טבע האומה הישראלית שהוטבע על ידי האבות בעבודת המידות ואנחנו שכרם | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – שיעור פילוסופי על שמונה פרקים של הרמב״ם
—
[סטייה: מיתוג לשיעור – “תוכנית הקוגל”]
כל שיעור צריך להיות לו “מיתוג” משלו – קוגל מיוחד, כמו שלכל רבי יש את הקוגל המפורסם שלו שמושך אנשים. מעשה משבת בקרעסטיר: קוגל נראה מפורק, אבל בעל הבית הבטיח שזה “קוגל יפה” – אחרי התפילה יהיה טוב. ואכן כך היה.
—
I. פרק ד׳ משמונה פרקים – הפרק המרכזי אצל הרמב״ם
א. התזה
פרק ד׳ משמונה פרקים (הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות) הוא הפרק העיקרי. לא רק סברא – הרמב״ם עצמו גם החזיק כך, וזה ניתן להוכיח דרך הפניותיו שלו עצמו.
ב. ראיה מ״הפניות עצמיות”
– הרמב״ם עושה מעט מאוד הפניות לחיבוריו שלו – הוא לא הטיפוס שמצטט את עצמו הרבה.
– במורה נבוכים הוא מפנה לפירוש המשנה בערך עשר פעמים – מהן שמונה לשמונה פרקים, ושש מאותן שמונה הן ספציפית לפרק ד׳ ופרק ה׳.
– כבר בהקדמה לפירוש המשנה הוא מבטיח שיבאר נושאים מסוימים בפרקי אבות.
– במשנה תורה הוא כמעט לא מפנה לעצמו.
– מסקנה: פרקים ד׳-ה׳ הם המרכז של שמונה פרקים.
ג. המבנה של שמונה פרקים
– פרקים א׳-ג׳: הקדמות – חלקי הנפש, אילו חלקים יש להם מחלות/רפואות, מהי חולי הנפש.
– פרק ד׳: מהן מידות טובות וכיצד משיגים אותן – העיקר.
– פרק ה׳: המטרה של כל המידות הטובות.
– פרקים ו׳-ח׳: תוספות/הוספות שקשורות אך אינן הליבה.
—
II. תאוה – הנושא העיקרי שהרמב״ם מפנה אליו משמונה פרקים
א. שתי מטרות התורה – עם קטגוריה שלישית
הנושא שהרמב״ם מפנה אליו הכי הרבה פעמים משמונה פרקים (במיוחד במורה נבוכים חלק ג׳, פרק כ״ז-ל״ג) הוא:
– לתורה יש שתי מטרות: *תיקון הגוף* (מידות טובות, סדר חברתי) ו*תיקון הנפש* (דעות/ידיעות נכונות).
– הרמב״ם עושה קטגוריה שלישית: *להרחיק התאוה* – להרחיק תאוות. למה בנפרד? כי תאוה מפריעה בשני הרמות:
– חברתית (בין אדם לחברו): בעל תאוה הופך לגנב (כמו בן סורר ומורה – הורגים אותו לא כי הוא זולל, אלא כי זולל הופך לגנב).
– אישית (שלמות האדם): בעל תאוה לא יכול לחשוב, לא יכול להגיע לנבואה או שלמות אחרונה – הוא “עסוק באכילה”.
ב. ארבע עשרה קבוצות המצוות ותאוות כקטגוריה נפרדת
במורה נבוכים (פרק ל״ה) מחלק הרמב״ם את המצוות לארבע עשרה קבוצות. אבל קודם לכן, בפרק ל״ג, הוא יוצר בתוך המטרה הכללית של “תיקון הגוף” ו״תיקון המדות” קטגוריה נפרדת — “חלקת התאוות”. זה כשלעצמו בולט.
ג. טהרה וקדושה – תת-קטגוריה צרה יותר
בתוך קטגוריית התאוות עושה הרמב״ם עוד קטגוריה נפרדת: “טהרה וקדושה”, שמשמעותה “הרחקת המשגל” — להתרחק מתשמיש. התאוות האחרות (אכילה, שתייה, ממון) נשארות בקטגוריה הכללית, אבל משגל מקבל דגש מיוחד.
ראיה ש״קדושה” משמעותה פרישות מתשמיש: מהפסוק “וקדשתם היום ומחר” — הקב״ה אמר למשה, ומשה הסיק מכך “אל תגשו אל אשה”. (הערה: רש״י מבין זאת יותר בהקשר של דיני טומאה וטהרה, אבל הרמב״ם מבין זאת כפרישות מוסרית.)
ד. שתי הקבוצות האחרונות של מצוות – שתיהן קשורות לתאוה
– קבוצה 13: איסורי מאכלות — המטרה היא “לפסוק רוב התאוה” — לא לאכול רק לשם טעם, אלא לשם בריאות. הרמב״ם מפנה: “כבר בארתי זה בהקדמת אבות”.
– קבוצה 14: איסורי ביאה (ספר נשים) — המטרה היא “למעט המשגל כפי היכולת”. שוב מפנה להקדמה לפרקי אבות.
ה. מסקנה: המסר המרכזי של פרקי אבות
מכיוון שהרמב״ם מפנה מספר פעמים להקדמתו לפרקי אבות כמקור לעיקר הפרישות, יוצא שהמסר המרכזי של פרקי אבות (שלומדים כהכנה לקבלת התורה / ספירת העומר) הוא פרישות מתאוות.
דיוק חשוב: לא שצריך לאכול פחות סתם. העיקרון הנכון הוא: לא להפוך את ההנאה מאכילה למטרה. המטרה צריכה להיות בריאות. גם אם זה טעים — ההנאה עצמה אינה עבירה, אבל היא לא צריכה להיות המטרה.
ו. פרק ד׳ משמונה פרקים – תאוה כדוגמה העיקרית
בפרק ד׳, שבו הרמב״ם מדבר על מידות, תאוה / פרישות היא המידה הראשונה שהוא מביא, והוא מאריך עליה יותר מעל כל האחרות. הוא עובר על יותר מדי פרישות, מעט מדי פרישות – כל הפרק סובב סביב תאוות שהן תענוגי הגוף. תיאורטית אפשר לנהל את אותו דיון (יותר מדי / מעט מדי) על כל מידה — כעס, גאווה, וכו׳ — אבל הרמב״ם בוחר דווקא תאוה כדוגמה העיקרית שלו.
ז. הערה היסטורית: חידושו של הרמב״ם במסורת
אף על פי שבחז״ל יש מוטיבים נגד חיים של תענוגים, אף אחד לפני הרמב״ם — לא הגאונים, לא הראשונים הראשונים — לא עשה דגש מרכזי כזה על פרישות מתאוות. הרמב״ם העלה זאת לעיקרון פילוסופי, ואנחנו חיים היום עם הירושה הזו כך שזה כבר מרגיש נורמלי.
—
[סטיית צד: ספקולציה ביוגרפית על הרמב״ם]
לעתים קרובות ניתן לזהות את הניסיונות האישיים של מחבר דרך הדוגמאות שהוא מביא. מכיוון שהדוגמאות של הרמב״ם הן כמעט תמיד תאוה, נראה שזה היה המאבק האישי שלו. עובדות ביוגרפיות: יש דעה שהרמב״ם התחתן רק בגיל ~51 שנה. יודעים את שם אשתו ובנו, אבל לא אם היתה לו אישה קודם. זה היה מסביר איך היה לו זמן לכתוב את כל ספריו.
הערה על משכב זכר: צריך להבין את נקודת המבט של הרמב״ם בהקשר – אנחנו כבר כל כך “פרושים” שאנחנו לא תופסים כמה גדול היה הניסיון בזמנם.
—
[סטיית צד: צדיקים אחרים ומידותיהם – הרב מצאנז]
א. עיקרון כללי
לא אצל כל צדיק תאוה היא המאבק העיקרי. ניתן לזהות את המידות האישיות של רבי דרך הדוגמאות שהוא משתמש בהן.
ב. הדברי חיים (רב מצאנז) – כעס כניסיון עיקרי
תשובה של הדברי חיים לעיר שבה היתה מחלוקת עם ר׳ יוסף שאול נתנזון: הדברי חיים כותב שר׳ יוסף שאול צודק, אבל הוא מבקש שיתפייסו איתו. הוא מזכיר שבמשפחתו (שניהם נכדים של חכם צבי) שולטת מידת הכעס החזקה על דברים שצריך לכעוס עליהם, אבל גם אהבת ישראל ומחילה חזקה.
חיפוש בדברי חיים על התורה תחת המושג “כעס” מראה שכמעט תמיד כשהדברי חיים מדבר על חסידות או מידות, הדוגמה העיקרית שלו היא כעס. שיטתו: לא לעקור מידה לגמרי, אלא להשתמש בה בצורה הנכונה – כעס צריך לתעל לקנאות (קנאות קדושה). אפילו חד יותר מהרמב״ם בנקודה זו.
ג. [סטיית צד] רבי מרדכי יוסף מאיזביצא (מי השילוח) – כעס נגד תאוה
המי השילוח (שנחלק עם הרבי מקוצק) סובר: יש שתי מידות רעות עיקריות – רציחה (כעס) וניאוף (תאוה), הקשורות ל״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
– תאוה – אפשר למחול, זו חולשה “יהודית”.
– כעס – הרבה יותר גרוע, “כעובד עבודה זרה”, מידה “גויית”.
העולם אומר: הוא מתכוון בזה לרבי מקוצק, שהתעסק יותר מדי בכעס; המי השילוח סבר שצריך להתעסק בתאוה, אבל כעס אינו דרך.
ד. משה רבינו – מידתו היתה כעס
הבעיה של משה רבינו היתה כעס, לא תאוה. ראיות מהחומש: התורה מבקרת אותו לפחות פעם אחת (אולי פעמיים) על כעס; אין ביקורת על תאוה. כבר מפרשת שמות – הוא מתרגז, הוא מכה – הוא היה צודק, אבל הוא היה “רגזן”. הערה מעניינת: נראה שעבור מנהיגות המידה של כעס (= אנרגיה, אומץ) חשובה.
ה. [סטיית צד] רבי נחמן מברסלב ותאוה
רבי נחמן אומר: הוא כבר לא בבעיה של תאוה, כי הוא עבד על זה כל כך הרבה – אבל הוא כן עבד על זה. בחיי מוהר״ן / שיחות הר״ן כתוב בפירוש שהוא התייסר עם תאוות. הערה: הוא היה צעיר – אנשים צעירים יש להם יותר עניין בזה.
ו. כעס נגד תאוה – איזו יותר גרועה לחיים?
– תאוה היא יותר “all-encompassing” – זה אורח חיים, זה משתלט על האדם כולו.
– כעס אינו אורח חיים – אפילו הרגזן הגדול ביותר מתרגז רק לפעמים; הוא לא עושה את כל חייו סביב כעס.
– תאוה אולי מפריעה יותר ללימוד מאשר כעס.
—
III. בחירה – לא נושא אקראי, אלא קשור לתיקון המידות
הרמב״ם גם מפנה לנושא של ידיעה ובחירה (פרק ח׳). אבל אצל הרמב״ם בחירה אינה נושא מופשט נפרד – היא קשורה לתיקון המידות: צריך להבין בחירה כדי להבין איך הופכים לאדם טוב יותר.
