הקדמה לספר דברים
Originally published on September 11, 2022 at 11:25 PM, reissued on April 1, 2026 at 6:34 PM
המציאות עוד יותר מוזרה מסיפורי הניסים שאנו מספרים | זוהר ערב פסח תשפ”ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
הסוד של ליל פסח: ניסים, טבע, והדרך האמיתית לגאולה
א. הקדמה: הסדר מול עבודה פנימית
ערב פסח אחר חצות — כל אחד צריך לעשות את הסדר עם משפחתו, אבל לפני כן יש זמן לסודות התורה, כמו החכמים בבני ברק שדיברו כל הלילה עד שהתלמידים באו ואמרו “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.” כשהתלמידים באים — חוזרים לסדר היום הרגיל. זה מראה שקיימות שתי מדרגות: מדרגה פנימית עמוקה יותר שהרבי עושה לעצמו, ואחר כך מה שעושים לילדים, למשפחה, לעולם.
ב. היסוד של רש”ש: פנימיות וחיצוניות העולמות
היסוד העיקרי (מבוסס על האריז”ל) הוא שעל כל דבר יש פנימיות וחיצוניות:
– פנימיות = נשמות / מוחין — אלו הן מצוות שבמחשבה ושבדיבור (תורה, תפילה, כוונות). זו דרך הרמב”ם — להכיר את הקב”ה בדרך שכל.
– חיצוניות = מלאכים — אלו הן מצוות מעשיות (מצה, מרור, קיטל, סיפור יציאת מצרים). זו דרך הרמב”ן — מלאכים שמתלבשים ב”כבוד נברא”, מעין גוף.
אליהו הנביא כדוגמה
אליהו הנביא שבא בליל פסח הוא דוגמה לעיקרון זה: נשמה שיכולה להתלבש בגוף (כמו “ויבא מכתב מאליהו” — כבר אחרי העלייה, לפי הרד”ק ואבן עזרא). מי שרוצה התגלות של חיצוניות כזו — צריך לעשות את המצוות המעשיות: לאכול מצה, מרור, ללבוש קיטל, “להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים.”
הסדר = חיצוניות; תפילה = פנימיות
הסדר עם כל המצוות — הגדה, מצה, מרור, ד’ כוסות — הוא בעיקר העבודה החיצונית, מדרגת המלאכים. “אני ולא מלאך” הוא דווקא הפנימיות שבו. אבל תפילה (מעריב, קריאת שמע, שמונה עשרה) בליל פסח היא העבודה הפנימית — “בינו לבין קונו.” הרש”ש מפרט שמכוונים את אותם השמות במעריב/שמונה עשרה כמו בסדר — המשכת מוחין דגדלות ודקטנות — אלא שזה מה שיהודי עושה לעצמו, לא לילדים.
מסקנה: צריך לעשות את שניהם — את הסדר (חיצוניות/מלאכים) ואת העבודה הפנימית (תפילה/מוחין). אין כאן סתירה — כמו בקבלה: אותה מבנה קיים בכל הרמות, רק עם שמות שונים.
—
ג. הסוד הגדול של ניסן ופסח: זמן, ניסים וגאולה
למעלה מן הזמן
עניינים פנימיים אמיתיים הם למעלה מן הזמן — זמן קיים רק בעולם החיצוניות ועולם המלכים, לא בעולם הנשמות. לכן, סוד ניסן עוזר להבין את ניסי יציאת מצרים, את ענין המשיח, ותקוות הגאולה — אחד המסרים הגדולים ביותר של ליל פסח.
המעשה החסידית של ר’ מנדלי רימנובר — והבעיה שבה
מעשה ידועה: ר’ מנדלי רימנובר יצא אחרי הסדר לטייל ברחוב, ראה גוי, ותמה: *”בזמנינו עדיין יש גויים?”* — כי הוא נכנס למדרגות כה גבוהות (מוחין דגדלות שני), עד שכבר הרגיש כאילו הוא בימות המשיח.
אבל זה בעייתי מאוד:
1. מנותק מהמציאות — המצב ה”מרומם” פירושו שהרבי התנתק לחלוטין מהמציאות. במציאות עדיין יושבים גויים בעולם, עם כל הגזירות, האנטישמיות, הרדיפות והצרות.
2. מה פירוש “אין גויים”? — אם זמן המשיח פירושו שינוי פנימי (יותר דעת, מידות טובות יותר), אז זה לא בא מכך שרבי עושה סדר — זה בא מלימוד, מהנהגה נכונה.
3. דמיון במקום אמת — הצדיק הגדול חי עם פנטזיה שאין לה שום קשר למה שקורה באמת. הגוי ברחוב ברימנוב לא אשם בכלום, אבל הצרות האמיתיות של גזירות הגויים נשארות בתוקפן המלא.
4. חינוך בעייתי — זה מוצג כמעלה שהרבי כל כך “שקוע” בפסח עד שאיבד קשר עם המציאות, כשבאמת זה חיסרון.
—
ד. השאלה המרכזית: איך חיים עם ניסים בעולם של טבע?
לא רק להאמין — אלא לחיות עם זה
חסיד לא רוצה רק לעשות מה שצריך, הוא רוצה באמת להזדהות עם זה. אבל זה לא אומר לשכנע את עצמו במשהו שלא מתאים למציאות — כי המדרגה האמיתית של ליל פסח (עולם ללא שונאים, עולם של גילוי פנים) כבר אינה קיימת מזמן.
מה באמת מתכוונים ב”ניסים”?
כשאומרים “היו ניסים במצרים,” הכוונה לא רק שקרה מעשה (מים הפכו לדם). הכוונה שהיה דרך חיים אחרת לגמרי — עולם שבו אנשים תכננו את חייהם על בסיס ניסים. היהודי במצרים קנה קרבן פסח כי הוא באמת חשב שהקב”ה יבוא להרוג בכורים — זה “עולם” אחר לגמרי של תכנון שכלי.
להאמין שניסים יכולים לקרות זה קל — לא היית שם, הכל יכול להיות. הבעיה האמיתית היא: איך אפשר לבנות את החיים על ניסים? “מאין באת ולאן אתה הולך” — אני בא מנס והולך לנס — אבל אנחנו לא חיים כך! אפילו לפי ההלכה חיים בעולם הטבע.
ה”שאלה היהודית” והתשובה של משיח
כששואלים “מה יהיה עם כלל ישראל?” — עם כל הצרות, השונאים, בגשמיות וברוחניות — התשובה היא: משיח יבוא. אבל זו תשובה שלא בדרך הטבע על שאלה בדרך הטבע! בונים פילוסופיית חיים שלמה על משהו שלא מסונכרן עם המציאות הנוכחית.
שיטת הרמב”ן: הסתר פנים פירושו לחיות עם טבע
לפי הרמב”ן: בתקופה של הסתר פנים אסור לחיות כמו בתקופה של ניסים. אפילו צדיק צריך ללכת לרופא, כי עכשיו לא זמן של גילוי פנים. אם אצלו אישית יש גילוי פנים — הוא לא צדיק בגלל זה, הוא פשוט נורמלי במצבו. אבל באופן כללי אי אפשר לבנות על ניסים.
השאלה מתחזקת: כל האמונה שלנו בגאולה — הן העבר והן העתיד — בנויה על ניסים. איך אפשר לומר שחיים במדרגה שאינה המציאות הנוכחית?
—
ה. תחילת התשובה: “הכל בדרך הטבע”
אנשים מבלבלים בין הרגל לטבע
החידוש הגדול: מה שאנשים קוראים “טבעי” ו”ריאליסטי” כלל אינו המציאות האמיתית. אנשים מבלבלים בין הרגל (הרגלים) לבין טבע (חוקי הטבע).
משל: אדם בברית המועצות, נולד שם, אביו נולד שם, הוא בן ארבעים — הוא חושב שהמשטר נצחי. מי שאומר שמחר בבוקר זה יכול להיעלם, נקרא “בעל דמיון.” אבל אנחנו כבר יודעים שברית המועצות אכן נעלמה! זה כלל לא נגד חוקי הטבע שממלכה תיפול.
החילוק החד
– באמת נגד הטבע: שאנשים יעופו לבד, שדברים ייפלו למעלה — זה לא קורה לעולם.
– לא נגד הטבע, אלא נגד ההרגל: שממלכה תיפול, שיהודים יקבלו בחזרה מדינה — זה בדרך הטבע לגמרי, רק שאנשים לא רגילים לזה.
אמונה במשיח אינה אמונה במשהו על-טבעי
הרמב”ם אומר שלא צריך לדעת מתי ואיך בדיוק — אלו פרטים. האמונה היא לדעת שזה יכול לקרות וכנראה יקרה — שיהודים שהם עבדים יהיו מחר בני חורין. זה לא דמיון, זו פשוט מציאות.
—
ו. הפרדוקס: למה מספרים דווקא ניסים?
הפסיכולוגיה האנושית עובדת הפוך מהלוגיקה
אם הכל אכן אפשרי בדרך הטבע — למה מספרים לנו על ניסים ומופתים? התשובה טמונה במציאות פסיכולוגית מוזרה: אנשים מאמינים יותר בקלות בדברים בלתי אפשריים מאשר בדברים אפשריים.
ספר לאדם שהבעל שם טוב עף לשמיים — הוא מאמין. אמור לו שמחר כל האימפריה יכולה להתהפך — הוא אומר, “אתה נורמלי?” פרדוקסלי: אנשים מאמינים יותר בקלות ב”ניסים” קטנים (לכופף כפית במחשבה) מאשר בשינויים היסטוריים גדולים שהם לגמרי טבעיים.
“המציאות מוזרה יותר מהבדיה”
לפי עיקרון של אריסטו: בדיה חייבת להיות הגיונית — כל דבר צריך לנבוע מהקודם. אבל המציאות לא חייבת להיות הגיונית ברמה שאנחנו מבינים. במציאות יכולים לקרות דברים שלא מתאימים לשום נרטיב — אדם מקבל החלטה לא הגיונית, אירוע טבעי בא באופן בלתי צפוי.
איך זה עובד ביציאת מצרים
נקודה מהפכנית: הגרסה ה”טבעית” של יציאת מצרים קשה להבנה אפילו יותר מגרסת הניסים. כשאומרים עשר מכות עם ניסים — הסיפור מתאים, מבינים איך מצרים נפלה. אבל כשאומרים (כמו הבעל שם טוב בפרשת בשלח) שהכל קרה בדרך הטבע — זה נס גדול עוד יותר, כי איך משה רבינו ידע בדיוק מתי ים סוף יתפצל באופן טבעי? זה דורש דעת עמוקה יותר שלרוב האנשים אין.
הסוד: למה מספרים ניסים
המסקנה פרדוקסלית:
– מספרים ניסים לא כי המציאות פשוטה, אלא כי המציאות עוד יותר מוזרה.
– אנשים לא יכולים להבין איך המציאות עצמה עובדת, לכן נותנים להם נרטיב של ניסים שלפחות הגיוני בראשם.
– זה סוד “בדרך מדרש” — לא מספרים היסטוריה (שהיא עצמה סוג של בדיה), אלא מדרש שמעביר את האמת דרך צורה מובנת.
אותו דבר עם משיח: התיאור הטבעי של הרמב”ם (מלך מבית דוד שמקים מדינה על פי תורה) ישפיע על אחד מאלף. המדרש של משיח עף על ענן — את זה כולם מבינים. וזה בדיוק הסוד — המדרש הוא החיצוניות, אבל הוא הכלי שדרכו אנשים יכולים לגשת לאמת.
—
מסקנה
כל השיחה בנויה בקשת לוגית: מהחילוק בין פנימיות וחיצוניות בעבודת ליל פסח — דרך השאלה הקשה איך חיים עם ניסים בעולם של טבע — עד התשובה העמוקה שמה שאנו קוראים “טבעי” הוא רק הרגל, ומה שאנו קוראים “ניסים” הוא נרטיב מובן למציאות שהיא עמוקה ומוזרה יותר מכל נס. שניהם — הסדר (חיצוניות) והתפילה (פנימיות), המדרש (ניסים) והשכל (טבע) — הם כלים נחוצים להגיע לאמת. חג פסח כשר ושמח.
תמלול מלא 📝
פנימיות וחיצוניות בליל הסדר: עבודת המוחין והמעשה
הקדמה: הסדר והעבודה הפנימית
אחים יקרים, ערב פסח אחר חצות, אין לעשות את הסדר ביחד. הסדר צריך כל אחד לעשות עם משפחתו. והיה אפשר קצת לפני כן לשוחח יחד בסודות התורה [סודות התורה: הסודות הפנימיים של התורה], מה שהחכמים היו משוחחים כשהיו כל הלילה בבני ברק [בני ברק: המקום שבו רבי עקיבא וחכמים אחרים דיברו כל ליל פסח, כמסופר בהגדה] עד שבאו התלמידים.
כלומר, התלמידים לא מבינים את כל מה שהרבנים מדברים. ברגע שהתלמידים באו חזרו לסדר הרגיל. אוקיי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית [זמן קריאת שמע של שחרית: הזמן לאמירת קריאת שמע של תפילת שחרית], נו בעיה, הולכים לבית המדרש [בית המדרש: בית הלימוד], הולכים להתפלל שחרית [שחרית: תפילת הבוקר]. מה עשה הרבי כל הלילה?
שתי המדרגות: מה שהרבי עושה ומה שהתלמידים רואים
אילו התלמיד היה שם היה אומר: הגיע זמן מצה [הגיע זמן מצה: הגיע הזמן למצה], הגיע זמן מרור [מרור: מרור], הגיע זמן שלחן עורך [שלחן עורך: החלק בסדר שבו אוכלים את הסעודה]. אז היו הילדים הקטנים אומרים “קדש” כשהאבא בא הביתה, “ורחץ” [קדש ורחץ: שני החלקים הראשונים של הסדר — קידוש ונטילת ידיים], החמי היה אומר, החמות הייתה אומרת, מה שהם יכולים, את מה שעשו.
כלומר ישבו כל הלילה והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה [והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה: והם סיפרו על יציאת מצרים כל אותו הלילה]. בבוקר נכנסו התלמידים והם עשו אוקיי, נו בעיה, כך כתוב בלשון, “עד שבאו תלמידיהם” [עד שבאו תלמידיהם: עד שבאו תלמידיהם], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אוקיי הרימו את השולחן, כבר סיימו, נו סגרו את הספרים, כמעט כמו המעשה שהילדים מספרים בחנוכה [חנוכה: חג החנוכה], שכשהיוונים באים אומרים “אה משחקים בסביבון” [סביבון: הסביבון שמשחקים בו בחנוכה], נו בעיה, הולכים לסדר היום [סדר היום: סדר היום הרגיל], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית בבית המדרש, כביכול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, נו בעיה, אבל מה שהרבי עושה זה משהו אחר.
הבחינה של “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” בכל אחד
אז, בכל אחד, כל אחד מחברינו, יש את הבחינה [בחינה: היבט, מדרגה] של הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, מה שהרבי אומר, מה שהילדים אומרים, מה שהאישה אומרת, מה שהחמי אומר, מה שהאבא אומר, מה שהוא אומר לעצמו כי הוא אבא לילדיו. וחוץ מזה, יש מה שנקרא ברש”ש [רש”ש: רבי שלום שרעבי, מקובל ספרדי] “פנימיות העולמות” [פנימיות העולמות: ההיבטים הפנימיים, הסודיים של העולמות], יסוד גדול מאוד, חידוש הלכתי ולמעשי [למעשה: מעשי] גדול מאוד [חידוש: רעיון תורה חדש] שהרש”ש חידש לגבי כוונות [כוונות: מדיטציות וכוונות מיסטיות] של ליל פסח [ליל פסח: ליל הפסח].
היסוד של הרש”ש: פנימיות וחיצוניות העולמות
מצוות העיקר של ליל הסדר
אז, בוודאי כל אחד יודע שמצוות העיקר דאורייתא [מצוה דאורייתא: מצווה מהתורה עצמה] של ליל הסדר הן כל המצוות:
– של ההגדה [הגדה: הטקסט שקורים בסדר]
– של המצה [מצה: מצה]
– של המרור
– של הכוסות [כוסות: ארבעת הכוסות]
– של סיפור יציאת מצרים [סיפור יציאת מצרים: סיפור יציאת מצרים]
חלק דאורייתא, חלק דרבנן [דרבנן: מדברי חכמים, תקנות רבניות], זו המצווה, מצוות היום, קרבן פסח [קרבן פסח: קרבן הפסח] כשהיה, כשיהיה. ואחר כך יש תפילה [תפילה: תפילה]. תפילה היא לכאורה [לכאורה: לכאורה] רק מדרבנן. אומרים הלל [הלל: פרקי ההלל מתהילים] אפילו בתפילה כבר, מה שמתנהל, זה רק ענין דרבנן, זה רק מנהג [מנהג: מנהג, נוהג], זה לא מצוות העיקר, העיקר, הדבר העיקרי שהילדים מחכים לו.
אף אחד לא מחכה למעריב [מעריב: תפילת ערבית] של פסח בלילה. לא שמעתי שאחד אומר שהוא לא יכול לחכות למעריב של פסח בלילה. כל אחד אומר שהוא לא יכול לחכות לסדר. לא הולכים לישון ערב פסח כדי שיהיו כוחות למעריב. הולכים לישון כדי שיהיו כוחות להגדה, למה נשתנה [מה נשתנה: ארבע הקושיות], לעבדים היינו [עבדים היינו: תחילת ההגדה], להלל, לנשמת [נשמת: נשמת כל חי], להלל השני, ההלל שאומרים ליד השולחן, שהוא בסדר.
החידוש של הרש”ש: פנימיות וחיצוניות
אבל, אומר הרש”ש הקדוש דבר פלא [דבר פלא: דבר מופלא], מבוסס על לשונות האריז”ל [אריז”ל: רבי יצחק לוריא, המקובל הגדול] בוודאי, זה נכון, זה סמוך [סמוך: נתמך], זה לא חידוש שהוא דרש בעלמא [דרש בעלמא: סתם דרשה], זה סמוך כמו שעומד סדר הדברים [סדר הדברים: סדר הדברים]. אומר הוא שצריך להבין שיש כלל גדול בתורה [כלל גדול בתורה: עיקרון גדול בתורה]:
על כל דבר יש פנימיות וחיצוניות [חיצוניות: חיצוניות].
כלומר פנימיות העולמות וחיצוניות העולמות [חיצוניות העולמות: ההיבטים החיצוניים של העולמות]. הרבה פעמים קוראים לפנימיות נשמות [נשמות: נשמות], לחיצוניות קוראים מלאכים [מלאכים: מלאכים]. במקום לומר פנימיות וחיצוניות, אומרים נשמות ומלאכים. זה מונח, אני אסביר את המונח.
מצוות שבמחשבה ושבדיבור = פנימיות העולמות (נשמות)
הוא אומר כך: המדרגה [מדרגה: מדרגה, רמה] של נשמות, המדרגה של פנימיות, הכלל הוא שמצוות שבמחשבה [מצוות שבמחשבה: מצוות שעושים במחשבה], מצוות שבדיבור [מצוות שבדיבור: מצוות שעושים בדיבור], הן עוסקות [עוסק: עוסק] בפנימיות העולמות. זו המדרגה של נשמות, או של מוחין [מוחין: שכל, אינטלקט], זה השכל של הנשמות.
מצוות שבמעשה = חיצוניות העולמות (מלאכים)
המצוות שבמעשה [מצוות שבמעשה: מצוות שעושים במעשים], כל המצוות המעשיות, קשורות לחיצוניות העולמות, למלאכים.
דרך הרמב”ם של השכל מול דרך הרמב”ן של המלאכים
זה פשוט במילים אחרות, כמו שאומרים בדרכים אחרות:
אם מישהו רוצה לראות את הקב”ה בדרך שכל [בדרך שכל: בדרך של אינטלקט], כמו שהרמב”ם [רמב”ם: רבי משה בן מימון, הרמב”ם] רצה שיראו רק בדרך שכל, בדרך פנימי [בדרך פנימי: בדרך פנימית], אז שיתפלל, אז שילמד. תורה, תפילה, אלו מצוות של פנימיות העולמות, עולם האצילות [עולם האצילות: עולם האצילות, הגבוה מארבעת העולמות בקבלה], כלומר באופן כללי [באופן כללי: באופן כללי] הפנימיות של כל העולמות, או המדרגה של נשמות, המדרגה של מוחין. זו המדרגה של תורה ותפילה.
מי שרוצה לראות מלאכים כמו השיטה [שיטה: שיטה, גישה] של הרמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, הרמב”ן], הוא אומר שמלאכים ממש, כן, “וישלח יעקב מלאכים” [וישלח יעקב מלאכים: וישלח יעקב מלאכים — בראשית לב:ד] — יעקב, אפשר לראות מלאכים ממש. או כשמלאך עולה ויורד [עולה ויורד: עולה ויורד] זה לא רק משל [משל: משל] על עליות השכל [עליות השכל: עליות השכל] כמו שהרמב”ם אמר שזה רק מראה הנבואה [מראה הנבואה: מראה נבואי], זה רק משל.
אלא מי שרוצה באמת לראות את המלאכים איך מלאכים יכולים להתלבש [מתלבש: מתלבש, מתלבש] בגוף, בסוג מסוים של גוף — הרמב”ן קורא לזה “כבוד נברא” [כבוד נברא: כבוד נברא, סוג של גוף רוחני נברא], “גוף נברא” [גוף נברא: גוף נברא], סוג עדין של גוף שמלאך יכול להתלבש בו, או אפילו נשמה יכולה להיות בעלת גוף כזה מצד הנשמה [מצד הנשמה: מצד הנשמה] — אז צריך לעשות מצוות מעשיות.
אליהו הנביא והמדרגה של פסח בלילה
אליהו הנביא: נשמה שהיא גם מלאך
מי שרוצה לראות לפני פסח בלילה, אומרים שאליהו הנביא [אליהו הנביא: אליהו הנביא] בא. אנו רואים ברד”ק [רד”ק: רבי דוד קמחי] על הפסוק [פסוק: פסוק] שאמרנו בהפטרה [הפטרה: ההפטרה] של שבת הגדול [שבת הגדול: השבת לפני פסח], “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא” [הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא — מלאכי ג:כג], נראה שממש הרד”ק ואבן עזרא [אבן עזרא: רבי אברהם אבן עזרא] הבינו שזה פשוטו של מקרא [פשוטו של מקרא: הפירוש הפשוט של הפסוק], שאליהו הנביא באמת “עלה בסערה השמימה” [עלה בסערה השמימה: הוא עלה בסערה השמימה — מלכים ב ב:יא], באמת עלה לשמים, אבל זה אומר שבגוף, בגוף [בגוף: בגוף], הוא חי הוא כבר לא בעולם הזה [עולם הזה: העולם הזה].
אבל מוצאים כבר בתנ”ך [תנ”ך: תנ”ך — התורה נביאים וכתובים] בפירוש [בפירוש: בפירוש] “ויבא מכתב מאליהו” [ויבא מכתב מאליהו: ויבוא מכתב מאליהו — דברי הימים ב כא:יב], אליהו הנביא כתב מכתב. המכתב בא כבר אחרי שאליהו הנביא לא היה בעולם הזה. נראה שהייתה לו דרך לאליהו הנביא לחזור בהתלבשות [התלבשות: התלבשות, התלבשות] של גוף, באופן [אופן: אופן, צורה] של גוף, כמו הגוף, ה”כבוד נברא שבנשמות ומלאכים” [כבוד נברא שבנשמות ומלאכים: הכבוד הנברא של נשמות ומלאכים] נקרא, והוא יכול לחזור.
הוא כבר פעם חזר, והאבן עזרא אומר שכבר היה “מוצא את חכמי התלמוד” [מוצא את חכמי התלמוד: מוצאים אותו אצל חכמי התלמוד], והם דיברו עם אליהו הנביא. זה לא “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” [לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא — דברים ל:יא], זה דבר פשוט לגמרי, זו מדרגה קטנה, זה יכול לבוא.
פסח בלילה: הבחינה של אליהו הנביא שבגוף
על כן אומרים כל הילדים שפסח בלילה בא אליהו הנביא. הפירוש הוא שהעבודה הגדולה [עבודה: עבודה, עבודה] של פסח בלילה היא הבחינה של אליהו הנביא שבגוף [שבגוף: בגוף]. כלומר, אליהו הנביא שהוא באמת נשמה לבדה, אבל הוא גם מלאך. מה זה אומר שנשמתו היא גם מלאך? כי אליהו הנביא יכול לבוא לפעמים להתלבש בגוף.
דוגמה: איך אפשר להרגיש או לראות את אליהו הנביא
ומי שרוצה הבנה [הבנה: הבנה], יש סוג של דימיון [דימיון: משל, השוואה]. כלומר, כמו שאפשר לומר, אם מישהו רוצה הסבר [הסבר: הסבר] על זה, יאמרו שלפעמים יש אדם שהוא מרגיש נוכחות מסוימת, הוא מרגיש שמשהו נמצא, מישהו נמצא. או אם יש אדם שהוא יותר ויזואלי, הוא רואה ממש בכוח הדמיון [כח הדמיון: כוח הדמיון], בשכל הדמיון [שכל הדמיון: שכל הדמיון], הוא רואה ממש איך משהו נמצא, הוא רואה ממש איך אליהו הנביא בא.
זה הפירוש שאליהו הנביא התלבש בלבוש [לבוש: לבוש] של גוף, במילים אחרות, הנשמה התלבשה בלבוש של מלאך ובאה.
הסוד של אליהו הנביא והדרך של עבודה
זה הסוד [סוד: סוד] שאליהו הנביא בא פסח בלילה, כי מי שרוצה התגלות [התגלות: התגלות] כזו, יש התגלות כזו, יש דרך [דרך: דרך] כזו בעבודה. יש דרכים אחרות, יש יותר עמוקות, אפשר לומר שהפנימיות היא בוודאי יותר גבוהה, אבל יש גם את הדרך.
מי שרוצה לעשות את הדרך, צריך הוא:
– לאכול מצה ומרור
– להתלבש בקיטל [קיטל: קיטל — בגד לבן שלובשים בסדר]
– לעשות את כל הלבושים
– את כל המעשים החיצוניים שעושים
– לספר את המעשיות
– לעשות מעשים [מעשים: מעשים, פעולות]
– כאילו הוא יוצא ממצרים [כאילו הוא יוצא ממצרים: כאילו הוא יוצא ממצרים]
– להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים [להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים: להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים]
ובכך מוציאים את הבחינה של אליהו הנביא, “הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’” [לפני בוא יום ה’: לפני בוא יום ה’]. יום ה’ [יום ה’: יום ה’] פירושו הפנימיות, מדרגת העצם [עצם מדרגה: מדרגת העצם], מדרגת הנשמה [מדרגת הנשמה: מדרגת הנשמה]. אבל מדרגת המלאכים [מדרגת המלאכים: מדרגת המלאכים], זה אליהו הנביא שבא פסח בלילה.
השאלה: מה לגבי תפילות פסח בלילה?
עכשיו אבל, אומר הרש”ש הקדוש, אם כך, צריכים אנו להבין שהרי יש פסח בלילה גם תפילות. למשל [למשל: למשל], בהגדה עצמה יש בעיה, כי יש מצווה שבדיבור. איך נישב [מיישב זיין: ליישב] כמו שהרש”ש הוא מלאכים אז? אפשר לקרוא לזה הפנימיות שבחיצוניות [פנימיות שבחיצוניות: הפנימיות שבחיצוניות], אבל לא עכשיו, בואו לא ניכנס לחקירה [חקירה: חקירה], אולי נדבר על זה בעוד רגע.
הנקודה העיקרית: צריך לעשות את שניהם — חיצוניות ופנימיות
אבל קודם בואו נדבר על מה שהתחלנו לדבר. כלומר, יוצא שאף על פי [הגם: אף על פי] שיש את העבודה העיקרית, נניח, של פסח בלילה היא העבודה של מלאכים. על זה עומד אותו דבר, דיברנו על אליהו הנביא, דיברנו גם על “והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף” [והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף: והמשחית לא יתן לבוא אל בתיכם לנגוף — שמות יב:כג], איך המשחית [משחית: המשחית] הוא משהו מלאך, מה שזה לא יהיה. פשט פשוט כתוב בפסוק מפורש שבא משהו…
“אני ולא מלאך” — הפנימיות שבו
ואומרים הרי באמת בהגדה “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. זה עולם הפנימיות [עולם הפנימיות: עולם הפנימיות], זו הפנימיות שבו. אבל בחיצוניות [בחיצוניות: בחיצוניות], בוודאי כל המעשה של פסח היו כל מיני דברים, כל מיני מעשים שאפשר לראות, ענינים [ענינים: ענינים, עניינים] של מלאכים באים.
יש מדרש [מדרש: מדרש] שכתוב, שאומרים נוסחאות [נוסחאות: נוסחאות] מסוימות בהגדה, רבונו של עולם [רבונו של עולם: הקב”ה] לקח במצרים, הוא הלך עם עשרות אלפי מלאכים, והוא מתאר [מתאר: מתאר] איזה סוג מלאכים הם היו, וכדומה [וכדומה: וכדומה]. זו העיקר היא המדרגה של פסח בלילה.
התפילות של פסח בלילה — העבודה הפנימית
אמנם [אמנם: אמנם], זה מה שאנו אומרים, זה מה שצריך לעשות. רבונו של עולם אמר, “אני ולא מלאך”, “אני ולא שרף” [אני ולא שרף: אני ולא שרף], “אני ולא השליח” [אני ולא השליח: אני ולא שליח]. הילדים שאומרים “מה נשתנה”, זה מה שצריך לעשות בפסח בלילה.
אבל, מי שהוא עשיר [עושר: עשיר] יש לו גם את הפנימיות, וכל אחד מאיתנו יש לו משהו פנימיות.
במילים אחרות בעברית:
– יש לו מה שהוא חושב לעצמו
– ויש לו מה שהוא אומר לילדיו
– יש לו מה שהוא חושב בינו לבין קונו [בינו לבין קונו: בינו לבין בוראו] כשהוא מתפלל
– כשהוא עומד בשמונה עשרה [שמונה עשרה: שמונה עשרה ברכות, התפילה העיקרית]
– כשאין מפסיקים [מפסיק: מפסיק], אפילו לא עם ילדים קטנים
כתוב פשט בשולחן ערוך [שולחן ערוך: קודקס ההלכה העיקרי] שלא להחזיק ילד על הידיים כשמתפללים שמונה עשרה. כלומר, כאן יש מדרגות המוחין [מדרגות המוחין: מדרגות השכל], ומדרגה היא גדלות [גדלות: גדלות], וזה חינוך [חינוך: חינוך].
בוודאי צריך הוא לחנך [מחנך זיין: לחנך] את ילדיו, ובאופן כללי צריך הוא, “כשיסב אדם על מטתו יונק” [כשיסב אדם על מטתו יונק: כשישב אדם על מיטתו יניק את ילדו — פסוק שמדבר על חינוך], הוא צריך להחזיק את ילדיו. אבל כשהוא עומד בשמונה עשרה, הוא לא מחזיק את ילדיו. אז הוא לעצמו, אז הוא בינו לבין קונו.
