אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום רמב״ם הלכות שבת פרק ז׳

סקירה כללית

פרק ז׳ בהלכות שבת מונה את ל״ט אבות מלאכות, עם כללים על אבות ותולדות, החילוק ביניהם, והנפקא מינה להלכה.

הלכה א׳ — ל״ט אבות מלאכות

דברי הרמב״ם

כותרת: “מלאכות החייבין עליהן.” מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: החרישה, הזריעה, הקצירה, העימור, הדישה, הזריה, הבירור, הטחינה, ההרקדה, הלישה, האפיה… (והוא מונה את כל 39 המלאכות).

פשט

הרמב״ם מונה את 39 אבות מלאכות, במקביל למשנה בשבת פרק כלל גדול, אבל עם שינויים משלו בסדר ובלשון.

חידושים והסברות

1. מדוע “מלאכות החייבין עליהן” בכותרת: הרמב״ם מדגיש בכותרת את ענין החיוב/העונש, כי כל החילוק של ל״ט מלאכות נוגע בעיקר לענין עונשים — לדעת איזו מלאכה עושים, רלוונטי לחטאת בשוגג, סקילה/כרת במזיד, התראה, אב עם תולדתו, וכדומה. אולי הלשון “החייבין עליהן” בא להוציא ענינים אחרים של חילול שבת שאין חייבים עליהם סקילה (כמו שבותים).

2. המשך מפרק א׳: הפרק הוא המשך פשוט לפרק א׳ שבו אמר הרמב״ם “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד וחטאת בשוגג”. לאחר שלמדנו כללים (ערב שבת, מתכוין, פיקוח נפש), לומדים עכשיו כלל נוסף: מהן המלאכות עצמן, ושהן מתחלקות לאבות ותולדות.

3. לשון הרמב״ם לעומת לשון המשנה: הרמב״ם אומר “החרישה, הזריעה” (שם הפעולה), בעוד המשנה אומרת “החורש, הזורע” (שם הפועל). לשון הרמב״ם מדויקת יותר, כי אנו מדברים על אבות מלאכות — המלאכה עצמה, לא על האדם שעושה. אבל מציינים שהרמב״ם מדבר גם על פעולות (לא רק שם דבר), כי אנו מדברים על אדם המחויב — האופנים שבהם עשה.

4. “ארבעים חסר אחת” — מדוע לא “תשע ושלושים”: 39 הוא “מספר מסובך” — 40 פחות 1 קל יותר לזכור, קרוב יותר למספר עגול. משווים זאת למלקות (ארבעים חסר אחת), שבתורה כתוב דווקא “ארבעים” וחז״ל גרעו אחת, והלשון כבר נעשה דרך.

5. סדר הרמב״ם לעומת סדר המשנה: הרמב״ם הולך בסדר שונה מהמשנה. למשנה יש שלוש סדרות ברורות (סדר הפת, סדר הבגד, סדר הספר/קלף), אבל אחר כך זה נעשה יותר כללי. הרמב״ם מציב יחד מכה בפטיש עם בונה וסותר, שאפשר לקטלג כ״בנין.” במשנה לעומת זאת: בונה וסותר, מחבר ומעביר, מכה בפטיש.

6. דרכים שונות לקבץ: הרב רבינוביץ רצה למנות אחרת: אריגה/בציעה, קשירה/התרה, תפירה/קריעה, בנין/סתירה — כזוגות הפוכים.

קטגוריות המלאכות:

סדר הפת (11 מלאכות): חרישה → זריעה → קצירה → עימור → דישה → זורה, בורר, מרקד (שלושה שלבים של הוצאת גרעינים מפסולת — “שלושה סוגי בורר”) → טוחן → מרקד (ניפוי) → לישה → אפיה.

סדר הבגד (13 מלאכות): גוזז → מלבן → מנפץ → צובע → טווה → מיסך/נסכה → אריגה → פוצע → קושר → מתיר → תופר → קורע.

סדר הספר/קלף: צד → שחיטה → הפשטה → עיבוד → מחיקה (החלקה) → חיתוך → כתיבה → מחיקה (מחיקה כדי לכתוב) → שרטוט.

בנין: בונה, סותר, מכה בפטיש.

7. [סטייה: מדוע בנין לא נמנה עם כל הפרטים] נשאלת השאלה מדוע בנין לא נמנה עם כל הפרטים (כמו לישת מלט, חציבת אבנים) כמו אצל פת או בגד. התירוץ: במשכן בנין היה פשוט מאוד — לא היתה עבודת בנין מסובכת, אלא יותר עם יריעות. המלאכות נלמדות ממלאכת המשכן.

8. הבערה — לאן היא שייכת? הבערה עומדת בפסוק נפרד (“לא תבערו אש בכל מושבותיכם”) ולכן היא מופרדת. אבל הבערה יכלה להשתייך גם לסדר הפת (לפני אפיה צריך אש). זו נשארת שאלה פתוחה.

9. סדר הבערה/כיבוי — משנה לעומת רמב״ם: במשנה כתוב “המכבה והמבעיר” (כיבוי לפני הבערה), אבל הרמב״ם כותב הבערה לפני כיבוי — שהוא הסדר ההגיוני, כי אי אפשר לכבות לפני שמדליקים. המאירי אומר משהו מדוע המשנה מציבה כיבוי קודם. גם אצל בונה וסותר הסדר במשנה הפוך.

הלכה ב׳ — “כל שהן מעניינם נקראים אבות מלאכות”

דברי הרמב״ם

“כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם הן נקראים אבות מלאכות.”

פשט

לא רק ל״ט המלאכות עצמן, אלא גם דברים שהם מאותו ענין (קונספט/מהות) כמוהן, נקראים גם הם אבות מלאכות — להוציא תולדות.

חידושים והסברות

1. קטגוריה שלישית — “מעניינם”: אין רק אבות ותולדות. יש קטגוריה שלישית — דברים שהם ממש אותה מלאכה רק עם שם אחר, פעולה אחרת, או אופן אחר, אבל בעצם זה אותו ענין — זה גם אב מלאכה. רק כשיש דמיון חלש יותר, זה נעשה תולדה. החילוק: “ענין” פירושו הקונספט/מהות, לא השם הספציפי. כמו “חבר של אבא” הוא באותה רמה כמו האבא, אבל “ילד” נובע ממנו.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: חורש, חופר, עושה חריץ

דברי הרמב״ם

“אחד החורש או החופר או העושה חריץ, שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע ואין ענין אחד היא.”

פשט

כל שלושתם — חורש (חרישה), חופר (חפירה), עושה חריץ (עשיית תעלה) — הם ענין אחד: עשיית חור/גומה באדמה. כל שלושתם אבות מלאכות (לא תולדות).

חידושים והסברות

1. מאירי: חורש פירושו בדרך כלל אדם עם בהמה (עם מחרשה); חופר הוא כשאדם חופר עם את; חריץ הוא כשהוא חוצב עם פטיש.

2. רבינו יונה: החילוק הוא: בחורש מזיזים את החול, בחופר משאירים את החול מלפנים.

3. עיקר הנקודה: אפילו יש להם שמות שונים ואופנים/כלים שונים, זה ענין אחד — כי גם התוצאה (חור באדמה) וגם הפעולה (גירוד/חפירה באדמה) זהים. לכן כולם אבות, לא תולדות.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: זורע, נוטע, מבריך, מרכיב, זומר

דברי הרמב״ם

“אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך והמרכיב והזומר — כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות… כל אלו עניינו להצמיח דבר.”

פשט

חמש דרכים לגרום לעצים/צמחים לצמוח — זורע (זריעת גרעינים), נוטע (חיתוך ענף והכנסתו למקום חדש), מבריך (כיפוף ענף חי לתוך האדמה מבלי לחתוך), מרכיב (הנחת ענף מעץ אחד על עץ אחר), זומר (חיתוך ענפים כדי שהעץ יצמח טוב יותר) — כולם אב מלאכה אחד.

חידושים והסברות

1. חילוק בין נוטע ומבריך: נוטע הוא כשחותכים לגמרי חלק ומניחים אותו במקום חדש. מבריך הוא כשלוקחים עץ חי, תוקעים חלק באדמה, ומאוחר יותר כשזה מתחיל לצמוח שם חותכים אותו — זה נשאר מחובר לעץ הישן עד שצומח.

2. זריעה מזוהה בדרך כלל עם גרעינים/זרעים (תבואה). אבל עצים בדרך כלל לא נוטעים עם גרעינים — לוקחים ענף או חלק מעץ קיים. לכן זה נקרא “נוטע” לא “זורע”. בכל זאת זה אותו ענין — לגרום למשהו לצמוח.

3. זומר — מדוע זה אב ולא תולדה? קושיה חזקה: זומר (חיתוך ענפים) הוא פעולה שונה לגמרי מזריעה — הוא חותך, הוא לא זורע! לכן אומר הרמב״ם שזה לא תולדה אלא האב עצמו, כי הענין אחד: להצמיח דבר — לגרום לצמיחה. כל חמש הדרכים הן שיטות שונות של אותו ענין.

4. [סטייה: זומר לעומת קוצר] כשאדם חותך חלק מעץ בראש השנה, הוא עדיין לא יודע בבירור אם הוא עושה עכשיו קוצר (הוצאה ממקום גידולו) או זומר (גרימה לצמיחה). אולי החילוק הוא בעונה — קוצר הוא כשזה כבר מוכן, זומר עושים בתחילת העונה כדי שיצמח.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: קוצר, בוצר, גודר, מוסק, אורה

דברי הרמב״ם

“הקוצר — קוצר תבואה אדער קטנית. אבל אצל ענבים זה נקרא בוצר, אצל תמרים — גודר, אצל זיתים — מוסק, אצל תאנים — אורה. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.”

פשט

כל צורות הוצאת פרי/תבואה ממקום גידולו הן אב מלאכה אחד — קוצר — אפילו יש להן שמות שונים.

חידושים והסברות

1. מדוע יש להם שמות שונים? זה לא רק פירות שונים — זה גם פעולות שונות. תבואה חותכים עם מגל, ענבים חותכים עם כלים אחרים, זיתים מנערים את העץ. זה אומנויות שונות, כלים שונים, דרכים שונות. לכן כולם האב עצמו, כי הענין אחד: לעקור דבר ממקום גידולו.

2. יסוד “ענין המלאכה”: כשלמדנו אבות מלאכות, “קוצר” לא פירושו רק חיתוך תבואה — פירושו ההגדרה: לעקור דבר ממקום גידולו. מדוע אומרים “קוצר”? כי זה שכיח, זו הצורה הנפוצה ביותר. אבל ל״ט המלאכות אינן מופשטות — הן פעולות קונקרטיות. ה״לעקור דבר ממקום גידולו” הוא כבר דמיון מופשט בין כל הצורות.

הלכה ג׳-ד׳ — החילוק בין אב ותולדה

דברי הרמב״ם

“התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות.”

פשט

תולדה היא מלאכה הדומה לאב, אבל לא אותו דבר — לא לוקחים אותה “מעניינא” (מאותו ענין), אלא היא נובעת ממנו.

חידושים והסברות

1. חילוק המגיד משנה (בהקדמה) — שני סוגי “אותה מלאכה”:

“איכות הנפעל” שונה (חפצא/אובייקט שונה): למשל קוצר ובוצר — בדיוק אותה פעולה, רק עושים אותה לדבר אחר (תבואה לעומת ענבים). זה עדיין האב עצמו.

“איכות הפעולה” שונה (אופן שונה): למשל זורע ונוטע — קצת פעולה אחרת, אבל רק דרך אחרת לעשות את אותו דבר. זה גם עדיין האב.

תולדה היא כשזה דומה אבל לא אותה פעולה — זו קטגוריה רחבה יותר שכוללת את שניהם, אבל זה לא הענין המצומצם.

הלכה ד׳-ה׳ — דוגמאות לתולדות

דוגמה 1: תולדת טוחן — מחתך ירק
דברי הרמב״ם

“כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו — הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחתכו הרבה.”

פשט

מי שחותך ירק לחתיכות קטנות כדי לבשל אותו (למשל למרק) חייב משום תולדת טוחן, כי טוחן פירושו לקחת גוף אחד ולחלק אותו לחתיכות רבות.

חידושים והסברות

1. מדוע מחתך ירק תולדה ולא האב? בטוחן הגוף הראשון משתנה לגמרי — מחיטה נעשה קמח, דבר חדש לגמרי. במחתך ירק זה נשאר ירק, רק בחתיכות קטנות יותר. זו רק תולדה כי יש דמיון בקטגוריה רחבה יותר: לקיחת גוף אחד וחלוקתו. אבל זה לא בענין המצומצם של הפיכת דבר לגמרי.

2. מתי זה היה האב עצמו? אם מישהו היה עושה מירק אבקה (כמו אבקת תירס), זה היה האב של טוחן עצמו — כי הוא טוחן משהו, הוא עושה מפרי אבק. אבל כאן הוא רק עושה מחתיכת פרי גדולה חתיכות קטנות יותר — לכן זו רק תולדה.

3. לשון המגיד משנה: “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי” — זה החילוק המכריע. בטוחן הגוף הראשון משתנה לגמרי, במחתך ירק לא.

4. מדוע הרמב״ם לקח דוגמה מטוחן ולא מזורע/קוצר? הרמב״ם מתרחק מזורע/קוצר (שעליהם דיבר עד עכשיו) ולוקח דוגמה מטוחן — כי שם רואים טוב יותר את החילוק בין אב ותולדה. בזורע/קוצר כל הצורות הן האב עצמו; צריך דוגמה שבה ברור שזו תולדה.

דוגמה 2: תולדת טוחן — שף לשון של מתכת
דברי הרמב״ם

“הלוקח לשון של מתכות ושף אותו כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושין צורפי זהב — הרי זה תולדת טוחן.”

פשט

מי ששף חתיכת מתכת כדי לקבל אבק מתכת (כמו שצורפי זהב עושים — הם מערבבים חתיכות ממתכות אחרות בזהב כדי שיהיה יותר קשה) — זו גם תולדה של טוחן.

חידושים והסברות

1. מדוע זו תולדה ולא טוחן ממש? בחיטה, כשטוחנים אותה, נעשה ממנה קמח — שהוא דבר חדש, לא רק חתיכות קטנות של חיטה. קמח לא נראה כמו חיטים קטנות, זה החומר הפנימי של החיטה. חיטה היא בעצם “קמח בפוטנציה” — החיטה היא הקמח הלא גמור. אבל לשון מתכת לא כך — בזהב, כששופים אותו, החתיכות הקטנות נשארות עדיין מתכת, זה לא נעשה דבר חדש. אפשר להשתמש בזה בדרכים שונות, יש פחות שינוי בגוף הדברים, רק שינוי בצורה/הגדרה. לכן זו תולדה ולא אב.

דוגמה 3: תולדת בורר — עשיית גבינה
דברי הרמב״ם

“וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו — הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריד הגוש מן הנוזל (הקוס מן מי הגבינה).”

פשט

כשמישהו מכניס חתיכת קיבה (קיבת בהמה) לחלב, החומציות של הקיבה גורמת לחלב להחמיץ ולהפוך לגבינה. הוא מפריד את החלק המוצק (גוש) מהחלק הנוזלי (קוס/מי הגבינה). זו תולדת בורר.

חידושים והסברות

1. פעם ראשונה שרואים שמסתכלים על הפועל יוצא: הפעולה עצמה — הכנסת מרכיב לסיר — לא נראית כמו בורר. בורר הוא לקיחת חתיכות והפרדתן. אבל כאן מסתכלים על התוצאה: בזכות פעולתו נפרד החלב מהנוזל. זה יסוד חדש — שבתולדות מסתכלים על הפועל יוצא, לא רק על המעשה.

2. מדוע רק תולדת בורר ולא בורר ממש? כי בורר ממש פירושו לוקחים חתיכות השוכבות יחד ומפרידים אותן פיזית. כאן הוא עשה פעולה כימית שהובילה להפרדה — לכן זו תולדה.

דוגמה 4: תולדת בונה — עיצוב גבינה
דברי הרמב״ם

“ואם גבנו וסחטו — חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”

פשט

לאחר שהפרידו את החלק המוצק מהנוזל, כשלוקחים את החלב ומעצבים אותו לחתיכת גבינה — חייבים משום בונה. כי בונה פירושו חיבור חלקים עד שנעשה גוף אחד.

חידושים והסברות

1. “גוף” אצל הרמב״ם: הרמב״ם משתמש במילה “גוף” לא במובן של גוף אנושי, אלא במובן רחב יותר — “גוש”, דבר מוצק, כמו ששולחן הוא גם “גוף”.

2. סימטריה עם טוחן: הרמב״ם אמר קודם שטוחן פירושו חלוקת גוף אחד לחלקים. כאן בונה הוא ההפך — חיבור חלקים עד שנעשה גוף אחד. זה דומה לבנין.

3. מדוע לא לש? נשאלת השאלה האם עשיית גבינה לא דומה יותר ללש (לישה). השיחה משאירה זאת פתוח — אפשר לחשוב על הרבה דברים כשמפשטים כל כך.

4. כלל הרמב״ם — “מגוף המלאכה תדע”: הרמב״ם אומר שלא תמיד יסביר מדוע דבר הוא תולדה של אב מסוים. הוא אומר: “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב” — ממהות המלאכה תדע בעצמך. “גוף המלאכה” לא פירושו הפועל יוצא, אלא ההגדרה המופשטת יותר של מהי המלאכה. הרמב״ם אומר: אני לא יכול תמיד להסביר את הלמדנות (כמו שעשיתי כאן בבורר/טוחן/בונה), אבל אתה צריך לחשוב בעצמך.

5. מה הוא מתכוון ב״למדנות”? הוא מתכוון להגדרות שנתן — שטוחן הוא מפריד חלקי גוף אחד, שבונה הוא מקבץ חלקים לגוף אחד. אלו הגדרות למדניות שהרמב״ם חשב כדי להסביר מדוע דברים מסוימים הם תולדות של אבות מסוימים.

6. **תמיד קל יותר לראות את הקשר מאשר לראות את החיל

וק** — כלומר, קשה יותר להבין מדוע דבר הוא דווקא תולדה של אב זה ולא של אב אחר.

הלכה ז׳ — נפקא מינה בין אב ותולדה

דברי הרמב״ם

“בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות — במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה.”

“אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? אין ביניהם הפרש אלא לענין הקרבן בלבד.”

פשט

לענין עונש אין שום חילוק בין אב ותולדה — שניהם איסורים מדאורייתא עם אותה חומרה: כרת, סקילה, או חטאת. החילוק היחיד הוא לענין קרבן.

חידושים והסברות

1. החילוק לענין קרבן: “שהעושה מלאכות בשוגג — אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, חייב חטאת אחת על כל אב ואב.” כל אב הוא חטאת נפרדת. אבל “אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת” — אב עם תולדותיו נחשבים כדבר אחד.

2. התורה חילקה מלאכת שבת ל-39 אבות מלאכות, לא למאות תולדות. לכן המקסימום של חטאות משבת אחת (בהעלם אחד) — 39.

3. במזיד אין נפקא מינה, כי כרת אפשר לקבל רק פעם אחת, וגם סקילה.

4. הרמב״ם לא נכנס כאן לפרטים נוספים של הלכות שגגות, הוא אומר רק את הכלל בהלכות שבת.

הלכה ח׳ — חטאות בשוגג: אבות הרבה בהעלם אחד

דברי הרמב״ם

“כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד — חייב שלש חטאות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת — חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת. אבל אם עשה כמה תולדות, כגון טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו.”

פשט

המקסימום של חטאות משבת אחת בהעלם אחד הוא 39 — אחת לכל אב מלאכה. אם עשה מספר תולדות של אותו אב בהעלם אחד, חייב רק חטאת אחת, כי כולן נופלות תחת אותו אב.

חידושים והסברות

1. הרמב״ם נותן דוגמה של אדם ששכח שכל המלאכות אסורות בשבת — הוא חשב שזו מצוה לעשות את כל הדברים האלה בשבת (“עם הארץ תמים”). במקרה כזה הוא חייב 39 חטאות נפרדות, כי כל אב מלאכה היא קטגוריה נוספת.

2. הרמב״ם מביא את הדוגמה של טחן, כתישת הירק, ושף לוחות של מתכות — שקבע קודם בפרק ז׳ שהם תולדות של טוחן — שאם עשה את כולם בהעלם אחד, חייב רק חטאת אחת.

הלכה ט׳ — מעין מלאכה אחת בהעלם אחד

דברי הרמב״ם

“אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר — חייב עליו חטאת אחת, שכולן אב אחד הן.”

פשט

לא רק אב עם תולדותיו, אלא גם מספר מלאכות שהן “מעין” זו את זו — כלומר אופנים שונים של אותו אב מלאכה — מצטרפות לחטאת אחת בהעלם אחד. הדוגמה: זריעה, נטיעה, הברכה, הרכבה, וזמירה הם כולם אופנים של זורע, וחייבים רק חטאת אחת.

חידושים והסברות

1. קטגוריית “מעין מלאכה” הייחודית של הרמב״ם: הרמב״ם מפרש את המשנה “אבות מלאכות ארבעים חסר אחת… מעין מלאכה אחת חייב על אחת” ש״מעין” היא קטגוריה נפרדת — לא אב ולא תולדה, אלא מלאכה שהיא ממש אותו דבר כמו האב, רק באופן אחר או בדבר אחר. תולדה צריכה להיות “קצת שונה” מהמלאכה, אבל “מעין” היא אותה מלאכה בצורה שונה.

2. מפרשים אחרים לעומת רמב״ם: יש מפרשים שפירשו ש״מעין מלאכה אחת” במשנה פירושו פשוט תולדה. הרמב״ם לעומת זאת עושה מזה קטגוריה חדשה ונפרדת.

3. אין נפקא מינה להלכה: למעשה אין שום נפקא מינה להלכה בין שיטת הרמב״ם לשיטה שאומרת ש״מעין” פירושו תולדה — כי הרמב״ם גם מודה שהדין של תולדה זהה (לא חייבים בנפרד על תולדה כשכבר עשו את האב בהעלם אחד). זה רק חילוק למדני, וצריך לחשוב היכן יכולה לצאת נפקא מינה — אבל זה לא לגמרי ברור.

4. הסברא ההגיונית: הגיוני שהרמב״ם לא רוצה תמיד לומר “תולדה” — כי תולדה היא משהו שדומה לאב אבל שונה, בעוד “מעין” היא ממש אותה מלאכה, רק מבוצעת באופן אחר (כמו נטיעה היא אותו דבר כמו זריעה, רק עם עץ במקום זרעים).

עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.


תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק ז׳ – די ל״ט מלאכות

הקדמה לפרק ז׳

דובר 1: אוקיי. בוקר טוב. אנחנו הולכים עכשיו ללמוד הלכות שבת ברמב״ם, פרק ז׳.

בפרק הזה הרמב״ם הולך למנות את ל״ט המלאכות, וכמה הלכות לגבי החילוקים בין ל״ט המלאכות, או הענין של אבות ותולדות. אבל לפני שנכנס לפרטים, הנה הרשימה עם קצת כללים של ל״ט המלאכות.

דובר 2: בסדר?

דובר 1: כן. טוב מאוד.

הודעה לגבי תורמים

דובר 1: כן, בואו נגיד לגבי התורמים. יישר כוח לר׳ יואל, ר׳ יואל אלי׳ ורצברגר, על תמיכתו בשיעור שלנו. ור׳ יואל הירשלר אומר שהציבור צריך ללמוד מר׳ יואל. טוב מאוד.

הלכה א׳ – “מלאכות החייבין עליהן”

דובר 1: אומר הרמב״ם, “מלאכות החייבין עליהן”. הוא הולך כאן למנות את ל״ט המלאכות, אבל הוא מתחיל את הפרק בכך שהמלאכות יש עליהן את העונשים.

למה כתוב “מלאכות החייבין עליהן” בפרק?

זה בעצם יותר שייך למנות את העונשים על חילול שבת בהתחלה, אבל אני חושב שהוא מונה את זה כאן כי החילוק של ל״ט המלאכות הוא בעיקר נוגע לענין העונשים. זה בעצם מה שאדם צריך לדעת איזה סוג מלאכה הוא עושה כשהוא עושה, זה לענין העונשים דווקא. כי כמו שהרמב״ם הולך למנות אחר כך אם עושים אב עם התולדה שלו, או לענין התראה, והוא תופס כאן את המלאכות שהן סקילה וכרת.

או אולי הוא מתכוון להוציא מה שהוא לא מונה כאן חילול שבת? להוציא חילול, ויש עוד מה שהיה גם ענין של חילול שבת אבל לא לענין סקילה. זה לכאורה הדבר.

המשך של פרק א׳

זה המשך פשוט כמו פרק א׳ שהוא אמר שם, התחיל, “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד, וחטאת בשוגג”. ועכשיו הוא מוסיף פרט בזה, שבזה יש אבות ותולדות, אתה צריך לדעת מה זה אבות ותולדות. כי יש גם מלאכות שבותים שהולכים ללמוד אחר כך, שלא חייבים. אפילו מדאורייתא יש מה שלא חייבים על הדברים. גם יש.

דובר 2: מלאכות, לא מלאכות. זה לא מלאכות, זה מצוות נוספות.

דובר 1: כן, כאילו זה הכל המשך ארוך של ההלכה הראשונה. הוא אומר שיש מלאכות שבת. למדנו כל מיני כללים לגבי מלאכות שבת, שמה שאסור לעשות מערב שבת וכו׳, צריך להיות מתכוין, פיקוח נפש וכו׳. עכשיו לומדים עוד כלל בעצם לגבי מלאכות.

לשון הרמב״ם של המלאכות

דובר 1: ומה הן? אז מה הן המלאכות? ידענו למיתה, סקילה, וכרת במזיד, סקילה עם עדים והתראה, כרת בלי עדים והתראה במזיד, צריך להביא חטאת בשוגג. המלאכות הן מהם אבות ומהם תולדות. יש מלאכות שהן אבות, ויש שהן תולדות של האבות.

וכמה הן? מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. המנין של אבות המלאכות הוא תשע ושלושים. אחת פחות מארבעים. ארבעים מינוס אחת.

דיון: למה “ארבעים חסר אחת” ולא “תשע ושלושים”?

דובר 1: זה יותר פשוט לאנשים. זה ארבעים, ובמקום יחידה?

דובר 2: לא, לא מיל.

דובר 1: לא, זה לא כדי לומר שהלשון, ארבעים חסר אחת, במלאכות כתוב כך הרבה פעמים. אבל אני חושב שזה פשוט קל לזכור. הדבר הקרוב ביותר לאדם 39 זה מספר קצת מסובך. 40, פחות אחת. זה יותר ברור… זה יותר קרוב למספר עגול שאנשים יזכרו.

דובר 2: אתה יכול להיות בטוח?

דובר 1: אבל כן. כי הוא רק הולך לזכור את הארבעים. לא הולכים לזכור, אה זה טרם, יש לנו קצת טראס, הורדתי אחד. אבל אני חושב שהמשנה על טראכטס די סתא יש מקום. אנחנו התרגלנו לזה, זה לומר למד את מלכות, אבל בלשון המשנות זה יותר הגיוני לומר כך. אבל אני חושב שבמלכות זה יותר דרסטי, כי מלכות בתורה כתוב ארבעים קנר בחם זאגן, שם מובן שזה ארבעים חתר רחס.

אבל אני חושב כן. אבל אתה אומר ששם היה באמת ארבעים חתר רחס. אבל חיסרו היינט. זה כבר נעשה יש כזה שוגרה הלישנה צו וואס. אוקיי, יכול להיות שזה הטעם.

הרשימה של ל״ט המלאכות

דובר 1: “ואלו הן”, אומר הרמב״ם, אלו הן ל״ט המלאכות. ל״ט המלאכות שכתובות במשנה בפרק כלל גדול, והרמב״ם אומר את זה קצת בלשון אחרת מאשר במשנה.

לשון הרמב״ם לעומת לשון המשנה

במשנה מדברים על האדם שעושה, הרמב״ם עושה את המעשים. והרמב״ם הוא… על פי דיוק מדויק יותר הרמב״ם, כי אומרים אבות מלאכות, לא מדברים על אדם עושה מלאכה, אדם שהוא חורש, אלא אבות המלאכות הן החרישה. אז על זה אומר את זה הרמב״ם כך.

אבל הרמב״ם מדבר גם על הפעולות, הוא לא אומר את שם הדבר של הפעולה, הוא מדבר כבר על הפועל. “החורש”, הוא אומר, “החרישה”.

אני אמרתי מובן, כי אלו הן אבות המלאכות, אנחנו מדברים כבר על אדם המחויב, אז אנחנו מדברים על האופנים שהוא עשה. במשנה הוא צריך להכניס “החורש”, שזה אחד מהמלאכות.

סקירה כללית של המלאכות

דובר 1: טוב. ל״ט המלאכות קשורות גם לדברים העיקריים שאנשים עסוקים בהם. אנשים עסוקים בהכנת אוכל, אנשים עסוקים בהכנת הבגדים שלהם, אנשים עסוקים בטיפול בכל מה שקשור לבעלי חיים, כן, בנייה, וכן הלאה. כתיבת ספרים, צריך להיות סולדז׳רס, צריך להיות אש, והאחרונה היא הוצאה, שהיא נפרדת.

סדר הפת – אחת עשרה מלאכות

דובר 1: טוב. אז קודם אחת עשרה סדר הפת:

החרישה – הכנת האדמה כדי שאפשר יהיה לזרוע

הזריעה – הזריעה

הקצירה – אחרי שהפירות כבר גדלו

עימור – איסוף בשדה התבואה הגדלה

דישה – הוצאת הזרעים כדי שיצאו הגרעינים. כי זריעה היא יותר, זה קשור יותר שהגרעינים יצאו שהונחו בדיוק. אנחנו הולכים ללמוד או יש אחר כך, כל אחת מהדברים האלה תהיה בדיוק, זה בכל זאת הקוצר המאוחר יותר. שניהם קשורים למשהו בהכנת הגרעינים.

אחר כך יש זורה ובורר – הוצאת הגרעינים מהלכלוך. שלושתם הם שלושה סוגי בורר. הדברים הבאים הם דברים של… אה, דישה, זורה, בורר, כן, זה הכנת הגרעינים כדי שאפשר יהיה להוציא את הגרעינים מהזרעים. זה שלוש דרכים להוציא את… או שלושה שלבים, שלושה פרדרס, שלושה שלבים, כן, הגרעינים מהפסולת שבהם.

ואחר כך כשיש את הגרעינים, לעשות אותם לקמח זה טוחנים אותם – טוחן

מרקד – מנקים אותם על ידי ניפוי

לישה – לשים בצק

אפיה – אופים את הלחם

אלו הן אחת עשרה המלאכות של פת.

סדר הבגד – מלאכות של הכנת בגדים

דובר 1: עשיית בגדים היא כך:

הגוזז – חיתוך הצמר מהבהמה

אחר כך מלבן – ניקוי

מנפץ – סירוק

צובע – צביעה

הטויה – אחר כך עשיית החוטים

הסיכה – הכנסת החוטים לציוד כדי שאפשר יהיה מזה בקלות לעשות סחורה, לעשות טקסטיל

הנסכה והמסכת – גם מלאכה דומה, גם בענין של הכנת המכונה שמחוטים קטנים יהיה סחורה שלמה

האריגה – אחר כך אריגת הסחורה

דיון: מה זה “פוצע”?

דובר 1: הפוצע והקושר, מה פירוש פוצע? אני לא זוכר את לשון המשנה פוצע, רגע, אני אעבור שוב. אה, והבוצע, כן. משהו בענין של תפירה.

הפוצע זה כשמוציאים חתיכה שהתקפלה מהאריגה. לא ממש תיקון, לא קריעה, אבל כשמכניסים חוט אחד, לפעמים נכנסים שני חוטים בטעות, צריך לפרק, לתקן את הקליעה, זה אומר לקחת את הקליעה כדי שאפשר יהיה לתקן אותה. זה לא ברור הדבר, אבל איזשהו תיקון.

והקושר – עשיית קשר

והמתיר – פתיחת קשר

והתופר – תפירה

והקורע – קריעת התפירה כדי שאפשר יהיה לתפור עוד

מלאכות של בנין

דובר 1: טוב, ואחר כך יש לנו את המלאכות של בניית בית:

הבונה

והסותר – הריסת בית

והמכה בפטיש – שפירושו פחות או יותר סיום הבית

דיון: הסדר של המלאכות – הרמב״ם לעומת המשנה

דובר 1: זה מעניין, כי אנחנו לא מבינים למה חז״ל סידרו בדיוק, איך הם סידרו את זה. אבל למשל, בטוח שבונה אפשר גם לעשות בחמש עשרה דברים. אפשר לומר יוצקים מלט, מניחים לבנה, מניחים מלט. לא ברור כך למה… כן, אתה רואה, בונה לא קטן יותר מעשיית לחם.

בואו נהיה ברורים, הקטגוריה של בונה המצאתי בעצמי, המשנה לא הולכת על הסדר הזה. אני הכנסתי את זה כדי להסביר את סדר הרמב״ם. המשנה כאן בחלק, אנחנו נלמד, הרמב״ם אומר הכל כמו המשנה חוץ מדבר אחד שלפי הגמרא זה מתקנתא, אבל חוץ מזה, הרמב״ם הולך גם בסדר אחר מהמשנה.

דובר 2: יש לך את המשנה כאן?

דובר 1: הבונה והסותר. למשנה אין קטגוריה של בנין. אני עשיתי את זה כי ראיתי שהרמב״ם שם ביחד מכה בפטיש עם בנין וסתירה, אז דמיינתי שזו הנקודה. אבל במשנה זה הולך, חשבתי שיש לי את זה כאן, בואו רק יאזווען, שיראו את זה. סדר פת, סדר בגד, סדר ספר. כן, הנה.

במשנה הולך, אה, קושר ומתיר, תופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור, זה היה להם. אחר כך הולך החלק של צד צבי עד אה, שרטוט. מה זה אין כאן שרטוט, כי שרטוט זה תרגום שהוכנס לאחרים, שרטוט, שרטוט.

במשנה הולך בונה וסותר, מחבר ומעביר, ומכה בפטיש. נראה שהמשנה רוצה לשים ביחד את ההפוכים, בונה וסותר, מחבר ומעביר. אבל ברמב״ם, אפשר גם לומר ברמב״ם כך, הוא לומד את הרמב״ם כך, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. אז שתיים, שלוש כאלה, אבל גם אריגה ובציעה. אריגה ובציעה, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. נכון, אז זו הדרך האחרת. הרב רבינוביץ רצה למנות כך את הרמב״ם. לי יותר מצא חן לעשות את זה כך.

אבל בועט לאש, אפשר גם לומר שזה מחובר. זה גם מחבר ומעביר, נכון. אפשר לשים את זה לבנין. איפשהו, אני לא יודע, צריך לעשות סדר, לעשות, כן, הסדר לא מדויק.

במשנה גם, אז לא ברור. הסוף, בסופו של דבר יש שלוש, בואו נגיד ברור. במשנה יש שלוש סדרות, שפירושן סדר הפת, סדר הבגד, וסדר הספר אני חושב. הכנת קלף, כן. שזה שלוש סדרות שזה מאוד ברור, שאתה אומר אולי אתה צודק. זה מונה כל פרט, כל פעולה. כן.

ואחר כך יש, בנין זה קצת יותר כללי מורכב. אפשר לדבר על בנין, אפשר לדבר על הוצאה מרשות לרשות זה קטגוריה בפני עצמה, ואחר כך כיבוי, לא ברור.

דיון: לאן שייך הבערה?

דובר 2: אני חושב, הבערה וכיבוי, הדבר מובן בפסוק אקסטר, כן, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”.

דובר 1: כן, בדיוק.

דובר 2: כן, הבערה היתה יכולה גם להתאים לאפיה, למשל.

דובר 1: כן. אם אתה יכול לשים את זה, כן. אני לא הייתי.

דובר 2: מעניין.

דובר 1: אולי זה לא אותו הדבר? אולי הוא מתכוון לענין אחר לעשות… אני לא יודע מה.

באש צריך להכין. כשאחד הולך עם הסעודה כי הוא עושה לחם, הוא גם יעשה איזה קידוש, כן.

דובר 2: מעניין באמת. אולי אז…

דיון על סדר המלאכות במשנה

דובר 1: כן, הסדר לא כתוב, באמת. והמשנה יש את זה… אז לא ברור. הסוף… יש שלוש, בואו נגיד ברור, במשנה יש שלוש סדרות, שפירושן סדר הפת, סדר הבגד, וסדר הספר אני חושב, או קלף, כן. שזה שלוש סדרות שזה מאוד ברור, כך אתה אומר אולי אתה צודק.

זה מונה כל פרט, כל פעולה. כן. ואחר כך יש… בנין זה קצת יותר כללי מורכב. אפשר לדבר על בנין, אפשר לדבר על הוצאה מרשות לרשות על קרקע בפני עצמו, אחר כך כיבוי… לא ברור. אני חושב, הבערה וכיבוי זה דבר שכתוב בפסוק אקסטר, כן, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, כל החקירה אם לומדים את זה משם באמת. כן, הבערה היו יכולים גם להכניס לאפיה, למשל, כן, אם היו יכולים לשים את זה, כן. אבל זה באמת לא. מעניין.

דובר 2: אולי זה לא אותו הדבר? הבערה מתכוונת לגבי ענין אחר, לעשות… באפיה צריך בכל זאת להיות עשייה. כשאחד הולך עם הסדר כי הוא עושה לחם, הוא גם יעשה הבערה וכיבוי, כן. מעניין באמת. אולי אז… נראה אחר כך מה בדיוק איך עובדים על הבערה בעצמה. אבל אוקיי.

למה בנין לא מפורט כמו פת ובגד?

דובר 1: הלאה, המלאכות הבאות הן… יכול להיות, אני יכול להציע שאני מסתכל על זה, כי היום בנין זה דבר מאוד גדול ומסובך. יכול להיות שבימיהם זה היה מאוד פשוט, להרכיב אבנים, וזה באמת לא היה. אני מסתכל על זה אבל שבנין אפשר לעשות כמו פת, זה יותר דבר מורכב.

דובר 2: לא, בואו נהיה ברורים. לא בדיוק, כי אומרים לך שהפת מתחילים מ… אתה מבין גם, מאפיית לחם וזריעה יש שנה. מחרישה עד אפיה יש שנה. אבל בנייה גם. יש כמה שאפשר באמת להבין, יש דש, זורה, בורר, הם בערך אותו הדבר, שם יש באמת קצת שאלה. אבל בין חרישה עד אפיה זה דברים אחרים. זה רק כמו תהליך. אני אומר, בעשיית בגדים הוא יודע מהמכונה, הוא יודע בדיוק מהבשתי בתי נירין ואיך עושים את המסכת. אבל בנין, משהו, הוא לא יודע שצריך ללוש מלט וצריך אחר כך לעשות חוט ולחצוב את האבנים. אוקיי, לא יודעים, לא ברור למה. אני חושב שזה יותר דבר של משכן כמו שאומרים. אני יודע כמה אפשר לשאול כאן בסברא, למה למשל מלאכות מסוימות עשו את מעין המלאכה אב. אני יודע, יש בזה חכמה מאוד גדולה, אני לא יודע, כך הציבו קטגוריות. בטוח יש משמעות, צריך להיות משמעות, אבל רואים, יש דברים שזה תולדה שזה יותר תכוף שאנשים יעשו למשל, ומסיבה כלשהי זה נעשה תולדה של מה שזה לא יהיה.

דובר 1: אולי לגבי המשכן, הגמרא אומרת בכל זאת תמיד על מלאכת המשכן. אולי במשכן לא עשו מלט, זה היה בנין מאוד פשוט. מה כן היה? היה סוג הבנין של אריגה, של קריעת היריעות, כל מיני בנינים עם היריעות. אבל לא היתה חכמה במבנה במשכן.

דובר 2: בדיוק שם אומרים למשל, בישול זה ממנה, ומדברים בכל זאת על עבודות של המשכן. יכול להיות. לא ברור, זו שאלה טובה, ווסר, וצריך לחשוב על זה. אבל אנחנו לומדים קצת בקיאות, אז אני יודע, אפשר. אוקיי, עוד מווסר.

סדר הספר — מבהמה עד ספר תורה

דובר 1: הדבר הבא הוא כמו חורש עד אפיה, מכשיש בהמה ביער עד שיש מזה ספר תורה, פרגמנט. אז כך, והצד, לתפוס בהמה, ושוחטו, אפשיטו, להפשיט את העור, לעבד את העור, ומחקקו, להכין את העור שיוכל להיות פרגמנט. זה קצת יותר פרט של האבדה, או לא פרט, אלא זה אב אחר, אבל עיבוד העור, או הוצאת כל השיער מהעור. מחיקה פירושה אני חושב החלקה. החלקה, זה בכל זאת, או אפשר לכוון הוצאת כל השיער. אבל עיבוד זה בכל זאת גם איזה סוג דבר כמו החלקה. עיבוד זה יותר עם שמים את זה בכימיקלים, וזה נעשה… יכול להיות עיבוד זה גם יכול להיות דריכה על העור, אם אני זוכר טוב. כן, לא אותו הדבר כמו מחיקה. כן, מחיקה זה כבר אחרי העיבוד, זה כבר יותר פרט יותר מזה.

וחתכו, לחתוך את העור, הרמב״ם אמר לנו בדיוק שספר התורה יהיה מורכב מיריעות, צריך לחתוך אותו. והכתיבה והמחיקה, חיתוך, כתיבה, והרבה פעמים צריך למחוק כדי לכתוב. והשרטוט, עשיית שורות כדי שאפשר יהיה לכתוב שורות ישרות. הרמב״ם אמר שצריך לעשות בספר תורה.

הבערה וכיבוי — סדר במשנה לעומת רמב״ם

דובר 1: טוב. שתי מלאכות של אש זה הדלקה וכיבוי, הבערה וכיבוי. והמלאכה האחרונה היא… אה, סליחה, במשנה כתוב “המכבה והמבעיר”, והרמב״ם כותב בסדר הנכון, הבערה לפני כיבוי. אבל אין מה לכבות לפני שמדליקים. אבל יש פשוט לוגיקה שבעצם בענין המלאכה עושים קודם הבערה.

בונה וסותר זה גם כך במשנה? כן. הבערה וכיבוי כתוב “המכבה והמבעיר”. זה מעניין. יש בזה איזה סוד. הוא מביא, המאירי אומר משהו, כי בדרך כלל, לא הבנתי, כי למעשה צריך קודם להדליק את האש. משהו הוא אמר למה כתוב במשנה קודם כיבוי ואחר כך הבערה.

הוצאה מרשות לרשות

דובר 1: והאחרונה היא הוצאה מרשות לרשות, נשיאה מרשות אחת לאחרת. זו אב המלאכה של הוצאה.

הלכה ב — “כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם”

חידושו של הרמב״ם: ענין לעומת תולדה

דובר 1: נכון. אומר הרמב״ם כך, הרמב״ם מסביר, “כל אלו המלאכות”, כל אלה הדברים שדיברנו עליהם כאן, הל״ט, “וכל שהן מעניינם”, גם דברים שהם אותו דבר כמו זה, “הן נקראים אבות מלאכות”. כן, לרמב״ם יש חידוש, “לאפוקי תולדות”, שאין רק אבות ותולדות. מה הכוונה באבות ותולדות? בואו נלמד, אב הוא המלאכה העיקרית, ותולדה היא דבר שדומה לה אך לא ממש. יוצא שיש מה שהוא אותה מלאכה, רק עם שם אחר, או עם פעולה אחרת, או באופן אחר, אבל בעצם זו אותה מלאכה, זה אב מלאכה.

אני סבור שהרמב״ם אומר ששמות האבות אינם הגדרה צרה רק להיות, למשל, מחיקת האות רק לכוון לפעולה המדויקת של מחיקת האות, אלא זו קטגוריה מעט יותר רחבה. ואחר כך יש משהו שאינו אותו דבר, אלא זו דמיון חלש יותר, זה כבר נעשה תולדה. בדיוק את ההבדל בין הדמיונות ננסה להבין כאשר הרמב״ם יביא את הדוגמאות.

זהו “מעניינם”. “ענין” פירושו המשמעות, הקונספט, כמו שאתה אומר, לא המילה “חורש” למשל, אלא זה הרעיון של חורש. ותולדה חייבת להיות לא הרעיון של חורש. יש את חברו של האב, הוא באותה רמה של האב, ויש את הילד, האחים, ויש ילדים שנובעים מזה. בקיצור העניינים, מביא הרמב״ם שלוש דוגמאות, שפירושן כן, אה, בדיוק כשנחשוב, נראה בתולדה של חורש, נראה את ההבדל בין המינים והתולדותיהם.

דוגמה 1: חורש — “אחד החורש או החופר או העושה חריץ”

דובר 1: בקיצור המינים, אחד החורש, אם אחד חורש בדרך הרגילה של חרישה, או החופר, או אחד חופר, או העושה חריץ, או אחד עושה חריץ. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר בכלל, כי אני לא רואה את שלוש הדוגמאות, אבל כנראה יש דרך מסוימת איך עושים בדרך כלל חורש. אני יודע, מחרשה עוברת ועושה מעין קו. מה ההבדל בין חורש ועושה חריץ? הייתי אומר שזה ממש אותו דבר, לא מינים.

אומר הרמב״ם, אפילו משהו שלא קוראים לו במילה חורש, אבל חורש פירושו… לא, אני מתכוון איך הוא אומר כאן, חורש פירושו לעשות… חרישה פירושה מה? לרכך את האדמה, או משהו כזה, משהו לגרד באדמה. אומר הוא, יש שלוש מיני דרכים איך אפשר לקרוא לגרד באדמה. נאמר, באדמה רטובה קוראים לזה כך, או ביבשה, או כשצריך לעשות קצת יותר עמוק. חופר אכן נראה עמוק יותר מחורש. חורש לא עושים בור עמוק. חורש חופרים קצת למעלה, כן, עושים שהאדמה הקשה תהיה רכה. חופר פירושו לחפור פנימה. מה ההבדל הטכני של שלושת הדברים בכלל?

דובר 2: נכון שבבסיס זה אותו דבר, כולם עושים חור באדמה. לכן דווקא הם כולם אותה מלאכה, כן. אנחנו צריכים להבין למה זה אותו דבר. ההבדל הוא רק, חורש משתמש בכלי כזה. זה הכלי שנקרא חורש. חופר הוא כשעושים את אותה פעולה, עושים את אותו דבר, אבל עם מין מכונה אחרת או מה, כלי אחר. יכול להיות שזה קצת שונה הפעולה. חורש לעשות, כמו שאתה אומר, עמוק יותר או פחות עמוק, או… אבל עושה חריץ הוא הגדול ביותר, אפשר לעשות אותו אפילו עם הידיים, אם עושים את זה בידיים.

המאירי ורבינו יונה על ההבדל בין חורש, חופר ועושה חריץ

דובר 1: הוא אומר כך, המאירי, הוא אומר שחורש בדרך כלל פירושו אדם עם בהמה, וחופר או חריץ הם אופנים אחרים, כשאדם עושה זאת בעצמו בידו או באחר… חופר הוא שהוא חופר עם את, משהו כזה, וחריץ הוא שהוא חוצב עם פטיש. שנית, רבינו יונה אומר אחרת. זה קשור, אה, בחורש מזיזים את החול, ובחופר משאירים את החול מלפנים. אוקיי. זה גם נכון, אבל זה ענין אחד. נכון שזו אותה תוצאה ואותה פעולה אפילו, גם אותה תוצאה וגם אותה פעולה, הוא חותך חור, חור קטן באדמה, אבל זה בדרכים אחרות. לכן נאמר, אפילו הם שואלים, זה חורש, לא נקרא חורש, אבל זה חורש, ממילא זה חורש אפילו שלא נקרא חורש. “שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע” — זו מעין דרך של עשיית חפירה, חור בקרקע, “ואין ענין אחד היא”.

דוגמה 2: זורע — “אחד הזורע זרעים או הנוטע או המבריך”

דובר 1: וכן, הולך הוא לומר גם, הוא הולך להביא את הגמרא של זריעה. “אחד הזורע זרעים”, בדרך כלל זריעה פירושה… לדברים האלה יש שם ייחודי, זה מעניין, אבל יש כמה דברים שיש להם שמות ייחודיים לכל פעולה. בזריעה אומרים, לא רק פעולות, יש בחפצים, קוצר יש דבר כזה. זריעה פירושה שחותכים זרעים, כן, בקוצר נאמר. בדרך כלל כשאומרים זורע, זה קשור למילה זרעים, הוא נוטע זרעים, גרעינים. הוא גורם לגרעינים לצמוח, נותנים להם שם זריעה. זה לא בהכרח שגורמים לגרעינים לצמוח, גורמים למשהו לצמוח.

אומר הוא, עצים, כשנוטעים עצים, לא קוראים לזה זריעה, קוראים לזה נוטע. או לא עושים עם גרעינים. יש שתי דרכים לנטוע עץ: אתה יכול לקחת גרעין להכניס לאדמה, אתה יכול לקחת חתיכת עץ שהיה, לתקוע פנימה, או משהו כזה. אולי יש גם עם גרעינים?