א. היסוד של פעולות → מידות (חזרה והעמקה)
יש שני שלבים: (1) פעולות/מעשים (פעולות חיצוניות לפי המידה), ו-(2) מידות (האופי הפנימי שמתפתח דרך המעשים). רק אחרי שמקבלים את המידה, עושים זאת מעצמם.
—
IV. רמב״ם הלכות תשובה פרק ו׳ – פרעה, בחירה, ועונש
א. שתי קושיות של הרמב״ם
– קושיא א׳: איך יכול להיות “ויחזק ה׳ את לב פרעה” – הקב״ה הקשה את לב פרעה – כשלאדם יש בחירה?
– קושיא ב׳: איך חטא אדם הראשון בעץ הדעת, כשעדיין לא היה לו יצר הרע / נטייה משלו לרע?
חידוש: לכאורה הרמב״ם עונה בשני תירוצים נפרדים, אבל שניהם למעשה אותו תירוץ (זה יורחב בהמשך).
ב. תירוץ הרמב״ם על קושיא א׳ (פרעה)
הקדמה: הקב״ה מעניש בסוגים שונים של עונשים – איבוד כסף, איבוד ילדים, מוות, וכו׳. איזה עונש על איזו עבירה – זה דין נותן (חישוב משפטי נכון), לא שרירותי.
העונש החידושי: קיים סוג עונש שאולי לא שמעתם עליו – מאבדים את היכולת לעשות תשובה.
יישום: פרעה, סיחון, ישראל בזמן אליהו – הם עשו חטאים כאלה שדין נותן (הרמב״ם מדגיש זאת 2-3 פעמים) שהעונש המתאים הוא אובדן בחירה/יכולת תשובה. “ויחזק ה׳ את לב פרעה” משמעותו לא שפרעה חף מפשע – הוא הגיע לשלב שבו העונש היה אובדן בחירה.
ג. משל היטלר – המחשה של דין נותן
תארו לעצמכם שהיטלר בא ב-1944 לצ׳רצ׳יל ואומר “אני רוצה לעשות תשובה – להחזיר הכל, להפסיק לענות, להיות אדם טוב”. כולם מבינים שהתשובה היתה: “לא, יש לי תוכנית טובה יותר בשבילך – אתה נשאר היטלר עד הסוף”. זה דין נותן – זה הגיוני. “גדול כוח התשובה” אומרים על יהודי שחטא בעבודה זרה, לא על היטלר.
ד. קושיא: תפילות דוד המלך
הרמב״ם מביא שתפילות דוד המלך בתהלים – “אל תסתר פניך ממני”, “השיבנו”, “סלח לנו” – כולן משמעותן: “שלא תמנע ממני לעשות תשובה”. קושיא: דוד המלך חשש שהוא עצמו אולי בקטגוריה של פרעה? דוד המלך הרי לא היטלר!
ה. התירוץ המפתח: בחירה היא טבע, והעונש גם טבע
בחירה היא דבר טבעי – עובדה טבעית. ואובדן הבחירה גם טבעי – זה התוצאה הטבעית של הרגלים רעים. כשהרמב״ם אומר “הקב״ה עושה”, הוא מתכוון שהקב״ה הקים את העולם כך – זה סדר בבריאת העולם. (הרמב״ם אומר בפירוש המשניות שכל עשר המכות כבר נעשו בבריאת העולם.) “שם אלוקים” משמעותו דין, דין משמעותו טבע – סדר, לא התערבות מיוחדת.
פרעה אינו דבר חריג – “you should expect the world to work that way”. הפסוק מספר לנו את העובדה של איך העולם פועל.
ו. חידוש: “כל אחד יכול לעשות תשובה” זה קצת fake news
הדרשות שכל אחד תמיד יכול לעשות תשובה – זה “קצת fake news”. זה נכון רק עד כמה שעדיין אין הרגל מושרש. הרמב״ם אומר “עד יום מותו תחכה לו” – אפילו ברגע האחרון הקב״ה מקבל תשובה. אבל – זה לא אומר שהוא הפך לאדם טוב. זה רק “משהו עשה” שלא יאבד לגמרי.
הפנטזיה שהרשע הגדול ביותר יכול להפוך לצדיק – “nonsense, not true. The world doesn’t actually work like that”. תסתכלו סביב!
ז. המנגנון: הרגל הוא העונש עצמו
כשאדם לא יכול להפסיק – זה עצמו כבר העונש. אתה “הפכת למכור לממתקים” – עכשיו אתה לא יכול להפסיק. העונש לא על המצב הנוכחי, אלא על ההתחלה – על שהתחלת להיכנס להרגלים רעים בהדרגה. “ואני הכבדתי את לב פרעה” משמעותו ממש – ליבו התקשה דרך מעשיו שלו.
[סטייה קטנה – “חיזוק דרוש”]: “החיזוק שלי הוא – תמיד יכול להיות יותר גרוע! אתם חושבים שזה הכי גרוע? יכול להיות יותר גרוע. ממילא צריך לעשות תשובה כדי שלא יהיה יותר גרוע”.
ח. אותו יסוד חל גם לטובה – “הבא ליטהר מסייעין אותו”
אותו עיקרון עובד גם לטובה: “אדם מקדש את עצמו מעט” – אדם עושה קצת, הקב״ה עוזר לו. אבל לא הכל בידי אדם – חלק זה כישרון (טבע), חלק זה סביבה (environment). עזרת הקב״ה באה טבעית – הוא נותן לו חברים טובים, נסיבות טובות, בהדרגה.
[סטייה – משל מעשי]: בחור התנהג בדרך רעה מסוימת. הוא מקבל אישה – זה גם “עונש/שכר” – עכשיו הוא חייב להתנהג אחרת. אבל אם האישה דורשת ממנו להמשיך באותן הנהגות רעות, הוא “תקוע” – זה כבר העונש. על זה צריך להתפלל.
ט. “אנחנו יהודים” זה שכר מאבותינו
זה שאנחנו מקיימים תורה זה כבר שכר מאברהם אבינו – מאבותינו. “לנו לא מגיע קרדיט” – זו כבר התוצאה הטבעית של דורות של הרגלים טובים. זו דרכה של עולם, זה הלקח של יציאת מצרים.
י. פרומיות הילדים – שכר להורים
[סטייה שתומכת בטיעון העיקרי]: אנשים מאחלים שילדיהם יהיו יהודים שומרי תורה. קושיא: לילדים יש בחירה משלהם – איך זה שכר להורים? תירוץ: חינוך והנהגה של ההורים יוצרים את הסביבה וההרגלים שעושים זאת טבעי לילדים. זה שכר לאבא. (ראיה: דוד המלך עם אבשלום – “ולא עצבו אביו מימיו” – חינוך רע הביא לעונש.)
—
V. יחוס – בחירה נגד נטיות טבעיות
א. הטיעון נגד יחוס כערובה
אם לכל אחד יש בחירה (כמו שהרמב״ם אומר – “כל אחד יכול להיות כמו משה רבינו או כמו ירבעם בן נבט”), למה להתחתן רק עם מיוחסים? אבא של אברהם היה עובד עבודה זרה! גם סבא של משה! יש נכדים של צדיקים גדולים שהם רשעים, ונכדים של רשעים גדולים שהם צדיקים. גם גרים (גרי צדק) מראים שיחוס מגויים לא מוביל אוטומטית לעבודה זרה.
ב. התירוץ: מנהגו של עולם – נטיות טבעיות vs. בחירה אישית
תיאורטית כל אדם יכול להשתנות – זה אמת. אבל מעשית (“מעשי הקב״ה” – לא “מעשי האדם”) יש נטייה טבעית (מנהגו של עולם): רוב נכדי יהודים נשארים יהודים, רוב נכדי גויים נשארים בדרכם. זה לא קסם – זו סטטיסטיקה, “דרכו של עולם”.
[סטייה קטנה – נכדי ר׳ אלימלך:] אפילו נביא שאומר “נכדי ר׳ אלימלך יהיו אנשים רגילים” – זו לא נבואה, זה ר
ק לדעת אנשים. אבל אי אפשר לעבוד מעשית עם זה (למשל לא לעבוד כי אתה ילד של רבי – זה “ניצול”).
בחירה נשארת: אפילו כשאפשר לחזות מה כלל יעשה, כל יחיד אחראי על מעשיו. העובדה שזה צפוי לא אומרת שלאף אחד אין בחירה. האדם הוא מה שהוא, לכן הוא מחויב – “אין צדיק שנשבע”.
—
VI. השאלה השנייה של הרמב״ם – “ועבדום וענו אותם” ונבואה
א. הקושיא
איך הקב״ה יכול היה להבטיח לאברהם שהמצרים יעבידו את נכדיו, וגם “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”? אם למצרים יש בחירה, איך אפשר לחזות זאת? ואיך הגאולה קרתה – זה גם היה תלוי בבחירה?
[סטייה חשובה – הגאולה לא היתה אוטומטית:] משה היה צריך להסכים ללכת (היתה לו בחירה לא ללכת – “שלח נא ביד תשלח”). כלל ישראל היו צריכים לזעוק – “ויזעקו בני ישראל אל ה'” – הם עשו תשובה / התפללו. אם הכל תלוי בבחירה, איך הקב״ה ידע שכל זה יקרה?
ב. לשון הרמב״ם: “שלא גזר על איש פלוני הידוע”
“שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה” – הקב״ה לא גזר על אדם ספציפי. “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”.
ג. הפשט הנפוץ – וביקורת עליו
רוב הרבנים מבינים את הרמב״ם שהוא עושה חילוק בין יחיד וציבור – חובה על ציבור המצרים, לא על אף מצרי בודד.
ביקורת: החילוק יחיד/ציבור עצמו לא הגיוני. כמו שהרמב״ן שואל: אם הציבור מחויב אבל אף יחיד לא, ואחד עושה זאת מרצון – איך אפשר להעניש אותו? “קדוש יאמר לו!” התירוץ לא יכול להיות רק יחיד vs. ציבור.
ד. הפשט הנכון: “מנהגו של עולם” = נטיות סטטיסטיות טבעיות
“מנהגו של עולם” משמעותו לא גזירה, לא חילוק יחיד/ציבור, אלא: הקב״ה הודיע נטייה טבעית – כך אנשים מתנהגים. זה משהו שאדם חכם גם היה יכול להבין בלי נבואה.
ראיה מחז״ל: “רובם בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע” – זו לא רוח הקודש, זו תצפית על המציאות. אפשר לחזות דפוסים כלליים מבלי לקחת בחירה מאף אחד בודד.
ה. הסבר ל״ועבדום וענו אותם”
הקב״ה לא נתן לאברהם נבואה במובן המסורתי. הוא אמר לו: אני מכיר אנשים – אני יודע איזה אנשים הנכדים שלך, אני יודע איזה אנשים העמים – ובהתבסס על מנהגו של עולם, כך יהיה. גוי חכם גם היה יכול להבין זאת.
התועלת של הנבואה: אם זה לא חידוש – למה הקב״ה אומר זאת? כדי להתכונן, לא להיות מופתעים. הרבה נבואות הן רק “מודיע דברים טובים”.
—
VII. הטבע קובע כללות, לא פרטים
א. משל מזג האויר
– כללי: בין פסח לשבועות קר, בין שבועות לסוכות חם – זה אמת, זה טבע, לא צריך נביא בשביל זה.
– פרט: האם ביום שלישי יהיה קר? זה אף אחד לא יודע. יכולים להיות ימים חמים בחורף וימים קרים בקיץ.