הכוונות של הרש”ש לתפילה פסח בלילה
אז יש גם פסח. יש סוג שלם של פסח, יש מדרגה שלמה. והרש”ש מפרט [מפרט: מפרט] בכוונותיו איך אפשר לפרט את מוחין דגדלות [מוחין דגדלות: שכל של גדלות], מוחין דקטנות [מוחין דקטנות: שכל של קטנות], לפי הסדר, איך ממשיכים [ממשיך: ממשיך] את המוחין באופן כללי בתפילה. מכוונים [כוונת: מכוון, יש כוונה] את אותם שמות [שמות: שמות קדושים]. אותם שמות שמכוונים בסדר, מכוונים כבר במעריב, בקריאת שמע [קריאת שמע: קריאת שמע], בשמונה עשרה, זמני [זמנים: זמנים] העיקר של יחוד [יחוד: יחוד], של המשכת מוחין [המשכת מוחין: המשכת שכל].
כי זה מה שיהודי צריך לעשות לעצמו.
מסקנה: שתי המדרגות ואיך הן משתלבות יחד
זו ההקדמה שלנו. כל אחד, צריך להבין שצריך לעשות את הסדר, ובוודאי צריך גם לעשות את מה שעושים לעצמו. זו פנימיות העולם, זה מה שהוא מבין בעצמו. אחר כך צריך מזה להמשיך מלאכים. בוודאי, זה אומר בוודאי, החיצוניות שממשיכים, החיצוניות שמוציאים, קשור לזה.
אין זו סתירה
לא רק זאת, אסור שיהיה סתירה. צריך לדבר, אם מישהו מרגיש שיש סתירה בין שני הדברים, צריך קודם לעשות גשר, צריך קודם לדבר. האמת היא שאין זו סתירה.
אותה מבנה בכל הרמות
מי שיודע, אני מתכוון, בקבלה זה כך, מי שלומד קבלה רואה שכל הזמן המקובלים מדברים על זה, שיש פנימיות העולמות וחיצוניות העולמות, ובדיוק אותן רמות, אולי שמות אחרים. לפעמים אומרים שזו רמה אחרת, כלומר, עולם האצילות קוראים לזה כך, ועולם הבריאה קוראים לזה כך, אבל בעצם אותה מסגרת, אותו סדר, אותה מבנה יש בכל הרמות.
אז אם מישהו—
—
[סוף חלק 1 מתוך 5]
פנימיות וחיצוניות בעבודת ה’: מבט ביקורתי על מעשיות חסידיות
פרק ב’: הסוד הגדול של ניסן ותקוות הגאולה
הקדמה לסוד
צריך לפרש את זה, אבל זה חוב גדול שאני כותב כאן, שצריך לשלם אותו. אין זו חכמה סתם לומר. אבל הדבר החשוב הוא שבוודאי שבעצם, אני מתכוון מהניסיון שלי אני יודע שזה נכון כך, בעצם זה אותו סדר, ולהיפך: ככל שאדם יותר ברור בפנימיות, הוא מכניע את עצמו, במעריב הוא עושה מה שהוא צריך לעשות בעצמו, וכשהוא לומד לפני ההגדה הוא לומד לעצמו על דעתא דיליה איך הוא מבין – אחר כך זה נמשך מאליו בחיצוניות אותו דבר, וזה נעשה אור גדול. באים מלאכים, וזה נעשה מאוד חי. כשעושים מאותן נשמות ומאותם מוחות עושים מלכים.
אז זו ההקדמה שלנו.
הענין של זמן בפנימיות העולמות
עכשיו יהיה פרק ב’. בפרק ב’, אני רוצה להוציא סוד גדול, ליישב, לדעתי, לערכי. אז פרק ב’ אני רוצה להסביר סוד אמיתי שאני מבין, לערכי, לפי הבנתי, יסוד של ניסן, של זמן ימי פסח. אבל אין זה… על האמת, כל הדברים שהם בפנימיות העולמות הם פחות תלויים בזמן. באמת, כל המציאות של זמן היא רק בעולם המלכים ובעולם החיצוניות. מצד הנשמות, מצד המציאות האמיתית שהיא למעלה מן הזמן, אני מבין את זה.
אבל יש לזה בוודאי קשר – ההבנה שאני רוצה לומר כאן תעזור בוודאי להבין גם את מה שמדברים הכל על פסח, על הנסים של יציאת מצרים. מדברים על משיח, על התקווה, תקוות הגאולה, שהיא אחת המסרים הגדולים של יציאת מצרים, שדיברנו עליה באחד השיעורים בבארא פארק: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – “למען שמו באהבה”, שהוא אחד המסרים הגדולים ביותר של ליל פסח, “כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.
אז אני צריך להסביר כאן סוד גדול, סוד גדול.
המעשה החסידית של ר’ מנדלי רימנובר
והסוד הוא כך: אני רוצה להתחיל עם מעשה חסידית, כמו שכל הדברים האלה מתחילים עם מעשה חסידית. מעשה חסידית, ואני אבקר קצת את המעשה, או כמו שכל אחד מבין, כשאני מבקר אדם גדול או צדיק או דבר חסידי, זה אומר הבנה מסוימת שיש לי, בקטנותי, שיש לי מהמעשה. זה לא אומר את הדבר עצמו, זה לא אומר את הרבי עצמו. זה אומר כך מכל דבר, כמו שדיברנו על “להוציא ממצרים מעבדות לחירות” – זה אומר את ההשלכה, את הדרך איך זה מגיע אלי, ממילא זה גם תלוי בפה.
המעשה היא כך: המעשה היא, אני ראיתי, זו אחת המעשיות שיש לי, כל יום טוב יש את הדברי שבקדושה, אבל יש לי מעשיות מסוימות שמוציאות לי את הפנימיות, כמו את התוכן, איך, איך חוגגים, איך עושים את הדבר, את היום טוב, או את המצווה, או את הפעולה, את המעשה, איך עושים את זה. יש לי תמיד מעשיות מסוימות שמוציאות את זה. דיברנו ערב יום כיפור כמה פעמים על זה באופן כזה, וגם ערב פסח, ובשנים אחרות על מעשיות אחרות דיברנו על הסדר.
אז אחת המעשיות היא כך, ואת המעשה הזו ראיתי השנה בספר המעשיות של ר’ מוטעלע שהוציאו כאן לפסח.
תוכן המעשה
המעשה היא שר’ מנדלי רימנובר יצא פעם בליל פסח אחרי הסדר, הוא יצא לטייל ברחוב. נראה שהוא היה עייף, או, אתה יודע, גמור, המום מהפסח, אז הוא הלך לטייל ברחוב. אז הוא הלך, ובאמצע הרחוב הוא רואה – אולי זה כבר היה לפנות בוקר, אני לא יודע – הוא רואה גוי הולך ברחוב. אז הוא הסתובב אל הגבאים שלו, אל החסידים שלו שם, ואמר: “מה, בזמנינו יש עדיין גויים?”
המסביר של המעשה
ואלה שמביאים את המעשה מסבירים: הפשט של המעשה הוא, כאילו ר’ מנדלי נכנס בליל פסח, הוא נכנס למוחין דגדלות, מוחין שני, גדלות שני, כמו שיש אבא ואמא עילאין. הוא נכנס למדרגות כאלה של מוחין דגדלות, הוא לא יכול היה לדמיין – הוא כבר דמיין, הוא הרגיש כמו בחינות ימות המשיח. הוא הרגיש כל כך ממש שהכל כבר טוב. כאילו גוי – הוא יכול היה, זה היה לו חידוש.
כן, צריך להבין, בוודאי, אפילו איך שמספרים את המעשה, זה לא פשט שהוא לא ידע שיש עדיין גויים, אבל הוא היה במצב נפשי כזה שזה היה לו חידוש שיש עדיין גויים. הוא כבר חשב שזה כבר “לילה כיום יאיר”. זה כבר הכל פסחדיק.
וזה הדבר, זו המעשה שיוצאת מהמעשה, שיוצא מה שזה סוג של אקסטזה, סוג של תחושה מרוממת, סוג של רמה. יהודי מגיע בליל פסח, כשהוא יוצא, וזה חוויה אמיתית שאנשים חווים כשיש לו איזה מצב, ממש מצב מרומם, כשהוא יוצא ומשהו כזה זה חידוש שכל העולם לא יודע מזה. העולם, הגוי עדיין נשאר גוי.
ניתוח ביקורתי של המעשה
אה, היה באמת שיעור פעם. וזו התשובה שלי שדיברנו על בעיה דומה.
איך עכשיו אני רוצה לבקר את המעשה הזו מאוד חזק. זה נראה לי מאוד מוזר. אמת, יש מצב כזה שאולי ראיתי. אבל זה עדיין מאוד מוזר לי המעשה הזו.
הבעיה העיקרית: מנותק מהמציאות
מה מוזר לי במעשה? כלומר אם מישהו אומר, אוקיי, שזה… העיקר הוא… שזה איזו תחושה, זו איזו מדרגה, איזו מדיטציה, שנכנס למילא, הם היו מטורפים בכל העולם. דבר אחד. זה איזה חינוך חסידי – כשחינוך ליטאי הוא עוד יותר גרוע בדרך אחרת, אבל זה לא ממש בסגנון הזה, אי אפשר לומר שהתירוץ הראשון נאמר.
אבל הרבה פעמים נראה, שכאילו יוצא, מה שמספרים על רבי, רוצים לספר את המדרגה של צדיק, שהוא הגיע באמת, מראה לנו ליל פסח. אה, הרבה פעמים, זה כך, תקועים בזה כבר בבוקר. לא מרגישים ממש כל כך אחרת, לא מרגישים לגמרי מחוץ לכלים, לגמרי אחרת ממה שהיה לפני כן. הכל כרגיל, פחות או יותר אותו דבר. אוקיי?
אבל מספרים שהרבי היה כל כך אחרת, הוא כל כך נכנס למצב, זה כל כך נכון הורגש, זה כל כך מופנם היה, זה כל כך נעשה אצלו אמיתי ליל פסח – מספרים עליו איזה דבר של פנטזיה גמורה, איזה דבר שאין לו שום שייכות למציאות.
כלומר, הוא כל כך נכנס למדרגה של מה שהוא כל כך מכוון היה בליל פסח, ככלותה זה שהוא כבר היה “מחוץ לסינכרון” עם המציאות.
השאלה של זמן המשיח
במציאות יושבים עדיין גויים על העולם, וכשהוא אומר שהוא כבר חשב שמשיח בא ואין כבר גויים, צריך גם לדעת מה זה אומר משיח בא ולא יהיו גויים, ויהודים כן יהיו. הסוג הזה של משיח בא אומר שתהיה מדרגה טובה יותר? אוקיי, אני אומר טוב.
אבל מה זה אומר, אה, משיח בא ולא יהיו גויים? יהיה משהו אחר. אם יהיה משהו אחר, אם ההבדל הוא איזה הבדל פנימי, שיהיה יותר דעת, גם בזה זה לא מהאוויר – זה לא קורה מזה שהרבי עושה פסח. זה קורה שלומדים, שהעולם מתחיל להתנהג עם דעת נכונה, עם מידות נכונות – זה דבר אחר.
אבל סתם ש, אה, נו, סתם שפתאום הרבי עשה סדר והגוי התחיל להאמין באלוקים – מה הוא התכוון? מה קורה כאן? זה משהו מאוד מטורף, זה משהו מאוד לא ברור.
ההנחה המוטעית
נראה משהו שההנחה היא שזה שאין לנו את הפסח הנכון כמו ר’ מנדלי, או את המדרגה הגבוהה יותר הנכונה – כל אחד שמח, הוא יוצא, אפילו בשמחה ובחיות, אבל לא ממש כך. אנחנו יכולים לדמיין שאחרי הסדר יש עדיין גויים, זה איזה חסרון.
אבל הרבי הגדול, ר’ מנדלי, הוא אפילו, הוא כל כך נכנס לפסח, שהוא לגמרי לא היה מחובר למציאות.
המציאות של גויים וגזירות
במציאות זה מלא בגויים. כל הגזירות שיש זה לא גוי? כן, הגוי שנתקל שם ברחוב ברימנוב, אני יודע איך, הוא בכלל לא אשם. אבל מדברים על הגויים, כל הגזירות הרעות שהגויים גוזרים על היהודים, כל מלכי אומות העולם שעוסקים בלעשות צרות ואנטישמיות ומבקשים להכעיס ולהכעיס ולגזול, מבקשים כל מיני צרות, כל מיני דרכים איך אפשר לרדוף את היהודים.
זה הכל מעשיות חלשות. הצדיק הגדול, הרבי הגדול, הוא באמת בדמיון, הוא באמת מדובר.
סיכום הביקורת
אולי אני לא יכול להוציא מספיק את הבעיה, ואני צריך לכאורה להיכנס יותר לזה, אבל אני מקווה שמשהו מובן מספיק כדי להבין שמשהו מאוד מטורף כאן, משהו מאוד לא ברור, משהו מאוד…
[*הדובר עוצר כאן באמצע המשפט, ומשמע שהוא ימשיך בענין זה*]
לחיות עם ניסים בעולם של טבע: הבעיה הבסיסית של עבודת השם החסידית
פרק 3: השאלה האמיתית של ניסים — לא להאמין, אלא לחיות עם זה
היהודי החסידי והבעיה של הזדהות
אבל יהודי חסידי הוא סוג של אדם שלא מספיק לו סתם לעשות. הוא צריך להיות לו טעם בזה, הוא צריך באמת להזדהות עם זה, הוא צריך באמת להיכנס לזה. ולהיכנס באמת אומר לדבר לעצמו באמת משהו שלא כל כך עם המציאות.
המדרגה של ליל פסח היא שכבר מזמן אין גוי כזה על העולם, המדרגה האמיתית. אנחנו לא על המדרגה האמיתית. לא רק אנחנו לא על המדרגה האמיתית — העולם לא על המדרגה האמיתית, כי יש כן גויים על העולם.
אבל אדם לא חי על המדרגה האמיתית, ולא שום גדולה זה לא חידוש שיש גויים. אני מקווה שאתם מבינים את הבעיה. אני מקווה שאתם מבינים את הבעיה. זו בעיה מאוד בסיסית.
ממעשיות חסידיות לבעיה הגדולה יותר
ועכשיו, הבעיה — זה מה ששאלתי על מעשיות חסידיות, שזה משהו שמוציא מאוד ברור את הדבר. אבל באמת הבעיה עוד הרבה יותר גדולה.
כלומר, זו לא רק בעיה על מעשיות חסידיות — יהודים חסידים שרוצים להבין, רוצים להזדהות, רוצים להיות באמת בזה, ממילא הם תופסים, מוציאים את המעשיות שלהם את הבעיה. אבל זו בעיה בכלל.
הבעיה של פסח: לחיות על בסיס של ניסים
בואו נציג במילים אחרות. בואו נגיד שיהודי אומר שבליל פסח מוציאים שהקב”ה הוציא את היהודים ממצרים. צעקנו שהקב”ה הוציא אותנו באותות ובמופתים, בעשר מכות, בקריעת ים סוף, בכל מיני חידושים נפלאים, נגד הטבע. הכל היה ניסים, הכל היה ניסים ונפלאות.
וכן כמו שהוצאתנו ממצרים כן תוציאנו — מאמינים אנחנו, מקווים אנחנו שיכול להיות היום, יכול להיות מחר בבוקר, שיבוא איזה משה ויעשה עשר מכות נגד מי שהפרעה היום, ועם כל מיני ניסים ונפלאות וכו’ וכו’.
הקדמה ראשונה: מה באמת מתכוונים ב”ניסים”?
עכשיו, בוודאי, בואו נוציא בבירור את הקושיא. בוודאי, כשאנחנו מדברים על העתיד או על העבר — כן? אנחנו מדברים שהיו פעם ניסים גדולים ביציאת מצרים. זה לא אומר רק ניסים גדולים, אלא איזה סוג שלם של הנהגה שאפשר היה לתכנן, אפשר היה לחיות על בסיס של מה שלא נורמלי.
בואו — אני רואה שאני צריך להביא עוד דבר אחד, כן? בואו נוציא שתי הקדמות כדי להסביר את הקושיא טוב יותר.
קודם כל, דבר אחד הוא כך:
כשאומרים שהיו ניסים, לא מתכוונים סתם לספר מעשה, כן? כל אחד מבין — בליל פסח כשאומרים שהיו פעם עשרה ניסים במצרים, זה עדיין לא המילה, נכון?
ואפילו מה שהיה אז — בואו אפילו נדבר היסטורית מה היה — או מה שאומרים שיהיה לעתיד לבוא כשמשיח יבוא, זה לא אומר להוציא, זה לא אומר סתם מעשה. היה מעשה — הדם נהפך למים, או המים נהפכו לדם, סליחה. זה לא מה שמתכוונים, כן? זו לא המילה, זה לא דבר ששייך בכלל אפילו היום, שנכנסים לאיזה סוג של רמה של חיים.
מה שמתכוונים זה דבר, דבר טוב יותר:
מתכוונים שהסוג, הסדר, הדרך איך אדם הסתכל על חייו, הדרך איך אדם תכנן את חייו, שונה במה שקוראים תקופה של ניסים — בזמן יציאת מצרים — מהיום, כן?
המשל של היהודי במצרים: לתכנן על בסיס ניסים
שאם באים ליהודי בערב פסח שנת ב’תמ”ח, כשהיה זמן יציאת מצרים, ושואלים אותו: “מה אתה עושה?”
“אני הולך לקנות קרבן פסח.”
“למה אתה הולך לקנות קרבן פסח?”
“כי בלילה בא הקב”ה להרוג את כל בכורי מצרים, והוא צריך לראות את קרבן הפסח כדי לא להרוג אותנו שם.”
אומרים לו: “אתה אדם נורמלי? אתה מתכנן על בסיס ניסים, על אותות ומופתים? זו לא הדרך שאדם נורמלי מתכנן משהו!”
אפילו אנחנו שמאמינים במשיח — האם אנחנו חיים כך?
אפילו אנחנו שאנחנו אומרים שאנחנו מאמינים בביאת המשיח — אף אחד לא בונה את חייו על זה, נכון? הוא לא מתכנן בנוי על זה.
הוא חי, ויש לנו דרך מסוימת איך אנחנו מבינים את העולם, ובאיזה — אתה יכול לקרוא — באיזה עולם אנחנו חיים, באיזה סוג שכלי, באיזה סוג של סיבה ותוצאה אנחנו לוקחים ברצינות איך אנחנו מתכננים את חיינו. וזה הכל מה שאנחנו קוראים דרך הטבע, שזו הדרך הנורמלית.
מה אומר “נס” — הבנה עמוקה יותר
ואומרים שהיה נס — לא אומר רק שזה קרה. שזה קרה, אתה יכול לומר הקב”ה יכול לעשות הכל, זה קרה. זה עוד יותר עמוק מזה, נכון?
באמת, זה היסוד של נבואה. מזה צריך לומר שמשה רבינו בא ואמר את זה, כן? כי זה לא סתם שהיה נס.
המעשה של יציאת מצרים היא לא סתם שהיה פעם נס שהוציא את היהודים ממצרים. המעשה היא שזה עשה סנס, נכון? יש פשוט דרך שזה נקרא דרך החיים.
להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, נכון? יש פשוט דרך של חיים, יש פשוט מוח — כלומר, מה זה אומר, מה זה אומר נס?
אומר שהיהודים במצרים חיו:
המעשה שלהם והחידוש
המעשה שלהם היא — באמת היהודים חיו במצרים — המעשה שלהם היא שהם יצאו ממצרים לא כי זה התאים בדרך הטבע, אלא כי זה היה בדרך נס. זה היה פשוט חידוש. זה מה שאנחנו אומרים, נכון?
הקושי: האם אפשר באמת להאמין בנסים?
עכשיו, זה הרבה יותר קשה. מישהו יאמר: “כן, בוודאי, אני יכול — מישהו יודע, אני אומר — אני רוצה לומר את זה. אני אומר חלילה — לא חלילה, אני אומר את זה אפילו לא רק חלילה, לא רק מבחינת אמונה, מבחינת שכל גם. אתה אומר שאתה יודע שלא יכול לקרות שום נס? זה לא היה?”
מה שאני יכול לומר:
שעכשיו לא קורה שום נס — את זה אני יכול לומר. כלומר, כמה שאני רואה, בעיני, בחיי אני לא רואה דבר כזה כמו נס. אני רואה מה הדרך הרגילה איך אדם חי. יש לי את השיקולים שאני עושה, והכל מדרך הטבע. את זה אני מבין, זה מה שאני רואה.
אבל מה שהיה פעם אתה לא רואה:
אוקיי, אולי היו פעם הרבה נסים, אולי יהיו פעם הרבה נסים. אי אפשר לשלול, אי אפשר אפילו למעלה מן הדעת. זה לא נודע [לא נודע: לא ידוע], אתה לא יודע.
אנחנו מדמים לעצמנו שתמיד זה נורמלי. אוקיי, אולי פעם זה לא נורמלי. אולי פעם זה היה לא נורמלי, אולי פעם זה לא יהיה נורמלי. הכל יכול להיות, נכון?
החידוש הגדול יותר: לחיות דבר כזה באמת
אבל החידוש הגדול יותר הוא משהו אחר. החידוש הגדול יותר הוא דבר אחר לגמרי. החידוש הגדול יותר לומר כאן הוא — הוא לומר שאפשר לחיות דבר כזה באמת.
ההבדל בין להאמין ולחיות:
שאדם אומר אפילו היום, שאדם אומר שהוא מאמין שמשיח יבוא — זה דבר אחד.
שאדם אומר שברמה מסוימת, כי את החיים היומיומיים עדיין אי אפשר לתכנן — אפילו לפי השיטה, לפי ההשגה, אי אפשר לתכנן חיים יומיומיים מבוססים על זה שמשיח יבוא.
ה”שאלה היהודית”
אבל הוא אומר באופן כללי, הוא שואל: “מה יהיה עם היהודים?” כן, זו השאלה, השאלה היהודית. מה יהיה עם היהודים? מה יהיה? יש קושיות, יש כל מיני שונאים, יש כל מיני צרות בגשמיות וברוחניות — מה יהיה כאן?
התשובה היא משיח:
אומרים לו דבר אחר, אומרים לו: כן, זה בא לגבי זה, התשובה היא — התשובה היא כן הנושא של משיח יבוא. זו התשובה. התשובה על השאלה היהודית היא שמשיח יבוא.
כלומר, שאלת שאלה רגילה בדרך הטבע, והתשובה היא שלא בדרך הטבע, נכון? התשובה היא שמשיח יבוא. זה החידוש שהם אומרים כאן, נכון? זה הדבר החדש שהם אומרים.
החידוש האמיתי: לבנות חיים על נסים
עכשיו, זה דבר אחר לגמרי. זה הפשט, שלא רק אומרים שזה היה פעם וזה יהיה פעם. הם אומרים שיש סוג של חשבון — אני לא יודע מה המילה המדויקת הטובה, אני אנסה להשתמש במילה אחת — זה שאדם חי, כן? אדם מתכנן מבוסס על זה, הוא מדבר על העבר מבוסס על זה, הוא עונה על קושיות, יש לו רעיונות, התקוות והפחדים שלו מבוססים על זה.
לגבי כלל ישראל באופן כללי:
זה — התשובה היא לגבי באופן כללי לפחות, לגבי היהודים באופן כללי. לגבי כל אדם בעצמו אולי אין סומכים על הנס [סומך על הנס: מסתמך על נס], שדווקא משיח יבוא — מי אומר שדווקא כשתמות יהיה מלחמת גוג ומגוג? אני לא יודע, אני אענה לך דווקא על הבעיה שלך.
אבל הבעיה של כלל ישראל באופן כללי הם אומרים, התשובה היא משיח. זה לא דבר רגיל. איך אפשר לבנות כך?
המעשה התחיל ביציאת מצרים
אפילו מתחילים את המעשה — המעשה התחיל ביציאת מצרים. הבעיה היא לא להאמין שיכול לקרות דבר כזה — זה קל, זה אפילו לא קושיה. אתה לא היית שם, אתה לא היית בעבר, אתה לא תהיה בעתיד — הכל יכול להיות.
הבעיה האמיתית:
הבעיה היא משהו אחר לגמרי. הבעיה היא לומר שאפשר לחיות, שלתכנן את התכניות, התשובה על השאלה “מאין באת ולאן אתה הולך” היא: “אני בא מנס ואני הולך לנס.”
השאלה שנשאלת: אנחנו לא חיים כך! אנחנו חיים — ואפילו ההלכה היא כך — אף אחד לא חולק שהעובדה היא שאנחנו לא חיים בעולם הנסים, אנחנו חיים בעולם הטבע.
אז מה הפשט של זה? זו קושיה גדולה. זו הקושיה שיש לי, זה צריך להיות קשה.
הבעיה העמוקה יותר: אי אפשר לחיות על נסים
ונראה מסוג המעשה החסידי שאמרתי — עכשיו אנחנו מבינים שהבעיה היא הרבה יותר עמוקה — שהרבה אנשים חושבים שכן, אמת, בוודאי, אין לנו את המדרגה הנכונה של אמונה, המדרגה של בטחון, המדרגה של בהירות. אנחנו לא מבינים כראוי שמה? שבאמת הכל נסים, שאפשר לחיות על נסים, אפשר לתכנן לנסים, וכו’.
הטעות בגישה הזו:
אנחנו חושבים, נו, שהעולם הוא ערך טבע. אם היינו צדיקים גדולים, היינו עושים מעשה נכון, היינו מתאמצים, עובדים כביכול על המידות שלנו, על הבטחון שלנו — היינו כן רואים שהכל נסים. כך? היינו — במילים אחרות — היינו יכולים לשכנע את עצמנו.
כן, זו הבעיה!
חזרה לנושא: לא בסנכרון עם המציאות
נחזור לנושא, שתכלית עבודת ה’ היא להיות לא בסנכרון עם המציאות.
המציאות היא, לכל הדעות, שאין נסים. אבל הצדיק — הוא זה שחי, נאמר, היום זה תקופה של הסתר פנים, שיהיו פעם נסים, היו פעם נסים — טוב מאוד.
אבל במילים אחרות:
האמונה שלו, התודעה שלו, נכון? התודעה שלו, הדרך איך הוא חושב על החיים, לא בנויה על המציאות שיש עכשיו. זה בנוי על המציאות שהייתה אז. במילים אחרות, לא על המציאות, כי לא על הדרך איך העולם עובד עכשיו. הוא צריך לחיות…
קושיה למדנית: הסתר פנים ואמונה
אני יכול לשאול אותך קושיה. אם אומרים — אפשר לשאול את הקושיה בדרך למדנית אחרת:
אם אתה אומר שהסתר פנים הוא עכשיו זמן של הסתר פנים, זה לא זמן של נסים — נו, אז מה זה אומר שצדיק חי בזמן של… הוא חי עם אמונה?
הוא חי עם אמונה — אז הוא לא נכון:
אדם צריך לחיות תמיד עם ההנהגה שיש עכשיו. אם עכשיו המדרגה היא הסתר פנים, צריך לחיות עם הסתר פנים, לא עם אמונה!
ואומרים שיכול אפילו להיות ממש ספר כזה, שאפילו אם צדיק מדבר כן אמונה, אסור לחיות עם זה, כי זה לא המציאות.
דרך לומר את זה למדנית
אבל אני אוהב — זו דרך איך אפשר לומר את זה למדנית, אם מישהו לא רוצה להישמע שהוא שואל קושיה קשה:
לומר, מה המקור שמישהו יאמר כן? אומרים למשל, הרמב”ן אומר שיש מדרגה של אם יש לו גילוי פנים, אז הוא לא צריך רופא, צריך רק את הקב”ה, וצדיקים חיים כך.
שיטת הרמב”ן: אפילו צדיק אסור
לא, לפי הרמב”ן אפילו צדיק אסור לחיות כך היום, כי עכשיו לא זמן של הסתר פנים [כוונתו: עכשיו זה זמן של הסתר פנים].
אולי לומר באופן פרטי, אצלך כן?
אוקיי, צריך להיות מדויק שזה באמת כך. אם זה באמת כך, הוא לא צריך להיות צדיק — הוא עדיין נורמלי. אולי כי הוא צדיק יש לו גילוי פנים, יש לו הרבה נסים. אבל באופן כללי לא — זה העיקר.
ולפי הרמב”ן הפשט שהוא לא צריך.
אמונה בגאולה: טבע, נסים, והמציאות האמיתית
פרק ד: התשובה – מה שאנשים קוראים “מציאות” אינה המציאות האמיתית
סיכום הקושיה
לא, לפי הרמב”ן אפילו צדיק אסור לחיות כך היום, כי עכשיו לא זמן של הסתר פנים. אולי לומר באופן פרטי אצלך כן, אוקיי, צריך להיות מדויק. האם זה באמת כך? אם זה באמת כך, אז לא צריך להיות צדיק, זה עדיין נורמלי. אולי כי הוא צדיק יש לו גילוי פנים, יש לו השגחה, יש לו נסים, אבל באופן כללי זה לא העניין. ולפי הרמב”ן בפשטות בגלות אסור לסמוך על נס, כי אין מציאות של נסים.
אז בקיצור, קיצור המעשה, ולמעשה, לכל זה לא עזר, כי כל העניין שאנחנו אומרים, שאנחנו מאמינים בגאולה שהייתה ושתהיה, הכל בנוי על רעיון של נסים. ואנחנו אומרים שזה בחינה אחת של נסים, אבל דווקא עכשיו אין נסים. זו אולי תשובה דחוקה, זה יותר מתשובה דחוקה שעכשיו הסתר פנים. ולא רק זה, תקוות הגאולה, זה לקוות למשיח ולקוות לגאולה, זה דבר של עכשיו, לא דבר של העתיד שיהיה משהו סוג אחר של עולם. אנחנו טוענים שיהיה סוג אחר של עולם, ויצטרכו אז להסתגל לסוג האחר של עולם. עכשיו זה לא אותו עולם, אז מה אתה רוצה מאיתנו? משהו יש כאן בעיה, משהו יש כאן בעיה בסיסית.
הקדמה לתשובה
אז אני רוצה לומר חידוש. אני מקווה שהציבור מבין מספיק את הקושיה שלי, ואם לא שיבואו ונדבר על זה יותר. אבל עד כאן זו הקושיה, עד כאן הסברנו את הקושיה. ובנוי על המעשה של ר’ מנדלי הוצאנו שלא יכול להיות שהיסוד, המדרגה של צדקות, היא להיות עם דמיון. וכשאני מתכוון דמיון אני לא מתכוון רק לומר שהוא עם דמיון והוא חושב שאין גויים, אלא אני מתכוון עמוק יותר, שמדרגת האמונה שלו אינה מדרגת האמונה שמנהלת את העולם.
נאמר, אם רוצים אפשר לומר כך: המדרגה היא שכינה, המדרגה היא השגחה שיש היום היא מדרגה של הסתר פנים, לא מדרגה של טבע, של מקרה, לא של נסים. אז אם צדיק פוסק לעצמו שהוא חי עם נסים, אבל היהודי באופן כללי מאמין שיבואו לו נסים, זה נס שלם. וזו לא המציאות של עכשיו. אז מה זה אומר בכלל לומר שאני חי במדרגה שאינה המציאות? אז העניין הוא להיכנס למקום שאינו מציאות, זה מאוד מצחיק. והעתיד יהיה המציאות. משהו חסר כאן הסבר חזק מאוד.
