הלכות ברכות פרק ה׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳
—
הלכה א — נשים ועבדים בברכת המזון
הרמב״ם אומר: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.”
פשט: נשים ועבדים חייבים בברכת המזון, אבל יש ספק אם החיוב הוא מדאורייתא או מדרבנן. מכיוון שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא (לא תלויה בזמן), היו צריכות להיות חייבות מדאורייתא. אבל אולי אינן חייבות מדאורייתא, ולכן אינן יכולות להוציא גברים.
חידושים והסברות:
1. מדוע נשים אולי אינן חייבות מדאורייתא? הגמרא מביאה שני טעמים: (א) נשים אינן יכולות לברך על ארץ, כי לא היו חלק מחלוקת הארץ – כל גבר קיבל נחלה, אבל לא נשים; (ב) אינן יכולות להודות על ברית ותורה.
2. קושיא קשה: ארץ, ברית ותורה הם תקנת חכמים שנוספה לברכת המזון – כיצד נוסח דרבנן יכול לפטור מדאורייתא? התירוץ: אולי אין הכוונה לנוסח עצמו, אלא לעצם הענין – התורה אומרת “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, וכל הקונספט של ברכת המזון קשור לארץ. גם מוזכר שנוסח ברית ותורה אולי אינו מעכב, אבל עיקר הענין של ברכת המזון עומד בתורה בהקשר של ארץ.
3. חידוש על הקשר בין ארץ ומזון: ארץ בברכת המזון אינה הודאה נפרדת על קרקע – זו הודאה על ארץ שנותנת לך לאכול. כמו המשל: אם יש רעב ואוכלים רק תפוחי אדמה, אין מודים רק על “יש לי קרקע” – מודים על ארץ שמפרנסת במזון. לכן, מי שאין לו נחלה בארץ, אין לו את אותו שייכות להודאה.
4. נפקא מינה מעשית – ספק אם בירך: לפי מה שלמדנו (פרק ד׳), אם יש ספק אם בירך, צריך לברך שוב (ספק דאורייתא לחומרא). האם נשים גם צריכות לברך שוב? אפשר היה לומר שזה ספק ספיקא (ספק אם בירכה, ספק אם זה בכלל דאורייתא), אבל הרמב״ם לא הוציא נשים מהלכת הספק, משמע שנשים גם חייבות לברך שוב בספק.
5. קטנים: קטנים שונים – הם עדיין אינם בני חיוב, אלא מחמת חינוך. השיעור של חינוך בברכות הוא “שיודעים למי מברכין” – כשהם מבינים למי מברכים. הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.
—
הלכה ב — ברכת הזימון: שלושה שאכלו יחד
הרמב״ם אומר: “שלשה שאכלו פת חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה… נברך שאכלנו משלו, והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
פשט: שלושה אנשים שאכלו לחם יחד חייבים בזימון לפני ברכת המזון. משלושה עד עשרה הנוסח הוא “נברך שאכלנו משלו”, והכל עונים “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
חידושים והסברות:
1. עיקר ענין הזימון: יסוד הזימון הוא שכאשר אחד אוכל לבדו, הוא מברך לבדו. אבל כאשר שלושה אוכלים יחד, זו כבר סעודה עם טקס – לכן יש לברך בצורה יפה: אחד יהיה שליח ציבור, יאמר בקול רם, והכל יענו אמן. זה “אסתטי” – דרך יפה של הודיה.
2. מדוע דווקא שלושה? כי צריך אחד שאומר, ושניים שעונים. שני אנשים לבד זה “חברותא” – האדם השלישי הופך את זה לשיעור זימון, מציאות ציבורית.
3. “ובטובו חיינו” – פירוש: דיון על פירוש “חיינו” – האם זה לשון עבר (חיינו), לשון הווה (חיינו), או שמשמעותו “אנו מקבלים חיים מזה.” המסקנה היא ש״חיינו” משמעותו: אנו חיים מטובו – אנו מקבלים חיים ממנו, בלשון הווה. לא שחיינו וכבר מתנו.
4. “ברוך שאכלנו משלו” – הסבר: “ברוך” משמעותו “מבורך” (לא רק “תודה”). מבורך הוא הקב״ה שאנו אוכלים משלו – קשור ליסוד של “אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה.”
5. נוסח אשכנז – “רבותי נברך” (נטילת רשות): נוסח אשכנז הוסיף לפני ה״נברך” הקדמה: “רבותי נברך” והתשובה “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. המקור לכך אינו לגמרי ברור – אולי הגהות מיימוניות, אולי זוהר.
ענין נטילת רשות: ה״רבותי נברך” הוא נטילת רשות – המזמן שואל כביכול: “האם אתם מסכימים שאני אהיה המזמן?” זה מקביל לשליח ציבור שצריך להיות אדם חשוב עם קול נעים, ומבקשים רשות מהציבור. אצל ספרדים זה יותר מפורש: הם אומרים “הב לן ונברך” (תן לנו רשות לברך), הציבור נותן רשות, והמזמן מתחיל “ברשות, נברך”.
זה גם מושווה לענין אצל מלאכים שמבקשים רשות – זו חרדה לכבוד שמים, לא רק כבוד של אנשים. המזמן שואל: “מי אתה לברך את השם?” – הציבור צריך להסכים.
חידוש נוסף: אצל אשכנז שמברכים בשקט לעצמם, נטילת הרשות פחות רלוונטית. אבל כאשר המזמן מברך בקול רם והציבור שומע ועונה אמן – שם נטילת הרשות משמעותית מאוד, כי הציבור צריך לשמוע את כל ברכתו.
—
הלכה ג — זימון בעשרה עם שם
הרמב״ם אומר: “היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם” — בעשרה מוסיפים את שם ה׳: “נברך לאלקינו שאכלנו משלו”, והציבור עונה “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והמזמן אומר “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך מתחיל “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן” עד שמסיים את כל ארבע הברכות, “והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה”.**
פשט: בעשרה אנשים נוסח הזימון גבוה יותר – מזכירים שם שמים. המזמן מברך בקול רם, והציבור עונה אמן אחרי כל ברכה.
חידושים והסברות:
1. מעלת תפילה בציבור: ברכת המזון בעשרה יש לה מעלה של תפילה בציבור – כאשר יש עדה (עשרה) אפשר להזכיר שם שמים, כמו דבר שבקדושה. זה עוזר להבין מדוע יש מאוחר יותר הלכות על אם אחד הולך באמצע – כי יש לזה דין של ציבור.
—
הלכה ד — בית חתנים: נוסח “שהשמחה במעונו”
הרמב״ם אומר: “וכן בבית חתנים” — בסעודה בבית חתנים אומרים “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו” (בעשרה: “נברך לאלקינו שהשמחה במעונו”). “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין” עד “שלשים יום אחר הנישואין.” סעודות שעושים לכבוד החתן והכלה — עד שנים עשר חודש.**
פשט: בבית חתנים אומרים שהשמחה במעונו עד 30 יום בסתם. סעודה שנעשית במיוחד לכבוד הזוג החדש (כמו שבע ברכות, ביקור אצל סבתא, וכו׳) אפשר לומר שהשמחה במעונו עד שנה שלמה.
מהו “בית חתנים”? הרמב״ם מגדיר: מאז שמתחילים להכין (הגמרא נותנת משל של השריית שעורים לבירה — הכנה ארוכה), עד 30 יום אחרי החתונה. זה כאשר אוכלים בבית חתנים (לא במיוחד לכבוד החתונה, אלא סתם במקום הזה).
חידושים והסברות:
1. פירוש “שהשמחה במעונו” — מספר פירושים:
(א) פירוש ראשון: נמצאים בשמחה, ומזכירים שהשמחה האמיתית היא אצל הקב״ה — “במעונו” (מעונו), לא “במעונינו” (מעוננו). לא אומרים “תודה לקב״ה על שמחתנו”, אלא מזכירים שעיקר השמחה היא אצלו.
(ב) פירוש שני (עם “עוז וחדוה במקומו”): שמחה היא בריאה של הקב״ה — הוא ברא את כוח השמחה. “במעונו” הוא דרך לומר שהוא “בעל הדבר” — שמחה שייכת לו, כמו “אשר ברא ששון ושמחה” בשבע ברכות.
(ג) פירוש שלישי (עם “מעונה אלקים קדם”): כל העולם הוא מעון הקב״ה — אומרים שהשמחה היא בעולמו.
(ד) פירוש של “מעניינא דיומא”: משבחים את הקב״ה על הפעולה שהוא עושה עכשיו — הוא משמח חתן וכלה. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו ויעשו שמחה — “כולנו מחותנים באולם של הקב״ה.”
2. שיטת השולחן ערוך: השולחן ערוך אומר “ערב כל שמחה ויין” — אומרים שהשמחה במעונו רק בשעת משתה, לא סתם. המנהג לא נהוג לומר זאת במשך שנה.
3. רבינו יונה ומנוחה: הם היו “יהודים שבורים.” מי שהוא שבור (עצוב) לא יאמר שהשמחה במעונו, אלא מי שהוא מרוצה כן יאמר. סברא הפוכה מוצעת: מי שעצוב דווקא יאמר שהשמחה במעונו — “fake it until you make it” — הוא נלחם עם עצמו אבל יהיה בשמחה. אבל השולחן ערוך לא אומר כך.
4. סעודות אחר הנישואין — חיוב זימון: הרמב״ם אומר: “וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן – הכל חייבין בברכת הזימון.” נשאלת השאלה מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת — אולי יש בגמרא הווה אמינא שלסעודות אחרי הנישואין לא יהיה זימון.
5. הבדל בין סעודות בבית חתנים וסעודות מחמת הנישואין: סעודות בבית חתנים (מהכנה עד 30 יום אחרי החתונה) — שם אומרים “שהשמחה במעונו” בזימון. סעודות מחמת הנישואין (שבע ברכות, כאשר הזוג החדש הולך למשפחה) — שם עושים שבע ברכות. לאבל הוסיפו הרחמן מיוחד, ולחתן הוסיפו שבע ברכות אחרי הבנטשן, וגם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.
—
הלכה ה — כהן וישראל שאכלו כאחד
הרמב״ם אומר: “כהן וישראל שאכלו כאחד – אפילו הכהן אוכל תרומה והישראל אוכל חולין – חייבין בזימון.”
פשט: למרות שהם אוכלים שתי קטגוריות שונות של מזון, מכיוון שהם אוכלים יחד הם חייבים בזימון.
חידושים והסברות:
1. ההווה אמינא: שיהיה כמו שני מיני סעודות — “בריסקר היה אומר שאלו שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם.”
2. חילוק בין זה למודר הנאה: במודר הנאה לא אוכלים יחד כי אסור לו לאכול מהמזון שלו – זה אומר שלא אוכלים יחד. אבל כאן, הישראל אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין – ממילא זה יכול להיקרא סעודה אחת.
3. הגהות מיימוניות — פת עכו״ם: אם אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא, האם יכולים לזמן יחד.
4. נפקא מינה מעשית: קלויזנבורגר וסאטמרי – אחד מותר לאכול מהשחיטה של השני אבל לא להיפך. הכלל: כל עוד יש דרך שתהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.
—
הלכה ו — נשים, עבדים, וקטנים בזימון
הרמב״ם אומר: “נשים, עבדים, וקטנים חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. אבל נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן.”
פשט: נשים, עבדים, וקטנים חייבים בזימון בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון. אבל אי אפשר לצרפם למניין של שלושה עם גברים. ביניהם לבין עצמם — שלוש נשים, שלושה עבדים, או שלושה קטנים — יכולים לעשות זימון.
חידושים והסברות:
1. טעות מעשית: הרבה אנשים חושבים ששבת בסעודה זימון הוא “דבר גברי” – אבל נשים גם צריכות לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.
2. “חייבות בזימון” משמעותו שני דברים: (1) כאשר שלושה גברים עושים זימון, הנשים גם ישמעו את בעל המזמן ויצאו; (2) כאשר שלוש נשים אוכלות לבד, יעשו זימון עם אישה אחת כמזמנת.
3. מדוע אי אפשר לערבב? חיוב הנשים בזימון הוא ספק (ספק דאורייתא, ספק דרבנן) – אי אפשר לצרף שתי רמות שונות של חיובים. אי אפשר להשתמש בספק חיוב דאורייתא עם חיוב דאורייתא ודאי.
4. קושיא: ברכת הזימון עצמה היא בוודאי דרבנן – מדוע נשים עם קטנים יחד יהיה בעיה? התירוץ: הבעיה העיקרית היא עם עבדים – “הם לא היהודים הטובים ביותר.”
5. ובארץ לא יזמנו בשם: מדוע נשים לא יכולות לזמן בשם? כי מניין של עשרה הופך לדבר שבקדושה, וזה אי אפשר לעשות עם נשים.
6. העיקר: שלושה קטנים לבד, שלושה עבדים לבד, שלוש נשים לבד – כל קבוצה יכולה לעשות זימון. אבל תערובת של נשים, עבדים, קטנים יחד – לא יאכלו יחד כלל (מפני הפריצות).
—
הלכה ז — אנדרוגינוס
הרמב״ם אומר: “אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו” – הוא יכול לזמן עם מינו, “אבל לא לנשים ולא לאנשים.”**
פשט: אנדרוגינוס (ספק זכר ספק נקבה) יכול לזמן עם אנדרוגינוסים אחרים, אבל לא עם גברים ולא עם נשים.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא עם נשים? אולי הוא איש, ואיש לא יכול להצטרף עם נשים.
2. מדוע לא עם אנשים? אולי הוא אישה, ואישה לא יכולה להצטרף עם אנשים.
3. עם מינו: כל האנדרוגינוסים יש להם את אותו ספק – מה שהדין שלהם, כולם כך.
4. הרמב״ם מביא אנדרוגינוס בהרבה הלכות (גם בקריאת שמע) – “בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס.”
—
הלכה ח — טומטום
חידושים:
1. טומטום אי אפשר לזמן כלל – מדוע? כי כל טומטום שונה. באנדרוגינוס כל אנדרוגינוס הוא אותו ספק. אבל בטומטום – כל טומטום יכול מחר להתגלות שהוא זכר או נקבה. “לא פשוט שכל טומטום זהה – כל טומטום הוא טומטום נפרד.” אי אפשר לצרף שני טומטומים כי אין להם את אותו ספק.
—
הלכה ט — קטן היודע למי מברכין
הרמב״ם אומר: “קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו הוא בן שבע בן שמונה. מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה.”
פשט: קטן שיודע למי מברכין אפשר לצרפו לזימון – אפילו הוא רק בן שבע או שמונה – בין לשלושה בין לעשרה.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין חינוך ברכות וזימון: קודם למדנו ש״קטנים אין מזמנין עליהם” – זה מדבר על ילדים קטנים לגמרי. אבל קטן היודע למי מברכין כבר אפשר לצרפו. למעשה מלמדים ילדים קטנים ברכות מבלי לחכות ל״יודע למי מברכין” – וזה יכול להיות נכון, כי הדיוק הוא: החילוק של יודע למי מברכין הוא רק לגבי מזמנין – אם אפשר לספור אותו לזימון. ברכתו בלי “יודע למי מברכין” אינה ברכה אמיתית, אבל לחינוך מלמדים אותו גם קודם.
2. “יודע למי מברכין” משמעותו: הוא מבין “מרא דהאי פיתא” – מי שדואג לעולם.
3. שיטת הרמב״ם לעומת רמ״א: הרמב״ם פוסק כפשטות הגמרא – קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו בן שבע/שמונה, אפילו עם גדולים. הרמ״א פוסק אחרת – ממתינים לשלוש עשרה שנה, לא סופרים ילדים.
4. הסבר מדוע המנהג אינו כרמב״ם: “אף אחד לא יודע למי מברכין” – קשה לקבוע שילד באמת יודע למי מברכין.
5. לגבי זימון לעומת דברים שבקדושה: בדברים אחרים צריך להיות בן שתים עשרה/שלוש עשרה, אבל לגבי ברכת המזון כבר סומכים על בן שבע/שמונה.
—
הלכה י — נכרי אין מזמנין עליו
הרמב״ם אומר: “והנכרי אין מזמנין עליו.”
פשט: נכרי אי אפשר לצרפו לזימון.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין שני ענינים: קודם למדנו שעל ברכת גוי לא עונים אמן. שם הדין הוא שאם שומעים את כל הברכה אפשר לענות. אבל כאן יש חידוש מיוחד — אפילו אם גוי מותר לברך לעצמו, הוא לא יכול להצטרף איתנו. “אני יכול לברך, והוא מותר לברך — אבל אנחנו לא הולכים יחד.” החידוש אינו על ברכתו, אלא על הצירוף — אנחנו איתו לא עושים ציבור.
—
הלכה יא — אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
הרמב״ם אומר שאפשר לזמן רק על מי שאכל כזית פת.
פשט: כל השלושה (או עשרה) צריכים לאכול כזית פת.
—
הלכה יא
הלכה יא (המשך) — שבעה שאכלו פת: צירוף עם אוכלי ירק ל״אלקינו”
הרמב״ם אומר: אם שבעה אכלו פת ושלושה אכלו ירק, יכולים להצטרף לומר בשם. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר.”**
פשט: לעשרה עם “אלקינו” צריך רוב ניכר של אוכלי פת — לפחות שבעה מעשרה. שישה כנגד ארבעה אינו מספיק, למרות שזה רוב, כי צריך להיות “רוב ניכר” — שניים יותר מהמיעוט.
חידושים והסברות:
1. המזמן עצמו חייב להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל פת אינו יכול לומר כראוי ברכת המזון.
2. ה״רוב ניכר” משמעותו רוב של שניים יותר מהמיעוט (כלומר 7 כנגד 3, לא 6 כנגד 4).
3. [סיפור מהתורת צבי:] הסבא, התורת צבי, אמר שמברכים כשיש שבעה אוכלים (לזימון בשם), ובתפילין מספיק שישה מתפללים. הוא שאל מדוע לא לתפוס עוד אוכל אחד — צריך להתמקד. הוא נהג לכבד יהודי לאכול כדי להשלים את המניין.
—
הלכה יב — שנים שאכלו וגמרו: צירוף עם שלישי
הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו וגמרו מלאכול” — כאשר שניים כבר סיימו לאכול ושלישי בא להצטרף — “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, מצטרפין.”**
פשט: אם השניים עדיין יכולים לאכול משהו עם השלישי, יכולים להצטרף לזימון.
חידושים והסברות:
1. מה משמעות “יכולין”? “יכולין” אינו אומר שהם צריכים לאכול בפועל — אלא שהם עדיין מסוגלים לאכול, כלומר הם עדיין לא סיימו לגמרי את סעודתם ברמה שאינם יכולים לאכול יותר כלל.
2. “גמרו” — מהי הרמה? “גמרו מלאכול” אינו אומר שהם פיזית לא מסוגלים לאכול, אלא שהם החליטו להפסיק. אם הם עדיין לא ויתרו לגמרי — למשל, הקינוח עדיין לא הגיע — זה עדיין “יכולין.”
3. שאלה מעשית: כיצד מעריכים אם מישהו “יכול” עוד לאכול? אדם כמעט תמיד יכול עוד לדחוף משהו. לא מדובר במצב משוגע של אכילת יתר, אלא במצב רגיל שבו אפשר עוד לאכול משהו.
4. החידוש העיקרי — סעודה אחת: כל היסוד הוא שצריכה להיות “סעודה אחת.” אם השניים מתחילים סעודה חדשה עם ברכה חדשה, זה לא מעניין — זו כבר לא אותה סעודה. אבל אם הם אוכלים עוד קצת בתוך אותה סעודה (בלי ברכה חדשה), אז זה נקרא ציבור אחד.
5. רק בפת: כל השאלה היא רק כאשר השניים אכלו פת והשלישי לא אוכל פת. אם כל השלושה אוכלים פת, אין בכלל שאלה — הם פשוט צריכים לזמן.
6. חילוק בין שלושה לעשרה: דין “יכולין” עובד רק למניין (עשרה), לא לשלושה הבסיסיים. לשלושה כל השלושה חייבים לאכול פת, כי בלי זה אין שניים שמבקשים ממנו לברך — “הבו נברך” / “ברשות” — כל ענין הזימון חסר.
—
הלכה יג — חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
הרמב״ם אומר: “חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם.”
חידושים והסברות:
1. כהן לעומת חכם: הרמב״ם לא מזכיר כאן כהן. מדוע לא לכבד את הכהן כמו בקריאת התורה? התשובה: הרמב״ם סובר שאפילו בעליות החכם הגדול עולה ראשון (לא הכהן), כפי שלמדנו דרך אגב. אבל מלבד זאת, בזימון מדובר במי שיברך עבור כולם — זו תפקיד, לא רק כבוד. כהן יהיה כל פעם שליח ציבור? זה לא הגיוני.
—
הלכה יד — שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק” — אסור להם להתחלק ולברך בנפרד. “ואסור למעלה מעשרה ליחלק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו.”**
פשט: ברגע ששלושה (או עשרה) אכלו יחד, יש להם חיוב לזמן יחד. אסור להם ללכת ולברך כל אחד בנפרד.
חידושים והסברות:
1. יסוד חדש — חיוב לזמן: עד עכשיו דיברנו שאחרי אכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הרמב״ם מוסיף חיוב חדש: יש חיוב לאכול כדי לזמן, ואסור לבטל את הזימון. כלומר, הזימון אינו רק הידור — זו חובה.
2. נפקא מינה מעשית — בנטשן בנפרד: כיום אנשים נוהגים לברך בנפרד (כל אחד לעצמו) אפילו כשמזמנים. לפי הרמב״ם, שסובר שעיקר זימון הוא “אחד מברך לכולם,” אסור לעשות כך. אם מברכים בנפרד, עוברים על “אין רשאין ליחלק.”
3. הטענה של האחרונים של היום: אנשים אומרים שיש להם “סיבה” לברך בנפרד — כי אי אפשר לכוון כשהשני מברך, אנשים לא שמים כוונה. אבל זו לא תירוץ תקף. אין חובה לחשוב — הרמב״ם סובר ש״שומע כעונה” עובד בלי כוונה מיוחדת. אם משכנעים את עצמם שאי אפשר לשמוע, עוברים על ההלכה.
4. חילוק בין זימון לחזרת הש״ץ: בשמונה עשרה הרמב״ם אמר שחזרת הש״ץ היא רק “להוציא את מי שאינו בקי.” אבל בברכת המזון הדין שונה — “אחד מברך לכולם” תקף אפילו למי שהוא בקי. זה חילוק יסודי.
5. אחרי ה״נברך”: ברגע שעשו ברכת הזימון (החלק של “נברך”), אז אפשר לברך בנפרד — אבל רק בדיעבד. הדין העיקרי נשאר שאחד יברך עבור כולם.
—
הלכה יד (המשך) — חלוקת חבורות
הרמב״ם אומר: עשרה מותרים להתחלק לשתי קבוצות (כל אחת של חמישה), אבל עד עשרים אסור להתחלק, כי קבוצה אחת תפסיד הזכרת שם שמים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון שווה — לא להוריד רמה של קבוצה אחת.**
פשט: בעשרה מותר להתחלק לשתי קבוצות של חמישה, כי לשתיהן יש זימון. אבל שלוש עשרה אסור להתחלק לעשרה ושלושה, כי השלושה מפסידים הזכרת השם. רק בעשרים מותר שוב להתחלק.
חידושים:
1. העיקרון הוא “זימון הכל שווה” — אסור להתחלק באופן שקבוצה אחת תהיה ברמה נמוכה יותר של זימון מהשנייה. שלוש עשרה אנשים להתחלק ל-10 ו-3 משמעותו שה-3 מפסידים הזכרת השם — זו “הורדת רמה” שאסורה.
—
הלכה טו — שלשה שבאו משלש חבורות
הרמב״ם אומר: “שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה — אינן רשאין לחלוק, כי הם כבר נתחייבו בזימון. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו — רשאין לחלוק.”
פשט: שלושה אנשים שבאים משלוש חבורות נפרדות (שכל חבורה הייתה בת שלושה), אם עדיין לא זימנו בחבורות המקוריות שלהם — חייבים לזמן עכשיו יחד, כי הם כבר חייבים בזימון. אבל אם כבר זימנו — מותרים להתחלק.
חידושים והסברות:
1. קושיא על הרמב״ם: אם הם כבר זימנו בחבורות המקוריות שלהם, מדוע בכלל לחשוב שהם צריכים לזמן שוב? הם כבר יצאו! אולי כי הם התחילו לאכול מחדש במקום חדש עם אנשים חדשים, נאמר שזו אכילה חדשה שמחייבת זימון חדש?
2. שיטת הראב״ד: הראב״ד אומר “פורח מהם חובת זימון” — אפילו אם שלושת האנשים אוכלים עכשיו יחד מחדש, הם פטורים מזימון חדש. סברתו: “לא נועדו יחד תחילה” — הם לא התכנסו מלכתחילה כחבורה. עצם זה ששלושה אנשים נפגשים במקום חדש אינו “נועדו יחד” ואינו מחייב זימון.
3. חידוש גדול מהראב״ד — נפקא מינה מעשית: אם הראב״ד צודק, יש היתר גדול להרבה מצבים. למשל, בחתונה שאנשים אומרים “אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים” — אפשר לטעון “אני לא נועדתי תחילה” עם החבורה.
4. יסוד בזימון — “אכלו כאחד” צריך “נועדו תחילה”: מהראב״ד לומדים שחיוב הזימון אינו רק כי שלושה אנשים אוכלים באותו מקום. צריך להיות מסובין — שהם התכנסו במודע לאכול יחד. שלושה אנשים זרים ב״חדר אוכל” שאוכלים זה ליד זה לכאורה אינם חייבים בזימון.
5. פירוש רבינו יונה: רבינו יונה אומר ש״כבר זימנו” משמעותו שאמרו את נוסח הזימון (ברכת “שמחה במעונו” וכדומה), אבל לא שמעו ברכת המזון עצמה. לכן הם עדיין צריכים לברך (ברכת המזון), אבל אינם צריכים לעשות זימון חדש.
6. חידוש ביחס בין זימון וברכת המזון: מכאן לומדים שברכת הזימון קשורה לברכת המזון, אבל יכולה למלא תפקיד נפרד. אדם יכול כבר לצאת זימון אבל עדיין להיות חייב בברכת המזון. כלומר, זימון וברכת המזון הם שני חיובים נפרדים — אפשר לצאת אחד בלי השני.
7. שאלה על שומע כעונה בזימון: האם אפשר לצאת זימון דרך שומע כעונה אם לא נמצאים פיזית שם — למשל דרך טלפון או לוויין — נשארת שאלה פתוחה: “כל אחד ישאל את הפוסק שלו.”
—
הלכה טז — שתי חבורות בבית אחד
הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו — מצטרפין לזימון. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו — מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו — כל אחת מזמנת לעצמה.”
פשט: (א) אפילו כל אחד אוכל את המזון שלו (לא מבעל בית אחד), אם הם יושבים יחד — מצטרפין לזימון. (ב) שתי חבורות בבית אחד — אם חלק מחבורה אחת יכול לראות חלק מהשנייה — מצטרפין. אם לא — כל אחת בנפרד.
חידושים והסברות:
1. “אורחו משלו” — לא רק מבעל בית אחד: הרמב״ם מבהיר שזימון אינו תלוי באכילה מאותו מקור. אפילו כל אחד מביא את הכריך שלו — אם הם יושבים יחד, יש זימון.
2. שאלה על מסעדה: האם אנשים במסעדה שיושבים בשולחנות נפרדים צריכים לזמן יחד? מצד אחד כולם אוכלים מאותו בעל בית (המסעדה), מהצד השני הם לא “נועדו תחילה” — הם לא התכנסו כחבורה. זה נשאר ספק.
3. “מקצתן רואות” — קשר מינימלי מספיק: לא צריך שכולם יראו את כולם. מספיק שחלק מחבורה אחת רואה חלק מהשנייה. זה מראה שקשר מינימלי בין חבורות מספיק לצירוף.
4. חילוק בין “חייב” ל״יכול”: אולי לא נאמר ששתי חבורות שרואות זו את זו חייבות להצטרף — אלא שמותרות (רשאות). זה חילוק חשוב, במיוחד כאשר שתי החבורות יחד עושות מניין (עשרה) — האם חייבים להצטרף כדי להזכיר השם, או שזו רק רשות?
—
הלכה טז (המשך) — שמש מצרף
הרמב״ם אומר (בשם שמואל): “שמש אחד ביניהם שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו — מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו. ובלבד שישמעו שתיהן קול דבר המברך.”
פשט: אם מלצר/שמש אחד משרת את שתי החבורות — מצרף אותן, אפילו הן לא רואות זו את זו. אבל שתי החבורות חייבות לשמוע את המברך.
חידושים והסברות:
1. השמש כמצרף: השמש יוצר קשר בין שתי החבורות אפילו בלי ראייה. זה כוח חזק יותר של צירוף מאשר רק “רואות”.
2. “בלבד שישמעו” — שמיעה היא תנאי בסיס: אפילו עם שמש, חייבים לשמוע את המברך. זה פשוט, כי צריך לשמוע את הזימון כדי לענות.
3. ראיה למסעדה: מדין השמש אפשר להביא ראיה שבמסעדה, שמלצר אחד משרת מספר שולחנות, אפשר להצטרף. אבל זה נדחה: במסעדה בדרך כלל יש יותר משמש אחד, ובכלל לא ברור שאנשים בשולחנות נפרדים במסעדה רוצים או צריכים להצטרף.
—
הלכה יז — שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק
הרמב״ם אומר (מבוסס על הברייתא): שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק — קורין לו, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ומזמנין עליו. אבל הוא לא יוצא ברכת המזון דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.
פשט: בשלושה שאכלו יחד, אם אחד הולך, קוראים לו בחזרה. כל עוד הוא שומע, אפשר לצרפו לזימון, אבל הוא לא יוצא ברכת המזון עצמה דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.
חידושים והסברות:
1. ה״שוק” אינו אומר שהוא הלך רחוק — הוא רק ליד הדלת. הוא עדיין יכול לשמוע. הוא משתתף בזימון (עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא לא מתמקד בכל ברכת המזון, לכן חייב לברך בעצמו.
—
הלכה יז (המשך) — עשרה שאכלו, יצא אחד מהם
פשט: בעשרה שאכלו יחד (שמזכירים השם בזימון), אם אחד הולך, אי אפשר לצרפו עד שיחזור וישב במקומו.
חידושים והסברות:
1. החילוק בין שלושה לעשרה: בעשרה מזכירים את שם הקב״ה, וזה דורש כבוד — אי אפשר לצעוק מרחוק עם שם השם. לכן הוא חייב ממש לחזור למקומו.
2. דוגמאות מעשיות: בשמחה עומד אחד ליד הדלת ומשוחח, או הוא הולך להביא נעליים — הוא לא יכול לשיר/לצעוק את השם מרחוק.
—
הלכה יח — שנים שאכלו, כל אחד מברך לעצמו
הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו.”
פשט: שני אנשים שאוכלים יחד — כל אחד מברך בעצמו, כי אין זימון לשניים.
—
הלכה יט — קדם ובירך לעצמו: אחד בירך לפני הזימון
חידושים והסברות:
1. אם אחד משלושה כבר בירך לפני הזימון: השניים האחרים עדיין יכולים להשתמש בו לזימון (הוא עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא עצמו איבד מצוות זימון — “אין זימון למפרע.” הוא לא יכול לקבל בחזרה מה שהפסיד.
2. יסוד חשוב: זו הסיבה שלכתחילה אסור לברך לפני הזימון — כי אי אפשר לעשות זימון אחר כך. לא צריך לחשוב “מה ההבדל מתי אני מברך?” — ההבדל הוא שזימון למפרע לא קיים.
—
הלכה כ — אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
הרמב״ם אומר: “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע — היודע מברך, והשני שומע ויוצא. בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה — מוציאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.”
פשט: כאשר שניים אוכלים יחד (בלי זימון), אם אחד לא יודע לברך, השני יכול לברך בקול רם והראשון יוצא בשמיעה. בן, עבד, או אישה יכולים להוציא את האב/בעל הבית/בעל. אבל חז״ל אומרים קללה על מי שצריך להשתמש בזה.
חידושים והסברות:
1. מה משמעות “יודע”? לא סתם מישהו שיכול לקרוא מסידור — “יודע” משמעותו תלמיד חכם שיודע מה צריך לומר וכיצד לברך. מי שקורא מסידור עדיין נקרא “יודע.”
2. נפקא מינה מעשית: אם למישהו יש נוסח אחר, או שהוא רוצה לצאת בכוונות שאין לו בעצמו — האם הוא יכול לצאת מהשני? כן, אם אינו יכול בעצמו, מותר לצאת מאחר, אבל לכתחילה בלי זימון זה לא מומלץ.
3. “תבא מארה” — הקללה: “הקללה כבר באה” — זו בושה גדולה שאשתך יודעת ואתה לא יודע. אדם צריך ללמוד בעצמו. מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית — לא יכול להיות שרק האישה יודעת את ההלכות.
4. [סיפור: להתפלל על דעת הצדיקים:] הקונספט של “להתפלל על דעת הצדיקים” (לומר מילים על דעת הבעש״ט, רשב״י וכו׳) הוא דבר אחר לגמרי — שם אתה אומר בעצמך את המילים ורוצה שהצדיק יהיה ה״יודע.” אבל אי אפשר ממש לצאת מרשב״י. זו יישום “הפוך” של הדין הזה.
—
השגת הראב״ד — אישה/קטן מוציא: רק כשהחיוב דרבנן
דברי הראב״ד: ההלכה שאישה, קטן, או עבד יכולים להוציא גבר, היא רק כאשר הגבר גם אכל רק כזית (לא כדי שביעה), כך שחיובו בברכת המזון גם הוא רק מדרבנן — כמו חיוב האישה/קטן. אבל אם הוא אכל כדי שביעה, הוא חייב מדאורייתא, ואישה/קטן (שחייבים רק מדרבנן) לא יכולים להוציא
אותו — “שכל החייב בדבר מן התורה אינו יוצא אלא מן החייב באותו דבר מן התורה כמותו.”
חידושים והסברות:
1. יסוד הראב״ד: אפשר להוציא רק כאשר שניהם באותה רמת חיוב. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא.
2. שומע כעונה לעומת שליחות: האם שומע כעונה משמעותו “כאילו אתה אמרת זאת בעצמך” (שהיה אומר שלא משנה מי אומר), או שזה סוג של “הוצאה” שהאומר חייב להיות כשר לכך? הראב״ד מניח בבירור שזה דין של הוצאה, לא פשוט “כאילו אמרת זאת בעצמך.” אפילו עם שומע כעונה, אם ה״אומר” אינו אומר כשר (לא בר חיובא), זה כמו “פה שלא יכול לקבל את השליחות.”
3. שיטת הראב״ד בכזית: הראב״ד סובר שברכת המזון היא מדאורייתא אפילו על כזית (לא רק כדי שביעה). לפי זה, אישה/קטן לעולם לא יכולים להוציא גבר, כי הגבר תמיד חייב מדאורייתא.
4. קושיא על הראב״ד: אם אישה לעולם לא יכולה להוציא, מה עושים עם הברייתא “בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה”? הראב״ד עונה ש״מברכת” אינו אומר להוציא — זה אומר שהיא אומרת את המילים (מכריזה), והוא חוזר, כמו “בני כפרים” שאומרים להם את המילים והם חוזרים. זה פירוש שונה לגמרי בברייתא.
—
הלכה כא — הנכנס אצל אחרים ומצאן שמברכין
הראב״ד אומר שמי שנכנס אצל אחרים ומוצא אותם מברכים, “אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל” — הוא לא יכול לומר “שאכלנו משלו” כי הוא לא אכל. במקום זה יאמר “ברוך ומבורך”. אם הוא נכנס אחרי שכבר אמרו “נברך” והוא שומע רק “ברוך שאכלנו משלו”, יענה “אמן”.**
פשט: שיטת הראב״ד היא שאסור לומר “שאכלנו משלו” כאשר לא אכלת, כי זה יהיה שקר. אבל לא צריך להתעלם מהזימון — צריך לענות בדרך שהיא אמיתית.
חידושים והסברות:
1. היסוד של לא לומר שקר אפילו בנוסח ברכה: החשש של הראב״ד הוא שאפילו ב״דבר קטן” כמו נוסח הזימון, אסור לומר משהו שאינו אמת. “שאכלנו משלו” כולל את הדובר בקבוצה שאכלה, ואם הוא לא אכל, זה לא נכון.
2. הצעה — “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”: אפשר תיאורטית לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו” (ברוך הוא שהוא וחבריו אכלו משלו) — כך היינו משתתפים בזימון בלי לומר שקר. זה מושווה לסגנון הגמרא כמו “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו.”
3. היסוד הרחב יותר — אסור להתבדל מהציבור: מהצד השני, אסור להתבדל במודע מכלל ישראל — “אסור להראות במודע שיהודים שמים את חלקם, אני לא אכלתי, אז זה לא החלק שלי.” האיזון הוא: צריך למצוא דרך להיות עם הציבור, אבל בדרך אמיתית.
4. השוואה לתפילות ציבור אחרות (קדושה, קדיש): מדוע לא נתקלים באותה בעיה בדברי ציבור אחרים, כמו כשנכנסים לבית המדרש והציבור מתפלל? שם אומרים עם “אמן יהא שמיה רבא” או “קדוש קדוש קדוש” — אין בעיית שקר, כי לא אומרים משהו שהוא עובדתית לא נכון. ההבדל הוא שבזימון אומרים במיוחד “שאכלנו” — הצהרה עובדתית שיכולה להיות לא נכונה.
5. מנהג לומר עם הציבור: כשנכנסים לבית המדרש והציבור אומר קידוש או דברים אחרים, אומרים עמהם. הכלל הוא “לך עם הציבור” — אבל זה רק כאשר אין בעיית שקר.
6. שיטת הראב״ד בברכת המזון דאורייתא: הראב״ד סובר שברכת המזון היא דאורייתא אפילו כאשר לא אכלו שיעור שביעה — זו מחלוקת עם שיטת הגאונים. שיטת הראב״ד היא שאי אפשר לשלב ברכת המזון עם ברכת הזימון באופן שהרמב״ם מתכוון, כי לפי הראב״ד ברכת המזון עצמה כבר דאורייתא.
תמלול מלא 📝
שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ – נשים ועבדים בברכת המזון, וברכת הזימון
הקדמה והכרזות
אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות ברכות, פרק ה׳ בספר אהבה. למדנו אתמול ברמב״ם שיש ברכה של “ברוך הטוב והמטיב”, שמברכים כשיש טוב והוא נעשה עוד יותר טוב.
רוצה אני קודם לברך את הספונסר, ה״ברכה לראש משביר”, ספונסר השיעורים, הרב החסיד אוהב תורה ר׳ יואל וועלצבערגר, על שמממן את השיעורים ועל שתומך תמיד בפעולותינו של תורה וחסד. ורוצה אני להזכיר שכל העולם מוזמן להצטרף וללכת בעקבותיו של ר׳ יואל. בימים הקרובים יתקיים קמפיין גדול עבור בית מדרשו של ר׳ יצחק, שיוכל להמשיך להרביץ תורה עם שיעוריו הברורים והבהירים שעוזרים ומאירים לכל כך הרבה אנשים, וזה יאפשר לשיעורים שלנו להמשיך בעזרת השם, ושיעור הרמב״ם שהעולם נהנה ממנו כל כך.
ואני חייב להוסיף שיהיה עוד סיום גדול ביום חמישי בלילה, נשלח את הפרטים ביום חמישי הבא, כך שהעולם יצפה לכך.
רקע – מה שלמדנו עד עכשיו בפרק ה׳
אומר הרמב״ם כך: בפרק זה, כבר למדנו עיקר מצוות ברכת המזון, הסדר של “זן”, “ארץ”, “ירושלים”, וכן הלאה. ואחר כך למדנו מהם סוגי הלחם, ומה פוטר, וכן הלאה, על אילו דברים צריך לברך ברכה נוספת או שזה נכלל בסעודה.
עכשיו נלמד בעיקר, קודם מי חייב בברכת המזון, זה הראשון, אבל אחר כך בעיקר נלמד על מצוות הזימון. זה שכאשר אנשים אוכלים ביחד, הם מברכים ביחד.
הלכה א – נשים ועבדים בברכת המזון
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם כך: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון”. זה ברור שנשים ועבדים צריכים לברך. אומר הוא אבל, הרמב״ם, שתדע שאין זה ברור אם הם חייבים בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. אומר הרמב״ם כך: “וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה”. לכאורה היו צריכים להיות חייבים מן התורה, “לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא”, זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא, זו מצווה שמעשה האכילה גורם. ולמה לא יצטרכו להודות להקב״ה כמו כולם? אה, “אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן”. אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה. רגע, למה הן לא חייבות מן התורה?
הסבר הספק – למה נשים אולי לא חייבות מדאורייתא?
אומרים מפרשי הרמב״ם, מביאה הגמרא כך, או משום שנשים לא יכולות לברך על ארץ, כי הן לא היו חלק מחלוקת הארץ. חלוקת הארץ חולקה לגברים, כל גבר מהיהודים שנכנסו קיבל נחלה. ונשים לא יכולות להודות על ברית ותורה.
קושיא: איך יכול נוסח דרבנן לפטור מדאורייתא?
זה דבר מאוד מעניין, דבר מאוד קשה להבין במבט ראשון, כי ארץ, ברית ותורה, זו תקנת חכמים להוסיף לברכת המזון. אז איך יכולות להיפטר מברכת המזון בגלל דרבנן, בגלל שהן לא מחויבות בדרבנן? יכול להיות, חשבתי שמדברים כאן אחד חייב ואחד לא חייב, מתכוונים לומר את כל הנוסח. אבל זה קשה.
דיון: הקשר בין ארץ וברכת המזון
דובר 1: לא, אני אגיד לך כך, יכול להיות שאתה צודק לכאורה שלמדנו וטענו שהנוסח שלנו מהרמב״ם יש בו משמעות יותר צרה. ויש ענין שהנוסח של ברית ותורה אולי לא מעכב, ואם שכחו לא צריך לחזור, וכן הלאה. אבל בכל זאת, דיברו על כך שהצירוף של ברכת המזון הוא בכל זאת מתנה אחת שניתנה לגברים. נכון, אגב, הנוסח אולי לא מעכב, אתה צודק, הנוסח אולי מדרבנן. אבל הרעיון של ברכת המזון עומד בתורה שזה על הארץ והברית היא חלק מהארץ. וזה מתאים להיות שזה מאוד מתאים לפסוקים, “ארץ אשר נשבע”, לגברים נתן את הארץ. הוא נתן גם לנשים, אבל מזה עצמו אפשר להבין, משום שהן לא בעלי בתים, היא יושבת על הקרקע.
דובר 2: בסדר, זה דבר מעניין, כי הייתי עדיין יכול לומר שעצם להודות להקב״ה “תודה שנתת לנו לחם” זה דאורייתא לנשים גם. אולי השאלה היא נוסח הברכה, כי הן… לא, אבל רואים שהשאלה היא הדאורייתא. השאלה היא, הנוסח של ארץ הוא מדאורייתא. “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, זה ארץ. או הארץ שנושאים ונותנים בה, וגם הברית מתחברת לארץ, כי הברית, בזכות הברית מקבלים את הארץ, משהו כזה למדנו. נכון, יש לזה קשר. אבל זה בוודאי שהברכה היא על המזון. זה אפילו כשמברכים ארץ, אמרת מאוד יפה. למשל, יש רעב, חס ושלום, יש רעב ואין לחם, אוכלים תפוחי אדמה, לא הולכים להודות להקב״ה על “לפחות יש לי קרקע”, על ארץ לבד. הברכה היא על קרקע שנותנת לך לאכול.
דובר 1: אבל, אתה רצית גם בגלות, אבל ארץ מודים בהקשר שאני מרוצה, יש לי הכרת הטוב שיש לי מה לאכול, ויש לי קרקע שנותנת לי אוכל. כמו שאמרתי אתמול, שמי שאין לו קרקע אין לו מה לאכול, כן, כי אין לו חתיכת נחלה שיכול לזרוע. כן, זה ברור.
חידוש: הדינמיקה של סעודה ומי מנהל
אני חושב ש, אני לומד שכל הדברים האלה הם אחרי שזו סעודה. בוא נחשוב, סעודה בדרך כלל מנוהלת על ידי אחד. ברכת המזון מנהל אחד, כמו שאנחנו לומדים עכשיו זימון, נכון? והמנהל הוא בוודאי כנראה בבית רגיל האבא, הבעל, בעל הבית, אני יודע, הוא מנהל את הסעודה, והאישה יכול להיות שהיא שומעת. אז אתה מבין שזה הגיוני, וזה קצת הפוך. אנחנו מסתכלים מהסיבה למה לכתחילה צריך להוציא, היא גם מחויבת, והוא גם מחויב. אבל להוציא חייב את חברו…
הסבר: למה נשים לא יכולות להוציא גברים אפילו אם זה דאורייתא
דובר 2: אה, רציתי לומר לך, בוודאי על לתת את ההלכה שמצווה אחת גורמת לחובות האחרות אני מבין מאוד טוב. אפשר אפילו לומר שאפילו אם זה היה דאורייתא, אבל החלק של ארץ וברית ותורה, הן לא בנות חיוב בזה, הן לא יכולות לומר בשם הגדול. זה אני יכול להבין מאוד טוב. שהן לא יכולות להוציא ידי חובתן אפילו אם זה היה דאורייתא זה גם היה בעיה, כי איך אפשר להודות על ארץ, ברית ותורה, ועוד להוציא את האחר כשזו לא ההכרת הטוב שלך?
נפקא מינה: ספק אם בירך
אבל אני אומר לך דבר מעניין. למדנו אתמול, אם אחד מסופק אם אמר ברכת המזון, צריך לברך שוב כי זה ספק דאורייתא. נשים ועבדים גם יצטרכו לברך שוב. כי לפי החשבון של מה שתוכל לומר שזה ספק ספיקא, כן, כי זה ספק אם ברכו, ואפילו אם לא, זה ספק אם זה ממש ספק דאורייתא. אני חושב, זה מספיק ספק דאורייתא להחמיר במציאות אחת, גדרי חובתם. כי הרמב״ם לא אמר בספק שנשים ועבדים פטורות בספק. הוא לא היה צריך לומר זאת, אבל הייתי אומר שנשים ועבדים חייבות אפילו בספק. כלומר, הן מחויבות דאורייתא, רק שאין להן את הספק דאורייתא.
קטנים – הערה קצרה
דובר 1: אבל הקטנים, יפה מאוד. זו הנקודה של נשים ועבדים, אתה צודק שבוודאי נשים ועבדים כנראה דאורייתא. אבל קטן, קטנים זה אחרת. הם עדיין לא מחויבים במצוות, הם עדיין לא מחויבים בברכות המצוות, עם ברכות הנהנין, עם מצוות חינוך. הם באמת לא… באיזה שיעור כשהם יכולים לטעום על ברכות אחרות מה הוא כן אמר?
דובר 2: כן. אה, כתוב במקום אחר מביא הוא… איפה כתוב? כשהוא יכול לטעום את הדגן? כתוב על… לא, לא. כתוב על מצה? על ברכות למדנו שה… השיעור הוא שיודעים בו מברכין.
דובר 1: אה, יודעים בו מברכין, כן. הרמב״ם לא מביא זאת כאן?
דובר 2: הוא לא אומר זאת כאן איפשהו? איפשהו? אה, כן, יודעים בו מברכין. הוא הולך להביא זאת. תחכה לו.
הלכה ב – ברכת הזימון
עיקר ענין הזימון
עכשיו הולך הרמב״ם לומר לנו את הלכת ברכת הזימון. אני חושב שאנחנו מפספסים את עיקר ברכת הזימון, כי עיקר ברכת הזימון הוא שהמזמן הוא זה שמברך בקול רם וכל האחרים שומעים. אצלנו בבית נוהגים כך, אני לא יודע למה. אבל בדרך כלל זה נעשה רק כבוד שהוא מזמן, וממילא העולם לא מבין כל כך חזק. אבל הענין של ברכת הזימון, על פי פשוטו היא הלכה שכאשר אחד אוכל לבד, יש לו חיוב והוא צריך לברך לבד. כאשר שני אנשים אוכלים ביחד, נראה מאוחר יותר את ההלכה. כאשר שלושה אנשים אוכלים ביחד, זו כבר סעודה, זו כבר טקס, זה כבר דבר. ממילא צריך לעשות את הברכה בצורה יפה. אז מה? שאחד יזמן את העולם, והוא יהיה שליח ציבור, ויאמר בקול רם וכל אחד יאמר אמן. זה יפה… אני חושב שזה פשוט יפה. זה אסתטי. זה יפה. אחד, כולם שומעים אותו, והוא אומר יפה, והוא מזמן אותם, והם עונים… קודם רבותי, יש מצווה לעבור… כן.
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “שלשה שאכלו פת…” בסדר, “אכלו פת” זה לחם, כמו שלמדנו, “…חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.” לפני ברכת המזון צריכים לומר… אומר הרמב״ם, הוא נותן את השם “ברכת הזימון”. זה לא שם ומלכות, זה נוסח. “ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה…” מהי הברכה? אומר הוא, יש בזה, תלוי בכמות האנשים שאוכלים. אבל משלושה עד עשרה, פחות משלושה אין זימון. משלושה יש זימון. מה אומרים? “נברך שאכלנו משלו”.
למה דווקא שלושה?
למה שלושה? לכאורה שלושה, כי אחד אומר, ושניים עונים. הם אומרים “נברך”. וזה לא חברותא, זה לא שליח ציבור, זה שני אנשים. אם רוצים לעשות את החילוק של שיעור דחברותא זה האדם השלישי. זה כבר שיעור זימון. אני כל המאזינים, אתם עושים את הזימון. אתם אומרים לי, אנחנו אומרים “נברך”, ואנחנו אומרים הם “נברך”, והם עונים “ברוך”. ובוודאי הם אומרים לנו “נברך”, כי הם גורמים לנו ללמוד את השיעור.
איך עושים את הזימון
אז, “והם עונים אחריו כשאומרים בשלשה, מברך אחד מהם, הוא מתחיל עם ברכת הזימון, ואומר”. הרבי לא אומר “אחד מהם”, כאילו האחרים נשארים עומדים, שליח הציבור. לא, זה רק שלושה אנשים, מחזיקים באמצע שיעור היום, ויש לו שלושה אנשים, יש לו חתן עם בנו, ולאביו יש שני בחורים, מחזיקים שם.
“נברך שאכלנו משלו”. “והכל עונים ברוך שאכלנו משלו”.
הסבר: “ברוך שאכלנו משלו”
“ברוך שאכלנו משלו” – יישר כוח, בורא עולם, שאכלנו משלו. ברוך זה מהולל או מבורך. ברוך זה מהולל. ברוך זה מבורך ביידיש. יישר כוח פירושו תודה. אבל זה גם לא תודה, זה לא הודאה. ברוך זה מבורך. מבורך הוא הקב״ה שאנחנו אוכלים משלו. כי הוא בעל הבית של הענין של אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה, ויש לנו זכות ליהנות מזה אחרי ברכה.
דיון: “ובטובו חיינו” – מה הפירוש?
“ובטובו חיינו”. ובטובו חיינו. חיינו או חיינו? הרבי אומר חיינו, הרבי לא מנקד. הרבי אומר שני יודים, אשר חיינו. חיינו זה בלשון הווה, אנחנו חיים. לא, חיינו זה פירושו חיינו. לא ובטובו אנחנו חיים. חיינו חיינו אנחנו? לא, מתכוונים לומר… אני לא יודע, חיינו חיינו. חיינו חיים אנחנו. לא, חיינו זה לשון עבר, ובטובו חיינו, ובטובו אנו חיים. חיינו זה חיינו. לא, אני חושב שחיינו זה לשון עבר. אני חושב שחיינו… נצטרך לשאול את הדוקטור קינד מה פירוש חיינו. הייתי מתרגם חיינו זה קיבלנו חיים מזה, לא שחיינו ועכשיו אנחנו מתים. אני חושב, אני חי ברוך השם עדיין. כך הייתי חושב.
נוסח אשכנז – “רבותי נברך”
נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך שאכלנו משלו” הוספנו את “רבותי נברך”. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
מה זה? ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע. בסדר, הייתי רוצה שהוא…
פירוש “חיינו” בברכת הזימון
דובר 1: רבים אומרים “חיינו”, ורבים אומרים בלי הנקודה. רבים אומרים שני יודים, אשר חיינו.
מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” זה בלשון הווה, אנחנו חיים.
מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” פירושו חיינו. לא שחיינו. “חיינו” חיינו? לא. “חיינו” חיים אנחנו.
לא, אני חושב ש״חיינו” זה בלשון הווה. אומרים “אני חיים” או “חייני”.
לא, אני חושב ש״חיינו” זה לא שחיינו. אני חושב ש״חיינו” זה שאנחנו מקבלים חיים.
נכון, יש לנו… אני צריך לשאול את הדוקטור שלי.
מה הפירוש “חיינו”? הייתי מתרגם “חיינו” — אנחנו מקבלים חיים ממנו. לא שחיינו ואנחנו עכשיו מתים. אני חושב שאנחנו חיים ברוך השם עדיין. כך הייתי מתרגם.
נוסח אשכנז: “רבותי נברך” — נטילת רשות
דובר 1: נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך אלהינו”, הוספנו את “רבותי נברך”. “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”.
זה מעניין ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע.
בסדר, אבל זה הזימון של הרמב״ם. בוא נראה. ה״נברך” זה בוודאי עיקר הנוסח. זו הברכה.
ה״רבותי נברך” זה מעניין, זה זימון לברכת הזימון. זה ממש הזמנה למה שאומרים עוד לפני ברכת הזימון.
מאיפה זה בא באמת? זה לא חובה. מה המצב של “רבותי”? מאיפה זה בא? אני לא יודע.
דובר 2: אה, הוא מביא כאן מלמטה, המנהג שלנו הוא באמת לעשות את הדבר הזה, ה״יהי שם”.
אה, זה זוהר. זה לא זוהר. לא ברור. יש לזה קשר לזוהר, אבל…
אתה צודק לכאורה, זו רשות על הרשות. זה מזמן ל… כן, זה מעניין.
דיון: למה צריך נטילת רשות לפני ברכת הזימון?
דובר 1: יכול להיות שיש לזה קשר לשאלה, מי נתן לך את הזכות להיות המזמן? ה״רבותי” זה כביכול, אתם מסכימים שאני אהיה המברך?
אה, “רבותי נברך”. והם אומרים, “טוב, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. כן, בוא נברך תמיד.
והוא אומר, “נברך”, הוא מאשר אז שם. אה, אני מסכים, אני מסכים, אני אומר “יישר כוח”.
דובר 2: הספרדים עושים את זה ברור, שהם עושים “הב לן ונברך”. אבל הם מתכוונים לזה, שבאמת, בנוסח, לא צריך להתחבר לברכת הזימון. אלא אדם יכול לקרוא לעצמו.
רבותי, זו סעודת רשות. רבותי, אתם רוצים לברך? זו לשון שאלה. אתם רוצים לברך איתי? אני מוכן כבר לברך. אתם רוצים לשמוע את הברכה שלי?
דובר 1: זה הגיוני מאוד. גם בתפילה, אגב, הגיוני להתערב, כי כל העולם שומע אותו. וזה יכול באמת להעצבן, אם לזה יש קול שמרגיז.
זה לא אומר לסיים את “ארבעה שנכנסו בדעת”, זה לא אומר לסיים את החלק. זה אומר לומר כל הזמן והעולם שומע.
אז גם כאן יש נטילת רשות. אצלנו, שרק מזמנים ומברכים לבד, כל נטילת הרשות היא קצת דבר מעניין. אבל אם אני הולך לברך ולומר איתי… אבל אפילו גם אותו, יש הרבה יותר מקום לנטילת רשות, ולשמוע את כל הברכה שלי ולענות איתי…
דובר 2: זה לא רק על זה. זה שיש לו נוסח רע, וזה מרגיז. או שזה כמו שאומרים, אצל המלאכים מבקשים רשות. זו החרדה לכבוד שמים, לא רק לכבוד האנשים.
דובר 1: אבל זה לא מתאים… זה שני דברים.
דובר 2: אבל זה לא מתאים שאני… אבל לשליח ציבור צריך להיות אדם חשוב, וצריך שיהיה למישהו קול נעים. שניהם צריך…
אפילו אצל השליח ציבור יש ענין של בקשת רשות, ועומדים ולא אומרים לתוך העולם, מי אתה? מי אתה לברך את השם? כל העולם מסכים, שיבקשו ממני? אוקיי.
דובר 1: אז, הספרדים עושים את זה קצת יותר נורמלי, הם אומרים ממש, “הב לן ונברך”, תן לי רשות “הב לן ונברך”, והם נותנים בקול את הרשות, אומרים “שמים”, שמשמעותו שנותנים רשות, והמברך מתחיל “ברשות, נברך”.
הלכה ה — זימון בעשרה עם שם
דובר 1: והיכי דמי, כל העולם, השניים האחרים עונים, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא עונה “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך, מסיים מי שמסיים, המזמן. אומר “ברוך ה׳ אלקינו מלך העולם הזן”, עד שהוא גומר ארבע ברכות, עד שמסיים גם את “הטוב והמטיב”.
אני מתכוון, סליחה, כל ארבע הברכות. כן, כן, כן. גומר, כן. והן עונין, כן, “הטוב והמטיב” לכל, כל ארבע הברכות. והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. מלבד מה ששומעים, אומרים גם אמן. זה הנוסח אצל שלושה, שלושה עד שבעה.
היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם. אז מוסיפים את שם שמים, שזה כבר דבר יותר חשוב, כי למדנו שכאשר יש עדה אפשר כבר להזכיר שם שמים, יש כבר ענין של תפילה בציבור כביכול. עושים כמו מיני תפילה בציבור.
זה מעניין, כן, ברכת המזון כשיש עשרה זה כזה, יש לזה נוכח מסוים, נקודה מסוימת.
דובר 2: לא, זה כמו דבר שבקדושה. ההבדל הוא רק שאומרים את השם.
דובר 1: לא, ממילא באים הרבה הלכות אם הלכו באמצע… אפשר להמשיך לדבר על זה.
לא, אני אומר, כשחושבים שזה ענין של תפילה בציבור, זה מעין תפילה בציבור, מבינים הלכות כאלה שיבואו אחר כך.
דובר 1: אומר הרמב״ם, המברך אומר, כשיש מעשרה ומעלה, הוא אומר “נברך לאלקינו”, הוא מוסיף “אלקינו”, “שאכלנו משלו”. והעולם עונה גם, “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא מברך.
אומר הרמב״ם, וכן בבית חתנים, אם זו ברכה ראויה, ברכה רגילה. יש עוד נוסחאות, נראה עוד שהוסיפו… יש עוד נוסחאות, כשנמצאים בבית חתנים.
ונלמד עוד שלאבל הוסיפו איזה הרחמן, ולחתן הוסיפו קצת בברכת המזון, בשבע ברכות.
דובר 2: לא, אתה מדבר על הברכות, לחתן גם הוסיפו, עושים שבע ברכות.
דובר 1: אה, לחתן הוסיפו גם ברכות אחרי הבנטשן. אבל טוב, החתן מקבל גם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.
הלכה ו — נוסח בבית חתנים: “שהשמחה במעונו”
הגדרת “בית חתנים”
דובר 1: אז, סעודה בבית חתנים. אומר הוא, מה פירוש בית חתנים? פירוש בית חתנים הוא, אני מתכוון התרגום העברי הוא שהיו בונים מקום לעשות את סעודת החתונה, אוהל. אבל אני מתכוון שהשם כבר נעשה כך. מקום שהוא לכבוד שמחת החתונה.
אומר לנו הרמב״ם, מאימתי נקרא זה סעודה בבית החתונה? “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין”. מאימתי מתחילים להתעסק, להכין… אני מתכוון, הגמרא אומרת כשמתחילים להשרות את השעורים, השעורים לעשות בירה. זו הכנה ארוכה. מדברים כאן לא על הכנה פתאומית, אלא הכנה ארוכה.
“ולאכול עד שלשים יום אחר הנישואין”. מאימתי מתחילים להכין את החתונה עד שלושים יום אחרי החתונה, אם אוכלים שם, ולא אומרים שזה לכבוד החתונה, אבל כשאוכלים בבית חתנים, אז זה…
נוסח הזימון בבית חתנים
דובר 1: “נברך… שהשמחה במעונו”. אומרים כך, “נברך” מוסיפים, “נברך”, נברך את הקב״ה, “שהשמחה במעונו”, שהשמחה היא במעונו של הקדוש ברוך הוא.
אני רק רוצה לומר מה הפירוש, קצת פירוש קשה, לא כמו שתמיד הסברתי.
דיון: פירוש “שהשמחה במעונו”
דובר 1: “שהשמחה במעונו” — תמיד חשבתי שזה לומר מה שאמרתי. אני מתכוון הפשט הפשוט, הפשט הטוב ביותר הוא, שזה מקום שמח, שהוא בית חתנים, עסוקים בשמחת חתנים, מברכים, זוכרים כל הזמן שעיקר השמחה היא אצל הקב״ה.
אנחנו יכולים להיות בעלי מידת השמחה, אבל “עוז וחדוה במקומו”, או מידת השמחה, אני לא יודע מה זה אומר, שהמידות שיש לנו רומזות כנגד הספירות של הקב״ה, או מה שזה לא יהיה, ש…
דובר 2: לא, כי “שהשמחה במעוני” או “שהשמחה במעונו” של הקב״ה? אנחנו נמצאים כאן באולם.
דובר 1: לא, “שהשמחה שלנו” היא מה״שמחה שבמעונו”, או היא ה״שמחה שבמעונו”.
הנקודה היא לא לומר… “שהשמחה במעונו” היא לשון קשה, כי היו יכולים להודות לקב״ה על נתינת שמחה במעוננו. לא אומרים את זה. אומרים, “במעונו”.
שמע את הפשט שלי. אנחנו נמצאים כאן בשמחה, ומזכירים את הקב״ה שהשמחה האמיתית היא אצלו, “במעונו”, לא “במעוננו”.
דובר 2: הפשט האחר הוא ש״במעונו” — עומד בספרים ממש “במעונו”, לא “במעוננו”. או שהוא אמר שמי שחיבר את ברכת הזימון לא היה כל כך מקפיד על עברית, הוא כתב “חיינו” במקום “חיינו”.
דובר 1: לא. דרך יפה לומר, כמו שאומרים במקומות אחרים, “אשר ברא ששון ושמחה”.
הקב״ה נותן שמחה. כמו “גליא הכורת דינא”. “אשר ברא ששון ושמחה”. שמחה היא שלו.
דרך אחת לומר שדברים הם שלו היא כשכתוב “עוז וחדוה במקומו”. אבל כשאנחנו שמחים זה כל כך פיקי. זה לא קל עם אפרט. הקב״ה ברא את כוח השמחה.
דובר 2: טוב מאוד. שמחה היא בריאה של הקב״ה. אחד הדברים שהוא עשה. זה לא שייך למעונה. הקב״ה נותן לנו קצת מזה. אפילו לא צריך לומר כך.
זו דרך לומר, “במעונו” היא דרך לדרוש פסוקים הרבה פעמים. “להודות ולהלל לפניו”. אפשר לומר שפירוש אחד הוא כמו, אצל הקב״ה מתנהגים בהודו והלל. אבל דרך נוספת לפרש במקומות אחרים שכתוב דברים כאלה, פירושו הקדמה כזו.
זו דרך יפה לומר ש״שהוא בעל הדבר”, הוא עשה את זה, זה בהודו. מה פירוש במעונו? זה בשלו? אני לא יודע בדיוק מה פירוש מעונה.
דובר 1: “מעון אלקים קדם”, שם שהקב״ה נמצא. “מעונה אלקים קדם”, כל העולם הוא מעונו של הקב״ה. זו דרשה כזו לומר בסוף חתונה, כשרוצים להוריד את הרוחות.
דובר 2: או כי הקב״ה עשה שמחה.
דובר 1: לא, הוא אומר הפשט האחר הוא כי כשכתוב בגמרא “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, שמחה, יוצא שהחתן מקבל עכשיו שמחה.
כל פעם, איך הולך הענין של הזכרת “מענה”, “זמן”, “חדוה”? מדברים כל פעם, משבחים את הקב״ה על המידה, על הפעולה שהוא עושה עכשיו.
מה עושה הקב״ה עכשיו? הוא משמח. כדי שהתפילה תהיה רלוונטית, תהיה מעניינא דיומא.
האמת היא שהרעיון של חתונה הקב״ה עשה. הקב״ה הוא מחבר. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו זה את זה ויעשו שמחה. אז אנחנו נמצאים כאן כל המחותנים באולם של הקב״ה. הקב״ה עשה גברים ועשה נשים ועשה שמחה.
סעודות מחמת הנישואין
דובר 1: אומר הוא הלאה, “וכן סדר השמחה אחר הנישואין, מתחיל באשר הוא יצר, שכבר אמרת במעונו ישמחו”. אם בבית החתנים יש סעודה, אומרים “אלקינו מי שאכלנו משלו”, וכך עונים “ברוך אלקינו מי שאכלנו משלו”.
והרב חיים, למדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד 30 יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בית חתנים.
אבל כל סעודות שעושים אחר הנישואין, מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש.
סעודות לכבוד חתן וכלה – עד מתי אומרים שהשמחה במעונו
אומר הרמב״ם, ולמדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד שלושים יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בבית חתנים. אבל כל סעודה שעושים אחר הנישואין מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש, עד שנה אפשר לעשות שהשמחה במעונו.
המנהג היום – לא יותר משנה
טוב מאוד. אני מתכוון שזה לא מקובל שזה אצלנו לעשות יותר משנה. ראיתי שאנשים מתנהגים כך, וכך כתוב בשולחן ערוך, שמה פירושו, ערב כל שמחה ויין, אבל לא מעון אלא בשעת משתה.
אה, זה היה כמו ר׳ יונה מנוחה, הם היו יהודים שבורים. אבל מי ששבור, הוא מדוכא, מי שעצוב, כשזוג בא, הוא מתחיל לחשוב כמה עלתה לו החתונה, הוא לא יעשה. מי שכן מרוצה, הוא כן יאמר.
דיון: סברא הפוכה – “fake it until you make it”
דובר 1: הייתי אומר להיפך, מי שמרוצה, אין הבדל מה אתה אומר, אבל מי שעצוב, fake it until you make it, אמור שהשמחה במעונו, אתה נלחם עם עצמך, אבל תהיה בשמחה.
דובר 2: אבל השולחן ערוך לא אומר כך למי שכבר שמח. לא, הוא אומר שמאחר שערב כל שמחה, פירוש שלא מתנהגים לומר שהשמחה במעונו. נו נו, אני הולך שיצטרכו לענות. יש לנו ענין עכשיו להתווכח עם השולחן ערוך.
סעודות אחר הנישואין – חיוב זימון
אומר הרמב״ם הלאה, וכן סעודות שעושין אותן אחר הנישואין מחמת הזמן, כן, הכל חייבין בברכת הזימון.
למה הוא אומר את זה כאן? אולי יש בגמרא איזו הווה אמינא שמסיבות מסוימות לא יהיה להם זימון או משהו.
כהן וישראל שאכלו כאחד – תרומה וחולין
אומר הרמב״ם, כהן וישראלי שאכלו כאחד, אפילו שני אנשים אכלו שתי קטגוריות של אוכל, הכהן והישראלי אכלו ביחד, והם אכלו תרומה וחולין. תאמר שזה כמו שני מיני סעודות, כי הם אכלו שני מיני דברים שונים. שבריסקר היה אומר שזה שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם היז ברקפסט. כן, חייבין בזימון, כי הם אוכלים ביחד.
למה לא? ההבדל בין כהן וישראל ומודר הנאה
למה לא? תחשוב. הוא אומר שרב קדוש כאן, אני כבר יודע למה הוא אומר את זה, שזה הולך לך אחורה. היהודי אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין, אז הם אוכלים עדיין הכל ביחד. דווקא לכהן יש את הדבר שלו שאתה לא יכול לאכול. אוקיי. לא מבין.
אה, הוא אומר שלמשל יש הלכה עם מודר הנאה שאוכלים אחד ליד השני לא אפשר לומר, כי הם לא אוכלים ביחד. למה? הוא אסור לאכול מהאוכל שלו. זה לא נקרא אוכלים ביחד. כאן, אף על פי שכל אחד אוכל את שלו, אבל זה יכול להיקרא סעודה כמו שאוכלים ביחד. זה אומרת הגמרא. הגמרא אומרת את זה. הגמרא אומרת את זה. כהן, הזר לא יכול לאכול עם הכהן, אבל הכהן כן יכול לאכול איתו. אה, ממילא זה נקרא כמו סעודה אחת. טוב מאוד.
נפקא מינה: פת עכו״ם, קלויזנבורג וסאטמר
נשים. אה, טוב לדעת. זה אומר למשל ש… אני רואה שהגהות מיימוניות למשל חושב מהרהר על אם אחד אוכל פת עכו״ם, אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא מקפידים על פת עכו״ם האם הם יכולים להיות מזומנים ביחד, כי… שומע? כן, אבל אני רואה שזה לא שלנו. אבל אני חושב, מה קורה כשיש מצב כזה שהוא יכול לאכול ממנו, אבל הוא לא יכול? פירוש, קלויזנבורגר וסאטמרער מותר לאכול מהשחיטה של קלויזנבורג, או מהביצים של קלויזנבורג… כל עוד יש דרך שזה יהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.
נשים, עבדים, וקטנים – חיוב זימון
הולכים הלאה. נשים, עבדים, וקטנים גם חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון, הם גם חייבים בזימון. זה אומר, שאם יש… יש טעות טובה שאנשים חושבים הרבה פעמים ששבת בסעודה זה דבר גברי, אבל נשים צריכות גם לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.
אין מזמנין עליהם – אבל מזמנין לעצמן
אומר הרמב״ם שהוא יותר מסביר מהו הזימון של נשים, עבדים, וקטנים? הוא אומר שנשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם. זה אומר, אם יש איש אחד עם שתי נשים או להיפך, או עבד קטן, לא אפשר להשתמש בהם לשלושה, לא אפשר לזמן בגללם, אבל מזמנין לעצמן. זה אומר, אבל ביניהם, שלוש נשים אוכלות ביחד או שלושה קטנים אוכלים ביחד, הם יכולים לעשות ברכת הזימון. זה הסיין. הם צריכים לעשות ברכת הזימון. יש סיין, הם צריכים לעשות ברכת הזימון.
זה אומר כך, לשון השולחן ערוך “חייבות בזימון” פירושו כך, פירושו שהן צריכות, שכשיש שלושה גברים והן, שהן יהיו שם וגם ישמעו את בעל המזמן ויצאו את הבנטשן איתו וכן הלאה, שהן יהיו חלק מזה. אם הן שלוש נשים, שיעשו כראוי זימון, שאישה אחת תהיה המזמנת. אבל אם יש רק שלושה מגברים ונשים, לא יעשו, לא אפשר לעשות ברכת הזימון.
למה לא אפשר לערב? ספק חיוב דאורייתא
פשוט שהסיבה היא אותו דבר שלמדנו קודם, כי החיוב של נשים בזימון הוא ספק, כולי עלמא החיוב הוא לא אותו דבר כמו אנשים, ולא אפשר לצרף שתי רמות חיובים. אתה לא יכול להשתמש ביוצא חיוב דאורייתא, יוצא חיוב דאורייתא עם ספק חיוב דאורייתא, לא אפשר להוציא, לא אפשר להשתמש בזימון, כביכול אתה משתמש בה להשלים את הזימון שלך. זה אתה לא יכול לעשות.
דיון: נשים עם קטנים? עבדים עם קטנים?
דובר 1: זה קצת מעניין, בברכת הזימון עצמה זה בטוח דרבנן. אני מתכוון, נשים עם קטנים ביחד זו בעיה?
דובר 2: לא, כל שכן.
דובר 1: אני מתכוון, העבדים עושים את הבעיה.
דובר 2: ובארץ לא יזמנו בשם. למה לא יאמרו בשם? אה, פשוט, כי מניין, דבר שבקדושה, לא, הדין של עשרה נעשה דבר שבקדושה, קביעות ל… אבל למה לא יכול להיות נשים עם קטנים? מה הבעיה? אני מתכוון, ברצינות, לא אפשר לסמוך על נשים עם קטנים? אני מבין, העבדים, הם אלה שהולכים כאן לעשות את הבעיה, כי הם לא היהודים הכי טובים.
דובר 1: הוא מתכוון כך, העבדים עם הקטנים. עבדים עם קטנים או עבדים עם נשים? אם עבדים…
דובר 2: האמת היא פשוטה. לא צריך להכניס. לא, הנקודה היא מה שהוא אומר כאן היא ששלושה קטנים לבדם יכולים לעשות זימון, שלושה עבדים לבדם יכולים לעשות זימון, שלוש נשים לבדן יכולות לעשות זימון. לא תערובת של נשים, עבדים, קטנים ביחד שהם לא יעשו שום זימון. הם לא יאכלו ביחד בכלל בינתיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? זה כל העניין.
אנדרוגינוס – מזמנין עליו מינו
אוקיי, אנדרוגינוס. מה הטעם שלי? האנדרוגינוס, מה הוא? ספק זכר, ספק זכר ספק נקבה. אז מה איתו? כן? אנדרוגינוס. זה מעניין שהרמב״ם מביא כאן שוב אנדרוגינוס. זה מובא כמו בברכות, קריאת שמע. זה מעניין, בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס. לא, אתה כבר יודע שאנדרוגינוס… תראה מה הולך כאן.
כן, אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו, הוא יכול לזמן על מינו, כי כל מי שהם מינו הם… יש להם גם דין זכר, שניהם… לא דין זכר. איזה דין שהוא, אנחנו לא יודעים. איזה ספק שזה, הוא צריך גם לעשות מזמן על זכר כשהוא יכול.
כי אחד מזמן, אבל הוא לא יכול לזמן לא לנשים ולא לאנשים. רש״י הוא ספק. כן, לא לנשים, אף על פי ששלוש נשים יכולות, כי אולי הוא איש, שהוא לא יכול להצטרף עם נשים. לא עם שתי נשים, כי הוא אנדרוגינוס, אז אולי הוא אישה, נכון?
טומטום – אין מזמנין כלל
טומטום אחד מזמן כלל? למה לא? כי כל טומטום הוא אחר. טומטום זו לא אותה בעיה כל טומטום. כי כל טומטום יכול להיות שהוא זכר או נקבה. זה יתגלה מחר. אז זה לא פשט שכל טומטום הוא אותו דבר, לכל מה שההלכה היא בטומטום, כל הטומטומים כבר אותו טומטום. לא, כל טומטום הוא טומטום נוסף, מבין? זה לא אותו דבר.
קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו
קטן, אומר הרמב״ם הלאה. אז קודם למדנו, לכאורה זה חילוק בתוספות למדנו. למדנו… צריך לחנך קטן, אומר הרמב״ם, באיזה גיל? למדנו שקטן לא אפשר לזמן לבדו. עכשיו נלמד שיש כן קטן שאפשר כן לזמן עליו. מסכים? קטן היודע למי מברכין.
דיון: חילוק בין חינוך ברכות וחינוך זימון
תרגום לעברית
דובר 1: אבל למה הוא לא אומר על עצם המצווה של ברכה סתירה עם ה״למי מברכין”? אין זו סתירה עם הזימון. נכון. יכול להיות ש… יכול להיות… אהה, אין בעיה. מה יקרה? הוא יבכה? שיבכה.
דובר 2: יכול להיות, בדיוק, יכול להיות ש… יש בזה נוגע. אז אל יסמכו עליו, שהברכה שלו לא נחשבת כברכת המזון, כך שאפשר יהיה לצרף אותו עם ה״למי מברכין” לזימון. יכול להיות, בדיוק, יכול להיות שלעניין חינוך זה… מלמדים אותו, מחנכים אותו כך. למעשה, מלמדים ילדים קטנים מאוד לברך ברכות, ולא ממתינים עד שידעו למי מברכין. ויכול להיות שזה נכון. כן, יכול להיות שזה נכון. אם הדיוק שאנו עושים עכשיו נכון, אז זה נכון. החילוק של יודע למי מברכין הוא רק, מזמנין, אי אפשר לספור אותו. הברכה שלו אינה ברכה אמיתית, כי הוא לא יודע מה הוא אומר.
דובר 1: אני יכול לחשוב שהאבות יודעים למי מברכין? אני מתכוון, מרא דהאי פיתא, מי שדואג לעולם.
דובר 2: אוקיי.
אפילו בן שבע בן שמונה – מצטרף למנין שלושה ועשרה
קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. האם אפשר כבר להשתמש בו לזימון, סתם בחבורה של קטנים? כן? לא, אפילו של גדולים. של קטנים בוודאי.
זה למדנו עכשיו, כן? הוא מצטרף, אומר הרמ״א. ואף על פי, כן, אומר הרמ״א, הוא מצטרף. אה, כלומר, מה שלמדנו “קטנים אין מזמנין עליהם”, זה ילדים קטנים ממש. קטן היודע למי מברכין אפשר כבר כן לזמן עליו. אפילו הוא בן שבע או בן שמונה, כי הוא עדיין קטן, שבע או שמונה. כלומר שיודע למי מברכין פירושו ילד חכם מאוד, לא ילד בן ארבע שכבר יכול גם לתרגם את הברכה. לא, בוודאי, בוודאי לא פירושו יודע למי מברכין. הרמב״ם אומר אפילו הוא בן שבע בן שמונה. יכול להיות שהוא צריך להיות בדרך כלל שתים עשרה. יש לו הבנה קטנה של למי מברכין, אבל הוא כבר יכול להיות לו איזו הבנה. הוא מצטרף בין למנין שלושה בין למנין עשרה לזמן עליו. הוא יכול גם להיות חלק מה… כלומר, אף על פי שבדברים אחרים למדנו, לדברים שבקדושה צריך להיות שתים עשרה, לגבי זימון שלוש עשרה. לגבי ברכת המזון סומכים עלינו כבר בבן שבע בן שמונה.
שיטת הרמב״ם vs. שיטת הרמ״א
יפה מאוד. זו שיטת הרמב״ם, כפי שכך עומד פשוטו בגמרא, שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כך פוסק אכן הרמב״ם. הרמ״א פוסק אחרת, הוא פוסק שממתינים כן עד שלוש עשרה שנה, לא ראינו עדיין שסופרים את הילדים. אם מישהו נוהג כמנהגי המחבר או מנהגי הרמב״ם, בוודאי שהוא יכול לספור את הקטנים היודעים למי מברכין. אפשר לומר שהסיבה שלא נוהגים כך היא משום שאף אחד אינו יודע למי מברכין. או שגדול הוא המחויב, יש לו משהו. או שהרמב״ם, הרמב״ם מנסה להקים ברכת זימון של קטנים שיודעים למי מברכין. לא כולם סוברים שאפשר להקים זאת. אבל הוא הולך אחר הגמרא. הפשט של הגמרא הוא כמו הרמב״ם.
נכרי – אין מזמנין עליו
אומר הרמב״ם הלאה, והנכרי אין מזמנין עליו. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן. למדנו שתרצה לטעון שכאשר הוא שומע את כל הברכה יכול כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר לזמן? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. לא, הוא רשאי לברך. זה הרי החידוש. לא זה אמרתי לך, אלא עוד דבר. אומר הרמב״ם שמישהו…
הלכה: אין נכרי מצטרף עמהן
הוא מסכים עם הגמרא, הפשט הוא גמרא כמו הרמב״ם.
אומר הרמב״ם הלאה, “ואין נכרי מצטרף עמהן”. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן, למדנו שכאן תטען שכאשר שומעים את כל הברכה אפשר… כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר להצטרף? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. אני יכול לברך, והוא רשאי לברך. זה הרי החידוש, לא שנאמר שנכרי הוא אין… כן, אומר הרמב״ם הלאה, “אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ומעלה”. המזמנים צריכים לאכול ביחד שיעור כזית פת ומעלה.
הלכה: שבעה שאכלו פת — צירוף עם אוכלי ירק ל״אלוקינו”
אומר הרמב״ם הלאה, “שבעה שאכלו פת”. אז, עיקר ההלכה היא שכל היהודים, כל שלושת האנשים או כל עשרת האנשים אם רוצים לומר אלוקינו, שכולם יאכלו כזית פת. אם כולם אכלו כזית, זה לכולי עלמא. אבל קורה לפעמים שעל פי רוב שבעה אנשים אכלו פת, ועוד שלושה לא אכלו פת. יש עשרה אנשים, אבל לא כל עשרה אכלו פת, אלא שבעה. שלושה רק אכלו משהו, הם היו חלק מהסעודה, הם אכלו אבל הם לא אכלו את הפת. האם הם יכולים להצטרף לשבעה ולברך בשם? האם הם יכולים לברך בשם? יש מנין. אבל אומר הרמב״ם, מי שיברך צריך להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל אינו מחויב מספיק להתמסר, הוא לא יכול לומר כראוי את ברכת המזון.
אומר הרמב״ם, זה רק כאשר יש שבעה שלמים שאכלו פת. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין”. שישה אכלו פת וארבעה… צריך להיות יותר מרוב. שישה זה אכן רוב כנגד ארבעה, אבל צריך להיות מעבר למספר, נקרא, אומרים הפוסקים. צריך להיות רוב חזק יותר של שניים יותר. אז “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”. אה, רוב הניכר נקרא. “עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”, של שניים יותר.
מעשה: התורת צבי והשבעה אוכלים
זקננו התורת צבי אמר שמברכים כאשר יש שבעה אוכלים, ובתפילין מספיק שישה מתפללים. למה לא לתפוס עוד אוכל אחד? צריך להתמקד. איך אפשר לכבד יהודי? עוד יהודי. הוא לקח את בנו בסעודה.
אה, כן, כן. עוד יהודי היה אוכל, סתם בלי שום קשר. כן, זה עניין גדול.
הלכה: שניים שאכלו וגמרו — צירוף עם שלישי
אומר הרמ״א הלאה, “שנים שאכלו וגמרו מלאכול”, שני אנשים אכלו והם כבר סיימו. אבל על שלושה אי אפשר לומר ששני אנשים אכלו כזית והשלישי לא אכל. צריך לפחות להיות שלושה אנשים שאכלו. מבין את ההלכה? ההלכה עובדת רק למנין, זה לא עובד לשלושה שצריך. למה? כי אין לו כאן שניים שמבקשים ממנו לברך עבורם. הוא חייב לומר “הבו נברך”, הוא חייב לומר “ברשות”. אין כאן כל עניין של זימון.
עכשיו יש עוד דרך איך אפשר לעשות זימון. מה אם שני אנשים אכלו וגמרו מלאכול, ושלישי בא להצטרף אליהם בסוף, כשהם כבר סיימו לאכול, והוא בא לשולחן הרבי. “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא”, אם השניים אוכלים עוד משהו, “מצטרפין”, אבל אם הם לא אוכלים איתו את הפת.
דיון: מה פירוש “יכולין”?
דובר 1: מה פירוש “יכולין”? מה נכנס “יכולין” אם הם לא אוכלים?
דובר 2: אה, לא, “אילו היו מביאין להם, היו יכולין”.
דובר 1: אה, ולמעשה הם לא צריכים?
דובר 2: כלומר, אם הם עדיין לא סיימו את הסעודה ברמה כזו שהם כבר לא יכולים לאכול יותר כלום, הם עדיין מסוגלים לאכול, פירושו שזה עדיין יכול להיקרא כמו קצת ציבור אחד.
דובר 1: ואז הם צריכים לאכול או לא צריכים לאכול?
דובר 2: לא אה, לא, “יכולין לאכול עמו”, הם בכלל לא צריכים לאכול. צריך עדיין להיות סוג של “יכולין”.
דובר 1: אבל איך הולכים עכשיו להעריך אם אני מלא? אדם הוא אף פעם לא, אדם תמיד יכול לדחוף עוד חתיכה, איזה חלה.
דובר 2: לא, חתיכה כן, אבל לא…
דובר 1: אה, אפילו משהו.
דובר 2: לא, לא משהו. משהו, הוא לא מלא לגמרי ו… איך הולך אדם להעריך? זו הלכה מעניינת.
דובר 1: אה… יכולין. היינו על המסלול ש״יכולין” צריך להוכיח, לאכול משהו. מוכיח משהו, “יכולין”.
דובר 2: לא, זה דין שהסעודה עדיין לא הסתיימה. פירושו שהם לא ויתרו לגמרי על האכילה.
דובר 1: פירושו אם הם… כן, לכאורה המילה היא… אני מתכוון כך. אדם שיושב בסעודה, לפעמים מגיע עוד אחד, ויושבים קצת.
דובר 2: אולי כל עוד עדיין לא הגיע הקינוח. אבל אם הם כבר סיימו לגמרי, אולי זו המילה. אבל זה תלוי ב״יכולין”. גם אני חשבתי ש״יכולין” פירושו שצריך לעשות.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אני מבין שהשולחן ערוך היה יכול לומר…
דובר 1: לא, “אף על פי שלא אכלו”.
דובר 2: כן, לכאורה המילה היא… אולי השם השני, כך נוכל לומר. הם צריכים או… אם הם סיימו את הסעודה, אחד יכול עוד, סיימו, אפילו אם הם הולכים לשבת שוב לאכול, אבל הם צריכים לעשות עוד ברכה. הם לא אותה סעודה שלו. בכלל, אם הם עדיין לא סיימו, ונותנים להם לאכול איתו משהו חתיכה, אז כאן עומד… צריך גמרו מלאכול. גמרו זה ברמה. אבל… משהו כך צריך לומר. גמרו מלאכול, מתאים. לא אוכלים איתו מתאים. אם אוכלים איתו מתאים, אם אוכלים איתו מתאים בוודאי… כך, האדם בא עכשיו והוא אומר, אה, בוא, בואו נעשה לו בשבילי שנזמן ביחד. אם אתם יכולים להיות כמו להיות שכנים, אם אתם הולכים לאכול איתו קצת, אז זה נקרא סעודה אחת. אני יודע כבר יכולה לכם פירושו יכולה, אבל זה לא חייב להיות. לא זה חייב להיות, אבל יכולה יחדיו לא גם זה יכולה שלכם. כמו שהאדם השלישי בא עכשיו והוא אוכל, אבל הם כבר סיימו את הסעודה שלהם. אומר הרמב״ם, יש לי עצה, תדע ברכת המזון? לא, לא, אני אומר שזה גם לא מסכים, כי הרמב״ם היה קצת אוכלים אז יכול ומצטרפים. היכולים זה גם יכול לעשות זה נהיה חיוב שזה חיוב ברכת המזון. לא שאריות חיוב. אני רוצה זה תנאי שאם הם מתחילים סעודה חדשה, זה לא מעניין. אם הם מתחילים סעודה חדשה, אני רואה זאת. אבל אם הם אוכלים רק חתיכה שהם יכולים לא, זה לא עוזר! צריך לראות שיכלו, או לא שזה הפסיק.
