שיעור זוהר ערב שבת אחרי קדושים תשפ”ה – הקדמת הזוהר מאמר ליל הכלה שיעור א

כפילות לימוד ליל שבועות בזוהר

נושא לימוד ליל שבועות מופיע בזוהר פעמיים האחד במקומו בפרשת אמור בפרשת המועדים. והשני בהקדמת ספר הזוהר. (ודנו בחילוקי ההנהגות הנראים מהם).

עלינו לעמוד על מרכזיות וחשיבות העניין, למה הוא צריך להיות בהקדמה של ספר הזוהר. ונראה גם שהוא מן הנושאים המרכזיים בהקדמה, או אחד הסיפורים המרכזיים בו. (ועי’ מאמר יעקב מאיר על מבנה ההקדמה שמעמיד סיפור זה ביחד עם סיפור רב המנונא שנגלה לחברים כיסוד המקורי של ההקדמה).

כל הזוהר הוא הקדמה וכל ההקדמה הוא זוהר

בפתיחתנו להקדמת הזוהר הזכרנו את הספק אם מאמרים אלו נכתבו או נערכו על מנת להיות הקדמה לזוהר, או שמא אינו אלא מהדורה מסוימת על פרשת בראשית שחלק מן המדפיסים בחרו בו כהקדמה. בין כך ובין כך, אנחנו מפרשים אותו כהקדמה אל הזוהר. וזאת לפי שכל עיקר ספר הזוהר נועד להיות הקדמה ופתיחה, ולכן יש בכל פרשה ומאמר ‘פתח’ שהוא פתיחה. ומאידך גיסא, גם ברור שאין ההקדמה הזאת מבט מבחוץ על הזוהר כדרך הקדמות אחרות, אבל הוא עצמו דרושי תורה בדרך גוף ספר הזוהר. וזה לפי שדרך הפתיחה של הזוהר הוא להשתמש בגוף דברי תורה עצמם לזה. ולכן אין באמת נפקא מינא אם נעריך מאמרים אלה כהקדמה ופתיחה, אע”פ שאנחנו נוטים לראותו כך, כי אין אנחנו (או העורך ששם אותו כפתיחה) אלא מדגישים את מימד הפתיחה הנמצא בכל המאמרים, אשר כולם קשורים לעצם דברי התורה שבהם.

והטעם שצריך פתיחה במיוחד לזוהר ביארנו, ונבין כעת למה הפתיחה הזו הוא עבודת ליל שבועות. כי יש הפרש רב בין ‘התורה’ ובין ‘מעמד מתן תורה’. התורה במובן של מצוות חוקים ומשפטים, איננה צריכה כלל למעמד ‘יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך’. ומי שחושב שכל הרעיון של מעמד הר סיני הוא לתת הצדקה והוכחה למה צריכים לעשות את המצוות, אינו אלא טועה. שכן המצוות כפי פשוטם הם דבר קל הרבה יותר מזה ואין צריכים עבורם זעזוע כל העולמות וזיווג החתן והכלה. ולא על זה הדבר נוסד חג השבועות בהיותו ‘זמן מתן תורתנו’, כאילו אינו אלא היום שבו ירדה לעולם ההוכחה שצריכים לעשות את התורה והמצוות. ואם נמצא מי שאמר כך הרי זה מבט חיצוני בדבריו. אבל מהות המעמד והיום הוא צפיית המרכבה ועצמות האלוהות בעולם הזה. כפי שאנחנו מפטירים במרכבה ולא באיזה אזהרה על מעלת התורה שלנו שניתנה בשישים רבוא. כי מהות החג הוא ההתגלות שנעשה בו ולא ההוכחה לתורה שירדה בו. וזה הדבר אינו נצרך לפשט התורה כלל, שכן אין צורך כלל ל’תורה מן השמים’ על מנת שיהיו לבני אדם חוקים ומצוות טובים. איננו נצרך אלא לסוד התורה, שהוא הפירוש הפנימי של כל התורה אשר אותו מנסה הזוהר לשחזר. כלומר כל מהות הזוהר הוא להחזיר את ‘יום אשר עמדת’ אל תוך ‘חוקים ומשפטים.

והבעיה הוא, שיש גזירה, ‘עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה’. זה הגזירה הוא דבר הולדת הנשמה בגוף או בריאת העולם כולו. ובאמת אין לגוף ולעולם הזה על כל שפתו שום אופן אפילו להגיד את הדבר העליון הזה, ואנחנו מדברים כאן בהתחלה רק מבחינת אמונה וזיכרון ששמענו שיש כזה דבר. וגם מצד העליון יש קושי תקשורת איך ידבר לחושבי הגוף ומרגישיו. והרי זה חומה ומחיצה של ברזל מפסקת בין העליונים לתחתונים. פתיחת הזוהר הוא שנעשה חלונות ופתחים ושערים בתוך החומה הזו, כלומר למצוא את הסולם העולה אל שער השמים, וברגע שנפתח פתח כזה, ממילא כל התורה מובנת באור העליון וכל החיים מוארים בה.