תחילת התשובה – הכל בדרך הטבע
אז אני רוצה לומר את התשובה שהבנתי לאחרונה. אחר כך מבינים הכל, אבל אני מקווה שגם עם התשובה. אולי זו הפעם הראשונה שאני מדבר את היסוד, אז יהיה קשה להבין. בואו ננסה לומר את התשובה.
התשובה היא כך, ומה התשובה על זה? מה התשובה? התשובה על זה היא כך, בואו ננסה לומר את התשובה. התשובה, אני מדבר עכשיו באופן כללי לגבי מה שקורה עם עם ישראל, כלל ישראל, מה העיקר של פסח. האמת שזה גם באופן פרטי, אבל באופן פרטי אולי יותר מסובך לראות או לדבר על זה, אבל בוודאי באופן כללי זה כך.
התשובה היא כך: מה שאנחנו חושבים שזו המציאות, הנורמליות, ואני מדבר על הכל בדרך הטבע. אם מישהו רוצה, הוא יכול לומר שמה שאני הולך עכשיו לומר הוא שהגאולה יכולה להיות בדרך הטבע. אבל צריך להבין מה מתכוונים לומר בדרך הטבע, ואני רואה שזה יגיע לדברים עמוקים מאוד, וצריך להיזהר לומר בדרך הנכונה, כלומר צריך להבין בבירור, לא להתבלבל. אבל נאמר כך, מה שאני הולך לכאורה כאן לומר הוא שהכל טבעי, הכל יכול להיות בדרך הטבע. מה שאני רוצה לומר הוא בכלל שזה לא בדרך הטבע, זה כל המעשה של נסים.
היסוד: הרגל אינו טבע
מה שאני רוצה לומר הוא כך: מה שאנחנו מדמים לעצמנו שיכול להיות, אדם, על מה מבוסס על מה אתה עושה את התכניות שלך? מבוסס על מה אתה עושה את התכניות שלך? בואו נדבר על התכניות באופן כללי. שואלים את הקושיה, מה קורה עם עם ישראל? הם דווקא במצב קשה, אולי היום, ובקיצור, נכנסים בדיוק לאיזה שלב הם נמצאים בכל מצב, זו אולי בעיה.
מה עושים עם זה? אומר יהודי, יש לי לומר את התשובה, משיח יבוא. אומרים לו, זו המציאות? אומר הוא כן. מה אתה מתכוון לומר שזה כן?
היהודי אומר כך, הוא אומר קודם כל, אני מתכוון שאתה, גוי, אתה, אפיקורס, אתה שאינך מי שמאמין בביאתו, כן, מי שמאמין בביאת המשיח, אתה לא מבין את המציאות. מה שאתה קורא מציאות הוא רק הרגל.
עכשיו אני מדבר מאה אחוז לפי כל מדען, לפי האתאיסט הגדול ביותר, אני לא אומר שום הכנסה של שום רמה של דברים שאי אפשר לראות. מה אני מתכוון לומר?
משל מברית המועצות
כך רוב האנשים, אנחנו רגילים, ומדברים על היסטוריה, אדם שלמשל עומד, הוא גר ב, אני יודע, בברית המועצות, ברית המועצות, הוא כבר נולד שם, אביו כבר נולד שם אולי, הוא כבר ארבעים שנה הילד הזה, הוא אומר בוא הנה, זו המציאות, זו המלכות, מלכות הרשע שלו, כך זה מתנהל.
הוא אומר לא, אני חושב שמחר בבוקר יכול לקום שזה לא יהיה. אומרים לא, אתה לא חי במציאות, חי בדמיונות ובאמת ובאמת תכנן את החיים, מבוסס על זה, תעשה כל דבר, תתפלל למרידה, עדיף שמחר זה לא יכול להיות, אולי הדברים שצריך באמת לא לעשות. זה מדבר למעשה.
אבל אם אני שואל מחשבה, המחשבה להבין, האם זה אמת שמחר בבוקר חייב להיות שיהיה ברית המועצות? צריך לומר, מי שמבין נכון את המציאות, את הטבע — אני לא מדבר עכשיו על שום דבר למעלה מהטבע — אומרים לא, יכול להיות שמחר בבוקר יקום ולא יהיה ברית המועצות. עכשיו אנחנו יודעים שברית המועצות יכול לקרות, שמישהו בבוקר יקום ואין ברית המועצות.
ההבדל בין הטבע האמיתי וההרגל האנושי
במילים אחרות, מה שנקרא טבע — שהים יתפצל — אני לא יודע. זה דבר טבעי אולי אולי. אפילו הים לא פשוט. אבל אני יודע שהדברים, שאנשים יפלו למעלה, ולא למטה. זה נגד הטבע, זה לעולם לא יקרה.
אז בא הוא ואומר המדען הבא, מי שמבין את הטבע, הוא אומר עוד, אתה מדבר על טבע? בוודאי, אתה רוצה לומר שאנשים יכולים לעוף, אנשים לעולם לא יכולים לעוף. לא עם מסוק, אבל אנשים עצמם לעולם לא יכולים לעוף. אבל שמלכות אחת נפלה ובאה מלכות שנייה, אין שום דבר בטבע נגד זה. זה לגמרי בדרך הטבע.
הפרדוקס של ההבנה האנושית
אה, אנשים בדרך כלל הם בדיוק הפוך. אנשים חושבים שקל יותר לדמיין שיש כוח על-טבעי שיכול לגרום לכפית להתכופף עם המוח שלו שזה שבירת דרך הטבע, קל יותר להאמין מאשר שמשיח, אדם, יבוא והיהודים ישתלטו על ארץ ישראל בחזרה. זה יותר קשה להאמין לאנשים.
למה? כי מה שאנשים קוראים טבע ומה שהעובדה היא טבע, זה רחוק מאוד. ובמיוחד למרות איך, אפילו אחרי מה שיש היסטוריה ומה שיש מדע והכל, עדיין לא עוזר. זה אנשים, מנהגו של עולם, מנהגם של אנשים, כן, לא מנהגו של עולם במובן של טבע.
המבט הטבעי של אנשים אינו טבעי, זה לא מה שהמציאות היא, זה רחוק מאוד מהמציאות. מה שקוראים בעלי בתים, מה שקוראים כן, מה שהוא בדרך הטבע, אינו המציאות, זה בכלל לא המציאות.
מה באמת בדרך הטבע ומה לא
הרבה דברים שאנחנו חושבים שהם המציאות ובטוחים מאוד בהם, הם הדברים הכי פחות חשובים על פי הטבע, אפילו מי שמבין נכון מהם חוקי הטבע. ולהיפך, יש דברים שהם כן חוקי הטבע, ובאותם דברים בני אדם מזלזלים בהם, כן?
אם מישהו יעשה, אני יודע, דבר כאן שמסוכן לבריאותו וישאר בריא, זה קשה יותר לאנשים להאמין באיזה אופן. כן, כל אחד יכול להאמין, רוב האנשים מאמינים שיכול להיות, אני יודע, שהוא עישן כל חייו ואין לו סיכון גדול יותר לסרטן, נניח, זה באיזה אופן דבר מאוד שאנשים מאמינים. אבל שמחר תהיה בכלל מדינה אחרת תשלוט, מי שאומר את זה, צריך להיות בעל דמיון.
ההבדל בין כלל ופרט
עכשיו, כשהוא אומר באופן ספציפי דבר מסוים, או כשהוא אומר שהוא עושה תוכנית מסוימת, יכול להיות שהוא בעל דמיון, זה בכלל לא כל כך פשוט. אלה דברים ש, זה יותר פרטים ומדויק, כמו שהרמב”ם אומר, לדעת מתי זה יקרה, איך זה יקרה, זה כבר לא האמונה בביאת המשיח בכלל. זה כבר, אפילו אחד אומר שהוא מאמין במדויק איך יקרו מכות מצרים, אני לא יודע אם זו האמונה, זה כבר פרטים, זה כבר דברים שצריך לדעת באופן פרטי.
עיקר האמונה: מצפה לביאתו
אבל לומר שזה יכול לקרות, מצפה לביאתו, ואפילו דבר טוב, לקוות שזה יקרה, לקוות שזה יקרה מה? שמשיח יבוא? במילים אחרות, שהיהודים עכשיו עבדים לפרעה או עבדים לעבדי אחשוורוש, וזה יכול מחר בבוקר להיות שלא יהיה, או אחרי תהליך, מה ההבדל, זה בטוח יכול להיות, לא רק שזה יכול להיות, סתם כך זה יהיה.
משל מהציונות
ודרך אגב, זה כבר במובן מסוים קרה, כן? הבה נוציא את זה, אני לא רוצה להיכנס לנושא של ציונות, שיש בו הרבה פרטים, אבל אפילו זה, כן, הבה נבין. הם אמרו ליהודים שזה לא, אתם לא צריכים לוותר על שום דבר. אמרו ליהודים, היהודים עצמם חשבו, והם חושבים אולי עוד היום, לא יכול להיות שיהיה להם בחזרה מלכות בארץ ישראל ליהודים. זה היה לא ריאליסטי, כלומר אדם ריאליסטי אמר שזה משוגע, צריך לעשות מה שיעקב אבינו עשה, להשתחוות לעשו, זה לא ריאליסטי, זה מסוכן.
עכשיו, עדיין יכול להיות שזה מסוכן, עדיין יכול להיות ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד, אומרים כן שזה נסים, אומרים כן ש
נסים ומציאות: למה אנשים צריכים דרשות
פרק ה: הפרדוקס של נסים – למה מספרים מה שלא מתאים
השאלה: למה אנחנו אומרים נסים?
אפילו אני יודע מה זה אומר שלא כדרך הטבע. שלא כדרך הטבע זו מילה מוזרה שאנשים אומרים כשהם אומרים דברים שלא אפשריים. זה יכול לבוא בכל מיני דרכים, אפשר לעשות סגולה עם השם. אם מישהו אומר שאפשר לעשות את זה עם השם, תעשה את זה עם השם. מישהו רוצה לשלוח מטוס, הוא יעשה אש, בית המקדש של אש, אי אפשר? אפשר הכל. מה זה אומר פשט בכלל? מה הפשט של בית המקדש של אש? צריך גם את זה לדעת. אבל אלה כבר פרטים. אבל כל הדברים האלה אפשריים.
אבל מה? אה, עכשיו הבה אחזור. אם כך, למה אנחנו אומרים נסים? אנחנו כן אומרים שזה נסים, אנחנו כן אומרים נפלאות, ואנחנו כן מדגישים את הדבר שזה לא כדרך הטבע. למה אנחנו אומרים את זה? למה אנחנו אומרים את זה? ואפילו אנחנו אומרים את זה לפעמים, אנחנו אומרים את זה בדרשות, אנחנו אומרים את זה על פנים שזה לא ממש, זה לא ממש טבעי. אנחנו כן אומרים למשל מעשיות איך בא משיח עם סוס, עם חמור, ומן השמים, ורוח מן השמים.
התירוץ: אנשים הם מוזרים
התירוץ הוא דווקא על זה, כי אנשים הם מוזרים. אנשים הם מוזרים. אנשים, מה שכן לא טבעי קל יותר להם להאמין מאשר דברים שלא לא טבעיים, שלא אפשריים. כך היא הטבע המוזר של אנשים. זה התירוץ על לשון בני אדם, כמו שאומרים מדברים החיצונים. המלאכים הם אלה שמדברים לשון בני אדם. אנשים הם כך, אנשים הם מוזרים.
אנשים, זה שיכול לבוא משיח עם טיסה מהשמים, שזה, נניח, אני לא יודע אם זה נכון, נניח, טבעית זה בלתי אפשרי, אדם לא יכול לעוף, אולי זה אומר שהוא יטוס עם מטוס, אבל נניח מה שאנשים חשבו, הוא יטוס עם הידיים שלו, זה אנשים חושבים שזה כן אפשרי. אבל לומר את מה שכן אפשרי טבעית, שזה יכול פשוט לבוא כמו שהרמב”ם אומר, מלך מבית דוד ולהקים מדינה ושיהיה על פי תורה ושיהיה הכל לכבוד שמים והכל, זה אנשים חושבים שזה לא אפשרי.
דוגמאות למוזרות של אנשים
אנשים הם מוזרים. מי שחי עם אנשים, הוא ראה כל היום את ההתנהגות המוזרה. דברים ש… אם אני אספר לאדם שהוא יכול לעוף לשמים, “מה, אני לא שומע אותך, אחר מדבר, הבעל שם טוב כן עף לשמים.” וכן הלאה. אם אני אספר אבל לאדם שיכול להיות שמחר תהיה האימפריה אימפריה אחרת לגמרי, הוא אומר, אתה אדם נורמלי. זו העובדה. זו ממש עובדה מוזרה, אבל זו העובדה.
היישום המעשי ביציאת מצרים
וממילא, כשהתורה אומרת, כשמספרים לילד את המעשה של יציאת מצרים, מה רוצים להוציא לו מזה? שאתה רואה את פרעה, אתה רואה שיש לו אימפריה, היא ענקית, נראה שהיא קיימת כבר אלפי שנים, אתה חושב שהיא לעולם לא יכולה להתבטל, לעולם לא יכולה ליפול. זה קשה יותר לאנשים להאמין. ממילא מה אומרים להם? מרכיבים, מחברים את שני הדברים. אומרים לו, יכול היה לקרות לך שאדם יעוף? אה, יבוא עף, פרעה בוודאי נתפעל, הוא בוודאי שחרר את היהודים. אה, אין בעיה.
פרק ו: “המציאות מוזרה יותר מהבדיה” – ההסבר העמוק יותר
המוזרות של הדרך שבה אומרים דברים
אז הדרך, זה מאוד מוזר, הדרך שבה אומרים דברים, שצריך להוציא את הדבר איך לומר אותו. סלח לי, המוזר ביותר הוא הדברים שנראים לכאורה הכי רחוקים מאיתנו, כמו ביאת המשיח, כמו הגאולה, כמו כל הנסים, הם דווקא דברים שמי שמבין נכון את המציאות, נכון את הטבע, יודע שהם הדברים הכי קלים. הם קורים כל הזמן. רק הטבע של בני אדם הוא אחרת. הטבע של רוב האנשים הוא דווקא לא אותו דבר כמו הטבע של הבריאה, המציאות.
רוב האנשים, דברים שלא ריאליסטיים, הם חושבים שהם ריאליסטיים, או לפחות, אומרים לו בדרך נס, הקב”ה יכול, קל לו לדמיין, קל לו להיות מדמה, את כל אלה מבינים. הדמיון של אדם לא עובד באותה דרך שהמציאות עובדת תמיד. אוי, אני צריך להוסיף הסבר על זה. אוקיי, הבה אסיים את זה בדקה, ויש לי הסבר לזה.
המסקנה המעשית
וממילא מה? אז, אומרים לו, כדי שיאמין במציאות, אומרים לו דבר שלא מציאות על פי דמיון, אבל בראש שלו זה הגיוני. אני יכול להסביר את זה קצת, רגע אחד, להסביר מה זה אומר, למה דווקא זה כך. למה דווקא זה כך? זה מאוד מוזר. אני אומר שהמציאות של אנשים… לכאורה אני חוזר לומר שאנשים לא מסונכרנים עם המציאות, אבל עכשיו הסברתי את זה קצת יותר טוב. אבל למה זה כך?
היסוד: המציאות מוזרה יותר מהבדיה
היסוד הוא כך: ידוע שאומרים ש”המציאות מוזרה יותר מהבדיה”. מה בדרך כלל מתכוונים לומר? כלומר, הידיעה שלנו גם, בדיוק את זה אריסטו אמר שכשכותבים בדיה זה צריך להיות הגיוני. בדיה צריכה להיות יותר אמת, זה צריך להיות דבר כללי, זה צריך להיות בעל היגיון מסוים למה קורה דבר אחד אחרי השני. המציאות לא חייבת ללכת כך. כלומר, במובן מסוים היא חייבת ללכת כך, אבל לא בדרך שאנחנו מבינים, לא ברמה שאנחנו מבינים.
זה נכון שבמציאות לכל דבר יש סיבה, איפשהו יש לו סיבה, אבל לא תמיד יצא לנו, קל לנו לעשות מעשה. לכן כשמסופרת המציאות, הרבה פעמים אומרים שהמעשה שקרה הוא יותר מוזר, יותר מוזר מבדיה. זה דבר אמיתי, זה לא בדיחה. כי בדיה, לפי הפשט, אתה מוציא דבר שהיה צריך לקרות, איך זה היה צריך לקרות, איך סדר הדברים. מה שאין כן במציאות יכולים לקרות דברים שונים, לפי מה שאפשרי יכול לקרות. יכול להיות שיבוא אדם ויקבל החלטה שלא הגיונית ויעשה אותה, וכדומה. או יבוא איזה דבר טבעי או לא טבעי ויקרו דברים.
היישום ביציאת מצרים
אז עכשיו, אם כך מבינים למה, הבה נבין כך, נאמר את הסיפור של יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים, במובן מסוים אנחנו חייבים לעשות אותו כך שיהיה הגיוני. הבעיה היא שהדרך שבה זה קרה עשתה עוד פחות היגיון מהמעשיות של מופתים שאנחנו מספרים לילדים כביכול, כלומר שיש פשט מסוים הוא עשה את המעשיות.
במילים אחרות, מעשה שאני מספר. כן, בדיה, ברור, בדיה גם לא צריכה ללכת עם הכללים של המציאות במובן הזה, בדיה יכולה להיות בה מופתים, יכול להיות בה קסם, נכון? אתם יודעים, אפילו היום, שזה עולם קר ואפיקורסי, בבדיה יכול להיות קסם, ולא רק שיכול, זה אפילו עוזר לפעמים. למה? כי זה עוזר שההיגיון של המעשה יתאים.
כלומר, איך יכול להיות שמצרים הייתה המדינה הגדולה ביותר, איך יכול להיות שהיהודים יצאו? התירוץ פשוט, באו עשר מכות עם נסים, וכל המעשה הוא שחרר. זה עונה על הקושיה, ובמעשה זה מתאים. האם זה מתאים במציאות? לא כל כך טוב, כי במציאות אולי לא קורים נסים כאלה בדרך זו.
האמת המוזרה יותר
אבל במציאות קרה משהו יותר מוזר, זו האמת. שיצאו היהודים ממצרים בלי נסים, נניח מישהו, לגמרי בדרך הטבע, כמו שמישהו בא לעשות שכל מכה הייתה בדרך הטבע, כמו שהבעל שם טוב סיפר את המעשה בפרשת בשלח, זה עוד יותר מוזר.
עכשיו, האמת היא שהדבר היותר מוזר קרה וקורה כל הזמן. כלומר, אפשר לקרוא לזה נס גדול יותר, איך הקב”ה אמר, ואיך משה רבינו ידע שבדיוק אז ים סוף יהיה כך, וכן הלאה. זה נס גדול יותר, אמת. אבל את זה אנשים לא יכולים להבין. על זה צריך לא רק אמונה, צריך דעת עמוקה הרבה יותר. רוב האנשים אין להם את הדעת העמוקה, ואפילו אנחנו אין לנו אותה, כי אנחנו רגילים מדי לחשוב בדרך של בדיה. אנחנו רוצים שדברים יהיו הגיוניים. המציאות לא חייבת להיות הגיונית. אז מה?
פרק ז: הסוד של המדרש – למה מספרים בדרך נס
היסטוריה היא גם סוג של בדיה
אז ממילא, כשמספרים את המעשים, צריך לספר אותם בדרך מדרש, לא בדרך עובדות, היסטוריה, מעשה שהיה. היסטוריה היא גם בדיה מסוימת, כי כשם שכל מי שכותב היסטוריה הוא עושה שזה יתאים, אף על פי שבמציאות יכול להיות שזה לא התאים בדיוק באותה דרך.
אז ממילא, זה הסוד למה צריך לעשות נסים כדי להוציא את הדבר. נכון? כלומר, צריך לספר – יוצא דבר מאוד מוזר, ממש פלא מה שאני אומר, אבל זה הדבר הבסיסי. הפעם הראשונה שאני אומר את זה, אני מקווה שאני אחזור על זה פעם אחרת כדי להיות יותר ברור.
הנקודה העיקרית: המציאות היא עוד יותר מוזרה
הדבר הוא כך: העובדה, אם מישהו שואל קושיה, אנחנו מספרים מעשה שלא עם המציאות, אומרים אמת. אבל הסיבה למה אנחנו אומרים את זה היא כי המציאות היא עוד יותר מוזרה. את המציאות אתה לא יכול להבין בכלל איך המציאות עצמה עובדת. ממילא מספרים לך נסים, כי נסים אתה מבין לפחות. לפחות אתה יכול להבין, המעשה התורני מתאים למעשה של נסים.
היישום אצל המשיח
אבל האמת, ואפשר לומר אפילו כך, נניח רוצים שיהודים יקוו למשיח, יאמינו במשיח, כן? אפשר לומר להם איך הרמב”ם ניסה לומר בדרך הטבע איך יכול להיות שמשיח יבוא, וזה יעבוד אולי לאחד מאלף אנשים. אפשר לומר להם את המדרש, בא משיח עף על חוט, והכל קרה בשנייה. והדבר הפלא הוא שקל יותר להבין את המדרש. זה הסוד.
סיכום וסיום
אני מקווה שזה מספיק מוסבר איך אנחנו מבינים, ואחר כך להסביר לילדים את המדרש, שזו החיצוניות של זה.
ישר כוח גדול, פסח כשר ושמח.
Reality is Even Stranger Than the Miracle Stories We Tell | Zohar Erev Pesach 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
The Secret of Passover Night: Miracles, Nature, and the True Path to Redemption
A. Introduction: The Seder vs. Inner Spiritual Work
Passover eve after midday — everyone must conduct the Seder with their family, but before that there is a time for the secrets of the Torah, just as the sages in Bnei Brak who spoke the entire night until the students came with “The time has arrived for the recitation of the morning Shema.” When the students come — one returns to the normal order of the day. This shows that there exist two levels: a deeper inner level that the rebbe does for himself, and then what one does for the children, the family, the community.
B. The Foundation of the Rashash: Inner and Outer Dimensions of the Worlds
The main foundation (built on the Arizal) is that on every matter there is pnimiyus (innerness) and chitzoniyus (outerness):
– Pnimiyus = neshamot (souls) / mochin (consciousness) — these are mitzvot of thought and speech (Torah, prayer, kavanot/intentions). This is the path of the Rambam — knowing the Almighty through the way of intellect.
– Chitzoniyus = malachim (angels) — these are practical mitzvot (matzah, maror, kittel, telling the story of the Exodus from Egypt). This is the path of the Ramban — angels that clothe themselves in a “created glory,” a kind of body.
Eliyahu HaNavi as an Example
Eliyahu HaNavi who comes on Passover night is an example of this principle: a soul that can clothe itself in a body (like “and a letter came from Eliyahu” — already after his ascension, according to the Radak and Ibn Ezra). Whoever wants to have such a revelation of chitzoniyus — must do the practical mitzvot: eat matzah, maror, put on a kittel, “to show oneself as if he is leaving Egypt.”
The Seder = Chitzoniyus; Prayer = Pnimiyus
The Seder with all its mitzvot — Haggadah, matzah, maror, four cups — is primarily the outer work, the level of the angels. “I and not an angel” is specifically the pnimiyus within it. But prayer (Maariv, Kriat Shema, Shemoneh Esrei) on Passover night is the inner work — “between him and his Creator.” The Rashash elaborates that one has intention for the same Divine Names at Maariv/Shemoneh Esrei as at the Seder — drawing down mochin of gadlut (expanded consciousness) and katnut (constricted consciousness) — but this is what a Jew does for himself alone, not for the children.
Conclusion: One must do both — the Seder (chitzoniyus/angels) and the inner work (prayer/mochin). There is no contradiction — just as in Kabbalah: the same structure exists on all levels, only with different names.
—
C. The Great Secret of Nissan and Pesach: Time, Miracles, and Redemption
Beyond Time
True inner matters are beyond time — time exists only in the outer world and the world of angels, not in the world of souls. Therefore, the secret of Nissan helps understand the miracles of the Exodus from Egypt, the matter of Mashiach, and the hope of redemption — one of the greatest messages of Passover night.
The Chassidic Story of Reb Mendele of Riminov — and the Problem With It
A well-known story: Reb Mendele of Riminov went out after the Seder to walk in the street, saw a gentile, and wondered: *”In our times there are still gentiles?”* — because he had entered such high levels (mochin of gadlut sheni), that he already felt as if in the days of Mashiach.
But this is highly problematic:
1. Out of sync with reality — the “elevated” state means that the rebbe became completely disconnected from reality. In reality, there are still gentiles in the world, with all the decrees, antisemitism, persecutions, and troubles.
2. What does “no gentiles” mean? — If the time of Mashiach means an inner change (more knowledge, better character traits), then this doesn’t come from a rebbe making a Seder — it comes from learning, from proper conduct.
3. Imagination instead of truth — the great tzaddik lives with a fantasy that has no connection to what is actually happening. The gentile in the street in Riminov is not at all guilty, but the real troubles from gentile decrees remain in full force.
4. A problematic education — it is presented as a virtue that the rebbe is so “into” Pesach that he lost contact with reality, when in truth this is a deficiency.
—
D. The Central Question: How Does One Live With Miracles in a World of Nature?
Not Just Believing — But Living With It
A chassidic Jew doesn’t just want to do what is required, he wants to truly identify with it. But this means convincing oneself of something that doesn’t match reality — because the true level of Leil Pesach (a world without enemies, a world of revealed Divine presence) has long been absent.
What Do We Really Mean by “Miracles”?
When we say “there were miracles in Egypt,” we mean not only that an event occurred (water became blood). We mean that there was a completely different way of life — a world where people planned their lives based on miracles. The Jew in Egypt bought a Korban Pesach because he seriously calculated that the Almighty would come kill the firstborns — this is a completely different “world” of rational planning.
Believing that miracles can happen is easy — you weren’t there, anything is possible. The real problem is: how can one build one’s life on miracles? “From where did you come and where are you going” — I come from a miracle and go to a miracle — but we don’t live that way! Even according to halachah one lives in the natural world.
The “Jewish Question” and the Answer of Mashiach
When one asks “what will be with the Jewish people?” — with all the troubles, enemies, materially and spiritually — the answer is: Mashiach will come. But this is an unnatural answer to a natural question! One builds an entire life philosophy on something that is not in sync with current reality.
The Ramban’s Approach: Hester Panim Means Living With Nature
According to the Ramban: in a period of hester panim (concealment of Divine presence) one may not live as in a period of miracles. Even a tzaddik must go to the doctor, because now is not the time of revealed Divine presence. If for him personally there is revealed Divine presence — he is not a tzaddik for that, he is simply normal in his situation. But generally speaking one cannot build on miracles.
The question becomes stronger: our entire faith in redemption — both past and future — is built on miracles. How can we say that we live at a level that is not the current reality?
—
E. The Beginning of the Answer: “Everything is Through Natural Means”
People Confuse Habit With Nature
The great innovation: What people call “natural” and “realistic” is not at all the true reality. People confuse hergel (habit) with teva (nature).
Parable: A person in the Soviet Union, born there, his father born there, he is forty years old — he thinks the regime is eternal. Whoever says that tomorrow morning it could be gone is called a “fantasist.” But we already know that the Soviet Union indeed collapsed! It is not at all against the laws of nature for a kingdom to fall.
The Sharp Distinction
– Truly against nature: that people should fly on their own, that things should fall upward — this never happens.
– Not against nature, but against habit: that a kingdom should fall, that Jews should regain a state — this is completely natural, but people are not accustomed to it.
Faith in Mashiach is Not Faith in Something Supernatural
The Rambam says that one need not know when and how exactly — these are details. The faith is to know that it can happen and it will probably happen — that Jews who are slaves should tomorrow become free. This is not imagination, this is simple reality.
—
F. The Paradox: Why Do We Tell About Miracles Specifically?
Human Psychology Works Opposite to Logic
If everything is indeed possible through natural means — why do we tell about miracles and wonders? The answer lies in a strange psychological reality: People believe more easily in impossible things than in possible things.
Tell a person that the Baal Shem Tov flew to heaven — he believes. Tell him that tomorrow the entire empire could overturn — he says, “Are you normal?” Paradoxically: people believe more easily in small “miracles” (bending a spoon with the mind) than in great historical changes that are completely natural.
“Reality is Stranger Than Fiction”
According to Aristotle’s principle: Fiction must make logical sense — everything must follow from what came before. But reality need not make sense on the level we understand. In reality, things can happen that don’t fit into any narrative — a person makes an illogical decision, a natural event comes unexpectedly.
How This Works With the Exodus From Egypt
A revolutionary point: The “natural” version of the Exodus from Egypt is even harder to understand than the miracles version. When we say ten plagues with miracles — the story makes sense, we understand how Egypt fell. But when we say (like the Baal Shem Tov in Parshat Beshalach) that everything happened through natural means — this is an even greater miracle, because how did Moshe Rabbeinu know exactly when the Red Sea would split naturally? This requires a deeper knowledge that most people don’t have.
The Secret: Why We Tell About Miracles
The conclusion is paradoxical:
– We tell about miracles not because reality is simple, but because reality is even more insane.
– People cannot understand how reality itself works, therefore we give them a narrative of miracles that at least makes sense in their minds.
– This is the secret of “in the way of midrash” — we don’t tell history (which is itself a kind of fiction), but a midrash that conveys the truth through an understandable form.
The same with Mashiach: the Rambam’s natural description (a king from the house of David who establishes a state according to Torah) will work on one in a thousand. The midrash of Mashiach flying on a cloud — everyone understands that. And this is precisely the secret — the midrash is the chitzoniyus, but it is the vessel through which people can access the truth.
—
Conclusion
The entire discourse builds itself in a logical arc: from the distinction between pnimiyus and chitzoniyus in the service of Passover night — through the difficult question of how one can live with miracles in a world of nature — to the deep answer that what we call “natural” is only habit, and what we call “miracles” is an understandable narrative for a reality that is even deeper and stranger than any miracle. Both — the Seder (chitzoniyus) and the prayer (pnimiyus), the midrash (miracles) and the intellect (nature) — are necessary vessels to reach the truth. A good Pesach.
📝 Full Transcript
Inwardness and Outwardness on Seder Night: The Work of Intellect and Action
Introduction: The Seder and the Inner Work
Dear brothers, Erev Pesach after midday, we shouldn’t make the Seder together. The Seder must be made by each person with his family. And we could speak a bit beforehand together about sodot haTorah [sodot haTorah: the inner secrets of the Torah], what the sages would have discussed when they were the entire night in Bnei Brak [Bnei Brak: the place where Rabbi Akiva and other sages spoke the entire Pesach night, as told in the Haggadah] until the students came.
That is to say, the students don’t understand everything that the rabbis speak. The moment the students came, they returned to the normal Seder. Okay, the time for Kriat Shema of Shacharit arrived [zman Kriat Shema shel Shacharit: the time for saying Kriat Shema of the morning prayers], no problem, they go to the beit midrash [beit midrash: house of study], they go to pray Shacharit [Shacharit: the morning prayer]. What did the rabbi do the entire night?
The Two Levels: What the Rabbi Does and What the Students See
If the student had been there, he would have said: The time for matzah arrived [higia zman matzah: the time for matzah has come], the time for maror arrived [maror: bitter herbs], the time for Shulchan Orech arrived [Shulchan Orech: the part of the Seder when one eats the meal]. Then the little children would have said “Kadesh” when the father comes home, “Urchatz” [Kadesh Urchatz: the first two parts of the Seder — Kiddush and washing hands], the father-in-law would have said, the mother-in-law would have said, what they know, what was done.