דובר 1: אוקיי. אני שומע, גם זה יכולין ולא. אני אומר אם הם לא יכולים והם, וגם מכוונים להתחיל. היכולים פירושו שהם ממשיכים, ויכולים לא פירושו שהם יכולים לאכול את הדבר.
דובר 2: לא, אני אומר שהרמב״ם לא מה שפירושו יוצא לסעודה חדשה? זה לא פירושו שהוא יכול לאכול, זה פירושו שזה כבר הסעודה, הוא עשה ברכה חדשה. אבל יכול להיות רק שאוכלים יוגורט, זה מספיק עם זה, כי למעשה השלושה אכלו ביחד פת.
דובר 1: לא פת. אם אוכלים פת לא מתחילה השאלה. השאלה היא רק כאשר הם אוכלים משהו אחר. אם שלושה אנשים אוכלים ביחד פת, מה אכפת לי? הם צריכים לעשות עוד ברכה. אבל השולחן ערוך לא בא לברכה. זה חלק מסעודה, כמו שלמדנו קודם שהכל פטור בגלל הפת.
דובר 2: שוב, רק אם הם יכולים. אם הם לא יכולים, הסעודה לא הסתיימה.
דובר 1: כן. יפה מאוד.
הלכה: חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
מי מהאנשים מברך? דיברנו על זה קודם, שצריך רשות. חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם, ואף הוא לא יברך אלא לאחר, אפילו הוא אומר אחריהם. כלומר, השלישי הוא חכם. עכשיו לא רק שהוא מצטרף אותו אם אפשר, אלא הוא גם צריך, הוא מברך גם עבורם.
דיון: למה הרמב״ם לא מזכיר כהן?
זה מעניין, כי הרמב״ם לא אומר זאת כאן לגבי כהן.
דובר 1: אמרת ב… איך הוא אמר ב… לכבד כהן.
דובר 2: הוא לא אמר. הוא לא אמר. אפילו ב… אפילו בעליות.
דובר 1: כן, אתה מתכוון בקריאת התורה. בקריאת התורה כתוב… נוהגים לכבד כהן. אבל מה זה נכנס כאן? למה לא לכבד את הכהן? למה יש עניין של כבוד? למה צריך לתת לו?
דובר 2: הרמב״ם סובר באמת שכמו שהכהן עולה ראשון. אה, הרמב״ם סובר באמת שהחכם גדול עולה ראשון, אפילו בעליות. למדנו זאת דרך אגב. וגם זה מאוד שונה, כי כאן מדברים רק על מי שהולך לברך. יש דבר כזה שצריך לכבד כהן, אבל עם… איך זה נקרא? יש גמרא על זה שצריך לכבד כהן. אבל אני אומר שזה לא הגיוני. כהן, כל פעם כהן יהיה שליח ציבור? מה זה קשור? עושים שלוש עליות, נותנים לכהן את הראשונה. או שלושה קוראים, כמו שהרמב״ם קורא לזה.
הלכה: שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד, מה? שמכיוון שיש חיוב זימון, ופשוט, חלק מהחיוב הוא שאסור להתפצל. ברגע שהחכמים תיקנו את הברכה, צריך לעשות אותה. שלושה לא יוצאים מזה. ותוודא שיש לך שלושה כשאתה יכול. זה מעניין, כי עד עכשיו לא היה לנו את זה. עד עכשיו זה היה כמו שאדם אוכל, ואחרי האכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הוא מוסיף שיש חיוב לאכול כדי לזמן. יש חיוב לזמן ביחד. שברגע שיש שלושה אנשים אסור לבטל את הזימון.
הרמב״ם אומר “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלוק”, הם אסורים להתפצל וללכת כל אחד לדרכו ולברך בנפרד. כלומר שאין להם זכות, הם לא רשאים להתפצל ולסיים לאכול בנפרד ולברך בנפרד. זה אומר שהם אסורים לברך בנפרד. כלומר, למעשה איך אנשים נוהגים היום שהם מברכים בנפרד אפילו כשמזמנים, אם הרמב״ם צודק, אסור לעשות זאת לפי ההלכה.
ברגע שהם עושים ברכת הזימון, אז אתה יכול לברך בנפרד. בוא נאמר בבירור: אם זימון פירושו שאחד מברך עבור כולם, מוסיפים גם את ההזמנה, אבל אם זה הפירוש, ואתה מברך בנפרד, אתה סובר שיש לך סיבה כי אתה שכנעת את עצמך שצריך לכוון כשהשני מברך, ואי אפשר לכוון כי אנשים לא שמים לב, ואנחנו לא מחויבים לחשוב איך זה עובד – כך אומרים האחרונים של היום – אז אתה עובר על ההלכה, אתה אומר שיש לך סיבה, אבל אתה עובר. אלא אם כן אתה אומר שלא, לא נכון הדיוק שהם אומרים, למדנו ברמב״ם שעיקר זימון הוא שאחד מברך. זה שני דברים.
לא, בטוח שהרמב״ם הוא אחד מברך. אבל “אין רשאין לחלוק”, לא פירושו שאפשר לפספס את “ברוך אלוקינו שאכלנו משלו”, החלק הנוסף של הברכה. אבל אחר כך, זה לא פחות כשכל אחד… בוודאי זה פחות. זה שאחד מברך עבור אחר זה יותר קל לעשות לעולם. לא, זה לא יותר קל לעשות, זה שאלה של כבוד בוודאי. זה לא הכבוד העניין. כמו תפילה בציבור, כמו כל דבר. מבין מה אני אומר לך? זה לא דבר. אנחנו לא אומרים שבשמונה עשרה, תפילת עמידה, למדנו שהרמב״ם אמר שתפילת החזן היא רק להוציא את מי שאינו בקי. אבל לא כתוב כאן הדבר של מי שאינו בקי. ברכת המזון היא אפילו מי שהוא בקי.
“ואסור למעלה מעשרה לחלוק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו”. כלומר, אם יש היתר לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן… זה בוודאי באין ברירה. אתה אומר אין לי חשק להיות, כי יש לי קצת עצבים שאני לא אשמע. או שאתה אומר שלא מסכים עם ההלכה, בכלל לא מסכים עם הדבר שזה איך לעשות.
הלכה ה (המשך) — דינים של התפצלות חבורות
כך ההלכה.
מעשרה ולמעלה, אחד כבר חולק. ההיתר היחיד לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן הוא או באין ברירה, אתה אומר אני לא יכול לצאת כי יש לי עצבים כאלה שאני לא אשמע, או שאתה אומר שאתה לא מסכים עם ההלכה, אתה בכלל לא מסכים עם הדבר שזה הזימון. אוקיי, יכול להיות.
תרגום לעברית
וכן ארבעה וחמישה אינם רשאים להתחלק באופן שלא יישאר זימון. ששה יש להם לחלוק, אבל עשרה יכולים להתחלק לשניים ולעשות שתי ברכות הזימון. אבל עשרה, עד עשרה, אינם רשאים להתחלק יותר, כי יפסידו את הזימון עם הזכרת שם שמים.
עד שיעשו יכולים להתחלק לשני חלקים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון לכל חלק וחלק, וזימון הכל שוה, שיהיה להם לכולם אותו סוג ברכת הזימון. הוא אומר שכאשר יש שלושה עשר, לא יתחלקו שלושה נוספים, כי למעשה השלושה יפסידו, הם ירדו בדרגה, לא תהיה להם הזכרת השם.
הלכה ו — שלשה שבאו משלש חבורות
מה הוא אומר הלאה? שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה, שלושה אנשים באו עכשיו משלוש חבורות אחרות, ואצלם בבית היה זימון, אז אז הם אינם רשאים. למה? הם כבר נתחייבו בזימון. הם כבר אכלו בזימון. אף על פי שעכשיו כשהם נפגשו שלושה, אולי לא היו מתיישבים סתם ביחד אולי בקלות, אבל עכשיו הם חייבים כן, כי הם כבר נתחייבו בזימון. עכשיו כשהוא בא למקום חדש, הוא צריך לצאת את הזימון שלו מקודם. הקודם היה עוול, כן.
מה אמרת קודם, אחד רשאי לחלוק? אולי הוא מתכוון לומר משלושה ויותר, הוא בא מחבורה של ארבעה, או מחבורה של חמישה, והארבעה הלכו. אולי.
ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו, רשאין לחלוק, יכולים כן להתחלק. כבר יצאו את הבנטשינג שם.
קושיא: למה לחשוב שהם צריכים לזמן שוב?
מה השאלה? למה לחשוב אחרת? הם כבר יצאו כל אחד. באמת שאלה טובה. זה לא אפילו אם הם אכלו עוד, או מה? אבל זימון הם כבר יצאו. הם לא צריכים לברך עוד לבד. הזימון, הענין של לברך בציבור כהלכה, הם כבר יצאו.
למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, כי כבר בירכו לפני כן, ועכשיו הם הלכו למקום אחר, נפגשו עם אנשים חדשים. למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, וצריכים לעשות זימון חדש? הוא כבר לא זימון לבד.
אני לא יודע, אני לא יכול לומר שהראב״ד… הראב״ד הוא ראשון גדול. אני לא יודע מה הוא אומר.
שיטת הראב״ד: פורח מהם חובת זימון
כך אומר הראב״ד. הראב״ד אומר שאפילו הם אכלו אחר כך עוד, לא שכחו, “פורח מהם חובת זימון, פורח זימון מהם”. הראב״ד אומר כמו הקושיא שלנו, שאם הם נפגשו עכשיו במקום חדש, שלושה אנשים חדשים, והתחילו לאכול מחדש, מה ההווה אמינא שהם לא יהיו חייבים? הזימון הקודם כבר עף.
לא, הראב״ד אומר שהם פטורים. “אפילו אכלו שלשתן, ואפילו אם אחד מהשלשה לא נסעד עמהם יחד בתחילה”. הזימון, טוען הראב״ד, צריך להתכנס. מה שאנו אומרים שעכשיו, זה בא אחר כך, זה רק כשממשיכים חיוב קודם. אבל השלושה אנשים שהם נפגשים ביחד, טוען הראב״ד, זה לא שלושה אנשים שישבו עכשיו לסעודה. פשוט נפגשו שלושה אנשים במקום אחר. זה לא נקרא “נסעדו יחד”, לא צריכים.
נפקא מינה מהראב״ד: חתונות ומצבים אחרים
מהראב״ד אפשר ללמוד ש… אני לא יודע, צריך לבדוק לאן זה מגיע. האם זה מדובר על גמרא?
אני רק רוצה להגיד לך כך. מה הבעיה? שלושה אנשים יושבים כאן, כל אחד מהם בא מחבורה אחרת שבה הוא כבר אכל. הם באים עכשיו לכאן והם הולכים לאכול לחם ביחד. הם כבר התחילו קודם לכן את הסעודה, כבר זימנו עליהם, והם כבר יצאו בעצם ברכת המזון.
מה זה אומר שזימנו עליהם? הם כבר שמעו ברכת המזון? הם כבר שמעו. זימון עצמו, הסעודה שלך, החבורה שלך כבר עשתה. כבר היה זימון.
אני לא יודע מי אומר. האם גם הסלולרי עובד? האם גם הלוויין עובד? שהמזמן מוציא את האנשים בבית אחר? הוא כבר בכלל לא מחובר.
דיון: שומע כעונה בזימון
שוב, הזימון הוא חיוב על החבורה. החבורה שלך כבר עשתה, כבר היה זימון. אבל זימון הוא שאדם שומע ואומר אפילו אמן. כן, לא הסדר, אבל אנחנו לא. איך אני מוציא מישהו שלא שמע? בכלל אני לא צריך שום חובת ציבור, חובה על האכילה שלך, על השובע שלך. האם אפשר לצאת עם מה שאחד אומר אחרי הזימון, ואתה שומע, ואתה עונה אמן, אתה יוצא? זו השאלה, האם אני בכל מקרה יוצא עם שומע כעונה? אוקיי, נראה בקרוב האם שני אנשים יכולים לשמוע אחד מהשני. אני לא יודע, זה לא ברור ההלכה. כל אחד ישאל את הפוסק שלו.
פירוש רבינו יונה
אוקיי, בואו נמשיך הלאה. הגויים ואומות העולם היו מעורבבים אצלנו. הם לא הראשונים שהיו מעורבבים. אלא כל היהודים לפניהם גם היו מעורבבים, והם ניסו לעשות את שניהם. והחילוק הגדול בינינו לבינם הוא שהם עשו את המקסימום שלהם להיות מעורבבים. אה, וגם אנחנו, אנחנו עושים את המקסימום שלנו. השאלה היא מה המקסימום שלנו. החיים שלנו הם, אנחנו יכולים, התורה גדולה מאוד, ובכל מקום אפשר לחפור, וצריך להתקדם הלאה.
חידוש אבל, לפי הראב״ד, אם הבנתי נכון מה שאני רואה מהראב״ד, שהפשט הוא שהראב״ד אומר שהשלושה אנשים עכשיו אין להם חיוב חדש. אפילו הם אוכלים עכשיו ביחד, כי לא נועדו יחד תחילה, יוצא היתר גדול להרבה פעמים. הרבה פעמים בא אדם לחתונה, אני יודע, והוא אומר, “עכשיו אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים.” יש אנשים שעצבניים מזה, כי הוא נתחייב בזימון. הוא אומר, “אני לא נועדתי תחילה.” אוקיי, זה פשוט, אתה הולך לחתונה, מה אני אגיד לך? זה לא נועדו תחילה. אבל בואו נגיד, אדם אוכל פשוט ביחד. למדנו קודם, או לא למדנו, אתה זוכר שלמדנו קודם שיש הלכה של מסיבין לאכול. לכאורה, זימון, חיוב הזימון הוא רק ש״אכלו כאחד”. כאן למדנו ש״אכלו כאחד” הוא פשט, זה חייב להיות שהם התיישבו לאכול לסיבה ביחד. לא פשוט שלושה אנשים יושבים בחדר אוכל והם אוכלים אחד ליד השני, אחד ליד השני, לכאורה לא צריכים זימון. מה כתוב כאן? צריך להיות משהו של נועדו תחילה, כן, משהו של מסיבין, משהו של מצב, כך זה נראה. מזה אומר הראב״ד שהשלושה אנשים במקום החדש בכלל פטורים, כי הם כבר יצאו את הקודם, אבל הם לא צריכים עוד פעם לזמן.
רבינו יונה אומר באמת כך, שכתוב שכבר זימנו, כתוב שאמרו את הברכה של “שמחה במעונו” או מה שזה, “ברוך שהכל נהיה בדברו”, אבל הם לא שמעו ברכת המזון. אז הם צריכים, עם ברכת המזון הם עדיין חייבים, צריכים עוד לברך, אבל הם לא צריכים לעשות מזומן בין השלושה אנשים. בואו נגיד חידוש: אפילו כשיש שלושה אנשים שאתה אומר שאולי, כי אני הרי מתחייב בברכת המזון, אז אולי גם אתחייב בזימון חדש. הוא אומר, “לא, אם אתה כבר יצאת זימון, אפילו אם אתה צריך עוד לומר ברכת המזון, את הזימון אתה כבר יצאת, ואת ברכת המזון אתה צריך עוד לצאת.” והוא נעשה כן חייב, אבל הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא לא שמע ברכת המזון, הוא צריך כן לעשות זימון חדש. הם עדיין לא נתחייבו בברכת הזימון. אבל האם היו צריכים לומר, “האם נוכל לאכול ביחד ולעשות ברכת הזימון?” כן. אוקיי. שלושה שאכלו כאחד. אבל אני חושב שהחידוש מזה הוא שברכת הזימון באמת מחוברת לברכת המזון, אבל היא יכולה גם למלא תפקיד נוסף. כלומר, אני עדיין חייב בברכת המזון, אבל את ברכת הזימון כבר יצאתי בברכת המזון.
הלכה ז — שתי חבורות בבית אחד
שם רואים בוודאי. אני לא יודע אם זה החידוש, אבל רואים את זה שם בוודאי. אומר הרמב״ם הלאה, ברכת הזימון היא הרי כמה אנשים ביחד. מתחילות השאלות של מה זה אומר ביחד. יכולים להיות שבעה אנשים יושבים ליד שולחן אחד, אבל מה קורה כשיש שני שולחנות, ודברים כאלה. אומר הרמב״ם, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו” – שני השולחנות הם חלק אחד… ההלכה שאפשר לראות. למדת? אבל אני כבר עמוק במה שצריך. למדת את זה? אתה צריך להחזיק ראש ישר. אני מחזיק ראש ישר.
“שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו” – הרמב״ם אומר שזה שאנשים צריכים לברך בזימון זה לא רק כשהם אוכלים מאותו בעל הבית, אלא אפילו אם כל אחד מוציא את הסנדוויץ׳ שלו, אבל הם יושבים ביחד, זה מזמן. יכול להיות ששלושה אנשים זרים במסעדה… אוקיי, צריך לחשוב. הוא שואל, “אורחים של אכסניא” – שלושה אנשים יושבים לידך ליד שולחן, בואו נגיד השולחן הבא, האם הם יברכו באותו זמן? אולי כן, אולי צריך לעשות את זה כמו דבר גדול אחד. אני מרגיש משהו שזה לא מתכוון לזה. אוקיי. ראינו קודם במשנה למלך איך הוא שואל. “יושבי”, כן, כן. יכול להיות שהדיוק הוא שהם ישבו לאכול. לא, אני חושב שזה הולך עם אותה הלכה של מסובין שלמדנו קודם. כך הייתי חושב.
דין “רואות אלו את אלו”
אומר הרמב״ם הלאה, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד” – שתי חבורות אוכלות בבית אחד. אולי מכאן אפשר לראות שאפשר כן לצרף דברים שאינם חבורות נוספות. כאן רואים שאולי כן, אולי אני טועה. שתי חבורות אוכלות בבית אחד, כלומר שהן שתי חבורות אחרות, אבל אם החדר מסודר כך ש“מקצתן רואות אלו את אלו” – לא שכל עשרה ועשרה צריכים לראות, אלא שחלק יכול לראות, אבל כל עוד חלק שהם יכולים לראות זה את זה, כלומר שהשולחנות עשויים כך באופן כזה, “מצטרפין לזימון אחד”. יכולים לומר שבאופן מסוים זה נחשב כמו חבורה אחת. אבל כשלא יכולים לראות, כל אחד מזמן לעצמו, כל אחד מזמן לעצמו. זו ראיה על כמו שאתה אומר, אבל כשרואים, אף על פי שאני הקבוצה שלי, אתה הקבוצה שלך, אבל נעשה משהו קצת קשר שיש.
דיון: חייב או יכול?
כאן זה אחרת ממה שאתה אומר, כאן הרי ברור שתי חבורות. זה שתי חבורות, אפשר לומר שזו ראיה אחרת, שזה לא ממש יצאו לכל. מספיק קשר מינימלי, כששני אנשים יושבים אחד ליד השני. אבל יכול גם להיות, יכול גם להיות שיש חילוק של חייב ויכול. לא כתוב כאן שהוא חייב לעשות זימון אחד. כלומר, יכול אפילו להיות למשל אם שתי החבורות רק ביחד יש להם מנין, אני כבר יודע איך הם לא יכולים להתחלק. להתחלק זה כשאתה עדיין חלק מהחבורה. מסתובב הרי בשאלה כמה חזק צריך לנסות להיות בעשרת השם. יכול להיות שמה שכתוב, אם רוצים, אם רוצים לצרף אחד, שהם יאמרו לא לכל אחד, אפשר, אבל לא כתוב שחייבים. אני רוצה לתרגם, כך הספר אומר את זה, אין לי ראיה ברורה.
דין שמש מצרף
“אמר שמואל, שמש אחד ביניהם, שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו…” אותו מלצר משרת את שניהם. כן. “מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו.” אפילו הם לא רואים, אפילו הם לא רואים, הם בחדרים נוספים, או אף אחד לא רואה אחד את השני, אבל השמש מצרף את שתי החבורות להיות בקבוצה אחת. אבל בכל זמן והוא שישמעו שתיהן קול דבר המברך. לשמוע הם צריכים כן, כי לשמוע הם צריכים לשמוע את הזימון. זה פשוט שצריך לשמוע את דבר המברך. אז את זה צריך לדעת לעשות.
דיון: ראיה למסעדה?
אז, יש עוד ראיה שבמסעדה צריך כן לדעת, לפי מה שיש מלצר אחד שמשרת. לא, יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאוכלים כולם מאותו בעל הבית שנותן לאכול. כן, אני מבין, אני שומע. אני מבין למה אני לא רוצה לצרף את השיגעון שלהם. מה עושה אדם שנמצא במסעדה, האם ראית פעם שאוכלים ביחד? מה מסעדה עושה את זה? אני הולך לסעודות ביחד. אבל כי זה שתי סעודות ביחד. אבל שתי סעודות יארצייט זה אותו בית מדרש. מה יש אנשים שיוצאים, והטעם הוא שהם הולכים ביחד בלי שום יארצייט?
שלושה שאכלו כאחד – יצא אחד מהם לשוק
דובר 1: לפי הספרים, אפילו יש מלצר אחד, אבל יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאני אוכל מאותו בעל הבית שנותן לאכול.
דובר 2: כן, אני מבין. אני שומע.
דובר 1: אני מבין למה אני לא רוצה להצטרף לשיגעון, מה עושים אנשים? היית פעם במסעדה, ראית פעם שמישהו מזמן? מה יש כזה דבר? אני לא מדבר במסעדה, אני מדבר שאתה הולך ליאט צדר׳ס. זה יאט צדר׳ס, מה עושים ברכת המזון. הוא יהיה כאן, מה זה יאט צדר׳ס? יאט צדר׳ס, שלושה ביחד. אבל שני יאט צדר׳ס באותו בעל הבית, מה יש אנשים שיוצאים לבלות? מה יש כזו מציאות?
מה זה אנשים משוגעים? אנשים משוגעים. אני חושב, אני לא יודע, לא ראיתי. אני הולך כן, אני חושב שזה קרה, אני הולך, אני לא רואה שאף אחד יושב כאן והוא לוקח את הילדים, ושני אנשים שאומרים, אולי אתה אומר רבותי? לא ראיתי מעולם דבר כזה.
דובר 2: דווקא זה נשמע מאוד ישיבתי. בלייקווד היה לך מתאים שזה יקרה, כן. יש אולי ארגון ליטאי, באים להצטרף. 1-800-BE-METZAREF.
דובר 1: טוב, לגבי ישבו משיחה בן איה, למדתי, כן. שלושה שאכלו, הוא אומר כך, שלושה שאכלו, שלושה אנשים שאכלו ביחד, יצא אחד מהם לשוק, אחד הלך הצידה. כשלמדתי את זה הבנתי שהשוק לא אומר שהוא הלך רחוק לשוק, הוא הלך לדלת. קורא לו, קוראים לו בחזרה, בוא בחזרה, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, שהוא יוכל להבין ולשמוע מה הם אומרים, ומזמנין עליו, אפילו הוא נשאר שם. כל עוד הוא שומע. כל עוד הוא שומע. ואם יצא דעת רבותי, שומע ועונה, אבל הוא לא יוצא את ברכת המזון כי הוא לא שמע, שומע ועונה, מברך ברכת המזון לעצמו. הוא לא שומע, הוא לא מתמקד בזה, הוא משתתף. הוא אומר את ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך שאכלנו משלו. הם יכולים לצרף אותו, אבל הוא לא יוצא עם הקידוש שלהם. ברכת המזון.
עשרה שאכלו ויצא אחד מהם
דובר 1: אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהם, זה לברכת זימון של שלושה, אבל עם עשרה, אין מזמנין עליו עד שיחזור וישב במקומו, כי אי אפשר לצעוק מהמרחק, כי יש את השם. כשאומרים את שם ה׳ צריך להיות בכבוד, אין זה כבוד שמצרפים את ההוא.
דובר 2: אז אתה מתכוון דווקא בשוק?
דובר 1: אתה צודק, זה לכאורה אני לא יודע, זו היתה שמחה, הוא עומד ליד הדלת ומדבר. כן כן, מביאים את הנעליים. הוא לא כי הוא לא יכול לשיר, הוא לא יכול לצעוק.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: או שהוא עומד באותן נעליים, הוא במסעדה, הוא יכול לעמוד במחנה יהודה ולצעוק “רבותי, מנין!” כולם עונים.
שנים שאכלו – כל אחד מברך לעצמו
דובר 1: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. אה, מה קורה כששני אנשים אוכלים ביחד? קורה גם דבר כזה. אז כל אדם לבד, כי אין לזה זימון.
קדם ובירך לעצמו – אחד בירך לפני הזימון
דובר 2: לא לא, אתה לא טוב. שוב, איפה אתה?
דובר 1: “שלושה שאכלו כאחד, בירך לעצמו” כלומר הוא רוצה כבר לברך, לא שהוא הולך לזמן. הוא רוצה כבר לברך.
דובר 2: והם אומרים לו, “מה הפשט?”
דובר 1: הוא כבר בירך. אחד… הוא כבר בירך. הוא טעה, הוא בירך. וההוא חושב שהוא עשה לו בטורקית. הוא זימן אותו, אבל הם יכולים להשתמש בו בזימון.
הם יוצאים ידי חובת זימון, מפני שיוצא זימון אינו זימון למפרע. אבל מה נשאר עם חיובו? כלום? הוא תקוע, כלומר הוא לא יכול לעשות כלום. הוא הלך נגד חז״ל, הוא הלך “קדם ובירך לעצמו”, הוא הודה מראש שאי אפשר להשאיר אותם. הייתי חייב, אבל הם לא הפסידו כלום, כי יש להם עדיין את הדבר של שני אנשים שמבקשים “נברך”.
ומה יש לו מזה? מה המשמעות של “לא יצאו”? “אין זימון למפרע”, ועכשיו מה? לא היתה לו מצוות זימון. ובנוסף, תזכור, הוא אומר עכשיו גם למה אמרתי קודם שאסור ללכת.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הוא מתכוון לומר שלכתחילה לא צריך לברך לפני כן. אתה חושב שאפשר לעשות זימון אחר כך. אין הבדל מתי אני מברך. לא, אי אפשר.
דובר 2: אוקיי.
אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
דובר 1: הוא אומר ש“שנים שאכלו”, שני אנשים שאוכלים, הוא מדבר כאן על שלושה אנשים שעושים זימון, ואז האחד מברך וכל אחד שומע. אבל מה זה שני אנשים שיושבים ביחד? “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. שני אנשים שאוכלים, כל אחד צריך לברך לבד בפני עצמו. מה אם לא כל אחד יודע לברך? “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע”. בשבילי זה עושה הרבה הבדל, כי יש לי נוסח קצר של ברכת המזון. אחד יודע לברך. אני מנסה להביא אורח כדי לעשות זימון, אבל קורה שאין לי אורח, או צריך לחשוב על הנשים, האם אפשר לספור את הנשים. האישה עצמה יכולה לקיים מצוות זימון, זה רק בגלל פריצות. אין זה הגיוני שאשתו תהיה שאלה של נשים. אבל זו טענה על נשים וקטנים, ולשלכסר גם מוכן. אבל בכל אופן, יש לי נוסח אחר בברכת המזון, כי אני עושה את זה קצר יותר בדרך כלל.
אז… אחד יודע, הוא יכול רק לומר מה שכתוב בסידור, זה לא נקרא יודע. יודע פירושו מי שהוא תלמיד חכם, הוא יודע מה צריך לומר, איך אפשר לברך, אז אתה נקרא עדיין יודע.
ממילא ברור, אני נוהג כך, אני אומר לו פסק הלכה למעשה. ממילא, אם יודע, לא, אני אומר שמותר, לא שחייבים. אני לומד שאם אחד לא יודע, מותר כן לצאת מהשני. אני אומר שבעצם לא מומלץ לכתחילה לעשות יוצא כשלא עושים זימון, אבל אם אי אפשר, אפשר כן. לכן אני אומר שאם לאחד יש נוסח אחר, אני רוצה ללמוד את הנוסח של האחר, או הוא רוצה ללמוד… יודע מה? הוא לא מכוון להיות, אני רוצה לצאת ברכת המזון עם כוונות, הוא אין לו כוונות, האם אני יכול לצאת מהאחר. זה יודע, מה החידוש?
דיון: להתפלל על דעת הצדיקים
דובר 2: אתה מדבר על כל הענין של להתפלל על דעת הצדיקים. זה יודע עם לא יודע. אבל הפעם היודע הוא זה שאומר בקול רם.
דובר 1: לא, היודע מברך, להיפך, היודע אומר והאחר שומע. מי שמתפלל על דעת הצדיקים, והוא אומר אבל את המילים על דעת הבעל שם הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, זה דבר אחר. אתה לא יוצא מהאחר, אתה לא יכול לצאת מרבי שמעון בר יוחאי, אפילו… לא, שם הם רוצים כאילו אני אומר את המילים, ואתה תהיה היודע. אה, זה דבר הפוך, כן.
בן מברך לאביו – תבא מארה
דובר 1: בן מברך לאביו, אה, סליחה, בן מברך לאביו, הבן יכול להיות זה שאומר את הברכות עבור האב כי האב לא יכול. עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, מוציאין ידי חובתן, יוצאים כך גם. יוצאים כשהאב לא יכול. אבל החכמים אמרו כך, תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. כלומר הקללה כבר באה, לא תבא. הקללה באה, כי אדם כזה לא למד לקרוא. כלומר הבושות שיכולות להיות לך שאשתך יודעת ואתה לא יודע, כן, זו בושה גדולה. ממילא, אם מישהו יודע מה טוב לו, שילמד בעצמו. המארה פירושה שובמקום טובה מאורות תבוא אפלה. היום קורה שיש אנשים שיכולים ללמוד על זה, לא ראיתי שהנשים לומדות הרבה פעמים הלכות מסוימות מעשיות שלא מלמדים את הבחורים בישיבה. הוא אומר בחינה כזו של טובה מאורות, לא שאשה עומדת ללמוד הלכות ותשובות, אלא צריך ללמוד בעצמו שהאב צריך להיות ה… אה, מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית, לא יכול להיות שהאישה אומרת.
דובר 2: אוקיי. למעשה האמירה היא שהוא יכול לצאת עם אשתו. אה, אבל אמרת קודם בעיה, כי האישה מחויבת רק מדרבנן. אה, זה מדבר רק… כן?
השגת הראב״ד – אשה/קטן מוציא רק כשהחיוב דרבנן
דובר 1: “מפני שהן אינן מחויבות בברכת המזון מדאורייתא.” הראב״ד מוסיף תנאי מעניין מאוד, שלא ידעתי. הראב״ד מדבר על זה. ההלכה שלמדנו עכשיו שקטן יכול להוציא גדול, או אשה יכולה להוציא זכר, היא רק כשהזכר גם אינו מחויב בברכת המזון מדאורייתא. דהיינו, הם אכלו שיעור כזית, כי כיון שלא אכלו שיעור שביעה הם לא נעשו שבעים לגמרי. ואז, כמו שלמדנו בתחילת ברכת המזון, הם חייבים לברך מדברי סופרים. אז הדעת של כזית היא רק חיוב דרבנן. ממילא, מכיון שהחיוב של האב הוא אותו סוג חיוב כמו של האישה או של הילד, שזה דרבנן, הם יכולים לצאת, הבעל יכול להיפטר, כי יש לו גם את אותה רמת בר חיובא, כי שניהם מחויבים מדרבנן.
אבל למשל אם אחד אכל כדי שביעה, שאז הוא נעשה חייב ברכת המזון מן התורה, אין אשה או קטן או עבד מוציאין אותו, לא יכולים לברך עבורו ולהוציאו, שכל החייב בדבר מן התורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כלומר ההלכה שאפשר להוציא היא רק אם נמצאים באותה רמה ממש.
דיון: שומע כעונה ושיטת הראב״ד
דובר 1: מעניין שהראב״ד לא מקבל ששומע כעונה פירושו כאילו אמרת זאת בעצמך, אלא הוא מקבל שזה כאילו אתה יוצא. ברור כך. הייתי אומר כאן שומע כעונה פשוט כאילו אמרת זאת. יכול להיות, אבל זה עדיין לא כמו שהאחר הוציא. אמרתי שיש מי שחולק על ההלכה שאי אפשר לצאת מגוי דבר שמחויבים בו מדאורייתא, אף אחד לא חלק על זה. אני מכיר את הלמדנות, אבל אני חושב איך זה עובד, אני לא רואה שזה יכול להיות. אמרתי זאת, אבל האמירה שלך, נניח אמרת, אבל האמירה שלך אינה אמירה כשרה. המשמעות היא כמו פה שלא יכול לקבל את השליחות. כיון שאתה עושה במקומי, אתה לא מחויב. המשמעות היא כאילו עשיתי זאת בעצמי. אני לא רואה, אני לא רואה.
בוא נראה מה הראב״ד אומר. הראב״ד אומר דבר אחר. אתה שואל אותי, אני לא מאריך בהלכה. כאן יש דבר של יוצא. אל תכניס הכל למסגרות אחרות. מה הדבר של שליח? מה שהראב״ד מתווכח כאן הוא, שהראב״ד אומר שגם כשאוכלים רק כביצה, או אפילו כזית, כבר גם… הוא אומר שלהלכה צריך לפסוק… הוא מתווכח עם הרמב״ם על המקום.
דובר 2: לא, הוא אומר כך, שבעצם שניהם מחויבים באותו דבר, כי אפילו על כזית הוא אומר, בעיקרון אתה לא יכול לעולם…
דובר 1: לא, להיפך, טענת הראב״ד היא שהוא לא חולק עם הרמב״ם. הראב״ד פוסק שעד כזית מחויבים מדרבנן, ואחר כך מדאורייתא. הראב״ד הוא מאלה שסוברים שעם כזית גם מחויבים מדאורייתא. הוא הולך עם שיטה אחרת. ממילא אפשר תמיד להוציא.
דובר 2: אה, סליחה, סליחה, אז אני צודק, אז אני צודק. אי אפשר לעולם.
דובר 1: אבל אם כך, מה עושים עם הברייתא שכתוב ש“בני כפרים מכריזין”? אומר הראב״ד שזה לא מתכוון. מה פירוש “מכריזין”? הוא אומר את המילים, הם מכריזים, הם אומרים “ברוך”, והוא אומר “ברוך”, וכן הלאה. זה מדובר. לא מדובר על לומר שעשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו בלי שיעור שביעה. זו מחלוקת איזו שיטה הגאונים פוסקים. זה הדבר.
נכנס אצל אחרים ומצאן מברכין
דובר 1: אומר הראב״ד, “נכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר שאכלנו משלו, שאינו אכל”. אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, ואנשים אחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “חלום חלמתי ולא ידעתי מה הוא”. כי יש כאן ענין של הרב.
דברי הראב״ד: מה יענה מי שלא אכל
דובר 1:
לא מדובר על טוב מאוד, עשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו כשאין שיעור שביעה. זו מחלוקת, ענין של שיטת הגאונים והפוסקים, והוא אומר כך סתם.
אומר הראב״ד, “הנכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל”. אז אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, האנשים האחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי יש כאן אולי ענין של לא לומר שקר. דבר יפה.
אז הוא צריך לומר משהו שכן הגיוני, הוא צריך לומר “ברוך ומבורך”. יש ענין כזה, כשאנחנו עושים כך, כשאנחנו אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, יש דין כזה. זה עוד דבר נוסף. כשהם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, הוא אומר “ברוך ומבורך”. אם הוא לא היה כשהם אמרו “נברך”, הוא רק נכנס כשהם אמרו “ברוך שאכלנו”, הוא אומר “אמן”. טוב מאוד. “אמן”. מה הבעיה עם “אמן”? אין בעיה עם “אמן”.
הוא מתכוון לומר שהוא לא צריך להתעלם מזה, אבל הוא גם לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי זה משהו שאתה לא יכול לומר. האם אתה יכול לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דיון: האם אפשר לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דובר 1:
אני מתכוון כך. מה? אני מתכוון שהגמרא מתכוונת לומר שאי אפשר לומר שקר, גם לא בדבר קטן כמו “ברוך שאכלנו משלו”. כמו שהגמרא, הוא היה צריך לומר “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו”, כן?
מצד שני, אסור להפריד את עצמך במודע מהיהודים. לא אכלתי, זה לא החלק שלי. אני צריך להיות נפרד, ואני צריך למצוא דרך איך להיות נפרד.
אנחנו לא אמרנו למשל, אם אדם בא לבית המדרש והציבור מתפלל, שצריך לומר איתם חלק מסוים. מה השאלה? קדושה? הוא צריך לומר משהו איתם. אני יודע, “ברוך ומבורך”. אני לא יודע מה. לא, אין בעיה. הוא שומע, הוא הולך לומר “אמן יהא שמיה רבא”, או “קדוש קדוש קדוש”. יש חלקים שאפשר לומר. הכל כאן, איזה דבר אסור לומר פעמיים? מדברים על זה האם מחויבים, אבל פשוט כן. אין כאן הבעיה שאי אפשר לומר “שאכלנו משלו”, אז אפשר לומר קצת עם הציבור.
אבל איך נוהגים כשהולכים לבית המדרש ואומרים קידוש, אבל אומרים עם הציבור? אני מתכוון שיש מנהג לומר עם הציבור. ואיך הציבור נמצא הולכים עם הציבור?
Laws of Blessings, Chapter 5 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur: Rambam Hilchot Berachot Chapter 5
—
Halacha 1 — Women and Slaves in Birkat HaMazon
The Rambam says: “Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon, but there is a doubt whether they are obligated min haTorah (biblically) since it is a mitzvat aseh she’ein hazman grama (a positive commandment not bound by time), or whether they are not obligated min haTorah. Therefore, they cannot fulfill the obligation for adult men.”
Explanation: Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon, but there’s a doubt whether the obligation is d’oraita (biblical) or d’rabbanan (rabbinic). Since it’s a mitzvat aseh she’ein hazman grama (not time-dependent), they should be obligated d’oraita. But nevertheless, they might not be obligated d’oraita, therefore they cannot be motzi (fulfill the obligation for) men.
Chiddushim and Explanations:
1. Why might women not be obligated d’oraita? The Gemara brings two reasons: (a) Women cannot bentsh on eretz (the Land), because they were not part of chalukot ha’aretz – every man received a nachalah (inheritance), but not women; (b) They cannot give thanks for brit and Torah.
2. A difficult question: Eretz, brit, and Torah are a takkanat chachamim (rabbinic enactment) added to Birkat HaMazon – how can a d’rabbanan text exempt from a d’oraita obligation? The answer: Perhaps it doesn’t mean the text itself, but rather the etzem inyan (essential matter) – the Torah says “al ha’aretz hatovah asher natan lach,” and the entire concept of Birkat HaMazon is connected with eretz. It’s also mentioned that the text of brit and Torah might not be me’akev (indispensable), but the essential concept of Birkat HaMazon stands in the Torah in the context of eretz.
3. A chiddush about the connection between eretz and food: Eretz in Birkat HaMazon is not a separate thanksgiving for land – it’s thanksgiving for a land that gives you food. Like the example: if there’s a famine and you only eat potatoes, you don’t just thank for “I have land” – you thank for a land that provides food. Therefore, whoever doesn’t have a nachalah in eretz doesn’t have the same connection to this thanksgiving.
4. Practical nafka minah – doubt if one bentshted: According to what we learned (Chapter 4), if one is in doubt whether they bentshted, they must bentsh again (safek d’oraita l’chumra). Do women also need to bentsh again? One could say it’s a safek sefeika (double doubt) (doubt whether she bentshted, doubt whether it’s d’oraita at all), but the Rambam did not exclude women from the halacha of safek, which implies that women are also obligated to bentsh again in case of doubt.
5. Ketanim (minors): Ketanim are different – they are not yet bnei chiyuv (obligated), but rather because of chinuch (education). The shiur of chinuch by berachot is “she’yod’im l’mi mevarkhim” – when they understand for Whom they’re blessing. The Rambam brings this elsewhere.
—
Halacha 2 — Birkat HaZimun: Three Who Eat Together
The Rambam says: “Three who ate bread are obligated to recite Birkat HaZimun before Birkat HaMazon. And what is Birkat HaZimun? If those who ate were from three to ten… ‘nevarech she’achalnu mishelo,’ and everyone answers ‘baruch she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu.'”
Explanation: Three people who ate bread together are obligated in zimun before Birkat HaMazon. From three to ten, the text is “nevarech she’achalnu mishelo,” and everyone answers “baruch she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu.”
Chiddushim and Explanations:
1. The essential concept of zimun: The foundation of zimun is that when one eats alone, he bentsht alone. But when three eat together, it’s already a seudah with a ceremony – therefore one should bentsh in a nice manner: one should be the shaliach tzibbur, say it aloud, and everyone answers amen. It’s “aesthetic” – a beautiful way of thanksgiving.
2. Why specifically three? Because you need one who says, and two who answer. Two people alone is a “chavruta” – the third person makes it into a shiur zimun, a public entity.
3. “U’vtuvo chayinu” – translation: A discussion about the translation of “chayinu” – whether it’s past tense (we lived), present tense (our life), or means “we receive life from this.” The conclusion is that “chayinu” means: we live from His goodness – we receive life from Him, in present tense. Not that we lived and are already dead.
4. “Baruch she’achalnu mishelo” – explanation: “Baruch” means “blessed” (not just “thank you”). Blessed is the Almighty from Whose we eat – connected with the foundation of “assur l’adam lehanot min ha’olam hazeh b’lo beracha, laHashem ha’aretz u’mlo’ah.”
5. Nusach Ashkenaz – “rabbotai nevarech” (netilat reshut): Nusach Ashkenaz added before the “nevarech” an introduction: “rabbotai mir vellen bentshn” and the answer “yehi shem Hashem mevorach me’atah v’ad olam”. The source of this is not entirely clear – perhaps Hagahot Maimoniyot, perhaps Zohar.
The concept of netilat reshut: This “rabbotai mir vellen bentshn” is a netilat reshut (requesting permission) – the mezamen asks, as it were: “Do you agree that I should be the mezamen?” This is parallel to a shaliach tzibbur who must be an adam chashuv with a kol na’im, and one requests permission from the tzibbur. By Sephardim this is more explicit: they say “hav lan u’nevarech” (give us permission to bentsh), the olam gives permission, and the mezamen begins “birshut, nevarech”.
This is also compared to the concept by malachim who request permission – it’s a fear for kevod shamayim, not just honor of people. The mezamen asks: “Who are you to be mevarech et Hashem?” – the olam must agree.
Another chiddush: By Ashkenazim where one bentsht quietly alone, the netilat reshut is somewhat less relevant. But when the mezamen bentsht aloud and the olam listens and answers amen – there the netilat reshut is very significant, because the olam must listen to his entire bentshing.
—
Halacha 3 — Zimun of Ten with Shem
The Rambam says: “If ten or more than ten are eating, they bless with Shem (God’s name)” — by ten one adds Hashem’s name: “nevarech l’Elokeinu she’achalnu mishelo,” and the olam answers “baruch Elokeinu she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu,” and the mezamen says “baruch Elokeinu she’achalnu mishelo u’vtuvo chayinu,” and then he begins “baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam hazan” until he finishes all four berachot, “v’hen onin amen achar kol beracha u’veracha.”**
Explanation: By ten people the text of zimun becomes higher – one mentions shem shamayim. The mezamen bentsht aloud, and the olam answers amen after each beracha.
Chiddushim and Explanations:
1. The virtue of tefillah b’tzibbur: Birkat HaMazon with ten has the virtue of tefillah b’tzibbur – when there’s an edah (ten) one can mention shem shamayim, like a davar shebikdusha. This helps understand why later there are halachot about if one leaves in the middle – because it has a din of tzibbur.
—
Halacha 4 — Beit Chatanim: Text “Shehasimcha Bim’ono”
The Rambam says: “And likewise in beit chatanim” — at a meal in beit chatanim one says “nevarech shehasimcha bim’ono she’achalnu mishelo” (by ten: “nevarech l’Elokeinu shehasimcha bim’ono”). “From when they began to engage in the needs of the wedding and marriage” until “thirty days after the marriage.” Meals made in honor of the nesi’im (chatan and kallah) — up to twelve months.**
Explanation: In beit chatanim one says shehasimcha bim’ono until 30 days generally. A meal made specifically in honor of the newlyweds (like sheva berachot, visiting grandma, etc.) one can say shehasimcha bim’ono up to a full year.
What is “beit chatanim”? The Rambam defines: from when one begins preparing (the Gemara gives an example of soaking barley for beer — a long preparation), until 30 days after the wedding. This is when one eats in the beit chatanim (not specifically in honor of the wedding, but just in that place).
Chiddushim and Explanations:
1. Interpretation of “shehasimcha bim’ono” — several explanations:
(a) First explanation: One is at a simcha, and one mentions that the true simcha is with the Almighty — “bim’ono” (His dwelling), not “bim’oneinu” (our dwelling). One doesn’t say “thank the Almighty for our simcha,” but rather mentions that the essential simcha is with Him.
(b) Second explanation (with “oz v’chedva bimkomo”): Simcha is a creation of the Almighty — He created the power of simcha. “Bim’ono” is a way to say that He is the “ba’al hadavar” — simcha belongs to Him, like “asher bara sason v’simcha” in sheva berachot.
(c) Third explanation (with “m’onah Elokim kedem”): The entire world is the Almighty’s dwelling — one says that the simcha is in His world.
(d) Explanation of “m’inyana d’yoma”: One praises the Almighty for the action He does now — He is mesame’ach chatan v’kallah. The Almighty made it so that men and women should meet and make simcha — “we are all mechutanim in the Almighty’s hall.”
2. Shulchan Aruch’s approach: The Shulchan Aruch says “erev kol simcha v’yayin” — one says shehasimcha bim’ono only during a feast, not just so. The custom is not established to say it over a year.
3. Rabbeinu Yonah and Menuchah: They were “broken Jews.” The one who is broken (sad) should not say shehasimcha bim’ono, but the one who is content should say it. An opposite reasoning is proposed: the one who is sad should specifically say shehasimcha bim’ono — “fake it until you make it” — he fights with himself but he will become b’simcha. But the Shulchan Aruch doesn’t say so.
4. Seudot achar hanesi’in — obligation of zimun: The Rambam says: “And likewise meals that they make after the marriage because of the occasion – all are obligated in Birkat HaZimun.” It’s asked why the Rambam needs to say this — perhaps there’s a hava amina in the Gemara that for meals after the marriage one shouldn’t have zimun.
5. Difference between meals in beit chatanim and meals because of the marriage: Meals in beit chatanim (from preparation until 30 days after the wedding) — there one says “shehasimcha bim’ono” in zimun. Meals because of the marriage (sheva berachot, when the new couple goes to family) — there one makes sheva berachot. For an avel one added a special harachaman, and for a chatan one added sheva berachot after bentshing, and also a special text of Birkat HaZimun.
—
Halacha 5 — Kohen and Yisrael Who Ate Together
The Rambam says: “A kohen and a Yisrael who ate together – even if the kohen eats terumah and the Yisrael eats chullin – are obligated in zimun.”
Explanation: Even though they eat two different categories of food, because they eat together they are obligated in zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. The hava amina: It should be like two types of meals — “a Brisker would say it’s two different dinim, he eats kodesh and he eats ordinary.”
2. Difference between this and mudar hana’ah: By mudar hana’ah they don’t eat together because he may not eat from his food – that means not eating together. But here, the Yisrael may not eat terumah, but the kohen may eat chullin – therefore it can be called one meal.
3. Hagahot Maimoniyot — pat akum: If one is makpid on pat akum and the other two are not, can they be mezamen together.
4. Practical nafka minah: A Klausenberger and a Satmarer – one may eat from the other’s shechita but not vice versa. The rule: as long as there’s a way for it to be one meal, one is obligated in zimun.
—
Halacha 6 — Women, Slaves, and Minors in Zimun
The Rambam says: “Women, slaves, and minors are obligated in zimun as they are obligated in Birkat HaMazon. But women, slaves, and minors are not mezamen aleihem (counted toward the quorum), but they are mezamen l’atzman (among themselves).”
Explanation: Women, slaves, and minors are obligated in zimun just as they are obligated in Birkat HaMazon. But one cannot count them toward a minyan of three with men. Among themselves, however – three women, three slaves, or three minors – they can make zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. A practical mistake: Many people think that on Shabbat at the meal zimun is a “men’s thing” – but women should also answer and be part of Birkat HaZimun.
2. “Obligated in zimun” means two things: (1) When three men make zimun, the women should also hear the ba’al hamezamen and be yotzei; (2) When three women eat alone, they should make zimun with one woman as mezamen.
3. Why can’t one mix? The obligation of women in zimun is a safek (safek d’oraita, safek d’rabbanan) – one cannot combine two different levels of obligations. One cannot use a safek chiyuv d’oraita with a vadai chiyuv d’oraita.
4. A question: Birkat HaZimun itself is certainly d’rabbanan – why should women with ketanim together be a problem? The answer: The main problem is with slaves – “they are not the best Jews.”
5. U’va’aretz lo yezamnu b’shem: Why can’t women be mezamen with Shem? Because a minyan of ten becomes a davar shebikdusha, and this cannot be established with women.
6. The main point: Three ketanim alone, three slaves alone, three women alone – each group can make zimun. But a mix of women, slaves, ketanim together – they should not eat together at all (mipnei hapritzut).
—
Halacha 7 — Androginus
The Rambam says: “An androginus can be mezamen with his kind” – he can be mezamen with his type, “but not with women and not with men.”
Explanation: An androginus (safek male safek female) can be mezamen with other androginuses, but not with men and not with women.
Chiddushim and Explanations:
1. Why not with women? Perhaps he is a man, and a man cannot be mitztaref with women.
2. Why not with men? Perhaps he is a woman, and a woman cannot be mitztaref with men.
3. With his kind: All androginuses have the same safek – whatever din they have, they all have.
4. The Rambam brings androginus in many halachot (also in Kriat Shema) – “every halacha one needs to know what is an androginus.”
—
Halacha 8 — Tumtum
Chiddushim:
1. A tumtum cannot be mezamen at all – why? Because every tumtum is different. By androginus every androginus is the same safek. But by tumtum – every tumtum can tomorrow be discovered to be a male or a female. “It’s not simple that every tumtum is the same – every tumtum is an extra tumtum.” One cannot combine two tumtumim because they don’t have the same safek.
—
Halacha 9 — Katan HaYodea L’mi Mevarkhim
The Rambam says: “A minor who knows l’mi mevarkhim can be mezamen alav, even if he is seven or eight years old. He joins both for the count of three and for the count of ten.”
Explanation: A minor who knows l’mi mevarkhim can be counted for zimun – even if he’s only seven or eight years old – both for three and for ten.
Chiddushim and Explanations:
1. Difference between chinuch of berachot and zimun: Earlier we learned that “ketanim ein mezamnin aleihem” – this speaks of very young children. But a katan hayodea l’mi mevarkhim can already be mitztaref. In practice, one teaches young children berachot without waiting for “yodea l’mi mevarkhim” – and this can be correct, because the distinction is: the difference of yodea l’mi mevarkhim is only regarding mezamnin – whether one can count him for zimun. His beracha without “yodea l’mi mevarkhim” is not a real beracha, but for chinuch one teaches him earlier too.
2. “Yodea l’mi mevarkhim” means: He understands “mara d’hai pita” – who takes care of the world.
3. Shitat HaRambam vs. Rama: The Rambam rules like the simple Gemara – katan hayodea l’mi mevarkhim mezamnin alav, even age seven/eight, even with adults. The Rama rules differently – one waits until thirteen years, one doesn’t count children.
4. An explanation why the custom is not like the Rambam: “No one is yodea l’mi mevarkhim” – it’s difficult to establish that a child truly knows l’mi mevarkhim.
5. Regarding zimun vs. devarim shebikdusha: In other things one must be twelve/thirteen, but regarding Birkat HaMazon one already trusts a seven/eight-year-old.
—
Halacha 10 — A Non-Jew Cannot Be Mezamen Alav
The Rambam says: “And a non-Jew cannot be mezamen alav.”
Explanation: A non-Jew cannot be mitztaref for zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. Difference between two concepts: Earlier one learned that on a non-Jew’s beracha one doesn’t say amen. There the din is that if one hears the entire beracha one can answer. But here is a special chiddush — even if a non-Jew may bentsh for himself, he cannot be mitztaref with us. “I can bentsh, and he may bentsh — but we don’t go together.” The chiddush is not about his beracha, but about the tziruf — we with him don’t make a tzibbur.
—
Halacha 11 — One Only Is Mezamen on One Who Ate a Kezayit of Bread
The Rambam says that one can only be mezamen on one who ate a kezayit of bread.
Explanation: All three (or ten) must have eaten a kezayit of bread.
—
Halacha 11 (continued) — Seven Who Ate Bread: Joining with Vegetable-Eaters for “Elokeinu”
The Rambam says: If seven ate bread and three ate vegetables, they can join together to say with Shem. But “six who ate bread and four vegetables, they don’t join, until the bread-eaters are a rov hanikar (recognizable majority).”
Explanation: For ten with “Elokeinu” one needs a rov hanikar of bread-eaters — at least seven of ten. Six against four is not enough, even though it’s a majority, because it must be a “rov hanikar” — two more than the minority.
Chiddushim and Explanations:
1. The mezamen himself must be from the bread-eaters, because one who didn’t eat bread cannot properly say Birkat HaMazon.
2. The “rov hanikar” means a majority of two more than the minority (i.e., 7 against 3, not 6 against 4).
3. [Digression: Story from the Torat Tzvi:] The grandfather, the Torat Tzvi, said that one bentsht when there are seven eaters (for zimun with Shem), and by tefillin six daveners are enough. He asked why shouldn’t one grab another eater — one must focus. He used to honor a Jew to eat in order to have the minyan.
—
Halacha 12 — Two Who Ate and Finished: Joining with a Third
The Rambam says: “Two who ate and finished eating” — when two have already finished eating and a third comes to join — “if they can eat with him anything at all, they join.”
Explanation: If the two can still eat something with the third, they can join for zimun.
Chiddushim and Explanations:
1. What does “yecholim” mean? “Yecholim” doesn’t mean they must actually eat — but that they are still capable of eating, i.e., they haven’t yet completely finished their meal to such a level that they can’t eat anything more.
2. “Gamru” — what is the level? “Gamru me’echol” doesn’t mean they are physically unable to eat, but that they decided to stop. If they haven’t yet completely given up — for example, dessert hasn’t come yet — it’s still “yecholim.”
3. Practical question: How does one assess if someone is “yachol” to still eat? A person can almost always stuff in something more. It’s not talking about a crazy overeaten state, but a normal state where one can still eat something.
4. The main chiddush — one meal: The entire foundation is that it must be “one meal.” If the two begin a new meal with a new beracha, that’s not interesting — that’s already not the same meal. But if they eat another piece within the same meal (without a new beracha), then it’s called one tzibbur.
5. Only by bread: The entire question is only when the two ate bread and the third doesn’t eat bread. If all three eat bread, there’s no question at all — they simply must be mezamen.
6. Difference between three and ten: The din of “yecholim” only works for the minyan (ten), not for the basic three. For three, all three must have eaten bread, because without that there aren’t two who ask him to bentsh — “havu nevarech” / “birshut” — the entire concept of zimun is missing.
—
Halacha 13 — The Greatest Scholar Among Those Reclining Should Bless
The Rambam says: “The greatest scholar among those reclining should bless for everyone.”
Chiddushim and Explanations:
1. Kohen vs. scholar: The Rambam doesn’t mention a kohen here. Why shouldn’t one honor the kohen like by kriat haTorah? The answer: The Rambam holds that even by aliyot the great scholar goes up first (not the kohen), as was learned in passing. But besides that, by zimun we’re talking about who will bentsh for everyone — this is a function, not just an honor. Should a kohen always be the shaliach tzibbur? That doesn’t make sense.
—
Halacha 14 — Three Who Ate Together May Not Divide
The Rambam says: “Three who ate together may not divide” — they may not separate and bentsh separately. “And it’s forbidden for more than ten to divide until each one is mezamen for himself.”
Explanation: Once three (or ten) have eaten together, they have an obligation to be mezamen together. They may not leave and bentsh each separately.
Chiddushim and Explanations:
1. A new foundation — obligation to be mezamen: Until now we talked about that after eating one must thank the Almighty. Here the Rambam adds a new obligation: there’s an obligation to eat in order to be mezamen, and one may not be mevatel the zimun. This means, zimun is not just a hiddur — it’s an obligation.
2. Practical nafka minah — bentshing separately: Today people conduct themselves that they bentsh separately (each for himself) even when one is mezamen. According to the Rambam, who holds that the essence of zimun is “one blesses for everyone,” one may not do this. If one bentsht separately, one transgresses “they may not divide.”
3. The claim of today’s acharonim: People say they have a “reason” to bentsh separately — because one cannot concentrate when the other bentsht, people don’t put in kavana. But this is not a valid answer. One is not obligated to think — the Rambam holds that “shomea k’oneh” works without special kavana. If one talks oneself into not being able to listen, one transgresses the halacha.
4. Difference between zimun and chazarat hashatz: By Shemoneh Esrei the Rambam said that chazarat hashatz is only “l’hotzi et mi she’eino baki.” But by Birkat HaMazon the din is different — “one blesses for everyone” applies even for one who is baki. This is a fundamental difference.
5. After the “nevarech”: Once one has made Birkat HaZimun (the “nevarech” part), then one can bentsh separately — but only b’dieved. The essential din remains that one should bentsh for everyone.
—
Halacha 14 (continued) — Dividing Groups
The Rambam says: Ten may divide into two groups (each of five), but until twenty may not divide, because one group will miss mentioning Shem shamayim. As long as each part will have equal Birkat Zimun — one shouldn’t downgrade one group.
Explanation: By ten one may divide into two groups of five, because both have zimun. But thirteen may not divide into ten and three, because the three lose mentioning Hashem’s name. Only at twenty may one divide again.
Chiddushim:
1. The principle is “zimun hakol shaveh” — one may not divide in such a way that one group has a lower level of zimun than the other. Thirteen people dividing into 10 and 3 means the 3 lose mentioning Hashem’s name — this is a “downgrade” that is forbidden.
—
Halacha 15 — Three Who Came from Three Groups
The Rambam says: “Three people who came from three groups of three each — they may not divide, because they have already become obligated in zimun. But if each one of them already was mezamen in his group — they may divide.”
Explanation: Three people who come from three separate groups (where each group had three), if one hasn’t yet been mezamen in their original groups — they must now be mezamen together, because they are already obligated in zimun. But if one has already been mezamen — they may divide.
Chiddushim and Explanations:
1. Question on the Rambam: If they’ve already been mezamen in their original groups, why should one even think they need to be mezamen again? They’re already yotzei! Perhaps because they began eating fresh in a new place with new people, one should say it’s a new eating that obligates a new zimun?
2. The Raavad’s approach: The Raavad says “porach mehem chovat zimun” — even if the three people are now eating together fresh, they are exempt from a new zimun. His reasoning: “lo no’adu yachad techilah” — they didn’t sit together from the beginning as a group. Just that three people meet in a new place is not “nis’adu yachad” and doesn’t obligate zimun.
3. Great chiddush from the Raavad — practical nafka minah: If the Raavad is correct, there’s a great leniency for many situations. For example, at a wedding where people say “you can’t go home until we bentsh” — one can argue “I’m not no’adu techilah” with the group.
4. Foundation in zimun — “achlu k’echad” requires “no’adu techilah”: From the Raavad one learns that the obligation of zimun is not just because three people eat in the same place. It must be mesibin — that they consciously sat together to eat together. Three strangers in a “lunch room” eating next to each other are apparently not obligated in zimun.
5. Rabbeinu Yonah’s interpretation: Rabbeinu Yonah says that “one has already been mezamen” means one said the text of zimun (the beracha of “simcha bim’ono” etc.), but they didn’t hear Birkat HaMazon itself. Therefore they still need to bentsh (Birkat HaMazon), but they don’t need to make a new zimun.
6. Chiddush in the relationship between zimun and Birkat HaMazon: From this one learns that Birkat HaZimun is connected to Birkat HaMazon, but can play a separate role. A person can already be yotzei zimun but still be obligated in Birkat HaMazon. This means, zimun and Birkat HaMazon are two separate obligations — one can be yotzei one without the other.
7. Question about shomea k’oneh by zimun: Whether one can be yotzei zimun through shomea k’oneh if one is not physically there — for example through telephone or satellite — remains an open question: “Everyone should ask their posek.”
—
Halacha 16 — Two Groups in One House
The Rambam says: “Three who ate together, even though each one ate his own food — they join for zimun. Two groups eating in one house, if some of them see each other — they join for one zimun. And if not — each is mezamen for itself.”
Explanation: (a) Even if each e
ats his own food (not from one host), if they sit together — they join for zimun. (b) Two groups in one house — if part of one group can see part of the other — they join. If not — each separately.
Chiddushim and Explanations:
1. “Orcho mishelo” — not just from one host: The Rambam makes clear that zimun is not dependent on eating from the same source. Even if each brings his own sandwich — if they sit together, there is zimun.
2. Question about a restaurant: Do people in a restaurant sitting at separate tables need to be mezamen together? On one hand they all eat from the same host (the restaurant), on the other hand they are not “no’adu techilah” — they didn’t sit together as a group. This remains a safek.
3. “Miktzatan ro’ot” — a minimal connection suffices: One doesn’t need everyone to see everyone. It’s enough that part of one group sees part of the other. This shows that a minimal connection between groups is enough to join.
4. Difference between “obligated” and “able”: Perhaps it doesn’t say that two groups that see each other are obligated to join — but that they may (are permitted). This is an important difference, especially when both groups together make a minyan (ten) — must one join in order to have mention of Hashem’s name, or is it only optional?
—
Halacha 16 (continued) — A Waiter Joins
The Rambam says (in the name of Shmuel): “One waiter between them who goes and serves from this group to that group — they join for one zimun, even though some of these don’t see some of those. As long as both of them hear the voice of the one blessing.”
Explanation: If one waiter/server serves both groups — he joins them, even if they don’t see each other. But both groups must be able to hear the mevarech.
Chiddushim and Explanations:
1. The waiter as a joiner: The waiter creates a connection between the two groups even without seeing each other. This is a stronger power of joining than just “seeing.”
2. “As long as they hear” — hearing is a basic condition: Even with a waiter, one must be able to hear the mevarech. This is simple, because one must hear the zimun in order to answer.
3. Proof for restaurant: From this din of waiter one can bring a proof that in a restaurant, where one waiter serves multiple tables, one should be able to join. But this is rejected: in a restaurant there’s usually more than one waiter, and anyway it’s not clear that people at separate tables in a restaurant want or need to join.
—
Halacha 17 — Three Who Ate Together, One of Them Left to the Market
The Rambam says (based on the Braita): Three who ate together, one of them left to the market — they call him, so that he may answer with them, and they are mezamen on him. But he is not yotzei Birkat HaMazon through their bentshing — he must bentsh for himself.
Explanation: By three who ate together, if one leaves, they call him back. As long as he hears, one can join him for zimun, but he is not yotzei Birkat HaMazon itself through their bentshing — he must bentsh for himself.
Chiddushim and Explanations:
1. The “market” doesn’t mean he went far away — he’s just at the door. He can still hear. He participates in zimun (answers “baruch she’achalnu mishelo”), but he doesn’t focus on the entire Birkat HaMazon, therefore he must bentsh alone.
—
Halacha 17 (continued) — Ten Who Ate, One of Them Left
Explanation: By ten who ate together (where one mentions Hashem’s name in zimun), if one leaves, one cannot join him until he comes back and sits in his place.
Chiddushim and Explanations:
1. The difference between three and ten: By ten one mentions the name of HaKadosh Baruch Hu, and this requires kavod — one cannot shout from a distance with Hashem’s name. Therefore he must actually return to his place.
2. Practical examples: At a simcha someone stands at the door and talks, or he goes to bring shoes — he cannot sing along/shout Hashem’s name from afar.
—
Halacha 18 — Two Who Ate, Each Blesses for Himself
The Rambam says: “Two who ate, each one blesses for himself.”
Explanation: Two people who eat together — each bentsht alone, because there is no zimun for two.
—
Halacha 19 — One Preceded and Blessed for Himself: One Bentshted Before Zimun
Chiddushim and Explanations:
1. If one of three already bentshted before zimun: the other two can still use him for zimun (he answers “baruch she’achalnu mishelo”), but he himself has lost the mitzvah of zimun — “ein zimun l’mafrei’a.” He cannot get back what he missed.
2. Important foundation: This is the reason why one may not l’chatchilah bentsh before zimun — because one cannot make zimun afterward. One shouldn’t think “what’s the difference when I bentsh?” — the difference is that zimun l’mafrei’a doesn’t exist.
—
Halacha 20 — If One Knows and One Doesn’t Know
The Rambam says: “If one knows and one doesn’t know — the one who knows blesses, and the second listens and is yotzei. A son blesses for his father, a slave blesses for his master, and a woman blesses for her husband — they fulfill their obligation. But the Sages said: May a curse come upon one whose wife and children bless for him.”
Explanation: When two eat together (without zimun), if one cannot bentsh, the second can bentsh aloud and the first is yotzei through hearing. A son, a slave, or a wife can be motzi the father/master/husband. But Chazal say a curse on one who must rely on this.
Chiddushim and Explanations:
1. What does “yodea” mean? Not just someone who can read from a siddur — a “yodea” means a talmid chacham who knows what one must say and how one can bentsh. One who reads from a siddur is still called “yodea.”
2. Practical nafka minah: If one has a different nusach, or he wants to be yotzei with kavanot that he himself doesn’t have — can he be yotzei from the second? Yes, if one cannot himself, one may be yotzei from another, but l’chatchilah without zimun it’s not proper.
3. “May a curse come” — the curse: “The curse has already come” — it’s a great shame that your wife can and you cannot. A person should learn himself. From this one can learn that the father must be the posek in the house — it cannot be that only the wife knows the halachot.
4. [Digression: Davening al da’at hatzaddikim:] The concept of “davening al da’at hatzaddikim” (saying words al da’at the Baal Shem Tov, Rashbi, etc.) is something entirely different — there you say the words yourself and want the tzaddik to be the “yodea.” But one cannot actually be yotzei from Rashbi. This is a “reversed” application of this din.
—
Hasagat HaRaavad — Woman/Minor Being Motzi: Only When the Obligation is D’Rabbanan
The Raavad’s words: The halacha that a woman, minor, or slave can be motzi a man, is only when the man also only ate a kezayit (not kedei sevia), so that his obligation of Birkat HaMazon is also only d’rabbanan — like the obligation of the woman/minor. But if he ate kedei sevia, he is obligated d’oraita, and a woman/minor (who are only obligated d’rabbanan) cannot be motzi him — “for anyone obligated in something min haTorah can only be yotzei from one obligated in that thing min haTorah like him.”
Chiddushim and Explanations:
1. The Raavad’s foundation: One can only be motzi when both are on the same level of obligation. A d’rabbanan cannot be motzi a d’oraita.
2. Shomea k’oneh vs. shlichut: Is shomea k’oneh “as if you said it yourself” (which would mean it doesn’t matter who says it), or is it a type of “being motzi” where the speaker must be qualified for it? The Raavad clearly assumes it’s a din of being motzi, not simply “as if you said it yourself.” Even with shomea k’oneh, if the “speaker” is not a qualified speaker (not bar chiyuva), it’s like “a mouth that cannot take the agency.”
3. The Raavad’s approach to kezayit: The Raavad holds that Birkat HaMazon is d’oraita even on a kezayit (not just kedei sevia). According to this, a woman/minor can never be motzi a man, because the man is always obligated d’oraita.
4. Question on the Raavad: If a woman can never be motzi, what do we do with the Braita “a son blesses for his father, a woman blesses for her husband”? The Raavad answers that “blesses” doesn’t mean being motzi — it means she says the words (announces), and he repeats, like “children of villages” where one says the words to them and they repeat. This is a completely different interpretation of the Braita.
—
Halacha 21 — One Who Enters to Others and Finds Them Blessing
The Raavad says that whoever comes in to others and finds them bentshing, “he cannot say with them ‘she’achalnu mishelo’ since he didn’t eat” — he cannot say “she’achalnu mishelo” because he didn’t eat. Instead he should say “baruch u’mevorach”. If he came in after they already said “nevarech” and he only hears “baruch she’achalnu mishelo,” he should answer “amen”.
Explanation: The Raavad’s approach is that one may not say “she’achalnu mishelo” when one didn’t eat, because that would be a lie. But one shouldn’t ignore the zimun — one should answer in a way that is truthful.
Chiddushim and Explanations:
1. The foundation of not saying falsehood even in the text of a beracha: The Raavad’s concern is that even in such a “small thing” as the text of zimun, one may not say something that is not true. “She’achalnu mishelo” includes the speaker in the group that ate, and if he didn’t eat, this is not correct.
2. A suggestion — “baruch she’achal hu va’chaveirav mishelo”: One could theoretically say “baruch she’achal hu va’chaveirav mishelo” (blessed is He that he and his friends ate from His) — this way one would participate in the zimun without saying a falsehood. This is compared to the Gemara’s style like “baruch she’achal Yehuda va’chaveirav mishelo.”
3. The broader foundation — one may not knowingly separate from the tzibbur: On the other hand, one may not knowingly separate oneself from Klal Yisrael — “one may not knowingly make it known that Jews are putting in their share, I didn’t eat, so this is not my share.” The balance is: one must find a way to be with the tzibbur, but in a truthful manner.
4. Comparison to other tzibbur-tefilot (kedusha, kaddish): Why don’t we encounter the same problem by other tzibbur things, like when one enters a beit midrash and the olam is davening? There one says with them “amen yehei shmei rabba” or “kadosh kadosh kadosh” — there’s no falsehood problem, because one isn’t saying something that is factually untrue. The difference is that by zimun one says specifically “she’achalnu” — a factual statement that can be untrue.
5. Custom to say along with the olam: When one enters a beit midrash and the olam says kiddush or other things, one says along. The rule is “go with the olam” — but this is only when there’s no falsehood problem.
6. Shitat HaRaavad on Birkat HaMazon d’oraita: The Raavad holds that Birkat HaMazon is d’oraita even when one didn’t eat a shiur sevia — this is a dispute with the approach of the Geonim. The Raavad’s approach is that one cannot combine Birkat HaMazon with Birkat HaZimun in the way the Rambam means, because according to the Raavad, Birkat HaMazon itself is already d’oraita.
📝 Full Transcript
Rambam Shiur: Laws of Blessings, Chapter 5 – Women and Slaves in Birkat HaMazon and Birkat HaZimun
Introduction and Announcements
We are learning Rambam, Laws of Blessings, Chapter 5 in Sefer Ahava. Yesterday we learned in the Rambam that there is a blessing of “Baruch HaTov VeHaMeitiv,” which one makes when things are good and they get even better.
I want to first greet the sponsor, the “bracha l’rosh mashbir,” the sponsor of the shiurim, the Rav, the chassid, lover of Torah, Rabbi Yoel Weltzberger, for sponsoring the shiurim and for constantly supporting our activities of Torah and chesed. And I want to remind everyone that the entire community is invited to join and go in his footsteps, following Rabbi Yoel. In the coming days there will be a major campaign for the Beit Midrash of Rabbi Yitzchak, so he can continue to be marbitz Torah with his clear, illuminating shiurim that help and enlighten so many people, and it will enable our shiurim to continue with God’s help, and the Rambam shiur that the community has such pleasure from.
And I must add that there will be another great siyum Thursday night, we will send the details next Thursday, so the community should look forward to it.
Background – What We Have Learned Until Now in Chapter 5
The Rambam says as follows: In this chapter, we have already learned the essential mitzvah of Birkat HaMazon, the order of “Zan,” “Eretz,” “Yerushalayim,” and so forth. And after that we learned what are the types of bread, and what exempts, and so on, on which things one must make an extra blessing or it is included in the meal.
Now we are going to learn primarily, first who is obligated in Birkat HaMazon, that is the first thing, but after that primarily we are going to learn about the mitzvah of zimun. This is that when people eat together, they bentch together.
Law 1 – Women and Slaves in Birkat HaMazon
The Rambam’s Language
The Rambam says as follows: “Women and slaves are obligated in Birkat HaMazon.” It is certain that women and slaves must bentch. But the Rambam says, you should know that it is not certain whether they are obligated in Birkat HaMazon from the Torah or rabbinically. The Rambam says as follows: “And there is a doubt in the matter whether they are obligated from the Torah.” Seemingly they should have been obligated from the Torah, “because it is a positive commandment that is not time-bound,” it is not a positive time-bound commandment, it is a mitzvah that the act of eating causes. And why shouldn’t they have to thank the Almighty just like everyone else? Ah, “except that they also are not obligated from the Torah, therefore they do not fulfill the obligation for adults.” Except that they also are not obligated from the Torah. Wait a minute, why aren’t they obligated from the Torah?
Explanation of the Doubt – Why Are Women Perhaps Not Obligated from the Torah?
The commentators on the Rambam say, the Gemara brings it this way, either because women cannot bentch on the land, because they were not part of the division of the land. The division of the land was distributed to the men, each man of the Jews who entered received an inheritance. And women cannot give thanks on brit and Torah.
Question: How Can a Rabbinic Text Exempt from a Torah Obligation?
It is a very interesting thing, very difficult to understand at first glance, because Eretz, Brit and Torah, is an enactment of the Sages to add to Birkat HaMazon. So how could they become exempt from Birkat HaMazon because of something rabbinic, because they are not obligated in the rabbinic parts? It could be, I thought that here we’re talking about one being obligated and one not being obligated, meaning to say the entire text. But it’s difficult.
Discussion: The Connection Between the Land and Birkat HaMazon
Speaker 1: No, I’ll tell you this way, it could be you’re right seemingly that we have learned and argued that our text from the Rambam has a more narrow implication. And there is an issue that the text of Brit and Torah is perhaps not essential, and if one forgot one doesn’t have to repeat it, and so forth. But still, they spoke about the fact that the combination of Birkat HaMazon is still one gift that was given to the men. Right, by the way, the text is perhaps not essential, you’re right, the text is perhaps from the Rabbis. But the idea of Birkat HaMazon stands in the Torah that it is on the land and the brit is a part of the land. And it happens to be that it fits very well with the verses, “the land which He swore,” for the men He gave the land. He gave it to the women too, but from this itself one can understand, because they are not homeowners, she sits on the land.
Speaker 2: Okay, it’s an interesting thing, because I would still be able to say that the essence of thanking the Almighty “thank you for giving us bread” is a Torah obligation for women too. Perhaps the question is the text of the blessing, because they have… No, but we see that the question is the Torah obligation. The question is, the text of Eretz is from the Torah. “On the good land which He gave you,” it’s land. Or the land that one inherits and possesses, and also the brit is connected to the land, because the brit, in the merit of the brit one receives the land, something like that we learned. Right, it has something to do with it. But it is certainly that the blessing is on the food. It’s even when one bentches on Eretz, you said it very well. For example, there is a famine, God forbid, there is a famine and there is no bread, one eats potatoes, one doesn’t go thank the Almighty “at least I have land,” on land alone. The blessing is on land that gives you food.
Speaker 1: Really, you wanted also in exile, but one thanks for Eretz in the context that I am satisfied, I have gratitude that I have what to eat, and I have a land that gives me food. As I said yesterday, that one who doesn’t have land doesn’t have what to eat, yes, because he doesn’t have a piece of inheritance where he can plant. Yes, that is clear.
Innovation: The Dynamic of a Meal and Who Leads
I mean that, I learn that all these things are after there is a meal. Let’s think, a meal is usually led by one person. Birkat HaMazon is led by one person, as we are learning now about zimun, right? And the leader is certainly presumably in a normal home the father, the husband, the homeowner, I don’t know, he leads the meal, and the wife can be that she listens. So you understand that it makes sense, and it’s a bit backwards. We look from the beginning why ideally should one fulfill the obligation for another, she is also obligated, and he is also obligated. But to fulfill the obligation for one’s fellow…
Explanation: Why Women Cannot Fulfill the Obligation for Men Even If It’s from the Torah
Speaker 2: Ah, I wanted to tell you, certainly regarding giving the law that one mitzvah causes the other obligations I understand very well. One can even say that even if it were from the Torah, but the part of Eretz and Brit and Torah, they are not obligated in this, they cannot say it in the name of the great one. This I can understand very well. That they cannot fulfill the obligation even if it were from the Torah it would also be a problem, because how can you give thanks for Eretz, Brit and Torah, and also fulfill the obligation for another when it’s not your gratitude?
Practical Difference: Doubt If One Has Bentched
But I’ll tell you an interesting thing. We learned yesterday, if someone is in doubt whether he said Birkat HaMazon, he must bentch again because it’s a doubt about a Torah obligation. Women and slaves will also have to bentch again. Because according to the calculation of what you could say that it’s a double doubt, yes, because there’s a doubt whether they bentched, and even if not, there’s a doubt whether it’s really a doubt about a Torah obligation. I mean, it’s enough of a Torah doubt to be stringent in this one reality, the parameters of their obligation. Because the Rambam didn’t say regarding doubt that women and slaves are exempt in case of doubt. He wouldn’t have had to say it, but I would say that women and slaves are obligated even in case of doubt. Meaning, they are obligated from the Torah, they just don’t have the Torah doubt.
Minors – A Brief Note
Speaker 1: But regarding minors, very good. That is the point about women and slaves, you’re right that certainly women and slaves are presumably from the Torah. But a minor, minors are different. They are not yet obligated in the mitzvot, they are not yet obligated in the blessings of mitzvot, with the blessings of enjoyment, with the mitzvot of chinuch. They are really not… At what age when they can taste regarding other blessings, what did he say?
Speaker 2: Yes. Ah, it’s stated in another place he brings… Where does it say? When he can taste regarding grain? It’s stated on… No, no. It’s stated on matzah? On blessings we learned that the… The age is when they know about Him they bless.
Speaker 1: Ah, when they know about Him they bless, yes. The Rambam doesn’t bring it here?
Speaker 2: He doesn’t say it here somewhere? Somewhere? Ah, yes, when they know about Him they bless. He’s going to bring it. Hold him in mind.
Law 2 – Birkat HaZimun
The Essential Matter of Zimun
Now the Rambam is going to tell us the law of Birkat HaZimun. I mean that we miss the essence of Birkat HaZimun, because the essence of Birkat HaZimun is that the mezamen is the one who bentches out loud and everyone else listens. At our homes we conduct ourselves this way, I don’t know why. But usually it has become just such an honor that he invites, and therefore the community doesn’t understand it so strongly. But the matter of Birkat HaZimun, according to the simple understanding is a law that when one eats alone, he has an obligation and he must bentch alone. When two people eat together, we will see the law later. When three people eat together, it’s already a bit of a meal, it’s already a ceremony, it’s already something. Therefore one should make the bentching in a nice way. So what? That one should invite the community, and he should become the prayer leader, and say it out loud and each one should say Amen. This is a nice… I mean it’s simply beautiful. It’s aesthetic. It’s beautiful. One person, everyone listens to him, and he says it nicely, and he invites them, and they answer… First, gentlemen, there is a mitzvah to go over… Yes.
The Rambam’s Language
The Rambam says, “Three who ate bread…” Okay, “ate bread” is bread, as we learned, “…are obligated to bless Birkat HaZimun before Birkat HaMazon.” Before Birkat HaMazon they must say… The Rambam says, he gives it the name “Birkat HaZimun.” It’s not a name and kingship, it’s a text. “And what is Birkat HaZimun? If those who ate were from three to ten…” What is the blessing? He says, there is in this, it depends on the number of people who eat. But from three to ten, less than three there is no zimun. From three there is zimun. What does one say? “Let us bless Him from Whose we have eaten.”
Why Specifically Three?
Why three? Seemingly three, because one says, and two answer. They say “let us bless.” And it’s not a study partnership, it’s not a prayer leader, it’s two people. If one wants to make the distinction of a measure of a study partnership, the third person is it. It’s already a measure of zimun. I, all listeners, you make the zimun. You say to us, we say “let us bless,” and we say they “let us bless,” and they answer “Blessed.” And certainly they say to us “let us bless,” because they make us learn the shiur.
How One Makes the Zimun
So, “they answer after him when they say with three, one of them blesses, he begins with Birkat HaZimun, and says”. The Rambam doesn’t say “one of them,” as if the others remain standing, the prayer leader. No, it’s just three people, we’re in the middle of a shiur today, and he has three people, he has a father-in-law with his son, and his father has two young men, we’re already there.
“Let us bless Him from Whose we have eaten.” “And everyone answers Blessed is He from Whose we have eaten.”
Explanation: “Blessed is He from Whose we have eaten”
“Blessed is He from Whose we have eaten” – thank you, Creator, that we ate from His. Baruch is praised or blessed. Baruch is praised. Baruch is blessed in Yiddish. Thank you means we give thanks. But it’s also not thanks, it’s not acknowledgment. Baruch is blessed. Blessed is the Almighty that we eat from His. Because He is the master of the matter that it is forbidden for a person to benefit from this world without a blessing, the earth and its fullness belong to God, and we have the right to benefit from it after a blessing.
Discussion: “And in His goodness we live” – What Is the Translation?
“And in His goodness we live.” And with His goodness we have lived. Chayinu or chayinu? The Rambam says chayinu, the Rambam doesn’t punctuate. The Rambam says two yuds, that we live. Chayinu is in present tense, we live. No, chayinu means our life. Not “and in His goodness we live.” Chayinu is it means our life. Not “and in His goodness” we live. Chayinu, do we live? No, it means to say… I don’t know, chayinu we have lived. Chayinu we live. No, chayinu is past tense, “and in His goodness we have lived,” “and in His goodness we live.” Chayinu is our life. No, I mean that chayinu is past tense. I mean that chayinu… We will have to ask Dr. Kind what chayinu means. I would translate chayinu as we receive life from this, not that we have lived and are now dead. I mean, I still live, thank God. That’s how I would think.
Nusach Ashkenaz – “Gentlemen, let us bless”
Our Ashkenazic custom has added, before the “let us bless Him from Whose we have eaten” we have added the “Gentlemen, let us bless.” May His great name be blessed forever and ever.
What is this? In Yiddish, what is the source for this? Do the Hagahot Maimoniyot say something here on this place? I don’t know. Okay, I would have wanted that the…
Explanation of “Chayinu” in Birkat HaZimun
Speaker 1: Many say “chayinu,” and many say without the dot. Many say two yuds, that we live.
What is the translation of “chayinu”? “Chayinu” is in present tense, we live.
What is the translation of “chayinu”? “Chayinu” means our life. Not that we have lived. “Chayinu” have we lived? No. “Chayinu” we live.
No, I mean that “chayinu” is in present tense. One says “I live” or “my life.”
No, I mean that “chayinu” is not that we have lived. I mean that “chayinu” is that we receive life.
Right, we have… I need to ask my doctor.
What is the translation of “chayinu”? I would translate “chayinu” — we receive life from Him. Not that we have lived and we are now dead. I mean that we still live, thank God. That’s how I would translate it.
Nusach Ashkenaz: “Gentlemen, we will bentch” — Taking Permission
Speaker 1: Our Ashkenazic custom has added, before the “let us bless our God,” we have added the “Gentlemen, we will bentch.” “May the name of God be blessed from now and forever.”
It’s interesting in Yiddish, what is the source for this? Do the Hagahot Maimoniyot say something here in this place? I don’t know.
Okay, but this is the zimun of the Rambam. Let’s see. The “let us bless” is certainly the essential text. That is the blessing.
The “Gentlemen, we will bentch” is interesting, this is such an invitation to Birkat HaZimun. It’s really inviting to what one says before Birkat HaZimun.
Where does this actually come from? It’s not an obligation. What is the “Gentlemen” situation? Where does this come from? I don’t know.
Speaker 2: Ah, he brings here from below, our custom is indeed to do this thing, the “May the name.”
Ah, it’s a Zohar. It’s not a Zohar. Not clear. It has something to do with the Zohar, but…
You’re right seemingly, it’s permission for the permission. It’s inviting to the… Yes, it’s interesting.
Discussion: Why Does One Need to Take Permission Before Birkat HaZimun?
Speaker 1: It could be that it has to do with the question, who gave you the right to be the mezamen? The “Gentlemen” is as if, do you agree that I should be the one who bentches?
Ah, “Gentlemen, we will bentch.” And they say, “Sure, may the name of God be blessed from now and forever.” Yes, let us always bless.
And he says, “let us bless,” he then stands there eighth. Ah, I agree, I agree, I say “well done.”
Speaker 2: The Sephardim make it clear, that they make “give us and we will bless.” But they mean this, that really, in the text, one doesn’t have to become connected with Birkat HaZimun. But a person can give himself a call.
Gentlemen, it is a voluntary meal. Gentlemen, do you want to bentch? It’s a language of question. Do you want to bentch with me? I am ready to bentch. Do you want to hear my bentching?
Speaker 1: The latter makes a lot of sense. Also by davening, by the way, it makes sense to be the one who leads, because the entire community listens to him. And it can really get on one’s nerves, if that person has a voice that grates.
It doesn’t mean to finish the “four who entered with intention,” it doesn’t mean to finish the piece. It means to say the whole time and the community listens.
So here too one has taking permission. By us, where one just invites and bentches alone, the entire taking permission is a bit of an interesting thing. But if I’m going to bentch and going to say it with me together… But even also him, there is a much greater place for taking permission, and going to listen to my entire bentching and answering with me…
Speaker 2: It’s not just about that. It’s that he has a bad text, and it grates. Or it’s like they say, by the angels one asks permission. It’s the awe before the honor of Heaven, not just for the honor of the people.
Speaker 1: But it doesn’t fit… It’s both things.
Speaker 2: But it doesn’t fit that I… But for a prayer leader one must be an important person, and one should for someone who has a pleasant voice. Both are necessary…
Even by the shaliach tzibbur (prayer leader) there’s a concept of asking permission, and one doesn’t just say into the world, who are you? Who are you to be mevarech (bless) the Name? The entire olam (world) agrees, should I ask them? Okay.
Speaker 1: So, the Sephardim make it a bit more normal, they actually say, “hav lan venvarech”, give me permission to “hav lan venvarech”, and they give out loud the permission, they say “shamayim”, which means one gives permission, and the doctor begins “birshut, nevarech”.
Halacha 5 — Zimun with Ten with Hashem’s Name
Speaker 1: Veheichi dami, the entire olam, the other two answer, “Baruch she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, and he answers “Baruch she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, ve’achar kach, continues whoever continues, the mezamen. He says “Baruch Hashem Elokeinu melech ha’olam hazan”, ad shehu gomer arba berachot, until he finishes after “Hatov vehametiv”.
I mean, excuse me, all four berachot. Yes, yes, yes. Gomer, yes. Vehen onin, yes, “Hatov vehametiv” lechol, all four berachot. Vehen onin amen achar kol beracha uveracha. Besides what one hears, one also says amen. This is the nusach by three, three to seven.
Hayu ochlin asara ulema’ala me’asara, mevarchin beshem. Then one adds the shem shamayim, which is already a more chashuv (important) thing, because we’ve learned that when there’s an edah (congregation) one can already be mazkir (mention) shem shamayim, there’s already a concept of tefillah betzibbur (communal prayer) like. One makes like a mini tefillah betzibbur.
It’s interesting, yes, a birkat hamazon when there are ten is like, it has a certain koach (power), a certain point.
Speaker 2: No, it’s like a davar shebekedusha (matter of sanctity). The difference is only that one says the Name.