דובר 2: לא, אני מתכוון שזה פשוט אחר… כשנוטעים עץ… נאמר עם גרעינים, פרי, עץ פרי יש גרעינים. לא עושים את זה עם גרעינים בדרך כלל, לכן זה נקרא אחרת. עושים את זה בדרך כלל עם עץ שכבר קיים, לוקחים אולי ענף ומכניסים אותו לאדמה, משהו כזה. איפשהו יש גרעינים. יש גם דרך של לקיחת עץ קיים, זה יותר מהר. היום בוודאי, כמעט אף פעם לא נוטעים עצים עם גרעינים, זה מאוד לא יעיל. כי בדרך כלל לעצים יש בדרך כלל דרך איך הם זורקים בעצמם את הגרעינים שלהם וזה צומח. אני לא מדבר על זה, אני מדבר שאחד נוטע עץ.

דובר 1: יש זרעים פירושו, כמו תבואה, יש דברים שהדרך היא לעשות עם גרעינים. בדרך כלל עצים לא עושים עם גרעינים, כך אני מתכוון, לרוב. יכול להיות, כי אני מתכוון שהמילה העיקרית כאן, אפילו לא קוראים לזה המילה זריעה, אבל המילה היא כשנוטעים אפילו דברים כאלה. בסוג השדות זה לא רק קריאה למה שיש לו שם אחר.

מבריך — הבראכה

דובר 1: הבא הוא עוד מין דבר אחר יותר ברור, אבל זה גם באותה קטגוריה כמו זריעה. אוי, מבריך אילנות, ויינר מציב הרבה את סוג השדות האלה,

אב מלאכה של זורע (המשך) — נוטע, מבריך, מרכיב, זומר

דובר 1: אני לא מדבר על זה. כשאחד נוטע עץ, כאן זורע פירושו כמו תבואה. יש דברים שהדרך היא לעשות את הגרעינים, בדרך כלל עצים לא עושים גרעינים. כך אני מתכוון לרוב. יכול להיות, אבל אני מתכוון שהמילה העיקרית כאן היא אפילו לא קוראים לזה המילה זריעה, אבל המילה היא כשנוטעים שיהיה הבדל בסוג הפירות, לא סתם מילה ענקית שיש לה שם אחר.

הבא הוא עוד מין דבר אחר יותר ברור, אבל זה גם באותה קטגוריה כמו זריעה. או, המבריך אילנות, הוא מתכוון שהוא מחבר שני עצים. נוגע הוא קושר יחד שני עצים. מבריך פירושו הוא לוקח חתיכת ענף מהעץ הזה והוא מכניס אותו לאדמה. ומרכיב הוא… אז מה ההבדל בין נוטע ומבריך? נוטע הוא כשחותכים לגמרי חתיכה ומכניסים אותה במקום. מבריך הוא לוקח עץ חי, הוא תוקע חתיכה לתוך האדמה, אחר כך כשזה מתחיל לצמוח שם חותכים אותו אכן. נוגע שיהיה באדמה ושיהיה עדיין צעיר מהעץ הקודם.

דובר 2: כן.

דובר 1: אוקיי. או המרכיב, הוא מחבר, הוא מכניס חתיכה מענף אחד והוא מניח אותו על ענף אחר שמחובר לעץ אחר. או הזומר, או אחד שחותך כדי שיוכל לצמוח, כן? כל אלו אב אחד הן, מאבות מלאכות.

הענין של כל חמש הדרכים — להצמיח דבר

אתה רואה אבל שכאן זה עוד קצת יותר רחוק, כן? במבריך או לפחות בזומר, כן? בחורש כל שלושה היו הכשרה בקרקע. זומר, הרי הוא עושה לגמרי דבר אחר, הוא חותך. הוא לא זורע, הוא חותך. אבל זו הדרך לגרום לזה לצמוח. אבל זו לא תולדה, זה ממש ענין אחד. איך ענין אחד? כל אלו עניינו להצמיח דבר, היינו לראות משהו להצמיח. לגרום לצמוח. מצוין. לגרום לצמוח. אפילו הוא עושה זאת הרי הפעולה של חיתוך, אבל בזה הוא גורם לצמוח את… למה חותכים? כדי שהאחרים יצמחו טוב, נכון?

שאלה: למה זומר אינו תולדה?

ולמה זה לא היה למשל תולדה? נראה אחר כך באחרים בגמראות של תולדות. זומר נשמע כאילו היה תולדה טובה. לא, זו לא תולדה. תולדה, מיד נראה. אבל אתה מבין אבל שהזומר, התשובה שלנו אבל עשיית עצים, איך עושים עצים לצמוח? יש חמש דרכים לגרום לעצים לצמוח. מה עושה עץ? יש לי חמש דרכים, אפשר להיות זורע, אפשר להיות נוטע, אפשר להיות מבריך, אפשר להיות מרכיב, אפשר להיות זומר, חמש דרכים, נכון? זה בעצם מה שהוא אומר.

שאלה מעניינת: זומר לעומת קוצר

כן, זה מעניין מה כתוב כאן כך, כשאדם הולך לאחד עם סכין בראש השנה חתיכה מעץ, הוא עדיין לא יודע בבירור אם הוא עושה עכשיו קוצר או זומר?

דובר 2: מממ.

דובר 1: זה מעניין, הוא לא אומר שזו תולדה, זה ממש האב של הנטיעות, מעניין.

דובר 2: אולי זה עונה אחרת, קוצר הוא כשכבר יש, אבל זומר עושים בתחילת העונה כשעדיין לא צמח וכדומה, זה לא… אני יודע כבר, אולי קורה שאפשר לעשות את זה באותו זמן.

אב מלאכה של קוצר — בוצר, גודר, מוסק, אורה

דובר 1: אומר הרמב״ם: וכהאי גוונא, אך הקוצר, המלאכה של קוצר, קוצר משתמשים בתבואה, בחיתוך תבואה, או קטניות, זה נקרא גם קוצר. אבל יש מינים אחרים של חיתוך, סוגים אחרים של חיבורים לקרקע שיש להם שמות אחרים. למשל בענבים זה נקרא בוצר, או בתמרים זה נקרא גודר, או בזיתים זה נקרא מוסק.

דובר 2: גודר… גודר, נראה, כאן כתוב… מוסק, גודר.

דובר 1: או אורה תאנים, או אחד חותך תאנים. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.

פירושו, הכוונה היא לעקור משהו מהמקום שבו הוא צומח. ועל דרך זה שאר אבות, שהאב לא פירושו רק הפירוש הצר של המילה, כמו למשל זריעה קשורה לזרעים, אבל הוא זורע גם…

דובר 2: זה גם קוצר.

דיון: למה לפירות השונים יש שמות שונים?

דובר 1: לכאורה גם כאן יש לך הבדל בפעולה. פירושו תבואה חותכים עם, יודעים מה זה מכונת חיתוך, ובענבים צריך לחתוך עם מכונה אחרת, זו פעולה אחרת, יש סיבה למה יש להם שמות שונים. אני מתכוון, מובן… יש מילה אחרת לחיתוך ענבים… זו פעולה אחרת, צריך כלים אחרים, זו אומנות קצת אחרת ודברים אחרים. מובן שזה אותו רעיון, לכן זה אכן אותו ענין, אבל אני רוצה להדגיש גם קצת את ההבדל.

דובר 2: אנחנו יודעים אם זו הסיבה למה יהיה להם מיד מילים אחרות, זה מעניין למה יש להם מילים אחרות. אני מבין שהמילה היא על הפעולות האחרות.

דובר 1: ומה הפרי האחר? כי כל פרי קיבל את שמו. לא רואים דבר כזה בקודש שיש להם אותם שמות. אולי כי שניהם צומחים דומה, הם סוג דומה.

דובר 2: אבל זה קצת שונה. תחשוב, תבואה חותכים כך. אני יכול לדמיין, אני לא יודע, חותכים את זה קצת אחרת. זיתים, למשל, מנערים את העץ עד שאני לא יודע מה. מה הדרכים האחרות איך לוקחים את זה? לא הכל חותכים עם… איך קוראים לדבר שחותכים תבואה? הדבר המעוגל?

דובר 1: כן.

דובר 2: היום עושים סתם קומביין.

היסוד של “ענין המלאכה”

דובר 1: אוקיי, אז זה הפירוש של ענין המלאכה, והרמב״ם אומר שזו לא תולדה, אלא אב, זה אותו דבר. זה מילים אחרות. כשלמדו אבות מלאכות, פירושו כמו שאתה אומר, זה לא פירושו מילולית קוצר, זה פירושו ההגדרה, הדבר של לעקור דבר ממקום גידולו.

למה אומרים קוצר? כי זה שכיח. אפשר לומר לעקור דבר ממקום גידולו. לא, זה לא ייתן מופשט. הל״ט מלאכות אינן מופשטות. לעקור דבר ממקום גידולו זה כבר יותר דמיון מופשט בין כל הדברים. אבל הפירוש של המילה הוא קוצר, חיתוך. אבל בדרך כלל חיתוך פירושו מילה מיוחדת לתבואה. הוא אומר שזה רק שגור הלשון. ואותו דבר עם זורע, הוא לא מתכוון דווקא זריעה, אלא הוא תפס אולי את הנפוץ ביותר, בדרך כלל כשחותכים זה תבואה או דבר כזה.

ההבדל בין אב ותולדה

דובר 1: נכון. עכשיו הולך הרמב״ם לומר מה הן התולדות, כי כל האבות האלה יש להם תולדות. אומר הרמב״ם, התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות. זה דומה, אבל זה לא אותו דבר. לא לוקחים את זה מעניינא, אלא תולדה שנובעת ממנו.

תולדה של טוחן — מחתך ירק

כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, אחד חותך ירק לחתיכות קטנות כדי לבשל אותו. הוא רוצה לעשות מרק, צריך לחתוך את הירק לחתיכות קטנות מאוד. הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה, כי המלאכה היא תולדה של טחינה, שהיא טחינה. מה זו טחינה? מה זה לטחון? מה הפעולה של טחינה? שהטוחן לוקח גוף אחד, הוא לוקח גוף אחד, הוא לוקח גרעין חיטה, ומחתכו הרבה. אז כשאחד חותך ירק הוא עושה דבר דומה. אף על פי שזה באופן אחר, כי שם לוקחים גרעין חיטה ועושים אותו קמח, וכאן זה נשאר ירק, רק בחתיכות קטנות, אבל זו תולדה.

אז בואו נחשוב, מה היה עניינו של טחינה? כלומר דבר הדומה לזה, ריבוי תולדות הטוחן.

זה מעניין שהרמב״ם זוחל מזורע קוצר והוא לוקח דוגמה אחרת, כי הדבר המעניין הוא להשוות את התולדה מול העניינו. מה יש בטחינה? אבל למשל, מה היה עניינו של טחינה, ממש העניינו? כשלא טוחנים חיטה אלא טוחנים משהו אחר, אני לא יודע מה. והתולדה שלו היא כשזה לא נקרא טחינה, אף אחד לא היה אומר שהאדם טוחן, אבל אתה הולך להפשיט את הדבר. מה קורה כאן? קורה כאן שלוקחים דבר גדול וזה הופך לחתיכות קטנות. ובזה מחתך ירק הוא גם דבר דומה.

חילוקו של המגיד משנה — איכות הפעולה לעומת איכות הנפעל

אני יכול לומר לך את המגיד משנה בהקדמה, הוא מנסה לומר דבר להסביר את ההבדל. הוא אומר כך, שיש מלאכות שהן אותו דבר, הוא קורא לזה “בדימיונם”, אותה מלאכה בדיוק, רק זה שונה או עם הדבר שעושים אותו אליו, או עם האופן שעושים אותו. הוא קורא לזה “איכות הפעולה”, הדרך שעושים אותו, לא הפעולה עצמה. זו אותה פעולה, רק זה איכות אחרת איך עושים אותו, או ב״איכות הנפעל”, הדבר שעושים אותו אליו.

הנה למשל, קוצר ובוצר, זו אותה פעולה בדיוק, רק זה נפעל אחר, עושים אותו לדבר אחר. או זורע ונוטע, זו פעולה קצת אחרת, אבל זו רק איכות הפעולה אחרת, דרך אחרת לעשות את אותו דבר בדיוק.

משא״כ למשל מחתך את הירק, זה דומה אבל זו לא אותה פעולה. כאן אתה אומר אתה חותך, כאן אתה עושה קמח, כאן אתה לא עושה קמח, כאן אתה עושה חתיכות קטנות יותר. רק זה דומה, כי שניהם יש להם דמיון, אם עושים קטגוריה גדולה יותר כזו, ואומרים לקחת גוף אחד ולחלק אותו לדבר, אז יש את זה טוחן, אבל זה לא טוחן. כי טוחן הוא הפירוש, כמו שאתה עושה מחיטה קמח. כאן לא עשית מחיטה קמח, לא רק. כשהיית עושה, כמו שאתה אומר, אתה עושה מתירס קמח, זה גם טוחן, אפילו אולי כלים קצת אחרים אתה עושה מזה.

דיון: מתי זה היה האב עצמו?

דובר 2: זה מובן, עכשיו דווקא, כשלא הוא היה חותך חתיכות קטנות לסלט, אלא הוא עושה מזה אבקה, זה היה טוחן עצמו.

תרגום לעברית

דובר 1: כן. כשמישהו עושה, סתם, אני יודע, קורן פאודר, או איזה מיני דבר כזה, הייתי אומר שזה האב של טוחן, כי הוא טוחן משהו, הוא עושה מפרי שיהפוך לאבק. אבל כאן הוא עושה מחתיכה גדולה של פרי שיהפוך לחתיכות קטנות של פרי. זה רק תולדה כי יש לזה דמיון.

הוא אומר, “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי”. זו ה… כמו שאתה אומר, ההגדרה המופלאה. זה דומה, אתה רוצה לומר טכנית, זו אותה קטגוריה בקטגוריה רחבה יותר. יש קטגוריה, קטגוריה גדולה יותר של חיתוך גוף אחד לרבים. זה זה. אבל זה לא בדבר היותר מצומצם של עשיית דבר אחד לדבר אחר לגמרי, כן, הוא טחן אותו לגמרי, זה נהיה קמח. נכון?

דובר 2: כן.

דיון: מדוע הרמב״ם לא מצא דוגמה לקוצר?

דובר 1: בואו נעבור למקרה גדול יותר שהוא יותר מסובך. זה באמת מעניין שהרמב״ם לא מצא דוגמה לקוצר שהיא רק… מהמוט ב…

דובר 2: כן. קוצר הרי יש. כשמישהו תולש שיער, זה קוצר מ… כי לוקחים פסולת ממקום גידולו. לא? זה לא על שיער. צריך לראות את זה בפרק הבא, נראה.

תולדה של טוחן — שף לשון של מתכת

דובר 1: אוקיי. ולכאורה, אומר הרמב״ם עוד דוגמה לתולדה של טחינה. הוא אומר לך, “הלוקח לשון של מתכות”, מישהו לוקח… לשון זה מעניין, לפעמים סוג של דרך, סוג של גודל של עשיית לשון של ארגמן, לשון של מתכות. זה חתיכה קטנה מוארכת, סתם שנראית כמו לשון. זה סוג של, אני רוצה לומר, חבילה, אני יודע, חתיכה של מתכת, “ושף אותו”, הוא משפשף אותה. מה הקשר לשבירת קדרות של אותו לשון? אני לא יודע. הוא משפשף אותה “כדי ליקח מעפרו”, כדי לקבל אבקה, כדי לקבל אבק של מתכת. כדרך שעושין צורפי זהב, כמו שעושים צורפי זהב. אני מניח שבזהב משליכים עוד חתיכות קטנות של מתכות אחרות שיעשו אותו יותר קשה.

תולדת טוחן – צורף זהב (המשך)

והוא אומר, זה תולדות טוחן, כי העניין הוא לקחת גוף אחד ולחלק אותו לגופים הרבה.

אפילו אם אמרת שאני יודע, צורף זהב זה משהו מחובר יותר ל, אני לא יודע, בונה, אני לא יודע מה – לא, אבל מה קרה? כאן הוא לקח דבר שהוא חתיכה אחת והוא טחן אותו לחתיכות קטנות, אז הרי זה טוחן.

אבל למה זה לא טוחן ממש? זה נשמע בדיוק כמו טוחן. בסך הכל עם זהב במקום עם חיטה.

יכול להיות אותו דבר, כי כאן זה נשאר מתכת. כשמישהו שואל מישהו מה החתיכות הקטנות, זה חתיכות קטנות של מתכת. זה לא כמו מחיטה נהיה קמח. קמח זה לא חתיכות קטנות של חיטה? קמח לא נראה כמו חיטות קטנטנות. קמח זה דבר חדש. זה אומר הפנים של החיטה. אתה מסתכל על חיטה ו… אני לא יודע.

זה מעניין. לכאורה השינוי שקרה בין חתיכת מתכת לחתיכות קטנות ממנה הוא שווה בערך. אני לא יודע. זה דבר מעניין, לא?

הוא מנסה להסביר חילוק אחר. אני לא תופס מה הוא אומר. אולי דווקא בגלל שזה עוד חתיכות גדולות יותר, העפר עוד גדול יחסית ל…

אתה יכול אבל להסתכל קצת אחרת, שהחיטה היא עוד באמצע הדרך, היא עוד לא נגמרה עד שהיא נהיית קמח. זה עוד חלק מ… זה עוד חומר. החיטה היא הקמח הלא גמור. מה זה חיטה? קמח בפוטנציאל.

לשון של מתכת זה לאו דווקא. אפשר להשתמש בזה בדרכים שונות, אפשר לעשות ממנה חתיכה גסה. זה פחות שינוי בגוף הדברים, זה רק שינוי בהגדרה.

אהה, מעניין. אוקיי.

תולדת בורר – עשיית גבינה

וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה – הוא הכניס את הקיבה של הבהמה, הוא הכניס את החתיכה של קיבת הבהמה, בית הקיבה זה הקיבה, שיש בה חריפות וזה גורם לחלב להיות חמוץ ושיהפוך לגבינה – כדי לחבצו לעשות ממנו גבינה, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריש הקוס – הוא הפריד את החלק הסמיך של החלב מחלק של החלב הנוזלי, מהנוזל.

זה מאוד דבר מעניין. מה זה לא החלש יותר? מי הגבינה. קוס זה המים וה… אה, המים מהחלק הקשה. אוקיי. הוא מוציא, הוא מפריד את החלק המימי מהחלק הסמיך.

זה מאוד מעניין, כי זה ממש לא נראה כמו בורר. זה סוג אחר של דבר, הוא הכניס איזה מרכיב לסיר. אבל התוצאה דומה.

חידוש: מסתכלים על הפועל יוצא

אבל כאן הוא מביא משהו שעדיין לא היה לנו דבר כזה. כשמישהו רואה מישהו מכניס משהו, זה בכלל לא נראה כמו שמישהו עושה בורר. בורר זה לא להכניס משהו לסיר. אבל הפועל יוצא מזה – זה הפעם הראשונה שרואים שמסתכלים על הפועל יוצא. הפועל יוצא מזה הוא שבזכות פעולתו נפרד החלב מה…

אני מניח שבכל המלאכות מסתכלים בעצם על הפועל יוצא.

לא, אבל זה רק מאוד שונה.

מובן מאליו, זו טכניקה.

דיון: מדוע רק תולדת בורר?

בואו נשאל להיפך, למה זה רק תולדת בורר? למה זה לא בורר עצמו?

כי בורר אומר שלוקחים חתיכות, אותן חתיכות, ולוקחים מפרידים. כאן עשית איזו פעולה, איזו פעולה כימית, זה נפרד, אז זו תולדת בורר. בגלל זה, נכון?

אני חושב שכן.

כן, אני מניח כך.

תולדת בונה – עיצוב גבינה

ואם גבנו וסחטו – ואחרי שהוא לקח את חתיכת החלב שכבר הוריד ממנה את הקוס, המים ממנה, הנוזל, והוא עיצב אותה שתהפוך לחתיכה.

רק מעניין, כאן כבר ממש מאוד מעניין, על מה הוא חייב? משום בונה.

וואו! כשהוא רוצה להיראות כמו שהוא בונה, הוא משחק עם גבינה, הוא בונה בונה.

אבל אם מסתכלים על מה שהתכלית של בונה, מה הפועל יוצא מפעולתו הוא, לקבץ חלקים. “ש… לקבץ… כשמקבץ…” משהו הוא מהצדדים, הלמ״ד מיותר. “כשמקבץ חלק על חלק…” צ׳ק… אני לא יודע. “כשמקבץ…” לא, משהו לא בסדר כאן.

אוקיי, בואו נראה מה כתוב כאן. כשמישהו מקבץ חלק על חלק ודבק אחד עד שיעשה גוף אחד או עד שדומה לבנין.

מה זה בנין? “כל המקבץ…” סליחה, זה לא… אה, זה “כל המקבץ”. כשמישהו לוקח… מה זה לבנות בנין? לבנות בנין צריך להיות לבנים שונות, ועושים מזה שזה הופך לבית אחד, או חיבור יריעות, זה הופך לאוהל אחד. אז זה בניה. ובגבינה זה אותו דבר. כאן יש חבורת… גבינה זו חבורת חתיכות קטנות של גבינה, או חתיכות סמיכות במים, ולוקחים את זה ביחד, זה הופך לבונה.

“שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”

השימוש של הרמב״ם במילה “גוף”

הרמב״ם יש כאן את המילה “גוף”. אתה לוקח גוף, לא גוף של אדם. גוף אצל הרמב״ם מתכוון רחב יותר, כמו ששולחן הוא גם גוף, גוף.

והחלוקה היא אסורה, אמר הרמב״ם קודם, טוחן חילקו בדרך מסוימת. וכאן הוא אומר, לקבץ עד שזה הופך לדבר אחד, זה דומה לבנין.

מה לא קשה להבין, זה הגיוני. רק זה מאוד שונה. גבינה זו לא בנין, אי אפשר… אוקיי, כי זו התולדה.

כן?

דיון: מדוע לא לש?

לש זה הרי לא אותו דבר, זה לא לש? הסוגיה של גבינה לא דומה ללש?

אוקיי, אפשר לחשוב, על הרבה דברים אפשר לחשוב. כשמפשטים כל כך חזק, בשביל זה צריך את החקירות של הגמרא, האם זו תולדה שדומה, תולדה שאינה דומה, זה דומה.

כן?

אבל כאן צריך רק את הגמרא, הרמב״ם רוצה רק את הדין של הגמרא.

הכלל של הרמב״ם: “מגוף המלאכה תדע”

מה זה אומר דוגמה? “וכל אחד מהמלאכות האלו אבות, ויש להם תולדות הדומים להם”. בזה שהפועל יוצא מזה יש דמיון. “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב”. במקום שצריך לפעמים לחשב האם דבר הוא אב כי זה כעין מלאכה אחרת, כמו למשל לטחון חתיכה של מתכת, זו תולדה, סליחה. דברים שזה הופך לאב ומתי זה הופך לתולדה.

מה הוא רוצה לומר “מגוף המלאכה”?

אני מניח שמה שהוא כותב כאן הוא, “גוף המלאכה” הוא מתכוון למה שהוא אמר קודם, לא הפועל יוצא. גוף הוא מתכוון למה שזה, כן, בדיוק כך, ההגדרה היותר מופשטת.

הוא אומר, אתה תראה שאני כותב אחר כך שמשהו הוא תולדה של כך וכך, חשוב מה זה, לא כל פעם אני אסביר את הלמדנות של זה.

למה הוא מסביר? למה הוא עושה כזה התבוננות? כי שניהם מכוונים לחלק וכו׳.

אומר הרמב״ם, אני לא יכול להסביר לך עכשיו על כל דוגמה, אתה רוצה ללמוד עוד הלכות שבת? תסתכל, תראה שכל פעם אם אני אומר שמשהו הוא כעין מלאכה, אתה תבין למה. חשוב מה המלאכה היא, מה הוא עושה, תבין למה זה כעין או למה זה תולדה של אותו אב.

אני מניח, כי אחר כך הוא הרי לא מסביר בעצם. כאן הוא אמר למדנות, זו התולדות בורר שערורייתא, ולא כל פעם הוא מסביר שערורייתא. אבל הוא אומר, כשהוא היה סתם אומר אסור לעשות את הדבר הזה והזה בשבת בלי לומר מאיזה, אדם היה יכול בעצמו להרכיב מאיזה אב או תולדה.

אבל בדרך כלל הוא גם אומר איזה איסור זה, לא?

נכון, אז אני מניח שהוא מתכוון רק לומר שהוא לא אומר את הקשר תמיד. הוא לא אומר למה, מה הקשר, האם כי הפעולה דומה או כי הפועל יוצא מהפעולה דומה.

בדיוק. מה הלמדנות? מה ה… הוא אומר לך הרי הגדרות עדינות. אתה רוצה לומר שטוחן הוא מפריד חלקי גוף אחד, זו הרי למדנות שהרמב״ם חשב להסביר למה הדברים הם תולדות טוחן או כעין טוחן. אז הוא אומר לך דברים שהוא לא אמר לך, תראה, על מה הפעולה היא תבין, כך אני מניח.

כי עם ההגדרה שלו של בונה הרי לכאורה סותר גם את התוכן, כן.

אוקיי. תמיד יותר קל לראות את הקשר מאשר לראות את החילוק, אה.

אני צריך להבין טוב יותר בכל דוגמה, אבל אלו הכללים של הרמב״ם.

אוקיי.

נפקא מינה בין אב ותולדה

עכשיו נדע את הנפקא מינה של כל ההלכה אב או תולדה. מה הנפקא מינה בין דבר שהוא אב לבין שהוא תולדה?

אומר הרמב״ם כך, בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות, זה כך, במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה, תמיד אותה חטאת.

אז לעניין עונש אין שום חילוק האם אתה עושה אב או תולדה, הכל איסורים מדאורייתא, אותו עונש בדיוק.

אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? מה החילוק?

אומר הרמב״ם, אין ביניהם הפרש אלא שיש בהן עוד חתיכת חילוק לעניין הקרבן בלבד. לגבי קרבן יוצא חילוק, למה?

החילוק לעניין קרבן

שהעושה מלאכות בשוגג, אם מישהו עושה מלאכות בשוגג, אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, אם הוא עשה בשגגה אחת, בהעלם אחד, כשנעלמה ממנו הידיעה למשל שהיום שבת או דבר כזה, והוא עשה חבורת אבות אחרות, הוא עשה זריעה, חרישה, קצירה, אז חייב חטאת אחת על כל אב ואב, כל אב הוא דבר, הוא דבר שלם בפני עצמו, והוא חייב על כל אחד בנפרד.

כך התורה קבעה שאפשר לומר שהוא עשה לא שמר שבת, אבל לא, כן חילקו את זה למלאכות נפרדות, כמו שהוא עשה שלושה דברים נפרדים. אבל בשביל זה חילקו את זה רק לשלושים ותשע, לא חילקו את זה למאות שגיאות של תולדות.

אז לגבי אב עם התולדות שלו זה כן נחשב כמו דבר אחד, ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, הם רואים את זה כאילו הוא עשה דבר אחד.

אז הנפקא מינה היא רק בשוגג, אבל במזיד אין חילוק, העונש הוא למות פעמיים פעם אחת.

כרת גם אפשר לקבל רק פעם אחת?

גם לא.

כן, לפי הרמב״ם של כרת בוודאי.

אבל לגבי שוגג, במילים אחרות, המקסימום חטאות שאפשר לקבל משבת אחת, לפחות בהעלם אחד, הוא שלושים ותשע.

הרמב״ם לא נכנס כאן עוד להלכות שגגות, כאן זה הלכות שבת, הוא אומר יותר פרטים מהנקודה של איך מחייבים שוגג. אבל האופן הכללי הוא שיש כאן חילוק שאם זה בהעלם אחד, אז עושים רק חטאת אחת על כל אב, לא על אב עם תולדותיו.

הלכה ח׳ (המשך) — חטאות בהעלם אחד: אבות מלאכות

גם כן, לפי הרמב״ם של כרת בוודאי.

אבל לגבי שוגג, במילים אחרות, המקסימום חטאות שאפשר לקבל משבת אחת, לפי העלם אחד, הוא שלושים ותשע. הרמב״ם לא נכנס כאן עוד להלכות שגגות, שהלכות שגגות אומרות יותר פרטים מבדיוק מתי הוא מזיד ומתי הוא שוגג, אבל בכלליות יש כאן חילוק שאם זה בהעלם אחד, אז עושים רק חטאת על כל אב, לא על אב עם תולדותיו. והרמב״ם עכשיו יאמר דוגמאות.

כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד, הרי זה חייב שלש חטאות, שלוש חטאות נפרדות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה, הוא עשה את כל שלושים ותשע המלאכות בשגגה, ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת, הוא שכח, הוא למד משניות בשבת, הוא חשב שזו מצווה, כל הדברים האלה יהודי צריך לעשות בשבת, הוא עושה מעצמו תמים עם הארץ, כן? חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת, כי הם נפרדים.

אבל אם עשה כמה תולדות, למשל טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות, שהם שני דינים שהרמב״ם אמר שהם תולדות של טוחן, הוא עשה בהעלם אחד, בשגגה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו, וכן כל כיוצא בזה.

ומה קורה כשהוא עשה כעין אותה מלאכה? אה, זה הוא יאמר בסעיף הבא.

הלכה ט׳ — כעין מלאכה אחת בהעלם אחד

אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, לא אב עם תולדותיו, אלא אב עם עמיתיו, עם אחיו שהם כעין אותו אב, גם אינו חייב אלא חטאת אחת, שזה הרי כמו עיקר מלאכה אחת. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר, כל הדינים האלה שהרמב״ם מנה קודם, שמלבד זריעה שמשמעותה בדרך כלל שתילת זרעים, יש גם דרך של שתילת עץ או ענף של עץ וכן הלאה, או אפילו חיתוך אם החיתוך גורם לצמיחה, וחייב עליו חטאת אחת שכולן אב אחד הן, הם כולם אותו אב של זורע, חייב על כל כיוצא בזה. זה אומר שהל״ט מחולקות לקטגוריות נפרדות. לא חייבים על כל המלאכות האחרות, אפילו אם הן מאוד דומות לזורע, אבל הן כולן אופנים של עשיית זורע, וחייבים רק חטאת אחת, חייב על כל כיוצא בזה.

הלכה ט׳ — כעין מלאכה אחת בהעלם אחד

זה מעניין, הפירוש של הרמב״ם על המשנה, “אבות מלאכות ארבעים, מעין מלאכה אחת הן חייב על אחת.” יש מפרשים שפירשו שזה אומר פשוט תולדה. הרמב״ם עשה קטגוריה חדשה של “מעין”, אבל למעשה אין שום נפקא מינה להלכה, כי הרמב״ם גם מודה שהדין של תולדה הוא אותו דבר. אז למה הרמב״ם צריך בכלל את כל ההגדרה של “מעין מלאכה”? לא יודעים. אין שום נפקא מינה, זו רק למדנות. צריך לחשוב איפה יוצאת נפקא מינה. אני באמת לא יודע. הרמב״ם מדבר לגמרי שכאן יש שמות מעורבים. הוא אומר שאין נפקא מינה, אבל הוא אומר שהוא מחזיק שהפשטות של הרמב״ם נכונה בפשטות של המשנה.

אבל זה הגיוני למדנית, לוגית, שהרמב״ם לא תמיד אומר שזו תולדה. תולדה צריכה להיות קצת שונה מהמלאכה. כאן זה אותו דבר, רק באופן אחר או בדבר אחר. אבל למה כל כך חשוב לרמב״ם לומר את כל העניין של “מעין”? כן, לא לגמרי ברור.

אוקיי, עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 7 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Rambam Hilchot Shabbat Chapter 7

General Overview

Chapter 7 of Hilchot Shabbat enumerates the 39 avot melachot (primary categories of labor), with rules regarding avot and toladot (primary and derivative categories), the distinction between them, and the practical halachic differences.

Halacha 1 — The 39 Avot Melachot

The Rambam’s Words

Heading: “Melachot hachayavin aleihen” (The labors for which one is liable). The number of all avot melachot is forty minus one: plowing, sowing, reaping, binding sheaves, threshing, winnowing, selecting, grinding, sifting, kneading, baking… (and he enumerates all 39 melachot).

Plain Meaning

The Rambam enumerates the 39 avot melachot, parallel to the Mishna in Shabbat chapter Klal Gadol, but with his own changes in order and language.

Novel Points and Explanations

1. Why “melachot hachayavin aleihen” in the heading: The Rambam places in the heading the concept of liability/punishment, because the entire division of 39 melachot is primarily relevant to the matter of punishments — to know what type of melacha one performs is relevant for chatat when done inadvertently, stoning/karet when done intentionally, warning, an av with its toladot, etc. Perhaps the language “hachayavin aleihen” (for which one is liable) comes to exclude other matters of Shabbat desecration that are not punishable by stoning (like shevutim – rabbinic prohibitions).

2. Continuation from Chapter 1: The chapter is a simple continuation of Chapter 1 where the Rambam said “One who performs melacha on Shabbat is liable to stoning and karet when done intentionally and chatat when done inadvertently.” After learning the general principles (erev Shabbat, intention, saving a life), we now learn another principle: what are the melachot themselves, and that they divide into avot and toladot.

3. Rambam’s language vs. Mishna’s language: The Rambam says “hacharisha, hazeria” (plowing, sowing) (gerund form), while the Mishna says “hacharesh, hazoreia” (the plower, the sower) (active participle). The Rambam’s language is more precise, because we’re speaking of avot melachot — the melacha itself, not the person who does it. However, it’s noted that the Rambam also speaks of actions (not just abstract nouns), because we’re speaking of the person who is liable — the ways he performed them.

4. “Arba’im chaser achat” — why not “tisha usheloshim” (thirty-nine): 39 is a “complicated number” — 40 minus 1 is easier to remember, closer to a round number. It’s compared to lashes (arba’im chaser achat), where the Torah actually says “arba’im” (forty) and the Sages subtracted one, and the language has already become a standard expression.

5. The Rambam’s order vs. the Mishna’s order: The Rambam follows a different order than the Mishna. The Mishna has three clear series (the bread series, the garment series, the parchment/scroll series), but afterwards it becomes more general. The Rambam places makeh bapatish (striking the final hammer blow) together with boneh and soter (building and demolishing), which can be categorized as “construction.” In the Mishna, however, it goes: boneh and soter, mechaber and ma’avir (joining and separating), makeh bapatish.

6. Different ways to group: Rav Rabinowitz wanted to count differently: weaving/unweaving, tying/untying, sewing/tearing, building/demolishing — as opposite pairs.

The Categories of Melachot:

The Bread Series (11 melachot): Plowing → sowing → reaping → binding sheaves → threshing → winnowing, selecting, sifting (three steps of removing kernels from waste — “three types of borer”) → grinding → sifting (flour) → kneading → baking.

The Garment Series (13 melachot): Shearing → whitening → combing → dyeing → spinning → stretching threads → weaving → separating threads → tying → untying → sewing → tearing.

The Scroll/Parchment Series: Trapping → slaughtering → skinning → tanning → smoothing → cutting → writing → erasing (to write) → marking lines.

Construction: Building, demolishing, striking the final hammer blow.

7. [Digression: Why isn’t construction enumerated with all its details] The question is asked why construction isn’t enumerated with all its details (like mixing cement, quarrying stones) the way it is with bread or garments. The answer: In the Mishkan, construction was very simple — there wasn’t any complicated construction work, but rather more with curtains. The melachot stem from the work of the Mishkan.

8. Hav’ara — where does it belong? Hav’ara (kindling) appears in a separate verse (“Lo teva’aru eish bechol moshvoteichem” – You shall not kindle fire in all your dwelling places) and is therefore separated. But hav’ara could also have fit in the bread series (before baking one needs fire). It remains an open question.

9. The order of hav’ara/kibuy — Mishna vs. Rambam: In the Mishna it says “hamechabe vehameva’ir” (extinguishing and kindling – kibuy before hav’ara), but the Rambam writes hav’ara before kibuy — which is the logical order, because one cannot extinguish before one kindles. The Meiri says something about why the Mishna places kibuy first. Also with boneh and soter the order in the Mishna is reversed.

Halacha 2 — “Kol shehen me’inyanan nikra’im avot melachot”

The Rambam’s Words

“All these melachot and all that are of their nature are called avot melachot.”

Plain Meaning

Not only the 39 melachot themselves, but also things that are of the same nature (concept/essence) as them, are also called avot melachot — as opposed to toladot.

Novel Points and Explanations

1. A third category — “me’inyanan”: It’s not just avot and toladot. There’s a third category — things that are exactly the same melacha but with a different name, different action, or different manner, but essentially it’s the same nature — this is also an av melacha. Only when there’s a weaker similarity does it become a toladah. The distinction: “inyan” (nature) means the concept/essence, not the specific name. Like a “father’s friend” is on the same level as the father, but a “child” derives from him.

Halacha 2 (continued) — Example: Choresh, chofer, oseh charitz

The Rambam’s Words

“Whether one plows or digs or makes a furrow, for each and every one of them is digging in the ground and they are one nature.”

Plain Meaning

All three — choresh (plowing), chofer (digging), oseh charitz (making a furrow) — are one nature: making a hole/groove in the earth. All three are avot melachot (not toladot).

Novel Points and Explanations

1. Meiri: Choresh usually means a person with an animal (with a plow); chofer is when a person digs with a shovel; charitz is when he hacks with a hammer.

2. Rabbeinu Yonah: The distinction is: by choresh one moves away the sand, by chofer one leaves the sand in front.

3. Main point: Even though they have different names and different tools/methods, it’s one nature — because both the result (a hole in the earth) and the action (scratching/digging in the earth) are the same. Therefore all three are avot, not toladot.

Halacha 2 (continued) — Example: Zorea, noteia, mavrich, markiv, zomer

The Rambam’s Words

“Whether one sows seeds or plants trees or bends branches or grafts or prunes — all these are one av from the avot melachot… all these their nature is to cause something to grow.”

Plain Meaning

Five ways to make trees/plants grow — zorea (sowing seeds), noteia (cutting a branch and placing it in a new location), mavrich (bending a living branch into the earth without cutting it), markiv (placing a branch from one tree onto another tree), zomer (cutting branches so the tree will grow better) — all are one av melacha.

Novel Points and Explanations

1. Distinction between noteia and mavrich: Noteia is when one cuts off a piece completely and places it in a new location. Mavrich is when one takes a living tree, inserts a piece into the earth, and later when it begins to grow there one cuts it off — it remains connected to the old tree until it grows.

2. Zeria is usually associated with seeds/kernels (grain). But trees are usually not planted with seeds — one takes a branch or a piece from an existing tree. Therefore it’s called “noteia” not “zorea”. Nevertheless it’s the same nature — making something grow.

3. Zomer — why is it an av and not a toladah? A strong question: zomer (cutting branches) is a completely different action than sowing — he cuts, he doesn’t sow! Therefore the Rambam says it’s not a toladah but the av itself, because the nature is one: lehatzmiach davar — to cause growth. All five ways are different methods of the same nature.

4. [Digression: Zomer vs. kotzer] When a person cuts a piece from a tree on Rosh Hashana, he doesn’t yet know clearly whether he’s now doing kotzer (removing from its place of growth) or zomer (causing growth). Perhaps the distinction is in the season — kotzer is when it’s already finished, zomer is done at the beginning of the season so it will grow.

Halacha 2 (continued) — Example: Kotzer, botzer, goder, mosek, oreh

The Rambam’s Words

“Kotzer — one who harvests grain or legumes. But with grapes it’s called botzer, with dates — goder, with olives — mosek, with figs — oreh. All these are one av melacha, for each and every one its nature is to uproot something from its place of growth.”

Plain Meaning

All forms of removing a fruit/grain from its place of growth are one av melacha — kotzer — even though they have different names.

Novel Points and Explanations

1. Why do they have different names? It’s not just different fruits — it’s also different actions. Grain is cut with a sickle, grapes are cut with different tools, olives are shaken from the tree. They’re different crafts, different implements, different ways. Therefore they’re all the av itself, because the nature is one: la’akor davar mimekom gidulo (to uproot something from its place of growth).

2. The foundation of “inyan hamelacha”: When we learned avot melachot, “kotzer” doesn’t mean literally only cutting grain — it means the definition: la’akor davar mimekom gidulo. Why do we say “kotzer”? Because it’s common, it’s the most frequent form. But the 39 melachot are not abstract — they’re concrete actions. The “la’akor davar mimekom gidulo” is already an abstract similarity between all forms.

Halacha 3-4 — The Distinction Between Av and Toladah

The Rambam’s Words

“The toladah is a melacha that resembles the av from these avot.”

Plain Meaning

A toladah is a melacha that is similar to the av, but not the same thing — we don’t take it “me’inyana” (from the same nature), but it derives from it.

Novel Points and Explanations

1. The Maggid Mishneh’s distinction (in the introduction) — two types of “same melacha”:

Different “eichut hanif’al” (different object/item): For example kotzer and botzer — exactly the same action, but one does it to a different thing (grain vs. grapes). This is still the av itself.

Different “eichut hape’ula” (different manner): For example zorea and noteia — a slightly different action, but just a different way of doing the same thing. This is also still the av.

A toladah is when it’s similar but not the same action — it’s a broader category that includes both, but it’s not the narrow nature.

Halacha 4-5 — Examples of Toladot

Example 1: Toladat tochen — mechatech yerek
The Rambam’s Words

“How so? One who cuts vegetables into small pieces to cook them — he is liable, for this melacha is a toladah of grinding. For grinding takes one body and cuts it into many.”

Plain Meaning

Someone who cuts vegetables into small pieces in order to cook them (for example for soup) is liable for toladat tochen (grinding), because tochen means taking one body and dividing it into many pieces.

Novel Points and Explanations

1. Why is mechatech yerek a toladah and not the av? By tochen the original body is completely transformed — from wheat becomes flour, a completely new thing. By mechatech yerek it remains vegetables, just in smaller pieces. It’s only a toladah because it has a similarity in a broader category: taking one body and dividing it. But it’s not in the narrow nature of completely transforming something.

2. When would it be the av itself? If someone made from a vegetable a powder (like corn powder), that would be the av of tochen itself — because he grinds something, he makes from a fruit a dust. But here he only makes from a larger piece of fruit smaller pieces — therefore it’s only a toladah.

3. The Maggid Mishneh’s language: “Even though grinding completely changes the original body” — this is the decisive distinction. By tochen the first body is completely changed, by mechatech yerek not.

4. Why did the Rambam take an example from tochen and not from zorea/kotzer? The Rambam moves away from zorea/kotzer (which he’s been discussing until now) and takes an example from tochen — because there one sees better the distinction between av and toladah. By zorea/kotzer all forms are the av itself; one needs an example where it’s clearly a toladah.

Example 2: Toladat tochen — shaf lashon shel matechet
The Rambam’s Words

“One who takes a tongue of metal and files it in order to take from its dust, as goldsmiths do — this is a toladah of grinding.”

Plain Meaning

Someone who rubs a piece of metal in order to obtain metal dust (as goldsmiths do — they mix in pieces of other metals into gold so it will be harder) — this is also a toladah of grinding.

Novel Points and Explanations

1. Why is it a toladah and not tochen itself? With wheat, when one grinds it, it becomes flour — which is a new thing, not just small pieces of wheat. Flour doesn’t look like tiny wheat pieces, it’s the inner material of the wheat. A wheat kernel is actually “flour in potential” — the wheat is the unfinished flour. But a tongue of metal is not like that — with gold, when one scrapes it, the small pieces still remain metal, it hasn’t become a new thing. One can use it in different ways, there’s less change in the body of the thing itself, just a change in the form/definition. Therefore it’s a toladah and not an av.

Example 3: Toladat borer — making cheese
The Rambam’s Words

“And so one who takes milk and places in it rennet in order to curdle it — he is liable for toladat borer, for he separated the solid from the liquid (the curd from the whey).”

Plain Meaning

When someone places a piece of rennet (stomach of an animal) in milk, the sharpness of the rennet makes the milk sour and it becomes cheese. He separates the solid part (gush) from the liquid part (kos/whey). This is a toladat borer.

Novel Points and Explanations

1. First time we see that we look at the result: The action itself — placing an ingredient in a pot — doesn’t look like borer at all. Borer is taking pieces and separating them. But here we look at the result: because of his action, the milk was separated from the liquid. This is a new principle — that by toladot we look at the result, not just at the deed.

2. Why only toladat borer and not borer itself? Because borer itself means one takes pieces that lie together and separates them physically. Here he performed a chemical action that led to a separation — therefore it’s a toladah.

Example 4: Toladat boneh — shaping cheese
The Rambam’s Words

“And if he shaped it and pressed it — he is liable for boneh. For anyone who gathers part upon part and everything sticks together until it becomes one body, or until it resembles building.”

Plain Meaning

After separating the solid part from the liquid, when one takes the milk and shapes it into a piece of cheese — one is liable for boneh. Because boneh means gathering parts together until it becomes one body.

Novel Points and Explanations

1. “Guf” by the Rambam: The Rambam uses the word “guf” not in the sense of a human body, but in a broader sense — a “body”, a solid thing, just as a table is also a “guf”.

2. Symmetry with tochen: The Rambam said earlier that tochen means dividing one body into parts. Here boneh is the opposite — gathering parts together until it becomes one body. This is domeh levinin (resembles building).

3. Why not lash? The question is raised whether making cheese isn’t more similar to lash (kneading). The discussion leaves this open — one can think of many things when one abstracts so strongly.

4. The Rambam’s principle — “miguf hamelacha teda”: The Rambam says that not every time will he explain why something is a toladah of a particular av. He says: “Umiguf hamelacha hane’eseit beShabbat teda me’eizeh av vetoladat eizeh av” — from the essence of the melacha you will understand yourself. “Guf hamelacha” doesn’t mean the result, but the more abstract definition of what the melacha is. The Rambam says: I can’t always explain the analysis (as he did here with borer/tochen/boneh), but you should think it through yourself.

5. What does he mean by “lamdanut”? He means the definitions he gave — that tochen is mafreid chalkey guf echad (separating parts of one body), that boneh is mekabetz chalakim (gathering parts) into one body. These are analytical definitions that the Rambam thought out to explain why certain things are toladot of certain avot.

6. It’s always easier to see the connection than to see the distinction — that is, it’s harder to understand why something is specifically a toladah of this av and not of that one.

Halacha 7 — Practical Difference Between Av and Toladah

The Rambam’s Words

“Between one who performs an av melacha or a toladah from the toladot — when done intentionally he is liable to karet if there are no witnesses, and if witnesses came and warned him he is stoned, and when done inadvertently he is liable to a fixed chatat.”

“If so, what difference is there between avot and toladot? There is no difference between them except regarding the sacrifice alone.”

Plain Meaning

Regarding punishment there is no difference whatsoever between an av and a toladah — both are Torah prohibitions with the same severity: karet, stoning, or chatat. The only difference is regarding the sacrifice.

Novel Points and Explanations

1. The difference regarding sacrifice: “For one who performs melachot inadvertently — if he performed many avot in one period of unawareness, he is liable to one chatat for each and every av.” Each av is a separate chatat. But “if he performed an av and its toladot in one period of unawareness, he is only liable to one chatat” — an av with its toladot are viewed as one thing.

2. The Torah divided Shabbat labor into 39 avot melachot, not into hundreds of toladot. Therefore the maximum chatatot from one Shabbat (in one period of unawareness) is 39.

3. When done intentionally there’s no practical difference, because karet can only be received once, and stoning also.

4. The Rambam doesn’t go into more details here of the laws of inadvertent sins, he only states the principle in Hilchot Shabbat.

Halacha 8 — Chatatot When Done Inadvertently: Many Avot in One Period of Unawareness

The Rambam’s Words

“How so? If one plowed and sowed and reaped on Shabbat in one period of unawareness — he is liable to three chatatot. And even if he performed forty minus one inadvertently and forgot that all these melachot are forbidden to be done on Shabbat — he is liable for each and every melacha one chatat. But if he performed several toladot, such as grinding and crushing vegetables and filing metal plates in one period of unawareness — he is only liable to one chatat, for he only performed one av and its toladot.”

Plain Meaning

The maximum chatatot from one Shabbat in one period of unawareness is 39 — one for each av melacha. But if one performed several toladot of the same av in one period of unawareness, one is only liable to one chatat, because they all fall under the same av.

Novel Points and Explanations

1. The Rambam gives an example of a person who forgot that all melachot are forbidden on Shabbat — he thought it was a mitzvah to do all these things on Shabbat (a “simple-minded ignoramus”). In such a case he is liable to 39 separate chatatot, because each av melacha is an extra category.

2. The Rambam brings the example of tochen, ketishat hayerek, and shaf luchot shel matechet — which he established earlier in Chapter 7 are toladot of tochen — that if one performed all of them in one period of unawareness, one is only liable to one chatat.