That is to say, they sat the entire night “v’hayu mesaprim b’yetziat Mitzrayim kol oto halailah” [v’hayu mesaprim b’yetziat Mitzrayim kol oto halailah: and they told of the Exodus from Egypt the entire night]. In the morning the students came in, they made it okay, no problem, so it says in the language, “ad sheba’u talmideihem” [ad sheba’u talmideihem: until their students came], the time for Kriat Shema of Shacharit arrived, okay they cleared the table, finished already, well they closed the books, almost like the story that children tell on Chanukah [Chanukah: the holiday of Chanukah], when the Greeks come they say “ah we’re playing dreidel” [dreidel: the spinning top that one plays with on Chanukah], no problem, they go to the seder hayom [seder hayom: the normal daily order], the time for Kriat Shema of Shacharit arrived in the beit midrash, as if the time for Kriat Shema of Shacharit arrived, no problem, but what the rabbi does is something else.
The Aspect of “The Time for Kriat Shema of Shacharit Arrived” in Each Person
So, in each person, each one of our friends, there is the aspect [bechinat: aspect, level] of “the time for Kriat Shema of Shacharit arrived,” what the rabbi says, what the children say, what the wife says, what the father-in-law says, what the father says, what he says himself because he is a father to his children. And besides this, there is what is called by the Rashash [Rashash: Rabbi Shalom Sharabi, Sephardic kabbalist] “pnimiyut ha’olamot” [pnimiyut ha’olamot: the inner, secret aspects of the worlds], a very great principle, a very great halachic and practical [l’ma’aseh: practical] innovation [chiddush: new Torah idea] that the Rashash was mechadesh regarding kavvanot [kavvanot: mystical meditations and intentions] of Leil Pesach [Leil Pesach: the night of Pesach].
The Foundation of the Rashash: Inwardness and Outwardness of the Worlds
The Main Mitzvot of Leil HaSeder
So, certainly everyone knows that the main mitzvah d’oraita [mitzvah d’oraita: a commandment from the Torah itself] of Leil HaSeder is all these mitzvot:
– Of the Haggadah [Haggadah: the text that one reads at the Seder]
– Of the matzah [matzah: unleavened bread]
– Of the maror
– Of the kosot [kosot: the four cups of wine]
– Of sippur yetziat Mitzrayim [sippur yetziat Mitzrayim: telling the story of the Exodus from Egypt]
Part d’oraita, part d’rabbanan [d’rabbanan: from the rabbis, rabbinic ordinances], this is the mitzvah, the mitzvot of the day, korban Pesach [korban Pesach: the Pesach offering] when it existed, when it will be. And after this there is tefillah [tefillah: prayer]. Tefillah is apparently [l’chora: at first glance] only d’rabbanan. One says Hallel [Hallel: the Hallel chapters from Psalms] even during prayer already, whoever conducts himself, it’s only a matter of d’rabbanan, it’s only a custom [minhag: a custom, practice], it’s not the main mitzvah, the main thing, the main thing that the children are waiting for.
No one is waiting for Maariv [Maariv: the evening prayer] of Pesach at night. I haven’t heard anyone say he can’t wait for Maariv of Pesach at night. Everyone says he can’t wait for the Seder. One doesn’t sleep Erev Pesach so that one should have strength for Maariv. One sleeps so that one should have strength for the Haggadah, for Mah Nishtanah [Mah Nishtanah: the Four Questions], for Avadim Hayinu [Avadim Hayinu: the beginning of the Haggadah], for Hallel, for Nishmat [Nishmat: Nishmat Kol Chai], the second Hallel, the Hallel that one says at the table, which is at the Seder.
The Innovation of the Rashash: Inwardness and Outwardness
But, says the holy Rashash a davar peleh [davar peleh: a wondrous thing], built on the Arizal’s [Arizal: Rabbi Yitzchak Luria, the great kabbalist] language certainly, it’s correct, it’s supported [samuch: supported], it’s not an innovation that is a mere drash [drash b’alma: a mere homiletical interpretation], it’s supported as the seder hadevarim [seder hadevarim: the order of things] stands. He says that one must understand that there is a klal gadol baTorah [klal gadol baTorah: a great principle in Torah]:
On every matter there is inwardness and outwardness [chitzoniyut: externality].
That is to say, pnimiyut ha’olamot and chitzoniyut ha’olamot [chitzoniyut ha’olamot: the external aspects of the worlds]. Often one calls the inwardness neshamot [neshamot: souls], the outwardness one calls malachim [malachim: angels]. Instead of saying inwardness and outwardness, one says neshamot and malachim. This is a concept, I will explain this concept.
Mitzvot of Thought and Speech = Pnimiyut Ha’olamot (Neshamot)
He says thus: The level [madreigah: level, stage] of neshamot, the level of inwardness, the principle is that mitzvot sheb’machshavah [mitzvot sheb’machshavah: mitzvot that one does with thought], mitzvot sheb’dibbur [mitzvot sheb’dibbur: mitzvot that one does with speech], they are engaged [osek: occupied with] in pnimiyut ha’olamot. This is the level of neshamot, or of mochin [mochin: intellect, intelligence], this is the intellect of the neshamot.
Mitzvot of Action = Chitzoniyut Ha’olamot (Malachim)
The mitzvot sheb’ma’aseh [mitzvot sheb’ma’aseh: mitzvot that one does with actions], all practical mitzvot, have to do with chitzoniyut ha’olamot, with the malachim.
The Rambam’s Path of Intellect vs. the Ramban’s Path of Angels
It’s simple in other words, as they say in other ways:
If one wants to see the Almighty b’derech sechel [b’derech sechel: through the path of intellect], as the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides] wanted that one should see only b’derech sechel, b’derech p’nimi [b’derech p’nimi: through an inner path], then he should pray, then he should learn. Torah, tefillah, these are mitzvot of pnimiyut ha’olamot, Olam HaAtzilut [Olam HaAtzilut: the World of Atzilut, the highest of the four worlds in Kabbalah], that is to say b’ofan klali [b’ofan klali: in general] the inwardness of all worlds, or the level of neshamot, the level of mochin. This is the level of Torah and tefillah.
One who wants to see malachim like the approach [shitah: opinion, approach] of the Ramban [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides], he says that actual malachim, yes, “vayishlach Yaakov malachim” [vayishlach Yaakov malachim: and Yaakov sent malachim — Bereishit 32:4] — Yaakov, one can see actual malachim. Or when a malach goes up and down [oleh v’yored: goes up and down] it’s not just a parable [mashal: a parable] about aliyot hasechel [aliyot hasechel: the ascents of the intellect] as the Rambam said that it’s only a mar’eh hanevu’ah [mar’eh hanevu’ah: a prophetic vision], it’s only a parable.
Rather, whoever actually wants to see the malachim how malachim can be clothed [mitlabesh: clothed, garbed] in a body, in a certain kind of body — the Ramban calls it a “kavod nivra” [kavod nivra: a created glory, a kind of created spiritual body], a “guf nivra” [guf nivra: a created body], a refined kind of body that a malach can don, or even a neshamah can have such a body mitzad haneshamah [mitzad haneshamah: from the side of the soul] — then one must do practical mitzvot.
Eliyahu HaNavi and the Level of Pesach Night
Eliyahu HaNavi: A Soul That Is Also a Malach
Whoever wants to see before Pesach night, it is said that Eliyahu HaNavi [Eliyahu HaNavi: the prophet Eliyahu] comes. We see in the Radak [Radak: Rabbi David Kimchi] on the verse [pasuk: verse] that was said in the Haftarah [Haftarah: the Haftarah] of Shabbat HaGadol [Shabbat HaGadol: the Shabbat before Pesach], “hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi” [hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi: behold, I send to you Eliyahu the prophet — Malachi 3:23], it appears that actually the Radak and Ibn Ezra [Ibn Ezra: Rabbi Avraham Ibn Ezra] understood that this is pshuto shel mikra [pshuto shel mikra: the simple meaning of the verse], that Eliyahu HaNavi actually “alah b’se’arah hashamaimah” [alah b’se’arah hashamaimah: he went up in a whirlwind to heaven — Melachim II 2:11], actually went up to heaven, but this means that in a body, b’guf [b’guf: with a body], he no longer lives in this world [olam hazeh: this world].
But we find already in Tanach [Tanach: Torah Nevi’im Ketuvim — the Holy Scriptures] explicitly [b’feirush: clearly] “vayavo michtav mei’Eliyahu” [vayavo michtav mei’Eliyahu: and there came a letter from Eliyahu — Divrei HaYamim II 21:12], Eliyahu HaNavi wrote a letter. The letter came already after Eliyahu HaNavi was no longer in this world. It appears that he had a way, Eliyahu HaNavi, to return in a clothing [hitlabshut: clothing, garbing] of a body, in a manner [ofan: way, form] of a body, like the body, the “kavod nivra sheb’neshamot u’malachim” [kavod nivra sheb’neshamot u’malachim: the created glory of neshamot and malachim] it’s called, and he can return.
He already returned once, and the Ibn Ezra says that it was already “motza et chachmei haTalmud” [motza et chachmei haTalmud: one finds him among the sages of the Talmud], and they spoke with Eliyahu HaNavi. It’s not “lo niflet hi mimcha v’lo rechokah hi” [lo niflet hi mimcha v’lo rechokah hi: it’s not too far from you and not too distant — Devarim 30:11], it’s a completely simple thing, it’s a small level, it can come.
Pesach Night: The Aspect of Eliyahu HaNavi in a Body
About this all children say that Pesach night Eliyahu HaNavi comes. The meaning is that the great work [avodah: service, work] of Pesach night is the aspect of Eliyahu HaNavi sheb’guf [sheb’guf: in a body]. That is to say, Eliyahu HaNavi who is actually a neshamah itself, but he is also a malach. What does it mean that his neshamah is also a malach? Because Eliyahu HaNavi can sometimes come and don this body.
An Example: How One Can Feel or See Eliyahu HaNavi
And whoever wants to have an understanding [havanah: understanding], there is a kind of analogy [dimyon: parable, comparison]. That is to say, as one can say, if one wants to have an explanation [hesber: explanation] of this, one will say that sometimes there is a person who feels a certain presence, he feels that something is there, someone is there. Or if there is a person who is more visual, he actually sees in his ko’ach hadimyon [ko’ach hadimyon: the power of imagination], in his sechel hadimyon [sechel hadimyon: the intellect of imagination], he actually sees how something is there, he actually sees how Eliyahu HaNavi comes.
This is the meaning that Eliyahu HaNavi was clothed in a garment [levush: clothing] of a body, in other words, the neshamah was clothed in a garment of a malach and came.
The Secret of Eliyahu HaNavi and the Path of Service
This is the secret [sod: secret] that Eliyahu HaNavi comes Pesach night, because whoever wants to have such a kind of revelation [hitgalut: revelation], there is such a kind of revelation, there is such a kind of path [derech: path] in service. There are other kinds of paths, there are deeper ones, one can say the inwardness is certainly higher, but there is this path also.
Whoever wants to do this path, he must:
– Eat matzah and maror
– Don a kittel [kittel: white garment that one wears at the Seder]
– Do all the garments
– All the external actions that one does
– Tell the stories
– Make acts [she’ot: acts, actions]
– K’ilu hu yotzei miMitzrayim [k’ilu hu yotzei miMitzrayim: as if he is going out from Egypt]
– L’harot et atzmo k’ilu hu yotzei miMitzrayim [l’harot et atzmo k’ilu hu yotzei miMitzrayim: to show himself as if he is going out from Egypt]
And through this one brings forth the aspect of Eliyahu HaNavi, “hinei anochi shole’ach lachem et Eliyahu HaNavi lifnei bo yom Hashem” [lifnei bo yom Hashem: before the coming of the day of Hashem]. Yom Hashem [yom Hashem: the day of Hashem] means the inwardness, the essential level [etzem madreigah: the essential level], the madreigat haneshamah [madreigat haneshamah: the level of the soul]. But the madreigat hamalachim [madreigat hamalachim: the level of the malachim], this is the Eliyahu HaNavi who comes Pesach night.
The Question: What About the Prayers of Pesach Night?
Now however, says the holy Rashash, if so, we must understand that there are also prayers on Pesach night. For example [l’mashal: for example], in the Haggadah itself there is a problem, because there is a mitzvah sheb’dibbur. How will we reconcile [meiyashev zein: reconcile] how according to the Rashash is it malachim then? One can call it the pnimiyut sheb’chitzoniyut [pnimiyut sheb’chitzoniyut: the inwardness within the outwardness], but not now, let’s not go into the investigation [chakirah: investigation], perhaps we will speak about this in a minute.
The Main Point: One Must Do Both — Outwardness and Inwardness
But first let’s speak about what we began to speak about. That is to say, it comes out that although [hagam: although] there is the main service, let’s say, of Pesach night is the service of malachim. On this stands the same thing, we spoke about Eliyahu HaNavi, we also spoke about “v’hamashchit lo yiten lavo el bateichem lingof” [v’hamashchit lo yiten lavo el bateichem lingof: and the destroyer will not be permitted to come into your houses to strike — Shemot 12:23], how the mashchit [mashchit: the destroyer] is something of a malach, whatever it may be. The simple meaning stands in an explicit verse that something comes…
“Ani V’lo Malach” — The Inwardness Within It
And we actually say in the Haggadah “ani v’lo malach” [ani v’lo malach: I and not an angel]. This is the olam hapnimiyut [olam hapnimiyut: the world of inwardness], this is the inwardness within it. But b’chitzoniyut [b’chitzoniyut: in outwardness], certainly the entire story of Pesach was all kinds of things, all kinds of acts that one can see, matters [inyanim: things, matters] of malachim coming.
There is a Midrash [Midrash: Midrash] that says, which certain versions [nuscha’ot: versions] say in the Haggadah, that Ribbono shel Olam [Ribbono shel Olam: the Master of the Universe] took in Egypt, He went with tens of thousands of malachim, and it describes [me’ta’er: describes] what kind of malachim they were, and so forth [v’chadomeh: and such]. This is the main thing, the level of Pesach night.
The Prayers of Pesach Night — The Inner Work
However [amnam: however], this is what we say, this is what one must do. Ribbono shel Olam said, “ani v’lo malach,” “ani v’lo saraf” [ani v’lo saraf: I and not a seraph], “ani v’lo hashaliach” [ani v’lo hashaliach: I and not the messenger]. The children who say “Mah Nishtanah,” this is what one must do on Pesach night.
But, whoever is wealthy [osher: wealthy] also has the inwardness, and each one of us has some inwardness.
In other words in Yiddish:
– He has what he thinks for himself
– And he has what he says for his children
– He has what he thinks between himself and his Creator [beino l’vein kono: between him and his Creator] when he prays
– When he stands for Shemoneh Esrei [Shemoneh Esrei: the Eighteen Blessings, the main prayer]
– When one doesn’t interrupt [mafsik: interrupt], even not with small children
There is a ruling in Shulchan Aruch [Shulchan Aruch: the main code of halachah] that one should not hold a child in one’s hands when one prays Shemoneh Esrei. That is to say, here there are madreigot hamochin [madreigot hamochin: the levels of intellect], and one level is gadlut [gadlut: greatness], and that is called chinuch [chinuch: education].
Certainly he must educate [mechanech zein: educate] his children, and in general he must, “k’sheyeishev adam al mitato yonek” [k’sheyeishev adam al mitato yonek: when a person sits on his bed he should nurse his child — a verse that speaks about education], he must hold his children. But when he stands for Shemoneh Esrei, he doesn’t hold his children. Then he is for himself, then he is between himself and his Creator.
The Kavvanot of the Rashash for Prayer on Pesach Night
Then there is also a Pesach. There is an entire kind of Pesach, there is an entire level. And the Rashash elaborates [mefareit: goes into details] in his kavvanot how one can elaborate the mochin d’gadlut [mochin d’gadlut: the intellect of greatness], the mochin d’katnut [mochin d’katnut: the intellect of smallness], according to the order, how one draws down [mamshich: draws down] the mochin in general in prayer. One meditates [m’chavein: meditates, has intention] on the same Names [Shemot: holy Names]. The same Names that one meditates on at the Seder, one meditates already at Maariv, at Kriat Shema [Kriat Shema: saying Shema Yisrael], at Shemoneh Esrei, the main times [zmanim: times] of unification [yichud: unification], of drawing down mochin [hamshachat mochin: the drawing down of intellect].
Because this is what a Jew must do for himself.
Conclusion: The Two Levels and How They Fit Together
Living with Miracles in a World of Nature: The Fundamental Problem of Chassidic Service of God
Chapter 3: The True Question of Miracles — Not Believing, But Living With Them
The Chassidic Jew and the Problem of Identification
But a Chassidic Jew is the kind of person for whom it’s not enough just to do. He needs to have a taste in it, he needs to truly identify with it, he needs to truly enter into it. And truly entering means truly convincing oneself of something that isn’t so with reality.
The level of the Seder night is that there’s already long been no such goy [non-Jew] in the world, the true level. We are not on the true level. Not only are we not on the true level — the world is not on the true level, because there are indeed goyim [non-Jews] in the world.
But a person doesn’t live on the true level, and it’s no novelty for any gadol [great person] that there are goyim [non-Jews]. I hope you understand the problem. I hope you understand the problem. This is a very basic problem.
From Chassidic Stories to the Greater Problem
And now, the problem — this is what I asked about Chassidic stories, which is something that brings out the matter very clearly. But truly the problem is much greater.
That is, it’s not just a problem about Chassidic stories — Chassidic Jews who want to understand, want to identify, want to be truly there, therefore they grasp, their stories bring out the issue [be’aya: problem]. But it’s a problem in general.
The Problem of Pesach: Living on a Basis of Miracles
Let’s put it in other words. Let’s say a Jew says that on Pesach night we bring out that the Almighty took the Jews out of Egypt. We proclaim that the Almighty took us out b’ossos u’vemoftim [with signs and wonders], with ten plagues, with the splitting of the Sea of Reeds, with all kinds of wondrous innovations, against nature. It was all miracles, it was all nissim v’niflaos [miracles and wonders].
V’chen k’mo she’hotzeisanu miMitzrayim ken totzi’einu [And just as You took us out of Egypt, so shall You take us out] — we believe, we hope that it can be today, it can be tomorrow morning, there should come some Moshe and make ten plagues against whoever Pharaoh is today, and with all kinds of nissim v’niflaos [miracles and wonders], etc., etc.
First Introduction: What Do We Really Mean by “Miracles”?
Now, certainly, let’s bring out the question clearly. Certainly, when we speak about the future or about the past — yes? We say that there were once great miracles in the Exodus from Egypt. It doesn’t just mean great miracles, but some whole kind of conduct that one could plan, one could live on a basis of what is not normal.
Let me — I see that I also need to bring another thing, yes? Let’s bring out two introductions to explain the question better.
First of all, one thing is this:
When we say there were miracles, we don’t just mean to tell a story, yes? Everyone understands — on Pesach night when we say there were once ten miracles in Egypt, that’s not yet the point, right?
And even what was then — let’s even speak historically what was — or what we say will be in the future when Mashiach comes, it doesn’t mean to bring out, it doesn’t just mean a story. There was a story — the blood became water, or the water became blood, sorry. That’s not what we mean, yes? That’s not the point, that’s not something that’s even relevant today, that one enters into some kind of level of living.
What we mean is something, a better thing:
We mean that the kind, the order, the way how a person looked at his life, the way how a person planned his life, is different in what we call a period of miracles — in the time of the Exodus from Egypt — than today, yes?
The Parable of the Jew in Egypt: Planning Based on Miracles
If someone came to a Jew on Erev Pesach in the year 2448 [the year two thousand four hundred forty-eight from Creation], when it was the time of the Exodus from Egypt, and asked him: “What are you doing?”
“I’m going to buy a korban Pesach [Passover offering].”
“Why are you going to buy a korban Pesach?”
“Because tonight the Almighty is coming to kill all the firstborn of Egypt, and He needs to see the korban Pesach in order not to kill us there.”
One says to him: “Are you a normal person? You’re planning based on miracles, on ossos u’moftim [signs and wonders]? That’s not the way a normal person plans something!”
Even We Who Believe in Mashiach — Do We Live That Way?
Even we who say we believe in the coming of Mashiach — no one builds his life on that, right? He doesn’t plan built on that.
He lives, and we have a certain way how we understand the world, and which — you can call — in which world we live, in which kind of intellectual [sichli], in which kind of cause and effect we take seriously how we plan our lives. And this is all what we call derech hateva [the way of nature], which is the normal way.
What “Miracle” Means — A Deeper Understanding
And we say there was a miracle — doesn’t just mean that it happened. That it happened, you can say the Almighty can do everything, it happened. It’s deeper than that, right?
Truly, this is the foundation of prophecy. From this one must say that Moshe Rabbeinu came and said this, yes? Because it’s not just that there was a miracle.
The story of the Exodus from Egypt is not just that there was once a miracle that took the Jews out of Egypt. The story is that it made sense, right? There’s simply a way that this is called the way of living.
L’haros es atzmo k’ilu hu yatza miMitzrayim [To show himself as if he went out of Egypt], right? There’s simply a way of living, there’s simply a mind — what does it mean, what does a miracle mean?
It means that the Jews in Egypt lived:
Their deed is — truly the Jews lived in Egypt — their deed is that they left Egypt not because it happened through natural means (derech hateva), but because it was through a miracle (derech nes). It was simply a novelty (chiddush). That’s what we’re saying, right?
The Difficulty: Can One Truly Believe in Miracles?
Now, this is much more difficult. Someone will say: “Yes, certainly, I can — someone knows, I say — I want to say this. I say God forbid — not God forbid, I say it not only not God forbid, not only from the perspective of faith (emunah), from the perspective of intellect (seichel) also. You say you know that a miracle can’t happen? It didn’t happen?”
What I Can Say:
That no miracle is happening now — that I can say. That is, as much as I see, in my eyes, in my life I don’t see such a thing as a miracle. I see what is the normal way how a person lives. I have the considerations that I make, and everything is through natural means (derech hateva). That I understand, that’s what I see.
But What Happened Once You Don’t See:
Okay, perhaps there were once many miracles, perhaps there will be once many miracles. You can’t deny it, you can’t even beyond knowledge. It’s la noda [la noda: not known], you don’t know.
We imagine that it’s always normal. Okay, perhaps once it’s not normal. Perhaps once it wasn’t normal, perhaps once it won’t be normal. Everything can be, right?
The Greater Novelty: Living Such a Thing Truly
But the greater novelty is something else. The greater novelty is a completely different thing. The greater novelty to say here is — is to say that one can live such a thing truly.
The Difference Between Believing and Living:
That a person says even today, that a person says he believes in Mashiach will come — is one thing.
That a person says that on a certain level, because daily life one still can’t plan — even according to the approach, according to the understanding, one can’t plan daily life based on the fact that Mashiach will come.
The “Jewish Question”
But he says in general terms, he asks: “What will be with the Jews?” Yes, that’s the question, the Jewish question. What will be with the Jews? What will be? There are difficulties, there are all kinds of enemies, there are all kinds of troubles physically and spiritually — what will be here?
The Answer is Mashiach:
One tells him something else, one tells him: yes, that comes regarding this, the answer is — the answer is yes the topic of Mashiach will come. That’s the answer. The answer to the Jewish question is Mashiach will come.
That is, you asked a normal question through natural means (derech hateva), and the answer is not through natural means (shelo bederech hateva), right? The answer is that Mashiach will come. That’s the novelty they’re saying here, right? That’s the new thing they’re saying.
The True Novelty: Building a Life on Miracles
Now, this is a completely different thing. This is the point, that not only does one say that it once was and it will once be. They’re saying that there’s a type of calculation — I don’t know what’s the exact good word, I’ll try to use one word — this is that a person lives, yes? A person plans based on this, he speaks of the past based on this, he answers questions, he has ideas, his hopes and his fears are based on this.
Regarding the Jewish People in General:
This — the answer is regarding general terms at least, regarding the Jews in general terms. Regarding each person individually perhaps one is relying on a miracle (someich al hanes), that exactly Mashiach will come — who says that exactly when you die will be the war of Gog and Magog? I don’t know, I’ll answer exactly your problem.
But the problem of the Jewish people in general they say, the answer is Mashiach. This isn’t a normal thing. How can you build this way?
The Story Began at the Exodus from Egypt
Even when one begins the story — the story began at the Exodus from Egypt (yetziat mitzrayim). The problem isn’t to believe that such a thing can happen — that’s easy, it’s not even a question. You weren’t there, you weren’t in the past, you won’t be in the future — everything can be.
The True Problem:
The problem is something completely different. The problem is to say that one can live, that to plan the plans, the answer to the question “from where do you come and where are you going” is: “I come from a miracle and I’m going to a miracle.”
So the question appears: We don’t live that way! We live — and even the halacha is so — no one disagrees that the fact is we don’t live in a world of miracles, we live in a world of nature.
So what’s the meaning of this? This is a great question. This is the question I have, this must be difficult.
The Deeper Problem: One Can’t Live on Miracles
And it appears from the kind of Hasidic story I said — now we understand that the problem is much deeper — that many people think that yes, truly, certainly, we don’t have the proper level of faith (emunah), the level of trust (bitachon), the level of clarity. We don’t understand properly that what? That indeed everything is miracles, that one can live on miracles, one can plan for miracles, etc.
The Error in This Approach:
We think unfortunately that the world is sort of nature (teva). If we were great tzaddikim, we would have made a correct action, would have struggled, worked as it were on our character traits (middos), on our trust (bitachon) — we would indeed see that everything is miracles. So? We would have — in other words — we would have been able to convince ourselves.
Yes, that’s the problem!
Back to the Topic: Not in Sync with Reality
Let’s go back to the topic, that the purpose of service of God (avodas Hashem) is to be not in sync with reality.
The reality is, according to all opinions, that there are no miracles. But the tzaddik — he’s the one who lives, let’s say, today is a period of concealment of the face (hester panim), that there will be once miracles, once there were miracles — very good.
But in Other Words:
His faith (emunah), his consciousness, right? His consciousness, the way he thinks about life, isn’t built on the reality that is now. It’s built on the reality that was then. In other words, not on reality, because not on the way the world works now. He must live…
A Scholarly Question: Concealment of the Face and Faith
I can ask you a question. If one says — one can ask you the question in another scholarly way:
If you say that concealment of the face (hester panim) is now a time of concealment of the face, it’s not a time of miracles — well, so what does it mean that a tzaddik lives in a time of… he lives with faith (emunah)?
He Lives with Faith — So He’s Not Right:
A person must always live with the conduct that exists now. If now is the level of concealment of the face, one must live with concealment of the face, not with faith!
And one says that there can even be such a book, that even if a tzaddik speaks yes faith, one may not live with it, because it’s not the reality.
A Way to Say It Scholarly
But I like this — this is such a way how one can say it scholarly, if someone doesn’t want to sound like he’s asking too difficult a question:
To say, what’s the source that one should say yes? One says for example, the Ramban says that there’s a level of if he has revelation of the face (gilui panim), then he doesn’t need a doctor, one only needs God, and tzaddikim live this way.
The Ramban’s Approach: Even a Tzaddik May Not
No, according to the Ramban even a tzaddik may not live this way today, because now is not a time of concealment of the face [his intention: now is a time of concealment of the face].
Perhaps to Say Individually, By You It’s Yes?
Okay, one must be precise whether it’s indeed so. If it’s indeed so, he doesn’t need to be a tzaddik — he’s still normal. Perhaps because he’s a tzaddik he has a revelation of the face, he has many miracles. But in general not — that’s the main thing.
And according to the Ramban the simple meaning is that he doesn’t need to.
Faith in Redemption: Nature, Miracles, and the True Reality
Chapter 4: The Answer – What People Call “Reality” Is Not the True Reality
Summary of the Question
No, according to the Ramban even a tzaddik may not live this way today, because now is not a time of concealment of the face. Perhaps to say individually by you it’s yes, okay, one must be precise. Is it indeed so? If it’s indeed so, so there’s no, one doesn’t need to be a tzaddik, it’s still normal. Perhaps because he’s a tzaddik he has a revelation of the face, he has providence (hashgacha), he has miracles, but in general it’s not the thing. And according to the Ramban simply in exile one may not rely on a miracle, because there’s no commonness of miracles.
So in short, the summary of the matter, and practically, for all this it didn’t help, because the whole thing that we say, that we believe in the redemption (geulah) that was and that will be, is all built on an idea of miracles. And we say that this is one aspect of miracles, but indeed, right now there are no miracles. It’s perhaps a forced answer, it’s different than a forced answer that now is concealment of the face. And not only that, hope for redemption (tikvas hageulah), this is hoping for Mashiach and hoping for the redemption, is a thing of now, not a thing of the future that there will be something a different kind of world. We claim that there will be a different kind of world, and one will then need to adjust to the different kind of world. Now isn’t that world, so what do you want from us? Something is here a problem, something is here a basic problem.
Introduction to the Answer
So I want to say a novelty (chiddush). I hope that the audience understands enough my question, and if not one should come and we’ll talk about this more. But until here is the question, until here we’ve explained the question. And built on the story of Reb Mendele brought out that it can’t be that the foundation, the level of righteousness (tzidkus), is to be with imagination. And when I mean imagination I don’t mean only to say that he’s with imagination and he thinks there are no gentiles, but I mean even deeper, that his level of faith is not the level of faith that leads the world.
Let’s be able to say, if one wants one can say it so: the level is a Divine Presence (Shechina), the level is a providence (hashgacha) that exists today is the level of concealment of the face, not a level of nature, of chance, not of miracles. So if a tzaddik rules for himself that he lives with miracles, but the Jew in general believes that miracles will come to him, is a whole miracle. So this isn’t the reality of now. So what does it mean at all to say that I live in a level that isn’t reality? So the thing is going into a place that isn’t reality, it’s very strange. And the future will be the reality. Something is missing here a very strong explanation.
Beginning of the Answer – Everything Is Through Natural Means
So I want to say the answer that I understood recently. Afterwards understand everything, but I hope also with the answer. Perhaps here is the first time I’m speaking out the foundation, so it will be hard to understand. Let’s try to say the answer.
The answer is so, and the answer to this is, what’s the answer? The answer to this is so, let’s try to say the answer. The answer to, I’m speaking now in general terms regarding what happens with the nation of Israel, the community of Israel (klal yisrael), which is the main thing of Passover. The truth is that it’s also individually, but individually is perhaps more complicated to see or to speak about, but certainly in general terms it’s so.
The answer is so: That which we think is reality, normality, and I’m speaking all this through natural means (derech hateva). If someone wants, he can say that what I’m now going to say is that the redemption can be through natural means. But one must understand what one means to say through natural means, and I see that very deep things will come, and one must be careful to say it the right way, meaning one must understand clearly, not get confused. But let’s say so, what I’m apparently here saying is that everything is natural, everything can be through natural means. What I want to say is generally that it’s not through natural means, that’s the whole story of miracles.
The Foundation: Habit Is Not Nature
What I want to say is so: What we imagine can be, a person, what is based on what do you make your plans? Based on what do you make your plans? Let’s speak of the plans in general terms. One asks the question, what’s happening with the Jewish people? They’re exactly in a difficult situation, perhaps today, and in short, one will go into exactly which stage they’re in every situation, it’s perhaps a problem.