Speaker 1: No, automatically comes along many halachot of if one left in the middle… One can talk more about this.
No, I’m saying, when you think that it’s a concept of tefillah betzibbur, it’s like a mini tefillah betzibbur, one understands such halachot that will come later.
Speaker 1: Says the Rambam, hamvarech omer, when there are ten and more, he says “nevarech lElokeinu”, he adds “Elokeinu”, “she’achalnu mishelo”. And the olam also answers, “Baruch Elokeinu she’achalnu mishelo uvtuvo chayinu”, and he benches.
Says the Rambam, vechen bebeit chatanim, if this is a proper benching, a regular benching. There are other nuscha’ot, we’ll still see that one added… There are other nuscha’ot, when one is in a beit chatanim (house of grooms).
And we’ll still learn that for a mourner one added some harachaman, and for a chatan (groom) one added a piece by birkat hamazon, by the seven berachot.
Speaker 2: No, you’re talking about the berachot, a chatan one also added, one makes sheva berachot (seven blessings).
Speaker 1: Ah, the chatan one also added berachot after benching. But fine, the chatan also gets a special nusach of birkat hazimun.
Halacha 6 — Nusach in Beit Chatanim: “Shehashimcha Bime’ono”
Definition of “Beit Chatanim”
Speaker 1: So, seudah bebeit chatanim. He says, what does beit chatanim mean? Beit chatanim means, I mean the Hebrew translation is that one used to build a place where to make the seudat hachatuna (wedding feast), a tent. But I mean that the name has already become like that. A place that is in honor of simchat hachatuna (wedding celebration).
The Rambam tells us, from when is it called a seudah bebeit hachatuna? “Mish’at hetchilu lehit’aseik betzorchei chatanot venisu’in”. From when one begins to occupy oneself, to prepare… I mean, the Gemara says when one begins to soak the barley, the grains to make beer. It’s a long preparation. We’re not talking here about a sudden preparation, but a long preparation.
“Vele’echol ad sheloshim yom achar hanisu’in”. From when one begins to prepare the wedding until thirty days after the wedding, if one eats there, and one doesn’t say that it’s in honor of the wedding, but when one eats bebeit chatanim, then it is…
Nusach Hazimun in Beit Chatanim
Speaker 1: “Nevarech… shehashimcha bime’ono”. One says like this, “nevarech” one adds, “nevarech”, let us bless the Almighty, “shehashimcha bime’ono”, that the simcha is bime’ono shel Hakadosh Baruch Hu.
I just want to say what the translation is, a bit of a difficult translation, not like I’ve always explained.
Discussion: Explanation of “Shehashimcha Bime’ono”
Speaker 1: “Shehashimcha bime’ono” — I always thought that this is to say what I said. I mean the simple peshat, the best peshat is, that this is a joyous place, which is a beit chatanim, one is busy with simchat chatanim, one benches, one remembers the whole time that the main simcha is by the Almighty.
We can have the middat hashimcha, but “oz vechedva bimkomo”, or the middat hashimcha, I don’t know what that means, that the middot that we have are remez (hint) toward the sefirot of the Almighty, or whatever it is, that…
Speaker 2: No, because “shehashimcha bime’oni” or “shehashimcha bime’ono” of the Almighty? We are here in a hall.
Speaker 1: No, “shehashimcha shelanu” is from the “simcha shebime’ono”, or is the “simcha shebime’ono”.
The point is not to say… “shehashimcha bime’ono” is a difficult lashon (language), because one could have thanked the Almighty for giving simcha in our me’on (dwelling). One doesn’t say that. One says, “bime’ono”.
Hear my peshat. We are here at a simcha, and one reminds the Almighty that the true simcha is by Him, “bime’ono”, not “bime’oneinu”.
Speaker 2: The other peshat is that “bime’ono” — it says in the sefarim actually “bime’ono”, not “bime’oneinu”. Or he said that the one who was mechabeir (composed) birkat hazimun wasn’t so careful about Hebrew, he wrote “chayinu” instead of “chayeinu”.
Speaker 1: No. A nice way of saying, like one says in other places, “asher bara sason vesimcha”.
The Almighty gives simcha. Like “galya hakhoret dina”. “Asher bara sason vesimcha”. Simcha is His.
One way of saying that things are His is when it says “oz vechedva bimkomo”. But when we rejoice it’s such a feat. It’s not easy with effort. The Almighty created for Himself the koach hashimcha (power of joy).
Speaker 2: Very good. Simcha is a creation of the Almighty. One of the things that He made. It’s not relevant by me’ona. The Almighty gives us a bit of it. One doesn’t even need to say it like that.
It’s a way of saying, “bime’ono” is a way of darshen’ing (expounding) pesukim many times. “Lehodot ulhalel lefanav”. One can say that one translation is like, by the Almighty one conducts oneself with hodu vehalel. But another way of translating in other places where such things are written, means such an introduction.
It’s a nice way of saying that “shehu ba’al hadavar”, He made it, it’s in His possession. What does bime’ono mean? It’s in His? I don’t know exactly what me’ona translates to.
Speaker 1: “Me’on Elokim kedem”, there where the Almighty is. “Me’ona Elokim kedem”, the entire world is the Almighty’s me’on. It’s such a derasha to say at the end of a wedding, when one wants to bring down the emotions.
Speaker 2: Or because the Almighty made simcha.
Speaker 1: No, he says the other peshat is because when it says in the Gemara “asara bara”, “asara bara”, “asara bara”, simcha, it comes out that the chatan receives now simcha.
Every time, how does the matter of being mazkir “me’ona”, “zman”, “chedva” go? One speaks every time, one praises the Almighty for the midda, for the pe’ula (action) that He does now.
What does the Almighty do now? He is mesamei’ach (brings joy). In order that the tefillah should be relevant, should be me’inyana deyoma (relevant to the day).
The truth is that the idea of chatuna the Almighty made. The Almighty is mechabeir (joins). The Almighty made that men and women should meet each other and make simcha. So we are all here, all the mechutanim in the Almighty’s hall. The Almighty made men and made women and made simcha.
Seudot Because of the Nisu’in
Speaker 1: He says further, “Vechen seder hasimcha achar hanisu’in, matchil be’asher hu yatzar, shekvar amarta bime’ono yismechu”. If in the beit hachatanim there’s a seudah, one says “Elokeinu mi she’achalnu mishelo”, and so one answers “Baruch Elokeinu mi she’achalnu mishelo”.
And it’s the Rav Chaim, we learned, by beit chatanim one makes from tzorchei nisu’in until 30 days. But this is when it’s not in honor of the nisu’in, but it’s just the beit chatanim.
But any seudot that one makes achar hanisu’in, because of the nisu’in, one makes a sheva berachot, or the new couple goes to their grandmother and one makes a big one in honor of the newly, the newlywed, ad shneim asar chodesh, until a year one can make shehashimcha bime’ono.
The Custom Today – Not Over a Year
Very good. I mean that it’s not implemented that it’s by us to do over a year. I saw that people conduct themselves like this, and so it says in Shulchan Aruch, that what does he mean, erev kol simcha veyayin, but not any me’on except at the time of mishteh.
Ah, it was like Rav Yonah menucha, they were broken Jews. But the one who is broken, he is drawn, the one who is sad, when a couple comes, he begins to think how much the wedding cost him, he shouldn’t make. One who is yes satisfied, he should yes say.
Discussion: Opposite Reasoning – “Fake it Until You Make It”
Speaker 1: I would say the opposite, one who is satisfied, it makes no difference what you say, but one who is sad, fake it until you make it, say shehashimcha bime’ono, you fight with yourself, but you’ll become besimcha.
Speaker 2: But the Shulchan Aruch doesn’t say so for the one who is already happy. No, he says that since erev kol simcha, does that mean that one doesn’t conduct oneself to say shehashimcha bime’ono. Nu nu, I go it will need to answer. One has a matter now to fight with the Shulchan Aruch.
Seudot After the Nisu’in – Obligation of Zimun
The Rambam says further, vechen seudot she’osin otan achar hanisu’in mechmat hazman, yes, hakol chayavin bebirkat hazimun.
Why does he say this here? Perhaps there is in the Gemara some hava amina that for some reason they shouldn’t have any zimun or what.
Kohen and Yisrael Who Ate Together – Teruma and Chullin
The Rambam says, kohen veyisraeli she’achlu ke’echad, even two people ate two categories of food, the kohen and the yisraeli ate together, and they ate teruma and chullin. You should say that it’s like two types of seudot, because they ate two different types of things. If a Brisker would say that it’s two different dinim, he eats kodesh and he eats just his breakfast. Yes, chayavin bezimun, because they eat together.
Why Not? The Difference Between Kohen and Yisrael and Mudar Hana’a
Why not? Think. He says that a holy rav here, I already know why he says it, that it goes backwards for you. The Jew may not eat teruma, but the kohen may eat chullin, so they still eat together. Specifically the kohen has his own thing that you may not eat. Okay. I don’t understand.
Ah, he says that for example there’s a halacha with mudar hana’a who eat one next to the other one can’t say, because they don’t eat together. Why? He may not eat from his food. That doesn’t mean eating together. Here, although each one eats his own, but it can still mean a seudah like one eats together. This the Gemara says. The Gemara says this. The Gemara says this. Kohen, the zar can’t eat with the kohen, but the kohen can yes eat with him. Ah, automatically it means like one seudah. Very good.
Practical Application: Pat Akum, Klausenburg and Satmar
Women. Ah, it’s good to know. It means for example that… I see the Hagahot Maimoniyot for example thinks considers about if one eats pat akum, one is careful about pat akum and the other two are not careful about pat akum if they can have zimun together, because… You hear? Yes, but I don’t see this is ours. But I think, what happens when there’s such a type of situation that he can eat from him, but he can’t? Means, a Klausenburger and a Satmarer may eat from the Klausenburger shechita, or from the eggs of the Klausenburger… As long as there’s a way that it should be one seudah, one is obligated in zimun.
Women, Slaves, and Minors – Obligation of Zimun
Let’s go further. Nashim, avadim, uketanim are also chayavin bezimun kechayavin bebirkat hamazon. Just like they are obligated in birkat hamazon, they are also obligated in zimun. It means, that if there is… There’s a good mistake that people think many times that Shabbat by the seudah is a men’s thing, but women should also answer and be a part of the birkat hazimun.
Ein Mezamnin Aleihem – But Mezamnin Le’atzman
The Rambam says that he is more explaining what is the zimun that women, slaves, minors? He says that nashim, avadim, uketanim ein mezamnin aleihem. It means, if there’s one man with two women or vice versa, or a slave minor, one can’t use them for three, one can’t be mezamen based on them, aval mezamnin le’atzman. It means, but among themselves, three women eat together or three minors eat together, they can make birkat hazimun. This is the point. They must make birkat hazimun. There is a point, they must make birkat hazimun.
This means like this, the Shulchan Aruch’s lashon “chayavot bezimun” means like this, means that they must, that when there are three men and them, they should be there and also hear the ba’al hamezamen and be yotzei the benching with him and so on, they should be a part of it. If they are three women, they should properly make zimun, that one woman should be the mezamen. But if there are only three of men and women, one shouldn’t make, one can’t make birkat hazimun.
Why Can’t One Mix? Safek Chiyuv De’oraita
The simple reason is the same thing that we learned earlier, because the obligation of women in zimun is a safek (doubt), everyone the obligation is not the same as men, and one can’t add together two levels of obligations. You can’t use a yotzei chiyuv de’oraita, a yotzei chiyuv de’oraita with a safek chiyuv de’oraita, one can’t be motzi, one can’t use the zimun, as if you use her to complete your zimun. You can’t do that.
Discussion: Women with Minors? Slaves with Minors?
Speaker 1: It’s a bit interesting, by birkat hazimun itself is certainly a derabbanan. I mean, women with minors together is a problem?
Speaker 2: No, kal vachomer.
Speaker 1: I mean, the slaves make the problem.
Speaker 2: Uva’aretz lo yezamnu beshem. Why shouldn’t one say beshem? Ah, simple, because a minyan, a davar shebekedusha, one shouldn’t, the din of ten becomes a davar shebekedusha, a fixed thing for a… But why can’t there be women with minors? What’s the problem? I mean, seriously, one can’t trust women with minors? I understand, the slaves, they are the ones who go here make the problem, because they are not the best Jews.
Speaker 1: He means like this, the slaves with the minors. Slaves with minors or slaves with women? If slaves…
Speaker 2: The truth is simple. One doesn’t need to put in. No, the point is what he says here is that three minors alone can make a zimun, three slaves alone can make a zimun, three women alone can make a zimun. Not a bunch of women, slaves, minors together that they shouldn’t make any zimun. They shouldn’t meanwhile eat together at all, that’s what he means to say, right? That’s the whole thing.
Androginus – Mezamnin Alav Mino
Okay, androginus. What is my reason? The androginus, what is he? A safek zachar, safek zachar safek nekeva. So what is with him? Yes? Androginus. It’s interesting that the Rambam brings here again androginus. It’s brought like in Berachot, kriat shema. It’s interesting, every halacha one needs to know what is androginus. No, you already know that androginus… Look what’s going on here.
Yes, androginus mezamnin alav mino, he can be mezamen al mino, because all who are his type are… also have a din zachar, are both… not a din zachar. Whatever din he is, we don’t know. Whatever safek is, he must also make mezamen al zachar when he can.
Because one mezamen, but he can’t be mezamen lo lenashim velo la’anashim. Rashi is safek. Yes, not lenashim, although three women can, because perhaps he is an ish, that he can’t be mitztaref with women. Not with two women, because he is an androginus, so perhaps he is an isha, right?
Tumtum – Ein Mezamnin Klal
A tumtum one mezamen klal? Why not? Because every tumtum is different. Tumtum is not the same problem every tumtum. Because every tumtum can be that he is a zachar or a nekeva. It should tomorrow be discovered. So it’s not peshat that every tumtum is the same, for whatever the halacha is in a tumtum, are all tumtumim already the same tumtum. No, every tumtum is an extra tumtum, you understand? It’s not the same thing.
Katan Hayodei’a Lemi Mevarchin – Mezamnin Alav
Katan, the Rambam says further. So earlier we learned, apparently this is a chiluk in the Tosafot we learned. We learned… One must be mechanech a katan, says the Rambam, at which age? We learned that a katan one can’t be mezamen alone. Now we’re going to learn that there is yes a katan that one can yes be mezamen alav. Right? Katan hayodei’a lemi mevarchin.
Discussion: Difference Between Chinuch Berachot and Chinuch Zimun
English Translation
Speaker 1: But why doesn’t he say a contradiction with the essential mitzvah of blessing from the “knows Whom he is blessing”? It’s not a contradiction with the zimun itself. Right. It could be that… It could be… Aha, it’s not a problem. What’s going to happen? He’s going to err? Let him err.
Speaker 2: It could be, exactly, it could be that… there’s relevance. Then one shouldn’t trust that his bentching doesn’t have the status of Birkat HaMazon, so that one could count him with the “knows Whom he is blessing” for zimun. It could be, exactly, it could be that for chinuch (education) it’s a… one teaches him, one educates him this way. In practice, one teaches very small children to make berachot (blessings), and one doesn’t wait until they know “Whom they are blessing.” And it could be that it’s correct. No, it could be that it’s correct. If the distinction we’re making now is correct, then it’s correct. The difference of “knows Whom he is blessing” is only, for zimun, one can’t count him. His berachah isn’t a real berachah, because he doesn’t know what he’s saying.
Speaker 1: I can think the fathers know “Whom they are blessing”? I mean, “mara dehai pita,” who takes care of the world.
Speaker 2: Okay.
Even a Seven or Eight Year Old – Joins the Count of Three and Thirteen
“A minor who knows Whom he is blessing, we make zimun over him.” Can one already use him for zimun, just in a group of minors? Yes? No, even with adults. With minors it’s certainly so.
This we’ve now learned, yes? He joins, says the Rema. And even though, yes, says the Rema, he joins. Ah, that means, what we learned “minors we don’t make zimun over them,” is referring to very small children. A minor who knows Whom he is blessing, one can already make zimun over him. Even if he is seven or eight years old, before he’s still young, seven or eight. That means that “knows Whom he is blessing” means quite a smart boy, not that a four-year-old can already translate the bentching. No, certainly, certainly it doesn’t mean knows Whom he is blessing. The Rambam says even if he is seven or eight years old. It could be that he needs to be normally twelve. He has a small understanding of Whom he is blessing, but he can already have some understanding. “He joins both for the count of three and for the count of ten to make zimun over him.” He can also be part of the… That is, although in other matters we’ve learned, for devarim shebikedushah (matters of sanctity) one needs to be twelve, regarding zimun thirteen. Regarding Birkat HaMazon we trust us already in a seven or eight year old.
The Position of the Rambam vs. the Position of the Rema
Very good. This is the position of the Rambam, which is how it stands simply in the Gemara, that a minor who knows Whom he is blessing, we make zimun over him. So indeed rules the Rambam. The Rema rules differently, he rules that one does wait for the thirteen years, we haven’t yet seen that one should count the children. If someone follows the customs of the Mechaber or the customs of the Rambam, certainly he can count the minors who know Whom they are blessing. One can say that the reason we don’t follow this way is because no one knows Whom he is blessing. Either an adult is obligated, he has something. Or the Rambam, the Rambam tries to establish a bentching of minors who know Whom they are blessing. Not everyone holds that one can establish this. But he follows the Gemara. The simple Gemara is like the Rambam.
A Non-Jew – We Don’t Make Zimun Over Him
The Rambam says further, “and a non-Jew, we don’t make zimun over him.” A non-Jew cannot be joined. Although we learned earlier that on a gentile’s blessing one doesn’t say amen. Did we learn that you want to argue that when he hears the entire blessing he can… yes, a gentile may bentch, but can one make zimun? We and he don’t go together. No, he may bentch. That’s the novelty. Not that I told you, but another thing. The Rambam says that one…
Law: A Non-Jew Doesn’t Join With Them
He indeed agrees with the Gemara, the simple meaning is a Gemara like the Rambam.
The Rambam says further, “and a non-Jew doesn’t join with them.” A non-Jew cannot be joined. Although we learned earlier that on a gentile’s blessing one doesn’t say amen, we learned that here you’ll argue that when one hears the entire blessing one can… yes, a gentile may bentch, but can one join? We and he don’t go together. I can bentch, and he may bentch. That’s the novelty, not that one should say that a non-Jew is in… Yes, the Rambam says further, “we only make zimun over one who ate a kezayit (olive-size) of bread and more.” Those making zimun need to have eaten together a measure of a kezayit of bread and more.
Law: Seven Who Ate Bread — Joining with Vegetable-Eaters for “Elokeinu”
The Rambam says further, “seven who ate bread.” So, the essential law is that all Jews, all three people or all ten people if one wants to say “Elokeinu,” should all have eaten a kezayit of bread. If all ate a kezayit, it’s according to everyone. But it sometimes happens that the majority, seven people ate bread, and another three didn’t eat bread. There are ten people, but not all ten ate bread, only seven. Three only ate something, they were part of the meal, they ate but they didn’t eat the bread. Can they join with the seven and with the Name? Can they bentch with the Name? There’s a minyan. But the Rambam says, the one who will bentch must be from the bread-eaters, because the one who didn’t eat isn’t sufficiently obligated to exert himself, he can’t properly say the Birkat HaMazon.
The Rambam says, this is only when there are a full seven who ate bread. But “six who ate bread and four vegetables, they don’t join.” Six ate bread and four… It needs to be more than a majority. Six is indeed a majority against four, but it needs to be over the number, it’s called, say the poskim. It needs to be a stronger majority of two more. So “six who ate bread and four vegetables, they don’t join, until the bread-eaters are a noticeable majority.” Ah, “noticeable majority” it’s called. “Until the bread-eaters are a noticeable majority,” of two more.
Story: The Torat Tzvi and the Seven Eaters
Our grandfather the Torat Tzvi said that one bentches when one has seven eaters, and for tefillin enough six daveners. Why shouldn’t one grab another eater? One must focus. How can one honor a Jew? Another Jew. He took his son at the meal.
Ah, yes, yes. Another Jew would have eaten, just without any connection. Yes, it’s a great matter this.
Law: Two Who Ate and Finished — Joining with a Third
The Rema says further, “two who ate and finished eating,” two people ate and they’ve already finished. But for three one can’t say that two people ate a kezayit and the third didn’t eat. There must at least be three people who ate. Do you understand the law? The law only works for the minyan, it doesn’t work for the three that are required. Why? Because he doesn’t have here two who ask him to bentch for them. He must say “havu nevarech,” he must say “birshut.” There’s no whole concept of zimun.
Now there’s another way how one can make zimun. What if two people ate and finished eating, and a third came to join them at their end, when they’ve already finished eating, and he comes to the rebbe’s table. “If they can eat with him anything,” if the two eat something more, “they join,” but if they don’t eat with him the bread.
Discussion: What Does “Can” Mean?
Speaker 1: What does “can” mean? What comes in “can” if they don’t eat?
Speaker 2: Ah, no, “if they were to bring to them, they could.”
Speaker 1: Ah, and in practice they don’t need to?
Speaker 2: That means, if they haven’t yet finished the meal on such a level that they can’t eat anything more, they’re still capable of eating, it means it can still be called like somewhat one group.
Speaker 1: And then do they need to eat or don’t need to eat?
Speaker 2: Not oh, no, “can eat with him,” they don’t need to eat at all. It still needs to be such a sort of “can.”
Speaker 1: But how does one now assess if I’m overfilled? A person is never, a person can always stuff in another piece, such a kind of challah.
Speaker 2: No, a piece yes, but not a…
Speaker 1: Ah, even a bit.
Speaker 2: No, not a bit. Something, he’s not crazily overeaten and… How does a person assess? It’s an interesting law.
Speaker 1: Ah… can. We were on the track that “can” you need to prove, eat something. You prove something, “can.”
Speaker 2: No, it’s a law that the meal isn’t yet finished. It means to say that they haven’t completely given up eating.
Speaker 1: It means to say if they are… yes, apparently the word is… I mean so. A person who sits at the meal, sometimes another one comes, and one sits a bit.
Speaker 2: Perhaps as long as the dessert hasn’t yet come. But if they’ve already completely finished, perhaps that’s the word. But it’s facing the “can.” I also thought that “can” means that you should do.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: I understand that the Shulchan Aruch could have said…
Speaker 1: No, “even though they didn’t eat.”
Speaker 2: Yes, apparently the word is… perhaps the second name, so we can say. They need either… if they finished the meal, one can still eat more, they’ve finished, even if they’re going to sit again to eat, but they need to make another blessing. They’re not the same meal as him. In general, if they haven’t yet finished, and they give him to eat with him something a piece, so here it stands… It’s they need to have finished eating. Finished is on a level. But… something like this we must say. Finished eating, fits. Eat with him fits. If eat with him fits, if eat with him fits certainly… So, the person comes now and he says, ah, come, let’s make him for us we’ll zimun together. If they can be like taking neighbors, if they’re going to eat with him a bit, then it means one meal. I know already you’ll say to me my you’ll say, but it must be. No it must be yes, but you’ll say together not also is your say. Like the third person comes now and he eats, but they’ve already finished their meal. Says the Rambam, I have advice for you, do you know Birkat HaMazon? No, no, I say that it’s also not in agreement, because the Rambam was a bit eating with him then can join. The sick also you can do it becomes an obligation what is an obligation Birkat HaMazon. Now a bit an obligation. I want is a condition that if they start a new meal, it’s not interesting. If they start a new meal, I see indeed. But if they eat only a piece that they can’t, it doesn’t help! You need to see that one could, or not that it’s an interruption.
Speaker 1: Okay. I hear, also it’s the whole street and not. I’ll say if they can’t and they, and also before themselves they push themselves in. The before means they hold there, and before doesn’t mean that they can eat the whole thing.
Speaker 2: No, I say that the Rambam not the what what means goes out to the new meal? It doesn’t mean that he’s overeaten, it means that the meal is coming, he made a new break. But it can only be that they eat yogurt, it’s enough with that, because in practice the three ate together bread.
Speaker 1: Not bread. If one eats bread the question doesn’t begin. The question is only when they eat something else. If three people eat bread together, what concerns me? They need to make another institution. But the third person doesn’t come the institution. It’s part of a meal, like they should have learned earlier that everything is indeed exempt because of the bread.
Speaker 2: Again, only if they can. If they can’t, the meal isn’t finished.
Speaker 1: Yes. Very good.
Law: The Greatest Scholar Among Those Reclining Should Bless
Who among the people bentches? We spoke earlier about this, that one needs permission. “The greatest scholar among those reclining, he should bless for all, and even he shouldn’t bless except after others,” even he says after me. That means, the third is quite a scholar. Now not only that he joins him if one can, but he also, he bentches also for also.
Discussion: Why Doesn’t the Rambam Mention a Kohen?
It’s interesting, because the Rambam doesn’t say it here about a Kohen.
Speaker 1: You said in… how did he say in… honoring a Kohen.
Speaker 2: He didn’t say. He didn’t say. Even in… even in the aliyot.
Speaker 1: Yes, you mean to say by the Torah reading. By the Torah reading it stands… one follows to honor a Kohen. But what comes in here? Why shouldn’t one honor the Kohen? Why is there a concept of honor? Why should one give for this?
Speaker 2: The Rambam truly holds that the same as the Kohen goes up first. Ah, the Rambam truly holds that the greatest scholar goes up first, even by aliyot. We indeed learned this by the way. And also it’s very different, because here we’re speaking that only the one who will bentch. There’s such a thing that one should honor a Kohen, but with… how does it mean? There’s a Gemara about this that one should honor a Kohen. But I say it doesn’t make sense. A Kohen, every time will a Kohen be the prayer leader? What does it have to do? One does three aliyot, one gives the Kohen the first. Or three readers, as the Rambam calls it.
Law: Three Who Ate Together May Not Divide
Okay, now we’re going to learn, that what? That since there’s an obligation of zimun, and the simple meaning is, part of the obligation is that one may not divide. Once the Sages instituted the blessing, one must do it. Three don’t get out of it. And make sure you have three when you can. This is interesting, because until now we didn’t have this. Until now it was like a person eats, and after eating one must thank the Almighty. Here he adds that there’s an obligation to eat in order to make zimun. There’s an obligation to make zimun together. That once there are three people one shouldn’t nullify the zimun.
The Rambam says “three who ate together are not permitted to divide,” they may not divide and each go his way and bentch separately. That means they have no right, they may not divide and finish eating separately and bentch separately. This means they may not bentch separately. That is, in practice how today people conduct themselves that they bentch separately even when one makes zimun, if the Rambam is correct, one may not do this according to the law.
Once they make the blessing of zimun, then you can bentch separately. Let’s say clearly: if zimun means that one bentches for everyone, one also adds the invitation, but if that’s the meaning, and you bentch separately, you hold that you have some reason because you convinced yourself that one must have in mind when the other bentches, and one can’t have in mind because people don’t pay attention, and we’re not obligated to think how this works – so say today’s later authorities – then you’re transgressing the law, you say you have a reason, but you’re transgressing. Unless you say that no, it’s not correct the distinction they say, we learned in the Rambam that the essence of zimun is that one blesses. It’s two things.
No, it’s certain that the Rambam is one blesses. But “they’re not permitted to divide,” we don’t mean that one can miss the “Blessed is He Whose world,” the separate piece of blessing. But afterwards, it’s not less when each one… certainly it’s less. That one bentches for another is easier to do for the people. No, it’s not easier to do, it’s a question of honor certainly. It’s not in the honor the thing. Like prayer in public, like everything. Do you understand what I’m saying to you? It’s not a thing. We don’t say that by Shemoneh Esrei, the Amidah prayer, we learned that the Rambam said that the prayer of the cantor is only to fulfill the obligation of one who isn’t expert. But it doesn’t stand here the thing of one who isn’t expert. Birkat HaMazon is even one who is expert.
“And it’s forbidden for more than ten to divide until each and every one makes zimun for himself.” That means, if there’s a permission not to listen to the Birkat HaMazon from the one making zimun… it’s certainly without choice. You say I have no desire to be, because I have a bit of nerves that I won’t listen. Or you say that one doesn’t agree with the law, one doesn’t agree at all with the thing that this is how to do.
Law 5 (Continued) — Laws of Dividing Groups
So is the law.
From ten and up, one already divides. The only permission not to listen to the Birkat HaMazon from the one making zimun is either without choice, you say I can’t fulfill because I have such nerves that I won’t listen, or you say that you don’t agree with the law, you don’t agree at all with the thing that this is the zimun. Okay, could be.
English Translation
And similarly four and five may not divide themselves in such a way that there would be no zimun. Six may divide, but ten may divide into two and make two birchat hazimun. But ten, up to ten, may not divide further, because they would miss the zimun with mentioning God’s name.
Up to twenty they can further divide into two parts. As long as each and every part will have birchat zimun for each and every part, and the zimun of all is equal, they should all have the same type of birchat hazimun. He says that when there are thirteen, one should not separate out three, because in practice the three will miss out, they will downgrade, they won’t have the mention of God’s name.
Halacha 6 — Three Who Came from Three Groups
What does he say further? Three people who came from three groups of three each, three people have now come from three other groups, and at home there was zimun, then they may not. Why? They have already become obligated in zimun. They have already eaten with zimun. Even though now when they have come together as three, they wouldn’t have just sat together perhaps casually, but now they must, because they have already become obligated in zimun. Now when he comes to a new place, he must fulfill his zimun from before. The previous one was incomplete, yes.
What did you say before, that one is permitted to divide? Perhaps he means from three or more, he came from a group of four, or from a group of five, and the four left. Perhaps.
And if each one of them has already made zimun in his group, they are permitted to divide, they may indeed divide. The bentching there is already done.
Question: Why Would One Think They Need to Make Zimun Again?
What is the question? Why would one think otherwise? They have each already fulfilled their obligation. Actually a good question. It’s not even if they ate more, or what? But zimun he has already fulfilled. He doesn’t need to bentch again by himself. The zimun, the matter of bentching in public according to halacha, he has already fulfilled.
Why wouldn’t one say that a new eating has begun, because one has already bentched before this, and now they have gone to another place, met with new people. Why wouldn’t one say that a new eating has begun, and one must make a new zimun? He is no longer obligated in zimun by himself.
I don’t know, I can’t say that the Raavad is… the Raavad is a great Rishon. I don’t know what he says.
The Raavad’s Position: The Obligation of Zimun Flies Away from Them
This is what the Raavad says. The Raavad says that even if they ate afterwards more, not forgotten, “the obligation of zimun flies away from them, zimun flies away from them”. The Raavad says like our question, that if they have now met in a new place, three new people, and began eating fresh, what is the assumption that they should not be obligated? The previous zimun has already flown away.
No, the Raavad says they are exempt. “Even if the three of them ate, and even if one of the three did not eat together with them at the beginning”. The zimun, the Raavad argues, must come together. What we say now, this comes later, this is only when one is continuing a previous obligation. But the three people who meet together, the Raavad argues, this is not three people who have now sat down to a meal. It’s just that three people happened to meet at another place. This doesn’t mean “they ate together”, one doesn’t need to.
Practical Application from the Raavad: Weddings and Other Situations
From this Raavad one can learn that… I don’t know, one needs to check what this leads to. Is this discussing a Gemara?
I just want to tell you this. What is the problem? Three people are sitting here, each one of them comes from another group where he has already eaten. They come here now and they will eat bread together. They have already begun the meal before, zimun was already made for them, and they have already fulfilled birchat hamazon in essence.
What does it mean zimun was made for them? They have already heard birchat hamazon? They have already heard. Zimun itself, your meal, your group has already done it. There was already a zimun.
I don’t know who says. Does the cell phone also work? Does the satellite also work? That the mezamen can be motzi the people in another house? He’s not connected at all.
Discussion: Shomea K’oneh by Zimun
Again, zimun is an obligation on the group. Your group has already done it, there was already a zimun. But zimun is that one hears and one says even amen. Yes, not the order, but we don’t. How can I be motzi someone who hasn’t heard? In general I don’t need any communal obligation, an obligation on your eating, on your satiation. Can you fulfill your obligation with someone else saying after zimun, and you hear, and you answer amen, are you yotzei? That’s the question, am I anyway yotzei with shomea k’oneh? Okay, we’ll soon see if two people can hear from one another. I don’t know, the halacha is not clear. Each person should ask his posek.
Rabbeinu Yonah’s Explanation
Okay, let’s just continue. The nations and the peoples of the world were mixed up with us. They weren’t the first who were mixed up. But all Jews before them were also mixed up, and they tried to do both. And the great difference between us and them is that they did their maximum to become mixed up. Ah, and us too, we do our maximum. The question is what is our maximum. Our life is, we can, the Torah is very great, and everywhere one can dig, and one must move further.
A novelty however, according to the Raavad, if I have understood well what I see from the Raavad, that the simple meaning is the Raavad says that the three people now have no new obligation. Even if they eat now together, because they were not gathered together initially, it comes out a great leniency for many times. Many times a person comes to a wedding, I know, and he says, “Now you can’t go home until we bentch.” There are people who are nervous about this, because he has become obligated in zimun. He says, “I was not gathered initially.” Okay, it’s simple, you go to a wedding, what should I tell you? This is not gathered initially. But let’s say, a person eats just together. We learned before, or we didn’t learn, do you remember we learned before that there is a halacha of mesabin le’echol. Apparently, zimun, the obligation of zimun is only when “they ate as one”. Here we learned that “they ate as one” means, it must be that they sat down together to eat for a reason together. Not just three people sitting in a lunch room and they eat next to each other, one next to the other, they don’t need zimun apparently. What is stated here? There must be some gathering initially, yes, some mesabin, some situation, so it seems. From this the Raavad says that the three people in the new place are completely exempt, because they have already fulfilled the previous one, but they don’t need to do it again.
Rabbeinu Yonah indeed says so, that it says that zimun was already made, it says that the blessing of “simcha bim’ono” or whatever it is, “borei shehakol nivra lichvodo” was said, but they didn’t hear birchat hamazon. So they must, with birchat hamazon they are still obligated, they must bentch more, but they don’t need to make a mezuman among the three people. Let’s say a novelty: even when there are three people that you say perhaps, because I am indeed obligated in birchat hamazon, should I also become obligated with a fresh zimun. He says, “No, if you have already fulfilled zimun, even if you still need to say birchat hamazon, the zimun you have already fulfilled, and the birchat hamazon you still need to fulfill.” And he indeed becomes obligated, but he becomes exempted, he becomes exempted, he becomes exempted, he hasn’t heard birchat hamazon, he must indeed make a new zimun. They haven’t yet become obligated in birchat hazimun. But should one have said to them, “Can we eat together and make birchat hazimun?” Yes. Okay. Three who ate as one. But I think the novelty of this is that birchat hazimun is indeed connected to birchat hamazon, but it can also play a separate role. That is, I am still obligated in birchat hamazon, but the birchat hazimun I have already fulfilled in birchat hamazon.
Halacha 7 — Two Groups in One House
There one certainly sees. I don’t know if this is the novelty, but one certainly sees it there. The Rambam says further, a birchat hazimun is indeed several people together. The questions begin of what “together” means. There can be seven people sitting at one table, but what happens when there are two tables, and such things. The Rambam says, “Two groups that are eating in one house, if some of them see each other” – the two tables are one part… the halacha that one can see. Have you learned? But I’m already deep in what one needs. Have you learned this? You need to keep your head straight. I’m keeping my head straight.
“Three who ate as one, even though each one of them ate his own meal” – the Rambam says that when people need to bentch with zimun is not only when they eat from the same host, but even if each one takes out his sandwich, but they sit together, this is mezamen. It could be that three strange people in a restaurant… Okay, one needs to think. He asks, “guests of an inn” – three people sitting next to you at a table, let’s say the next table, will they bentch at the same time? Perhaps yes, perhaps one should make it like one big thing. I feel somehow that it doesn’t mean that. Okay. We saw before in Mishneh LaMelech how he asks. “Those sitting”, yes, yes. It could be the inference is that they sat down to eat. No, I mean it goes with the same halacha of mesubin that we learned before. That’s what I would have thought.
The Law of “Seeing Each Other”
The Rambam says further, “Two groups that are eating in one house” – two groups eating in one house. Perhaps from here one can see that one can indeed combine things that are not separate groups. Here one sees that perhaps yes, perhaps I’m wrong. Two groups eating in one house, that means they are two different groups, but if the room is arranged such that “some of them see each other” – not that all ten and ten need to see each other, but that a part can see, but as long as a part that they can see each other, that means the tables are made in such a way, then “they combine for one zimun”. They can say that in a way it’s like one group. But when they can’t see each other, each one for itself, each one for itself. It’s a proof for what you say, but when they see each other, even though I am my group, you are your group, but there becomes somewhat of a connection.
Discussion: Obligated or Permitted?
Here it’s different from what you say, here it’s clearly two groups. It’s two groups, one can say it’s a proof otherwise, that it’s not really completely separate. A minimal connection is enough, when two people sit one next to the other. But it could also be, it could also be that there’s a distinction between obligated and permitted. It doesn’t say here that he is obligated to make one zimun. That is, it could even be for example if the two groups together only have a minyan, I already know how they may not divide. To divide is when you are still part of the group. The question arises how much one must try to be with ten for God’s name. It could be that what it says, if one wants, if one wants to combine someone, that they should say for not for each one, one can, but it doesn’t say that one is obligated. I want to explain, this is what the sefer says, I don’t have a clear proof.
The Law of a Waiter Combining
“Shmuel said, one waiter between them, who goes and serves from this group to that group…” The same waiter serves both of them. Yes. “They combine for one zimun, even though some of these don’t see some of those.” Even if they don’t see, even if they don’t see, they are in separate rooms, or no one sees the other, but the waiter combines the two groups to be in one group. But at all times and it is that both of them hear the voice of the one blessing. They must indeed hear, because they must indeed hear the zimun. It’s obvious that one must hear the one blessing. So this one must be able to do.
Discussion: Proof for Restaurant?
So, there’s another proof that in a restaurant one should indeed be able to, according to what there is one waiter who serves. No, there’s more than one waiter. In a restaurant it means that everyone eats from the same host who gives food. Yes, I understand, I hear. I understand why I don’t want to combine their madness. What does a person do who is in a restaurant, have you ever seen that people eat together? What does a restaurant do? I go to meals together. But because it’s two meals together. But two yahrzeit meals is the same thing. What is there people who go out, and the reason is that they go together without any yahrzeit?
Three Who Ate as One – One of Them Went Out to the Market
Speaker 1: According to the sefarim, even if it’s one waiter, but it’s more than one waiter. In a restaurant it means I eat from the same host who gives food.
Speaker 2: Yes, I understand. I hear.
Speaker 1: I understand why I don’t want to connect to madness, what do people do? Have you ever been in a restaurant, have you ever seen someone make zimun? What is such a thing? I’m not talking about a restaurant, I’m talking about you go to Yat Cedar’s. That’s Yat Cedar’s, what does one do birchat hamazon. He’ll be here, what is Yat Cedar’s? Yat Cedar’s, to three together. But two Yat Cedar’s in the same host, what is there people who go out for fun? What is such a thing?
What is this madness people? Madness people. I think, I don’t know, I haven’t seen. I go yes, I mean it happened, I go, I don’t see that anyone should sit here and he takes the children, and two people who say, perhaps you say rabotai? I have never seen such a thing.
Speaker 2: It actually sounds very yeshivish. In Lakewood it would fit that it should happen, yes. There’s perhaps a Lithuanian organization, one comes over to be metzaref. 1-800-BE-METZAREF.
Speaker 1: Okay, regarding sitting from the conversation of ben iyeh, I learned, yes. Three who ate, he says so, three who ate, three people who ate together, one of them went out to the market, one went to the side. When I learned it I understood that the market doesn’t mean he went far away to the market, he went to the door. Call him, call him back, come back, so that he will be permitted to answer with them, he should be able to understand and hear what they say, and they make zimun for him, even if he stays there. As long as he hears. As long as he hears. And if he went out with the intention of rabotai, hearing and answering, but he is not yotzei the birchat hamazon because he didn’t hear, hearing and answering, he blesses birchat hamazon for himself. He doesn’t hear, he doesn’t focus on that, he participates. He says the baruch hu uvaruch shemo, baruch hu uvaruch shemo, baruch she’achalnu mishelo. They can combine him, but he is not yotzei with their kiddush. Birchat hamazon.
Ten Who Ate and One of Them Went Out
Speaker 1: But ten who ate and one of them went out, this is for a birchat zimun of three, but with ten, they don’t make zimun for him until he returns and sits in his place, because one can’t shout from the distance, because there is God’s name. When one says God’s name it must be with respect, it’s not respectful that one combines the other.
Speaker 2: So you mean specifically by market?
Speaker 1: You’re right, it means apparently I don’t know, it was a celebration, he’s standing by the door and talking. Yes yes, one brings to the shoes. He’s not because he can’t sing, he can’t shout.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Or he’s standing in those shoes, he’s in a restaurant, he can stand in Machane Yehuda and shout “Rabotai, a minyan!” Everyone answers.
Two Who Ate – Each One Blesses for Himself
Speaker 1: “Two who ate, each and every one blesses for himself”. Ah, what happens when two people eat together? Such a thing also happens. Then each person alone, because there is no zimun for this.
He Preceded and Blessed for Himself – One Bentched Before the Zimun
Speaker 2: No no, you’re not right. Again, where are you?
Speaker 1: “Three who ate as one, blessed for himself” means to say he wants to bentch already, not he’s going to make zimun. He wants to bentch already.
Speaker 2: And they tell him, “What’s the meaning?”
Speaker 1: He already bentched. One has… he already bentched. He rushed, he bentched. And the other thinks he did it to him in Turkish. He made zimun for him, but they can use him in making zimun.
They fulfill the obligation of zimun, because yotzei zimun is not zimun retroactively. But what remains with his obligation – nothing? He is stuck, I mean he can’t do anything. He went against Chazal, he went “kadam uverach le’atzmo”, he stood firm earlier that one cannot rely on them. I had to, but they haven’t lost anything, because they still have the thing of two people who say “nevarech”.
And what does he have from this? What is the meaning of “lo yatz’u”? “Ein zimun lemafre’a”, and now what? He didn’t have the mitzvah of zimun. And next, you should remember, he now also says why I said earlier that one may not leave.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: He means to say lechatchilah you shouldn’t bentch beforehand. You think one can make zimun afterwards. It makes no difference when I bentch. No, one cannot.
Speaker 2: Okay.
If One Knows and One Doesn’t Know
Speaker 1: He says that “shnayim she’achlu”, two people who eat, he’s talking here about three people who make zimun, and then one will be mevarech and each one listens. But what is two people sitting together? “Shnayim she’achlu, kol echad ve’echad mevarech le’atzmo”. Two people who eat, each one must bentch alone for himself. What if not everyone knows how to bentch? “Im hayah echad yodei’a ve’echad eino yodei’a”. For me it makes a very big difference, because I have a short version of bentching. One knows how to bentch. I try to have a guest to have zimun, but it happens that I don’t have a guest, or one must think about the women, whether one can count the women. One’s own wife can be mekayem the mitzvah of zimun, it’s only about immodesty. It doesn’t make sense that his wife should be a question of women. But this is an argument about women and minors, and for slaves it’s also ready. But in any case, I have a different version in bentching, because I make it shorter usually.
So… one who knows, he can only say what’s written in the siddur, that’s not called a yodei’a. A yodei’a means someone who is a talmid chacham, he knows what one must say, how one can bentch, so you’re still called a yodei’a.
Therefore it’s clear, I conduct myself this way, I tell him a psak halachah lema’aseh. Therefore, if one knows, no, I say that one may, not that one must. I’m learning that if one doesn’t know, one may indeed be yotzei from another. I say that essentially it’s not proper lechatchilah to make a yotzei when one doesn’t make zimun, but if one cannot, one may. Therefore I say that if someone has a different version, I want to learn that one’s version, or he wants to learn… you know what? He doesn’t have kavanah, I want to be yotzei birkat hamazon with kavanot, he doesn’t have kavanot, can I be yotzei from him. It’s one yodei’a, what’s the chiddush?
Discussion: Davening Al Da’at HaTzaddikim
Speaker 2: You’re talking about the whole matter of davening al da’at hatzaddikim. That’s one yodei’a with one who doesn’t know. But this time the yodei’a is the one who says it out loud.
Speaker 1: No, the yodei’a is mevarech, on the contrary, the yodei’a says and the other listens. The one who davens al da’at hatzaddikim, and he says the words al da’at haBaal Shem HaKadosh, Rabbi Shimon bar Yochai, it’s a different thing. You’re not yotzei from him, you can’t be yotzei from Rabbi Shimon bar Yochai, even… no, there they want it as if I say the words, and you should be the yodei’a. Ah, that’s a reversed thing, yes.
A Son Blesses for His Father – May a Curse Come
Speaker 1: Ben mevarech le’aviv, ah, excuse me, ben mevarech le’aviv, the son can be the one who says the blessings for the father because the father cannot. Eved mevarech lerabo, ve’ishah mevarechet leva’alah, motzi’in yedei chovatan, one is yotzei this way also. One is yotzei when the father cannot. But the Chachamim said this, tavo me’erah lemi she’ishto uvanav mevarchin lo. I mean the curse has already come, not tavo. The curse has come, because such a person didn’t learn to read. I mean the embarrassments that you can have that your wife knows and you don’t, yes, it’s a great shame. Therefore, if someone knows what’s good for him, he should learn it himself. The me’erah means to say that and tovah me’orot should come a brightness. Today it happens that there are people who can learn about this, I haven’t seen that the women learn out many times certain practical halachot that aren’t taught to the boys in yeshiva. He says such an aspect of tovah me’orot, not that ishah omedet lilmod halachot uteshuvot, but one must learn oneself that the father must be the… ah, from here one can learn that the father must be the posek in the house, it can’t be that the wife says.
Speaker 2: Okay. Lema’aseh is the statement that he can be yotzei with his wife. Ah, but you said earlier a problem, because the wife is only mechuyav miderabbanan. Ah, this only speaks… yes?
The Raavad’s Objection – A Woman/Minor Can Only Be Motzi When the Obligation is Derabbanan
Speaker 1: “Because they are not mechuyav in birkat hamazon mide’oraita.” The Raavad adds a very interesting condition, which I didn’t know. The Raavad speaks about this. The halachah that we just learned that a katan can be motzi a gadol, or a woman can be motzi a male, is only when the male is also not mechuyav in birkat hamazon mide’oraita. That is, they ate a shiur kezayit, because just as they didn’t eat shiur sevi’ah they didn’t become completely satisfied. And then, as we learned at the beginning of birkat hamazon, they are chayav levarech midivrei sofrim. Then the obligation of a kezayit is only a chiyuv derabbanan. Therefore, because the obligation of the father is the same type of obligation as that of the wife or of the child, that it’s derabbanan, they can be yotzei, the husband can be patur, because he also has the same level of chiyuv, because they are both mechuyav miderabbanan.
But for example if someone ate kedei sevi’ah, which then he became chayav birkat hamazon min haTorah, ein ishah o katan o eved motzi’in oto, they cannot bentch for him and be motzi him, shekol hachayav badavar min haTorah eino motzi et harabbim yedei chovatan ela hachayav be’oto davar min haTorah kamotoh. That means the halachah that one can be motzi is only if one is on exactly the same level.
Discussion: Shome’a Ke’oneh and the Raavad’s Position
Speaker 1: It’s interesting that the Raavad doesn’t accept that shome’a ke’oneh means simply that it’s as if you said it yourself, but he accepts that it’s as if you are being motzi. Clear like this. I would have said here a shome’a ke’oneh simply as if you said it. It could be, but it’s still not like the other one was motzi. I said that there is someone who argues on the halachah that one cannot be yotzei from a non-Jew something that one is mechuyav mide’oraita, no one argued about that. I know the lomdut, but I think how it works, I don’t see that it can be. I said it, but your saying, let’s say you said it, but your saying is not a kosher saying. It means like a mouth that cannot accept the agency. Just as you do instead of me, you’re not mechuyav. It means like I did it myself. I don’t see, I don’t see.
Let’s see what the Raavad says. The Raavad says something else. You’re asking me, I’m not being lengthy in the halachah. Here is a matter of being yotzei. Don’t look at everything in other terms. What is the matter of an agent? What the Raavad is arguing here is, that the Raavad says that even when one eats only a kebeitzah, or even a kezayit, one is already also… he says that lehalachah one must rule… he’s arguing with the Rambam on the spot.
Speaker 2: No, he says this, that essentially they are both mechuyav in the same thing, because even on a kezayit he says, basically you can never…
Speaker 1: No, on the contrary, the Raavad’s argument is that he doesn’t disagree with the Rambam. The Raavad rules that until a kezayit one is mechuyav miderabbanan, and afterwards mide’oraita. The Raavad is from those who hold that with a kezayit one is also mechuyav mide’oraita. He goes with a different position. Therefore one can always be motzi.
Speaker 2: Ah, sorry, sorry, then I’m right, then I’m right. One can never.
Speaker 1: But if so, what does one do with the Baraita that says “benei kefarim machrizin”? The Raavad says that’s not what it means. What does “machrizin” mean? He says the words, they are machriz, they say “baruch”, and he says “baruch”, and so on. That’s what it’s talking about. It’s not talking about saying that I made a mistake. The Raavad means that one cannot, because the Raavad holds that yes, birkat hamazon is de’oraita even without a shiur sevi’ah. This is a dispute which position the Geonim rule. That’s the thing.
One Who Enters Among Others and Finds Them Blessing
Speaker 1: The Raavad says, “nichnass etzel acherim umatz’an shehem mevarchin birkat hamazon, eino yachol lomar she’achalnu mishelo, she’eino achal”. If he hears them say “nevarech she’achalnu mishelo”, and other people say “she’achalnu mishelo”, he should not say “I already dreamed a dream and didn’t know what it was”. Because there is indeed a matter of the Rabbis.
The Words of the Raavad: What Should One Who Didn’t Eat Answer
Speaker 1:
This isn’t talking about very good, I made a mistake. The Raavad means that one cannot, because the Raavad holds that yes, birkat hamazon is de’oraita even when it’s not a shiur sevi’ah. This is a dispute, a matter of the position of the Geonim and Poskim, and he says it just like that.
The Raavad says, “hanichnass etzel acherim umatz’an shehem mevarchin birkat hamazon, eino yachol lomar imahem ‘she’achalnu mishelo’ lefi shelo achal”. So if he hears them say “nevarech she’achalnu mishelo”, the other people say “she’achalnu mishelo”, he should not say “she’achalnu mishelo”, because there is perhaps a matter of not saying a lie. A nice thing.
So he should say something that does make sense, he should say “baruch umvorach”. There is such a thing, when we do, when we say “baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed”, there is such a type of law. It’s another extra thing. When they say “nevarech she’achalnu mishelo”, he says “baruch umvorach”. If he wasn’t there when they said “nevarech”, he only came in when they said “baruch she’achalnu”, he says “amen”. Very good. “Amen”. What’s the problem with “amen”? There’s no problem with “amen”.
He means to say that he shouldn’t ignore it, but he also shouldn’t say “she’achalnu mishelo”, because it’s something you can’t say. Can you say “baruch she’achal hu vachaveriv mishelo”?
Discussion: Can One Say “Baruch She’achal Hu Vachaveriv Mishelo”?
Speaker 1:
I mean so. What? I mean that the Gemara means to say that one cannot say a lie, even not by such a small thing as “baruch she’achalnu mishelo”. Like the Gemara, he should have said “baruch she’achal Yehudah vachaveriv mishelo”, yes?
On the other hand, one may not knowingly make Jews lay down their portion. I didn’t eat, so that’s not my portion. I must be separate, and I must find a way how to be separate.
We haven’t said for example, if a person comes into the beit midrash and the community is davening, that one should say along some certain piece. What’s the question? Kedushah? He should say something along. I know, “baruch umvorach”. I don’t know what. No, it’s not a problem. He hears, he’ll go say “amen yehei shemei rabba”, or “kadosh kadosh kadosh”. There are pieces that one can say. Everything here, which thing may one not say twice? We’re talking about this whether one is mechuyav, but simply yes. There isn’t the problem that one cannot say “she’achalnu mishelo”, so you can say along a bit with the community.
But how does one conduct oneself when one goes into the beit midrash and they’re saying kiddush, but one says with the community? I mean that there is a custom that one should say along with the community. And as the community is there, one goes with the community?
הלכות ברכות פרק ה׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳
—
הלכה א — נשים ועבדים אין ברכת המזון
דער רמב״ם זאגט: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.”
פשט: נשים און עבדים זענען מחויב אין ברכת המזון, אבער ס׳איז א ספק צי דער חיוב איז מדאורייתא אדער מדרבנן. ווייל ס׳איז א מצות עשה שאין הזמן גרמא (נישט צייט-אפהענגיג), וואלטן זיי געדארפט זיין חייב מדאורייתא. אבער פונדעסטוועגן זענען זיי אפשר נישט חייב מדאורייתא, דעריבער קענען זיי נישט מוציא זיין מענער.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס זענען נשים אפשר נישט חייב מדאורייתא? די גמרא ברענגט צוויי טעמים: (א) פרויען קענען נישט בענטשן אויף ארץ, ווייל זיי זענען נישט געווען א חלק פון חלוקת הארץ – יעדער מאן האט באקומען א נחלה, אבער נישט פרויען; (ב) זיי קענען נישט דאנקען אויף ברית ותורה.
2. א שווערע קשיא: ארץ, ברית ותורה זענען דאך א תקנת חכמים צוגעלייגט צו ברכת המזון – וויאזוי קען א דרבנן׳דיגער נוסח פטור׳ן פון א דאורייתא? דער תירוץ: אפשר מיינט מען נישט דעם נוסח אליין, נאר דעם עצם ענין – די תורה זאגט “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, און דער גאנצער קאנצעפט פון ברכת המזון איז פארבונדן מיט ארץ. ס׳ווערט אויך דערמאנט אז די נוסח פון ברית ותורה איז אפשר נישט מעכב, אבער דער עיקר ענין פון ברכת המזון שטייט אין תורה אין קאנטעקסט פון ארץ.
3. א חידוש וועגן דעם פארבאנד צווישן ארץ און מזון: ארץ אין ברכת המזון איז נישט א באזונדערע הודאה אויף לאנד – ס׳איז א הודאה אויף א לאנד וואס גיט דיר צו עסן. ווי דער משל: אויב ס׳איז א הונגער און מ׳עסט נאר פאטעטאס, דאנקט מען נישט בלויז אויף “איך האב לאנד” – מ׳דאנקט אויף א לאנד וואס פארזארגט מיט עסן. דעריבער, ווער עס האט נישט א נחלה אין ארץ, האט נישט דעם זעלבן שייכות צו דער הודאה.
4. פראקטישע נפקא מינה – ספק אויב מ׳האט געבענטשט: לויט וואס מיר האבן געלערנט (פרק ד׳), אז מ׳איז מסופק צי מ׳האט געבענטשט, דארף מען איבערבענטשן (ספק דאורייתא לחומרא). צי דארפן נשים אויך איבערבענטשן? מ׳וואלט געקענט זאגן ס׳איז א ספק ספיקא (ספק צי זי האט געבענטשט, ספק צי ס׳איז בכלל דאורייתא), אבער דער רמב״ם האט נישט אויסגענומען נשים פון דער הלכה פון ספק, וואס משמע אז נשים זענען אויך חייב איבערצובענטשן ביי ספק.
5. קטנים: קטנים זענען אנדערש – זיי זענען נאך נישט בני חיוב, נאר מחמת חינוך. דער שיעור פון חינוך ביי ברכות איז “שיודעים למי מברכין” – ווען זיי פארשטייען פאר וועמען מ׳בענטשט. דער רמב״ם ברענגט דאס אין אן אנדער פלאץ.
—
הלכה ב — ברכת הזימון: דריי וואס עסן צוזאמען
דער רמב״ם זאגט: “שלשה שאכלו פת חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה… נברך שאכלנו משלו, והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
פשט: דריי מענטשן וואס האבן געגעסן ברויט צוזאמען זענען מחויב אין זימון פאר ברכת המזון. פון דריי ביז צען איז דער נוסח “נברך שאכלנו משלו”, און אלע ענטפערן “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”
חידושים און הסברות:
1. דער עיקר ענין פון זימון: דער יסוד פון זימון איז אז ווען איינער עסט אליין, בענטשט ער אליין. אבער ווען דריי עסן צוזאמען, איז עס שוין א סעודה מיט א צערעמאניע – דעריבער זאל מען בענטשן אויף א שיינע אופן: איינער זאל זיין דער שליח ציבור, זאגן הויך, און אלע ענטפערן אמן. ס׳איז “עסטעטיש” – א שיינע דרך פון הודאה.
2. פארוואס דוקא דריי? ווייל מ׳דארף איינעם וואס זאגט, און צוויי וואס ענטפערן. צוויי מענטשן אליין איז א “חברותא” – דער דריטער מענטש מאכט עס צו א שיעור זימון, א ציבור׳דיגע מציאות.
3. “ובטובו חיינו” – טייטש: א דיסקוסיע וועגן דעם טייטש פון “חיינו” – צי ס׳איז לשון עבר (מיר האבן געלעבט), צי לשון הווה (אונזער לעבן), צי ס׳מיינט “מיר באקומען לעבן פון דעם.” דער מסקנא איז אז “חיינו” מיינט: מיר לעבן פון זיין גוטסקייט – מיר באקומען לעבן פון אים, בלשון הוה. נישט אז מיר האבן געלעבט און זענען שוין טויט.
4. “ברוך שאכלנו משלו” – הסבר: “ברוך” מיינט “געבענטשט” (נישט בלויז “דאנק”). געבענטשט איז דער אייבערשטער וואס מיר עסן פון זיינס – פארבונדן מיט דעם יסוד פון “אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה.”
5. נוסח אשכנז – “רבותי נברך” (נטילת רשות): נוסח אשכנז האט צוגעלייגט פאר דעם “נברך” א הקדמה: “רבותי מיר וועלן בענטשן” און דער ענטפער “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. דער מקור דערפון איז נישט גאנץ קלאר – אפשר הגהות מיימוניות, אפשר זוהר.
דער ענין פון נטילת רשות: דאס “רבותי מיר וועלן בענטשן” איז א נטילת רשות – דער מזמן פרעגט כביכול: “זענט איר מסכים אז איך זאל זיין דער מזמן?” דאס איז פאראלעל צו א שליח ציבור וואס דארף זיין אן אדם חשוב מיט א קול נעים, און מ׳בעט רשות פון דעם ציבור. ביי ספרדים איז דאס מער עקספליציט: זיי זאגן “הב לן ונברך” (געב אונז רשות צו בענטשן), דער עולם גיט רשות, און דער מזמן הייבט אן “ברשות, נברך”.
דאס ווערט אויך פארגליכן צו דעם ענין ביי מלאכים וואס בעטן רשות – עס איז א חרדה פאר כבוד שמים, נישט נאר כבוד פון מענטשן. דער מזמן פרעגט: “ווער ביסטו צו מברך זיין את השם?” – דער עולם מוז מסכים זיין.
נאך א חידוש: ביי אשכנז וואו מ׳בענטשט שטיל אליין, איז דער נטילת רשות אביסל ווייניגער רעלעוואנט. אבער ווען דער מזמן בענטשט הויך און דער עולם הערט אויס און ענטפערט אמן – דארט איז דער נטילת רשות זייער באדייטזאם, ווייל דער עולם מוז אויסהערן זיין גאנצע בענטשן.
—
הלכה ג — זימון בעשרה מיט שם
דער רמב״ם זאגט: “היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם” — ביי צען לייגט מען צו דעם שם ה׳: “נברך לאלקינו שאכלנו משלו”, און דער עולם ענטפערט “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און דער מזמן זאגט “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און דערנאך הייבט ער אן “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן” ביז ער ענדיגט אלע פיר ברכות, “והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה”.
פשט: ביי צען מענטשן ווערט דער נוסח פון זימון העכער – מ׳דערמאנט שם שמים. דער מזמן בענטשט הויך, און דער עולם ענטפערט אמן נאך יעדע ברכה.
חידושים און הסברות:
1. מעלה פון תפילה בציבור: ברכת המזון בעשרה האט א מעלה פון תפילה בציבור – ווען ס׳איז דא אן עדה (צען) קען מען מזכיר זיין שם שמים, אזוי ווי א דבר שבקדושה. דאס העלפט פארשטיין פארוואס עס קומען שפעטער הלכות וועגן אויב איינער גייט אוועק אינמיטן – ווייל עס האט א דין פון ציבור.
—
הלכה ד — בית חתנים: נוסח “שהשמחה במעונו”
דער רמב״ם זאגט: “וכן בבית חתנים” — ביי א סעודה אין בית חתנים זאגט מען “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו” (ביי צען: “נברך לאלקינו שהשמחה במעונו”). “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין” ביז “שלשים יום אחר הנישואין.” סעודות וואס מ׳מאכט לכבוד די נשיאים (חתן וכלה) — עד שנים עשר חודש.
פשט: אין בית חתנים זאגט מען שהשמחה במעונו ביז 30 טעג סתם. א סעודה וואס ווערט געמאכט ספעציעל לכבוד די newlyweds (ווי שבע ברכות, באזוכן באבע, אאז״וו) קען מען זאגן שהשמחה במעונו ביז א גאנץ יאר.
וואס איז “בית חתנים”? דער רמב״ם דעפינירט: פון ווען מ׳הייבט אן צוגרייטן (די גמרא גיט א משל פון איינוועקן גערשטן פאר ביר — א לאנגע הכנה), ביז 30 טעג נאך דער חתונה. דאס איז ווען מ׳עסט אין דעם בית חתנים (נישט ספעציפיש לכבוד דער חתונה, נאר סתם אין דעם פלאץ).
חידושים און הסברות:
1. פירוש “שהשמחה במעונו” — מערערע פשט׳ן:
(א) ערשטער פשט: מ׳איז דא ביי א שמחה, און מ׳דערמאנט אז די אמת׳דיגע שמחה איז ביים אייבערשטן — “במעונו” (זיין מעון), נישט “במעונינו” (אונזער מעון). מ׳זאגט נישט “דאנק דעם אייבערשטן פאר אונזער שמחה”, נאר מ׳דערמאנט אז די עיקר שמחה איז ביי אים.
(ב) צווייטער פשט (מיט “עוז וחדוה במקומו”): שמחה איז א בריאה פון אייבערשטן — ער האט באשאפן די כח השמחה. “במעונו” איז א וועג צו זאגן אז ער איז דער “בעל הדבר” — שמחה געהערט צו אים, אזוי ווי “אשר ברא ששון ושמחה” אין שבע ברכות.
(ג) דריטער פשט (מיט “מעונה אלקים קדם”): די גאנצע וועלט איז דער אייבערשטער׳ס מעון — מ׳זאגט אז די שמחה איז אין זיין וועלט.
(ד) פשט פון “מעניינא דיומא”: מ׳איז משבח דעם אייבערשטן אויף די פעולה וואס ער טוט יעצט — ער איז משמח חתן וכלה. דער אייבערשטער האט געמאכט אז מענער און פרויען זאלן זיך טרעפן און מאכן שמחה — “אונז זענען אלע מחותנים אין דעם אייבערשטער׳ס האל.”
2. שולחן ערוך׳ס שיטה: דער שולחן ערוך זאגט “ערב כל שמחה ויין” — מ׳זאגט שהשמחה במעונו נאר בשעת משתה, נישט סתם. דער מנהג איז נישט איינגעפירט צו זאגן עס איבער א יאר.
3. ר׳ יונה מנוחה: זיי זענען געווען “צובראכענע אידן.” דער וואס איז צובראכן (סעד) זאל נישט זאגן שהשמחה במעונו, נאר דער וואס איז צופרידן זאל יא זאגן. א פארקערטע סברא ווערט פארגעלייגט: דער וואס איז סעד זאל דווקא זאגן שהשמחה במעונו — “fake it until you make it” — ער פייטסט זיך מיט זיך אליין אבער ער וועט ווערן בשמחה. אבער דער שולחן ערוך זאגט נישט אזוי.
4. סעודות אחר הנשיאין — חיוב זימון: דער רמב״ם זאגט: “וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן – הכל חייבין בברכת הזימון.” עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב״ם דארף דאס זאגן — אפשר איז דא אין גמרא א הוה אמינא אז פאר סעודות נאך די נשיאין זאל מען נישט האבן זימון.
5. אונטערשיד צווישן סעודות אין בית חתנים און סעודות מחמת הנישואין: סעודות אין בית חתנים (פון הכנה ביז 30 טעג נאך חתונה) — דארט זאגט מען “שהשמחה במעונו” אין זימון. סעודות מחמת הנישואין (שבע ברכות, ווען דער נייער פאר גייט צו משפחה) — דארט מאכט מען שבע ברכות. פאר אן אבל האט מען צוגעלייגט א ספעציעלע הרחמן, און פאר א חתן האט מען צוגעלייגט שבע ברכות נאכ׳ן בענטשן, און אויך א ספעציעלע נוסח פון ברכת הזימון.
—
הלכה ה — כהן וישראל שאכלו כאחד
דער רמב״ם זאגט: “כהן וישראל שאכלו כאחד – אפילו דער כהן עסט תרומה און דער ישראל עסט חולין – חייבין בזימון.”
פשט: הגם זיי עסן צוויי פארשידענע קאטעגאריעס עסן, ווייל זיי עסן צוזאמען זענען זיי מחויב אין זימון.
חידושים און הסברות:
1. די הוה אמינא: ס׳זאל זיין ווי צוויי מיני סעודות — “א בריסקער וואלט געזאגט אז ס׳איז צוויי אנדערע דינים, ער עסט קודש און ער עסט סתם.”
2. חילוק צווישן דעם און מודר הנאה: ביי מודר הנאה עסן זיי נישט צוזאמען ווייל ער טאר נישט עסן פון זיין עסן – דאס הייסט נישט עסן צוזאמען. אבער דא, דער ישראל טאר נישט עסן תרומה, אבער דער כהן מעג יא עסן חולין – ממילא קען עס הייסן איין סעודה.
3. הגהות מיימוניות — פת עכו״ם: אויב איינער איז מקפיד אויף פת עכו״ם און די אנדערע צוויי נישט, צי קענען זיי מזמן צוזאמען.
4. פראקטישע נפקא מינה: א קלויזענבורגער און א סאטמארער – איינער מעג עסן פון דעם אנדערנ׳ס שחיטה אבער נישט פארקערט. דער כלל: ווי לאנג ס׳איז דא א וועג אז ס׳זאל זיין איין סעודה, איז מען מחויב אין זימון.
—
הלכה ו — נשים, עבדים, וקטנים אין זימון
דער רמב״ם זאגט: “נשים, עבדים, וקטנים חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. אבל נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן.”
פשט: נשים, עבדים, און קטנים זענען מחויב אין זימון פונקט ווי זיי זענען מחויב אין ברכת המזון. אבער מ׳קען זיי נישט צורעכענען צו א מנין פון דריי מיט מענער. צווישן זיך אבער – דריי פרויען, דריי עבדים, אדער דריי קטנים – קענען זיי מאכן זימון.
חידושים און הסברות:
1. א פראקטישע טעות: אסאך מענטשן מיינען אז שבת ביי די סעודה איז זימון א “מענערישע זאך” – אבער נשים זאלן אויך ענטפערן און זיין א חלק פון ברכת הזימון.
2. “חייבות בזימון” מיינט צוויי זאכן: (1) ווען דריי מענער מאכן זימון, זאלן די פרויען אויך הערן דעם בעל המזמן און יוצא זיין; (2) ווען דריי פרויען עסן אליין, זאלן זיי מאכן זימון מיט איין פרוי אלס מזמן.
3. פארוואס קען מען נישט מישן? דער חיוב פון נשים אין זימון איז א ספק (ספק דאורייתא, ספק דרבנן) – מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי פארשידענע לעוועלס חיובים. מ׳קען נישט נוצן א ספק חיוב דאורייתא מיט א ודאי חיוב דאורייתא.
4. א קשיא: ברכת הזימון גופא איז דאך זיכער א דרבנן – פארוואס זאל נשים מיט קטנים צוזאמען זיין א פראבלעם? דער תירוץ: דער עיקר פראבלעם איז מיט עבדים – “זיי זענען נישט די בעסטע אידן.”
5. ובארץ לא יזמנו בשם: פארוואס קענען נשים נישט מזמן בשם? ווייל א מנין פון צען ווערט א דבר שבקדושה, און דאס קען מען נישט אוועקשטעלן מיט נשים.
6. דער עיקר פוינט: דריי קטנים אליין, דריי עבדים אליין, דריי נשים אליין – יעדע גרופע קען מאכן זימון. אבער א מיקס פון נשים, עבדים, קטנים צוזאמען – זאלן זיי נישט עסן צוזאמען בכלל (מפני הפריצות).
—
הלכה ז — אנדרוגינוס
דער רמב״ם זאגט: “אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו” – ער קען מזמן זיין מיט זיין מין, “אבל לא לנשים ולא לאנשים.”
פשט: אן אנדרוגינוס (ספק זכר ספק נקבה) קען מזמן זיין מיט אנדערע אנדרוגינוסים, אבער נישט מיט מענער און נישט מיט פרויען.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט מיט נשים? אפשר איז ער א איש, און א איש קען נישט מצטרף זיין מיט נשים.
2. פארוואס נישט מיט אנשים? אפשר איז ער א אישה, און א אישה קען נישט מצטרף זיין מיט אנשים.
3. מיט זיין מין: אלע אנדרוגינוסים האבן דעם זעלבן ספק – וואטעווער דין זיי האבן, האבן זיי אלע.
4. דער רמב״ם ברענגט אנדרוגינוס אין פילע הלכות (אויך אין קריאת שמע) – “יעדע הלכה דארף מען וויסן וואס איז אנדרוגינוס.”
—
הלכה ח — טומטום
חידושים:
1. א טומטום קען מען נישט מזמן כלל – פארוואס? ווייל יעדער טומטום איז אנדערש. ביי אנדרוגינוס איז יעדער אנדרוגינוס דער זעלבער ספק. אבער ביי טומטום – יעדער טומטום קען מארגן אויסגעפונען ווערן אז ער איז א זכר אדער א נקבה. “ס׳איז נישט פשט אז יעדער טומטום איז די זעלבע – יעדער טומטום איז אן עקסטערע טומטום.” מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי טומטומים ווייל זיי האבן נישט דעם זעלבן ספק.
—
הלכה ט — קטן היודע למי מברכין
דער רמב״ם זאגט: “קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו הוא בן שבע בן שמונה. מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה.”
פשט: א קטן וואס ווייסט למי מברכין קען מען צורעכענען צום זימון – אפילו ער איז נאר זיבן אדער אכט יאר אלט – סיי פאר דריי סיי פאר צען.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן חינוך ברכות און זימון: פריער האבן מיר געלערנט אז “קטנים אין מזמנין עליהם” – דאס רעדט פון גאר קליינע קינדער. אבער א קטן היודע למי מברכין קען מען שוין יא מצרף זיין. למעשה לערנט מען אויס קליינע קינדער ברכות אן צו ווארטן אויף “יודע למי מברכין” – און דאס קען זיין ריכטיג, ווייל דער דיוק איז: דער חילוק פון יודע למי מברכין איז נאר לגבי מזמנין – צו מ׳קען אים רעכענען פאר זימון. זיין ברכה אן “יודע למי מברכין” איז נישט קיין עכטע ברכה, אבער פאר חינוך לערנט מען אים אויך פריער.
2. “יודע למי מברכין” מיינט: ער פארשטייט “מרא דהאי פיתא” – ווער ס׳נעמט קעיר פון די וועלט.
3. שיטת הרמב״ם vs. רמ״א: דער רמב״ם פסק׳נט ווי פשטות הגמרא – קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו בן שבע/שמונה, אפילו מיט גדולים. דער רמ״א פסק׳נט אנדערש – מ׳ווארט אויף דרייצן יאר, מ׳רעכנט נישט קינדער.
4. א הסבר פארוואס דער מנהג איז נישט ווי דער רמב״ם: “קיינער איז נישט יודע למי מברכין” – ס׳איז שווער צו עסטאבלישן אז א קינד טאקע ווייסט למי מברכין.
5. לגבי זימון vs. דברים שבקדושה: אין אנדערע זאכן דארף מען זיין צוועלף/דרייצן, אבער לגבי ברכת המזון טרוסט מען שוין אין א בן שבע/שמונה.
—
הלכה י — נכרי אין מזמנין עליו
דער רמב״ם זאגט: “והנכרי אין מזמנין עליו.”
פשט: א נכרי קען מען נישט מצרף זיין צום זימון.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן צוויי ענינים: פריער האט מען געלערנט אז אויף א גוי׳ס ברכה מאכט מען נישט אמן. דארט איז דער דין אז אויב מען הערט די גאנצע ברכה קען מען יא ענטפערן. אבער דא איז א באזונדערער חידוש — אפילו אויב א גוי מעג בענטשן פאר זיך, קען ער נישט מצטרף ווערן מיט אונז. “איך קען בענטשן, און ער מעג בענטשן — אבער מיר גייען נישט צוזאמען.” דער חידוש איז נישט וועגן זיין ברכה, נאר וועגן דעם צירוף — אונז מיט אים מאכן נישט קיין ציבור.
—
הלכה יא — אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
דער רמב״ם זאגט אז מ׳קען נאר מזמן זיין אויף דעם וואס האט געגעסן א כזית פת.
פשט: אלע דריי (אדער צען) דארפן האבן געגעסן כזית פת.
—
הלכה יא (המשך) — שבעה שאכלו פת: צירוף מיט ירק-עסערס פאר “אלקינו”
דער רמב״ם זאגט: אויב זיבן האבן געגעסן פת און דריי האבן געגעסן ירק, קענען זיי זיך מצרף זיין צו זאגן בשם. אבער “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר.”
פשט: פאר צען מיט “אלקינו” דארף מען א רוב הניכר פון פת-עסערס — מינדסטנס זיבן פון צען. זעקס אקעגן פיר איז נישט גענוג, כאטש ס׳איז א רוב, ווייל ס׳דארף זיין א “רוב הניכר” — צוויי מער ווי דער מיעוט.
חידושים און הסברות:
1. דער מזמן אליין מוז זיין פון די פת-עסערס, ווייל דער וואס האט נישט געגעסן פת קען נישט געהעריג זאגן ברכת המזון.
2. דער “רוב הניכר” באדייט א רוב פון צוויי מער ווי דער מיעוט (ד.ה. 7 אקעגן 3, נישט 6 אקעגן 4).
3. [דיגרעסיע: מעשה פון דער תורת צבי:] דער זיידע, דער תורת צבי, האט געזאגט אז מ׳בענטשט ווען מ׳האט זיבן עסערס (פאר זימון בשם), און ביי תפילין גענוג זעקס דאווענערס. ער האט געפרעגט פארוואס מ׳זאל נישט אריינכאפן נאך איין עסער — מ׳דארף פאקוסן. ער פלעגט מכבד זיין א איד צו עסן מיט כדי צו האבן דעם מנין.
—
הלכה יב — שנים שאכלו וגמרו: צירוף מיט א דריטן
דער רמב״ם זאגט: “שנים שאכלו וגמרו מלאכול” — ווען צוויי האבן שוין פארטיג געגעסן און א דריטער קומט זיך מצטרף זיין — “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, מצטרפין.”
פשט: אויב די צוויי קענען נאך עסן עפעס מיט דעם דריטן, קענען זיי זיך מצרף זיין פאר זימון.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “יכולין”? “יכולין” מיינט נישט אז זיי דארפן בפועל עסן — נאר אז זיי זענען נאך קעיפעבל צו עסן, ד.ה. זיי האבן נאך נישט אינגאנצן פארענדיגט זייער סעודה אויף אזא לעוועל אז זיי קענען שוין גארנישט מער עסן.
2. “גמרו” — וואס איז דער לעוועל? “גמרו מלאכול” מיינט נישט אז זיי זענען פיזיש נישט מסוגל צו עסן, נאר אז זיי האבן באשלאסן אויפצוהערן. אויב זיי האבן נאך נישט אינגאנצן אויפגעגעבן — למשל, דער דעזערט איז נאך נישט געקומען — איז עס נאך “יכולין.”
3. פראקטישע שאלה: ווי שאצט מען צו אויב עמיצער איז “יכול” נאך צו עסן? א מענטש קען כמעט שטענדיג נאך אריינשטופן עפעס. ס׳רעדט זיך נישט פון א משוגע׳נעם איבערגעגעסענעם מצב, נאר פון א נארמאלן מצב וואו מ׳קען נאך עפעס עסן.
4. דער עיקר חידוש — איין סעודה: דער גאנצער יסוד איז אז עס דארף זיין “איין סעודה.” אויב די צוויי הייבן אן א נייע סעודה מיט א נייע ברכה, איז דאס נישט אינטערעסאנט — דאס איז שוין נישט די זעלבע סעודה. אבער אויב זיי עסן נאך א שטיקל אינערהאלב דער זעלבער סעודה (אן א נייע ברכה), דעמאלטס הייסט עס איין ציבור.
5. נאר ביי פת: די גאנצע שאלה איז נאר ווען די צוויי האבן געגעסן פת און דער דריטער עסט נישט פת. אויב אלע דריי עסן פת, איז בכלל נישט קיין שאלה — זיי דארפן סתם מזמן זיין.
6. חילוק צווישן דריי און צען: דער דין פון “יכולין” ארבעט נאר פאר דעם מנין (צען), נישט פאר די גרונט-דריי. פאר דריי מוזן אלע דריי האבן געגעסן פת, ווייל אן דעם איז נישט דא קיין צוויי וואס בעטן אים צו בענטשן — “הבו נברך” / “ברשות” — דער גאנצער ענין פון זימון פעלט.
—
הלכה יג — חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
דער רמב״ם זאגט: “חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם.”
חידושים און הסברות:
1. כהן vs. חכם: דער רמב״ם דערמאנט נישט דא קיין כהן. פארוואס זאל מען נישט מכבד זיין דעם כהן ווי ביי קריאת התורה? דער ענטפער: דער רמב״ם האלט אז אפילו ביי עליות איז דער חכם גדול עולה ראשון (נישט דער כהן), ווי מען האט געלערנט דרך אגב. אבער אויסערדעם, ביי זימון רעדט מען וועגן דעם וואס גייט בענטשן פאר אלעמען — דאס איז א פונקציע, נישט בלויז א כבוד. א כהן זאל יעדע מאל זיין דער שליח ציבור? דאס מאכט נישט קיין סענס.
—
הלכה יד — שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
דער רמב״ם זאגט: “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק” — זיי טארן נישט זיך צוטיילן און בענטשן באזונדער. “ואסור למעלה מעשרה ליחלק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו.”
פשט: איינמאל דריי (אדער צען) האבן צוזאמער געגעסן, האבן זיי א חיוב צו מזמן זיין צוזאמען. זיי טארן נישט אוועקגיין און בענטשן יעדער באזונדער.
חידושים און הסברות:
1. א נייער יסוד — חיוב צו מזמן: ביז יעצט האט מען גערעדט אז נאכן עסן דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן. דא לייגט דער רמב״ם צו א נייעם חיוב: ס׳איז דא א חיוב צו עסן כדי צו מזמן זיין, און מ׳טאר נישט מבטל זיין דעם זימון. דאס הייסט, דער זימון איז נישט בלויז א הידור — ס׳איז א חוב.
2. פראקטישע נפקא מינה — בענטשן עקסטער: היינט פירן זיך מענטשן אז זיי בענטשן עקסטער (יעדער פאר זיך) אפילו ווען מ׳איז מזמן. לויט דעם רמב״ם, וואס האלט אז עיקר זימון איז “אחד מברך לכולם,” טאר מען דאס נישט טון. אויב מ׳בענטשט עקסטער, איז מען עובר אויף “אין רשאין ליחלק.”
3. דער טענה פון די היינטיגע אחרונים: מענטשן זאגן אז זיי האבן א “ריזן” (סיבה) צו בענטשן עקסטער — ווייל מ׳קען נישט אין זינען האבן ווען יענער בענטשט, מענטשן לייגן נישט קיין כוונה. אבער דאס איז נישט א גילטיגער תירוץ. מ׳איז נישט מחויב צו טראכטן — דער רמב״ם האלט אז “שומע כעונה” ארבעט אן ספעציעלע כוונה. אויב מ׳רעדט זיך איין אז מ׳קען נישט אויסהערן, איז מען עובר אויף דער הלכה.
4. חילוק צווישן זימון און חזרת הש״ץ: ביי שמונה עשרה האט דער רמב״ם געזאגט אז חזרת הש״ץ איז נאר “להוציא את מי שאינו בקי.” אבער ביי ברכת המזון איז דער דין אנדערש — “אחד מברך לכולם” גילט אפילו פאר מי שהוא בקי. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק.
5. נאך דעם “נברך”: איינמאל מ׳האט געמאכט ברכת הזימון (דעם “נברך” טייל), דעמאלטס קען מען בענטשן עקסטער — אבער נאר בדיעבד. דער עיקר דין בלייבט אז איינער זאל בענטשן פאר אלעמען.
—
הלכה יד (המשך) — צוטיילן חבורות
דער רמב״ם זאגט: עשרה טארן זיך צוטיילן אין צוויי גרופעס (יעדע פון פינף), אבער ביז צוואנציג טארן זיך נישט צוטיילן, ווייל א גרופע וועט פארפאסן הזכרת שם שמים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון שווה — מ׳זאל נישט דאונגרעידן איין גרופע.
פשט: ביי צען מעג מען צוטיילן אין צוויי גרופעס פון פינף, ווייל ביידע האבן זימון. אבער דרייצן מעג מען נישט צוטיילן אין צען און דריי, ווייל די דריי פארלירן הזכרת השם. ערשט ביי צוואנציג מעג מען ווידער צוטיילן.
חידושים:
1. דער פרינציפ איז “זימון הכל שוה” — מ׳טאר נישט צוטיילן אויף אזא אופן אז איין גרופע האט א נידריגערע מדרגה פון זימון ווי די אנדערע. דרייצן מענטשן צוטיילן אין 10 און 3 מיינט אז די 3 פארלירן הזכרת השם — דאס איז א “דאונגרעיד” וואס איז אסור.
—
הלכה טו — שלשה שבאו משלש חבורות
דער רמב״ם זאגט: “שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה — אינן רשאין לחלוק, ווייל זיי זענען שוין מחויב געווארן בזימון. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו — רשאין לחלוק.”
פשט: דריי מענטשן וואס קומען פון דריי באזונדערע חבורות (וואו יעדע חבורה האט געהאט דריי), אויב מ׳האט נאך נישט מזמן געווען אין זייערע אריגינעלע חבורות — מוזן זיי יעצט מזמן זיין צוזאמען, ווייל זיי זענען שוין מחויב אין זימון. אבער אויב מ׳האט שוין מזמן געווען — מעגן זיי זיך צוטיילן.
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ׳ן רמב״ם: אויב זיי האבן שוין מזמן געווען אין זייערע אריגינעלע חבורות, פארוואס זאל מען בכלל טראכטן אז זיי דארפן נאכאמאל מזמן? זיי זענען דאך שוין יוצא געווען! אפשר ווייל זיי האבן אנגעהויבן עסן פריש אין א נייע פלאץ מיט נייע מענטשן, זאל מען זאגן אז ס׳איז א נייע אכילה וואס מחייב א נייע זימון?
2. דער ראב״ד׳ס שיטה: דער ראב״ד זאגט “פורח מהם חובת זימון” — אפילו אויב די דריי מענטשן עסן יעצט צוזאמען פריש, זענען זיי פטור פון א נייע זימון. זיין סברא: “לא נועדו יחד תחילה” — זיי האבן זיך נישט צוזאמגעזעצט פון אנהויב אלס א חבורה. פונקט וואס דריי מענטשן טרעפן זיך אין א נייע פלאץ איז נישט “נסעדו יחד” און מחייב נישט זימון.
3. גרויסער חידוש פון דעם ראב״ד — פראקטישע נפקא מינה: אויב דער ראב״ד איז ריכטיג, איז דא א גרויסע היתר פאר אסאך סיטואציעס. למשל, ביי א חתונה וואו מענטשן זאגן “דו קענסט נישט אהיימגיין ביז מ׳בענטשט” — קען מען טענה׳ן “איך בין נישט נועדו תחילה” מיט דער חבורה.
4. יסוד אין זימון — “אכלו כאחד” דארף “נועדו תחילה”: פון דעם ראב״ד לערנט מען אז דער חיוב זימון איז נישט בלויז ווייל דריי מענטשן עסן אין דעם זעלבן פלאץ. ס׳דארף זיין א מסיבין — אז זיי האבן זיך באוואוסטזיניג צוזאמגעזעצט צו עסן צוזאמען. דריי פרעמדע מענטשן אין א “לאנטש רום” וואס עסן נעבן איינער דעם אנדערן זענען לכאורה נישט מחויב אין זימון.
5. רבינו יונה׳ס פירוש: רבינו יונה זאגט אז “מ׳האט שוין מזמן געווען” מיינט אז מ׳האט געזאגט דעם נוסח פון זימון (ברכת “שמחה במעונו” אד״ג), אבער זיי האבן נישט געהערט ברכת המזון גופא. דעריבער דארפן זיי נאך בענטשן (ברכת המזון), אבער זיי דארפן נישט מאכן א נייע זימון.
6. חידוש אין דעם יחס צווישן זימון און ברכת המזון: פון דעם לערנט מען אז ברכת הזימון איז קאנעקטעד צו ברכת המזון, אבער קען שפילן אן עקסטערע ראלע. א מענטש קען שוין יוצא זיין זימון אבער נאך זיין מחויב אין ברכת המזון. דאס הייסט, זימון און ברכת המזון זענען צוויי באזונדערע חיובים — מ׳קען יוצא זיין איינס אן דאס אנדערע.
7. שאלה וועגן שומע כעונה ביי זימון: צו מ׳קען יוצא זיין זימון דורך שומע כעונה אויב מ׳איז נישט פיזיש דארט — למשל דורך טעלעפאן אדער סאטעלייט — בלייבט אלס אן אפענע שאלה: “יעדער איינער זאל פרעגן זיין פוסק.”
—
הלכה טז — שתי חבורות בבית אחד
דער רמב״ם זאגט: “שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו — מצטרפין לזימון. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו — מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו — כל אחת מזמנת לעצמה.”
פשט: (א) אפילו יעדער עסט זיין אייגענע עסן (נישט פון איין בעל הבית), אויב זיי זיצן צוזאמען — מצטרפין לזימון. (ב) צוויי חבורות אין איין הויז — אויב א טייל פון איין חבורה קען זען א טייל פון דער אנדערער — מצטרפין. אויב נישט — יעדע באזונדער.
חידושים און הסברות:
1. “אורחו משלו” — נישט נאר פון איין בעל הבית: דער רמב״ם מאכט קלאר אז זימון איז נישט תלוי אין עסן פון דעם זעלבן מקור. אפילו יעדער ברענגט זיין אייגענע סענדוויטש — אויב זיי זיצן צוזאמען, איז דא זימון.
2. שאלה וועגן רעסטאוראנט: צו מענטשן אין א רעסטאוראנט וואס זיצן ביי באזונדערע טישן דארפן מזמן זיין צוזאמען? פון איין זייט עסן זיי אלע פון דעם זעלבן בעל הבית (דער רעסטאוראנט), פון דער אנדערער זייט זענען זיי נישט “נועדו תחילה” — זיי האבן זיך נישט צוזאמגעזעצט אלס א חבורה. דאס בלייבט א ספק.
