדרש ספרדיים. ההבדל היחיד הוא שלבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים (ספות), ולאשכנזים יש ספסלים קשים.
—
הלכה ג (המשך) – קלות ראש בבית הכנסת
“ואין נוהגין בהן קלות ראש” – לא שחוק והיתול.
פשט
כחלק מכבוד בית הכנסת, אסור להתנהג בקלות ראש – לא דיבורים ריקים, לא ליצנות, לא משחקים, לא בדיחות, לא בדחנות.
חידושים
1. אם מישהו חושב שקלות ראש מקרבת את הדור הצעיר, שיעשה זאת בפאליש, לא בבית המדרש. בית המדרש אינו המקום לקלות ראש, אפילו בכוונות טובות.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין נאותין בהן” – הנאה מבית הכנסת
הרמב״ם אומר שאין נהנים מבית הכנסת.
חידושים
1. מה פירוש “נאותין”? הרמב״ם בפירוש המשניות (ברכות/מגילה) מסביר: “נאותין” פירושו “מתקשטין, משתמשין להנאתן” — לא משתמשים בו להנאה אישית. זה לא פירושו שינה, אלא הנאה כי קריר, אוורירי, מקום נוח.
2. מעשית: שבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת – אל תיכנס לשם רק בגלל הקרירות.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין מתהלכין בו” – טיול, אכילה, חשבונות, הספד
לא נכנסים לבית הכנסת סתם. “ואין נכנסין בו אלא לכבודכם.” לא אוכלים שם ולא שותים שם.
חידושים
1. בדיעבד – אכילה בבית המדרש: אם תלמיד חכם נתן שיעור והוא לא יכול לצאת לחדר האוכל כי זה ייקח יותר מדי זמן והוא לא יוכל להמשיך ללמוד – בדיעבד מותר לו לאכול בבית המדרש. זו המציאות בשטיבלאך קטנים שאוכלים ליד השולחן, כי הוא צריך להמשיך ללמוד. אותו אדם שלומד שם – הוא זה שמותר, כי הוא כבר בבית המדרש ללימוד.
—
הלכה ג (המשך) – חשבונות בבית המדרש
“ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה” – כמו צדקה, פדיון שבויים.
פשט
חשבונות ועסקים לא עושים בבית המדרש, אבל חשבונות מצווה (אפילו לצדקה) כן.
חידוש
בית הכנסת הוא מרכז החסד – רואים זאת מכך שחשבונות מצווה מותרים.
—
הלכה ג (המשך) – הספד בבית הכנסת
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים.”
פשט
לא עושים הספד בבית הכנסת, אלא הספד של רבים.
חידושים
1. הרמב״ם נותן דוגמה מעניינת: לא רק כשגדול עצמו נפטר, אלא אפילו כשאדם רגיל נפטר, אבל גדול בא להספיד (כי הוא שכן או אח), ובגלל זה כל העולם בא – זה נעשה “הספד של רבים.”
2. החידוש העיקרי: הנושא אינו הנפטר, אלא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספיד, כל העולם בא, וזה עושה את זה הספד של רבים. זה מתאים לגמרא שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית הכנסת – “אי בשמיעה כולהו” – הנקודה היא הקהל הרב הנוסף.
3. כלל: לא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים. שני חסידים רוצים לדבר עסקים – לא בבית הכנסת. אבל כל מה שהוא ענין ציבורי – כן. יחיד לא יכול להשתמש בבית הכנסת לאינטרסים שלו, אבל ענייני ציבור כן.
—
הלכה ג (המשך) – קפנדריא (קיצור דרך דרך בית הכנסת)
“לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך.”
פשט
בית כנסת עם שתי דלתות בשני צדדים – אסור להיכנס מדלת אחת ולצאת מהשנייה רק כדי לקצר את הדרך.
חידושים
1. “קפנדריא” – אף אחד לא יודע בדיוק מה המילה הזו אומרת. לפי רש״י זו שפה ל״קיצור דרך.”
2. יציאה מדלת אחרת אחרי תפילה: אם מישהו בא להתפלל בבית הכנסת, מותר לו לצאת מהדלת האחרת, אפילו זה נעשה למעשה קיצור דרך – כי הוא בא להתפלל, לא לעשות קיצור דרך.
—
הלכה ג (המשך) – כניסה לבית הכנסת לדבר מעשי
**”אם מישהו צריך להיכנס לבית המדרש לדבר מעשי (למשל לקרוא לילד שלו
, לאסוף חבר), שייכנס וילמד קצת – ‘יכנס ויקרא מעט׳ – שיאמר קצת חומש או תהלים, או ‘יאמר דבר שמועה׳ – הלכה ששמע. ‘ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'”**
חידושים
1. אם הוא לא יכול ללמוד – יש לו שתי עצות:
– “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו” – שיבקש מילד שיאמר לו את הפסוק שהוא לומד. משתמשים ב״פסוקך” מעשית כדי לעשות היתר להיכנס.
– “ישב מעט בבית המדרש” – שפשוט ישב קצת. הרמב״ם מביא את הפסוק “אשרי יושבי ביתך” – לא כתוב “אשרי הלומדי בביתך” או “אשרי המתפללי בביתך”, אלא “אשרי יושבי” – לשבת בבית המדרש זו עצמה מצווה.
2. חידוש חשוב: הרמב״ם אומר בפירוש “מקיים מצוה” – ישיבה בבית המדרש אינה רק כבוד, זו מצווה בפני עצמה. “אין כבוד שאינו מצווה.”
—
הלכה ג (המשך) – מקלו ותרמילו; לרוק
“מותר ליכנס במקלו ובתרמילו” – מותר להיכנס לבית הכנסת עם המקל שלו, הכלים שלו, הדברים היומיומיים שלו. זה לא כמו בית המקדש.
“לרוק” – אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש.
חידושים
1. סברת הגמרא: גם בבית אנשים לא מקפידים על זה, וכשמקפידים במקום כזה, זה גם כך.
2. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו – עצה טובה.
—
הלכה ד – בתי כנסיות שחרבו – קדושתן לעולם עומדת
“בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר ‘והשימותי את מקדשיכם׳ – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן.”
פשט
בית כנסת שחרב (לא מתפללים שם יותר, הוא ריק) נשאר קדוש וצריך לכבדו.
חידושים
1. הרמב״ם אומר לנו פעמיים שבית הכנסת קדוש – פעם אחת ב״כלפי פנים הקודש” (קודם), וכאן בחרב. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות מעשה הלכתי (כמו להביא פועלים לישועות), אלא שאסור להתנהג בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: בבית כנסת חרב מתנהגים כמו בפעיל, חוץ מכיבוד וריפוץ – לא שומרים אותו יפה, נותנים לעשבים לצמוח. הטעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – שיראו את המצב העגום וירצו לבנות מחדש. לא שיעשו “מוזיאון” ממנו, אלא שירחמו וירצו לבנות אותו מחדש.
3. יסוד חשוב: הבניין עצמו קדוש – לא רק כשהוא בשימוש מעשי. כל ההלכות בנויות על זה שבית הכנסת הוא מקום קדוש כשלעצמו.
—
הלכה ה – אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
“אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו.”
פשט
לא הורסים בית כנסת כדי לבנות חדש, כי אולי נישאר בלי בית כנסת. בונים תחילה את החדש, אחר כך הורסים את הישן.
חידושים
1. אפשר להרוס בית כנסת אחרי שיש כבר חדש – זה לא שאסור לסתור, אלא שצריך להיות בטוחים שלא נישאר בלי בית כנסת.
2. חריג (רמ״א): זה נכון רק לחרוב יסודותיו – כשעדיין אפשר להתפלל בו. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (זה מסוכן), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – עובדים יום ולילה במהירות לבנות, שמא תדחה ויישאר חרב.
—
הלכה ו – מעלין בקודש: החלפת בית הכנסת / בית המדרש
“מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין.”
פשט
מותר לעשות מבית כנסת ישיבה (קדושה גבוהה יותר), אבל לא להיפך.
—
הלכה ז – מכירת בית הכנסת וקניית קדושה גבוהה יותר
“בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים.”
פשט
מותר לקנות בכסף רק משהו בקדושה גבוהה יותר – מעלין בקודש. זה נכון גם למותרות (כסף שנשאר).
חידושים
1. מותרות: אפילו כבר קנו מה שצריך ונשאר כסף, לכסף הזה עדיין יש את הקדושה הגבוהה.
2. גביית מעות: אפילו כשרק אספו כסף (עדיין לא קנו), זו כבר הכנה עם קדושה – מותר רק לשנות לקדושה גבוהה יותר. אם גבו מעות לקנות תיבה – מותר לקנות ספר תורה, אבל לא להיפך.
3. חריג במותרות: “אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו.” כשכבר ביצעו את המטרה ונשאר כסף עודף, מותר להשתמש בו למה שרוצים, אפילו לקדושה נמוכה יותר.
—
הלכה ח – תנאי על חפצי קדושה
חידושים
1. על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי – אי אפשר להתנות שתורה לא תהיה לה קדושת ספר תורה.
2. על חפצים (ספסלים, מפות, כלי בית הכנסת) – הרמ״א אומר שאפשר לעשות תנאי, והמנהג הוא שאפילו בלי תנאי מפורש, לב בית דין מתנה – מניחים שיש תנאי שמותר להשתמש בהם למטרות אחרות (למשל לקחת ספסל הביתה) אם הגבאי מרשה.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש יש להם אותה קדושה כמו בית הכנסת עצמו – ספסלים, שולחנות, פרוכת, מטפחות ספרים.
—
הלכה ט – בית הכנסת של כפרים לעומת של כרכים
“במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם.”
פשט
בית כנסת של עיירה קטנה שבעה טובי העיר יכולים למכור, כי הוא שייך לאנשים המקומיים. אבל בית כנסת של עיר גדולה שייך לכלל ישראל – כי אנשים מכל מקום באים לשם – ולעולם אי אפשר למכור אותו.
חידושים
1. ההבדל הוא “על דעת מי נעשה” – למי הוא נעשה. בית כנסת של עיר גדולה הוא נכס של כל ישראל, כי “שיבואו כל הבאים למדינה.”
2. משל מעשי: בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שייך לאנשים המקומיים, אבל מוסד גדול כמו בית המדרש של גור או סאטמר בוויליאמסבורג, שבו “כל העיר באה להתפלל” כשצריכים מנין מנחה, יש לו דין של בית הכנסת של כרכים – הוא שייך לכל היהודים, לא רק לחסידות.
3. קושיה חדה על הנוהג כיום: היום בעלי הבתים של בתי כנסת גדולים מבקשים כסף מכולם, כי כולם מבינים ש״זה בית המדרש שלהם.” אבל כשהם רוצים למכור, הם לא שואלים את האחר. “זה לא הולך לשני הכיוונים” – זו סתירה יסודית.
4. הטענה שתחזוקה משנה את הדין, נדחית: נטען שמכיוון שמישהו משלם את החשבונות (מים, חשמל, שירותים), הוא צריך להיות הבעלים. זה נדחה בתוקף: גם בזמן הגמרא בית כנסת של כרכים היה צריך תחזוקה. מי שעושה זאת, עושה זאת “על דעת כל ישראל, לא על דעת שלושת האנשים שמתפללים שם.” זה לא משנה את המעמד ההלכתי.
5. האם בית כנסת חדש בכרך מקבל אוטומטית דין כרכים? אם “נכד רבני” בונה בית כנסת בקרקוב (שהיא כבר עיר), האם זה אוטומטית “על דעת כל העולם” או שיש לו דין כפר? זו נשארת שאלה.
6. הכלל שלפי הפשט לעולם לא היה “ריאליסטי” ההלכה של כרכים: כי תמיד יש מישהו שבנה, מישהו שנושא בהוצאות – אבל בכל זאת אומר הרמב״ם שזו קטגוריה נפרדת. התירוץ הוא שמי שבונה ומתחזק, עושה זאת “על דעת כל ישראל” – הוא שליח, לא בעלים.
—
הלכה י – תנאים במכירת בית הכנסת
“אפילו כשמותר למכור בית הכנסת, צריכים להיזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבל אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר.”
פשט
אסור לעשות מבית כנסת שנמכר מקום מגונה (בית מרחץ, בורסקי, מקווה, בית כסא), כי זה לא דרך ארץ. אבל אם שבעה טובי העיר עשו תנאי במעמד אנשי העיר שמותר לעשות מה שרוצים – מותר.
חידוש
מנגנון התנאי: כשהציבור עושה תנאי מפורש, זה נעשה “כאילו זה לא בית כנסת” – הקדושה יוצאת לגמרי, ואז אפשר לעשות מה שרוצים.
—
הלכה י (המשך) – “אדם אחד” – אדם אחד כמנהל
“רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו.”
פשט
כשהציבור ממנה אדם אחד כמנהל, הוא לא צריך לשאול כל פעם את שבעה טובי העיר או אנשי העיר.
חידושים
1. הגבלה חשובה – זה לא נעשה נכסי ציבור: “כמה וכמה ספרים טועים בזה” – זה לא אומר שאותו אדם יכול למכור “לצרכי עצמו.” זה אומר רק שיש לו זכות לפעול “לטובת הציבור” בלי לשאול כל פעם. זה נשאר הקדש, זה נשאר נכסי ציבור. ה״אדם אחד” הוא גבאי, לא בעלים במובן שזה שייך לו.
—
הלכה יא – מתנה, שכירות והלוואה של בית הכנסת
“כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה.” אבל “לא סוחרים ולא משכנים.” הלוואה גם אסורה.
פשט
מתנה מותרת כי היא כמו מכירה (מקבלים משהו בחזרה – הנאה). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות זה עדיין נשאר בית כנסת, ומשתמשים בו למטרה זרה. הלוואה גם אסורה.
חידושים
1. “כלל גדול – מתנה היא תמיד בעבור משהו”: מתנה היא לעולם לא “בעבור כלום” – תמיד יש הנאה שמקבלים בחזרה, בין גשמית בין רוחנית. לכן מתנה הלכתית היא כמו מכירה.
2. ההבדל בין מכירה להשכרה: מכירה מותרת (עם תנאי זה יוצא מלהיות בית כנסת). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות הקדושה נשארת, ומשתמשים במקום קדוש למטרה זרה. “להשכיר בית מדרש להיות חנות – זה אסור.”
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה אסורה כי בהלוואה “זה עדיין שלך” – הקדושה לא יוצאת בחינם, אלא בכסף. הלוואה אינה מכירה, זו עסקה זמנית שלא יכולה להוריד קדושה.
4. נפקא מינה מעשית להיום: “צריך לדעת את ההלכה אולי היום – היום מקילים מאוד בכל ההלכות האלה.”
—
הלכה יב – תפילה ברחובה של עיר
“רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן… אין בקדושה.”
פשט
כשמתפללים בחוץ ברחוב (כי בית הכנסת קטן מדי לכל האנשים בתענית), המקום לא מקבל קדושה. זה נשאר רחוב.
חידושים
1. רחוב העיר יש לו תפקידים הלכתיים אבל לא קדושה: הרחוב משמש למטרות הלכתיות – גם כאן (בתעניות, שיוצאים להתפלל ברחוב), גם בהלכות עיר הנדחת. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי – הרחוב לא נעשה טמא ולא קדוש, יש לו רק “שימוש מעשי.”
2. טעם למה יוצאים לרחוב בתעניות – הטעם המעשי של הרמב״ם לעומת הטעם הסגולי של הגמרא: הרמב״ם נותן טעם מעשי: כי יש קהל גדול ואין מקום בפנים. אבל הגמרא נותנת טעמים אחרים, יותר “סגוליים”: זה בושה (בפרהסיא), זה סימן גלות, זה כמו “אפגנה” (השפלה) – רוצים להוציא צער. אולי שני הטעמים אמת ואין סתירה – הרמב״ם נותן את הטעם הפשוט, והגמרא נותנת את הטעם העמוק יותר.
—
הלכה יב (המשך) – בתים וחצרות שמתפללים בהם (שטיבלאך)
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם… אלא עראי הם מתפללין.”
פשט
בית או חצר שאנשים מתאספים להתפלל שם, אבל הוא לא נבנה כבית כנסת, אין לו קדושה – אפילו מתפללים שם תמיד, כי זה נחשב תפילת עראי.
חידושים
1. מקור לשטיבלאך חסידיים: זה המקור לכל השטיבלאך החסידיים – ששטיבל שלא נבנה במיוחד לבית כנסת אין לו קדושת בית הכנסת, אפילו מתפללים שם תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: הצאנזער רב (דברי חיים) אמר ששטיבלאך חסידיים הם “שטיבל בלבד” ולא בית כנסת כלל. אבל כאן יש הבדל חשוב: זה רק שייך כשמדברים על שטיבל קטן בבית שעושים מניינים (כמו שהיה לצאנזער רב עצמו). אבל כשהאדמו״ר מגור או הרב מבעלז בונה בניין ענק במיוחד לתפילה, אי אפשר לומר שזה רק “שטיבל” בלי קדושה – זה ממש בית כנסת, כי הוא נבנה למטרה זו.
—
בזה מסתיים השיעור על רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – הלכות בניין בית הכנסת, הארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים של מכירה, שכירות, מתנה, והמעמד של שטיבלאך ורחובות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – חיוב בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה, והלכות בית הכנסת
הקדמה – מתפילה לבניין בית הכנסת
דובר 1:
ברוכים הבאים רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות, ספר משנה תורה, וספר אהבה שבו, בהלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י״א.
בשיעור היום נלמד שיש מצוה לבנות בית כנסת להתפלל בו, וצריך לכפות, כלומר, כופים אותם לשלם כסף על כך.
הכרת הטוב לנדבנים
ממילא אנו נזכרים שלא היה צורך כלל לכפות את נדבנינו, הם נתנו כסף לשיעור שלנו, הם נתנו אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. את השיעור של היום נתן הרב ר׳ יואל הלוי ורצברגר, שתומך הרבה בתורה שלנו, הרבה מהשיעורים, והרבה שיעורים אחרים, וכל מיני תורה בעולם.
וכל אחד ישתדל, יעמוד על אוצרו, מי שרוצה יכול לשלוח לינק, יש לי נדמה למטה באתר, או ביוטיוב, או איפה שיהיה לינק שאפשר לשלוח כסף. אם הציבור לא יודע איפה הלינק או איפה הם יכולים לשלוח כסף, הם יכולים לשאול שאלה אצל הרבנים, הרבנים יענו בחפץ לב שאלות כאלה.
כן, צריך לבנות בית מדרש היכן שיהודים נמצאים, כך אומר הרמב״ם. לבנות בית מדרש עולה כמה מיליון דולר, בית מדרש וירטואלי כזה, שיעור כזה, אפשר בכסף מועט, כמה אלפי דולר, ממש כסף מועט, ואנחנו כאן כדי להמשיך לתת את השיעורים.
חיבור הפרקים – מתפילה לבניין
אז, אומר הרמב״ם כך. זה מאוד מעניין, הבה נאמר הקדמה קטנה, קצת חיבור.
דובר 2:
אין לי הקדמה, אני רוצה רק לומר את הפרקים.
דובר 1:
אה, יש לך. איך למדנו שיש דבר כזה תפילה. אחר כך ראינו שיש דבר כזה תפילה בציבור. אז ראינו שיש דבר כזה תפילה בבית הכנסת. עכשיו נזכרנו שצריך לבנות בניין.
אני רוצה לומר כך, יש שתי הלכות שהפרק מתייחס אליהן. אחת, הרמב״ם אמר שצריך לייחד מקום לתפילה. אחד הדברים הוא טהרת המקום לתפילה, אחד התנאים, להכין מקום. ואחר כך יש דבר שני והוא שמתפללים בציבור.
אז להכין מקום פירושו שאדם למשל שהתפלל באוהלו, באוהל שלו, היה צריך להכין מקום שם טהור, שם הוא יכול להתפלל, שם אולי נמוך, לא מקום גבוה. והיות שיש ציבור, צריך למצוא מקום שכל הציבור יכול להיכנס, זה הרבה יותר גדול.
אני לא יודע אם זה אומר גם להתחיל ענין או לא. על כל פנים, יש ענין, מלבד זה שצריך להיות מקום להתפלל, יש ענין שיהיה בית כנסת. יכול להיות שזה כמו “ועשו לי מקדש”, הרמב״ם לא אומר ממש זאת, הוא עושה זאת כן לתפילה, אבל שיהיה בניין, וזה גם הענין.
הלכה א – חיוב בניין בית הכנסת וכפייה
דובר 1:
גם יש דבר מוזר שהוא אמר קודם, הוא אמר שיתפללו בבית כנסת. אומר הוא עכשיו, זה לא שאם יש בית כנסת, אני יודע, היה פעם יהודי עשיר שבנה בית כנסת. לא, עשרה יהודים יש להם גם חיוב ללכת ולברוא את התנאים כדי להתפלל עם ציבור.
אומר הרמב״ם הקדוש, “כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה”. בכל מקום שיש עשרה יהודים, הם צריכים להכין בית, מקום מיוחד שם יתכנסו להתפלל, והדבר נקרא בית הכנסת.
היכן שיש עשרה יהודים, אם אחד הולך לאזור חדש, יש עשרה יהודים, ישלחו לכל אחד תהילים רמב״ם, יאמרו שחייבים לבנות בית כנסת.
דובר 2:
איפה?
דובר 1:
כן, לא רק שחייבים, זה חידוש ממשי. זה חידוש גדול, האבות לא עשו בית כנסת, הם התפללו לבד, כן? קודם למדנו שבדור אנוש עשו היכל שם יתכנסו להתפלל. אבל כאן, סתם יהודים מתכנסים, זה לא בא מהממשלה, זה בא מעשרת היהודים, הם לקחו לעצמם מקום שצריך להתפלל.
דין כפייה – אפשר לכפות לשלם
אוקיי. “כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת”, ואפשר לכפות אחד על השני. יש תביעה, אם יש מישהו שהופך לעסקן, הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים ללכת לעשות כסף, והוא יכול לכפות אותם. זה לא העסקן, “זה את זה”, כל הציבור מתכנס, יראו כמה כסף יש לכל אחד, ולוקחים מכל אחד מספיק כסף כדי שיוכלו לבנות שול.
הוא לא אומר בדיוק איך עובדת הכפייה. כפייה לא אומרת לקחת כסף, כפייה אומרת שעושים עליך לחץ.
דובר 2:
נראה לך שכפייה אומרת לקחת כסף?
דובר 1:
כופין, כופין אומר שאם אחד לא רוצה לשלם, כן, קוראים לו לדין תורה, לוקחים אותו, הולכים לבנק שלו, לוקחים קצת כסף, כמה שצריך לענין.
חיוב לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים
אנחנו לא שוכבים על אותו דבר. עוד דבר שעשרה מישראל צריכים להיות להם, הם צריכים להיות להם ספר תורה.
דובר 2:
אה, טוב.
דובר 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
דובר 2:
אה, למה צריך ספר תורה, נביאים וכתובים?
דובר 1:
נביאים צריך להפטרות. כתובים למה צריך?
דובר 2:
לא ברור.
דובר 1:
להפטרות, אבל אין הפטרות מכתובים, רק מנביאים.
דובר 2:
ואצלנו לא נוהגים, ובשול שלי אין נביאים.
דובר 1:
אולי כי אפשר לומר שיוצאים בתורה מודפסת. ראיתי, הוא מביא כאן למטה הרמב״ם מאורח, ר׳ אברהם בלומנברג מביא שכתוב בשולחן ערוך שכופים גם לקנות ש״ס בזמן הזה.
דובר 2:
מה הטעם לש״ס?
דובר 1:
איך אתה מתכוון? משנה ברורה אומר כך. זה לא רק שצריך להיות ספר תורה, אלא כי זה…
ונראה גם שספר התורה הוא לא רק לקריאת התורה, זה גם שיוכלו ללמוד. כי כתובים לא קורים לכאורה בבית כנסת. אבל בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, זה לא מקום שלומדים חומש. אבל זה כן מקום שלומדים בו.
בית המדרש הוא היכן שהיושבים לומדים כל היום יושבים, ובית הכנסת הוא מקום שאנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה, מלבד התפילה. יכול להיות שהם באים ללמוד. אני לא יודע, אבל אני חושב שבוודאי למדו כן קצת בבית הכנסת. אומרים דרשות שם, דברי כיבושין, דברי אגדה.
סיכום – עצם החיוב
אוקיי, אז זו עצם ההלכה שצריך לבנות בית כנסת, זה חיוב גמור, כל אחד, עד כדי כך שאפשר לכפות את הכסף לשלם על כך. לכפות פירושו פשוט, אחד אומר, “אני לא צריך שול, אני יכול להתפלל בבית,” אומרים, “לא אכפת לי, אתה צריך לתת כסף.” כן?
הלכה ב – ארכיטקטורה של בית הכנסת
בניין בגובהה של עיר
דובר 1:
עכשיו הולכים ללמוד היכן צריך לבנות את בית הכנסת, באיזה מקום, ההלכות, הארכיטקטורה של בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? כשבונים בית כנסת, “אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר,” במקום הגבוה של העיר, “שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳.”
החכמה, דעת זקנים מהחכמה זה מעניין, “החכמה רינתה בראש הומיות,” הומיות פירושו ארגז, הרבי אמר שהומיות זה…
דובר 2:
“הומה מדברת”?
דובר 1:
לא, הומה… הוא מביא שהמצודות מתרגם “בראש הומיות” במקום שיש המיה, שאנשים מדברים, שאנשים מתפללים שם. הנקודה היא, צריך… אה, בית המדרש צריך להיות גבוה יותר, כאילו הוא עומד גבוה יותר, ושומעים אותו, שומעים כששואג בעל התפילה, תוקע שופר, כל העיר תשמע, אולי משהו כזה.
שתי הלכות בגובה
אוקיי, אז צריך לבנות, יש כאן שתי הלכות, יש שתי הלכות. קודם כל, המקום שבונים צריך להיות במקום הגבוה ביותר של העיר. מלבד זה, “מגביהין אותו”, מגביהים את הבניין של בית המדרש, “עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל”. שיבלוט, שיהיה בניין גבוה יותר מהבניינים הרגילים מסביב.
כן, מאוד חשוב. הציבור לא נוהג מספיק, לא מקפידים מספיק על ההלכה הזו, מלבד האדמו״ר מבעלזא מירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו “בגובהה של עיר”, והוא עשה אותו גבוה יותר מכל בתי המדרש האחרים. זוכרים שבעלזא מאוד מקפיד על הלכות בית הכנסת.
סמליות – בניין גבוה, בעל תפילה נמוך
זה מעניין, כי בונים במקום הגבוה ביותר, ובמקום הגבוה ביותר עושים עוד בימה שתהיה עוד יותר גבוהה, ובעל התפילה צריך לעמוד ב״ממעמקים”. זה מאוד סמלי את ה״ממעמקים”. זה לא אומר שצריך ללכת עמוק באדמה.
פתח למזרח – קשר למשכן
“ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח”. הדלתות של בית הכנסת, מאיפה יוצאים, יהיו בצד מזרח.
כן, אנחנו לא נוהגים כך. שלנו הם מול מאיפה שנכנסים. שלנו זה “towards” מזרח. אז, שלנו זה “towards” מזרח, האם זה טוב?
דובר 2:
לא, “למזרח” פירושו בצד מזרח.
דובר 1:
שלנו… אולי הפתח יהיה במזרח?
דובר 2:
לא, לא.
דובר 1:
הפירוש הוא שעושים זאת במזרח, עושים את צד הפתח במזרח. כך הוא מביא פסוק על המשכן. המשכן היה לו הפתח בצד מזרח. בצד מזרח היתה הדלת במשכן, מערב היה סגור, קודש הקדשים. ממילא, עושים את השול באופן כמו המקדש, כך אומר הרמב״ם. אבל אנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל, אני לא יודע.
דיון: שולחן ערוך ותוספות – כשמתפללים למזרח
יש, יש גם את זה, בדרך כלל בשולות הישנים נדמה לי יש גם דלת בצד, מאיפה בעל התפילה עם הרב עם כולם יוצאים. יש בדרך כלל היכל גדול, שאחר כך קוראים היכל, המקום שיש את ספר התורה עם הקהל החשוב, ובדרך כלל יש שם גם דלת בדרך החוצה. אולי זו לא הדלת העיקרית.
כן, אבל הוא מביא שהשולחן ערוך, התוספות ואחרים אומרים שההלכה מדברת באופן שהיו מתפללים למערב. כמו בתי המדרש בצד מזרח בארץ ישראל ובעיראק, אני לא יודע איפה, אז מתפללים למערב, אז הדלת היא בצד השני. אנחנו מתפללים למזרח, אז אנחנו חוששים להתפלל לדלת.
דובר 2:
אה, אה, אה.
דובר 1:
כך הוא מביא. אבל הוא מדבר כשמתפללים כלפי ירושלים, לא משנה איזה כיוון הבניין, בית המדרש הוא ממילא לירושלים.
הוא אומר שצריך רק לשים לב שיעשו את הדלת בצד השני מהארון הקודש. הארון לא יהיה כמו שהרמב״ם אומר שזה תמיד במזרח.
למעשה הרמב״ם אומר כן, עושים תמיד במזרח את הדלת. הוא יכול לחשוב, מה היה במזרח ליהודים למשל בתקופת הגאונים שגרו בעיראק? מה היה המזרח שלהם? מזרח זה אכן הצד המזרחי של העולם. לכאורה לאן התפללו? לאן התפללו כשעושים הלכה כזו? כתוב שיפתחו למזרח. הם צריכים לטעון שהם אכן התפללו למערב.
כמו שכתוב במסכת מגילה, בבבל זה אכן מערב לארץ ישראל, זה יותר מזרח מארץ ישראל, מתפללים למערב. “מערבא אמרי” אומרים בבבל, בבבל אומרים “מערבא אמרי” על ארץ ישראל. כן, אמת, זה יותר מזרח, זה עיראק, זה יותר מזרח. הרמב״ם לא גר יותר מזרח, הרמב״ם גר במצרים, זה יותר מערב מארץ ישראל.
קושיה: למה הרמב״ם מביא את הפסוקים?
מה כל הפסוקים האלה? זה לא שלומדים את זה מהפסוקים. זו הלכה למשה מסיני, אלו הלכות דאורייתא. זו הלכה למשה מסיני. אומרים שכך היתה הדלת במשכן. המילה היא שרוצים לעשות את בית המקדש בדומה למשכן. כמו שהמשכן היה לו הדלת במזרח, עושים זאת במזרח.
מה כתוב אחר כך “קדמה מזרח”? מה כתוב משהו על הדלת? “משה ואהרן”. אני לא יודע למה הוא מביא את הפסוק, אני לא מבין. זה הפשט שהוא מביא את הפסוק.
דובר 2:
כן, אבל למה? מה רואים מהפסוק הזה?
דובר 1:
אין לי מושג, משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. “משה ואהרן ובניו”? אין לי מושג, משהו תמוה לי. קדמה, זה נכון שהמזרח הוא המקום החשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אבל אני לא צריך את הפסוק, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק, משהו תמוה לי.
סיכום – מציאות והלכה
הציבור לא נוהג לפי ההלכות, אני לא יודע למה.
דובר 2:
לא, המזרח לא כתוב בשולחן ערוך שלא נוהגים, אבל הדלת תהיה גבוהה, יהיה הכי גבוה.
דובר 1:
תמיד זה העיקר. יהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי׳ם החסידיים, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים, באים אכן בניינים גדולים. כן, זה עולה לבניינים גדולים.
הלכות בית הכנסת – המשך: ההיכל, התיבה, הבימה, סדר הישיבה, וכבוד בית הכנסת
הפסוק על “קדמת מזרח” – קושיה קשה
דובר 1: אני לא מבין. האם הקדושות מביאות את הפסוק? כן, אבל למה… מה רואים מהפסוק הזה? אין לי מושג. משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. “משה אהרן ובניו”? אין לי מושג מה הפשט.
קודם כל, רואים שקדמת מזרח הוא מקום חשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אני לא צריך את הפסוק הזה, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות. אני לא יודע למה. בוודאי… לא, המזרח לא כתוב שהציבור לא נוהג. אבל שיהיה גבוה יותר, יהיה הכי גבוה. תמיד זה היה העיקר.
היהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי׳ם, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים באים אכן בניינים גדולים. כן, זה הולך לערים ישנות, יש למצוא. יהודים השתדלו כשהם יכלו לכך. אבל מה הוא רוצה מהקדמת? זה אני באמת לא יודע. אוקיי.
ההיכל – מבנה שמסמל את בית המקדש
דובר 1: טוב מאוד. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. ואחר כך, עוד דבר חשוב שצריך להדגיש הוא היכל. מבינים שהיכל זה מה שקוראים לארון הקודש, נכון? “מניחין בו ספר תורה”. משמע שההיכל הוא לא התיבה. אתה רואה כאן תיבה שהארון הקודש בתוכה, וההיכל הוא משהו כזה בניין, כזה מרכז לחזית של בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
בהיכל שומרים, כמו בריח, אה, כאן הוא לא אומר למערב או למזרח. “בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר”, כלומר, לא משנה איזה כיוון זה ירושלים, “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. ההיכל הוא כמו המרכז של בית המדרש. ההיכל עצמו צריך כמו להזכיר את בית המקדש, על כן קוראים לו היכל, זה כמו רמה נוספת של “ממקומו הוא יפן”. היכל הוא מקום שמניחים את הארון הקודש ואת ספר התורה, הוא אומר.
דובר 2: אז יש ציור של היכל, כמו חופה מעל ה…
דובר 1: לא, זה לא הפשט של המילה היכל. היכל הוא סוג של מבנה, סוג של בניין. יפה, כנראה יפה, מה אני יודע? כן. ועושים… היכל, נו.
דיון: למה צריך לעמוד פנים אל מול ההיכל?
דובר 2: למה צריך להיות פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
דובר 1: זה יפה.
דובר 2: לא, יכול להיות שזה הטעם.
דובר 1: לא, אני חושב כן על משהו, יש לזה קשר להלכה האחרת שיעמדו מול מקום המקדש. ההיכל צריך גם משהו לסמל את מקום המקדש, איכשהו. אז מה אתה יודע לאיזה כיוון ללכת? אתה נותן שם היכל, ואתה שם אותו במזרח, וצריך לעמוד מולו.
הוא מביא שאכן היה מקובל לשים בית קטן כזה אצלהם, והם יצאו, עד אפילו המדרגות לעלות להיכל. זה בעצם מצב של ארון קודש. אוקיי. ו… אוקיי.
הבימה – באמצע או לא באמצע?
דובר 1: אחר כך, עוד דבר. הבימה באמצע, אתה יודע? מעניין למה הרמב״ם פסק את זה כהלכה. זה מעניין. מה זה הלכה? כהלכה זה… זה סוג של הלכה. הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן. הוא אומר שזו הלכה.
אני שואל אותך, כי אתה זוכר, על השיעור הזה שאנחנו לומדים עכשיו הייתה פוליטיקה עצומה. כי ברמב״ם ובגרסאות אחרות כתוב “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”. כאן בכלל לא כתוב באמצע. הוא מביא שיש בכתב יד שיש לנו מספר המאור, שהרמב״ם עצמו חתם שזה כתב יד אותנטי, היה כתוב באמצע, ומחקו את זה, וכתבו “ובאמצע”, שאין חיוב שיהיה באמצע. אבל פשוט שהם יהיו באמצע. למעשה הם כבר ראו שזה דבר מעשי. כן. לא, למעשה, שיוכלו לשמוע.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. שמים את הבימה באמצע, או שמים אותה במקום גבוה, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, או מי שעומד שם הבעל קורא, או החכם שאומר דברי כיבושין בתענית, או בזמנים שצריך לומר דברי כיבושין בבית המדרש, כדי שישמעו כולם. לכן הבימה במרכז, כדי שכל אחד יוכל לשמוע. לא, לכן היא גבוהה. או אם היא עומדת באמצע, לכן היא באמצע. או לא, לכן היא גבוהה, שכולם יוכלו לשמוע.
דיון: למה שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה?
דובר 2: למה, כשאדם גבוה שומעים יותר טוב?
דובר 1: בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה. הקול עולה. הוא עולה, והוא לא פוגע באנשים הקול. בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה.
התיבה – חפץ נייד
דובר 1: והוא אומר, “וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה”, התיבה היא לא הארון, אלא העמוד שמניחים עליו את ספר התורה, “מניחים אותו באמצע, כאן כתוב “באמצע”. “באמצע” לא אומר באמצע בית הכנסת, זה אומר באמצע בין… באמצע ההיכל, באמצע ההיכל. אני לא מבין בדיוק. “לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל”. זה לא בהיכל, הוא כבר אומר, אני לא מבין, זה בהיכל או לא?
נראה שהתיבה הייתה דבר שמזיזים, ומניחים אותו באמצע ההיכל כשמתפללים, ומביאים אותו לפני הבימה כשלא מתפללים, ואולי מניחים עליו את ספר התורה. זה עמוד לספר התורה, שספר התורה מונח עליו.
דובר 2: אני שומע. נו טוב. כך זה נשמע. כן, רואים, הוא אומר שהוא מביא בהלכות לולב כי הניחו את התיבה באמצע כדי להקיף. אז התיבה הייתה חפץ נייד כזה.
דובר 1: הפשט הוא, התיבה היא ארגז שבו נושאים את התורה, לא שהתורה יוצאת מהתיבה. התיבה הייתה הארון, נכון? היה ארון. היו לו אפילו שני בדי הארון. הוא ישב במקום אחד, אבל הרעיון שלו הוא… אוקיי.
ו“אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה”. כלומר, יכלו להוציא את התורה ממנו. אתה רואה, פניו כלפי העם, כדי שיוכלו לראות את התורה כשצריך לפתוח אותו. כן? נכון? אז זה הריהוט של בית המדרש. יש עוד קצת ריהוט שנשכח.
סדר הישיבה – איך יושבים בבית המדרש
דובר 1: עכשיו, איך יושבים? כאן יש את סדר הישיבה. מה הסדר? הרמב״ם בתפילין אומר שכשמתחילים לשבת, הישיבה היא לפי החכמים בהלכה. איך יושבים בבית המדרש?
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל”. כלומר, הזקנים פירושו הרב, המזרח. “וכל העם יושבים שורה לפני שורה”. המזרח יושב… מול הקהל. כן, מול הקהל. וכל הקהל יושב שורות שורות. “ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה”. כן, כל שורה רואה את העורף של השנייה, כמו שרואים בבתי כנסת הרגילים היום. “עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה”.
דיון: מה פירוש “כלפי”?
דובר 2: מה זה “כלפי”?
דובר 1: הוא מתכוון מול כנראה. הוא מתכוון שהקהל מסתכל אל הקודש, והזקנים, והתיבה.
דובר 2: מה זה הקודש? קודש פירושו ספר התורה?
דובר 1: אני לא יודע, הארון? העניין הוא, הקהל רואה את הזקנים, נכון? בשעת התפילה. אז אלו שלוש הקדושות שאפשר לראות: אפשר לראות את פני התיבה, הזקנים, או הקודש. כן. ארון הקודש זה. אני לא יודע אם המנוחה אומר משהו שם. הוא לא אומר. אוקיי. בוא נלמד. אה, אני לא יודע.
לא, הוא לא אומר. הוא אומר כן שיש עניין, שדווקא צריך שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה, כדי “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה”. יש עניין שהם חייבים לשבת ושיוכלו לראות את פניהם. אוקיי.
איפה עומד שליח הציבור?
דובר 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? כן, כששליח הציבור עומד, אה, הקהל יושב, אבל כשהוא קם, ואיפה הוא עומד? עומד בארץ לפני התיבה. הוא יושב על הארץ, הוא לא יושב על הבימה, הוא עומד על הארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש, כדי שיפנה לאותו כיוון. הוא לא פונה כמו המודרניים, האפיקורסים, אני יודע מי, הרפורמים, שאצלם החזן עומד ומסתכל אל הקהל. לא, החזן מסתכל אל הקודש כמו כל הקהל. הזקנים הם היחידים שמסתכלים אל הקהל. כן.
אז עד כאן סדר ה… ארכיטקטורה. מי שרוצה לעשות בית מדרש, שיסתכל כאן ברמב״ם לראות איך הוא צריך לעשות את זה. אנחנו עושים בערך כך, זה לא שאנחנו עושים אחרת.
הלכות כבוד בית הכנסת
דובר 1: עכשיו בוא נלמד הלכות כבוד בית הכנסת, איך צריך להתנהג בבית המדרש. בית הכנסת, שזה בית המדרש שהרמב״ם כבר הזכיר קודם, המקום שבו לומדים, שגם שם מצווה ללכת להתפלל. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. צריך לנקות ולטאטא אותם. “מרביצין” פירושו כנראה שמניחים מים או משהו שלא יהיה אבק, שוטפים אותם. אוקיי.
מנהגי ספרד ומערב – נרות, מחצלאות וכיסאות
דובר 1: והוא אומר כך, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בספרד פירושו ספרד. מכבדין אותן ומרביצין אותן קשור להלכה שראינו קודם שהולכים שם עם נעליים. הולכים שם עם נעליים, צריך לשטוף מזמן לזמן. כן, אומרים שהולכים עם נעליים. אבל אם מישהו רוצה ללכת יחף, לא נותנים לו. אה, רש״י.
בקיצור, בספרד ובמערב פירושו במרוקו, שזה מערב לארץ ישראל. גם בשנער ובבל ובארץ הצבי, זה ארץ ישראל. בקיצור, מה שאנחנו קוראים ארצות ספרד, שבעצם יש כאן לפחותארבעה סוגים שלהם. אז המנהג שם הוא להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מדליקים נרות כאלה. וגם “הצעת מחצלאות”, כלומר שהם מניחים כאלה, מה זה מחצלת?
דובר 2: שטיח כזה, כזה…
דובר 1: שטיח כזה, שיכולים לשבת עליו על הארץ.
דובר 2: כיסא זה ספסל, לא?
דובר 1: בקיצור, יושבים על הארץ. “וארץ אדום”, זה מקום אחר, מה זה ארץ אדום? “יושבים שם על הכסאות”, הם יושבים על ספסלים בבתי המדרש. אז האבוקות חל על כולם, לכולם יש את המנהג להדליק נרות, והוא עושה כאן חילוק בין המחצלאות והכיסאות.
דיון: האם זו באמת הלכה?
דובר 2: אה טוב. זו ממש הלכה, היום יש הלכה כזו? היום גם, אני לא ראיתי שום בית מדרש שיושבים על מחצלאות.
דובר 1: אצל ספרדים?
דובר 2: לא, יושבים גם על ספסלים.
דובר 1: יושבים על ספסלים. העיקר היחיד הוא שבבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים, ובבתי מדרש אשכנזיים המנהג לשים ספסלים קשים. אבל זה אני לא יודע מה זה קשור לרמב״ם, זה סתם…
דובר 2: בקיצור, זה שוב חוויה רעה. הלאה.
דובר 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דובר 2: לא, הם מאוד יפים, יש להם ספות כאלה.
דובר 1: כן, יש להם ספות אדומות כאלה, כן.
מחצלאות וכיסאות – שניהם כבוד
דובר 1: טוב, עכשיו ככה, איך מתנהגים שם? “בתי כנסיות ובתי מדרשות”. נראה שזה חלק מהכבוד. זה חלק מהכבוד שיהיו ספסלים או מחצלאות, מה שזה לא יהיה, שיהיה מסודר יפה שיוכלו לשבת בצורה נורמלית ולהתפלל.
דובר 2: כן, אתה רואה, זה קשור לכבוד. זה כבוד שיש נרות, ו…
דובר 1: “ואין נוהגין בהן קלות ראש”, מה זה קלות ראש? שום שחוק והיתול, כלומר שלא עושים בדיחות, לא עושים ליצנות.
דובר 2: אני מתכוון אולי, אני לא רוצה לקטוע, מחצלאות וכיסאות שניהם שזה אריסטוקרטי. כלומר, אפשר לשים על הרצפה משהו, אבל שמו שטיחים יפים. כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו, זה אומר שכל אחד מקבל ספסל, כמו שאתה אומר אצל בתי מדרש ספרדיים. אתה רואה שזה מבנה אחד, שהכל המשך של מכבדין אותן, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: כיסאות זה סתם דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, יש ספסל, אני יודע, מתרווחים.
קלות ראש בבית הכנסת
דובר 1: אוקיי, בקיצור, “ואין נוהגין בהן קלות ראש”. בבתי המדרש לא מתנהגים בקלות ראש.
כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו. זה אומר שכל אחד מקבל ספסל. הוא אומר שזה המשך מבתי המדרש. הוא אומר, הנה יש לך את המבנה שלו, שהכל המשך כשמכבדים את המקום, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד. כיסאות זה דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, אלא על ספסל, אני יודע, מתרווחים. אוקיי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש
אין נוהגין בהן קלות ראש. לא מתנהגים בקלות ראש, בקלילות דעת. זה אומר שלא מדברים דברים לא רציניים, לא עושים בדיחות בבית המדרש. זה אומר שחוק, משחק, בטח בטלה, ליצנות, בטח בטלה. זה אומר שלא עומדים שם כבדחן, לא ליצנות. לא מנסים דברים קלילים. ולא רק את זה, לא אוכלים שם ולא שותים שם.
אם מישהו רוצה לומר שצריך לעשות דברים של קלות ראש כי הוא חושב שזה מאוד מקרב את הדור הצעיר, אל תעשה את זה בבית המדרש, תעשה את זה באולם. בבית המדרש לא עושים קלות ראש. כתוב שבבית המדרש לא עושים קלות ראש. בכלל קלות ראש זה שיחה אחרת. אבל אתה רוצה לשאול אם מותר לעשות קלות ראש בכלל, זו חקירה אחרת. חלק מהחיים עם קלות ראש, לא כאן המקום.
ואין נאותין בהן
אבל גם, לא אוכלים ולא שותים, ואין נאותין בהן. מה פירוש נאותין? לא יודע. לא נהנים מזה. כלומר, מה? לא ישנים שם כי אתה רוצה לישון? זה לא אומר לישון. ליהנות מזה כי קריר, כי מאוורר, פירושו משהו. זה נעשה לשימוש. סוג של גברי תאש. נאותין פירושו משהו? לא יודעים מה זה אומר. מצוות לאו ליהנות ניתנו. מה פירוש ליהנות? משהו זה אומר.
לא, הוא אומר, נאותין פירושו מתקשטין, משתמשין להנאתן. כך כתוב בפירוש המשניות ברכות על המשנה של אין נאותין בהן. לא כתוב בברכות את זה. איפה זה כתוב? במגילה?
אין לשון כזו. לא ברור מה זה אומר. ברכות חסר. לא, לא כתוב. אף אחד לא יודע. זה דבר מופלא מה זה אומר. אוקיי? אם לא יודעים, לא יודעים. צריך לבדוק ב… לא, אני לא רוצה לבדוק כי אני צריך לסיים את פירוש המשניות. לא, אני לא רוצה. צריך לומר שהרמב״ם אומר “משתמשין להנאתן”, לא נהנים מזה. אבל מה זה אומר מה זה אומר? הלכה היא הלכה. זה אומר ששבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת, אל תיכנס לשם.
ואין מתהלכין בו
לא, זה באמת מהלך בן. זה באמת מהלך בן. “ואין מתהלכין בו”, לא מטיילים שם. זה אומר שלא נכנסים לשם. ועוד, כאן כתוב הפירוש, “ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה”. אם אתה רוצה לגרד את הגב, לא תעשה את זה ליד הספר תורה. “ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה”, חמה, חמה להסתתר בו. לא נכנסים לשם להתקרר או להתייבש.
בדיעבד — אכילה בבית המדרש
אבל אם יש תלמידי חכמים, והוא באמת לא… בדיעבד, הוא נתן שיעור, והוא עדיין לא יכול לצאת לחדר האוכל, זה ייקח יותר מדי זמן, הוא לא יוכל ללמוד. הוא הולך אחר כך לבית המדרש, הוא צריך עוד לאכול משהו. בדיעבד הוא יכול לאכול שם. כמו כאן, בבית המדרש, ליד השולחן, בבתי מדרש קטנים, אבל בדיעבד, הוא צריך להמשיך ללמוד, מה הוא יעשה?
זה מעניין, ומי ש… כן. מי ש… בוא… אותו אחד שיושב מול הקלף עליו, הוא זה שמותר. אם הוא הולך באמת לבית המדרש, כמו שהוא לומד שם, זה מקום…
ואין מחשבין בו חשבונות
“ואין מחשבין בו חשבונות”. עוד דבר שלא עושים בבית המדרש, לא מחשבים שם חשבונות, חשבונות של המקום. כן, לא מחשבים שם חשבונות.
“אלא אם כן היו של מצוה”. עושים צדקה, פדיון שבויים, שאלו דברים שנראה שעושים בבית המדרש, עושים אספות. כן, שאני יכול כן לעשות את החשבונות שלהם. חשבונות פירושו שיושבים, ויש מה לחשב, ועושים הכל. חשבונאות, כן. כן, בית הכנסת הוא המרכז של החסד, רואים כן כאן. זו מצווה.
ואין מספידין בו אלא הספד של רבים
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים”. יחיד מת, לא עושים שם את ההספד, אלא אם זה נפטר גדול הדור. “כגון שמספידין גדולי החכמים בכל עיר ועיר”.
“הספד של רבים”, זו גמרא. הספד לא עושים בבית הכנסת, אלא אם זה הספד של רבים. והרמב״ם נתן דוגמה מעניינת, לא שמת הגדול, אלא אם מת סתם אדם, אבל יש בהספד שכן, או אח של הגדול, ובא כל הקהל לכבוד החכם, שגדולי החכמים או חכמי העיר שנמצאים בהספד. ממילא כבר כל העם מתאספין מפני הגדול, אבל כל הקהל בא, ומכיוון שכל הקהל בא, זה כבוד הציבור, אז זה כך.
בגמרא כתוב דוגמה של הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, שמישהו מספיד את חותנו בבית הכנסת. כלומר, אם מישהו שאינו, השאלה היא לא הנושא אינו הנפטר, הנושא הוא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספד, בא כל הקהל, כי הם רואים שהוא מספיד, אז ממילא מותר.
אז אני חושב שהמילה היא, כמו שלא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים, שני חסידים רוצים לדבר על העסק שלהם, הם לא יכולים ללכת לעשות זאת בבית הכנסת, אבל מותר כן לעשות מצוות של הרבים. אותו דבר, מישהו מת, והילדים רוצים להתאסף להספיד, כן, הילדים עם השכנים, הם לא יכולים ללכת להשתמש בבית הכנסת. אבל אם זה עניין ציבור וכל העיר הולכת לבוא, זה נעשה חלק מה… כי רואים שבית המדרש הוא גם המרכז. אין שום סיבה למה צריך לבוא דווקא לשם שמתפללים לעשות את ההספד, או שם שמתפללים לעשות את החשבונות של מצווה, אבל כל דבר שקשור לציבור אפשר כן לעשות בבית הכנסת. יחיד לא יכול להשתמש בזה לאינטרסים שלו.
אז כשאין הספד של רבים, הפשט הוא שהילדים רוצים להיפרד מהנפטר שלהם, והדירה קטנה מדי, משהו כזה, אבל אני לא בטוח.
דיון: מה הופך הספד ל״הספד של רבים”?
אם הוא בית כנסת, אם הוא… כן, הוא מתכוון שעשו בפרנסה שהוא צריך להיות מספיק אדם חשוב שיכניסו אותו לבית המדרש. אבל זה אומר, כתוב כן בגמרא סתם, רואים כן, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית המדרש, בבית הכנסת, הוא אמר, או בשבילי או בשביל הנפטר. העניין הוא על אוסף קהל רב. העניין הוא לא ה, כמו שאתה אומר, העניין הוא שזה כבוד הציבור, שכל הציבור בא להספד. זה לא קשור שזה צדיק גדול שמת, אלא שלושה חסידים, כנראה אי אפשר לעשות הספד בבית הכנסת, אבל אם הם הולכים עוד לבוא, זה חלק אחר. שהם באים זו לא שאלה עליהם.
אוקיי, אם הוא בית כנסת, אם הוא בית מדרש, זה פסוק חדש.
לא יעשנו קפנדריא — קיצור דרך דרך בית הכנסת
תרגום לעברית
אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. עוד דבר שלא עושים, כי אין זה כבוד. בית כנסת שיש לו שני פתחים, ואפשר להשתמש בו כדי לעשות קיצור דרך, אסור. “לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך”. ומוסיפים שלוש מילים, “לא עשנו קפנדריא”. אבל אף אחד לא יודע מה זה קפנדריא. נראה מלשון רש״י שזו מילה, קפנדריא זה “קיצור דרך”. באידיש אפשר לומר “שארטקאט”, וזה אומר שכולם מבינים.
היתר להיכנס לבית הכנסת לצורך מעשי
מה הדין אם צריך ללכת? אבל כאן רואים, רק כדי לעשות “קיצור דרך” אסור. לכאורה לא עוזר ההיתר שהולכים ללמוד, כי אתה משתמש בבית הכנסת לטובתך, היית יכול לקצר את הדרך. אבל מה הדין אם צריך ללכת לבית הכנסת? לא שהוא צריך לעשות “קיצור דרך”, הוא צריך משהו משם. הוא צריך להיכנס לבית הכנסת, אה, תינוקות של בית רבן היו לומדים בבית הכנסת, הוא צריך למצוא את בנו. או שהוא יודע שחברו לומד שם, והוא צריך לאסוף אותו מבית המדרש, והוא צריך לקרוא לו. אז מה הוא עושה? יש לו עצה, שייכנס וילמד קצת, “יכנס ויקרא מעט”. שיקרא קצת. “יקרא” פירושו שיאמר קצת חומש, או תהלים, משהו מקרא. או “יאמר דבר שמועה”, שמועה פירושה הלכה ששמע, או מה ששמע בשם אדם. “ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד”, כדי שלא ייכנס לבית המדרש רק בשביל איזה דבר מעשי שהוא הולך לעשות שם.
מה אם הוא לא יכול ללמוד? יש עצה, הוא לא יכול אפילו פסוק אחד מהחומש. יש עצה, הרי יש תינוקות שם. “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו”, שיאמר לו את הפסוק שהתינוק לומד שם. כל כך מעניין. אז לפי הרמ״א אי אפשר לומר פסוק מסיבות אחרות, רק בשביל… כדי לעבור דרך, בשביל סיבות אחרות כאלה. זה היה גם שם בקידוש, כששואלים ילד את פסוקך. אהא. כאן משתמשים בזה כי זה דבר מעשי, זו מצוה. כדי שיוכל להיכנס לבית המדרש, אמר שיעשה את זה, זה רק סימן, הוא לא עושה מעשה על פי זה.
ישיבה בבית המדרש היא מצוה
או יש עצה אחרת, מעניין. אפילו אם הוא לא יכול ללמוד, כלומר אם הוא לא יכול, עצה אחת היא שיאמר שהתינוק יאמר לו, או שפשוט ישב, “ישב מעט בבית המדרש”. יש מצוה לשבת בבית המדרש, “אשרי יושבי ביתך”. לא כתוב “אשרי הלומדי בביתך” או “אשרי המתפללי בביתך”, “אשרי יושבי”, לשבת בבית המדרש זה חלק מהמצוה. זה הכבוד, הוא לא נכנס ורץ החוצה, אלא הוא יושב קצת. יותר כבוד זה שהוא מתפלל, אבל לפחות זה. אבל הרמב״ם אומר במפורש לא, הרמב״ם אומר במפורש “מקיים מצוה”. זה חלק מהמצוה לשבת, והוא מביא פסוק על זה. מקיים מצוה. אין כבוד שאינו מצוה.
ההלכה שאתה מדבר עליה היא הלכה אחרת, זה לא כבוד שנכנס לבית הכנסת בלי כלום. אבל אתה הולך כאן למצוה, אפילו המצוה היא דרך גברא, אבל הישיבה, הוא מביא, הרמב״ם אמר לפני כן צריך לשבת אחר כך. ישיבה פירושה הוא יושב בכובד ראש, הוא מהרהר ב״וזה קרבן פסח”. יש ענין לשבת בבית הכנסת, זה דבר יפה. ישיבה היא ענין גדול.
יציאה מפתח אחר אחרי התפילה
אומר הרמב״ם הלאה, “מי שנכנס לקרות”. אה, אם הוא רואה שיש כאן היתר לצאת לעשות קיצור דרך. פתח שיש לבית המדרש שיש לו שני פתחים בשתי פינות, ואדם בא לבית המדרש, הוא לא בא כדי להגיע, הוא בא להתפלל, מותר לו לצאת מהפתח האחר, אפילו למעשה עשה מבית המדרש קיצור דרך. לא, כי הוא בא להתפלל, לא ש… כי יש לך את הדין איסור קיצור דרך, יש לך את האיסור להשתמש בבית המדרש לא למה שהוא. זה מקום תפילה ותורה.
מותר ליכנס במקלו ובתרמילו — כניסה עם חפצים יומיומיים
נכון. אה, כמו שנוהגים היום, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, ומותר להיכנס לבית הכנסת עם כל החפצים שלו, עם המקל שלו, עם התיק שלו, עם המטה שלו, עם החפצים היומיומיים שלו, עם הברזל שלו. נכון. לא אסרו עד כדי כך, זה לא כמו בבית המקדש שלא היה מותר, או… אבל מותר להיכנס כך לבית המדרש.
לרוק — ירידה בבית המדרש
ושוב, לרוק, אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש. נכון. הגמרא אומרת שכי בבית אנשים מקפידים על זה גם לא, ואם מקפידים מקפידים יותר במקום כזה, אז באמת גם היום עדיין זה סדר העולם.
אוקיי. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו. זו גם עצה טובה. וכמובן לזרוק את הטישו.
בתי כנסיות שחרבו — קדושתן לעולם עומדת
אומר ה… עכשיו נלמד הלכה חשובה לגבי מה זה בית כנסת שלא מתפללים בו יותר, הוא נחרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר. הוא ריק. הוא נעשה חורבה, אז קדושתן לעולם עומדת. הוא בכלל לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך עדיין להתנהג בכבוד, שנאמר “והשמותי את מקדשיכם”. אמרו דרשה, ש״והשמותי את מקדשיכם” פירושו, אני אחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב “מקדש”, רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן קדושתן עומדת. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אומרים זאת פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר “כלפי פני הקודש”.
קדושת בית הכנסת שחרב, דיני סתירה ובנין, ומעלין בקודש
הלכה: קדושת בית הכנסת שחרב
זה הפירוש חרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר, הוא ריק, עושים ממנו חורבה. אז קדושתן עליהן עומדת, הוא לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך להמשיך לכבד, שנאמר “והשמותי את מקדשיכם”. אמרו דרשה, סתם “והשמותי את מקדשיכם” זה להחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב מקדש. רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אז כאן אמר לנו הרמב״ם עכשיו פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר “כלפי פני הקודש”, וכאן. כי הוא לא אמר לנו את ההלכה שאחרי שהוא נחרב הוא קדוש. הוא אמר לנו צריך לכבד, שלא ינהג קלות ראש. הוא לא אמר לנו שצריך לעשות דבר הלכתי, שצריך להמשיך לתת… אה, כמו שהוא אומר הלאה. אין שום דבר אחר. הוא לא אומר שהוא קדוש, שצריך לבוא לפעול את הישועות. הוא קדוש שצריך לא לנהוג בקלות ראש.
דין כיבוד וריפוץ בבית הכנסת שחרב
והלאה, מה עושים? כותב הוא, בתי כנסיות… כמו שמתנהגים כשמתפללים שם, מתנהגים כשלא מתפללים, חוץ מכיבוד וריפוץ. דבר אחד שונה, לא עושים כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. למה? להיפך, צריך להיות חשבון הפוך, שדווקא כן לתת שיבוא. אה, אולי במעשיהם, זה ההמשך לכאורה. כן, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. משאירים את זה, לא שומרים על זה יפה, כדי שלא יהפוך למוזיאון, וכדי שיראו אותן ויצטערו. שיראו את בית המדרש המסכן שנהרס, העולם יראה, יצטער להם, וירצו לבנות את בית המדרש. זה רחמנות. לא שיעשו ממנו איזה מוזיאון, ונרצה להחזיר אותו. אבל ילכו לראות, הולכים לראות, עושים את זה קצת יותר עצוב, לא שומרים על זה יפה כמו שיכול להיות, כדי שהעולם יראה, איפה, נחרב נבך.
פשט: איזה בית כנסת מתכוונים
לכאורה פשוט, מדברים כאן על עיר שהיו עשרה מתפללים, ועכשיו העולם נחלש, באים אדם אחר אדם, וזה נחרב. אם יש שלושים בתי מדרשים, ודווקא בית המדרש הזה התרוקן, בית מדרש אחר תפס את העולם… לא, לא, לא, לא. בית כנסת שלא באים אליו. אדם עובר ורואה בית כנסת ריק נבך, הוא שבור, צומח דשא. אומר הוא, איזה צער בית הכנסת. הוא הולך מיד לעשות ערעור ולשלם על זה. זה הפירוש. זה לא הפירוש, לא כתוב שום דבר על חדש. יש עכשיו בית מדרש חדש. בית המדרש הישן נעשה קטן מדי.
לא, לא, לא. יש דבר כזה, יש דבר כזה. אם יש צורך גדול בעיר שלכל האנשים אין מקום באחרים, זה מקום קדוש, הבניין הוא פשוט היכל בפני עצמו. זה כל העניין. ונלך מיד לראות, אסור לעשות סתם כך מבית כנסת. יש רק כאן דין חדש שצריך להשאיר את זה שייראה כמו חורבה כדי שירצו לבנות מחדש, כדי שירחמו עליו. כי האדם לא מרגיש רע שזה בית כנסת. אם יש הרבה חדשים יפים, יש מצוה לבנות מחדש כל חורבה? אני לא יודע. החורבות שלך אינן בית כנסת.
יסוד: הבניין קדוש
הוא אומר רק שישאירו לעמוד. ואיפה כתובה ההלכה שבית מדרש שהיה פעם בית מדרש היום אינו בית מדרש קדוש? בוודאי זה מקום קדוש. נלך עכשיו ללמוד אם מותר למכור אותו, אם אסור. הוא קדוש לעולם, הפשטות. חוץ אם יש תנאי. נלך עכשיו ללמוד את ההלכה הבאה בפרק.
ננסה ללמוד הלאה לראות שבית כנסת, הבניין קדוש. לא כמו שאתה אומר, מסתכלים על זה, זה פרקטי, לא פרקטי. הבניין הוא בניין קדוש. זה כל העניין. זה בית כנסת. כל ההלכות בנויות על זה.
הלכה: אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
עכשיו נלמד הלכה מעשית, הלכה מעשית מאוד. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, או במקום אחר. לא הורסים בית כנסת כדי לומר שהולכים להשתמש בלבנים, אני לא יודע מה, הולכים להשתמש לעשות שני. אלא מה אז? בונים אחרת. מה עושים? מה בונים חדש? בונים אחרת, בונים את החדש, ואחר כך סותרין זו, אחר כך אפשר להרוס את זה. בוודאי אפשר להרוס את זה. אה, אתה רואה שאפשר להרוס. אבל למה לא עושים את זה? שמא יארע אונס להם, קורה לפעמים שאדם מתכונן… קודם הורסים, אחר כך נזכרים, אה, אין כסף לבנות את החדש. אז בינתיים נשארים בלי בית כנסת.
אבל אתה רואה, אחרי שבנו חדש, סתם כך הורסים את זה. לא צריך להשאיר את האחר להיות סתם… אה, הוא יוכל להשתמש בזה. יש לו על זה מהלך. נלך לראות את זה. זה לא כל כך פשוט. הוא ישתמש בזה. כן.
רמ״א: חריג כשזה מסוכן
ובאמת רמ״א מביא הוא כאן, הוא אומר הרמב״ם, אה, אה, אה, בוא להלכה. על זה שאומרים שאסור קודם לעשות לפני שעושים חדש, זה לחרוב יסודותיו. כלומר, זה לא, עדיין אפשר להתפלל בו, כך אני מבין שזה אומר. עדיין אפשר להתפלל בו, ממילא צריך עדיין להתפלל עד שאין חדש. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, הוא כבר מחזיק, זה כבר מסוכן, שצריך, לא אפשר להתפלל כאן בעצם, צריך, אז אז מותר כן, לא רק מותר, חייבים. סותרין אותו מיד, הורסים אותו מיד, סותרין אותו לא, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, עובדים מהר, בונים ביום ובלילה, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. אז צריך מאוד למהר, וצריך להיות עם הלהט הישן, ועושים את זה מהר עד, אה, איך קוראים לזה, עד שיהיה, אה, שיהיה כל הזמן בית מדרש, כמה שיותר מהר בית מדרש.
הלכה: מעלין בקודש – בית הכנסת ובית המדרש
כן. הלאה, עכשיו מדברים על ההלכה של לעשות בית כנסת לבית מדרש או להיפך. אומר הרמב״ם, אמור, אמור. עכשיו יש שאלה חדשה, אם מותר להחליף דברים. יש בית כנסת, ונלך לראות כל מיני חפצי קדושה שעושים לבית הכנסת, לציבור, אם מותר להחליף אותם למשהו אחר, או קדושה גדולה יותר וקדושה קטנה יותר. כן, את זה נראה כבר.
אז אומר הרמב״ם שמותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. בית כנסת, מתפללים שם, מותר לעשות מזה ישיבה שלומדים בה. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, אסור לעשות מבית מדרש בית כנסת. למה? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, כמו שלמדנו קודם. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, לא עושים מדבר קדושה קטנה יותר, רק עושים קדושה גדולה יותר. אותו דבר, ההלכה היא לא רק על בית הכנסת עצמו, זה על המקום שיש לו קדושה. אסור לעשות מישיבה לסתם בית כנסת שמתפללים בו.
הלכה: מכירת בית הכנסת וקניית קדושה גבוהה יותר
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אם מכרו את בית הכנסת, כן? אה, רואים שאפשר למכור, מיד נראה איך אפשר למכור, אבל אפשר למכור בית כנסת. אבל הכסף, גם זה כסף קדוש, זה, אה, כסף שהיהודים נתנו לבית הכנסת. מותר לקנות בזה תיבה. תיבה זה המקום שמניחים… ארון הקודש. כן, תיבה למדנו. פרוכת או ארון קודש. קצת ארון קודש מצב, אתה יודע.
מוכרי תיבה, מכרו תיבה, מותר לקנות מטפחות או תיק של ספר תורה. אלו שלוש הרמות. מותר לקנות בזה. הרמ״א אומר לא היכל. היכל אומר הוא, זה חלק מבית הכנסת. אבל מותר לקנות בזה את המטפחות, המעיל, או תיק, כזה ישן לספר תורה.
אם מכרו מטפחת או תיק, מותר לקנות חומשים. חומשים קדושים יותר. חומש, מותר לקנות תורה. התורה היא הדבר הכי קדוש. אבל להיפך אסור. תורה, אם מכרו תורה, אסור לקנות בזה אלא תורה אחרת, כי “אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה”. גבוה מספר תורה אין שום קדושה, בית המקדש תאמר, אתה יודע, אבל אנחנו מדברים כאן על בית כנסת.
דין מותרים
וכן במותרים, מותרים פירושו שכן, כבר מכרו, כבר קנו משהו אחר, נשאר קצת כסף, אפילו זה עדיין יש לו את הקדושה הגבוהה יותר, חייבים לקנות את הדבר בעל הקדושה הגבוהה יותר.
דין גביית מעות
אותו דבר הוא לא רק אם כבר קנו ורוצים למכור, אלא אפילו כשכבר אספו כסף לכבוד זה, זו הכנה, נכון? זו קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית מדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. כלומר, גבו לתיבה, מותר לקנות תורה. אבל להיפך אסור, וכולי וכולי.
אבל כאן שונה. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, אז משנין המותר לכל מה שירצו. הדין של מותרות, אם אפילו כבר היתה הקדושה של ספר תורה, אפשר כבר להוריד אותו לתיבה וכדומה. אבל הוא רק גבה את הכסף, פשוט כמה שצריך לספר תורה, זה יהיה קדוש ל…
כאן יש כנראה עוד הלכה על החלפה של צדקה, אם צריך לתת לזה שאנשים התכוונו, אבל כאן לא מדברים על זה. כאן מדברים שוב על הדין של בית המדרש, למעלה מקודש, קדושת המעות.
נו, כמו שאתה אומר, העולם יודע את זה, יש… נראה, יש עצה.
הלכה: כלי בית הכנסת ובית המדרש
ועכשיו הלאה, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת יש להם אותו דין כמו בית כנסת. קדושת בית הכנסת היא הספסלים, השולחנות, השולחן ערוך שמניחים שם, יש גם, לא אפשר… הפרוכות של אהרון, ספרים פירושו ספרי תורה, או אולי סתם ספרים שהיתה פרוכת עליהם? היתה פרוכת על ארון הקודש, כלומר מטפחות ספרים, זה כמו המעילים, זה אחד פחות קדוש מהחומש. כן, חומש, נעליים…
דין תנאי על חפצי קדושה
אה, עכשיו אם עושים תנאי לכתחילה, פירוש מתי עושים? אצל הגבאים למשל, אומרים, יש תנאי שיקנו מהכסף מה שירצו משהו אחר, זו קולא כאן בתנאי. כן, או על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי, זה אני מתכוון, שתנאי עוזר רק על הכסף, נכון? אתה לא יכול לעשות תנאי על התורה שלא תהיה לה קדושת ספר תורה, כן? אתה מסכים? כן.
תרגום לעברית
אבל יש, אולי על חפצים מותר כן, למשל על ספסל, כן? יש ספסל של בית המדרש, מותר לקחת אותו לשמחה? לכאורה לפי הרמ״א אסור, כי זה קודש, על זה יכול להיות על זה אפשר גם לעשות תנאי. הרמ״א אומר שעושים על זה תנאי, אבל המנהג הוא שאפילו לא עשו שום תנאי, לב בית דין מתנה, שלמשל המפות של בית המדרש הן דבר קדוש, רוצה לקחת יום אחד הביתה, איני יודע מה, הרמ״א אומר שיש תנאי שאם הגבאי מתיר, איני יודע מי הממונה. אוקיי, כך הוא אומר. אבל מובן על תורה אי אפשר, אבל על החפצים רואים שיש דבר של תנאי, על פי הרמ״א, אפילו חפצים.
הלכה: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים
אוקיי, עכשיו הלכה חשובה מאוד. במה דברים אמורים? מה שלמדנו עכשיו שאפשר למכור בית כנסת, זה אומר שצריך רק להקפיד על המנהג של המצווה של מעלין בקודש, כן, אבל מי ילך למכור נראה, אבל סתם כך מותר למכור. האם זה לא מותר לבית הכנסת, זה דווקא בית הכנסת של כפרים, אבל בית כנסת של עיירה קטנה, של כפר, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, היה סתם להתפלל בו, אז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, זה אומר שעושים אסיפה של כל האנשים שזה שייך להם, שעל דעתם נתנו את זה, אז הם ימכרו אותו, ימכרו. אבל בית הכנסת של כרכים, אבל בית כנסת של עיר גדולה, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שם באים כל העולם, אז ממילא כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, לא רק האדם, כשהקדושה של אותו בית כנסת לא שייכת לאנשי העיר הגדולה, היא שייכת לכל העולם. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, זה שייך לכל היהודים, ואין מוכרין אותו לעולם, אי אפשר לעולם למכור אותו, זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שאולי בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור זה נכס צאן ברזל, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. או אולי זה מתכוון רק כשעושים את זה לעיר.
הלכות בית הכנסת: דיני כרכים וכפרים, מכירה, מתנה ושכירות
הלכה: בית הכנסת של כרכים — שייך לכל ישראל
למעשה, כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, או לא רק האדם, כשהקדושה היא לאותו בית כנסת, זה לא שייך לאנשי העיר הגדולה, זה שייך לכל העולם. הוא, “שיבואו בו כל הבאים למדינה”, לא, “שכל ישראל”. זה שייך לכל היהודים, “ואין מוכרין אותו לעולם”, אסור לעולם למכור אותו. זה נשאר תמיד.
החילוק בין בית מדרש קטן לחסידות גדולה
הפשט הוא שבית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור היא “כל העולם כולו”, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. הוא לא יכול לעשות את התנאים שלו. הקדושה היא… איני יודע מה הדין של קדושה, או הדין של איך זה שייך ממונית, משפטית זה שייך לכל העולם.
הנפקא מינה המעשית: למכור בית כנסת בקרקוב
זה מובן, בית הכנסת בקרקוב, יש להם גם כמה אנשים שעוסקים בזה. אם הם אומרים שאני הולך לשפץ את זה מהר, אני רוצה למכור את זה כדי לשפץ מיד ליד זה, לא, אולי אין לו את הזכות, אולי לא סומכים עליו, כי המקום כבר… הוא צריך לקבל רשות מכל העולם.
כל מי שיש לו בית כנסת גדול, איני יודע, בית מדרש סאטמר בוויליאמסבורג, זה לא שייך רק לסאטמר, כל העיר באה להתפלל, צריך להיות מנין מנחה. הפשט, מי המתפללים של בית המדרש? כל העיר. אז הוא צריך לדבר עם כל העיר שיוכל למכור את זה.
הטענה של תחזוקה והתשובה עליה
זה היום, כשהמציאות של היום, כשצריך להיות כל… צריך לשלם, צריך להכניס מים, חשמל, צריך לשמור על בית הכסא פתוח. נו טוב, אתה לא מחויב. יש מישהו שמשלם את החשבונות, יש מישהו שמחזיק את החשבונות. כל אחד משלם את החשבונות. הוא מקבל בחזרה את הכסף מהעיר השנייה, כן? זה על דעת כל העולם כולו, זה על דעת כל העולם כולו.
צריך לחשוב, בקרקוב יש עיר מלאה מושל, כבר יש עיר בקרקוב, ויש עושה עצמו איזה נכד רבני בקרקוב, והוא בונה בית כנסת, האם זה כבר אוטומטית על דעת כל העולם, יש לזה דין של כפר, או דין של בית כנסת בעיר? כך כתוב כאן, ביציאה הלכתית, שאנשי היום סומכים על כך שבעל הבית של הכסף מסכים שהרב, או הרבי, או מי שזה לא יהיה, רשאי לעשות מה שהוא רוצה. איך אפשר לשמוע…
שיטת הרמב״ם: יש מקומות שיש להם בעל בית
ואני רוצה להגיד לך, הרמב״ם אומר ממש ממש הכי חשוב הוא כך, הכפר, אבל יש מקומות שעושים, כבר השוק הגדול יש בעל בית, אבל אם זו עיר גדולה אין בעל בית. אבל זה לא, נאמר, זה יכול להיות.
אבל אני רוצה להגיד לך שמה שאתה חושב כאן ואנשים אחרים חושבים היום, כן, יש בית כנסת גדול, יש ועד, יש רבי, איני יודע, יש מישהו שהוא בעל הבית. אבל לפי זה לעולם לא הייתה ההלכה של בית הכנסת של כרכים, כי כמו שאתה אומר, תמיד יש מישהו שבנה את זה, מישהו לקח על עצמו לשאת את הכסף, זה לא בא מהאוויר.
התשובה: הוא עושה זאת על דעת כל ישראל
תמיד טועים, לכתחילה הדין של בית הכנסת של כרכים הוא, שיש בית כנסת שמישהו לקח, מישהו הוא הגבאי שם. כן, הם קיבלו, “כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו”, זה אומר, הוא לא צריך לשאול את שבעה טובי העיר או את אנשי העיר.
הגבלה חשובה: זה לא הופך לנכסי ציבור
לא, אבל בוודאי, צריך לומר דבר פשוט, ראינו כמה וכמה ספרים, שראינו שהם טועים בזה, זה בא מגמרא שכתוב שרב או אדם חשוב אחד אמר שצריך לעשות את זה, זה לא אומר שהוא רשאי למכור את זה לצרכי עצמו, זה אומר רק שהזכות שיש לציבור, אבל לטובת הציבור, ויכול לטובת הציבור. אבל בוודאי זה עדיין שייך לכל העולם, ואפילו זה נכסי הקדש, זה עדיין לא הופך לנכסי הקדש, ועדיין מותר לבקש למכור. רק, כל העולם מסכים שהוא יעשה לטובת הציבור מה שהוא יקבל.
מסקנת הרבי
אבל הרבי כבר בונה מסקנה מזה, אומר הוא גם שזו טובה לכל אחד בעיר שיהיה לו הדירה היפה. אבל הכל יכול להיות, אני רק אומר שזה לא הופך לנכסי ציבור בגלל זה, זה הופך רק שהוא הגבאי, לא צריך לשאול כל פעם, לא צריך כל פעם לשאול לעשות מה שהוא רוצה, לא, קיבלו שהוא בעל הבית, הוא יכול, הוא יכול… הציבור סומך עליו לעשות את התנאים שעושים בורסקי, הוא לא רוצה, עכשיו הוא יכול לעשות את התנאים, הוא עושה בורסקי וכדומה.
הלכה: מתנה, שכירות, והלוואה של בית הכנסת
טוב מאוד. עכשיו, אומר הרמב״ם, כשם, למדנו עכשיו שמותר למכור בית כנסת, אתה יכול לחשוב שמתנה אסור, למה זה לא מתאים? אומר הרמב״ם, מותר. למה? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, למה? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. זו לא מתנה בחינם. מתנה היא גם רק מכירה. זאת צריך לדעת, זה כלל גדול. מתנה היא תמיד בשביל סיבה. אם זו לא סיבה גשמית, אז זה שוחד בשביל זה, איני יודע שהוא יעשה משהו, וכולי. כן.
החילוק בין למכור ולהשכיר
אבל לא סוחרים ולא משכנים. אבל טוב לדעת, כמו שאנחנו נותנים בית מדרש במתנה, כן, אנחנו רשאים. במתנה, לא, זה אפילו לתת. אם אתה רוצה לתת את בית המדרש במתנה, אם יש לך חוב לו. אבל אנחנו לא רשאים להשכיר בית מדרש להיות חנות. למכור מותר, כי אפשר לעשות תנאי זה נגמר. אבל להשכיר, זה עדיין בית כנסת, משתמשים בבית הכנסת ל… זה אסור. צריך לדעת את ההלכה אולי היום. היום מקילים מאוד על כל ההלכות האלה, אבל בכל זאת, צריך לדעת.
הלכה לגבי כיסוי בית הכנסת
עכשיו אפשר ללמוד, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. למדנו קודם שמותר, מותר, מותר בדרכים מסוימות לפרק את בית המדרש לבנות חדש. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, הלאה מותר למכור אותו באותו אופן. אבל הלוואה היא איסור. להלוות אסור.
קדושה עולה ואינה יורדת בדמים
אחד קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אם הוא לא… הכלל הוא, הקדושה לא יורדת בחינם, אלא בכסף. סתם לתת אסור. או, סתם לתת מותר, כי הנאה במתנה היא פשוט משהו שמקבלים בחזרה בשבילו. אבל הלוואה שפשוט היא, זה לא הופך, זה עדיין שלך.
הלכה: להתפלל ברחובה של עיר
עכשיו. עכשיו עוד הלכה אחת ואנחנו מסיימים. יש פעמים שמתפללים ברחוב, ברחובה של עיר. צריך לדעת מה זו קדושה. מובא שברחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, למדנו שמביאים את התיבה לרחובה של עיר. למה עושים את זה? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. ידעו שבית הכנסת לא היה מקום לכל אחד. לא כל אחד בא תמיד, אלא הבטלנים, הצדיקים. או כשיש תענית בא כל אחד. אפילו אין מקום, יוצאים החוצה, ובחוץ יש הרבה מקום.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. התפילה לא מתקבלת בגלל זה. זה עדיין… זה הרחוב שמחברים שם דירות ודברים. יש כן רחובות שקטים. הוא כתב מאוד בקלות, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד כתוב עם תמיד. קיץ, זה מזג אוויר טוב. זה חורף נעים, אבל לא גשום. ומזג אוויר יבש, לא גשום, כן.
המקור לעזרות החסידיות
כמו חיים, אותו דבר. אה, כאן הלכה חשובה. כאן המקור לכל העזרות החסידיות. כמו חיים, בתים וחצרות, שעמים אין קבוע מתפללא. סתם חדר.
הלכות בית הכנסת: בתים וחצרות שמתפללים בהם, רחוב העיר, וטעמי היציאה לרחוב בתעניות
בתים וחצרות שאין בהם קדושה
זה לא הופך למקום קבוע לתפילה בגלל זה, זה עדיין הרחוב שמחברים שם את האהרון ואת הדברים. ראיתי עוד בקלות רבה, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד היה הרחוב כמו קיץ, זה מזג אוויר טוב, זה מזג אוויר טוב, כמו קיץ, זה לצאת, אבל לא גשום, אה, במזג אוויר יבש, כן, לא גשום, כן.
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — זה עוד אותו דבר, אה, “וכן” זו הלכה ממש, זה המקור של כל השטיבלאך החסידיים. “שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — שטיבל שהציבור מתאסף בו להתפלל, אבל זה לא בית כנסת, לא בנו אותו כבית כנסת. “אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין.”
דיון: מקום קבוע בבית והשיטה של רבי צאנז
אני יודע, מישהו מתפלל בבית, אפילו קבע גם מקום קבוע, זה מלומד, קבעת מקום קבוע אפילו בבית, עכשיו זה לא בית כנסת, כמו שרבי צאנז אמר שהשטיבלאך החסידיים הם רק שטיבל ולא בית כנסת כלל.
אבל זה מאוד מוזר, לא יכול להיות שהאדמו״ר מגור, אני יודע, האדמו״ר מבעלז בונה בניין ענק, ואתה אומר שזה שטיבל, זה לא רציני, סליחה. כשרבי צאנז מדבר, הוא יותר, היה לו בביתו, הוא עשה מניינים, נגיד היה שטיבל גדול, אבל אתה לא יכול לבנות בניין ענק, בית כנסת כזה, וזה לא נקרא בית כנסת, זה מאוד מוזר, אני לא יודע.
רחוב העיר — תפקיד ללא קדושה
אבל לרחוב העיר יש כן תפקידים הלכתיים, גם כאן וגם בהלכות אנשי עיר הנדחת, כמה שאני זוכר. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי, אין דין שרחוב של עיר נעשה טמא או שרחוב של עיר נעשה קדוש, יש לזה שימוש מעשי.
טעמי היציאה לרחוב בתעניות — רמב״ם לעומת הגמרא
והגמרא מעמידה סיבה אחרת לגמרי למה יוצאים לרחוב, זה מעניין, שהרמב״ם נותן סיבה מעשית שזה פשוט קהל גדול, והגמרא אומרת שזה בזיון, זה גלות, אלו טעמים אחרים. כמו שנאמר, ש… וזה בזיון בפרהסיא, זה מעניין, הרמב״ם נותן טעם מעשי לדבר שכאן בגמרא יש יותר טעם סגולי.
כמו ערגת הנפש עם הרבי ר׳ מאיר מרמורוש, כדי שיביא צער, כן, אבל את זה אומרת הגמרא עם ערגת הנפש, אבל כאן עומד בגמרא טעם סגולי כביכול, והרמב״ם עושה מזה טעם פשוט, אולי שניהם אמת, אין כאן סתירה.
—
אוקיי, אלו הלכות בית הכנסת.
Laws of Prayer and Priestly Blessing Chapter Eleven (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Tefillah U’Birkas Kohanim, Chapter 11
Introduction and Context
This chapter deals with the laws of building a synagogue, its architecture, seating arrangement, honor of the synagogue, and laws of sale and sanctity. The chapter connects to two previous laws: (1) the Rambam’s law that one must designate a place for prayer (purity of place), and (2) the law of communal prayer – which requires a place where an entire community can gather. The logical order is: first the concept of prayer, then communal prayer, then prayer in a synagogue – and now the obligation to build the actual building.
—
Halacha 1 – Obligation to Build a Synagogue; Compulsion; Sefer Torah Nevi’im and Kesuvim
“Wherever there are ten Jews, they must prepare a place where they can enter for prayer at every prayer time, and this place is called a beis haknesses. The residents of the city can compel one another to build a synagogue and to purchase a Sefer Torah, Nevi’im, and Kesuvim.”
Plain Meaning
In every place where there are ten Jews, they are obligated to prepare a special place for prayer – a beis haknesses. One can compel another to pay for the building, and also to purchase a Sefer Torah, Nevi’im, and Kesuvim.
Novel Points and Explanations
1. The obligation rests on the ten Jews themselves, not on a government or donor: This is a great novelty – the obligation doesn’t come from the top down (as in the generation of Enosh when they made a temple), but from the ten Jews themselves. The Avos didn’t make any synagogue, they prayed alone. Here we see that ordinary Jews who come together have a complete obligation to create the conditions for communal prayer.
2. “Kofin” – what does compulsion mean? “Kofin” doesn’t just mean pressure – it means that if someone doesn’t want to pay, he can be summoned to a Torah court, and the beis din can actually take money from him. “Zeh es zeh” – it’s not one activist demanding, but the entire community has a mutual obligation to one another. If someone says “I can pray at home, I don’t need a shul” – the answer is: “You must give money.”
3. Why are Kesuvim needed? Sefer Torah is understood – for Torah reading. Nevi’im is understood – for haftaros. But Kesuvim – there are no haftaros from Kesuvim! This shows that the books in the synagogue are not only for Torah reading, but also for learning. A beis haknesses is a place where drashos are given, divrei kibbushin, divrei aggadah, and people come to learn early and at night besides praying. (This is different from a beis hamidrash where people sit and learn all day.)
4. Shulchan Aruch – also a Shas: Rabbi Avraham Blumenberg (Rambam Me’oros) brings that the Shulchan Aruch (with Mishnah Berurah) says that nowadays one also compels to purchase a Shas – which supports the point that the obligation is broader than just Torah reading, it also includes learning.
5. [Digression: Comparison to “ve’asu li mikdash”]: The obligation to build a beis haknesses may be somewhat similar to “ve’asu li mikdash,” although the Rambam doesn’t say this explicitly – he does it for prayer, but the concept of a special building is also here.
—
Halacha 2 – Where and How to Build the Beis Haknesses (Architecture)
“How do we build it? We only build it in the highest part of the city, as it says ‘at the head of the noisy streets she calls.’ And we raise it until it is higher than all the courtyards of the city. And we only open the entrance of the synagogue toward the east, as it says ‘those who camp before the Mishkan to the east… Moshe and Aharon and his sons.'”
Plain Meaning
We build the beis haknesses in the highest place in the city. We raise the building so it will be higher than all ordinary houses. The door should be on the east side, like the Mishkan.
Novel Points and Explanations
1. Two separate laws regarding height: There are two halachos: (a) The location – we build in the highest place in the city (“in the height of the city”), (b) The building itself – we raise it so it will be higher than all courtyards (“we raise it”). Both are separate laws.
2. “Be’rosh homiyos” – explanation of the verse: “Homiyos” (Mishlei 1:21) is explained by the Metzudos as a place where there is hemyah – where people speak, where it’s lively. The beis haknesses should stand in a high, prominent place so one can hear the baal tefillah, the shofar, etc.
3. Symbolic contrast with “mi’ma’amakim”: We build the beis haknesses in the highest place, we make a bimah even higher – but the baal tefillah stands in a mi’ma’amakim (lowered place). This is symbolic – “mi’ma’amakim” doesn’t mean literally deep in the ground, but a spiritual depth.
4. The Belzer Rebbe’s stringency: The world is generally not careful enough about the halacha that the beis haknesses should be higher than all buildings – except for the Belzer Rebbe of Jerusalem, who actually built his beis hamidrash “in the height of the city” and higher than all others. Belz is very stringent about the laws of beis haknesses.
5. “Opening to the east” – connection to the Mishkan: The Rambam brings that the door should be on the east, like the Mishkan which had the opening on the east side (west was closed – that’s where the Holy of Holies was). The principle is that we want to make the beis haknesses similar to the Mishkan.
6. Question on the verse “Moshe and Aharon and his sons”: A strong question: Why does the Rambam bring specifically the verse “those who camp before the Mishkan to the east… Moshe and Aharon and his sons”? It already says in other verses that the Mishkan’s door was on the east – why do we need specifically this verse? It’s understood that the east is an important place, but we already know this from another verse. The question remains open.
7. Shulchan Aruch / Tosafos – when we pray to the east: The Shulchan Aruch, Tosafos, and others say that the Rambam’s halacha speaks of when we pray to the west (as in Eretz Yisrael synagogues, or in Babylonia where they prayed westward toward Eretz Yisrael). In such a case the door is on the east – the opposite side from where we pray. We who pray to the east, wouldn’t want the door to be on the same side as the aron kodesh. The main point is: the door should be opposite the aron kodesh, not necessarily east.
8. The Rambam’s approach vs. in practice: In practice the Rambam says yes that we always make the door in the east – even if we pray to the east. The Rambam himself lived in Egypt, which is west of Eretz Yisrael, and in Babylonia (the period of the Geonim) they prayed to the west – so for them it fits that the door is on the east.
9. [Digression: Old shuls with side doors]: In old shuls there’s usually a door on the side, from which the baal tefillah and the rav exit, besides the main door. Perhaps this is not the “kind of door” that the Rambam speaks of.
—
Halacha 2 (Continued) – The Heichal
The Rambam says that we make a “heichal” where we place the Sefer Torah.
Plain Meaning
The “heichal” is not the teivah (the aron kodesh) itself, but a special structure/building – a centerpiece in front of the beis hamidrash. In this heichal we place the Sefer Torah.
Novel Points
1. Distinction between “heichal” and “teivah”: The teivah is the box/aron where the Torah lies, and the heichal is the larger structure that holds the aron. The heichal symbolizes the Beis Hamikdash – therefore we call it “heichal.”
2. The heichal stands in the direction of Jerusalem (“toward the doors of the city”) – “so that he will automatically face the heichal when he stands in prayer.” This means, the heichal serves as another level of “from his place he turns” – when one stands praying, one automatically looks to the heichal, which points to the place of the Mikdash.
3. The Rambam doesn’t say explicitly “to the west” or “to the east” – but “toward the doors of the city,” which means whichever direction Jerusalem is.
—
Halacha 2 (Continued) – The Teivah
“And when we stand the teivah on which the Sefer Torah rests” – we place the teivah “in the middle.”
Plain Meaning
The teivah is not the aron kodesh, but the platform/stand where we place the Sefer Torah when reading.
Novel Points
1. “In the middle” doesn’t mean here in the middle of the shul, but in the middle of the heichal.
2. The teivah was movable: Apparently it was pushed into the middle when praying, and put back when not praying. As proof – in Hilchos Lulav it says that they placed the teivah in the middle to encircle it, which proves it was portable.
3. “The back of the teivah toward the heichal, and the doors open toward the doors” – the teivah stands with its back to the heichal, and the doors open to the people, “so they can take out the Torah” – so one can take out the Torah, and “its face toward the people” – the people should be able to see the Torah when it’s opened.
—
Halacha 2 (Continued) – The Bimah
The Rambam rules that we place a bimah, and the Torah reader, or the sage who says divrei kibbushin, stands on it “so all can hear.”
Novel Points
1. A major textual question: In various versions it says “and we place a bimah in the middle of the beis haknesses,” but in the manuscript that the Rambam himself approved (the Sefer HaMaor’s manuscript) the word “in the middle” is crossed out. This means, according to the Rambam there is no obligation that the bimah must stand specifically in the middle – but practically it’s obvious that it should be in the middle. This was historically a great dispute.
2. The reason for the bimah: If it stands in the middle, the reason is so everyone will hear; if it doesn’t stand in the middle, the reason is that it’s high – “when one stands high one hears better, because the voice goes up and doesn’t bother people.”
3. What kind of halacha is this? The Rambam rules this as halacha, but he doesn’t say it’s a rabbinic mitzvah – it’s the kind of halacha that describes how a beis haknesses should look.
—
Halacha 2 (Continued) – Seating Arrangement
“The elders sit with their faces toward the people, and their backs toward the heichal. And all the people sit row before row… and the face of each row toward the back of the row before it… until the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah.”
Plain Meaning
The elders (the rav, the mizrach) sit with their faces to the people and their backs to the heichal. The entire congregation sits in rows, each row facing the back of the row before it – just like in normal shuls today. Thus everyone faces the kodesh, the elders, and the teivah.
Novel Points
1. “Toward the kodesh” – what “kodesh” means here is not entirely clear: the aron kodesh? The Sefer Torah? Most likely it means the aron kodesh.
2. Three holy things that the people see: (1) The face of the teivah, (2) the elders, (3) the kodesh (aron kodesh).
3. It’s specifically so one can see the elders during prayer – the reason is “that their inhabitants will stand before them in awe and fear” – one must see their faces so it will bring awe and fear.
—
Halacha 2 (Continued) – Where Does the Shaliach Tzibbur Stand?
“The shaliach tzibbur stands on the ground before the teivah, and his face toward the kodesh.”
Plain Meaning
The shaliach tzibbur stands on the ground (not on the bimah), in front of the teivah, with his face to the kodesh – he faces the same direction as the entire congregation.
Novel Points
1. The chazzan doesn’t face the people – not like the Reform, where the chazzan stands and faces the people. By the Rambam the chazzan faces the kodesh, like everyone. Only the elders are the only ones who face the people.
—
Halacha 3 – Honor of the Beis Haknesses: Cleanliness, Lighting, Furnishing
“We conduct ourselves with honor in them, we sweep them and sprinkle them.”
Plain Meaning
We must sweep and clean batei knesses and batei midrash. “Sprinkle” means we put down water so there won’t be dust – we wash the floor. This has to do with the fact that we go there with shoes.
Novel Points
1. Custom differences between countries: The Rambam brings: “And all of Israel in Sepharad and in the West practiced” (Spain and Morocco), “and in Shinar and in Babylonia and in Eretz Hatzvi” (Eretz Yisrael) – these are all “Sephardic countries” (almost four separate groups). The custom there is: (1) to light torches – we light candles in batei knesses; (2) spreading of mats – we lay down beautiful carpets/mats on the ground for sitting.
2. “Orach Edom” (Ashkenazic countries?) – there “they sit on chairs” – we sit on benches/chairs. “Chairs” doesn’t mean just a bench, but comfortable, honorable seating – part of the honor.
3. Practically today: Today we sit everywhere on benches, even in Sephardic batei midrash. The only difference is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches (couches), and Ashkenazic have hard benches.
—
Halacha 3 (Continued) – Frivolity in the Beis Haknesses
“And we don’t conduct ourselves frivolously in them” – no laughter and mockery.
Plain Meaning
As part of honoring the beis haknesses, one may not behave frivolously – no idle talk, no joking, no playing, no mocking, no comedy.
Novel Points
1. If someone thinks that frivolity brings the younger generation closer, let him do it in a hall, not in the beis hamidrash. The beis hamidrash is not the place for frivolity, even with good intentions.
—
Halacha 3 (Continued) – “Ve’ein na’osin bahen” – Benefit from the Beis Haknesses
The Rambam says that we don’t derive benefit from the beis haknesses.
Novel Points
1. What does “na’osin” mean? The Rambam in Perush HaMishnayos (Berachos/Megillah) explains: “Na’osin” means “adorning oneself, using for one’s benefit” — we don’t use it for personal benefit. It doesn’t mean sleeping, but having benefit because it’s cool, airy, a comfortable place.
2. Practically: Shabbos afternoon there’s air conditioning in shul – don’t go in there just for the coolness.
—
Halacha 3 (Continued) – “Ve’ein mishalchin bo” – Walking, Eating, Calculations, Eulogies
We don’t walk into the beis haknesses just like that. “And we only enter it for its honor.” We don’t eat there and we don’t drink there.
Novel Points
1. After the fact – eating in the beis hamidrash: If a talmid chacham gave a shiur and he can’t go out to the lunch room because it will take too long and he won’t be able to continue learning – after the fact he may eat in the beis hamidrash. This is the reality in small shtieblach where one eats next to the table, because he must continue learning. The same person who learns there – he’s the one who may, because he’s already in the beis hamidrash for learning.
—
Halacha 3 (Continued) – Calculations in the Beis Hamidrash
“And we don’t calculate calculations in it — unless they were for a mitzvah” – like tzedakah, pidyon shevuyim.
Plain Meaning
Accounting and business calculations we don’t do in the beis hamidrash, but mitzvah calculations (even for tzedakah) yes.
Novel Point
The shul is the center of chesed – we see this from the fact that mitzvah calculations are permitted.
—
Halacha 3 (Continued) – Eulogies in the Beis Haknesses
“And we don’t eulogize in it except a eulogy of the masses — such as when we eulogize the great sages.”
Plain Meaning
We don’t make any eulogy in the beis haknesses, only a eulogy of the masses.
Novel Points
1. The Rambam gives an interesting example: Not only when a gadol himself has died, but even when an ordinary person has died, but a gadol comes to the eulogy (because he’s a neighbor or brother), and through this the entire congregation comes – this becomes a “eulogy of the masses.”
2. The main novelty: The subject is not the deceased, but the eulogizer. If the great sage of the generation comes to eulogize, the entire congregation comes, and this makes it a eulogy of the masses. This fits with the Gemara where Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis haknesses – “if by hearing everyone” – the point is the gathering of a large crowd.
3. General rule: We don’t use the shul for private matters. Two chassidim want to discuss business – not in shul. But everything that’s a public matter – yes. An individual cannot use the shul for his interests, but public matters yes.
—
Halacha 3 (Continued) – Kapandaria (Shortcut Through the Beis Haknesses)
“He should not make it a path, that he enters through one door and exits through the opposite door to shorten the way.”
Plain Meaning
A beis haknesses with two doors on two sides – one may not enter from one door and exit from the other just to shorten the way.
Novel Points
1. “Kapandaria” – no one knows exactly what this word means. According to Rashi it’s a term for “shortcut.”
2. Exiting from another door after praying: If someone came to pray in the beis haknesses, he may exit from the other door, even if it practically becomes a shortcut – because he came to pray, not to make a shortcut.
—
Halacha 3 (Continued) – Entering the Beis Haknesses for a Practical Matter
“If someone needs to enter the beis hamidrash for a practical matter (e.g., to call his child, pick up a friend), he should enter and learn a bit – ‘he should enter and read a little’ – he should say a bit of Chumash or Tehillim, or ‘he should say a word of teaching’ – a halacha he heard. ‘And afterward he should do his need, so that he doesn’t enter only for his need.'”
Novel Points
1. If he can’t learn – he has two options:
– “He should say to one of the children read me your verse that you’re reading” – he should ask a child to tell him the verse he’s learning. We use the “your verse” practically to make a permission to enter.
– “He should sit a bit in the beis hamidrash” – he should simply sit a bit. The Rambam brings the verse “Praiseworthy are those who sit in Your house” – it doesn’t say “praiseworthy are those who learn in Your house” or “praiseworthy are those who pray in Your house,” but “praiseworthy are those who sit” – to sit in the beis hamidrash is itself a mitzvah.
2. Important novelty: The Rambam says explicitly “he fulfills a mitzvah” – sitting in the beis hamidrash is not just respect, it’s a mitzvah in itself. “There is no respect that is not a mitzvah.”
—
Halacha 3 (Continued) – His Staff and His Bag; To Spit
“It’s permitted to enter with his staff and his bag” – one may enter the beis haknesses with his stick, his bag, his weekday things. It’s not like the Beis Hamikdash.
“To spit” – if one needs to spit, one may also spit in the beis hamidrash.
Novel Points
1. The Gemara’s reasoning: At home people are also not particular about this, and if one is particular in a place like this, it’s also so.
2. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped after himself – good advice.
—
Halacha 4 – Batei Knesses That Were Destroyed – Their Sanctity Remains Forever
“Batei knesses and batei midrash that were destroyed, their sanctity remains upon them, as it says ‘and I will make desolate your sanctuaries’ – even in their desolation their sanctity remains upon them.”
Plain Meaning
A beis haknesses that is destroyed (we no longer pray there, it’s empty) remains holy and we must honor it.
Novel Points
1. The Rambam tells us twice that the beis haknesses is holy – once by “toward the holy place” (earlier), and here by destruction. But he doesn’t say that we must do a halachic action (like coming to bring salvations), but that we may not behave frivolously.
2. Law of sweeping and sprinkling: By a destroyed beis haknesses we behave as by a functioning one, except for sweeping and sprinkling – we don’t keep it nice, we let grass grow. The reason: so they will see them and be stirred – so one will see the pitiful state and want to rebuild. Not to make a “museum” of it, but to have mercy and want to rebuild it.
3. Important principle: The building itself is holy – not only when it’s practically in use. All the halachos are built on this that a beis haknesses is a holy place in itself.
—
Halacha 5 – We Don’t Demolish a Beis Haknesses to Build Another
“We don’t demolish a beis haknesses to build another in its place or in another place, but we build another and afterward we demolish this one, lest an accident befall them and they won’t build.”
Plain Meaning
We don’t break down a beis haknesses in order to build a new one, because perhaps we’ll be left without a beis haknesses. We first build the new one, then we break down the old one.
Novel Points
1. We can break down a beis haknesses after we already have a new one – this is not that it’s forbidden to demolish, but we must be sure we don’t remain without a beis haknesses.
2. Exception (Rema): This only applies to destroy its foundations – when we can still pray in it. But if its foundations are destroyed or it’s leaning to fall (it’s dangerous), we demolish immediately and hurry to build it day and night – we work day and night quickly to build, lest it be delayed and remain destroyed.
—
Halacha 6 – Ma’alin Bakodesh: Converting Beis Haknesses / Beis Hamidrash
“It’s permitted to make a beis haknesses into a beis hamidrash, but a beis hamidrash we don’t make it into a beis haknesses, because the sanctity of a beis hamidrash is greater than the sanctity of a beis haknesses, and we elevate in sanctity and don’t lower.”
Plain Meaning
We may make from a shul a yeshiva (higher sanctity), but not the reverse.
—
Halacha 7 – Selling a Beis Haknesses and Buying Higher Sanctity
“The residents of a city who sold a beis haknesses – they purchase with its money a teivah; they sold a teivah – they purchase coverings or a case for a Sefer Torah; they sold coverings – they purchase chumashim; they sold chumashim – they purchase a Sefer Torah. But not the reverse. And so with the leftovers.”
Plain Meaning
We may only purchase with the money something of higher sanctity – ma’alin bakodesh. This also applies to leftovers (remaining money).
Novel Points
1. Leftovers: Even if we already bought what we need and money remains, this money still has the higher sanctity.
2. Collection of money: Even when we’ve only collected money (not yet bought), this is already a preparation with sanctity – we may only change to a higher sanctity. If they collected money to buy a teivah – we may buy a Sefer Torah, but not the reverse.
3. Exception with leftovers: “If they did what they collected to do and there were leftovers – they change the leftover for whatever they want.” When we’ve already fulfilled the goal and leftover money remains, we may use it for what we want, even for a lower sanctity.
—
Halacha 8 – Conditions on Sacred Objects
Novel Points
1. On a Sefer Torah we cannot make any condition – we cannot stipulate that a Torah should not have the sanctity of a Sefer Torah.
2. On objects (benches, tablecloths, synagogue vessels) – the Rema says that we can make a condition, and the custom is that even without an explicit condition, lev beis din matneh – we assume there’s a condition that we may use it for other purposes (for example take a bench home) if the gabbai permits.
3. All vessels of the beis haknesses and beis hamidrash have the same sanctity as the beis haknesses itself – benches, tables, paroches, Torah coverings.