– Nature determines the general pattern, not every detail.
ב. יסוד פילוסופי (רמב״ם/אריסטו)
הרמב״ם (בעקבות אריסטו) סובר שהטבע נקבע רק “על הרוב” – באופן כללי, לא בכל פרט. זה לא רק חוסר בידע שלנו – זה אונטולוגי: ממש אין קביעה לכל פרט.
הערה: אנשים מודרניים היו אומרים “אנחנו רק לא יודעים מספיק פרטים” – אבל זו “אמונה פשוטה שכל דבר determined”, לא עובדה מוכחת. הרמב״ם ואריסטו סוברים שבמציאות עצמה אין קביעה לכל פרט.
—
VIII. אקראיות, נבואה, קץ, ובחירה
א. אקראיות בטבע ובעולם האנושי
בעולם התחתון (מתחת לירח) דברים רבים אקראיים. אפשר לדעת דפוסים כלליים, אבל אי אפשר לדעת בדיוק באיזה יום יהיה קר. אצל אנשים עוד יותר גרוע, כי מלבד אקראיות יש גם בחירה חופשית. זה היסוד: נבואה נותנת מבנה כללי, לא פרטים מדויקים.
ב. השאלה הגדולה: למה אף אחד לא ידע מתי השיעבוד מסתיים?
בתורה כתוב מפורש: “ועינו אותם ארבע מאות שנה” – ארבע מאות שנה! למה היהודים במצרים לא ידעו מתי הגאולה תבוא? אף אחד לא ידע מה “ארבע מאות שנה” משמעותו בדיוק: מאיפה לספור? מלידת יצחק? מירידה למצרים? מתחילת השיעבוד?
קושיא: מה הטעם בקץ/נבואה אם אי אפשר לעשות איתם כלום? אברהם אבינו קיבל את הנבואה ולא יכול לנצל כלום! ירמיהו אמר 70 שנה – וגם אי אפשר לעשות כלום עם זה. “זה חסר תועלת!”
ג. התירוץ: קץ משמעותו דפוס כללי, לא תאריך מדויק
אנלוגיה של “קץ” של חיי אדם:
– “הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא” – לכל אדם יש קץ (סוף).
– “והיו ימיו מאה ועשרים שנה” (בראשית) – מקסימום 120 שנה.
– “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה” (תהלים, משה רבינו עצמו).
זה לא אומר שכל אדם מת בדיוק ב-70, 80, או 120. יש מבנה כללי – חיי אדם יש להם סוף, בערך בטווח הזה. אבל לא עד הדקה האחרונה קבוע.
לא “סוללה עם מגבלה”: מי שמבין “קץ” כך שכל דקה קבועה – לא מבין מה קץ משמעותו. הבדיחה עם “לכל כדור יש כתובת” – כן, אבל הכתובת שם כי אתה טיפש ולא נכנס למקלט. אל תהיו טיפשים!
ד. איך מבינים את ה״קץ” של גלות מצרים?
הקב״ה הכיר את המצרים, הכיר את אברהם אבינו, וידע שזה יקרה – אבל דרך בחירה של אנשים. בדיוק כמו שאומרים “יירד גשם בקיץ” לא משמעותו גשם קסום, אלא דרך עננים – כך גם “יהיה שיעבוד” משמעותו דרך פעולות אנושיות.
[סטיית צד: החזון איש על מדינת ישראל]
החזון איש אמר שמדינת ישראל תחזיק ~50 שנה. זה לא מבוסס על רוח הקודש, אלא על הבנה של החברה. אולי הוא טעה – “עדיין לא יודעים”. מי שבא אחרי 51 שנה ואומר “אמרת 50!” – טיפש, כי זה לא מה שהוא התכוון. הוא התכוון: “אני מכיר את החברה, לא נראה שהם יכולים להחזיק זאת”.
ה. נבואת משה רבינו על תשובה
אפילו משה רבינו אומר שהיהודים יעשו תשובה בסוף הגלות. קושיא: תשובה היא בחירה! איך אפשר לחזות זאת?
תירוץ: משה רבינו אומר: “אני מכיר את היהודים. הם לא חברה שנשארת חוטא לנצח. הם עושים תשובה מפעם לפעם”. זה לא דטרמיניזם, אלא הכרה כללית של טבע כלל ישראל. נביא אומר לך מבנה כללי של העולם – “אני מכיר את חברת היהודים, אני רואה לפי טבעם, הם יחזרו”.
—
IX. שיטת הלל – “אין משיח לישראל” – והנבואות על משיח
א. שיטת הלל
הלל (בסנהדרין) אמר: “אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו” – זה כבר היה, בחזקיהו. אולי הלל היה צודק?
ב. נבואות ישעיהו הולכות על חזקיהו
משה הכהן (מובא באבן עזרא) וקודם לכן כבר הלל אמרו שנבואות ישעיהו (“פלא יועץ אל גבור” וכו׳) הולכות על חזקיהו המלך, לא על משיח רחוק. זה פשוט היסטורית:
– ישעיהו חי בזמן חזקיהו, דיבר לאנשים מזמנו, לתלמידיו.
– הוא לא כתב בחדר למשהו שיקרה אלפיים שנה מאוחר יותר.
– לומר שישעיהו התכוון: רק אחרי חזקיהו, אחרי גלות בבל, אחרי שיבת ציון, אחרי עוד גלות של 400 שנה, אחרי עוד גלות של 2000 שנה – רק אז ייוולד “פלא יועץ” – זה אבסורד.
ג. קושיא: חנניה בן עזור
חנניה בן עזור גם אמר שהוא יחזיר את כלי המקדש מבבל – אותו דבר כמו ישעיהו – והוא היה נביא שקר. גם נבואת ישעיהו לא התקיימה בחזקיהו – אז מה ההבדל? (ה״אגודת אזוב” הולך למקורות אחרים למשיח.)
—
X. “והיא שעמדה” – ברית בין הבתרים כהבטחה מבוססת-טבע
א. הפשט ב״והיא שעמדה”
“והיא שעמדה לאבותינו ולנו” משמעותו לא רק יציאת מצרים החד-פעמית, אלא דפוס מתמשך: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו”.
ב. זה טבע, לא נס ספציפי
– הקב״ה הכיר את אברהם אבינו – הוא ידע איזה אנשים יהיו ילדיו.
– הוא לא נתן “צ׳ק” לפעם אחת (יציאת מצרים), אלא הוא זיהה את הטבע של העם: יהודים תמיד ייקלעו לקונפליקטים, ותמיד יצאו.
– “בכל דור ודור” זה human nature – לא על-טבעי, לא דטרמיניסטי, אבל דפוס שאפשר לצפות ברמה רחבה.
ג. עמדת הרמב״ם
בהלכות תשובה והלכות משיח אומר הרמב״ם: אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה – אפילו נביאים לא. למה? כי יש בחירה – human nature הוא “the most varied” – אפשר לראות מבנה כללי, אבל לא פרטים. מנקודת מבט של ציפור רואים מבנה של היסטוריה יהודית, לעמים אחרים יש מבנים אחרים.
—
XI. המדרש: “הביטו אל צור חוצבתם” – בחירת אברהם אבינו
א. דרשת המדרש
“צור” = אברהם אבינו (ישעיהו נ״א) – הוא המקור של הכל. הקב״ה נתן לאברהם אבינו שתי אפשרויות:
1. ילדיך ילכו לגיהנם אבל לא יהיה להם שעבוד מלכויות
2. לילדיך יהיה שעבוד מלכויות אבל לא ילכו לגיהנם
ב. בחירת אברהם
אברהם בחר: שעבוד מלכויות כן, גיהנם לא. לכן – “כל פעם שנאצי מכה יהודי, שיאמר: שכוח אברהם אבינו, זו אשמתך”.
ג. הסבר פילוסופי (חזרה למסגרת הרמב״ם)
המדרש מתחבר לתחילת השיעור:
– גיהנם = תיקון הנפש (דעות/מידות רעות)
– שעבוד מלכויות = תיקון הגוף (צרות פוליטיות/פיזיות)
– שתי עצות כנגד: תורה (לתיקון הנפש) וקרבנות (לתיקון הגוף/חברה)
– תורה נשארת תמיד, אבל בלי קרבנות (= בלי חברה יהודית מתפקדת/בית המקדש) – חסר כנף אחד, ולכן נשאר שעבוד מלכויות.
[סטייה קטנה: תיאופרסטוס (תלמיד של אריסטו)]
העדות הפרסית של תיאופרסטוס: “ביום יהודים מקריבים קרבנות, בלילה חושבים פילוסופיה” – כהמחשה של האידיאל של קרבנות + תורה ביחד.
—
XII. בחירת אברהם אבינו: אמת או עולם הזה
א. האידיאל והבעיה
האידיאל הוא כשיש גם תיקון הנפש גם תיקון הגוף – תורה, שכל, קרבנות, שלום, אין שנאת חינם, אין גלות. זה עולם צדיקים שבו עולם הזה ועולם הבא מאוחדים.
אבל – יש בעיה ספציפית לכלל ישראל: מטבעם (שירשו מאברהם אבינו) הם מתעמתים עם אנשים אחרים. הם לא יכולים לסבול שקר, וזה מביא קונפליקט עם שליטי העולם.
ב. הטרייד-אוף המעשי
– אפשרות א: להיכנע לנמרוד (לא להיות עבד, אלא להיכנע) – אז יש גם עולם הזה גם עולם הבא, קרבנות, תורה, שלום.
– אפשרות ב: ללכת עם האמת, להתעמת עם נמרוד – אז מאבדים עולם הזה (גלות, צרות, רדיפה), אבל שומרים על השכל והאמת.
אברהם אבינו בחר באפשרות ב. הוא אמר: עדיף ללכת לגיהנום (צרות בעולם הזה) עם האמת, מאשר להצליח אבל לחיות בשקר.
ג. פשט הרמב״ם ב״לך לך”
“לך לך” אינו פריבילגיה אלא גירוש – המלך (נמרוד) גירש אותו. אברהם ברח. הקב״ה אמר לו: התעמתת עם נמרוד, אתה לא גר כאן יותר – לך לגלות.
ד. “מה תתן לי” – תלונת אברהם ותשובת הקב״ה
אברהם מתלונן: “אני כזה צדיק, למה לא טוב לי? אין לי ילדים!” הקב״ה עונה: אתה עדיין לא מבין שבעולם יש trade-offs. בוא, אראה לך את התמונה המלאה.
הבחירה: שישרפו אותך באושוויץ, אבל שתדע את האמת – אתה רוצה את זה? אברהם עונה: כן. זה “הכרת לו ברית” – זה ברית בין הבתרים, ייעוד כלל ישראל.
—
[סטיית צד: אנטישמיות כדפוס היסטורי קבוע]
אומות העולם תמיד מוצאות דרך להתעמת עם יהודים – פעם בגלל אמונה, פעם בגלל מערכות אחרות. בפרשת שמות כבר עומדות אותן טענות שאנטישמים אומרים היום (פוד סטמפס, תיאטראות, “ויבן ערי מסכנות לפרעה”). “נאטינג צ׳יינג׳ד” – רק השמות משתנים, לא המעשים.
—
XIII. משיח: לא הסוף – תהליך מחזורי
א. שני מודלים של היסטוריה (אליאדה מירצ׳ה)
1. מעגלי (circular): הכל חוזר – חורף, קיץ, חורף, קיץ. גלגל החוזר בעולם.