3. “מקצתן רואות” — א מינימאלער קשר גענוגט: מ׳דארף נישט אז אלע זאלן זען אלע. גענוג אז א טייל פון איין חבורה זעט א טייל פון דער אנדערער. דאס ווייזט אז א **מינימא
לער קשר** צווישן חבורות איז גענוג צו מצרף זיין.
4. חילוק צווישן “חייב” און “יכול”: אפשר שטייט נישט אז צוויי חבורות וואס זעען זיך זענען מחויב צו מצרף זיין — נאר אז זיי מעגן (רשאין). דאס איז א וויכטיגער חילוק, ספעציעל ווען ביידע חבורות צוזאמען מאכן א מנין (צען) — צו מוז מען זיך מצרף זיין כדי צו האבן הזכרת השם, אדער איז עס נאר א רשות?
—
הלכה טז (המשך) — שמש מצרף
דער רמב״ם זאגט (בשם שמואל): “שמש אחד ביניהם שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו — מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו. ובלבד שישמעו שתיהן קול דבר המברך.”
פשט: אויב איין וועיטער/שמש באדינט ביידע חבורות — מצרף זיי, אפילו זיי זעען זיך נישט. אבער ביידע חבורות מוזן קענען הערן דעם מברך.
חידושים און הסברות:
1. דער שמש אלס מצרף: דער שמש שאפט א קשר צווישן די צוויי חבורות אפילו אן זען זיך. דאס איז א שטארקערער כח פון צירוף ווי בלויז “רואות”.
2. “בלבד שישמעו” — הערן איז א באזיס-תנאי: אפילו מיט א שמש, מוז מען קענען הערן דעם מברך. דאס איז פשוט, ווייל מ׳דארף הערן די זימון כדי צו ענטפערן.
3. ראיה פאר רעסטאוראנט: פון דעם דין פון שמש קען מען א ראיה ברענגען אז אין א רעסטאוראנט, וואו איין וועיטער באדינט מערערע טישן, זאל מען קענען מצרף זיין. אבער דאס ווערט אפגעוויזן: אין א רעסטאוראנט איז געווענליך מער ווי איין שמש, און בכלל איז עס נישט קלאר אז מענטשן ביי באזונדערע טישן אין א רעסטאוראנט ווילן אדער דארפן מצרף זיין.
—
הלכה יז — שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק
דער רמב״ם זאגט (באזירט אויף די ברייתא): שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק — קורין לו, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ומזמנין עליו. אבער ער איז נישט יוצא ברכת המזון דורך זייער בענטשן — ער מוז בענטשן פאר זיך אליין.
פשט: ביי דריי וואס האבן צוזאמען געגעסן, אויב איינער גייט אוועק, רופט מען אים צוריק. אזוי לאנג ווי ער הערט, קען מען אים מצטרף זיין פאר זימון, אבער ער איז נישט יוצא ברכת המזון גופא דורך זייער בענטשן — ער מוז בענטשן פאר זיך.
חידושים און הסברות:
1. דער „שוק” מיינט נישט ער איז אוועקגעגאנגען ווייט — ער איז נאר ביי דער טיר. ער קען נאך הערן. ער איז משתתף אין זימון (ענטפערט „ברוך שאכלנו משלו”), אבער ער פאקוסט נישט אויף דער גאנצער ברכת המזון, דעריבער מוז ער בענטשן אליין.
—
הלכה יז (המשך) — עשרה שאכלו, יצא אחד מהם
פשט: ביי צען וואס האבן צוזאמען געגעסן (וואו מען דערמאנט השם אין זימון), אויב איינער גייט אוועק, קען מען אים נישט מצטרף זיין ביז ער קומט צוריק און זעצט זיך אויף זיין פלאץ.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק צווישן דריי און צען: ביי צען דערמאנט מען דעם נאמען פון הקב״ה, און דאס פאדערט כבוד — מען קען נישט שרייען פון דער ווייטנס מיט השם׳ס נאמען. דעריבער מוז ער ממש צוריקקומען צו זיין פלאץ.
2. פראקטישע ביישפילן: ביי א שמחה שטייט איינער ביי דער טיר און שמועסט, אדער ער גייט צופירן שיך — ער קען נישט מיטזינגען/מיטשרייען דעם נאמען פון דערווייטנס.
—
הלכה יח — שנים שאכלו, כל אחד מברך לעצמו
דער רמב״ם זאגט: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו.”
פשט: צוויי מענטשן וואס עסן צוזאמען — יעדער בענטשט אליין, ווייל ס׳איז נישטא קיין זימון פאר צוויי.
—
הלכה יט — קדם ובירך לעצמו: איינער האט געבענטשט פאר׳ן זימון
חידושים און הסברות:
1. אויב איינער פון דריי האט שוין געבענטשט פאר׳ן זימון: די אנדערע צוויי קענען אים נאך אלץ נוצן פאר זימון (ער ענטפערט „ברוך שאכלנו משלו”), אבער ער אליין האט פארלוירן מצות זימון — „אין זימון למפרע.” ער קען נישט צוריקקריגן וואס ער האט פארפעלט.
2. וויכטיגער יסוד: דאס איז דער טעם פארוואס מען טאר לכתחילה נישט בענטשן פאר׳ן זימון — ווייל מען קען נישט מאכן זימון נאכדעם. מען זאל נישט טראכטן „וואס איז דער חילוק ווען איך בענטש?” — דער חילוק איז אז זימון למפרע עקזיסטירט נישט.
—
הלכה כ — אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
דער רמב״ם זאגט: “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע — היודע מברך, והשני שומע ויוצא. בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה — מוציאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.”
פשט: ווען צוויי עסן צוזאמען (אן זימון), אויב איינער קען נישט בענטשן, קען דער צווייטער בענטשן בקול רם און דער ערשטער איז יוצא דורך הערן. א זון, א קנעכט, אדער א פרוי קענען מוציא זיין דעם טאטן/בעל הבית/מאן. אבער חז״ל זאגן א קללה אויף איינעם וואס דארף זיך באנוצן דערמיט.
חידושים און הסברות:
1. וואס הייסט „יודע”? נישט סתם איינער וואס קען ליינען פון א סידור — א „יודע” מיינט א תלמיד חכם וואס ווייסט וואס מען דארף זאגן און וויאזוי מען קען בענטשן. איינער וואס ליינט פון סידור הייסט נאך אלץ „יודע.”
2. פראקטישע נפקא מינה: אויב איינער האט אן אנדערע נוסח, אדער ער וויל יוצא זיין מיט כוונות וואס ער אליין האט נישט — קען ער יוצא זיין פון דעם צווייטן? יא, אויב מען קען נישט אליין, מעג מען יוצא זיין פון א צווייטן, אבער לכתחילה אן זימון איז עס נישט אויסגעהאלטן.
3. „תבא מארה” — די קללה: „די קללה איז שוין געקומען” — עס איז א גרויסע בושה אז דיין ווייב קען און דו קענסט נישט. א מענטש זאל זיך אויסלערנען אליין. דערפון קען מען לערנען אז דער טאטע דארף זיין דער פוסק אין שטוב — עס קען נישט זיין אז נאר די פרוי ווייסט די הלכות.
4. [דיגרעסיע: דאווענען על דעת הצדיקים:] דאס קאנצעפט פון „דאווענען על דעת הצדיקים” (זאגן ווערטער על דעת הבעש״ט, רשב״י וכו׳) איז אן אנדערע זאך לגמרי — דארט זאגסטו אליין די ווערטער און ווילסט אז דער צדיק זאל זיין דער „יודע.” אבער מען קען נישט ממש יוצא זיין פון רשב״י. דאס איז א „פארקערטע” אנווענדונג פון דעם דין.
—
השגת הראב״ד — אשה/קטן מוציא: נאר ווען דער חיוב איז דרבנן
דער ראב״ד׳ס ווערטער: די הלכה אז א פרוי, קטן, אדער עבד קען מוציא זיין א מאן, איז נאר ווען דער מאן האט אויך נאר געגעסן א כזית (נישט כדי שביעה), אזוי אז זיין חיוב ברכת המזון איז אויך נאר מדרבנן — ווי דער חיוב פון דער פרוי/קטן. אבער אויב ער האט געגעסן כדי שביעה, איז ער מחוייב מדאורייתא, און א פרוי/קטן (וואס זענען נאר מחוייב מדרבנן) קענען אים נישט מוציא זיין — „שכל החייב בדבר מן התורה אינו יוצא אלא מן החייב באותו דבר מן התורה כמותו.”
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דער ראב״ד: מען קען נאר מוציא זיין ווען ביידע זענען אויף דער זעלבער מדרגה פון חיוב. א דרבנן קען נישט מוציא זיין א דאורייתא.
2. שומע כעונה vs. שליחות: צי שומע כעונה מיינט „אזוי ווי דו האסט עס אליין געזאגט” (וואס וואלט געמיינט אז עס מאכט נישט אויס ווער זאגט), אדער צי עס איז א מין „מוציא זיין” וואו דער זאגער מוז זיין כשר דערצו? דער ראב״ד נעמט קלאר אן אז עס איז א דין פון מוציא זיין, נישט פשוט „ווי דו האסט עס אליין געזאגט.” אפילו מיט שומע כעונה, אויב דער „זאגער” איז נישט א כשר׳ער זאגער (נישט בר חיובא), איז עס ווי „א מויל וואס קען נישט נעמען די שליחות.”
3. דער ראב״ד׳ס שיטה אין כזית: דער ראב״ד האלט אז ברכת המזון איז מדאורייתא אפילו אויף א כזית (נישט נאר כדי שביעה). לויט דעם, קען א פרוי/קטן קיינמאל נישט מוציא זיין א מאן, ווייל דער מאן איז אלעמאל מחוייב מדאורייתא.
4. קשיא אויף דער ראב״ד: אויב א פרוי קען קיינמאל נישט מוציא זיין, וואס טוט מען מיט דער ברייתא „בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה”? דער ראב״ד ענטפערט אז „מברכת” מיינט נישט מוציא זיין — עס מיינט זי זאגט די ווערטער (מכריזה), און ער חזר׳ט נאך, ווי „בני כפרים” וואס מ׳זאגט זיי די ווערטער און זיי חזר׳ן נאך. דאס איז א גאנץ אנדערע פירוש אין דער ברייתא.
—
הלכה כא — הנכנס אצל אחרים ומצאן שמברכין
דער ראב״ד זאגט אז ווער עס קומט אריין צו אנדערע און טרעפט זיי ביים בענטשן, “אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל” — ער קען נישט זאגן “שאכלנו משלו” ווייל ער האט נישט געגעסן. אנשטאט דעם זאל ער זאגן “ברוך ומבורך”. אויב ער איז אריינגעקומען נאכדעם ווי זיי האבן שוין געזאגט “נברך” און ער הערט נאר “ברוך שאכלנו משלו”, זאל ער ענטפערן “אמן”.
פשט: דער ראב״ד׳ס שיטה איז אז מ׳טאר נישט זאגן “שאכלנו משלו” ווען מ׳האט נישט געגעסן, ווייל דאס וואלט געווען א ליגנט. מ׳דארף אבער נישט איגנארירן דעם זימון — מ׳זאל ענטפערן אויף א וועג וואס איז אמת׳דיג.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון נישט זאגן שקר אפילו אין נוסח ברכה: דער ראב״ד׳ס חשש איז אז אפילו אין אזא “קלייניגקייט” ווי דער נוסח פון זימון, טאר מען נישט זאגן עפעס וואס איז נישט אמת. “שאכלנו משלו” אינקלודירט דעם רעדנער אין דער גרופע וואס האט געגעסן, און אויב ער האט נישט געגעסן, איז דאס נישט ריכטיג.
2. א פארשלאג — “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”: מ׳קען טעאָרעטיש זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו” (געלויבט איז ער וואס ער און זיינע חברים האבן געגעסן פון זיינס) — אזוי וואלט מען מיטגעמאכט מיט׳ן זימון אָן צו זאגן א שקר. דאס ווערט פארגליכן צו דער גמרא׳ס סגנון ווי “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו.”
3. דער ברייטערער יסוד — מ׳טאר זיך נישט אפזונדערן פון דער ציבור: פון דער אנדערער זייט, מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג אפטיילן פון כלל ישראל — “מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג מאכן אז יודן לייגן זייער חלק, איך האב נישט געגעסן, איז דאס נישט מיין חלק.” דער באלאנס איז: מ׳דארף טרעפן א וועג צו זיין מיט׳ן ציבור, אבער אויף אן אמת׳דיגן אופן.
4. פארגלייך צו אנדערע ציבור-תפילות (קדושה, קדיש): פארוואס טרעפט מען נישט דעם זעלבן פראבלעם ביי אנדערע ציבור-זאכן, ווי ווען מ׳קומט אריין אין בית המדרש און דער עולם דאוונט? דארט זאגט מען מיט “אמן יהא שמיה רבא” אדער “קדוש קדוש קדוש” — ס׳איז נישט דא קיין שקר-פראבלעם, ווייל מ׳זאגט נישט עפעס וואס איז פאקטיש נישט אמת. דער אונטערשיד איז אז ביי זימון זאגט מען ספעציפיש “שאכלנו” — א פאקטישע אויסזאגע וואס קען זיין נישט אמת.
5. מנהג מיטצוזאגן מיט׳ן עולם: ווען מ׳קומט אריין אין בית המדרש און דער עולם זאגט קידוש אדער אנדערע זאכן, זאגט מען מיט. דער כלל איז “גייט מיט דער עולם” — אבער דאס איז נאר ווען ס׳איז נישט דא קיין שקר-פראבלעם.
6. שיטת הראב״ד אין ברכת המזון דאורייתא: דער ראב״ד האלט אז ברכת המזון איז דאורייתא אפילו ווען מ׳האט נישט געגעסן א שיעור שביעה — דאס איז א מחלוקת מיט שיטת הגאונים. דער ראב״ד׳ס שיטה איז אז מ׳קען נישט צוזאמענלייגן ברכת המזון מיט ברכת הזימון אויף דעם אופן ווי דער רמב״ם מיינט, ווייל לויט דעם ראב״ד איז ברכת המזון אליין שוין דאורייתא.
תמלול מלא 📝
שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ – נשים ועבדים אין ברכת המזון, וברכת הזימון
הקדמה והכרזות
אונז לערנען רמב״ם, הלכות ברכות, פרק ה׳ אין ספר אהבה. אונז האבן נעכטן געלערנט אין רמב״ם אז ס׳איז דא א ברכה פון “ברוך הטוב והמטיב”, וואס מ׳מאכט ווען ס׳איז גוט און ס׳ווערט נאך בעסער.
וויל איך קודם באגריסן דעם ספאנסאר, דער “ברכה לראש משביר”, דער ספאנסאר פון די שיעורים, הרב החסיד אוהב תורה ר׳ יואל וועלצבערגער, פאר׳ן ספאנסארן די שיעורים און פאר׳ן אייביג שטיצן אונזערע פעולות פון תורה וחסד. און איך וויל דערמאנען אז דער גאנצער עולם איז געלאדנט צו דזשוינען און גיין בעקבותיו פון ר׳ יואל. די קומענדיגע טעג גייט פארקומען א גרויסע קאמפיין פאר בית מדרשו פון ר׳ יצחק, ער זאל קענען ווייטער מרביץ תורה זיין מיט זיינע קלארע, בהירות׳דיגע שיעורים וואס העלפט און באלייכט אזויפיל מענטשן, און ס׳וועט מאכן אונזערע שיעורים זאלן קענען אנגיין בעזרת השם, און דער רמב״ם שיעור וואס דער עולם האט אזא הנאה דערפון.
און איך מוז צולייגן אז ס׳וועט זיין נאך א גרויסע סיום דאנערשטאג ביינאכט, וועלן מיר די נעקסטע דאנערשטאג שיקן די פרטים, אזוי אז דער עולם זאל ארויסקוקן דערצו.
רקע – וואס מיר האבן ביז איצט געלערנט אין פרק ה׳
זאגט דער רמב״ם אזוי: אין דעם פרק, אונז האבן שוין געלערנט עיקר מצות ברכת המזון, די סדר פון “זן”, “ארץ”, “ירושלים”, און אזוי ווייטער. און נאכדעם האבן מיר געלערנט וואס זענען די סארטן לחם, און וואס פטר׳ט, און אזוי ווייטער, אויף וועלכע זאכן דארף מען מאכן אן עקסטערע ברכה אדער ס׳איז נכלל אין די סעודה.
יעצט גייען מיר לערנען בעיקר, קודם ווער איז מחויב אין ברכת המזון, דאס איז די ערשטע, אבער נאכדעם בעיקר גייען מיר לערנען וועגן די מצוה פון זימון. דאס איז אז ווען מענטשן עסן צוזאמען, בענטשן זיי צוזאמען.
הלכה א – נשים ועבדים אין ברכת המזון
דער רמב״ם׳ס לשון
זאגט דער רמב״ם אזוי: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון”. דאס איז זיכער אז נשים ועבדים דארפן בענטשן. זאגט ער אבער, דער רמב״ם, דו זאלסט וויסן אז ס׳איז נישט זיכער צו זיי זענען מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא אדער מדרבנן. זאגט דער רמב״ם אזוי: “וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה”. לכאורה וואלטן זיי ווען געדארפט זיין חייב מן התורה, “לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא”, ס׳איז נישט א מצות עשה שהזמן גרמא, ס׳איז א מצוה וואס א מעשה פון עסן איז גורם. און פארוואס זאלן זיי נישט דארפן דאנקען דעם אייבערשטן אזויווי יעדער? אה, “אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן”. אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה. א מינוט, פארוואס זענען זיי נישט חייב מן התורה?
הסבר הספק – פארוואס זענען נשים אפשר נישט חייב מדאורייתא?
זאגן די מפרשי הרמב״ם, ברענגט די גמרא אזוי, אדער ווייל פרויען קענען נישט בענטשן אויף ארץ, ווייל זיי זענען נישט געווען א חלק פון חלוקת הארץ. חלוקת הארץ האט מען צעטיילט פאר די מענער, יעדער מאן פון די אידן וואס זענען אריין האט באקומען א נחלה. און פרויען קענען נישט דאנקען אויף ברית ותורה.
קשיא: ווי קען א דרבנן׳דיגער נוסח פטור׳ן פון א דאורייתא?
ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך, זייער א שווערע זאך צו פארשטיין אויבנאויף, ווייל ארץ, ברית ותורה, איז א תקנת חכמים צוצולייגן צו ברכת המזון. סאו וויאזוי זאלן זיי קענען ווערן פטור פון ברכת המזון וועגן א דרבנן׳דיגע, וועגן זיי זענען נישט מחויב מיט די דרבנן? ס׳קען זיין, איך האב געטראכט אז מ׳רעדט דא איינער חייב און איינער נישט חייב, מ׳מיינט צו זאגן די גאנצע נוסח. אבער ס׳איז שווער.
דיסקוסיע: דער פארבאנד צווישן ארץ און ברכת המזון
Speaker 1: ניין, איך וועל דיר זאגן אזוי, ס׳קען זיין דו ביסט גערעכט לכאורה אז מ׳האט געלערנט און גע׳טענה׳ט אז אונזער נוסח פון די רמב״ם איז דא משמעות מער ענג. און ס׳איז דא אן ענין אז די נוסח פון ברית ותורה איז אפשר נישט מעכב, און אויב מ׳האט פארגעסן דארף מען נישט איבערגיין, און אזוי ווייטער. אבער נאך אלץ, האבן זיי גערעדט וועגן דעם אז די צירוף ברכת המזון איז נאך אלץ א מתנה אחת איז געגעבן פאר די מענער. רייט, אגב, די נוסח איז אפשר נישט מעכב, דו ביסט גערעכט, די נוסח איז אפשר פון די רבנן. אבער די איידיע פון ברכת המזון שטייט דאך אין די תורה אז ס׳איז אויף די ארץ און די ברית איז א פארט פון די ארץ. און ס׳העפנטס טו בי אז ס׳איז זייער גוט צו שטימען אין די פסוקים, “ארץ אשר נשבע”, פאר די מענער האט ער געגעבן די ארץ. ער האט געגעבן פאר די פרויען אויך, אבער פון דעם אליינס קען מען פארשטיין, משום ווייל זיי זענען נישט בעלי בתים, זי זיצט אויף דעם לאנד.
Speaker 2: אקעי, ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל איך וואלט נאך אלץ געקענט זאגן אז די עצם דאנקען דעם אייבערשטן “שכוח פאר׳ן מיר געבן ברויט” איז א דאורייתא פאר פרויען אויך. אפשר די שאלה איז די נוסח הברכה, ווייל זיי האבן… ניין, מ׳זעט אבער אז די שאלה איז די דאורייתא. די שאלה איז, די נוסח פון ארץ איז מדאורייתא. “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, ס׳איז ארץ. אדער די ארץ שנושאים ונותנים בה, און אויך די ברית האט זיך קאנעקטעד אין די ארץ, ווייל די ברית, אין די זכות פון ברית באקומט מען די ארץ, עפעס אזוי האבן מיר געלערנט. רייט, ס׳האט עפעס צו טון. אבער ס׳איז דאך אוודאי אז די ברכה איז אויף די מזון. ס׳איז אפילו ווען מ׳בענטשט ארץ, האסטו זייער גוט געזאגט. למשל, ס׳איז דא א הונגער, חס ושלום, ס׳איז דא א הונגער און מ׳האט נישט קיין ברויט, מ׳עסט פאטעטאס, גייט מען נישט דאנקען דעם אייבערשטן אויף “עט ליעסט האב איך לאנד”, אויף ארץ אליין. ס׳איז די ברכה אויף א לאנד וואס גיט דיר צו עסן.
Speaker 1: פילי, דו האסט געוואלט אויך אין גלות, אבער ארץ דאנקט מען אין די קאנטעקסט אז איך בין צופרידן, איך האב א הכרת הטוב אז איך האב וואס צו עסן, און איך האב א לאנד וואס גיט מיר עסן. אזוי ווי איך האב נעכטן געזאגט, אז איינער וואס האט נישט א לאנד האט נישט וואס צו עסן, יא, ווייל ער האט נישט קיין שטיקל נחלה וואו ער קען איינזייען. יא, דאס איז קלאר.
חידוש: די דינאמיק פון א סעודה און ווער פירט
איך מיין אז, איך לערן אז די אלע זאכן זענען נאכדעם וואס ס׳איז א סעודה. לאמיר טראכטן, א סעודה געווענליך ווערט געפירט דורך איינער. די ברכת המזון פירט דאך איינער, אזוי ווי מיר לערנען דאך יעצט זימון, רייט? און דער פירער איז אוודאי מסתמא אין א נארמאלע הויז דער טאטע, דער מאן, דער בעל הבית, איך ווייס, ער פירט די סעודה, און די ווייב קען זיין זי הערט אויס. סאו דו פארשטייסט אז ס׳מאכט סענס, און ס׳איז אביסל בעקווארדס. מיר לוקן פון די ריזן פארוואס לכתחילה זאל מען מוציא זיין, זי איז אויך מחויב, און ער איז אויך מחויב. אבער צו מוציא זיין חייב את חבירו…
הסבר: פארוואס קענען נשים נישט מוציא זיין מענער אפילו אויב ס׳איז דאורייתא
Speaker 2: אה, איך האב דיר געוואלט זאגן, אוודאי אויף צו געבן די הלכה אז איין מצווה איז א גורם די אנדערע חובות פארשטיי איך זייער גוט. מ׳קען אפילו זאגן אז אפילו ווען ס׳וואלט געווען א דאורייתא, אבער די חלק פון ארץ און ברית ותורה, זיי זענען נישט קיין בני חיוב אין דעם, זיי קענען נישט זאגן בשם הגדול. דאס קען איך זייער גוט פארשטיין. אז זיי קענען נישט מוציא זיין ידי חובתן אפילו ווען ס׳וואלט געווען א דאורייתא וואלט עס אויך געווען א פראבלעם, ווייל ווי קענסטו דאנקען אויף ארץ, ברית ותורה, און נאך מוציא זיין יענעם ווען ס׳איז נישט דיין הכרת הטוב?
נפקא מינה: ספק אויב מ׳האט געבענטשט
אבער איך זאג דיר אן אינטערעסאנטע זאך. מיר האבן נעכטן געלערנט, אויב איינער איז מסופק אויב ער האט געזאגט ברכת המזון, דארף ער איבערבענטשן ווייל ס׳איז א ספק דאורייתא. נשים ועבדים וועלן אויך דארפן איבערבענטשן. ווייל לויט די חשבון פון וואס דו וועסט קענען זאגן אז ס׳איז א ספק ספיקא, יא, ווייל ס׳איז א ספק צו זיי האבן געבענטשט, און אפילו אויב נישט, איז א ספק צו ס׳איז ממש א ספק דאורייתא. איך מיין, ס׳איז גענוג א ספק דאורייתא צו מחמיר זיין אין די איין מציאות, די גדרי חובתם. ווייל דער רמב״ם האט נישט געזאגט ביי ספק אז נשים ועבדים זענען פטור ביי ספק. ער וואלט עס נישט געמוזט זאגן, אבער איך וואלט געזאגט אז נשים ועבדים זענען חייב אפילו ביי ספק. וואס הייסט, זיי זענען דאך מחויב דאורייתא, נאר זיי האבן נישט די ספק דאורייתא.
קטנים – א קורצע הערה
Speaker 1: אבער הקטנים, זייער גוט. דאס איז די נקודה פון נשים ועבדים, דו ביסט גערעכט אז אוודאי נשים ועבדים זענען מסתמא דאורייתא. אבער א קטן, קטנים איז אנדערש. זיי זענען נאך נישט מחויב אין די מצוות, זיי זענען נאך נישט מחויב אין די ברכות המצוות, מיט די ברכות הנהנין, מיט די מצוות חינוך. זיי זענען טאקע נישט… ביי וועלכע שיעור ווען זיי קענען טועם זיין אויף אנדערע ברכות וואס האט ער יא געזאגט?
Speaker 2: יא. אה, ס׳שטייט אין אן אנדערע פלאץ ברענגט ער… וואו שטייט עס? ווען ער קען טועם זיין פאר׳ן דגן? ס׳שטייט אויף… ניין, ניין. ס׳שטייט אויף מצה? אויף ברכות האבן מיר געלערנט אז די… די שיעור איז שיודעים בו מברכין.
Speaker 1: אה, יודעים בו מברכין, יא. דער רמב״ם ברענגט עס נישט דא?
Speaker 2: ער זאגט עס נישט דא ערגעץ? ערגעץ? אה, יא, יודעים בו מברכין. ער גייט עס ברענגען. האלט אים אין זין.
הלכה ב – ברכת הזימון
דער עיקר ענין פון זימון
יעצט גייט דער רמב״ם אונז זאגן די הלכה פון ברכת הזימון. איך מיין אז אונז פארפאסן די עיקר ברכת הזימון, ווייל די עיקר פון ברכת הזימון איז אז דער מזמן איז דער וואס בענטשט הויך און אלע אנדערע הערן אויס. ביי אונז אין דערהיים פירט מען זיך אזוי, איך ווייס נישט פארוואס. אבער על פי רוב איז עס געווארן נאר אזא כיבוד אז ער לאדענט איין, און ממילא דער עולם פארשטייט נישט אזוי שטארק. אבער די ענין פון ברכת הזימון, על פי פשטות איז א הלכה אז ווען איינער עסט אליין, האט ער א חיוב און ער דארף אליין בענטשן. ווען צוויי מענטשן עסן צוזאמען, וועלן מיר שפעטער זען די הלכה. ווען דריי מענטשן עסן צוזאמען, איז עס שוין אזא שטיקל סעודה, ס׳איז שוין א צערעמאניע, ס׳איז שוין א זאך. ממילא זאל מען מאכן די בענטשן אויף א שיינע וועג. אז וואס? אז איינער זאל לאדענען דעם עולם, און ער זאל ווערן דער שליח ציבור, און זאגן הויך און יעדער איינער זאל זאגן אמן. דאס איז א שיינע… איך מיין אז ס׳איז פשוט שיין. ס׳איז עסטעטיש. ס׳איז שיין. איינער, אלע הערן אים אויס, און ער זאגט שיין, און ער לאדענט זיי, און זיי ענטפערן… קודם רבותי, איז דא א מצוה אריבערצוגיין… יא.
דער רמב״ם׳ס לשון
זאגט דער רמב״ם, “שלשה שאכלו פת…” אקעי, “אכלו פת” איז ברויט, אזויווי מיר האבן געלערנט, “…חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.” פאר ברכת המזון דארפן זיי זאגן… זאגט דער רמב״ם, ער גיבט ס׳איז דער נאמען “ברכת הזימון”. ס׳איז נישט קיין שם ומלכות, ס׳איז א נוסח. “ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה…” וואס איז די ברכה? זאגט ער, ס׳איז דא אין דעם, ווענדט זיך אין די אמאונט פון מענטשן וואס עסן. אבער פון דריי ביז צען, ווייניגער ווי דריי איז נישטא קיין זימון. פון דריי איז דא זימון. וואס זאגט מען? “נברך שאכלנו משלו”.
פארוואס דוקא דריי?
פארוואס דריי? לכאורה דריי, ווייל איינער זאגט, און צוויי ענטפערן. זיי זאגן “נברך”. און ס׳איז נישט קיין חברותא, ס׳איז נישט קיין שליח ציבור, ס׳איז צוויי מענטשן. אויב מ׳וויל מאכן די חילוק פון א שיעור דחברותא איז דער דריטער מענטש. ס׳איז שוין א שיעור זימון. איך אלע ליסענערס, ענק מאכן די זימון. ענק זאגן מיר, אונז זאגן “נברך”, און אונז זאגן זיי “נברך”, און זיי ענטפערן “ברוך”. און אוודאי זאגן זיי אונז “נברך”, ווייל זיי מאכן אונז לערנען די שיעור.
ווי אזוי מ׳מאכט דעם זימון
שוין, “אנו עונים אחריו כשאומרים בשלשה, מברך אחד מהם, ער הייבט אן מיט די ברכת הזימון, ואומר”. דער רבי זאגט נישט “אחד מהם”, כאילו די אנדערע בלייבן שטיין, דער שליח ציבור. ניין, ס׳איז נאר דריי מענטשן, מ׳האלט אינמיטן א שיעור היינט, און ער האט דריי מענטשן, ער האט א שווער מיט זיין זון, און זיין טאטע האט צוויי בחורים, מ׳האלט שוין דארט.
“נברך שאכלנו משלו”. “והכל עונים ברוך שאכלנו משלו”.
הסבר: “ברוך שאכלנו משלו”
“ברוך שאכלנו משלו” – יישר כח, באשעפער, וואס מ׳האט געגעסן פון זיינס. ברוך איז געלויבט אדער געבענטשט. ברוך איז געלויבט. ברוך איז געבענטשט אויף אידיש. יישר כח מיינט מ׳דאנקט. אבער ס׳איז אויך נישט דאנק, ס׳איז נישט הודאה. ברוך איז געבענטשט. געבענטשט איז דער אייבערשטער וואס אונז עסן פון זיינס. ווייל ער איז דער בעל הבית פון די ענין פון אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה, און אונז האבן די רעכט צו הנאה האבן דערפון נאך א ברכה.
דיסקוסיע: “ובטובו חיינו” – וואס איז דער טייטש?
“ובטובו חיינו”. און מיט זיין גוט האבן מיר געלעבט. חיינו אדער חיינו? דער רבי זאגט חיינו, דער רבי פונקטלט נישט. דער רבי זאגט צוויי יו״ד׳ן, אשר חיינו. חיינו איז בלשון הווה, אונז לעבן. ניין, חיינו איז טייטש אונזער לעבן. נישט ובטובו אונז לעבן. חיינו לעבן אונז? ניין, מ׳מיינט צו זאגן… איך ווייס נישט, חיינו האבן מיר געלעבט. חיינו לעבן אונז. ניין, חיינו איז לשון עבר, ובטובו חיינו, ובטובו אנו חיים. חיינו איז אונזער לעבן. ניין, איך מיין אז חיינו איז לשון עבר. איך מיין אז חיינו… מיר וועלן מוזן פרעגן דעם דאקטער קינד וואס איז טייטש חיינו. איך וואלט געטייטשט חיינו איז אונז באקומען לעבן פון דעם, נישט אז מיר האבן געלעבט און זענען יעצט טויט. איך מיין, איך לעב דאך ברוך השם נאך אלץ. אזוי וואלט איך געטראכט.
נוסח אשכנז – “רבותי נברך”
אונז נוסח אשכנז האבן צוגעלייגט, נאך פאר די “נברך שאכלנו משלו” האבן מיר צוגעלייגט די “רבותי נברך”. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
וואס איז די איינס? אין אידיש, וואס איז די מקור דערפון? די הגהות מיימוניות זאגט דא עפעס אויפן פלאץ? איך ווייס נישט. אקעי, איך וואלט אים געוואלט דאס דער…
פירוש “חיינו” אין ברכת הזימון
Speaker 1: רבים זאגן “חיינו”, און רבים זאגן אן די פינטעלע נישט. רבים זאגן צוויי יודן, אשר חיינו.
וואס איז דער טייטש פון “חיינו”? “חיינו” איז בלשון הוה, אונז לעבן.
וואס איז דער טייטש פון “חיינו”? “חיינו” איז טייטש אונזער לעבן. נישט אז מיר האבן געלעבט. “חיינו” האבן מיר געלעבט? ניין. “חיינו” לעבן מיר.
ניין, איך מיין אז “חיינו” איז בלשון הוה. מ׳זאגט דאך “אני חיים” אדער “חייני”.
ניין, איך מיין אז “חיינו” איז נישט אז מיר האבן געלעבט. איך מיין אז “חיינו” איז אז מיר באקומען לעבן.
רייט, מיר האבן דאך… איך דארף פרעגן מיין דאקטאר.
וואס איז דער טייטש “חיינו”? איך וואלט געטייטשט “חיינו” — אונז באקומען לעבן פון אים. נישט אז מיר האבן געלעבט און מיר זענען יעצט טויט. איך מיין אז מיר לעבן דאך ביי השם נאך אלץ. אזוי וואלט איך געטייטשט.
נוסח אשכנז: “רבותי מיר וועלן בענטשן” — נטילת רשות
Speaker 1: אונז נוסח אשכנז האבן צוגעלייגט, נאך פאר די “נברך אלהינו”, האבן מיר צוגעלייגט די “רבותי מיר וועלן בענטשן”. “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”.
ס׳איז אינטערעסאנט אין אידיש, וואס איז דער מקור דערפון? די הגהות מיימוניות זאגט דא עפעס אן א פלאץ? איך ווייס נישט.
אקעי, אבער דאס איז די זימון פון די רמב״ם. לאמיר זען. די “נברך” איז זיכער די עיקר נוסח. דאס איז די ברכה.
די “רבותי מיר וועלן בענטשן” איז אינטערעסאנט, דאס איז אזא זימון צו די ברכת הזימון. ס׳איז ממש איינלאדענען צו וואס מ׳זאגט נאך פאר ברכת הזימון.
פון וואו קומט דאס טאקע? ס׳איז נישט קיין חובה. וואס איז די “רבותי” סיטואציע? פון וואו קומט דאס? איך ווייס נישט.
Speaker 2: אה, ער ברענגט דא פון אונטן, אונזער מנהג איז טאקע צו טון די זאך, די “יהי שם”.
אה, ס׳איז א זוהר. ס׳איז נישט קיין זוהר. נישט קלאר. ס׳האט עפעס מיט די זוהר, אבער…
דו ביסט גערעכט לכאורה, ס׳איז א רשות אויף די רשות. ס׳איז מזמן צו די… יא, ס׳איז אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען נטילת רשות פאר ברכת הזימון?
Speaker 1: קען זיין אז ס׳האט צו טון מיט די שאלה, אז ווער האט דיר געגעבן די רעכט צו זיין די מזמן? די “רבותי” איז כביכול, איר זענט מסכים אז איך זאל זיין די בענטשער?
אה, “רבותי מיר וועלן בענטשן”. און זיי זאגן, “שוין, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. יא, לאמיר אייביג בענטשן.
און ער זאגט, “נברך”, ער באשטייט דעמאלט דארט אכטע. אה, איך זענען מסכים, איך זענען מסכים, איך זאגן “יישר כוח”.
Speaker 2: דער ספרד מאכן עס קלאר, אז זיי מאכן “הב לן ונברך”. אבער זיי זיין דאס מיינט, אז עכט, אין די נוסח, דארף מען נישט ווערן מחובר מיט ברכת הזימון. נאר א מענטש קען זיך געבן א רוף אן.
רבותי, ער איז א סעודת רשות. רבותי, איר ווילן בענטשן? עס איז א לשון שאלה. איר ווילן בענטשן מיט מיר? איך בין גרייט שוין צו בענטשן. איר ווילן הערן מיין בענטשן?
Speaker 1: דער לאזענער מאכט אסאך סענס. אויך ביים דאווענען, ביידעוועי, מאכט סענס דער מתערב׳ער זיין, ווייל דער גאנץ עולם הערט אים אויס. און ס׳קען טאקע גיין אויף די נערוון, אויב יענער האט א קול וואס א גרידזשעט.
ס׳מיינט נישט דער ענדיגן דעם “ארבעה שנכנסו בדעת”, ס׳מיינט נישט דער ענדיגן דעם שטיקל. ס׳מיינט דער זאגן א גאנצע צייט און דער עולם הערט אויס.
סאו דא אויך האט מען א נטילת רשות. ביי אונז, וואס מ׳לאזט נאר איין און מ׳בענטשט אליין, איז דער גאנצער נטילת רשות אזא אביסל א אינטערעסאנטע זאך. אבער אז איך גיי בענטשן און גיין מיטזאגן מיט מיר אן איין… אבער אפילו אויך אים, ס׳איז דא א גאר אסאך גרעסערע מקום פאר׳ן נטילת רשות, און גיין אויסצוהערן מיין גאנצער בענטשן און ווערן ענטפערן מיט מיר…
Speaker 2: ס׳איז נישט נאר וועגן דעם. ס׳איז דער אז ער האט א שלעכטן נוסח, און ס׳איז גרידזשעט. אדער ס׳איז דאך אזוי מען זאגט מען זאגט, ביי די מלאכים בעטן א רשות. ס׳איז די חרדה פאר כבוד שמים, נישט נאר פאר די כבוד פון די מענטשן.
Speaker 1: אבער עס פאסט נישט… איז דאך ביידע זאכן.
Speaker 2: אבער עס פאסט נישט אז איך… אבער עס פאר א שליח ציבור דארף מען עס זיין אדם חשוב, און מען זאל פאר איינעם ס׳האט א קול נעים. ביידע דארף…
אפילו ביי די שליח ציבור איז דא א ענין פון בעטן רשות, און שטאט מען זאגט נישט אין די וועלט אריין, ווער ביסטו? ווער ביסטו צו מברך זיין את השם? דער גאנצער עולם איז מסכים, זאל מיך איר בעטן? אקעי.
Speaker 1: סאו, הספרדים מאכן עס אביסל מער נארמאל, זיי זאגן טאקע, “הב לן ונברך”, געב מיך רשות צו “הב לן ונברך”, און זיי געבן קול די רשות, זאגן “שמים”, וואס מיינט מען געט א רשות, און דער דאקטער הייבט אן “ברשות, נברך”.
הלכה ה — זימון בעשרה מיט שם
Speaker 1: והיכי דמי, די עקל עולם, די אנדערע צוויי ענטפערן, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און ער ענטפערט “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך, מסכיל ווער דער מסכיל, דער מזמן. זאגט “ברוך ה׳ אלקינו מלך העולם הזן”, עד שהוא גומר ארבע ברכות, ביז ער ענדיגט נאך “הטוב והמטיב”.
איך מיין, אנטשולדיגט, אלע פיר ברכות. יא, יא, יא. גומר, יא. והן עונין, יא, “הטוב והמטיב” לכל, אלע פיר ברכות. והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. אויסער וואס מ׳הערט, זאגט מען אויך אמן. דאס איז די נוסח ביי דריי, דריי ביז זיבן.
היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם. דעמאלטס לייגט מען צו די שם שמים, וואס איז שוין א מער חשוב׳ע זאך, ווייל מ׳האט געלערנט אז ווען ס׳איז דא אן עדה קען מען שוין מזכיר זיין שם שמים, ס׳איז שוין דא אן ענין פון תפילה בציבור אזוי ווי. מאכט מען אזא פיצי תפילה בציבור.
ס׳איז אינטערעסאנט, יא, א ברכת המזון ווען ס׳איז דא צען איז אזא, ס׳האט א געוויסע נכוח, א געוויסע פונקט.
Speaker 2: ניין, ס׳איז אזוי ווי א דבר שבקדושה. די חילוק איז נאר מ׳זאגט די שם.
Speaker 1: ניין, ממילא קומט שוין אסאך צו הלכות פון אויב מ׳איז אוועקגעגאנגען אינמיטן… מ׳קען ווייטער רעדן וועגן דעם.
ניין, איך זאג, ווען דו טראכסט אז ס׳איז אן ענין פון תפילה בציבור, ס׳איז אזא מיני תפילה בציבור, פארשטייט מען אזעלכע הלכות וואס גייט נאכקומען.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, המברך אומר, ווען ס׳איז דא פון צען און ווייטער, זאגט ער “נברך לאלקינו”, ער לייגט צו “אלקינו”, “שאכלנו משלו”. און די עולם ענטפערט אויך, “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, און ער בענטשט.
זאגט דער רמב״ם, וכן בבית חתנים, אויב דאס איז א געהעריגע בענטשן, א רעגולער בענטשן. ס׳איז דא נאך נוסחאות, וועלן מיר נאך זען אז מ׳האט צוגעלייגט… ס׳איז דא נאך נוסחאות, ווען מ׳איז אין א בית חתנים.
און מיר וועלן נאך לערנען אז פאר אן אבל האט מען צוגעלייגט עפעס א הרחמן, און פאר א חתן האט מען צוגעלייגט א שטיקל ביי ברכת המזון, ביי די זיבן ברכות.
Speaker 2: ניין, דו רעדסט פון די ברכות, א חתן האט מען אויך צוגעלייגט, מ׳מאכט דאך זיבן ברכות.
Speaker 1: אה, די חתן האט מען צוגעלייגט אויך ברכות נאכ׳ן בענטשן. אבער שיין, דער חתן באקומט אויך א ספעציעלע נוסח פון ברכת הזימון.
הלכה ו — נוסח בבית חתנים: “שהשמחה במעונו”
דעפיניציע פון “בית חתנים”
Speaker 1: אזוי, סעודה בבית חתנים. זאגט ער, וואס טייטש בית חתנים? טייטש בית חתנים איז, איך מיין די עברי טייטש איז אז מ׳פלעגט בויען א פלאץ וואו צו מאכן די סעודת החתונה, א טענט. אבער איך מיין אז דער נאמען איז שוין געווארן אזוי. א פלאץ וואס איז לכבוד שמחת החתונה.
זאגט אונז דער רמב״ם, פון ווען הייסט עס א סעודה בבית החתונה? “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין”. פון ווען מ׳הייבט זיך אן אפגעבן, אנגרייטן… איך מיין, די גמרא זאגט ווען מ׳הייבט אן איינוועקן די בארלי, די גערשטן צו מאכן ביר. ס׳איז א לאנגע הכנה. מ׳רעדט דא נישט פון א פלוצלינגדיגע הכנה, נאר א לאנגע הכנה.
“ולאכול עד שלשים יום אחר הנישואין”. פון ווען מ׳הייבט אן אנגרייטן די חתונה ביז דרייסיג טעג נאך די חתונה, אויב מ׳עסט דארטן, און מ׳זאגט נישט אז ס׳איז לכבוד די חתונה, אבער ווען מ׳עסט בבית חתנים, דעמאלטס איז עס…
נוסח הזימון בבית חתנים
Speaker 1: “נברך… שהשמחה במעונו”. זאגט מען אזוי, “נברך” לייגט מען צו, “נברך”, לאמיר בענטשן דעם אייבערשטן, “שהשמחה במעונו”, וואס די שמחה איז במעונו של הקדוש ברוך הוא.
איך וויל נאר זאגן וואס די טייטש איז, אביסל א שווערע טייטש, נישט ווי איך האב אלעמאל מסביר געווען.
דיסקוסיע: פירוש “שהשמחה במעונו”
Speaker 1: “שהשמחה במעונו” — איך האב אלעמאל געטראכט אז דאס איז צו זאגן וואס איך האב געזאגט. איך מיין די פשוט׳ע פשט, די בעסטע פשט איז, אז דאס איז א שמחה׳דיגע פלאץ, וואס איז א בית חתנים, מ׳איז ביזי מיט שמחת חתנים, בענטשט מען, מ׳געדענקט א גאנצע צייט אז די עיקר שמחה איז ביים אייבערשטן.
אונז קענען האבן די מידת השמחה, באט “עוז וחדוה במקומו”, אדער די מידת השמחה, איך ווייס נישט וואס דאס מיינט, אז די מידות וואס אונז האבן זענען מרמז קעגן די ספירות פון אייבערשטן, אדער וואטעווער ס׳איז, אז…
Speaker 2: ניין, ווייל “שהשמחה במעוני” אדער “שהשמחה במעונו” פון אייבערשטן? אונז זענען מיר דא אין א זאל.
Speaker 1: ניין, “שהשמחה שלנו” איז פון די “שמחה שבמעונו”, אדער איז די “שמחה שבמעונו”.
די פוינט איז נישט צו זאגן… “שהשמחה במעונו” איז א שווערע לשון, ווייל מ׳וואלט געקענט דאנקען דעם אייבערשטן אויף׳ן געבן א שמחה אין אונזער מעון. מ׳זאגט דאס נישט. מ׳זאגט, “במעונו”.
הער מיין פשט. אונז זענען מיר דא ביי א שמחה, און מ׳דערמאנט דעם אייבערשטן וואס די אמת׳דיגע שמחה איז ביי אים, “במעונו”, נישט “במעונינו”.
Speaker 2: די אנדערע פשט איז אז “במעונו” — ס׳שטייט אין די ספרים טאקע “במעונו”, נישט “במעונינו”. אדער ער האט געזאגט אז דער וואס האט מחבר געווען ברכת הזימון האט נישט אזוי מקפיד געווען אויף עברית, ער האט געשריבן “חיינו” אנשטאט “חיינו”.
Speaker 1: ניין. א שיינע וועג פון זאגן, אזוי ווי מ׳זאגט אין אנדערע פלעצער, “אשר ברא ששון ושמחה”.
דער אייבערשטער גיבט שמחה. אזוי ווי “גליא הכורת דינא”. “אשר ברא ששון ושמחה”. שמחה איז זיינס.
איין וועג פון זאגן אז זאכן זענען זיינס איז ווען ס׳שטייט “עוז וחדוה במקומו”. נאר ווען אונז פרייען זיך איז אסאך אזא פיקע. ס׳איז נישט לייכט מיט עפערט. דער אייבערשטער האט זיך באשאפן די כח השמחה.
Speaker 2: זייער גוט. שמחה איז א בריאה פון אייבערשטן. איינע פון די זאכן וואס ער האט געמאכט. ס׳איז נישט שייך ביי מעונה. דער אייבערשטער גיבט אונז אביסל דערפון. מ׳דארף אפילו נישט זאגן אזוי.
ס׳איז א וועג פון זאגן, “במעונו” איז א וועג פון דרשנ׳ען פסוקים אסאך מאל. “להודות ולהלל לפניו”. מ׳קען זאגן אז איין טייטש איז אזוי ווי, ביי די אייבערשטער פירט מען זיך מיט הודו והלל. אבער נאך א וועג פון טייטשן אין אנדערע פלעצער וואס שטייט אזעלכע זאכן, מיינט עס אזא הקדמה.
ס׳איז א שיינע וועג פון זאגן אז “שהוא בעל הדבר”, ער האט עס געמאכט, ס׳איז אין זיין הוד. וואס הייסט במעונו? ס׳איז אין זיין? איך ווייס נישט פונקטליך וואס טייטש מעונה.
Speaker 1: “מעון אלקים קדם”, דארט וואו דער אייבערשטער איז. “מעונה אלקים קדם”, די גאנצע וועלט איז דער אייבערשטער׳ס מעון. ס׳איז אזא דרשה צו זאגן ביי סוף חתונה, ווען מ׳וויל אראפקלאפן די געמיטער.
Speaker 2: אדער ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט שמחה.
Speaker 1: ניין, ער זאגט די אנדערע פשט איז ווייל ווען ס׳שטייט אין די גמרא “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, שמחה, קומט אויס אז דער חתן באקומט יעצט שמחה.
יעדע מאל, וויאזוי גייט די ענין פון מזכיר זיין “מענה”, “זמן”, “חדוה”? מ׳רעדט יעדע מאל, מ׳איז משבח די אייבערשטער אויף די מידה, אויף די פעולה וואס ער טוט יעצט.
וואס טוט דער אייבערשטער יעצט? ער איז משמח. כדי די תפילה זאל זיין רעלעווענט, זאל זיין מענינא דיומא.
דער אמת איז אז די איידיע פון חתונה האט דאך דער אייבערשטער געמאכט. דער אייבערשטער איז דאך מחבר. דער אייבערשטער האט געמאכט אז מענער און פרויען זאלן זיך טרעפן איינער דעם צווייטן און מאכן שמחה. סאו אונז זענען דא אלע מחותנים אין די אייבערשטער׳ס האל. דער אייבערשטער האט געמאכט מענער און געמאכט פרויען און געמאכט שמחה.
סעודות מחמת הנישואין
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, “וכן סדר השמחה אחר הנישואין, מתחיל באשר הוא יצר, שכבר אמרת במעונו ישמחו”. אויב איז אין די בית החתנים דא א סעודה, זאגט מען “אלקינו מי שאכלנו משלו”, און אזוי ענטפערט מען “ברוך אלקינו מי שאכלנו משלו”.
און איז דער רבי חיים, אונז האבן געלערנט, ביי בית חתנים מאכט מען פון מצורכן נישואין ביז 30 טעג. דאס איז אבער ווען ס׳איז נישט לכבוד די נישואין, נאר ס׳איז סתם די בית חתנים.
אבער סיי וועלכע סעודות וואס מען מאכט אחר הנישואין, מחמת הנישואין, מען מאכט א שבע ברכות, אדער דער נייער קאפל גייט צו זייער באבע און מען מאכט א גרויסער לכבוד די נולי וועט. עד שנים עשר חודש.
סעודות לכבוד חתן וכלה – עד מתי אומרים שהשמחה במעונו
זאגט דער רמב״ם, און מיר האבן געלערנט, אין בית חתנים מאכט מען פון מצורכי נשיאים ביז דרייסיג טעג. דאס איז אבער ווען ס׳איז נישט לכבוד די נשיאים, נאר ס׳איז סתם אין די בית חתנים. אבער סיי וועלכע סעודה וואס מ׳מאכט אחר הנשיאים מחמת הנשיאים, מ׳מאכט א שבע ברכות, אדער די נייע קאפל גייט צו זייער באבע און מ׳מאכט א גרויסע לכבוד די נייע, די newlywed, עד שנים עשר חודש, ביז א יאר קען מען מאכן שהשמחה במעונו.
דער מנהג היום – נישט איבער א יאר
זייער גוט. איך מיין אז ס׳איז נישט איינגעפירט אז ס׳איז ביי אונז צו טון איבער א יאר. איך האב געזען אז מענטשן פירן זיך אזוי, און אזוי שטייט אין שולחן ערוך, אז וואס מיינט ער, ערב כל שמחה ויין, אבער נישט קיין מעון אלא בשעת משתה.
אה, ס׳איז געווען אזוי ווי ר׳ יונה מנוחה, זיי זענען געווען צובראכענע אידן. נאר דער וואס איז צובראכן, ער איז אנגעצויגן, דער וואס איז סעד, ווען א קאפל קומט, ער הייבט אן צו טראכטן וויפיל ס׳האט אים געקאסט די חתונה, דער זאל נישט מאכן. איינער וואס איז יא צופרידן, ער זאל יא זאגן.
דיסקוסיע: פארקערטע סברא – “fake it until you make it”
Speaker 1: איך וואלט געזאגט פארקערט, איינער וואס איז צופרידן, ס׳איז נישט קיין חילוק וואס דו זאגסט, אבער איינער וואס איז סעד, fake it until you make it, זאג שהשמחה במעונו, דו פייטסט זיך מיט זיך אליין, אבער דו וועסט ווערן בשמחה.
Speaker 2: אבער די שולחן ערוך זאגט נישט אזוי פאר דעם וואס איז שוין פרייליך. ניין, ער זאגט אז וויבאלד ערב כל שמחה, מיינט דאס אז מ׳פירט זיך נישט צו זאגן שהשמחה במעונו. נו נו, איך גיי עס וועלן דארפן אפענטפערן. מ׳האט אן ענין עכשיו צו קריגן מיט די שולחן ערוך.
סעודות אחר הנשיאין – חיוב זימון
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן, יא, הכל חייבין בברכת הזימון.
פארוואס זאגט ער דאס דא? אפשר איז דא אין די גמרא עפעס א הוה אמינא אז פאר סאם ריזען זאלן זיי נישט האבן קיין זמן אדער וואס.
כהן וישראל שאכלו כאחד – תרומה וחולין
זאגט דער רמב״ם, כהן וישראלי שאכלו כאחד, אפילו צוויי מענטשן האבן געגעסן צוויי קאטעגאריעס פון עסן, די כהן און די ישראלי האבן געגעסן צוזאמען, און זיי האבן געגעסן תרומה און חולין. זאלסטו זאגן אז ס׳איז אזוי ווי צוויי מיני סעודות, ווייל זיי האבן געגעסן צוויי אנדערע מיני זאכן. אז א בריסקער וואלט געזאגט אז ס׳איז דאך צוויי אנדערע דינים, ער עסט קודש און ער עסט סתם היז ברעקפעסט. יא, חייבין בזימון, ווייל זיי עסן צוזאמען.
פארוואס נישט? דער חילוק צווישן כהן וישראל און מודר הנאה
פארוואס נישט? טראכט. ער זאגט אז א הייליגער רב דא, איך ווייס שוין פארוואס ער זאגט עס, אז ס׳גייט דיר בעקווארדס. דער איד טאר נישט עסן תרומה, אבער דער כהן מעג עסן חולין, סאו זיי עסן נאך אלץ צוזאמען. גראדע דער כהן האט זיך זיין אייגענע זאך וואס דו מעגסט נישט עסן. אקעי. פארשטיי איך נישט.
אה, ער זאגט אז למשל ס׳איז דא א הלכה מיט מודר הנאה וואס עסן איינער לעבן די אנדערע קען מען נישט זאגן, ווייל זיי עסן נישט צוזאמען. פארוואס? ער טאר נישט עסן פון זיין עסן. דאס הייסט נישט עסן צוזאמען. דא, הגם יעדער איינער עסט זיך זיין אייגנס, אבער ס׳קען דאך הייסן א סעודה ווי מ׳עסט צוזאמען. דאס זאגט די גמרא. די גמרא זאגט דאס. די גמרא זאגט דאס. כהן, דער זר קען נישט עסן מיט די כהן, אבער דער כהן קען יא עסן מיט אים. אה, ממילא הייסט עס ווי איין סעודה. זייער גוט.
נפקא מינה: פת עכו״ם, קלויזענבורג און סאטמאר
נשים. אה, ס׳איז גוט צו וויסן. ס׳טייטש למשל אז… איך זע די הגהות מיימוניות למשל טראכט קלערט וועגן אויב איינער עסט פת עכו״ם, איינער איז מקפיד אויף פת עכו״ם און די אנדערע צוויי זענען נישט מקפיד אויף פת עכו״ם צו זיי קענען האבן מזומן זיין צוזאמען, ווייל… הערסט? יא, אבער איך זע נישט דאס איז אונזערע. אבער איך טראכט, וואס טוט זיך ווען ס׳איז אזא מין מצב אז ער קען עסן פון אים, אבער ער קען נישט? טייטש, א קלויזענבורגער און א סאטמארער מעג עסן פון די קלויזענבורגער שחיטה, אדער פון די אייער פון די קלויזענבורגער… ווי לאנג ס׳איז דא א וועג אז ס׳זאל זיין איין סעודה, איז מען מחויב אין זימון.
נשים, עבדים, וקטנים – חיוב זימון
גייען מיר ווייטער. נשים, עבדים, וקטנים זענען אויך חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. פונקט ווי זיי זענען מחויב אין ברכת המזון, זענען זיי אויך מחויב אין זימון. ס׳טייטש, אז אויב ס׳איז דא… ס׳איז דא א גוטע טעות וואס מענטשן מיינען אסאך מאל אז שבת ביי די סעודה איז א מענערישע זאך, אבער נשים זאלן אויך ענטפערן און זיין א חלק פון די ברכת הזימון.
אין מזמנין עליהם – אבל מזמנין לעצמן
זאגט דער רמב״ם אז ער איז מער מסביר וואס איז דער זימון וואס נשים, עבדים, וקטנים? ער זאגט אז נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם. ס׳טייטש, אויב ס׳איז דא איין מאן מיט צוויי נשים אדער פארקערט, אדער א עבד קטן, מ׳קען זיי נישט נוצן פאר דריי, מ׳קען נישט מזמן זיין בעסד אויף זיי, אבער מזמנין לעצמן. ס׳טייטש, אבער צווישן זיך, דריי פרויען עסן צוזאמען אדער דריי קטנים עסן צוזאמען, קענען זיי מאכן ברכת הזימון. דאס איז דער סיין. זיי דארפן מאכן ברכת הזימון. ס׳איז דאך דא א סיין, זיי דארפן מאכן ברכת הזימון.
דאס הייסט אזוי, דעם שולחן ערוך׳ס לשון “חייבות בזימון” מיינט אזוי, מיינט אז זיי דארפן, אז ווען ס׳איז דא דריי מענער און זיי, זאלן זיי זיין דארטן און אויך הערן דעם בעל המזמן און יוצא זיין די בענטשן מיט אים און אזוי ווייטער, זיי זאלן זיין א חלק דערפון. אויב זענען זיי דריי פרויען, זאלן זיי געהעריג מאכן זימון, אז איין פרוי זאל זיין די מזמן. אבער אויב איז דא דרייען נאר פון מענער און פרויען, זאל מען נישט מאכן, קען מען נישט מאכן ברכת הזימון.
פארוואס קען מען נישט מישן? ספק חיוב דאורייתא
פשטות איז די ריזען די זעלבע זאך וואס מיר האבן געלערנט פריער, ווייל די חיוב פון נשים אין זימון איז א ספק, כולי עלמא די חיוב איז נישט די זעלבע ווי אנשים, און מ׳קען נישט צוזאמרעכענען צוויי לעוועלס חיובים. דו קענסט נישט נוצן א יוצא חיוב דאורייתא, א יוצא חיוב דאורייתא מיט א ספק חיוב דאורייתא, מ׳קען נישט מוציא זיין, מ׳קען נישט נוצן די זימון, כביכול דו נוצט איר צו משלים זיין דיין זימון. דאס קענסטו נישט טון.
דיסקוסיע: נשים מיט קטנים? עבדים מיט קטנים?
Speaker 1: ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ביי ברכת הזימון זעלבסט איז דאך זיכער א דרבנן. איך מיין, נשים מיט קטנים צוזאמען איז א פראבלעם?
Speaker 2: ניין, כל שכן.
Speaker 1: איך מיין, די עבדים מאכט די פראבלעם.
Speaker 2: ובארץ לא יזמנו בשם. פארוואס זאל מען נישט זאגן בשם? אה, פשוט, ווייל א מנין, א דבר שבקדושה, זאל מען נישט, די דין פון צען ווערט א דבר שבקדושה, א קביעות פאר א… אבער פארוואס קען נישט זיין נשים מיט קטנים? וואס איז די פראבלעם? איך מיין, סיריעסלי, מ׳קען נישט טראסטן נשים מיט קטנים? איך פארשטיי, די עבדים, זיי זענען די וואס גייען דא מאכן די פראבלעם, ווייל זיי זענען נישט די בעסטע אידן.
Speaker 1: ער מיינט אזוי, די עבדים מיט די קטנים. עבדים מיט קטנים אדער עבדים מיט נשים? אויב עבדים…
Speaker 2: דער אמת איז פשוט. מ׳דארף נישט אריינלייגן. ניין, דער פוינט איז וואס ער זאגט דא איז אז דריי קטנים אליינס קענען מאכן א זימון, דריי עבדים אליינס קענען מאכן א זימון, דריי נשים אליינס קענען מאכן א זימון. נישט א באנטש פון נשים, עבדים, קטנים צוזאמען אז זיי זאלן נישט מאכן קיין זימון. זיי זאלן דערווייל נישט עסן צוזאמען בכלל, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך.
אנדרוגינוס – מזמנין עליו מינו
אקעי, אנדרוגינוס. וואס איז מיין טעם? דער אנדרוגינוס, וואס ער איז? א ספק זכר, ספק זכר ספק נקבה. איז וואס איז מיט אים? יא? אנדרוגינוס. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם ברענגט דא נאכאמאל אנדרוגינוס. ס׳איז געברענגט ווי אין ברכות, קריאת שמע. ס׳איז אינטערעסאנט, יעדע הלכה דארף מען וויסן וואס איז אנדרוגינוס. ניין, דו ווייסט שוין אז אנדרוגינוס… קוק וואס ס׳גייט דא.
יא, אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו, ער קען מזמן זיין על מינו, ווייל אלע וואס זענען זיין מין זענען… האבן אויך א דין זכר, זענען ביידע… נישט א דין זכר. וואטעווער דין ער איז, אונז ווייסן נישט. וואטעווער ספק איז, דארף ער אויך מאכן מזמן על זכר ווען ער קען.
ווייל איינער מזמן, אבער ער קען נישט מזמן זיין לא לנשים ולא לאנשים. רש״י איז ספק. יא, נישט לנשים, הגם דריי נשים קענען, ווייל אפשר איז ער א איש, וואס ער קען נישט מצטרף זיין מיט נשים. נישט מיט צוויי נשים, ווייל ער איז דאך אן אנדרוגינוס, איז אפשר איז ער א אישה, רייט?
טומטום – אין מזמנין כלל
א טומטום איינער מזמן כלל? פארוואס נישט? ווייל יעדער טומטום איז אנדערש. טומטום איז נישט די זעלבע פראבלעם יעדע טומטום. ווייל יעדער טומטום קען דאך זיין אז ער איז א זכר אדער א נקבה. ס׳זאל מארגן אויסגעפינען. סאו ס׳איז נישט פשט אז יעדער טומטום איז די זעלבע, פאר וואטעווער די הלכה איז אין א טומטום, איז אלע טומטומען שוין די זעלבע טומטום. ניין, יעדער טומטום איז אן עקסטערע טומטום, פארשטייסט? ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו
קטן, זאגט דער רמב״ם ווייטער. סאו פריער האבן מיר געלערנט, לכאורה דאס איז א חילוק אין די תוספות האבן מיר געלערנט. אונז האבן מיר געלערנט… מ׳דארף מחנך זיין א קטן, זאגט דער רמב״ם, אין וועלכע עידזש? אונז האבן מיר געלערנט אז א קטן קען מען נישט מזמן זיין אליין. יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא יא א קטן וואס מ׳קען יא מזמן זיין עליו. שטימט? קטן היודע למי מברכין.
דיסקוסיע: חילוק בין חינוך ברכות וחינוך זימון
Speaker 1: אבער פארוואס זאגט ער נישט אויף די עצם מצוה פון ברכה א סתירה מיט די למי מברכין? ס׳איז נישט קיין סתירה מיט׳ן מזמן זיין. רייט. ס׳קען זיין אז… ס׳קען זיין… אהא, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. וואס גייט געשען? ער גייט טרייען? זאל ער טרייען.
Speaker 2: ס׳קען זיין, עקזעקטלי, ס׳קען זיין אז אז… ס׳איז דא נוגע. דאן זאל מען אים נישט טראסטן, אז זיין בענטשן הייסט האט נישט א דין ברכת המזון, אזוי אז מ׳זאל קענען נעמען מיט די למי מברכין צום זימון. ס׳קען זיין, עקזעקטלי, ס׳קען זיין אז פאר חינוך איז א… מ׳לערנט אים, מ׳איז אים מחנך אזוי. למעשה, מ׳לערנט אויס זייער קליינע קינדער צו מאכן ברכות, און מ׳ווארט נישט אז זיי זאלן וויסן למי מברכין. און ס׳קען זיין אז ס׳איז ריכטיג. ניין, ס׳קען זיין אז ס׳איז ריכטיג. אויב די דיוק וואס אונז מאכן יעצט איז ריכטיג, איז עס ריכטיג. דער חילוק פון יודע למי מברכין איז נאר, מ׳זמנין, קען אים נישט רעכענען. זיין ברכה איז נישט קיין עכטע ברכה, ווייל ער ווייסט נישט וואס ער זאגט.
Speaker 1: איך קען מיינען די טאטעס ווייסן יודע למי מברכין? איך מיין, מרא דהאי פיתא, ווער ס׳נעמט קעיר פון די וועלט.
Speaker 2: אקעי.
אפילו בן שבע בן שמונה – מצטרף למנין שלשה ועשרה
קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. קען מען אים שוין נוצן צו זימון, סתם אין א חבורה פון קטנים? יא? ניין, אפילו פון גדולים. פון קטנים איז אוודאי.
דאס האבן מיר יעצט געלערנט, יא? ער איז מצטרף, זאגט דער רמ״א. ואף על פי, יא, זאגט דער רמ״א, ער איז מצטרף. אה, דאס הייסט, דאס וואס מיר האבן געלערנט “קטנים אין מזמנין עליהם”, איז גאר קליינע קינדער. קטן היודע למי מברכין קען מען שוין יא מזמן זיין עליו. אפילו ער איז א בן שבע אדער א בן שמונה, פאר ער איז נאך קליין, זיבן אדער אכט. דאס הייסט אז יודע למי מברכין מיינט גאנץ א קלוג אינגל, נישט קיין פיר-יעריגער קען שוין אויך טייטשן די בענטשן. ניין, אוודאי, אוודאי מיינט עס נישט יודע למי מברכין. דער רמב״ם זאגט אפילו ער איז א בן שבע בן שמונה. ס׳קען זיין אז ער דארף זיין געווענליך צוועלף. ער האט א קליינע הבנה פון למי מברכין, אבער ער קען שוין האבן עפעס א הבנה. ער איז מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו. ער קען אויך זיין א חלק פון די… דאס הייסט, הגם אין אנדערע זאכן האבן מיר געלערנט, לדברים שבקדושה דארף מען זיין צוועלף, לגבי זימון דרייצן. לגבי ברכת המזון טראסט מען אונז שוין אין א בן שבע בן שמונה.
שיטת הרמב״ם vs. שיטת הרמ״א
זייער גוט. דאס איז די שיטת הרמב״ם, וואס אזוי שטייט פשטות אין די גמרא, אז קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. אזוי פסק׳נט טאקע דער רמב״ם. דער רמ״א פסק׳נט אנדערש, ער פסק׳נט אז מ׳ווארט יא אויף די דרייצן יאר, מ׳האט נאך נישט געזען אז מ׳זאל רעכענען די קינדער. אויב איינער פירט זיך מנהגי המחבר אדער מנהגי הרמב״ם, איז אוודאי קען ער רעכענען די קטנים היודעים למי מברכין. מ׳קען זאגן אז די ריזען פארוואס מ׳פירט זיך נישט אזוי איז ווייל קיינער איז נישט יודע למי מברכין. סאו א גדול איז דער מחייב, ער האט עפעס. סאו דער רמב״ם, דער רמב״ם טרייט אוועקצושטעלן א באנטש פון קטנים וואס זענען יודעים למי מברכין. נישט יעדער איינער האלט אז מ׳קען דאס אוועקשטעלן. ער פאלגט אבער די גמרא. די פשטות׳דיגע גמרא איז אזוי ווי דער רמב״ם.
נכרי – אין מזמנין עליו
זאגט דער רמב״ם ווייטער, והנכרי אין מזמנין עליו. א נכרי קען מען נישט מצרף זיין. הגם מיר האבן געלערנט פריער אז א גוי׳ס ברכה מאכט נישט קיין אמן דערויף. האמיר געלערנט אז דו ווילסט טענה׳ן אז ווען ער הערט די גאנצע ברכה קען ער יא, א גוי מעג בענטשן, אבער קען מען זימון? אונז מיט אים גייען נישט צוזאמען. ניין, ער מעג בענטשן. דאס איז דאך דער חידוש. נישט דאס האב איך דיר געזאגט, נאר נאך איין זאך. זאגט דער רמב״ם אז איינער…
הלכה: אין נכרי מצטרף עמהן
פאלט ער דאך איין מיט די גמרא, די פשט איז א גמרא אזויווי דער רמב״ם.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואין נכרי מצטרף עמהן”. א נכרי קען מען נישט מצרף זיין. הגם מיר האבן געלערנט פריער אז א גוי׳ס ברכה מאכט מען נישט קיין אמן דערויף, האבן מיר געלערנט אז דא וועסטו טענה׳ן אז ווען מ׳הערט די גאנצע ברכה קען מען… יא, א גוי מעג בענטשן, אבער קען מען זיך מצרף זיין? אונז מיט אים גייען נישט צוזאמען. איך קען בענטשן, און ער מעג בענטשן. דאס איז דאך דער חידוש, נישט אז מ׳זאל זאגן אז א נכרי איז אין… יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ומעלה”. די מזמנים דארפן האבן געגעסן צוזאמען א שיעור כזית פת ומעלה.
הלכה: שבעה שאכלו פת — צירוף מיט ירק-עסערס פאר “אלקינו”
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שבעה שאכלו פת”. סא, די עיקר הלכה איז אז אלע יודן, די אלע דריי מענטשן אדער אלע צען מענטשן אויב מ׳וויל זינגען אלקינו, זאלן אלע האבן געגעסן א כזית פת. אויב אלע האבן געגעסן א כזית, איז אליבא דכולי עלמא. מאכט זיך אבער אמאל אז על פי רוב זיבן מענטשן האבן געגעסן פת, און נאך דריי האבן נישט געגעסן פת. ס׳איז דא צען מענטשן, אבער נישט אלע צען האבן געגעסן פת, נאר זיבן. דריי האבן נאר געגעסן עפעס, זיי זענען געווען א חלק פון די סעודה, זיי האבן געגעסן אבער זיי האבן נישט געגעסן די פת. קענען זיי זיך מצטרף זיין צו די זיבן און בשם? קענען זיי בענטשן בשם? ס׳האט זיך א מנין. זאגט אבער דער רמב״ם, דער וואס וועט בענטשן דארף זיין מאוכלי הפת, ווייל דער וואס האט נישט געגעסן איז נישט גענוג געצוואונגען זיך מוסר נפש זיין, ער קען נישט געהעריג זאגן די ברכת המזון.
זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר ווען ס׳איז דא גאנצע זיבן וואס האבן געגעסן פת. אבער “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין”. זעקס האבן געגעסן פת און פיר… ס׳דארף זיין מער ווי א רוב. זעקס איז טאקע א רוב אקעגן פיר, אבער ס׳דארף זיין אריבער דעם מונקר, ווערט עס גערופן, זאגן די פוסקים. ס׳דארף זיין א שטערקערע רוב פון צוויי מער. איז “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”. אה, רוב הניכר ווערט עס גערופן. “עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”, פון צוויי מער.
מעשה: דער תורת צבי און די זיבן עסערס
אונזער זיידע דער תורת צבי האט געזאגט אז מ׳בענטשט ווען מ׳האט זיבן עסערס, און ביי תפילין גענוג זעקס דאווענערס. פארוואס זאל מען נישט אריינכאפן נאך איין עסער? מ׳דארף פאקוסן. ווי קען מען מכבד זיין א איד? נאך א איד. דער האט גענומען זיין זון ביים עסן.
אה, יא, יא. נאך א איד וואלט געגעסן, סתם אן קיין קשר. יא, ס׳איז א גרויסע ענין דאס.
הלכה: שנים שאכלו וגמרו — צירוף מיט א דריטן
זאגט דער רמ״א ווייטער, “שנים שאכלו וגמרו מלאכול”, צוויי מענטשן האבן געגעסן און זיי האבן שוין געענדיגט. אבער אויף דריי קען מען נישט זאגן אז צוויי מענטשן האבן געגעסן כזית און דער דריטער האט נישט געגעסן. ס׳דארף עט ליעסט זיין דריי מענטשן וואס האבן געגעסן. לערנט די הלכה? די הלכה ארבעט נאר פאר די מנין, ס׳ארבעט נישט פאר די דריי וואס מ׳דארף. פארוואס? ווייל ער האט נישט דא קיין צוויי וואס בעטן אים צו בענטשן פאר זיי. ער מוז זאגן “הבו נברך”, ער מוז זאגן “ברשות”. ס׳איז נישט דא קיין גאנצע ענין פון זימון.
יעצט איז דא נאך א וועג ווי אזוי מ׳קען מאכן זימון. וואס איז טאמער צוויי מענטשן האבן געגעסן וגמרו מלאכול, און א דריטער איז געקומען זיך מצטרף זיין סוף פון זיי, ווען זיי האבן שוין געענדיגט עסן, און ער קומט צום רעבישן טיש. “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא”, אויב די צוויי עסן נאך עפעס, “מצטרפין”, אבער אויב זיי עסן נישט מיט אים די פת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “יכולין”?
Speaker 1: וואס הייסט “יכולין”? וואס קומט אריין “יכולין” אויב זיי עסן נישט?
Speaker 2: אה, ניין, “אילו היו מביאין להם, היו יכולין”.
Speaker 1: אה, און למעשה דארפן זיי נישט?
Speaker 2: דאס הייסט, אויב האבן זיי נאך נישט געענדיגט די סעודה אויף אזא לעוועל אז זיי קענען שוין גארנישט מער עסן, זיי זענען נאך קעיפעבל אויף עסן, הייסט עס קען נאך הייסן ווי א שטיקל איין ציבור.
Speaker 1: און דעמאלטס דארפן זיי עסן אדער דארפן נישט עסן?
Speaker 2: נישט אוי, ניין, “יכולין לאכול עמו”, זיי דארפן בכלל נישט עסן. ס׳דארף נאך זיין אזא סארט “יכולין”.
Speaker 1: אבער ווי אזוי גייט מען יעצט שאצן צו איך בין איבערגעפילט? א מענטש איז קיינמאל נישט, א מענטש קען אייביג אריינשטופן נאך א פיקל, אזא מין חלה.
Speaker 2: ניין, א פיקל יא, אבער נישט א…
Speaker 1: אה, אפילו משהו.
Speaker 2: ניין, נישט א משהו. עפעס, ער איז נישט משוגע איבערגעגעסן און… ווי אזוי גייט א מענטש שאצן? ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה.
Speaker 1: אה… יכולין. מיר זענען געווען אויפ׳ן טראק אז “יכולין” דארפסטו פראוון, עס עפעס. פראווסט עפעס, “יכולין”.
Speaker 2: ניין, ס׳איז א דין אז די סעודה איז נאך נישט געענדיגט. ס׳מיינט צו זאגן אז זיי האבן נישט אינגאנצן אויפגעגעבן צו עסן.
Speaker 1: ס׳מיינט צו זאגן אויב זיי זענען… יא, לכאורה די ווארט איז… איך מיין אזוי. א מענטש וואס זיצט ביים סעודה, אמאל קומט נאך צו איינער, און מ׳זיצט אביסל.
Speaker 2: אפשר אלץ וואס ס׳איז נאכנישט געקומען די דעזערט. אבער אויב זיי האבן שוין אינגאנצן געענדיגט, אפשר דאס איז די ווארט. אבער ס׳איז פאני די “יכולין”. איך האב אויך געטראכט אז “יכולין” מיינט אז דו זאלסט טון.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: איך פארשטיי אז דער שולחן ערוך וואלט געקענט זאגן…
Speaker 1: ניין, “אף על פי שלא אכלו”.
Speaker 2: יא, לכאורה די ווארט איז… אפשר דאס צווייטע נאמען, אזוי קען מיר זאגן. זיי דארפן סיי… אויב זיי האבן געענדיגט די סעודה, איינער יכול נאכל עוד, האבן זיך געענדיגט, אפילו אויב זיי גייען זעצן נאכאמאל עסן, אבער זיי דארפן מאכן נאך א ברכה. זיי זענען נישט די זעלבע סעודה פון אים. בכלל, אויב זיי האבן עס נאכנישט געענדיגט, אונז זיי געבן עסן מיט אים עפעס א פיקל, אזוי דא שטאר… ס׳איז דארפן גאמרו מלכה. גאמרו איז אויף א לעוועל. אבער… עפעס אזוי מוז מיר זאגן. גאמרו מלכה, פאסט. עס מיר נישט עסן מיט אים פאסט. אויב עס עסן מיט אים פאסט, אויב עס עסט מיט אים פאסט אוודאי… אזוי, דער מענטש קומט יעצט און ער זאגט, אה, קום, לאמיר מאכן אים פאר מיר זומען צוזאמען. אויב זיי קענסט זיין אזוי ווי נעמען משכניות זיין, אויב זיי גייען מיטעסן מיט אים אביסל, דעמאלטס הייסט עס איין סעודה. איך ווייסט שוין יחולה לכם מיין יחולה, אבער ס׳מוז נישט זיין. ניין ס׳מוז יאס זיין, אבער יחולה יחדים נישט אויך איז אייער חולם. סאוי ווי דער דריטער מענטש קומט יעצט אן ער עסט, אבער זיי האבן שוין געענדיגט זייער סעודה. זאגט דער רמב, איך האב דיך א עצה, וויסט אים ברכת סלמאן? ניין, ניין, איך זאג אז ס׳איז אויך מיט נישט מסכים, ווייל די רמב׳ איז געווען א ביזל מיטהעסן דעמאלט קען מצר ומאים. די חולים איז אויך קענסט עס טון ווערסט א חיוב וואס איז א חיוב ברוך סלמן. ניו א רעסטישקע א חיוב. איך וועלן איז א טענאי אז אויב זיי הייבן א נייע סיודא, איז נישט אינטערסאנט. אויב זיי הייבן א נייע סיודא, איך זעה דאך. אבער אויב זיי עסן נאר א שטיקל וואס זיי קענען נישט, העלפט איז נישט! די דארף זען אז מען געקענט, אדער נישט אז עס איז עס היפסיק.
Speaker 1: אקעי. איך הער, אויך עס איז אכולי גאסע און נישט. איך מיר זאגן אויב זיי קענען נישט און זיי, און אויך כוודם זיך וואוויקטן זיך אריין. די חודם מיינט אז זיי האלטן דערבארט, און כוודם מיינט נישט אז זיי קענען א געצן דעם ריין.
Speaker 2: ניין, איך זאג אז דער רמב׳ נישט דער וואס וואס הייסט מיט יוצא צום נייע סעודה? עס הייסט נישט אז ער עכילה גאסע, עס הייסט אז עס קעמט שוין די סעודה, ער האט געמאכט א נייע פרעס. אבער עס קען זאר נאר אז מ׳זיז יאגורט, ס׳איז גענוג מיט דעם, ווייל למעשה דער דרייווען צוזאמען געעסן פאס.
Speaker 1: נישט פת. אויב מען עסט פת הייבט זיך נישט אן די שאלה. די שאלה איז נאר ווען זיי עסן עפעס אנדערש. אויב דריי מענטשן עסן צוזאמען פת, וואס גייט מיך אן? זיי דארפן מאכן נאך א מוסד. אבער דער שער רחמים קומט נישט די מוסד. ס׳איז א חלק פון א סעודה, אזויווי זיי זאלן פריער געלערנט אז אלעס איז דאך פטור וועגן די פת.
Speaker 2: נאך אמאל, נאר אויב זיי קענען. אויב זיי קענען נישט, איז די חסרון נישט געענדיגט.
Speaker 1: יא. זייער גוט.
הלכה: חכם גדול שבמסובין הוא שיברך
ווער פון די מענטשן בענטשט? האבן מיר פריער גערעדט וועגן דעם, אז מען דארף רשות. חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם, ואף הוא לא יברך אלא לאחרים, אפילו ער זאגט מיר נאכדעם. דאס הייסט, דער דריטער איז גאר א חכם. יעצט נישט נאר וואס ער איז מצטרף אים אן אויב מען קען, נאר ער דארף אויך, ער בענטשט נאך פאר אויך.
דיסקוסיע: פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נישט א כהן?
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם זאגט עס נישט דא וועגן א כהן.
Speaker 1: דו האסט געזאגט אין… ווי האט ער געזאגט אין… מכבד זיין א כהן.
Speaker 2: ער האט נישט געזאגט. ער האט נישט געזאגט. אפילו אין… אפילו אין די עליות.
Speaker 1: יא, דו מיינסט צו זאגן ביי קריאת התורה. ביי קריאת התורה שטייט… פירט מען זיך מכבד צו זיין א כהן. אבער וואס קומט עס דא אריין? פארוואס זאל נישט מכבד זיין דעם כהן? פארוואס איז דא ענין פון כבוד? פארוואס זאל מען יא געבן פאר דעם?
Speaker 2: דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אז די זעלבע ווי דער כהן איז עולה ראשון. אה, דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אז דער חכם גדול איז עולה ראשון, אפילו ביי עליות. האבן מיר דאך געלערנט דרך אגב. און אויך איז עס זייער אנדערש, ווייל דא רעדט מען דאך אז נאר דער וואס גייט בענטשן. ס׳איז דא אזא זאך אז מען זאל מכבד זיין א כהן, אבער מיט… וויאזוי הייסט עס? ס׳איז דא א גמרא וועגן דעם וואס מען זאל מכבד זיין א כהן. אבער איך זאג אז ס׳מאכט נישט קיין סענס. א כהן, יעדע מאל וועט א כהן זיין דער שליח ציבור? וואס האט עס צו טון? מען טוט דריי עליות, גיבט מען דעם כהן די ערשטע. אדער דריי קוראים, וויאזוי דער רמב״ם רופט עס.
הלכה: שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק
אקעי, יעצט גייען מיר עס לערנען, אז וואס? אז וויבאלד ס׳איז דא א חיוב זימון, און פשט איז, פארט פון די חיוב איז אז מען טאר זיך נישט צעטיילן. איינמאל די חכמים האבן מתקן געווען די ברכה, דארף מען עס טון. דריי זיך נישט ארויס דערפון. און מאך זיכער אז דו האסט דריי ווען דו קענסט. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ביז יעצט האבן מיר עס נישט געהאט. ביז יעצט איז עס געווען אזוי ווי א מענטש עסט, און נאכן עסן דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן. דא לייגט ער צו אז ס׳איז דא א חיוב צו עסן כדי צו זימון׳ען. ס׳איז דא א חיוב צו מזמן זיין צוזאמען. אז איינמאל ס׳איז דא דריי מענטשן זאל מען נישט מבטל זיין די זימון.
דער רמב״ם זאגט “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלוק”, זיי טארן נישט זיך צוטיילן און גיין יעדער איינער זיין וועג און בענטשן עקסטער. דאס הייסט אז זיי האבן נישט קיין רעכט, זיי מעגן זיך נישט צוטיילן און ענדיגן עסן עקסטער און בענטשן עקסטער. דאס מיינט אז זיי טארן נישט בענטשן עקסטער. דאס הייסט, למעשה וויאזוי היינט פירן זיך מענטשן אז זיי בענטשן עקסטער אפילו ווען מ׳איז מזמן, אויב דער רמב״ם איז גערעכט, טאר מען דאס נישט טון לויט די הלכה.
איינמאל זיי מאכן ברכת הזימון, דאן קענסטו בענטשן עקסטער. לאמיר זאגן קלאר: אויב זימון איז די טייטש אז איינער בענטשט פאר יעדן, מ׳לייגט אויך צו די הזמנה, אבער אויב דאס איז די טייטש, און דו בענטשט עקסטער, האלטסטו אז דו האסט עפעס א ריזן ווייל דו האסט זיך איינגערעדט אז מ׳דארף אין זינען האבן ווען יענער בענטשט, און מ׳קען נישט אין זינען האבן ווייל מענטשן לייגן נישט קיין מיונים, און מיר זענען נישט מחויב צו טראכטן וויאזוי דאס ארבעט – אזוי זאגן די היינטיגע אחרונים – דעמאלטס ביסטו עובר אויף די הלכה, דו זאגסט אז דו האסט א ריזן, אבער דו ביסט עובר. חוץ אויב דו זאגסט אז ניין, ס׳איז נישט ריכטיג די דיוק וואס די זאגן, מיר האבן געלערנט אין רמב״ם אז עיקר זימון איז אז אחד מברך. ס׳איז צוויי זאכן.
ניין, ס׳איז זיכער אז דער רמב״ם איז אחד מברך. אבער “אין רשאין לחלוק”, מיר נישט מיינען אז מ׳קען פארפאסן די “בורא עולם שלו”, די עקסטערע שטיקל ברכה. אבער נאכדעם, ס׳איז נישט ווייניגער ווען יעדער איינער… אוודאי איז עס ווייניגער. דאס אז איינער בענטשט פאר אן אנדערן איז גרינגער צו מאכן פארן עולם. ניין, ס׳איז נישט גרינגער צו מאכן, ס׳איז א שאלה פון כבוד אוודאי. ס׳איז נישט אין די כבוד די זאך. אזוי ווי תפילה בציבור, אזוי ווי יעדע זאך. פארשטייסט וואס איך זאג דיר? ס׳איז נישט קיין זאך. מיר זאגן נישט אז ביי שמונה עשרה, א תפילת עמידה, האבן מיר געלערנט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די תפילת החזן איז נאר להוציא את מי שאינו בקי. אבער ס׳שטייט נישט דא די זאך פון מי שאינו בקי. ברכת המזון איז אפילו מי שהוא בקי.
“ואסור למעלה מעשרה לחלוק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו”. דאס הייסט, אויב ס׳איז דא א היתר נישט צו אויסהערן ברכת המזון פון די מזמן… איז עס אודאי בלית ברירה. דו זאגסט איך האב נישט קיין חשק צו זיין, ווייל איך האב אביסל נערוון אז איך גיי נישט אויסהערן. אדער דו זאגסט אז מען איז נישט מסכים מיט די הלכה, מען איז בכלל נישט מסכים מיט די זאך אז דאס איז וויאזוי צו טון.
הלכה ה (המשך) — דינים פון צוטיילן חבורות
אזוי איז די הלכה.
מעשרה ולמעלה, איינער שוין חולק. די איינציגסטע היתר נישט אויסצוהערן ברכת המזון פון די מזמן איז אדער בלית ברירה, דו זאגסט איך קען נישט יוצא זיין ווייל איך האב עפעס אזוינע נערווען אז איך גיי נישט אויסהערן, אדער דו זאגסט אז דו ביסט נישט מסכים מיט די הלכה, דו ביסט בכלל נישט מסכים מיט די זאך אז דאס איז די זימון. אקעי, קען זיין.
וכן ארבעה וחמשה טארן זיך נישט צוטיילן אין א וועג אז ס׳זאל נישט בלייבן קיין זימון. ששה יש להם לחלוק, אבער עשרה זעץ מעגן זיך צוטיילן אין צוויי און מאכן צוויי ברכת הזימון. אבער עשרה, ביז צען, טארן זיך ווייטער נישט צוטיילן, ווייל מ׳וועט פארפאסן די זימון מיט הזכרת שם שמים.
