הלכות שבת פרק ו׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום רמב״ם הלכות שבת, פרק ו׳ — אמירה לעכו״ם ודינים הקשורים
—
הלכה א: יסוד אמירה לעכו״ם
דברי הרמב״ם: “אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת, אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו קודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.”
פשט: אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת — אפילו (1) הגוי אינו מחויב בשבת, (2) אמר לו קודם השבת, (3) צריך את המלאכה רק לאחר השבת. האיסור הוא מדרבנן, כדי שהשבת לא תהיה קלה בעיני האנשים.
חידושים והסברות:
א) מחלוקת הראשונים בטעם האיסור — שלוש שיטות נגד הרמב״ם:
1. שיטת הבה״ג (והיראים): אמירה לעכו״ם היא איסור דאורייתא, כי הגמרא לומדת אותה מפסוק — “לא יעשה כל מלאכה.” אם לומדים מפסוק, נראה שהוא דאורייתא.
2. שיטת רש״י: האיסור נובע מ“ודבר דבר” — אסור לדבר בשבת על דברים הגורמים מלאכה.
3. שיטה שהאגרות משה מביא: זה ענין של שליחות לחומרא — הגוי נעשה כביכול שליח של היהודי, והמלאכה מיוחסת ליהודי. החתם סופר שואל על כך: כיצד שייכת שליחות בשבת? איסור השבת הוא שהיהודי ינוח — זה “ענין שבגופו” שאי אפשר לקיים על ידי שליח.
4. שיטת הרמב״ם: האיסור הוא מדברי סופרים — לא שליחות, לא “ודבר דבר” — אלא גזירה כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.
ב) כיצד טעם הרמב״ם מתאים יותר להלכה:
טעם הרמב״ם מתאים מאוד יפה לשני הפרטים — הן האיסור לומר ערב שבת (שהגוי יעשה בשבת), והן האיסור לומר בשבת (שהגוי יעשה במוצאי שבת):
– לפי “שליחות”: אפשר להבין מדוע אמירה ערב שבת אסורה (כי המלאכה נעשית בשליחות בשבת), אבל קשה מדוע אמירה בשבת על מוצאי שבת תהיה אסורה — הרי אין שליחות על מלאכה שבתית.
– לפי “ודבר דבר”: אפשר להבין מדוע אמירה בשבת אסורה (כי מדבר בשבת), אבל קשה מדוע אמירה ערב שבת תהיה אסורה — הרי אינו שבת כשהוא מדבר.
– לפי טעם הרמב״ם (“שלא תהא שבת קלה”): שניהם מתאימים — לומר לגוי ערב שבת לעשות בשבת גורם לכך שהשבת אינה נראית שבתית (רואים מלאכות בשבת); לדבר בשבת על מלאכות (אפילו למוצאי שבת) גם גורם לכך שהשבת קלה בעיניו, כי הוא עוסק במלאכות.
ג) חידוש: האיסור אינו על “נוסח האמירה” אלא על התוצאה:
לפי טעם הרמב״ם (שלא תהא שבת קלה) אין חילוק אם אומר בפירוש, בכתב, ברמז, או בגימטריא — האיסור הוא לגרום לגוי לעשות עבורך מלאכה, לא אופן האמירה. זה בניגוד לשיטת “ודבר דבר,” שבה אפשר לראות חילוק בין אמירה לאי אמירה.
ד) לומר ליהודי בשבת שיעשה מלאכה במוצאי שבת:
גם ליהודי אסור לומר בשבת שיעשה מלאכה במוצאי שבת. זה אולי מצד איסור נפרד של “ודבר דבר” (לא אותו טעם כמו אמירה לעכו״ם), והרמב״ם אומר זאת מאוחר יותר בפרק.
ה) אין היתר על אמירה לעכו״ם במלאכה דאורייתא:
הערה כללית על כל פרק ו׳: אין שום היתר לומר לגוי שיעשה מלאכה דאורייתא. רק בשבות (דרבנן) יש היתר (שבות דשבות). החריג היחיד שבו מותר לומר לגוי אפילו מלאכה דאורייתא הוא בחולה שאין בו סכנה — אבל זה נמצא בפרק ב׳ (הלכות חולה), לא בפרק ו׳.
—
הלכה ב: גוי שעשה מלאכה מעצמו — דין ההנאה
דברי הרמב״ם: “גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת — אם בשביל ישראל עשה, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו.” “והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא… שידעו בה רבים שהדבר נעשה בשביל פלוני בשבת.”
פשט: אם גוי עשה מעצמו (בלי שהיהודי יאמר לו) מלאכה עבור יהודי בשבת, אסור ליהודי ליהנות מכך עד מוצאי שבת, ואז צריך להמתין עוד בכדי שיעשו (כמה זמן שהיה לוקח לעשות את המלאכה לאחר שבת). אבל אם זה נעשה בפרהסיא — שכולם יודעים שהגוי עשה זאת עבור היהודי בשבת — אסור ליהודי לעולם ליהנות מכך, אפילו לא לאחר בכדי שיעשו.
חידושים והסברות:
א) האיסור הוא על היהודי, לא על הגוי:
אי אפשר לומר “הגוי יש לו איסור בשבת” — הגוי אינו מחויב בשבת. האיסור הוא רק על היהודי: הוא אסור להשתמש בתוצאה של המלאכה. היהודי אינו עושה שום מעשה — זה רק איסור הנאה.
ב) איסור ההנאה נובע מאותה גזירה כמו אמירה לעכו״ם:
זו רמה נוספת של אותה גזירה: לא רק אסור לומר לגוי, אלא גם אסור להשתמש במה שגוי עשה מעצמו. הטעם הוא אותו דבר — שיהודי לא ישתמש במלאכות גויים בשבת, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.
ג) בפרהסיא — חומרא גדולה יותר:
כאשר זה בפרהסיא — למשל גוי בנה בניין עבור יהודי בשבת וכולם יודעים על כך — אסור ליהודי לעולם לגור בבניין הזה. זהו זלזול גדול יותר בשבת, לכן הקנס חמור יותר.
—
הלכה ג: גוי שהדליק את הנר — הנאה ממלאכה שהגוי עושה לעצמו
דברי הרמב״ם: “גוי שהדליק את הנר — משתמש לאורו ישראל. אם בשביל ישראל — אסור.”
פשט: כאשר גוי מדליק נר לעצמו, מותר ליהודי ליהנות ממנו. כאשר הוא מדליק עבור היהודי, אסור.
חידושים והסברות:
א) חידוש בלשון “גוי שהדליק את הנר”:
לא כתוב “גוי שהדליק את הנר לעצמו” — הלשון אומר סתם שהגוי הדליק. צד אחד הוא שזה אומר: כל עוד לא יודעים שהוא הדליק עבור יהודי, מותר — אין צורך לדעת בוודאות שהוא עשה זאת לעצמו, אלא אין צורך לדעת שהוא עשה זאת עבור היהודי. החברותא דחה זאת — הוא סובר שזה “היתר חדש שלא נאמר כאן” ואי אפשר לחדש קולא כזו שלא הורו בה רבותינו. הרמב״ם אומר במפורש “אם בשביל עצמו” — זה אומר שצריך לדעת שהוא עשה זאת לעצמו.
—
הלכה: עשה כבש לירד מן הספינה
דברי הרמב״ם: “עשה כבש לירד בו מן הספינה — יורד בו ישראל אחריו. והוא שלא ידע שעשה בשביל ישראל.”
פשט: כאשר גוי עושה כבש לרדת מהספינה, מותר ליהודי גם לרדת בו, כי אומרים שהוא עשה זאת לעצמו. אבל אם יודעים שהוא עשה זאת עבור היהודי — אסור.
—
הלכה: מילא מים להשקות בהמתו / ליקט עשבים
דברי הרמב״ם: “מילא מים להשקות בהמתו — משקה אחריו ישראל. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו — מאכיל אחריו ישראל.”
פשט: כאשר גוי ממלא מים לבהמתו או אוסף עשבים לבהמתו, מותר ליהודי גם להשקות/להאכיל את בהמתו מכך.
חידושים — תנאי הרמ״א של “מכירו”:
הרמ״א אומר: והוא שלא יהא הגוי מכיר לו את ישראל. אם הגוי מכיר את היהודי — אסור, כי שמא ירבה במלאכתו בשבילו.
א) טעם “מכירו”: כאשר הגוי מכיר את היהודי, יש חשש שהוא יעשה יותר — ימלא יותר מים, יאסוף יותר עשבים — בשביל היהודי. גוי עושה רק למען האינטרס שלו; הוא לא עושה טובה לזר. אבל אם הוא מכיר את היהודי, יש לו “חשבון” — מוטיבציה לעשות יותר.
ב) אפילו כשלא רואים ממש שהוא עושה יותר: החשש אינו רק כשיודעים שהוא עשה יותר, אלא אפילו כשהוא מביא קערה אחת של מים — אם הוא מכיר את היהודי, יש חשש שהוא הביא קערה גדולה יותר ממה שהיה לוקח לעצמו.
ג) הכלל של “דבר שאפשר להרבות בו”: החשש של “ירבה” הוא רק בדברים שאפשר לעשות יותר — כמו מים או עשבים. אבל בנר (אור) או כבש (גשר) אין שייך ריבוי — “נר לאחד נר למאה” — נר אחד מאיר למאה אנשים כמו לאחד. לכן בדברים כאלה מותר ליהודי ליהנות אפילו הגוי מכיר אותו.
—
הלכה: רוב ישראל / רוב גוים
דברי הרמב״ם: כאשר גוי מדליק נר במקום שיש בו יהודים וגויים: מדליק על דעת הרוב — הוא מדליק עבור הרוב.
פשט: אם רוב ישראל — אסור, כי הוא מדליק סתם עבור יהודים. אם רוב גוים — מותר. מחצה על מחצה — אסור.
חידושים:
א) “מחצה על מחצה”: יש ספק מה “מחצה על מחצה” אומר — האם הוא מתכוון לשניהם, או שלא יודעים למי הוא מתכוון. בסופו של דבר זה אסור.
ב) נקודה מעשית: אם מכינים נר על כל שולחן בנפרד (כמו במסיבה גדולה עם יהודים וגויים), על השולחן שבו יושבים יהודים הוא עשה זאת עבור יהודים — אפילו כשהרוב הכללי הוא גויים.
—
הלכה ו: נפלה דליקה בשבת — גוי שבא לכבות
דברי הרמב״ם: “נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות — אין אומרים לו כבה ואין אומרים לו אל תכבה.”
פשט: כאשר פורצת שריפה בשבת וגוי בא לכבות — אסור לומר לו “כבה” (אמירה לנכרי), אבל גם אין צורך לומר לו “אל תכבה.” הוא יכול לעשות זאת מעצמו.
חידושים והסברות:
א) מדוע זה שונה ממלאכות רגילות של “גוי שעשה בשביל ישראל”?
במלאכות רגילות למדנו שאם גוי עושה עבור יהודי, אסור ליהודי ליהנות — אפילו בספק, אפילו במכירו. מדוע כאן בכיבוי דליקה שונה?
ב) תירוץ ראשון — מניעת הפסד:
כיבוי דליקה אינו “הנאה” במובן הרגיל — זה רק “מניעת הפסד” (מניעת נזק), לא קבלת הנאה חדשה. זה כמו “מבריח ארי” — מגרש את האריה, לא מקבל משהו חדש. לפי זה אפשר להרחיב זאת למצבים אחרים שבהם הגוי עושה רק מלאכה של מניעת הפסד. אבל זה לא אומר שאם מטבח היה נהרס מהשריפה זה כמו “הוא בנה מטבח” — זה נשאר רק מבריח ארי.
ג) תירוץ שני — אין זלזול שבת במצב חירום:
כל יסוד איסור ההנאה ממלאכת גוי בשבת הוא “שלא תהא שבת קלה בעיניו.” כאשר גוי מכבה שריפה — סכנה, מצב חירום — זה לא זלזול בשבת. כולם מבינים מדוע הגוי עושה זאת — זו הצלה. החשש של “שבת קלה בעיניו” הוא רק כאשר גוי עושה מלאכות רגילות עבור יהודי, שיכול להוביל לכך שהיהודי עצמו יבוא גם לעשות מלאכות.
קושיא על התירוץ השני: אם זו באמת סכנה, היהודי עצמו היה יכול לכבות! העובדה שהיהודי אסור לעשות זאת (ללא ההיתרים המיוחדים שנלמד מאוחר יותר) מראה שזה לא מצב סכנה פשוט. לכן נשאר הענין של זלזול.
ד) הגדרת “זלזול שבת” — לא “קל בעיניו” אלא “לבא לאסוקי דעתיה”:
“זלזול” לא אומר שאנשים יאמרו ששבת אינה חשובה. לשון הרמב״ם היא “לבא לאסוקי דעתיה” — היהודי יבוא לעשות זאת בעצמו. אם היהודי אסור לעשות זאת בעצמו, והגוי עושה זאת, זה בדיוק אותו זלזול.
ה) מדוע אין צורך לומר “אל תכבה”:
אין לנו שביתת עבדו על גוי זר. גוי לא צריך לשבות — להיפך, גוי אסור לשבות. בנוסף, אם אומרים לו “אל תכבה” — הגוי גורם ליהודי נזק. אין מעולם הלכה כזו שצריך לומר לגוי שיפסיק לעשות משהו שמזיק ליהודי אם הוא מפסיק.
—
הלכה: מת שעשו לו גוים ארון/קבר בשבת
דברי הרמב״ם: “מת שעשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילים לספוד בו — אם בצנעה, ימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, ויקבר. אבל אם היה הקבר באסטרטיא גדולה, או ארון על גבה, וכל העוברים אומרים שזו שעושין עכשיו בשבת לפלוני — הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל לעולם. אבל מותר ליקבר בו ישראל אחר.”
פשט: כאשר גוי עושה ארון, חופר קבר, או מביא חלילים למת בשבת — אם בצנעה, ממתינים במוצאי שבת “בכדי שיעשו” ואז מותר לקבור. אם בפרהסיא (באסטרטיא גדולה שבה כולם רואים) — אסור לאותו יהודי לעולם להיקבר באותו קבר. אבל יהודי אחר מותר להיקבר שם.
חידושים והסברות:
א) “לפלוני” — לשון מעניינת אצל מת:
הלשון “שעושין לפלוני” מוזרה, כי המת הרי פטור מן המצוות — “למתים חפשי.” התירוץ: זה לא על המת עצמו, אלא על “יקרא דחיי” — כבוד המשפחה/הקרובים. הם אלה שצריכים להכין קבר אחר, ועליהם פועל האיסור.
ב) קושיית הראב״ד על “בכדי שיעשו” ליהודי שני:
הראב״ד לא מבין מדוע יהודי שני צריך גם להמתין “בכדי שיעשו” — הרי הוא לא נהנה מזה כלל, זה לא נעשה עבורו.
ג) שיטת הרמב״ם — קנס “לא פלוג”:
הרמב״ם לומד “לא פלוג” — ברגע שהרבנן עשו קנס שאסור ליהנות ממלאכה של שבת, זה בכלל לכל יהודי. החומרא היתירה של פרהסיא (לעולם לא להשתמש) היא רק על היהודי הספציפי, אבל דין הבסיס של “בכדי שיעשו” נשאר לכולם.
ד) מדוע דווקא הדוגמה של מת:
הרמב״ם מביא דווקא את המקרה של מת כדי להראות שאפילו בצורך גדול (מת — “חירום”) עדיין יש את האיסור של פרהסיא. שלא יחשבו שכיוון שביום טוב שני מקילים בענייני מת, יקילו גם בשבת.
—
הלכה: חלילים שהביא גוי בשבת
דברי הרמב״ם: “גוי שהביא חלילים בשבת למת — אף על פי שהביאם מצד החומה — ימתין במוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב. ובלבד שלא יהא הדבר בפרהסיא גדולה.”
פשט: אפילו כאשר הגוי הביא את החלילים מתוך העיר (לא מחוץ לתחום), עדיין צריך להמתין במוצאי שבת “בכדי שיבואו ממקום קרוב.” וזה לא יכול להיות בפרהסיא.
חידושים והסברות:
א) מדוע להמתין אם לא נעשה חילול שבת?
אי אפשר לסמוך על זה. אי אפשר לשאול את הגוי האם הוא הביא זאת באמת מקרוב, כי לגוי אין נאמנות על כך. נשאר ספק האם הוא הביא זאת מחוץ לתחום.
ב) ספק דרבנן לחומרא בקנס:
בקנס דרבנן שונה — עושים אותו אסור גם בספק, כי אחרת אנשים “ינצלו את המערכת” — הם יתכננו עם הגוי.
ג) פרהסיא בחלילים — מה החילוק?
אם לא חוששים לחילול שבת (הוא הביא זאת מקרוב), מה מפריע בפרהסיא? ההסבר: זהו “זלזול השבת” עצמו — שאנשים יחשבו שהוא הביא זאת מחוץ לחומה, והשבת לא תיראה שבתית.
ד) שאלה האם בחלילים יש גם “לעולם” כמו בקבר:
בקבר בפרהסיא אסור ליהודי לעולם להיקבר שם. אבל בחלילים — האם לעולם לא ישתמשו בחלילים עבור האדם? זה לא לגמרי ברור, אבל נראה שבחלילים הדין שונה מקבר.
—
יסוד כללי: השבת צריכה להיראות שבתית
השבת צריכה להיראות שבתית. אסור להשאיר מצב שבו כל אחד רואה שבונים בשבת עבור יהודים, עובדים בשבת עבור יהודים. זהו היסוד של החומרא של פרהסיא.
—
הלכה: עיר שישראל וגוים דרים בה — מרחץ המרחצת בשבת
דברי הרמב״ם: “עיר שישראל וגוים דרים בסמוך ויש בה מרחץ המרחצת בשבת — אם רוב גוים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד. ואם רוב ישראל — ימתין בכדי שיחמו. מחצה למחצה — ימתין בכדי שיחמו.”
פשט: עיר שבה יהודים וגויים גרים יחד, ויש בה מרחץ שמחממים בשבת על ידי בעל הבית גוי — הולכים לפי הרוב של העיר. רוב גוים — מותר מיד במוצאי שבת. רוב ישראל — ממתינ
ים בכדי שיחמו. מחצה על מחצה — גם ממתינים.
חידושים והסברות:
א) השאלה העיקרית אינה האם המרחץ פתוח בשבת עצמה, אלא עבור מי הגוי מחמם. בעל המרחץ עושה זאת עבור העיר — אין ספק מה הוא עושה, אלא שאלה עבור מי.
ב) כנראה מדובר כאן במרחץ שאינו פתוח ליהודים בשבת עצמה, אלא החימום בשבת נשאר עד מוצאי שבת. כאשר הגוי מחמם, הוא חושב על כל הלקוחות — גם אלה שיבואו במוצאי שבת. מדוע נאמר שהוא חושב עליהם? הרי יהודים לא באים בשבת. התשובה: הוא חושב גם על הלילה (מוצאי שבת), כי הוא עושה זאת ליום שלם עבור כל הלקוחות.
ג) נפקא מינה מעשית: בעיר שרובה ישראל (כמו לייקווד, קרית יואל), נשאלת השאלה לגבי שירותי אוטובוסים, מוניות, חברות חשמל, חברות מים, מערכות ביוב, ואפילו מחלקת משטרה — אם השירות הגויי עובד בשבת עבור עיר שרובה יהודי, זה לכאורה אותו דין כמו מרחץ. צריך להמתין בכדי שיעשו במוצאי שבת. במיוחד אסור לקרוא לאוטובוס מיד במוצאי שבת בעיר כזו — צריך להמתין בכדי שיבוא האוטובוס מהמקום שממנו הוא בא. בל״ג בעומר שחל במוצאי שבת דואגים לכך.
ד) בארץ ישראל זו שאלה ידועה (חברת חשמל בשבת), אבל שם זו שאלה אחרת כי שם עובדים יהודים. כאן מדברים על אמירה לעכו״ם — אפילו כשהגוי עובד, אם הוא עובד עבור רוב ישראל, זה אסור.
—
הלכה ח: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת
דברי הרמב״ם: “ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת — אף על פי שעבר [ולוקה מכות מרדות], מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין כדי שיהא נעשית.”
פשט: אם יהודי אמר במפורש לגוי לעשות מלאכה בשבת — אף שעבר על האיסור דרבנן של אמירה לעכו״ם (ומקבל מכות מרדות), הדין בדיעבד לגבי הנאה מהמלאכה אינו חמור יותר מאשר כשהגוי עשה זאת מעצמו. ממתינים בכדי שיעשו במוצאי שבת, ואחר כך מותר ליהנות.
חידושים והסברות:
א) המפרש (עמרי) מביא חידוש גדול: בעצם, בכל המקרים שבהם הגוי עשה מעצמו (שוגג, מעצמו), לא היה צריך להמתין בכדי שיעשו כלל — היה צריך להיות מותר לגמרי מיד. כל הטעם של בכדי שיעשו נאמר רק למקרה שבו יהודי אומר לגוי לעשות מלאכה בשבת. מדוע? כי אם היו מתירים הנאה מיד במוצאי שבת, היה ליהודי טעם לומר לגוי — הוא יקבל את הדבר מוכן מיד. על ידי שאוסרים גם כשהגוי עושה מעצמו (צריך להמתין בכדי שיעשו), מסירים את המוטיבציה לומר לגוי — כי היהודי לא מרויח מזה כלום, הוא צריך להמתין ממילא. זו הסברא מדוע אסרו גם כשהגוי עושה מעצמו — כדי שאנשים לא יבואו לקום ועשה לומר לגויים.
ב) זו קטגוריה מעניינת: היהודי עושה עבירה (אמירה לעכו״ם), אבל הקנס (המתנת בכדי שיעשו) אינו גדול יותר מאשר כשהגוי עשה זאת מעצמו.
—
הלכה ט: שבות דשבות — אמירה לעכו״ם באיסור דרבנן
דברי הרמב״ם: “דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות — מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, או שהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.” “כיצד? אומר לו לעלות באילן… או לשוט על פני המים… להביא לו שופר… או סכין למול בו… מעביר מחצר לחצר שאין להם עירוב… להביא מים חמים לרחוץ בו קטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: כאשר האיסור עצמו הוא רק מדרבנן (שבות), מותר ליהודי לומר לגוי לעשות זאת (שבות דשבות = אמירה לעכו״ם + איסור דרבנן), אבל רק בשלושה תנאים: (1) מקצת חולי, (2) צורך הרבה, (3) צורך מצוה.
חידושים והסברות:
א) חילוק בין חולה ומקצת חולי:
הראב״ד שואל על הרמב״ם: קודם לכן הרמב״ם למד שעבור חולה שאין בו סכנה מותר ליהודי עצמו לעשות דבר של שבות. אם כן, מדוע צריך גוי עבור מקצת חולי? המפרש עונה: מקצת חולי היא דרגה נמוכה יותר מחולה שאין בו סכנה. חולה — מותר ליהודי עצמו לעשות שבות. מקצת חולי (כמו כאב ראש) — מותר רק לומר לגוי לעשות שבות.
ב) דוגמאות של שבות דשבות: לעלות על עץ (שמא יתלוש), לשוט (שמא יעשה חבית), לטלטל מחצר לחצר ללא עירוב (כרמלית — דרבנן). הרמב״ם מביא דוגמאות מעשיות: להביא שופר בראש השנה שחל בשבת, סכין למילה, מים חמים לקטן או למצטער.
ג) נפקא מינה מעשית — דברים חשמליים: לפי רוב הפוסקים הסוברים שדברים חשמליים (כמו מזגן) אסורים רק מדרבנן, מותר לומר לגוי להדליק מזגן כשחם — כי זה שבות דשבות עם צורך גדול.
ד) [דיגרסיה: חולשת “צורך גדול” כקריטריון:] המושג “צורך גדול” חלש מאוד וסובייקטיבי — כל אדם יכול להחליט שאצלו יש צורך גדול, וזה מוביל לכך שאנשים קוראים הרבה לגוי בשבת לכל מיני דברים. שבות דשבות בעצם אינו איסור חזק — זה אסור רק לכתחילה, אבל יש דיון גדול כמה אפשר להקל. האחרונים צריכים לדון מה “צורך גדול” אומר באמת. בכלל באיסורי דרבנן מתירים במקום צורך גדול.
—
הלכה: הלוקח בית בארץ ישראל — אמירה לעכו״ם לישוב ארץ ישראל
דברי הרמב״ם: “הלוקח בית בארץ ישראל — מותר לומר לגוי לעשות בשבת, שאמירה לעכו״ם ודומיהן אינן אלא איסורים מדבריהם, ובמקום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה.”
פשט: יהודי הקונה בית בארץ ישראל מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת (כמו לכתוב שטר), כי ישוב ארץ ישראל היא מצווה כל כך חשובה שחז״ל בכלל לא גזרו אמירה לעכו״ם עליה.
חידושים:
א) החידוש הוא שבמצוות אחרות מותר לעשות רק שבות דשבות (שתי שכבות דרבנן), אבל בישוב ארץ ישראל בכלל לא גזרו על אמירה לעכו״ם — אפילו כשהגוי עושה איסור דאורייתא (כמו לכתוב שטר). זו קולא גדולה יותר מסתם שבות דשבות.
ב) יש מחלוקת האם הרמב״ם מדבר רק כשהגוי עושה איסורי דרבנן, או אפילו דאורייתא. לפי הפשט ברמב״ם משמע שאפילו דאורייתא (כמו לכתוב שטר) מותר בשביל ישוב ארץ ישראל.
ג) סוריא (כיבוש דוד) יש לה גם את הדין של ארץ ישראל לגבי ענין זה, אם כי לא לגבי כל הענינים. הרמב״ם מביא: “וכן הלוקח בית בסוריא” — כי סוריא היא כיבוש יחיד של דוד המלך, ולגבי הלכות מסוימות יש לה דין כמו ארץ ישראל. הענין של ישוב ארץ ישראל אומר שיהודים יגורו שם ולא גויים.
—
הלכה: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה — קבלנות
דברי הרמב״ם: “פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו, אף על פי שעושה בשבת מותר.”
פשט: מותר להסכם עם גוי על מלאכה ולהבטיח לו תשלום, והגוי עובד על חשבונו שלו — אפילו הוא עובד בשבת מותר, כי הגוי בוחר בעצמו מתי לעבוד.
חידושים:
היסוד: כאשר היהודי שוכר את הגוי בקבלנות (משלם עבור הפרויקט, לא עבור הזמן), הגוי עובד “לעצמו” — לעצמו. היהודי רוצה רק את התוצאה, לא שהגוי יעבוד בשבת.
—
הלכה: שוכר את הגוי לזמן מרובה — שנה או שתים
דברי הרמב״ם: “וכן השוכר את הגוי לימים מרובים מותר, אף על פי שעושה בשבת. כיצד? כגון ששכרו לשנה או לשתי שנים שיכתוב לו או שיארוג לו, ומותר, וכאילו קוצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד, שוכר בכל אשר ירצה. והוא שלא יחשוב עמו יום יום.”
פשט: אם שוכרים גוי לזמן ארוך (שנה, שנתיים) לכתוב או לארוג, מותר אפילו הוא עובד בשבת — כי זה “כאילו” קבלנות. אבל תנאי: אסור לחשב איתו יום יום.
חידושים:
א) החידוש הגדול: אפילו כשאופן התשלום אינו קבלנות פורמלית (הוא לא משלם עבור פרויקט ספציפי אלא עבור תקופת זמן), אבל מכיוון שזו תקופה ארוכה, רואים זאת “כאילו קוצץ עמו” — כמו קבלנות. לשון הרמב״ם “כאילו” מראה שזה לא ממש קבלנות, אלא מתייחסים אליה כך.
ב) “שיכתוב לו בכל אשר ירצה” — לגוי אין ספר ספציפי לכתוב, אלא הוא הסופר של היהודי לאותה שנה, הוא כותב מה שהיהודי צריך. זה חידוש — אפילו ללא פרויקט בודד ברור, מכיוון שזה זמן ארוך, זה “כאילו” קבלנות.
ג) “והוא שלא יחשוב עמו יום יום” — התנאי הוא שלא מחשבים כל יום. אם מחשבים יומית, זה אומר שהגוי מחויב לעבוד כל יום כולל שבת, וזה שכירות (לא קבלנות) ואסור.
ד) נפקא מינה מעשית: עובד עם משכורת שנתית, שבה לא מחשבים כל יום, הוא “כאילו קבלנות” — הגוי יכול לקחת ימי חופש, והיהודי לא מקפיד באילו ימים הוא עובד, אלא על התוצאה. יש דיון האם “365 ימים בשנה” אומר שהוא חייב לעבוד כל יום (אז אסור), או ש״שנה” אומר בכלליות שהוא יספק עבודה (אז מותר). הפשט הוא שב״שוכר לשנה” היהודי לא מקפיד על ימים ספציפיים.
—
הלכה: בצינעא vs. בפרהסיא — מלאכה על ידי גוי בקבלנות
דברי הרמב״ם: “לפיכך, הפוסק עם הגוי לבנות חצרו או כותלו… אם עושה המלאכה במדינה (או תוך תחום שבת) — אסור להניחו לעשות בשבת מפני הרואים, שאין יודעים שפסק. ואם עושה חוץ לתחום — מותר.”
פשט: אפילו בקבלנות, אם המלאכה היא בעיר (או בתוך תחום שבת) שבה יהודים רואים, אסור — כי אנשים יודעים שזה בית היהודי אבל לא יודעים שהוא עשה קבלנות, וזה נראה כאילו הגוי עובד עבור היהודי בשבת. אבל חוץ לתחום, שבו אף יהודי לא הולך בשבת, מותר.
חידושים:
א) החילוק בין תוך התחום וחוץ לתחום: בתוך התחום יהודים יכולים לראות ולחשוד; חוץ לתחום אף יהודי לא הולך בשבת (כי אסור ללכת חוץ לתחום), ממילא אף אחד לא רואה.
ב) נפקא מינה מעשית: מפעל באזור גויי בקצה העיר — אם אף יהודי לא הולך לשם בשבת, זה כמו “חוץ לתחום” ומותר. אבל בעיר, שבה כולם יודעים שזה בית היהודי, אסור אפילו בקבלנות.
ג) יסוד האיסור הוא מפני הרואים (מראית עין / חשד / זלזול שבת) — אנשים לא יודעים שהוא עשה קבלנות, וזה נראה כאילו הגוי עובד עבור היהודי בשבת.
ד) דיון מעשי — גינון בבית יהודי:
האיסור העיקרי אינו המציאות של מלאכה בבית יהודי, אלא החשד שהגוי הוא שכיר יום של היהודי. אם כולם יודעים שזה בקבלנות, היה קל יותר. אבל אפילו כשבעל הבית היהודי משלם לקבלן בקבלנות, הקבלן משלם לעובדים שלו לפי שעה — יש בעיית “שליח לשליח”. המסקנה היא שמעשית לא הניחו לגויים לעבוד בשבת בבתים יהודיים, וכך מקובל בהלכה.
ה) דוגמה של איסוף אשפה: אף אחד לא חושב שעובד הסניטציה עובד עבור היהודי — כי זה שייך לעיר. זה מוכיח שהאיסור הוא רק כאשר אנשים יכולים לחשוד שהגוי עובד עבור היהודי.
—
הלכה: השכרת כרם/שדה לגוי
דברי הרמב״ם: “וכן מותר לאדם להשכיר כרמו לגוי” — מותר להשכיר את הכרם לגוי, אפילו הגוי עובד בשבת, “שהרואה יודע שהיא שכורה בידו” — כי הרואה יודע שזה מושכר. “או באריסות” — או שהגוי עובד באריסות (הוא לוקח אחוז מהתבואה).
אבל: “בדבר שהשם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך אנשי אותו מקום להשכיר או להוזיל באריסות — אסור להשכירה לגוי” — כאשר ידוע שזה שדה היהודי, ושם לא מקובל להשכיר שדות, אסור, “לפי שהגוי עושה באותו מקום מלאכה בשבת ונקרא שם ישראל בעליו”.
חידושים:
א) החילוק של “דרך אנשי המקום”: ההיתר תלוי במנהג המקום. אם באותו מקום שכירות/אריסות של שדות היא דבר נורמלי, הרואה יודע שהגוי עובד לעצמו. אבל אם זה לא המנהג, אנשים יחשבו שהגוי הוא פועל של היהודי.
ב) קושיית המגיד (שולחן ערוך הרב): באותו מקום שבו שכירות היא המנהג — מדוע קבלנות (אריסות) תהיה אסורה? אם כולם יודעים ששוכרים שדות, מדוע יהודים יחשדו שהגוי הוא שכיר? התירוץ: באריסות הגוי מתנהג כבעל בית — הוא אוכל את הפירות, הוא דואג. אבל בבית יהודי (כמו גינון), העובד עדיין מתנהג כפועל, לא כבעל בית, ואנשים לא יודעים את החילוק בין פועל לקבלן.
ג) שיטת המגן אברהם: אפילו בקבלנות אמיתית, זה מותר רק כאשר הגוי עושה זאת אצלו בבית. כאשר זה נעשה בבית היהודי, עדיין אסור מצד זלזול שבת — “פני רואים”, “שמא יחשדוהו”.
—
הלכה: השאלת כלים לגוי
רמב״ם/רמ״א: מותר להשאיל או להשכיר כלים לגוי, אפילו הגוי עושה מלאכה איתם בשבת, כי אנחנו לא מצווים על שביתת כלים. אבל בהמתו ועבדו — אסור, כי אנחנו מצווים על שביתת בהמה ועבד.
חידושים:
זו הפעם הראשונה שהרמ״א משתמש במושג “שביתת כלים”, שהיה יכול להשתמש בו כבר קודם לכן.
—
הלכה: שותפות עם גוי — המשתתף עם הגוי
דברי הרמב״ם: “המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות — אם התנו מתחילה שיהא שכר השבת לגוי לבדו ויתן לו יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו — מותר.”
פשט: אם הסכימו מההתחלה ששכר השבת שייך כולו לגוי, ויום שני (למשל יום ראשון) שייך כולו ליהודי — מותר. השבת היא ממש של הגוי, היהודי אין לו שום חלק בה.
חידושים:
א) אם לא הסכימו מראש: “כשיבואו לחלוק — נוטל הגוי שכר השבת כולו לבד, ושאר חולקים אותו” — הגוי לוקח את כל השכר השבתי, והשאר מתחלק. היהודי מפסיד, כי הוא לא מקבל יום במקום שבת. “ואין לו מוצא אלא קניית יום השבת” — אין לו ברירה אלא “לקנות” את השבת.
ב) למדנות: כאשר מסכימים מראש, השותפות בטלה לשבת — כל אחד עובד לעצמו באותו יום, לכן היהודי יכול לקבל יום בחזרה. אבל אם לא הסכימו, חלקו של היהודי ברווחי השבת אסור כי הגוי עבד עבורו, והוא לא יכול “לקנות בחזרה” יום.
ג) “וכן אם קבלו שדה בשותפות” — אותו דין חל כאשר יש להם שדה באריסות/חכירה בשותפות.
—
הלכה: שותפות ללא תנאי — “יראה לי”
דברי הרמב״ם: “אם לא התנו… יראה לי שהגוי נוטל לבדו שביעית השכר” — הרמב״ם אומר “יראה לי” (שיטתי), שהגוי יקח שביעית מכל הרווח (כנגד שבת).
חידושים:
הרמב״ם מדגיש שזו שיטתו שלו — “יראה לי” — שאומר שזה לא גמרא פשוטה, אלא חידוש של הרמב״ם כיצד לנהוג כאשר לא יודעים איזה הכנסה של איזה יום היא איזו.
—
הלכה: נותן מעות לגוי להתעסק
דברי הרמב״ם: “נותן מעות לגוי להתעסק, אע״פ שהגוי נושא ונותן בשבת, נוטל הוא שכרו בשבת, וכן הורו כל הגאונים.”
פשט: כאשר יהודי נותן כסף לגוי שיסחר ויעסוק בו, אפילו הגוי סוחר בשבת, מותר ליהודי לקחת את רווחו.
חידושים:
א) הטעם הוא כי זה בכלל לא נקרא על שם ישראל — הגוי עוש
ה את שלו, הוא “משקיע שקט.” זה לא כאילו הגוי עובד בשליחות היהודי, לכן אין זלזול שבת.
ב) יישום מעשי: מניות והשקעות שבהן “הכסף שלו עושה כסף” בשבת — אין בכך בעיה. מניות יכולות להיות ענין של קניין (הוא בעלים של חלק מהחברה), אבל כשמדברים על מלאכה — קנייה ומכירה — גם זה לא בעיה כי הגוי עושה זאת לעצמו, לא בשליחות היהודי.
—
הלכה: לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי
דברי הרמב״ם: “לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותם, אפילו בקבלנות, אלא כדי שיגיעו מבעוד יום עד שתחשך.”
פשט: אסור לתת לאומן גוי כלים ערב שבת לתקן, אפילו בקבלנות, אלא אם כן הגוי יכול לצאת מבית היהודי לפני שבת.
חידושים:
א) יסוד האיסור הוא חשד/מראית עין — שאנשים לא יראו כיצד גוי יוצא מבית יהודי עם עבודה בשבת. אף שהגוי מותר לעבוד (כי זה קבלנות), המראה בעייתי.
ב) אותו דבר חל על מכירה: אפילו הקניין נעשה לפני שבת, אם הגוי נשאר בבית ויוצא עם החפץ בשבת, זה נראה כאילו מכרו לו בשבת. הרמ״א אומר: לא למכור כדי שלא יצא — הוא לא יצא עם דברים בשבת.
ג) לגבי השאלה (הלוואה) ומשכון: מותר לקחת משכון מגוי, אבל להחזיר משכון או לתת מתנה — רק אם הגוי יוצא מהבית לפני שבת. כי אם הוא יוצא בשבת עם חפץ, זה נראה כמו עסקים בשבת. בהשאלה בכלל אין נבלה (אין עבירה), זה רק חשד: כל זמן שיושב בביתו — כל עוד הגוי אצל היהודי, אף אחד לא יודע מתי נתן לו, וכשהוא יוצא עם חפץ — יראה כאילו הלוהו או עשה עמו מקח בשבת.
—
הלכה: הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת (שליחת מכתב עם גוי)
דברי הרמב״ם: “הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת — אם קצץ לו שכרו, מותר, אפילו נותנה לו ערב שבת עם חשיכה.”
פשט: לשלוח מכתב עם דוור גוי — אם הסכימו על מחיר (קבלנות), מותר אפילו ממש לפני שבת, אלא אם כן הגוי יוצא מבית היהודי לפני שבת.
חידושים:
א) ללא קציצת דמים (ללא מחיר מוסכם): זה תלוי האם יש אדם קבוע — דוור קבוע שאוסף מכתבים ושולח אותם עם שליחים. אם כן, מותר, אבל בתנאי: צריך לתת את המכתב מספיק זמן לפני שבת שיוכל להגיע סמוך לחומה של אותה עיר לפני שבת. הטעם: שמא זה שמקבץ אגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא — אנחנו לא יודעים איפה ביתו, לכן צריך מספיק זמן למקום הרחוק ביותר האפשרי (סמוך לחומה).
ב) ללא אדם קבוע: אם שולחים סתם עם שליח גוי, אסור לשלח ביד גוי אגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים (קבלנות).
ג) מדוע האדם הקבוע עוזר? הוא נכלל בקבלנות מצד עבודתו — עבודתו אינה משולמת לפי שעה, אלא עבור התוצאה של הגעת המכתב. זו המקצוע שלו, לכן אין צורך להסכים ספציפית על מחיר.
—
הלכה: גוי שהביא חפציו לבית ישראל בשבת
דברי הרמב״ם: “גוי שהביא חפציו בשבת ומכניסן לבית ישראל — מותר.”
פשט: כאשר גוי מביא את חפציו שלו לבית יהודי בשבת, מותר, אפילו היהודי אומר לו היכן לשים אותם.
חידושים:
החילוק: כל האיסור של יציאה/כניסה עם דברים הוא רק בדברי היהודי. בדברי הגוי עצמו אין בעיה. לא מטילים חומרות על גויים — לא חושדים שאלה דברי היהודי.
—
הלכה: נותנים מזונות לגוי בשבת
דברי הרמב״ם: “נותנים לו מזונות, נותנין לו ויוצא — אין אנו זקוקין לו.”
פשט: מותר לתת לגוי אוכל בשבת, ואם הוא נושא אותו החוצה, זו לא בעיה שלנו.
חידושים:
א) חילוק בין שבת ליום טוב: ביום טוב יש חשש שאם מזמינים גוי לסעודה, יבשלו עבורו (בישול). אבל בשבת לא מבשלים ממילא (אפילו לא עבור יהודי), לכן אין את החשש.
ב) משל של כלב: כעין נותנין מזונות לפני הכלב בחצר — מותר לתת אוכל לכלב, ומה שהוא נושא אותו החוצה אינו בעיה שלנו. זה לא שביתת בהמתו.
—
הלכה: מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום — נותן כיסו לנכרי
דברי הרמב״ם: “מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו ממון — נותן כיסו לנכרי להוליכו, ובמוצאי שבת לוקחו הימנו, אע״פ שלא נתן לו שכרו, ואע״פ שנתנו לו משהחשיכה — מותר. לפי שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שלא ילך, ואם לא תתיר לו — יבוא להביאו בידו.”
פשט: מי שהולך בדרך ושבת מגיעה פתאום, מותר לו לתת את ארנק הכסף שלו לגוי לשאת, אפילו ללא תשלום, אפילו כבר שבת. הטעם: אדם דואג לכספו.
חידושים:
א) זהו היתר מיוחד באמירה לנכרי — אף שמעולם לא הותר אמירה לנכרי, כאן חכמים התירו.
ב) “להוליכו” — לכאורה אפילו ברשות הרבים, שהוא דאורייתא של הוצאה.
ג) אפילו ללא שכר — כאשר היה משלם, אפשר לומר שזה קבלנות. כאן מדובר ללא תשלום — זו אמירה לנכרי ממש, ובכל זאת מותר.
ד) היסוד: אדם בהול על ממונו — אדם לא יזרוק את כספו, זה אי אפשר. החכמים ראו שיש רק שתי אפשרויות: או שהגוי נושא אותו (איסור דרבנן של אמירה), או שהיהודי נושא אותו בעצמו (איסור דאורייתא של הוצאה). ממילא התירו את האיסור הקל יותר (אמירה לנכרי) כדי למנוע את האיסור החמור יותר (הוצאה בידיים).
ה) שאלה: ההיתר הוא כאשר היהודי “מחובר רגשית” לכספו — “בכיסו,” זה הארנק שלו. אבל מה אם יהודי קיבל זה עתה כסף (למשל מציאה), שהוא עדיין לא מחובר אליו? על זה אין אותו טעם של “אדם בהול על ממונו,” כי הוא עדיין לא דבוק בזה. על כסף כזה אולי אפשר היה לומר שיעזוב אותו, או ישא אותו פחות פחות מד׳ אמות (שאולי אפילו לא איסור דרבנן).
—
הלכה: ישראל שעשה מלאכה בשבת — במזיד ובשוגג
דברי הרמב״ם: “ישראל שעשה מלאכה בשבת — אם במזיד, אסור לו ליהנות באותו מלאכה לעולם, ולשאר ישראל מותר ליהנות ממנו למוצאי שבת מיד. שנאמר ‘ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם׳ — היא קודש ואין מעשיה קודש.”
פשט: יהודי שעשה מלאכה בשבת במזיד — הוא עצמו אסור לעולם ליהנות מכך (קנס לעולם). אבל יהודים אחרים מותרים ליהנות במוצאי שבת מיד. המקור הוא הפסוק “קודש היא לכם” — השבת עצמה קדושה, אבל לא המעשים/תוצרי השבת. לכן האיסור הוא רק קנס, לא דין בחפצא.
חידושים:
א) החילוק בין מלאכת גוי (שבה חוששים שהיהודי יאמר לו לכתחילה, לכן צריך להמתין “בכדי שיעשו” או אסור לעולם בפרהסיא) — לעומת מלאכת יהודי במזיד, שבה הקנס חמור יותר למחלל שבת עצמו (לעולם אסור), אבל קל יותר לאחרים (מוצאי שבת מיד).
ב) בשוגג — מותר אפילו לאדם עצמו לאכול במוצאי שבת. הקנס של “לעולם” הוא רק במזיד. הסברא היא: בשוגג לא שייך שהוא יעשה זאת בכוונה, לכן אין את החשש שמצריך קנס.
ג) “וכן כל כיוצא בזה” — לא רק בישול, אלא כל המלאכות.
—
הלכה: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
דברי הרמב״ם: “פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו — בשוגג יאכלו, שהרי לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה. במזיד — ימתין עד מוצאי שבת.”
פשט: פירות שהוציאו חוץ לתחום והחזירו — בשוגג מותר לאכול אפילו בשבת עצמה, כי הפרי לא השתנה כלל (אין שינוי פיזי). במזיד צריך להמתין עד מוצאי שבת.
חידושים:
א) החילוק בין הוצאה חוץ לתחום ובישול: בבישול יש שינוי בחפצא (המאכל שונה מקודם), לכן יש קנס אפילו בשוגג (עד מוצאי שבת). אבל בפירות שרק היו במקום אחר — “לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה” — בשוגג מותר אפילו בשבת גופא.
ב) במזיד יש קנס עד מוצאי שבת — הקנס אינו על דין בחפצא, אלא גזירה על האדם.
—
הלכה: שכר שבת — השוכר את הפועל
דברי הרמב״ם: “השוכר את הפועל לשמור לו את פירותיו… לא יתן לו שכרו בשבת… ואם היה שכרו של שבת [=שבוע] או של שנה — שבת בהבלעה, לפיכך אחראי שבת… ולא יאמר לו ‘תן לי שכרי של שבת׳ אלא יאמר לו ‘תן לי שכרי של שנה׳ או ‘של חודש׳.”
פשט: אסור לשלם לפועל יהודי ספציפית עבור עבודת שבת (שכר שבת). אבל אם שוכרים אותו לתקופה ארוכה יותר (שבוע, חודש, שנה), החלק השבתי “בהבלעה” — מעורב בכל התשלום, וזה מותר.
חידושים:
א) נפקא מינה לחושן משפט (שומר שכר): אם אסור לשלם שכר שבת, זה אומר שבשבת הפועל אינו שומר שכר — הוא שומר חינם או בכלל לא שומר. לכן, אם משהו קורה לפרה בשבת, בעל הבית לא יכול לטעון “אתה שוכר, אתה חייב בגניבה ואבידה.”
ב) “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”: צד אחד: זה ענין של “הבדלה” — לא מתאים לדבר על כסף שבת. צד אחר: זה לא רק איסור דיבור, אלא הנחיה מעשית כיצד השכירות צריכה להתנהל — צריך באמת לראות זאת כתשלום עבור שנה שלמה, לא כתשלום עבור שבת. אפילו כשנכון שהוא משלם גם עבור שבת (בהבלעה), עדיין יש ענין שלא לדבר כך — כדי שזה לא “ייראה” כמו שכר שבת.
ג) [דיגרסיה: רבנים, חזנים, משגיחים — שכר שבת:] “היהודים הכי דתיים” — רבנים, חזנים — עובדים בעיקר בשבת. כיצד מותר לשלם להם? התירוץ: משלמים להם עבור ההכנה (הכנה) ערב שבת — הרב מתכונן לשאלות ותשובות, החזן מתכונן לתפילה. השירה/דרשה בשבת עצמה היא “בהבלעה.” אם הרב לא מתכונן — יש “שאלה גדולה” האם הוא יכול לקחת כסף. אותו דבר חל על קייטרינג, מחנות, משגיחים — הם עובדים גם ערב שבת, לכן זה בהבלעה.
—
[דיגרסיה: “זה וזה גורם” — תחילת החלק האחרון]
כאשר משהו אינו “כלי” — לא מחובר רגשית, לא מציאות שיש לאדם — אין את הטענה של “זה וזה גורם,” ואין את החשש שהוא ייכשל. לפי שיטות אחרות (לא הרמב״ם) ההלכה אינה לגמרי ברורה, והלכה למעשה צריך לשאול רב.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק ו׳ — אמירה לעכו״ם
הקדמה לפרק
דובר 1:
אנחנו הולכים עכשיו ללמוד רמב״ם, הלכות שבת, ספר זמנים, הפרק השישי, פרק ו׳. ארבעת הפרקים הראשונים מדבר הרמב״ם הלכות כלליות שנוגעות לשבת. כלומר, לפני שהוא נכנס לל״ט מלאכות ומסביר כל אחת ואחת, זורע, חורש, הוא אומר דברים שנוגעים, כלומר למשל כללים כמו כללים של פיקוח נפש בשבת. הסימן הזה יהיה כללים של האיסור שנקרא אמירה לגוי. מה זה אמירה לגוי? לומר לגוי לעשות מלאכה. ובסימן הזה יעמדו הכללים מתי אסור ומתי מותר.
לפני שנתחיל את הפרק, צריכים אנחנו להודות לבעלי הקמח. אם אין קמח אין תורה. כדי שנוכל ללמוד ולהרביץ תורה ולעשות את השיעורים שיהיו לעניין, צריך להשקיע כסף ואנרגיה. יישר כוח גדול לספונסר שלנו, חסיד, נגיד, תומך תורה, ידידנו ר׳ יואל אליעוב, וממנו ילמדו וכן יעשו.
טוב, אומר הרמב״ם, כן? נהדר. קודם בואו נלמד את הסעיף הראשון ונשוחח קצת על אמירה לעכו״ם, ונכנס לפרטי הדינים.
הלכה א: היסוד של אמירה לעכו״ם
דובר 1:
“אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת.” יהודי אסור לעשות שום מלאכה בשבת. יחשוב, בסדר, גוי אין לו מצוות, גוי יש לו איסור אפילו לשמור שבת, שיאמר לו. אומר הרמב״ם, “אף על פי שאינו מצווה על השבת”, אפילו אם הגוי אינו מצווה על השבת, אסור לנו לומר לו.
אומר הרמב״ם, לא רק זה, אלא “אף על פי שאמר לו קודם השבת”. אפילו אם היהודי לא אמר לו בשבת. זה יאמר שבשבת אסור לומר לגוי. אלא אפילו אם אמר לו לפני שבת שיעשה מלאכות בשבת, גם אסור. ולא רק זה, אלא “ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת”. אפילו אם הוא צריך את העבודה אחרי שבת, גם אסור לומר לגוי בשבת שיעשה את המלאכה. לא מותר לומר לגוי ערב שבת שיעשה מלאכה בשבת, או בשבת שיעשה מלאכה מוצאי שבת.
אומר הרמב״ם, “ודבר זה אסור מדברי סופרים”, האיסור הוא מדרבנן. האיסור הוא “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. כדי ששבת לא תהיה קלה בעיני אנשים, מכיוון שהוא עושה זאת באמת בעצמו, קודם הגוי עשה, ושבת לא תהיה בצורה שבתית, בשבת לא עושים שום מלאכות, אלא רואים עושים מלאכות, הוא אומר לגוי, הוא עושה, הוא עצמו גם עושה. זה איסור מדרבנן.
מחלוקת הראשונים בטעם האיסור של אמירה לעכו״ם
דובר 1:
יש עוד לדון קצת, זו מחלוקת הראשונים מה הטעם האיסור של אמירה לעכו״ם. יש ראשונים שלומדים שזה איסור דאורייתא, כך לומד היראים, אני מתכוון הבה״ג, זה איסור מדאורייתא, כי כך יש בגמרא שלומדים זאת מפסוק. אז אם לומדים זאת מפסוק, אז זה יכול להיראות כמו דאורייתא. אבל הרמב״ם וראשונים אחרים לומדים לא, שזה איסור דרבנן.
ומה באמת האיסור? אז אלו שלומדים שזה דאורייתא, יאמרו אולי “לא יעשה כל מלאכה”, זה ממש דאורייתא. ואחר כך יש עוד כמה, האגרות משה בכמה מקומות מביא שיש ראשונים שלומדים שזה לעניין שליחות כמו, שלא רק אסור ליהודי עצמו לעשות מלאכה, אלא הגוי נעשה כמו שליחות, זה נעשה שליחות לחומרא. זה לא כל כך פשוט, החתם סופר שואל על זה, איך שייך? כל האיסור שבת הוא שיהודי ינוח, על זה אין שליחות, זה כמו ענין שבגופו. אבל זה טעם אחד.
הטעם השני שאחרים אומרים הוא שזה איסור, כך אומר רש״י, איסור, כתוב בפסוק “ודבר דבר”, אסור לומר משהו שיגרום למלאכה. אבל הרמב״ם לא מקבל כמו שני הדברים.
איך הטעם של הרמב״ם מסתדר עם ההלכה
דובר 1:
לפי שני הדברים עולה השאלה, מה קורה אם, אם יש איסור כשליחות, אפשר להבין שאפילו הוא אומר לו ערב שבת, למעשה המלאכה נעשית בשליחות. אבל אם האיסור הוא כ״ודבר דבר”, מה הפשט למה “ודבר דבר” יהיה אסור ערב שבת? אומרים, “ודבר דבר” הוא איסור בשבת. אז זה אומר כך, לפי המילה שליחות זה לכאורה באמת רק אסור אם עושים זאת בשבת, אפילו אמר לו ערב שבת. אבל לומר שיעשה משהו מוצאי שבת, אין על זה שליחות. אם הטעם הוא “ודבר דבר”, גם רק כשאומר זאת בשבת, אין חילוק אם אומר זאת על אחרי שבת או על שבת, אבל האיסור הוא האמירה.
אבל הרמב״ם עם דרכו אומר לא, שזה איסור מדרבנן. סופרים, לא עושים שליחות לחומרא, לא ודבר דבר. איסור מדרבנן, מדברי סופרים, שזה ייראה שבת אז לא יביא זלזול בשבת. ממילא אין קושיא, אסור בין כשמצווה לפני שבת, כי אז האיסור כי המלאכה נעשית בשבת, בין כשמדברים על עשיית מלאכות ואומר לגויים על עשיית מלאכות, הרי זו שבת קלה אצל מי שעוסק עכשיו במלאכות. אז אסור מדברי סופרים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניו.
אני אומר ששני הפעולות שאני אומר לפני שבת ואחרי שבת מסתדר מאוד יפה עם הטעם האיסור שלו. כי לפי הטעמים האחרים של האיסור נעשה מאוד קשה למה נעשה אסור לפני או אחרי שבת.
דובר 2:
כן, אבל אין באמת אף אחד שמחזיק אחרת מההלכות, נכון?
דובר 1:
אמת, ההלכה היא בוודאי כך. אבל אני אומר, לפי הרמב״ם מסתדרת הסיבה יפה מאוד. זו סיבה שמסתדרת, ההלכה עם הטעם האיסור מסתדרים מאוד יפה. הטעמים האחרים קשה להסביר את האיסור עם פרטי המצווה, עם פרטי האיסור.
דובר 2:
בוודאי יש…
דובר 1:
אה, הכל יש פלפולים, אבל כן, אני אומר רק על פני השטח. מאוד טוב. מסתדר?
דיון: לומר ליהודי מוצאי שבת
דובר 2:
כן, אני רק רוצה להבהיר שאני צודק, נכון? כלומר, ברור שאסור לומר ערב שבת, לא עוזר לומר ערב שבת. וגם ברור שאסור לומר בשבת לעשות מוצאי שבת מלאכה, לומר לגוי. אמת? אפילו ליהודי אסור. זה אמת. עוד דבר.
דובר 1:
אה, אתה מתכוון לומר ליהודי לעשות מוצאי שבת, להזמין?
דובר 2:
כן, בקרוב יבוא הדין בעניין כזה כאן או אחר כך. אולי לומר ליהודי זה באיסור אחר.
דובר 1:
בסדר, צריך לראות.
דובר 2:
אז מה?
דובר 1:
אני לא יודע, צריך לחשוב. אולי ודבר דבר בלי שלא תהא שבת קלה בעיניו. מה הדבר? אתה מתכוון שמה שאתה לא יכול לעשות תאמר לגוי לעשות. ממילא כבר שבת לא כל כך שונה. רוצים ששבת תהיה מאוד שונה מהשבוע, שלא יהיו שום מלאכות שייעשו. יהודי ליהודי, אולי יש איסור נוסף של ודבר דבר. אני מתכוון שהרמב״ם אומר זאת יותר מאוחר.
דובר 2:
בסדר. ההלכה הבאה אומר הרמב״ם כך: אסור…
חידוש: האיסור אינו על נוסח האמירה
דובר 1:
מה אמרתי למעלה? בואו נאמר דבר. יוצא גם לפי הרמב״ם, לכאורה, שכל אחד יודע משהו מההיתר, שמשהו הוא היתר ברור. יוצא מהרמב״ם הזה שהאיסור הוא למה? כדי שלא תהיה שבת מלאה במלאכות. זו שבת מלאה במלאכות שאתה תעשה זאת בעצמך. אז לפי זה אין חילוק אם אתה אומר לו בכתב, או אתה אומר לו ברמז, או אתה אומר לו בגימטריא, זה לא משנה. האיסור אינו נוסח האמירה, האיסור הוא לגרום לגוי לעשות בשבילך מלאכה. אם המילה היא “דבר דבר”, אפשר לראות חילוק אם אומר זאת או לא אומר זאת. אבל אם המילה היא כי הגוי עושה בשבילך והוא לא עושה מעצמו, אלא אתה אמרת לו, אז יש כל דרך של אמירה.
אז, כן. בסדר. הלאה.
הלכה ב: גוי שעשה מלאכה מעצמו — דין ההנאה
אין היתר על מלאכה דאורייתא
דובר 1:
מה קורה אם הגוי כן עשה מלאכה? בסדר, בואו נתחיל כך. עכשיו אפשר ללמוד עוד דבר. מה שאסור לומר לגוי, לרמב״ם אין על זה היתר, אלא שבות אפשר בקרוב לראות. אבל על דאורייתא, הרמב״ם אמר מתי מותר. על דאורייתא אין אף היתר אחד בכל הרמב״ם לומר לגוי לעשות מלאכה. לא ראיתי. זה לא בפרק הזה. אם ראית, אמור לי לא מצאתי עד עכשיו דרך שאפשר לומר לגוי לעשות מלאכה. לכאורה לא. רק דרבנן מותר לומר לגוי. כן. שבות דשבות זה ייקרא.
דובר 2:
נכון. ראינו זאת כבר קודם גם, שלמשל ברפואה לצורך חולה שאין בו סכנה, גם שם כן אמר הרמב״ם שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא, אמת? חולה שאין בו סכנה. חולה שאין בו סכנה. כתוב ברמב״ם מפורש. שם, חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי עכו״ם, כולל מלאכה. שבות מותר ליהודי עצמו לעשות. אז כן יש היתר לחולה שאין בו סכנה, למשל, לומר לגוי. זה לא כתוב בפרק הזה, זה כתוב בפרק הקודם, בהלכות חולה, פרק ב׳. אבל חוץ מזה יש רק היתר על שבות. כך יוצא בפרק הזה.
איסור ההנאה כשהגוי עשה מעצמו
דובר 1:
ומה שאנחנו יכולים עכשיו ללמוד הוא לא לומר. כשהוא לא אמר, זה חדש, אפשר לומר שזה לא בדיעבד אפילו, זה לא היה איסור בכלל. לא אמר כלום, מישהו אמר לו, יש עוד נתינה בהלכה בהלכה הבאה. אבל קודם לומדים, קודם לומדים, גוי שעשה מלאכה האם יהודי יכול ליהנות מזה, לא אם הוא אמר. סתם! לא, המילה תהיה גם, כי… בסדר, סתם קצת מהבעיה, כן, אבל לא אם אמר לו. כלומר העיקר כאן הוא, שרואים כאן, שאפילו גוי עושה בעצמו מלאכה ליהודי, לא היהודי אמר לו, זה גם איסור. איסור הנאה לא… איסור הנאה ולא האמירה. זה איסור ההנאה, זה לא האיסור. שזה ייעשה מהמלאכה, לפי הטעמים של השמות אפשר לשמוע למה. כאן איסור האמירה הוא השיטה הכללית אצלו, אפילו בלי אמירתו. אין איסור לומר, הוא עומד הרחק מזה, מחר יאמר לו, והוא עובר עליו עושה מעצמו. כן, אי אפשר לומר אסור הגוי לא עשיתי שום דבר בשבות. אפשר רק לומר על היהודי, שהוא אסור. הוא אסור להשתמש בדבר הזה. היהודי רק שייך בעבד, כי האיסור הוא על הגוי, והיהודי לא עושה שום מעשה.
הרבה מה שאפשר לומר, אומר הרמב״ם כך, גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת. לא היהודי אמר לו, יהודי עוקב אחרי ההלכה הקודמת, אבל הגוי עושה בעצמו. אז כך, אם בשביל ישראל עשה, אם עשה את המלאכה ליהודי, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, אסור ליהודי ליהנות מהמלאכה עד מוצאי שבת, עד מוצאי שבת, ומוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, גם כשיוצא וצריך הוא לחכות בכדי שיעשו, כל כך זמן שייקח שהמלאכה תיעשה, כך שלא יהיה לו הנאה ממה שנעשה בשבת. אני אומר לך זה בתוך קנס. לא הקנס, דיברנו עכשיו. זה הכל חלק מאותה גזירה של אמירה לנכרי, שלא ייעשו מלאכות ליהודי. יהודי לא ישתמש במלאכות של גויים בשבת. זה עוד רמה, לא חוץ מלומר, גם לא להשתמש.