2. התקדמות (progress): הכל נעשה טוב יותר, לינארי, לנקודת סיום.
מירצ׳ה (והרבה יהודים) טוענים שהתורה הולכת בדרך של התקדמות – מאדם הראשון עד משיח, ואז סוף.
ב. שיטת הרמב״ם (חידוש!)
הרמב״ם אומר בבירור בשמונה פרקים ובפירוש המשניות: אחרי משיח יבוא, יבוא שוב משיח. משיח לא חי לנצח. מלכות טובה יכולה לחיות כמה אלפי שנים – אבל לא נצחיות.
– “לעולם ולעולמי עולמים” משמעותו זמן ארוך מאוד, לא ממש לנצח.
– מלכות דוד עשרת אלפים שנה – “נאו פראבלם”, אבל לא לנצח.
– נצחית היא רק התורה עצמה, לא המלכות.
ג. קושיית הבריסקר רב – והתירוץ
קושיא: הרמב״ם אומר חייבים להאמין במשיח (עיקר). כשמשיח כבר בא – מה אז העיקר?
תירוץ: צריך עדיין להאמין במשיח, כי אחרי המשיח הראשון יבוא שוב גלגל חלילה – שוב גלות, שוב גאולה. התורה נצחית, לכן המחזור נצחי.
ד. טעות הלל
הלל חשב שאחרי חזקיהו אין יותר משיח. הוא לא הבין את הכלל המחזורי. יש לנו אותן בעיות פסיכולוגיות כמו בזמן חזקיהו.
—
XIV. בחירה בתוך המבנה
א. נגד מחשבי קיצין
מחשב קיצין אומר: יש מבנה, לא צריך לעשות כלום. להיפך: המבנה אומר אתה חייב לעשות משהו – אפשר לשנות! בדיוק כמו תוחלת חיים של אדם ~80 שנה סטטיסטית, אבל צריך לשמור על הבריאות. “בטח יאשנו” משמעותו מבנה כללי, לא גזירה פטליסטית.
—
XV. יחיד vs. ציבור – הלכות של קבוצות (נקודת מפתח)
א. העיקרון
בדיוק כמו שיחיד יש לו מידות, טבע, הרגלים, בחירה, שכר ועונש – כך ציבור (אומה, עיר, קהילה, קבוצה) גם יש לו מידות, דפוסים, טבע. “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי” – זה חל גם על עיר. יש עיר-צדיק, עיר-בינוני, עיר-רשע.
ב. ההבדל
– אצל ציבור זה יותר יציב – הכלל מנצח כמעט תמיד, גם כשפרטים משתנים.
– יחיד יכול להיות פרוש מן הציבור – אבל ההגדה ממשיכה: כל שנה יש רשע, חכם, טיפש. כלום לא משתנה ברמת הכלל.
ג. מסקנה
כל ההלכות בשמונה פרקים פרק ד׳ חלות גם על הכלל – על קבוצות, אומות, קהילות. צריך להבין זאת, כי כך התורה עשתה זאת.
—
סיכום כל השיעור – קו הטיעון:
“`
פרק ד׳ משמונה פרקים = מרכז האתיקה של הרמב״ם (מוכח דרך הפניות עצמיות)
↓
תאוה = הדוגמה והניסיון העיקריים (גם אצל הרמב״ם, גם במטרת התורה)
↓
פעולות → מידות → הרגלים = המנגנון של תיקון המידות
↓
הרגלים יוצרים “טבע” = אובדן בחירה (פרעה) או חיזוק בחירה (צדיק)
↓
זה תהליך טבעי, לא נס – “דין = טבע”
↓
אותו עיקרון חל על כלל/ציבור כמו על יחיד
↓
נבואה/קץ = מבנה כללי מבוסס על “מנהגו של עולם” (לא פרטים מדויקים)
↓
בחירת אברהם: אמת + גלות > שלום + שקר = ברית בין הבתרים
↓
משיח = לא הסוף, אלא תקופה טובה ארוכה בתוך מחזור נצחי
↓
בחירה קיימת בתוך המבנה (לא פטליזם)
↓
הלכות שמונה פרקים פרק ד׳ חלות על יחיד ועל ציבור/כלל
“`
—
XVI. סיכום והשלכות מעשיות
א. המסר המרכזי של כל השיעור
הרמב״ם בשמונה פרקים מלמד אותנו מערכת שלמה של הבנת האדם, החברה, וההיסטוריה:
1. תיקון המידות (במיוחד פרישות מתאוות) הוא המפתח לשלמות אישית
2. הרגלים יוצרים טבע שני שמשפיע על בחירה עתידית
3. אותם עקרונות חלים גם על יחידים וגם על קהילות/עמים
4. נבואה והיסטוריה עובדות לפי דפוסים טבעיים צפויים, לא קסם
5. בחירה קיימת אבל בתוך מסגרת של נטיות טבעיות
ב. ההשלכה המעשית העיקרית
אל תחכה לנס. העולם עובד לפי כללים טבעיים. אם אתה רוצה לשנות את עצמך או את החברה שלך:
– התחל עכשיו עם פעולות קטנות
– בנה הרגלים טובים בהדרגה
– הבן שזה תהליך טבעי, לא קסם
– אל תחכה עד שיהיה מאוחר מדי (כמו פרעה)
ג. הבנת ההיסטוריה היהודית
“והיא שעמדה” אינה הבטחה על-טבעית אלא הבנה של הטבע היהודי:
– יהודים לא יכולים לשתוק מול שקר → קונפליקט עם העולם
– אבל יהודים גם עושים תשובה ושורדים → המחזור ממשיך
– זה לא אוטומטי – תלוי בבחירות של יחידים וקהילות
ד. משיח ותיקון עולם
– משיח לא פותר הכל לנצח – זו תקופה טובה במחזור
– התורה היא הנצחית, לא המצב הפוליטי
– גם אחרי משיח צריך להמשיך לעבוד על תיקון המידות
– כל דור צריך את המאבק והבחירה שלו
ה. יחס לקהילה ולכלל
– קהילה פועלת כמו אדם – יש לה מידות, הרגלים, בחירה
– אתה משפיע על הקהילה שלך (כמו שהקהילה משפיעה עליך)
– “חציו חייב וחציו זכאי” – כל מעשה קטן משנה את האיזון
– אל תזלזל בכוח של יחיד לשנות את הכלל
ו. פרישות מתאוות – המסר המעשי
לא אסקטיות קיצונית, אלא:
– אל תעשה את ההנאה למטרה – עשה דברים למטרות נכונות
– אכילה – למען בריאות, לא רק טעם
– תשמיש – במסגרת הנכונה, לא כמטרה בפני עצמה
– ממון – כלי, לא תכלית
זה לא פירושו לסבול או להתענות יותר מדי – זה פירושו לחיות בצורה מכוונת, עם מטרות אמיתיות.
ז. חינוך ילדים
– הרגלים טובים בגיל צעיר = טבע שני לכל החיים
– אל תסמוך על “בחירה חופשית” בלבד – צור סביבה טובה
– דוגמה אישית של ההורים היא החינוך החזק ביותר
– זה שכר – ילדים טובים הם תוצאה טבעית של חינוך טוב
ח. תשובה – מתי ואיך
– תשובה אפשרית כל עוד לא הגעת ל״נקודת האל-חזור”
– ככל שמתקדם הזמן זה נעשה קשה יותר (הרגלים מתחזקים)
– אל תדחה – “מחר” אולי יהיה מאוחר מדי
– תשובה אמיתית = שינוי הרגלים, לא רק חרטה רגעית
ט. הבנת נבואה ו״סימנים”
– אל תחפש נסים או סימנים על-טבעיים
– נבואה = הבנה עמוקה של טבע האדם והחברה
– “קץ” = כיוון כללי, לא תאריך מדויק
– עבוד בתוך המציאות, אל תחכה לקסם
י. יחוס ובחירת שידוכים
– יחוס חשוב – זו סטטיסטיקה, לא גזירה
– אבל לא מובטח – כל יחיד עדיין בוחר
– סביבה משפחתית משפיעה מאוד (אבל לא קובעת)
– גם גרים יכולים להיות צדיקים – הכל תלוי בבחירה ובעבודה
—
XVII. נקודות לעיון נוסף
א. שאלות שנותרו פתוחות
1. איך בדיוק מאזנים בין “הכל טבע” ל״הקב״ה מנהיג את העולם”?
2. מה תפקיד התפילה במערכת הזו – אם הכל טבעי?
3. איך מסבירים ניסים גלויים (קריעת ים סוף) במסגרת הזו?
4. מה עם צדיקים שסובלים – איך זה מתיישב עם “שכר ועונש טבעי”?
ב. קשרים לנושאים אחרים ברמב״ם
– הלכות דעות – יישום מעשי של עקרונות שמונה פרקים
– הלכות תשובה – המשך הדיון על בחירה והרגל
– מורה נבוכים – הרחבה פילוסופית של כל הנושאים
– הלכות מלכים – יישום על רמת הציבור והמדינה
ג. השוואה לשיטות אחרות
– מי השילוח – דגש על כעס במקום תאוה
– דברי חיים – שימוש במידות (כולל כעס) לקדושה
– רבי נחמן – מאבק אישי עם תאוות
– חסידות בכלל – יחס שונה למידות (תיקון לא עקירה)
ד. רלוונטיות לעולם המודרני
– תרבות הצריכה – תאוה כאורח חיים
– מדיה חברתית – הרגלים רעים שקשה לשבור
– פוליטיקה – הבנת דפוסים של קבוצות
– חינוך – חשיבות ההרגל על פני “מוטיבציה”
—
XVIII. מחשבות אחרונות
א. גדולת הרמב״ם
הרמב״ם לא רק פילוסוף או פוסק – הוא פסיכולוג עמוק שהבין את טבע האדם. שמונה פרקים הוא ספר מעשי על איך לחיות, לא רק תיאוריה מופשטת.
ב. האיזון בין טבע ובחירה
המסר המרכזי: גם וגם
– יש דפוסים טבעיים שאפשר לחזות
– יש בחירה אמיתית שמשנה את המציאות
– ההרגל הוא הגשר ביניהם
ג. תקווה ואחריות
– תקווה – כי תמיד אפשר לשנות (בתוך גבולות)
– אחריות – כי אתה יוצר את הטבע שלך ושל הדור הבא
– ריאליזם – הבנה שיש מגבלות ושינוי לוקח זמן
ד. הקריאה לפעולה
אל תחכה:
– לא למשיח
– לא לנס
– לא ל״מצב הנכון”
– לא עד שיהיה “קל יותר”
התחל היום:
– פעולה קטנה אחת
– הרגל אחד
– בחירה אחת נכונה
כי זה כך העולם עובד – “מנהגו של עולם”.
—
סיום
שיעור זה על שמונה פרקים של הרמב״ם מלמד אותנו שהדרך לשלמות אישית וקהילתית היא דרך הבנת הטבע האנושי, בניית הרגלים טובים, ובחירות מודעות בתוך המסגרת הטבעית.
זו לא דרך של ניסים או קסמים, אלא דרך של עבודה מתמדת, הבנה עמוקה, ואחריות אישית.
“מנהגו של עולם” – כך העולם עובד. עכשיו שאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים לעבוד עם הטבע, לא נגדו, ולהגיע לשלמות שהתורה מכוונת אלינו.