עד שיעשו ר׳ קענען זיך ווייטער מאכן צוויי חלקים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון לכל חלק וחלק, וזימון הכל שוה, זיי זאלן אלץ האבן די זעלבע סארט ברכת הזימון. ער זאגט אז ווען ס׳איז דא דרייצן, זאל מען נישט צוטיילן עקסטערע דריי, ווייל למעשה די דריי גייען פארפאסן, זיי גייען דאונגרעידן, זיי גייען נישט האבן די הזכרת השם.
הלכה ו — שלשה שבאו משלש חבורות
וואס זאגט ער ווייטער? שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה, דריי מענטשן זענען יעצט געקומען פון דריי אנדערע חבורות, און ביי זיי אינדערהיים איז געווען זימון, איז דעמאלטס טארן זיי נישט. פארוואס? זיי זענען שוין מחויב געווארן אין זימון. זיי האבן שוין געגעסן בזימון. הגם אז יעצט ווען זיי זענען זיך צוזאמגעקומען דריי, וואלטן זיי זיך נישט סתם צוזאמגעזעצט אפשר קולי, אבער יעצט מוזן זיי יא, ווייל זיי זענען שוין מחויב געווארן בזימון. יעצט אז ער קומט צו א נייע פלאץ, דארף ער יוצא זיין זיין זימון פון פריער. די פריערדיגע איז געווען אן עוול, יא.
וואס האסטו פריער געשטאנען, איינער רשאי לחלוק? אפשר מיינט ער צו זאגן משלשה ויותר, ער איז געקומען פון א חבורה פון פיר, אדער פון א חבורה פון פינף, און די פיר זענען אוועקגעגאנגען. אפשר.
ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו, איז רשאין לחלוק, מעגן זיך יא צוטיילן. ס׳איז שוין אויסגעגאנגען די בענטשן דארט.
קשיא: פארוואס זאל מען טראכטן אז זיי דארפן נאכאמאל מזמן?
וואס איז די שאלה? פארוואס זאל מען טראכטן אנדערש? זיי זענען דאך שוין יעדער יוצא געווען. טאקע א גוטע שאלה. ס׳איז נישט אפילו אויב זיי האבן געגעסן נאך, אדער וואס? אבער זימון האט ער שוין יוצא געווען. ער דארף מער נישט בענטשן אליינס. די זימון, די ענין פון בענטשן בציבור כהלכה, האט ער שוין יוצא געווען.
פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳האט זיך אנגעהויבן א נייע אכילה, ווייל מ׳האט זיך שוין געבענטשט פאר דעם, און יעצט זענען זיי געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, געטראפן מיט נייע מענטשן. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳האט זיך אנגעהויבן א נייע אכילה, און מ׳דארף מאכן א נייע זימון? ער איז דאך שוין קיין זימון נישט אליינס.
איך ווייס נישט, איך קען נישט זאגן אז דער ראב״ד איז… דער ראב״ד איז א גרויסער ראשון. איך ווייס נישט וואס ער זאגט.
דער ראב״ד׳ס שיטה: פורח מהם חובת זימון
אזוי זאגט דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז אפילו זיי האבן געגעסן נאכדעם נאך עקסטער, נישט פארגעסן, “פורח מהם חובת זימון, פורח זימון מהם”. דער ראב״ד זאגט אזוי ווי אונזער קשיא, אז אויב זיי האבן זיך יעצט געטראפן אין א נייע פלאץ, דריי נייע מענטשן, און אנגעהויבן עסן פריש, וואס איז די הוה אמינא אז זיי זאלן נישט זיין מחויב? די פריערדיגע זימון איז שוין אוועקגעפלויגן.
ניין, דער ראב״ד זאגט אז זיי זענען פטור. “אפילו אכלו שלשתן, ואפילו אם אחד מהשלשה לא נסעד עמהם יחד בתחילה”. די זימון, טענה׳ט דער ראב״ד, דארף זיך צאמקומען. דאס וואס מיר זאגן אז יעצט, דאס קומט שפעטער, דאס איז נאר ווען מ׳איז ממשיך א פריערדיגע חיוב. אבער די דריי מענטשן וואס זיי טרעפן זיך צוזאמען, טענה׳ט דער ראב״ד, דאס איז נישט דריי מענטשן וואס האבן זיך יעצט געזעצט צו א סעודה. ס׳האבן זיך פונקט געטראפן דריי מענטשן ביי אן אנדערע פלאץ. דאס הייסט נישט “נסעדו יחד”, דארף מען נישט.
נפקא מינה פון דעם ראב״ד: חתונות און אנדערע סיטואציעס
פון דעם ראב״ד קען מען לערנען אז… איך ווייס נישט, מ׳דארף טשעקן וואס גייט דאס ארויף. איז דאס מדובר אויף א גמרא?
איך וויל דיר נאר זאגן אזוי. וואס איז די פראבלעם? דריי מענטשן זיצן דא, יעדער איינער פון זיי קומט פון אן אנדערע חבורה וואו ער האט שוין געגעסן. זיי קומען יעצט דא און זיי גייען דא עסן ברויט צוזאמען. זיי האבן שוין פארדעם אנגעהויבן די סעודה, מ׳האט שוין מזמן געווען אויף זיי, און זיי האבן שוין יוצא געווען בעצם ברכת המזון.
וואס הייסט מ׳האט מזמן געווען אויף זיי? זיי האבן שוין געהערט ברכת המזון? זיי האבן שוין געהערט. זימון אליינס, דיין סעודה, דיין חבורה האט שוין געמאכט. ס׳איז שוין געווען א זימון.
איך ווייס נישט ווער זאגט. ארבעט אויך די סעליולער? ארבעט אויך די סאטעלייט? אז די מזמן איז מוציא די מענטשן אין אן אנדערע הויז? ער איז שוין גארנישט אנגעשטעקט.
דיסקוסיע: שומע כעונה ביי זימון
נאכאמאל, די זימון איז א חיוב אויף די חבורה. דיין חבורה האט שוין געמאכט, ס׳איז שוין געווען א זימון. אבער זימון איז און מען הערט און מען זאגט אפילו אמן. יא, נישט די סדר, אבער מיר נישט. וויאזוי בין איך מוציא איינער וואס האט עס נישט געהערט? בכלל מוז איך נישט קיין חובת ציבור, א חובה אויף דיין עסן, אויף דיין זאטקייט. קענסט יוצא זיין מיט דעם וואס איינער זאגט נאכן זימון, און דו הערסט, און דו מאכסט אמן, ביסטו יוצא? אייז די שאלה, בין איך עניוועי יוצא מיט שומע כעונה? אקעי, מיר וועלן זען באלד צו צוויי מענטשן קענען הערן איינער פון די אנדערע. איך ווייס נישט, עס איז נישט קלאר די הלכה. יעדער איינער זאל פרעגן זיין פוסק.
רבינו יונה׳ס פירוש
אקעי, לאמיר נאר גיין ווייטער. די גוים און די אומות העולם זענען אונז געווען צומישט. זיי זענען נישט די ערשטע וואס זענען געווען צומישט. נאר אלע אידן פאר זיי זענען אויך געווען צומישט, און זיי האבן עס געפרואווט צו טון ביידע. און די גרויסע חילוק צווישן אונז און זיי איז אז זיי האבן געטון זייער מעקסימום צו ווערן אויסגעמישט. אה, און אונז אויך, מיר טוען אונזער מעקסימום. די שאלה איז וואס איז אונזער מעקסימום. אונזער לעבן איז, מיר קענען, די תורה איז זייער גרויס, און איבעראל קען מען גראבן, און דארף מען זיך רוקן ווייטער.
א חידוש אבער, לויט די ראב״ד, אויב איך האב גוט פארשטאנען וואס איך זע פון די ראב״ד, אז פשט איז די ראב״ד זאגט אז די דריי מענטשן יעצט האבן זיי נישט קיין נייע חיוב. אפילו זיי עסן יעצט צוזאמען, ווייל לא הועילו עד יחד תחילה, קומט אויס א גרויסע היתר פאר אסאך מאל. אסאך מאל קומט א מענטש צו א חתונה, איך ווייס, און ער זאגט, “יעצט קענסטו נישט אהיימגיין ביז מ׳בענטשט.” ס׳איז דא מענטשן וואס זענען נערוועז וועגן דעם, ווייל ער האט זיך מחייב געווען זימון. זאגט ער, “איך בין נישט נועדו תחילה.” אקעי, ס׳איז פשוט, דו גייסט צו א חתונה, וואס זאל איך דיר הייבן? דאס איז נישט נועדו תחילה. אבער לאמיר זאגן, א מענטש עסט פונקט צוזאמען. מיר האבן געלערנט פריער, אדער מיר האבן נישט געלערנט, דו געדענקסט מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז דא א הלכה פון מסיבין לאכול. לכאורה, זימון, דער חיוב זימון איז נאר ש״אכלו כאחד”. דא האבן מיר געלערנט אז “אכלו כאחד” איז פשט, ס׳מוז זיין אז זיי האבן זיך צוזאמגעזעצט צו עסן צו א סיבה צוזאמען. נישט פונקט דריי מענטשן זיצן אין א לאנטש רום און זיי עסן נעבן די צווייטע, איינער די צווייטע, דארפן נישט לכאורה זימון. וואס שטייט דא געזאגט? ס׳דארף זיין עפעס א נועדו תחילה, יא, עפעס א מסיבין, עפעס א סיטואציע, אזוי זעט עס אויס. פון דעם זאגט די ראב״ד אז די דריי מענטשן די נייע פלאץ זענען בכלל פטור, ווייל זיי האבן שוין יוצא געווען די פריערדיגע, אבער זיי דארפן נישט ווייטער נאכאמאל מאכן.
רבינו יונה זאגט טאקע אזוי, אז ס׳שטייט אז מ׳האט שוין מזמן געווען, ס׳שטייט אז מ׳האט געזאגט די ברכה פון “שמחה במעונו” אדער וואס ס׳איז, “בורא שהכל נברא לכבודו”, אבער זיי האבן נישט געהערט ברכת המזון. סאו דארפן זיי, מיט ברכת המזון זענען זיי נאך מחויב, דארפן זיי עקסטער בענטשן, אבער זיי דארפן נישט מאכן א מזומן צווישן די דריי מענטשן. לאמיר זאגן א חידוש: אפילו ווען ס׳זענען דריי מענטשן וואס דו זאגסט אז אפשר, ווייל איך ווער דאך מחויב אין ברכת המזון, זאל איך דאך אויך ווערן מחויב מיט א פרישע זימון. זאגט ער, “ניין, אויב דו ביסט שוין יוצא געווען זימון, אפילו אויב דו דארפסט נאך זאגן ברכת המזון, די זימון ביסטו שוין יוצא, און די ברכת המזון דארפסטו נאך יוצא זיין.” און ער ווערט שוין יא מחויב, אבער ער ווערט אויסגעבוטערט, ער ווערט אויסגעבוטערט, ער ווערט אויסגעבוטערט, ער האט נישט געהערט ברכת המזון, ער דארף יא מאכן א נייע זימון. זיי האבן זיך נאך נישט מחייב געווען אין ברכת הזימון. אבער האט מען זיי געדארפט זאגן, “קענען מיר עסן צוזאמען און מאכן ברכת הזימון?” יא. אקעי. שלושה שאכלו כאחד. אבער איך מיין דער חידוש פון דעם איז אז ברכת הזימון איז טאקע קאנעקטעד צו ברכת המזון, אבער עס קען אויך שפילן אן עקסטערע ראל. דאס הייסט, איך בין נאך אלץ מחויב אין ברכת המזון, אבער די ברכת הזימון האב איך שוין יוצא געווען אין ברכת המזון.
הלכה ז — שתי חבורות בבית אחד
דארט זעט מען זיכער. איך ווייס נישט צו דאס איז דער חידוש, אבער מ׳זעט עס דארט זיכער. זאגט דער רמב״ם ווייטער, א ברכת הזימון איז דאך אפאר מענטשן צוזאמען. הייבט זיך אן די שאלות פון וואס מיינט צוזאמען. ס׳קענען זיין זיבן מענטשן זיצן ביי איין טיש, אבער וואס טוט זיך ווען ס׳איז צוויי טישן, און אזעלכע זאכן. זאגט דער רמב״ם, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו” – די צוויי טישן זענען איין טייל… די הלכה וואס מ׳קען זען. האסטו געלערנט? אבער איך האלט שוין טיף אין וואס מ׳דארף. האסטו געלערנט דאס? דו דארפסט האלטן קאפ גלייך. איך האלט קאפ גלייך.
“שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו” – דער רמב״ם זאגט אז דאס אז מענטשן דארפן בענטשן בזימון איז נישט נאר ווען זיי עסן פון די זעלבע בעל הבית, נאר אפילו אויב יעדער איינער נעמט זיך ארויס זיין סענדוויטש, אבער זיי זעצן זיך צוזאמען, דאס איז מזמן. ס׳קען דאך זיין אז דריי פרעמדע מענטשן אין א רעסטאראנט… אקעי, מ׳דארף טראכטן. פרעגט ער, “אורחים של אכסניא” – דריי מענטשן זיצן נעבן דיר אויף א טיש, לאמיר זאגן די נעקסטע טיש, גייען זיי בענטשן אין די זעלבע צייט? אפשר יא, אפשר זאל מען עס מאכן ווי איין גרויסע זאך. איך פיל עפעס אז ס׳מיינט נישט דאס. אקעי. האבן מיר פריער געזען אין משנה למלך ווי ער פרעגט. “יושבי”, יא, יא. קען זיין די דיוק איז אז זיי האבן זיך געזעצט עסן. ניין, איך מיין אז ס׳גייט מיט די זעלבע הלכה פון מסובין וואס מיר האבן געלערנט פריער. אזוי וואלט איך געטראכט.
דין “רואות אלו את אלו”
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד” – צוויי חבורות עסן אין איין הויז. אפשר פון דא קען מען זען אז מ׳קען יא צוזאמשטעלן זאכן וואס זענען נישט קיין עקסטערע חבורות. דא זעט מען אז אפשר יא, אפשר בין איך ראנג. צוויי חבורות עסן אין איין הויז, דאס הייסט אז זיי זענען צוויי אנדערע חבורות, אבער אויב איז די צימער אזוי אויסגעשטעלט אז “מקצתן רואות אלו את אלו” – נישט אז אלע צען און צען דארפן זיך זען, נאר אז א חלק קען זען, אבער ווי לאנג א חלק וואס זיי קענען זיך זען, דאס הייסט אז די טישן זענען אזוי געמאכט אין אזא וועג, איז “מצטרפין לזימון אחד”. קענען זיי זאגן אז אין א וועג הייסט עס ווי איין חבורה. אבער ווען מ׳קען זיך נישט זען, אייל מ׳דאמל לעצמה, אייל מ׳דאמל לעצמה. ס׳איז א ראיה אויף אזוי ווי דו זאגסט, אבער ווען מ׳זעהט זיך, אפילו הגם איך בין מיין גרופ, דו ביזט דיין גרופ, אבער ס׳ווערט עפעס א שטיקל קשר איז דא.
דיסקוסיע: חייב אדער יכול?
דא איז עס אנדערש ווי דו זאגסט, דא איז דאך קלאר צוויי חבורות. ס׳איז צוויי חבורות, מ׳קען זאגן ס׳איז א ראיה אנדערש, אז ס׳איז נישט ממש יצאו לכל. ס׳איז גענוג א מינימאל קשר, ווען צוויי מענטשן זיצן איינער לעבן די אנדערע. אבער ס׳קען אויך זיין, ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז דא א חילוק פון חייב און יכול. ס׳שטייט נישט דא אז ער איז מחויב צו מאכן איין זימון. הייסט, ס׳קען אפילו זיין למשל אויב די צוויי חבורות נאר צוזאמען האבן זיי א מנין, איך ווייס שוין ווי זיי מעגן זיך נישט מחלק זיין. מחלק זיין איז ווען דו ביסט פארט פון די חבורה. ווענדט זיך דאך אין די שאלה ווי שטארק דארף מען טרייען צו זיין בעשרת השם. ס׳קען זיין אז דאס וואס שטייט, אויב מ׳וויל, אויב מ׳וויל מצרף זיין איינער, אז זיי זאלן זאגן פאר נישט פאר יעדער, קען מען, אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳איז מחויב. איך וויל טייטשן, אזוי גייט די ספרה זאגט דאס, איך האב נישט קיין קלארע ראיה.
דין שמש מצרף
“אמר שמואל, שמש אחד ביניהם, שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו…” די זעלבע וועיטער סערווט ביידע פון זיי. יא. “מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו.” אפילו זיי זעען נישט, אפילו זיי זעען נישט, זיי זענען אין עקסטערע צימערן, אדער קיינער זעט נישט איינער דעם צווייטן, אבער דער שמש מצרף די צוויי חבורות צו זיין אין איין גרופע. אבער בכל זמן והוא שישמעו שתיהן קול דבר המברך. הערן דארפן זיי דאך יא, ווייל הערן דארפן זיי דאך הערן די זימון. דאס איז פשוט אז מ׳דארף הערן די דבר המברך. סאו דאס דארף מען קענען טון.
דיסקוסיע: ראיה פאר רעסטאוראנט?
אלזא, ס׳איז דא נאך א ראיה אז אין א רעסטאוראנט זאל מען יא קענען, לויט דאס וואס ס׳איז איין שמש וואס באדינט. ניין, ס׳איז מער ווי איין שמש. ביי א רעסטאוראנט הייסט עס אז מ׳עסט אלע פון די זעלבע בעל הבית וואס געבט צו עסן. יא, איך פארשטיי, איך הער. איך פארשטיי פארוואס וויל איך נישט צוזאמשטעלן זייער מאדנע. וואס טוט א מענטש וואס איז אין א רעסטאוראנט, האט מען אמאל געזען אז מ׳עסט צוזאמען? וואס איז א רעסטאוראנט מאכט דאס? איך גיי צו סעודות צוזאמען. אבער ווייל ס׳איז צוויי סעודות צוזאמען. אבער צוויי יארצייט סעודות איז די זעלבע בא אין מיראן. וואס איז דא מענטשן וואס גייען ארויס, און די טעם איז אז זיי גייען צוזאמען אן קיין שום יארצייט?
שלושה שאכלו כאחד – יצא אחד מהם לשוק
Speaker 1: לויט די ספרים, אפילו ס׳איז איין שמש, אבער ס׳איז מער ווי איין שמש. ביי א רעסטאראנט הייסט איך עס פון די זעלבע בעל הבית וואס געבט צו עסן.
Speaker 2: יא, איך פארשטיי. איך הער.
Speaker 1: איך פארשטיי פארוואס וויל איך נישט זיך צוטאפן צו א מאדנע, וואס טוען מענטשן? ביסט קיינמאל געווען אין א רעסטאראנט, האסטו אמאל געזען איינער זאל זיך מזמן זיין? וואס איז דא אזא מאכל? איך רעד נישט אין א רעסטאראנט, איך רעד צו דו גייסט צו יאט צעדער׳ס. דאס איז יאט צעדער׳ס, וואס מאכט מען ברכת המזון. ער וועט דא, וואס איז יאט צעדער׳ס? יאט צעדער׳ס, צו דריי צוזאמען. אבער צוויי יאט צעדער׳ס אין די זעלבע בעל הבית, וואס איז דא מענטשן וואס גייען ארויס א פארפאלק? וואס איז דא אזא מציאות?
וואס איז דאס מאדנע מענטשן? מאדנע מענטשן. איך טראכט, איך ווייס נישט, איך האב נישט געזען. איך גיי יא, איך מיין אז ס׳האט זיך געמאכט, איך גיי, איך זע נישט אז קיינער זאל זיצן דא און ער נעמט די קינדער, און צוויי מענטשן וואס זאגן, אפשר זאגסטו רבותי? איך האב נישט געזען קיינמאל אזא זאך.
Speaker 2: גראדע ס׳סאונדט זייער ישיביש. אין לעיקוואוד האט דיר געפאסט אז ס׳זאל געשען, יא. ס׳איז דא אפשר א ליטווישע ארגאניזאציע, מען קומט אריבער מצטרף זיין. 1-800-BE-METZAREF.
Speaker 1: שוין, וועגן ישבו משיחה בן איה, האב איך געלערנט, יא. שלושה שאכלו, זאגט ער אזוי, שלושה שאכלו, דריי מענטשן וואס האבן געגעסן צוזאמען, יצא אחד מהם לשוק, איינער איז אוועקגעגאנגען צו די זייט. ווען איך האב עס געלערנט האב איך פארשטאנען אז דער שוק מיינט נישט ער איז געגאנגען ווייט אוועק צו די מארקעט, ער איז געגאנגען צו די טיר. קורא לו, רופט מען אים צוריק, קום צוריק, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ער זאל קענען פארשטיין און הערן וואס זיי זאגן, ומזמנין עליו, אפילו ער בלייבט דארטן. ווי לאנג ער הערט. ווי לאנג ער הערט. ואם יצא דעת רבותי, שומע ועונה, אבער ער איז נישט יוצא די ברכת המזון ווייל ער האט נישט געהערט, שומע ועונה, מברך ברכת המזון לעצמו. ער הערט נישט, ער פאוקעסט נישט אויף דעם, ער איז זיך משתתף. ער זאגט די ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך שאכלנו משלו. זיי קענען אים מצטרף זיין, אבער ער איז נישט יוצא מיט זייער קידוש. ברכת המזון.
עשרה שאכלו ויצא אחד מהם
Speaker 1: אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהם, דאס איז פאר א ברכת זימון פון דריי, אבער מיט צען, אין מזמנין עליו עד שיחזור וישב במקומו, ווייל מען קען נישט שרייען פון די ווייטנס, ווייל ס׳איז דא השם. וואס מ׳זאגט די אייבערשטנ׳ס נאמען דארף מען זיין בכבוד, ס׳איז נישט קיין כבוד אז מ׳איז יענעם מצטרף.
Speaker 2: סאו דו מיינסט דווקא ביי שוק?
Speaker 1: דו ביסט גערעכט, ס׳מיינט לכאורה איך ווייס נישט, ס׳איז געווען א שמחה, ער שטייט ביי די טיר און שמועסט. יא יא, מ׳פירט צו די שיך. ער איז נישט ווייל ער קען נישט זינגען, ער קען נישט שרייען.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אדער ער שטייט אין יענע שיך, ער איז אין א רעסטוראנט, ער קען שטיין אין מחנה יהודה און שרייען “רבותי, א מנין!” אלע קייען.
שנים שאכלו – כל אחד מברך לעצמו
Speaker 1: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. אה, וואס טוט זיך ווען צוויי מענטשן עסן צוזאמען? ס׳מאכט זיך אזא זאך אויך. איז יעדער מענטש אליין, וואס איז נישטא פאר דעם קיין זימון.
קדם ובירך לעצמו – איינער האט געבענטשט פאר׳ן זימון
Speaker 2: ניין ניין, דו ביסט נישט גוט. נאכאמאל, וואו ביסטו?
Speaker 1: “שלושה שאכלו כאחד, בירך לעצמו” מיינט צו זאגן ער וויל שוין בענטשן, נישט ער גייט מזמן זיין. ער וויל שוין בענטשן.
Speaker 2: און זיי זאגן אים, “פון וואס דער טייטש?”
Speaker 1: ער האט שוין געבענטשט. איינער האט אים… ער האט שוין געבענטשט. ער האט זיך געפישט, ער האט געבענטשט. און יענער מיינט אז ער האט אים אפגעטאן אויף טערקיש. ער האט אים מזמן געווען, אבער זיי קענען אים נוצן אין מזמן זיין.
זיי זענען מוציא די חובת זימון, וויבאלד יוצא זימון איז נישט קיין זימון למפרע. אבער וואס בלייבט מיט זיין חיוב גארנישט? ער איז סטאק, איך מיין ער קען גארנישט טון. ער איז געגאנגען קעגן חז״ל, ער איז געגאנגען “קדם ובירך לעצמו”, ער האט פריער גע׳סטענד׳ט אז מען קען זיי נישט איבערלאזן. איך האב געמוזט, אבער זיי האבן גארנישט פארלוירן, ווייל זיי האבן נאך אלץ די זאך פון צוויי מענטשן וואס בעטן “נברך”.
און וואס האט ער פון דעם? וואס איז די טייטש פון “לא יצאו”? “איין זימון למפרע”, און יעצט וואס? ער האט נישט געהאט מצות זימון. און נעקסטענס, דו זאלסט געדענקען, ער זאגט יעצט אויך פארוואס איך האב פריער געזאגט אז מען טאר נישט אוועקגיין.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: ער מיינט צו זאגן לכתחילה זאלסטו נישט בענטשן פארדעם. דו טראכטסט אז מ׳קען זיך מאכן זימון נאכדעם. ס׳איז נישט קיין חילוק ווען איך בענטש. ניין, מ׳קען נישט.
Speaker 2: אקעי.
אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע
Speaker 1: ער זאגט אז “שנים שאכלו”, צוויי מענטשן וואס עסן, ער רעדט דא וועגן דריי מענטשן וואס מאכן זימון, און דעמאלט וועט דער איינער מברך זיין און יעדער איינער הערט אויס. אבער וואס איז צוויי מענטשן וואס זיצן צוזאמען? “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. צוויי מענטשן וואס עסן, דארף יעדער איינער בענטשן אליין פאר זיך. וואס איז אז נישט יעדער איינער ווייסט צו בענטשן? “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע”. פאר מיר מאכט עס זייער אסאך אויס, ווייל איך האב א קורצע נוסח פון בענטשן. איינער קען בענטשן. איך פרוביר צו האבן געסט צו האבן זימון, אבער ס׳מאכט זיך אז איך האב נישט קיין געסט, אדער מ׳דארף טראכטן וועגן די נשים, צו מ׳קען ציילן די נשים. די אייגענע ווייב קען זיין מקיים מצות זימון, ס׳איז נאר וועגן פריצות. ס׳מאכט נישט קיין סענס אז זיין ווייב זאל זיין א שאלה פון נשים. אבער דאס איז א טענה אויף נשים וקטנים, און פאר שלעסער איז אויך גרייט. אבער על כל פנים, איך האב אן אנדערע נוסח אין בענטשן, ווייל איך מאך עס קורצער געווענליך.
סאו… איינער יודע׳ס, ער קען נאר זאגן וואס שטייט אין סידור, דאס הייסט נישט א יודע. א יודע מיינט איינער וואס איז א תלמיד חכם, ער ווייסט וואס מ׳דארף זאגן, וויאזוי מ׳קען בענטשן, סאו דו הייסט נאך אלס איין יודע.
ממילא איז קלאר, איך פיר זיך אזוי, איך זאג אים א פסק הלכה למעשה. ממילא, אויב איין יודע, ניין, איך זאג אז מ׳מעג, נישט אז מ׳מוז. איך לערן דאך אז אויב איינער ווייסט נישט, מעג מען יא יוצא זיין פון א צווייטן. איך זאג אז בעצם איז נישט אויסגעהאלטן לכתחילה צו מאכן א יוצא זיין ווען מ׳מאכט נישט קיין זימון, אבער אויב מ׳קען נישט, קען מען יא. דעריבער זאג איך אז אויב איינער האט אן אנדערע נוסח, איך וויל לערנען יענעם׳ס נוסח, אדער ער וויל לערנען… ווייסט וואס? ער האט נישט מכוון צו זיין, איך וויל יוצא זיין ברכת המזון מיט כוונות, ער האט נישט קיין כוונות, קען איך יוצא זיין פון יענעם. ס׳איז דאך איין יודע, וואס איז די חידוש?
דיסקוסיע: דאווענען על דעת הצדיקים
Speaker 2: דו רעדסט דאך פון די גאנצע ענין פון דאווענען על דעת הצדיקים. דאס איז איין יודע מיט אן איין יודע. אבער דאס מאל איז די איין יודע דער וואס זאגט בקול רם.
Speaker 1: ניין, די יודע איז מברך, פארקערט, די יודע זאגט און יענער הערט אויס. דער וואס דאוונט על דעת הצדיקים, און ער זאגט אבער די ווערטער על דעת הבעל שם הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, ס׳איז אן אנדערע זאך. דו ביסט נישט יוצא פון יענעם, דו קענסט נישט יוצא זיין פון רבי שמעון בר יוחאי, אפילו… ניין, דארטן ווילן זיי אזוי ווי אז איך זאג די ווערטער, און דו זאלסט זיין די יודע. אה, דאס איז א פארקערטע זאך, יא.
בן מברך לאביו – תבא מארה
Speaker 1: בן מברך לאביו, אה, אנטשולדיגט, בן מברך לאביו, דער זון קען זיין דער וואס זאגט די ברכות פאר׳ן טאטן ווייל דער טאטע קען נישט. עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, מוציאין ידי חובתן, מ׳איז יוצא אזוי אויך. מ׳איז יוצא ווען דער טאטע קען נישט. אבער די חכמים האבן געזאגט אזוי, תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. איך מיין די קללה איז שוין געקומען, נישט תבא. די קללה איז געקומען, ווייל אזא מענטש האט זיך נישט אויסגעלערנט ליינען. איך מיין די ביזיונות וואס דו קענסט האבן אז דיין ווייב קען און דו קענסט נישט, יא, ס׳איז א גרויסע בושה. ממילא, אויב איינער ווייסט וואס איז גוט פאר אים, זאל ער זיך אויסלערנען אליינס. די מארה מיינט צו זאגן אז און טובה מאורות זאל קומען א לעכטיגקייט. היינט מאכט זיך אז ס׳איז דא מענטשן וואס קען לערנען וועגן דעם, איך האב נישט געזען אז די ווייבער לערנען אסאך מאל אויס געוויסע הלכות פראקטישע וואס מ׳לערנט נישט אויס די בחורים אין ישיבה. זאגט ער אזא בחינה פון טובה מאורות, נישט אז אשה עומדת ללמוד הלכות ותשובות, נאר מ׳דארף לערנען אליינס אז די טאטע דארף זיין דער… אה, פון דא קען מען לערנען אז די טאטע דארף זיין דער פוסק אין שטוב, ס׳קען נישט זיין אז די ווייב זאגט.
Speaker 2: אקעי. למעשה איז די אמירה אז ער קען יוצא זיין מיט זיין ווייב. אה, אבער די האסט פריער געזאגט א פראבלעם, ווייל די ווייב איז דאך נאר מחויב מדרבנן. אה, דאס רעדט זיך נאר… יא?
השגת הראב״ד – אשה/קטן מוציא נאר ווען דער חיוב איז דרבנן
Speaker 1: “וויבאלד זיי זענען נישט מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא.” דער ראב״ד לייגט צו זייער אן אינטערעסאנטע תנאי, וואס איך האב עס נישט געוואוסט. דער ראב״ד רעדט וועגן דעם. די הלכה וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז א קטן קען מוציא זיין א גדול, אדער אן אשה קען מוציא זיין א זכר, איז נאר ווען דער זכר איז אויך נישט קיין מחויב אין ברכת המזון מדאורייתא. דהיינו, זיי האבן געגעסן א שיעור כזית, ווייל אזוי ווי זיי האבן נישט געגעסן שיעור שביעה זענען זיי נישט געווארן אינגאנצן זאט. און דעמאלטס, אזויווי מיר האבן געלערנט אנפאנג פון ברכת המזון, זענען זיי חייב לברך מדברי סופרים. דעמאלטס די דעת פון א כזית איז נאר א חיוב דרבנן. ממילא, ווייל דער חיוב פון דער טאטע איז די זעלבע מין חיוב ווי פון די ווייב אדער פון די קינד, אז ס׳איז א דרבנן, קענען זיי זיך יוצא זיין, קען דער בעל פטור, ווייל ער האט דאך אויך די זעלבע לעוועל בר חיובא, ווייל זיי זענען ביידע מחויב מדרבנן.
אבל למשל אויב איינער האט געגעסן כדי שביעה, וואס דעמאלטס איז ער געווארן חייב ברכת המזון מן התורה, איין אשה או קטן או עבד מוציאין אותו, קענען נישט בענטשן פאר אים און אים מוציא זיין, שכל החייב בדבר מן התורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. דאס הייסט די הלכה אז מ׳קען מוציא זיין איז נאר אויב מ׳איז אויף ממש די זעלבע לעוועל.
דיסקוסיע: שומע כעונה און די ראב״ד׳ס שיטה
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט אז דער ראב״ד נעמט נישט אן אז שומע כעונה איז פשט אז ס׳איז אזויווי דו וואלסט עס אליין געזאגט, נאר ער נעמט אן אז ס׳איז אזויווי דו ביסט מוציא. קלאר אזוי. איך וואלט דא געזאגט א שמע כעונה פלאט אזוי ווי דו האסט עס געזאגט. ס׳קען זיין, אבער ס׳איז נאך אלץ נישט אזוי ווי יענער האט מוציא געווען. איך האב געזאגט אז ס׳איז דא איינער וואס איז מחולק אויף די הלכה אז מ׳קען נישט יוצא זיין פון אן עכו״ם א זאך וואס מ׳איז מחוייב מדאורייתא, קיינער איז נישט מחולק געווען אין דעם. איך קען די למדנות, אבער איך טראכט וויאזוי ארבעט עס, איך זע נישט אז ס׳קען זיין. איך האב עס געזאגט, אבער דיין זאגער, לאמיר זאגן דו האסט געזאגט, אבער דיין זאגער איז נישט קיין כשר׳ע זאגער. ס׳איז טייטש אזוי ווי א מויל וואס קען נישט נעמען די שליחות. אזוי ווי דו טוסט אנשטאט מיר, דו ביסט נישט מחוייב. ס׳הייסט ווי איך האב עס אליין געטאן. איך זע נישט, איך זע נישט.
לאמיר זען וואס די ראב״ד זאגט. די ראב״ד זאגט אן אנדערע זאך. דו פרעגסט מיר, איך בין נישט מאריך אין די הלכה. דא איז א זאך פון יוצא זיין. לאז נישט אלעס אריינקוקן אין אנדערע געדער. וואס איז די זאך פון א שליח? וואס די ראב״ד קריגט זיך דא איז, אז די ראב״ד זאגט אז אויך ווען מ׳עסט נאר א כביצה, אדער אפילו א כזית, איז מען שוין אויך… זאגט ער אז להלכה דארף מען פסק׳ענען… ער קריגט זיך אויף די רמב״ם אויפ׳ן פלאץ.
Speaker 2: ניין, ער זאגט אזוי, אז בעצם זענען זיי ביידע מחוייב אין די זעלבע, ווייל אפילו אויף א כזית זאגט ער, בייסיקלי דו קענסט אים קיינמאל נישט…
Speaker 1: ניין, פארקערט, די ראב״ד טענה׳ט אז ער איז נישט מחולק מיט די רמב״ם. די ראב״ד פסק׳נט אז ביז כזית איז מען מחוייב מדרבנן, און נאכדעם מדאורייתא. די ראב״ד איז פון די וואס האלטן אז מיט א כזית איז מען אויך מחוייב מדאורייתא. ער גייט מיט אן אנדערע שיטה. ממילא קען מען אלעמאל מוציא זיין.
Speaker 2: אה, סארי, סארי, דעמאלט בין איך גערעכט, דעמאלט בין איך גערעכט. מ׳קען קיינמאל נישט.
Speaker 1: נאר אויב אזוי, וואס טוט מען מיט די ברייתא וואס שטייט אז “בני כפרים מכריזין”? זאגט די ראב״ד אז דאס מיינט נישט. וואס מיינט “מכריזין”? ער זאגט די ווערטער, זיי זענען מכריז, זיי זאגן “ברוך”, און ער זאגט “ברוך”, און אזוי ווייטער. דאס רעדט זיך. ס׳רעדט זיך נישט פון זאגן אז איך האב געמאכט א מיסטעיק. די ראב״ד מיינט אז מ׳קען נישט, ווייל די ראב״ד האלט אז יא, ברכת המזון איז דאורייתא אפילו נישט קיין שיעור שביעה. דאס איז א מחלוקת וועלכע שיטה די גאונים פסק׳ענען. דאס איז די זאך.
נכנס אצל אחרים ומצאן מברכין
Speaker 1: זאגט די ראב״ד, “נכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר שאכלנו משלו, שאינו אכל”. אויב ער הערט זאגן “נברך שאכלנו משלו”, און אנדערע מענטשן זאגן “שאכלנו משלו”, זאל ער נישט זאגן “שוין חלום חלמתי ולא ידעתי מה הוא”. ווייל עס איז דאך דא אן ענין פון דער רב׳ן.
דברי הראב״ד: מה יענה מי שלא אכל
Speaker 1:
דאס רעדט זיך נישט פון זייער גוטער, איך האב געמאכט א מיסטעיק. דער ראב״ד מיינט אז מ׳קען נישט, ווייל דער ראב״ד האלט אז יא, ברכת המזון איז דאורייתא אפילו ווען ס׳איז נישט קיין שיעור שביעה. דאס איז א מחלוקת, אן ענין פון שיטת הגאונים והפוסקים, און ער זאגט אזוי סתם אזוי.
זאגט דער ראב״ד, “הנכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל”. אזוי אויב ער הערט זיי זאגן “נברך שאכלנו משלו”, די אנדערע מענטשן זאגן “שאכלנו משלו”, ער זאל נישט זאגן “שאכלנו משלו”, ווייל ס׳איז דא אפשר אן ענין פון נישט זאגן ליגנט. א שיינע זאך.
סאו זאל ער זאגן עפעס וואס מאכט יא סענס, ער זאל זאגן “ברוך ומבורך”. ס׳איז דא אזא ענין, ווען אונז טוען מיר אזוי, ווען אונז זאגן מיר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, איז דא אזא מין דין. ס׳איז נאך אן עקסטערע זאך. ווען זיי זאגן “נברך שאכלנו משלו”, זאגט ער “ברוך ומבורך”. אויב איז ער נישט געווען ווען זיי האבן געזאגט “נברך”, ער איז נאר אריינגעקומען ווען זיי האבן געזאגט “ברוך שאכלנו”, זאגט ער “אמן”. זייער גוט. “אמן”. וואס איז די פראבלעם מיט “אמן”? ס׳איז נישט קיין פראבלעם מיט “אמן”.
ער מיינט צו זאגן אז ער זאל עס נישט איגנארירן, אבער ער זאל אויך נישט זאגן “שאכלנו משלו”, ווייל ס׳איז עפעס וואס דו קענסט נישט זאגן. קענסטו דאך זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
דיון: קען מען זאגן “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?
Speaker 1:
איך מיין אזוי. וואס? איך מיין אז די גמרא מיינט וואס צו זאגן איז אז מ׳קען נישט זאגן קיין ליגנט, אויך נישט ביי אזא קלייניגקייט ווי “ברוך שאכלנו משלו”. אזוי ווי די גמרא, ער האט געדארפט זאגן “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו”, יא?
מצד שני, מ׳טאר זיך נישט וויסנדיג מאכן אז יודן לייגן זייער חלק. איך האב נישט געגעסן, איז דאס נישט מיין חלק. איך דארף זיין אפארט, און איך דארף טרעפן א וועג וויאזוי צו זיין אפארט.
אונז האבן נישט געזאגט למשל, אויב א מענטש קומט אן אין בית המדרש און דער עולם דאוונט, אז מ׳זאל מיטזאגן עפעס א געוויסע שטיקל. וואס איז די שאלה? קדושה? ער זאל עפעס מיטזאגן. איך ווייס, “ברוך ומבורך”. איך ווייס נישט וואס. ניין, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. ער הערט, ער גייט זאגן “אמן יהא שמיה רבא”, אדער “קדוש קדוש קדוש”. ס׳איז דא שטיקלעך וואס מ׳קען זאגן. אלעס דא, וועלכע זאך טאר מען נישט זאגן צוויי מאל? מ׳רעדט וועגן דעם צו מ׳איז מחויב, אבער פשטות יא. ס׳איז דאך נישט דא די פראבלעם אז מ׳קען נישט זאגן “שאכלנו משלו”, סאו קענסט מיטזאגן אביסל מיט׳ן עולם.
אבער וויאזוי פירט מען זיך אז מ׳גייט אין בית המדרש און מ׳זאגט קידוש, אבער מ׳זאגט מיט דער עולם? איך מיין אז ס׳איז דא א מנהג אז מ׳זאל מיטזאגן מיט׳ן עולם. און ווי דער עולם איז דא גייט מיט דער עולם?
הלכות ברכות פרק ד׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור – פרק ד׳ הלכות ברכות (ברכת המזון), ספר אהבה
—
א. ברכת המזון במקום שאכל
הרמב״ם אומר: “כל המברך ברכת המזון או שאר ברכה אחרונה שבין שלש (מעין שלש), צריך לברך אותה במקום שאכל.” “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך.” “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.”
פשט: צריך לברך (או לומר “על המחיה”) במקום שאכל. אם הלך, לפחות ישב במקום שהפסיק לאכול, ושם יברך. אפילו כשאכל בעמידה, צריך לשבת כדי לברך. לכתחילה ישב; בדיעבד, אם בירך בעמידה או בהילוך, יצא ידי חובה.
חידושים והסברות:
1. הדין של “במקום שאכל” אינו דין של כוונה. בתפילה צריך לעמוד במקום אחד בגלל כוונה, אבל בברכת המזון זה דבר אחר: הברכה צריכה להתייחס לאכילה — היא חייבת להיות קשורה למקום שאכל. זה שונה מקריאת שמע, שאפשר ללכת בזמן שאומרים אותה.
2. ברכת המזון אינה רק “תודה” על הנאת הגרון (ההנאה הפיזית מאכילה). זה דין של קביעות סעודה — סעודה היא קביעות, ועל קביעות הסעודה באה ברכה. לכן הברכה חייבת להיות קשורה למקום הסעודה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל — אבל אצל אדם זו רמה אחרת, זה צריך להיות קביעות.
3. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” — הטעם: קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. [דיגרסיה: בטישים חסידיים מסוימים מברכים בעמידה, אבל הכלל של הרמב״ם הוא שלכתחילה ישב.]
—
ב. שכח ברכת המזון — שוגג vs. מזיד
הרמב״ם: “שכח ברכת המזון” — אם שכח לברך ונזכר לפני שיעור עיכול, “מברך במקום שנזכר.” אבל “אם היה מזיד… וקונסין אותו, ויחזור למקומו ויברך.”
פשט: שוגג (שכח) מברך היכן שנזכר. מזיד (במודע לא בירך) חייב לחזור למקום האכילה — כקנס.
חידושים והסברות:
1. החידוש בשוגג: קודם למדנו שאפשר לברך היכן שהפסיק לאכול. כאן החידוש הוא שכאשר כבר עבר זמן רב והוא כבר במקום אחר לגמרי, יכול גם לברך היכן שנזכר — אינו צריך לחזור.
2. קושיא על “מזיד”: למי מדברים? אם היה מזיד — הוא לא רצה לציית לתורה — למה יציית עכשיו? תירוץ: “מזיד” לא אומר שהוא רשע. זה אומר שהיה לו איזה חשבון, זו לא הייתה טעות. עכשיו עשה תשובה ורוצה לעשות את הדבר הנכון — אז חייב לחזור.
3. עיקר הנקודה של הקנס: הקנס לא נעשה בשביל אחר כך — הוא נעשה כדי שלא יקרה. כשיהודי עומד בסעודה וחושב ללכת בלי לברך, ידע שיצטרך לחזור. זה מעשה מונע של חכמים.
4. מעלה לחזור אפילו בשוגג? אפילו שוגג, אם רוצה לחזור למקום האכילה, זו מעלה — רק שאין מחייבים אותו.
—
ג. שכח לברך המוציא
הרמב״ם: “מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך” — כי המוציא הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא. “שכח לברך המוציא באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך.” אבל “אחר שגמר, אינו מברך.”
פשט: בספק על המוציא אין מברכים שוב (ספק דרבנן לקולא). אם בוודאי שכח המוציא והוא עדיין באמצע הסעודה, מברך עכשיו המוציא. אחרי הסעודה — לא עוד.
חידושים והסברות:
1. מה זה “באמצע סעודתו”? אם הוא באמצע האכילה ועדיין לא עשה ברכה, הרי פשוט שצריך לעשות ברכה — מה החידוש? תירוץ אפשרי: אולי הרמב״ם מתכוון שהוא כבר בקומפוט (קינוח) — הוא כבר לא אוכל לחם, אבל הוא מברך המוציא על כל הסעודה, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם, והוא לא יעשה שהכל על הקומפוט, אלא המוציא על כל הסעודה.
2. “אחר שגמר אינו מברך” — אחרי הסעודה כבר לא יכול לעשות המוציא, כי אין על מה לעשות את הברכה.
—
ד. שינוי מקום בסעודה — אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
הרמב״ם: “אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר” — או אפילו “הלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו” ליד הדלת (לפתח הבית) — “הואיל ושינה מקומו… צריך לברך למפרע על מה שאכל” (לברך), “וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.”
פשט: כשהולכים ממקום הסעודה (אפילו רק לדלת), הסעודה מופסקת. צריך לברך על מה שכבר אכל, ואם רוצה להמשיך לאכול, צריך שוב לעשות המוציא.
חידושים והסברות:
1. “למפרע” פירושו ברכה אחרונה — כלומר ברכת המזון על מה שכבר אכל, לא ברכה ראשונה. הליכה לא פוטרת מברכת המזון — הוא עדיין חייב לברך על מה שכבר אכל.
2. מחלוקת רמב״ם וראב״ד לגבי “שינה מקומו”: הראב״ד טוען ש״שינה מקומו” פירושו רק כשהולכים לבית אחר. אבל אם נשארים ליד הדלת של אותו בית, זה לא נקרא “שינה מקומו.” הרמב״ם אבל אומר שאפילו יציאה לדלת (לפתח הבית) היא כבר “שינה מקומו.” נדון האם “פתח” פירושו מבפנים או מבחוץ לדלת.
3. חידוש יסודי במהות של סעודה: למה לא נאמר שזו סעודה אחת עם הפסקה? התירוץ: סעודה היא כשיושבים על סעודה — שזו “הסעודה של היום.” כשהוא הולך באמצע, נעשה “סוף סעודה.” זה לא רק הפסק, אלא סיום של הסעודה עצמה.
4. מוסר השכל לגבי “אנשים רגילים”: רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. אנחנו האנשים של היום “מעורבבים” — אנחנו עושים שני דברים בבת אחת, אנחנו מדברים עם מישהו ועונים לטלפון באמצע. אבל ההלכה מתחשבת באדם שכשהוא הולך, הוא באמת סיים.
5. המקרה המעשי: כשמישהו יושב בסעודת שבת, ילדים שרים זמירות, וקוראים לו לדלת — לפי הרמב״ם הוא עכשיו סיים את סעודתו. החבר לא מסכים וסובר שזו עדיין אותה סעודה.
—
ה. חברים שיצאו — השארת שומר
אם חברים ישבו יחד לאכול והם יצאו (למשל לקראת חתן וכלה), אם השאירו אחד מהחברים, אינם צריכים לעשות ברכה חדשה כשחוזרים. אבל אם אף אחד לא נשאר — צריך לעשות ברכה חדשה עם המוציא חדש.
חידושים:
1. היסוד: כשאחד נשאר, הוא מחזיק שהסעודה עדיין ממשיכה. אפילו מי שנשאר לא יכול היה לסחוב — אי אפשר לומר שהסעודה הסתיימה, כי “בסך הכל להישאר אומר שהסעודה עדיין מתקיימת.”
—
ו. שינוי מקום בפירות ויין (הראב״ד)
הראב״ד אומר: אותו דין חל לא רק בסעודת לחם, אלא גם כשיושבים לשתות יין או לאכול פירות — שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. הוא צריך לעשות ברכה אחרונה (על העץ, על הגפן) ואחר כך ברכה ראשונה חדשה.
חידושים:
1. חילוק הראב״ד בין פנים לחוץ: משנה מקומו מפינה לפינה באותו בית — אינו צריך לברך, זו אותה סעודה. אבל יציאה מהבית — זה שינוי מקום.
2. הדין בחוץ — אוכלי מזרחה של תאנה: מי שאוכל בצד המזרחי של עץ תאנה והולך לאכול בצד המערבי — צריכין לברך. כי בחוץ אין חדרים/חללים, כל צד אחר הוא מקום אחר. זה מומחש: אם עושים ברביקיו וכותבים בהזמנה “מזרחה של תאנה” — זה מקום; “מערבה של תאנה” זו חבורה אחרת, מסיבה אחרת.
3. השגת הראב״ד — “לא ידע מתחילה לכך”: הראב״ד מסכים עם הדין, אבל שואל: מה אם האדם ידע מההתחלה שילך למקום האחר? אם היה לו דעת מתחילה, אולי זה שונה.
4. חידוש לגבי “דעת” באנשי היום: אנשי היום בכלל אין להם “דעת” במובן הזה — אנחנו לא חושבים מההתחלה היכן נהיה. יש דעות שהיום יש דעת רק צריך ללכת, אבל צד אחד הוא: “לנו אין לעולם דעת, ממילא פטור בכלל מכל הדבר.”
—
ז. גמר בלבו שלא לאכול — הפסק בסעודה דרך מחשבה
הרמ״א אומר: “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך — אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך. ואם לא גמר בלבו, אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות — אפילו פסק כל היום כולו, אין צריך לברך שנייה.”
פשט: כשאדם החליט בליבו שסיים לאכול, ואחר כך התחרט — אפילו לא שינה את מקומו, צריך לעשות ברכה חדשה. אבל אם לא החליט לסיים, אלא דעתו עדיין להמשיך לאכול — אפילו עובר יום שלם, אינו צריך לעשות ברכה חדשה.
חידושים והסברות:
1. קושיא על “אפילו פסק כל היום כולו”: איך אדם יושב ליד שולחן יום שלם בלי לאכול? דוגמה: אדם אכל בבוקר שבע, הוא יושב ליד אותו שולחן כל היום (כי הוא לומד), ומאוחר יותר רוצה להמשיך לאכול — האם אינו צריך לעשות ברכה חדשה? תירוץ: הפשט הוא שהוא “ממשיך באמצע” — הוא לא החליט לסיים, אלא זה התארך. הוא נשאר באותו מקום (אין שינוי מקום), ודעתו עדיין להמשיך לאכול. אבל זה רק באנשים שיש להם שכל — אצלם יש דבר כזה “גמר בלבו.” “אנשי היום לא יודעים מה זה.”
—
ח. בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק בין קידוש להבדלה
הלכת הרמב״ם: קבוצת אנשים יושבים יחד ושותים. אם אמרו “בואו ונברך” (בואו נברך) או “בואו ונקדש” (בואו נעשה קידוש) — צריכים לעשות ברכה חדשה על בורא פרי הגפן כשרוצים להמשיך לשתות. אבל אם אמרו “בואו ונבדיל” (בואו נעשה הבדלה) — “אין צריך לחזור ולברך”, הם אינם צריכים לעשות ברכה חדשה.
פשט: בקידוש “בואו ונקדש” הוא הפסק, בהבדלה לא.
חידושים והסברות:
1. קושיא: למה “בואו ונבדיל” שונה מ״בואו ונקדש”? שניהם מזכירים מצוה שעושה הפסק!
2. תשובה (עם הראב״ד): החילוק הוא לא בעצם ההפסק, אלא באיסור לאכול לפני קידוש לעומת הבדלה:
– בקידוש: כשנכנס שבת, אסור להמשיך לאכול עד שעושים קידוש — “פורס מפה ומקדש.” “בואו ונקדש” הוא הפסק אמיתי, כי חייבים להפסיק לאכול.
– בהבדלה: מותר להמשיך לאכול עד שמסיימים, ורק אחר כך עושים הבדלה. “בואו ונבדיל” לא אוסר להמשיך לאכול. אם רק אמרו “בואו ונבדיל” אבל עדיין לא עשו הבדלה, אפשר להתפשר: “מאוחר יותר נעשה הבדלה, עכשיו אפשר עדיין לאכול.” לכן זה לא הפסק.
3. גישה שנייה: אולי מדברים על מקרה שעדיין לא לילה (קודם חשכה). אפשר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים אבל עדיין לא חייבים. “בואו ונקדש” גורם לקבל שבת, מה שמחייב בקידוש — זו קבלת שבת לכל החבורה.
4. שיטת הראב״ד: הראב״ד מחלק: בקידוש צריך בכל מקרה לעשות קידוש כשנכנס הלילה, בין אם אומרים ובין אם לא. בהבדלה — אם אומרים “בואו ונבדיל” והפסיקו לשתות, זה הפסק; אם לא — זה לא לוקח חיוב.
5. חידוש נוסף: “בורא פרי הגפן” בהבדלה עדיין לא אומר שהפסיקו (כי מותר עדיין לאכול), מה שאין כן “בורא פרי הגפן” בקידוש — זה באמת הפסק, כי אסור להמשיך לאכול בלי קידוש.
6. קושיית הראב״ד על הרמב״ם — אם זה לא קשור לעצם ההפסק — נשאר קשה.
[דיגרסיה: דין “בואו ונקדש” הוא מקור למנהג ליובאוויטש (אצל בחורים): ערב שבת יושבים לשתות (פארברענגען), וכשנכנס שבת אומרים קידוש — זה הענין של “בואו ונקדש” באמצע שתייה.]
—
ט. בירך על הפת פטר כל הפרפרות — היררכיה של ברכות
הרמב״ם אומר: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות. ובירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל. ובירך על התבשיל — [לפי נוסחאות: לא פוטר / פוטר מעשה קדירה].”
פשט: יש היררכיה של ברכות: פת (המוציא) פוטר פרפרות (כל מה שאוכלים עם/אחרי הלחם); מעשה קדירה (מזונות) פוטר תבשיל (שהכל).
חידושים והסברות:
1. מה זה “פרפרות”? הרמב״ם מפרש פרפרות שזה אומר כל מה שאוכלים אחרי הלחם — “כל מה שאוכלים אחרי הלחם.” השולחן ערוך מפרש פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם.
2. כיוון הפטור — כיוון אחד או שני כיוונים: יש מחלוקת בנוסחאות הרמב״ם. בנוסח הישן כתוב “לא פוטר” — שתבשיל לא פוטר מעשה קדירה (זה הולך רק כיוון אחד, מחשוב לפחות חשוב). בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים. בפת ופרפרות מוסכם שזה הולך רק כיוון אחד — פת פוטר פרפרות אבל לא להיפך.
3. ההיררכיה: פת (המוציא) → פרפרות (כל השאר); מעשה קדירה (מזונות) → תבשיל (שהכל). המרק והאטריות שניהם מעשה קדירה ופוטרים זה את זה.
4. המנהג vs. הרמב״ם: מנהג העולם הוא שלעולם לא פוטרים ברכה עם מזונות — תמיד עושים ברכות ספציפיות. אבל הרמב״ם משמע שאם מישהו יושב לאכול סעודה ומברך מזונות, אינו צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר שהכל.
[דיגרסיה: ביקורת על מהדורת עוז והדר — מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה כאן “עבודה חלשה יותר” מאשר בפרקים אחרים — הוא לא מסמן כראוי את מקורות השולחן ערוך. ה״רמב״ם ערוך” בדרך כלל מדויק יותר.]
—
י. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
הרמב״ם אומר: “דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל” — כי “הכל טפילה לסעודה”.
פשט: דברים שמביאים באמצע הסעודה והם חלק מהסעודה (מחמת הסעודה), אינם צריכים ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כי המוציא וברכת המזון פוטרים הכל.
חידושים והסברות:
1. זו הלכה חדשה בהשוואה להלכה הקודמת של “פת פוטר את הפרפרת.” החילוק: קודם דיברנו על עיקר וטפל בהקשר של שני מאכלים (קרקר עם חלווה), כאן מדברים על כלל רחב יותר — כל הסעודה היא העיקר, וכל מה שבא באמצע הוא טפל לסעודה עצמה. זו “חלות נוספת” של הכלל של עיקר וטפל, אבל בקנה מידה גדול יותר.
[דיגרסיה: כשאוכלים לחם עם ביצה ובצל, האם צריך ליטול ידיים? למעשה, כשאוכלים לחם לא עושים ברכה נפרדת על הדברים האחרים — זה פשוט.]
[דיגרסיה: מציאות “מצחיקה” בסעודות מודרניות: כשאוכלים סעודה בלי לחם (כמו שהרבה אנשים עושים היום), עושים “מאות ברכות” — ברכה נפרדת על כל דבר. למשל, מרק עם כופתאות — מברכים בורא מיני מזונות על הכופתאות, ורוב האנשים מברכים עוד שהכל על המרק. על צלחת בשר עם קוגל מהצד — עושים חמש ברכות על מאכל אחד. מה שאין כן כשנוטלים ידיים ומברכים המוציא, הכל “קביעות סעודה” והברכה העיקרית פוטרת הכל.]
—
יא. דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
הרמב״ם: “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם” — אבל לא לאחריהם (לפי גירסה אחת).
פשט: מאכל שאוכלים בתוך הסעודה אבל הוא לא חלק מהסעודה — צריך לעשות ברכה לפניהם.
חידושים והסברות:
1. מה זו דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”? שתי דוגמאות מעשיות:
– בחתונה — מוסד מניח שולחן עם אגוזים ליד הדלת, בעיקר למי שבאים לרקוד. מישהו לוקח משם באמצע סעודתו — הוא אוכל זאת בתוך הסעודה, אב
ל זה לא חלק מהסעודה.
– סימני ראש השנה — המאכלים שמביאים בראש השנה (תפוח בדבש, רוביא, כרתי, וכו׳) אינם מחמת הסעודה, אלא לכבוד יום טוב כסימנים. זו נפקא מינה מעשית.
—
יב. דברים הבאים לאחר הסעודה
הרמב״ם: “דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.”
פשט: דברים שמביאים אחרי הסעודה צריכים ברכה ראשונה וברכה אחרונה.
חידושים והסברות:
1. מה זה “לאחר הסעודה”? קומפוט (קינוח) אינו “לאחר הסעודה” — זה “סוף הסעודה,” חלק מהסעודה. מעולם לא ראינו מישהו עושה ברכה אחרונה על קומפוט, כי ברכת המזון פוטרת אותו.
2. המסקנה: “לאחר הסעודה” פירושו אחרי ברכת המזון — כבר בירכו, ואחר כך אוכלים עוד משהו. אז צריך ברכה לפניהם ולאחריהם.
3. קושיא: למה צריך ברכה אחרונה כשכבר בירכו? ברכת המזון היא ברכה אחרונה — תפטור! תירוץ: ברכת המזון הייתה על הסעודה; האכילה החדשה אחרי ברכת המזון היא אכילה נפרדת שצריכה ברכה אחרונה משלה. ברכת המזון “לא הולכת אחורה” — היא לא יכולה לפטור משהו שבא אחריה.
4. שיטת הרמ״א: הוא אומר שהטעם שצריך ברכה חדשה הוא כי האוכל “לא רוצה להתחבר” לסעודה הקודמת — זו התחלה חדשה.
—
יג. למה פת הוא עיקר — סברא יסודית
[דיגרסיה העומדת בקשר להלכה של “פת פוטר כל הפרפרות” ו״דברים הבאים מחמת הסעודה”:]
קושיא: בתרבות שלנו ה״עיקר” (המנה העיקרית) הוא הבשר או הדג (חלבון), והמזונות/עמילן הוא “תוספת.” אבל ההלכה אומרת תמיד שפת הוא העיקר. אם בתרבות שלנו העיקר הוא באמת צלחת הבשר, ונוטלים ידיים רק “בצד” — מה התשובה?
תירוץ/הסבר: פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול לשמור על החברה בחיים. כל שאר הדברים (בשר, דג) הם “מותרות.” כשאין שפע, חוזרים לפת. ראיה מיוסף הצדיק — הוא חילק לחם לעולם. חקלאות, ערים, ציוויליזציה — הכל בנוי על פת. פת הוא דבר “בסיסי” יסודי.
ראיה נוספת: בקרבן פסח גם אכלו מצה (פת) עם בשר, ועשו המוציא — לא ברכה נפרדת על הבשר. גם ב״מסעדה יוקרתית” תמיד נותנים לחם לפני — זה מנהג מתמיד, לא דבר חדש. זה מראה שלפת יש חשיבות.
—
יד. יין בתוך הסעודה — שבת/יום טוב לעומת ימות החול
הרמב״ם (בשם הרמ״א/שו״ע): “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם קובע סעודתו על היין… אם בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון. אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.”
פשט: בשבת/יום טוב (או רגעים אחרים שקובעים סעודה על יין — אחרי הקזת דם, סעודת הודאה, יציאה מבית האסורים), הברכה על היין מתחילת הסעודה פוטרת כל יין עד ברכת המזון. אבל בימים רגילים, צריך לעשות ברכה חדשה על יין ששותים מאוחר יותר בסעודה.
חידושים והסברות:
1. יסוד החילוק: בלחם יש “סדר סעודה” שנשלט על ידי לחם — הכל כלול. אבל ליין יש טבע מיוחד — “כל כוס יין היא צורך בפני עצמו.” רק כשקובעים סעודה על יין (שבת, יו״ט) היין הופך לחלק ממבנה הסעודה.
2. שלושה סוגי יין מובחנים: (1) יין שלפני המזון — כמו קידוש, משקה יין לפני הסעודה; (2) יין שבתוך המזון — יין ששותים בזמן המעשה; (3) יין שלאחר המזון — יין אחרי הסעודה אבל לפני ברכת המזון. הרמב״ם אומר שאפילו בשבת/יו״ט, היין שלפני המזון לא פוטר את היין שלאחר המזון — רק היין שבתוך המזון פוטר.
3. נקודה מעשית לגבי שמיעת ברכות: צריך לחכות עד שבולעים לפני שעונים אמן, כי אסור לדבר באמצע בליעה. הרמב״ם עצמו אמר זאת בהלכות בריאות. אם לכל אחד יש כוס משלו, כל אחד עושה ברכה משלו כשהוא מוכן.
4. חריג — הטוב והמטיב: אם מביאים יין חדש (סוג חדש), עושים “הטוב והמטיב” אפילו באמצע הסעודה, כי זו ברכה מיוחדת על החידוש של יין חדש.
—
טו. הטוב והמטיב על יין חדש
הרמב״ם: “היו מסובין לשתות יין והביאו להם יין אחר” — אם יושבים ושותים יין ומביאים יין חדש (אדום במקום שחור, או ישן במקום חדש) — אין צריך לעשות בורא פרי הגפן חדש (כי זה אותו מין), אבל עושים “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”.
פשט: כי זה יין טוב יותר, עושים הטוב והמטיב — “הטוב” על היין הטוב הקודם, “והמטיב” על החדש שעושה עוד יותר טוב.
חידושים והסברות:
1. הטוב והמטיב מוסבר כברכה על שפע — לא כמו רוב הברכות שבהן מודים על צורך בסיסי (רעב → לחם), אלא כאן כבר היה יין, ובא עוד יותר טוב. “זה טוב, ושיהיה עוד יותר טוב.”
2. חידוש בנוגע לפירוש “מטיב”: “מטיב” פירושו בעיקר “עושה טוב לאחרים.” הכלל הוא: על בשורה טובה לעצמו אומרים שהחיינו; על משהו שהוא גם לאחרים אומרים הטוב והמטיב. ביין — איך זה לאחר? כי כשיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים. לכן אפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים — כמו שהרמב״ם אומר.
—
טז. אין מברכים עד שהאוכל לפניך
הרמב״ם: “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו.” ואם כן עשה ברכה קודם — “צריך לחזור ולברך” — צריך לעשות ברכה שוב.
פשט: זה כמו עובר לעשייתן — הברכה צריכה להיות סמוכה למעשה.
חידושים והסברות:
1. חידוש יסודי במהות ברכות הנהנין: ברכה אינה סתם הזדמנות להודות להקב״ה. זו נטילת רשות — מבקשים רשות לאכול את הדבר. לכך יש ענין של חלות — “חל שמו של שמים על העשייה” — שם שמים נעשה חל על המעשה. לכן האוכל חייב להיות לפניך — כדי שהשם יהיה חל על משהו. (הקומרנא מוזכר כמקור ליסוד הזה.)
2. ברכה לבטלה פירושה לפי זה: אתה מביא את שם ה׳ על כלום — השם תלוי באוויר בלי חפצא להיות חל עליו.
—
יז. כשהאוכל אבד אחרי הברכה
הרמב״ם: אם עשה ברכה על אוכל, ואחר כך האוכל אבד (נשרף, נסחף בגל), צריך לקחת אוכל אחר ולעשות ברכה חדשה — אפילו זה אותו מין. ועל הברכה הראשונה שנשארה בלי חפצא, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — כדי שלא יהא שם שמים לבטלה.
פשט: כי האוכל שעליו עשה את הברכה אינו עוד, הברכה נעשתה לבטלה, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו.
חידושים והסברות:
1. למה צריך ברכה חדשה על האוכל השני: אפילו זה אותו מין, האוכל החדש הוא דבר חדש — כי ברכה היא נטילת רשות על החפצא הספציפי הזה, לא על המין בכלל. זה מתאים מאוד לשיטה שברכה היא נטילת רשות.
2. שני פירושים ב״ברוך שם כבוד מלכותו”:
– פירוש א (פיוס/מחילה): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא סוג של בקשת מחילה — מבקשים מהקב״ה על מה שנראה כזלזול בשמו. כמו אצל הכהן גדול בבית המקדש שאמרו ברוך שם אחרי הזכרת השם.
– פירוש ב (שבח על הזכרת השם עצמו): “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא שבח על הזכרת השם עצמו — אפילו כשהשם לא נעשה חל על שום חפצא, אפשר לפחות לעשות שהשם יהיה חל על עצמו — שבח על עצם הזכרת השם הקדוש. זה “תופס” את השם שלא יהיה תלוי באוויר. ההדגשה היא על המילה “שם” — “ברוך שמו.”
– דיון בין שני הפירושים: נגד פירוש ב נשאלת השאלה: הבעיה העיקרית היא לא רק ה״שם” עצמו, אלא כל ה״בורא פרי הגפן” — אמרנו שבח על בריאה שלא קרתה. נגד פירוש א נשאלת השאלה: היכן רואים שברוך שם משבח את השם? נענה: אצל הכהן גדול בבית המקדש, למה הכהנים מסביב אמרו ברוך שם? כי יש שבח שבא על הזכרת השם עצמו, אפילו בלי סיבה ספציפית. ברוך שם כבוד מלכותו הוא שבח מיוחד על עצם העובדה שהזכירו את השם.
—
יח. עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
הרמב״ם: “העומד על אמת המים ומברך ושותה” — מישהו שעומד ליד נחל (מים זורמים), מברך ושותה — “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה” — אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששותה — “לא נתכוון מתחילה” אלא לשתות, זה טוב, כי זה טבע המים.
פשט: במים זורמים, אף על פי שהמים הפיזיים שהיו כאן בשעת הברכה כבר הלכו, הברכה תקפה כי היה בדעתו לשתות מהנחל.
חידושים והסברות:
1. [דיגרסיה: נקודה פילוסופית (הרקליטוס) — “אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים” — במים זורמים המים שעשה עליהם את הברכה כבר הלכו.]
2. שתי דרכים למה זה כשר:
– דרך א: “לכך נתכוון מתחילה” — כשעשה את הברכה, היה בדעתו לשתות את המים שיגיעו אליו ברגע ששותה. זה טבע הנחל — יודעים שמים חדשים באים.
– דרך ב: אפשר לומר שכל הנחל הוא כמו כלי מים אחד גדול — הכל מים אחד. אבל הדרך הראשונה יותר פשוטה, כי פיזית זה באמת לא אותם מים.
3. נפקא מינה מעשית: אם דרך א עובדת (לכך נתכוון), אז אפשר גם לעשות ברכה כשרואים מלצר כבר מביא את האוכל — כי “רוב בתוכו” (זה כבר בא). אבל החילוק הוא: באמת המים עומדים ליד המקור, מה שאין כן אצל מלצר האוכל עדיין לא שייך לך ואינו לידך.
4. [דיגרסיה: שאלה מעשית לגבי עשיית ברכה ליד מזרקת מים — מתי לוחצים על הכפתור, לפני או אחרי הברכה? זה כמו אמת המים — המים שזורמים בשעת הברכה אינם המים ששותים.]
5. [דיגרסיה: ברכה על נטילת ידיים ליד ברז/מקלחת במקווה — אנשים מברכים לפני שפותחים את המים. השאלה היא האם פתיחת הברז (או המזרקה) היא כבר “עובדא דמים” — מעשה עם מים — כי ניתזים מים כשלוחצים על הברז. זה מושווה למנהג הישן שהיו צריכים להדליק אש (פרימוס) ולחכות עד שהמים זורמים, ורק אז לברך. המסקנה היא שהמזרקה/ברז הוא כבר עובדא דמים, דומה ללקיחת כף — זו התחלת המעשה.]
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות ברכות – ברכת המזון במקום שאכל, שינוי מקום, ושכחת ברכות
הקדמה – קמפיין עבור בית המדרש
רבותי, אנחנו לומדים את פרק ד׳ מהלכות ברכות. כן, זה עדיין באמצע הלכות ברכות, ברכת המזון, בספר אהבה.
בימים אלה מתחיל בעזרת השם הקמפיין הגדול עבור המוסד שלנו, עבור בית המדרש שבו אנחנו לומדים עכשיו, בית המדרש של ידידי ושותפי הרב הגאון רבי יצחק לאווי, שאחד מהפרויקטים שלו הוא שיעור הרמב״ם שלנו, ויש לו עוד שיעורים ועוד דרכים שבהן הוא מפיץ תורה. נותן החסות העיקרי של השיעור שלנו הוא הרב הנגיד רבי יואל ורצברגר, והוא מחפש עוד שותפים, אנחנו מחפשים עוד שותפים שיעזרו להמשיך את מקום התורה.
אומר הרמב״ם הקדוש, כן, שכל אחד צריך להשתתף. מי שלומד חייב, זה לא היתר. כמו שצריך לעשות ברכת המזון במקום שאכל, במקום שאוכלים צריך לאכול, כך גם במקום שלומדים צריך לשלם עבור בית המדרש. הבאתי מה שהרמב״ם אומר שרבי יצחק, אפשר להקל, הוא מחפש למצוא כוחא דהיתרא. אני אומר שאין שום היתר. צריך להיות מאוד זהיר, כל אחד צריך להיות מאוד זהיר, אלא אם כן יש לו היתר ברור מדין מקומי.
הלכה א – ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל
אומר הרמב״ם: “כל המברך ברכת המזון, או שאר ברכה אחרונה שבין שלש, צריך לברך אותה במקום שאכל.”
כל מי שעושה את ברכת המזון, או את הגרסה הקצרה של ברכת המזון, מה שאנחנו קוראים “על המחיה”, ברכה אחרונה מעין שלש, הוא צריך לאכול אותה שם במקום שאכל. הוא צריך לברך במקום שאכל. כן, במקום שאכל.
“ואם הלך, יושב במקום שיפסיק” – אם הוא הולך, ישב במקום שהפסיק, במקום האחרון שבו אכל, ושם יעשה ברכה. אי אפשר, הוא לא ילך הלאה ויברך.
דיון: מדוע צריך לברך במקום שאכל?
למשל, בתפילה ראינו שצריך לעמוד במקום אחד, בקריאת שמע אפשר היה ללכת, גם לא בפסוקי דזמרא.
לא ברור אם זה בגלל הכוונה, זה לא בגלל שעת ברכת המזון. זה דבר אחר. הברכה צריכה להיות על מקום האכילה. זה דבר אחר. ברכה אוכלים סעודה? אה, זה לא דין שבזמן שאתה אוכל לא תלך. אם יש לך חדר אחד ואתה הולך הנה והנה, אני לא יודע. ההלכה כאן היא שצריך לעשות את הברכה במקום שאכל. כך הברכה מתייחסת לאכילה שהלכת קודם.
דובר 2: מעניין. זה קביעות, מדברים על סעודה עכשיו.
דובר 1: לא, מדברים על סעודה, ואני מניח. כאן הוא סיים לאכול. כן, הוא הולך הלאה, הוא הלך, זה כבר לא חלק מה… זו הלכה, צריך להבין. לומדים את זה מפסוק.
דובר 2: למה אני צריך להבין? למה בקריאת שמע אני בסדר עם זה?
דובר 1: אתה אומר קריאת שמע לא בדרך? אני לא מבין את הבעיה. עכשיו אם זו סעודה…
דובר 2: לא, לא, לא. העיקר זו סעודה.
דובר 1: אתה חושב שצריך להודות להקב״ה על מה שאכלת.
דובר 2: לא, זה עדיין לא מגיע לשם. זה מאוד בסיסי להודות להקב״ה. להודות להקב״ה זה בסיסי. כל אחד יכול להודות להקב״ה. אפילו חתול מודה להקב״ה כשהוא אוכל. אדם, זה צריך להיות כמו קביעות. זו רמה אחרת. זו סעודה, ובסוף הסעודה בא ברכת המזון. אתה יכול אפילו לומר כך: הסעודה היא הקביעות, ועל הקביעות סעודה בא ברכת המזון. לא רק על האכילה, הנאת הגרון. זה יותר מזה.
ממילא, אפילו אכלת כן בהליכה, לפחות תעצור ותברך. “אכל כשהוא עומד, ישב ויברך” – לא שיעשה את זה באותה דרך שעשה את האכילה.
דובר 1: מה הפשט בזה?
דובר 2: כי קביעות סעודה צריכה להיות בישיבה. יש תרבויות שאוכלים בעמידה, שלא מקפידים על לא לאכול בעמידה. אני לא יודע, נסעתי במקומות בשדות תעופה…
דובר 1: אה, באירועים כאלה.
דובר 2: בסדר, וגם אז צריך לשבת כדי לברך, כך כתוב כאן ברמב״ם. חוץ מבטיש של הרבי, שם נוהגים לברך בעמידה, החסידים הגדולים. כן, אז אני לא יודע.
בסדר, תן לי רגע, אני אמלא את הסעודה שלי קודם. בסדר, כן, צריך לשבת.
הלכה ב – שכח ברכת המזון: שוגג לעומת מזיד
הלאה, “שכח ברכת המזון” – אדם סיים לאכול ושכח לברך, והוא נזכר עדיין לפני שיעור עיכול המזון. כמו שלמדנו קודם שברכת המזון צריך לעשות לפני שהאוכל מתעכל. צריך להיזכר בזמן. כל זמן שעדיין היה בשיעור עיכול המזון, “מברך במקום שנזכר” – יברך במקום שנזכר.
כן, החידוש הוא, לברך צריך לא רק… למדנו קודם את ההלכה שהוא יכול לברך שם שהפסיק לאכול. כאן זה כבר זמן רב אחר כך, הוא כבר במקום אחר לגמרי.
קודם למדנו על נתעכל המזון, שסתם אם שכח לברך עד שצריך לברך בקרוב. כאן לומדים שהוא לא רק שכח, הוא גם הלך. אומר הרמב״ם שהוא יכול לברך משם שנזכר, הוא לא צריך לחזור למקום שהיה קודם באכילה.
אבל במקום ובזמן שנזכר. עד עכשיו כבר למדנו, אבל עכשיו לומדים כך: ואם היה מזיד, אם הוא לא בירך לא כי שכח, אלא סתם לא בירך, אז הוא עדיין חייב, וקונסין אותו שיחזור למקומו ויברך, הוא צריך לחזור. לך הביתה בחזרה ותברך. זה סתם קנס, החכמים לא אהבו שאנשים יקומו מהשולחן בלי לברך.
דיון: השאלה של מזיד – למה הוא יציית עכשיו?
אבל ההלכה מאוד מעניינת, כי כשאומרים כאן כך, שכך ההורים יחנכו את בנם שהוא מזיד, אני עוד יכול להבין. אבל אם מדברים כאן למבוגר, הוא היה מזיד, כן? כשהוא סיים לאכול הוא היה במצב שלא רצה לציית לתורה. למה הוא יציית עכשיו לתורה? למה הוא יציית עכשיו? הוא עשה תשובה בינתיים?
דובר 2: אתה מתכוון לומר שהוא לא שכח, הוא ידע, וזה לא היה חשוב לו? ועכשיו הוא עשה תשובה והוא רוצה כן לעשות את המצווה הנכונה, שיחזור למקומו ויברך.
דובר 1: מזיד לא אומר שהוא היה רשע. מזיד לא אומר טעות, משהו אחר היה, היה לו איזה חשבון.
דובר 2: זה כבר עונש. אתה אומר עכשיו שמה, כקנס אתה צריך לחזור? ואם הוא רק יברך כאן?
דובר 1: לא, הנקודה של הקנס היא שמזיד תזכור לפעם הבאה.
דובר 2: לא, הנקודה של הקנס היא שאתה תדע שאם אתה תקום מהשולחן… אני מתכוון שהנקודה של קנסות כאלה היא שזה לא יקרה, לא שזה יקרה. לא מדברים על אחר כך. החכמים אומרים ליהודי, יהודי עומד בסעודה, הוא עומד לקום, הוא חושב אם לקום, הוא חושב, “אני אחזור, אני…” אומרים החכמים, “אהא, זכור, שאם אתה תקום במזיד, תצטרך לחזור הנה לברך, ואתה לא רוצה את זה.”
אבל אם הוא עובר, הוא עובר. אתה מבין? אני אומר, יכול להיות שזה יותר נעשה שאנשים יפחדו, ואנשים יברכו מיד. זה דבר מעניין.
דובר 1: כן, אבל שוב, אתה יכול לומר כך: יש היום מצווה לברך במקום שאכל. אז האדם ששכח ונזכר, גם אם הוא רוצה לחזור, הוא יכול לחזור למקום שאכל, זו מעלה. זו לא מעלה?
דובר 2: למה אתה אומר שזו לא מעלה? זו כן מעלה, אבל לא חייבים.
דובר 1: אה, אדרבה, זו לא מעלה?
דובר 2: זו כן מעלה, אבל לא חייבים. הוא יכול לומר “אני כבר אכלתי, אני כבר לא רעב”.
לכתחילה ובדיעבד
רגע, “דהיינו ויברך”. את זה למדנו קודם שמברכים בעמידה או בהליכה, זה רק לכתחילה. בדיעבד יוצא ידי חובתו. אבל לכתחילה לא. לכתחילה “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל”. הוא כבר אמר פעמיים את אותו דבר. בסדר. זה לכתחילה. בדיעבד יוצאים בכל הדרכים, אבל יודעים שיש קנס שהוא צריך לחזור הביתה.
הלכה ג – שכח לברך המוציא
עכשיו נלמד עוד משהו הלכה אחרת. כלומר, זה לא קשור לזה. זה רק קשור לכך שעכשיו מדברים מישהו ששכח לברך. מה אם מישהו שכח לעשות המוציא? כן?
“מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, שאינו מן התורה.” ברכת המוציא אינה ברכה מן התורה. ספק דרבנן לא מחמירים. ספק דאורייתא צריך להחמיר.
“שכח לברך המוציא”, כאן הוא לא מדבר על ספק, הוא שכח, הוא יודע שהוא שכח. הוא שכח לעשות המוציא לפני האכילה, ועכשיו הוא באמצע הסעודה. “באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו”, לפני שסיים לאכול, “חוזר ומברך”, אז הוא עושה המוציא. הוא לא אומר אם הוא צריך אז לאכול לכבוד זה עוד חתיכת לחם. יכול להיות הוא עושה אז את הברכה על הסעודה, והסעודה היא לחם.
דיון: מה זה “באמצע סעודתו”?
דובר 1: מה זה “באמצע סעודתו”? “עד שלא גמר סעודתו”? כן, עכשיו הוא בקומפוט, אני לא יודע מה. אבל לא שקר כשהוא אומר “המוציא לחם מן הארץ”, כי הסעודה היא סעודה שיש בה לחם. אני לא יודע, אני לא יודע את התירוץ.
“אבל אחר שגמר, אינו מברך.”
דובר 2: אבל לכאורה זה פשוט. אם זה פשוט, הוא באמצע אכילה, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: לא, אני אומר לך, אולי “נזכר אחר שגמר” לא אומר… אומר… הוא אוכל עוד משהו, אבל הוא לא יעשה עכשיו שהכל על הקומפוט, אלא יעשה המוציא לחם, כי הוא עושה את הברכה על כל הסעודה. יכול להיות. לא ברור, יכול להיות. יש על זה חקירות. מדברים על זה, כן. יש רבנים שמדברים על זה.
דובר 2: כן. לא ברור, כי לכאורה פשוט, אם נאמר שהוא הולך לאכול עכשיו עוד חתיכת לחם, הוא עדיין לא עשה את הברכה.
דובר 1: כן, זו לא קושיה מספק. זה חייב להיות שהגמרא מדברת על משהו אחר. צריך להבין על מה מדברים. פשוט שאי אפשר לאכול בלי ברכה כי שכח, זו לא דרך.
הלכה ד – אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
עכשיו אפשר ללמוד מה קרה אם עשו הפסקה באמצע הסעודה. כן, בוא נלמד. אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, אוי, אוי, אוי, כן, הוא הלך מהבית שבו הוא אוכל את הסעודה, הוא הלך לבית אחר. נלמד עכשיו על מפסיק באמצע, כן.
רואים, אז כל ההלכות האלה הן הלכות סעודה. עכשיו למדנו שלכתחילה צריך לברך ממקום הסעודה. עכשיו יש הלכות שלכאורה בנויות רק על זה. כי אם צריך לברך ממקום הסעודה, צריך לדעת מתי נגמרת הסעודה, מתי זו נעשית סעודה חדשה. זה לכאורה ה…
אז אדם אכל והוא הלך לבית אחר, פסק סעודתו והלך לבית אחר, בית אחר, אוכל, או אפילו לא הלך לבית אחר, אלא בביתו, “והלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו”, הוא הלך לפינה לדבר, הוא יצא מביתו. הוא יצא לפתח הבית. פתח לא אומר הפינה, פתח אומר בחוץ מהדלת. הוא יצא מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר.
אבל הואיל ושינה מקומו, זה נקרא שינה מקומו, כי הוא הלך, על זה מתווכח הרמב״ם עם הראב״ד, ששינה מקומו אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת, זה לא אומר שהוא ממש הלך. אה, אולי הרמב״ם מתכוון כן, פתח אומר שעומד מבפנים, ואני חשבתי שפתח אומר כמו… לא, יכול להיות אפילו מבחוץ, אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר שאפילו בחוץ מהדלת, לא הלך למקום אחר, כן.
הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. הוא צריך לעשות ברכת המזון. למפרע אומר, מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.
כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. צריך לברך, כי זה עכשיו נגמר. סעודה נגמרה. אתה רוצה עוד סעודה? צריך שוב לעשות המוציא.
דובר 2: אבל הוא פטור שהוא עושה ברכת המזון?
דובר 1: כן. אכלת עכשיו. ללכת לא פוטר מברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בסעודה — המשך
דובר 1: בסדר, הוא יצא מיד מהבית, אפילו הוא לא הלך לבית אחר. אבל הואיל ושינה מקומו, זה שינוי מקום, אני כבר אסיר. על זה דווקא מתווכח הרמ״א, ששינוי מקום אומר רק שהלך לבית אחר, אבל אם נשאר ליד הדלת זה לא אומר שהוא ממש הלך.
דובר 2: אה, כלומר הרמ״א מתכוון כן, פתח עומד מבפנים, אני חשבתי שפתח אומר בחוץ.
דובר 1: זה לא… אפילו מבחוץ, אבל זה לא… הרמ״א אומר אפילו בחוץ מהדלת, אתה צריך ללכת עוד למקום אחר. כן.
דין למפרע — ברכה אחרונה וברכה ראשונה
דובר 1: הואיל ושינה מקומו, כשהוא חוזר, צריך לברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה שוב על מה שאכל. כלומר הוא צריך לעשות ברכת המזון. הוא צריך לעשות… למפרע אומר… מה זה למפרע? הוא צריך לברך, וחוזר ומברך המוציא ואוכל כפי גמר סעודתו. כן, למפרע אומר ברכה אחרונה. הוא צריך לברך, הוא כבר עכשיו סיים, הסעודה נגמרה.
למה הוא צריך עוד סעודה? למה הוא צריך לעשות שוב המוציא?
אבל הוא למפרע, הוא עושה ברכת המזון. כן, מה שאכל עכשיו, ללכת לא פוטר מברכת המזון.
חידוש: מהות הסעודה — כשיושבים על סעודה
דובר 1: למה זו לא קביעות סעודה אחת ארוכה שהייתה בה הפסקה? זה מעניין כך. סעודה היא כשיושבים על סעודה. סעודה של אדם, שזו הסעודה של היום. והוא הולך באמצע, זה נגמר.
מה שמעניין, כי אנחנו אנשים מבולבלים, אנחנו שומעים עשרים דברים, אנחנו לא מתחילים להבין. רוב ההלכות בנויות על אנשים רגילים שיושבים על דבר אחד. עכשיו הוא מדבר עם חברו, עכשיו הוא לא באמצע סעודה, הוא סיים את הסעודה. בוודאי צריך לברך, מברכים לפני שהולכים. אבל אתה רוצה לאכול שוב, אתה עושה סעודה חדשה. זה מאוד פשוט, אני לא מסכים.
המקרה המעשי: מורה הוראה באמצע סעודה
דובר 1: אני מורה הוראה, יהודי בא באמצע הסעודה, וקוראים לי, “אבא, מישהו בדלת, צא לרגע ענה לו.” כן, הפשט הוא, אני עכשיו סיימתי את הסעודה שלי. אני באמצע סעודת שבת, הילדים שלי יושבים שם, שרים זמירות, באמצע המוציא לחם, הנחתי את הכובע שלי על הזמירות והלכתי לדלת. כן.
מדברים על אופן כזה שהסעודה ממשיכה, ואם אחד יוצא זו עדיין הסעודה שלי. והסעודה ממשיכה, כי הוא משאיר אנשים.
סטייה: אנשים היום עושים שני דברים בבת אחת
דובר 1: רגע, ההלכה הבאה כתובה… וכשהסעודה ממשיכה וה… שהסעודה איתו, כי שם… הבעיה היא זו. אדם אוכל לבד, וברגע שהוא הלך למקום אחר שהסעודה נגמרה, והוא חזר למקום אחר שמתחילה סעודה חדשה, וישתדל בהתאם ויברך ושוב יתחיל. אני גם מסכים לטיעון כמו שאומר הרמב״ם שיש לו רעיון יפה מאוד. יושבים עכשיו, יוצאים, סיימתם לשבת.
אנחנו בלופרים, אנחנו מדברים אנחנו חושבים שאנחנו באמצע דברים כשכבר מזמן התחלנו, כבר לא רוצים יותר. אנחנו עושים שני דברים בבת אחת כל הסיפור. באמצע שיחה עם אדם, לפתע מגיעה שיחת טלפון, הוא מדבר עם אדם שני. הלו, אני מדבר עכשיו איתך. ההוא רוצה לדבר איתך. אין בעיה, שזה לא יפריע לי. שזה יבוא מאוחר יותר.
תרגום לעברית
אנחנו מדברים כאן לעולם, בואו לא נפריע. הדברים האלה, הם מלמדים רבים ואנשים בקול, צריך לתקן. כן, יש רבים חברים שהיושב מלכה. אה, הזכירו. כן, הרב לא מסכים איתכם.