הדין של בפרהסיא
דובר 1:
עומד מאליו למה. והוא, ההלכה שאז מותר ליהנות מזה מוצאי שבת, היא רק שלא יהא הדבר בפרהסיא. הגוי בוודאי אסור, היהודי אסור לתת, על כל פנים, הדבר אסור שייעשה בפרהסיא המלאכה, עד שיודע ברבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת.
כלומר, אם כולם יודעים – בקרוב נראה את הגמרות – אם זה דבר שכולם יודעים, הבניין הזה הגוי בנה ליהודי בשבת, אסור ליהודי לגור בבניין הזה לעולם, לעולם לא ליהנות מהמעשה, אפילו לא אחרי בכדי שיעשו, כי זה כבר זלזול גדול יותר בשבת.
אבל אם בשביל עצמו, אם גוי עושה משהו לעצמו והיהודי רק רוצה ליהנות מזה, אוכל, זה מותר ליהנות מזה בשבת. איסור ההנאה הוא כשהוא עושה משהו ליהודי.
עכשיו הולך הרמב״ם להביא את הגמרות, הסתכל הנה. גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל. מותר ליהודי ליהנות מהנר, כי הוא הדליק, סתם אומרים שהוא הדליק לעצמו.
לא סתם, הלשון אינו סתם. הגוי הדליק לעצמו נר. לא כתוב שהיהודי הדליק לעצמו נר. כתוב “גוי שהדליק את הנר”. אני אומר מסתמא, כשהוא לא אומר, כשאנחנו לא יודעים שהוא הדליק ליהודי, אז מותר.
אבל אם בשביל ישראל, אם יודעים שהוא הדליק בביתו, אצלו בדברו…
דובר 2:
כך גם אמרתי. “גוי שהדליק את הנר”, לא כתוב “לעצמו”. אם בשביל ישראל הוא רק כשיודעים בבירור שזה בשביל ישראל.
דובר 1:
לא, אתה מחדש עכשיו היתר חדש שלא כתוב כאן. כך אומר הרמב״ם. הרמב״ם מחדש את ההיתר. “גוי שהדליק את הנר”, גוי הדליק נר, מותר ליהודי ליהנות מזה, אוכל, אם בשביל עצמו הוא. אם בשביל ישראל, אז אסור.
אבל הוא לא אמר “אם בשביל עצמו”.
דובר 2:
מחזיר אתה, אם בשביל עצמו, מחזיר אתה אפילו לא בשביל עצמו, רק לא יודעים. בקרוב נראה את ההלכות, רק לא יודעים.
דובר 1:
זה אמרתי. שכשהוא מדליק נר, כל עוד לא יודעים שהוא הדליק ליהודי…
אותו דבר, לא להניח זאת, הדליק לו נר מאימתי מותר ליהנות ממנו? משיכלה קיסם שבו הוא מדליקו. כשהגוי מדליק נר, ממתי מותר ליהנות ממנו? מאז שכילה את הקיסם שבו הוא מדליקו.
הלכה ג: כבש לירד מן הספינה, מילא מים, ליקט עשבים
דובר 1:
אבל הרמ״א אומר, והוא הדין בכל מלאכה שעושה הגוי לעצמו, מותר לישראל ליהנות ממנו. אותו דבר, לא סתם זאת, הדליק לו נר, הוא הדליק נר, רואים שזה טינקלר, הוא הדליק נר. מה השאלה?
מבין מה אני אומר? הוא בכלל לא מכיר את היהודי, הוא בכלל לא הכיר את היהודי, זו בעיה. כשרואים משהו, רואים מיד חידושים, ורואים מיד חידושים.
אני למדתי את הרמ״א, שכשגוי מדליק נר לקרוא משהו, שיש לך מנהג לעשות כך, אבל אם גוי מדליק ליהודי, אסור. לקחת דבר, החזרת אותו שורה אחורה, המצאת מהקולא שלא הורו בו רבותינו, שאתה עושה חילוק והיתר חדש שאפילו לא הגיוני. זה לא הולך כך, לא לומדים כך.
נו נו, שוין, הוא מביא עוד דוגמה. הגיעו באונייה, וצריכים לעשות כבש לרדת, לעשות כבש לרדת מהאונייה. עשה כבש לירד בו מן הספינה, הגוי עשה כבש לרדת מהאונייה, האם היהודי, אחרי שגם הוא הגיע באותה אונייה, האם הוא יכול גם לרדת בו. למה? כי אומרים שהוא עשה זאת לעצמו, הוא עשה זאת לרדת, לירד. אבל והוא שלא ידע שעשה בשביל ישראל, אם יודע הוא שהוא עשה זאת בשביל היהודי, אז אסור.
עוד דוגמה: הוא מילא מים להשקות בהמתו, לתת לשתות לבהמתו, והיהודי יש לו גם בהמה, משקה אחר ישראל, היהודי יכול לתת לשתות לבהמה מאותו מים. אותו דבר, ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, הוא ליקט עשבים לבהמתו, גם כן היהודי יכול לתת לבהמתו לאכול מהם.
רמ״א: שלא יהא הגוי מכיר את ישראל – החילוק של “מכירו”
דובר 1:
אבל אומר הרמ״א, והוא שלא יהא הגוי מכיר לו את ישראל, זה רק כאשר הגוי לא מכיר את היהודי, כי אז אומרים שכאשר הוא מילא מים, היהודי יכול גם ליטול. אבל אם הוא מכיר את היהודי, אז אסור. למה? כי יש חשש שמא ירבה במלאכתו בשבילו. אז יש לנו חשש שאפילו הוא מילא רק מים לבהמתו, אבל מאחר שהוא מכיר את היהודי, הוא לוקח יותר מים, הוא עושה יותר מלאכות. שמא ירבה במלאכתו בשבילו, הוא עושה יותר מלאכות, הוא מלקט יותר עשבים, או כדומה. ונמצא יוצא שעושה בשביל ישראל, שהוא כן עושה, אז יוצא שחלק מהמלאכה הוא עושה בשביל ישראל, ואסור.
וכן, אומר הרמ״א, כל דבר שאפשר להרבות בו, כל דבר שאפשר להרבות בו, כלומר למשל, לא נר אחד, אלא כאשר הוא מדליק כמה נרות, יכול להיות שהנרות האחרונים היו בשביל היהודי. או כאשר הגוי הולך על העשבים, כי עשבים או מים אפשר לעשות יותר.
למשל, כיבוס ונר אי אפשר יותר, כי נר לאחד נר למאה. והמים של הכיבוס, זה אותו כיבוס, כל אחד הולך עליו. אני לא יכול לעשות יותר. הוא הולך להגיד זאת בפירוש, הרמב״ם הולך להגיד זאת בחלק הבא.
הלכה ד: דבר שאין בו להרבות – נר וכבש
דובר 1:
כהאי גוונא יש משהו אפשר ערבות גוי. אבל זאת כבר אמרתי, אומרים, עוד דוגמה שאתה יכול לחשוב שהגוי עושה יותר, לא יהנה בה בשבת, והוא אינו מכירו. אם הוא לא מכיר אותו, אז לא חושבים שהגוי עושה זאת בשביל יהודי שהוא לא מכיר. אלא יהודי עושה טובה ליהודי שהוא לא מכיר. גוי, שהוא רק יעשה לאינטרס שלו. אם הוא מכיר אותו, יש לו חשבון. אז אם הוא מכיר אותו, אסור, כי אז צריך לחשוש שהוא עושה יותר.
זה לא רק כאשר יודעים שהוא עושה יותר, אלא אפילו למשל הוא מילא את האחד… הוא הביא קערה גדולה אחת של מים. אז החשש הוא ש… מה זה דבר שאפשר… אפשר… הוא יכול להביא לך גדולה יותר, והוא יכול להביא לך קטנה יותר. אז יכול להיות, זו חומרא, נכון? אנחנו יודעים שהוא מכיר אותך, ואתה לא יודע אם הוא אמר להביא בשבילך. אתה רואה שהוא מביא לעצמו? בכל זאת חוששים שהוא הביא יותר בשבילך.
אה, כי כאן יש דבר שאפשר להרבות בו למעשה, מה שאינו שייך בזה שום ריבוי אחר, כגון, הוא הדליק נר אחד, או שהוא עשה את הכבש, זה מדרון אחד שהוא עשה. הואיל והוא עשה זאת לעצמו, נהנין אחריו ישראל בשבת, יהודי יכול ליהנות ממנו, אפילו הגוי מכיר אותו, כאשר הוא עשה זאת לעצמו. יפה מאוד.
נר במסיבה: רוב ישראל / רוב גוים
דובר 1:
אומר מה זה אם זה מסיבה גדולה, ומעורבים שם יהודים וגויים. איך יהודים וגויים ביחד? אז בכל זאת היה ברור, כאשר הרמב״ם אמר מעשה שבת, מה הוא התכוון לומר. מעשה שבת, פירושו גם, כאשר אנחנו לא יודעים?! וזה ברור!, אם זה לא היה ברור לנו, אוקיי, זה מצב אחר.
אסור לישראל להשתמש לאורה, כי אנחנו אומרים שהמדליק, הגוי שמדליק, על דעת הרוב, מי שמדליק מדליק בשביל הרוב שהולכים להשתמש. כי הוא הולך אחר הרוב. אם זה רוב ישראל, הוא מדליק סתם בשביל היהודים. ואם זה רוב גוים, אם יש רוב גויים, מותר להשתמש לאורה, מותר להדליק לאורה.
זה באמת לכאורה כאשר יש נר אחד. אם מכינים על כל שולחן נרות, הרי על השולחן הזה הוא עשה בשביל יהודים.
דובר 2:
כן, נר אחד. נר הדולק. כן.
דובר 1:
מחצה למחצה, אם יש מחצה על מחצה, אז הוא חושב בדיוק כמו על היהודים כמו על הגויים, הוא חושב על שניהם, או שאנחנו לא יודעים על מי הוא חושב, אז אסור.
דובר 2:
כן, טוב, זה ספק, לא ברור מה פירוש מחצה על מחצה. הוא חושב על שניהם.
דובר 1:
אה, כך אתה אומר. אוקיי. מדליק על דעת הרוב, וכך, זה האמיתי… אז זה אסור.
הלכה ו: נפלה דליקה בשבת – גוי שבא לכבות
דובר 1:
עוד הלכה. כן. נפלה דליקה בשבת. הלכה על דליקה. נפלה… אתמול למדנו כאן את הלשון “נפלה דליקה”, נפלה שריפה. אני מתכוון שנפל חתיכה מהאש והתחיל להידלק.
דובר 2:
כן, אש, כל עוד מחזיקים אותה בשליטה, כן, יש נר, זה נמצא בזה. נופל משם, כבר נופל מהשמים.
דובר 1:
אה, אני לא מתכוון. “נפלה דליקה” זה לשון, אני לא יודע למה קוראים לזה. זה נעשה, כי זה לא דבר ש… לא פשוט שמישהו הדליק אותו. כלומר, יכול להיות שמישהו הדליק אותו, אבל “נפילה” פירושו, זה תאונה, נכון? זה קרה איכשהו.
שוין. ובא נכרי לכבות, והגוי בא לכבות. זה אפילו מותר, הוא בא כן בשבילך, נכון? הוא הולך לכבות את הדליקה. אז, הוא עושה זאת לטובת היהודי. אז, זה, זה, זה, נעשית הלכה אחרת. אנחנו לא אומרים שהוא אסור לכבות, או שיהודי אסור ליהנות מהכיבוי. אלא “אין אומרים לו”, היהודי לא עושה כלום. אסור לומר לו “כבה”, זו עדיין אמירה לעכו״ם.
אבל החלק של אמירה לעכו״ם שאפילו הגוי עושה מעצמו, אם הוא עושה זאת בשביל היהודי אסור, זה לא קיים. הוא לא צריך לומר לו “אל תכבה”. אין לו שביתת עבדו עצמו. אין לנו חיוב שהוא ישבות. להיפך, גוי לא צריך לשבות.
כל האיסור הוא רק “שלא תהא שבת קלה בעיניו”. לתת לו לכבות שריפה, זה לא עושה שבת קלה בעיניו. ואפילו סכנה זה דבר נדיר שקורה. היותר בסיסי, אומרים תמיד מה שצריך לומר לגוי “אל תכבה”, הוא לא צריך ליהנות מזה.
אמת, הוא לא צריך ליהנות מזה, אבל האם היהודי הולך לומר “אל תעשה”, כי הוא הולך ליהנות מזה? הגוי עושה ליהודי רע, הוא הולך לעשות לו אסון, הוא הולך לעשות לו נזק. האם צריך תמיד, אין תמיד הלכה כזו. בוודאי, זה חסר תועלת, זה לא נכון. אם הוא חבר הוא יגיד לו, אבל הוא לא צריך לומר. אין הלכה כזו.
דיון: למה היהודי יכול ליהנות מכיבוי דליקה?
דובר 1:
עכשיו, כאן נשארת שאלה, צריך לענות לא על השאלה, למה היהודי יכול לכאורה ליהנות מכיבוי הדליקה? הרי למדנו שגוי שעושה בשביל יהודי אסור ליהנות, אפילו בספק, אפילו במכירו.
על זה צריך לומר תירוץ, אני מתכוון תירוץ לימודי, ומוצאים באחרונים, תירוץ שזה לא נקרא הנאה. הנאה פירושה כאשר הוא עשה משהו, עכשיו הוא מנע היה הפסד. זה לא נקרא הנאה ממעשה שבת כאשר הוא רק מנע היה הפסד ליהודי.
לפי זה אפשר להעמיד על דברים אחרים, לא רק דליקה שאתה אומר שזו סכנה. כל אופן שהגוי עושה רק מלאכה שהיא מניעת הפסד, לא נקרא הנאה ממעשה שבת, זה רק כמו מבריח ארי. אפשר לשמוע כך. זה לא פשוט שהוא עכשיו בנה מטבח, וכך סביב המטבח היה נחרב כאשר הדליקה הייתה שורפת אותו. אבל זה נקרא רק כמו מבריח ארי.
אבל חשבתי שהטעם יותר פשוט, כי כמו שהרמ״א אומר, אם היה שביבות ישראל עצמו היו צריכים לעצור אותו. אבל זה לא הנקודה. הנקודה היא רק על זלזול בשבת. וכאשר מכבים דבר שהוא סכנה, דבר שהוא מאוד חשוב, זה לא זלזול בשבת, כי מבינים למה גוי מכבה את זה, כי זו הצלת סכנה. כאשר גוי עובד זה ענין של זלזול בשבת.
אז אם תרצה, פירושו שבפעם הבאה היהודי עצמו הולך לכבות שריפה. אבל זה לא פשוט שכי הגוי עושה עכשיו את המלאכה היהודי הולך לעשות את המלאכה. כי עושים מלאכות בשבת היהודי גם הולך לעשות מלאכות בשבת. זה לא ענין כמו שכאשר מכבים שריפה שבת קלה בעיניו. יש לי כאן סכנה, יש לי כאן בעיה.
הלכה ה: מת שעשו לו גוים ארון וקבר בשבת
קריאת לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה: מת שעשו לו גוים ארון, מת שמת, והגויים התחילו לבנות ארון ולחפור קבר בשבת, זה בונה וחופר, חורש, מה שתרצה. או הביאו לו, הם הביאו בוודאי ארבע אמות ברשות הרבים, חלילים לספוד בו, פעם היו נוהגים בלוויה גם לעשות מוזיקה, לא רק בחתונה. היו מביאים חלילים לנגן מוזיקה, היו עושים הספד עם ליווי של כלי קודש, עם כלים, אינסטרומנטים. קרה מת, והגוי התחיל מהר לעשות את הדברים.
אז כך, האם מותר ליהנות מזה? הדברים בכל מקרה לא נוגעים לשבת, הדברים בכל מקרה קוברים, חשיבות מטפלים במת בשבת. אבל מוצאי שבת נעשית עכשיו השאלה האם מותר ליהנות מזה.
אז כך, אם בצנעה, אם הגוי עשה זאת בצנעה, ההלכה היא כמו שלמדנו קודם, שאסור ליהנות ממנו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת צריך לחכות בכדי שיעשו. אתה ממתין בכדי שיעשו למוצאי שבת, כך אין לך הנאה ממה שקרה בשבת, כי אתה צריך בכל מקרה עוד לחכות את אותן שעות שזה נמשך, ואחר כך יקבר, מותר לקוברו.
דין פרהסיא – חומרא יתירה
אבל באמת כאן לא מגיעים לקולא, כאן מגיעים רק לחומרא. כמו שאמרו קבר באסטרטיא גדולה, זה קודם, אבל הכלל של פרסום כבר הרמב״ם גם אמר בעצם. לכאורה זו רק הדוגמה של אותו כלל.
אבל אם היה הקבר באסטרטיא, אם הקבר הוא אבל על שטח גדול, או ארון על גבה, כאשר הארון מונח שם, וכל העוברים, כל שעוברים שם, אומרים שזו שעושין עכשיו בשבת לפלוני, הם רואים מה שעובדים עכשיו בשבת, לפלוני, זה בשביל הנפטר. אסטרטיא גדולה פירושה כביש גדול, כן? אסטרטיא זה שוק, מקום פתוח שאנשים מסתובבים, לא שטח פתוח, זה מקום שאנשים מסתובבים שם. זו מילה רומית לכביש או משהו כזה.
אז הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל לעולם, אז אז אסור ליהודי להיקבר באותו קבר, מפני שהוא בפרהסיא, כי זה בפרהסיא, ובפרהסיא יש חומרא גדולה יותר מ״ימתין ממוצאי שבת”, אסור בכלל ליהנות מזה.
קושיא: למה “לפלוני” – המת פטור מן המצוות
מה שמאוד מעניין אותי, כי המת פטור מן המצוות, כן? “למתים חפשי”. הוא אומר “לפלוני הוא”. אני יכול להבין, הוא מתכוון לומר בשביל כבוד המשפחה, “יקרא דחיי”, והם אלה שהולכים עכשיו להכין קבר אחר. אבל המילה “לפלוני” קצת מעניינת, כי זו לא הנקודה, כי הוא עושה מלאכה בשביל המת, והמת כבר פטור מכל התורה כולה, הוא כבר יכול להיקרא, הוא כבר יכול להיות מחלל שבת בשביל היהודים. “לפלוני” היא קצת מילה מעניינת כאן.
דין ישראל אחר – מותר לקבור בו
יפה מאוד, אבל מותר, אתה רואה זאת בבירור. “אבל מותר ליקבר בו ישראל אחר”, יהודי אחר מותר כן לקבור.
דובר 2:
לא, כאן זה מסתדר יותר, כי זה בשביל המשפחה.
דובר 1:
אני אומר, יש בגמרא את השאלה, “רב חסדא”, הוא לא יודע את ההבנה הקפדנית של הקרובים והמשפחה.
הוא קורא הלאה, כאן יש עניין עם הנושא. זה מסתדר מאוד טוב עם הנושא של כללי השבת שלנו. לא יכול להיות שכל אחד הולך לאותו קבר, מכיר את הקבר? הגויים עשו אותו בשביל יהודים בשבת, בשביל היהודי בשבת, בשביל הקבר. בשביל שני, כבר היה מוכן קבר, השתמשו בו. כלומר, הוא לא עשה זאת בשבילו, הוא לא עשה זאת בשבילו.
“מותר ליקבר בו ישראל אחר”, יהודי אחר מותר כן, ברגע שעבר הזמן של “כדי שיעשו”.
קושיית הראב״ד: למה יהודי שני צריך לחכות בכדי שיעשו?
כן, הראב״ד אולי היה חולק, הוא לא הבין למה צריך “בכדי שיעשו” על היהודי השני, כי היהודי השני לא נהנה כלום מזה.
אוקיי, הראב״ד אומר, הוא לא מבין, לא כולם מודים למה. הוא אומר שהראב״ד מסביר את הטעם מאוחר יותר, למה צריך לחכות, למה הוא לא יהיה מודה שהיהודי עשה עבירה חס ושלום, והוא מיד במוצאי שבת יהנה. טוען הראב״ד, לפי זה, מה שייך ליהודים אחרים, שיאמרו את החומרא? זה לא הגיוני על היהודי שעשה זאת בעצמו.
תירוץ: קנס דרבנן של “לא פלוג”
יכול להיות שהרמב״ם לומד משהו כזה, קנס של “לא פלוג”. ברגע שעשו את הקנס, זה בכלל, לכל יהודי אסור ליהנות ממלאכה של שבת. כן, אני לא יודע. לא, הייתי מבין את הרמב״ם משהו כך. ההיתר, האיסור של “נותן בכדי שיעשו”, זה נשאר. סך הכל החומרא היתירה של פרהסיא היא רק כאן על היהודי. כך זה מגיע עם הרבנים, אבל לרב יש טענה טובה למעשה.
דובר 2:
כן, אבל יש פסק מאוד, יכול להיות שזה לפיך, אני לא יודע, אולי יש פסק, אני רק רוצה להבין.
דובר 1:
אומר הרב, “וכן כל כיוצא בזה”, אומר הרב, לומדים שכל דבר של פרסום, אז כאן הוא לומד הלכה של פרסום. זה עמד קודם, שפרסום פירושו שאם זו ידיעה מפורסמת שהגוי עשה בשביל יהודי מסוים, אסור לאותו יהודי לעולם ליהנות מזה. יהודי שני יכול אבל כן ליהנות בכדי שיעשו.
אני חושב שהוא תופס כאן את הדוגמה, הוא רוצה להראות אפילו דבר שהוא צורך גדול, כי אחר כך הוא הולך לומר מתי מותר כן, אפילו צורך גדול, מת, אני לא יודע מה, זה לא תירוץ.
מזה זה נעשה. מזה זה נעשה. יכול להיות שהסיבה למה מביאים את הגמרות על זה היא כי יש הלכות לגבי מת ביום טוב, יום טוב שני. אז כבר עשו סוגיה של מה מותר כן ומה אסור. אז אולי מישהו חשב שאולי אפשר גם להקל בשבת.
דובר 2:
כן, זה חירום כביכול שקרה. בדרך כלל זו הסיבה שעושים בשבת מלחמה.
הלכה ו: גוי שהביא חלילים בשבת למת
קריאת לשון הרמב״ם
דובר 1:
כן. אומר הוא הלאה, “גוי שהביא חלילים בשבת למת”, גוי שכן הביא חלילים, אינסטרומנטים, בשבת בשביל מת, “אף על פי שהביאם מצד החומה”, הוא הביא אותם, הוא לא עבר ברשות הרבים, הוא הביא אותם מאותה עיר.
דובר 2:
נכון, זה לא חוץ לתחום או רשות הרבים, שניהם לכאורה.
דובר 1:
אז בכל זאת, “ימתין במוצאי שבת”, שיחכה במוצאי שבת, “בכדי שיבואו ממקום קרוב”. כאשר לא נראית בלילה, זה מעניין. מדברים הרי אם היהודי מת בשבת בבוקר. זו קצת הלכה מעניינת.
דובר 2:
אולי “בלילה” לא פירושו דווקא בלילה. אולי פירושו כאשר לא שמו לב, הביאו כן מהמרחק.
הסבר: אי אפשר לסמוך על הגוי
דובר 1:
תרגום לעברית
בעיקרון הוא אומר שאי אפשר לסמוך. הדבר, אומרים שכאשר גוי מביא משהו, אי אתה יכול עכשיו לחשוב, אם הגוי לא חילל שבת, אם יש מקום לומר שהגוי הביא את זה בהדרגה, כולו הוא הביא חצי דרך ואז הביא חצי דרך. אולי אי אפשר לשאול את הגוי, אולי אין לו נאמנות על זה.
דובר 2:
נראה כאן שאולי יש גם הלכה של מחצה על מחצה, לפי מה שאתה אומר, שאם יש ספק, עושים את הגוי אסור גם כן. זה ספק דרבנן, זה דברי סופרים. האם אפשר להוציא חומר גמור?
דובר 1:
זה הרי עניין של קנס, זה קנס דרבנן.
דובר 2:
ולא שכל פעם יהיה ספק עם רחיצת תינוקות, ואולי אז הגוי לא ידע, יתבררו וינצלו את המערכת.
דובר 1:
אבל נכון, נראה כאן גם שאי אפשר, לגוי אין נאמנות על זה, אי אפשר לשאול את הגוי אם הביא את זה מחוץ לתחום. אם יש בוודאי, אם יש בוודאי שמקום פלוני הביא את זה משם, ואז מספיק שממתינים עד כדי שיעשו, עד שאפשר להביא את זה ממקום קרוב.
דין פרהסיא גם בחלילים
אבל “ובלבד שלא יהא הדבר בפרהסיא גדולה, כמו שהיה מניח פילא”. אפילו ההבאה מקרוב לחומה גם לא תהיה בפרהסיא. מה הפשט בזה? אם אני לא חושש לחילול שבת, מה מפריע לי הפרהסיא? נראה שזה זלזול השבת עצמו, שגוי מביא, אנשים יחשבו שהביא מחוץ לחומה.
דובר 2:
לא, בפרהסיא גדולה פירושו אפילו באופן של ספק? לא, בפרהסיא גדולה פירושו אפילו הוא מביא ממקום קרוב. כן, הוא עולה על ה…
דיון: האם מותר להשתמש בחלילים עבור האדם?
כאן תמיד יש שייכות. אני מתכוון, האם לעולם לא יצטרכו… בקבר אני מבין, אסור להשתמש בקבר, אבל הוא רק הביא חליל. האם לעולם לא ישתמשו בחליל עבור האדם? צריך לחכות לחליל שני? לא בטוח, אולי אז תמיד ימתין עד שיבוא ממקום קרוב.
דובר 1:
לא, הוא אומר “כמו שהיה מניח”, פירושו הוא עולה על הקבר.
דובר 2:
כן, אבל אני שואל אותך האם בחליל יש גם הלכה.
דובר 1:
אם העולם לא שייך, הוא לא עשה את החליל.
דובר 2:
אבל למעשה יש לך הנאה מעבודתו.
דובר 1:
לכן הוא אומר, רק להביא אחר, או להחזיר ולהביא שוב. אני לא יודע, נראה כך. כך הוא אומר “כמו שהיה מניח”.
כך הוא אומר “כמו שהיה מניח”, שהוא אמר את ההלכה שבפרהסיא אז… אני לא יודע מה הוא אומר. יש לי עוד קושיא, אין לי… התחומים לא ניתן פסח שני בגמרא הוא אומר, נראה מיד גם שזו טעות. ולא יעיד איש על רעהו בפרהסיא גדולה.
דובר 2:
מה ההבדל? זה על פי דין. זה אותו דבר כמו פרהסיא, כן. זה רק נוסח אחר. כן.
דובר 1:
מעניין.
חזרה על דליקה – דיון בזלזול שבת
דיון: האם יש זלזול שבת כאשר גוי מכבה אש?
דובר 2:
כאשר גוי עובד, האם זה עניין של זלזול בשבת.
כאשר היהודי חושב שבפעם הבאה הוא עצמו ילך לכבות אש, אז אין זלזול בכיבוי אש. אבל לא פשוט שמפני שהגוי עושה עכשיו את המלאכה, היהודי יעשה את המלאכה. מפני שעושים מלאכות בשבת, היהודי גם יעשה מלאכות בשבת. אלא אין זה עניין שכאשר מכבים אש, שבת קלה בעיניו. זו סכנה, יש לי כאן בעיה.
דובר 1:
רגע אחד, רגע אחד, תן לי לומר את הפשט שלי, ואחר כך תאמר מה אתה חושב אחרת. אני מתכוון, במקרה כזה לא אומרים שזה מראה זלזול בשבת. יש לי כאן משהו חירום, הגוי בא רץ לכבות, כי זה האינסטינקט של אדם. זה לא מראה זלזול בשבת שהגוי עובד עבור יהודי. זה הפשט שלי. יש לך משהו להוסיף, חבר?
דובר 2:
כן, יש לי להוסיף שלא נכון מה שאתה אומר. אם זו סכנה, אם זו סכנה, הרי יהודי היה יכול לכבות. אם אין זו סכנה, סכנה היא דבר שיש בו קלקול, זה עושה נזק. אז אז, שוב, בואו נהיה ברורים, כאן הסכנה נלמד עוד מאוחר יותר. אבל כאן יש דבר שיהודי אסור לו לעשות, הוא אסור לו לעשות. יהודי אסור לכבות את האש בשבת, ולא מפני שיש סכנה מותר ליהודי עצמו לעשות, נכון? יש אש שהיהודי מותר. נלמד מאוחר יותר היתרים מסוימים שהרבנים מתירים כן לעשות באש, אבל אין לזה שום שייכות למה שהגוי עושה. הוא אסור לו לעשות.
הגדרת “זלזול שבת” – “לבא לאסוקי דעתיה”
אז אני לא רואה למה לא יהיה… זלזול בשבת לא פירושו שאנשים אומרים ששבת לא שבתית, לא זה הפירוש. זלזול בשבת לא פירוש של “קל בעיניו”, זה פירושו “לבא לאסוקי דעתיה”, כך כתוב ברמב״ם, שהוא ילך לעשות את זה בעצמו, ואתה אסור לך לעשות את זה בעצמך, אז זה אותו דבר.
אז ממילא, או שיש את ההיתר הטכני שמפרשים מסוימים אומרים, מפרשים מסוימים אומרים שזה היתר אמיתי על כל המלאכות, ואין צורך לומר לעולם. הפשטות היא שיש דברים שחולקים על המחבר. אבל לא למדנו בשום מקום שהיהודי צריך למחות, צריך לומר לגויים שלא יעשו. ורק יש לך כאן איסור הנאה, וזה לא נקרא נהנה. ולפי זה זה אמת על עוד הלכה שהיא מנוחת הגוף. יש אחרים שטוענים שכן יש פשט מיוחד, הרבנים התירו הנאה, לא בגלל הסברא שלך, כי אין זה זלזול להשתמש בסברא. אלא סתם הרבנים, כאשר יש עניין של הפסד גדול, כמו, הרבנים התירו. אז הטעות היא שהרבנים התירו את ההנאה, צריכים להיות יהודים טובים ולהתיר. הבאתי עוד טעם שלישי יפה מאוד שמתאים מאוד לרמב״ם.
סיכום: שבת צריכה להיראות שבתית
דובר 1:
על כל פנים, עניין גדול שייראה, שבת צריכה להיראות שבתית. אל תעשה כלום. כל אחד ידע, בונים שבת עבור היהודים, עושים שבת עבור היהודים, לא עושים. יודעים, צריך לחכות, אי אפשר ללכת.
הלכה ז: עיר שישראל וגוים דרים בה — מרחץ המרחצת בשבת
דובר 1:
נראה מיד גם שיש תירוץ למה יש חילוקי נוסחאות. אוקיי. נוסח אחר הוא “ושידוע בפרסום גדול”. מה ההבדל? יש לך את זה? זה אותו דבר כמו פרסום, כן. זה רק נוסח אחר.
על כל פנים, זה עניין גדול שייראה. שבת צריכה להיראות שבתית. אל תעשה שגויים… כל אחד ידע, בונים שבת עבור היהודי, עושים שבת עבור היהודי, לא עושים. אם היה, יודעים, צריך לחכות, אין לעולם קיצור. זה דבר גדול מאוד.
בואו נביא עוד הלכה של אמירה לעכו״ם, מה קורה כאשר יש ספק. הוא אומר כך, “עיר שישראל וגוים דרים בסמוך, ויש בה מרחץ המרחצת בשבת”. כאן יש מרחץ שפתוח. זה מרחץ גויי, נכון? מרחץ גויי פתוח בשבת. אז כך, זה מעניין, כי המילה שפתוח בשבת לא חשובה כאן. השאלה היא, אפילו רק במוצאי שבת, כאשר זה מחומם. אה, זו המילה. סתם, זה פירושו. יודעים שזה כבר חם, שזה על הרמה. זו לא באמת הלכה של ספק, זה ממש אותה הלכה מהמשנה. כתוב שיודעים בבירור, בעל המרחץ עושה את זה עבור העיר. אין זה ספק. השאלה רק מהי העיר. הוא גוי, הוא מותר. אבל השאלה היא עבור מי הוא עושה את זה. אם המרחץ פעיל, פירוש הדבר שהאדם מחמם בשבת, המילה היא שהולכים לשם בשבת, כי יודעים שעושים שם עבודה בשבת. אז “אם רוב גוים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד”. אם רוב העיר גויים, אומרים שהגוי הכין את המרחץ עבור מי? עבור הגויים. בשביל עצמו, כמו שאמר שם, “עושה מלאכה בשביל עצמו”, עבור הגויים. “ואם רוב ישראל”, אומרים שהוא עושה את זה עבור הרוב, ממילא עושה את זה עבור היהודים, צריך לחכות. צריך לחכות כל עוד שנמשך לחמם, “שיעור שיחמו”.
דובר 2:
זה מעניין, כי כאן נראה דווקא שלא פתוח בשבת, כי אם פתוח בשבת הרי עשה את זה עבור האנשים שנמצאים שם אז. למה צריך לעשות עוד עבודה עבור אלה שיבואו מאוחר יותר?
דובר 1:
כן, מסתמא, מסתמא זו הנקודה. זה חימום אחד גדול, זה נשאר עד מוצאי שבת, או משהו כזה.
דובר 2:
לא, הוא עשה את זה מסתמא עבור אלה שבאים כל היום, כי יהודים לא באים בשבת. אז למה אגיד שהוא חושב על הלילה?
דובר 1:
הוא חושב גם על הלילה, למה לא? למה הוא לא יכול? כל הכפר הוא צריך להכניס עוד עצים, עוד חילול שבת עבור האם. כדי שיחיה, הוא עושה את זה כבר אז אז, לא צריך לחכות. מחצה למחצה, כמו ההלכה קודם, גם את יום השבת, צריך לחכות, כי אז גם נעשה כך. כדי שיחיה, כדי שיחיה.
דיסקוסיה: נפקא מינה מעשית — שירותי אוטובוס ועיר שרובה ישראל
דובר 2:
אז למשל יש עיר יהודית, עיר שרובה ישראל, שיש למשל תחנת אוטובוס או מונית. תחנת אוטובוס, אסור להשתמש באוטובוס מיד במוצאי שבת, אפילו זה אוטובוס גויי, עד שכבר בכדי שיעשו, שיבוא האוטובוס מאיפה שהוא בא, וכו׳.
דובר 1:
אתה אומר דבר טוב, שאלה גדולה, למשל שירותים ציבוריים בעיר יהודית גדולה, פירוש הדבר שחברת המים עובדת עבור היהודים, החשמל, הכל עובד עבור היהודים. בואו נחשוב, מסתמא, אני בטוח שזו רק טעות, אני לא יכול לומר, רוצה לדבר על דברים, גנרטורים, אנחנו לא יודעים עיר יהודית שחברת החשמל גדולה הרבה יותר מלייקווד. ואם לא, ואם נגיד שעיר יהודית גדולה מספיק, קרית יואל היא עיר גדולה, ויש מערכת ביוב שלמה שצריכה לעבוד, מסתמא זה כבר נחשב. אני לא יודע מה.
בארץ ישראל אכן דואגים לזה, אבל שם זה יהודי, זה דבר אחר. אבל כאן אתה מדבר על אמירה לעכו״ם, אפילו עבור גוי זה כן. צריך לדעת, יכול להיות שהגוי עובד שם בחברה הסגורה שלו, אתה לא יודע בדיוק מה הסיפור שם. הכלל הוא, זה הולך לפי הרוב. אם הוא עושה את זה עבור העיר סתם כולה, אם רוב ישראל אסור, על אחת כמה וכמה. מסתמא הרבנים כבר חשבו על זה, באיזה אופן זה נוגע.
אבל צריך לדעת, אנשים לא יודעים, למשל, שאתה מזמין אוטובוס שיבוא עבורך מיד במוצאי שבת, אסור. צריך להיות יכול לצאת כאשר היו מגיעים קרוב. ההלכה היא, צריך להיות יכול להגיע כבר במוצאי שבת. אני זוכר כשל״ג בעומר יוצא במוצאי, דואגים לזה, שאפילו אתה יוצא אחרי הזמן, אבל נהג האוטובוס הגויי היה צריך לצאת. זה לא שווה אפילו עבור היהודים, אבל כאן לא מדברים על יהודים, זו רק מלאכה, זה אפילו עבור גויים. צריך לחשוב עד כמה זה יכול ללכת. למשל, אפילו מחלקת משטרה בעיר יהודית, אם רובה ישראל, אולי כל מחלקת המשטרה קיימת עבור רוב התושבים.
—
הלכה ח: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה — הדין בדיעבד
דובר 1:
אז עד עכשיו למדנו כאשר הגוי עושה בעצמו מלאכה מעצמו, אבל הוא עושה עבור היהודי מה מותר לעשות. עכשיו נלמד מה אם היהודי אומר בפירוש לגוי לעשות מלאכה, האם הדין שונה. כן? סעיף ח׳. אומר הרמב״ם הקדוש, זה לא שונה. אומר הרמב״ם כך: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בערב שבת, אף על פי שעבר, והוא עבר על איסור החכמים, וכאשר עוברים על איסור חכמים מקבלים מכות מרדות, זה יותר חמור מאשר כאשר הגוי עשה את זה סתם, מקבלים אפילו מכות מרדות, אבל לעניין בדיעבד מה מותר ליהנות מהמלאכה, לא נעשה יותר חמור, וזה אותה הלכה כמו תמיד, שמותר לו להנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין מיד כדי שיהא נעשית. הקנס לא גדול יותר מזה שכאשר הגוי עשה את זה בעצמו, ומותר ליהנות אחרי שכבר עבר כדי שיהא נעשית.
חידוש האמרי: למה אסרו כדי שיעשו אפילו כאשר הגוי עושה מעצמו
אומר האמרי, בעצם כל השוגגים האלה או כל אלה כאשר הגוי עשה את זה בעצמו, היה צריך להיות לגמרי מותר, לא היו צריכים בכלל לחכות כדי שיהא נעשית. כל הסיבה שממתינים כדי שיהא נעשית נאמרה על מנת כן, רק עבור מקרה כזה כאשר יהודי מצווה לגוי לעשות מלאכה בשבת. כי אז חשוב מאוד שהוא יצטרך לחכות. למה? כי אם אומרים “שם תהנה ממנה מיד”, יש לנו חשש שהוא ירגיש טוב, והוא יוכל תמיד לומר לגוי, “אם ימצא הדבר מוכן מיד”. אסרו כאשר הגוי עשה בעצמו, כדי שכאשר יהיה מותר, אנשים יאמרו לגוי. זה אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים בקום ועשה שלא יאמרו. אבל מאחר שאסרו, וצריך לחכות כדי שיהא נעשית, הוא לא יאמר “למה לא אגיד לגוי?”, כי הוא לא ירויח מזה כלום, “שלא יתעכב כלל”, הוא לא ירויח כלום, “שלא יתעכב לערב כדי שיהא נעשית”, הוא יצטרך בכל מקרה לחכות כל עוד שנמשך לעשות במוצאי שבת, הוא לא הרוויח כלום מלומר לגוי.
זה מעניין, אלה עוד הלכות כאלה שאנחנו יודעים שהיהודי עושה עבירה, אבל הוא כן יעשה את הקנס. בדרך כלל היהודי שעובר על איסור אמירה לעכו״ם, הוא גם לא עובר על זה, הוא לא יתפוס משהו שלא ברור.
—
הלכה ט: שבות דשבות — אמירה לעכו״ם באיסור דרבנן
דובר 1:
אוקיי, כן. אומר הרמב״ם הקדוש, עכשיו למדנו את כל זה כאשר הגוי עושה מלאכה דאורייתא, מלאכה גמורה. אז למדנו שצריך כבר מלאכה אחת מה ההלכה של לומר לגוי לעשות משהו שהוא רק איסור מדרבנן. אומר הרמב״ם כך: דבר שאינו מלאכה, דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, האיסור הוא רק משום שבות, למשל, נראה, אני לא יודע, מוקצה או ענפים אחרים, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת.
והוא, שיהיה שם מקצת חולי, מתי? מתי מותר לעשות זאת? אם יש מקצת חולי, פירוש, אם זה ממש חולה למדנו קודם, מותר לומר לגוי לעשות אפילו מלאכה דאורייתא. כאשר יש מקצת חולי, פירוש, האדם לא מרגיש כל כך טוב או משהו, אין לו שם חולה, אבל יש קצת חולי, או שהיה צריך לדבר צורך הרבה, אם יש לו צורך גדול מאוד לזה, צורך חזק, או מפני מצוה, או מצווה. אז מותר לעשות אמירה, שבות דשבות זה נקרא. לומר לגוי, בואו לא נגיד מה מותר לעשות, הנקודה כאן, ההיתר הוא, שיש דבר חשוב, או קצת חולי, או צורך גדול, או צורך מצווה, מותר ליהודי לומר לגוי, לעשות את הדבר. זה מה שהרמב״ם הקדוש סבר, זו דרך הרמב״ם.
דוגמאות לשבות דשבות
כיצד? והוא נותן דוגמאות. כיצד? אומר לו, יהודי מותר לומר לגוי לעלות על עץ בשבת, מה זה לעלות על עץ בשבת, או לשוט על פני המים, לשחות בשבת, אלה שני דברים שלא אסורים מן התורה, זה רק אסור מדרבנן, חשש ששמא יקטוף, או שמא יעשה ספינה, אני לא יודע מה. מותר לצוות לגוי לעשות, למה? לדבר חשוב. למשל, להביא לו שופר, להביא שופר שזו מצווה. מתי? ראש השנה שחל להיות בשבת, שאי אפשר כאשר לא… יש הבדל. או ערב שבת, למחר, אין הבדל. למחר, או כדי לתקוע במוצאי, לעשות את התקיעות של מוצאי, שלמדנו קודם את שש התקיעות. אם זו סכנה למילה, או סכין למול.
תרגום לעברית
או מעביר לא מחצר לחצר, כאן הוא הולך לומר דברים שיש בהם צורך הרבה. מותר להורות לגוי להביא מים, אבל לא ברשות הרבים, אלא מחצר לחצר שאין להם עירוב, שזה אסור רק מדרבנן לטלטל בכרמלית. מותר להורות לו להביא מים חמים לרחוץ בו קטן.
דובר 2:
כן, זה הרי עירוב מדרבנן, עירוב חצרות.
דובר 1:
כן, מדרבנן צריך שם עירוב. מותר להביא שם מים חמים לצורך. מהו הצורך? שקטן או מצטער יוכל לרחוץ. לא מצווה או פיקוח נפש, אלא סתם צורך. וכן כל כיוצא בזה, לצורך גדול או מצווה, מותר… זה הרמב״ם. מותר לחלל שבת. מותר לעשות מלאכה לשבות דשבות. מותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן. טוב מאוד.
דיון: נפקא מינה מעשית — דברים חשמליים
דובר 2:
לפי זה נוהגים, למשל אם לפי מה שרוב הפוסקים סוברים שכל הדברים החשמליים הם מדרבנן, אז אם חם מותר לומר לגוי להדליק את המזגן וכדומה. גם מקובל שלצורך רבים.
דובר 1:
לא, הרמב״ם לא אומר דבר כזה. מה זה צורך גדול הוא אותו דבר? לא כתוב כאן המילה רבים. הרמב״ם שם במקום, הראב״ד לא מבין למה הרמב״ם אמר שמקצת חולי יאמרו לגוי, כשלמדת קודם שחולה שאין בו סכנה מותר ליהודי לעשות דבר של שבות. והראב״ד לא מבין למה צריך גוי. אומר המפרש שהרמב״ם מתכוון גם כמו שאמרת לי, שזה מקצת חולי, זו רמה קטנה יותר מזה. ואני מתכוון, אם זה חולי, אפילו באמת בגלל זה יהודי יכול לעשות שבות. אם זה רק מקצת חולי, קוראים לגוי לעשות את השבות. וחולה מקצת חולי פירושו כאב ראש, לא ממש דבר קטן.
סטייה: החולשה של “צורך גדול” כקריטריון
אני יודע, נראה לי קצת שהשבות דשבות אינו איסור אמיתי, כי קשה לומר שיש להשאיר פתוחה את המילה “צורך גדול”. צורך גדול הוא כל כך חלש, כל אדם יכול להחליט שאצלו יש צורך גדול. לשבות דשבות רק אסרו לכתחילה, כתוב שלא לעשות, אבל יש כאן דיון גדול. זה השאיר לגמרי… וברגע שמשאירים את המילה צורך גדול, ייראה שאנשים יקראו הרבה לגוי בשבת. לצורך גדול, לצורך גדול. כשאני אומר האחרונים מתחילים לדרוך, מה פירוש צורך גדול, מה פירוש מצטער? אוי מצטער? מה הגדר של מצטער? הרמב״ם לא נכנס. זה נעשה דבר כזה שהשבות דשבות אינו מספיק איסור גדול. עושים את כל ההלכות של צורך גדול, זה יותר מתיר.
אוקיי, נניח שמקלים יותר בשבותים. הכל הרי לצורך גדול. אוקיי, נניח שמחמירים יותר בשבותים. הכל הרי לצורך גדול. הכל הרי לצורך גדול. זה הרי איסור חלש ממילא. אמירה לעכו״ם היא הרי איסור חלש כמו שדיברנו. אני לא יודע בדיוק מה אתה עושה עם להקטין את האיסור. הרי נאמר כל כך הרבה פעמים שזה איסור דרבנן, ואסור אפילו במקום צורך גדול. זה הרי איסור חלש. על פי רוב, כל מה שהוא דרבנן מתירים במקום צורך גדול. רואים הרי כמו סתם מניחים סוכה. כן, אצלנו יש הרבה מאוד דרבנן שבמקום אובדן הרי נעשה.
הלכה יא: הלוקח בית בארץ ישראל – היתר אמירה לעכו״ם בשביל ישוב ארץ ישראל
דובר 1:
הלוקח בית בארץ ישראל, יהודי קונה בית בארץ ישראל, מותר להורות לגוי לעשות מלאכה, מותר לומר לגוי לעשות בשבת. למה? שאמירה לעכו״ם ודומיהן אינן אלא איסורים מדבריהם, וכאן יש הרי ענין של יישוב ארץ ישראל, שהיא מצווה לא גזרו בדבר זה. אפילו מצוות אחרות מותר רק לעשות שבות דשבות למצווה. כאן זה לא כל כך חשוב, אין זו חשיבות כזו, בשביל יישוב ארץ ישראל לא גזרו על אמירה לעכו״ם, שאפילו מותר לעשות איסור שבות. זה הפשט, כאן משמע שאפילו מדאורייתא, כלומר, הוא עושה איסור דאורייתא, הוא הולך לכתוב שטר, הוא הולך לקנות, אבל בשביל יישוב ארץ ישראל החכמים לא גזרו כלל על אמירה לגוי. זה הפשט של הרמב״ם. יש מי שאומר שמדובר רק מדרבנן. זה הפשט הרמב״ם, שמדובר בדרבנן. הרמב״ם אומר שמותר רק לעשות איסורי דרבנן ליישוב ארץ ישראל. אוקיי.
סוריא – דין ארץ ישראל לענין זה
דובר 1:
וכן הלוקח בית מהרמב״ם בסוריא, יש לו גם דין כמו יישוב ארץ ישראל. סוריא כיבוש יחיד, דוד. סוריא היא כיבוש יחיד שדוד המלך הוסיף, או אני יודע אחד מהמלכים הוסיף. דוד.
דובר 2:
כן, כן.
דובר 1:
אומר הוא שלגבי הענינים יש לה גם הלכה של ארץ ישראל. לא לגבי כל הענינים יש לה הלכה, אבל לגבי מצוות התלויות בארץ יש לה דין כמו ארץ ישראל.
דובר 2:
כמו ארץ ישראל פירושו שיהודים ידורו שם ולא גויים, וזה דבר חשוב.
דובר 1:
נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
היום.
דובר 2:
כן, עד כאן למדנו מקרה מאוד פשוט שגוי עושה מלאכה ליהודי, או היהודי מורה לו או הוא עושה בעצמו. עכשיו נלמד מה אם היהודי שוכר את הגוי. הוא שוכר את הגוי. כל מיני אופנים, רוב שאר הפרק מדבר על כל מיני אופנים איך יהודי שוכר גוי.
דובר 1:
יש לך עובד גוי.
דובר 2:
אפשר לקרוא לו עובד, או הוא שוכר אותו, הוא לא חייב להיות עובד. נראה.
הלכה יב: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה – קבלנות
דובר 2:
אז כך, אומר הרמב״ם, “פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים.” אדם מותר לסכם, “פוסק” פירושו כמו לקבוע, לעשות החלטה עם גוי שהוא יעשה לו מלאכה, ולהבטיח לו כסף שישלם לו על המלאכה כך וכך. “והגוי עושה לעצמו, אף על פי שעושה בשבת מותר.” מה שהוא רוצה לומר כאן הוא, שבניגוד לכשהוא מורה לגוי “עשה את הדבר הזה עכשיו”, שזה אסור, אבל אם הוא נותן לגוי עבודה גדולה יותר, כמו שהרמב״ם הולך להסביר, עבודה גדולה יותר, והוא נותן לו דמים על המלאכה כשהוא מסיים, והגוי יכול לבחור מתי לעשות את המלאכה, אפילו אם הוא עושה בשבת, מותר, כי הסיבה שהגוי בוחר בשבת אינה בגלל היהודי. כי מצד היהודי הוא יכול היה לעשות זאת ביום חמישי, יום שישי.
דובר 1:
כלומר הוא קונה אותו בקבלנות. כלומר, הוא לא שוכר אותו לפי הזמן, הוא שוכר אותו על סכום על העבודה, והגוי יכול לעשות מתי שהוא רוצה.
דובר 2:
נכון.
שוכר את הגוי לימים מרובים – שנה או שתים
דובר 2:
“וכן השוכר את הגוי ליום מותר, אף על פי שעושה בשבת.” אפילו אם אחד מהימים שהוא עובד הוא שבת. הוא מסביר, כיצד? “כגון ששכר לו הגוי לשנה או לשתי שנים, שיכתוב לו או שיארוג לו, מותר” הגוי לתפור או לארוג בשבת, “ומותר, וכאילו קוצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארג לו בגד, שוכר בכל אשר ירצה”. כלומר, כשהוא אומר לו בבירור שהוא משלם לו על כל העבודה, על סיום הספר או הבגד, אז מותר, כי כשהוא עובד בשבת הוא עובד על חשבונו שלו בשבת. או אפילו שכר אותו כן לשנה, אבל ברגע ששוכרים לשנה, זה סוג של… כששוכרים מישהו לשנה לכתוב ספר, פשוט שהוא שוכר אותו על כל הספר. אף על פי שהוא הציג זאת כאילו הוא לא עשה זאת באופן קבלנות, הוא כן שילם לו על הימים, אבל עיקר מחשבתו אינה כי הוא רוצה שזה יהיה עבדו ויעבוד לו כל הזמן, אלא שימסור את העבודה. נקרא זה גם כמו קבלנות, ואז לא איכפת לי אפילו הוא עובד בשבת.
תנאי: והוא שלא יחשוב עמו יום יום
דובר 2:
אבל “והוא שלא יחשוב עמו יום יום” – אם היהודי משלם לו על היום, והוא מחשב “היום הזה עבדתי כן, היום הזה לא עבדתי”, פשוט שהוא עובד כן במחויבות דווקא בשבת, כי אם לא היה מחשב או וכדומה, כי מחשבים כל יום. אז אסור.
דיון: “כאילו קוצץ עמו” – מהו החידוש?
דובר 2:
אבל צריך לברר זאת. לכאורה, כשכתוב כאן “שיכתוב לו” או “שיארוג לו”, פירושו לא כתיבה מסוימת, שיכתוב ספר מסוים, אז זו קבלנות אמיתית. כאן אתה אומר לכאורה חידוש גדול יותר, ש״שוכרו לזמן מרובה”, הוא שכר אותו לזמן ארוך, “אתה תהיה לי סופר”, תהיה הסופר שלי. מה שאני צריך לכתוב, תכתוב. הוא נותן לו כל יום את העבודה שלו. אני יודע, לא פשוט שזו לא קבלנות אמיתית, מאחר שזו תקופה ארוכה יותר פירושו כאילו הוא קבלן על הנושא.
דובר 1:
לא, זו לא קבלנות אמיתית. המילה כאן היא שאפילו האופן שבו הם עושים את העסק שלהם אינו קבלנות, אלא זה באופן שהכסף הולך על הימים או על השנים או על החודשים שהוא עובד, אבל מאחר שזה פרויקט גדול, רואים זאת כמו קבלנות. באמת זו קבלנות, אפילו הדרך שבה הוא משלם לו היא דרך אחרת. זה, הוא משלם לו כן על הימים, אבל מאחר שהוא לא מחשב על הפרויקט… אם הוא מחשב ימים, זה “והוא שלא יחשוב עמו יום יום”, אז זה כן שכירות. הוא לא משלם לו על הפרויקט, הוא משלם לו על השנה. דווקא, באמת הוא משלם לו על הפרויקט. לא אמיתי, אני יודע. “כאילו קוצץ עמו”, כלומר ש… מה שהיהודי לא רוצה הוא שעכשיו בשבת קודש הגוי יעבוד לי. אני רוצה שהגוי יגיע יותר עם הפרויקט, עם האריגה או הספר. כי נקרא זה כמו קבלנות. לא ברור מה פירוש ה״כאילו”. מבין מה אני שואל? כן. אולי למישהו יש… ענייני גויים, זה נשמע כמו ענייני גויים. זו לא עבודה מסוימת שהוא צריך לתת, לא כתוב כאילו קצץ לו שיכתוב לו ספר. רואה? קרא טוב. לא, אני מתכוון הוא אומר טוב. יכתוב לו עושר ירצה. אני לא מורה לך ספר מסוים, אני מורה לך בשנה תכתוב כמה ספרים שאתה יכול לכתוב בשנה. אין הבדל, לא אממ… ספרים. אבל מאחר שזה זמן שנה, אני לא מחשב כל יום, זה כאילו אני הוריתי לך יכתוב לו ספר, הוא לא יקצוב לו ספר, הוא ביקש ממנו יכתוב לו, מה שהוא ביקש ממנו כל השנה. אתה העובד שלי, נכון? כל עובד רגיל שאין לו עובד שעות נוספות וכדומה, מישהו שיש לו משכורת לשנה, פירוש הדבר, יש לו עבודה מסוימת, לשנה תהיה אני לא יודע מה. זה לכאורה ההיתר שכתוב כאן.
דובר 2:
זה מעניין, כי כתוב אם הוא כן רוצה למקסם שהוא יעבוד כל יום בשנה, הרי פשוט שאם מורידים את כל השבתות, הוא עובד הרי כל יום שביעי הוא לא עובד, חסר חלק גדול. נראה שמדובר באופן שהגוי יכול להוריד ימים שהוא לא עובד. כן, כל עוד הוא מפרש זאת לא יחשוב עמו יום יום. אם אתה אומר אני שוכר אותך לשנה, ושנה פירושה שאני רוצה שתעבוד שלוש מאות שישים וחמישה ימים, פשוט שהוא עובד. אבל אם מניחים ששנה, נראה כך, פשוט שהוא לא מקפיד על הימים שהוא עובד, הוא רק רוצה שימסור הרבה. הוא יכול להיות בדירה שלו. הוא לא מחשב איתו את החשבון של הימים. זו לכאורה הנקודה.
דובר 1:
נראה לי קצת יותר מקיל ממה שאתה מציג זאת. הקולא היא, אתה הממונה על ה, אתה השומר, אני לא יודע מה, לשנה, לא ליום, אז מותר. כך זה נראה, וזו ההלכה. אוקיי, החלק הבא הוא קצת מדברי מביאים בצינעא, שאין הכל בקיאין בהלכה. זה אבל היתר, כי זו הלכה שבנויה על הלכה קודמת. כאן יש עוד הלכה, כאן יש כמה דברים באמצע אחר כך שיש להם הבדל בפרהסיא, כמו קודם כשהגוי עושה בעצמו, ואפילו כשהיהודי שוכר אותו גם יש בעיה בפרהסיא. כאן זה קצת יותר, כי… קרא, קרא, כן.
הלכה יג-יד: בצינעא vs. בפרהסיא – מפני הרואים
דובר 1:
“במה דברים אמורים בצינעא, שאין הכל מכירין.” פירושו, בצינעא פירושו שהעולם לא יודע, “שייך מלאכה הנעשית בשבת של ישראל”, לא יודעים שהגוי עושה את המלאכה והוא עובד ליהודי. אבל בפרהסיא, שלושה דברים: ידיעה, גילוי, ופרסומת, פשיטא דהוי אסורא. כלומר, כולם יודעים שהוא העובד שלך.
דובר 2:
כן, אבל כשרואים גוי עושה מלאכה, הוא לא יודע הרי אם זו קבלנות, או הוא לא יודע אם הוא סיכם על השנה, “אומרים שפלוני שכר הגוי לעשות לו בשבת, לפיכך…”
דובר 1:
“לפיכך”, כתוב כאן כך, אם מישהו מסכם עם גוי לבנות את חצרו או את כותלו…
דובר 2:
חוזה?
דובר 1:
לא חצר ב, באוקלהומה. אז היו.
דובר 2:
או חצרו או כותלו, כלומר לביתו בשכונה היהודית, אם הוא נותן לו זאת שם, לקצור את שדהו, או משהו ראשון כזה. או אפילו הוא עשה זאת באופן שהוא משלם לו על השנה… לבנות את חצרו או את כרמו.
אז כך: “אם עושה המלאכה במדינה”, אם זה בעיר “אדער תחתיהם” – בתוך תחום שבת – “אסור להניח לעשות בשבת. מפני הרואים”, כי האנשים יודעים הרי שזה הבית שלו, שדהו… “ואין יודעים שפוסק”. ממילא הענין הוא חשד, או ממילא זה זלזול בשבת.
דובר 1:
אני לא יודע מה הוא אומר.
דובר 2:
מה?
דובר 1:
“ואם עושה המלאכה חוץ לתחום, די מילא מיט חציה שאין שם ישראל, שיראה לפועלים שהם עושים בשבת.”
דובר 2:
אף אחד לא הולך לראות.
דובר 1:
סתם, הולכים כאן עם הנחה שבתוך התחום יודעים איזה בית הוא בית יהודי וכדומה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אפילו חוץ לתחום יודעים, אבל חוץ לתחום לא הולך שום יהודי בשבת, כי אסור הרי ללכת חוץ לתחום בשבת.
דובר 2:
אהה, זו המילה… כי זה יוצא למעשה.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
כי המפעל שם, בקצה העיר לא מסתובב, אפשר לכולם ללכת שם, איך בעיר יכול כל אחד?
דובר 1:
לא.
דובר 2:
אם ליהודי יש…
דובר 1:
כל אחד יודע יש לו מפעל, יש לו אזור, אני יודע, באזור גויים, אבל אף אחד לא הולך שם בשבת, אף אחד לא הולך לראות, אף אחד לא יודע אם עובדים בשבת או לא. יהודי לא יודע, הגוי שם יודע, אבל היהודים לא יודעים. אם היהודים יראו, איפה, תראה, היהודי בונה כאן בשבת, לכאורה זה שווה… זה לכאורה הדבר.
דובר 2:
אומר הוא אבל עוד הלכה. אז לפי זה למשל, אם למישהו יש גוי שכולם יודעים שהוא עובד לו, ואני לא יודע, הוא מנקה שם, הוא בונה, הוא לא יכול לתת לו את המתנה הטובה בשבת. לא. נכון? מה פירוש רואים? מה פירוש רואים? השאלה נעשית רק כש…
דיון: מלאכה בבית יהודי — קבלנות vs. שכירות
דובר 1: יהודי לא יודע, הגויים שם יודעים, אבל היהודים לא יודעים. אם היהודים יראו, איפה, תראה, היהודי בונה כאן בשבת, לכאורה זה שווה… זה לכאורה הדבר.
אומר הוא עוד הלכה. אז לפי זה למשל, אם למישהו יש גוי שכולם יודעים שהוא עובד לו, אני יודע כבר, הוא מנקה שם, הוא בונה, מה הוא לא יכול לגוי לעשות מלאכות בשבת. לא. נכון? כלומר, רואים… מה פירוש רואים? השאלה נעשית רק כשבמיני דברים שתמיד מקובל לעשות בקבלנות, או שתמיד… שכאן כתוב “ולא ידעו” ושולחן ערוך פוסק. אבל אם זה מין דבר שיודעים שזה תמיד הסדר העולם שזה הולך בקבלנות, למשל לבנות בית זה דבר של קבלנות. הוא לוקח קבלן גוי…
בניית בית – האם זה קבלנות?
כן, לא לגמרי ברור. כלומר, הקבלן מקבל עבודה בקבלנות, אבל הגוי, איך הקבלן משלם לגוי? לפי שעה בדרך כלל. הוא שוכר גוי, הוא לוקח קבלן גוי, והגוי עובד בזמנים שלו. ואת הגוי בפועל שעובד, משלמים לו לפי שעה בדרך כלל. הוא עובד עבור הקבלן הגוי. אם זה קבלן גוי, אני לא מדבר על זה. מי יודע אם הקבלן גוי או יהודי? זה לא כל כך פשוט.