תם ונשלם שבח לבורא עולם
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ משמונה פרקים – הפרק המרכזי אצל הרמב״ם
דיגרסיה: מיתוג לשיעור – “תוכנית הקוגל”
מגיד שיעור:
אוקיי, טוב. אנחנו… נפל לי רעיון, אני אכתוב את זה כאן, שכל שיעור צריך להיות לו איזשהו מיתוג. אני חושב שצריך לעשות סוג מיוחד של קוגל שנותנים רק בשיעור הזה. מצאתי סוג חדש של קוגל. כמו שלכל רב יש את הקוגל שלו שבאים אליו גם מובן לשם ההשפעה, אבל גם בשביל הקוגל שיש לרב, שאי אפשר להשיג אותו בכל מקום. אז אני חושב שצריך לעשות ככה ליל שישי קוגל מיוחד. לשיעור של יצחק גולדברג יש איזה קוגל מיוחד, אחד מביא אותו. לכל שיעור ביחד, כל שיעור צריך להיות לו קוגל משלו. במיוחד לליל שישי.
פעם הייתי בקרעסטיר בשבת, היו להם קוגלים מסוימים, היו כל מיני קוגלים. היה קוגל, זה היה קוגל יפה וגדול, קוגל ירושלמי, זה היה הקוגל הקרעסטירי של הקינוח. אמרתי לו שזה קרס, אומר הוא, זה קוגל שייע. וכשהולכים להתפלל, יסדרו אותו, יסדרו אותו, ואחרי התפילה זה יהיה טוב. ואפילו זה קרס ומעורבב ומסובב, זה קוגל שייע. אז אני לא יודע, אפילו הקוגל, השאר היה אותו דבר. ראיתי איך הוא חתך אותו, וחשבתי שהוא עשה חורבן אמיתי עם הקוגל. אחר כך אני רואה שהוא ראה איך זה נראה, וזה קשיח, וזה בסדר.
אוקיי, בכל מקרה, זו אחת מהתוכניות.
התזה: פרק ד׳ הוא הפרק העיקרי של שמונה פרקים
מגיד שיעור:
אוקיי, טוב. למעשה ככה, אנחנו מחזיקים כאן בשיעור, קראנו לזה הרמב״ם פרק ד׳. גיליתי שאני לא היחיד שחשב שפרק ד׳ הוא הפרק העיקרי. הרמב״ם עצמו חשב כך.
הראיה מהאזכורים העצמיים – הפניות לעצמו
איך אני יודע? הרמב״ם הקדוש לא עושה כל כך הרבה, קצת הוא עושה, הוא לא עושה כל כך הרבה הפניות בספריו שלו. יש כאלה שעושים הרבה, הרבה מאוד. הרמב״ם עושה קצת מזה. ויש דברים מסוימים שהוא כותב כל הזמן שכבר כתוב על זה, או שהוא הולך לכתוב על זה. אז מזה אפשר לראות שספר או מאמר או חלק שהוא כותב הוא מרכזי אצלו, זה מאוד חשוב. שם הוא הולך לכתוב, והוא עושה כאילו הפניה. הוא עושה את זה מעט מאוד, או שהוא לא שוכב הרבה.
עוד, אפשר לעשות אולי רשימה של כל ההפניות העצמיות, כן? איך קוראים לזה? הוא מפנה לספריו שלו, או באותו ספר, בספרים אחרים שהוא מפנה. אבל אפשר לראות שהחיבור, החלק מהחיבור, ההקדמה לפרקי אבות, שזה שמונה פרקים, הוא אחד הדברים שהרמב״ם מפנה אליו הכי הרבה ממקומות שלו, במקומות אחרים.
הרמזים של הרמב״ם עצמו
הוא עצמו עושה, הוא עצמו עושה רמז בהקדמה, ההקדמה לשמונה פרקים, הוא אומר שם בפירוש, הוא אומר שכמה פעמים הבטיח שהוא הולך לדבר על דברים מסוימים בפרקי אבות, והוא אכן הולך לעשות זאת כאן, זה רמז שהוא עצמו עוד לפני שכתב את זה, עוד לפני שהגיע למקום, מדבר על זה.
וגם אחר כך, אני לא הבאתי כאן את הנייר ההוא, רשמתי שניים או שלושה מקומות שהוא אומר זאת עתיד לבאר, הוא הולך כשיגיע לשם יסביר את זה טוב יותר.
הפניות בפירוש המשניות ובמורה נבוכים
ועוד יותר טוב, עוד יותר זה גם אחר כך, בפירוש המשניות כמה פעמים אחר כך, שתיים, שלוש, אַרבע פעמים, שהוא מפנה למה שהסביר בפרקי אבות. וגם בספר מורה נבוכים, משנה תורה לא מפנה חלילה כמעט לא לעצמו, זה לא דבר שהוא עושה. יש לו דברים שהם אותו נושא, או שהוא מסביר טוב יותר, אני מתכוון שבוודאי הוא מסביר בדרכים מסוימות טוב יותר בשמונה פרקים, הוא כמעט לא מפנה. הוא לא היה יכול להפנות חלילה, אפילו למשנה הוא לא מפנה, הוא אומר כמו שזה וזהו.
אבל מורה נבוכים מפנה הרבה פעמים לספריו הקודמים שלו, אולי הכי הרבה ממקומות אחרים. ושם, לא בדקתי באיגרות, אבל הוא מפנה להקדמות של פירוש המשנה, צריך לבדוק. אבל במורה נבוכים יש כמה פעמים שהוא מפנה ל״חיבורנו הגדול” שזה משנה תורה, חיבור גדול.
הסטטיסטיקה: שמונה פעמים לשמונה פרקים, שש מהן לפרק ד׳
וגם בפירוש המשנה מפנה כמה פעמים, בערך עשר פעמים אני חושב שהוא מפנה לפירוש המשנה במורה נבוכים, שמונה מהן הן לשמונה פרקים. פעמיים מצאתי שהוא מפנה להקדמה של פרק חלק, דברים מסוימים שהוא מדבר שם, חילוק בין נבואת משה ונביאים אחרים, והחלק של עיקרי האמונה.
אבל שמונה מהן, שמונה פעמים הוא מזכיר את שמונה פרקים. חלק מהפעמים הוא קורא לזה פירוש אבות, חלק מהפעמים הוא קורא לזה ההקדמה, הפתיחה לפירוש אבות, חלק מהפעמים כותב הוא סתם פירוש המשנה. אבל כולם, אפשר לראות, רשמו היום, הכל משמונה פרקים.
ומאותן שמונה פעמים, המסמך שלי לא נפתח כאן, אז אולי אני טועה במספר, מאותן שמונה פעמים שהוא מפנה במורה נבוכים לשמונה פרקים, שש מהן הן לפרק ד׳. פרק ד׳ או פרק ה׳, אז שני הפרקים הם הפרקים המרכזיים של שמונה פרקים. זה מוכרח להיות כך, מהרמב״ם.
תלמיד:
או שזה הכי קשה, חייב להיות.
מגיד שיעור:
לא, זה המרכז של האמת.
המבנה של שמונה פרקים
מגיד שיעור:
כבר בפעם שעברה, בהתחלה פעם שעברה אני חושב שהראיתי את המבנה של הפרק, ששלושת הפרקים הראשונים הם רק הקדמות שצריך להיות כדי לומר את הדבר, מבנה הנפש, חולי הנפש. השניים הראשונים זה רק חלקי הנפש, ואילו חלקים יש להם מחלות ורפואות. השלישי הוא על מה זה אומר חולי הנפש, וכאן הוא בא לומר מה זה אומר מידות טובות ואיך משיגים מידות טובות.
ופרק ה׳ גם, מה המטרה של כל המידות הטובות. אחר כך ו׳, ז׳, ח׳ זה כבר כאילו תוספות, כבר דברים נוספים שקשורים לזה. זה לא ממש העיקר. העיקר הרעיון שהוא רוצה להעביר בשמונה פרקים הוא בפרק ד׳ ובפרק ה׳, בואו נגיד. והוא מפנה לזה כמה פעמים, הפרק.
אז יש לי הסכמה מהרמב״ם, זה טוב מאוד שעושים על דבר בעצמו, ואחר כך מוצאים שזה נכון, יודעים שהיינו צודקים. וזה הפרק העיקרי. אז כבר למדנו ממנו בערך שלושה שיעורים בזמן האחרון, ועוד שניים, שלושה זמנים בטוח נלמד את הפרק, כי הרמב״ם אמר את זה בעצמו עכשיו.
הנושא שמוזכר הכי הרבה: להרחיק התאווה – מטרת התורה להרחיק תאוות
ההקדמה לפירוש המשנה
מגיד שיעור:
ולא עוד, אוסיף לכם עוד חידוש. את כל זה ראיתי היום מפשוט לעשות חיפושים ולאסוף את הדברים. אראה עוד חידוש, שאם תבקשו ממני אשלח לכם אחר כך את המסמך, יש הרבה כאן. מוריד מיקרוסופט, אתה יכול את המיקרוסופט כשצריך להוריד לו את העדכונים.
עוד חידוש שאני רוצה לומר, ככה, שראיתי באיזו נקודה הוא מפנה הכי הרבה פעמים לפרק ד׳. אותה נקודה, זה מאוד מעניין, רציתי להביא עוד קוגל, אבל אותו דבר הוא ככה, יש לזה קשר, הכל קשור.
הדבר שהוא מפנה אליו הכי הרבה פעמים, גם יש לו כבר בהקדמה לפירוש המשנה, שם הוא הולך לעומק של כל הארוכות של עין משפט נר מצווה, דמות דוד המלך, והוא נכנס לזה מה אדם בשבילו, מה זה אדם טוב, וכשהוא מגיע לנקודה לומר שאדם לא בשביל לאכול קוגל אלא לאכול קוגל כדי לעבוד את ה׳, אומר הוא אני הולך להסביר את זה טוב יותר בפרקי אבות.
תלמיד:
זה כבר בהקדמה לפירוש המשנה.
מגיד שיעור:
לא, לא, איך הוא אומר שהוא הולך להסביר את זה?
תלמיד:
זה, זה.
מגיד שיעור:
בהקדמה לפירוש המשנה זו ההקדמה לפירוש המשנה, שזה לא הנושא שם. הנושא שם הוא סתם להסביר תורה שבעל פה, והוא נכנס דרך אגב לענין של להסביר אגדתא, וזה מאוד דרך אגב, כולי האי ואולי, הוא נכנס, הוא לא היה ממש רוצה לדבר על זה, אבל כשהוא מגיע לנקודה שהוא אומר שאפילו חכמי אומות העולם מודים בזה שיש רדיפה אחר התאוות ויש רדיפה אחר החכמה, אומר הוא זאת, זאת אני הולך להסביר בהקדמה לפרקי אבות.
הפניות במורה נבוכים
ואותו דבר במורה נבוכים שלוש או ארבע פעמים לפחות. יש עוד דבר, ידיעה ובחירה מפנה במסכת ברכות שהוא הולך להסביר את זה בשמונה פרקים, ושוב נושא נוסף גם במורה נבוכים שהוא מדבר על נושא הניסים.
תלמיד:
איפה הוא מדבר כאן על ידיעה ובחירה?