—
Halacha 9 – Beis Haknesses of Villages vs. of Cities
“When are these things said? Regarding a beis haknesses of villages, which was not consecrated with the intention of the villagers alone – the seven good men of the city may sell it. But a beis haknesses of cities, since it was made with the intention of all people of the world – they may never sell it.”
Plain Meaning
A beis haknesses of a small town the seven good men of the city can sell, because it belongs to the local people. But a beis haknesses of a large city belongs to all of Israel – because people from everywhere come there – and we can never sell it.
Novel Points
1. The distinction is “with whose intention was it made” – for whom it was made. A large city’s beis haknesses is a property of all Israel, because “all who come to the city will come.”
2. Practical example: A small beis hamidrash in a town can belong to the local people, but a large institution like Gur or Satmar beis hamidrash in Williamsburg, where “the whole city comes to pray” when they need a minyan mincha, has the law of a beis haknesses of cities – it belongs to all Jews, not just to the chassidus.
3. A sharp question on today’s practice: Today the baalei batim of large shuls ask money from everyone, because everyone understands that “it’s his beis hamidrash.” But when they want to sell it, they don’t ask that person. “It doesn’t go both ways” – this is a fundamental inconsistency.
4. The claim that maintenance changes the law, is rejected: It’s claimed that because someone pays the bills (water, electric, bathroom), he should be the owner. This is strongly rejected: even in the times of the Gemara a beis haknesses of cities needed maintenance. The one who does it, does it “with the intention of all Israel, not with the intention of the three people who pray there.” This doesn’t change the halachic status.
5. Can a new shul in a city automatically get the law of cities? If a “rebbe’s grandson” builds a shul in Krakow (which is already a city), is it automatically “with the intention of all the world” or does it have the law of a village? This remains a question.
6. The general rule that according to the plain understanding “it was never realistic” the halacha of cities: Because there’s always someone who built, someone who bears the expenses – but still the Rambam says it’s a special category. The answer is that the one who builds and maintains, does it “with the intention of all Israel” – he’s an agent, not an owner.
—
Halacha 10 – Conditions When Selling a Beis Haknesses
“Even when we may sell a beis haknesses, we must be careful that it not be made into a bathhouse or tannery or mikveh or bathroom. But if the seven good men of the city stipulated in the presence of the people of the city at the time of sale on condition to do with it whatever they want — it’s permitted.”
Plain Meaning
We may not make from a sold beis haknesses a disgraceful place (bathhouse, tannery, mikveh, bathroom), because this is not proper. But if the seven good men of the city make a condition in the presence of the people of the city that we may do what we want – it’s permitted.
Novel Point
The mechanism of this condition: when the community makes an explicit condition, it becomes “as if it’s no longer a beis haknesses” – the sanctity goes away completely, and then we can do what we want.
—
Halacha 10 (Continued) – “Adam Echad” – One Person as Administrator
“They appointed one person — whatever he does is done and we cannot protest against him.”
Plain Meaning
When the community appoints one person as the administrator, he doesn’t need to ask every time from the seven good men of the city or the people of the city.
Novel Points
1. An important limitation – it doesn’t become public property: “Many books err in this” – this doesn’t mean that person may sell it “for his own needs.” It only means that he has the right to act “for the benefit of the community” without asking every time. It remains hekdesh property, it remains public property. The “adam echad” is a gabbai, not an owner in the sense that it belongs to him.
—
Halacha 11 – Gift, Rental, and Loan of Beis Haknesses
“Just as it’s permitted to sell a beis haknesses so we practice to give it as a gift — for if they didn’t benefit the community with this gift they wouldn’t have given it.” But “we don’t rent and we don’t pledge.” Loan is also forbidden.
Plain Meaning
A gift is permitted because it’s like a sale (we get something back – benefit). But renting (rental) is forbidden – because by rental it still remains a shul, and we use it for a foreign purpose. Loan is also forbidden.
Novel Points
1. **”A great rule – a gift
Novel Points
1. “A great rule – a gift is always for a reason”: A gift is never “for nothing” – there’s always a benefit that we get back, either physical or spiritual. Therefore a gift is halachically like a sale.
2. The distinction between selling and renting: Selling we may (with a condition it ceases to be a beis haknesses). But renting (rental) we may not – because by rental the sanctity remains, and we use a holy place for a foreign purpose. “To rent a beis hamidrash to become a store – this we may not do.”
3. Sanctity rises and doesn’t descend through money: A loan is forbidden because by a loan “it still remains yours” – the sanctity doesn’t go away for free, only for money. A loan is not a sale, it’s a temporary transaction that cannot remove sanctity.
4. Practical application for today: “We must know the halacha perhaps today – today we are very lenient about all these halachos.”
—
Halacha 12 – Praying in the City Square
“The city square — even though we pray there many fasts, it has no sanctity, because the distress honored it and the beis haknesses doesn’t hold them… there is no sanctity.”
Plain Meaning
When we pray outside in the street (because the beis haknesses is too small for all the people on a fast day), the place doesn’t acquire any sanctity. It remains a street.
Novel Points
1. The city square has halachic functions but no sanctity: The street is used for halachic purposes – both here (by fast days, where we go out to pray in the street), and by the laws of an apostate city. But in both cases it’s a practical matter – the street doesn’t become impure and not holy, it only has a “practical use.”
2. Reason why we go out to the street on fast days – Rambam’s practical reason vs. Gemara’s mystical reason: The Rambam gives a practical reason: because it’s a large crowd and we don’t have room inside. But the Gemara gives other, more “mystical” reasons: it’s a disgrace (publicly), it’s a sign of exile, it’s like “disgrace” (humiliation) – we want to bring out distress. Perhaps both reasons are true and there’s no contradiction – the Rambam gives the simple reason, and the Gemara gives the deeper reason.
—
Halacha 12 (Continued) – Houses and Courtyards Where They Pray (Shtieblach)
“And so houses and courtyards that have no sanctity, for we only gather in them casually… they only pray temporarily.”
Plain Meaning
A house or courtyard where people come to pray, but it wasn’t built as a beis haknesses, has no sanctity – even if we pray there regularly, because it’s considered temporary prayer.
Novel Points
1. Source for chassidic shtieblach: This is the source for all chassidic shtieblach – that a shtiebel that we didn’t build specifically for a beis haknesses has no sanctity of a beis haknesses, even if we pray there regularly.
2. The Tzanzer Rebbe’s approach: The Tzanzer Rebbe (Divrei Chaim) said that chassidic shtieblach are a “shtiebel only” and not a beis haknesses at all. But here lies an important distinction: this is only relevant when we’re talking about a small shtiebel in a house where we make minyanim (like the Tzanzer Rebbe himself had). But when the Gerrer Rebbe or the Belzer Rebbe builds a huge building specifically for praying, we cannot say that this is only a “shtiebel” without sanctity – this is truly a beis haknesses, because it was built for this purpose.
—
This concludes the shiur on Rambam Hilchos Tefillah Chapter 11 – the laws of building a beis haknesses, its architecture, seating arrangement, honor of the beis haknesses, sanctity of a destroyed beis haknesses, laws of sale, rental, gift, and the status of shtieblach and streets.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Prayer Chapter 11 – The Obligation to Build a Synagogue, Architecture, and Laws of the Synagogue
Introduction – From Prayer to Building a Synagogue
Speaker 1:
Welcome, gentlemen. We are going to learn laws from the Sefer Mishneh Torah, in the Sefer Ahavah, in the Laws of Prayer and Birkat Kohanim, Laws of Prayer Chapter 11.
Today’s shiur we are going to learn that there is a mitzvah to build a synagogue to pray in, and one must compel, that is, one forces them to pay money for it.
Gratitude for Donors
Incidentally, we remind ourselves that we didn’t have to force our donors at all; they gave money for our shiur, they gave even with a generous heart, kol asher nedavnu libo. Today’s shiur was given by Rabbi Yoel Halevi Wertzberger, who supports much of our Torah, many of the shiurim, and many other shiurim, and all kinds of Torah in the world.
And everyone should learn, should rely on his treasury. Whoever wants can send in a link; I think there is one at the bottom of the website, or on YouTube, or wherever there will be a link where one can send money. If people don’t know where the link is or where they can send money, they can ask a question to the rabbis; the rabbis will answer such questions gladly.
Yes, one must build a beit midrash where Jews are, so says the Rambam. Building a beit midrash costs a few million dollars; such a virtual beit midrash, such a shiur, one can do for small money, a few thousand dollars, really small money, and we are here to continue giving the shiurim.
Connecting the Chapters – From Prayer to Building
So, the Rambam says this. It’s very interesting, let’s say a little introduction, a bit of connecting.
Speaker 2:
I don’t have an introduction; I just want to say the chapters.
Speaker 1:
Ah, you do. How did we learn that there is such a thing as prayer? After that we saw that there is such a thing as communal prayer. So we saw that there is such a thing as prayer in a synagogue. Now we’ve realized that one must build a building.
I want to say this: there are two laws to which this chapter relates. One, the Rambam said that one must designate a place for prayer. One of the things is taharat hamakom l’tefillah, one of the conditions, preparing a place. And after that there is a second thing, that one prays with a community.
So preparing a place means that a person, for example, who prayed in his tent, in his tent, had to prepare a place that is clean there, where he can pray, where it’s perhaps low, not a high place. And since there is a community, one must find a place where the whole community can fit; it’s a much larger undertaking.
I don’t know if it also means beginning a matter or not. In any case, there is a matter, aside from the fact that one must have a place to pray, there is a matter that it should be a synagogue. It could be that it’s like “ve’asu li mikdash,” the Rambam doesn’t exactly say that, he does make it for the prayer, but it should be a building, and that is also the matter.
Law 1 – The Obligation to Build a Synagogue and Compulsion
Speaker 1:
There is also something strange that he said earlier; he said one should pray in a synagogue. Now he says, it’s not that if there is a synagogue, I know, there was once a rich Jew who built a synagogue. No, ten Jews also have an obligation to go create the conditions to be able to pray with a community.
The holy Rambam says, “Kol makom she’yesh bo asarah mi’Yisrael, tzarich l’hachin lo bayit she’yikansu bo l’tefillah b’chol et tefillah”. In every place where there are ten Jews, they must prepare a house, a special place where they should gather to pray, and this thing is called a beit knesset.
Where there are ten Jews, if someone goes to a new area, there are ten Jews, they should send around to each one a Tehillim Rambam, saying that one is obligated to build a synagogue.
Speaker 2:
Where?
Speaker 1:
Yes, not only is one obligated, it’s a real chiddush. It’s a great chiddush; the Patriarchs didn’t make any synagogue, they prayed alone, right? Earlier we learned that in the generation of Enosh they made a temple where they should gather to pray. But here, ordinary Jews gather together; it doesn’t come from the government, it comes from the ten Jews; they took a place where one must pray.
The Law of Compulsion – One Can Force Payment
Okay. “Kofin bnei ha’ir zeh et zeh livnot lahem beit haknesset,” and one can compel one another. There is a claim; if there is someone who becomes the activist, he can demand other people to go make money, and he can compel them. It’s not the activist, “zeh et zeh,” the whole community comes together, one should see how much money each one has, and one takes from each one enough money that one should be able to build a shul.
He doesn’t say exactly how the compulsion works. Compulsion doesn’t mean taking money; compulsion means one puts pressure on you.
Speaker 2:
You think compulsion means taking money?
Speaker 1:
Kofin, kofin means if someone doesn’t want to pay, yes, one calls him to a din Torah, one takes him, one goes to his bank, one takes a bit of money, however much it is for the matter.
The Obligation to Buy a Sefer Torah, Nevi’im and Ketuvim
We’re not lying about the same thing. Another thing that ten Jews must have, they must have a Sefer Torah.
Speaker 2:
Ah, good.
Speaker 1:
Sefer Torah, Nevi’im and Ketuvim.
Speaker 2:
Ah, why does one need Sefer Torah, Nevi’im and Ketuvim?
Speaker 1:
Nevi’im one needs for the haftarot. Ketuvim, why does one need?
Speaker 2:
It’s not clear.
Speaker 1:
For the haftarot, but there are no haftarot from Ketuvim, only from Nevi’im.
Speaker 2:
And we don’t conduct ourselves that way, and in my shul there is no Nevi’im.
Speaker 1:
Perhaps because one can say one fulfills the obligation with a printed Torah. I saw, he brings here below, the Rambam Me’orot, Rabbi Avraham Blumenberg brings that it says in Shulchan Aruch that one also compels to buy a Shas nowadays.
Speaker 2:
What is the reason for a Shas?
Speaker 1:
What do you mean? Mishnah Berurah says so. It’s not only that one must have a Sefer Torah, but because this is…
And it also appears that the Sefer Torah is not only for reading kriat haTorah; it’s also so that one should be able to learn. Because Ketuvim one doesn’t read apparently in a synagogue. But the synagogue is a place where one says drashot; it’s not a place where one learns to learn a Chumash. But it is a place where one learns.
The beit midrash is where those who sit learn all day, and the synagogue is a place where people come to learn in the morning and at night, besides praying. It could be that they come to learn. I don’t know, but I think that certainly one did learn a bit in the synagogue. One says drashot there, divrei kibushin, divrei aggadah.
Summary – The Essential Obligation
Okay, so this is the essential law that one must build a synagogue; it’s a complete obligation, everyone, to the extent that one can compel the money to pay for it. Compelling means simply, someone says, “I don’t need a shul, I can manage to pray at home,” one says, “I don’t care, you must give money.” Yes?
Law 2 – Architecture of the Synagogue
Building at the Height of the City
Speaker 1:
Now we’re going to learn where one must build the synagogue, in which place, the laws, the architecture of the synagogue.
Keitzad bonin et beit haknesset? When one builds a synagogue, “ein bonin otah ela b’govhah shel ir,” only in the high place of the city, “she’ne’emar ‘b’rosh homiyot tikra’.”
The wisdom, the understanding of the elders from the wisdom is interesting, “hachochmah rinah b’rosh homiyot,” homiyot means a chest, the Rebbe said that homiyot is…
Speaker 2:
“Homeh medaberet”?
Speaker 1:
No, homeh… He brings that the Metzudot translates “b’rosh homiyot” in the place where there is hemyah, where people speak, where people gather to pray there. The point is, one must… Ah, the beit midrash must be higher, as if it stands higher, and one hears it, one hears when the baal tefillah shouts, blows shofar, the whole city should hear, perhaps such a thing.
Two Laws Regarding Height
Okay, so one must build, there are two laws here, there are two laws. First of all, the place where one builds must be in the highest place of the city. Besides that, “magbihin oto,” one raises up the building of the beit midrash, “ad she’yihyeh gavoah mikol chatzrot ha’ir, she’yihyeh nireh u’mitvases l’chol.” It should stand out; it should be a higher building than the ordinary buildings around.
Yes, very important. People don’t conduct themselves enough; one isn’t careful enough about this law, except for the Belzer Rav of Jerusalem, who actually built his beit midrash “b’govhah shel ir,” and he made it higher than all other batei midrash. One remembers that Belz is very careful about the laws of the synagogue.
Symbolism – Higher Building, Lower Baal Tefillah
It’s interesting, because one builds in the highest place, and in the highest place one makes another bimah that should be even higher, and the baal tefillah must stand in a “mimama’akim.” It’s very symbolic, this “mimama’akim.” It doesn’t mean that one must go deep into the earth.
Opening to the East – Connection to the Mishkan
“Ve’ein potchin petach beit haknesset ela l’mizrach.” The doors of the synagogue, from where one should exit, should be on the east side.
Yes, we don’t conduct ourselves that way. Ours are opposite from where one enters. Ours is “towards” east. So, ours is “towards” east, is that good?
Speaker 2:
No, “l’mizrach” means on the east side.
Speaker 1:
Ours… Perhaps the opening should be in the east?
Speaker 2:
No, no.
Speaker 1:
The translation is that one makes it in the east, one makes the opening side in the east. So he brings a verse about the Mishkan. The Mishkan had the opening on the east side. On the east side was the door in the Mishkan, west was closed, the Holy of Holies. Therefore, one makes the shul in a manner like the Mikdash, so says the Rambam. But we don’t conduct ourselves that way usually; I don’t know.
Discussion: Shulchan Aruch and Tosafot – When One Prays to the East
There is, there is also this, usually in the old shuls I think there is also a door on the side, from where the baal tefillah with the rabbi with everyone go out. There is usually a large heichal there, which later one calls heichal, the place where the Sefer Torah is with the distinguished community, and usually there is also a door on the way out. Perhaps this is not the main door.
Yes, but he brings that the Shulchan Aruch, the Tosafot and others say that the law speaks in a manner that one used to pray to the west. Like the batei midrash on the east side in Eretz Yisrael and in Iraq, I don’t know where, then one prays to the west, so the door is the other side. We pray to the east, so we are afraid to pray to the door.
Speaker 2:
Ah, ah, ah.
Speaker 1:
So he brings. But he speaks when one prays toward Jerusalem, regardless of which direction the building is, the beit midrash is anyway toward Jerusalem.
He says that one should just make sure that one should make the door the other side from the aron kodesh. The aron shouldn’t be as the Rambam says that it’s always in the east.
In practice, the Rambam says yes, one always makes the door in the east. He can think, what was in the east for the Jews, for example, in the period of the Geonim who lived in Iraq? What was their east? East is actually the east side of the world. Apparently where did they pray? Where did they pray when one makes such a law? It says that one should open to the east. They must claim that they actually prayed to the west.
As it says in Tractate Megillah, in Babylonia it’s actually west to Eretz Yisrael; it’s more east than Eretz Yisrael, they pray to the west. “Ma’arava amri” one says in the east, in Babylonia one says “ma’arava amri” about Eretz Yisrael. Yes, true, it’s more east, it’s Iraq, it’s more east. The Rambam didn’t live more east; the Rambam lived in Egypt, it’s more west than Eretz Yisrael.
Question: Why Does the Rambam Bring the Verses?
What are all these verses? It’s not that one derives it from the verses. It’s a halachah l’Moshe miSinai; it’s laws from the Torah. It’s a halachah l’Moshe miSinai. One says that this is how they had the door in the Mishkan. The point is that one wants to make the Beit HaMikdash similar to the Mishkan. Just as the Mishkan had the door on the east, one makes it on the east.
What does it say further after that about east kedem? What does it say something about the door? “Moshe v’Aharon.” I don’t know why he brings this verse; I don’t understand. It’s the simple meaning that he brings the verse.
Speaker 2:
Yes, but why? What does one see with this verse?
Speaker 1:
I have no idea; something I don’t understand why he brings the verse. “Moshe v’Aharon u’vanav”? I have no idea; something is bothering me. Kedem, it’s true that the east is the distinguished place. It’s true that the Mishkan had the door on the east, but I don’t need this verse; it says in another verse. I don’t understand why he brings this verse; something is bothering me.
Summary – Reality and Law
People don’t conduct themselves according to these laws; I don’t know why.
Speaker 2:
No, the east doesn’t say in Shulchan Aruch that people don’t conduct themselves, but the door should be higher, it should be the highest.
Speaker 1:
Always was the main thing. Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes up into large buildings.
Laws of the Synagogue – Continuation: The Heichal, the Teivah, the Bimah, Seating Order, and Honor of the Synagogue
The Verse About “Kedmat Mizrach” – A Difficult Question
Speaker 1: I don’t understand. Does it go to the holy ones to bring this verse? Yes, but why… What does one see with this verse? I have no idea. Something I don’t understand why he brings this verse. “Moshe Aharon u’navi”? I have no idea what the explanation is.
First of all, one sees that kedmat mizrach is a distinguished place. It’s true that in the Mishkan the door was on the east; I don’t need this verse for that; it says in another verse. I don’t understand why he brings this verse. Something is bothering me.
People don’t conduct themselves according to these laws. I don’t know why. Certainly… No, the east doesn’t say that people don’t conduct themselves. But that it should be higher, should be the highest. Always was that the main thing.
The Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes into old cities; there is to find. Jews tried when they could to do this. But what does he want from the kedmat? That I truly don’t know. Okay.
The Heichal – A Structure That Symbolizes the Beit HaMikdash
Speaker 1: Very good. I don’t understand why he brings this verse. And after that, another important thing that one must underline is a heichal. One understands that a heichal is what one calls the aron kodesh, right? “Manihin bo sefer Torah.” It’s implied that the heichal is not the teivah. You see here a teivah that the aron kodesh is inside, and the heichal is something like a building, such a centerpiece for the front of the beit midrash. In the heichal one places the Sefer Torah.
In the heichal one keeps, like a bolt, ah, here he doesn’t say to the west or to the east. “Beriach min hasefarim klapei daltot ha’ir,” that is, whatever direction is Jerusalem, “kedei she’yifneh meimeilah l’heichal k’she’ya’amod b’tefillah.” The heichal is like the center of the beit midrash. The heichal itself must somehow remind of the Beit HaMikdash; that’s why one calls it heichal; it’s like another level of “mimkomo hu yifen.” Heichal is a place where one places the aron kodesh and the Sefer Torah, he says.
Speaker 2: So there is a picture of a heichal, like a chuppah over the…
Speaker 1: No, that’s not the simple meaning of the word heichal. Heichal is a kind of structure, a kind of building. A beautiful one, presumably a beautiful one, what do I know? Yes. And one makes a… a heichal, well.
Discussion: Why Must One Stand Facing the Heichal?
Speaker 2: Why must one be facing the heichal when standing in prayer?
Speaker 1: It’s nice.
Speaker 2: No, it could be that’s the reason.
Speaker 1: No, I think yes about something; this has to do with the other law that one should stand facing the place of the Mikdash. The heichal must also somehow symbolize the place of the Mikdash, somehow. So what do you know which way to go? You give a name heichal, and you place it in the east, and it must stand opposite.
He brings that it was actually introduced to place such a small house by them, and one went out, even the steps to go up to the heichal. It’s basically an aron kodesh situation. Okay. And… okay.
The Bimah – In the Center or Not in the Center?
Speaker 1: Next, another thing. The middle bimah, you know? It’s interesting why the Rambam ruled this as a halacha. It’s interesting. What kind of halacha is this? As a halacha it’s… it’s a certain type of halacha. He doesn’t say it’s a mitzvah d’rabbanan. He says it’s a halacha.
I ask you, because you remember, on this shiur that we’re learning now there was tremendous politics. Because in the Rambam and the other versions it says “and they place a bimah in the middle of the beis haknesses”. Here it doesn’t say “in the middle” at all. He brings that there is in the manuscript that we have from the Sefer HaMaor, which the Rambam himself signed that it’s an authentic manuscript, it said “in the middle,” and they erased it, and they wrote in “and in the middle,” that there’s no obligation that it should be in the middle. But it’s obvious that they should be in the middle. Practically they already saw that it’s a practical thing. Yes. No, practically, so that one can hear.
“Kedei she’yaaleh alav hakorei baTorah”. They place the bimah in the middle, or they place it away on a high place, kedei she’yaaleh alav hakorei baTorah, or the one who stands there the baal korei, or the chacham who says divrei kibbushin on a taanis, or times when one must say divrei kibbushin in the beis hamedrash, kedei sheyishme’u kulam. That’s why the bimah is in the center, so that everyone can hear. No, that’s why it’s high. Or if it stands in the middle, that’s why it’s in the middle. Or not, that’s why it’s high, so that all can hear.
Discussion: Why Does One Hear Better When Standing High?
Speaker 2: Why, when one is high does one hear better?
Speaker 1: Certainly one hears better when standing high. The voice goes up. It goes up, and the voice doesn’t hit the people. Certainly one hears better when standing high.
The Teivah – A Portable Piece
Speaker 1: And he says, “and when they place the teivah that the Sefer Torah is on”, the teivah is not the aron, but the platform on which they place the Sefer Torah, “they place it in the middle, here it says “in the middle.” “In the middle” doesn’t mean in the middle of the shul, it means in the middle between… in the middle of the heichal, in the middle of the heichal. I don’t understand exactly. “Apparently the teivah faces the heichal”. It’s not in the heichal, he already says, I don’t understand, is it in the heichal or not?
Apparently the teivah was a thing that one moves, and they place it in the middle of the heichal when davening, and they bring it to the front of the bimah when not davening, and perhaps they place the Sefer Torah down on it. It’s a stand for the Sefer Torah, on which the Sefer Torah was placed.
Speaker 2: I hear. Nu already. That’s how it sounds. Yes, you see, he says that he brings in Hilchos Lulav because they placed the teivah in the middle to encircle it. So the teivah was such a portable piece.
Speaker 1: The simple meaning is, the teivah is a box in which they carry the Torah, not that the Torah comes out from the teivah. The teivah was the aron, right? It was an aron. It even had the two poles of the aron. It sat in one place, but the idea of it is… okay.
And “the back of the teivah faces the heichal, and the doors are open toward the doors, so that they can take out the Torah”. That means, they could take out the Torah from it. You see, its face is toward the people, so that one can see the Torah when it needs to be opened. Yes? Does it make sense? So this is the furniture of the beis hamedrash. There’s still a bit more furniture that was forgotten.
Seder HaYeshivah – How One Sits in the Beis Hamedrash
Speaker 1: Now, how does one sit? Here there is the seder hayeshivah. What is the order? The Rambam in Tefillah says that when they begin to sit, the sitting is according to the chachamim in halacha. How does one sit in the beis hamedrash?
“The elders sit and their faces are toward the people, and their backs are toward the heichal”. That means, the elders means the rav, the mizrach. “And all the people sit row before row”. The mizrach sits… facing the congregation. Yes, facing the congregation. And the entire congregation sits in rows. “And the face of each row is to the back of the row before it”. Yes, each row sees the neck of the second, as one sees in normal shuls today. “Until it turns out that the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah”.
Discussion: What Does “Klapei” Mean?
Speaker 2: What does this “klapei” mean?
Speaker 1: He means facing, apparently. He means that the congregation looks toward the kodesh, and the elders, and the teivah.
Speaker 2: What does the kodesh mean? Kodesh means the Sefer Torah?
Speaker 1: I don’t know, the aron? The point is, the congregation sees the elders, right? During davening. So these are the three holy things that one can see: one can see the face of the teivah, the elders, or the kodesh. Yes. It’s the aron hakodesh. I don’t know if the Menucha says something there. He doesn’t say. Okay. Let’s learn. Ah, I don’t know.
No, he doesn’t say. He says yes that there’s a concept, that it’s specifically that one should be able to see the elders during tefillah, so that “those sitting will stand before them with awe and fear”. There’s a concept that they must sit and one should be able to see their faces. Okay.
Where Does the Shaliach Tzibbur Stand?
Speaker 1: And on which side does the shaliach tzibbur stand in prayer? Yes, when the shaliach tzibbur stands, ah, the congregation sits, but when he stands up, and where does he stand? He stands on the ground before the teivah. He sits on the ground, he doesn’t sit on the bimah, he stands on the ground in front of the teivah, and his face is before the kodesh, so that he should face the same way. He doesn’t face like the modern ones, the apikorsim, I know who, the Reformers, where by them the chazzan stands and looks at the congregation. No, the chazzan looks toward the kodesh just like the entire congregation. The elders are the only ones who look at the congregation. Yes.
So until here is the order of the… architecture. Whoever wants to make a beis hamedrash, should look here in the Rambam to see how he should make it. We make it approximately like this, it’s not that we make it differently.
Hilchos Kavod Beis Haknesses
Speaker 1: Now let’s learn hilchos kavod beis haknesses, how one should conduct oneself in the beis hamedrash. Beis haknesses, which is the midrasha that the Rambam already mentioned earlier, the place where one learns, where there is also a mitzvah to go daven. They conduct themselves with honor in them, they honor them and sweep them. One must sweep and clean them. “Marvitzin” apparently means one puts down water or something so that there shouldn’t be any dust, one washes it out. Okay.
Customs of Sepharad and the West – Lights, Mats, and Chairs
Speaker 1: And he says like this, and all of Israel was accustomed in Sepharad and in the West, in Sepharad means Spain. Honoring them and sweeping them has to do with the halacha that we saw earlier that one goes there with shoes. One goes there with shoes, so one must wash it out from time to time. Yes, it says one goes with shoes. But if someone wants to go barefoot, they don’t let him. Ah, Rashi.
In short, in Sepharad and in the West means in Morocco, which is west of Eretz Yisrael. Also in Shinar and Bavel and in Eretz HaTzvi, that’s Eretz Yisrael. In short, what we call Sephardic countries, which actually there are at least four types of them. So the custom there is to light torches in the batei knesses, they light such little lights. And also “laying out mats”, that means they lay down such, what is a mat?
Speaker 2: Such a carpet, such a…
Speaker 1: Such a carpet, they can sit on it on the ground.
Speaker 2: A chair is like a bench, no?
Speaker 1: In short, one sits on the ground. “And in Edom”, this is a fancy place, what does Edom mean? “They sit there on chairs”, they sit on benches in the batei midrash. So the torches apply to everyone, everyone has the custom to light candles, and he makes a distinction here between the mats and the chairs.
Discussion: Is This Really a Halacha?
Speaker 2: Ah good. It’s really a halacha, today is there such a halacha? Today also, I haven’t seen any beis hamedrash where one sits on mats.
Speaker 1: By Sephardic places?
Speaker 2: No, one also sits on benches.
Speaker 1: One sits on benches. The only main thing is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches, and Ashkenazic batei midrash the custom is to put hard benches. But I don’t know what this has to do with the Rambam, this is just a…
Speaker 2: In short, this goes back to a bad experience. Continue.
Speaker 1: Batei knesses and batei midrash.
Speaker 2: No, they are very nice, they have such couches.
Speaker 1: Yes, they have such red couches, yes.
Mats and Chairs – Both Are Honor
Speaker 1: Already, now it’s like this, how does one conduct oneself there? “Batei knesses and batei midrash”. It appears that this is part of the honor. It’s part of the honor that there should be benches or mats, whatever, it should be nicely arranged so that one can sit and daven normally.
Speaker 2: Yes, you see, it has to do with honor. It’s honor that there are lights, and…
Speaker 1: “And one doesn’t conduct oneself with frivolity in them”, what does frivolity mean? No gentile joking and foolishness, which means one doesn’t make jokes, one doesn’t make mockery.
Speaker 2: I mean perhaps, I don’t want to interrupt, mats and chairs are both that it’s aristocratic. Meaning, one could lay on the floor carpets, but one laid nice carpets. Chairs also doesn’t mean any ugly bench or benches, it means that everyone gets a bench, as you say by Sephardic batei midrash. You see that it’s one structure, which is all a continuation of honoring them, one cleans it, one keeps it honorable.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: Chairs is simply a certain honorable thing. When one doesn’t sit on chairs, there’s a bench, I know, one lounges.
Kalus Rosh in Beis Haknesses
Speaker 1: Okay, in short, “and one doesn’t conduct oneself with frivolity in them”. In the lectures one doesn’t conduct oneself in writing or orally.
Chairs also doesn’t mean any ugly bench or benches. It means that everyone gets a bench. He says that this is a continuation of the midrashim. He says, here you have his structure, which is all a continuation when one honors the place, one cleans it, one keeps it honorable. Chairs is a certain honorable thing. When one doesn’t sit on chairs, but on a bench, I know, one leans forward. Okay, in short.
One Doesn’t Conduct Oneself with Frivolity in Them
One doesn’t conduct oneself with frivolity in them. One doesn’t conduct oneself with frivolity, light-headed. It means that one doesn’t speak serious things, one doesn’t make jokes in the beis hamedrash. It means joking, playing, certainly nonsense, idle talk, gossiping, is certainly nonsense. It means one doesn’t stand there as a jester, no mockery. One doesn’t try any frivolous things. And not only that, one doesn’t eat there and one doesn’t drink there.
If someone wants to say that one should do frivolous things because he holds that this very much brings close the young generation, you shouldn’t do that in the beis hamedrash, you should do it in the hall. In the beis hamedrash one doesn’t do frivolity. It says that in the beis hamedrash one doesn’t do frivolity. In general frivolity is another discussion. But you want to ask whether one may do frivolity in general, is another inquiry. A part of life with frivolity, not here the place.
And One Doesn’t Derive Benefit from Them
But also, one doesn’t eat and one doesn’t drink, and one doesn’t derive benefit from them. What does deriving benefit mean? I don’t know. One doesn’t have benefit from it. That is, what? You don’t sleep there because you want to sleep? That doesn’t mean sleeping. Having benefit from it because it’s cool, because it’s airy, means something. It was made to use. A kind of men’s club. Deriving benefit means something? One doesn’t know what it means. Mitzvos were not given for benefit. What does having benefit mean? Something it means.
No, he says, deriving benefit means adorning oneself, using for one’s benefit. So it says in Perush HaMishnayos Berachos on the Mishnah of one doesn’t derive benefit from them. It doesn’t say in Berachos that. Where does it say? In Megillah?
There isn’t such a language. Not clear what it means. Berachos is missing. No, it doesn’t say. No one knows. It’s a hidden light what it means. Okay? If one doesn’t know, one doesn’t know. One must check Bera… No, I don’t want to check because I need to finish the Perush HaMishnayos. No, I don’t want to. One must say that the Rambam says “using for one’s benefit,” one doesn’t have benefit from it. But what it means what it means? Halacha is halacha. It means that Shabbos afternoon there’s air conditioning in shul, don’t go in there.
And One Doesn’t Walk in It
No, this is actually one conduct in it. This is actually one conduct in it. “And one doesn’t walk in it”, one doesn’t stroll there. This means that one doesn’t go in there. And more, here it says the explanation, “and one doesn’t enter it except for its honor.” If you want to scratch your back, you don’t do it by the edge of a Sefer Torah. “And one doesn’t enter it except for its honor”, from the sun, from the sun to take shelter in it. One doesn’t go in there to cool off or to dry off.
B’dieved — Eating in the Beis Hamedrash
But I have with talmidei chachamim, and he really didn’t… b’dieved, he gave a shiur, and he still can’t go out to the lunch room, it will take too long, he won’t be able to learn. He goes afterward to the beis hamedrash, he still needs to eat something. B’dieved he may eat there. Like here, by the beis hamedrash, next to the table, in small shtieblach, but b’dieved, he needs to continue learning, what should he do?
It’s interesting, and the one who… yes. The one who… let’s… the same one who sits in front of the lectern, he’s the one who may. If he really goes to the beis hamedrash, as he learns there, this is a place…
And One Doesn’t Calculate Accounts in It
“And one doesn’t calculate accounts in it.” Another thing that one doesn’t do in the beis hamedrash, one doesn’t calculate any accounts there, accounts of the place. Yes, one doesn’t calculate any accounts there.
“Unless they were for a mitzvah.” One does tzedakah, pidyon shevuyim, which these are things that appear that one does in the beis hamedrash, one makes appeals. Yes, which I can yes make the accounts for it. Accounts means that one sits down, and one has what to calculate, and one does everything. Accounting, yes. Yes, the shul is the center of the chesed, one sees yes here. It’s a mitzvah.
And One Doesn’t Eulogize in It Except a Public Eulogy
“And one doesn’t eulogize in it except a public eulogy.” An individual died, one doesn’t make the eulogy there, but if a gadol hador passed away. “Such as when they eulogize the great sages who make light.”
“A public eulogy,” this is a Gemara. A eulogy one doesn’t make in the beis haknesses, but if it’s a public eulogy. And the Rambam gave an interesting example, not that the gadol died, but if a simple person died, but there is at the eulogy a neighbor, or a brother of the gadol, and the entire congregation came in honor of the chacham, which the great ones who make light or the wise ones who make light who are at the eulogy. Automatically all the people gather because of the great one, but the entire congregation comes, and because the entire congregation comes, this is honor of the public, then it’s so.
The Gemara gives an example of a eulogy that the rabbis called, that they called, that someone eulogizes his father-in-law in the beis haknesses. That means, if someone who is not, the question is not the subject is not the deceased, the subject is the one giving the eulogy. If the great chacham of the generation comes to the eulogy, the entire congregation comes, because they see that he is eulogizing, so automatically one may.
So I mean that the point is, just as one doesn’t use the shul for private things, two chassidim want to have a conversation about their business, they can’t go do it in shul, but one may yes do mitzvos of the community. The same thing, someone died, and the children want to gather to eulogize, yes, the children with the neighbors, they can’t go use the shul. But if it’s a public matter and the entire city will come, it becomes a part of the… because one sees that the beis hamedrash is also the center. There’s no reason why one should come specifically there where one davens to make the eulogy, or there where one davens to make the accounts for a mitzvah, but anything that has to do with the public one can yes do in shul. An individual can’t use it for his interests.
So when it’s not a public eulogy, the simple meaning is that the children want to say goodbye to their deceased, and the apartment is too small, something like that, but I’m not sure.
Discussion: What Makes a Eulogy a “Public Eulogy”?
If he is a beis haknesses, if he is a… yes, he means that they made in Parna that he must be enough an important person that they should bring him into the beis hamedrash. But this means, it says yes in the Gemara simply, one sees yes, if by hearing all die, if by hearing all die, that Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis hamedrash, in the beis haknesses, he said, either for me or for the deceased. The point is on the gathering of a large congregation. The point is not the, as you say, the point is that it’s honor of the public, that the entire public comes to the eulogy. It doesn’t have to do with that a great tzaddik died, but three chassidim, apparently one may not make a eulogy in the beis haknesses, but if they will still come, it’s a different part. That they come is not a question on them.
Okay, if he is a beis haknesses, if he is a beis hamedrash, is a new verse.
One Shouldn’t Make It a Shortcut — Shortcut Through the Beis Haknesses
Okay, now a new halacha. Another thing that one doesn’t do, because it’s not respectful. A synagogue has two doors, and one could use it to make a shortcut, one may not. “Lo ya’asenu derech tishkon lo pesach zeh v’yetze b’pesach shekenegdo l’karev haderech.” And one shouldn’t mix in three words, “lo asenu kapandaria”. But no one knows what kapandaria means. It appears in Rashi’s language that it’s a language, kapandaria is a “shortcut”. In Yiddish one can say “shortcut”, and it means that everyone understands.
Permission to enter a synagogue for a practical matter
What is the law if one needs to go? Here we see however, just to make a “shortcut” one may not. Apparently the permission of going to learn doesn’t help, because you’re using the synagogue for your interest, you would have had a shorter way. But what is the law if one needs to go into the synagogue? Not that he needs to make a “shortcut”, he needs to have something from there. He needs to go into the synagogue, ah, the tinokos shel beis rabban (young students) used to learn in the synagogue, he needs to meet his child. Or he knows that his friend learns there, and he needs to pick him up from the beis hamedrash (study hall), and he needs to call him. So what does he do? He has an eitzah (solution), he should go in and learn a little, “yikanes v’yikra me’at”. He should read a little. “Yikra” means he should say a little Chumash (Pentateuch), or Tehillim (Psalms), something from mikra (Scripture). Or “yomar davar shmuah”, shmuah means a halacha that he heard, or what he heard in the name of a person. “V’achar kach ya’aseh cheftzo, kedei shelo yikanes bishvil cheftzo bilvad”, so that he shouldn’t enter the beis hamedrash only for some practical thing that he’s going to do there.
What if he can’t learn? There is an eitzah, he can’t even a single verse of Chumash. There is an eitzah, there are tinokos (children) there. “Yomar l’echad min hatinokos kra li pesukcha she’ata korei bo”, he should tell him the verse that the tinok learns there. So interesting. So according to the Rema one may not say a verse for other reasons, only for… in order to go through, for such other reasons. It also stood there by a kiddush (sanctification), when one stood asking a child the pesukei pesukcha (your verse). Aha. Here one uses it because this is a practical thing, it’s a mitzvah. So that he can enter the beis hamedrash, he said that one will go do this, it’s only a sign, it’s not that he does any action based on it.
Sitting in the beis hamedrash is a mitzvah
Or there is another eitzah, interesting. Even if he can’t learn, that means if he can’t, one eitzah is he should say for the tinok to tell him, or he should simply sit down, “yeshev me’at b’veis hamedrash”. There is a mitzvah to sit in the beis hamedrash, “ashrei yoshvei veisecha” (fortunate are those who dwell in Your house). It doesn’t say “ashrei halomedi b’veisecha” or “ashrei hamitpalelei b’veisecha”, “ashrei yoshvei”, to sit in the beis hamedrash is part of the mitzvah. This is the respect, he doesn’t come in and run out, but he sits down a little. More respect is if he davens (prays), but at least this. But the Rambam says explicitly not, the Rambam says explicitly “mekayem mitzvah”. It’s part of the mitzvah to sit, and he brings a verse for this. Mekayem mitzvah. There isn’t a respect that isn’t a mitzvah.
The halacha you’re talking about is a different halacha, this isn’t respect that one goes into the synagogue for nothing. But you’re going here to a mitzvah, even if the mitzvah is through a gavra (person), but the yeshiva (sitting), he brings, the Rambam said before one must sit afterward. Yeshiva means he sits with kovod rosh (dignity), he thinks into “v’zeh korban Pesach” (and this is the Passover offering). There is a concept to sit in the synagogue, it’s a beautiful thing. Sitting is a great concept.
Exiting through another door after davening
The Rambam says further, “mi shenichnas likros”. Ah, if he sees that there is a heter (permission) to exit to make a shortcut. A door that has a beis hamedrash that has two doors on two corners, and a person came into the beis hamedrash, he didn’t come in order to arrive, he came to daven, may he exit through the other door, even though he actually made the beis hamedrash into a shortcut. No, because he came to daven, not that he… because you have this law of issur (prohibition of) shortcut, you have the issur of using the beis hamedrash for not what it’s for. It’s a place of tefillah (prayer) and Torah.
Mutar lichnos b’maklo u’v’tarmilo — Entering with weekday items
Right. Ah, as is customary today, amsorei, mutar l’adam lichnos l’veis hakneses b’maklo, and one may enter shul with all his things, with his stick, with his wallet, with his cane, with his weekday items, with his bag. Right. It wasn’t forbidden so far, it’s not like the Beis Hamikdash (Temple) where one wasn’t allowed, or… But one may enter the beis hamedrash this way.
Lirok — Spitting in the beis hamedrash
And again, lirok, if one needs to spit, one may also spit in the beis hamedrash. Right. The Gemara says because at home people aren’t particular about it either, and if one is particular, one is more particular in a place like this, so indeed today this is still the seder ha’olam (way of the world).
Okay. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped up after himself. It’s also a good eitzah tovah (good advice). And of course throwing away the tissues.
Batei knesiyos she’charvu — Their kedusha (sanctity) stands forever
Says the… Now we’re going to learn an important halacha about what is a synagogue where one doesn’t daven there anymore, it became charev (destroyed). Charev means that one doesn’t daven there anymore. It’s empty. It became ruined from it, kedushasan l’olam omedes. It doesn’t become not a synagogue at all, one must still be respectful, she’ne’emar “v’hashimosi es mikdesheichem” (as it says, “and I will make desolate your sanctuaries”). A derasha (exposition) was said, that “v’hashimosi es mikdesheichem” with translation, I will destroy the Beis Hamikdash. The Gemara said, but it says “mikdash”, we see that kedushasan afilu b’sha’as shemamosan. Even at the time of their desolation their kedusha stands. So the Gemara had to expound the verse.
They say it a second time that Beis Moshe is kadosh (holy). One time he said when he said “k’lapei pnei hakodesh” (toward the Holy).
Kedushas beis hakneses she’charev, dinei setira u’vinyan, u’ma’alin bakodesh
Halacha: Kedushas beis hakneses she’charev
This is the translation of charev. Charev means that one doesn’t daven there anymore, it’s empty, one makes a churva (ruin) from it. So kedushasan aleihen omedes, it doesn’t become not a synagogue, one must conduct oneself respectfully, she’ne’emar “v’hashimosi es mikdesheichem”. A derasha was said, simply “v’hashimosi es mikdesheichem” is destroying the Beis Hamikdash. The Gemara said, but mikdash is relevant. We see that kedushasan afilu b’sha’as shemamosan, even at the time of their desolation their kedusha is upon them. So the Gemara expounded the verse.
So here the Rambam told us now a second time that the Beis Hamikdash is kadosh. Once he said when he said “k’lapei pnei hakodesh”, and here. Because he didn’t tell us the halacha that after it’s destroyed it’s kadosh. He told us one must be respectful, shelo yinhag kalus rosh (that one shouldn’t act frivolously). He didn’t tell us that one must do a halachic thing, that one must continue to give… ah, as he says further. There isn’t something else. He doesn’t say that it’s kadosh, that one must come to effect the salvations. It’s kadosh that one must not act frivolously.
Din kibud v’riputz b’veis hakneses she’charev
And further, what does one do? He writes, batei knesiyos… Just as one conducts oneself when one davens there, one conducts oneself when one doesn’t daven, except for kibud v’riputz (sweeping and scrubbing). One thing is different, one doesn’t do kibud v’riputz, she’ein mekabdin v’ein meraptzin osan. Why? On the contrary, it should be a reverse calculation, that one should specifically yes let it become. Ah, ulai b’ma’aseihem (perhaps through their deeds), this is the continuation apparently. Yes, ulai b’ma’aseihem tolshin asavim u’manichin osan bimkoman. One leaves it, one doesn’t keep it nice, so that it shouldn’t become a museum, u’chedei sheyir’u osan v’yitztaaru. One should see the poor beis hamedrash that is broken, the people should see, it should bother them, and one should want to build the beis hamedrash. This is a pity. Not that one should make from it some kind of museum, and we want to rebuild it. But one will go see, one goes to see, one makes it a bit more ugly, one doesn’t keep it as nice as it could be, so that people should see, where, it’s destroyed unfortunately.
Pshat: Which synagogue is meant
Apparently it’s simple, we’re talking here about a city where there were ten mispalalim (worshippers), and now the people became weaker, people come person by person, and this became destroyed. If there are thirty batei midrash, and specifically this beis hamedrash played out, another beis hamedrash caught the people… No, no, no, no. A synagogue where one doesn’t come there. A person goes through and he sees a synagogue is unfortunately empty, it’s broken, grass is growing. He says, where, it’s a tzaar (pain) the synagogue. He quickly goes to make an appeal and pay for it. This is the translation. This isn’t the translation, it doesn’t say anything about new. There is now a new beis hamedrash. The old beis hamedrash became too small.
No, no, no. There is such a thing, there is such a thing. If there is a great need in the city that all people don’t have room in the other, it’s a makom kadosh (holy place), the binyan (building) is simply a heichal (sanctuary) in itself. That’s the whole thing. And one will immediately see, one may not simply do so from a synagogue. There is only here a new din that one must leave it to look like a churva so that one should want to rebuild, so that one should have mercy on it. Because the person doesn’t feel bad that it’s a synagogue. If one has many new beautiful ones, is there a mitzvah to rebuild every churva? I don’t know. Your churvos aren’t synagogues.
Yesod: The building is holy
He only says that one should leave it standing. And where does the halacha stand that a beis hamedrash that was once a beis hamedrash is today not a holy beis hamedrash? Certainly it’s a makom kadosh. We’re now going to learn whether one may sell it, whether one may not. It’s holy forever, the simple understanding. Unless it has a tnai (condition). We’re now going to learn the next halacha in the chapter.
We’re going to try to learn further to see that a synagogue, the building is holy. Not as you say, one looks at it, it’s practical, not practical. The building is a holy building. This is the whole thing. It’s a beis hakneses. All the halachos are built on this.
Halacha: Ein sotrin beis hakneses livnos acheres
Now we’re going to learn a practical halacha, a very practical halacha. Ein sotrin beis hakneses livnos acheres bimkoma, o b’makom acher. One doesn’t break down a synagogue to say one will use the bricks, I don’t know what, one will use to make a second. But what then? Bonin acheres. What does one do? What does one build a new one? Bonin acheres, one builds the new one, v’achar kach sotrin zo, afterward you can break down this one. Certainly one can break it down. Ah, you see that one can break it down. But why doesn’t one do this? Shema yei’arei ones lahem, it sometimes happens that a person prepares to… First one breaks down, afterward one remembers, ah, one doesn’t have money to build the new one. So meanwhile one remained without a synagogue.
But you see, after one has built a new one, simply so one breaks it down. One doesn’t need to leave the other to be a simple… ah, he will be able to use it. He has a mehalech (approach) on this. We’re going to see it. It’s not so simple. He will use it. Yes.
Rema: Exception when it’s dangerous
So actually the Rema brings here, he says the Rambam, ah, ah, ah, come here to the halacha. On this that one says that one may not first do before one makes a new one, this is lacharov yesodosav. That is, it’s not, one can still daven in it, so I think it means. One can still daven in it, so one must still daven until one doesn’t have a new one. Aval im charav yesodosav o shenote lipol, it’s already holding, it’s already dangerous, that one must, one can’t daven here essentially, one must, then one may yes, not only may, one must. Sotrin oso miyad, one breaks it down immediately, one doesn’t break it down, u’mehamrin livnoso v’chayavin la’avod bo yom v’layla, one works quickly, one builds by day and by night, shema tidcheh hakashava v’yisha’er charev. So one must hurry very strongly, and one must have the old urgency, and one does it quickly until, ah, how is it called, until it is, ah, that one should have the whole time a beis hamedrash, as quickly a beis hamedrash.
Halacha: Ma’alin bakodesh – Beis hakneses u’veis hamedrash
Yes. Further, now one speaks about the halacha of making a synagogue into a beis hamedrash or vice versa. The Rambam says, say, say. Now there is a new question, whether one may exchange things. There is a beis hakneses, and we’re going to see all kinds of chaftzei kedusha (holy objects) that one makes for the synagogue, for the tzibur (community), whether one may exchange them for something else, or a greater kedusha and a lesser kedusha. Yes, this we will already see.
So the Rambam says that mutar la’asos beis hakneses beis midrash. A beis hakneses, one davens there, one may from this make a yeshiva where one learns. Aval beis hamedrash ein osin oso beis hakneses, one may not make from a beis hamedrash a beis hakneses. Why? Shekdushas beis hamedrash yeseira al kedushas beis hakneses, as we learned earlier. U’ma’alin bakodesh v’lo moridin klal, one doesn’t make from a thing a lesser kedusha, one only makes a greater kedusha. The same thing, the halacha is not only on the beis hakneses itself, it’s on the place that has a kedusha. One may not make from a yeshiva into simply a shul where one davens.
Halacha: Selling a beis hakneses and buying higher kedusha
Bnei ha’ir shemachru beis hakneses, if one sold the beis hakneses, yes? Ah, we see that one can sell, soon we will see how one can sell, but one can sell a beis hakneses. But the money, also this is holy money, it’s, ah, money that the Jews gave for the beis hakneses. One may buy with this a teiva. Teiva this is the place where one puts a… aron hakodesh (holy ark). Yes, teiva we learned. A parable or in kodesh. A piece or in kodesh situation, you know.
Mochrei teiva, one sold a teiva, one may buy mitpachos o sik shel sefer Torah. These are the three levels. One may buy with this. The Rema doesn’t say heichal. Heichal he says, this is part of beis hakneses. But one may buy with this the anyway mitpachos, the mantle, or a sik, such an old one for the sefer Torah.
If one sold a mitpachas o sik, one may buy chumashim. Chumashim are holier. A Chumash, one may buy a Torah. The Torah is the holiest thing. But vice versa one may not. A Torah, if one sold a Torah, one may not buy with this only another Torah, because “ein lecha kedusha l’ma’ala mikdushas sefer Torah”. Higher than a sefer Torah there is no kedusha, a Beis Hamikdash you should say, you know, but we’re talking here about a shul.
Din mosrim
V’chen b’mosrim, mosrim means that one has yes, one already sold, one already bought something else, a little money remained, even that one still has the higher kedusha, one must buy the higher kedusha thing.
Din gviyas me’os
The same thing is not only if one already bought and wants to sell, but even when one already collected money in honor of this, it’s a hachana (preparation), right? It’s a kedusha.
Im gavu me’os liknos beis midrash o beis hakneses o liknos teiva u’mitpachos v’sik o sefer Torah, v’ratzu l’shanos, kol shegavu al mishnahu la’alos mikdusha kala likdusha chamura. That means, one was gove for a teiva, one may buy a Torah. But vice versa one may not, v’chuli v’chuli.
But here it’s different. Im asu ma shegavu la’asos, v’hosiru, so meshanin hamossar l’chol ma sheyirtzu. The din of mosros, whether even it was already the kedusha of a sefer Torah, you can already be morid it to a teiva v’chadome. But he only collected the money, simply how much one will need for the sefer Torah, this will become kadosh for the…
Here there is probably still a halacha about exchanging from tzedaka (charity), whether one must give it for what people intended, but here we’re not talking about this. Here we’re talking again about the din of beis hamedrash, l’ma’ala mikodesh, the kedushas hame’os (sanctity of the money).
Well, as you say, people know this, there is a… we’ll see, there is an eitzah.
Halacha: Klei beis hakneses u’veis hamedrash
And now further, kol klei beis hakneses u’veis hamedrash, all vessels of the beis hakneses have the same din as beis hakneses. The kedushas beis hakneses is the benches, the tables, the Shulchan Aruchs that one places there, also has, one can’t… the parochess shel Aharon’s, sefarim means sifrei Torah, or perhaps simply sefarim that used to have a paroches on it? One had a paroches on the aron kodesh, that means mitpachos sefarim, this is like the mantles, this is one less kadosh than the Chumash. Yes, Chumash, ne’alayim…
Din tnai on chaftzei kedusha
Ah, now if one makes a tnai l’chatchila, meaning when does one make? By the gabbaim (trustees) for example, one says, it’s a tnai that one will buy from the extra whatever something else, this is a kula (leniency) here by a tnai. Yes, or on a sefer Torah one can’t make any tnai, this I think, that a tnai only helps on the money, right? You can’t make a tnai on the Torah that it won’t have kedushas sefer Torah, yes? You agree? Yes.
English Translation
But there is, perhaps on objects one may, for example on a bench, yes? There is a bench from the beis medrash, may you take it to a simcha? Seemingly according to the Rema one may not, because it’s kodesh, on this can be, on this one can also make a condition. The Rema says that one makes a condition on this, but the custom is that even if one didn’t make a condition, lev beis din masneh, that for example the tablecloth from the beis medrash is a holy object, do you want to take it home one day, I don’t know what, the Rema says that there is a condition that if the gabbai allows, I don’t know who is appointed. Okay, so he says. But it’s understood that on a Torah one cannot, but on the objects one sees that there is a matter of a condition, according to the Rema, even objects.
Law: Synagogues of Villages and Cities
Okay, now a very important law. Bameh devarim amurim? What we have just learned that one can sell a synagogue, that means one only needs to be careful about the custom of the mitzvah of ma’alin bakodesh, yes, but who will sell we will see, but just like that one may sell. So this is no longer permitted for a synagogue, this is specifically beis haknesses shel kfarim, but a synagogue of a small town, of a village, which was not consecrated on the understanding of the villagers alone, it was simply to pray in it, so automatically shiv’ah tovei ha’ir limkorah, that means one makes a meeting of all the people to whom it belongs, on whose understanding it was given, so they will sell it, sell it. Aval beis haknesses shel krachim, but a synagogue of a large city, ho’il ve’al da’as kol anshei ha’olam na’aseh, there the whole world comes, so automatically when a person consecrates to that synagogue, not just the person, when the holiness of that synagogue doesn’t belong to the people of the large city, it belongs to the whole world. Sheyavo’u kol haba’im lamedina, nichsei kol Yisrael, it belongs to all Jews, ve’ein mochrin oso le’olam, one can never sell it, it remains forever.
The simple meaning is that perhaps a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is an asset of permanence, it’s too large to belong to a certain person, no. Or perhaps it only means when one makes it for the city.
Laws of Synagogues: Laws of Cities and Villages, Sale, Gift and Rental
Law: Synagogue of a City — Belongs to All Israel
In practice, when a person consecrates to that synagogue, or not just the person, when the holiness is to that synagogue, it doesn’t belong to the people of the large [city], it belongs to the whole world. It is, “sheyavo’u vo kol haba’im lamedina”, no, “shekol Yisrael”. It belongs to all Jews, “ve’ein mochrin oso le’olam”, one may never sell it. It remains forever.
The Distinction Between a Small Beis Medrash and a Large Chassidus
The simple meaning is that a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is “the entire world,” it’s too large to belong to a certain person, no. He cannot make his conditions. The holiness is… I don’t know what the law of holiness is, or the law of how it belongs monetarily, legally it belongs to the whole world.
The Practical Difference: Selling a Synagogue in Krakow
It’s understood, the synagogue is in Krakow, they also have a few people who are involved in this. If they say that I’m going to quickly rebuild it, I want to sell this to be able to rebuild right next to it, no, he perhaps doesn’t have the right, one perhaps doesn’t trust him, because the place is already… he needs to receive permission from the whole world.
Every one that has a large shul, I don’t know, Satmar beis medrash in Williamsburg, it doesn’t belong only to Satmar, the whole city comes to pray, one needs to have a minyan for mincha. The simple meaning, who are the worshippers of the beis medrash? The whole city. He must speak with the whole city so that he can sell it.
The Claim of Maintenance and the Answer to It
It’s today, when a current reality, when one needs to have a whole… one needs to pay, one needs to put in water, electricity, one needs to keep the bathroom open. Well fine, you’re not obligated. There is someone who pays the bills, there is someone who maintains the bills. Everyone pays the bills. He takes back the money from the second city, yes? It’s on the understanding of the whole world, it’s on the understanding of the whole world.
One must think, in Krakow is a city full of rulers, there’s already a city in Krakow, and there is, someone makes himself some rabbinical grandchild in a corner, and he builds a shul, is it already automatically on the understanding of the whole world, does it have the law of a village, or the law of a shul in the city? So it says here, in a halachic outcome, that today’s people rely on the fact that the owner of the money agrees that the rav, or the rebbe, or whoever it is, may do what he wants. How can one hear…
The Rambam’s Position: There Are Places That Have an Owner
And I want to tell you, the Rambam says exactly, the most important is like this, the village, but there are places that one makes, one already the large market has an owner, but if it’s a large city there is no owner. But this is not, let’s say, this can be.
But I want to tell you that what you think here and other people think nowadays, yes, there is a large shul, there is a board, there is a rebbe, I don’t know, there is someone who is the owner. But according to this there was never the law of a synagogue of a city, because as you say, there’s always someone who built it, someone took upon himself to bear the money, it didn’t come from the air.
The Answer: He Does It on the Understanding of All Israel
Always tastes, the initial law of a synagogue of a city is, that there is a synagogue that someone took upon himself, someone is the gabbai there. That we can it like this, because a place must have, someone must have a long meeting paper and coffee. And therefore, it doesn’t change, he says it. Just as next to every grave in Eretz Yisrael, there is some place where one prays there, and this is a place that doesn’t belong to the community.
But to say that people built a building, and the building… certainly can be he needs to have a cover. Why? What can be certainly? I don’t know what is this different? Here someone made it, for whom does he make it? Not for himself alone, he makes it for the whole world, for all Israel.
But he didn’t build a shul once, but every day he must build a shul, every day he must raise money and he must fix the toilet. You’re assuming a very funny assumption, that once the law of a synagogue of a city that the Gemara speaks of, didn’t have any maintenance, one didn’t need to clean the bathroom there? Certainly one needed to clean the bathroom there. What did he do there? Certainly there was, it’s not so. Certainly it’s not such a building that doesn’t need any maintenance.
Every thing one needs it often, one needs to make the refrigerator, one needs to honor, one brings fresh sefarim when the old sefarim run out, whatever, there are always things that one needs to do. Not correct, but the simple meaning is that whoever does it, doesn’t do it for himself, he does it on the understanding of all Israel, not on the understanding of the three people who pray there, there aren’t three people who pray. But it is the matter that this is the beis medrash that everyone will come afterwards. The whole world.
Discussion: Is Every Beis Medrash in a City for All People?
Speaker 1: No, it’s not of a city. On the contrary, if it’s a beis medrash of a city, sometimes it’s a village. A synagogue of a city means I a place where the whole… all Jews… people come and go always. Very good. So? But it doesn’t mean that every beis medrash in a city is for all people. Ah, that can be. If you have a beis medrash that is only for your twenty people, it’s only for your twenty people. But it doesn’t mean that those… the people who are in the small towns there living in Chernobyl. I hear… I hear…
Speaker 2: No, it’s not clear.
The Contradiction in Today’s Practice
It appears that according to how the world understands today, the law was never realistic. It can be of city dwellers, but it’s not correct. All the people who say that the matter belongs to them, they ask money from everyone. Because everyone understands that it’s his beis medrash, he prays in the next neighbor. But yet, when he wants to sell it he doesn’t ask him. It doesn’t go both ways. It’s very funny.
Anyway, you don’t ask me, anyway, the accounts with Charlie, so one should know the law. But I said like this, yes, because it’s already better, but it’s really already the time. We need to finish. We haven’t finished discussing the question. Can we? We need to finish.
Law: Conditions When Selling a Synagogue — What One May and May Not Do
Now it’s like this, the people of the city have finished. Now, they can yes sell. They wanted to sell such a beis medrash, synagogue, or build a new ark for the Torah. There is here a new law. Even when one may sell a synagogue, but one may not let the place become a degrading place, a disgraceful place. Tzrichim lehizaher shelo ya’aseh lo merchatz velo burski, it’s a place where they process hides, where it stinks, and one cannot make a house of prayer there. Velo beis hamayim, it’s a sort to take time and learn. Velo beis hatefila velo beis hamayim, one may not make a mikveh there, also not a bathroom, a toilet. Why? Because this is not proper conduct to say that it was a synagogue.
The Way Out: Condition in the Presence of the People of the City
But there is yes a way out for this. Im hitnu shiv’ah tovei ha’ir bema’amad anshei ha’ir bish’as mechira, al menas la’asos bo kol mah sheyirtzu, mutar. This is the discussion from before, that even always seemingly one needs the presence of all the people of the city who should forgive, because it belongs to them. But if they explicitly make the condition that they may do what they want, then it’s as if it’s no longer a synagogue, and then such a presence, it’s no longer a synagogue, okay, you can do what you want.
Vechen, the same thing, mutarim shiv’ah tovei ha’ir bema’amad anshei ha’ir al mechiras adam sheyuchlu limkor, that is, one doesn’t need to take even the money to buy an ark and the like.
Dispute of the Alter Rebbe
Dispute of the Alter Rebbe, bonin beis haknesses acher o shekonin bo teiva vetachshitin, aval she’ar yechalku mah sheyirtzu, this is only by way of example, that is, certainly no city agrees that one should simply take the money and sell with it a… but communal needs, yes, which also means to say that one is going to buy with this a new beis medrash, but it means to rebuild cheaper to whatever, then one can with the surplus one can do what they want.
Law: Rabbeinu Adam Echad — One Person Who Is Accepted as Owner
Seemingly, if so, then a small question, Rabbeinu adam echad, they all accepted one person, they agree that he is the owner, but Rabbeinu adam echad is nothing different. One sees here like what kind of adam echad, for a gabbai. Yes, they accepted, “kol mah she’asuy asuy, ve’ein anu yecholim limchos beyado”, that means, he doesn’t need to ask the seven leaders of the city or the people of the city.
An Important Limitation: It Doesn’t Become Public Property
No, but certainly, one must say a simple thing, one has seen many books, where one has seen that they err in this, this comes from a Gemara that says that a rav or one important person said that one should do this, this doesn’t mean that he may sell it for his own needs, it means only that the right that the community has, but for the benefit of the community, and can for the benefit of the community. But certainly it still belongs to the whole world, and even if it’s consecrated property, it still doesn’t become consecrated property, and one may still ask to sell. Only, the whole world agrees that he should do for the benefit of the community what he will accept.
The Rebbe’s Conclusion
But the Rebbe already builds a conclusion from this, he says also that it’s a benefit for each one in the city that he should have the nice apartment. But everything can be, I’m only saying that it doesn’t become public property because of this, it only becomes that he is the gabbai, one doesn’t need to ask every time, one doesn’t need every time to ask to do what he wants, no, one accepted that he is the owner, he can, he can… the community trusts him to make the conditions that one makes a burski, he doesn’t want, now he can make the conditions, he makes a burski and the like.
Law: Gift, Rental, and Loan of a Synagogue
Very good. Now, says the Rambam, keshem, we have just learned that one may sell a synagogue, you might think that a gift one may not, why doesn’t it fit? Says the Rambam, it’s permitted. Why? Keshem shemutar limkor beis haknesses, kach nohagim litno bematana, why? She’ilu lo ho’ilu latzibur hana’ah bematana zo, lo netanuha. It’s not a gift for nothing. A gift is also only a sale. One must know this, it’s a great principle. A gift is always for a reason. It’s not a physical reason, it’s a bribe for this, I don’t know what he should do something, and so on. Yes.
The Distinction Between Selling and Renting
Aval lo socharim velo mashkinim. But it’s good to know, just as we give a beis medrash as a gift, yes, we may. As a gift, no, this is even giving away. If you want to give the beis medrash as a gift, if you have a debt to him. But we may not rent out a beis medrash to become a store. Selling one may, because one may make a condition it becomes [secular]. But to rent out, it’s still a shul, one uses the shul for a… this one may not. One must know the law perhaps today. Today one is very lenient on all these laws, but already, one must know.
Law Regarding the Covering of a Synagogue
Now one can learn, ah, vechen kesus beis haknesses livnosom. One learned earlier that one may, one may, one may in certain ways to break down the beis medrash to build a new one. Bematana limkor ulehachlif velases matana, delavin ve’etzim va’avanim, further one may sell it in the same way. But a loan is a prohibition. To borrow one may not.
Holiness Rises and Does Not Descend with Money
One kedusha olah ve’eina yoredet bedamim, if he didn’t… the rule is, the holiness doesn’t go away for free, only for money. Simply giving away one may not. Or, simply giving away one may yes, because benefit in a gift is simply something that one gets back for it. But a loan which simply is, it doesn’t become, it’s still yours.
Law: Praying in the City Square
Now. Now one more law and we finish. There is sometimes when one prays in the street, in the city square. One must know what is this a holiness. It’s brought that in the city square, even though one doesn’t pray there the many fasts, one learned that one brings the ark to the city square. Why does one do this? Mipnei shekibda tzara ve’ein beis haknesses machzikoson. One knew that the synagogue wasn’t a place for everyone. Not everyone comes always, only the idle ones, the righteous. Or when it’s a fast everyone comes. Even if there’s no place, one goes outside, and outside there’s lots of space.
Ein bikdusha, bishvil she’ein tefiloson mekubeles. The prayer doesn’t become accepted because of this. It’s still… this is the street where one connects there apartments and things. It’s yes quiet streets. He has very easy, in the middle of winter one cannot, but really written with always. Summer, it’s good weather. It’s an excellent winter, but it doesn’t rain. And dry weather, it doesn’t rain, yes.
The Source for Chassidic Gatherings
Like Chaim, the same thing. Ah, here is an important law. Here is the source of all Chassidic gatherings. Like Chaim, in houses and courtyards, that are used for prayer. Simply a room.
Laws of Synagogues: Houses and Courtyards Where They Pray, City Street, and Reasons for Going Out to the Street on Fasts
Houses and Courtyards That Have No Holiness
It doesn’t become a fixed place for prayer because of this, it’s still this is the street where one burns there the Aaron and the things. I still saw very easy, in the middle of winter one cannot, but always was the street like summer, it’s good weather, it’s good weather, like summer, it’s going out, but it doesn’t rain, ah, in dry weather, yes, it doesn’t rain, yes.
“And likewise houses and courtyards that have no sanctity, where people gather only casually” — this is further the same thing, ah, “and likewise” is an actual halacha, this is the source of all Chassidic shtieblach. “Where people gather only casually” — a shtiebel where people come to pray, but it’s not a synagogue (beit haknesset), it wasn’t built as a synagogue. “They have no sanctity, and even though they pray in them regularly, they are only praying there temporarily.”
Discussion: Fixed Place at Home and the Approach of the Tzanzer Rav
I know, someone prays at home, even if he had established a fixed place, it’s learned, you had established a fixed place even at home, now it’s not a synagogue, as the Tzanzer Rav said that the Chassidic shtieblach are merely a shtiebel and not a synagogue at all.
But it’s very strange, it can’t be that the Gerrer Rebbe, I know, the Belzer Rav builds a huge building, and you say it’s a shtiebel, that’s not serious, sorry. When the Tzanzer Rav speaks, he is more, he had in his house, he made minyanim, let’s say it was a large shtiebel, but you can’t build a huge building, a synagogue like that, and say it’s not called a synagogue, it’s very strange, I don’t know.
The City Street — Function Without Sanctity
But the city street does have halachic functions, both here and in the laws of ir hanidachat (condemned city), as I recall. But in both cases it’s a practical matter, there’s no law that the city street becomes impure or the city street becomes holy, it has a practical use.
Reasons for Going Out to the Street on Fast Days — Rambam Versus the Gemara
And the Gemara gives a different reason why we go out to the street, it’s interesting, that the Rambam gives a practical reason that it’s simply a large crowd, and the Gemara says it’s a disgrace, it’s exile, there are other reasons. Like being expelled, that… and it’s a public disgrace, it’s interesting, the Rambam gives a practical reason for something that in the Gemara has more of a mystical reason.
Like the ergat nefesh (anguish of soul) with Rabbi Meir Marmar, in order to bring out distress, yes, but the Gemara says that with ergat hanefesh, but here in the Gemara stands a mystical reason like that, and the Rambam makes from this a simple reason, perhaps both are true, there’s no contradiction.
—
Okay, these are the laws of the synagogue.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק יא – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י״א
הקדמה און קאנטעקסט
דער פרק באהאנדלט הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, און דינים פון מכירה און קדושה. דער פרק פארבינדט זיך מיט צוויי פריערדיגע הלכות: (1) דער רמב״ם׳ס דין אז מ׳דארף מייחד זיין א מקום פאר תפילה (טהרת המקום), און (2) דער דין פון תפילה בציבור – וואס פאדערט א פלאץ וואו א גאנצע ציבור קען זיך צוזאמקומען. דער לאגישער סדר איז: ערשט דער ענין פון תפילה, דערנאך תפילה בציבור, דערנאך תפילה אין א בית הכנסת – און יעצט דער חיוב צו בויען דעם בנין גופא.
—
הלכה א – חיוב צו בויען א בית הכנסת; כפיה; ספר תורה נביאים וכתובים
“כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.”
פשט
אין יעדע פלאץ וואו עס געפינען זיך צען אידן, זענען זיי מחויב אנצוגרייטן א באזונדערע פלאץ פאר תפילה – א בית הכנסת. מ׳קען כופה זיין איינער דעם אנדערן צו באצאלן פאר דעם בנין, און אויך צו קויפן ספר תורה, נביאים, און כתובים.
חידושים און ביאורים
1. דער חיוב ליגט אויף די צען אידן אליין, נישט אויף א רעגירונג אדער א נדבן: דאס איז א גרויסע חידוש – דער חיוב קומט נישט פון אויבן אראפ (ווי אין דור אנוש וואו מ׳האט געמאכט א היכל), נאר פון די צען אידן אליין. די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין. דא זעט מען אז סתם אידן וואס קומען זיך צוזאם האבן א חיוב גמור צו שאפן די תנאים פאר תפילה בציבור.
2. “כופין” – וואס מיינט כפיה? “כופין” מיינט נישט סתם פרעשור – עס מיינט אז אויב איינער וויל נישט צאלן, קען מען אים רופן אין דין תורה, און בית דין קען ממש נעמען געלט פון אים. “זה את זה” – ס׳איז נישט איין עסקן וואס פאדערט, נאר די גאנצע קהל האט א הדדית׳ע חיוב איינער אויפ׳ן אנדערן. אויב איינער זאגט “איך קען דאווענען אינדערהיים, איך דארף נישט קיין שול” – ענטפערט מען אים: “דו דארפסט געבן געלט.”
3. פארוואס דארף מען כתובים? ספר תורה פארשטייט מען – פאר קריאת התורה. נביאים פארשטייט מען – פאר הפטורות. אבער כתובים – ס׳איז דאך נישט דא קיין הפטורות פון כתובים! דאס ווייזט אז די ספרים אין בית הכנסת זענען נישט נאר פאר קריאת התורה, נאר אויך פאר לערנען. א בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ׳זאגט דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, און מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט אויסער דאווענען. (דאס איז אנדערש פון א בית המדרש וואו יושבים לערנען א גאנצן טאג.)
4. שולחן ערוך – אויך א ש״ס: ר׳ אברהם בלומענבערג (רמב״ם מאורח) ברענגט אז דער שולחן ערוך (מיט משנה ברורה) זאגט אז בזמן הזה צווינגט מען אויך צו קויפן א ש״ס – וואס שטיצט דעם פונקט אז דער חיוב איז ברייטער ווי נאר קריאת התורה, עס גייט אויך אויף לערנען.
5. [דיגרעסיע: פארגלייך צו “ועשו לי מקדש”]: דער חיוב צו בויען א בית הכנסת קען זיין עפעס בדומה צו “ועשו לי מקדש,” כאטש דער רמב״ם זאגט עס נישט בפירוש – ער מאכט עס פאר תפילה, אבער דער ענין פון א באזונדערן בנין איז אויך דא.
—
הלכה ב – וואו און ווי אזוי צו בויען דעם בית הכנסת (ארכיטעקטור)
“כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר ‘והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו׳.”
פשט
מ׳בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט. מ׳הייבט אויף דעם בנין אז ער זאל זיין העכער פון אלע געווענליכע הויזער. די טיר זאל זיין אויף דער מזרח זייט, אזוי ווי דער משכן.
חידושים און ביאורים
1. צוויי באזונדערע דינים אין הויך: ס׳איז דא צוויי הלכות: (א) די לאקאציע – מ׳בויט אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט (“בגובהה של עיר”), (ב) דער בנין אליין – מ׳הייבט אים אויף אז ער זאל זיין העכער פון אלע חצרות (“מגביהין אותו”). ביידע זענען באזונדערע דינים.
2. “בראש הומיות” – ביאור פון דעם פסוק: “הומיות” (משלי א:כא) ווערט געטייטשט דורך די מצודות אלס א פלאץ וואו ס׳איז המיה – וואו מענטשן רעדן, וואו ס׳איז לעבעדיג. דער בית הכנסת זאל שטיין אין א הויכע, פראמינענטע פלאץ אז מ׳זאל הערן דעם בעל תפילה, דעם שופר, אד״ג.
3. סימבאלישער קאנטראסט מיט “ממעמקים”: מ׳בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ, מ׳מאכט א בימה נאך העכער – אבער דער בעל תפילה שטייט אין א ממעמקים (פארטיפטע פלאץ). דאס איז סימבאליש – “ממעמקים” מיינט נישט ממש טיף אין דער ערד, נאר א רוחניות׳דיגע טיפקייט.
4. בעלזער רב׳ס הקפדה: דער עולם איז בכלל נישט מקפיד גענוג אויף דער הלכה אז דער בית הכנסת זאל זיין העכער פון אלע בנינים – חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש “בגובהה של עיר” און העכער פון אלע אנדערע. בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
5. “פתח למזרח” – שייכות צום משכן: דער רמב״ם ברענגט אז די טיר זאל זיין אויף מזרח, אזוי ווי דער משכן וואס האט געהאט די פתח אויף מזרח זייט (מערב איז געווען פארמאכט – דארט איז געווען קודש הקדשים). דער יסוד איז אז מ׳וויל מאכן דעם בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קשיא אויפ׳ן פסוק “משה ואהרן ובניו”: א שטארקע קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דוקא דעם פסוק “והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו”? ס׳שטייט דאך שוין אין אנדערע פסוקים אז דער משכן׳ס טיר איז געווען אויף מזרח – פארוואס דארף מען דוקא דעם פסוק? עס ווערט פארשטאנען אז קדמת מזרח איז א חשוב׳ע פלאץ, אבער דאס ווייסט מען שוין פון אן אנדער פסוק. די קשיא בלייבט אפן.
7. שולחן ערוך / תוספות – ווען מ׳דאוונט צו מזרח: דער שולחן ערוך, תוספות, און אנדערע זאגן אז דער רמב״ם׳ס הלכה רעדט זיך ווען מ׳דאוונט צו מערב (ווי אין ארץ ישראל׳דיגע בתי כנסיות, אדער אין בבל וואו מ׳דאוונט צו מערב ריכטונג ארץ ישראל). אין אזא פאל איז די טיר אויף מזרח – די אנדערע זייט פון וואו מ׳דאוונט. אונז וואס דאווענען צו מזרח, וואלט מען נישט געוואלט אז די טיר זאל זיין אויף דער זעלבער זייט ווי דער ארון הקודש. דער עיקר איז: די טיר זאל זיין אקעגן איבער פון דער ארון הקודש, נישט דוקא מזרח.
8. דער רמב״ם׳ס שיטה vs. למעשה: למעשה זאגט דער רמב״ם יא אז מ׳מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר – אפילו אויב מ׳דאוונט צו מזרח. דער רמב״ם אליין האט געוואוינט אין מצרים, וואס איז מערב פון ארץ ישראל, און אין בבל (תקופת הגאונים) האט מען געדאוונט צו מערב – סאו ביי זיי פאסט עס אז די טיר איז אויף מזרח.
9. [דיגרעסיע: אלטע שולן מיט זייט-טירן]: אין אלטע שולן איז געוויינליך דא א טיר אויף דער זייט, פון וואו דער בעל תפילה מיט דער רב גייען ארויס, אויסער דער הויפט-טיר. אפשר איז דאס נישט די “מעין טיר” וואס דער רמב״ם רעדט דערפון.
—
הלכה ב (המשך) – דער היכל
דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט א “היכל” וואו מ׳לייגט אריין דעם ספר תורה.
פשט
דער “היכל” איז נישט די תיבה (דער ארון קודש) אליין, נאר א באזונדער מבנה/געביידע – א סענטער-פיס אין פראנט פון דער בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין דעם ספר תורה.
חידושים
1. חילוק צווישן “היכל” און “תיבה”: די תיבה איז דער באקס/ארון וואו די תורה ליגט, און דער היכל איז דער גרעסערער בנין וואס האלט דעם ארון. דער היכל סימבאליזירט דעם בית המקדש – דערפאר רופט מען עס “היכל”.
2. דער היכל שטייט אין דער ריכטונג פון ירושלים (“כלפי דלתות העיר”) – “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. דאס הייסט, דער היכל דינט אלס נאך א לעוועל פון “ממקומו הוא יפן” – ווען מ׳שטייט דאווענען, קוקט מען אויטאמאטיש צום היכל, וואס ווייזט צום מקום המקדש.
3. דער רמב״ם זאגט נישט אויסדריקליך “למערב” אדער “למזרח” – נאר “כלפי דלתות העיר”, וואס מיינט וועלכע ריכטונג ירושלים איז.
—
הלכה ב (המשך) – די תיבה
“וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה” – מ׳שטעלט די תיבה “באמצע”.
פשט
די תיבה איז נישט דער ארון קודש, נאר דער באלעמער/שטענדער וואו מ׳לייגט די ספר תורה ווען מ׳לייענט.
חידושים
1. “באמצע” מיינט דא נישט אינמיטן דער שול, נאר אינמיטן פון דעם היכל.
2. די תיבה איז געווען באוועגליך: לכאורה האט מען עס אריינגערוקט אינמיטן ווען מ׳דאווענט, און צוריקגעשטעלט ווען מ׳דאווענט נישט. אלס ראיה – אין הלכות לולב שטייט אז מ׳האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקיף זיין, וואס באווייזט אז עס איז געווען פארטעבל.
3. “אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים” – די תיבה שטייט מיט׳ן רוקן צום היכל, און די טירן עפענען זיך צום עולם, “כדי שיוכלו להוציא את התורה” – מ׳זאל קענען ארויסנעמען די תורה, און “פניו כלפי העם” – דער עולם זאל קענען זען די תורה ווען מ׳עפנט עס.
—
הלכה ב (המשך) – די בימה
דער רמב״ם פסק׳נט אז מ׳שטעלט א בימה, און דער קורא בתורה, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין, שטייט דארויף “כדי שישמעו כולם”.
חידושים
1. א גרויסע טעקסטואלע שאלה: אין פארשידענע גירסאות שטייט “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”, אבער אין דעם כתב יד וואס דער רמב״ם אליין האט מאשר געווען (דער ספר המאור׳ס כתב יד) איז דאס ווארט “באמצע” אויסגעמעקט געווארן. דאס הייסט, לויט דעם רמב״ם איז נישטא קיין חיוב אז די בימה זאל שטיין דוקא באמצע – אבער פראקטיש איז עס פשוט אז עס זאל זיין באמצע. דאס איז היסטאריש געווען א גרויסע מחלוקת.
2. דער טעם פאר די בימה: אויב עס שטייט באמצע, איז דער טעם כדי יעדער זאל הערן; אויב עס שטייט נישט באמצע, איז דער טעם אז עס איז הויך – “ווען מ׳שטייט הויך הערט מען בעסער, ווייל די קול גייט ארויף און ס׳פלאקט נישט די מענטשן.”
3. וואס פאר א סארט הלכה איז דאס? דער רמב״ם פסק׳נט דאס אלס הלכה, אבער ער זאגט נישט אז עס איז א מצוה דרבנן – עס איז אזא סארט הלכה וואס באשרייבט וויאזוי א בית הכנסת דארף אויסזען.
—
הלכה ב (המשך) – סדר הישיבה
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה… ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה… עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה.”
פשט
די זקנים (דער רב, די מזרח) זיצן מיט׳ן פנים צום עולם און מיט׳ן רוקן צום היכל. דער גאנצער עולם זיצט שורות שורות, יעדע שורה קוקט צום רוקן פון דער שורה פאר איר – אזוי ווי אין נארמאלע שולן היינט. דערמיט קוקט יעדער צום קודש, צו די זקנים, און צו די תיבה.
חידושים
1. “כלפי הקודש” – וואס “קודש” מיינט דא איז נישט גאנץ קלאר: דער ארון הקודש? דער ספר תורה? מסתבר אז עס מיינט דעם ארון הקודש.
2. דריי קדושות וואס דער עולם זעט: (1) פני התיבה, (2) די זקנים, (3) דער קודש (ארון הקודש).
3. ס׳איז בדוקא אז מ׳זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה – דער טעם איז “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה” – מ׳דארף זען זייערע פנימ׳ער כדי עס זאל ברענגען צו אימה ויראה.
—
הלכה ב (המשך) – וואו שטייט דער שליח ציבור?
“דער שליח ציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש.”
פשט
דער שליח ציבור שטייט אויף דער ערד (נישט אויף דער בימה), אין פראנט פון דער תיבה, מיט׳ן פנים צום קודש – ער קוקט אין דער זעלבער ריכטונג ווי דער גאנצער עולם.
חידושים
1. דער חזן קוקט נישט צום עולם – נישט אזוי ווי ביי די רעפארמער, וואו דער חזן שטייט און קוקט צום עולם. ביים רמב״ם קוקט דער חזן צום קודש, אזוי ווי אלע. נאר די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם.
—
הלכה ג – כבוד בית הכנסת: ריינקייט, באלייכטונג, מעבלירונג
“נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן.”
פשט
מ׳דארף אויסקערן און רייניגן בתי כנסיות ובתי מדרשות. “מרביצין” מיינט מ׳לייגט אראפ וואסער כדי ס׳זאל נישט זיין שטויב – מ׳וואשט אויס דעם פלאר. דאס האט צו טון מיט דעם אז מ׳גייט דארט מיט שיך.
חידושים
1. מנהג-חילוק צווישן לענדער: דער רמב״ם ברענגט: “ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב” (שפאניע און מאראקא), “ובשנער ובבל ובארץ הצבי” (ארץ ישראל) – דאס זענען אלע “ספרד׳ישע לענדער” (כמעט פיר באזונדערע גרופעס). דער מנהג דארט איז: (1) להדליק אבוקות – מ׳צינדט אן לעכטלעך אין בתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מ׳לייגט אראפ שיינע טעפיכער/מאטן אויף דער ערד צום זיצן.
2. “אורח אדום” (אשכנז׳ישע לענדער?) – דארט “יושבים על הכסאות” – מ׳זיצט אויף בענקלעך/שטולן. “כסאות” מיינט נישט סתם בענק, נאר באקוועמע, מכובד׳דיגע זיצן – א טייל פון דעם כבוד.
3. פראקטיש היינט: היינט זיצט מען אומעטום אויף בענקלעך, אפילו אין ספרד׳ישע בתי מדרשים. דער איינציגער חילוק איז אז ספרד׳ישע בתי מדרשים האבן געוויינליך באקוועמע בענקלעך (קאוטשעס), און אשכנז׳ישע האבן הארטע בענק.
—
הלכה ג (המשך) – קלות ראש אין בית הכנסת
“ואין נוהגין בהן קלות ראש” – קיין שחוק והיתול.
פשט
אלס טייל פון כבוד בית הכנסת, טאר מען נישט זיך אויפפירן מיט קלות ראש – קיין ליידיגע רייד, קיין לצנות, קיין שפילן, קיין שפעטן, קיין בדחנות.
חידושים
1. אויב איינער מיינט אז קלות ראש איז מקרב די יונגע דור, זאל ער עס טון אין א פאליש, נישט אין בית המדרש. דער בית המדרש איז נישט דער פלאץ פאר קלות ראש, אפילו מיט גוטע כוונות.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין נאותין בהן” – הנאה פון בית הכנסת
דער רמב״ם זאגט אז מען האט נישט הנאה פון בית הכנסת.
חידושים
1. וואס מיינט “נאותין”? דער רמב״ם אין פירוש המשניות (ברכות/מגילה) דערקלערט: “נאותין” מיינט “מתקשטין, משתמשין להנאתן” — מען נוצט עס נישט פאר פערזענלעכע הנאה. עס מיינט נישט שלאפן, נאר הנאה האבן ווייל עס איז קיל, לופטיג, א באקוועמער פלאץ.
2. פראקטיש: שבת נאכמיטאג איז דא ער-קאנדישן אין שול – גיי נישט אריין דארטן נאר פאר דער קילקייט.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין מתהלכין בו” – שפאצירן, עסן, חשבונות, הספד
מען גייט נישט אריין אין בית הכנסת סתם אזוי. “ואין נכנסין בו אלא לכבודכם.” מען עסט נישט דארט און מען טרינקט נישט דארט.
חידושים
1. בדיעבד – עסן אין בית המדרש: אויב א תלמיד חכם האט געגעבן א שיעור און ער קען נישט ארויסגיין צום לאנטש רום ווייל עס וועט נעמען צו לאנג און ער וועט נישט קענען ווייטער לערנען – בדיעבד מעג ער עסן אין בית המדרש. דאס איז דער מציאות אין קליינע שטיבלעך וואו מען עסט נעבן טיש, ווייל ער דארף ווייטער לערנען. דער זעלבער מענטש וואס לערנט דארט – ער איז דער וואס מעג, ווייל ער איז שוין אין בית המדרש פאר לערנען.
—
הלכה ג (המשך) – חשבונות אין בית המדרש
“ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה” – ווי צדקה, פדיון שבויים.
פשט
אקאונטינג און ביזנעס חשבונות טוט מען נישט אין בית המדרש, אבער מצוה-חשבונות (אפילס פאר צדקה) יא.
חידוש
די שול איז דער צענטער פון חסד – מען זעט דאס פון דעם אז מצוה-חשבונות זענען מותר.
—
הלכה ג (המשך) – הספד אין בית הכנסת
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים.”
פשט
מען מאכט נישט קיין הספד אין בית הכנסת, נאר א הספד של רבים.
חידושים
1. דער רמב״ם גיט אן אינטערעסאנטע דוגמא: נישט נאר ווען א גדול אליין איז געשטארבן, נאר אפילו ווען א סתם מענטש איז געשטארבן, אבער א גדול קומט צום הספד (ווייל ער איז א שכן אדער א ברודער), און דורך דעם קומט דער גאנצער עולם – דאס ווערט א “הספד של רבים.”
2. דער עיקר חידוש: דער נושא איז נישט דער נפטר, נאר דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צום הספד, קומט דער גאנצער עולם, און דאס מאכט עס א הספד של רבים. דאס שטימט מיט דער גמרא וואו רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית הכנסת – “אי בשמיעה כולהו” – דער פוינט איז דער אוסיף קהל רב.
3. כלל: מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן. צוויי חסידים ווילן רעדן ביזנעס – נישט אין שול. אבער אלעס וואס איז אן ענין ציבור – יא. א יחיד קען נישט נוצן די שול פאר זיינע אינטערעסן, אבער ציבור-ענינים יא.
—
הלכה ג (המשך) – קפנדריא (שארטקאט דורך בית הכנסת)
“לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך.”
פשט
א בית הכנסת מיט צוויי טירן אויף צוויי זייטן – מען טאר נישט אריינגיין פון איין טיר און ארויסגיין פון דער אנדערער נאר כדי אפצוקירצן דעם וועג.
חידושים
1. “קפנדריא” – קיינער ווייסט נישט גענוי וואס דאס ווארט מיינט. לויט רש״י איז עס א שפראך פאר “שארטקאט.”
2. ארויסגיין פון אנדערע טיר נאך דאווענען: אויב איינער איז געקומען דאווענען אין בית הכנסת, מעג ער ארויסגיין פון דער אנדערע טיר, אפילו עס ווערט למעשה א שארטקאט – ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט צו מאכן א שארטקאט.
—
הלכה ג (המשך) – אריינגיין אין בית הכנסת פאר א פראקטישע זאך
“אויב איינער דארף אריינגיין אין בית המדרש פאר א פראקטישע זאך (צ.ב. רופן זיין אינגל, אויפפיקן א חבר), זאל ער אריינגיין און לערנען אביסל – ‘יכנס ויקרא מעט׳ – ער זאל זאגן אביסל חומש אדער תהלים, אדער ‘יאמר דבר שמועה׳ – א הלכה וואס ער האט געהערט. ‘ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'”
חידושים
1. אויב ער קען נישט לערנען – האט ער צוויי עצות:
– “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו” – ער זאל בעטן א קינד זאל אים זאגן דעם פסוק וואס ער לערנט. מען נוצט דעם “פסוקך” פראקטיש כדי צו מאכן א היתר אריינצוגיין.
– “ישב מעט בבית המדרש” – ער זאל פשוט זיצן אביסל. דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק “אשרי יושבי ביתך” – עס שטייט נישט “אשרי הלומדי בביתך” אדער “אשרי המתפללי בביתך”, נאר “אשרי יושבי” – צו זיצן אין בית המדרש איז אליין א מצוה.
2. וויכטיגער חידוש: דער רמב״ם זאגט בפירוש “מקיים מצוה” – ישיבה אין בית המדרש איז נישט בלויז רעספעקט, עס איז א מצוה בפני עצמה. “ס׳איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה.”
—
הלכה ג (המשך) – מקלו ותרמילו; לרוק
“מותר ליכנס במקלו ובתרמילו” – מען מעג אריינגיין אין בית הכנסת מיט זיין שטעקן, זיין בערזל, זיינע וואכעדיגע זאכן. עס איז נישט ווי בית המקדש.
“לרוק” – אויב מען דארף שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש.
חידושים
1. די גמרא׳ס סברא: אינדערהיים זענען מענטשן אויך נישט מקפיד דערויף, און אז מען איז מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז עס אויך אזוי.
2. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך – א גוטע עצה טובה.
—
הלכה ד – בתי כנסיות שחרבו – קדושתן לעולם עומדת
“בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר ‘והשימותי את מקדשיכם׳ – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן.”
פשט
א בית הכנסת וואס איז חרוב (מ׳דאווענט דארט מער נישט, ס׳איז ליידיג) בלייבט הייליג און מ׳דארף עס מכבד זיין.
חידושים
1. דער רמב״ם זאגט אונז צוויי מאל אז די בית הכנסת איז קדוש – איין מאל ביי “כלפי פנים הקודש” (פריער), און דא ביי חרוב. אבער ער זאגט נישט אז מ׳דארף טון א הלכה׳דיגע מעשה (ווי קומען פועל׳ן ישועות), נאר אז מ׳טאר נישט נוהג זיין בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: ביי א חרוב׳ע בית הכנסת פירט מען זיך ווי ביי א פונקציאנירנדע, חוץ מכיבוד וריפוץ – מ׳האלט עס נישט שיין, מ׳לאזט עשבים וואקסן. דער טעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – מ׳זאל זען דעם נעבעכדיגן מצב און וועלן איבערבויען. נישט מ׳זאל מאכן א “מוזיאום” דערפון, נאר מ׳זאל האבן רחמנות און וועלן עס צוריק אויפבויען.
3. וויכטיגער יסוד: די בילדינג אליין איז הייליג – נישט נאר ווען ס׳איז פראקטיש אין באנוץ. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם אז א בית הכנסת איז א מקום קדוש אויף זיך.
—
הלכה ה – אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
“אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו.”
פשט
מ׳צוברעכט נישט א בית הכנסת כדי צו בויען א נייע, ווייל אפשר וועט מען בלייבן אן א בית הכנסת. מ׳בויט ערשט די נייע, דערנאך צוברעכט מען די אלטע.
חידושים
1. מ׳קען צוברעכן א בית הכנסת נאכדעם וואס מ׳האט שוין א נייע – דאס איז נישט אז ס׳איז אסור צו סתור׳ן, נאר מ׳דארף זיכער זיין אז מ׳בלייבט נישט אן א בית הכנסת.
2. אויסנאם (רמ״א): דאס גילט נאר לחרוב יסודותיו – ווען מ׳קען נאך דאווענען דערין. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (ס׳איז דענדזשערעס), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – מ׳ארבעט טאג און נאכט שנעל צו בויען, שמא תדחה ויישאר חרב.
—
הלכה ו – מעלין בקודש: טוישן בית הכנסת / בית המדרש
“מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין.”
פשט
מ׳מעג מאכן פון א שול א ישיבה (העכערע קדושה), אבער נישט פארקערט.
—
הלכה ז – פארקויפן בית הכנסת און קויפן העכערע קדושה
“בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים.”
פשט
מ׳מעג נאר קויפן מיט דעם געלט עפעס פון א העכערע קדושה – מעלין בקודש. דאס גילט אויך פאר מותרות (איבעריגע געלט).
חידושים
1. מותרות: אפילו מ׳האט שוין געקויפט וואס מ׳דארף און ס׳איז געבליבן געלט, האט דאס געלט נאך אלץ די העכערע קדושה.
2. גביית מעות: אפילו ווען מ׳האט נאר צוזאמגענומען געלט (נאך נישט געקויפט), איז דאס שוין א הכנה מיט קדושה – מ׳מעג נאר שנה׳ן צו א העכערע קדושה. אם גבו מעות לקנות תיבה – מעג מען קויפן ספר תורה, אבער נישט פארקערט.
3. אויסנאם ביי מותרות: “אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו.” ווען מ׳האט שוין אויסגעפירט דעם ציל און ס׳איז געבליבן איבעריגע געלט, מעג מען עס נוצן פאר וואס מ׳וויל, אפילו פאר א נידריגערע קדושה.
—
הלכה ח – תנאי אויף חפצי קדושה
חידושים
1. אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי – מ׳קען נישט אויסבאדינגען אז א תורה זאל נישט האבן קדושת ספר תורה.
2. אויף חפצים (בענקלעך, טישטעכער, כלי בית הכנסת) – דער רמ״א זאגט אז מ׳קען מאכן א תנאי, און דער מנהג איז אז אפילו אן אן אויסדריקלעכן תנאי, לב בית דין מתנה – מ׳נעמט אן אז ס׳איז דא א תנאי אז מ׳מעג עס נוצן פאר אנדערע צוועקן (למשל נעמען א בענקל אהיים) אויב דער גבאי לאזט.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש האבן די זעלבע קדושה ווי דער בית הכנסת אליין – בענקלעך, טישן, פרוכת, מטפחות ספרים.
—
הלכה ט – בית הכנסת של כפרים vs. של כרכים
“במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם.”
פשט
א בית הכנסת פון א קליין שטעטל קענען די שבעה טובי העיר פארקויפן, ווייל ס׳באלאנגט פאר די לאקאלע מענטשן. אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט באלאנגט פאר כלל ישראל – ווייל מענטשן פון איבעראל קומען דארט – און מ׳קען עס קיינמאל נישט פארקויפן.
חידושים
1. דער חילוק איז “על דעת מי נעשה” – פאר וועמען ס׳איז געמאכט געווארן. א גרויסע שטאט׳ס בית הכנסת איז א נכס של כל ישראל, ווייל “שיבואו כל הבאים למדינה.”
2. פראקטישער משל: א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען באלאנגען פאר די לאקאלע מענטשן, אבער א גרויסע מוסד ווי גור אדער סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, וואו “די גאנצע שטאט קומט דאווענען” ווען מען דארף א מנין מנחה, האט א דין פון בית הכנסת של כרכים – עס באלאנגט פאר אלע אידן, נישט נאר פאר די חסידות.
3. א שארפע קשיא אויף דער היינטיגער פראקטיק: היינט בעטן די בעלי בתים פון גרויסע שולן געלט פון יעדן, ווייל יעדער פארשטייט אז “ס׳איז זיין בית המדרש.” אבער ווען זיי ווילן עס פארקויפן, פרעגן זיי נישט יענעם. “ס׳גייט נישט ביידע וועגן” – דאס איז א פאנדאמענטאלע אינקאנסיסטענץ.
4. דער טענה אז maintenance ענדערט דעם דין, ווערט אפגעוויזן: עס ווערט געטענה׳ט אז ווייל איינער צאלט די בילס (וואסער, עלעקטריק, בית הכסא), זאל ער זיין דער בעל הבית. דאס ווערט שטארק אפגעוויזן: אויך אין די צייטן פון די גמרא האט א בית הכנסת של כרכים געדארפט maintenance. דער וואס טוט עס, טוט עס “על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט.” דאס ענדערט נישט דעם הלכה׳דיגן סטאטוס.
5. צי קען א נייע שול אין א כרך אויטאמאטיש באקומען דעם דין פון כרכים? אויב א “רב׳ישע אייניקל” בויט א שול אין קראקא (וואס איז שוין א שטאט), איז עס אויטאמאטיש “על דעת כל העולם” אדער האט עס א דין פון כפר? דאס בלייבט א שאלה.
6. דער כלל אז לויט דעם פשט׳ן פארשטאנד איז “קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש” די הלכה פון כרכים: ווייל שטענדיג איז דא איינער וואס האט געבויט, איינער וואס טראגט די הוצאות – אבער דאך זאגט דער רמב״ם אז עס איז א באזונדערע קאטעגאריע. דער תירוץ איז אז דער וואס בויט און אונטערהאלט, טוט עס “על דעת כל ישראל” – ער איז א שליח, נישט א בעל הבית.
—
הלכה י – תנאים ביי פארקויפן א בית הכנסת
“אפילו ווען מ׳טאר פארקויפן א בית הכנסת, צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבער אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר.”
פשט
מען מעג נישט מאכן פון א פארקויפטע בית הכנסת א מקום מגונה (באדהויז, גארבערי, מקוה, בית הכסא), ווייל דאס איז נישט דרך ארץ. אבער אויב די שבעה טובי העיר מאכן א תנאי במעמד אנשי העיר אז מען מעג טון וואס מען וויל – איז עס מותר.
חידוש
דער מעכאניזם פון דעם תנאי: ווען די ציבור מאכט בפירוש א תנאי, ווערט עס “ווי ס׳איז אויס בית הכנסת” – די קדושה גייט אוועק לגמרי, און דעמאלט קען מען טון וואס מען וויל.
—
הלכה י (המשך) – “אדם אחד” – איין מענטש אלס פארוואלטער
“רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו.”
פשט
ווען די ציבור נעמט אן איין מענטש אלס דער פארוואלטער, דארף ער נישט פרעגן יעדע מאל ביי די שבעה טובי העיר אדער אנשי העיר.
חידושים
1. א וויכטיגע באגרענצונג – עס ווערט נישט אויס נכסי ציבור: “כמה וכמה ספרים זענען טועה בזה” – דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן “לצרכי עצמו.” עס מיינט סך הכל אז ער האט די רעכט צו האנדלען “לטובת הציבור” אן צו פרעגן יעדע מאל. עס בלייבט נכסי הקדש, עס בלייבט נכסי ציבור. דער “אדם אחד” איז א גבאי, נישט א בעל הבית אין דעם זין אז עס באלאנגט פאר אים.
—
הלכה יא – מתנה, שכירות, והלוואה פון בית הכנסת
“כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה.” אבער “לא סוחרים ולא משכנים.” הלוואה איז אויך אסור.
פשט
מתנה איז מותר ווייל עס איז ווי א מכירה (מען באקומט עפעס צוריק – הנאה). אבער פארדינגען (שכירות) איז אסור – ווייל ביי שכירות בלייבט עס נאך אלץ א שול, און מען נוצט עס פאר א פרעמדן צוועק. הלוואה איז אויך אסור.
חידושים
1. “א כלל גדול – מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן”: מתנה איז קיינמאל נישט “פאר גארנישט” – עס איז אלעמאל דא א הנאה וואס מען באקומט צוריק, סיי גשמיות׳דיג סיי רוחניות׳דיג. דעריבער איז מתנה הלכה׳דיג ווי א מכירה.
2. דער חילוק צווישן פארקויפן און פארדינגען: פארקויפן מעג מען (מיט תנאי ווערט עס אויס בית הכנסת). אבער פארדינגען (שכירות) טאר מען נישט – ווייל ביי שכירות בלייבט די קדושה, און מען נוצט א הייליגן פלאץ פאר א פרעמדן צוועק. “צו פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר – דאס טאר מען נישט.”
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה איז אסור ווייל ביי א הלוואה “ס׳ווערט נאך אלץ דיינס” – די קדושה גייט נישט
אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. א הלוואה איז נישט א פארקויף, עס איז א טעמפארערע טראנזאקציע וואס קען נישט אראפנעמען קדושה.
4. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: “מ׳דארף וויסן די הלכה אפשר היינט – היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות.”
—
הלכה יב – דאווענען אין רחובה של עיר
“רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן… אין בקדושה.”
פשט
ווען מען דאוונט אינדרויסן אין גאס (ווייל דער בית הכנסת איז צו קליין פאר אלע מענטשן ביי א תענית), באקומט דער פלאץ נישט קיין קדושה. עס בלייבט א רחוב.
חידושים
1. רחוב העיר האט הלכישע פונקציעס אבער נישט קיין קדושה: דער רחוב ווערט באנוצט פאר הלכישע צוועקן – סיי דא (ביי תעניות, וואו מ׳גייט ארויס דאווענען אין רחוב), סיי ביי הלכות עיר הנדחת. אבער אין ביידע פאלן איז עס א פראקטישע זאך – דער רחוב ווערט נישט טמא און נישט הייליג, עס האט בלויז א “פראקטישע יוז.”
2. טעם פארוואס מ׳גייט ארויס אין רחוב ביי תעניות – רמב״ם׳ס פראקטישער טעם vs. גמרא׳ס סגולה׳דיגער טעם: דער רמב״ם גיט א פראקטישן טעם: ווייל ס׳איז א גרויסע עולם און מ׳האט נישט קיין פלאץ אינעווייניג. אבער די גמרא גיט אנדערע, מער “סגולה׳דיגע” טעמים: ס׳איז א בזיון (בפרהסיא), ס׳איז א סימן פון גלות, ס׳איז ווי “אפגנה” (דערנידעריגונג) – מ׳וויל ארויסברענגען צער. אפשר זענען ביידע טעמים אמת און ס׳איז נישט קיין סתירה – דער רמב״ם גיט דעם פשוט׳ן טעם, און די גמרא גיט דעם טיפערן טעם.