נראה לי שזה לא ראוי בשום אופן. בדרך כלל, לא הרשיתי שם לגוי לעבוד בשבת. רציתי, אמרתי לו שהוא לא רשאי. פשוטו כמשמעו נראה לי שאסור. מקובל היום בהלכה שאסור. אבל אני אומר, היום יש הרבה מיני דברים שדרך העולם היא שזה בקבלנות. למשל, שהגוי יבוא… לא, אני מתכוון שבהלכה יש חידוש, שהרמב״ם אומר רק כשמפורסם שהיהודי שוכר פועל על זמן עם שבת, אבל לא עצם העובדה שעובדים בבית יהודי.
מה שאני מתכוון לומר הוא, למשל לנדסקייפינג הוא משהו שמשלמים עליו לשנה, והוא צריך לעשות לנדסקייפינג once in two and a half weeks or something, לכל אחד יש איזה דיל. לא משלמים לפי שעה שבאים. לכאורה היה צריך להיות מותר לפי הרמב״ם. כי לא פשוט שיש איזה זלזול בשבת שעובדים בבית יהודי. יש זלזול בשבת אם הולכים להחזיק שגוי עובד עבור יהודי בשבת. אם זה סוג דבר שהגוי עושה בקבלנות, כל אחד… המשאית שכל יום הוא בבלוק אחר. בואו נראה ההלכה הבאה עומד ההיתר, אולי יש היתר כזה. בואו נראה.
ההלכה הבאה היא דבר אחר. ההלכה כאן מדברים על שכירת אדם לגוי. אבל אתה רואה שיש ענין כזה של “דרך אנשי המקום”.
הלכה: שכירת כרם/שדה לגוי — “דרך אנשי המקום”
דובר 1: בואו נראה. “וכן מותר לאדם להשכיר כרמו לגוי”. אדם רשאי להשכיר את כרמו, שם נוטעים ענבים, או שדה אחר לגוי, אפילו שהגוי הולך לעבוד בשבת. “שהרואה יודע שהיא שכורה בידו”, כי הוא רואה שיש מנהג עולם כזה של השכרת שדות, והרואה ידע שזה שכור. “או באריסות ידוע למדבר” — גוי יורד באריסות, שזה כמו בקבלנות, כלומר שהגוי עובד לעצמו. אריסות פירושו תמיד שלא היהודי משלם לו עבור שעות העבודה, אלא הוא לוקח אחר כך את התבואה שזרע, הוא לוקח אחוז.
“אבל בדבר שהשם ישראל בעליו קרוי עליו”, דבר שידוע שזה השדה של משה, נקרא כך, “ואין דרך אנשי אותו מקום להשכיר או להוזיל באריסות”, ושם לא מקובל ששדות מושכרים, “אז אסור להשכירה לגוי”, אפילו אם זה אכן כן שכירות, “לפי שהגוי עושה באותו מקום מלאכה בשבת, ונקרא שם ישראל בעליו”. אנשים לא ידעו שהיהודי לא עובד עבור היהודי, אלא יחשבו שהוא פועל של היהודי, ממילא זה אסור.
דיון: החילוק של “דרך אנשי המקום”
דובר 1: אז אתה רואה שיש חילוק למנהג, לאיך העולם מתנהג, הדרך איך מתנהגים. אבל אני רואה את המשל שהוא מביא מהמגן אברהם, מהשולחן ערוך, שמה שלמדנו קודם, קבלנות ראויה, קבלנות ראויה, מותר רק כשהגוי עושה את זה אצלו בבית. הוא טוען שכשאצל היהודי יש עוד משהו, אם עושים את זה אצל היהודי בבית זה עדיין אסור בגלל הזלזול, “פני רואים”, “שמא יחשדוהו”.
אבל אתה שואל שאלה טובה, אם כולם יודעים שזה לא דבר, אף אחד… אני לא יודע. לכל היותר זה לא בדיוק אמת, כי הקבלן, בעל חברת הלנדסקייפינג, משלם כן לפועל שלו על השעה שהיה שם. יש בעצם אדם אמצעי ביניהם, אני לא יודע איך זה עובד בהלכה. זה שליח לשליח. זה דבר אחד. אבל בואו נראה איך הביזנס עובד.
כוונתי הייתה כך: יש אולי דבר שנקרא “אפשר מילתא”. אני יודע שאסור לעשות מלאכה שיש לה רעש בשבת. למשל, כך פוסקים, כך אומרים היום למשל, אדם שיש לו רובוט בבית ל… כאן אומרים שמשהו שעושה רעש בזמן עבודה בשבת, זה לא שבתי. יכול להיות שזו הלכה. אבל זה לא הענין כאן. הענין כאן לא שבבית יהודי יראו שם עושים מלאכה. זה לא האיסור. האיסור הוא שהאנשים יחשבו שהגוי עובד עבור היהודי.
אני יודע למשל, אני יודע שהממשלה הולכת מסביב אוספת אשפה, אף אחד לא יגיד, “אה, עושים מלאכה גדולה בבתים יהודיים.” כי יש חברת סניטציה, זה שייך לעיר, אין לזה שום קשר אליך. יש דבר חיצוני, שלא לעשות רעש של מלאכה בשבת. אולי יש הלכה כזו, עדיין לא למדתי ברמב״ם. כי הרמב״ם כאן כי הוא מדבר כאן שהיהודים יחשבו שהגוי עושה מלאכה. אבל אם זה באופן שכולם יודעים שהגוי עושה את הדבר שלו בזמן שלו, כולם יודעים שזה עובד באופן קבלנות, זה אכן יותר קל, אפילו הוא עובד בבית יהודי.
קושיא מהמגיד משנה
דובר 1: זה לא ברור. הוא שואל למשל, אני רואה למשל, אני חושב, הוא אומר למשל, הוא שואל קושיא מעניינת בשם המגיד בשולחן ערוך הרב, שהוא אמר עכשיו שגוי רשאי לעבוד בשדה יהודי בשכירות מותר, כי כולם יודעים שכאן המנהג שכירות. ובאותו מקום שהמנהג שכירות, אם נותנים לו בקבלנות אסור. מה מפורסם? למה היהודים יחשבו שזה שכירות? יש דווקא מנהג.
כאן השאלה, האם הדבר, מה שמחדש את ההיתר, מבין כאן סוג היתר כזה, שבגלל שכולם יודעים שזה המנהג, צריך לדעת האם סוג ההיתר הזה עובד תמיד. יכול להיות שיש דברים מסוימים, אנשים רואים, כמו שאתה אומר, מה שאתה מבין זה אכמ״ל הלשון, מה שעומד בכל החשש. אנשים רואים שעובדים בבית יהודי, כולם יודעים שזה בית יהודי, זה זלזול השבת. כן, זה זלזול.
היינו יכולים גם לומר שמכונה שעובדת זה אותו דבר, או אוטומציה זה אותו דבר. יכול להיות, לא מכונה, לא… יש את הדבר שאנשים רואים שאתה גורם לגוי לעבוד עבורך. כשהוא נוטע שדה, רואים שזה קבלן, ולא רואים. הם אומרים שעומד על שלט “לנדסקייפינג קונטרקטינג”, אני לא יודע. לא רואים, רואים שגוי עובד עבור יהודי, ואדם יחשוב שהיהודי שכר אותו. זה גם רק איסור דרבנן, נכון? אבל זה כבר נעשה… זה הדבר שלכאורה עומד כאן, לא ברור ההיתר על אותו מקרה. אני מתכוון שהרבנים ראו בפירוש שיהיה היתר, כי כולם יודעים. ההיתר עובד רק בשכירות, כי דווקא בשכירות יש את ההיתר.
תירוץ: החילוק בין שדה לבית
דובר 2: למה זה כן שונה? כי הוא עובד דווקא לעצמו, והוא אומר שכולם יכולים לראות שהוא אוכל את הפירות, זה לא השדה שלו, הוא קבלן שכור של היהודי.
דובר 1: זה שונה, הוא מתנהג דווקא בבירור כמו בעל הבית, הוא מטפל. כשהוא הולך עם הבית שלך, הוא לא מתנהג כמו בעל הבית, הוא עדיין מתנהג כמו פועל. צריך לומר שאנשים יודעים שיש חילוק בין פועל לקבלן, אנשים לא יודעים.
הלכה: השאלת כלים לגוי — שביתת כלים לעומת שביתת בהמה ועבד
דובר 1: ההלכה הבאה אומרת הרמ״א כך: מותר, מותר להשאיל כלים, להשאיל או להשכיר כלים לגוי, אפילו שהגוי עושה מלאכה עם הכלים, כי אנחנו מצווים רק על שביתת הכלים. אז, זו הפעם הראשונה שהרמ״א משתמש במילים “שביתת הכלים”, שהוא היה יכול גם להשתמש בהן קודם, כשהיה צריך לעמוד בכל ה… אוקיי, בגמרא זה נראה כך. אבל בהמתו ועבדו אסור, אסור להשכיר את הבהמה או את העבד לגוי, כי אנחנו מצווים על שביתת בהמה ועבד. על כלים אין מצווים, אבל על שביתת בהמה ועבד כן מצווים.
הלכה: שותפות עם גוי — המשתתף עם הגוי
דובר 1: אוקיי, עד כאן למדנו על שכירת גוי. עכשיו נלמד מה עם יהודי שיש לו שותפות עם גוי, והגוי עובד בשבת, והגוי יש לו את העסק היהודי בשבת. אנחנו צריכים לדעת איזה חלק שותפות עובד.
זה כך: “המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות”, מישהו שותף עם גוי במלאכה או בחנות, “אם התנו מתחילה, שיהא שכר השבת לגוי לבדו”, אם הסכימו מראש, “שיהא שכר השבת לגוי לבדו”, ששבת שייך לחלק של שותפות הגוי לגמרי, לו זה מותר, ואין לו חלק כמה שמרוויחים. לא פשוט שאם מרוויחים יותר או פחות צריך להתחשבן, אלא שבת שלו, שבת לגמרי שלו. “ויתן לו יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו”, והיום האחר יהיה כל מה שנכנס ביום האחר, למשל אני יודע יום שלישי, הוא לגמרי של היהודי, גם לא שום הבדל כמה נכנס. פשוט ששבת הוא ממש של הגוי, אז מותר.
אם לא הסכימו מראש
דובר 1: אבל אם לא, ולא עשו שום הבדל, אם לא הסכימו מראש, איך אפשר לעשות שיהיה מותר? אומר הרמב״ם כך, “כשיבואו לחלוק”, כשיתחלקו בכסף, אז הגוי… מה? כאן היהודי יפסיד קצת, כי הוא לא יוכל לומר, “נוטל הגוי שכר השבת כולו לבד”, הוא צריך שהגוי ייקח את השכר של כל השבת, “ושאר חולקים אותו”, השאר מתחלק, אף על פי שהיהודי הפסיד, כי אין לו יום מול זה, אבל אם היהודי ילך לבקש ממנו קצת מהשבת, ילך להיות לו, הגוי עבד עבורו בשבת, “ואין לו מוצא אלא קניית יום השבת”, הוא קנה לו את השבת, הוא השתמש בו בתחילה.
למדנות: החילוק בין תנאי בתחילה ובסוף
דובר 1: אם הסכימו מראש, ילך ליקח יום במקום זה, אבל אם לא, לכאורה הלמדנות פשוטה, אם הסכים מראש, אז כולה, השותפות בטלה לשבת, בדיוק יש להם דיל ביניהם שאף אחד לא רוצה להפסיד, אז היהודי לוקח יום ראשון במקום שבת, או יום שלישי, אני מתכוון שיום ראשון הגיוני יותר, כי בכל מקרה, הגוי דווקא לא עובד ביום ראשון, לא? סתם.
בכל אופן, אני עובד את היום, אנחנו עובדים לעצמנו כל אחד את היום, אבל אם זו שותפות, פשוט הכל שייך לגוי ולך ביחד, כשאתה רוצה לחלק את זה, זה מתחלק, אבל בשבת אסור לך לעבוד, אסור לך לקחת את השכר של שבת, לא לוקח כלום, אחר כך אתם עדיין שותפים על ששת הימים האחרים, ילך היהודי ליקח שלושה ימים, והגוי שלושה ימים, אכן היהודי הפסיד את כל השבת, כי אין לו היתר לקחת את השכר שנעבד בשבת, אסור לו לקחת את השכר של יום שלם אחד. למה? כי הוא לא נתן יום עבור שבת. אה, הוא לא יכול לתת עבור שבת.
“וכן אם קבלו שדה בשותפות”, דין זה הולך, גם אותו דבר, מה החידוש בזה? הם קיבלו שדה בשותפות, הם עשו שותפות, רק זה שכירות על השדה של אחר, לכאורה אותו דבר, לא השדה שלהם, אלא הם לוקחים באריסות, כך אומר התרגום “קבלו”, הם חכרו, כן? למה צריך לחשוב שזה שונה רק השדה שלהם? אם זה לא השדה שלהם, אכן אין הבדל. אוקיי.
הלכה: שותפות בלי תנאי — “יראה לי” של הרמב״ם
דובר 1: “אם לא התנו”, כן, אומר הרמב״ם, תראה מה הרמב״ם אומר, עכשיו זה מקרה חדש, שלא עשו שום תנאי, אבל גם לא יודעים איזה כסף נכנס באיזה יום. לא מנהלים חשבון, לא מנהלים חשבון איזה כסף נכנס באיזה יום, לא יודעים.
כך אומר הרמב״ם, כן. “יראה לי”, אומר הרמב״ם, דעתי היא, הוא אומר שזו עדיין שיטתו, “שהגוי נוטל לבדו שביעית השכר”, שהגוי ייקח שביעית
הלכה יח: נותן מעות לגוי להתעסק
דברי הרמב״ם:
הנותן מעות לגוי להתעסק בהן, אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת – חולק עמו בשכר בשוה. וכן הורו כל הגאונים.
ביאור ההלכה
זה עוזר. על מי הוא חולק?
אה, הוא לא חולק. מי זה יראה לי? יראה לי פירושו בעיקר שזה לא עומד בגמרא הדבר הזה, הרמב״ם מתכוון לומר שצריך לחשוש אולי בשבת נכנס יותר, אי אפשר לקחת שביעית, וצריך כן לעשות חשבון ספציפית על שבת. הרמב״ם מתכוון לומר שאפשר לעשות תרמית כזו, כן.
והלאה, מה קורה בנותן מעות לגוי להתעסק, כשיהודי משקיע אצל גוי, שיתעסק עם הכסף, אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, אפילו הגוי סוחר בשבת, לא פשוט שהוא צריך עכשיו לפחד שעשו כסף בשבת עם הכסף שלו, נוטל הוא שכרו בשבת, יכול הוא כן לקחת את כספו בשבת, וכן הורו כל הגאונים, זה לא נקרא שכר שבת.
למה? לוקחים כאן למשל דברים כמו אני יודע, מניות או דברים כאלה שהכסף שלו עושה כסף בשבת, זו לא בעיה. מניות יכול להיות ענין של קנין, מניות פירושו שהוא מחזיק במניות, אבל מלאכה פירושה שהוא קונה ומוכר, אז אז אין בעיה.
למה? מה כתוב כך? אלא שהוא נושא ונותן, כי זה בכלל לא נקרא על שם ישראל, הגוי עושה את שלו, יש לו משקיע, משקיע שקט. זה לא אומר שהוא עובד בשליחות של היהודים, זה לא אומר שזה נקרא על שם ישראל שיהיה זלזול שבת. זה משהו אחר, מעות לסחורה.
—
הלכה יט: נתינת כלים בערב שבת
אוקיי, אנחנו הולכים ללמוד עוד הלכה של ערב שבת. לתת לגוי בערב שבת.
דברי הרמב״ם:
לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותם, אפילו פוסקים, אפילו אם זה בקבלנות. אין שאלה שהגוי רשאי אפילו לעבוד עליהם בשבת, אבל אלא כדי שיגיעו מבעוד יום עד שתחשך.
ביאור ההלכה
אסור לך לגרום לגוי לצאת מהבית שלך עם עבודה בשבת. זו המילה. למרות שהגוי רשאי, אין שום שאלה, אסור.
למה? אנשים יראו. אנשים לא יראו איך גוי מסתובב בבית שלך ועובד בשבת.
וכן אדם מוכר דברים בביתו. אפילו הוא מוכר את זה, הגוי בא והוא עושה כבר את הקנין עושה הוא עוד לפני שבת, אבל אחר כך הוא עדיין מתעכב שם, והוא הולך לצאת איתו בשבת. נראה כאילו הוא מכר לו עכשיו.
והרמ״א בפנים אומר, שלא יימכר, כדי שלא יצא, שלא ישאיל לו דברים.
דין משכון והלוואה
לגבי כשאתה מתכוון להלוות לו כסף, אולי אתה יכול לקחת ממנו משכון? כן. לתת לו משכון? אלא כדי שיצא באותו חפץ… אה, להחזיר את המשכון או לתת לו מתנה, אלא כדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם שבת. רק אם הוא יוצא מהבית עוד לפני שבת. כי אם הוא יוצא בשבת עם חפץ, אפילו אתה השאלת לו, נראה כאילו הוא עושה עסק בשבת.
אבל על ההשאלה זה מעניין, כי כאן בכלל אין שום נבלה, זה רק חשד. כל הדבר הוא חשד. גויים לא יצאו מבתים יהודיים בשבת עם דברים. עם דברים שהם… עוד תגיד, הגוי ילך לחשוד ביהודי סתם בדמיון, היהודי בכלל לא עשה איתו שום עסק, הוא סך הכל השאיל לו משהו.
מה שנראה כך, כל זמן שיושב בביתו, כל עוד הגוי אצל היהודי, לא יודע אדם אימתי נתן לו. וכשהולכים לראות אותו יוצא עם חפץ, יראה כאילו הלוהו או עשה עמו מקח בשבת.
—
הלכה כ: הנותן אגרת לגוי להוליכה
הלכה הבאה, גם הלכה דומה.
דברי הרמב״ם:
הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת, איש דואר, הוא נותן לו מכתב לשאת הלאה. זה כך, אם קצץ לו שכרו, אם התקשרת איתו זה באופן קבלנות, שאני משלם לך כך וכך שיגיע עד בית פלוני, מותר. זה מותר, אפילו נותנה לו ערב שבת עם חשיכה, אפילו אתה נותן לו ממש לפני הזמן.
ביאור ההלכה
תרגום לעברית
וממילא יש כאן רצינות לחשוב שהוא הולך לעשות זאת בשבת. כל עוד הגוי יצא מבית היהודי לפני שבת, מותר, כי זה כמו קבלנות, הוא לא משלם לו על שעות העבודה שלו בשבת, הוא משלם לו על העבודה של לוודא שהמכתב מגיע למקום שהוא צריך להגיע.
דין בלא קציצת דמים
אבל אם הוא לא קבע מחיר על עבודתו, זה כך:
אם יש באותה עיר אדם מסוים שהוא הדוור והוא אוסף את המכתבים והוא נושא אותם לכל מדינה ומדינה עם שליחים, יש לו תחתיו שליחים והוא שולח אותם, אז מותר לתת לו את המכתבים.
כאן בא תנאי, והוא שהיה מספיק זמן לפני שבת, הוא נתן לו את המכתב מספיק זמן, עדיין היו שעות ביום, עדיין היה זמן ביום, כדי שתגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, שהמכתב עדיין יכול היה להגיע קרוב לעיר שהוא צריך להגיע, אפילו הוא לא יכול להגיע לבית שהוא צריך להגיע.
למה? שמא זה שמקבץ אגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא. אנחנו צריכים לוודא שזה יכול להגיע סמוך לחומה, כי אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים איפה הבית שלו. חייב להיות מספיק זמן שזה יכול להגיע עד הסוף לדואר הרחוק ביותר, כביכול עד סמוך לחומה באותה עיר, כי אם לא אז הוא עוד יהיה לו אותה בעיה שהוא נושא את זה עבור היהודי בשבת, וזה לא קבלנות, הוא עושה זאת בשכירות.
אבל אם אין אדם קבוע לכך, אלא גוי ששולח את האגרת ושולח על ידי גוי אחר, אז אם סתם לוקחים קריר שיישא את זה עד שם, אז אסור לשלח ביד גוי אגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים, כי אז זה יהיה באמת שכירות.
קושיא: מה עוזרת האגרת?
מה עוזרת האגרת? השליח השני הוא תירוץ, זה היתר פשוט סתם כך. כך נראה משהו, כי אם יש אדם קבוע זה תמיד כמו קבלנות, לא?
אבל יש עוד פסח חמור בזה. זה כמו שליחות, אין בעיה.
אז הוא אומר אה, הוא מביא, אדם זה אינו צריך קביעות. האדם הקבוע, אפילו זה לא בקבלנות, הוא נכלל, כי הוא, זו העבודה שלו, לא ברור, הוא מקבל כך וכך. אנחנו יכולים לשמוע, העבודה שלו היא לא לקחת לפי השעה, כמה שעות שזה ילקח להגיע הביתה. יש לו את העבודה של להגיע את האיגרת. לא ברור.
אוקיי.
—
הלכה כא: גוי שהביא חפציו בשבת
גוי שהביא, אה, אז זה המשך של ההלכה בעצם. כלומר, שתי ההלכות למדנו, עכשיו אני תופס. שתי ההלכות הן על שלא ייראה כמו גוי יוצא מבית יהודי עם החפצים שלו, או מגיע.
דברי הרמב״ם:
אבל זה רק אם זה חפצי הגוי, אה, חפצי היהודי. אם זה חפצי הגוי, גוי מביא את חפציו שלו בשבת ומכניסן לבית ישראל, מותר. אפילו אם היהודי אומר לו, “שים את זה בפינה הספציפית הזו,” גם זה מותר.
ביאור ההלכה
למה? כי כל האיסור הוא רק על חפצי היהודי. איך, מי יודע של מי החפצים? כשהוא נכנס. האם אנחנו מסתמא גוי בשבת? לא, אנחנו לא מטילים חומרות על גויים, אנחנו רק מטילים חומרות על יהודים. אנחנו מסתמא גוי בשבת, ומזמינים אותו בשבת, הוא יכול לאכול עם היהודי, נותנים לו מזונות, מותר לתת לו לאכול.
איך, הוא אולי ילך ויוציא? נותנין לו ויוצא, אין אנו זקוקין לו. אנחנו לא דואגים לגבי זה. אין זה “פן יסתרו עלינו”. הוא אולי יצא לאכול, ויסתכלו עליו? אין הבדל.
חילוק בין שבת ליום טוב
יש הלכה אחרת, אבל יום טוב שונה ההלכה. ביום טוב יש חשש שאם יזמינו גוי לסעודת יום טוב, יבשלו בשבילו. אבל בשבת אנחנו לא מבשלים ממילא, אפילו לא ליהודי, אז אין חשש. מותר לתת לו לאכול, ואחר כך הוא יכול אפילו להוציא. זו לא הבעיה שלי, אין זה “פן יסתרו עלינו”.
כעין נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, גם נותנין לו ויוצא, אין אנו זקוקין לו. אני לא דואג, שביתת בהמתו לא עולה על זה. כשאנחנו יכולים לתת מזונות לכלב, וזה שהכלב נושא את זה, יהודי יכול להיות לו כלב וצריך להחזיק אותו בחצר, אבל ליהודי יש כלב, ומותר לתת לו מזונות, אין שום בעיה של מקח או משהו. ואין זו הבעיה שלי שהוא נושא את זה. לא זו שביתת בהמתו.
—
הלכה כב: היתר הבא בדרך – נותן כיסו לנכרי
עכשיו נלמד עוד היתר של אמירה לנכרי בעצם. נאמר שמעולם לא הותר, מעולם לא הותר. אם זו קהילה.
דברי הרמב״ם:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, פתאום היום נעשה קדוש, נעשה לילה, נעשה שבת, והיה לו כסף. הוא היה ממון, היה לו כסף. יש שאלה אם הוא יכול לתת לגוי את הכסף לשאת. אומר, נותן כיסו לנכרי להוליכו, להוליכו משמע לכאורה אפילו אם זה רשות הרבים, אפילו אם זה דאורייתא. ובמוצאי שבת לוקחו הימנו, במוצאי שבת יכול הוא לקחת ממנו. אע״פ שלא נתן לו שכרו, אפילו הוא לא שילם לו.
ביאור ההלכה
כשהוא היה משלם לו אולי היו יכולים לומר שזה קבלנות או משהו. כאן מדובר שהוא לא שילם לו, יש לו אמירה לנכרי ממש. אע״פ שנתנו לו משהחשיכה, אפילו הוא נתן לו כבר היה שבת, מותר. יש היתר, כן מותר.
למה? לפי שאדם בהול על ממונו. אדם דואג על כספו, נרגש על כספו, ואי אפשר שלא ילך. אי אפשר לצפות שאדם יזרוק, הוא לא יזרוק את זה. אי אפשר, אדם לא זורק את כספו, אין דבר כזה. יהודי גדול וירא שמים, האדמו״ר מאמשינוב הולך ערב שבת באיירפורט, הוא לא יזרוק את זה, כך עומד ברמב״ם.
וממילא, מה אומרים החכמים, ואם לא תתיר לו, אם לא תתיר לו, יבוא להביאו בידו, הוא יעשה את זה בידיים. תגיד לו גוי אסור, אוקיי, אני אקח את זה בעצמי. יש רק שתי אפשרויות.
בעיקרון, החכמים ראו שיש שתי אפשרויות, או על ידי יהודי או על ידי גוי, או שהוא ייקח את זה בעצמו, שזה דאורייתא של נשיאה. ממילא מה? התירו לכאורה את זה לתת לגוי. הרבנן אומרים, אין בעיה, אנחנו נותנים עוד, אנחנו מסכימים שהתורה תישאר. משא״כ כאן, שאתה אומר שהוא ישים את זה בשבת, זה עומד באמת, זה אסור לומר בוודאי.
כן, זה אסור לומר, לא סיימנו את הגמרא. נלך עוד יותר מאוחר, זו סוגיה שלמה, אבל זה שאדם בהול על ממונו מובא יותר.
קושיא: חילוק בין כיסו למציאה
אוקיי, היתה לי שאלה. כשמדברים על אמירה, מדברים על אמירה, איסור אמירה הוא בכיסו, כשהכיס הוא בבעלותו. אבל במציאות שלנו, שבה יהודי עכשיו בדיוק עשה כסף, והוא הולך עכשיו עם גוי, והוא אומר לו, “שמע, עכשיו עשיתי כסף,” והוא פגש אותו. זה לא כסף שהוא מחובר אליו רגשית, זה משהו שהוא רק קיבל חזרה. והוא קיבל שם, הוא קיבל שם.
כל העניין היה, אתה רואה מציאה, אל תיקח את המציאה כולה, על זה אין את הטעם, לא אותו בעל. ירוצו אחרי זה, כי על זה אין את הדבר, כי אם לא הוא בעל, הוא לא יוכל להגיע לעולם, כי הוא עדיין לא מחובר מכן.
מלוכה פחות פחות מארבע אמות, שזה בכלל לא נס, זה ממש, זה אולי לא אפילו איסור דרבנן, אולי זה איסור דרבנן.
סיום דיון של סוגיא קודמת
זה לא כסף שיש לו, הוא לא מחובר רגשית לזה. משהו שאי אפשר לענות על זה.
לא סתם קנין, סתם קנין שהוא ירוויח.
נגיעה? נגיעה. כן.
לא ארבעה אבות נזיקין, כלומר יש מציאות. אה, אין לו את המציאות, כלי, על זה אין את הטענה, לא את ‘זה וזה גורם׳.
‘לא יצלח אחרי׳
כי על זה אין את הדבר למה הוא לא יהיה בהול, הוא לא יבוא להיכשל, הוא לא מחובר לזה.
מלוכה פחות פחות מארבע אמות, שזה בכלל לא איסור דאורייתא, זה אפילו לא איסור דרבנן… אין את… מאי נפקא מינה?
הרמב״ם טוען שמה? שהוא לא יהיה בהול, אבל זה הוא יכול היה, כלומר… למה לא אומר ההיתר בקיסה? הוא רואה שהוא יהיה יותר בהול, הוא לא יעשה את זה. אבל בעיקר אומר לו, יש לי לך היתר אחר, אתה יכול לעשות את זה, וזה יותר קל מ…
הוא שואל קושיא, אם יש את העצה של פחות פחות מארבע אמות, למה יגידו לו ‘אמור לו חטא׳? יש לך דרך לעשות את זה בהיתר. אז לכאורה יש חיוב עם זה.
בהול על ממונו הוא מחשבה לא תלושה.
אז השני ששואל כאן על הרמב״ם לגבי זה, שצריך שיטות אחרות, מי שהציב הלכה למעשה במקרה הזה ישאל רב, כי לא לגמרי ברור שההלכה היא כמו הרמב״ם בנושא הזה.
אבל אני צריך לסיים את הפרק עוד חמש דקות, אלמד עוד שתיים שלוש הלכות.
הלכה כ״ג: ישראל שעשה מלאכה בשבת
אומר הרמב״ם: “ישראל שעשה מלאכה בשבת”. למדנו כל ההלכות של גוי שעושה מלאכה, ומה קורה עם התוצר, אם הגוי עשה מלאכה, אם מותר לאכול את זה ‘עד כדי שיעשו׳, או אם הוא מזהיר שם בפרהסיא לעולם. אבל מה אם יהודי עשה חס ושלום מלאכה בשבת?
במזיד
זה כך, במזיד, אם הוא עשה במזיד, “אסור לו ליהנות באותו מלאכה לעולם”. אסור לו לעולם ליהנות מזה.
“ולשאר ישראל מותר ליהנות ממנו למוצאי שבת מיד.”
אבל יהודים אחרים יכולים כן, אפילו מיד. למה? “שנאמר”
פסוק,
ולומדים מזה: “ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם”. לומדים מזה, “היא קודש”, השבת קדושה, “ואין מעשיה קודש”. לא הקוגל, לא הפרפל קדוש, לא המלאכה קודש.
“היא קודש” משמע זה…
“קודש היא” – מה שזה מפורש, רק, “מעשה שבת” לא מקבל דין שאסור… יש רק דין קנס, כמו שלמדנו קודם. כיצד, הישראל שבישל בשבת במזיד, במוצאי שבת יוכלו אחרים, אחרים יכולים לאכול, אבל הוא לא יאכל לעולם, הוא אסור לאכול את זה לעולם.
בשוגג
מה קורה אם הוא בישל בשוגג? במוצאי שבת מותר לו, הקנס של לא לאכול נאמר רק על במזיד. בשוגג הוא גם יכול לאכול במוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה. לא רק בישול, על מלאכות אחרות.
חילוק בין גוי ליהודי
לכאורה ההבדל הוא, אצל גוי חוששים שהוא יגיד לגוי לכתחילה, צריך לומר במוצאי שבת. כאן זה דבר חמור יותר, מילא אסור לו לאכול לעולם. אבל לומר ליהודי, אם זה רק מזיד, אז בא הקנס, הרבנים אומרים, אל תאכל לעולם. אבל בשוגג, לא שייך שהוא יעשה שוגג במתכוון וכדומה, מילא אין חששות גדולים, יש רק איסור עד מוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה.
הלכה כ״ד: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, מה קרה? אדם היה לו דברים, היו לו פירות, ובשבת חיללו שבת, הוציאו את זה חוץ לתחום שבת, ואחר כך החזירו את זה. זה שונה מבישול, כי הפירות היו קודם והם היו אחר כך, הם רק היו במקום אחר, אבל לא קרה שום שינוי בפרי.
אומר הרמב״ם, בשוגג יאכלו, מותר לאכול אותם בשבת, שהרי לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה, לא קרה כלום בזה, שונה מבישול. אבל במזיד צריך כן לחכות עד מוצאי שבת.
מה הפשט של מוצאי שבת הזה, אם אומרים שקונסים את מעשה הקדוש, למה בשבת עצמה אסור? כי זה קנס.
הלכה כ״ה: שכר שבת — השוכר את הפועל
כבר, עוד הלכה אחרונה של הפרק, השוכר את הפועל, אם אדם, יהודי שוכר פועל גוי… יהודי, פועל יהודי. אה, סליחה, יהודי שוכר פועל, לשמור לו את פירותיו, שיעשה לו מלאכות שאינן מלאכות אסורות, למשל שיהיה בייביסיטר, אסור לתת שכירות שבת, זה נקרא הלכות שכר שבת. לא יתן לו שכרו בשבת, אסור לתת את הכסף בשבת.
נפקא מינה: דין שומר
מה יוצא מזה? יוצא מזה הלכה מעניינת ללמוד בחושן משפט, ששבת משמע לא כמו שהיהודי עובד, כי הוא לא משלם לו. גם אין אחריות בשבת, אם קרה בשבת, קרה משהו לפרה, הוא לא יכול לומר לו, “שוכר אתה, אתה חייב בגניבה ואבידה” וכן הלאה, כי הוא לא שומר שכר, הוא שומר חינם, או שהוא לא שומר בכלל.
שכירות לזמן ארוך — בהבלעה
ואם היה שכרו, אם הוא שוכר אותו אבל לשבוע או לשנה, שבוע משמע כאן שבוע שלם, ודיברנו שם שזה מותר, כן. דיברנו שם שזה מותר. דיברנו שמשלמים לו לפרק זמן מסוים, כן. דיברנו אצל גוי, אבל אפילו אצל יהודי בוודאי יש את ההיתר. אם שוכרים אותו לשנה שלמה, אז זה נקרא בהבלעה, ואין שכר שבת, נותנים לו את כל השכר גם עבור השבת, לפיכך אחראי שבת, בשבת הוא גם שכיר.
דין לשון: “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”
אבל אפילו אז כשהוא משלם לו גם עבור שבת, כמו שדיברנו בהבלעה, אבל אסור לו לקרוא לזה שהוא משלם שבת, “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”, תן לי את כסף השבת שלי, “אלא יאמר לו תן לי שכרי של שנה” או “של חודש”.
מה הפשט של זה? אומרים, זה עניין של הבדלה, זה לא דבר יפה לדבר על שבת בימי החול. ולא מדברים כאן אצל שבת, אפילו בימי החול אסור לומר, כן, לכאורה. זו לא הבדלה, זה עניין שצריך באמת להסתכל כאילו הוא לא משלם לו עבור השבת, לא מתאים לומר עבור עבודת שבת.
האמת היחידה של יהודים יש בפורים. אני מתכוון לומר, “ולא יאמר לו” זה לא איסור כזה על הדיבור, הוא אומר איך השכירות של שנה שלמה תיכנס, שלא יסתכלו על זה כשכירות של שבת. אני אומר, אפילו זה אמיתי, כן, בכל זאת יש עניין שלא ידברו על זה כך. למה לא לדבר? כי זה לא יסתכל כך. הוא לא יחשוב כאילו הוא משלם לו עבור שבת, הוא יחשוב כאילו הוא משלם לו עבור השנה. היואל משמע שכשהוא מדבר שאסור לומר כך, כן, יכול גם להיות.
דיגרסיה: רבנים, חזנים, משגיחים — שכר שבת
טוב, מעניין שהיהודים הכי דתיים הם אלה שעובדים בעיקר בשבת, כמו הרבנים, החזנים, וכן הלאה, ואיך מותר לתת להם כסף על זה, כי הוא מתכונן לשאלות ותשובות ערב שבת. אם הוא לא מתכונן, אז יש שאלה גדולה אם הוא יכול לקחת כסף. אם הוא לא מתכונן, אין מלאכה, זה סתם הנאה שהוא מבלה עם הציבור. בכל מקרה, זה יפה. כן. רק באמת, כששוכרים חזן או רב, אומרים, משלמים לו כי הוא מתכונן, לא על השירה בשבת. לשיר הוא שר בחינם, לא בחינם, בהבלעה.
כאן במקרה הזה, שוכרים לקייטרינג למחנות, לשבתות, משגיחים, גם פוגשים את הדרך שלי. גם זה אותו תירוץ, הוא עובד גם ערב שבת, זה בהבלעה. אוקיי, שמח, כן.
סיום הפרק
איך מחזיקים כאן? שמח. ההלכה הבאה, נלמד כבר את ל״ט המלאכות. אבל אין לו פרק ו׳. פרק ז׳ זה כבר עולם התחייה, מלכות, זה נפלא.
Laws of Shabbat Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 6 — Amira L’Akum and Related Laws
—
Halacha 1: The Foundation of Amira L’Akum
The Rambam’s Words: “It is forbidden to tell a non-Jew to do work for us on Shabbos, even though he is not commanded regarding Shabbos, and even if one told him before Shabbos, and even if one doesn’t need that work until after Shabbos. This matter is forbidden rabbinically, so that Shabbos should not be light in their eyes.”
Explanation: One may not tell a non-Jew to do a melacha on Shabbos — even though (1) the non-Jew is not obligated in Shabbos, (2) one told him before Shabbos, (3) one doesn’t need the melacha until after Shabbos. The prohibition is rabbinic, so that Shabbos should not become light in people’s eyes.
Insights and Explanations:
A) Dispute among the Rishonim regarding the reason for the prohibition — three opinions against the Rambam:
1. Opinion of the Behag (and Yereim): Amira l’akum is a Torah prohibition, because the Gemara derives it from a verse — “lo yei’aseh kol melacha.” If it’s derived from a verse, it appears to be from the Torah.
2. Opinion of Rashi: The prohibition stems from “v’daber davar” — one may not speak on Shabbos about matters that cause melacha.
3. Opinion that the Igros Moshe brings: It’s a matter of agency (shlichus) applied stringently — the non-Jew becomes as if an agent of the Jew, and the melacha is attributed to the Jew. The Chasam Sofer asks about this: how is agency relevant regarding Shabbos? The prohibition of Shabbos is that the Jew should rest — this is an “inyan sheb’gufo” that cannot be fulfilled through an agent.
4. Opinion of the Rambam: The prohibition is rabbinic — not agency, not “v’daber davar” — rather a decree so that Shabbos should not be light in their eyes.
B) How the Rambam’s reason fits better with the halacha:
The Rambam’s reason fits very well with both details — both the prohibition to say erev Shabbos (that the non-Jew should do it on Shabbos), and the prohibition to say on Shabbos (that the non-Jew should do it motzaei Shabbos):
– According to “agency”: One can understand why saying erev Shabbos is forbidden (because the melacha is done through agency on Shabbos), but it’s difficult why saying on Shabbos for motzaei Shabbos should be forbidden — there’s no agency for Shabbos melacha.
– According to “v’daber davar”: One can understand why saying on Shabbos is forbidden (because one is speaking on Shabbos), but it’s difficult why saying erev Shabbos should be forbidden — it’s not Shabbos when he’s speaking.
– According to the Rambam’s reason (“so Shabbos shouldn’t be light”): Both fit — telling a non-Jew erev Shabbos to do work on Shabbos makes Shabbos not have a Shabbos appearance (one sees melachos on Shabbos); speaking on Shabbos about melachos (even for after Shabbos) also makes Shabbos light in his eyes, because he’s occupied with melachos.
C) Innovation: The prohibition is not on the “form of the statement” but on the result:
According to the Rambam’s reason (so Shabbos shouldn’t be light), there is no difference whether one says it explicitly, in writing, with a hint, or with gematria — the prohibition is causing a non-Jew to do melacha for you, not the manner of saying. This stands in contrast to the opinion of “v’daber davar,” where one could indeed see a difference between saying and not saying.
D) Telling a Jew on Shabbos that he should do melacha motzaei Shabbos:
For a Jew also, one may not tell him on Shabbos that he should do melacha motzaei Shabbos. This is perhaps from a separate prohibition of “v’daber davar” (not the same reason as amira l’akum), and the Rambam says this later in the chapter.
E) No leniency for amira l’akum regarding Torah melachos:
A general note on the entire Chapter 6: There is no leniency to tell a non-Jew to do a Torah melacha. Only regarding a shevus (rabbinic) is there a leniency (shevus d’shevus). The only exception where one may tell a non-Jew even a Torah melacha is for a sick person who is not dangerously ill — but that’s in Chapter 2 (laws of the sick), not in Chapter 6.
—
Halacha 2: A Non-Jew Who Did Melacha on His Own — The Law of Benefit
The Rambam’s Words: “A non-Jew who did melacha on his own on Shabbos — if he did it for a Jew, it’s forbidden to benefit from that melacha until motzaei Shabbos, and one must wait the time it would take to do it.” “And this is when the matter wasn’t in public… that many people know that the thing was done for so-and-so on Shabbos.”
Explanation: If a non-Jew on his own (without the Jew telling him) did a melacha for a Jew on Shabbos, the Jew may not benefit from it until motzaei Shabbos, and then he must wait the time it would take (as long as it would have taken to do the melacha after Shabbos). But if it was done in public — where everyone knows that the non-Jew did it for the Jew on Shabbos — the Jew may never benefit from it, not even after waiting the requisite time.
Insights and Explanations:
A) The prohibition is on the Jew, not on the non-Jew:
One cannot say “the non-Jew has a prohibition on Shabbos” — the non-Jew has no obligation of Shabbos. The prohibition is only on the Jew: he may not use the result of the melacha. The Jew doesn’t do any action — it’s only a prohibition of benefit.
B) The prohibition of benefit stems from the same decree as amira l’akum:
This is another level of the same decree: not only may one not tell a non-Jew, but also not use what a non-Jew did on his own. The reason is the same — that a Jew should not use non-Jews’ Shabbos melachos, so that Shabbos shouldn’t be light in their eyes.
C) In public — a greater stringency:
When it’s in public — for example, a non-Jew built a building for a Jew on Shabbos and everyone knows about it — the Jew may never live in that building. This is an even greater degradation of Shabbos, therefore the penalty is stricter.
—
Halacha 3: A Non-Jew Who Lit a Candle — Benefit from Melacha the Non-Jew Does for Himself
The Rambam’s Words: “A non-Jew who lit a candle — a Jew may use its light. If for a Jew — it’s forbidden.”
Explanation: When a non-Jew lights a candle for himself, a Jew may benefit from it. When he lights it for the Jew, it’s forbidden.
Insights and Explanations:
A) Innovation in the language “a non-Jew who lit a candle”:
It doesn’t say “a non-Jew who lit a candle for himself” — the language just says the non-Jew lit it. One side is that this means: as long as one doesn’t know that he lit it for a Jew, it’s permitted — one doesn’t need to know positively that he did it for himself, rather one just needs to not know that he did it for the Jew. The study partner rejected this — he holds that this is a “new leniency that isn’t stated here” and one cannot innovate such a leniency that our Rabbis didn’t teach. The Rambam says explicitly “if for himself” — this means one needs to know that he did it for himself.
—
Halacha: Making a Gangway to Descend from a Ship
The Rambam’s Words: “He made a gangway to descend from the ship — a Jew may descend after him. And this is when he didn’t know that he made it for the Jew.”
Explanation: When a non-Jew makes a gangway to descend from a ship, the Jew may also descend with it, because we say he made it for himself. But if one knows that he made it for the Jew — it’s forbidden.
—
Halacha: Filled Water to Give His Animal to Drink / Gathered Grass
The Rambam’s Words: “He filled water to give his animal to drink — a Jew may give his animal to drink after him. He gathered grass to feed his animal — a Jew may feed his animal after him.”
Explanation: When a non-Jew fills water for his animal or gathers grass for his animal, the Jew may also let his animal drink/eat from it.
Insights — The Rema’s Condition of “Knows Him”:
The Rema says: And this is when the non-Jew doesn’t know the Jew. If the non-Jew knows the Jew — it’s forbidden, because perhaps he will do more for him.
A) The reason for “knows him”: When the non-Jew knows the Jew, there’s a concern that he will do more — fill more water, gather more grass — for the Jew. A non-Jew only does for his own interest; he doesn’t do a favor for a stranger. But if he knows the Jew, he has a “calculation” — a motive to do more.
B) Even when one doesn’t actually see that he did more: The concern is not only when one knows that he did more, but even when he brings one bowl of water — if he knows the Jew, there’s a concern that he brought a larger bowl than he would have taken for himself.
C) The principle of “something that can be increased”: The concern of “will do more” is only regarding things that can be increased — like water or grass. But regarding a candle or a gangway, increase isn’t relevant — “a candle for one is a candle for a hundred” — one candle illuminates for a hundred people the same as for one. Therefore, regarding such things, the Jew may benefit even if the non-Jew knows him.
—
Halacha: Majority Jews / Majority Non-Jews
The Rambam’s Words: When a non-Jew lights a candle in a place where there are Jews and non-Jews: he lights according to the majority — he lights for the majority.
Explanation: If the majority are Jews — it’s forbidden, because he’s lighting generally for Jews. If the majority are non-Jews — it’s permitted. Half and half — it’s forbidden.
Insights:
A) “Half and half”: It’s unclear what “half and half” means — whether he has both in mind, or we don’t know whom he has in mind. In any case, it’s forbidden.
B) A practical point: If one prepares a candle on each table separately (like at a large party with Jews and non-Jews), on the table where Jews are sitting he made it for Jews — even when the overall majority is non-Jews.
—
Halacha 6: A Fire Broke Out on Shabbos — A Non-Jew Who Comes to Extinguish
The Rambam’s Words: “A fire broke out on Shabbos and a non-Jew came to extinguish — we don’t tell him ‘extinguish’ and we don’t tell him ‘don’t extinguish.’”
Explanation: When a fire breaks out on Shabbos and a non-Jew comes to extinguish — one may not tell him “extinguish” (amira l’nochri), but one also doesn’t need to tell him “don’t extinguish.” He may do it on his own.
Insights and Explanations:
A) Why is this different from regular “a non-Jew who did for a Jew”?
Regarding regular melachos, we learned that if a non-Jew does for a Jew, the Jew may not benefit — even in case of doubt, even if he knows him. Why is it different here regarding extinguishing a fire?
B) First answer — preventing loss:
Extinguishing a fire is not “benefit” in the regular sense — it’s only “preventing loss” (avoiding damage), not receiving a new benefit. This is like “chasing away a lion” — one chases away the lion, one doesn’t receive something new. According to this, one can extend this to other situations where the non-Jew only does a melacha of preventing loss. But this doesn’t mean that if a kitchen would have been destroyed by the fire it’s like “he built a kitchen” — it remains only chasing away a lion.
C) Second answer — no degradation of Shabbos in an emergency:
The entire foundation of the prohibition of benefiting from a non-Jew’s melacha on Shabbos is “so Shabbos shouldn’t be light in his eyes.” When a non-Jew extinguishes a fire — a danger, an emergency — this is not a degradation of Shabbos. Everyone understands why the non-Jew is doing this — it’s rescue. The concern of “Shabbos being light in his eyes” is only when a non-Jew does regular melachos for a Jew, which can lead to the Jew himself also coming to do melachos.
Question on the second answer: If it’s truly a danger, the Jew himself could extinguish! The fact that the Jew may not do it (without the special leniencies that will be learned later) shows that it’s not a simple danger situation. Therefore, the matter of degradation remains.
D) Definition of “degradation of Shabbos” — not “light in his eyes” but “to come to do it himself”:
“Degradation” doesn’t mean that people will say Shabbos isn’t important. The Rambam’s language is “to come to do it himself” — the Jew will come to do it himself. If the Jew may not do it himself, and the non-Jew does it, this is exactly such a degradation.
E) Why one doesn’t need to say “don’t extinguish”:
One doesn’t have shevitas avdo (obligation for one’s servant to rest) on a foreign non-Jew. A non-Jew doesn’t need to rest — on the contrary, a non-Jew may not rest. Furthermore, if one tells him “don’t extinguish” — the non-Jew causes the Jew damage. There’s never such a halacha that one must tell a non-Jew to stop doing something that harms the Jew if he stops.
—
Halacha: A Deceased Person for Whom Non-Jews Made a Coffin/Grave on Shabbos
The Rambam’s Words: “A deceased person for whom non-Jews made a coffin and dug a grave on Shabbos, or brought flutes to eulogize him — if in private, one waits motzaei Shabbos the time it would take to do it, and then buries. But if the grave was on a main road, or the coffin on its back, and all passersby say that what they’re doing now on Shabbos is for so-and-so — this Jew may never be buried in it. But it’s permitted to bury another Jew in it.”
Explanation: When a non-Jew makes a coffin, digs a grave, or brings flutes for a deceased person on Shabbos — if in private, one waits motzaei Shabbos “the time it would take” and then may bury. If in public (on a main road where everyone sees) — that Jew may never be buried in that grave. But another Jew may be buried there.
Insights and Explanations:
A) “For so-and-so” — interesting language regarding a deceased:
The language “that they’re doing for so-and-so” is odd, because the deceased is exempt from mitzvos — “for the dead, free.” The answer: It’s not about the deceased himself, but about “the honor of the living” — the honor of the family/relatives. They are the ones who need to prepare another grave, and on them the prohibition takes effect.
B) The Raavad’s question on “the time it would take” for a second Jew:
The Raavad doesn’t understand why a second Jew also needs to wait “the time it would take” — he didn’t benefit from it at all, it wasn’t made for him.
C) The Rambam’s approach — “lo plug” penalty:
The Rambam learns a “lo plug” — once the Rabbis made a penalty that one may not benefit from Shabbos melacha, it’s in general for every Jew. The extra stringency of public (never use) is only on the specific Jew, but the basic law of “the time it would take” remains for everyone.
D) Why specifically the example of a deceased:
The Rambam brings specifically the case of a deceased to show that even in a great need (deceased — an “emergency”), there’s still the prohibition of public. One shouldn’t think that because on the second day of Yom Tov we’re lenient with matters of the deceased, we should also be lenient on Shabbos.
—
Halacha: Flutes That a Non-Jew Brought on Shabbos
The Rambam’s Words: “A non-Jew who brought flutes on Shabbos for a deceased — even though he brought them from within the wall — one waits motzaei Shabbos the time it would take to bring them from a nearby place. As long as the matter isn’t in great public.”
Explanation: Even when the non-Jew brought the flutes from within the city (not outside the techum), one still needs to wait motzaei Shabbos “the time it would take to bring from a nearby place.” And it may not be in public.
Insights and Explanations:
A) Why wait if no desecration of Shabbos occurred?
One cannot rely on this. One cannot ask the non-Jew whether he truly brought it from nearby, because the non-Jew has no credibility on this. It remains a doubt whether he brought it from outside the techum.
B) Rabbinic doubt stringently regarding a penalty:
Regarding a rabbinic penalty it’s different — one makes it forbidden even in case of doubt, because otherwise people will “outsmart the system” — they’ll work it out with the non-Jew.
C) Public regarding flutes — what’s the difference?
If one isn’t concerned about desecration of Shabbos (he brought it from nearby), what does public matter to me? The explanation: This is the “degradation of Shabbos” itself — that people should think that he brought it from outside the wall, and Shabbos shouldn’t look like Shabbos.
D) Question whether regarding flutes there’s also “forever” like regarding a grave:
Regarding a grave in public, the Jew may never be buried there. But regarding flutes — will one never use the flutes for that person? It’s not entirely clear, but it appears that regarding flutes the law is different than regarding a grave.
—
General Foundation: Shabbos Must Look Like Shabbos
Shabbos must look like Shabbos. One may not allow a situation where everyone sees that one is building on Shabbos for Jews, one is working on Shabbos for Jews. This is the foundation of the stringency of public.
—
Halacha: A City Where Jews and Non-Jews Live — A Bathhouse That Heats on Shabbos
The Rambam’s Words: “A city where Jews and non-Jews live nearby and there’s a bathhouse that heats on Shabbos — if the majority are non-Jews, it’s permitted to bathe in it motzaei Shabbos immediately. And if the majority are Jews — one waits the time it would take to heat. Half and half — one waits the time it would take to heat.”
Explanation: A city where Jews and non-Jews live together, and there’s a bathhouse that’s heated on Shabbos by a non-Jewish owner — one follows the majority of the city. Majority non-Jews — permitted immediately motzaei Shabbos. Majority Jews — one waits the time it would take to heat. Half and half — also wait.
Insights and Explanations:
A) The main question is not whether the bathhouse is open on Shabbos itself, but for whom the non-Jew heats. The bathhouse owner does it for the city — there’s no doubt what he’s doing, but a question for whom.
B) Presumably we’re speaking of a bathhouse that’s not open for Jews on Shabbos itself, but the heating on Shabbos remains until motzaei Shabbos. When the non-Jew heats, he thinks of all customers — also those who come motzaei Shabbos. Since Jews don’t come on Shabbos, why should we say he thinks of them? The answer is: he also thinks of nighttime (motzaei Shabbos), because he makes it for a whole day for all customers.
C) Practical ramifications: In a city with a Jewish majority (like Lakewood, Kiryas Yoel), questions arise regarding bus services, taxis, electric companies, water companies, sewer systems, and even a police department — if the non-Jewish service works on Shabbos for a majority-Jewish city, this is apparently the same law as a bathhouse. One needs to wait the time it would take motzaei Shabbos. Specifically one may not call a bus immediately motzaei Shabbos in such a city — one must wait the time it would take for the bus to come from where it comes. On Lag B’Omer that falls on motzaei Shabbos, one is concerned about this.
D) In Eretz Yisrael this is a well-known question (electric company on Shabbos), but there it’s a different question because there Jews work. Here we’re speaking of amira l’akum — even when the non-Jew works, if he works for a Jewish majority, it’s forbidden.
—
Halacha 8: A Jew Who Told a Non-Jew to Do Melacha for Him on Shabbos
The Rambam’s Words: “A Jew who told a non-Jew to do melacha for him on Shabbos — even though he transgressed [and receives lashes of rebellion], it’s permitted for him to benefit from that melacha in the evening, after waiting the time it would take to be done.”
Explanation: If a Jew explicitly told a non-Jew to do a melacha on Shabbos — although he transgressed the rabbinic prohibition of amira l’akum (and receives lashes of rebellion), the law regarding benefit from the melacha is not stricter than when the non-Jew did it on his own. One waits the time it would take motzaei Shabbos, and then may benefit.
Insights and Explanations:
A) The Imrei (commentator) brings a great innovation: In essence, all cases where the non-Jew did it on his own (inadvertently, on his own initiative), one wouldn’t have needed to wait the time it would take at all — it should have been entirely permitted immediately. The entire reason for the time it would take was only stated for the case where a Jew tells a non-Jew to do a melacha on Shabbos. Why? Because if one would permit benefit immediately motzaei Shabbos, the Jew would have a reason to tell the non-Jew — he’ll have the thing ready immediately. By forbidding even when the non-Jew does it on his own (one needs to wait the time it would take), the motive to tell the non-Jew is removed — because the Jew gains nothing from it, he needs to wait anyway. This is the reasoning why they forbade even when the non-Jew does it on his own — so people shouldn’t come to actively tell non-Jews.
B) This is an interesting category: the Jew commits a transgression (amira l’akum), but the penalty (waiting the time it would take) is not greater than when the non-Jew did it on his own.
—
Halacha 9: Shevus D’Shevus — Amira L’Akum Regarding a Rabbinic Prohibition
The Rambam’s Words: “Something that is not melacha and is only forbidden to do on Shabbos because of shevus — it’s permitted for a Jew to tell a non-Jew to do it on Shabbos. And this is when there’s some illness, or when one needs the thing for a great need, or for the sake of a mitzvah.” “How so? One tells him to climb a tree… or to swim on the water… to bring him a shofar… or a knife to circumcise with… to transfer from courtyard to courtyard that don’t have an eruv… to bring hot water to wash a child or one who is suffering. And similarly all such cases.”
Explanation: When the prohibition itself is only rabbinic (shevus), a Jew may tell a non-Jew to do it (shevus d’shevus = amira l’akum + rabbinic prohibition), but only under three conditions: (1) some illness, (2) great need, (3) need for a mitzvah.
Insights and Explanations:
A) Distinction between sick and somewhat sick:
The Raavad asks about the Rambam: earlier the Rambam taught that for a sick person who is not dangerously ill, a Jew himself may do a rabbinic matter. If so, why does one need a non-Jew for somewhat sick? The commentator answers: Somewhat sick is a lesser level than a sick person who is not dangerously ill. A sick person — the Jew himself may do shevus. Somewhat sick (like a headache) — one may only tell a non-Jew to do shevus.
B) Examples of shevus d’shevus: Climbing a tree (lest he detach), swimming (lest he make a barrel), carrying from courtyard to courtyard without an eruv (karmelis — rabbinic). The Rambam brings practical examples: bringing a shofar on Rosh Hashana that falls on Shabbos, a knife for circumcision, hot water for a child or one who is suffering.
C) Practical ramification — electrical items: According to most poskim who hold that electrical items (like air conditioning) are only forbidden rabbinically, one may tell a non-Jew to turn on air conditioning when it’s hot — because this is shevus d’shevus with great need.
D) [Digression: The weakness of “great need” as a criterion:] The concept “great need” is very weak and subjective — every person can decide that for him there’s great need, and this leads to people calling a non-Jew on Shabbos for all sorts of things. Shevus d’shevus is essentially not a strong prohibition — it’s only forbidden initially, but there’s a great discussion how much one can be lenient. The Acharonim must define what “great need” truly means. In general, regarding rabbinic prohibitions one permits in case of great need.
—
Halacha: One Who Purchases a House in Eretz Yisrael — Amira L’Akum for Settling Eretz Yisrael
The Rambam’s Words: “One who purchases a house in Eretz Yisrael — it’s permitted to tell a non-Jew to do work on Shabbos, because amira l’akum and similar matters are only rabbinic prohibitions, and in the case of settling Eretz Yisrael they didn’t decree regarding this matter.”
Explanation: A Jew who purchases a house in Eretz Yisrael may tell a non-Jew to do melacha on Shabbos (like writing a deed), because settling Eretz Yisrael is such an important mitzvah that the Sages didn’t decree amira l’akum regarding it at all.
Insights:
A) The innovation is that regarding other mitzvos one may only do shevus d’shevus (two layers of rabbinic), but regarding settling Eretz Yisrael they didn’t decree on amira l’akum at all — even when the non-Jew does a Torah prohibition (like writing a deed). This is a greater leniency than regular shevus d’shevus.
B) There’s a dispute whether the Rambam speaks only of when the non-Jew does rabbinic prohibitions, or even Torah. According to the simple reading in the Rambam, it appears that even Torah (like writing a deed) is permitted for the sake of settling Eretz Yisrael.
C) Syria (David’s conquest) also has this law of Eretz Yisrael regarding this matter, although not regarding all matters. The Rambam brings: “And similarly one who purchases a house in Syria” — because Syria is an individual conquest of King David, and regarding certain halachos it has a status like Eretz Yisrael. The matter of settling Eretz Yisrael means that Jews should live there and not non-Jews.
—
Halacha: One Contracts with a Non-Jew for Work — Contracting
The Rambam’s Words: “One contracts with a non-Jew for work and sets a price, and the non-Jew does it for himself, even though he does it on Shabbos it’s permitted.”
Explanation: One may negotiate with a non-Jew for work and promise him payment, and the non-Jew works on his own account — even if he works on Shabbos it’s permitted, because the non-Jew chooses when to work.
Insights:
The foundation: When the Jew hires the non-Jew as a contractor (pays for the project, not for the time), the non-Jew works “for himself” — for himself. The Jew only wants the result, not that the non-Jew should work on Shabbos.
—
Halacha: One Who Hires a Non-Jew for an Extended Time — A Year or Two
The Rambam’s Words: “And similarly one who hires a non-Jew for many days is permitted, even though he does it on Shabbos. How so? Such as one who hired him for a year or two years to write for him or to weave for him, and it’s permitted, and it’s as if he contracted with him to write a book for him or to weave a garment for him, he hires however he wishes. And this is when he doesn’t calculate with him day by day.”
Explanation: If one hires a non-Jew for a long time (a year, two years) for writing or weaving, it’s permitted even if he works on Shabbos — because it’s “as if” contracting. But a condition: one may not calculate with him day by day.
Insights:
A) The great innovation: Even when the form of payment is not formally contracting (he doesn’t pay for a specific project but for a time period), but since it’s a long period, we view it “as if he contracted with him” — like contracting. The Rambam’s language “as if” shows that it’s not truly contracting, but we treat it as such.
B) “To write for him whatever he wishes” — the non-Jew doesn’t have a specific book to write, but he’s the Jew’s scribe for the year, he writes what the Jew needs. This is an innovation — even without a clear single project, since it’s a long time, it’s “as if” contracting.
C) “And this is when he doesn’t calculate with him day by day” — the condition is that one doesn’t calculate each day. If
C) “And this is when he doesn’t calculate with him day by day” — the condition is that one doesn’t calculate each day. If one calculates daily, it means the non-Jew is obligated to work every day including Shabbos, and this is hiring (not contracting) and is forbidden.
D) Practical ramification: An employee with an annual salary, where one doesn’t calculate each day, is “as if contracting” — the non-Jew can take off days, and the Jew isn’t particular about which days he works, only about the result. There’s a discussion whether “365 days a year” means he must work every day (then it’s forbidden), or whether “a year” means generally that he should deliver work (then it’s permitted). The simple understanding is that by “hiring for a year” the Jew isn’t particular about specific days.
—
Halacha: In Private vs. In Public — Melacha Through a Non-Jew by Contracting
The Rambam’s Words: “Therefore, one who contracts with a non-Jew to build his courtyard or his wall… if he does the melacha in the city (or within the Shabbos boundary) — it’s forbidden to let him do it on Shabbos because of those who see, for they don’t know that he contracted. And if he does it outside the boundary — it’s permitted.”
Explanation: Even by contracting, if the melacha is in the city (or within the Shabbos boundary) where Jews see, it’s forbidden — because people know it’s the Jew’s house but don’t know that he made a contract, and it looks like the non-Jew is working for the Jew on Shabbos. But outside the boundary, where no Jew goes on Shabbos, it’s permitted.
Insights:
A) The distinction between within the boundary and outside the boundary: within the boundary Jews can see and be suspicious; outside the boundary no Jew goes on Shabbos (because one may not go outside the boundary), so no one sees.