מגיד שיעור:
כן, בפרק ח׳. הוא מדבר על זה, כן, קצת. הוא כבר דיבר על זה גם במורה נבוכים קצת. פרק ח׳, כן, אני גם הולך לדבר על זה היום קצת. הוא מפנה, כי אתה צריך לזכור שאצל הרמב״ם בחירה היא לא סתם נושא אקראי של להתעסק. הסיבה העיקרית למה הוא מדבר על בחירה היא על הנושא של תיקון המידות, של להיות אדם טוב יותר, ושם צריך להבין בחירה.
מורה נבוכים חלק ג׳ פרק ל״ג – שתי המטרות של התורה
ואחר כך, אבל הדבר שהוא מזכיר הכי הרבה פעמים בשם שהוא אומר, אתה יודע שיש אנשים שאומרים את התורות שלהם? הכי הרבה פעמים שהרמב״ם אומר את התורה שלו משמונה פרקים זה הנושא שכתוב במורה נבוכים ועוד, זה הנושא שהוא מדבר וכתוב בפירוש כאן בפרק ד׳ גם בארוכה קצת, אולי על זה, אבל וגם יותר מוצדק הפרק ל״ג כולו על זה, במובן מסוים, זה הנושא שהוא אומר את הלשון כאן הוא, שאחת המטרות הגדולות של כל התורה היא, מכוונת התורה, הוא כותב ב… זה מגיע גם עד סוף הסדרה, מכוונת התורה היא, כאן כתוב טהרה וקדושה בפרק ל״ג, או שהוא עולה… זה יכול להיות כל פרק ל״ג.
הרמב״ם בפרקים המאוד חשובים של פרק כ״ז עד פרק נ״א בחלק השלישי שעובר שם על טעמי המצוות, הוא עושה הקדמה שם, והוא אומר שלתורה יש שתי מטרות. כן, אנחנו יודעים את שתי המטרות של התורה, מה זה אומר תיקון הגוף ותיקון הנפש. תיקון הגוף זה אומר מידות טובות וחברות טובות, חברה בין האנשים בחברה. ותיקון הנפש זה אומר שיהיו לאדם דעות נכונות, זה ענינים נכונים, ידע נכון, זה תיקון הנפש.
הקטגוריה השלישית: להרחיק התאווה
זה מאוד מעניין, ואחר כך, והוא מסביר נכנס לכל השיחה, כל הדברים כאן, אחר כך הוא הולך לסוף, סוף ההקדמה פרק ל״ג, אומר הוא, אני צריך להגיד לך שבכלל כוונות התורה השלימה יש גם להרחיק התאווה. למרות שזה בעצם חלק מהנושא הבסיסי של תיקון הנפש ותיקון הגוף, הרמב״ם קורא לזה תיקון הגוף, תיקון המידות, הוא עושה מזה קטגוריה נוספת.
תלמיד:
קטגוריה נוספת, הוא אומר למה?
מגיד שיעור:
כי הדבר הכי גדול ש… את זה אתה צריך לזכור, הדבר הכי גדול שמפריע להשגת האמת… כי יש נושא של תאווה שהיא דבר שהולך על שני הרמות. יש, דיברתי על זה כאן פעם, יש חוקת התאווה שיש לה קשר יותר בין אדם לחברו, כמו אצל בן סורר ומורה, הורגים אותו לא בגלל… הרמב״ם אומר שבן סורר ומורה מתחיל בזה שהוא זולל, אבל רש״י כותב לא הורגים אותו כי הוא גנב, לא כי הוא זולל, אבל זולל נעשה גנב גדול.
זו בעיה להיות בעל תאווה גדול זו בעיה חברתית, אבל גם זו בעיה גדולה למטרה האינדיבידואלית של האדם. להיות נביא או להיות שלמות אדם אחרון. והרמב״ם אומר שהתאווה מפריעה לשניהם, מפריעה גם לשלמות אחרון, הוא לא יכול לחשוב, הוא עסוק באכילה, ואותו דבר שזה מפסיד אנשי המדינה והנהגת הבית, כי הוא הולך אחר התאוות והוא גונב וכן הלאה.
ממילא אומר הוא הרבה פעמים התורה, הרמב״ם מביא את זה, בן סורר ומורה ודברים אחרים, שהתורה, אחת ה
הדגש המרכזי של הרמב״ם על פרישות מתאוות
ארבע עשרה קבוצות המצוות והקטגוריה המיוחדת של תאוות
וכשהוא עובר על כללי המצוות, גם כאן אני מתכוון בפרק ל״ה כשהוא עובר על ארבע עשרה קבוצות של מצוות, מיד הוא אומר עליהן, גם… הוא אומר עוד דבר, עדיין לא אמרתי, כי אני רואה שכאן הוא אומר את זה אחרת.
גם בפרק ל״ג שהוא אומר, הוא אומר שיש חלקת התאוות, שזה מאוד מעניין. שיש בכלל הדבר של תיקון הגוף, תיקון המידות, ובזה הרמב״ם החזיק שחשוב לעשות עוד קטגוריה של חלקת התאוות, שזה במיוחד בעייתי.
ואחר כך בזה הוא היה צריך לעשות עוד קטגוריה, להדגיש במיוחד, שזה הנושא שהרמב״ם קורא טהרה וקדושה, כלומר הרחקת המשגל, להישמר מהדבר, הדבר של התקשרות שהרמב״ם קורא משגל.
שאלה: האם זה לא אותו דבר כמו תאווה?
תלמיד: האם זה לא אותו דבר כמו תאווה?
מגיד שיעור: כן, זו תאווה ספציפית, אמת. זו תאווה ספציפית. אני אומר שלכאורה זה בקטגוריה. אבל היה לו יותר חשוב לעשות…
תלמיד: מה? קופסת כסף אולי, עושים בעיקר אוכל ודברים אחרים, אני לא יודע.
מגיד שיעור: אבל בדרך כלל, עכשיו מדברים באופן כללי, הוא צריך תאוות הממון ומשתה ומשגל, הוא לא צריך יותר מזה, באופן כללי תאוות.
עכשיו, כאן הוא מדבר על דבר מיוחד, שקדושה היא חוקת המשגל.
הראיה של הרמב״ם שקדושה פירושה פרישות
לרמב״ם יש ראיה טובה, כן? מאיפה אתה יודע שקדושה פירושה פחות תשמיש? כי הרמב״ם אומר שכתוב פסוק “וקדשתם היום ומחר”, כך אמר הקב״ה למשה. אומרת הגמרא שמשה רבינו אמר “אל תגשו אל אשה”.
מאיפה הוא ידע שזה הפירוש? אפשר לומר פירוש אחר, שזה נושא של דיני טומאה וטהרה, כך משמע בגמרא, שזה יותר נושא של… אבל הרמב״ם הבין… יש מחלוקת בין רש״י ורמב״ם, לא משנה. אבל הרמב״ם הבין שזה נושא של… שקדושה פירושה פרישות.
המשך: מטרות התורה ומידת התאוה
סו ממילא, איז דאס אחת ממטרות התורה. והשתיים הללו הן שתי קבוצות שלמות של מצוות.
הקבוצה השלוש עשרה והארבע עשרה של המצוות
כן, הרמב״ם עשה ארבע עשרה קבוצות של מצוות, זה לא מתאים בדיוק לארבעה עשר ספרים של הרמב״ם, אבל בערך. והוא אומר כך, הקטגוריה השלוש עשרה היא איסורי מאכלים, מאכלות אסורות, וזה כדי לעצור, להפחית תאוות, “לפסוק רוב התאוה והשליח ובקשת הערב”, לא לאכול רק מה שמתוק, ולעשות את התכלית של האכילה את הטעם של האוכל.
והוא אומר כך, “וכבר בארתי זה בהקדמת אבות”, בהקדמה לפרקי אבות כבר הסברתי זאת.
אחר כך יש את הכלל הארבע עשרה, שהוא ספר נשים, איסורי ביאה, אומר הוא את אותו הדבר, איסורי ביאה הוא “למעט המשגל כפי היכולת”, “כמו שבארתי בפרקי אבות”.
יש שני פעמים שהוא מזכיר את הדבר, ועוד מקומות שהוא מזכיר את אותו הדבר בשם ההקדמה לפרקי אבות, שזה הדבר החשוב ביותר.
המסר המרכזי של פרקי אבות
סו, יוצא מזה, שהמסר המרכזי של פרקי אבות, של… כי פרקי אבות לומדים הרי הכנה לקבלת התורה, “וקדשתם היום ומחר”, או עכשיו ספירת העומר, המסר המרכזי הוא לאכול קצת פחות. כך יוצא.
לא, האמת היא שזה לא נכון לומר שצריך לאכול פחות, הנכון, כמו לשון הרמב״ם, ההגדרה הנכונה היא לא לעשות את התענוג של האכילה את המטרה. המטרה צריכה להיות כי רואים בריאות, אפילו זה טעים, ההנאה היא לא עבירה.
רציתי… זה מאוד מעניין, אני אחזור על הדבר אולי כשיש לי את זה בכתב כמה פעמים, הרבה מאוד פעמים, אבל זה דבר אחד, חידוש של היום. זה לא חידוש חדש, אבל כך באמת בא ללמוד איך… זה אחד מהחוברות שלי.
שאלות ודיון: המאבק האישי של הרמב״ם
תלמיד: מה היה לו בעיה כזאת עם משכב זכר?
מגיד שיעור: אה, יש לי חבר שאומר לי, נראה שלרמב״ם הייתה איזושהי בעיה. אני לא יודע, נראה שהוא היה סקסואלי… כן, ההוא אומר דברים יותר גרועים עליו.
אבל נראה שהוא הבין את המציאות, כי אצל הרבה אנשים זה אולי מכשול גדול. אני לא יודע, אני רוצה באמת להבין איך הרמב״ם הקדוש החזיק.
כבר אמרתי את התירוץ לכל הקושיות. התירוץ לכל הקושיות, כשמדברים בפשטות, הוא שאנחנו לא במסגרת שלהם, אנחנו לא יכולים להיות עם הפרספקטיבה הנכונה על הבעיה, כי אנחנו לא תופסים כמה פרושים אנחנו כבר. כבר אמרתי כאן שיעור של שעתיים על זה.
תלמיד: על זה, בוודאי, בנזין זה גם בעיה, אבל לא מדברים על אותה בעיה, מדברים על הבעיה.
מגיד שיעור: אולי הוא רוצה לומר כך טוב. מה זה מישהו שכל כך על הסולטן, שיש לו… כמו שלמה המלך, אני מתכוון, מדברים על אלף נשים, וזה לקח לו יום שלם, ויש תרבויות שלמות. אנחנו גם חיים קצת בתרבות כזאת, שההוא קצת עסוק מדי בזה, וזה בכלל לא טוב. הייתי שם… אוקיי, בכל מקרה, זה לא הנושא שלי להיום.
הדגש של הרמב״ם על מידת התאוה בשמונה פרקים
התוכנית האמיתית לזמן הזה היא, וזה גם מסומן, יש לי עוד דיוק על הנושא, למדנו, אנחנו כאן בהקדמה של הרמב״ם, וכבר עברנו מספיק הקדמות, שמשמעותן דרך המצווה, ולמה, ואיך, וכו׳.
אבל אחר כך צריך באמת ללכת לרשימה של המידות הטובות והרעות שיש לרמב״ם, שהוא הולך להוציא כל דבר בנפרד בפני עצמו.