What does one do with this? Says a Jew, I have to say the answer, Mashiach will come. One tells him, this is reality? He says yes. What do you mean to say that it’s yes?
The Jew says so, he says first of all, I mean that you, gentile, you, heretic, you who aren’t one who believes in his coming, yes, the one who is one who believes in the coming of Mashiach (ma’amin bevias hamashiach), you don’t understand reality. What you call reality is only habit.
Now I’m speaking one hundred percent according to every scientist, according to the greatest atheist, I’m not saying any insertion of any level of things that one can’t see. What do I mean to say?
Parable of the Soviet Union
So it is with most people, we’re accustomed, and one speaks of history, a person who for example stands up, he lives in the, I know, in the Soviet Union, Soviet Union, he’s already born there, his father is already born there perhaps, he’s already forty years old this young man, he says come here, this is the reality, this is the kingdom, his evil kingdom, that’s how it goes.
He says no, I hold that tomorrow morning it can arise it shouldn’t be. He says no you don’t live in reality, you live in imaginations and truly and much about indeed will be planning life, based on this, doing everything, prayers for rebellion, best that tomorrow it can’t be, perhaps the things one indeed shouldn’t do. This speaks indeed practically.
But if I ask myself in thought, the thought to understand, is it true that tomorrow morning it must be that there will be the Soviet Union? One must say, the one who understands properly reality, nature — I’m not speaking now of anything above nature — one says no, it can be that tomorrow morning must arise there’s no Soviet Union. Now we know already that the Soviet Union it can happen, that someone in the prison must arise and there’s no Soviet Union.
The Difference Between True Nature and Human Habit
In other words, that which is called nature — that the sea should split for you — I don’t know. That’s a natural thing perhaps perhaps. Even the sea isn’t simple. But I know that the things, people should fall up, and not down. That’s against nature, that will never happen.
So comes the next scientist, the one who understands nature, he says no more, you speak of nature? Certainly, you want to say that people can be accustomed to fly, people can already be accustomed to fly. Not with a helicopter, but people themselves can already be accustomed to fly. But that one kingdom has fallen and a second kingdom has come, there’s nothing in nature against this. It’s completely through natural means (derech hateva).
The Paradox of Human Understanding
Ah, people usually are exactly opposite. People think that it’s easier to imagine that there’s a psychic who can make a spoon bend with his mind which is a violation of natural means, it’s easier to believe than that Mashiach, a person, should come and the Jews should take back the Land of Israel. That’s harder to believe for people.
Why? Because what people call nature and what the fact is nature, it’s very far. And especially even after what should have history and what should have science and everything, still doesn’t help. This is people, the way of the world (minhago shel olam), the custom of people, yes, not the way of the world in the sense of nature.
The natural view of people isn’t natural, it’s not what reality is, it’s very far from reality. What one calls ordinary people, what one calls yes, what is through natural means, isn’t reality, it’s not at all reality.
What Is Truly Through Natural Means and What Isn’t
Many things that we think are reality and are very certain about are the least important things according to nature, even for someone who properly understands what the laws of nature are. And conversely, there are things that are indeed laws of nature, and in those things people are dismissive of them, yes?
If someone will, I don’t know, do something here that’s dangerous for his health and remain healthy, that’s harder for people to believe for some reason. Yes, everyone can believe, most people believe that it’s possible, I don’t know, that he smoked his whole life and he doesn’t have a greater risk of cancer, let’s say, that’s for some reason a very thing that people believe. But that tomorrow there should be generally a different country in charge, whoever says that, you have to be a fantasist.
The Difference Between General and Specific
Now, when he says specifically a certain thing, or when he says he’s making a certain plan, it could be that he’s a fantasist, that’s generally not so simple. These are things that, these are more details and specifics, as the Rambam says, to know when it will happen, how it will happen, that’s already not the belief in the coming of Mashiach at all. That’s already, even if someone says he believes specifically how the plagues of Egypt will happen, I don’t know if that’s the belief, that’s already details, that’s already things that one needs to know in a detailed manner.
The Essential Belief: Awaiting His Coming
But to say that it can happen, to await his coming, and even a good thing, to hope that it will happen, to hope that it will happen what? That Mashiach should come? In other words, that the Jews are now slaves to Pharaoh or slaves to the servants of Achashverosh, and it can be tomorrow morning that it shouldn’t be, or after a process, what’s the difference, it can certainly be, not just that it can be, it will probably be.
The Example of Zionism
And by the way, it’s already happened in a certain sense, yes? Let me take this out, I don’t want to get into the topic of Zionism, which has many details, but even that, yes, let’s understand. They said to Jews that it’s not, you don’t have to give up anything at all. They told the Jews, the Jews themselves thought, and they perhaps still think today, it can’t be that they should have back a kingdom in the Land of Israel the Jews. It was unrealistic, meaning a realistic person said that it’s crazy, one must do what Jacob our father did, bow down before Esau, it’s not realistic, it’s dangerous.
Now, it can still be that it’s dangerous, it can still be and we’ve made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application, or that it’s the same “as it is above so it is below,” just as with a person there are different attributes, so too with the Almighty, or the deeper things that the kabbalists say, that a person who conducts himself with the attributes of kindness awakens in the Almighty the attributes of kindness – we do say yes that it’s miracles, we do say yes that
Miracles and Reality: Why People Need Homilies
Chapter 5: The Paradox of Miracles – Why We Tell What Doesn’t Match
The Question: Why Do We Say Miracles?
Even I know what means not in the natural way. Not in the natural way is such a funny word that people say when they say things that aren’t possible. It can come in all kinds of ways, one can make a segulah (mystical remedy) with the Name. If someone says that one can do it with the Name, you should do it with the Name. Someone wants to send an airplane, he should make a fire, a Temple of fire, one can’t? One can do everything. What did it mean literally at all? What’s the meaning of a Temple of fire? One also needs to know that. But these are already details. But all these things are possible.
But what? Ah, now let me go back. If so, why do we say miracles? We do say yes that it’s miracles, we do say yes wonders, and we do emphasize the thing that it’s not natural. Why do we say this? Why do we say this? And even we say it sometimes, we say it with homilies, we say it superficially which isn’t really, it’s not really natural. We do say yes for example stories of how Mashiach comes with a horse, with a donkey, and from heaven, and a spirit from heaven.
The Answer: People Are Funny
The answer is actually about this, because people are funny. People are funny. People, what is indeed not natural is easier for them to believe than things that are not not natural, that are not possible. That’s the funny nature of people. That’s the answer to the language of people, as one says the externals speak. The angels are indeed those who speak the language of people. People are like that, people are funny.
People, that Mashiach can come flying from heaven, which that, let’s say, I don’t know if it’s correct, let’s say, naturally is impossible, a person can’t fly, perhaps it meant he’ll fly with an airplane, but let’s say what people thought, he’ll fly with his own hands, that people think is indeed possible. But to say that which is indeed naturally possible, that it can simply come as the Rambam (Maimonides) says, a king from the house of David and establish a land and it should be according to Torah and it should be all for the honor of Heaven and everything, that people think is not possible.
Examples of the Funniness of People
People are funny. Whoever lives with people, he’s seen the whole day the funny behavior. Things that are… if I’ll tell a person that he can fly in heaven, “What, I don’t hear you, someone else is talking, the Baal Shem Tov did indeed fly in heaven.” And so on and so forth. If I’ll tell however a person that it can be that tomorrow will be the empire a completely different empire, he says, you’re a normal person. That’s the fact. It’s really a funny fact, but that’s the fact.
The Practical Application by the Exodus from Egypt
And therefore, when the Torah says, when one tells a child the story of the Exodus from Egypt, what does one want to bring out to him? That you see Pharaoh, you see he has an empire, it’s tremendously large, it looks like it’s been going on for thousands of years, you think that it can never be nullified, it can never fall. That’s harder for people to believe. Therefore what does one tell them? One combines, one connects the two things. One tells him, could you have gotten a person flying? Ah, it will come flying, Pharaoh was certainly impressed, he certainly let out the Jews. Ah, no problem.
Chapter 6: “Reality is Stranger than Fiction” – The Deeper Explanation
The Funniness of the Way We Say Things
So the way, it’s very funny, the way how one says things, that one must express the word how one should say it. Excuse me, the funniest is the things that appear seemingly the furthest from us, such as the coming of Mashiach, such as the redemption, such as all miracles, they are precisely things that whoever understands properly the reality, properly nature, knows that they are the easiest things. They happen constantly. But the nature of people is different. The nature of most people is indeed not the same as the nature of creation, the reality.
Most people, things that aren’t realistic, they think are realistic, or at least, one tells him miraculously, the Almighty can, it’s easy for him to imagine, it’s easy for him to imagine, all these understand. A person’s imagination doesn’t work the same way as reality always works. Oh, I need to add an explanation to this. Okay, let me in a minute finish this, and I have an explanation for this.
The Practical Conclusion
And therefore what is? Is, one tells him, in order that he should believe in the reality, one tells him a thing that’s not reality according to imagination, but in his head it makes sense. I can explain this a bit, one second, explain what it means, why indeed it’s so. Why indeed is it so? It’s very funny. I say that people’s reality… seemingly I’m going back to say that people aren’t in sync with reality, but now I’ve explained it a bit better. But why is this so?
The Foundation: Reality is Stranger than Fiction
The foundation is thus: It’s known that one says that “reality is stranger than fiction.” What does one generally mean to say? That means, our knowledge also, precisely this Aristotle said that when one writes fiction it must make sense. Fiction must be more true, it must be a general thing, it must have a certain logic why one thing happens after the other. Reality doesn’t have to go that way. That means, in a certain sense it must go that way, but not in the way that we understand, not on the level that we understand.
It’s true that in reality every thing has a cause, somewhere it has a cause, but we don’t always have out, it’s easy for us to make a story. Therefore when reality is told, many times one says the story that happened is stranger, is stranger than fiction. It’s a true thing, it’s not a joke. Because fiction, literally, you bring out a thing that should have happened, how it should have happened, how the order of things. But not so in reality can happen different things, according to whatever is possible can happen. It can be that a person will come and make a decision that makes no sense and do it, and such things. Or there will come some natural thing or unnatural and things will happen.
The Application by the Exodus from Egypt
So now, if so one understands why, let’s understand thus, we’ll say the story of the Exodus from Egypt. The story of the Exodus from Egypt, in a certain sense we must make it that it should make sense. The problem is that the way how it happened made even less sense than the stories of wonders that we tell the children so to speak, that means what is a certain literal meaning he made the stories.
In other words, a story that I tell. Yes, fiction, clearly, fiction may also not go with the rules of reality in this sense, fiction may have wonders, it may have magic, right? You know, even today, which is a cold heretical world, in fiction there may be magic, and not only may, it even helps sometimes. Why? Because that helps that the logic of the story should fit.
That means, how can it be Egypt was the greatest country, how can it be the Jews went out? The answer is simple, there came ten plagues with miracles, and the whole story he let out. That answers the question, and in the story it fits. Does that fit in reality? Not so well, because in reality perhaps such miracles don’t happen in this way.
The Stranger Truth
But in reality happened something stranger, that’s indeed the truth. That the Jews went out from Egypt without miracles, let’s say someone, entirely naturally, as someone came to make that each plague was natural, as the Baal Shem Tov told himself the story in the portion of Beshalach, is indeed even more strange.
Now, the truth is that the even more strange thing happened and happens all the time. That means, one can call this an even greater miracle, as the Almighty said, and how did Moses our teacher know that precisely then will be the Red Sea will be so, and so on. That’s an even greater miracle, true. But that people can’t understand. For that one doesn’t need only faith, one needs to have a much deeper understanding. Most people don’t have this deeper understanding, and even we don’t have it, because we’re too accustomed to think in the way of fiction. We want that things should make sense. Reality however doesn’t have to make sense. So what?
Chapter 7: The Secret of Midrash – Why We Tell Miraculously
History is Also a Kind of Fiction
So therefore, when one tells the stories, one must tell it through midrash (homiletical interpretation), not through facts, history, a story that was. History is also a certain fiction, because just as everyone who writes history makes it that it should fit, although in reality it can be that it didn’t fit precisely in that way.
So therefore, that’s the secret why one must make miracles in order to convey the thing. Right? That means, one must tell – it comes out a very strange thing, really amazing what I’m saying, but that’s the basic thing. The first time that I’m saying it, I hope that I’ll say it over another time to become clearer.
The Main Point: The Reality is Even More Strange
The word is thus: The fact, if someone asks a question, we tell ourselves a story that’s not with reality, one says true. But the reason why we say it is because the reality is even more strange. The reality you can’t understand at all how the reality itself works. Therefore one tells you miracles, because miracles you understand at least. At least you can understand, the Torah story fits the story of miracles.
The Application by Mashiach
But the truth, and one can even say thus, let’s say one wants Jews should hope for Mashiach, should believe in Mashiach, yes? One can tell them how the Rambam tried to say naturally how it can be Mashiach should come, and that will work perhaps for one of a thousand people. One can tell them the midrash, Mashiach came flying on a string, and everything happened in a second. And the wonder is that it’s easier to understand the midrash. That’s the secret.
Summary and Conclusion
I hope that this is sufficiently explained how we understand, and afterward explain to the children the midrash, which that’s the externality of this.
A great thank you, a good Pesach.
המציאות עוד יותר מוזרה מסיפורי הניסים שאנו מספרים | זוהר ערב פסח תשפ”ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון פסח נאכט: נסים, טבע, און דער אמת’דיגער וועג צו גאולה
א. הקדמה: דער סדר vs. פנימיות’דיגע עבודה
ערב פסח נאך חצות — יעדער דארף מאכן דעם סדר מיט זיין משפחה, אבער פארדעם איז דא א צייט פאר סודות התורה, אזוי ווי די חכמים אין בני ברק וואס האבן גערעדט א גאנצע נאכט ביז די תלמידים זענען געקומען מיט „הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.” ווען די תלמידים קומען — גייט מען צוריק צום נארמאלן סדר היום. דאס ווייזט אז עס עקזיסטירן צוויי מדרגות: א טיפערע פנימיות’דיגע מדרגה וואס דער רבי טוט פאר זיך, און דערנאך וואס מען טוט פאר די קינדער, די משפחה, דעם עולם.
ב. דער יסוד פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות העולמות
דער הויפּט יסוד (געבויט אויף דעם אריז”ל) איז אז אויף יעדע זאך איז דא פנימיות און חיצוניות:
– פנימיות = נשמות / מוחין — דאס זענען מצוות שבמחשבה און שבדיבור (תורה, תפילה, כוונות). דאס איז דער וועג פון דעם רמב”ם — דעם אייבערשטן דערקענען בדרך שכל.
– חיצוניות = מלאכים — דאס זענען מצוות מעשיות (מצה, מרור, קיטל, סיפור יציאת מצרים). דאס איז דער וועג פון דעם רמב”ן — מלאכים וואס מתלבש זיך אין א „כבוד נברא”, א סארט גוף.
אליהו הנביא ווי דוגמא
אליהו הנביא וואס קומט פסח ביינאכט איז א דוגמא פון דעם פרינציפ: א נשמה וואס קען זיך מתלבש זיין אין א גוף (ווי „ויבא מכתב מאליהו” — שוין נאכ’ן עלייה, לויט דעם רד”ק און אבן עזרא). ווער ס’וויל האבן אזא התגלות פון חיצוניות — דארף ער טון די מצוות מעשיות: עסן מצה, מרור, זיך אנטון א קיטל, „להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים.”
דער סדר = חיצוניות; תפילה = פנימיות
דער סדר מיט אלע מצוות — הגדה, מצה, מרור, ד’ כוסות — איז בעיקר די חיצוניות’דיגע עבודה, די מדרגת המלאכים. „אני ולא מלאך” איז דוקא די פנימיות שבו. אבער תפילה (מעריב, קריאת שמע, שמונה עשרה) פסח ביינאכט איז די פנימיות’דיגע עבודה — „בינו לבין קונו.” דער רש”ש איז מפרט אז מען כוונ’ט די זעלבע שמות ביי מעריב/שמונה עשרה ווי ביים סדר — המשכת מוחין דגדלות און דקטנות — נאר דאס איז וואס א איד טוט פאר זיך אליינס, נישט פאר די קינדער.
מסקנא: מען דארף טון ביידע — דעם סדר (חיצוניות/מלאכים) און די פנימיות’דיגע עבודה (תפילה/מוחין). ס’איז נישט קיין סתירה — אזוי ווי אין קבלה: די זעלבע סטרוקטור עקזיסטירט אין אלע לעוועלס, נאר מיט אנדערע נעמען.
—
ג. דער גרויסער סוד פון ניסן און פסח: צייט, נסים, און גאולה
למעלה מן הזמן
אמת’דיגע פנימיות’דיגע ענינים זענען למעלה מן הזמן — צייט עקזיסטירט נאר אין דער עולם החיצוניות און עולם המלכים, נישט אין דער וועלט פון נשמות. פונדעסטוועגן, דער סוד פון ניסן העלפט פארשטיין די נסים פון יציאת מצרים, דעם ענין פון משיח, און תקוות הגאולה — איינע פון די גרעסטע מעסעדזשעס פון פסח נאכט.
די חסידישע מעשה פון ר’ מענדעלע רימנובער — און דער פראבלעם דערמיט
א באקאנטע מעשה: ר’ מענדעלע רימנובער איז ארויס נאכן סדר שפאצירן אין גאס, דערזען א גוי, און זיך געוואונדערט: *”אין אונזערע צייטן איז נאך דא גוים?”* — ווייל ער איז אריינגעגאנגען אין אזעלכע הויכע מדריגות (מוחין דגדלות שני), אז ער האט זיך שוין געפילט ווי אין ימות המשיח.
אבער דאס איז שטארק פראבלעמאטיש:
1. אויט אוו סינק מיט רעאליטעט — דער “דערהויבענער” מצב באדייט אז דער רבי איז אינגאנצן אפגעשניטן געווארן פון דער ווירקלעכקייט. אין רעאליטעט זיצן נאך גוים אויף דער וועלט, מיט אלע גזירות, אנטיסעמיטיזם, רדיפות, און צרות.
2. וואס הייסט “נישטא קיין גוים”? — אויב משיח’ס צייט מיינט א פנימיות’דיגע ענדערונג (מער דעת, בעסערע מידות), דאן קומט דאס נישט פון דעם אז א רבי מאכט א סדר — עס קומט פון לערנען, פון ריכטיגע הנהגה.
3. דמיון אנשטאט אמת — דער גרויסער צדיק לעבט מיט א פאנטאזיע וואס האט נישט קיין שייכות מיט וואס עס טוט זיך באמת. דער גוי אין גאס אין רימאנוב איז גארנישט שולדיג, אבער די רעאלע צרות פון גוים’שע גזירות בלייבן אין פולן כוח.
4. א פראבלעמאטישע חינוך — עס ווערט פארגעשטעלט ווי א מעלה אז דער רבי איז אזוי “אריין” אין פסח אז ער האט פארלוירן קאנטאקט מיט דער ווירקלעכקייט, ווען אין אמת’ן איז דאס א חסרון.
—
ד. די צענטראלע קשיא: ווי לעבט מען מיט נסים אין א וועלט פון טבע?
נישט בלויז גלייבן — נאר לעבן דערמיט
א חסידישער איד וויל נישט בלויז טון וואס מ’דארף, ער וויל זיך אמת’דיג אידענטיפיצירן דערמיט. אבער דאס מיינט זיך איינרעדן עפעס וואס שטימט נישט מיט דער ריעליטי — ווייל די אמת’דיגע מדרגה פון ליל פסח (א וועלט אָן שונאים, א וועלט פון גילוי פנים) איז שוין לאנג נישט דא.
וואס מיינט מען אמת’דיג מיט “נסים”?
ווען מ’זאגט “ס’איז געווען נסים אין מצרים,” מיינט מען נישט בלויז אז ס’איז געשען א מעשה (וואסער איז געווארן בלוט). מ’מיינט אז ס’איז געווען א גאנצע אנדערע וועג פון לעבן — א וועלט וואו מענטשן האבן געפּלאנט זייער לעבן בעיסד אויף נסים. דער איד אין מצרים האט געקויפט א קרבן פסח ווייל ער האט ערנסט גערעכנט אז דער אייבערשטער קומט הרג’ענען בכורים — דאס איז א גאנץ אנדער “עולם” פון שכל’דיגע פּלאנירונג.
גלייבן אז נסים קענען געשען איז גרינג — דו ביסט נישט געווען דארט, אלעס קען זיין. די אמת’דיגע פּראבלעם איז: ווי קען מען בויען זיין לעבן אויף נסים? “מאין באת ולאן אתה הולך” — איך קום פון א נס און גיי אין א נס — אבער מיר לעבן דאך נישט אזוי! אפילו לויט הלכה לעבט מען אין עולם הטבע.
דער “דזשואיש קוועסטשאן” און דער תירוץ פון משיח
ווען מ’פרעגט “וואס וועט זיין מיט כלל ישראל?” — מיט אלע צרות, שונאים, בגשמיות און ברוחניות — איז דער תירוץ: משיח וועט קומען. אבער דאס איז דאך א תירוץ שלא בדרך הטבע אויף א קשיא בדרך הטבע! מ’בויט א גאנצע לעבנס-פילאזאפיע אויף עפעס וואס איז נישט אין סינק מיט דער יעצטיגער ריעליטי.
דער רמב”ן’ס שיטה: הסתר פנים מיינט לעבן מיט טבע
לויט דעם רמב”ן: אין א תקופה פון הסתר פנים טאר מען נישט לעבן ווי אין א תקופה פון נסים. אפילו א צדיק דארף גיין צום דאקטער, ווייל יעצט איז נישט דער זמן פון גילוי פנים. אויב ביי אים פּערזענלעך איז דא גילוי פנים — איז ער נישט קיין צדיק דערפאר, ער איז פשוט נארמאל אין זיין סיטואציע. אבער באופן כללי קען מען נישט בויען אויף נסים.
די קשיא ווערט פארשטארקט: אונזער גאנצע אמונה אין גאולה — סיי די פארגאנגענע סיי די צוקונפטיגע — איז געבויט אויף נסים. ווי קען מען זאגן אז מען לעבט אין א מדרגה וואס איז נישט די איצטיגע רעאליטעט?
—
ה. דער אנהויב פון דער תירוץ: “אלעס איז בדרך הטבע”
מענטשן פארוועקסלען הרגל מיט טבע
דער גרויסער חידוש: וואס מענטשן רופן “נאטירליך” און “רעאליסטיש” איז גאר נישט די אמת’ע רעאליטעט. מענטשן פארוועקסלען הרגל (צוגעוואוינטקייט) מיט טבע (נאטור-געזעצן).
משל: א מענטש אין סאוויעט יוניאן, געבוירן דארט, זיין טאטע געבוירן דארט, ער איז פערציג יאר אלט — ער מיינט אז דאס רעזשים איז אייביג. ווער עס זאגט אז מארגן אינדערפרי קען עס נישט זיין, ווערט גערופן א “בעל דמיון.” אבער מיר ווייסן שוין אז דער סאוויעט יוניאן איז טאקע אויסגעגאנגען! עס איז גארנישט קעגן חוקי הטבע אז א מלכות זאל פאלן.
דער שארפער חילוק
– אמת קעגן טבע: אז מענטשן זאלן פליען אליין, אז זאכן זאלן פאלן ארויף — דאס געשעט קיינמאל נישט.
– נישט קעגן טבע, נאר קעגן הרגל: אז א מלכות זאל פאלן, אז אידן זאלן צוריקקריגן א מדינה — דאס איז בדרך הטבע לגמרי, נאר מענטשן זענען נישט צוגעוואוינט דערצו.
אמונה אין משיח איז נישט אמונה אין עפעס אומנאטירליכעס
דער רמב”ם זאגט אז מען דארף נישט וויסן ווען און וויאזוי פונקטליך — דאס זענען פרטים. די אמונה איז צו וויסן אז עס קען געשען און מסתמא גייט עס געשען — אז אידן וואס זענען עבדים זאלן מארגן ווערן פריי. דאס איז נישט קיין דמיון, דאס איז פשוט’ע רעאליטעט.
—
ו. דער פאראדאקס: פארוואס דערציילט מען דאקע נסים?
מענטשן’ס פסיכאלאגיע ארבעט פארקערט פון לאגיק
אויב אלעס איז טאקע מעגליך בדרך הטבע — פארוואס דערציילט מען אונז פון נסים און מופתים? דער ענטפער ליגט אין א מאדנע פסיכאלאגישע ריאליטעט: מענטשן גלייבן גרינגער אין אוממעגליכע זאכן ווי אין מעגליכע זאכן.
דערצייל א מענטש אז דער בעל שם טוב איז געפלויגן אין הימל — ער גלייבט. זאג אים אז מארגן קען זיך דער גאנצער אימפעריע איבערקערן — זאגט ער, “ביסט דו נארמאל?” פאראדאקסאל: מענטשן גלייבן גרינגער אין קליינע “נסים” (א לעפל בייגן מיט’ן מוח) ווי אין גרויסע היסטארישע ענדערונגען וואס זענען לגמרי נאטירליך.
“Reality is stranger than fiction”
לויט אריסטו’ס פרינציפ: פיקשן מוז מאכן לאגישן סענס — יעדע זאך דארף פאלגן פון דער פריערדיגער. אבער ריאליטעט מוז נישט מאכן סענס אויף דעם לעוועל וואס מיר פארשטייען. אין ריאליטעט קענען געשען זאכן וואס פאסן נישט אין קיין נאראטיוו — א מענטש מאכט אן אומלאגישע באשלוס, א נאטירליכער געשעעניש קומט אומדערווארט.
ווי דאס ווערקט ביי יציאת מצרים
א רעוואלוציאנערע נקודה: די “נאטירליכע” ווערסיע פון יציאת מצרים איז נאך שווערער צו פארשטיין ווי די נסים-ווערסיע. ווען מ’זאגט צען מכות מיט נסים — שטימט די מעשה, מ’פארשטייט ווי אזוי מצרים איז געפאלן. אבער ווען מ’זאגט (ווי דער בעל שם טוב אין פרשת בשלח) אז אלעס איז געשען בדרך הטבע — דאס איז נאך א גרעסערער נס, ווייל ווי האט משה רבינו געוואוסט פונקט ווען דער ים סוף וועט זיך שפאלטן נאטירליך? דאס פאדערט א טיפערע דעת וואס רוב מענטשן האבן נישט.
דער סוד: פארוואס מ’דערציילט נסים
די מסקנא איז פאראדאקסאל:
– מ’דערציילט נסים נישט ווייל די ריאליטעט איז פשוט, נאר ווייל די ריאליטעט איז נאך מער מאדנע.
– מענטשן קענען נישט פארשטיין ווי ריאליטעט אליין ארבעט, ממילא גיט מען זיי א נאראטיוו פון נסים וואס מאכט כאטש סענס אין זייער קאפ.
– דאס איז דער סוד פון “בדרך מדרש” — מ’דערציילט נישט היסטאריע (וואס איז אליין א מין פיקשן), נאר א מדרש וואס טראגט ארויס דעם אמת דורך א פארשטענדליכע צורה.
דאס זעלבע מיט משיח: דער רמב”ם’ס נאטירליכע באשרייבונג (א מלך מבית דוד וואס שטעלט אויף א מדינה על פי תורה) וועט ווירקן אויף איינעם פון טויזנט. דער מדרש פון משיח פליענדיג אויף א וואלקן — דאס פארשטייט יעדער. און דאס איז גראדע דער סוד — דער מדרש איז די חיצוניות, אבער ער איז דער כלי דורך וועלכן מענטשן קענען צוגאנג האבן צום אמת.
—
מסקנא
דער גאנצער שמועס בויט זיך אויף אין א לאגישן בויגן: פון דער חילוק צווישן פנימיות און חיצוניות אין דער עבודה פון פסח נאכט — דורך דער שווערע קשיא ווי מען קען לעבן מיט נסים אין א וועלט פון טבע — ביז דער טיפער תירוץ אז דאס וואס מיר רופן “נאטירליך” איז בלויז הרגל, און דאס וואס מיר רופן “נסים” איז א פארשטענדליכער נאראטיוו פאר א ריאליטעט וואס איז נאך טיפער און מאדנער ווי יעדער נס. ביידע — דער סדר (חיצוניות) און די תפילה (פנימיות), דער מדרש (נסים) און דער שכל (טבע) — זענען נויטיגע כלים צו דערגרייכן דעם אמת. א גוטן פסח.
תמלול מלא 📝
פנימיות וחיצוניות בליל הסדר: עבודת המוחין והמעשה
הקדמה: דער סדר און די פנימיות’דיגע עבודה
טייערע ברידער, ערב פסח נאך חצות, מ’זאל מאכן נישט די סדר צוזאמען. די סדר דארף יעדער איינער מאכן מיט זיין משפחה. און מ’האט געקענט אביסל פארדעם שמועסן צוזאמען סודות התורה [סודות התורה: די פנימיות’דיגע געהיימנישן פון דער תורה], וואס די חכמים וואלטן געשמועסט ווען זיי וואלטן געווען אויף א גאנצע נאכט אין בני ברק [בני ברק: דער ארט וואו רבי עקיבא און אנדערע חכמים האבן גערעדט די גאנצע נאכט פון פסח, ווי דערציילט אין דער הגדה] ביז די תלמידים קומען.
דאס הייסט, די תלמידים פארשטייען נישט אלעס וואס די רבי’ס רעדן. די רגע וואס די תלמידים זענען געקומען איז מען צוריקגעגאנגען צו די נארמאלע סדר. אוקיי, ס’איז געקומען זמן קריאת שמע של שחרית [זמן קריאת שמע של שחרית: די צייט פאר’ן זאגן קריאת שמע פון דער פרי-דאווענען], נו פראבלעם, מ’גייט אין בית המדרש [בית המדרש: שטוב פון לימוד], מ’גייט דאווענען שחרית [שחרית: די פרי-תפילה]. וואס האט דער רבי געטון א גאנצע נאכט?
די צוויי מדרגות: וואס דער רבי טוט און וואס די תלמידים זעען
אויב דער תלמיד וואלט געווען דארט וואלט ער געזאגט: הגיע זמן מצה [הגיע זמן מצה: ס’איז געקומען די צייט פאר מצה], הגיע זמן מרור [מרור: ביטערע קרייכץ], הגיע זמן שלחן עורך [שלחן עורך: דער טייל פון סדר ווען מען עסט די סעודה]. דעמאלטס וואלטן די קליינע קינדערלעך געזאגט “קדש” ווען דער טאטע קומט אהיים, “ורחץ” [קדש ורחץ: די ערשטע צוויי טיילן פון די סדר — קידוש און וואשן הענט], דער שווער וואלט געזאגט, די שוויגער וואלט געזאגט, וואס זיי קענען, דעם וואס מ’האט געטון.