B) Practical ramification: A factory in a non-Jewish area at the edge of the city — if no Jew goes there on Shabbos, it’s like “outside the boundary” and is permitted. But in the city, where everyone knows it’s the Jew’s house, it’s forbidden even by contracting.
C) The foundation of this prohibition is because of those who see (appearance of wrongdoing / suspicion / degradation of Shabbos) — people don’t know that he made a contract, and it looks like the non-Jew is working for the Jew on Shabbos.
D) Practical discussion — landscaping at a Jewish house:
The main prohibition is not the reality of melacha at a Jewish house, but the suspicion that the non-Jew is a day laborer of the Jew. If everyone knew it’s by contract, it would be easier. But even when the Jewish homeowner pays the contractor by contract, the contractor pays his workers per hour — there’s a “agent for an agent” problem. The conclusion is that practically one hasn’t allowed non-Jews to work on Shabbos at Jewish houses, and this is accepted in halacha.
E) Example of garbage collection: No one thinks that the sanitation worker works for the Jew — because it belongs to the city. This proves that the prohibition is only when people can be suspicious that the non-Jew works for the Jew.
—
Halacha: Renting Out a Vineyard/Field to a Non-Jew
The Rambam’s Words: “And similarly it’s permitted for a person to rent his vineyard to a non-Jew” — one may rent one’s vineyard to a non-Jew, even if the non-Jew works on Shabbos, “because the observer knows that it’s rented in his hand” — because the observer knows that it’s rented. “Or as a sharecropper” — or the non-Jew works as a sharecropper (he takes a percentage of the produce).
But: “Regarding something where the Jew’s name as owner is called upon it and it’s not the custom of the people of that place to rent or to lease as sharecropping — it’s forbidden to rent it to a non-Jew” — when it’s known that this is the Jew’s field, and there it’s not customary to rent out fields, it’s forbidden, “because the non-Jew does melacha in that place on Shabbos and the Jew’s name as owner is called.”
Insights:
A) The distinction of “the custom of the people of the place”: The leniency depends on local custom. If in that place renting/sharecropping of fields is a normal thing, the observer knows that the non-Jew works for himself. But if it’s not the custom, people will think that the non-Jew is a worker of the Jew.
B) Question from the Maggid (Shulchan Aruch HaRav): In the same place where renting is the custom — why should contracting (sharecropping) be forbidden? If everyone knows that one rents out fields, why would Jews suspect that the non-Jew is a hired worker? The answer: By sharecropping, the non-Jew conducts himself like an owner — he eats the fruits, he takes care. But at a Jewish house (like landscaping), the worker still conducts himself like a worker, not like an owner, and people don’t know the difference between a worker and a contractor.
C) Magen Avraham’s opinion: Even by proper contracting, it’s only permitted when the non-Jew does it at his own home. When it’s done at the Jew’s house, it’s still forbidden because of degradation of Shabbos — “appearance to observers,” “lest they suspect him.”
—
Halacha: Lending Vessels to a Non-Jew
Rambam/Rema: It’s permitted to lend or rent vessels to a non-Jew, even if the non-Jew does melacha with them on Shabbos, because we are not commanded regarding the rest of vessels. But his animal and his servant — it’s forbidden, because we are commanded regarding the rest of animals and servants.
Insights:
This is the first time the Rema uses the concept “rest of vessels”, which he could have used earlier.
—
Halacha: Partnership with a Non-Jew — One Who Partners with a Non-Jew
The Rambam’s Words: “One who partners with a non-Jew in work or in merchandise in a store — if they stipulated from the beginning that the Shabbos profit should be for the non-Jew alone and he should give him one day corresponding to Shabbos for the Jew alone — it’s permitted.”
Explanation: If one agreed from the beginning that Shabbos profits belong entirely to the non-Jew, and a second day (for example Sunday) belongs entirely to the Jew — it’s permitted. Shabbos is truly the non-Jew’s, the Jew has nothing from it.
Insights:
A) If one didn’t agree beforehand: “When they come to divide — the non-Jew takes all the Shabbos profit alone, and the rest they divide” — the non-Jew takes the entire Shabbos profit, and the rest is divided. The Jew loses, because he doesn’t receive any day instead of Shabbos. “And he has no recourse except purchasing Shabbos” — he has no choice but to “purchase” Shabbos.
B) Learning: When one agrees beforehand, the partnership is nullified for Shabbos — each one works for himself that day, therefore the Jew can receive a day back. But if one didn’t agree, the Jew’s portion in Shabbos profits is forbidden because the non-Jew worked for him, and he cannot “buy back” a day.
C) “And similarly if they took a field in partnership” — the same law applies when they have a field as sharecroppers/renters in partnership.
—
Halacha: Partnership Without a Condition — “It Appears to Me”
The Rambam’s Words: “If they didn’t stipulate… it appears to me that the non-Jew should take alone a seventh of the profit” — the Rambam says “it appears to me” (my opinion), that the non-Jew should take a seventh of the entire profit (corresponding to Shabbos).
Insights:
The Rambam emphasizes that this is his own opinion — “it appears to me” — which means it’s not a simple Gemara, but an innovation from the Rambam how to handle when one doesn’t know which day’s income is which.
—
Halacha: Giving Money to a Non-Jew to Invest
The Rambam’s Words: “One who gives money to a non-Jew to invest, even though the non-Jew buys and sells on Shabbos, he takes his profit on Shabbos, and so ruled all the Geonim.”
Explanation: When a Jew gives money to a non-Jew to invest and trade with it, even if the non-Jew trades on Shabbos, the Jew may take his profit.
Insights:
A) The reason is because it’s not at all called in the Jew’s name — the non-Jew does his thing, he’s a “silent investor.” It’s not like the non-Jew works as an agent of the Jew, therefore there’s no degradation of Shabbos.
B) Practical application: Stocks and investments where “his money makes money” on Shabbos — this is not a problem. Stocks can be a matter of ownership (he owns part of the company), but when we speak of melacha — buying and selling — this also is not a problem because the non-Jew does it for himself, not as an agent of the Jew.
—
Halacha: One Should Not Give Vessels to a Non-Jewish Craftsman on Erev Shabbos
The Rambam’s Words: “One should not give vessels to a non-Jewish craftsman on erev Shabbos to make them, even by contract, unless they can reach from while it’s still day until it gets dark.”
Explanation: One may not give a non-Jewish worker vessels on erev Shabbos to repair, even by contract, unless the non-Jew can leave the Jew’s house before Shabbos.
Insights:
A) The foundation of this prohibition is suspicion/appearance of wrongdoing — people shouldn’t see a non-Jew leaving a Jewish house with work on Shabbos. Although the non-Jew may work (because it’s contracting), the appearance is problematic.
B) The same applies to selling: even if the acquisition occurred before Shabbos, if the non-Jew remains in the house and leaves with the object on Shabbos, it looks like one sold it to him on Shabbos. The Rema says: one shouldn’t sell so that he shouldn’t leave — he shouldn’t leave with things on Shabbos.
C) Regarding borrowing (loan) and collateral: One may take collateral from a non-Jew, but returning collateral or giving a gift — only if the non-Jew leaves the house before Shabbos. Because if he leaves on Shabbos with an object, it looks like business on Shabbos. By borrowing there’s no wrongdoing at all (no transgression), it’s only suspicion: as long as he sits in your house — as long as the non-Jew is at the Jew’s, no one knows when he gave it to him, and when he leaves with an object — it appears as if he lent it to him or made a transaction with him on Shabbos.
—
Halacha: One Who Gives a Letter to a Non-Jew to Deliver to Another City (Sending a Letter with a Non-Jew)
The Rambam’s Words: “One who gives a letter to a non-Jew to deliver to another city — if he set his wage, it’s permitted, even if he gives it to him on erev Shabbos as it gets dark.”
Explanation: Sending a letter with a non-Jewish postman — if one agreed on a price (contracting), it’s permitted even right before Shabbos, as long as the non-Jew leaves the Jew’s house before Shabbos.
Insights:
A) Without setting a price: It depends whether there’s a regular person — a specific postman who collects letters and sends them with messengers. If yes, one may, but with a condition: one must give the letter enough time before Shabbos that it could arrive near the wall of that city before Shabbos. The reason: perhaps the one who collects letters and sends them, his house is near the wall — we don’t know where his house is, therefore there must be enough time for the farthest possible place (near the wall).
B) Without a regular person: If one sends with just any non-Jewish carrier, it’s forbidden to send a letter with a non-Jew ever, unless one set a price (contracting).
C) Why does the regular person help? He’s included in contracting by virtue of his job — his work is not paid per hour, but for the result of delivering the letter. It’s his profession, therefore one doesn’t need to specifically negotiate a price.
—
Halacha: A Non-Jew Who Brought His Objects to a Jew’s House on Shabbos
The Rambam’s Words: “A non-Jew who brought his objects on Shabbos and brings them into a Jew’s house — it’s permitted.”
Explanation: When a non-Jew brings his own things into a Jewish house on Shabbos, it’s permitted, even if the Jew tells him where to put it.
Insights:
The distinction: the entire prohibition of leaving/entering with things is only regarding the Jew’s things. Regarding the non-Jew’s own things there’s no problem. One doesn’t place stringencies on non-Jews — one isn’t suspicious that it’s the Jew’s things.
—
Halacha: Giving Food to a Non-Jew on Shabbos
The Rambam’s Words: “One gives him food, one gives him and he leaves — we are not responsible for him.”
Explanation: One may give a non-Jew food on Shabbos, and if he carries it out, that’s not our problem.
Insights:
A) Distinction between Shabbos and Yom Tov: On Yom Tov there’s a concern that if one invites a non-Jew to a meal, one will cook for him (cooking). But on Shabbos one doesn’t cook anyway (not even for a Jew), therefore there’s no such concern.
B) Analogy of a dog: Like giving food before a dog in the courtyard — one may give food to a dog, and that it carries it out is not our problem. This is not shevitas behemto (rest of one’s animal).
—
Halacha: One Who Was Coming on the Road and Shabbos Came Upon Him — Giving His Purse to a Non-Jew
The Rambam’s Words: “One who was coming on the road and Shabbos came upon him and he had money with him — he gives his purse to a non-Jew to carry it, and on motzaei Shabbos he takes it from him, even though he didn’t give him his wage, and even though he gave it to him after it got dark — it’s permitted. Because a person is anxious about his money, and it’s impossible that he won’t go, and if you don’t permit him — he’ll come to bring it in his hand.”
Explanation: Whoever is going on the road and Shabbos comes upon him suddenly, may give his purse of money to a non-Jew to carry, even without payment, even if it’s already Shabbos. The reason: a person is anxious about his money.
Insights:
A) This is a special leniency in amira l’nochri — although one has never been permitted amira l’nochri, here the Sages permitted.
B) “To carry it” — apparently even in a public domain, which is a Torah prohibition of carrying out.
C) Even without payment — when he would pay, one can say it’s contracting. Here we’re speaking without payment — it’s proper amira l’nochri, and nevertheless it’s permitted.
D) The foundation: A person is anxious about his money — a person won’t throw away his money, it’s impossible. The Sages saw that there are only two options: either the non-Jew carries it (rabbinic prohibition of amira), or the Jew carries it himself (Torah prohibition of carrying out). Therefore they permitted the lesser prohibition (amira l’nochri) in order to avoid the more severe prohibition (carrying out by hand).
E) A question: The leniency is when the Jew is “emotionally connected” to his money — “in his purse,” it’s his purse. But what if a Jew just now received money (for example, a found object), that he’s not yet connected to it? On this there isn’t the same reason of “a person is anxious about his money,” because he’s not yet attached to it. On such money one could perhaps say he should leave it, or carry it less than four amos (which is perhaps not even a rabbinic prohibition).
—
Halacha: A Jew Who Did Melacha on Shabbos — Intentionally and Inadvertently
The Rambam’s Words: “A Jew who did melacha on Shabbos — if intentionally, it’s forbidden for him to benefit from that melacha forever, and for other Jews it’s permitted to benefit from it motzaei Shabbos immediately. As it says ‘and you shall guard the Shabbos for it is holy to you’ — it is holy and its products are not holy.”
Explanation: A Jew who did melacha on Shabbos intentionally — he himself may never benefit from it (penalty forever). But other Jews may benefit motzaei Shabbos immediately. The source is the verse “holy to you” — Shabbos itself is holy, but not the actions/products of Shabbos. Therefore the prohibition is only a penalty, not a law in the object.
Insights:
A) The distinction between a non-Jew’s melacha (where we’re concerned the Jew will tell him initially, therefore one needs to wait “the time it would take” or forbidden forever in public) — versus a Jew’s melacha intentionally, where the penalty is stricter for the Shabbos desecrator himself (forever forbidden), but easier for others (motzaei Shabbos immediately).
B) By inadvertence — even the person himself may eat motzaei Shabbos. The penalty of “forever” is only by intentional. The reasoning is: by inadvertence it’s not relevant that he’ll do it intentionally, therefore there’s no concern that requires a penalty.
C) “And similarly all such cases” — not only cooking, but all melachos.
—
Halacha: Fruits That Went Outside the Boundary and Returned
The Rambam’s Words: “Fruits that went outside the boundary and returned — inadvertently they may be eaten, for no action was done to its body and it didn’t change. Intentionally — one waits until motzaei Shabbos.”
Explanation: Fruits that one carried outside the boundary and brought back — by inadvertence one may eat even on Shabbos itself, because the fruit didn’t change at all (no physical change). By intentional one needs to wait until motzaei Shabbos.
Insights:
A) The distinction between carrying outside the boundary and cooking: by cooking there’s a change in the object (the food is different than before), therefore there’s a penalty even inadvertently (until motzaei Shabbos). But by fruits that were only in a different place — “no action was done to its body and it didn’t change” — inadvertently is permitted even on Shabbos itself.
B) By intentional there’s a penalty until motzaei Shabbos — the penalty is not about a law in the object, but a decree on the person.
—
Halacha: Wages of Shabbos — One Who Hires a Worker
The Rambam’s Words: “One who hires a worker to guard his fruits… he should not give him his wage on Shabbos… and if it was his wage for a week or for a year — Shabbos is included, therefore he’s responsible for Shabbos… and he shouldn’t say to him ‘give me my wage for Shabbos’ but he should say to him ‘give me my wage for the year’ or ‘for the month.’”
Explanation: One may not pay a Jewish worker specifically for Shabbos work (wage of Shabbos). But if one hires him for a longer period (week, month, year), the Shabbos portion is “included” — mixed into the entire payment, and it’s permitted.
Insights:
A) Ramification for Choshen Mishpat (paid guardian): If one may not pay wage of Shabbos, it means that on Shabbos the worker is not a paid guardian — he’s an unpaid guardian or not a guardian at all. Therefore, if something happens to the cow on Shabbos, the employer cannot claim “you’re a hired worker, you’re liable for theft and loss.”
B) “And he shouldn’t say to him give me my wage for Shabbos”: One side: it’s a matter of “separation” — it’s not fitting to speak of Shabbos money. Another side: it’s not just a speech prohibition, but a practical instruction how the hiring should go — one should truly view it as payment for a whole year, not as payment for Shabbos. Even when it’s true that he pays also for Shabbos (included), still there’s a matter that one shouldn’t speak this way — so it shouldn’t “appear” like wage of Shabbos.
C) [Digression: Rabbis, cantors, supervisors — wage of Shabbos:] The “frummest Jews” — rabbis, cantors — work mainly on Shabbos. How may one pay them? The answer: one pays them for the preparation before Shabbos — the rabbi prepares for questions and answers, the cantor prepares to pray. The singing/sermon on Shabbos itself is “included.” If the rabbi doesn’t prepare — there’s a “great question” whether he may take money. The same applies to catering, camps, supervisors — they also work erev Shabbos, therefore it’s included.
—
[Digression: “This and That Cause” — Beginning of the Last Section]
When something is not a “vessel” — not emotionally connected, not a reality that the person has — there’s no claim of “this and that cause,” and there’s no concern that he’ll stumble. According to other opinions (not the Rambam) the halacha is not entirely clear, and practically one should ask a rabbi.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Shabbat Chapter 6 — Amira L’Akum (Instructing a Non-Jew)
Introduction to the Chapter
Speaker 1:
We are now going to learn Rambam, Laws of Shabbat, Book of Times, the sixth chapter, Chapter 6. The first few chapters the Rambam discusses general laws that are relevant to Shabbat. That is, before he goes into the 39 melachot (categories of forbidden labor) and explains each one, zera (planting), choresh (plowing), he says things that are relevant, that is for example such principles as principles of pikuach nefesh (saving a life) on Shabbat. This chapter will be principles of the prohibition called amira l’goy (instructing a non-Jew). What is amira l’goy? To tell a non-Jew to do a melacha (forbidden labor). And in this chapter will stand the principles of when one may not and when one may.
Before we begin this chapter, we need to thank the supporters. If there is no flour there is no Torah. In order that we should be able to learn and disseminate Torah and make these shiurim (lectures) substantial, one must invest money and energy. A tremendous thank you to our sponsor, a chassid, a philanthropist, supporter of Torah, our friend Rabbi Yoel Eliyahu, and from him may they learn and so may they do.
So, the Rambam says, yes? Wonderful. First let’s learn the first section and have a little discussion about amira l’akum (instructing a non-Jew), and go into the detailed laws.
Halacha 1: The Foundation of Amira L’Akum
Speaker 1:
“It is forbidden to tell a non-Jew to do melacha for us on Shabbat.” A Jew may not do any melacha on Shabbat. He will think, okay, a non-Jew doesn’t have mitzvot, a non-Jew even has a prohibition to observe Shabbat, let him be told. The Rambam says, “even though he is not commanded regarding Shabbat”, even though the non-Jew is not commanded regarding Shabbat, we may not tell him.
The Rambam says, not only that, but “even though he told him before Shabbat”. Even if the Jew didn’t tell him on Shabbat. This will mean that on Shabbat one may not tell a non-Jew. But even if he told him before Shabbat that he should do melachot on Shabbat, one also may not. And not only that, but “and even though he doesn’t need that melacha until after Shabbat”. Even if he needs the work after Shabbat, he also may not tell the non-Jew on Shabbat that he should do the melacha. It’s not permitted to tell a non-Jew on erev Shabbat (Shabbat eve) that he should do a melacha on Shabbat, or on Shabbat that he should do a melacha on motzaei Shabbat (after Shabbat).
The Rambam says, “and this matter is forbidden by rabbinic decree”, the prohibition is rabbinic. The prohibition is “so that Shabbat should not be light in their eyes”. So that Shabbat should not become easy for people, because he actually leaves it alone, first the non-Jew did it, and a Shabbat won’t have the Shabbat-like form, on Shabbat one doesn’t do any melachot, but one sees melachot being done, he tells the non-Jew, he does it, he himself also does. It’s a rabbinic prohibition.
Dispute Among the Rishonim Regarding the Reason for the Prohibition of Amira L’Akum
Speaker 1:
There is still to discuss a bit, this is a dispute among the Rishonim (early authorities) what is the reason for the prohibition of amira l’akum. There are Rishonim who learn that it’s a Torah prohibition, so learns the Yereim, I mean the Behag, it’s a Torah prohibition, because so it is in the Gemara that it’s derived from a verse. So if it’s derived from a verse, so it can look like a Torah law. But the Rambam and other Rishonim learn no, that it’s a rabbinic prohibition.
And what is actually the prohibition? Those who learn that it’s a Torah law, they will perhaps say “lo yaaseh kol melacha” (no work shall be done), it’s actually a Torah law. And then there are a few more, the Igrot Moshe (responsa of Rabbi Moshe Feinstein) in a few places brings that there are Rishonim who learn that it’s a matter of agency, like, that not only may a Jew himself not do a melacha, but the non-Jew becomes like an agent, it becomes agency as a stringency. It’s not so simple, the Chatam Sofer asks on this, how is it relevant? The entire prohibition of Shabbat is that a Jew should rest, on this there is no agency, it’s like a matter that is in his body. But that is one reason.
The second reason that others say is that it’s a prohibition, so says Rashi, a prohibition, it says in the verse “v’daber davar” (nor speaking of matters), one may not say something that will cause a melacha. But the Rambam doesn’t accept either of these two things.
How the Rambam’s Reason Fits with the Halacha
Speaker 1:
According to both of these things comes out the question, what happens if, if there is a prohibition as agency, one can understand that even if he tells him on erev Shabbat, in practice the melacha is done through agency. But if the prohibition is as “v’daber davar”, what is the simple meaning why should “v’daber davar” be forbidden on erev Shabbat? They say, “v’daber davar” is a prohibition on Shabbat. So it means like this, according to the word agency it’s apparently actually only forbidden if it’s done on Shabbat, even if he told him on erev Shabbat. But to say that he should do something on motzaei Shabbat, there is no agency on that. If the reason is “v’daber davar”, it’s also only when one says it on Shabbat, there’s no difference whether one says it about after Shabbat or about Shabbat, but the prohibition is the saying.
But the Rambam with his approach says no, that it’s a rabbinic prohibition. Sofrim (scribes), one doesn’t make agency as a stringency, not v’daber davar. A rabbinic prohibition, from the words of the scribes, that Shabbat should look then should not bring disrespect to Shabbat. Therefore there’s no question, it’s forbidden whether one tells before Shabbat, because then the prohibition is because the melacha is done on Shabbat, whether when one speaks about doing melachot and one tells the non-Jews about doing melachot, it’s still Shabbat is light for someone who is now occupied with melachot. So it’s forbidden by rabbinic decree so that Shabbat should not be light in his eyes.
I’m saying that both actions that I say before Shabbat and after Shabbat fit very well with his reason for the prohibition. Because according to the other reasons for the prohibition it becomes very difficult why it becomes forbidden before or after Shabbat.
Speaker 2:
Yes, but there really isn’t anyone who holds differently than the halachot, right?
Speaker 1:
True, the halacha is certainly so. But I’m saying, according to the Rambam the reason fits very nicely. It’s a reason that fits, the halacha with the reason for the prohibition fit very well. The other reasons it’s difficult to reconcile the prohibition with the details of the mitzvah, with the details of the prohibition.
Speaker 2:
Presumably there are…
Speaker 1:
Ah, everything has pilpulim (dialectical discussions), but yes, I’m just saying on the surface. Very good. Agreed?
Discussion: Telling a Jew on Motzaei Shabbat
Speaker 2:
Yes, I just want to make clear that I’m right, right? That is, it’s clear that one may not tell on erev Shabbat, it doesn’t help to tell on erev Shabbat. And it’s also clear that one may not say on Shabbat to do a melacha on motzaei Shabbat, to tell a non-Jew. True? Even to a Jew one may not. That is true. Another thing.
Speaker 1:
Ah, you mean to tell a Jew to do on motzaei Shabbat, to order?
Speaker 2:
Yes, soon will come the law in such a thing here or later. Perhaps to tell a Jew is with a different prohibition.
Speaker 1:
Okay, one needs to see.
Speaker 2:
That what?
Speaker 1:
I don’t know, one needs to think. Perhaps v’daber davar without the “so that Shabbat should not be light in his eyes.” What is the thing? You mean that what you can’t do you should tell a non-Jew to do. Therefore Shabbat is already not so different. One wants that Shabbat should be very different from the weekdays, that there should not be any melachot that should be done. A Jew to a Jew, perhaps there is an extra prohibition of v’daber davar. I mean the Rambam says it more later.
Speaker 2:
Okay. The next halacha the Rambam says like this: It’s forbidden…
Innovation: The Prohibition is Not on the Form of the Statement
Speaker 1:
What did I say on the surface? Let’s say something. It also comes out according to the Rambam, apparently, that everyone knows something of the leniency, that something is a clear leniency. It comes out from this Rambam that the prohibition is why? So that there shouldn’t be a Shabbat dripping with melachot. It’s a Shabbat dripping with melachot that you should do it yourself. So according to this there’s no difference whether you tell him in writing, whether you tell him with a hint, whether you tell him with gematria, it doesn’t matter. The prohibition is not the form of the statement, the prohibition is making a non-Jew do melacha for you. If the word is “daber davar”, one can see a difference whether one says it or doesn’t say it. But if the word is because the non-Jew does for you and he doesn’t do it on his own, but you told him, then there is any way of telling.
So, yes. Okay. Further.
Halacha 2: A Non-Jew Who Did Melacha on His Own — The Law of Benefit
No Leniency on Torah-Level Melacha
Speaker 1:
What happens if the non-Jew did indeed do a melacha? Okay, let’s begin like this. Now one can learn another thing. That which one may not tell a non-Jew, the Rambam doesn’t have for this any leniency, but a shevut (rabbinic prohibition) one can soon see. But on a Torah law, the Rambam has said when one may. On a Torah law there isn’t a single leniency in the entire Rambam to tell a non-Jew to do a melacha. I haven’t seen. It’s not in this chapter. If you’ve seen, tell me I haven’t found until now a way that one should be able to tell a non-Jew to do a melacha. Apparently not. Only a rabbinic law may one tell a non-Jew. Yes. It will be called shevut d’shevut (a rabbinic decree upon a rabbinic decree).
Speaker 2:
Right. We’ve already seen this earlier too, that for example by medicine for the need of a sick person who is not in danger, also there the Rambam said, there yes the Rambam said that one may tell a non-Jew to do a Torah-level melacha, true? A sick person who is not in danger. A sick person who is not in danger. It says in the Rambam explicitly. There, a sick person who is not in danger, one does all his needs through a non-Jew, including a melacha. A shevut a Jew himself may do. So there is indeed a leniency for a sick person who is not in danger, for example, to tell a non-Jew. It’s not stated in this chapter, it’s stated in the previous chapter, by the laws of a sick person, Chapter 2. But aside from that there is only a leniency on shevut. So it comes out in this chapter.
The Prohibition of Benefit When the Non-Jew Did It on His Own
Speaker 1:
And what we can now learn is not telling. When he didn’t tell, it’s a new, you can say it’s not even an act at all, there wasn’t any prohibition at all. Didn’t tell for anything, someone told him, there’s still a giving by the in halacha in halacha below. But first one learns, first one learns, a non-Jew who did a melacha for a Jew may the Jew benefit from it, if he didn’t tell. Just! No, the word will also, because… Okay, just a summary of the problem, yes, but if he didn’t tell. That is the main word here is, that we see here, that even if a non-Jew does a melacha himself for a Jew, the Jew didn’t tell him, it’s also a prohibition. A prohibition of benefit not… A prohibition of benefit and not the telling. The prohibition is the benefit, it’s not the prohibition. That it will be done from that melacha, according to the reasons of the names one can hear why. Here is a prohibition of telling the general rule by him, even without his telling. There is no prohibition to tell, he is separate from that, tomorrow he will tell him, and he himself does meanwhile. Yes, one can’t say forbidden the non-Jew I don’t have any in shevut. One can only say about the Jew, that he may not. He may not use this thing. The Jew is only relevant by the act, because the prohibition is on the non-Jew, and the Jew doesn’t do any action.
A lot that one can say, the Rambam says like this, a non-Jew who did melacha on his own on Shabbat. The Jew didn’t tell him, a Jew follows the previous halacha, but the non-Jew does it himself. So like this, if he did it for the sake of a Jew, if he did the melacha for a Jew, it is forbidden to benefit from that melacha until motzaei Shabbat, the Jew may not have benefit from the melacha until motzaei Shabbat, until motzaei Shabbat, and on motzaei Shabbat one must wait the time it takes to do it, also when it comes and he must wait with the time it takes, as long as it takes for the melacha to be done, so that he shouldn’t have benefit from what was done on Shabbat. I or you from it a penalty. Not the penalty, we just spoke about. It’s all part of the same decree of amira l’nachri (instructing a non-Jew), that melachot shouldn’t be done for a Jew. A Jew shouldn’t use non-Jews’ melachot on Shabbat. It’s another level, not aside from telling, also not using.
The Law of Publicly
Speaker 1:
It stands itself why. And this, the halacha that then one will indeed be able to benefit from it on motzaei Shabbat, is only that the matter should not be public. The non-Jew certainly may not, the Jew may not allow, in any case, the thing may not happen publicly the melacha, until it becomes known publicly that this thing was done for so-and-so on Shabbat.
If everyone knows – soon we will see the Gemaras – if it’s a thing that everyone knows, the building the non-Jew built for a Jew on Shabbat, the Jew may never live in the building, never have benefit from the action, even not after the time it takes to do it, because this is an even greater disrespect to Shabbat.
But if for himself alone, if a non-Jew does something for himself alone and the Jew just wants to benefit from it, food, that is permitted to benefit from it on Shabbat. The prohibition of benefit is when he makes something for the Jew.
Now the Rambam will bring the Gemaras, look here. A non-Jew who lit a candle, a Jew may use its light. A Jew may benefit from the light, because he lit it, presumably we say that he lit it for himself.
Not presumably, the language is not presumably. The non-Jew lit a candle for himself. It doesn’t say that the Jew lit a candle for himself. It says “a non-Jew who lit the candle”. I say a presumably, when he doesn’t say, when we don’t know that he lit it for a Jew, then one may.
But if for the sake of a Jew, if one knows that he lit it in his house, by him in his thing…
Speaker 2:
That’s what I also said. “A non-Jew who lit the candle”, it doesn’t say “for himself”. If for the sake of a Jew is only when one knows clearly that it’s for the sake of a Jew.
Speaker 1:
No, you’re now innovating a new leniency that’s not stated here. So says the Rambam. The Rambam innovates the leniency. “A non-Jew who lit the candle”, a non-Jew lit a candle, a Jew may benefit from it, food, if it is for himself. If for the sake of a Jew, then it’s forbidden.
But he didn’t say “if for himself”.
Speaker 2:
You put back, if for himself, you put back even not for himself, we just don’t know. Soon we will see the halachot, we just don’t know.
Speaker 1:
That’s what I said. That when he lights a candle, as long as we don’t know that he lit it for a Jew…
The same thing, not to presume it, he lit a candle for him from when is it permitted to benefit from it? From when the splinter with which he lit it is consumed. When the non-Jew lights a candle, from when may one benefit from it? From when he extinguished the match with which he lit it.
Halacha 3: A Gangplank to Descend from the Ship, Drew Water, Picked Grass
Speaker 1:
But the Rama says, and the same law applies to any melacha that the non-Jew does for himself, it is permitted for a Jew to benefit from it. The same thing, not just, he lit a candle for him, he lit a candle, one sees that it’s Tinkler, he lit a candle. What is the question?
Do you understand what I’m saying? He doesn’t know the Jew at all, he didn’t know the Jew at all, that’s a problem. When one sees something, one soon sees innovations, and one soon sees innovations.
I learned off the Rama, that when a non-Jew lights a candle to read something, which you have a custom to do so, but if a non-Jew lights for a Jew, one may not. You took a thing, you turned it back a line, you invented from the leniency that our rabbis did not rule, that you make a distinction and a new leniency that doesn’t even make sense. It doesn’t go like that, one doesn’t learn like that.
Nu nu, so, he brings another example. They arrived with a ship, and they need to make a ramp to go down, make a kevesh (ramp) to go down from the ship. Asa kevesh lered bo min hasfina, the non-Jew made a ramp to go down from the ship, may the Jew, after he also arrived with the same ship, may he also go down with it. Why? Because we say he made it for himself, he made it to go down, lered. But vehu shelo yada she’asa bishvil Yisrael, if he knows that he made it for the Jew, then it is forbidden.
Another example: He filled water lehashkot behemto, to give to drink for his animal, and the Jew also has an animal, mashkeh achar Yisrael, may the Jew give to drink for the animal from the same. The same thing, liket ashavim leha’achil livhemto, he picked grass for his animal, also may the Yisrael let his animal eat from it.
Rema: Shelo Yehei HaGoy Makir Et Yisrael – The Distinction of “Makiro”
Speaker 1:
But says the Rema, vehu shelo yehei hagoy makir lo et Yisrael, this is only when the non-Jew doesn’t know the Jew, because then we say that when he filled water, the Jew may also take. But if he knows the Jew, then one may not. Why? Because we are afraid shema yarbeh bimlechto bishvilo. Then we are afraid that even though he only filled water for his animal, but since he knows the Jew, he takes more water, he does more melachot. Shema yarbeh bimlechto bishvilo, he does more melachot, he picks more grass, or so on. Venimtza it comes out that he is doing bishvil Yisrael, that he will indeed do, then it comes out that a part of the melacha he does bishvil Yisrael, so it is forbidden.
Vechen, says the Rema, kol davar she’efshar lehavot bo, every thing where it’s possible to increase, that means for example, not one candle, but when he lights several candles, it could be that the last few candles were for the Jew. Or when the non-Jew goes for the grass, because grass or water you can make more.
For example, a kevesh and a ner is not relevant to more, because ner le’echad ner leme’ah. And the water for the kevesh, it’s the same kevesh, everyone goes on it anyway. I can’t make more. He’s going to say it clearly, the Rambam is going to say it in the next piece.
Halacha 4: Davar She’ein Bo Leharvot – Ner VeKevesh
Speaker 1:
In such a case there is something perhaps a mixture of non-Jew. But this I already said, one says, except for an example where you could think that the non-Jew does more, lo yehaneh bah beShabbat, and he is not makiro. If he doesn’t know him, then don’t think that the non-Jew makes it for a Jew he doesn’t know. But a Jew does a favor for a Jew he doesn’t know. A non-Jew, he should only do for his own interest. If he knows him, he has a calculation. So if he knows him, he may not, because then he must be concerned that he does more.
It’s not only when we know that he does more, but even for example he filled the one… he brought one large bowl of water. So the concern is that… what is a davar she’efshar… perhaps… he can bring you a larger one, and he can bring you a smaller one. So it could be, here is a chumra, right? We know that he knows you, and you don’t know if he said to bring for you. You see that he brings for his own? Still we are concerned that he brought more for you.
Ah, because here there is one thing that many are in practice, which is not relevant to any increase of people, like a candle, he lit one candle, or he made the kevesh, it’s one ramp that he made. Since it’s what he made for himself, nehenin acharav Yisrael beShabbat, may a Jew have benefit from it, even if the non-Jew knows him, when I have it but done for himself. Very good.
Ner BeMesiba: Rov Yisrael / Rov Goyim
Speaker 1:
Let’s say what is if it’s a large party, we have a mixture of Jews and non-Jews. How many Jews and non-Jews exactly? So still it’s clear, when the Rambam said we eat from it, what he meant to say. We eat from it, also means, when we don’t know?! And it’s clear!, if it’s not clear to us, okay, here is a different situation.
It is Yisrael forbidden leshatemesh le’ora, because we say that the madlik, the non-Jew who lights, al da’at harov, whoever lights lights for the majority who will use it. Because he goes after the majority. If it is rov Yisrael, he lights simply for the Jews. And if it is rov goyim, if there is a majority of non-Jews, mutar lehishtamesh le’ora, he may light le’ora.
It’s actually there apparently in a case when there is one candle. If one prepares on each table candles, then on this table he made for Jews.
Speaker 2:
Yes, one ner. Ner hadolek. Yes.
Speaker 1:
Mechetzah lemechetzah, if there is a mechetzah al mechetzah, then he has in mind the Jews just as the non-Jews, he has in mind both, or we don’t know whom he has in mind, then it is forbidden.
Speaker 2:
Yes, good, it’s a safek, not clear what is the meaning of mechetzah al mechetzah. He thought of both.
Speaker 1:
Ah, so you say. Okay. Madlik al da’at harov, and so, this is the actual… then it is forbidden.
Halacha 6: Nafla Delika BeShabbat – Goy SheBa Lechabot
Speaker 1:
Another halacha. Yes. Nafla delika beShabbat. A halacha about a delika. There fell a… a fire was lit. There is, yesterday we learned here the language “nafla delika”, a fire fell. I mean that a piece fell from the fire and it started to catch fire.
Speaker 2:
Yes, a fire, as long as we hold it in control, yes, there is a candle, it lies in that. It falls out from there, then it already falls from heaven.
Speaker 1:
Ah, I don’t mean. “Nafla delika” is a language, I don’t know actually why it’s called. It became made, because it’s not a thing that… not simple that someone lit it. I mean, it could be that someone lit it, but it means “nefila”, it’s an accident, right? It happened somehow.
So. Uva nochri lechabot, and the non-Jew comes to extinguish. This is even permitted, he comes indeed for you, right? He’s going to extinguish the fire. So, he does it indeed for the benefit of the Jew. So, so, so, it becomes a different halacha. We don’t say that he may not extinguish it, or a Jew may not have benefit from the extinguishing. But “ein omrim lo”, the Jew does nothing. One may not tell him “extinguish”, that is amira le’akum still here.
But the part of amira le’akum that even if the non-Jew does it on his own, if he does it for the Jew one may not, that is not here. He doesn’t need to tell him “don’t extinguish”. He doesn’t have shevitat avdo on his own. We don’t have the obligation that he should be shabbat. On the contrary, a non-Jew doesn’t need to be shabbat.
The entire prohibition is only “shelo tehei Shabbat kala be’einav”. By letting him extinguish a fire, that doesn’t make Shabbat kala be’einav. And even danger is indeed a rare thing that happens. The more basics, one says never what one must say to a non-Jew “al techabe”, he may not benefit from it.
True, he may not benefit from it, but will the Jew say “don’t do”, because he’s going to benefit from it? The non-Jew does the Jew harm, he’s going to do him a misfortune, he’s going to do him damage. Must one never, there is never such a halacha. Certainly, it’s useless, it’s not right. If he is a friend he will tell him, but he doesn’t have to say. There is no such halacha.
Discussion: Why May the Jew Have Benefit from Kibui Delika?
Speaker 1:
Now, here there remains a question, one must answer not the question, why may the Jew apparently have benefit from the extinguishing of the fire? We learned that a non-Jew who does for a Jew he may not have benefit, even in doubt, even in makiro.
To this one must say an answer, I mean a lomdishe answer, and one finds in others, an answer that it’s not called benefit. Benefit means when he did something, now he prevented a loss. It’s not called benefit from ma’aseh Shabbat when he only prevented a loss for the Jew.
According to this one can apply to other things, not only a fire that you say is a danger. Any way that the non-Jew only does a melacha that is a prevention of loss, doesn’t mean benefit from ma’aseh Shabbat, it’s only like mavriach ari. One can hear so. It’s not simple that he now built a kitchen, and so around the kitchen would have been destroyed when the fire would have burned it. But this means only like mavriach ari.
But I thought that the reason is more simple, because as the Rema says, if it would have been Jews themselves one would have had to stop him. But that’s not the point. The point is only about zilzul in Shabbat. And one extinguishes a thing that is a danger, a thing that is very important, is not zilzul in Shabbat, because one understands why a non-Jew extinguishes that, because it’s a saving from danger. When a non-Jew works it’s a matter of zilzul in Shabbat.
So if you like, means that next time the Jew himself will extinguish a fire. But it’s not simple that because the non-Jew does now the melacha the Jew will do the melacha. Because one does melachot on Shabbat the Jew will also do melachot on Shabbat. That’s not a matter like when one extinguishes a fire Shabbat is kala be’einav. I have here a danger, I have here a problem.
Halacha 5: Meit She’asu Lo Goyim Aron VeKever BeShabbat
Reading the Language of the Rambam
Speaker 1:
Says the Rambam further: Meit she’asu lo goyim aron, a meit died, and the non-Jews started building a coffin and digging a grave on Shabbat, this is boneh and chofer, choresh, whatever. O hevi’u lo, they brought with presumably four amot in reshut harabim, chalilim lispod bo, once upon a time at a funeral they used to make music, not only at a wedding. They brought flutes to blow music, they made a hesped with brought with musical instruments, with instruments. A death happened, and the non-Jew quickly started doing these things.
So, what may one have benefit from this? These things anyway are not relevant to Shabbat, these things anyway one buries, one deals with a meit on Shabbat. But motzaei Shabbat now becomes the question whether one may have benefit from this.
So, im betzin’a, if the non-Jew did this in private, then the halacha is as we learned earlier, that one may not have benefit from it until motzaei Shabbat, and motzaei Shabbat one must wait kedei she’ya’asu. You wait kedei she’ya’asu after motzaei Shabbat, so you don’t have benefit from what happened on Shabbat, because you must anyway still wait the few hours that it took, and after that yikaver, one may bury him.
Din Parheseya – Extra Stringency
But there is actually here doesn’t come to a kula, here only comes to a chumra. As was said a grave in a large public area, it’s earlier, but the principle of publicity the Rambam already also said essentially. Apparently this is only the example of that principle.
But if the grave was be’istratya, if the grave is however on a large thoroughfare, o aron al gabah, when the coffin lies there, vechol ha’ovrim, all who pass by, omrim shezo she’osin achshav beShabbat lifloni, they see what is being worked now on Shabbat, for so-and-so, it’s for the deceased. Istratya gedola means a large highway, yes? Istratya is a market, an open place where people move around, not an open field, it’s a place where people move around there. This is a Roman word for a highway or something like that.
So harei zeh lo yikaver bo oto Yisrael le’olam, then the Jew may not be buried in that grave, mipnei shehu befarhesya, because this is befarhesya, and befarhesya there is a greater stringency than “yamtin mimotzaei Shabbat”, one may not have benefit from it at all.
Question: Why “Lifloni” – The Meit is Exempt from Mitzvot
What is very interesting to me, because the meit is exempt from mitzvot, yes? “Lametim chofshi”. He says “lifloni hu”. I can understand, he means to say for the honor of the family, “yikra dechayei”, and they are the ones who will now prepare another grave. But the word “lifloni” is a bit interesting, because it’s not the point, because he does a melacha for the meit, and the meit is already exempt from kol haTorah kulah, he may already be called, he may already be mechalel Shabbat for the Jews. “Lifloni” is a bit of an interesting word here.
Din Yisrael Acher – Permitted to Bury In It
Very good, but permitted, you see it clearly. “Aval mutar likvor bo Yisrael acher”, another Jew one may indeed bury.
Speaker 2:
No, here it fits further, because it’s for the family.
Speaker 1:
I say, there is in the Gemara the question, “Rav Chisda”, he doesn’t know the finding is strict for the relatives and the family.
He reads further, here was had with the topic. It fits very well with the topic of our general Shabbat. It can’t be that everyone goes to the grave, knows the grave? The non-Jews made it for Jews on Shabbat, for the Jew on Shabbat, for the grave. For a second one, there was already ready a grave, it was used. That means, he didn’t make it for him, he didn’t make it for him.
“Mutar likvor bo Yisrael acher”, another Jew one may indeed, once the time of “kedei she’ya’asu” has passed.
Question of the Ra’avad: Why Must a Second Jew Wait Kedei She’ya’asu?
Yes, the Ra’avad perhaps disagreed, he didn’t understand why one needs “kedei she’ya’asu” for the second Jew, because the second Jew had no benefit from this at all.
Okay, the Ra’avad says, he doesn’t understand, not everyone agrees on why. He says that the Ra’avad explains the reason later, why one must wait, why shouldn’t he agree that the Jew did a sin God forbid, and he will immediately motzaei Shabbat have benefit. The Ra’avad argues, according to this, what is relevant for other Jews, should one say the stringency? It doesn’t make any sense for the Jew who did it himself.
Answer: A Rabbinic Fine of “Lo Plug”
It could be that the Rambam learns something like this, a fine of “lo plug”. Once the fine was made, it’s in general, for every Jew one may not have benefit from a melacha of Shabbat. Yes, I don’t know. No, I would understand the Rambam something like this. The heter, the prohibition of “natan kedei she’ya’asu”, that remains. In total the extra stringency of publicity is only here for this Jew. So it comes with the rabbis, but the Rav has a good argument in practice.
Speaker 2:
Yes, but there is a ruling there, could be that it’s according to you, I don’t know, perhaps there is a ruling, I just want to understand.
Speaker 1:
Says the Rav, “vechen kol kayotze bazeh”, says the Rav, one learns that any thing of publicity, so here he learns a halacha of publicity. This was stated earlier, that publicity means if it is known publicly that the non-Jew did for a certain Jew, that Jew may never have benefit from it. A second Jew may however indeed have benefit kedei she’ya’asu.
I mean that he grasps here the example, he wants to show even a thing that is a great need, because later he’s going to say when one may indeed, even a great need, a meit, I don’t know what, it’s not an answer.
From this it’s made. From this it’s made. Could be that the reason why one brings the Gemaras on this is because there are halachot regarding meit on Yom Tov, Yom Tov sheni. So one already made a sugya of what one may indeed and what one may not. Perhaps someone thought that perhaps one may also be lenient on Shabbat.
Speaker 2:
Yes, it’s an emergency so to speak that happened. Usually that’s why one does on Shabbat a war.
Halacha 6: Goy SheHevi Chalilim BeShabbat LeMeit
Reading the Language of the Rambam
Speaker 1:
Yes. He says further, “Goy shehevi chalilim beShabbat lemeit”, a non-Jew who indeed brought flutes, instruments, on Shabbat for a meit, “af al pi shehevi’am mitzad hachoma”, he brought it, he didn’t go through reshut harabim, he brought it from the same city.
Speaker 2:
Right, it’s not chutz letchum or reshut harabim, both apparently.
Speaker 1:
So still, “yamtin bemotzaei Shabbat”, he should wait motzaei Shabbat, “kedei sheyavo’u mimakom karov”. When you weren’t seen at night, it’s interesting. We’re talking if the Jew died on Shabbat morning. It’s a bit of an interesting halacha.
Speaker 2:
Perhaps “balayla” doesn’t mean specifically at night. Perhaps it means when you weren’t noticed, they indeed brought it from far away.
Explanation: One Cannot Rely on the Non-Jew
Speaker 1:
Translation
Basically he says you can’t rely on it. The thing is, they say that when a non-Jew brings something, you can’t now think, whether the non-Jew wasn’t violating Shabbos, whether there’s a place to say that the non-Jew brought it bit by bit, perhaps he brought it halfway and then he brought it halfway. Perhaps one can’t ask the non-Jew, perhaps he has no credibility on this.
Speaker 2:
It seems here that perhaps we also have a law of mechtzah al mechtzah, according to what you’re saying, that if there’s a doubt, we make it forbidden for the non-Jew as well. This is a rabbinical doubt, this is divrei sofrim. Can we extract a complete stringency?
Speaker 1:
This is the concept of a fine (knas), this is a rabbinical fine.
Speaker 2:
And not that every time there should be a doubt with bathing infants, and perhaps then the non-Jew won’t know, they’ll figure it out and outsmart the system.
Speaker 1:
But listen, it seems here also that we can’t, the non-Jew has no credibility on this, we can’t ask the non-Jew whether he brought it from outside the techum. If there’s certainty, if there’s certainty that a certain place indeed brought it from there, and then it’s enough that we wait until kedei she’ya’asu, until it can be brought from a nearby place.
The Law of Publicity Also by Flutes
But “provided that the matter not be in great publicity, as it was when he would place an elephant”. Even the bringing from near the wall also may not be in public. What’s the meaning of this? If I’m not concerned about violating Shabbos, what does the publicity matter to me? It seems that this is zilzul haShabbos (denigration of Shabbos) itself, that a non-Jew brings, people should think that he brought it from outside the wall.
Speaker 2:
No, in great publicity means even in a manner of doubt? No, in great publicity means even if he brings it from a nearby place. Yes, he goes up on the…
Discussion: May One Use the Flutes for the Person?
Here there’s always a connection. I mean, will one never have to… By the grave I understand, one may not use the grave, but he only brought a flute. Will one never use the flute for the person? Must one wait for a second flute? Not certain, perhaps then it’s always yimtein ad sheyavo mimakom karov.
Speaker 1:
No, he says “kemo sheha’ya maniach”, meaning he goes up on the grave.
Speaker 2:
Yes, but I’m asking you whether by a flute there’s also a law.
Speaker 1:
If the public isn’t involved, he didn’t make the flute.
Speaker 2:
But in practice you have benefit from his work.
Speaker 1:
Therefore he says, only bring another one, or carry it back and bring it back. I don’t know, it seems so. So he says “kemo sheha’ya maniach”.
So he says “kemo sheha’ya maniach”, that he said the law that in public then… I don’t know what he says. I have another difficulty, I don’t have… The techum wasn’t given a Pesach Sheni in the Gemara he says, we’ll soon see also that this is an error. And one shall not testify against his fellow in great publicity.
Speaker 2:
What’s the difference? It’s according to the law. It’s the same thing as publicity, yes. It’s just a different version. Yes.
Speaker 1:
Interesting.
Review of Fire – Discussion of Zilzul Shabbos
Discussion: Is There Zilzul Shabbos When a Non-Jew Extinguishes a Fire?
Speaker 2:
When a non-Jew works, is it a matter of denigration of Shabbos.
When the Jew thinks that next time he’ll go extinguish a fire himself, then there’s no zilzul in extinguishing a fire. But it’s not simple that because the non-Jew does the melacha now, the Jew will do the melacha. Because melachos are done on Shabbos, the Jew will also do melachos on Shabbos. But it’s not a concept that when one extinguishes a fire, Shabbos is light in his eyes. It’s a danger, I have a problem here.
Speaker 1:
One minute, one minute, let me say my understanding, and then you’ll say what you hold differently. I mean, in such a case we don’t say that it shows a denigration of Shabbos. I have here some emergency, the non-Jew comes running to extinguish, because that’s the instinct of a person. It doesn’t show any denigration of Shabbos that the non-Jew works for a Jew. That’s my understanding. Do you have something to add, friend?
Speaker 2:
Yes, I have to add that it’s not correct what you’re saying. If it’s a danger, if it’s a danger, a Jew would be allowed to extinguish. If it’s not a danger, a danger is something that’s a destruction, it causes damage. So then, again, let’s be clear, here the danger we’ll learn later. But here there’s something that a Jew may not do, he may not do it. A Jew may not extinguish the fire on Shabbos, and not because there’s a danger may the Jew himself do it, right? There’s a fire that the Jew may. We’ll learn later certain leniencies that the rabbis allow to do by the fire, but this has no connection to what the non-Jew does. He may not do it.
Definition of “Zilzul Shabbos” – “Lavo La’asukei Da’atei”
So I don’t see why there shouldn’t be any… Zilzul of Shabbos doesn’t mean that people say that Shabbos isn’t Shabbos-like, that’s not the meaning. Zilzul of Shabbos isn’t a translation of “kal be’einav”, it means “lavo la’asukei da’atei”, as it says in the Rambam, that he’ll go do it himself, and you may not do it yourself, so it’s the same thing.
So consequently, either there’s the technical leniency that certain Rishonim say, certain commentators say that it’s a true leniency on all melachos, and one never needs to say. The simple understanding is what they argue about the Mechaber. But we haven’t learned anywhere that the Jew must protest, must tell the non-Jews they shouldn’t do it. And you only have a prohibition of benefit, and that means not having benefit. And according to this it’s true on every law which is menuchas haguf. There are others who argue that there is indeed a special understanding, the rabbis permitted having benefit, not because of your reasoning, because it’s not a zilzul to use the reasoning. Rather simply the rabbis, when there’s a matter of great loss, like, the rabbis permitted. So the error is the rabbis the benefit, they need to be good Jews and permit it. I brought another third very nice reason that fits very well into the Rambam.
Summary: Shabbos Must Look Like Shabbos
Speaker 1:
In any case, a great concept that it should look, Shabbos must look Shabbos-like. Don’t do anything at all. Everyone should know, we observe Shabbos for the Jews, we do Shabbos for the Jews, we don’t do. We know, we must wait, we can’t go.
Law 7: A City Where Jews and Non-Jews Live – A Bathhouse That Bathes on Shabbos
Speaker 1:
We’ll soon see also that there’s an answer why there are different versions. Okay. Another version is “and it should be known in great publicity”. What’s the difference? Do you have it? It’s the same thing as publicity, yes. It’s just a different version.
In any case, it’s a great concept that it should look. Shabbos must look Shabbos-like. Don’t do that non-Jews… Everyone should know, we observe Shabbos for the Jews, we do Shabbos for the Jews, we don’t do. If it was, we know, one must wait, one never has any shortcut. It’s a very great thing.
Let’s bring another law of amira le’akum, what happens when there’s a doubt. He says like this, “A city where Jews and non-Jews live nearby, and there’s a bathhouse that bathes on Shabbos”. Here there’s a bathhouse that’s open. It’s a non-Jewish bathhouse, right? A non-Jewish bathhouse is open on Shabbos. So it’s interesting, because the word that it’s open on Shabbos isn’t important here. The question is, even if it’s only on motzaei Shabbos, when it’s heated. Ah, that’s the word. Simply, that’s what it means. We know that it’s already warm, that it’s at the right temperature. This isn’t really a law of doubt, it’s exactly the same law from the Mishna. It says that we know clearly, the bathhouse owner makes it for the city. It’s not a doubt. The question is only what the city is. He’s a non-Jew, he may. But the question is for whom does he make it. If the bathhouse is active, that means the person heats on Shabbos, the word is that one goes there on Shabbos, because we know that work is done there on Shabbos. So “if the majority are non-Jews, it’s permitted to bathe in it on motzaei Shabbos immediately”. If the majority of the city are non-Jews, we say that the non-Jew prepared the bathhouse for whom? For the non-Jews. For himself, as he said there, “oseh melacha bishvil atzmo”, for the non-Jews. “And if the majority are Jews”, we say that he does it for the majority, consequently he makes it for the Jews, one must wait. One must wait as long as it takes to heat it, “shi’ur sheyachmu”.
Speaker 2:
It’s interesting, because here it seems specifically that it’s not open on Shabbos, because if it’s open on Shabbos he did it for the people who are there then. Why would one need to do more work for those who will come later?
Speaker 1:
Yes, presumably, presumably that’s the point. It’s one big heating, it stays until motzaei Shabbos, or something like that.
Speaker 2:
No, he did it presumably for those who come all day, because Jews don’t come on Shabbos. So why should I say that he thinks about at night?
Speaker 1:
He also thinks about at night, why not? Why shouldn’t he be able to? A whole village he has to put in another house, another violation of Shabbos for the mother. Kedei sheyichyeh, he makes it indeed then then, one doesn’t need to wait. Mechtzah lemechtzah, is like the law before, also on the day of Shabbos, one must wait, because then it also becomes so. Kedei sheyichyeh, kedei sheyichyeh.
Discussion: Practical Ramifications – Bus Services and a City with a Jewish Majority
Speaker 2:
So for example there’s a Jewish city, an ir sherubo Yisrael, which has for example a bus station or a taxi. A bus station, one may not use the bus right after motzaei Shabbos, even if it’s a non-Jewish bus, until it’s already kedei she’ya’asu, the bus should come from where it comes, etc.
Speaker 1:
You’re saying a good thing, a great question, for example any services in a large Jewish city, that means the water company works for the Jews, the electric, everything works for the Jews. Let’s think, presumably, I’m sure it’s just an error, I can’t say, do you want to talk about things, generators, we don’t know any Jewish city where the electric company is much bigger than Lakewood. And if not, and if let’s say a Jewish city is big enough, Kiryas Yoel is a large city, and there’s a whole sewer system that must work, presumably this has already been thought about. I don’t know which one.
In Eretz Yisrael they actually worry about this, but there it’s a Jew, it’s a different thing. But here you’re talking about amira le’akum, even for a non-Jew it’s yes. One must know, it could be that the non-Jew works there in his closed company, you don’t know exactly what the story is there. The principle is, it goes according to the majority. If he makes it for the city simply overall, if it’s a majority of Jews it’s forbidden, all the more so. Presumably the rabbis have already thought about this, in some way it’s relevant.
But one must know, people don’t know, for example, that you call a bus to come for you right after motzaei Shabbos, one may not. One must be able to leave when one could have come close. The law is, one must be able to arrive already motzaei Shabbos. I remember when Lag BaOmer is motzaei, they worry about this, that even if you leave after the time, but the non-Jewish bus driver had to leave. It’s not the same even for the Jews, but here we’re not talking about Jews, it’s only melacha, it’s even for non-Jews. One must think how far this can go. For example, even a police department in a Jewish city, if the majority are Jews, perhaps the entire police department exists for the majority of residents.
—
Law 8: A Jew Who Told a Non-Jew to Do Work for Him – The Law After the Fact
Speaker 1:
So until now we’ve learned when the non-Jew does work himself on his own, but he does it for the Jew what one may do. Now we’ll learn what is if the Jew explicitly tells the non-Jew to do a melacha, whether the law is different. Yes? Section 8. The holy Rambam says, it’s not different. The Rambam says like this: A Jew who told a non-Jew to do work for him on erev Shabbos, even though he transgressed, and he transgressed the prohibition of the Sages, and when one transgresses the prohibition of the Sages one receives makkos mardus, it’s harsher than when the non-Jew simply did it, one even receives makkos mardus, but regarding after the fact what benefit one may have from the melacha, it doesn’t become harsher, and it’s the same law as always, that it’s permitted for him to benefit from that melacha on the next evening after he waits immediately as long as it would be done. The fine isn’t greater than when the non-Jew did it himself, and one may have benefit after it’s already passed the kedei sheha’ya na’aseis.
The Emri’s Innovation: Why We Forbade Kedei She’ya’asu Even When the Non-Jew Does It on His Own
The Emri says, essentially all these mistakes or all when the non-Jew did it himself, it should have been completely permitted, one wouldn’t need to wait kedei sheha’ya na’aseis at all. The entire reason why we wait kedei sheha’ya na’aseis was said al menas ken, only for such a case when a Jew tells a non-Jew to do a melacha on Shabbos. Because then it’s very important that he should have to wait. Why? Because if we say “you’ll benefit from it immediately”, we’re afraid that he’ll feel good, and he’ll be able to always tell the non-Jew, “if the thing is found ready immediately”. We forbade when the non-Jew did it on his own, so that when it will be permitted, people will tell the non-Jew. We don’t want this, we want actively that they shouldn’t tell. But since we forbade, and one must wait kedei sheha’ya na’aseis, he won’t say “why shouldn’t I tell the non-Jew?”, because he’ll gain nothing from it, “so it won’t be delayed at all”, he’ll gain nothing, “so it won’t be delayed until evening as long as it would be done”, he’ll have to wait anyway as long as it takes to do motzaei Shabbos, so he gained nothing from telling the non-Jew.
It’s interesting, these are still such laws that we know the Jew commits a sin, but he’ll still do the fine. Usually the Jew who transgresses the prohibition of amira le’akum, he’s also not transgressing it, he won’t catch something that isn’t clear.
—
Law 9: Shevus D’Shevus – Amira Le’akum with a Rabbinical Prohibition
Speaker 1:
Okay, yes. The holy Rambam says, now we’ve learned all this when the non-Jew does a Torah melacha, a complete melacha. When we’ve learned that we need one melacha what the law is of telling a non-Jew to do something that’s only rabbinically forbidden. The Rambam says like this: Something that isn’t a melacha, a thing that isn’t a melacha, and it’s only forbidden to do on Shabbos because of shevus, the prohibition is only because of shevus, for example, we’ll see, I don’t know, muktzeh or other branches, it’s permitted for a Jew to tell a non-Jew to do it on Shabbos.
And this is, when there’s some illness, when? When may one do this? If there’s some illness, that means, if it’s actually a sick person we learned earlier, one may tell the non-Jew to do even a Torah melacha. When there’s some illness, that means, the person doesn’t feel so well or something, he doesn’t have the name of a sick person, but there’s a bit of illness, or if he needed the thing for a great need, if he has a very great need for it, a strong need, or because of a mitzva, or a mitzva. Then one may make amira, this is called shevus d’shevus. Tell the non-Jew, let’s not say what one may do, the point here, the leniency is, that there’s an important thing, or a bit of illness, or it’s a great need, or a need for a mitzva, a Jew may tell a non-Jew to do the thing. This is what the holy Rambam held, this is the Rambam’s way.
Examples of Shevus D’Shevus
How so? And he gives examples. How so? He tells him, a Jew may tell a non-Jew to climb a tree on Shabbos, what is climbing a tree on Shabbos, or to swim on the water, swimming on Shabbos, these are two things that aren’t forbidden from the Torah, they’re only rabbinically forbidden, a concern that perhaps he’ll tear off, or perhaps he’ll make a boat, I don’t know what. One may tell a non-Jew to do it, why? For an important thing. For example, to bring him a shofar, to bring a shofar which is a mitzva. When? Rosh Hashana that fell on Shabbos, when one can’t when not… There’s a difference. Or erev Shabbos, for tomorrow, there’s no difference. For tomorrow, or to be able to blow motzaei, to make the tekios of motzaei, which we learned earlier the six tekios. If there’s danger for a circumcision, or a knife to circumcise.
English Translation
If he transfers not from courtyard to courtyard, then he goes on to say things that are very necessary. One may tell a gentile to bring water, but not in a public domain, rather from courtyard to courtyard that don’t have an eruv, which is only rabbinically prohibited to carry in a karmelit. One may tell him to bring hot water to wash a child with.
Speaker 2:
Yes, it’s a rabbinic eruv, eruv chatzerot.
Speaker 1:
Yes, rabbinically one needs an eruv there. One may bring hot water there for a need. What is the need? That a child or someone suffering should be able to wash. Not a mitzvah or a life-threatening situation, just simply a need. And similarly all such cases, for a great need or a mitzvah, one may… this is the Rambam. One may desecrate Shabbat. One may do a shevut d’shevut. One may tell a gentile to do a rabbinic prohibition. Very good.
Discussion: Practical Application — Electrical Items
Speaker 2:
According to this, people practice, for example, if according to what most poskim hold that all electrical items are rabbinic, then if it’s hot one may tell a gentile to turn on the air conditioner and the like. It’s also accepted for the need of the public.