—
הלכה יב (המשך) – בתים וחצרות שמתפללים בהם (שטיבלעך)
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם… אלא עראי הם מתפללין.”
פשט
א הויז אדער א חצר וואס מענטשן קומען זיך דאווענען דארט, אבער ס׳איז נישט געבויט געווארן אלס בית הכנסת, האט נישט קיין קדושה – אפילו מ׳דאווענט דארט שטענדיג, ווייל עס ווערט באטראכט אלס תפילת עראי.
חידושים
1. מקור פאר חסידישע שטיבלעך: דאס איז דער מקור פאר אלע חסידישע שטיבלעך – אז א שטיבל וואס מ׳האט עס נישט געבויט ספעציפיש פאר א בית הכנסת האט נישט קיין קדושת בית הכנסת, אפילו מ׳דאווענט דארט תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: דער צאנזער רב (דברי חיים) האט געזאגט אז חסידישע שטיבלעך זענען א “שטיבל בלבד” און נישט קיין בית הכנסת בכלל. אבער דא ליגט א וויכטיגער חילוק: דאס איז נאר שייך ווען מ׳רעדט פון א קליינע שטיבל אין א הויז וואו מ׳מאכט מנינים (ווי דער צאנזער רב אליין האט געהאט). אבער ווען דער גערער רבי אדער דער בעלזער רב בויט א ריזיגע בנין ספעציפיש פאר דאווענען, קען מען נישט זאגן אז דאס איז בלויז א “שטיבל” אן קדושה – דאס איז ממש א בית הכנסת, ווייל עס איז געבויט געווארן פאר דעם צוועק.
—
דערמיט ווערט אפגעשלאסן דער שיעור אויף רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים פון מכירה, שכירות, מתנה, און דער סטאטוס פון שטיבלעך און רחובות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – חיוב בנין בית הכנסת, ארכיטעקטור, און הלכות בית הכנסת
הקדמה – פון תפילה צו בנין בית הכנסת
Speaker 1:
ברוכים הבאים רבותי, מיר גייען מיר לערנען הלכות, ספר משנה תורה, און די ספר אהבה שבו, אין הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י״א.
היינטיגע שיעור גייען מיר לערנען אז ס׳איז א מצוה צו בויען א בית הכנסת צו דאווענען דערין, און מ׳דארף כופה זיין, דאס הייסט, מ׳צווינגט זיי צו צאלן געלט דערפאר.
הכרת הטוב פאר נדבנים
ממילא דערמאנען מיר אונז אז מ׳האט נישט געדארפט בכלל צווינגען פון אונזערע נדבנים, זיי האבן געגעבן געלט פאר אונזער שיעור, זיי האבן געגעבן אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. די היינטיגע שיעור האט געגעבן הרב ר׳ יואל הלוי ווערצבערגער, וואס ער שטיצט אסאך פון אונזער תורה, אסאך פון די שיעורים, און אסאך אנדערע שיעורים, און אלע מיני תורה אויף די וועלט.
און יעדער איינער זאל זיך לערנען, זיך באשטייט אויף זיין אוצר, ווער ס׳וויל קען אריינשיקן א לינק, ס׳איז דא מיין איך אונטן פון די וועבסייט, אדער פון די יוטוב, אדער וואו ס׳וועט זיין א לינק וואו מ׳קען שיקן געלט. אויב דער עולם ווייסט נישט וואו ס׳איז די לינק אדער וואו זיי קענען שיקן געלט, קענען זיי פרעגן א שאלה ביי די רבנים, די רבנים וועלן ענטפערן בחפץ לב אזעלכע שאלות.
יא, מ׳דארף בויען א בית המדרש וואו אידן זענען, אזוי זאגט דער רמב״ם. בויען א בית המדרש קאסט אפאר מיליאן דאלאר, אזא ווירטואל בית המדרש, אזא שיעור, קען מען פאר קליין געלט, אפאר טויזנט דאלאר, ממש קליין געלט, און מיר זענען דא צו ווייטער געבן די שיעורים.
קאנעקטן די פרקים – פון תפילה צו בנין
סאו, זאגט דער רמב״ם אזוי. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, לאמיר זיך זאגן א הקדמה׳לע, אביסל פון קאנעקטן.
Speaker 2:
איך האב נישט קיין הקדמה, איך וויל נאר זאגן די פרקים.
Speaker 1:
אה, דו האסט. ווי אזוי האבן מיר עס געלערנט אז ס׳איז דא א זאך ווי תפילה. נאכדעם האבן מיר געזען אז ס׳איז דא א זאך ווי תפילה בציבור. סאו מ׳האט געזען אז ס׳איז דא א זאך ווי תפילה אין בית הכנסת. יעצט האבן מיר זיך דערמאנט אז מ׳דארף בויען א בנין.
איך וויל זאגן אזוי, ס׳איז דא צוויי הלכות צו וועם די פרק איז זיך מתייחס. איינס, דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳דארף מייחד זיין א מקום פאר דאווענען. איינע פון די זאכן איז טהרת המקום לתפילה, איינע פון די תנאים, אנגרייטן א פלאץ. און נאכדעם איז דא א צווייטע זאך איז אז מ׳דאוונט בציבור.
סאו אנגרייטן א פלאץ מיינט אז א מענטש למשל וואס האט געדאוונט אין זיין אוהל, אין זיין געצעלט, האט ער געדארפט אנגרייטן א פלאץ וואס דארטן איז ריין, דארטן קען ער דאווענען, דארטן איז אפשר טיף, נישט מקום גבוה. און היות אז ס׳איז א ציבור, דארף מען טרעפן א פלאץ וואו די גאנצע ציבור קען פיטן, ס׳איז אסאך א גרעסערע פארנעם.
איך ווייס נישט צו ס׳מיינט אויך פארן אנהייבן אן ענין אדער נישט. על כל פנים, ס׳איז דא אן ענין, חוץ פון דעם וואס מ׳דארף האבן א פלאץ צו דאווענען, איז דא אן ענין אז ס׳זאל זיין א בית הכנסת. ס׳קען זיין אז ס׳איז אזוי ווי “ועשו לי מקדש”, דער רמב״ם זאגט נישט ממש דאס, ער מאכט עס יא פאר די תפילה, אבער ס׳זאל זיין א בנין, און דאס איז אויך די ענין.
הלכה א – חיוב בנין בית הכנסת און כפיה
Speaker 1:
אויך איז דא א פרעמדקייט וואס ער האט פריער געזאגט, ער האט געזאגט מ׳זאל דאווענען אין א בית הכנסת. זאגט ער יעצט, ס׳איז נישט אז אויב ס׳איז דא א בית הכנסת, איך ווייס, ס׳איז געווען אמאל א רייכער איד האט געבויט א בית הכנסת. ניין, צען אידן האבן אויך א חיוב צו גיין באשאפן די תנאים צו קענען דאווענען מיט א ציבור.
זאגט דער הייליגער רמב״ם, “כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה”. אין יעדע פלאץ וואו ס׳איז דא צען אידן, דארפן זיי זיך אנגרייטן א בית, א ספעציעלע פלאץ וואו זיי זאלן זיך צוזאמקומען דאווענען, און די זאך ווערט אנגערופן בית הכנסת.
וואו ס׳איז דא צען אידן, אויב איינער גייט אין א נייע געגנט, ס׳איז דא צען אידן, זאלן זיי ארומשיקן פאר יעדן איינעם א תהילים רמב״ם, זאגן אז מ׳איז מחויב צו בויען א בית הכנסת.
Speaker 2:
וואו?
Speaker 1:
יא, נישט נאר מ׳איז מחויב, ס׳איז א ממש׳דיגע חידוש. ס׳איז א גרויסע חידוש, די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין, יא? פריער האבן מיר געלערנט אין דור אנוש האבן זיי געמאכט א היכל וואס דארט זאלן זיי זיך צוזאמקומען דאווענען. אבער דא, סתם אידן קומען זיך צוזאם, ס׳קומט נישט פון די רעגירונג, ס׳קומט פון די צען אידן, זיי האבן זיך צוזאמגענומען א פלאץ וואו מ׳דארף דאווענען.
דין כפיה – מ׳קען צווינגען צו צאלן
אקעי. “כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת”, און מ׳קען כופה זיין איינער אויף די אנדערע. ס׳איז דא א תביעה, אויב ס׳איז דא איינער וואס ווערט דער עסקן, קען ער פאדערן אנדערע מענטשן צו גיין מאכן געלט, און ער קען זיי כופה זיין. ס׳איז נישט דער עסקן, “זה את זה”, די גאנצע עולם קומט זיך צוזאם, מ׳זאל זען וויפיל געלט יעדער איינער האט, און מ׳כאפט פון יעדן איינעם גענוג געלט אז מ׳זאל קענען בויען א שול.
ער זאגט נישט פונקטליך וויאזוי س’ארבעט די כפיה. כפיה מיינט נישט כאפן געלט, כפיה מיינט מ׳מאכט פרעשור אויף דיר.
Speaker 2:
ס׳פאלט דיר איין כפיה מיינט כאפן געלט?
Speaker 1:
כופין, כופין מיינט אויב איינער וויל נישט צאלן, יא, מ׳רופט אים אין דין תורה, מ׳נעמט אים, מ׳גייט צו זיין באנק, מ׳נעמט אביסל געלט, וויפיל ס׳איז פאר די ענין.
חיוב צו קויפן ספר תורה, נביאים וכתובים
מיר ליגן נישט אין די זעלבע זאך. נאך א זאך וואס עשרה מישראל דארפן האבן, זיי דארפן האבן א ספר תורה.
Speaker 2:
אה, גוט.
Speaker 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
Speaker 2:
אה, פארוואס דארף מען ספר תורה, נביאים וכתובים?
Speaker 1:
נביאים דארף מען פאר די הפטורות. כתובים פאר וואס דארף מען?
Speaker 2:
איז נישט קלאר.
Speaker 1:
פאר די הפטורות, אבער ס׳איז נישט דא קיין הפטורות פון כתובים, נאר פון נביאים.
Speaker 2:
און אונזערע אונז פירן זיך נישט, און אין מיין שול איז נישט דא קיין נביאים.
Speaker 1:
אפשר ווייל מ׳קען זאגן מ׳איז יוצא מיט א געדרוקטע תורה. איך האב געזען, ער ברענגט דא אונטן דער רמב״ם מאורח, ר׳ אברהם בלומענבערג ברענגט אז ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳צווינגט אויך צו קויפן א ש״ס בזמן הזה.
Speaker 2:
וואס איז די טעם אן א ש״ס?
Speaker 1:
ווי מיינסטו? משנה ברורה זאגט אזוי. ס׳איז נישט נאר וועגן מ׳דארף האבן ספר תורה, נאר ווייל דאס איז…
און ס׳זעט אויך אז די ספר תורה איז נישט נאר פאר צו ליינען קריאת התורה, ס׳איז אויך אז מ׳זאל קענען לערנען. ווייל כתובים ליינט מען דאך נישט לכאורה אין א בית הכנסת. אבער די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ׳זאגט דרשות, ס׳איז נישט קיין פלאץ וואו מ׳לערנט זיך א חומש לערנען. אבער ס׳איז יא א פלאץ וואו מ׳לערנט פאר.
די בית המדרש איז וואו די יושבים לערנען א גאנצן טאג זיצן, און די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט, אויסער די דאווענען. קען זיין אז זיי קומען לערנען. איך ווייס נישט, אבער איך מיין אז זיכער האט מען געלערנט יא אביסל אין די בית הכנסת. מ׳זאגט דרשות דארט, דברי כיבושין, דברי אגדה.
סיכום – עצם החיוב
אקעי, איז דאס איז די עצם הלכה אז מ׳דארף בויען א בית הכנסת, ס׳איז א חיוב גמור, יעדער איינער, עד כדי כך אז מ׳קען כופה זיין די געלט צו צאלן דערפאר. כופה זיין מיינט פשוט, איינער זאגט, “איך דארף נישט קיין שול, איך קען באשטיין צו דאווענען אינדערהיים,” זאגט מען, “איך קער נישט, דו דארפסט געבן געלט.” יא?
הלכה ב – ארכיטעקטור פון בית הכנסת
בנין בגובהה של עיר
Speaker 1:
יעצט גייט מען לערנען וואו מ׳דארף בויען די בית הכנסת, אין וועלכע פלאץ, די הלכות, די ארכיטעקטור פון די בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? ווען מ׳בויעט א בית הכנסת, “אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר,” אין די הויכע פלאץ פון די שטאט, “שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳.”
די חכמה, די דעת זקנים פון די חכמה איז אינטערעסאנט, “החכמה רינתה בראש הומיות,” הומיות מיינט אן ארגאז, די רבי האט געזאגט אז הומיות איז…
Speaker 2:
“הומה מדברת”?
Speaker 1:
ניין, הומה… ער ברענגט אז די מצודות טייטשט “בראש הומיות” אין די פלאץ וואו ס׳איז המיה, וואו מענטשן רעדן, וואו מענטשן מתפלל זיין דארט. די פוינט איז, מ׳דארף… אה, די בית המדרש דארף זיין העכער, כאילו ער שטייט העכער, און מ׳הערט אים, מ׳הערט ווען ס׳שרייט די בעל תפילה, בלאזט שופר, די גאנצע שטאט זאל הערן, אפשר אזא סארט זאך.
צוויי הלכות אין הויך
אקעי, סאו מ׳דארף בויען, ס׳איז דא צוויי הלכות דא, ס׳איז דא צוויי הלכות. קודם כל, די פלאץ וואו מ׳בויט דארף זיין אין די העכסטע פלאץ פון די שטאט. חוץ פון דעם, “מגביהין אותו”, מ׳הייבט אויף די בילדינג פון די בית המדרש, “עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל”. ס׳זאל ארויסשטעקן, ס׳זאל זיין א העכערע בילדינג ווי די געווענליכע בנינים פון ארום.
יא, זייער וויכטיג. דער עולם פירט זיך נישט גענוג, מ׳איז נישט מקפיד גענוג אויף די הלכה, חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש “בגובהה של עיר”, און ער האט עס געמאכט העכער פון אלע אנדערע בתי מדרשים. מ׳געדענקט אז בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
סימבאליק – העכער בנין, טיפער בעל תפילה
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳בויט אין די העכסטע פלאץ, און אין די העכסטע פלאץ מאכט מען נאך א בימה וואס זאל זיין נאך העכער, און דער בעל תפילה דארף שטיין אין א “ממעמקים”. ס׳איז זייער סימבאליש דעם “ממעמקים”. ס׳מיינט נישט אז מ׳דארף גיין טיף אין דער ערד.
פתח למזרח – שייכות צום משכן
“ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח”. די טירן פון די בית הכנסת, פון וואו מ׳זאל ארויסגיין, זאל זיין אין מזרח זייט.
יא, אונז פירן זיך נישט אזוי. אונזערע זענען אקעגן איבער פון וואו מ׳קומט אריין. אונזערע איז “towards” מזרח. סאו, אונזערע איז “towards” מזרח, איז דאס גוט?
Speaker 2:
ניין, “למזרח” מיינט אויף מזרח זייט.
Speaker 1:
אונזערע… אפשר די פתח זאל זיין אין מזרח?
Speaker 2:
ניין, ניין.
Speaker 1:
די טייטש איז אז מ׳מאכט עס במזרח, מ׳מאכט די פתח זייט אין מזרח. אזוי ברענגט ער א פסוק אויף די משכן. די משכן האט דאך געהאט די פתח אויף די מזרח זייט. אויף די מזרח זייט איז געווען די טיר אין די משכן, מערב איז געווען פארמאכט, די קודש הקדשים. ממילא, מ׳מאכט די שול אויף אן אופן אזוי ווי די מקדש, אזוי זאגט דער רמב״ם. אבער אונז פירן זיך נישט אזוי געווענליך, איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: שולחן ערוך און תוספות – ווען מ׳דאוונט צו מזרח
ס׳איז דא, ס׳איז דא דאס אויך, געווענליך אין די אלטע שולן מיין איך איז אויך דא א טיר אין די זייט, פון וואו די בעל תפילה מיט די רב מיט די אלע גייען ארויס. ס׳איז געווענליך דארט א גרויסע היכל, וואס שפעטער רופט מען היכל, די פלאץ וואו ס׳איז די ספר תורה מיט די חשוב׳ע קהל, און געווענליך איז דארט אויך א טיר אויפ׳ן וועג ארויס. אפשר איז דאס נישט די מעין טיר.
יא, אבער ער ברענגט אז דער שולחן ערוך, דער תוספות און אנדערע זאגן אז די הלכה רעדט זיך באופן וואס מ׳פלעגט דאווענען צו מערב. אזוי ווי די בתי מדרשים אויף מזרח זייט אין ארץ ישראל און אין איראק, איך ווייס נישט וואו, דעמאלט דאווענט מען דאך צו מערב, סאו די טיר איז די אנדערע זייט. אונז דאווענען דאך צו מזרח, סאו אונז האבן מורא צו דאווענען צו די טיר.
Speaker 2:
אה, אה, אה.
Speaker 1:
אזוי ברענגט ער. אבער ער רעדט ווען מ׳דאווענט קעגן ירושלים, אפגעזען וועלכע דירעקשאן די בילדינג איז, די בית המדרש איז דאך ממילא צו ירושלים.
ער זאגט אז מ׳זאל נאר פאסן אז מ׳זאל מאכן די טיר די אנדערע זייט פון די ארון הקודש. די ארון זאל נישט זיין אזויווי דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז אלעמאל אין מזרח.
למעשה דער רמב״ם זאגט יא, מ׳מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר. ער קען טראכטן, וואס איז געווען אין מזרח פאר די אידן למשל תקופת הגאונים וואס האבן געוואוינט אין איראק? וואס איז געווען זייער מזרח? מזרח איז טאקע די מזרח זייט פון די וועלט. לכאורה וואו האבן זיי געדאוונט? וואו האבן זיי געדאוונט ווען מ׳מאכט אזא הלכה? ס׳שטייט אז מ׳זאל עפענען צו מזרח. זיי דארפן דאך טענה׳ן אז זיי האבן טאקע געדאוונט צו מערב.
ווי ס׳שטייט אין מסכת מגילה, אין בבל איז טאקע מערב צו ארץ ישראל, ס׳איז מער מזרח פון ארץ ישראל, דאווענען זיי צו מערב. מערבא אמרי” זאגט מען דאך אין מזרח, אין בבל זאגט מען “מערבא אמרי” אויף ארץ ישראל. יא, אמת, ס׳איז מער מזרח, ס׳איז איראק, ס׳איז מער איסט. דער רמב״ם האט נישט געוואוינט מער איסט, דער רמב״ם האט געוואוינט אין מצרים, ס׳איז מער מערב פון ארץ ישראל.
קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם די פסוקים?
וואס זענען די אלע פסוקים? ס׳איז נישט אז מ׳לערנט עס ארויס פון די פסוקים. ס׳איז דאך אן הלכה למשה מסיני, ס׳איז דאך הלכות דאורייתא׳ס. ס׳איז דאך אן הלכה למשה מסיני. מ׳זאגט אז אזוי האט מען געהאט די טיר אין משכן. די ווארט איז אז מ׳וויל מאכן די בית המקדש בדומה למשכן. אזויווי די משכן האט געהאט די טיר אויף מזרח, מאכט מען עס אויף מזרח.
וואס שטייט ווייטער נאכדעם פאר מזרח קדמה? וואס שטייט עפעס וועגן די טיר? משה ואהרן”. איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, איך כאפ נישט. ס׳איז דאך די פשטות וואס ער ברענגט די פסוק.
Speaker 2:
יא, אבער פארוואס? וואס זעט מען מיט דעם פסוק?
Speaker 1:
איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איך כאפ איך נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק. משה ואהרן ובניו”? איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איז מיר פאני. קדמה, ס׳איז אמת אז די מזרח איז די חשוב׳ע פלאץ פונעם. ס׳איז אמת אז די משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, אבער איך דארף נישט די פסוק, ס׳שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, עפעס איז מיר פאני.
סיכום – מציאות און הלכה
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2:
ניין, די מזרח שטייט נישט אין שולחן ערוך אז מ׳פירט זיך נישט, אבער די טיר זאל זיין העכער, ס׳זאל זיין די העכסטע.
Speaker 1:
אלעמאל איז דאך די עיקר. אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס׳איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע חסידישע רבי׳ס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים, קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייט ארויף אין גרויסע בנינים.
הלכות בית הכנסת – המשך: דער היכל, די תיבה, די בימה, סדר הישיבה, און כבוד בית הכנסת
דער פסוק וועגן “קדמת מזרח” – א שווערע קשיא
Speaker 1: איך כאפ נישט. גייטס צו די קדשיות ברענגען דעם פסוק? יא, אבער פארוואס… וואס זעט מען מיט דעם פסוק? איך האב נישט קיין אנונג. עפעס איך כאפ מיך נישט אויף פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. משה אהרן ונביא? איך האב נישט קיין אנונג וואס די פשט איז.
קודם כל, מ׳זעט אז קדמת מזרח איז א חשוב׳ע פלאץ. ס׳איז אמת אז אין משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, דאס דארף איך נישט דעם פסוק, ס׳שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. עפעס איז מיר פאני.
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות. איך ווייס נישט פארוואס. זיכער… ניין, די מזרח שטייט נישט אז דער עולם פירט זיך נישט. אבער דאס זאל זיין העכער, זאל זיין די העכסטע. אלעמאל איז דאס געווען די עיקר.
די אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס׳איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע קאסובע וויידאס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייען אין אלטע שטעט, ס׳איז דא צו טרעפן. אידן האבן געטרייט ווען זיי האבן געקענט צו דעם. אבער וואס וויל ער פון די קדמת? דאס ווייס איך באמת נישט. אקעי.
דער היכל – א מבנה וואס סימבאליזירט דעם בית המקדש
Speaker 1: זייער גוט. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. און נאכדעם, נאך א וויכטיגע זאך וואס מ׳דארף אונטערשטרייכן איז א היכל. מ׳מאכט אונטער אז א היכל איז ווי מ׳רופט דעם ארון קודש, רייט? “מניחין בו ספר תורה”. ס׳איז משמע אז די היכל איז נישט די תיבה. דו זעסט דא א תיבה וואס די ארון קודש איז דרינען, און די היכל איז עפעס אזא בנין, אזא סענטער פיעס פאר די פראנט פון די בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין די ספר תורה.
אין דעם היכל באהאלט מען, ווי בריח, אה, דא זאגט ער נישט למערב אדער למזרח. “בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר”, ס׳הייסט, וואטעווער דירעקשאן איז ירושלים, “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. די היכל איז אזוי ווי די סענטער פון בית המדרש. די היכל אליין דארף אזוי ווי דערמאנען פון בית המקדש, וועגן דעם רופט מען עס היכל, ס׳איז אזוי ווי נאך א לעוועל פון “ממקומו הוא יפן”. היכל איז א פלאץ וואו מ׳לייגט די ארון קודש און די ספר תורה, זאגט ער.
Speaker 2: סאו ס׳איז דא א ציור פון א היכל, אזוי ווי א חופה איבער די…
Speaker 1: ניין, דאס איז נישט די פשט פון די ווארט היכל. היכל איז א סארט מבנה, א סארט געביידע. א שיינע, מסתמא א שיינע, ווייס איך? יא. און מ׳מאכט א… א היכל, נו.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען שטיין פנים אל מול ההיכל?
Speaker 2: פארוואס דארף זיין פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
Speaker 1: ס׳איז שיין.
Speaker 2: ניין, ס׳קען זיין דאס איז דער טעם.
Speaker 1: ניין, איך טראכט יא וועגן עפעס, דאס האט דאס מיט די אנדערע הלכה פון מ׳זאל שטיין מול מקום המקדש. דער היכל דארף אויך עפעס סימבאליזן די מקום המקדש, סאמהאו. סאו וואס ווייסטו וועלכע וועג צו גיין? דו גיסט א נאמען היכל, און דו לייגסט עס אין מזרח, און עס דארף שטיין אקעגן.
ער ברענגט אז ס׳איז טאקע געווען איינגעפירט צו לייגן אזא קליינע שטיב ביי זיי, און מ׳האט ארויסגעגאנגען, ביז אפילו די טרעפ ארויפצוגיין צו די היכל. ס׳איז בעסיקלי אן ארון קודש סיטואציע. אקעי. און… אקעי.
די בימה – באמצע אדער נישט באמצע?
Speaker 1: נאכדעם, נאך א זאך. די מיטן בימה, ווייסטו? ס׳איז אינטערעסאנט פארוואס דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט דאס אלס א הלכה. ס׳איז אינטערעסאנט. וואס איז דאס פאר א הלכה? אלס הלכה איז דאס… ס׳איז אזא סארט הלכה. ער זאגט נישט אז ס׳איז א מצוה דרבנן. ער זאגט אז ס׳איז א הלכה.
איך פרעג דיך, ווייל דו געדענקסט, אויף דעם שיעור וואס מיר לערנען יעצט איז געווען א ריזיגע פאליטיק. ווייל אין די רמב״ם און די אנדערע גורסים שטייט “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”. דאס איז דא שטייט בכלל נישט באמצע. ער ברענגט אז ס׳איז דא אין די כתב יד וואס מיר האבן פון די ספר המאור, וואס דער רמב״ם האט אליינס גע׳חתמ׳ט אז ס׳איז אן אויטענטישע כתב יד, איז געשטאנען באמצע, און מ׳האט עס אויסגעמעקט, און מ׳האט אריינגעשריבן “און באמצע”, אז ס׳איז נישט קיין חיוב אז ס׳זאל זיין באמצע. אבער ס׳איז פשוט אז זיי זאלן זיין באמצע. פראקטיש האבן זיי שוין געזען אז ס׳איז א פראקטישע זאך. יא. ניין, פראקטיש, אז מ׳זאל קענען הערן.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. מ׳שטעלט די בימה אינמיטן, אדער מ׳שטעלט עס אוועק א הויכע פלאץ, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, אדער דער וואס שטייט דארט דער בעל קורא, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין אין א תענית, אדער צייטן ווען מ׳דארף זאגן דברי כיבושין אין בית המדרש, כדי שישמעו כולם. פארדעם איז די בימה אין צענטער, כדי יעדער איינער זאל קענען הערן. ניין, פארדעם איז עס הויך. אדער אויב ס׳שטייט באמצע, איז פארדעם איז עס באמצע. אדער נישט, איז פארדעם איז עס הויך, אז אלע זאלן קענען הערן.
דיסקוסיע: פארוואס הערט מען בעסער ווען מ׳שטייט הויך?
Speaker 2: פארוואס, ווען מ׳איז הויך הערט מען בעסער?
Speaker 1: וודאי הערט מען בעסער ווען מ׳שטייט הויך. די קול גייט ארויף. ס׳גייט ארויף, און ס׳פלאקט נישט די מענטשן די קול. וודאי הערט מען בעסער ווען מ׳שטייט הויך.
די תיבה – א פארטעבל שטיק
Speaker 1: און ער זאגט, “וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה”, די תיבה איז נישט די ארון, נאר די באלעמער וואס מ׳לייגט די ספר תורה, “לייגט מען עס באמצע, דא שטייט “באמצע”. “באמצע” מיינט אבער נישט אינמיטן די שול, ס׳מיינט אינמיטן צווישן… אינמיטן די היכל, אינמיטן די היכל. איך כאפ נישט פונקטליך. “לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל”. ס׳איז נישט אין די היכל, ער זאגט דאך שוין, איך כאפ נישט, איז עס אין די היכל אדער נישט?
לכאורה די תיבה איז געווען א זאך וואס מ׳רוקט, און מ׳לייגט עס אינמיטן פון די היכל ווען מ׳דאווענט, און מ׳ברענגט עס צו אין פראנט פון די בימה ווען מ׳דאווענט נישט, און אפשר לייגט מען אראפ די ספר תורה אויף דעם. ס׳איז א שטענדער פאר די ספר תורה, וואס די ספר תורה איז געלעגן אין דעם.
Speaker 2: איך הער. נו שוין. אזוי סאונדט עס. יא, מ׳זעט, ער זאגט אז ער ברענגט אין הלכות לולב ווייל מ׳האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקף זיין. סאו די תיבה איז געווען אזא פארטעבל שטיקל.
Speaker 1: פשט איז, די תיבה איז א באקס וואס אין דעם שלעפט מען די תורה, נישט אז די תורה קומט ארויס פון די תיבה. די תיבה איז געווען די ארון, רייט? ס׳איז געווען אן ארון. ס׳האט געהאט אפילו די שני בדי הארון. ס׳איז געזעצן אויף איין פלאץ, אבער די געדאנק דערפון איז… אקעי.
און “אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה”. דאס הייסט, מ׳האט געקענט ארויסנעמען די תורה דערפון. דו זעסט, פניו כלפי העם, סאו מ׳זאל קענען זען די תורה ווען מ׳דארף עס עפענען. יא? ס׳שטימט? סאו דאס איז די פוירניטשער פון די בית המדרש. מ׳האט נאך דא אביסל נאך אביסל פוירניטשער וואס מ׳האט פארגעסן.
סדר הישיבה – וויאזוי זיצט מען אין בית המדרש
Speaker 1: יעצט, וויאזוי זיצט מען? דא איז דא די סדר הישיבה. וואס איז די סדר? די רמב״ם אין תפילין זאגט אז ווען מ׳הייבט אן זיצן, די זיצן איז לויט די חכמים אין הלכה. וויאזוי זיצט מען אין בית המדרש?
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל”. דאס הייסט, די זקנים מיינט די רב, די מזרח. “וכל העם יושבים שורה לפני שורה”. די מזרח זיצט… קעגן איבער די עולם. יא, קעגן איבער די עולם. און די גאנצע עולם זיצט שורות שורות. “ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה”. יא, יעדע שורה זעט די נאדל פון די צווייטע, אזויווי מ׳זעט אין די נארמאלע שולן היינט. “עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה”.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כלפי”?
Speaker 2: וואס הייסט דאס “כלפי”?
Speaker 1: ער מיינט קעגן איבער לכאורה. ער מיינט אז די עולם קוקט צו די קודש, און די זקנים, און די תיבה.
Speaker 2: וואס הייסט די קודש? קודש מיינט די ספר תורה?
Speaker 1: איך ווייס נישט, די ארון? די פוינט איז, די עולם זעט די זקנים, רייט? בשעת׳ן דאווענען. סאו דאס זענען די דריי קדושות וואס מ׳קען זען: מ׳קען זען די פני התיבה, די זקנים, אדער די קודש. יא. ארון הקודש איז. איך ווייס נישט צו דער מנוחה זאגט עפעס דארטן. ער זאגט נישט. אקעי. לאמיר לערנען. אה, איך ווייס נישט.
ניין, ער זאגט נישט. ער זאגט יא אז ס׳איז אן ענין, אז ס׳איז בדוקא אז מ׳זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה, כדי “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה”. ס׳איז אן ענין אז זיי מוזן זיצן און מ׳זאל קענען זען זייערע פנימ׳ער. אקעי.
וואו שטייט דער שליח ציבור?
Speaker 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? יא, ווען דער שליח ציבור שטייט, אה, דער עולם זיצט, אבער ווען ער שטעלט זיך אויף, און וואו שטייט ער? עומד בארץ לפני התיבה. ער זיצט אויף די ערד, ער זיצט נישט אויף די בימה, ער שטייט אויף די ערד אין פראנט פון די תיבה, ופניו לפני הקודש, כדי ער זאל פעיסן די זעלבע וועג. ער פעיסט נישט אזוי ווי די מאדערנע, די אפיקורסים, איך ווייס ווער, די רעפארמער, וואס ביי זיי שטייט דער חזן און קוקט צו די עולם. ניין, דער חזן קוקט צו די קודש אזוי ווי די גאנצע עולם. די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם. יא.
סאו עד כאן איז די סדר ה… ארכיטעקטור. ווער ס׳וויל מאכן א בית המדרש, זאל קוקן דא אין רמב״ם צו זען וויאזוי ער זאל עס מאכן. אונז מאכן מיר בערך אזוי, ס׳איז נישט אז אונז מאכן מיר אנדערש.
הלכות כבוד בית הכנסת
Speaker 1: יעצט גיי מיר לערנען הלכות כבוד בית הכנסת, וויאזוי מ׳דארף זיך פירן אין בית המדרש. בית הכנסת, וואס איז די מדרשה וואס דער רמב״ם האט שוין פריער דערמאנט, די פלאץ וואו מ׳לערנט, וואס דארטן איז אויך מצווה צו גיין דאווענען. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. מ׳דארף עס אויסקערן און רייניגן. “מרביצין” מיינט לכאורה מ׳לייגט אראפ וואסער אדער עפעס אז ס׳זאל נישט זיין קיין שטויב, מ׳וואשט עס אויס. אקעי.
מנהגי ספרד ומערב – לעכט, מחצלאות, און כסאות
Speaker 1: און ער זאגט אזוי, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, אין ספרד מיינט שפאניע. מכבדין אותן ומרביצין אותן האט צו טון מיט די הלכה וואס מ׳האט פריער געזען אז מ׳גייט דארטן מיט שיך. מ׳גייט דארטן מיט שיך, דארף מען אויסוואשן פון צייט צו צייט. יא, מ׳זאגט אז מ׳גייט מיט שיך. אבער איינער וויל גיין יחף, לאזט מען אים נישט. אה, רש״י.
אין קורצן, אין ספרד און אין מערב מיינט אין מאראקא, וואס איז מערב פון ארץ ישראל. אויך אין שנער און בבל און אין ארץ הצבי, דאס איז ארץ ישראל. בקיצור, וואס אונז רופן ספרד׳ישע לענדער, וואס בעצם זענען דא לכל הפחות פיר סארטן פון זיי. איז דער מנהג דארט איז להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מ׳צינדט אן אזעלכע לעכטעלעך. און אויך “הצעת מחצלאות”, דאס הייסט אז זיי לייגן אראפ אזעלכע, וואס איז א מחצלת?
Speaker 2: אזא קארפעט, אזא…
Speaker 1: אזא קארפעט, זיי קענען זיצן אויף דעם אויף דער ערד.
Speaker 2: א שטול איז וואס א בענקל, ניין?
Speaker 1: בקיצור, מ׳זיצט אויף דער ערד. “ואורח אדום”, דאס איז א פאני פלאץ, וואס הייסט אורח אדום? “יושבים שם על הכסאות”, זיי זיצן אויף בענקלעך אין די בתי מדרשים. סאו די אבוקות גייט ארויף אויף אלע, יעדער האט די מנהג אנצוצינדן לעכט, און ער מאכט דא א חילוק צווישן די מחצלאות און די כסאות.
דיסקוסיע: איז דאס ממש א הלכה?
Speaker 2: איי גוט. ס׳איז ממש א הלכה, היינט איז דא אזא הלכה? היינט אויך, איך האב נישט געזען קיין שום בית המדרש וואו מ׳זיצט אויף מחצלאות.
Speaker 1: ביי ספרד׳ישע פלעצער?
Speaker 2: ניין, מ׳זיצט אויך אויף בענקלעך.
Speaker 1: מ׳זיצט אויף בענקלעך. די איינציגסטע עיקר זאך איז אז די ספרד׳ישע בתי מדרשים האבן באקוועמע בענקלעך געווענליך, און אשכנז׳ישע בתי מדרשים איז דער מנהג צו לייגן הארטע בענקלעך. אבער דאס ווייס איך נישט וואס דאס האט צו טון מיט די רמב״ם, דאס איז סתם א…
Speaker 2: בקיצור, דאס גייט נאך אמאל א שלעכטע עקספיריענס. ווייטער.
Speaker 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
Speaker 2: ניין, זיי זענען זייער שיין, זיי האבן אזעלכע קאוטשעס.
Speaker 1: יא, זיי האבן אזעלכע רויטע קאוטשעס, יא.
מחצלאות און כסאות – ביידע זענען כבוד
Speaker 1: שוין, יעצט איז אזוי, וויאזוי פירט מען זיך דארט? “בתי כנסיות ובתי מדרשות”. מ׳זעט אויס אז דאס איז פארט פון די כבוד. ס׳איז פארט פון די כבוד אז ס׳זאל זיין בענקלעך אדער מחצלאות, וואטעווער, ס׳זאל זיין שיין אויסגעשטעלט אז מ׳זאל קענען זיצן נארמאל דאווענען.
Speaker 2: יא, דו זעסט, ס׳האט צו טון מיט כבוד. ס׳איז כבוד אז ס׳איז דא לעכט, און…
Speaker 1: “ואין נוהגין בהן קלות ראש”, וואס הייסט קלות ראש? קיין גוי׳ס חוק והיתול, וואס דאס הייסט אז מ׳מאכט נישט קיין דזשאוקס, מ׳מאכט נישט קיין לצנות.
Speaker 2: איך מיין אפשר, איך וויל נישט איבערברעכן, מחצלאות און כסאות זענען ביידע אז ס׳איז אריסטאקראטיש. טייטש, מ׳קען לייגן אויפ׳ן פלאר טעוון, אבער מ׳האט געלייגט שיינע טעפיכער. כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס׳ע בענק אדער פרענטשעס, ס׳מיינט אז יעדער באקומט א בענקל, אזויווי דו זאגסט ביי ספרד׳ישע בתי מדרשים. דו זעסט אז ס׳איז איין געבוי, וואס איז אלץ א המשך פון מכבדין אותן, מ׳רייניגט עס, מ׳האלט עס מכובד׳יג.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: כסאות איז סתם א געוויסע מכובד׳יגע זאך. ווען מ׳זיצט נישט אויף כסאות, איז דא בענק, איך ווייס, מ׳לאנדזשעט.
קלות ראש אין בית הכנסת
Speaker 1: אקעי, בקיצור, “ואין נוהגין בהן קלות ראש”. אין די דרשות פירט מען זיך נישט אויף בכתב ובעל פה.
כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס׳ע בענק אדער פרענטשעס. עס מיינט אז יעדער באקומט א בענקל. ער זאגט אז דאס איז א המשך פון די מדרשים. ער זאגט, דא האסטו זיין געבויט, וואס איז אלץ א המשך ווען מ׳כבד׳ט דעם מקום, מ׳רייניגט עס, מ׳האלט עס מכובד׳דיג. כסאות איז א געוויסע מכובד׳דיגע זאך. ווען מ׳זיצט נישט אויף כסאות, נאר אויף א בענק, איך ווייס, מ׳לאנט פארן. אקעי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש
אין נוהגין בהן קלות ראש. מ׳פירט זיך נישט אויף בקלות ראש, לייט-העדעד. ס׳מיינט אז מ׳רעדט נישט קיין ערנסטע זאכן, מ׳מאכט נישט קיין בלעז אין ביהמ״ד. ס׳מיינט אז חוזק, שפילן, זיכער בתולה, טיטל, שפעטן, איז זיכער בתולה. ס׳מיינט אז מ׳שטעלט זיך נישט אוועק דארט בדחן, נישט קיין ליצנות. מ׳פראבירט נישט קיין לייכטזיניגע זאכן. און נישט נאר דעם, מ׳עסט נישט דארט און מ׳טרינקט נישט דארט.
אויב איינער וויל זאגן אז מ׳זאל טון קלות ראש זאכן ווייל ער האלט אז דאס איז זייער שטארק מקרב די יונגע דור, זאלסטו דאס נישט מאכן אין ביהמ״ד, זאלסטו עס מאכן אין די פאליש. אין ביהמ״ד מאכט מען נישט קלות ראש. שטייט אז אין ביהמ״ד מאכט מען נישט קלות ראש. בכלל קלות ראש איז אן אנדערע שמועס. אבער דו ווילסט פרעגן צו מ׳מעג טון קלות ראש בכלל, איז אן אנדערע חקירה. א פארט פון לייף מיט קלות ראש, נישט דא די ווארט.
ואין נאותין בהן
אבער אויך, מ׳עסט נישט און מ׳טרינקט נישט, און ואין נאותין בהן. וואס מיינט נאותין? ווייס איך נישט. מ׳האט נישט הנאה דערפון. דהיינו, וואס? דו שלאפסט נישט דארט ווייל דו ווילסט זיך ווי צו שלאפן? דאס מיינט נישט שלאפן. הנאה האבן דערפון ווייל ס׳איז קיל, ווייל ס׳איז לופטיג, מיינט עפעס. ס׳איז געמאכט געווארן צו נוצן. א מין גברי תאש. נאותין מיינט עפעס? מ׳ווייסט נישט וואס ס׳מיינט. מצות לאו ליהנות ניתנו. וואס מיינט הנאה האבן? עפעס מיינט עס.
ניין, ער זאגט, נאותין מיינט מתקשטין, משתמשין להנאתן. אזוי שטייט אין פירוש המשניות ברכות אויף די משנה פון אין נאותין בהן. שטייט נישט אין ברכות דאס. וואו שטייט עס? אין מגילה?
ס׳איז דאך נישטא אזא לשון. נישט קלאר וואס ס׳מיינט. ברכות חסר. נישט, ס׳שטייט נישט. קיינער ווייסט נישט. ס׳איז א אור מופלא וואס ס׳מיינט. אקעי? אז מ׳ווייסט נישט, ווייסט מען נישט. מ׳מוז טשעקן ברע… ניין, איך וויל נישט טשעקן ווייל איך דארף ענדיגן די פירוש המשניות. ניין, איך וויל נישט. דארף מען זאגן אז די רמב״ם זאגט “משתמשין להנאתן”, מען האט נישט הנאה דערפון. אבער וואס מיינט וואס עס מיינט? הלכה איז הלכה. עס מיינט אז שבת נאכמיטאג איז דא עירקאנדישן אין שול, גיי נישט אריין דארטן.
ואין מתהלכין בו
ניין, דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. “ואין מתהלכין בו”, שפאצירט מען נישט דארט. דאס מיינט אז מען גייט נישט דארט אריין. און נאך, דא שטייט די פירוש, “ואין נכנסין בו אלא לכבודכם”. אז דו ווילסט דיר קראצן די רוקן, טוסטו עס נישט ביי די שפה פון א ספר תורה. “ואין נכנסין בו אלא לכבודכם”, א חמה, א חמה להשתרר בו. מען גייט נישט אריין דארט זיך אפצוקילן אדער זיך אפצוטרוקענען.
בדיעבד — עסן אין בית המדרש
אבער איך האב מיט תלמידי חכמים, און ער האט עכט נישט… בדיעבד, ער האט געגעבן א שיעור, און ער קען נאך נישט ארויסגיין צום לאנטש רום, עס וועט נעמען צו לאנג, ער וועט נישט קענען לערנען. ער גייט נאך דעם אין בית המדרש, דארף ער נאך עפעס עסן. בדיעבד מעג ער עסן דארט. אזוי ווי דא, ביים בית המדרש, נעבן טיש, אין קליינע שטיבלעך, אבער בדיעבד, ער דארף ווייטער לערנען, וואס זאל ער טון?
עס איז אינטערעסאנט, און דער וואס… יא. דער וואס… לאמיר… דער זעלבער וואס זיצט פונעם קלאפ אויף אים, ער איז דער וואס מעג. אז ער גייט טאקע אין בית המדרש, אזוי ווי ער לערנט דארט, איז דאס א מקום…
ואין מחשבין בו חשבונות
“ואין מחשבין בו חשבונות”. נאך א זאך וואס מען טוט נישט אין בית המדרש, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות, חשבונות פון די פלאץ. יא, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות.
“אלא אם כן היו של מצוה”. מען טוט צדקה, פדיון שבויים, וואס דאס זענען זאכן וואס זעען אויס וואס מען טוט אין בית המדרש, מען מאכט אפילס. יא, וואס איך קען יא מאכן די חשבונות דערפון. חשבונות מיינט אז מען זעצט זיך אוועק, און מען האט וואס צו רעכנען, און מען טוט שוין אלעס. אקאונטינג, יא. יא, די שול איז די צענטער פון די חסד, זעט מען יא דא. עס איז א מצוה.
ואין מספידין בו אלא הספד של רבים
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים”. א יחיד איז געשטארבן, מאכט מען נישט דארט די הספד, נאר אויב עס איז אוועק א גדול שבדור. “כגון שמספידין גדולי החכמים עושי אור”.
“הספד של רבים”, דאס איז א גמרא. א הספד מאכט מען נישט אין בית הכנסת, נאר אויב עס איז א הספד של רבים. און די רמב״ם האט געגעבן אן אינטערעסאנטע דוגמא, נישט אז עס איז געשטארבן די גדול, נאר אויב עס איז געשטארבן סתם א מענטש, אבער עס איז דא ביי די הספד א שכן, איז א ברודער פון די גדול, און עס איז געקומען די גאנצע עולם לכבוד די חכם, וואס די גדולי עושי אור אדער חכמי עושי אור וואס איז ביי די הספד. ממילא איז שוין כל העם מתאספין מפני הגדול, אבער די גאנצע עולם קומט, און ווייל די גאנצע עולם קומט, דאס איז כבוד הציבור, דעמאלטס איז עס אזוי.
די גמרא שטייט א דוגמא אז א הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, אז איינער איז מספיד זיין שנור אין בית הכנסת. דאס הייסט, אויב איינער וואס איז נישט, די שאלה איז נישט די נושא איז נישט דער נפטר, די נושא איז דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צו דעם הספד, קומט דער גאנצער עולם, ווייל זיי זעען אז ער איז דאך מספיד, איז ממילא מעג מען.
סאו איך מיין אז די ווארט איז, אזויווי מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן, צוויי חסידים ווילן זיך האבן א שמועס וועגן זייער ביזנעס, קענען זיי נישט גיין טון אין שול, אבער מען מעג יא טון מצוות פון די רבים. די זעלבע זאך, ס׳איז איינער געשטארבן, און די קינדער ווילן זיך צוזאמקומען מספיד זיין, יא, די קינדער מיט די שכנים, קענען זיי נישט גיין נוצן די שול. אבער אויב ס׳איז אן ענין ציבור און די גאנצע שטאט גייט קומען, ווערט עס א חלק פון די… ווייל מען זעט אז די בית המדרש איז אויך די סענטער. ס׳איז נישט דא קיין סיבה פארוואס מען זאל קומען דוקא דארט ווי מען דאוונט מאכן די הספד, אדער דארט ווי מען דאוונט מאכן די חשבונות של מצוה, אבער עניטינג וואס האט צו טון מיט די ציבור קען מען יא טון אין שול. א יחיד קען עס נישט נוצן פאר זיינע אינטערעסן.
סאו ווען ס׳איז נישט קיין הספד של רבים, איז פשט אז די קינדער ווילן זיך געזעגענען מיט זייער נפטר, און די דירה איז צו קליין, סאמטינג לייק דעט, אבער איי׳ם נאט שור.
דיסקוסיע: וואס מאכט א הספד צו א “הספד של רבים”?
אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א… יא, ער מיינט אז מען האט געמאכט אין פערנא אז ער דארף זיין גענוג אן אדם חשוב אז מען זאל אים אריינברענגען אין בית המדרש. אבער דאס מיינט, ס׳שטייט יא אין די גמרא סתם, מען זעט יא, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, אז רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית המדרש, אין בית הכנסת, האט ער געזאגט, אדער פאר מיר אדער פאר די נפטר. די פוינט איז אויף די אוסיף קהל רב. די פוינט איז נישט די, אזויווי דו זאגסט, די פוינט איז אז ס׳איז כבוד הציבור, אז די גאנצע ציבור קומט צו דעם הספד. ס׳האט נישט צו טון אז ס׳איז א גרויסער צדיק וואס איז געשטארבן, נאר דריי חסידים, לכאורה מעג מען נישט מאכן קיין הספד אין בית הכנסת, אבער אויב זיי גייען נאך קומען, איז עס אן אנדערע טייל. וואס זיי קומען איז נישט קיין קשיא אויף זיי.
אקעי, אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א בית המדרש, איז א נייע פסוק.
לא יעשנו קפנדריא — שארטקאט דורך בית הכנסת
אקעי, יעצט א נייע הלכה. נאך א זאך וואס מען טוט נישט, ווייל ס׳איז נישט קיין כבוד. א בית הכנסת האט צוויי טירן, און מען קען עס נוצן צו מאכן א שארטקאט, טאר מען נישט. “לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך”. און מ׳מישט נישט אריין דריי ווערטער, “לא עשנו קפנדריא”. אבער קיינער ווייסט נישט וואס מיינט קפנדריא. ס׳זעט אויס אויף רש״י׳ס שפראך אז ס׳איז א שפראך, קפנדריא איז א “שארטקאט”. אויף אידיש קען מען זאגן “שארטקאט”, און ס׳מיינט אז יעדער איינער פארשטייט.
היתר צו אריינגיין אין בית הכנסת פאר א פראקטישע זאך
וואס איז די דין אז מ׳דארף גיין? דא זעט מען אבער, סאו כדי צו מאכן א “שארטקאט” טאר מען נישט. ס׳העלפט נישט לכאורה די היתר וואס מ׳גייט לערנען, ווייל דו נוצט אויס די בית הכנסת פאר דיין אינטערעס, דו וואלסט געקענט האבן א קורצערע וועג. אבער וואס איז די דין אז מ׳דארף גיין אין בית הכנסת? נישט אז ער דארף מאכן א “שארטקאט”, ער דארף עפעס האבן פון דארט. ער דארף אריינגיין אין בית הכנסת, אה, די תינוקות של בית רבן פלעגן לערנען אין בית הכנסת, ער דארף טרעפן זיין אינגל. אדער ער ווייסט אז זיין חבר לערנט דארט, און ער דארף אים אויפפיקן פון בית המדרש, און ער דארף אים רופן. איז וואס טוט ער? ער האט אן עצה, ער זאל אריינגיין און לערנען אביסל, “יכנס ויקרא מעט”. ער זאל ליינען אביסל. “יקרא” מיינט ער זאל זאגן אביסל חומש, אדער תהלים, עפעס מקרא. אדער “יאמר דבר שמועה”, שמועה מיינט א הלכה וואס ער האט געהערט, אדער וואס ער האט געהערט בשם א פערזאן. “ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד”, כדי ער זאל נישט אריינגיין אין בית המדרש נאר פאר עפעס א פראקטישע זאך וואס ער גייט דארט טון.
וואס איז אויב ער קען נישט לערנען? איז דא אן עצה, ער קען נישט אפילו קיין פסוק חומש. איז דא אן עצה, ס׳איז דאך דא תינוקות דארט. “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו”, ער זאל אים זאגן די פסוק וואס דער תינוק לערנט דארט. אזוי אינטערעסאנט. סאו לויט די רמ״א מעג מען נישט זאגן א פסוק פאר אנדערע סיבות, נאר פאר… אויף צו גיין אדורך, פאר אזעלכע אנדערע סיבות. ס׳איז געשטאנען אויך דארט ביי א קידוש, ווען מ׳איז געשטאנען פרעגן א קינד די פסוקי פסוקך. אהא. דא נוצט מען עס ווייל דאס איז א פראקטישע זאך, ס׳איז א מצוה. כדי ער זאל קענען אריינגיין אין בית המדרש, האט ער געזאגט אז מ׳וועט גיין דאס טון, ס׳איז נאר א סימן, ס׳איז נישט ער טוט נישט קיין מעשה על פי זה.
ישיבה אין בית המדרש איז א מצוה
אדער איז דא אן אנדערע עצה, אינטערעסאנט. אפילו אויב ער קען נישט לערנען, דאס הייסט אויב ער קען נישט, איין עצה איז ער זאל זאגן פאר די תינוק זאל אים זאגן, אדער ער זאל פשוט זיך אוועקזעצן, “ישב מעט בבית המדרש”. ס׳איז דא א מצוה צו זיצן אין בית המדרש, “אשרי יושבי ביתך”. ס׳שטייט נישט “אשרי הלומדי בביתך” אדער “אשרי המתפללי בביתך”, “אשרי יושבי”, צו זיצן אין בית המדרש איז א פארט פון די מצוה. דאס איז די רעספעקט, ער קומט נישט אריין און ער לויפט ארויס, נאר ער זעצט זיך אביסל אראפ. מער רעספעקט איז אז ער דאוונט, אבער עט ליעסט דאס. אבער דער רמב״ם זאגט בפירוש נישט, דער רמב״ם זאגט בפירוש “מקיים מצוה”. ס׳איז פארט פון די מצוה צו זיצן, און ער ברענגט א פסוק פאר דעם. מקיים מצוה. ס׳איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה.
די הלכה וואס דו רעדסט איז אן אנדערע הלכה, דאס איז נישט רעספעקט וואס גייט אריין אין בית הכנסת פאר גארנישט. אבער דו גייסט דאך דא צו א מצוה, אפילו די מצוה איז דורך א גברא, אבער די ישיבה, ער ברענגט, דער רמב״ם האט געזאגט פארדעם דארף מען זיצן נאכדעם. ישיבה מיינט ער זיצט מיט כובד ראש, ער טראכט אריין אין “וזה קרבן פסח”. ס׳איז אן ענין צו זיצן אין בית הכנסת, ס׳איז א שיינע זאך. זיצן איז א גרויסע ענין.
ארויסגיין פון אנדערע טיר נאך דאווענען
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “מי שנכנס לקרות”. אה, אויב ער זעט אז דא איז דא א היתר אויסצוגיין צו מאכן א שארטקאט. א טיר וואס האט א בית המדרש וואס האט צוויי טירן אויף צוויי עקן, און א מענטש איז געקומען אין בית המדרש, ער איז נישט געקומען כדי אנצוקומען, ער איז געקומען דאווענען, מעג ער ארויסגיין פון די אנדערע טיר, אפילו ער האט למעשה די בית המדרש געמאכט פאר א שארטקאט. ניין, ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט אז ער… ווייל דו האסט דעם דין איסור שארטקאט, דו האסט דעם איסור אויסנוצן די בית המדרש פאר נישט פאר וואס ס׳איז. ס׳איז א מקום תפילה ותורה.
מותר ליכנס במקלו ובתרמילו — אריינגיין מיט וואכעדיגע זאכן
רייט. אה, ווי מען איז נוהג היינט, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, און מעג אריינגיין אין שול מיט זיינע אלע זאכן, מיט זיין מקל, מיט זיין אולר, מיט זיין שטעקן, מיט זיינע וואכעדיגע זאכן, מיט זיין בערזל. רייט. מ׳האט נישט גע׳אסר׳ט אזוי ווייט, ס׳איז נישט ווי בית המקדש האט מען נישט געטארט, אדער… אבער מ׳מעג אזוי אריינגיין אין בית המדרש.
לרוק — שפייען אין בית המדרש
און צוריק, לרוק, אויב דארף מען שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש. רייט. די גמרא זאגט ווייל אינדערהיים זענען מענטשן מקפיד דערויף אויך נישט, און אז מ׳איז מקפיד איז מען מער מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז טאקע היינט נאך אזוי די סדר העולם.
אקעי. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך. ס׳איז אויך א גוטע עצה טובה. און פארשטייט זיך אוועקגעווארפן די טישוס.
בתי כנסיות שחרבו — קדושתן לעולם עומדת
זאגט די… יעצט גייען מיר לערנען א וויכטיגע הלכה וועגן וואס איז א בית הכנסת וואס מ׳דאוונט מער נישט דארט, ס׳איז געווארן חרב. חרב מיינט אז מ׳דאוונט מער נישט דארט. עס איז ליידיג. עס איז פלאמען חרוב דערפון, איז קדושתן לעולם עומדת. עס ווערט בכלל נישט אויס בית הכנסת, מען דארף זיך אלץ מתחבר זיין, שנאמר “ואשמותי את מקדשיכם”. האט מען געזאגט א דרשה, אז “ואשמותי את מקדשיכם” מיט טייטש, איך וועל חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער עס שטייט דאך “מקדש”, זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן איז קדושתן עומדת. אזוי האט די גמרא געדארפט שוין די פסוק.
זאגן זיי עס די צווייטע מאל אז בית משה קדוש. איין טער האט געזאגט ווען ער האט געזאגט “כליפני הקודש”.
קדושת בית הכנסת שחרב, דיני סתירה ובנין, ומעלין בקודש
הלכה: קדושת בית הכנסת שחרב
דאס איז דער טייטש חרב. חרב מיינט אז מ׳דאווענט מער נישט דארט, ס׳איז ליידיג, מ׳מאכט א חורבה דערפון. איז קדושתן עליהן עומדת, ס׳ווערט נישט אויס בית הכנסת, מ׳דארף זיך האלטן מכבד זיין, שנאמר “והשימותי את מקדשיכם”. מ׳האט געזאגט א דרשה, סתם “והשימותי את מקדשיכם” איז דאך חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער שייך דאך מקדש. זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. אזוי האט די גמרא געדארשנט דעם פסוק.
אז דא האט דער רמב״ם אונז געזאגט יעצט די צווייטע מאל אז די בית המקדש איז קדוש. איין מאל האט ער געזאגט ווען ער האט געזאגט “כלפי פנים הקודש”, און דא. ווייל ער האט אונז נישט געזאגט די הלכה אז נאכדעם וואס ס׳איז חרוב איז עס קדוש. ער האט אונז געזאגט מ׳דארף מכבד זיין, שלא ינהג קלות ראש. ער האט אונז נישט געזאגט אז מ׳דארף טון א הלכה׳דיגע זאך, אז מ׳דארף ווייטער געבן… אה, אזוי ווי ער זאגט ווייטער. ס׳איז נישט דא עפעס אנדערש. ער זאגט נישט אז ס׳איז קדוש, אז מ׳דארף קומען פועל׳ן די ישועות. ס׳איז קדוש אז מ׳דארף טון נישט טון בקלות ראש.
דין כיבוד וריפוץ בבית הכנסת שחרב
און ווייטער, וואס טוט מען? שרייבט ער, בתי כנסיות… אזוי ווי מ׳פירט זיך ווען מ׳דאווענט דארט, פירט מען זיך ווען מ׳דאווענט נישט, חוץ מכיבוד וריפוץ. איין זאך איז אנדערש, מ׳מאכט נישט קיין כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. פארוואס? פארקערט, ס׳זאל זיין א פארקערטע חשבון, אז מ׳זאל דוקא יא לאזן אז ס׳זאל ווערן קומען. אה, אולי במעשיהם, דאס איז דער המשך לכאורה. יא, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. מ׳לאזט עס אוועק, מ׳האלט עס נישט צו שיין, כדי ס׳זאל נישט ווערן קיין מוזיאום, וכדי שיראו אותן ויצטערו. מ׳זאל זען די נעבעכדיגע בית המדרש וואס איז צעבראכן, דער עולם זאל זען, ס׳זאל זיי באדערן, און מ׳זאל וועלן בויען די בית המדרש. דאס איז א רחמנות. נישט מ׳זאל מאכן פון אים עפעס אזא מוזיאום, און אונז ווילן עס צוריק איבערבויען. אבער ס׳וועט גיין זען, מ׳גייט זען, מ׳מאכט עס אביסל מער עקלדיג, מ׳האלט עס נישט ווי שיין ס׳זאל קענען זיין, כדי דער עולם זאל זען, וואו, חרוב איז עס נעבעך.
פשט: וועלכע בית הכנסת איז געמיינט
לכאורה איז פשוט, מ׳רעדט דא פון א שטאט ווי ס׳איז געווען צען מתפללים, און יעצט דער עולם איז שוואכער געווארן, מ׳קומט מענטש מיט מענטש, און דאס איז חרוב געווארן. אויב ס׳איז דא דרייסיג בתי מדרשים, און פונקט דער בית המדרש איז אויסגעשפילט, אן אנדערע בית המדרש האט געכאפט דעם עולם… ניין, ניין, ניין, ניין. א בית הכנסת וואס מ׳קומט נישט דארט. א מענטש גייט אדורך און ער זעט א בית הכנסת איז נעבעך ליידיג, ס׳איז צעבראכן, ס׳וואקסט גראז. זאגט ער, וואו, ס׳איז א צער די בית הכנסת. ער גייט שנעל מאכן אן אפיעל און צאלן דערפאר. דאס איז דער טייטש. דאס איז נישט די טייטש, ס׳שטייט נישט גארנישט וועגן ניי. ס׳איז דא יעצט א נייע בית המדרש. די אלטע בית המדרש איז געווארן צו קליין.
ניין, ניין, ניין. ס׳איז דא אזא זאך, ס׳איז דא אזא זאך. אויב ס׳איז דא א גרויסע צורך אין די שטאט אז אלע מענטשן האבן נישט קיין פלאץ אין די אנדערע, ס׳איז א מקום קדוש, די בנין איז פשוט א היכל אויף זיך. ס׳איז די גאנצע זאך. און מ׳גייט גלייך זען, מ׳טאר נישט מאכן סתם אזוי פון א בית הכנסת. ס׳איז דא נאר דא א נייע דין אז מ׳דארף עס לאזן ס׳זאל אויסקוקן ווי א חורבה כדי מ׳זאל וועלן איבערבויען, כדי מ׳זאל האבן רחמנות דערויף. ווייל דער מענטש פילט נישט שלעכט אז ס׳איז א בית הכנסת. אויב מ׳האט אסאך נייע שיינע, איז דא א מצוה איבערצובויען יעדע חורבה? איך ווייס נישט. דיינע חורבות זענען נישט קיין בית הכנסת.
יסוד: די בילדינג איז הייליג
ער זאגט נאר אז מ׳זאל לאזן שטיין. און וואו שטייט די הלכה אז א בית המדרש וואס איז געווען אמאל א בית המדרש איז היינט נישט קיין הייליגע בית המדרש? אוודאי איז עס א מקום קדוש. מ׳גייט יעצט לערנען צו מ׳מעג עס פארקויפן, צו מ׳טאר נישט. ס׳איז הייליג אויף אייביג, די פשטות. חוץ אויב ס׳האט א תנאי. מ׳גייט יעצט לערנען די נעקסטע הלכה אין די פרק.
מ׳גייט פרובירן צו לערנען ווייטער צו זען אז א בית הכנסת, די בילדינג איז הייליג. נישט אזוי ווי דו זאגסט, מ׳קוקט עס אן, ס׳איז פראקטיש, נישט פראקטיש. די בילדינג איז א הייליגע בילדינג. דאס איז דאך די גאנצע זאך. ס׳איז א בית הכנסת. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם.
הלכה: אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
יעצט גייען מיר לערנען א פראקטישע הלכה, זייער א פראקטישע הלכה. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, אדער במקום אחר. מ׳צוברעכט נישט קיין בית הכנסת צו זאגן מ׳גייט נוצן די ציגל, איך ווייס נישט וואס, מ׳גייט נוצן מאכן א צווייטע. נאר וואס דען? בונים אחרת. וואס טוט מען? וואס בויט מען א נייע? בונים אחרת, מ׳בויט די נייע, ואחר כך סותרין זו, נאכדעם קענסטו צוברעכן די. אוודאי קען מען צוברעכן די. אה, דו זעסט אז מ׳קען צוברעכן. אבער פארוואס טוט מען נישט דאס טון? שמא יארע אונס להם, ס׳מאכט זיך אמאל אז א מענטש גרייט זיך צו… קודם צוברעכט מען, נאכדעם דערמאנט מען זיך, אה, מ׳האט גראדע נישט קיין געלט צו בויען די נייע. איז מען דערווייל געבליבן אן קיין בית הכנסת.
אבער דו זעסט דאך, נאכדעם וואס מ׳האט געבויט א נייע, סתם אזוי מ׳צוברעכט עס. מ׳דארף נישט לאזן די אנדערע זיין א סתם… אה, ער גייט עס קענען נוצן. ער האט אויף דעם א מהלך. מ׳גייט עס זען. ס׳איז נישט אזוי סימפל. ער גייט עס נוצן. יא.
רמ״א: אויסנאם ווען ס׳איז דענדזשערעס
איז באמת רמ״א ברענגט ער דא, ער זאגט דער רמב״ם, אה, אה, אה, קומט אהער צום הלכה. על זה וואס מ׳זאגט אז מ׳טאר נישט קודם מאכן פאר מ׳מאכט א נייע, דאס איז לחרוב יסודותיו. דהיינו, ס׳איז נישט, מ׳קען נאך דאווענען דערין, אזוי מיין איך ס׳מיינט. מ׳קען נאך דאווענען דערין, ממילא דארף מען נאך דאווענען ביז לאנג מ׳האט נישט קיין נייע. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, ס׳האלט שוין, ס׳איז שוין דענדזשערעס, אז מ׳דארף, מ׳קען נישט דאווענען דא בעצם, מ׳דארף, איז דעמאלטס מעג מען יא, נישט נאר מ׳מעג, מ׳מוז. סותרן אותו מיד, מ׳צוברעכט עס גלייך, מ׳סותרן האט עס נישט, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, מ׳ארבעט אן שנעל, מ׳בויט ביי טאג און ביי נאכט, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. סאו מ׳דארף זיך זייער שטארק איילן, און מ׳דארף האבן די אלטע אוכעט, און טוט מען עס שנעל ביז, אה, וויאזוי הייסט עס, ביז ס׳איז, אה, אז מ׳זאל האבן א גאנצע צייט א בית המדרש, ווי שנעלער א בית המדרש.
הלכה: מעלין בקודש – בית הכנסת ובית המדרש
יא. ווייטער, יעצט רעדט מען וועגן די הלכה פון מאכן א בית הכנסת צו א בית המדרש אדער פארקערט. זאגט דער רמב״ם, זאג, זאג. יעצט איז דא א נייע שאלה, צו מ׳מעג טוישן זאכן. ס׳איז דא א בית הכנסת, און מ׳גייט זען אלע מיני חפצי קדושה וואס מ׳מאכט פאר די בית הכנסת, פאר די ציבור, צו מ׳מעג זיי טוישן פאר עפעס אנדערש, אדער א גרעסערע קדושה און א קלענערע קדושה. יא, דאס וועלן מיר שוין זען.
איז זאגט דער רמב״ם אז מותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. א בית הכנסת, מ׳דאווענט דארט, מעג מען פון דעם מאכן א ישיבה וואו מ׳לערנט. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, מ׳טאר נישט מאכן פון א בית המדרש א בית הכנסת. פארוואס? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ווי מיר האבן געלערנט פריער. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, מ׳מאכט נישט פון א זאך א קלענערע קדושה, מ׳מאכט נאר א גרעסערע קדושה. די זעלבע זאך, די הלכה איז נישט נאר אויף די בית הכנסת אליין, ס׳איז אויף די מקום וואס האט א קדושה. מ׳טאר נישט מאכן פון א ישיבה אין צו סתם א שול וואו מ׳דאווענט.
הלכה: פארקויפן בית הכנסת און קויפן העכערע קדושה
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אויב מ׳האט פארקויפט די בית הכנסת, יא? אה, זעט מען אז מ׳קען פארקויפן, באלד וועלן מיר זען וויאזוי מ׳קען פארקויפן, אבער מ׳קען פארקויפן א בית הכנסת. אבער די געלט, אויך איז דאס א הייליגע געלט, ס׳איז דאך, אה, געלט וואס די אידן האבן געגעבן פאר די בית הכנסת. מעג מען קויפן מיט דעם א תיבה. תיבה דאס איז די פלאץ וואו מ׳לייגט א… ארון הקודש. יא, תיבה האבן מיר געלערנט. א פארעבל אור אין קודש. א שטיקל אור אין קודש סיטואציע, ווייסטו.
מוכרי תיבה, מ׳האט פארקויפט א תיבה, מעג מען קויפן מיטפחות או תיק של ספר תורה. דאס איז די דריי לעוועלס. מעג מען קויפן מיט דעם. דער רמ״א זאגט נישט היכל. היכל זאגט ער, דאס איז פארט פון בית הכנסת. אבער מעג מען קויפן מיט דעם די אנווייס מיטפחות, דער מענטל, אדער א תיק, אזא אלטע פאר די ספר תורה.
טאמער מ׳האט פארקויפט א מיטפחת או תיק, מעג מען קויפן חומשים. חומשים זענען הייליגער. א חומש, מעג מען קויפן א תורה. די תורה איז די הייליגסטע זאך. אבער פארקערט מעג מען נישט. א תורה, אז מ׳האט פארקויפט א תורה, מעג מען נישט קויפן מיט דעם נאר אן אנדערע תורה, ווייל ס׳איז “אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה”. העכער ווי א ספר תורה איז נישטא קיין קדושה, א בית המקדש זאלסטו זאגן, ווייסטו, אבער מיר רעדן דא פון א שול.
דין מותרים
וכן במותרים, מותרים מיינט אז מ׳האט יא, מ׳האט שוין פארקויפט, מ׳האט שוין געקויפט עפעס אנדערש, ס׳איז געבליבן אביסל געלט, אפילו יענץ האט נאך אלץ די העכערע קדושה, מוז מען קויפן די העכערע קדושה זאך.
דין גביית מעות
די זעלבע זאך איז נישט נאר אויב מ׳האט שוין געקויפט און מ׳וויל פארקויפן, נאר אפילו ווען מ׳האט שוין צוזאמגענומען געלט לכבוד דעם, איז עס א הכנה, רייט? ס׳איז א קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית המדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. דאס הייסט, מ׳איז גובה געווען פאר א תיבה, מעג מען קויפן א תורה. אבער פארקערט מעג מען נישט, וכולי וכולי.
אבער דא איז אנדערש. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, איז משנין המותר לכל מה שירצו. דער דין פון מותרות, צו אפילו ס׳איז שוין געווען די קדושה פון א ספר תורה, קענסטו שוין אים מוריד זיין צו א תיבה וכדומה. אבער ער האט נאר גובה געווען די געלט, פשטות וויפיל מ׳גייט דארפן פאר די ספר תורה, דאס גייט ווערן קדוש פאר די…
דא איז מסתמא דא נאך א הלכה וועגן טוישן פון צדקה, צו מ׳דארף עס געבן פאר דאס וואס מענטשן האבן מכוון געווען, אבער דא רעדט מען נישט פון דעם. דא רעדט מען נאכאמאל פון די דין פון בית המדרש, למעלה מקודש, די קדושת המעות.
נו, אזוי ווי דו זאגסט, דער עולם ווייסט דאס, ס׳איז דא א… וועלן מיר זען, ס׳איז דא אן עצה.
הלכה: כלי בית הכנסת ובית המדרש
און יעצט ווייטער, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת האט די זעלבע דין ווי בית הכנסת. די קדושת בית הכנסת איז די בענקלעך, די טישן, די השו״ע׳ס וואס מ׳לייגט דארט, האט אויך, מ׳קען נישט… די פרוכת של אהרן׳ס, ספרים מיינט ספרי תורה, אדער אפשר סתם ספרים וואס פלעגט זיין א פרוכת דערויף? מ׳האט געהאט א פרוכת אויף די ארון קודש, דאס הייסט מטפחות ספרים, דאס איז אזוי ווי די מענטעלעך, דאס איז איינס ווייניגער קדוש ווי דאס חומש. יא, חומש, נעליים…
דין תנאי אויף חפצי קדושה
אה, יעצט אויב מ׳מאכט א תנאי לכתחילה, טייטש ווען מאכט מען? ביי די גבאי למשל, מ׳זאגט, ס׳איז א תנאי אז מ׳גייט קויפן פון די עקסטערע וואטעווער עפעס אנדערש, דאס איז א קולא דא ביי א תנאי. יא, אדער אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי, דאס מיינט איך, אז א תנאי העלפט נאר אויף די געלט, רייט? דו קענסט נישט מאכן א תנאי אויף די תורה אז ס׳גייט נישט האבן קיין קדושת ספר תורה, יא? דו ביסט מסכים? יא.
אבער ס׳איז דא, אפשר אויף חפצים מעג מען יא, למשל אויף א בענקל, יא? ס׳איז דא א בענקל פון בית המדרש, טארסטו עס נעמען צו א שמחה? לכאורה לויט די רמ״א טאר מען נישט, ווייל ס׳איז א קודש, אויף דעם קען זיין אויף דעם קען מען אויך מאכן א תנאי. די רמ״א זאגט אז מ׳מאכט אויף דעם א תנאי, אבער די מנהג איז אז אפילו מ׳האט נישט געמאכט קיין תנאי, לב בית דין מתנה, אז למשל די טישטעך פון בית המדרש איז דאך א דבר קדוש, ווילסטו עס נעמען איין טאג אינדערהיים, איך ווייס וואס, די רמ״א זאגט אז ס׳איז דא א תנאי אז אויב די גבאי לאזט, איך ווייס ווער איז ממונה. אקעי, אזוי זאגט ער. אבער פארשטייט זיך אויף א תורה קען מען נישט, אבער אויף די חפצים זעט מען אז ס׳איז דא א זאך פון א תנאי, אויף די רמ״א, אפילו חפצים.
הלכה: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים
אקעי, יעצט א זייער וויכטיגע הלכה. במה דברים אמורים? דאס וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז מ׳קען פארקויפן א בית הכנסת, דאס הייסט מ׳דארף נאר מקפיד זיין אויף דעם מנהג פון די מצוה פון מעלין בקודש, יא, אבער ווער גייט פארקויפן וועלן מיר זען, אבער סתם אזוי מעג מען פארקויפן. איז דאס איז מער נישט מותר לבית הכנסת, איז דאס איז דוקא בית הכנסת של כפרים, אבער בית הכנסת פון א קליין שטעטל, פון א כפר, וואס איז שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, ס׳איז געווען סתם להתפלל בו, איז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, דאס הייסט מ׳מאכט א מיטינג פון די אלע מענטשן וואס ס׳באלאנגט פאר זיי, וואס על דעתם האט מען עס געגעבן, איז זיי וועלן עס פארקויפן, פארקויפן. אבל בית הכנסת של כרכים, אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, דארט קומען דאך די גאנצע וועלט, איז ממילא ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, נישט נאר די מענטש, ווען די קדושה פון יענעם בית הכנסת באלאנגט נישט צו די מענטשן פון די גרויסע שטאט, ס׳באלאנגט פאר די גאנצע וועלט. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, עס באלאנגט פאר אלע אידן, ואין מוכרין אותו לעולם, מען קען עס קיינמאל נישט פארקויפן, עס בלייבט אלעמאל.
דער פשט איז אז אפשר א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאס א נכס צאן ברזל, עס איז צו גרויס אז עס זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. אדער אפשר מיינט עס נאר ווען מען מאכט עס פאר די שטאט.
הלכות בית הכנסת: דיני כרכים וכפרים, מכירה, מתנה ושכירות
הלכה: בית הכנסת של כרכים — באלאנגט פאר כל ישראל
למעשה, ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, אדער נישט נאר דער מענטש, ווען די קדושה איז צו יענעם בית הכנסת, באלאנגט עס נישט צו די מענטשן פון די גרויסע, עס באלאנגט צו די גאנצע וועלט. ער איז, “שיבואו בו כל הבאים למדינה”, ניין, “שכל ישראל”. עס באלאנגט פאר אלע אידן, “ואין מוכרין אותו לעולם”, מען מעג עס קיינמאל נישט פארקויפן. ס׳בלייבט אלעמאל.
דער חילוק צווישן א קליין בית המדרש און א גרויסע חסידות
ס׳איז דער פשט אז א קליין בית המדרש׳ל אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאך “כל העולם כולו”, ס׳איז צו גרויס אז ס׳זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. ער קען נישט מאכן זיינע תנאים. די קדושה איז… איך ווייס נישט וואס איז דער דין פון קדושה, אדער דער דין פון אזוי ווי ס׳באלאנגט ממונות׳דיג, חוץ משפט׳דיג באלאנגט עס פאר די גאנצע וועלט.
די פראקטישע נפקא מינה: פארקויפן א בית הכנסת אין קראקא
ס׳איז פארשטאנען, דער בית הכנסת איז אין קראקא, האבן זיי דאך אויך אפאר מענטשן וואס זענען עוסק אין דעם. אז זיי זאגן אז איך גיי עס שנעל איבערבויען, איך וויל דאס פארקויפן צו קענען איבערבויען גלייך לעבן דעם, ניין, ער האט אפשר נישט די רעכט, מען טראסט אים אפשר נישט, ווייל דער מקום איז שוין… ער דארף באקומען רשות פון די גאנצע וועלט.
יעדע איינער וואס איז דא א גרויסע שול, איך ווייס, סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, ס׳באלאנגט נישט נאר פאר סאטמאר, די גאנצע שטאט קומט דאווענען, מ׳דארף האבן א מנין מנחה. דער פשט, ווער איז די דאווענערס פון די בית המדרש? די גאנצע שטאט. מוז ער רעדן מיט די גאנצע שטאט אז ער זאל עס קענען פארקויפן.
די טענה פון maintenance און די תשובה דערויף
ס׳איז דאך היינט, ווען א היינטיגע מציאות, ווען מ׳דארף האבן א גאנצע… מ׳דארף צאלן, מ׳דארף אריינלייגן וואסער, עלעקטריק, מ׳דארף האלטן די בית הכסא אפן. נו פיין, דו ביסט דאך נישט מחויב. ס׳איז דא איינער וואס צאלט די בילס, ס׳איז דא איינער וואס האלט אויף די בילס. יעדער איינער צאלט די בילס. ער נעמט צוריק די געלט פון די צווייטע שטאט, יא? ס׳איז על דעת כל העולם כולו, ס׳איז על דעת כל העולם כולו.
מ׳דארף טראכטן, אין קראקא איז דאך אן עיר מלאה מושל, ס׳איז שוין דא א שטאט אין קראקא, און עס איז דא מאכט ער זיך עפעס א רב׳ישע אייניקל אין א קראך, און ער בויט א שול, איז עס שוין אויטאמאטיש על דעת כל העולם, עס האט א דין פון א כפר, אדער א דין פון א שול אין די שטאט? אזוי שטייט דא, אין א הלכהדיגע יוצא, אז די היינטיגע מענטשן זיך סומך אז דער בעל הבית פון די געלט איז מסכים אז דער רב, אדער דער רבי, אדער דער וועווער דער וואס, מעג טון וואס ער וויל. עס ווי קען הערן…
דער רמב״ם׳ס שיטה: עס איז דא פלעצער וואס האבן א בעל הבית
און איך וויל דיר זאגן, דער רמב״ם זאגט ממש ממש דאס וויכטיגסטע איז אזוי, די כפר, אבער עס איז דא פלעצער וואס מען מאכט, מען שוין דער גרויסער שוק אין בעל הבית, אבער אויב עס איז א גרויסע שטאט איז נישט קיין בעל הבית. אבער דאס איז נישט, לאמיר זאגן, דאס קען זיין.
אבער איך וויל דיר זאגן אז דאס וואס דו טראכטסט דא און אנדערע מענטשן טראכטן היינט צו טאגס, יא, ס׳איז דא א גרויסע שול, ס׳איז דא א בארד, ס׳איז דא א רבי, איך ווייס נישט, ס׳איז דא איינער וואס ער איז דער בעל הבית. אבער לויט דעם איז קיינמאל נישט געווען די הלכה פון א בית הכנסת של כרכים, ווייל אזוי ווי דו זאגסט, שטענדיג איז דא איינער וואס האט דאס געבויט, איינער האט גענומען אויף זיך צו טראגן די געלט, ס׳איז נישט געקומען פון די לופט.
די תשובה: ער טוט עס על דעת כל ישראל
אלעמאל דאך טעיסט, דער לכתחילה דער דין פון בית הכנסת של כרכים איז, אז עס איז דא א בית הכנסת וואס איינער האט זיך גענומען, איינער איז דער גבאי דארט. אז אונז קענען עס אן אזוי, ווייל א פלאץ דארף האבן, איינער דארף האבן א לאנגע שיעצה פאפיר און קאווע. And therefore, טוישט עס נישט, דער זאגט עס. אזוי ווי לעבן יעדע קבר אין ארץ ישראל, איז דא עפעס א פלאץ וואס מען דאווענט דארטן, און דאס איז א פלאץ וואס נישט באלאנגט פאר די ציבור.
אבער צו זאגן אז מענטשן האבן געבויט א בנין, און דער בנין… אודאי קען זיין ער דארף האבן א קאווער. פארוואס? וואס קען זיין אודאי? איך ווייס נישט וואס איז דאס אנדערש? דא איינער האט עס געמאכט, פאר וועם מאכט ער עס? נישט פאר זיך אליין, ער מאכט עס דאך פאר די גאנצע וועלט, די כל ישראל.
אבער ער האט נישט איינמאל געבויט א שול, נאר יעדן טאג דארף ער בויען א שול, יעדן טאג דארף ער אויפטרייבן געלט און ער דארף פארריכטן די טוילעט. You’re assuming a very funny assumption, אז אמאל די הלכה פון בית הכנסת של כרכים וואס די גמרא רעדט, האט נישט געהאט קיין maintenance, מען האט נישט געדארפט דארט clean די בית הכסא? אודאי האט מען געדארפט דארט clean די בית הכסא. וואס האט ער דארט געטון? אודאי איז געווען, ס׳איז נישט אזוי. אודאי איז נישט אזא בנין וואס דארף נישט קיין maintenance.
יעדע זאך דארף מען עס אפט, מען דארף עס מאכן די פרידזשידער, מען דארף מכבד זיין, מען ברענגט פרישע ספרים ווען ס׳גייט אויס די אלטע ספרים, whatever, עס איז אלעמאל דא זאכן וואס מען דארף טון. נישט ריכטיג, נאר דער פשט איז דער וואס טוט עס, טוט עס נישט פאר זיך, ער טוט עס על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט, ס׳איז נישט דא קיין דריי מענטשן וואס דאווענען. אבער עס איז די ענין צו דאס איז די בית המדרש וואס אלע וועלן קומען נאכדעם. כל העולם.
דיסקוסיע: איז יעדער בית המדרש אין א כרך פאר אלע מענטשן?
Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט פון א שטאט. פארקערט, אויב ס׳איז א בית המדרש פון א שטאט, אמאל איז עס א כפר. א בית הכנסת של כרך מיינט איך א פלאץ וואו די גאנצע… אלע אידן… מענטשן קומען און גייען אייביג. זייער גוט. נו? אבער ס׳מיינט נישט אז יעדער בית המדרש אין כרך איז פאר אלע מענטשן. אה, דאס קען זיין. אויב דו האסט א בית המדרש וואס איז נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן, איז עס נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן. אבער ס׳מיינט נישט אז די וואס… די מענטשן וואס זענען אין די קליינע שטעטלעך דארטן לעבן אין טשערנאביל. איך הער… איך הער…
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט קלאר.
די סתירה אין דער היינטיגער פראקטיק
מיר זעט אויס אז לויט ווי דער עולם פארשטייט היינט איז קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש די הלכה. ס׳קען זיין פון בני כרכים, אבער ס׳איז נישט ריכטיג. די אלע מענטשן וואס זיי זאגן אז ס׳באלאנגט פאר זיי די מעשה, בעטן זיי געלט פון יעדן. ווייל יעדער איינער פארשטייט אז ס׳איז זיין בית המדרש, ער דאוונט אין די נעקסטע נעבאר. אבער דאך, ווען ער וויל עס פארקויפן פרעגט ער אים נישט. ס׳גייט נישט ביידע וועגן. ס׳איז זייער פאני.
עניוועי, דו פרעגסט מיר נישט, עניוועי, די חשבונות מיט טשארלי, אזוי זאל מען וויסן די הלכה. אבער איך האב געזאגט אזוי, יא, וועגן ס׳איז שוין בעסער, אבער ס׳איז טאקע שוין די צייט. מיר דארפן ענדיגן. מיר האבן נישט געשמועסט געענדיגט די פראגע. קענען מיר עס? מיר דארפן ענדיגן.
הלכה: תנאים ביי פארקויפן א בית הכנסת — וואס מען טאר און וואס מען טאר נישט
יעצט איז אזוי, די בני העיר האבן געענדיגט. יעצט, זיי קענען מיר יא פארקויפן. זיי האבן געוואלט פארקויפן אזא בית המדרש, בית הכנסת, אדער בויען א פייער תיבה לתורה. איז דא דא א נייע הלכה. אפילו ווען מ׳טאר פארקויפן א בית הכנסת, אבער מ׳טאר נישט לאזן דער פלאץ זאל ווערן א מקום מבזה, א מקום מגונה. צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי, ס׳איז א מקום ששם מעבדין עורות, וואס ס׳שטונקט, און מ׳קען נישט מאכן דארט קיין בית התפילה. ולא בית המים, ס׳איז א סארט צו נעמען זיך צייט און לערנען. ולא בית התפילה ולא בית המים, מ׳טאר נישט מאכן דארט קיין מקוה, אויך נישט קיין בית המים, א בית הכסא. פארוואס? ווייל דאס איז נישט קיין דרך ארץ צו זאגן אז ס׳איז א בית הכנסת געווארן.
דער וועג ארויס: תנאי במעמד אנשי העיר
אבער ס׳איז דא יא א וועג ארויס פאר דעם. אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, על מנת לעשות בו כל מה שירצו, מותר. דאס איז די שמועס פון פריער, אז אפילו אלעמאל לכאורה דארף מען די מעמד כל אנשי העיר וואס זאלן מוחל זיין, ווייל ס׳באלאנגט פאר זיי. אבער אויב זיי מאכן בפירוש די תנאי אז זיי מעגן טון וואס זיי ווילן, דעמאלטס איז עס ווי ס׳איז אויס בית הכנסת, און דעמאלטס איז אזא מעמד, הרי זה לא בית הכנסת, אקעי, קענסט טון וואס דו ווילסט.
וכן, די זעלבע זאך, מותרים שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מכירת אדם שיוכלו למכור, דהיינו, מ׳דארף נישט נעמען אפילו די געלט פאר צו קויפן א תיבה וכדומה.
מחלוקת אדמו״ר הזקן
מחלוקת אדמו״ר הזקן, בונין בית הכנסת אחר או שקונין בו תיבה ותכשיטין, אבל שאר יחלקו מה שירצו, אין זה אלא דרך משל, דהיינו, אוודאי קיין איין שטאט איז נישט מסכים אז מ׳זאל סתם נעמען די געלט און פארקויפן מיט דעם א… אבער צרכי ציבור, יא, וואס מ׳מיינט אויך צו זאגן אז מ׳גייט קויפן מיט דעם א נייע בית המדרש, אבער ס׳מיינט זיך איבערצובויען ביליגער צו וואטעווער, דעמאלטס קען מען די מותרות קען מען טון מה שירצו.
הלכה: רבינו אדם אחד — איין מענטש וואס ווערט אנגענומען אלס בעל הבית
לכאורה, אם כן, דאן א קליינע שאלה, רבינו אדם אחד, זיי האבן אלע אנגענומען איין מענטש, זיי זענען מסכים אז ער איז דער בעל הבית, אבער רבינו אדם אחד איז גארנישט אנדערש. מ׳זעט דא אזוי ווי וואס פאר א אדם אחד, פאר א גבאי. יא, זיי האבן מקבל געווען, “כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו”, דאס הייסט, ער מוז נישט פרעגן די שבעה טובי העיר אדער די אנשי העיר.
א וויכטיגע באגרענצונג: עס ווערט נישט אויס נכסי ציבור
ניין, אבער אוודאי, מ׳דארף זאגן א פשוט׳ע זאך, מ׳האט געזען כמה וכמה ספרים, וואס מ׳האט געזען אז זיי זענען טועה בזה, דאס קומט פון א גמרא וואס שטייט אז א רב אדער איין אדם חשוב האט געזאגט אז מ׳זאל דאס טון, דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן לצרכי עצמו, ס׳מיינט סך הכל אז די רעכט וואס דער ציבור האט, אבער לטובת הציבור, און קען לטובת הציבור. אבל אוודאי בילאנגט עס נאך אלץ פאר די גאנצע עולם, און אפילו ס׳איז א נכסי הקדש, ווערט עס נאך אלץ נישט אויס נכסי הקדש, און מ׳מעג נאך אלץ בעטן צו פארקויפן. סך הכל, דער גאנצער עולם איז מסכים אז ער זאל טון לטובת הציבור וואס ער וועט אננעמען.
דער רבי׳ס מסקנא
אבער דער רבי בויעט שוין א מסקנא פון דעם, זאגט ער אויך אז ס׳איז א טובה פאר יעדן איינעם אין די שטאט אז ער זאל האבן די שיינע דירה. אבער אלעס קען זיין, איך זאג נאר אז ס׳ווערט נישט אויס נכסי ציבור וועגן דעם, ס׳ווערט סך הכל אז ער איז דער גבאי, מ׳דארף נישט פרעגן יעדע מאל, מ׳דארף נישט יעדע מאל פרעגן מאכן וואס ער וויל, ניין, מ׳האט אנגענומען אז ער איז דער בעל הבית, ער קען, ער קען… די ציבור טראסט אים צו מאכן די תנאים וואס מ׳מאכט א בורסקי, ער וויל נישט, יעצט ער קען מאכן די תנאים, ער מאכט א בורסקי וכדומה.
הלכה: מתנה, שכירות, והלוואה פון בית הכנסת
זייער גוט. יעצט, זאגט דער רמב״ם, כשם, מיר האבן יעצט געלערנט אז מ׳מעג פארקויפן א בית הכנסת, זאלסטו קענען מיינען אז א מתנה טאר מען נישט, פארוואס פאסט עס נישט? זאגט דער רמב״ם, מותר. פארוואס? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, פארוואס? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. ס׳איז נישט קיין מתנה פאר גארנישט. א מתנה איז אויך נאר א מכירה. דאס דארף מען וויסן, ס׳איז א כלל גדול. מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן. ס׳איז נישט קיין ריזן גשמי, איז עס באשויחד פאר דעם, איך ווייס נישט וואס ער זאל עפעס טון, וכולי. יא.
דער חילוק צווישן פארקויפן און פארדינגען
אבער לא סוחרים ולא משכנים. אבער ס׳איז גוט צו וויסן, אזוי ווי מיר געבן א בית המדרש במתנה, יא, מיר מעגן. במתנה, ניין, דאס איז אפילו אוועקגעבן. אויב דו ווילסט געבן דעם בית המדרש במתנה, אויב דו האסט א חוב פאר אים. אבער מיר מעגן נישט פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר. פארקויפן מעג מען, ווייל מ׳מעג מאכן א תנאי ס׳ווערט אויס. אבער צו פארדינגען, ס׳איז נאך אלץ א שול, מ׳נוצט די שול פאר א… דאס טאר מען נישט. מ׳דארף וויסן די הלכה אפשר היינט. היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות, אבער שוין, מ׳דארף וויסן.
הלכה בנוגע כסות בית הכנסת
יעצט קען מען לערנען, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. מ׳האט געלערנט פריער אז מ׳מעג, מ׳מעג, מ׳מעג אויף געוויסע אופנים צו ברעכן די בית המדרש צו בויען א נייע. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, פאר ווייטער מעג מען עס פארקויפן אויף די זעלבע וועג. אבל הלוואה איז אן איסור. צו בארגן טאר מען נישט.
קדושה עולה ואינה יורדת בדמים
איינער קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אויב ער האט נישט… די כלל איז, די קדושה גייט נישט אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. סתם אוועקגעבן טאר מען נישט. אדער, סתם אוועקגעבן טאר מען יא, ווייל הנאה במתנה איז פשט עפעס וואס מ׳באקומט צוריק דערפאר. אבער א הלוואה וואס פשט איז, ס׳ווערט נישט, ס׳ווערט נאך אלץ דיינס.
הלכה: דאווענען אין רחובה של עיר
יעצט. יעצט נאך איין הלכה און מיר ענדיגן. ס׳איז דא אמאל וואס מ׳דאוונט אין די גאס, אין רחובה של עיר. מ׳דארף וויסן וואס איז דאס א קדושה. ס׳ווערט געברענגט אז אין רחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, האט מען געלערנט אז מ׳ברענגט די תיבה אין רחובה של עיר. פארוואס טוט מען דאס? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. מ׳האט געוואוסט אז די בית הכנסת איז נישט געווען קיין פלאץ פאר יעדער איינער. נישט יעדער איינער קומט אלעמאל, נאר די בטלנים, די צדיקים. אדער ווען ס׳איז א תענית קומט יעדער איינער. אפילו ס׳איז נישט קיין פלאץ, גייט מען ארויס אינדרויסן, און אינדרויסן איז אסאך פלאץ.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. ס׳ווערט נישט מקובל די תפילה וועגן דעם. ס׳איז נאך אלץ… דאס איז די רחוב וואס מ׳פארבינדט דארט דירן און זאכן. ס׳איז יא רחובות שטילן. ער האט זייער גרינג, אינמיטן ווינטער קען מען נישט, אבער טאקע געשריבן מיט דאך אייביג. זומער, ס׳איז א גוטע ווערן. ס׳איז א עליגענע ווינטער, אבער ס׳איז א רעגנט נישט. און טריקענע ווערטער, ס׳איז א רעגנט נישט, יא.
דער מקור פאר חסידישע אטערים
ווי חיים, די זעלבע זאך. אה, דא איז א וויכטיגע הלכה. דא איז דער מקור פון אלע חסידישע אטערים. ווי חיים, בתום וחצירות, שעמים איז קיינס מטפילא. סתם א שטוב.
הלכות בית הכנסת: בתים וחצרות שמתפללים בהם, רחוב העיר, וטעמי היציאה לרחוב בתעניות
בתים וחצרות שאין בהם קדושה
ס׳ווערט נישט קיין מקום קבוע לתפילה וועגן דעם, ס׳איז נאך אלץ דאס איז די רחוב וואס מ׳פארברענט דארט די אהרון און די זאכן. איך האב נאך געזען זייער גרינג, אין מיטן ווינטער קען מען נישט, אבער תמיד איז געווען די רחוב ווי זומער, ס׳איז גוטע וועטערס, ס׳איז גוטע וועטערס, ווי זומער, ס׳איז ארויסגייען, אבער ס׳רעגנט נישט, אה, אין טרוקענע וועטערס, יא, ס׳רעגנט נישט, יא.
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — דאס איז ווייטער די זעלבע זאך, אה, “וכן” איז א ריכטיגע הלכה, דאס איז די מקור פון אלע חסידישע שטיבלעך. “שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — א שטיבל וואס די עולם קומט זיך צו דאווענען, אבער ס׳איז נישט קיין בית הכנסת, מ׳האט עס נישט געבויט פאר א בית הכנסת. “אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין.”
דיסקוסיע: מקום קבוע אין דערהיים און די שיטה פון צאנזער רב
איך ווייס, איינער דאווענט אריבער אין דערהיים, אפילו ער האט קובע געווען אויך א מקום קבוע, ס׳איז אנגעלערנט, דו האסט קובע געווען א מקום קבוע אפילו אין דערהיים, יעצט איז נישט קיין בית הכנסת, אזויווי די צאנזער רב האט געזאגט אז די חסידישע שטיבלעך זענען א שטיבל בלבד און נישט קיין בית הכנסת בכלל.
אבער ס׳איז זייער פאני, ס׳קען נישט זיין אז די גערער רבי, איך ווייס, די בעלזער רב בויעט א ריזיגע בנין, און דו זאגסט אז ס׳איז א שטיבל, ס׳איז נישט סיריעס דאס, סארי. ווען די צאנזער רב רעדט, ער איז מער, ער האט געהאט אין זיין הויז, ער האט געמאכט מנינים, לאמיר זאגן ס׳איז געווען א גרויסע שטיבל, אבער דו קענסט נישט בויען א ריזיגע בנין, בית הכנסת דאס, און ס׳הייסט נישט קיין בית הכנסת, ס׳איז זייער פאני, איך ווייס נישט.
רחוב העיר — פונקציע אן קדושה
אבער די רחוב העיר האט יא פאנקשאנס פון הלכה, סיי דא און סיי אין הלכות אנשי עיר הנדחת, ווי איך געדענק. אבער ביידע מאל איז עס א פראקטישע זאך, ס׳האט נישט קיין דין אז די רחוב של עיר ווערט טמא אדער די רחוב של עיר ווערט הייליג, ס׳האט א פראקטישע יוז.
טעמי היציאה לרחוב בתעניות — רמב״ם לעומת הגמרא
און די גמרא שטייט אן אנדערע ריזן פארוואס מ׳גייט ארויס אין רחוב, ס׳איז אינטערעסאנט, אז די רמב״ם געבט א פראקטישע ריזן אז ס׳איז פשוט א גרויסע עולם, און די גמרא זאגט אז ס׳איז א בזיון, ס׳איז גלות, ס׳איז אנדערע טעמים. אזויווי אפגונה, אז… און ס׳איז בזיון אין פרהסיא, ס׳איז אינטערעסאנט, די רמב״ם געבט א פראקטישע טעם פאר א זאך וואס דא אין די גמרא איז מער א סגולה׳דיגע טעם.
אזויווי די ערגת נפש מיט די רבי ר׳ מאיר מארמאר, כדי ס׳זאל ארויסברענגען צער, יא, אבער דאס זאגט די גמרא מיט די ערגת הנפש, אבער דא שטייט אין די גמרא א טעם סגולי אזויווי, און די רמב״ם מאכט פון דעם א פשוט׳ע טעם, אפשר איז ביידע אמת, ס׳איז נישט קיין סתירה.
—
אקעי, דאס איז די הלכות פון בית הכנסת.
הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום של לימוד החברותא — הלכות תפילה פרק י׳ (וחזרה על פרק ד׳)
—
א. הלכות כוונה בתפילה — פרק ד׳, הלכה ט״ו–ט״ז (חזרה)
1. כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה
דברי הרמב״ם: „כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה… מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.”
פשט: כוונה היא תנאי בתפילה. בלי כוונה אין זו תפילה, וצריך לחזור ולהתפלל. כוונה פירושה להסיר כל המחשבות הזרות ולהרגיש כאילו עומדים לפני השכינה.
חידושים והסברות:
– מה פירוש „לא כיוון את לבו” — שתי דרכים: כאשר הרמב״ם אומר בפרק י׳ „מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, האם הוא מתכוון לאין כוונה כלל (אפס כוונה), או שמא לא הייתה כוונה מלאה של „עומד לפני השכינה”? לגבי צדיק אפשר לטעון ש„לא כיון לבו” פירושו שלא הייתה תפילה שלמה במדרגה הגבוהה, ולכן יכול לחזור ולהתפלל והיא תיחשב תפילת חובה.
– המינימום של כוונה: המינימום הוא שידע שהוא מתפלל — כלומר לא להיות מסיח דעת. המקסימום הוא שעה של ישוב הדעת לפני התפילה, להתפלל מתוך דברי תורה, מעמד של פחד כמי שעומד לפני מלך.
2. אם כיוון לבו בברכה ראשונה — שוב אינו צריך
דברי הרמב״ם (מבוסס על גמרא ד׳ ט״ז): אם כיוון בברכה ראשונה (אבות), אינו צריך לחזור. הוא כבר יצא ידי חובת תפילה. יכול עוד להתפלל תפילת נדבה אם רוצה, אבל החובה מולאה.
חידושים והסברות:
– שיטת ר׳ יצחק — כוונה אינה קשורה לתוכן של מה שאומרים: כוונה פירושה לא לדעת מה אומרים (למשל את התוכן של „למלשינים אל תהי תקוה”). כוונה פירושה להיות עומד לפני השכינה — אפילו לכמה שניות ביום. כאשר היה לו זאת בברכה ראשונה, הוא כבר יצא, כי כוונה היא דבר כללי, לא קשור למילים ספציפיות. זה מסביר היטב מדוע ברכה ראשונה לבדה מספיקה.
– קושיא על שיטת ר׳ יצחק — ברכה ראשונה היא רק שבח, לא תפילה: כיצד יוצאים ידי תפילה עם ברכה ראשונה, כאשר ברכה ראשונה היא בסך הכל שבחים על הקב״ה? עדיין לא קיימו כלל את עיקר התפילה שהיא בקשת צרכיו! הרמב״ם עצמו אומר שמעיקר הדין תפילה צריכה להכיל שבח, הודאה, ובקשה.
– תשובת ר׳ יצחק — שבח/הודאה/בקשה אינו מעכב: הסדר של שבח, הודאה, בקשה הוא רק דין ב„ליטורגיה” — הארגון וה„אומנות” של התפילה, כיצד חז״ל סידרו את הנוסח. אבל זה אינו מעכב בדיעבד. הראיה: תפילה קצרה אין בה שאלת צרכיו, ובכל זאת יוצאים. הרמב״ם אף פעם לא אומר ששבח/הודאה/בקשה מעכב.
– קושיית החבר: תפילה פירושה בעצם בקשת צרכיו — זו ההגדרה העיקרית של תפילה לפי הרמב״ם. כיצד אפשר לומר שיוצאים ידי תפילה רק עם שבח (ברכה ראשונה) בלי שום בקשה? הוא סובר ששיטת ר׳ יצחק „בכלל לא מקובלת”.
– תשובת ר׳ יצחק: ברכה עצמה היא כבר תפילה. אין צורך דווקא בבקשת צרכיו כדי שזה ייקרא תפילה. העיקר הוא המעמד של עמידה לפני השכינה.
– שיטת המגן אברהם (אורח חיים) לגבי נשים: המגן אברהם פוסק שנשים, שחייבות רק מן התורה (לא מדרבנן), יוצאות ב״שאלת נדבת דבר” – עם ברכה אחת. זה מראה שמהלך הרמב״ם מתאים למגן אברהם – שעם מינימום כוונה בברכה אחת יוצאים דאורייתא.
– מדוע דווקא ברכה ראשונה? קל יותר לכוון בהתחלה, ואחר כך מאבדים את זה. כאשר הרמב״ם אומר “תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה”, הוא מתכוון שלא להתבייש – כבר עשו מספיק כוונה עם ברכה ראשונה.
– פשט חדש ב״התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”: הרמב״ם מדבר על שני מצבים: (1) באמצע התפילה: אם אדם תופס את עצמו באמצע שלא כיוון בברכה ראשונה – צריך לחזור להתחלה. אבל “ואם כיון בברכה ראשונה שוב אינו צריך” – אינו צריך להתאמץ יותר לברכות הבאות. (2) אחרי התפילה: “מי שלא התפלל” – כבר סיים, צריך לחזור להתחיל.
– הכוונה היא כמו “לחבר לחשמל” (plugging in) את התפילה: מטפורה — הכוונה של ברכה ראשונה היא כמו “כעומד לפני השכינה”, זה יוצר את החיבור. כאשר זה מחובר, השאר כבר מתחבר. בלי כוונה כלל לא מתחיל. המשל “כגוף בלא נשמה” פירושו: יש גוף של שמונה עשרה (המילים), אבל זה לא שווה בלי ראש (כוונה). צריך להכניס ראש חדש כדי שזה יוכל “לנסוע”.
– אין סתירה ברמב״ם: הסתירה המפורסמת – שקודם כתוב צריך כוונה, ואחר כך כתוב שבדיעבד יוצאים – בכלל אינה סתירה. קודם מדובר לכתחילה, אחר כך מדובר בדיעבד.
– תפילת נדבה כאופציה: כאשר אומרים “שוב אינו צריך” פירושו שאינו מחויב יותר. אבל מי שרוצה להיות צדיק ולהתפלל עד שיכוון בהכל, יש לו מקום לתפילת נדבה. זו לא ברכה לבטלה. אבל אלו לא “ההלכות שלנו” – זה מה שרוצים לעשות, לא מה שחייבים.
– מינימליזם מול ציפיות גבוהות: הרמב״ם מתחשב במציאות – הוא יודע שכוונה היא דבר יפה, אבל הוא ריאליסטי שברכה ראשונה מספיקה. זה לעבד – הרמב״ם מתחשב במציאות של אנשים.
—
ב. הלכות טעות בתפילה — פרק י׳
3. טעה בתפילתו — כללי דין
דברי הרמב״ם: מי שטעה בתפילה – צריך לחזור.
פשט: “טעות” פירושה שעשה טעות – לא אמר את המילים הנכונות, או שכח חלק.