Halacha 9 — Similar Melachot in One Period of Unawareness

The Rambam’s Words

“Even one who performs many melachot that are similar to one melacha in one period of unawareness — he is only liable to one chatat. How so? If one sowed and planted and bent branches and grafted and pruned — he is liable for one chatat, for all of them are one av.”

Plain Meaning

Not only an av with its toladot, but also several melachot that are “similar” to one another — i.e. different forms of the same av melacha — are counted together as one chatat in one period of unawareness. The example: zeria, netia, havracha, harkava, and zemira are all forms of zorea, and one is only liable to one chatat.

Novel Points and Explanations

1. The Rambam’s unique category of “me’ein melacha”: The Rambam interprets the Mishna “avot melachot arba’im chaser achat… me’ein melacha achat chayav al achat” that “me’ein” is a special category — not an av and not a toladah, but a melacha that is exactly the same as the av, just in a different manner or with a different thing. A toladah must be “a bit different” from the melacha, but a “me’ein” is the same melacha in a different form.

2. Other commentators vs. Rambam: There are commentators who interpreted that “me’ein melacha achat” in the Mishna simply means a toladah. The Rambam, however, makes from it a new, special category.

3. No practical halachic difference: In practice there is no practical halachic difference between the Rambam’s approach and the approach that says “me’ein” means toladah — because the Rambam also agrees that the law of a toladah is the same (one is not liable separately for a toladah when one has already performed the av in one period of unawareness). It’s only an analytical distinction, and one must think where a practical difference could emerge — but it doesn’t remain entirely clear.

4. The logical reasoning: It makes sense analytically that the Rambam doesn’t always want to say “toladah” — because a toladah is something that is similar to the av but different, while a “me’ein” is exactly the same melacha, just performed in a different manner (like netia is the same as zeria, just with a tree instead of seeds).

Thus far Hilchot Shabbat Chapter 7.


📝 Full Transcript

Laws of Shabbat Chapter 7 – The 39 Melachot

Introduction to Chapter 7

Speaker 1: Okay. Good. We are now going to learn Laws of Shabbat in the Rambam, Chapter 7.

In this chapter, the Rambam enumerates the 39 melachot, and some laws regarding the distinctions between the 39 melachot, or the concept of avot and toledot. But before going into the details, here is the list with some general principles of the 39 melachot.

Speaker 2: Right?

Speaker 1: Yes. Very good.

Announcement About Donors

Speaker 1: Yes, let’s mention the donors. Yasher koach to Reb Yoel, Reb Yoel Eli Wertzberger, for supporting our shiur. And Reb Yoel Hirschler says that the community should learn from Reb Yoel. Very good.

Halacha 1 – “Melachot HaChayavin Aleihen”

Speaker 1: The Rambam says, “Melachot HaChayavin Aleihen”. He is going to enumerate here the 39 melachot, but he begins the chapter by saying that these melachot are the ones for which there are punishments.

Why Does It Say “Melachot HaChayavin Aleihen” in the Chapter?

It’s actually more relevant to enumerate the punishments for desecrating Shabbat at the beginning, but I think he enumerates it here because the distinction of the 39 melachot is primarily relevant to the matter of punishments. This is actually what a person needs to know – which type of melacha he is doing when he does it – is for the matter of punishments specifically. Because as the Rambam will later enumerate, if one does an av with its toledah, or regarding warning, and he captures here that the melachot are the ones that are stoning and karet.

Or perhaps he means to exclude what he doesn’t enumerate here as desecration of Shabbat? To exclude desecration, and there are others that were also a matter of desecrating Shabbat but not regarding stoning. This is apparently the point.

Continuation from Chapter 1

It’s a simple continuation just as Chapter 1 where he said there, began, “One who does melacha on Shabbat is liable to stoning and karet if intentional, and a sin offering if unintentional”. And now he adds a detail to this, that in this there are avot and toledot, you need to know what are avot and toledot. Because there are also melachot shevutim that we will learn later, which one is not liable for. Even biblically there are things for which one is not liable. Also there are.

Speaker 2: Melachot, not melachot. It’s not melachot, it’s extra mitzvot.

Speaker 1: Yes, as if this is all a long continuation from the first halacha. He says that there are melachot of Shabbat. We learned all kinds of principles about melachot of Shabbat, that what one may not do from erev Shabbat etc., one must have intention, saving a life etc. Now we learn another principle essentially about melachot.

The Rambam’s Language of the Melachot

Speaker 1: And what are they? So what are the melachot? They are liable to death, stoning, and karet if intentional, stoning with witnesses and warning, karet without witnesses and warning if intentional, one must bring a sin offering if unintentional. The melachot are some avot and some toledot. There are melachot that are avot, and there are ones that are toledot of the avot.

And how many are they? “The number of all the avot melachot is forty minus one”. The number of the avot melachot is thirty-nine. One less than forty. Forty minus one.

Discussion: Why “Forty Minus One” and Not “Thirty-Nine”?

Speaker 1: It’s simpler for people. That’s forty, and in a specific unit?

Speaker 2: No, not really.

Speaker 1: No, it’s not to say that the language, forty minus one, by the melachot appears so often. But I think this is simply easier to remember. The next thing for a person, 39 is somewhat a complicated number. 40, minus one. It’s a clearer… It’s closer to a round number so that people can remember it easier.

Speaker 2: Can you need to remember it easier?

Speaker 1: But yes. Because he will only remember the forty. One won’t remember, oh it’s a turn, we have a small trace, I subtracted one. But I think the Mishnah on tractates the setam have a place. We got used to them, it’s to say stand the kingdoms, but in the language of the Mishnayot it makes more sense to say it this way. But I think by kingdoms it’s more drastic, because kingdoms in the Torah it says forty a corner in the cham they say, there it’s understood that it’s forty minus one.

But I think yes. But you say that there it was actually forty minus one. But they subtracted today. It’s already become such a common language to what. Okay, could be the next one.

The List of the 39 Melachot

Speaker 1: “And these are they”, says the Rambam, these are the 39 melachot. The 39 melachot that appear in the Mishnah in the chapter Klal Gadol, and the Rambam says it in a slightly different language than in the Mishnah.

The Rambam’s Language vs. The Mishnah’s Language

In the Mishnah one speaks of the person who does it, the Rambam does the actions. And the Rambam is… according to precise analysis the Rambam is better, because we say avot melachot, we don’t speak of a person doing melacha, a person who is plowing, rather the avot melachot are the plowing. So therefore the Rambam says it this way.

But the Rambam also speaks of the actions, he doesn’t say the noun of the action, he already speaks of the verb. “The plower”, he says, “the plowing”.

I said you understand, because these are the avot melachot, we’re already speaking of a person who is liable, so we speak of the ways that he did it. In the Mishnah he needs to say “the plower”, which is one of the melachot.

General Overview of the Melachot

Speaker 1: Okay. The 39 melachot have to do also with the major things that people are busy with. People are busy preparing food, people are busy preparing their clothing, people are busy taking care of everything that has to do with animals, yes, building, and so on. Writing books, one needs to have soldiers, one needs to have fire, and the last one is carrying out, which is separate.

Seder HaPat – Eleven Melachot

Speaker 1: Okay. So first the eleven of seder hapat:

Choresh – preparing the ground so that one can sow

Zore’a – the sowing

Kotzair – after the produce has already grown

Me’amer – gathering in the field the grown grain

Dash – beating out the stalks so that the kernels come out. Because sowing is more, it has to do more with the kernels coming out that were precisely placed. We will learn or have later, each one of these things will be precise, it’s indeed the later harvest. Both have something to do with preparing the kernels.

After that there is Zoreh and Borer – extracting the kernels from the chaff. All three are three types of borer. The next things are things of… ah, dash, zoreh, borer, yes, that’s preparing the kernels so that one can extract the kernels from the stalks. It’s three ways to extract the… or three steps, three stages, three steps, yes, the kernels from the waste that’s in them.

And after that when one has the kernels, to make them into flour one grinds them – Tochen

Meraked – one cleans them by sifting them

Lash – one kneads a dough

Ofeh – one bakes the bread

These are the eleven melachot of bread.

Seder HaBeged – Melachot of Preparing Clothing

Speaker 1: Making clothing is like this:

Gozez – cutting the wool from the animal

After that is Melaben – cleaning

Menafetz – straightening out

Tzove’a – dyeing

Toveh – after that making the threads

Sochech – inserting the threads into the equipment so that one can easily make merchandise from this, assembling a textile

Noseich and Masechet – also a similar melacha, also in the matter of preparing the machine so that from small threads will become a whole merchandise

Oregh – after that weaving the merchandise

Discussion: What is “Potzei’a”?

Speaker 1: HaPotzei’a and HaKosher, what does potzei’a mean? I don’t remember the language of the Mishnah potzei’a, wait, I’ll go through it again. Ah, VeHaBotzei’a, yes. Something in the matter of sewing.

Hapotzei’a is when one removes a piece that got tangled from weaving. Not exactly a fix, not tearing, but when one puts in a thread, sometimes two threads come in by mistake, one needs to flatten it, fix the weaving, that means taking the weave so that one can redo it. It’s not clear the word, but some kind of fixing.

VeHaKosher – making a knot

VeHaMatir – untying a knot

VeHaTofer – sewing

VeHaKore’a – tearing the sewn thing so that one can sew further

Melachot of Building

Speaker 1: Okay, and after that we have the melachot of building a house:

HaBoneh

VeHaSoter – demolishing a house

VeHaMakeh BaPatish – which means more or less finishing the house

Discussion: The Order of the Melachot – The Rambam vs. The Mishnah

Speaker 1: It’s interesting, because we don’t understand why Chazal specifically arranged it, how they arranged it. But for example, we’re certain that boneh one can also do in various things. One can say pouring cement, laying a brick, laying cement. It’s not clear why… Yes, you see, boneh is no less than making bread.

Let’s be clear, the category of boneh I invented myself, the Mishnah doesn’t go in this order. I wrote this in order to explain the Rambam’s order. The Mishnah here in this section, we will learn, the Rambam says everything like the Mishnah except for one thing which according to the Gemara is a correction, but except for that, the Rambam also goes in a different order than the Mishnah.

Speaker 2: Do you have the Mishnah here?

Speaker 1: Haboneh vehasoter. The Mishnah doesn’t have any category of building. I made this because I saw that the Rambam puts together makeh bapatish with building and demolition, so I imagined that this is the point. But in the Mishnah it goes, I thought I had it here, let’s just leave it, let them see it. Seder pat, seder beged, seder sefer. Yes, here.

In the Mishnah it goes, ah, kosher umatir, tofer shtei tefirot, vehakorei’a al menat litfor, they had that. After that goes the section from tzad tzvi until ah, sirtut. What isn’t here sirtut, because sirtut is a translation inserted into the other, sirtut, sirtut.

In the Mishnah goes boneh vesoter, mechaber ume’abir, umakeh bapatish. It seems that the Mishnah wants to put together the opposites, boneh vesoter, mechaber ume’abir. But by the Rambam, one can also say in the Rambam like this, he learns the Rambam like this, keshirah tefirah keri’ah, binyan setirah. So two, three such ones, but also arigah uvtzi’ah. Arigah uvtzi’ah, keshirah tefirah keri’ah, binyan setirah. Right, so that’s the other way. Rav Rabinovitch wanted to count the Rambam like this. I preferred to do it this way.

But regarding fire, one can also say it’s connected. It’s also mechaber ume’abir, right. One can add it to building. Somewhere, I don’t know, one needs to make an order, make, yes, the order isn’t consistent.

In the Mishnah also is, so not clear. The end, ultimately there are three, let’s say clearly. In the Mishnah there are three series, which means seder hapat, seder habeged, and seder hasefer I think. Preparing parchment, yes. Which is three series which is very clear, what you say perhaps you’re right. It counts every detail, every action. Yes.

And after that there is, building is a bit more generally put together. One can speak about building, one can speak about hotza’ah mereshut lireshut is a category of its own, and after that kibbui, not clear.

Discussion: Where Does Hav’arah Belong?

Speaker 2: I think, hav’arah and kibbui, the thing is understood in the verse extra, yes, “lo teva’aru eish bechol moshevoteichem”.

Speaker 1: Yes, indeed.

Speaker 2: Yes, hav’arah could also have fit for afiyah, for example.

Speaker 1: Yes. If you can put it in, yes. I actually wouldn’t.

Speaker 2: Interesting.

Speaker 1: Perhaps it’s not the same? Perhaps he means it’s a different matter to make… I don’t know what.

By fire one needs to make though. When someone goes with the meal because he makes bread, he will also do a whatever kiddush, yes.

Speaker 2: Actually interesting. Perhaps back then…

Discussion About the Order of Melachot in the Mishnah

Speaker 1: Yes, the order doesn’t have it, indeed. And the Mishnah has this… So not clear. The end… There are three, let’s say clearly, in the Mishnah there are three orders, which means seder hapat, seder habeged, and seder hasefer I think, or parchment, yes. Which is three orders which is very clear, so you say perhaps you’re right.

It counts every detail, every action. Yes. And after that there is… building is a bit more generally put together. One can speak about building, one can speak about hotza’ah mereshut lireshut is a category of its own, after that kibbui… not clear. I think, hav’arah and kibbui is a thing that appears in the verse extra, yes, “lo teva’aru eish bechol moshevoteichem”, a whole inquiry whether we actually derive it from there. Yes, hav’arah one could also have fit for afiyah, for example, yes, if one could have put it in, yes. But it’s actually not. Interesting.

Speaker 2: Perhaps it’s not the same? Hav’arah means regarding a different matter, to make… By afiyah one needs to have making. When someone goes with the order because he makes bread, he will also do hav’arah and kibbui, yes. Actually interesting. Perhaps back then… We’ll see later what exactly how one works on hav’arah itself. But okay.

Why Isn’t Building Detailed Like Pat and Beged?

Speaker 1: Further, the next melachot is… It could be, I can suggest that I look at it, because today a building is a very big complicated thing. It could be their idea was very simple, putting together stones, and it’s actually not. But I look at it that building one can make like pat, it’s more a complex thing.

Speaker 2: No, let’s be clear. Not exactly, because we tell you that the pat one begins from… You also understand, from baking bread and sowing there’s a year. From plowing until baking is a year. But building also. There are some that one can actually understand, there is dash, zoreh, borer, are roughly the same thing, there it’s actually a bit of a question. But between plowing until baking are different things. It’s only like a process. I say, in making clothing he knows from the machine, he knows precisely from the two houses of threads and how one makes the masechet. But building, something, he doesn’t know that one needs to knead cement and one needs to then make rope and carve out the stones. Okay, one doesn’t know, it’s not clear why. I think it’s more a thing of the Mishkan as they say. I already know how much one can ask here with logic, why for example certain melachot they made the type of melacha an av. I already know, there’s in this a very great wisdom, I don’t know, so they set up categories. There’s certainly a meaning, there must be a meaning, but one sees, there are things that are a toledah which is more common that people should do for example, and for some reason it became a toledah of whatever.

Speaker 1: Perhaps about the Mishkan, the Gemara always says about the work of the Mishkan. Perhaps in the Mishkan they didn’t make any cement, it was a very simple building. What was there? There was the type of building of weaving, of tearing the curtains, all types of buildings with the curtains. But there wasn’t any wisdom in construction in the Mishkan.

Speaker 2: Actually there they say for example, cooking is that a melamed, and we’re actually speaking of work of the Mishkan. Could be. Not clear, it’s a good question, water, and one needs to think about it. But we’re learning a bit with bekiyut, so I already know, one can. Okay, more of water.

Seder HaSefer — From Animal to Sefer Torah

Speaker 1: The next thing is like plowing until baking, from when there’s an animal in the forest until having from it a Sefer Torah, parchment. So like this, vehatzad, catching an animal, and shochto, afshito, skinning the hide, working out the hide, umechakko, preparing the hide so it can become parchment. This is a bit more a detail of having, or not a detail, rather it’s another av, but working out the hide, or removing all hair from the hide. Mechikah means I think making smooth. Making smooth, that’s indeed, or one can mean removing all hair. But ibbud is also something like making smooth. Ibbud is more with putting it into the chemicals, and it becomes… Could be ibbud is also could be treading on the hide, if I remember correctly. Yes, not the same as mechikah. Yes, mechikah is already after the ibbud, it’s already more detail more of it.

Vechatcho, to cut the hide, the Rambam told us precisely that the Sefer Torah will be made from sheets, one needs to cut it. Vehaketivah vehaMechikah, cutting, writing, and often one needs to erase in order to write. VeHashirtut, making lines so that one can write straight lines. The Rambam said that one needs to do by a Sefer Torah.

Hav’arah and Kibbui — Order in Mishnah vs. Rambam

Speaker 1: Okay. Two melachot of fire is kindling and extinguishing, hav’arah and kibbui. And the last melacha is… ah, sorry, in the Mishnah it says “hamechabbeh vehamav’ir”, and the Rambam writes in the correct order, hav’arah before kibbui. But there’s nothing to extinguish before it’s kindled. But there’s simply a logic that essentially with this matter of melacha one does hav’arah first.

Boneh vesoter is also like this in the Mishnah? Yes. Hav’arah and kibbui it says “hamechabbeh vehamav’ir”. It’s interesting. There’s in this some secret. He brings, the Meiri says something, because usually, I didn’t understand, because in practice one needs to kindle the fire first. Something he said why it says in the Mishnah first kibbui and then hav’arah.

Hotza’ah Mereshut Lireshut

Speaker 1: And the last one is hotza’ah mereshut lireshut, carrying from one domain to another. This is the av melacha of hotza’ah.

Halacha 2 — “All These Melachos and All That Are of Their Nature”

The Rambam’s Innovation: Inyan vs. Toladah

Speaker 1: Good. So the Rambam says, the Rambam explains, “All these melachos”, all these things that we’ve discussed here, the thirty-nine, “and all that are of their nature”, also things that are the same thing as this, “are called avos melachos”. Yes, the Rambam has an innovation, “to exclude toladot”, that there aren’t just avos and toladot. What does avos and toladot mean? Let’s learn, an av is the primary melacha, and a toladah is something that is similar to it but not exactly. It comes out that there is what is the same melacha, just with a different name, or with a different action, or with a different manner, but essentially it’s the same melacha, it’s an av melacha.

I mean that the Rambam says that the names of the avos are not a narrow definition just to be, for example, mochek ha’os (erasing letters) just meaning the exact action of erasing letters, rather it’s a somewhat broader category. And afterwards there is something that is not the same thing, rather it’s a weaker similarity, that becomes a toladah. Exactly the distinction between the similarities we will try to understand when the Rambam will bring the examples.

That’s what “me’inyonom” means. “Inyan” means the meaning, the concept, as you say, not the word “choresh” for example, rather it’s the idea of choresh. And a toladah must be not the idea of choresh. There is the father’s friend, he is on the same level as the father, and there are the children, brothers, and there are children who descend from this. In short, the inyonim, the Rambam brings three examples, which means yes, ah, exactly when we think, we will see by the toladah of choresh, we will see the distinction between the types and their toladot.

Example 1: Choresh — “One Who Plows or Digs or Makes a Furrow”

Speaker 1: In short, the types, one who plows, if someone plows the normal way of plowing, or digs, or someone digs, or makes a furrow, or someone makes a furrow. I don’t know exactly what this means at all, because I don’t see the three examples, but presumably there is a certain way how one normally does choresh. I know, a plow goes and makes a kind of line. What is the difference between choresh and oseh charitz? I would have said it’s exactly the same thing, not types.

The Rambam says, even something that isn’t called by the word choresh, but choresh means… no, I mean how he says here is, choresh means making… plowing means what? Making the earth soft, or that sort of thing, something scratching in the earth. He says, there are three kinds of ways how one can call scratching in the earth. Let’s say, in wet earth it’s called this, or in dry, or when one needs to make a bit deeper. Chofer does look like deeper than choresh. Choresh one doesn’t make a deep hole. Choresh one digs a bit up, yes, one makes that the hard earth should become so soft. Chofer means digging in. What is the technical difference of the three things at all?

Speaker 2: It’s true that basically it’s the same thing, they all make a hole in the earth. Therefore indeed they are all the same melacha, yes. We need to understand why it’s the same thing. The difference is only, a choresh uses such a tool. That is the tool that’s called a choresh. Chofer is when one does the same action, one does the same thing, but with a different kind of machine or what, a different implement. It could be that it’s a bit fancier different the thing. Making a choresh, as you say, deeper or less deep, or… but oseh charitz is the greatest, one can do it even with the bank, if one does it with the hands.

The Meiri and Rabbeinu Yonah on the Distinction Between Choresh, Chofer, and Oseh Charitz

Speaker 1: He says so, the Meiri, he says that choresh normally means a person with an animal, and chofer or charitz are other ways, when a person does it himself with his hand or with another… chofer is that he digs with a shovel, that sort of thing, and charitz is that he chops with a hammer. A second one, Rabbeinu Yonah says differently. It has to do with, ah, by choresh one moves away the sand, and by chofer one leaves the sand in front. Okay. It’s also true, but it’s one inyan. It’s correct that it’s the same result and the same action even, both the same result and also the same action, he cuts a hole, such a small hole in the earth, but it’s different ways. Therefore it’s called, even if they ask, it’s choresh, it’s not called choresh, but it’s a choresh, therefore it’s a choresh even if it’s not called choresh. “For each and every one of them is digging in the ground” — it’s a sort of way of making a digging, a hole in the ground, “and it is one inyan”.

Example 2: Zorea — “One Who Sows Seeds or Plants or Grafts”

Speaker 1: And likewise, he will also say, he will bring the Gemara of sowing. “One who sows seeds”, normally sowing means… these things have a unique name, it’s interesting, but there are several things that have unique names for each action. By sowing they say, not just actions, there is by objects, kotzer there is such a thing. Sowing means that one cuts seeds, yes, by kotzer we will say. Normally when one says zorea, it has to do with the word zeraim, he plants seeds, kernels. He makes kernels grow, they give it a name sowing. It doesn’t necessarily mean that one makes kernels grow, one makes something grow.

He says, trees, when one plants trees, it’s not called sowing, it’s called notea. Or one doesn’t do it with kernels. There are two ways of planting a tree: you can take a kernel and put it in the earth, you can take a piece of tree that was, stick it in, or something like that. Perhaps there is also with kernels?

Speaker 2: No, I mean it’s simply a different… when one plants a tree… let’s say with kernels, a fruit, a fruit tree has kernels. One doesn’t do it with kernels normally, therefore it’s indeed called differently. One does it normally with a tree that already exists, one takes perhaps a branch and one puts it in the earth, something like that. Somewhere there are kernels. There is also a way of taking an already existing tree, it’s faster. Today certainly, one almost never plants trees with kernels, it’s very not efficient. Because normally trees normally have a way how they throw down their own kernels and it grows. I’m not talking about that, I’m talking about someone planting a tree.

Speaker 1: There are zeraim means, like grain, there are things where the way is to do it with kernels. Normally trees one doesn’t do with kernels, that’s what I mean, for the most part. Could be, because I mean the main word here, even if one doesn’t call it the word sowing, but the word is when one plants even such things. In that sort of field it’s not just a call for what has a different name.

Mavrich — Grafting

Speaker 1: The next one is an even more “obvious” different kind of thing, but it’s also in the same category as sowing. Oh, a mavrich branches, and vines place a lot of that sort of field,

Av Melacha of Zorea (Continued) — Notea, Mavrich, Markiv, Zomer

Speaker 1: I’m not talking about that. When someone plants a tree, here zorea means like grain. There are things where it’s necessary to do the kernels, normally trees don’t do kernels. That’s what I mean for the most part. Could be, but I mean the main word here is even if one doesn’t call it the word sowing, but the word is when one plants it should be a distinction in the sort of fruits, not just a giant word that has a different name.

The next one is an even more obvious different kind of thing, but it’s also in the same category as sowing. Or, mavrich trees, he means he puts together two trees. Actually he binds together two trees. Mavrich means he takes a piece of branch from this tree and he puts it in the earth. And markiv is… so what is the difference between notea and mavrich? Notea is when one cuts off completely a piece and one puts it in a place. Mavrich is he takes a living tree, he sticks in a piece into the earth, later when it starts to grow there he cuts it off indeed. Actually it should be in the earth and it should still be young from the previous tree.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Okay. Or markiv, he puts together, he puts in a piece from one branch and he puts it up on another branch which is connected in another tree. Or zomer, or someone who cuts off so that it can grow, yes? All these are one av, from the avos melachos.

The Inyan of All Five Ways — To Cause Something to Grow

You see though that here it’s a bit further, yes? By a mavrich or at least a zomer, yes? By choresh all three were preparation in the ground. A zomer, he does a completely different thing, he cuts. He doesn’t sow, he cuts. But that is the way of making it grow. But it’s not a toladah, that is exactly inyan echad. How inyan echad? All these, their inyan is to cause something to grow, we would see something to be growing. Making grow. Very good. Making grow. Even though he does the action of cutting, but with this he makes grow the… why does one cut? Because the others should grow well, right?

Question: Why Isn’t Zomer a Toladah?

And why wouldn’t that have been for example a toladah? We’ll see later by the others the Gemaras of toladot. A zomer sounds like it would have been a good toladah. No, it’s not a toladah. A toladah, soon we will see. But you understand though that the zomer, our answer though is making trees, how does one make trees grow? There are five ways to make trees grow. What makes a tree? I have five ways, one can be zorea, one can be notea, one can be mavrich, one can be markiv, one can be zomer, five ways, right? That’s basically what he says.

Interesting Question: Zomer vs. Kotzer

Yes, it’s interesting what it says here, when a person goes to someone with a knife on Rosh Hashanah a piece from a tree, he doesn’t yet know clearly whether he’s now doing kotzer or zomer?

Speaker 2: Mm.

Speaker 1: It’s interesting, he doesn’t say that this is a toladah, this is exactly the av of plantings, interesting.

Speaker 2: Perhaps that’s a different season, kotzer is when it’s already there, but zomer one does at the beginning of the season when it hasn’t yet grown and the like, it’s not… I know already, perhaps it happens that one can do it at the same time.

Av Melacha of Kotzer — Botzer, Goder, Mosek, Oreh

Speaker 1: The Rambam says: And similarly, the one who reaps, the melacha of kotzer, kotzer is used for grain, by cutting grain, or legumes, that’s also called kotzer. But there are other types of cutting, other sorts of things attached to the ground that have other names. For example by grapes it’s called botzer, or by dates it’s called goder, or by olives it’s called mosek.

Speaker 2: Goder… goder, it looks, here it says… mosek, goder.

Speaker 1: Or oreh figs, or one who cuts figs. All these are one av melacha, for each and every one, their inyan is to uproot something from its place of growth.

Meaning, the intention is to tear out something from the place where it grows. And in this manner the rest of the avos, that the av doesn’t mean only the narrow translation of that word, like for example sowing has to do with seeds, but he also sows…

Speaker 2: That is also kotzer.

Discussion: Why Do the Different Fruits Have Different Names?

Speaker 1: Seemingly here too you have a distinction in the action. That means grain one cuts with a, you know what is a cutting machine, and by grapes one needs to cut with a different sort of machine, that’s a different sort of action, it’s a reason why they have different names. I mean, it’s understood… one has a different word for cutting grapes… it’s a different action, one needs different tools, it’s different crafts a bit and different things. It’s understood it’s the same idea, therefore it’s indeed the same inyan, but I want to bring out also a bit the distinction.

Speaker 2: We know if that is the reason why they should immediately have different words, it’s interesting why they have different words. I understand that the word is about the different actions.

Speaker 1: And what is the different fruit? Because each fruit has received its name. One doesn’t see such a thing in kodesh that they have the same names. Perhaps because they both grow similarly, they are a sort of similar.

Speaker 2: But it’s a bit different. Think about it, grain one cuts this way. I can imagine, I don’t know, one cuts it a bit differently. Olives, for example, one shakes the tree until I don’t know what. What are the different ways how one takes it? It’s not everything one cuts with a… what’s called the thing that one cuts grain with? The round thing?

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: Today one just does a combine.

The Foundation of “Inyan HaMelacha”

Speaker 1: Okay, so that is the meaning of inyan hamelacha, and the Rambam says this is not a toladah, rather an av, it’s the same thing. It’s different words. When one learned avos melachos, it means as you say, it doesn’t mean literally kotzer, it means the definition, the thing of uprooting something from its place of growth.

Why does one say kotzer? Because it’s common. One could say uprooting something from its place of growth. No, it won’t give any abstract. The thirty-nine melachos are not abstract. The uprooting something from its place of growth is already more an abstract similarity between all the things. But the meaning of the word is kotzer, cutting. But normally cutting means a specific word for grain. He says it’s just a common expression. And the same thing with zorea, he doesn’t necessarily mean sowing, rather he grabbed perhaps the most frequent, normally when one cuts it’s grain or such a thing.

The Distinction Between Av and Toladah

Speaker 1: Good. Now the Rambam will say what are the toladot, because all these avos have toladot. The Rambam says, A toladah is a melacha that is similar to an av from these avos. It’s similar, but it’s not the same thing. One doesn’t take it from its inyan, rather a toladah that stems from it.

Toladah of Tochen — Mechateich Yerek

How so? One who cuts vegetables bit by bit to cook it, someone cuts a vegetable into small pieces in order to cook it. He wants to make a soup, he needs to cut the vegetable into very small pieces. Behold this one is liable, for this melacha is a toladah of grinding, because the melacha is a toladah of grinding, which is grinding. What is grinding? What is to grind? What is the action of grinding? For the grinder takes one body, he takes one body, he takes a kernel of wheat, and cuts it into many. So when someone cuts up vegetables he does a similar thing. Although it’s in a way different, because there one takes a kernel of wheat and one makes it into flour, and here it remains a vegetable, just in small pieces, but it’s still a toladah.

So let’s think, what would have been the inyan of grinding? That is to say, something similar to this, many toladot of grinding.

It’s interesting that the Rambam crawls away from zorea kotzer and he takes a different example, because the interesting thing is indeed to compare the toladah versus the inyan. What is there by grinding? But for example, what would have been the inyan of grinding, the actual inyan? When not one grinds wheat but one grinds something else, I don’t know what. And the toladah of it is when it’s not called grinding, no one would have said that the person is grinding, but you will strip away the thing. What happens here? What happens here is that one takes a large thing and it becomes small pieces. And with this cutting vegetables is also a similar thing.

The Maggid Mishneh’s Distinction — Quality of Action vs. Quality of Result

I can tell you the Maggid Mishneh in the introduction, he tries to say a word to explain this distinction. He says so, that there are melachos which are the same, he calls it “be’dimyonom”, the same exact melacha, but it’s different either with the thing that one does it to, or with the manner that one does it. He calls it “quality of the action”, the way that one does it, not the action itself. It’s the same action, but it’s a different sort of quality how one does it, or in “quality of the result”, the thing that one does it to.

For example, kotzer and botzer, that is the exact same action, but it’s a different result, one does it to a different thing. Or zorea and notea, it’s a bit a different action, but it’s only a different quality of action, a different way of doing the exact same thing.

As opposed to for example cutting vegetables, it’s similar but it’s not the same action. Here you say you cut, here you make flour, here you don’t make flour, here you make smaller pieces. But it’s similar, because both have a similarity, if one makes such a larger category, and one says taking one body and dividing it into a thing, then there is grinding, but it’s not grinding. Because grinding is the meaning, as you make from wheat flour. Here you haven’t made from wheat flour, not only. When you would have made, as you say, you make from corn flour, it’s also grinding, even perhaps with a bit different tools you make from that.

Discussion: When Would It Have Been the Av Itself?

Speaker 2: It’s understood, now indeed, when not he would have cut small pieces for a salad, but he makes from it a powder, would that have been grinding itself.

Translation

Speaker 1: Yes. When someone makes, let’s say, I don’t know, corn powder, or some such thing, I would say that’s the av of grinding (tochen), because he grinds something, he makes from a fruit that it should become a powder. But here he makes from a larger piece of fruit that it should become smaller pieces of fruit. It’s only a toledah because it has a similarity.

He says, “Even though grinding completely changes the original body”. That’s the… as you say, the magnificent definition. It’s similar, you want to say technically, it’s the same category in a broader category. There is a category, a broader category of cutting one body into many. That’s it. But it’s not in the more limited thing of making from one thing a completely different thing, yes, he completely ground it, it became flour. Right?

Speaker 2: Yes.

Discussion: Why Didn’t the Rambam Find an Example of Kotzer?

Speaker 1: Let’s go to a bigger case that’s more complicated. It’s actually interesting that the Rambam didn’t find an example of reaping (kotzer) that’s only… from the essence in…

Speaker 2: Yes. Kotzer is there. When someone pulls out hair, it’s kotzer from… because one removes waste from its place of growth. No? It’s not about hair. One must see it in the next chapter, we’ll see.

Toledah of Tochen — Polishing Metal Strips

Speaker 1: Okay. And apparently, the Rambam says another example of a toledah of grinding. He tells you, “One who takes a strip of metal”, someone takes a… lashon is interesting, sometimes a certain way, a certain size of making lashon shel argaman, lashon shel matachot. It’s such a small elongated piece, just something that looks like a tongue. It’s a kind of, I mean, a pack, I don’t know, a piece of metal, “and polishes it”, he rubs it. What does it have to do with breaking vessels of the same lashon? I don’t know. He grinds it “in order to take from its powder”, to have a powder, to have a dust of metal. As goldsmiths do, as goldsmiths do. I think in gold they throw in a few more little pieces of other metals that should make it harder.

Toledot Tochen — Goldsmith (Continued)

And he says, this is toledot tochen, because the matter is taking one body and dividing it into many bodies.

Even though you said that I know, a goldsmith is something connected more to, I don’t know, boneh, I don’t know what — no, but what happened? Here he took a thing that’s one piece and he ground it into small pieces, so that’s tochen.

But why isn’t it actual tochen? It sounds exactly like tochen. The whole thing with gold instead of wheat.

It could be the same thing, because here it remained metal. When someone asks someone what are the small pieces, it’s small pieces of metal. It’s not like from wheat it became flour. Flour isn’t small pieces of wheat? Flour doesn’t look like tiny wheats. Flour is a new thing. It means the inside of the wheat. You look at a wheat and… I don’t know.

It’s interesting. Apparently the change that happened between a piece of metal and small pieces of it is equivalent in value. I don’t know. It’s an interesting thing, no?

He tries to explain another distinction. I don’t catch what he’s saying. Perhaps actually about the fact that they’re still larger pieces, the powder is still larger relatively to the…

But you can look at it a bit differently, that the wheat is still on the way, it’s still not finished until it became flour. It’s still a part of… it’s still raw material. The wheat is the unfinished flour. What is wheat? Flour in potential.

A lashon shel matachot is not necessarily so. One can use it in different kinds of ways, one can make from it a crude piece. There’s less change in the body of things, it’s only a mixture in the definition.

Aha, interesting. Okay.

Toledot Borer — Making Cheese

And so one who takes milk and puts rennet in it — he put in the rennet from the animal, he put in the piece from the animal’s rennet, the beit hakevah is the stomach, which has in it a sharpness and that makes the milk become sour and it should become cheese from it — in order to curdle it to make cheese from it, he is liable for a toledah of borer, because he separated the kos — he removed the thick part of the milk from a part of the wet milk, from the liquid.

It’s very interesting. What isn’t the weaker? Mi hagevina. Kos is the water and the… ah, the water from the hard part. Okay. He takes out, he separates the watery part from the thick part.

This is very interesting, because this doesn’t look at all like borer. It’s a different kind of thing, he put in some ingredient in a pot. But the result is similar.

Innovation: We Look at the End Result

But here he brings something that we haven’t yet had such a thing. When someone sees someone putting something in, it doesn’t look at all like someone is doing borer. Borer isn’t putting something in a pot. But the end result from it — this is the first time we see that we look at the end result. The end result from it is that thanks to his action the milk became separated from the…

I think that all melachot we actually look at the end result.

No, but it’s only very different.

Understood, that’s a technique.

Discussion: Why Only Toledot Borer?

Let’s ask the opposite, why is this only a toledot borer? Why isn’t it borer itself?

Because borer means one takes pieces, the same pieces, and one takes them apart. Here you did some action, some chemical action, it separated, so that’s a toledot borer. Because of that, right?

I think so.

Yes, I think so.

Toledot Boneh — Forming Cheese

And if he formed it and pressed it — and after he took the piece of milk from which he already removed the kos, the water from it, the liquid, and he formed it so it should become a piece.

But interesting, here is really very interesting, what is he liable for? For boneh.

Wow! When he wants to look like he’s building, he’s playing with cheese, he’s building boneh.

But if you look at what is the purpose of boneh, what is the end result of his action, bringing together parts. “Sh… lekabetz… when gathering…” something is from the sides, the lamed is extra. “When gathering part upon part…” check… I don’t know. “When gathering…” no, something is wrong here.

Okay, let’s look at what it says here. When one gathers part upon part and attaches one until it makes one body or until it resembles a building.

What is a building? “All who gather…” sorry, it’s not… ah, it’s “all who gather”. When one takes… what is building a building? Building a building one must have different pieces of bricks, and one makes from it that it becomes one house, or a bunch of curtains, it becomes one tent. That’s building. And in cheese it’s the same thing. Here is a bunch… cheese is a bunch of small pieces of cheese, or thick pieces in the water, and one takes it together, it becomes a boneh.

“For all who gather part upon part and attach everything until it makes one body, or until it resembles a building.”

The Rambam’s Use of “Guf”

The Rambam has here the word “guf”. You take a body, not a body of a person. A guf by the Rambam means broader, like a table is also a guf, a body.

And separating is forbidden, the Rambam said earlier, tochen one separated in a certain way. And here he says, bringing together until it becomes one thing, that’s domeh levinin.

Which isn’t hard to understand, it makes sense. But it’s very different. Cheese isn’t a building, one can’t… okay, because it’s the toledah.

Yes?

Discussion: Why Not Lash?

Lash isn’t the same, it’s not lash? The sugya of cheese isn’t domeh lelash?

Okay, one can think, about many things one can think. When one abstracts so strongly, for that one needs the Gemara’s investigations, whether this is a toledah shedomah, a toledah she’einah domah, it’s similar.

Yes?

But here one only needs the Gemara, the Rambam only wants the Gemara’s law.

The Rambam’s Principle: “From the Body of the Melachah You Will Know”

What does an example mean? “And each one of these melachot are avot, and they have toledot that are similar to them”. Through the fact that the end result from it has a similarity. “And from the body of the melachah done on Shabbat you will know from which av and toledah of which av”. Instead of sometimes needing to calculate whether something is an av because it’s similar to another melachah, like for example grinding a piece of metal, that’s a toledah, excuse me. Things that become an av and when it becomes a toledah.

What does he want to say “from the body of the melachah”?

I think that what he writes here is, “body of the melachah” he means what he said earlier, not the end result. Body he means what it is, yes, exactly so, the more abstract definition.

He says, you will see that I write later that something is a toledah of that, think into what it is, not every time will I explain the learning of it.

Why does he explain? Why does he make such contemplation? Because both are intended to divide etc.

The Rambam says, I can’t explain to you now on every example, you want to learn further hilchot Shabbat? Look in, you’ll see that every time if I say that something is similar to a melachah, you’ll understand why. Think into what the melachah is, what he does, you’ll understand why it’s similar or why it’s a toledah of that av.

I think, because later he’s actually not explaining. Here he said a learning, that’s the toledot borer explanation, and not every time is he explaining explanation. But he says, when he would have just said one may not do this and that thing on Shabbat without saying from which, a person could have assembled himself from which av or toledah.

But usually he also says as which prohibition it is, no?

Right, so I think he only means to say that he doesn’t say the connection always. He doesn’t say why, what the connection is, whether because the action is similar or because the end result of the action is similar.

Exactly. What is the learning? What is the… he tells you fine definitions. You want to say that tochen is separating parts of one body, that’s a learning that the Rambam thought to explain why the things are toledot tochen or similar to tochen. So he tells you things he didn’t tell you, look, at what the action is understand, that’s what I think.

Because with his definition of boneh apparently it also contradicts the content, yes.

Okay. It’s always easier to see the connection than to see the distinction, ah.

I need to understand better by each example, but that’s the Rambam’s principles.

Okay.

The Practical Difference Between Av and Toledah

Now one will know the practical difference of the whole law of av or toledah. What is the practical difference between a thing being an av or being a toledah?

The Rambam says thus, between one who does an av melachah or a toledah from the toledot, it’s so, intentionally he’s liable for karet if there are no witnesses, and if witnesses came and warned him he’s stoned, and unintentionally he’s liable for a fixed chattat, always the same chattat.

So regarding punishment there’s no difference at all whether you do an av or a toledah, everything is Torah prohibitions, the same punishment exactly so.

If so what difference is there between avot and toledot? What is the distinction?

The Rambam says, there’s no difference between them except that there’s still another bit of distinction regarding the korban only. Regarding a korban comes out a distinction, why?

The Distinction Regarding Korban

For one who does melachot unintentionally, if someone does melachot unintentionally, if he did many avot in one period of unawareness, if he did in one inadvertence, in one concealment, when it was concealed from him the knowledge for example that today is Shabbat or such a thing, and he did a bunch of different avot, he did plowing, sowing, reaping, then he’s liable for one chattat for each and every av, each av is a thing, is a whole thing by itself, and he’s liable on each one separately.

So the Torah set it up that one can say that he didn’t rest on Shabbat, but no, it was divided into separate melachot, like he did three separate things. But for that it was only divided into thirty-nine, it wasn’t divided into hundreds of categories of toledot.

So regarding an av with its toledot it means yes like one thing, and if he did an av and its toledot in one period of unawareness he’s only liable for one chattat, they look at it like he did one thing.

So the practical difference is only unintentionally, but intentionally there’s no distinction, the punishment is dying twice once.

Can one also only get karet once?

Also not.

Yes, according to the Rambam’s karet certainly.

But regarding inadvertence, in other words, the maximum chattaot that one can get from one Shabbat, at least in one period of unawareness, is thirty-nine.

The Rambam doesn’t go here into more hilchot shegagot, here is hilchot Shabbat, he says more details from the point of how one is liable for inadvertence. But the general manner is here a distinction that if it’s in one period of unawareness, then one only makes one chattat on each av, not on an av with its toledot.

Halacha 8 (Continued) — Chattaot in One Period of Unawareness: Avot Melachot

Also yes, according to the Rambam’s karet certainly.

But regarding inadvertence, in other words, the maximum chattaot that one can get from one Shabbat, according to one period of unawareness, is thirty-nine. The Rambam doesn’t go here into more hilchot shegagot, which hilchot shegagot says more details of exactly when is one intentional and when is one inadvertent, but in general there’s a distinction that if it’s in one period of unawareness, then one only makes one chattat on each av, not on an av with its toledot. And the Rambam will now say examples.

How so? If he plowed and sowed and reaped on Shabbat in one period of unawareness, he is liable for three chattaot, three separate chattaot. And even if he did thirty-nine inadvertently, he did all thirty-nine melachot inadvertently, and forgot that all these melachot are forbidden to do on Shabbat, he forgot, he learned Mishnayot on Shabbat, he thought it’s a mitzvah, all these things a Jew must do on Shabbat, he makes himself an innocent am ha’aretz, yes? He’s liable for each and every melachah one chattat, because they’re separate.

But if he did several toledot, for example ground and crushed vegetables and polished metal plates, which are two laws that the Rambam said are toledot of grinding, he did them in one period of unawareness, in one inadvertence, he’s only liable for one chattat, since he only did one av and its toledot, and so all similar cases.

And what happens when he did similar to the same melachah? Ah, that he’ll say in the next section.

Halacha 9 — Similar to One Melachah in One Period of Unawareness

Even one who does many melachot similar to one melachah in one period of unawareness, not an av with its toledot, but an av with its colleagues, with its brothers that are similar to that av, also is only liable for one chattat, because that’s like one essential melachah. How so? If he sowed and planted and grafted and layered and pruned, all these laws that the Rambam enumerated earlier, that besides sowing which usually means planting seeds, there’s also a way of planting a tree or a branch of a tree and so on, or even cutting if that cutting makes it grow, and he’s liable for one chattat since they’re all one av, they’re all the same av of sowing, liable for all similar cases. That means that the thirty-nine are divided into separate categories. One isn’t liable for all other melachot, even if they’re very similar to sowing, but they’re all ways of doing sowing, and one is only liable for one chattat, liable for all similar cases.

Halacha 9 — Similar to One Melachah in One Period of Unawareness

It’s interesting, the Rambam’s commentary on the Mishnah, “avot melachot are forty, similar to one melachah one is liable for one.” There are commentators who interpreted that this simply means a toledah. The Rambam made a new category of “similar,” but in practice there’s no practical difference in law, because the Rambam also agrees that the law of a toledah is the same. So why does the Rambam need at all the whole definition of “similar melachah”? We don’t know. There’s no practical difference, it’s only a learning. One must think where comes out a practical difference. I actually don’t know. The Rambam speaks entirely that here they mixed names. He says there’s no practical difference, but he says he holds that the Rambam’s plain meaning is correct in the plain meaning of the Mishnah.

But it makes sense intellectually, logically, that the Rambam doesn’t always say it’s a toledah. A toledah must be a bit different from the melachah. Here it’s the same, just in a different manner or in a different thing. But why is it so important for the Rambam to say the whole matter of “similar”? Yes, not entirely clear.

Okay, until here hilchot Shabbat chapter 7.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק ז׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון רמב״ם הלכות שבת פרק ז׳

כללי איבערבליק

פרק ז׳ פון הלכות שבת רעכנט אויס די ל״ט אבות מלאכות, מיט כללים וועגן אבות ותולדות, דעם חילוק צווישן זיי, און די נפקא מינה להלכה.

הלכה א׳ — די ל״ט אבות מלאכות

רמב״ם׳ס ווערטער

קעפל: “מלאכות החייבין עליהן.” מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: החרישה, הזריעה, הקצירה, העימור, הדישה, הזריה, הבירור, הטחינה, ההרקדה, הלישה, האפיה… (און ער רעכנט אויס אלע 39 מלאכות).

פשט

דער רמב״ם רעכנט אויס די 39 אבות מלאכות, פאראלעל צו דער משנה אין שבת פרק כלל גדול, אבער מיט אייגענע שינויים אין סדר און לשון.

חידושים און הסברות

1. פארוואס “מלאכות החייבין עליהן” אין קעפל: דער רמב״ם שטעלט אין קעפל דעם ענין פון חיוב/עונש, ווייל דער גאנצער חילוק פון ל״ט מלאכות איז בעיקר נוגע לענין עונשים — צו וויסן וואס פאר א מלאכה מען טוט, איז רעלעוואנט פאר חטאת בשוגג, סקילה/כרת במזיד, התראה, אב מיט תולדה שלו, א.א.וו. אפשר איז דער לשון “החייבין עליהן” לאפוקי אנדערע ענינים פון חילול שבת וואס זענען נישט חייב סקילה (ווי שבותים).

2. המשך פון פרק א׳: דער פרק איז א פשוט׳ע המשך פון פרק א׳ וואו דער רמב״ם האט געזאגט “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד וחטאת בשוגג”. נאכדעם וואס מען האט געלערנט כללים (ערב שבת, מתכוין, פיקוח נפש), לערנט מען יעצט נאך א כלל: וואס זענען די מלאכות גופא, און אז זיי טיילן זיך אין אבות ותולדות.

3. רמב״ם׳ס לשון vs. משנה׳ס לשון: דער רמב״ם זאגט “החרישה, הזריעה” (שם הפעולה), בעת די משנה זאגט “החורש, הזורע” (שם הפועל). דער רמב״ם׳ס לשון איז מדויק׳ער, ווייל מיר רעדן פון אבות מלאכות — די מלאכה אליין, נישט פון דעם אדם וואס טוט. אבער עס ווערט באמערקט אז דער רמב״ם רעדט אויך פון פעולות (נישט נאר שם דבר), ווייל מיר רעדן פון אדם המחוייב — די אופנים וואס ער האט געטון.

4. “ארבעים חסר אחת” — פארוואס נישט “תשע ושלושים”: 39 איז א “קאמפליצירטע נומער” — 40 מינוס 1 איז גרינגער צו געדענקען, נענטער צו א ראונדן נומער. עס ווערט פארגליכן מיט מלקות (ארבעים חסר אחת), וואו אין תורה שטייט טאקע “ארבעים” און חז״ל האבן מחסר געווען איינס, און דער לשון איז שוין געווארן א שטייגער.

5. דער רמב״ם׳ס סדר vs. די משנה׳ס סדר: דער רמב״ם גייט אן אנדערע סדר ווי די משנה. די משנה האט דריי קלארע סעריעס (סדר הפת, סדר הבגד, סדר הספר/קלף), אבער נאכדעם ווערט עס מער כלליות׳דיג. דער רמב״ם שטעלט צוזאם מכה בפטיש מיט בונה וסותר, וואס מ׳קען קאטעגאריזירן אלס “בנין.” אין די משנה אבער גייט עס: בונה וסותר, מחבר ומעביר, מכה בפטיש.

6. פארשידענע וועגן צו גרופירן: הרב ראבינאוויטש האט געוואלט ציילן אנדערש: אריגה/בציעה, קשירה/התרה, תפירה/קריעה, בנין/סתירה — אלס פארקערטע פאר׳ן.