Speaker 1:
No, the Rambam doesn’t say such a thing. What kind of great need is the same thing? The word “public” doesn’t appear here. The Rambam there on the spot, the Ra’avad doesn’t understand why the Rambam said that for a minor illness one should tell a gentile, when you learned earlier that for an illness without danger a Jew may do a shevut. And the Ra’avad doesn’t understand why one needs a gentile. The commentator says that the Rambam means also as you told me, that it’s a minor illness, it’s an even smaller level than that. And I mean, if it’s an illness, even truly because of it a Jew can do a shevut. If it’s only a minor illness, one calls a gentile to do the shevut. And a minor illness means a headache, not quite a small thing.
Digression: The Weakness of “Great Need” as a Criterion
I know, it seems to me a bit like the shevut d’shevut is not a real prohibition, because it’s hard to say that one should leave open the term “great need”. Great need is very such a weak thing, every person can decide that for him it’s a great need. For shevut d’shevut they only prohibited it l’chatchila, it says one shouldn’t do it, but there’s a great discussion. It’s left completely… and the minute one leaves the term great need, it will be seen that people call a gentile on Shabbat a lot. For a great need, for a great need. When I say the Acharonim start to argue, what does a great need mean, what does suffering mean? Oh with suffering? What are the parameters with suffering? The Rambam doesn’t go into it. It becomes such a thing that the shevut d’shevut is not enough of a great prohibition. One makes the entire laws of great need, it’s more permissive.
Okay, let’s say one is more lenient with the shevutim. It’s all for a great need. Okay, let’s say one is more stringent with the shevutim. It’s all for a great need. It’s all for a great need. It’s a weak prohibition anyway. Amira l’akum is a weak prohibition as we discussed. I don’t know exactly what you’re doing by making the prohibition smaller. It’s already been said so many times that it’s a rabbinic prohibition, and it’s prohibited even in a case of great need. It’s a weak prohibition. Generally, everything that’s rabbinic is permitted in a case of great need. One sees just like one simply builds a sukkah. Yes, we have very many rabbinic laws that in case of loss have become permitted.
Law 11: One Who Purchases a House in Eretz Yisrael – Permission for Amira L’akum for the Sake of Settling Eretz Yisrael
Speaker 1:
One who purchases a house in Eretz Yisrael, a Jew buys a house in Eretz Yisrael, one may tell a gentile to do work, it is permitted to tell a gentile to do work on Shabbat. Why? Because amira l’akum and similar things are only rabbinic prohibitions, and here there is the matter of settling Eretz Yisrael, which is a mitzvah they did not decree in this matter. Even for other mitzvot one may only do a shevut d’shevut for a mitzvah. Here it’s not so important, it’s not such importance, for the sake of settling Eretz Yisrael they didn’t decree on amira l’akum, which even one may do a prohibition of shevut. This is the simple meaning, here it’s implied that even biblically, that is, he does a biblical prohibition, he goes to write a document, he goes to buy, but for the sake of settling Eretz Yisrael the Sages didn’t decree at all on amira l’goy. This is the simple meaning of the Rambam. There are those who say that it only speaks of rabbinic matters. This is the simple meaning of the Rambam, that it speaks of rabbinic matters. The Rambam says that one may only do rabbinic prohibitions for settling Eretz Yisrael. Okay.
Syria – The Law of Eretz Yisrael Regarding This
Speaker 1:
And similarly one who purchases a house from the Rambam in Syria, it also has a law like settling Eretz Yisrael. Syria is a conquest of David. Syria is an individual conquest that King David added, or I know one of the kings added. David.
Speaker 2:
Yes, yes.
Speaker 1:
He says that regarding these matters it also has a law of Eretz Yisrael. Not regarding all matters does it have a law, but regarding mitzvot dependent on the land it has a law like Eretz Yisrael.
Speaker 2:
Like Eretz Yisrael means that Jews should live there and not gentiles, and this is an important thing.
Speaker 1:
Right?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Today.
Speaker 2:
Yes, until now we’ve learned a very simple case that a gentile does work for a Jew, or the Jew tells him or he does it himself. Now we’re going to learn what if the Jew hires the gentile. He hires the gentile. All kinds of ways, most of the rest of the chapter speaks of all kinds of ways how a Jew hires a gentile.
Speaker 1:
You have a gentile worker.
Speaker 2:
You can call him a worker, or he hires him, he doesn’t have to be a worker. We’ll see.
Law 12: One Contracts with a Gentile for Work – Kablanut (Contract Work)
Speaker 2:
So, says the Rambam, “A person may contract with a gentile for work and set a price.” A person may negotiate, “posek” means like to establish, make a decision with a gentile that he will do work for him, and promise him money that he will pay him for the work such and such. “And the gentile does it for himself, even though he does it on Shabbat it is permitted.” What he wants to say here is, that unlike when he tells a gentile “do this and that thing now”, which one may not do, but if he gives a gentile a larger, as the Rambam will explain it, a larger job, and he gives him payment for the work when he’s finished, and the gentile can choose when to do the work, even if he does it on Shabbat, it’s permitted, because the reason why the gentile chooses Shabbat is not for the Jew. Because from the Jew’s perspective he could have done it Thursday, Friday.
Speaker 1:
That means he’s buying him as kablanut. That is, he’s not hiring him by time, he’s hiring him for an amount for the work, and the gentile can do it when he wants.
Speaker 2:
Right.
One Who Hires a Gentile for Many Days – A Year or Two
Speaker 2:
“And similarly one who hires a gentile for days, it is permitted, even though he does it on Shabbat.” Even if one of the days he works is Shabbat. He explains, how so? “Such as if he hired the gentile for a year or two years, to write for him or to weave for him, it is permitted” for the gentile to sew or cut on Shabbat, “and it is permitted, and it is as if he contracted with him to write him a book or weave him a garment, he hires however he wishes”. That is, when he tells him clearly that he’s paying him for the entire job, for finishing the book or the garment, then it’s permitted, because when he works on Shabbat he works on his own account on Shabbat. Or even if one has hired him for the year, but once one takes for a year, it’s a kind of… when one takes someone for a year to write a book, it’s obvious that he’s taking him for the entire book. Although he set it up as a condition that he didn’t make it in the manner of kablanut, he did pay him for the days, but his main thought is not because he wants the other to be his servant and work for him the whole time, but that he should deliver the job. It’s also called like kablanut, and then it doesn’t matter to me even if he works on Shabbat.
Condition: As Long as He Doesn’t Reckon with Him Day by Day
Speaker 2:
But “as long as he doesn’t reckon with him day by day” – if the Jew pays him for the day, and he calculates “this day I worked, this day I didn’t work”, it’s obvious that he works specifically obligated on Shabbat, because if not he would have deducted or the like, because one counts every day. Then one may not.
Discussion: “As If He Contracted with Him” – What is the Innovation?
Speaker 2:
But this needs to be clarified. Seemingly, when it says here “to write for him” or “to weave for him”, doesn’t it mean a certain writing, he should write a certain book, then it’s proper kablanut. Here you’re seemingly saying a greater innovation, that “he hires him for a long time”, he hired him for a long time, “you will be my scribe”, you should be my writer. What I need written, you write. He gives him every few days his job. I know, it’s not obvious that it’s not such proper kablanut, since it’s a longer period it means as if he’s a contractor on the subject.
Speaker 1:
No, it’s not proper kablanut. The point here is that even the way they make their deal is not kablanut, rather it’s in a manner that the money goes on the days or on the years or on the months that he works, but since it’s a large project, one views it as kablanut. In truth it is kablanut, even the way he pays him is a different way. It’s, he pays him on the days, but since he doesn’t count on the project… if he counts days, then “as long as he doesn’t reckon with him day by day”, then it means it is hiring. He doesn’t pay him for the project, he pays him for the year. Actually, in the real one he pays him for the project. Not real, I know. “As if he contracted with him”, that means that… what the Jew doesn’t want is that now on holy Shabbat the gentile should work for me. I want the gentile to arrive further with the project, with the weaving or the book. Because it’s called like kablanut. It’s not clear what the meaning of the “as if” is. Do you understand what I’m asking? Yes. Perhaps someone has a… poor gentiles, it sounds like poor gentiles. It’s not a certain project that he should give, it doesn’t say as if he contracted with him to write him a book. See? Read well. No, I mean he says well. He will write for him whatever he wishes. I’m not telling you a certain book, I’m telling you in the year you should write as many books as you can write in the year. There’s no difference, no umm… books. But since it’s a year’s time, I don’t count every day, it’s as if I told you to write him a book, he won’t contract with him for a book, he asked him to write for him, whatever he asked him the whole year. You’re my employee, right? Every normal employee who doesn’t have an hourly employee and the like, someone who has a salary for the year, means this, he has a certain job, for the year you’ll be my I don’t know what. This is seemingly the permission that’s stated here.
Speaker 2:
It’s interesting, because it says if he wants to maximize that he should work every day of the year, it’s obvious that if one takes off all the Shabbatot, he works every seventh day he doesn’t work, a large piece is missing. It seems that one speaks in a manner when the gentile can take off days that he doesn’t work. Yes, as long as he interprets this as he doesn’t reckon with him day by day. If you say I’m hiring you for the year, and a year means that I want you to work three hundred sixty-five days, it’s obvious that he works. But if one assumes that year, it seems, it’s obvious that he’s not particular about the days he works, he just wants him to deliver a lot. He can be in his apartment. He doesn’t reckon the account of the days with him. This is seemingly the point.
Speaker 1:
It seems to me a bit more lenient than you’re presenting it. The leniency is, you’re the supervisor of the, you’re the guard, I don’t know what, for the year, not for the day, then it’s permitted. That’s how it seems, which is the law. Okay, the next piece is a bit from matters brought in private, that not everyone is expert in the law. But this is a permission, because this is a law that builds on a previous law. Here there’s another law, here there are a few things in the middle afterwards that have a distinction in public, like earlier when the gentile does it himself, and even when the Jew hires him there’s also a problem in public. So here it’s a bit more, because… read, read, yes.
Laws 13-14: In Private vs. In Public – Because of the Observers
Speaker 1:
“When are these things said? In private, that not everyone knows.” It means, in private means that the public doesn’t know, “that the work done on Shabbat belongs to a Jew”, one doesn’t know that the gentile is doing the work and he’s working for a Jew. But in public, three, three things: knowledge, revelation, and publicity, obviously it’s prohibited. That means, everyone knows that he’s your worker.
Speaker 2:
Yes, but when one sees a gentile doing work, he doesn’t know if it’s kablanut, or he doesn’t know if he negotiated for the year, “they say that so-and-so hired the gentile to do for him on Shabbat, therefore…”
Speaker 1:
“Therefore”, it says here like this, if someone negotiates with a gentile to build his courtyard or his wall…
Speaker 2:
Contract?
Speaker 1:
Not a courtyard in, in Oklahoma. Then they used to.
Speaker 2:
Or his courtyard or his wall, that means for his house in the Jewish neighborhood, if he places it there, to cut his field, or a first thing of a sort. Or even if he did it in a manner that he pays him for the year… to build his courtyard or his vineyard.
So: “If he does the work in the city”, if it’s in the city “or within their boundary” – within the Shabbat boundary – “it is prohibited to allow him to do it on Shabbat. Because of the observers”, because the people know that it’s his house, obviously… “and they don’t know that he contracted”. So the matter is suspicion, or anyway it’s disrespect for Shabbat.
Speaker 1:
I don’t know what he’s saying.
Speaker 2:
Huh?
Speaker 1:
“But if he does the work outside the boundary, at least in a courtyard where there are no Jews, who will see the workers that they’re doing on Shabbat.”
Speaker 2:
No one will go see.
Speaker 1:
Anyway, one goes here with an assumption that within the boundary one knows which Jew has a Jewish house and the like.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Even outside the boundary one knows, but outside the boundary no Jew goes on Shabbat, because one may not go outside the boundary on Shabbat.
Speaker 2:
Aha, that’s the point… because this comes out practically.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
Because the factory there, at the edge of the city doesn’t turn, one can go there every day, like the city can everyone?
Speaker 1:
No.
Speaker 2:
If a Jew has a…
Speaker 1:
Everyone knows he has a factory, he has a neighborhood, I know, in a gentile neighborhood, but no one goes there on Shabbat, no one goes to see, no one knows if one works on Shabbat or not. A Jew doesn’t know, the gentile there knows, but the Jews don’t know. If the Jews would see, where, look, the Jew is building here on Shabbat, seemingly it’s the same… seemingly it’s the thing.
Speaker 2:
But he says further another law. So according to this, for example, if someone has a gentile that everyone knows works for him, and I don’t know, he cleans there, he builds, what he may not have a gentile do work on Shabbat. No. Right? That means, one sees… what does one see mean? The question only becomes when in these kinds of things that are always assumed to be done as kablanut, or that are always… what it says here “and they don’t know” and the Shulchan Aruch rules. But if it’s a kind of thing that one knows that this is always the way of the world that it goes as kablanut, for example building a house is a kablanut thing. He takes a gentile contractor…
Building a House – Is It Kablanut (Contract Work)?
Building a house is a kablanut thing? Yes, not entirely clear. That is, the contractor gets work on a kablanut basis, but the non-Jew, how does the contractor pay for the non-Jew? Per hour usually. He hires a non-Jew, he takes a non-Jewish contractor, and the non-Jew works on his own time. And the actual non-Jew who works, you pay him by the hour usually. He works for the non-Jewish contractor. If it’s a non-Jewish contractor, I’m not talking about that. Who knows if the contractor is non-Jewish or Jewish? It’s not so simple.
It doesn’t seem proper to me in any way. Usually, I didn’t let the non-Jew work there on Shabbat. I wanted, I told him that he’s not allowed. Simply it seems to me that it’s not allowed. It’s accepted today in halacha that it’s not allowed. But I say, today there are many types of things where the derech ha’olam (way of the world) is that it’s kablanut. For example, that the non-Jew should come… No, I mean that in halacha there is a chiddush (novel ruling), that the Rambam only says when it’s mefursam (publicly known) that the Jew hires a worker on time with Shabbat, but not the essence that one works at a Jewish house.
What I mean to say is, for example landscaping is something that you pay for the year, and he has to do landscaping once in two and a half weeks or something, everyone has some kind of deal. You don’t pay for the hour that he comes. Apparently one should be able to according to the Rambam. Because it’s not simple that there’s some zilzul (degradation) of Shabbat that one works at a Jew’s house. There is a zilzul of Shabbat if one goes to hold that a non-Jew works for a Jew on Shabbat. If it’s a type of thing that the non-Jew does on kablanut, everyone… The truck that every day he’s on a different block. Let’s see the next halacha states the heter (permission), perhaps there is such a heter. Let’s see.
The next halacha is a different thing. The halacha here speaks about hiring out a person to a non-Jew. But you see that there is such a concept of “derech anshei hamakom” (the way of the people of the place).
Halacha: Renting Out a Vineyard/Field to a Non-Jew — “Derech Anshei Hamakom”
Speaker 1: Let’s see. “And likewise it is permitted for a person to rent out his vineyard to a non-Jew”. A person may rent out his vineyard, where grapes are planted, or another field to a non-Jew, even though the non-Jew will work on Shabbat. “Because the observer knows that it is rented in his hand”, because he sees that there is such a minhag ha’olam (custom of the world) of renting out fields, and the observer will know that it’s rented. “Or on sharecropping known to the speaker” — a non-Jew goes down on sharecropping, which is like kablanut, meaning that the non-Jew works for himself alone. Arisut (sharecropping) always means that not the Jew pays him for the hours of work, but he takes afterwards the produce that he planted, he takes a percentage.
“But in a matter where the name of the Jewish owner is called upon it”, a thing where it’s known that this is Moshe’s field, it’s called that, “and it’s not the way of the people of that place to rent or to lease on sharecropping”, and there it’s not established that fields are rented out, “then it’s forbidden to rent it to a non-Jew”, even if it’s actually yes rented, “because the non-Jew does work in that place on Shabbat, and the name of the Jewish owner is called”. People won’t know that the Jew doesn’t work for the Jew, but they’ll think that he’s a worker of the Jew, therefore it’s forbidden.
Discussion: The Distinction of “Derech Anshei Hamakom”
Speaker 1: So you see that there’s a distinction regarding custom, regarding the world conducts itself, the way how one conducts oneself. But I see the example that he brings from the Magen Avraham, from the Shulchan Aruch, that what we learned earlier, a proper contract, a proper kablanut, is only permitted when the non-Jew does it at his home. He argues that when at the Jew’s is further something, if one does it at the Jew’s home it’s still forbidden because of the zilzul, “penei ro’im” (observers see), “shema yachshduhu” (lest they suspect him).
But you ask a good question, if everyone knows that it’s not a thing, no one… I don’t know. At most it’s not exactly true, because the contractor, the owner of the landscaping company, does yes pay his worker for the hour that he was there. There’s actually a middle person between, I don’t know how this works in halacha. It’s a shaliach l’shaliach (agent for an agent). That’s one thing. But let’s see how the business works.
My intention was like this: There’s perhaps a thing that’s called “afshar milta” (perhaps the matter). I know that one may not do a melacha (work) that has noise on Shabbat. For example, this is how we rule, this is what we say today for example, a person has a robot in the home to… Here we say that something that makes noise while working on Shabbat, it’s not Shabbat-like. It could be that this is a halacha. But that’s not the issue here. The issue isn’t here that at a Jew’s house one should see doing melacha there. That’s not the issur (prohibition). The issur is that people will think that the non-Jew works for the Jew.
I know for example, I know that the government goes around collecting garbage, no one will say, “Ah, they’re doing a loud melacha at Jewish houses.” Because there’s a sanitation company, it belongs to the city, it has nothing to do with you. There’s an external thing, that one shouldn’t make noise from melacha on Shabbat. Perhaps there is such a halacha, I haven’t yet learned it in Rambam. Because the Rambam here because he speaks here is that the Jews should think that the non-Jew does a melacha. But if it’s in such a manner that everyone knows that the non-Jew does his own thing on his own time, everyone knows that this works on a kablanut basis, it’s actually easier, even if he works at a Jewish house.
Question from the Maggid Mishneh
Speaker 1: It’s not clear. He asks for example, I see for example, I think, he says for example, he asks an interesting question in the name of the Maggid in Shulchan Aruch HaRav, that he just said that a non-Jew may work at a Jewish field on rental one may, because everyone knows that here is the custom of rental. And in the same place where it’s the custom of rental, if one gives him on kablanut one may not. What is mefursam (publicly known)? Why should the Jews think that it’s rental? There is a custom.
Here is the question, regarding the thing, the one who innovates the heter, understands here such a sort of heter, that because everyone knows that it’s the custom, one needs to know if this sort of heter works always. It could be that there are certain things, people see, as you say, what you understand is perhaps the language, what stands in the whole concern. People see that it works at a Jewish house, everyone knows that it’s a Jewish house, it’s zilzul HaShabbat (degradation of Shabbat). Yes, it’s zilzul.
One could also say that a machine that works is the same thing, or automation is the same thing. Could be, not a machine, not a… There’s the thing that people see it looks like you’re making a non-Jew work for you. When he plants a field, one sees that it’s a contractor, and one doesn’t see. They say that it stands on a sign “landscaping contracting”, I don’t know. One doesn’t see, one sees that a non-Jew works for a Jew, and a person should think that the Jew hired him. It’s also only an issur d’rabbanan (rabbinic prohibition), right? But it becomes already… This is the thing that apparently stands here, it’s not clear the heter on that case. I mean that the rabbis saw explicitly that it should be a heter, because everyone knows. The heter only works by rental, because actually by rental there is the heter.
Answer: The Distinction Between Field and House
Speaker 2: Why is that yes different? Because he works for himself, and he says that everyone can see that he eats the fruits, it’s not his own field, he’s a contractor hired by the Jew.
Speaker 1: It’s different, he clearly conducts himself like the owner, he takes care. When he goes with your house, he doesn’t conduct himself like the owner, he still conducts himself like a worker. You have to say that people know that there’s a distinction of a worker to a contractor, people don’t know.
Halacha: Lending Vessels to a Non-Jew — Shevitat Keilim vs. Shevitat Behema V’Eved
Speaker 1: The next halacha the Rama says like this: It’s permitted, one may lend vessels, borrow or rent out vessels to a non-Jew, even though the non-Jew does a melacha with the vessels, because we are only commanded on shevitat hakeilim (rest of vessels). So, here is the first time that the Rama uses the words “shevitat hakeilim”, which he could have also used earlier, when it would have stood in all the… Okay, in the Gemara it’s looked at this way. But his animal and his slave is forbidden, one may not rent out the animal or the slave to a non-Jew, because we are commanded on shevitat behema v’eved (rest of animal and slave). On vessels one is not commanded, but on shevitat behema v’eved one is yes commanded.
Halacha: Partnership with a Non-Jew — HaMishtateif Im HaGoy
Speaker 1: Okay, until here we learned about hiring a non-Jew. Now we’re going to learn what is with a Jew who has a partnership with a non-Jew, and the non-Jew works Shabbat, and the non-Jew has the Jewish business on Shabbat. We need to know which part of the partnership works.
It’s like this: “One who partners with a non-Jew in work or in merchandise in a store”, one is a partner with a non-Jew with work or with a store, if “if they stipulated from the beginning, that the profit of Shabbat should be for the non-Jew alone”, if one discussed from earlier, “that the profit of Shabbat should be for the non-Jew alone”, that Shabbat belongs to the part of the non-Jew’s partnership entirely, it’s permitted for him, and he has no part in how much is made. Not simple that if one makes more or less he needs to calculate, but Shabbat is his, Shabbat is entirely his. “And he should give him one day corresponding to the day of Shabbat for the Jew alone”, and the other day should be everything that comes in the other day, for example I know Tuesday, is entirely the Jew’s, also no distinction how much comes in. It’s simple that Shabbat is actually truly the non-Jew’s, then it’s permitted.
If One Didn’t Discuss Earlier
Speaker 1: But if not, and one didn’t make any distinction, if one didn’t discuss earlier, how can one make it so it should be permitted? The Rambam says like this, “when they come to divide”, when one will divide with the money, then the non-Jew should… What? Here the Jew will lose a bit, because he won’t be able to say, “the non-Jew takes the profit of Shabbat all alone”, he needs the non-Jew to take the profit from all of Shabbat, “and the rest they divide”, the remainder is divided, even though the Jew has a loss, because he doesn’t have a day against it, but if the Jew will ask him a bit from the Shabbat, he will have, the non-Jew worked for him on Shabbat, “and he has no way out except purchasing the day of Shabbat”, he purchased the Shabbat from him, he used him at the beginning.
Learning: The Distinction Between Stipulation at Beginning and at End
Speaker 1: If one discussed earlier, he will take a day instead of it, but if not, apparently the learning is simple, if he discussed earlier, then the whole, the partnership is nullified for Shabbat, just they have a deal between themselves that no one wants to lose, so the Jew takes Sunday instead of Shabbat, or Tuesday, I mean that Sunday makes more sense, because anyway, the non-Jew doesn’t work Sunday, no? Just so.
In any case, I work the day, we work for ourselves each the day, but if it’s a partnership, it’s simple everything belongs to the non-Jew and you together, when you want to divide it, it gets divided, but Shabbat you may not work, you may not take the profit from Shabbat, you take nothing, afterwards you’re further partners on the other six days, the Jew will take three days, and the non-Jew three days, actually the Jew lost the whole Shabbat, because he has no heter to take the profit that was worked on Shabbat, he may not take the profit from one whole day. Why? Because he didn’t give any day for Shabbat. Ah, he can’t give for Shabbat.
“And likewise if they received a field in partnership”, this law goes, also the same thing, what is the chiddush of this? They received a field in partnership, they made a partnership, but it’s a rental on that one’s field, apparently the same thing, not their field, but they take on sharecropping, so says the translation “kiblu”, they were a tenant, yes? Why should one think that it’s different only their field? If it’s not their field, there’s actually no distinction. Okay.
Halacha: Partnership Without Stipulation — “Yireh Li” of the Rambam
Speaker 1: “If they didn’t stipulate”, yes, the Rambam says, look what the Rambam says, now is a new case, that one didn’t make any stipulation, but also one doesn’t know which money came in which day. One doesn’t keep any accounting, one keeps accounting which money came in which day, one doesn’t know.
So the Rambam says, yes. “Yireh li” (it seems to me), says the Rambam, my approach is, he says that this is still his approach, “that the non-Jew should take alone a seventh of the profit”, the non-Jew should take a seventh
Halacha 18: Giving Money to a Non-Jew to Do Business
Rambam’s Words:
One who gives money to a non-Jew to do business with it, even though the non-Jew buys and sells on Shabbat – he divides the profit with him equally. And so ruled all the Geonim.
Explanation of the Halacha
That helps. On whom is he arguing?
Ah, he’s not arguing. Who is the yireh li? Yireh li means he basically that it doesn’t stand in the Gemara this thing, the Rambam means to say that one must be concerned perhaps more came in on Shabbat, one can’t take a seventh, and one must yes make an accounting specifically on Shabbat. The Rambam means to say that one can make such a calculation, yes.
And further, what happens with giving money to a non-Jew to do business, when a Jew invests by a non-Jew, he should be engaged with the money, even though the non-Jew buys and sells on Shabbat, even if the non-Jew holds on Shabbat, it’s not simple that he now needs to fear that one made money on Shabbat with his money, he takes his profit on Shabbat, can he yes take his money on Shabbat, and so ruled all the Geonim, that doesn’t mean profit of Shabbat.
Why? Does one take here for example things like I know, stocks or such things that his money makes money on Shabbat, that’s not a problem. Stocks could be a matter of kinyan (acquisition), stocks means that he owns the store, but melacha means that he buys and sells, so then it’s not a problem.
Why? What does it say? Rather that he buys and sells, because it’s not at all called in the name of Israel, the non-Jew does his thing, he has an investor, a silent investor. It doesn’t mean that he works as an agent of the Jews, it doesn’t mean that it’s called in the name of Israel that it should be a zilzul Shabbat. It’s something else, money for merchandise.
—
Halacha 19: Giving Vessels on Erev Shabbat
Okay, now we’re going to learn another halacha of erev Shabbat (Shabbat eve). Giving to a non-Jew on erev Shabbat.
Rambam’s Words:
A person should not give on erev Shabbat vessels to a non-Jewish craftsman to make them, even if it’s contracted, even if it’s on kablanut. There’s no question that the non-Jew may even work on it on Shabbat, but only so that they should arrive while it’s still day until it gets dark.
Explanation of the Halacha
You may not make it so that a non-Jew should go out from your house with work on Shabbat. That’s the point. Although the non-Jew may, there’s no question at all, one may not.
Why? People will see. People shouldn’t see how a non-Jew turns around in your house and works on Shabbat.
And likewise a person sells things in his house. Even if he sells it, the non-Jew comes and he does the kinyan (acquisition) still before Shabbat, but afterwards he still lingers there, and he will go out with it on Shabbat. It looks like he just sold it to him now.
And the Rama inside says, he shouldn’t sell, so that he shouldn’t go out, he shouldn’t lend things with him.
Law of Collateral and Loan
Regarding when you mean to lend him money, may you take from him a collateral? Yes. Give him a collateral? Rather so that he should go out with that object… ah, return the collateral or give him a gift, rather so that he should go out with that object from the opening of your house before Shabbat. Only if he goes out from the house still before Shabbat. Because if he goes out on Shabbat with an object, even if you lent him, it looks like he’s doing business on Shabbat.
But on this lending is interesting, because here there’s not at all any melacha, it’s only a suspicion. The whole thing is a suspicion. Non-Jews shouldn’t go out from Jewish homes on Shabbat with things. With things that are… You’ll still say, the non-Jew will go suspect the Jew just in imagination, the Jew didn’t at all do with him any business, he only lent him something.
What it looks like, as long as he sits in his house, as long as the non-Jew is at the Jew’s, a person doesn’t know when he gave it to him. And when one will see him go out with an object, it will appear as if he lent him or made a transaction with him on Shabbat.
—
Halacha 20: Giving a Letter to a Non-Jew to Carry
Next halacha, also a similar halacha.
Rambam’s Words:
One who gives a letter to a non-Jew to carry it to another city, a mail person, he gives him a letter to carry further. It’s like this, if he fixed his wage, if you discussed with him it’s on a kablanut basis, that I’ll pay you such and such that it should arrive until that one’s house, it’s permitted. It’s permitted, even if he gives it to him on erev Shabbat at nightfall, even if you give him right before the time.
Explanation of the Halacha
Translation
And therefore there is seriousness to consider that he will do it on Shabbos. As long as the non-Jew left the Jew’s house before Shabbos, it is permitted, because it is like kablonus (contract work), he doesn’t pay him for his hours of working on Shabbos, he pays him for the work of making sure that the letter arrives at the place where it needs to arrive.
The Law Without Fixed Payment
But if he didn’t negotiate a price for his work, it is as follows:
If there is in that city a specific person who is the postman and he collects the letters and he carries them to each and every country with messengers, he has messengers under him and he sends them, then one may give him the letters.
But here comes a condition, and that is that there was enough time before Shabbos, he gave him the letter with enough time, there were still hours in the day, there was still time in the day, so that it could reach the house close to the wall before Shabbos, that the letter could still arrive close to the city where it needs to arrive, even if it cannot arrive at the house where it needs to arrive.
Why? Perhaps this one who collects letters and his house is close to the wall. We need to make sure that it can arrive close to the wall, because we don’t know, we don’t know where his house is. There must be enough time that it can arrive all the way to the furthest post office, as it were, until close to the wall in that city, because if not he will further have the same problem that he carries it for the Jew on Shabbos, and that is not kablonus, he does it as a hired worker.
But if there is no fixed person for this, rather a non-Jew who sends the letter and sends it through another non-Jew, if one simply takes a carrier to carry it there, then it is forbidden to send a letter through a non-Jew ever, unless he fixed a price for him, because then it will indeed be hired work.
Question: What Does the Letter Help?
What does the letter help? The second messenger is an answer, it’s just a simple Pesach leniency. That’s how one sees something, because if there is a fixed person it always becomes like kablonus, no?
But there is still a more serious Pesach issue in this. It’s like an agency, it’s not a problem.
So he says ah, he brings, this person doesn’t need fixedness. The fixed person, even if it’s not kablonus, is included as religious, because he is, it’s his job, it’s not clear, he receives so much. We can hear, his job is not to take for the hour, so many hours that it will take to arrive home. He has the job of arriving the letter. It’s not clear.
Okay.
—
Law 21: A Non-Jew Who Brought His Objects on Shabbos
A non-Jew who brought, ah, so this is the continuation of the law essentially. That is, the two laws we learned, now I understand. The two laws are about that one shouldn’t see how a non-Jew goes out from a Jewish house with his things, or arrives.
The Rambam’s Words:
But this is only if it’s the non-Jew’s, ah, Jew’s things. If it’s the non-Jew’s things, a non-Jew brings his own things on Shabbos and brings them into a Jewish house, it is permitted. Even if the Jew tells him, “Put it in this specific corner,” this too is permitted.
Explanation of the Law
Why? Because the entire prohibition is only the Jew’s things. Eh, who knows whose things it is? When he goes in. Are we suspicious of a non-Jew on Shabbos? No, we don’t place stringencies on non-Jews, we only place stringencies on Jews. We are not suspicious of a non-Jew on Shabbos, and we invite him on Shabbos, he may eat with the Jew, we give him food, we may give him to eat.
Eh, will he perhaps carry it away? We give him and he goes out, we are not concerned about him. We don’t worry about this. It’s not “lest they suspect us.” Will he perhaps go out to eat, and will we watch him? There’s no difference.
Distinction Between Shabbos and Yom Tov
There is another law, but Yom Tov the law is different. On Yom Tov there is a concern that if we invite a non-Jew for a Yom Tov meal, one will cook for him. But Shabbos we don’t cook anyway, even not for a Jew, so there is no concern. We may give him to eat, and afterwards he may even carry it out. That’s not my problem, it’s not “lest they suspect us.”
Like we give food before the dog in the courtyard, also we give him and he goes out, we are not concerned about him. I don’t worry, the resting of his animal doesn’t apply to this. When we may give food to the dog, and that the dog carries it, a Jew may have a dog and must keep him in the courtyard, but a Jew has a dog, and we may give him food, no problem at all of commerce or anything. And it’s not my problem that he carries it. This is not the resting of his animal.
—
Law 22: The Leniency of One Who Comes on the Road – Giving His Purse to a Non-Jew
Now we will learn another leniency of telling a non-Jew essentially. It was said that one was never permitted, one was never permitted. If it’s a community.
The Rambam’s Words:
One who was coming on the road and the day became holy upon him, suddenly the day became holy, it became night, it became Shabbos, and he had money. He had money, he had money. There is a question whether he may give to the non-Jew the money for him to carry. He says, he gives his purse to a non-Jew to carry it, to carry it means apparently even if it’s a public domain, even if it’s biblical. And on motzaei Shabbos he takes it from him, on motzaei Shabbos he may take it from him. Even though he didn’t give him his wages, even though he didn’t pay him.
Explanation of the Law
When he would have paid him one might perhaps have been able to say that it’s kablonus or something. Here we’re talking about he didn’t pay him, he had proper telling a non-Jew. Even though he gave it to him after dark, even though he gave it to him it was already Shabbos, it is permitted. There is a leniency, yes it is permitted.
Why? Because a person is anxious about his money. A person is anxious about his money, nervous about his money, and it is impossible that he won’t go. One cannot expect that a person should throw away, he won’t throw it away. It’s impossible, a person doesn’t throw away his purse, there’s no such thing. A great pious Jew, the Amshinover Rebbe goes erev Shabbos in Erfurt, he won’t throw it away, so it says in the Rambam.
And therefore, what do the Sages say, and if you don’t permit him, if you won’t permit him, he will come to bring it in his hand, he will do it with his hands. You’ll tell him a non-Jew is not permitted, okay, I’ll take it myself. There are only two options.
Basically, the Sages saw there are two options, either for a Jew or for a non-Jew, or he should take it himself, which that is biblical from carrying. Therefore what? They permitted apparently this to give to a non-Jew. The Rabbis say, no problem, we give further, we agree that the Torah should remain. Unlike here, where you say that he should put it down on Shabbos, that indeed stands, that one may not say kevi.
Yes, that one may not say, we haven’t finished the Gemara. We’ll go later, it’s a whole sugya, but this that a person is anxious about his money is brought out more.
Question: Distinction Between His Purse and a Found Object
Okay, I had a question. When we talk about telling, we talk about telling, the prohibition of telling is with his purse, when the purse is in his possession. But in our reality, where a Jew has just now made money, and he’s now walking with a non-Jew, and he tells him, “Listen, I just now made money,” and he met him. It’s not money that he is emotionally connected to, it’s something he just received back. And he received there, he received there.
The whole thing was, you see a found object, don’t take the found object at all, on this there isn’t the reason, not the same owner. They run after the, because on this there isn’t the thing, because if not he’s an owner, he won’t be able to arrive ever, because he’s not yet connected from yes.
A kingdom less less than four amos, which this is not at all a miracle, it’s proper, it’s perhaps not even a rabbinic prohibition, perhaps it’s a rabbinic prohibition.
Conclusion of Discussion from Previous Topic
It’s not money that he has, he’s not emotionally connected to it. Something that one cannot answer to this.
Not just an acquisition, just an acquisition he should win.
Touch? Touch. Yes.
Not the four categories of damages, that means there is a reality. Ah, he doesn’t have the reality, a vessel, on this there isn’t the claim, not the ‘this and this causes’.
‘He will not succeed after’
Because on this there isn’t the thing why he shouldn’t be anxious, he won’t come to stumble, he’s not connected to it.
A kingdom less less than four amos, which this is not at all a biblical prohibition, this is not even a rabbinic prohibition… There isn’t the… What’s the practical difference?
The Rambam claims that what? That he won’t be anxious, but this he could have, that means… why doesn’t the leniency say with a purse? He sees that he will be more anxious, he won’t do it. But essentially he tells him, I have for you another leniency, you may do this, and it’s easier than…
He asks a question, if there is the advice of less less than four amos, why should one tell him ‘tell him to sin’? He has for you a way to do it permissibly. So apparently there is an obligation with this.
Anxious about his money is a thought not a detachment.
Then the other one who asks here on the Rambam about this, which needs other opinions, whoever has established a practical halacha this case should ask a rabbi, because it’s not entirely clear that the law is like the Rambam in this matter.
But I need to finish in this chapter in another five minutes, I should still learn another two three laws.
Law 23: A Jew Who Did Work on Shabbos
The Rambam says: “A Jew who did work on Shabbos”. We learned all the laws of a non-Jew doing work, and what happens with the object, if the non-Jew did work, if one may not eat it ‘until the time it takes to make’, or if he made it there publicly forever. But what if a Jew he did God forbid work on Shabbos?
Intentionally
It is so, intentionally and deliberately, if he did it intentionally, “it is forbidden for him to benefit from that work forever”. He may never again benefit from it.
“But for other Jews it is permitted to benefit from it on motzaei Shabbos immediately.”
But other Jews may yes, even immediately. Why? “As it says”
A verse,
And we learn it out: “And you shall keep the Shabbos for it is holy to you”. We learn it out, “It is holy”, the Shabbos is holy, “but its work is not holy”. Not the kugel, not the food is holy, not the work is holy.
“It is holy” means it is…
“It is holy” – whatever it was explained, only, “work of Shabbos” doesn’t get a law that one may not… there is only a law of penalty, as we learned earlier. How so, the Jew already a bit on Shabbos intentionally, on motzaei Shabbos others may, other people may eat, but he may not eat forever, he may never eat it.
Unintentionally
What happens if he cooked unintentionally? On motzaei Shabbos it is permitted for him, the penalty of not eating was only said on intentional. Unintentionally he may also eat motzaei Shabbos, and so all similar cases. It’s not only cooking, on other works.
Distinction Between Non-Jew and Jew
Apparently the distinction of this is, by a non-Jew we fear that he will tell the non-Jew initially, one must say motzaei Shabbos. Here it’s a harsh thing, at least he may never eat. But to tell a Jew, if it’s only intentional, then comes the penalty, the Rabbis say, don’t ever eat. But unintentionally, it’s not relevant that he should make an unintentional act deliberately and the like, at least there aren’t great concerns, there is only forbidden until motzaei Shabbos, and so all similar cases.
Law 24: Fruits That Went Outside the Boundary and Returned
Fruits that went outside the boundary and returned, what happened? A person had things, he had fruits, and on Shabbos one desecrated Shabbos, one carried this outside the Shabbos boundary, and afterwards one brought it back. It’s different from cooking, because the fruits were before and they were after, they were only in another place, but no change happened in the fruit.
The Rambam says, unintentionally they may eat, one may eat it on Shabbos, for nothing was done to its body and it wasn’t changed, nothing happened to it, unlike cooking. But intentionally one must indeed wait until motzaei Shabbos.
What is indeed the meaning of this motzaei Shabbos, if we say we penalize the holy work, why on Shabbos itself may one not? Because it’s a penalty.
Law 25: Wages of Shabbos – One Who Hires a Worker
Already, another last law of the chapter, one who hires a worker, if a person, a Jew hires a non-Jewish worker… a Jew, a Jewish worker. Ah, excuse me, a Jew hires a worker, to guard his fruits for him, he should do for him work that is not exempt work, for example he should be a babysitter, one may not give wages of Shabbos, this is called the laws of wages of Shabbos. He may not give him his wages on Shabbos, one may not give the money on Shabbos.
Practical Difference: Law of Guardian
What comes out of this? Comes out of this an interesting law to learn in Choshen Mishpat, that Shabbos doesn’t mean like the Jew works, because he doesn’t pay him. So also there is no responsibility on Shabbos, if something happened on Shabbos, the cow something happened, he cannot tell him, “A renter you are, you are liable for theft and loss” and so on, because he’s not a paid guardian, he’s an unpaid guardian, or he’s not a guardian at all.
Hiring for a Long Time – In Absorption
But if his wages were, if he hires him however for the week or for the year, week means here a whole week, and we discussed there that this one may, yes. We discussed there that this one may. We discussed that we pay him for a certain amount of time, yes. We discussed by a non-Jew, but even by a Jew there is certainly this leniency. If we hire him for a whole year, then it is called in absorption, and there is no wages of Shabbos, we give him the whole wage also for Shabbos, therefore responsible for Shabbos, on Shabbos he is also called a hired worker.
Law of Language: “And He Should Not Say to Him Give Me My Wages of Shabbos”
But even then when he pays him also for Shabbos, as we discussed in absorption, but he may not call it that he pays Shabbos, “and he should not say to him give me my wages of Shabbos”, give me my Shabbos money, “rather he should say to him give me my wages of the year” or “of the month”.
What is the meaning of this? They say, this is a matter of separation, it’s not a nice thing to speak of Shabbos in the weeks. And we don’t speak here by Shabbos, even in the weeks one may not say, yes, apparently. It’s not the separation, it’s a matter that we should truly look at it like he doesn’t pay him for Shabbos, it’s not fitting to say for the work of Shabbos.
The only true Jews there is on Purim. I mean to say, “and he should not say to him” is not such a prohibition on the speech, he says how the hiring of a whole year should go, that we shouldn’t look at it as hiring of Shabbos. I say, even if it’s true, yes, still there is a matter we shouldn’t speak about it so. Why shouldn’t one speak? Because this shouldn’t be looked at so. He shouldn’t consider like he pays him for Shabbos, he should consider like he pays him for the year. The Joel means that when he speaks off that he may not say so, yes, can also be.
Digression: Rabbis, Cantors, Supervisors – Wages of Shabbos
Good, it’s interesting that the most pious Jews are those who work mainly Shabbos, like the rabbis, the cantors, and so on, and how one may give them money for it, because he prepares for the questions and answers erev Shabbos. If he doesn’t prepare, then there is a great question if he may take money. If he doesn’t prepare, there is no work, it’s just a pleasure he spends with the community. Anyway, it’s nice. Yes. Only indeed, when we hire a cantor or a rabbi, we say, we pay him because he prepares, not for singing Shabbos. Singing he sings for free, not for free, in absorption.
Here in this case, we hire for caterings for camps, for Shabbosos, supervisors, night meet my way. Also is the same answer, he also works erev Shabbos, this is in absorption. Okay, a happy, yes.
End of the Chapter
How are we holding here? A happy. The next law, we will already learn the thirty-nine labors. But he has no chapter six. Chapter seven is already the world of revival, kingdom, it’s tremendous.
הלכות שבת פרק ו׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון רמב״ם הלכות שבת, פרק ו׳ — אמירה לעכו״ם און פארבונדענע דינים
—
הלכה א: דער יסוד פון אמירה לעכו״ם
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת, אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו קודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.”
פשט: מ׳טאר נישט הייסן א גוי טון א מלאכה אום שבת — אפילו (1) דער גוי איז נישט מחויב אין שבת, (2) מ׳האט אים געזאגט פאר שבת, (3) מ׳דארף די מלאכה ערשט נאך שבת. דער איסור איז מדרבנן, כדי שבת זאל נישט ווערן גרינג אין מענטשנ׳ס אויגן.
חידושים און הסברות:
א) מחלוקת הראשונים אין דעם טעם האיסור — דריי שיטות קעגן דעם רמב״ם:
1. שיטת הבה״ג (און יראים): אמירה לעכו״ם איז א איסור דאורייתא, ווייל די גמרא לערנט עס ארויס פון א פסוק — “לא יעשה כל מלאכה.” אויב מ׳לערנט עס פון א פסוק, קוקט עס אויס ווי א דאורייתא.
2. שיטת רש״י: דער איסור שטאמט פון “ודבר דבר” — מ׳טאר נישט רעדן אום שבת וועגן זאכן וואס גורם׳ן מלאכה.
3. שיטת וואס דער אגרות משה ברענגט: עס איז א ענין פון שליחות לחומרא — דער גוי ווערט כביכול א שליח פון דעם איד, און די מלאכה ווערט צוגערעכנט צום איד. דער חתם סופר פרעגט אויף דעם: ווי איז שייך שליחות ביי שבת? דער איסור שבת איז אז דער איד זאל רוען — דאס איז א “ענין שבגופו” וואס מ׳קען נישט מקיים זיין דורך א שליח.
4. שיטת הרמב״ם: דער איסור איז מדברי סופרים — נישט שליחות, נישט “ודבר דבר” — נאר א גזירה כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.
ב) ווי דער רמב״ם׳ס טעם שטימט בעסער מיט די הלכה:
דער רמב״ם׳ס טעם פאסט זייער שיין מיט ביידע פרטים — סיי דער איסור צו זאגן ערב שבת (אז דער גוי זאל טון אום שבת), סיי דער איסור צו זאגן אום שבת (אז דער גוי זאל טון מוצאי שבת):
– לויט “שליחות”: מ׳קען פארשטיין פארוואס זאגן ערב שבת איז אסור (ווייל די מלאכה ווערט געטון בשליחות אום שבת), אבער שווער פארוואס זאגן אום שבת אויף מוצאי שבת זאל זיין אסור — ס׳איז דאך קיין שליחות נישט אויף שבת׳דיגע מלאכה.
– לויט “ודבר דבר”: מ׳קען פארשטיין פארוואס זאגן אום שבת איז אסור (ווייל מ׳רעדט אום שבת), אבער שווער פארוואס זאגן ערב שבת זאל זיין אסור — ס׳איז דאך נישט שבת ווען ער רעדט.
– לויט דעם רמב״ם׳ס טעם (“שלא תהא שבת קלה”): ביידע פאסן — ערב שבת הייסן א גוי טון אום שבת מאכט אז שבת האט נישט א שבת׳דיגע צורה (מ׳זעט מלאכות אום שבת); אום שבת רעדן וועגן מלאכות (אפילו פאר נאך שבת) מאכט אויך אז שבת איז קלה בעיניו, ווייל ער איז עוסק מיט מלאכות.
ג) חידוש: דער איסור איז נישט אויף דער “נוסח האמירה” נאר אויף דער תוצאה:
לויט דעם רמב״ם׳ס טעם (שלא תהא שבת קלה) איז נישט קיין חילוק צו מ׳זאגט עס בפירוש, בכתב, מיט א רמז, אדער מיט א גימטריא — דער איסור איז מאכן א גוי זאל טון פאר דיר מלאכה, נישט דער אופן פון זאגן. דאס שטייט אין קאנטראסט צו דער שיטה פון “ודבר דבר,” וואו מ׳קען טאקע זען א חילוק צווישן זאגן און נישט זאגן.
ד) צו זאגן פאר א איד אום שבת ער זאל טון מלאכה מוצאי שבת:
פאר א איד אויך טאר מען נישט זאגן אום שבת ער זאל טון מלאכה מוצאי שבת. דאס איז אפשר מצד א באזונדערע איסור פון “ודבר דבר” (נישט דער זעלבער טעם ווי אמירה לעכו״ם), און דער רמב״ם זאגט עס מער שפעטער אין פרק.
ה) קיין היתר אויף אמירה לעכו״ם ביי מלאכה דאורייתא:
א כללדיגע הערה אויף דעם גאנצן פרק ו׳: נישטא קיין איין היתר צו זאגן פאר א גוי ער זאל טון א מלאכה דאורייתא. נאר ביי א שבות (דרבנן) איז דא א היתר (שבות דשבות). דער איינציגער אויסנאם וואו מ׳מעג זאגן פאר א גוי אפילו א מלאכה דאורייתא איז ביי חולה שאין בו סכנה — אבער דאס שטייט אין פרק ב׳ (הלכות חולה), נישט אין פרק ו׳.
—
הלכה ב: גוי שעשה מלאכה מעצמו — דער דין פון הנאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת — אם בשביל ישראל עשה, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שיעשו.” “והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא… שידעו בה רבים שהדבר נעשה בשביל פלוני בשבת.”
פשט: אויב א גוי האט אליין (אן דער איד זאל אים הייסן) געטון א מלאכה פאר א איד אום שבת, טאר דער איד נישט הנאה האבן דערפון ביז מוצאי שבת, און דעמאלטס דארף ער ווארטן נאך בכדי שיעשו (אזוי לאנג ווי ס׳וואלט גענומען די מלאכה צו טון נאך שבת). אבער אויב עס איז געשען בפרהסיא — אז יעדער ווייסט אז דער גוי האט עס געטון פאר דעם איד אום שבת — טאר דער איד קיינמאל נישט הנאה האבן דערפון, אפילו נישט נאך בכדי שיעשו.
חידושים און הסברות:
א) דער איסור איז אויפ׳ן איד, נישט אויפ׳ן גוי:
מ׳קען נישט זאגן “דער גוי האט א איסור אום שבת” — דער גוי האט נישט קיין חיוב שבת. דער איסור איז נאר אויפ׳ן איד: ער טאר נישט ניצן דעם רעזולטאט פון דער מלאכה. דער איד טוט נישט קיין מעשה — ס׳איז נאר אן איסור הנאה.
ב) דער איסור הנאה שטאמט פון דער זעלבער גזירה ווי אמירה לעכו״ם:
דאס איז נאך א לעוועל פון דער זעלבער גזירה: נישט נאר טאר מען נישט זאגן פאר א גוי, נאר אויך נישט ניצן וואס א גוי האט אליין געטון. דער טעם איז דער זעלבער — אז א איד זאל נישט ניצן גוים׳ס מלאכות שבת, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם.
ג) בפרהסיא — א גרעסערע חומרא:
ווען עס איז בפרהסיא — למשל א גוי האט געבויט א בנין פאר א איד אום שבת און יעדער ווייסט דערפון — טאר דער איד קיינמאל נישט וואוינען אין דעם בנין. דאס איז א נאך גרעסערע זלזול אין שבת, דערפאר איז די קנס שטרענגער.
—
הלכה ג: גוי שהדליק את הנר — הנאה פון מלאכה וואס דער גוי טוט פאר זיך
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “גוי שהדליק את הנר — משתמש לאורו ישראל. אם בשביל ישראל — אסור.”
פשט: ווען א גוי צינדט אן א ליכט פאר זיך, מעג א איד הנאה האבן דערפון. ווען ער צינדט אן פאר דעם איד, איז אסור.
חידושים און הסברות:
א) חידוש אין דעם לשון “גוי שהדליק את הנר”:
עס שטייט נישט “גוי שהדליק את הנר לעצמו” — דער לשון זאגט סתם אז דער גוי האט אנגעצונדן. א צד איז אז דאס מיינט: אזוי לאנג מ׳ווייסט נישט אז ער האט אנגעצונדן פאר א איד, איז מותר — מ׳דארף נישט וויסן פאזיטיוו אז ער האט עס געטון פאר זיך, נאר מ׳דארף נישט וויסן אז ער האט עס געטון פאר דעם איד. דער חברותא האט דאס אפגעשטעלט — ער האלט אז דאס איז א “נייע היתר וואס שטייט נישט דא” און מ׳קען נישט אזוי מחדש זיין א קולא שלא הורו בו רבותינו. דער רמב״ם זאגט עקספליציט “אם בשביל עצמו” — דאס הייסט מ׳דארף וויסן אז ער האט עס געטון פאר זיך.
—
הלכה: כבש לירד מן הספינה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עשה כבש לירד בו מן הספינה — יורד בו ישראל אחריו. והוא שלא ידע שעשה בשביל ישראל.”
פשט: ווען א גוי מאכט א גאנגוויי אראפצוגיין פון א שיף, מעג דער איד אויך אראפגיין דערמיט, ווייל מ׳זאגט ער האט עס געמאכט פאר זיך. אבער אויב מ׳ווייסט אז ער האט עס געמאכט פאר דעם איד — אסור.
—
הלכה: מילא מים להשקות בהמתו / ליקט עשבים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מילא מים להשקות בהמתו — משקה אחריו ישראל. ליקט עשבים להאכיל לבהמתו — מאכיל אחריו ישראל.”
פשט: ווען א גוי פילט אן וואסער פאר זיין בהמה אדער קלויבט גראז פאר זיין בהמה, מעג דער איד אויך זיין בהמה לאזן טרינקען/עסן דערפון.
חידושים — דער רמ״א׳ס תנאי פון “מכירו”:
דער רמ״א זאגט: והוא שלא יהא הגוי מכיר לו את ישראל. אויב דער גוי קען דעם איד — אסור, ווייל שמא ירבה במלאכתו בשבילו.
א) דער טעם פון “מכירו”: ווען דער גוי קען דעם איד, איז דא א חשש אז ער וועט מער טון — מער וואסער פילן, מער גראז קלויבן — בשביל דעם איד. א גוי טוט נאר פאר זיין אייגענעם אינטערעס; ער טוט נישט א טובה פאר א פרעמדן. אבער אויב ער קען דעם איד, האט ער א “חשבון” — א מאטיוו צו טון מער.
ב) אפילו ווען מ׳זעט נישט ממש אז ער טוט מער: דער חשש איז נישט נאר ווען מ׳ווייסט אז ער האט מער געטון, נאר אפילו ווען ער ברענגט איין שיסל וואסער — אויב ער קען דעם איד, איז דא א חשש אז ער האט געברענגט א גרעסערע שיסל ווי ער וואלט אליין גענומען.
ג) דער כלל פון “דבר שאפשר להרבות בו”: דער חשש פון “ירבה” איז נאר ביי זאכן וואס מ׳קען מער מאכן — ווי וואסער אדער עשבים. אבער ביי א נר (ליכט) אדער א כבש (גאנגוויי) איז נישט שייך ריבוי — “נר לאחד נר למאה” — איין ליכט באלייכט פאר הונדערט מענטשן גלייך ווי פאר איינעם. דעריבער ביי אזעלכע זאכן מעג דער איד הנאה האבן אפילו דער גוי קען אים.
—
הלכה: רוב ישראל / רוב גוים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען א גוי צינדט אן א ליכט אין א פלאץ וואו ס׳זענען דא אידן און גוים: מדליק על דעת הרוב — ער צינדט אן פאר דעם רוב.
פשט: אויב רוב ישראל — אסור, ווייל ער צינדט סתם פאר אידן. אויב רוב גוים — מותר. מחצה על מחצה — אסור.
חידושים:
א) “מחצה על מחצה”: עס איז א ספק וואס “מחצה על מחצה” מיינט — צי ער האט אין זינען ביידע, צי מ׳ווייסט נישט וועמען ער האט אין זינען. סוף כל סוף איז עס אסור.
ב) א פראקטישע נקודה: אויב מ׳גרייט אן ליכט אויף יעדע טיש באזונדער (ווי ביי א גרויסע פארטי מיט אידן און גוים), איז אויף דעם טיש וואו אידן זיצן האט ער עס געמאכט פאר אידן — אפילו ווען דער כלל׳דיגער רוב איז גוים.
—
הלכה ו: נפלה דליקה בשבת — גוי שבא לכבות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נפלה דליקה בשבת ובא נכרי לכבות — אין אומרים לו כבה ואין אומרים לו אל תכבה.”
פשט: ווען עס ברעכט אויס א פייער אין שבת און א גוי קומט אויסלעשן — מ׳טאר אים נישט זאגן “לעש אויס” (אמירה לנכרי), אבער מ׳דארף אים אויך נישט זאגן “לעש נישט אויס.” ער מעג עס טון פון זיך אליין.
חידושים און הסברות:
א) פארוואס איז דא אנדערש פון רגילע “גוי שעשה בשביל ישראל”?
ביי רגילע מלאכות האט מען געלערנט אז אויב א גוי טוט פאר א איד, טאר דער איד נישט הנאה האבן — אפילו ביי ספק, אפילו ביי מכירו. פארוואס איז דא ביי כיבוי דליקה אנדערש?
ב) ערשטער תירוץ — מניעת הפסד:
כיבוי דליקה איז נישט “הנאה” אין דעם רגיל׳ן זין — עס איז נאר “מניעת הפסד” (פארמיידן א שאדן), נישט באקומען א נייע הנאה. דאס איז ווי “מבריח ארי” — מ׳שיקט אוועק דעם לייב, מ׳באקומט נישט עפעס נייעס. לויט דעם קען מען דאס אויסשפרייטן אויף אנדערע מצבים וואו דער גוי טוט נאר א מלאכה פון מניעת הפסד. אבער דאס מיינט נישט אז ווען א קיטשן וואלט חרוב געווארן פון דעם פייער איז עס ווי “ער האט געבויט א קיטשן” — עס בלייבט נאר מבריח ארי.
ג) צווייטער תירוץ — קיין זלזול שבת ביי נויטפאל:
דער גאנצער יסוד פון איסור הנאה ממלאכת גוי בשבת איז “שלא תהא שבת קלה בעיניו.” ווען א גוי לעשט אויס א פייער — א סכנה, א נויטפאל — איז דאס נישט קיין זלזול אין שבת. יעדער פארשטייט פארוואס דער גוי טוט דאס — עס איז הצלה. דער חשש פון “שבת קלה בעיניו” איז נאר ווען א גוי טוט רגילע מלאכות פאר א איד, וואס קען פירן דערצו אז דער איד אליין זאל אויך קומען צו טון מלאכות.
קשיא אויף דעם צווייטן תירוץ: אויב עס איז טאקע א סכנה, וואלט דער איד אליין געמעגט לעשן! דער פאקט אז דער איד טאר עס נישט טון (אן די ספעציעלע היתרים וואס מען וועט שפעטער לערנען) ווייזט אז עס איז נישט א פשוט׳ע סכנה-סיטואציע. דעריבער בלייבט דער ענין פון זלזול.
ד) הגדרת “זלזול שבת” — נישט “קל בעיניו” נאר “לבא לאסוקי דעתיה”:
“זלזול” מיינט נישט אז מענטשן וועלן זאגן שבת איז נישט וויכטיג. דער רמב״ם׳ס לשון איז “לבא לאסוקי דעתיה” — דער איד וועט קומען צו טון עס אליין. אויב דער איד טאר עס נישט אליין טון, און דער גוי טוט עס, איז דאס פונקט אזוי א זלזול.
ה) פארוואס מ׳דארף נישט זאגן “אל תכבה”:
מ׳האט נישט קיין שביתת עבדו אויף א פרעמדן גוי. א גוי דארף נישט שובת זיין — פארקערט, א גוי טאר נישט שובת זיין. אויסערדעם, אויב מ׳זאגט אים “לעש נישט אויס” — טוט דער גוי דעם איד א נזק (שאדן). עס איז קיינמאל נישט דא אזא הלכה אז מ׳דארף א גוי זאגן ער זאל אויפהערן טון עפעס וואס שאדט דעם איד אויב ער הערט אויף.
—
הלכה: מת שעשו לו גוים ארון/קבר בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מת שעשו לו גוים ארון וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילים לספוד בו — אם בצנעה, ימתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, ויקבר. אבל אם היה הקבר באסטרטיא גדולה, או ארון על גבה, וכל העוברים אומרים שזו שעושין עכשיו בשבת לפלוני — הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל לעולם. אבל מותר ליקבר בו ישראל אחר.”
פשט: ווען א גוי מאכט אן ארון, גראבט א קבר, אדער ברענגט חלילים פאר א מת בשבת — אויב בצנעה, ווארט מען מוצאי שבת “בכדי שיעשו” און דאן מעג מען באגראבן. אויב בפרהסיא (אויף אן אסטרטיא גדולה וואו אלע זעען) — טאר יענער איד קיינמאל נישט באגראבן ווערן אין דעם קבר. אבער אן אנדערער איד מעג יא באגראבן ווערן דארט.
חידושים און הסברות:
א) “לפלוני” — אינטערעסאנטע לשון ביי א מת:
דער לשון “שעושין לפלוני” איז מערקווירדיג, ווייל דער מת איז דאך פטור מן המצוות — “למתים חפשי.” דער תירוץ: עס גייט נישט אום דעם מת אליין, נאר אום “יקרא דחיי” — דער כבוד פון די משפחה/קרובים. זיי זענען די וואס דארפן אנגרייטן אן אנדערע קבר, און אויף זיי ווירקט דער איסור.
ב) ראב״ד׳ס קשיא אויף “בכדי שיעשו” פאר א צווייטן איד:
דער ראב״ד פארשטייט נישט פארוואס א צווייטער איד דארף אויך ווארטן “בכדי שיעשו” — יענער האט דאך גארנישט הנאה געהאט פון דעם, עס איז נישט פאר אים געמאכט געווארן.
ג) רמב״ם׳ס שיטה — “לא פלוג” קנס:
דער רמב״ם לערנט א “לא פלוג” — איינמאל די רבנן האבן געמאכט א קנס אז מען טאר נישט הנאה האבן פון מלאכה פון שבת, איז עס בכלל פאר יעדן איד. די חומרא יתירה פון פרהסיא (קיינמאל נישט נוצן) איז נאר אויף דעם ספעציפישן איד, אבער דער בסיס-דין פון “בכדי שיעשו” בלייבט פאר אלעמען.
ד) פארוואס דוקא דער ביישפיל פון מת:
דער רמב״ם ברענגט דוקא דעם פאל פון מת כדי צו ווייזן אז אפילו ביי א גרויסע צורך (מת — אן “עמערדזשענסי”) איז נאך אלץ דא דער איסור פון פרהסיא. מען זאל נישט מיינען אז ווייל ביי יום טוב שני איז מען מקיל מיט מת-ענינים, זאל מען אויך מקיל זיין בשבת.
—
הלכה: חלילים שהביא גוי בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “גוי שהביא חלילים בשבת למת — אף על פי שהביאם מצד החומה — ימתין במוצאי שבת בכדי שיבואו ממקום קרוב. ובלבד שלא יהא הדבר בפרהסיא גדולה.”
פשט: אפילו ווען דער גוי האט די חלילים געברענגט פון אינערהאלב דער שטאט (נישט מחוץ לתחום), דארף מען נאך אלץ ווארטן מוצאי שבת “בכדי שיבואו ממקום קרוב.” און עס טאר נישט זיין בפרהסיא.