חידושים והסברות:
– מה פירוש “טעה”? טעות פירושה לא סתם ספק איפה הוא עומד (כמו בקריאת שמע), אלא שעשה ממש טעות – לא אמר כל מילה נכון. “טעות” פירושה ספציפית אחת מהדברים שמעכבים, כמו: לא אמר “מוריד הגשם”, אמר “המלך הקדוש” במקום “האל הקדוש”, אמר “מודים מודים”, לא אמר “יעלה ויבוא”.
– טעות מול כוונה – שני ענינים נפרדים: הרמב״ם קודם דיבר על כוונה, ועכשיו הוא מדבר על טעויות. אלו שתי קטגוריות נפרדות. בכוונה – התפילה אינה תפילה טובה. בטעות – חסרה התפילה עצמה, הנוסח אינו נכון.
– “חוזר ומתפלל” אינו קנס: כאשר אומרים “חוזר ומתפלל” זה לא עונש. החיוב היה אכן לומר על הסדר, בדרך הנכונה. אם עשה זאת לא נכון, עדיין לא קיים את ההלכה. להיפך – זו זכות, נותנים לו עוד הזדמנות.
4. טעה בשלש ראשונות, אמצעיות, אחרונות
דברי הרמב״ם: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות – חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות – חוזר לעבודה (רצה). ואם טעה באחת מן האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שטעה בה.”
פשט:
– טעות בשלוש ברכות ראשונות → מתחיל מתחילת שמונה עשרה.
– טעות בשלוש ברכות אחרונות → חוזר לברכת עבודה (רצה).
– טעות בברכות אמצעיות → חוזר רק לברכה שטעה בה.
חידושים והסברות:
– מדוע האמצעיות אינן “חבילה” אחת? בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות הדין הוא שחוזרים לתחילת כל הקבוצה. אבל באמצעיות – לא. שבח הקב״ה הוא חבילה, הודיה לקב״ה היא חבילה, אבל צרכים אינם חבילה אחת — אף על פי שכל הברכות מכוונות לקב״ה.
– שתי רמות של “סדר הברכות מעכב”: הרמב״ם סובר שאי אפשר לומר את הברכות שלא על הסדר. אם טעה ב״ראה נא בענינו”, אינו יכול לומר את הברכה הזו במקום אקראי – חייב לחזור ולומר משם והלאה כסדר. יש שתי רמות: (1) האם צריך לחזור לתחילת כל האמצעיות – לא; (2) האם חייב להשלים מהברכה שטעה בה והלאה כסדר – כן. הרמב״ם לומד את מילת הגמרא “למסדר” שפירושה שאין צריך לחזור להתחלה, אבל כן צריך ללכת כסדר מהברכה שטעה בה. יש מחלוקת חריפה בראשונים – ראשונים אחרים סוברים שאפשר אפילו לשנות את הסדר.
5. שליח ציבור שטעה
דברי הרמב״ם: שליח ציבור שטעה כשמתפלל בקול רם – הרי זה חוזר. אבל אם טעה כשמתפלל בלחש – אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה, משום טורח הציבור, והוא שיכוון בתפילה בקול רם.
פשט: שליח ציבור שטעה בחזרת הש״ץ (בקול רם) – חייב לחזור כמו יחיד. אבל אם טעה בתפילת הלחש שלו, אינו צריך להתפלל שוב בלחש, כי זה יעכב את הציבור. הוא יוצא עם חזרת הש״ץ בקול רם.
חידושים:
– החידוש הוא שבתפילת הלחש של שליח ציבור, שבכל מקרה הולך לומר שוב שמונה עשרה בקול רם, לא נותנים לו להתפלל שוב בלחש כי זה יהיה טורח הציבור – היו צריכים לחכות לשתי שמונה עשרה.
– הרמב״ם קודם למד ששליח ציבור גם מתפלל תפילת הלחש, ור׳ יצחק אמר שהטעם הוא “כדי שיהא רגיל על לשונו”. אבל הרמב״ם עצמו אולי לא אמר את הטעם בבירור.
6. שליח ציבור שטעה ונבהל — ששהה שעה
דברי הרמב״ם: שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ששהה שעה – יעמוד אחר תחתיו.
פשט: כאשר שליח ציבור מתבלבל ולא יודע איפה הוא עומד, וזה נמשך זמן רב (“שעה” – זמן משמעותי, לא דווקא שעה), ממנים אחר במקומו.
חידושים:
– אם בעל תפילה עדיין לא התחיל, לא נותנים לו אם רואים שאינו ראוי. אבל “אם התחיל – ממתינים לו שעה עד שישלים.”
7. מהיכן הוא מתחיל — השליח ציבור השני
דברי הרמב״ם: “מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.”
פשט: כאשר שליח ציבור שני נוטל את מקומו, הוא מתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה.
חידושים:
– זה מתקשר להלכה הקודמת שבעל תפילה צריך להיות תלמיד חכם — כאן רואים מה יכול לקרות כאשר מי שאינו תלמיד חכם עומד להתפלל.
– הערה היסטורית מעניינת: בזמן הגמרא לא היו סידורים (הרמב״ם עצמו אומר זאת), ובעל התפילה היה צריך לדעת הכל בעל פה. לכן טעויות היו בעיה אמיתית. היום עם סידורים זה פחות רלוונטי.
8. טעה בברכת המינים — מעבירין אותו מיד
דברי הרמב״ם: אם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו.
פשט: בברכת המינים (“ולמלשינים”) לא ממתינים – מורידים אותו מיד, כי יש חשש שיש בו מינות.
חידושים והסברות:
– הרמב״ם מציין שהנוסח המקורי היה “למינים”, ו״ולמלשינים” נוסף מאוחר יותר.
– שלוש דרכים שבהן אדם מראה סימני מינות: (1) “מודים מודים” – משתקין אותו; (2) “יעל כו׳ ציפור” – השקפה מעוותת, אבל לא מינות ישירה, משתקים אותו אבל לא מעבירים; (3) ברכת המינים – מעבירין אותו מיד. ההבדל: ב״מודים מודים” וב״יעל כו׳ ציפור” הדין הוא משתקין (משתיקים אותו), אבל בברכת המינים הדין הוא מעבירין (מורידים אותו).
– ענין הבושה: הורדת שליח הציבור באמצע ברכת המינים היא בושה גדולה – ילדיו נושכים את שפתותיהם. אבל זה נחוץ כדי לא להשאיר חשש מינות בבית הכנסת.
– בברכת המינים זה ממש מצב של “על הגנב בוער הכובע” — מי שמסרב לומר ברכת המינים, מוכיח בכך שהוא עצמו מין. זה מושווה לשרץ שהולך למקווה — כשהוא יוצא הוא שוב טמא, כי הוא שרץ.
9. “לא יהא סרבן” — מי שמתבקש לקחת על עצמו
חידושים והסברות:
– המשנה אומרת “לא יהא שום סרבן בעיר זו” – כל בית כנסת צריך שיהיה מישהו שמוכן לקחת על עצמו במהירות כאשר שליח הציבור נכשל.
– סרבנות אינה ענווה: כאשר מבקשים ממישהו לקחת על עצמו במצב כזה, סרבנות (סירוב) אינה ענווה – זו “רשעות גמורה”. ענווה היא כאשר לא מחפשים כבוד, לא רודפים אחר העמוד. אבל כאשר יש צורך – חסר בעל תפילה – צריך לגשת מהר.
– השוואה להלכות תלמוד תורה: תלמיד לא צריך לחפש לומר דברים לפני הרב – זו ענווה. אבל כאשר יש חילול השם, צריך לדעת מתי לקפוץ.
– הענין המיוחד בברכת המינים: עוד יותר דחוף שיקחו על עצמם במהירות, כי אם זה נמשך, מובן שבאותו בית כנסת לא אומרים כראוי ברכת המינים.
– רבינו מנוח אומר שבדרך כלל יותר יפה להסתייג (ענווה), אבל לא במצב כזה. הוא מביא ראיות ממשה רבינו (“שלח נא ביד תשלח”) ומיוסף הצדיק (“והעליתם את עצמותי מזה”).
—
ג. סימני מינות — בגדי צבעונין, בארפוס, מודים מודים
10. האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
הרמב״ם (מגילה משנה): מי שאומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין” — “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה” — אפילו כאשר הוא לובש בגדים לבנים, לא נותנים לו לגשת.
פשט: מי שמקפיד שמותר להתפלל רק בבגדים לבנים לא מורשה לגשת לעמוד, כי זה סימן מינות.
חידושים והסברים:
– רקע היסטורי: עובדי עבודה זרה מסוימים (אולי מוסלמים או קבוצות אחרות) היה להם מנהג שמותר להתפלל רק בבגדים לבנים. גם היו קבוצות כאלה (אולי אסיים) בזמן המשנה שסברו כך.
– החידוש העיקרי: מצד הדין מותר להתפלל בין בבגדים צבעוניים בין בלבנים — אין זו עבירה בשני האופנים. אבל מי שמקפיד שחייבים דווקא בגדים לבנים, מוכיח בכך שהוא שייך לאותה כת/קבוצה. לא הבגד הוא הבעיה — ההקפדה היא הסימן למינות.
– משל חריף: כמו ליטאי שמקיים את החרם של הגאון מווילנא על חסידים — הוא לא סובר שגרטל אסור, אולי זה אפילו הידור. אבל כאשר מישהו כל כך מקפיד על הגרטל באופן של חסיד, יודעים שהוא שייך לאותה כת.
– לשון הרמב״ם “נוהגות התפילה”: הראב״ד שואל מה פירוש “נוהגות התפילה” — אם הוא מין, הוא נשאר מין גם מחר. הפשט הוא שהרמב״ם לומד שזה יותר ענין של “חוקות הגויים” — דברים שיהודים דווקא לא עושים כי גויים עושים אותם. ממילא אם הוא עושה תשובה, זו עבירה קלה שאפשר לתקן.
11. האומר “איני עובר בנעל וסנדל” — להתפלל יחף
הרמב״ם: מי שאומר “איני עובר לפני התיבה בנעליים” — “אף הוא לא יעבור”.
חידושים:
– החתם סופר מביא שעמים אחרים היו מקפידים שמותר להתפלל רק יחף. לכן מי שמקפיד על כך, מוכיח שהוא הולך אחר מנהגיהם.
– נפקא מינה למעשה: כאשר חתן שוכח את הטלית/קיטל שלו ביום כיפור, צריך לומר לו שמותר להתפלל בלעדיהם — כי הרמב״ם אומר שהקב״ה מקבל את כל התפילות. אבל המנהג היום שכולם הולכים עם חלוק לבן הוא דבר נפרד — זה לא הנושא של ההלכה.
– מעשה עם ר׳ לייבוש מאנטוורפן: הוא מקפיד שלא ללכת עם גרטל שחור על הקיטל, כי בדתות מסוימות הולכים עם בגדים לבנים עם גרטל שחור. זו דוגמה כיצד ענין “חוקות הגויים” יכול להיות נוגע למעשה.
12. קשר ל״אומר מודים מודים”
חידוש: גם בגדי צבעונין/יחף וגם “מודים מודים” — הם סימנים למינות. אבל יש הבדל: ב״מודים מודים” זה לא נראה כל כך כענין של יורד לפני התיבה — יחיד יכול גם לומר “מודים מודים”. בבגדי צבעונין מדובר ממש על יורד לפני התיבה. ביחיד “מודים מודים” הוא גם דבר לא טוב כי הוא לא מבין את מ
הות התפילה.
—
ד. ספק אם התפלל
13. מסופק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל
דברי הרמב״ם: אם אדם מסופק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל, כי תפילה היא מדרבנן וספק דרבנן לקולא. אבל הוא רשאי להתפלל בתורת נדבה.
חידושים:
– מדוע לא יהיה חייב לחזור ולהתפלל? הרי יש לו חזקה שלא התפלל, והוא יכול בכל מקרה להתפלל נדבה — מה החיסרון? התירוץ: ספק דרבנן לקולא פירושו שהוא אינו חייב, אף על פי שהוא רשאי אם רוצה.
– בשבת יש גאונים שלא מתירים להתפלל נדבה, אבל בחול בוודאי כן.
14. נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
דברי הרמב״ם: מי שהתחיל להתפלל על דעת חובה, ובאמצע נזכר שכבר התפלל — פוסק אפילו באמצע ברכה. אי אפשר לשנות מתפילת חובה לתפילת נדבה באמצע.
חידושים:
– מדוע אי אפשר לשנות מחובה לנדבה? כל הראשונים התקשו בשאלה זו. „פוסק” פירושו שהוא חייב להפסיק, לא רק רשאי.
– פשט חידושי: „פוסק” פירושו רק שהוא רשאי להפסיק — וברגע שהוא רשאי להפסיק, אין סיבה שיתחיל עכשיו לחשוב על נדבה, כי אנחנו לא צריכים נדבה. אבל כל שאר הראשונים למדו אחרת, וכנראה הייתה להם סיבה.
15. מעריב — נזכר שכבר התפלל, אינו פוסק
חילוק הרמב״ם: במעריב שונה — כיון שמעריב הוא רשות, הוא מלכתחילה לא התפלל על דעת חובה. ממילא אם נזכר באמצע מעריב שכבר התפלל, יכול להמשיך.
חידושים:
– היסוד: במעריב אתה בכל מקרה “מתנדב” — התחלת על דעת שאינו חובה. זה כמו הסכם במצוה — אמר להם לגמור.
– בשחרית/מנחה, שבהם התכוון שהוא מחויב, כל התפילה נעשית טעות כאשר הוא נזכר.
– קושיית מפרשים: הרי הרמב״ם עצמו אמר שהיום מתפללים מעריב בבחינת חובה — אם כן מדוע מעריב שונה? התירוץ: תפילת רשות אינה אותו דבר כמו תפילת נדבה — אף על פי שמעריב היום כחובה, הוא נשאר פונדמנטלית רשות, וזה שונה מנדבה.
—
ה. טעה והתפלל של חול בשבת
16. אמר שמונה עשרה של חול בשבת
דברי הרמב״ם: מי שהתפלל שמונה עשרה של חול בשבת — לא יצא (או לפי גרסאות אחרות: יצא). אם נזכר באמצע, מסיים את הברכה שהוא עומד בה, וחוזר לאתה קדוש (תחילת הברכות האמצעיות).
חידושים:
– מדוע מסיים את הברכה? כי אין איסור לומר תפילת של חול בשבת — רק חז״ל אמרו שלא, כי זה מטריח בשבת. אבל אם הוא כבר עומד באמצע ברכה, הוא מסיים אותה.
– מוסף שונה: במוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, כי במוסף אין אתה חונן — לא שייך “מוסף של חול”, כי מוסף לא קיים בחול. ממילא אם אמר שמונה עשרה של חול על דעת מוסף, זה כלום.
– בעיית גרסה: יש מחלוקת גרסאות האם יצא או לא יצא כאשר אומרים של חול בשבת. לפי הגרסה של „יצא” מתאים יותר החילוק בין מוסף (שבו לא יצא) לבין שחרית/מנחה/מעריב (שבהם יצא).
– שיטת שולחן ערוך הרב: הוא שואל את הקושיא על מוסף, ואומר שלפי הרמב״ם משמע שרק במוסף לא יצא.
– מה היסוד של „לא יצא”? לא משום שאסור לומר ברכות של חול בשבת (הרי מותר), אלא משום שיש לו חיוב להזכיר את השבת. ממילא, אם הזכיר איזו מילה של שבת (כמו בברכה מעין שלש), יכול להיות שיצא — יש מקום לחילוק בריסקאי.
—
ו. טעויות בהזכרת גשמים/טל
17. לא אמר “מוריד הגשם” בימות הגשמים
דברי הרמב״ם: בימות הגשמים, אם לא אמר „מוריד הגשם” וגם לא „מוריד הטל” — חוזר לראש. אבל אם הזכיר טל — אינו חוזר, כי זה מספיק קרוב. בימות החמה, אם אומר „מוריד הגשם” — חוזר, אפילו אם אמר גם „מוריד הטל”, כי גשם בימות החמה הוא סימן קללה.
חידושים:
– מדוע טל מספיק בחורף? כי הוא כבר הזכיר את תפקיד הקב״ה בפרנסת השדות — טל הוא צורה של אותו ענין.
– מדוע לא עוזר טל בקיץ כאשר אמר גם גשם? כי גשם בימות החמה הוא דבר שלילי — זו לא ברכה אלא קללה, וזה לא יכול להתאזן על ידי טל.
– האם צריך להזכיר טל בימות החמה: הרמב״ם מסופק. טל לא פוסק לעולם — אם כן מדוע מזכירים אותו בכלל? התירוץ: מזכירים את מעשי הקב״ה (שבח), לא בקשה. אבל אחרים אומרים שאפילו שבח/הזכרה היא הכנה לבקשה שבאה אחר כך — קודם מזכירים (שבח), אחר כך מבקשים. בספר תהלים רואים שהזכרת שבחים היא הכנה לבקשה שבאה אחר כך.
– מוריד הטל — מחלוקת מנהגים: הרמב״ם סובר כמו נוסח ספרד בזמננו — שאומרים „מוריד הטל” בקיץ. שיטות אחרות בכלל לא אמרו „מוריד הטל” אף פעם בקיץ.
– האם „חוזר על הראש” תלוי באקלים? במקומות שבהם גם בקיץ יורד גשם (וזה לא סימן קללה), אולי לא חוזר על הראש. בסידורים מסוימים כתוב ש״במקום שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד מוריד הגשם.” אבל זה מנהג, לא פסק הלכה.
– הרא״ש: למאי סלקא דעתך — אחרת היו אומרים „מוריד הגשם” גם בימות החמה, כי הרי לא מבקשים גשם בימות החמה (זו רק הזכרה/שבח). הסיבה העיקרית שלא היא כי זה „סימן קללה.”
– [דיגרסיה: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים — הוא מבקש שיירד גשם, ו„ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים” — עוברי דרכים מבקשים שלא יירד גשם, אבל חורף הוא הזמן שבו צריך לרדת גשם. בקיץ העולם נוסע, לכן גשם הוא בעיה.]
18. שכח “ותן טל ומטר” בחורף
דברי הרמב״ם:
– נזכר לפני שומע תפילה — יכול לומר זאת שם.
– אחרי שומע תפילה אבל לפני סוף שמונה עשרה — חוזר לברכת השנים ואומר הכל משם עד הסוף.
– אחרי שסיים את כל שמונה עשרה — צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
חידושים:
– הלכות טעות אינן הלכות כוונה: נראה כסתירה — אפשר להתפלל בלי כוונה (מצוות אנשים מלומדה), אבל אם שוכחים גשמים צריך לחזור ולהתפלל. החידוש: הלכות טעות אינן הלכות כוונה — הן הלכות טעות. צריך לומר את המילים הנכונות לפי הסדר. אין לזה שום קשר לכוונה. אדם יכול להיות בדבקות גדולה ולשכוח מכל העולם — אלו שני ענינים נפרדים.
– הסיבה שחוזרים לראש: כי נוסח התפילה לא הגיוני אם אומרים „מוריד הגשם” בקיץ. זה לא שהקב״ה לא מבין — זה ענין של פורמליות של התפילה. כל הלכות טעות מבוססות על הפורמליות של התפילה, לא על כוונה.
– [דיגרסיה: האם צריך לחזור ולהתפלל אם שוכחים את הבקשה החשובה ביותר שלהם? אם כל פרנסתו של אדם היא משוק ההון, והוא לא הזכיר זאת בתפילה — האם זה כמו מי שלא הזכיר גשמים בחורף? תשובה (ר׳ יוסף): לא, אינו צריך לחזור ולהתפלל. כי ברכת השנים מבקשת שפע בכלל — הברכות הן „אבות” לכל הצרכים. אין צורך להתפלל על כל הפרטים. התקנה היא ספציפית על גשמים, לא על כל בקשה אישית. אי אפשר לנסות להבין את ההלכה דרך סברות של כוונה. ההלכה היא תקנה עם סדר — אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח יפה, וצריך לומר אותו נכון. זו פורמליות, לא שהקב״ה לא מבין אחרת.]
– [דיגרסיה: המעשה של הרופשיצר הקדוש: הוא שמע יהודי אומר „אחד” ואמר שהוא שכח מעצמו — „שכחת שהקב״ה הוא מלכך.” אבל זה ענין של כוונה/דבקות, לא של הלכות טעות.]
—
ז. הלכות יעלה ויבוא — שכח ביום טוב/ראש חודש
19. שכח יעלה ויבוא
דברי הרמב״ם:
– נזכר לפני סוף שמונה עשרה (לפני עקירת רגליו): חוזר לעבודה (רצה) ומזכיר יעלה ויבוא, אחר כך מסיים. כמו הכלל: טעה בשלש אחרונות — חוזר לעבודה.
– אחרי עקירת רגליו: חוזר לראש — צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
חידוש בנוגע לתחנונים אחרי שמונה עשרה: אם אומר עוד תחנונים/בקשות אחרי „עושה שלום” (לפני עקירת רגליו), הוא עדיין באמצע שלוש ברכות אחרונות, ויכול לחזור לעבודה — אינו צריך לחזור על כל שמונה עשרה.
20. יוצא מן הכלל: ערבית של ראש חודש
דברי הרמב״ם: אם שכח יעלה ויבוא בערבית של ראש חודש — אינו צריך לחזור ולהתפלל.
חידושים:
– הטעם: ראש חודש בלילה הוא ספק — עדיין לא קידשו את החודש (בהלכות קידוש החודש: אין מקדשין את החודש בלילה). אף על פי שאנחנו יודעים מהלוח שזה ראש חודש, עדיין אין זה „מעמד ראש חודש.”
– קושיא: הרי ערבית בכלל אינה חובה (רשות)? תירוץ: לא משנה — ברגע שמתפללים, צריך להתפלל כתקנה. הסיבה שאין חוזרים היא ספציפית כי ראש חודש בלילה הוא ספק, לא כי ערבית היא רשות.
21. שליח ציבור ששכח יעלה ויבוא — שחרית של ראש חודש
דברי הרמב״ם: אם שליח הציבור שכח יעלה ויבוא בשחרית של ראש חודש וכבר סיים, אינו צריך להתפלל שוב. שני טעמים: (1) טורח הציבור — זו תפילה ארוכה (שחרית פלוס מוסף). (2) תפילת מוסף היא תיקון — במוסף יתפללו ראש חודש כתיקונו — שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש.
חידושים:
– התפילה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה “פסולה”: מכך שמתחשבים במוסף כתיקון, רואים בבירור ששמונה עשרה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה פסולה שנזרקת לגמרי. כי אם כן — מה עוזר מוסף? מוסף לא יכול לתקן את שחרית. נפקא מינה למעשה: אם למישהו יש תפילה פרטית (למשל על שידוך) שאמר בשמונה עשרה שבה שכח יעלה ויבוא — הקב״ה כן הקשיב לו, זה לא נזרק.
– מדוע ההיתר עוזר רק בראש חודש ולא בשבת/יום טוב? הבית יוסף טוען שההיתר של “הוא הולך עוד להתפלל מוסף” לא עובד בשבת ויום טוב. בשבת — שבה בכל מקרה לא עובדים — כן מחזירים. ההבדל: ראש חודש הוא יום עבודה, אי אפשר סתם להישאר בבית הכנסת, לכן טורח הציבור גדול יותר. פוסקים אחרים חולקים.
– שני דברים או סיבה אחת? הרמב״ם מביא שני אלמנטים (טורח הציבור + מוסף עומד לפנינו), אבל הוא מציג זאת כסיבה אחת: מכיוון שיש טורח הציבור, אפשר לסמוך על מוסף. טורח הציבור לבדו לא היה מספיק בלי שמוסף עומד לפנינו.
– טורח הציבור בשליח ציבור בכלל: הר״ב אומר שכל טעויות של שליח ציבור שנזכר אחרי התפילה — לא יחזור ויתפלל, בגלל טורח הציבור. רק אם צריך לחזור לברכה אחת או כמה ברכות זה אחרת, אבל לגמרי שוב שמונה עשרה — זה לא עושים.
– חוטא נשכר? מי ששכח יעלה ויבוא וצריך להתפלל שתי שמונה עשרה — האם זה לא חוטא נשכר (החוטא מתוגמל עם יותר תפילה)? התשובה: האדם הוא “נבכה” — הוא צריך יותר תפילה. התפילה הקודמת הייתה תפילה יפה, רק בלי הזכרת ראש חודש. זה לא שהוא לא התפלל — הוא רק לא הזכיר ראש חודש.
—
ח. עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
22. שכח “המלך הקדוש” או “המלך המשפט”
דברי הרמב״ם: בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט. אם שכח האל הקדוש — חוזר לראש, כי זה בשלוש ברכות ראשונות. אם שכח המלך המשפט (ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט) — חוזר לשופטינו (ברכה 11) והולך הלאה על הסדר.
חידושים:
– הראב״ד חולק: הראב״ד חולק על הרמב״ם ואומר שהמלך הקדוש אינו מעכב. הוא מפרש “לא יצא” בגמרא לא שהוא לא יצא את כל שמונה עשרה, אלא לא יצא כתקנה — הוא לא אמר מה שהיה צריך, אבל אינו צריך לחזור ולהתפלל. הראב״ד מביא גמרות אחרות שבהן “לא יצא” לא פירושו ממש לא יצא.
– המלך המשפט — פוסקים אומרים שאין צורך לחזור: במלך אוהב צדקה ומשפט פוסקים מאוחרים אומרים שאין צורך לחזור, כי הוא כבר אמר את המילה “מלך”. בהאל הקדוש לא כתוב “מלך” בנוסח הרגיל, לכן שם יותר חמור.
– נוסח הרמב״ם במגן אבות: הרמב״ם חישב במגן אבות (שאומרים אחרי ערבית של שבת) שאומרים המלך הקדוש כל השנה — מה שלא מתאים לפשט הפשוט.
—
ט. על הניסים (חנוכה/פורים) וענינו (תענית) — אינו חוזר
23. שכח “על הניסים” או “ענינו”
דברי הרמב״ם: אם שכח על הניסים (חנוכה/פורים) או ענינו (תענית ציבור) — אינו חוזר ומתפלל.
חידושים:
– מדוע על הניסים אינו מעכב? מוצעות סברות שונות:
– חנוכה/פורים הם ימים טובים פחות חמורים — לא כל כך חשובים כמו ראש חודש/יום טוב.
– יש דרכים אחרות שבהן מזכירים את היום טוב: חנוכה — הוא הולך להדליק נרות ולומר “אשר קדשנו במצוותיו”; פורים — יש לו מצוות אחרות. בראש חודש, לעומת זאת, הוא לא עושה שום דבר אחר — לכן יעלה ויבוא יותר קריטי.
– על הניסים היא תוספת מאוחרת: אנשי כנסת הגדולה תיקנו יעלה ויבוא כחלק מהתפילה המקורית, אבל על הניסים (חנוכה) נוספה מאוחר יותר — זו תוספת שהוכנסה לתפילה שכבר הייתה קיימת. (מרדכי היה מהראשונים שבאנשי כנסת הגדולה, אבל חנוכה היא מאוחר יותר.)
– העצה של “קודם שהגיע לרגליו”: בענינו — אם נזכר קודם שהגיע לרגליו, יכול להכניס “יהי רצון” בתחנונים. אבל בעל הניסים זה לא עוזר, כי על הניסים היא הודאה (תודה), לא תחנון (בקשה), והיא שייכת לברכת מודים — “מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך.”
– הטריק עם “הרחמן”: פוסקים אחרים לומדים שאפשר להפוך את על הניסים לבקשה — “הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כשם שעשית…” — ואז זה מתאים לתחנונים. הרמ״א כותב זאת, אף על פי שלא ברור שהוא סובר שזו עצה לגיטימית לגמרי.
—
י. הבדלה בחונן הדעת
24. שכח הבדלה בחונן הדעת
הרמב״ם/ראב״ד: אם שכח הבדלה בחונן הדעת במוצאי שבת — אינו צריך לחזור ולהתפלל, כי הוא הולך לומר הבדלה על היין.
חידושים:
– מדוע הסברא לא עוזרת בקידוש? בקידוש בערבית של שבת — מדוע לא אומרים אותו דבר, שהוא הולך לעשות קידוש על היין? התירוץ: הבדלה בחונן הדעת אינה הזכרת מאורע — זה דין נפרד של הבדלה שהוכנס לתפילה, אבל זה לא חלק מעצם התפילה. קידוש/הזכרת שבת, לעומת זאת, הם שני דינים: (1) הדין העצמי ששבת צריך לומר תפילה של שבת (הזכרת היום), ו(2) קידוש. יוצאים ידי שניהם באותן מילים, אבל אלו שתי הלכות נפרדות.
—
יא. תפילת תשלומין
25. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
דברי הרמב״ם: מי ששכח מנחה ערב שבת, מתפלל ערבית של שבת פעמיים כתשלומין. התשלומין היא התפילה הנוכחית פעמיים — לא התפילה הקודמת. בשבת מתפללים רק שבע ברכות (לא שמונה עשרה), כי לא רוצים להטריח את הציבור, ושבת אינה זמן של שאלת רחמים.
פשט: התשלומין אינה שחייבים את הברכות של התפילה שפספסו, אל
א שחייבים תפילה. לכן מתפללים את התפילה של עכשיו פעמיים.
חידושים:
– יסוד התשלומין: לא חייבים שמונה עשרה ברכות — חייבים תפילה. לכן אפשר להשלים עם שבע ברכות של שבת על מנחה של חול שפספסו עם שמונה עשרה ברכות. זה חילוק יסודי — החיוב הוא תפילה, לא ברכות.
26. תשלומין של שבת/יום טוב לתוך החול
דברי הרמב״ם: מי שלא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב, מתפלל במוצאי שבת/יום טוב שתי שמונה עשרה של חול — לא של שבת. הוא לא אומר “אתה אחד” — הוא כבר בחול.
חידושים:
– הבדלה בתשלומין: אם לא הבדיל (אתה חוננתנו) בראשונה שמונה עשרה, אלא בשנייה, צריך להתפלל שלישית. הטעם: הוא עשה כסדר את התשלומין לפני תפילת החובה. כלומר, הראשונה (שלא הייתה בה הבדלה) נחשבת תשלומין (שבהם הבדלה לא נוגעת), והשנייה (עם הבדלה) נעשית החובה — אבל אז אין לו תשלומין. לכן צריך שלישית.
– אם מתפלל את התפילה ה״לא נכונה” — הוא עושה את תפילת החובה בלי הבדלה ואומר שזו תשלומין — התפילה “נזרקת” — הוא לא יכול להשתמש בה לא כתשלומין ולא כתפילה רגילה.
[דיגרסיה: התבוננות פילוסופית על תפילה]
כל הלכות סדר התפילה הן לבני אדם, לא לקב״ה. לקב״ה רק הלכות כוונה נוגעות. הקב״ה מבין שהאדם צריך ללמוד ולשמור על סדר.
צריך לחשוב שתפילה היא דבר טעים, כמו ניגון. כמו מי ששכח לשיר “כל מקדש” ערב שבת — הוא שר אותו אחרי הסעודה. כך גם עם תפילה — כאשר פספסו לומר הלל של ראש חודש, זה כמו לפספס דבר יפה.
הרמב״ם אומר שאפילו כאשר מתפללים שחרית ומיד אחר כך מוסף, צריך ביניהם לשבת קצת, לומר פרקים — כמו שהרמב״ם אומר בתחילת הלכות תפילה שלפני התפילה צריך לשהות קצת.
—
יב. תפילה בציבור — לא יקדים
27. אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
דברי הרמב״ם: “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור” — אסור להתחיל שמונה עשרה לפני שהציבור מתחיל.
פשט: הוא צריך להתפלל עם העולם — לא לקפוץ. לשם כך חייב להגיע מוקדם יותר כדי להתפלל עם העולם.
חידושים:
– ראיה חזקה: מה״לא יקדים” רואים שתפילת לחש עם הציבור היא גם חלק מתפילה בציבור — לא רק חזרת הש״ץ הגבוהה. זה נגד מה שנאמר קודם שעיקר תפילת הציבור היא בחזרת הש״ץ.
– קושיא: אם הוא מקדים, הוא יסיים לפני העולם — מדוע זו לא תפילה בציבור? הרי הוא באותו בית מדרש! המסקנה: תפילת הרבים פירושה לא רק שאנחנו באותו בית מדרש, אלא אנחנו מתפללים ביחד — באותו זמן.
– כל המפרשים אומרים שהטעם הוא כי “תפילת הרבים רצויה” — אבל זה מוטל בספק: אם הוא באותו בית כנסת, מדוע זו לא תפילת הרבים?
28. מי שאיחר — מי שמגיע מאוחר
דברי הרמב״ם: “מי שאיחר ובא לבית הכנסת” — כאשר העולם כבר עומד באמצע תפילת לחש: “אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה — יתפלל. ואם לאו — ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו.”
פשט: אם יכול לסיים לפני קדושה — יתפלל. אם לא — יחכה עד חזרת הש״ץ ויאמר מילה במילה עד קדושה, יענה קדושה, ואז יסיים לבד.
חידושים:
– הרמב״ם מול פוסקים מאוחרים: הרמב״ם אומר שאחרי קדושה יכול ללכת בקצב שלו — אינו חייב להמשיך עם החזן עד הסוף. אבל פוסקים מאוחרים אומרים כן שצריך להמשיך עם החזן על הסדר עד סוף שמונה עשרה.
– סברא מעשית: אם בעל התפילה מתפלל מאוד בקול רם וזה ממלא את בית המדרש, לא תהיה לו כוונה לבד — אז יתפלל איתו. אבל כאשר יכול להתפלל בשקט לעצמו, יכול ללכת בקצב שלו.
– מדוע חייב מילה במילה עד קדושה? כי הוא לא יכול להגיע לבד לקדושה בזמן הנכון — הוא חייב להתחבר לחזן כדי להיות בקדושה עם הציבור.
29. אם הוא עומד באמצע שמונה עשרה כאשר השליח ציבור מגיע לקדושה
דברי הרמב״ם: “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה” — הוא עומד באמצע התפילה אבל לא בקדושה — “לא יפסוק” (לא יפסיק).
חידושים:
– שיטת הגאונים: היו גאונים שטענו ש״לא יפסוק” פירושו שלא אפילו ישתוק, כי שתיקה והקשבה היא שומע כעונה — וזו הייתה הפסקה בתפילתו.
– הבאר מנוחה צוחק על כך: שומע כעונה לא פירושו שכל דבר ששומע הוא הפסקה — זה פירושו שיוצאים בשמיעה. להיפך, זו זכות, לא הפסקה.
– השולחן ערוך פוסק שצריך לשתוק (בקדושה כאשר עומדים באמצע שמונה עשרה).
30. שומע כעונה — כיצד זה קשור להפסק בתפילה
חידושים:
– שומע כעונה הוא “כלי”, לא חלות אוטומטית: שומע כעונה לא פירושו שכל מי ששומע נחשב אוטומטית כאילו הוא אמר זאת בעצמו. להיפך — זה *כלי* שאפשר *להשתמש* בו כדי לצאת, אבל זה לא נופל אוטומטית על השומע.
– מילה חכמה — השוואה ל״אין שליח לדבר עבירה” ול״מחשבה טובה מצרפה למעשה”: שומע כעונה פועל כמו שליחות — זה עוזר רק *לטוב*, כמו מחשבה טובה שהקב״ה מצרף למעשה, אבל מחשבה רעה לא מצטרפת. כך גם, אם מישהו *שומע* דבר מגונה (כמו לשון הרע), שומע כעונה לא פירושו שהשומע נחשב כאילו הוא *דיבר* זאת בעצמו — אלא שאחר *יקבל* את הלשון הרע.
– אבל הרמב״ם אומר שומע כעונה על לשון הרע: הרמב״ם אכן משתמש בלשון “שומע כעונה” בקשר ללשון הרע (המקבל לשון הרע חמור יותר), מה שנראה כקושיא על העיקרון ששומע כעונה עובד רק לטוב.
– נפקא מינה מעשית — שותק בשעת קדושה: אותו עיקרון מיושם: הוא מקבל את *המצווה* של קדושה דרך שומע כעונה, אבל הוא לא מקבל את ה*עבירה* של הפסק בתפילה. זה כי שומע כעונה עובד רק לטוב (למצוות), לא לרע (לעבירות). השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק — כלומר, לא לענות בפה, אלא להקשיב בשקט.
– שיטת הרמ״א: הרמ״א אולי סובר שאין צורך להפסיק כדי להקשיב, אף על פי שיודעים שצריך להפסיק.
– [דיגרסיה: מעשה מהבעל שם טוב — שאלו אותו האם הוא שוכח יארצייטן — הוא ענה: “אני לעולם לא שוכח, ואתה שוכח אפילו בפעם השנייה גם כאשר אתה אומר אותו.” הרב מבני ברק מביא מהבעל שם טוב שלא צריך לחזור אם עושים טעות, כי יעשו את אותה טעות בפעם השנייה.]
—
יג. תפילה בציבור — לא יקדים (המשך)
[המשך מסעיף 30]
– דוגמה נוספת לשומע כעונה: כאשר עומדים באמצע שמונה עשרה ושומעים קדושה, השתיקה והקשבה מאפשרות לצאת ידי חובת קדושה דרך שומע כעונה, מבלי שזה ייחשב הפסק בתפילה. זה מראה את הכוח החיובי של שומע כעונה — הוא מצרף את האדם למצווה, אבל לא מטיל עליו עבירה של הפסק.
—
יד. סיכום והשלמה
31. עקרונות כלליים בהלכות תפילה
מהלימוד עולים מספר עקרונות:
– הבחנה בין כוונה לטעות: הלכות כוונה והלכות טעות הן שני מערכות נפרדות. כוונה עוסקת במעמד הפנימי של המתפלל, ואילו טעות עוסקת בנוסח הפורמלי של התפילה.
– מינימליזם הלכתי מול שאיפה רוחנית: הרמב״ם מציג דרישות מינימליות (כמו כוונה בברכה ראשונה בלבד) כדי לאפשר לכל אדם לקיים את חובתו, אך זה לא שולל את השאיפה לרמה גבוהה יותר דרך תפילת נדבה.
– תפילה כפורמליות מול תפילה כדבקות: יש מתח בין התפילה כמערכת פורמלית של ברכות וסדר קבוע, לבין התפילה כמעמד של דבקות והתקשרות לקב״ה. שני הממדים לגיטימיים ונחוצים.
– התחשבות במציאות: הרמב״ם מתחשב במציאות האנושית — הוא יודע שקשה לשמור על כוונה מלאה לאורך כל התפילה, שאנשים עלולים לטעות, ושיש מגבלות של טורח הציבור. ההלכה מתאימה עצמה למציאות זו.
– תפילת הציבור: תפילה בציבור אינה רק עניין של מיקום פיזי באותו מקום, אלא של סנכרון והשתתפות משותפת. יש חשיבות להתפלל יחד, באותו זמן, ובאותו קצב (לפחות בחלקים מסוימים).
32. נקודות למחשבה נוספת
– היחס בין דין לחסידות: רבות מההלכות מציגות את הדרישה המינימלית (הדין), אך משאירות מקום למי שרוצה להחמיר על עצמו (חסידות). השאלה היא כיצד לאזן בין השניים.
– תפילה כשירות או כזכות: האם תפילה היא בעיקר חובה ושירות שאנו חייבים לקב״ה, או שמא היא זכות והזדמנות להתקרב אליו? התשובה היא כנראה ששני הממדים קיימים.
– הקשר בין נוסח לכוונה: עד כמה הנוסח הקבוע חשוב, ועד כמה הכוונה והרגש? הרמב״ם מראה ששניהם חשובים, אך בהקשרים שונים.
—
סוף הסיכום
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק י׳ — דינים בדיעבד: טעויות וחסרון כוונה
הקדמה: מלכתחילה לבדיעבד
ר׳ יצחק:
רבותי, אנחנו לומדים הלכות, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק י׳.
עד עכשיו למדנו איך להתפלל לכתחילה. עכשיו נלמד מה קורה אם יהודי עשה טעות. תמיד יש דרך חדשה, תמיד יש מה לעשות הלאה, אין להתבלבל.
רקע: הלכות כוונה בתפילה (פרק ד׳)
הלכות הכוונה לכתחילה
ר׳ יצחק:
התפללת. קודם למדנו שתפילה דורשת כוונה. יש כמה סעיפים נוספים ברמב״ם על מה שמשמעותה כוונה בתפילה. המינימום שבזה הוא, שיתפלל ולא יהיה עסוק בדברים אחרים. ואחר כך אומר הרמב״ם, קיום הכוונה, שלא יהיו לו שום מחשבות, ושיהיה כאילו עומד לפני השכינה.
אז, כבר דיברנו אז עם ר׳ יצחק עד כמה זה יכול להיות. ואלה שמחמירים על כוונה אומרים ממש, צריך כל הזמן לזכור שעומד לפני מלך, זה מעמד מסוים של פחד. אבל המינימום שבזה הוא שידע שהוא מתפלל, שלא יהיה עסוק ממש בדברים אחרים.
השאלה: מה משמעות “לא כיון את לבו” בפרק י׳?
ר׳ יצחק:
כשהרמב״ם אומר כאן “מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, אפשר לחשוב, שם המקסימום הוא להתפלל אחרי שעה, מתוך התיישבות הדעת, לסיים להתפלל מתוך דברי תורה, מערכת הלכות שכולן משמעותן “מכוון לבו”. כאן אומר הרמב״ם, אם התפלל ולא כיון את לבו, מה הוא מתכוון כאן? האם זו הייתה אפס כוונה, או שלא הייתה הכוונה המלאה שעליה הוא מדבר שם? יכול להיות שלגבי צדיק אפשר לומר, “לא כיון לבו” משמעו שלא הייתה כל התפילה עומד לפני השכינה, יכול הוא להתפלל כל התפילה שוב, וזו תהיה שוב תפילת חובה.
רמב״ם פרק ד׳ הלכה ט״ו: הגדרת כוונה
ר׳ יצחק:
לא ממש עמד ברמב״ם רמה כזו בכוונה, כמו שפשוט המצאת את זה. בפרק ד׳ סעיף ט״ו כתוב כך, “מה היא כוונת הלב?” אומר הרמב״ם, “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה”. לכן, אם אחד דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל. ואחר כך הוא אומר הלאה, “מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. ואחר כך מגיע לזה, “לפיכך” צריך להיכנס לבית המדרש בנחת, ולא לעשות כמי שרץ, ושיכור אסור לו להתפלל, ואסור להתפלל מתוך שחוק, כי אין זה אלא מתוך דברי תורה. אלה כל התנאים בהלכות כוונה.
קושיית הצדיק: איך מתאים “אם כיון לבו בברכה ראשונה” עם הלכות הכוונה?
ר׳ יצחק:
אז אם אחד רוצה ללמוד את הרמב״ם, ואחד הוא צדיק גדול, יהודי ששמו רבי יצחק מאיר מורגנשטרן, הוא רוצה להתפלל 25 שעות ביום. הוא אומר כך, צריך כל היום להיות במדרגה גבוהה ונוראה של “כולו עובד לפני המלך”, מדרגה גבוהה של ממש לפי הלכה פסוקה, ישוב הדעת. כל פעם באמצע התפילה עדיין לא היה לי ישוב הדעת, יש לי עדיין מצוות תפילה.
הוא שאל, ואיפה כתוב בפרק ד׳ שיש רמות של כוונה? אני לא אומר את המילה “רמות של כוונה”, אני אומר שזו משמעות כוונה. אני יודע, לא כתוב שם שיש רמות. לא, אבל אני אומר, לא אמרתי את המילה “רמות”. אמרתי, אם כוונה משמעותה כל מה שהרמב״ם קרא כוונה, זה משמעותו הרבה מאוד. האם יהודי צריך להתפלל שמונה עשרה שוב אם הוא רואה שלא התפלל בכוונה? או לעומת זאת, אם כוונה משמעותה רק ידיעה שהוא מתפלל, ההיפך מהיסח הדעת, אבל לכאורה, הרמב״ם אמר בבירור שכוונה משמעותה שהוא זוכר שהוא עומד לפני המלך.
תירוצו של ר׳ יצחק: לכתחילה לעומת בדיעבד
ר׳ יצחק:
אז, לא כתוב שיש רמות. כתוב שצריך לכוון. ועכשיו אפשר ללמוד את זה, שמעת מה צריך לעשות לכתחילה. עכשיו נלמד מה עושים בדיעבד. מה קרה? הוא מתפלל. יש לך דבר שיהודי מתפלל והוא לא מכוון. זה קורה לפעמים. צריך לדעת מה הוא צריך לעשות אחר כך. אז התשובה היא, הוא צריך להתפלל שוב. זו התשובה.
אבל התשובה היא שבברכה אחת היה לו כוונה. לפי הראשונה… בראשונה, שוב אינו צריך. אינו צריך להתפלל שוב יותר.
חבר:
אם שוב אינו צריך, הוא לא צריך יותר כוונה?
ר׳ יצחק:
אם שוב אינו צריך, אינו צריך להתפלל שוב. הוא יכול להתפלל שוב אם הוא רוצה להתפלל תפילת נדבה, אבל הוא כבר יצא ידי חובת תפילה.
חבר:
להתפלל שוב אפשר תמיד אם עושים חידוש.
ר׳ יצחק:
למה לא לומר שכל מה שהוא תפילה חייב להיות בכוונה?
חבר:
ואני אמרתי, יש קולא של ברכה ראשונה. עכשיו מדברים בדיעבד, ר׳ ישראל.
דיון: האם שבח, הודאה, בקשה מעכב בתפילה?
השאלה: למה ברכה ראשונה מספיקה?
חבר:
כן, אבל מה העניין שבדיעבד לפחות ברכה ראשונה? למה לא לומר שכל השבח, תפילה והודאה, כל הסדר שהרמב״ם מדבר, הוא דין דאורייתא?
ר׳ יצחק:
הרמב״ם אומר שזה דין דאורייתא.
חבר:
אולי צריך לומר שיהודי שלא התפלל שלוש תפילות בכוונה, רק ברכה ראשונה, שלפחות פעם אחת ביום יתפלל באופן של שבח, הודאה, בקשה.
ר׳ יצחק:
אתה מוסיף את כל ההלכות. כל ההלכות, לכתחילה צריך לכוון בכל התפילות כל הזמן. אבל אם אדם לא כיון כל הזמן, אם הוא בכלל לא כיון, הוא מתפלל שוב את כל הדבר. אם הוא כן כיון קצת, הרי כבר יצא את הכוונה.
שיטת ר׳ יצחק: כוונה אינה תלויה בתוכן
ר׳ יצחק:
אני חושב שזה הגיוני מאוד לפי דרכי, שכל העניין של לכוון באמת, קודם אחד מאיתנו אמר שיש חלקים שונים של תפילה, לפחות מדאורייתא, כמו שבח, הודאה, בקשה. אלה כולם פרטים יפים למי שרוצה להתפלל כתקנת חכמים בדרך יפה. אבל עיקר עיקר התפילה הוא להיות, כמו שנאמר, “יפנה לבו מעסקי עולם ויעמוד לפני השכינה”. אין שום הבדל מה אומרים לפני השכינה. הכל חידושים. ודרך אגב, להתעסק בכוונה מה זה גילוי אור לפני השכינה. טוב מאוד. אבל הרמב״ם עקבי. טוב מאוד. אין שום הבדל מה אומרים. אבל הרמב״ם כן אמר, כשהוא אמר את ההלכה, עיקר עיקר דין תפילה הוא שיאמר שבח, הודאה, בקשה.
חבר:
אני יודע, אבל זה עדיין משמעותו… לעולם לא מצאת שום מקור שזה מעכב בשום אופן. אני לא יודע למה אתה הולך לומר את זה. אני יודע שהוא אומר את זה, אבל זה רק משמעותו להוציא שיש דרך נכונה איך להתפלל. וממילא, אחרת אנשי כנסת הגדולה לא היו צריכים לעשות סדר, לא עשו סדר בעולם. הם עשו סדר כי יש כן עניינים איך היה יפה ונכון להתפלל. אבל הוא אף פעם לא אומר שזה מעכב או משהו כזה. זה לא נכון. ברור שהתפילה מדאורייתא לא צריכה את התנאים האלה. אני יודע שאתה אוהב לומר את זה, אבל אני חושב שזה לא נכון.
תשובת ר׳ יצחק: שבח, הודאה, בקשה הוא רק הליטורגיה
ר׳ יצחק:
בכל מקרה, כאן זה לא העניין. כאן העניין הוא של כוונה. כוונה לא משמעותה זה. שבח, הודאה, בקשה אינו דין בכוונה. זה דין באיך אומרים, בארגון של הליטורגיה, בכתיבה שלה, באומנות שלה. האומנות שלה הולכת כך. אבל כוונה אין לה קשר לזה. כוונה היא העניין של “כאילו שכינה כנגדו”, מה שזה נקרא. ובדבר הזה אין שום הבדל מה אומרים.
חבר:
אז אתה סובר ששבח, הודאה, בקשה הוא גם רק תנאי בליטורגיה?
ר׳ יצחק:
בוודאי. בוודאי.
חבר:
לא, זה איך אדם מתפלל.
ר׳ יצחק:
כבר אמרתי לך, אני יודע שאתה סובר כך, אבל אני לא מסכים. בסדר, אז בואו נמשיך באחרונים, ונראה מי יהיה מתואר בספרינו. זו בכל זאת שאלה של מקור ברמב״ם על דברים כאלה. אבל ההלכה לגבי שזה יהיה מעכב, אתה רואה בבירור שתפילה קצרה אין בה שאלת צרכיו ובקשה וכו׳, וזה לא מעכב.
ראיית ר׳ יצחק: כוונה אינה תלויה בתוכן של המילים
ר׳ יצחק:
אז, אבל מה? אני אומר לך דבר פשוט: אם כוונה אין לה קשר למה שאומרים, במילים אחרות, מצד זה שמעכב שיהיה כוונה, אם לא היה בכלל כוונה בתפילה יום אחד, צריך להתפלל שוב. אבל מה משמעותו שזה מעכב מצד כוונה? כוונה לא משמעותה שצריך לדעת מה אומרים, שאומרים “למלשינים אל תהי תקוה”. משמעותו לומר שצריך להיות כמה שניות ביום עומד לפני השכינה. כבר, היו לך כמה שניות בברכה הראשונה, כבר יצאת, אתה יכול ללכת הלאה.
חבר:
טוב מאוד. אבל בעצם, בעצם, תורה עובדת גם כך. צריך ללמוד הרבה תורה בכוונה, אבל קריאת שמע גם יוצאים בפסוק אחד.
הסברו של ר׳ יצחק: כוונה היא מעמד, לא תוכן
ר׳ יצחק:
אבל האמת היא, לא, אני אומר שכוונה, אם אתה מבין שכוונה אין לה קשר למה שאומרים, לתוכן, שהכוונה קשורה לכללות הכוונה, אז אתה מבין היטב את “אם כיון לבו בברכה ראשונה”. וגם “ותשועה אין תורג” זו המשמעות, המשמעות הפשוטה היא המשמעות לא כמו שהרמב״ם מכניס את זה בעבודה, ש״תשועה אין תורג” הוא “להתפלל”. אבל גם בגמרא משמע שאינו מחויב לכוון יותר. במילים אחרות, מה משמעות כוונה? כוונה משמעותה שהוא מפנה לבו והוא מתרכז בשכינה. אז אדם עושה את זה, הוא מתחיל, בסוף הוא שוכח, בשלב מסוים זה נופל, כמו טבע הדברים. כבר, לך הלאה.
קושיית החבר: ברכה ראשונה היא רק שבח, לא תפילה
חבר:
בוא נאמר את דרכי, כשהתפילה היא כמו שאמרתי, הרמב״ם אמר שתפילה שאינה בכוונה… סליחה, איפה אני? ד׳ ט״ז. כך כתוב בגמרא, “תפילה צריך שיכוון את לבו, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפילות, יכוין את לבו בברכה אחת”. “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה”. טוב מאוד. כאן אנחנו גם לומדים, כן, אמרתי מה שנשכח בכוונה משמעותו, שהאחרת אינה תפילה. אינה תפילה. “אם כיון לבו בברכה ראשונה” קשה לי מאוד, כי בברכה ראשונה עדיין בכלל לא קיימת את מצוות תפילה, רק אמרת שבחים על הקב״ה.
אז הייתי יכול לומר כך, אם לא הייתי לומד ברמב״ם הזה תפילה, תפילה אחת, הייתי אומר שהיו לו כוונות התפילה של הברכה הראשונה, פלוס הוא אמר למעשה את כל המילים של חז״ל. נראה שיש איזה מקום לומר את המילים.
אם הרמב״ם אומר שם תפילה תפילה אחת, אם תפילה תפילה אחת פשט הוא שאמר רק את הברכה הראשונה, והברכה הראשונה בכלל לא… נקראת תפילה, זה רק שבח לקב״ה.
תשובת ר׳ יצחק: תפילה לא משמעותה דווקא בקשת צרכיו
ר׳ יצחק:
שני דברים, אני לא מסכים איתך כאן. קודם כל, להוריד את הדבר שזה צריך להיות שבח, הודאה, בקשה. אבל תפילה משמעותה כבר כל הצרכים, גם אתה לא מודה?
חבר:
לא, לא, לא, שקר. מה משמעות כבר לפי דעתך תפילה?
ר׳ יצחק:
רחמים מהקב״ה, והשיבנו אליך.
חבר:
בסדר, לפי ר׳ יצחק לא צריך את כל הדברים האלה, אפשר להיות השיבנו אליך. בוודאי מהקב״ה, אבל זה קשור רק לאמונה או משהו אחר כאן.
במקום תפילה שזה נקרא בקשת צרכיו, שזה אמר הרמב״ם שזה תפילה בסיסית. אני שואל אותך, איך אפשר להיות בקשת צרכיו מחובר באמונה? רוצה אני לומר שמשהו חייב לקרות שמשתמשים בכוונה של ברכה ראשונה, אבל בכל זאת אמירת משהו היא שווה.
ר׳ יצחק:
אני לא מסכים עם כל הדברים האלה. יוצאים תפילה עם הברכה הראשונה. אבל מה שאתה אומר… אני יודע מה אתה סובר, כשעושים הנחות, מה הוא שואל, איפה כתוב בתורה לעשות הנחות? הוא כבר שואל קושיות. בבקשה, אל תיקח דיון שלם. הוא לא אומר כלום על שאלת צרכיו.
חבר:
בסדר, למה הוא לא אומר על שאלת צרכיו?
ר׳ יצחק:
זה לא מעכב!
חבר:
אני יודע מה אמרת. זה לא מקובל. זה בכלל לא מקובל.
סיום הדיון: מה נקרא תפילה?
ר׳ יצחק:
מה נקרא תפילה? מה זאת אומרת לא מקובל? זה כמו שאחד יאמר שלימוד תורה לא מקובל בקריאת התורה. תפילה משמעותה… מה משמעות תפילה? לפיך, בקיצור, לפי ההנחה שלך, לפי ההנחה שלך אתה אומר שתפילה משמעותה זה. ולפי הפשט של תפילה משמעותו כל הדברים האלה, וקצת יוצאים. עם הרבנים צריך לומר את כולה. עכשיו תקשיב. ברכה, ברכה, ברכה היא תפילה, ברכה היא תפילה.
הלכות תפילה – כוונה בתפילה וטעות בתפילה
דין תפילה: בקשת צרכיו וכוונה
דובר 1: יש דין תפילה, שזה נקרא בקשת צרכיו, שזה מה שהרמב״ם אמר שזה תפילה בסיסית. נשאלת השאלה, איך אפשר להיות בקשת צרכיו עם מגן אברהם? רוצה אני לומר שמשהו חייב לקרות שמשתמשים בכוונה של ברכות ראשונות, אבל בכל זאת אמירתך של משהו היא שווה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך, אתה אומר שיוצאים תפילה עם הברכה הראשונה. אבל מה שאתה אומר, אני יודע מתי אתה סובר, כשאתה סובר בעשיית הנחות, אתה שואל באריכות, אתה מציג את עצמך, אתה עושה לעצמך הנחות, אתה כבר שואל שאלות. בבקשה אל תיקח שבוע שלם. הוא לא אומר כלום על שאלת צרכיו. בסדר, מה אתה אומר על שאלת צרכיו? זה לא מעכב. מי אמר לך שזה מעכב? זה בכלל לא מעכב. זו תפילה. מה זאת אומרת שזה לא מעכב? זה כמו שאחד יאמר שלימוד תורה לא מעכב בקריאת התורה. אמרת שתפילה משמעותה, לפי מילא, בקשה, חנינה, לשון כזו. לפי ההנחה שלך, מה נקרא תפילה? והוא מוביל אותך, פשט פשוט תפילה משמעותו כל הדברים האלה, ועם קצת יוצאים. מדרבנן צריך לומר את כולה.
שיטת המגן אברהם לגבי נשים
דובר 1: עכשיו תקשיב, בוודאי, בוודאי זה כמו המגן אברהם הקדוש. לא אני אומר כך, המגן אברהם אומר כך, הוא פוסק את ההלכה כך לגבי נשים. שלפי מהלכו שהן רק מחויבות מן התורה תפילה, לא מדרבנן, הן יוצאות עם שאלת נדבת דבר, הוא אומר במגן אברהם, עם כל ברכה. אז, חכם, אנחנו יכולים לשמוע את המגן אברהם. אז הרמב״ם כאן גם היה צריך ללכת בערך עם המהלך של מגן אברהם. אבל צריך לחשוב למה הברכה הראשונה של שמונה עשרה היא יותר חשובה מלומר סתם שהכל. אני אומר לך, הפשט הפשוט הוא כי זה יותר קל, כשמתחילים עם כוונה, ואחר כך שוכחים את זה. כשהוא אומר תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, הוא מתכוון שלא תתבייש, כבר עשית מספיק כוונה, בסדר, עכשיו תן לזה ללכת.
פשט ב״התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”
דובר 2: עכשיו, מה שאתה צודק, שזה לא ממש התפילה של אחת בכוונה אחת. זה לא אומר שהמילים שאומרים בלי כוונה לא נחשבות. מה הראיה? למשל, אם אתה הולך ללמוד את ההלכות של שוחט שלא יעלה ויורד, אין הלכה שוחט שלא יעלה ויורד בכוונה. ההלכה נאמרה, כל ההלכות שאתה הולך ללמוד, הלקח הוא הרביעי, הוא אמר את המילים בלי כוונה. ברור שמצוות תפילה מדרבנן אינה הכוונה, המצווה היא לומר את כל המילים. וכשאומרים את זה, אפילו אמרו בלי כוונה, גם יצאו. וכל תפילה צריך להיות לפחות קצת כוונה.
דובר 1: אבל אני רוצה להסתכל על הרמב״ם קצת אחרת ולומר כך: אדם מתפלל והוא תופס את עצמו שלא היה לו כוונה. מה זה “התפלל בלא כוונה”? זה אומר שמעכשיו הוא צריך להשתדל מאוד להתפלל בכוונה. אומר הרמב״ם הלאה, “ואם כיון בברכה ראשונה, שוב אינו צריך”. הוא לא צריך להשתדל יותר לברכות הבאות. אבל “מי שלא התפלל”, הוא סיים להתפלל, הוא צריך עכשיו לחזור ולהתחיל להתפלל. למה? כי כאן נוגע כשאדם נמצא באמצע.
דובר 2: זאת אומרת, אתה רוצה לומר שהוא לא צריך להמשיך לשים לב?
דובר 1: כן, אבל באמצע התפילה, אם לא כיון בברכה ראשונה, צריך לחזור. הוא צריך לחזור להתחלה.
תרגום לעברית
דובר 2: אבל אני לא מבין את כל הבעיה. אם הוא צריך לחזור להתחלה, כי הוא צריך להתפלל את התחלת שמונה עשרה, אבל מספיק אחר כך שיהיה לו בדעתו ברכה ראשונה, והוא יכול אחר כך לומר את המילים.
דובר 1: הדבר המעניין הוא, למה היו צריכים לשים ברכה כמו מגן אברהם בסוף שמונה עשרה? כשאדם תופס את עצמו בסוף שהוא לא היה בכוונה. הסיבה שברכה ראשונה הוא צריך יותר לכוון היא כי זו הברכה הראשונה, כי זו ההתחלה של הברכה. ואם לא, אי אפשר לשים את הראשונה בסוף, כי הסוף הוא האחרון.
דובר 2: האדם התפלל, ואומרים לו שהוא רק צריך להיות בכוונה בברכה ראשונה, אבל הוא צריך אחר כך לומר את כל שמונה עשרה. אבל את האמירה הוא כבר עשה פעם אחת. צריך רק להתגבר להיות בכוונה. למה לא לומר לו שיאמר את הברכה הראשונה?
משל: כוונה היא כמו “לחבר” את התפילה
דובר 1: תפילה בלי שום כוונה… בואו נראה, את המשיכות הראשונות…
דובר 2: כן, טוב מאוד. צריך לחבר. הכוונה מחברת את התפילה. אתה מחבר אותה, אתה מתחיל אותה. ברגע שהיא מחוברת, מתחבר כבר השאר. אבל אתה צריך לחבר תפילה.
דובר 1: לא, אני מתכוון ברצינות, דבר פשוט, תחשוב על זה. הכוונה היא כמו שאומרים “כעומד לפני השכינה”. אתה עומד לפני השכינה, ואחר כך נכנס כבר הטקסט של הגוף שלו. איך מגיעה הכתובת של התפילה? מגיע פקס מהזיכרונות, זה כבר נכנס. הקב״ה שומע. אבל בלי כוונה זה בכלל לא מתחיל.
לכתחילה ובדיעבד – אין סתירה ברמב״ם
דובר 2: עכשיו, אני אגיד לך את מה שאתה אוהב לומר, שאלה טובה מאוד לשיעור תורה. בואו נראה הלאה. עד כאן, זה עד כאן הלכות כוונה. אבל זה אומר גם הרבה יותר על החקירה שיש לנו. אבל בואו נראה הלאה. כל הלכות תפילה, בואו נתחיל מיד. כל הלכות תפילה, אפשר ללכת הלאה עד הלכות כוונה, ועד הלכות מי ששגה בדיעבד יש בלי כוונה. זה אומר שכל הסתירה שידוע שכתוב קודם שצריך כוונה, זה בכלל לא סתירה, כי כאן מדובר בדיעבד, שם מדובר לכתחילה. אני לא מבין את כל הקושיא.
תפילת נדבה כאופציה
דובר 1: אבל הם אומרים גם שצריך לחלק בין מה שהם למדו עכשיו לבין ההלכות הבאות. כי כאן, אם אדם התפלל בלי כוונה, לכאורה פשוט שזו לא תפילה טובה. כאן הולכים ללמד אותנו על אדם שלכאורה זה עניין של קנס.
דובר 2: לא, אדם לא התפלל כסדר, הוא לא התפלל כמו שהיה מסודר שצריך להתפלל סדר, או שצריך לומר תפילות מסוימות בימים, ולא עשו את זה…
דובר 1: רגע, רגע. אפשר ללכת הלאה, לא מדברים על כוונה. מדברים על טעויות, הוא אמר את המילים הלא נכונות. סתם האמת היא שכשהוא אומר את המילים הלא נכונות הוא לא היה מכוון, אבל זה לא כתוב. כל טעות היא גם עניין שהוא צריך להתפלל שוב.
דובר 2: יחזור ויתפלל. זה לכאורה מסיבה אחרת. זה לא כי התפילה לא הייתה תפילה טובה, כי חסרה כוונה. חסרה התפילה עצמה.
דובר 1: קנס הוא חיוב, כך צריך לומר. קנס הוא עונש. זה לא עונש. החובה הייתה באמת שצריך לומר על הסדר, הדרך הנכונה, לפי הגדרים שהולכים עכשיו ללמוד. אם עשית לא נכון, עדיין לא קיימת היום את ההלכה. ההלכה היא שזו תהיה תפילה יפה, שזו תהיה מעובדת. זה לא קנס. אנשים חושבים אולי שזה עונש, אבל זה לא עונש. זה לא שהוא עשה טעות ושכח את ההלכה, אז יש עונש. זה להפך, זו זכות. יהודי, נותנים לו עוד פעם הזדמנות. זה כמו “איום ראשונה יפה”. עכשיו תאמר את זה נכון.
דובר 2: צריך באמת להסתכל הרבה פעמים שהאדם יש לו בכל מקרה את הברירה לעשות תפילת נדבה. כשאומרים לו “שב ואל תעשה”, מתכוונים לומר שאתה לא האדם שרוצה להתפלל. מי שרוצה להתפלל, הוא עושה תפילת נדבות. עבורו זה יצא עם ברכה ראשונה. זה לא אומר תמיד אוטומטית שאם אתה תאמר עכשיו זו תהיה ברכה לבטלה. יש לי מקום לתפילת נדבה. אם מישהו רוצה להיות צדיק ולהתפלל ולהתפלל עד שיהיה לו כל התפילה בכוונה, אני לא יודע. יכול להיות, אבל אלו לא ההלכות שלנו. זה מה שצריך, מה שרוצים לעשות. אומרים לו שזו כבר לא תפילה טובה ושיעשה מה שהוא רוצה. אני כבר יודע פסח ואני לא דירה.
דובר 1: מישהו לא מסכים. אבל אין כאן חיוב. חיוב הוא רק ברכה ראשונה. לא כתוב את זה. אבל יש מקום לזה. יש מקום להרבה דברים. כי הרמב״ם יש לו ציפיות גבוהות מכוונה. כאן זה נכון. כאן מינימליסט כזה. כן, יש לי צורך קשה. אני יודע למה אתה אומר לי. הוא לא אומר שכוונה היא בכלל. לא הצורך שלי. רואים שצריך להיות בעל. שלי הוא החיוב שלי. לא אומרים שוב. זה לא החיוב שלי. רוצה לעשות מה שאתה רוצה, יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל הרמב״ם לא מצפה ממני והוא להפך. מכיוון שהוא יודע שכוונה היא דבר יפה, הוא אומר שזה ריאליסטי. הברכה הראשונה מספיקה. זה בשביל זה עם ההתחלה השונה. אבל עבד אומר, הוא מתחשב במציאות. אבל יש גוף של שמונה עשרה אבל זה לא טוב, כי אין לו ראש. צריך לשים ראש חדש שיוכל לנסוע.
דובר 2: לא, לא התכוונתי לכזה דבר. אבל זה רק משל, המשל הוא רק משל. אבל למה משל מתאים למילה? אני לא מתכוון… קח את הצורה, כן.
דובר 1: אבל מי מפרש כך?
דובר 2: כן, אבל אני לא מתכוון כך. אתה יודע מי מפרש כך? אני יודע, כן. אבל אני לא מתכוון כך. אני מתכוון שזה הגיוני כך. אני לא מתכוון שזה פסיכולוגיה.
דובר 1: אוקיי, אבל אנחנו צריכים ללכת הלאה.
הלכות טעות בתפילה
מה זה “טעה”?
דובר 2: עכשיו הולכים ללמוד, ויגידו מה זה טעה. אני כבר יודע מה זה טעה, אבל תגיד למה זה כתוב.
דובר 1: אוקיי, מישהו כבר טעה. טעה אומר שפשוט התבלבל, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. הוא נמצא באמצע שמונה עשרה. הוא יודע שהוא עומד בשמונה עשרה ונמצא באמצע שמונה עשרה. אין לו מושג איפה הוא נמצא. אם הוא זוכר שהוא כבר אמר שהוא נמצא בין השאלה לברכה ראשונה. לא, לא, ספק מוחלט. טעה אומר ספק, כמו שחשבו בקושיה, קושיה, שיש דברים.
דובר 2: אני חושב שטעה אומר שהוא עשה טעות. איזו טעות הוא עשה? אני חושב שזה אומר שהוא שכח חלק… לא, טעות אומר שהוא עשה טעות, mistake.
דובר 1: טעות אומר שהוא לא אמר כל מילה, לכאורה. משהו הוא עשה לא נכון. אני לא יודע מה הוא עשה לא נכון בדיוק. ואנחנו היינו רוצים לדעת איזה זה… אולי זה אומר אחת מהטעויות שנראה מיד מה מעכב, שהוא לא יאמר מוריד הגשם, דברים כאלה. כי אחרת צריך לדעת, כל מילה מעכבת? לכאורה לא כל מילה מעכבת בכל מקרה, אז…
דובר 2: יכול להיות שטעות אומר שהוא אמר אחד מהדברים כמו שחישבנו. הוא אמר “קדושה בברכה”, או שהוא אמר “מודים מודים”, או שהוא לא אמר “יעלה ויבוא”. את זה אני מבין, לא אמר “יעלה ויבוא” זה דבר כזה.
דובר 1: בסדר, הוא דיבר קודם על כוונה, וכאן הוא אומר אם התפללו בלי כוונה, ועכשיו הוא אומר… טעה. לא כמו כל ההלכות שלא צריך לטעות, אלא הוא טעה. אבל איזו טעות זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת, איזו טעות מדובר. משהו טעות שמעכבת, כך חייב להיות.
דובר 2: זה קשה, אם נאמר שזו רק טעות בנוסח התפילה, אני אומר, אני טוען כל הזמן שזה לא העיקר.
דובר 1: טוב מאוד, אז כל תפילה שמעכבת… יש לך מיד כמה מילים. אבל כמו חזן שאומר כמה פסוקים, הוא לא צריך לחזור. כי שם כתוב במפרשים שאחד מספיק, אבל הוא לא אמר מוריד הגשם, דבר שכן מעכב.
דובר 2: אבל על זה אמרנו שאנחנו הולכים ללמוד, זה ברור. אבל אנחנו אמרנו… אוקיי, יכול להיות אני… אוקיי, אז…
הלכה: טעה בראשונות, אמצעיות, אחרונות
דובר 1: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות, חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות…” באחרונות יש גם מה שצריך יעלה ויבוא.
דובר 2: כן. ועל הניסים. אבל תגיד ברור את ההלכה. מה ההלכה?
דובר 1: כן. מה ההלכה שהוא טעה באחת משלוש הברכות הראשונות, מתחילים שוב. כי לכאורה הוא לא אמר למשל “המלך הקדוש” הוא אמר קודם, או “משיב הרוח”.
דובר 2: “אם טעה באחת משלש ברכות האחרונות”, למשל הוא לא אמר יעלה ויבוא או מה שלא שייך שם, מתחילים… חוזרים לעבודה, חוזרים לשלוש הברכות האחרונות, לברכת עבודה. “אם טעה באחת מן האמצעיות”, למשל הוא תופס את עצמו ב״ברך עלינו”, הוא לא צריך לחזור עד… אחרי גואל ישראל, עד “רפאנו” ו״ראה נא בענינו”… לא, אפילו לא. אפילו לא. הוא לא צריך לחזור לברכה עלינו מציאות. אם טעה באחת מהן חוזר, אומר הרמב״ם, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לחזור למקום שבו הוא נמצא. חוזר, הוא חוזר לאן שהוא נמצא. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. הוא לא צריך לחזור ל״תראינה עינינו וישמח לבנו”, או מה שזה לא יהיה, אני מתכוון לומר מה הברכה הראשונה, “תראינה עינינו וישמח לבנו”. הוא תפס את עצמו ב״בורא פרי האדמה”.
הלכות טעות בתפילה: ברכות האמצעיות, שליח ציבור שטעה, וברכת המינים
הלכה א (המשך): טעה באחת מן האמצעיות
דובר 1:
ברכות האמצעיות אינן סט שצריך לחזור אליו. טעה באחת מן האמצעיות, אומר הרמב״ם, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך לחזור לתפילה שבה הוא נמצא. חוזר, הוא הולך לאן שהוא נמצא. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. הוא לא צריך לחזור לראה נא בענינו, או אני מתכוון לומר מה יש כאן קל וחומר, ראה נא בענינו, הוא תפס את עצמו בברוך עלינו שהוא טעה, הוא לא צריך לחזור להתחלת ברכות האמצעיות, כמו שההוא היה צריך לחזור לראשונה, דהיינו אתה חונן, שהיא הראשונה מברכות האמצעיות, אלא הוא צריך לחזור לאן? הוא צריך לחזור לברכה שבה הוא טעה, לטעות. ומשום תפילתו על הסדר, הוא חוזר לאן שהפעם האחרונה לפני שהוא טעה, והוא הולך משם והלאה. טוב מאוד. זה הרמב״ם ז״ל, אף על פי שיש ראשונים אחרים שסברו אחרת.
דיון: למה האמצעיות אינן חבילה אחת?
דובר 1:
לכאורה, זה מאוד מעניין, למה הברכות האמצעיות לא נקראות חבילה? השבח של הקב״ה הוא חבילה, ההודיה לקב״ה היא חבילה, הצרכים שלך הם חבילה של שקיות נפרדות? כן, זה לא חבילה אחת. כן, מעניין. זה כמו אחד, זה לא הגיוני כל הלכות הטעות האלה, הפשט הוא, תפילה צריכה לבוא טוב. אתה עושה תפילה ואתה מתחיל באמצע אתה קדוש, זה לא הגיוני. זה הכל עניין אחד, זה עניין אחד, זה הכל מרוח על קדושת הקב״ה, זה הכל אנחנו אומרים. אבל צורה יש לך היום רק חבילה אחת.
מצד שני, הרמב״ם אומר כן שצריך לומר תפילתו על הסדר, זה אומר שהוא לא יכול לומר את הברכות שלא על הסדר. אם הוא עשה טעות בראה נא בענינו, הוא לא יכול לומר את זה באקראי בין שמע ותפילה לבין שבע ברכות, אלא הוא חייב לחזור והוא חוזר שלום עליך. כן, מפני שצריך אומר הוא על הסדר. הוא הולך כן, במובן מסוים יש כן סדר בברכות האמצעיות, כי הוא צריך לומר שוב גם את הפסוקים שהוא כבר אמר, זה תלוי איפה הוא טעה, גם את הברכות. במובן הזה סובר הרמב״ם שיש כן סדר. יש מחלוקת חריפה בראשונים, יש מי שלמדו שאפשר אפילו בכלל להחליף את הסדר. אבל הרמב״ם למד שאי אפשר באמת, הגמרא כתובה למסדר, הרמב״ם הבין את למסדר. אומר רק לומר שלא צריך ללכת all the way להתחלת ברכות האמצעיות, אבל צריך כן להשלים את התפילה על הסדר, דהיינו מהברכה שהיא טובה, כך אומרים כל המפרשים כאן. אוקיי. סדר הברכות כן מעכב עד כדי כך.
כן, יש כמו שתי רמות של כמה סדר הברכות מעכב. עד כדי שצריך להתחיל שוב מההתחלה, או לכל הפחות עד כדי כך שמאותו סדר צריך ללכת הלאה כסדר. כן, כלומר אי אפשר להחליף לכתחילה, כלומר לכתחילה, אי אפשר להחליף את הסדר, אי אפשר לומר ה-wrong way, ה-wrong order של הברכות.
הלכה ב: שליח ציבור שטעה
דובר 1:
נכון. וכן, זה כשמתפלל יחיד. אותו דבר שליח ציבור שטעה כשמתפלל בקול רם, הרי זה חוזר, גם הוא צריך לחזור, אומר הרמב״ם. זה אותו דבר, אם הוא עושה טעות בשלוש ראשונות הוא חוזר להתחלה, שהיא הבחינה… כן, הרי זה חוזר. אפילו זה עוצר את הציבור, אבל לכאורה זה גם חלק, כי אם לא התפילת הציבור לא הייתה טובה, זה היה… זה אולי אפילו יותר גרוע מיחיד, כי זה כאילו מביא טעויות.
אבל, אומר הרמב״ם, אבל אם טעה שליח הציבור כשמתפלל בלחש, אני אומר, אומר הרמב״ם את חידושו, שהוא לא צריך להתפלל בלחש. למדנו קודם ששליח הציבור אף על פי שהוא הולך שוב לומר בקול רם שמונה עשרה ומוציא ידי חובתם את הציבור, הוא מתפלל גם את תפילת הלחש. ורבי יצחק אמר מאיפה שהרמב״ם אומר שהגמרא אומרת שזה כדי שיהא רגיל על לשונו את התפילה. אבל הרמב״ם אמר לא, הוא לא שאל.
דובר 2:
שהוא מתפלל שוב שמונה עשרה, אני לא זוכר שהוא אמר ברור שכדי שיהא רגיל על לשונו. אני לא יודע.
דובר 1:
אז למעשה בתפילת הלחש שלו שהוא טעה, והוא רוצה עכשיו לעמוד שוב, אם הוא הולך עכשיו לעמוד שוב הוא הולך לעכב את הציבור. אומר הרמב״ם, ההלכה שלי היא, אני לומד שהוא לא צריך לעמוד שוב להתפלל בלחש, אלא הוא יוצא עם מה שהוא מתפלל עם התפילה בציבור בקול רם. והוא צריך אבל כן… כן, קרא, קרא, קרא.
והוא, אומר הרמב״ם בתנאי, והוא שיתנה בלבו חוזר… הוא אינו חוזר, היחיד שליח ציבור אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה על טורח הציבור, צריך לחכות פעמיים שהוא יסיים פעמיים שמונה עשרה. שהוא יאמר שוב תפילה בלחש, ושוב תפילה בקול רם. והוא עניין תפילה בקול רם שנתקנה כדי להוציא את מי שאינו בקיא, אבל זו התפילה שבעל התפילה מתפלל בקול רם, הוא כן צריך לחזור. זה הפשט. הוא אומר שמה שכתוב שהוא לא צריך לחזור, זה בדיוק כמו יחיד. זה מדבר על תפילת החזרה, לא על תפילת הלחש שלו, כי תפילת הלחש שלו הוא הולך בכל מקרה לומר שוב. זה הפשט שהוא טוען. טוב מאוד.
הלכה ג: שליח ציבור שטעה ונבהל
דובר 1:
אומר הוא הלאה: שליח ציבור שטעה ונבהל, שליח הציבור טעה ועכשיו הוא אבוד, הוא כבר לא זוכר איפה הוא נמצא. ולא ידע מהיכן יתחיל, הוא לא יודע מאיפה להתחיל, וזה נמשך זמן רב. בעל תפילה ששהה שעה, צריך לדעת מה זה שעה, הרמב״ם מתכוון שעה מסוימת, או כמות גדולה של זמן. אז פשוט שהוא לא בקיא בבעל תפילה, יעמוד אחר תחתיו, שאחר יתחיל מההתחלה לכאורה. למה משהו מההתחלה? מאיפה? הוא הולך לומר, הוא הולך לומר. הלכה ד׳ הולכת לכתוב מהיכן יתחיל. אה, יעמוד אחר תחתיו. טוב מאוד.
בברכה פשוטה, שליח הציבור מתחיל ברכה והוא נתקע, הוא לא יודע מה החלק הבא, הוא לא יכול לתפוס את עצמו, מחכים לוקח שעה זמן.
דובר 2:
שעה שלמה?
דובר 1:
תרגום לעברית
שואלים שאלה טובה. ושולחים לשני. הוא לא יכול, שלח שני. אבל זה רק אם הוא עדיין לא התחיל, אם השליח ציבור עדיין לא התחיל ורוצים לגשת אליו, אז לא נותנים לו, אם רואים שהוא לא ראוי להיות שליח ציבור. זה לא כתוב כאן. אבל אם התחיל בעל תפילה ממתינים לו שעה עד שישלים. אוקיי, הוא הגיע קצת.
ברכת המינים
דובר 1:
אם טעה בברכת המינים, תראה מה הוא אומר כאן. מה קורה אם השליח ציבור עשה טעות דווקא בברכת המינים, “ולמלשינים”, הסמ״ך גימ״ל לא יוצא לו מהפה? אז ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו, פתאום נתקעת ב״ולמלשינים”? ב״על הצדיקים” אתה צועק בקול רם, אבל “ולמלשינים” אתה לא יכול? הרמב״ם, כמו שלא יתחילו בה אלא ולמלשינים. אם לא התחילו “ולמלשינים”, אלא התחילו “למינים”. “ולמלשינים” הוסיפו מאוחר יותר.
דובר 2:
כן, הוא עולה על “ולמלשינים”. אתה חושש כי אתה חושש שזה יקרה מאליו.
דובר 1:
אבל זה מאוד מעניין, יש לנו כאן את הדרך השלישית איך אדם יכול להראות לאנשים סימנים רעים שיש כאן מינות נזרקה בו.
דיון: שלוש דרכים של סימני מינות
דובר 2:
אילו דרכים אחרות כבר היו לנו?
דובר 1:
אה, הדבר הקודם. הוא אומר… אבל זה לא מינות נזרקה בו. שם היה “מודים מודים”.
דובר 2:
אוקיי, “מודים מודים” זה אולי יותר חמור. אני לא יודע אם באמת היו פוסקי מינים שהיו אומרים “מודים מודים”. יכול להיות. אוקיי, אני לא יודע.
דובר 1:
אבל למשל ה״יעל כו׳ ציפור” זה לא בגלל שזה מינות, אלא כי הוא לא החזיק בתפילה. לא היה חשש שזה מינות.
דובר 2:
לא, זה רק השקפה מעוותת.
דובר 1:
והליפר שנר אמר שהשקפה מעוותת היא מינות. יפה מאוד, אבל לא כתוב שמעבירים אותו. שם כתוב שמשתקים אותו, כן?
דובר 2:
לא, לא משתק. רק עושים, הוא חוזר לנוסח היהודי הרגיל.
דובר 1:
כאן שולחים אותו. כן, ברכה תחת, כן.
דיון: “ולא יהא סרבן” – הבושה והצורך
דובר 1:
אבל כאן יש הלכה. כתוב ברמב״ם ולא יעשה סרבנים בבית ישראל. כשמבקשים עכשיו שמישהו ילך במהירות להחליף, נוצר כאן משבר בבית הכנסת. זו בושה, כן. הילדים שם נושכים את השפתיים שאביהם נעשה מינות נזרקה בו. השני צריך לרוץ במהירות להחליף. הרמב״ם כבר אמר ששולחים מישהו, שלא ישלח אותו.
דובר 2:
לא, המשנה, ההגהות מיימוניות גם. הכל משנה, וכאן הבינו את זה שבדרך כלל צריך כן. לא כתוב שצריך. אם זה קורה, אדם, אני לא יודע אם כתוב שצריך. עד עכשיו לא ראינו שצריך.
דובר 1:
לא, לא למדנו. לא, לא למדנו שצריך. אדרבה, למדנו שיש שליח ציבור קבוע. דברים אומרים כאן, לא אומרים שום ענווה. צריך להיות האדם הבא, תהיה מי שעובד איתו. אל תהיה בעל תפארת.
הוא מביא את רבינו מנוח, יש לו אותו דבר. הוא אומר, רואים מכאן שבדרך כלל יותר יפה לומר. הוא אומר, כמו שמוצאים אצל משה רבינו, הוא אמר “שלח נא ביד תשלח”, יוסף הצדיק אמר “והעליתם את עצמותי מזה”. תלוי אם הוא רוצה, אם הוא לא מתאווה.
אז, אם הוא הולך, שולחים אותו לציבור, הוא כבר נמאס. זה לא עוזר, כי אז האחר לא מתיר. האחר מסרב ומבקשים אותו שוב.
אבל זה מעניין אותי, אנחנו רואים כאן כמו עוד משהו. המשנה אומרת כך, כאילו כל בית כנסת צריך להיות לו את הרגיל שיודע מהר מתי לבוא, כי מישהו תפס איזה מין שלא טוב, אפילו זה אולי אי נוחות קטנה, אה, הגבאי קם, הוא צריך להתנצל במהירות ולהמשיך להתפלל. אבל זה יפה, הקהל מחכה, יש לי ציבור, הקהל מחכה, אני אצטרך… זו חכמה עם בושה גדולה.
דובר 2:
אבל זה הוספת. הפשט כתוב שהקהל צריך רק אחד. יש ציבורים שונים, לא יהא שום סרבן בעיר זו. אבל ההבדל מזה הוא, שבבית כנסת קטן כמו שאני מתפלל, או אתה אולי, אני לא יודע, כששולחים מישהו בדרך כלל, זה לא בזיון כבודו בדרך כלל, כי צריכים אותו. אז להיות סרבן זה לא שום ענין של ענווה, זה פשוט… פשוט רע בנקודה הזו.
דובר 1:
אני אגיד לך מה זה סרבן. סרבן זה דומה להלכה בהלכות תלמוד תורה, שתלמיד לא צריך לחפש לומר דברים לפני הרבנים או יותר. כל אחד צריך להיות עניו. אבל אם יש חילול השם, משהו קרה, צריך לדעת מהר מתי לקפוץ, מתי צריך להיות.
אבל אני מתכוון שהפשט הפשוט הוא כמו הנמאס, זה כשיש זמן לזה. אין זמן, לא מבקשים ממך כבוד. הענווה היא, נותנים לך כבוד גדול להיות שליח ציבור. אוקיי, מי אומר? זה לי, זה לא מתאים ללכת לתפוס. אבל זה לא כבוד. עכשיו פשוט, עומדים כאן באמצע בלי שליח ציבור, לך מהר.
אבל זה יותר מזה, זה גם ברכת המינים. זה לא עכשיו יהיה מובן שבאותו בית כנסת לא אומרים כראוי ברכת המינים, כי זה נמשך, חיפשו שמישהו יחליף. מהר תגיד ברכת המינים, אנחנו כולנו מאוחדים.
דובר 2:
אוקיי, מחני מסכים. אני כבר יודע לאן אתה נכנס לבעיות, שאצל אחד זה מיאוס.
דובר 1:
לא, המשנה אומרת לא יהא שום סרבן בעיר זו, זה עולה על תמיד כששליח ציבור טועה ונופל, אבל יש לנו רק כאן כשיורד אחר תחתיו.
דובר 2:
לא, כשכל יורד אחר תחתיו.
דובר 1:
אה, יכול להיות.
אבל לכן, כשיש… אני אומר לך עוד, יש עוד, כל אחד מבין שזה לא ענין של כבוד, זה יותר ענין שצריך להיות, צריך לא להיות סרבן.
דובר 2:
לא, רציתי לומר שזו לא ענווה, לא יתפסו אותו במגרש חניה, הוא יתן לך לעבור לפניו, הוא יוותר, הוא לא מחפש להיות שליח ציבור, הוא לא מחפש להשתמש, כל אחד הוא עניו. זו לא ענווה, זו נקודה.
דובר 1:
אני רק חושש בבית הכנסת שלי, בגלל ההלכה של משלא יהא סרבן. הרמב״ם מביא מעשה בהלכות מקוואות
הלכות טעויות בתפילה: מהיכן מתחיל השני, מי שאינו עובר לפני התיבה, וספק התפלל
הלכה ג: יעמוד אחר תחתיו
דובר 1:
לא, בכל “יעמוד אחר תחתיו” היה להם… אה, יכול להיות. כן. כש… אני אומר עוד, אני אומר עוד, כל פעם כשזה לא נושא של כבוד, זה יותר נושא שצריך אותו, שלא יהיה סרבן.
אממ… לא, האנשים היום נביא. נפגשים במגרש חניה בימים, מחפשים אחד למנחה, אחר כך מחפשים שליח ציבור עשרים דקות, כי כל אחד הוא עניו. זה לא נביא, זה סתם הפוך. אני רק רב בבית הכנסת שלי בגלל ההלכה של “משלא יסרב”.
ברכת המינים: “על הגנב בוער הכובע”
הרמב״ם הלאה, “מהיכן הוא מתחיל?” אממ… הבנתי מאוד את המין שחושש לומר ברכת המינים. שיגיד ברכת המינים, נראה שהוא המין ממש. זו סתם לא החכמה של המינים אז. זה מאגרס חלה, אי אפשר. לא, מין… זה שיעור כמה אתה יכול להעמיד. זה ממש כמו “על הגנב בוער הכובע”. מין מסוים… אבל לא כתוב על מין מסוים, כתוב “מי שטעה בברכת המינים”. רק הסמוך, הוא מתכוון לשני. לא כל אחד יש בו כל כך הרבה מינות נזרקה בו. כזו סופיסטיקציה. לא, זה ממש מצב של “על הגנב בוער הכובע”. זה כמו שהנר יצא מהמקווה, בוודאי נטמא הנר. אה, אתה יודע בדיוק נר. זה מאוד מצחיק.
או כמו שאתה אומר, זה מתכוון בבירור למישהו. זה כבר מינות נזרקה בו עם טיפשות. מסיבה כלשהי צריך שני להחליף את התפקיד.
אתה יודע, נראה שברכת המינים היום כבר לא נוגעת בדיוק לזה, אבל פעם ידעו בבירור למי זה מתכוון. לא היה שום ספק מי המינים בגמרא…
הלכה ד: מהיכן הוא מתחיל?
אוקיי, “מהיכן הוא מתחיל?” אז, מה עושה השני שבא, מה הוא עושה? מאיפה הוא מתחיל? הוא חוזר לאותה הלכה. כי כאן מסביר קצת את מה שהרמב״ם למד קודם שהשליח ציבור צריך להיות תלמיד חכם, כי אתה רואה מה יכול לצאת ממי שאינו תלמיד חכם שעומד להתפלל, כל הטעויות האלה. אתה רואה כאן את המקום.
“מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.” והיום יש לנו את הסידורים שלנו. כנראה לא היתה בעיה כל כך גדולה כי לא היו סידורים. לשליח ציבור כנראה כן היה סידור. לא, הרמב״ם אומר בגמרא לא. הרמב״ם אומר כן, בהלכה של הגמרא לא היו בכלל סידורים. והיו צריכים באמת לזכור. היום נעשה אדם כזה כמו ניגון, כן, הוא שכח, הוא לא יכול. כן, זה מדבר ממש על זה. זו ממש שאלה. הוא לא זוכר איך הוא אינו בניינו וכו׳, ואף אחד לא זוכר להגיד לו, כי הוא חלילה לא היה יכול לקבל כזה טוב.
אבל נו, מי יודע? לא, זה… בואו נעשה לו שאלה. כשמישהו לוקח על עצמו, כן, כשמישהו לוקח על עצמו, מובן שהוא צריך לעשות ברכה. זה הולך עם אותן הלכות של כל שאר ההלכות. זה הולך בלי ברכה. אם הוא התחיל באמצע, הוא ממשיך והוא עובר מתחילת אותה ברכה. אם זה אחת מה…
עוד הלכה אחת של מי שלא נותנים לו לגשת לעמוד. זו הלכה מעניינת. יש עוד הלכות, למשל, כשיש סט מסוים של ברכות, אם לא אמר לפי הסט, למשל שבע ברכות, יש הלכה שהסדר לא מעכב. בסדר, גם בברכות קריאת שמע למדנו בפירוש שהסדר לא מעכב. אז, אני לא יודע. אבל בברכת תפילת שמונה עשרה הסדר מעכב. כן.
הלכה ה: האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
כן, אומרת התורה, עכשיו נלמד עוד אחד שלא שולחים אותו בכלל. יש מי שלא רוצה לומר ברכת המינים זורקים אותו, או יודעים מלכתחילה שהוא לא יגיד, בוודאי לא שולחים אותו. אבל נראה לי שיש עוד אדם חדש שלא נותנים לו לעלות. כן? האומר, “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין, מפני שבגדי צבועין”. כן, בא יהודי לבית המדרש, ומבקשים אותו, הגבאי אומר, “אולי תלך לעמוד?” אומר, “אני לא יכול, מפני שבגדי צבועים”, כי הבגדים שלי צבעוניים.
יש הלכה מעניינת, שים לב, ההלכה היא שהאדם לא רשאי יותר לגשת לעמוד, אפילו כשהוא כבר לובש בגדים לבנים. “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה”. באותה תפילה. זאת אומרת, הוא הולך, הוא חוזר עם קיטל. כן. זה מעניין, כי בתפילת שחרית זה קורה הרבה. אדם אומר, “יש לי בקישה, יש לי בקישה שחורה”. אני כבר לא מדבר על זה. כן, אבל הענין כאן הוא, חשבתי שזה ענין כי הוא לא לבוש בצניעות, הוא לא לבוש יפה. כמו שהרמ״א אמר קודם שיש ענין של טלית, שילבשו טלית. שיהיה כמו מי שהיה לו אפר מתניה, אבל כאן יש איזה ענין, שכמו שאומרים מפרשים מסוימים, שהיו עובדי עבודה זרה מסוימים שלא התפללו אם היה להם צבע, רק היו מותרים להתפלל עם בגדים לבנים. אני מתכוון שהמוסלמים כך, לא? המוסלמים לובשים לבן לגמרי כשהם הולכים להתפלל. היה… אני לא יודע, אולי זה מתכוון למינים. מינים מתכוון אולי כמו שהוא אומר עובדי עבודה זרה. אולי מינים יהודים, או שהיהודים עשו כמו הגויים. אולי זה מצב כזה. בקיצור, החכמים משתיקים שם.
פשט: זה סימן של מינות
לא, כי אדם יכול כן לחשוב שכשאדם אומר לו אתה לא יכול להתפלל כך כי אין לך את הקיטל שלך, זה חשש והוא צריך לחשוש. לא, לא, כי הוא אומר כאן, כי יחיד אדם רשאי להתפלל אפילו עם בקישה שחורה, הוא אומר לשון כזו, “ולא סייעו חכמים”. לא, לא, זה לא. יש דין, זו הלכה שבוטלה.
הפשט הוא פשוט. היה… זו התבטלות הלכה, זו לא הלכה שנוגעת היום בזמן הזה לעבודה זרה. לא, זה היה בזמנים של החכמים, של המשנה. זו משנה, משנה במגילה. בזמן המשנה היו אנשים מסוימים, קבוצות אסיים. אני לא יודע, לך תשאל את יוסף מי בדיוק היו האנשים המשונים. היה להם שיגעון, מכל סיבה, לא אכפת לי למה, הם מתפללים רק עם בגדים לבנים. והאנשים, אנחנו לא מחזיקים באנשים האלה. למה לא? כי הם מינים, הם רוצים להתחיל קבוצה כלשהי. זה אחד הסימנים שלהם, איזו משוגעת. זה רק סימן, זה רק סימן, זה רק סימן. אבל המנהג, הולכים עם קיטל, הולכים עם קיטל, זו לא השאלה. זה סוג של אדם ש… אומרים לו, אנחנו צריכים את החופש שלנו, ומצד הדין אפשר ללכת בין צבועים בין לבנים, זה לא מפריע, זו לא עבירה בשני הכיוונים. אבל מי שהוא מגלה שהוא מקפיד על המשוגעת, פשט הוא שהוא לא משלנו.
משל: הליטאי והגרטל
כמו, תדמיין, אני אגיד לך משל שהגיוני. תדמיין שיש ליטאי שהוא מקיים את החרם של הגאון מווילנא על החסידים, אוקיי? זה לא כל כך משל טוב, אבל תדמיין שבא יהודי לבית המדרש, והוא אומר, “המגיד תכסה אותי, אני צריך את הגרטל שלי.” הוא אומר לא, אני לא צריך להתפלל כך, כי אתה חסיד, אתה בכת הידועה שבחרם. למה הוא יודע שהוא בחרם? כי הוא הולך עם גרטל. רק אתה מקפיד ללכת עם גרטל, לא שאסור ללכת עם גרטל. הליטאי מסכים שמותר ללכת עם גרטל, או אולי זה אפילו הידור ללכת עם גרטל. אבל אם הוא כל כך מקפיד, בסגנון של חסיד, הוא בחרם.
האומר “איני עובר בנעל וסנדל”
הדבר הבא הוא אותו דבר, “אומר איני עובר לפני התיבה בנעל וסנדל”, אני לא הולך לעמוד עם נעל וסנדל, יש לי נעליים, ואני צריך ללכת בלי נעליים. והוא מביא שהחתם סופר אומר שעמים אחרים היו להם הקפדה שמותר להתפלל רק יחף. אז “אף הוא לא יעבור”, כי הוא מקפיד יותר מהמנהג ישראל או יותר מתקנת חכמים. הגמרא כבר אומרת, יש דרך אחת לסנן את בית המדרש דרך ברכת המינים, ויש עוד דרך לומר שמותר ללכת לבוש איך שרוצים, לא לומר שצריך להתלבש אחרת.
הרמב״ם: “הבוש בתפילה לא יעבור”
והרמב״ם לא מבין, הרמב״ם אומר בפרק העשירי ש“הבוש בתפילה לא יעבור”, מחר אולי הוא עשה תשובה והוא הפסיק להיות אפיקורס. ר׳ יוסף, הוא אומר רק הערה, יש לך בית עם חתנים, והוא יגיד לך, “אבא, מותר להתפלל ביום כיפור עם אפוד שחור? שכחתי את הטלית שלי, לא שמתי אותו בתיק שלי.” צריך לזכור לומר שמותר, כי הרמב״ם אומר ש“אף הוא לא יעבור”, כי זה חסר יתום דין, הקב״ה מקבל את כל התפילות. אבל היום המנהג שכל היהודים הולכים עם קיטל לבן. אבל זה כבר קשור, הנושא של ההלכה לא עכשיו. אמת, כי הוא אומר שזה רק כשיש דברים היסטוריים, אבל מונחת כאן גם ההלכה שכשאדם אומר אני רוצה ללכת לבוש אחרת, וגם ביוחסין, כשאדם רוצה להיות יותר דתי ממה שמקובל בבית הכנסת, זה לא דבר טוב.
מעשה עם ר׳ לייבוש מאנטוורפן
תרגום לעברית
ורציתי להוסיף, בקושי מצאתי מישהו שיהיה מורה הוראה, הרב הקדוש ר׳ לייבוש מאנטוורפן, הוא יכול לומר, כשהוא רואה אנשים הולכים עם גרטל שחור על הקיטל שלהם, הוא יודע מרחוק שמישהו צריך לשים את הקיטל על הגרטל, או שהוא צריך ללבוש גרטל לבן. יש הקפדה, אני לא יודע בדיוק מאילו מקומות, כי משהו בדתות מסוימות הולכים עם בגדים לבנים עם גרטל שחור. אבל זה לא… אבל זה לא הנקודה כאן. אני מבין שזה אומר שזה סמל באותה דת. אפשר ללמוד כאן שפשוט אתה יהודי, שהרמב״ם אולי כך למד. לכן אומר הרמב״ם “נוהגות התפילה”. הראב״ד שואל, הוא לא מבין מה זה “נוהגות התפילה”. אם הוא מין, מחר הוא כבר יכול להיות אפיקורס והוא מין. יכול להיות שהרמב״ם למד כמו שאתה אומר, שזה יותר כמו דבר שיהודים עושים דווקא לא כי הגויים עושים את זה. אז מחר, הוא עשה תשובה, זו עבירה קטנה. אני לא יודע. מעניין.
חזרה לנושא של טועה
אוקיי, עכשיו נחזור לנושא שלנו של טועה. זה רק נכנס כאן כי הייתה השאלה של טועה. אבל חז״ל כבר אמרו זאת עם עוד אחד שלא שולחים. והדבר הזה אפשר היה עוד לשים ביחד עם האומר “מודים מודים”, זה דומה לזה גם. במשנה זה רק, כן. אבל שם זה לא נראה כל כך יורד לפני התיבה. כאן מדברים ממש על יורד לפני התיבה. האומר “מודים מודים” הוא עושה את זה סתם ככה.
דיון: איך “מודים מודים” שייך בשעת כניסה?
דובר 2:
כן, אבל איך זה שייך בשעת כניסה? בוודאי מדובר על שליח ציבור.
דובר 1:
אמת שהחבר צודק, אבל יכול להיות שהאמירה היא דבר לא טוב כי הוא לא מבין טוב מה המהות של תורה. אה, זה תלוי במחלוקת הקודמת שלנו. אתה צודק שההלכה שם היא גם ליחיד, אבל בשעת כניסה, לכאורה התירוץ שלך.
אוקיי, אנחנו צריכים לזוז כאן. זה היה סתם עצה לומר. אוקיי. הרמב״ם שם אומר שמדובר בתחנונים, שלכאורה אולי זה אומרים רק ביחיד, אני לא יודע. עכשיו חזרה להלכה כאן. תן לי לקרוא קצת, אני צריך לזוז קצת. כן, סליחה, אנחנו עומדים כאן.
הלכה ו: ספק התפלל
עכשיו, היה יהודי, איך קורה דבר כזה, דבר מעניין, הוא לא יודע אם הוא התפלל. אם הוא היה יהודי חסידי, הוא היה יכול ללכת לרבי לשאול. הרבי רואה אם הוא התפלל, הרבי יכול להרגיש אותך. אבל פעם לא היה את זה, אז ממילא הוא צריך לדעת את ההלכה. שלום, אתה כבר כאן, אתה לומד מהר מאוד. אלא, אם אדם מסופק אם הוא התפלל או לא, הוא חוזר ומתפלל. לכאורה אם אחד חוזר ומתפלל, למה תפילה ברבים? סוף כל סוף הרבים זה הקהילה. אלא אם כן הוא יכול להתפלל כנדבה, הוא יכול להתפלל שוב אם הוא לא זוכר, כי “שמעתי שרוצה להתפלל כל יום תפילת נדבה, יתפלל”, אדם יכול להתפלל כמה נדבות שהוא רוצה, אלא בימות החול, בשבת ראינו שיש גאונים שלא מתירים, אבל בימות החול בטוח. ממילא הוא יכול, אבל לא צריך.
קושיה: למה לא צריך?
מה לא בסדר? למה לא צריך? לכאורה יש כאן ספק דרבנן.
הלכות טעויות בתפילה: ספק אם התפלל, נזכר באמצע, והתפלל של חול בשבת
הלכה ו: ספק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל
אם הוא בספק אם הוא התפלל או לא? אז חוזר ואם אינו חוזר ומתפלל. ההלכה היא אינו חוזר ומתפלל. למה? כי תפילה מדרבנן, וספק דרבנן לקולא.
אלא אם כן הוא יכול להתפלל תפילה זו בתורת נדבה. הוא יכול להתפלל שוב אם הוא לא זוכר, כי שמא רוצה היחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל. אדם יכול להתפלל כמה נדבות שהוא רוצה, על כל פנים בימות החול. בשבת ראינו שיש גאונים שלא מתירים, אבל בימות החול בטוח. ממילא הוא יכול, אבל הוא לא צריך.
קושיה: למה לא צריך?
מה לא בסדר? למה לא צריך? לכאורה מה הספק דרבנן? ספק דרבנן על מה? ספק דרבנן, כן. ראינו, תפילה דרבנן.
דובר 2: מי שעומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, כבר הזכרתי, עכשיו, להתחיל להתפלל מותר להתחיל אפילו יודעים בוודאי שכבר התפללנו, כי תפילה היא נדבה. אבל הוא התחיל… אבל הוא התחיל… האדם יש לו חזקה שהוא לא התפלל, ו… אני לא יודע, שאלה טובה. בוא נאמר קודם את ההלכה.
נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
מה שהרמב״ם אומר, אם הוא התחיל להתפלל על דעת שהוא חובה, אני רק אסביר את ההלכה. אם הוא התחיל להתפלל, הוא מתפלל תפילת חובה, ובאמצע הוא נזכר, “אוי, כבר התפללתי,” אומר הרמב״ם, פוסק אפילו באמצע ברכה.
הרמב״ם סבר… אי אפשר לשנות מתפילת חובה לתפילת נדבה. זו הלכה מעניינת. אתה לא יכול מעכשיו לחשוב שזו נדבה. כן, והרמב״ם אומר, על זה, זה מה שכתוב בגמרא.