והבעיה הוא, שגם אם עלה האדם השמימה וראה את הכל, עדיין כל עוד הוא חי הוא חוזר אל הגוף ולמחרת כאשר הוא חוזר אל התורה שוב היא סתומה בפניו שכן איננו יכול להבין בה כלום כאשר הוא שוב בחיי הגוף. ולכן כל פרשה ופרשה של הזוהר צריך לה מפתח חדש, לפתוח את פתח השמים אשר דרכו ירדו עליונים ויעלו תחתונים. וכך מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחדשו ומדי מועד במועדו.

דרך הפריצה ודרך קבלת הרשות

ישנם הרבה דרכים לפתוח את הפתח הזה. תחילה הם נחלקים לבחינת דרך נס ודרך הטבע, שאנחנו עוסקים אודותם בשני השיעורים האחרונים. דרך הנס נקרא ‘פריצת החומה’. וזה הדרך שאמר הבעש”ט, שכל הכוונות הם מפתחות אבל לב נשבר הוא כמו גרזן השובר את הדלת מעיקרא. וזה הדרך הוא בחינת יחודא עילאה שהוא פשט וכללות הכל, כלומר הלב נשבר של המשל הזה הוא הוא ההשגה ממשל הבעש”ט האחר שאין שום חומות והכל אחיזת עינים. וזה אמת מבחינת עד שלא נברא העולם שעדיין הוא. והוא נצרך בתור רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר כאשר כל שאר הדרכים סתומים. והוא דרך הופעת הגאולה בבחינת ליל פסח או בבחינת אחישנה.

אבל האמת שאינו דרך מתוקנת, והדרך המתוקנת הוא ‘בעתה’, דהיינו, ‘תספרו חמישים יום’, להיות עת לכל חפץ, ולהשתמש בכל שער ושער במפתח המיוחד לו. וכמעט שזה הבחינה הוא ההבדל בין אונס ורצון, כי דרך הראשונה הוא הופעת האור עד שהוא מאנס את כל העולמות לקבלו בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, אבל הדרך השניה יותר מתוקנת והוא דרך המפתה. שיפתה את החתן עד שירד אל הכלה ויפתה את הכלה עד שתעלה אל החתן ויתקיים היחוד ברצון שניהם ובשמחתם. (ועי’ מאמר ישן שהגדרנו את יחוד ליל פסח כבחינת אונס, והם הדברים האמורים ברע”מ על יחוד כפה עליהם הר וכו’).

ולדרך הזו נצרך הרבה זמן, לפתות את החתן ואת הכלה ואת כל המחותנים, וזה הפיתוי הוא עבודת ימי הספירה. אמר הרבי מקאצק שכתוב בזוהר הרבה פעמים שצריך ‘להשתדל באורייתא’, ואמר הוא שזה מלשון’ כי יפתה איש בתולה’, ומתרגם אונקלוס’, ‘ארי ישדל’, שצריך לשדל ולפתות את התורה עד שתיפתח בפנינו.

קבלת רשות הכלה והחתן

והפיתוי הזה ישנו משני הצדדים. כי הגזירה הוא מה שכתוב ‘וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים’. הרי כי ישנם שני שומרים ולמה נצרכו שניהם. נראה לי שאחד שומר מבפנים ואחד שומר מבחוץ, והיינו יש שומר מצד הגוף ושומר מצד הנשמה, ששומרי הגוף הם שומרי החומות אשר הכוני פצעוני וכו’, ושומרי הנשמה אומרים כל שאין תוכו כברו לא ייכנס, וצריכים ללמוד את הדרכים כיצד לקבל מהם רשות, לא לשבור אותם אלא לפתות אותם עד שנקבל רשות מהם לעבור דרכם.

והנראה שהכרובים הם שומרי הפנים, שכן מקום הכרובים בפנים. והלהט החרב הוא שומר החוץ. ולפי זה נדע את דרכי קבלת רשותם. ונתחיל מלמעלה. הדרך לקבל רשות מן העליונים עצמם הוא לחדש חידושי תורה. אלא שיש קושי שאם אדם כבר טעם טעם חטא איך ידרוש את התורה, ועל זה העצה הוא לדבר אל הכרובים, שהם פני ינוקי, ולמדנו בזוהר לבר מצוה, כי עצה זו הוא אחר החורבן, שאז נחרב הבית וטבעו בארץ השערים והעמודים שהם יכין ובועז עמוד אחד שבו יורד החתן ועמוד שני שבה עולה הכלה, ולכן אין הגדולים שלומדים עם טעם חטא יודעים לעשות את השידוך, ולכן צריכים את תורת הקטנים ואומרים לינוקא פסוק לי פסוקך. ואין צריכים לזה ינוקא ממש אלא ללמוד את הפסוק כמו ינוקא דהיינו בפשטות ותמימות מבלי לדעת נוסף לו דבר, אלא כמו שהינוקא קורא את המקרא, וזה הדרך הוא דרך הזוהר והמדרש בכל מקום כאשר פותח בפסוק כאשר יבחין מי שיש לו לב, שהוא מקיים בכל מקרא שפותח בו ‘פסוק לי פסוקך’, ועל ידי זה מקבל רשות מן הפסוק ומדבר איתו עד שהפסוק מדבר איתנו.