די קאטעגאריעס פון מלאכות:

סדר הפת (11 מלאכות): חרישה → זריעה → קצירה → עימור → דישה → זורה, בורר, מרקד (דריי סטעפס פון ארויסנעמען קערלעך פון פסולת — “דריי סארטן בורר”) → טוחן → מרקד (זיפן) → לישה → אפיה.

סדר הבגד (13 מלאכות): גוזז → מלבן → מנפץ → צובע → טויה → מיסך/נסכה → אריגה → פוצע → קושר → מתיר → תופר → קורע.

סדר הספר/קלף: צד → שחיטה → הפשטה → עיבוד → מחיקה (גלאט מאכן) → חיתוך → כתיבה → מחיקה (מעקן כדי צו שרייבן) → שרטוט.

בנין: בונה, סותר, מכה בפטיש.

7. [Digression: פארוואס בנין איז נישט אויסגעציילט מיט אלע דיטעילן] עס ווערט געפרעגט פארוואס בנין איז נישט אויסגעציילט מיט אלע דיטעילן (ווי סעמענט קנעטן, שטיינער אויסהאקן) אזוי ווי ביי פת אדער בגד. דער תירוץ: אין משכן איז בנין געווען זייער סימפל — ס׳איז נישט געווען קיין קאמפליצירטע בנין-ארבעט, נאר מער מיט יריעות. די מלאכות שטאמען דאך פון מלאכת המשכן.

8. הבערה — וואו געהערט עס? הבערה שטייט אין א באזונדערן פסוק (“לא תבערו אש בכל מושבותיכם”) און איז דעריבער אפגעזונדערט. אבער הבערה וואלט אויך געקענט אריינפאסן ביי סדר הפת (פאר אפיה דארף מען אש). עס בלייבט אן אפענע שאלה.

9. סדר הבערה/כיבוי — משנה vs. רמב״ם: אין דער משנה שטייט “המכבה והמבעיר” (כיבוי פאר הבערה), אבער דער רמב״ם שרייבט הבערה פאר כיבוי — וואס איז דער לאגישער סדר, ווייל מ׳קען נישט אויסלעשן פאר מ׳צינדט אן. דער מאירי זאגט עפעס פארוואס די משנה שטעלט כיבוי קודם. אויך ביי בונה וסותר איז דער סדר אין משנה אומגעקערט.

הלכה ב׳ — “כל שהן מעניינם נקראים אבות מלאכות”

רמב״ם׳ס ווערטער

“כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם הן נקראים אבות מלאכות.”

פשט

נישט נאר די ל״ט מלאכות אליין, נאר אויך זאכן וואס זענען פון דעם זעלבן ענין (קאנצעפט/מהות) ווי זיי, הייסן אויך אבות מלאכות — לאפוקי תולדות.

חידושים און הסברות

1. א דריטע קאטעגאריע — “מעניינם”: ס׳איז נישט נאר אבות און תולדות. ס׳איז דא א דריטע קאטעגאריע — זאכן וואס זענען ממש די זעלבע מלאכה נאר מיט אן אנדער נאמען, אנדערע פעולה, אדער אנדער אופן, אבער בעצם איז עס דער זעלבער ענין — דאס איז אויך אן אב מלאכה. ערשט ווען ס׳איז א שוואכערע ענליכקייט, ווערט עס א תולדה. דער חילוק: “ענין” מיינט דער קאנצעפט/מהות, נישט דער ספעציפישער נאמען. ווי א “טאטע׳ס חבר” איז אויף דעם זעלבן לעוועל ווי דער טאטע, אבער א “קינד” שטאמט פון אים.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמא: חורש, חופר, עושה חריץ

רמב״ם׳ס ווערטער

“אחד החורש או החופר או העושה חריץ, שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע ואין ענין אחד היא.”

פשט

אלע דריי — חורש (אקערן), חופר (גראבן), עושה חריץ (מאכן א גראבן) — זענען איין ענין: מאכן א לאך/גרוב אין דער ערד. אלע דריי זענען אבות מלאכות (נישט תולדות).

חידושים און הסברות

1. מאירי: חורש מיינט געווענליך א מענטש מיט א בהמה (מיט א פלוג); חופר איז ווען א מענטש גראבט מיט א שאוול; חריץ איז ווען ער האקט מיט א האמער.

2. ר׳ יונה: דער חילוק איז: ביי חורש רוקט מען אוועק דעם זאמד, ביי חופר לאזט מען דעם זאמד אין פראנט.

3. עיקר נקודה: אפילו ס׳האט אנדערע נעמען און אנדערע טולס/אופנים, איז עס איין ענין — ווייל סיי די תוצאה (א לאך אין דער ערד) און סיי די פעולה (קראצן/גראבן אין דער ערד) זענען דאס זעלבע. דעריבער זענען אלע דריי אבות, נישט תולדות.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמא: זורע, נוטע, מבריך, מרכיב, זומר

רמב״ם׳ס ווערטער

“אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך והמרכיב והזומר — כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות… כל אלו עניינו להצמיח דבר.”

פשט

פינף וועגן צו מאכן ביימער/פלאנצן וואקסן — זורע (איינזייען קערעלעך), נוטע (אפשניידן א צווייג און אריינלייגן אין א נייע פלאץ), מבריך (א לעבעדיגע צווייג אריינבויגן אין ערד אן אפצושניידן), מרכיב (א צווייג פון איין בוים ארויפלייגן אויף אן אנדערע בוים), זומר (אפשניידן צווייגן כדי דער בוים זאל בעסער וואקסן) — אלע זענען איין אב מלאכה.

חידושים און הסברות

1. חילוק צווישן נוטע און מבריך: נוטע איז ווען מ׳שניידט אינגאנצן אפ א שטיקל און לייגט עס אריין אין א נייע פלאץ. מבריך איז ווען מ׳נעמט א לעבעדיגע בוים, שטעקט אריין א שטיקל אין ערד, און שפעטער ווען ס׳הייבט אן צו וואקסן דארט שניידט מען עס אפ — ס׳בלייבט פארבונדן מיט דעם אלטן בוים ביז ס׳וואקסט.

2. זריעה ווערט געווענליך אסאציאירט מיט זרעים/קערעלעך (תבואה). אבער ביימער פלאנצט מען געווענליך נישט מיט קערעלעך — מ׳נעמט א צווייג אדער א שטיקל פון אן עקזיסטירנדן בוים. דעריבער הייסט עס “נוטע” נישט “זורע”. פונדעסטוועגן איז עס דער זעלבער ענין — מאכן עפעס וואקסן.

3. זומר — פארוואס איז עס אן אב און נישט א תולדה? א שטארקע קשיא: זומר (שניידן צווייגן) איז דאך א גאנץ אנדערע פעולה ווי זייען — ער שניידט, ער זייעט נישט! פונדעסטוועגן זאגט דער רמב״ם אז ס׳איז נישט קיין תולדה נאר ממש דער אב אליין, ווייל דער ענין איז איינס: להצמיח דבר — מאכן וואקסן. אלע פינף וועגן זענען פארשידענע מעטאדן פון דעם זעלבן ענין.

4. [Digression: זומר vs. קוצר] ווען א מענטש שניידט א שטיקל פון א בוים אין ראש השנה, ווייסט ער נאך נישט קלאר צי ער טוט יעצט קוצר (ארויסנעמען פון מקום גידולו) אדער זומר (מאכן וואקסן). אפשר איז דער חילוק אין סעזאן — קוצר איז ווען ס׳איז שוין פארטיג, זומר מאכט מען אנהייב סעזאן כדי ס׳זאל וואקסן.

הלכה ב׳ (המשך) — דוגמא: קוצר, בוצר, גודר, מוסק, אורה

רמב״ם׳ס ווערטער

“הקוצר — קוצר תבואה אדער קטנית. אבער ביי ענבים הייסט עס בוצר, ביי תמרים — גודר, ביי זיתים — מוסק, ביי תאנים — אורה. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.”

פשט

אלע פארמען פון ארויסנעמען א פרי/תבואה פון זיין מקום גידול זענען איין אב מלאכה — קוצר — אפילו זיי האבן פארשידענע נעמען.

חידושים און הסברות

1. פארוואס האבן זיי פארשידענע נעמען? ס׳איז נישט נאר אנדערע פירות — ס׳איז אויך אנדערע פעולות. תבואה שניידט מען מיט א זענס (sickle), ענבים שניידט מען מיט אנדערע טולס, זיתים שאקלט מען דעם בוים. ס׳איז אנדערע אומנות, אנדערע כלים, אנדערע וועגן. פונדעסטוועגן זענען זיי אלע דער אב אליין, ווייל דער ענין איז איינס: לעקור דבר ממקום גידולו.

2. דער יסוד פון “ענין המלאכה”: ווען מ׳האט געלערנט אבות מלאכות, מיינט “קוצר” נישט ליטעראלי נאר שניידן תבואה — ס׳מיינט די הגדרה: לעקור דבר ממקום גידולו. פארוואס זאגט מען דאך “קוצר”? ווייל ס׳איז שכיח, ס׳איז די מערסטע אפטע פארם. אבער די ל״ט מלאכות זענען נישט מופשט׳דיג (abstract) — זיי זענען קאנקרעטע פעולות. דער “לעקור דבר ממקום גידולו” איז שוין א מופשט׳דיגע דמיון צווישן אלע פארמען.

הלכה ג׳-ד׳ — דער חילוק צווישן אב און תולדה

רמב״ם׳ס ווערטער

“התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות.”

פשט

א תולדה איז א מלאכה וואס איז ענליך צום אב, אבער נישט די זעלבע זאך — מ׳נעמט עס נישט “מעניינא” (פון דעם זעלבן ענין), נאר עס שטאמט פון אים.

חידושים און הסברות

1. דער מגיד משנה׳ס חילוק (אין הקדמה) — צוויי סארטן “זעלבע מלאכה”:

אנדערע “איכות הנפעל” (אנדערע חפצא/אביעקט): למשל קוצר און בוצר — עקזאקט די זעלבע פעולה, נאר מ׳טוט עס צו אן אנדערע זאך (תבואה vs. ענבים). דאס איז נאך דער אב אליין.

אנדערע “איכות הפעולה” (אנדערע אופן): למשל זורע און נוטע — אביסל אן אנדערע פעולה, אבער נאר אן אנדערע וועג פון טון די זעלבע זאך. דאס איז אויך נאך דער אב.

א תולדה איז ווען ס׳איז ענליך אבער נישט די זעלבע פעולה — ס׳איז א ברייטערע קאטעגאריע וואס פאנגט אריין ביידע, אבער ס׳איז נישט דער מצומצם׳דיגער ענין.

הלכה ד׳-ה׳ — דוגמאות פון תולדות

דוגמא 1: תולדת טוחן — מחתך ירק
רמב״ם׳ס ווערטער

“כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו — הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחתכו הרבה.”

פשט

איינער וואס שניידט ירק אויף קליינע שטיקלעך כדי עס צו קאכן (למשל פאר א זופ) איז חייב משום תולדת טוחן, ווייל טוחן מיינט נעמען איין גוף און צעטיילן עס אויף פילע שטיקלעך.

חידושים און הסברות

1. פארוואס איז מחתך ירק א תולדה און נישט דער אב? ביי טוחן ווערט דער גוף הראשון אינגאנצן פארענדערט — פון ווייץ ווערט מעל, א גאנץ נייע זאך. ביי מחתך ירק בלייבט עס ירק, נאר אין קלענערע שטיקלעך. ס׳איז נאר א תולדה ווייל ס׳האט אן ענליכקייט אין א ברייטערע קאטעגאריע: נעמען איין גוף און צעטיילן עס. אבער ס׳איז נישט אין דעם מצומצם׳דיגן ענין פון אינגאנצן פארוואנדלען א זאך.

2. ווען וואלט עס געווען דער אב אליין? ווען איינער וואלט געמאכט פון א ירק א פאודער (ווי קארן פאודער), וואלט דאס געווען דער אב פון טוחן אליין — ווייל ער צעמאלט עפעס, ער מאכט פון א פרוכט א שטויב. אבער דא מאכט ער נאר פון א גרעסערע שטיק פרוכט קלענערע שטיקלעך — דערפאר איז עס נאר א תולדה.

3. דער מגיד משנה׳ס לשון: “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי” — דאס איז דער מכריע׳דיגער חילוק. ביי טוחן ווערט דער ערשטער גוף לגמרי פארענדערט, ביי מחתך ירק נישט.

4. פארוואס האט דער רמב״ם גענומען דוגמא פון טוחן און נישט פון זורע/קוצר? דער רמב״ם קריכט אוועק פון זורע/קוצר (וואו ער האט ביז יעצט גערעדט) און נעמט א דוגמא פון טוחן — ווייל דארט זעט מען בעסער דעם חילוק צווישן אב און תולדה. ביי זורע/קוצר זענען אלע פארמען דער אב אליין; מ׳דארף א דוגמא וואו ס׳איז קלאר א תולדה.

דוגמא 2: תולדת טוחן — שף לשון של מתכת
רמב״ם׳ס ווערטער

“הלוקח לשון של מתכות ושף אותו כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושין צורפי זהב — הרי זה תולדת טוחן.”

פשט

איינער וואס רייבט א שטיקל מעטאל כדי צו באקומען מעטאל-שטויב (ווי גאלד-שמידן טוען — זיי מישן אריין שטיקלעך פון אנדערע מתכות אין גאלד כדי עס זאל זיין מער הארט) — דאס איז אויך א תולדה פון טוחן.

חידושים און הסברות

1. פארוואס איז עס א תולדה און נישט טוחן ממש? ביי ווייץ, ווען מ׳מאלט עס, ווערט דערפון מעל — וואס איז א נייע זאך, נישט בלויז קליינע שטיקלעך ווייץ. מעל זעט נישט אויס ווי פיצי ווייצלעך, ס׳איז דער אינערלעכער חומר פון דער ווייץ. א ווייץ איז אייגנטלעך “מעל אין פאטענציאל” — דער ווייץ איז דער אומגעענדיגטער מעל. אבער א לשון מתכת איז נישט אזוי — ביי גאלד, ווען מ׳שאבט עס, בלייבן די קליינע שטיקלעך נאך אלץ מתכת, ס׳איז נישט געווארן א נייע זאך. מ׳קען עס נוצן אויף פארשידענע וועגן, ס׳איז ווייניגער שינוי אין דעם גוף הדברים, נאר א שינוי אין דער צורה/הגדרה. דערפאר איז עס א תולדה און נישט אן אב.

דוגמא 3: תולדת בורר — מאכן גבינה (קעז)
רמב״ם׳ס ווערטער

“וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו — הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריד הגוש מן הנוזל (הקוס מן מי הגבינה).”

פשט

ווען איינער לייגט אריין א שטיקל קיבה (מאגן פון א בהמה) אין מילך, מאכט די שארפקייט פון דער קיבה אז די מילך ווערט זויער און ס׳ווערט קעז. ער טיילט אפ דעם געדיכטן חלק (גוש) פון דעם פליסיגן חלק (קוס/מי הגבינה). דאס איז א תולדת בורר.

חידושים און הסברות

1. ערשטע מאל וואס מ׳זעט אז מ׳קוקט אויף די פועל יוצא: די פעולה אליין — אריינלייגן אן אינגרידיענט אין א טאפ — זעט גארנישט אויס ווי בורר. בורר איז נעמען שטיקלעך און צעטיילן זיי. אבער דא קוקט מען אויף דעם רעזולטאט: אדאנק זיין פעולה איז געווארן אפגעטיילט דער חלב פון דעם ליקוויד. דאס איז א נייער יסוד — אז ביי תולדות קוקט מען אויף די פועל יוצא, נישט נאר אויף דעם מעשה.

2. פארוואס נאר תולדת בורר און נישט בורר ממש? ווייל בורר ממש מיינט מ׳נעמט שטיקלעך וואס ליגן צוזאמען און מ׳טיילט זיי אפ פיזיש. דא האט ער געמאכט א כעמישע פעולה וואס האט געפירט צו אן אפטיילונג — דערפאר איז עס א תולדה.

דוגמא 4: תולדת בונה — אויספארעמען גבינה
רמב״ם׳ס ווערטער

“ואם גבנו וסחטו — חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”

פשט

נאכדעם וואס מ׳האט אפגעטיילט דעם געדיכטן חלק פון דעם ליקוויד, ווען מ׳נעמט דעם חלב און פארעמט עס אויס אין א שטיק קעז — איז מען חייב משום בונה. ווייל בונה מיינט צוזאמענעמען חלקים ביז ס׳ווערט איין גוף אחד.

חידושים און הסברות

1. “גוף” ביים רמב״ם: דער רמב״ם נוצט דאס ווארט “גוף” נישט אין זין פון א מענטשלעכער קערפער, נאר אין א ברייטערן זין — א “באדי”, א פעסטע זאך, אזוי ווי א טיש איז אויך א “גוף”.

2. סימעטריע מיט טוחן: דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז טוחן מיינט צעטיילן א גוף אחד אין חלקים. דא איז בונה דער פארקערטער — צוזאמענעמען חלקים ביז ס׳ווערט איין גוף. דאס איז דומה לבנין.

3. פארוואס נישט לש? ס׳ווערט געפרעגט צי גבינה מאכן איז נישט מער דומה צו לש (קנעטן). דער שמועס לאזט דאס אפן — מ׳קען טראכטן אויף אסאך זאכן ווען מ׳אבסטראהירט אזוי שטארק.

4. דער רמב״ם׳ס כלל — “מגוף המלאכה תדע”: דער רמב״ם זאגט אז נישט יעדע מאל וועט ער מסביר זיין פארוואס א זאך איז א תולדה פון א באשטימטער אב. ער זאגט: “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב” — פון דעם וועזן פון דער מלאכה וועסטו אליין פארשטיין. “גוף המלאכה” מיינט נישט די פועל יוצא, נאר די מער אבסטראקטע הגדרה פון וואס די מלאכה איז. דער רמב״ם זאגט: איך קען נישט יעדע מאל מסביר זיין די למדנות (ווי ער האט דא געטון ביי בורר/טוחן/בונה), אבער דו זאלסט אליין אריינטראכטן.

5. וואס מיינט ער מיט “למדנות”? ער מיינט די הגדרות וואס ער האט געגעבן — אז טוחן איז מפריד חלקי גוף אחד, אז בונה איז מקבץ חלקים צו איין גוף. דאס זענען למדנות׳דיגע הגדרות וואס דער רמב״ם האט אויסגעטראכט צו מסביר זיין פארוואס געוויסע זאכן זענען תולדות פון געוויסע אבות.

6. ס׳איז אלעמאל גרינגער צו זען די קאנעקשאן ווי צו זען די חילוק — דאס הייסט, ס׳איז שווערער צו פארשטיין פארוואס א זאך איז דווקא א תולדה פון דעם אב און נישט פון יענעם.

הלכה ז׳ — נפקא מינה צווישן אב און תולדה

רמב״ם׳ס ווערטער

“בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות — במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה.”

“אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? אין ביניהם הפרש אלא לענין הקרבן בלבד.”

פשט

לענין עונש איז נישטא קיין שום חילוק צווישן אן אב און א תולדה — ביידע זענען איסורים מדאורייתא מיט דער זעלבער חומרה: כרת, סקילה, אדער חטאת. דער איינציגער חילוק איז לענין קרבן.

חידושים און הסברות

1. דער חילוק לענין קרבן: “שהעושה מלאכות בשוגג — אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, חייב חטאת אחת על כל אב ואב.” יעדער אב איז א באזונדערע חטאת. אבער “אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת” — אן אב מיט זיינע תולדות ווערן אנגעקוקט ווי איין זאך.

2. די תורה האט צעטיילט שבת-ארבעט אין 39 אבות מלאכות, נישט אין הונדערטער תולדות. דערפאר איז דער מאקסימום חטאות פון איין שבת (בהעלם אחד) — 39.

3. במזיד איז נישטא קיין נפקא מינה, ווייל כרת קען מען נאר באקומען איינמאל, און סקילה אויך.

4. דער רמב״ם גייט נישט אריין דא אין מער פרטים פון הלכות שגגות, ער זאגט נאר דעם כלל אין הלכות שבת.

הלכה ח׳ — חטאות בשוגג: אבות הרבה בהעלם אחד

רמב״ם׳ס ווערטער

“כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד — חייב שלש חטאות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת — חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת. אבל אם עשה כמה תולדות, כגון טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו.”

פשט

דער מאקסימום חטאות פון איין שבת בהעלם אחד איז 39 — איינע פאר יעדע אב מלאכה. אויב מ׳האט אבער געטון מערערע תולדות פון דעם זעלבן אב אין איין העלם, איז מען נאר חייב איין חטאת, ווייל זיי פאלן אלע אונטער דעם זעלבן אב.

חידושים און הסברות

1. דער רמב״ם גיט א ביישפיל פון א מענטש וואס האט פארגעסן אז אלע מלאכות זענען אסור בשבת — ער האט געמיינט אז ס׳איז א מצוה צו טון די אלע זאכן שבת (א „תמימות׳דיגער עם הארץ”). אין אזא פאל איז ער חייב 39 באזונדערע חטאות, ווייל יעדע אב מלאכה איז אן עקסטערע קאטעגאריע.

2. דער רמב״ם ברענגט דעם ביישפיל פון טחן, כתישת הירק, און שף לוחות של מתכות — וואס ער האט פריער אין פרק ז׳ פעסטגעשטעלט אז זיי זענען תולדות פון טוחן — אז אויב מ׳האט זיי אלע געטון בהעלם אחד, איז מען נאר חייב איין חטאת.

הלכה ט׳ — מעין מלאכה אחת בהעלם אחד

רמב״ם׳ס ווערטער

“אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר — חייב עליו חטאת אחת, שכולן אב אחד הן.”

פשט

נישט נאר אב מיט זיינע תולדות, נאר אויך מערערע מלאכות וואס זענען „מעין” איינע פון דער אנדערער — ד.ה. פארשידענע אופנים פון דער זעלבער אב מלאכה — ווערן צוזאמגערעכנט אלס איין חטאת בהעלם אחד. דער ביישפיל: זריעה, נטיעה, הברכה, הרכבה, און זמירה זענען אלע אופנים פון זורע, און מ׳איז נאר חייב איין חטאת.

חידושים און הסברות

1. דער רמב״ם׳ס ייחודיגע קאטעגאריע פון „מעין מלאכה”: דער רמב״ם טייטשט די משנה „אבות מלאכות ארבעים חסר אחת… מעין מלאכה אחת חייב על אחת” אז „מעין” איז א באזונדערע קאטעגאריע — נישט אן אב און נישט א תולדה, נאר א מלאכה וואס איז ממש דאס זעלבע ווי דער אב, נאר אויף אן אנדער אופן אדער אין אן אנדערע זאך. א תולדה דארף זיין „אביסל אנדערש” פון דער מלאכה, אבער א „מעין” איז דאס זעלבע מלאכה אין א פארשידענעם פארם.

2. אנדערע מפרשים vs. רמב״ם: ס׳איז דא מפרשים וואס האבן געטייטשט אז „מעין מלאכה אחת” אין דער משנה מיינט פשוט א תולדה. דער רמב״ם אבער מאכט דערפון א נייע, באזונדערע קאטעגאריע.

3. קיין נפקא מינה להלכה: למעשה איז נישטא קיין שום נפקא מינה להלכה צווישן דעם רמב״ם׳ס שיטה און די שיטה וואס זאגט אז „מעין” מיינט תולדה — ווייל דער רמב״ם איז אויך מודה אז דער דין פון א תולדה איז דאס זעלבע (מ׳איז נישט חייב באזונדער אויף א תולדה ווען מ׳האט שוין געטון דעם אב בהעלם אחד). ס׳איז נאר א למדנות׳דיגער חילוק, און מ׳דארף טראכטן וואו ס׳קען אויסקומען א נפקא מינה — אבער ס׳בלייבט נישט אינגאנצן קלאר.

4. דער לאגישער סברא: ס׳מאכט סענס למד׳יש אז דער רמב״ם וויל נישט אלעמאל זאגן „תולדה” — ווייל א תולדה איז עפעס וואס איז דומה צום אב אבער אנדערש, בעת א „מעין” איז ממש דאס זעלבע מלאכה, נאר אויסגעפירט אויף אן אנדער אופן (ווי נטיעה איז דאס זעלבע ווי זריעה, נאר מיט א בוים אנשטאט זרעים).

עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.


תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק ז׳ – די ל״ט מלאכות

הקדמה לפרק ז׳

Speaker 1: אקעי. א גוטן. מיר גייען יעצט לערנען הלכות שבת אין רמב״ם, פרק ז׳.

אין דעם פרק גייט דער רמב״ם אויסרעכענען די ל״ט מלאכות, און אפאר הלכות וועגן די חילוקים צווישן די ל״ט מלאכות, אדער די ענין פון אבות ותולדות. אבער נאך פאר׳ן אריינגיין אין די דעטאלן, דא איז די ליסט מיט אביסל כללים פון די ל״ט מלאכות.

Speaker 2: שטימט?

Speaker 1: יא. זייער גוט.

הודעה וועגן תורמים

Speaker 1: יא, לאמיר זאגן וועגן די תורמים. יישר כח פאר ר׳ יואל, ר׳ יואל אלי׳ ווערצבערגער, פאר׳ן אויסהאלטן אונזער שיעור. און ר׳ יואל הירשלער זאגט אז דער עולם זאל זיך אפלערנען פון ר׳ יואל. זייער גוט.

הלכה א׳ – “מלאכות החייבין עליהן”

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “מלאכות החייבין עליהן”. ער גייט דא אויסרעכענען די ל״ט מלאכות, אבער ער הייבט אן אין די קעפל אז די מלאכות איז דא אויף זיי די עונשים.

פארוואס שטייט “מלאכות החייבין עליהן” אין קעפל?

ס׳איז טאקע מער צום ענין אויסצורעכענען די עונשים אויף חילול שבת אנפאנג, אבער איך מיין אז ער רעכנט עס דא אויס ווייל די חילוק פון די ל״ט מלאכות איז בעיקר נוגע לענין עונשים. ס׳איז טאקע דאס וואס א מענטש דארף וויסן וועלכע מין מלאכה ער טוט ווען ער טוט, איז פאר די ענין פון עונשים טאקע. ווייל אזוי ווי דער רמב״ם גייט שפעטער אויסרעכענען אויב מ׳טוט אן אב מיט די תולדה שלו, אדער לענין התראה, און ער כאפט דא אן די מלאכות זענען די וואס זענען סקילה וכרת.

אדער אפשר מיינט ער לאפוקי וואס ער רעכנט נישט דא אויס חילול שבת? לאפוקי חילול, און ס׳זענען דא נאך וואס איז אויך געווען אן ענין פון חילול שבת אבער נישט לענין סקילה. דאס איז לכאורה די ווארט.

המשך פון פרק א׳

ס׳איז א פשוט׳ע המשך אזוי ווי פרק א׳ וואס האט ער דארט געזאגט, אנגעהויבן, “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד, וחטאת בשוגג”. און יעצט לייגט ער צו א פרט אין דעם, אז אין דעם איז דא אבות ותולדות, דארפסטו וויסן וואס איז אבות ותולדות. ווייל ס׳איז דא אויך מלאכות שבותים וואס מ׳גייט לערנען שפעטער, וואס איז נישט חייב. אפילו מדאורייתא איז דא וואס איז נישט חייב די זאכן. אויך איז דא.

Speaker 2: מלאכות, נישט מלאכות. ס׳איז נישט מלאכות, ס׳איז עקסטרע מצוות.

Speaker 1: יא, כאילו דאס איז אלץ א לאנגע המשך פון די ערשטע הלכה. ער זאגט אז ס׳איז דא מלאכות שבת. האט מען געלערנט אלע מיני כללים וועגן מלאכות שבת, אז וואס מ׳טאר נישט טון פון ערב שבת וכו׳, דארף שוין זיין מתכוין, פיקוח נפש וכו׳. יעצט לערנט מען נאך א כלל בעצם וועגן מלאכות.

דער רמב״ם׳ס לשון פון די מלאכות

Speaker 1: און וואס זענען זיי? סאו וואס זענען די מלאכות? ידענו למיתה, סקילה, וכרת במזיד, סקילה מיט עדים והתראה, כרת אן עדים והתראה במזיד, דארף מען ברענגען א חטאת בשוגג. די מלאכות זענען מהם אבות ומהם תולדות. ס׳איז דא מלאכות וואס זענען אבות, און ס׳איז דא וואס זענען תולדות פון די אבות.

און וויפיל זענען זיי? מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. די מנין פון די אבות מלאכות איז ניין און דרייסיג. איינס ווייניגער ווי פערציג. פערציג מיינוס איינס.

דיסקוסיע: פארוואס “ארבעים חסר אחת” און נישט “תשע ושלושים”?

Speaker 1: ס׳איז א גרינגערע פשטות פאר מענטשן. דאס איז ארבעים, און אין א באצר יחידה?

Speaker 2: ניין, נישט מיל.

Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט צו זאלן אז דער לשון, ארבעים חסר אחת, ביי די מלאכות שטייט אזוי אפט. אבער איך מיין אז דאס איז פשוט קרינג צו געדענקען. די נאגסט פאר א מענטש 39 איז עפעס א קאמפליקעיטערד נאמבער. 40, ווייניגער איינס. ס׳איז א קלארערע… ס׳איז נענטער צו א ראונדן פאר אז די ארבעטע מענטשן זיין אייכער.

Speaker 2: קענסטו זיך דארף זיין אייכער?

Speaker 1: אבער יא. ווייל ער גייט נאר געדענקען די ארבעים. מען גייט נישט געדענקען, אייך ס׳איז א טערן, מיר האבן א קליינע טראס, איך האב גערוקט איינס. אבער מיין איך די משנה אויף טראכטס די סתא האבן א פלאץ. אונז האבן צוגעוואוינט זיי, ס׳איז זאגן לעמד את מלכות, אבער אין לשון המשנות מאכט עס מער סענץ צו זאגן אזוי. אבער איך מיין אז ביי מלכות איז עס מער דראסטיש, ווייל מלכות אין די תורה שטייט א רבאים א קענער אין דער חם זאגן, דארטן פארשטימט אז ס׳איז א רבאים חתר רחס.

אבער איך מיין יא. אבער זאגסט אז דארט איז טאקע געווען א רבאים חתר רחס. אבער מ׳האט מחסר געווען היינט. ס׳איז שוין געווארן האבן ס׳איז אזא שוגערע דער לישנה צו וואס. אקעי, קען די נאכדער זיין.

די ליסט פון די ל״ט מלאכות

Speaker 1: “ואלו הן”, זאגט דער רמב״ם, דאס זענען די ל״ט מלאכות. די ל״ט מלאכות וואס שטייט אין דער משנה אין פרק כלל גדול, און דער רמב״ם זאגט עס אביסל אן אנדערע לשון ווי אין דער משנה.

דער רמב״ם׳ס לשון vs. די משנה׳ס לשון

אין דער משנה רעדט מען פון דעם מענטש וואס ס׳טוט, דער רמב״ם טוט די מעשים. און דער רמב״ם איז… על פי דיוק שטימט דער רמב״ם בעסער, ווייל מ׳זאגט אבות מלאכות, מ׳רעדט נישט פון אדם עושה מלאכה, א מענטש וואס איז חורש, נאר די אבות מלאכות זענען החרישה. סאו על דעם זאגט עס דער רמב״ם אזוי.

אבער דער רמב״ם רעדט אויך פון די פעולות, ער זאגט נישט די שם דבר פון די פעולה, ער רעדט שוין פון די פועל. “החורש”, זאגט ער, “החרישה”.

איך האב געזאגט פארשטייט, ווייל דאס זענען די אבות מלאכות, מיר רעדן שוין פון אדם המחוייב, סאו מיר רעדן פון די אופנים וואס ער האט געטון. אין די משנה דארף ער אריינזאגן “החורש”, וואס דאס איז איינער פון די מלאכות.

כללי איבערבליק פון די מלאכות

Speaker 1: שוין. די ל״ט מלאכות האבן צו טון אויך מיט די מעידזשער זאכן וואס מענטשן זענען ביזי. מענטשן זענען ביזי אנגרייטן עסן, מענטשן זענען ביזי אנגרייטן זייערע בגדים, מענטשן זענען ביזי קעיר נעמען פון אלעס וואס האט צו טון מיט בעלי חיים, יא, בויען, און אזוי ווייטער. שרייבן ספרים, דארף מען האבן סאלדזשערס, מען דארף האבן אש, און די לעצטע איז הוצאה, וואס איז אן אפגעזונדערטע.

סדר הפת – עלף מלאכות

Speaker 1: שוין. איז קודם די עלף סדר הפת:

החרישה – אנגרייטן די ערד אז מ׳זאל קענען איינזייען

הזריעה – דאס זייען

הקצירה – נאכדעם וואס די פירות האבן שוין געוואקסן

עימור – צוזאמנעמען אויפ׳ן פעלד די געוואקסענע תבואה

דישה – אויסקלאפן די זאנגען אז ס׳זאל ארויסקומען די קערלעך. ווייל זריעה איז מער, ס׳האט צו טון מער אז די קערלעך זאלן ארויסקומען וואס מ׳האט פונקטליך געלייגט. מיר גייען לערנען אדער האבן שפעטער, יעדע איינע פון די זאכן גייט פונקטליך זיין, ס׳איז דאך די שפעטערע קוצר. ביידע האבן עפעס צו טון מיט די אנגרייטן די קערלעך.

נאכדעם איז דא זורה ובורר – ארויסקלאפן די קערלעך פון די שמוץ. די דריי אלע זענען דריי סארטן בורר. די נעקסטע זאכן זענען זאכן פון… אה, דישה, זורה, בורר, יא, דאס איז אנגרייטן די קערלעך אז מ׳זאל קענען ארויסנעמען די קערלעך פון די זאנגען. ס׳איז דריי וועגן ארויסצונעמען די… אדער דריי סטעפס, דריי פערדערס, דריי סטעפס, יא, די קערלעך פון די פסולת שבהם.

און נאכדעם ווען מ׳האט די קערלעך, זיי צו מאכן אין מעל איז מ׳צעמאלט זיי – טוחן

מרקד – מ׳רייניגט זיי דורך זיי זיפן

לישה – מ׳קנעט איין א טייג

אפיה – מ׳באקט די ברויט

דאס זענען די עלף מלאכות פון פת.

סדר הבגד – מלאכות פון אנגרייטן בגדים

Speaker 1: מאכן בגדים איז אזוי:

הגוזז – אפשניידן די צמר פון די בהמה

נאכדעם איז מלבן – רייניגן

מנפץ – אויסגראדן

צובע – פארבן

הטויה – נאכדעם מאכן די פאדים

הסיכה – אריינשטעקן די פאדים אין די עקוויפמענט אז מ׳זאל קענען פון דעם גרינג מאכן סחורה, צוזאממאכן א טעקסטיל

הנסכה והמסכת – אויך אן ענליכע מלאכה, אויך אין די זאך פון אנגרייטן די מאשין אז פון קליינע פאדים זאל ווערן א גאנצע סחורה

האריגה – נאכדעם וועבן די סחורה

דיסקוסיע: וואס איז “פוצע”?

Speaker 1: הפוצע והקושר, וואס טייטש פוצע? איך געדענק נישט די לשון המשנה פוצע, רגע, איך וועל נאכאמאל דורכגיין. אה, והבוצע, יא. עפעס אין די ענין פון נייען.

הפוצע איז ווען מ׳נעמט ארויס א שטיקל וואס האט זיך צוזאמגעקניפט פון אריגה. נישט ממש א פיקס, נישט קריעה, אבער ווען מ׳לייגט אריין איין שטריק, אמאל קומט אריין צוויי שטריקעס בטעות, דארף מען עס פלאכטן, פיקסן די פלעכטעריי, דאס הייסט נעמען די פלעכטן אז מ׳זאל עס קענען איבערמאכן. ס׳איז נישט קלאר די ווארט, אבער עפעס א פיקסעריי.

והקושר – מאכן א קניפ

והמתיר – אויפמאכן א קניפ

והתופר – נייען

והקורע – צורייסן די גענייעכץ אז מ׳זאל קענען ווייטער נייען

מלאכות פון בנין

Speaker 1: שוין, און נאכדעם האבן מיר די מלאכות פון בויען א הויז:

הבונה

והסותר – צו ווארפן א הויז

והמכה בפטיש – וואס מיינט מער ווייניגער ענדיגן די הויז

דיסקוסיע: דער סדר פון די מלאכות – דער רמב״ם vs. די משנה

Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מיר פארשטייען נישט פארוואס חז״ל האבן פונקטליך מסדר געווען, וויאזוי זיי האבן עס מסדר געווען. אבער למשל, מ׳איז זיכער אז בונה קען מען אויך מאכן אין פופצן זאכן. מ׳קען זאגן גיסן א סעמענט, לייגן א ציגל, לייגן א סעמענט. ס׳איז נישט קלאר אזוי פארוואס… יא, דו זעסט, בונה איז נישט קלענער ווי מאכן א ברויט.

לאמיר זיין קלאר, די קאטעגאריע פון בונה האב איך אליינס אינווענטעד, די משנה גייט נישט אויף די סדר. איך האב דאס אריינגעשריבן כדי צו מסביר זיין די רמב״ם׳ס סדר. די משנה דא אין די חלק, מיר וועלן לערנען, די רמב״ם זאגט אלעס אזויווי די משנה חוץ פון איין זאך וואס לויט די גמרא איז מתקנתא, אבער חוץ פון דעם, די רמב״ם גייט אויך אן אנדערע סדר ווי די משנה.

Speaker 2: האסטו די משנה דא?

Speaker 1: הבונה והסותר. די משנה האט נישט קיין קאטעגאריע פון בנין. איך האב דאס געמאכט ווייל איך האב געזען אז דער רמב״ם לייגט צוזאם מכה בפטיש מיט בנין וסתירה, האב איך פארגעשטעלט אז דאס איז די נקודה. אבער אין די משנה גייט עס, איך האב געמיינט אז איך האב עס דא, לאמיר נאר יאזעווען, זאל מען דאס זען. סדר פת, סדר בגד, סדר ספר. יא, דא.

אין די משנה גייט, אה, קושר ומתיר, תופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור, דאס האבן זיי געהאט. נאכדעם גייט די חלק פון צד צבי ביז אה, שרטוט. וואס איז נישט דא שרטוט, ווייל שרטוט איז א איבערגעטייטשטע אריינגעלייגט אין די אנדערע, שרטוט, שרטוט.

אין די משנה גייט בונה וסותר, מחבר ומעביר, ומכה בפטיש. ס׳זעט אויס אז די משנה וויל צוזאמלייגן די פארקערטע, בונה וסותר, מחבר ומעביר. אבער ביי די רמב״ם, מ׳קען אויך זאגן אין די רמב״ם אזוי, ער לערנט די רמב״ם אזוי, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. איז צוויי, דריי אזעלכע, אבער אויך אריגה ובציעה. אריגה ובציעה, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. רייט, סאו דאס איז די אנדערע וועג. הרב ראבינאוויטש האט אזוי געוואלט ציילן די רמב״ם. מיר איז מער געפאלן עס אזוי צו טון.

אבער בועט צום אש, קען מען אויך זאגן איז קאנעקטעד. ס׳איז אויך מחבר ומעביר, רייט. מ׳קען עס צולייגן צו בנין. ערגעץ וואו, איך ווייס נישט, מ׳דארף מאכן סדר, מאכן, יא, די סדר איז נישט שטימעדיג.

אין די משנה אויך איז, סאו נישט קלאר. די ענד, סוף ענדע וועג איז דא דריי, לאמיר זאגן קלאר. אין די משנה איז דא דריי סעריעס, וואס הייסט סדר הפת, סדר הבגד, און סדר הספר מיין איך. אנגרייטן קלף, יא. וואס איז דריי סעריעס וואס איז זייער קלאר, וואס דו זאגסט אפשר ביסטו גערעכט. ס׳ציילט יעדע דיטעל, יעדע פעולה. יא.

און נאכדעם איז דא, בנין איז אביסל מער כלליות׳דיג צוזאמגעשטעלט. מ׳קען רעדן וועגן בנין, מ׳קען רעדן וועגן הוצאה מרשות לרשות איז א קאטעגאריע פון עצמו, און נאכדעם כיבוי, נישט קלאר.

דיסקוסיע: וואו געהערט הבערה?

Speaker 2: איך מיין, הבערה און כיבוי, די זאך פארשטייט אין די פסוק עקסטער, יא, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”.

Speaker 1: יא, טאקע.

Speaker 2: יא, הבערה וואלט אויך געקענט אריינפיטן פאר אפיה, למשל.

Speaker 1: יא. אויב דו קענסט עס אריינלייגן, יא. איך וואלט עס טאקע נישט.

Speaker 2: אינטערעסאנט.

Speaker 1: אפשר איז עס נישט די זעלבע? אפשר מיינט ער ליגט אן אנדערע ענין צו מאכן… איך ווייס נישט וואס.

ביי פיר דארף מען זיך אבער מאכן. ווען איינער גייט מיט די סעודה ווייל ער מאכט ברויט, גייט ער אויך טון א וואטעווער קידוש, יא.

Speaker 2: אינטערעסאנט טאקע. אפשר דעמאלטס…

דיסקוסיע וועגן סדר המלאכות אין משנה

Speaker 1: יא, די סדר האט עס נישט, טאקע. און די משנה האט דאס… סאו נישט קלאר. די ענד… ס׳איז דא דריי, לאמיר זאגן קלאר, אין די משנה איז דא דריי סדרים, וואס הייסט סדר הפת, סדר הבגד, און סדר הספר מיין איך, אדער קלף, יא. וואס איז דריי סדרים וואס איז זייער קלאר, אזוי זאגסטו אפשר ביסטו גערעכט.

ס׳ציילט יעדע דיטעיל, יעדע פעולה. יא. און נאכדעם איז דא… בנין איז אביסל מער כלליות׳דיג צוזאמגעשטעלט. מ׳קען רעדן וועגן בנין, מ׳קען רעדן וועגן הוצאה מרשות לרשות על קרקע פון עצמו, נאכדעם כיבוי… נישט קלאר. איך מיין, הבערה און כיבוי איז א זאך וואס שטייט אין פסוק עקסטער, יא, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, א גאנצע חקירה אויב מ׳לערנט עס ארויס פון דארט טאקע. יא, הבערה וואלט מען אויך געקענט אריינפיטן פאר אפיה, למשל, יא, אויב וואלט מען עס געקענט אריינלייגן, יא. אבער ס׳איז טאקע נישט. אינטערעסאנט.

Speaker 2: אפשר איז עס נישט די זעלבע? הבערה מיינט לגבי אן אנדערע ענין, צו מאכן… ביי אפיה דארף מען דאך האבן מאכן. ווען איינער גייט מיט די סדר ווייל ער מאכט ברויט, גייט ער אויך טון הבערה און כיבוי, יא. אינטערעסאנט טאקע. אפשר דעמאלטס… מ׳גייט זען שפעטער וואס פונקטליך וויאזוי מ׳איז עובד אויף הבערה אליינס. אבער אקעי.

פארוואס איז בנין נישט מפורט אזוי ווי פת און בגד?

Speaker 1: ווייטער, די נעקסטע מלאכות איז… ס׳קען זיין, איך קען אריינשיינען אז איך קוק עס אן, ווייל היינט איז א בנין זייער א גרויסע קאמפליקעיטעד זאך. ס׳קען זיין זייער איידיע איז געווען זייער סימפל, צוזאמשטעלן שטיינער, און ס׳איז טאקע נישט געווען. איך קוק עס אבער אן אז בנין קען מען מאכן אזוי ווי פת, ס׳איז מער א קאמפלעקס זאך.

Speaker 2: ניין, לאמיר זיין קלאר. נישט עקזעקטלי, ווייל מ׳זאגט צו דיר אז די פת הייבט מען זיך אן פון… דו פארשטייסט אויך, פון באקן ברויט און איינזייען איז דאך דא א יאר. פון חרישה ביז אפיה איז א יאר. אבער בויען אויך. ס׳איז דא א פאר וואס מ׳קען טאקע פארשטיין, ס׳איז דא דש, זורה, בורר, זענען בערך די זעלבע זאך, דארט איז טאקע אביסל א שאלה. אבער צווישן חרישה ביז אפיה איז אנדערע זאכן. ס׳איז נאר אזוי ווי א פראסעס. איך זאג, אין עשיית בגדים ווייסט ער פון די מאשין, ער ווייסט פונקטליך פון די בשתי בתי נירין און וויאזוי מ׳מאכט דעם מסכת. אבער בנין, עפעס, ער ווייסט נישט אז מ׳דארף קנעטן א סעמענט און מ׳דארף נאכדעם מאכן שטריק און אויסהאקן די שטיינער. אקעי, מען ווייסט נישט, ס׳איז נישט קלאר פארוואס. איך מיין אז ס׳איז מער אזאך פון משכן ווי מען זאגט. איך ווייס שוין וויפיל מ׳קען פרעגן דא מיט סברא, פארוואס למשל געוויסע מלאכות האט מען געמאכט די מעין מלאכה אב. איך ווייס שוין, ס׳איז דא אין דעם זייער א גרויסע קלוגקייט, איך ווייס נישט, אזוי האט מען אוועקגעשטעלט קאטעגאריעס. ס׳איז זיכער דא א מינינג, ס׳דארף זיין א מינינג, אבער מ׳זעט, ס׳איז דא זאכן וואס איז א תולדה וואס איז מער אפט אז מענטשן זאלן טון למשל, און פאר סאם ריזען איז עס געווארן א תולדה פון וואטעווער.

Speaker 1: אפשר וועגן די משכן, די גמרא זאגט דאך אלעמאל וועגן די מלאכת המשכן. אפשר אין משכן האט מען נישט געמאכט קיין סעמענט, ס׳איז געווען זייער א סימפל בנין. וואס איז יא געווען? ס׳איז געווען די סארט בנין פון א אריגה, פון צורייסן די יריעות, אלע סארט בנינים מיט די יריעות. אבער ס׳איז נישט געווען קיין חכמה במבנה אין משכן.

Speaker 2: טאקע דארטן זאגט מען למשל, קאכן איז דאס א ממנה, און מ׳רעדט דאך טאקע עבודות פון די משכן. קען זיין. נישט קלאר, ס׳איז א גוטע שאלה, וואסער, און מ׳דארף טראכטן די וועגן. אבער אונז לערנען אביסל בקיאות׳דיג, סאו איך ווייס שוין, מ׳קען. אקעי, נאך פון וואסער.

סדר הספר — פון בהמה ביז ספר תורה

Speaker 1: די נעקסטע זאך איז אזוי ווי חורש ביז אפיה, פון ווען ס׳איז דא א בהמה אין די וואלד ביז האבן פון דעם א ספר תורה, א פארמעט. איז אזוי, והצד, פאנגען א בהמה, און שוחטו, אפשיטו, אפשיילן די הויט, אויסארבעטן די הויט, ומחקקו, אנגרייטן די הויט ס׳זאל קענען ווערן פארמעט. דאס איז אביסל מער א דיטעיל פון האבדה, אדער נישט א דיטעיל, נאר ס׳איז אן אנדערע אב, אבער אויסארבעטן די הויט, אדער ארויסנעמען אלע האר פון די הויט. מחיקה מיינט מיין איך גלאט מאכן. גלאט מאכן, דאס איז דאך, אדער קען מען מיינען ארויסנעמען אלע האר. אבער עיבוד איז דאך אויך עפעס אזא סארט זאך ווי גלאט מאכן. עיבוד איז מער מיט מ׳לייגט עס אריין אין די קעמיקעלס, און ס׳ווערט… קען זיין עיבוד איז אויך קען זיין טרעטן אויף די הויט, אויב איך געדענק גוט. יא, נישט די זעלבע ווי מחיקה. יא, מחיקה איז שוין נאך די עיבוד, ס׳איז שוין מער דיטעיל מער דעם.

וחתכו, צו שניידן די הויט, דער רמב״ם האט אונז געזאגט פונקטליך אז די ספר תורה וועט זיין געשטעלט פון יריעות, דארף מען עס צושניידן. והכתיבה והמחיקה, שניידן, שרייבן, און אסאך מאל דארף מען מעקן כדי צו שרייבן. והשרטוט, מאכן ליינס כדי מ׳זאל קענען שרייבן גראדע ליינס. דער רמב״ם האט געזאגט אז מען דארף טון ביי א ספר תורה.

הבערה וכיבוי — סדר אין משנה vs. רמב״ם

Speaker 1: שוין. צוויי מלאכות פון אש איז אנצינדן און אויסלעשן, הבערה און כיבוי. און די לעצטע מלאכה איז… אה, סארי, אין די משנה שטייט “המכבה והמבעיר”, און דער רמב״ם שרייבט אין די ריכטיגע סדר, הבערה פאר כיבוי. אבער ס׳איז נישטא וואס אויסצולעשן פאר ס׳איז אנגעצינדן. אבער ס׳איז דא פשטות א לאדזשיק אז בעצם מיט די ענין מלאכה טוט מען קודם הבערה.