הלכה: חברים שיצאו — דין השארת שומר
דובר 1: לכן הרב אכן אומר שלפזח ביתו כדאי לקחת את הקוגם. אז יש הפסקה גדולה מספיק, שצריך להתחיל. מההתחלה הוא רק נשאר בבית.
אומר הרב והלאה, מה קורה במקרה דומה אחר, אבל שונה. חברים ישבו יחד לאכול, והם יצאו.
דובר 2: תיכף, למה הוא אומר, כאן לאכול חתן חברים?
דובר 1: סתם הגמרא מביאה מקרה כזה. משהו קרה קצת, אבל… אני יודע למה, לא יוצאים באמצע הסעודה, בעולם הוא עומד. כל עול, קודם היה לו דין עם כל החברים, דבר רימה, ועכשיו יש לו אחד. כל החברים. אני מדבר, הוא מזכיר את כל החברים. כאן חבורה יושבת לאכול, קורה שיש חתן כלה. מה האנשים? יוצאים, מצטרפים לחילוק, אני יודע מה.
דין כשאחד נשאר — הסעודה נמשכת
דובר 1: הוא תמיד לא אומר נוחלה, אם הם השאירו אחד מהחברים… שצריך זקן, חולה כזה. אפילו כולם חייבים ללכת לחתן כלה. בסדר. אבל לפחות הם השאירו אנשים שלא היו מעורבים. זה אומר שיש כאן עבודה. כי שני האנשים האלה החזיקו שהסעודה נמשכת.
ליבא רוחם בברח שניא. אם לא יניח השם אדם, זה חוזר להלכה, אם יצחק, שם יוצר, הם אומרים בחולה זה חידוש, אם חלק מהאנשים נשאר בבית, בטוח שהסעודה עדיין נמשכת. אפילו הוא לא יכול היה לסחוב אותו, מה אתה יכול לומר? הסעודה הסתיימה, עם הסעודה לא יכלו לקחת את האדם. אבל זה לא כך, כי סך הכל להישאר אומר עדיין שהסעודה נמשכת.
אבל אם אף אחד לא נשאר, צריך ברכה חדשה עם המוציא חדש.
נו, זה מה שכתוב בשולחן ערוך הלכות ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בפירות ויין — הראב״ד
דובר 1: וכן, אומר הראב״ד, אותו דבר הוא לא רק כשאוכלים סעודה של לחם. עשו מסיבה והתיישבו לשתות יין או לאכול פירות. עכשיו השאלה על הברכה שלאחר מכן, על העץ או על הגפן.
וההלכה, כל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, הוא הפסיק את האכילה, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, הוא צריך לעשות ברכה אחרונה כשהוא נזכר, ואחר כך צריך לעשות ברכה חדשה על מה שהוא צריך לאכול, על מה שהוא הולך לאכול הלאה.
או לכתחילה לפני שהוא יוצא מהבית צריך לברך, והוא יוצא והוא חוזר, לא נוטלים ידיים שוב, נוטלים ידיים ועושים המוציא.
חילוק הראב״ד: בפנים ובחוץ
דובר 1: אומר הראב״ד, משנה מקומו, זה כשהוא יוצא מהבית. אבל אם הוא נשאר באותו בית, רק משנה מקומו מפינה לפינה, הוא מחליף מקום, אינו צריך לברך, הוא לא צריך לעשות ברכה חדשה, אין בעיה, זו אותה סעודה. מפינה אחת לפינה השנייה.
דובר 2: כן, אז לא היו שולחנות לכאורה, הוא מדבר שיושבים כך על ספסלים או על מסיבין, זה נקרא פינה.
דובר 1: אבל כן, בחוץ…
דין אוכלי מזרחה של תאנה
דובר 1: אבל… גם עם אל״ף, לא עם עי״ן. אוכלי מזרחה של תאנה, האוכלים בצד המזרחי של עץ תאנה, ובאו לאכול ממערבה, הוא הולך עכשיו לאכול בצד המערבי של עץ התאנה, צריכין לברך, כי בחוץ אין חדרים, אין חדר, אז הוא הולך ל-outside, אז בצד השני זה מקום אחר.
אז הסימן של הראב״ד הוא, נגיד עושים מסיבה ויש עצים, ואומרים אתה הולך לשבת מזרחה של תאנה. טוב מאוד. אנחנו עושים מסיבה, אנחנו עושים ברביקיו, יש עצי תאנה. איפה זה יהיה? כותבים על ההזמנה, מזרחה של תאנה. שם זה מקום. הולך למערבה של תאנה, זו חבורה אחרת, זו מסיבה אחרת.
דובר 2: אני יודע שאתה כבר מסכים.
השגת הראב״ד: לא ידע מתחילה לכך
דובר 1: אומר הראב״ד, הכל אמת. סך הכל מה שהראב״ד אמר הוא אמת. אומר הראב״ד, אמר אברהם, הכל אמת, אבל איך הוא לא ידע מתחילה לכך? הוא אומר, אם אדם כן ידע שהוא הולך ללכת לצד השני, אנחנו, אנשים של היום יש להם נוסח אחר, אנחנו אין לנו דעת. כל הקונספט של דעת לא מתחיל. יש מי שאומרים שהיום לאנשים כן יש דעת, אבל צריך ללכת. אני אומר אחרת, אנחנו אף פעם אין לנו דעת, ממילא פטורים בכלל מכל הדבר הזה.
הלכה: בירך על הפת פטר כל הפרפרות — עיקר וטפל
דובר 1: בסדר, אז בואו נכנס הלאה. “בירך על הפת”, איפה אני כאן? זה מאוד מעניין, ההלכה נכנסת גם להלכות סעודה. אז, עושים לפעמים ללמוד כך עיקר וטפל.
דובר 2: לא, אבל זה הלכות סעודה.
דובר 1: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות”, אז בזה הוא פוטר את כל הפרפרות.
מה פירוש המילה פרפרות?
דובר 2: אתה רוצה לבדוק?
דובר 1: לא, כי הפת חשוב יותר. טוב מאוד.
מעשה קדירה ותבשיל
דובר 1: אותו דבר, “ובירך על מעשה קדירה, אם הוא עשה ברכה על גריסים של מזונות, פטר את התבשיל”, כי מזונות חשוב יותר משהכל. “ובירך על התבשיל, אם אין עמו מעשה קדירה”.
אה, אז מזונות עם שהכל יכולים לפטור אחד את השני. אבל הפת והפרפרות, אי אפשר להוציא פת עם העץ או עם האדמה.
והרמב״ם אומר ששניהם הולכים לשני הכיוונים, כן?
דובר 2: כך כתוב בנוסח.
דובר 1: לא, קדירה ותבשיל הולכים לשני הכיוונים, אבל פת ופרפרות לא הולכים לשני הכיוונים.
דובר 2: לא, טוב, ברמב״ם הישן כתוב לוי פוטר. צריך לדעת.
דיון: מה כתוב בנוסחאות
דובר 1: אה, לוי פוטר מעשה קדירה? שזה הולך רק לכיוון אחד גם, שמעשה קדירה חשוב יותר. וכאן בנוסח שיש לנו כתוב שזה הולך לשני הכיוונים.
אני רואה את קצות המשנה. או שהמפרשים מתווכחים איך לומדים ברמב״ם, שפת ופרפרות, שהחשוב, הפרפרות מוסכם, שהחשוב פוטר את הפחות חשוב, והפחות חשוב לא פוטר את… בין לעניין פת, בין לעניין מעשה קדירה. שיש היררכיה, יש פת, יש דברים שאוכלים עם הפת, וכאן מעשה קדירה, ואחר כך יש תבשיל. תראה, המרק פחות חשוב מהאטריות שבו. או לא, המרק והאטריות הם באותה חשיבות, מעשה קדירה, והם פוטרים אחד את השני.
בסדר, אבל הכל תלוי בסוגיא של הגמרא, ואיך פוסקים קצות המשנה, ואיך פוסקים להלכה.
מה כתוב בשולחן ערוך
דובר 1: מה כתוב בשולחן ערוך?
דובר 2: כן, תראה בשולחן ערוך אין כלום. הוא לא מסמן כראוי. מי שעשה את הפרקים בעוז והדר רמב״ם עשה עבודה חלשה יותר מפרקים אחרים.
דובר 1: שאוט אאוט.
דובר 2: לא, אני אומר ה-shout out הוא שלפעמים הם עושים טוב ולפעמים הם לא עושים טוב, ואפשר לראות, נעשה פרק כך ופרק כך.
דובר 1: בסדר.
דובר 2: ואפשר להסתכל כאן, בואו נראה מהר, הוא מביא כן בדרך כלל מדויק. וכאן כתוב, איך קוראים לזה, הרמב״ם ערוך בדרך כלל יותר מדויק, והוא כותב שמה? ברכת מעשה תבשיל ומעשה קדירה פוטר את התבשיל. לא כתוב בשולחן ערוך ההלכה, הוא מביא.
המנהג העולם
דובר 2: המנהג, בטוח, העולם יודע מה המנהג. המנהג הוא שאנחנו אף פעם לא פוטרים אדם מזונות. הרמב״ם משמע, לפחות דעות, לפחות הרמב״ם משמע שאם אחד יושב לאכול סעודה ועושה מזונות, הוא לא צריך אחר כך לעשות עוד ברכות על דברים חלשים יותר, כי מזונות פוטר מזונות.
מה פירוש פרפרות
דובר 2: תראה מה הוא אומר כך פרפרות, השולחן ערוך מתרגם פרפרות לגמרי אחרת מהרמב״ם. הרמב״ם אומר פרפרות פירושו כל דבר שאוכלים אחרי הלחם.
דיון על ברכות על מאכלים שונים בסעודה
דובר 1: בסדר, אבל בטוח שההלכה מתכוונת לכל זה. בסדר, בואו נחזור. מה זאת אומרת, יש לך ספק שכשאוכלים לחם עם ביצה ובצל נוטלים ידיים? פשוט, צריך ליטול ידיים ולעשות בורא מיני מזונות?
שוב, זו אולי שאלה, אבל למעשה, הלכה למעשה, כשאוכלים לחם עושים עוד ברכה? לא, לא, לא. בוודאי זו ההלכה. אבל ההלכה, צריך לחשוב על זה.
אני רוצה לחשוב, אין לי עכשיו זמן, אבל אני רוצה להסתכל על זה יותר. שלמשל, אנחנו כאן חזרנו למציאות שלנו, הרבה פעמים אוכלים פירל או דבר כזה, הרבה פעמים יש בזה מזונות, מה שאין כן כאן יש דבר, ואחר כך עושים עליהם עוד ברכות.
זה מאוד מצחיק, כי נראה שכאן יש לך דבר קביעות סעודה, שאז עושים ברכה על העיקר. נראה מצחיק שכיון שאתה לא אוכל לחם, ממילא עושים מאות ברכות, פשוט מאות.
תראה, הייתי חושב לומר ששוב, כשאוכלים מרק עם אטריות או עם כנידלך עושים בורא מיני מזונות, אבל רוב האנשים עושים עוד נוסף שהכל על המרק. לכאורה צריך לחשוב, כי הכנידל הוא דבר נוסף, זה לא כמו ש… מוסיפים, זה לא פשוט שזה נקרא כמו קדרה גדולה, כשזה מתבשל עם זה זה נעשה מזונות.
אבל בטוח משהו מצחיק, מאכל אחד עושים חמש ברכות. זה כמו צלחת הבשר, יש כנידל מהצד, הכל קביעות סעודה, ואם העיקר הוא בדרך כלל הקוגל, הדבר של מזונות, אז ברוך על מה שאין כן כאן, פוטר פרפרת. זו צריכה להיות ההלכה.
סברא: הדבר העיקרי צריך לפטור את האחר
זה הגיוני, בראש שלי הגיוני שצריך לרצות, אפילו כשלא נוטלים ידיים ולא עושים המוציא, שתהיה הלכה כזו שהדבר העיקרי שאוכלים יפטור את… העיקר הוא מה שבעל הבית קורא למנה העיקרית, או שמישהו לא אוהב את הבשר ואוכל את הקוגל בעיקר.
דובר 2: כן, זה אני מבין. העיקר משתנה לפי האדם.
קושיא: סתירה בין המציאות וההלכה על מה שהוא עיקר
דובר 1: אבל לפי מה שהוא רשמי, יש מחלוקת גדולה בין המציאות וההלכה שלנו. במציאות שלנו, בדרך כלל העמילן, המזונות, עושים על צלחת צד, והחלבון, הבשר או הדג, דבר כזה עושים העיקר. וההלכה אומרת תמיד להיפך, שהפת הוא העיקר.
וצריך באמת לדעת, אם בתרבות שלנו העיקר באמת הוא המנה העיקרית, שהיא צלחת הבשר, וקורה להיות שהסדר הוא שנוטלים ידיים לפני כן על לחם, אני לא יודע מה התשובה על זה. כי העיקר שהאדם כאן רוצה לאכול הוא הבשר.
אבל אני לא יודע עד כמה זה אחרת באמת, כי תחשוב פעם, אכלו את קרבן פסח, פעם היו אוכלים פחות בשר, בדרך כלל.
דובר 2: זה נכון, אנחנו אוכלים הרבה מאוד בשר ודברים כאלה, פעם לא היה כל כך הרבה בשר.
דובר 1: לא אכלו פחות פעמים בשר, אבל כשאכלו אכלו הרבה בשר, כי זו הייתה מתנה.
דובר 2: נכון, אז כשאכלו בשר, היו בערך כל כך הרבה בסטים, נטלו ידיים ואכלו קצת מצה ואכלו עוף מקרבן פסח, נכון? אז גם אז עשו המוציא, לא עשו ברכה על הבשר. אז אתה רואה שהסדר עושה איזה שהוא סנס.
גם חלקית, אתה הולך למסעדה יוקרתית, נותנים לך תמיד לחם לפני כן, אחר כך נותנים את הבשר.
דובר 1: אה, מה עושה הלחם? אני יודע, הלחם בטל, כאילו אתה חושב, זו מסעדת סטייק, נותנים לך לחם.
דובר 2: כן, אבל למעשה, רואים שתמיד כך היה המנהג, זה לא מנהג חדש. אז משהו צריך להבין, למה עושים ברכה על הפת? אתה רואה בכל זאת שלפת יש חשיבות.
תירוץ: פת הוא הדבר הבסיסי שמחזיק את החברה בחיים
אני חושב אולי כי פת, אנשים עובדים על זה הרבה מאוד. אני מתכוון שכל שאר הדברים מלבד פת הם מותרות. פת הוא הדבר הזול ביותר שיכול להחזיק חברה בחיים. כשאין את כל השפע, מתכוננים לפת. פת הוא ה… מה יוסף חילק? הוא חילק לחם לעולם.
כל שאר הדברים הם דברים מותרות, דברים ל… ברוך השם, יש לנו היום שפע כל כך גדול, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשר ודברים טובים יותר שיש להם מעלות. אבל כשאדם מתחיל להיות עצבני מה הוא הולך לאכול, מפילים הרבה פת.
דובר 1: כן, אני אומר, פת הוא ציוויליזציה נעשתה, חקלאות נעשתה על פת, זה דבר מאוד בסיסי. הדרך שלנו איך אנחנו חיים, ערים נעשו בגלל שהיה פת.
דובר 2: נכון, אז פת הוא דבר בסיסי, זה צודק.
דובר 1: אולי יותר טעים אולי, או הוא רואה שהוא נעשה יותר צמא. זה לא שהעולם לא השתנה, כי אתה יודע מליובאוויטש, אוכלים פחות פת ממה שהיו אוכלים פעם. זאת אומרת, צריך להיות מדויק.
בקיצור, צריך לחשב על זה יותר.
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד — הלכה של הפסק בסעודה
אני אגיד עוד מה, מה שיש מקום לעיין כאן. אומר הרמ״א הלאה, “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד”. למדנו איך מסתיימת הסעודה. הלאה, איך מסתיימת הסעודה. חזרה לנושא, איך מסתיימת הסעודה.
ההלכה האחת של קינוח סעודה, שואל כבר שלכאורה זה לא בא כאן, אבל אנחנו מבינים שזה לכאורה קשור לזה שזה לא חסידה. אבל חוזרים לנושא של איך מפסיקים את הסעודה, נכון?
דובר 2: כן.
רמ״א: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות
דובר 1: אומר הרמ״א, “גמר בלבו”, הוא החליט שהוא כבר סיים לאכול. “גמר בלבו מלאכול ולשתות”, הוא סיים בליבו מלאכול ולשתות. “ואחר כך נמלך”, אחר כך הוא התיישב שהוא כן רוצה עוד לאכול ולשתות. “אפילו לא שינה מקומו”, אפילו הוא לא הלך ממקומו כמו שלמדנו קודם, הוא עדיין באותו מקום, אבל כיון שהוא החליט אצלו, הוא כבר סיים את סעודתו, הוא צריך שוב לעשות ברכה.
“ואם לא גמר בלבו”, אם הוא אבל לא החליט, “אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות”, כל עוד אדם עדיין במצב הרוח שלו, בדעתו, בליבו, שהוא עדיין באמצע הסעודה, “אפילו פסק כל היום כולו”, אפילו זה עובר זמן ארוך, “אין צריך לברך שנייה”.
שם הוא אומר, אפילו הוא כבר התעכל, לכאורה כן, אפילו זה כבר התעכל, אבל כל עוד הוא יושב עוד בסעודה… אני לא יודע.
קושיא: מה פירוש “אפילו פסק כל היום כולו”?
זה לכאורה לא נעשה הפסק כל היום כולו כל כך אמיתי באמצע סעודה. אבל זה הפסק כל היום כולו, כל הזמן לכאורה.
דובר 2: אה, הפסק פירושו הוא הפסיק, ועשרים שעה אחר כך הוא חוזר?
דובר 1: לא, כל יום זה כך. כל יום, אתה לא אוכל שם.
דובר 2: שם הוא מתכוון שהוא מחזיק באמצע.
דובר 1: אבל באמצע הסעודה, ואחר כך הוא בא…
דובר 2: לא, הוא מחזיק באמצע הסעודה, וזה רק נעשה ארוך מאוד. היה שינוי, הוא היה צריך לנסוע. אבל הוא חוזר מיד לסעודה.
דובר 1: הוא לא שינה שינוי מקום.
דובר 2: הוא לא שינה שינוי מקום, הוא נשאר יושב באותו מקום. שינוי מקום זה בכל מקרה פסול. הוא נשאר יושב באותו מקום.
דיון: הבנת “פסק כל היום כולו”
דובר 1: אחר כך הוא אומר הלכה חשובה, שזה רק אנשים שיש להם שכל שיש אצלם דבר כזה “גמר בלבו”. אנשים היום לא יודעים מה זה. אבל הוא מדבר על ביקורת האנושות. אבל אני רוצה להבין כאן פשט.
הוא אכל שבע בבוקר חתיכת לחם, והוא יושב ליד השולחן כל היום ולא אוכל, ושבע, הוא לא ידע מזה, הוא לא ידע פסוק כזה, שאני יושב בשולחן שלי בבוקר ואני יודע שמחר… אני מאוחר יותר… אבל הוא יושב שם… זה כבר נשכח?
דובר 2: שהוא נכנס לדבקות יום שלם, והוא חזר לחופה. אין כאן מחשבה.
דובר 1: כן, אבל זה לא יכול להיות, שלא… הנה ההלכה הראשונה שהחסיד ידע בליבו. עומד לא, אני יושב עכשיו, אכלתי ביום שישי, אני יושב מוכן ליד אותו שולחן, כי אני לומד כל היום, ומחר חתן סופר, האם אני לא צריך לעשות ברכת המזון בינתיים? אני לא יכול להיות.
בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש — הבדל בין קידוש להבדלה
דובר 2: אז שלושה מבדזר, הוי שותן, קבוצה של אנשים יושבת ביחד ושותה. ואומרים, בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש.
מקור למנהג ליובאוויטש
אז כאן רואים שיש מקור למנהג של חסידי ליובאוויטש, ואצל בחורים בליובאוויטש, שכאשר לפני קידוש, לפני היום מתחילים יושבים שותים, כי מגיע שבת יאמרו קידוש. קידוש אכן, כן? הוא לא שתה, הוא התחיל לשתות לפני שבת, נכון?
או בואו ונברך ברכת המזון, שותים אנחנו לא יותר, אחרי השבוע, וקצת. אז כזה הדבר הוא לכאורה באכילה גם כן, ולא צריך לשתות. אבל פעם, ברכת המזון, אז עם תמיד.
כשאנשים אוכלים, אנחנו צריכים ללכת לברך, אבל הם צריכים גם לברך, והם צריכים לעשות קידוש. כשחמישי, זה בכזה דבר כתוב באופן. למי שרוצה לאכול ולישתס קודם שבוע, כאטשי את לא אחד ראשים.
הלכה: בואו ונבדיל לעומת בואו ונקדש
כאטשילה אסור, למה הם צריכים לברך, או הם צריכים לעשות קידוש. או הם צריכים לעשות קידוש, והם צריכים לומר.
דובר 1: לא, זה צריכים. זה שתי הלכות אז קידוש. נעשה הפסק מסעודתו. מילא הוא חייב לעשות שוב על הגפן.
עכשיו דבר חדש, מכיוון שהוא אמר שהוא צריך לברך, או שהוא צריך לעשות קידוש, מה שנעשה שבת. כי הוא צריך בעתים לעשות זאת, אבל זה שתי הלכות, הלכות עצמאיות.
אבל אם הוא לא יודע איזו מבין השתיים, אני אומר, שלא יהיה חלילה וחס סכנה גדולה. הוא יכול עוד לעשות כוס, הוא לא יכול לעשות עוד כוס קידוש.
אבל למעשה, בואו ונבדיל, אם אמרו “בואו נעשה הבדלה”, “אין צריך לחזור ולברך”. לעשות קידוש ולברך, הפשט שהם סיימו את הסעודה עם הזכרת המצווה.
קושיה: מדוע בואו ונבדיל שונה?
כשמזכירים את המצווה שצריכים לעשות הבדלה, למה לא צריכים לחזור ולברך? מה שונה בואו ונבדיל?
דובר 2: אולי אין איסור לאכול לפני הבדלה? יש כן איסור לאכול לפני קידוש?
דובר 1: אה, “בואו ונאכל אוצרות של בשר ודגים”, בואו ונבדיל אסור לא? למה?
דובר 2: אבל כתוב ברמב״ם שלא לאכול לפני הבדלה.
דובר 1: אמת. אז מה ההבדל?
אני לא יודע למה. אפילו הם אמרו בואו ונבדיל, כל עוד הם עוד לא בירכו, האם הם יכולים עוד לאכול? זה לא שהם יכולים, זה שהם הסיחו דעת מסעודתם. זה הדבר הראשון. ואם כן, למה אין צורך לחזור ולברך? למה לא?
נראה. נראה שזו באמת המילה, שבואו ונבדיל לא אוסר שהם יכולים להמשיך לאכול.
תירוץ: הבדל בין איסור אכילה לפני קידוש ולפני הבדלה
אז, אם הוא באמת הלך לעשות הבדלה, כמובן, זה באמת הפסק. אבל אם הוא רק אמר בואו ונבדיל, הוא יכול להתיישב “אתה יודע מה, מאוחר בואו ונבדיל, עכשיו אנחנו יכולים עוד לאכול”. בדיוק כמו שאמרנו אצל בואו ונאכל, זה אסור.
אז יש הבדל, זה ברור. לא רק זה, ההבדל כאן הוא לא דין שאתה מפסיק את ברכת המזון, אלא יש דין באיסור של אכילה לפני הבדלה לעומת הדין של אכילה לפני קידוש.
שיטת הראב״ד
הראב״ד באמת מחלק. אתה רואה, הראב״ד תמיד בצד שלנו. כשאתה לא מבין את הרמב״ם, בא הראב״ד והוא אומר לך “רבינו בדברים אלו שגה, אני לא מבין אותו”.
הראב״ד אומר שבקידוש צריכים ממילא לעשות קידוש כשנעשה לילה, אז לא אומרים. הבדלה אומר הראב״ד, הוא מבין, אם אומרים, הפשט שהם הפסיקו לשתות, אם לא, זה לא מחייב. אז יש הבדל.
דובר 2: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם ישבו אנשים בסעודה ערב שבת, ונעשה לילה, הוא צריך להיות פוסק, פורס מפה ומקדש, הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה. אז אולי זו הסיבה לרמב״ם.
דובר 1: כן, כאן הבנתי את הרמב״ם.
דובר 2: אה, זה אומר שהוא אומר בורא פרי הגפן, לא אומר עדיין… מה שאין כן בורא פרי הגפן בקידוש, זה באמת עכשיו.
דובר 1: מה ההבדל?
דובר 2: אבל עדיין קשה קושיית הראב״ד. הראב״ד אומר שזה לא קשור לעצם להפסיק.
דובר 1: לא, למה הרמב״ם הולך?
הלכה: הבדל בין קידוש להבדלה בנוגע להפסק בסעודה
דובר 1: כן, אה, זה הבדל אמיתי. בקידוש, אם אדם ישב בסעודת ערב שבת ונעשה לילה, הוא צריך פורס מפה ומקדש. הוא לא יכול להמשיך לאכול עד שיעשה קידוש. מה שאין כן בהבדלה ההלכה שהוא יכול להמשיך לאכול עד שיסיים לאכול ויעשה הבדלה.
אז, אולי זו הסיבה של הרמב״ם? כן, כך הבנתי את הרמב״ם. אה, זה אומר שהוא אומר “בואו ונבדיל” לא אומר עדיין, מה שאין כן “בואו ונקדש” זה מיד הפסק בסעודה, וכשאומרים על קידוש, זה מכיוון שכל אחד יודע שלפני קידוש אסור לאכול, אז בגלל עובדא דסעודה, זה סוג של גילוי דעת שכבר הפסיק. משהו כזה, ממילא הוא צריך כבר באמת לעשות קידוש, כבר הגיע זמן הקידוש. אבל הבדלה הוא לא יודע, אז ממילא אפשר, משהו כזה.
אבל סתם כך, אולי מדברים שעדיין לא נעשה לילה, עוד לפני חשיכה. עדיין לא צריכים לעשות קידוש, אפשר לעשות קידוש, מותר לעשות קידוש שבת ביום שישי אחר הצהריים, אבל עדיין לא צריכים לעשות קידוש. אז ממילא, “בואו ונקדש” גורם שתהיה כולך מחויב בקידוש, כי אתה מקבל שבת, או אתה אומר לכל המקדש. מבין מה אני אומר?
דובר 2: אוקיי.
דיון: “בואו ונבדיל” אינו מחייב
דובר 1: ניקח עוד הלכה אחת. “ניבו אים הבדיל, ניבו לא אים הבדיל”, כך כתוב שם הלשון, אחרי שאמרו “בואו ונבדיל”, שעדיין לא מחייב.
הלכה: הטוב והמטיב על יין חדש
דובר 1: היו מסובין לשתות יין, אם אנשים יושבים ושותים יין, והביאו להם יין אחר, הם החליפו ליין חדש, והביאו להם יין אחר, הם הביאו יין אחר, לבן מאדום, למשל הם שתו יין אדום, הביאו יין שחור, או ישן והביאו חדש.
אז הרמב״ם פוסק שהוא לא צריך לעשות ברכה, “אינו מברך עליו ברכה אחרונה”, כי זה אותו סוג, הוא יוצא עם בורא פרי הגפן הקודם. אבל זה יין טוב יותר, צריך לעשות ברכה חדשה, והוא צריך לעשות ברכה, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, שעושה טוב. אני מתכוון, הטוב והמטיב בהקשר הזה אומר שהיה עד עכשיו טוב עם היין הקודם, עכשיו מטיב, שעושה עוד יותר טוב עם היין החדש.
מסכים?
דובר 2: אני שומע. יש על זה הלכות שונות, אבל כן.
דובר 1: מצוין. אז זה עד כאן למדנו על הפסק. כן? עכשיו נלמד קצת על מתי עושים את הברכה.
דובר 2: לכאורה צריכים לעשות הפסק.
דובר 1: אוקיי.
דיון: פשט של הטוב והמטיב
דובר 2: הטוב והמטיב זה ממש טוב.
דובר 1: לא, הטוב והמטיב נראה לי כמו “עוד יותר טוב”, הניגון המפורסם. זה טוב, ושיהיה עוד ועוד טוב. הטוב, זה כבר היה טוב, והמטיב. הרבה פעמים ברכות הן כמו אותו ייאוש, אותה צרה, ניתן לי. הייתי רעב, ניתן לי לחם. כאן זה ענין, דבר ייחודי, כבר היה לי יין. זו ברכה על שפע. הטוב והמטיב, זה טוב ושיהיה עוד יותר טוב.
דובר 2: למה אתה לא אומר פשט? אני רוצה לומר שני חידושים אם אתה רוצה לשמוע.
דובר 1: כן.
דובר 2: יש לי הרבה חידושים, אנחנו לא אומרים את כל החידושים שלנו בכל פעם על הרמב״ם.
דובר 1: אל תגלה.
דובר 2: אנחנו לומדים רמב״ם, לפעמים נכנס חידוש, אבל באמת על כל חלק ברמב״ם אפשר לומר שיעור שלם. אנחנו לומדים פרק ביום.
חידוש: מטיב הוא לאחרים
דובר 2: הטוב והמטיב, קודם כל הפירוש, קודם כל מטיב פירושו לאחר. כן? ההלכה היא כמו ב… ההלכה היא, בשורה טובה על משהו שהוא לעצמו אומרים שהחיינו. אם זה גם לאחר אומרים הטוב והמטיב, נכון? כך הכלל, ונראה מאוחר יותר לכאורה בברכות השבח.
אז יין, איך יין הוא לאחר? התירוץ הוא, שיהודי שותה יין הוא נעשה חבר טוב יותר עם יהודים אחרים.
דובר 1: אנחנו אמרנו, אנחנו פסקנו שאפשר לעשות הטוב והמטיב רק כשיושבים עם אנשים אחרים, שזה היו מסובין. הרמב״ם אומר זאת.
דובר 2: יש לי חבר ר׳ יצחק, הוא אומר תמיד, כשאני אומר תורה כזו הוא אומר, “מצוין לשלוש סעודות.”
הלכה: לא מברכים על האוכל עד שיבוא לפניו
דובר 1: אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל”, ולא כי שלוש סעודות זה דבר רע, להיפך, כי זו תורה שבאה בפני רבים. אז היום ל״ג בעומר אפשר לומר תורה כזו.
אומר הרמב״ם, “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו”. לא אפשר לעשות ברכה לפני שהאוכל לפניך. זה כמו עובר לעשייתן. אז למשל מגישים, והוא עושה המוציא, והולכים כבר להביא לו לחם, רוב בתוכו, הולכים כבר להביא.
ואם כן עשה ברכה, אפילו על האוכל, כשברכת הנהנין לפניהם, צריך לחזור ולברך, צריכים לעשות שוב ברכה. זה צריך להיות מאוד ניכר שהברכה היא על הדבר. ברכה היא לא סתם עוד הזדמנות להודות לקב״ה. זו ברכה על הדבר, זה מאוד מחובר לדבר.
חידוש: ברכה היא נטילת רשות וחלות השם
דובר 1: צריכים לראות, כבר דיברנו, אוקיי, נדבר על זה גם מאוחר יותר, אבל אתה ממשיך לשאול, זו כמו השאלה. ברכה צריכים פשוט להודות לקב״ה. האם אני יכול עכשיו לומר “ברוך פרי הגפן”? זה אמת, הקב״ה עושה פרי הגפן.
אבל נראה יותר, ברכה היא נטילת רשות לאכול את הדבר. יש עוד ענין שזה חלות, כמו “חל שמו של שמים על העשייה”. נעשה חל. לכן ברכה לבטלה פשוט שאתה מביא את שם הקב״ה על כלום. מבין מה אני אומר? זה גדר, והקאמרנר מדבר על זה, ואחרים.
הלכה: כשהאוכל אבד אחרי הברכה
דובר 1: שלא נטל אוכל לברך עליו. מה קורה במקרה אחר כשהוא כן היה לו כשעשה את הברכה, אבל למעשה משהו קרה באמצע הברכה, מרוב קדושתו, כמו שכתוב בקאמרנר, האוכל נשרף בידו, אושפיזין דנורא. או פתאום בא גל, הוא אכל ליד המים.
אוקיי. צריך לקחת אחר ומברך עליו, הוא צריך לעשות ברכה חדשה. לא רק קודם כשאמרנו “צריך לחזור ולברך”, לא היה משהו ענין של איזה קנס. אפילו כשעשית את הברכה היה לך, והיתה ברכה נכונה בשעתה. אבל למעשה מה שאתה מביא זה דבר חדש, אפילו זה אותו מין. זה דבר חדש, כי אתה צריך… אני מתכוון, נטילת רשות מסתדר מאוד פשוט אם הולכים עם השיטה.
אומר הלאה הרמב״ם, אבל למעשה יוצא עכשיו שהברכה הקודמת היתה על כלום, כי לא היתה לך הנאה מהדבר. אומר הרמב״ם, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך כבוד מלכות של הקב״ה. מביאים מאוד חזק את כבוד המלכות, שני שמות של כבוד מלכות.
דיון: פשט של “ברוך שם כבוד מלכותו”
דובר 1: נראה לי ש״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” הוא סוג של פיוס לקב״ה. כמו שמבקשים מהקב״ה. או בכל מקרה שנראה כאילו יש זלזול בשם של הקב״ה, שזלזלו, כמו שאתה מבקש מהקב״ה, או שאתה מבקש מהקב״ה בשביל העולם, כדי שהאנשים מסביב יקבלו בחזרה את הרצינות לשם של הקב״ה.
אז לדעתי זה הרבה יותר פשוט, שהבעיה של ברכה לבטלה פשוט שאמרת, שלא אומרים את השם, לא בעיה. הזכירו את השם על כלום. על מה היה השם? על תפוח. איפה התפוח? התפוח אינו. נו, ואמרו “ברוך שם”? הפסק, הפסק. אז השם כאילו תלוי באוויר. אמרו ברכה על כלום.
“ברוך שם” אומר “אני מודה על הזכרת השם”. זה עושה שהזכרת השם היא משובחת, “שם כבוד מלכותו”. אולי ההדגשה על ה״שם”. “ברוך” – מבורך שמו. כשאתה אומר כאילו אפשר להתחיל לומר, כאילו, אולי זה עמוק מדי, אבל כאילו אפשר להתחיל לומר “ברוך אתה השם”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – מבורך שמו הקדוש. אז זה עושה שהברכה היא כמו תפיסה, זה עושה שהברכה לא תהיה תלויה באוויר, שתהיה חל על משהו. אני מתכוון שהפשט שלי הוא פשט יותר ישיר.
דובר 2: כן, אבל הפשט שלי הוא הפשט האמיתי. כי בינתיים הוא אמר “בורא פרי הגפן”, כי זו הבעיה, לא ה״שם כבוד מלכותו”. בוודאי השם מלכותו נעשה מחולל, אבל השם מלכותו נעשה מחולל דרך אמירת “בורא פרי הגפן” ולא עשיית כלום.
דובר 1: מצוין, הרמב״ם הוא כמו… זה דולג. עוזבים את ה״בורא פרי הגפן”, ה״בורא פרי הגפן” היה באמת כמו טעות, אבל אני לא רואה שהשם נעשה משובח. מעבר לזה, מעבר לזה.
דובר 2: אבל הרמב״ם לא אומר שזה בכלל הפשט. הוא אומר, “כדי שלא יהא שם שמים לבטלה”. שם אין ענין של “כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה”. אבל הרמב״ם אומר, עובדים לא עושים בכל ברכה. כמו שאתה אומר מצוין, הכהן גדול, למה לא רק אז? אבל שם הכהן גדול אמר אחר כך, והוא מבקש מחילה וכפרה.
למה הכהנים הפשוטים מסביב, למה הם צריכים לומר “ברוך שם”? כי אתה אומר ש״ברוך שם” הוא שבח על הזכרת השם. יש, ברוב עם כללית מזכירים השם על הפירות, על הדבר. אבל יש דבר, כאן שבח שבא על הזכרת השם עצמה.
דובר 1: אבל שם לא צריכים בדיוק אחרי שטעו בברכה. לא טעו ב, כי הברכה הוא אמר, כי השם נשאר תלוי. שהוא עכשיו הזכיר את השם, לא עושה כלום השם, אין פירות. האם אני יכול על כל פנים לומר שבח על הזכרת השם עצמו. יש שבח של הזכרת השם עצמו.
כאילו, נניח, אמרתי, תדמיין מישהו רוצה ללמוד את שם הוי״ה, צריך לומר לו “ברוך השם”, כי זה יכול חס ושלום להזכיר את השם. אומר “ברוך השם” כמעט חותם, כמו שאתה רואה לפניך. אתה יכול לטעון שאתה רואה זאת לפניך, וכולו בבית המקדש יאמרו כך. זה פשט מאוד טוב.
הלכה: עשיית ברכה ליד מים זורמים (אמת המים)
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “העומד על אמת המים ומברך ושותה, אדם יכול לעמוד…” אה, הלכה חדשה, מים חדשים. אה, אומר הרמב״ם, “אדם יכול לעמוד…” אתה צריך לברר את הברכה על… כן, וראה מה זה מוסיף. כן, כשאתה עומד ליד מים ולמדת… זה פלא גדול שהמים שאתה הולך לשתות הם גם לא המים שעליהם עשית את הברכה.
מצוין, כי כמו הרקליטוס, איך קראו לו, הפילוסוף אמר, אדם לא נכנס פעמיים לאותם מים. כן, כי מים זורמים, מים גדולים זורמים. “אמת המים” פירושו נחל, מים שזורמים.
והוא עושה ברכה, “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה”, המים שהוא שותה עכשיו הם לא המים שעליהם עשה את הברכה. אבל אנחנו אומרים כך, “לא נתכוון מתחילה”, זה הטבע של המים. כשעשה את הברכה, אמר זאת למים שהוא הולך לשתות ברגע שיגיעו אליו.
דיון: מדוע הברכה תקפה באמת המים
תרגום לעברית
דובר 2: אה, מעניין. מהלך אחר היה אפשר לומר כך שהכל הוא מים גדולים אחד. כמו קערה ענקית אחת, כמו מים גדולים אחד. אבל אולי, אולי אתה צודק, כי אני חושב שאם הסברא עובדת, אז אני יכול להמשיך לומר, יש לי מלצר, אני רואה שהוא כבר מביא, אני יכול כבר, כי “לכך נתכוון מתחילה” הוא דרך.
אבל שם זה עדיין לא היה שייך לך, אבל זה לא היה לידו. כאן היית ליד זה. כאילו, יש לך את שניהם. ליד זה, גם את הדבר שאתה אומר, שזה לא היה אחד… ב״אמת המים”, אני לא יודע, באמת, הוא לא אומר בבירור כי זה אותם מים. הייתי יכול לומר כי זה מים גדולים אחד, אבל זו כבר שאלה פילוסופית יותר. כי אתה לוקח את זה מכוס, וזה לא אותם מים.
אוקיי. אתה יכול לומר שזה כבר נמצא בכוס. אבל אתה צריך קודם מן הארץ. אני זוכר, אנשים, יש “water fountain”, כן? אולי חסידים לא שותים מ”water fountain”, אלא בכוס. אבל לא כתוב שצריך לשתות בכוס. אתה ניגש ל”water fountain”, אתה צריך לשתות. אז מתי אתה מתחיל לברך? יש לך כפתור, כן? כבר ראיתי אנשים באקווה פארק, הם מדליקים קודם, אבל אין כאן עבודה זרה. זה רק water fountain שאתה הולך ללחוץ.
תאר לעצמך, אני זוכר את החדר שלנו בחוץ לארץ, היינו צריכים להדליק את המים ולברך על המים שזורמים, אבל זה לא ממלא כלי. שעה המים. אתה יכול לומר שזה מזרקה שהיא עבודה זרה. אתה תיקח עוד גם את הכפית.
דובר 1: זה לא כפית, זה מזרקה. היא מזליפה לתוך הפה. אתה לא יכול את המזרקה על הפה? אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו רק.
דיגרסיה: ברכה על כפתור/מזרקה במקוה
דובר 1: אז מתי מתחילים לברך? יש כפתור, כן? ראיתי אנשים במקוה, הם מדליקים קודם את המים… אבל אין כאן עובדא דמים. זה רק כפתור שאתה הולך ללחוץ. תאר לעצמך, אני זוכר את סבא שלנו בחוץ לארץ, היו צריכים להדליק את הברז ואחר כך לברך על המים שזורמים. אבל אין כאן דבר כזה. שעה המים… אפשר לומר שזה… מזרקה, נאמר. אתה צריך עוד גם לקחת את הכפית…
דובר 2: אני אומר לא המזרקה. אני אומר, אבל אני אומר שהמזרקה צריכה להיות יותר כמו לקחת את הכפית אחר כך… ולקחת. ולקחת.
דובר 1: אתה צודק. לכאורה לא צריך. אבל אפשר לומר שזו העובדא דמים. המזרקה שלי היא עובדא דמים. זה מזליף מים. הולכים ולוחצים על הכפתור, מזליף מים.
הלכה: דברים הבאים בתוך הסעודה ומחמת הסעודה
דובר 1: אוקיי. עד עכשיו למדנו הלכות הפסק, כמו הפסק. עכשיו נלמד מה קורה לגבי… על איזה אוכל לא צריך לברך ברכה נוספת.
אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים בתוך הסעודה”. כבר למדנו במובן מסוים קודם. זה מאוד מעניין. קודם, מה ההבדל של ההלכה מקודם? הרי כבר למדת קודם שפת פוטר את הפרפרת. עכשיו באה הלכה חדשה של “דברים הבאים מחמת הסעודה”. זו פשוט הלכה גדולה יותר. אתה מסכים? נראה. כן? זה לכאורה עוד כלל מהכלל של עיקר וטפל, אבל זה פשוט חלות אחרת שלו.
“דברים הבאים מחמת הסעודה והם מחמת הסעודה בתוך הסעודה” – הזמן שנותנים אותם הוא באמצע הסעודה, והסיבה שנותנים את זה היא שזה חלק מהסעודה, למשל חלק מהארוחה – “אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל”. למה? כי “הכל טפילה לסעודה”. הכל הוא טפל לסעודה הגדולה. כמו שאמרת, יש טפל כמו בקרקר עם החמאה, יש עיקר וטפל, וכאן היא הסעודה.
הלכה: דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ודברים הבאים לאחר הסעודה” – אבל מה קורה עם אוכל שמביאים אחרי הסעודה? “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה” – דבר שמביאים, אבל זה לא מחמת הסעודה, זה לא חלק מהסעודה, אלא זה פשוט אורח, מישהו מביא איזה מאכל, והכל כן בתוך הסעודה, הזמן שאוכלים את זה הוא בתוך הסעודה, אבל זה משהו שלא שייך שם – “טעונין ברכה לפניהם”. ומישהו טעון ברכה לאחריהם.
דיון: מה היא דוגמה ל״אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”?
דובר 2: לא יודע על מה אתה מדבר. מה יש דבר שמביאים בתוך הסעודה שאינו מחמת הסעודה?
דובר 1: למשל, אדם עושה חתונה, ומוסד מביא שולחן שלם עם אגוזים, וזה מונח בצד ליד הדלת. אני לא יודע, אף אחד לא צריך עכשיו ממש אגוזים באמצע הסעודה. זה נעשה בעיקר למי שבאים לרקוד, או משהו כזה, שיוכלו לנשנש משהו. ומישהו לוקח משם באמצע הסעודה. הוא יאכל את זה בתוך הסעודה, אבל זה לא מחמת הסעודה. נכון?
דובר 2: אני יכול לשאול, אני רואה שיש לך…
דובר 1: או אולי זה נוגע לדברים שלנו שמביאים בראש השנה כסימן טוב. סימנים. זה לא מחמת הסעודה, זה לכבוד יום טוב ראש השנה. זה לא חלק מסעודה רגילה. אוקיי. טוב מאוד.
הלכה: דברים הבאים לאחר הסעודה
דובר 1: אבל הדברים הבאים לאחר הסעודה הם דברים שמביאים אחרי הסעודה, כמו קינוח, גם מחמת הסעודה, גם בשולחן ערוך מחמת הסעודה. אז אין הבדל. זה כן קומפוט, זה סעודה. אבל מאחר שזה לאחר הסעודה, הוא טעון ברכה לפניהם ולאחריהם, כי יש לזה שם של דבר שהוא לאחר הסעודה.
דיון: מה פירוש “לאחר הסעודה”?
דובר 2: צריך להיות, כי הייתי אומר שקומפוט הוא לא לאחר הסעודה, זה סוף הסעודה.
דובר 1: אולי אינו חינם. אנחנו צריכים משהו יותר מזה. אנחנו צריכים משהו עוד רמה, אחרי הבנטשינג.
דובר 2: בזה הוא אומר ברכה לפניהם ולאחריהם. לא… בנטשינג יכול בוודאי לפטור על הקומפוט.
דובר 1: ראית פעם מישהו עושה ברכה אחרונה על הקומפוט שלו?
דובר 2: אה, מה עם היהודים שעושים כמה דברים, צריך לראות אם זה נכון.
דובר 1: אבל הייתי אומר שמדברים כאן לאחר הסעודה כפשוטו. לכאורה זה לא היה שייך. אם משהו היו אומרים שצריך לעשות ברכה אחרונה אחרי הבנטשינג, זה ממש לא שייך, כי הוא לא יכול עכשיו לעשות ברכה אחרונה דרבנן. הוא כבר יצא. זה היה עושה את זה מסובך.
דובר 2: לא, זה היה עושה, תאר לעצמך הוא עושה בורא נפשות באמצע הסעודה, לכאורה זה לא היה טוב, כי הוא עשה בזה כאילו כבר בנטש, משהו כזה. הוא היה אולי עושה…
דובר 1: לכאורה, הוא מתכוון לזה פשוטו כמשמעו, הוא מתכוון לזה אחרי הבנטשינג אולי. אז יכול להיות שמדברים על משהו יותר מקומפוט. הוא מדבר על אחרי הבנטשינג, כבר בנטשו.
דיון: למה צריך ברכה לאחריהם אחרי הבנטשינג?
דובר 2: אבל למה צריך לאחריהם כשכבר בנטשו? למה זה צריך? הברכה יכולה ללכת אחורה?
דובר 1: למה לא? לא הבנטשינג הולך אחורה. אבל כשמישהו אוכל עיקר ואחר כך הוא התיישב לאכול טפל, הוא לא היה צריך לברך? הוא כבר בנטש.
דובר 2: אה, אתה אומר שבנטשינג הוא כמו סיום הסעודה, למדנו קודם?
דובר 1: לא, הוא כבר הודה להקב״ה לאחר המזון. זה הטבע של מזון.
דובר 2: אני שומע, אני שומע. אולי באמת בגלל זה, רק באמת בגלל זה צריך לעשות. הסברא שלך לא עובדת.
דובר 1: לא, אני אומר, האם לאחר המזון פשוט לא בשביל הסיבות, אבל הרמ״א אומר כמו שאתה אומר. הוא אומר את ההלכה. הסיבה של הרמ״א היא סיבה אחרת, הוא אומר שהוא לא רוצה להתחבר עם הקודם. זה ברור, הפשט היה קצת מבלבל לגבי זה. אוקיי, אוקיי, בוא נראה את הרמ״א.
הלכה: יין בתוך הסעודה – שבת/יום טוב לעומת ימות החול
דובר 1: “שבת ויום טוב”, הרמ״א הולך כאן לדבר על ימים שעושים סעודות גדולות יותר. “שבת ויום טוב”,
דובר 2: לא, הוא מדבר ספציפית כששותים יין.
דובר 1: אה, אז כשיין הוא חשוב.
דובר 2: בוודאי, ימים ששותים יותר יין.
דובר 1: “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין, שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין.” שבת ויום טוב יש כאן מצוה של לעשות קידוש ולשתות יין ולהיות שמח. “או לאחר הקזת דם, עושין סעודה, ואז יש ענין לשתות כדי להחזיר לו דם.” או כשמישהו יצא ממערכה שחוגגים, סעודת הודאה.
דובר 2: כמו כלום, סעודת הודאה לא מובן למה קובעים סעודה.
דובר 1: אבל במערכה, זה לא מובן, יצאו מבית האסורים. “בשעת שיוצא מן המערכה”,
דובר 2: אה, זה אותו דבר כמו הקזת דם, שיחזיר את הכוח.
דובר 1: “וכן כל כיוצא בזה, שדרך לקבוע סעודתו על היין, אז אם בירך על היין שלפני המזון, ובירך בורא פרי הגפן בתחילת הסעודה, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון.” כל יין ששותים בסעודה עד ברכת המזון נפטר עם היין ששתו לפני הסעודה, תחילת סעודה.
דובר 2: כמו כל שבת, אז זה…
דובר 1: אפילו לאחר המזון, אפילו הוא… שותים בתוך הסעודה פשוט. לא, אבל אפילו סוף סעודה כוס יין חדש, אלא אם כן מביאים לו בקבוק חדש, יין חדש, שזה עושה את זה כמו הטוב והמטיב.
“אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.” ימים אחרים, שאין קביעות על היין, כשמביאים יין אחרי הסעודה, בא איזה סדר כזה לפעמים, מביאים כוס יין למשהו, עושים עוד ברכה, כי זה לא חלק מהסעודה, זה לא בא ביחד עם הסעודה. זו לכאורה הנקודה. כן.
דובר 2: סעודה לא יין עם הביצים.
דובר 1: כך זה נראה. כן. נכון?
דיון: ההבדל בין לחם ליין
דובר 1: אבל הרמב״ם אומר שזה דווקא היין שבתוך כלי. ימים אחרים, לחם, יש סדר סעודה שנשלט על ידי לחם, שבו לא צריך לברך שוב. אבל יין הוא משהו כזה… כל כוס יין היא דבר בפני עצמו. אז כאן יש קביעות על יין. כשרגילים אפשר לצאת אחד עם השני בברכה. אבל כשהתרגלו. כל אחת דעכרד, שאין ביתה בליהו פני, שיאנו הכל אחר אכד. לא כל אחד יש בדיוק אז את…
דיון: שמיעת ברכות באמצע אכילה
דובר 2: אסור לדבר באמצע אכילה.
דובר 1: הרמב״ם אמר את ההלכה בהלכות בריאות. הגמרא מרקבונים מחזיק אני בבליעה, הפה לא יכול לענות אמן, אז האופן איך עושים את זה הוא צריך לחכות עד שסיים, זה מחכה לבליעה לרדת, ועושה בעצמו את הברכה. ואם מישהו נתן מחאה, אם מחלק גפן לכל אחד, מישהו מחזיק בבליעה, אני לא יכול לומר אמן, אין סדר. והברכה לא פוטרת את היין של לאחר המזון.
דיון: שלושה סוגי יין – לפני, בתוך, לאחר המזון
דובר 2: אבל הוא כבר אמר את זה, כי הוא מדבר על שאר הימים.
דובר 1: כן כן, אחר כך הוא כבר אמר,
דובר 2: לא, הוא מתכוון אפילו יין בתוך המזון.
דובר 1: בסדר, הוא על יין לפני המזון. כאן שלושה יינות, כאן יין לפני המזון, הוא עשה קידוש, קודם שאוכלים שותים יין, אחר כך לא אוכלים את היין בתוך המזון, אלא יין לאחר המזון. כאן הוא מדבר על היין בתוך המזון, שהוא לא פוטר את היין שלאחר המזון. עד כאן פירק תלעד. נפלא.
Laws of Blessings, Chapter 4 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Chapter 4, Laws of Blessings (Birkat HaMazon), Book of Love
—
A. Birkat HaMazon in the Place Where One Ate
The Rambam says: “Anyone who recites Birkat HaMazon or any other final blessing among the three (Me’ein Shalosh), must recite it in the place where he ate.” “If he ate while standing, he should sit and recite the blessing.” “He should only recite the blessing while sitting and in the place where he ate.”
Simple meaning: One must bentch (or say “Al HaMichya”) in the place where one ate. If one has left, one should at least remain sitting in the place where one stopped eating, and bentch there. Even if one ate standing, one must sit down to bentch. L’chatchila one should sit; b’dieved, if one bentched standing or walking, one has fulfilled the obligation.
Novel insights and explanations:
1. The law of “in the place where one ate” is not a law of kavana (concentration). By prayer one must stand in one place because of kavana, but by Birkat HaMazon it is something else: the blessing must relate to the eating — it must be connected to the place where one ate. This is different from Kriat Shema, where one can walk while saying it.
2. Birkat HaMazon is not merely a “thank you” for hana’at hagaron (the physical pleasure of eating). It is a law of keviyut seuda — a meal is a keviyut, and upon the keviyut seuda comes a bentching. Therefore the blessing must be connected to the place of the meal. Even a cat thanks the Almighty when it eats — but by a person it is a different level, it must be a keviyut.
3. “If he ate while standing, he should sit and recite the blessing” — the reason: keviyut seuda must be while sitting. [Digression: At certain Chassidic tischen one bentches standing, but the Rambam’s rule is that l’chatchila one should sit.]
—
B. Forgot Birkat HaMazon — Shogeg vs. Meizid
The Rambam: “Forgot Birkat HaMazon” — if he forgot to bentch and remembered before shi’ur ikul, “he recites the blessing in the place where he remembered.” But “if he was meizid… they penalize him, and he must return to his place and recite the blessing.”
Simple meaning: A shogeg (forgot) bentches where he remembered. A meizid (deliberately did not bentch) must return to the place of eating — as a penalty.
Novel insights and explanations:
1. The novelty by shogeg: Earlier we learned that one can bentch where one stopped eating. Here the novelty is that when it is already a long time later and he is already in a completely different place, he can also bentch where he remembered — he does not have to go back.
2. Question on “meizid”: Who are we talking to? If he was a meizid — he did not want to follow the Torah — why will he follow now? Answer: “Meizid” does not mean he is a rasha. It means he had some calculation, it was not an error. Now he has done teshuva and wants to do the right thing — then he must return.
3. The main point of the penalty: The penalty is not made for afterward — it is made so that it should not happen. When a Jew stands at a meal and thinks to leave without bentching, he should know that he will have to go back. This is a preventive measure of the Chachamim.
4. A virtue to return even by shogeg? Even a shogeg, if he wants to return to the place of eating, this is a virtue — but one is not obligated.
—
C. Forgot to Recite HaMotzi
The Rambam: “One who is in doubt whether he recited HaMotzi or not, does not recite it again” — because HaMotzi is d’Rabbanan, and safek d’Rabbanan l’kula. “If he forgot to recite HaMotzi in the middle of his meal, before he finished his meal, he recites it again.” But “after he finished, he does not recite it.”
Simple meaning: By a doubt about HaMotzi one does not bentch again (safek d’Rabbanan l’kula). If one definitely forgot HaMotzi and is still in the middle of the meal, one makes HaMotzi now. After the meal — no longer.
Novel insights and explanations:
1. What does “in the middle of his meal” mean? If he is in the middle of eating and he has not yet made a blessing, isn’t it obvious that he must make a blessing — what is the novelty? Possible answer: Perhaps the Rambam means that he is already at dessert — he is no longer eating bread, but he makes HaMotzi on the entire meal, because the meal is a meal that has bread, and he should not make a Shehakol on the dessert, but rather a HaMotzi on the entire meal.
2. “After he finished he does not recite it” — after the meal one can no longer make HaMotzi, because there is nothing left on which to make the blessing.
—
D. Change of Place During a Meal — Eating in One House and Stopping His Meal and Going to Another House
The Rambam: “One who eats in one house and stops his meal and goes to another house” — or even “goes and crosses over to speak with his wife about his affairs” by the door (at the entrance of the house) — “since he changed his place… he must recite a blessing retroactively on what he ate” (bentch), “and recite HaMotzi again at the beginning and eat again to finish his meal.”
Simple meaning: When one leaves the place of the meal (even just to the door), the meal is interrupted. One must bentch on what one has already eaten, and if one wants to continue eating, one must make HaMotzi again.
Novel insights and explanations:
1. “Retroactively” means a final blessing — that is, Birkat HaMazon on what he has already eaten, not an initial blessing. Leaving does not exempt from Birkat HaMazon — he is still obligated to bentch on what he has already eaten.
2. Dispute between Rambam and Ra’avad regarding “changed his place”: The Ra’avad argues that “changed his place” means only when one goes to a different house. But if one remains at the door of the same house, it is not called “changed his place.” The Rambam however says that even going out to the door (at the entrance of the house) is already “changed his place.” It is discussed whether “entrance” means from inside or from outside the door.
3. A fundamental novelty in the nature of a meal: Why shouldn’t we say it is one meal with an interruption? The answer: A meal is when one sits at a meal — that this is “today’s meal.” When he leaves in the middle, it has become “the meal is over.” This is not just a hefsek, but an end to the meal itself.
4. A mussar lesson about “normal people”: Most laws are built on normal people who sit at one thing. We contemporary people are “mixed up” — we do two things at once, we speak with one person and answer a phone in the middle. But the halacha reckons with a person who when he leaves, has truly finished.
5. The practical case: When someone sits at a Shabbat meal, children are singing zemirot, and he is called to the door — according to the Rambam he has now finished his meal. The friend does not agree and thinks it is still the same meal.
—
E. Friends Who Left — Leaving a Guard
If friends were sitting together eating and they went out (for example to greet a bride and groom), if they left one of the friends, they do not need to make a new blessing when they return. But if no one remained — one must make a new blessing with a new HaMotzi.
Novel insights:
1. The principle: When one remains, he maintains that the meal is still going on. Even though the one who remained could not drag along — one cannot say that the meal has ended, because “after all, remaining means that the meal is still ongoing.”
—
F. Change of Place by Fruits and Wine (The Ra’avad)
The Ra’avad says: The same law applies not only by a meal of bread, but also when one sits drinking wine or eating fruits — anyone who changes his place has stopped his eating. He must make a final blessing (Al Ha’etz, Al HaGafen) and then a new initial blessing.
Novel insights:
1. The Ra’avad’s distinction between inside and outside: Changing place from corner to corner in the same house — one does not need to recite a blessing, it is the same meal. But going out of the house — that is a change of place.
2. The law outside — those who eat on the east side of a fig tree: One who eats on the east side of a fig tree and goes to eat on the west side — must recite a blessing. Because outside there are no rooms/chambers, each different side is a different place. This is illustrated: if one makes a barbecue and writes on the invitation “east side of the fig tree” — that is one place; “west side of the fig tree” is a different group, a different party.
3. The Ra’avad’s objection — “did not know from the beginning”: The Ra’avad agrees with the law, but asks: what if the person knew from the beginning that he would go to the other place? If he had da’at from the beginning, it is perhaps different.
4. A novelty about “da’at” by contemporary people: Contemporary people do not have any “da’at” in this sense — we do not think from the beginning where we will be. There are opinions that today one does have da’at but must leave, but one side is: “We never have any da’at, so one is exempt from the whole thing altogether.”
—
G. Decided in His Heart Not to Eat — Interruption in a Meal Through Thought
The Rama says: “If he decided in his heart not to eat or drink anymore, and afterward changed his mind — even if he did not change his place, he must recite a blessing. But if he did not decide in his heart, but his intention is to return and eat and drink — even if he stopped the entire day, he does not need to recite a second blessing.”
Simple meaning: When a person has decided in his heart that he has finished eating, and afterward he reconsidered — even if he did not change his place, he must make a new blessing. But if he did not decide to finish, but his da’at is still to continue eating — even if it goes through an entire day, he does not need to make a new blessing.
Novel insights and explanations:
1. Question on “even if he stopped the entire day”: How does a person sit at a table an entire day without eating? An example: A person ate breakfast at seven o’clock, he sits at the same table the entire day (because he is learning), and later he wants to continue eating — does he not need to make a new blessing? Answer: The simple meaning is that he “is in the middle” — he did not decide to finish, but it dragged on. He remained in the same place (no change of place), and his da’at is still to continue eating. But this is only by people who have sense — by them there is such a thing as “decided in his heart.” “Today’s people don’t know what that is.”
—
H. Come Let Us Make Havdala vs. Come Let Us Make Kiddush — Distinction Between Kiddush and Havdala
The Rambam’s law: A group of people sit together and drink. If they said “Come let us bentch” or “Come let us make Kiddush” — they must make a new blessing on Borei Pri HaGafen when they want to continue drinking. But if they said “Come let us make Havdala” — “they do not need to recite again,” they do not need to make a new blessing.
Simple meaning: By Kiddush “Come let us make Kiddush” is a hefsek, by Havdala not.
Novel insights and explanations:
1. Question: Why is “Come let us make Havdala” different from “Come let us make Kiddush”? Both mention a mitzva that makes a hefsek!
2. Answer (with the Ra’avad): The distinction is not in the essence of the hefsek, but in the prohibition to eat before Kiddush versus Havdala:
– By Kiddush: When Shabbat arrives, one may not continue eating until one makes Kiddush — “spread a cloth and make Kiddush.” “Come let us make Kiddush” is a real hefsek, because one must stop eating.
– By Havdala: One may continue eating until one finishes, and only then does one make Havdala. “Come let us make Havdala” does not prohibit them from continuing to eat. If one has only said “Come let us make Havdala” but has not yet made Havdala, one can reconcile: “Later we will make Havdala, now we can still eat.” Therefore it is not a hefsek.
3. A second approach: Perhaps we are speaking of a case where it is not yet night (before dark). One can make Kiddush Shabbat Friday afternoon but does not yet have to. “Come let us make Kiddush” makes one accept Shabbat, which obligates him in Kiddush — it is a kabbalat Shabbat for the entire group.
4. The Ra’avad’s position: The Ra’avad distinguishes: By Kiddush one must make Kiddush anyway when it becomes night, whether one says so or not. By Havdala — if one says “Come let us make Havdala” and one has stopped drinking, it is a hefsek; if not — it does not create an obligation.
5. Another novelty: “Borei Pri HaGafen” by Havdala does not yet mean one has stopped (because one may still eat), unlike “Borei Pri HaGafen” by Kiddush — that is indeed a hefsek, because one may not continue eating without Kiddush.
6. The Ra’avad’s question on the Rambam — if it is not about the essence of the hefsek — remains difficult.
[Digression: The law of “Come let us make Kiddush” is a source for the Lubavitch custom (by bachurim): Erev Shabbat one sits drinking (farbrengen), and when Shabbat arrives one says Kiddush — this is the concept of “Come let us make Kiddush” in the middle of drinking.]
—
I. Recited a Blessing on Bread Exempts All Side Dishes — Hierarchy of Blessings
The Rambam says: “If he recited a blessing on bread, he exempts all side dishes. And if he recited a blessing on ma’aseh kedeira, he exempts the cooked dish. And if he recited a blessing on the cooked dish — [according to versions: does not exempt / exempts ma’aseh kedeira].”
Simple meaning: There is a hierarchy of blessings: bread (HaMotzi) exempts side dishes (everything one eats with/after bread); ma’aseh kedeira (mezonot) exempts tavshil (Shehakol).
Novel insights and explanations:
1. What does “side dishes” mean? The Rambam interprets side dishes to mean everything one eats after bread — “anything one eats after bread.” The Shulchan Aruch interprets side dishes completely differently from the Rambam.
2. The direction of exemption — one way or both ways: There is a dispute in the versions of the Rambam. In the old version it says “does not exempt” — that tavshil does not exempt ma’aseh kedeira (it only goes one way, from important to less important). In the version we have it says it goes both ways. By bread and side dishes it is agreed that it only goes one way — bread exempts side dishes but not vice versa.
3. The hierarchy: Bread (HaMotzi) → side dishes (everything else); ma’aseh kedeira (mezonot) → tavshil (Shehakol). Soup and noodles are both ma’aseh kedeira and exempt each other.
4. The custom vs. the Rambam: The custom of the world is that one never exempts any blessing with mezonot — one always makes specific blessings. But the Rambam implies that if one sits to eat a meal and makes mezonot, one does not need to make additional blessings afterward on weaker things, because mezonot exempts a Shehakol.
[Digression: Criticism of the Oz VeHadar edition — the one who made the chapters in the Oz VeHadar Rambam has here a “weaker job” than in other chapters — he does not properly mark the Shulchan Aruch sources. The “Rambam Aruch” is usually more precise.]
—
J. Things That Come During the Meal Because of the Meal
The Rambam says: “Things that come because of the meal during the meal do not require a blessing before them or after them, for the blessing of HaMotzi at the beginning and Birkat HaMazon at the end exempt them all” — because “everything is secondary to the meal.”
Simple meaning: Things that are brought in the middle of the meal and they are part of the meal (because of the meal), do not need an initial blessing or a final blessing, because HaMotzi and bentching exempt everything.
Novel insights and explanations:
1. This is a new law compared to the previous law of “bread exempts side dishes.” The distinction: Earlier we spoke of ikar and tafel in the context of two foods (cracker with halva), here we speak of a broader principle — the entire meal is the ikar, and everything that comes in the middle is tafel to the meal itself. It is “another application” of the principle of ikar and tafel, but on a larger scale.
[Digression: When one eats bread with eggs and onions, must one wash? In practice, when one eats bread one does not make another separate blessing on the other things — this is obvious.]
[Digression: A “funny” situation by modern meals: When one eats a meal without bread (as many people do today), one makes “hundreds of blessings” — a separate blessing on each thing. For example, soup with kneidlach — one makes Borei Minei Mezonot on the kneidlach, and most people make another Shehakol on the soup. On a meat plate with a kugel on the side — one makes five blessings on one dish. Unlike when one washes and makes HaMotzi, everything is a “keviyut seuda” and the main blessing exempts everything.]
—
K. Things That Are Not Because of the Meal During the Meal
The Rambam: “But things that are not because of the meal, even though they come during the meal, require a blessing before them” — but not after them (according to one version).
Simple meaning: A food that one eats during the meal but it is not part of the meal — one must make a blessing before it.
Novel insights and explanations:
1. What is an example of “not because of the meal during the meal”? Two practical examples:
– At a wedding — an institution sets up a table with nuts next to the door, mainly for those who come to dance. Someone takes from there in the middle of his meal — he eats it during the meal, but it is not part of the meal.
– Simanim of Rosh Hashana — the foods that are brought on Rosh Hashana (apple with honey, rubia, karti, etc.) are not because of the meal, but in honor of Yom Tov as simanim. This is a practical difference.
—
L. Things That Come After the Meal
The Rambam: “Things that come after the meal require a blessing before them and after them.”
Simple meaning: Things that are brought after the meal need an initial blessing and a final blessing.
Novel insights and explanations:
1. What does “after the meal” mean? Dessert is not “after the meal” — it is the “end of the meal,” part of the meal. One has never seen anyone make a final blessing on dessert, because bentching exempts it.
2. The conclusion: “After the meal” means after bentching — one has already bentched, and then one eats something else. Then one needs a blessing before it and after it.
3. A question: Why does one need a final blessing when one has already bentched? Bentching is a final blessing — it should exempt! Answer: Bentching was on the meal; the new eating after bentching is a separate eating that needs its own final blessing. The bentching “does not go backwards” — it cannot exempt something that comes afterward.
4. The Rama’s position: He says that the reason one needs a new blessing is because the eater “does not want to connect himself to the previous” meal — it is a new beginning.
—
M. Why Bread Is the Main Thing — A Fundamental Reasoning
[Digression that stands in connection with the law of “bread exempts all side dishes” and “things that come because of the meal”:]
Question: In our culture the “main thing” (main course) is the meat or fish (protein), and the mezonot/starch is a “side dish.” But the halacha always says that bread is the main thing. If in our culture the main thing is indeed the meat plate, and one washes only “on the side” — what is the answer?
Answer/explanation: Bread is the cheapest thing that can keep society alive. All other things (meat, fish) are “luxuries.” When there is no abundance, one falls back on bread. Proof from Yosef HaTzaddik — he distributed bread to the world. Agriculture, cities, civilization — everything is built on bread. Bread is a “basic” fundamental thing.
Another proof: By Korban Pesach one also ate matza (bread) with meat, and one made HaMotzi — not a separate blessing on the meat. Also in a “fancy restaurant” one always gives bread first — this is a custom from always, not a new thing. This shows that bread has importance.
—
N. Wine During the Meal — Shabbat/Yom Tov Versus Weekdays
The Rambam (in the name of the Rama/Shulchan Aruch): “Shabbat and Yom Tov, or on weekdays when a person establishes his meal on wine… if he recited a blessing on the wine before the meal, it exempts the wine he drinks after the meal before Birkat HaMazon. But on other days, he must recite a blessing again at the beginning on the wine after the meal.”
Simple meaning: On Shabbat/Yom Tov (or other moments when one establishes a meal on wine — after bloodletting, a thanksgiving meal, leaving prison), the blessing on the wine at the beginning of the meal exempts all wine until bentching. But on regular days, one must make a new blessing on wine that one drinks later in the meal.
Novel insights and explanations:
1. The principle of this distinction: By bread there is a “meal order” that is controlled by bread — everything is included. But wine has a special nature — “each glass of wine is a need in itself.” Only when one establishes a meal on wine (Shabbat, Yom Tov) does the wine become part of the meal structure.
2. Three types of wine are distinguished: (1) Wine before the meal — like Kiddush, a drink of wine before the meal; (2) Wine during the meal — wine that one drinks during the act; (3) Wine after the meal — wine after the meal but before bentching. The Rambam says that even on Shabbat/Yom Tov, the wine before the meal does not exempt the wine after the meal — only the wine during the meal exempts.
3. Practical point about hearing blessings: One must wait until one swallows before answering Amen, because one may not speak in the middle of swallowing. The Rambam himself said this in the laws of health. If everyone has his own cup, each one makes his own blessing when he is ready.
4. Exception — HaTov VeHaMeitiv: If one brings a new wine (a new type), one makes “HaTov VeHaMeitiv” even in the middle of the meal, because this is a special blessing on the novelty of a new wine.
—
O. HaTov VeHaMeitiv on a New Wine
The Rambam: “If they were sitting to drink wine and they brought them another wine” — if one is sitting and drinking wine and they bring a new wine (red instead of white, or old instead of new) — one does not need to make a new Borei Pri HaGafen (because it is the same species), but one makes “Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who is good and does good.”
Simple meaning: Because it is a better wine, one makes HaTov VeHaMeitiv — “HaTov” on the previous good wine, “VeHaMeitiv” on the new one that makes it even better.
Novel insights and explanations:
1. HaTov VeHaMeitiv is explained as a blessing on abundance — not like most blessings where one thanks for a basic need (hunger → bread), but here one already had wine, and something even better comes. “It is good, and may it be even better.”
2. Novelty regarding the meaning of “Meitiv”: “Meitiv” primarily means “does good for others.” The rule is: on good news for oneself one says Shehecheyanu; on something that is also for others one says HaTov VeHaMeitiv. By wine — how is it for others? Because when a Jew drinks wine he becomes a better friend with other Jews. Therefore one can only make HaTov VeHaMeitiv when sitting with other people — as the Rambam says.
—
P. One Does Not Make a Blessing Until the Food Is Before You
The Rambam: “One does not recite a blessing on food from any foods or on drink from any drinks until it comes before him.” And if one did make a blessing earlier — “he must recite it again” — one must make a blessing again.
Simple meaning: This is like over la’asiyatan — the blessing must be adjacent to the act.
Novel insights and explanations:
1. Fundamental novelty about the nature of blessings of enjoyment: A blessing is not just an opportunity to thank the Almighty. It is a taking permission — one asks permission to eat the thing. Additionally there is a concept of chalut — “the Name of Heaven becomes effective on the act” — the Name of Heaven becomes effective on the act. Therefore the food must be before you — so that the Name can be effective on something. (The Komarner is mentioned as a source for this principle.)
2. Blessing in vain means according to this: You bring the Almighty’s Name on nothing — the Name hangs in the air without an object to be effective on.
—
Q. When the Food Is Lost After the Blessing
The Rambam: If one made a blessing on a food, and then the food was lost (burned, swept away in a wave), one must take another food and make a new blessing — even if it is the same species. And on the first blessing that remained without an object, “one must say Baruch Shem Kevod Malchuto L’olam Va’ed” — so that the Name of Heaven should not be in vain.
Simple meaning: Because the food on which one made the blessing no longer exists, the blessing has become in vain, and one says Baruch Shem Kevod Malchuto.
Novel insights and explanations:
1. Why does one need a new blessing on the second food: Even if it is the same species, the new food is a new thing — because a blessing is taking permission on that specific object, not on the species in general. This fits very well with the position that a blessing is taking permission.
2. Two interpretations of “Baruch Shem Kevod Malchuto”:
– Interpretation A (appeasement/forgiveness): “Baruch Shem Kevod Malchuto” is a kind of request for forgiveness — one asks the Almighty for what appeared to be a disrespect of His Name. Like by the Kohen Gadol in the Beit HaMikdash where one said Baruch Shem after mentioning the Name.
– Interpretation B (praise on the mention of the Name itself): “Baruch Shem Kevod Malchuto” is a praise on the mention of the Name itself — even when the Name did not become effective on any object, one can at least make the Name effective on itself — a praise on the mere mention of the Holy Name. This “catches” the Name so it should not hang in the air. The emphasis is on the word “Shem” — “Blessed is His Name.”
– Discussion between the two interpretations: Against interpretation B it is asked: The main problem is not just the “Name” itself, but the entire “Borei Pri HaGafen” — one said a praise on a creation that did not happen. Against interpretation A it is asked: Where do we see that Baruch Shem praises the Name? It is answered: By the Kohen Gadol in the Beit HaMikdash, why did the Kohanim around say Baruch Shem? Because there is a praise that comes on the mention of the Name itself, even without a specific reason. Baruch Shem Kevod Malchuto is a special praise on the mere fact that one mentioned the Name.
—
R. Making a Blessing by Running Water (A Stream)
The Rambam: “One who stands by a stream and recites a blessing and drinks” — someone who stands by a stream (running water), makes a blessing and drinks — “even though the water that came before him at the time of the blessing is not the water he drank” — although the water that was before him at the time of the blessing is not the water he drinks — “he did not intend from the beginning” except to drink, it is good, because this is the nature of the water.
Simple meaning: By running water, although the physical water that was there at the time of the blessing is already gone, the blessing is valid because he had in mind to drink from the stream.
Novel insights and explanations:
1. [Digression: Philosophical point (Heraclitus) — “A person does not enter the same water twice” — by running water the water on which one made the blessing is already gone.]
2. Two approaches why it is valid:
– Approach A: “This is what he intended from the beginning” — when he made the blessing, he had in mind to drink the water that will arrive next to him at the moment when he drinks. It is the nature of a stream — one knows that new water comes.
– Approach B: One can say that the entire stream is like one large vessel of water — everything is one water. But the first approach is more straightforward, because physically it is indeed not the same water.
3. Practical difference: If approach A works (he intended), then one can also make a blessing when one sees a server already bringing the food — because “most is within it” (it is already coming). But the distinction is: By a stream one stands next to the source, whereas by a server the food has not yet belonged to you and is not next to you.
4. [Digression: Practical question about making a blessing by a water fountain — when does one press the button, before or after the blessing? It is like a stream — the water that flows out at the time of the blessing is not the water one drinks.]
5. [Digression: Blessing on netilat yadayim by a button/shower in a mikveh — people make a blessing before they turn on the water. The question is whether turning on the button (or fountain) is already an “act of water” — an act with water — because water sprays when one presses the button. This is compared to the old custom where one had to light a fire (match) and wait until the water flows, and only then make a blessing. The conclusion is that the fountain/button is already an act of water, similar to taking a ladle — it is the beginning of the act.]
📝 Full Transcript
Chapter 4, Laws of Blessings – Birkat HaMazon at the Place of Eating, Change of Location, and Forgetting Blessings
Introduction – Campaign for the Beit Midrash
Rabbosai, we are learning Chapter 4 of the Laws of Blessings. Yes, we’re still in the middle of the Laws of Blessings, Birkat HaMazon, in Sefer Ahavah.
These days, with God’s help, the big campaign is beginning for our institution, for the beit midrash where we’re learning now, the beit midrash of my friend and partner, the Rav HaGaon Rabbi Yitzchak Lavi, one of whose projects is our Rambam shiur, and he has other shiurim and other ways in which he spreads Torah. The main sponsor of our shiur is the Rav HaNagid Rabbi Yoel Wertzberger, and he’s looking for partners, we’re looking for partners who will help support this place of Torah.
The holy Rambam says, yes, that everyone should participate. Whoever learns is obligated, it’s not a heter. Just as one must recite Birkat HaMazon at the place where one ate, at the place where one eats one must eat, so too at the place where one learns one must pay for the beit midrash. I brought what the Rambam says that Rabbi Yitzchak, one can be lenient, he seeks to find a koach d’hetera. I say there is no heter. One must be very careful, everyone should be very careful, unless one has a clear heter from a local dayan.
Law 1 – Birkat HaMazon Must Be Recited at the Place Where One Ate
The Rambam says: “Anyone who recites Birkat HaMazon, or any other final blessing from the three, must recite it at the place where he ate.”
Everyone who makes Birkat HaMazon, or the short version of Birkat HaMazon, what we call “Al HaMichya,” the final blessing me’ein shalosh, he must eat it there in the place where he ate. He must bentch in the place where he ate. Yes, at the place where he ate.
“And if he left, he should sit at the place where he stopped” – if he goes, he should stop at the place where he finished eating, at the last place where he ate, and there he should make a blessing. One cannot, he should not go further and bentch.
Discussion: Why Must One Bentch at the Place Where One Ate?
For example, by prayer we saw that one must stand in one place, by Kriat Shema one could indeed walk, also not by Pesukei D’Zimra.
It’s not clear if it’s about kavana, it’s not about the time of Birkat HaMazon. It’s something else. The blessing must be on the place of eating. It’s something else. A blessing when one eats a meal? Ah, it’s not a law that during the time you’re eating you shouldn’t walk. If you have one room and you walk here and there, I don’t know. The law here is that one must make the blessing at the place where he ate. This is how the blessing relates to the eating that you did before you walked.
Speaker 2: Interesting. It’s a keviyut, we’re talking about a meal now.
Speaker 1: No, we’re talking about a meal, and I assume. Here he finished eating. Yes, he goes away further, he’s gone, it’s no longer part of the… It’s a law, one must understand. One learns it from a verse.
Speaker 2: Why must I understand? Why by Kriat Shema am I okay with this?
Speaker 1: You say Kriat Shema not on the way? I don’t understand the problem. Now if it’s a meal…
Speaker 2: No, no, no. The main thing is a meal.
Speaker 1: You hold in saying that one must thank the Almighty for what you ate.
Speaker 2: No, it’s not yet at that point. It’s very basic to thank the Almighty. Thanking the Almighty is basic. Everyone can thank the Almighty. Even a cat thanks the Almighty when it eats. A normal person, it must be like a keviyut. It’s a different level. It’s a meal, and at the end of the meal comes a bentching. You can even say it like this: the meal is the keviyut, and on the keviyut meal comes a bentching. Not just on the eating, the hana’at hagaron. It’s more than that.
Therefore, even if you ate while walking, you should at least stop and bentch. “If he ate while standing, he should eat while sitting and bless” – not that he should do it the same way he did the eating.
Speaker 1: What’s the meaning of this?
Speaker 2: Because keviyut seuda must be sitting. There are cultures where one eats standing, where one is not particular about not eating standing. I don’t know, I’ve traveled to places at airports…
Speaker 1: Ah, at such events.
Speaker 2: Okay, and even then one must sit down to bentch, as it says here in the Rambam. Except at the Rebbe’s tisch, there one conducts oneself to bentch standing, the great Chassidim. Yes, then I don’t know.
Okay, give me a minute, I’ll fill my seuda earlier. Okay, yes, one must sit down.
Law 2 – Forgot Birkat HaMazon: Shogeg vs. Meizid
Further, “forgot Birkat HaMazon” – a person finished eating and forgot to bentch, and he remembered after the shiur ikul hamazon. Just as we learned earlier that Birkat HaMazon must be done before the food is digested. One must remember in time. As long as it’s still within the shiur ikul hamazon, “he blesses at the place where he remembered” – he should bentch at the place where he remembered.
Yes, the chiddush is, bentching one must not only… We learned earlier the law that he can bentch where he stopped eating. Here it’s already a long time later, he’s already at a different place entirely.
Earlier we learned about nit’achel hamazon, that simply if he forgot to bentch until when he must soon bentch. Here one learns that he not only forgot, he also went away. The Rambam says that he can bentch from where he remembered, he doesn’t have to go back to where he was earlier when eating.
But at the place and time where he remembered. Until now we’ve already learned, but now we learn this: And if it was meizid, if he didn’t bentch not because he forgot, but simply he didn’t bentch, then he is still obligated, and they penalize him and he must return to his place and bless, he must go back. Go home and bentch. This is simply a knas, the Chachamim didn’t like that people should leave the table without bentching.
Discussion: The Question of Meizid – Why Will He Listen Now?
But the law is very interesting, because when it says here like this, that parents should educate their son who is a meizid, I can still understand. But if you’re speaking here to an adult, he was a meizid, yes? When he finished eating he was in a state where he didn’t want to follow the Torah. Why will he now follow the Torah? Why will he now follow? Did he do teshuva in the meantime?
Speaker 2: You mean to say that he didn’t forget, he knew, and it didn’t matter to him? And now he did teshuva and he wants to do the right mitzvah, he should go back to his place and bless.
Speaker 1: Meizid doesn’t mean he was a rasha. Meizid doesn’t mean a mistake, something else was going on, he had some calculation.
Speaker 2: It’s already a punishment. You’re saying now that what, as a knas you must go back? And if he just bentches here?
Speaker 1: No, the point of the knas is that meizid you should remember for the next time.
Speaker 2: No, the point of the knas is that you should know that if you leave the table… I mean that the point of such penalties is that it shouldn’t happen, not that it should happen. We’re not talking about afterwards. The Chachamim say to a Jew, a Jew stands at a meal, he’s about to get up, he thinks whether he should get up, he thinks, “I’ll come back, I’ll…” The Chachamim say, “Aha, remember, if you get up b’meizid, you’ll have to go back there to bentch, and you don’t want that.”
But if he transgresses, he transgresses. You understand? I’m saying, it could be that it’s made more so that people should be afraid, and people should indeed bentch immediately. It’s an interesting thing.
Speaker 1: Yes, but again, you can say like this: there’s today a mitzvah of bentching at the place where one ate. So the person who forgot and remembered, even if he wants to go back, he can go back to where he ate, it’s a ma’alah. Isn’t it a ma’alah?
Speaker 2: Why do you say it’s not a ma’alah? It is a ma’alah, but one is not obligated.
Speaker 1: Ah, on the contrary, isn’t it a ma’alah?
Speaker 2: It is a ma’alah, but one is not obligated. Can he say “I already ate, I’m no longer hungry”?
L’chatchila and B’dieved
Wait, “he sat and blessed.” This we learned earlier that one bentches standing or walking, it’s only l’chatchila. B’dieved yotzei yedei chovato. But l’chatchila not. L’chatchila is “he should only bless when sitting and at the place where he ate”. He already said the same thing twice. Okay. This is l’chatchila. B’dieved one is yotzei all ways, but one knows that there’s a knas that he must go home.
Law 3 – Forgot to Bless HaMotzi
Now we’re going to learn something else. That is, it’s not connected to this. It’s only connected with the fact that now we’re talking about someone who forgot to bentch. What if someone forgot to make HaMotzi? Yes?
“One who is in doubt whether he blessed HaMotzi or didn’t bless, he doesn’t go back and bless, if it’s not from the Torah.” A blessing of HaMotzi is not a blessing from the Torah. Safek d’rabbanan we don’t be stringent. Safek d’oraita one must be stringent.
“Forgot to bless HaMotzi”, here he’s not talking about a doubt, he forgot, he knows he forgot. He forgot to make HaMotzi before eating, and now he’s in the middle of the meal. “In the middle of his meal, before he finished his meal”, before he finished eating, “he goes back and blesses”, then he makes HaMotzi. He doesn’t say whether he must then eat in honor of this another piece of bread. It could be he makes then the blessing on the meal, and the meal is bread.
Discussion: What Does “In the Middle of His Meal” Mean?
Speaker 1: What does “in the middle of his meal” mean? “Before he finished his meal”? Yes, now he’s at the compote, I don’t know what. But it’s not false when he says “HaMotzi lechem min ha’aretz,” because the meal is a meal that has bread. I don’t know, I don’t know the answer.
“But after he finished, he doesn’t bless.”
Speaker 2: But l’khaora this is obvious. If this is obvious, he’s in the middle of eating, he hasn’t yet made the blessing.
Speaker 1: No, I’m telling you, perhaps “remembered after he finished” means not… means… he’s still eating anything, but he shouldn’t now make a shehakol on the compote, rather he should make a HaMotzi lechem, because he makes the blessing on the entire meal. Could be. It’s not clear, could be. There are about this chakirot. One talks about this, yes. There are rabbis who talk about this.
Speaker 2: Yes. Not clear, because l’khaora it’s simple, if we say that he’s going to eat now another piece of bread, he hasn’t yet made the blessing.
Speaker 1: Yes, it’s not a question from safek. It must be that the Gemara is talking about something else. One must understand what we’re talking about. Simply that one can’t eat without a blessing because he forgot, that’s not a way.
Law 4 – Eating in One House and Stopped His Meal and Went to Another House
Now one can learn what happened if one made a break in the middle of the meal. Yes, come come learn. Eating in this house, and stopped his meal and went to another house, oy, oy, oy, yes, he went away from the house where he’s eating the meal, he went to another house. We’re now going to learn about interrupting in the middle, yes.
See, so all these laws are laws of a meal. Now we learned that l’chatchila one must bentch from the place of the meal. Now there are laws that are l’khaora built only on this. Because if one must bentch from the place of the meal, one must know when the meal ends, when it becomes a new meal. This is l’khaora the…
So a person ate and he went to another house, stopped his meal and went to another house, another room, eating, or even didn’t go to another house, but in his house, “and went and passed to speak with his wife about his affairs”, he went to the corner to talk, he went out from his house. He went out to the entrance of the house. Petach doesn’t mean the corner, petach means outside the door. He went out from the house, even if he didn’t go to another house.
But since he changed his place, this is called changed his place, because he went away, on this the Rambam argues with the Ra’avad, that changed his place only means one went to another house, but if one remained by the door, it doesn’t mean that one really went away. Ah, perhaps the Rambam means yes, petach means it stands from inside, and I meant that petach means like… No, it could be even from outside, but it could be that the Rambam says that even outside the door, one didn’t go to another place, yes.
Since he changed his place, when he comes back he must bless l’mafre’a on what he ate, he must make a blessing again on what he ate. He must make a bentching. L’mafre’a means, what does l’mafre’a mean? He must bentch, and he goes back and blesses first HaMotzi and goes back and eats to finish his meal.
Yes, l’mafre’a means a final blessing. One must bentch, because it has now ended. A meal has ended. You want another meal? One must again make a HaMotzi.
Speaker 2: But is he exempt from making Birkat HaMazon?
Speaker 1: Yes. You ate now. Going away doesn’t exempt from Birkat HaMazon.
Law: Change of Place in a Meal — Continuation
Speaker 1: Okay, he went out right out from the home, even if he didn’t go to another house. But since he changed his place, this is a change of place, I’ll already take away. On this indeed the Rama argues, that change of place only means that one went to another house, but if one remained by the door it doesn’t mean that he really went away.