ס’הייסט מ’איז געזעסן א גאנצע נאכט והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה [והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה: און זיי האבן דערציילט פון יציאת מצרים די גאנצע נאכט]. אינדערפרי זענען אריינגעקומען די תלמידים זענען זיי האבן געמאכט אוקיי, נו פראבלעם, אזוי שטייט אין די לשון, “עד שבאו תלמידיהם” [עד שבאו תלמידיהם: ביז וואס זייערע תלמידים זענען געקומען], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, אוקיי מ’האט אויפגעהויבן דעם טיש, שוין געענדיגט, נו מ’האט פארמאכט די ספרים, כמעט אזוי ווי ווען די מעשה וואס די קינדער דערציילן חנוכה [חנוכה: דער יום טוב פון חנוכה], אז די יוונים קומען זאגט מען “אה מ’שפילט דריידל” [דריידל: דער קרייזל וואס מען שפילט מיט אויף חנוכה], נו פראבלעם, מ’גייט צום סדר היום [סדר היום: דער נארמאלער טאג-סדר], הגיע זמן קריאת שמע של שחרית אין בית המדרש, כביכול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, נו פראבלעם, אבער וואס דער רבי טוט איז עפעס אנדערש.
די בחינה פון “הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” אין יעדער איינעם
סאו, אין יעדער איינער, יעדער איינער פון אונזערע חברים, איז דא דער בחינה [בחינה: אספעקט, מדרגה] פון הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וואס דער רבי זאגט, וואס די קינדער זאגן, וואס די ווייב זאגט, וואס דער שווער זאגט, וואס דער טאטע זאגט, וואס ער זאגט אליינס ווייל ער איז א טאטע פאר זיינע קינדער. און חוץ פון דעם, איז דא וואס רופט זיך א רש”ש [רש”ש: רבי שלום שרעבי, מקובל ספרדי] “פנימיות העולמות” [פנימיות העולמות: די אינערליכע, געהיימע אספעקטן פון די וועלטן], א זייער גרויסע יסוד, א זייער גרויסע הלכה’דיגע ולמעשה’דיגע [למעשה: פראקטיש] חידוש [חידוש: נייע תורה-געדאנק] וואס דער רש”ש האט מחדש געווען לגבי כוונות [כוונות: מיסטישע מעדיטאציעס און אינטענציעס] פון ליל פסח [ליל פסח: די נאכט פון פסח].
דער יסוד פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות העולמות
די עיקר מצוות פון ליל הסדר
איז, אז אוודאי ווייסט יעדער איינער אז די עיקר מצוה דאורייתא [מצוה דאורייתא: א געבאט פון דער תורה זעלבסט] פונעם ליל הסדר איז די אלע מצוות:
– פון די הגדה [הגדה: דער טעקסט וואס מען לייענט ביים סדר]
– פון די מצה [מצה: אומגעזייערטע ברויט]
– פון די מרור
– פון די כוסות [כוסות: די פיר כוסות וויין]
– פון די סיפור יציאת מצרים [סיפור יציאת מצרים: דערציילן די געשיכטע פון דעם ארויסגיין פון מצרים]
חלק דאורייתא, חלק דרבנן [דרבנן: פון די רבנן, רבנישע פארארדענונגען], דאס איז די מצוה, די מצוות היום, קרבן פסח [קרבן פסח: דער פסח-קרבן] ווען ס’איז געווען, ווען ס’גייט זיין. און נאכדעם איז דא תפילה [תפילה: דאווענען]. תפילה איז לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק] נאר מדרבנן. מ’זאגט א הלל [הלל: די הלל-קאפיטלען פון תהלים] אפילו ביים דאווענען שוין, דער וואס פירט זיך, ס’איז נאר אן ענין דרבנן, ס’איז נאר א מנהג [מנהג: א מנהג, געוואוינהייט], ס’איז נישט די עיקר מצוה, די עיקר מאמע, די עיקר זאך וואס די קינדער ווארטן ארויס.
קיינער ווארט נישט אויף די מעריב [מעריב: די אוונט-תפילה] פון פסח ביינאכט. איך האב נישט געהערט איינער זאגט ער קען נישט ווארטן אויף די מעריב פון פסח ביינאכט. יעדער איינער זאגט ער קען נישט ווארטן אויפ’ן סדר. מ’גייט נישט שלאפן ערב פסח כדי מ’זאל האבן כח פאר די מעריב. מ’גייט שלאפן כדי מ’זאל האבן כח פאר די הגדה, פאר די מה נשתנה [מה נשתנה: די פיר קשיות], פאר די עבדים היינו [עבדים היינו: דער אנהייב פון דער הגדה], פאר די הלל, פאר די נשמת [נשמת: נשמת כל חי], דער צווייטער הלל, דער הלל וואס מ’זאגט ביים טיש, וואס איז אויפ’ן סדר.
דער חידוש פון רש”ש: פנימיות און חיצוניות
אבער, זאגט דער הייליגער רש”ש א דבר פלא [דבר פלא: א וואונדערליכע זאך], געבויט אויף די אריז”ל’ס [אריז”ל: רבי יצחק לוריא, דער גרויסער מקובל] לשונות אוודאי, ס’שטימט, ס’איז סמוך [סמוך: געשטיצט], ס’איז נישט קיין חידוש וואס איז א דרש בעלמא [דרש בעלמא: א בלויזער דרש], ס’איז סמוך אזוי ווי ס’שטייט די סדר הדברים [סדר הדברים: די סדר פון די זאכן]. זאגט ער אז מ’דארף פארשטיין אז ס’איז דא א כלל גדול בתורה [כלל גדול בתורה: א גרויסער פרינציפ אין תורה]:
אויף יעדע זאך איז דא פנימיות און חיצוניות [חיצוניות: אויסערליכקייט].
ס’הייסט פנימיות העולמות און חיצוניות העולמות [חיצוניות העולמות: די אויסערליכע אספעקטן פון די וועלטן]. אסאך מאל רופט מען די פנימיות נשמות [נשמות: נשמות], די חיצוניות רופט מען מלאכים [מלאכים: מלאכים]. אנשטאט צו זאגן פנימיות און חיצוניות, זאגט מען נשמות און מלאכים. דאס איז א ווארט, איך גיי טייטשן צו דעם ווארט.
מצוות שבמחשבה ושבדיבור = פנימיות העולמות (נשמות)
ער זאגט אזוי: די מדרגה [מדרגה: שטאפל, לעוועל] פון נשמות, די מדרגה פון פנימיות, איז די כלל איז אז מצוות שבמחשבה [מצוות שבמחשבה: מצוות וואס מען טוט מיט געדאנקען], מצוות שבדיבור [מצוות שבדיבור: מצוות וואס מען טוט מיט רייד], זיי זענען עוסק [עוסק: פארנומען מיט] אין פנימיות העולמות. דאס איז די מדרגה פון נשמות, אדער פון מוחין [מוחין: שכל, אינטעלעקט], דאס איז די שכל פון די נשמות.
מצוות שבמעשה = חיצוניות העולמות (מלאכים)
די מצוות שבמעשה [מצוות שבמעשה: מצוות וואס מען טוט מיט מעשים], אלע מצוות מעשיות, האבן צו טון מיט חיצוניות העולמות, מיט די מלאכים.
דער רמב”ם’ס דרך פון שכל vs. דער רמב”ן’ס דרך פון מלאכים
ס’איז פשוט אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי זיי זאגן אין אנדערע וועגן:
אויב איינער וויל זען דעם אייבערשטן בדרך שכל [בדרך שכל: דורך דעם וועג פון אינטעלעקט], אזוי ווי דער רמב”ם [רמב”ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] האט געוואלט מ’זאל זען נאר בדרך שכל, בדרך פנימי [בדרך פנימי: דורך אן אינערליכן וועג], דעמאלטס זאל ער דאווענען, דעמאלטס זאל ער לערנען. תורה, תפילה, דאס זענען מצוות פון פנימיות העולמות, עולם האצילות [עולם האצילות: די וועלט פון אצילות, די העכסטע פון די פיר וועלטן אין קבלה], הייסט באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיין] די פנימיות פון אלע עולמות, אדער די מדרגה פון נשמות, די מדרגה פון מוחין. דאס איז די מדרגה פון תורה און תפילה.
איינער וואס וויל זען מלאכים אזויווי די שיטה [שיטה: מיינונג, אפרואטש] פון דער רמב”ן [רמב”ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], ער זאגט אז מלאכים ממש, יא, “וישלח יעקב מלאכים” [וישלח יעקב מלאכים: און יעקב האט געשיקט מלאכים — בראשית לב:ד] — יעקב, מ’קען זען מלאכים ממש. אדער ווען א מלאך איז עולה ויורד [עולה ויורד: גייט ארויף און אראפ] איז נישט נאר א משל [משל: א משל] אויף עליות השכל [עליות השכל: די אויפגאנגען פון דעם אינטעלעקט] ווי דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז נאר א מראה הנבואה [מראה הנבואה: א נביאישע וויזיע], ס’איז נאר א משל.
נאר ווער ס’וויל טאקע זען די מלאכים וויאזוי מלאכים קענען זיך מתלבש [מתלבש: אנטון, פארקלייד] זיין אין א גוף, אין א געוויסע סארט גוף — דער רמב”ן רופט עס א “כבוד נברא” [כבוד נברא: א באשאפענע כבוד, א סארט געשאפענע גייסטליכע גוף], א “גוף נברא” [גוף נברא: א באשאפענער גוף], אן איידעלע סארט גוף וואס א מלאך קען זיך אנטון, אדער אפילו א נשמה קען האבן אזא גוף מצד הנשמה [מצד הנשמה: פון דער זייט פון דער נשמה] — דעמאלטס דארף מען טון מצוות מעשיות.
אליהו הנביא און די מדרגה פון פסח ביינאכט
אליהו הנביא: נשמה וואס איז אויך א מלאך
ווער ס’וויל זען פארדעם פסח ביינאכט, זאגט מען אז אליהו הנביא [אליהו הנביא: דער נביא אליהו] קומט. מיר זעען אין דער רד”ק [רד”ק: רבי דוד קמחי] אויף די פסוק [פסוק: פסוק] וואס מ’האט געזאגט אין די הפטורה [הפטורה: די הפטורה] פון שבת הגדול [שבת הגדול: דער שבת פאר פסח], “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא” [הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא: זעט, איך שיק צו אייך אליהו דעם נביא — מלאכי ג:כג], זעט אויס איז ממש דער רד”ק און אבן עזרא [אבן עזרא: רבי אברהם אבן עזרא] האבן פארשטאנען אז דאס איז פשוטו של מקרא [פשוטו של מקרא: דער פשוט’ער פירוש פון דעם פסוק], אז אליהו הנביא איז טאקע “עלה בסערה השמימה” [עלה בסערה השמימה: ער איז ארויפגעגאנגען אין א שטורעם-ווינט צום הימל — מלכים ב ב:יא], טאקע געגאנגען ארויף אין הימל, אבער דאס הייסט אז אין גוף, בגוף [בגוף: מיט א גוף], ער לעבט ער שוין נישט אויף דער עולם הזה [עולם הזה: דער וועלט].
אבער מ’טרעפט שוין אין תנ”ך [תנ”ך: תורה נביאים כתובים — די הייליגע שריפטן] בפירוש [בפירוש: קלאר] “ויבא מכתב מאליהו” [ויבא מכתב מאליהו: און ס’איז געקומען א בריוו פון אליהו — דברי הימים ב כא:יב], אליהו הנביא האט געשריבן א בריוו. דער מכתב איז געקומען שוין נאכדעם וואס אליהו הנביא איז נישט געווען אויף דער עולם הזה. זעט אויס אז ער האט געהאט א וועג אליהו הנביא צוריקצוקומען אין א התלבשות [התלבשות: אנטון, פארקליידונג] פון א גוף, אין אן אופן [אופן: וועג, פארעם] פון א גוף, ווי דער גוף, דער “כבוד נברא שבנשמות ומלאכים” [כבוד נברא שבנשמות ומלאכים: דער באשאפענער כבוד פון נשמות און מלאכים] רופט זיך, און ער קען צוריקקומען.
ער איז שוין אמאל צוריקגעקומען, און דער אבן עזרא זאגט אז ס’איז שוין געווען “מוצא את חכמי התלמוד” [מוצא את חכמי התלמוד: מ’טרעפט אים ביי די חכמים פון תלמוד], און זיי האבן גערעדט מיט אליהו הנביא. ס’איז נישט קיין “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” [לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: ס’איז נישט צו ווייט פון דיר און נישט צו ווייט — דברים ל:יא], ס’איז א גאנץ א פשוט’ע זאך, ס’איז א קליינע מדריגה, ס’קען קומען.
פסח ביינאכט: די בחינה פון אליהו הנביא שבגוף
וועגן דעם זאגן אלע קינדער אז פסח ביינאכט קומט אליהו הנביא. דער טייטש איז אז די גרויסע עבודה [עבודה: דינסט, ארבעט] פון פסח ביינאכט איז די בחינה פון אליהו הנביא שבגוף [שבגוף: אין א גוף]. דאס הייסט, אליהו הנביא וואס ער איז טאקע א נשמה אליינס, אבער ער איז אויך א מלאך. וואס הייסט אז זיין נשמה איז אויך א מלאך? ווייל אליהו הנביא קען קומען אמאל זיך אנטון אין דעם גוף.
א דוגמא: ווי מען קען פילן אדער זען אליהו הנביא
און ווער ס’וויל האבן אן הבנה [הבנה: פארשטאנד], איז דא א סארט דמיון [דמיון: משל, פארגלייך]. דאס הייסט, אזויווי מ’קען זאגן, אויב איינער וויל האבן א הסבר [הסבר: דערקלערונג] אויף דעם, וועט מען זאגן אז אמאל איז דא א מענטש וואס ער פילט א געוויסע פרעזענץ, ער פילט אז עפעס איז דא, איינער איז דא. אדער אויב איז דא א מענטש וואס איז מער וויזשועל, זעט ער ממש אין זיין כח הדמיון [כח הדמיון: די כח פון פאנטאזיע], אין זיין שכל הדמיון [שכל הדמיון: דער אינטעלעקט פון פאנטאזיע], זעט ער ממש ווי עפעס איז דא, זעט ער ממש ווי אליהו הנביא קומט.
דאס איז די טייטש אז אליהו הנביא האט זיך מתלבש געווען אין א לבוש [לבוש: קליידונג] פון א גוף, אין אנדערע ווערטער, די נשמה האט זיך מתלבש געווען אין א לבוש פון א מלאך און איז צוגעקומען.
דער סוד פון אליהו הנביא און די דרך פון עבודה
דאס איז די סוד [סוד: געהיימניש] אז אליהו הנביא קומט פסח ביינאכט, ווייל דער וואס וויל האבן אזא סארט התגלות [התגלות: אנטפלעקונג], איז דא אזא סארט התגלות, איז דא אזא סארט דרך [דרך: וועג] אין עבודה. ס’איז דא אנדערע סארט דרכים, ס’איז דא טיפערע, מ’קען זאגן די פנימיות איז אוודאי העכער, אבער ס’איז דא די דרך אויך.
ווער ס’וויל טון די דרך, דארף ער:
– עסן מצה און מרור
– זיך אנטון א קיטל [קיטל: ווייסע קליידונג וואס מען טראגט ביים סדר]
– טון די אלע לבושים
– די אלע חיצוניות’דיגע מעשים וואס מ’טוט
– פארציילן די מעשיות
– מאכן שעות [שעות: אקטן, מעשים]
– כאילו הוא יוצא ממצרים [כאילו הוא יוצא ממצרים: ווי אויב ער גייט ארויס פון מצרים]
– להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים [להראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים: זיך ווייזן ווי אויב ער גייט ארויס פון מצרים]
און דורכדעם ברענגט מען ארויס די בחינה פון אליהו הנביא, “הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה’” [לפני בוא יום ה’: פאר’ן קומען פון דעם טאג פון השם]. יום ה’ [יום ה’: דער טאג פון השם] טייטשט די פנימיות, די עצם מדרגה [עצם מדרגה: די עצם-שטאפל], די מדרגת הנשמה [מדרגת הנשמה: די שטאפל פון דער נשמה]. אבער די מדרגת המלאכים [מדרגת המלאכים: די שטאפל פון די מלאכים], דאס איז די אליהו הנביא וואס קומט פסח ביינאכט.
די שאלה: וואס וועגן תפילות פסח ביינאכט?
יעצט אבער, זאגט דער הייליגער רש”ש, אויב אזוי, דארפן מיר דאך פארשטיין אז דאך איז דא פסח ביינאכט אויך תפילות. למשל [למשל: צום ביישפיל], אין די הגדה אליין איז דא א פראבלעם, ווייל ס’איז דא א מצוה שבדיבור. וויאזוי וועלן מיר מיישב זיין [מיישב זיין: אויסגלייכן] ווי דער רש”ש איז מלאכים דעמאלטס? מ’קען עס רופן די פנימיות שבחיצוניות [פנימיות שבחיצוניות: די פנימיות אינעם חיצוניות], אבער נישט יעצט, לאמיר נישט אריינגיין אין די חקירה [חקירה: אונטערזוכונג], אפשר וועלן מיר רעדן וועגן דעם אין א מינוט.
די עיקר פונקט: מען דארף טון ביידע — חיצוניות און פנימיות
אבער קודם לאמיר רעדן וועגן דאס וואס מיר האבן אנגעהויבן צו רעדן. דאס הייסט, קומט אויס אז הגם [הגם: כאטש] ס’איז דא די עיקר עבודה, לאמיר זאגן, פון פסח ביינאכט איז די עבודה פון מלאכים. אויף דעם שטייט די זעלבע זאך, מיר האבן גערעדט וועגן אליהו הנביא, מיר האבן גערעדט אויך וועגן “והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף” [והמשחית לא יתן לבא אל בתיכם לנגוף: און דער משחית וועט נישט לאזן קומען אין אייערע הייזער צו שלאגן — שמות יב:כג], ווי די משחית [משחית: דער צושטערער] איז עפעס א מלאך, וואטעווער ס’זאל נאר זיין. פשוט’ע פשט שטייט אין מפורש פסוק אז ס’קומט עפעס א…
“אני ולא מלאך” — די פנימיות שבו
און מ’זאגט דאך טאקע אין די הגדה “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: איך און נישט קיין מלאך]. דאס איז די עולם הפנימיות [עולם הפנימיות: די וועלט פון פנימיות], דאס איז די פנימיות שבו. אבער בחיצוניות [בחיצוניות: אין חיצוניות], אוודאי די גאנצע מעשה פון פסח איז עס געווען אלע מיני זאכן, אלע מיני שעות וואס מ’קען זען, ענינים [ענינים: זאכן, ענינים] פון מלאכים קומען.
ס’איז דא א מדרש [מדרש: מדרש] וואס שטייט, וואס מ’זאגט געוויסע נוסחאות [נוסחאות: ווערסיעס] אין די הגדה, האט רבונו של עולם [רבונו של עולם: דער אייבערשטער] גענומען אין מצרים, איז ער געגאנגען מיט צענדליגער טויזנטער מלאכים, און ער איז מתאר [מתאר: באשרייבט] וועלכע סארט מלאכים זיי זענען געווען, וכדומה [וכדומה: און אזעלכעס]. דאס איז די עיקר איז די מדריגה פון פסח ביינאכט.
די תפילות פון פסח ביינאכט — די פנימיות’דיגע עבודה
אמנם [אמנם: אבער], דאס איז וואס מיר זאגן, דאס איז וואס מ’דארף טון. דער רבונו של עולם האט געזאגט, “אני ולא מלאך”, “אני ולא שרף” [אני ולא שרף: איך און נישט קיין שרף], “אני ולא השליח” [אני ולא השליח: איך און נישט קיין שליח]. די קינדער וואס זאגן “מה נשתנה”, דאס איז וואס מ’דארף טון אין פסח ביינאכט.
אבער, ווער ס’איז אן עושר [עושר: רייכער] האט אויך די פנימיות, און יעדער איינער פון אונז האט עפעס א פנימיות.
אין אנדערע ווערטער אויף אידיש:
– ער האט וואס ער טראכט פאר זיך
– און ער האט וואס ער זאגט פאר זיינע קינדער
– ער האט וואס ער טראכט צווישן בינו לבין קונו [בינו לבין קונו: צווישן אים און זיין באשעפער] ווען ער דאוונט
– ווען ער שטייט שמונה עשרה [שמונה עשרה: די שמונה עשרה ברכות, די עיקר תפילה]
– ווען מ’איז נישט מפסיק [מפסיק: אונטערברעכן], אפילו נישט מיט קליינע קינדער
ס’שטייט א פשט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער הויפט-קאדעקס פון הלכה] אז מ’זאל נישט האלטן א קינד אויף די הענט ווען מ’דאוונט שמונה עשרה. ס’הייסט, דא איז דא מדריגות המוחין [מדריגות המוחין: די שטאפלען פון אינטעלעקט], און א מדריגה איז גדלות [גדלות: גרויסקייט], און ס’הייסט חינוך [חינוך: דערציאונג].
אוודאי דארף ער מחנך זיין [מחנך זיין: דערציען] זיינע קינדער, און באופן כללי דארף ער, “כשיסב אדם על מטתו יונק” [כשיסב אדם על מטתו יונק: ווען א מענטש זיצט אויף זיין בעט זאל ער זיין קינד זויגן — א פסוק וואס רעדט וועגן חינוך], ער דארף האלטן זיינע קינדער. אבער ווען ער שטייט שמונה עשרה, האלט ער נישט זיינע קינדער. דעמאלטס איז ער פאר זיך, דעמאלטס איז ער בינו לבין קונו.
די כוונות פון רש”ש פאר תפילה פסח ביינאכט
דעמאלטס איז אויך דא א פסח. ס’איז דא א גאנצע סארט פסח, ס’איז דא א גאנצע מדריגה. און דער רש”ש איז מפרט [מפרט: גייט אריין אין פרטים] אין זיינע כוונות וויאזוי מ’קען מפרט זיין די מוחין דגדלות [מוחין דגדלות: די אינטעלעקט פון גרויסקייט], די מוחין דקטנות [מוחין דקטנות: די אינטעלעקט פון קליינקייט], לויט די סדר, וויאזוי מ’איז ממשיך [ממשיך: ציט אראפ] די מוחין באופן כללי אין תפילה. מ’כוונת [כוונת: מעדיטירט, האט כוונה] די זעלבע שמות [שמות: הייליגע נעמען]. די זעלבע שמות וואס מ’כוונת ביים סדר, איז מ’כוונת שוין ביי מעריב, ביי קריאת שמע [קריאת שמע: דאס זאגן שמע ישראל], ביי שמונה עשרה, די עיקר זמנים [זמנים: צייטן] פון יחוד [יחוד: פאראייניגונג], פון המשכת מוחין [המשכת מוחין: דאס אראפציען פון אינטעלעקט].
ווייל דאס איז וואס א איד דארף טון פאר זיך אליינס.
מסקנא: די צוויי מדרגות און ווי זיי פאסן צוזאמען
דאס איז אונזער הקדמה. א יעדע איינער, מ’דארף פארשטיין אז מ’דארף טון די סדר, און אוודאי דארף מען אויך טון דאס וואס מ’טוט פאר זיך אליינס. דאס איז די פנימיות העולם, דאס איז וואס ער פארשטייט אליינס. שפעטער דארף מען פון דעם ממשיך זיין מלאכים. אוודאי, ס’הייסט אוודאי, די חיצוניות וואס מ’איז ממשיך, די חיצוניות וואס מ’ברענגט ארויס, האט צו טון מיט דעם.
ס’איז נישט קיין סתירה
נישט נאר דעם, ס’טאר נישט זיין קיין סתירה [סתירה: ווידערשפרוך]. מ’דארף רעדן, אויב איינער פילט אז ס’איז א סתירה צווישן די צוויי זאכן, דארף מען עקסטער מאכן א ברידזש, דארף מען עקסטער רעדן. די אמת איז אז ס’איז נישט קיין סתירה.
די זעלבע סטרוקטור אין אלע לעוועלס
ווער ס’ווייסט, איך מיין, אין קבלה [קבלה: די מיסטישע לימוד פון תורה] איז דאך אזוי, ווער ס’לערנט קבלה זעט אז די גאנצע צייט רעדן די מקובלים [מקובלים: קבלה-לערנער] פון דעם, אז ס’איז דא פנימיות העולמות און חיצוניות העולמות, און פונקטליך די זעלבע לעוועלס, אפשר אנדערע נעמען. אמאל זאגט מען אז ס’איז אן אנדערע לעוועל, דאס הייסט, עולם האצילות הייסט עס אזוי, און עולם הבריאה [עולם הבריאה: די וועלט פון בריאה, די צווייטע פון די פיר וועלטן] הייסט עס אזוי, אבער בעצם [בעצם: אין עצם] די זעלבע מסגרת [מסגרת: ראמען], די זעלבע סדר, די זעלבע סטרוקטור איז דא אין אלע לעוועלס.
סאו אויב איינער—
—
[סוף חלק 1 פון 5]
פנימיות און חיצוניות אין עבודת ה’: א קריטישע בליק אויף חסידישע מעשיות
פרק ב’: דער גרויסער סוד פון ניסן און תקוות הגאולה
הקדמה צום סוד
מען דארף עס דאס מפרש זיין, אבער דאס איז א שטארקע חוב וואס איך שרייב דא, וואס מען דארף עס באצאלן. ס’איז נישט קיין חכמה סתם צו זאגן. אבער די וויכטיגע זאך איז אז זיכער אז בעצם, איך מיין פון מיין עקספיריענס ווייס איך אז ס’איז ריכטיג אזוי, בעצם איז די זעלבע סדר, און פארקערט: ווי מער א מענטש איז קלאר אין די פנימיות, ער האט זיך מכניע, ביי מעריב טוט ער וואס ער דארף אליינס טון, און ווען ער לערנט פאר די הגדה לערנט ער פאר זיך אליינס על דעתא דיליה וויאזוי ער פארשטייט – שפעטער ווערט עס אליינס נמשך אין די חיצוניות די זעלבע זאך, און דאס ווערט א גרויסע אור. עס קומען מלאכים, און ס’ווערט זייער לעבעדיג. אז מען מאכט פון די זעלבע נשמות און פון די זעלבע מוחות מאכט מען מלכים.
סאו דאס איז אונזער הקדמה.
דער ענין פון זמן אין פנימיות העולמות
גייט יעצט זיין פרק ב’. אין פרק ב’ איז, איך וויל ארויסברענגען א גרויסן סוד, מיישב זיין, לדעתי, לערכי. איז דאך פרק ב’ וויל איך מסביר זיין אן אמת’דיגע סוד וואס איך פארשטיי, לערכי, לפי הבנתי, א יסוד פון ניסן, פון די צייט פון ימי פסח. אבער ס’איז נישט קיין… על האמת, אלע זאכן וואס זענען אין פנימיות העולמות זענען דאך ווייניגער תלוי בזמן. אמת’דיג, די גאנצע מציאות פון זמן איז נאר אין די עולם המלכים און די עולם החיצוניות. מצד די נשמות, מצד די אמת’דיגע מציאות וואס איז למעלה מן הזמן, פארשטיי איך דאס.
אבער ס’האט זיכער צו טון – די הבנה וואס איך וויל דא זאגן וועט זיכער העלפן צו פארשטיין אויך וואס מ’רעדט אלעס פון פסח, פון די נסים פון יציאת מצרים. מ’רעדט פון משיח, פון די תקווה, תקוות הגאולה, וואס איז איינע פון די גרויסע מעסעדזשעס פון יציאת מצרים, וואס מיר האבן גערעדט אין די איינע פון די שיעורים אין בארא פארק: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – “למען שמו באהבה”, וואס איז איינע פון די גרעסטע מעסעדזשעס פון פסח ביינאכט, “כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”.
סאו איך דארף מסביר זיין דא א גרויסע סוד, א גרויסע סוד.
די חסידישע מעשה פון ר’ מענדעלע רימנובער
און די סוד איז אזוי: איך וויל אנהייבן מיט א חסיד’ישע מעשה, אזויווי די אלע זאכן הייבן אן מיט א חסיד’ישע מעשה. א חסיד’ישע מעשה, און איך וועל אביסל קריטיקירן די מעשה, אדער אזויווי יעדער פארשטייט, ווען איך קריטיקיר אן אדם גדול אדער א צדיק אדער א חסיד’ישע זאך, מיינט עס א געוויסע הבנה וואס איך האב, בקטנות, וואס איך האב פון די מעשה. ס’מיינט נישט די זאך אליין, ס’מיינט נישט דער רבי אליין. עס מיינט אזוי פון יעדע זאך, אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן די “להוציא ממצרים מעבדות לחירות” – עס מיינט די השלכה, די וועג וויאזוי עס קומט אן צו מיר, ממילא איז אויך נתלה בפה.
די מעשה איז אזוי: די מעשה איז, איך האב געזען, ס’איז איינע פון די מעשיות וואס איז ביי מיר, יעדע יום טוב איז דא די דברי שבקדושה, אבער איך האב געוויסע מעשיות וואס געבן ארויס פאר מיר די פנימיות, אזוי ווי די תוכן, וויאזוי, וויאזוי מ’פייערט, וויאזוי מ’טוט די זאך, די יום טוב, אדער די מצוה, אדער די פעולה, די מעשה, וויאזוי מ’טוט עס. האב איך אלעמאל געוויסע מעשיות וואס געבן דאס ארויס. מיר האבן גערעדט ערב יום כיפור אפאר מאל וועגן דעם אויף אזא אופן, און אויך ערב פסח, און אנדערע יארן אנדערע מעשיות האבן מיר גערעדט וועגן די סדר.
סאו איינע פון די מעשיות גייט אזוי, און די מעשה האב איך געזען דא דאס יאר אין די ר’ מאטעלע’ס מעשיות וואס מ’האט ארויסגעגעבן דא אויף פסח.
דער אינהאלט פון דער מעשה
די מעשה גייט אז ר’ מענדעלע רימנובער איז ארויסגעגאנגען אמאל פסח ביינאכט נאכן סדר, איז ער ארויסגעגאנגען שפאצירן אין גאס. ס’זעט אויס אז ער איז געווען מיד, אדער, יו נאו, פיניש’ט, אָווערוועלמד פון די פסח, איז ער געגאנגען שפאצירן אין גאס. איז ער געגאנגען, און אינמיטן גאס זעט ער – אפשר איז שוין געווען אינדערפרי, איך ווייס נישט – זעט ער א גוי גייט אין די גאס. האט ער זיך אויסגעדרייט צו זיינע גבאים, צו זיינע חסידים דארט, און געזאגט: “וואָ, אין אונזערע צייטן איז נאך דא גוים?”
דער מסביר פון די מעשה
און די וואס ברענגען די מעשה זענען מסביר: די פשט פון די מעשה איז, כאילו ר’ מענדעלע איז אריינגעגאנגען אין פסח ביינאכט, איז ער אריינגעגאנגען אין די מוחין דגדלות, מוחין שני, גדלות שני, ווי ס’איז אבא ואמא עילאין. ער איז אריינגעגאנגען אין אזעלכע מדריגות פון מוחין דגדלות, ער האט זיך נישט געקענט פארשטעלן – ער האט זיך שוין פארגעשטעלט, ער האט זיך געפילט אזוי ווי בחינות ימות המשיח. ער האט זיך געפילט אזוי ממש אז אלעס איז שוין גוט. כאילו א גוי – ער האט זיך געקענט, ס’איז אים געווען א חידוש.