בונה וסותר איז אויך אזוי אין די משנה? יא. הבערה און כיבוי שטייט “המכבה והמבעיר”. ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז דא אין דעם עפעס א סוד. ער ברענגט, דער מאירי זאגט עפעס, ווייל געווענליך, איך האב נישט פארשטאנען, ווייל למעשה דארף מען קודם אנצינדן די פייער. עפעס האט ער געזאגט פארוואס ס׳שטייט אין די משנה קודם כיבוי און נאכדעם הבערה.

הוצאה מרשות לרשות

Speaker 1: און די לעצטע איז הוצאה מרשות לרשות, טראגן פון איין רשות צו די אנדערע. דאס איז די אב מלאכה פון הוצאה.

הלכה ב — “כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם”

רמב״ם׳ס חידוש: ענין vs. תולדה

Speaker 1: שוין. זאגט דער רמב״ם אזוי, דער רמב״ם איז מסביר, “כל אלו המלאכות”, די אלע זאכן וואס אונז האבן דא געשמועסט, די ל״ט, “וכל שהן מעניינם”, אויכעט זאכן וואס זענען די זעלבע זאך ווי דעם, “הן נקראים אבות מלאכות”. יא, דער רמב״ם האט א חידוש, “לאפוקי תולדות”, אז ס׳איז נישט נאר דא אבות און תולדות. וואס מיינט אבות און תולדות? גייען מיר לערנען, אן אב איז די עיקר מלאכה, און א תולדה איז א זאך וואס איז ענליך דערצו אבער נישט ממש. קומט אויס אז ס׳איז דא וואס איז די זעלבע מלאכה, נאר מיט אן אנדער נאמען, אדער מיט אן אנדערע פעולה, אדער מיט אן אנדער אופן, אבער בעצם איז עס די זעלבע מלאכה, ס׳איז אן אב מלאכה.

איך מיין אז דער רמב״ם זאגט אז די נעמען פון די אבות זענען נישט א קארגע דעפינישאן נאר צו זיין, למשל, מחיקת האות נאר מיינען די עקזעקט פעולה פון מחיקת האות, נאר ס׳איז א ביסל א ברייטערע קאטעגאריע. און נאכדעם איז דא עפעס וואס איז נישט די זעלבע זאך, נאר ס׳איז א שוואכערע ענליכקייט, דאס ווערט שוין א תולדה. פונקט די חילוק צווישן די ענליכקייטן וועלן מיר פרובירן צו פארשטיין ווען דער רמב״ם וועט ברענגען די דוגמאות.

דאס הייסט “מעניינם”. “ענין” מיינט די מינינג, די קאנצעפט, ווי דו זאגסט, נישט די ווארט “חורש” למשל, נאר ס׳איז די איידיע פון חורש. און א תולדה מוז זיין נישט די איידיע פון חורש. ס׳איז דא דער טאטע׳ס חבר, ער איז אויף די זעלבע לעוועל פון די טאטע, און ס׳איז דא דער קינד, ברידער׳ס, און ס׳איז דא קינדער וואס שטאמען פון דעם. קיצור די ענינים, ברענגט די רמב״ם דריי דוגמאות, וואס הייסט יא, אה, פונקט ווען מיר טראכטן, וועלן מיר זען ביי די תולדה פון חורש, וועלן מיר זען די חילוק צווישן די מינים און די תולדותיהם.

דוגמא 1: חורש — “אחד החורש או החופר או העושה חריץ”

Speaker 1: קיצור די מינים, אחד החורש, אויב איינער אקערט די געווענליכע וועג פון אקערן, או החופר, אדער איינער גראבט, או העושה חריץ, אדער איינער מאכט א קריץ. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס מיינט בכלל, ווייל איך זע נישט די דריי דוגמאות, באט מסתמא איז דא א געוויסע וועג וויאזוי מ׳טוט געווענליך חורש. איך ווייס, אן אקס פארט און מאכט אזא מין ליין. וואס איז די חילוק צווישן חורש און עושה חריץ? איך וואלט געזאגט אז ס׳איז ממש די זעלבע זאך, נישט מינים.

זאגט די רמב״ם, אפילו עפעס וואס מ׳רופט נישט מיט די ווארט חורש, אבער חורש מיינט… ניין, איך מיין וויאזוי ער זאגט דא איז, חורש מיינט מאכן… אקערן מיינט וואס? מאכן ווייך די ערד, אדער אזא סארט זאך, עפעס קראצן אין די ערד. זאגט ער, ס׳איז דא אויף דריי מיני וועגן וויאזוי מ׳קען אנרופן קראצן אין די ערד. לאמיר זאגן, אין א נאסערע ערד הייסט עס אזוי, אדער אין א טרוקענע, אדער ווען מ׳דארף מאכן אביסל א טיפערע. חופר זעט יא אויס ווי טיפער ווי חורש. חורש מאכט מען נישט קיין טיפע לאך. חורש גראבט מען אביסל אויף, יא, מ׳מאכט אז די הארטע ערד זאל ווערן אזוי פאפי. חופר מיינט אריינגראבן. וואס איז די טעכנישע חילוק פון די דריי זאכן בכלל?

Speaker 2: ס׳איז אמת אז אין בעיסיק איז עס די זעלבע זאך, אלע מאכן א לאך אין די ערד. פארדעם טאקע זענען זיי אלע די זעלבע מלאכה, יא. אונז דארפן פארשטיין פארוואס איז עס די זעלבע זאך. די חילוק איז נאר, א חורש נוצט אזא טול. דאס איז די טול וואס הייסט א חורש. חופר איז ווען מ׳טוט די זעלבע פעולה, מ׳טוט די זעלבע אויפטו, אבער מיט אן אנדערע מין מאשין אדער וואס, אן אנדערע כלי. קען זיין אז ס׳איז אביסל פענסי אנדערש די אויפטו. א חורש מאכן, ווי דו זאגסט, טיפער אדער ווייניגער טיף, אדער… אבער עושה חריץ איז די גרעסטע, מ׳קען עס טון אפילו מיט די באנק, אויב מ׳טוט עס מיט די הענט.

מאירי און ר׳ יונה וועגן די חילוק צווישן חורש, חופר, ועושה חריץ

Speaker 1: ער זאגט אזוי, די מאירי, ער זאגט אז חורש געווענליך מיינט א מענטש מיט א בהמה, און חופר אדער חריץ זענען אנדערע אופנים, ווען א מענטש טוט עס אליין מיט זיין האנט אדער מיט אן אנדערע… חופר איז אז ער גראבט מיט א שאוול, אזא סארט זאך, און חריץ איז אז ער האקט מיט א האמער. א צווייטע, ר׳ יונה זאגט אנדערש. ס׳האט צו טון, אה, ביי חורש רוקט מען אוועק די זאמד, און ביי חופר לאזט מען די זאמד אין פראנט. אקעי. ס׳איז אויך אמת, אבער ס׳איז איין ענין. ס׳איז גערעכט אז ס׳איז די זעלבע תוצאה און די זעלבע פעולה אפילו, סיי די זעלבע תוצאה און סיי די זעלבע פעולה, ער שניידט א לאך, אזא קליינע לאך אין די ערד, אבער ס׳איז אנדערע וועגן. וועגן דעם הייסט עס, אפילו זיי פרעגן, ס׳איז חורש, הייסט נישט חורש, אבער ס׳איז א חורש, ממילא איז עס א חורש אפילו ס׳הייסט נישט חורש. “שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע” — ס׳איז א סארט וועג פון מאכן א גרובעריי, א לאך אין די קרקע, “ואין ענין אחד היא”.

דוגמא 2: זורע — “אחד הזורע זרעים או הנוטע או המבריך”

Speaker 1: וכן, גייט ער זאגן אויך, ער גייט ברענגען די גמרא פון זריעה. “אחד הזורע זרעים”, געווענליך זריעה מיינט… די זאכן האבן א unique נאמען, ס׳איז אינטערעסאנט, אבער ס׳איז דא אפאר זאכן וואס האבן unique נעמען פאר יעדע פעולה. ביי זריעה זאגן זיי, נישט נאר פעולות, ס׳איז דא ביי חפצים, קוצר איז דא אזא זאך. זריעה טייטשט אז מ׳שניידט seeds, יא, ביי קוצר גייען מיר זאגן. געווענליך ווען מ׳זאגט זורע, האט עס צוטון מיט די ווארט זרעים, ער פלאנצט איין זרעים, קערעלעך. ער מאכט קערעלעך זאלן וואקסן, געבן זיי א נאמען זריעה. ס׳מיינט נישט דווקא אז מ׳מאכט קערעלעך וואקסן, מ׳מאכט עפעס וואס וואקסט.

זאגט ער, ביימער, ווען מ׳פלאנצט איין ביימער, רופט עס נישט זריעה, מ׳רופט עס נוטע. אדער מ׳מאכט נישט מיט קערעלעך. ס׳איז דא צוויי וועגן פון איינפלאנצן א בוים: דו קענסט נעמען א קערל אריינגעבן אין די ערד, דו קענסט נעמען א שטיקל בוים וואס איז געווען, א שטעקן אריין, אדער עפעס אזוי. אפשר איז דא אויך מיט קערעלעך?

Speaker 2: ניין, איך מיין אז ס׳איז פשוט אן אנדערע… ווען מ׳פלאנצט איין א בוים… לאמיר זאגן מיט קערעלעך, א פרוכט, א פרוכט בוים איז דא קערעלעך. מ׳מאכט עס נישט מיט קערעלעך געווענליך, וועגן דעם הייסט עס טאקע אנדערש. מ׳מאכט עס געווענליך מיט א בוים וואס איז שוין דא, מ׳נעמט אפשר א צווייג און מ׳לייגט עס אריין אין די ערד, עפעס אזוי. ערגעץ וואו איז דא קערעלעך. ס׳איז אויך דא א וועג פון נעמען שוין אן existing בוים, ס׳איז אויף שנעלער. היינט זיכער, מ׳פלאנצט כמעט קיינמאל נישט ביימער מיט קערעלעך, ס׳איז זייער נישט efficient. ווייל געווענליך ביימער האבן געווענליך א וועג וויאזוי זיי ווארפן אליינס אראפ זייערע קערעלעך און ס׳וואקסט. איך רעד נישט פון דעם, איך רעד איינער פלאנצט א בוים.

Speaker 1: ס׳איז דא זרעים מיינט, אזויווי תבואה, ס׳איז דא זאכן וואס איז דער ניגון איז צו מאכן מיט קערעלעך. געווענליך ביימער מאכט מען נישט מיט קערעלעך, אזוי מיין איך, פאר די מערסטע טייל. קען זיין, ווייל איך מיין דער עיקר ווארט דא, אפילו מען רופט עס נישט דאס ווארט זריעה, אבער דאס ווארט איז ווען מען פלאנצט אפילו זיין אזעלכע זאכן. אין די סארט פעלער איז נישט נאר א רופט פאר וואס האט אן אנדערע נאמען.

מבריך — הבראכה

Speaker 1: די נעקסטע איז נאך א מער אן “obvious” אנדערע מין זאך, אבער עס איז אויך די זעלבע קאטעגאריע ווי זריעה. אוי, א מבריח עלנות, און וויינער שטעלט סאך די סארט פעלער,

אב מלאכה פון זורע (המשך) — נוטע, מבריך, מרכיב, זומר

Speaker 1: איך רעד נישט פון דעם. ווען דער איינער פלאנצט א בוים, דא זורע מיינט אזויווי תבואה. ס׳איז דא זאכן וואס איז דער נויטיגערס צו מאכן די קערלעך, געווענליך ביימער מאכן נישט קיין קערלעך. אזוי מיין איך פאר די מערסטע טייל. קען זיין, אבער איך מיין די עיקר ווארט דא איז אפילו מ׳רופט עס נישט די ווארט זריעה, אבער די ווארט איז ווען מ׳פלאנצט עס זאל זיין א חילוק אין די סארט פירות, נישט סתם א ריזן ווארט וואס האט אן אנדערע נאמען.

די נעקסטע איז נאך א מער אבוויעס אנדערע מין זאך, אבער ס׳איז אויך אין די זעלבע קאטעגאריע ווי זריעה. או, המבריך אילנות, ער מיינט ער שטעלט צוזאם צוויי ביימער. ס׳טאטשט ער בינדט צוזאם צוויי ביימער. מבריך מיינט ער נעמט א שטיקל צווייג פון דעם בוים און ער לייגט עס אריין אין די ערד. און מרכיב איז… סאו וואס איז די חילוק צווישן נוטע און מבריך? נוטע איז ווען מ׳שניידט אינגאנצן אפ א שטיקל און מ׳לייגט עס אריין אין א פלאץ. מבריך איז ער נעמט א לעבעדיגע בוים, ער שטעקט אריין איין שטיקל אין די ערד, שפעטער ווען ס׳הייבט אן צו וואקסן דארט שניידט ער עס אפ טאקע. ס׳טאטש ס׳זאל זיין אין די ערד און ס׳זאל נאך יונג זיין פון די פריערדיגע בוים.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי. או המרכיב, ער שטעלט צוזאם, ער לייגט אריין א שטיקל פון איין צווייג און ער לייגט עס ארויף אויף אן אנדערע צווייג וואס איז מקווה אין אן אנדערע בוים. או הזומר, אדער איינער וואס שניידט אראפ כדי ס׳זאל קענען וואקסן, יא? כל אלו אב אחד הן, מאבות מלאכות.

דער ענין פון אלע פינף וועגן — להצמיח דבר

זעסט אבער אז דא איז עס נאך אביסל ווייטער, יא? ביי א מבריך אדער עטליעסט א זומר, יא? ביי חורש איז אלע דריי געווען הכשרה בקרקע. א זומר, איז דאך ער טוט אינגאנצן אן אנדערע זאך, ער שניידט. ער זייעט נישט, ער שניידט. אבער דאס איז די וועג פון מאכן אז ס׳זאל וואקסן. אבער ס׳איז נישט קיין תולדה, דאס איז ממש ענין אחד. ווי ענין אחד? כל אלו עניינו להצמיח דבר, וואלט אונז זען עפעס צו מצמיח זיין. מאכן וואקסן. זייער גוט. מאכן וואקסן. אפילו ער טוט עס דאך די פעולה פון שניידן, אבער מיט דעם מאכט ער וואקסן די… פארוואס שניידט מען? ווייל די אנדערע זאלן וואקסן גוט, רייט?

קשיא: פארוואס איז זומר נישט א תולדה?

און פארוואס וואלט דאס נישט געווען למשל א תולדה? מ׳וועט זען שפעטער ביי די אנדערע די גמרא׳ס פון תולדות. א זומר סאונדס ווי ס׳וואלט געווען א גוטע תולדה. ניין, ס׳איז נישט קיין תולדה. א תולדה, באלד וועלן מיר זען. אבער דו פארשטייסט אבער אז די זומר, אונזער ענטפער אבער ביימער מאכן, וויאזוי מאכט מען ביימער וואקסן? ס׳איז דא פינף וועגן צו מאכן ביימער וואקסן. וואס מאכט א בוים? כ׳האב פינף וועגן, מען קען זורע זיין, מען קען נוטע זיין, מען קען מבריך זיין, מען קען מרכיב זיין, מען קען זומר זיין, פינף וועגן, רייט? דאס איז בעיסיקלי וואס ער זאגט.

אינטערעסאנטע שאלה: זומר vs. קוצר

יא, ס׳איז אינטערעסאנט וואס דא שטייט אזוי, ווען א מענטש גייט איינעם מיט א מיט א מעסער אין ראש השנה א שטיקל פון א בוים, ווייסט ער נאך נישט קלאר צי ער טוט יעצט קוצר אדער זומר?

Speaker 2: ממ.

Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט נישט אז דאס איז א תולדה, דאס איז ממש דער אב פון די נטיעות, אינטערעסאנט.

Speaker 2: אפשר איז דאס אן אנדערע סעזאן, קוצר איז ווען ס׳איז שוין דא, אבער זומר מאכט מען אנהייב סעזאן ווען ס׳איז נאכנישט געוואקסן און כדומה, ס׳איז נישט… כ׳ווייס שוין, אפשר מאכט זיך אז מ׳קען עס טון אין די זעלבע צייט.

אב מלאכה פון קוצר — בוצר, גודר, מוסק, אורה

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם: וכהאי גוונא, אך הקוצר, דער מלאכה פון קוצר, קוצר ניצט מען אויף תבואה, ביים שניידן תבואה, אדער קטנית, דאס הייסט אויך קוצר. אבער ס׳איז דא אנדערע מינים שניידן, אנדערע סארטן חיבורים לקרקע וואס האט אנדערע נעמען. למשל ביי ענבים הייסט עס בוצר, אדער ביי תמרים הייסט עס גודר, אדער ביי זיתים הייסט עס מוסק.

Speaker 2: גודר… גודר, זעט עס אויס, דא שטייט… מוסק, גודר.

Speaker 1: אוי אריית תאנים, אדער איינער שניידט תאנים. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.

מיינט, די כוונה איז ארויסצורייסן עפעס פון די פלאץ ווי ס׳וואקסט. ועל דרך זה שאר אבות, אז דער אב מיינט נישט נאר דער קארגער טייטש פון דעם ווארט, ווי למשל זריעה האט צוטאן מיט זרעים, אבער ער זייט אויך…

Speaker 2: דאס איז אויך קוצר.

דיסקוסיע: פארוואס האבן די פארשידענע פירות אנדערע נעמען?

Speaker 1: לכאורה דא אויך האסטו א חילוק אין די פעולה. ס׳הייסט תבואה שניידט מען מיט א, מען ווייסט וואס איז א שניידער מאשין, און ביי ענבים דארף מען שניידן מיט אן אנדערע סארט מאשין, דאס איז אן אנדערע סארט פעולה, ס׳איז א ריזן פאר וואס זיי האבן אנדערע נעמען. איך מיין, פארשטייט זיך… מ׳האט אן אנדערע ווארט פאר שניידן ענבים… ס׳איז אן אנדערע פעולה, מ׳דארף אנדערע טולס, ס׳איז אנדערע אומנות אביסל און אנדערע זאכן. פארשטייט זיך ס׳איז די זעלבע איידיע, פאר דעם איז עס טאקע די זעלבע ענין, אבער איך וויל ארויסברענגען אויך אביסל די חילוק.

Speaker 2: מיר וויסן צו דאס איז די סיבה פארוואס זאלן זיי גלייך האבן אנדערע ווערטער, ס׳איז אינטערעסאנט פארוואס זיי האבן אנדערע ווערטער. איך פארשטיי אז די ווארט איז וועגן די אנדערע פעולות.

Speaker 1: און וואס איז די אנדערע פרוכט? ווייל יעדע פרי האט באקומען זיין נאמען. מ׳זעט אזא זאך נישט אין קודש אז זיי האבן די זעלבע נאמען. אפשר ווייל זיי ביידע וואקסן ענליך, זענען זיי א סארט ענליכע.

Speaker 2: אבער ס׳איז אביסל אנדערש. טראכט אריין, תבואה שניידט מען אזוי. איך קען זיך פארשטעלן, איך ווייס נישט, מ׳שניידט עס אביסל אנדערש. זיתים, למשל, שאקלט מען די בוים ביז איך ווייס נישט וואס. וואס איז די אנדערע וועגן וויאזוי מ׳נעמט עס? ס׳איז נישט אלעס שניידט מען מיט א… וויאזוי הייסט די זאך וואס מ׳שניידט תבואה? די רינדעכיגע זאך?

Speaker 1: יא.

Speaker 2: היינט מאכט מען סתם א קאמביין.

דער יסוד פון “ענין המלאכה”

Speaker 1: אקעי, איז דאס איז די טייטש פון ענין המלאכה, און די רמב״ם זאגט דאס איז נישט קיין תולדה, נאר אן אב, ס׳איז די זעלבע זאך. ס׳איז אנדערע ווערטער. ווען מ׳האט געלערנט אבות מלאכות, מיינט אזוי ווי דו זאגסט, ס׳מיינט נישט ליטעראלי קוצר, ס׳מיינט די הגדרה, די זאך פון לעקור דבר ממקום גידולו.

פארוואס זאגט מען קוצר? ווייל ס׳איז שכיח. מ׳קען זאגן לעקור דבר ממקום גידולו. ניין, ס׳וועט נישט געבן קיין מופשט׳דיגע. די ל״ט מלאכות זענען נישט מופשט׳דיג. די לעקור דבר ממקום גידולו איז שוין מער א מופשט׳דיגע דמיון צווישן די אלע זאכן. אבער די טייטש פון די ווארט איז קוצר, שניידן. אבער געווענליך שניידן מיינט א מיוחד׳דיגע ווארט פאר תבואה. ער זאגט אז ס׳איז נאר א שגור הלשון. און די זעלבע זאך מיט זורע, ער מיינט נישט דווקא זריעה, נאר ער האט אנגעכאפט אפשר די מערסטע אפטע, געווענליך ווען מ׳שניידט איז תבואה אדער אזא זאך.

דער חילוק צווישן אב און תולדה

Speaker 1: שוין. יעצט גייט די רמב״ם זאגן וואס זענען די תולדות, ווייל די אלע אבות האבן תולדות. זאגט די רמב״ם, התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות. ס׳איז ענליך, אבער ס׳איז נישט די זעלבע זאך. מ׳נעמט עס נישט מעניינא, נאר א תולדה וואס שטאמט פון אים.

תולדה פון טוחן — מחתך ירק

כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, איינער שניידט א ירק אויף קליינע שטיקלעך כדי עס צו קאכן. ער וויל מאכן א זופ, דארף ער שניידן די ירק זייער קליינע שטיקלעך. הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה, ווייל די מלאכה איז א תולדה פון טחינה, וואס איז מאלן. וואס איז מאלן? וואס איז צו מאלן? וואס איז די פעולה פון מאלן? שהטוחן לוקח גוף אחד, ער נעמט איין גוף, ער נעמט א קערנדל פון ווייץ, ומחתכו הרבה. איז ווען איינער צעשניידט ירק טוט ער אן ענליכע זאך. הגם ס׳איז אין א וועג אנדערש, ווייל דארטן נעמט ער א קערל ווייץ און ער מאכט עס אין מעל, און דא בלייבט עס א ירק, נאר אין קליינע שטיקלעך, אבער ס׳איז דאך א תולדה.

סאו לאמיר טראכטן, וואס וואלט געווען עניינו של טחינה? כלומר דבר הדומה לזה, ריבוי תולדות הטוחן.

ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם קריכט אוועק פון זורע קוצר און ער נעמט אן אנדערע דוגמא, ווייל די אינטערעסאנטע זאך איז דאך צו קאמפעירן די תולדה ווערסעס די עניינו. וואס איז דא ביי טחינה? אבער למשל, וואס וואלט געווען עניינו של טחינה, די ממש עניינו? ווען נישט מ׳צעמאלט ווייץ נאר מ׳צעמאלט עפעס אנדערש, איך ווייס נישט וואס. און די תולדה דערפון איז ווען ס׳ווערט נישט אנגערופן צעמאלן, קיינער וואלט נישט געזאגט אז דער מענטש צעמאלט, אבער דו גייסט זיין מפשיט די זאך. וואס געשעט דא? ס׳געשעט דא אז מ׳נעמט א גרויסע זאך און ס׳ווערט אין קליינע שטיקלעך. און מיט דעם איז מחתך ירק אויך אן ענליכע זאך.

דער מגיד משנה׳ס חילוק — איכות הפעולה vs. איכות הנפעל

איך קען דיר נאכזאגן דעם מגיד משנה אין די הקדמה, ער טרייט צו זאגן א ווארט צו מסביר זיין דעם חילוק. ער זאגט אזוי, אז ס׳איז דא מלאכות וואס איז די זעלבע, ער רופט עס “בדימיונם”, די זעלבע עקזעקט מלאכה, נאר ס׳איז אנדערש אדער מיט די זאך וואס מ׳טוט עס צו, אדער מיט די אופן וואס מ׳טוט עס. ער רופט עס “איכות הפעולה”, די וועג וואס מ׳טוט עס, נישט די פעולה אליין. ס׳איז די זעלבע פעולה, נאר ס׳איז אן אנדערע סארט איכות וויאזוי מ׳טוט עס, אדער ב״איכות הנפעל”, די זאך וואס מ׳טוט עס צו.

הא למשל, קוצר און בוצר, דאס איז די עקזעקט זעלבע פעולה, נאר ס׳איז אן אנדערע נפעל, מ׳טוט עס צו אן אנדערע זאך. אדער זורע און נוטע, ס׳איז אביסל אן אנדערע פעולה, אבער ס׳איז נאר אן אנדערע איכות הפעולה, אן אנדערע וועג פון טון די עקזעקט זעלבע זאך.

משא״כ למשל מחתך את הירק, ס׳איז ענליך אבער ס׳איז נישט די זעלבע פעולה. דא זאגסטו דו שניידסט, דא מאכסטו מעל, דא מאכסטו נישט קיין מעל, דא מאכסטו קלענערע שטיקלעך. נאר ס׳איז ענליך, ווייל ס׳איז ביידע האבן אן ענליכקייט, אויב מ׳מאכט אזוי א גרעסערע קאטעגאריע, און מ׳זאגט נעמען איין גוף און עס צעטיילן אויף א זאך, איז דא דאס טוחן, אבער ס׳איז נישט א טוחן. ווייל טוחן איז די טייטש, אזוי ווי דו מאכסט פון ווייץ מעל. דא האסטו נישט געמאכט פון ווייץ מעל, נישט נאר. ווען דו וואלסט געמאכט, אזוי ווי דו זאגסט, דו מאכסט פון קארן מעל, איז אויך טוחן, אפילו אפשר אביסל אנדערע טולס מאכסטו פון דעם.

דיסקוסיע: ווען וואלט עס געווען דער אב אליין?

Speaker 2: ס׳איז מובן, יעצט טאקע, ווען נישט ער וואלט געשניטן קליינע שטיקלעך פאר א סאלאט, נאר ער מאכט דערפון א פאודער, וואלט דאס געווען טוחן אליין.

Speaker 1: יא. ווען איינער מאכט, סתם, איך ווייס, קארן פאודער, אדער עני אזא סארט זאך, וואלט איך געזאגט דאס הייסט די אב פון טוחן, ווייל ער צעמאלט עפעס, ער מאכט פון א פרוכט זאל ווערן עפעס א שטויב. אבער דא מאכט ער פון א גרעסערע שטיק פרוכט זאל ווערן קלענערע שטיק פרוכט. ס׳איז נאר א תולדה ווייל ס׳האט אן ענליכקייט.

ער זאגט, “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי”. דאס איז די… אזוי ווי דו זאגסט, די מאגנישע הגדרה. ס׳איז ענליך, דו ווילסט זאגן טעכניש, ס׳איז די זעלבע קעטעגאריע אין א ברייטערע קעטעגאריע. ס׳איז דא א קעטעגאריע, א גרעסערע קעטעגאריע פון שניידן איין גוף אויף אסאך. דאס איז עס. אבער ס׳איז נישט אין די מער מצומצמ׳דיגע זאך פון מאכן פון איין זאך א גאנצע אנדערע זאך, יא, ער האט עס אינגאנצן צעמאלן, ס׳איז געווארן מעל. שטימט?

Speaker 2: יא.

דיסקוסיע: פארוואס האט דער רמב״ם נישט געטראפן קיין עקזעמפל פון קוצר?

Speaker 1: לאמיר גיין צו א גרעסערע קעיס וואס איז מער קאמפליקירט. ס׳איז טאקע אינטערעסאנט אז די רמב״ם האט נישט געטראפן קיין עקזעמפל פון קוצר וואס איז נאר… פונעם מוט אין…

Speaker 2: יא. קוצר איז דאך דא. ווען איינער רייסט ארויס האר, איז עס קוצר פון… ווייל מ׳נעמט ארויס א פסולת ממקום גידולו. ניין? ס׳איז נישט וועגן האר. מ׳דארף עס זען אין די נעקסטע פרק, מ׳וועט זען.

תולדה פון טוחן — שף לשון של מתכת

Speaker 1: אקעי. ולכאורה, זאגט די רמב״ם נאך א דוגמא פון א תולדה פון טחינה. ער זאגט דיר, “הלוקח לשון של מתכות”, איינער נעמט א… לשון איז אינטערעסאנט, אמאל א מין וועג, א מין סייז פון מאכן לשון של ארגמן, לשון של מתכות. ס׳איז אזא קליינע לענגליכע שטיקל, סתם וואס זעט אויס ווי א צונג. ס׳איז א מין, איך וויל זאגן, א פעק, איך ווייס, א שטיק פון א מתכת, “ושף אותו”, ער רייבט עס אן. וואס האט עס מיט די שבירת קדרות פון די זעלבע לשון? איך ווייס נישט. ער צערייבט עס “כדי ליקח מעפרו”, צו האבן א פאודער, צו האבן א שטויב פון מתכת. כדרך שעושין צורפי זהב, אזוי ווי טוען צורפי זהב. איך מיין אז אין די גאלד ווארפט מען אריין נאך אביסעלע שטיקלעך פון אנדערע מתכות וואס זאל עס מאכן מער הארט.

תולדת טוחן – צורף זהב (המשך)

און ער זאגט, דאס איז תולדות טוחן, ווייל די ענין איז נעמען א גוף אחד און מחלק זיין לגופים הרבה.

אפילו הגם דו האסט געזאגט אז איך ווייס, צורף זהב איז עפעס קאנעקטעד מער צו, איך ווייס נישט, בונה, איך ווייס נישט וואס – ניין, אבער וואס איז געשען? דא האט ער גענומען א זאך וואס איז איין שטיק און ער האט עס צעמאלן אין קליינע שטיקלעך, איז דאך דאס טוחן.

אבער פארוואס איז עס נישט קיין טוחן ממש? ס׳סאונדט עקזעקטלי ווי טוחן. סך הכל מיט גאלד אנשטאט מיט ווייץ.

ס׳קען זיין די זעלבע זאך, ווייל דא איז עס געבליבן מתכת. ווען איינער פרעגט איינער וואס זענען די קליינע שטיקלעך, איז עס קליינע שטיקלעך פון מתכת. ס׳איז נישט אזוי ווי פון א ווייץ איז געווארן מעל. מעל איז נישט קליינע שטיקלעך ווייץ? מעל זעט נישט אויס ווי פיצי ווייצלעך. מעל איז א נייע זאך. ס׳איז טייטש די אינסייד פון די ווייץ. דו קוקסט אן א ווייץ און… איך ווייס נישט.

ס׳איז אינטערעסאנט. לכאורה די שינוי וואס איז געשען צווישן א שטיקל מתכת און קליינע שטיקלעך דערפון איז שוה בערך. איך ווייס נישט. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ניין?

ער פרובירט צו מסביר זיין אן אנדערע חילוק. איך כאפ נישט וואס ער זאגט. אפשר טאקע וועגן דעם וואס ס׳איז נאך גרעסערע שטיקלעך, די עפר איז נאך גרעסער רעלאטיוו צו די…

דו קענסט אבער נאכקוקן אביסל אנדערש, אז די ווייץ איז דאך נאך אונטערוועגנס, ס׳איז דאך נאך נישט געענדיגט ביז ס׳איז געווארן מעל. ס׳איז נאך א חלק פון… ס׳איז נאך א חומר. די ווייץ איז די אומגעענדיגטע מעל. וואס איז א ווייץ? א מעל אין פאטענשל.

א לשון של מתכת איז לאו דווקא. מ׳קען עס נוצן אויף פארשידענע מיני וועגן, מ׳קען מאכן דערפון א גראבע שטיקל. ס׳איז ווייניגער שינוי אין די גוף הדברים, ס׳איז נאר א געמיש אין די הגדרה.

אהא, אינטערעסאנט. אקעי.

תולדת בורר – מאכן גבינה

וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה – ער האט אריינגעלייגט די קיבה פון די בהמה, ער האט אריינגעלייגט די שטיקל פון די בהמה׳ס קיבה, די בית הקיבה איז די מאגן, וואס האט אין זיך א שארפקייט און דאס מאכט די מילך זאל ווערן זויער און ס׳זאל ווערן דערפון קעז – כדי לחבצו צו מאכן דערפון קעז, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריש הקוס – ער האט אוועקגענומען די געדיכטע חלק פון די מילך פון א חלק פון די נאסע מילך, פון די ליקוויד.

ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך. וואס איז נישט די שוואכערע? מי הגבינה. קוס איז די וואסער און די… אה, די וואסער פון די הארטע חלק. אקעי. ער נעמט ארויס, ער טוט סעפערעיטן די וואסעריגע חלק פון די געדיכטע חלק.

דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דאס זעט ממש נישט אויס ווי בורר. ס׳איז אן אנדערע מין זאך, ער האט אריינגעלייגט עפעס אן אינגרידיענט אין א טאפ. אבער די תוצאה איז ענליך.

חידוש: מ׳קוקט אויף די פועל יוצא

אבער דא ברענגט ער עפעס וואס מיר האבן נאך נישט געהאט אזא זאך. ווען איינער זעט איינעם אריינלייגן עפעס, ס׳זעט גארנישט אויס ווי איינער טוט בורר. בורר איז נישט עפעס אריינלייגן עפעס אין א טאפ. אבער די פועל יוצא דערפון – דאס איז די ערשטע מאל וואס מ׳זעט אז מ׳קוקט אויף די פועל יוצא. די פועל יוצא דערפון איז אז אדאנק זיין פעולה איז געווארן אפגעטיילט די חלב פון די…

איך מיין אז אלע מלאכות קוקט מען בעצם אויף די פועל יוצא.

ניין, אבער ס׳איז נאר זייער אנדערש.

פארשטייט זיך, דאס איז א טעקניק.

דיסקוסיע: פארוואס נאר תולדת בורר?

לאמיר פרעגן פארקערט, פארוואס איז דאס נאר א תולדת בורר? פארוואס איז עס נישט בורר אליין?

ווייל בורר טייטשט מ׳נעמט שטיקלעך, די זעלבע שטיקלעך, און מ׳נעמט צעטיילט. דא האסטו געמאכט עפעס א פעולה, עפעס א כעמישע פעולה, ס׳איז צעטיילט, איז דאס א תולדת בורר. וועגן דעם, רייט?

איך טראכט איך.

יא, איך מיין אזוי.

תולדת בונה – אויספארעמען גבינה

ואם גבנו וסחטו – און נאכדעם וואס ער האט גענומען די שטיק חלב וואס ער האט שוין אראפגענומען דערפון די קוס, די וואסער דערפון, די ליקוויד, און ער האט עס אויסגעפארעמט אז ס׳זאל ווערן א שטיק.

נאר אינטערעסאנט, דא איז שוין ממש זייער אינטערעסאנט, וואס איז ער חייב? משום בונה.

וואו! ווען ער ווילט אויסקוקן ווי ער בויעט, ער שפילט זיך מיט קעיס, ער בויעט בונה.

אבער אויב קוקסטו אין די וואס איז די תכלית פון בונה, וואס איז די פועל יוצא פון זיין פעולה איז, צוזאמענעמען חלקים. “ש… לקבץ… כשמקבץ…” עפעס איז פון זייטן, די למ״ד איז איבעריג. “כשמקבץ חלק על חלק…” טשעקל… איך ווייס נישט. “כשמקבץ…” ניין, ס׳איז עפעס ראנג דא.

אקעי, לאמיר קוקן וואס שטייט דא. ווען איינער איז מקבץ חלק על חלק ודבק אחד עד שיעשה גוף אחד או עד שדומה לבנין.

וואס איז א בנין? “כל המקבץ…” סארי, ס׳איז נישט… אה, ס׳איז “כל המקבץ”. ווען איינער נעמט… וואס איז בויען א בנין? בויען א בנין דארף מען האבן אנדערע שטיקלעך ציגל, און מ׳מאכט דערפון אז ס׳ווערט איין הויז, אדער א באנטש יריעות, ס׳ווערט איין אוהל. איז בויען. און אין גבינה איז די זעלבע זאך. דא איז א באנטש… גבינה איז א באנטש קליינע שטיקלעך קעז, אדער געדיכטע שטיקלעך אין די וואסער, און מ׳נעמט עס צוזאם, ווערט עס א בונה.

“שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”

דער רמב״ם׳ס נוצונג פון “גוף”

דער רמב״ם האט דא די ווארט “גוף”. דו נעמסט א באדי, נישט א גוף פון א מענטש. א גוף ביי דער רמב״ם מיינט ברייטער, אזוי ווי א טיש איז אויך א גוף, א באדי.

און די צעטיילן איז אסור, האט דער רמב״ם געזאגט פריער, טוחן האט מען צעטיילט אויף א געוויסע וועג. און דא זאגט ער, צוזאמענעמען ביז ס׳ווערט איין זאך, דאס איז דומה לבנין.

וואס איז נישט שווער צו פארשטיין, ס׳מאכט סענס. נאר ס׳איז זייער אנדערש. גבינה איז נישט קיין בנין, מ׳קען נישט… אקעי, ווייל ס׳איז די תולדה.

יא?

דיסקוסיע: פארוואס נישט לש?

לש איז דאך נישט די זעלבע, ס׳איז נישט לש? די סוגיא גבינה איז נישט דומה ללש?

אקעי, מ׳קען טראכטן, אויף אסאך זאכן קען מען טראכטן. וואנס מ׳עבסטרעקט אזוי שטארק, פארדעם דארף מען די גמרא׳ס א חקירות, צו דאס איז א תולדה שדומה, א תולדה שאינה דומה, ס׳איז ענליך.

יא?

אבער דא דארף מען נאר די גמרא, דער רמב״ם וויל נאר די גמרא׳ס א דין.

דער רמב״ם׳ס כלל: “מגוף המלאכה תדע”

וואס הייסט א דוגמא? “וכל אחד מהמלאכות האלו אבות, ויש להם תולדות הדומים להם”. דורך דעם וואס די פועל יוצא דערפון האט א דמיון. “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב”. אנשטאט וואס מ׳דארף אמאל רעכענען צו א זאך איז אן אב ווייל ס׳איז מעין אן אנדערע מלאכה, אזוי ווי למשל צו מאלן א שטיקל פון מתכת, דאס איז א תולדה, אנטשולדיגט. זאכן וואס ס׳ווערט אן אב און ווען ס׳ווערט א תולדה.

וואס וויל ער זאגן “מגוף המלאכה”?

איך מיין אז וואס ער שרייבט דא איז, “גוף המלאכה” מיינט ער וואס ער האט פריער געזאגט, נישט די פועל יוצא. גוף מיינט ער וואס ס׳איז, יא, עקזעקטלי אזוי, די מער אבסטראקטע הגדרה.

ער זאגט, דו וועסט זען אז איך שרייב שפעטער אז עפעס איז א תולדה פון יענץ, טראכט אריין וואס איז דאס, נישט יעדע מאל וועל איך מסביר זיין די למדנות דערפון.

פארוואס טוט ער מסביר זיין? פארוואס מאכט ער כזה התבונן? ווייל ביידע זענען מכוון לחלק וכו׳.

זאגט דער רמב״ם, איך קען דיר נישט יעצט מסביר זיין אויף יעדע דוגמא, דו ווילסט לערנען ווייטער הלכות שבת? קוק אריין, וועסטו זען אז יעדע מאל אויב איך זאג אז עפעס איז מעין א מלאכה, וועסטו פארשטיין פארוואס. טראכט אריין פון די וואס די מלאכה איז, וואס ער טוט, וועסטו פארשטיין פארוואס איז עס א מעין אדער פארוואס איז עס א תולדה פון יענע אב.

איך מיין, ווייל שפעטער איז ער דאך נישט מסביר בעצם. דא האט ער געזאגט א למדנות, דאס איז די תולדות בורר שערורייתא, און נישט יעדע מאל איז ער מסביר שערורייתא. אבער ער זאגט, ווען ער וואלט ווען סתם געזאגט מ׳טאר נישט טון די און די זאך בשבת אן זאגן פון וועלכע, וואלט א מענטש געקענט אליין צוזאמשטעלן פון וועלכע אב אדער תולדה.

אבער געווענליך זאגט ער אויך אלס וועלכע איסור ס׳איז, ניין?

רייט, סאו איך מיין אז ער מיינט נאר צו זאגן אז ער זאגט נישט די קאנעקשן אלעמאל. ער זאגט נישט פארוואס, וואס די שייכות איז, צו ווייל די פעולה איז ענליך צו ווייל די פועל יוצא פון די פעולה איז ענליך.

עקזעקטלי. וואס איז די למדנות? וואס איז די… ער זאגט דיר דאך פיינע הגדרות. דו ווילסט זאגן אז טוחן איז מפריד חלקי גוף אחד, דאס איז דאך א למדנות וואס דער רמב״ם האט געטראכט צו מסביר זיין פארוואס די זאכן זענען תולדות טוחן אדער מעין טוחן. סאו ער זאגט דיר זאכן וואס ער האט דיר נישט געזאגט, קוק, אויף וואס די פעולה איז עס פארשטיין, אזוי מיין איך.

ווייל מיט זיין הגדרה פון בונה דאך לכאורה סותר אויך די תוכן, יא.

אקעי. ס׳איז אלעמאל גרינגער צו זען די קאנעקשאן ווי צו זען די חילוק, אה.

איך דארף פארשטיין בעסער ביי יעדע דוגמא, אבער דאס איז די רמב״ם׳ס כללים.

אקעי.

נפקא מינה צווישן אב און תולדה

יעצט גייט מען וויסן די נפקא מינה פון די גאנצע הלכה אב אדער תולדה. וואס איז די נפקא מינה צווישן א זאך צו ס׳איז אן אב צו ס׳איז א תולדה?

זאגט די רמב״ם אזוי, בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות, ס׳איז אזוי, במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה, אייביג די זעלבע חטאת.

סאו לענין עונש איז נישט קיין שום חילוק צו דו טוסט אן אב אדער א תולדה, אלעס זענען איסורים מדאורייתא, די זעלבע עונש פונקט אזוי.

אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? וואס איז די חילוק?

זאגט די רמב״ם, אין ביניהם הפרש אלא שיש בהן עוד שטיקל חילוק לענין הקרבן בלבד. לגבי א קרבן קומט אויס א חילוק, פארוואס?

די חילוק לענין קרבן

שהעושה מלאכות בשוגג, אויב איינער טוט מלאכות בשוגג, אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, אויב האט ער געטון אין איין שוגג, אין איין העלם, ווען ס׳איז אים נעלם געווארן די ידיעה למשל אז היינט איז שבת אדער אזא סארט זאך, און ער האט געטון א באנטש אנדערע אבות, ער האט געטון זריעה, חורש, קוצר, איז חייב חטאת אחת על כל אב ואב, יעדע אב איז א זאך, איז א גאנצע זאך פאר זיך, און ער איז חייב אויף יעדע איינס עקסטער.

אזוי האט עס די תורה אויסגעשטעלט אז מ׳קען זאגן אז ער האט געטון נישט גערוט שבת, אבער ניין, מ׳האט עס יא צעטיילט אין עקסטערע מלאכות, אזוי ווי ער האט געטון דריי עקסטערע זאכן. אבער פארדעם האט מען עס נאר צעטיילט אין ניין און דרייסיג, מ׳האט עס נישט צעטיילט אין הונדערטער פעלער פון תולדות.

אז לגבי אן אב מיט די תולדות פון אים הייסט עס יא אזוי ווי איין זאך, ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, זיי קוקן עס אן ווי ער האט געטון איין זאך.

סאו די נפקא מינה איז נאר בשוגג, אבער במזיד איז נישט קיין חילוק, די עונש איז צוויי מאל שטארבן איינמאל.

כרת קען מען אויך נאר באקומען איינמאל?

אויך נישט.

יא, לויט די רמב״ם׳ס כרת זיכער.

אבער לגבי שוגג, אנדערע ווערטער, די מאקסימום חטאות וואס מ׳קען באקומען פון איין שבת, at least בהעלם אחד, איז ניין און דרייסיג.

דער רמב״ם גייט נישט דא אריין נאך הלכות שגגות, דא איז הלכות שבת, ער זאגט מער פרטים פון די נקודה פון וויאזוי מ׳איז מחייב א שוגג. אבער די אופן כללי איז דא א חילוק אז אויב ס׳איז בהעלם אחד, דעמאלטס מאכט מען נאר איין חטאת אויף each אב, נישט אויף אן אב מיט זיינע תולדות.

הלכה ח׳ (המשך) — חטאות בהעלם אחד: אבות מלאכות

אויך יא, לויט׳ן רמב״ם׳ס כרת זיכער.

אבער לגבי שוגג, אנדערע ווערטער, די מאקסימום חטאות וואס מ׳קען באקומען פון איין שבת, אליבא דהעלם אחד, איז ניין און דרייסיג. דער רמב״ם גייט נישט דא אריין נאך הלכות שגגות, וואס הלכות שגגות זאגט מער פרטים פון פונקטליך ווען איז מען מזיד און ווען איז מען שוגג, אבער אויפן כלליות איז דא א חילוק אז אויב ס׳איז בהעלם אחד, דעמאלטס מאכט מען נאר א חטאת אויף יעדע אב, נישט אויף אב מיט זיינע תולדות. און דער רמב״ם גייט יעצט זאגן עקזעמפלס.

כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד, הרי זה חייב שלש חטאות, דריי עקסטערע חטאות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה, ער האט געטון אלע ניין און דרייסיג מלאכות בשגגה, ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת, ער האט פארגעסן, ער האט געלערנט משניות אין שבת, ער האט געמיינט אז ס׳איז א מצוה, די אלע זאכן דארף א איד טון שבת, ער מאכט זיך א תמימות׳דיגע עם הארץ, יא? חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת, ווייל זיי זענען עקסטער.

אבל אם עשה כמה תולדות, למשל טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות, וואס זענען צוויי דינים וואס דער רמב״ם האט געזאגט זענען תולדות פון טוחן, ער האט געטון בהעלם אחד, אין איין שגגה, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו, וכן כל כיוצא בזה.

און וואס טוט זיך ווען ער האט געטון מעין אותה מלאכה? אה, דאס גייט ער זאגן אין די נעקסטע סעיף.

הלכה ט׳ — מעין מלאכה אחת בהעלם אחד

אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, נישט אב מיט זיינע תולדות, נאר אב מיט זיינע קאליגס, מיט זיינע ברידערס וואס זענען מעין אותו אב, איז אויך אינו חייב אלא חטאת אחת, וואס דאס איז דאך אזויווי איין עיקר מלאכה. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר, די אלע דינים וואס דער רמב״ם האט פריער אויסגערעכנט, אז אויסער זריעה וואס מיינט געווענליך איינפלאנצן זרעים, איז אויך דא א וועג פון איינפלאנצן א בוים אדער א צווייג פון א בוים און אזוי ווייטער, אדער אפילו שניידן אויב דאס שניידן מאכט אז ס׳זאל וואקסן, וחייב עליו חטאת אחת שכולן אב אחד הן, זיי זענען אלע די זעלבע אב פון זורע, חייב על כל כיוצא בזה. דאס הייסט אז די ל״ט זענען צעטיילט אין עקסטערע קעטעגאריעס. מ׳איז נישט חייב קיין אלע אנדערע מלאכות, אפילו אויב זיי זענען זייער דומה צו זורע, אבער זיי זענען אלע אופנים פון טון זורע, און מ׳איז נאר חייב איין חטאת, חייב על כל כיוצא בזה.

הלכה ט׳ — מעין מלאכה אחת בהעלם אחד

ס׳איז אינטערעסאנט, די רמב״ם׳ס פירוש אויף די משנה, “אבות מלאכות ארבעים, מעין מלאכה אחת הן חייב על אחת.” ס׳איז דא מפרשים וואס האבן געטייטשט אז דאס מיינט פשוט א תולדה. דער רמב״ם האט געמאכט א נייע קעטעגאריע פון “מעין”, אבער למעשה איז נישטא קיין שום נפקא מינה להלכה, ווייל דער רמב״ם איז אויך מודה אז דער דין פון א תולדה איז דאס זעלבע. סא פארוואס דארף דער רמב״ם בכלל די גאנצע הגדרה פון “מעין מלאכה”? ווייסן מיר נישט. ס׳איז נישטא קיין שום נפקא מינה, ס׳איז נאר א למדנות. מ׳דארף טראכטן וואו ס׳קומט אויס א נפקא מינה. איך ווייס טאקע נישט. דער רמב״ם רעדט גאנצעריג אז דא האבן געמישט נעמען. ער זאגט אז ס׳איז נישטא קיין נפקא מינה, אבער ער זאגט אז ער האלט אז דער רמב״ם׳ס פשטות איז גערעכט אין די פשטות פון די משנה.

אבער ס׳מאכט סענס למד׳יש, לאגיש, אז דער רמב״ם זאגט נישט אלעמאל אז ס׳איז א תולדה. א תולדה דארף זיין אביסל אנדערש פון די מלאכה. דא איז עס דאס זעלבע, נאר אויף אן אנדער אופן אדער אין אן אנדערע זאך. אבער פארוואס איז אזוי וויכטיג פאר׳ן רמב״ם צו זאגן די גאנצע ענין פון “מעין”? יא, נישט אינגאנצן קלאר.