Speaker 2: Ah, that means the Rama means yes, petach stands from inside, I meant that petach means outside.
Speaker 1: It’s no… even from outside, but it’s no… the Rama says even outside the door, you must go further to another place. Yes.
The Law of L’mafre’a — Final Blessing and Initial Blessing
Speaker 1: Since he changed his place, when he comes back, he must bless l’mafre’a on what he ate, he must make a blessing again on what he ate. That means he must make a bentching. He must make… l’mafre’a means… what does l’mafre’a mean? He must when bentch, and he goes back and blesses HaMotzi and eats according to finishing his meal. Yes, l’mafre’a means a final blessing. He must bentch, he has now finished, the meal has finished.
Why does he need another meal? Why must he make HaMotzi again?
But he is l’mafre’a, he makes a Birkat HaMazon. Yes, what he ate now, going away doesn’t exempt from Birkat HaMazon.
Chiddush: The Nature of a Meal — When One Sits at a Meal
Speaker 1: Why isn’t it one long keviyut seuda that had an interruption? It’s interesting like this. A meal is when one sits at a meal. A person’s meal, that this is today’s meal. And he goes away in the middle, it’s finished.
What’s interesting, because we are mixed-up people, we hear a whole twenty things, we don’t begin to understand. Most laws are built on normal people who sit at one thing. Now he’s talking with his friend, now he’s not in the middle of a meal, he finished the meal. Obviously he must bentch, one bentches before one goes away. But you want to eat again, you make a new meal. It’s very simple, I don’t agree.
The Practical Case: A Moreh Hora’ah in the Middle of a Meal
Speaker 1: I’m a moreh hora’ah, a Jew comes in the middle of the meal, and they call me, “Tatty, someone is at the door, go out for a moment answer him.” Yes, the simple meaning is, I’ve now finished my meal. I’m in the middle of a Shabbat meal, my children are sitting there, we’re singing zemirot, in the middle of HaMotzi lechem, I put my hat on the zemirot and I went to the door. Yes.
We’re talking about such a manner that the meal continues, and if someone goes out it ends my meal. And the meal continues, because he leaves over people.
Digression: Today’s People Do Two Things at Once
Speaker 1: One minute, the next law says… and when the meal continues and the… that the meal with him too, because there… the point is this is. A person eats alone, and the minute he went away somewhere that the meal has ended, and he came back somewhere that a new meal begins, and he should act accordingly and bentch and again begin. I’m also very confused like this as before they say the eater that the Rambam has a very nice idea. One sits now, goes out, finished sitting.
We are bluffers, we talk we think we’re in the middle of things when we’ve long started, with no longer accustomed. We do two things at once a whole story. In the middle of talking with a person, he before comes a phone call, he talks with a second person. Hello, I’m talking with you now. That one wants to talk with you. No problem, shouldn’t mine that not. It should come later.
English Translation
We’re holding in the middle of speaking here to the audience, let’s not be disturbed. The things that they learn, many people on the phone, we need to be precise. Yes, there are many friends who are sitting. Ah, they mentioned. Yes, the Rav doesn’t agree with you.
Halacha: Chaverim She’yatzu — The Law of Leaving a Guardian
Speaker 1: Therefore the Rav actually says that if he left his house, he needs to make a new bracha. So it’s a big enough interruption that one should need to start over. From the beginning, the reason is only if he remained at the house.
The Rav says further, what happens in another similar case, but different. Friends were sitting together eating, and they went out.
Speaker 2: Wait, why does he say, here they’re eating together as friends?
Speaker 1: The Gemara is simply discussing such a case. Something happened a bit, but… I know why, one doesn’t go out in the middle of a meal, that’s the way of the world. Of course, earlier he had an event with all the friends, something happened, and now he has one. All the friends. I’m saying, he went out with all the friends. Here a group is sitting eating, it happens that there’s a wedding. What do people do? They go out, they go to participate in the simcha, I don’t know what.
The Law When One Remains — The Meal Continues
Speaker 1: He is not… the halacha says, if they left one of the friends… that he should guard the old group, an elderly or sick person. Even if everyone is obligated to go to the wedding. Okay. But if they left people who weren’t invited. That means it’s not their obligation. Because the two people maintained that the meal continues.
The heart rests in the house. They didn’t abandon the place. And further back to the halacha, and Yitzchak, there they say in the illness is a novelty, if some people remained in the house, certainly the meal is still going on. Even if he couldn’t drag himself, what can you say? The meal ended, with the meal one couldn’t take the person. But it’s not so, because after all, remaining means that the meal is still ongoing.
But if no one remained, one needs a fresh bracha with a fresh hamotzi.
So, that’s what it says in Shulchan Aruch, laws of Birkat Hamazon.
Halacha: Shinui Makom by Fruits and Wine — The Ra’avad
Speaker 1: And so, says the Ra’avad, the same thing is not only when one eats a meal of bread. One made a gathering and sat together to drink wine or eat fruits. Now the question is about the bracha afterwards, al ha’etz or al hagefen.
The halacha is, whoever changes his place has stopped his eating, and therefore he blesses retroactively on what he ate, he must make an after-bracha when he remembers, and afterwards he must make a fresh bracha on what he needs to eat, on what he’s going to eat further.
Or ideally before he leaves the house he should bentch, and he goes out and comes back, one doesn’t wash again, one washes and makes hamotzi.
The Ra’avad’s Distinction: Inside and Outside
Speaker 1: The Ra’avad says, changing place, that’s when he goes out of the house. But if he remains in the same house, only changes place from corner to corner, he doesn’t need to bless, he doesn’t need to make a fresh bracha, it’s not a problem, it’s the same meal. From one corner to the second corner.
Speaker 2: Yes, back then there weren’t any tables apparently, he’s talking about sitting on benches or reclining, that’s called a corner.
Speaker 1: But yes, outside…
The Law of Eating on the East Side of a Fig Tree
Speaker 1: But… also with an alef, not an ayin. Those eating on the east side of a fig tree, the guests on the east side of a fig tree, and they came to eat on the west side, he’s now going to eat on the west side of the fig tree, they need to bless, because outside there are no rooms, there are no chambers, so wherever he goes is outside, so on the other side is a different place.
So the Ra’avad’s sign is, let’s say one makes a party and there are trees, and one says you’re going to sit on the east side of the fig tree. Very good. We’re making a party, we’re making a barbecue, there are fig trees. Where will it be? One writes on the invitation, east side of the fig tree. That’s a place. You go to the west side of the fig tree, that’s a different group, that’s a different party.
Speaker 2: I know you already agree.
The Ra’avad’s Objection: He Didn’t Know Initially
Speaker 1: The Ra’avad says, everything is true. Everything that the Ra’avad said is true. The Ra’avad says, Avraham said, everything is true, but how is “he didn’t know initially”? He says, if a person did know that he’s going to go to the other side, we have, today’s people have a different version, we don’t have any da’at. The whole concept of da’at doesn’t begin. There are those who say that today people do have da’at, but one must leave. I say differently, we never have da’at, therefore one is exempt altogether from the whole thing.
Halacha: Blessed on the Bread Exempts All Side Dishes — Primary and Secondary
Speaker 1: Okay, so let’s go further. “Blessed on the bread”, where am I here? It’s very interesting, the halacha goes into laws of meals as well. So, sometimes one learns this way about primary and secondary.
Speaker 2: No, but it’s laws of meals.
Speaker 1: “Blessed on the bread exempts all side dishes”, so with that he exempts all side dishes.
What does the main word “parpara’ot” mean?
Speaker 2: You want to check?
Speaker 1: No, because the bread is more important. Very good.
Ma’aseh Kedeira and Tavshil
Speaker 1: The same thing, “and blessed on ma’aseh kedeira, if he made a bracha on a mezonot grain dish, exempts the tavshil”, because mezonot is more important than a shehakol. “And blessed on the tavshil, if there’s no ma’aseh kedeira with it”.
Ah, so mezonot with a shehakol can exempt each other. But bread and side dishes, one cannot exempt bread with an etz or with an adama.
And the Rambam says that both go both ways, yes?
Speaker 2: That’s how it appears in the text.
Speaker 1: No, kedeira and tavshil goes both ways, but bread and side dishes doesn’t go both ways.
Speaker 2: No, well, in the old Rambam it says it doesn’t exempt. Need to know.
Discussion: What’s Written in the Texts
Speaker 1: Ah, it doesn’t exempt ma’aseh kedeira? That it only goes one way also, that the ma’aseh kedeira is more important. And here in the text that we have it says that it goes both ways.
I see the Ktzot Hamishna. Or the commentators actually argue about how to learn in the Rambam, that bread and side dishes, that the important one, the side dishes it’s agreed, that the important one exempts the less important one, and the less important one doesn’t exempt the… both regarding bread, and regarding ma’aseh kedeira. That there’s a hierarchy, there’s bread, there are things that one eats with the bread, and here ma’aseh kedeira, and after that there’s tavshil. Look, the soup is less important than the noodles in it. Or no, the soup and noodles are equally important, ma’aseh kedeira, and they exempt each other.
Anyway, but it all depends on the sugya of the Gemara, and how the Ktzot Hamishna rules, and how one rules in halacha.
What’s Written in Shulchan Aruch
Speaker 1: What’s written in Shulchan Aruch?
Speaker 2: Yes, look in Shulchan Aruch there’s nothing. He doesn’t reference properly. Whoever made the chapters in the Oz Vehadar Rambam did a weaker job than other chapters.
Speaker 1: Shout out.
Speaker 2: No, I’m saying the shout out is that sometimes they do well and sometimes they don’t do well, and one can see, a chapter turns out one way and a chapter another way.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: And one can look here, let’s see quickly, he does bring it usually precisely. And here it says, what does it say, the Rambam Aruch is usually more precise, and he writes that what? The bracha of ma’aseh tavshil and ma’aseh kedeira exempts the tavshil. It doesn’t say in the Shulchan Aruch this halacha, he brings.
The Custom of the World
Speaker 2: The custom, certainly, people know what the custom is. The custom is that we never exempt any person from mezonot. The Rambam implies, at least opinions, at least the Rambam implies that if someone sits down to eat a meal and makes mezonot, he doesn’t need to make more brachot afterwards on weaker things, because a meal certainly tears away mezonot.
What Parpara’ot Means
Speaker 2: Look what he says about parpara’ot, the Shulchan Aruch translates parpara’ot completely differently than the Rambam. The Rambam says parpara’ot means anything that one eats after bread.
Discussion About Brachot on Different Foods in a Meal
Speaker 1: Okay, but it’s certain that the halacha means all of it. Okay, let’s go back. What do you mean, you have a doubt that when one eats bread with eggs and onions one washes? Obviously, one must wash and make a borei minei mezonot?
Again, it’s perhaps a question, but in practice, halacha l’ma’aseh, when one eats bread does one make another bracha? No, no, no. It’s certainly the halacha is. But the halacha, one must think about this.
I want to think, I don’t have time now, but I want to look into this more. That for example, we’ve moved back here to our reality, many times one eats a meal or such a thing, many times there’s mezonot in it, unlike here there’s a thing, and afterwards one makes many brachot for them.
It’s very funny, because it seems that here you have a thing of keviyut seuda, which back then one makes a bracha on the primary. It comes out funny that because you’re not eating bread, therefore one makes hundreds of brachot, simply hundreds.
Look, I would have thought to say that again, when one eats soup with noodles or with kneidlach one makes a borei minei mezonot, but most people make an extra shehakol on the soup. Apparently one must think, because the kneidel is an extra thing, it’s not like it’s… one adds, it’s not simple that it’s called like a big pot, when it cooks with it it becomes mezonot.
But it’s certainly something funny, on one food one makes five brachot. It’s like the meat plate, there’s a kneidel on the side, everything is keviyut seuda, and if the primary is usually the kugel, the mezonot thing, then baruch on what’s not here, you exempt the side dish. That should be the halacha.
Logic: The Primary Thing Should Exempt the Others
It makes sense, in my head it makes sense that one should want, even when one doesn’t wash and doesn’t make hamotzi, there should be such a halacha that the primary thing that one eats should exempt the… the primary is what the host calls the main dish, or someone doesn’t like the meat and eats the kugel primarily.
Speaker 2: Yes, I understand that. The primary answers according to the person.
Question: Contradiction Between Reality and Halacha About What’s Primary
Speaker 1: But according to what’s official, there’s a big dispute between reality and our halacha. In our reality, usually the starch, the mezonot, one makes on a side dish, and the protein, the meat or the fish, such a thing one makes the primary. And the halacha always says the opposite, that the bread is the primary.
And one must actually know, if in our culture the primary is actually the main course, which is the meat plate, and it happens to be that the order is that one washes beforehand on bread, I don’t know what the answer to this is. Because the primary that the person here wants to eat is the meat.
But I don’t know how different this is truly, because think once, one ate the korban Pesach, once people used to eat less meat, usually.
Speaker 2: That’s true, we eat much more meat and such things, once there wasn’t so much meat.
Speaker 1: One didn’t eat less times meat, but when one ate one ate a lot of meat, because it was a gift.
Speaker 2: Right, so when one ate meat, one was approximately so full in general, one washed and ate a bit of matza and ate a bird from korban Pesach, right? So back then also one made hamotzi, one didn’t make a bracha on the meat. So you see that the order makes some sense.
Also partially, you go to a fancy restaurant, they always give you bread first, afterwards they give the meat.
Speaker 1: Eh, what does the bread do? I know, the bread is nullified, as if you think, it’s a steak restaurant, they give you bread.
Speaker 2: Yes, but in practice, one sees that it’s always been the custom, it’s not a new custom. So something one must understand, why does one make a bracha on the bread? You see after all that the bread has importance.
Answer: Bread is the Fundamental Thing That Keeps Society Alive
I think perhaps because bread, people work on it very much. I mean that all other things except bread are a luxury. Bread is the cheapest thing that can keep society alive. When there isn’t the whole abundance, one turns to bread. Bread is the… what did Yosef distribute? He distributed bread to the world.
All other things are luxury things, things for… thank God, we have today such great abundance, we can afford meat and better things that have virtues. But when a person starts getting nervous about what he’s going to eat, one falls back on a lot of bread.
Speaker 1: Yes, I’m saying, bread is civilization is made, agriculture is made on bread, it’s a very basic thing. Our way how we live, cities were made because there was bread.
Speaker 2: Right, so bread is a basic thing, it’s correct.
Speaker 1: Perhaps it’s tastier perhaps, or he sees that he becomes more satisfied. It’s not that the world hasn’t changed, because you know from Lubavitch, one eats less bread than one used to. That means, one must be precise.
In short, one must calculate about this more.
Gamar Belibo Shelo Le’echol Velish’tot Od — Law of Interruption in a Meal
I’ll say something else, what’s a place to look into here. The Rema says further, “gamar belibo shelo le’echol velish’tot od”. One learned how the meal ends. Further, how the meal ends. Back to the topic, how the meal ends.
The one halacha of kinuach seuda, one asks already that apparently it doesn’t come in here, but we understand that this apparently has to do with the fact that it’s not a chasida. But one goes back to the topic of how one interrupts the meal, right?
Speaker 2: Yes.
Rema: Gamar Belibo Shelo Le’echol Velish’tot
Speaker 1: The Rema says, “gamar belibo”, he decided that he’s finished eating. “Gamar belibo me’le’echol velish’tot”, he finished in his heart from eating and drinking. “Ve’achar kach nimlach”, afterwards he reconsidered that he does want to eat and drink more. “Afilu lo shina mekomo”, even if he didn’t leave his place as we learned earlier, he’s still in the same place, but because he decided for himself, he’s finished his meal, he needs to make a bracha again.
“Ve’im lo gamar belibo”, but if he didn’t decide, “ela da’ato lachzor vele’echol velish’tot”, as long as a person is still in his state of mind, in his da’at, in his heart, that he’s still in the middle of the meal, “afilu pasak kol hayom kulo”, even if it goes through a long time, “ein tzarich levarech sheniya”.
There he says, even if it’s already digested, apparently yes, even if it’s already been digested, but as long as he’s still sitting at the meal… I don’t know.
Question: What Does “Afilu Pasak Kol Hayom Kulo” Mean?
It doesn’t seem to make such a real interruption of the whole day in the middle of a meal. But it’s an interruption of the whole day, the whole time apparently.
Speaker 2: Ah, interruption means he stopped, and twenty hours later he comes back?
Speaker 1: No, every day is like that. Every day, you don’t eat there.
Speaker 2: There he means he’s holding in the middle.
Speaker 1: But in the middle of the meal, and then he comes…
Speaker 2: No, he’s holding in the middle of the meal, and it just became very drawn out. There was a change, he had to leave. But he comes right back to the meal.
Speaker 1: He didn’t change any shinui makom.
Speaker 2: He didn’t change any shinui makom, he remained sitting in the same place. Shinui makom is anyway invalid. He remained sitting in the same place.
Discussion: Understanding “Pasak Kol Hayom Kulo”
Speaker 1: Then he says an important halacha, that this is only people who have an intellect that there is such a thing by them “gamar belibo”. Today people don’t know what that is. But he’s talking about criticizing humanity. But I want to understand the simple meaning here.
He ate at seven o’clock in the morning a piece of bread, and he sits at the table all day and doesn’t eat, and at seven, he didn’t know about it, he didn’t know such a verse, that I sit at my table in the morning and I know that tomorrow… I later… but he sits there… it’s already forgotten?
Speaker 2: That he entered into a devekut for a whole day, and he returned to a chupa. There’s no thought here.
Speaker 1: Yes, but it can’t be that a person… the first thing the chassid knew in his heart. It doesn’t make sense, I’m sitting now, I ate on Friday, I’m sitting ready at the same table, because I’m learning the whole day, and tomorrow a chassan sofer, don’t I need to make a birkas hamazon in between? It can’t be.
Bou Venivdil vs. Bou Venekadesh — The Distinction Between Kiddush and Havdalah
Speaker 2: So there the Rambam says, behold, a group of people sitting together and drinking. And he says, “bou venivdil birkas hamazon”, if “bou venekadesh kiddush”.
Source for Lubavitch Custom
So here we see that there’s a source for the custom of Lubavitch chassidim, and by bachurim in Lubavitch, that before a kiddush, before the day begins, they sit down to drink, because Shabbos is coming so they’ll say kiddush. Kiddush in the middle, yes? He didn’t drink, he started drinking before Shabbos, right?
Or “bou venivdil birkas hamazon”, we don’t drink further, until the week, and a little. So this thing is apparently by eating also, and one doesn’t need to drink. But sometimes, birkas hamazon, then with always.
When people eat, before we’re going to bentch, but they also need to bentch, and they need to make kiddush. When a person, it’s in such a thing written above. Whoever wants to eat and drink first on the weekday, although it’s not one of the wicked.
Halacha: Bou Venivdil vs. Bou Venekadesh
Although one may not, why do they need to bentch, or they need to make kiddush. Or they need to make kiddush, and they need to say.
Speaker 1: No, that’s what one needs. That’s two halachos regarding kiddush. There’s been an interruption from his meal. At least he must make again on the wine.
Now a new thing, since he said he needs to bentch, or he needs to make kiddush, because it became Shabbos. Because he needs to do both, but they’re two halachos, independent halachos.
But if he doesn’t know which is a greater variant, I say, that there shouldn’t be, God forbid, a great danger. He can still make a cup, he can’t make another cup of kiddush.
But in practice, “bou venivdil”, if they said “let’s go make havdalah”, “it’s not necessary to go back and bless”. To make kiddush and to bentch, the explanation is that they finished the meal by mentioning the mitzvah.
Question: Why is Bou Venivdil Different?
When one mentions the mitzvah that one needs to make havdalah, why doesn’t one need to go back and bless? What’s different about bou venivdil?
Speaker 2: Perhaps there’s no prohibition to eat before havdalah? There is indeed a prohibition to eat before kiddush?
Speaker 1: Ah, “bou venochel otzros shel basar vedagim”, bou venivdil is forbidden? Why?
Speaker 2: But it says in the Rambam that one shouldn’t eat before havdalah.
Speaker 1: True. So what’s the distinction?
I don’t know why. Even if they said bou venivdil, as long as they haven’t yet bentched, may they still eat? It’s not that they may, it’s that they were mesiyach daas from their meal. That’s the first thing. And if yes, why is there no need to go back and bless? Why not?
We’ll see. It appears that this is indeed the point, that bou venivdil doesn’t forbid them from continuing to eat.
Answer: Distinction Between the Prohibition of Eating Before Kiddush and Before Havdalah
So, if he indeed went to make havdalah, as mentioned, it’s indeed an interruption. But if he only said bou venivdil, he can resolve “you know what, it’s late for bou venivdil, now we can still eat”. Just like we said by bou venochel, that one may not.
So there’s a distinction, that’s clear. Not only that, the distinction here isn’t a law that you’re interrupting birkas hamazon, rather it’s a law in the prohibition of eating before havdalah versus the law of eating before kiddush.
The Raavad’s Position
The Raavad is indeed making a distinction. You see, the Raavad is always on our side. When you don’t understand the Rambam, the Raavad comes and he tells you “Rabbeinu bedvarim elu shagah, I don’t understand him”.
The Raavad says that by kiddush one needs anyway to make kiddush when it becomes night, so one doesn’t say. Havdalah, says the Raavad, he understands, if one says, the explanation is that they stopped drinking, if they didn’t, it doesn’t take on an obligation. So there’s a distinction.
Speaker 2: Yes, ah, that’s a true distinction. By kiddush, if people were sitting at a meal on erev Shabbos, and it became night, he must indeed stop, pores mapah umekadesh, he may not continue eating until he makes kiddush. Which is not so by havdalah where the halacha is that he may continue eating until he finishes eating and he makes havdalah. So perhaps that’s the reason for the Rambam.
Speaker 1: Yes, here I understood the Rambam.
Speaker 2: Ah, it means that he says borei pri hagafen, doesn’t yet mean… Which is not so borei pri hagafen by kiddush, is indeed now.
Speaker 1: What’s the distinction?
Speaker 2: But the Raavad’s question is still difficult. The Raavad says that it doesn’t go on the essence of interrupting.
Speaker 1: No, why is the Rambam going?
Halacha: Distinction Between Kiddush and Havdalah Regarding Interruption in a Meal
Speaker 1: Yes, ah, that’s a true distinction. By kiddush, if a person was sitting at a Friday night meal and it became night, he must indeed pores mapah umekadesh. He may not continue eating until he makes kiddush. Which is not so by havdalah where the halacha is that he may continue eating until he finishes eating and he makes havdalah.
So, perhaps that’s the reason of the Rambam? Yes, that’s how I understood the Rambam. Ah, it means he says “bou venivdil” doesn’t yet mean, which is not so “bou venekadesh” is immediately an interruption in the meal, and one says on kiddush, it’s because everyone knows that before kiddush one may not eat, so from the fact of the meal, it’s a kind of revelation of intent already that one was interrupting already. Something like that, therefore he must indeed already make kiddush, the time of kiddush has already come. But havdalah he doesn’t yet know, so therefore one may, something like that.
But just so, perhaps one is speaking that it hasn’t yet become night, still before dark. One doesn’t yet need to make kiddush, one can make kiddush, one may make Shabbos kiddush Friday afternoon, but one doesn’t yet need to make kiddush. So therefore, “bou venekadesh” makes that you should become entirely obligated in kiddush, because you’re accepting Shabbos, or you’re saying before the entire sanctification. Do you understand what I’m saying?
Speaker 2: Okay.
Discussion: “Bou Venivdil” Doesn’t Obligate
Speaker 1: Let’s take another halacha. “Whether he made havdalah, whether he didn’t make havdalah”, so it says there in that language, after saying “bou venivdil”, that it’s still not obligating.
Halacha: Hatov Vehametiv on a New Wine
Speaker 1: “If they were reclining to drink wine”, if people are sitting and drinking wine, “and they brought them another wine”, they decided on a new wine, and they brought them another wine, they brought a different wine, white instead of red, for example they were drinking red wine, they brought white wine, or old and they brought new.
The Rambam rules that he doesn’t need to make a blessing, “he doesn’t bless on it a final blessing”, because it’s the same type, he fulfills with the previous borei pri hagafen. But it’s a better wine, he needs to make a new blessing, and he needs to make a blessing, “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam hatov vehametiv”, who does good. I mean, hatov vehametiv in this context means that it was until now good with the previous wine, now metiv, which makes it even better with the new wine.
Understood?
Speaker 2: I hear. There are various halachos about this, but yes.
Speaker 1: Very good. So until here we’ve learned about interruption. Yes? Now we’re going to learn a bit about when one makes the blessing.
Speaker 2: Apparently one needs to make an interruption.
Speaker 1: Okay.
Discussion: Meaning of Hatov Vehametiv
Speaker 2: Hatov vehametiv is quite good.
Speaker 1: No, hatov vehametiv appears to me like “od yoser tov”, the well-known tune. It’s good, and it should be more and more good. Hatov, it was already good, vehametiv. Very often blessings are like there’s that desperation, there’s that trouble, it was given to me. I was hungry, I was given bread. Here is indeed a concept, a unique thing, I already had wine. It’s a blessing on abundance. Hatov vehametiv, it’s good and it should be even better.
Speaker 2: Why don’t you say the simple meaning? I want to say two novelties if you want to hear.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: I have many novelties, we don’t say all our novelties every time on the Rambam.
Speaker 1: Don’t give away.
Speaker 2: We’re learning Rambam, sometimes a novelty comes in, but truly on every piece in the Rambam one can say an entire lecture. We’re learning a chapter a day.
Novelty: Metiv is for Others
Speaker 2: Hatov vehametiv, first of all the translation, first of all metiv means for another. Yes? The halacha is indeed like by a… The halacha is indeed, good news on something that’s for oneself alone one says shehecheyanu. If it’s for the other also one says hatov vehametiv, right? That’s the rule, and one will see later apparently in Brachos the praise.
So wine, how is wine for the other? The answer is, that when a Jew drinks wine he becomes a better friend with other Jews.
Speaker 1: We said, we established that one can only make hatov vehametiv when one sits with other people, which is indeed a gathering. The Rambam says this.
Speaker 2: I have a friend Rabbi Yitzchak, he always says, when I say such a Torah he says, “Very good for shalosh seudos.”
Halacha: One Doesn’t Make a Blessing Until the Food is Before You
Speaker 1: The Rambam says, “One doesn’t bless on the food”, and not because shalosh seudos is a bad thing, on the contrary, because this is a kind of Torah that comes before the public. So today Lag BaOmer one can say such a Torah.
The Rambam says, “One doesn’t bless on the food from all the foods nor on the drink from all the drinks until it comes before him”. One can’t make a blessing before the food is in front of you. This is like over la’asiyasan. So for example one is serving, and he makes hamotzi, and they’re going to bring him bread, most likely, they’re going to bring him.
And if one did make a blessing, even over the food, when the blessing is before them, one must go back and bless, one must make a blessing again. It must be very clear that the blessing is on the thing. A blessing isn’t just another opportunity to thank the Almighty. It’s a blessing on the thing, it’s very connected to the thing.
Novelty: A Blessing is Taking Permission and Bringing Down the Name
Speaker 1: One must see, we’ve already spoken, okay, we’ll speak about later also, but you keep asking questions, this is like the question. A blessing one must simply thank the Almighty. Can I now say “baruch pri hagafen”? It’s indeed true, the Almighty makes pri hagafen.
But it appears more, a blessing is a taking of permission to eat the thing. There’s another concept that it’s a bringing down, like “chal shemo shel shamayim al ha’asiyah”. It becomes brought down. Therefore a blessing in vain simply that you bring the Almighty’s name on nothing. Do you understand what I’m saying? It’s a definition, and the Komarna speaks about this, others.
Halacha: When the Food is Lost After the Blessing
Speaker 1: That he didn’t take food to bless on it. What happens in another case when he did have it when he made the blessing, but in practice something happened in the middle of the blessing, from his great holiness, as it says in the Komarna, the food burned in his hand, guests of fire. Or suddenly a wave came, he was eating by the water.
Okay. He must take another and bless on it, he must make a fresh blessing. Not only earlier when we said “one must go back and bless”, it wasn’t some concept of some penalty. Even when you made the blessing you had it, and it was a proper blessing at its time. But in practice what you’re bringing now is a new thing, even if it’s the same type. It’s a new thing, because you need… I mean, taking permission fits very simply if one goes with this approach.
The Rambam says further, but in practice it now comes out that the previous blessing was on nothing, because you didn’t have benefit from the thing. The Rambam says, “One must say baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed on the first blessing”. “Baruch shem kevod malchuso” – blessed is the honor of the kingdom of the Almighty. One brings out very strongly the honor of the kingdom, two names of honor of the kingdom.
Discussion: Meaning of “Baruch Shem Kevod Malchuso”
Speaker 1: It appears to me like “baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed” is a kind of appeasement for the Almighty. Like one is asking over from the Almighty. Or whenever it looked like there was a degradation in the name of the Almighty, that one degraded, like you’re asking over from the Almighty, or you’re asking over from the Almighty for the world, so that the people around should receive back the seriousness for the name of the Almighty.
So my view is much simpler, that the problem of a blessing in vain simply that you said, that one doesn’t say a Name, not a problem. One mentioned the Name on nothing. On what was the Name? On an apple. Where is the apple? The apple isn’t there. So, and one said “baruch shem”? Listen, listen. So the Name is as if hanging in the air. One said a blessing on nothing.
“Baruch shem” means indeed “I thank for the mention of the Name”. It makes that the mention of the Name is praiseworthy, “shem kevod malchuso”. Perhaps the emphasis is on the “shem”. “Baruch” – praised is His name. When you say as if one can indeed begin to say, as if, perhaps it’s too deep, but as if one can indeed begin to say “baruch atah Hashem”. “Baruch shem kevod malchuso” – praised is His holy name. So it makes that the blessing is like a catch, it makes that the blessing shouldn’t hang in the air, it should be brought down on something. I mean that my simple meaning is a more straightforward simple meaning.
Speaker 2: Yes, but my simple meaning is the true simple meaning. Because meanwhile he indeed said “borei pri hagafen”, because that’s the problem, not the “shem kevod malchuso”. Certainly the shem malchuso was desecrated, but the shem malchuso was desecrated through saying “borei pri hagafen” and doing nothing.
Speaker 1: Very good, the Rambam is like… It’s skipped. Let’s leave the “borei pri hagafen”, the “borei pri hagafen” was indeed like a mistake, but I don’t see that the Name becomes praised. Moreover, moreover.
Speaker 2: But the Rambam doesn’t say that this is the simple meaning at all. He says, “so that the Name of Heaven shouldn’t be in vain”. There isn’t any concept of “so that one shouldn’t take out the Name of Heaven in vain”. But the Rambam says, servants don’t do in every blessing. As you say very well, the Kohen Gadol, why not only then? But there the Kohen Gadol said afterwards, and he asks for forgiveness and atonement.
Why do the simple kohanim around, why do they need to say “baruch shem”? Because you’re indeed saying that “baruch shem” is a praise on the mention of the Name. There is, in the multitude of people generally they mention the Name on the fruits, on the thing. But there is a thing, here a praise that comes on the mention of the Name itself.
Speaker 1: But there one doesn’t need exactly after what one messed up on a blessing. Not messed up on, because the blessing he said, because the Name remained hanging. That he now mentioned the Name, the Name doesn’t do anything, there’s no fruit. Can I in any case say a praise on the mention of the Name itself. There is a praise of the mention of the Name itself.
As if, let’s say, I said, imagine someone wants to teach the Name of Havayah, he needs to say to him “baruch Hashem”, because it can God forbid remind you of the Name. He says “baruch Hashem” almost sealed, like you see before you. You can argue that you see it before you, and entirely in the Beis Hamikdash they would say so. It’s a very good simple meaning.
Halacha: Making a Blessing by Running Water (Amas Hamayim)
Speaker 1: The Rambam says further, “One who stands on running water and blesses and drinks, a person can stand…” Ah, a new halacha, new water. Ah, the Rambam says, “A person can stand…” You need to clarify the blessing on… Yes, and see what it places. Yes, when you stand by water and have learned… It’s a great wonder that the water that you’re going to drink is also not the water on which you made the blessing.
Very good, because like Heraclitus, what was his name, the philosopher said, a person doesn’t go into the same water twice. Yes, because running water, great water flows. “Amas hamayim” means a stream, water that flows.
And he makes a blessing, “even though the water that came before him at the time of the blessing is not the water that he drank”, the water that he’s drinking now is not the water on which he made the blessing. But we say so, “he didn’t intend from the beginning”, this is indeed the nature of the water. When he made the blessing, he said it for the water that he’s going to drink in the minute when it will come to him.
Discussion: Why is the Blessing Valid by Amas Hamayim
Speaker 2: Ah, interesting. Another approach one could say is that everything is one big water. Like one huge bowl, like one big water. But perhaps, perhaps you’re right, because I think that if this reasoning (sevara) works, then I can go further and say, I have a waiter, I see that he’s already bringing, can I already, because “lekach nitkaven matchila” (he intended this from the beginning) is indeed a way.
But there it didn’t yet belong to you, but it wasn’t near him. Here you were near it. As if, you have both. Near it, both the thing you’re saying, that it wasn’t one… By “amas hamayim” (measuring the water), I don’t know, actually, he doesn’t say clearly because it’s the same water. I could say because it’s one big water, but that’s already more of a philosophical question. Because you take it out from a cup, and it’s not the same water.
Okay. You can say that it’s already in a cup. But you need first from the ground. I remember, people, there’s a water fountain, yes? Perhaps Chassidic Jews don’t drink from a water fountain, but with a cup. But it doesn’t say that one must drink with a cup. You stand by the water fountain, you need to drink. So when do you begin to make the blessing? You have a button, yes? I’ve already seen people in a water park, they turn it on first, but there’s no idolatry missing here. It’s just a water fountain that you go press.
Imagine, I remember our cheder (religious school) abroad, one had to turn on the water and make the blessing on the water that flows, but it doesn’t fill up a vessel. A moment the water. You can say this is a fountain that is idolatry. You’ll also still take the spoon.
Speaker 1: It’s not a spoon, it’s a fountain. It sprays into the mouth. Can’t you put the fountain on the mouth? I say, but I say the fountain must be more like just.
Digression: Blessing on Button/Fountain in Mikvah
Speaker 1: So when does one begin to make the blessing? There’s a button, yes? I’ve seen people in the mikvah (ritual bath), they turn on the water first… But there’s no act of blood missing here. It’s just a button that you’re going to press. Imagine, I remember our grandfather abroad, one had to turn on the faucet and then make the blessing on the water that flows. But there’s no such thing missing here. A moment the water… One can say that this is a… a fountain, let’s say. You also still need to take the spoon…
Speaker 2: I don’t say the fountain. I say, but I say the fountain must be more like taking the spoon after… And taking. And taking.
Speaker 1: You’re right. Seemingly one doesn’t need to. But one can say that this is the act of blood. My fountain is an act of blood. It’s spraying water. One goes and presses the button, water sprays.
Law: Things That Come During the Meal and Because of the Meal
Speaker 1: Okay. Until now we’ve learned the laws of interruption (hefsek), like interruption. Now we’re going to learn what happens regarding… on which foods one doesn’t need to make an extra blessing.
Says the Rambam, “Devarim haba’im betoch haseudah” (things that come during the meal). We’ve already learned in a certain sense earlier. This is very interesting. Earlier, what’s the difference of the law from earlier? You’ve already learned earlier that bread exempts the side dishes (pas poter es haparperes). Now comes a new law of “devarim haba’im mechamas haseudah” (things that come because of the meal). It’s simply a greater law. Do you agree? We’ll see. Yes? It’s seemingly another principle of the principle of primary and secondary (ikar v’tafel), but it’s simply a different application of it.
“Devarim haba’im mechamas haseudah vehem mechamas haseudah betoch haseudah” – the time when they’re given is in the middle of the meal, and the reason why they’re given is they’re a part of the meal, for example a part of the meal – “einan tzrichin bracha lo lifneihem velo l’acharihem, shebirkas hamotzi shebatchila uvirkas hamazon shebsof potartan hakol” (they don’t require a blessing before them or after them, for the blessing of hamotzi at the beginning and birkas hamazon at the end exempts everything). Why? Because “hakol tefilah laseudah” (everything is secondary to the meal). Everything is secondary to the big meal. As you said, there’s a secondary like in the crackers where the wood, there’s a primary and secondary, an ikar and tafel, and here is the meal.
Law: Things That Are Not Because of the Meal During the Meal
Speaker 1: Says the Rambam, “Devarim haba’im l’achar haseudah” (things that come after the meal) – but what happens with food that’s brought after the meal? “Aval devarim she’einan mechamas haseudah, af al pi shehen ba’in betoch haseudah” – a thing that’s brought, but it’s not because of the meal, it’s not a part of the meal, but it’s simply a guest, someone brings some food, and the whole thing is yes during the meal, the time when one eats it is during the meal, but it’s something that doesn’t belong there – “te’unin bracha lifneihem” (requires a blessing before them). One requires a blessing after them.
Discussion: What Is an Example of “Not Because of the Meal During the Meal”?
Speaker 2: I don’t know what you’re talking about. What is there a thing that’s brought during the meal that’s not because of the meal?
Speaker 1: For example, a person makes a wedding, and an institution brings a whole table with nuts, and it’s placed on the side near the door. I don’t know, no one really needs nuts now in the middle of the meal. It’s made mainly for those who come to dance, or something like that, so they can snack on something. Someone takes from there in the middle of the meal. He’ll eat it during the meal, but it’s not because of the meal. Right?
Speaker 2: I can ask it, I see that you have…
Speaker 1: Or perhaps this is relevant to our things that are brought on Rosh Hashanah as a good sign. Simanim (symbolic foods). It’s not because of the meal, it’s in honor of the holiday of Rosh Hashanah. It’s not a part of the meal usually. Okay. Very good.
Law: Things That Come After the Meal
Speaker 1: But things that come after the meal are things that are brought after the meal, like a dessert, by because of the meal, by the Shulchan Aruch because of the meal. Then there’s no difference. It is indeed a compote, it’s a meal. But since it’s after the meal, it requires a blessing before them and after them, because this has the name of a thing that is after the meal.
Discussion: What Does “After the Meal” Mean?
Speaker 2: It must be, because I would have said compote is not after the meal, that’s the end of the meal.
Speaker 1: Perhaps it’s not for nothing. We need something more than that. We need something another level, after bentching (grace after meals).
Speaker 2: By this he says a blessing before them and after them. Not… bentching can certainly exempt the compote.
Speaker 1: Have you ever seen someone make an after-blessing on their compote?
Speaker 2: Ah, what are the Jews who do several things, one must see if it’s correct.
Speaker 1: But I would say that one is talking about after the meal literally. Seemingly this wouldn’t be relevant. If something one would say that one should make an after-blessing after bentching, that’s further not relevant, because he can’t now make a rabbinic after-blessing. He was already fulfilled. That would make it complicated.
Speaker 2: No, it would make, imagine he makes a borei nefashos (after-blessing) in the middle of the meal, seemingly it wouldn’t be good, because he has with this as if already bentched, something like that. He would perhaps make a…
Speaker 1: Seemingly, he means this literally as it sounds, he means this after bentching perhaps. So it could be that one is talking about something more than compote. He’s talking about after bentching, one has already bentched.
Discussion: Why Does One Need a Blessing After Them After Bentching?
Speaker 2: But why should one need after them when one has already bentched? Why should it do? Can the blessing go backwards?
Speaker 1: Why not? Not the bentching will go backwards. But when someone eats a primary food and later he settled down to eat a secondary, didn’t he have to make a blessing? He already bentched.
Speaker 2: Ah, you’re saying bentching is like a tearing of the meal, did we learn earlier?
Speaker 1: No, he already thanked the Almighty after the meal. That’s the nature of food.
Speaker 2: I hear, I hear. Perhaps indeed because of this, but indeed because of this he must make. Your reasoning doesn’t work.
Speaker 1: No, I say, is the after the meal simply not for the reasons, but the Rema says as you say. He says the law. The reason of the Rema is another reason, he says that he doesn’t want to connect himself with the previous one. That’s clear, the simple understanding was a bit confusing about this. Okay, okay, let’s see the Rema.
Law: Wine During the Meal – Shabbos/Yom Tov Versus Weekdays
Speaker 1: “Shabbos v’Yom Tov” (Sabbath and holidays), the Rema is going to talk here about days when one makes bigger meals. “Shabbos v’Yom Tov”,
Speaker 2: No, he’s talking specifically when one drinks wine.
Speaker 1: Ah, then when wine is important.
Speaker 2: Certainly, days when one drinks more wine.
Speaker 1: “Shabbos v’Yom Tov, o bimos hachol she’adam eino kovei’a seudaso al hayayin, Shabbos v’Yom Tov, o bimos hachol she’adam eino kovei’a seudaso al hayayin.” (Sabbath and holidays, or on weekdays when a person doesn’t establish his meal on wine.) Shabbos and Yom Tov there’s a mitzvah of making kiddush and drinking wine and becoming joyful. “O l’achar hakazas dam, osin seudah, v’az yesh inyan lishtot kedei lehachzir lo dam.” (Or after bloodletting, they make a meal, and then there’s a reason to drink in order to restore his blood.) Or when someone comes out from a battle that’s celebrated, a thanksgiving meal.
Speaker 2: Like nothing, a thanksgiving meal is not understandable why one establishes a meal.
Speaker 1: But in a battle, it’s not understandable, one comes out from prison. “Bish’as sheyotzei min hama’aracha” (At the time he leaves the battle),
Speaker 2: Ah, it’s the same thing as bloodletting, that he should regain his strength.
Speaker 1: “V’chen kol kayotzei bazeh, shedarech likvoa seudaso al hayayin, az im beirach al hayayin shelif’nei hamazon, uveirach borei pri hagafen bitchilas haseudah, poter es hayayin sheshoseh l’achar hamazon kodem birkas hamazon.” (And so all similar cases, where it’s customary to establish his meal on wine, then if he blessed on the wine before the meal, and blessed borei pri hagafen at the beginning of the meal, it exempts the wine that he drinks after the meal before birkas hamazon.) All wine that one drinks in the meal until birkas hamazon is exempted with the wine that one drank before the meal, beginning of the meal.
Speaker 2: Like every Shabbos, so is the…
Speaker 1: Even after the meal, even he… one drinks during the meal simply. No, but even end of meal a fresh glass of wine, except if one brings him a new cup, a new wine, which makes it like hatov v’hameitiv (the blessing for new wine).
“Aval she’ar yamim, tzarich lachzor ul’vareich bitchilah al hayayin shel’achar hamazon.” (But other days, one needs to return and bless at the beginning on the wine after the meal.) Other days, where there’s no establishing on wine, when one brings wine after the meal, such an order sometimes comes, one brings a glass of wine for something, one makes another blessing, because it’s not a part of the meal, it doesn’t come together with the meal. That’s seemingly the point. Yes.
Speaker 2: Meal not wine to the eggs.
Speaker 1: So it seems. Yes. Right?
Discussion: The Difference Between Bread and Wine
Speaker 1: But the Rambam says that this is specifically the wine during the meal. Other days, bread, there’s a meal order that’s controlled by bread, where you don’t take place one makes again a blessing. But wine is something such… every glass of wine is a thing by itself. So here you have establishing on wine. When one is accustomed one can be fulfilled one with the other with a blessing. But when one is accustomed. Each one separately, that there’s no house between them, that it’s not all one after one. Not everyone has exactly then the…
Discussion: Hearing Blessings in the Middle of Eating
Speaker 2: One may not speak in the middle of eating.
Speaker 1: The Rambam said the law in the laws of health. The Gemara holds I’m with swallowing, my mouth can’t answer amen, so the way one does it is one must wait until one is awake, the swallowing goes down, and make the blessing yourself. And if someone gave a gift, if everyone gets a cup for everyone, someone is handling swallowing, I can’t say amen, it’s not an order. And the blessing doesn’t exempt the wine after the meal.
Discussion: Three Types of Wine – Before, During, After the Meal
Speaker 2: But he already said it, because he’s talking about other days.
Speaker 1: Yes yes, but he already said,
Speaker 2: No, he means even wine during the meal.
Speaker 1: Friday, he about wine before the meal. Here three wines, here wine before the meal, he was no kiddush, before we get one drinks wine, then one doesn’t eat not the wine during the meal, but wine after the meal. Here he’s talking about the wine during the meal, that it doesn’t exempt the wine after the meal. One can be fulfilled. Wonderful.
הלכות ברכות פרק ד׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – פרק ד׳ הלכות ברכות (ברכת המזון), ספר אהבה
—
א. ברכת המזון במקום שאכל
דער רמב״ם זאגט: “כל המברך ברכת המזון או שאר ברכה אחרונה שבין שלש (מעין שלש), צריך לברך אותה במקום שאכל.” “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך.” “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.”
פשט: מען דארף בענטשן (אדער זאגן “על המחיה”) אויף דעם פלאץ וואו מען האט געגעסן. אויב מען איז אוועקגעגאנגען, זאל מען כאטש זיצן בלייבן אויף דעם פלאץ וואו מען האט אויפגעהערט עסן, און דארטן בענטשן. אפילו ווען מען האט געגעסן שטייענדיג, דארף מען זיך אוועקזעצן צו בענטשן. לכתחילה זאל מען זיצן; בדיעבד, אויב מען האט געבענטשט שטייענדיג אדער גייענדיג, איז מען יוצא ידי חובה.
חידושים און הסברות:
1. דער דין פון “במקום שאכל” איז נישט א דין פון כוונה. ביי תפילה דארף מען שטיין אויף איין פלאץ צוליב כוונה, אבער ביי ברכת המזון איז עס אן אנדערע זאך: די ברכה דארף זיך מתייחס זיין אויף די אכילה — זי מוז פארבונדן זיין מיט דעם מקום וואו מען האט געגעסן. דאס איז אנדערש פון קריאת שמע, וואו מען קען גיין בשעת מען זאגט עס.
2. ברכת המזון איז נישט בלויז א “דאנק” פאר הנאת הגרון (דער פיזישער הנאה פון עסן). עס איז א דין פון קביעות סעודה — א סעודה איז א קביעות, און אויף דער קביעות סעודה קומט א בענטשן. דערפאר מוז די ברכה זיין פארבונדן מיט דעם מקום פון דער סעודה. אפילו א קאץ דאנקט דעם אייבערשטן ווען ער עסט — אבער ביי א מענטש איז עס אן אנדערע לעוועל, עס דארף זיין א קביעות.
3. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” — דער טעם: קביעות סעודה דארף זיין זיצעדיג. [דיגרעסיע: ביי געוויסע חסידישע טישן בענטשט מען שטייענדיג, אבער דער רמב״ם׳ס כלל איז אז לכתחילה זאל מען זיצן.]
—
ב. שכח ברכת המזון — שוגג vs. מזיד
דער רמב״ם: “שכח ברכת המזון” — אויב ער האט פארגעסן צו בענטשן און זיך דערמאנט פאר שיעור עיכול, “מברך במקום שנזכר.” אבער “אם היה מזיד… וקונסין אותו, ויחזור למקומו ויברך.”
פשט: א שוגג (פארגעסן) בענטשט וואו ער האט זיך דערמאנט. א מזיד (באוואוסטזיניג נישט געבענטשט) מוז צוריקגיין צום מקום אכילה — אלס קנס.
חידושים און הסברות:
1. דער חידוש ביי שוגג: פריער האט מען געלערנט אז מען קען בענטשן דארט וואו מען האט אויפגעהערט עסן. דא איז דער חידוש אז ווען עס איז שוין א לאנגע צייט שפעטער און ער איז שוין אויף אן אנדערע פלאץ בכלל, קען ער אויך בענטשן וואו ער האט זיך דערמאנט — ער מוז נישט צוריקפארן.
2. קשיא אויף “מזיד”: ווער רעדט מען צו? אויב ער איז געווען א מזיד — ער האט נישט געוואלט פאלגן די תורה — פארוואס וועט ער יעצט פאלגן? תירוץ: “מזיד” מיינט נישט אז ער איז א רשע. עס מיינט אז ער האט געהאט עפעס א חשבון, עס איז נישט געווען א טעות. יעצט האט ער תשובה געטאן און וויל טון די ריכטיגע זאך — דעמאלטס מוז ער צוריקגיין.
3. דער עיקר פונקט פון דעם קנס: דער קנס איז נישט געמאכט פאר נאכדעם — ער איז געמאכט אז עס זאל נישט געשען. ווען א איד שטייט ביי א סעודה און טראכט אוועקצוגיין אן בענטשן, זאל ער וויסן אז ער וועט מוזן צוריקפארן. דאס איז א preventive מעשה פון חכמים.
4. א מעלה צוריקצוגיין אפילו ביי שוגג? אפילו א שוגג, אויב ער וויל צוריקגיין צום מקום אכילה, איז דאס א מעלה — נאר מען איז נישט מחייב אים.
—
ג. שכח לברך המוציא
דער רמב״ם: “מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך” — ווייל המוציא איז דרבנן, און ספק דרבנן לקולא. “שכח לברך המוציא באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך.” אבער “אחר שגמר, אינו מברך.”
פשט: ביי א ספק אויף המוציא בענטשט מען נישט נאכאמאל (ספק דרבנן לקולא). אויב מען האט זיכער פארגעסן המוציא און מען האלט נאך אינמיטן סעודה, מאכט מען יעצט המוציא. נאך דער סעודה — נישט מער.
חידושים און הסברות:
1. וואס הייסט “באמצע סעודתו”? אויב ער האלט אינמיטן עסן און ער האט נאך נישט געמאכט א ברכה, איז דאך פשוט אז ער דארף מאכן א ברכה — וואס איז דער חידוש? מעגליכער תירוץ: אפשר מיינט דער רמב״ם אז ער האלט שוין ביי קאמפאט (דעסערט) — ער עסט שוין נישט קיין ברויט מער, אבער ער מאכט המוציא אויף די גאנצע סעודה, ווייל די סעודה איז א סעודה וואס האט ברויט, און ער זאל נישט מאכן א שהכל אויף דעם קאמפאט, נאר א המוציא אויף די גאנצע סעודה.
2. “אחר שגמר אינו מברך” — נאך דער סעודה קען מען שוין נישט מאכן המוציא, ווייל עס איז שוין נישטא אויף וואס צו מאכן די ברכה.
—
ד. שינוי מקום בסעודה — אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
דער רמב״ם: “אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר” — אדער אפילו “הלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו” ביי דער טיר (לפתח הבית) — “הואיל ושינה מקומו… צריך לברך למפרע על מה שאכל” (בענטשן), “וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.”
פשט: ווען מען גייט אוועק פון מקום הסעודה (אפילו בלויז צו דער טיר), ווערט די סעודה אפגעבראכן. מען מוז בענטשן אויף וואס מען האט שוין געגעסן, און אויב מען וויל ווייטער עסן, דארף מען נאכאמאל מאכן המוציא.
חידושים און הסברות:
1. “למפרע” טייטשט ברכה אחרונה — דאס הייסט ברכת המזון אויף וואס ער האט שוין געגעסן, נישט א ברכה ראשונה. אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון — ער איז נאך אלץ מחויב צו בענטשן אויף וואס ער האט שוין געגעסן.
2. מחלוקת רמב״ם און ראב״ד וועגן “שינה מקומו”: דער ראב״ד טענה׳ט אז “שינה מקומו” מיינט נאר ווען מען גייט צו אן אנדערע הויז. אבער אויב מען בלייבט ביי דער טיר פון דער זעלבער הויז, הייסט עס נישט “שינה מקומו.” דער רמב״ם אבער זאגט אז אפילו ארויסגיין צו דער טיר (לפתח הבית) איז שוין “שינה מקומו.” עס ווערט דיסקוטירט צי “פתח” מיינט פון אינעווייניג אדער פון אינדרויסן פון דער טיר.
3. א יסוד׳דיגער חידוש אין דעם מהות פון א סעודה: פארוואס זאל מען נישט זאגן אז עס איז איין סעודה מיט אן אונטערברעכונג? דער תירוץ: א סעודה איז ווען מ׳זיצט אויף א סעודה — אז דאס איז “די היינטיגע סעודה.” ווען ער גייט אוועק אינמיטן, איז געווארן “אויס סעודה.” דאס איז נישט בלויז אן הפסק, נאר א סיום פון דער סעודה גופא.
4. א מוסר-השכל וועגן “נארמאלע מענטשן”: רוב הלכות זענען געבויט אויף נארמאלע מענטשן וואס זיצן אויף איין זאך. מיר היינטיגע מענטשן זענען “צומישטע” — מיר טוען צוויי זאכן אויף איינמאל, מיר רעדן מיט איינעם און ענטפערן א טעלעפאן אינמיטן. אבער די הלכה רעכנט מיט א מענטש וואס ווען ער גייט אוועק, האט ער טאקע געענדיגט.
5. דער פראקטישער פאל: ווען איינער זיצט ביי א שבת סעודה, קינדער זינגען זמירות, און מ׳רופט אים צו דער טיר — לויט דעם רמב״ם האט ער יעצט געענדיגט זיין סעודה. דער חבר איז נישט מסכים און מיינט אז דאס איז נאך אלץ די זעלבע סעודה.
—
ה. חברים שיצאו — איבערלאזן א שומר
אויב חברים זענען געזעסן צוזאמען עסן און זיי זענען ארויסגעגאנגען (למשל לקראת חתן וכלה), אויב זיי האבן איבערגעלאזט איינעם פון די חברים, דארפן זיי נישט מאכן א פרישע ברכה ווען זיי קומען צוריק. אבער אויב קיינער איז נישט געבליבן — דארף מען מאכן א פרישע ברכה מיט א פרישע המוציא.
חידושים:
1. דער יסוד: ווען איינער בלייבט, האלט ער אן אז די סעודה גייט נאך אן. אפילו דער וואס איז געבליבן האט נישט געקענט מיטשלעפן — מ׳קען נישט זאגן אז די סעודה האט זיך געענדיגט, ווייל “סך הכל בלייבן הייסט נאך אז די סעודה איז אנגעגאנגען.”
—
ו. שינוי מקום ביי פירות און וויין (דער ראב״ד)
דער ראב״ד זאגט: די זעלבע דין גילט נישט נאר ביי א סעודה פון ברויט, נאר אויך ווען מ׳זיצט טרינקען וויין אדער עסן פירות — שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. ער דארף מאכן א ברכה אחרונה (על העץ, על הגפן) און דערנאך א פרישע ברכה ראשונה.
חידושים:
1. דער ראב״ד׳ס חילוק צווישן אינעווייניג און אינדרויסן: משנה מקומו מפינה לפינה אין דער זעלבער הויז — אינו צריך לברך, ס׳איז די זעלבע סעודה. אבער ארויסגיין פון דער הויז — דאס איז א שינוי מקום.
2. דער דין ביי אינדרויסן — אוכלי מזרחה של תאנה: ווער עס עסט אויף דער מזרח-זייט פון א פייגנבוים און גייט עסן אויף דער מערב-זייט — צריכין לברך. ווייל אינדרויסן איז נישט דא קיין חדרים/צימערן, איז יעדע אנדערע זייט אן אנדערע פלאץ. דאס ווערט אילוסטרירט: אויב מ׳מאכט א בארביקיו און מ׳שרייבט אויף דער אינוויטעישאן “מזרחה של תאנה” — דאס איז א מקום; “מערבה של תאנה” איז אן אנדערע חבורה, אן אנדערע פארטי.
3. דער ראב״ד׳ס השגה — “לא ידע מתחילה לכך”: דער ראב״ד שטימט צו מיט דעם דין, אבער פרעגט: וואס איז אויב דער מענטש האט פון אנהייב געוואוסט אז ער וועט גיין צום אנדערע פלאץ? אויב ער האט געהאט דעת מתחילה, איז עס אפשר אנדערש.
4. א חידוש וועגן “דעת” ביי היינטיגע מענטשן: היינטיגע מענטשן האבן בכלל נישט קיין “דעת” אין דעם זין — מיר טראכטן נישט פון אנהייב וואו מיר וועלן זיין. עס זענען דא מיינונגען אז היינט האט מען יא דעת נאר מ׳דארף אוועקגיין, אבער א צד איז: “אונז האבן קיינמאל נישט קיין דעת, ממילא איז מען פטור בכלל פון די גאנצע זאך.”
—
ז. גמר בלבו שלא לאכול — הפסק בסעודה דורך מחשבה
דער רמ״א זאגט: “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך — אפילו לא שינה מקומו, צריך לברך. ואם לא גמר בלבו, אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות — אפילו פסק כל היום כולו, אין צריך לברך שנייה.”
פשט: ווען א מענטש האט מחליט געווען אין זיין הארץ אז ער האט שוין געענדיגט עסן, און נאכדעם האט ער זיך אנדערש באטראכט — אפילו ער האט נישט געטוישט זיין פלאץ, דארף ער מאכן א נייע ברכה. אבער אויב ער האט נישט מחליט געווען צו ענדיגן, נאר זיין דעת איז נאך צו ווייטער עסן — אפילו עס גייט דורך א גאנצער טאג, דארף ער נישט מאכן א נייע ברכה.
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויף “אפילו פסק כל היום כולו”: ווי אזוי א מענטש זיצט ביי א טיש א גאנצן טאג אן עסן? א דוגמא: א מענטש האט געגעסן פרישטאג זיבן אזייגער, ער זיצט ביי דער זעלבער טיש א גאנצן טאג (ווייל ער לערנט), און שפעטער וויל ער ווייטער עסן — דארף ער נישט מאכן א נייע ברכה? תירוץ: דער פשט איז אז ער “האלט אינמיטן” — ער האט נישט מחליט געווען צו ענדיגן, נאר עס האט זיך אוועקגעשלעפט. ער איז געבליבן אויפן זעלבן פלאץ (קיין שינוי מקום), און זיין דעת איז נאך צו ווייטער עסן. אבער דאס איז נאר ביי מענטשן וואס האבן א שכל — ביי זיי איז דא אזא זאך ווי “גמר בלבו.” “היינט מענטשן ווייסן נישט וואס דאס איז.”
—
ח. בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק צווישן קידוש און הבדלה
דער רמב״ם׳ס הלכה: א גרופע מענטשן זיצן צוזאמען און טרינקען. אויב זיי האבן געזאגט “בואו ונברך” (לאמיר בענטשן) אדער “בואו ונקדש” (לאמיר מאכן קידוש) — דארפן זיי מאכן א נייע ברכה אויף בורא פרי הגפן ווען זיי ווילן ווייטער טרינקען. אבער אויב זיי האבן געזאגט “בואו ונבדיל” (לאמיר מאכן הבדלה) — “אין צריך לחזור ולברך”, זיי דארפן נישט מאכן א נייע ברכה.
פשט: ביי קידוש איז “בואו ונקדש” א הפסק, ביי הבדלה נישט.
חידושים און הסברות:
1. קשיא: פארוואס איז “בואו ונבדיל” אנדערש פון “בואו ונקדש”? ביידע דערמאנען א מצוה וואס מאכט א הפסק!
2. ענטפער (מיט דעם ראב״ד): דער חילוק איז נישט אין דער עצם הפסק, נאר אין דער איסור צו עסן פאר קידוש ווערסעס הבדלה:
– ביי קידוש: ווען עס ווערט שבת, טאר מען נישט ווייטער עסן ביז מען מאכט קידוש — “פורס מפה ומקדש.” “בואו ונקדש” איז א ריכטיגער הפסק, ווייל מען מוז אויפהערן עסן.
– ביי הבדלה: מען מעג ווייטער עסן ביז מען ענדיגט, און ערשט דערנאך מאכט מען הבדלה. “בואו ונבדיל” אסר׳ט נישט אז זיי זאלן ווייטער עסן. אויב מען האט נאר געזאגט “בואו ונבדיל” אבער נאך נישט געמאכט הבדלה, קען מען זיך מיישב זיין: “שפעטער מאכן מיר הבדלה, יעצט מעגן מיר נאך עסן.” דערפאר איז עס נישט קיין הפסק.
3. א צווייטער צוגאנג: אפשר רעדט מען פון א פאל וואו ס׳איז נאך נישט ביינאכט (קודם חשכה). מ׳קען מאכן קידוש שבת פרייטאג נאכמיטאג אבער מ׳דארף נאך נישט. “בואו ונקדש” מאכט אז מ׳ווערט מקבל שבת, וואס מחייב אים אין קידוש — ס׳איז א קבלת שבת פאר די גאנצע חבורה.
4. דער ראב״ד׳ס שיטה: דער ראב״ד איז מחלק: ביי קידוש דארף מען ענעוועי מאכן קידוש ווען עס ווערט ביינאכט, סאו מען זאגט נישט. ביי הבדלה — אויב מען זאגט “בואו ונבדיל” און מען האט געסטאפט צו טרינקען, איז עס א הפסק; אויב נישט — נעמט עס נישט קיין חיוב.
5. נאך א חידוש: “בורא פרי הגפן” ביי הבדלה מיינט נאך נישט אז מען האט אויפגעהערט (ווייל מען מעג נאך עסן), מה שאין כן “בורא פרי הגפן” ביי קידוש — דאס איז טאקע א הפסק, ווייל מען טאר נישט ווייטער עסן אן קידוש.
6. דער ראב״ד׳ס קשיא אויפן רמב״ם — אז עס גייט נישט אן די עצם הפסק — בלייבט שווער.
[דיגרעסיע: דער דין פון “בואו ונקדש” איז א מקור פאר דעם מנהג ליובאוויטש (ביי בחורים): ערב שבת זעצט מען זיך טרינקען (פארבריינגען), און ווען עס קומט שבת זאגט מען קידוש — דאס איז דער ענין פון “בואו ונקדש” אינמיטן א טרינקען.]
—
ט. בירך על הפת פטר כל הפרפרות — הייערארכיע פון ברכות
דער רמב״ם זאגט: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות. ובירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל. ובירך על התבשיל — [לפי נוסחאות: לא פוטר / פוטר מעשה קדירה].”
פשט: עס איז דא א הייערארכיע פון ברכות: פת (המוציא) פטר׳ט פרפרות (אלעס וואס מ׳עסט מיט/נאכן ברויט); מעשה קדירה (מזונות) פטר׳ט תבשיל (שהכל).
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “פרפרות”? דער רמב״ם טייטשט פרפרות אז עס מיינט אלעס וואס מ׳עסט נאכן ברויט — “עניטינג וואס מ׳עסט נאכן ברויט.” דער שולחן ערוך טייטשט פרפרות אינגאנצן אנדערש ווי דער רמב״ם.
2. די ריכטונג פון פטר׳ן — איין וועג אדער ביידע וועגן: עס איז א מחלוקת אין נוסחאות הרמב״ם. אין דער אלטער נוסח שטייט “לא פוטר” — אז תבשיל פטר׳ט נישט מעשה קדירה (עס גייט נאר איין וועג, פון חשוב צו ווייניגער חשוב). אין דער נוסח וואס מיר האבן שטייט אז עס גייט ביידע וועגן. ביי פת און פרפרות איז מוסכם אז עס גייט נאר איין וועג — פת פטר׳ט פרפרות אבער נישט פארקערט.
3. די הייערארכיע: פת (המוציא) → פרפרות (אלעס אנדערע); מעשה קדירה (מזונות) → תבשיל (שהכל). די זופ און לאקשן זענען ביידע מעשה קדירה און פטר׳ן זיך איינער דעם צווייטן.
4. דער מנהג vs. דער רמב״ם: דער מנהג העולם איז אז מ׳פטר׳ט קיינמאל נישט קיין ברכה מיט מזונות — מ׳מאכט אלעמאל ספעציפישע ברכות. אבער דער רמב״ם איז משמע אז אויב איינער זעצט זיך עסן א סעודה און מאכט מזונות, מוז ער נישט נאכדעם מאכן נאך ברכות אויף שוואכערע זאכן, ווייל מזונות פטר׳ט א שהכל.
[דיגרעסיע: קריטיק אויף דער עוז והדר אויסגאבע — דער וואס האט געמאכט די פרקים אין דער עוז והדר רמב״ם האט דא א “שוואכערע דזשאב” ווי אין אנדערע פרקים — ער צייכנט נישט געהעריג צו די שולחן ערוך מקורות. דער “רמב״ם ערוך” איז געווענליך מער מדויק.]
—
י. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
דער רמב״ם זאגט: “דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל” — ווייל “הכל טפילה לסעודה”.
פשט: זאכן וואס מ׳ברענגט אינמיטן סעודה און זיי זענען א חלק פון דער סעודה (מחמת הסעודה), דארפן נישט קיין ברכה ראשונה און נישט קיין ברכה אחרונה, ווייל המוציא און בענטשן פטר׳ט אלעס.
חידושים און הסברות:
1. דאס איז א נייע הלכה אין פארגלייך צו דער פריערדיגער הלכה פון “פת פוטר את הפרפרת.” דער חילוק: פריער האט מען גערעדט פון עיקר וטפל אין א צוזאמענהאנג פון צוויי מאכלים (קרעקער מיט האלווא), דא רעדט מען פון א ברייטערע כלל — די גאנצע סעודה איז דער עיקר, און אלעס וואס קומט אינמיטן איז טפל צו דער סעודה אליין. עס איז “נאך א חלות” פון דעם כלל פון עיקר וטפל, אבער אויף א גרעסערן מאסשטאב.
[דיגרעסיע: ווען מען עסט ברויט מיט אייער און ציבעלע, דארף מען זיך וואשן? למעשה, ווען מען עסט ברויט מאכט מען נישט נאך א באזונדערע ברכה אויף די אנדערע זאכן — דאס איז פשוט.]
[דיגרעסיע: א “פאני” מציאות ביי מאדערנע סעודות: ווען מען עסט א סעודה אן ברויט (ווי אסאך מענטשן טוען היינט), מאכט מען “הונדערטער ברכות” — א באזונדערע ברכה אויף יעדע זאך. למשל, זופ מיט קניידלעך — מאכט מען בורא מיני מזונות אויף די קניידלעך, און רוב מענטשן מאכן נאך א שהכל אויף די זופ. אויף א פלייש טעלער מיט א קוגל פון דער זייט — מאכט מען פינף ברכות אויף איין מאכל. מה שאין כן ווען מען וואשט זיך און מאכט המוציא, איז אלץ א “קביעות סעודה” און די עיקר ברכה פטר׳ט אלעס.]
—
יא. דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
דער רמב״ם: “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה, טעונין ברכה לפניהם” — אבער נישט לאחריהם (לויט איין גירסא).
פשט: א מאכל וואס מ׳עסט בתוך הסעודה אבער ס׳איז נישט א חלק פון דער סעודה — דארף מען מאכן א ברכה לפניהם.
חידושים און הסברות:
1. וואס איז א דוגמא פון “אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”? צוויי פראקטישע ביישפילן:
– ביי א חתונה — א מוסד שטעלט אוועק א טיש מיט ניסלעך לעבן דער טיר, בעיקר פאר די וואס קומען טאנצן. איינער נעמט פון דארטן אינמיטן זיין סעודה — ער עסט עס בתוך הסעודה, אבער ס׳איז נישט א חלק פון דער סעודה.
– סימני ראש השנה — די מאכלים וואס מ׳ברענגט ראש השנה (תפוח בדבש, רוביא, כרתי, אאז״וו) זענען נישט מחמת הסעודה, נאר לכבוד יום טוב אלס סימנים. דאס איז א פראקטישע נפקא מינה.
—
יב. דברים הבאים לאחר הסעודה
דער רמב״ם: “דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם.”
פשט: זאכן וואס מ׳ברענגט נאך דער סעודה דארפן ברכה ראשונה און ברכה אחרונה.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “לאחר הסעודה”? קאמפאט (דעסערט) איז נישט “לאחר הסעודה” — ס׳איז דער “סוף הסעודה,” א חלק פון דער סעודה. מ׳האט קיינמאל נישט געזען איינער מאכט א ברכה אחרונה אויף קאמפאט, ווייל בענטשן פטר׳ט עס.
2. דער מסקנא: “לאחר הסעודה” מיינט נאכן בענטשן — מ׳האט שוין געבענטשט, און דערנאך עסט מען נאך עפעס. דעמאלט דארף מען ברכה לפניהם ולאחריהם.
3. א קשיא: פארוואס דארף מען א ברכה אחרונה ווען מ׳האט שוין געבענטשט? בענטשן איז דאך א ברכה אחרונה — זאל עס פטר׳ן! תירוץ: בענטשן איז געווען אויף דער סעודה; דאס נייע עסן נאכן בענטשן איז א באזונדערע אכילה וואס דארף זיין אייגענע ברכה אחרונה. דער בענטשן “גייט נישט באקווארדס” — עס קען נישט פטר׳ן עפעס וואס קומט נאכדעם.
4. דער רמ״א׳ס שיטה: ער זאגט אז דער טעם פארוואס מ׳דארף א נייע ברכה איז ווייל דער עסער “וויל זיך נישט מחבר זיין מיט די פריערדיגע” סעודה — ס׳איז א נייע התחלה.
—
יג. פארוואס פת איז עיקר — א יסוד׳דיגע סברא
[דיגרעסיע וואס שטייט אין צוזאמענהאנג מיט דער הלכה פון “פת פוטר כל הפרפרות” און “דברים הבאים מחמת הסעודה”:]
קשיא: אין אונזער קולטור איז די “עיקר” (מעין קורס) די פלייש אדער פיש (פראטין), און די מזונות/סטארטש איז א “סייד דיש.” אבער די הלכה זאגט אלעמאל אז פת איז די עיקר. אויב אין אונזער קולטור איז די עיקר טאקע די פלייש טעלער, און מען וואשט זיך נאר “ביי דער זייט” — וואס איז די ענטפער?
תירוץ/הסבר: פת איז די ביליגסטע זאך וואס קען האלטן סאסייעטי ביים לעבן. אלע אנדערע זאכן (פלייש, פיש) זענען “לאקזשוריס.” ווען ס׳איז נישטא שפע, פאלט מען צוריק אויף פת. ראיה פון יוסף הצדיק — ער האט געטיילט ברויט פאר׳ן עולם. אגריקולטור, שטעט, ציוויליזאציע — אלעס איז געבויט אויף פת. פת איז א “בעיסיק” פונדאמענטאלע זאך.
נאך א ראיה: ביי קרבן פסח האט מען אויך געגעסן מצה (פת) מיט פלייש, און מען האט געמאכט המוציא — נישט א באזונדערע ברכה אויף די פלייש. אויך אין א “פענסי רעסטאראנט” גיט מען אלעמאל ברויט פארדעם — דאס איז א מנהג פון אלעמאל, נישט קיין נייע זאך. דאס ווייזט אז פת האט חשיבות.
—
יד. יין בתוך הסעודה — שבת/יום טוב לעומת ימות החול
דער רמב״ם (בשם הרמ״א/שו״ע): “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם קובע סעודתו על היין… אם בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון. אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.”
פשט: אויף שבת/יום טוב (אדער אנדערע מאמענטן וואס מ׳איז קובע סעודה אויף וויין — נאך הקזת דם, סעודת הודאה, ארויסגיין פון בית האסורים), פטר׳ט די ברכה אויפן וויין פון אנהייב סעודה אלע וויין ביז בענטשן. אבער אויף רגילע טעג, דארף מען מאכן א נייע ברכה אויף וויין וואס מ׳טרינקט שפעטער אין דער סעודה.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דעם חילוק: ביי ברויט איז דא א “סדר סעודה” וואס ווערט קאנטראלירט פון ברויט — אלעס איז איינגעשלאסן. אבער וויין האט א באזונדערע נאטור — “יעדע גלאז וויין איז א באדערפעניש פאר זיך.” נאר ווען מ׳איז קובע סעודה אויף וויין (שבת, יו״ט) ווערט דער וויין א חלק פון דער סעודה-סטרוקטור.
2. דריי סארטן וויין ווערן אונטערשיידן: (1) יין שלפני המזון — ווי קידוש, א טרינק וויין פאר דער סעודה; (2) יין שבתוך המזון — וויין וואס מ׳טרינקט בשעת מעשה; (3) יין שלאחר המזון — וויין נאך דער סעודה אבער פאר בענטשן. דער רמב״ם זאגט אז אפילו אויף שבת/יו״ט, פטר׳ט דער יין שלפני המזון נישט דעם יין שלאחר המזון — נאר דער יין שבתוך המזון פטר׳ט.
3. פראקטישע נקודה וועגן שמיעת ברכות: מ׳דארף ווארטן ביז מ׳שלינגט אראפ איידער מ׳ענטפערט אמן, ווייל מ׳טאר נישט רעדן אינמיטן שלינגען. דער רמב״ם אליין האט דאס געזאגט אין הלכות געזונטהייט. אויב יעדער האט זיין אייגענע כוס, מאכט יעדער זיין אייגענע ברכה ווען ער איז גרייט.
4. אויסנאם — הטוב והמטיב: אויב מ׳ברענגט א נייע וויין (א נייע סארט), מאכט מען “הטוב והמטיב” אפילו אינמיטן סעודה, ווייל דאס איז א באזונדערע ברכה אויף דער חידוש פון א נייע וויין.
—
טו. הטוב והמטיב אויף א נייע וויין
דער רמב״ם: “היו מסובין לשתות יין והביאו להם יין אחר” — אויב מ׳זיצט און טרינקט וויין און מ׳ברענגט א נייע וויין (רויט אנשטאט שווארץ, אדער אלט אנשטאט ניי) — מ׳דארף נישט מאכן א נייע בורא פרי הגפן (ווייל ס׳איז די זעלבע מין), אבער מ׳מאכט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”.
פשט: ווייל ס׳איז א בעסערע וויין, מאכט מען הטוב והמטיב — “הטוב” אויף דעם פריערדיגן גוטן וויין, “והמטיב” אויף דעם נייעם וואס מאכט נאך בעסער.
חידושים און הסברות:
1. הטוב והמטיב ווערט דערקלערט ווי א ברכה אויף שפע — נישט ווי רוב ברכות וואו מ׳דאנקט פאר א באזיש באדערפעניש (הונגער → ברויט), נאר דא האט מען שוין געהאט וויין, און ס׳קומט נאך בעסער. “ס׳איז גוט, און ס׳זאל זיין נאך בעסער.”
2. חידוש בנוגע טייטש פון “מטיב”: “מטיב” מיינט בעיקר “טוט גוט פאר אנדערע.” דער כלל איז: אויף א בשורה טובה פאר זיך אליין זאגט מען שהחיינו; אויף עפעס וואס איז אויך פאר אנדערע זאגט מען הטוב והמטיב. ביי וויין — וויאזוי איז עס פאר יענעם? ווייל אז א איד טרינקט וויין ווערט ער א בעסערער חבר מיט אנדערע אידן. דערפאר קען מען נאר מאכן הטוב והמטיב ווען מ׳זיצט מיט אנדערע מענטשן — אזוי ווי דער רמב״ם זאגט.
—
טז. מ׳מאכט נישט א ברכה ביז דער אוכל איז פאר דיר
דער רמב״ם: “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו.” און אויב מ׳האט יא געמאכט א ברכה פריער — “צריך לחזור ולברך” — מ׳דארף נאכאמאל מאכן א ברכה.
פשט: דאס איז אזוי ווי עובר לעשייתן — די ברכה דארף זיין סמוך צו די מעשה.
חידושים און הסברות:
1. יסוד׳דיגער חידוש וועגן מהות פון ברכות הנהנין: א ברכה איז נישט סתם א געלעגנהייט צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס׳איז א נטילת רשות — מ׳בעט רשות צו עסן די זאך. דערצו איז דא אן ענין פון חלות — “חל שמו של שמים על העשייה” — דער שם שמים ווערט חל אויף דעם מעשה. דערפאר מוז דער אוכל זיין פאר דיר — כדי דער שם זאל חל זיין אויף עפעס. (דער קאמארנער ווערט דערמאנט אלס מקור פאר דעם יסוד.)
2. ברכה לבטלה מיינט לויט דעם: דו ברענגסט דעם אייבערשטנ׳ס נאמען אויף גארנישט — דער שם הענגט אין דער לופט אן א חפצא צו זיין חל אויף.
—
יז. ווען דער אוכל איז פארלוירן געגאנגען נאך דער ברכה
דער רמב״ם: אויב מ׳האט געמאכט א ברכה אויף אן אוכל, און דערנאך איז דער אוכל פארלוירן געגאנגען (פארברענט, אוועקגעשוואומען אין א כוואליע), דארף מען נעמען אן אנדערן אוכל און מאכן א פרישע ברכה — אפילו ס׳איז די זעלבע מין. און אויף דער ערשטער ברכה וואס איז געבליבן אן א חפצא, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — כדי שלא יהא שם שמים לבטלה.
פשט: ווייל דער אוכל אויף וואס מ׳האט געמאכט די ברכה איז נישטא מער, איז די ברכה געווארן לבטלה, און מ׳זאגט ברוך שם כבוד מלכותו.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס דארף מען א נייע ברכה אויפ׳ן צווייטן אוכל: אפילו ס׳איז די זעלבע מין, איז דער נייער אוכל א נייע זאך — ווייל א ברכה איז א נטילת רשות אויף דעם ספעציפישן חפצא, נישט אויף דער מין בכלל. דאס שטימט זייער גוט מיט דער שיטה אז א ברכה איז נטילת רשות.
2. צוויי פשט׳ן אין “ברוך שם כבוד מלכותו”:
– פשט א (פיוס/מחילה): “ברוך שם כבוד מלכותו” איז א מין בקשת מחילה — מ׳בעט איבער דעם אייבערשטן פאר וואס ס׳האט אויסגעזען ווי א זלזול אין זיין נאמען. אזוי ווי ביי דער כהן גדול אין בית המקדש וואו מ׳האט געזאגט ברוך שם נאך הזכרת השם.
– פשט ב (שבח על הזכרת השם עצמו): “ברוך שם כבוד מלכותו” איז א שבח אויף דער הזכרת השם אליין — אפילו ווען דער שם איז נישט חל געווארן אויף קיין חפצא, קען מען כל הפחות מאכן אז דער שם זאל חל זיין אויף זיך אליין — א שבח אויף דעם בלויזן דערמאנען פון דעם הייליגן נאמען. דאס “פאנגט אויף” (קעטשט) דעם שם אז ער זאל נישט הענגען אין דער לופט. דער הדגשה איז אויף דעם ווארט “שם” — “געלויבט איז זיין נאמען.”
– דיסקוסיע צווישן די צוויי פשט׳ן: קעגן פשט ב ווערט געפרעגט: דער עיקר פראבלעם איז דאך נישט נאר דער “שם” אליין, נאר דער גאנצער “בורא פרי הגפן” — מ׳האט געזאגט א שבח אויף בריאה וואס איז נישט געשען. קעגן פשט א ווערט געפרעגט: וואו זעט מען אז ברוך שם איז משבח דעם שם? ס׳ווערט געענטפערט: ביי דער כהן גדול אין בית המקדש, פארוואס האבן די כהנים ארום געזאגט ברוך שם? ווייל ס׳איז דא א שבח וואס קומט אויף הזכרת השם אליין, אפילו אן א ספעציפישע סיבה. ברוך שם כבוד מלכותו איז א באזונדערער שבח אויף דעם בלויזן פאקט אז מ׳האט דערמאנט דעם שם.
—
יח. מאכן א ברכה ביי א לויפנדע וואסער (אמת המים)
דער רמב״ם: “העומד על אמת המים ומברך ושותה” — איינער וואס שטייט ביי א סטריעם (לויפנדע וואסער), מאכט א ברכה און טרינקט — “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה” — כאטש די וואסער וואס איז געווען פאר אים בשעת ברכה איז נישט די וואסער וואס ער טרינקט — “לא נתכוון מתחילה” אלא לשתות, ס׳איז גוט, ווייל דאס איז די נאטור פון די וואסער.
פשט: ביי א לויפנדע וואסער, כאטש די פיזישע וואסער וואס איז געווען דא בשעת ברכה איז שוין אוועק, איז די ברכה גילטיג ווייל ער האט בדעת געהאט צו טרינקען פון דעם סטריעם.
חידושים און הסברות:
1. [דיגרעסיע: פילאסאפישער פונקט (הערקליטוס) — “א מענטש גייט נישט אריין צוויי מאל אין די זעלבע וואסער” — ביי א לויפנדע וואסער איז די וואסער וואס מ׳האט געמאכט די ברכה אויף שוין אוועק.]
2. צוויי מהלכים פארוואס ס׳איז כשר:
– מהלך א: “לכך נתכוון מתחילה” — ווען ער האט געמאכט די ברכה, האט ער בדעת געהאט צו טרינקען די וואסער ווא
וואס וועט אנקומען לעבן אים אין דער מינוט ווען ער טרינקט. ס׳איז די נאטור פון א סטריעם — מ׳ווייסט אז נייע וואסער קומט.
– מהלך ב: מ׳קען זאגן אז דער גאנצער סטריעם איז ווי איין גרויסע כלי וואסער — אלעס איז איין וואסער. אבער דער ערשטער מהלך איז מער פשוט, ווייל פיזיש איז עס טאקע נישט די זעלבע וואסער.
3. פראקטישע נפקא מינה: אויב מהלך א ארבעט (לכך נתכוון), דאן קען מען אויך מאכן א ברכה ווען מ׳זעט א סערווער ברענגט שוין דעם עסן — ווייל “רוב בתוכו” (ס׳קומט שוין). אבער דער חילוק איז: ביי אמת המים שטייט מען לעבן דעם מקור, מה שאין כן ביי א סערווער האט דער אוכל נאך נישט געהערט צו דיר און איז נישט לעבן דיר.
4. [דיגרעסיע: פראקטישע שאלה וועגן מאכן א ברכה ביי א water fountain — ווען דריקט מען דעם קנעפל, פאר אדער נאך דער ברכה? ס׳איז דאך ווי אמת המים — די וואסער וואס פליסט ארויס בשעת ברכה איז נישט די וואסער וואס מ׳טרינקט.]
5. [דיגרעסיע: ברכה אויף נטילת ידים ביי א באטן/שאוער אין מקוה — מענטשן מאכן א ברכה פאר זיי דרייען אויף דעם וואסער. די שאלה איז צי דאס דרייען פון דעם באטן (אדער פאונטיין) איז שוין א “עובדא דמים” — א מעשה מיט וואסער — ווייל ס׳שפריצט וואסער ווען מ׳דריקט דעם באטן. דאס ווערט פארגליכן צום אלטן מנהג וואו מ׳האט געדארפט אנצינדן א פייער (רייסע) און ווארטן ביז דאס וואסער פליסט, און ערשט דאן מאכן א ברכה. דער מסקנא איז אז דער פאונטיין/באטן איז שוין א עובדא דמים, ענלעך צו נעמען א לעפל — ס׳איז דער אנהייב פון דער מעשה.]
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ הלכות ברכות – ברכת המזון במקום שאכל, שינוי מקום, ושכחת ברכות
הקדמה – קמפיין פאר די בית המדרש
רבותי, מיר לערנען מיט פרק ד׳ פון הלכות ברכות. יא, ס׳איז נאך אינמיטן הלכות ברכות, ברכת המזון, אין ספר אהבה.
די טעג הייבט זיך אן בעזרת השם די גרויסע קאמפיין פאר אונזער מוסד, פאר די בית המדרש וואו אונז לערנען יעצט, די בית המדרש פון מיין ידיד און שותף הרב הגאון רבי יצחק לאווי, וואס איינער פון זיינע פראדזשעקטס איז אונזער שיעור רמב״ם, און ער האט נאך שיעורים און נאך אופנים וויאזוי ער איז מפיץ תורה. די מעין ספאנסער פון אונזער שיעור איז הרב הנגיד רבי יואל ווערצבערגער, און ער זוכט נאך פארטנערס, אונז זוכן נאך פארטנערס וואס זאלן העלפן אנגיין די מקום תורה.
זאגט דער הייליגער רמב״ם, יא, אז יעדער איינער זאל זיך משתתף זיין. ווער ס׳לערנט איז מחויב, ס׳איז נישט קיין היתר. אזוי ווי מ׳דארף מאכן ברכת המזון במקום שאכל, במקום וואס מ׳עסט דארף מען עסן, אזוי אויך במקום וואס מ׳לערנט דארף מען צאלן פאר די בית המדרש. איך האב געברענגט וואס דער רמב״ם זאגט אז רבי יצחק, מ׳קען מקיל זיין, ער זוכט צו טרעפן א כחא דהיתרא. איך זאג אז ס׳איז נישטא קיין היתר. מ׳דארף זיין זייער קערפאל, יעדער איינער זאל זיין זייער קערפאל, אנלעסס מ׳האט א קלארע היתר פון א לאקאל דיין.
הלכה א – ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל
זאגט דער רמב״ם: “כל המברך ברכת המזון, או שאר ברכה אחרונה שבין שלש, צריך לברך אותה במקום שאכל.”
יעדער איינער וואס מאכט די ברכת המזון, אדער די קורצע ווערסיע פון ברכת המזון, דאס וואס אונז קענען אלס “על המחיה”, ברכה אחרונה מעין שלש, ער דארף עס עסן דארטן אין די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. ער דארף בענטשן אין די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. יא, אויף די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן.
“ואם הלך, יושב במקום שיפסיק” – אויב ער גייט, זאל ער זיך סטאפן אויף די פלאץ וואו ער האט געענדיגט עסן, ביי די לעצטע פלאץ וואו ער האט געגעסן, און דארטן זאל ער מאכן א ברכה. מ׳קען נישט, ער זאל נישט גיין ווייטער און בענטשן.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען בענטשן במקום שאכל?
למשל, ביי תפילה האבן מיר געזען אז מ׳דארף שטיין אויף איין פלאץ, ביי קריאת שמע האט מען יא געקענט גיין, אויך נישט ביי פסוקי דזמרא.
ס׳איז נישט קלאר צו ס׳איז וועגן די כוונה, ס׳איז נישט וועגן די שעת ברכת המזון. ס׳איז אן אנדערע זאך. די ברכה דארף זיין אויף די מקום אכילה. ס׳איז אן אנדערע זאך. ברכה מען עסט א סעודה? אה, ס׳איז נישט א דין אז אין די צייט וואס דו עסט זאלסטו נישט וואקן. אויב דו האסט איין רום און דו וואקסט אהין און אהער, ווייס איך נישט. די הלכה דא איז אז מען דארף מאכן די ברכה במקום וואו ער האט געגעסן. אזוי איז די ברכה זיך מתייחס אויף די אכילה וואס דו האסט פארדעם געוואקט.
Speaker 2: אינטערעסאנט. ס׳איז דאך א קביעות, מ׳רעדט פון א סעודה יעצט.
Speaker 1: ניין, מ׳רעדט פון א סעודה, און איך נעם אן. דא האט ער געענדיגט עסן. יא, ער גייט אוועק ווייטער, ער איז אוועק, ס׳איז שוין נישט פארט פון די… ס׳איז אן הלכה, מ׳דארף פארשטיין. מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק.
Speaker 2: פארוואס דארף איך פארשטיין? פארוואס ביי קריאת שמע בין איך אקעי מיט דעם אזוי?
Speaker 1: דו זאגסט קריאת שמע נישט אויפ׳ן וועג? איך פארשטיי נישט די פראבלעם. יעצט אז ס׳איז א סעודה…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. די עיקר איז א סעודה.
Speaker 1: דו האלטסט אין איין זאגן אז מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף דעם וואס דו האסט געגעסן.