המידה הראשונה שהוא מביא כמעט תמיד, וראיתי, וכאן הבאתי גם את המשנה תורה, שם הוא לא מביא את זה כדבר הראשון, אבל הדבר הראשון שהרמב״ם מביא הוא מידת התאוה. כאן הוא קורא לזה פרישות, שהוא ההפך הגמור של תאוה.
המידה שלא יהיו יותר מדי תאוות, זו הדוגמה הראשונה שלו, וגם על זה הוא מאריך הכי הרבה לתת את הדוגמאות, להראות את שני הצדדים, למה יש יותר מדי ומעט מדי. וכל פרק ד׳ נכנס לזה מה זה פרישות, יותר מדי פרישות, מעט מדי פרישות, פחות או יותר.
הגם שבעצם את אותה שיחה אפשר לומר על כל המידות, להיות עם כעס גדול מדי או כעס קטן מדי, היו יכולים לתת את כל הדוגמאות על זה גם כן. אבל הדוגמאות של הרמב״ם הולכות כולן לאורך כל פרק ד׳, כל השיחה מסתובבת סביב הנושא של תאוות, של תענוגים, תאוות שהן תענוגי הגוף. רואים מאוד ברור שזו הייתה הבעיה המרכזית שלו.
הערה היסטורית: החידוש של הרמב״ם במסורת
אני רוצה לומר הערה, אני לא יודע אם זה הכי נכון, אבל זו הערה ששומעים כאן. האמת היא, אפילו בגמרא, לגמרא יש הכל, אבל זה לא נמצא אצל הגאונים ואצל הראשונים הראשונים, לא נמצא לפני הרמב״ם, אולי יחיד או שניים, שעשה דגש כזה כמו הרמב״ם על פרישות, ועל כזה… פרישות מתענוגים, לעשות על כזה…
יש נושא במדרש, עצה על המבקש, אתה יכול לראות בדברי תורה, בוודאי יש אלפי מדרשים. כן, יש, אני לא רוצה לומר שזה לא עניין. אני רק אומר שמשתמשים בזה הרבה מאוד, זה דבר שמשתמשים בו עם דגש.
איך זה בשבילך, האמת היא, אצל הרמב״ם… יש בחז״ל דברים נגד חיי הנאה. כן, אבל הרמב״ם עשה… לא נגד חיי הנאה, נגד חיי ההנאה. הרמב״ם עשה את זה מרכזי, דבר מאוד מרכזי, וזה אנחנו חיים אנחנו כבר היום עם כל כך הרבה ירושה מזה, שזה כל כך נורמלי.
אבל הרמב״ם, הפילוסוף הגדול, עשה מאוד… כי זו הרי הפילוסופיה, כן.
תלמיד: אני מבין, אני מבין.
מגיד שיעור: אני מבין, הדגש הוא ממש נורא, ממש מעניין.
הערה: צדיקים מסוימים והמידות הספציפיות שלהם
אני רוצה לומר, אני לא רוצה להתכוון למשהו עם זה, זו רק הערה סתם לקוגל. אבל מעניין לשים לב שצדיקים מסוימים, יהודים מסוימים, יש להם מידות אחרות שהם הולכים אליהן תמיד. אפשר לשים לב אגב אורחא אצל התוספות איזה משפיע או רבי, הרבה פעמים אפשר לשאול בקלות רבה מה הדברים שהוא נאבק איתם, דרך אילו דוגמאות הוא אומר.
סו הרמב״ם תמיד הדוגמאות הן כמעט תמיד תאוה, הוא נראה שהיה לו הרבה תאוה, שנראה שהוא צריך להילחם, לא כמו שהזוהר אומר היה, אה, להיפך.
הדברי חיים ומידת הכעס
אצלו הוא מדבר על זה כל כך הרבה, כי יש שאומרים שהרמב״ם התחתן בפעם הראשונה בגיל חמישים, אתה יודע? אין שום ראיה לזה, אבל גם לא יודעים שום ראיה להיפך. סו לא יודעים מתי הייתה החתונה שלו, הכל דרך האישה שיודעים את שמה ואת בנה וכן הלאה. בסוף הוא היה בן 51 אני חושב, בערך בגיל כזה.
תלמיד: היא הייתה בת 51?
מגיד שיעור: הוא היה בחור ישן, היא הייתה… אם לא הייתה לו עוד אישה סודית בינתיים שלא יודעים, הוא היה ממש בחור ישן, וזה לא נראה לי בדרך להיות.
תלמיד: זה הגיוני, כשאני שמעתי את זה, עניתי איך הוא יכול לכתוב את כל הספרים.
מגיד שיעור: כן, אני מתאר לעצמי, אני לא יודע. אבל אני לא יודע, בכנות, אני לא יודע, אין מספיק מידע מספיק מידע על הנשים.
בכל מקרה, אפשר לראות, שמתי לב… מה היה אצלו מה הכי קשה? אצלו היה זה הכי קשה. ובאופן כללי…
תלמיד: אה, סו באופן כללי זה אני אומר, לא אצל כל אחד זה הכי קשה.
מגיד שיעור: יש צדיקים אחרים, אפשר לקרוא ספרים חסידיים מסוימים שהם מדברים יותר על מידות אחרות תמיד הדוגמאות שלהם, ואפשר לראות לפי זה איזה סוג אנשים הם היו.
השבוע היה היארצייט של צאנזער רב, ב׳ ניסן, למי שיודע כבר, אבל פגשתי פסח, הייתי מאוד שמח עם זה ר׳ אלעזר דוד ספיר הגדה, הוא רשם מראה מקום, שהצאנזער רב כותב בתשובה לאיזו עיר, הייתה איזו מחלוקת שם עם ר׳ יוסף שאול, אני לא יודע את הפוליטיקה, והצאנזער רב כותב שר׳ יוסף שאול צודק, צריך לעקוב אחריו, אבל הוא מבקש בהחלט שלום שיתפייסו עם ר׳ יוסף שאול אחר כך וכן הלאה…
הוא אומר שהוא יודע שהוא קרוב שלו, הוא היה איזה בן דוד, שניהם נכדים של החכם צבי. והוא אומר, הצאנזער רב, שהוא יודע שבמשפחתו שולטת מידת הכעס חזקה על דברים שצריך לכעוס עליהם. אבל הוא גם יודע שהאבות הם אהבת ישראל, הם מוחלים, דווקא גם נוח לרצות, שיתפייסו איתו והוא בוודאי ימחל ויהיה שלום.
זה כותב הדברי חיים לרב שלנו. ובזה גם נענה הרבה דברי חיים קשים עם ההודעה. סו, זה לא יכול לעמוד, וגם הוא עשה מספיק פעמים סור.
הכרזה: המשך ברשימת המידות
סו מה עשיתי? הלכתי לדברי חיים על התורה.
הדברי חיים על כעס, מידתו של משה רבינו, ויסוד הרמב״ם של עונש דרך אובדן בחירה
הדברי חיים (צאנזער רב) ושיטתו על כעס
מגיד שיעור:
כך כותב הדברי חיים, הצאנזער רב, ובזה גם נענה הרבה דברי חיים קשים עם ההקדמה.
סו אפשר להבין, וגם עשיתי אחר כך חיפוש, סו מה עשיתי? הלכתי דברי חיים על התורה, זה ספר יפה, יש מפתח יפה עליו, בעצמו, זה כל כך… חיפשתי “כעס”, מה הוא אומר? הוא אומר משפט כזה… כן כן, הוא אומר את כל המעשיות. ראיתי שהוא היה קנאי מהראשונים… יש לך עוד מעשיות? זה יכול גם להיות… הוא התפרץ… אבל מה שהוא אומר שהוא נוח לרצות… כך הוא אומר, אנחנו אומרים נושאים, אנחנו אומרים מהתשובות דברי חיים.
אבל הסתכלתי בספרו, כמעט תמיד כשהוא מדבר על חסידות או כשהוא מדבר על מידות, הוא היה בדרכו שצריך לתקן את זה, והוא מדבר על זה הרבה מאוד. שהדברי חיים הוא אחד הספרים שהולכים חזק עם היסודות החסידיים הבסיסיים, והדוגמה שלו תמיד היא כעס. תמיד כשהוא מדבר על מידה רעה שצריך להשתמש בה, והצאנזער רב מאוד חזק בנושא הזה, כמו הרמב״ם בעצם, במובנים מסוימים אפילו חד יותר מהרמב״ם, שצריך להשתמש בכל המידות לא לשבור לגמרי מידה, צריך להשתמש במידה באופן הנכון.
אבל תמיד הדוגמה שלו היא כעס, אדם כועס וצריך להשתמש בזה לקנאות, כך הוא אומר. ולפי זה אפשר ליישב שכל אחד צריך להיות קנאי, אבל נראה שזה היה המלחמה שלו, לא בעיה עם תאוה, היה לו בעיה עם כעס. שהרמב״ם היה כותב… הרמב״ם גם כתב על כעס, אבל לא כל כך הרבה. הוא כתב על זה באופן כללי, זה לא תמיד הייתה הדוגמה שלו.
סטייה: רבי מרדכי יוסף מאיזביצא והקוצקער רבי – כעס מול תאוה
תלמיד:
ה… כן? אמת? כבר. אני רק אומר סברה. זו תיאוריה אחת, הכל יכול להיות אחרת.
מגיד שיעור:
זה הצאנזער רב עצמו כתב את זה?
תלמיד:
לא, זה כותב אחד… אה, זו סברה.
מגיד שיעור:
הרבי ר׳ מרדכי יוסף מאיזביצא, המי השילוח… אומר הוא, ואני חושב שזה אמת, הוא נחלק עם רבו, חברו, רבו, ר׳ מנדלי קוצקער. ובספרו הוא כותב הרבה פעמים שיש שתי מידות רעות עיקריות, רציחה וניאוף, כלומר כעס ותאוה, והתורה אומרת “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. והוא אומר הרבה פעמים שתאוה, מי שיש לו יותר מדי תאוות, אפשר למחול, זה לא מסוכן, זה דבר יהודי להיות עם יותר מדי תאוות, אבל הוא עושה את המידה של עשו. סו מי שיש לו יותר מדי כעס זה הרבה יותר גרוע. כך הוא אומר, “כעובד עבודה זרה”, לשונות חזקות, “כל השטויות, כל הולך אחר יצרו”, לשונות כאלה, “כעובד עבודה זרה”. לשונות יותר חדות שזה דבר גויי לעמוד על כעס. והעולם אומר שזה מכוון לקוצקער רבי, שהקוצקער רבי היה לו יותר מדי עסק עם כעס. הוא היה לו יותר מדי עם תאוה, הוא החזיק שצריך לעסוק בתאוה, זה בסדר, אבל לעסוק בכעס, זה לא דרך. כך הייתה השיטה של רבי מרדכי יוסף.
מידתו של משה רבינו הייתה כעס
מגיד שיעור:
בכל מקרה, זה לא הנושא שלי. משה רבינו, רבנו, הרמב״ם הולך לדבר יותר ארוך בפרק הזה, היה לו עסק עם כעס, לא עם תאוה. כי אנחנו יודעים שפעם אחת שהתורה ביקרה אותו הייתה על כעס, אפילו פעמיים, לא ברור, אבל לכל הפחות כתוב. בשבוע שעבר הוא כעס, כי לא כתוב שהוא היה זולל, כתוב כן “בכל כלל תאוות”. וגם אפשר לראות שהוא היה כעסן. מי שקורא את הסיפור שלו, כלומר חומש, רואה שהוא היה כעסן, משה רבינו. אז ממילא, זו לא קושיה לומר את הדבר של רבי מרדכי יוסף. כתוב שהוא כעס על משה רבינו? שוב, שלוש פעמים לפחות אנחנו יודעים שהוא כעס. גם בפרשת שמות, הדבר הראשון, הוא כועס, הוא מכה, הוא היה צודק לכעוס על הדבר הנכון, אבל הוא היה מישהו שכעס. וזה סוג אחר של אדם. נראה שזה חשוב למנהיגות להיות עם המידה של כעס.