אקעי, עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

שלושה פירושים על ‘חמש כנגד חמש׳ | פרדס רמונים שער א פרק א – ב (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – ספר פרדס רמונים: חמש כנגד חמש והמבנה של עשר הספירות

חזרה: עשר ספירות, עשר אצבעות

ספר יצירה אומר: „עשר ספירות בלימה, מספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע.” הרמ״ק פירש שהפסוק „מי מדד בשעלו מים” הוא רמז שהקב״ה ברא את העולם ב„אצבעותיו” – רמז לעשר הספירות.

השאלה היתה: לאדם יש עשרים אצבעות (עשר בידיים, עשר ברגליים) – מדוע לא עשרים ספירות? ואם אומרים שהעשר השניות (של הרגליים) הן רק „העתק” מהראשונות, אפשר גם לומר שהיד השמאלית היא העתק מהימנית, ויהיו רק חמש! על כך עונה ספר יצירה: הברית ש„מכוונת באמצע” הופכת את שתי הידיים לסט אחד – היא מאחדת את שתי החמישיות לעשר שלמה. אבל העשר של הרגליים נשארת אכן כפילות/העתק.

שני פירושים ל„חמש כנגד חמש” בספירות

אצל אדם „חמש כנגד חמש” – חמש אצבעות כנגד חמש. אבל בספירות, מה פירוש „חמש כנגד חמש”? הרמ״ק מביא שני פירושים ממפרשי ספר יצירה (הראב״ד ואחרים), ואחר כך מביא פירושו השלישי שלו.

פירוש א׳ – שתי רמות של ספירות (חמש עליונות כנגד חמש תחתונות)

הספירות מתחלקות לשתי קבוצות של חמש:

חמש עליונות: כתר, חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה – „לנהל עליונים”

חמש תחתונות: תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – „לנהל תחתונים”

הראב״ד על ספר יצירה מפרש ש„העליונות כמין נפש והתחתונות כעין גשם.”

עמדת הרמ״ק כלפי פירוש זה

הרמ״ק מסכים רק חלקית. הוא מקבל שאפשר לחלק את הספירות לשתי קבוצות, אבל הוא אינו מסכים עם הביאור של „לנהל עליונים” ו„לנהל תחתונים” – שקבוצה אחת מטפלת ב„דברים מושכלים” והאחרת ב„דברים מוחשים”. בשער כ״ג פרק י״ג הוא אומר במפורש שכל ספירה קשורה לכל – אי אפשר לומר שספירות מסוימות הן רק לעניינים עליונים ואחרות רק לתחתונים.

ראיות מהזוהר שאפשר לחלק לשתי קבוצות

ראיה א׳ – תפילין: הזוהר אומר שתפילין של ראש (עם ארבע פרשיות) מקבילות לארבע הספירות העליונות: חכמה, בינה, גדולה, גבורה. ותפילין של יד מקבילות ל: תפארת, נצח, הוד, יסוד. זה יוצא ארבע וארבע, כאשר כתר למעלה מהכל ומלכות למטה מהכל.

[הערת אגב: הרמ״ק עושה הגהה שצריך להבין את הזוהר, כי במקומות אחרים הזוהר אומר שארבע הפרשיות מקבילות לארבע אותיות של שם הוי״ה, שלא מתאים בדיוק לחשבון זה.]

ראיה ב׳ – שתי מרכבות בתיקוני זוהר: תיקוני הזוהר מדבר על שתי מרכבות – מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה. זה פותר את הבעיה כיצד לחבר את ארבע החיות/פנים של מרכבת יחזקאל עם עשר הספירות:

מרכבה עליונה: אדם = חכמה, נשר = בינה, אריה = חסד, שור = גבורה

מרכבה תחתונה: אדם = תפארת, אריה = נצח, שור = הוד, נשר = יסוד

כתר כולל הכל למעלה, מלכות כוללת הכל למטה.

הבעיה עם ה„ברית” לפי פירוש זה

אם „חמש כנגד חמש” פירושו חמש ספירות עליונות כנגד חמש תחתונות, מתעוררת בעיה עם „ברית יחיד מכוונת באמצע”:

1. כבר השתמשנו בכל עשר הספירות – ה„ברית” היתה ספירה אחת עשרה, שלא קיימת.

2. מדוע צריך „מכריע” בין עליון ותחתון? בין ימין ושמאל מובן שצריך משהו לתאם. אבל בין „למעלה” ו„למטה” מוזר לומר שצריך מכריע.

תירוץ הרמ״ק: תפארת היא ה„ברית”

תפארת היא הברית. תפארת היא הראשונה מחמש הספירות התחתונות לפי חשבון זה. היא עומדת „באמצע” כי היא מחברת את העליונות עם התחתונות:

כלפי מעלה תפארת עולה דרך שלושה שורשים – בכתר, חכמה ובינה

– תפארת מכרעת בין חסד וגבורה (ה„זרועות”)

כלפי מטה תפארת מביאה אל נצח, הוד, יסוד, מלכות

„באמצע” פירושו אם כן: בין עשר האצבעות (שתי קבוצות של חמש) תפארת היא המכרעת.

מדוע נקראת „ברית”?

המילה „ברית” פירושה חיבור בין שני דברים – תפארת מחברת את הספירות העליונות עם התחתונות.

יש שאלה האם ספר יצירה אומר „יחיד” או „יחוד”. הרמ״ק מעדיף את הלשון „ברית יחוד” – דרך הברית בא יחוד, „שיקשור הדבר ויהא חתיכה יחידה” – היא קושרת יחד ועושה חתיכה אחת שלמה.

[הערת אגב: „ברית מילה” – החיתוך – דווקא יוצר חיבור. הפרדוקס: חיתוך יוצר חיבור. „כריתת ברית” פירושו חיתוך – מדוע צריך לחתוך? אולי זה קשור לכך שחותכים את החלק העליון מהתחתון, אבל זה לא ברור. בשער ט׳ (שער המכריע) נדון יותר ענין הברית וההכרעה.]

„מילת לשון” – בינה או תפארת?

יש מפרשים שמפרשים „מילת לשון” שזה בינה. הראב״ד על ספר יצירה גם מפרש ש„לשון” פירושו בינה. אבל הרמ״ק אומר „לפי דרכינו” פירושו תפארת. הסברא: לא כתוב סתם „לשון” (שהיה אכן פירושו בינה), כתוב „מילת לשון” – זה פירושו הקול או הדיבור שיוצא מהלשון, לא הלשון עצמה. הלשון עצמה היא בינה, אבל מה שיוצא מהלשון – זה תפארת.

קול = תפארת, כולל מים, אש, רוח

„קול” כולל שלוש בחינות: מים, אש, רוח – שפירושם חסד, גבורה, תפארת. בספר יצירה כתוב „קול רוח ודבר” – „קול” פירושו תפארת, שיוצא מבינה, וכולל מים (חסד), אש (גבורה), רוח (תפארת). הרוח מכריע בין מים ואש, בין חסד וגבורה. לכן זהו ה„קול”, ה„מילת לשון” שיוצאת מהלשון.

[הערת אגב: „כך עובדים בקבלה – כך הוא נעשה חבר שלך: ‚אתה כבר יודע, ידיעה.’”]

העיקר: תפארת אינה ספירה אחת עשרה

אם „מילת לשון” היה פירושו האיבר (הלשון הפיזית), זה היה דבר אחד עשר מתווסף לעשר האצבעות – וזה לא נכון. אבל מכיוון ש„מילת לשון” פירושו הקול (תפארת), זה לא אחד עשר נפרד, אלא המכריע שמחבר את שתי קבוצות החמש.

לשון הרמ״ק

„עיקר המכריע הוא הקול, שהוא התפארת, בסוד אלי יוסר לבינה, שהוא הלשון, שהוא השופר, שמשם יוצא הקול כולו מאויר המשובח, שהוא בחינת התפארת העולה בין שני הלשונות, מכריע בין גדולה לגבורה, המורה על קו חמש עליונות וחמש תחתונות.”

כלומר: תפארת היא כמו שופר – בינה היא השופר (הכלי), והקול שיוצא הוא תפארת. תפארת עומדת בין „שני הלשונות” (שני צדדים), מכרעת בין גדולה (חסד) וגבורה, ומורה על הקו בין חמש עליונות וחמש תחתונות.

[הערת אגב: כל הכינויים – לשון, שופר, קול – הם מונחי קבלה „בסיסיים”, אבל איך הם מתחברים לפשט המשנה בספר יצירה לא פשוט. המשנה אומרת דבר פשוט מאוד – עשר אצבעות עם לשון באמצע – והרמ״ק הופך את זה למורכב מאוד עם עשר ספירות, תפארת כלשון, קול, שופר וכו׳. „הוא רוצה לומר פשט, לא דרש.”]

„מילת מאור” – ברית מילה

„מילת מאור” פירושו ברית מילה. „מאור” הוא מלשון „מהר” (כמו בפסוק „כמער איש על לבועה שלא”) – מלשון ערווה. זה סובב סביב היחוד בין עשר אצבעות הרגליים, שבו ברית המילה היא הנקודה המיוחדת.

ראיה מפרק ו׳ של ספר יצירה

בפרק ו׳ כתוב במפורש: „כרת לו ברית בין עשרת אצבעות רגליו וזו ברית מילה, ובין עשרת אצבעות ידיו וזו ברית לשון.” ברגליים נקראת „ברית מילה” ובידיים נקראת „ברית לשון”. משם לקח הרמ״ק את הפירוש של „מילת לשון”.

פירוש ב׳ – חמש ספירות לימין וחמש לשמאל

הרמ״ק מביא פשט טוב יותר ממפרשים אחרים שמתאים יותר לזוהר במקומות רבים. הפשט: יש חמש ספירות הנוטות לימין (חסד) וחמש ספירות הנוטות לשמאל (דין):

חמש לימין: כתר, חכמה, גדולה (חסד), נצח, תפארת.

חמש לשמאל: בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.

הסברים לחלוקות הפחות פשוטות

חלק מהחלוקות פשוטות: חכמה, גדולה, נצח הן בבירור קו ימין. כתר הוא לגמרי למעלה, ממילא יותר חסד. אבל חלק צריכות הסבר:

תפארת – למרות שהוא עומד באמצע (הוא מכריע), הוא נוטה מעט לכיוון חסד, יותר עם הצד הימני. לכן מונים אותו בין החמש של ימין.

בינה – לכאורה בבינה עצמה אין דינים. התירוץ: לא מסתכלים רק על מה שקורה בספירה עצמה, אלא מה המקור. בינה היא המקור של הדין, למרות שבה עצמה אין דין ממש.

הוד – עומד בצד שמאל, והוא בכלל ענין של „קיום המשפיע” – זה פשוט.

יסוד – גם הוא מכריע (עומד באמצע), אבל הוא יותר נוטה לשמאל. הרמ״ק מביא תיקונים שאומר: „צדיק (=יסוד) נוטל משמאלא” – הוא מקבל מהצד השמאלי, בעוד שתפארת „נוטל מימין” – הוא לוקח מהצד הימני. ראיה נוספת: „צדיק נוטל לשמאלא – יצחק קץ חי”. יצחק הוא גבורה (צד שמאל), ו„קץ חי” – חי הוא יסוד. יסוד קשור לצד השמאלי.

מלכות – היא לשמאל כי היא נקראת „מדת הדין הרפה” (דינא רפיא) – מדת דין חלשה.

ענין שני המכריעים

קושיה: אם מטרת המכריע היא להכריע בין ימין ושמאל, מדוע צריך שני מכריעים (תפארת ויסוד)? הרמ״ק אומר שהוא ידבר יותר על כך בשער המכריעים, אבל יסוד התשובה הוא: יש שני סוגי מכריעים – אחד שהוא יותר מכריע (תפארת, נוטה לימין) ואחד שהוא יותר מקל (יסוד, נוטה לשמאל). בכך שמונים את המכריעים עצמם כחלק מימין או שמאל, יוצא בדיוק חמש כנגד חמש, ולא אחת עשרה.

הדוחק בפשט זה

הרמ״ק עצמו מודה שהפשט מעט דחוק. ספר יצירה מדבר על „חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע” – חמש אצבעות כנגד חמש אצבעות, עם הברית באמצע – שנראה כמו אחד עשר דברים, לא עשרה. פתרון הרמ״ק: „ברית יחיד” הוא עצמו אחד מהעשרה – הוא כבר נכלל באצבעות. האצבעות הן רק רמז, לא המבנה העיקרי.

קשר לכתבי האריז״ל

המבנה של חמש כנגד חמש נמצא הרבה פעמים בזוהר ובכתבי האריז״ל. האריז״ל מדבר לעתים קרובות על חמש חסדים וחמש גבורות, וגם על ה׳ עליונות כנגד חמש ספירות תחתונות, עם חשבונות שונים. כל זה נובע מהמשנה בספר יצירה „חמש כנגד חמש”. רק שהאריז״ל מחשב את זה הרבה פעמים אחרת – לא תמיד באותו אופן.

[הערת אגב: שאלה יסודית: ספר יצירה עצמו אומר „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – יש עשר, לא אחת עשרה. ואותו ספר יצירה אומר „חמש כנגד חמש וברית באמצע” – שנראה כמו אחת עשרה! מה ספר יצירה עצמו חשב? כל הפשטים הם על איך לפתור את הבעיה על ידי אמירה שהברית היא כבר אחת מהעשר. אבל לספר יצירה עצמו זו בכלל לא בעיה – להיפך, ספר יצירה מנסה להראות איך כל הדברים השונים מסתיימים ביחוד, בדבר אחד. זה ענין „ועודן יחוד” – כמה משניות בפרק א׳ מסתיימות בענין היחוד.]

[הערת אגב: המבנה של ספר יצירה עצמו של הספירות לא מתאים לגמרי למבנה של הזוהר. הרמ״ק הוא „סוג של אדם שהכל צריך להתאים למבנה אחד” – הוא דוחף הכל למסגרת של הזוהר. אבל אפשר לטעון שלספר יצירה יש פשט משלו. ענין איך אצבעות היד מקבילות לספירות – מה ההבדל בין אצבע אחת לאחרת? – נשאר שאלה פתוחה.]

הביטוי „עשר ולא תשע” – האם זה דיוק?

הביטוי „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” בכלל אינו דיוק מיוחד שצריך דווקא לפרש על ספירות, כי ספר יצירה משתמש באותו סגנון גם בדברים אחרים. למשל, בשבע כפולות כתוב „שבע ולא שש, שבע ולא שמונה” (פרק ד׳). בשתים עשרה פשוטות לעומת זאת לא רואים ניסוח כזה – אולי זו מחלוקת גרסאות. העיקר: לא צריך לדחוק הכל לביטוי אחד זה.

מושג „יחיד” בפרק א׳

כשמסתכלים על כל פרק א׳, רואים שהמילה „יחיד” חוזרת כל הזמן: משנה ג׳ מסתיימת ב„ברית יחיד באמצע”; משנה ה׳ מסתיימת ב„עודן יחיד מלך נאמן מושל בכולם”; משנה ז׳ מסתיימת ב„שאדון יחיד ואין לו שני, ולפני אחד מה אתה סופר”. לפחות שלוש משניות מדברות על המושג שזה עדיין אחד בכל העניין. זה הפשט של „ברית יחיד” – זה הופך את הכל לאחד. כן, יש חמש כנגד חמש, אבל אחד מנהיג את כולם.

סיכום הפשט השני

הרמ״ק גם גילה שאין שותפות (פרטנרשיפ) בין שתי קבוצות של עשר – השותפות היא רק בין שני המחנות של חמישה כנגד חמישה, ותו לא.

שני המושגים – (1) חמש ספירות עליונות כנגד חמש תחתונות, ו-(2) חמש ימניות כנגד חמש שמאליות – קיימים אצל המקובלים המאוחרים. אולי לא בדיוק באותו סדר, אבל שניהם מאוד פופולריים.

פירוש ג׳ – פירושו של הרמ״ק עצמו: חמש הכרעות של תפארת

הרמ״ק מביא עוד פירוש משלו. הוא אומר ש„חמישה כנגד חמישה” פירושו בכלל לא חמש אצבעות כנגד חמש האצבעות האחרות. הוא יוצא לגמרי מהפשט. „חמישה כנגד חמישה” פירושו „נושא המנין עשר” – הוא מדבר על חמש הכרעות (מכריעים). הוא עוזב את נושא עשר הספירות / עשר האצבעות, ומתחיל לדבר על חמש מכריעים בין דין וחסד.

היסוד: תפארת הוא המכריע בין חסד וגבורה, אבל זה קורה בחמש דרכים שונות:

1. תפארת כשהוא עולה לחכמה ובינה – אז הוא נקרא דעת. דעת אינה ספירה נפרדת, אלא תפארת כשהוא עומד בין חכמה (שורש החסד) ובינה (שורש הגבורה) ומכריע ביניהם.

2. תפארת בין גדולה (חסד) וגבורה – זה הפשט הפשוט והמוכר, שתפארת מכריע בין חסד וגבורה במדרגתם עצמם.

(שלוש ההכרעות הנוספות מפורטות בהמשך.)

הזוהר על „ויקרא אלהים לרקיע שמים” – הכנסת אורחים לקטע זוהר

הרמ״ק מביא קטע זוהר להאיר את הענין. הזוהר אומר: „רקיע שמים דא אמצעיתא דתפארת” – רקיע שמים הוא תפארת, שעומד בין ימין (חסד) ושמאל (גבורה), וכולל את שניהם. „ויהי ערב ויהי בוקר” – ערב הוא יצחק/גבורה, בוקר הוא אברהם/חסד, וה„עמוד למציאות” (תפארת) עומד ביניהם. „ויקרא אלהים” – בינה (אלהים) הולידה את תפארת, והוא „שמים” שהוא בין ערב ובוקר.

דרך הלימוד של הרמ״ק – „הכנסת אורחים” לקטע זוהר

כאן מתגלה יסוד בסיסי בשיטת הלימוד של הרמ״ק, שלמד מרבי יצחק אבן לטיף: כשמגיע דבר תורה, צריך לתת לו „הכנסת אורחים” – כלומר, צריך לטפל בו בכבוד וללמוד אותו ביסודיות. הרמ״ק עושה „הכנסת אורחים” לקטע הזוהר: הוא מציג רשימת קושיות:

– מהו „ויקרא אלהים”?

– איך יודעים ש„אלהים” הוא בינה?

– מהו „אמא” / „חלק אמא דבינה”?

– מהו „אמיתת המציאות”?

– מה פירוש „בין ימין ושמאל”?

– מה לומדים מ„ערב ובוקר”?

במבט ראשון כל התשובות כבר ידועות – כבר יודעים שתפארת הו

א בין חסד וגבורה. אם כן למה הזוהר צריך לומר את זה?

היסוד: כשהרמ״ק לומד משהו והוא כבר יודע מה כתוב שם, הוא שואל: „איך יכול להיות שהזוהר אומר לי מה שאני כבר יודע? למה הוא צריך לומר במפורש דבר שכבר ידוע? אלא מאי – הוא אומר משהו עמוק יותר.” מי שכתב את זה גם ידע שאתה יודע. אולי יש עוד משהו שאתה עדיין לא יודע.

[הערת אגב: אפשר לדחות את זה ולומר: „בוודאי הוא יודע, למה אתה שואל קושיות?” אבל אם לא לומדים כך, הופכים ל„very boring person” – „כן, אני יודע, אני יודע.” האמת היא שהקושיות אולי „מזויפות” על פני השטח, אבל צריך ללמוד לאחור – אחרי התירוץ רואים שהמילים עושות עוד יותר סנס מקודם. זה ממש כמו „close reading.”]

כלל הרמ״ק על כינויים: לעולם לא שתי מילים לאותו דבר

לרמ״ק יש כלל יסודי (הוא אומר זאת במפורש בשער הכינויים): לעולם אין שתי מילים לאותו דבר בדיוק. כשבינה נקראת „אם” (אמא), זה לא פשוט שם אחר לבינה – זה בינה מצד בחינת אמא תתאין שהיא המשפיע, כלומר: בינה באספקט שבו היא משפיעה לתחתונים, לילדיה. זה מה ש„אם” פירושו – לא בינה בכלל, אלא בינה בתור משפיעה.

המושג „בחינה” אצל הרמ״ק

המילה „בחינה” אצל הרמ״ק פירושה: אספקט, צד, „בתור” – באנגלית „under the aspect of”. בלטינית/יוונית אצל אריסטו: „קווא” (qua).

המשל: אני בתור אבא אני אדם אחד, אני בתור אח אני שני, אני בתור חבר אני שלישי. זה אותו „אני”, אבל בתפקידים שונים.

[הערת אגב: הפתרון של אריסטו לכל הקושיות הוא „קווא אחר” – מדברים על אותו דבר תחת אספקט אחר.]

[הערת אגב: מקור המילה „בחינה” במשמעות זו הוא כנראה שפה פילוסופית שהמקובלים אימצו.]

ההבדל בין רמ״ק ואריז״ל בזה: הרמ״ק מדבר על „בחינות” – אספקטים של ספירה, בלי לחלק אותה לחלקים. האריז״ל אין לו בעיה לקרוא לזה פשוט „חלקים” – הוא מחלק לחלקים ונותן לכל חלק שם, הוא כביכול מגשים את זה, וזה הופך את זה ליותר קל ללמוד. זו אחת הסיבות שכולם אוהבים ללמוד את האריז״ל.

המושג „מציאות” אצל הרמ״ק (שער המציאות)

לרמ״ק יש שער המציאות שבו הוא מסביר את המושג. „מציאות” דומה ל„בחינה”, אבל עם הבדל חשוב:

אצל אדם גשמי: כשהוא פועל בתור אב, הוא לא פועל בתור בן באותו זמן. פעולות הן בזמן – אתמול עשיתי כך, היום כך, מחר אעשה כך.

אבל אצל ספירות: זה לא בזמן. לא נכון שקודם היתה בינה ואחר כך נהיה תפארת. יש דבר כזה, ויש דבר כזה – שניהם בבת אחת. כל „בחינה” היא מציאות – אופן של קיום שקיים תמיד, לא ברצף זמן. זה לא נעשה, זה לא משתנה, זה לא נעלם.

[הערת אגב: היתה דיון האם בגשמיות דווקא יותר מחולק או יותר מעורב. המסקנה: מושכלות (דברי שכל) יותר מחולקים, ודמיון מחבר – כמו שהרמב״ם אומר על דמיון ושכל: השכל מחלק, הדמיון רואה גופים שלמים שתמיד מחוברים לדברים אחרים.]

שתי מציאויות של תפארת – ודעת

לתפארת יש שתי מציאויות (שתי רמות):

מציאות עליונה: תפארת מצד קו הרחמים / כתר

תפארת מצד היותו מקו הרחמים – הוא באמצע, הוא נאצל מכתר ישירות, דרך הקו האמצעי. זה לא תולדה של חסד וגבורה. הוא עמוד אמצעי שבא מכתר.

זה מה שאנו קוראים „דעת” – אבל אצל הרמ״ק דעת אינה ספירה נפרדת. דעת היא המציאות העליונה של התפארת. כשתפארת עדיין „שם למעלה”, הוא נקרא דעת.

[הערת אגב: זה מבלבל לרוב האנשים, כי כשאומרים „דעת” רוב הלומדים מתכוונים שיש ספירה שלישית בין חכמה ובינה. אבל אצל הרמ״ק: ה„ספירה השלישית” היא תפארת כשהוא עדיין שם למעלה.]

בתיקוני זוהר כתוב: יעקב הוא תפארת מבחוץ (the external level), אבל משה רבינו הוא נשמת תפארת – זו המציאות הפנימית, העליונה, שבה הכל רחמים.

מציאות תחתונה: תפארת כמיזוג של חסד וגבורה

כשתפארת יורד דרך בינה, אחרי שהוא עובר דרך בינה, הוא נעשה רקיע – ואז הוא נקרא שמים, שהוא אש ומים – מיזוג של חסד (מים) וגבורה (אש). זו הבחינה התחתונה של תפארת.

פירוש „ויקרא אלקים לרקיע שמים” – ברמה עמוקה יותר

הפסוק מדבר על התהליך:

„רקיע” – תפארת מצד היותו נתרקע (נפרד) מכתר, על ידי הי׳ של חכמה (אפשר לומר „רקיע י׳”).

„שמים” – זה מה שהוא נעשה כשהוא יורד: אש ומים, המיזוג של חסד וגבורה.

„ויקרא אלהים לרקיע שמים” – האלקים (בינה) הופך את הרקיע (המציאות העליונה) לשמים (המציאות התחתונה, המיזוג).

זה הפירוש של „קונה שמים בתבונה”התבונה (אמא/בינה) עשתה את השמים, שהיא הבחינה התחתונה של תפארת.

„וכל תרווייהו” – כולל חסד ודין

הביטוי „וכל תרווייהו” (הוא כולל את שניהם) פירושו לא סתם שתפארת כולל חסד ודין במובן פשוט. זה אומר: הוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, העליונה של תפארת – כשהוא עדיין כלול בבינה, עדיין לפני הירידה. אז הוא באמת כולל חסד וגבורה.

אמא = אהי״ה עם שלושה ווי״ן

הבחינה הכוללת את כל העניין – כשתפארת עדיין באמא – נקראת אמא, שהוא השם אהי״ה. לאהי״ה יש שלושה ו׳ו, המייצגים את שלושת הקווים: חסד, דין, רחמים.

סדר האצילות: תפארת לא בא אחרי גבורה

נקודת מפתח: לכאורה תפארת בא אחרי גבורה בסדר. אם כך, תפארת הוא נאצל (תולדה) של גבורה. אבל הרמ״ק אומר: לא – צריך לקרוא את הסדר כשלושה קווים. תפארת נאצל מכתר ישירות דרך הקו האמצעי. הוא לא תולדה של חסד וגבורה – הוא עמוד אמצעי שיש לו מציאות עליונה (= דעת) מלפני הירידה בין חסד וגבורה.

מבנה הכתיבה של הרמ״ק

[הערת אגב: הרמ״ק ממשיך את הענין עוד שני פרקים עד פרק כ״ה, ורק אז הוא יסביר את המשנה הבאה. הוא הולך לאט לאט, לאט לאט. הוא למדן שאוהב ללמוד – הוא פוגש קטע, יש לו שלוש קושיות וארבעה תירוצים, והוא לא יכול לחכות לומר את זה. הוא פחות „מורה” במובן שהוא לא תמיד מארגן את החומר ללומד – אבל התוכן עשיר.]

לרמ״ק היו בתחילת ספר פרדס רמונים הוראות ברורות: צריך ללמוד פרק אחד, ואם לא מבינים אותו, צריך ללמוד אותו שוב עד שמבינים, ורק אז לעבור לפרק הבא.

[הערת אגב: כדאי להיות עם הגישה שכאשר הזוהר מביא ענין שנשמע כאילו הוא אומר „אותו דבר” בעשרים וארבע דרכים אחרות – צריך לחפש מה חדש הוא רוצה לספר כל פעם. כל פעם יש ניואנס חדש.]


תמלול מלא 📝

חמש כנגד חמש – שני פירושים בעשר ספירות

חזרה: עשר האצבעות והברית באמצע

אנחנו ממשיכים במה שלמדנו שספר יצירה אמר שיש עשר ספירות בלימה, מספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ופירוש הרמ״ק היה, פחות או יותר, שזה – כן, הוא הביא שיש פסוק, “מי מדד בשעלו מים”, וכו׳, שהקב״ה עשה את העולם באצבעותיו. זה רמז לעשר ספירות.

ושהחמש כנגד חמש מראה ש – כי אפשר לומר שיש רק חמש. דיברנו בפעם הקודמת שיש שתי דרכים שאפשר לומר. אפשר לומר שיש עשר – הרי לאדם יש עשרים אצבעות, כי יש לו אצבעות בידיו ואצבעות ברגליו. אז למה לא לומר שיש עשרים?

או, לומר שברגליים זה העתק, אי אפשר לומר שיש חמש, והשנייה – יד ימין ויד שמאל – זה גם אותו דבר. אז בגלל זה הוא אומר שהמכריע פותר את הבעיה. בין שתי החמישיות יש ברית שנמצאת באמצע, אז זה גורם לזה להיות סט אחד. ואחר כך דווקא העשר של הרגליים הן באמת כפילות, כמו העתק. זה הפשט שלו.

שני הפירושים של המפרשים: חמש כנגד חמש בספירות

ואחר כך הוא הסביר מהן החמש כנגד חמש. אז על זה הוא אומר כך:

> וביאור דבר זה

מהן – מיהן החמש כנגד חמש, נכון? אז באדם אלו חמש האצבעות. אבל בספירות, מהי הרעיון של חמש אצבעות וחמש כנגד חמש?

אז הוא אומר, הוא מביא שני פירושים של המפרשים. מפרשים פירושו – כן, הראב״ד מביאים כאן למטה, ועוד אנשים אחרים. כן. למפרשי ספר יצירה יש שני פירושים.

פירוש א׳: ספירות עליונות ותחתונות

פירוש אחד הוא שלספירות יש שתי רמות, רמה עליונה ורמה תחתונה. ורמה עליונה פירושה מכתר עד גבורה – כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה – זה חמש. והוא אומר שהם אמרו שזה לנהל העליונים, מה פירוש עליונים איני יודע כאן. ומה שיש אחר כך הן חמש ספירות תחתונות – תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – זה כמו הרמה התחתונה, וזה לנהל תחתונים. זה הפירוש האחד שהמפרשים אמרו.

עמדת הרמ״ק: מסכים באופן חלקי

הרמ״ק מסכים לזה רק באופן חלקי. הרמ״ק אינו מסכים לזה לגמרי. הוא אומר שהוא אינו מסכים עם זה לנהל עליונים ולנהל תחתונים. אני חושב שזה בגלל – אני חושב שזה בגלל שהוא לא מאמין שאפשר שעליונים ותחתונים פירושו משהו כמו השמים והארץ, או המלאכים והדברים… אני חושב שדבר אחד שהם אומרים הוא דברים מושכלים ודברים פשוטים, משהו כזה, ומוחשות ומושכלות.

והרמ״ק אינו מסכים, כי, לפי דעתו, כל ספירה – כל הספירות קשורות לכל דבר. אין זה הגיוני עבורו לחלק בדרך זו את עשר הספירות. זה פירוש מה שמפריע לו. אני לא – אף אחד לא אומר לי כאן למה, אבל זה מה שאני חושב.

ראיות מהזוהר שאפשר לחלק את הספירות כך

אבל בכל זאת זה נכון שהוא מחזיק ראיה מהזוהר שאפשר באמת לחלק את הספירות כך, כי זה פשט שהזוהר אומר על התפילין.

ראיה א׳: תפילין של ראש ותפילין של יד

הזוהר אומר בכמה מקומות שלתפילין יש ארבע פרשיות בכל בית – תפילין של יד ותפילין של ראש. תפילין של ראש הן ארבע ספירות עליונות: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה. תפילין של יד הן תפארת, נצח, הוד, יסוד.

והוא אומר הגהה שצריך להבין את הזוהר, כי במקומות אחרים הוא אומר שזה כנגד ארבע אותיות השם, מה שלא מתאים לזה. אבל בכל מקרה, רואים שיש באמת שני סוגי רמות. זה דבר אחד, כמו ארבע וארבע, ואנחנו מדלגים על המלכות והכתר, בהנחה שאלו למעלה ולמטה. אז זה יוצא אותה מין חלוקה.

ראיה ב׳: שתי המרכבות בתיקוני זוהר

והוא מביא עוד ראיה מתיקוני זוהר שאומר שיש שתי מרכבות. זו תורה מעניינת מהתיקונים שצריך להבין יותר טוב.

וליחזקאל יש ארבעה פנים, אז הוא אומר שיש שניים מהם. כי זה מנסה לעשות את תורת התפילין להיות תורה אחת. צריך להבין, כמו לנסות לעשות רמז בארבע הפרשיות של התפילין, שקשור לספירות. זה לא יוצא, זה לא מתאים, זה לא עשר, זה ארבע וארבע. אז לזוהר יש אולי פשט. הוא אומר שזה מה שכתוב בפרשת ואתחנן.

אבל העניין של המרכבה הוא עוד דבר, כי יש בעיה למקובלים איך לחבר את הנושא של המרכבה, שיש בו רעיון של ארבע חיות או ארבעה פנים של המרכבה, איך לחבר עם הספירות. כי זה צריך להיות עשר. אז יש כל מיני דרכים לגרום לדברים האלה להתאים.

ודרך אחת שהתיקונים נפלו עליה שאפשר לומר כך, שיש, שוב, עושים את זה ארבע-ארבע, שתיים-שתיים. זאת אומרת, הוא אומר שיש את ה… כן, הוא קורא לזה מרכבה עליונה, מרכבה תחתונה, מרכבה אחת, מרכבה שניה, אני לא יודע בדיוק. שתי מרכבות. אז כמו שוב, דומה לרעיון של כאילו, שיש שתיים, שתי רמות.

תלמיד: כן, זה מחליף את הכרוב בנשר, לא משנה, אבל זה עדיין ארבע.

מגיד שיעור: אה, כן, יכול להיות שזה הארבע. נכון, נכון, יפה מאוד. אה, אולי זה מה שזה אומר. אז הראשונה היא אדם שהוא חכמה, נשר בינה, אריה חסד, שור גבורה. והתחתונה היא כמו שאתה אומר, יפה מאוד. היא אדם תפארת, נצח, הוד, יסוד – אריה, שור, נשר. אין לו כרוב באף אחד מהם, אני לא יודע, אני לא בטוח.

זה פשט אחר. וכתר כולל הכל למעלה, ומלכות כוללת הכל למטה. אז על כל פנים רואים משני המקומות בזוהר שזה נכון לחלק את הספירות בדרך זו. אז זו נקודה אחת של חמש כנגד חמש.

הבעיה עם הברית לפי פירוש זה

עכשיו, זה פשט טוב למקובלים שאומרים שיש עשר ספירות, והעשר הספירות העליונות הן נקודה אחת, והעשר הספירות התחתונות הן עוד נקודה. הבעיה היא שהברית לא נכנסת כאן. הברית יחיד מכוון באמצע לא נראה שעובד עם זה, נכון?

כי – מה אומרים המפרשים באמת? כן, קודם כל, כבר ניצלת את כל עשר הספירות. האמצעית היא ספירה אחת עשרה. ו… כן, למה צריך מכריע? מה האמצעי עושה כאן בכלל? מה התפקיד שלו?

אם זה כמו ביד ימין ויד שמאל אפשר להבין, צריך משהו לחבר, לתאם, שיהיה מכריע. אבל בין למעלה ולמטה זה קצת מוזר לומר שצריך להיות מכריע.

זה באמת למה בפרק הבא הוא לא יהיה כל כך מרוצה מהפשט הזה, הוא הולך לומר פשט אחר לגמרי. הוא עדיין יהיה לו הבעיה שהמכריע הוא אחת מהעשר, אבל לא תהיה לו הבעיה הזו.

תירוץ הרמ״ק: תפארת היא הברית

אבל – אה, יפה מאוד. הוא אומר, לפי זה הוא אומר, זה החלק הבא. החלק הבא הוא מנסה לפתור את הבעיה. הוא אומר שלפי הפירוש שזה הספירות התחתונות והעליונות, אחת לגוף ואחת לנשמה, הוא לא מסכים עם ההוא. כי על כל פנים, יש איזושהי דרך של לחלק את הספירות, הוא לא מסביר את הקונספט.

אז הוא מסביר שהתפארת היא הברית. מה פירוש שהתפארת היא הברית? שה – דווקא התחתונות והעליונות – צריכות להיות להן דבר שמחבר אותן.

אז התפארת, הוא עולה, הוא לא מסביר איך זה עובד, אני מתכוון שבמקומות אחרים – אני רק רוצה להוציא מקומות אחרים שבהם זה אולי עובד – התפארת, הוא נקרא הברית.

אז, כמו שאמרנו, התפארת היא הראשונה של הספירות התחתונות לפי החשבון הזה. אז התפארת, הוא עולה, הוא מחבר את העליונות עם התחתונות, על ידי כך שהוא עולה בשלושה שורשים, בחכמה ובבינה – כתר, חכמה ובינה – והוא מכריע בין הזרועות, כלומר חסד וגבורה, ואחר כך מביא לנצח, הוד, יסוד, מלכות.

אז זה הפירוש ש״באמצע” פירושו בין עשר אצבעות עליונות המכריע הוא התפארת. הוא מניח שהתפארת מכריע בין ה – לא עשר אצבעות – בין החמש והחמש.

למה זה נקרא “ברית”?

וזה נקרא מילת לשון, למה? הוא לא מסביר עדיין. וזה נקרא ברית, למה? כי ברית זה לחבר שני דברים. בסדר, אז זה ברית.

יש שאלה אם כתוב “יחיד” או “יחוד”. העניין הוא, ש״על ידי הברית יהא יחוד, שיקשור הדבר ויהא חתיכה יחידה”.

אני אוהב את הביאור של ברית יחוד יותר, כי ספר יצירה אומר חמש, חמש, ואחד. יש לו יותר טוב את המילה יחוד. שזה מחובר שני הדברים. אחר כך שהפרדות שחותך מישהו, שחיתוך עושה חיבור.

ברית יחוד – המכריע בין חמש וחמש

יסוד “הברית” בין חמש וחמש

מגיד השיעור:

בין החמש והחמש, וזה נקרא מילת לשון. למה? הוא לא מסביר עדיין. וזה נקרא ברית. למה? כי ברית זה לחבר שני דברים. בסדר, אז זה ברית.

יש מחלוקת אם כתוב יחיד או יחוד. העניין הוא שכך:

> “שעל ידי הברית יהא יחוד, שיקשר הדבר בכח יחודה”

כן.

אני אוהב את הגרסה של ברית יחוד יותר, כי ספר יצירה אומר חמש, חמש, ואחד. והוא מעוניין למצוא את האחד. אז יש לו יותר טוב את המילה יחוד, שזה מחובר שני הדברים.

ענין כריתת ברית

אני לא יודע למה, אני לא יודע מה נכנס כאן. למה… ברית, נכון. אבל למה צריך לחתוך? ברית לא פירושו לחתוך. כריתות ברית פירושו לחתוך. אולי יש לזה קשר לכך שזה חותך את העליון מהתחתון? אני לא יודע. אולי זה מה שהוא מתכוון לומר. אני מתכוון שיש לי איפשהו הערות חדשות על החלק הזה, וזה היה הגיוני קצת.

פירוש הראב״ד על “חמש כנגד חמש”

הראב״ד בספר יצירה אומר:

> “חמש כנגד חמש” הן החמש עליונות, כי העליונות כמין נפש והתחתונות כעין גשם

זה הפירוש שהוא אמר, הפירוש הראשון.

הסייג של הרמ״ק – שער כ״ג פרק י״ג

הוא מביא עוד מפרשים אחרים, רואה אני כאן. אה, סייג לכל… בשער כ״ג פרק י״ג אומר הרמ״ק שהוא לא מסכים מההנהגות עליונים ותחתונים. למה? כי כל הספירות הן הנהגת עליונים ותחתונים, אז הוא לא מסכים. בסדר.

בסדר. אני לא יודע מה הוא מתכוון. אין לי מושג. חסר לנו משהו כאן.

יש שער שלם יותר מאוחר, שער ט׳, שער המכריע, שבו הוא מנסה להסביר את הנושא של ברית של ההכרעה בין דברים, אז אולי שם נמצא יותר טוב.

“מילת לשון” – בינה או תפארת?

בסדר. עכשיו, מה הפשט “מילת לשון”? הוא אומר שיש מי שמפרש שזה פירושו בינה. אני לא יודע מי. אבל לפי דרכינו פירושו עוד תפארת.

כאן כתוב שהראב״ד מפרש “מילת לשון” היא בינה, צריך ללמוד את הראב״ד על ספר יצירה לראות. וגם שהוא מסכים ש״לשון” פירושו בינה, כך הכלל שלו.

אבל לא כתוב “לשון”, כתוב “מילת לשון”. אז “מילת לשון” פירושו הקול או המילים שיוצאות מהלשון, לא הלשון עצמה. הלשון עצמה היא באמת בינה, אבל המילים שיוצאות מהלשון, זה נקרא…

קול = תפארת, כולל מים, אש, רוח

הוא אומר כך:

> “קול” הוא כולל מים, אש, רוח, כידוע ומפורסם

אני בטוח שאתה כבר יודע את זה. התחלנו עכשיו את הפרק הראשון, בוודאי אתה כבר יודע הכל. כך עובדים בקבלה, ככה הם הופכים… מבין, זה חלק מהטריק, ככה הוא נעשה חבר שלך. “אתה כבר יודע, ידיעה.”

כתוב בספר יצירה כמעט את זה, לא? מה ספר יצירה אומר? “קול רוח ודבר”, משהו הוא אמר. בסדר.

בכל מקרה, תלמד שהוא אומר ש״קול” פירושו תפארת, והוא אומר שתפארת שיוצאת מבינה, וזה כולל מים, אש, רוח, שהם חסד, גבורה, תפארת. מים הוא חסד, אש הוא גבורה, רוח הוא תפארת. או שהוא קורא לזה שלוש בחינות של התפארת, כי הרוח מכריע בין המים והאש, בין החסד והגבורה. אז לכן זה הקול, ה״מילת לשון” שיוצאת מהלשון.

תפארת אינה ספירה אחת עשרה

אבל זה לא פירושו האיבר, אילו היה האיבר היה זה אחד עשר. יפה מאוד, נשארת קשה הקושיא.

לשון הרמ״ק

> אולם עיקר המכריע הוא הקול, שהוא התפארת בסוד אלי יוסר לבינה, שהוא הלשון, שהוא השופר, שמשם יוצא הקול כולו מאויר המשובח, שהוא בחינת התפארת העולה בין שני הלשונות, מכריע בין גדולה לגבורה, המורה על קו חמש עליונות וחמש תחתונות, כמו שנתבאר בשער ערכי הכינויים

צריך לעיין בשער ערכי הכינויים ולגלות איך בדיוק כל הדברים האלה קורים.

דיון: מה צריך לדעת ומה לא

יש קו באיזושהי רמה אחרת שאתה לא צריך לדעת. יש דברים שאתה חייב לדעת, יש דברים שאתה לא חייב לדעת.

תלמיד:

כן, כן, אני מתכוון שזה מתקדם מדי.

מגיד השיעור:

זה לא מתקדם, זה הכל דברים בסיסיים, כאילו, אבל איך זה מתחבר בפועל לפשט של המשנה אני לא יודע כל כך טוב. כי המשנה לא אומרת את כל החלק המסובך הזה של תורה. זה מה שהרגיז אותי. המשנה אומרת דבר מאוד פשוט, והוא עושה את זה מאוד מסובך. הוא הכניס כאן עשר ספירות, ופתאום התפארת היא לשון, כי אם היה זה אחד עשר זו בעיה. אז אני באמת לא יודע איך… איך להבין את זה.

זה לא דרש, זה לא דרש. הוא רוצה לומר פשט. דרש אומרים אנשים אחרים. הוא רוצה לומר פשט של המילה חלושה.

תלמיד:

הלו, צריך לנסות לגרום לזה להתאים. מה נעשה?

מגיד השיעור:

נכון, הבעיה העיקרית שלא מתאים… לא, אבל זה מעצבן שאני לא תופס בכלל שספר יצירה מדבר על עשר אצבעות, והוא פתאום מדבר על הלשון. מה זה נכנס כאן? אבל ספר יצירה אומר שהלשון נכנסת בין עשר האצבעות. אבל אי אפשר כאילו פתאום לעבוד עם דבר שונה לגמרי, עם קול וכל שאר הכינויים ש… ספר יצירה גם מדבר על קול ודיבור, אבל אני לא יודע מה יש לו לעשות עם זה. אולי כן. צריך ללמוד, וכבר לזה יש משהו כן לעשות.

[הפסקה קצרה]

המהלך בקיצור

אז, בכל מקרה, זו הבעיה. בסדר, ומילת מאור… הספרשטעך שא… מילת מאור…

בסדר, בכל מקרה, אתה מבין את המהלך הזה, נכון? הוא מסתכל על התפארת, כמו לשון, שופר, כל המילים השונות, לאותו רעיון. כמו הבינה, משם יוצא הקול, אז כמו הפנימי, המחשבה, או משהו כזה, השורש, היא הבינה, וכשזה יוצא החוצה, זו התפארת.

אז, עם זה נענה לו, איך התפארת היא ראשונה של הספירות התחתונות, אבל זה מוריד את הקול או את השפע, איך שתרצה לקרוא לזה, מהספירות העליונות לספירות התחתונות, ובכך זה גם מכריע בין גדולה וגבורה, וגם לחבר את הספירות התחתונות. אז, התפארת היא הספירה המרכזית, לפי דעתו, זו הנקודה שלו כאן. מרכזית, גם, בין למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, וגם בין ימין ושמאל, חברים למעלה ולמטה, בעצם. זה, זה מה שאני מנסה לנסות לעשות.

“מילת מאור” – ברית מילה

ומילת מאור, מילת המאור, מילת המאור, היא ברית מילה. אה, אני צריך להמשיך כאן.

כן, מילת המאור, היא ברית מילה, מה פירוש מאור, כמו מער ישו לבועות. כן, זה פירושו מלשון ערוה, מלשון מהר, כמו שאמרתי על הפסוק כמער איש, כמער איש ועל לבועה שלא.

והפירוש הוא, עוד, זה מסתובב סביב היחוד בין העשר, וסבות הרגליים שדרך הברית מאור שהם מיוחדים… ו… וכן…

ראיה מפרק ו׳ של ספר יצירה

הוא אומר שזה חייב להיות… זה אמת, זה הוא צודק, הוא מעלה מהפרק השישי שכתוב שם בפירוש:

> “כרת לו ברית בין עשרת אצבעות רגליו וזו ברית מילה, ובין עשרת אצבעות ידיו וזו ברית לשון”

לא כתוב ברית מאור, כתוב ברית לשון

לא כתוב ברית מאור, כתוב ברית לשון. ומשם הוא כתב כן, מילת הלשון. הוא ניסה לשחק עם שני המילים. אבל בפרק ו׳ רואים בבירור שהוא קורא לזה

הפירוש השני ב״חמש כנגד חמש”: חמש ספירות לימין וחמש לשמאל

אז זה המכריע בין עשר הספירות התחתונות, שלפי הרמ״ק מכוון לספירות של עולם הבריאה. אה, כן, בסדר.

בכל אופן, זה סוף הפרק הראשון.

בואו נעבור מהר יותר, צריך לסיים את הענין עם כל עשרת הדברים.

הפירוש השני של הרמ״ק: חמש כנגד חמש לפי המבנה של ימין ושמאל

אחר כך הוא אומר שיש פירוש טוב יותר מהמפרשים, גם הרמ״ק מביא פירוש כזה מאנשים אחרים, שכיצד, שחמש כנגד חמש, אומר הוא, זה יתאים יותר לזוהר בהרבה מקומות. אבל כדי לעשות את הפירוש הזה, צריך כמו להניח מבנה שלם אחר, כמו מה שאתה אומר.

והפירוש הוא כך, שחמש מימין, שיש חמש ספירות שנוטות לימין, וחמש ספירות נוטות לשמאל.

אז אילו חמש ספירות יותר חסד? כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת.

וחמש ספירות יותר שמאל, שזה בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.

הסברים על החלוקות הפחות פשוטות

עכשיו, כמובן, חלק מזה ברור, נכון? כתר הוא… כתר הוא לגמרי למעלה, אז הוא יותר חסד. חכמה וחסד ברורים… סליחה, חכמה, גדולה, נצח ברורים שהם לימין.

תפארת — נוטה לחסד

הדבר היחיד שצריך להסביר הוא תפארת, שהוא בעצם באמצע, אבל בכל מקום העיקר נוטה לחסד. נוטה קצת כלפי חסד, ותוספת לימין. ותפארת, אף על פי שהוא באמצע, הוא יותר עם הימין.

אז מזה יוצא שיש חמש, לא רק שלוש ספירות לימין, יש חמש ספירות לימין.

החמש ספירות לשמאל

אותו דבר, בינה. אז אותו דבר הוא לשמאל, השמאל שהוא בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.

בינה — המקור של דין

אז אפשר לשאול קושיה על בינה, כי בינה היא בעיה, לכאורה אין שם דינים. אומר הוא, לא מסתכלים רק על מה שקורה שם, אלא מה המקור. רואים שבינה היא המקור של זה. אף על פי שאין דין בבינה, אבל היא המקור של זה.

הוד

אותו דבר הוד. רואים שכתוב על זה, הוד הוא בכלל ענין של קיום המשפיע, דברים שעושים הוד. אז הוד גם יותר… ברור שהוא בצד שמאל, אין בעיה.

יסוד — נוטה לשמאל

יסוד גם, יסוד גם מכריע, הוא גם באמצע, אבל הוא יותר בצד שמאל. והוא מביא תיקונים שאומר שצדיק, שהוא היסוד, בא מהימין, נוטל משמאלא, הוא מקבל מהצד שמאל. בעוד שתפארת נוטל מימין, הוא לוקח מהצד ימין.