יא, מ’דארף פארשטיין, אוודאי, אפילו וויאזוי מ’פארציילט די מעשה, ס’איז נישט פשט אז ער האט נישט געוואוסט אז ס’איז נאך דא גוים, אבער ער איז געווען אין אזא סטעיט אָוו מיינד אז ס’איז אים געווען א חידוש אז ס’איז נאך דא גוים. ער האט שוין געמיינט אז ס’איז שוין “לילה כיום יאיר”. ס’איז שוין אלעס א פסח’דיג.
און דאס איז די זאך, דאס איז די מעשה וואס גייט ארויס די מעשה, אז ס’גייט ארויס וואס איז א סארט עקסטאז, א סארט א דערהויבענע פילינג, א סארט לעוועל. א איד קומט אן ביי פסח ביינאכט, אז ער גייט ארויס, און דאס איז אן אמת’דיגע עקספיריענס וואס מענטשן האבן ווען ער האט עפעס א מצב, גאר א מצב מרומם, ווען ער גייט ארויס און עפעס אזוי איז א חידוש אז די גאנצע וועלט ווייסט נישט דערפון. די וועלט, דער גוי איז נאך אלץ געבליבן א גוי.
א קריטישע אנאליז פון דער מעשה
אה, ס’איז טאקע געווען א שיעור אמאל. און עס וועט עס איז מיין תשובה וואס האבן גערעדט אן ענליכע פראבלעם.
ווי יעצט איך וויל קריטיקירן דעם מעשה זייער שטארק. ס’זעט מיר אויס זייער פאני. אמת, עס איז דא אזא סיטועישן וואס איך האב אפשר געזען. אבער עס איז נאך אלץ זייער פאני צו מיר דעם מעשה.
דער הויפט פראבלעם: אָפגעשניטן פון רעאליטעט
וואס איז מיר פאני דעם מעשה? הייסט אויב איינער האט זאגן, אָקעי, אז… די עיקר איז… אז ס’איז עפעס א פילינג, ס’איז עפעס א מדרגה, עפעס א מעדיטעישן, וואס איז אריינגעגאנגען אין מיילא, זיי האבן געווען מאדנער אין די גאנצע וועלט. איין זאך. עס איז עפעס א חסידישע חינוך – ווען א ליטווישער חינוך איז נאך ערגער אין אן אנדערע וועג, אבער עס נישט ממש אין דעי סטייל, מען קען נישט זאגן אז די ערשטע תירוץ האט זיך געזאגט.
אבער אסאך מאל זעט אויס, אז א כאילו עס קומט אויס, וואס פארציילט מען אויף א רבי, מען וויל פארציילן דעם א דרגה פון א צדיק, וואס ער איז אנגעקומען אין אמת’דיג, זייסט אונז פסח ביינאכט. אה, אסאך מאל, עס איז אזוי, קלעבן עס שוין בקר איילך. מען פילט זיך נישט אזוי ממש אנדערש, מען פילט זיך נישט אינגאנצן ארויס פון די כלים, אינגאנצן אנדערש ווי ס’איז געווען פאר דעם. ס’איז אלס איער חכה’ל, מער ווייניגער די זעלבע. אָקעי?
אבער מען פארציילט אז דער רבי איז געווען אזוי אנדערש, ער איז אזוי אריינגעגאנגען דער מצב, עס איז אזוי ריכטיג געפילט, עס איז אזוי מפנים געווען, עס איז אזוי געווארן ביי אים עכט די פסח ביינאכט – פארציילט מען אויף אים עפעס א דבר של פאנטאזיע גמור, עפעס א זאך וואס האט נישט קיין שייכות מיט די רעאליטעט.
דאס הייסט, ער איז אזוי אריינגעגאנגען אין די מדריגה פון דער וואס איז אזוי מכוון געווען פסח ביינאכט, ככלותה איז אז ער איז שוין געווען “אָוט אָף סינק” מיט די רעאליטעט.
די פראגע פון משיח’ס צייט
אין רעאליטעט זיצן נאך דא גוים אויף די וועלט, און ווען ער זאגט אז ער האט שוין געמיינט אז משיח איז געקומען און ס’איז שוין נישטא קיין גוים, דארף מען דאך אויך וויסן וואס הייסט משיח איז געקומען און ס’וועט נישט זיין קיין גוים, און אידן וועלן יא זיין. די סארט משיח איז געקומען מיינט אז ס’וועט זיין א בעסערע מדריגה? אָקעי, איך זאג גוט.
אבער וואס הייסט, אה, משיח איז געקומען און ס’וועט נישט זיין קיין גוים? ס’וועט עפעס אנדערש זיין. אויב ס’וועט זיין עפעס אנדערש, אויב די חילוק איז עפעס א פנימיות’דיגע חילוק, אז ס’וועט זיין מער דעת, אויך אין דעם איז עס נישט פון די לופט – ס’געשעט נישט פון דעם אז דער רבי מאכט פסח. ס’געשעט אז מען לערנט, אז דער עולם הייבט זיך אן צו פירן מיט ריכטיגע דעת, מיט ריכטיגע מידות – איז אן אנדערע זאך.
אבער סתם צו, אה, נו, סתם אז מיט אמאל דער רבי האט געמאכט א סדר און דער גוי האט אנגעהויבן צו גלייבן אין גאט – וואס האט ער געמיינט? וואס גייט דא פאר? ס’איז עפעס זייער מאדנע, ס’איז עפעס זייער נישט קלאר.
דער פאלשער הנחה
זעט עפעס אויס אז די הנחה איז אז דאס וואס אונז האבן נישט די ריכטיגע פסח אזויווי ר’ מענדעלע, אדער די ריכטיגע, העכערע מדריגה – יעדער איינער איז העפי, ער איז יוצא, אפילו מיט שמחה און מיט חיות, אבער נישט ממש אזוי. אונז קענען זיך פארשטעלן אז נאכן סדר איז נאך דא גוים, דאס איז עפעס א חסרון.
אבער דער גרויסער רבי, דער ר’ מענדעלע, ער אפילו, ער איז אזוי אריין אין די פסח, אז ער איז אינגאנצן נישט געווען קאנעקטעד צו די רעאליטעט.
די רעאליטעט פון גוים און גזירות
אין רעאליטעט איז דאך פול מיט גוים. אלע גזירות וואס זענען דא איז נישט א גוי? יא, דער גוי וואס איז אריבערגעטראפן דארט אין די גאס אין רימאנוב, איך ווייס ווי, ער איז דאך גארנישט שולדיג. אבער מ’רעדט דאך די גוים, די אלע גזירות רעות וואס די גוים זענען גוזר אויף אידן, אלע מלכי אומות העולם וואס זענען עוסק אין מאכן צרות און אנטיסעמיטיזם און זוכן להכעיס און אכידן און גוזל’ן, זוכן אלע מיני צרות, אלע מיני וועגן וויאזוי מ’קען רודף’ן די אידן.
דאס איז אלעס עפעס שוואכע מעשיות. דער גרויסער צדיק, דער גרויסער רבי, ער איז אמת’דיג מיט דמיון, ער איז אמת’דיג איינגערעדט.
סיכום דער קריטיק
אפשר איך קען נישט גענוג ארויס די פראבלעם, און איך דארף עפעס לכאורה מער אריינגיין אין דעם, אבער איך האף אז עפעס איז גענוג מובן צו פארשטיין אז עפעס איז מורא’דיג מאדנע דא, עפעס איז מורא’דיג אומקלאר, עפעס איז מורא’דיג…
[*די רעדנער האלט דא אָפ אין מיטן זאץ, און עס איז משמע אז ער וועט ווייטער פארזעצן אין דעם ענין*]
לעבן מיט נסים אין א וועלט פון טבע: די פונדאמענטאלע פּראָבלעם פון חסידישער עבודת השם
פּרק 3: די אמת’דיגע קשיא פון נסים — נישט גלויבן, נאר לעבן דערמיט
דער חסידישער איד און די פּראָבלעם פון אידענטיפיקאַציע
אבער א חסידישער איד איז דאך אזא סארט מענטש וואס ס’איז אים נישט גענוג סתם צו טון. ער דארף דאך האבן א טעם דערין, ער דארף זיך אמת’דיג אידענטיפייען דערין, ער דארף אמת’דיג אריינגיין אין דעם. און אמת’דיג אריינגיין מיינט זיך אמת’דיג איינרעדן עפעס וואס איז נישט אזוי מיט די ריעליטי.
די מדרגה פון ליל פסח איז שוין לאנג נישטא אזא גוי [נכרי] אויף די וועלט, די אמת’דיגע מדרגה. אונז זענען נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה. נישט נאר אונז זענען נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה — די וועלט איז נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה, ווייל ס’איז דאך יא דא גוים [נכרים] אויף די וועלט.
אבער א מענטש לעבט נישט אויף די אמת’דיגע מדרגה, און נישט קיין גלאובעל [גדולה] איז נישט קיין חידוש אז ס’איז דא גוים [נכרים]. איך האף אז איר פארשטייט די פּראָבלעם. איך האף אז איר פארשטייט די פּראָבלעם. דאס איז א זייער בעיסיק פּראָבלעם.
פון חסידישע מעשיות צו די גרעסערע פּראָבלעם
און יעצט, די פּראָבלעם — דאס איז וואס איך האב געפרעגט אויף חסידישע מעשיות, וואס ס’איז עפעס א זאך וואס גיבט ארויס זייער קלאר די זאך. אבער אמת’דיג איז די פּראָבלעם נאך אסאך גרעסער.
דהיינו, ס’איז נישט נאר א פּראָבלעם וועגן חסידישע מעשיות — חסידישע אידן וואס ווילן פארשטיין, ווילן זיך אידענטיפייען, ווילן זיין אמת’דיג דערביי, ממילא כאפן זיי, געבן זייערע מעשיות ארויס די בעיה [בעיה: פּראָבלעם]. אבער ס’איז דאך א פּראָבלעם בכלל.
די פּראָבלעם פון פסח: לעבן אויף א בסיס פון נסים
לאמיר אויפשטעלן אין אנדערע ווערטער. לאמיר זאגן אז א איד זאגט אז פסח פארנאכטס גיבט מען ארויס אז דער אייבערשטער האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. מ’האט געשריגן אז דער אייבערשטער האט אונז ארויסגענומען באותות ובמופתים, מיט צען מכות, מיט קריעת ים סוף, מיט אלע מיני חידושים נפלאים, כנגד הטבע. ס’איז געווען אלעס נסים, ס’איז געווען אלעס נסים ונפלאות.
וכן כמו שהוצאתנו ממצרים כן תוציאנו — גלייבן אונז, האפן אונז אז ס’קען זיין היינט, ס’קען זיין מארגן אינדערפרי, עס זאל קומען עפעס א משה און מאכן צען מכות קעגן ווער דער פרעה איז היינט, און מיט אלע מיני נסים ונפלאות וכו’ וכו’.
הקדמה ראשונה: וואס מיינט מען אמת’דיג מיט “נסים”?
יעצט, אוודאי, לאמיר ארויסברענגען קלאר די קשיא. אוודאי, אז מיר רעדן וועגן די פיוטשער [עתיד] אדער וועגן די פעסט [עבר] — יא? מיר רעדן אז ס’איז אמאל געווען גרויסע נסים אין יציאת מצרים. ס’הייסט נישט נאר גרויסע נסים, נאר עפעס א גאנצע סארט הנהגה וואס מ’האט געקענט פּלאַנען, מ’האט געקענט לעבן אויף א בסיס פון דעם וואס איז נישט נארמאל.
לאמיר — איך זע אז איך דארף אויך ברענגען נאך איין זאך, יא? לאמיר ארויסברענגען צוויי הקדמות צו מסביר זיין די קשיא בעסער.
קודם כל, איין זאך איז אזוי:
ווען מ’זאגט אז ס’זענען געווען נסים, מיינט מען דאך נישט סתם צו פארציילן א מעשה, יא? יעדער פארשטייט — פסח פארנאכטס אז מ’זאגט ס’איז געווען אמאל צען נסים אין מצרים, דאס איז נאך נישט די ווארט, רייט?
און אפילו דאס וואס איז דעמאלטס געווען — לאמיר אפילו רעדן היסטאריש וואס איז געווען — אדער דאס וואס מ’זאגט אז ס’גייט זיין לעתיד לבוא ווען משיח וועט קומען, מיינט עס דאך נישט ארויסצוברענגען, מיינט עס דאך נישט סתם א מעשה. ס’איז געווען א מעשה — די בלוט איז געווארן וואסער, אדער די וואסער איז געווארן בלוט, סארי. דאס איז נישט וואס מ’מיינט, יא? דאס איז נישט די ווארט, דאס איז נישט קיין זאך וואס איז שייך בכלל אפילו היינט, אז מ’גייט אריין אין עפעס א סארט לעוועל פון לעבן.
וואס מ’מיינט איז א זאך, א בעסערע זאך:
מ’מיינט אז די סארט, די סדר, די וועג ווי אזוי א מענטש האט זיך אנגעקוקט זיין לעבן, די וועג ווי אזוי א מענטש האט זיך אויסגעפּלאַנט זיין לעבן, איז אנדערש אין וואס מ’רופט א תקופה פון נסים — אין די זמן יציאת מצרים — ווי היינט, יא?
די משל פון דעם איד אין מצרים: פּלאַנען בעיסד אויף נסים
אז מ’איז געקומען צו א איד ערב פסח שנת ב’תמ”ח [שנת אלפיים תמ”ח לבריאת העולם], ווען ס’איז געווען די צייט פון יציאת מצרים, און אים געפרעגט: “וואס טוסטו?”
“איך גיי קויפן א קרבן פסח.”
“פארוואס גייסטו קויפן א קרבן פסח?”
“ווייל ביינאכט קומט דער אייבערשטער לינצ’ן [להרוג] אלע בכורים פון מצרים, און ער דארף זען די קרבן פסח כדי אונז נישט צו הרג’ענען דארט.”
זאגט מען אים: “ביסט א נארמאלער מענטש? דו פּלאַנסט בעיסד אויף נסים, אויף אותות ומופתים? דאס איז נישט די וועג ווי א נארמאלער מענטש פּלאַנט עפעס!”
אפילו אונז וואס גלייבן אין משיח — לעבן מיר אזוי?
אפילו אונז וואס מיר זאגן אז מיר גלייבן אין ביאת המשיח — קיינער בויעט נישט זיין לעבן אויף דעם, רייט? ער פּלאַנט נישט געבויט אויף דעם.
ער לעבט, און אונז האבן א געוויסע וועג וויאזוי אונז פארשטייען די וועלט, און וועלכע — דו קענסט רופן — אין וועלכע עולם אונז לעבן, אין וועלכע סארט שכלי [שכלי: אינטעלעקטועל], אין וועלכע סארט קאָז ענד עפעקט [cause and effect: סיבה ותוצאה] אונז נעמען ערנסט וויאזוי אונז פּלאַנען אונזער לעבן. און דאס איז אלץ וואס אונז רופן דרך הטבע, וואס איז דער נארמאלער וועג.
וואס מיינט “נס” — א טיפערע פארשטאנד
און מ’זאגט אז ס’איז געווען א נס — מיינט נישט נאר אז ס’איז געשען. אז ס’איז געשען, קענסטו זאגן דער אייבערשטער קען אלעס טון, ס’איז געשען. ס’איז דאך נאך טיפער פון דעם, רייט?
אמת’דיג, דאס איז דער יסוד פון נבואה. פון דעם דארף מען זאגן אז משה רבינו איז געקומען און געזאגט דאס, יא? ווייל ס’איז נישט סתם אז ס’איז געווען א נס.
די מעשה פון יציאת מצרים איז נישט סתם אז ס’איז געווען אמאל א נס וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. די מעשה איז אז ס’האט געמאכט סענס [sense: זין], רייט? ס’איז דא פשוט א וועג וואס דאס איז גערופן די וועג פון לעבן.
להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, רייט? ס’איז דא פשוט א וועג פון לעבן, ס’איז דא פשוט א מוח — וואס הייסט, וואס הייסט נס?
הייסט אז די אידן אין מצרים האבן געלעבט:
זייער מעשה איז — אמת’דיג די אידן האבן געלעבט אין מצרים — זייער מעשה איז אז זיי זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים נישט ווייל ס’האט געשטימט בדרך הטבע, נאר ווייל ס’איז געווען בדרך נס. ס’איז געווען פשוט א חידוש. דאס איז וואס אונז זאגן, רייט?
די שווערקייט: קען מען אמת גלייבן אין נסים?
יעצט, דאס איז אסאך שווערער. איינער וועט זאגן: “יא, אוודאי, איך קען — איינער ווייסט, איך זאג — איך וויל דאס זאגן. איך זאג חלילה — נישט חלילה, איך זאג עס אפילו נישט נאר חלילה, נישט נאר מבחינת אמונה, מבחינת שכל אויך. דו זאגסט דו ווייסט אז ס’קען נישט געשען קיין נס? ס’איז נישט געווען?”
וואס איך קען זאגן:
אז ס’איז יעצט נישט געשען קיין נס — דאס קען איך זאגן. דאס הייסט, וויפיל איך זע, אין מיינע אויגן, אין מיין לעבן זע איך נישט אזא זאך ווי א נס. איך זע וואס איז די נארמאלע וועג וויאזוי א מענטש לעבט. איך האב די שיקולים וואס איך מאך, און אלעס איז פון דרך הטבע. דאס פארשטיי איך, דאס איז וואס איך זע.
אבער וואס ס’איז אמאל געווען זעסטו דאך נישט:
אוקיי, אפשר איז געווען אמאל אסאך נסים, אפשר גייט זיין אמאל אסאך נסים. קענסט נישט אפפרעגן, קענסט נישט אפילו למעלה מן הדעת. ס’איז לא נודע [לא נודע: נישט באוואוסט], דו ווייסט נישט.
אונז שטעלן זיך פאר אז אלעמאל איז נארמאל. אוקיי, אפשר איז אמאל נישט נארמאל. אפשר איז אמאל געווען נישט נארמאל, אפשר גייט אמאל נישט זיין נארמאל. אלעס קען זיין, רייט?
די גרעסערע חידוש: לעבן אזא סארט זאך אמת
אבער די גרעסערע חידוש איז עפעס אנדערש. די גרעסערע חידוש איז א גאנץ אנדערע זאך. די גרעסערע חידוש צו זאגן דא איז — איז צו זאגן אז מ’קען לעבן אזא סארט זאך אמת.
דער חילוק צווישן גלויבן און לעבן:
אז א מענטש זאגט אפילו היינט, אז א מענטש זאגט אז ער גלייבט אין משיח וועט קומען — איז איין זאך.
אז א מענטש זאגט אז אין א געוויסן לעוועל, ווייל די טאג טעגליכע לעבן קען מען נאך אלץ נישט פּלאַנען — אפילו לויט די שיטה, לויט די השגה, קען מען נישט פּלאַנען טאג טעגליכע לעבן בעיסד אויף דעם אז משיח וועט קומען.
דער “דזשואיש קוועסטשאן” [Jewish Question: די אידישע פראגע]
אבער ער זאגט אין אופן הכללי, ער פרעגט: “וואס וועט זיין מיט אידן?” יא, דאס איז די שאלה, די דזשואיש קוועסטשאן. וואס וועט זיין מיט די אידן? וואס וועט זיין? ס’איז דא קשיות, ס’איז דא אלע מיני שונאים, ס’איז דא אלע מיני צרות בגשמיות ברוחניות — וואס וועט דא זיין?
דער תירוץ איז משיח:
זאגט מען אים אן אנדערע זאך, זאגט מען אים: יא, דאס קומען לגבי דעם, דער תירוץ איז — דער תירוץ איז יא די נושא פון משיח וועט קומען. דאס איז די תירוץ. די תירוץ אויף די דזשואיש קוועסטשאן איז משיח גייט קומען.
דאס הייסט, דו האסט געפרעגט א נארמאלע קשיא בדרך הטבע, און די תירוץ איז שלא בדרך הטבע, רייט? די תירוץ איז אז משיח גייט קומען. דאס איז די חידוש וואס זיי זאגן דא, רייט? דאס איז די נייע זאך וואס זיי זאגן.
די אמת’דיגע חידוש: בויען א לעבן אויף נסים
יעצט, דאס איז גאר אן אנדערע זאך. דאס איז דאך די פשט, אז נישט נאר מ’זאגט אז ס’איז אמאל געווען און ס’גייט אמאל זיין. זיי זאגן אז ס’איז דא א סארט חשבון — איך ווייס נישט וואס איז די פונקטליכע גוטע ווארט, איך גיי טרייען צו נוצן איין ווארט — דאס איז אז א מענטש לעבט, יא? א מענטש פּלאַנט בעיסד אויף דעם, ער רעדט פון די פאסט [past: עבר] בעיסד אויף דעם, ער פארענטפערט קשיות, ער האט אידעאס [ideas: געדאנקען], זיינע האָופּס [hopes: האפענונגען] און זיינע פירס [fears: מוראות] זענען בעיסד אויף דעם.
לגבי כלל ישראל באופן כללי:
דאס — די תירוץ איז לגבי באופן כללי עט ליעסט [at least: לפחות], לגבי די אידן באופן כללי. לגבי יעדער מענטש אליין איז אפשר איינס סומך על הנס [סומך על הנס: פארלאזט זיך אויף א נס], אז פונקט משיח וועט קומען — ווער זאגט אז פונקט אז דו שטארבסט וועט זיין די מלחמת גוג ומגוג? איך ווייס נישט, איך וועל דיר ענטפערן פונקט דיין פּראָבלעם.
אבער די פּראָבלעם פון די כלל ישראל באופן כללי זאגן זיי, די תירוץ איז משיח. דאס איז דאך נישט קיין נארמאלע זאך. וויאזוי קענסטו בויען אזוי?
די מעשה האט זיך אנגעהויבן ביי יציאת מצרים
אפילו מ’הייבט אן די מעשה — די מעשה האט זיך אנגעהויבן ביי יציאת מצרים. די פּראָבלעם איז נישט צו גלייבן אז ס’קען געשען אזא זאך — דאס איז גרינג, ס’איז נישט אפילו א קשיא. דו ביסט נישט דארט געווען, דו ביסט נישט געווען אין די פעסט [past: עבר], דו וועסט נישט זיין אין די פיוטשער [future: עתיד] — אלעס קען זיין.
די אמת’דיגע פּראָבלעם:
די פּראָבלעם איז עפעס אינגאנצן אנדערש. די פּראָבלעם איז צו זאגן אז מ’קען לעבן, אז צו פּלאַנען די פּלענס [plans: תכניות], די תירוץ אויף די שאלה “מאין באת ולאן אתה הולך” איז: “איך קום פון א נס און איך גיי אין א נס.”
איז די שאלה וואס שיינט: אונז לעבן דאך נישט אזוי! אונז לעבן דאך — און אפילו די הלכה איז אזוי — קיינער איז נישט מחולק אז די פאקט איז אונז לעבן נישט אין עולם הנסים, אונז לעבן אין עולם הטבע.
איז וואס איז די פשט פון דעם? דאס איז דאך א גרויסע קשיא. דאס איז די קשיא וואס איך האב, דאס דארף עס שווער זיין.
די טיפערע פּראָבלעם: מ’קען נישט לעבן אויף נסים
און ס’זעט אויס פון די סארט חסידישע מעשה וואס איך האב געזאגט — יעצט פארשטייען מיר אז די פּראָבלעם איז אסאך טיפער — אז אסאך מענטשן מיינען אז יא, אמת, אוודאי, אונז האבן נישט די לעכטיגע מדרגה פון אמונה, די מדרגה פון בטחון, די מדרגה פון קלארקייט. אונז פארשטייען נישט געהעריג אז וואס? אז טאקע אלעס איז נסים, אז מ’קען לעבן אויף נסים, מ’קען פּלאַנען פאר נסים, וכו’.
דער פעלער אין דעם גאנג:
אונז טראכטן נעבעך אז די וועלט איז ערך א טבע. אויב וואלטן מיר געווען גרויסע צדיקים, אונז וואלטן געמאכט א פעלער מעשה [correct action: ריכטיגע מעשה], וואלטן זיך געמוטשעט, געארבעט כביכול אויף אונזערע מידות, אויף אונזער בטחון — וואלטן מיר יא געזען אז אלעס איז נסים. אזוי? וואלטן מיר זיך — אין אנדערע ווערטער — וואלטן מיר זיך געקענט איינרעדן.
יא, דאס איז דאך די פּראָבלעם!
צוריק צו די נושא: נישט אין סינק מיט די ריעליטי
גייען מיר צוריק צו די נושא, אז די תכלית פון עבודת השם איז צו זיין נישט אין סינק [sync: סינכראניזאציע] מיט די ריעליטי.
די ריעליטי איז, לכל הדיעות, אז ס’איז נישטא קיין נסים. אבער דער צדיק — ער איז דער וואס לעבט, לאמיר זאגן, היינט איז א תקופה פון הסתר פנים, וואס גייט זיין אמאל נסים, אמאל געווען נסים — זייער גוט.
אבער אין אנדערע ווערטער:
זיין אמונה, זיין תודעה, רייט? זיין קאָנשעסנעס [consciousness: תודעה], די וועג וויאזוי ער טראכט פון די לעבן, איז נישט געבויט אויף די ריעליטי וואס איז יעצט. ס’איז געבויט אויף די ריעליטי וואס איז דעמאלטס. אין אנדערע ווערטער, נישט אויף די ריעליטי, ווייל נישט אויף די וועג וויאזוי די וועלט ארבעט יעצט. ער דארף לעבן…
א למדנ’ישע קשיא: הסתר פנים און אמונה
איך קען דיר פרעגן א קשיא. אויב מ’זאגט — מ’קען דיר פרעגן די קשיא אין אן אנדערע למדנ’ישע וועג:
אויב דו זאגסט אז הסתר פנים איז יעצט א זמן פון הסתר פנים, ס’איז נישט קיין זמן פון נסים — נו, איז וואס הייסט אז א צדיק לעבט אין א זמן פון… ער לעבט מיט אמונה?
ער לעבט מיט אמונה — איז ער נישט ריכטיג:
א מענטש דארף זיך לעבן אלעמאל מיט די הנהגה וואס איז דא יעצט. אויב יעצט איז די מדרגה הסתר פנים, דארף מען לעבן מיט הסתר פנים, נישט מיט אמונה!
און מ’זאגט אז ס’קען אפילו זיין ממש אזא ספר, אז אפילו אז א צדיק רעדט יא אמונה, טאר מען נישט לעבן דערמיט, ווייל ס’איז דאך נישט די ריעליטי.
א וועג צו זאגן עס למדנ’יש
אבער איך האב עס ליב — דאס איז אזא וועג וויאזוי מ’קען עס זאגן למדנ’יש, אויב איינער וויל נישט סאונדן [sound: קלינגען] אז ער פרעגט צו א שווערע קשיא:
צו זאגן, וואס איז דער מקור אז איינער זאל זאגן יא? מ’זאגט למשל, דער רמב”ן זאגט אז ס’איז דא א מדרגה פון אויב ער האט גילוי פנים, דעמאלט דארף ער נישט קיין דאקטער, מען דארף נאר דער אייבערשטער, און צדיקים לעבן אזוי.
דער רמב”ן’ס שיטה: אפילו א צדיק טאר נישט
ניין, לויט’ן רמב”ן אפילו א צדיק טאר נישט אזוי לעבן היינט, ווייל יעצט איז נישט קיין זמן פון הסתר פנים [כוונתו: יעצט איז א זמן פון הסתר פנים].
אפשר צו זאגן באופן פרטי, ביי דיר איז יא?
אוקיי, דארף מען מדייק זיין צו ס’איז טאקע אזוי. אויב ס’איז טאקע אזוי, דארף ער נישט זיין קיין צדיק — ער איז ווייטער נארמאל. אפשר ווייל ער איז א צדיק האט ער א גילוי פנים, האט ער אסאך נסים. אבער באופן כללי דאך נישט — דאס איז די עיקר זאך.
און לויט’ן רמב”ן איז פשט אז ער דארף נישט.
אמונה אין גאולה: טבע, נסים, און די אמת’ע רעאליטעט
פרק ד: די תירוץ – וואס מענטשן רופן “רעאליטעט” איז נישט די אמת’ע רעאליטעט
צוזאמענפאסונג פון דער קושיא
ניין, לויט’ן רמב”ן אפילו א צדיק טאר נישט אזוי לעבן היינט, ווייל יעצט איז נישט קיין זמן פון הסתר פנים. אפשר צו זאגן באופן פרטי ביי דיר איז יא, אָקיי, דארף מען מדייק זיין. צו איז טאקע אזוי? אויב איז טאקע אזוי, איז דאך נישט קיין, דארף מען נישט זיין קיין צדיק, איז דאך ווייטער נארמאל. אפשר ווייל ער איז א צדיק האט ער א גילוי פנים, האט ער השגחה, האט ער נסים, אבער באופן כללי איז דאך נישט דאס די זאך. און לויט’ן רמב”ן בפשטות אין גלות טאר מען נישט סומך זיין אויף א נס, ווייל ס’איז נישט קיין מצוי פון נסים.
איז בקיצור, קיצור המעשה, און למעשה, לכל זה האט זיך נישט געהאלפן, ווייל די גאנצע זאך וואס מיר זאגן, וואס מיר גלייבן אין די גאולה וואס איז געווען און וואס גייט זיין, איז דאך אלעס געבויט אויף אן אידעע פון נסים. און מיר זאגן אז דאס איז איין בחינה פון נסים, אבער דאך, גרייד יעצט איז נישט קיין נסים. ס’איז אפשר א דוחק’דיגע תירוץ, ס’איז ענדערש ווי א דוחק’דיגע תירוץ אז יעצט איז הסתר פנים. און נישט נאר דאס, תקוות הגאולה, דאס איז האפן אויף משיח און האפן אויף די גאולה, איז א זאך פון יעצט, נישט קיין זאך פון די פיוטשער אז ס’וועט זיין עפעס אן אנדערע סארט וועלט. מיר טענה’ן אז ס’וועט זיין אן אנדערע סארט וועלט, און מ’וועט זיך דעמאלטס דארפן צושטעלן צו די אנדערע סארט וועלט. יעצט איז נישט יענע וועלט, סאָו וואס ווילסטו פון אונז? עפעס איז דא דא א פראבלעם, עפעס איז דא דא א בייסיק פראבלעם.
הקדמה לדי תירוץ
איז איך וויל זאגן א חידוש. איך האף אז דער עולם פארשטייט גענוג מיין קושיא, און אויב נישט זאל מען קומען און מ’וועט שמועסן וועגן דעם מער. אבער עד כאן איז די קושיא, עד כאן האבן מיר מסביר געווען די קושיא. און געבויט אויף די מעשה פון ר’ מענדעלע ארויסגעברענגט אז ס’קען נישט זיין אז די יסוד, די מדרגה פון צדקות, איז צו זיין מיט דמיון. און ווען איך מיין דמיון מיין איך נישט צו זאגן נאר אז ער איז מיט דמיון און ער מיינט אז ס’איז נישטא קיין גויים, נאר איך מיין נאך טיפער, אז זיין מדרגה פון אמונה איז נישט די מדרגה פון אמונה וואס ס’פירט די וועלט.