Speaker 2: ניין, ס׳האלט נאך נישט דערביי. ס׳איז זייער בייסיק צו דאנקען דעם אייבערשטן. דאנקען דעם אייבערשטן איז בייסיק. יעדער איינער קען דאנקען דעם אייבערשטן. אפילו א קאץ דאנקט דעם אייבערשטן ווען ער עסט. א טאל מענטש, ס׳דארף צו זיין ווי א קביעות. ס׳איז אן אנדערע לעוועל. ס׳איז א סעודה, און אויף די סוף פון די סעודה קומט א בענטשן. דו קענסט אפילו זאגן אזוי: די סעודה איז די קביעות, און אויף די קביעות סעודה קומט א בענטשן. נישט נאר אויף די עסן, די הנאת הגרון. ס׳איז נאך מער פון דעם.
ממילא, אפילו דו האסט יא געגעסן גייענדיג, זאלסטו כאטש סטאפן און בענטשן. “אכל כשהוא עומד, יאכל כשהוא יושב ויברך” – נישט אז ער זאל עס טון די זעלבע וועג ווי ער האט געטון די אכילה.
Speaker 1: וואס איז די פשט פון דעם?
Speaker 2: ווייל קביעות סעודה דארף זיין זיצעדיג. ס׳איז דא קולטורן וואו מ׳עסט שטייענדיג, וואו מ׳איז נישט מקפיד אויף נישט עסן שטייענדיג. איך ווייס נישט, איך האב געפארן אין פלעצער אויף די עירפארטס…
Speaker 1: אה, ביי אזעלכע איווענטס.
Speaker 2: אקעי, און אפילו דעמאלטס דארף מען זיך אוועקזעצן אויף צו בענטשן, אזוי שטייט דא אין רמב״ם. חוץ ביי די רבי׳ס טיש, דארט פירט מען זיך צו בענטשן שטייענדיג, די גרויסע חסידים. יא, דעמאלטס ווייס איך נישט.
אקעי, געב מיר א מינוט, איך וועל אנפילן מיין סודה פריער. אקעי, יא, מ׳דארף זיך אוועקזעצן.
הלכה ב – שכח ברכת המזון: שוגג vs. מזיד
ווייטער, “שכח ברכת המזון” – א מענטש האט געענדיגט עסן און האט פארגעסן צו בענטשן, און ער איז זיך דערמאנט נאך פאר שיעור עיכול המזון. אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז ברכת המזון דארף מען טון נאך פאר די עסן ווערט פארדייעט. מ׳דארף זיך דערמאנען אין די צייט. כל זמן ס׳איז נאך געווען אין שיעור עיכול המזון, “מברך במקום שנזכר” – ער זאל בענטשן אין דעם פלאץ וואו ער האט זיך דערמאנט.
יא, דער חידוש איז, בענטשן דארף מען נישט נאר… מיר האבן געלערנט פריער די הלכה אז ער קען בענטשן דארט ווי ער האט געסטאפט עסן. דא איז עס שוין א לאנגע צייט שפעטער, ער איז שוין אויף אן אנדערע פלאץ בכלל.
פריער האבן מיר געלערנט וועגן נתעכל המזון, אז סתם אז ער האט פארגעסן צו בענטשן ביז ווען ער דארף באלד בענטשן. דא לערנט מען אז ער האט נישט נאר פארגעסן, ער איז אויך אוועקגעגאנגען. זאגט דער רמב״ם אז ער קען בענטשן פון דארט ווי ער האט זיך דערמאנט, ער מוז נישט צוריקפארן צו וואו ער איז געווען פריער ביים עסן.
אבער במקום ובזמן שנזכר. ביז דערווייל האבן מיר שוין געלערנט, אבער יעצט לערנען מיר אזוי: ואם הויא מזיד, אויב ער האט נישט געבענטשט נישט ווייל ער האט פארגעסן, נאר סתם האט ער נישט געבענטשט, איז דעמאלטס איז ער נאך אלץ מחוייב, וקונסין אותו אזוי ויחזור למקומו ויברך, ער דארף צוריקגיין. גיי אהיים צוריק און בענטש. דאס איז סתם א קנס, די חכמים האבן נישט ליב געהאט אז מענטשן זאלן אוועקגיין אויפשטיין פון טיש אן בענטשן.
דיסקוסיע: די שאלה פון מזיד – פארוואס וועט ער יעצט פאלגן?
אבער די הלכה איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ווען מ׳זאגט דא אזוי, אזוי זאלן די עלטערן מחנך זיין זייערע זון וואס איז א מזיד, קען איך נאך פארשטיין. אבער אויב רעדסטו דא צו אן adult, ער איז געווען א מזיד, יא? ווען ער האט געענדיגט עסן איז ער געווען אין א מצב אז ער האט נישט געוואלט פאלגן די תורה. פארוואס גייט ער יעצט פאלגן די תורה? פארוואס גייט ער יעצט פאלגן? ער האט תשובה געטאן אינצווישן?
Speaker 2: מיינסטו צו זאגן אז ער האט נישט פארגעסן, ער האט געוואוסט, און ס׳איז אים נישט אנגעגאנגען? און יעצט האט ער תשובה געטאן און ער וויל שוין יא טון די ריכטיגע מצוה, זאל ער צוריקגיין למקומו ויברך.
Speaker 1: מזיד מיינט נישט אז ער איז געווען א רשע. מזיד מיינט נישט א טעות, עפעס אנדערש איז געווען, ער האט געהאט עפעס א חשבון.
Speaker 2: ס׳איז שוין אן עונש. זאגסטו יעצט אז וואס, אלס קנס דארפסטו צוריקגיין? און אויב גייט ער נאר בענטשן דא?
Speaker 1: ניין, די פוינט פון די קנס איז אז מזיד זאלסטו געדענקען פאר די אנדערע מאל.
Speaker 2: ניין, די פוינט פון די קנס איז אז דו זאלסט וויסן אז אויב דו גייסט אוועק פון טיש… איך מיין אז די פוינט פון אזעלכע קנסות איז אז ס׳זאל נישט געשען, נישט אז ס׳זאל געשען. מ׳רעדט נישט פון נאכדעם. די חכמים זאגן פאר א איד, שטייט א איד ביי א סעודה, ער האלט ביים אויפשטיין, ער טראכט צו ער זאל אויפשטיין, ער טראכט, “איך וועל שוין צוריקקומען, איך וועל שוין…” זאגן די חכמים, “אהא, געדענק, אז אויב דו שטייסט אויף במזיד, וועסטו מוזן צוריקפארן דא צו בענטשן, און דאס ווילסטו נישט.”
אבער אויב ער איז עובר, איז ער עובר. דו פארשטייסט? איך זאג, ס׳קען זיין אז ס׳איז מער געמאכט אז מענטשן זאלן מורא האבן, און מענטשן זאלן טאקע בענטשן גלייך. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.
Speaker 1: יא, נאר נאכאמאל, דו קענסט זאגן אזוי: ס׳איז דא היינט א מצוה פון בענטשן אויף די פלאץ וואו מ׳האט געגעסן. סא דער מענטש וואס האט פארגעסן און זיך דערמאנט, אויך אויב וויל ער צוריקגיין, ער קען צוריקגיין דארט וואו ער האט געגעסן, ס׳איז א מעלה. ס׳איז נישט קיין מעלה?
Speaker 2: פארוואס זאגסטו אז ס׳איז נישט קיין מעלה? ס׳איז יא א מעלה, נאר מ׳איז נישט מחייב.
Speaker 1: אה, אדרבה, ס׳איז נישט קיין מעלה?
Speaker 2: ס׳איז יא א מעלה, נאר מ׳איז נישט מחייב. קען ער זאגן “איך האב שוין געגעסן, איך בין שוין נישט הונגעריג”.
לכתחילה ובדיעבד
רגע, “דחיינו וברך”. דאס האבן מיר פריער געלערנט אז מען בענטשט שטייענדיג אדער וואקענדיג, איז עס נאר לכתחילה. בדיעבד יוצא ידי חובתו. אבער לכתחילה נישט. לכתחילה איז “לא יברך אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל”. ער האט שוין צוויי מאל געזאגט די זעלבע זאך. אקעי. דאס איז לכתחילה. בדיעבד איז מען יוצא אלע וועגן, נאר מען ווייסט אז עס איז דא א קנס אז ער מוז אהיימגיין.
הלכה ג – שכח לברך המוציא
יעצט גייען מיר לערנען נאך עפעס אן אנדערע הלכה. ס׳הייסט, ס׳איז נישט קאנעקטעד צו דעם. ס׳איז נאר קאנעקטעד מיט דעם אז יעצט רעדט מען איינער האט פארגעסן צו בענטשן. וואס איז אויב איינער האט פארגעסן צו מאכן המוציא? יא?
“מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, אם אינו מן התורה.” א ברכת המוציא איז נישט קיין ברכה מן התורה. ספק דרבנן לאזט מען נישט מחמיר זיין. ספק דאורייתא דארף מען מחמיר זיין.
“שכח לברך המוציא”, דא רעדט ער נישט פון א ספק, ער האט פארגעסן, ער ווייסט אז ער האט פארגעסן. ער האט פארגעסן צו מאכן המוציא פארן עסן, און יעצט האלט ער אינמיטן די סעודה. “באמצע סעודתו, עד שלא גמר סעודתו”, איידער ער האט געענדיגט עסן, “חוזר ומברך”, מאכט ער דעמאלטס המוציא. ער זאגט נישט צו ער דארף דעמאלטס עסן לכבוד דעם נאך א שטיקל ברויט. קען זיין ער מאכט דעמאלטס די ברכה אויף די סעודה, און די סעודה איז ברויט.
דיסקוסיע: וואס הייסט “באמצע סעודתו”?
Speaker 1: וואס הייסט “באמצע סעודתו”? “עד שלא גמר סעודתו”? יא, יעצט האלט ער ביי די קאמפאט, איך ווייס נישט וואס. אבער נישט פאלש ווען ער זאגט “המוציא לחם מן הארץ”, ווייל די סעודה איז א סעודה וואס האט ברויט. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט די תירוץ.
“אבל אחר שגמר, אינו מברך.”
Speaker 2: אבער לכאורה איז דאס דאך פשוט. אויב איז דאס דאך פשוט, ער האלט אינמיטן עסן, ער האט נאך נישט געמאכט די ברכה.
Speaker 1: ניין, איך זאג דיר, אפשר “נזכר אחר שגמר” מיינט נישט… מיינט… ער עסט נאך עניטינג, אבער ער זאל נישט יעצט מאכן א שהכל אויף די קאמפאט, נאר ער זאל מאכן א המוציא לחם, ווייל ער מאכט די ברכה אויף די גאנצע סעודה. קען זיין. ס׳איז נישט קלאר, קען זיין. ס׳איז דא וועגן דעם חקירות. מ׳רעדט וועגן דעם, יא. ס׳איז דא רבנים וואס רעדן וועגן דעם.
Speaker 2: יא. נישט קלאר, ווייל לכאורה איז פשוט, אויב זאגן מיר אז ער גייט יעצט עסן נאך א שטיקל ברויט, האט ער דאך נאך נישט געמאכט די ברכה.
Speaker 1: יא, ס׳איז נישט קיין קשיא פון ספק. ס׳מוז זיין אז די גמרא רעדט פון עפעס אנדערש. מ׳דארף פארשטיין פון וואס מ׳רעדט. פשוט אז מ׳קען נישט עסן אן א ברכה ווייל ער האט פארגעסן, ס׳איז דאך נישט קיין וועג.
הלכה ד – אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר
יעצט קען מען לערנען וואס איז געשען טאמער מ׳האט געמאכט א ברעק אינמיטן די סעודה. יא, קומט קומט לערנען. אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, אוי, אוי, אוי, יא, ער איז אוועקגעגאנגען פון די הויז ווי ער עסט די סעודה, ער איז געגאנגען צו אן אנדערע הויז. גייט מען יעצט לערנען וועגן מ׳איז מפסיק אינמיטן, יא.
זעסט, סאו די אלע הלכות זענען הלכות סעודה. יעצט האבן מיר געלערנט אז לכתחילה דארף מען בענטשן ממקום הסעודה. יעצט איז דא דאך הלכות וואס איז לכאורה געבויט נאר אויף דעם. ווייל אז מ׳דארף בענטשן ממקום הסעודה, דארף מען וויסן ווען הערט זיך אויף די סעודה, ווען ווערט עס א נייע סעודה. דאס איז לכאורה די…
סאו א מענטש האט געגעסן און ער איז געגאנגען צו אן אנדערע הויז, פסק סעודתו והלך לבית אחר, אן אנדערע שטוב, אוכל, אדער אפילו נישט געגאנגען צו אן אנדערע הויז, נאר אין זיין הויז, “והלך ועבר לדבר עם אשתו על עסקיו”, ער איז געגאנגען צו די ווינקל שמועסן, ער איז ארויסגעגאנגען פון זיין הויז. ער איז ארויסגעגאנגען לפתח הבית. פתח מיינט נישט די ווינקל, פתח מיינט אינדרויסן פון די טיר. ער איז ארויסגעגאנגען פון די הויז, אפילו ער איז נישט געגאנגען לבית אחר.
אבער הואיל ושינה מקומו, דאס הייסט שינה מקומו, ווייל ער איז אוועקגעגאנגען, אויף דעם טענה׳ט זיך דער רמב״ם מיט די ראב״ד, אז שינה מקומו מיינט נאר מ׳איז געגאנגען אין אן אנדערע הויז, אבער אויב מ׳איז געבליבן ביי די טיר, הייסט עס נישט אז מ׳איז ממש אוועקגעגאנגען. אה, אפשר דער רמב״ם מיינט יא, פתח מיינט ס׳שטייט פון אינעווייניג, און איך האב געמיינט אז פתח מיינט אזוי ווי… ניין, ס׳קען זיין אפילו פון אינדרויסן, אבער ס׳קען זיין אז דער רמב״ם זאגט אז אפילו אינדרויסן פון די טיר, מ׳איז נישט געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, יא.
הואיל ושינה מקומו, ווען ער קומט צוריק צריך לברך למפרע על מה שאכל, ער דארף מאכן א ברכה נאכאמאל אויף וואס ער האט געגעסן. ער דארף מאכן א בענטשן. למפרע מיינט, וואס הייסט למפרע? ער דארף בענטשן, וחוזר ומברך תחילה המוציא וחוזר ואוכל גמר סעודתו.
יא, למפרע טייטשט ברכה אחרונה. דארף מען בענטשן, ווייל עס האט זיך יעצט געענדיגט. א סעודה האט זיך געענדיגט. דו ווילסט נאך א סעודה? דארף מען נאך אמאל מאכן א המוציא.
Speaker 2: אבער ער איז פטור אז ער מאכט א ברכת המזון?
Speaker 1: יא. האסט געגעסן יעצט. אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום בסעודה — המשך
Speaker 1: אקעי, ער איז ארויס גלייך ארויס פון די היים, אפילו ער איז נישט געגאנגען לבית אחר. אבער הואיל ושינה מקומו, דאס איז א שינוי מקום, וועל איך שוין אוועקנעמען. אויף דעם טאקע קריגט זיך דער רמ״א, אז שינוי מקום מיינט נאר אז מ׳איז געגאנגען אין אן אנדער הויז, אבער אויב מ׳איז געבליבן ביי די טיר הייסט עס נישט אז ער האט ממש אוועקגעגאנגען.
Speaker 2: אה, ס׳הייסט דער רמ״א מיינט יא, פתח שטייט פון אינעווייניג, איך האב געמיינט אז פתח מיינט אינדרויסן.
Speaker 1: ס׳איז קיין… אפילו פון אינדרויסן, אבער ס׳איז קיין… דער רמ״א זאגט אפילו אינדרויסן פון די טיר, דו מוזט גיין נאך צו אן אנדערע פלאץ. יא.
דין למפרע — ברכה אחרונה וברכה ראשונה
Speaker 1: הואיל ושינה מקומו, ווען ער קומט צוריק, צריך לברך למפרע על מה שאכל, דארף ער מאכן א ברכה נאכאמאל אויף וואס ער האט געגעסן. הייסט ער דארף מאכן א בענטשן. ער דארף מאכן… למפרע מיינט… וואס הייסט למפרע? ער דארף ווען בענטשן, וחוזר ומברך המוציא ואוכל כפי גמר סעודתו. יא, למפרע טייטשט ברכה אחרונה. ער דארף בענטשן, האט ער שוין יעצט געענדיגט, די סעודה האט זיך געענדיגט.
פארוואס דארף ער נאך א סעודה? פארוואס דארף ער מאכן נאכאמאל המוציא?
אבער ער איז למפרע, ער מאכט א ברכת המזון. יא, וואס ער האט געגעסן יעצט, אוועקגיין מאכט נישט פטור פון ברכת המזון.
חידוש: מהות הסעודה — ווען מ׳זיצט אויף א סעודה
Speaker 1: פארוואס איז נישט איין לאנגע קביעות סעודה וואס האט געהאט אן הפסק? ס׳איז אינטערעסאנט אזוי. א סעודה איז ווען מ׳זיצט אויף א סעודה. א סעודה פון א מענטש, אז דאס איז די היינטיגע סעודה. און ער גייט אוועק אינמיטן, איז געווארן אויס.
וואס איז אינטערעסאנט, ווייל אונז זענען מיר צומישטע מענטשן, אונז הערן א גאנצע צוואנציק זאכן, אונז הייבן נישט אן צו פארשטיין. רוב הלכות זענען געבויט אויף נארמאלע מענטשן וואס זיצן אויף איין זאך. יעצט רעדט ער מיט זיין חבר, יעצט איז ער נישט אינמיטן א סעודה, ער האט געענדיגט די סעודה. אוודאי דארף ער בענטשן, מ׳בענטשט דאך פאר מ׳גייט אוועק. אבער דו ווילסט עסן נאכאמאל, מאכסטו א נייע סעודה. ס׳איז זייער פשוט, איך בין נישט מסכים.
דער פראקטישער פאל: א מורה הוראה אינמיטן סעודה
Speaker 1: איך בין א מורה הוראה, א איד קומט אינמיטן די סעודה, און מ׳רופט מיך, “טאטי, איינער איז ביי די טיר, גיי ארויס פאר א רגע ענטפער אים.” יא, די פשט איז, איך האב יעצט געענדיגט מיין סעודה. איך האלט אינמיטן א שבת סעודה, מיינע קינדער זיצן דארט, מ׳זינגט זמירות, אינמיטן המוציא לחם, איך האב געלייגט מיין הוט אויף די זמירות און איך בין געגאנגען צום טיר. יא.
ס׳רעדט זיך פון אזא אופן אז די סעודה גייט אן, און אויב איינער גייט ארויס איז כוסס מיין סעודה. און די סעודה גייט אן, ווייל ער לאזט איבער מענטשן.
דיגרעסיע: היינטיגע מענטשן טוען צוויי זאכן אויף איינמאל
Speaker 1: איין מינוט, די נעקסטע הלכה שטייט… און ווען די סעודה גייט אן און דער… אז דער סעודה מיט אים צום, ווייל דארט… די ביזשט איז דאס איז. א מענטש עסט אליין, און די מינוט ער איז אוועג געגאנגען אין איפשטאט אז דער סעודה האט זיך געענדיגט, און ער האט געקומען צוריק איפשטאט אז עס הייבט זיך אן א נייע סעודה, און זאל ער עקטן אקורדינגלי און בענטשן און נאכאמאל אנהייבן. איך בין אויך די א צערידע טיפערי אזוי ווי פאר דעם זאגן דער עסט אז דער רמב״ם האט זייער א שיינע איידיע. מ׳זיצט יעצט, גייסט ארויס, האסט גענדיגט זעצן.
אונז זענען בלאפערס, אונז רעדן אונז דיגענען אונז צו זיך אז זיי האלטן אינמיטן זאכן ווען זיי האבן שוין לאנג געסטארטן, מיט שוין מער געווענטש. אונז טוען צוויי זאכן אויף איינמאל א גאנצע סטאטיע. אינמיטן רעדן מיט א מענטש, ער פאר קומט א פאון קאל, רעדט ער מיט א צווייטע מענטש. העלא, איך רעד יעצט מיט דיך. יענער וויל רעדן מיט דיר. נא פראבלעם, זאלסט מיינער דאס נישט דאך. זאל עס קומען שפעטער.
אונז האלטן אינמיטן רעדן דא צו די עולם, לאמיר זיין נישט שטער. די וועלבע זאכן, זיי לערנען רבים און מענטש אויף קאל, מע דארפן צו טאקען. יא, עס זענען רבים חברים שהיושב מלכה. אה, עס האבן דערמאנט. יא, דער רב איז נישט מסכים מיט אייך.
הלכה: חברים שיצאו — דין איבערלאזן א שומר
Speaker 1: דארכער דער רב טאקע זאגט אז לפזח ביתו כושר נעמען די קוגם. אזוי עס איז גענוג א גרויסע הפסקה, מען זאל דארפן אנהייבן. פון אנהייב איז ערזאך נאר געבליבן ביי די הויז.
זאגט דער רב און ווייטער, וואס טוט זיך אן אנדערע ענליכע פאל, אבער אמנישט. חברים זענען געזעצן צוזאמען עסן, און זיי זענען ארויסגעגאנגען.
Speaker 2: צוויינט, פארוואס זאגט ער, דא ליקן עסן חתן חברים?
Speaker 1: סתם איז דער גמרא איבעסטען אזא פאל. עס איז געוואס געגאנגען אביסל, אבער… איך ווייס פארוואס, מען גייט נישט ארויס פון מיטן אסיהו, דער אין דער וועלט ער עמד. קאל עול, פריערן האט ער געהאט א דינגען מיט קאלע לחברים, דבר רימה, און יעצט האט ער איינס. די אלע חברים. איך רעדן, ער דערויסט דאך די גאנצע חברים. דא א חבורה זיצט עסן, עס קומט אז עס גייט דאך א חתן קאלע. וואס דער מענער? מען גייט ארויס, מען מונגט יתלי חילוקח, איך ווייס שוואס.
דין ווען איינער בלייבט — די סעודה גייט אן
Speaker 1: ער איז אימער נישט האבן זאגט נוחלה, אויב זיי האבן איבערגעלאזט איינעם פון די חברים… אז עס טארפעסט א אלטע חורא, אזא קראנקע. אפילו אלע עמר זענען מיוחייב צו גיין ציך חתן מקלה. אקעי. אבער וויינערמיר אינו האבן איבערגעלאזט מענטשן וואס זענען נישט געווען קירגעוניג. דאס ווייסער עס איז דו קייט ארבעט. ווייל די צוויי מענטשן האבן אנגעהאלטן אז די סעודה גייט אן.
ליבא רוחם בברח שניא. אים לא יניחי השם אדם, איז ווייטער צוריק צו די הלכה, אים יצחק, שם יוצר, זיי זאגן אין חולה איז א חידוש, אויב א חלק מענטש איז געבליבן אינעם רבי, זיכער אז דער סעודה גייט נאך אן. אפילו ער האט נישט געקענט אים שלעפן, וואס דו קענסט זאגן? די סעודה האט זיך געענדיגט, מיט די סעודה האט מען נישט געקענט נעמען דעם מענטש. אבער ס׳איז אבער נישט אזוי, ווייל סך הכל בלייבן הייסט נאך אז די סעודה איז אנגעגאנגען.
אבער אויב קיינער איז נישט געבליבן, דארף מען זיין א פרישע ברכה מיט א פרישע המוציא.
שוין, דאס איז וואס שטייט אין שולחן ערוך הלכות ברכת המזון.
הלכה: שינוי מקום ביי פירות און וויין — דער ראב״ד
Speaker 1: וכן, זאגט דער ראב״ד, די זעלבע זאך איז נישט נאר ווען מען עסט א סעודה פון ברויט. מ׳האט געגעבן א מסיבה און מ׳האט זיך צוזאמגעזעצט צו טרינקען וויין אדער עסן פירות. איז יעצט די שאלה וועגן די ברכה פון נאכדעם, על העץ אדער על הגפן.
איז די הלכה, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו, האט ער געסטאפט די עסן, ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, ער דארף מאכן א נאכברכה ווען ער דערמאנט זיך, און נאכדעם דארף ער מאכן א פרישע ברכה על מה שהוא צריך לאכול, אויף וואס ער גייט עסן ווייטער.
אדער לכתחילה פאר ער גייט ארויס פון די הויז דארף ער בענטשן, און ער גייט ארויס און ער קומט צוריק, וואשט מען זיך נאכאמאל נישט, מ׳וואשט זיך און מ׳מאכט המוציא.
דער ראב״ד׳ס חילוק: אינעווייניג און אינדרויסן
Speaker 1: זאגט דער ראב״ד, משנה מקומו, דאס איז ווען ער גייט ארויס פון די הויז. אבער אויב ער בלייבט אין די זעלבע הויז, נאר משנה מקומו מפינה לפינה, ער טוישט פלאץ, אינו צריך לברך, ער דארף נישט מאכן א פרישע ברכה, ס׳איז נישט קיין פראבלעם, ס׳איז די זעלבע סעודה. פון איין ווינקל צו די צווייטע ווינקל.
Speaker 2: יא, דעמאלטס איז נישט געווען קיין טישן לכאורה, ער רעדט מ׳זיצט אזוי אויף בענקלעך אדער אויף מסיבין, ס׳הייסט א פינה.
Speaker 1: אבער יא, אינדרויסן…
דין אוכלי מזרחה של תאנה
Speaker 1: אבל… אויך אן אל״ף, נישט אן עי״ן. אוכלי מזרחה של תאנה, די געסטן אויף די מזרח זייט פון א תאנה פייגנבוים, ובאו לאכול ממערבה, ער גייט יעצט עסן אויף די מערב זייט פון די פייגנבוים, צריכין לברך, ווייל אינדרויסן איז נישט דא קיין חדרים, איז נישט דא קיין צימער, סאו ער גייט איז outside, סאו אויף די אנדערע זייט איז אן אנדערע פלאץ.
סאו דער ראב״ד׳ס סימן איז, לאמיר זאגן מ׳מאכט א פארטי און ס׳איז דא ביימער, און מ׳זאגט דו גייסט זיצן מזרחה של תאנה. זייער גוט. אונז מאכן א פארטי, אונז מאכן א בארביקיו, ס׳איז דא פייגנביימער. וואו גייט עס זיין? מ׳שרייבט אויף די אינוויטעישאן, מזרחה של תאנה. דארט איז א מקום. גייסט צו מערבה של תאנה, דאס איז אן אנדערע חבורה, דאס איז אן אנדערע פארטי.
Speaker 2: איך ווייס אז דו ביסט שוין מסכים.
דער ראב״ד׳ס השגה: לא ידע מתחילה לכך
Speaker 1: אומר הראב״ד, אלעס איז אמת. סך הכל וואס דער ראב״ד האט געזאגט איז אמת. זאגט דער ראב״ד, אמר אברהם, אלעס איז אמת, נאר ווי איז לא ידע מתחילה לכך? זאגט ער, אויב א מענטש האט יא געוואוסט אז ער גייט גיין צו די אנדערע זייט, אונז האבן, היינטיגע מענטשן האבן אן אנדערע נוסח, אונז האבן נישט קיין דעת. די גאנצע קאנצעפט פון דעת הייבט זיך נישט אן. ס׳איז דא וואס זאגן אז היינט האבן מענטשן יא דעת, נאר מ׳דארף אוועקגיין. איך זאג אנדערש, אונז האבן קיינמאל נישט קיין דעת, ממילא איז מען פטור בכלל פון די גאנצע זאך.
הלכה: בירך על הפת פטר כל הפרפרות — עיקר וטפל
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר אריינגיין ווייטער. “בירך על הפת”, וואו בין איך דא? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, די הלכה גייט אריין אויך אין הלכות סעודה. סאו, מאכט מען אמאל אזוי לערנען עיקר און טפל.
Speaker 2: ניין, אבער ס׳איז הלכות סעודה.
Speaker 1: “בירך על הפת פטר כל הפרפרות”, איז ער מיט דעם פטר׳ט ער אלע פרפרות.
וואס טייטשט די עיקר ווארט פרפרות?
Speaker 2: דו ווילסט טשעקן?
Speaker 1: ניין, ווייל דער פת איז חשוב׳ער. זייער גוט.
מעשה קדירה און תבשיל
Speaker 1: די זעלבע זאך, “ובירך על מעשה קדירה, אויב ער האט געמאכט א ברכה אויף א מזונות׳דיגע גריס, פטר את התבשיל”, ווייל מזונות איז חשוב׳ער ווי א שהכל. “ובירך על התבשיל, אם אין עמו מעשה קדירה”.
אה, סאו מזונות מיט א שהכל קענען זיך פטר׳ן איינער דעם צווייטן. אבער די פת און פרפרות, מ׳קען נישט מוציא זיין פת מיט א עץ אדער מיט א אדמה.
און די רמב״ם זאגט אז ביידע גייט ביידע וועגן, יא?
Speaker 2: סיי אזוי שטייט אין די נוסח.
Speaker 1: ניין, א קדירה און תבשיל גייט ביידע וועגן, אבער פת און פרפראות גייט נישט ביידע וועגן.
Speaker 2: ניין, גוט, אין די אלטע רמב״ם שטייט לוי פוטר. דארפן וויסן.
דיסקוסיע: וואס שטייט אין די נוסחאות
Speaker 1: אה, לוי פוטר מעשה קדירה? אז ס׳גייט נאר איין וועג אויכעט, אז די מעשה קדירה איז חשוב׳ער. און דא אין די נוסח וואס אונז האבן שטייט אז ס׳גייט ביידע וועגן.
איך זע די קצות המשנה. אדער די מפרשים קריגן זיך טאקע וויאזוי מ׳לערנט אין די רמב״ם צו, אז פת און פרפראות, אז די חשוב׳ע, די פרפראות איז מוסכם, אז די חשוב׳ע פוטר׳ט די ווייניגער חשוב׳ע, און די ווייניגער חשוב׳ע פוטר׳ט נישט די… סיי לענין פת, סיי לענין מעשה קדירה. אז ס׳איז דא א הייערארקי, ס׳איז דא פת, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳עסט מיט די פת, און דא מעשה קדירה, און נאכדעם איז דא תבשיל. קוק, די זופ איז ווייניגער חשוב ווי די לאקשן דערפון. אדער ניין, די זופ און לאקשן זענען די זעלבע חשוב, מעשה קדירה, און זיי פטר׳ן זיך איינער דעם צווייטן.
סיי גוט, אבער ס׳איז אלעס תלוי אין די סוגיא פון די גמרא, און וויאזוי פסק׳נט די קצות המשנה, און וויאזוי פסק׳נט מען להלכה.
וואס שטייט אין שולחן ערוך
Speaker 1: וואס שטייט אין שולחן ערוך?
Speaker 2: יא, קוק אין שולחן ערוך איז דא גארנישט. ער צייכנט נישט געהעריג צו. דער וואס האט געמאכט די פרקים אין די עוז והדר רמב״ם האט געמאכט א שוואכערע דזשאב ווי אנדערע פרקים.
Speaker 1: שאוט אוט.
Speaker 2: ניין, איך זאג די שאוט אוט איז אז אמאל מאכן זיי גוט און אמאל מאכן זיי נישט גוט, און מ׳קען זען, ס׳מאכט זיך א פרק אזוי און א פרק אזוי.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: און קען קוקן דא, לאמיר זען שנעלער, ער ברענגט יא געווענליך מדויק. און דא שטייט, וויאזוי הייסט עס, די רמב״ם ערוך איז געווענליך מער מדויק, און ער שרייבט אז וואס? ברכת מעשה תבשיל ומעשה קדירה איז פוטר את התבשיל. ס׳שטייט נישט אין די שולחן ערוך די הלכה, ברענגט ער.
דער מנהג העולם
Speaker 2: דער מנהג, זיכער, דער עולם ווייסט וואס דער מנהג איז. דער מנהג איז אז אונז פטר׳ן קיינמאל נישט קיין אדם מזונות. דער רמב״ם איז משמע, לפחות דעות, לפחות איז דער רמב״ם משמע אז אויב איינער זעצט זיך עסן א סעודה און מאכט מזונות, מוז ער נישט נאכדעם מאכן נאך ברכות אויף שוואכערע זאכן, ווייל א מסכתא רייסט דאך א מזונות.
וואס מיינט פרפרות
Speaker 2: א קוק קוק וואס ער זאגט אזוי פרפראות, דער שולחן ערוך טייטשט פרפראות אינגאנצן אנדערש ווי דער רמב״ם. דער רמב״ם זאגט פרפראות מיינט עניטינג וואס מ׳עסט נאכן ברויט.
דיון וועגן ברכות אויף פארשידענע מאכלים אין א סעודה
Speaker 1: אקעי, אבער ס׳איז זיכער אז די הלכה מיינט עס אלעס. אקעי, לאמיר צוריקגיין. וואס הייסט, דו האסט א ספק אז ווען מ׳עסט ברויט מיט אייער און ציבעלע וואשט מען זיך? פשוט, דארף מען זיך וואשן און מאכן א בורא מיני מזונות?
נאכאמאל, ס׳איז אפשר א שאלה, אבער למעשה, הלכה למעשה, ווען מ׳עסט ברויט מאכט מען נאך א ברכה? ניין, ניין, ניין. ס׳איז אוודאי די הלכה איז. אבער די הלכה, מ׳דארף טראכטן וועגן דעם.
איך וויל טראכטן, איך האב נישט יעצט קיין צייט, אבער איך וויל אריינקוקן וועגן דעם מער. אז למשל, אונז האבן זיך דא אוועקגערוקט צוריק צו אונזער ריאליטי, אסאך מאל מ׳עסט א פערל אדער אזא זאך, אסאך מאל איז דא אין דעם א מזונות, א מה שאין כן דא איז דא א זאך, און נאכדעם מאכט מען נאך פאר זיי א באנטש ברכות.
ס׳איז זייער פאני, ווייל ס׳זעט אויס אז דא האסטו א זאך קביעות סעודה, וואס דעמאלטס מאכט מען א ברכה אויף די עיקר. ס׳לעגט זיך אויס פאני אז ווייל דו עסט נישט קיין ברויט, במילא מאכט מען הונדערטער ברכות, פשוט הונדערטער.
קוק, איך וואלט געמיינט צו זאגן אז נאכאמאל, ווען מ׳עסט זופ מיט לאקשן אדער מיט קניידלעך מאכט מען א בורא מיני מזונות, אבער רוב מענטשן מאכן נאך עקסטער א שהכל אויף די זופ. לכאורה דארף מען טראכטן, ווייל די קניידל איז דאך אן עקסטערע זאך, ס׳איז נישט אזוי ווי ס׳איז… מ׳לייגט צו, ס׳איז נישט פשוט אז ס׳הייסט אזוי ווי א גרויסע קעץ, ווען ס׳קאכט מיט דעם ווערט עס א מזונות.
אבער ס׳איז זיכער עפעס פאני, איין מאכל מאכט מען פינף ברכות. ס׳איז אזוי ווי די פלייש טעלער, איז דא א קניידל פון די זייט, איז אלץ א קביעות סעודה, און אויב די עיקר איז געווענליך די קוגל, די מזונות׳דיגע זאך, איז ברוך על מה שאין כן דא, פוטר׳סטו פרפרת. ס׳דארף זיין די הלכה.
סברא: די עיקר זאך זאל פטר׳ן די אנדערע
ס׳מאכט סענס, אין מיין קאפ מאכט סענס אז מ׳זאל וועלן, אפילו ווען מ׳וואשט זיך נישט און מ׳מאכט נישט קיין המוציא, זאל זיין אזא הלכה אז די עיקר זאך וואס מ׳עסט זאל פטר׳ן די… די עיקר איז דאס וואס די בעל הבית׳טע רופט אן די מעין דיש, אדער איינער האט נישט ליב די פלייש און עסט די קוגל בעיקר.
Speaker 2: יא, דאס פארשטיי איך. דער עיקר ענטפערט לויט דער מענטש.
קשיא: סתירה צווישן מציאות און הלכה וועגן וואס איז עיקר
Speaker 1: אבער לויט וואס איז אפישעל, איז דא א גרויסע מחלוקת צווישן די ריאליטי און אונזער הלכה. אין אונזער ריאליטי, געווענליך די סטארטש, די מזונות, מאכט מען אויף א סייד דיש, און די פראטין, די פלייש אדער די פיש, אזא זאך מאכט מען די עיקר. און די הלכה זאגט אלעמאל פארקערט, אז די פת איז די עיקר.
און מ׳דארף טאקע וויסן, אויב אין אונזער קולטור איז די עיקר טאקע די מעין קורס, וואס איז די פלייש טעלער, און ס׳העפפענס טו בי אז די סדר איז אז מ׳וואשט זיך פארדעם אויף ברויט, איך ווייס נישט וואס ס׳איז די ענטפער אויף דעם. ווייל די עיקר וואס דער מענטש דא וויל עסן איז די פלייש.
אבער איך ווייס נישט צו ווי אנדערש דאס איז אמת׳דיג, ווייל טראכט אמאל, מ׳האט געגעסן די קרבן פסח, אמאל פלעגט מען עסן ווייניגער פלייש, געוואנדן.
Speaker 2: דאס איז אמת, אונז עסן מיר זייער אסאך פלייש און אזעלכע זאכן, אמאל איז נישט געווען אזויפיל פלייש.
Speaker 1: מ׳האט נישט געגעסן ווייניגער מאל פלייש, אבער ווען מ׳האט געגעסן האט מען געגעסן אסאך פלייש, ווייל ס׳איז געווען א מתנה.
Speaker 2: רייט, סאו ווען מ׳האט געגעסן פלייש, האט מען זיך געווען בערך אזוי פיל אין סטים, מ׳האט זיך געוואשן און געגעסן אביסל מצה און געגעסן אן עוף פון קרבן פסח, רייט? סאו דעמאלטס אויך האט מען געמאכט א המוציא, מ׳האט נישט געמאכט קיין ברכה אויף די פלייש. סאו דו זעסט אז דער סדר מאכט עפעס סענס.
אויך טיילווייז, דו גייסט אין א פענסי רעסטאראנט, מ׳געבט דיר אלעמאל ברויט פארדעם, נאכדעם געבט מען די פלייש.
Speaker 1: איי, וואס טוט די ברויט? איך ווייס, די ברויט איז בטל, כאילו דו טראכסט, ס׳איז א סטעיק רעסטאראנט, מ׳געבט דיר ברויט.
Speaker 2: יא, באט למעשה, מ׳זעט אז אלעמאל איז אזוי געווען די מנהג, ס׳איז נישט קיין נייע מנהג. סאו עפעס דארף מען פארשטיין, פארוואס מאכט מען א ברכה אויף די פת? דו זעסט דאך אלטס אז די פת האט חשיבות.
תירוץ: פת איז די פונדאמענטאלע זאך וואס האלט סאסייעטי ביים לעבן
איך טראכט אפשר ווייל פת, מענטשן ארבעטן אויף דעם זייער אסאך. איך מיין אז אלע אנדערע זאכן אויסער פת איז א לאקזשורי. פת איז די ביליגסטע זאך וואס קען האלטן סאסייעטי ביים לעבן. ווען ס׳איז נישטא די גאנצע שפע, מ׳מאכט זיך צו צום פת. פת איז די… וואס האט יוסף געטיילט? ער האט געטיילט ברויט פאר׳ן עולם.
אלע אנדערע זאכן זענען זאכן לאקזשוריס, זאכן צום… ברוך השם, אונז האבן מיר היינט אזא גרויסע שפע, מיר קענען אפארדן פלייש און בעסערע זאכן וואס האט מעלות. אבער ווען א מענטש הייבט אן ווערן נערוועז וואס ער גייט עסן, פיילט מען אוועק אסאך פת.
Speaker 1: יא, איך זאג, פת איז סיוויליזעישאן איז געמאכט, אגריקולטור איז געמאכט אויף פת, ס׳איז זייער א בעיסיק זאך. אונזער וועג וויאזוי אונז לעבן מיר, שטעט זענען געמאכט געווארן וועגן ס׳איז געווען פת.
Speaker 2: רייט, סאו פת איז א בעיסיק זאך, ס׳איז גערעכט.
Speaker 1: אפשר איז מער געשמאק אפשר, אדער ער זעט אז ער ווערט מער צמאות. ס׳איז נישט אז די וועלט האט זיך נישט געטוישט, ווייל דו ווייסט דאך פון ליובאוויטש, מ׳עסט ווייניגער פאס ווי מ׳פלעגט אמאל. דאס הייסט, מ׳דארף מדייק זיין.
א קיצור, מ׳דארף עס רעכענען וועגן דעם מער.
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד — הלכה פון הפסק בסעודה
איך וועל זאגן נאך וואס, וואס איז א מקום לעיין דא. זאגט דער רמ״א ווייטער, “גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד”. מ׳האט געלערנט וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה. ווייטער, וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה. צוריק צו די נושא, וויאזוי מ׳ענדיגט זיך די סעודה.
די איין הלכה פון די קינוח סעודה, פרעגט שוין אז לכאורה קומט עס נישט דא אריין, אבער אונז פארשטייען אז דאס האט לכאורה צו טון מיט דעם אז ס׳איז נישט א חסידה. אבער מ׳גייט צוריק צו די נושא פון וויאזוי מ׳איז מפסיק די סעודה, רייט?
Speaker 2: יא.
רמ״א: גמר בלבו שלא לאכול ולשתות
Speaker 1: זאגט דער רמ״א, “גמר בלבו”, ער האט אפגעמאכט אז ער האט שוין געענדיגט עסן. “גמר בלבו מלאכול ולשתות”, ער האט געענדיגט אין זיין הארץ פון עסן און טרינקען. “ואחר כך נמלך”, נאכדעם האט ער זיך מיישב געווען אז ער וויל יא נאך עסן און טרינקען. “אפילו לא שינה מקומו”, אפילו ער האט נישט אוועקגעגאנגען פון זיין פלאץ אזויווי מ׳האט פריער געלערנט, ער איז נאך אויף די זעלבע פלאץ, אבער ווייל ער האט מחליט געווען ביי זיך, האט ער שוין געענדיגט זיין סעודה, דארף ער נאכאמאל מאכן א ברכה.
“ואם לא גמר בלבו”, אויב האט ער אבער נישט מחליט געווען, “אלא דעתו לחזור ולאכול ולשתות”, ווי לאנג א מענטש איז נאך אין זיין מצב רוח, אין זיין דעת, אין זיין לב, אז ער האלט נאך אינמיטן די סעודה, “אפילו פסק כל היום כולו”, אפילו ס׳גייט דורך א לאנגע צייט, “אין צריך לברך שנייה”.
דארט זאגט ער, אפילו ער האט זיך שוין נתעכל, לכאורה יא, אפילו ס׳איז שוין געווארן פארדייעט, אבער ווי לאנג ער זיצט נאך ביי די סעודה… איך ווייס נישט.
קשיא: וואס מיינט “אפילו פסק כל היום כולו”?
ס׳מאכט זיך לכאורה נישט אזא עכטע הפסק כל היום כולו אינמיטן א סעודה. אבער ס׳איז א הפסק כל היום כולו, די גאנצע צייט לכאורה.
Speaker 2: אה, הפסק מיינט ער האט געסטאפט, און צוואנציק שעה שפעטער קומט ער צוריק?
Speaker 1: ניין, יעדן טאג איז דאך אזוי. יעדן טאג, דו עסט דאך נישט דארט.
Speaker 2: דארט מיינט ער האלט אינמיטן.
Speaker 1: אבער אינמיטן די סעודה, און דערנאך קומט ער…
Speaker 2: ניין, ער האלט אינמיטן די סעודה, און ס׳איז נאר געווארן זייער לאנג אוועקגעשלעפט. ס׳איז געווען א שינוי, ער האט געדארפט אוועקפארן. אבער ער קומט צוריק גלייך צו די סעודה.
Speaker 1: ער האט נישט געטוישט קיין שינוי מקום.
Speaker 2: ער האט נישט געטוישט קיין שינוי מקום, ער איז געבליבן זיצן אויפן זעלבן פלאץ. שינוי מקום איז עניוועי פסול. ער איז געבליבן זיצן אויפן זעלבן פלאץ.
דיון: פארשטאנד פון “פסק כל היום כולו”
Speaker 1: דערנאך זאגט ער א וויכטיגע הלכה, אז דאס איז נאר מענטשן וואס האבן א שכל וואס איז דא אזא זאך ביי זיי “גמר בלבו”. היינט מענטשן ווייסן נישט וואס דאס איז. אבער ער רעדט פון קריטיקירן מענטשהייט. אבער איך וויל פארשטיין דא פשט.
ער האט געגעסן זיבן אזייגער צופרי א שטיקל ברויט, און ער זיצט ביי די טיש א גאנצן טאג און עסט נישט, און זיבן, ער האט נישט געוואוסט דערפון, ער האט נישט געוואוסט אזא פסוק, אז איך זיץ אין מיין טיש אינדערפרי און איך ווייס אז מארגן… איך שפעטער… אבער ער זיסט מיר דאר… עס איז שוין פארגעסן?
Speaker 2: אז ער האט אריינער אין א דביקות פאר א גאנצן טאג, און ער האט זיך צוריקגעבן א חפה. עס איז נישט דא גראכט איר.
Speaker 1: יא, אבער עס קען מיר נישט זיין, א נישטע… דא אירסטע הלגאי די חסיד גאוואוסט ביי ליבו. שטיי נישט, איך זיץ יעצט, איך האב געסן פרישטאג, איך זיץ גרייט ביי די זעלבע טיש, ווייל איך לערנען א גאנצע טאג, און מארגן א חסן סופר, דארף איך נישט מאכן א ברכת המזון אין צווישן זיך. איך קען נישט זיין.
בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש — חילוק צווישן קידוש און הבדלה
Speaker 2: סאו דריי מבדזר, הוי שותן, א גרופע פון מענטשן זיצט זאמען אין טרינקען. ועמרי, בויער נברא בחת המזון, אויב בויער נקזש קידוש.
מקור פאר מנהג ליובאוויטש
סאו דא זעט מען אז ס׳איז א מקור פאר דעם מנהג פון דער חסידי ליבאוויטש, און ביי בחורים אין ליבאוויטש, אז בער פאר א קידוש, אויף פאר׳ן טאג הייבט מען זעצט מען זיך טרינקען, ווייל עס קומען שבת זאלן זאגן קידוש. קידוש אינגען, יא? ער האט נישט געטרינקען, ער האט אנגעהויבן טרינקען פאר שבת, רייט?
אדער בויער נברא בחת המזון, טרינקען מיר נישט ווייטער, אטשי וואכע, און א קאטשי. סאווי זאך די זאך איז לכאורה ביי עסן אויך עס, און נישט דארף געטרינקען. דאך אמאל, בחת המזון, דאכן מיט אייביג.
ווען מענטשן עסן, פון מיר האבן גיין בענטשן, אבער עס דארפן אויך בענטשן, און עס דארפן מאכן קידוש. ווען א חנמיש, עס איז אין זלכאי דברא כתוב באובן. וועמען רציה לעכזא ועליסטעס קודם שוואכע, כאטשי עט נישט איינעם ראשעים.
הלכה: בואו ונבדיל vs. בואו ונקדש
כאטשיילע טאר נישט, פארוואס עס דארפן זיך בענטשן, אדער עס דארף מאכן קידוש. אדער עס דארף מאכן קידוש, און עס דארף זאגן.
Speaker 1: ניין, דאס דארפן מען. דאס דארט צוויי הלכות דאך קידוש. ס׳איז געווארן א הפסק פון זיין סעודה. מילא מוז ער מאכן נאכאמאל אויפער הגפון.
יעצט א נייע זאך, וויבאלד ער האט געזאגט ער דארף זאך בענטשן, אדער ער דארף מאכן קידוש, וואס איז געווארן שבת. ווייל ער דארף בעתים דער עס טון, אבער עס איז צוויי הלכות, אינדערפענדענט הלכות.
אבער אויב ער וויסט נישט איינע צו א גרויסן וואריאנט, זאג איך, דער זאל חלילה וחס נישט זיין א גרויסע סכנה׳לע. עס קען נאך מאכן א כוס, עס קען נישט מאכן נאך א כוס קידוש.
אבער למעשה, בואו ונבדיל, אויב האבן זיי געזאגט “לאמיר גיין מאכן הבדלה”, “אין צריך לחזור ולברך”. אויפצו מאכן קידוש און אויף בענטשן, איז פשט אז זיי האבן געענדיגט די סעודה מיטן דערמאנען די מצוה.
קשיא: פארוואס איז בואו ונבדיל אנדערש?
ווען מען דערמאנט די מצוה אז מען דארף מאכן הבדלה, פארוואס דארף מען נישט לחזור ולברך? וואס איז אנדערש בואו ונבדיל?
Speaker 2: אפשר איז נישטא קיין איסור צו עסן פאר הבדלה? ס׳איז יא דא א איסור צו עסן פאר קידוש?
Speaker 1: אה, “בואו ונאכל אוצרות של בשר ודגים”, בואו ונבדיל אסר׳ט נישט? פארוואס?
Speaker 2: אבער ס׳שטייט דאך אין רמב״ם אז מ׳זאל נישט עסן פאר הבדלה.
Speaker 1: אמת. סאו וואס איז די חילוק?
איך ווייס נישט פארוואס. אפילו זיי האבן געזאגט בואו ונבדיל, ווי לאנג זיי האבן נאך נישט געבענטשט, מעגן זיי נאך יא עסן? ס׳איז נישט צו זיי מעגן, ס׳איז צו זיי האבן מסיח געווען דעת פון זייער סעודה. דאס איז די ערשטע זאך. און אויב יא, פארוואס איז נישטא קיין צורך לחזור ולברך? פארוואס נישט?
וועלן מיר זען. זעט אויס דאס איז טאקע די ווארט, אז בואו ונבדיל אסר׳ט נישט אז זיי זאלן מעגן ווייטער עסן.
תירוץ: חילוק בין איסור עסן פאר קידוש און פאר הבדלה
סאו, אויב ער איז טאקע געגאנגען מאכן הבדלה, ווי געדיינק, איז עס טאקע א הפסק. אבער אויב ער האט נאר געזאגט בואו ונבדיל, קען ער זיך מיישב זיין “ווייסטו וואס, ס׳איז שפעטער בואו ונבדיל, יעצט מעגן מיר נאך עסן”. פונקט ווי מיר האבן געזאגט ביי בואו ונאכל, דאס טאר מען נישט.
סאו ס׳איז א חילוק, דאס איז קלאר. נישט נאר דאס, די חילוק איז דא נישט א דין אז דו שטערסט די ברכת המזון, נאר ס׳איז א דין אין די איסור פון עסן פאר הבדלה ווערסעס די דין פון עסן פאר קידוש.
דער ראב״ד׳ס שיטה
דער ראב״ד איז טאקע מחלק. דו זעסט, דער ראב״ד איז אלעמאל אויף אונדזער זייט. ווען דו פארשטייסט נישט די רמב״ם, קומט דער ראב״ד און ער זאגט דיר “רבינו בדברים אלו שגה, איך פארשטיי אים נישט”.
דער ראב״ד זאגט אז ביי קידוש דארף מען דאך עניוועיס מאכן קידוש ווען ס׳ווערט ביינאכט, סאו מ׳זאגט נישט. הבדלה זאגט דער ראב״ד, ער פארשטייט, אויב מ׳זאגט, איז פשט אז זיי האבן געסטאפט צו טרינקען, אויב זיי האבן נישט, נעמט עס נישט קיין חיוב. סאו ס׳איז דא א חילוק.
Speaker 2: יא, אה, דאס איז אן אמת׳דיגער חילוק. ביי קידוש, אויב מ׳האט מענטשן געזעצט ביי א סעודה ערב שבת, און ס׳איז געווארן ביינאכט, דארף ער דאך פוסק זיין, פורס מפה ומקדש, ער טאר נישט ווייטער עסן ביז ער מאכט קידוש. מה שאין כן ביי הבדלה איז די הלכה אז ער מעג ווייטער עסן ביז ווי לאנג ער ענדיגט עסן און ער מאכט הבדלה. סא אפשר דאס איז די reason פאר די רמב״ם.
Speaker 1: יא, דא האב איך פארשטאנען די רמב״ם.
Speaker 2: אה, ס׳הייסט אז ער זאגט בורא פרי הגפן, מיינט נאך נישט… מה שאין כן בורא פרי הגפן ביי קידוש, איז טאקע יעצט.
Speaker 1: וואס איז די חילוק?
Speaker 2: אבער ס׳איז ווייטער שווער די ראב״ד׳ס קשיא. דער ראב״ד זאגט אז ס׳גייט נישט אן די עצם אפסיק זיין.
Speaker 1: ניין, פארוואס איז די רמב״ם גיין?
הלכה: חילוק בין קידוש להבדלה בנוגע הפסק בסעודה
Speaker 1: יא, אה, דאס איז אן אמת׳ער חילוק. ביי קידוש, אויב א מענטש איז געזעסן ביי א סעודת ערב שבת און ס׳איז געווארן ביינאכט, דארף ער דאך פורס מפה ומקדש. ער טאר נישט ווייטער עסן ביז ער מאכט קידוש. מה שאין כן ביי הבדלה איז די הלכה אז ער מעג ווייטער עסן ביז ווי לאנג ער ענדיגט עסן און ער מאכט הבדלה.
סאו, אפשר דאס איז די ריזן פון דער רמב״ם? יא, אזוי האב איך פארשטאנען דער רמב״ם. אה, ס׳הייסט ער זאגט “בואו ונבדיל” מיינט נאך נישט, מה שאין כן “בואו ונקדש” איז גלייך א הפסק בסעודה, און מ׳זאגט אויף קידוש, ס׳איז וויבאלד אז יעדער איינער ווייסט אז פאר קידוש טאר מען נישט עסן, איז משום עובדא דסעודה, איז עס א מין גילוי דעת שוין אז מען איז מפסיק געווען שוין. עפעס אזוי, ממילא דארף ער שוין טאקע מאכן קידוש, ס׳איז שוין געקומען א צייט פון קידוש. אבער הבדלה ווייסט ער דאך נישט, סאו איז ממילא מעג מען, עפעס אזוי.
אבער סתם אזוי, אפשר רעדט מען אז ס׳איז נאך נישט געווארן ביינאכט, נאך קודם חשכה. מ׳דארף נאך נישט מאכן קידוש, מ׳קען מאכן קידוש, מ׳מעג מאכן קידוש שבת פרייטאג נאכמיטאג, אבער מ׳דארף נאך נישט מאכן קידוש. סאו ממילא, “בואו ונקדש” מאכט אז דו זאלסט ווערן כולו מחויב בקידוש, ווייל דו ביסט מקבל שבת, אדער דו זאגסט פאר די גאנצע מקדש. פארשטייסטו וואס איך זאג?
Speaker 2: אקעי.
דיון: “בואו ונבדיל” איז נישט מחייב
Speaker 1: נעמען מיר נאך איין הלכה. “ניבו אים הבדיל, ניבו לא אים הבדיל”, אזוי שטייט דארטן די לשון, נאכ׳ן זאגן “בואו ונבדיל”, אז ס׳איז נאך נישט מחייב.
הלכה: הטוב והמטיב אויף א נייע וויין
Speaker 1: היו מסובין לשתות יין, אויב מענטשן זיצן און טרינקען וויין, והביאו להם יין אחר, זיי האבן מחליט געווען פאר א נייע וויין, והביאו להם יין אחר, זיי האבן געברענגט אן אנדערע וויין, גויס אוסן אדום, למשל זיי האבן געטרונקען רויטע וויין, האבן זיי געברענגט שווארצע וויין, או ישן והביאו חדש.
איז דער רמב״ם פסק׳נט אז ער דארף נישט מאכן א ברכה, “אינו מברך עליו ברכה אחרונה”, ווייל ס׳איז די זעלבע סארט, איז ער יוצא מיט די פריערדיגע בורא פרי הגפן. אבער ס׳איז דאך א בעסערע וויין, דארף ער מאכן א נייע ברכה, און ער דארף מאכן א ברכה, “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם הטוב והמטיב”, וואס טוט גוט. איך מיין, הטוב והמטיב אין דעם קאנטעקסט מיינט אז ס׳איז געווען ביז יעצט גוט מיט די פריערדיגע וויין, יעצט מטיב, וואס ס׳מאכט נאך בעסער מיט די נייע וויין.
שטומט?
Speaker 2: איך הער. ס׳האט וועגן דעם פארשידענע הלכות, אבער יא.
Speaker 1: זייער גוט. איז דאס איז עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן הפסק. יא? יעצט גייען מיר לערנען אביסל וועגן ווען מ׳מאכט די ברכה.
Speaker 2: לכאורה דארף מען מאכן א הפסק.
Speaker 1: אקעי.
דיון: פשט פון הטוב והמטיב
Speaker 2: הטוב והמטיב איז גאר א גוטע.
Speaker 1: ניין, הטוב והמטיב זעט מיר אויס אזוי ווי “עוד יותר טוב”, דער באקאנטער ניגון. ס׳איז גוט, און ס׳זאל זיין נאך און נאך גוט. הטוב, ס׳איז שוין געווען גוט, והמטיב. זייער אסאך מאל ברכות זענען אזוי ווי ס׳איז יענע דעספערעישאן, ס׳איז יענע צרה, ס׳איז מיר געגעבן. איך בין געווען הונגעריג, האב איך מיר געגעבן ברויט. דא איז דאך אן ענין, א ייחודיג׳ע זאך, איך האב דאך שוין געהאט וויין. ס׳איז א ברכה אויף שפע. הטוב והמטיב, ס׳איז גוט און ס׳זאל זיין נאך בעסער.
Speaker 2: פארוואס זאגסטו נישט פשט? איך וויל זאגן צוויי חידושים אויב דו ווילסט הערן.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: איך האב אסאך חידושים, אונז זאגן נישט אלע אונזערע חידושים יעדע מאל אויף די רמב״ם.
Speaker 1: גיב נישט ארויס.
Speaker 2: אונז לערנען רמב״ם, אמאל קומט אריין א חידוש, אבער באמת אויף יעדע שטיקל אין רמב״ם קען מען זיך זאגן א גאנצע שיעור. אונז לערנען דאך פרק א טאג.
חידוש: מטיב איז פאר אנדערע
Speaker 2: הטוב והמטיב, קודם כל די טייטש, קודם כל מטיב איז טייטש פאר אן אנדערן. יא? די הלכה איז דאך אזוי ווי ביי א… די הלכה איז דאך, בשורה טובה אויף עפעס וואס איז פאר זיך אליין זאגט מען שהחיינו. אויב ס׳איז פאר יענעם אויך זאגט מען הטוב והמטיב, רייט? אזוי איז די כלל, און מ׳גייט זען שפעטער לכאורה אין ברכות די שבח.
סא וויין, וויאזוי איז וויין פאר יענעם? די תירוץ איז, אז א איד טרינקט וויין ווערט ער א בעסערע חבר מיט אנדערע אידן.
Speaker 1: אונז האבן מיר געזאגט, אונז האבן מיר געפאסט אז מ׳קען נאר מאכן הטוב והמטיב ווען מ׳זיצט מיט אנדערע מענטשן, וואס דאס איז דאך היום מסיבה. די רמב״ם זאגט דאך דאס.
Speaker 2: איך האב א חבר ר׳ יצחק, ער זאגט אייביג, ווען איך זאג אזאך א תורה זאגט ער, “זייער גוט פאר שלש סעודות.”
הלכה: מ׳מאכט נישט א ברכה ביז דער אוכל איז פאר דיר
Speaker 1: זאגט די רמב״ם, “אין מברכין על האוכל”, און נישט ווייל שלש סעודות איז א שלעכטע זאך, פארקערט, ווייל דאס איז א מין תורה וואס קומט פאר א רבים. סא היינט ל״ג בעומר קען מען זאגן אזאך א תורה.
זאגט די רמב״ם, “אין מברכין על האוכל מכל האוכלין ולא על המשקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו”. מ׳קען נישט מאכן א ברכה פאר די עסן איז אין פראנט פון דיר. דאס איז אזוי ווי עובר לעשייתן. סא למשל מ׳סערווירט, און ער מאכט א המוציא, און מ׳גייט אים שוין ברענגען ברויט, רוב בתוכו, מ׳גייט אים שוין ברענגען.
און אויב האט מען יא געמאכט א ברכה, אפילו איבער די אוכל, ווען ברכת הנהנין לפניהם, צריך לחזור ולברך, דארף מען נאכאמאל מאכן א ברכה. ס׳דארף זיין זייער ניכר אז די ברכה איז אויף די זאך. א ברכה איז נישט סתם נאך א געלעגנהייט צו דאנקען דעם אייבערשטן. ס׳איז א ברכה אויף די זאך, ס׳איז זייער מחובר צו די זאך.
חידוש: ברכה איז נטילת רשות וחלות השם
Speaker 1: מ׳דארף זען, אונז האבן שוין גערעדט, אקעי, מ׳וועט שוין רעדן וועגן שפעטער אויך, אבער דו האלטסט אין איין פרעגן, דאס איז ווי די קשיא. א ברכה דארף מען פשוט דאנקען דעם אייבערשטן. איך קען איך יעצט זאגן “ברוך פרי הגפן”? ס׳איז דאך אמת, דער אייבערשטער מאכט דאך פרי הגפן.
אבער ס׳זעט אויס מער, א ברכה איז א נטילת רשות אויף עסן די זאך. ס׳איז נאך א ענין אז ס׳איז א חלות, אזוי ווי “חל שמו של שמים על העשייה”. ס׳ווערט חל. פארדעם א ברכה לבטלה פשוט אז דו ברענגסט דעם אייבערשטנס נאמען אויף גארנישט. דו פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז א גדר, און די קאמארנער רעדט וועגן דעם, אנדערע.
הלכה: ווען דער אוכל איז פארלוירן געגאנגען נאך דער ברכה
Speaker 1: שלא נטל אוכל לברך עליו. וואס געשעט אין אן אנדער פאל ווען ער האט עס יא געהאט ווען ער האט געמאכט די ברכה, אבער למעשה עפעס איז געשען אינמיטן די ברכה, פון זיין גרויס קדושה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די קאמארנער, איז די עסן פארברענט געווארן אין זיין האנט, אושפזין דנורא. אדער ס׳איז פלוצים געקומען א כוואליע, ער האט געגעסן לעבן די וואסער.
אקעי. דארף ער נעמען אן אנדערן און מברך עליו, ער דארף מאכן א פרישע ברכה. נישט נאר פריער ווען מ׳האט געזאגט “צריך לחזור ולברך”, נישט געווען עפעס א ענין פון עפעס א קנס. אפילו ווען דו האסט געמאכט די ברכה האסטו עס געהאט, און ס׳איז געווען א ריכטיגע ברכה בשעתו. אבער למעשה וואס דו ברענגסט איר איז א נייע זאך, אפילו ס׳איז די זעלבע מין. ס׳איז א נייע זאך, ווייל דו דארפסט… איך מיין, נטילת רשות שטימט זייער פשוט אויב גייט מען מיט די שיטה.
זאגט ווייטער דער רמב״ם, אבער למעשה קומט דאך יעצט אויס אז די פריערדיגע ברכה איז געווען אויף גארנישט, ווייל דו האסט נישט הנאה געהאט פון די זאך. זאגט דער רמב״ם, “צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – געבענטשט איז די כבוד מלכות פון דעם אייבערשטן. מ׳ברענגט זייער שטארק ארויס די כבוד מלכות, צוויי נעמען פון כבוד מלכות.
דיון: פשט פון “ברוך שם כבוד מלכותו”
Speaker 1: מיר זעט אויס ווי “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” איז א מין פיוס פאר׳ן אייבערשטן. אזוי ווי מ׳בעט איבער דעם אייבערשטן. אדער סיי ווען וואס ס׳האט אויסגעקוקט ווי ס׳איז דא א זלזול אין די נאמען פון דעם אייבערשטן, וואס מ׳האט מזלזל געווען, אזוי ווי דו בעטסט איבער דעם אייבערשטן, אדער דו בעטסט איבער דעם אייבערשטן פאר די עולם, כדי אז די מענטשן ארום זאלן באקומען צוריק די ערנסטקייט פאר די נאמען פון דעם אייבערשטן.
איז ווי דעת איז אסאך מער פשוט, אז די פראבלעם אז א ברכה לבטלה פשוט אז דו האסט געזאגט, אז מ׳זאגט נישט אן השם, נישט א פראבלעם. מ׳האט מזכיר געווען השם אויף גארנישט. אויף וואס איז געווען די שם? אויף אן עפל. וואו איז די עפל? די עפל איז נישטא. נו, און מ׳האט געזאגט “ברוך שם”? הער אויס, הער אויס. איז די שם כאילו געהאנגען אין די לופט. מ׳האט געזאגט א ברכה אויף גארנישט.
“ברוך שם” מיינט דאך “איך דאנק אויף הזכרת השם”. ס׳מאכט אז די הזכרת השם איז משובח, “שם כבוד מלכותו”. אפשר איז די הדגשה אויף די “שם”. “ברוך” – געלויבט איז זיין שמו. ווען דו זאגסט כאילו מ׳קען דאך אנהייבן זאגן, כאילו, אפשר איז עס צו טיף, אבער כאילו מ׳קען דאך אנהייבן זאגן “ברוך אתה השם”. “ברוך שם כבוד מלכותו” – געלויבט איז זיין הייליג נאמען. סאו ס׳מאכט אז די ברכה איז אזויווי א קעטש, ס׳מאכט אז די ברכה זאל נישט הענגען אין די לופט, ס׳זאל חל זיין אויף עפעס. איך מיין אז מיין פשט איז א גראדערע פשט.
Speaker 2: יא, אבער מיין פשט איז די אמת׳ע פשט. ווייל אינצווישן האט ער דאך געזאגט “בורא פרי הגפן”, ווייל דאס איז די פראבלעם, נישט די “שם כבוד מלכותו”. אוודאי איז די שם מלכותו געווארן מחולל, אבער די שם מלכותו איז געווארן מחולל דורך זאגן “בורא פרי הגפן” און גארנישט טון.
Speaker 1: זייער גוט, די רמב״ם איז אזוי ווי… ס׳איז געסקיפט. לאזט מען דעם “בורא פרי הגפן”, דער “בורא פרי הגפן” איז טאקע געווען אזויווי א מיסטעיק, אבער איך זע נישט אז די שם ווערט משובח. איבערדעם, איבערדעם.
Speaker 2: אבער די רמב״ם זאגט נישט אז דאס איז בכלל די פשט. ער זאגט, “כדי שלא יהא שם שמים לבטלה”. דארט איז נישט קיין ענין פון “כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה”. אבער די רמב״ם זאגט, עובדים טוען נישט אין יעדע ברכה. אזויווי דו זאגסט זייער גוט, די כהן גדול, פארוואס נישט נאר דעמאלטס? אבער דארט האט די כהן גדול געזאגט נאכדעם, און ער בעט פאר מחילה וכפרה.
פארוואס דארפן די פשוט׳ע כהנים ארום, פארוואס דארפן זיי זאגן “ברוך שם”? ווייל דו זאגסט דאך אז “ברוך שם” איז א שבח על הזכרת השם. ס׳איז דא, ברוב עם כלליות זענען מזכיר השם על הפירות, על הדבר. אבער ס׳איז דא א זאך, דא א שבח וואס קומט אויף הזכרת השם אליין.
Speaker 1: אבער דארט דארף מען נישט פונקט נאכדעם וואס מ׳האט געמעסט אויף א ברכה. נישט געמעסט אויף, ווייל די ברכה האט ער געזאגט, ווייל די שם איז געבליבן הענגען. אז ער האט יעצט מזכיר געווען את השם, ס׳טוט נישט גארנישט די שם, ס׳איז נישטא קיין פירות. קען איך על כל פנים זאגן א שבח על הזכרת השם עצמו. ס׳איז דא א שבח פון הזכרת השם עצמו.
כאילו, לאמיר זאגן, איך האב געזאגט, שטעל דיך פאר איינער וויל אויסלערנען די שם הוי״ה, דארף ער אים זאגן “ברוך השם”, ווייל עס קען דיך חס ושלום דערמאנען די שם. זאגט ער “ברוך השם” כמעט חתום, אזוי ווי די זעסט פאר דיר. דו קענסט גארדלען אז דו זעסט עס פאר דיר, און כולו אין בית המקדש וועט מען אזוי זאגן. ס׳איז זייער א גוטע פשט.
הלכה: מאכן א ברכה ביי א לויפנדע וואסער (אמת המים)
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “העומד על אמת המים ומברך ושותה, אדם יכול לעמוד…” אה, א נייע הלכה, א נייע וואסער. אה, זאגט דער רמב״ם, “אדם יכול לעמוד…” דו דארפסט מברר זיין די ברכה אויף… יא, און זעה וואס ס׳לייגט. יא, ווען דו שטייסט ביי וואסער און האסט געלערנט… איז א גרויסע פלא אז די וואסער וואס דו גייסט טרינקען איז אויך נישט די וואסער אויף וואס דו האסט געמאכט די ברכה.
זייער גוט, ווייל אזוי ווי הערקליטוס, וויאזוי האט ער געהייסן, דער פילאסאף האט געזאגט, א מענטש גייט נישט אריין צוויי מאל אין די זעלבע וואסער. יא, ווייל א לויפנדע וואסער, א גרויסע וואסער לויפט. “אמת המים” מיינט א סטריעם, א וואסער וואס לויפט.
און ער מאכט א ברכה, “אף על פי שהמים שבאו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה”, די וואסער וואס ער טרינקט יעצט איז נישט די וואסער אויף וואס ער האט געמאכט די ברכה. אבער אונז זאגן אזוי, “לא נתכוון מתחילה”, דאס איז דאך די נאטור פון די וואסער. ווען ער האט געמאכט די ברכה, האט ער עס געזאגט פאר די וואסער וואס ער גייט טרינקען אין די מינוט ווען עס גייט אנקומען לעבן אים.
דיון: פארוואס איז די ברכה גילטיג ביי אמת המים
Speaker 2: אה, אינטערעסאנט. אן אנדערע מהלך וואלט מען געקענט זאגן אזוי ווי אלעס איז איין גרויסע וואסער. אזוי ווי איין ריזיגע שיסל, אזוי ווי איין גרויסע וואסער. אבער אפשר, אפשר ביסטו גערעכט, ווייל איך טראכט אז אויב די סברא ארבעט, דאן קען איך ווייטער זאגן, איך האב א סערווער, איך זעה אז ער ברענגט שוין, קען איך שוין, ווייל “לכך נתכוון מתחילה” איז דאך א וועג.
אבער דארטן האט עס נאך נישט געהערט צו דיר, אבער ס׳איז נישט געווען לעבן אים. דא ביסטו געווען לעבן דעם. כאילו, האסט ביידע. לעבן דעם, סיי די זאך וואס דו זאגסט, אז ס׳איז נישט געווען איין… ביי “אמת המים”, איך ווייס נישט, טאקע, ער זאגט נישט קלאר ווייל ס׳איז די זעלבע וואסער. איך וואלט געקענט זאגן ווייל ס׳איז איין גרויסע וואסער, אבער דאס איז שוין מער פילאסאפישע שאלה. ווייל דו נעמסט עס ארויס פון א קאפ, און ס׳איז נישט די זעלבע וואסער.
אקעי. קענסט זאגן אז ס׳לייגט שוין אין א קאפ. אבער דו דארפסט קודם מן הארץ. איך געדענק, מענטשן, ס׳איז דא א “water fountain”, יא? אפשר חסיד׳ישע אידן טרינקען נישט פון א “water fountain”, נאר מיט א קאפ. אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף טרינקען מיט א קאפ. דו שטעלסט זיך צו די “water fountain”, דו דארפסט טרינקען. סאו ווען הייבסטו אן צו מאכן די ברכה? דו האסט א “button”, יא? איך האב שוין געזען מענטשן אין אקווא פארק, די טענט אן קודם, אבער ס׳פעלט נישט דא קיין עבודה זרה. ס׳איז נאר א water fountain וואס דו גייסט דריקן.
שטעל דיר פאר, איך געדענק אונזער חדר אין אויסלאנד, מ׳האט געדארפט אנצינדן די וואסער און מאכן די ברכה אויף די וואסער וואס פליסט, אבער ס׳פילט נישט אויס א כלי. א שעה די וואסער. דו קענסט זאגן דאס איז א fountain וואס איז אן עבודה זרה. דו וועסט שוין נאך אויך נעמען די לעפל.
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין לעפל, ס׳איז א fountain. ער שפריצט אריין אין די מויל. קענסט די fountain נישט אויף די מויל? איך זאג, אבער איך זאג די fountain דארף זיין מער אזויווי נאר.
דיגרעסיע: ברכה אויף באטן/פאונטיין אין מקוה
Speaker 1: סאו ווען הייבט זיך אן צו מאכן די ברכה? ס׳איז דא א באטן, יא? איך האב געזען מענטשן אין מקוה, זיי טוען אן קודם די וואסער… אבער ס׳פעלט נישט דא קיין עובדא דמים. ס׳איז נאר א באטן וואס דו גייסט דריקן. שטעל דיר פאר, איך געדענק אונזער זיידע אין אויסלאנד, האט מען געדארפט אנצינדן די רייסע און נאכדעם מאכן די ברכה אויף די וואסער וואס פליסט. אבער ס׳פעלט נישט דא אזא זאך. א שעה די וואסער… מ׳קען זאגן אז דאס איז א… א פאונטען, לאמיר עסן. דו דארפסט נאך אויך נעמען די לעפל…
Speaker 2: איך זאג די פאונטען נישט. איך זאג, אבער איך זאג די פאונטען דארף זיין מער אזויווי נעמען די לעפל נאכן… און נעמען. און נעמען.
Speaker 1: דו ביסט גערעכט. לכאורה דארף מען נישט. אבער מ׳קען זאגן אז דאס איז די עובדא דמים. מיין פאונטען איז א עובדא דמים. ס׳איז שפריץ וואסער. מ׳גייט א פרעס די באטן, שפריץ וואסער.
הלכה: דברים הבאים בתוך הסעודה ומחמת הסעודה
Speaker 1: אקעי. ביז יעצט האבן מיר געלערנט הלכות הפסק, אזויווי הפסק. יעצט גייען מיר לערנען וואס טוט זיך וועגן… אויף וועלכע עסן דארף מען נישט מאכן אן עקסטרע ברכה.
זאגט דער רמב״ם, “ודברים הבאים בתוך הסעודה”. מיר האבן שוין געלערנט אין א געוויסע זין פריער. דאס איז זייער אינטערעסאנט. פריער, וואס איז די חילוק פון די הלכה פון פריער? דו האסט דאך שוין געלערנט פריער אז פת פוטר את הפרפרת. יעצט קומט א נייע הלכה פון “דברים הבאים מחמת הסעודה”. ס׳איז א פשוט א גרעסערע הלכה. דו ביסט מסכים? מיר וועלן זען. יא? ס׳איז לכאורה נאך א כלל פון די כלל פון עיקר וטפל, אבער ס׳איז פשוט אן אנדערע חלות דערפון.
“דברים הבאים מחמת הסעודה והם מחמת הסעודה בתוך הסעודה” – די צייט ווען מ׳געבט זיי איז עס אינמיטן די סעודה, און די סיבה פארוואס מ׳געבט עס איז עס א חלק פון די סעודה, למשל א חלק פון די מיעל – “אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרתן הכל”. פארוואס? ווייל “הכל טפילה לסעודה”. אלעס איז א טפל צו די גרויסע סעודה. אזויווי דו האסט געזאגט, ס׳איז דא א טפל אזויווי אין די קרעקער וואו די האלץ, ס׳איז דא א עיקר און א טפל, און דא איז די סעודה.
הלכה: דברים שאינם מחמת הסעודה בתוך הסעודה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “ודברים הבאים לאחר הסעודה” – וואס טוט זיך אבער מיט עסן וואס מ׳ברענגט נאך די סעודה? “אבל דברים שאינן מחמת הסעודה, אף על פי שהן באין בתוך הסעודה” – א זאך וואס מ׳ברענגט, אבער ס׳איז נישט מחמת הסעודה, ס׳איז נישט א חלק פון די סעודה, נאר ס׳איז פשוט א גאסט, איינער ברענגט עפעס א מאכל, און די גאנצע איז יא בתוך הסעודה, די צייט ווען מ׳עסט עס איז בתוך הסעודה, אבער ס׳איז עפעס וואס באלאנגט נישט דארטן – “טעונין ברכה לפניהם”. איינער טעון ברכה לאחריהם.
דיסקוסיע: וואס איז א דוגמא פון “אינו מחמת הסעודה בתוך הסעודה”?
Speaker 2: ווייס איך נישט וואס דו רעדסט פון דעם. וואס איז דא א זאך וואס מ׳ברענגט בתוך הסעודה וואס איז נישט מחמת הסעודה?
Speaker 1: למשל, א מענטש מאכט א חתונה, און א מוסד ברענגט א גאנצע טיש מיט ניסלעך, און ס׳ליגט ביי די זייט לעבן די טיר. איך ווייס נישט, קיינער דארף נישט יעצט עכט ניסלעך אינמיטן די סעודה. ס׳איז געמאכט בעיקר פאר די וואס קומען טאנצן, אדער עפעס אזאנס, זאלן קענען עפעס נאשן. איינער נעמט פון דארטן אינמיטן די סעודה. ער וועט עס עסן בתוך הסעודה, אבער ס׳איז נישט מחמת הסעודה. שטימט?
Speaker 2: איך קען עס פרעגן, איך זע אז דו האסט…
Speaker 1: אדער אפשר איז דאס נוגע אונזערע זאכן וואס מ׳ברענגט ראש השנה אלס א גוטע סימן. סימנים. ס׳איז נישט מחמת הסעודה, ס׳איז לכבוד היום טוב ראש השנה. ס׳איז נישט א חלק פון סעודה געווענליך. אקעי. זייער גוט.
הלכה: דברים הבאים לאחר הסעודה
Speaker 1: אבער הדברים הבאים לאחר הסעודה איז זאכן וואס מ׳ברענגט נאך די סעודה, אזוי ווי א נאכשפייז, ביי מחמת הסעודה, ביי שלחן ערוך מחמת הסעודה. דעמאלט איז דאך נישט קיין חילוק. ס׳איז יא א קאמפאט, ס׳איז א סעודה. אבער היות אז ס׳איז לאחר הסעודה, איז טעון ברכה לפניהם ולאחריהם, ווייל דאס האט א נאמען פון א זאך וואס איז לאחר הסעודה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “לאחר הסעודה”?
Speaker 2: דארף זיין, ווייל איך וואלט געזאגט קאמפאט איז נישט א לאחר הסעודה, דאס איז די סוף הסעודה.
Speaker 1: אפשר אינו חנם. מיר דארפן עפעס מער ווי דעם. מיר דארפן עפעס נאך א לעוועל, נאכן בענטשן.
Speaker 2: ביי דעם זאגט ער ברכה לפניהם ולאחריהם. נישט… בענטשן קען דאך זיכער פטר׳ן אויף די קאמפאט.
Speaker 1: האסטו אמאל געזען איינער מאכן א נאך-ברכה אויף זיין קאמפאט?
Speaker 2: אה, וואס איז די אידן וואס מאכן א עטליכע זאכן, דארף מען זען צו ס׳איז ריכטיג.
Speaker 1: אבער איך וואלט געזאגט אז מ׳רעדט דאך לאחר הסעודה כפשוטו. לכאורה וואלט דאס נישט געווען שייך. אויב עפעס וואלט מען געזאגט אז מ׳זאל מאכן א נאך-ברכה נאכן בענטשן, דאס איז דאך ווייטער נישט שייך, ווייל ער קען נישט יעצט מאכן א נאך-ברכה דרבנן. ער איז שוין יוצא געווען. דאס וואלט געמאכט קאמפליצירט.
Speaker 2: ניין, ס׳וואלט געמאכט, שטעל דיך פאר ער מאכט א בורא נפשות אינמיטן די סעודה, לכאורה וואלט עס נישט געטויגט, ווייל ער האט מיט דעם אזוי ווי שוין געבענטשט, עפעס אזוי ווי. ער וואלט אפשר געמאכט א…
Speaker 1: לכאורה, ער מיינט דאס פשוטו כמשמעו, ער מיינט דאס נאכן בענטשן אפשר. סאו ס׳קען זיין אז מ׳רעדט פון עפעס מער ווי קאמפאט. ער רעדט פון נאכן בענטשן, מ׳האט שוין געבענטשט.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען ברכה לאחריהם נאכן בענטשן?
Speaker 2: אבער פארוואס זאל מען לאחריהם דארפן ווען מ׳האט שוין געבענטשט? פארוואס זאל עס טון? ס׳קען גיין באקווארדס די ברכה?
Speaker 1: פארוואס נישט? נישט די בענטשן גייט גיין באקווארדס. אבער ווען איינער עסט אן עיקר און שפעטער האט ער זיך מיישב געווען צו עסן א טפל, ער האט נישט געדארפט מאכן א ברכה? ער האט דאך שוין געבענטשט.
Speaker 2: איי, דו זאגסט בענטשן איז אזוי ווי א קריעת הסעודה, האבן מיר געלערנט פריער?
Speaker 1: ניין, ער האט שוין געדאנקט דעם אייבערשטן לאחר המזון. דאס איז דאך די נאטור פון מזון.
Speaker 2: איך הער, איך הער. אפשר טאקע וועגן דעם, נאר טאקע וועגן דעם דארף ער מאכן. דיין סברה ארבעט נישט.
Speaker 1: ניין, איך זאג, איז די לאחר המזון פשוט נישט פאר די ריזן, אבער דער רמ״א זאגט אזוי ווי דו זאגסט. ער זאגט די הלכה. די סיבה פונעם רמ״א איז אן אנדערע סיבה, ער זאגט אז ער וויל זיך נישט מחבר זיין מיט די פריערדיגע. דאס איז קלאר, די פשטות איז געווען אביסל קאנפיוזינג וועגן דעם. אקעי, אקעי, לאמיר זען דעם רמ״א.
הלכה: יין בתוך הסעודה – שבת/יום טוב לעומת ימות החול
Speaker 1: “שבת ויום טוב”, דער רמ״א גייט דא רעדן פון טעג וואס מ׳מאכט גרעסערע סעודות. “שבת ויום טוב”,
Speaker 2: ניין, ער רעדט ספעציפיש ווען מ׳טרינקט וויין.
Speaker 1: אה, דעמאלטס ווען וויין איז וויכטיג.
Speaker 2: אוודאי, טעג וואס מ׳טרינקט מער וויין.
Speaker 1: “שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין, שבת ויום טוב, או בימות החול שאדם אינו קובע סעודתו על היין.” שבת און יום טוב איז דאך דא א מצוה פון מאכן קידוש און טרינקן יין און ווערן פרייליך. “או לאחר הקזת דם, עושין סעודה, ואז יש ענין לשתות כדי להחזיר לו דם.” אדער ווען איינער איז ארויס פון א מערכה וואס מ׳סעלעברעיט, א סעודת הודאה.
Speaker 2: אזויווי גארנישט, א סעודת הודאה איז נישט פארשטענדליך פארוואס מ׳איז קובע סעודה.
Speaker 1: אבער אין א מערכה, ס׳איז נישט פארשטענדליך, מ׳איז ארויס פון בית האסורים. “בשעת שיוצא מן המערכה”,
Speaker 2: אה, ס׳איז די זעלבע זאך ווי הקזת דם, אז ער זאל צוריקקומען די כח.
Speaker 1: “וכן כל כיוצא בזה, שדרך לקבוע סעודתו על היין, אז אם בירך על היין שלפני המזון, ובירך בורא פרי הגפן בתחילת הסעודה, פוטר את היין ששותה לאחר המזון קודם ברכת המזון.” אלע וויין וואס מ׳טרינקט אין די סעודה ביז ברכת המזון איז גע׳פטר׳ט מיט די וויין וואס מ׳האט געטרונקען פאר די סעודה, אנהייב סעודה.
Speaker 2: אזויווי יעדן שבת, אזוי איז די…
Speaker 1: אפילו לאחר המזון, אפילו ער… מ׳טרינקט בתוך הסעודה פשוט. ניין, אבער אפילו סוף סעודה א פרישע גלעזל וויין, אויסער אויב מ׳ברענגט אים א נייע בעכער, א נייע וויין, וואס דאס מאכט עס אזוי ווי הטוב והמטיב.
“אבל שאר ימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון.” אנדערע טעג, וואס ס׳איז נישט קיין קביעות על היין, ווען מ׳ברענגט וויין נאך די סעודה, ס׳קומט עפעס אזא סדר אמאל, מ׳ברענגט א גלאז וויין צו עפעס, מאכט מען נאך א ברכה, ווייל ס׳איז נישט קיין חלק פון די סעודה, ס׳קומט נישט צוזאמען מיט די סעודה. דאס איז לכאורה די נקודה. יא.
Speaker 2: סעודה נישט קיין וויין צו די ביצים.
Speaker 1: אזוי זעט מען אויס. יא. רייט?
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן ברויט און וויין
Speaker 1: אבער דער רמב״ם זאגט אז דאס איז דווקא די יין שתוך כלי. אנדערע טעג, ברויט, איז דא א סדר סעודה וואס ווערט קאנטראלט פון ברויט, וואו איר נעמט נישט שטאט מען מאכן נאכאמאל א ברכה. אבער וויין איז עפעס אזא… יעדע גלאז וויין איז א דארף פאר זיך. סאו דא האסט דאך קביעות אז א יין. וואלעמען מען זיך געווענליך קען מען יוצא זיין איינער מיט׳ן צווייטן סברכה. אבער וואלעמען האבן זיך געווענען. כול אחת דעכרד, שאין ביתה בליהו פני, שיאנו הכל אחר אכד. נישט יעדער איינער האט פונקט דעמאלט די…
דיסקוסיע: שמיעת ברכות אינמיטן עסן
Speaker 2: מען טאר נישט רעדן אינמיטן עסן.
Speaker 1: דער רמב״י האבן געזאגט די הלכה אין הלכות׳ געזונטהייט. די גמראה מרקבונים האלט איך מיטן שלינגען, מיילער האט עס נישט קענען ענטפערן אן מיין, איז דער אופן אזוי מען טוט עס איז מ׳דארף ווארטן ביז מ׳איז ערווענטלעבן, עס טארט די שלינגען אראפ, און מאך אליין די ברכה. און אויב איינער האט געגעבן א מחה, אויב פראדער א גפון פאר יעדער, איינער האנטל מיטן שלינגען, איך קען עס נישט קענען זאגן אן מיין, עס איז נישט קיין סדר. און די ברכה פאטעט נישט די יען של לאחר המזון.
דיסקוסיע: דריי סארטן וויין – לפני, בתוך, לאחר המזון
Speaker 2: אבער ער האט עס שוין געזאגט, ווייל ער רעדט אים שער היימים.
Speaker 1: יא יא, נאך ער האט שוין געזאגט,
Speaker 2: ניין, ער מיינט אפילו ייערש בתוך המזון.
Speaker 1: פרייטאג, ער וועגן ייערש לפני המזון. דא דריי יען, דא ייערש לפני המזון, האט ער געוועזן קיין קידוש, קודם מיר געט מען א טרינק וויין, נאכטן האט מען עס נישט עס נישט די ייערש בתוך המזון, נאר ייערש לאחר המזון. דא רעדט ער פון די ייערש בתוך המזון, אז ער פאטעט נישט די יען שלאחר המזון. עד קען פירק תלעד. געוואלדיג.