חידושים און הסברות:
א) פארוואס ווארטן אויב קיין חילול שבת איז נישט געשען?
מען קען זיך נישט פארלאזן אויף דעם. מען קען נישט פרעגן דעם גוי צו ער האט עס טאקע געברענגט פון נאנט, ווייל דער גוי האט נישט קיין נאמנות אויף דעם. עס בלייבט א ספק צו ער האט עס געברענגט מחוץ לתחום.
ב) ספק דרבנן לחומרא ביי קנס:
ביי קנס דרבנן איז אנדערש — מען מאכט עס אסור אויך ביי ספק, ווייל אנדערש וועלן מענטשן “איבערנארן די סיסטעם” — זיי וועלן זיך אויסקלערן מיט׳ן גוי.
ג) פרהסיא ביי חלילים — וואס איז דער חילוק?
אויב מען איז נישט חושש אויף חילול שבת (ער האט עס געברענגט פון נאנט), וואס ארט מיך פרהסיא? דער הסבר: דאס איז דער “זלזול השבת” אליין — אז מענטשן זאלן מיינען אז ער האט עס געברענגט מחוץ לחומה, און שבת זאל נישט אויסזען שבת׳דיג.
ד) שאלה צו ביי חלילים איז אויך דא “לעולם” ווי ביי קבר:
ביי א קבר בפרהסיא טאר דער איד קיינמאל נישט באגראבן ווערן דארט. אבער ביי חלילים — וועט מען קיינמאל נישט נוצן די חלילים פאר דעם מענטש? עס בלייבט נישט גאנץ קלאר, אבער עס זעט אויס אז ביי חלילים איז דער דין אנדערש ווי ביי קבר.
—
כללי׳דיגער יסוד: שבת דארף אויסזען שבת׳דיג
שבת דארף אויסזען שבת׳דיג. מען טאר נישט לאזן א מצב וואו יעדער איינער זעט אז מען בויעט שבת פאר אידן, מען ארבעט שבת פאר אידן. דאס איז דער יסוד פון דער חומרא פון פרהסיא.
—
הלכה: עיר שישראל וגוים דרים בה — מרחץ המרחצת בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עיר שישראל וגוים דרים בסמוך ויש בה מרחץ המרחצת בשבת — אם רוב גוים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד. ואם רוב ישראל — ימתין בכדי שיחמו. מחצה למחצה — ימתין בכדי שיחמו.”
פשט: א שטאט וואו אידן און גוים וואוינען צוזאמען, און ס׳איז דא א מרחץ וואס ווערט אנגעהייצט שבת דורך א גוי׳אישן אייגנטימער — גייט מען לויט דער רוב פון דער שטאט. רוב גוים — מותר גלייך מוצאי שבת. רוב ישראל — מען ווארט בכדי שיחמו. מחצה על מחצה — אויך ווארטן.
חידושים און הסברות:
א) דער עיקר שאלה איז נישט צי דער מרחץ איז אפן שבת אליין, נאר פאר וועם דער גוי הייצט אן. דער בעל המרחץ מאכט עס פאר דער שטאט — ס׳איז נישט קיין ספק וואס ער טוט, נאר א שאלה פאר וועם.
ב) מסתמא רעדט מען דא פון א מרחץ וואס איז נישט אפן פאר אידן שבת אליין, נאר דער חימום שבת בלייבט ביז מוצאי שבת. ווען דער גוי הייצט אן, טראכט ער פון אלע קונים — אויך די וואס קומען מוצאי שבת. ווייל אידן קומען דאך נישט שבת, פארוואס זאל מען זאגן אז ער טראכט פון זיי? ווערט געענטפערט: ער טראכט אויך פון ביינאכט (מוצאי שבת), ווייל ער מאכט עס פאר א גאנצן טאג פאר אלע קונים.
ג) פראקטישע נפקא מינות: אין א עיר שרובה ישראל (ווי לעיקוואוד, קרית יואל), ווערט געפרעגט וועגן באס סערוויסעס, טעקסיס, עלעקטריק קאמפאניעס, וואסער קאמפאניעס, סוער סיסטעמס, און אפילו א פאליס דעפארטמענט — אויב דער גוי׳אישער סערוויס ארבעט שבת פאר א רוב-אידישע שטאט, איז דאס לכאורה דער זעלבער דין ווי מרחץ. מען דארף ווארטן בכדי שיעשו מוצאי שבת. ספעציפיש מען טאר נישט רופן א באס גלייך מוצאי שבת אין אזא שטאט — מען מוז ווארטן בכדי שיבוא הבאס פון וואו ער קומט. ביי ל״ג בעומר שחל במוצאי שבת זארגט מען זיך פאר דעם.
ד) אין ארץ ישראל איז דאס א באקאנטע שאלה (עלעקטריק קאמפאני שבת), אבער דארט איז עס אן אנדערע שאלה ווייל דארט ארבעטן אידן. דא רעדט מען פון אמירה לעכו״ם — אפילו ווען דער גוי ארבעט, אויב ער ארבעט פאר רוב ישראל, איז עס אסור.
—
הלכה ח: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת — אף על פי שעבר [ולוקה מכות מרדות], מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין כדי שיהא נעשית.”
פשט: אויב א איד האט בפירוש געזאגט פאר א גוי צו טון א מלאכה שבת — כאטש ער האט עובר געווען אויף דעם איסור דרבנן פון אמירה לעכו״ם (און באקומט מכות מרדות), איז דער דין בדיעבד וועגן הנאה פון דער מלאכה נישט שטרענגער ווי ווען דער גוי האט עס אליין געטון. מען ווארט בכדי שיעשו מוצאי שבת, און דערנאך מעג מען הנאה האבן.
חידושים און הסברות:
א) דער עמרי (מפרש) ברענגט א גרויסער חידוש: בעצם, אלע פאלן וואו דער גוי האט אליין געטון (שוגג, מעצמו), וואלט מען בכלל נישט געדארפט ווארטן כדי שיעשו — ס׳וואלט געדארפט זיין אינגאנצן מותר גלייך. דער גאנצער טעם פון כדי שיעשו איז נאר געזאגט געווארן פאר דעם פאל וואו א איד הייסט א גוי טון א מלאכה בשבת. פארוואס? ווייל אויב מען וואלט ערלויבט הנאה מיד מוצאי שבת, וואלט דער איד א טעם האבן צו זאגן פאר דעם גוי — ער וועט האבן דעם דבר מוכן מיד. דורך דעם וואס מען אסר’t אויך ווען דער גוי טוט מעצמו (מען דארף ווארטן כדי שיעשו), ווערט אוועקגענומען דער מאטיוו צו זאגן פאר דעם גוי — ווייל דער איד פארדינט גארנישט דערפון, ער דארף סיי ווי סיי ווארטן. דאס איז דער סברא פארוואס מען האט גע׳אסר׳ט אויך ווען דער גוי טוט מעצמו — כדי מענטשן זאלן נישט קומען צו בקום ועשה זאגן פאר גוים.
ב) דאס איז אן אינטערעסאנטע קאטעגאריע: דער איד טוט אן עבירה (אמירה לעכו״ם), אבער דער קנס (ווארטן כדי שיעשו) איז נישט גרעסער ווי ווען דער גוי האט עס אליין געטון.
—
הלכה ט: שבות דשבות — אמירה לעכו״ם באיסור דרבנן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות — מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, או שהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.” “כיצד? אומר לו לעלות באילן… או לשוט על פני המים… להביא לו שופר… או סכין למול בו… מעביר מחצר לחצר שאין להם עירוב… להביא מים חמים לרחוץ בו קטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: ווען דער איסור אליין איז נאר מדרבנן (שבות), מעג א איד זאגן פאר א גוי עס צו טון (שבות דשבות = אמירה לעכו״ם + איסור דרבנן), אבער נאר אונטער דריי תנאים: (1) מקצת חולי, (2) צורך הרבה, (3) צורך מצוה.
חידושים און הסברות:
א) חילוק צווישן חולה און מקצת חולי:
דער ראב״ד פרעגט אויפן רמב״ם: פריער האט דער רמב״ם געלערנט אז פאר א חולה שאין בו סכנה מעג א איד אליין טון א דבר של שבות. אויב אזוי, פארוואס דארף מען א גוי פאר מקצת חולי? דער מפרש ענטפערט: מקצת חולי איז א קלענערע מדרגה ווי חולה שאין בו סכנה. א חולה — מעג דער איד אליין טון שבות. א מקצת חולי (ווי א קאפוויי) — מעג מען נאר זאגן פאר א גוי צו טון שבות.
ב) דוגמאות פון שבות דשבות: ארויפגיין אויף א בוים (שמא יתלוש), שווימען (שמא יעשה חבית), טראגן מחצר לחצר אן עירוב (כרמלית — דרבנן). דער רמב״ם ברענגט פראקטישע ביישפילן: ברענגען א שופר ראש השנה שחל בשבת, א מעסער פאר מילה, הייס וואסער פאר א קטן אדער מצטער.
ג) פראקטישע נפקא מינה — עלעקטרישע זאכן: לויט רוב פוסקים וואס האלטן אז עלעקטרישע זאכן (ווי עיר קאנדישן) זענען נאר אסור מדרבנן, מעג מען זאגן פאר א גוי אנצוצינדן עיר קאנדישן ווען ס׳איז הייס — ווייל דאס איז שבות דשבות מיט צורך גדול.
ד) [דיגרעסיע: דער שוואכקייט פון “צורך גדול” אלס קריטעריום:] דער באגריף “צורך גדול” איז זייער שוואך און סובייעקטיוו — יעדער מענטש קען מחליט זיין אז ביי אים איז צורך גדול, און דאס פירט דערצו אז מענטשן רופן אסאך א גוי שבת פאר אלערליי זאכן. שבות דשבות איז בעצם נישט קיין שטארקע איסור — ס׳איז נאר גע׳אסר׳ט לכתחילה, אבער ס׳איז דא א גרויסע נידון וויפיל מען קען מיקל זיין. די אחרונים מוזן טרעטן וואס “צורך גדול” מיינט באמת. בכלל ביי איסורי דרבנן איז מען מתיר במקום צורך גדול.
—
הלכה: הלוקח בית בארץ ישראל — אמירה לעכו״ם פאר ישוב ארץ ישראל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלוקח בית בארץ ישראל — מותר לומר לגוי לעשות בשבת, שאמירה לעכו״ם ודומיהן אינן אלא איסורים מדבריהם, ובמקום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה.”
פשט: א איד וואס קויפט א הויז אין ארץ ישראל מעג הייסן א גוי טון מלאכה בשבת (ווי שרייבן א שטר), ווייל ישוב ארץ ישראל איז אזא וויכטיגע מצוה אז חז״ל האבן בכלל נישט גוזר געווען אמירה לעכו״ם דערויף.
חידושים:
א) דער חידוש איז אז ביי אנדערע מצוות מעג מען נאר טון שבות דשבות (צוויי שיכטן דרבנן), אבער ביי ישוב ארץ ישראל האט מען בכלל נישט גוזר אויף אמירה לעכו״ם — אפילו ווען דער גוי טוט אן איסור דאורייתא (ווי שרייבן א שטר). דאס איז א גרעסערע קולא ווי סתם שבות דשבות.
ב) ס׳איז דא א מחלוקת צי דער רמב״ם רעדט נאר פון ווען דער גוי טוט איסורי דרבנן, אדער אפילו דאורייתא. לויט דעם פשט אין רמב״ם משמע אז אפילו דאורייתא (ווי שרייבן א שטר) איז מותר בשביל ישוב ארץ ישראל.
ג) סוריא (כיבוש דוד) האט אויך דעם דין פון ארץ ישראל לגבי דעם ענין, הגם נישט לגבי אלע ענינים. דער רמב״ם ברענגט: “וכן הלוקח בית בסוריא” — ווייל סוריא איז כיבוש יחיד פון דוד המלך, און לגבי געוויסע הלכות האט עס א דין ווי ארץ ישראל. דער ענין פון ישוב ארץ ישראל מיינט אז אידן זאלן וואוינען דארט און נישט גוים.
—
הלכה: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה — קבלנות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו, אף על פי שעושה בשבת מותר.”
פשט: מ׳מעג אפשמועסן מיט א גוי אויף א מלאכה און אים צוזאגן א באצאלונג, און דער גוי ארבעט אויף זיין אייגענעם חשבון — אפילו ער ארבעט שבת איז מותר, ווייל דער גוי קלויבט אליין ווען צו ארבעטן.
חידושים:
דער יסוד: ווען דער איד דינגט דעם גוי אין קבלנות (באצאלט פאר די פראדזשעקט, נישט פאר די צייט), ארבעט דער גוי “לעצמו” — פאר זיך אליין. דער איד וויל נאר דעם רעזולטאט, נישט אז דער גוי זאל ארבעטן שבת.
—
הלכה: שוכר את הגוי לזמן מרובה — שנה או שתים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן השוכר את הגוי לימים מרובים מותר, אף על פי שעושה בשבת. כיצד? כגון ששכרו לשנה או לשתי שנים שיכתוב לו או שיארוג לו, ומותר, וכאילו קוצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד, שוכר בכל אשר ירצה. והוא שלא יחשוב עמו יום יום.”
פשט: אויב מ׳דינגט א גוי פאר א לאנגע צייט (א יאר, צוויי יאר) אויף שרייבן אדער וועבן, איז מותר אפילו ער ארבעט שבת — ווייל עס איז “כאילו” קבלנות. אבער תנאי: מ׳טאר נישט רעכענען מיט אים יום יום.
חידושים:
א) דער גרויסער חידוש: אפילו ווען דער אופן פון באצאלונג איז נישט פארמעל קבלנות (ער באצאלט נישט פאר א ספעציפישע פראדזשעקט נאר פאר א צייט-פעריאד), אבער וויבאלד עס איז א לאנגע תקופה, קוקט מען עס אן “כאילו קוצץ עמו” — ווי קבלנות. דער רמב״ם׳ס לשון “כאילו” ווייזט אז עס איז נישט ממש קבלנות, נאר מ׳באהאנדלט עס אזוי.
ב) “שיכתוב לו בכל אשר ירצה” — דער גוי האט נישט א ספעציפישע ספר צו שרייבן, נאר ער איז דער אידנ׳ס שרייבער פאר די יאר, ער שרייבט וואס דער איד דארף. דאס איז א חידוש — אפילו אן א קלארע איינצלנע פראדזשעקט, וויבאלד עס איז א לאנגע צייט, איז עס “כאילו” קבלנות.
ג) “והוא שלא יחשוב עמו יום יום” — דער תנאי איז אז מ׳רעכנט נישט אפ יעדן טאג. אויב מ׳רעכנט טעגלעך, הייסט עס אז דער גוי איז מחויב צו ארבעטן יעדן טאג אריינגערעכנט שבת, און דאס איז שכירות (נישט קבלנות) און אסור.
ד) פראקטישער נפקא מינה: א עמפלויאי מיט א יערלעכע סעלערי, וואו מ׳רעכנט נישט יעדן טאג, איז “כאילו קבלנות” — דער גוי קען אראפנעמען טעג, און דער איד איז נישט מקפיד אויף וועלכע טעג ער ארבעט, נאר אויף דעם רעזולטאט. עס איז א שמועס צי “365 טעג א יאר” מיינט אז ער מוז ארבעטן יעדן טאג (דעמאלטס אסור), אדער צי “א יאר” מיינט בכלליות אז ער זאל דעליווערן ארבעט (דעמאלטס מותר). דער פשט איז אז ביי “שוכר לשנה” איז דער איד נישט מקפיד אויף ספעציפישע טעג.
—
הלכה: בצינעא vs. בפרהסיא — מלאכה דורך א גוי ביי קבלנות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לפיכך, הפוסק עם הגוי לבנות חצרו או כותלו… אם עושה המלאכה במדינה (אדער תוך תחום שבת) — אסור להניחו לעשות בשבת מפני הרואים, שאין יודעים שפסק. ואם עושה חוץ לתחום — מותר.”
פשט: אפילו ביי קבלנות, אויב די מלאכה איז אין שטאט (אדער אינעם תחום שבת) וואו אידן זעען, איז אסור — ווייל מענטשן ווייסן אז עס איז דעם אידנ׳ס הויז אבער ווייסן נישט אז ער האט אפגעמאכט קבלנות, און עס זעט אויס ווי דער גוי ארבעט פאר דעם איד שבת. אבער חוץ לתחום, וואו קיין איד גייט נישט שבת, איז מותר.
חידושים:
א) דער חילוק צווישן תוך התחום און חוץ לתחום: אינעם תחום קענען אידן זען און חושד זיין; חוץ לתחום גייט קיין איד נישט שבת (ווייל מ׳טאר נישט גיין חוץ לתחום), ממילא זעט קיינער נישט.
ב) פראקטישע נפקא מינה: א פעקטערי אין א גוי׳אישע געגנט ביים עק שטאט — אויב קיין איד גייט נישט דארט שבת, איז עס ווי “חוץ לתחום” און מותר
. אבער אין שטאט, וואו יעדער ווייסט עס איז דעם אידנ׳ס הויז, איז אסור אפילו ביי קבלנות.
ג) דער יסוד פון דעם איסור איז מפני הרואים (מראית עין / חשד / זלזול שבת) — מענטשן ווייסן נישט אז ער האט אפגעמאכט קבלנות, און עס זעט אויס ווי דער גוי ארבעט פאר דעם איד בשבת.
ד) פראקטישע דיסקוסיע — לאנדסקעיפינג ביי אן אידישע הויז:
דער עיקר איסור איז נישט דער מציאות פון מלאכה ביי אן אידישע הויז, נאר דער חשד אז דער גוי איז א שכיר יום פון דעם איד. אויב יעדער ווייסט אז עס גייט בקבלנות, וואלט עס געווען גרינגער. אבער אפילו ווען דער אידישער בעל הבית צאלט דעם קאנטראקטאר בקבלנות, צאלט דער קאנטראקטאר זיינע ארבעטער פער שעה — עס איז דא א “שליח לשליח” פראבלעם. דער מסקנא איז אז פראקטיש האט מען נישט געלאזט גוים ארבעטן שבת ביי אידישע הייזער, און אזוי איז אנגענומען אין הלכה.
ה) ביישפיל פון גארבעדזש קאלעקשאן: קיינער טראכט נישט אז דער סאניטעישאן ארבעטער ארבעט פאר דעם איד — ווייל עס באלאנגט פאר דער שטאט. דאס באווייזט אז דער איסור איז נאר ווען מענטשן קענען חושד זיין אז דער גוי ארבעט פאר דעם איד.
—
הלכה: פארדינגען א כרם/שדה פאר א גוי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן מותר לאדם להשכיר כרמו לגוי” — מען מעג פארדינגען זיין כרם צו א גוי, אפילו דער גוי ארבעט שבת, “שהרואה יודע שהיא שכורה בידו” — ווייל דער רואה ווייסט אז עס איז געדינגען. “או באריסות” — אדער דער גוי ארבעט באריסות (ער נעמט א פראצענט פון דער תבואה).
אבער: “בדבר שהשם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך אנשי אותו מקום להשכיר או להוזיל באריסות — אסור להשכירה לגוי” — ווען עס איז באקאנט אז דאס איז דעם איד׳ס פעלד, און דארטן איז נישט איינגעפירט צו פארדינגען פעלדער, איז אסור, “לפי שהגוי עושה באותו מקום מלאכה בשבת ונקרא שם ישראל בעליו”.
חידושים:
א) דער חילוק פון “דרך אנשי המקום”: דער היתר הענגט אפ פון מנהג המקום. אויב אין יענעם פלאץ איז שכירות/אריסות פון פעלדער א נארמאלע זאך, ווייסט דער רואה אז דער גוי ארבעט פאר זיך. אבער אויב עס איז נישט דער מנהג, וועלן מענטשן מיינען אז דער גוי איז א פועל פון דעם איד.
ב) קשיא פון דער מגיד (שו״ע הרב): אין דעם זעלבן פלאץ וואו שכירות איז דער מנהג — פארוואס זאל קבלנות (אריסות) זיין אסור? אויב יעדער ווייסט אז מען פארדינגט פעלדער, פארוואס זאלן אידן חושד זיין אז דער גוי איז א שכיר? דער תירוץ: ביי אריסות פירט זיך דער גוי ווי א בעל הבית — ער עסט די פירות, ער נעמט קעיר. אבער ביי אן אידישע הויז (ווי לאנדסקעיפינג), פירט זיך דער ארבעטער נאך אלץ ווי א פועל, נישט ווי א בעל הבית, און מענטשן ווייסן נישט דעם חילוק צווישן א פועל און א קבלן.
ג) מגן אברהם׳ס שיטה: אפילו ביי א געהעריגע קבלנות, איז עס נאר מותר ווען דער גוי טוט עס ביי זיך אין דערהיים. ווען עס ווערט געטון ביי דעם איד׳ס הויז, איז נאך אלץ אסור מצד זלזול שבת — “פני רואים”, “שמא יחשדוהו”.
—
הלכה: השאלת כלים לגוי
רמב״ם/רמ״א: מותר לבארגן אדער פארדינגען כלים פאר א גוי, אפילו דער גוי טוט מלאכה מיט זיי שבת, ווייל מיר זענען נישט מצווה אויף שביתת כלים. אבל בהמתו ועבדו — אסור, ווייל מיר זענען מצווה אויף שביתת בהמה ועבד.
חידושים:
דאס איז דער ערשטער מאל וואס דער רמ״א ניצט דעם באגריף “שביתת כלים”, וואס ער וואלט שוין פריער געקענט ניצן.
—
הלכה: שותפות מיט א גוי — המשתתף עם הגוי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות — אם התנו מתחילה שיהא שכר השבת לגוי לבדו ויתן לו יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו — מותר.”
פשט: אויב מען האט פון אנהייב אפגעשמועסט אז שבת׳דיגע פארדינסטן באלאנגען אינגאנצן פאר דעם גוי, און א צווייטער טאג (למשל זונטאג) באלאנגט אינגאנצן פאר דעם איד — איז מותר. שבת איז ממש דעם גוי׳ס, דער איד האט גארנישט דערפון.
חידושים:
א) אויב מען האט נישט אפגעשמועסט פריער: “כשיבואו לחלוק — נוטל הגוי שכר השבת כולו לבד, ושאר חולקים אותו” — דער גוי נעמט דעם גאנצן שבת׳דיגן פארדינסט, און דער רעשט ווערט צעטיילט. דער איד פארלירט, ווייל ער באקומט נישט קיין טאג אנשטאט שבת. “ואין לו מוצא אלא קניית יום השבת” — ער האט קיין ברירה נאר “צו קויפן” דעם שבת.
ב) למדנות: ווען מען שמועסט אפ פריער, איז די שותפות בטל פאר שבת — יעדער ארבעט פאר זיך יענעם טאג, דערפאר קען דער איד באקומען א טאג צוריק. אבער אויב מען האט נישט אפגעשמועסט, איז דער איד׳ס חלק אין שבת׳דיגע פארדינסטן אסור ווייל דער גוי האט געארבעט פאר אים, און ער קען נישט “צוריקקויפן” א טאג.
ג) “וכן אם קבלו שדה בשותפות” — דאס זעלבע דין גילט ווען זיי האבן א פעלד באריסות/חכירה בשותפות.
—
הלכה: שותפות אן א תנאי — “יראה לי”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם לא התנו… יראה לי שהגוי נוטל לבדו שביעית השכר” — דער רמב״ם זאגט “יראה לי” (מיין שיטה), אז דער גוי זאל נעמען א זיבעטל פון דעם גאנצן פארדינסט (כנגד שבת).
חידושים:
דער רמב״ם באטאנט אז דאס איז זיין אייגענע שיטה — “יראה לי” — וואס באדייט אז עס איז נישט א פשוטע גמרא, נאר א חידוש פון דעם רמב״ם ווי צו האנדלען ווען מען ווייסט נישט וועלכע טאג׳ס הכנסה איז וועלכע.
—
הלכה: נותן מעות לגוי להתעסק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נותן מעות לגוי להתעסק, אע״פ שהגוי נושא ונותן בשבת, נוטל הוא שכרו בשבת, וכן הורו כל הגאונים.”
פשט: ווען אן איד גיט געלט א גוי ער זאל אינוועסטירן און האנדלען דערמיט, אפילו דער גוי האנדלט אין שבת, מעג דער איד נעמען זיין פראפיט.
חידושים:
א) דער טעם איז ווייל עס איז בכלל נישט נקרא על שם ישראל — דער גוי טוט זיינס, ער איז א “שטילער אינוועסטאר.” עס איז נישט אזוי ווי דער גוי ארבעט בשליחות פון דעם איד, דערפאר איז נישטא קיין זלזול שבת.
ב) פראקטישע אנווענדונג: סטאקס און אינוועסטמענטס וואו “זיין געלט מאכט געלט” אין שבת — דאס איז נישט קיין פראבלעם. סטאקס קען זיין אן ענין פון קנין (ער אוונט א חלק פון די פירמע), אבער ווען מ׳רעדט פון מלאכה — קויפן און פארקויפן — איז דאס אויך נישט קיין פראבלעם ווייל דער גוי טוט עס פאר זיך, נישט בשליחות פון דעם איד.
—
הלכה: לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותם, אפילו בקבלנות, אלא כדי שיגיעו מבעוד יום עד שתחשך.”
פשט: מ׳טאר נישט געבן א גוי׳ישן ארבעטער כלים ערב שבת צו פארריכטן, אפילו אין קבלנות, סיידן דער גוי קען ארויסגיין פון דעם איד׳ס הויז פאר שבת.
חידושים:
א) דער יסוד פון דעם איסור איז חשד/מראית עין — מענטשן זאלן נישט זען ווי א גוי דרייט זיך ארויס פון אן אידישע הויז מיט ארבעט אין שבת. הגם דער גוי מעג ארבעטן (ווייל ס׳איז קבלנות), איז דאס אויסזען פראבלעמאטיש.
ב) דאס זעלבע גילט פאר פארקויפן: אפילו דער קנין איז געשען פאר שבת, אויב דער גוי בלייבט נאך אין הויז און גייט ארויס מיט דעם חפץ אין שבת, זעט עס אויס ווי מ׳האט אים פארקויפט אין שבת. דער רמ״א זאגט: מ׳זאל נישט פארקויפן כדי שלא יצא — ער זאל נישט ארויסגיין מיט זאכן אין שבת.
ג) בנוגע בארגן (הלוואה) און משכון: מ׳מעג צונעמען א משכון פון א גוי, אבער צוריקגעבן א משכון אדער געבן א מתנה — נאר אויב דער גוי גייט ארויס פון דעם הויז פאר שבת. ווייל אויב ער גייט ארויס אין שבת מיט א חפץ, זעט עס אויס ווי ביזנעס אין שבת. ביי בארגן איז בכלל נישטא קיין נבלה (קיין עבירה), ס׳איז נאר א חשד: כל זמן שיושב בביתו — ווי לאנג דער גוי איז ביים איד, ווייסט קיינער נישט אימתי נתן לו, און ווען ער גייט ארויס מיט א חפץ — יראה כאילו הלוהו או עשה עמו מקח בשבת.
—
הלכה: הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת (שיקן א בריוו מיט א גוי)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת — אם קצץ לו שכרו, מותר, אפילו נותנה לו ערב שבת עם חשיכה.”
פשט: שיקן א בריוו מיט א גוי׳ישן פאסטמאן — אויב מ׳האט אפגעשמועסט א פרייז (קבלנות), איז מותר אפילו ממש פאר שבת, סיידן דער גוי גייט ארויס פון דעם איד׳ס הויז פאר שבת.
חידושים:
א) אן א קציצת דמים (אן אפגעשמועסטן פרייז): עס גייט אפ צי ס׳איז דא אן אדם קבוע — א באשטימטער פאסטמאן וואס זאמלט אגרות און שיקט זיי מיט שליחים. אויב יא, מעג מען, אבער מיט א תנאי: מ׳מוז געבן די אגרת גענוג צייט פאר שבת אז עס זאל קענען אנקומען סמוך לחומה פון יענער שטאט פאר שבת. דער טעם: שמא זה שמקבץ אגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא — מיר ווייסן נישט וואו זיין הויז איז, דערפאר מוז גענוג צייט זיין פאר דעם ווייטסטן מעגליכן פלאץ (סמוך לחומה).
ב) אן אדם קבוע: אויב מ׳שיקט סתם א גוי׳ישן קעריער, איז אסור לשלח ביד גוי אגרת לעולם, סיידן מ׳האט קצץ לו דמים (קבלנות).
ג) פארוואס העלפט דער אדם קבוע? ער איז נכלל אין קבלנות מצד זיין דזשאב — זיין ארבעט איז נישט באצאלט פער שעה, נאר פאר דעם רעזולטאט פון אנקומען די אגרת. ס׳איז זיין פראפעסיע, דערפאר ברויכט מען נישט ספעציפיש אפשמועסן א פרייז.
—
הלכה: גוי שהביא חפציו לבית ישראל בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “גוי שהביא חפציו בשבת ומכניסן לבית ישראל — מותר.”
פשט: ווען א גוי ברענגט זיינע אייגענע זאכן אין אן אידישע הויז אין שבת, איז מותר, אפילו דער איד זאגט אים וואו צו לייגן עס.
חידושים:
דער חילוק: די גאנצע איסור פון ארויסגיין/אריינגיין מיט זאכן איז נאר ביי דעם איד׳ס זאכן. ביי דעם גוי׳ס אייגענע זאכן איז נישטא קיין פראבלעם. מ׳לייגט נישט ארויף חומרות אויף גוים — מ׳איז נישט חושד אז ס׳איז דעם איד׳ס זאכן.
—
הלכה: נותנים מזונות לגוי בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נותנים לו מזונות, נותנין לו ויוצא — אין אנו זקוקין לו.”
פשט: מ׳מעג א גוי געבן עסן אין שבת, און אויב ער טראגט עס ארויס, איז דאס נישט אונזער פראבלעם.
חידושים:
א) חילוק צווישן שבת און יום טוב: אין יום טוב איז דא א חשש אז אויב מ׳אינווייט א גוי צו א סעודה, וועט מען קאכן פאר אים (בישול). אבער אין שבת קאכט מען סייווי נישט (אפילו נישט פאר א איד), דערפאר איז נישטא דער חשש.
ב) משל פון כלב: כעין נותנין מזונות לפני הכלב בחצר — מ׳מעג געבן עסן פאר א הונט, און וואס ער טראגט עס ארויס איז נישט אונזער פראבלעם. דאס איז נישט שביתת בהמתו.
—
הלכה: מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום — נותן כיסו לנכרי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו ממון — נותן כיסו לנכרי להוליכו, ובמוצאי שבת לוקחו הימנו, אע״פ שלא נתן לו שכרו, ואע״פ שנתנו לו משהחשיכה — מותר. לפי שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שלא ילך, ואם לא תתיר לו — יבוא להביאו בידו.”
פשט: ווער עס גייט אויפן וועג און שבת קומט אן פלוצלינג, מעג ער געבן זיין בייטל געלט א גוי צו טראגן, אפילו אן באצאלונג, אפילו ס׳איז שוין שבת. דער טעם: א מענטש איז בהול אויף זיין געלט.
חידושים:
א) דאס איז א ספעציעלער היתר אין אמירה לנכרי — כאטש מעולם האט מען נישט געטארט אמירה לנכרי, דא האבן חכמים מתיר געווען.
ב) “להוליכו” — לכאורה אפילו אין א רשות הרבים, וואס איז א דאורייתא פון הוצאה.
ג) אפילו אן שכר — ווען ער וואלט באצאלט, קען מען זאגן ס׳איז קבלנות. דא רעדט מען אן באצאלונג — ס׳איז געהעריגע אמירה לנכרי, און פונדעסטוועגן מותר.
ד) דער יסוד: אדם בהול על ממונו — א מענטש וועט נישט אוועקווארפן זיין געלט, ס׳איז אי אפשר. די חכמים האבן געזען אז ס׳איז נאר צוויי אפציעס: אדער דער גוי טראגט עס (איסור דרבנן פון אמירה), אדער דער איד טראגט עס אליין (איסור דאורייתא פון הוצאה). ממילא האבן זיי מתיר געווען דעם קלערן איסור (אמירה לנכרי) כדי צו פארמיידן דעם חמורן איסור (הוצאה בידים).
ה) א שאלה: דער היתר איז ווען דער איד איז “עמאשענעלי קאנעקטעד” צו זיין געלט — “בכיסו,” ס׳איז זיין בייטל. אבער וואס איז אויב א איד האט פונקט יעצט באקומען געלט (למשל א מציאה), וואס ער איז נאכנישט קאנעקטעד דערצו? אויף דעם איז נישטא דער זעלבער טעם פון “אדם בהול על ממונו,” ווייל ער איז נאכנישט באהאפט דערמיט. אויף אזא געלט וואלט מען אפשר געקענט זאגן ער זאל עס לאזן, אדער טראגן פחות פחות מד׳ אמות (וואס איז אפשר נישט אפילו אן איסור דרבנן).
—
הלכה: ישראל שעשה מלאכה בשבת — במזיד און בשוגג
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ישראל שעשה מלאכה בשבת — אם במזיד, אסור לו ליהנות באותו מלאכה לעולם, ולשאר ישראל מותר ליהנות ממנו למוצאי שבת מיד. שנאמר ‘ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם׳ — היא קודש ואין מעשיה קודש.”
פשט: אן איד וואס האט געטון מלאכה בשבת במזיד — טאר ער אליין קיינמאל נישט הנאה האבן פון דעם (קנס לעולם). אבער אנדערע אידן מעגן הנאה האבן מוצאי שבת מיד. דער מקור איז דער פסוק “קודש היא לכם” — די שבת אליין איז הייליג, אבער נישט די מעשים/פרודוקטן פון שבת. דערפאר איז דער איסור נאר א קנס, נישט א דין אין דעם חפצא.
חידושים:
א) דער חילוק צווישן א גוי׳ס מלאכה (וואו מ׳האט מורא דער איד וועט אים זאגן לכתחילה, דערפאר דארף מען ווארטן “בכדי שיעשו” אדער אסור לעולם ביי בפרהסיא) — לעומת אן איד׳ס מלאכה במזיד, וואו דער קנס איז שטרענגער פאר דעם מחלל שבת אליין (לעולם אסור), אבער גרינגער פאר אנדערע (מוצאי שבת מיד).
ב) ביי בשוגג — מעג אפילו דער מענטש אליין עסן מוצאי שבת. דער קנס פון “לעולם” איז נאר ביי מזיד. דער סברא איז: ביי שוגג איז נישט שייך אז ער וועט עס טון בכוונה, דערפאר איז נישט דא דער חשש וואס פאדערט א קנס.
ג) “וכן כל כיוצא בזה” — נישט נאר בישול, נאר אלע מלאכות.
—
הלכה: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו — בשוגג יאכלו, שהרי לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה. במזיד — ימתין עד מוצאי שבת.”
פשט: פירות וואס מ׳האט ארויסגעטראגן חוץ לתחום און צוריקגעברענגט — ביי שוגג מעג מען עסן אפילו בשבת אליין, ווייל דער פרי האט זיך גארנישט געביטן (קיין פיזישע שינוי). ביי מזיד דארף מען ווארטן ביז מוצאי שבת.
חידושים:
א) דער חילוק צווישן הוצאה חוץ לתחום און בישול: ביי בישול איז דא א שינוי אין דעם חפצא (דער מאכל איז אנדערש ווי פריער), דערפאר איז דא א קנס אפילו בשוגג (ביז מוצאי שבת). אבער ביי פירות וואס זענען נאר אין אן אנדער פלאץ געווען — “לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה” — איז בשוגג מותר אפילו בשבת גופא.
ב) ביי מזיד איז דא א קנס ביז מוצאי שבת — דער קנס איז נישט וועגן א דין אין דעם חפצא, נאר א גזירה אויף דעם מענטש.
—
הלכה: שכר שבת — השוכר את הפועל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “השוכר את הפועל לשמור לו את פירותיו… לא יתן לו שכרו בשבת… ואם היה שכרו של שבת [=וואך] או של שנה — שבת בהבלעה, לפיכך אחראי שבת… ולא יאמר לו ‘תן לי שכרי של שבת׳ אלא יאמר לו ‘תן לי שכרי של שנה׳ או ‘של חודש׳.”
פשט: מ׳טאר נישט באצאלן א אידישן ארבעטער ספעציפיש פאר שבת-ארבעט (שכר שבת). אבער אויב מ׳דינגט אים פאר א לענגערע תקופה (וואך, חודש, יאר), איז דער שבת-טייל “בהבלעה” — פארמישט אין דעם גאנצן באצאלונג, און ס׳איז מותר.
חידושים:
א) נפקא מינה פאר חושן משפט (שומר שכר): אויב מ׳טאר נישט באצאלן שכר שבת, הייסט עס אז שבת איז דער ארבעטער נישט קיין שומר שכר — ער איז א שומר חינם אדער גאר נישט קיין שומר. דערפאר, אויב עפעס פאסירט מיט די פרה אום שבת, קען דער בעל הבית נישט טענה׳ן “דו ביסט א שוכר, דו ביסט חייב בגניבה ואבידה.”
ב) “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”: איין צד: ס׳איז אן ענין פון “הבדלה” — ס׳פאסט נישט צו רעדן פון שבת-געלט. אנדערער צד: ס׳איז נישט סתם א דיבור-איסור, נאר א פראקטישע אנווייזונג וויאזוי די שכירות זאל אנגיין — מ׳זאל עס באמת אנקוקן ווי א באצאלונג פאר א גאנץ יאר, נישט ווי א באצאלונג פאר שבת. אפילו ווען ס׳איז אמת אז ער צאלט אויך פאר שבת (בהבלעה), נאך אלץ איז דא אן ענין מ׳זאל נישט אזוי רעדן — כדי ס׳זאל זיך נישט “אנקוקן” ווי שכר שבת.
ג) [דיגרעסיע: רבנים, חזנים, משגיחים — שכר שבת:] די “פרומסטע אידן” — רבנים, חזנים — ארבעטן בעיקר שבת. וויאזוי מעג מען זיי באצאלן? דער תירוץ: מ׳צאלט זיי פאר דער צוגרייטונג (הכנה) ערב שבת — דער רב גרייט זיך צו צו שאלות ותשובות, דער חזן גרייט זיך צו צו דאוונען. דאס זינגען/דרשה שבת אליין איז “בהבלעה.” אויב דער רב גרייט זיך נישט צו — איז א “גרויסע שאלה” אויב ער מעג נעמען געלט. דאס זעלבע גילט פאר קייטערינג, מחנות, משגיחים — זיי ארבעטן אויך ערב שבת, דערפאר איז עס בהבלעה.
—
[דיגרעסיע: “זה וזה גורם” — אנהויב פון דעם לעצטן חלק]
ווען עפעס איז נישט א “כלי” — נישט עמאציאנעל פארבונדן, נישט א מציאות וואס דער מענטש האט — איז נישט דא דער טענה פון “זה וזה גורם,” און נישט דא דער חשש אז ער וועט נכשל ווערן. לויט אנדערע שיטות (נישט דער רמב״ם) איז די הלכה נישט אינגאנצן קלאר, און הלכה למעשה זאל מען פרעגן א רב.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק ו׳ — אמירה לעכו״ם
הקדמה לפרק
Speaker 1:
מיר גייען יעצט לערנען רמב״ם, הלכות שבת, ספר זמנים, דער זעקסטער פרק, פרק ו׳. די ערשטע פאר פרקים רעדט דער רמב״ם הלכות כלליות וואס זענען נוגע אויף שבת. דאס הייסט, פאר ער גייט אריין אין די ל״ט מלאכות און מסביר זיין יעדע איינע, זרע, חורש, זאגט ער זאכן וואס זענען נוגע, דאס הייסט למשל אזעלכע כללים ווי כללים פון פיקוח נפש בשבת. דער סימן גייט זיין כללים פון דער איסור וואס הייסט אמירה לגוי. וואס הייסט אמירה לגוי? צו הייסן א גוי טון א מלאכה. און אין דעם סימן גייט שטיין די כללים ווען מ׳טאר נישט און ווען מ׳מעג יא.
פאר מיר הייבן אן דעם פרק, דארפן מיר אונז באדאנקען פאר די בעלי הקמח. אם אין קמח אין תורה. כדי מיר זאלן קענען לערנען און מרביץ זיין תורה און מאכן די שיעורים זאלן זיין צו דער זאך, דארף מען אריינלייגן געלט און ענערגיע. איז א געוואלדיגע שכוח פאר אונזער ספאנסאר, א חסיד, א נגיד, תומך תורה, אונזער ידיד ר׳ יואל אליעוו, וממנו ילמדו וכן יעשו.
שוין, זאגט דער רמב״ם, יא? געוואלדיג. קודם לאמיר לערנען די ערשטע סעיף און האבן א טראפל שמועסן וועגן אמירה לעכו״ם, און אריינגיין אין די פרטי דינים.
הלכה א: דער יסוד פון אמירה לעכו״ם
Speaker 1:
“אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת.” א יוד טאר נישט טון קיין מלאכה אין שבת. וועט ער טראכטן, אקעי, א גוי האט נישט קיין מצוות, א גוי האט אן איסור אפילו צו היטן שבת, זאל מען אים הייסן. זאגט דער רמב״ם, “אף על פי שאינו מצווה על השבת”, אפילו אז דער גוי איז נישט מצווה על השבת, טארן מיר אונז נישט הייסן אים.
זאגט דער רמב״ם, נישט נאר דאס, נאר “אף על פי שאמר לו קודם השבת”. אפילו אויב דער יוד האט אים נישט געזאגט אום שבת. דאס וועט מיינען אז אום שבת טאר מען נישט זאגן פאר א גוי. נאר אפילו אויב ער האט אים געזאגט פאר שבת אז ער זאל טון מלאכות אום שבת, טאר מען אויך נישט. און נישט נאר דאס, נאר “ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת”. אפילו אויב ער דארף די ארבעט נאך שבת, טאר ער אויך נישט הייסן דעם גוי אום שבת ער זאל טון די מלאכה. נישט מותר צו זאגן פאר א גוי ערב שבת ער זאל טון א מלאכה אום שבת, אדער שבת ער זאל טון א מלאכה מוצאי שבת.
זאגט דער רמב״ם, “ודבר זה אסור מדברי סופרים”, דער איסור איז מדרבנן. דער איסור איז “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם”. כדי שבת זאל נישט ווערן גרינג ביי מענטשן, וויבאלד ער לאזט עס באמת אליין, קודם האט דער גוי געטון, און א שבת וועט נישט האבן די שבת׳דיגע צורה, א שבת טוט מען נישט קיין מלאכות, נאר מ׳זעט טון מלאכות, ער הייסט דעם גוי, ער טוט, ער אליין אויך טון. ס׳איז א איסור מדרבנן.
מחלוקת הראשונים אין טעם האיסור פון אמירה לעכו״ם
Speaker 1:
ס׳איז נאך דא אויסצורעדן אביסל, דאס איז א מחלוקת הראשונים וואס איז די טעם האיסור פון אמירה לעכו״ם. איז ס׳איז דא ראשונים וואס לערנען אז ס׳איז א איסור דאורייתא, אזוי לערנט דער יראים, איך מיין דער בה״ג, ס׳איז א איסור מדאורייתא, ווייל אזוי איז דא אין די גמרא אז מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק. סאו אויב מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק, סאו ס׳קען אויסקוקן ווי א דאורייתא. אבער דער רמב״ם און אנדערע ראשונים לערנען ניין, אז ס׳איז א איסור דרבנן.
און וואס איז טאקע די איסור? איז די וואס לערנען אז ס׳איז א דאורייתא, וועלן זיי אפשר זאגן “לא יעשה כל מלאכה”, ס׳איז ממש א דאורייתא. און נאכדעם איז דא נאך אפאר, די אגורות משה אין אפאר פלעצער ברענגט צו אז ס׳איז דא ראשונים וואס לערנען אז ס׳איז לענין פון שליחות אזוי ווי, אז נישט נאר טאר נישט א איד אליין טון א מלאכה, נאר דער גוי ווערט אזוי ווי א שליחות, ס׳ווערט א שליחות לחומרא. ס׳איז נישט אזוי פשוט, דער חתם סופר פרעגט אויף דעם, ווי איז שייך? די גאנצע איסור שבת איז אז א איד זאל רוען, אויף דעם איז נישט דא קיין שליחות, ס׳איז ווי א ענין שבגופו. אבער דאס איז איין טעם.
די צווייטע טעם וואס אנדערע זאגן איז אז ס׳איז א איסור, אזוי זאגט רש״י, א איסור, ס׳שטייט אין פסוק “ודבר דבר”, מ׳טאר נישט זאגן עפעס וואס גייט גורם זיין א מלאכה. אבער דער רמב״ם נעמט נישט אן ווי די ביידע זאכן.
ווי דער רמב״ם׳ס טעם שטימט מיט די הלכה
Speaker 1:
לויט די ביידע זאכן קומט אויס די שאלה, וואס טוט זיך האמיר, אויב איז דא א איסור אלס שליחות, קען מען פארשטיין אז אפילו ער זאגט אים ערב שבת, למעשה ווערט די מלאכה געטון בשליחות. אבער אויב די איסור איז אלס “ודבר דבר”, וואס איז פשט פארוואס זאל “ודבר דבר” זיין אסור ערב שבת? זאגן, “ודבר דבר” איז א איסור אויף שבת. סאו ס׳טייטש אזוי, לויט די ווארט שליחות איז לכאורה טאקע נאר אסור אויב מ׳טוט עס אום שבת, אפילו מ׳האט אים געזאגט ערב שבת. אבער זאגן אז מ׳זאל טון עפעס מוצאי שבת, איז נישט דא אויף דעם קיין שליחות. אויב די טעם איז “ודבר דבר”, איז אויך נאר ווען מ׳זאגט עס בשבת, נישט קיין חילוק צו מ׳זאגט עס אויף נאך שבת צו אויף שבת, אבער די איסור איז זאגן.
אבער דער רמב״ם מיט זיין מהלך זאגט ניין, אז ס׳איז א איסור מדרבנן. סופרים, מען מאכט נישט קיין שליחות לחומרא, נישט ודבר דבר. איסור מדרבנן, מדברי סופרים, אז ס׳זאל אויסקוקן שבת דעמאלטס זאל נישט ברענגען זלזול אין שבת. ממילא איז נישט קיין קשיא, ס׳איז אסור סיי ווען מ׳הייסט פאר שבת, ווייל דעמאלטס איז די איסור ווייל די מלאכה ווערט געטון שבת, סיי ווען מ׳רעדט וועגן טון מלאכות און מ׳זאגט פאר די גויים וועגן טון מלאכות, איז דאך דאך א שבת קלה ביי איינעם וואס איז יעצט עוסק מיט מלאכות. איז אסור מדברי סופרים כדי שלא יהא שבת קלה בעיניו.
איך זאג אז די ביידע פעולות וואס איך זאג פאר שבת און נאך שבת שטימט זייער גוט מיט זיין טעם האיסור. ווייל לויט די אנדערע טעם האיסור ווערט זייער שווער פארוואס ווערט עס אסור קודם אדער אחר שבת.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז נישט דא אמת׳דיג קיינער וואס האלט אנדערש ווי די הלכות, רייט?
Speaker 1:
אמת, די הלכה איז זיכער אזוי. אבער איך זאג, לויט דעם רמב״ם שטימט די סיבה זייער שיין. ס׳איז א סיבה וואס שטימט, די הלכה מיט די טעם האיסור שטימען זייער גוט. די אנדערע טעמים איז שווער צו אנטשטעלן די איסור מיט די פרטי המצוה, מיט די פרטי האיסור.
Speaker 2:
מסתמא איז דא…
Speaker 1:
אה, אלעס איז דא פלפולים, אבער יא, איך זאג נאר אויבן אויף. זייער גוט. שטימט?
דיסקוסיע: צו זאגן פאר א איד מוצאי שבת
Speaker 2:
יא, איך וויל נאר קלאר מאכן אז איך בין גערעכט, רייט? ס׳הייסט, ס׳איז קלאר אז מ׳טאר נישט הייסן ערב שבת, ס׳העלפט נישט צו הייסן ערב שבת. און ס׳איז אויך קלאר אז מ׳טאר נישט זאגן אין שבת צו טון מוצאי שבת א מלאכה, זאגן פאר א גוי. אמת? אפילו פאר א איד טאר מען נישט. דאס איז אמת. נאך א זאך.
Speaker 1:
אה, דו מיינסט צו זאגן פאר א איד צו טון מוצאי שבת, באשטעלן?
Speaker 2:
יא, באלד וועט קומען די דין אין אזא זאך דא אדער שפעטער. אפשר זאגן פאר א איד איז מיט אן אנדערע איסור.
Speaker 1:
אקעי, דארף מען זען.
Speaker 2:
אז וואס?
Speaker 1:
איך ווייס נישט, מ׳דארף טראכטן. אפשר ודבר דבר אן די שלא יהא שבת קלה בעיניו. וואס איז די זאך? דו מיינסט אז וואס דו קענסט נישט טון זאלסטו הייסן א גוי טון. ממילא איז שוין שבת נישט אזוי אנדערש. מ׳וויל אז שבת זאל זיין זייער אנדערש ווי די וואכן, אז ס׳זאל נישט זיין קיין שום מלאכות וואס זאלן נישט געטון ווערן. א איד פאר א איד, אפשר איז דא אן עקסטערע איסור פון ודבר דבר. איך מיין דער רמב״ם זאגט עס מער שפעטער.
Speaker 2:
אקעי. די נעקסטע הלכה זאגט דער רמב״ם אזוי: ס׳איז אסור…
חידוש: דער איסור איז נישט אויף דער נוסח האמירה
Speaker 1:
וואס טייטש איך האב אויבן אויף געזאגט? לאמיר דאך זאגן א זאך. ס׳קומט אויס אויך לויט דעם רמב״ם, לכאורה, אז יעדער איינער ווייסט עפעס פון די היתר, וואס עפעס איז א קלארע היתר. ס׳קומט אויס פון דעם רמב״ם אז די איסור איז פארוואס? כדי ס׳זאל נישט זיין א שבת טיפן מלאכות. ס׳איז א שבת טיפן מלאכות אז דו זאלסט עס טון אליינס. סאו לויט דעם איז נישט קיין חילוק צו דו זאגסט אים בכתב, צו דו זאגסט אים מיט א רמז, צו דו זאגסט אים מיט א גימטריא, ס׳מאכט נישט אויס. דער איסור איז נישט די נוסח האמירה, דער איסור איז מאכן א גוי זאל טון פאר דיר מלאכה. אויב די ווארט איז “דבר דבר”, קען מען זען א חילוק צו מ׳זאגט עס צו מ׳זאגט עס נישט. אבער אויב די ווארט איז ווייל דער גוי טוט פאר דיר און ער טוט נישט פון זיך אליין, נאר דו האסט אים געהייסן, דעמאלטס איז דא א סיי וועלכע וועג פון הייסן.
סאו, יא. אקעי. ווייטער.
הלכה ב: גוי שעשה מלאכה מעצמו — דער דין פון הנאה
קיין היתר אויף מלאכה דאורייתא
Speaker 1:
וואס טוט זיך אויב דער גוי האט יא געטון א מלאכה? אקעי, לאמיר אנהייבן אזוי. יעצט קען מען לערנען נאך א זאך. דאס וואס מ׳טאר נישט זאגן פאר א גוי, דער רמב״ם האט נישט פאר דעם קיין היתר, נאר א שבות קען מען באלד זען. אבער אויף א דאורייתא, דער רמב״ם האט געזאגט ווען מ׳מעג יא. אויף א דאורייתא איז נישטא קיין איין היתר אין די גאנצע רמב״ם צו זאגן פאר א גוי צו טון א מלאכה. איך האב נישט געזען. ס׳איז נישט אין דעם פרק. אויב דו האסט געזען, זאג מיר איך האב נישט געטראפן ביז דערווייל א וועג אז מ׳זאל מעגן זאגן פאר א גוי צו טון א מלאכה. לכאורה נישט. נאר א דרבנן מעג מען זאגן פאר א גוי. יא. שבות דשבות וועט עס גערופן ווערן.
Speaker 2:
רייט. מיר האבן שוין דאס געזען פריער אויך, אז למשל ביי רפואה לצורך חולה שאין בו סכנה, אויך האט דער רמב״ם געזאגט, דארט האט יא דער רמב״ם געזאגט אז מ׳מעג זאגן פאר א גוי צו טון א מלאכה דאורייתא, אמת? חולה שאין בו סכנה. חולה שאין בו סכנה. ס׳שטייט אין רמב״ם מפורש. דא, חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי עכו״ם, כוללן א מלאכה. א שבות מעג א איד אליינס טון. סאו ס׳איז יא דא א היתר פאר א חולה שאין בו סכנה, למשל, זאגן פאר א גוי. ס׳שטייט נישט אין דעם פרק, ס׳שטייט אין די פריערדיגע פרק, ביי הלכות חולה, פרק ב׳. אבער חוץ פון דעם איז נאר א היתר אויף שבות. אזוי קומט אויס אין דעם פרק.
דער איסור הנאה ווען דער גוי האט געטון מעצמו
Speaker 1:
און וואס מיר קענען יעצט לערנען איז נישט זאגן. ווען ער האט נישט געזאגט, איז א נייע, קענסט זאגן ס׳איז נישט בדו עבד אפילו, ס׳איז נישט געווען קיין איסור בכלל. נישט געזאגט פאר גארנישט, איינער האט אים געזאגט, איז נאך א נתינה ביי די אין הלכה אין הלכה מחת. אבער קודם לערפט מען, קודם לערפט מען, א גוי וואס האט געטון א מלאכה צו א איד תראה נאבן דערפון, נישט וואלט ער געזאגט. סתם! ניין, די ווארט וועט דאך אויכעט, ווייל… אקעי, סתם א כסנופ פון די פראבלם, יא, אבער נישט וואלט אים געזאגט. סתייטש די עיקר ווארט דא איז, אז מ׳זעהן דא, אז אפילו א גוי טוט אליין א מלאכה פאר א איד, נישט דער איד האט אים געזאגט, עס איז אויך אן איסור. איסור הנאה נישט… איסור הנאה און נישט דער זאגן. דאס איסור איז דער הנאה, עס איז נישט דער איסור. דאס עס וועט געטון פון דעם מלאכה, לויט די טעים פון די נאמען מען קען מען הערן פארוואס. דא איז איסור זאגן דער דער שיפת כלל ביי אים, אפילו אן זיין זאגן. עס איז נישט קיין איסור צו זאגן, ער איז שטאה דער פון דעם, מארגן וועט ער אים זאגן, און אים אריבער ווארגט ער אליין טעהים וכדם. יא, מ׳קען זיך נישט זאגן אסור דער גוי האט איך נישט קיין אילך בשבות. מ׳קען נאר זאגן אויף דער איד, וואס ער טאר נישט. ער טאר נישט נוצן דעם אין זאך. די איד איז נאר שייך ביי די עבד, ווייל דער איסור איז אויף דער גוי, און דער איד טוט נישט קיין מעשה.
איין סאך וואס מ׳קען ער זאגן, זאגן דער רמב״ם אזוי, גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת. נישט דער איד האט אים געהייסן, א איד פאלגט דער פריערדיגער הלכה, אבער דער גוי טוט אליין. איז אזוי, אם בשביל ישראל עשה, אויב האט ער געטון דער מלאכה פאר א איד, אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, טאר נישט דער איד הנאה האבן בעושה מלאכה עד מוצאי שבת, ביז מוצאי שבת, און מוצאי שבת איז וימתין בכדי שיעשו, אויך ווען יאמט און דארף ער ווארטן מיט כדי שיעשו, אזוי לאנג ווי ס׳דווערט אז דער מלאכה זאל ווערן געטון, אזוי ס׳זאל נישט האבן הנאה פון דעם וואס איז געטון געווארן בשבת. איך אויר דו עס אינערפון א קנאס. נישט דער קנאס, האבן יעצט גערעדט. ס׳אלץ פארט פון די זעלבע גזירה פון אמירה לנחק, אז ס׳זאל נישט ווערן געטון מלכות פאר א איד. אן איד זאל נישט ניצן גוים׳ס מלכות שבת. ס׳איז נאך איין לעוועל, נישט חוץ פון זאגן, אויך נישט ניצן.
דער דין פון בפרהסיא
Speaker 1:
ס׳שטעט זיך אליינס פארוואס. והוא, דע הלכה אז דעמאלטס גייט מיר יום מעגן אן אבום פון דעם מוצאי שבת, מוצאי שבת, איז נאר שלא יהא הדבר בפרהסיא. דער גוי טאר זיכער נישט, דער איד טאר נישט לאזן אין די הקמנים. די זאך טאר נישט געשען בפרהסיא עד שידעו בה רבים שהדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת. דאס הייסט, אויב יעדער איינער ווייסט — באלד וועט מען זען אין די גמרא — אויב ס׳איז א זאך וואס יעדער איינער ווייסט אז די בילדינג האט דער גוי געבויט פאר א איד שבת, טאר דער איד קיינמאל נישט וואוינען אין דעם בילדינג, קיינמאל נישט הנאה האבן פון דעם מעשה, אפילו נישט נאך בכדי שיעשו. ווייל דאס איז שוין נאך א גרעסערע זלזול אין שבת. אבער ווען מ׳וועט…
רמב״ם: גוי שהדליק את הנר
Speaker 1:
דאס איז אן ענין פון א קנס? נישט א קנס, מיר האבן יעצט גערעדט. ס׳איז אלץ פאר די זעלבע גזירה פון אמירה לנכרי, אז ס׳זאל נישט ווערן געטון מלאכות פאר א איד. א איד זאל נישט ניצן גוים׳ס מלאכות שבת. ס׳איז נאך איין לעוועל, נישט חוץ פון זאגן, אויך נישט ניצן.
פארשטייסטוך אליינס פארוואס. והוא, די הלכה אז דעמאלטס גייט מען יא מעגן הנאה האבן פון דעם מוצאי שבת, איז נאר שלא יהא הדבר בפרהסיא. דער גוי טאר זיכער נישט, דער איד טאר נישט לאזן, על כל פנים, די זאך טאר נישט געשען בפרהסיא די מלאכה, עד שיודע ברבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת.
אז אויב יעדער איינער ווייסט – באלד וועט מען זען די גמרות – אויב ס׳איז א זאך וואס יעדער איינער ווייסט, די בילדינג האט די גוי געבויעט פאר א איד שבת, טאר דער איד קיינמאל נישט וואוינען אין די בילדינג, קיינמאל נישט הנאה האבן פון די מעשה, אפילו נישט נאך בכדי שיעשו, ווייל ס׳איז שוין נאך א גרעסערע זלזול אין שבת.
אבער אם בשביל עצמו לבדו, אויב א גוי טוט עפעס פאר זיך אליין און דער איד וויל נאר הנאה האבן דערפון, אוכל, דאס איז מותר הנאה האבן פון דעם אין שבת. די איסור הנאה איז ווען ער מאכט עפעס פאר די איד.
יעצט גייט דער רמב״ם ברענגען די גמרות, קוקטס אהער. גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל. מעג א איד הנאה האבן פון די לעכט, ווייל ער האט אנגעצונדן, סתמא זאגט מען אז ער האט אנגעצונדן פאר זיך.
נישט סתמא, די לשון איז נישט סתמא. דער גוי האט אנגעצונדן פאר זיך א לעכט. שטייט נישט אז דער איד האט אנגעצונדן פאר זיך א לעכט. ס׳שטייט “גוי שהדליק את הנר”. זאג איך א מסתמא, ווען ער זאגט נישט, ווען אונז ווייסן נישט אז ער האט אנגעצונדן פאר א איד, דעמאלטס מעג מען.
אבער אם בשביל ישראל, אויב ווייסט מען אז ער האט אנגעצונדן אין זיין הויז, ביי אים אין זיין זאך…
Speaker 2:
אזוי האב איך אויך געזאגט. “גוי שהדליק את הנר”, ס׳שטייט נישט “לעצמו”. אם בשביל ישראל איז נאר ווען מ׳ווייסט קלאר אז ס׳איז בשביל ישראל.
Speaker 1:
ניין, דו ביסט מחדש יעצט א נייע היתר וואס שטייט נישט דא. אזוי זאגט דער רמב״ם. דער רמב״ם איז מחדש די היתר. “גוי שהדליק את הנר”, א גוי האט אנגעצונדן א לעכט, מעג א איד הנאה האבן פון דעם, אוכל, אם בשביל עצמו הוא. אם בשביל ישראל, דעמאלטס איז אסור.
באט ער האט נישט געזאגט “אם בשביל עצמו”.
Speaker 2:
לייגסטו צוריק, אם בשביל עצמו, לייגסטו צוריק אפילו לא בשביל עצמו, מ׳ווייסט נאר נישט. באלד וועלן מיר זען די הלכות, מ׳ווייסט נאר נישט.
Speaker 1:
דאס האב איך געזאגט. אז ווען ער צינדט אן א לעכט, איז ווי לאנג מ׳ווייסט נישט אז ער האט אנגעצונדן פאר א איד…
די זעלבע זאך, נישט אונטערשטעלן עס, הדליק לו נר מאימתי מותר ליהנות ממנו? משיכלה קיסם שבו הוא מדליקו. ווען דער גוי צינדט אן א לעכט, פון ווען מעג מען הנאה האבן דערפון? פון ווען ער האט פארלעשן דעם שפרענגהאלץ מיט וואס ער האט עס אנגעצונדן.