חילוק: במעריב זה אחרת
על זה אומר הרמב״ם, אבל במעריב זה אחרת. מכיוון שערבית רשות, ערבית היא אחת פשוט, “התפלל מתחלה אלא על דעת שהוא מתפלל תפילת ערבית שהיא רשות,” הוא לא יכול להתפלל מבחינת חובה במעריב. ממילא, במעריב, אם הוא נזכר באמצע מעריב שכבר התפלל מעריב, הוא יכול להמשיך.
זה מאוד מעניין, למה אי אפשר לשנות באמצע? אני לא יודע.
דיון: מה פירוש “פוסק”?
כך כתוב בגמרא בעצם. אני לא יודע אם זו ממש גמרא. כתוב בגמרא, “נזכר שהתפלל פוסק,” הגמרא מאוד מבוארת בזה. אבל הראשונים התלבטו בנושא, מה הפשט למה הוא לא יכול לומר שזו תפילת נדבה? הוא לא יכול לשנות.
דובר 2: שהוא יכול לעצור?
כן, הוא לא צריך להמשיך. כי הוא המשיך כי הוא חשב שהוא מחויב, והוא לא מחויב.
למה במעריב הוא כן מחויב לא לעצור? כי מעריב רשות. כי במעריב אסור לו לעצור, כי… אתה התחלת על דעת שאינו חובה, אתה ממילא מתנדב. זה הסכם במצוה, אמר להם לגמור.
אבל בשחרית, הוא לא יכול להתפלל הלאה לפי סדר התפילות, הוא תפס שכל התפילה הפכה לטעות.
שיטת המפרשים: “פוסק” פירושו חיוב
כל המפרשים קבעו כאן ש״פוסק” פירושו שהוא חייב לפסוק, לא שהוא יכול לפסוק. והם הבינו שהסיבה היא שאי אפשר לשנות מחובה לנדבה באמצע.
והרמב״ם מחלק אפילו על מעריב, והמפרשים לומדים כי הרמב״ם אמר, הרמב״ם כבר אמר שמתפללים כן היום מעריב בבחינת חובה, מעריב אינו נדבה. אז אפילו אז זה יהפוך לתפילת נדבה רשות, תפילת רשות אינה אותו דבר כמו תפילת נדבה.
חידוש: “פוסק” פירושו שהוא יכול לעצור
אוקיי, עד כאן זה איך נזכר שהוא התפלל. הייתי אומר שהפשט שלי הוא פשט טוב מאוד, “פוסק” פירושו שהוא יכול לעצור, ופעם שהוא יכול לעצור אין שום סיבה שהוא יתחיל עכשיו לחשוב על תפילת נדבה, אנחנו לא צריכים שום תפילת נדבה.
אוקיי, אבל מה לעשות שכל שאר היהודים חשבו פירוש אחר בשבילך? מסתמא היה להם איזו סיבה. אני עוד יהודי.
הלכה ז: מי שטעה והתפלל של חול בשבת
הלאה, מי שטעה… סוג אחר של טעות. עד עכשיו למדנו טעות שהוא אומר משהו לא נכון, סוג מסוים של טעות, פשוט לא עמד ברור איזו טעות דיברנו בכל הדברים הקודמים.
עכשיו ככה, מי שטעה והוא התפלל של חול בשבת, הוא לא יצא, רק הוא התפלל של חול בשבת. מה קרה?
נזכר באמצע — גומר הברכה וחוזר
עכשיו מתי הוא נזכר? אם הוא נזכר באמצע התפילה, הוא גומר את הברכה שהוא התחיל, אם הוא התחיל תחנון, הוא גומר תחנון.
למה הוא גומר תחנון? כי אין איסור לומר תפילת של חול בשבת, רק ההלכה אמרה לא, אבל אם אומרים כן, זה מטריח בשבת. אבל הוא גומר את זה.
אבל בכל אופן הוא צריך לחזור, הוא צריך להתחיל מההתחלה, מברכות המצוות, מאתה חונן.
דובר 2: מה זה אומר שהוא מתפלל הלאה? חוזר, לא?
משה אומר חוזר. חוזר לאן?
דובר 2: אה, הוא הולך עד תפילת המצוות לכאורה, או אולי עד…
כך היא ההלכה טעות. כן, הוא חוזר, חוזר להתחלה של אתה קדוש, מאיפה שההלכה התחילה. זה מה שהוא שכח, אני מתכוון שלא כתוב מה עוד לשכוח. כן.
חילוק: במוסף — פוסק אפילו באמצע הברכה
אומר הרמב״ם, סביבכם, ובמעריב ובשחרית ובמנחה, זה כשגומרים את הברכה. אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה, כאילו אין לו כלל את הברכה.
דובר 2: לא, טוב, כי מוסף לא דורש שום אתה חונן, ממילא אין לך מה לומר אתה חונן במוסף, זה לא נכנס כאן בכלל.
טוב מאוד.
אם השלים כל התפילה — חוזר ומתפלל
ואותו דבר, אם הוא סיים לגמרי, זה לא אומר רק שהוא עמד באמצע, כמו קודם, אם הוא אמר תפילה של חול כולה, כל העולם חשב שהוא מתפלל מוסף, כשהוא התפלל שמונה עשרה של חול.
דובר 2: במעריב, מה הוא צריך לעשות? הוא צריך בכל מקרה להתפלל שוב את כל הדבר. לא, מה קורה במעריב, בשחרית מנחה מעריב, כשהוא אמר את כל שמונה עשרה של חול, הוא צריך כן להתפלל שוב את כל שמונה עשרה עם שבת. אז מוסף לא שונה, אני לא מבין מה הוא רוצה.
דיון: למה מוסף שונה?
ומי שהתפלל של חול על דעת שהוא מוסף, אז לכאורה זה אותו דבר. הוא התפלל תפילה של חול, הוא צריך אחר כך להתפלל תפילה של שבת. הוא כבר היה תפילה, רק עשינו את זה עם הטורח של שמונה עשרה של חול.
דובר 2: לא, אבל הוא אומר שהוא לא מסכים במשנת שבת. מה הוא צריך? כך אני מבין. הוא גומר כל הברכה, אבל לכאורה הוא צריך כן. למה מוסף שונה?
נכון, כך כתוב ברמב״ם, המתפלל של חול בשבת לא יצא. לכאורה במוסף גם צריכה להיות ההלכה ש… אני מתכוון, אני לא רואה מה שונה מוסף משחרית ומעריב אם הוא סיים.
מחלוקת גירסאות: יצא או לא יצא?
זה תלוי בהלכה, זה תלוי שלא, במעריב אם הוא התפלל כל של חול, יצא. אמת, הייתה מחלוקת גירסאות כאן, היו נוסחאות שכתוב מי שהתפלל של חול בשבת יצא. לפי זה מסתדרת יותר ההלכה. לא ברור.
מבינים? יכול להיות שיש כאן בעיה של גירסאות. זה חייב בכלל, יכול להיות שיוצאים לגמרי אם אומרים לגמרי של חול. אבל כאן זה מהנוסח של מוסף, כך מסביר החלק השני, שלא מסתדר שמשהו מוסף שונה משחרית. לכאורה שחרית זה אותו דבר כמו מוסף.
כאן מה שאתה אומר יצא, לא יצא, זו גירסא. בתחילת ההלכה כתוב יצא. זה מסתדר עם הענין של מוסף כאן. כן.
דובר 2: שבמוסף זה שונה, כי במוסף אין שחרית של חול. זה מוסף של חול. אין לשון של מוסף של חול. אין מציאות כזו, לא עושים מוסף בימות החול. יכול להיות הרבה מוסף שזה או על ראש חודש, או על יום טוב, או על שבת.
אה, אותו דבר שבת, יום טוב, ראש חודש. זה גם ראש חודש, ואמרו במוסף “ותתן לנו”. כתוב במוסף שר׳ גרשון הוציא, או הגהות ר׳ חיים קנייבסקי שם. אני לא יודע, אבל הוא מביא את שניהם.
דובר 2: מה השאלה? לא יצא. ה״לא יצא” מעניין. אבל השאלה היא איך… אם רק… לא יצא, נכון? מה? מה ההלכה של מישהו ש… שהוא מתפלל של חול בשבת, לא יצא. צריך להתפלל שבת. אני לא יודע. הוא אומר כל השבוע את שמונה עשרה?
כן. אני לא יודע מה ההלכה. הוא לא אומר. בוא נראה, הוא בדרך כלל מביא מה ששולחן ערוך הרב אומר. כן, הוא שואל את הקושיה על מוסף. אה, כן, זה קשור לגירסאות. יכול להיות שהוא לא הזכיר של שבת.
הוא אומר שיש דעת הרמב״ם, הוא אומר שדעת הרמב״ם משמע שרק במוסף הוא לא יצא. פשוט, הוא כן אמר איזו מילה שבת, אז הוא כן הזכיר של שבת.
חידוש: הצד של הזכרת שבת
זה היה מקום טוב לבריסקער לכל… כל שמונה עשרה משהו להזכיר משבת. למה הוא יתפלל שוב שבת? הוא אמר מילה של שבת. כך עושים בברכה מעין שלוש.
דובר 2: כן, אבל מה הצד שלא יוצאים אם מתפללים כל של חול בשבת? לא בגלל שאסור לעשות את הברכות, מותר כן. הצד הוא שיש לך חיוב להזכיר שבת. אז אתה רק צריך להזכיר שבת. ההזכרה של שבת לא אומרת את כל הפיוט. את כל הפיוט תיקנו שבת חכמים. יכול להיות שהוא לא יצא. והענין של להתפלל משיב הרוח, בטוח שצריך לומר שבת את…
אוקיי, עכשיו נלמד על טעויות מסוימות. עד עכשיו למדנו בכללי, או רק פרט אחד, כשהוא עשה טעות בשעה שהוא אמר. עכשיו נלמד דברים מסוימים שהוא שכח.
דובר 2: הוא טעה על איזה עולם הוא, עולם האצילות, עולם הבריאה.
עכשיו הולכים לומר כשהוא טעה על מזג האויר, על איזו עונה הוא. משהו עדיין חסר לי, מה הפירוש של ההלכות הפנימיות? אני מתכוון, אני מרגיש שחסר פירוש בסיסי.
דובר 2: מה, טעה? כן, “ואם טעה בשאר השנה” – זה אומר לבד שהוא אמר “מוריד הגשם”? כי כאן כתוב בדיוק ההלכות על מה שהוא אמר פעמיים הכל. משהו עדיין חסר לי.
אז יכול להיות ש״טעה” פירושו מה שאמרת, שהוא לא יודע איפה הוא עומד?
דובר 2: לא, הוא לא יודע באיזה עולם הוא. הוא לא יודע איפה הוא עומד.
כן, אבל זה פשוט, אז הוא ספק. ספק חוזר ל… אה, בכלל, ספק צריך להיות ספק דרבנן. למה הוא יחזור אם זה ספק? אני לא יודע, משהו עדיין חסר לי. איזה דבר פשוט אני לא יודע.
הלכה ח: טעה בהזכרת גשמים וטל
עכשיו ככה, יהודי טעה בחורף, הוא לא אמר “מוריד הגשם” וגם לא “מוריד הטל”, הוא צריך לחזור להתחלה, כי זו טעות בשאר השנה, הוא חוזר.
דובר 2: הוא לא אמר “מוריד הגשם”, מה עושה אותו מודע? הוא לא מודע.
אם הזכיר טל — אינו חוזר
אבל אם הוא הזכיר טל בימות החמה, הוא אינו חוזר, כי זה מספיק קרוב. הוא כבר הודיע לקב״ה על הענין, על זה שהוא מחזיר להביא את הטל של השדות. כן, טל.
בימות החמה — אם אמר “מוריד הגשם” חוזר
אבל בימות החמה, אם הוא אומר “מוריד הגשם”, אז לא עוזר שהוא אמר “מוריד הטל”. זה אומר, הוא אמר “גשם”, זה לא עוזר, הוא אמר אבל מאוד רע. כי בימות החמה גשם אינו דבר טוב. אז עליו, כן, אז צריך להיות חוזר להתחלה, כי הוא עשה טעות.
ספק הרמב״ם: אם לא הזכיר טל בימות החמה
אבל להפך, אם הוא לא הזכיר טל, זאת אומרת, בימות החמה. הרמב״ם מסופק, הוא לא יכול היה לומר בבירור שבימות החמה מזכירים טל ובימות הגשמים גשם. זאת אומרת, אם הוא עשה טעות והוא לא אמר טל בימות החמה, אחד עושה גזירה שווה, אחד צריך טל, אחד אומר כי זו בקשה.
זה לא באמת כל כך חשוב להזכיר טל, כי טל ממילא לא נפסק. אז למה מזכירים את זה בכלל? אה, מזכירים את מעשי הקב״ה, המעשים שהוא פירנס אותנו. אז למה להזכיר את זה פחות? כשזו בקשה, מילא.
דיון: הזכרה כהכנה לבקשה
וכל הדבר אינו בקשה. זה לא תודה זה גם סוג של בקשה, מזכירים לקב״ה את תפקידו, שהוא צריך לתת גשם. בטוח שהתודה, אה, ומשמע שההזכרה במקומות מסוימים היא הכנה לבקשה. הולכים אחר כך לבקש על זה, קודם מזכירים, כך מתאים שכל דבר יהיה קודם שבח.
סטייה: מקומות שיורד גשם בקיץ
המשך דיון בהזכרת גשמים
וזה דיברנו, שמקומות שכן יורד גשם במשך השנה, וגם קורה שיורד גשם בקיץ, זה לאו דווקא קיץ.
הלכות טעות בתפילה — המשך: הזכרת גשמים, יעלה ויבוא, ודין שליח ציבור
הזכרת גשמים — המשך דיון
מדוע הזכרה שונה מבקשה?
דובר 1: מדוע יזכירו זאת פחות? כשזו בקשה, מילא. הרי כל העניין אינו בקשה כלל.
דובר 2: הרי ההודיה היא גם קצת בקשה. מזכירים לפניו את רצונו, שהוא צריך לדעת מהגשם.
דובר 1: בוודאי שההודיה… אה, בספר תהלים משמע שהזכרת שבחים מסוימים היא הכנה לבקשה. הרי אחר כך מבקשים על כך, תחילה מזכירים שראוי שעל כל דבר יהיה תחילה שבח.
חוזר על הראש — האם תלוי באקלים?
דובר 1: ואתמול דיברנו שמקומות שכן יורד גשם במשך השנה, וגם קורה שיורד גשם בקיץ ואינו דווקא סימן קללה, אולי זה לא חוזר על הראש, יכול להיות שחוזר על הראש קשור למציאות, למציאות, נאמר מהי המציאות בארץ ישראל או בבבל. כי למשל, בני הראה לי שאתה רואה אנשים ברב צה״ל משלי, אחד מהשולים החשובים, בני, אם מתפללים שם בראש חודש בברכת המזון, כתוב “לשמים ביתה”, כתוב שם בסידורו, אני לא זוכר איזה סידור, שבמקום שיורד גשם תמיד, אומרים תמיד “לשמים ביתה”.
דובר 2: אוקיי, אבל זה לא הלכה, הרי כל העניין הוא מנהג, וצריך לדעת אם…
דובר 1: טוב, אני אומר, אני אומר, אבל אם העניין של חוזר על הראש הוא… אני שומע מה שאתה אומר… מה הבעיה, אולי יש לזה קשר לאקלים.
מנהג בבל לעומת ארץ ישראל
דובר 1: אבל אצלנו למדנו בהלכות מוריד הגשם באופן כללי, כלומר, למדנו מהראשונים, כן, לגבי מתי מתחילים להזכיר גבורות, לא להזכיר, להתפלל, כן, לבקש “ותן טל ומטר”, ראינו שלמעשה המנהג הוא ללכת כמו שכתוב בגמרא בבבל, אף על פי שלא הולכים. אפילו במקום שאין צריכים גשמים בימות החמה, אני זוכר שלמדנו שלא אומרים בתפילה, לא אומרים בברך עלינו.
נראה כן שיכול להיות שזה סתם עניין של “מתחילת טובה עד סופה”, לא עניין כי צריכים. אבל אם תלך שזה רק בגלל שזו קללה, כמו שמביא הרא״ש, אומר ממש, למאי סלקא דעתך, אחרת הרי היה אומר בימות החמה “מוריד הגשם”, הרי אינו מבקש גשם בימות החמה. אני לא יודע.
דובר 2: זה סימן קללה.
דובר 1: אני לא יודע, אני לא יודע אם זה… אוקיי, כן, זו מחלוקת מנהגים.
מוריד הטל — מחלוקת מנהגים
דובר 1: אני מתכוון שהרמב״ם סובר כמו נוסח ספרד בזמננו, שאומרים “מוריד הטל” בקיץ. האחרים בכלל לא אמרו מוריד הטל מעולם, כלומר בקיץ, כי מאותה סיבה, זה לא חסר.
תפילת כהן גדול בקודש הקדשים
דובר 1: אז כשהכהן מבקש בקודש הקדשים שירד גשם, “ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים”, כלומר שמבקשים שבחורף לא ירד גשם, כי חורף הוא הזמן שצריך לרדת גשם. נו, חורף זה מאוד חשוב, וקיץ זו בעיה. שעוברי דרכים ילכו בקיץ. אוקיי.
דובר 2: אבל בדרך כלל הולכים בקיץ ממש. כלומר, בקיץ העולם נוסע, וכן הלאה. אני מבחין, כאן בחורף לא הולך אף אחד, לא בא אף אחד. אלא שהרמ״א מדבר כאן.
הלכות טעות — שכח “ותן טל ומטר”
דין שכח ותן טל ומטר בחורף
דובר 1: אוקיי, כלומר, אם שכח את ההזכרה. אם שכח לומר “ותן טל ומטר” בברכת השנים, כן, בקיץ, סליחה, בחורף שכח לומר “ותן טל ומטר”, אז כך:
אם נזכר לפני שומע תפילה, יכול לעשות זאת אז. כי אין לזה סדר. באותו זמן לא אומרים שזה חייב להיות על הסדר, וחייב לומר את “ותן טל ומטר” בברכה של ברך עלינו. לכתחילה צריך, אבל בדיעבד אומר בשומע תפילה. אומר “ותן טל ומטר” כך ברוך. רק את המילים “ותן טל ומטר”. יש נוסח ארוך יותר, אני לא יודע.
אבל אם כבר סיים, אז צריך לחזור לברכת השנים, ולכאורה לחזור על הכל מברכת השנים עד הסוף.
אם לא נזכר עד שסיים את כל שמונה עשרה, אז צריך להתפלל את כל שמונה עשרה שוב.
דיון: האם חוזר לראש הוא מבחן לכוונה?
דובר 1: זה חשוב. וזו ממש סתירה לדברים, אפשר להתפלל בלי כוונה, כי כל הדברים האלה, הפשט הוא שזה מבחן שאדם חייב להיות בכוונה. לא, אלא אם הוא מתפלל מצוות אנשים מלומדה, הוא לא יעצר במוריד הטל. זה נמשך זמן רב, אלא אם כן הוא הורגל.
אוקיי, כלומר, הרמ״א לא מביא עכשיו את הלכות הורגל. אבל זה לא מבחן. אלא הדיבור הוא, הסיבה שחוזרים לראש היא לא כי צריך להיות מכוון. ובכלל, מי שיש לו כוונה, זו לא הכוונה שאנחנו מדברים עליה. יכול להיות יהודי שלא מסכים, כי כוונה אין לה שום קשר לזה, כי אם יהודי בדבקות גדולה והוא זוכר שהוא עומד לפני מלך, הוא שוכח מכל העולם. אין זו סתירה, אלו שני דברים שונים.
חידוש: בוודאי, כל הלכות הטעות אינן הלכות כוונה, אלו הלכות טעות, שצריך לומר את המילים הנכונות לפי הסדר.
עוד, אבל זה אדם יבש בתפילה, כמו מלווה. כאן הרי לא אמרו את הלכות מוריד. אבל חשבתי כשאני לומד את הדברים, אם זה כל כך חשוב שאם מזכירים בקיץ גשם זה לא דבר טוב, כלומר שלצרכי האדם הוא גם צריך לחשוב ברצינות רבה.
דיגרסיה: בקשות אישיות לעומת תקנת חכמים
דובר 1: למשל, אני רוצה לתת משל על אדם שכל פרנסתו מהבורסה, והוא מתפלל והוא לא הזכיר את הבורסה, הרי זה כמו מי שהיה חורף והוא לא הזכיר גשמים, הוא לא הזכיר את מה שהכי חשוב לו. אז הוא לא יצא את עיקר התפילה, שהיא באמת תפילת האדם.
דובר 2: אני לא מסכים, כי למדנו שזו תקנת היהודים שברכות המצוות הן כמו אבות לכל צרכי האדם. אז ברך עלינו ביקשנו שפע בכלל. אבל צריך לומר גשמים, לא צריך. סתם כך, אם הוא לא הזכיר, הוא לא ביקש גשמים, צריך להתפלל שוב. אבל הוא לא צריך להתפלל על כל הפרטים, הוא לא עושה חומרות. אבל הוא אמר ברך עלינו.
דובר 1: אוקיי, שוב, אם אחד צריך ממש להתפלל שוב כי הוא לא אמר את הבורסה או השידוך, אני מתכוון לומר מה שלוחץ אותו הכי הרבה. ר׳ יוסף אמר שהוא עדיין לא צריך להתפלל שוב.
דובר 2: לא, כי… אבל אתה רואה כן את המחשבה, כי אם לאדם הזה הדבר כל כך חשוב כמו שזה לאדם ממוצע בזמנים הקודמים שלא ירד גשם בקיץ, אז הרי כך.
דובר 1: אני לא מסכים. כמו המעשה של הרופשיצר זיידע הקדוש, הוא שמע יהודי אומר “אחד”, אמר לו שהוא שכח משהו. אמר לו, “מה שכחתי? אמרתי את ארבע רוחות העולם, אמרתי את שבעת הכוכבים, שבעה רקיעים.” אמר לו, “שכחת את עצמך, שכחת שהקב״ה הוא מלכי.”
אני לא מסכים. אני לא מסכים עם הימ״ח, ואני גם לא מסכים עם ההלכה. כי ההלכה… אני מתכוון שזה לא נכון.
חידוש: הלכות טעות הן פורמליות, לא כוונה
דובר 1: אי אפשר לנסות לעשות סנס מההלכה. כל ההלכה הפשט שיש תקנה, יש סדר איך שראוי, וכך יוצא שצריך לומר זאת נכון. אין הפשט שהקב״ה לא מבין את כל הדברים. בוודאי לא מה שאתה חושב להרגיש. אם הוא מתפלל הוא מתבודד והוא מתפלל עניינים אחרים.
דובר 2: לא, אני לא מדבר על זה. אני אומר שאין הפשט שאם הוא הולך לומר “מוריד הגשם” בקיץ פתאום יבוא גשם. לא זו הבעיה. הבעיה היא שנוסח התפילה לא עושה סנס. זו הסיבה לכל ההלכות. וזה עושה סנס.
זו לא תפילה טובה במובן שאתה הולך לשבור את עצמך. לא תפילה טובה במובן שהאדם לא… כי כלפי שמיא אין חילוק. זה פשוט עניין של הפורמליות של התפילה. כל ההלכות האלה מבוססות על הפורמליות של התפילה, לא על הכוונה ולא על אחד מהדברים.
דובר 1: אז מה שאתה אומר שצריך ברוב עם להתפלל, זה שיחה אחרת. אין לזה… זו לא פורמליות. להיפך, יכול להיות אפילו שזה במקום, זה לא… זו לא הלכה שזה מעכב. מדברים כאן על פורמליות בשמונה עשרה שקטה. זו לא פורמליות של ממש ציבורי.
דובר 2: עכשיו אתה שואל, נו נו, על זה יש גם פורמליות. אם לא, לא היו חכמים מתקנים שמונה עשרה לכל אחד לומר בלחש שחרית. זו מראית עין, זו פורמליות. כל התקנות של אנשי כנסת הגדולה, ללמוד, שיהיה נוסח יפה. שאתה אומר נוסח של חול בשבת, מה עושה פורים, מה שלא שייך.
הלכות יעלה ויבוא — שכח ביום טוב/ראש חודש
דין שכח יעלה ויבוא
דובר 1: בזמן מוריד הגשם בחול המועד. איפה אנחנו? אנחנו כאן בטיולים. עכשיו, מה למדנו קודם? שצריך להזכיר לכל יום טוב, יעלה ויבוא בעבודה. אז מה ההלכה אם שכח? תלוי איפה נזכר.
אם נזכר לפני שסיים את כל התפילה, חוזר לעבודה ומזכיר. כלומר, הוא חוזר לרצה והוא מזכיר יעלה ויבוא, ואחר כך מסיים. כמו שלמדנו, טעה בשלוש ראשונות, חוזר לראש. בשלוש אחרונות…
אם הוא עקר רגליו, כלומר הוא כבר סיים את כל התפילה, אז חוזר לראש, צריך להתפלל את כל התפילה שוב.
חידוש בנוגע לתחנונים אחר שמונה עשרה
דובר 1: מה השאלה? יש יחיד ש… ויחיד, אני לא מתכוון לתחנונים, לא, קודם שיעקור רגליו, לא תחנון. “הואיל ואינו אומר דברי תחנונים אחר תפלתו”, הוא מתנהג. הם ראו שיש שני מקומות שאפשר לומר מה שרוצים. בכל ברכה אפשר לומר מעין הברכה, ובשומע תפילה אפשר לבקש מה שרוצים. וגם יש דבר שנקרא תחנונים בסוף, אחרי “עושה שלום” אומר מה שהוא רוצה.
אז יש לו מנהג, כל פעם הוא אומר תחנונים מסוימים או איזו תפילה שהוא אומר, או הוא עושה כל פעם אחרת. וכשהוא כורע אחר שלוש פסיעות, הוא קודם שיעקור רגליו, עדיין לא סיים, עדיין לא זז ממקומו. כלומר הוא עדיין באמצע שלוש הברכות האחרונות, וממילא יכול לחזור, חוזר לעבודה, הוא רק חוזר לרצה, ולא צריך לחזור על כל התפילה.
יוצא מן הכלל: ערבית של ראש חודש
דובר 1: ההלכה היא רק חול המועד, או שחרית ומנחה של ראש חודש. אבל יש יוצא מן הכלל אחד: ערבית של ראש חודש הוא לא מזכיר. למה? זוכר למה? כי ראש חודש בלילה הוא ספק. עדיין לא יודעים שזה ראש חודש. בדרך כלל הרי לא ידעו, יש הלכה בהלכות קידוש החודש, שאין מקדשים את החודש בלילה. ממילא, אף על פי שאנחנו יודעים שזה ראש חודש כי יש לנו לוח, אבל זה עדיין לא נקרא מעמד ראש חודש, אז אם שכח לומר יעלה ויבוא זה לא מסוכן.
דובר 2: אתה שואל שערבית אינה חובה, לא משנה, כי למעשה, פעם אחת מתפללים, צריך להתפלל כתקנה. הגזירה היא יעלה ויבוא, וראש חודש לא. הרי בכל התפילות האחרות חוזר לראש. בכל התוספות, כל תוספת שיש. כולל יעלה ויבוא ביום טוב, טוב מאוד, אמת.
דין שליח ציבור ששכח יעלה ויבוא
כלל: שליח ציבור חוזר כמו יחיד
דובר 1: אוקיי. עכשיו, למדנו קודם שההלכה כבר נאמרה פעם אחת. אה, אבל הוא הולך לומר שיש יוצא מן הכלל. בכל המקומות שחוזרים לראש, לא רק היחיד חוזר לראש, גם שליח הציבור עשה את אותה טעות, וכל העולם לא תפס, כן? היום העולם תופס בדרך כלל, אני לא יודע, אולי לא. קורה לפעמים בבית המדרש שכולם מוטרדים. “אם טעה כאן בשעת שמתפלל בקול רם”, צריך בעל התפילה להתפלל שוב, שליח הציבור.
יוצא מן הכלל: שחרית של ראש חודש
דובר 1: חוץ ממתי לא צריך שליח הציבור להתפלל שוב? “בשחרית של ראש חודש, שטעה שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שסיים תפלתו”.
הטעם הוא אחד למה, כי מטריחים את הציבור. זו תפילה ארוכה, פלוס מתפללים מוסף, ובמוסף הולכים להתפלל רגיל ראש חודש. אז כבר התפילה, אז מטריחים את הציבור אחד, בגלל שזה טורח הציבור, ושנית, כי יש עוד דרך לתקן זאת, נראה. “שאלת תפילת מוסף של ראש חודש”. כדי שאני עוד אתפלל. תפילת המוסף עושה שני דברים, תפילת המוסף עושה שזו תהיה תפילה ארוכה, וזה עושה… אבל זה גם נותן את הפתרון שב
הלכות טעויות בתפילה — שליח ציבור, עשרת ימי תשובה, על הניסים, והבדלה
הלכה: שכח יעלה ויבוא בשחרית ראש חודש — שליח ציבור
דובר 1:
למה? מפני טורח הציבור. זו תפילה ארוכה, פלוס מתפללים מוסף, ובמוסף הולכים שוב להתפלל את יעלה ויבוא. אז שאלת תפילת המוספין מפני טורח הציבור, אחד בגלל שזה טורח הציבור, ואחד כי יש עוד דרך לתקן זאת, נראה. שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש. אתה הולך להתפלל שוב.
תפילת המוספין עושה שני דברים. תפילת המוספין עושה שזו תהיה תפילה ארוכה, וזה עושה… אבל זה גם נותן את הפתרון שבתפילת המוספין תתפלל יעלה ויבוא.
חידוש: התפילה בלי יעלה ויבוא אינה תפילה פסולה
זה מאוד מעניין, כי כאן רואים בבירור שהתפילה שלא כתיקונה לא עושה שהתפילה הייתה תפילה לא טובה שנזרקת. לא, בוודאי לא. כי אם כן, מה יש לי מזה שהתפללתי מוסף? מוסף אי אפשר לצאת בו שחרית.
מה הנפקא מינה? למשל, היה בחור שהיה צריך איזו תפילה פרטית, והוא אמר אותה בשמונה עשרה הראשונה שהוא עשה ראש חודש, שכח יעלה ויבוא. אחרי התפילה שוב, הוא חושב שהקב״ה לא ישמע את תפילתו שהתפלל על השידוך שלו, כי זו הייתה שמונה עשרה פסולה. לא, הקב״ה כן הקשיב לך. יש עניין שתהיה כל יום שמונה עשרה טובה.
דיון: מדוע ההיתר עוזר רק בראש חודש ולא בשבת/יום טוב?
חשבתי, אם אומרים שהוא יכול להתפלל מפני טורח הציבור כי הוא הולך להתפלל מוסף, למה זה לא היתר לתפילות אחרות לאנשים אחרים? אתה אומר שאם הזכירו משהו, שלא הזכירו כאן, אלא במוסף הוא יזכיר.
דובר 2:
הוא אומר, הוא מביא בבית יוסף ש… קודם כל, מה זה טורח הציבור? כל פעם יש טורח הציבור. אז, משהו בראש חודש מיוחד. קודם כל, ראש חודש הוא יום עבודה, אי אפשר סתם להישאר בבית הכנסת.
בית היוסף טוען שבשבת לא עובד ההיתר. כל שבת, כל יום טוב היו יכולים לומר, הוא שכח יום טוב בשחרית, שיחכה למוסף. הוא הולך עוד הרבה פעמים לומר. הוא הולך עוד לומר בשטריימל, בנשמה׳לעך, מה שלא שרים. אם המילה היא שצריך להכיר… לא, לא, לא. המילה היא שהתפילה, שמונה עשרה, העמידה צריכה להיות עם יום טוב. צריכה להיות עם יום טוב. זו ההלכה.
דובר 1:
אמת, אמת. אה, אתה אומר שאם כך… אני לא יודע, מוסף הוא גם העמידה. אולי זו המילה.
דובר 2:
אבל הוא אומר ששבת, שלא עובדים בכל מקרה, כן מחזירים נוסח. כך אומר בית היוסף, אבל פוסקים אחרים אחרת.
תרגום לעברית
הוא אומר שמתפללים מפני טורח הציבור. אז השאלה היא, זה מעניין, משהו מסיבה כלשהי ראש חודש שחרית הוא כן טורח ציבור גדול לעבור על כל שמונה עשרה. אתה יכול סתם להיות שבוע שלם את כל שמונה עשרה, שבת לא, בכל מקרה, זו שמונה עשרה קצרה. זה יותר ארוך בקדושה, אולי החזן יצטרך להתאמץ עוד, אבל…
דובר 1:
לא, אבל יש, הרמב״ם אומר שני דברים, אבל הוא לא אומר שיש שתי סיבות. הוא אומר סיבה אחת, טורח הציבור. והוא אומר, דרך אגב, טורח הציבור לבד היה צריך להיות סיבה טובה מספיק, אבל הוא לא אומר כך. הוא אומר, מכיוון שיש טורח הציבור, אפשר לסמוך על המוציא. ואם מישהו באמצע השדה, אז הוא יכול גם… לא, לפשט שזה מספיק טוב.
טורח הציבור אצל שליח ציבור בכלל
רואים שיש נושא של טורח הציבור שצריך להתחשב בו. ראיתי שהוא מביא שהר״ב אומר שכל הדברים של טעות של שליח ציבור, אם נזכר אחרי התפילה לא יחזור להתפלל, בגלל טורח הציבור. כלומר, אם שליח הציבור צריך רק לחזור לברכה אחת או כמה ברכות זה דבר אחד, אבל אם שכח לגמרי, מעולם לא ראיתי בית כנסת שאחרי שחרית בא מישהו להודיע, אומרים שוב שמונה עשרה.
דובר 2:
אוקיי, בדרך כלל, אם אף אחד לא הזכיר, עושים שקט. לא, בדרך כלל…
דובר 1:
שוב, עצה טובה, אתה נזכר במודים שלא אמרת משהו שם בכמה תפילות אחורה, אם לא היה עוד אחד, תחשוב שאתה טעית.
דובר 2:
לא, בכלל, בבית הכנסת הזה, ברוב בתי הכנסת יש מישהו ששומע משהו ומוודא שלא עושים טעות. אם אין, איך הוא יתן עצה אחר כך גם לא.
דובר 1:
אז אתה יודע, ר׳ יאנקלה אמר שלהקב״ה יש את הרשעים שלו, כן? אז הרשעים עושים גם את משתיקי נשים, מחזירי נשים… כן, יש צדיקים שצריך לקבל אותם.
יש מעשה מהבעל שם טוב או מישהו ששאלו אותו אם הוא שוכח שנים, אומר, “אני אף פעם לא שוכח, ואתה שוכח אפילו בפעם השנייה גם כשאתה אומר לו.”
זה על זה שיש אומרים, הרב מבני ברק אומר עוד מהבעל שם טוב שלא יחזור אם עושה טעות, כי יעשה את אותה טעות בפעם השנייה.
דובר 2:
טוב, אני לא יודע. צריך לשאול את הרבנים של היום מה הם אומרים בזה. צריך ללמוד את ההלכה.
אמרתי שכל ההלכות האלה הן תוספת שכר, זה לא עונש. זה אומר שאדם מרגיש רע.
דיון: יוצא עם שליח ציבור אם שכח יעלה ויבוא
אבל הוא אומר מאוד ברור שאדם יכול לשמוע היטב את בעל התפילה ולצאת בזה, אם הוא שכח יעלה ויבוא, והוא חייב עכשיו לעמוד ולומר את התפילה.
דובר 1:
אה, אתה אומר שהוא הולך עם בעל התפילה. הענין של בעל התפילה הוא שהוא בעצם שליח ציבור. יש הלכה שאם מי שיכול להתפלל צריך כן לומר בעצמו. אם אתה אומר שהוא נעשה עכשיו יחיד שלא יוכל להתפלל שוב, יכול להיות גם שהוא חייב, כי התפילה שלו לא תהיה תפילת יחיד ולא תפילת ציבור. כי למשל, כשהוא עומד כשבעל התפילה מחזיק כמה ברכות אחר כך, לא אומר עם בעל התפילה, והוא מפריע. אוקיי, אבל…
דובר 2:
אז אולי בגלל זה לשמוע את בעל התפילה, מה זה קשור? זה לא עזר במצב של יעלה ויבוא.
דובר 1:
אני לא יודע, יכול להיות שהוא נעשה בכלל בקי, הוא שכח יעלה ויבוא, אז הוא גם לא בקי. אוקיי, אני לא יודע.
בוא נמשיך הלאה.
הלכה: עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
עכשיו, עוד הלכה שעשה טעות, למדנו שבעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט. מה שכח? אם הוא שכח האל הקדוש, חוזר לראש, כי הוא עשה טעות בשלוש הברכות הראשונות. אם שכח בברכה האחת עשרה, הוא אמר מלך אוהב צדקה ומשפט ולא המלך המשפט, הוא חוזר להתחיל משופטני, והוא ממשיך על הסדר. אם לא היה שלם כולו, הוא גם חוזר לראש.
כך אומר הרמב״ם הקדוש, אחרים חולקים, שיש שאלה אם צריך לומר את זה. מה זה אומר חוזר לראש, כלומר הוא צריך לומר את כל הדבר. טוב מאוד. יש אחרים שחולקים על ההלכה הזו.
בכל אופן, לגבי מלך אוהב צדקה ומשפט, אומרים הפוסקים אחר כך שלא צריך לחזור, כי הוא כבר אמר מלך. ולמה זה עבור האל הקדוש? כי לא כתוב מלך. והרמב״ם חישב את זה במגן אבות שאומרים אחרי מעריב של שבת, הוא כתב המלך הקדוש כל השנה. זה לא מסתדר.
הראב״ד חולק: המלך הקדוש אינו מעכב
בכל מקרה, זה הנושא כאן של עשרת ימי תשובה. הראב״ד הקדוש בכלל חולק. אני מתכוון, נראה שהראב״ד חולק על המלך הקדוש גם. הוא אומר שזה לא עיכוב. הוא אומר, לא יצא לא אומר לא יצא את כל שמונה עשרה, זה אומר לא יצא, הוא לא אמר המלך הקדוש. כך מפרש הראב״ד. אינו חוזר ומתפלל.
אני לא יודע למה. אי אפשר לומר את אותה בעלות על כל שאר הדברים שיש עד עכשיו. על זה הראב״ד הבין ש״המלך הקדוש” אינו מעכב בשמונה עשרה. אז אם מישהו שכח לומר תשובה, “המלך הקדוש”, שידע שהוא רוצה לסמוך על הראב״ד. אני לא הייתי מסתמך על זה, אבל הוא יכול לסמוך על הראב״ד שאומר שאין צורך לחזור.
אוקיי. והוא מביא, הראב״ד מביא גמרות אחרות שכתוב מפורש “לא יצא”, וזה לא אומר ממש “לא יצא”, זה אומר רק “לא יצא כתקנה”.
הלכה: הבדלה בחונן הדעת
מה אם שכח לומר הבדלה בחונן הדעת במוצאי שבת, כן? אומר הראב״ד, משנה במסכת ברכות, שבכלל לא צריך לחזור. למה לא? כי הוא יאמר הבדלה על היין בכל מקרה. כך כתוב בגמרא.
דיון: למה הסברא לא עוזרת בקידוש?
דובר 2:
אבל הוא לא אומר על קידוש שהוא יאמר קידוש על היין. קידוש זה לא… זה לא קידוש.
דובר 1:
אה, אתה מתכוון שהוא מקדש שהוא גורם של חול במעריב של שבת. כן, אבל אין דין קידוש. יש הרבה מה לומר. אין… יש שניים…
דובר 2:
על חונן הדעת יש דין שיאמרו הבדלה, לא שזה חלק מהתפילה. לא, זה לא הזכרת מאורע. אבל הכניסו את זה לתפילה. אבל הכניסו את זה לתפילה, אבל הכניסו את זה לתפילה… אבל הכניסו יעלה ויבוא.
דובר 1:
לא, דווקא בגמרא משמע שקידוש והבדלה הם אותו סוג דבר. אבל אפשר לראות שהזכרת שבת בשבת היא לא רק עם הקידוש, זה גם עם הזכרת היום. אבל הזכרת היום, שיש את עצם הדין ששבת צריך לומר תפילה של שבת. אפשר לומר שיוצאים שניהם באותה מילה, אבל יש שני דינים, יש שתי הלכות אחרות. כך זה נשמע.
הלכה: על הניסים (חנוכה/פורים) וענינו (תענית) — אינו חוזר
אותו דבר עוד שני דברים ששכח על הניסים חנוכה ופורים, או שכח ענינו בתפילת תענית, אינו חוזר ומתפלל.
אני יודע למה לא. מה הענין עם ענינו עם… מה הסברא למה זה לא מעכב? כך כתוב בגמרא, יום שאין בו מוסף, יום טוב חול, אינו מעכב. אני לא יודע למה. אני לא ידעתי למה.
דיון: למה על הניסים אינו מעכב?
למה על הניסים אינו מעכב? אתה יכול להסביר לי?
דובר 2:
אני יכול לומר כי… כי… כי… לא יום טוב? רגע. ראש חודש זו הדרך היחידה איך מוכיחים את יום טוב. חנוכה ופורים, זה כאילו הוא יזכור את זה במוסף, סוג של מחשבה. חנוכה, הוא יתכף ידליק נרות ויודה להקב״ה ויאמר “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות נר חנוכה”. וכן גם פורים, הוא יעשה… פורים, מה הוא יעשה? ובראש חודש? הוא לא עושה כלום בראש חודש. הוא מוסף, יש את ההיתר לבעל תפילה שהוא יתפלל מוסף בכל מקרה. אבל ראש חודש זו חומרא, יש שיטה מסוימת שלא יעבדו, שלא יצומו. צום. אבל דרכים שונות איך מכירים את יום טוב.
דובר 1:
אבל רואים כאן את הדבר שאם יום טוב נזכר בדרך אחרת, הוא מוגש בדרך אחרת.
דובר 2:
לא, כי זה לא נכון. יום טוב הוא יותר חמור מזה. יום טוב, סתם יום טוב נשכח, יעלה ויבוא הוא התירוץ. זה בטח יום טוב למי? לגדולים. זה בגלל שזה פחות חמור. כל חנוכה פורים הם לא ימים טובים כל כך חשובים, זה לא דבר חול כזה. אבל יש דרך. אה, כן.
על הניסים היא תוספת מאוחרת
ונס קודם שהגיע לרגליו, כלומר בתענית ציבור, זה גם מאוד פשוט שמסורה, כשאנשי כנסת הגדולה תיקנו, מתי תיקנו מודים על הניסים? יעלה ויבוא. על הניסים הגיע איפשהו בנקודה כשתיקנו חנוכה. זה לא היה מודפס כל כך חזק בסידור. אני מתכוון לומר, זו תוספת שהכניסו לתפילה שכבר התקיימה. זה היה משהו אחר מיעלה ויבוא.
דובר 2:
כן, כי אנשי כנסת הגדולה תיקנו את זה. אנשי כנסת הגדולה היו כבר אחרי פורים. מרדכי היה מהראשונים של אנשי כנסת הגדולה. כן, לא יודעים.
העצה של “קודם שהגיע לרגליו” — ענינו
דובר 1:
בכל אופן, יש פשוט דרך, שאם נזכר קודם שהגיע לרגליו, אומר “יהי רצון… שתשמע תפילתי פה היום הזה ותחלצני”, למה הוא מכניס את הנוסח הזה אני לא יודע. במילים אחרות, הוא יכול להכניס את זה בלי סיום ברכה בתחנונים שלו שהוא אומר לעת רצון לרבונו של עולם. אני לא יודע למה הוא עושה את המסוימים.
ועל הניסים זה לא עוזר. על הניסים לא אומר את העצה. אפשר כמובן לומר מה שרוצים, אבל זה לכאורה לא תחנונים. אולי תאמרו שעל הניסים קשור לברכת מודים, מודים אנחנו לך על ניסיך. אולי אפשר לומר מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך. אבל כאן זה לא ברכת מודים, כאן זה בתחנונים. על הניסים קודם שהגיע לרגליו זה הזמן לתחנונים.
טוב מאוד. אז ענין, עושים פשרה. לא רואים לי. מזה יש כן, האחרים רוצים ללמוד מזה אומרים שיש דרך, אפשר לעשות מעל הניסים בקשה. אפשר לומר “הרחמן… הוא יעשה לנו ניסים”, או “כשם שעשית”, אז זה נעשה בקשה. אגב, זה קצת טריק מוזר, אבל זו לכאורה הדרך. הרמ״א, לא רואים שהוא יחזיק שזה נחשב שיבוש במעריב. הרמ״א כותב את זה.
כל הדבר של תפילה הוא מה מתאים ללשון. זה לא דבר. אוקיי. הרמ״א לא נראה שהוא הביא את הרעיון שאפשר לעשות את אותו טריק. אוקיי. כן.
הלכה: שכח מנחה בערב שבת
עכשיו הלאה. עוד ענינים של שכח ולא. התפלל מנחה בערב שבת, ועכשיו הוא כבר התפלל מעריב של שבת, ועכשיו הוא עושה הבדלה. איך הוא משלים? איך מתפללים את המאוחרת
תפילת תשלומין ותפילה בציבור
תפילת תשלומין — שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
דובר 1: כל הדבר של תפילה צריך סתם להיות יפה, לא לעשות את הטריקים זה לא דבר. אוקיי. הרמ״א לא נראה שהוא הביא את הרעיון שאפשר לעשות את אותו טריק. אוקיי.
כן, עכשיו הלאה. עוד ענינים של שכח. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, ועכשיו הוא כבר התפלל מעריב של שבת, והוא עכשיו מחויב, צריך לעשות תשלומין. איך התשלומין? איך הוא מתפלל את המאוחרת?
הוא חוזר לשאלה שכבר הזכרת קודם. נכון, אבל זה ענין של הלכות ערבית שתיים של שבת. המצווה ששבת לא מזכירים, יש מנהג חכמים ששבת לא מזכירים את התפילות הארוכות של שמונה עשרה, כי לא רוצים להטריח את הציבור, זה לא זמן של שאלת רחמים. זה נוגע אפילו אם יש תפילת תשלומין לעשות, כי התשלומין נעשה עכשיו רק החיוב של להשלים את שבע הברכות. אותו דבר קורה ביום טוב. מעניין.
כלומר התשלומין הוא כך, הוא מתפלל עכשיו את התפילה הנוכחית פעמיים, לא הוא מתפלל את התפילה הקודמת.
תשלומין של שבת/יום טוב לתוך החול
ואותו דבר במקרה אחר, כשלא התפלל שמונה עשרה של שבת, ועכשיו כבר בחול. כלומר, לא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב, ועכשיו במוצאי יום טוב יש שתי שמונה עשרה. לא מתפלל שמונה עשרה של שבת, לא אומר “אתה אחד”. אתה כבר בחול, אתה מתפלל כבר שמונה עשרה של חול. מתפלל בראשונה ומתפלל בשנייה.
למה? כי הראשונה היא הנכונה, זה מעריב. המתפלל בשתים, או לא התפלל באחת, אנחנו כן למדנו שכל ההבדלה היא. זה מעניין את הדרך איך הם מביאים את תפילת ההשלמה, זה לא “בורא עולם, אני חייב לך שמונה עשרה ברכות, ולא ידעתי איך אני עכשיו יוצא עם שבע ברכות”. אלא להיפך, אתה צריך להתפלל, אבל אתה מתפלל עכשיו. אתה לא צריך לעשות משהו כפול. להתפלל צריך פעם אחת עכשיו, זה אמת. כן, כי חייבים, אבל לא חייבים את הברכות, חייבים את התפילה.
הבדלה בתשלומין
אבל זה כן דבר מעניין, אם לא הבדיל בראשונה, אלא הבדיל בשנייה, צריך לעשות שלישית. למה? כי הפשט הוא, הוא עשה את תפילת התשלומין לתפילת חובה של עכשיו. כלומר, הוא לא עשה תחנונים לזכר שכחתו. זו הבדלה, הוא אומר זו הבדלה.
אם הוא עושה לו את תפילת התשלומין, אבל הוא מתפלל את התפילה הלא נכונה, תפילת החובה היא עם טעויות, והוא אומר מסביר שזו תפילת תשלומין, זה מעניין, והתפילה נעשית כאילו נזרקת. הוא לא יכול להשתמש לא כתשלומין ולא כרגילה. יש לו זכות להתפלל שוב.
דובר 2: אני לא יודע, אני יודע, יש ברירה, אני לא יודע אם ההלכה תקבל את זה.
דובר 1: לא, כל הדבר, אני אומר, כל ההלכות האלה לא בשביל הקב״ה. הקב״ה מבין, יודע גם שהוא אמר לו, שילמד ויקיים סדר. כל ההלכות האלה בשביל אנשים. בשביל הקב״ה לא צריך את ההלכות. בשביל הקב״ה יש רק הלכות של כוונה. הקב״ה יכול לומר לך, יש לי הנאה מזה. אבל הקב״ה, זה לא המילה.
חוטא נשכר — כששוכח יעלה ויבוא
אוקיי, בכל אופן, להתפלל שתי שמונה עשרה, אני מתכוון שיש זכות. אני מתכוון שכתוב בספרים כך. אני לא יודע אם אדם ששכח יעלה ויבוא, הוא צריך להתפלל שתי שמונה עשרה, זה עוד יותר טוב. מה, חוטא נשכר? כן, חוטא נשכר. יש דין כזה שצריך להתפלל.
נגיד, נגיד, הוא אומלל, הוא צריך יותר תפילה. אבל יש מצווה, יש תקנת חכמים, סדר של תפילה, להזכיר ראש חודש, ראש חודש עם תפילה. הוא לא עשה את זה. עכשיו הוא עושה את זה שוב. התפילה הקודמת הייתה תפילה יפה, אבל אין לו תפילת ראש חודש. זה לא שהוא לא אמר ראש חודש.
אני מתכוון שהאדם צריך יותר תפילה. נגיד, אדם שאין לו את הדעת, הוא לא יכול להתכוון כל כך, הוא צריך עוד תפילה. אני מסכים, אמרתי לך, אדם שעדיין לא מסודר, הוא לא צריך לומר עוד יודעו לשוטה. אני לא מסכים. אני לא מסכים שהוא לא יעשה שום מבחן, הוא לא יעשה שום… הוא לא יעשה שום… הוא לא יעשה שום ברכה לבטלה. יש לו הזדמנות שיעמוד בזמן הציבור, הוא לא אומר ברכה לבטלה. הוא צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הוא צריך לעשות תשובה שלא אמר ברכה לבטלה. הוא בירך, הוא צריך להתפלל. הוא בירך, הוא בירך, הוא צריך להתפלל.
תפילה היא דבר טעים
המשך השיעור – חלק ז׳
אבל כן, אני חוזר למה שאמרתי. צריך לחשוב, אני אגיד לך עוד דבר אחד. בשבת הוא אוהב לשיר, אני יודע, “כל מקדש” ערב שבת. ופעם אחת הוא שכח. הוא יכול לשיר את זה אחרי הסעודה. או ששר לא נכון, הוא שכח, הוא חשב שזה יום טוב, אז שר את ניגון יום טוב, הוא שכח לשיר את ניגון השבת, אני יודע מה. אז הוא שר שוב את ניגון השבת.
צריך לחשוב שתפילה היא דבר טעים, כמו ניגון. אנחנו רגילים שזה חובה, אין לזה טעם. אבל אם זה דבר יפה, הוא החמיץ לומר, לשיר את ההלל שאומרים בראש חודש, כמו שהרמב״ם אומר, אפילו שחרית ומוסף, אפילו כשהוא רוצה לכתחילה להתפלל שחרית ומיד אחר כך מוסף, צריך ביניהם לשבת קצת, לומר קפיטלך, מה שיהיה, לשיר “כה אכסוף”, כה אכסוף.
כמו שהקב״ה אומר בתחילת הלכות תפילה, לפני התפילה צריך להיות שוהה קצת, שוהה.
אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
עכשיו יש עוד הלכה שמתחילה גם כן, אני חושב שזה נכנס כאן, כי זו עוד הלכה כזו של מישהו שלא מחזיק טוב עם הסדר. אדם נורמלי הולך עם הסדר שלמדנו בפרק הקודם. מה קורה עם מי שלא מחזיק ראש עם הסדר? צריך לומר לו מה לעשות.
אומר הרמב״ם כך, “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור”. הוא לא רשאי להתחיל להתפלל שמונה עשרה לפני שהציבור מתחיל. איסור מעניין, אני לא יודע בדיוק מה האיסור. לא ברור מה הוא מתכוון באיסור.
דובר 2: אולי חיוב תפילה בציבור הוא שמחייב?
דובר 1: כן, בסך הכל פשוט, הוא מתכוון לומר שזה אומר תפילה בציבור. מה האיסור? הוא מתכוון לומר שצריך להתפלל עם הציבור. לא לתפוס. בשביל זה צריך לבוא מוקדם יותר כדי להתפלל עם הציבור. זה העיקר של תפילה בציבור. לא, זה לא ברור.
עכשיו אומר הוא כך. הוא מתכוון לספיד, שכשאדם מתפלל עם הציבור צריך להתפלל כל עוד הציבור. לא, הוא מתכוון לשמונה עשרה. הוא מתכוון שלא יתחיל שמונה עשרה כשהם עדיין אוחזים בברכת קריאת שמע וכדומה. זה העיקר של הפירוש.
מי שאיחר — מי שמגיע מאוחר
עכשיו כך, “מי שאיחר ובא לבית הכנסת”, מישהו שמאחר והוא נכנס לבית הכנסת, והציבור כבר אוחז באמצע מתפלל בלחש, הם כבר אוחזים באמצע תפילת לחש, האם הוא יכול עדיין להצטרף לשמונה עשרה או לא?
זה כך: “אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל”. אם הוא רואה שיש לו עוד מספיק זמן, איך הוא יודע? הוא רואה איפה הם אוחזים. הוא עדיין יכול להגיע עד ששליח ציבור הגיע לקדושה, הוא עדיין לא סיים, הוא עדיין יכול לענות קדושה עם הציבור, שיתפלל. “ואם לאו”, שלא יעשה. למה? כי הוא יחמיץ את הקדושה.
אז מה יעשה? “ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם”, הוא ימתין עד ששליח ציבור מתחיל חזרת הש״ץ, “ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה”, הוא יאמר כל מילה של שליח הציבור בלחש עד שהוא מגיע לקדושה. “אז עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו”. הוא לא צריך להחזיק את שאר התפילה, אומר הרמב״ם. הוא צריך רק להחזיק עד קדושה, ואחר כך הוא כבר יכול ללכת בקצב שלו.
אחרים, הפוסקים המאוחרים אומרים כן שצריך להחזיק עם החזן על הסדר עד סוף שמונה עשרה.
דיון: שאלות מעשיות לגבי התפללות עם בעל התפילה
דובר 2: אני חושב שהתשובה היא כנראה פשוטה, אם זה בית מדרש קטן וקול בעל התפילה ממלא את בית המדרש, זה יבלבל אותך, להתפלל איתו.
דובר 1: לא, כאן יש מצב שהוא יכול להתפלל לעצמו. על מה אתה מדבר? שאר תפילתו לעצמו של המתפלל, זה את השאר צריך להתפלל עם בעל התפילה.
זו שאלה מעשית. אם בעל התפילה מתפלל מאוד בקול רם, לא תוכל להתכוון, לא תוכל להתפלל בשקט, התפלל איתו. זו פשוט שאלה מעשית.
דובר 2: לא, הנקודה היא, למה עד אז הוא חייב כן מילה במילה? הוא לא יכול לעשות לבד.
דובר 1: תראה, הרמב״ם הולך לומר, “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה”, הוא אוחז באמצע התפילה, אבל הוא לא אוחז בקדושה, זו המילה. כאן אתה רוצה שהוא יתפלל, והוא יאחז בקדושה באותו זמן כמוהם. סתם אתה מגיע לקדושה ואתה לא עושה מה זה השרש.
יגדיל שמך, חלילה יתחלל שמך, מעורר אהבה וכו׳, כל ההלכה נמצאת כאן. למה לא להתפלל בציבור שיקדים? כי זה מביא את כל הבעיות.
דובר 2: אה, אולי זה הפשט.
דובר 1: לא, אבל יקדים הוא מקדים. להיפך, מאחר, ההלכה השנייה מדברת על מי שמאחר, הוא הגיע מאוחר. אבל גם לא להקדים, פשוט כי הוא צריך להתפלל עם הציבור.
ראיה שתפילת לחש עם הציבור היא גם תפילה בציבור
כאן רואים במפרש שיש כן דבר של תפילת לחש עם הציבור. אמרתי אתמול ומישהו אמר אתמול שזה הסתם של הראשונים שעיקר תפילת הציבור היא בחזרת שמונה עשרה בקול רם. כאן רואים ברור שהוא צריך להתפלל את תפילת הלחש עם הציבור. אני לא יודע בבירור.
לדבר מעשי, דווקא למי שרוצים להיות מסודרים ורוצים, הם רוצים לענות קדושה מיד, אבל מה עם לא יקדים? רציתי לשאול… שאלנו, לא יקדים, פשט כן, הוא צריך להתפלל עם הציבור, אפילו הוא מקדים, שיתחיל עם הציבור.
דובר 2: כן, אבל הוא יסיים לפני הציבור.
דובר 1: אולי כאילו הוא החזן לפני הציבור, אני לא יודע מה זה. אני לא יודע, האם זה לא תפילה בציבור? למה לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור? הציבור רוצה להתפלל לעצמו, אני לא יודע.
כל המפרשים אומרים כאן כי תפילת הרבים רצויה, אבל זה לא הגיוני, את זה הוא כבר אמר. זה גם תפילת הרבים, הוא אומר פנים לבד. נראה שלא. מה שאני רוצה לומר שתפילת הרבים לא אומר רק שאנחנו נמצאים בבית מדרש אחד ומתפללים, אלא שאנחנו מתפללים ביחד.
אני לא יודע. בסדר.
סיכום
עד כאן, כאלה… מי שעשה טעות, עדיף שלא לעשות טעויות, ולא היינו מגיעים לכל ההלכות האלה. מסכים?
דובר 2: לא.
אם הוא אוחז באמצע שמונה עשרה כשהש״ץ מגיע לקדושה
דובר 1: אה, זו הלכה מעניינת, לשמוע את בעל התפילה זה שומע כעונה, זה אומר כאילו אתה מפסיק את שלך. במקום שאתה אומר בעצמך, אבל רגע אחר כך אתה שומע כעונה, “האנו והאנינו”.
דובר 2: לא, לא לגבי זה.
דובר 1: השאלה הייתה גאונים שטענו שהוא לא יעמוד. הרמב״ם אומר שאם שליח ציבור מגיע לקדושה, “לא יפסוק”. היו גאונים שטענו שלא יפסוק אומר שהוא אפילו לא ישתוק, כי אז הוא שומע כעונה.
בעל המנוחה צוחק על זה. בעל המנוחה אומר שזה לא הגיוני. שומע כעונה לא אומר שכל דבר שהוא שומע זה הפסק, זה אומר שיוצאים בשמיעה. להיפך, יוצאים.
יש על זה איזו מילה פולנית שאומרת על זה אין שליח לדבר עבירה. מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, בשביל זה מחשבה לבד. אולי זה הרעיון, ששומע כעונה הוא סוג של שליח, או מחשבה טובה שהיא לטוב עוזרת.
אבל מי ששמע דברי מגונה, הוא לא מתכוון שאתה אמרת את זה, הוא מתכוון שהאחר יקבל לשון הרע.
כן, אבל אותו דבר, כאן זה אותו מעשה, הוא שותק כך זו ההלכה. השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק, צריך לשתוק.
שומע כעונה — איך זה שייך ללשון הרע ולהפסק בתפילה
שומע כעונה הוא כלי, לא חלות אוטומטית
דובר 1:
זה לא אומר שיוצאים בשמיעה, להיפך, יוצאים. זה כלי שאתה יכול להשתמש בו, לא שזה נופל עליך שומע כעונה.
מילה פולנית — השוואה ל״אין שליח לדבר עבירה”
דובר 1:
יש על זה איזו מילה פולנית שאומרת “אין שליח לדבר עבירה”, כן, אתה יכול? “מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה” – משהו כזה רעיון.
זה אומר, שומע כעונה זה שיש שליח, או מחשבה טובה שהיא לטוב עוזרת. שמי ששמע דבר מגונה, הוא לא מתכוון שאתה אמרת את זה, הוא מתכוון שאחר יקבל לשון הרע. כן, אבל כאן הוא אומר שומע כעונה על לשון הרע.
נפקא מינה מעשית — שותק בשעת קדושה
דובר 1:
כאן זה אותו מעשה, הוא שותק. כך היא ההלכה, השולחן ערוך אומר שצריך לשתוק, צריך כן לשתוק. הוא שותק והוא שומע את הקדושה, אז את המצווה של קדושה יש לו, אבל לא את העבירה של להפסיק.
זה טוב, זה לא אומר את זה, פשוט זה לא אומר את זה שומע כעונה.
שיטת הרמ״א
דובר 1:
הרמ״א אולי סובר שלא צריך, יודעים שצריך להפסיק כדי לשמוע. בסדר.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 10 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Chavrusa Learning — Laws of Prayer Chapter 10 (and Recap of Chapter 4)
—
A. Laws of Intention in Prayer — Chapter 4, Laws 15–16 (Recap)
1. Any Prayer Without Intention is Not a Prayer
The Rambam’s Words: “Any prayer without intention is not a prayer, and one who prays without intention must pray again with intention… What is intention? That he should clear his heart of all thoughts and see himself as if he is standing before the Divine Presence.”
Simple Meaning: Intention is a condition in prayer. Without intention it is not a prayer, and one must pray again. Intention means removing all extraneous thoughts and feeling as if one is standing before the Divine Presence.
Novel Points and Explanations:
– What does “lo kivein et libo” mean — two approaches: When the Rambam says in Chapter 10 “one who prayed and did not direct his heart,” does he mean no intention at all (zero intention), or does he mean that there wasn’t the full intention of “standing before the Divine Presence”? For a righteous person, one could argue that “lo kivein libo” means it wasn’t a complete prayer on that high level, and therefore he can pray again and it becomes an obligatory prayer.
– The minimum of intention: The minimum is that one should know that he is praying — that is, not be distracted. The maximum is an hour of mental preparation before praying, praying from Torah study, a state of awe as if standing before a king.
2. If He Had Intention in the First Blessing — He No Longer Needs To
The Rambam’s Words (based on Gemara 4:16): If one had intention in the first blessing (Avot), he does not need to pray again. He has already fulfilled his prayer obligation. He can still pray a voluntary prayer if he wishes, but the obligation is fulfilled.
Novel Points and Explanations:
– R’ Yitzchak’s approach — intention has nothing to do with the content of what one says: Intention does not mean that one should know what he is saying (e.g., the content of “for the slanderers let there be no hope”). Intention means to be standing before the Divine Presence — even for a few seconds during the day. When one has that in the first blessing, he is already fulfilled, because intention is a general thing, not connected to specific words. This explains well why the first blessing alone is sufficient.
– Question on R’ Yitzchak’s approach — the first blessing is only praise, not prayer: How can one fulfill prayer with the first blessing, when the first blessing is essentially praises of the Almighty? One hasn’t yet fulfilled the essence of prayer which is requesting one’s needs! The Rambam himself says that fundamentally prayer must have praise, thanksgiving, and request.
– R’ Yitzchak’s answer — praise/thanksgiving/request is not indispensable: The order of praise, thanksgiving, request is only a law in the “liturgy” — the organization and “art” of prayer, how the Sages arranged the text. But it is not indispensable after the fact. The proof: a short prayer has no request for needs, and yet one fulfills the obligation. The Rambam never says that praise/thanksgiving/request is indispensable.
– The chavrusa’s question: Prayer essentially means requesting one’s needs — that is the fundamental definition of prayer according to the Rambam. How can one say that one fulfills prayer only with praise (the first blessing) without any request? He holds that R’ Yitzchak’s approach is “completely unacceptable.”
– R’ Yitzchak’s answer: A blessing itself is already a prayer. One doesn’t necessarily need a request for needs for it to be called prayer. The essence is the state of standing before the Divine Presence.
– The approach of the Magen Avraham (Orach Chaim) regarding women: The Magen Avraham rules that women, who are only obligated from the Torah (not rabbinically), fulfill their obligation with “a request for something” — with a poor blessing. This shows that the Rambam’s approach aligns with the Magen Avraham — that with a minimum intention in one blessing one fulfills the Torah obligation.
– Why specifically the first blessing? It is easier to have intention at the beginning, and later one loses it. When the Rambam says “prayer without intention is like a body without a soul,” he means that one shouldn’t deceive oneself — one has already made enough intention with the first blessing.
– A new interpretation of “prayed without intention must pray again”: The Rambam is speaking of two situations: (1) In the middle of praying: If a person catches himself in the middle that he didn’t have intention in the first blessing — he must go back to the beginning. But “if he had intention in the first blessing he no longer needs to” — he doesn’t need to exert himself anymore for the remaining blessings. (2) After praying: “One who did not pray” — he has already finished, he must start again.
– Intention is like “plugging in” the prayer: A metaphor — the intention of the first blessing is like “standing before the Divine Presence,” it establishes the connection. When that is plugged in, the rest connects. Without intention nothing begins. The analogy “like a body without a soul” means: there is a body of the Shemoneh Esrei (the words), but it’s worthless without a head (intention). One must insert a new head so it can “run.”
– No contradiction in the Rambam: The well-known contradiction — that earlier it says one needs intention, and later it says that after the fact one fulfills — is not a contradiction at all. Earlier it speaks ideally, later it speaks after the fact.
– Voluntary prayer as an option: When it says “he no longer needs to” it means he is no longer obligated. But someone who wants to be righteous and pray until he has intention in everything, he has room for voluntary prayer. This is not a blessing in vain. But these are not “our laws” — this is what one *wants* to do, not what one *must* do.
– Minimalism vs. high expectations: The Rambam reckons with reality — he knows that intention is a beautiful thing, but he is realistic that the first blessing is enough. This is for the “servant” — the Rambam reckons with the reality of people.
—
B. Laws of Errors in Prayer — Chapter 10
3. Erred in His Prayer — General Principles
The Rambam’s Words: One who erred in prayer — must repeat it.
Simple Meaning: “Error” means he made a mistake — he didn’t say the correct words, or forgot a section.
Novel Points and Explanations:
– What does “erred” mean? Error doesn’t mean simply a doubt where he is (as with Shema), but he actually made an error — he didn’t say every word correctly. “Error” means specifically one of the things that are indispensable, such as: didn’t say “morid hageshem,” said “hamelech hakadosh” instead of “ha’el hakadosh,” said “modim modim,” didn’t say “ya’aleh veyavo.”
– Error vs. intention — two separate matters: The Rambam previously spoke about intention, and now he speaks about errors. These are two separate categories. With intention — the prayer is not a good prayer. With error — the prayer itself is lacking, the text is not correct.
– “Must pray again” is not a penalty: When it says “must pray again” this is not a punishment. The obligation was indeed to say it in order, the correct way. If one did it wrong, one has not yet fulfilled the law. On the contrary — it is a privilege, one is given another chance.
4. Erred in the First Three, Middle, or Last Three
The Rambam’s Words: “If he erred in one of the first three blessings — he returns to the beginning. If he erred in one of the last three blessings — he returns to Avodah (Retzei). If he erred in one of the middle ones — he returns to the beginning of the blessing in which he erred.”
Simple Meaning:
– Error in first 3 blessings → starts from the beginning of Shemoneh Esrei.
– Error in last 3 blessings → goes back to the blessing of Avodah (Retzei).
– Error in middle blessings → only goes back to the blessing where he erred.
Novel Points and Explanations:
– Why aren’t the middle ones one “package”? With the first three and last three, the law is that one goes back to the beginning of the entire group. But with the middle ones — not. The praise of the Holy One is a package, thanking the Holy One is a package, but needs are not one package — although all the blessings are directed to the Almighty.
– Two levels of “the order of blessings is indispensable”: The Rambam holds that one cannot say the blessings out of order. If he erred in “see our affliction,” he cannot say that blessing in a random place — he must go back and say from there onward in order. There are two levels: (1) Does one need to go back to the beginning of all the middle blessings — no; (2) Must one complete from the blessing where he erred and continue in order — yes. The Rambam learns from the Gemara’s word “to arrange” that it means one doesn’t have to go back to the beginning, but one must go in order from the blessing where he erred. There is a sharp dispute among Rishonim — other Rishonim hold one can even change the order.
5. Prayer Leader Who Erred
The Rambam’s Words: A prayer leader who erred when praying aloud — he repeats. But if he erred when praying silently — he does not repeat and pray silently a second time, because of the burden on the congregation, provided he has intention in the prayer aloud.
Simple Meaning: A prayer leader who erred in the repetition (aloud) — he must repeat like an individual. But if he erred in his silent prayer, he doesn’t need to pray silently again, because that would burden the congregation. He fulfills with the repetition aloud.
Novel Points:
– The novelty is that with the silent prayer of the prayer leader, where he will anyway say Shemoneh Esrei again aloud, we don’t let him pray silently again because it would be a burden on the congregation — we would have to wait for two Shemoneh Esreis.
– The Rambam previously taught that the prayer leader also prays the silent prayer, and R’ Yitzchak said the reason is “so that it should be fluent on his tongue.” But the Rambam himself perhaps didn’t clearly state the reason.
6. Prayer Leader Who Erred and Became Confused — Delayed for a While
The Rambam’s Words: A prayer leader who erred and became confused and doesn’t know where to begin, if he delayed for a while — another should stand in his place.
Simple Meaning: When the prayer leader becomes lost and doesn’t know where he is, and it takes a long time (“a while” — a significant time, not necessarily an hour), another is appointed in his place.
Novel Points:
– If the prayer leader hasn’t yet begun, we don’t let him if we see he is not worthy. But “if he began — we wait for him a while until he completes.”
7. From Where Does He Begin — The Second Prayer Leader
The Rambam’s Words: “From where does he begin? From the beginning of the blessing in which the first one erred.”
Simple Meaning: When a second prayer leader takes over, he begins from the beginning of the blessing where the first one erred.
Novel Points:
– This connects to the previous law that a prayer leader must be a Torah scholar — here we see what can happen when a non-Torah scholar stands to pray.
– An interesting historical note: In the time of the Gemara they didn’t have prayer books (the Rambam himself says this), and the prayer leader had to know everything by heart. Therefore errors were a real problem. Today with prayer books this is less relevant.
8. Erred in the Blessing of the Heretics — Remove Him Immediately
The Rambam’s Words: If he erred in the blessing of the heretics — we don’t wait for him, we remove him immediately, lest heresy has been cast into him.
Simple Meaning: With the blessing of the heretics (“for the slanderers”) we don’t wait — we remove him immediately, because there is a concern that he has heresy in him.
Novel Points and Explanations:
– The Rambam notes that the original text was “for the heretics,” and “for the slanderers” was added later.
– Three ways a person shows signs of heresy: (1) “Modim modim” — we silence him; (2) “Ya’el etc. bird” — a distorted worldview, but not direct heresy, we silence him but don’t remove him; (3) Blessing of the heretics — we remove him immediately. The distinction: with “modim modim” and “Ya’el etc. bird” the law is we silence (we make him quiet), but with the blessing of the heretics the law is we remove (we send him away).
– The matter of shame: Removing the prayer leader in the middle of the blessing of the heretics is a great shame — his children bite their lips. But it is necessary so as not to allow a suspicion of heresy in the synagogue.
– With the blessing of the heretics this is truly a “the hat burns on the thief” situation — whoever refuses to say the blessing of the heretics, proves thereby that he himself is a heretic. It is compared to the creeping thing that goes into the mikveh — when it comes out it becomes impure again, because it is a creeping thing.
9. “Let There Be No Refuser” — The One Who Is Asked to Take Over
Novel Points and Explanations:
– The Mishnah says “let there be no refuser in this city” — every synagogue must have someone who is ready to quickly take over when the prayer leader fails.
– Refusal is not humility: When someone is asked to take over in such a situation, refusal is not humility — it is “plain wickedness.” Humility is when one doesn’t seek honor, doesn’t chase after the lectern. But when there is a need — there is no prayer leader — one must quickly step forward.
– Comparison to Laws of Torah Study: A student shouldn’t seek to say things in front of the rabbi — that is humility. But when there is a desecration of God’s name, one must know when to jump up.
– The special matter with the blessing of the heretics: It is even more urgent that one should quickly take over, because if it takes time, it becomes understood that in that synagogue they don’t properly say the blessing of the heretics.
– Rabbeinu Menachem says that usually it is nicer to refuse (humility), but not in such a situation. He brings proofs from Moses (“send now by the hand of whom You will send”) and Joseph the righteous (“you shall bring up my bones from here”).
—
C. Signs of Heresy — Colored Garments, Barefoot, Modim Modim
10. One Who Says “I Will Not Go Before the Ark in Colored Garments”
The Rambam (Megillah Mishnah): One who says “I won’t go to the lectern because my clothes are colored” — “even in white ones he shall not go down for that prayer” — even when he puts on white clothes, we don’t let him approach.
Simple Meaning: One who is particular that one may only pray in white clothes is not allowed to the lectern, because this is a sign of heresy.
Novel Points and Explanations:
– Historical background: Certain idol worshipers (perhaps Muslims or other groups) had a custom that one may only pray in white clothes. Also there were such groups (perhaps Essenes) in the time of the Mishnah who held this.
– The main novelty: According to the law one may pray either in colored or in white clothes — it is not a transgression either way. But one who is particular that one must specifically wear white clothes, proves thereby that he belongs to that sect/group. It’s not the clothing that is the problem — it’s the particularity that is the sign of heresy.
– A sharp analogy: Like a Lithuanian who carries out the Vilna Gaon’s ban on Chassidim — he doesn’t hold that a gartel is forbidden, perhaps it is even an enhancement. But when someone is so particular about the gartel in the manner of a Chassid, we know he belongs to that sect.
– The Rambam’s language “customs of prayer”: The Ra’avad asks what “customs of prayer” means — if he is a heretic, he remains a heretic tomorrow too. The simple meaning is that the Rambam learns it as more a matter of “gentile customs” — things that Jews specifically don’t do because gentiles do them. Therefore if he repents, it is a minor transgression that can be corrected.
11. One Who Says “I Will Not Pass in Shoe and Sandal” — Praying Barefoot
The Rambam: One who says “I won’t go to the lectern with shoes” — “he too shall not pass.”
Novel Points:
– The Chatam Sofer brings that other peoples had a particularity that one may only pray barefoot. Therefore one who is particular about this, proves that he follows their customs.
– Practical application: When a son-in-law forgets his tallit/kittel on Yom Kippur, one must tell him that one may pray without it — because the Rambam says that the Almighty accepts all prayers. But the custom today that everyone goes with a white robe is a separate thing — it’s not the subject of this law.
– A story with R’ Leibush of Antwerp: He is particular that one shouldn’t go with a black gartel on the kittel, because in certain religions one goes with white clothes with a black gartel. This is an example of how the matter of “gentile customs” can be practically relevant.
12. Connection to “Says Modim Modim”
Novelty: Both — colored garments/barefoot and “modim modim” — are signs of heresy. But there is a distinction: with “modim modim” it doesn’t look so much like a prayer leader matter — an individual can also say “modim modim.” With colored garments we are speaking specifically of a prayer leader. With an individual “modim modim” is also not a good thing because he doesn’t understand the essence of prayer.
—
D. Doubt Whether He Prayed
13. In Doubt Whether He Prayed — Does Not Pray Again
The Rambam’s Words: If a person is in doubt whether he prayed — he does not pray again, because prayer is rabbinic and a rabbinic doubt is lenient. But he may pray as a voluntary prayer.
Novel Points:
– Why shouldn’t he have to pray again? He has a presumption that he didn’t pray, and he can anyway pray voluntarily — what is the deficiency? The answer: a rabbinic doubt is lenient means he doesn’t have to, although he may if he wants.
– On Shabbat there are Geonim who don’t allow voluntary prayer, but on weekdays certainly yes.
14. Remembered in the Middle of Prayer That He Already Prayed — Stops
The Rambam’s Words: One who began to pray with the intent of obligation, and in the middle he remembers that he already prayed — he stops even in the middle of a blessing. One cannot switch from obligatory prayer to voluntary prayer in the middle.
Novel Points:
– Why can’t one switch from obligatory to voluntary? All the Rishonim struggled with this question. “Stops” means he must stop, not just he may.
– A novel interpretation: “Stops” means only that he may stop — and once he may stop, there is no reason he should now start thinking about voluntary prayer, because we don’t need voluntary prayer. But all other Rishonim learned differently, and presumably they had a reason.
15. Ma’ariv — Remembered That He Already Prayed, Does Not Stop
The Rambam’s Distinction: With Ma’ariv it is different — because Ma’ariv is optional, he didn’t initially pray with the intent of obligation. Therefore if he remembers in the middle of Ma’ariv that he already prayed, he can continue.
Novel Points:
– The principle: with Ma’ariv you are anyway a “volunteer” — you began with the intent that it is not obligatory. This is like agreement in a mitzvah — he told them to complete.
– With Shacharit/Mincha, where he thought he was obligated, the entire prayer became an error when he remembers.
– Question from commentators: The Rambam himself said that today we pray Ma’ariv as an obligation — so why is Ma’ariv different? The answer: Optional prayer is not the same thing as voluntary prayer — although Ma’ariv is today like an obligation, it remains fundamentally optional, which is different from voluntary.
—
E. Erred and Prayed a Weekday Prayer on Shabbat
16. Said a Weekday Shemoneh Esrei on Shabbat
The Rambam’s Words: One who prayed a weekday Shemoneh Esrei on Shabbat — did not fulfill (or according to other versions: fulfilled). If he remembers in the middle, he finishes the blessing he is in, and goes back to Atah Kadosh (the beginning of the middle blessings).
Novel Points:
– Why does he finish the blessing? Because there is no prohibition to say a weekday prayer on Shabbat — only the Sages said one shouldn’t, because it is burdensome on Shabbat. But if he is already in the middle of a blessing, he finishes it.
– Musaf is different: With Musaf he stops even in the middle of a blessing, because with Musaf there is no Atah Chonen — there is no such thing as a “weekday Musaf,” because Musaf doesn’t exist during the week. Therefore if he said a weekday Shemoneh Esrei with the intent of Musaf, it is nothing.
– Version problem: There is a dispute of versions whether fulfilled or did not fulfill when one says weekday on Shabbat. According to the version of “fulfilled” the distinction between Musaf (where he didn’t fulfill) and Shacharit/Mincha/Ma’ariv (where he fulfilled) fits better.
– Shulchan Aruch HaRav’s approach: He asks the question about Musaf, and says that according to the Rambam it is implied that only with Musaf he didn’t fulfill.
– What is the basis of “did not fulfill”? Not because one may not say weekday blessings on Shabbat (one may indeed), but because he has an obligation to mention Shabbat. Therefore, if he mentioned some word of Shabbat (as with the abbreviated blessing after eating), perhaps he fulfilled — there is room for a Brisker distinction.
—
F. Errors in Mentioning Rain/Dew
17. Didn’t Say “Morid Hageshem” in the Rainy Season
The Rambam’s Words: In the rainy season, if he didn’t say “morid hageshem” and also didn’t say “morid hatal” — he returns to the beginning. But if he mentioned dew — he does not return, because it is close enough. In the summer, if he says “morid hageshem” — he returns, even if he also said “morid hatal,” because rain in the summer is a sign of curse.
Novel Points:
– Why is dew enough in winter? Because he already mentioned the Almighty’s role in providing for the fields — dew is a form of the same matter.
– Why doesn’t dew help in summer when he also said rain? Because rain in the summer is a negative thing — it’s not a blessing but a curse, and this cannot be balanced out by dew.
– Whether one must mention dew in the summer: The Rambam is in doubt. Dew never stops — so why mention it at all? The answer: we mention the Almighty’s deeds (praise), not a request. But others say that even praise/mention is a preparation for the request that comes later — first we mention (praise), then we request. In the Book of Psalms we see that mentioning praises is a preparation for the request that comes later.
– Morid hatal — dispute of customs: The Rambam holds like Nusach Sefard in our time — that one says “morid hatal” in summer. Other approaches didn’t say “morid hatal” at all in summer.
– Is “returns to the beginning” dependent on climate? In places where it rains also in summer (and it’s not a sign of curse), perhaps one doesn’t return to the beginning. In certain prayer books it says that “in a place where it always rains, one always says morid hageshem.” But this is a custom, not a halachic ruling.
– The Rosh: What would you think — otherwise one would say “morid hageshem” also in the summer, because we don’t request rain in the summer (it’s only mention/praise). The great reason why not is because it is a “sign of curse.”
– [Digression: Prayer of the High Priest in the Holy of Holies — he requests that it should rain, and “let not enter before You the prayer of wayfarers” — wayfarers request that it shouldn’t rain, but winter is indeed the time when it must rain. In summer people travel around, therefore rain is a problem.]
18. Forgot “V’ten Tal Umatar” in Winter
The Rambam’s Words:
– Remembers before Shome’a Tefillah — he can say it there.
– After Shome’a Tefillah but before the end of Shemoneh Esrei — goes back to the blessing of the years and says everything from there until the end.
– After he finished the entire Shemoneh Esrei — he must pray the entire Shemoneh Esrei again.
Novel Points:
– Laws of error are not laws of intention: It seems like a contradiction — one can pray without intention (rote learning), but if one forgets rain one must pray again. The novelty: The laws of error are not laws of intention — they are laws of error. One must say the correct words according to the order. It has nothing to do with intention. A person can be in great devotion and forget the entire world — these are two separate matters.
– The reason why one returns to the beginning: Because the text of the prayer doesn’t make sense if one says “morid hageshem” in summer. It’s not that the Almighty doesn’t understand — it’s a matter of formality of the prayer. All laws of error are based on the formality of the prayer, not on intention.
– [Digression: Does one need to pray again if one forgets one’s own most important request? If a person’s entire livelihood is from the stock market, and he didn’t mention this in prayer — is this like someone who didn’t mention rain in winter? Answer (R’ Yosef): No, he doesn’t need to pray again. Because the blessing of the years requests abundance in general — the blessings are “categories” for all needs. One doesn’t need to pray for all details. The enactment is specifically for rain, not for every personal request. One cannot try to make sense of the law through intention-reasoning. The law is an enactment with an order — the Men of the Great Assembly enacted a beautiful text, and one must say it correctly. It is formality, not that the Almighty doesn’t understand otherwise.]
– [Digression: The story of the holy Ropshitzer: He heard a Jew say “Echad” and said that he forgot himself — “you forgot that the Almighty is your King.” But this is a matter of intention/devotion, not of laws of error.]
—
G. Laws of Ya’aleh Veyavo — Forgot on Yom Tov/Rosh Chodesh
19. Forgot Ya’aleh Veyavo
The Rambam’s Words:
– Remembers before the end of Shemoneh Esrei (before lifting his feet): Returns to Avodah (Retzei) and mentions Ya’aleh Veyavo, then finishes. Like the principle: erred in the last three — returns to Avodah.
– After lifting his feet: Returns to the beginning — must pray the entire Shemoneh Esrei again.
Novelty regarding supplications after Shemoneh Esrei: If he says more supplications/requests after “Oseh Shalom” (before lifting his feet), he is still in the middle of the last three blessings, and can return to Avodah — he doesn’t need to repeat the entire Shemoneh Esrei.
20. Exception: Ma’ariv of Rosh Chodesh
The Rambam’s Words: If one forgot Ya’aleh Veyavo in Ma’ariv of Rosh Chodesh — one does not need to pray again.
Novel Points:
– The reason: Rosh Chodesh at night is a doubt — we haven’t yet sanctified the month (in Laws of Sanctification of the Month: we don’t sanctify the month at night). Although we know from the calendar that it is Rosh Chodesh, it is not yet the “status of Rosh Chodesh.”
– Question: Ma’ariv is anyway not obligatory (optional)? Answer: Doesn’t matter — once one prays, one must pray it according to the enactment. The reason why one doesn’t return is specifically because Rosh Chodesh at night is a doubt, not because Ma’ariv is optional.
21. Prayer Leader Who Forgot Ya’aleh Veyavo — Shacharit of Rosh Chodesh
The Rambam’s Words: If the prayer leader forgot Ya’aleh Veyavo in Shacharit of Rosh Chodesh and already finished, he does not need to pray again. Two reasons: (1) Burden on the congregation — it is a long prayer (Shacharit plus Musaf). (2) Musaf prayer is a correction — with Musaf we will pray Rosh Chodesh properly — the Musaf prayer is before him in which he will mention Rosh Chodesh.
Novel Points:
– The prayer without Ya’aleh Veyavo is not an “invalid” prayer: From the fact that we reckon with Musaf as a correction, we see clearly that a Shemoneh Esrei without Ya’aleh Veyavo is not an invalid prayer that is completely thrown out. Because if so — what does Musaf help? Musaf cannot fix Shacharit. Practical application: If someone said a private prayer (for example for a match) in the Shemoneh Esrei where he forgot Ya’aleh Veyavo — the Almighty did listen to him, it’s not thrown away.
– Why does the leniency work only with Rosh Chodesh and not with Shabbat/Yom Tov? The Beit Yosef argues that the leniency of “he will anyway pray Musaf later” doesn’t work with Shabbat and Yom Tov. With Shabbat — where we don’t work anyway — we do make him repeat. The distinction: Rosh Chodesh is a workday, one cannot just stay in synagogue, therefore the burden on the congregation is greater. Other authorities hold differently.
– Two things or one reason? The Rambam brings two elements (burden on the congregation + Musaf stands before), but he presents it as one reason: since there is a burden on the congregation, we can rely on Musaf. Burden on the congregation alone wouldn’t be enough without the fact that Musaf stands before.
– Burden on the congregation with prayer leader in general: The Ri says that all errors of the prayer leader that he remembers after praying — one shouldn’t pray again, because of burden on the congregation. Only if one must go back to one blessing or a few blessings is different, but the entire Shemoneh Esrei again — we don’t do that.
– The sinner is rewarded? One who forgot Ya’aleh Veyavo and must pray two Shemoneh Esreis — isn’t this the sinner being rewarded (with more prayer)? The
answer: The person is a “poor soul” — he needs more prayer. The previous prayer was a beautiful prayer, just without a Rosh Chodesh mention. It’s not that he didn’t pray — he just didn’t mention Rosh Chodesh.
—
H. Ten Days of Repentance — Hamelech Hakadosh / Hamelech Hamishpat
22. Forgot “Hamelech Hakadosh” or “Hamelech Hamishpat”
The Rambam’s Words: In the Ten Days of Repentance one says Hamelech Hakadosh and Hamelech Hamishpat. If he forgot Ha’el Hakadosh — he returns to the beginning, because it’s in the first three blessings. If he forgot Hamelech Hamishpat (and said Melech Ohev Tzedakah Umishpat) — he goes back to Shoftenu (blessing 11) and continues in order.
Novel Points:
– The Ra’avad disagrees: The Ra’avad disagrees with the Rambam and says that Hamelech Hakadosh is not indispensable. He interprets “lo yatza” in the Gemara not that he didn’t fulfill the entire Shemoneh Esrei, but lo yatza according to the enactment — he didn’t say what he should have, but he doesn’t need to pray again. The Ra’avad brings other Gemaras where “lo yatza” doesn’t mean literally didn’t fulfill.
– Hamelech Hamishpat — authorities say one doesn’t need to go back: With Melech Ohev Tzedakah Umishpat later authorities say one doesn’t need to go back, because he already said the word “Melech”. With Ha’el Hakadosh the word “Melech” doesn’t appear in the regular text, therefore there it’s worse.
– The Rambam’s text in Magen Avot: The Rambam calculated in Magen Avot (which we say after Ma’ariv on Shabbat) that one says Hamelech Hakadosh the entire year — which doesn’t fit with the simple meaning.
—
I. Al Hanissim (Chanukah/Purim) and Anenu (Fast Day) — Does Not Return
23. Forgot “Al Hanissim” or “Anenu”
The Rambam’s Words: If one forgot Al Hanissim (Chanukah/Purim) or Anenu (public fast) — he does not pray again.
Novel Points:
– Why is Al Hanissim not indispensable? Various reasonings are presented:
– Chanukah/Purim are less severe holidays — not as important as Rosh Chodesh/Yom Tov.
– There are other ways we mention the holiday: Chanukah — he will soon light candles and say “who sanctified us with His commandments”; Purim — he has other mitzvot. With Rosh Chodesh, by contrast, he does nothing different — therefore Ya’aleh Veyavo is more critical.
– Al Hanissim is a later addition: The Men of the Great Assembly enacted Ya’aleh Veyavo as part of the original prayer, but Al Hanissim (Chanukah) came later — it’s an addition inserted into a prayer that already existed. (Mordechai was from the early Men of the Great Assembly, but Chanukah is later.)
– The advice of “before he reached his feet”: With Anenu — if one remembered before reaching his feet, one can insert a “Yehi Ratzon” in the supplications. But with Al Hanissim this doesn’t help, because Al Hanissim is a thanksgiving (thanking), not a supplication (request), and it belongs to the blessing of Modim — “we thank You for Your miracles and Your wonders.”
– The trick with “Harachaman”: Other authorities learn that one can make Al Hanissim into a request — “May the Merciful One perform miracles for us as He did…” — and then it fits into supplications. The Rema writes this, although it’s not clear that he holds it as a fully legitimate advice.
—
J. Havdalah in Chonen Hada’at
24. Forgot Havdalah in Chonen Hada’at
The Rambam/Ra’avad: If one forgot Havdalah in Chonen Hada’at on Saturday night — one doesn’t need to pray again, because he will anyway say Havdalah over wine.
Novel Points:
– Why doesn’t the reasoning work with Kiddush? With Kiddush in Ma’ariv on Shabbat — why don’t we say the same, that he will anyway make Kiddush over wine? The answer: Havdalah in Chonen Hada’at is not a mention of an event — it’s a separate law of Havdalah that we inserted into prayer, but it’s not a part of the essence of prayer. Kiddush/mention of Shabbat, by contrast, is two laws: (1) the essential law that on Shabbat one should say a Shabbat prayer (mention of the day), and (2) Kiddush. One can fulfill both with the same words, but they are two separate laws.
—
K. Compensatory Prayer
25. Forgot and Didn’t Pray Mincha on Friday Afternoon
The Rambam’s Words: One who forgot Mincha on Friday afternoon, prays Ma’ariv of Shabbat twice as compensation. The compensation is the current prayer twice — not the previous prayer. On Shabbat one only prays seven blessings (not eighteen), because we don’t want to burden the congregation, and Shabbat is not a time for requesting mercy.
Simple Meaning: The compensation is not that one owes the blessings of the missed prayer, but one owes a prayer. Therefore one prays the prayer of now twice.
Novel Points:
– The principle of compensation: one doesn’t owe eighteen blessings — one owes a prayer. Therefore one can compensate with seven blessings of Shabbat for a missed weekday Mincha of eighteen blessings. This is a fundamental distinction — the obligation is prayer, not blessings.
26. Compensation from Shabbat/Yom Tov into the Week
The Rambam’s Words: One who didn’t pray Mincha on Shabbat or Yom Tov, prays on Saturday night/after Yom Tov two weekday Shemoneh Esreis — not Shabbat ones. He doesn’t say “Atah Echad” — he is already in the week.
Novel Points:
– Havdalah in compensation: If he didn’t make Havdalah (Atah Chonantanu) in the first Shemoneh Esrei, but in the second, he must pray a third. The reason: he made the compensation in order before the obligatory prayer. That is, the first (which didn’t have Havdalah) is considered compensation (where Havdalah is not relevant), and the second (with Havdalah) becomes the obligation — but then he has no compensation. Therefore he needs a third.
– If he prays the “wrong” prayer — he makes the obligatory prayer without Havdalah and says it is compensation — the prayer is “thrown out” — he cannot use it neither as compensation nor as a regular prayer.
[Digression: Philosophical Reflection on Prayer]
All laws of the order of prayer are for people, not for the Almighty. For the Almighty only laws of intention are relevant. The Almighty understands that the person needs to learn and maintain order.
One must think that prayer is a delightful thing, like a melody. Like someone who forgot to sing “Kol Mekadesh” Friday night — he sings it after the meal. So too with prayer — when one missed saying Hallel of Rosh Chodesh, it’s like missing a beautiful thing.
The Rambam says that even when one prays Shacharit and immediately after Musaf, one must in between sit down a bit, say chapters — as the Rambam says at the beginning of Laws of Prayer that before praying one should wait a bit.
—
L. Prayer in Congregation — May Not Precede
27. Forbidden for One Praying in Congregation to Precede His Prayer Before the Congregation’s Prayer
The Rambam’s Words: “It is forbidden for one praying in congregation to precede his prayer before the congregation’s prayer” — one may not begin Shemoneh Esrei before the congregation begins.
Simple Meaning: He should pray with the community — not rush. Therefore he must come earlier in order to pray with the community.
Novel Points:
– A strong proof: From “may not precede” we see that silent prayer with the congregation is also part of prayer in congregation — not only the loud repetition. This is against what was said earlier that the essential congregational prayer is with the repetition.
– Question: If he precedes, he will finish before the community — why is this not prayer in congregation? He is in the same study hall! The conclusion: Prayer of the many doesn’t mean only that we are in one study hall, but we pray together — at the same time.
– All commentators say the reason is because “prayer of the many is favorable” — but this is questioned: if he is in the same synagogue, why is this not prayer of the many?
28. One Who Came Late
The Rambam’s Words: “One who came late and arrived at the synagogue” — when the community is already in the middle of silent prayer: “If he can begin and finish before the prayer leader reaches Kedushah — he should pray. If not — he should wait until the prayer leader begins to pray aloud, and pray with him silently word by word until the prayer leader reaches Kedushah, answer Kedushah with the congregation, and pray the rest of his prayer by himself.”
Simple Meaning: If he can finish before Kedushah — he should pray. If not — he should wait until the repetition and say word by word with the cantor until Kedushah, answer Kedushah, and then finish on his own.
Novel Points:
– The Rambam vs. later authorities: The Rambam says that after Kedushah he can go at his own pace — he doesn’t have to keep up with the cantor until the end. But later authorities say yes that one should keep up with the cantor in order until the end of Shemoneh Esrei.
– Practical reasoning: If the prayer leader prays very loudly and it fills the study hall, he won’t have intention on his own — then he should pray along. But when he can pray quietly by himself, he can go at his own pace.
– Why must he go word by word until Kedushah? Because he cannot arrive at Kedushah at the right time on his own — he must bind himself to the cantor in order to be at Kedushah with the congregation.
29. If He Is in the Middle of Shemoneh Esrei When the Prayer Leader Reaches Kedushah
The Rambam’s Words: “If he began to pray before the prayer leader, and the prayer leader reached Kedushah” — he is in the middle of praying but not at Kedushah — “he should not interrupt” (he should not interrupt).
Novel Points:
– The approach of the Geonim: There were Geonim who argued that “should not interrupt” means he should not even be silent, because being silent and listening is hearing is like answering — and that would be an interruption in his prayer.
– The Be’er Menuchah laughs at this: hearing is like answering doesn’t mean that everything he hears is an interruption — it means that one fulfills through hearing. On the contrary, it is a privilege, not an interruption.
– The Shulchan Aruch rules that one should be silent (at Kedushah when one is in the middle of Shemoneh Esrei).
30. Hearing is Like Answering — How It Relates to Interruption in Prayer
Novel Points:
– Hearing is like answering is a “tool,” not an automatic effect: Hearing is like answering doesn’t mean that everyone who hears is automatically held as if he said it himself. On the contrary — it is a *tool* that one can *use* to fulfill, but it doesn’t automatically fall on the listener.
– A sharp point — comparison to “there is no agency for transgression” and “a good thought is joined to the deed”: Hearing is like answering functions like agency — it only helps *for good*, like a good thought that the Holy One joins to the deed, but an evil thought is not joined. So too, if someone *hears* something disgraceful (like slander), hearing is like answering doesn’t mean that the listener is held as if he himself *said* it — but that another will *accept* the slander.
– But the Rambam says hearing is like answering regarding slander: The Rambam indeed uses the language “hearing is like answering” in connection to slander (the one who accepts slander is worse), which seems to be a question on the principle that hearing is like answering only works for good.
– Practical application — silent during Kedushah: The same principle is applied: he receives the *mitzvah* of Kedushah through hearing is like answering, but he doesn’t receive the *transgression* of interrupting in prayer. This is because hearing is like answering only works for good (for mitzvot), not for bad (for transgressions). The Shulchan Aruch says that one should be silent — that is, one should not answer verbally, but silently listen.
– The Rema’s approach: The Rema perhaps holds that one doesn’t need to interrupt to listen, although one knows one must interrupt.
– [Digression: Story of the Ba’al Shem Tov — he was asked if he forgets yahrzeits — he answered: “I never forget, and you forget even the second time when you say it.” The Bnei Brak Rav brings from the Ba’al Shem Tov that one shouldn’t repeat if one makes an error, because one will make the same error the second time.]
📝 Full Transcript
Laws of Prayer Chapter 10 — Post-Facto Laws: Errors and Lack of Intention
Introduction: Ideal Practice to Post-Facto
Rabbi Yitzchak:
Gentlemen, we are learning the Laws, Book of Love, Laws of Prayer, Chapter 10.
Until now we have learned how to pray ideally (l’chatchila). Now we are going to learn what happens if a Jew made a mistake. There is always a new path, there is always what one must do next, one should not become lost.
Recap: Laws of Intention in Prayer (Chapter 4)
The Laws of Intention Ideally
Rabbi Yitzchak:
You have prayed. Earlier we learned that prayer requires intention (kavana). There are a few extra sections in the Rambam about what intention in prayer means. The minimum of this is that one should pray and not be busy with other things. And then the Rambam says, the intention exists that one should not have any thoughts at all, and one should be as if standing before the Divine Presence (Shechina).
So, we already spoke then with Rabbi Yitzchak about how far this can mean. And those who are stringent about intention say literally, one must the entire time remember that one stands before a King, it is a certain state of fear. But the minimum of this is that one should know that one is praying, one should not be busy literally with other things.
The Question: What Does “Did Not Direct His Heart” Mean in Chapter 10?
Rabbi Yitzchak:
When the Rambam says here “one who prayed and did not direct his heart,” one could further think, there the maximum is to pray after an hour, after settling oneself, finishing prayer with words of Torah, a section of laws which all means “directing one’s heart.” Here the Rambam says, if one prayed and was not directing his heart, what does he mean here? Was there zero intention, or was there not the full intention of what he speaks about there? It could be that for a tzaddik one can say, “did not direct his heart” means that there was not a complete prayer standing before the Divine Presence, he can pray an entire prayer over again, and it becomes again an obligatory prayer.
Rambam Chapter 4 Law 15: Definition of Intention
Rabbi Yitzchak:
There isn’t really stated in the Rambam such a level in intention, like you just made that up. In Chapter 4 Section 15 it states thus, “What is intention of the heart?” says the Rambam, “Any prayer that is not with intention is not prayer, and one who prays without intention must repeat and pray with intention”. Regarding this, if one’s mind is confused and his heart is troubled, he may not pray. And then he says further, “What is the intention? That he should clear his heart of all thoughts and see himself as if he is standing before the Divine Presence”. And then comes to this, “Therefore” one should enter the house of study standing, and one should not act as if rushing, and a drunk may not pray, and one may not pray in the midst of laughter, because one is not further, but rather from words of Torah. These are all the conditions in the laws of intention.
The Tzaddik’s Question: How Does “If He Directed His Heart in the First Blessing” Fit with the Laws of Intention?
Rabbi Yitzchak:
So if someone wants to learn this Rambam, and someone is a great tzaddik, a Jew named Rabbi Yitzchak Meir Morgenstern, he wants to pray 25 hours a day. He says thus, one must have the entire day a fearful high level of “entirely serving before the King,” a high level of exactly according to the decided law, settled mind. Every time in the middle of prayer I still did not have settled mind, I still have a mitzvah of praying.
He asked, and where does it say in Chapter 4 that there are levels of intention? I don’t say the word “levels of intention,” I say this is what intention means. I know, it doesn’t say there that there are levels. No, but I say, I didn’t say the word “levels.” I said, if intention means everything that the Rambam called intention, it means very much. Must a Jew repeat the Shemoneh Esrei if he sees that he did not pray with intention? Or conversely, if intention means only knowledge that he is praying, the opposite of being distracted, but seemingly, the Rambam said very clearly that intention means that he remembers that he is standing before the King.
Rabbi Yitzchak’s Answer: Ideal Practice Versus Post-Facto
Rabbi Yitzchak:
So, it doesn’t say that there are levels. It says that one must have intention. And now one can learn it, you heard what one must do ideally. Now we are going to learn what one does post-facto. What happened? He prays. You have a situation where a Jew prays and he does not have intention. It happens sometimes. One must know what he should do afterwards. So the answer is, he should pray over again. That is the answer.
But the answer is at one blessing he had intention. According to the first… at the first, then he no longer needs to. He no longer needs to pray again.
Colleague:
If he no longer needs to, he no longer needs to have intention?
Rabbi Yitzchak:
If he no longer needs to, he doesn’t need to pray over. He can pray over again if he wants to pray a voluntary prayer, but he has already fulfilled his obligation of prayer.
Colleague:
One can always pray over if one makes a novelty.
Rabbi Yitzchak:
Why shouldn’t one say that everything that is prayer must be with intention?
Colleague:
And I said, there is a leniency of the first blessing. Now we’re speaking post-facto, Rabbi Yisrael.
Discussion: Is Praise, Thanksgiving, Request Indispensable in Prayer?
The Question: Why Is the First Blessing Enough?
Colleague:
Yes, but what is the matter that post-facto at least the first blessing? Why shouldn’t one say that the entire praise, prayer and thanksgiving, the entire order that the Rambam speaks of, is a Torah law?
Rabbi Yitzchak:
The Rambam says that it is a Torah law.
Colleague:
Perhaps one should say that a Jew who prayed three prayers without intention, only the first blessing, that at least once a day he should pray in a manner of praise, thanksgiving, request.
Rabbi Yitzchak:
You’re adding all the laws. All the laws, ideally one must have intention all prayers the entire time. But if a person did not have intention the entire time, if he had no intention at all, he prays over the entire thing. If he did have a little intention, then he has already fulfilled the intention.
Rabbi Yitzchak’s Position: Intention Is Not Dependent on Content
Rabbi Yitzchak:
I think that this makes very much sense according to my approach, that the entire topic of truly having intention, you had earlier someone tell us that there are different types of parts of prayer, at least from Torah law, such as praise, thanksgiving, request. These are all nice details for whoever wants to pray according to the enactment of the Sages in a proper way. But the essential essence of prayer is to be, as it was said, “he should clear his heart from worldly matters and stand before the Divine Presence.” There is no difference what one says before the Divine Presence. These are all novelties. And by the way, one should ask with intention what is revelation of light before the Divine Presence. Very good. But the Rambam is consistent. Very good. There is no difference at all what one says. But the Rambam did say, when he said the law, the essential essence of the law of prayer is that one should say praise, thanksgiving, request.
Colleague:
I know, but that still means… You never found any source that this is indispensable in any way. I don’t know why you’re going to say it. I know that he says this, but that only means to bring out that there is a proper way how to pray. And consequently, otherwise the Men of the Great Assembly would not have needed to make an order, would not have made an order in the world. They made an order because there are indeed matters how it would be proper and correct to pray. But he never says that it is indispensable or anything like that. It’s not correct. It’s clear that the prayer from Torah law doesn’t need to have these conditions. I know that you like to say it, but I think it’s not correct.