והלהט החרב המתהפכת הם שומרי החוץ, שהוא מה שהגוף מצידו אינו רוצה להבין את הרוח. ושני אלה הם מה שמכונה במקום אחר עומק המושג וקוצר המשיג. ולפי קוצר המשיג נראים הדברים מתהפכים כאשר פירש הרב מורה צדק. והעצה לפתות את הגוף שירצה לדבר עם הנשמה הוא סיפורי צדיקים. שעל ידי סיפורי צדיקים מתאר אל הגוף את חיי הגן עדן לפי שפתו. (וזה סוד התלבשות בלבושי גן עדן שדיברנו כמה פעמים). ולכן הקדימה התורה את סיפורי האבות למתן תורה, ואף עצם סיפור יציאת מצרים שהוא סיפורי צדיקים המסופרים בעולם הזה אשר על ידיהם מפתים את הגוף שירצה לשמוע דברי תורה.

ולפיכך מורכב כל פתיחת ספר הזוהר משני אלה, פתיחות בפסוק וסיפורי צדיקים, לפעמים פותח בפסוק ואז מספר סיפור או עושה את הסיפור ושני חכמים הולכים בדרך, ולפעמים פותח בסיפור החכמים ההולכים בדרך ואז נכנס לפתוח את הפסוק. הכל תלוי אם צריך להתחיל את הפיתוי מצד החתן או מצד הכלה, אבל הפיתוי השלם שהוא השידוך צריך תמיד לכלול את שניהם. ולכן מה שנאמר בזוהר אמור בתור דרושי פסוקי התורה, איננו נשלם להמשיך את יום אשר עמדת, עד אשר יעשה לו הקדמה ויעשה את הסיפור.

וכשאמרנו סיפורי צדיקים אין משמעותנו לספר אותם אלא לעשות אותם, אלא שהסיפור הוא בחינת עשיה שבדיבור, ולכן הוא פועל גם מצד זה, אבל העיקר הוא העשיה וזה הוא סוד הקדמת עשיה לשמיעה, שהוא לזמן שצריכים להתחיל את השידוך מצד הכלה, שהוא עיקר דרך ספירת העומר, והיינו ציור ומציאות חיי הצדיקים בגופם בעולם הזה, רשב”י וחבריו העוסקים בתורה בליל הכלה, ואז פותחים בפסוק ומתרצים שני הצדדים ובא לציון גואל.

בזאת יבוא בדברי תורה ובסיפור נדב ואביהו

וזה הסוד נראה בפרשת השבוע, כי ספר ויקרא הוא תורת כהנים, והוא הכי דברי תורה ולא סיפורי צדיקים מכל חלקי החומש. אבל יש בו שני סיפורים העוסקים בסכנת הכניסה אל הקדש ונגיעה בשם השם. והיינו אנשים שרצו לעשות בספירת העומר את עבודת ליל פסח ולכן נשרפו, כי בזמן שצריך להיות הדברים מסודרים בזמן אין העת ללכת אל האחישנה ואז נשרפו נדב ואביהו ונוקב שם השם. ועל כן מסדרת לנו התורה את הדרך, בזאת יבוא אהרן אל הקדש. והדרך הזו מסודרת לפי כל המפתחות לרצות את החתן ואת הכלה ואף השטן הבא בתוכם לרצותו שלא יקטרג, ויתקיים היחוד בשמחת הכל.

אבל לפי שלא יוכל להתרצות מבלי סיפור צדיקים, הזכיר את הסיפור הזה עצמו והתחיל אחרי מות שני בני אהרן, למרות שהסיפור הזה הוא סיפור שלא הצליח, מכל מקום הוא מראה את אמיתת אש העליון בשפת העולם הזה, וכפי שדיברנו במקום אחר שסיפורי הנענשים בצפיה במרכבה לפעמים עושים את הענין העליון למוחשי יותר מסיפורי היוצאים בשלום. ועל ידי סיפור הסיפור הזה עצמו בא אהרן אל הקדש. ובסוף הפרשה חוזר ומספר את הסיפור הנכון ואומר, ויעש כאשר ציוה ה’ את משה. ואין דרך התורה לכתוב כן בשום מצוה הנוהגת לדורות אלא במצוות המועדים, בפרשת בא בפרשת אחרי ובפרשת אמור. כי כל מהותם של כל המועדים הוא לבוא אל הקדש ובהם צריכים בכל פעם דבר תורה וסיפור מעשה.