הלכה ג: כבש לירד מן הספינה, מילא מים, ליקט עשבים
Speaker 1:
אבער דער רמ״א זאגט, והוא הדין בכל מלאכה שעושה הגוי לעצמו, מותר לישראל ליהנות ממנו. די זעלבע זאך, נישט סתם עס, הדליק לו נר, ער האט אנגעצונדן א לעכט, מ׳זעט אז ס׳איז טינקלער, ער האט אנגעצונדן א לעכט. וואס איז די שאלה?
פארשטייסט וואס איך זאג? ער קען נישט בכלל דעם איד, ער האט אים בכלל נישט געקענט דעם איד, דאס איז א פראבלעם. ווען מ׳זעט עפעס, זעט מען באלד חידושים, און מ׳זעט באלד חידושים.
איך האב אפגעלערנט דעם רמ״א, אז ווען א גוי צינדט אן א לעכט צו ליינען א זאך, וואס דו האסט א מנהג אזוי צו טון, אבער אויב א גוי צינדט אן פאר א איד, טאר מען נישט. דו האסט גענומען א זאך, דו האסט אים צוריקגעדרייט א שורה צוריק, דו האסט אינווענטעד פון די קולא שלא הורו בו רבותינו, אז דו מאכסט א חילוק און א נייע היתר וואס מאכט אפילו נישט קיין סענס. ס׳גייט נישט אזוי, מ׳לערנט נישט אזוי.
נו נו, שוין, ער ברענגט נאך א דוגמא. מ׳איז אנגעקומען מיט א שיף, און מ׳דארף מאכן אזא טרעפ אראפצוגיין, מאכן א כבש אראפצוגיין פון די שיף. עשה כבש לירד בו מן הספינה, דער גוי האט געמאכט א כבש אראפצוגיין פון די שיף, מעג דער איד, נאכדעם וואס ער איז אויך אנגעקומען מיט די זעלבע שיף, מעג ער אויך אראפגיין מיט דעם. פארוואס? ווייל מ׳זאגט אז ער האט עס געמאכט פאר זיך, ער האט עס געמאכט אראפצוגיין, לירד. אבער והוא שלא ידע שעשה בשביל ישראל, אויב ווייסט ער אז ער האט עס געמאכט פאר דעם איד, דעמאלט איז אסור.
נאך א דוגמא: ער האט אנגעפילט וואסער להשקות בהמתו, צו געבן צו טרינקען פאר זיין בהמה, און דער איד האט אויך א בהמה, משקה אחר ישראל, מעג דער איד געבן צו טרינקען פאר די בהמה פון די זעלבע. די זעלבע זאך, ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, ער האט געקליבן גראז פאר זיין בהמה, אויכעט מעג דער ישראל לאזן זיין בהמה זאל עסן דערפון.
רמ״א: שלא יהא הגוי מכיר את ישראל – דער חילוק פון “מכירו”
Speaker 1:
אבער זאגט דער רמ״א, והוא שלא יהא הגוי מכיר לו את ישראל, דאס איז נאר ווען דער גוי קען נישט דעם איד, ווייל דעמאלט זאגט מען אז ווען ער האט אנגעפילט וואסער, מעג דער איד אויך נעמען. אבער אויב קען ער דעם איד, דעמאלט טאר מען נישט. פארוואס? ווייל מ׳האט מורא שמא ירבה במלאכתו בשבילו. דעמאלט האבן מיר מורא אז אפילו ער האט געפילט נאר וואסער פאר זיין בהמה, אבער היות ער קען דעם איד, נעמט ער מער וואסער, טוט ער מער מלאכות. שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ער טוט מער מלאכות, ער קלויבט מער עשבים, אדער אזוי ווייטער. ונמצא קומט אויס אז עושה בשביל ישראל, אז ער גייט יא טון, דעמאלט קומט אויס אז א חלק פון די מלאכה טוט ער בשביל ישראל, איז עס אסור.
וכן, זאגט דער רמ״א, כל דבר שאפשר להרבות בו, יעדע זאך וואס איז שייך להרבות בו, דאס הייסט למשל, נישט איין לעכט, נאר ווען ער צינדט אן מערערע לעכט, קען זיין אז די לעצטע פאר לעכט איז געווען פאר׳ן איד. אדער קדיאים דער גוי גייט אויף די עשבים, ווייל עשבים אדער מים קען דיך מאכן מער.
למשל, א כבוס און א נר איז נישט שייך מער, ווייל נר לאחד נר למאה. און די מים האבן די כבוס, איז די זעלבע כבוס, יעדער איינער גייט עס דאך. איך קען נישט מאכן מער. ער גייט עס קלאר זאגן, די רמב״ם גייט עס זאגן די נעקסטע שטיקל.
הלכה ד: דבר שאין בו להרבות – נר וכבש
Speaker 1:
כהאי גוונא איז דא משהו אפשר א ערבות גוי. אבער דאס האב איך שוין געזאגט, מען זאגט, עני דוגמא וואס דו קענסט טראכטן אז דער גוי טוט מער, לא יהנה בה בשבת, און ער איז קיין עניו מכירו. אויב ער קען אים נישט, דעמאלטס טראכט נישט אז דער גוי מאכט עס פאר א איד וואס ער קען נישט. נאר א איד טוט א טובה פאר א איד וואס ער קען נישט. א גוי, ער זאל נאר טון פאר זיין אינטערעס. אויב ער קען אים, האט ער א חשבון. סאו אויב ער קען אים, טאר ער נישט, ווייל דעמאלטס דארף ער חושש זיין אז ער טוט מער.
ס׳איז נישט נאר ווען מ׳ווייסט אז ער טוט מער, נאר אפילו למשל ער האט אנגעפילט די איין… ער האט געברענגט איין גרויסע שיסל וואסער. איז דער חשש אז… וואס איז א דבר שאפשר… אפשר… ער קען דיך דיר ברענגען א גרעסערע, און ער קען דיך דיר ברענגען א קלענערע. סאו עס קען זיין, דא איז א חומרא, רייט? אונז ווייסן אז ער קען דיך, און דו ווייסט נישט שוין ער האט געזאגט ברענגט פאר דיר. זעסטו אז ער ברענגט פאר זיינע אייגענע? נאך אלץ איז מען חושש אז ער האט געברענגט מער פאר דיר.
אה, ווייל דא איז דא איין בול הרבה זענען למעשה, וואס איז נישט שייך ביי דעם קיין ריבוי אדם, כי גוין, ער האט אנגעצונדן איין לעכט, אדער ער האט געמאכט די כבוס, ס׳איז איין גליטשער וואס ער האט געמאכט. הואיל וואס איז וויל עס וואס ער האט געמאכט פאר זיך, נהנין אחריו ישראל בשבת, מעג א איד הנאה האבן דערפון, אפילו דער גוי קען אים, ווען איך האב עס אבער געטון פאר זיך. זייער גוט.
נר במסיבה: רוב ישראל / רוב גוים
Speaker 1:
דאמער וואס איז אויף ס׳איז א גרויסע פארטי, אונז אונז פארטרייען זאך אידן אין גוי׳ן. וויאזוי אידן אין גוי׳ן כסף? סא נאך אלץ איז געווער קלאר, צו ווען דער ראמעל האט געזאגט מע עס מו, וואס ער איז געמיינט צו זאגן. מע עס מו, מיינט אויך, ווען אונז ווייסט נישט?! און איז קלאר!, אויב עס האט אונז נישט קלאר, אקעי, דא איז אן אנדערע מצב.
ס׳איז ישראל אסור לשתמש לאורא, ווייל אונז זאגן אז דער מדליג, דער גוי וואס צינדט אן, על דעת הרב, ווער מדליק צינדט אן פאר די רוב וואס גייען עס נוצן. ווייל ער גייט נאך רוב. אויב איז רוב ישראל, צינדט ער דאך סתם פאר די אידן. און אויב איז רוב גוים, אויב איז דא רוב גוים, מותר להשתמש לאורה, מעג ער אנצינדן לאורה.
ס׳איז טאקע דא לכאורה באופן ווען ס׳איז דא איין לעכט. אויב גרייט מען אן אויף יעדע טיש לעכט, איז דאך אויף די טיש האט ער געמאכט פאר אידן.
Speaker 2:
יא, איין נר. נר הדולק. יא.
Speaker 1:
מחצה למחצה, אויב איז דא א מחצה על מחצה, דעמאלטס האט ער פונקט אזוי אין זין די אידן ווי די גוים, ער האט אין זין ביידע, אדער אונז ווייסן נישט וועמען ער האט אין זין, דעמאלטס איז אסור.
Speaker 2:
יא, גוט, ס׳איז א ספק, נישט קלאר וואס איז טייטש מחצה על מחצה. ער האט טראכט ער ביידע.
Speaker 1:
אה, אזוי זאגסטו. אקעי. מדליק על דעת הרב, און אזוי, דאס איז די אייגענטליכע… דעמאלטס איז עס אסור.
הלכה ו: נפלה דליקה בשבת – גוי שבא לכבות
Speaker 1:
נאך א הלכה. יא. נפלה דליקה בשבת. א הלכה וועגן א דליקה. ס׳איז געפאלן א… ס׳איז אנגעצונדן א פייער. ס׳איז דא, נעכטן האבן מיר דא געלערנט די לשון “נפלה דליקה”, ס׳איז געפאלן א פייער. איך מיין אז ס׳איז אראפגעפאלן א שטיקל פון די פייער און ס׳האט זיך אנגעהויבן אנצינדן.
Speaker 2:
יא, א פייער, ווי לאנג מ׳האלט עס איז קאנטראל, יא, ס׳איז דא א לעכט, ס׳איז ליגט אין דעם. ס׳פאלט ארויס פון דארט, איז שוין פאלט עס פון הימל.
Speaker 1:
אה, איך מיין נישט. “נפלה דליקה” איז א לשון, איך ווייס נישט טאקע פארוואס מ׳רופט עס. ס׳איז געווארן געמאכט, ווייל ס׳איז נישט קיין זאך וואס… נישט פשט אז איינער האט עס אנגעצונדן. איך מיין, ס׳קען זיין אז איינער האט עס אנגעצונדן, אבער ס׳מיינט “נפילה”, ס׳איז אן עקסידענט, רייט? ס׳איז געשען סאמהאו.
שוין. ובא נכרי לכבות, און דער גוי קומט אויסלעשן. דאס איז אפילו מותר, ער קומט דאך יא פאר דיר, רייט? ער גייט אויסלעשן די דליקה. איז, ער טוט דאך עס לטובת די איד. איז, איז, איז, ס׳ווערט אן הלכה אנדערש. אונז זאגן נישט אז ער טאר עס נישט אויסלעשן, אדער א איד טאר נישט הנאה האבן פון עס אויסלעשן. נאר “אין אומרים לו”, די איד טוט גארנישט. מ׳טאר אים נישט זאגן “לעש אויס”, דאס איז אמירה לעכו״ם נאך אלץ דא.
אבער די חלק אמירה לעכו״ם אז אפילו דער גוי טוט עס פון זיך אליין, אויב טוט ער עס פאר די איד טאר מען נישט, דאס איז נישט דא. ער דארף אים נישט זאגן “לעש נישט אויס”. ער האט נישט קיין שביתת עבדו אליין. אונז האבן נישט די חיוב אז ער זאל שובת זיין. פארקערט, א גוי דארף נישט שובת זיין.
די גאנצע איסור איז דאך נאר “שלא תהא שבת קלה בעיניו”. מיטן אים לאזן אויסלעשן א פייער, דאס מאכט נישט שבת קלה בעיניו. און אפילו סכנה איז דאך א זעלטענע זאך וואס געשעט. די מער בעיסיקס, מ׳זאגט קיינמאל וואס מ׳דארף זאגן פאר א גוי “אל תכבה”, ער טאר נישט אנפאנגען דערפון.
אמת, ער טאר נישט אנפאנגען דערפון, אבער גייט דער איד זאגן “טו נישט”, ווייל ער גייט זיך אנפאנגען דערפון? דער גוי טוט דעם איד שלעכטס, ער גייט אים טון אן אומגליק, ער גייט אים טון אן א נזק. דארף מען קיינמאל, ס׳איז נישט דא קיינמאל אזא הלכה. ווארדאי, ס׳איז useless, ס׳איז נישט ריכטיג. אויב איז ער א חבר וועט ער אים זאגן, אבער ער דארף נישט זאגן. ס׳איז נישט דא אזא הלכה.
דיון: פארוואס מעג דער איד הנאה האבן פון כיבוי דליקה?
Speaker 1:
יעצט, דא וואס דא בלייבט א שאלה, דארף מען פארענטפערן נישט די שאלה, פארוואס מעג דער איד לכאורה הנאה האבן פון די כיבוי דליקה? מ׳האט דאך געלערנט אז א גוי וואס טוט פאר א איד טאר ער נישט הנאה האבן, אפילו אין ספק, אפילו אין מכירו.
אויף דעם מוז מען זאגן א תירוץ, איך מיין א לומד׳ישע תירוץ, און מ׳געפינט אין אנדערעס, א תירוץ אז ס׳הייסט נישט קיין הנאה. הנאה הייסט ווען ער האט געטון עפעס, יעצט איז ער מונע געווען א הפסד. ס׳הייסט נישט קיין הנאה פון מעשה שבת ווען ער האט נאר מונע געווען א הפסד פאר׳ן איד.
לויט דעם קען מען צושטעלן אויף אנדערע זאכן, נישט נאר א דליקה וואס דו זאגסט איז א סכנה. עני אופן וואס דער גוי טוט נאר א מלאכה וואס איז א מניעת הפסד, הייסט נישט הנאה פון מעשה שבת, ס׳איז נאר אזא מבריח ארי. מ׳קען הערן אזוי. ס׳איז נישט פשט אז ער האט יעצט געבויט א קיטשן, און אזוי ארום די קיטשן וואלט חרוב געווארן ווען די דליקה וואלט עס אפגעברענט. אבער דאס הייסט נאר אזא מבריח ארי.
אבער איך האב געטראכט אז דער טעם איז מער פשוט, ווייל אזוי ווי דער רמ״א זאגט, ווען ס׳וואלט געווען שביבות ישראל אליין וואלט מען אים געדארפט סטאפן. אבער דאס איז דאך נישט די ווארט. די ווארט איז דאך נאר וועגן זלזול אין שבת. און מ׳לעשט אויס א זאך וואס איז א סכנה, א זאך וואס איז זייער וויכטיג, איז נישט קיין זלזול אין שבת, ווייל מ׳פארשטייט פארוואס א גוי לעשט דאס אויס, ווייל ס׳איז א הצלת סכנה. ווען א גוי ארבעט איז עס אן ענין פון זלזול אין שבת.
So if you like, מיינט אז נעקסטע מאל גייט דער איד אליין אויסלעשן א פייער. אבער ס׳איז נישט פשט אז ווייל דער גוי טוט יעצט די מלאכה גייט דער איד טון די מלאכה. ווייל מ׳טוט מלאכות בשבת גייט דער איד אויך טון מלאכות בשבת. דאס איז דאך נישט אן ענין ווי אז ווען מ׳לעשט אויס א פייער איז שבת קלה בעיניו. איך האב דא א סכנה, איך האב דא א פראבלעם.
הלכה ה: מת שעשו לו גוים ארון וקבר בשבת
קריאת לשון הרמב״ם
Speaker 1:
זאגט די רמב״ם ווייטער: מת שעשו לו גוים ארון, ס׳איז געשטארבן א מת, און די גוים האבן אנגעהויבן בויען אן ארון און גראבן א קבר בשבת, דאס איז בונה און חופר, חורש, וואטעווער. או הביאו לו, זיי האבן געברענגט מיט מסתמא ד׳ אמות ברשות הרבים, חלילים לספוד בו, אמאל האט מען געציילט פלעגט מען ביי א לוי׳ אויך מאכן מוזיק, נישט נאר ביי א חתונה. האט מען געברענגט חלילים צו בלאזן מוזיק, מ׳האט געמאכט א הספד מיט אונטערגעברענגט מיט כלי קודש, מיט כלים, אינסטרומענטס. איז געשען א מת, און די גוי האט שנעל אנגעהויבן טון די זאכן.
איז אזוי, וואס מעג מען הנאה האבן פון דעם? די זאכן עניוועי איז נישט נוגע שבת, די זאכן עניוועי באגראבט מען, חשיבות טיילט מען מיט א מת שבת. אבער מוצאי שבת ווערט יעצט די שאלה צו מ׳מעג הנאה האבן פון דעם.
איז אזוי, אם בצנעה, אויב האט דאס די גוי געטון בצנעה, איז די הלכה אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז מ׳טאר נישט הנאה האבן דערפון ביז מוצאי שבת, און מוצאי שבת דארף מען ווארטן בכדי שיעשו. דו ווארטסט בכדי שיעשו למוצאי שבת, אזוי האסטו נישט הנאה פון דעם וואס ס׳איז געשען בשבת, ווייל דו דארפסט עניוועי נאך ווארטן די פאר שעה וואס ס׳האט געדויערט, און נאכדעם יקבר, מען מעג אים קובר זיין.
דין פרהסיא – חומרא יתירה
אבער ס׳איז טאקע דא קומט נישט צו קיין קולא, דא קומט נאר צו א חומרא. ווי מ׳האט געזאגט א קבר באסטרטיא גדולה, ס׳איז פריער, אבער די כלל פון פרסום האט שוין די רמב״ם אויך געזאגט בעצם. לכאורה דאס איז נאר די דוגמא פון יענע כלל.
אבל אם היה הקבר באסטרטיא, אויב די קבר איז אבער אויף א גרויסן שטח, או ארון על גבה, ווען די ארון ליגט דארטן, וכל העוברים, אלע וואס גייען אדורך, אומרים שזו שעושין עכשיו בשבת לפלוני, זיי זעען וואס מ׳ארבעט יעצט בשבת, לפלוני, ס׳איז פאר דעם נפטר. אסטרטיא גדולה טייטשט א גרויסע הייוועי, יא? אסטרטיא איז א שוק, אן אפענע פלאץ וואו מענטשן דרייען זיך, נישט אן אפענע שטח, ס׳איז א פלאץ וואו מענטשן דרייען זיך דארט. דאס איז א רוימישע ווארט פאר א הייוועי אדער עפעס אזאנס.
איז הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל לעולם, איז דעמאלטס טאר נישט דער איד ווערן באגראבן אין דעם קבר, מפני שהוא בפרהסיא, ווייל דאס איז א בפרהסיא, און בפרהסיא איז דא א גרעסערע חומרא ווי “ימתין ממוצאי שבת”, מ׳טאר אים בכלל נישט הנאה האבן פון דעם.
קושיא: פארוואס “לפלוני” – דער מת איז דאך פטור מן המצוות
וואס איז מיר זייער אינטערעסאנט, ווייל דער מת איז דאך פטור מן המצוות, יא? “למתים חפשי”. ער זאגט “לפלוני הוא”. איך קען פארשטיין, ער מיינט צו זאגן פאר די כבוד פון די משפחה, “יקרא דחיי”, און זיי זענען די וואס גייען יעצט אנגרייטן אן אנדערע קבר. אבער די ווארט “לפלוני” איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דאך נישט די ווארט, ווייל ער טוט דאך א מלאכה פאר די מת, און די מת איז שוין פטור פון כל התורה כולה, ער מעג שוין הייסן, ער מעג שוין מחלל שבת זיין פאר די אידן. “לפלוני” איז אביסל אן אינטערעסאנטע ווארט דא.
דין ישראל אחר – מותר לקבור בו
זייער גוט, אבער מותר, דו זעסט עס קלאר. “אבל מותר ליקבר בו ישראל אחר”, אן אנדערע איד מעג מען יא באגראבן.
Speaker 2:
ניין, דא שטימט עס ווייטער, ווייל ס׳איז פאר די פאמיליע.
Speaker 1:
איך זאג, ס׳איז דא אין די גמרא די שאלה, “רב חסדא”, ער ווייסט נישט די ערפינג קפידא פאר די קרובים און די משפחה.
לעזט ער ווייטער, דא איז געהאבן מיט נושא. ס׳שטימט זייער גוט מיט די נושא פון אונזערע כלל שבת. ס׳קען נישט זיין אז יעדער איינער גייט דאך די קבר, ווייסט די קבר? די גוים האבן עס געמאכט פאר אידן שבת, פאר דער איד שבת, פאר דער קבר. פאר א צווייטן, ס׳איז שוין געווען גרייט א קבר, מ׳האט עס גענוצט. ס׳הייסט, ער האט עס נישט געמאכט פאר אים, ער האט עס נישט געמאכט פאר אים.
“מותר ליקבר בו ישראל אחר”, אן אנדערע איד מעג מען יא, איינמאל ס׳איז דורכגעגאנגען די צייט פון “כדי שיעשו”.
קושיית הראב״ד: פארוואס דארף א צווייטער איד ווארטן בכדי שיעשו?
יא, דער ראב״ד האט אפשר מחולק געווען, ער האט נישט פארשטאנען פארוואס מ׳דארף האבן “בכדי שיעשו” אויף די צווייטע איד, ווייל די צווייטע איד האט דאך גארנישט הנאה געהאט פון דעם.
אקעי, דער ראב״ד זאגט, ער פארשטייט נישט, נישט יעדער איינער איז מודה אויף פארוואס. ער זאגט אז דער ראב״ד איז מסביר די טעם שפעטער, אז פארוואס דארף מען ווארטן, פארוואס זאל ער נישט מודה זיין אז דער איד האט געטון אן עבירה ח״ו, און ער וועט גלייך מוצאי שבת הנאה האבן. טענה׳ט דער ראב״ד, לויט דעם, וואס איז שייך פאר אנדערע אידן, זאל מען זאגן די חומרא? ס׳מאכט דאך נישט קיין סענס אויף די איד וואס האט עס אליינס געטון.
תירוץ: קנס דרבנן של “לא פלוג”
ס׳איז קען זיין אז דער רמב״ם לערנט עפעס אזאנס, א קנס פון א “לא פלוג”. איינמאל מ׳האט געמאכט די קנס, איז עס בכלל, פאר יעדער איד טאר נישט הנאה האבן פון א מלאכה פון שבת. יא, איך ווייס נישט. ניין, איך וואלט פארשטאנען דער רמב״ם עפעס אזוי. די היתר, די איסור פון “נתן בכדי שיעשו”, דאס בלייבט. סך הכל די חומרא יתירה פון פרהסיא איז נאר דא אויף דער איד. אזוי קומט עס מיט די רבנים, אבער דער רב האט א גוטע טענה למעשה.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז דא א פסק זייער, קען זיין אז ס׳איז לויט דיר, איך ווייס נישט, אפשר ס׳איז דא א פסק, איך וויל נאר פארשטיין.
Speaker 1:
זאגט דער רב, “וכן כל כיוצא בזה”, זאגט דער רב, מ׳לערנט אז עני זאך פון פרסום, סא דא לערנט ער א הלכה פון פרסום. דאס איז געשטאנען פריער, אז פרסום מיינט אז אויב ס׳איז ידיעה מפורסמת אז דער גוי האט געטון פאר א געוויסע איד, טאר יענער איד קיינמאל נישט הנאה האבן פון דעם. א צווייטער איד מעג אבער יא הנאה האבן בכדי שיעשו.
איך מיין אז ער כאפט דא אן די דוגמא, ער וויל ווייזן אפילו א זאך וואס איז א גרויסע צורך, ווייל שפעטער גייט ער זאגן ווען מ׳מעג יא, אפילו א גרויסע צורך, א מת, איך ווייס נישט וואס, ס׳איז נישט קיין תירוץ.
פון דעם מאכט זיך עס. פון דעם מאכט זיך עס. קען זיין אז די סיבה פארוואס מ׳ברענגט די גמרות אויף דעם איז ווייל ס׳איז דא הלכות לגבי מת ביום טוב, יום טוב שני. סא מ׳האט שוין געמאכט א סוגיא פון וואס מ׳מעג יא און וואס מ׳טאר נישט. האט אפשר איינער געטראכט אז אפשר מעג מען אויך מקיל זיין אין שבת.
Speaker 2:
יא, ס׳איז אן עמערדזשענסי כביכול וואס איז געשען. געווענליך איז דאס פארוואס מ׳טוט אין שבת א מלחמה.
הלכה ו: גוי שהביא חלילים בשבת למת
קריאת לשון הרמב״ם
Speaker 1:
יא. זאגט ער ווייטער, “גוי שהביא חלילים בשבת למת”, א גוי וואס האט יא געברענגט חלילים, אינסטרומענטס, שבת פאר א מת, “אף על פי שהביאם מצד החומה”, ער האט עס געברענגט, ער איז נישט דורכגעגאנגען רשות הרבים, ער האט עס געברענגט פון די זעלבע שטאט.
Speaker 2:
רייט, ס׳איז נישט קיין חוץ לתחום אדער רשות הרבים, ביידע לכאורה.
Speaker 1:
איז נאך אלץ, “ימתין במוצאי שבת”, זאל ער ווארטן מוצאי שבת, “בכדי שיבואו ממקום קרוב”. ווען דו ביסט נישט געזען ביינאכט, ס׳איז אינטערעסאנט. מ׳רעדט דאך אויב דער איד איז געשטארבן שבת צופרי. ס׳איז אביסל אן אינטערעסאנטע הלכה.
Speaker 2:
אפשר “בלילה” מיינט נישט דוקא ביינאכט. אפשר מיינט עס ווען דו ביסט נישט באמערקט, האט מען עס יא געברענגט פון די ווייטנס.
הסבר: מען קען זיך נישט פארלאזן אויף דעם גוי
Speaker 1:
בייסיקלי ער זאגט דו קענסט זיך נישט פארלאזן. די זאך, מ׳זאגט אז ווען א גוי ברענגט עפעס, קענסטו נישט יעצט טראכטן, אויב דער גוי האט נישט מחלל שבת געווען, אויב איז דא א מקום צו זאגן אז דער גוי האט עס געברענגט צוביסלעך, כולם האט ער געברענגט א האלבן וועג און דאן האט ער געברענגט א האלבן וועג. אפשר קען מען נישט פרעגן דעם גוי, אפשר האט ער נישט קיין נאמנות אויף דעם.
Speaker 2:
זעט אויס דא אז אפשר אויך האט מען א הלכה פון מחצה על מחצה, לויט ווי דו זאגסט, אז אויב ס׳איז דא א ספק, מאכט מען דעם גוי אסור אויך. דאס איז א ספק דרבנן, דאס איז א דברי סופרים. קען מען מוציא זיין א חומר גמור?
Speaker 1:
דאס איז דאך די ענין פון קנס, דאס איז א קנס דרבנן.
Speaker 2:
און נישט אז יעדע מאל זאל זיין א ספק מיט רחיצת תינוקות, און אפשר דעמאלטס וועט דער גוי נישט וויסן, וועלן זיי זיך אויסקלערן און איבערנארן די סיסטעם.
Speaker 1:
אבער רייט, ס׳זעט אויס דא אויך אז מ׳קען נישט, דער גוי האט נישט קיין נאמנות אויף דעם, מ׳קען נישט פרעגן דעם גוי צו ער האט עס געברענגט מחוץ לתחום. אויב מ׳איז דא בוודאי, אויב מ׳איז דא בוודאי אז א מקום פלוני האט עס טאקע געברענגט פון דארט, און דעמאלטס איז גענוג אז מ׳ווארט ביז כדי שיעשו, ביז ווי מ׳קען עס ברענגען פון א נאנטן פלאץ.
דין פרהסיא אויך ביי חלילים
אבער “ובלבד שלא יהא הדבר בפרהסיא גדולה, כמו שהיה מניח פילא”. אפילו דאס ברענגען פון נאנט צו די חומה טאר אויך נישט זיין בפרהסיא. וואס איז די פשט פון דעם? אויב בין איך נישט חושש אויף חילול שבת, וואס ארט מיך די פרהסיא? זעט אויס אז דאס איז די זלזול השבת אליין, אז א גוי ברענגט, מענטשן זאלן מיינען אז ער האט געברענגט מחוץ לחומה.
Speaker 2:
ניין, בפרהסיא גדולה מיינט אפילו אין אן אופן פון ספק? ניין, בפרהסיא גדולה מיינט אפילו ער ברענגט עס ממקום קרוב. יא, ער גייט ארויף אויף די…
דיון: צו מעג מען נוצן די חלילים פאר דעם מענטש?
דא איז אלעמאל דא א שייכות. איך מיין, וועט מען קיינמאל נישט מוזן… ביי די קבר פארשטיי איך, מ׳טאר נישט נוצן די קבר, אבער ער האט נאר געברענגט א חליל. וועט מען קיינמאל נישט נוצן די חליל פאר דעם מענטש? מ׳דארף ווארטן פאר א צווייטע חליל? נישט זיכער, אפשר דעמאלטס איז אלעמאל ימתין עד שיבוא ממקום קרוב.
Speaker 1:
ניין, ער זאגט “כמו שהיה מניח”, מיינט ער גייט ארויף אויף די קבר.
Speaker 2:
יא, אבער איך פרעג דיך צו ביי א חליל איז אויך דא א הלכה.
Speaker 1:
אויב די עולם איז נישט שייך, ער האט נישט געמאכט די חליל.
Speaker 2:
אבער למעשה האסטו א הנאה פון זיין ארבעט.
Speaker 1:
דערפאר זאגט ער, נאר ברענגען אן אנדערע, אדער צוריקטראגן און צוריקברענגען. איך ווייס נישט, ס׳זעט אויס אזוי. אזוי זאגט ער “כמו שהיה מניח”.
אזוי זאגט ער “כמו שהיה מניח”, אז ער האט געזאגט די הלכה אז בפרהסיא דעמאלטס… איך ווייס נישט וואס ער זאגט. איך האב נאך א גריעותא צו, איך האב נישט קיין… די תחומים איז נישט געגעבן געווארן א פסח שני אין די גמרא זאגט ער, מ׳וועט זען באלד אויך אז דאס איז א טעות. ולא יעיד איש על רעהו בפרהסיא גדולה.
Speaker 2:
וואס איז די חילוק? ס׳איז על פי דין. ס׳איז די זעלבע זאך ווי פרהסיא, יא. ס׳איז נאר אן אנדערע נוסח. יא.
Speaker 1:
אינטערעסאנט.
חזרה אויף דליקה – דיון אין זלזול שבת
דיון: איז דא זלזול שבת ווען א גוי לעשט א פייער?
Speaker 2:
ווען א גוי ארבעט, איז עס אן ענין פון זלזול אין שבת.
ווען דער איד מיינט אז נעקסטע מאל גייט ער אליין אויסלעשן א פייער, דאן איז דא נישט קיין זלזול אין אויסלעשן א פייער. אבער ס׳איז נישט פשט אז ווייל דער גוי טוט יעצט די מלאכה, וועט דער איד טון די מלאכה. ווייל מ׳טוט מלאכות בשבת, וועט דער איד אויך טון מלאכות בשבת. נאר ס׳איז נישט קיין ענין ווי אז ווען מ׳לעשט אויס א פייער, איז שבת קלה בעיניו. ס׳איז א סכנה, איך האב דא א פראבלעם.
Speaker 1:
איין מינוט, איין מינוט, לאמיך זאגן מיין פשט, און נאכדעם וועסטו זאגן וואס דו האלטסט אנדערש. מיין איך, אין אזא פאל זאגט מען נישט אז ס׳ווייזט א זלזול אין שבת. איך האב דא עפעס אן עמערדזשענסי, דער גוי קומט צולויפן אויסלעשן, ווייל דאס איז די אינסטינקט פון א מענטש. ס׳ווייזט נישט קיין זלזול אין שבת אז דער גוי ארבעט פאר א איד. דאס איז מיין פשט. האסט עפעס צוצולייגן, חבר?
Speaker 2:
יא, איך האב צוצולייגן אז ס׳איז נישט ריכטיג וואס דו זאגסט. אויב ס׳איז א סכנה, אויב ס׳איז א סכנה, וואלט זיך דאך א איד געמעגט אויסלעשן. אויב ס׳איז נישט קיין סכנה, א סכנה איז א זאך וואס איז א קלקול, ס׳מאכט שאדן. סאו דעמאלטס, נאכאמאל, לאמיר זיין קלאר, דא די סכנה גייען מיר נאך שפעטער לערנען. אבער דא איז דא א זאך וואס א איד טאר עס נישט טון, ער טאר עס נישט טון. א איד טאר נישט אויסלעשן די לייטער שבת, און נישט ווייל ס׳איז דא א סכנה מעג דאס דער איד אליינס טון, רייט? ס׳איז דא א פיין וואס דער איד טאר. מ׳וועט לערנען שפעטער געוויסע היתרים וואס די רבנים לאזן יא טון ביי די לייטער, אבער דאס האט קיין שייכות וואס דער גוי טוט. ער טאר עס נישט טון.
הגדרת “זלזול שבת” – “לבא לאסוקי דעתיה”
סאו איך זע נישט פארוואס ס׳זאל נישט זיין קיין… זלזול אין שבת מיינט נישט אז מענטשן זאגן אז שבת איז נישט שבת׳דיג, נישט דאס איז די טייטש. זלזול אין שבת איז נישט א טייטש פון “קל בעיניו”, ס׳מיינט “לבא לאסוקי דעתיה”, אזוי שטייט אין רמב״ם, אז ער גייט עס אליינס טון, און דו טארסט דאס נישט אליינס טון, סאו ס׳איז די זעלבע זאך.
סאו ממילא, אדער איז דא די טעקניקל היתר וואס געוויסע ראשונים זאגן, געוויסע מפרשים זאגן אז ס׳איז אן אמת׳דיגע היתר אויף אלע מלאכות, און מ׳דארף קיינמאל נישט זאגן. די פשטות איז דא וואס דינגען זיך אויף דעם מחבר. אבער מיר האבן נישט געלערנט אין ערגעץ אז דער איד דארף מוחה זיין, דארף זאגן פאר די גוים זיי זאלן נישט טון. און נאר האסטו דא אן איסור הנאה, און דאס הייסט נישט הנאה געהאט. און לויט דעם איז דאס אמת אויף עני הלכה וואס איז מנוחת הגוף. ס׳איז דא אנדערע וואס טענה׳ן אז ס׳איז יא דא פשט א ספעציעלע, די רבנים האבן מתיר געווען הנאה צו האבן, נישט וועגן דיין סברא, ווייל ס׳איז נישט קיין זלזול צו פארווענדן די סברא. נאר סתם די רבנים, ווען ס׳איז אן ענין פון הפסד גדול, אז לייק, האבן די רבנים מתיר געווען. איז די טעות איז די רבנים די הנאה, דארפן זיי זיין וואוילע אידן און זיי מתיר זיין. איך האב געברענגט נאך א דריטע זייער א שיינע טעם וואס שטימט זייער גוט אריין אין די רמב״ם.
סיכום: שבת דארף אויסזען שבת׳דיג
Speaker 1:
על כל פנים, א גרויסע ענין וואס זאל אויסזען, שבת דארף אויסזען שבת׳דיג. טו נישט אזוי גארנישט. יעדער איינער זאל וויסן, מ׳בויעט שבת פאר די אידן, מ׳טוט שבת פאר די אידן, מ׳טוט נישט. מ׳ווייסט, מ׳דארף ווארטן, מ׳קען נישט גיין.
הלכה ז: עיר שישראל וגוים דרים בה — מרחץ המרחצת בשבת
Speaker 1:
מ׳וועט זען באלד אויך אז ס׳איז דא א תירוץ פארוואס צו חילוקי נוסחאות זענען. אקעי. אן אנדערע נוסחא איז “ושידוע בפרסום גדול”. וואס איז די חילוק? ס׳איז דא ביי דיר? ס׳איז די זעלבע זאך ווי פרסום, יא. ס׳איז נאר אן אנדערע נוסח.
על כל פנים, ס׳איז א גרויסע ענין ס׳זאל אויסזען. שבת דארף אויסזען שבת׳דיג. טו נישט אז גוים… יעדער איינער זאל וויסן, מ׳בויעט שבת פאר די יוד, מ׳טוט שבת פאר די יוד, מ׳טוט נישט. אויב ס׳איז געווען, מ׳ווייסט, דארף מען ווארטן, מ׳האט קיינמאל נישט קיין קיצור. ס׳איז זייער א גרויסע זאך.
זאלן מיר ברענגען נאך א הלכה פון אמירה לעכו״ם, וואס טוט זיך ווען ס׳איז א ספק. ער זאגט אזוי, “עיר שישראל וגוים דרים בסמוך, ויש בה מרחץ המרחצת בשבת”. דא איז דא א מרחץ וואס איז אפן. ס׳איז א גוי׳אישע מרחץ, רייט? א גוי׳אישע מרחץ איז אפן שבת. איז אזוי, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די ווארט אז ס׳איז אפן שבת איז נישט וויכטיג דא. די שאלה איז, אפילו ס׳איז נאר אויף מוצאי שבת, ווען ס׳איז אנגעווארעמט. אה, דאס איז די ווארט. סתם, דאס מיינט עס. מ׳ווייסט אז ס׳איז שוין ווארעם, אז ס׳איז אויפן גראד. דאס איז נישט עכט א הלכה פון ספק, ס׳איז ממש די זעלבע הלכה פון די משנה. שטייט אז מ׳ווייסט קלאר, דער בעל המרחץ מאכט עס פאר די שטאט. ס׳איז נישט קיין ספק. די שאלה איז נאר וואס די שטאט איז. ער איז א גוי, ער מעג. אבער די שאלה איז פאר וועם מאכט ער עס. אויב די מרחץ איז עקטיוו, דאס הייסט דער מענטש הייצט אן שבת, די ווארט איז אז מ׳גייט דארטן שבת, ווייל מ׳ווייסט אז מ׳טוט דארטן ארבעט שבת. איז “אם רוב גוים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד”. אויב איז די רוב שטאט גוים, זאגן מיר אז דער גוי האט אנגעגרייט די מרחץ פאר וועם? פאר די גוים. בשביל עצמו, אזויווי ער האט געזאגט דארטן, “עושה מלאכה בשביל עצמו”, פאר די גוים. “ואם רוב ישראל”, זאגן מיר אז ער טוט עס פאר די רוב, ממילא מאכט ער עס פאר די אידן, דארף מען ווארטן. דארף מען ווארטן אזוי לאנג ווי ס׳דויערט עס אנצוהייצן, “שיעור שיחמו”.
Speaker 2:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דא זעט אויס דוקא אז ס׳איז נישט אפן שבת, ווייל אויב ס׳איז אפן שבת האט ער דאך עס געטון פאר די מענטשן וואס זענען דארטן דעמאלטס. פארוואס זאל מען דארפן טון מער ארבעט פאר די וואס גייען קומען שפעטער?
Speaker 1:
יא, מסתמא, מסתמא דאס איז די נקודה. ס׳איז איין גרויסע חימום, ס׳בלייבט שוין ביז מוצאי שבת, אדער עפעס אזוי.
Speaker 2:
ניין, ער האט עס דאך געטון מסתמא פאר די וואס קומען א גאנצן טאג, ווייל אידן קומען דאך נישט שבת. איז פארוואס זאל איך זאגן אז ער טראכט פון ביינאכט?
Speaker 1:
ער טראכט אויך פון ביינאכט, פארוואס נישט? פארוואס זאל ער נישט קענען? א גאנצע דארף ער אריינלייגן נאך האוז, נאך יענע חילול שבת פאר די מוטער. כדי שיחיה, ער מאכט עס שוין טאקע דעמאלטס דעמאלטס, מען דארף נישט ווארטן. מחצה למחצה, איז ווי די הלכה פריער, אויך את יום השבת, מען דארף מען ווארטן, ווייל דעמאלטס ווערט אויך אזוי. כדי שיחיה, כדי שיחיה.
דיסקוסיע: פראקטישע נפקא מינות — באס סערוויסעס און עיר שרובה ישראל
Speaker 2:
סאו למשל איז דא א אידישע שטאט, א עיר שרובה ישראל, וואס האט למשל א באס סטעישאן אדער א טעקסי. א באס סטעישאן, טאר מען נישט נוצן די באס גלייך מוצאי שבת, אפילו ס׳איז א גוי׳אישע באס, ביז ס׳איז שוין בכדי שיעשו, זאל קומען די באס פון וואו ס׳קומט, וכו׳.
Speaker 1:
דו זאגסט א גוטע זאך, א גרויסע שאלה, למשל עני סערוויסעס אין א גרויסע אידישע שטאט, ס׳הייסט די וואסער קאמפאני ארבעט פאר די אידן, די עלעקטריק, אלעס ארבעט פאר די אידן. לאמיר טראכטן, מסתמא, איך בין זיכער אז ס׳איז נאר א טעות, איך קען נישט זאגן, ווילסטו רעדן זאכן, גענערעיטארס, אונז ווייסן נישט קיין אידישע שטאט וואו די עלעקטריק קאמפאני איז סאך גרעסער פון לעיקוואוד. און אויב נישט, און אויב לאמיר זאגן אז א אידישע שטאט איז גענוג גרויס, קרית יואל איז א גרויסע שטאט, און ס׳איז דא א גאנצע סוער סיסטעם וואס דארף ארבעטן, מסתמא איז דאס שוין געטראכט געווארן. איך ווייס נישט וועלכע איז.
אין ארץ ישראל טאקע זארגט מען זיך וועגן דעם, אבער דארט איז דאך א איד, ס׳איז אן אנדערע זאך. אבער דא רעדסטו פון אמירה לעכו״ם, אפילו פאר א גוי איז יא. דארף מען וויסן, קען זיין אז דער גוי ארבעט דארט אין זיין פארמאכטע קאמפאני, דו ווייסט נישט פונקטליך וואס דער סיפור איז דארט. דער כלל איז, ס׳גייט לויט דער רוב. אויב ער מאכט עס פאר די שטאט סתם כלא, אויב ס׳איז רוב ישראל איז אסור, על אחת כמה וכמה. מסתמא די רבנים האבן שוין געטראכט אין דעם, אויף אן אופן איז עס נוגע.
אבער דארף מען וויסן, מענטשן ווייסן נישט, למשל, אז דו קאלסט א באס זאל קומען פאר דיר גלייך מוצאי שבת, מען טאר נישט. מען מוז קענען ארויספארן ווען מ׳וואלט געקומען קרוב. די הלכה איז, מען מוז קענען אנקומען שוין מוצאי שבת. איך געדענק ווען ל״ג בעומר איז מוצאי, זארגט מען זיך פאר דעם, אז אפילו דו פארסט ארויס נאכן זמן, אבער דער גוי׳אישער באס דרייווער האט געדארפט אפפארן. ס׳איז נישט גלייכער אפילו פאר די אידן, אבער דא רעדט מען נישט פון אידן, ס׳איז נאר מלאכה, ס׳איז אפילו פאר גוים. מען דארף טראכטן ווי ווייט דאס קען גיין. למשל, אפילו א פאליס דעפארטמענט אין א אידישע שטאט, אויב רובה ישראל, אפשר די גאנצע פאליס דעפארטמענט באשטייט פאר די רוב איינוואוינערס.
—
הלכה ח: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה — דער דין בדיעבד
Speaker 1:
סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט ווען דער גוי טוט אליין מלאכה מעצמו, אבער ער טוט פאר די יוד וואס מען מעג טון. יעצט גייען מיר לערנען וואס איז אויב דער יוד זאגט בפירוש פאר דער גוי צו טון א מלאכה, צו איז אנדערש דער דין. יא? סעיף ח׳. זאגט דער הייליגער רמב״ם, עס איז נישט אנדערש. זאגט דער רמב״ם אזוי: ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בערב שבת, אף על פי שעבר, און ער איז עובר געווען אויף די איסור פון די חכמים, און ווען מען איז עובר אויף די איסור חכמים באקומט מען מכות מרדות, ס׳איז הארבער ווי ווען דער גוי האט עס סתם געטון, מען באקומט אפילו מכות מרדות, אבער לענין בדיעבד וואס מען מעג הנאה האבן פון די מלאכה, ווערט נישט הארבער, און עס איז די זעלבע הלכה אזוי ווי אייביג, אז מותר לו להנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין מיד כדי שיהא נעשית. די קנס איז נישט גרעסער ווי דאס ווען דער גוי האט עס געטון אליין, און מען מעג הנאה האבן נאכדעם וואס עס איז שוין דורכגעגאנגען די כדי שיהא נעשית.
דער עמרי׳ס חידוש: פארוואס מען האט גע׳אסר׳ט כדי שיעשו אפילו ווען דער גוי טוט מעצמו
זאגט דער עמרי, בעצם די אלע שוגג׳ס אדער די אלע ווען דער גוי האט עס אליין געטון, וואלט געדארפט זיין אינגאנצן מותר, מען וואלט בכלל נישט געדארפט ווארטן כדי שיהא נעשית. די גאנצע סיבה פארוואס מען ווארט כדי שיהא נעשית איז געזאגט געווארן על מנת כן, נאר פאר אזא פאל ווען א יוד הייסט פאר א גוי טון א מלאכה בשבת. ווייל דעמאלט איז זייער וויכטיג אז ער זאל דארפן ווארטן. פארוואס? ווייל אויב זאגט מען “שם תהנה ממנה מיד”, האבן מיר מורא אז ער וועט פילן גוט, און ער וועט קענען אייביג זאגן פאר די גוי, “אם ימצא הדבר מוכן מיד”. מ׳האט גע׳אסר׳ט ווען דער גוי האט געטון בעצמו, כדי ווען מ׳גייט זיין מותר, וועלן מענטשן זאגן פאר די גוי. דאס ווילן מיר נישט, מיר ווילן בקום ועשה אז זיי זאלן נישט זאגן. אבער וויבאלד מ׳האט גע׳אסר׳ט, און מ׳דארף ווארטן כדי שיהא נעשית, וועט ער זיך נישט זאגן “פארוואס זאל איך נישט זאגן פאר די גוי?”, ווייל ער גייט גארנישט פארדינען פון דעם, “שלא יתעכב כלל”, ער גייט גארנישט פארדינען, “שלא יתעכב לערב כדי שיהא נעשית”, ער גייט זיך עניוועי דארפן ווארטן אזוי לאנג ווי ס׳דויערט צו טון מוצאי שבת, האט ער גארנישט פארדינט פון זאגן פאר די גוי.
ס׳איז אינטערעסאנט, דאס זענען נאך אזעלכע הלכות וואס מיר ווייסן אז דער יוד טוט אן עבירה, אבער ער גייט יא טון די קנס. געווענליך דער יוד וואס איז עובר אויף איסור אמירה לעכו״ם, ער איז דאך אויך נישט עובר זיין דערויף, ער גייט נישט כאפן עפעס וואס איז נישט קלאר.
—
הלכה ט: שבות דשבות — אמירה לעכו״ם באיסור דרבנן
Speaker 1:
אקעי, יא. זאגט דער הייליגער רמב״ם, יעצט האבן מיר דאס אלעס געלערנט ווען דער גוי טוט א מלאכה דאורייתא, א מלאכה גמורה. אז מ׳האט געלערנט אז מ׳דארף שוין איין מלאכה וואס די הלכה פון זאגן פאר א גוי צו טון עפעס וואס איז נאר איסור מדרבנן. זאגט דער רמב״ם אזוי: דבר שאינו מלאכה, א זאך וואס איז נישט קיין מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, די איסור איז נאר משום שבות, למשל, מ׳וועט זען, איך ווייס נישט, מוקצה אדער אנדערע סניפים, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת.
והוא, שיהיה שם מקצת חולי, ווען? ווען מעג מען דאס טון? אויב ס׳איז דא א מקצת חולי, דאס הייסט, אויב ס׳איז ממש א חולה האבן מיר פריער געלערנט, מעג מען זאגן פאר די גוי צו טון אפילו א מלאכה דאורייתא. ווען ס׳איז א מקצת חולי, דאס הייסט, דער מענטש פילט נישט אזוי גוט אדער עפעס, ער האט נישט א נאמען א חולה, אבער ס׳איז א שטיקל חולי, או שהיה צריך לדבר צורך הרבה, אויב ער האט זייער א גרויסע נויט פאר דעם, א שטארקע צורך, או מפני מצוה, אדער א מצוה. דעמאלטס מעג מען מאכן אמירה, שבות דשבות ווערט דאס גערופן. זאגן פאר די גוי, לאמיר נישט זאגן וואס מ׳מעג טון, די פוינט דא, די היתר איז, אז ס׳איז דא א וויכטיגע זאך, אדער א שטיקל חולי, אדער ס׳איז א גרויסע צורך, אדער א צורך מצוה, מעג א איד זאגן פאר א גוי, פארן טון די זאך. דאס איז וואס דער הייליגער רמב״ם האט געהאלטן, דאס איז דער רמב״ם זיין דרך.
דוגמאות פון שבות דשבות
כיצד? און ער געבט עקזעמפלס. כיצד? אומר לו, א איד מעג זאגן פאר א גוי ארויפצוגיין אויף א בוים בשבת, וואס איז ארויפגיין אויף א בוים בשבת, או לשוט על פני המים, שווימען אויף שבת, ס׳זענען צוויי זאכן וואס איז נישט אסור מן התורה, ס׳איז נאר אסור מדרבנן, א חשש אז שמא וועט ער אראפרייסן, אדער שמא וועט ער מאכן א שיף, איך ווייס נישט וואס. מ׳מעג הייסן פאר א גוי ס׳טון, פארוואס? פאר א וויכטיגע זאך. למשל, להביא לו שופר, צו ברענגען א שופר וואס איז א מצוה. ווען? ראש השנה שחל להיות בשבת, וואס מ׳קען ווען נישט… ס׳איז א חילוק. אדער ערב שבת, פאר מארגן, ס׳איז נישט קיין חילוק. פאר מארגן, אדער פאר קענען בלאזן מוצאי, פאר מאכן די תקיעות פון מוצאי, וואס מיר האבן פריער געלערנט די שש תקיעות. אויב ס׳איז א סכנה למילה, אדער א מעסער צו מל׳ן.
אויב מעביר לא מחצר לחצר, דא גייט ער זאגן זאכן וואס איז א צורך הרבה. מעג מען הייסן פאר א גוי צו ברענגען וואסער, אבער נישט אין א רשות הרבים, נאר מחצר לחצר שאין להם עירוב, וואס דאס איז נאר אסור מדרבנן צו טראגן אין א כרמלית. מעג מען אים הייסן ברענגען מים חמים לרחוץ בו קטן.
Speaker 2:
יא, ס׳איז דאך אן עירוב מדרבנן, עירוב חצרות.
Speaker 1:
יא, מדרבנן דארף מען דארטן אן עירוב. מעג מען ברענגען דארטן הייס וואסער פאר א צורך. וואס איז דער צורך? אז א קטן אדער א מצטער זאל זיך קענען וואשן. נישט קיין מצוה אדער א פיקוח נפש, נאר סתם א צורך. וכן כל כיוצא בזה, פאר א צורך גדול אדער מצוה, מעג מען… דאס איז דער רמב״ם. מעג מען לחלל שבת זיין. מעג מען טון א מילה לשבות דשבות. מעג מען זאגן פאר א גוי צו טון אן איסור דרבנן. זייער גוט.
דיסקוסיע: פראקטישע נפקא מינה — עלעקטרישע זאכן
Speaker 2:
לפי זה נוהגים, למשל אויב לויט וואס רוב פוסקים נעמען אן אז אלע עלעקטרישע זאכן זענען מדרבנן, איז אויב ס׳איז הייס מעג מען זאגן פאר א גוי אנצוצינדן די עיר קאנדישן וכדומה. אויך איז אנגענומען אז לצורך רבים.
Speaker 1:
ניין, דער רמב״ם זאגט אבער נישט אזא זאך. וואס איז אזא צורך גדול איז די זעלבע זאך? ס׳שטייט נישט דאס ווארט רבים דא. דער רמב״ם דארט אויפן פלאץ, דער ראב״ד פארשטייט נישט פארוואס דער רמב״ם האט געזאגט אז א מקצת חולי זאל מען זאגן פאר א גוי, ווען דו האסט געלערנט פריער אז א חולה שאין בו סכנה מעג א איד טון א דבר של שבות. און דער ראב״ד פארשטייט נישט פארוואס דארף מען א גוי. זאגט דער מפרש אז דער רמב״ם מיינט אויך אזויווי דו האסט מיר געזאגט, אז ס׳איז א מקצת חולי, ס׳איז נאך א קלענערע לעוועל פון יענץ. און איך מיין, אויב ס׳איז א חולי, אפילו אמת׳דיג קען וועגן דעם א איד טון א שבות. אויב ס׳איז נאר א מקצת חולי, רופט מען א גוי צו טון די שבות. און א חולה מקצת חולי מיינט צו זאגן א קאפ וויי, נישט גאר א קלייניגקייט.
דיגרעסיע: די שוואכקייט פון “צורך גדול” אלס קריטעריום
איך ווייס, ס׳זעט מיר אביסל אויס ווי די שבות דשבות איז נישט קיין עכטע איסור, ווייל ס׳איז שווער צו זאגן אז מ׳זאל לאזן אפן די ווארט “צורך גדול”. צורך גדול איז זייער אזא שוואכע, יעדער מענטש קען מחליט זיין אז ביי אים איז צורך גדול. פאר שבות דשבות האט מען נאר גע׳אסר׳ט לכתחילה, ס׳שטייט אז מ׳זאל נישט טון, אבער ס׳איז דא א גרויסע נידון. ס׳איז געלאזט גאנצע… און די מינוט מ׳לאזט דאס ווארט צורך גדול, וועט זיך זען אז מענטשן רופן אסאך א גוי שבת. פאר א צורך גדול, פאר א צורך גדול. ווען איך זאג די אחרונים הייבן אן טרעטן, וואס טייטשט א צורך גדול, וואס טייטשט מיט סטאר? אוי מיט סטאר? וואס די געדער מיט סטאר? די זראמע גייט נישט אריין. ס׳זעהט אזא שוין די שבוצרע שבוצרע, נישט גענוג א גרויסע איסטער. איך וועל מאכן די גאנצעסטע הלכות פון צורך גדול. ס׳איז מער מיטער. איך אפשטיי נישט אריין. אקעי, די מענליכע מיט די שמענטיגע זאכט. פאר צורך גדול. איך דו עס איז זאר א שוואכע איסטער, מילא. איסטער, אמיר, אלא.
אחרונים אויף צורך גדול און מצטער
Speaker 1:
די אחרונים הייבן אן טרעטן, וואס טייטש א צורך גדול? וואס טייטש מצטער? אויב מצטער, וואס איז די גדר פון מצטער? דער רמב״ם גייט נישט אריין. ס׳ווערט אזא זאך אז דער שבות דשבות איז נישט גענוג א גרויסער איסור. מ׳מאכט די גאנצע הלכות פון צורך גדול, ס׳איז מער מתיר.
אקעי, לאמיר זאגן אז מ׳איז מער לייכטער אין די שבותים. ס׳איז אלעס דאך פאר א צורך גדול. אקעי, לאמיר זאגן אז מ׳איז מער חמור אין די שבותים. ס׳איז אלעס דאך פאר א צורך גדול. ס׳איז אלעס דאך פאר א צורך גדול. ס׳איז דאך א שוואכע איסור ממילא. אמירה לעכו״ם איז דאך א שוואכע איסור ווי מ׳האט גערעדט. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דו טוסט אויף מיט מאכן קלענער די איסור. ס׳איז דאך געזאגט געווארן אזויפיל מאל אז ס׳איז א איסור דרבנן, און ס׳איז אסור אפילו במקום צורך גדול. ס׳איז דאך א שוואכע איסור. על פי רוב, אלעס וואס איז דרבנן איז מען מתיר במקום צורך גדול. מ׳זעט דאך אזויווי סתם לייגט מען א סוכה. יא, אונז זענען דא זייער אסאך דרבנן׳ס וואס במקום פארלוירן איז דאך געווארן.
הלכה יא: הלוקח בית בארץ ישראל – היתר אמירה לעכו״ם בשביל ישוב ארץ ישראל
Speaker 1:
הלוקח בית בארץ ישראל, א איד קויפט א הויז אין ארץ ישראל, מעג מען הייסן א גוי טון א מלאכה, מותר לומר לגוי לעשות בשבת. פארוואס? שאמירה לעכו״ם ודומיהן אינן אלא איסורים מדבריהם, און דא איז דאך אן ענין פון יישוב ארץ ישראל, וואס איז א מצוה לא גזרו בדבר זה. אפילו אנדערע מצוות מעג מען נאר טון א שבות דשבות פאר א מצוה. דא איז נישט אזוי וויכטיג, ס׳איז נישט אזא חשיבות, בשביל יישוב ארץ ישראל גזרו על אמירה לעכו״ם, וואס אפילו מ׳מעג טון א איסור שבות. דאס איז די פשטות, דא איז משמע אז אפילו מדאורייתא, דאס הייסט, ער טוט א איסור דאורייתא, ער גייט שרייבן א שטר, ער גייט קויפן, אבער בשביל יישוב ארץ ישראל האבן די חכמים נישט גוזר געווען בכלל אויף אמירה לגוי. דאס איז די פשט פון די רמב״ם. ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳רעדט נאר פון דרבנן. דאס איז די פשט הרמב״ם, אז ס׳רעדט זיך בדרבנן. דער רמב״ם זאגט אז מ׳מעג נאר טון איסורי דרבנן פאר יישוב ארץ ישראל. אקעי.
סוריא – דין ארץ ישראל לענין זה
Speaker 1:
וכן הלוקח בית מהרמב״ם בסוריא, ער האט אויך א דין אזויווי יישוב ארץ ישראל. סוריא קערת ישראל, דוד. סוריא איז א כיבוש יחיד וואס דוד המלך האט צוגעלייגט, אדער איך ווייס איינער פון די מלכים האט צוגעלייגט. דוד.
Speaker 2:
יא, יא.
Speaker 1:
זאגט ער אז לגבי די ענינים האט עס אויך א הלכה פון ארץ ישראל. נישט לגבי אלע ענינים האט עס א הלכה, אבער לגבי מצוות התלויות בארץ האט עס א דין ווי ארץ ישראל.
Speaker 2:
ווי ארץ ישראל מיינט אז אידן זאלן וואוינען דארט און נישט גוים, און דאס איז א וויכטיגע זאך.
Speaker 1:
שטימט?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
היינט.
Speaker 2:
יא, ביז אהער האבן מיר געלערנט זייער א פשוט׳ע קעיס אז א גוי טוט א מלאכה פאר א איד, אדער דער איד הייסט אים אדער ער טוט אליינס. יעצט גייען מיר לערנען וואס איז אויב דער איד דינגט דעם גוי. ער דינגט דעם גוי. אלע מיני אופנים, די מערסטע פון די רעשט פון די פרק רעדט פון אלע מיני אופנים ווי אזוי א איד דינגט א גוי.
Speaker 1:
האסט א גוי׳אישע ארבעטער.
Speaker 2:
קענסט אים רופן אן ארבעטער, אדער ער דינגט אים, ער דארף נישט זיין קיין ארבעטער. מיר וועלן זען.
הלכה יב: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה – קבלנות
Speaker 2:
איז אזוי, זאגט דער רמב״ם, “פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים.” א מענטש מעג אפשמועסן, “פוסק” מיינט אזויווי קובע זיין, מאכן אן החלטה מיט א גוי אז ער גייט טון פאר אים א מלאכה, און אים צוזאגן געלט אז ער גייט אים צאלן פאר די מלאכה אזוי און אזויפיל. “והגוי עושה לעצמו, אף על פי שעושה בשבת מותר.” וואס ער וויל מיינען דא צו זאגן איז, אז אנדערש ווי ווען ער הייסט פאר א גוי “טו די און די זאך יעצט”, וואס דאס טאר מען נישט, אבער אויב ער געבט פאר א גוי א גרעסערע, אזויווי דער רמב״ם גייט עס מסביר זיין, א גרעסערע דזשאב, און ער געבט אים דמים אויף די מלאכה ווען ער איז פארטיג, און דער גוי קען טשוזן ווען צו טון די מלאכה, אפילו אויב ער טוט עס בשבת, איז מותר, ווייל די סיבה פארוואס דער גוי קלויבט שבת איז נישט פאר די איד. ווייל מצד די איד האט ער עס געקענט טון דאנערשטאג, פרייטאג.
Speaker 1:
דאס הייסט אז ער קויפט אים אין קבלנות. דאס הייסט, ער דינגט אים נישט לויט די צייט, ער דינגט אים פאר אן אמאונט פאר די ארבעט, און דער גוי קען טון ווען ער וויל.
Speaker 2:
שטימט.
שוכר את הגוי לימים מרובים – שנה או שתים
Speaker 2:
“וכן השוכר את הגוי ליום מותר, אף על פי שעושה בשבת.” אפילו אויב איינע פון די טעג וואס ער ארבעט איז שבת. ער איז מסביר, כיצד? “כגון ששכר לו הגוי לשנה או לשתי שנים, שיכתוב לו או שיארוג לו, מותר” הגוי נייען אדער שניידן בשבת, “ומותר, וכאילו קוצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארג לו בגד, שוכר בכל אשר ירצה”. דאס הייסט, צו ווען ער זאגט אים קלאר אז ער צאלט אים פאר די גאנצע דזשאב, פאר׳ן ענדיגן די ספר אדער די בגד, דעמאלטס מעג מען, ווייל ווען ער ארבעט שבת ארבעט ער אויף זיין אייגענע אקאונט שבת. אדער אפילו מען האט אים יא גענומען אויף די יאר, אבער איינמאל מען נעמט פאר א יאר, איז דאך אזא מין… ווען מען נעמט איינעם פאר א יאר אויף שרייבן א ספר, איז פשט אז ער נעמט אים פאר די גאנצע ספר. הגם ער האט עס אויסגעשטעלט העתירא אז ער האט עס נישט געמאכט באופן קבלנות, ער האט אים יא באצאלט פאר די טעג, אבער זיין עיקר געדאנק איז נישט ווייל ער וויל יענער זאל זיין זיין עבד און ארבעטן פאר אים א גאנצע צייט, נאר ער זאל דעליווערן די דזשאב. הייסט עס אויך אזוי ווי קבלנות, און דעמאלטס ארט מיך נישט אפילו ער ארבעט שבת.