Rabbi Yitzchak’s Response: Praise, Thanksgiving, Request Is Only the Liturgy
Rabbi Yitzchak:
In any case, here is not the topic. Here is the topic of intention. Intention doesn’t mean that. Praise, thanksgiving, request is not a law in intention. It’s a law in the, how shall we say, in the organization of the liturgy, in the writing of it, in the art of it. The art of it goes thus. But intention has nothing to do with this. Intention is the pleasure of “as if the Divine Presence is before him,” which this calls. And in this thing there is no difference what one says.
Colleague:
So you hold that praise, thanksgiving, request is also only a condition in the liturgy?
Rabbi Yitzchak:
Certainly. Certainly.
Colleague:
No, this is how a person prays.
Rabbi Yitzchak:
I already told you, I know that you hold thus, but I don’t agree. Okay, so let’s see further in the later authorities, and we will see who will be described in our books. This is indeed a question of source in the Rambam on such types of things. But the law regarding it being indispensable, you see clearly that a short prayer doesn’t have the question of his needs and request etc., and it’s not indispensable.
Rabbi Yitzchak’s Proof: Intention Is Not Dependent on the Content of the Words
Rabbi Yitzchak:
So, but what? I tell you a simple thing: if intention has nothing to do with what one says, in other words, from the aspect that it is indispensable that one should have intention, if one did not have intention at all in a prayer one day, one should pray over. But what means that it is indispensable from the aspect of intention? Intention doesn’t mean that one should know what one says, that one says “for the slanderers let there be no hope.” It means to say that one should be for a few seconds in the day standing before the Divine Presence. Already, you had a few seconds in the first blessing, you have already fulfilled, you can already go further.
Colleague:
Very good. But essentially, essentially, Torah also works thus. One must learn much Torah with intention, but the recitation of Shema one also fulfills with one verse.
Rabbi Yitzchak’s Explanation: Intention Is a State, Not Content
Rabbi Yitzchak:
But the truth is, no, I say that intention, if you understand that intention has nothing to do with what one says, with the content, that the intention has to do with the totality of the intention, then you understand very well that “if he directed his heart in the first blessing.” And also “and salvation in the Targum” is the meaning, the simple meaning is the meaning not as the Rambam puts it in by the service, that “salvation in the Targum” is “to pray.” But also in the Gemara it is implied that one is not obligated to have intention more. In other words, what does intention mean? Intention means indeed that he clears his heart and he concentrates on the Divine Presence. So a person does it, he begins, in the end he forgets, at some point it falls away, as is the nature of things. Already, go further.
The Colleague’s Question: The First Blessing Is Only Praise, Not Prayer
Colleague:
Let’s say my way, when the prayer is as I said thus, the Rambam said that prayer that is not with intention… sorry, where am I? 4:16. So it states in the Gemara, “Prayer requires that he should direct his heart, and if he cannot direct his heart in all the prayers, he should direct his heart in one blessing.” “Any prayer that is not with intention is not prayer.” Very good. Here we also learn, yes, I said what forgetting intention means, that the other is not prayer. It’s not prayer. “If he directed his heart in the first blessing” is very difficult for me, because in the first blessing you have not yet fulfilled at all the mitzvah of prayer, you have only said praises to the Almighty.
So I would have been able to say thus, when I would not have learned in this Rambam prayer, one prayer, I would have said that he has the intentions of prayer from the first blessing, plus he said in practice all the words of the Sages. It seems there is somewhat a place to say the words.
That the Rambam says there prayer one prayer, if prayer one prayer is simply he only said the first blessing, and the first blessing at all is not… it is called prayer, it is indeed only praise to the Almighty.
Rabbi Yitzchak’s Response: Prayer Doesn’t Necessarily Mean Request of Needs
Rabbi Yitzchak:
Two things, I don’t agree with you here. First of all, taking away the thing that this must be praise, thanksgiving, request. But prayer means already all needs, you also don’t agree?
Colleague:
No, no, no, false. What means already your opinion prayer?
Rabbi Yitzchak:
Mercy with the Almighty, and bring us back to You.
Colleague:
Okay, according to Rabbi Yitzchak one doesn’t need all these things, one can have a bring us back to You. Certainly with the Almighty, but that only has to do with faith or another here.
Instead of that prayer which means request of needs, which the Rambam said what that is basic prayer. I ask you, how can one have request of needs attached in faith? I want to say that something must happen here that one uses the intention of the first blessing, but indeed is his saying something been worth.
Rabbi Yitzchak:
I don’t agree with all these things not. One fulfills prayer with the first blessing. But what you say… I know what you hold, when one makes assumptions, what he asks, where does it say in the Torah to make assumptions? He already asks questions. Please, don’t take a whole debate. He says indeed nothing about request of needs.
Colleague:
Okay, why doesn’t he say about request of needs?
Rabbi Yitzchak:
It’s not indispensable!
Colleague:
I know what you said. It’s not acceptable at all. It’s not acceptable at all.
End of Discussion: What Does Prayer Mean?
Rabbi Yitzchak:
What does prayer mean? What means not acceptable? It’s as if someone should say that learning Torah is not acceptable in reading the Torah. Prayer means… what does prayer mean? According to you, briefly, according to your assumption, according to your assumption you say that prayer means this. And according to the simple meaning of prayer means any of these things, and a little one fulfills. With the Rabbis one must say the whole. Now listen. A blessing, a blessing, a blessing is a prayer, a blessing is a prayer.
Laws of Prayer – Intention in Prayer and Error in Prayer
Law of Prayer: Request of Needs and Intention
Speaker 1: There is a law of prayer, which means request of needs, which is what the Rambam said that this is basic prayer. The question arises, how can one have request of needs with Shield of Abraham? I want to say that something must happen here that one uses the intention of the first blessings, but indeed is your saying something been worth.
Speaker 2: I don’t agree with you, you say that one fulfills prayer with the first blessing. But what you say, I know when you hold, when you hold by making assumptions, you ask at length, you present yourself, you make yourself assumptions, you already ask no questions. Please don’t take a whole week. He says nothing at all about request of needs. Okay, what do you say about request of needs? It’s not indispensable. Who told you that it’s indispensable? It’s not indispensable at all. That is prayer. What means it’s not indispensable? It’s as if someone should say that learning Torah is not indispensable by reading the Torah. You said that prayer means, according to perhaps, supplication, such a language. According to your assumption, what does prayer mean? And he leads you, simple simple meaning prayer means any of these things, and with a little one fulfills. Rabbinically one must say the whole.
Position of the Magen Avraham Regarding Women
Speaker 1: Now listen, certainly, certainly this is like the holy Magen Avraham. Not I say thus, the Magen Avraham says thus, he rules the law thus regarding women. That according to his approach that they are only obligated from Torah law prayer, not rabbinically, they fulfill with a request of any matter, he says in Magen Avraham, with any blessing. So, wise one, we can hear the Magen Avraham. So the Rambam here also must have gone with approximately this approach of Magen Avraham. But one must think why the first blessing of Shemoneh Esrei is then more important than saying simply Shehakol. I tell you, the simple simple meaning is because it’s easier, when one begins with an intention, and later one loses it. When he says prayer without intention like a body without a soul, he means that you should not deceive yourself, you have already made enough intention, okay, now let it go.
Simple Meaning in “Prayed Without Intention Must Repeat and Pray”
Speaker 2: Now, what you are right, that it’s not literally the prayer of one with one intention. It doesn’t mean that the words that one says without intention don’t count. What is the proof? For example, if you go learn the laws of slaughter that should not go up and down, there is no law of slaughter that should not go up and down with intention. The law was said, all these laws that you go learn, the lesson is the fourth, he said the words without intention. It’s clear that the mitzvah rabbinically of prayer is not the intention, the mitzvah of saying all these words. And if one says it, even if one said without intention, one has also fulfilled. And every prayer one must have at least a little intention.
Speaker 1: But I want to look at this Rambam a little differently and say thus: a person prays and he catches himself that he did not have any intention. What is “prayed without intention”? It means from now he must exert himself very much to pray with intention. The Rambam says further, “And if he directed in the first blessing, he no longer needs to”. He no longer needs to exert himself for the further blessings. But “one who did not pray,” he finished praying, he must now go back to begin praying. Why? Because here it matters when a person is in the middle.
Speaker 2: That means, you want to say that he must further not have in mind?
Speaker 1: Yes, but in the middle of praying, if he did not have intention in the first blessing, he must go back. He must go back to the beginning.
Lecture on Prayer Laws: Intention (Kavana), Errors in Prayer, and Related Halachot
Discussion on Kavana (Intention) in the First Blessing
Speaker 2: But I don’t understand the whole problem. If he needs to go back to the beginning because he needs to pray the beginning of the Shemoneh Esrei, but it’s enough later that he has in mind the first blessing, and he can then repeat the words.
Speaker 1: The interesting thing is, why did they need to place such a blessing like Magen Avraham at the end of Shemoneh Esrei? When a person catches himself at the end that he didn’t have it in mind. The reason why he needs to have more kavana in the first blessing is because it’s the first blessing, because it’s the beginning of the blessing. And if not, one cannot place the first at the end, because the end is the last.
Speaker 2: The person prayed, and they tell him that he should only have in mind the first blessing, but he should then say the entire Shemoneh Esrei. But the saying he already did once. One only needs to overcome to have kavana. Why shouldn’t they tell him he should say the first blessing?
Analogy: Kavana is Like “Plugging In” the Prayer
Speaker 1: A prayer without any kavana… let’s see, the first little bits…
Speaker 2: Yes, very good. One needs to plug in. The kavana plugs in the prayer. You plug it in, you start it. The moment it’s plugged in, the rest connects itself. But you need to plug in a prayer.
Speaker 1: No, I mean seriously, a simple thing, think about it. The kavana is like they say “standing before the Divine Presence.” You are standing before the Divine Presence, and then comes in the text of its body. How does the address of the prayer come? A fax comes from the memories, it comes in. The Almighty hears. But without kavana it doesn’t start at all.
L’chatchila and B’dieved – No Contradiction in the Rambam
Speaker 2: Now, I’ll tell you what you like to say, a very good question for a Torah lesson. Let’s see further. Until here, this is until here the laws of kavana. But this also says a lot more about the investigation we have. But let’s see further. All the laws of prayer, let’s start right away. All the laws of prayer, one can go further until the laws of kavana, and until the laws of one who erred b’dieved there is no kavana. This means that the whole contradiction which is known that it says earlier that one needs kavana, is not a contradiction at all, because here it speaks b’dieved, there it speaks l’chatchila. I don’t understand the whole question.
Tefillat Nedava as an Option
Speaker 1: But they also say that one needs to distinguish between what they learned now and the next laws. Because here, if a person prayed without kavana, apparently the simple meaning is that it’s not a good prayer. Here we’re going to learn about a person where apparently it’s a matter of a penalty.
Speaker 2: No, a person didn’t pray properly, he didn’t pray as it was arranged that one should pray an order, or one should say certain prayers on the days, and one didn’t…
Speaker 1: One minute, one minute. One can go further, we’re not talking about kavana. We’re talking about errors, he said the wrong words. Presumably the truth is that when he says the wrong words he wasn’t concentrating, but that’s not stated. Every error is also a matter that he needs to pray again.
Speaker 2: He should return and pray. This is apparently for a different reason. It’s not because the prayer wasn’t a good prayer, because kavana is lacking. The prayer itself is lacking.
Speaker 1: A penalty is an obligation, that’s how one must say. A penalty is a punishment. It’s not a punishment. The obligation was indeed that one should say in order, the correct way, according to the parameters that we’re now going to learn. If you did wrong, you haven’t yet fulfilled today’s law. The law is that it should be a beautiful prayer, it should be worked out. It’s not a penalty. People might think it’s a punishment, but it’s not a punishment. It’s not that he made an error and forgot the law, so it’s a punishment. On the contrary, it’s a merit. A Jew, they give him another chance. It’s like “the first time is beautiful.” Now say it correctly.
Speaker 2: One really needs to look at it many times that the person has anyway the choice to make a tefillat nedava. When they tell him “sit and you don’t need to,” they mean to say that you’re not the person who wants to pray. Someone who wants to pray, he makes tefillat nedavot. For him it was fulfilled with the first blessing. It doesn’t always automatically mean that if you say it now it will be a blessing in vain. I have a place for tefillat nedava. If someone wants to be a tzaddik and pray and pray until he has the entire prayer with kavana, I don’t know. It could be, but these aren’t our laws. This is what one needs, what one wants to do. They tell him it’s already not a good prayer and do what he wants. I already know Pesach and I don’t have a dwelling.
Speaker 1: Someone doesn’t agree. But I don’t have an obligation here. An obligation is only the first blessing. That’s not stated. But there is a place for this. There is a place for many things. Because the Rambam has high expectations of kavana. Here is the minimum. Yes, I have a greater need. I know why you’re saying this. He doesn’t say kavana at all. Not my need. We see we need to be careful. Mine is my obligation. They don’t say again. It’s not my obligation. If you want to do what you want, you can do what you want. But the Rambam doesn’t have my expectations and he’s the opposite. Since he knows that kavana is a beautiful thing, he says it’s realistic. The first blessing is enough. This is for him with the different servant beginning. But servant means, he reckons with reality. But there is a body of Shemoneh Esrei but it’s no good, because it doesn’t have a head. It needs to put on a new head so it can function.
Speaker 2: No, I didn’t mean on such a level. But it’s only an analogy, the tomorrow is only an analogy. But because an analogy fits with the word? I don’t mean… take the form, yes.
Speaker 1: But who interprets it that way?
Speaker 2: Yes, but I don’t mean that way. Do you know who interprets it that way over there? I know, yes. But I don’t mean that way. I mean it makes sense that way. I don’t mean it’s a magic trick.
Speaker 1: Okay, but we need to go further.
Laws of Errors in Prayer
What Does “Erred” Mean?
Speaker 2: Now we’re going to learn, and it should say what is the error. I already know what an error is, but say why it’s stated.
Speaker 1: Okay, someone already erred. The translation of “erred” means that one simply got confused, he doesn’t know where he’s holding. He’s holding in the middle of Shemoneh Esrei. He knows he’s standing in the middle and holding in the middle of Shemoneh Esrei. He has no idea where he’s holding. If he remembers that he already said that he’s holding between this blessing and the first blessing. No, no, complete doubt. A complete translation of doubt, as they thought in the question, question, that there are things.
Speaker 2: I think “erred” means that he made an error. What error did he make? I think it means he forgot a piece… No, error means he made an error, a mistake.
Speaker 1: Error means he didn’t say every word, apparently. Something he did wrong. I don’t know what he did wrong exactly. And we would want to know which it is… Perhaps it means one of the errors that we’ll soon see which is me’akev, that he won’t say “causing the dew to fall,” such sorts of things. Because otherwise one needs to know, is every word me’akev? Apparently not every word is me’akev anyway, so…
Speaker 2: It could be error means that he said one of the things as we calculated. He said “a kedusha in anger,” or he said “Modim Modim,” or he didn’t say “Ya’aleh V’yavo.” This I understand, not saying “Ya’aleh V’yavo” is such a thing.
Speaker 1: Fine, he spoke earlier about kavana, and here he says if one prayed without kavana, and now he says… one was indeed erring. Not like all these laws that one shouldn’t err, but he did err. But which error exactly is what I want to know, which error is being discussed. Some error that is me’akev, that’s how it must be.
Speaker 2: It’s difficult, if one will say that it’s only an error in the text of the prayer, I say indeed, I argue the whole time that this is not the main matter.
Speaker 1: Very good, so whatever prayer that is me’akev… You have right away a few words. But like a cantor who says a few verses, he doesn’t need to repeat. Because there it says in the commentators that one is enough, but he didn’t say “causing the rain to fall,” something that is indeed me’akev.
Speaker 2: But about this we already said that we’re going to learn, it’s clear. But we already said… Okay, it could be I’ll… Okay, so…
Law: Erred in the First, Middle, or Last Blessings
Speaker 1: “And if he erred in one of the three first blessings, he returns to the beginning. And if he erred in one of the three last blessings…” In the last ones there’s also what needs Ya’aleh V’yavo.
Speaker 2: Yes. And Al HaNissim. But say the law clearly. What is the law?
Speaker 1: Yes. What is the law that he erred in one of the first three blessings, one starts again. Because apparently he didn’t mean, for example, “The Holy King” he said earlier, or “causing the wind to blow.”
Speaker 2: “If he erred in one of the three last blessings,” for example he didn’t say Ya’aleh V’yavo or whatever there isn’t relevant, one starts… one goes back to Avodah, one goes back to the three last blessings, to the blessing of Avodah. “If he erred in one of the middle ones,” for example he catches himself at “Bless upon us,” he doesn’t need to go back until… after Go’el Yisrael, until “Heal us” and “See our affliction”… No, not even. Not even. He doesn’t need to go back to the blessing upon us existence. If he erred in one of them he returns, says the Rambam, what must he do? He needs to go back to where he’s holding. Returns, he goes back to where he’s holding. Returns to the beginning of the blessing in which he erred. He doesn’t need to go back to “our eyes shall see and our heart shall rejoice,” or whatever, I mean to say what the first blessing is, “our eyes shall see and our heart shall rejoice.” He caught himself at “who creates the fruit of the ground.”
Laws of Errors in Prayer: Middle Blessings, Cantor Who Erred, and Blessing Against Heretics
Law 1 (continued): Erred in One of the Middle Blessings
Speaker 1:
The middle blessings are not a set that one needs to go back to. Erred in one of the middle ones, says the Rambam, what must he do? He needs to go back to the prayer where he’s holding. Returns, he goes to where he’s holding. Returns to the beginning of the blessing in which he erred. He doesn’t need to go back to “See our affliction,” or I mean to say what is the kal v’chomer here, “See our affliction,” he caught himself at “Blessed are You” that he erred, he doesn’t need to go back to the beginning of the middle blessings, as that one had to go back to the first, meaning “You graciously endow,” which is the first of the middle blessings, but he needs to go back to where? He needs to go back to the blessing where he erred, to the error. And because his prayer must be in order, he goes back to where the last time before he erred, and he goes from there and further. Very good. This is the Rambam of blessed memory, although there are other Rishonim who held differently.
Discussion: Why Aren’t the Middle Blessings One Package?
Speaker 1:
Apparently, it’s very interesting, why aren’t the middle blessings called a package? The praise of the Almighty is a package, the thanking of the Almighty is a package, your needs are a bunch of separate bags? Yes, it’s not one package. Yes, interesting. It’s like one, it doesn’t make sense all these laws of errors, the simple meaning is, a prayer needs to come out well. You make a prayer and you start in the middle of “You are holy,” it doesn’t make sense. It’s all one matter, it’s one matter, it’s all smeared on the Almighty’s vessels, it’s all we’re saying. But a form you’ve only laid out today one package.
On the other hand, the Rambam says yes that one needs to say his prayer in order, that means he can’t say the blessings not in order. If he made an error in “See our affliction,” he can’t say this randomly between Shema and prayer and the seven sevens, but he must go back and he repeats peace and so on. Yes, because of the requirement he says in order. He goes yes, in a certain sense there is indeed blessings in order in the middle blessings, because he needs to repeat again also the verses that he already said, it depends where he erred, also the blessings. In this sense the Rambam holds that there is indeed an order. There is a sharp dispute among the Rishonim, there are those who learned that one can even generally switch the order. But the Rambam learned that one really can’t, the Gemara says to arrange, the Rambam understood to arrange. Means only to say that one doesn’t need to go all the way to the beginning of the middle blessings, but one must indeed complete the prayer in order, meaning from the blessing that is good, so say all the commentators here. Okay. The order of blessings is indeed me’akev to that extent.
Yes, there are like two levels of how much the order of blessings is me’akev. To the extent that one needs to start again from the beginning, or at least to the extent that from that order one needs to go further in order. Yes, meaning one can’t switch l’chatchila, meaning l’chatchila, one can’t switch the order, one can’t say the wrong way, the wrong order of the blessings.
Law 2: Cantor Who Erred
Speaker 1:
Right. And so, this is when an individual prays. The same thing a cantor who erred when praying aloud, he returns, also he needs to go back, says the Rambam. This is the same thing, if he makes an error in the three first ones he goes back to the beginning, which is the aspect… Yes, he returns. Even though it holds up the congregation, but apparently it’s also a part, because if not the congregational prayer wouldn’t be valid, it would be a… It’s even worse perhaps than an individual, because it’s like it brings errors.
But, says the Rambam, but if the cantor erred when praying silently, I say, says the Rambam his innovation, that he doesn’t need to pray silently. We learned earlier that the cantor although he’s going to say aloud Shemoneh Esrei again and fulfill the obligation of the congregation, he also prays the silent prayer. And Rabbi Yitzchak said from somewhere that the Rambam says that the Gemara says that it’s so that he should be fluent in his tongue in praying. But the Rambam said no, he didn’t ask.
Speaker 2:
That he prays Shemoneh Esrei again, I don’t remember that he clearly said that so that he should be fluent in his tongue. I don’t know.
Speaker 1:
So in practice by his silent prayer that he erred, and he wants to now position himself again, if he’s now going to position himself again he’s going to delay the congregation. Says the Rambam, my law is, I learn that he shouldn’t position himself to pray silently again, but he fulfills his obligation with what he prays with the congregational prayer aloud. And he needs but yes… Yes, line, line, line.
And he, says the Rambam conditionally, and he who stipulates in his heart returns… he doesn’t return, the individual cantor doesn’t return and pray silently a second time for the burden of the congregation, one needs to wait twice he should finish twice Shemoneh Esrei. He should say again the silent prayer, and again the prayer aloud. And this is the matter of the prayer aloud that was established to fulfill the obligation of one who is not expert, but this is the prayer that the prayer leader prays aloud, he must indeed return. This is the simple meaning. He says that what it says that he doesn’t need to return, is exactly like an individual. This is discussed in the repetition of the prayer, not in his silent prayer, because his silent prayer he’s going to say again anyway. This is the simple meaning that he argues. Very good.
Law 3: Cantor Who Erred and Became Confused
Speaker 1:
He says further: A cantor who erred and became confused, the cantor erred and now he’s lost, he no longer remembers where he’s holding. And didn’t know from where to begin, he doesn’t know where to start, and this lasted a long time. A prayer leader who paused for an hour, one needs to know what an hour is, the Rambam means a certain hour, or a large amount of time. The simple meaning is that he’s not expert as a prayer leader, another should stand in his place, another should start from the beginning apparently. Why something from the beginning? From where? He’s going to say, he’s going to say. Law 4 is going to say from where to begin. Ah, another should stand in his place. Very good.
In a simple blessing, the cantor starts a blessing and he stutters, he doesn’t know what’s the next piece, he can’t catch himself, one waits one takes an hour’s time.
Speaker 2:
A whole hour?
Speaker 1:
You ask a good question. And you send for a second one. He can’t, send a second one. But this is only if he hasn’t started yet, if the prayer leader hasn’t started yet and you want to send him, then you don’t let him, if you see that he’s not worthy to be a prayer leader. That’s not stated here. But if the prayer leader has begun, we wait for him an hour until he finishes. Okay, he came a little bit.
Birkat HaMinim
Speaker 1:
If he erred in Birkat HaMinim, look what he says here. What happens if the prayer leader made a mistake specifically at Birkat HaMinim, “V’lamalshinim”, the Samech-Gimmel doesn’t come out of his mouth? Then we don’t wait for him, we remove him immediately, lest heresy has been cast into him. Suddenly you’re stuck at “V’lamalshinim”? At “Al HaTzadikim” you shout loudly, but “V’lamalshinim” you can’t? The Rambam, as they should only begin with “V’lamalshinim”. If they didn’t begin with “V’lamalshinim”, but they began with “Laminim”. “V’lamalshinim” was added later.
Speaker 2:
Yes, he goes up to “V’lamalshinim”. You’re afraid because you’re afraid that it will happen by itself.
Speaker 1:
But it’s very interesting, we have here the third way how a person can show people bad signals that there is heresy cast into him.
Discussion: Three Ways of Signs of Heresy
Speaker 2:
What other ways have we already had?
Speaker 1:
Ah, the previous thing. He says… but it’s not heresy cast into him. There it was “Modim Modim”.
Speaker 2:
Okay, “Modim Modim” is perhaps more powerful. I don’t know if there were actually heretics who used to say “Modim Modim”. Could be. Okay, I don’t know.
Speaker 1:
But for example the “Ya’al kach tzipor” is not because it’s heresy, but because he didn’t hold from the prayer. There wasn’t a concern that it’s heresy.
Speaker 2:
No, it’s just a crooked worldview.
Speaker 1:
And the Lipper Sheyner said that a crooked worldview is heresy. Very good, but it doesn’t say that we remove him. There it says that we silence him, yes?
Speaker 2:
No, not silence. We just make, he goes back to the normal Jewish nusach.
Speaker 1:
Here we send him away. Yes, blessing instead, yes.
Discussion: “V’lo Yeha Sarvan” – The Embarrassment and the Necessity
Speaker 1:
But here there is a law. It says in the Rambam “and he should not make refusers in the house of Israel”. When we now ask that someone should quickly go take over, a crisis is created in shul. It’s an embarrassment, yes. The children there are biting their lips that their father has somehow become heresy cast into him. The second one should quickly run to take over. The Rambam already said that we send someone to, he shouldn’t send him.
Speaker 2:
No, the Mishnah, the Hagahot Maimoniyot also. It’s all a Mishnah, and here we became equal that normally yes. It doesn’t say that we should. If it happens, a person, I don’t know if it says that we should. Until now we haven’t seen that we should.
Speaker 1:
No, we haven’t learned. No, not learned that we should. On the contrary, we learned that there is a permanent shaliach tzibur. Things are said here, we don’t say any humility. You have to be the next person, be someone who works with. Don’t be any boastful person.
He brings the Rabbeinu Manoach, he has the same thing. He says, you see from here that usually it’s nicer to say. He says, just as we find from Moshe Rabbeinu, he said “Shlach na b’yad tishlach”, Yosef HaTzadik said “V’he’elitem et atzmotai mizeh”. It depends if he wants, if he doesn’t chase.
So, if he goes, we send him to the congregation, he’s already disgusted. It doesn’t help, because then the other one doesn’t let himself. The other one refuses and we ask him again.
But it’s interesting to me, we see here like something else. The Mishnah says like this, as if every shul needs to have the regular one who knows quickly when to come, because someone caught some kind of heresy that’s not good, even if it’s perhaps a small inconvenience, ah, the gabbai is up, he should quickly prepare and continue davening. But it’s nice, the congregation is waiting, I have a congregation, the congregation is waiting, I’ll need to… It’s a wisdom with a great embarrassment.
Speaker 2:
But you added that. The simple meaning says that the congregation just needs one person. There are different congregations, there should be no refuser in this city. But the practical difference from this is, that in a small shul like where I daven, or you perhaps, I don’t know, when we send someone usually, it’s not dishonoring him usually, because we need him. So to be a refuser is not any matter of humility, it’s plain… plain badness at that point.
Speaker 1:
I’ll tell you what a refuser is. A refuser is similar to the law in Hilchot Talmud Torah, that a student shouldn’t seek to say things in front of the rabbis or further. Everyone should be humble. But if there’s a desecration of God’s name, something happened, you need to quickly know when to jump up, when you need to have yourself.
But I think the simple meaning is like the disgusted one, is when there’s time for it. There’s no time, we’re not asking you for honor. The humility is, we’re giving you a great honor to be a prayer leader. Okay, who says? It’s for me, it’s not appropriate to go grab. But this is not honor. Now it’s simple, we’re standing here in the middle without a prayer leader, go quickly.
But it’s even more than that, it’s also Birkat HaMinim. It shouldn’t now become understood that in that shul they don’t say Birkat HaMinim properly, because it took time, we looked for someone to take over. Quickly say Birkat HaMinim, we all united.
Speaker 2:
Okay, I agree. I already know what you’re getting into problems, that by one person it’s disgusting.
Speaker 1:
No, the Mishnah says there should be no refuser in this city, it goes up to always when the prayer leader errs and falls, but we only have here when it goes another descends in his place.
Speaker 2:
No, when every another descends in his place.
Speaker 1:
Ah, could be.
But therefore, when there is… I’ll tell you more, there’s even more, everyone understands that it’s not a matter of honor, it’s more a matter that you need to have yourself, you shouldn’t be a refuser.
Speaker 2:
No, I wanted to say that it’s humility, you won’t find him in a parking lot, he’ll let you go before him, he’ll give in, he doesn’t seek to be a prayer leader, he doesn’t seek to use himself, everyone is humble. It’s not humility, it’s a point.
Speaker 1:
I’m only a rabbi in my shul, because of the law of so there shouldn’t be a refuser. The Rambam brings down a story in Hilchot Mikvaot
Laws of Errors in Prayer: From Where Does the Second One Begin, Who Doesn’t Pass Before the Ark, and Doubt if He Prayed
Law 3: Another Shall Stand in His Place
Speaker 1:
No, by every “another shall stand in his place” they have… ah, could be. Yes. When it’s… I’ll say more, I’ll say more, every time when it’s not a topic of honor, it’s more a topic that you need yourself, there shouldn’t be a refuser.
Um… no, people today are a prophet. You’ll find yourself in a parking lot these days, looking for someone for Mincha, afterwards looking for a prayer leader for twenty minutes, because everyone is humble. It’s not a prophet, it’s just the opposite. I’m only a rabbi in my shul because of the law of “so he shouldn’t refuse”.
Birkat HaMinim: “The Hat Burns on the Thief”
The Rambam further, “from where does he begin?” Um… I really understand the heretic who is afraid to say Birkat HaMinim. Let him say Birkat HaMinim, we’ll see that that one is the heretic himself. It’s just not the wisdom of the heretics then that came to mind. This is splitting hairs, you can’t. No, a heretic… this is a measure of how much you can set up. This is really like “the hat burns on the thief”. A certain heretic… but it doesn’t say about a certain heretic, it says “the one who directly has the heretics”. Only the life, he means the second one. Not everyone has so much heresy cast into him. Such sophistication. No, this is really a “the hat burns on the thief” situation. This is like the candle should go out from the mikvah, he surely becomes impure the candle. Ah, you really know a candle. It’s very funny.
Or as you say, it clearly means one person. It’s already foolishness cast into him. For some reason a second one needs to take over the speech.
You know, it seems that Birkat HaMinim today is no longer relevant about this, but once it was clearly known whom it meant. It wasn’t some doubt what the heretics in the Gemara…
Law 4: From Where Does He Begin?
Okay, “from where does he begin?” So, what does the second one who comes do, what does he do? From where does he start? He goes back to the same law. Because here it explains a bit what the Rambam learned earlier that a prayer leader must be a Torah scholar, because you see what can come out of a non-Torah scholar who stands to pray, all these errors. You see here the place.
“From where does he begin? From the beginning of the blessing in which the first one erred.” And today we have our siddurim. Presumably there wasn’t such a big problem because there weren’t siddurim. The prayer leader presumably did have a siddur. No, the Rambam says in the Gemara not. The Rambam says yes, by the law of the Gemara there were no siddurim at all. And you really had to remember. Today such a person makes like a melody, yes, he forgot, he can’t. Yes, it’s really talking about this. It’s really a question. He doesn’t remember how he is “anu bonenu” etc., and no one remembers to tell him, because he wouldn’t God forbid have been able to get such a good one.
But well, who knows? No, it’s… let’s make him a question. When someone takes over, yes, when someone takes over, it’s understandable that he needs to make a blessing. It goes with the same laws from all the other laws. It goes without a blessing. If he started in the middle, he continues and he goes over from the beginning of that blessing. If it’s one of the…
Another law of someone who we don’t let go to the lectern. This is an interesting law. There are more laws, for example, when there is a certain set of blessings, if you didn’t say according to the set, for example Sheva Brachot, there is a law that the order is not essential. Fine, also in Birkot Kriat Shema we learned explicitly that the order is not essential. So, I don’t know. But by the blessing of Tefillat Shemoneh Esreh the order is essential. Yes.
Law 5: One Who Says “I Will Not Descend Before the Ark in Colored Garments”
Yes, says the Torah, now we’re going to learn another one who we don’t send at all. There’s one who doesn’t want to say Birkat HaMinim we throw out, or we know in advance that he won’t say it, certainly we don’t send him. But it seems to me that there’s another new person who we don’t let out. Yes? One who says, “I will not descend before the ark in colored garments, because my garments are colored”. Yes, a Jew comes into the beit midrash, and we ask him, the gabbai says, “Perhaps you’ll go to the lectern?” He says, “I can’t, because my garments are colored”, because my clothes are colored.
There’s an interesting law, pay attention, the law is that the person may no longer go to the lectern, even when he already puts on white clothes. “Even in white ones he shall not descend in that prayer”. In that prayer. That means, he goes away, he comes back with a kittel. Yes. It’s interesting, because at Shacharit prayer this happens a lot. A person says, “I have a bekeshe, I have a black bekeshe”. I’m not even talking about that. Yes, but the matter here is, I thought that it’s a matter because he’s not dressed modestly, he’s not dressed nicely. Like the Rema said earlier that there’s a matter of a tallit, you should put on a tallit. You should be like the one who had ashes on his loins, but here there’s some matter, that as we say certain commentators, that there were certain idol worshippers who didn’t pray if they had color, you were only allowed to pray with white clothes. I think the Muslims are like that, no? The Muslims put on all white when they go to pray. There was… I don’t know, perhaps that means heretics. Heretics perhaps means like he says idol worshippers. Perhaps heretic Jews, or the Jews made themselves like the gentiles. Perhaps it’s such a situation. In short, the Sages silence there.
Simple Meaning: This is a Sign of Heresy
No, because a person can indeed think that when a person tells him you can’t pray like that because you don’t have your kittel, it’s a concern and he should be afraid. No, no, because he says here, because an individual person may pray even with a black bekeshe, he says such a language, “and the Sages did not agree”. No, no, it’s not. There is a law, this is a law that was taken back.
The simple meaning is simple. There was… this is a nullified law, it’s not a law that’s relevant today in our time on idol worship. No, it was in the times of the Sages, of the Mishnah. This is a Mishnah, a Mishnah in Megillah. In the time of the Mishnah there were some people, such a group of Essenes. I don’t know, go ask Yosef who were the disappeared people exactly. They had a craziness, for whatever reason, doesn’t matter to me why, they only pray with white clothes. And the people, we don’t hold from those people. Why not? Because they’re heretics, they want to start some group. It’s one of their signs, such a kind of craziness. It’s just a sign, it’s just a sign, it’s just a sign. But the custom, you wear a kittel, you wear a kittel, that’s not the question. It’s such a type of person who… we tell him, we need our free ones, and according to the law you can go either in colored or in white, it doesn’t matter, it’s not a sin either way. But the one who revealed that he’s particular about this craziness, the simple meaning is he’s not from ours.
Parable: The Litvak and the Gartel
Like, imagine, I’ll tell you a parable that makes sense. Imagine that there’s a Litvak who carries the excommunication of the Vilna Gaon on the Chassidim, okay? The parable doesn’t fit so well, but imagine a Jew comes into the beit midrash, and he says, “The maggid, lend me, I need my gartel.” He says no, I don’t need to pray like that, because you’re a Chassid, you’re in the known sect that’s in excommunication. Why does he know he’s in excommunication? Because he goes with a gartel. Only you’re particular to go with a gartel, not that you’re not allowed to go with a gartel. The Litvak agrees that you may go with a gartel, or perhaps it’s even a beautification to go with a gartel. But if he’s so particular, in the manner of a Chassid, he’s in excommunication.
One Who Says “I Will Not Pass in Shoe and Sandal”
The next thing is the same thing, “one who says I will not pass before the ark in shoe and sandal”, I won’t go to the lectern with shoe and sandal, I have shoes, and I need to go without shoes. And he brings that the Chatam Sofer says that other peoples had the stringency that you may only pray barefoot. So “he too shall not pass”, because he’s more particular than the custom of Israel or more than the enactment of the Sages. The Gemara already says, there’s one way of filtering the beit midrash through Birkat HaMinim, and there’s another way of saying that you may go dressed however you want, not to say that you should dress differently.
The Rambam: “One Who is Embarrassed in Prayer Shall Not Pass”
And the Rambam doesn’t understand, the Rambam says in the tenth chapter that “one who is embarrassed in prayer shall not pass”, tomorrow perhaps he did repentance and he became an apostate. Reb Yosef, he just says a note, you have a house with sons-in-law, and he’ll tell you, “Dad, may you pray Yom Kippur with a black vest? I forgot my tallit, I didn’t put it in my bag.” You need to remember to say that you may, because the Rambam says that “he too shall not pass”, because it lacks this law, the Almighty accepts all prayers. But today the custom is that all Jews go with a white garment. But this already has to do, the subject of the law is not now. True, because he says that it’s only when there are historical things, but it also lies here the law that when a person says I want to go dressed differently, and also by the lineage, when a person wants to act more pious than is accepted in the shul, it’s not a good thing.
Story with Reb Leibush from Antwerp
And I wanted to add, I barely found anyone who should be a moreh hora’ah (halachic decisor), the holy Rebbe Reb Leibush from Antwerp, he can tell, when he sees people walking with a black gartel (belt) on their kittel (white robe), he knows from afar that someone should put the kittel on the gartel, or he should wear a white gartel. There is a hekpedah (stringency), I don’t know exactly from which places, because something in certain religions they go with white clothing with a black gartel on it. But that’s not… But that’s not the point here. I understand that this means that it’s a symbol in that sort of religion. One can learn from here that the simple meaning is you are a Jew, which the Rambam perhaps learned this way. Therefore the Rambam says “nohagot hatfilah” (customs of prayer). The Ra’avad asks, he doesn’t understand what is this “nohagot hatfilah”. If he is a min (heretic), tomorrow he can already become an apikoros (heretic) and he is a min. It could be the Rambam learned as you say, that it’s more like a sort of thing that Jews specifically don’t do it because the gentiles do it. So tomorrow, he did teshuvah (repentance), it’s a small sin. I don’t know. Interesting.
Return to the Topic of To’eh (One Who Errs)
Okay, now we’re going back to our topic of to’eh. This only came in here because it was the question of to’eh. But Chazal (our Sages) already said this through with another one that we don’t send. And this thing could still be put together with the one who says “Modim Modim”, it’s similar to that one too. In the Mishnah it’s only, yes. But there it didn’t look so much like a yored lifnei hateivah (one who goes before the ark). Here we’re talking literally about a yored lifnei hateivah. The one who says “Modim Modim” he just does it like that.
Discussion: How is “Modim Modim” Relevant During Punishment?
Speaker 2:
Yes, but how is this relevant during punishment? Certainly it’s talking about a shaliach tzibbur (prayer leader).
Speaker 1:
True, the friend is right, but it could be that the saying is not a good thing because he doesn’t understand well what the essence of Torah is. Ah, it turns on our previous dispute. You’re right that the halachah there is also for an individual, but during punishment, apparently your answer.
Okay, we need to move here. It was just an idea to say. Okay. The Rambam there says that it’s talking about tachanun (supplications), which apparently perhaps this is only said by an individual, I don’t know. Now back to the halachah here. Let me read a bit, I need to move a bit. Yes, sorry, we’re holding here.
Halachah 6: Doubt Whether One Prayed
Now, there was a Jew, as such a thing happens, an interesting thing, he doesn’t know if he davened (prayed). If he were a Chassidic Jew, he could go to a Rebbe to ask. The Rebbe sees if he davened, the Rebbe can sense you. But sometimes this wasn’t there, so consequently he needs to know the halachah. Shalom, you’re already here, you learn very quickly. Rather, if a person is in doubt whether he davened or not, he repeats the prayer. Apparently one repeats the prayer, why tefillah berabim (prayer in public)? After all, the rabim (public) is the community. Unless he may pray as a nedavah (voluntary offering), he may pray over if he doesn’t remember, because “I heard that one who wants to pray every day a tefillat nedavah, may pray”, a person can daven as many nedavot as he wants, rather during the week, on Shabbat we saw that there are Geonim who don’t allow it, but during the week certainly. Consequently he can, but he doesn’t have to.
Question: Why Doesn’t He Have To?
What’s wrong? Why doesn’t he have to? Apparently there is a safek derabbanan (rabbinic doubt).
Laws of Errors in Prayer: Doubt if He Prayed, Remembered in the Middle, and Prayed Weekday on Shabbat
Halachah 6: Doubt if He Prayed — He Does Not Repeat the Prayer
Is he in doubt whether he davened or not? So chozer ve’im eino chozer umitpalel (he returns and if he doesn’t return and pray). The halachah is eino chozer umitpalel (he does not return and pray). Why? Because prayer is derabbanan (rabbinically mandated), and safek derabbanan (rabbinic doubt) is lenient.
Unless he may pray this prayer as a nedavah. He may pray over if he doesn’t remember, because perhaps the individual wants to pray all day tefillat nedavah, he may pray. A person can daven as many nedavot as he wants, in any case during the week. On Shabbat we saw that there are Geonim who don’t allow it, but during the week certainly. Consequently he can, but he doesn’t have to.
Question: Why Doesn’t He Have To?
What’s wrong? Why doesn’t he have to? Apparently what is the safek derabbanan? Safek derabbanan about what? Safek derabbanan, yes. We saw, prayer is derabbanan.
Speaker 2: One who stands in prayer and remembers that he already prayed, I already mentioned, now, to begin davening one may begin even if he knows for certain that he already davened, because prayer is nedavah. But he began… But he began… The person has a chazakah (presumption) that he didn’t daven, and… I don’t know, a good question. Let’s first say the halachah.
Remembered in the Middle of Prayer That He Already Prayed — He Stops
What the Rambam says, if he began to daven al da’at shehu chovah (with the intention that it’s obligatory), I’ll just explain the halachah. If he began to daven, he’s davening a tefillat chovah (obligatory prayer), and in the middle he remembers, “Oh, I already davened,” the Rambam says, posek afilu be’emtza berachah (he stops even in the middle of a blessing).
The Rambam held… One cannot switch from tefillat chovah to tefillat nedavah. It’s an interesting halachah. You can’t now think that it’s a nedavah. Yes, and the Rambam says, on this, this is what’s in the Gemara.
Distinction: By Ma’ariv It’s Different
On this the Rambam says, but by Ma’ariv (evening prayer) it’s different. Since evening is reshut (optional), evening is one simple meaning, “hitpalel matchilah ela al da’at shehu mitpalel tefillat arvit shehi reshut,” (he prayed from the beginning only with the intention that he’s praying the evening prayer which is optional), he cannot daven from the aspect of obligation by Ma’ariv. Consequently, by Ma’ariv, if he remembers in the middle of Ma’ariv that he already davened Ma’ariv, he can continue.
It’s very interesting, why can’t one switch in the middle? I don’t know.
Discussion: What Does “Posek” Mean?
So there’s a Gemara actually. I don’t know if it’s literally a Gemara. It’s in the Gemara, “nizkar shehitpalel posek,” (remembered that he prayed, he stops), the Gemara is very clear about this. But the Rishonim struggled about this topic, what is the simple meaning why can’t he say that it’s tefillat nedavah? He can’t switch.
Speaker 2: That he may stop?
Yes, he doesn’t have to go further. Because he went further because he thought he was obligated, and he’s not obligated.
Why by Ma’ariv is he indeed obligated not to stop? Because Ma’ariv is reshut. Because by Ma’ariv he shouldn’t stop, because… You began anyway al da’at she’eino chov (with the intention that it’s not obligatory), you’re anyway a volunteer. This is an agreement in a mitzvah, he said to them to finish.
But by Shacharit (morning prayer), he may not daven further according to the order of prayers, he caught himself that the entire prayer became a mistake.
Opinion of the Commentators: “Posek” Means Obligation
All the commentators established here that “posek” means he must stop, not he may stop. And they understood that the reason is that one cannot switch from obligation to nedavah in the middle.
And the Rambam distinguishes even on Ma’ariv, and the commentators learn because the Rambam said, the Rambam already said that we do indeed daven Ma’ariv today as an obligation, Ma’ariv is not a nedavah. So even then it will indeed become an optional tefillat nedavah, tefillat reshut is not the same thing as tefillat nedavah.
Innovation: “Posek” Means He May Stop
Okay, until here is when he remembered that he davened. I would say my simple meaning is a very good simple meaning, “posek” means that he may stop, and once he may stop there’s no reason he should now start thinking about tefillat nedavah, we don’t need any tefillat nedavah.
Okay, but what should one do when all other Jews thought a different interpretation for you? Presumably they had some reason. I’m still a Jew.
Halachah 7: One Who Erred and Prayed Weekday on Shabbat
Further, one who erred… another sort of error. Until now we learned an error that he says something wrong, a certain sort of error, the simple meaning wasn’t clear which error was being discussed in all these previous things.
Now it’s like this, whoever erred and he davened a weekday on Shabbat, he is not yotzei (fulfilled his obligation), he just davened a weekday on Shabbat. What happened?
Remembered in the Middle — Finishes the Blessing and Returns
Now when does he remember? If he remembers in the middle of davening, he finishes the blessing that he began, if he began a tachanun, he finishes a tachanun.
Why does he finish a tachanun? Because there’s no prohibition to say a weekday prayer on Shabbat, only the halachah said not to, but if one says yes, it’s troublesome on Shabbat. But he finishes it.
But in any case he needs to go back, he needs to begin from the beginning, from the blessings of the mitzvot, from Atah Chonen.
Speaker 2: What does it mean he davens further? Chozer (returns), no?
Moshe says chozer. Returns to where?
Speaker 2: Ah, he goes until the tefillat hamitzvot apparently, or perhaps until…
So is the halachah of error. Yes, he goes back, chozer to the beginning of Atah Kadosh, from where the halachah began. This is what he forgot, I mean it doesn’t say what else to forget. Yes.
Distinction: By Musaf — He Stops Even in the Middle of the Blessing
The Rambam says, around you, and by Ma’ariv and by Shacharit and by Minchah, this is when one finishes the blessing. But by Musaf (additional prayer) posek afilu be’emtza haberachah (he stops even in the middle of the blessing), as if he has nothing here of the blessing.
Speaker 2: No, good, because Musaf doesn’t require any Atah Chonen, consequently you don’t have what to say Atah Chonen in Musaf, it doesn’t come in here at all.
Very good.
If He Completed the Entire Prayer — He Returns and Prays
And the same thing, if he completely finished, it doesn’t mean only he was holding in the middle, like before, if he said a weekday prayer the whole thing, the whole world thought he’s davening Musaf, when he davened a weekday Shemoneh Esrei.
Speaker 2: By Ma’ariv, what does he need to do? He needs to pray over the whole thing anyway. No, what happens by Ma’ariv, by Shacharit Minchah Ma’ariv, when he said the entire weekday Shemoneh Esrei, does he indeed need to pray over the entire Shemoneh Esrei with Shabbat. So Musaf isn’t different, I don’t catch what he wants.
Discussion: Why is Musaf Different?
And one who prayed weekday al da’at shehu musaf (with the intention that it’s Musaf), so apparently it’s the same thing. He davened a weekday prayer, he needs to afterwards daven a Shabbat prayer. He already was a prayer, only it was done with the trouble of a weekday Shemoneh Esrei.
Speaker 2: No, but he says he doesn’t agree in the lesson of Shabbat. What does he need? So I understand. He finishes the entire blessing, but apparently he indeed needs to. Why is Musaf different?
Right, so it says in the Rambam, hamitpalel shel chol beShabbat lo yatza (one who prays weekday on Shabbat did not fulfill his obligation). Apparently by Musaf also the halachah should be that… I mean, I don’t see what’s different about Musaf from Shacharit and Ma’ariv if he finished.
Dispute of Versions: Yatza or Lo Yatza?
It turns on the halachah, it turns that no, by Ma’ariv if he davened the entire weekday, yatza (he fulfilled his obligation). True, there was a dispute of versions here, there were versions where it said one who prayed weekday on Shabbat yatza. According to this the halachah fits better. Not clear.
Do you understand? It could be that there’s a problem of versions here. It must be, it could be that one is completely yotzei if one says completely weekday. But here is from the version of Musaf, so the second piece explains, that it doesn’t fit that something Musaf is different from Shacharit. Apparently Shacharit is the same as Musaf.
Here what you say yatza, lo yatza, is a version. In the beginning of the halachah it says yatza. It fits with the matter of Musaf here. Yes.
Speaker 2: That by Musaf is different, because by Musaf there isn’t any weekday Shacharit. It’s a weekday Musaf. There’s no language of a weekday Musaf. There’s no such reality, one doesn’t make any Musaf during the week. There can be many Musafs which are either on Rosh Chodesh, or on Yom Tov, or on Shabbat.
Ah, the same thing Shabbat, Yom Tov, Rosh Chodesh. It’s also Rosh Chodesh, and one said in Musaf “vetitten lanu” (and You gave us). It’s in his Musaf that Reb Gershon took out, or Reb Chaim Kanievsky’s glosses there. I don’t know, but he brings both of them.
Speaker 2: What’s the question? Lo yatza. The lo yatza is interesting. But the question is how… If only… Lo yatza, right? What? What is the halachah of one who… who is mitpalel weekday on Shabbat, lo yatza. One needs to stand and daven for Shabbat. I don’t know. He says the entire week the Shemoneh Esrei?
Yes. I don’t know what the halachah is. He doesn’t say. Let’s look, he usually brings what the Shulchan Aruch HaRav says. Yes, he asks the question on Musaf. Ah, yes, it has to do with the versions. It could be he wasn’t mentioning of Shabbat.
He says that there’s a da’at haRambam (opinion of the Rambam), he says that the da’at haRambam is implied that only by Musaf he is not yotzei. Simple meaning, he did indeed say some word of Shabbat, so he indeed was mentioning of Shabbat.
Innovation: The Aspect of Mentioning Shabbat
It was a good place for a Brisker to every… every Shemoneh Esrei to mention something of Shabbat. Why should he pray over Shabbat? He said a word of Shabbat. So one does by Berachah Me’ein Shalosh (abbreviated blessing).
Speaker 2: Yes, but what is the aspect that one is not yotzei if one prays the entire weekday on Shabbat? Not because one may not make the blessings, one may indeed. The aspect is that you have an obligation to mention Shabbat. So you only need to mention Shabbat. The mentioning Shabbat doesn’t mean the entire liturgy. The entire liturgy was instituted for Shabbat by the Sages. It could be he wasn’t yotzei. And the matter of davening Mashiv Haru’ach (He makes the wind blow), certainly that one needs to say on Shabbat the…
Okay, now we’re going to learn about certain errors. Until now we learned in general, or only one detail, when he made an error when he said. Now we’re going to learn certain things that he forgot.
Speaker 2: He erred about which world he’s in, the world of Atzilut (Emanation), the world of Beriah (Creation).
Now one will say when he erred about the weather, about which season he’s in. Something is still missing for me, what is the interpretation of the internal halachot? I mean, I feel that there’s missing a basic interpretation.
Speaker 2: What, ta’ah (erred)? Yes, “ve’im ta’ah bish’ar hashanah” (and if he erred during the rest of the year) – does this itself mean that he said “Morid HaGeshem” (He brings down the rain)? Because here it says extra the halachot on what he said twice everything. Something is still missing for me.
So it could be that “ta’ah” means what you said, that he doesn’t know where he’s holding?
Speaker 2: No, he doesn’t know in which world he is. He doesn’t know where he’s holding.
Yes, but that’s simple, then he’s a safek (doubt). A safek goes back to… Ah, in general, a safek needs to be a safek derabbanan. Why should he go back if it’s a safek? I don’t know, something is still missing for me. Some simple thing I don’t know.
Halachah 8: Erred in Mentioning Rain and Dew
Now it’s like this, a Jew erred in the winter, he didn’t say “Morid HaGeshem” and also not “Morid HaTal” (He brings down the dew), he needs to go back to the beginning, because this is an error during the rest of the year, he goes back.
Speaker 2: He didn’t say “Morid HaGeshem”, what makes him aware? He’s not aware.
If He Mentioned Tal — He Does Not Return
But if he mentioned tal in the summer days, he doesn’t return, because it’s close enough. He already made the Almighty aware of the matter, of the fact that he takes care to carry the sustenance of the fields. Yes, tal.
In the Summer Days — If He Said “Morid HaGeshem” He Returns
But in the summer days, if he says “Morid HaGeshem”, then it doesn’t help that he said “Morid HaTal”. That means, he said “rain”, it doesn’t help, he said but very good. Because in the summer days rain is not a good thing. So on him, yes, so one needs to be chozer to the beginning, because he made an error.
The Rambam’s Doubt: If He Didn’t Mention Tal in the Summer Days
But conversely, if he didn’t mention tal, that is, in the summer days. The Rambam is in doubt, he couldn’t say clearly that in the summer days one mentions tal and in the rainy season geshem. That is, if he made an error and he didn’t say tal in the summer days, one makes a gezeirah shavah (textual analogy), one needs tal, one says because it’s a request.
It’s not truly so important to mention tal, because tal anyway doesn’t stop. So why does one mention it at all? Ah, one mentions the Almighty’s deeds, the deeds that He provided for us. So why should one mention it less? When it’s a request, fine.
Discussion: Mention as Preparation for Request
And the whole thing is not a request. It’s not thanking is also a form of request, one reminds the Almighty His role, that He needs to give rain. It’s certain that this thanking, ah, and it’s implied that the mentioning in certain places is a preparation for the request. One will later request about this, first one mentions, so it fits for everything that there should first be praise.
Digression: Places Where Rain Falls in Summer
Laws of Errors in Prayer — Continuation: Mention of Rain, Ya’aleh V’yavo, and the Law of the Prayer Leader
Mention of Rain — Continuation of Discussion
Why is Mention Different from Request?
Speaker 1: Why should one mention it less? If it’s a request, fine. But the whole thing isn’t a request at all.
Speaker 2: Thanking is also somewhat of a request. One reminds Him of a Jew’s will, that he needs the rain.
Speaker 1: It’s certain that the thanking… ah, in the Book of Psalms it’s implied that mentioning certain praises is a preparation for the request. One will later make a request for this, first one mentions it, because it’s fitting that for every matter there should first be praise.
Repeating from the Beginning — Is it Dependent on Climate?
Speaker 1: And yesterday we discussed that places where it does rain throughout the year, and it also happens that it rains in the summer and it’s not necessarily a sign of curse, perhaps this doesn’t require repeating from the beginning. It could be that repeating from the beginning has to do with reality, with the actual situation, let’s say what the reality is in the Land of Israel or Babylonia. Because for example, my son showed me that you see people in the IDF synagogue from my shul, one of the important shuls, my son, if one prays there on Rosh Chodesh blessing, it says “for dew and rain,” it says there in his siddur, I don’t remember which siddur, that in a place where it always rains, one always says “for dew and rain.”
Speaker 2: Okay, but that’s not a law, the whole thing is a custom, and one must know whether…
Speaker 1: Good, I’m saying, I’m saying, but if the matter of repeating from the beginning is… I hear what you’re saying… what’s the problem, perhaps it indeed has to do with the climate.
Custom of Babylonia vs. Land of Israel
Speaker 1: But we learned in the laws of Morid HaGeshem in general, that is, we learned from the Rishonim, yes, regarding when one begins to mention rain, not to mention, to pray, yes, to request “v’ten tal u’matar,” we saw that in practice the custom is to go according to what it says in the Gemara in Babylonia, although not everyone goes. Even a place that doesn’t need rain in the summer, I remember that we learned that one doesn’t say it in the prayer, one doesn’t say it in Barech Aleinu.
It does seem that it can be simply a matter of “from beginning to end,” not a matter because one needs it. But if you say it’s only because it’s a curse, as the Rosh brings, he says, what would you think, otherwise he would have said in the summer “Morid HaGeshem,” he doesn’t request rain in the summer. I don’t know.
Speaker 2: It’s a sign of curse.
Speaker 1: I don’t know, I don’t know if it’s… okay, yes, this is a dispute of customs.
Morid HaTal — Dispute of Customs
Speaker 1: I mean the Rambam holds like Nusach Sefard in our time, that one says “Morid HaTal” in the summer. The other Ashkenazim didn’t say Morid HaTal at all, that is in the summer, because for the same reason, it doesn’t fail.
Prayer of the High Priest in the Holy of Holies
Speaker 1: So when the Kohen prays in the Holy of Holies that it should rain, “and may the prayer of wayfarers not enter before You,” meaning those who pray that it shouldn’t rain in winter, because winter is the time when it needs to rain. Well, winter is very important, and summer is a problem. Let the wayfarers go in summer. Okay.
Speaker 2: But usually they do go in summer. That is, in the summer people travel around, and so on. I don’t notice, here in the winter no one goes, no one comes. But the Rema is speaking here.
Laws of Error — Forgetting “V’ten Tal U’matar”
Law of Forgetting V’ten Tal U’matar in Winter
Speaker 1: Okay, that is, if he forgot the mention. If he forgot to say “v’ten tal u’matar” in Birkat HaShanim, yes, in the summer, excuse me, in the winter he forgot to say “v’ten tal u’matar,” it’s like this:
If he remembers before Shome’a Tefillah, he can do it then. Because this has no order. At that time one doesn’t say that this must be in order, and must say the “v’ten tal u’matar” in the blessing of Barech Aleinu. Initially he should, but after the fact he says it in Shome’a Tefillah. He says “v’ten tal u’matar” just like that. Just the words “v’ten tal u’matar.” There is a longer version, I don’t know.
But if he has already finished, then he must go back to Birkat HaShanim, and apparently repeat everything from Birkat HaShanim until the end.
If he didn’t remember until he finished the entire Shemoneh Esrei, then he must pray the entire Shemoneh Esrei again.
Discussion: Is Repeating from the Beginning a Test of Intention?
Speaker 1: This is important. And this is actually a contradiction to these things, one can pray without intention, because all these things, the simple meaning is that it’s a test that a person must have intention. No, but if he prays by rote, he won’t get stuck at Morid HaTal. He’ll read for a long time, but if he’s become accustomed.
Okay, that is, the Rema doesn’t bring now the laws of being accustomed. But this isn’t a test. Rather the point is, the reason why one repeats from the beginning is not because one must have intention. And in general, one who has intention, that’s not the intention we’re talking about. It could be a Jew who doesn’t agree, because intention has nothing to do with this, because if a Jew is in great devekut and he remembers that he stands before a King, he forgets the whole world. It’s not a contradiction, they’re two different things.
Novel Point: Certainly, all these laws of error are not laws of intention, they’re laws of error, that one must say the correct words according to the order.
Furthermore, but if he’s a dry person in prayer, like a robot. Here they didn’t say the laws of Morid. But I thought when I learn these things, if it’s so important that if one mentions rain in summer it’s not a good thing, meaning that for this person’s needs he must also think very seriously.
Digression: Personal Requests vs. Rabbinic Enactment
Speaker 1: For example, I want to give an example of a person whose entire livelihood is from the stock market, and he’s praying and he didn’t mention the stock market, it’s like someone for whom it was winter and he didn’t mention rain, he didn’t mention what is the most important thing for him. So he wasn’t fulfilling the essential prayer, which is truly a person’s prayer.
Speaker 2: I don’t agree, because we learned that this is the enactment of the Jews that the blessings of mitzvot are like fathers to all the needs of a person. So Barech Aleinu we requested abundance in general. But one must say rain, one doesn’t have to. Just like that, if he didn’t mention it, he won’t be requesting rain, he must pray again. But he doesn’t have to pray for all the details, he doesn’t make stringencies. But he said Barech Aleinu.
Speaker 1: Okay, again, if one indeed must pray again because he didn’t say the stock market or the match, I mean to say what presses him the most. Rav Yosef said that he doesn’t yet have to pray again.
Speaker 2: No, because… but you see the thought, because if for this person the thing is as important as it is for an average person in earlier times that it shouldn’t rain in summer, then it’s like that.
Speaker 1: I don’t agree. Like the story of the holy Ropshitzer grandfather, he heard a Jew say “Echad,” he told him that he forgot something. He said, “What did I forget? I said the four directions of the world, I said the seven stars, seven heavens.” He said, “You forgot yourself, you forgot that the Almighty is my King.”
I don’t agree. I don’t agree with that statement, and I also don’t agree with the law. Because the law… I mean that it’s not correct.
Novel Point: Laws of Error are Formality, Not Intention
Speaker 1: One can’t try to make sense of the law. All this law, the simple meaning is that there’s an enactment, there’s an order how it’s proper, and so it comes that one must say it correctly. It’s not the simple meaning that the Almighty doesn’t understand all these things. Certainly not what you think to feel. If he prays and he’s secluded and he prays other matters.
Speaker 2: No, I’m not talking about that. I’m saying it’s not the simple meaning that if he goes to say “Morid HaGeshem” in the summer, rain will suddenly come. That’s not the problem. The problem is that the text of the prayer doesn’t make sense. That’s the reason for all these laws. And that makes sense.
It’s not a good prayer in the sense that you’re going to break yourself. Not a good prayer in the sense that the person isn’t… because toward Heaven there’s no difference. It’s simply a matter of the formality of the prayer. All these laws are based on the formality of the prayer, not on the intention and not on any of these things.
Speaker 1: So what you’re saying that one must pray with a multitude, that’s a different discussion. That has nothing to do with… it’s not a formality. On the contrary, it could even be that it’s important, it’s not… it’s not a law that it’s indispensable. We’re talking here about formality in the silent Shemoneh Esrei. It’s not a formality of truly public.
Speaker 2: Now you’re asking, well well, on this there’s also formality. If not, the Sages wouldn’t have enacted any Shemoneh Esrei for each person to say silently in the morning. It’s a mere appearance, it’s a formality. The entire enactment is of the Men of the Great Assembly, to learn, that there should be a beautiful text. If you say a text of the weekday on Shabbat, what does it matter, what’s not relevant.
Laws of Ya’aleh V’yavo — Forgetting on Yom Tov/Rosh Chodesh
Law of Forgetting Ya’aleh V’yavo
Speaker 1: In the time of Morid HaGeshem on Chol HaMoed. Where are we? We’re here dancing around. Now, what did we learn before? That one must mention for every Yom Tov, Ya’aleh V’yavo in the Avodah. So what’s the law if one forgot? It depends where one remembered.
If one remembered before finishing the entire prayer, one returns to Avodah and mentions. That is, he goes back to Retzeh and he mentions Ya’aleh V’yavo, and then he finishes. As we learned, if one erred in the first three, one returns to the beginning. In the last three…
If he has already taken his steps back, that is he has already finished the entire prayer, then he returns to the beginning, he must pray the entire prayer again.
Novel Point Regarding Supplications After Shemoneh Esrei
Speaker 1: What’s the question? There’s a Jew who… and an individual, I don’t mean supplications, no, first before taking steps, not supplication. “Since he doesn’t say words of supplication after his prayer,” he conducts himself. They saw that there are two places where one can say what one wants. In each blessing one can say something similar to the blessing, and in Shome’a Tefillah one can request what one wants. And there’s also something called supplications at the end, after “Oseh Shalom” he says what he wants.
So he has a custom, each time he says certain supplications or some prayer that he says, or he makes each time a different one. And when he bows after three steps, before he takes his steps, hasn’t yet finished, hasn’t yet moved from his place. Does it still mean that in principle he’s in the middle of the last three blessings, and therefore he can go back, return to Avodah, he just goes back to Retzeh, and one doesn’t have to repeat the entire prayer.
Exception: Evening Prayer of Rosh Chodesh
Speaker 1: The law is only Chol HaMoed, or Shacharit and Mincha of Rosh Chodesh. But there’s one exception: the evening prayer of Rosh Chodesh he doesn’t mention. Why? Do you remember why? Because Rosh Chodesh at night is uncertain. One doesn’t yet know that it’s Rosh Chodesh. Usually they didn’t know, there’s a law in the laws of sanctifying the month, that one doesn’t sanctify the month at night. Therefore, although we know it’s Rosh Chodesh because we have a calendar, but it’s not yet the status of Rosh Chodesh, so if one forgot to say Ya’aleh V’yavo it’s not dangerous.
Speaker 2: You’re asking that evening prayer isn’t an obligation, doesn’t matter, because in practice, once one prays, one must pray it according to the enactment. The decree is Ya’aleh V’yavo, and Rosh Chodesh isn’t. It’s that all other prayers one returns to the beginning. For all additions, every addition that one has. Including Ya’aleh V’yavo on a Yom Tov, very good, true.
Law of Prayer Leader Who Forgot Ya’aleh V’yavo
General Rule: Prayer Leader Repeats Like an Individual
Speaker 1: Okay. Now, we learned before that the law has already been said once. Ah, but he’s going to say that there’s an exception. All these places where one returns to the beginning, it’s not only the individual who returns to the beginning, also the prayer leader made the same error, and the entire congregation didn’t catch it, yes? Today the congregation usually catches it, I don’t know, maybe not. Sometimes in the synagogue everyone is distracted. “If he erred here when he prays aloud,” the prayer leader must pray again, the prayer leader.
Exception: Shacharit of Rosh Chodesh
Speaker 1: Except when doesn’t the prayer leader have to pray again? “In Shacharit of Rosh Chodesh, if the prayer leader erred and didn’t mention Ya’aleh V’yavo until he finished his prayer.”
The reason is one why, because it’s a burden on the congregation. It’s a long prayer, plus one prays Musaf, and at Musaf one will pray Rosh Chodesh normally. So already the prayer, so it’s a burden on the congregation one, because it’s a burden on the congregation, and secondly, because there’s still a way to fix it, it seems. “Because the Musaf prayer of Rosh Chodesh is before him.” So I should still pray. The Musaf prayer accomplishes both ways, the Musaf prayer makes it so it should be a long prayer, and it makes… but it also gives the solution that at the
Laws of Errors in Prayer — Prayer Leader, Ten Days of Repentance, Al HaNissim, and Havdalah
Law: Forgot Ya’aleh V’yavo in Shacharit of Rosh Chodesh — Prayer Leader
Speaker 1:
Why? Because of the burden on the congregation. It’s a long prayer, plus one prays Musaf, and at Musaf one will pray Ya’aleh V’yavo again. So because the Musaf prayer exempts from the burden on the congregation, one because it’s a burden on the congregation, and one because there’s still a way to fix it, it seems. Because the Musaf prayer is before him in which he will mention Rosh Chodesh. You’re going to pray again.
The Musaf prayer accomplishes both ways. The Musaf prayer makes it so it should be a long prayer, and it makes… but it also gives the solution that at the Musaf prayer you will pray Ya’aleh V’yavo.
Novel Point: The Prayer Without Ya’aleh V’yavo is Not an Invalid Prayer
It’s very interesting, because here one sees clearly that not praying properly doesn’t make the prayer a bad prayer that gets thrown out. No, certainly not. Because if so, what do I have from having prayed Musaf? Musaf can’t fulfill Shacharit.
What’s the practical difference? For example, there was a young man who needed some private prayer, and he said it at the first Shemoneh Esrei that he made for Rosh Chodesh, forgot Ya’aleh V’yavo. After praying again, he thinks that the Almighty won’t listen to his prayer that he prayed for his match, because it was an invalid Shemoneh Esrei. No, the Almighty did listen to you. There’s a matter that there should be every day a good Shemoneh Esrei.
Discussion: Why Does the Leniency Help Only for Rosh Chodesh and Not for Shabbat/Yom Tov?
I thought, if one says that he can pray because of the burden on the congregation because he’s going to pray Musaf, why isn’t this a leniency for other prayers for other people? You’re saying that if one mentioned something, that one didn’t mention here, but in Musaf he’ll mention it.
Speaker 2:
He says, he brings in the Beit Yosef that… first of all, what does burden on the congregation mean? Every time there’s a burden on the congregation. So, something about Rosh Chodesh is special. First of all, Rosh Chodesh is a work day, one can’t just stay in synagogue.
The Beit Yosef argues that Shabbat the leniency doesn’t work. Every Shabbat, every Yom Tov one could say, he forgot Yom Tov at Shacharit, let him wait for Musaf. He’s going to say it plenty more times. He’s going to say it at the streimels, the souls, whatever one sings. If the point is that one should recognize… No, no, no. The point is that the prayer, the Shemoneh Esrei, the Amidah must have a Yom Tov. Must have Yom Tov. That’s the law.
Speaker 1:
True, true. Ah, you’re saying that if so… I don’t know, a Musaf is also the Amidah. Perhaps that’s the point.
Speaker 2:
But he says that Shabbat, when one doesn’t work anyway, one does repeat the text. So says the Beit Yosef, but other poskim say differently.
He says that one prays because of tirchah d’tziburah (the burden on the congregation). So the question is, it’s interesting, for some reason on Rosh Chodesh Shacharis there’s a great tirchah d’tziburah to go through the entire Shemoneh Esrei. You can just say the entire Shemoneh Esrei the whole week, not Shabbos, anyway, it’s a short Shemoneh Esrei. The Kedushah is longer, maybe the chazzan will need to exert himself more, but…
Speaker 1:
No, but there is, the Rambam says two things, but he doesn’t say that there are two reasons. He says one reason, tirchah d’tziburah. And he says, by the way, tirchah d’tziburah alone should have been enough as a good reason, but he doesn’t say it that way. He says, since there is tirchah d’tziburah, one can rely on the motzi (one who fulfills the obligation for others). And if someone is in the middle of a field, then he can also… No, according to the simple understanding it’s good enough.
Tirchah D’tziburah by Shaliach Tziburah in General
We see that there is a concept of tirchah d’tziburah that one must take into account. I saw he brings that the Raavad says that all these matters of an error by the shaliach tziburah, if one remembers after davening, one should not repeat the prayer, because of tirchah d’tziburah. That is, if the shaliach tziburah only needs to go back to one blessing or a few blessings, that’s one thing, but if one completely forgot, I’ve never seen a shul where after Shacharis someone comes to tell them, they say Shemoneh Esrei again.
Speaker 2:
Okay, usually, if no one reminded him, they make a commotion. No, usually…
Speaker 1:
Again, good advice, if you remember at Modim that you didn’t say something there a few tefillos back, if there wasn’t anyone else, you’ll think that you were mistaken.
Speaker 2:
No, in general, in this shul, in most shuls there is someone who listens carefully and makes sure no mistake is made. If there isn’t, how will he give himself advice later either.
Speaker 1:
So you know, Reb Yankele said that the Ribbono Shel Olam has His reshaim, yes? So the reshaim also do the silencing of women, the returning of women… Yes, there are tzaddikim that we need to have.
There’s a story about the Baal Shem Tov or someone who was asked if he forgets yahrzeits, he says, “I never forget, and you forget even the second time when you tell him.”
It’s about this that some say, the Bnei Brak Rav says further from the Baal Shem Tov that one shouldn’t repeat if one makes a mistake, because one will make the same mistake the second time.
Speaker 2:
Well, I don’t know. One must ask today’s rabbis what they say about this. One must learn the halacha.
I already said that all these halachos are a tosfes sachar (additional reward), it’s not a punishment. It means to say that a person feels bad.
Discussion: Being Yotzei with the Shaliach Tziburah if One Forgot Ya’aleh V’yavo
But he says very clearly that a person can listen well to the baal tefillah and be yotzei with that, if he forgot Ya’aleh V’yavo, and he must now stand and say the tefillah.
Speaker 1:
Ah, you’re saying he goes with the baal tefillah. The concept of the baal tefillah is he’s essentially a shaliach tziburah. There’s a halacha that if someone can daven, he should say it himself. If you say that he now becomes an individual yachid who won’t be able to daven again, it could also be that he must, because his davening won’t be a tefillas yachid, not a tefillas tziburah. Because for example, when he stands when the baal tefillah is holding a few blessings later, you don’t say it with the baal tefillah, and he gets disturbed. Okay, but…
Speaker 2:
So perhaps regarding listening to the baal tefillah, what does it have to do with it? It didn’t help in the Ya’aleh V’yavo situation.
Speaker 1:
I don’t know, it could be that he becomes generally a baki (expert), he forgot Ya’aleh V’yavo, so he’s also not a baki. Okay, I don’t know.
Let’s move on.
Halacha: Aseres Yemei Teshuvah — HaMelech HaKadosh / HaMelech HaMishpat
Now, another halacha where he made a mistake, we learned that in Aseres Yemei Teshuvah one says HaMelech HaKadosh and HaMelech HaMishpat. What did one forget? If he forgot HaKel HaKadosh, chozer l’rosh (returns to the beginning), because he made a mistake in the first three blessings. However, if he forgot in the eleventh blessing, he said Melech Ohev Tzedakah U’Mishpat and not HaMelech HaMishpat, he goes back to begin from Shofteini, and he continues al haseder (in order). If he wasn’t shalem kulo (complete), he also chozer l’rosh.
So says the holy Rambam, others argue, that there’s a question whether one must say it. What does chozer l’rosh mean, does he need to say the whole thing. Very good. There are others who disagree with this halacha.
In any case, regarding Melech Ohev Tzedakah U’Mishpat, the later poskim say that one doesn’t need to go back, because he already said Melech. And why is it different for HaKel HaKadosh? Because it doesn’t say Melech. And the Rambam calculated it in Magen Avos which is said after Maariv of Shabbos, he wrote HaMelech HaKadosh the whole year. It doesn’t work out.
The Raavad Disagrees: HaMelech HaKadosh Is Not Me’akev
Anyway, this is the topic here of Aseres Yemei Teshuvah. The holy Raavad generally disagrees. I mean, it appears that the Raavad disagrees on HaMelech HaKadosh also. He says it’s not an ikuv (impediment). He says, lo yatza doesn’t mean lo yatza the entire Shemoneh Esrei, it means lo yatza, he didn’t say HaMelech HaKadosh. That’s how the Raavad interprets it. Eino chozer u’mispalel (he doesn’t return and pray again).
I don’t know why. One can’t say the same reasoning on all the other things that have been until now. On this the Raavad understood that “HaMelech HaKadosh” is not me’akev in Shemoneh Esrei. So if someone forgot to say teshuvah, “HaMelech HaKadosh”, he should know that he can rely on this Raavad. I wouldn’t rely on this, but he can rely on the Raavad who says that one doesn’t need to repeat.
Okay. And he brings, the Raavad brings other gemaras that it says explicitly “lo yatza”, and it doesn’t mean literally “lo yatza”, it only means “lo yatza k’tikana (not according to the proper enactment)”.
Halacha: Havdalah in Chonein HaDa’as
What if one forgot to say Havdalah in Chonein HaDa’as on Motzaei Shabbos, yes? The Raavad says, a Mishnah in Maseches Berachos, that one doesn’t need to repeat at all. Why not? Because he’s going to say Havdalah on wine anyway. That’s what it says in the Gemara.
Discussion: Why Doesn’t This Reasoning Help for Kiddush?
Speaker 2:
But he doesn’t say about Kiddush that he’s going to say Kiddush on wine. Kiddush isn’t… It’s not a Kiddush.
Speaker 1:
Ah, you mean that he is mekadesh that he causes weekday in Maariv of Shabbos. Yes, but it’s not a din of Kiddush. There’s a great difference to say. There isn’t… There are two…
Speaker 2:
On Chonein HaDa’as there’s a din that one should say Havdalah, not that it’s a part of tefillah. No, it’s not a mention of an event. But they inserted it into tefillah. But they inserted it into tefillah, but they inserted it into tefillah… But they inserted Ya’aleh V’yavo.
Speaker 1:
No, actually in the Gemara it’s implied that Kiddush and Havdalah are the same sort of thing. But one can see that the mention of Shabbos on Shabbos is not only with the Kiddush, it’s also with the mention of the day. But the mention of the day, that there’s the essential din that on Shabbos one should say a tefillah of Shabbos. One can say that one is yotzei both with the same word, but there are two dinim, there are two different halachos. That’s how it sounds.
Halacha: Al HaNissim (Chanukah/Purim) and Aneinu (Ta’anis) — Eino Chozer
The same thing for two more things that one forgot Al HaNissim for Chanukah and Purim, or one forgot Aneinu in tefillas ta’anis, eino chozer u’mispalel (one doesn’t return and pray again).
I know why not. What is the concept with Aneinu with… What is the reasoning why it’s not me’akev? That’s what it says in the Gemara, a yom she’ein bo musaf (a day that doesn’t have musaf), a weekday Yom Tov, is not me’akev. I don’t know why. Ani lo yadati lamah (I don’t know why).
Discussion: Why Is Al HaNissim Not Me’akev?
Why is Al HaNissim not me’akev? Can you explain to me?
Speaker 2:
I can say because… because… because… not a Yom Tov? Wait. Rosh Chodesh is the only way how one proves the Yom Tov. Chanukah and Purim, it’s like he’s going to remember it at Musaf, such a kind of thought. Chanukah, he’s going to light candles soon and thank the Ribbono Shel Olam and say “asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu al mitzvas ner Chanukah”. And also Purim, he’s going to make a… Purim, what is he going to do? And on Rosh Chodesh? He does nothing on Rosh Chodesh. It’s a Musaf, there is the heter for a baal tefillah that he’s going to daven Musaf anyway. But Rosh Chodesh is a chumra, there’s a certain shitah that one shouldn’t work, one shouldn’t fast. Fast. But different ways how one recognizes the Yom Tov.
Speaker 1:
But we see here the thing that if the Yom Tov is mentioned in another way, it’s served in another way.
Speaker 2:
No, because it’s not true. A Yom Tov is more chamur than this. A Yom Tov, just a Yom Tov is forgotten, Ya’aleh V’yavo is the answer. It’s certainly a Yom Tov for whom? For the great ones. It’s because it’s less chamur. The whole Chanukah Purim are not such important yamim tovim, it’s not such a weekday thing. But there’s a way. Ah, yes.
Al HaNissim Is a Later Addition
And nes kodem shehigi’a l’raglav (a miracle before it reached his feet), which means in a ta’anis tziburah, it’s also very simple that a mesorah, when the Anshei Knesses HaGedolah were metaken, when were they metaken, when did they enact Modim Al HaNissim? Ya’aleh V’yavo. Al HaNissim came somewhere at the point when they enacted Chanukah. It wasn’t pressed so strongly into the siddur. I mean to say, it’s an addition that was inserted into a tefillah that already existed. It was something different than Ya’aleh V’yavo.
Speaker 2:
Yes, because the Anshei Knesses HaGedolah enacted it. Anshei Knesses HaGedolah were already after Purim. Mordechai was one of the first Anshei Knesses HaGedolah. Yes, we don’t know.
The Advice of “Kodem SheHigi’a L’raglav” — Aneinu
Speaker 1:
In a way, there’s simply a way, that if one remembered kodem shehigi’a l’raglav (before reaching his feet), he says “Yehi ratzon… shetishma tefilasi po hayom hazeh v’techaltzeni (May it be Your will… that You hear my prayer on this day and save me)”, why he inserts this text here I don’t know. In other words, he can insert it without a siyum bracha (conclusion of a blessing) in his supplications that he says before an eis ratzon (favorable time) before the Ribbono Shel Olam. I don’t know why he makes this specific one.
And for Al HaNissim this doesn’t help. Al HaNissim doesn’t say this advice. One can l’chorah say what one wants, but it’s l’chorah not supplications. Perhaps you’ll say that Al HaNissim has to do with Birkas Modim, Modim anachnu lach al nisecha (We thank You for Your miracles). Perhaps one can say Modim anachnu lach al nisecha v’al nifliosecha (We thank You for Your miracles and wonders). But here it’s not Birkas Modim, here it’s by supplications. The Al HaNissim kodem shehigi’a l’raglav is the time for supplications.
Very good. So a concept, one makes a compromise. We don’t see. From this there is, the others want to learn from this and say that there’s a way, one can make from Al HaNissim a request. One can say “HaRachaman… hu ya’aseh lanu nissim (The Merciful One… may He perform miracles for us)”, or “k’shem she’asisa (just as You did)”, then it becomes a request. By the way, it’s a bit of a strange trick, but this is l’chorah the way. The Rema, we don’t see that he should hold that it’s considered a mistake in Maariv. The Rema writes it.
The whole thing of tefillah is what fits with the language. It’s not a thing. Okay. The Rema doesn’t look like he brought the idea that one can do that trick. Okay. Yes.
Halacha: Forgot Mincha on Erev Shabbos
Now further. More topics of forgot and didn’t. Forgot and didn’t pray Mincha on Erev Shabbos, and now he already davened Maariv of Shabbos, and now he makes Havdalah. How does he make up? How does one daven the later
Tefillos Tashlumin and Tefillah B’Tziburah
Tefillos Tashlumin — Forgot and Didn’t Pray Mincha on Erev Shabbos
Speaker 1: The whole thing of tefillah should just be nice, not making tricks is not a thing. Okay. The Rema doesn’t look like he brought the idea that one can do that trick. Okay.
Yes, now further. More topics of forgot. Forgot and didn’t pray Mincha on Erev Shabbos, and now he already davened Maariv of Shabbos, so he is now obligated, he must make a tashlumin (makeup prayer). How is the tashlumin? How does he daven the later one?
He returns to a question that you already mentioned earlier. Right, but it’s a matter of halachos of Maariv twice of Shabbos. The mitzvah that Shabbos is mentioned, we have a minhag chachamim that on Shabbos one doesn’t mention the long tefillos of Shemoneh Esrei, because we don’t want to burden the tziburah, it’s not a time of asking for mercy. It’s also relevant even if one has a tefillos tashlumin to do, because the tashlumin now becomes only the obligation of making up the seven blessings. The same thing happens on Yom Tov. Interesting.
That is, the tashlumin is like this, he davens now the current tefillah twice, not he davens the previous tefillah.
Tashlumin of Shabbos/Yom Tov into the Week
And the same thing is in another case, when one didn’t daven a Shabbos Shemoneh Esrei, and now it’s already in the week. That is, one didn’t daven Mincha on Shabbos or on Yom Tov, and now Motzaei Yom Tov one has two Shemoneh Esreis. One doesn’t daven a Shabbos Shemoneh Esrei, he doesn’t say “Atah Echad”. You’re already in the week, you daven already a weekday Shemoneh Esrei. Mispalel barishonah u’mispalel bashniyah (prays the first and prays the second).
Why? Because the first is the correct one, it’s Maariv. The mispalel bishtayim (prays twice), or lo hispalel b’achas (didn’t pray one), we did learn that the whole Havdalah is. It’s interesting the way how they bring the makeup tefillah, it’s not “Creator, I owe You eighteen blessings, and I don’t know how I’m now yotzei with seven blessings”. Rather the opposite, you must daven, but you daven now. You don’t need to make something double. One must daven once now, that’s true. Yes, because one owes, but one doesn’t owe the blessings, one owes the tefillah.
Havdalah in Tashlumin
But this is indeed an interesting thing, if one wasn’t mavdil in the first, but was mavdil in the second, one must make a third. Why? Because the simple understanding is, he made the tefillos tashlumin for the obligatory tefillah of now. That is, he didn’t make supplications for his forgetfulness. This is Havdalah, he says this is Havdalah.
If he makes it his tefillos tashlumin, but he davens the wrong tefillah, the obligatory tefillah is with mistakes, and he says and explains that this is a tefillos tashlumin, it’s interesting, and the tefillah becomes like thrown out. He can’t use it neither as tashlumin nor as a regular one. He has a right to daven again.
Speaker 2: I don’t know, I know, yesh breirah (there is choice), I don’t know if the halacha should accept it.
Speaker 1: No, the whole thing, I’m saying, all these halachos are not for the Ribbono Shel Olam. The Ribbono Shel Olam understands, also knows that He told him, he should learn and keep order. All these halachos are for people. For the Ribbono Shel Olam one doesn’t need these halachos. For the Ribbono Shel Olam there are only halachos of kavanah (intention). The Ribbono Shel Olam can tell you, I have pleasure from this. But the Ribbono Shel Olam, it’s not the word.
Chota Niskar — When One Forgets Ya’aleh V’yavo
Okay, in any case, to pray two Shemoneh Esreis, I mean that it’s a merit. I mean that it says so in sefarim. I don’t know if a person who forgot Ya’aleh V’yavo, he must daven two Shemoneh Esreis, is that even better. What, chota niskar (the sinner is rewarded)? Yes, chota niskar. There is such a din that one must pray.
Let’s say, let’s say, he’s a nebach (poor thing), he needs more tefillah. But there’s a mitzvah, there’s a takanas chachamim (enactment of the Sages), an order of tefillah, to mention Rosh Chodesh, Rosh Chodesh with tefillah. He didn’t do it. Now he does it again. The previous tefillah was a beautiful tefillah, but he doesn’t have a Rosh Chodesh tefillah. It’s not that he didn’t say any Rosh Chodesh.
I mean that the person needs more tefillah. Let’s say, a person who doesn’t have the understanding, he can’t be so focused, he needs another tefillah. I agree, I told you, a person who is not yet organized, he doesn’t need to say another prayer for a madman. I don’t agree. I don’t agree that he shouldn’t have any test, he shouldn’t have any… he shouldn’t have any… he shouldn’t have any bracha l’vatalah (blessing in vain). He has a chance that he should stand during the congregation, he doesn’t say any bracha l’vatalah. He must say Baruch shem kevod malchuso l’olam va’ed (Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever). He must do teshuvah that he didn’t say any bracha l’vatalah. He bentched, he must daven. He bentched, he bentched, he must daven.
Tefillah Is a Delicious Thing
But yes, I’m going back to what I said. One needs to think, I’ll tell you another thing. On Shabbos he loves to sing, I know, “Kol Mekadesh” Friday night. And one week he forgot. He can sing it after the meal. Or he sang wrong, he forgot, he thought it was Yom Tov, so he sang the Yom Tov melody, he forgot to sing the Shabbos melody, I don’t know what. So he sings the Shabbos melody again.
One needs to think that tefillah (prayer) is a delicious thing, like a melody. We are accustomed to think it’s an obligation, it has no taste. But if it’s a beautiful thing, he missed saying, singing the Hallel that one sings on Rosh Chodesh, as the Rambam says, even Shacharis and Musaf, even when he wants to pray Shacharis l’chatchilah (ideally) and immediately afterwards Musaf, he needs to sit down a bit in between, say some chapters, whatever, sing “Ka Echsof,” “Ka Echsof.”
As the Almighty says at the beginning of Hilchos Tefillah, before praying one should pause a bit, pause.
It is Forbidden for One Praying with a Congregation to Begin His Prayer Before the Congregation’s Prayer
Now there’s another law that also begins, I think it comes in here, because it’s another such law about someone who doesn’t keep properly with the order. A normal person goes with the order that was taught in the previous chapter. What happens with someone who doesn’t keep pace with the order? One needs to tell him what he should do.
The Rambam says this: “Asur l’mispalel b’tzibur she’yakdim tefilaso l’tefilas hatzibur” (It is forbidden for one praying with a congregation to begin his prayer before the congregation’s prayer). He may not begin praying Shemoneh Esrei before the congregation begins. An interesting prohibition, I don’t know exactly what the prohibition is. It’s not clear what he means by the prohibition.
Speaker 2: Perhaps the obligation of tefillah b’tzibur (prayer with a congregation) is what obligates this?
Speaker 1: Yes, basically simple, he means to say that this is what tefillah b’tzibur means. What is the prohibition? He means to say you should pray together with the congregation. Not grab. Therefore you must come earlier to pray together with the congregation. That’s the essence of tefillah b’tzibur. No, it’s not clear.
Now he says this. He means specifically, that when a person prays with the congregation he should pray as long as the congregation. No, he means Shemoneh Esrei. He means he shouldn’t begin Shemoneh Esrei when they’re still holding at Birchas Krias Shema and the like. That’s the main meaning.
Mi She’ichar — One Who Comes Late
Now, a mi she’ichar u’va l’beis haknesses (one who is late and comes to the synagogue), someone who is late and he comes into the synagogue, and the congregation is already in the middle of praying silently, they’re already in the middle of the silent prayer, can he still catch up with Shemoneh Esrei or not?
It is thus: Im yachol l’haschhil v’ligmor ad shelo yagia shliach tzibur l’kedushah, yispalel (If he can begin and finish before the prayer leader reaches Kedushah, he should pray). If he sees that he still has enough time, how does he know? He sees where they’re holding. He can still arrive before the prayer leader has reached Kedushah, he hasn’t finished yet, he can still say Kedushah with the congregation, he should pray. V’im lav (And if not), he should not do so. Why? Because he will miss the Kedushah.
So, what should he do? Yimatin ad she’yaschil shliach tzibur l’hispalel b’kol ram (He should wait until the prayer leader begins to pray aloud), he should wait until the prayer leader begins the repetition of the Shemoneh Esrei, v’yispalel imo b’lachash milah b’milah ad she’yagia shliach tzibur l’kedushah (and he should pray with him silently word by word until the prayer leader reaches Kedushah), he should say every word of the prayer leader silently until he comes to the Kedushah. Then he answers Kedushah with the congregation, u’mispalel she’ar tefilaso l’atzmo (and prays the rest of his prayer by himself). He doesn’t have to keep up with the rest of the prayer, says the Rambam. He only has to keep up until Kedushah, and afterwards he can already go at his own pace.
Others, the later poskim (halachic authorities) say yes that one should keep up with the chazan (cantor) in order until the end of Shemoneh Esrei.
Discussion: Practical Questions About Praying Along with the Prayer Leader
Speaker 2: I think the answer is probably simple, if this is a small beis hamidrash (study hall) and the prayer leader’s voice fills the beis hamidrash, it will confuse you, pray along with him.
Speaker 1: No, here there’s a situation where he can pray by himself. When are you talking about? The worshipper’s she’ar tefilaso l’atzmo (rest of his prayer by himself), that’s the remainder he should pray along with the prayer leader.
This is a practical question. If the prayer leader prays very loudly, you won’t have any kavanah (concentration), you won’t be able to pray calmly, pray along. It’s simply a practical question.
Speaker 2: No, the point is, why until then must he indeed word by word? He can’t do it alone.
Speaker 1: Look, the Rambam is going to say, V’im hischil l’hispalel kodem shliach tzibur, v’higia shliach tzibur l’kedushah (And if he began to pray before the prayer leader, and the prayer leader reached Kedushah), he’s in the middle of praying, but he’s not holding at Kedushah, that’s the point. Here you want him to pray along, and he should be holding at Kedushah at the same time as them. Simply you come to Kedushah and you don’t do what is the ruler.
Yigdal shimcha (may Your name be magnified), chalilah yischallel shimcha (Heaven forbid Your name be desecrated), me’orer ahavah (awakening love) etc., the whole law is here. Why shouldn’t one pray with the congregation early? Because that brings all the problems.
Speaker 2: Ah, perhaps that’s the explanation.
Speaker 1: No, but yakdim (early) is he’s early. On the contrary, me’achar (late), the second law speaks of one who is late, he came late. But also not to be early, simply because he should pray with the congregation.
Proof That Silent Prayer with the Congregation is Also Prayer with a Congregation
Here one sees in the commentator that there is indeed such a thing as silent prayer with the congregation. I said last night and someone last night said that it’s the assumption of the Rishonim (early authorities) that the essence of congregational prayer is the loud Shemoneh Esrei. Here one sees clearly that he must pray the silent prayer with the congregation. I don’t know clearly.
For a practical matter, indeed for those who want to be orderly and would, they want to be able to answer Kedushah soon, but what about the lo yakdim (not early)? I wanted to have… We asked, lo yakdim, simply yes, he must pray along with the congregation, even if he’s early, he should begin with the congregation.
Speaker 2: Yes, but he will finish before the congregation.
Speaker 1: Perhaps as he is the chazan before the congregation, I don’t know what it is. I don’t know, is that not tefillah b’tzibur? Why lo yakdim tefilaso l’tefilas hatzibur (not begin his prayer before the congregation’s prayer)? The congregation wants to pray by itself, I don’t know.
All the commentators say here because tefilas harabbim (prayer of the many) is desirable, but that doesn’t make sense, he already said that. That also means tefilas harabbim, he’s saying a face alone. It seems not. What I want to say is that tefilas harabbim doesn’t just mean that we are in one beis hamidrash and we pray, but that we pray together.
I don’t know. Okay.
Summary
Until here, such… Whoever made a mistake, better one shouldn’t make any mistakes, and one wouldn’t have come to all these laws. Do you agree?
Speaker 2: No.
If He’s in the Middle of Shemoneh Esrei When the Prayer Leader Comes to Kedushah
Speaker 1: Ah, it’s an interesting law, to hear the prayer leader is shomei’a k’oneh (hearing is like answering), meaning as if you’re interrupting with your own. Instead you’re saying it for him, but a moment later you’re shomei’a k’oneh, “Ha’anu v’ha’aninu.”
Speaker 2: No, not regarding this.
Speaker 1: The question was Geonim who argued that he shouldn’t stand. The Rambam says that if the prayer leader comes to Kedushah, lo yafsik (he should not interrupt). There were Geonim who argued that lo yafsik means that he shouldn’t even be silent, because then he’s shomei’a k’oneh.
The Be’er Menuchah laughs at this. The Be’er Menuchah says that it doesn’t make sense. Shomei’a k’oneh doesn’t mean that every thing he hears means an interruption, it means that one fulfills through hearing. On the contrary, one fulfills.
There’s on this some Polish saying that says regarding shaliach l’dvar aveirah (an agent for a transgression). Machshavah tovah HaKadosh Baruch Hu metzarfah l’ma’aseh (a good thought the Holy One, blessed be He, joins to the deed), therefore the thought alone. Perhaps that’s the idea, that a shomei’a k’oneh is such a kind of agent, or a good thought that is for good helps.
But one who heard divrei meguneh (disgraceful words), he doesn’t mean that you said it, he means that the other will accept lashon hara (evil speech).
Yes, but the same thing, here is the same deed, is silence so is the law. The Shulchan Aruch says that one should be silent, one should be silent.
Shomei’a K’oneh — How It Relates to Lashon Hara and to Interruption in Prayer
Shomei’a K’oneh is a Tool, Not an Automatic Effect
Speaker 1:
It doesn’t mean that one fulfills through hearing, on the contrary, one fulfills. This is a tool that you can use, not that it’s forced upon you shomei’a k’oneh.
A Polish Saying — Comparison to “Ein Shaliach L’dvar Aveirah”
Speaker 1:
There’s on this some Polish saying that says “ein shaliach l’dvar aveirah” (there is no agent for a transgression), yes, you know? “Machshavah tovah HaKadosh Baruch Hu metzarfah l’ma’aseh, aval machshavah ra’ah” (A good thought the Holy One, blessed be He, joins to the deed, but a bad thought) – something is such an idea.
That is, a shomei’a k’oneh is that there’s an agent, or a good thought that is for good helps. If one heard a davar meguneh (disgraceful thing), he doesn’t mean that you said it, he means that another will accept lashon hara. Yes, but here he says shomei’a k’oneh on lashon hara.
Practical Difference — Silent During Kedushah
Speaker 1:
Here is the same deed, he is silent. So is the law, the Shulchan Aruch says that one should be silent, one should indeed be silent. He is silent and he hears Kedushah, so he has the mitzvah of Kedushah, but not the transgression of interrupting.
It’s good, it doesn’t mean that, simply it doesn’t mean that shomei’a k’oneh.
The Rama’s Opinion
Speaker 1:
The Rama perhaps holds that one doesn’t need to, one knows that one must interrupt to listen. Okay.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער חברותא-לערנונג — הלכות תפילה פרק י׳ (און רעקאפּ פון פרק ד׳)
—
א. הלכות כוונה בתפילה — פרק ד׳, הלכה ט״ו–ט״ז (רעקאפּ)
1. כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה… מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.”
פשט: כוונה איז א תנאי אין תפילה. אן כוונה איז עס נישט קיין תפילה, און מען דארף איבערדאווענען. כוונה מיינט אוועקנעמען אלע מחשבות זרות און זיך פילן ווי מען שטייט פאר דער שכינה.
חידושים און הסברות:
– וואס מיינט „לא כיוון את לבו” — צוויי מהלכים: ווען דער רמב״ם זאגט אין פרק י׳ „מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, מיינט ער גאר קיין כוונה (זערא כוונה), אדער מיינט ער אז עס איז נישט געווען די פולע כוונה פון „עומד לפני השכינה”? פאר א צדיק קען מען טענה׳ן אז „לא כיון לבו” מיינט אז עס איז נישט געווען א גאנצע תפילה אויף דעם הויכן מדרגה, און דעריבער קען ער איבערדאווענען און עס ווערט א תפילת חובה.
– דער מינימום פון כוונה: דער מינימום איז אז מען זאל וויסן אז מען דאוונט — דאס הייסט נישט זיין מסיח דעת. דער מאקסימום איז א שעה פון ישוב הדעת פאר׳ן דאווענען, דאווענען מתוך דברי תורה, א מעמד פון פחד ווי מען שטייט פאר א מלך.
2. אם כיוון לבו בברכה ראשונה — שוב אינו צריך
דער רמב״ם׳ס ווערטער (באזירט אויף גמרא ד׳ ט״ז): אויב מען האט כוונה געהאט אין ברכה ראשונה (אבות), דארף מען נישט איבערדאווענען. מען איז שוין יוצא ידי חובת תפילה. מען קען נאך דאווענען א תפילת נדבה אויב מען וויל, אבער די חובה איז דערפילט.
חידושים און הסברות:
– ר׳ יצחק׳ס שיטה — כוונה האט נישט צו טון מיט׳ן תוכן פון וואס מען זאגט: כוונה מיינט נישט אז מען זאל וויסן וואס מען זאגט (ז.ב. דעם תוכן פון „למלשינים אל תהי תקוה”). כוונה מיינט צו זיין עומד לפני השכינה — אפילו פאר א פאר סעקונדעס אין דעם טאג. ווען מען האט דאס געהאט אין ברכה ראשונה, איז מען שוין יוצא, ווייל כוונה איז א כללות׳דיגע זאך, נישט פארבונדן מיט ספּעציפישע ווערטער. דאס דערקלערט גוט פארוואס ברכה ראשונה אליין איז גענוג.
– קשיא אויף ר׳ יצחק׳ס שיטה — ברכה ראשונה איז נאר שבח, נישט תפילה: ווי קען מען זיין יוצא תפילה מיט ברכה ראשונה, ווען ברכה ראשונה איז בסך הכל שבחים אויפ׳ן אויבערשטן? מען האט נאך בכלל נישט מקיים געווען דעם עיקר פון תפילה וואס איז בקשת צרכיו! דער רמב״ם אליין זאגט אז מעיקר הדין תפילה דארף האבן שבח, הודאה, און בקשה.
– ר׳ יצחק׳ס תשובה — שבח/הודאה/בקשה איז נישט מעכב: דער סדר פון שבח, הודאה, בקשה איז נאר א דין אין דער „ליטורגיע” — דער ארגאניזאציע און „קונסט” פון תפילה, ווי אזוי חז״ל האבן מסדר געווען דעם נוסח. אבער עס איז נישט מעכב בדיעבד. דער ראיה: תפילה קצרה האט נישט קיין שאלת צרכיו, און דאך איז מען יוצא. דער רמב״ם זאגט קיינמאל נישט אז שבח/הודאה/בקשה איז מעכב.
– דער חבר׳ס קשיא: תפילה מיינט בעצם בקשת צרכיו — דאס איז דער עיקר הגדרה פון תפילה לויט דעם רמב״ם. ווי קען מען זאגן אז מען איז יוצא תפילה נאר מיט שבח (ברכה ראשונה) אן קיין בקשה? ער האלט אז ר׳ יצחק׳ס שיטה איז „בכלל נישט מקובל”.
– ר׳ יצחק׳ס ענטפער: א ברכה אליין איז שוין א תפילה. מען דארף נישט דווקא בקשת צרכיו כדי עס זאל הייסן תפילה. דער עיקר איז דער מעמד פון שטיין פאר דער שכינה.
– שיטת המגן אברהם (אורח חיים) לגבי נשים: דער מגן אברהם פסק׳נט אז נשים, וואס זענען נאר מחויב מן התורה (נישט מדרבנן), זענען יוצא מיט “שאלת נדבת דבר” – מיט עני ברכה. דאס ווייזט אז דער רמב״ם׳ס מהלך שטימט מיט דעם מגן אברהם – אז מיט א מינימום כוונה אין איין ברכה איז מען יוצא דאורייתא.
– פארוואס דווקא ברכה ראשונה? עס איז גרינגער צו האבן כוונה ביים אנהייב, און שפעטער פארלירט מען עס. ווען דער רמב״ם זאגט “תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה”, מיינט ער אז מען זאל זיך נישט מיטשענען – מען האט שוין גענוג כוונה געמאכט מיט ברכה ראשונה.
– א נייער פשט אין “התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”: דער רמב״ם רעדט פון צוויי סיטואציעס: (1) אינמיטן דאווענען: אויב א מענטש כאפט זיך אינמיטן אז ער האט נישט מכוון געווען אין ברכה ראשונה – דארף ער צוריקגיין צום אנהייב. אבער “ואם כיון בברכה ראשונה שוב אינו צריך” – ער דארף זיך נישט מער אנשטרענגען פאר די ווייטערדיגע ברכות. (2) נאכ׳ן דאווענען: “מי שלא התפלל” – ער האט שוין געענדיגט, דארף ער צוריק אנהייבן.
– די כוונה איז ווי “אריינפלאגן” (plugging in) די תפילה: א מעטאפאר — די כוונה פון ברכה ראשונה איז ווי “כעומד לפני השכינה”, עס שטעלט אויף דעם קאנעקשן. ווען דאס איז איינגעפלאגט, קאנעקט זיך שוין די רעסט. אן כוונה הייבט זיך גארנישט אן. דער משל “כגוף בלא נשמה” מיינט: עס איז דא א גוף פון שמונה עשרה (די ווערטער), אבער עס טויג נישט אן א קאפ (כוונה). מען דארף אריינלייגן א נייעם קאפ כדי עס זאל קענען “פארן”.
– קיין סתירה אין רמב״ם: די באקאנטע סתירה – אז פריער שטייט מען דארף כוונה, און שפעטער שטייט אז בדיעבד איז מען יוצא – איז בכלל נישט קיין סתירה. פריער רעדט זיך לכתחילה, שפעטער רעדט זיך בדיעבד.
– תפילת נדבה אלס אפציע: ווען מען זאגט “שוב אינו צריך” מיינט מען אז ער איז נישט מחויב מער. אבער איינער וואס וויל זיין א צדיק און דאווענען ביז ער האט אלעס מכוון, האט ער א מקום פאר תפילת נדבה. דאס איז נישט א ברכה לבטלה. אבער דאס זענען נישט “אונזערע הלכות” – דאס איז וואס מען *וויל* טון, נישט וואס מען *דארף*.
– מינימאליזם vs. הויכע עקספעקטאציעס: דער רמב״ם רעכנט זיך מיט דער ריאליטעט – ער ווייסט אז כוונה איז א שיינע זאך, אבער ער איז ריאליסטיש אז ברכה ראשונה איז גענוג. דאס איז פאר דעם “עבד” – דער רמב״ם רעכנט זיך מיט דער מציאות פון מענטשן.
—
ב. הלכות טעות בתפילה — פרק י׳
3. טעה בתפילתו — כללי דין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס האט זיך טועה געווען אין תפילה – דארף ער חזר׳ן.
פשט: “טעות” מיינט ער האט געמאכט א מיסטעיק – ער האט נישט געזאגט די ריכטיגע ווערטער, אדער פארגעסן א שטיקל.
חידושים און הסברות:
– וואס מיינט “טעה”? טעות מיינט נישט סתם ספק וואו ער האלט (ווי ביי קריאת שמע), נאר ער האט ממש געמאכט א טעות – ער האט נישט געזאגט יעדע ווערטער ריכטיג. “טעות” מיינט ספעציפיש איינע פון די זאכן וואס זענען מעכב, ווי: נישט געזאגט “מוריד הגשם”, געזאגט “המלך הקדוש” אנשטאט “האל הקדוש”, געזאגט “מודים מודים”, נישט געזאגט “יעלה ויבוא”.
– טעות vs. כוונה – צוויי באזונדערע ענינים: דער רמב״ם האט פריער גערעדט וועגן כוונה, און יעצט רעדט ער וועגן טעותים. דאס זענען צוויי באזונדערע קאטעגאריעס. ביי כוונה – די תפילה איז נישט קיין גוטע תפילה. ביי טעות – עס פעלט די תפילה אליין, דער נוסח איז נישט ריכטיג.