הוא אומר גם עוד, צדיק נוטל לשמאלא, היצחק קץ חי. אז יצחק, שהוא השמאל, הגבורה, אפשר לומר קץ חי, וקץ חי אנחנו יודעים שחי הוא היסוד. אז רואים שהיסוד מחובר לשמאל.

רואים על כל פנים שבין השניים שבאמצע, תפארת יותר ימין ויסוד יותר שמאל.

מלכות — מדת הדין הרפה

אז מובן יוצא שיש לנו חמש ספירות לימין וחמש לשמאל. מלכות היא לשמאל פשוט כי היא הנמוכה ביותר, אז מובן מאליו שיש יותר דין.

הענין של שני מכריעים

ועל כל פנים אומר הוא, יכול להיות שזה למה צריך להיות שני מכריעים. יש קושיה, אם הנקודה היא שיהיה אחד בצד אחד ואחד באמצע, למה צריך שניים, תפארת ויסוד? הוא עוד ידבר בשער המכריעים יותר על זה, אבל אחד הוא בשביל אחד…

תלמיד: מה?

מגיד שיעור: כן, כי אתה רוצה ללכת מהר יותר, אני אומר מהר יותר.

אתה יודע את התמונה של עשר ספירות איך זה נראה, באמצע יש שלוש, יש שלוש ספירות באמצע, ומלכות באמצע. הנקודה היא, היסוד והתפארת בוודאי באמצע. אז הנקודה של להיות באמצע היא להכריע בין הצד ימין והצד שמאל. אז למה צריך שניים?

יש שני סוגים של מכריעים. יש מכריע שהוא יותר מכריע, ויש שהוא יותר קל. אז התפארת היא…

תלמיד: מי?

מגיד שיעור: אה, לא, רגע, רגע, רגע, זו בעיה. רגע אחד, רגע אחד.

מה שהוא אומר הוא, שיש חמש כנגד חמש, הוא סופר את המכריעים. זה עוד דבר מוזר, לכן אני אומר לך, כל הפירוש מוזר, כי הוא מחבר שני מבנים אחרים והוא מנסה לדחוס אחד לתוך השני.

אבל מה שהוא אומר הוא, שחמש כנגד חמש מכוון שבסך הכל מעשר הספירות, חמש מהן יותר ימין וחמש מהן יותר שמאל. וכשהוא אומר חמש יותר ימין וחמש יותר שמאל, הוא סופר את המכריעים גם כאו יותר ימין או יותר שמאל. ומכיוון שיש שני מכריעים, אז התפארת יותר ימין והיסוד יותר שמאל.

ומלכות פשוט שהיא מדת הדין, כמו שכל אחד יודע שהיא נקראת מדת הדין הרפה. מי יודע, שמע פעם על דינא רפיא? דינא רפיא היא המלכות, זה השם של המלכות, מדת הדין הרפה, מדת הדין החלשה.

ובואו יהיה לנו מחלוקת על זה, זה המהלך הברור שהוא אומר, הרמ״ק.

סיכום הפירוש השני

אז יוצא שזה החמש, יוצא יד ימין הוא כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת. חמש משמאל הוא בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.

עכשיו יוצא ש״וכל אשר בידך” הוא בלי תוספת, ועוד תפארת, איי, הוא בעצמו אחד שספרנו, אותו דבר “בראש מור” הוא בעצמו אחד שספרנו, ואפשר אפילו לומר גם התפארת, כי תפארת ויסוד אפשר לספור פעם אחת.

יוצא עוד שאין הכרעה בין עשר לעשר, כי שוב, שני הפירושים האלה יש בהם דוחק גדול, גם הפירוש השלישי שהוא הולך לומר הוא דוחק גדול יותר. במובן של הפירוש של המשנה, שהוא מנסה לומר שיש חמש וחמש.

זה אמת, אם לומדים את שני הפירושים לא בדיוק בדרך הזו, זו האמת.

השייכות של הפירוש לזוהר ולכתבי האריז״ל

אבל למשל בזוהר, הרבה פעמים מוצאים, אם למדת כתבי האריז״ל, תמצא את שני המבנים הבסיסיים הרבה פעמים, כי הרבה פעמים הוא מדבר על הה׳ עליונות, כשחמש הספירות העליונות יש כל מיני חשבונות למה צריך לבוא מהן, וחמש הספירות התחתונות.

ואותו דבר שהרבה פעמים האריז״ל סופר חמש חסדים וחמש גבורות. חמש חסדים, חמש גבורות, ובסוף היום בא מהמשנה הזו, חמש כנגד חמש.

רק הוא סופר את זה הרבה פעמים אחרת, כי כפי מה דרך אחת של ספירה היא בוודאי כך. כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת, ובינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות, זה יהיה ה-5-5, והמכריע הוא באמצע ביניהם, ממילא אין 11.

הדוחק בפירוש — איך זה מתאים לספר יצירה?

זו הדרך הדחוקה שלו לפתור את הבעיה שיוצא כאן 11. הוא אומר לא, ברית יחיד הוא בעצמו אחד מעשרת האצבעות. איי, זה לא מתאים לתמונה שספר יצירה אומר של שתי הידיים עם האמה. זה הכל לא פשיטא כל הדבר.

זה מה שקורה בפירוש שלו, באמת. כי הוא מסתכל על זה, כנראה, שהאצבעות הן רק רמז. כשאומרים חמש כנגד חמש כנגד חמש אצבעות, זה לא אומר שעכשיו צריך להסתכל שזו הדרך העיקרית לארגן את הספירות. יש עשר, באים המספרים מחמש האצבעות, אבל המשמעות האמיתית של הספירות היא המבנה הזה, כל המבנה הזה.

דיון: ההבדל בין האצבעות

תלמיד: אני מניח שאתה אומר עכשיו מה הרמז על האצבעות, כלומר, כל האצבעות הן אותו דבר, כמו…

מגיד שיעור: זה כן משנה, אבל המבנה הפנימי, אתה מתכוון.

תלמיד: כלומר, אם רוצים לחשוב על מה כל מידה עושה, צריך לחבר אותה לחלק יותר חשוב בגוף. כלומר, היד עושה דבר אחד, הרגל עושה דבר שני, האצבעות, מה ההבדל בין אצבע לאצבע?

מגיד שיעור: אני מניח… אני לא יודע. זה דבר מאוד מעניין. יכול להיות שספר יצירה לא נפל על המבנה של הפירוש של הדרך איך כל הגוף של עשר הספירות או שבע ספירות בדרך שהזוהר עושה. זה מאוד מעניין. צריך לעשות יותר מחקר על זה. יש כאן איזה סוד.

אנחנו מהיהודים של היום שחושבים שהפירוש הפשוט בספר יצירה גם טוב. לא צריך לעוות הכל עם הזוהר.

תלמיד: אה לא, אני מבין.

מגיד שיעור: אני רק אומר שהרמ״ק הוא סוג של אדם שהכל צריך להתאים למבנה אחד. מבנה הזוהר, פחות או יותר, הכל הוא דוחף לתוך זה. אף על פי שלא באמת אפשר ללמוד ספר יצירה עם הפירוש הזה. אתה צודק שספר יצירה חסר.

תלמיד: נכון, נכון, אבל עדיין אפשר לומר יותר פשוט. אפשר לומר שזה כמו רמה אחת של רמז, וזה פשוט אחר…

מגיד שיעור: אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה יותר טוב. כבר דיברתי על זה פעם שעברה, איזה רמז.

בעיית היסוד: מה ספר יצירה עצמו התכוון?

כי בואו נבין, ספר יצירה עצמו אמר כמו שהוא אומר אחר כך, “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, ואותו אדם אומר “חמש כנגד חמש וברית באמצע”. אז מה הוא חשב? שיש אחת עשרה?

השאלה הבסיסית שהוא מנסה לפתור, כל מי שהם דרך לפתור את השאלה על ידי פשוט להתעלם ממה שכתוב ולומר שהברית היא אחת מעשר הספירות. איי, כתוב אצבעות? בואו נדלג על האצבעות כשמדברים על זה.

כן, אבל מה ספר יצירה עצמו חשב על הבעיה?

תלמיד: זה בדיוק ההיפך, כי ספר יצירה…

מגיד שיעור: מצוין, זה בכלל לא בעיה, נכון? ולא רק שזה לא בעיה, אלא האמצעי, הוא עושה אותם לדבר אחד, נכון?

אחד הדברים שספר יצירה בפרק א׳ עושה בבירור, הוא מנסה להסביר איך כל הדברים השונים האלה בסופו של דבר הם דבר אחד, נכון? “ועודן יחיד שואל בערבי”, יש שלוש אוארבע משניות אחרות שמסתיימות ביחוד בסוף.

הפירוש השלישי של הרמ״ק: “חמשה כנגד חמשה” מכוון לחמש הכרעות

הביטוי “עשר ולא תשע” — האם זה דיוק?

מגיד שיעור:

דרך אגב, כשהוא אומר כבר מקודם הרבה זמן “עשר ולא תשע”, זה בכלל לא דיוק, כי הוא אומר אותו דבר בכל הדברים האחרים, נכון? “י״ג ולא י״ד” וכו׳. הוא אומר את זה באיזה דבר אחר. הוא אומר את זה גם בשבע. “שבע ולא שמונה”. הוא כותב “שבע ולא שש, שבע ולא שמונה”. מה זה באמת אומר? הוא מתכוון לומר משהו, או לא? הוא אומר “עשר ולא תשע” במשנה ד׳ כאן.

תלמיד:

ואתה אומר שאני צריך להסתכל על עשרים ושתים אותיות. כתוב “שלש אמות… שבע ולא שש”, אתה צודק, “שבע ולא שש, שבע ולא שמונה”. אהא. זה בפרק ד׳. בשנים עשר כתוב גם כן? “שנים עשר מנהיגים…” אני לא רואה. אולי יש גירסה אחרת שלא כתוב?

מגיד שיעור:

אהא, פרק א׳ משנה ב׳. אהא, פרק א׳, אני מסתכל בספר יצירה, אבל מה כתוב פרק א׳, כתוב “עשר ספירות בלימה ועשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע”. לא כתוב “עשר ספירות פשוטות”. אהא, אין לי את זה שלי. אולי זו באמת מחלוקת גירסאות. אהא, אני לא יודע.

תלמיד:

מה אומר הרמ״ק? ה״שער פרטי שבע” כתוב באמת.

מגיד שיעור:

בסדר. משהו הוא מתכוון לומר עם זה, אבל אתם צודקים שלא צריך לדחוס הכל לתוך זה ולא להיות גורע ממה שכתוב במקומות אחרים. אני מבין מה אתה אומר.

המושג של “יחיד” בספר יצירה

תלמיד:

לא, רבי, אני אומר עוד יותר, כי אתה מסתכל בפרק א׳, אתה מסתכל כאן, במשנה ג׳ מסתיים “וברית יחיד באמצע”. משנה ד׳ מסתיימת “וחיות הקודש והמדבר על אופניו והמדבר על מכונו”. משנה ה׳ מסתיימת “ועודן יחיד”, כן, המילה “יחיד”, “עודן יחיד מלך נאמן מושל בכולם”. ומשנה ו׳ מסתיימת “לפני כסאו הם משתחוים”. משנה ז׳ מסתיימת “שאדון יחיד ואין לו שני, ולפני אחד מה אתה סופר”.

אז נראה מאוד ברור שיש לו איזה ענין, לפחות כמה פעמים ספרתי, המילה “יחיד” כתובה כאן כמה פעמים? כן, אחת, שתיים, שלוש, לפחות שלוש משניות בפרק הזה, ואולי ארבע או חמש, מדברות על זה שיש עדיין אחד בכל הדבר.

אז זה פשוט מה שהוא מתכוון לומר עם “ברית יחיד”, שזה עושה את כל הדבר לאחד איכשהו. אהא, יש באמת חמש עם חמש, אבל אחד מנהיג אותם, או משהו כזה. אבל כמוך, החמש, בקיצור, אין סתירה עם מה שהוא אומר שיש עשר עם עשר.

מגיד שיעור:

כן.

תלמיד:

בכל אופן, בסדר.

מגיד שיעור:

אחר כך זה כך, אחר כך… מה?

תלמיד:

לא לא, זה הכל.

מגיד שיעור:

אז בקיצור, זה ה… הוא גם גילה עם זה שאין אחווה בין העשר לעשר. בסדר, זה אותו דבר. שהאחווה היא רק שני המחנות שהוא מדבר עליהם, והם בעצמם עדיין חלק מהחמשה כנגד חמשה, וזהו. זה הפירוש השני.

שוב, אמרתי לך, שני הקונספטים האלה במקובלים המאוחרים, הם קיימים, הם קיימים תמיד. שני הפירושים, החמש העליונות וחמש התחתונות, והחמש… איך קוראים לזה… חמש ימין וחמש שמאל, זה דבר מאוד פופולרי. אולי לא בדיוק בסדר הזה, אבל זה דבר ש… כן.

הפירוש השלישי: “חמשה כנגד חמשה” מכוון לחמש מכריעים

מגיד שיעור:

אחר כך הוא אומר, יש לו עוד פירוש. והוא אומר כך, הוא אומר שיש לו פירוש משלו. אני לא מבין מה הוא רוצה מהפירוש שלו, אבל הוא אומר כך, שיש לו עוד פירוש, והוא סובר שחמשה כנגד חמשה לא מכוון בכלל לאצבעות. לגמרי הרחק מהפירוש. חמשה כנגד חמשה לא מכוון בכלל לחמש אצבעות שכנגד חמש האצבעות האחרות, אלא “נושא המנין עשר”.

תלמיד:

כן, יש לך את הטקסט? אני צריך להחזיר את זה לכאן?

מגיד שיעור:

מה? הוא עזב את ה… עזב, כבר עזב את הנושא של עשר ספירות, מעשר האצבעות, ומתחיל בכלל לדבר על חמש מכריעים. אני לא יודע למה מישהו יחשוב שזה פירוש טוב.

אה… ויבער נאך? אינין האחראה בין דין וחסד. ושהדר האחרא, ואינין הצריכה מחריא. יש חמש הכרעות חשובות מאוד בין דין וחסד, ויש חמש הכרעות אחרות בין דין וחסד. זה מה שהוא אומר.

הוא אומר כך, קודם כל תפארת, ועוד דרכים שהתפארת שבאמצע, מכריע חמש דרכים אחרות בין דין וחסד. אחת, קודם כל הוא מכריע בין חכמה ובינה, ואז הוא נקרא דעת. זה הפירוש המקסימלי של דעת. דעת אינה ספירה. אז כשהתפארת עולה לחכמה ובינה, חכמה כנגד בינה שהוא שורש חסד ושורש גבורה והתפארת באמצע.

אחר כך יש את ההכרעה השנייה של התפארת שהיא בין גדולה וגבורה, כידוע.

הזוהר על “ויקרא אלהים לרקיע שמים”

מגיד שיעור:

הכידוע הזה מביא אבל חתיכת זוהר שלמה, מסיבה כלשהי, ובינתיים תהנו ללמוד זוהר. הוא אומר כך, וזה כתוב בזוהר, קרא לרקיע שמים דא אמצעיתא דתפארת, שהוא בין ימין ושמאל, שהוא בין ימין ושמאל, והוא כולל את שניהם, כמו שכתוב, ויהי ערב ובוקר, זה אומר ערב מכוון ערב יצחק, גבורה. ובוקר הוא חסד, חסד של אברהם, וה, מה שנקרא, עמוד האמצעי, הוא ביניהם.

איך זה התרגום, הארקי יא שמים וערבי בוקר. אלהים הוליד, הבינה הולידה תפארת, והוא בין ערב ובוקר, והוא השמים שבין ערב ובוקר. כך אומר האיש.

והוא רוצה לומר פירוש. קודם כל רואים יש את הנוסח הידוע שתפארת מכריע בין חסד וגבורה, בסדר.

דרך הלימוד של הרמ״ק — “הכנסת אורחים” לחתיכת זוהר

מגיד שיעור:

“אבל לא יפתה ויכוון דעתנו על יפותה בלולנות”. יש כלל כזה בקבלה אצל פלונים, שכשבא דבר תורה צריך לתת לו קצת הכנסת אורחים. אז הוא עושה הכנסת אורחים לחתיכת הזוהר הזו, והוא אומר כך, קודם הוא עושה רשימה של קושיות, כמעט אין סוף.

מה זה “ויקרא אלהים”? איך הוא יודע שאלהים הוא בינה? מה זה “אמא”? מה זה חלק אמא דבינה? זה אותו דבר. מה זה “אמיתת המציאות”? “וודאי שהוא בין ימין ושמאל”, מה הוא אומר? מה זה בין ימין ושמאל? בקיצור, כל הלשון מיותר, בעצם, כי מבינים כבר את כל הדברים האלה. ומה נכנס כאן ערב ובוקר? מה לומדים מזה?

זו דרך הלימוד של הרמ״ק, והוא למד זאת מרבי יצחק אבן לטיף, וזה יסוד גדול. שכל פעם שהוא לומד משהו והוא יודע כבר מה כתוב כאן, הוא אומר, “איך יכול להיות שהוא אומר לי מה שאני כבר יודע? בשביל זה הוא צריך לומר בפירוש דבר שאני כבר יודע? אלא מאי, הוא אומר משהו יותר עמוק.”

פעם כתבתי מאמר שלם על דרך הלימוד הזו. אפשר לפשט את זה, אפשר לומר, “אה, בוודאי הוא יודע מהדבר הזה קצת זוהר, הוא יודע את זה. מה אתה שואל קושיות?” אבל מצד שני, אם לא לומדים ככה, בסופו של דבר נהיים אדם משעמם מאוד. “כן, אני כבר יודע, אני כבר יודע, אני כבר יודע.” כן, זה שכתב את זה גם ידע שאתה כבר יודע. אולי יש כאן עוד משהו שאתה עדיין לא יודע. אתה מסכים?

תלמיד:

אפשר לעשות את זה בלי התירוצים. אפשר לעשות את זה בלי, אתה יודע, הקושיות מזויפות.

מגיד שיעור:

אבל הוא מראה לך, צריך לקרוא לאחור. אחרי התירוץ, תראה שהמילים עושות עוד יותר הגיון ממה שעשו קודם.

תלמיד:

נכון, זה באמת כמו קריאה מדוקדקת.

מגיד שיעור:

כן, רגע, כל אחד יודע שמה שהוא אומר בעצם הוא, אם אני רוצה לומר את זה בשפה שלי, ואני חושב שזו דרך לימוד טובה, כן, תפארת היא בין חסד וגבורה, וזה כוח, ובשביל זה צריך עוד פסוק, עומד בשני מילים.

קריאה מדוקדקת בזוהר: כלל הרמ״ק על כינויים ובחינות

המהלך של “קריאה מדוקדקת” בזוהר ובתיקונים

מגיד שיעור:

זו באמת קריאה מדוקדקת, זו קריאה מדוקדקת, זה כמו, כן, בוודאי, כל אחד יודע שמה שהוא אומר בעצם הוא, אם אני רוצה לומר את זה בשפה שלי, ואני חושב שזו דרך לימוד טובה, כן, תפארת היא בין חסד וגבורה, וזה כוח, בשביל זה צריך עוד פסוק, עומד באלפיים פסוקים, חשוב רגע, רגע, אבל מה זה אומר שהוא נקרא רקיע, קראו לו שמים, משהו נכנס כאן, לא, זה התחיל, מה פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים” על פי קבלה? הוא נקרא רקיע ושמים, אלו שני שמות לאותו דבר, אז מה אתה עושה? למה הוא נקרא באמצע המציאות? אלו 17 משלים שונים, למה נכנסים כל הדברים האלה? משהו הוא אומר כאן, זה בעצם מה שהוא שואל, כל הקושיות שלו פחות או יותר הן כאלה.

מסתבר, כן, כשאתה רוצה לפשט הכל, אתה אומר אה, זה חסד, זה גבורה, אני יודע את המעשה, אני כבר יודע את המעשה, לא, אבל הוא אומר לך את המעשה בדרך קצת אחרת, אז מה זה אומר? אז הוא אומר את השאלה, הוא הולך לפסוק, הוא אומר שרבי שמעון בר יוחאי, התיקונים היה קשה בעצם, מה פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים”? כן, יש שני שמות לשמים, או שני שמות לתפארת, רקיע ושמים, מה אתה מספר לי כאן? אתה רואה כאן שרקיע אינו שמים, אלא הוא אומר לא, שרקיע הוא אמא, מה פירוש אמא? אז הוא אומר כך, כשבינה משפיעה מצד, הוא קורא לזה מצד בחינת אמא תתאין שהיא המשפיע, אז היא נקראת אם, כן, אז זה הכלל של הרמ״ק על כינויים, הוא אומר את זה מפורש בשער הכינויים, אבל אין שתי מילים לאותו דבר אף פעם.

המושג “בחינה” אצל הרמ״ק

ומה שהוא קורא בחינה, איך שהמילה בחינה היא, כך הוא משתמש בה וזה מה שזה אומר, במילים אחרות, כשאני מדבר על הרמה שנקראת בינה, אז אני יכול לדבר על חלקים אחרים של בינה, או שאין לה חלקים שקוראים להם בחינות. יכול היה לומר חלקים. לאריז״ל אין בעיה, הוא קורא לזה פשוט חלקים, מחלקים את זה לחתיכות, והוא אומר אני מדבר על החלק הזה. הרמ״ק קצת יותר מופשט, והוא אומר זו בחינה של בינה. במילים אחרות, בינה בבחינת מה שהיא משפיעה לתחתונים נקראת אמא. בבחינת מה שהיא… מה? כן, כמו… כן, באופן, או משהו כזה. בחינה, בחינה פירושה כמו מבחן, או כמו להסתכל, כמו הבחנה.

כן, מה יש? אני לא יודע מאיפה זה בא בחינות. זו כנראה שפה פילוסופית שהם גנבו.

אבל הוא רוצה לומר, אני מדבר על זה… באנגלית זה היה אומר, “under the aspect of”. וה-aspect הזה לא נקרא בינה. בינה בתור מה שהיא משפיעה לתחתונים, משפיעה לבניה, לא בינה בתור מה שהיא דברים אחרים. יש לה משמעויות אחרות של המילה בינה, או חושים אחרים, אחרים, נכון?

אצל אריסטו בחינה נקראת “קווא”. מה בא מהמילה קווא? כמו, מצד שאני אבא אני אדם אחד, מצד שאני אח אני שני, נכון? זה אותו אני, אבל בתור משהו אחר. אני ממלא תפקיד אחר. מה? כן, באידיש “אלס”. ביוונית או בלטינית, “קווא”. היה מישהו שאמר שהפתרון של אריסטו לכל הקושיות הוא קווא אחר. כן, כשמדברים על הבחינה, הבחינה, זה אותו דבר.

אז לכאורה מה שמבאר היטב מתבטא, כמו, לא עומד בטעות המילה הזו. כשאומרים “אם”, מתכוונים לומר מצד מה שהיא עם הנאצלים, עם התחתונים, כי זה נקרא “אם”.

ההבדל בין רמ״ק לאריז״ל: בחינות מול חלקים

אז, עצתי קודם, עצתי קודם. עכשיו. אותו דבר, לתפארת יש בזה יותר משתי משמעויות. הוא קורא לזה שתי מציאויות. אז לרמ״ק יש כלל, זה נקרא שער המציאות, הוא מסביר את זה בבירור. אמרתי לך, ההתחלה הזו רק כדי לעורר בך סקרנות לגבי הרבה דברים, כי אתה לא יודע את רובם. אז הוא מסביר שכשאנחנו מדברים בנפרד או ברוחניות, קוראים לזה, כשאני אומר שאני מצד בחינה עם הילדים שלי אני אבא, מצד בחינה עם אבא שלי אני בן, מצד החברים שלי אני חבר, וכן הלאה. אז אני הרבה דברים. אבל עכשיו, בכל אחד מאלה, אפשר לקרוא מציאות. אז בניגוד לאדם שכשהוא אבא הוא לא בן, וכשהוא בן הוא לא אבא, הוא לא יכול, לפחות בגשמיות, אתה לא יכול להיות שניהם באותו זמן, זה שלבים שונים או משהו. אבל בבחינת רוחניות, זה רק כמו רמות אחרות של אותו דבר, מציאויות אחרות. זה לא, זה לא בזמן, אז זה לא משתנה, זה לא הופך לזה, לזה. אז זה הוא קורא מציאות. במילים אחרות, מה שרק קראת בחינה.

דיון: גשמיות ורוחניות – חלוקה ועירוב

תלמיד:

בגשמיות הוא יכול לערבב הכל, נכון?

מגיד שיעור:

כן, יש גם את ההיפך. בגשמיות זה המקום שבו הכל מתבלבל.

תלמיד:

למה, שומעים תמיד…

מגיד שיעור:

זה תלוי מה אתה אומר. יש בלבול כאן.

תלמיד:

בגשמיות אתה מתכוון לגוף, למה שזה לא יהיה, אני מתכוון, לא?

מגיד שיעור:

כן, אז, אז, נכון, אבל… מה אתה רוצה לומר?

תלמיד:

אני אבא, אני חבר.

מגיד שיעור:

נכון, באותו, באותו…

תלמיד:

נכון, נכון, נכון, זה יותר נפרד. אני מסכים. מסכים. מושכלות יותר מחולקות מ… כך הרמב״ם הולך לומר בקטע שנלמד מחר על דמיון ושכל. השכל מחלק, והדמיון מחבר. כי הדמיון רואה גופים שלמים, וגופים שלמים תמיד מחוברים לדברים אחרים. זה נכון. אבל הדרך שהוא חושב על זה היא, בוא נדבר על הפעולה, נכון? כשאתה פועל בתור אבא, אתה לא פועל בתור בן, בדרך כלל, באותו זמן. אבל אם המציאות שכל הפעולה היא שהוא יכול להיות אבא, או שהוא בדרך מסוימת אבא, אז יכולים להיות שניהם בבת אחת. זה מה שהוא מתכוון. אז זה לא נעלם, זה לא כמו בזמן. הפעילות שלך היא בזמן, גם אם אתה… להיות גוף קיים בזמן זה עוד דבר להבין. אבל כשאתה פועל, פעולה היא לא שניהם באותו זמן. אז אנחנו אומרים, כמו ביום הראשון עשיתי כך, אתמול עשיתי כך, מחר אעשה כך. אבל כשאתה מדבר על ספירות, זה לא נכון שבגלל זה הספירות נקראות יום ראשון, יום שני, מה שזה לא יהיה. זה לא אומר שקודם הייתה בינה, ואחר כך נהיתה תפארת. יש דבר כזה, ויש דבר כזה. זה מה שהוא קורא מציאות.

שתי המציאויות של תפארת

בסדר. בכל מקרה, אז מה שהוא אומר הוא כך, שלתפארת יש שתי משמעויות, שתי מציאויות, שתי רמות של תפארת אפשר לקרוא לזה. ושוב, אחד הטריקים הגדולים של האריז״ל הוא לקחת את כל הדברים האלה שהרמ״ק קורא להם בחינות ומציאויות, ולתת להם שמות וכאילו להגשים אותם, כי זה מקל על אנשים ללמוד. בגלל זה כולם אוהבים ללמוד את האריז״ל.

דיון: שני השמות של תפארת

תלמיד:

יש לו כבר שני שמות, לא?

מגיד שיעור:

אילו שמות?

תלמיד:

השמות עם תפארת, לא?

מגיד שיעור:

לא, רגע. לא, הוא אומר, אה, לא. התפארת עצמה מצד מה שהיא מהקו הרחמים, היא באמצע. מתכוון לנאצל מהכתר כבר. הוא הולך להסביר את סדר האצילות. זו כל השאלה, כי לכאורה תפארת באה אחרי גבורה. אם תפארת היא אחרי גבורה, היא נאצלת מגבורה. אבל הוא אומר שבאמת תפארת נאצלת מכתר, לא מגבורה, כי צריך לקרוא את זה כשלושה קווים. אז יוצא, יש לו גבוה יותר…

תלמיד:

זה כמו הדעת.

מגיד שיעור:

מה שאנחנו קוראים דעת. אבל דעת היא המציאות העליונה של התפארת. אין ספירה.

תלמיד:

יש לו כבר שני שמות.

מגיד שיעור:

הם?

תלמיד:

יש לו כבר שני שמות קבועים, לא?

מגיד שיעור:

כן, כן, ברמ״ק, כן, מה שאתה קורא דעת, כן, זה נכון. אבל…

תלמיד:

לכאורה…

מגיד שיעור:

אבל זה מבלבל, כי אתה אומר דעת, רוב האנשים שלומדים דעת מתכוונים שיש ספירה שלישית שנקראת דעת בין חכמה ובינה. הספירה השלישית, זו התפארת, כשהיא עדיין שם היא נקראת דעת. בסדר. הנפקא מינה, אני לא יודע.

המציאות העליונה: משה רבינו והנשמה של תפארת

בכל מקרה, רגע אחד. והוא אומר שהמציאות היא משה רבינו. כך כתוב בתיקונים שיעקב הוא התפארת מבחוץ, והוא שואל בתיקונים מה זה משה? אומר לא, בחוץ היה יעקב, אבל בפנים, הנשמה של התפארת הייתה משה. אז המציאות, כששם היא לגמרי רחמים, נקראת נשמה למציאות שנעשית בין חסד וגבורה, שמתוכם נעשה קו האמצעי. וזה נקרא רקיע באמת.

פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים”

אז “ויקרא אלקים לרקיע שמים” מדבר על מה שהתפארת עצמה נעשתה מרקיע. אפשר לומר רקיע י׳, כמו שהיא נתרקעה מהכתר על ידי הי׳ של חכמה, והיא נעשתה שמים, שהשמים הוא אש ומים, כן? הוא המיזוג של אש ומים, של חסד וגבורה. וזה הוא אומר שזה ההסבר, שעל ידי מציאותו, שאתה מבין שהוא לא אחרי הגבורה, הוא דבר אמצעי, יוצא לא פשוט שהוא באמת תולדה. התפארת אינה באמת בן של חסד וגבורה, הוא באמת עמוד אמצעי, הוא מהכתר. אלא מפני שהוא אחר כך שהוא יורד, הוא דרך על ידי הבינה, אחרי שהוא הולך אחרי בינה, הוא מתקן, שם הוא נעשה רקיע, שאז זה נקרא שמים, שזה אש ומים. זה נקרא “קונה שמים בתבונה”, שהתבונה, האמא, עשתה את השמים, שזו הרמה התחתונה בחינה של תפארת.

אמא = אהי״ה עם שלוש ווי״ן

והבחינה שכוללת את כל הדבר, זה נקרא כשזה עדיין באמא, אני מניח, נקרא אמא, שזה אהי׳, אמא היא אהי׳, שיש לה שלוש ו׳, שזה שלושת הקווים חסד דין רחמים. כך הולכים להסביר את כל המציאות. בסדר, אני מניח שנלמד את זה בקרוב כאן.

“וכל תרווייהו” – כולל חסד ודין

ועל זה, זה נקרא “וכל תרווייהו”. הוא אומר “וכל תרווייהו” לא אומר סתם לומר שהתפארת כוללת חסד ודין. זה אומר שהוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, על הרמה הקודמת של תפארת, זה עדיין יותר גבוה, זה עדיין בבינה. כשזה עדיין כאילו זה עדיין כלול בבינה, אז זה באמת כולל חסד וגבורה.

אחר כך יש לו עוד קטע כאן שהוא ראיה.

אשתי אומרת שאני צריך ללכת לאכול ארוחת ערב. כך היא טוענת, אני לא יודע למה.

דרך הלימוד של הרמ״ק והמבנה של ספר פרדס רמונים

תפארת ככולל חסד וגבורה – הרמה הגבוהה יותר

אז התפארת כוללת חסד וגבורה. זה אומר שהוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, על הרמה הקודמת של תפארת שהיא עדיין יותר גבוהה – היא עדיין בבינה, היא עדיין כאילו… היא עדיין כלולה בבינה. אז זה באמת כולל חסד וגבורה.

אחר כך יש לו עוד קטע זוהר שהוא ראיה.

הערות על המבנה של כתיבת הרמ״ק

אשתי אמרה שאני צריך ללכת לאכול ארוחת ערב, כך היא מודיעה לי, אני כבר יודע למה. אל תדאג, אנחנו הולכים… זה שני הפרקים הבאים. לא, הוא עושה את הדבר הזה עוד שני פרקים עד פרק כ״ה, אחר כך הוא יסביר את המשנה הבאה. הוא הולך, הוא הולך, לאט לאט, לאט לאט, לאט לאט. הכל בסדר, אל תדאג. הוא הולך.

הוא למדן, הוא אוהב ללמוד, אז הוא מוצא קטע ויש לו שלוש קושיות וארבעה תירוצים, והוא מאוד שמח לומר את זה, הוא לא יכול לחכות. הוא פחות מורה קצת בדרך הזו, אבל אני נהנה מזה, אז תראו מה אני עושה. שואל קצת. פחות או יותר מוסבר, לא? פירוש המילות, פחות או יותר.

הוראות הרמ״ק עצמו איך ללמוד את הספר

בסדר, אבל זה איך אפשר את זה, זה איך מתחילים לדעת את זה. הרמ״ק נתן הוראות, הוא נתן הוראות בתחילת הספר שלו שצריך ללמוד אותו, צריך ללמוד פרק, ואם לא מבינים אותו צריך ללמוד אותו שוב עד שמבינים אותו, ואז צריך ללכת לפרק הבא.

ותראה, הוא עושה התייחסויות לדברים שהוא עוד הולך לומר, שזה לאחור. מה רוצים לעשות? ככה זה. כשמגיעים לשם נבין את זה יותר טוב.

הדרך של לימוד זוהר

אני חושב שזה שווה את הדרך של לימוד זוהר, ולומר שהוא לא אומר את אותו דבר בעשרים וארבע דרכים אחרות, הוא רוצה לספר משהו כל פעם.

אני מתכוון, אני לא יודע, אין לי תשובה. אני מניח, מה לעשות?

קודם לדעת את הישן, ונעשה את החדש. מה שזה לא יהיה, באותו זמן.

תלמיד: כן, כן, זה כבר טוב ככה.

מגיד שיעור: נכון, אבל צריך לדעת, צריך ללמוד.

תלמיד: בסדר.

מגיד שיעור: לא, לא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Three Interpretations of ‘Five Corresponding to Five’ | Pardes Rimonim Gate 1 Chapters 1-2 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Sefer Pardes Rimonim: Five Opposite Five and the Structure of the Ten Sefirot

Review: Ten Sefirot, Ten Fingers

The Sefer Yetzirah says: “Eser sefirot belimah, mispar eser etzba’ot, chamesh keneged chamesh, u’vrit yachid mechuvenet ba’emtza.” The Ramak explained that the verse “Mi madad b’sho’alo mayim” is a hint that the Almighty created the world with His “fingers” – a hint to the ten sefirot.

The question was: a person has twenty fingers (ten on the hands, ten on the feet) – why not twenty sefirot? And if one says that the second ten (of the feet) is merely a “copy” of the first, one could also say that the left hand is a copy of the right, and there should only be five! To this the Sefer Yetzirah answers: the brit which is “mechuvenet ba’emtza” makes the two hands one set – it unites the two sets of five into one complete ten. But the ten of the feet indeed remains a double/copy.

Two Interpretations of “Chamesh Keneged Chamesh” in the Sefirot

By a person, “chamesh keneged chamesh” means five fingers opposite five. But by the sefirot, what does “chamesh keneged chamesh” mean? The Ramak brings two interpretations from the commentators on Sefer Yetzirah (the Raavad and others), and then brings his own third interpretation.

Interpretation 1 – Two Levels of Sefirot (Five Upper Opposite Five Lower)

The sefirot are divided into two groups of five:

Higher five: Keter, Chochmah, Binah, Gedulah (Chesed), Gevurah – “to govern the upper realms”

Lower five: Tiferet, Netzach, Hod, Yesod, Malchut – “to govern the lower realms”

The Raavad on Sefer Yetzirah explains that “the upper ones are like soul and the lower ones are like body.”

The Ramak’s Position on This Interpretation

The Ramak is only partially in agreement. He accepts that one can divide the sefirot into two groups, but he does not agree with the explanation of “to govern the upper” and “to govern the lower” – that one group deals with “intellectual matters” and the other with “tangible matters.” In Sha’ar 23 Chapter 13 he says explicitly that every sefirah has to do with everything – one cannot say that certain sefirot are only for higher things and others only for lower things.

Proofs from the Zohar That One Can Indeed Divide into Two Groups

Proof 1 – Tefillin: The Zohar says that tefillin shel rosh (with four compartments) corresponds to the four upper sefirot: Chochmah, Binah, Gedulah, Gevurah. And tefillin shel yad corresponds to: Tiferet, Netzach, Hod, Yesod. This comes out four and four, where Keter is above everything and Malchut below everything.

[Side note: The Ramak makes a note that one must understand the Zohar, because in other places the Zohar says that the four compartments correspond to the four letters of the name Havayah, which doesn’t align exactly with this calculation.]

Proof 2 – Two Merkavot in Tikkunei Zohar: The Tikkunei Zohar speaks of two merkavot – an upper merkavah and a lower merkavah. This solves the problem of how to connect the four chayot/faces of Yechezkel’s merkavah with the ten sefirot:

Upper merkavah: Adam = Chochmah, Nesher = Binah, Aryeh = Chesed, Shor = Gevurah

Lower merkavah: Adam = Tiferet, Aryeh = Netzach, Shor = Hod, Nesher = Yesod

Keter includes everything above, Malchut includes everything below.

The Problem with the “Brit” According to This Interpretation

If “chamesh keneged chamesh” means five upper sefirot opposite five lower ones, there arises a problem with the “brit yachid mechuvenet ba’emtza”:

1. All ten sefirot have already been used – the “brit” would be an eleventh sefirah, which doesn’t exist.

2. Why would one need a “decisive factor” between above and below? By right and left one understands that one needs something to coordinate. But by “above” and “below” it’s strange to say that one needs a decisive factor.

The Ramak’s Answer: Tiferet is the “Brit”

Tiferet is the brit. Tiferet is the first of the lower five sefirot according to this calculation. It stands “ba’emtza” because it connects the upper with the lower:

Upward Tiferet goes through three roots – in Keter, Chochmah, and Binah

– Tiferet is decisive between Chesed and Gevurah (the “arms”)

Downward Tiferet brings to Netzach, Hod, Yesod, Malchut

“Ba’emtza” thus means: between the ten fingers (the two groups of five), Tiferet is the decisive factor.

Why is it Called “Brit”?

The word “brit” means a connection between two things – Tiferet connects the upper with the lower sefirot.

There is a question whether the Sefer Yetzirah says “yachid” or “yichud”. The Ramak prefers the language “brit yichud” – through the brit comes a yichud, “that binds the matter and it becomes one piece” – it binds together and makes one complete piece.

[Side note: “Brit milah” – the cutting – actually makes a connection. The paradox: cutting makes connecting. “Kritut brit” means cutting – why does one need to cut? Perhaps it has to do with cutting off the uppermost part of the lower, but this is not clear. In Sha’ar 9 (Sha’ar HaMachria) the matter of brit and hachraah is discussed more.]

“Milat Lashon” – Binah or Tiferet?

There are commentators who interpret “milat lashon” to mean Binah. The Raavad on Sefer Yetzirah also explains that “lashon” means Binah. But the Ramak says “according to our way” it means Tiferet. The reasoning: it doesn’t say simply “lashon” (which would indeed mean Binah), it says “milat lashon” – this means the voice or the words that come out of the tongue, not the tongue itself. The tongue itself is Binah, but what comes out of the tongue – that is Tiferet.

Kol = Tiferet, Including Mayim, Esh, Ruach

“Kol” includes three aspects: mayim, esh, ruach – which means Chesed, Gevurah, Tiferet. In Sefer Yetzirah it says “kol ruach v’dibbur” – “kol” means Tiferet, which comes out of Binah, and includes mayim (Chesed), esh (Gevurah), ruach (Tiferet). The ruach is decisive between mayim and esh, between Chesed and Gevurah. Therefore this is the “kol”, the “milat lashon” that comes out of the lashon.

[Side note: “This is how one works in Kabbalah – this is how he becomes friends with you: ‘You already know, knowledge.’”]

The Main Point: Tiferet is Not an Eleventh Sefirah

If “milat lashon” meant the organ (the physical tongue), this would be an eleventh thing added to the ten fingers – and that doesn’t fit. But because “milat lashon” means the voice (Tiferet), it’s not a separate eleventh, but rather the decisive factor that connects the two groups of five.

The Ramak’s Language

“The essence of the decisive factor is the voice, which is Tiferet, in the secret of ‘my strength goes to Binah,’ which is the tongue, which is the shofar, from which emerges the entire voice from the refined air, which is the aspect of Tiferet that rises between the two tongues, decisive between Gedulah and Gevurah, indicating the line of five upper and five lower.”

This means: Tiferet is like a shofar – Binah is the shofar (the vessel), and the voice that comes out is Tiferet. Tiferet stands between “the two tongues” (two sides), decisive between Gedulah (Chesed) and Gevurah, and indicates the line between five upper and five lower.

[Side note: All these terms – lashon, shofar, kol – are “basic” Kabbalah terms, but how they connect to the plain meaning of the mishnah in Sefer Yetzirah is not simple. The mishnah says a very simple thing – ten fingers with a tongue in the middle – and the Ramak makes it very complicated with ten sefirot, Tiferet as lashon, kol, shofar, etc. “He wants to say the plain meaning, not derash.”]

“Milat Ma’or” – Brit Milah

“Milat ma’or” means brit milah. “Ma’or” is from the language of “maher” (as in the verse “k’ma’er ish al levo’ah shelo”) – from the language of ervah. This revolves around the yichud between the ten fingers of the feet, where brit milah is the unique point.

Proof from Chapter 6 of Sefer Yetzirah

In Chapter 6 it says explicitly: “He made a covenant between the ten fingers of his feet and this is brit milah, and between the ten fingers of his hands and this is brit lashon.” By the feet it’s called “brit milah” and by the hands it’s called “brit lashon”. From there the Ramak took the interpretation of “milat lashon”.

Interpretation 2 – Five Sefirot to the Right and Five to the Left

The Ramak brings a better interpretation from other commentators that fits better with the Zohar in many places. The interpretation: there are five sefirot that incline to the right (Chesed) and five sefirot that incline to the left (Din):

Five to the right: Keter, Chochmah, Gedulah (Chesed), Netzach, Tiferet.

Five to the left: Binah, Gevurah, Hod, Yesod, Malchut.

Explanations for the Less Obvious Divisions

Some of the divisions are simple: Chochmah, Gedulah, Netzach are clearly the right line. Keter is completely above, therefore more Chesed. But some need explanation:

Tiferet – Although it stands in the middle (it is a decisive factor), it inclines somewhat toward Chesed, more with the right side. Therefore it is counted among the five of the right.

Binah – Seemingly in Binah itself there are no judgments. The answer: one doesn’t only look at what goes on in the sefirah itself, but what is the source. Binah is the source of judgment, although in itself there is no actual judgment.

Hod – Stands on the left side, and is generally a matter of “the sustenance of the influencer” – this is simple.

Yesod – Is also a decisive factor (stands in the middle), but it is more inclined to the left. The Ramak brings a Tikkunim that says: “The tzaddik (=Yesod) takes from the left” – it receives from the left side, while Tiferet “takes from the right” – it takes from the right side. Another proof: “Tzaddik takes to the left – Yitzchak ketz chai”. Yitzchak is Gevurah (left side), and “ketz chai” – chai is Yesod. Yesod is connected with the left side.

Malchut – Is to the left because it is called “the weak attribute of judgment” (dina rafia) – a weak attribute of judgment.

The Matter of Two Decisive Factors

Question: If the purpose of a decisive factor is to decide between right and left, why does one need two decisive factors (Tiferet and Yesod)? The Ramak says he will speak more about this in Sha’ar HaMachri’im, but the foundation of the answer is: there are two types of decisive factors – one that is more decisive (Tiferet, inclines to the right) and one that is more lenient (Yesod, inclines to the left). Through counting the decisive factors themselves as part of right or left, it comes out exactly five opposite five, and not eleven.

The Difficulty in This Interpretation

The Ramak himself admits that the interpretation is somewhat forced. The Sefer Yetzirah speaks of “chamesh keneged chamesh, u’vrit yachid mechuvenet ba’emtza” – five fingers opposite five fingers, with the brit in the middle – which looks like eleven things, not ten. The Ramak’s solution: “brit yachid” is itself one of the ten – it is already included in the fingers. The fingers are only a hint, not the essential structure.

Connection to the Writings of the Arizal

The structure of chamesh keneged chamesh is found many times in the Zohar and in the writings of the Arizal. The Arizal often speaks of five chasadim and five gevurot, and also of five upper opposite five lower sefirot, with different calculations. All this stems from the mishnah in Sefer Yetzirah “chamesh keneged chamesh”. But the Arizal calculates it many times differently – not always in the same way.

[Side note: A fundamental question: The Sefer Yetzirah itself says “eser v’lo tisha, eser v’lo achat esreh” – there are ten, not eleven. And the same Sefer Yetzirah says “chamesh keneged chamesh u’vrit ba’emtza” – which looks like eleven! What did the Sefer Yetzirah itself think? All interpretations are about how to solve the problem by saying that the brit is already one of the ten. But for the Sefer Yetzirah itself this is not a problem at all – on the contrary, the Sefer Yetzirah tries to show how all different things end up in yichud, in one thing. This is the matter of “and still yichud” – several mishnayot in Chapter 1 end with this matter of yichud.]

[Side note: The Sefer Yetzirah’s own structure of sefirot doesn’t completely match the Zohar’s structure. The Ramak is “the kind of person who needs everything to fit into one structure” – he stuffs everything into the Zohar’s framework. But one could argue that the Sefer Yetzirah has its own plain meaning. The matter of how the fingers of the hand correspond to sefirot – what is the difference between one finger and another? – remains an open question.]

The Expression “Eser V’lo Tisha” – Is This a Precise Teaching?

The expression “eser v’lo tisha, eser v’lo achat esreh” is not at all a special precise teaching that must specifically be explained regarding sefirot, because the Sefer Yetzirah uses the same style by other things as well. For example, by the seven doubles it says “sheva v’lo shesh, sheva v’lo shmoneh” (Chapter 4). By the twelve simples, however, one doesn’t see such a formulation – perhaps this is a dispute of versions. The main point: one doesn’t need to squeeze everything into this one expression.

The Concept of “Yachid” in Chapter 1

When one looks at the entire Chapter 1, one sees that the word “yachid” appears repeatedly: Mishnah 3 ends with “brit yachid ba’emtza”; Mishnah 5 ends with “and still yichud, faithful King, ruler over all”; Mishnah 7 ends with “sole Master and He has no second, and before One what do you count”. At least three mishnayot speak of the concept that it is still one in the entire matter. This is the plain meaning of “brit yachid” – it makes the whole thing one. Yes, there are five opposite five, but one leads them all.

Summary of the Second Interpretation

The Ramak also revealed that there is no partnership between two groups of ten – the partnership is only between the two camps of five opposite five, and no more.

Both concepts – (1) five upper sefirot opposite five lower, and (2) five right opposite five left – exist among the later mekubalim. Perhaps not in the exact order, but both are very popular.

Interpretation 3 – The Ramak’s Own Interpretation: Five Decisions of Tiferet

The Ramak brings another interpretation of his own. He says that “chamesh keneged chamesh” means not at all the five fingers opposite the other five fingers. He goes totally away from this plain meaning. “Chamesh keneged chamesh” means the “bearer of the number ten” – he speaks of five decisions (decisive factors). He leaves the topic of ten sefirot / ten fingers, and begins to speak of five decisive factors between judgment and kindness.

The foundation: Tiferet is the decisive factor between Chesed and Gevurah, but this occurs in five different ways:

1. Tiferet when it ascends to Chochmah and Binah – then it is called Da’at. Da’at is not a separate sefirah, but rather Tiferet when it stands between Chochmah (root of Chesed) and Binah (root of Gevurah) and decides between them.

2. Tiferet between Gedulah (Chesed) and Gevurah – This is the well-known, simple interpretation, that Tiferet is decisive between Chesed and Gevurah on their own level.

(The remaining three decisions are elaborated further.)

The Zohar on “Vayikra Elokim LaRakia Shamayim” – Hospitality for a Piece of Zohar

The Ramak brings a piece of Zohar to illuminate this matter. The Zohar says: “Rakia shamayim is the middle of Tiferet” – the rakia shamayim is Tiferet, which stands between right (Chesed) and left (Gevurah), and includes both. “Vayehi erev vayehi boker” – erev is Yitzchak/Gevurah, boker is Avraham/Chesed, and the “pillar of existence” (Tiferet) stands between them. “Vayikra Elokim” – Binah (Elokim) gave birth to Tiferet, and it is “shamayim” which is between erev and boker.