תנאי: והוא שלא יחשוב עמו יום יום
Speaker 2:
אבער “והוא שלא יחשוב עמו יום יום” – אויב דער איד צאלט אים פאר די טאג, און ער רעכנט אפ “די טאג האב איך יא געארבעט, די טאג האב איך נישט געארבעט”, איז פשט אז ער ארבעט יא במחויבות דווקא אויף שבת, ווייל אויב נישט וואלט ער אראפגערעכנט אדער וכדומה, ווייל מ׳רעכנט יעדן טאג. דעמאלטס טאר מען נישט.
דיון: “כאילו קוצץ עמו” – וואס איז דער חידוש?
Speaker 2:
אבער דאס דארף מען קלארן. לכאורה, ווען ס׳שטייט דא “שיכתוב לו” אדער “שיארג לו”, מיינט עס נישט א געוויסע כתיבה, ער זאל שרייבן א געוויסע ספר, דעמאלטס איז עס געהעריגע קבלנות. דא זאגסטו לכאורה א גרעסערע חידוש, אז “שוכרו לזמן מרובה”, ער האט אים געדונגען פאר א לאנגע צייט, “אתה תהיה לי סופר”, דו זאלסט זיין מיין שרייבער. וואס איך דארף שרייבן, שרייבסטו. ער געט אים יעדע פאר טעג זיין דזשאב. איך ווייס, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז נישט אזא געהעריגע קבלנות, וויבאלד ס׳איז א לענגערע תקופה הייסט עס כאילו ער איז א קבלן אויף די נושא.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט קיין געהעריגע קבלנות. די ווארט דא איז אז אפילו די אופן וויאזוי זיי מאכן זייער געשעפט איז נישט קבלנות, נאר ס׳איז באופן אז די געלט גייט אויף די טעג אדער אויף די יארן אדער אויף די חדשים וואס ער ארבעט, אבער היות ס׳איז א גרויסע פראדזשעקט, קוקט מען עס אן ווי קבלנות. באמת איז עס קבלנות, אפילו די וועג וויאזוי ער באצאלט אים איז אן אנדערע וועג. ס׳איז, ער באצאלט אים יא אויף די ימים, אבער וויבאלד ער רעכנט נישט אויף די פראדזשעקט… אויב ער רעכנט ימים, איז “והוא שלא יחשוב עמו יום יום”, דעמאלטס הייסט עס יא שכירות. ער צאלט אים נישט אויף די פראדזשעקט, ער צאלט אים פאר די יאר. גראדע, אין די עכט׳ן צאלט ער אים אויף די פראדזשעקט. נישט עכט, איך ווייס. “כאילו קוצץ עמו”, דאס הייסט אז… וואס דער איד וויל נישט איז אז יעצט שבת קודש זאל דער גוי ארבעטן פאר מיר. איך וויל אז דער גוי זאל אנקומען וואו מער מיט די פראדזשעקט, מיט די אריגה אדער די ספר. ווייל הייסט עס אזויווי קבלנות. ס׳איז נישט קלאר וואס די טייטש פון די כאילו. פארשטייסט וואס איך פרעג? יא. אפשר איינער האט א… עני גוי׳ס, ס׳סאונדט אזויווי עני גוי׳ס. ס׳איז נישט קיין געוויסע פראדזשעקט וואס ער זאל געבן, ס׳שטייט נישט כאילו קצץ לו שיכתוב לו ספר. זעסט? לייען גוט. ניין, איך מיין ער זאגט גוט. יכתוב לו עושר ירצה. איך הייס דיך נישט א געוויסע ספר, איך הייס דיך אין די יאר זאלסטו שרייבן וויפיל ספרים דו קענסט שרייבן אין די יאר. ס׳איז נישט קיין חילוק, נישט קיין אמממ… ספרים. אבער וויבאלד ס׳איז א יאר צייט, איך רעכן נישט יעדן טאג, איז כאילו איך האב דיך געהייסן יכתוב לו ספר, ער וועט נישט קוצב לו ספר, ער האט אים געבעטן יכתוב לו, וואטעווער ער האט אים געבעטן די גאנצע יאר. דו ביסט מיין עמפלויאי, רייט? יעדער נארמאלער עמפלויאי וואס האט נישט קיין אווערלי עמפלויאי וכדומה, איינער וואס האט א סעלערי פאר די יאר, מיינט דאס, ער האט א געוויסע דזשאב, פאר די יאר דו וועסט זיין מיין איך ווייס נישט וואס. דאס איז לכאורה די היתר וואס ס׳שטייט דא.
Speaker 2:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳שטייט אויב וויל ער יא מעקסימייזן אז ער זאל ארבעטן יעדן טאג פון די יאר, איז דאך פשוט אז אויב מ׳נעמט אראפ אלע שבתים, ער ארבעט דאך יעדן זיבעטן טאג ארבעט ער נישט, פעלט א גראבע שטיק. ס׳זעט אויס אז מ׳רעדט באופן ווען דער גוי קען אראפנעמען טעג וואס ער ארבעט נישט. יא, ווי לאנג ער טייטשט דאס לא יחשוב עמו יום יום. אויב דו זאגסט איך דינג דיך פאר די יאר, און א יאר מיינט אז איך וויל דו זאלסט ארבעטן דריי הונדערט פינף און זעכציג טעג, איז פשוט אז ער ארבעט. אבער אויב מ׳נעמט אן אז יאר, זעט מען אזוי אויס, ס׳פשוט אז ער איז נישט מקפיד אויף די טעג וואס ער ארבעט, ער וויל נאר ער זאל דעליווערן אסאך. ער קען זיין אין זיין דירה. ער רעכנט נישט מיט אים די חשבון פון די טעג. דאס איז לכאורה די נקודה.
Speaker 1:
ס׳זעט מיר אויס אביסל מער מקיל׳דיג ווי דו שטעלסט עס. קולא איז, דו ביסט די ממונה אויף די, דו ביסט די שומר, איך ווייס נישט וואס, פאר די יאר, נישט פאר די טאג, דעמאלטס מעג מען. אזוי זעט עס אויס, וואס דאס איז די הלכה. אקעי, די נעקסטע שטיקל איז אביסל מדברי מביאים בצינעא, שאין הכל בקיאין בהלכה. דאס איז אבער אן היתר, ווייל דאס איז אן הלכה וואס בויט זיך אויף א פריערדיגע הלכה. דא איז דא נאך א הלכה, דא איז דא אפאר זאכן אינמיטן נאכדעם וואס האבן א חילוק אין פרהסיא, אזויווי פריער ווען דער גוי טוט אליין, און אפילו ווען דער איד דינגט אים אויך איז א פראבלעם אין פרהסיא. אז דא איז אביסל מער, ווייל… ליין, ליין, יא.
הלכה יג-יד: בצינעא vs. בפרהסיא – מפני הרואים
Speaker 1:
“במה דברים אמורים בצינעא, שאין הכל מכירין.” ס׳טייטש, בצינעא מיינט אז דער עולם ווייסט נישט, “שייך מלאכה הנעשית בשבת של ישראל”, מ׳ווייסט נישט אז דער גוי טוט די מלאכה און ער ארבעט פאר א איד. אבער בפרהסיא, דריי, דריי זאכן: ידיעה, גילוי, ופרסומת, פשיטא דהוי אסורא. ס׳הייסט, יעדער ווייסט אז ער איז דיין ארבעטער.
Speaker 2:
יא, אבער ווען מ׳זעט א גוי טוט א מלאכה, ווייסט ער דאך נישט שייך קבלנות, אדער ער ווייסט נישט צי ער האט אפגעשמועסט אויף די יאר, “אומרים שפלוני שכר הגוי לעשות לו בשבת, לפיכך…”
Speaker 1:
“לפיכך”, שטייט דא אזוי, אויב איינער שמועסט אפ מיט א גוי צו בויען זיין חצר אדער זיין כותל…
Speaker 2:
קאנטראקט?
Speaker 1:
נישט קיין חצר אין, אין אקלאהאמא. דעמאלטס פלעגט מען.
Speaker 2:
או זיין חצר אדער זיין כותל, ס׳הייסט פאר זיין הויז אין די אידישע געגנט, אויב לייגט ער אים עס זייער, דאס שניידן זיין פעלד, אדער סאך ראשונה א שטייגער. אדער אפילו ער האט עס געטון ביי אופן אז ער צאלט אים פאר די יאר… צו בויען זיין חצר אדער זיין כרם.
איז אזוי: “אם עושה המלאכה במדינה”, אויב עס איז אין די שטאט “אדער תחתיהם” – תחת תחום שבת – “אסור להניח לעשות בשבת. מפני הרואים”, ווייל די מענטשן ווייסן דאך אז ס׳איז זיין הויז, שדאיידעי… “ואין יודעים שפוסק”. ממילא דער ענין איז חשד, אדער ממילא איז עס זלזול שבת.
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואס דער זאגט.
Speaker 2:
הא?
Speaker 1:
“ואם עושה המלאכה חוץ לתחום, די מילא מיט חציה שאין שם ישראל, שיראה לפועלים שהם עושים בשבת.”
Speaker 2:
קיינער גייט נישט זען.
Speaker 1:
סאיי, מ׳גייט דא מיט א הנחה אז אינעם תחום ווייסט מען וועלכע איד איז א אידישע הויז וכדומה.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אפילו חוץ לתחום ווייסט מען, אבער חוץ לתחום גייט דאך נישט קיין איד שבת, ווייל מ׳טאר דאך נישט גיין חוץ לתחום שבת.
Speaker 2:
אהא, דאס איז דער ווארט… ווייל דאס קומט אויס למעשה.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
ווייל די פעקטערי דארטן, ביים עק שטאט דרייט זיך נישט, מ׳קען יעדענ׳ס דארטן גיין, ווי די שטאט קען יעדער איינער?
Speaker 1:
ניין.
Speaker 2:
אויב א איד האט א…
Speaker 1:
יעדער איינער ווייסט ער האט א פעקטערי, ער האט א געגנט, איך ווייס, אין א גוי׳אישע געגנט, אבער קיינער גייט נישט דארט שבת, קיינער גייט נישט זען, קיינער ווייסט נישט צי מ׳ארבעט שבת אדער נישט. א איד ווייסט נישט, דער גוי דארט ווייסט, אבער די אידן ווייסן נישט. טאמער די אידן זאלן זען, וואו, קוק, דער איד בויעט דא שבת, איז לכאורה איז עס גלייך… איז עס לכאורה די זאך.
Speaker 2:
זאגט ער אבער ווייטער נאך אן הלכה. סאו לויט דעם, למשל, אויב איינער האט א גוי וואס יעדער איינער ווייסט אז ער ארבעט פאר אים, און איך ווייס נישט, ער קלינט דארט, ער בויעט, ער טאר אים נישט געבן די גוטע מנחה שבת. ניין. שטימט? וואס הייסט מ׳זעט? וואס הייסט מ׳זעט? די שאלה ווערט נאר ווען…
דיסקוסיע: מלאכה ביי אן אידישע הויז — קבלנות vs. שכירות
Speaker 1: א איד ווייסט נישט, די גוים דארט ווייסן, אבער די אידן ווייסן נישט. טאמער די אידן וועלן זען, וואו, קוק, דער איד בויט דא שבת, איז לכאורה איז עס גלייך… איז עס לכאורה די זאך.
זאגט ער אים ווייטער, נאך א הלכה. איז לויט דעם למשל, אויב איינער האט א גוי וואס יעדער איינער ווייסט אז ער ארבעט פאר אים, איך ווייס שוין, ער קלינט דארט, ער בויט, וואס ער טאר נישט גוי טון מלאכות שבת. ניין. שטימט? דאס הייסט, מ׳זעט… וואס הייסט מ׳זעט? די שאלה ווערט נאר ווען אין די מיני זאכן וואס איז אייביג אנגענומען צו טון בקבלנות, אדער וואס איז אייביג… וואס דא שטייט “ולא ידעו” און שו״ע פסק׳נט. אבער אויב ס׳איז א מין זאך וואס מ׳ווייסט אז דאס איז אייביג די סדר העולם אז ס׳גייט בקבלנות, למשל בויען א הויז איז א קבלנות זאך. ער נעמט א גוי׳אישע קאנטראקטאר…
בויען א הויז איז א קבלנות זאך? יא, נישט אינגאנצן קלאר. ס׳הייסט, די קאנטראקטאר באקומט ארבעט בקבלנות, אבער די גוי, וויאזוי דער קאנטראקטאר צאלט פאר די גוי? פער שעה געווענליך. ער דינגט א גוי, ער נעמט א גוי׳אישע קאנטראקטאר, און דער גוי ארבעט אויף זיינע צייטן. און די עקשועל גוי וואס ארבעט, צאלט מען אים פאר די שעה געווענליך. ער ארבעט פאר די גוי׳אישע קאנטראקטאר. אויב ס׳איז א גוי׳אישע קאנטראקטאר, רעד איך נישט פון דעם. ווער ווייסט צו די קאנטראקטאר איז גוי׳איש אדער אידיש? ס׳איז נישט אזוי סימפל.
ס׳זעט מיר נישט אויס געהעריג קיין וועג. געווענליך, איך האב נישט געלאזט דארט די גוי ארבעטן שבת. איך האב געוואלט, איך האב אים געזאגט אז ער טאר נישט. פשטות זעט מיר אויס אז מ׳טאר נישט. ס׳איז אנגענומען היינט אין הלכה אז מ׳טאר נישט. אבער איך זאג, היינט איז דא אסאך מיני זאכן וואס די דרך העולם איז אז ס׳איז בקבלנות. למשל, אז דער גוי זאל קומען… ניין, איך מיין אז אין הלכה האט מען דאך א חידוש, אז די רמב״ם זאגט נאר אז ווען ס׳איז מפורסם אז דער איד דינגט אן ארבעטער אויף צייט מיט שבת, אבער נישט די עצם אז מ׳ארבעט ביי א אידישע הויז.
וואס איך מיין צו זאגן איז, למשל לאנדסקעיפינג איז עפעס וואס מ׳צאלט פאר די יאר, און ער מוז טון לאנדסקעיפינג once in two and a half weeks or something, יעדער האט עפעס א דיעל. מ׳צאלט נישט פאר די שעה וואס מ׳קומט. לכאורה וואלט מען געדארפט מעגן לויט די רמב״ם. ווייל ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא עפעס א זלזול אין שבת אז מ׳ארבעט ביי א איד׳ס הויז. ס׳איז דא א זלזול אויף שבת אויב מ׳גייט האלטן אז א גוי ארבעט פאר א איד בשבת. אויב ס׳איז א מין זאך וואס דער גוי טוט בקבלנות, יעדער איינער… דער טראק וואס יעדן טאג איז ער אויף אן אנדער בלאק. לאמיר זען די נעקסטע הלכה שטייט די היתר, אפשר איז דא אזא היתר. לאמיר זען.
די נעקסטע הלכה איז אן אנדערע זאך. די הלכה דא רעדט מען וועגן פארדינגען א מענטש פאר א גוי. אבער דו זעסט אז ס׳איז דא אזא ענין אז “דרך אנשי המקום”.
הלכה: פארדינגען א כרם/שדה פאר א גוי — “דרך אנשי המקום”
Speaker 1: לאמיר זען. “וכן מותר לאדם להשכיר כרמו לגוי”. א מענטש מעג פארדינגען זיין כרם, וואס דארטן פלאנצט מען טרויבן, אדער אן אנדערע שדה פאר א גוי, אפילו אז דער גוי גייט ארבעטן אין שבת. “שהרואה יודע שהיא שכורה בידו”, ווייל ער זעט אז ס׳איז דא אזא מנהג העולם פון פארדינגען פעלדער, און דער רואה וועט וויסן אז ס׳איז געדינגען. “או באריסות ידוע למדבר” — גוי גייט אראפ באריסות, וואס דאס איז אזויווי בקבלנות, דהיינו אז דער גוי ארבעט פאר זיך אליין. אריסות מיינט אייביג אז נישט דער איד צאלט אים פאר די שעות ארבעט, נאר ער נעמט נאכדעם די תבואה וואס ער האט אנגעזייט, ער נעמט א פראצענט.
“אבל בדבר שהשם ישראל בעליו קרוי עליו”, א זאך וואס ס׳איז באקאנט אז דאס איז די משה׳ס פעלד, ס׳הייסט אזוי, “ואין דרך אנשי אותו מקום להשכיר או להוזיל באריסות”, און דארטן איז נישט איינגעפירט אז פעלדער ווערן פארדינגען, “אז אסור להשכירה לגוי”, אפילו אויב ס׳איז טאקע יא פארדינגען, “לפי שהגוי עושה באותו מקום מלאכה בשבת, ונקרא שם ישראל בעליו”. מענטשן גייען זיך נישט וויסן אז דער איד ארבעט נישט פאר די איד, נאר מ׳וועט מיינען אז ער איז א פועל פון די איד, ממילא איז עס אסור.
דיסקוסיע: דער חילוק פון “דרך אנשי המקום”
Speaker 1: סא דו זעסט אז ס׳איז דא א חילוק צו מנהג, צו דער עולם פירט זיך, די דרך וויאזוי מ׳פירט זיך. אבער איך זע די משל וואס ער ברענגט פון די מגן אברהם, פון די שולחן ערוך, אז דאס וואס מיר האבן פריער געלערנט, א געהעריגע פסוקא, א געהעריגע קבלנות, איז נאר מותר ווען דער גוי טוט עס ביי אים אין דערהיים. ער טענה׳ט אז ווען ביי די איד איז ווייטער עפעס, אויב מ׳טוט עס ביי די איד אין דערהיים איז נאך אלץ אסור פאר די זלזול, “פני רואים”, “שמא יחשדוהו”.
אבער דו פרעגסט א גוטע שאלה, אויב יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז נישט קיין זאך, קיינער… איך ווייס נישט. לכל היותר איז עס נישט עקזעקטלי אמת, ווייל די קאנטרעקטער, דער בעל הלאנדסקעיפינג קאמפאני, צאלט יא זיין ארבעטער אויף די שעה וואס ער איז געווען דארט. ס׳איז אקטועלי דא א מיטל מענטש צווישן, איך ווייס נישט וויאזוי דאס ארבעט די הלכה. ס׳איז א שליח לשליח. דאס איז איין זאך. אבער לאמיר זען וויאזוי די ביזנעס ארבעט.
מיין כוונה איז געווען אזוי: ס׳איז דא אפשר א זאך וואס ווערט אנגערופן “אפשר מילתא”. איך ווייס אז מ׳טאר נישט טון א מלאכה וואס האט א רעש בשבת. למשל, אזוי פסק׳נט מען, אזוי זאגט מען היינט למשל, א מענטש האט א ראבאט אין די היים צו… דא זאגט מען אז עפעס וואס מאכט גערודער ביים ארבעטן שבת, ס׳איז נישט שבת׳דיג. קען זיין אז דאס איז אן הלכה. אבער דאס איז נישט דא דער ענין. דער ענין איז נישט דא דאס אז ביי א איד׳ס הויז זאל מען זען דארטן טון מלאכה. דאס איז נישט דער איסור. דער איסור איז אז די מענטשן גייען טראכטן אז דער גוי ארבעט פאר דעם איד.
איך ווייס למשל, איך ווייס אז די גאווערמענט גייט ארום קאלעקטן גארבעדזש, גייט קיינער נישט זאגן, “אה, מ׳טוט א הויכע מלאכה ביי אידישע הייזער.” ווייל ס׳איז דא א סאניטעישאן קאמפאני, ס׳באלאנגט פאר די שטאט, ס׳האט גארנישט מיט דיר. ס׳איז דא אן עקסטערע זאך, דאס אז מ׳זאל נישט מאכן קיין גערודער פון מלאכה בשבת. אפשר איז דא אזא הלכה, איך האב עס נאכנישט געלערנט אין רמב״ם. ווייל דער רמב״ם דא ווייל ער רעדט דא איז אז די אידן זאלן טראכטן אז דער גוי טוט א מלאכה. אבער אויב ס׳איז באופן שהיא אז יעדער איינער ווייסט אז דער גוי טוט זיך זיין אייגענע זאך אויף זיין אייגענע צייט, יעדער ווייסט אז דאס ארבעט באופן קבלנות, איז עס טאקע זיין גרינגער, אפילו ער ארבעט ביי א אידישע הויז.
קשיא פון דער מגיד משנה
Speaker 1: ס׳איז נישט קלאר. ער פרעגט למשל, איך זע למשל, איך טראכט, ער זאגט למשל, ער פרעגט אן אינטערעסאנטע קשיא בשם דער מגיד אין שולחן ערוך הרב, אז ער האט יעצט געזאגט אז א גוי מעג ארבעטן ביי א אידישע פעלד בשכירות מעג מען, ווייל יעדער איינער ווייסט אז דא איז דער מנהג שכירות. און אין די זעלבע פלאץ וואו ס׳איז דער מנהג שכירות, אויב מ׳געט אים בקבלנות טאר מען נישט. וואס איז מפורסם? פארוואס זאלן די יודען טראכטן אז ס׳איז שכירות? ס׳איז דאך דא א מנהג.
דא איז די שאלה, צו די זאך, די וואס מחדש די היתר, פארשטייט דא אזא סארט היתר, אז ווייל יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז דער מנהג, דארף מען וויסן צו די סארט היתר ארבעט אלעמאל. קען זיין אז ס׳איז דא געוויסע זאכן, מענטשן זעען, אזוי ווי דו זאגסט, דאס וואס דו פארשטייסט איז אכמ״ל די לשון, וואס שטייט אין די גאנצע חשש. מענטשן זעען אז ס׳ארבעט ביי א אידישע הויז, יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז א אידישע הויז, איז זלזול השבת. יא, ס׳איז זלזול.
מ׳וואלט אויך געקענט זאגן אז א מאשין וואס ארבעט איז די זעלבע זאך, אדער אויטאמעישאן איז די זעלבע זאך. קען זיין, נישט א מאשין, נישט א… ס׳איז דא די זאך אז מענטשן זעען אויס ווי דו מאכסט א גוי ארבעטן פאר דיר. די ער פלאנצט א פעלד, זעט מען אז ס׳איז א קבלן, און מען זעט נישט. זיי זאגן אז ס׳שטייט אויף א סיין “לענדסקעיפינג קאנטרעקטינג”, איך ווייס נישט. מען זעט נישט, מען זעט אז א גוי ארבעט פאר א איד, און א מענטש זאל טראכטן אז דער איד האט אים געדינגען. ס׳איז אויך נאר אן איסור דרבנן, רייט? אבער ס׳ווערט שוין… דאס איז די זאך וואס לכאורה שטייט דא, ס׳איז נישט קלאר די היתר אויף יענע קעיס. איך מיין אז די רבנים האבן זיך געזען בפירוש אז ס׳זאל זיין א היתר, ווייל יעדער איינער ווייסט. די היתר ארבעט נאר ביי שכירות, ווייל טאקע ביי שכירות איז דא די היתר.
תירוץ: דער חילוק צווישן פעלד און הויז
Speaker 2: פארוואס איז דאס יא אנדערש? ווייל ער ארבעט דאך פאר זיך, און ער זאגט אז יעדער איינער קען זען אז ער עסט די פירות, ס׳איז נישט זיין אייגענע פעלד, ער איז א קבלן געדינגען פון די איד.
Speaker 1: ס׳איז אנדערש, ער פירט זיך דאך קלאר ווי די בעל הבית, ער נעמט קעיר. ווען ער גייט מיט דיין הויז, פירט ער זיך נישט ווי די בעל הבית, ער פירט זיך נאך אלץ ווי א פועל. דארפסטו זאגן אז מענטשן ווייסן אז ס׳איז א חילוק פון א פועל צו א קבלן, מענטשן ווייסן נישט.
הלכה: השאלת כלים לגוי — שביתת כלים vs. שביתת בהמה ועבד
Speaker 1: די נעקסטע הלכה זאגט די רמ״א אזוי: מותר, מען מעג בארגן כלים, פארבארגן אדער פארדינגען כלים פאר א גוי, אפילו אז די גוי טוט א מלאכה מיט די כלים, ווייל מיר זענען נאר מצווה אויף שביתת הכלים. סא, דא איז די ערשטע מאל וואס די רמ״א ניצט די ווערטער “שביתת הכלים”, וואס ער וואלט שוין געקענט אויך ניצן פריער, ווען ס׳זאל געשטאנען אין די אלע… אקעי, אין די גמרא ווערט עס אנגעקוקט אזוי. אבל בהמתו ועבדו איז אסור, מ׳טאר נישט פארדינגען די בהמה אדער די עבד פאר א גוי, ווייל מיר זענען מצווה אויף שביתת בהמה ועבד. אויף כלים איז מען נישט מצווה, אבער אויף שביתת בהמה ועבד איז מען יא מצווה.
הלכה: שותפות מיט א גוי — המשתתף עם הגוי
Speaker 1: אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן מ׳דינגט א גוי. יעצט גייען מיר לערנען וואס איז מיט א איד וואס האט א שותפות מיט א גוי, און די גוי ארבעט שבת, און די גוי האט די אידישע געשעפט שבת. מיר דארפן וויסן וועלכע חלק שותפות ארבעט.
איז אזוי: “המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות”, איינער איז א שותף מיט א גוי מיט ארבעט אדער מיט א געשעפט, איז “אם התנו מתחילה, שיהא שכר השבת לגוי לבדו”, אויב האט מען פון פריער אפגעשמועסט, “שיהא שכר השבת לגוי לבדו”, אז שבת באלאנגט די חלק פון די גוי׳ס שותפות אינגאנצן, אים איז מותר, און ער האט נישט קיין חלק וויפיל מ׳מאכט. נישט פשט אז אויב מ׳מאכט מער אדער ווייניגער דארף ער זיך פאררעכענען, נאר שבת איז זיינס, שבת איז אינגאנצן זיינס. “ויתן לו יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו”, און די אנדערע טאג זאל זיין אלעס וואס קומט אריין די אנדערע טאג, למשל איך ווייס דינסטאג, איז אינגאנצן די איד׳ס, אויך נישט קיין חילוק וויפיל ס׳קומט אריין. איז פשט אז שבת איז טאקע ממש די גוי, דעמאלטס איז מותר.
אויב מען האט נישט אפגעשמועסט פריער
Speaker 1: אבער אויב נישט, און מ׳האט נישט געמאכט קיין חילוק, אויב האט מען נישט אפגעשמועסט פריער, וויאזוי קען מען מאכן אז ס׳זאל זיין מותר? זאגט דער רמב״ם אזוי, “כשיבואו לחלוק”, ווען מ׳וועט זיך צוטיילן מיט די געלט, דעמאלטס זאל דער גוי… וואס? דא גייט דער איד אביסל פארלירן, ווייל ער גייט נישט קענען זאגן, “נוטל הגוי שכר השבת כולו לבד”, ער דארף דער גוי נעמען די שכר פון גאנץ שבת, “ושאר חולקים אותו”, די איבריגע ווערט צעטיילט, אף על גב דער איד האט שאדן, ווייל ער האט נישט א טאג אקעגן דעם, אבער אויב דער איד גייט בעטן אים אביסל פון די שבת, גייט ער האבן, דער גוי האט געארבעט פאר אים שבת, “ואין לו מוצא אלא קניית יום השבת”, ער האט אים געקויפט דעם שבת, ער האט אים גענוצן בתחילה.
למדנות: דער חילוק צווישן תנאי בתחילה און בסוף
Speaker 1: אויב האט מען אפגעשמועסט פריער, גייט ער נעמען א טאג אנשטאט דעם, אבער אויב נישט, לכאורה די למדנות איז סימפל, אויב האט ער פריער אפגעשמועסט, איז כולי, די שותפות איז בטל פאר שבת, גריידא זיי האבן א דיעל צווישן זיך אז קיינער וויל נישט פארלירן, סאו דער איד נעמט זונטאג אנשטאט שבת, אדער דינסטאג, איך מיין אז זונטאג מאכט מער סענס, ווייל עניוועיס, דער גוי ארבעט דאך נישט זונטאג, ניין? סתם.
על כל פנים, איך ארבעט די טאג, אונז ארבעטן פאר זיך יעדן די טאג, אבער אויב איז עס א שותפות, איז פשט אלעס באלאנגט פאר די גוי און דיר צוזאמען, ווען דו ווילסט עס צעטיילן, ווערט עס צעטיילט, אבער שבת טארסטו נישט ארבעטן, דו טארסט נישט נעמען די שכר פון שבת, נעמסטו גארנישט, נאכדעם זענט איר ווייטער שותפים אויף די אנדערע זעקס טעג, גייט דער איד נעמען דריי טעג, און דער גוי דריי טעג, טאקע דער איד האט פארלוירן די גאנצע שבת, ווייל ער האט נישט קיין היתר צו נעמען די שכר וואס איז געארבעט געווארן שבת, ער טאר נישט נעמען די שכר פון איין גאנצע טאג. פאר וואס? ווייל ער האט נישט געגעבן קיין טאג פאר שבת. אה, ער קען נישט געבן פאר שבת.
“וכן אם קבלו שדה בשותפות”, דין זה הולך, אויך די זעלבע זאך, וואס איז די חידוש פון דעם? זיי האבן באקומען א שדה בשותפות, זיי האבן געמאכט א שותפות, נאר ס׳איז א דינגען אויף יענעם׳ס פעלד, לכאורה די זעלבע זאך, נישט זייער פעלד, נאר זיי נעמען באריסות, אזוי זאגט דער טייטש “קבלו”, זיי האבן חוכר געווען, יא? פארוואס דארף מען טראכטן אז ס׳איז אנדערש נאר זייער פעלד? אויב ס׳איז נישט זייער פעלד, איז טאקע נישט קיין חילוק. אקעי.
הלכה: שותפות אן תנאי — “יראה לי” פון דעם רמב״ם
Speaker 1: “אם לא התנו”, יא, זאגט דער רמב״ם, קוק וואס דער רמב״ם זאגט, יעצט איז א נייע קעיס, וואס מ׳האט נישט געמאכט קיין תנאי, אבער אויך מ׳ווייסט נישט וועלכע געלט איז אריינגעקומען וועלכע טאג. מ׳האלט נישט קיין חשבון, מ׳האלט חשבון וועלכע געלט איז אריינגעקומען וועלכע טאג, מ׳ווייסט נישט.
אזוי זאגט דער רמב״ם, יא. “יראה לי”, זאגט דער רמב״ם, מיין שיטה איז, ער זאגט אז דאס איז אים נאך א שיטה, “שהגוי נוטל לבדו שביעית השכר”, דער גוי זאל נעמען א זיבעטל
הלכה יח: נותן מעות לגוי להתעסק
רמב״ם׳ס ווערטער:
הנותן מעות לגוי להתעסק בהן, אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת – חולק עמו בשכר בשוה. וכן הורו כל הגאונים.
ביאור ההלכה
דאס העלפט. אויף וועם קריגט ער זיך?
אה, ער קריגט זיך נישט. ווער איז דער יראה לי? יראה לי מיינט ער בעיקר אז ס׳שטייט נישט אין די גמרא די זאך, דער רמב״ם מיינט צו זאגן אז מ׳דארף חושש זיין אפשר איז שבת אריינגעקומען מער, מ׳קען נישט נעמען א זיבעטל, און מ׳דארף יא מאכן א חשבון ספעציפיקלי אויף שבת. דער רמב״ם מיינט צו זאגן אז מ׳קען מאכן א מרימה אזא, יא.
און ווייטער, וואס טוט זיך א נותן מעות לגוי להתעסק, ווען א איד איז משקיע ביי א גוי, ער זאל זיך מתעסק זיין מיט די געלט, אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, אפילו דער גוי האלט אין שבת, איז נישט פשט אז ער דארף יעצט מורא האבן אז מ׳האט געמאכט געלט אויף שבת מיט זיין געלט, נוטל הוא שכרו בשבת, קען ער יא נעמען זיין געלט בשבת, וכן הורו כל הגאונים, דאס הייסט נישט שכר שבת.
פארוואס? נעמט מען דא למשל אזאנס ווי איך ווייס, סטאקס אדער אזעלכע זאכן וואס זיין געלט מאכט געלט שבת, דאס איז נישט קיין פראבלעם. סטאקס קען זיין אן ענין פון קנין, סטאקס הייסט אז ער אוונט די סטאר, אבער מלאכה מיינט אז ער קויפט און פארקויפט, סאו דעמאלטס איז נישט קיין פראבלעם.
פארוואס? וואס שטייט דאך אזוי? אלא שהוא נושא ונותן, ווייל ס׳איז בכלל נישט נקרא על שם ישראל, דער גוי טוט זיינס, ער האט א משקיע, א שטילע אינוועסטאר. ס׳הייסט נישט אז ער ארבעט בשליחות פון די אידן, ס׳הייסט נישט אז ס׳איז נקרא על שם ישראל אז ער זאל זיין א זלזול שבת. ס׳איז עפעס אנדערש, מעות לסחורה.
—
הלכה יט: נתינת כלים בערב שבת
אקעי, אונז גייען מיר לערנען נאך א הלכה פון ערב שבת. געבן פאר א גוי ערב שבת.
רמב״ם׳ס ווערטער:
לא יתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותם, אפילו פוסקים, אפילו אויב ס׳איז בקבלנות. ס׳איז נישט קיין שאלה אז דער גוי מעג אפילו ארבעטן דערויף שבת, אבער אלא כדי שיגיעו מבעוד יום עד שתחשך.
ביאור ההלכה
דו טארסט נישט מאכן אז א גוי זאל נישט ארויסגיין פון דיין הויז מיט ארבעט אין שבת. דאס איז די ווארט. הגם דער גוי מעג, ס׳איז נישט קיין שום שאלה, טאר מען נישט.
פארוואס? מענטשן גייען זען. מענטשן זאלן נישט זען ווי א גוי דרייט זיך אין דיין הויז און ארבעט אין שבת.
וכן א מענטש פארקויפט זאכן אין זיין הויז. אפילו ער פארקויפט עס, דער גוי קומט און ער טוט שוין די קנין טוט ער נאך פאר שבת, אבער נאכדעם פארברענגט ער נאך דארטן, און ער גייט ארויסוואקן מיט אים אין שבת. זעט עס אויס ווי ער האט אים יעצט פארקויפט.
און דער רמ״א אין אינווייניג זאגט, ער זאל נישט פארקויפן, כדי שלא יצא, ער זאל זאכן מיט אים נישט פארבארגן.
דין משכון והלוואה
לגבי ווען דו מיינסט אים בארגן געלט, מאשט קענסטו צונעמען פון אים א משכון? יא. אים געבן א משכון? אלא כדי שיצא באותו חפץ… אה, צוריקגעבן דעם משכון אדער אים געבן א מתנה, אלא כדי שיצא באותו חפץ מפתח ביתו קודם שבת. נאר אויב ער גייט ארויס פון די הויז נאך פאר שבת. ווייל אויב ער גייט ארויס אין שבת מיט א חפץ, אפילו דו האסט אים געבארגט, זעט עס אויס ווי ער טוט א ביזנעס בשבת.
אבער אויף דעם בארגן איז אינטערעסאנט, ווייל דא איז בכלל נישט דא קיין נבלה, ס׳איז נאר א חשד. די גאנצע זאך איז א חשד. גוים זאלן נישט ארויסגיין פון אידישע הייזער שבת מיט זאכן. מיט זאכן וואס זענען… דו וועסט נאך זאגן, דער גוי וועט גיין חושד זיין די איד סתמא אין דמיון, דער איד האט בכלל נישט געטון מיט אים קיין ביזנעס, ער האט אים סך הכל געבארגט עפעס.
וואס ער זעט אויס אזוי, כל זמן שיושב בביתו, ווי לאנג דער גוי איז ביי די איד, ווייסט נישט א מענטש אימתי נתן לו. און ווען מ׳גייט אים זען ארויסוואקן מיט א חפץ, יראה כאילו הלוהו או עשה עמו מקח בשבת.
—
הלכה כ: הנותן אגרת לגוי להוליכה
נעקסטע הלכה, אויך אן ענליכע הלכה.
רמב״ם׳ס ווערטער:
הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת, א פאסט מענטש, ער גיבט אים אן אגרת צו טראגן ווייטער. איז אזוי, אם קצץ לו שכרו, אויב דו האסט אים אפגעשמועסט מיט אים ס׳איז באופן קבלנות, אז איך צאל דיר אזויפיל און אזויפיל אז ס׳זאל אנקומען ביז יענעמ׳ס הויז, מותר. איז מותר, אפילו נותנה לו ערב שבת עם חשיכה, אפילו דו גיבסט אים ממש פארן זמן.
ביאור ההלכה
און ממילא איז דא ערנסט צו צוטראכטן אז ער גייט עס טון אויף שבת. אזוי לאנג ווי דער גוי איז ארויסגעגאנגען פון די איד׳ס הויז פאר שבת, מעג מען, ווייל עס איז אזוי ווי קבלנות, ער צאלט אים נישט פאר זיינע שעות פון ארבעטן אויף שבת, ער צאלט אים פאר די ארבעט פון מאכן זיכער אז די אגרת קומט אן צו די פלאץ ווי עס דארף אנקומען.
דין בלא קציצת דמים
אבער אויב ער האט נישט אפגעשמועסט א פרייז אויף זיין ארבעט, איז אזוי:
אויב איז דא אין יענע שטאט א באשטימטע מענטש וואס ער איז דער פאסטמאן און ער נעמט צוזאם די אגרות און ער טראגט עס לכל מדינה ומדינה מיט שליחים, ער האט אונטער זיך שליחים און ער שיקט עס, דעמאלטס מעג מען אים געבן די בריוו.
דא קומט אבער א תנאי, והוא אז ס׳איז געווען גענוג צייט פאר שבת, ער האט אים געגעבן די אגרת גענוג צייט, ס׳איז נאך געווען שעות ביום, ס׳איז נאך געווען צייט אין די טאג, כדי שתגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת, אז די בריוו האט נאך געקענט אנקומען צו נאנט צו די שטאט וואו ס׳דארף אנקומען, אפילו ס׳קען נישט אנקומען צו די הויז וואו ס׳דארף אנקומען.
פארוואס? שמא זה שמקבץ אגרות ושולחן ביתו סמוך לחומה הוא. אונז דארפן מאכן זיכער אז עס קען אנקומען סמוך לחומה, ווייל אונז ווייסן נישט, מיר ווייסן נישט וואו זיין הויז איז. ס׳מוז זיין גענוג צייט אז עס קען אנקומען all the way צו די ווייטסטע פאסט אפיס, כביכול ביז סמוך לחומה אין יענעם שטאט, ווייל אז נישט וועט ער ווייטער האבן די זעלבע פראבלעם אז ער טראגט עס פאר די איד אין שבת, און דאס איז נישט קבלנות, ער טוט עס אין שכירות.
אבער אויב מ׳האט נישט קיין אדם קבוע לכך, אלא גוי ששולח את האגרת ושולח על ידי גוי אחר, אז אויב סתם מ׳נעמט א קעריער זאל עס טראגן ביז דארטן, דעמאלטס אסור לשלח ביד גוי אגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים, ווייל דעמאלטס וועט עס טאקע זיין שכירות.
קושיא: וואס העלפט די אגרת?
וואס העלפט די אגרת? די צווייטע שליח איז א תירוץ, ס׳איז א פסח היתר סתם אזוי. אזוי זעט מען עפעס אויס, ווייל אויב ס׳איז דא אן אדם קבוע ווערט עס אייביג אזוי ווי קבלנות, ניין?
אבער ס׳איז נאך דא פסח חמור אין דעם. ס׳איז אזוי ווי א שליחות, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
אזוי זאגט ער אה, ברענגט ער, אדם זה אינו צריך קביעות. די אדם קובע, אפילו עס איז נישט בקבלנות, איז נכלל פילדזשאוס, ווייל ער איז, ס׳איז זיין דזשאב, ס׳איז נישט קלאר, ער באקומט אזויפיל. מיר קענען הערן, זיין דזשאב איז נישט צו נעמען פאר די שעה, אזויפיל שעה וואס גייט דויערן אנצוקומען אהיים. ער האט די דזשאב פון אנקומען די איגרת. ס׳איז נישט קלאר.
אקעי.
—
הלכה כא: גוי שהביא חפציו בשבת
גוי שהביא, אה, סא דאס איז די המשך פון די הלכה בעצם. דאס הייסט, די צוויי הלכות האבן מיר געלערנט, יעצט כאפ איך. די צוויי הלכות זענען וועגן מ׳זאל נישט זען ווי א גוי דרייט זיך ארויס פון א אידישע הויז מיט זיינע זאכן, אדער אנקומען.
רמב״ם׳ס ווערטער:
אבער דאס איז נאר אויב ס׳איז די גוי׳ס, אה, יוד׳ס זאכן. אויב ס׳איז די גוי׳ס זאכן, א גוי ברענגט זיינע אייגענע זאכן בשבת ומכניסן לבית ישראל, מותר. אפילו אויב דער יוד זאגט אים, “לייג עס אין דעם ספעציפישן ווינקל,” איז אויך התירא זה מותר.
ביאור ההלכה
פארוואס? ווייל די גאנצע איסור איז נאר די יוד׳ס זאכן. איי, ווער ווייסט וועמענס זאכן ס׳איז? אז ער גייט אריין. אונז זענען מיר מסתמא א גוי בשבת? ניין, אונז לייגן נישט ארויף קיין חומרות אויף גוים, אונז לייגן נאר ארויף חומרות אויף יודן. אונז זענען מיר מסתמא א גוי בשבת, און מ׳אינווייט אים אויף שבת, ער מעג מיט עסן מיט די יוד, נותנים לו מזונות, מ׳מעג אים געבן צו עסן.
איי, ער גייט עס אפשר אוועקטראגן? נותנין לו ויוצא, אין אנו זקוקין לו. אונז זארגן זיך נישט וועגן דעם. ס׳איז נישט קיין “פן יסתרו עלינו”. ער גייט אפשר ארויס עסן, און מ׳גייט אים נאכקוקן? ס׳איז נישט קיין חילוק.
חילוק בין שבת ליום טוב
ס׳איז דא אן אנדערע הלכה, אבער יום טוב איז אנדערש די הלכה. יום טוב איז דא א חשש אז אויב מ׳וועט אינווייטן א גוי פאר א יום טוב סעודה, גייט מען קאכן פאר אים. אבער שבת קאכן מיר נישט סייווי נישט, אפילו נישט פאר א יוד, איז נישט דא קיין חשש. מ׳מעג אים געבן צו עסן, און נאכדעם מעג ער עס אפילו ארויסטראגן. דאס איז נישט מיין פראבלעם, ס׳איז נישט קיין “פן יסתרו עלינו”.
כעין נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, אויך נותנין לו ויוצא, אין אנו זקוקין לו. איך זארג מיר נישט, די שביתת בהמתו גייט נישט ארויף אויף דעם. אז מיר מעגן געבן מזונות פאר די כלב, און דאס וואס די כלב טראגט עס, א יוד מעג האבן א כלב און דארף אים האלטן אין די חצר, אבער א יוד האט א כלב, און מ׳מעג אים געבן מזונות, נישט קיין שום פראבלעם פון מקח אדער עפעס. און ס׳איז נישט מיין פראבלעם אז ער טראגט עס. נישט דאס איז די שביתת בהמתו.
—
הלכה כב: היתר הבא בדרך – נותן כיסו לנכרי
יעצט גייען מיר לערנען נאך א היתר פון אמירה לנכרי בעצם. מ׳האט געזאגט אז מעולם האט מען נישט געטארט, מעולם האט מען נישט געטארט. אויב ס׳איז א קהילה.
רמב״ם׳ס ווערטער:
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום, פלוצלינג איז דער טאג הייליג געווארן, ס׳איז געווארן נאכט, ס׳איז געווארן שבת, און ער האט געהאט געלט. הוא היה ממון, ער האט געהאט געלט. איז דא א שאלה צי ער מעג געבן פאר די גוי די געלט אים צו טראגן. זאגט ער, נותן כיסו לנכרי להוליכו, להוליכו מיינט לכאורה אפילו אויב ס׳איז א רשות הרבים, אפילו אויב ס׳איז א דאורייתא. ובמוצאי שבת לוקחו הימנו, אין מוצאי שבת מעג ער עס נעמען פון אים. אע״פ שלא נתן לו שכרו, אפילו ער האט אים נישט באצאלט.
ביאור ההלכה
ווען ער וואלט אים באצאלט וואלט מען אפשר געקענט זאגן אז ס׳איז קבלנות אדער עפעס. דא רעדט מען ער האט אים נישט באצאלט, ער האט געהעריגע אמירה לנכרי. אע״פ שנתנו לו משהחשיכה, אפילו ער האט אים עס געגעבן ס׳איז שוין געווען שבת, מותר. ס׳איז דא א היתר, ס׳איז יא מותר.
פארוואס? לפי שאדם בהול על ממונו. א מענטש איז בהול אויף זיין געלט, נערוועזיג אויף זיין געלט, ואי אפשר שלא ילך. מ׳קען נישט עקספעקטן אז א מענטש זאל אוועקווארפן, ער גייט עס נישט אוועקווארפן. אי אפשר, א מענטש ווארפט נישט אוועק זיין בערזל, ס׳איז נישטא אזא זאך. א גרויסער פרומער איד, דער אמשינאווער רבי גייט ערב שבת אין עירפורט, ער גייט עס נישט אוועקווארפן, אזוי שטייט אין די רמב״ם.
און ממילא, וואס זאגן די חכמים, ואם לא תתיר לו, אויב דו וועסט אים נישט מתיר זיין, יבוא להביאו בידו, ער גייט עס טון מיט די הענט. וועסט אים זאגן א גוי טאר מען נישט, אקעי, איך נעם עס אליינס. ס׳איז נאר די צוויי אפשענס.
בעיסיקלי, די חכמים האבן געזען ס׳איז דא צוויי אפשענס, אדער פאר א יוד אדער פאר א גוי, אדער ער זאל עס אליין נעמען, וואס דאס איז דאורייתא פון טראגן. ממילא וואס? האבן זיי מתיר געווען לכאורה דעם צו געבן פאר א גוי. די רבנן זאגן, נו פראבלעם, אונז געבן נאך, אונז זענען מסכים אז די תורה זאל בלייבן. משא״כ דא, וואס דו זאגסט אז ער זאל עס אוועקלייגן אין שבת, דאס שטייט טאקע, דאס טאר מען נישט זאגן קבי.
יא, דאס טאר מען נישט זאגן, מ׳האט נישט געענדיגט דעם גמרא. מ׳וועט עס גיין נאך שפעטער, ס׳איז א גאנצע סוגיא, אבער דאס אז אדם בהול על ממונו ווערט מער ארויסגעברענגט.
קושיא: חילוק בין כיסו למציאה
אקעי, איך האב געהאט א שאלה. ווען מ׳רעדט פון אמירה, מ׳רעדט פון אמירה, די איסור אמירה איז בכיסו, ווען די כיס איז אין זיין בערזל. אבער אין אונזער מציאות, וואו א יוד האט פינקט יעצט געמאכט געלט, און ער וואקט יעצט מיט א גוי, און ער זאגט אים, “הערסטו, איך האב יעצט געמאכט געלט,” און ער האט אים געטראפן. ס׳איז נישט געלט וואס ער איז עמאשענעלי קאנעקטעד דערצו, ס׳איז עפעס וואס ער האט דזשאסט באקומען צוריק. און ער האט באקומען דארט, ער האט באקומען דארט.
די גאנצע זאך איז געווען, דו זעסט א מציאה, נעם נישט די מציאה כולו, אויף דעם איז נישטא די טעם, נישט די זעלבע בעל. לויפן זיי נאך די, ווייל אויף דעם איז נישטא די זאך, ווייל אויב נישט איז ער בעל, ער וועט נישט קענען אנקומען נישט לעולם, ווייל ער איז נאכנישט קאנעקטעד פון יא.
א מלוכה פחות פחות מהרבה אמות, וואס דאס איז בכלל נישט קיין נס, ס׳איז געהעריג, ס׳איז אפשר נישט אפילו איסור דרבנן, אפשר איז עס א איסור דרבנן.
סיום דיסקוסיע פון פריערדיגע סוגיא
עס איז נישט געלט וואס ער האט, ער איז נישט emotionally connected צו דעם. עפעס א זאך וואס ער קען מען נישט ענטפערן צו דעם.
נישט סתם א קנין, סתם א קנין ער זאל געווינען.
נְגִיעָה? נְגִיעָה. יא.
נישט קיין ארבעה אבות נזיקין, דאס הייסט עס איז דא א מציאות. אה, ער האט נישט די מציאות, כֵּלִי, אויף דעם איז נישט דא די טענה, נישט די ‘זה וזה גורם׳.
‘לא יצלח אחרי׳
ווייל אויף דעם איז נישט דא דער זאך פארוואס ער זאל נישט זיין בּוֹעֵל, ער וועט נישט קומען נכשל ווערן, ער איז דאך נישט connected צו דעם.
מלוכה פחות פחות מד׳ אמות, וואס דאס איז בכלל נישט קיין איסור דאורייתא, דאס איז אפילו נישט קיין איסור דרבנן… עס איז נישט דא דער… מַאי נַפְקָא מִינָהּ?
דער רמב״ם טענה׳ט אז וואס? אז ער גייט נישט זיין בועל, אבער דאס העט ער מעגן, דאס הייסט… פארוואס זאגט נישט דער היתר באקִיסָה? ער זעט אז ער גייט זיין מער בועל, ער גייט עס נישט טון. אבער בעיקר זאגט אים, איך האב דיך אן אנדערע היתר, מעגסטו דאס טון, און עס איז גרינגער ווי…
פרעגט ער א קשיא, אויב איז דא דעי עצה פון פחות פחות מד׳ אמות, פארוואס זאל מען אים זאגן ‘אמור לו חטא׳? ער האט דיך א וועג עס צו טון בהיתר. אזוי לכאורה איז דאך דא א חיוב מיט דעם.
בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ איז א טראכט נישט קיין תלישות.
דעמאלטס דער אנדערע וואס פרעגט דא אויף די רמב״ם וועגן דעם, וואס דארף אנדערע שיטות, ווער עס האט געשטעלט א הלכה למעשה דעי פאל זאל פרעגן א רב, ווייל עס איז נישט אינגאנצן קלאר אז די הלכה איז ווי דער רמב״ם אין דעי נושא.
אבער איך דארף ענדיגן אין דעם פירק נאך פינעף מינוט, איך זאל נאך לערנען נאך צוויי דריי הלכות.
הלכה כ״ג: ישראל שעשה מלאכה בשבת
זאגט דער רמב״ם: “ישראל שעשה מלאכה בשבת”. אונז האבן געלערנט אלע הלכות א גוי׳ס טון מלאכה, און וואס טוט זיך מיט די עובד, אויב דער גוי האט געטון א מלאכה, אויב מען טאר עס נישט עסן ‘עד כדי שיעשו׳, אדער אויב ער מייזער דארט בפרהסיא לעולם. אבער וואס איז א איד ער האט געטון חס ושלום א מלאכה בשבת?
במזיד
עס איז אזוי, אומֵר וּמֵזִיד, אויב ער האט געטון במזיד, “אסור לו ליהנות באותו מלאכה לעולם”. טאר ער מער קיינמאל נישט נהנה זיין פון דעם.
“ולשאר ישראל מותר ליהנות ממנו למוצאי שבת מיד.”
אבער אנדערע אידן מעגן יא, אפילו מיד. פארוואס? “שנאמר”
א פסוק,
און מ׳לערנט עס ארויס: “ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם”. מ׳לערנט עס ארויס, “הִיא קוֹדֶשׁ”, די שבת איז הייליג, “ואין מעשיה קודש”. נישט די קוגל, נישט די פערפל איז הייליג, נישט די מלאכה איז קודש.
“היא קודש” מיינט עס איז…
“קודש היא” – whatever עס איז מפרש געווען, נאר, “מעשה שבת” באקומט נישט קיין דין אז מען טאר עס נישט… איז נאר דא א דין קנס, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט. קייצעד, די ישראל איז שוין אביסל בשבת במזיד, די מוצאי שבת יוכלו אחרים, מעגן אנדערע מענטשן עסן, אבער הוא לא יאכל לעולם, ער טאר עס קיינמאל נישט עסן.
בשוגג
וואס טוט זיך אויב ער האט געקאכט בשוגג? איז די מוצאי שבת מותר בני, די קנס פון נישט עסן איז נאר געזאגט געווארן אויף במזיד. בשוגג מעג ער אויך עסן מוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה. איז נישט נאר בישול, אויף אנדערע מלאכות.
חילוק צווישן גוי און איד
לכאורה די חילוק פון דעם איז, ביי גוי האט מען מורא אז ער גייט זאגן פאר די גוי לכתחילה, דארף מען דאך זאגן מוצאי שבת. דא איז דאך א הארבע זאך, מילא טאר ער קיינמאל נישט עסן. אבער צו זאגן פאר א איד, אויב איז עס נאר א מזיד, דעמאלטס קומט די קנס, די רבנים זאגן, עסט נישט קיינמאל. אבער בשוגג, נישט שייך אז ער זאל מאכן א שוגג בדוקא וכדומה, מילא איז נישט דא קיין גרויסע חששות, איז נאר דא אסור ביז מוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה.
הלכה כ״ד: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, וואס איז געשען? א מענטש האט געהאט זאכן, ער האט פירות, און אום שבת האט מען מחלל שבת געווען, מען האט ארויסגעטראגן דאס חוץ לתחום שבת, און נאכדעם האט מען עס צוריקגעברענגט. ס׳איז אנדערש ווי קאכן, ווייל די פירות איז געווען פארדעם און ס׳איז געווען נאכדעם, ס׳איז נאר געווען אין אן אנדערע פלאץ, אבער ס׳איז נישט געשען קיין טשעינדזש אין די פרי.
זאגט די רמב״ם, בשוגג יאכלו, מעג מען עס עסן בשבת, שהרי לא נעשה בגופו מעשה ולא נשתנה, ס׳איז גארנישט געשען אין דעם, אנדערש ווי בישול. אבער במזיד דארף מען יא ווארטן ביז מוצאי שבת.
וואס איז טאקע פשט פון דעם מוצאי שבת, אויב מ׳זאגט מ׳קנס׳ט איין מעשה הקדוש, פארוואס אום שבת אליינס טאר מען נישט? ווייל ס׳איז א קנס.
הלכה כ״ה: שכר שבת — השוכר את הפועל
שוין, נאך א לעצטע הלכה פון די פרק, השוכר את הפועל, אויב א מענטש, א איד דינגט א גוי׳שע ארבעטער… א איד, א אידישע ארבעטער. אה, אנטשולדיגט, א איד דינגט אן ארבעטער, לשמור לו את פירותיו, ער זאל אים טון מלאכות וואס איז נישט פטור מלאכות, למשל ער זאל זיין א בעיביסיטער, טאר מען נישט געבן שכירות שבת, דאס ווערט אנגערופן הלכות שכר שבת. לא יתן לו שכרו בשבת, טאר מען נישט געבן די געלט בשבת.
נפקא מינה: דין שומר
וואס קומט ארויס פון דעם? קומט ארויס פון דעם אן אינטערעסאנטע הלכה לערנען אין חושן משפט, אז שבת הייסט נישט ווי דער איד ארבעט, ווייל ער צאלט אים נישט. איז אויך נישט דא קיין אחריות שבת, אויב ס׳איז געשען אין שבת, די פרה איז געשען עפעס, קען ער אים נישט זאגן, “א שוכר ביסטו, דו ביסט חייב בגניבה ואבידה” און אזוי ווייטער, ווייל ער איז נישט קיין שומר שכר, ער איז א שומר חינם, אדער ער איז נישט קיין שומר בכלל.
שכירות לזמן ארוך — בהבלעה
ואם היה שכרו, אויב דינגט ער אים אבער פאר די שבת אדער פאר די יאר, שבת מיינט דא א גאנצע וואך, און מיר האבן דארט געשמועסט אז דאס מעג מען, יא. מיר האבן דארט געשמועסט אז דאס מעג מען. מיר האבן געשמועסט אז מ׳באצאלט אים פאר א געוויסע סכום זמן, יא. מיר האבן געשמועסט ביי א גוי, אבער אפילו ביי א איד איז זיכער דא די היתר. אויב מ׳דינגט אים פאר א גאנצע יאר, דעמאלטס ווערט עס אנגערופן בהבלעה, און ס׳איז נישטא קיין שכר שבת, מ׳גיבט אים די גאנצע שכר אויך פאר די שבת, לפיכך אחראי שבת, אויף שבת הייסט ער אויך א שכיר.
דין לשון: “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”
אבער אפילו דעמאלטס ווען ער באצאלט אים אויך פאר שבת, ווי מיר האבן געשמועסט בהבלעה, אבער טאר ער עס נישט אנרופן אז ער באצאלט שבת, “ולא יאמר לו תן לי שכרי של שבת”, גיב מיר מיין שבת געלט, “אלא יאמר לו תן לי שכרי של שנה” אדער “של חודש”.
וואס איז פשט פון דעם? זאגן זיי, דאס איז אן ענין פון די הבדלה, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך צו רעדן פון שבת אין די וואכן. און מ׳רעדט נישט דא ביי שבת, אפילו אין די וואכן טאר מען נישט זאגן, יא, לכאורה. ס׳איז נישט די הבדלה, ס׳איז אן ענין אז מ׳זאל עס עכט אנקוקן ווי ער צאלט אים נישט פאר די שבת, ס׳פאסט נישט צו זאגן פאר די ארבעט שבת.
די איינציגסטע אמת׳ע אידן איז דא אויף פורים. איך מיין צו זאגן, “ולא יאמר לו” איז נישט אזא איסור אויף די דיבור, ער זאגט וויאזוי די שכירות פון א גאנץ יאר זאל אנגיין, אז מ׳זאל עס נישט אנקוקן א שכירות פון שבת. איך זאג, אפילו ס׳איז אמת׳דיג, יא, נאך אלץ איז דא אן ענין מ׳זאל נישט רעדן דערוועגן אזוי. פארוואס זאל מען נישט רעדן? ווייל דאס זאל זיך נישט אנקוקן אזוי. ער זאל נישט קאנסידערן ווי ער צאלט אים פאר שבת, ער זאל קאנסידערן ווי ער צאלט אים פאר די יאר. די יואל מיינט אז ווען ער רעדט זיך אפ אז ער טאר נישט אזוי זאגן, יא, קען אויך זיין.
דיגרעסיע: רבנים, חזנים, משגיחים — שכר שבת
טוב, ס׳איז אינטערעסאנט אז די פרומסטע אידן זענען די וואס ארבעטן בעיקר שבת, ווי די רבנים, די חזנים, און אזוי ווייטער, און וויאזוי מ׳מעג זיי געבן דערויף געלט, ווייל ער גרייט זיך צו די שאלות ותשובות ערב שבת. אויב ער גרייט זיך נישט צו, דעמאלטס איז א גרויסע שאלה אויב ער מעג נעמען געלט. אויב ער גרייט זיך נישט צו, איז נישט קיין מלאכה, ס׳איז סתם א הנאה ער פארברענגט מיט די עולם. עניוועי, ס׳איז שיין. יא. נאר טאקע, ווען מ׳דינגט א חזן אדער א רב, זאגט מען, מ׳צאלט אים ווייל ער גרייט זיך צו, נישט פאר׳ן זינגען שבת. זינגען זינגט ער פאר פרי, נישט פאר פרי, בהבלעה.
דא אין דעם פאל, מ׳דינגט פאר קייטערינגס פאר מחנות, פאר שבתים, משגיחים, נאכט טרעפן מיין וועג. אויך איז די זעלבע תירוץ, ער ארבעט אויך דאך ערב שבת, דאס איז בהבלעה. אקעי, א פרייליכן, יא.
סיום הפרק
וויאזוי האלט מען דא? א פרייליכן. די נעקסטע הלכה, מיר גייען מיר שוין לערנען די ל״ט מלאכות. אבער ער האט קיין פרק ו׳. פרק ז׳ איז שוין די עולם התחיה, מלכות, עס איז געוואלדיג.
הלכות שבת פרק ו׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/3s97wukuslqa6osbsphtw/DR119.mp4?rlkey=l41e75r3my93n818x26bze51u&dl=0
הלכות שבת פרק ו׳ – וידאו
הלכות שבת פרק ו׳
אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון אמירה לעכו״ם – ווען מען טאר זאגן פאר א גוי צו טון מלאכות בשבת און ווען נישט. דער רמב״ם קלערט אויס די חילוקים צווישן מלאכות דאורייתא און דרבנן, די דינים פון הנאה פון א גוי׳ס ארבעט, און ספעציעלע פאלן ווי שותפות מיט א גוי, קבלנות, און שכר שבת. ס׳ווערן אויך באהאנדלט די הלכות פון בפרהסיא, כדי שיעשו, און די אונטערשייד צווישן ווען דער גוי טוט מעצמו צו ווען דער איד הייסט אים.