– “חוזר ומתפלל” איז נישט קיין קנס: ווען מען זאגט “חוזר ומתפלל” איז דאס נישט קיין עונש/פאנישמענט. דער חיוב איז טאקע געווען אז מען זאל זאגן אויפ׳ן סדר, די ריכטיגע וועג. אויב מען האט עס ראנג געטון, האט מען נאך נישט מקיים געווען די הלכה. פארקערט – עס איז א זכות, מען גיט אים נאכאמאל א טשענס.
4. טעה בשלש ראשונות, אמצעיות, אחרונות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות – חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות – חוזר לעבודה (רצה). ואם טעה באחת מן האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שטעה בה.”
פשט:
– טעות אין ערשטע 3 ברכות → הייבט אן פון אנהייב שמונה עשרה.
– טעות אין לעצטע 3 ברכות → גייט צוריק צו ברכת עבודה (רצה).
– טעות אין מיטעלסטע ברכות → גייט נאר צוריק צו דער ברכה וואו ער האט זיך געטעות.
חידושים און הסברות:
– פארוואס זענען די אמצעיות נישט איין “פעקעדזש”? ביי די שלוש ראשונות און שלוש אחרונות איז דער דין אז מ׳גייט צוריק צום אנהייב פון דער גאנצער גרופע. אבער ביי די אמצעיות – נישט. די שבח פון הקב״ה איז א פעקעדזש, דאנקען הקב״ה איז א פעקעדזש, אבער צרכים זענען נישט איין פעקעדזש — כאטש אלע ברכות זענען געריכט צום אייבערשטן.
– צוויי לעוועלס פון “סדר הברכות מעכב”: דער רמב״ם האלט אז מ׳קען נישט זאגן די ברכות שלא על הסדר. אויב ער האט זיך טועה געווען אין “ראה נא בענינו”, קען ער נישט זאגן דאס ברכה אין א ראנדאם פלאץ – ער מוז צוריקגיין און זאגן פון דארטן ווייטער כסדר. ס׳זענען דא צוויי לעוועלס: (1) צי מ׳דארף צוריקגיין צום אנהייב פון אלע אמצעיות – ניין; (2) צי מ׳מוז משלים זיין פון דער ברכה שטעה בה און ווייטער כסדר – יא. דער רמב״ם לערנט די גמרא׳ס ווארט “למסדר” אז ס׳מיינט מ׳מוז נישט צוריק צום אנהייב, אבער מ׳מוז יא גיין כסדר פון דער ברכה וואו ער האט זיך טועה געווען. ס׳איז דא א שארפע מחלוקת ראשונים – אנדערע ראשונים האלטן מ׳קען אפילו טוישן דעם סדר.
5. שליח ציבור שטעה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שליח ציבור שטעה כשמתפלל בקול רם – הרי זה חוזר. אבל אם טעה כשמתפלל בלחש – אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה, משום טורח הציבור, והוא שיכוון בתפילה בקול רם.
פשט: א שליח ציבור וואס האט זיך טועה געווען אין חזרת הש״ץ (בקול רם) – ער מוז חוזר זיין ווי א יחיד. אבער אויב ער האט זיך טועה געווען אין זיין תפילת הלחש, דארף ער נישט נאכאמאל שטיל דאווענען, ווייל דאס וואלט אויפגעהאלטן דעם ציבור. ער איז יוצא מיט דער חזרת הש״ץ בקול רם.
חידושים:
– דער חידוש איז אז ביי תפילת הלחש פון שליח ציבור, וואו ער גייט ענעוועיס נאכאמאל זאגן שמונה עשרה בקול רם, לאזט מען אים נישט נאכאמאל שטיל דאווענען ווייל עס וואלט געווען טורח הציבור – מ׳וואלט געדארפט ווארטן צוויי מאל שמונה עשרה.
– דער רמב״ם האט פריער געלערנט אז דער שליח ציבור דאוונט אויך תפילת הלחש, און ר׳ יצחק האט געזאגט דער טעם איז “כדי שיהא רגיל על לשונו”. אבער דער רמב״ם אליין האט אפשר נישט קלאר דעם טעם געזאגט.
6. שליח ציבור שטעה ונבהל — ששהה שעה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ששהה שעה – יעמוד אחר תחתיו.
פשט: ווען דער שליח ציבור ווערט פארלוירן און ווייסט נישט וואו ער האלט, און ס׳דויערט א לאנגע צייט (“שעה” – א באדייטנדע צייט, נישט דווקא א שעה), שטעלט מען אן א צווייטן אנשטאט אים.
חידושים:
– אויב דער בעל תפילה האט נאך נישט אנגעהויבן, לאזט מען אים נישט אויב מ׳זעט אז ער איז נישט ראוי. אבער “אם התחיל – ממתינים לו שעה עד שישלים.”
7. מהיכן הוא מתחיל — דער צווייטער ש״ץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.”
פשט: ווען א צווייטער שליח ציבור נעמט איבער, הייבט ער אן פון אנהייב די ברכה וואו דער ערשטער האט געטעות.
חידושים:
– דאס פארבינדט זיך מיט דער פריערדיגער הלכה אז א בעל תפילה דארף זיין א תלמיד חכם — דא זעט מען וואס קען פאסירן ווען א נישט-תלמיד חכם שטעלט זיך דאווענען.
– אן אינטערעסאנטע היסטארישע הערה: אין די צייט פון דער גמרא האט מען נישט געהאט סידורים (דער רמב״ם אליין זאגט דאס), און דער בעל תפילה האט געדארפט אלעס אויסנוועניג וויסן. דעריבער איז טעותים געווען א ריאלע פראבלעם. היינט מיט סידורים איז דאס ווייניגער שייך.
8. טעה בברכת המינים — מעבירין אותו מיד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו.
פשט: ביי ברכת המינים (“ולמלשינים”) ווארט מען נישט – מ׳נעמט אים גלייך אראפ, ווייל ס׳איז א חשש אז ער האט מינות אין זיך.
חידושים און הסברות:
– דער רמב״ם באמערקט אז דער אריגינעלער נוסח איז געווען “למינים”, און “ולמלשינים” איז שפעטער צוגעלייגט געווארן.
– דריי וועגן ווי א מענטש ווייזט סימני מינות: (1) “מודים מודים” – משתקין אותו; (2) “יעל כו׳ ציפור” – א פארקרומטע השקפה, אבער נישט דירעקט מינות, מ׳איז אים משתק אבער נישט מעביר; (3) ברכת המינים – מעבירין אותו מיד. דער חילוק: ביי “מודים מודים” און “יעל כו׳ ציפור” איז דער דין משתקין (מ׳מאכט אים שטיל), אבער ביי ברכת המינים איז דער דין מעבירין (מ׳שיקט אים אוועק).
– דער ענין פון בושה: דאס אוועקשיקן דעם שליח ציבור אינמיטן ברכת המינים איז א גרויסע בושה – זיינע קינדער ביייסן אויף די ליפן. אבער ס׳איז נויטיג כדי נישט צו לאזן א חשש מינות אין שול.
– ביי ברכת המינים איז דאס ממש א “אויפן גנב ברענט דאס היטל” סיטואציע — ווער עס רעפוזט צו זאגן ברכת המינים, באווייזט דערמיט אז ער אליין איז א מין. ס׳ווערט פארגליכן צום שרץ וואס גייט אין מקוה — ווען ער קומט ארויס ווערט ער ווידער טמא, ווייל ער איז א שרץ.
9. “לא יהא סרבן” — דער וואס ווערט געבעטן איבערצונעמען
חידושים און הסברות:
– די משנה זאגט “לא יהא שום סרבן בעיר זו” – יעדע שול דארף האבן יעמאנד וואס איז גרייט שנעל איבערצונעמען ווען דער שליח ציבור פאלט אויס.
– סרבנות איז נישט ענווה: ווען מ׳בעט יעמאנד איבערצונעמען אין אזא סיטואציע, איז סרבנות (זיך אפזאגן) נישט קיין ענווה – ס׳איז “פלעין שלעכטקייט”. ענווה איז ווען מ׳זוכט נישט כבוד, מ׳יאגט נישט נאך דעם עמוד. אבער ווען ס׳איז א נויט – מ׳שטייט אן א בעל תפילה – דארף מען שנעל צוגיין.
– פארגלייך צו הלכות תלמוד תורה: א תלמיד דארף זיך נישט זוכן צו זאגן זאכן פארנט פון דעם רבי׳ן – דאס איז ענווה. אבער ווען ס׳איז דא א חילול השם, דארף מען וויסן ווען אויפצושפרינגען.
– דער ספעציעלער ענין ביי ברכת המינים: ס׳איז נאך מער דרינגענד אז מ׳זאל שנעל איבערנעמען, ווייל אויב ס׳דויערט, ווערט מובן אז אין יענע שול זאגט מען נישט געהעריג ברכת המינים.
– רבינו מנוח זאגט אז געווענליך איז שענער צו זיך אפזאגן (ענווה), אבער נישט אין אזא סיטואציע. ער ברענגט ראיות פון משה רבינו (“שלח נא ביד תשלח”) און יוסף הצדיק (“והעליתם את עצמותי מזה”).
—
ג. סימני מינות — בגדי צבעונין, בארפוס, מודים מודים
10. האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
דער רמב״ם (מגילה משנה): איינער וואס זאגט “איך גיי נישט צום עמוד ווייל מיינע קליידער זענען קאלירט” — “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה” — אפילו ווען ער טוט זיך אן ווייסע קליידער, לאזט מען אים נישט צוגיין.
פשט: דער וואס איז מקפיד אז מ׳מעג נאר דאווענען אין ווייסע קליידער ווערט נישט צוגעלאזט צום עמוד, ווייל דאס איז א סימן פון מינות.
חידושים און הסברים:
– היסטארישער הינטערגרונט: געוויסע עובדי עבודה זרה (אפשר מוסולמענער אדער אנדערע גרופעס) האבן געהאט א מנהג אז מ׳מעג נאר דאווענען אין ווייסע קליידער. אויך ס׳איז געווען אזעלכע גרופעס (אפשר איסיים) אין די צייט פון דער משנה וואס האבן דאס געהאלטן.
– דער עיקר חידוש: מצד הדין מעג מען דאווענען סיי אין קאלירטע סיי אין ווייסע קליידער — ס׳איז נישט קיין עבירה ביידע וועגן. אבער דער וואס איז מקפיד אז מ׳מוז דווקא ווייסע קליידער, באווייזט דערמיט אז ער געהערט צו יענע כת/גרופע. ס׳איז נישט דאס קליידל וואס איז דער פראבלעם — ס׳איז דער הקפדה וואס איז דער סימן פון מינות.
– א שארפע משל: ווי א ליטוואק וואס פירט דעם חרם פון ווילנער גאון אויף חסידים — ער האלט נישט אז א גארטל איז אסור, אפשר איז עס אפילו א הידור. אבער ווען איינער איז אזוי מקפיד אויפן גארטל אויפן שטייגער פון א חסיד, ווייסט מען אז ער געהערט צו יענע כת.
– דער רמב״ם׳ס שפראך “נוהגות התפילה”: דער ראב״ד פרעגט וואס מיינט “נוהגות התפילה” — אויב ער איז א מין, בלייבט ער א מין אויך מארגן. דער פשט איז אז דער רמב״ם לערנט עס אז ס׳איז מער א ענין פון “חוקות הגוים” — זאכן וואס אידן טוען דווקא נישט ווייל גוים טוען עס. ממילא אויב ער טוט תשובה, איז עס א קליינע עבירה וואס מען קען מתקן זיין.
11. האומר “איני עובר בנעל וסנדל” — בארפוס דאווענען
דער רמב״ם: איינער וואס זאגט “איך גיי נישט צום עמוד מיט שיך” — “אף הוא לא יעבור”.
חידושים:
– דער חתם סופר ברענגט אז אנדערע פעלקער האבן געהאט א הקפדה אז מ׳מעג נאר דאווענען בארפוס. דעריבער איז דער וואס איז מקפיד אויף דעם, באווייזט אז ער פאלגט זייערע מנהגים.
– פראקטישע נפקא מינה: ווען א איידעם פארגעסט זיין טלית/קיטל יום כיפור, דארף מען אים זאגן אז מ׳מעג דאווענען אן דעם — ווייל דער רמב״ם זאגט אז דער אייבערשטער נעמט אן אלע תפילות. אבער דער מנהג היינט אז אלע גייען מיט א ווייסע רעקל איז א באזונדערע זאך — ס׳איז נישט דער סאבדזשעקט פון דער הלכה.
– א מעשה מיט ר׳ לייבוש פון אנטווערפן: ער איז מקפיד אז מ׳זאל נישט גיין מיט א שווארצע גארטל אויפן קיטל, ווייל אין געוויסע רעליגיעס גייט מען מיט ווייסע קליידער מיט א שווארצע גארטל. דאס איז א דוגמא ווי אזוי דער ענין פון “חוקות הגוים” קען זיין נוגע למעשה.
12. פארבינדונג צו “אומר מודים מודים”
חידוש: ביידע — בגדי צבעונין/בארפוס און “מודים מודים” — זענען סימנים פון מינות. אבער ס׳איז א חילוק: ביי “מודים מודים” קוקט עס נישט אויס אזוי שטארק א יורד לפני התיבה ענין — א יחיד קען אויך זאגן “מודים מודים”. ביי בגדי צבעונין רעדט מען ממש פון א יורד לפני התיבה. ביי א יחיד איז “מודים מודים” אויך א נישט גוטע זאך ווייל ער פארשטייט נישט די מהות פון תפילה.
—
ד. ספק אם התפלל
13. מסופק אויב ער האט געדאוונט — אינו חוזר ומתפלל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב א מענטש איז מסופק אויב ער האט געדאוונט — אינו חוזר ומתפלל, ווייל תפילה איז דרבנן און ספק דרבנן לקולא. אבער ער מעג מתפלל זיין בתורת נדבה.
חידושים:
– פארוואס זאל ער נישט מוזן איבערדאווענען? ער האט דאך א חזקה אז ער האט נישט געדאוונט, און ער קען סיי ווי דאווענען נדבה — וואס איז דער חיסרון? דער תירוץ: ספק דרבנן לקולא מיינט ער דארף נישט, כאטש ער מעג אויב ער וויל.
– ביי שבת איז דא גאונים וואס לאזן נישט דאווענען נדבה, אבער אין וואכנטעג זיכער יא.
14. נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס האט אנגעהויבן דאווענען על דעת חובה, און אינמיטן דערמאנט ער זיך אז ער האט שוין געדאוונט — פוסק אפילו באמצע ברכה. מ׳קען נישט טוישן פון תפילת חובה צו תפילת נדבה אינמיטן.
חידושים:
– פארוואס קען מען נישט טוישן פון חובה צו נדבה? אלע ראשונים האבן זיך געמוטשעט מיט דער קשיא. „פוסק” מיינט ער מוז אויפהערן, נישט בלויז ער מעג.
– א חידוש׳דיגער פשט: „פוסק” מיינט בלויז אז ער מעג סטאפן — און איינמאל ער מעג סטאפן, איז נישטא קיין סיבה ער זאל יעצט אנהייבן טראכטן וועגן נדבה, ווייל מיר דארפן נישט קיין נדבה. אבער אלע אנדערע ראשונים האבן אנדערש געלערנט, און מסתמא האבן זיי געהאט א סיבה.
15. מעריב — נזכר שכבר התפלל, אינו פוסק
דער רמב״ם׳ס חילוק: ביי מעריב איז אנדערש — ווייל מעריב איז רשות, האט ער מלכתחילה נישט געדאוונט על דעת חובה. ממילא אויב ער דערמאנט זיך אינמיטן מעריב אז ער האט שוין געדאוונט, קען ער ווייטערגיין.
חידושים:
– דער יסוד: ביי מעריב ביסטו סיי ווי א „וואלאנטיר” — דו האסט אנגעהויבן על דעת שאינו חוב. דאס איז ווי הסכם במצוה — אמר להם לגמור.
– ביי שחרית/מנחה, וואו ער האט געמיינט ער איז מחויב, איז די גאנצע תפילה געווארן א טעות ווען ער דערמאנט זיך.
– קשיא פון מפרשים: דער רמב״ם האט דאך אליין געזאגט אז היינט דאוונט מען מעריב בבחינת חובה — סאו פארוואס איז מעריב אנדערש? דער תירוץ: תפילת רשות איז נישט די זעלבע זאך ווי תפילת נדבה — כאטש מעריב איז היינט כחובה, בלייבט עס פונדאמענטאל א רשות, וואס איז אנדערש פון נדבה.
—
ה. טעה והתפלל של חול בשבת
16. געזאגט א וואכעדיגע שמונה עשרה אין שבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס האט געדאוונט א וואכעדיגע שמונה עשרה אין שבת — לא יצא (אדער לויט אנדערע גרסאות: יצא). אויב ער דערמאנט זיך אינמיטן, ענדיגט ער די ברכה וואס ער האלט אין, און גייט צוריק צו אתה קדוש (דער אנפאנג פון די מיטעלע ברכות).
חידושים:
– פארוואס ענדיגט ער די ברכה? ווייל ס׳איז נישטא קיין איסור צו זאגן תפילת של חול בשבת — נאר חז״ל האבן געזאגט מ׳זאל נישט, ווייל ס׳איז מטריח אין שבת. אבער אויב ער האלט שוין אינמיטן א ברכה, ענדיגט ער זי.
– מוסף איז אנדערש: ביי מוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, ווייל ביי מוסף איז נישטא קיין אתה חונן — ס׳איז נישט שייך א „וואכעדיגע מוסף”, ווייל מוסף עקזיסטירט נישט אין די וואך. ממילא אויב ער האט געזאגט א וואכעדיגע שמונה עשרה על דעת מוסף, איז עס גארנישט.
– גרסא-פראבלעם: ס׳איז דא א מחלוקת גרסאות צי יצא אדער לא יצא ווען מ׳זאגט של חול בשבת. לויט די גרסא פון „יצא” שטימט בעסער דער חילוק צווישן מוסף (וואו ער איז נישט יוצא) און שחרית/מנחה/מעריב (וואו ער איז יוצא).
– שולחן ערוך הרב׳ס שיטה: ער פרעגט די קשיא אויף מוסף, און זאגט אז לויט דעם רמב״ם איז משמע אז נאר ביי מוסף איז ער נישט יוצא.
– וואס איז דער יסוד פון „לא יצא”? נישט ווייל מ׳טאר נישט זאגן ברכות של חול בשבת (מ׳טאר דאך יא), נאר ווייל ער האט א חיוב מזכיר צו זיין שבת. ממילא, אויב ער האט דערמאנט עפעס א ווארט פון שבת (ווי ביי ברכה מעין שלש), קען זיין ער איז יוצא — ס׳איז א מקום פאר א בריסקער חילוק.
—
ו. טעויות אין הזכרת גשמים/טל
17. נישט געזאגט “מוריד הגשם” אין ימות הגשמים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין ימות הגשמים, אויב ער האט נישט געזאגט „מוריד הגשם” און אויך נישט „מוריד הטל” — חוזר לראש. אבער אויב ער האט מזכיר געווען טל — אינו חוזר, ווייל ס׳איז גענוג נאנט. אין ימות החמה, אויב ער זאגט „מוריד הגשם” — חוזר, אפילו אויב ער האט אויך געזאגט „מוריד הטל”, ווייל גשם בימות החמה איז א סימן קללה.
חידושים:
– פארוואס איז טל גענוג אין ווינטער? ווייל ער האט שוין דערמאנט דעם אויבערשטן׳ס ראלע אין פארזארגן די פעלדער — טל איז א פארם פון דערזעלבן ענין.
– פארוואס העלפט נישט טל אין זומער ווען ער האט אויך געזאגט גשם? ווייל גשם בימות החמה איז א שלילית׳דיגע זאך — ס׳איז נישט א ברכה נאר א קללה, און דאס קען נישט אויסגעגליכן ווערן דורך טל.
– צי מ׳דארף מזכיר זיין טל בימות החמה: דער רמב״ם איז מסופק. טל הערט זיך קיינמאל נישט אויף — סאו פארוואס דערמאנט מען עס בכלל? דער תירוץ: מ׳דערמאנט דעם אויבערשטן׳ס מעשים (שבח), נישט א בקשה. אבער אנדערע זאגן אז אפילו שבח/הזכרה איז א הכנה צו די בקשה וואס קומט שפעטער — קודם דערמאנט מען (שבח), דערנאך איז מען מבקש. אין ספר תהלים זעט מען אז מזכיר זיין שבחים איז א הכנה צו דער בקשה וואס קומט שפעטער.
– מוריד הטל — מחלוקת מנהגים: דער רמב״ם איז סובר אזויווי נוסח ספרד בזמנינו — אז מען זאגט „מוריד הטל” אין זומער. אנדערע שיטות האבן בכלל נישט געזאגט „מוריד הטל” קיינמאל אין זומער.
– צי „חוזר על הראש” איז תלוי אין קליימעט? אין פלעצער וואו עס רעגנט אויך אין זומער (און עס איז נישט א סימן קללה), איז אפשר נישט חוזר על הראש. אין געוויסע סידורים שטייט אז „במקום וואו עס רעגנט אייביג, זאגט מען אייביג מוריד הגשם.” אבער דאס איז א מנהג, נישט א פסק הלכה.
– דער רא״ש: למאי סלקא דעתך — אנדערש וואלט מען געזאגט „מוריד הגשם” אויך אין ימות החמה, ווייל מען בעט דאך נישט גשם אין ימות החמה (עס איז נאר הזכרה/שבח). דער ריזען פארוואס נישט איז ווייל עס איז א „סימן קללה.”
– [דיגרעסיע: תפילת כהן גדול אין קודש קדשים — ער בעט אז עס זאל רעגענען, און „ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים” — עוברי דרכים בעטן אז עס זאל נישט רעגענען, אבער ווינטער איז דאך די צייט ווען עס דארף רעגענען. אין זומער פארט דער עולם ארום, דעריבער איז רעגן א פראבלעם.]
18. פארגעסן “ותן טל ומטר” אין ווינטער
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
– דערמאנט זיך פאר שומע תפילה — קען ער עס זאגן דארט.
– נאך שומע תפילה אבער פאר סוף שמונה עשרה — גייט צוריק צו ברכת השנים און זאגט אלעס פון דארט ביז סוף.
– נאך ער האט געענדיגט די גאנצע שמונה עשרה — דארף ער דאווענען די גאנצע שמונה עשרה נאכאמאל.
חידושים:
– הלכות טעות זענען נישט הלכות כוונה: עס זעט אויס ווי א סתירה — מען קען דאווענען אן כוונה (מצוות אנשים מלומדה), אבער אויב מען פארגעסט גשמים דארף מען איבערדאווענען. דער חידוש: די הלכות טעות זענען נישט הלכות כוונה — זיי זענען הלכות טעות. מען דארף זאגן די ריכטיגע ווערטער לויט דעם סדר. עס האט גארנישט צוטון מיט כוונה. א מענטש קען זיין אין גרויס דביקות און פארגעסן פון דער גאנצער וועלט — דאס איז צוויי באזונדערע ענינים.
– דער ריזען פארוואס מען איז חוזר לראש: ווייל דער נוסח התפילה מאכט נישט קיין סענס אויב מען זאגט „מוריד הגשם” אין זומער. עס איז נישט אז דער אייבערשטער פארשטייט נישט — עס איז אן ענין פון פארמאליטעט פון דער תפילה. אלע הלכות טעות זענען אויסגעשטעלט אויף דער פארמאליטעט פון דער תפילה, נישט אויף כוונה.
– [דיגרעסיע: צי דארף מען איבערדאווענען אויב מען פארגעסט זיין אייגענע וויכטיגסטע בקשה? אויב א מענטש׳ס גאנצע פרנסה איז פון סטאק מארקעט, און ער האט נישט דערמאנט דאס אין תפילה — איז דאס אזויווי איינער וואס האט נישט דערמאנט גשמים אין ווינטער? תשובה (ר׳ יוסף): ניין, ער דארף נישט איבערדאווענען. ווייל ברכת השנים בעט פאר שפע בכלל — די ברכות זענען „אבות” צו אלע צרכים. מען דארף נישט מתפלל זיין אויף אלע פרטים. די תקנה איז ספעציפיש אויף גשמים, נישט אויף יעדע פערזענליכע בקשה. מען קען נישט טרייען צו מאכן סענס פון דער הלכה דורך כוונה-סברות. די הלכה איז א תקנה מיט א סדר — אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען א שיינעם נוסח, און מען דארף עס זאגן ריכטיג. עס איז פארמאליטעט, נישט אז דער אייבערשטער פארשטייט נישט אנדערש.]
– [דיגרעסיע: דער מעשה פון דעם הייליגן ראפשיצער: ער האט געהערט א איד זאגן „אחד” און געזאגט אז ער האט פארגעסן פון זיך אליין — „דו האסט פארגעסן אז דער אייבערשטער איז דיין קעניג.” אבער דאס איז אן ענין פון כוונה/דביקות, נישט פון הלכות טעות.]
—
ז. הלכות יעלה ויבוא — פארגעסן אין יום טוב/ראש חודש
19. פארגעסן יעלה ויבוא
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
– דערמאנט זיך פאר סוף שמונה עשרה (פאר עקירת רגליו): חוזר לעבודה (רצה) און דערמאנט יעלה ויבוא, דערנאך ענדיגט ער. אזויווי דער כלל: טעה בשלש אחרונות — חוזר לעבודה.
– נאך עקירת רגליו: חוזר לראש — דארף דאווענען די גאנצע שמונה עשרה נאכאמאל.
חידוש בנוגע תחנונים נאך שמונה עשרה: אויב ער זאגט נאך תחנונים/בקשות נאך „עושה שלום” (פאר עקירת רגליו), איז ער נאך אלץ אינמיטן די דריי לעצטע ברכות, און קען חוזר לעבודה זיין — ער דארף נישט איבערזאגן די גאנצע שמונה עשרה.
20. יוצא מן הכלל: ערבית פון ראש חודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב מען האט פארגעסן יעלה ויבוא אין ערבית פון ראש חודש — דארף מען נישט איבערדאווענען.
חידושים:
– דער טעם: ראש חודש ביינאכט איז ספק — מען האט נאך נישט מקדש געווען דעם חודש (אין הלכות קידוש החודש: אין מקדשין את החודש בלילה). הגם אז מיר ווייסן פון לוח אז עס איז ראש חודש, איז עס נאך נישט „מעמד ראש חודש.”
– קשיא: ערבית איז דאך בכלל נישט חובה (רשות)? תירוץ: מאכט נישט אויס — איינמאל מען דאוונט, דארף מען עס דאווענען כתקנה. דער ריזען פארוואס מען איז נישט חוזר איז ספעציפיש ווייל ראש חודש ביינאכט איז ספק, נישט ווייל ערבית איז רשות.
21. שליח ציבור וואס האט פארגעסן יעלה ויבוא — שחרית פון ראש חודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב דער ש״ץ האט פארגעסן יעלה ויבוא אין שחרית פון ראש חודש און שוין געענדיגט, דארף ער נישט נאכאמאל דאווענען. צוויי טעמים: (1) טורח הציבור — עס איז א לאנגע דאווענען (שחרית פלוס מוסף). (2) תפילת מוסף איז א תיקון — ביי מוסף וועט מען דאווענען ראש חודש כתיקונו — שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש.
חידושים:
– **די תפילה אן יעלה ויבוא
איז נישט א “פסול׳ע” תפילה: פון דעם וואס מען רעכנט מיט מוסף אלס א תיקון, זעט מען קלאר אז א שמונה עשרה אן יעלה ויבוא איז נישט א פסול׳ע תפילה וואס ווערט אינגאנצן ארויסגעווארפן. ווייל אויב יא — וואס העלפט מוסף? מוסף קען נישט מאכן גוט שחרית. נפקא מינה למעשה:** אויב איינער האט א תפילה פרטית (למשל אויף א שידוך) געזאגט אין דער שמונה עשרה וואו ער האט פארגעסן יעלה ויבוא — דער אייבערשטער האט אים יא צוגעהערט, ס׳איז נישט אוועקגעווארפן.
– פארוואס העלפט דער היתר נאר ביי ראש חודש און נישט ביי שבת/יום טוב? דער בית יוסף טענה׳ט אז דער היתר פון “ער גייט דאך נאך דאווענען מוסף” ארבעט נישט ביי שבת און יום טוב. ביי שבת — וואו מ׳ארבעט נישט עניוועיס — איז מען יא מחזיר. דער חילוק: ראש חודש איז אן ארבעטס-טאג, מ׳קען נישט סתם בלייבן אין שול, דעריבער איז דער טורח הציבור גרעסער. אנדערע פוסקים האלטן אנדערש.
– צוויי זאכן אדער איין סיבה? דער רמב״ם ברענגט צוויי עלעמענטן (טורח הציבור + מוסף שטייט פאר), אבער ער פרעזענטירט עס אלס איין סיבה: וויבאלד ס׳איז דא טורח הציבור, קען מען זיך סומך זיין אויף מוסף. טורח הציבור אליין וואלט נישט גענוג געווען אן דעם וואס מוסף שטייט פאר.
– טורח הציבור ביי שליח ציבור בכלל: דער ר״ב זאגט אז אלע טעותים פון שליח ציבור וואס מען דערמאנט זיך נאכ׳ן דאווענען — זאל מען נישט איבערדאווענען, ווייל טורח הציבור. נאר אויב מ׳דארף צוריקגיין צו איין ברכה אדער אפאר ברכות איז אנדערש, אבער אינגאנצן נאכאמאל שמונה עשרה — דאס טוט מען נישט.
– חוטא נשכר? איינער וואס האט פארגעסן יעלה ויבוא און דארף דאווענען צוויי שמונה עשרה׳ס — איז דאס נישט חוטא נשכר (דער זינדיגער ווערט באלוינט מיט מער תפילה)? דער ענטפער: דער מענטש איז א “נעבעכ׳ל” — ער דארף מער תפילה. די פריערדיגע תפילה איז געווען א שיינע תפילה, נאר אן ראש חודש דערמאנונג. ס׳איז נישט אז ער האט נישט געדאוונט — ער האט נאר נישט דערמאנט ראש חודש.
—
ח. עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
22. פארגעסן “המלך הקדוש” אדער “המלך המשפט”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין עשרת ימי תשובה זאגט מען המלך הקדוש און המלך המשפט. אויב ער האט פארגעסן האל הקדוש — חוזר לראש, ווייל ס׳איז אין די ערשטע דריי ברכות. אויב ער האט פארגעסן המלך המשפט (און געזאגט מלך אוהב צדקה ומשפט) — גייט ער צוריק צו שופטינו (ברכה 11) און גייט ווייטער על הסדר.
חידושים:
– דער ראב״ד חולק: דער ראב״ד איז חולק אויף דעם רמב״ם און זאגט אז המלך הקדוש איז נישט מעכב. ער טייטשט “לא יצא” אין דער גמרא נישט אז ער איז נישט יוצא די גאנצע שמונה עשרה, נאר לא יצא כתקנה — ער האט נישט געזאגט וואס ער האט געדארפט, אבער ער דארף נישט איבערדאווענען. דער ראב״ד ברענגט אנדערע גמרות וואו “לא יצא” מיינט נישט ממש לא יצא.
– המלך המשפט — פוסקים זאגן מ׳דארף נישט צוריקגיין: ביי מלך אוהב צדקה ומשפט זאגן שפעטערדיגע פוסקים אז מ׳דארף נישט צוריקגיין, ווייל ער האט שוין געזאגט דאס ווארט “מלך”. ביי האל הקדוש שטייט נישט “מלך” אין דער רגיל׳ער נוסח, דעריבער איז דארט ערגער.
– דער רמב״ם׳ס נוסח אין מגן אבות: דער רמב״ם האט אויסגערעכנט ביי מגן אבות (וואס מ׳זאגט נאך מעריב פון שבת) אז מ׳זאגט המלך הקדוש א גאנץ יאר — וואס שטימט נישט מיט׳ן פשוט׳ן פשט.
—
ט. על הניסים (חנוכה/פורים) און ענינו (תענית) — אינו חוזר
23. פארגעסן “על הניסים” אדער “ענינו”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב מ׳האט פארגעסן על הניסים (חנוכה/פורים) אדער ענינו (תענית ציבור) — אינו חוזר ומתפלל.
חידושים:
– פארוואס איז על הניסים נישט מעכב? עס ווערן פארשידענע סברות פארגעלייגט:
– חנוכה/פורים זענען ווייניגער חמורע ימים טובים — נישט אזוי וויכטיג ווי ראש חודש/יום טוב.
– ס׳איז דא אנדערע וועגן ווי מ׳דערמאנט דעם יום טוב: חנוכה — ער גייט באלד אנצינדן לעכט און זאגן “אשר קדשנו במצוותיו”; פורים — ער האט אנדערע מצוות. ביי ראש חודש, לעומת זה, טוט ער גארנישט אנדערש — דעריבער איז יעלה ויבוא מער קריטיש.
– על הניסים איז א שפעטערע הוספה: די אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען יעלה ויבוא אלס חלק פון דער אריגינעלער תפילה, אבער על הניסים (חנוכה) איז צוגעקומען שפעטער — ס׳איז אן הוספה אריינגעלייגט אין א תפילה וואס האט שוין עקזיסטירט. (מרדכי איז געווען פון די ערשטע אנשי כנסת הגדולה, אבער חנוכה איז שפעטער.)
– די עצה פון “קודם שהגיע לרגליו”: ביי ענינו — אויב מ׳האט זיך דערמאנט קודם שהגיע לרגליו, קען מען אריינלייגן א “יהי רצון” אין די תחנונים. אבער ביי על הניסים העלפט דאס נישט, ווייל על הניסים איז א הודאה (דאנקען), נישט א תחנון (בקשה), און ס׳געהערט צו ברכת מודים — “מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך.”
– דער טריק מיט “הרחמן”: אנדערע פוסקים לערנען אז מ׳קען מאכן פון על הניסים א בקשה — “הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כשם שעשית…” — און דאן פאסט עס אריין אין תחנונים. דער רמ״א שרייבט דאס, כאטש ס׳איז נישט קלאר אז ער האלט עס פאר א פולע לעגיטימע עצה.
—
י. הבדלה בחונן הדעת
24. פארגעסן הבדלה אין חונן הדעת
דער רמב״ם/ראב״ד: אויב מ׳האט פארגעסן הבדלה אין חונן הדעת מוצאי שבת — דארף מען נישט איבערדאווענען, ווייל ער גייט דאך זאגן הבדלה על היין.
חידושים:
– פארוואס העלפט דער סברא נישט ביי קידוש? ביי קידוש אין מעריב פון שבת — פארוואס זאגט מען נישט דאס זעלבע, אז ער גייט דאך מאכן קידוש על היין? דער תירוץ: הבדלה אין חונן הדעת איז נישט א הזכרת מאורע — ס׳איז א באזונדערער דין פון הבדלה וואס מ׳האט אריינגעלייגט אין תפילה, אבער ס׳איז נישט א חלק פון דער עצם תפילה. קידוש/הזכרת שבת, לעומת זה, איז צוויי דינים: (1) דער עצם דין אז שבת זאל מען זאגן א תפילה פון שבת (הזכרת היום), און (2) קידוש. מ׳קען יוצא זיין ביידע מיט די זעלבע ווערטער, אבער ס׳איז צוויי באזונדערע הלכות.
—
יא. תפילת תשלומין
25. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס האט פארגעסן מנחה ערב שבת, דאוונט ער מעריב פון שבת צוויי מאל אלס תשלומין. די תשלומין איז די יעצטיגע תפילה צוויי מאל — נישט די פריערדיגע תפילה. אויף שבת דאוונט מען נאר זיבן ברכות (נישט אכצן), ווייל מ׳וויל נישט מטריח זיין אויף דעם ציבור, און שבת איז נישט קיין צייט פון שאלת רחמים.
פשט: די תשלומין איז נישט אז מען איז שולדיג די ברכות פון די פארפאסטע תפילה, נאר מען איז שולדיג א תפילה. דעריבער דאוונט מען די תפילה פון יעצט צוויי מאל.
חידושים:
– דער יסוד פון תשלומין: מ׳איז נישט שולדיג אכצן ברכות — מ׳איז שולדיג א תפילה. דעריבער קען מען משלים זיין מיט זיבן ברכות פון שבת אויף א פארפאסטע וואכעדיגע מנחה פון אכצן ברכות. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק — די חיוב איז תפילה, נישט ברכות.
26. תשלומין פון שבת/יום טוב אין וואכן אריין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס האט נישט געדאוונט מנחה בשבת אדער ביום טוב, דאוונט ער מוצאי שבת/יום טוב צוויי וואכעדיגע שמונה עשרה׳ס — נישט קיין שבת׳דיגע. ער זאגט נישט “אתה אחד” — ער איז שוין אין וואכן.
חידושים:
– הבדלה אין תשלומין: אויב ער האט נישט מבדיל געווען (אתה חוננתנו) אין דער ערשטער שמונה עשרה, נאר אין דער צווייטער, דארף ער דאווענען א דריטע. דער טעם: ער האט כסדר געמאכט די תשלומין פאר די תפילת חובה. דאס הייסט, די ערשטע (וואס האט נישט געהאט הבדלה) ווערט באטראכט אלס תשלומין (וואו הבדלה איז נישט נוגע), און די צווייטע (מיט הבדלה) ווערט די חובה — אבער דאן האט ער נישט קיין תשלומין. דעריבער דארף ער א דריטע.
– אויב ער דאוונט די “ראנג” תפילה — ער מאכט די תפילת חובה אן הבדלה און זאגט עס איז תשלומין — ווערט די תפילה “ארויסגעווארפן” — ער קען זיך נישט ניצן דערמיט נישט אלס תשלומין און נישט אלס רעגולערע תפילה.
[דיגרעסיע: פילאזאפישע באטראכטונג וועגן תפילה]
אלע הלכות פון סדר התפילה זענען פאר מענטשן, נישט פארן אייבערשטן. פארן אייבערשטן זענען נאר הלכות פון כוונה נוגע. דער אייבערשטער פארשטייט אז דער מענטש דארף זיך אויסלערנען און האלטן סדר.
מ׳דארף זיך טראכטן אז תפילה איז א געשמאקע זאך, אזוי ווי א ניגון. ווי איינער וואס האט פארגעסן צו זינגען “כל מקדש” פרייטאג צו נאכטס — ער זינגט עס נאכן סעודה. אזוי אויך מיט תפילה — ווען מ׳האט פארפאסט צו זאגן הלל פון ראש חודש, איז דאס ווי פארפאסן א שיינע זאך.
דער רמב״ם זאגט אז אפילו ווען מ׳דאוונט שחרית און גלייך נאכדעם מוסף, דארף מען אינצווישן זיך אביסל אוועקזעצן, זאגן קאפיטלעך — ווי דער רמב״ם זאגט אנהייב הלכות תפילה אז פאר׳ן דאווענען זאל מען זיך שוהה זיין אביסל.
—
יב. תפילה בציבור — לא יקדים
27. אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור” — מ׳טאר נישט אנהייבן שמונה עשרה פאר דער ציבור הייבט אן.
פשט: ער זאל מיטדאווענען מיט׳ן עולם — נישט כאפן. פארדעם מוז ער קומען פריער כדי מיטצודאווענען מיט׳ן עולם.
חידושים:
– א שטארקע ראיה: פון דעם “לא יקדים” זעט מען אז תפילת לחש מיט׳ן ציבור איז אויך א חלק פון תפילה בציבור — נישט נאר די הויכע חזרת הש״ץ. דאס איז קעגן וואס פריער געזאגט געווארן אז די עיקר תפילת הציבור איז ביי חזרת הש״ץ.
– קשיא: אויב ער איז מקדים, ער וועט ענדיגן פאר׳ן עולם — פארוואס איז דאס נישט תפילה בציבור? ער איז דאך אין דעם זעלבן בית המדרש! דער מסקנא: תפילת הרבים מיינט נישט נאר אז מיר זענען אין איין בית המדרש, נאר מיר דאווענען צוזאמען — אין דער זעלבער צייט.
– אלע מפרשים זאגן דער טעם איז ווייל “תפילת הרבים רצויה” — אבער דאס ווערט באקוועסטשענד: אויב ער איז אין דעם זעלבן שול, פארוואס איז דאס נישט תפילת הרבים?
28. מי שאיחר — ווער עס קומט שפעט
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מי שאיחר ובא לבית הכנסת” — ווען דער עולם האלט שוין אינמיטן תפילת לחש: “אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה — יתפלל. ואם לאו — ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם, ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו.”
פשט: אויב ער קען ענדיגן פאר קדושה — זאל ער דאווענען. אויב נישט — זאל ער ווארטן ביז חזרת הש״ץ און מיטזאגן מילה במילה ביז קדושה, ענטפערן קדושה, און דאן ענדיגן אליין.
חידושים:
– דער רמב״ם vs. שפעטערדיגע פוסקים: דער רמב״ם זאגט אז נאך קדושה קען ער גיין אויף זיין אייגענע פעיס — ער מוז נישט מיטהאלטן מיט׳ן חזן ביז סוף. אבער שפעטערדיגע פוסקים זאגן יא אז מ׳זאל מיטהאלטן מיט׳ן חזן על הסדר ביז סוף שמונה עשרה.
– פראקטישע סברא: אויב דער בעל תפילה דאוונט זייער הויך און עס פילט אן דעם בית המדרש, וועט ער נישט האבן כוונה אליין — דאן זאל ער מיטדאווענען. אבער ווען ער קען דאווענען רואיג לעצמו, קען ער גיין אויף זיין אייגענע.
– פארוואס מוז ער מילה במילה ביז קדושה? ווייל ער קען נישט אליינס אנקומען צו קדושה אין דער ריכטיגער צייט — ער מוז זיך צובינדן צום חזן כדי צו זיין ביי קדושה מיט׳ן ציבור.
29. אויב ער האלט אינמיטן שמונה עשרה ווען דער ש״ץ קומט צו קדושה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה” — ער האלט אינמיטן דאווענען אבער נישט ביי קדושה — “לא יפסוק” (ער זאל נישט מפסיק זיין).
חידושים:
– שיטת הגאונים: עס זענען געווען גאונים וואס האבן גע׳טענה׳ט אז “לא יפסוק” מיינט ער זאל אפילו נישט שווייגן, ווייל שווייגן און הערן איז שומע כעונה — און דאס וואלט געווען א הפסק אין זיין תפילה.
– דער באר מנוחה לאכט אויף דעם: שומע כעונה מיינט נישט אז יעדע זאך וואס ער הערט איז א הפסק — עס מיינט אז מ׳איז יוצא בשמיעה. פארקערט, עס איז א זכות, נישט א הפסק.
– דער שולחן ערוך פסק׳נט אז מ׳זאל שווייגן (ביי קדושה ווען מ׳האלט אינמיטן שמונה עשרה).
30. שומע כעונה — ווי עס שייך צו הפסק בתפילה
חידושים:
– שומע כעונה איז א “טול” (כלי), נישט אן אויטאמאטישע חלות: שומע כעונה מיינט נישט אז יעדער וואס הערט ווערט אויטאמאטיש געהאלטן ווי ער האט עס אליין געזאגט. פארקערט — עס איז א *טול* וואס מען קען *ניצן* כדי יוצא צו זיין, אבער עס פאלט נישט אויטאמאטיש אויף דעם שומע.
– א פוילישע ווארט — פארגלייך צו “אין שליח לדבר עבירה” און “מחשבה טובה מצרפה למעשה”: שומע כעונה פונקציאנירט ווי שליחות — עס העלפט נאר *לטוב*, ווי מחשבה טובה וואס הקב״ה מצרף למעשה, אבער מחשבה רעה ווערט נישט מצורף. אזוי אויך, אז איינער *הערט* א דבר מגונה (ווי לשון הרע), מיינט שומע כעונה נישט אז דער שומע ווערט געהאלטן ווי ער האט עס אליין *גערעדט* — נאר אז אן אנדערער וועט *מקבל* זיין דעם לשון הרע.
– אבער דער רמב״ם זאגט דאך שומע כעונה אויף לשון הרע: דער רמב״ם טאקע ניצט דעם לשון “שומע כעונה” אין קשר צו לשון הרע (דער מקבל לשון הרע איז ערגער), וואס שיינט צו זיין א קשיא אויף דעם פרינציפ אז שומע כעונה ארבעט נאר לטוב.
– פראקטישע נפקא מינה — שותק בשעת קדושה: דער זעלבער פרינציפ ווערט אנגעווענדט: ער באקומט די *מצוה* פון קדושה דורך שומע כעונה, אבער ער באקומט נישט די *עבירה* פון הפסק זיין אין תפילה. דאס איז ווייל שומע כעונה ארבעט נאר לטוב (פאר מצוות), נישט לרעה (פאר עבירות). דער שולחן ערוך זאגט אז מען זאל שווייגן — דאס הייסט, מען זאל נישט ענטפערן בפה, נאר שטיל אויסהערן.
– דער רמ״א׳ס שיטה: דער רמ״א האלט אפשר אז מען דארף נישט מפסיק זיין כדי אויסצוהערן, כאטש מען ווייסט אז מען דארף מפסיק זיין.
– [דיגרעסיע: מעשה פון דעם בעל שם טוב — מ׳האט אים געפרעגט צי ער פארגעסט יאהרצייטן — ער האט געענטפערט: “איך פארגעס קיינמאל נישט, און דו פארגעסט אפילו די צווייטע מאל אויך ווען דו זאגסט אים.” דער בני ברק׳ער רב ברענגט פון בעל שם טוב אז מ׳זאל נישט איבערזאגן אויב מ׳מאכט א טעות, ווייל מ׳גייט מאכן די זעלבע טעות די צווייטע מאל.]
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק י׳ — דינים בדיעבד: טעויות וחסרון כוונה
הקדמה: מלכתחילה לבדיעבד
ר׳ יצחק:
רבותי, מיר לערנען מיר הלכות, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק י׳.
ביז יעצט האבן מיר געלערנט וויאזוי צו דאווענען לכתחילה. יעצט גייען מיר לערנען וואס עס געשעט אויב א איד האט געמאכט א טעות. ס׳איז אייביג דא א נייע וועג, ס׳איז אייביג דא וואס מ׳האט צו טון נעקסט, מ׳דארף זיך נישט פארלירן.
רעקאפּ: הלכות כוונה בתפילה (פרק ד׳)
די הלכות כוונה לכתחילה
ר׳ יצחק:
האסט געדאוונט. פריער האבן מיר געלערנט אז תפילה פאדערט כוונה. ס׳איז דא א פאר עקסטערע סעיפים אין דער רמב״ם אויף וואס ס׳טייטש כוונה בתפילה. דער מינימום דערפון איז, מ׳זאל דאווענען און נישט זיין ביזי מיט אנדערע זאכן. און נאכדעם זאגט דער רמב״ם, קיימת די כוונה, מ׳זאל נישט האבן קיין שום מחשבות, און מ׳זאל זיין כאילו עומד לפני השכינה.
סאו, מיר האבן שוין דעמאלט גערעדט מיט ר׳ יצחק ווי ווייט דאס קען מיינען. און די וואס זענען מחמיר אויף כוונה זאגן ממש, מ׳דארף א גאנצע צייט געדענקען אז מ׳שטייט פאר א מלך, ס׳איז א געוויסע מעמד פון פחד. אבער דער מינימום דערפון איז אז מ׳זאל וויסן אז מ׳דאוונט, מ׳זאל נישט זיין ביזי ממש מיט אנדערע זאכן.
די שאלה: וואס מיינט “לא כיון את לבו” אין פרק י׳?
ר׳ יצחק:
ווען דער רמב״ם זאגט דא “מי שהתפלל ולא כיון את לבו”, ווייטער קען מען טראכטן, דארטן דער מאקסימום איז דאווענען נאך א שעה, פון זיך מיישב זיין, ענדיגן דאווענען מתוך דברי תורה, א באנטש פון הלכות וואס ס׳טייטש אלץ “מכוון לבו”. דא זאגט דער רמב״ם, אויב מ׳האט געדאוונט און מ׳האט נישט מכוון געווען לבו, וואס מיינט ער דא? איז עס געווען זערא כוונה, אדער ס׳איז נישט געווען די פולע כוונה פון וואס ער רעדט דארט? ס׳קען זיין אז פאר א צדיק קען מען זאגן, “לא כיון לבו” מיינט אז ס׳איז נישט געווען א גאנצע תפילה עומד לפני השכינה, קען ער א גאנצע תפילה איבערדאווענען, און ס׳ווערט נאכאמאל א תפילת חובה.
רמב״ם פרק ד׳ הלכה ט״ו: הגדרת כוונה
ר׳ יצחק:
ס׳איז נישט דא עכט געשטאנען אין רמב״ם אזא לעוועל אין כוונה, ווי יו דזשאסט מעיד דעט אפ. אין פרק ד׳ סעיף ט״ו שטייט אזוי, “מה היא כוונת הלב?” זאגט דער רמב״ם, “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והמתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה”. וועגן דעם, אויב איינער איז דעתו משובשת וליבו טרוד, טאר ער נישט דאווענען. און נאכדעם זאגט ער ווייטער, “מה היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. און נאכדעם קומט צו צו דעם, “לפיכך” זאל מען אריינקומען אין בית המדרש שטייט, און מ׳זאל נישט מאכן ווי מ׳יאגט זיך, און א שיכור טאר נישט דאווענען, און מ׳טאר נישט דאווענען מתוך שחוק, ווייל מ׳איז ווייטער נישט, נאר מתוך דברי תורה. דאס זענען אלעס די תנאים אין הלכות כוונה.
דער צדיק׳ס קשיא: ווי אזוי פאסט “אם כיוון לבו בברכה ראשונה” מיט די הלכות כוונה?
ר׳ יצחק:
סאו אויב איינער וויל לערנען דעם רמב״ם, און איינער איז א גרויסער צדיק, א איד וואס הייסט רבי יצחק מאיר מארגענשטערן, ער וויל דאווענען 25 שעה א טאג. זאגט ער אזוי, מען דארף א גאנצע טאג האבן א מורא׳דיגע הויכע מדריגה פון “כולי עובד לפני המלך”, א הויכע מדריגה פון גלייך נאך הלכה פסוקה, ישוב הדעת. יעדע מאל אינמיטן דאווענען האב איך נאך געהאט נישט ישוב הדעת, האב איך נאך אלץ א מצוה פון דאווענען.
האט ער געפרעגט, און וואו שטייט אין פרק ד׳ אז ס׳איז דא לעוועלס פון כוונה? איך זאג נישט די ווארט “לעוועלס פון כוונה”, איך זאג דאס איז טייטש כוונה. איך ווייס, ס׳שטייט נישט דארט אז ס׳איז דא לעוועלס. ניין, אבער איך זאג, איך האב נישט געזאגט די ווארט “לעוועלס”. איך האב געזאגט, אויב מיינט כוונה אלעס וואס דער רמב״ם האט אנגערופן כוונה, מיינט עס זייער אסאך. דארף א איד איבערדאווענען שמונה עשרה אויב ער זעט אז ער האט נישט געדאוונט מיט כוונה? אדער לעומת זה, אויב כוונה מיינט נאר א ידיעה אז ער דאוונט, די פארקערטע פון מסיח דעת, אבער לכאורה, דער רמב״ם האט געזאגט זייער קלאר אז כוונה מיינט אז ער געדענקט אז ער איז עומד לפני המלך.
ר׳ יצחק׳ס תירוץ: לכתחילה לעומת בדיעבד
ר׳ יצחק:
סאו, ס׳שטייט נישט אז ס׳איז דא לעוועלס. ס׳שטייט אז מען דארף מכוון זיין. און יעצט קען מען עס לערנען, דו האסט געהערט וואס מען דארף טון לכתחילה. יעצט גייען מיר לערנען וואס מען טוט בדיעבד. וואס איז געשען? ער דאוונט. דו האסט א זאך אז א איד דאוונט און ער איז נישט מכוון. ס׳מאכט זיך אמאל. דארף מען וויסן וואס ער זאל טון נאכדעם. איז די תירוץ איז, ער זאל איבערדאווענען נאכאמאל. דאס איז די תירוץ.
אבער די תירוץ איז ביי איין ברכה האט ער געהאט כוונה. אליבא די ערשטע… ביי די ערשטע, איז שוב אינו צריך. מוז ער נישט מער דאווענען נאכאמאל.
חבר:
אז שוב אינו צריך, מוז ער נישט מער האבן כוונה?
ר׳ יצחק:
אז שוב אינו צריך, דארף ער נישט איבערדאווענען. ער קען נאכאמאל איבערדאווענען אויב ער וויל דאווענען א תפילת נדבה, אבער ער האט שוין יוצא געווען ידי חובת תפילה.
חבר:
איבערדאווענען קען מען אלעמאל אויב מען מאכט א חידוש.
ר׳ יצחק:
פארוואס זאל מען נישט זאגן אז אלעס וואס איז תפילה מוז זיין מיט כוונה?
חבר:
און איך האב געזאגט, ס׳איז דא א קולא פון ברכה ראשונה. יעצט רעדט מען בדיעבד, ר׳ ישראל.
דיסקוסיע: צי שבח, הודאה, בקשה איז מעכב בתפילה?
די קשיא: פארוואס איז ברכה ראשונה גענוג?
חבר:
יא, אבער וואס איז די ענין אז בדיעבד איז עט ליעסט ברכה ראשונה? פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די גאנצע שבח, תפילה והודאה, די גאנצע סדר וואס דער רמב״ם רעדט, איז דאורייתא׳דיגער דין?
ר׳ יצחק:
דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א דאורייתא׳דיגער דין.
חבר:
אפשר זאל מען זאגן אז א איד וואס האט דריי תפילות נישט געדאוונט מיט כוונה, נאר ברכה ראשונה, אז אט ליעסט איינמאל א טאג זאל ער דאווענען אין אן אופן פון שבח, הודאה, בקשה.
ר׳ יצחק:
You’re adding אלע הלכות. אלע הלכות, לכתחילה דארף מען מכוון זיין אלע תפילות א גאנצע צייט. אבער טאמער א מענטש האט נישט מכוון געווען די גאנצע צייט, אויב האט ער גארנישט מכוון געווען, דאווענט ער איבער די גאנצע זאך. טאמער האט ער יא אביסל מכוון געווען, איז דאך שוין יוצא געווען די כוונה.
ר׳ יצחק׳ס שיטה: כוונה איז נישט תלוי אין תוכן
ר׳ יצחק:
איך טראכט אריין אז דאס מאכט זייער אסאך סענס לויט מיין דרך, אז די גאנצע נושא פון מכוון זיין עכטע, דו האסט פריער איינער אונז געזאגט אז ס׳איז דא פארשידענע סארט חלקים פון תפילה, אט ליעסט מדאורייתא, אזויווי שבח, הודאה, בקשה. דאס איז אלץ שיינע פרטים פאר ווער ס׳וויל דאווענען כתקנת חכמים אויף א שיינעם וועג. אבער מעיקר עיקר התפילה איז צו זיין, אזויווי ס׳איז געזאגט געווארן, “יפנה לבו מעסקי עולם ויעמוד לפני השכינה”. ס׳איז נישט קיין חילוק וואס מ׳זאגט לפני השכינה. ס׳איז אלץ חידושים. און דרך אגב, איז זיך פרעגן מיט כוונה וואס איז גילוי אור לפני השכינה. זייער גוט. אבער דער רמב״ם איז קאנסיסטענט. זייער גוט. ס׳איז נישט קיין שום חילוק וואס מ׳זאגט. אבער דער רמב״ם האט יא געזאגט, ווען ער האט געזאגט די הלכה, מעיקר עיקר הדין תפילה איז אז מ׳זאל זאגן שבח, הודאה, בקשה.
חבר:
איך ווייס, אבער דאס מיינט נאך… You never found any מקור אז דאס איז מעכב in any way. I don’t know why you’re going to say it. איך ווייס אז ער זאגט דאס, אבער דאס מיינט נאר ארויסצוברענגען אז ס׳איז דא א ריכטיגע וועג וויאזוי צו דאווענען. און ממילא, אנדערש וואלטן אנשי כנסת הגדולה נישט געדארפט מאכן א סדר, נישט האבן געמאכט א סדר אין די וועלט אריין. זיי האבן געמאכט א סדר ווייל ס׳איז דא יא ענינים וויאזוי ס׳וואלט געווען שיין און ריכטיג צו דאווענען. אבער ער זאגט קיינמאל נישט אז ס׳איז מעכב אדער עפעס אזא זאך. ס׳איז נישט ריכטיג. ס׳איז קלאר אז די תפילה מדאורייתא דארף נישט האבן די תנאים. איך ווייס אז דו האסט עס ליב צו זאגן, אבער איך מיין אז ס׳איז נישט ריכטיג.
ר׳ יצחק׳ס תשובה: שבח, הודאה, בקשה איז נאר די ליטורגיע
ר׳ יצחק:
In any case, דא איז נישט די נושא. דא איז די נושא פון כוונה. כוונה מיינט דאך נישט דאס. שבח, הודאה, בקשה איז נישט קיין דין אין כוונה. ס׳איז א דין אין די, וויאזוי מ׳זאגט, אין די organization of the liturgy, אין די שרייבעריי דערפון, אין די art דערפון. די art דערפון גייט אזוי. אבער כוונה האט נישט מיט דעם. כוונה איז די נחת פון “כאילו שכינה כנגדו”, וואס דאס רופט. און אין די זאך איז נישט קיין חילוק וואס מ׳זאגט.
חבר:
סאו דו האלטסט אז שבח, הודאה, בקשה איז אויך נאר א תנאי אין די liturgy?
ר׳ יצחק:
אוודאי. אוודאי.
חבר:
ניין, דאס איז וויאזוי א מענטש איז מתפלל.
ר׳ יצחק:
איך האב דיר שוין געזאגט, איך ווייס אז דו האלטסט אזוי, אבער איך בין נישט מסכים. אקעי, סאו אונז זעמיר ווייטער אין די אכרונים, און מיר וועלן זען ווער ס׳וועט זיין באשריבן אונזערע ספרים. דאס איז דאך א שאלה פון מקור אין די רמב״ם אויף אזעלכע סארט זאכן. אבער די הלכה לגבי ס׳זאל מעכב זיין, זעסטו קלאר אז תפילה קצרה האט נישט קיין שאלת צרכיו ובקשה וכו׳, און ס׳איז נישט מעכב.
ר׳ יצחק׳ס ראיה: כוונה איז נישט תלוי אין תוכן פון די ווערטער
ר׳ יצחק:
סאו, נאר וואס? איך זאג דיר א פשוט׳ע זאך: אויב כוונה האט נישט מיט וואס מ׳זאגט, מיט אנדערע ווערטער, מצד דעם וואס ס׳איז מעכב מ׳זאל האבן כוונה, אויב מ׳האט נישט געהאט בכלל כוונה אין א תפילה איין טאג, זאל מען איבערדאווענען. אבער וואס מיינט אז ס׳איז מעכב מצד כוונה? כוונה מיינט נישט אז מ׳זאל וויסן וואס מ׳זאגט, אז מ׳זאגט “למלשינים אל תהי תקוה”. ס׳מיינט צו זאגן אז מ׳זאל זיין פאר אפאר סעקונדס אין דעם טאג עומד לפני השכינה. שוין, האסט געהאט אפאר סעקונדס אין די ערשטע ברכה, ביסטו שוין יוצא געווען, קענסטו שוין גיין ווייטער.
חבר:
זייער גוט. אבער בעצם, בעצם, תורה ארבעט אויך אזוי. מ׳דארף לערנען אסאך תורה מיט כוונה, אבער קריאת שמע איז מען אויך יוצא מיט איין פסוק.
ר׳ יצחק׳ס הסבר: כוונה איז א מעמד, נישט א תוכן
ר׳ יצחק:
אבער די אמת איז, ניין, איך זאג אז כוונה, אויב דו פארשטייסט אז כוונה האט נישט צו טון מיט וואס מ׳זאגט, מיט די תוכן, אז די כוונה האט מיט די כללות פון די כוונה, דאן פארשטייסטו זייער גוט אז “אם כיוון לבו בברכה ראשונה”. און אויך “ותשועה אין תורג” איז די טייטש, פשוט׳ע טייטש איז די טייטש נישט אזוי ווי די רמב״ם לייגט עס אריין ביי די עבודה, אז “תשועה אין תורג” איז “להתפלל”. אבער אויך אין די גמרא איז משמע אז מ׳איז נישט מחויב צו מכוון זיין מער. מיט אנדערע ווערטער, וואס טייטש כוונה? כוונה מיינט דאך אז ער איז מפנה לבו און ער איז זיך מתרכז אויף די שכינה. סאו א מענטש טוט עס, ער הייבט אן, צום סוף פארגעסט ער, את סאם פוינט פאלט עס אוועק, אזוי ווי די טבע הדברים. שוין, גיי ווייטער.
די חבר׳ס קשיא: ברכה ראשונה איז נאר שבח, נישט תפילה
חבר:
לאמיר זאגן מיין וועג, ווען ס׳איז די תפילה אזוי ווי איך האב געזאגט אזוי, די רמב״ם האט געזאגט אז תפילה שאינה בכוונה… סארי, וואו בין איך? ד׳ ט״ז. אזוי שטייט אין די גמרא, “תפילה צריך שיכוון את לבו, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפילות, יכוון את לבו בברכה אחת”. “כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה”. זייער גוט. דא לערנען מיר אונז אויך, יא, איך האב געזאגט וואס ס׳פארגעסט בכוונה מיינט, אז די אנדערע איז נישט קיין תפילה. איז נישט קיין תפילה. “אם כיוון לבו בברכה ראשונה” איז מיר זייער שווער, ווייל ברכה ראשונה האסטו נאך בכלל נישט מקיים געווען די מצוה פון תפילה, האסט בסך הכל געזאגט שבחים אויף די אייבערשטער.
סאו וואלט איך ווען געקענט זאגן אזוי, ווען איך וואלט מיר נישט געלערנט אין דעם רמב״ם תפילה, איינע תפילה, וואלט איך געזאגט אז ער האט די כוונות התפילה פון די ערשטע ברכה, פלוס ער האט געזאגט למעשה אלע ווערטער פון חז״ל. זעט אויס עס איז דא עפעס א מקום פארן זאגן די ווערטער.
אז דער רמב״ם זאגט דארט תפילה איינע תפילה, אויב תפילה איינע תפילה איז פשט ער האט נאר געזאגט די ברכה ראשונה, און די ברכה ראשונה בכלל נישט… עס ווערט גערופן תפילה, עס איז דאך נאר שבח פארן אויבערשטן.
ר׳ יצחק׳ס תשובה: תפילה מיינט נישט דווקא בקשת צרכיו
ר׳ יצחק:
צוויי זאכן, איך בין נישט מסכים מיט דיר דא. קודם כל, אוועקנעמען די זאך אז דאס דארף זיין שבח, הודאה, בקשה. אבער תפילה מיינט שוין אלע צרכים, ביסטו אויך נישט מודה?
חבר:
ניין, ניין, ניין, פאלש. וואס מיינט שוין דיין מיינונג תפילה?
ר׳ יצחק:
רחמים מיט׳ן אויבערשטן, און השיבנו אליך.
חבר:
אוקיי, לויט ר׳ יצחק דארף מען נישט די אלע זאכן, מען קען האבן א השיבנו אליך. אודאי מיט׳ן אויבערשטן, אבער דאס האט נאר מיט דעם אמונה אדער אן אנדערע דא.
אנשטאט דעם תפילה וואס דאס הייסט בקשת צרכיו, וואס דאס האט דער רמב״ם געזאגט וואס דאס איז בעיסיק תפילה. פרעג איך דיך, וויאזוי קען מען האבן בקשת צרכיו מדובק אין אמונה? וויל איך זאגן אז עפעס מוז דא געשען אז מען ניצט די כוונה פון ברכה ראשונה, אבער דאך איז זיין זאגן עפעס געווען ווערט.
ר׳ יצחק:
איך בין נישט מסכים מיט די אלע זאכן נישט. מען איז יוצא תפילה מיט די ערשטע ברכה. אבער דאס וואס דו זאגסט… איך ווייס וואס דו האלטסט, ווען מען מאכט הנחות, וואס ער פרעגט, וואו שטייט אין די תורה מאכן שטיין הנחות? ער פרעגט שוין קשיות. פליז, נעם נישט א גאנצע דעבאטע. ער זאגט דאך גארנישט וועגן שאלת צרכיו.
חבר:
אוקיי, פארוואס זאגט ער נישט וועגן שאלת צרכיו?
ר׳ יצחק:
עס איז נישט מעכב!
חבר:
איך ווייס וואס דו האסט געזאגט. ס׳איז נישט מקובל. ס׳איז בכלל נישט מקובל.
סיום הדיסקוסיע: וואס הייסט תפילה?
ר׳ יצחק:
וואס הייסט תפילה? וואס הייסט נישט מקובל? ס׳איז אזוי ווי איינער זאל זאגן אז לערנען תורה איז נישט מקובל בקריאת התורה. תפילה מיינט… וואס טייטשט תפילה? לויט דיר, בקצרה, לפי דיין הנחה, לפי דיין הנחה זאגסטו אז תפילה מיינט דאס. און לפי די פשט פון תפילה מיינט עני אוו דיס טינגס, און אביסל איז מען יוצא. מיט די רבנים דארף מען זאגן די גאנצע. יעצט הער אויס. א ברכה, א ברכה, א ברכה איז א תפילה, א ברכה איז א תפילה.
הלכות תפילה – כוונה בתפילה וטעות בתפילה
דין תפילה: בקשת צרכיו און כוונה
Speaker 1: ס׳איז דא דין תפילה, וואס דאס הייסט בקשת צרכיו, וואס דאס איז וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז דאס איז בעיסיק תפילה. פרעגט זיך די שאלה, וויאזוי קען מען האבן בקשת צרכיו מיט מגן אברהם? וויל איך זאגן אז עפעס מוז דא געשען אז מען נוצט די כוונה פון ברכות ראשונות, אבער דאך איז דיין זאגן עפעס געווען ווערט.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט דיר, דו זאגסט אז מען איז יוצא תפילה מיט די ערשטע ברכה. אבער דאס וואס דו זאגסט, איך ווייס ווען דו האלטסט, ווען דו האלטסט ביי מאכן הנחות, דו פרעגסט אן מאריך, דו שטעלסט דיך פאר, דו מאכסט דיך הנחות, דו פרעגסט שוין קיין שאלות. פליז נעם נישט א גאנצע וואך. ער זאגט נישט גארנישט וועגן שאלת צרכיו. אקעי, וואס זאגסטו וועגן שאלת צרכיו? ס׳איז נישט מעכב. ווער האט דיר געזאגט אז ס׳איז מעכב? ס׳איז בכלל נישט מעכב. דאס איז תפילה. וואס הייסט ס׳איז נישט מעכב? ס׳איז אזוי ווי איינער זאל זאגן אז לערנען תורה איז נישט מעכב ביי קריאת התורה. דו האסט געזאגט אז תפילה מיינט, לויט מילא, בקשה, חנונה, אזא לשון. לפי דיין הנחה, וואס הייסט תפילה? און ער פירט דיך, פשוט׳ע פשט תפילה מיינט עני אוו דיז טינגס, און מיט אביסל איז מען יוצא. מדרבנן דארף מען זאגן די גאנצע.
שיטת המגן אברהם לגבי נשים
Speaker 1: יעצט הער אויס, אוודאי, אוודאי איז דאס ווי דער הייליגער מגן אברהם. נישט איך זאג אזוי, דער מגן אברהם זאגט אזוי, ער פסק׳נט די הלכה אזוי לגבי נשים. אז לויט זיין מהלך אז זיי זענען נאר מחויב מן התורה תפילה, נישט מדרבנן, זענען זיי יוצא מיט א שאלת נדבת דבר, ער זאגט אין מגן אברהם, מיט עני ברכה. סאו, חכם, מיר קענען הערן דעם מגן אברהם. סאו דער רמב״ם האט דא אויך געמוזט גיין מיט בערך דעם מהלך פון מגן אברהם. נאר דארף מען טראכטן פארוואס די ערשטע ברכה פון שמונה עשרה איז דען וויכטיגער ווי זאגן סתם שהכל. איך זאג דיר, די פשוט׳ע פשט איז ווייל ס׳איז גרינגער, ווען מען הייבט אן מיט א כוונה, און שפעטער פארלירט מען עס. ווען ער זאגט תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, מיינט ער אז דו זאלסט דיך נישט מיטשענען, דו האסט שוין געמאכט גענוג כוונה, אקעי, יעצט לאז עס פארן.
פשט אין “התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל”
Speaker 2: יעצט, ס׳איז וואס דו ביסט גערעכט, אז ס׳איז נישט ליטעראלי די תפילה של אחת בכוונה אחת. ס׳מיינט נישט אז די ווערטער וואס מען זאגט אן כוונה דאונט קאונט. וואס איז די ראיה? למשל, אז דו גייסט דיך לערנען די הלכות פון שוחט שלא יעלע ויוריד, ס׳איז נישט דא קיין הלכה שוחט שלא יעלע ויוריד בכוונה. די הלכה איז געזאגט געווארן, די אלע הלכות וואס דו גייסט לערנען, די לעסן איז די פערטע, ער האט געזאגט די ווערטער אן כוונה. איז קלאר אז די מצוה מדרבנן פון תפילה איז נישט די כוונה, די מצוה פון זאגן די אלע ווערטער. און אז מען זאגט עס, אפילו מען האט געזאגט אן כוונה, איז מען אויך יוצא געווען. און יעדע תפילה מוז מען האבן כאטש אביסל כוונה.
Speaker 1: אבער איך וויל אנקוקן דעם רמב״ם אביסל אנדערש און זאגן אזוי: א מענטש דאוונט און ער כאפט זיך אז ער האט נישט געהאט קיין כוונה. וואס איז “התפלל בלא כוונה”? עס מיינט פון יעצט דארף ער זיך זייער אנשטרענגען צו דאווענען מיט כוונה. זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואם כיון בברכה ראשונה, שוב אינו צריך”. ער דארף זיך נישט שוין אנשטרענגען פאר די ווייטערדיגע ברכות. אבער “מי שלא התפלל”, ער האט געענדיגט דאווענען, ער דארף יעצט צוריק אנהייבן דאווענען. פארוואס? ווייל דא איז נוגע ווען א מענטש האלט אינמיטן.
Speaker 2: דאס הייסט, דו ווילסט זאגן אז ער דארף ווייטער נישט אין זינען האבן?
Speaker 1: יא, אבער אינמיטן דאווענען, אויב האט ער נישט געכוונט אין ברכה ראשונה, דארף ער צוריקגיין. ער דארף צוריקגיין צום אנהייב.
Speaker 2: אבער איך פארשטיי נישט די גאנצע פראבלעם. אויב דארף ער צוריקגיין צום אנהייב, ווייל ער דארף דאווענען די אנהייב פון שמונה עשרה, אבער ס׳איז גענוג ווייטער אז ער האט אין זינען ברכה ראשונה, און ער קען נאכדעם איבערזאגן די ווערטער.
Speaker 1: די אינטערעסאנטע זאך איז, פארוואס האט מען געדארפט לייגן אזא מין ברכה ווי מגן אברהם ביי די סוף פון שמונה עשרה? ווען א מענטש כאפט זיך ביי די סוף אז ער האט נישט אין זינען געהאט. די ריזען פארוואס די ברכה ראשונה דארף ער מער מכוון זיין איז ווייל ס׳איז די ברכה ראשונה, ווייל ס׳איז די אנפאנג פון די ברכה. און אויב נישט, קען מען נישט לייגן די ערשטע אין די ענדע, ווייל די ענדע איז די לעצטע.
Speaker 2: דער מענטש האט געדאוונט, און מ׳זאגט אים אז ער זאל נאר אין זינען האבן ברכה ראשונה, אבער ער זאל נאכדעם זאגן די גאנצע שמונה עשרה. אבער די זאגן האט ער שוין געטון איינמאל. מ׳דארף זיך נאר גובר זיין צו האבן כוונה. פארוואס זאל מען אים נישט זאגן ער זאל זאגן די ערשטע ברכה?
משל: כוונה איז ווי “אריינפלאגן” די תפילה
Speaker 1: א תפילה אן קיין שום כוונה… לאמיר זען, די ערשטע טרעקלעך…
Speaker 2: יא, זייער גוט. מ׳דארף איינפלאגן. די כוונה פלאגט איין די תפילה. דו פלאגסט עס איין, דו סטאטסט עס. די רגע ס׳איז איינגעפלאגט, קאנעקט זיך עס שוין די רעסט. אבער דו דארפסט אריינפלאגן א תפילה.
Speaker 1: ניין, איך מיין ערנסט, א פשוט׳ע זאך, טראכט אריין. די כוונה איז אזוי ווי מ׳זאגט “כעומד לפני השכינה”. דו ביסט עומד לפני השכינה, און נאכדעם קומט שוין אריין זיין טעקסט פון זיין גוף. ווי קומט די אדרעס פון די תפילה? ס׳קומט א פאקס פון די זכרונות, ס׳קומט שוין אריין. דער אייבערשטער הערט. אבער אן קיין כוונה הייבט זיך עס גארנישט אן.
לכתחילה און בדיעבד – קיין סתירה אין רמב״ם
Speaker 2: יעצט, איך וועל דיר זאגן דאס וואס דו האסט ליב צו זאגן, זייער א גוטע שאלה שיעור ד׳ תורה. לאמיר זען ווייטער. עד כאן, דאס איז עד כאן הלכות כוונה. אבער דאס זאגט אויך אסאך ווייטער וועגן די חקירה וואס אונז האבן. אבער לאמיר זען ווייטער. אלע הלכות תפילה, לאמיר אנהייבן גראד. אלע הלכות תפילה, מ׳קען ווייטער גיין ביז די הלכות כוונה, און ביז די הלכות מי ששגה בדיעבד איז פארהאן אן כוונה. דאס מיינט אז די גאנצע סתירה וואס איז ידוע אז ס׳שטייט פריער אז מ׳דארף כוונה, איז בכלל נישט קיין סתירה, ווייל דא רעדט זיך בדיעבד, דארט רעדט זיך לכתחילה. איך פארשטיי נישט די גאנצע קשיא.
תפילת נדבה אלס אפציע
Speaker 1: אבער זיי זאגן אויך אז מ׳דארף מחלק זיין צווישן דאס וואס זיי האבן יעצט געלערנט און די נעקסטע הלכות. ווייל דא, אז א מענטש האט געדאוונט אן כוונה, לכאורה איז פשט אז ס׳איז נישט קיין גוטע תפילה. דא גייט מען אונז לערנען וועגן א מענטש וואס לכאורה איז עס אן ענין פון א קנס.
Speaker 2: ניין, א מענטש האט נישט געדאוונט כסדר, ער האט נישט געדאוונט ווי ס׳איז מסודר געווען אז מ׳זאל דאווענען א סדר, אדער מ׳זאל זאגן געוויסע תפילות די טעג, און מ׳האט עס נישט…
Speaker 1: איין מינוט, איין מינוט. מ׳קען ווייטער גיין, מ׳רעדט נישט פון כוונה. מ׳רעדט פון טעותים, ער האט געזאגט די ראנג ווערטער. מסתמא די אמת איז אז ווען ער זאגט די ראנג ווערטער האט ער נישט מכוון געווען, אבער דאס שטייט נישט. יעדע טעות איז אויך אן ענין אז ער דארף נאכאמאל דאווענען.
Speaker 2: יחזור ויתפלל. דאס איז לכאורה פאר אן אנדערע סיבה. ס׳איז נישט ווייל די תפילה איז נישט געווען קיין גוטע תפילה, ווייל ס׳פעלט כוונה. ס׳פעלט די תפילה אליין.
Speaker 1: א קנס איז א חיוב, אזוי דארף מען זאגן. קנס איז א פאנישמענט. ס׳איז נישט קיין פאנישמענט. די חובה איז טאקע געווען אז מ׳זאל זאגן אויפ׳ן סדר, די ריכטיגע וועג, לויט ווי די גדרים וואס מ׳גייט יעצט לערנען. אויב האסטו געטון ראנג, האסטו נאך נישט מקיים געווען היינט די הלכה. די הלכה איז אז ס׳זאל זיין א שיינע תפילה, ס׳זאל זיין אויסגעארבעט. ס׳איז נישט קיין קנס. מענטשן מיינען אפשר אז ס׳איז א פאנישמענט, אבער ס׳איז נישט קיין עונש. ס׳איז נישט אז ער האט געמאכט א טעות און פארגעסן די הלכה, איז א פאנישמענט. ס׳איז פארקערט, ס׳איז א זכות. א איד, מ׳געבט אים נאכאמאל א טשענס. ס׳הייסט אזוי ווי “איום ראשונה יפה”. יעצט זאג עס ריכטיג.
Speaker 2: מ׳דארף עס טאקע אנקוקן אסאך מאל אז דער מענטש האט דאך עניוועי די ברירה צו מאכן א תפילת נדבה. ווען מ׳זאגט אים “שב ואינו צריך”, מיינט מען צו זאגן אז דו ביסט נישט דער מענטש וואס וויל דאווענען. איינער וואס וויל דאווענען, ער מאכט תפילת נדבות. פאר אים איז דאך יוצא געווען מיט ברכה ראשונה. ס׳מיינט נישט אייביג אויטאמאטיש אז אויב דו וועסט יעצט זאגן גייט עס זיין א ברכה לבטלה. איך האב א פלאץ פאר תפילת נדבה. אויב איינער וויל זיין א צדיק און דאווענען און דאווענען ביז ער האט די גאנצע דאווענען מכוון געווען, איך ווייס נישט. קען זיין, אבער דאס זענען נישט אונזערע הלכות. דאס איז וואס מ׳דארף, וואס מ׳וויל טון. מ׳זאגט צו זיינע שוין קיין גוטע תפילה נישט און טון וואס ער וויל. איך ווייס שוין פסח און איך נישט קיין דירה.
Speaker 1: איינער איז נישט מסכים. נאר איך נישט דא א חיוב. א חיוב איז נאר ברכה ראשונה. שטיי נישט דאס. אבער עס איז דא א מקום פאר דעם. עס איז דא א מקום פאר אסאך זאכן. ווייל דער רבים האט זיך הויעכע עקספעקטעישן פון כוונה. דא איז שטעמען. דא א מינימאליסט אזוי. יא, איך האב שווענער צורך. איך ווייס פאר וואס דו זאגסט איך. ער זאגט נישט כוונה איז בעלל. נישט מיינער צורך. מ׳זעהן מ׳דארקזאם בעל. מיינער איז מיינער חיוב. מ׳זאגט נישט נאכאמאל. ער איז נישט מיינער חיוב. ווילסט טון וואס דו ווילסט, קיינסט טון וואס דו ווילסט. אבער דער רבים האט נישט צו מיינער עספעקטעישן און ער פארקערט. וויבאלד ער ווייסט אז כוונה איז א שיינע זאך, זאגט ער אז עס איז ריאליסיש. די ערשטע ברכה איז גענוג. דאס איז פאר דעם מיט די עבד אנדערשעדלעך התחילה. אבער עבד מיינט, ער רעכנט זיך מיט די ריאליטי. אבער עס איז דא א גוף פון א שמונעסטער אבער עס טויג נישט, וואס עס האט נישט קיין קאפ. דארף עס יעצולייגן א נייע קאפ וואס עס זאל קענען פארן.
Speaker 2: ניין, איך האב נישט געמיינט אויף אזא הויפן. אבער עס איז נאר א משל, דער מארער איז נאר א משל. אבער ווייל א משל ס׳סטעמט מיט דעם ווארט? איך מיין נישט… נעם דעם צורת, יא.
Speaker 1: נאר ווער ס׳טייטשט אזוי?
Speaker 2: יא, אבער איך מיין נישט אזוי. דו ווייסט ווער טייטשעט אזוי דערעגסט אזוי? איך ווייס, יא. אבער איך מיין נישט אזוי. איך מיין עס דאגן אז ס׳מאכט סענס אזוי. איך מיין נישט אז עס איז א פסי-מעדזשיק.
Speaker 1: אקעי, אבער אונז דארפן וויינען ווייטער.
הלכות טעות בתפילה
וואס מיינט “טעה”?
Speaker 2: יעצט גייען מען לערנען, און עס זאל זאגן וואס איז דעי טאה. איך ווייס שוין וואס איז טאה, אבער זאג פאר וואס איז שטאגט.
Speaker 1: אקעי, איינער האט שוין טאה געווען. טייטש טאה מיינט אז מען סתם האט זיך פארבלאנדזשט, ער ווייסט נישט ווי ער האלט. ער האלט אינמיטן שוין מנסון. ער ווייסט ער שטייט אין דער סמעדזש און האלט אינמיטן שוין מנסון. ער האט עס קיין אנשגאווע ביי ער האלט. אז אויב געדענקט אז ער האט חינד שוין געזאגט אז ער האלט מבען דעם תשאלה משברכה צו ראשונת. ניין, ניין, אגענצע ספק. א גנצע טייטש ספק, אזוי ווי עס האבן געדענט בקרשמע, קרישמע, אז עכע עס האט זאכן.
Speaker 2: איך מיין אז טאל מיינט דעול ער האט געמאכט א טעות. וועלכע טעות האט ער געמאכט? איך מיין אז עס מיינט ער האט פארגעסן א שטיקל… ניין, טעות מיינט ער האט געמאכט א טעות, א מיסטעיק.
Speaker 1: טעות מיינט ער האט נישט געזאגט יעדע ווערטער, לכאורה. עפעס האט ער געמאכט ראנג. איך ווייס נישט וואס ער האט געמאכט ראנג עקזעקטלי. און אונז וואלטן וויסן וועלכע ס׳איז… אפשר מיינט עס איינער פון די טעותים וואס מיר גייען באלד זעהן וואס איז מעכב, אז ער וועט נישט זאגן מוריד הגשם, אזעלכע סארט זאכן. ווייל אנדערש דארף מען דאך וויסן, יעדע ווארט איז מעכב? לכאורה נישט יעדע ווארט איז מעכב עניוועי, סאו…
Speaker 2: קען זיין טעות מיינט אז ער האט געזאגט איינע פון די זאכן אזויווי מיר האבן אויסגערעכנט. ער האט געזאגט “א קדושה ברגש”, אדער ער האט געזאגט “מודים מודים”, אדער ער האט נישט געזאגט “יעלה ויבוא”. דאס פארשטיי איך, נישט געזאגט “יעלה ויבוא” איז אזא זאך.
Speaker 1: בסדר, ער האט פריער גערעדט וועגן כוונה, און דא זאגט ער אויב מען האט געדאוונט אן כוונה, און יעצט זאגט ער… מען האט יא טועה געווען. נישט אזוי ווי די אלע הלכות אז מען זאל זיך נישט טועה זיין, נאר ער איז זיך טועה געווען. אבער וועלכע טעות איז עקזעקטלי דאס וואס איך וויל וויסן, וועלכע טעות רעדט זיך עס. עפעס א טעות וואס איז מעכב, אזוי מוז זיין.
Speaker 2: ס׳איז שווער, אויב וועט מען זאגן אז ס׳איז נאר א טעות אין די נוסח התפילה, איך זאג דאך, איך טענה׳ע זיך א גאנצע צייט אז דאס איז נישט די עיקר הענין.
Speaker 1: זייער גוט, סאו וואטעווער תפילה וואס איז מעכב… דאס האסטו גלייך אפאר ווערטער. אבער ווי א חזן וואס זאגט אפאר פסוקים, דארף ער נישט איבערזאגן. ווייל דארט שטייט אין מפרשים אז איינס איז גענוג, אבער ער האט נישט געזאגט מוריד הגשם, א זאך וואס איז יא מעכב.
Speaker 2: אבער וועגן דעם האבן מיר דאך געזאגט אז מיר גייען לערנען, ס׳איז דאך קלאר. אבער אונז האבן דאך געזאגט… אקעי, קען זיין איך וועל… אקעי, איז…
הלכה: טעה בראשונות, אמצעיות, אחרונות
Speaker 1: “ואם טעה באחת משלש ברכות הראשונות, חוזר לראש. ואם טעה באחת משלש ברכות האחרונות…” באחרונות איז אויך דא וואס דארף יעלה ויבוא.
Speaker 2: יא. און על הניסים. זאג אבער קלאר די הלכה. וואס איז די הלכה?
Speaker 1: יא. וואס איז די הלכה אז ער איז טועה געווען ביי איינע פון די ערשטע דריי ברכות, הייבט מען אן נאכאמאל. ווייל לכאורה האט ער נישט געמיינט למשל “המלך הקדוש” האט ער פריער געזאגט, אדער “משיב הרוח”.
Speaker 2: “אם טעה באחת משלש ברכות האחרונות”, למשל ער האט נישט געזאגט יעלה ויבוא אדער וואטעווער דארט איז נישט שייך, הייבט מען אן… גייט מען צוריק צו עבודה, גייט מען צוריק צו די דריי לעצטע ברכות, צו די ברכת עבודה. “אם טעה באחת מן האמצעיות”, למשל ער כאפט זיך ביי “ברך עלינו”, ער דארף נישט צוריקגיין ביז… נאך גואל ישראל, ביז “רפאנו” און “ראה נא בענינו”… ניין, אפילו נישט. אפילו נישט. ער דארף נישט צוריקגיין צו די ברכה עלינו מציאות. אין טעה באחת מהן חוזר, זאגט דער רמב״ם, וואס דארף ער טון? ער דארף צוריקגיין צו די דעגרי וואו ער האלט. חוזר, ער גייט צוריק צו וואו ער האלט. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. ער דארף נישט צוריקגיין צו “יראו עינינו וישמח לבנו”, אדער וואטעווער, איך מיין צו זאגן וואס די ערשטע ברכה איז, “יראו עינינו וישמח לבנו”. ער האט זיך געכאפט ביי “בורא פרי האדמה”.
הלכות טעות בתפילה: ברכות האמצעיות, שליח ציבור שטעה, וברכת המינים
הלכה א (המשך): טעה באחת מן האמצעיות
Speaker 1:
די ברכות המצוות זענען נישט נאך א סעט וואס מ׳דארף צוריקגיין. טעה באחת מן האמצעיות, זאגט דער רמב״ם, וואס דארף ער טון? ער דארף צוריקגיין צו די תפילה וואו ער האלט. חוזר, ער גייט צו וואו ער האלט. חוזר לתחילת הברכה שטעה בה. ער דארף נישט צוריקגיין צו ראה נא בענינו, אדער איך מיין צו זאגן וואס איז דא די קל וחומר, ראה נא בענינו, ער האט זיך געכאפט ביי ברוך אלייני אז ער האט זיך טועה געווען, דארף ער נישט צוריקגיין צו די אנפאנג פון די ברכות האמצעיות, אזויווי יענער האט געדארפט צוריקגיין צו די ערשטע, דהיינו אתה חונן, וואס איז די ערשטע פון די ברכות האמצעיות, נאר ער דארף צוריקגיין צו וואו? ער דארף צוריקגיין צו די ברכה וואו ער האט זיך טועה געווען, צו די טעות. און משום תפילתו על הסדר, גייט ער צוריק צו וואו די לעצטע מאל פאר ער האט זיך טועה געווען, און ער גייט פון דארטן און ווייטער. זייער גוט. דאס איז דער רמב״ם ז״ל, כאטש ס׳איז דא אנדערע ראשונים וואס האבן געהאלטן אנדערש.
דיסקוסיע: פארוואס זענען די אמצעיות נישט איין פעקעדזש?
Speaker 1:
לכאורה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, פארוואס די מיטלסטע ברכות הייסט נישט ווי א פעקעדזש? די שבח פון די אייבערשטער איז א פעקעדזש, די דאנקען די אייבערשטער איז א פעקעדזש, דיינע צרכים איז א באנטש עקסטערע בעגס? יא, ס׳איז נישט איין פעק. יא, אינטערעסאנט. ס׳איז אזויווי איינס, ס׳מאכט נישט קיין סענס די אלע הלכות טעות, די פשט איז, א תפילה דארף קומען גוט. דו מאכסט א תפילה און דו הייבסט אן אינמיטן אתה קדוש, ס׳מאכט נישט קיין זין. ס׳איז אלעס איין ענין, ס׳איז איין ענין, ס׳איז אלעס אנגעשמירט אויף די אייבערשטער׳ס קעליע, ס׳איז אלעס מיר זאגן. אבער א צורה האסטו היינט נאר אויסגעלייגט איין פעקעדזש.
מצד שני, דער רמב״ם זאגט יא אז מ׳דארף זאגן תפילתו על הסדר, דאס הייסט ער קען נישט זאגן די ברכות שלא על הסדר. אויב ער האט געמאכט א טעות אין ראה נא בענינו, ער קען נישט זאגן דאס אין רענדאם צווישן שמע ותפילה און די שבע שבעתים, נאר ער מוז צוריקגיין און ער חזר׳ט שלום ועלך. יא, משום בעיא זאגט ער על הסדר. ער גייט יא, אין א געוויסע זין איז יא דא א ברכות אין די סדר אין ברכות האמצעיות, ווייל ער דארף איבערזאגן נאכאמאל אויך די פסוקים וואס ער האט שוין געזאגט, ס׳ווענדט זיך וואו ער האט זיך טועה געווען, אויך די ברכות. אין די סענס האלט דער רמב״ם אז ס׳איז יא דא א סדר. ס׳איז דא א שארפע מחלוקת הראשונים, ס׳איז דא וואס האבן געלערנט אז מ׳קען אפילו בכלל טוישן די סדר. אבער דער רמב״ם האט געלערנט אז מ׳קען טאקע נישט, די גמרא שטייט אין למסדר, דער רמב״ם האט פארשטאנען אין למסדר. מיינט נאר צו זאגן אז מ׳מוז נישט אנגיין all the way צו די אנהייב פון די ברכות המצות, אבער מ׳מוז יא משלים זיין די תפילה על הסדר, דהיינו פון די ברכה שהיא טובה, אזוי על יוסף זאגן אלע מפרשים דא. אקעי. דער סדר הברכות איז יא מעכב אויף אזויפיל.
יא, ס׳איז דא ווי צוויי לעוועלס פון וויפיל דער סדר הברכות איז מעכב. ביז כדי אז מ׳דארף אנהייבן נאכאמאל פון די אנהייב, אדער לכל הפחות אזויפיל אז פון יענע סדר דארף מען גיין ווייטער כסדר. יא, כלו׳ מ׳קען נישט טוישן לכתחילה, כלו׳ לכתחילה, מ׳קען נישט טוישן די סדר, מ׳קען נישט זאגן די wrong way, די wrong order פון די ברכות.
הלכה ב: שליח ציבור שטעה
Speaker 1:
רייט. וכן, דאס איז ווען ס׳דאוונט א יחיד דאוונט. די זעלבע זאך א שליח ציבור וואס האט זיך טועה געווען כשמתפלל בקול רם, הרי זה חוזר, אויך ער דארף צוריקגיין, זאגט דער רמב״ם. דאס איז די זעלבע זאך, אויב ער מאכט א טעות אין די שלוש ראשונות גייט ער צוריק צו אנהייב, וועלכע איז די בחינה… יא, הרי זה חוזר. אפילו ס׳האלט אויף די ציבור, אבער לכאורה איז עס אויך א חלק, ווייל אז נישט וואלט די תפילת הציבור נישט געטויגט, ס׳וואלט געווען א… ס׳איז נאך ערגער אפשר ווי א יחיד, ווייל ס׳איז אזוי ווי ס׳ברענגט טעותים.
אבער, זאגט דער רמב״ם, אבל אם טעה שליח הציבור כשמתפלל בלחש, אני אומר, זאגט דער רמב״ם זיין חידוש, אז ער דארף נישט דאווענען בלחש. מיר האבן פריער געלערנט אז דער שליח ציבור הגם ער גייט נאכאמאל זאגן הויך שמונה עשרה און מוציא זיין ידי חובתם פון די ציבור, דאוונט ער אויך די תפילת הלחש. און רבי יצחק האט געזאגט פון וואו ערגעץ אז דער רמב״ם זאגט אז די גמרא זאגט אז ס׳איז כדי שיהא רגיל על לשונו די דאווענען. אבער דער רמב״ם האט געזאגט ניין, ער האט נישט געפרעגט.
Speaker 2:
אז ער דאוונט נאכאמאל שמונה עשרה, איך געדענק נישט אז ער האט קלאר געזאגט אז כדי שיהא רגיל על לשונו. איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איז למעשה ביי זיין תפילת הלחש אז ער האט זיך טועה געווען, און ער וויל יעצט זיך שטעלן נאכאמאל, אויב ער גייט זיך יעצט שטעלן נאכאמאל גייט ער אויפהאלטן די ציבור. זאגט דער רמב״ם, מיין הלכה איז, איך לערן אז ער זאל נישט זיך שטעלן נאכאמאל דאווענען בלחש, נאר ער איז יוצא זיין מיט דעם וואס ער דאוונט מיט די תפילה בציבור בקול רם. און ער דארף אבער יא… יא, ליין, ליין, ליין.
והוא, זאגט דער רמב״ם מתניא, והוא שיתנה בלבו חוזר… הוא אינו חוזר, דער יחיד שליח ציבור אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שניה על תורח הציבור, מ׳דארף ווארטן צוויי מאל ער זאל ענדיגן צוויי מאל שמונה עשרה. ער זאל זאגן נאכאמאל תפילה בלחש, און נאכאמאל תפילה בקול רם. והוא ענין תפילה בקול רם שנתקנה כדי להוציא את מי שאינו בקיא, אבער דאס איז די תפילה וואס דער בעל תפילה דאוונט הויך, דארף ער יא חוזר זיין. דאס איז די פשט. ער זאגט אז דאס וואס ס׳שטייט אז ער דארף נישט חוזר זיין, איז פונקט ווי א יחיד. דאס רעדט זיך אין די תפילת החזרה, נישט אין די תפילת הלחש שלו, ווייל תפילת הלחש שלו גייט ער נאך עניוועיס זאגן נאכאמאל. דאס איז די פשט וואס ער טענה׳ט. זייער גוט.
הלכה ג: שליח ציבור שטעה ונבהל
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער: שליח ציבור שטעה ונבהל, דער שליח ציבור האט זיך טועה געווען און יעצט איז ער פארלוירן, ער געדענקט שוין נישט וואו ער האלט. ולא ידע מהיכן יתחיל, ער ווייסט נישט וואו אנצוהייבן, און דאס האט געדויערט א לאנגע צייט. א בעל תפילה ששהה שעה, דארף מען וויסן וואס א שעה איז, דער רמב״ם מיינט א געוויסע שעה, אדער א גרויסע אמאונט פון צייט. איז פשט אז ער איז נישט קיין בקיא אין בעל תפילה, יעמוד אחר תחתיו, זאל א צווייטער אנהייבן פון אנהייב לכאורה. פארוואס עפעס פון אנהייב? פון וואו? ער גייט זאגן, ער גייט זאגן. הלכה ד׳ גייט שטיין מהיכן יתחיל. אה, יעמוד אחר תחתיו. זייער גוט.
אין א פשוט׳ע ברכה, דער שליח ציבור הייבט אן א ברכה און ער קעקעצט, ער ווייסט נישט וואס איז די נעקסטע שטיקל, ער קען זיך נישט כאפן, מ׳ווארט מ׳נעמט צו א שעה צייט.
Speaker 2:
א גאנצע שעה?
Speaker 1:
פרעגסט א גוטע שאלה. און מ׳שיקט צו א צווייטן. ער קען נישט, שיק א צווייטן. אבער דאס איז נאר אויב ער האט נאך נישט אנגעהויבן, אויב דער בעל תפילה האט נאך נישט אנגעהויבן און מ׳וויל אים צוגיין, דעמאלטס לאזט מען אים נישט, אויב מ׳זעט אז ער איז נישט ראוי צו זיין א בעל תפילה. דאס שטייט נישט דא. אבער אם התחיל בעל תפילה ממתינים לו שעה עד שישלים. אקעי, ער האט געקומען א שטיקל.
ברכת המינים
Speaker 1:
אם טעה בברכת המינים, קוק וואס ער זאגט דא. וואס טוט זיך אויב דער בעל תפילה האט געמאכט א טעות פונקט ביי ברכת המינים, “ולמלשינים”, די סמ״ך גימ״ל קומט אים נישט ארויס פון מויל? דעמאלטס אין ממתינין לו, מעבירין אותו מיד, שמא מינות נזרקה בו, פלוצלינג קעקעצטו ביי “ולמלשינים”? ביי “על הצדיקים” שרייסטו הויך, אבער “ולמלשינים” קענסטו נישט? דער רמב״ם, ווי שלא יתחילו בה אלא ולמלשינים. אז מ׳האט נישט אנגעהויבן “ולמלשינים”, נאר מ׳האט אנגעהויבן “למינים”. “ולמלשינים” האט מען שפעטער צוגעלייגט.
Speaker 2:
יא, ער גייט ארויף אויף “ולמלשינים”. דו האסט מורא ווייל דו האסט מורא אז עס וועט זיך אליין.
Speaker 1:
אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אונז האבן דא די דריטע וועג וויאזוי א מענטש קען ווייזן פאר מענטשן שלעכטע סיגנאלס אז ס׳איז מינות ונסתרקבו.
דיסקוסיע: דריי וועגן פון סימני מינות
Speaker 2:
וועלכע אנדערע וועג האבן מיר שוין געהאט?
Speaker 1:
אה, די פריערדיגע זאך. ער זאגט… אבער ס׳איז נישט מינות ונסתרקבו. דארט איז געווען “מודים מודים”.
Speaker 2:
אקעי, “מודים מודים” איז אפשר מער מעכטיג. איך ווייס נישט צו ס׳איז ממש געווען פוסקי מינים וואס פלעגן זאגן “מודים מודים”. קען זיין. אקעי, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אבער למשל די “יעל כו׳ ציפור” איז נישט ווייל ס׳איז מינות, נאר ווייל ער האט זיך נישט געהאלטן פון די תפילה. ס׳איז נישט געווען א חשש אז ס׳איז מינות.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נאר א פארקרומטע השקפה.
Speaker 1:
און די ליפער שענער האט געזאגט אז א פארקרומטע השקפה איז מינות. זייער גוט, אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳איז אים מעביר. דארט שטייט אז מ׳איז אים משתק, יא?
Speaker 2:
ניין, נישט משתק. מ׳מאכט נאר נאר, ער גייט צוריק צו די נארמאלע אידישע נוסח.
Speaker 1:
דא שיקט מען אים אוועק. יא, ברכה תחת, יא.
דיסקוסיע: “ולא יהא סרבן” – די בושה און די נויטווענדיגקייט
Speaker 1:
נאר דא איז דא א הלכה. ס׳שטייט אין רמב״ם ולא יעשה נסתרים בבית ישראל. ווען מ׳בעט יעצט אז איינער זאל יענעם שנעל גיין איבערנעמען, ס׳מאכט זיך דא א קרייסיס אין שול. ס׳איז א בושה, יא. די קינדער דארטן בייסן אויף די ליפן אז זייער טאטע איז עפעס געווארן מינות ונסתרקבו. די צווייטע זאל שנעל צולויפן איבערנעמען. דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז מ׳שיקט איינעם צו, ער זאל אים נישט שיקן.
Speaker 2:
ניין, די משנה, די הגהות מיימוניות אויך. ס׳איז אלץ א משנה, און דא האט מען דאס גלייך געווארן אז נארמאלערהייט זאל מען יא. ס׳שטייט נישט אז מ׳זאל. אז ס׳מאכט זיך, א מענטש, איך ווייס נישט צו ס׳שטייט אז מ׳זאל. ביז דערווייל האבן מיר נישט געזען אז מ׳זאל.
Speaker 1:
ניין, אונז האבן נישט געלערנט. ניין, נישט געלערנט אז מ׳זאל. אדרבה, אונז האבן געלערנט אז ס׳איז דא א שליח ציבור קבוע. זאכן זאגט מען דא, מ׳זאגט נישט קיין ענווה. מ׳דארף זיין דער נעקסטער מענטש, זיי איינער וואס מ׳ארבעט מיט. זיי נישט קיין בעל תפארת.
ער ברענגט דער רבינו מנוח, ער האט די גלייכע זאך. ער זאגט, מ׳זעט פון דא אז געווענליך איז שענער צו זאגן. ער זאגט, אזוי ווי מ׳טרעפט פון משה רבינו, ער האט געזאגט “שלח נא ביד תשלח”, האט יוסף הצדיק געזאגט “והעליתם את עצמותי מזה”. תלוי אן ער וויל, אז ער יאגלט נישט.
סאו, אז ער גייט, מ׳שיקט אים אן צו די ציבור, איז ער שוין נמאס. ס׳העלפט נישט, ווייל דעמאלט יענער לאזט זיך נישט. יענער איז מסרב און מ׳בעט אים נאכאמאל.
אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, מיר זעט דא אויס ווי נאך עפעס. די משנה זאגט אזוי, ווי אז יעדע שול דארף האבן די תוגליכע וואס ווייסט שנעל ווען צו קומען, ווייל איינער האט געכאפט עפעס א מין איז נישט גוט, אפילו ס׳איז אפשר א קליינע אומבאקוועמליכקייט, אה, די גבאי איז אויף, ער זאל זיך שנעל פארביטן און דאווענען ווייטער. אבער ס׳איז שיין, די עולם ווארט דאך, איך האב דאך א ציבור, די עולם ווארט, איך גיי דארפן… ס׳איז א חכמה מיט א רענשע בושה.
Speaker 2:
אבער דאס האסטו צוגעלייגט. די פשט שטייט אז די עולם דארף נאר איינעם. ס׳איז דא פארשידענע ציבור׳ס, לא יהא שום סרבן בעיר זו. אבער די נפקא מינה דערפון איז, אז אין א קליינע שול אזויווי איך דאווען, אדער דו אפשר, איך ווייס נישט, ווען מ׳שיקט איינעם צו געווענליך, איז עס נישט בזה כבודו געווענליך, ווייל מ׳דארף אים. סאו צו זיין א סרבן איז נישט קיין שום ענין פון ענווה, ס׳איז פלעין… פלעין שלעכטקייט אין דעם פוינט.
Speaker 1:
איך וועל דיר זאגן וואס סרבן איז. סרבן איז ענליך צו די הלכה ביי הלכות תלמוד תורה, אז א תלמיד דארף זיך נישט זוכן צו זאגן זאכן פארנט פון די רבי׳ן אדער ווייטער. יעדער דארף זיין אן עניו. אבער אויב ס׳איז דא א חילול השם, עפעס איז געשען, דארף מען שנעל וויסן ווען אויפצושפרינגען, ווען מ׳דארף זיך האבן.
אבער איך מיין די פשוט׳ע פשט איז אזויווי די נמאס, איז ווען ס׳איז דא צייט דערפאר. ס׳איז נישט קיין צייט, מ׳בעט דיך נישט קיין כבוד. די ענווה איז, מ׳געבט דיר א גרויסן כבוד צו זיין א בעל תפילה. אקעי, ווער זאגט? ס׳איז מיר, ס׳פאסט נישט צו גיין כאפן. אבער דאס איז נישט קיין כבוד. יעצט איז פשוט, מ׳שטייט דא אינמיטן אן קיין בעל תפילה, גיי שנעל צו.
אבער ס׳איז נאך מער פון דעם, ס׳איז אויך ברכת המינים. ס׳איז נישט יעצט ווערן א מובן אז אין יענע שול זאגט מען נישט געהעריג ברכת המינים, ווייל ס׳האט געדויערט, מ׳האט געזוכט אז איינער זאל איבערנעמען. שנעל זאג ברכת המינים, אונז האבן מיר אלע פאראייניגט.