The Ramak’s Method of Learning – “Hospitality” for a Piece of Zohar

Here is revealed a fundamental principle in the Ramak’s learning method, which he learned from Rabbi Yitzchak ibn Latif: when a teaching comes, one must give it “hospitality” – that is, one must treat it with respect and learn it thoroughly. The Ramak makes “hospitality” for this piece of Zohar: he poses a list of questions:

– What is “vayikra Elokim”?

– How do we know that “Elokim” is Binah?

– What is “mother” / “the part of mother of Binah”?

– What is “the truth of existence”?

– What does “between right and left” mean?

– What do we learn from “erev and boker”?

At first glance all the answers are already known – we already know that Tiferet is between Chesed and Gevurah. So why does the Zohar need to say this?

The foundation: When the Ramak learns something and he already knows what is written there, he asks: “How can it be that the Zohar tells me what I already know? Why does it need to explicitly say something that is already known? Rather what – it says something deeper.” The one who wrote it also knew that you already know. Perhaps there is something else that you don’t yet know.

[Side note: One can dismiss this and say: “Of course he already knows, why are you asking questions?” But if one doesn’t learn this way, one becomes a “very boring person” – “Yes, I already know, I already know.” The truth is that the questions are perhaps “fake” on the surface, but one must learn backward – after the answer one sees that the words make even more sense than before. This is exactly like “close reading.”]

The Ramak’s Rule About Appellations: Never Two Words for the Same Thing

The Ramak has a fundamental rule (he says it explicitly in Sha’ar HaKinuyim): There are never two words for exactly the same thing. When Binah is called “mother” (imma), this doesn’t mean simply another name for Binah – it means Binah from the aspect of lower mother who is the influencer, that is: Binah in the aspect that she influences to the lower ones, to her children. This is what “mother” means – not Binah in general, but Binah as influencer.

The Concept of “Bechinat” by the Ramak

The word “bechinat” by the Ramak means: an aspect, a side, an “as” – in English “under the aspect of”. In Latin/Greek by Aristotle: “qua”.

The analogy: I as a father am one person, I as a brother am a second, I as a friend am a third. It’s the same “I”, but in different roles.

[Side note: Aristotle’s solution for all questions is “another qua” – one speaks of the same thing under a different aspect.]

[Side note: The source of the word “bechinat” in this sense is most likely a philosophical language that the mekubalim adopted.]

The difference between Ramak and Arizal in this: The Ramak speaks of “bechinot” – aspects of a sefirah, without dividing it into pieces. The Arizal has no problem simply calling them “parts” – he divides it into pieces and gives each piece a name, he is as it were materializing it, and this makes it easier to learn. This is one of the reasons why everyone loves to learn the Arizal.

The Concept of “Metziut” by the Ramak (Sha’ar HaMetziut)

The Ramak has a Sha’ar HaMetziut where he explains the concept. A “metziut” is similar to a “bechinat”, but with an important difference:

By a physical person: when he acts as a father, he doesn’t act as a son at the same time. Actions are in time – yesterday I did this, today this, tomorrow I will do this.

But by sefirot: it is not in time. It’s not true that first there was Binah and then there was Tiferet. There is such a thing, and there is such a thing – both at once. Every “bechinat” is a metziut – a mode of existence that is always there, not in a time-sequence. It doesn’t become, it doesn’t change, it doesn’t go away.

[Side note: There was a discussion whether in physicality things are actually more divided or more mixed. The conclusion: Intellectual things are more divided, and imagination connects – as the Rambam says about imagination and intellect: the intellect divides, the imagination sees whole bodies that are always connected with other things.]

Tiferet’s Two Metziyut – And Da’at

Tiferet has two metziyut (two levels):

Upper Metziut: Tiferet from the Aspect of the Line of Mercy / Keter

Tiferet from the aspect that it is from the line of mercy – it is in the middle, it is emanated from Keter directly, through the middle line. This is not an offspring of Chesed and Gevurah. It is a middle pillar that comes from Keter.

This is what we call “Da’at” – but by the Ramak Da’at is not a separate sefirah. Da’at is the upper metziut of Tiferet. When Tiferet is still “up there”, it is called Da’at.

[Side note: This is confusing for most people, because when one says “Da’at” most learners mean that there is a third sefirah between Chochmah and Binah. But by the Ramak: the “third sefirah” is Tiferet when it is still up there.]

In Tikkunei Zohar it says: Yaakov is Tiferet from the outside (the external level), but Moshe Rabbeinu is the soul of Tiferet – this is the inner, higher metziut, where it is entirely mercy.

Lower Metziut: Tiferet as a Mixture of Chesed and Gevurah

When Tiferet comes down through Binah, after it goes through Binah, it becomes a rakia – and then it is called shamayim, which is esh u’mayim – a mixture of Chesed (mayim) and Gevurah (esh). This is the lower aspect of Tiferet.

Interpretation of “Vayikra Elokim LaRakia Shamayim” – On a Deeper Level

The verse speaks of the process:

“Rakia” – Tiferet from the aspect that it is spread out (nitraka) from Keter, through the yud of Chochmah (one can say “rakia yud”).

“Shamayim” – This is what it becomes when it comes down: esh u’mayim, the mixture of Chesed and Gevurah.

“Vayikra Elokim larakia shamayim” – The Elokim (Binah) makes from the rakia (the higher metziut) a shamayim (the lower metziut, the mixture).

This is the interpretation of “koneh shamayim bitvunah” – the tevunah (mother/Binah) made the shamayim, which is the lower-level aspect of Tiferet.

“V’chol Tarvayhu” – Includes Chesed and Din

The expression “v’chol tarvayhu” (it includes both) means not simply that Tiferet includes Chesed and Din in a simple sense. It means: it still speaks of the previous, higher metziut of Tiferet – when it is still included in Binah, still before coming down. Then it is truly inclusive of Chesed and Gevurah.

Mother = Ehyeh with Three Vavs

The aspect that is inclusive of the whole thing – when Tiferet is still in mother – is called mother, which is the name Ehyeh. Ehyeh has three vavs, which represent the three lines: Chesed, Din, Rachamim.

The Order of Emanation: Tiferet Does Not Come After Gevurah

A key point: Seemingly Tiferet comes after Gevurah in the order. If so, Tiferet is an emanation (offspring) of Gevurah. But the Ramak says: No – one must read the order as three lines. Tiferet is emanated from Keter directly through the middle line. It is not an offspring of Chesed and Gevurah – it is a middle pillar that has a higher metziut (= Da’at) from before coming down between Chesed and Gevurah.

The Structure of the Ramak’s Writing

[Side note: The Ramak continues this matter for another two chapters until Chapter 25, and only then will he explain the next mishnah. He goes little by little, little by little. He is a scholar who loves to learn – he finds a piece, has three questions and four answers, and he can’t wait to say it. He is less a “teacher” in the sense that he doesn’t always organize the material for the learner – but the content is rich.]

The Ramak gave at the beginning of Sefer Pardes Rimonim clear instructions: one should learn one chapter, and if one doesn’t understand it, one should learn it again until one understands it, and only then go to the next chapter.

[Side note: It is worth having the approach that when the Zohar brings a matter that sounds like it says “the same thing” in twenty-four different ways – one should search for what new it wants to tell each time. Each time is a new nuance.]


📝 Full Transcript

Five Opposite Five – Two Interpretations of the Ten Sefirot

Review: The Ten Fingers and the Covenant in the Middle

We are holding that we learned that the Sefer Yetzirah said that there are ten sefirot belimah, the number of ten fingers, five opposite five, and the covenant of the Unique One is aligned in the middle. And the Ramak’s interpretation was, more or less, that this is – yes, he brought that there is a verse, “Who measured the waters in the hollow of His hand,” whatever, that the Almighty made the world with His fingers. This is a hint to the ten sefirot.

And that the five opposite five shows that – because you could say that there are only five. We spoke last time that there are two ways that one can say. One can say that there are ten – a person has twenty fingers, because he has fingers on his hands and fingers on his feet. So why shouldn’t you say that there are twenty?

Or, to say that by the feet it’s a copy, you can’t say that there are five, and the second – right hand, left hand – is also the same thing. So regarding this he says that the decisive one solves the problem. Between the two sets of five there is a covenant that is in the middle, so this makes it one set. And afterwards, indeed the ten of the feet is indeed a double, like a copy. This is his plain meaning.

The Two Interpretations of the Commentators: Five Opposite Five in the Sefirot

And afterwards he explained what the five opposite five are. So on this he says thus:

> And the explanation of this matter

What is the – who are the five opposite five, right? So by a person it’s the five fingers. But by the sefirot, what is the idea of the five fingers and five opposite five?

So he says, he brings two interpretations from the commentators. Commentators means – yes, the Raavad they bring here below, and other people as well. Yes. The commentators on Sefer Yetzirah have two interpretations.

Interpretation A: Higher and Lower Sefirot

One interpretation is that the sefirot have two levels, a higher level and a lower level. And higher level means from Keter to Gevurah – Keter, Chochmah, Binah, Gedulah, Gevurah – that’s five. And he says that they said that this is to govern the upper ones, what “upper ones” means I don’t know here. And what comes afterwards are five lower sefirot – Tiferet, Netzach, Hod, Yesod, Malchut – this is like the lower level, and this is to govern the lower ones. This is what one interpretation that the commentators said.

The Ramak’s Position: Half Agreeing

The Ramak only agrees with this halfway. The Ramak doesn’t agree with this completely. He says he doesn’t agree with the “to govern the upper ones and to govern the lower ones.” I think that’s because – I think that’s because he doesn’t believe that it can be that upper ones and lower ones means something like heaven and earth, or the angels and the things… I think one thing that they say is intellectual things and simple things, something like that, and tangible and intellectual.

And the Ramak doesn’t agree, because, according to him, every sefirah – all the sefirot have to do with everything. It doesn’t make sense for him to divide the ten sefirot this way. That means is what bothers him. I don’t – nobody is telling me here why, but that’s what I think.

Proofs from the Zohar That One Can Divide the Sefirot This Way

But nevertheless it’s still true that he holds a proof from the Zohar that one can indeed divide the sefirot this way, because this is a plain meaning that the Zohar says regarding the tefillin.

Proof A: Tefillin of the Head and Tefillin of the Hand

The Zohar says in several places that tefillin has four portions in each box – tefillin of the hand and tefillin of the head. Tefillin of the head is four upper sefirot: Keter, Chochmah, Binah, Gedulah, Gevurah. Tefillin of the hand is Tiferet, Netzach, Hod, Yesod.

And he says a note that one must understand the Zohar, because in other places it says that it’s opposite the four letters of the Name, which doesn’t match with this. But in any case, one sees that there are indeed two sorts of levels. This is one thing, like four and four, and we skip the Malchut and the Keter, assuming that those are above and below. So this comes out the same sort of division.

Proof B: The Two Chariots in Tikkunei Zohar

And he brings another proof from the Tikkunei Zohar which says that there are two chariots. This is an interesting teaching from the Tikkunim that one must understand better.

And Yechezkel has four faces, so he says that there are two of them. Because this is trying to make the tefillin teaching be one teaching. One must understand, like trying to make a hint in the four portions of the tefillin, which has to do with the sefirot. It doesn’t come, it doesn’t match, it’s not ten, it’s four and four. So the Zohar perhaps has a plain meaning. He says that this is what it says in Parshat Va’etchanan.

But the thing of the chariot is another thing, because there’s a problem for the kabbalists how to connect the topic of the chariot, which has the idea of four living creatures or four faces of the chariot, how to connect with the sefirot. Because it should be ten. So there’s all kinds of ways of making these things match.

And one way that the Tikkunim fell upon is that one can say thus, that there is, again, doing this four-four, two-two thing. That is, he says that there is the… yes, he calls it upper chariot, lower chariot, one chariot, second chariot, I don’t know exactly. Two chariots. So like again, similar to the idea of like, there being two, two levels.

Student: Yes, it switches the cherub with an eagle, whatever, but it’s still four.

Lecturer: Ah, yes, could be that that’s the four. Right, right, very good. Ah, maybe that’s what it means. So the first is Adam which is Chochmah, eagle Binah, lion Chesed, ox Gevurah. And the lower one is like you say, very good. Is Adam Tiferet, Netzach, Hod, Yesod – lion, ox, eagle. He doesn’t have any cherub in either of them, I don’t know, I am not sure.

This is another plain meaning. And Keter includes everything above, and Malchut includes everything below. So in any case one sees from the two places in the Zohar that it’s correct to divide the sefirot this way. So this is one point of five opposite five.

The Problem with the Covenant According to This Interpretation

Now, this is a good plain meaning for kabbalists who say that there are ten sefirot, and the ten higher sefirot are one point, and the ten lower sefirot are another point. The problem is that the covenant doesn’t come in here. The covenant of the Unique One aligned in the middle doesn’t seem to work with this, right?

Because – what do the commentators actually say? Yes, first of all, you’ve already used up all ten sefirot. The middle one is an eleventh sefirah. And… yes, what does one need a decisive one for? What’s the middle doing here at all? What is its job?

If it’s like in the right hand and left hand you can understand, one needs something to connect, to coordinate, which should be a decisive one to be. But between above and below it’s a bit funny to say that one needs a decisive one to be.

This is indeed why in the next chapter he’s not going to be so happy with this plain meaning, he’s going to say a different plain meaning altogether. He’s still going to have the problem that the decisive one is one of the ten, but he’s not going to have the problem.

The Ramak’s Answer: Tiferet is the Covenant

But – ah, very good. He says, according to this he says, this is the next piece. The next piece he tries to solve this problem. He says that according to the interpretation that this is the lower and the higher sefirot, one is for the body and one is for the soul, he doesn’t agree with that. Because in any case, there is some such sort of way of dividing the sefirot, he doesn’t explain the concept.

Then he explains that the Tiferet is the covenant. What does it mean that the Tiferet is the covenant? That the – indeed the lower and the higher ones – need to have something that connects them.

So the Tiferet, he goes up, he’s not explaining how this works, I mean that in other – I just want to bring out other places where it might work – the Tiferet, he’s called the covenant.

So, as we said, the Tiferet is the first of the lower sefirot according to this calculation. So the Tiferet, he goes up, he connects the higher with the lower, through the fact that he goes up with three roots, in Chochmah and Binah – Keter, Chochmah and Binah – and he is decisive between the arms, that is Chesed and Gevurah, and afterwards he brings to Netzach, Hod, Yesod, Malchut.

So this is the meaning that “in the middle” means between the ten upper fingers the decisive one is the Tiferet. He’s assuming that the Tiferet is decisive between the – not ten fingers – between the five and five.

Why Is It Called “Covenant”?

And it’s called the language of circumcision, why? He’s not explaining yet. And this is called a covenant, why? Because covenant is to connect two things. Okay, so it’s a covenant.

There’s a question whether it says “yachid” (unique) or “yichud” (unification). The point is, that “through the covenant there will be unification, that will bind the matter and it will be one piece.”

I like the explanation of brit yichud better, because the Sefer Yetzirah says five, five, and one. He better has the word yichud. That it’s connected the two things. Afterwards that the interpretation which cuts someone, which cutting makes connecting.

Brit Yichud – The Decisive One Between Five and Five

The Foundation of “Covenant” Between Five and Five

Lecturer:

Between the five and five, and this is called the language of circumcision. Why? He’s not explaining yet. And this is called a covenant. Why? Because covenant is to connect two things. Okay, so this is a covenant.

There’s a dispute whether it says yachid or yichud. The point is that:

> “Through the covenant there will be unification, that will bind the matter through the power of its unification”

Yes.

I like the version of brit yichud better, because the Sefer Yetzirah is saying five, five, and one. And he’s interested in finding the one. So he better likes the word yichud, that it’s connected the two things.

The Matter of Cutting a Covenant

I don’t know why, I don’t know what comes in here. Why… covenant, right. But why should one cut? Brit doesn’t mean cutting. Kritut brit means cutting. Perhaps it has to do with the fact that this cuts off the top from the bottom? I don’t know. Perhaps this is what he means to say. I mean that I have somewhere the new notes on this piece, and this made sense a bit.

The Raavad’s Interpretation of “Five Opposite Five”

The Raavad in Sefer Yetzirah says:

> “Five opposite five” is the five upper ones, for the upper ones are like a soul and the lower ones are like a body

This is the meaning that he said, the first meaning.

The Ramak’s Qualification – Gate 23 Chapter 13

He brings other commentators, I see here. Ah, a qualification to all… in Gate 23 Chapter 13 the Ramak says that he doesn’t agree about the governance of upper ones and lower ones. Why? Because all the sefirot are the governance of upper ones and lower ones, so he doesn’t agree. Okay.

Okay. I don’t know what he means. I have no idea. We’re missing something here.

There’s a whole gate later, Gate 9, the Gate of the Decisive One, where he tries to explain the topic of covenant of the decision between things, so perhaps we’ll find better there.

“Language of Circumcision” – Binah or Tiferet?

Okay. Now, what is the plain meaning of “language of circumcision”? He says that there are those who interpret that this means Binah. I don’t know who. But according to our way it means further Tiferet.

Here it says that the Raavad interprets “language of circumcision” is Binah, one must learn the Raavad on Sefer Yetzirah to see. And also that he agrees that “tongue” is interpreted as Binah, so is his rule.

But it doesn’t say “tongue,” it says “language of circumcision.” So “language of circumcision” means the voice or the words that come out from the tongue, not the tongue itself. The tongue itself is indeed Binah, but the words that come out from the tongue, this means…

Voice = Tiferet, Including Water, Fire, Wind

He says thus:

> “Voice” includes water, fire, wind, as is known and famous

I’m sure you know this already. We’ve just started the first chapter, surely you already know everything. This is how one works in Kabbalah, that’s how they become… you understand, this is the part of the trick, this is how he becomes friends with you. “You already know, knowledge.”

It says in Sefer Yetzirah almost this, no? What does the Sefer Yetzirah say? “Voice, wind and speech,” something he said. Okay.

Anyway, you’ll learn that he says that “voice” means Tiferet, and he says that Tiferet which comes out from Binah, and it includes water, fire, wind, which is Chesed, Gevurah, Tiferet. Water is Chesed, fire is Gevurah, wind is Tiferet. Or he calls it three aspects of the Tiferet, because the wind is decisive between the water and fire, between the Chesed and Gevurah. So therefore this is the voice, the “language of circumcision” that comes out from the tongue.

Tiferet Is Not an Eleventh Sefirah

But it doesn’t mean the organ, if it were the organ it would be an eleventh. Very good, the question remains difficult.

The Language of the Ramak

> However, the essence of the decisive one is the voice, which is the Tiferet in the secret of “to me instruction to Binah,” which is the tongue, which is the shofar, from which comes out the entire voice from the refined air, which is the aspect of Tiferet that rises between the two tongues, decisive between Gedulah and Gevurah, which indicates the line of five upper ones and five lower ones, as was explained in the Gate of the Definitions of Titles

One must look in the Gate of the Definitions of Titles and find out how exactly all these things happen.

Discussion: What One Needs to Know and What Not

There’s a line on another level that you don’t need to know. There are things you must know, there are things you don’t need to know.

Student:

Yes, yes, I mean that this is too… advanced.

Lecturer:

It’s not advanced, it’s all basic things, as if, but how it actually connects to the plain meaning of the Mishnah I don’t know so well. Because the Mishnah doesn’t say the whole complicated piece of Torah. This is what annoyed me. The Mishnah says a very simple thing, and he makes it very complicated. He put in here ten sefirot, and suddenly the Tiferet is a tongue, because if it were an eleventh it’s a problem. So I don’t really know how to… how to make sense of it.

It’s not a derash, it’s not a derash. He wants to say the plain meaning. Derash other people say. He wants to say the plain meaning of the weak word.

Student:

Hello, one must try to make it match. What will we do?

Lecturer:

Right, the main problem that doesn’t match… No, but it’s annoying that I don’t understand at all that the Sefer Yetzirah speaks of ten fingers, and he suddenly speaks of the tongue. What does this come in here? But the Sefer Yetzirah says that the tongue comes in between the ten fingers. But you can’t like suddenly work with a whole different thing, with voice and all the other titles that… the Sefer Yetzirah also speaks of voice and speech, but I don’t know what it has to do with this. Perhaps yes. One must learn, and already this has something yes to do.

[Short break]

The Process in Brief

So, anyways, this is the problem. Okay, and language of light… the text says… language of light…

Okay, anyways, you understand this process, right? He’s looking at the Tiferet, like a tongue, a shofar, all different words, for the same idea. Like the Binah, is from there comes out the voice, so like the internal, the thought, or something like that, the root, is the Binah, and when it comes out outside, that’s the Tiferet.

So, with this he’s answered, how the Tiferet is first of the lower sefirot, but it brings down the voice or the abundance, whatever you want to call it, from the higher sefirot to the lower sefirot, and through this it’s also decisive between Gedulah and Gevurah, and to connect the lower sefirot also. So, the Tiferet is the central sefirah, according to him, that’s his point here. Central, also, between top and bottom, above and below, and also between right and left, friends above and below, basically. That is, this is what I try to try to do.

“Language of Light” – Brit Milah

And language of light, language of the light, language of the light, is brit milah. Ah, I need to go further here.

Yes, language of the light, is brit milah, what does light mean, like uncovering nakedness. Yes, it means from the language of nakedness, from the language of haste, like I said on the verse “like a hasty man,” like a hasty man and on nakedness that.

And the meaning is, further, this revolves around the unification between the ten, and the feet’s causes that through the covenant of light that is very unified… and… and yes…

Proof from Chapter 6 of Sefer Yetzirah

He says that this must be… this is true, this is he’s right, he brings up from the sixth chapter where it says explicitly:

> “He made a covenant for him between the ten fingers of his feet and this is the covenant of circumcision, and between the ten fingers of his hands and this is the covenant of the tongue”

The Second Explanation of “Five Opposite Five”: Five Sefirot to the Right and Five to the Left

So that is the decisive factor between the ten lower sefirot, which according to the Ramak means the sefirot of Olam HaBriah (the World of Creation). Ah, yes, okay.

Anyway, that’s the end of the first chapter.

Let’s go faster, we need to finish the matter with all these ten things.

The Ramak’s Second Explanation: Five Opposite Five According to the Structure of Right and Left

Afterwards he says that there is a better explanation from the commentators, the Ramak also brings such an interpretation from other people, that how is it that “five opposite five,” he says, this will fit better with the Zohar in many places. But in order to make this explanation, you have to like assume another whole structure, like what you are saying.

And the explanation is like this, that five to the right, that there are five sefirot that lean to the right, and five sefirot lean to the left.

So which five sefirot are more chesed (kindness)? Keter, Chochmah, Gedulah, Netzach, Tiferet.

And five sefirot are more left, which is Binah, Gevurah, Hod, Yesod, Malchut.

Explanations for the Less Obvious Divisions

Now, of course, some of them are obvious, right? Keter is… Keter is all the way on top, so it is more chesed. Chochmah and chesed are obviously… sorry, Chochmah, Gedulah, Netzach are obviously to the right.

Tiferet — Leans Toward Chesed

The only thing that needs to be explained is Tiferet, which is essentially in the middle, but nevertheless the main thing is it leans toward chesed. It leans somewhat toward chesed, and is an addition to the right. And Tiferet, although it is in the middle, it is more with the right.

So from this it means that there are five, not just three sefirot to the right, there are five sefirot to the right.

The Five Sefirot to the Left

The same thing, Binah. So the same thing is to the left, the left which is Binah, Gevurah, Hod, Yesod, Malchut.

Binah — The Source of Judgment

So, one can ask a question about Binah, because Binah is a problem, seemingly there are no judgments there. He says, we don’t just look at what is going on there, but what is the source. We see that Binah is the source of this. Although there is no judgment in Binah, but it is the source of it.

Hod

The same thing Hod. We see that it stands on this, Hod is generally a concept of the giver’s existence, things that make hod. So Hod also has more… obviously it’s on the left side, it’s not a problem.

Yesod — Leans to the Left

Yesod also, Yesod is also decisive, it’s also in the middle, but it is more on the left side. And he brings a Tikunim that says that tzaddik (righteous one), which is the Yesod, comes from the right, notel mishemala (takes from the left), it receives from the left side. Whereas Tiferet notel miyamin (takes from the right), it takes from the right side.

He also says further, tzaddik notel leshemala (the righteous one takes to the left), which is Yitzchak ketz chai. So Yitzchak, which is the left, the Gevurah, one can say ketz chai, and ketz chai we know that chai is the Yesod. So we see that the Yesod is connected to the left.

We see in any case that between the two that are in the middle, Tiferet is more right and Yesod is more left.

Malchut — The Weakened Attribute of Judgment

So it comes out that we have five sefirot to the right and five to the left. Malchut is to the left simply because it’s the lowest one, so it’s understood by itself that it’s more judgment.

The Matter of Two Decisive Factors

And in any case he says, it could be that this is why we need to have two decisive factors. There is a question, if the point is that there should be one on one side and one in the middle, why do you need two, Tiferet and Yesod? He will still talk in Sha’ar HaMachri’im more about this, but one is for one…

Student: What?

Teacher: Yes, because you want to go faster, I’m saying it faster.

You know the picture of ten sefirot how it looks, in the middle there are three, there are three sefirot in the middle, and Malchut is in the middle. The point is, the Yesod and the Tiferet are certainly in the middle. So, the point of being in the middle is to be decisive between the right side and the left side. So why do you need two?

There are two types of decisive factors. There is a decisive factor that is more decisive, and there is one that is more lenient. So the Tiferet is…

Student: Who?

Teacher: Ah, no, wait, wait, wait, that’s a problem. One minute, one minute.

What he’s saying is, that there are five “five opposite five,” he’s counting the decisive factors. That’s another weird thing, that’s why I’m telling you, the whole explanation is weird, because he connects two other structures and he tries to squeeze one into the other.

But what he’s saying is, that “five opposite five” means that in total of the ten sefirot, five of them are more right and five of them are more left. And when he says five more right and five more left, he already counts the decisive factors also as either more right or more left. And since there are two decisive factors, so the Tiferet is more right and the Yesod is more left.

And Malchut is simply that it’s the attribute of judgment, as everyone knows that it’s called the weakened attribute of judgment. Who knows, has anyone heard of dina rafia? Dina rafia is the Malchut, that’s the name of the Malchut, the weakened attribute of judgment.

And we have a dispute about this, this is the clear approach that he says, the Ramak.

Summary of the Second Explanation

So it comes out that this is the five, it comes out the right hand is Keter, Chochmah, Gedulah, Netzach, Tiferet. Five from the left is Binah, Gevurah, Hod, Yesod, Malchut.

Now it comes out that “and all that is in your hand” is without addition, and further Tiferet, eh, it is itself one that was counted, the same thing “at the head of myrrh” is itself one that was counted, and one can even say also the Tiferet, because Tiferet and Yesod can be counted once.

It comes out further that there is no decision between ten and ten, because again, both of these explanations have this big difficulty, also the third explanation that he will say is an even greater difficulty. In the sense of the plain meaning of the Mishnah, which he tries to say that there are five and five.

This is true, if you learn the two explanations not exactly in this way, this is the truth.

The Explanation’s Connection to Zohar and Writings of the Arizal

But for example in the Zohar, many times you find, if you’ve learned the writings of the Arizal, you will find the two basic structures many times, because many times he talks about the five upper ones, when the five higher sefirot have all kinds of calculations for why they need to come from them, and the five lower sefirot.

And the same thing that many times the Arizal counts from five chasadim and five gevurot. Five chasadim, five gevurot, and at the end of the day comes from this Mishnah, “five opposite five.”

But he counts it many times differently, because according to what, one way of counting is certainly like this. Keter, Chochmah, Gedulah, Netzach, Tiferet, and Binah, Gevurah, Hod, Yesod, Malchut, is going to be the 5-5, and the decisive one is in the middle of them, therefore there isn’t 11.

The Difficulty in This Explanation — How Does It Fit with Sefer Yetzirah?

This is his forced way of solving the problem that it comes out to be 11 here. He says no, brit yachid (unique covenant) is itself one of the ten fingers. Eh, it doesn’t fit in the picture that Sefer Yetzirah says of the two hands with the covenant. It’s all not simple, the whole thing.

This is what happens in his explanation, really. Because he looks at it, apparently, that the fingers are just a hint. When one says “five opposite five opposite five fingers,” it doesn’t mean to say that now you should look that this is the main way of organizing the sefirot. There are ten, the measurements come from the five fingers, but the real meaning of the sefirot is this structure, this whole structure.

Discussion: The Difference Between the Fingers

Student: I guess you’re saying now what is the hint to the fingers, I mean, all fingers are the same thing, like…

Teacher: It does matter, but the internal structure, you mean.

Student: Meaning to say, if you want to think about what each attribute does, you need to connect it to a more important part of your body. I mean, the hand does one thing, the foot does a second thing, the fingers, what is the difference between one finger and another finger?

Teacher: I guess… I don’t know. It’s a thing, always a very interesting thing. It could actually be that Sefer Yetzirah didn’t fall into the structure of the explanation of the way that the whole body of the ten sefirot or seven sefirot in the way that the Zohar does. It’s very interesting. We need to do more research about this. There lies here some secret.

We are among today’s Jews who think that the simple plain meaning in Sefer Yetzirah is also good. We don’t need to twist everything with the Zohar.

Student: Ah no, I understand.

Teacher: I’m just saying that the Ramak is such a type of person that everything needs to fit into one structure. The Zohar structure, more or less, he stuffs everything into this. Although one cannot really learn Sefer Yetzirah with this explanation. You’re right that Sefer Yetzirah is missing.

Student: Right, right, but one can still say more simply. One can say that this is like one level of hint, and this is simply another…

Teacher: I don’t know. I need to think about this better. I already spoke about this last time, some hint.

The Fundamental Problem: What Did Sefer Yetzirah Itself Mean?

Because let’s understand, Sefer Yetzirah itself said as it says later, “ten and not nine, ten and not eleven,” and the same person says “five opposite five with the covenant in the middle.” So what did he think? That there is an eleventh?

The basic question that he tries to solve, all who are a way to solve the question by simply ignoring what it says and saying that the brit is one of the ten sefirot. Eh, it says fingers? Let’s skip the fingers when we talk about this.

Yes, but what did Sefer Yetzirah itself think about the problem?

Student: It’s just the opposite, because Sefer Yetzirah has…

Teacher: Very good, it’s not a problem at all, right? And not only is it not a problem, but the middle one, it makes them into one thing, right?

One of the things that Sefer Yetzirah in chapter 1 is very clearly doing, is trying to explain how all these different things end up being one thing, right? “And the end is unity, ask in your heart,” has three or four other Mishnayot that end with unity at the end.

The Third Explanation of the Ramak: “Five Opposite Five” Means Five Decisions

The Expression “Ten and Not Nine” — Is This a Precise Statement?

Teacher:

By the way, when it already says from before a whole time “ten and not nine,” this is not a precise statement at all, because it says the same thing by all other things, right? “Thirteen and not fourteen” etc. It says this by some other thing. It also says this by the seven. “Seven and not eight.” It writes “seven and not six, seven and not eight.” What does this actually mean? Does it mean to say something, or not? It says “ten and not nine” in Mishnah 4 here.

Student:

And you’re saying that I should look at twenty-two letters. It says “three mothers… seven and not six,” you’re right, “seven and not six, seven and not eight.” Aha. This is in chapter 4. By the twelve does it also say such a thing? “Twelve leaders…” I don’t see. Perhaps there is another version that doesn’t say?

Teacher:

Aha, chapter 1 Mishnah 2. Aha, chapter 1, I’m looking in Sefer Yetzirah, but what does chapter 1 say, it says “ten sefirot belimah and ten fingers, five opposite five, and the unique covenant aligned in the middle.” It doesn’t say “ten simple sefirot.” Aha, I don’t have that in mine. Perhaps it’s actually a dispute of versions. Aha, I don’t know.

Student:

What does the Ramak say? The “Sha’ar Perati Sheva” actually says.

Teacher:

Okay. He means to say something with this, but you’re right that we don’t need to squeeze everything into this and not be concerned about what it says in other places. I get what you’re saying.

The Concept of “Yachid” in Sefer Yetzirah

Student:

No, Rabbi, I’m saying even more, because you look in chapter 1, you look here, in Mishnah 3 it ends “and the unique covenant in the middle.” Mishnah 4 ends “and the holy living creatures and the speaker on its wheels and the speaker on its base.” Mishnah 5 ends “and the end is unity,” yes, the word “yachid” (unique), “and the end is unity, the faithful King ruling over all.” And Mishnah 6 ends “before His throne they bow down.” Mishnah 7 ends “for the unique Master has no second, and before One what do you count.”

So it seems very clear that he has some matter, at least how many times did I count, the word “yachid” appears here how many times? Yes, one, two, three, at least three Mishnayot in this chapter, and perhaps four or five, speak about the fact that there is still one thing in the whole matter.

So this is simply what he means to say with the “brit yachid,” that this makes the whole thing into one somehow. Aha, there are actually five with five, but one leads them, or something like that. But like you, the five, in short, it’s not a contradiction with what he says that it’s ten with ten.

Teacher:

Yes.

Student:

Anyway, okay.

Teacher:

Afterwards it’s like this, afterwards… what?

Student:

No no, that’s all.

Teacher:

So in short, this is the… he also revealed with this that there is no brotherhood between the ten and ten. Okay, it’s the same thing. That the brotherhood is only the two camps that he talks about, and they are themselves still part of the “five opposite five,” and that’s it. That’s the second explanation.

Again, I told you, both concepts are in the later mekubalim, they exist, they exist always. The two explanations, the five upper and five lower, and the five… how is it called… five right and five left, is a thing that is very popular. Perhaps not exactly in this order, but this is a thing that… yes.

The Third Explanation: “Five Opposite Five” Means Five Decisive Factors

Teacher:

Afterwards he says, he has another explanation. And he says like this, he says that he has his own explanation. I don’t understand what he wants from his explanation, but he says like this, that he has another explanation, and he holds that “five opposite five” doesn’t mean the fingers at all. Totally away from the plain meaning. “Five opposite five” doesn’t mean at all the five fingers that are opposite the other five fingers, but “the number bearer is ten.”

Student:

Yes, do you have the text? Should I bring it back here?

Teacher:

What? He went away from the… went away, already went away from the topic of ten sefirot, from the ten fingers, and begins to talk generally about five decisive factors. I don’t know why anyone would think this is a good explanation.

Ah… and five others? Some are between judgment and kindness. And five others, and some require decisive factors. There are very important decisive factors between judgment and kindness, and there are five other types of decisive factors between judgment and kindness. This is what he says.

He says like this, first of all Tiferet, and other ways the Tiferet which is in the middle, is decisive in five other ways between judgment and kindness. One, first of all it is decisive between Chochmah and Binah, and then it’s called Da’at. This is the maximum explanation of Da’at. Da’at is not a sefirah. So when the Tiferet rises to Chochmah and Binah, Chochmah opposite Binah which is one root of kindness and one root of strength and the Tiferet is in the middle.

Afterwards there is the second decision of the Tiferet which is between Gedulah and Gevurah, as is known.

The Zohar on “And God Called the Firmament Heaven”

Teacher:

This “as is known” brings however a whole piece of Zohar, for some reason, and meanwhile enjoy learning Zohar. He says like this, and this is in the, God called the firmament heaven here the middle of Tiferet, which is between right and left, which is between right and left, and it includes both, so that it says, and there was evening and morning, it means evening means the evening of Yitzchak, Gevurah. And morning is chesed, the chesed of Avraham, and the, what is it called, the middle pillar, it is in between.

How is the translation, the heavens of evening and morning. God gave birth, the Binah gave birth to Tiferet, and it is between evening and morning, and it is the heaven which is between evening and morning. So says the person.

And he wants to say an explanation. First you see there is the known version that Tiferet is decisive between chesed and Gevurah, okay.

The Ramak’s Method of Learning — “Hospitality” for a Piece of Zohar

Teacher:

“But it will not seduce and direct our mind to its beauty in confusion.” There is such a rule in Kabbalah by certain people, that when a Torah teaching comes one needs to give it a bit of hospitality. So he makes hospitality for this piece of Zohar, and he says like this, first he makes a list of questions, almost endless.

What is “Vayikra Elokim”? How does he know that Elokim is Binah? What is “Ima”? What is a part of Ima in Binah? It’s the same thing. What is “amitat hametziyut” (the truth of reality)? “Certainly it is between right and left,” what is he saying? What is between right and left? In short, the entire language is superfluous, basically, because one already understands all these things. And what comes in with evening and morning? What do we learn from this?

This is the Ramak’s way of learning everything, and he learned this from Rabbi Yitzchak ibn Latif, and it’s a great principle. That whenever he learns something and he already knows what it says there, he says, “How can it be that he’s telling me what I already know? Why would he explicitly say something I already know? Rather, he’s saying something deeper.”

I once wrote an entire article about this derech halimud (method of learning). You can flatten it, you can say, “Ah, certainly he knows from this thing a piece of Zohar, he knows it. Why are you asking questions?” But on the other hand, if you don’t learn like this, you end up being a very boring person. “Yeah, I already know, I already know, I already know.” Yes, the one who wrote it also knew that you already know. Perhaps there’s something else that you don’t yet know. Do you agree?

Student:

You can do it without the answers. You can do it without, you know, the questions are fake.

Maggid Shiur:

But he’s showing you, you have to read backwards. After the answer, you’ll see that the words make even more sense than they did before.

Student:

Right, it’s really like close reading.

Maggid Shiur:

Yes, wait, everyone knows that what he’s saying basically is, if I want to say it over in my own language, and I think this is a good derech halimud, yes, Tiferet is between Chesed and Gevurah, and this is power, and for this you need another verse, it’s written in two words.

Close Reading in Zohar: The Ramak’s Rule About Kinuyim (Appellations) and Bechinat (Aspects)

The Process of “Close Reading” in Zohar and Tikkunim

Instructor:

It’s really like close reading, it’s close reading, it’s like, yes, certainly, everyone knows that what he’s saying basically is, if I want to say it over in my own language, and I think this is a good derech halimud, yes, Tiferet is between Chesed and Gevurah, and this is power, for this you need another verse, it’s written in two thousand verses, think a minute, one minute, but what does it mean that it’s called rakia (firmament), it was called shamayim (heaven), something comes in here, no, it’s gone, what does “Vayikra Elokim larakia shamayim” (And God called the firmament heaven) mean according to Kabbalah? It’s called rakia and shamayim, it’s two names for the same thing, so what are you doing? Why is it called in the middle of reality? These are 17 different meshalim (parables), why do all these things come in? He’s saying something here, this is basically what he’s asking, all his questions more or less are that.

It turns out, yes, when you want to simplify everything, you say ah, this is Chesed, this is Gevurah, I know the story, I already know the story, no, but he’s telling you the story in a slightly different way, so what does that mean? So he says that the question, he goes to the verse, he says that Rabbi Shimon bar Yochai, the Tikkunim was actually difficult, what does “Vayikra Elokim larakia shamayim” mean? Yes, there are two names for heaven, or two names for Tiferet, rakia and shamayim, what are you telling me here? You see here that rakia is not shamayim, but he says no, that rakia is Ima, what does Ima mean? So he says thus, when Binah is influencing from the side, he calls it from the aspect of Ima Tata’in (Lower Mother) which is the influencer, then it’s called Eim (mother), yes, so this is the Ramak’s rule on kinuyim, he says it explicitly in Shaar HaKinuyim, but there are never two words for the same thing.

The Concept of “Bechina” by the Ramak

And what he calls a bechina, how the word bechina is, this is how he uses it and this is what it means, in other words, when I speak of the level called Binah, so I can speak of other parts of Binah, or it doesn’t have parts which are called bechinat. You could say chalakim (parts). The Arizal has no problem, he simply calls them chalakim, you divide it into pieces, and he says I’m speaking of this part. The Ramak is a bit more abstract, and he says it’s a bechina of Binah. In other words, Binah b’bechinat (in the aspect of) what she influences to the lower ones is called Ima. B’bechinat what she is… what? Yes, like… yes, in a manner, or something like that. Bechina, bechina means like a test, or like looking, like havchana (distinction).

Yes, what is there? I don’t know where bechinat comes from. It’s probably philosophical language that they borrowed.

But he wants to say, I’m speaking of this… in English it would say, “under the aspect of”. And the aspect isn’t called Binah. Binah b’tor (in the capacity of) what she is an influencer to the lower ones, an influencer to Binah, not Binah b’tor what she is other things. She has other meanings of the word Binah, or other senses, other, right?

In Aristotle, bechina is called “qua”. What comes from the word qua? Like, mi qua father I’m one person, mi qua brother I’m a second, right? It’s the same me, but b’tor something else. I fill another role. What? Yes, in Yiddish “als”. In Greek or Latin, “qua”. There was someone who said that Aristotle’s solution for all questions is another qua. Yes, when you speak of the bechina, the bechina, it’s the same thing.

So apparently what is clearly expressed, like, the word doesn’t stand in error. When you say “Eim”, you mean to say from the side that she is with the emanated ones, with the lower ones, because it’s called “Eim”.

The Difference Between Ramak and Arizal: Bechinat versus Chalakim

So, now previously, now previously. Now. The same thing, Tiferet has more than two meanings here. He calls it two realities. So the Ramak has a rule, it’s called Shaar HaMetziyut, he explains this clearly. I told you, this beginning is just to get you curious about a lot of things, because you don’t know most of it. So he explains that when we speak separately or spiritually, it’s called, when I say that I am from the aspect with my children I’m a father, from the aspect with my father I’m a son, from the side of my friends I’m a friend, and so on. So I am many things. But now, in each of these, you can call it a metziyut (reality). So unlike a person who when he’s a father isn’t a son, and when he’s a son isn’t a father, he can’t, at least b’gashmiyut (in physicality), you can’t be both at the same time, it’s different stages or something. But b’bechinat ruchaniyut (in the aspect of spirituality), this is only like other levels of the same, other realities. It’s not, it’s not in time, so it doesn’t change, it doesn’t become this, that. So this he calls a metziyut. In other words, what you just called bechina.

Discussion: Physicality and Spirituality – Division and Mixture

Student:

In physicality he can mix everything, right?

Instructor:

Yes, there’s also the opposite. In physicality is the place where everything gets confused.

Student:

Why, you always hear…

Instructor:

It depends what you’re saying. There’s a confusion here.

Student:

In physicality you mean the body, the whatever, I mean, no?

Instructor:

Yes, so, so, right, but… what do you want to say?

Student:

I’m a father, I’m a friend.

Instructor:

Right, in the same, in the same…

Student:

True, true, true, it’s more separate. I agree. I agree. Concepts are more divided than… so the Rambam will say in the piece we’re going to learn tomorrow about imagination and intellect. The intellect divides, and imagination connects. Because imagination sees whole bodies, and whole bodies are always connected to other things. It’s true. But the way he is thinking of it is, let’s talk about the action, right? When you act b’tor father, you don’t act b’tor son, usually, at the same time. But if the reality is that the whole action is that he can be a father, or that he is in a certain way a father, then both can be at once. That’s what he means. So it doesn’t go away, it’s not like in time. Your activity is in time, even if you’re… that your body exists in time is still something to understand. But when you act, you don’t act both at the same time. So we say, like on the first day I did this, yesterday I did this, tomorrow I will do this. But when you speak of sefirot, it’s not true that therefore the sefirot are called yom rishon (first day), yom sheni (second day), whatever. It doesn’t mean that first there was Binah, and afterwards it became Tiferet. There is such a thing, and there is such a thing. That’s what he calls metziyut.

Tiferet’s Two Realities

Okay. Anyways, so what he says is thus, that Tiferet has two meanings, two realities, two levels of Tiferet you can call it. And again, one of the Arizal’s big tricks is to take all these things that the Ramak calls bechinat and metziyut, and to give them names and like make them concrete, because it makes it easier for people to learn. That’s why everyone likes learning the Arizal.

Discussion: The Two Names of Tiferet

Student:

It already has two names, no?

Instructor:

Which names?

Student:

The names with Tiferet, no?

Instructor:

No, wait. No, he says, ah, no. The Tiferet itself from the side that it’s from the kav harachamim (line of mercy), it’s in the middle. He means the emanation from the Keter already. He’s going to explain the seder ha’atzilut (order of emanation). That’s the whole question, because apparently Tiferet comes after Gevurah. If Tiferet is after Gevurah, it’s emanated from Gevurah. But he says that truly Tiferet is emanated from Keter, not from Gevurah, because you have to read it as three kavim (lines). So it comes out, it has a higher…

Student:

This is like Daat.

Instructor:

What we call Daat. But Daat is the upper reality of Tiferet. There is no sefirah.

Student:

It already has two names.

Instructor:

Hm?

Student:

It already has two fixed names, no?

Instructor:

Yes, yes, in Ramak, yes, what you call Daat, yes, it’s true. But…

Student:

Apparently…

Instructor:

But it’s confusing, because you say Daat, most people who learn Daat mean that there’s a third sefirah called Daat between Chochmah and Binah. The third sefirah, it’s Tiferet, when it’s still there it’s called Daat. Okay. The practical difference, I don’t know.

The Upper Reality: Moshe Rabbeinu and the Soul of Tiferet

Anyway, wait a second. And he says that the reality is Moshe Rabbeinu. So it says in the Tikkunim that Yaakov is the Tiferet from outside, and he asks in the Tikkunim what does Moshe mean? He says no, outside was Yaakov, but inside, the soul of Tiferet was Moshe. So the reality, when there it’s entirely mercy, is called the soul of the reality that becomes between Chesed and Gevurah, that from them should become the middle line. And this is truly called rakia.

Explanation of “Vayikra Elokim Larakia Shamayim”

So “Vayikra Elokim larakia shamayim” speaks of what the Tiferet itself became from rakia. You can say rakia with a yud, as it was spread out from the Keter through the yud of Chochmah, and it became shamayim, which shamayim is esh u’mayim (fire and water), yes? It’s the mixture of fire and water, of Chesed and Gevurah. And this he says is the explanation, that through its reality, that you understand that it’s not after Gevurah, it’s a middle thing, it comes out not simply that it’s truly an offspring. Tiferet isn’t truly a son of Chesed and Gevurah, it’s truly a middle pillar, it’s from Keter. But because it’s after what it comes down, it’s through Binah, after it goes after Binah, it’s corrected, there it becomes a rakia, which then is called shamayim, which is esh u’mayim. This is “koneh shamayim b’tevunah” (acquires heaven with understanding), that the tevunah, the Ima, made the shamayim, which is the lower level bechina of Tiferet.

Ima = Ehyeh with Three Vavs

And the bechina that includes the whole thing, this means when it’s still in Ima, I guess, is called Ima, which is Ehyeh, Ima is Ehyeh, which has three vavs, which is the three lines Chesed Din Rachamim. So one will explain the entire reality. Okay, I guess we’ll soon learn this here.

“V’chol Tarvayhu” – Including Chesed and Din

And about this, this means “v’chol tarvayhu” (and both of them). He says “v’chol tarvayhu” doesn’t simply mean to say that Tiferet includes Chesed and Din. It means to say that he’s still speaking of the previous reality, of the previous level of Tiferet, it’s still higher, it’s still in Binah. When it’s still like it’s still included in Binah, then it’s truly including Chesed and Gevurah.

Afterwards he has another piece of Zohar here which is a proof.

My wife says that I need to go eat supper. So she claims, I don’t know why.

The Ramak’s Way of Learning and the Structure of Sefer Pardes Rimonim

Tiferet as Including Chesed and Gevurah – The Higher Level

So Tiferet includes Chesed and Gevurah. It means to say that he’s still speaking of the previous reality, of the previous level of Tiferet which is still higher – it’s still in Binah, it’s still like… it’s still included in Binah. Then it’s truly including Chesed and Gevurah.

Afterwards he has another piece of Zohar which is a proof.

Notes About the Structure of the Ramak’s Writing

My wife said that I need to go eat supper, so she tells me, I already know why. Don’t worry, we’re going… it’s the next two chapters. No, he does this thing for another two chapters until chapter 25, afterwards he’ll explain the next Mishnah. He goes, he goes, little by little, little by little, little by little. Everything is good, don’t worry. He goes.

He’s a lamdan (scholar), he loves to learn, so he finds a piece and he has three questions and four answers, and he’s very happy to say this, he can’t wait. He’s less of a teacher a bit in this way, but I enjoy it, so you’ll see what I do. Ask a bit. More or less explained, no? The explanation of the words, more or less.

The Ramak’s Own Instructions on How to Learn the Book

Okay, but this is how you can, this is how you begin to be able to. The Ramak gave instructions, he gave instructions at the beginning of his book that one should learn it, one should learn a chapter, and if one doesn’t understand it one should learn it again until one understands it, and then one should go to the next chapter.

And you’ll see, he makes references to things he’s going to say later, which is backwards. What can you do? That’s how it is. When you get there you’ll understand it better.

The Way of Learning Zohar

I think it’s worth the way of learning Zohar, and to say that he doesn’t say the same thing in twenty-four different ways, he wants to tell something each time.

I mean, I don’t know, I don’t have an answer. I guess, what should one do?

First know the old, and we’ll make the new. Whatever, in the same time.

Student: Yes, yes, it’s already good like this.

Maggid Shiur: True, but you have to know, you have to learn.

Student: Okay.

Maggid Shiur: No, no.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.