לאמיר קענען זאגן, אויב מ’וויל קען מען עס זאגן אזוי: די מדרגה איז א שכינה, די מדרגה איז א השגחה וואס איז דא היינט איז די מדרגה פון הסתר פנים, נישט קיין מדרגה פון טבע, פון מקרה, נישט פון נסים. איז אז א צדיק פסק’נט פאר זיך אז ער לעבט מיט נסים, אבער דער יוד באופן כללי גלייבט אז ס’וועט קומען אים נסים, איז א גאנצע נס. איז דאס איז דאך נישט די רעאליטי פון יעצט. סאָו וואס מיינט עס בכלל צו זאגן אז איך לעב אין א מדרגה וואס איז נישט די רעאליטי? סאָו די זאך איז אריינגיין אין א פלאץ וואס איז נישט רעאליטי, ס’איז זייער פאני. און די פיוטשער וועט זיין די רעאליטי. עפעס פעלט דא זייער א שטארקע הסבר.
אנהויב פון די תירוץ – אלעס איז בדרך הטבע
סאָו איך וויל זאגן די תירוץ וואס איך האב פארשטאנען לעצטנס. נאכדעם פארשטיין אלעס, אבער איך האף אז מיט אויך די תירוץ. אפשר דא איז די ערשטע מאל וואס איך רעד ארויס די יסוד, סאָו עס וועט זיין שווער צו פארשטיין. לאמיר עס פרובירן צו זאגן די תירוץ.
די תירוץ איז אזוי, און די תירוץ אויף דעם איז, וואס איז די תירוץ? די תירוץ אויף דעם איז אזוי, לאמיר פרובירן צו זאגן די תירוץ. די תירוץ צו, איך רעד יעצט באופן כללי לגבי וואס געשעט מיט די עם ישראל, כלל ישראל, וואס איז די עיקר זאך פון פסח. די אמת איז אז ס’איז אויך באופן פרטי, אבער באופן פרטי איז אפשר מער קאמפליצירט צו זען אדער צו רעדן וועגן דעם, אבער זיכער באופן כללי איז אזוי.
די תירוץ איז אזוי: דאס וואס אונז מיינען איז די רעאליטי, די נארמאלקייט, און איך רעד דאס אלעס בדרך הטבע. אויב איינער וויל, קען ער זאגן אז וואס איך גיי יעצט זאגן איז אז די גאולה קען זיין בדרך הטבע. נאר מ’דארף פארשטיין וואס מ’מיינט צו זאגן בדרך הטבע, און איך זע אז עס גייט אנקומען זייער טיפע זאכן, און מ’דארף זיין נזהר צו זאגן אויף די ריכטיגע וועג, ס’הייסט מ’דארף זיך פארשטיין קלאר, נישט ווערן צעמישט. אבער לאמיר זאגן אזוי, וואס איך גיי לכאורה דא זאגן איז אז אלעס איז נאטורליך, אלעס קען זיין בדרך הטבע. וואס איך וויל זאגן איז בכלל אז ס’איז נישט בדרך הטבע, דאס איז די גאנצע מעשה פון נסים.
דער יסוד: הרגל איז נישט טבע
וואס איך וויל זאגן איז אזוי: וואס אונז שטעלן זיך פאר אז ס’קען זיין, א מענטש, וואס איז בייסט אויף וואס מאכסטו דיינע פלענער? בייסט אויף וואס מאכסטו דיינע פלענער? לאמיר רעדן פון די פלענער פון באופן כללי. מ’פרעגט די קושיא, וואס טוט זיך מיט די פאלק ישראל? זיי זענען פונקט אזוי אין א שווערע מצב, אפשר היינט, און בקיצור, מ’גייט אריינגיין פונקטליך אין וועלכע סטעידזש זיי זענען אין יעדע מצב, ס’איז אפשר א פראבלעם.
וואס טוט מען מיט דעם? זאגט א איד, איך האב צו זאגן די תירוץ, משיח וועט קומען. זאגט מען אים, דאס איז די רעאליטי? זאגט ער יא. וואס מיינסטו צו זאגן אז ס’איז יא?
דער איד זאגט אזוי, ער זאגט קודם כל, איך מיין אז דו, גוי, דו, אפיקורס, דו וואס ביסט נישט איינער וואס איז מאמין בביאתו, יא, דער וואס איז איינער וואס איז מאמין בביאת המשיח, דו פארשטייסט נישט די רעאליטי. וואס דו רופסט רעאליטי איז איינער אלע הרגל.
יעצט רעד איך הונדערט פראצענט לויט יעדע סייענטיסט, לויט די גרעסטע אטעאיסט, איך זאג נישט אן קיין שום אריינלייגן קיין שום לעוועל פון זאכן וואס מ’קען נישט זען. וואס מיין איך צו זאגן?
משל פון די סאוויעט יוניאן
אזוי איז דאך רוב מענטשן, אונז זענען צוגעוואוינט, און מ’רעדט פון היסטאריע, א מענטש וואס למשל שטייט אויף, ער וואוינט אין די, איך ווייס, אין די סאוויעט יוניאן, סאוויעט יוניאן, ער איז שוין געבוירן דארט, זיין טאטע איז שוין געבוירן דארט אפשר, ער איז שוין פערציג יאר אלט זיין דעם יונג, ער זאגט קום אהער, דאס איז די מציאות, דאס איז די מלכות, זיין מלכות הרשע, אזוי פירט זיך עס.
ער זאגט ניין, איך האלט אז מארגן אין דערפרי קען עס אויפשטיין עס זאל נישט זיין. זאגט ניין די לעבסט נישט אין רעאליטי, לעבסט אין דמיונות און אמת און אסאך וועגן טאקע וועסט וועט פלאנען זיין לעבן, בייסט אויף דער עמא, טוהן יעדout, פילות פאר מרידה, בעסט אז מארגן קען עס נישט זיין, אפשר די סטארפטע אויף דארף מען טאקע נישט טון. דאס רעדט אמער למעשה.
אבער איב איך פרעג מיר מחשבה, די געדאנק צו פארשטיין, איז עס אמת אז מארגן אינדערפרי מוז זיין אז ס’גייט זיין די סאוויעט יוניאן? דארף מען זאגן, דער וואס פארשטייט ריכטיג די רעאליטי, די נעיטשער – איך רעד נישט יעצט פון גארנישט למעלה א נעיטשער – זאגן מען ניין, ס’קען זיין אז מארגן אינדערפרי מוז אויפשטיין עס נעט אויס סאוויעט יוניאן. נונז ווייסן שוין אז דער סאוויעט יוניאן קען עס געשען, אז איינער אין די פריזן מוז אויפשטיין אין די אויס סאוויעט יוניאן.
דער חילוק צווישן אמת’ן טבע און מענטשלעכע הרגל
אן אנדערע ווערטער, דאס וואס איז גערופן נעיטשער – אז דער ים זאל דיך שפאלטן – ווייס איך נישט. דאס איז א נעטשול זאך אפשר אפשר. אפילו דער ים איז נישט סימפל. אבער איך ווייס אז די זאכן, מענטשן זאלן אראפפאלן ארויף, און נישט אראפ. דאס איז קעגן נעיטשער, דאס געט קיינמאל נישט געשען.
אזוי קומט ער און זאגט דער נעשטעל סייענטיסט, דער וואס פארשטייט נעיטשור, ער זאגט קיין מער, דו רעדסט פון נעיטשור? אוודאי, דו ווילסט זאגן אז מענטשן קען נוהב צו פליען, מענטשן קיין כמל שוין נוהב צו פליען. נישט מיט א העליקאפטער, אבער א מענטשן אליינס קיין כמל שוין נוהב צו פליען. אבער אז איין מלכות האט פאלן און ס’איז קומען א צווייטע מלכות, ס’איז דא גארנישט אין נעיטשור קעגן דעם. ס’ריש למלם דרך הטבע.
די פאראדאקס פון מענטשלעכע פארשטאנד
אה, מענטשן געווענטליך זענען פונקט פארקערט. מענטשן טראכטן אז ס’איז גרינגע צו זיך פארשטעלן אז עס איז דא א פסאורי גולע וואס ער קענען מאכן א לעפל זיך בייגן מיט זיין מוח וואס איז דער שלוקת דרך הטבע, עס איז גרינגער צו גלייבן ווי אז משיח, א מענטש, זאל קומען און די אידן זאלן איבערנעמען ארץ ישראל צוריק. דאס איז שווערער צו גלייבן פאר מענטשן.
פארוואס? ווייל וואס מענטשן רופן טבע און וואס דער פעקט איז אז טבע, ס’איז זייער ווייט. און בעויווילן אייבער מאזוי, אפילו נאכדעם וואס זאל זיך האבן היסטאריע און וואס זאל זיך האבן סייענס און אלעס, אילץ העלפט נישט. דאס איז מענטשן, דער מנהגו של עולם, מנהגם פון מענטשן, יא, נישט מנהגו של עולם אין די סענס פון נעטשור.
דעם נאטורליכן בליק פון מענטשן איז נישט נאטורליך, ס’איז נישט וואס די רעאליטי איז, ס’איז זייער ווייט פון די רעאליטי. וואס מ’רופט בעלי בתים, וואס מ’רופט יא, וואס איז אין דרך הטבע, איז נישט די רעאליטי, ס’איז בכלל נישט די רעאליטי.
וואס איז אמת בדרך הטבע און וואס נישט
אסאך זאכן וואס אונז מיינען איז די רעאליטי און זענען זייער זיכער אין זיי, זענען די ווייניגסטע וויכטיגע זאכן על פי נעטשור, אפילו איינער וואס פארשטייט ריכטיג וואס איז חוקי הטבע. און פארקערט, ס’איז דא זאכן וואס זענען יא חוקי הטבע, און אין יענע זאכן זענען מענטשן מזלזל אין זיי, יא?
אז איינער וועט, איך ווייס, טון א זאך דא וואס איז מסוכן פאר זיין געזונט און בלייבן געזונט, דאס איז מענטשן שווערער צו גלייבן פאר סאם ריזן. יא, יעדער איינער קען גלייבן, רוב מענטשן גלייבן אז ס’קען זיין א, איך ווייס, אז ער האט גערוכערט זיין גאנצע לעבן און ער האט נישט קיין גרעסערע ריסק פון קענסער, לאמיר זאגן, דאס איז פאר סאם ריזן א זייערע זאך וואס מענטשן גלייבן. אבער אז מארגן זאל זיין בכלל אן אנדערע מדינה זאל שולט זיין, ווער ס’זאגט דאס, דארף מען זיין א בעל דמיון.
דער חילוק צווישן כלל און פרט
יעצט, ווען ער זאגט ספעציפיש א געוויסע זאך, אדער ווען ער זאגט ער מאכט א געוויסע פלאן, קען עס זיין אז ער איז א בעל דמיון, דאס איז בכלל נישט אזוי סימפל. דאס איז זאכן וואס, דאס איז מער פרטים און פונקטליך, אזויווי דער רמב”ם זאגט, צו וויסן ווען ס’גייט געשען, וויאזוי ס’גייט געשען, דאס איז שוין נישט די אמונה פון ביאת המשיח בכלל. דאס איז שוין, אפילו איינער זאגט ער גלייבט פונקטליך וויאזוי ס’גייט געשען די מכות מצרים, איך ווייס נישט צו דאס איז די אמונה, דאס איז שוין פרטים, דאס איז שוין זאכן פון וואס מ’דארף וויסן באופן פרטי.
די עיקר אמונה: מצפה זיין לביאתו
אבער צו זאגן אז ס’קען געשען, מצפה זיין לביאתו, און אפילו א גוטע זאך, האפן אז ס’גייט געשען, האפן אז ס’גייט געשען אז וואס? אז משיח זאל קומען? אין אנדערע ווערטער, אז די אידן זענען יעצט עבדים לפרעה אדער עבדים לעבדי אחשורוש, און ס’קען מארגן זיין אינדערפרי אז ס’זאל נישט זיין, אדער נאך א פראסעס, וואס איז א חילוק, ס’קען זיכער זיין, נישט נאר אז ס’קען זיין, מסתמא גייט עס זיין.
משל פון ציונות
און דרך אגב, ס’איז שוין אין א געוויסע זין געשען, יא? לאמיך ארויסהאבן דאס, איך וויל נישט אריינגיין אין די נושא פון ציונות, וואס האט אסאך פרטים, אבער אפילו דאס, יא, לאמיר פארשטיין. זיי האבן געזאגט פאר אידן אז ס’איז נישט, איר מוזט ענק גארנישט אפגעבן פון סיי וואס. מ’האט געזאגט פאר די אידן, די אידן האבן אליינס געטראכט, און זיי טראכטן אפשר נאך היינט, ס’קען נישט זיין אז זיי זאלן האבן צוריק א מלכות אין ארץ ישראל די אידן. ס’איז געווען אומרעאליסטיש, הייסט א רעאליסטישער מענטש האט געזאגט אז ס’איז משוגע, מ’דארף טון וואס יעקב אבינו האט געטון, זיך בוקן פאר עשו, ס’איז נישט רעאליסטיש, ס’איז מסוכן.
יעצט, ס’קען נאך אלץ זיין אז ס’איז מסוכן, ס’קען נאך אלץ זיין און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס’איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס’איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד מ’זאגט דאך יא אז ס’איז נסים, מ’זאגט דאך יא אז
נסים און ריאליטעט: פארוואס מענטשן דארפן דרשות
פרק ה: דער פאראדאקס פון נסים – פארוואס מ’דערציילט וואס נישט שטימט
די פראגע: פארוואס זאגן מיר נסים?
אפילו איך ווייס וואס מיינט שלא כדרך הטבע [נישט אויפן נאטירליכן וועג]. שלא כדרך הטבע איז אזא פאני ווארט וואס מענטשן זאגן ווען זיי זאגן זאכן וואס זענען נישט מעגליך. ס’קען קומען אין אלע מיני וועגן, מ’קען מאכן א סגולה [א געהיימע מיטל] מיט השם. אויב איינער זאגט אז מ’קען עס מאכן מיט השם, זאלסטו עס מאכן מיט השם. איינער וויל שיקן אן ערופלאן, ער זאל מאכן א פייער, א בית המקדש [הייליגער טעמפל] פון פייער, מ’קען נישט? מ’קען אלעס. וואס האט עס געמיינט פשט בכלל? וואס איז דער פשט פון א בית המקדש של אש [פון פייער]? דארף מען אויך דאס וויסן. אבער דאס זענען שוין פרטים [דעטאלן]. אבער די אלע זאכן זענען מעגליך.
נאר וואס? אה, יעצט לאמיך צוריקגיין. אויב אזוי, פארוואס זאגן אונז נסים [וואונדערן]? מיר זאגן דאך יא אז ס’איז נסים, מיר זאגן דאך יא נפלאות [וואונדערליכע זאכן], און מיר זענען דאך מדגיש [באטוינען] די זאך אז ס’איז נישט כדרך הטבע [נישט נאטירליך]. פארוואס זאגן אונז דאס? פארוואס זאגן אונז דאס? און אפילו מיר זאגן עס געוויסע מאל, מיר זאגן עס מיט דרשות [הומילעטישע אויסלייגונגען], מיר זאגן עס על פנים [אויפן אויבערפלאך] וואס איז נישט ממש, ס’איז נישט ממש נאטורליך. מיר זאגן דאך יא למשל [צום ביישפיל] מעשיות ווי אזוי ס’קומט א משיח [דער מושיח] מיט א פערד, מיט אן אייזל, און פון הימל, ורוח מן השמים [און א רוח פון הימל].
די תירוץ: מענטשן זענען פאני
די תירוץ [ענטפער] איז טאקע וועגן דעם, ווייל מענטשן זענען פאני. מענטשן זענען פאני. מענטשן, וואס איז יא נישט נאטורליך איז זיי גרינגער צו גלייבן ווי זאכן וואס איז נישט נישט נאטורליך, וואס איז נישט מעגליך. אזוי איז די פאני טבע [נאטור] פון מענטשן. דאס איז די תירוץ אויף די לשון בני אדם [די שפראך פון מענטשן], אזוי ווי מ’זאגט רעדן די חיצוניים [די אויסערליכע]. די מלאכים [ענגלען] זענען דאך די וואס רעדן די לשון בני אדם. מענטשן זענען אזוי, מענטשן זענען פאני.
מענטשן, דאס אז ס’קען קומען א משיח מיט פליען פון הימל, וואס דאס, לאמיר זאגן, איך ווייס נישט צו ס’איז ריכטיג, לאמיר זאגן, נאטורליך איז אוממעגליך, א מענטש קען נישט פליען, אפשר האט עס געמיינט ער גייט פליען מיט אן ערופלאן, אבער לאמיר זאגן וואס מענטשן האבן געטראכט, ער גייט פליען מיט די אייגענע הענט, דאס מיינען מענטשן אז ס’איז יא מעגליך. אבער צו זאגן דאס וואס איז יא נאטורליך מעגליך, אז ס’קען פשוט קומען אזוי ווי דער רמב”ם [הרמב”ם, מיימאנידעס] זאגט, א מלך מבית דוד [א מלך פון דוד’ס שטאם] און אויפשטעלן א לאנד און ס’זאל זיין על פי תורה [לויט דער תורה] און ס’זאל זיין אלעס אין כבוד שמים [צו כבוד פון הימל] און אלעס, דאס טראכטן מענטשן אז ס’איז נישט מעגליך.
ביישפילן פון די פאניקייט פון מענטשן
מענטשן זענען פאני. ווער ס’לעבט מיט מענטשן, ער האט דאך געזען א גאנצן טאג די פאני ביהעיוויאר [אויפפירונג]. זאכן וואס זענען… אז איך וועל פארציילן פאר א מענטש אז ער קען געפלויגן אין הימל, “מה, איך הער נישט דיך, א צווייטער רעדט דאך, דער בעל שם טוב איז יא געפלויגן אין הימל.” אזוי און אזוי ווייטער. אז איך וועל פארציילן אבער פאר א מענטש אז ס’קען זיין אז מארגן וועט זיין די עמפייער [אימפעריע] א גאנצע אנדערע עמפייער, זאגט ער, דו ביסט א נארמאלער מענטש. דאס איז די פאקט. ס’איז ממש א פאני פאקט, אבער דאס איז די פאקט.
די פראקטישע אנווענדונג ביי יציאת מצרים
און ממילא [דעריבער], ווען די תורה זאגט, ווען מ’זאגט פאר א קינד די מעשה [געשיכטע] פון יציאת מצרים [די אויסגאנג פון מצרים], וואס וויל מען אים ארויסברענגען דעם? אז דו זעסט פרעה, דו זעסט ער האט אן עמפייער, ס’איז ריזיג גרויס, ס’זעט אויס ס’גייט שוין אן פאר טויזנטער יארן, מיינסט אז ס’קען קיינמאל נישט בטל [אויפגעהויבן] ווערן, ס’קען קיינמאל נישט אראפפאלן. דאס איז שווערער פאר מענטשן צו גלייבן. ממילא וואס זאגט מען זיי? מ’איז מרכיב [שפאנט צוזאמען], מ’קאנעקט [פארבינדט] די צוויי זאכן. מ’זאגט אים, ס’קען דיך האבן באקומען א מענטש פליען? אה, ס’וועט קומען פליען, האט פרעה אוודאי נתפעל [איינגעדרוקט] ווערן, האט ער אוודאי ארויסגעלאזט די אידן. אה, נישט קיין פראבלעם.
פרק ו: “Reality is Stranger than Fiction” – דער טיפערער הסבר
די פאניקייט פון די וועג ווי מ’זאגט זאכן
סאו [אזוי] די וועג, ס’איז זייער פאני, די וועג ווי אזוי מ’זאגט זאכן, אז מ’דארף ארויסזאגן די ווארט ווי אזוי מ’זאל עס זאגן. זיי מיר מוחל [אנטשולדיגט מיר], די פאניסטע איז די זאכן וואס זעען אויס לכאורה [אויפן ערשטן בליק] די ווייטסטע פון אונז, אזוי ווי ביאת המשיח [די קומען פון משיח], אזוי ווי די גאולה [די אויסלייזונג], אזוי ווי אלע נסים, זיי זענען גראדע זאכן וואס ווער ס’פארשטייט ריכטיג די ריעליטי [ווירקליכקייט], ריכטיג נעיטשער [נאטור], ווייסט אז זיי זענען די גרינגסטע זאכן. זיי מאכן זיך כסדר [שטענדיג]. נאר די טבע בני אדם [די נאטור פון מענטשן] איז אנדערש. די טבע פון רוב מענטשן איז טאקע נישט די זעלבע ווי די טבע פון די בריאה [שעפונג], די ריעליטי.
רוב מענטשן, זאכן וואס זענען נישט ריאליסטיש, מיינען זיי זענען ריאליסטיש, אדער עט ליסט [אויף כל פנים], מ’זאגט אים בדרך נס [דורך א נס], דער אייבערשטער קען, ס’איז אים גרינג צו פארשטעלן, ס’איז אים גרינג זיך מדמה [פארשטעלן] צו זיין, די אלע פארשטייען. א מענטש’ס דמיון [פאנטאזיע] ארבעט נישט די זעלבע וועג ווי די ריעליטי ארבעט אלעמאל. אוי, איך דארף צולייגן א הסבר [דערקלערונג] אויף דעם. אוקיי, לאמיך אין א מינוט ענדיגן דאס, און איך האב א הסבר פאר דעם.
די פראקטישע מסקנא
און ממילא איז וואס? איז, זאגט מען אים, כדי [כדי אז] ער זאל גלייבן אין די ריעליטי, זאגט מען אים א זאך וואס איז נישט ריעליטי על פי דמיון [לויט דער פאנטאזיע], אבער אין זיין קאפ מאכט דאס סענס [זין]. איך קען דאס אביסל מסביר [דערקלערן] זיין, איין סעקונדע, מסביר זיין וואס מיינט, פארוואס טאקע איז אזוי. פארוואס טאקע איז אזוי? ס’איז זייער פאני. איך זאג אז מענטשן’ס ריעליטי… לכאורה גיי איך צוריק צו זאגן אז מענטשן זענען נישט אין סינק [סינכראניזירט] מיט ריעליטי, אבער יעצט האב איך עס אביסל בעסער מסביר געווען. אבער פארוואס איז דאס אזוי?
דער יסוד: ריעליטי איז סטריינדזשער ווי פיקשן
דער יסוד איז אזוי: ס’איז ידוע אז מען זאגט אז “reality is stranger than fiction” [ריעליטי איז מאדנער ווי פיקשן]. וואס מיינט מען בדרך כלל [געווענליך] צו זאגן? דאס הייסט, אונזער ידיעה [וויסן] אויך, פונקט דעם האט אריסטו [אריסטאטל] געזאגט אז ווען מ’שרייבט פיקשן דארף עס מאכן סענס. פיקשן דארף זיין מער אמת, עס דארף זיין א דבר כללי [אלגעמיינע זאך], עס דארף האבן א געוויסע לאדזשיק [לאגיק] פארוואס געשעט איין זאך נאך’ן צווייטן. די ריעליטי מוז נישט אזוי גיין. דאס הייסט, אין א געוויסן זין מוז עס אזוי גיין, אבער נישט אין די וועג וואס אונז פארשטייען, נישט אויף די לעוועל [שטאפל] וואס אונז פארשטייען.
ס’איז אמת אז אין ריעליטי יעדע זאך האט א סיבה [אורזאך], ערגעץ וואו האט עס א סיבה, אבער נישט אלעמאל האבן אונז ארויס, איז גרינג פאר אונז צו מאכן א מעשה. פארדעם ווען ס’ווערט פארציילט די ריעליטי, אסאך מאל זאגט מען די מעשה וואס איז געשען איז מאדנער, איז סטריינדזשער ווי פיקשן. ס’איז אן אמת’ע זאך, ס’איז נישט קיין דזשאוק [וויץ]. ווייל פיקשן, לויט’ן פשט, דו געסט ארויס א זאך וואס וואלט געדארפט געשען, ווי אזוי ס’וואלט געדארפט געשען, ווי אזוי די סדר הדברים [די סדר פון די זאכן]. מה שאין כן [אבער נישט אזוי] אין ריעליטי קען געשען פארשידענע זאכן, לויט וואטעווער [וואס אלץ] איז פאסיבל [מעגליך] קען געשען. ס’קען זיין אז ס’וועט קומען א מענטש און מאכן א החלטה [באשלוס] וואס מאכט נישט קיין סענס און עס טון, וכדומה [און אזעלכע זאכן]. אדער ס’וועט קומען עפעס א דבר טבעי [נאטירליכע זאך] אדער לא טבעי [נישט נאטירליך] און געשען זאכן.
די אנווענדונג ביי יציאת מצרים
איז יעצט, אויב אזוי פארשטייט מען פארוואס, לאמיר פארשטיין אזוי, וועלן מיר זאגן די סיפור [געשיכטע] יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים, אין א געוויסן זין מוזן מיר עס מאכן אז ס’זאל מאכן סענס. די פראבלעם איז אז די וועג ווי אזוי ס’האט געשען האט געמאכט נאך ווייניגער סענס ווי די מעשיות פון מופתים [וואונדערן] וואס אונז פארציילן פאר די קינדער כביכול [אזוי צו זאגן], דאס הייסט וואס איז א געוויסע פשט האט ער געמאכט די מעשיות.
אין אנדערע ווערטער, א מעשה וואס איך דערצייל. יא, פיקשן, קלאר, פיקשן מעג דאך אויך נישט גיין מיט די כללים [רעגלען] פון ריעליטי אין די סענס, פיקשן מעג האבן מופתים, ס’מעג האבן מעדזשיק [מאגיע], רייט [ריכטיג]? איר ווייסט, אפילו היינט, וואס איז א קאלטע אפיקורסישע [הערעטישע] וועלט, אין פיקשן מעג זיין מעדזשיק, און נישט נאר ס’מעג, ס’העלפט אפילו צומאל. פארוואס? ווייל דאס העלפט אז די לאדזשיק פון די מעשה זאל שטימען.
דאס הייסט, ווי אזוי קען זיין מצרים איז געווען די גרעסטע מדינה, ווי אזוי קען זיין די אידן זענען ארויסגעגאנגען? תירוץ איז פשוט, ס’איז געקומען צען מכות [פלאגן] מיט נסים, און די גאנצע מעשה האט ער ארויסגעלאזט. דאס פארענטפערט די קשיא [שווערע פראגע], און אין די מעשה שטימט עס. צו דאס שטימט אין די ריעליטי? נישט אזוי גוט, ווייל אין ריעליטי אפשר געשעט נישט אזעלכע נסים אויף די וועג.
די מאדנערע אמת
אבער אין ריעליטי איז געשען עפעס א מאדנערע זאך, דאס איז דאך די אמת. אז ס’זענען ארויסגעגאנגען די אידן פון מצרים אן נסים, לאמיר זאגן איינער, אינגאנצן מיט דרך הטבע [נאטירליכן וועג], ווי איינער האט געקומען מאכן אז יעדע מכה איז געווען מיט דרך הטבע, אזוי ווי דער בעל שם טוב האט זיך פארציילט די מעשה אין פרשת בשלח [די תורה-אפטיילונג פון בשלח], איז דאך נאך מער מאדנע.
יעצט, די אמת איז אז די נאך מער מאדנע זאך איז געשען און געשעט א גאנצע צייט. דאס הייסט, מ’קען דאס רופן נאך א גרעסערע נס, ווי אזוי האט דער אייבערשטער געזאגט, און ווי אזוי האט משה רבינו געוואוסט אז פונקט דעמאלטס וועט זיין דער ים סוף [ים סוף] וועט אזוי זיין, און אזוי ווייטער. דאס איז נאך א גרעסערע נס, אמת. אבער דאס קענען מענטשן נישט פארשטיין. אויף דעם דארף מען נישט נאר אמונה [גלויבן], מ’דארף האבן אסאך א טיפערע דעת [פארשטאנד]. רוב מענטשן האבן נישט די טיפערע דעת, און אפילו אונז האבן עס נישט, ווייל אונז זענען צו געוואוינט צו טראכטן אין די וועג פון פיקשן. אונז ווילן אז זאכן זאלן מאכן סענס. די ריאליטי מוז אבער נישט מאכן סענס. סאו וואס?
פרק ז: די סוד פון מדרש – פארוואס מ’דערציילט בדרך נס
היסטאריע איז אויך א מין פיקשן
איז ממילא, ווען מ’פארציילט די מעשים, מוז מען עס פארציילן בדרך מדרש [דורך הומילעטישע אויסלייגונג], נישט בדרך פאקטן, היסטאריע, מעשה שהיה [א געשיכטע וואס איז געווען]. היסטאריע איז אויך א געוויסע פיקשן, ווייל כשם [אזוי ווי] יעדער וואס שרייבט היסטאריע מאכט ער עס זאל שטימען, הגם [כאטש] אז אין די ריאליטי קען זיין אז ס’האט נישט געשטימט פונקט אין יענע וועג.
איז ממילא, דאס איז דער סוד פארוואס מ’דארף מאכן נסים כדי צו ארויסגעבן די זאך. שטימט? דאס הייסט, מ’דארף פארציילן – ס’קומט אויס א זייער מאדנע זאך, ממש פלאים [וואונדערליך] וואס איך זאג, אבער דאס איז די בעיסיק [גרונטליכע] זאך. די ערשטע מאל וואס איך זאג עס, איך האף אז איך וועל עס איבערזאגן אן אנדערע מאל צו ווערן מער קלארער.
די הויפט-נקודה: די ריעליטי איז נאך מער מאדנע
די ווארט איז אזוי: די פאקט, אויב איינער פרעגט א קשיא, אונז דערציילן זיך א מעשה וואס איז נישט מיט די ריאליטי, זאגט מען אמת. אבער די ריזען [דער סיבה] פארוואס אונז זאגן עס איז ווייל די ריאליטי איז נאך מער מאדנע. די ריאליטי קענסטו נישט פארשטיין בכלל ווי אזוי די ריאליטי אליינס ארבעט. ממילא פארציילט מען דיר נסים, ווייל נסים פארשטייסטו על כל פנים [אויף כל פנים]. על כל פנים קענסטו פארשטיין, די תורה’דיגע מעשה שטימט די מעשה פון נסים.
די אנווענדונג ביי משיח
אבער די אמת, און מ’קען זאגן אפילו אזוי, לאמיר זאגן מ’וויל אידן זאלן האפן אויף משיח, זאלן גלייבן אויף משיח, יא? מ’קען זיי זאגן ווי אזוי דער רמב”ם האט פרובירט צו זאגן בדרך הטבע ווי אזוי ס’קען זיין משיח זאל קומען, און דאס וועט ארבעטן אפשר פאר איינס פון טויזנט מענטשן. מ’קען זיי זאגן די מדרש [הומילעטישע אויסלייגונג], ס’איז געקומען משיח פליענדיג אויף א שטריק, און אלעס איז געשען אין א סעקונדע. און די דבר פלא [וואונדערליכע זאך] איז אז ס’איז גרינגער צו פארשטיין די מדרש. דאס איז די סוד.
סיכום און סיום
איך האף אז דאס איז גענוג מסביר צו זיין ווי אזוי אונז פארשטייען, און נאכדעם מסביר זיין פאר די קינדער די מדרש, וואס דאס איז די חיצוניות [אויסערליכקייט] פון דעם.
א גרויסן יישר כח [א גרויסן דאנק], א גוטן פסח [א גוטן פסח].
המציאות עוד יותר מוזרה מסיפורי הניסים שאנו מספרים | זוהר ערב פסח תשפ”ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/i5hvzswoubguf39p1lk16/Z488-_-_.mp4?rlkey=vwsfsmpypcxmtumepfh8ogxkj&dl=0