Speaker 2:
אקעי, מחני מסכים. איך ווייס שוין וואס דו גייסט אריין צו פראבלעמען, אז ביי איינעם איז א מיאוס.
Speaker 1:
ניין, די משנה זאגט לא יהא שום סרבן בעיר זו, מ׳גייט ארויף אויף אייביג ווען דער בעל תפילה איז טועה ונופל, אבער אונז האבן מיר נאר דא ווען ס׳גייט יורד אחר תחתיו.
Speaker 2:
ניין, ווען יעדער יורד אחר תחתיו.
Speaker 1:
אה, קען זיין.
אבער דעריבער, ווען ס׳איז דא… איך זאג דיר נאך מער, ס׳איז דא נאך מער, יעדער מבין אז ס׳איז נישט קיין ענין פון כבוד, ס׳איז מער אן ענין אז מ׳דארף זיך האבן, דארף מען זיין קיין סרבן.
Speaker 2:
ניין, איך האב געוואלט זאגן אז ס׳איז אן ענווה, מ׳גייט אים נישט טרעפן אין א פארקינג לאט, ער גייט דיך לאזן פאר אים, ער גייט זיך נאכגעבן, ער זוכט נישט קיין בעל תפילה, ער זוכט נישט זיך צו באנוצן, יעדער איינער איז אן עניו. ס׳איז נישט קיין ענווה, ס׳איז אן פוינט.
Speaker 1:
איך בין נאר מורה אין מיין שול, ווייל וועגן די הלכה פון משלא יהא סרבן. די רמב״ם ברענגט אראפ א מעשה אין הלכות מקוואות
הלכות טעויות בתפילה: מהיכן מתחיל השני, מי שאינו עובר לפני התיבה, וספק התפלל
הלכה ג: יעמוד אחר תחתיו
Speaker 1:
ניין, ביי יעדע “יעמוד אחר תחתיו” האבן זיי… אה, קען זיין. יא. ווען ס׳איז… איך זאג נאך מער, איך זאג נאך מער, יעדע מאל ווען ס׳איז נישט קיין נושא פון כבוד, ס׳איז מער א נושא אז מ׳דארף זיך, זאל נישט זיין קיין סרבן.
אממ… ניין, די מענטשן זענען היינט א נביא. מ׳גייט טרעפן זיך אין א פארקינג לאט אין די טעג, מ׳זוכט איינער פאר מנחה, נאכדעם זוכט מען א בעל תפילה פאר צוואנציק מינוט, ווייל יעדער איינער איז אן עניו. ס׳איז נישט קיין נביא, ס׳איז סתם פארקערט. איך בין נאר רב אין מיין שול ווייל וועגן די הלכה פון “משלא יסרב”.
ברכת המינים: “אויפן גנב ברענט דאס היטל”
די רמב״ם ווייטער, “מהיכן הוא מתחיל?” אממ… איך האב מיר זייער פארנימען די מין וואס האט מורא צו זאגן ברכת המינים. זאל ער זאגן ברכת המינים, וועלן מיר זען אז יענער איז דער מין גאר. ס׳איז דאך סתם נישט איינגעפאלן די חכמה פון די מינים דעמאלטס. דאס איז מאגערעס חלה, מ׳קען נישט. ניין, א מין… דאס איז א שיעור וויפיל דו קענסט אויפשטעלן. דאס איז דאך ממש אזוי ווי “אויפן גנב ברענט דאס היטל”. א געוויסע מין… אבער ס׳שטייט נישט אויף א געוויסע מין, ס׳שטייט “דער וואס האט דירעקט די מינים”. נאר דער לעבן, ער מיינט דער צווייטער. נישט יעדער איז אזוי סאך מינים נזרק בו. אזא סאפיסטיקעישן. ניין, דאס איז ממש א “אויפן גנב ברענט דאס היטל” סיטואציע. דאס איז אזוי ווי דער נער זאל ארויסגיין פון מקוה, ווערט ער דאך זיכער טמא דער נער. אה, דו ווייסט טאקע א נער. ס׳איז זייער פאני.
אדער ווי דו זאגסט, ס׳מיינט קלאר איינעם. ס׳איז שוין מיט טיפשות נזרק בו. פאר עפעס א סיבה דארף א צווייטער איבערנעמען די רעדל.
ווייסטו, ס׳זעט אויס אז די ברכת המינים היינט איז שוין נישט נוגע טאקע וועגן דעם, אבער אמאל האט מען קלאר געוואוסט וועמען ס׳מיינט. ס׳איז נישט געווען עפעס א ספק וואס די מינים אין די גמרא…
הלכה ד: מהיכן הוא מתחיל?
אקעי, “מהיכן הוא מתחיל?” אזוי, וואס טוט דער צווייטער וואס קומט, וואס טוט ער? פון וואו הייבט ער אן? ער גייט צוריק צו די זעלבע הלכה. ווייל דא איז מסביר אביסל דאס וואס דער רמב״ם האט פריער געלערנט אז א בעל תפילה דארף זיין א תלמיד חכם, ווייל דו זעסט דאך וואס ס׳קען ארויסקומען פון א נישט תלמיד חכם וואס שטעלט זיך דאווענען, די אלע טעותים. דו זעסט דא די מקום.
“מהיכן הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה בה הראשון.” און היינט האבן מיר אונזערע סידורים. מ׳האט מסתמא נישט געהאט פשוט אזא גרויסע פראבלעם ווייל מ׳האט נישט געהאט סידורים. דער בעל תפילה האט מסתמא יא געהאט א סידור. ניין, דער רמב״ם זאגט אין די גמרא נישט. דער רמב״ם זאגט יא, ביי די הלכה פון גמרא איז נישט געווען בכלל קיין סידורים. און מ׳האט באמת געדארפט געדענקען. היינט מאכט זיך אזא מענטש אזויווי א ניגון, יא, ער האט פארגעסן, ער קען נישט. יא, ס׳רעדט זיך ממש פון דעם. ס׳איז ממש א שאלה. ער געדענקט נישט וויאזוי ער איז אינו בניינו וכו׳, און קיינער געדענקט נישט אים אונטערצוזאגן, ווייל ער וואלט חלילה נישט געקענט באקומען אזא גוטן.
אבער נו, ווער ווייסט? ניין, ס׳איז… לאמיר מאכן אים א שאלה. ווען איינער נעמט איבער, יא, ווען איינער נעמט איבער, איז פארשטענדליך אז ער דארף מאכן א ברכה. ס׳גייט מיט די זעלבע הלכות פון די אלע אנדערע הלכות. ס׳גייט אן א ברכה. אויב ער האט אנגעהויבן אינמיטן, נעמט ער צו און ער גייט איבער פון אנהייב יענע ברכה. אויב ס׳איז איינס פון די…
נאך איין הלכה פון איינער וואס מ׳לאזט אים נישט צו צוגיין צום עמוד. דאס איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳איז דא נאך הלכות, למשל, ווען ס׳איז דא א געוויסע סעט פון ברכות, אויב מ׳האט געזאגט נישט לויט די סעט, למשל שבע ברכות, איז דא א הלכה אז דער סדר איז נישט מעכב. פיין, אויך אין ברכות קריאת שמע האבן מיר געלערנט בפירוש אז דער סדר איז נישט מעכב. סאו, איי דאנט נאו. אבער ביי ברכת תפילת שמונה עשרה איז דער סדר מעכב. יא.
הלכה ה: האומר “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין”
יא, זאגט די תורה, איז יעצט גייען מיר לערנען נאך איינער וואס מ׳שיקט אים בכלל נישט צו. ס׳איז איינער וואס ער וויל נישט זאגן ברכת המינים ווארפט מען ארויס, אדער מ׳ווייסט פון לכתחילה אז ער גייט עס נישט זאגן, אוודאי שיקט מען אים נישט צו. אבער דאכט זיך מיר אז ס׳איז דא נאך א נייער מענטש וואס מ׳לאזט אים נישט ארויס. יא? האומר, “איני יורד לפני התיבה בבגדי צבעונין, מפני שבגדי צבועין”. יא, קומט א איד אין בית המדרש, און מ׳בעט אים, דער גבאי זאגט, “אפשר גייסטו צו צום עמוד?” זאגט ער, “איך קען נישט, מפני שבגדי צבועים”, ווייל מיינע קליידער זענען קאלירט.
איז דא אן אינטערעסאנטע הלכה, לייג צו קאפ, איז די הלכה אז דער מענטש טאר מער נישט צוגיין צום עמוד, אפילו ווען ער טוט זיך שוין אן ווייסע קליידער. “אף בלבנים לא ירד באותה תפילה”. אין יענע תפילה. ס׳הייסט, ער גייט אוועק, ער קומט צוריק מיט א קיטל. יא. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ביי תפילת שחרית געשעט דאס אסאך. א מענטש זאגט, “איך האב א בעקיטשע, איך האב א שווארצע בעקיטשע”. איך רעד שוין נישט פון דעם. יא, אבער די ענין דא איז, איך האב געמיינט אז ס׳איז אן ענין ווייל ער איז נישט אנגעטון בצניעות, ער איז נישט אנגעטון שיין. אזויווי די רמ״א האט פריער געזאגט אז ס׳איז דא אן ענין פון א טלית, מ׳זאל זיך אנטון א טלית. מ׳זאל זיין אזויווי דער וואס האט געהאט אן אפר מתניה, אבער דא איז דא עפעס אן ענין, אז ווי מיר זאגן געוויסע מפרשים, אז ס׳איז געווען געוויסע עובדי עבודה זרה וואס האבן נישט געדאוונט אויב זיי האבן געהאט קאליר, מען האט נאר געמעגט דאווענען מיט ווייסע קליידער. איך מיין די מוסולמענער זענען אזוי, ניין? די מוסולמענער טוען זיך אן גאנצע ווייסע ווען זיי גייען דאווענען. ס׳איז געווען… איך ווייס נישט, אפשר דאס מיינט מינים. מינים מיינט אפשר ווי אזוי ער זאגט עובדי עבודה זרה. אפשר מינים אידן, אדער די אידן האבן זיך געמאכט ווי די גוים. אפשר איז אזא סיטואציע. בקיצור, די חכמים זענען משתיק דארט.
פשט: דאס איז א סימן פון מינות
ניין, ווייל א מענטש קען יא טראכטן אז ווען א מענטש זאגט אים דו קענסט נישט דאווענען אזוי ווייל דו האסט נישט דיין קיטל, איז עס א חשש און ער דארף מורא האבן. ניין, ניין, ווייל ער זאגט דא, ווייל א יחיד א מענטש מעג דאווענען אפילו מיט א שווארצע בעקיטשע, ער זאגט אזא לשון, “ולא סייעו חכמים”. ניין, ניין, ס׳איז נישט. ס׳איז דא א דין, דאס איז א הלכה וואס איז צוריקגענומען געווארן.
דער פשט איז פשוט. ס׳איז געווען… דאס איז אן התבטלה הלכה, ס׳איז נישט קיין הלכה וואס איז נוגע היינט בזמן הזה אויף עבודה זרה. ניין, ס׳איז געווען אין די זמנים פון די חכמים, פון די משנה. ס׳איז דאך א משנה דאס, א משנה אין מגילה. אין די צייט פון די משנה איז געווען עפעס מענטשן, אזעלכע גרופע איסיים. איך ווייס נישט, גיי פרעג יוסף פון ווער איז געווען די פארשוינען מענטשן עקזעקטלי. זיי האבן געהאט א שיגעון, פאר וואטעווער ריזען, גייט מיר נישט אן פארוואס, זיי דאווענען נישט נאר מיט ווייסע קליידער. און די מענטשן, אונז האלטן נישט פון יענע מענטשן. פארוואס נישט? ווייל זיי זענען מינים, זיי ווילן אנהייבן עפעס א גרופע. ס׳איז איינע פון זייערע סימנים, אזא מין משוגעת. ס׳איז נאר א סימן, ס׳איז נאר א סימן, ס׳איז נאר א סימן. אבער די מנהג, מען גייט א קיטל, מען גייט א קיטל, דאס איז נישט די שאלה. ס׳איז אזא סארט מענטש וואס ער… זאגט מען אים, אונז דארפן אונזער פרייען, און מצד הדין קען מען גיין סיי בצבועים סיי בלבנים, ס׳שטערט נישט, ס׳איז נישט קיין עבירה ביידע וועגן. אבער דער וואס ער איז מגלה געווען אז ער איז מקפיד אויף די משוגעת, פשט איז ער איז נישט פון אונזערע.
משל: דער ליטוואק און דער גארטל
אזוי ווי, שטעל דיר פאר, איך וועל דיר זאגן א משל וואס מאכט סענס. שטעל דיר פאר אז ס׳איז דא א ליטוואק וואס ער פירט זיך די חרם פון די ווילנער גאון אויף די חסידים, אקעי? ס׳שטימט נישט אזוי גוט די משל, אבער שטעל דיר פאר ס׳קומט אריין א איד אין בית המדרש, און ער זאגט, “דער מגיד דעקסטו מיר צו, איך דארף מיין גארטל.” זאגט ער ניין, איך דארף נישט אזוי דאווענען, ווייל דו ביסט א חסיד, דו ביסט דאך אין די כת הידוע וואס איז אין חרם. פארוואס ווייסט ער אז ער איז אין חרם? ווייל ער גייט מיט א גארטל. נאר דו ביסט אונזער מקפיד צו גיין מיט א גארטל, נישט אז ס׳טאר נישט גיין מיט א גארטל. דער ליטוואק איז מסכים אז מ׳מעג גיין מיט א גארטל, אדער אפשר איז אפילו א הידור צו גיין מיט א גארטל. אבער אז ער איז אזוי מקפיד, דער אויפן שטייגער פון א חסיד, איז ער אין חרם.
האומר “איני עובר בנעל וסנדל”
די נעקסטע זאך איז די זעלבע זאך, “אומר איני עובר לפני התיבה בנעל וסנדל”, איך גיי נישט צו צום עמוד מיט נעל וסנדל, איך האב שיך, און איך דארף גיין אן שיך. און ער ברענגט אז דער חתם סופר זאגט אז אנדערע פעלקער האבן געהאט די הקפדה אז מ׳מעג נאר דאווענען בארפוס. איז “אף הוא לא יעבור”, ווייל ער איז מקפיד מער ווי דער מנהג ישראל אדער מער ווי די תקנת חכמים. די גמרא זאגט שוין, ס׳איז דא איין וועג פון פילטערן די בית המדרש דורך ברכת המינים, און ס׳איז דא נאך א וועג פון זאגן אז מ׳מעג גיין אנגעטון וויאזוי מ׳וויל, נישט זאגן אז מ׳זאל זיך אנטון אנדערש.
דער רמב״ם: “הבוש בתפילה לא יעבור”
און דער רמב״ם פארשטייט נישט, דער רמב״ם זאגט אין צענטן קאפיטל אז “הבוש בתפילה לא יעבור”, מארגן אפשר האט ער תשובה געטאן און ער איז געווארן אויס אפיקורס. ר׳ יוסף, ער זאגט נאר א הערה, דו האסט א שטוב מיט איידעמער, און ער גייט דיר זאגן, “טאטי, מ׳מעג דאווענען יום כיפור מיט א שווארצע וועסטל? איך האב פארגעסן מיין טלית, איך האב עס נישט געלייגט אין מיין רעקל.” דארף מען געדענקען צו זאגן אז מ׳מעג, ווייל דער רמב״ם זאגט אז “אף הוא לא יעבור”, ווייל ס׳איז חסר יתום דין, דער אייבערשטער נעמט אן אלע תפילות. אבער היינט איז דער מנהג אז אלע אידן גייען מיט א ווייסע רעקל. אבער דאס האט שוין צו טון, דער סאבדזשעקט פון די הלכה איז נישט יעצט. אמת, ווייל ער זאגט אז ס׳איז נאר ווען ס׳איז דא היסטארישע זאכן, אבער ס׳ליגט דא אויך די הלכה אז ווען א מענטש זאגט איך וויל גיין אנגעטון לוסנ׳דיג, און אויך ביי די יוחסין, ווען א מענטש וויל טון פרומער ווי ס׳איז אנגענומען אין די שול, איז נישט קיין גוטע זאך.
מעשה מיט ר׳ לייבוש פון אנטווערפן
און איך האב געוואלט צולייגן, איך האב קוים געטראפן איינער וואס זאל זיין מורה הוראה, דער הייליגער רבי ר׳ לייבוש פון אנטווערפן, ער קען זאגן, ווען ער זעט מענטשן גייען מיט א שווארצע גארטל אויף זייער קיטל, ער ווייסט אז פון די ווייטנס אז איינער זאל לייגן די קיטל אויף די גארטל, אדער ער זאל אנטון א ווייסע גארטל. ס׳איז דא א הקפדה, איך ווייס נישט פונקט פון וועלכע פלעצער, ווייל עפעס אין געוויסע רעליגיעס גייט מען מיט ווייסע קליידער אויף דעם א שווארצע גארטל. אבער דאס איז נישט… אבער דאס איז נישט די נקודה דא. איך פארשטיי אז דאס מיינט אז ס׳איז א סימבאל אין יענעם סארט רעליגיע. מען קען דא לערנען אז פשט איז דו ביסט א איד, וואס דער רמב״ם האט אפשר אזוי געלערנט. פארדעם זאגט דער רמב״ם “נוהגות התפילה”. דער ראב״ד פרעגט, ער פארשטייט נישט וואס איז עפעס “נוהגות התפילה”. אויב ער איז א מין, מארגן מעג ער שוין ווערן אן אפיקורס און ער איז זיך א מין. קען זיין דער רמב״ם האט געלערנט אזויווי דו זאגסט, אז ס׳איז מער אזויווי אזא סארט זאך וואס אידן טוען עס דווקא נישט ווייל די גוים טוען עס. איז מארגן, ער האט תשובה געטאן, ס׳איז א קליינע עבירה. איך ווייס נישט. אינטערעסאנט.
חזרה צו נושא פון טועה
אקעי, יעצט גייען מיר צוריק צו אונזער נושא פון טועה. דאס איז נאר אריינגעקומען דא ווייל ס׳איז געווען די שאלה פון טועה. אבער חז״ל האבן דאס שוין דורך איינגעזאגט געווען מיט נאך איינער וואס מ׳שיקט נישט צו. און די זאך וואלט מען נאך געקענט לייגן טאקע צוזאמען מיט די אומר “מודים מודים”, ס׳איז ענליך צו יענץ אויך. אין די משנה איז עס נאר, יא. אבער דארט האט עס נישט אויסגעקוקט אזוי שטארק א יורד לפני התיבה. דא רעדט מען ממש פון א יורד לפני התיבה. דער אומר “מודים מודים” מאכט ער עס סתם אזוי.
דיסקוסיע: ווי איז “מודים מודים” משייך בשעת קנוסה?
Speaker 2:
יא, אבער ווי איז דאס משייך בשעת קנוסה? אוודאי רעדט זיך עס פון א שליח ציבור.
Speaker 1:
אמת איז דער חבר איז גערעכט, אבער ס׳קען זיין אז די זאגעריי איז א נישט גוטע זאך ווייל ער פארשטייט נישט גוט וואס די מהות פון תורה איז. אה, ס׳ווענדט זיך אין אונזער פריערדיגע מחלוקה. דו ביסט גערעכט אז די הלכה דארט איז אויך פאר א יחיד, אבער בשעת קנוסה, לכאורה דיין תירוץ.
אקעי, מיר דארפן זיך רוקן דא. ס׳איז געווען סתם אן עצה צו פארזאגן. אקעי. דער רמב״ם דארט זאגט אז ס׳רעדט זיך בתחנונים, וואס לכאורה אפשר דאס זאגט מען נאר ביחיד, איך ווייס נישט. יעצט צוריק צו די הלכה פון דא. לאמיך פארליינען אביסל, איך דארף זיך אביסל רוקן. יא, סארי, מיר האלטן דא.
הלכה ו: ספק התפלל
יעצט, ס׳איז געווען א איד, ווי ס׳מאכט זיך אזא זאך, אן אינטערעסאנטע זאך, ער ווייסט נישט צו ער האט געדאוונט. אויב ער וואלט געווען א חסידישער איד, וואלט ער געקענט גיין צו א רבי פרעגן. דער רבי זעט צו ער האט געדאוונט, דער רבי קען דיך שפירן. אבער אמאל איז נישט געווען דאס, איז ממילא דארף ער וויסן די הלכה. שלום, דו ביסט שוין דא, דו לערנסט זייער שנעל. אלא, אויב א מענטש איז מסופק אויב ער האט געדאוונט אדער נישט, איז חוזר ומתפלל. לכאורה איז איינער חוזר ומתפלל, פארוואס תפילה ברבים? סוף כל סוף די רבים איז דאך די קהילה. אלא אם כן ער מעג מתפלל זיין אלס אן עשיר נדבה, ער מעג איבערדאווענען אויב ער געדענקט נישט, ווייל “שמעתי שרוצה להתפלל כל יום תפילת נדבה, יתפלל”, א מענטש קען דאך דאווענען וויפיל נדבות ער וויל, אלא איז אין די וואכן, שבת האבן מיר געזען אז ס׳איז דא גאונים וואס לאזן נישט, אבער אין די וואכן זיכער. ממילא קען ער, אבער מ׳דארף נישט.
קשיא: פארוואס דארף מען נישט?
וואס איז פארקערט? פארוואס דארף מען נישט? לכאורה איז דאך דא א ספיקא דרבנן.
הלכות טעויות בתפילה: ספק אם התפלל, נזכר באמצע, והתפלל של חול בשבת
הלכה ו: ספק אם התפלל — אינו חוזר ומתפלל
איז ער אין ספק אויב ער האט געדאוונט אדער נישט? איז חוזר ואם אינו חוזר ומתפלל. די הלכה איז אינו חוזר ומתפלל. פארוואס? ווייל תפילה איז מדרבנן, און ספק דרבנן איז לקולא.
אלא אם כן ער מעג מתפלל זיין תפילה זו בתורת נדבה. ער מעג איבערדאווענען אויב ער געדענקט נישט, ווייל שמא רוצה היחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל. א מענטש קען דאווענען וויפיל נדבות ער וויל, על כל פנים אין די וואכן. שבת האבן מיר געזען אז ס׳איז דא גאונים וואס לאזן נישט, אבער אין די וואכן זיכער. ממילא קען ער, אבער ער דארף נישט.
קשיא: פארוואס דארף מען נישט?
וואס איז פארקערט? פארוואס דארף מען נישט? לכאורה וואס איז די ספק דרבנן? ספק דרבנן צו וואס? ספק דרבנן, יא. מיר האבן דאך געזען, תפילה דרבנן.
Speaker 2: מי שעומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, האב איך שוין דערמאנט, יעצט, אנצוהייבן דאווענען מעג מען אנהייבן אפילו מ׳ווייסט זיכער אז מ׳האט שוין געדאווענט, ווייל תפילה איז נדבה. אבער ער האט אנגעהויבן… אבער ער האט אנגעהויבן… דער מענטש האט א חזקה אז ער האט נישט געדאווענט, און… איך ווייס נישט, א גוטע שאלה. לאמיר קודם זאגן די הלכה.
נזכר באמצע תפילה שכבר התפלל — פוסק
וואס דער רמב״ם זאגט, אויב ער האט אנגעהויבן צו דאווענען על דעת שהוא חובה, איך וועל נאר מסביר זיין די הלכה. אויב ער האט אנגעהויבן צו דאווענען, ער דאווענט א תפילת חובה, און אינמיטן דערמאנט ער זיך, “אוי, איך האב שוין געדאווענט,” זאגט דער רמב״ם, פוסק אפילו באמצע ברכה.
דער רמב״ם האט געהאלטן… מ׳קען נישט טוישן פון תפילת חובה צו תפילת נדבה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה. דו קענסט נישט פון יעצט טראכטן אז ס׳איז א נדבה. יא, און דער רמב״ם זאגט, אויף דעם, דאס איז וואס שטייט אין די גמרא.
חילוק: ביי מעריב איז אנדערש
אויף דעם זאגט דער רמב״ם, אבער ביי מעריב איז אנדערש. וויבאלד ערב איז רשות, ערב איז איינע פשט, “התפלל מתחלה אלא על דעת שהוא מתפלל תפילת ערבית שהיא רשות,” ער קען נישט דאווענען מבחינת חובה ביי מעריב. ממילא, ביי מעריב, אויב ער דערמאנט זיך אינמיטן מעריב אז ער האט שוין געדאווענט מעריב, קען ער ווייטערגיין.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, פארוואס קען מען נישט טוישן אינמיטן? איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: וואס מיינט “פוסק”?
אזוי שטייט א גמרא בעצם. איך ווייס נישט צו ס׳איז ממש א גמרא. ס׳שטייט אין די גמרא, “נזכר שהתפלל פוסק,” די גמרא איז זייער מבואר בזה. אבער די ראשונים האבן זיך געמוטשעט וועגן די נושא, וואס איז די פשט פארוואס קען ער נישט זאגן אז ס׳איז תפילת נדבה? ער קען נישט טוישן.
Speaker 2: אז ער מעג סטאפן?
יא, ער מוז נישט גיין ווייטער. ווייל ער איז געגאנגען ווייטער ווייל ער האט געמיינט אז ער איז מחויב, און ער איז נישט מחויב.
פארוואס ביי מעריב איז ער יא מחויב נישט צו סטאפן? ווייל מעריב איז רשות. ווייל ביי מעריב טאר ער נישט סטאפן, ווייל… דו האסט סיי ווי אנגעהויבן על דעת שאינו חוב, ביסטו סיי ווי א וואלאנטיר. דאס איז אן הסכם במצוה, אמר להם לגמור.
אבער ביי שחרית, ער מעג נישט דאווענען ווייטער לפי סדר התפילות, ער האט זיך געכאפט אז די גאנצע תפילה איז געווארן א טעות.
שיטת המפרשים: “פוסק” מיינט חיוב
אלע מפרשים האבן דא אפגעשטעלט אז “פוסק” מיינט ער דארף פוסק זיין, נישט ער מעג פוסק זיין. און זיי האבן פארשטאנען אז די ריזען איז אז מ׳קען נישט טוישן פון חובה צו נדבה אינמיטן.
און דער רמב״ם איז מחלק אפילו אויף מעריב, און די מפרשים לערנען ווייל דער רמב״ם האט דאך געזאגט, דער רמב״ם האט דאך שוין געזאגט אז מ׳דאוונט דאך יא היינט מעריב בבחינת חובה, מעריב איז נישט קיין נדבה. איז אפילו דעמאלטס וועט עס יא ווערן א רשות׳דיגע תפילת נדבה, תפילת רשות איז נישט די זעלבע זאך ווי תפילת נדבה.
חידוש: “פוסק” מיינט ער מעג סטאפן
אקעי, עד כאן איז ווי ס׳איז געדענקט צו ער האט געדאוונט. איך וואלט געזאגט מיין פשט איז א זייער גוטע פשט, “פוסק” מיינט אז ער מעג סטאפן, און איינמאל ער מעג סטאפן איז נישטא קיין סיבה ער זאל יעצט אנהייבן טראכטן וועגן תפילת נדבה, מיר דארפן נישט קיין תפילת נדבה.
אקעי, אבער וואס זאל מען טון אז אלע אנדערע אידן האבן געטראכט אן אנדערע טייטש פאר דיר? מסתמא האבן זיי געהאט עפעס א ריזען. איך בין נאך א איד.
הלכה ז: מי שטעה והתפלל של חול בשבת
ווייטער, מי שטעה… אן אנדערע סארט טעות. ביז יעצט האט מען געלערנט א טעות אז ער זאגט עפעס ראנג, א געוויסע סארט טעות, פשט איז נישט געשטאנען קלאר וועלכע טעות מ׳האט גערעדט אין די אלע פריערדיגע זאכן.
יעצט איז אזוי, ווער ס׳האט זיך טועה געווען און ער האט געדאוונט א וואכעדיגע אין שבת, ער איז נישט יוצא, נאר ער האט געדאוונט א וואכעדיגע אין שבת. וואס איז געשען?
נזכר באמצע — גומר הברכה וחוזר
יעצט ווען ער דערמאנט זיך? אויב ער דערמאנט זיך אינמיטן דאווענען, ענדיגט ער די ברכה וואס ער האט אנגעהויבן, אויב ער האט אנגעהויבן א תחנון, ענדיגט ער א תחנון.
פארוואס ענדיגט ער א תחנון? ווייל ס׳איז נישטא קיין איסור צו זאגן תפילת של חול בשבת, נאר די הלכה האט געזאגט נישט, אבער מ׳זאגט יא, ס׳איז מטריח אין שבת. אבער ער ענדיגט עס.
אבער בכל אופן דארף ער צוריקגיין, ער דארף אנהייבן פון אנהייב, פון ברכות המצוות, פון אתה חונן.
Speaker 2: וואס הייסט ער דאוונט ווייטער? חוזר, ניין?
משה זאגט חוזר. חוזר צו וואו?
Speaker 2: אה, ער גייט ביז די תפילת המצוות לכאורה, אדער אפשר ביז…
אזוי איז די הלכה טעות. יא, ער גייט צוריק, חוזר צו אנפאנג פון אתה קדוש, פון וואו די הלכה האט אנגעהויבן. דאס איז וואס ער האט פארגעסן, איך מיין אז ס׳שטייט נישט וואס אנדערש צו פארגעסן. יא.
חילוק: ביי מוסף — פוסק אפילו באמצע הברכה
זאגט דער רמב״ם, ארום איר, און ביי מעריב און ביי שחרית און ביי מנחה, דאס איז ווען מ׳ענדיגט די ברכה. אבער ביי מוסף איז פוסק אפילו באמצע הברכה, אזוי ווי ער האט גארנישט דא די ברכה.
Speaker 2: ניין, גוט, ווייל מוסף פארלאנגט נישט קיין אתה חונן, ממילא האסטו נישט וואס צו זאגן אתה חונן אין מוסף, ס׳קומט נישט דא אריין בכלל.
זייער גוט.
אם השלים כל התפילה — חוזר ומתפלל
און די זעלבע זאך, אויב ער האט אינגאנצן געענדיגט, ס׳הייסט נישט נאר ער האט געהאלטן אינמיטן, אזוי ווי פריער, אויב האט ער געזאגט תפילה של חול די גאנצע, דער גאנצער עולם האט געמיינט ער דאוונט מוסף, ווען ער האט געדאוונט א וואכעדיגע שמונה עשרה.
Speaker 2: ביי מעריב, וואס דארף ער טון? ער דארף עניוועיס איבערדאווענען די גאנצע זאך. ניין, וואס געשעט ביי מעריב, ביי שחרית מנחה מעריב, ווען ער האט געזאגט די גאנצע וואכעדיגע שמונה עשרה, דארף ער יא איבערדאווענען די גאנצע שמונה עשרה מיט שבת. איז מוסף נישט אנדערש, איך כאפ נישט וואס ער וויל.
דיסקוסיע: פארוואס איז מוסף אנדערש?
און מי שהתפלל של חול על דעת שהוא מוסף, איז לכאורה די זעלבע זאך. ער האט געדאוונט א תפילה של חול, דארף ער נאכדעם דאווענען א תפילה של שבת. ער האט שוין געווען תפילה, נאר מ׳האט עס געטון מיט די טורח פון א וואכעדיגע שמונה עשרה.
Speaker 2: ניין, אבער ער זאגט ער איז נישט מסכים אין משנת שבת. וואס דארף ער? אזוי פארשטיי איך. ער איז גומר כל הברכה, אבער לכאורה דארף ער יא. פארוואס איז מוסף אנדערש?
רייט, אזוי שטייט דאך אין רמב״ם, המתפלל של חול בשבת לא יצא. לכאורה ביי מוסף אויך דארף זיין די הלכה אז… איך מיין, איך זע נישט וואס איז אנדערש מוסף פון שחרית און מעריב אויב ער האט געענדיגט.
מחלוקת גרסאות: יצא או לא יצא?
ס׳ווענדט זיך אין די הלכה, ס׳ווענדט זיך אז ניין, ביי מעריב אויב ער האט געדאוונט די גאנצע של חול, יצא. אמת, ס׳איז געווען א מחלוקת גרסאות דא, ס׳איז געווען נוסחאות וואס ס׳איז געשטאנען מי שהתפלל של חול בשבת יצא. לויט דעם שטימט בעסער די הלכה. נישט קלאר.
פארשטייסט? ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א פראבלעם פון גרסאות דא. ס׳מוז בכלל, ס׳קען זיין אז מ׳איז אינגאנצן יוצא אז מ׳זאגט אינגאנצן של חול. אבער דא איז פון די נוסח פון מוסף, אזוי איז מסביר די צווייטע שטיקל, אז נישט שטימט נישט וואס עפעס מוסף איז אנדערש פון שחרית. לכאורה שחרית איז די זעלבע ווי מוסף.
דא וואס דו זאגסט יצא, לא יצא, איז א גרסא. אין אנהייב הלכה שטייט יצא. עס שטימט מיט די ענין פון מוסף דא. יא.
Speaker 2: אז ביי מוסף איז אנדערש, ווייל ביי מוסף איז דאך נישט דא קיין שחרית של חול. ס׳איז דאך א וואכעדיגע מוסר. ס׳איז נישט קיין לשון פון א וואכעדיגע מוסר. ס׳איז נישט קיין מציאות, מ׳מאכט נישט קיין מוסר אין די וואכן. קען זיין פיל מוסר וואס איז אדער אויף ראש חודש, אדער אויף יום טוב, אדער אויף שבת.
אה, די זעלבע זאך שבת, יום טוב, ראש חודש. ס׳איז אויך ראש חודש, און מ׳האט געזאגט ביים מוסר “ותתן לנו”. ס׳שטייט אין זיין מוסר וואס ר׳ גרשון האט ארויסגענומען, אדער ר׳ חיים קאניעווסקי׳ס הגהות דארטן. איך ווייס נישט, אבער ער ברענגט אים ביידע.
Speaker 2: וואס איז די שאלה? לא יצא. די לא יצא איז אינטערעסאנט. אבער די שאלה איז וויאזוי… אויב נאר… לא יצא, רייט? וואס? וואס איז די הלכה פון איינער וואס וואס… וואס ער איז מתפלל של חול בשבת, לא יצא. מ׳דארף זיך שטעלן דאווענען שבת׳דיג. איך ווייס נישט. ער זאגט די גאנצע וואך די שמונה עשרה?
יא. איך ווייס נישט וואס די הלכה איז. ער זאגט נישט. לאמיר קוקן, ער ברענגט געווענליך וואס די שולחן ערוך הרב זאגט. יא, ער פרעגט די קשיא אויף מוסף. אה, יא, ס׳האט צו טון מיט די גרעפסע. ס׳קען זיין ער איז נישט מזכיר געווען של שבת.
ער זאגט אז ס׳איז דא א דעת הרמב״ם, ער זאגט אז די דעת הרמב״ם איז משמע אז נאר ביי מוסף איז ער נישט יוצא. פשט, ער האט יא געזאגט עפעס א ווארט שבת, סאו ער איז יא מזכיר געווען של שבת.
חידוש: די צד פון הזכרת שבת
ס׳איז געווען א גוטע מקום פאר א בריסקער צו יעדן… יעדע שמונה עשרה עפעס דערמאנען פון שבת. פארוואס זאל ער איבערדאווענען שבת? ער האט געזאגט א ווארט פון שבת. אזוי טוט מען ביי ברכה מעין שלש.
Speaker 2: יא, אבער וואס איז די צד אז מ׳איז נישט יוצא אז מ׳איז מתפלל די גאנצע של חול בשבת? נישט ווייל מ׳טאר נישט מאכן די ברכות, מ׳טאר דאך יא. די צד איז אז דו האסט א חיוב מזכיר צו זיין שבת. סאו דו דארפסט נאר מזכיר זיין שבת. די מזכיר זיין שבת מיינט נישט די גאנצע פיוט. די גאנצע פיוט האט מען דאך מתקן געווען שבת ביי חכמים. קען זיין ער איז נישט יוצא געווען. און די ענין פון דאווענען משיב הרוח, זיכער אז מען דארף שבת זאגן די…
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן געוויסע טעותים. ביז יעצט האבן מיר געלערנט בכללי, אדער נאר איין פרט, ווען ער האט געמאכט א טעות בשעת ער האט געזאגט. יעצט גייען מיר לערנען געוויסע זאכן וואס ער האט פארגעסן.
Speaker 2: ער האט זיך טועה געווען אויף וועלכע עולם ער איז, עולם האצילות, עולם הבריאה.
יעצט גייט מען זאגן ווען ער האט זיך טועה געווען אויף די וועטער, אויף וועלכע סעזאן ער איז. עפעס איז מיר נאך מיסינג, וואס איז די טייטש פון די אינערליכע הלכות? איך מיין, איך פיל אז ס׳איז מיסינג א בעיסיק טייטש.
Speaker 2: וואס, טעה? יא, “ואם טעה בשאר השנה” – דאס מיינט אליינס אז ער האט געזאגט “מוריד הגשם”? ווייל דא שטייט עקסטער די הלכות אויף וואס ער האט געזאגט צוויי מאל אלעס. עפעס איז מיר נאך מיסינג.
איז קען זיין אז “טעה” מיינט דאס וואס דו האסט געזאגט, אז ער ווייסט נישט וואו ער האלט?
Speaker 2: ניין, ער ווייסט נישט אין וועלכע עולם ער איז. ער ווייסט נישט וואו ער האלט.
יא, אבער דאס איז פשוט, דעמאלטס איז ער א ספק. א ספק גייט דאך צוריק צו… אה, בכלל, א ספק דארף זיין א ספק דרבנן. פארוואס זאל ער צוריקגיין אויב ס׳איז א ספק? איך ווייס נישט, עפעס איז מיר נאך מיסינג. עפעס א פשוט׳ע זאך ווייס איך נישט.
הלכה ח: טעה בהזכרת גשמים וטל
יעצט איז אזוי, א איד האט זיך טועה געווען אין די ווינטער, ער האט נישט געזאגט “מוריד הגשם” און אויך נישט “מוריד הטל”, דארף ער צוריקגיין צום אנפאנג, ווייל דאס איז א טעות בשאר השנה, גייט ער צוריק.
Speaker 2: ער האט נישט געזאגט “מוריד הגשם”, וואס מאכט עס אים באוואוסט? ער איז נישט באוואוסט.
אם הזכיר טל — אינו חוזר
אבער אויב ער האט מזכיר געווען טל אין ימות החמה, איז ער נישט חוזר, ווייל ס׳איז גענוג נאנט. ער האט שוין באוואוסט דעם אייבערשטן אויף די ענין, אויף דעם אז ער קערט נעמען טראגן די האל פון די פעלדער. יא, טל.
בימות החמה — אם אמר “מוריד הגשם” חוזר
אבער בימות החמה, אויב ער זאגט “מוריד הגשם”, דעמאלטס העלפט נישט אז ער האט געזאגט “מוריד הטל”. דאס הייסט, ער האט געזאגט “סיין”, ס׳העלפט נישט, ער האט געזאגט אבער זייער גוט. ווייל בימות החמה איז גשם נישט א גוטע זאך. סאו אויף אים, יא, סאו מען דארף חוזר זיין צום אנפאנג, ווייל ער האט געמאכט א טעות.
ספק הרמב״ם: אם לא הזכיר טל בימות החמה
אבער פארקערט, אויב ער האט נישט דערמאנט טל, דאס הייסט, בימות החמה. דער רמב״ם איז מסופק, ער האט נישט געקענט זאגן קלאר אז אין די ימות החמה איז מען מזכיר טל און אין ימות הגשמים גשם. דאס הייסט, אויב ער האט געמאכט א טעות און ער האט נישט געזאגט טל בימות החמה, איינער מאכט א גזירה שוה, איינער האט טל נייטיג, איינער זאגט ווייל ס׳איז א בקשה.
ס׳איז נישט אמת׳דיג אזוי וויכטיג צו מזכיר זיין טל, ווייל טל עניוועי סטאפט זיך נישט. סאו פארוואס דערמאנט מען עס בכלל? אה, מ׳דערמאנט דעם אייבערשטנ׳ס מעשים, די מעשים וואס ער האט אונז פארזארגט. סאו פארוואס זאל מען עס ווייניגער דערמאנען? ווען ס׳איז א בקשה, מילא.
דיסקוסיע: הזכרה כהכנה לבקשה
און די גאנצע זאך איז נישט קיין בקשה. ס׳איז נישט דאנקען איז אויך א פארם פון בקשה, מען דערמאנט דעם אויבערשטן זיין ראלע, אז ער דארף געבן רעגן. ס׳איז זיכער אז דאס דאנקען, אה, אין ס׳איז משמע אז די מזכיר זיין אין געוויסע מקומות איז א הכנה צו די בקשה. מען גייט דאך שפעטער מבקש זיין אויף דעם, קודם דערמאנט מען, אזוי ס׳פאסט אויף יעדע זאך זאל זיין קודם א שבח.
דיגרעסיע: מקומות שיורד גשם בקיץ
און דאס האבן מיר דיסקאסט, אז פלעצער וואו ס׳רעגנט יא במשך די יארן, און אויך מאכט זיך אז ס׳רעגנט אין זומער, ס׳איז לאו דווקא זומער.
הלכות טעות בתפילה — המשך: הזכרת גשמים, יעלה ויבוא, ודין שליח ציבור
הזכרת גשמים — המשך דיון
פארוואס איז הזכרה אנדערש פון בקשה?
Speaker 1: פארוואס זאל מען עס ווייניגער דערמאנען? ווען ס׳איז א בקשה, מילא. די גאנצע זאך איז דאך נישט קיין בקשה.
Speaker 2: ס׳איז דאך דאנקען איז אויך א שטיקל בקשה. מען דערמאנט אים כולו א איד זיין רצון, אז ער דארף קענען פון די גשם.
Speaker 1: ס׳איז זיכער אז די דאנקען… אה, אין ספר תהלים איז משמע אז די מזכיר זיין געוויסע שבחים איז א הכנה צו די בקשה. מען גייט דאך שפעטער מבקש זיין אויף דעם, קודם דערמאנט מען אז ס׳איז פאסט אויף יעדע זאך זאל זיין קודם א שבח.
חוזר על הראש — צי עס איז תלוי אין קליימעט?
Speaker 1: און יאנטאוו האבן מיר דיסקאסט אז פלעצער וואו ס׳רעגנט יא במשך די יאר, און אויך מאכט זיך אז ס׳רעגנט אין די זומער און ס׳איז לאו דוקא א סימן קללה, איז אפשר איז דאס נישט חוזר על הראש, קען זיין אז חוזר על הראש האט צוטון מיט די ריעליטי, מיט די מציאות, לאמיר זאגן וואס איז די מציאות אין ארץ ישראל אדער בבל. ווייל למשל, מיין זוהן האט מיר געוויזן אז דו זעסט דאך מענטשן אין רב הצה״ל פון מיין שול, איינער פון די חשוב׳ע שול, מיין זוהן, אויב מען דאוונט דארט ביי ראש חודש בענטשן, שטייט “לשמים ביתה”, ס׳שטייט דארטן אין זיין סידור, איך געדענק נישט וועלכע סידור, אז במקום וואו ס׳רעגנט אייביג, זאגט מען אייביג “לשמים ביתה”.
Speaker 2: אקעי, אבער דאס איז נישט קיין הלכה, דאס איז דאך די גאנצע זאך א מנהג, און מ׳דארף וויסן צו…
Speaker 1: גוט, איך זאג, איך זאג, אבער אויב די ענין פון חוזר על הראש איז… איך הער וואס דו זאגסט… וואס איז א פראבלעם, אפשר האט עס טאקע צוטון מיט די קליימעט.
מנהג בבל vs. ארץ ישראל
Speaker 1: אבער אונז האבן מיר געלערנט ביי הלכות מוריד הגשם באופן כללי, דאס הייסט, מיר האבן געלערנט פון די ראשונים, יא, לגבי ווען מ׳הייבט אן מזכיר זיין גבורות, נישט מזכיר זיין, מתפלל זיין, יא, בעטן “ותן טל ומטר”, האבן מיר געזען אז למעשה די מנהג איז צו גיין אזויווי ס׳שטייט אין די גמרא אין בבל, הגם אז נישט די גיין. אפילו א מקום שאין צריך גשמים בימות החמה, איך געדענק אז מיר האבן געלערנט אז מ׳זאגט נישט ביי התפילה, מ׳זאגט נישט ביי ברך עלינו.
ס׳זעט יא אויס אז ס׳קען זיין אז ס׳איז סתם אן ענין פון “מתחילת טובה עד סופה”, נישט אן ענין ווייל מ׳דארף. אבער אויב דו וועסט גיין אז ס׳איז נאר וועגן ס׳איז א קללה, אזויווי ברענגט דער רא״ש, זאגט טאקע, למאי סלקא דעתך, אנדערע וועט ער דאך געזאגט בימות החמה “מוריד הגשם”, ער בעט דאך נישט גשם בימות החמה. איך ווייס נישט.
Speaker 2: ס׳איז א סימן קללה.
Speaker 1: איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז… אקעי, יא, דאס איז א מחלוקת מנהגים.
מוריד הטל — מחלוקת מנהגים
Speaker 1: איך מיין דער רמב״ם איז סובר אזויווי נוסח ספרד בזמנינו, אז מ׳זאגט “מוריד הטל” אין די זומער. די אנדערע שואלים האבן טאקע בכלל נישט געזאגט מוריד הטל קיינמאל נישט, דאס הייסט אין די זומער, ווייל פאר די זעלבע ריזען, עס פעלט נישט אויס.
תפילת כהן גדול אין קודש קדשים
Speaker 1: סאו ווען דער כהן בעט אין קודש קדשים אז עס זאל גיין רעגן, “ולא יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים”, מיינט וואס בעטן אז ווינטער זאל נישט רעגענען, ווייל ווינטער איז די צייט ווען עס דארף רעגענען. נו, ווינטער איז עס זייער וויכטיג, און זומער איז עס א פראבלעם. זאלן עוברי דרכים גיין זומער. אקעי.
Speaker 2: אבער געווענליך גייען זיי זומער טאקע. דאס הייסט, אין די זומער פארט דער עולם ארום, און אזוי ווייטער. איך באמערק נישט, דא אין די צימער גייט נישט קיינער, קומט נישט קיינער. נאר דער רמ״א מדבר דא.
הלכות טעות — פארגעסן “ותן טל ומטר”
דין פארגעסן ותן טל ומטר אין ווינטער
Speaker 1: אקעי, דאס הייסט, אויב האט ער פארגעסן די הזכרה. אויב האט ער פארגעסן צו זאגן “ותן טל ומטר” אין ברכת השנים, יא, אין די זומער, אנטשולדיגט, אין די ווינטער האט ער פארגעסן צו זאגן “ותן טל ומטר”, איז אזוי:
אויב דערמאנט ער זיך פאר שומע תפילה, קען ער עס טון דעמאלטס. ווייל דאס האט נישט קיין סדר. אויף דעם צייט זאגט מען נישט אז דאס מוז זיין על הסדר, און מוז זאגן די “ותן טל ומטר” אין די ברכה פון ברך עלינו. לכתחילה דארף ער, אבער בדיעבד זאגט ער אין שומע תפילה. ער זאגט “ותן טל ומטר” אזוי ברוך. נאר די ווערטער “ותן טל ומטר”. ס׳איז דא א לענגערע נוסח, איך ווייס נישט.
אויב אבער ער האט שוין געענדיגט, דעמאלטס דארף ער צוריקגיין צו ברכת השנים, און לכאורה איבערזאגן אלעס פון ברכת השנים ביז די ענד.
אויב האט ער זיך נישט דערמאנט ביז ער האט געענדיגט די גאנצע שמונה עשרה, דעמאלטס דארף ער דאווענען די גאנצע שמונה עשרה נאכאמאל.
דיסקוסיע: צי חוזר לראש איז א טעסט פון כוונה?
Speaker 1: דאס איז וויכטיג. און דאס איז ממש א סתירה מיט די זאכן, מען קען דאווענען אן כוונה, ווייל די אלע זאכן, דער פשט איז אז ס׳איז א טעסט אז א מענטש מוז האבן כוונה. ניין, נאר אויב ער דאוונט מצוות אנשים מלומדה, גייט ער זיך נישט אנשטעלן ביי מוריד הטל. אט ליעסט ביז א לאנגע צייט, נאר אויב ער איז צוגעמארגלט געווארן.
אקעי, דאס הייסט, דער רמ״א ברענגט נישט יעצט די הלכות פון מארגיל געווען. אבער דאס איז נישט קיין טעסט. נאר די רעדע איז, די ריזען פארוואס מען איז חוזר ראש איז איז נישט ווייל מ׳דארף מכוון זיין. און בכלל, יענער וואס האט כוונה, איז נישט דאס די כוונה פון וואס אונז רעדן. ס׳קען זיך זיין א איד וואס איז נישט מסכים, ווייל כוונה האט גארנישט צו טון מיט דעם, ווייל אויב א איד איז אין גרויס דביקות און ער געדענקט אז ער שטייט פאר א מלך, פארגעסט ער פון די גאנצע וועלט. ס׳איז נישט קיין סתירה, ס׳איז צוויי אנדערע זאכן.
חידוש: אוודאי, די אלע הלכות טעות זענען נישט הלכות כוונה, ס׳איז הלכות טעות, אז מ׳דארף זאגן די ריכטיגע ווערטער לויט די סדר.
ווייטער, אבער ס׳איז א טרוקענער מענטש ביים דאווענען, אזויווי א באגלייטער. דא האבן זיי דאך נישט געזאגט די הלכות פון מוריד. אבער איך האב געטראכט ווען איך לערן די זאכן, אויב ס׳איז אזוי וויכטיג אז אויב מ׳דערמאנט אין זומער רעגן איז עס נישט קיין גוטע זאך, מיינט אז פאר די צרכים פון דעם מענטש דארף ער אויך זייער ערנסט טראכטן.
דיגרעסיע: פערזענליכע בקשות vs. תקנת חכמים
Speaker 1: למשל, איך וויל געבן א משל אויף א מענטש׳ס גאנצע פרנסה איז פון די סטאק מארקעט, און ער איז מתפלל און ער האט נישט דערמאנט די סטאק מארקעט, איז דאך אזויווי איינער וואס ס׳איז געווען ווינטער און ער האט נישט דערמאנט גשמים, ער האט נישט דערמאנט וואס איז די וויכטיגסטע זאך פאר אים. סאו ער האט נישט יוצא געווען די עיקר תפילה, וואס איז באמת א מענטש׳ס תפילה.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים, ווייל מ׳האט געלערנט אז דאס איז די תקנה פון די אידן וואס ברכות המצות זענען אזויווי אבות צו אלע צרכים פון א מענטש. סאו ברך עלינו האט מען געבעטן פאר א שפע אין דזשענעראל. אבער מ׳דארף זאגן גשמים, מ׳דארף נישט. סתם אזוי, אויב ער האט נישט דערמאנט, ווערט ער נישט געבעטן גשמים, דארף ער איבערדאווענען. אבער ער דארף נישט מתפלל זיין אויף די אלע פרטים, ער מאכט נישט קיין חומרות. אבער ער האט זיך געזאגט ברך עלינו.
Speaker 1: אקעי, נאכאמאל, אויב איינער דארף טאקע איבערדאווענען וועגן ער האט נישט געזאגט די סטאק מארקעט אדער די שידוך, איך מיין צו זאגן וואס ס׳קוועטשט אים די מערסטע. ר׳ יוסף האט געזאגט אז ער דארף נאך נישט איבערדאווענען.
Speaker 2: ניין, ווייל… אבער דו זעסט דאך יא די געדאנק, ווייל אויב פאר דעם מענטש איז די זאך אזוי וויכטיג ווי ס׳איז פאר א דורכשניטליכע מענטש אין די פריערדיגע צייטן אז ס׳זאל נישט רעגענען אין זומער, איז דאך אזוי.
Speaker 1: איך בין נישט מסכים. אזויווי די מעשה פון די הייליגע ראפשיצער זיידע, ער האט געהערט א איד זאגן “אחד”, האט ער אים געזאגט אז ער האט פארגעסן פון עפעס. האט ער געזאגט, “וואס האב איך פארגעסן? איך האב געזאגט די ארבע רוחות העולם, איך האב געזאגט די שבעה כוכבים, שבעה רקיעים.” האט ער געזאגט, “דו האסט פארגעסן פון זיך, דו האסט פארגעסן אז דער אייבערשטער איז מיין קעניג.”
איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים מיט דעם ימ״ח, און איך בין אויך נישט מסכים מיט די הלכה. ווייל די הלכה… איך מיין אז ס׳איז נישט ריכטיג.
חידוש: הלכות טעות זענען פארמאליטעט, נישט כוונה
Speaker 1: מ׳קען נישט טרייען צו מאכן סענס פון די הלכה. די אלע הלכה איז די פשט אז ס׳איז דא א תקנה, ס׳איז דא א סדר וויאזוי ס׳פאסט, און אזוי קומט עס אז מ׳דארף עס זאגן ריכטיג. ס׳איז נישט פשט אז דער אייבערשטער פארשטייט נישט די אלע זאכן. עקסטער נישט ווי דו טראכטסט צו פילן. אויב דאווענט ער איז ער מתבודד און ער דאווענט אנדערע ענינים.
Speaker 2: ניין, איך רעד נישט פון דעם. איך זאג אז נישט פשט אז אויב ער גייט זאגן “מוריד הגשם” אין די זומער גייט מיט אמאל קומען גשם. נישט דאס איז די פראבלעם. די פראבלעם איז אז די נוסח התפילה מאכט נישט קיין סענס. דאס איז די ריזען פון די אלע הלכות. און דאס מאכט סענס.
ס׳איז נישט קיין גוטע תפילה אין די סענס אז דו גייסט זיין ברעכן א דיך אויס. נישט קיין גוטע תפילה אין די סענס אז דער מענטש איז נישט… ווייל כלפי שמיא איז נישט קיין חילוק. ס׳איז פשוט אן ענין פון די פארמעליטי פון די תפילה. אלע די אלע הלכות זענען אויסגעשטעלט אויף די פארמעליטי פון די תפילה, נישט אויף די כוונה און נישט אויף איינע פון די זאכן.
Speaker 1: סאו דאס וואס דו זאגסט אז מ׳דארף ברוב עם מתפלל זיין, דאס איז אן אנדערע שמועס. דאס האט נישט מיט… ס׳איז נישט קיין פארמעליטי. פארקערט, ס׳קען זיין אפילו אז ס׳איז שטאט, ס׳איז נישט קיין… ס׳איז נישט קיין הלכה אז ס׳איז מעכב. מ׳רעדט זיך דא פון פארמעליטי ביי שטילע שמונה עשרה. ס׳איז נישט א פארמעליטי פון ממש פאבליק.
Speaker 2: יעצט פרעגסטו, נו נו, אויף דעם איז אויך דא פארמעליטי. אז נישט, וואלטן חכמים נישט מתקן געווען קיין שמונה עשרה פאר יעדער איינער צו זאגן בלחש שחרית. ס׳איז א מראית העין, ס׳איז א פארמעליטי. די גאנצע תקנות איז אנשי כנסת הגדולה, לערן, אז ס׳זאל זיין א שיינע נוסח. אז דו זאגסט א נוסח פון די וואכן אין שבת, וואס מאכט פורים, וואס איז נישט שייך.
הלכות יעלה ויבוא — פארגעסן אין יום טוב/ראש חודש
דין פארגעסן יעלה ויבוא
Speaker 1: בזמן מוריד הגשם בחול המועד. וואו זענען מיר? זענען מיר דא אין די טאנצען ארום. יעצט, וואס האבן מיר געלערנט פריער? אז מ׳דארף מזכיר זיין פאר יעדן יום טוב, יעלה ויבוא בעבודה. איז וואס איז די הלכה אויב מ׳האט פארגעסן? ס׳ווענדט זיך וואו מ׳האט זיך דערמאנט.
אויב מ׳האט זיך דערמאנט פאר מ׳האט געענדיגט די גאנצע תפילה, חוזר לעבודה און מזכיר. דאס הייסט, ער גייט צוריק צו רצה און ער דערמאנט יעלה ויבוא, און נאכדעם ענדיגט ער. אזויווי מיר האבן געלערנט, טעה בשלוש ראשונות, חוזר לראש. בשלש אחרונות…
אויב איז ער אן עקר רגליו, דאס הייסט ער האט שוין געענדיגט די גאנצע דאווענען, דעמאלט חוזר לראש, דארף ער דאווענען די גאנצע דאווענען נאכאמאל.
חידוש בנוגע תחנונים נאך שמונה עשרה
Speaker 1: וואס איז די פראגע? ס׳איז דא א יוד וואס… און יחיד, איך מיין נישט תחנונים, ניין, קודם שוקר הוגן, נישט תחנון. “הואיל ואינו אומר דברי תחנונים אחר תפלתו”, ער פירט זיך. זיי האבן געזען אז ס׳איז דא צוויי פלעצער וואו מ׳קען זאגן וואס מ׳וויל. יעדע ברכה קען מען זאגן מעין הברכה, און אין שומע תפילה קען מען בעטן וואס מ׳וויל. און אויך איז דא א זאך וואס הייסט תחנונים בסוף, נאך “עושה שלום” זאגט ער וואס ער וויל.
איז ער האט א מנהג, יעדע מאל זאגט ער געוויסע תחנונים אדער עפעס א תפילה וואס ער זאגט, אדער ער מאכט יעדע מאל אן אנדערע. און ווען ער איז כורע אחר שלש פסיעות, איז ער קודם שיעקר רגליו, נאכנישט געענדיגט, נאכנישט זיך אוועקגערוקט פון זיין פלאץ. הייסט עס נאך אלץ אז כלל איז ער אינמיטן די דריי לעצטע ברכות, און ממילא קען ער צוריקגיין, חוזר לעבודה, ער גייט נאר צוריק צו רצה, און מ׳דארף נישט איבערזאגן די גאנצע דאווענען.
יוצא מן הכלל: ערבית פון ראש חודש
Speaker 1: די הלכה איז נאר חול המועד, אדער שחרית און מנחה פון ראש חודש. אבער ס׳איז דא איין יוצא מן הכלל: ערבית פון ראש חודש איז ער נישט קיין מזכיר. פארוואס? געדענקסט פארוואס? ווייל ראש חודש ביינאכט איז ספק. מ׳ווייסט נאך נישט אז ס׳איז ראש חודש. געווענליך האבן זיי דאך נישט געוואוסט, ס׳איז דא א הלכה אין די הלכות קידוש החודש, אז מ׳איז נישט מקדש את החודש בלילה. ממילא, הגם אונז ווייסן אז ס׳איז ראש חודש ווייל מיר האבן א לוח, אבער ס׳הייסט נאך נישט מעמד ראש חודש, סאו אויב מ׳האט פארגעסן צו זאגן יעלה ויבוא איז נישט געפערליך.
Speaker 2: דו פרעגסט אז ערבית איז נישט קיין חוב, מאכט נישט אויס, ווייל למעשה, איינמאל מ׳דאוונט, דארף מען עס דאווענען כתקנה. די גזירה איז יעלה ויבוא, און ראש חודש איז נישט. ס׳איז דאך אלע אנדערע תפילות איז חוזר לראש. ביי אלע תוספות, יעדע תוספת וואס מ׳האט. כולל יעלה ויבוא אויף א יום טוב, זייער גוט, אמת.
דין שליח ציבור וואס האט פארגעסן יעלה ויבוא
כלל: שליח ציבור איז חוזר ווי א יחיד
Speaker 1: אקעי. יעצט, האבן מיר פריער געלערנט אז די הלכה האט מען שוין געזאגט איינמאל. אה, ער גייט אבער זאגן אז ס׳איז דא א יוצא מן הכלל. די אלע פלעצער וואס מ׳איז חוזר לראש, איז נישט נאר דער יחיד איז חוזר לראש, אויך דער שליח ציבור האט געמאכט די זעלבע טעות, און די גאנצע עולם האט נישט געכאפט, יא? היינט דער עולם כאפט געווענליך, איך ווייס נישט, אפשר נישט. מאכט זיך אמאל אין ביהמ״ד זענען אלע פארטראכט. “אם טעה כאן בשעת שמתפלל בקול רם”, דארף דער בעל תפילה נאכאמאל דאווענען, דער שליח ציבור.
יוצא מן הכלל: שחרית פון ראש חודש
Speaker 1: חוץ ווען דארף נישט דער שליח ציבור נאכאמאל דאווענען? “בשחרית של ראש חודש, שטעה שליח ציבור ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שסיים תפלתו”.
דער טעם איז איין פארוואס, ווייל מ׳איז מטריח את הציבור. ס׳איז א לאנגע דאווענען, פלוס מ׳דאוונט מוסף, און ביי מוסף גייט מען דאך דאווענען נארמאל ראש חודש. איז שוין די תפילה, איז מ׳איז מטריח את הציבור איינס, וועגן ס׳איז א טורח הציבור, און צווייטנס, ווייל ס׳האט נאך א וועג עס צו פיקסן, זעט אויס. “שלום תפילת מוסף של ראש חודש”. כדי איך זאל נאך דאווענען. די תפילת מוסף מאכט ביידע וועגן, די תפילת מוסף מאכט עס זאל זיין א לאנגע דאווענען, און ס׳מאכט… אבער ס׳געבט זיך אויך די סעלושען אז די
הלכות טעויות בתפילה — שליח ציבור, עשרת ימי תשובה, על הניסים, והבדלה
הלכה: שכח יעלה ויבוא בשחרית ראש חודש — שליח ציבור
Speaker 1:
פארוואס? מפני טורח הציבור. ס׳איז א לאנגע דאווענען, פלאס מ׳דאווענט מוסף, און ביי מוסף גייט מען נאכאמאל דאווענען דעם יעלה ויבוא. איז שאלת תפילת המוספין מפני טורח הציבור, איינס וועגן ס׳איז טורח הציבור, און איינס ווייל ס׳האט נאך א וועג עס צו פיקסן, זעט אויס. שאלת תפילת המוספין לפניו שיזכיר בה ראש חודש. דו גייסט דאך נאכאמאל דאווענען.
די תפילת המוספין מאכט ביידע וועגן. די תפילת המוספין מאכט אז ס׳זאל זיין א לאנגע דאווענען, און ס׳מאכט… אבער ס׳געבט דאך אויך די סאלושן אז ביי די תפילת המוספין וועסטו דאווענען יעלה ויבוא.
חידוש: די תפילה אן יעלה ויבוא איז נישט א פסול׳ע תפילה
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא זעט מען קלאר אז די נישט דאווענען כתיקונו מאכט נישט אז די דאווענען איז געווען א נישט גוטע דאווענען וואס ווערט ארויסגעווארפן. ניין, זיכער נישט. ווייל אויב יא, וואס האב איך פון דעם איך האב געדאוונט מוסף? מוסף קען מען נישט יוצא זיין שחרית.
וואס איז די נפקא מינה? למשל, ס׳איז געווען א יונגערמאן וואס האט געדארפט עפעס א תפילה פרטית, און ער האט עס געזאגט ביי די ערשטע שמונה עשרה וואס ער האט געמאכט ראש חודש, פארגעסן יעלה ויבוא. נאכ׳ן דאווענען איבער, טראכט ער אז דער אייבערשטער גייט אים נישט אויסהערן זיין תפילה וואס ער האט געדאוונט אויף זיין שידוך, ווייל ס׳איז געווען א פסול׳ע שמונה עשרה. ניין, דער אייבערשטער האט דיר יא צוגעהערט. ס׳איז דא אן ענין אז ס׳זאל זיין יעדן טאג א גוטע שמונה עשרה.
דיון: פארוואס העלפט דער היתר נאר ביי ראש חודש און נישט ביי שבת/יום טוב?
איך האב געטראכט, אויב זאגט מען אז ער קען דאווענען מפני טורח הציבור ווייל ער גייט דאך דאווענען מוסף, פארוואס איז דאס נישט קיין היתר אויף אנדערע תפילות אויף אנדערע מענטשן? דו זאגסט אז אויב מ׳האט עפעס דערמאנט, אז מ׳האט נישט דערמאנט דא, נאר אין מוסף גייט ער דערמאנען.
Speaker 2:
ער זאגט, ער ברענגט אין בית יוסף אז… קודם כל, וואס הייסט טורח הציבור? יעדע מאל איז דאך דא טורח הציבור. סאו, עפעס ראש חודש איז ספעציעל. קודם כל, ראש חודש איז דאך אן ארבעטס טאג, מ׳קען נישט סתם בלייבן אין שול.
דער בית יוסף טענה׳ט אז שבת ארבעט נישט דער היתר. יעדע שבת, יעדע יום טוב וואלט מען געקענט זאגן, ער האט פארגעסן יום טוב ביי שחרית, זאל ער ווארטן אויף מוסף. ער גייט דאך נאך פלענטי מאל זאגן. ער גייט דאך נאך זאגן ביי די שטריימל, די נשמה׳לעך, וואטעווער מ׳זינגט. אויב די ווארט איז אז מ׳זאל רעקאגנייזן… ניין, ניין, ניין. די ווארט איז אז די תפילה, די שמונה עשרה, די עמידה דארף האבן א יום טוב. דארף האבן יום טוב. דאס איז די הלכה.
Speaker 1:
אמת, אמת. אה, דו זאגסט אז אויב אזוי… איך ווייס נישט, א מוסף איז אויך די עמידה. אפשר דאס איז די ווארט.
Speaker 2:
אבער ער זאגט אז שבת, וואס מ׳ארבעט נישט עניוועיס, איז יא מחזיר נוסח. אזוי זאגט דער בית יוסף, אבער אנדערע פוסקים אנדערש.
ער זאגט אז מ׳דאווענט מפני טורח הציבור. סאו די שאלה איז, ס׳איז אינטערעסאנט, עפעס פאר סאם ריזן ראש חודש שחרית איז דאך א גרויסע טורח הציבור איבערצוגיין די גאנצע שמונה עשרה. דו קענסט סתם זיין א גאנצע וואך די גאנצע שמונה עשרה, שבת נישט, עניוועי, ס׳איז א קורצע שמונה עשרה. ס׳איז לאנגער די קדושה, אפשר וועט דער חזן זיך נאך אויסדארפן, אבער…
Speaker 1:
ניין, אבער ס׳איז דא, דער רמב״ם זאגט דאך צוויי זאכן, אבער ער זאגט דאך נישט אז ס׳איז צוויי סיבות. ער זאגט איין סיבה, טורח הציבור. און ער זאגט, ביי די וועי, טורח הציבור וואלט אליין געדארפט זיין גענוג א גוטע סיבה, נאר ער זאגט נישט אזוי. ער זאגט, וויבאלד אז ס׳איז דא טורח הציבור, קען מען זיך סומך זיין אויף די מוציא. און אויב ס׳איז איינער אין מיטן פעלד, דעמאלטס קען ער זיך דאך אויך… ניין, צום פשט אז ס׳איז גענוג גוט.
טורח הציבור ביי שליח ציבור בכלל
מ׳זעט אז ס׳איז דא א נושא פון טורח הציבור וואס מ׳דארף זיך רעכענען דערמיט. איך האב געזען ער ברענגט אז דער ר״ב זאגט אז די אלע זאכן פון טעות פון שליח ציבור, אויב מ׳דערמאנט זיך נאכן דאווענען זאל מען נישט איבערדאווענען, ווייל טורח הציבור. דאס הייסט, אויב דער שליח ציבור דארף נאר צוריקגיין צו איין ברכה אדער אפאר ברכות איז איין זאך, אבער אויב מ׳האט אינגאנצן פארגעסן, איך האב נאך קיינמאל נישט געזען א שול וואס נאך שחרית קומט זיך איינער ציילן, מ׳זאגט נאכאמאל שמונה עשרה.
Speaker 2:
אקעי, געווענליך, אויב קיינער האט נישט דערמאנט, מאכט מען א שוואויל. ניין, געווענליך…
Speaker 1:
נאכאמאל, אן עצה טובה, דו דערמאנסט זיך ביי מודים אז דו האסט נישט געזאגט עפעס דארט אין אפאר תפילות צוריק, אויב איז נישט געווען נאך איינער, וועסטו זיך טראכטן אז דו ביסט דאך טועה געווען.
Speaker 2:
ניין, בכלל, אין דעם שול, אין רוב שולן איז דא איינער וואס הערט עפעס אויס און מאכט זיכער מ׳מאכט נישט קיין מיסטעיק. אויב ס׳איז נישט דא, וויאזוי גייט ער זיך אנגעבן אן עצה שפעטער אויך נישט.
Speaker 1:
סאו דו ווייסט דאך, ר׳ יאנקעלע האט געזאגט אז דער אייבערשטער האט זיך שוין זיינע רשעים, יא? סאו די רשעים טוען אויך די משתיקי נשים, מחזירי נשים… יא, ס׳זענען צדיקים וואס מ׳דארף זיי האבן.
ס׳איז דא א מעשה פון בעל שם טוב אדער איינער וואס מ׳האט אים געפרעגט צו ער פארגעסט יאהרן, זאגט ער, “איך פארגעס קיינמאל נישט, און דו פארגעסט אפילו די צווייטע מאל אויך ווען דו זאגסט אים.”
ס׳איז וועגן דעם ס׳איז דא וואס זאגן, דער בני ברק׳ער רב זאגט נאך פון בעל שם טוב אז מ׳זאל נישט איבערזאגן אויב מ׳מאכט א טעות, ווייל מ׳גייט מאכן די זעלבע טעות די צווייטע מאל.
Speaker 2:
שוין, איך ווייס נישט. מ׳דארף פרעגן די היינטיגע רבנים וואס זיי זאגן אין דעם. מ׳דארף לערנען די הלכה.
איך האב דאך געזאגט אז די אלע הלכות איז א תוספת שכר, ס׳איז נישט קיין פאנישמענט. ס׳מיינט צו זאגן אז א מענטש פילט זיך שלעכט.
דיון: יוצא מיט שליח ציבור אויב מ׳האט פארגעסן יעלה ויבוא
אבער ער זאגט זייער קלאר צו א מענטש קען אויסהערן גוט די בעל תפילה מיט דעם יוצא זיין, אויב ער האט פארגעסן יעלה ויבוא, איז ער מוז זיך יעצט שטעלן זאגן די תפילה.
Speaker 1:
אה, דו זאגסט אז ער גייט מיט די בעל תפילה. די ענין פון די בעל תפילה איז ער איז בעצם א שליח ציבור. ס׳איז דא א הלכה אז אויב ווער ס׳קען דאווענען דארף יא זאגן אליין. אויב דו זאגסט אז ער ווערט יעצט איינער איינער יחיד וואס וועט נישט קענען דאווענען נאכאמאל, ס׳קען אויך זיין אז ער מוז, ווייל זיין דאווענען גייט זיין נישט קיין תפילת יחיד, נישט קיין תפילת ציבור. ווייל למשל, ווען ער שטעלט זיך ווען די בעל תפילה האלט א פאר ברכות שפעטער, זאגסטו נישט מיט מיט׳ן בעל תפילה, און ער ווערט געשטערט. אקעי, באט…
Speaker 2:
סא אפשר וועגן דעם אויסהערן די בעל תפילה, וואס האט עס צו טון? ס׳האט דאך נישט געהאלפן ביי די יעלה ויבוא סיטואציע.
Speaker 1:
איך ווייס נישט, ס׳קען זיין אז ער ווערט בכלל איינער בקי, ער האט דאך פארגעסן יעלה ויבוא, איז ער אויך נישט קיין בקי. אקעי, איך ווייס נישט.
לאמיר גיין ווייטער.
הלכה: עשרת ימי תשובה — המלך הקדוש / המלך המשפט
יעצט, נאך א הלכה וואס ער האט געמאכט א טעות, מ׳האט געלערנט אז אין עשרת ימי תשובה זאגט מען המלך הקדוש מיט המלך המשפט. וואס האט מען פארגעסן? אויב ער האט פארגעסן האל הקדוש, חוזר לראש, ווייל ער האט געמאכט א טעות אין די ערשטע דריי ברכות. טאמער האט ער פארגעסן אין די עלפטע ברכה, ער האט געזאגט מלך אוהב צדקה ומשפט און נישט המלך המשפט, גייט ער צוריק צו אנהייבן פון שופטני, און ער גייט ווייטער על הסדר. אויב איז ער נישט געווען שלם כולו, איז ער אויך חוזר לראש.
אזוי זאגט די הייליגע רמב״ם, אנדערע דינגען זיך, אז ס׳איז א שאלה צו מ׳דארף עס זאגן. וואס הייסט חוזר לראש, מיינט ער דארף זאגן די גאנצע זאך. זייער גוט. ס׳איז דא אנדערע וואס זענען חולק אויף די הלכה.
על כל פנים, לגבי מלך אוהב צדקה ומשפט, זאגן די פוסקים שפעטער אז מ׳דארף נישט צוריקגיין, ווייל ער האט שוין געזאגט מלך. און פארוואס איז עס פאר האל הקדוש? ווייל ס׳שטייט נישט מלך. און די רמב״ם האט עס אויסגערעכנט ביי מגן אבות וואס מ׳זאגט נאך מעריב פון שבת, האט ער געשריבן המלך הקדוש א גאנץ יאר. ס׳שטייט נישט אויס.
דער ראב״ד חולק: המלך הקדוש איז נישט מעכב
עניוועיס, דאס איז די נושא דא פון עשרת ימי תשובה. די הייליגע ראב״ד איז בכלל חולק. איך מיין, ס׳זעט אויס אז די ראב״ד איז חולק אויף המלך הקדוש אויך. ער זאגט אז ס׳איז נישט קיין עיכוב. ער זאגט, לא יצא מיינט נישט לא יצא די גאנצע שמונה עשרה, ס׳מיינט לא יצא, ער האט נישט געזאגט המלך הקדוש. אזוי טייטשט די ראב״ד. אינו חוזר ומתפלל.
איך ווייס נישט פארוואס. מען קען נישט זאגן די זעלבע בעלות אויף אלע אנדערע זאכן וואס איז ביז יעצט. אויף דעם האט דער ראב״ד פארשטאנען אז “המלך הקדוש” איז נישט מעכב אין שמונה עשרה. סאו אויב איינער האט פארגעסן צו זאגן תשובה, “המלך הקדוש”, זאל ער וויסן אז ער וויל זיך סומך זיין אויף דעם ראב״ד. איך וואלט זיך נישט פארלאזט אויף דעם, אבער ער קען זיך סומך זיין אויף דעם ראב״ד וואס זאגט אז מען דארף נישט איבערחזר׳ן.
אקעי. און ער ברענגט, דער ראב״ד ברענגט אנדערע גמרות אז ס׳שטייט מפורש “לא יצא”, און ס׳מיינט נישט ממש “לא יצא”, ס׳מיינט נאר “לא יצא כתקנה”.
הלכה: הבדלה בחונן הדעת
וואס איז אויב מען האט פארגעסן צו זאגן הבדלה בחונן הדעת מוצאי שבת, יא? זאגט דער ראב״ד, א משנה אין מסכת ברכות, אז מען דארף בכלל נישט איבערזאגן. פארוואס נישט? ווייל ער גייט דאך זאגן הבדלה על היין עניוועיס. אזוי שטייט אין די גמרא.
דיון: פארוואס העלפט דער סברא נישט ביי קידוש?
Speaker 2:
אבער ער זאגט נישט אויף קידוש אז ער גייט זאגן קידוש על היין. קידוש איז נישט קיין… ס׳איז נישט קיין קידוש.
Speaker 1:
אה, דו מיינסט אז ער איז מקדש אז ער איז גורם של חול במעריב של שבת. יא, אבער ס׳איז נישט קיין דין קידוש. ס׳איז דא א ריזן צו זאגן. ס׳איז נישט דא… ס׳איז דא צוויי…
Speaker 2:
אויף חונן הדעת איז א דין אז מען זאל זאגן הבדלה, נישט אז ס׳איז א חלק פון תפילה. ניין, ס׳איז נישט קיין הזכרת מאורע. אבער מען האט עס אריינגעלייגט אין תפילה. אבער מען האט עס אריינגעלייגט אין תפילה, אבער מען האט עס אריינגעלייגט אין תפילה… אבער מען האט אריינגעלייגט יעלה ויבוא.
Speaker 1:
ניין, טאקע אין די גמרא איז משמע אז קידוש און הבדלה איז די זעלבע סארט זאך. אבער מען קען זען אז די הזכרת שבת בשבת איז נישט נאר מיט דעם קידוש, ס׳איז אויך מיט דעם הזכרת היום. אבער הזכרת היום, אז ס׳איז דא דער עצם דין אז שבת זאל מען זאגן א תפילה פון שבת. מען קען זאגן אז מען איז יוצא ביידע מיט די זעלבע ווארט, אבער ס׳איז צוויי דינים, ס׳איז צוויי אנדערע הלכות. אזוי סאונדט עס.
הלכה: על הניסים (חנוכה/פורים) און ענינו (תענית) — אינו חוזר
די זעלבע זאך נאך צוויי זאכן וואס מען האט פארגעסן על הנסים חנוכה און פורים, אדער מען האט פארגעסן ענינו בתפילת תענית, אינו חוזר ומתפלל.
איך ווייס דאך פארוואס נישט. וואס איז די ענין מיט ענינו מיט… וואס איז די סברא פארוואס ס׳איז נישט מעכב? אזוי שטייט אין די גמרא, א יום שאין בו מוסף, א וואכעדיגע יום טוב, איז נישט מעכב. איך ווייס נישט פארוואס. אני לא ידעתי למה.
דיון: פארוואס איז על הניסים נישט מעכב?
פארוואס איז די על הניסים נישט מעכב? קענסטו מיר מסביר זיין?
Speaker 2:
איך קען זאגן ווייל… ווייל… ווייל… נישט קיין יום טוב? א מינוט. ראש חודש איז דאס די איינציגסטע וועג וויאזוי מען פראוועט די יום טוב. חנוכה און פורים, ס׳איז אזוי ווי ער גייט זיך עס דערמאנען ביי מוסף, אזא מין געדאנק. חנוכה, ער גייט דאך באלד אנצינדן לעכט און דאנקען דעם אייבערשטן און זאגן “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות נר חנוכה”. און אזוי אויך פורים, ער גייט מאכן א… פורים, וואס גייט ער טון? און אין ראש חודש? ער טוט גארנישט ראש חודש. ער איז א מוסף, ס׳איז דאך דא די היתר פאר א בעל תפילה אז ער גייט עניוועי דאווענען מוסף. אבער ראש חודש איז דאך א חומרא, ס׳איז דאך דא א געוויסע שיטה אז מ׳זאל נישט ארבעטן, מ׳זאל פאסטן. פאסטן. נאר פארשידענע וועגן וויאזוי מ׳רעקאגנייזט די יום טוב.
Speaker 1:
אבער מ׳זעט דאך דא די זאך אז אויב די יום טוב ווערט דערמאנט אין אן אנדערע וועג, ער ווערט סערווירט אין אן אנדערע וועג.
Speaker 2:
ניין, ווייל ס׳איז נישט טרו. א יום טוב איז דאך מער חמור ווי דעם. א יום טוב, סתם א יום טוב ווערט פארגעסן, יעלה ויבוא איז די תירוץ. ס׳איז זיכער א יום טוב פארוועם? פאר די גרויסע. ס׳איז וועגן ס׳איז ווייניגער חמור. די גאנצע חנוכה פורים איז נישט אזוי וויכטיגע ימים טובים, ס׳איז נישט אזא וואכעדיגע זאך. אבער ס׳איז דא א וועג. אה, יא.
על הניסים איז א שפעטערע הוספה
און נס קודם שהגיע לרגליו, וואס הייסט אין א תענית ציבור, ס׳איז דאך אויך זייער פשוט אז א מסורה, ווען די אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען, ווען האבן זיי מתקן געווען מודים על הניסים? יעלה ויבוא. על הניסים איז צוגעקומען ערגעץ אין פוינט ווען מ׳האט מתקן געווען חנוכה. ס׳איז נישט געווען געדרוקט אזוי שטארק אין די סידור. איך מיין צו זאגן, ס׳איז אן הוספה וואס מ׳האט אריינגעלייגט אין א תפילה וואס האט שוין עקזיסטירט. ס׳איז געווען עפעס אנדערש ווי יעלה ויבוא.
Speaker 2:
יא, ווייל די אנשי כנסת הגדולה האבן עס מתקן געווען. אנשי כנסת הגדולה זענען געווען שוין נאך פורים. מרדכי איז געווען פון די ערשטע אנשי כנסת הגדולה. יא, מ׳ווייסט נישט.
די עצה פון “קודם שהגיע לרגליו” — ענינו
Speaker 1:
אויף אן אופן, איז דא פשט א וועג, אז אויב מ׳האט זיך דערמאנט קודם שהגיע לרגליו, זאגט ער אריין “יהי רצון… שתשמע תפילתי פה היום הזה ותחלצני”, פארוואס מאכט ער אריין די נוסח דא ווייס איך נישט. אין אנדערע ווערטער, ער קען עס אריינלייגן אן א סיום ברכה אין די תחנונים זיינע וואס ער זאגט פאר אן עת רצון פאר׳ן רבונו של עולם. איך ווייס נישט פארוואס ער מאכט צו די געוויסע.
און על הניסים העלפט דאס נישט. על הניסים זאגט נישט די עצה. קענען קען מען לכאורה זאגן וואס מ׳וויל, אבער ס׳איז לכאורה נישט קיין תחנונים. אפשר וועט איר זאגן אז על הניסים האט צו טון מיט ברכת מודים, מודים אנחנו לך על ניסיך. אפשר קען מען זאגן מודים אנחנו לך על ניסיך ועל נפלאותיך. אבער דא איז נישט ברכת מודים, דא איז ביי תחנונים. די על הניסים קודם שהגיע לרגליו איז די צייט פאר תחנונים.
זייער גוט. סאו אן ענין, מ׳מאכט א פשרה. מ׳זעט מיר נישט. פון דעם איז יא דא, די אנדערע ווילן לערנען פון דעם זאגן אז ס׳איז דא א וועג, מ׳קען מאכן פון די על הניסים א בקשה. מ׳קען זאגן “הרחמן… הוא יעשה לנו ניסים”, אדער “כשם שעשית”, דעמאלטס ווערט עס א בקשה. אגב, ס׳איז אביסל א מאדנע טריק, אבער דאס איז לכאורה די דרך. די רמ״א, מ׳זעט נישט אז ער זאל האלטן אז ס׳איז געהאלטן א שיבוש אין די מעריב. די רמ״א שרייבט עס.
די גאנצע זאך פון תפילה איז וואס שטימט מיט די לשון. ס׳איז נישט קיין זאך. אקעי. די רמ״א זעט נישט אויס אז ער האט געברענגט די איידיע אז מ׳קען טון יענע טריק. אקעי. יא.
הלכה: שכח מנחה בערב שבת
יעצט ווייטער. נאך ענינים פון שכח ולא. התפלל מנחה בערב שבת, און יעצט האט ער שוין געדאוונט מעריב פון שבת, און יעצט מאכט ער הבדלה. וויאזוי איז דער משלים? וויאזוי מ׳דאוונט די שפעטערע
תפילת תשלומין ותפילה בציבור
תפילת תשלומין — שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת
Speaker 1: די גאנצע זאך פון תפילה דארף סתם זיין שיין, נישט מאכן די טריקס איז נישט קיין זאך. אקעי. די רמ״א זעט נישט אויס אז ער האט געברענגט די איידיע אז מ׳קען טון יענע טריק. אקעי.
יא, יעצט ווייטער. נאך ענינים פון שכח. שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, און יעצט האט ער שוין געדאוונט מעריב פון שבת, איז ער יעצט מחויב, דארף ער מאכן א תשלומין. וויאזוי איז די תשלומין? וויאזוי דאוונט ער די שפעטערדיגע?
ער קומט צוריק צו א שאלה וואס דו האסט שוין דערמאנט פריער. רייט, אבער ס׳איז אן ענין פון הלכות ערבית שתיים של שבת. די מצווה אז שבת דערמאנט מען נישט, מ׳האט א מנהג חכמים אז שבת דערמאנט מען נישט די לאנגע תפילות פון שמונה עשרה, ווייל מ׳וויל נישט מטריח זיין אויף די ציבור, ס׳איז נישט קיין צייט פון שאלת רחמים. איז אויך נוגע אפילו אויב מ׳האט א תפילת תשלומין צו טון, ווייל די תשלומין ווערט יעצט נאר די חיוב פון משלים זיין די זיבן ברכות. די זעלבע זאך געשעט ביום טוב. אינטערעסאנט.
דאס הייסט די תשלומין איז אזוי, ער דאוונט יעצט די יעצטיגע תפילה צוויי מאל, נישט ער דאוונט די פריערדיגע תפילה.
תשלומין פון שבת/יום טוב אין וואכן אריין
און די זעלבע זאך איז אין אן אנדערע פאל, ווען מ׳האט נישט געדאוונט א שבת׳דיגע שמונה עשרה, און יעצט איז שוין אין די וואכן. דאס הייסט, מ׳האט נישט געדאוונט מנחה בשבת אדער ביום טוב, און יעצט מוצאי יום טוב האט מען צוויי שמונה עשרה׳ס. דאוונט מען נישט קיין שבת׳דיגע שמונה עשרה, זאגט ער נישט “אתה אחד”. די ביסט שוין אין די וואכן, דו דאוונסט שוין א וואכעדיגע שמונה עשרה. מתפלל בראשונה ומתפלל בשניה.
פארוואס? ווייל די ערשטע איז די ריכטיגע, איז מעריב. די מתפלל בשתים, אדער לא התפלל באחת, מיר האבן יא געלערנט אז די גאנצע הבדלה איז. ס׳איז אינטערעסאנט די וועג וויאזוי זיי ברענגען די השלמה׳דיגע תפילה, איז נישט “באשעפער, איך בין דיר שולדיג אכצן ברכות, ולא ידעתי וויאזוי איך בין יעצט יוצא מיט זיבן ברכות”. נאר פארקערט, דו דארפסט דאווענען, אבער דו דאוונסט יעצט. דו דארפסט נישט עפעס מאכן פון דאבל. דאווענען דארף מען איינמאל יעצט, דאס איז אמת. יא, ווייל מ׳איז שולדיג, אבער מ׳איז נישט שולדיג די ברכות, מ׳איז שולדיג די תפילה.
הבדלה אין תשלומין
אבער דאס איז יא אן אינטערעסאנטע זאך, אויב מ׳האט נישט מבדיל געווען ביי די ערשטע, נאר מבדיל געווען ביי די צווייטע, דארף מען מאכן א דריטע. פארוואס? ווייל די פשט איז, ער האט געמאכט די תפילת תשלומין פאר די תפילת חובה פון יעצט. דאס הייסט, ער האט נישט געמאכט קיין תחנונים פאר זיין זכר שיכחה. דאס איז הבדלה, ער זאגט דאס איז הבדלה.
אויב ער מאכט אים זיין די תפילת תשלומין, אבער ער דאוונט די ראנג תפילה, די תפילת חובה איז מיט שטותים, און ער זאגט ערקלערט אז דאס איז א תפילת תשלומין, איז אינטערעסאנט, און די תפילה ווערט אזוי ווי ארויסגעווארפן. ער קען זיך נישט ניצן נישט אלס תשלומין און נישט אלס א רעגולער. ער האט א זכות צו דאווענען נאכאמאל.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך ווייס, יש ברירה, איך ווייס נישט צו דער הלכה זאל ער שוין אננעמען.
Speaker 1: ניין, די גאנצע זאך, איך זאג, די אלע הלכות זענען נישט פארן אייבערשטן. דער אייבערשטער פארשטייט, ווייסט אויך אז ער האט אים געזאגט, ער זאל זיך אויסלערנען און האלטן סדר. די אלע הלכות זענען פאר מענטשן. פארן אייבערשטן דארף מען נישט די הלכות. פארן אייבערשטן איז נאר דא הלכות פון כוונה. אייבערשטער קען דיר זאגן, איך האב הנאה פון דעם. אבער דער אייבערשטער, ס׳איז נישט די ווארט.
חוטא נשכר — ווען פארגעסן יעלה ויבוא
אקעי, בכל אופן, מתפלל צו זיין צוויי שמונה עשרה׳ס, איך מיין אז ס׳איז דא א זכות. איך מיין אז ס׳שטייט אין ספרים אזוי. איך ווייס נישט צו א מענטש וואס האט פארגעסן יעלה ויבוא, ער דארף דאווענען צוויי שמונה עשרה׳ס, איז דאס נאך בעסער. וואס, חוטא נשכר? יא, חוטא נשכר. ס׳איז דא אזא דין אז מ׳דארף מתפלל זיין.
לאמיר זאגן, לאמיר זאגן, ער איז א נעבעכ׳ל, ער דארף מער תפילה. אבער ס׳איז דא א מצוה, ס׳איז דא א תקנת חכמים, א סדר פון תפילה, צו דערמאנען ראש חודש, ראש חודש מיט תפילה. דער האט עס נישט געטון. יעצט טוט ער עס נאכאמאל. די פריערדיגע תפילה איז געווען א שיינע תפילה, נאר ער האט נישט קיין ראש חודש תפילה. ס׳איז נישט אז ער האט נישט געזאגט קיין ראש חודש.
איך מיין אז דער מענטש דארף מער תפילה. לאמיר זאגן, א מענטש וואס האט נעבעך נישט די דעת, ער קען נישט אזויפיל מכוון זיין, ער דארף נאך א תפילה. איך בין מסכים, איך האב דיר געזאגט, א מענטש וואס איז נאכנישט מסודר׳דיג, ער דארף נישט זאגן נאך א יודעו פאר שייגעץ. איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים אז ער זאל נישט קיין טעסט, ער זאל נישט קיין… ער זאל נישט קיין שום… ער זאל נישט קיין שום ברכה לבטלה. ער האט א טשענס אז ער זאל שטיין בעת אופן הציבור, ער זאגט נישט קיין ברכה לבטלה. ער דארף זאגן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ער דארף תשובה טון אז ער האט נישט געזאגט קיין ברכה לבטלה. ער האט געבענטשט, ער דארף צו דאווענען. ער האט געבענטשט, ער האט געבענטשט, ער דארף צו דאווענען.
תפילה איז א געשמאקע זאך
אבער יא, איך גיי צוריק צו וואס איך האב געזאגט. מ׳דארף זיך טראכטן, איך וועל דיר זאגן נאך איינס. שבת האט ער ליב צו זינגען, איך ווייס, “כל מקדש” פרייטאג צו נאכטס. און איין וואך האט ער פארגעסן. ער קען עס זינגען נאכן סעודה. אדער האט ער געזונגען ראנג, ער האט פארגעסן, ער האט געמיינט אז ס׳איז יום טוב, האט ער געזונגען די יום טוב ניגון, האט ער פארגעסן צו זינגען די שבת ניגון, איך ווייס וואס. זינגט ער נאכאמאל די שבת ניגון.
מ׳דארף זיך טראכטן אז תפילה איז א געשמאקע זאך, אזוי ווי א ניגון. אונז זענען מיר צוגעוואוינט אז ס׳איז א חוב, ס׳האט נישט קיין טעם. אבער אויב ס׳איז א שיינע זאך, ער האט פארפאסט צו זאגן, צו זינגען די הלל וואס מ׳זינגט ראש חודש, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, אפילו שחרית ומוסף, אפילו ווען ער וויל לכתחילה דאווענען שחרית און גלייך נאכדעם מוסף, דארף ער אינצווישן זיך אביסל אוועקזעצן, זאגן קאפיטלעך, וואטעווער, זינגען א קה אכסוף, א קה אכסוף.
אזוי ווי דער אייבערשטער שטייט אנהייב הלכות תפילה, פאר׳ן דאווענען זאל מען זיך שוהה זיין אביסל, שוהה זיין.
אסור למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור
יעצט איז דא נאך א הלכה וואס ס׳הייבט זיך אויך אן, איך מיין אז ס׳קומט דא אריין, ווייל ס׳איז נאך אזא הלכה פון איינער וואס האלט נישט גוט מיט׳ן סדר. א נארמאלער מענטש גייט ער מיט׳ן סדר וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע פרק. וואס מאכט זיך אז איינער האלט נישט מיט קאפ מיט׳ן סדר? דארף מען אים זאגן וואס ער זאל טון.
זאגט דער רמב״ם אזוי, “אסור למתפלל בצבור שיקדים תפלתו לתפלת הצבור”. ער טאר נישט אנהייבן דאווענען שמונה עשרה פאר דער עולם הייבט אן. אן אינטערעסאנטער איסור, איך ווייס נישט פונקטליך וואס דער איסור איז. ס׳איז נישט קלאר וואס ער מיינט דער איסור.
Speaker 2: אפשר דער חיוב תפילה בצבור איז דאס מחייב?
Speaker 1: יא, בסך הכל פשוט, ער מיינט צו זאגן דאס מיינט תפילה בצבור. וואס איז דער איסור? ער מיינט צו זאגן זאלסט מיטדאווענען מיט׳ן עולם. נישט כאפן. פארדעם מוזטו קומען פריער צו מיטדאווענען מיט׳ן עולם. דאס איז דער עיקר פון תפילה בצבור. ניין, ס׳איז נישט קלאר.
יעצט זאגט ער אזוי. ער מיינט די ספיד, אז ווען א מענטש דאווענט מיט די ציבור זאל ער דאווענען אזוי לאנג ווי די ציבור. ניין, ער מיינט שמונה עשרה. ער מיינט ער זאל נישט אנהייבן שמונה עשרה ווען זיי האלטן נאך ביי ברכת קריאת שמע וכדומה. דאס איז די עיקר טייטש.
מי שאיחר — ווער עס קומט שפעט
יעצט אזוי, א מי שאיחר ובא לבית הכנסת, איינער וואס מאכט זיך שפעט און ער קומט אריין אין בית הכנסת, און דער עולם האלט שוין אינמיטן מתפלל בלחש, זיי האלטן שוין אינמיטן תפילת לחש, קען ער זיך נאך מיטהאקן מיט שמונה עשרה אדער נישט?
איז עס אזוי: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל. אויב ער זעט אז ער האט נאך גענוג צייט, וויאזוי ווייסט ער? ער זעט וואו זיי האלטן. ער קען נאך אנקומען ביז דער שליח ציבור האט אנגעקומען צו קדושה, ער האט נאך נישט געענדיגט, ער קען נאך זאגן קדושה מיט די ציבור, זאל ער דאווענען. ואם לאו, זאל ער נישט טון. פארוואס? ווייל ער גייט פארפאסן די קדושה.
אזוי, וואס זאל ער טון? ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם, ער זאל ווארטן ביז דער שליח ציבור הייבט אן חזרת הש״ץ, ויתפלל עמו בלחש מילה במילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ער זאל מיטזאגן יעדע ווארט פון די שליח ציבור שטילערהייט ביז ער קומט אן צו די קדושה. דעמאלטס עונה קדושה עם הציבור, ומתפלל שאר תפילתו לעצמו. ער מוז נישט מיטהאלטן די רעסט פון די תפילה, זאגט דער רמב״ם. ער מוז נאר מיטהאלטן ביז קדושה, און נאכדעם קען ער שוין גיין אויף זיין אייגענע פעיס.
אנדערע, די שפעטערדיגע פוסקים זאגן יא אז מ׳זאל מיטהאלטן מיט די חזן על הסדר ביז סוף שמונה עשרה.
דיסקוסיע: פראקטישע שאלות וועגן מיטדאווענען מיט די בעל תפילה
Speaker 2: איך מיין די ענטפער איז מסתם פשוט, אויב דאס איז א קליינע בית המדרש און די בעל תפילה׳ס קול פילט אן די בית המדרש, עס גייט דיר מבולבל זיין, דאווען מיט מיט אים.
Speaker 1: ניין, דא איז דא א מצב וואו ער קען דאווענען לעצמו. ווען רעדסטו וועגן? דער מתפלל׳ס שאר תפילה לעצמו, דאס איז די איבעריגע זאל ער מיטדאווענען מיט די בעל תפילה.
דאס איז א פראקטישע שאלה. אויב די בעל תפילה דאווענט זייער הויך, גייסטו נישט האבן קיין כוונה, גייסט נישט קענען דאווענען רואיג, דאווען מיט. ס׳איז פשוט א פראקטישע שאלה.
Speaker 2: ניין, די פוינט איז, פארוואס ביז דעמאלט מוז ער יא מילה במילה? ער קען נישט אליינס מאכן.
Speaker 1: קוק, הרמב״ם גייט זאגן, ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה, ער האלט אינמיטן דאווענען, אבער ער האלט נישט ביי קדושה, דאס איז די ווארט. דא ווילסטו אז ער זאל מיטדאווענען, און ער זאל האלטן ביי קדושה די זעלבע צייט ווי זיי. סתם דו קומסט אן צו קדושה און דו טוסט נישט וואס איז דער הערשער.
יגדיל שמך, חלילה יתחלל שמך, מעורר אהבה וכו׳, די גאנצע הלכה איז דא. פארוואס זאל מען זיך נישט מתפלל זיין בציבור שיקדים? ווייל דאס ברענגט אלע פראבלעמס.
Speaker 2: אה, אפשר דאס איז דער פשט.
Speaker 1: ניין, אבער יקדים איז ער מקדים. פארקערט, מאחר, די צווייטע הלכה רעדט פון איינער וואס מאחר, ער איז געקומען שפעט. אבער אויך נישט מקדים זיין, פשוט ווייל ער זאל דאווענען מיט׳ן ציבור.
ראיה אז תפילת לחש מיט׳ן ציבור איז אויך תפילה בציבור
דא זעט מען אין מפרש אז ס׳איז יא דא א זאך פון תפילת לחש מיט׳ן ציבור. איך האב נעכטן און איינער נעכטן געזאגט אז ס׳איז די סתם פון די ראשונים אז די עיקר תפילת הציבור איז בהויכע שמעון עשרה. דא זעט מען קלאר אז ער דארף דאווענען די תפילת לחש מיט׳ן ציבור. איך ווייס נישט קלאר.
פאר א פראקטישע זאך, טאקע פאר די וואס ווילן זיין מסודר און וואלן, זיי ווילן קענען באלד ענטפערן קדושה, אבער וואס איז מיט די לא יקדים? איך האב געוואלט האבן… מיר האבן געפרעגט, לא יקדים, פשט יא, ער דארף מיטדאווענען מיט׳ן עולם, אפילו ער איז מקדים, זאל ער אנהייבן מיט׳ן עולם.
Speaker 2: יא, אבער ער וועט ענדיגן פאר׳ן עולם.
Speaker 1: אפשר ווי ער איז דער חזן פאר׳ן עולם, איך ווייס נישט וואס ס׳איז. איך ווייס נישט, איז דאס נישט תפילה בציבור? פארוואס לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור? דער עולם וויל מיטדאווענען פאר זיך, איך ווייס נישט.
זיי אלע מפרשים זאגן דא ווייל די תפילת הרבים איז רצויה, אבער דאס מאכט נישט קיין סענס, דאס האט ער שוין געזאגט. דאס הייסט אויך תפילת הרבים, ער זאגט דאך א פנים אליין. זעט אויס אז נישט. וואס איך וויל זאגן אז תפילת הרבים מיינט נישט נאר אז מיר זענען אין איין בית המדרש און מיר דאווענען, נאר מיר דאווענען צוזאמען.
איך ווייס נישט. אוקעי.
סיכום
עד כאן, אזעלכע… ווער ס׳האט געמאכט א טעות, בעסער מ׳זאל נישט מאכן קיין טעותים, און מ׳וואלט נישט אנגעקומען צו די אלע הלכות. ס׳איז מסכים?
Speaker 2: ניין.
אויב ער האלט אינמיטן שמונה עשרה ווען דער ש״ץ קומט צו קדושה
Speaker 1: אה, ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, צו הערן די בעל תפילה איז שומע כעונה, הייסט אזוי ווי דו ביסט מפסיק מיט דיין אייגענע. אנשטאט דו זאגסט דאך פאר אים, אבער א רגע שפעטער ביסטו שומע כעונה, “האנו והאנינו”.
Speaker 2: ניין, נישט לגבי דעם.
Speaker 1: די שאלה איז געווען גאונים וואס האבן גע׳טענה׳ט אז ער זאל נישט שטיין. דער רמב״ם זאגט אז אויב דער שליח ציבור קומט אן צו קדושה, לא יפסוק. איז געווען גאונים וואס האבן גע׳טענה׳ט אז לא יפסוק מיינט אז ער זאל אפילו נישט שווייגן, ווייל דעמאלט איז ער שומע כעונה.
דער באר מנוחה לאכט אויף דעם. דער באר מנוחה זאגט אז ס׳מאכט נישט קיין סענס. שומע כעונה מיינט נישט אז יעדע זאך וואס ער הערט הייסט א הפסק, ס׳מיינט אז מ׳איז יוצא בשמיעה. פארקערט, מ׳איז יוצא.
ס׳איז דא אויף דעם עפעס א פוילישע ווארט וואס זאגט אז אין שליח לדבר עבירה. מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, פאר דעם מחשבה אליין. אפשר איז דאס די איידיע, אז א משמיע כונה איז אזא סארט שליח, אדער א מחשבה טובה וואס איז לטוב העלפט עס.
אבער איינער האט איינעם געהערט דברי מגין, ער מיינט נישט אז דו האסט עס געזאגט, ער מיינט אז דער אנדערער זאל מקבל זיין לשון הרע.
יא, אבער די זעלבע זאך, דא איז די זעלבע מעשה, איז שתיקה אזוי איז די הלכה. דער שולחן ערוך זאגט אז מ׳זאל שווייגן, מ׳זאל שווייגן.
שומע כעונה — ווי עס שייך צו לשון הרע און צו הפסק בתפילה
שומע כעונה איז א טול, נישט אן אויטאמאטישע חלות
Speaker 1:
עס מיינט נישט אז מ׳איז יוצא בשמיעה, פארקערט, מ׳איז יוצא. דאס איז א טול וואס דו קענסט ניצן, נישט אז עס איז פירסט אראפ אויף דיר שומע כעונה.
א פוילישע ווארט — פארגלייך צו “אין שליח לדבר עבירה”
Speaker 1:
ס׳איז דא אויף דעם עפעס א פוילישע ווארט וואס זאגט “אין שליח לדבר עבירה”, יא, דו קענסט? “מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה” – עפעס איז אזא איידיע.
דאס הייסט, א שומע כעונה איז אז ס׳איז דא א שליח, אדער א מחשבה טובה וואס איז לטוב העלפט עס. אז איינער האט געהערט א דבר מגונה, ער מיינט נישט אז דו האסט עס געזאגט, ער מיינט אז אן אנדערער וועט מקבל זיין לשון הרע. יא, אבער דא זאגט ער שומע כעונה אויף לשון הרע.
פראקטישע נפקא מינה — שותק בשעת קדושה
Speaker 1:
דא איז די זעלבע מעשה, ער איז שותק. אזוי איז די הלכה, דער שולחן ערוך זאגט אז מ׳זאל שווייגן, מ׳זאל יא שווייגן. ער איז שותק און ער הערט אויס קדושה, איז די מצוה פון קדושה האט ער, אבער נישט די עבירה פון הפסק זיין.
ס׳איז גוט, עס מיינט נישט דאס, פשוט עס מיינט נישט דאס שומע כעונה.
דער רמ״א׳ס שיטה
Speaker 1:
דער רמ״א אפשר האלט אז מ׳דארף נישט, מ׳ווייסט אז מ׳דארף מפסיק זיין אויסצוהערן. אקעי.