סטייה: רבי נחמן מברסלב ותאוה
מגיד שיעור:
סו בכל מקרה, זו הערת צד, לא השיחה שלי לעכשיו. מה שאני רוצה באמת לומר לך זה דבר ממש חשוב. זו שיחה חשובה. אין לזה מה לעשות ספציפית עם כעס, אבל זה חייב להישאר לשבוע הבא לדבר יותר על הנושא של תאוה.
רבי נחמן מברסלב, כשהוא מגיע לנושא, אומר הוא, אני מדבר על הדבר, כולם יודעים שזה הכי קשה. הוא אמר לי, הוא אומר, אני בכלל לא בבעיה הזאת בכלל. עכשיו אין לו את הבעיה, כי הוא עבד על זה כל כך הרבה. אבל לא שהוא אף פעם לא עבד על זה. הוא אומר, כן, הוא מדבר על הבעיות. כן, אבל הוא אומר, הוא מעבר לכלל. טוב מאוד, יכול להיות. אבל או מה שאתה אומר, שיכול להיות שהרמב״ם הבין שאנשים אחרים יש להם את הבעיה.
תלמיד:
איך מבינים בפרקי אבות, כבר אמרתי לך, בפרקי אבות לא כתוב, אבל באבות דרבי נתן, שלא היו לו תאוות, לרבי נחמן?
מגיד שיעור:
אוקיי, חשבתי שאתה מגיע לדבר הגדול, שזה יסוד.
תלמיד:
במסוימות, אילו תאוות בדיוק, יש חילוק.
מגיד שיעור:
תרגום לעברית
כן, בחיי מוהר״ן, שיחות הר״ן, כתוב שהוא התמודד עם תאוותיו, והיתה לו כל תכנית איך להתמודד עם זה. כתוב בפירוש, לא אכלתי את זה, וחשבתי על זה.
תלמיד:
נו, מה זה? אלו ההשמטות מחיי מוהר״ן.
מרצה:
אוקיי, לא עכשיו השיחות. נו, לא הסיפור שהוא המציא בחיפה, את זה רבי יצחק המציא. אבל המעשה של בויבערקעלי [סיפור השעועיות הקטנות], מדברים על זה. “עולה תאוה ונופלת הרע”, כתוב בפירוש בחיי מוהר״ן.
כעס מול תאווה – מה יותר גרוע לחיים?
מרצה:
על מה אני מדבר עכשיו? כן, זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו. רק רציתי להזכיר שיש דבר כזה. זה ממש חידוש.
תלמיד:
כן, הוא היה צעיר, רבי נחמן, זה לא חידוש.
מרצה:
אה, אנשים צעירים יש להם יותר עניין עם זה. זה כנראה גם נכון שזה מפריע, ובמובן מסוים, כמו שאתה אומר שהרמב״ם אומר שתאווה היא הרכה ביותר, יכול להיות שזה מפריע יותר ללימוד מאשר כעס, למשל. כי תאווה היא כמו אורח חיים. כעס זה לא אורח חיים למעשה. אפילו הכעסן הגדול ביותר, זה לא אורח חיים להיות כועס. אני מתכוון, אלא אם כן אתה אומר שאתה לוקח את זה למשהו אחר, כמו גבורה, אומץ, ודברים אחרים שקשורים לכעס. אבל העניין של להיות כעסן, הוא כועס, אבל מה הוא עושה את שאר הזמן? אין מישהו שהולך לעשות כסף כדי שיוכל לכעוס יותר טוב. אני לא יודע, אני לא יודע. פחות. תאווה בדרך כלל היא יותר, יותר all encompassing, היא משתלטת על אדם יותר, יותר בקלות, לדעתי.
אבל אני זוכר, אני חושב שאמרתי את זה, אמרתי את זה, אני לא יודע אם אמרתי את זה. אבל זה לא חשוב, כל השיחה לא חשובה, זה סתם נאמר לשון הרמב״ם הדברים הקדושים האלה, וזהו.
חזרה על היסוד: פעולות ומידות
מרצה:
בואו נמשיך הלאה. אני רוצה לומר לכם דבר חשוב, יש עוד דבר, עוד דבר כללי, לא הנושא של תאווה, זה עד כאן היה הנושא, ונחזור לזה. אבל אני רוצה לומר לכם יותר דבר כללי, על הנושא של לקבל מידה, נכון? זה המשך לזה, זה לא בדיוק זה.
הרי למדנו, והיסוד של כל המהלך הוא, שכאשר אמרנו שצריך לעשות שניים, יש שני דברים, נכון? יש פעולות ומידות, לא אותו דבר. כשעושים את המעשים שבאים מהמידה, מהנטייה, מהשיפוט וכו׳, מקבלים אחר כך את המידה. אחרי שיש את המידה עושים את זה מעצמו, נכון? אז לא מתמודדים עם כל החילוקים שיש לנו בנוגע לזה.
רמב״ם הלכות תשובה פרק ו׳ – פרעה, בחירה ועונש
הקדמה: רמב״ם חשוב שהעולם יודע
מרצה:
צריך להבין דבר נכון, שזה, יש כאן מאוד, אני רוצה לקשר לזה רמב״ם אחר מאוד חשוב שהעולם יודע. כבר כתוב זה בספר שלי על ההגדה ששלחתי, חלק לא היה לו את ההגדה בפסח ששלחתי על הרמב״ם, אבל אני לא מאמין שהעולם למד את זה בפסח, אז אני יכול לחזור על זה. גם יש דברים מסוימים שלא כתבתי שם כי לא יכולתי לכתוב, מה שאני רוצה לומר כאן, זה מאוד חשוב. אני רוצה לומר לכם שמשיח יבוא.
אז ככה, כולם מכירים את הקטע רמב״ם, מה?
תלמיד:
פסח יש שם שלושה כללים חרוצים או משהו כזה.
מרצה:
כן, באחד הספרים כתוב. כולם מכירים את הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ו׳. כן, בפרק ו׳ מתמודד הרמב״ם עם שתי קושיות על פרעה, כן, שתי קושיות על פרעה שהרמב״ם מתמודד איתן בפרק ו׳ של הלכות תשובה. אחת מהן היא, איך יכול להיות שהקב״ה אומר “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, הוא הקשה את לבו, שאדם יש לו בחירה. השאלה השנייה היא, איך יכול להיות שאדם הראשון חטא עם עץ הדעת? האם היתה לו בחירה אם להיות רע או לא? הרי לא היה לו כלום. הוא לא יכול להיות אדם, הוא פשוט היה מקיים מצוות בוראו, הקב״ה אמר לו שלא לאכול מעץ הדעת.
שתי קושיות שהרמב״ם שואל, ולכאורה הוא אומר עליהן שני תירוצים שונים. אני חושב ששניהם אותו תירוץ, וזה הקטע שכתוב בספר עדיין לא, אבל זה אותו תירוץ, ואני אסביר למה. קודם אסביר את הדבר הראשון, נכון? אני חושב שזה לא הסברתי כאן עדיין, אמרתי את זה כמה פעמים בשיעור, אני חושב שזה “לפיכך ומשום כך חזרתי על הדבר”, אין לי כאן את הלשון של אותו רמב״ם.
תירוץ הרמב״ם על השאלה הראשונה: פרעה ואובדן הבחירה
מרצה:
אבל בכל מקרה, הרמב״ם ששואל את השאלה, וכן, אני אחר כך אומר מה הראיה שלי שזה תירוץ אחד. הרמב״ם ששואל שאלה, איך יכול להיות שהתורה כותבת על פרעה, על סיחון, על עוד אחד, על היהודים בזמן אליהו, שהקב״ה גרם להם לחטוא? כתוב שהקב״ה גורם לחטוא. זה סותר את כל היסוד של הרמב״ם שהאדם גורם לעצמו לחטוא. אומר הרמב״ם, אני אומר לך את התירוץ. קודם הוא מקדים, הרמב״ם אומר ככה, הוא עושה הקדמה ארוכה. אומר הוא ככה, על כל דבר, לא אמרתי את זה בשיעור, עדיין לא אמרתי את זה.
יש על כל דבר, יש הרבה סוגי עונש. כל אחד יודע שהקב״ה נותן סוגי עונש. יש כל מיני סוגי עונש. יש אחד שמקבל עונש שהוא מפסיד, הוא מפסיד את כספו. שני מקבל עונש שהוא מפסיד את ילדיו. אני חושב ששם הרמב״ם הכניס, לא אומר למה. שלישי מקבל עונש שהוא מת. יש כל מיני עונשים. מי קובע איזה עונש הוא מקבל על מה? לקב״ה יש חשבון, הוא יודע מה נכון. הרמב״ם אומר יש דין נושא, לא שהקב״ה עושה את זה, נכון? יש שיפוט נכון, מה הדין נושא, מה יהיה איזה עונש מקבלים על כל עבירה. אנחנו לא יודעים בדרך כלל, זה קשה, אף אחד לא יכול, זה לא שולחן ערוך מובן מאליו. אבל מבינים שהקב״ה מתנהג בצדק ומשפט, יש דין נושא, הקב״ה מתנהג, כל עונש מקבלים ככה.
אומר הרמב״ם, אם אתה מבין שיש כל מיני עונשים, אני אספר לך על סוג עונש אחד שאולי לא שמעת עליו. יש סוג עונש אחד שנקרא שלא יוכלו לעשות תשובה. וממילא, פרעה וכן הלאה, סיחון, ישראל, כולם חטאו חטאים כאלה, מה שהוא לא אומר איזה סוג חטאים, הוא לא אומר כזה קיצוני, נכון? הוא לא אומר כזה קיצוני, שהוא ממשיך, חטאים כאלה, שהדין נותן, כך הוא מדגיש שלוש פעמים, דין נותן שהעונש הנכון על החטא הזה הוא שלא יוכלו לעשות תשובה. ממילא כשכתוב “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, לא אומר שפרעה לא היה אשם בכלום, זה אומר שהוא הגיע לשלב, והרמב״ם יש לו ראיה טובה על פרעה, כתוב “כי אני הכבדתי את לבו”.
שיטת הרמב״ם על פרעה: בחירה, הרגל והסדר הטבעי של עונש
הדין נוסח: כאשר תשובה הופכת לבלתי אפשרית
וכאן במצרים, פרעה וכן הלאה, סיחון ישראל, כולם חטאו חטאים כאלה, מה שהוא לא אומר איזה חטאים ספציפיים, שזה נכנס לקטגוריה, חטאים ספציפיים כאלה זה הדין נוסח, שלא נותנים לו לעשות תשובה שוב, דין נוסח. האם זה נכון בכלל בשביל החטא, שלא יוכלו לעשות תשובה.
וממילא, כשכתוב על פרעה “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, לא אומר שפרעה לא היה אשם בכלום, זה אומר שבשלב מסוים… לרמב״ם יש ראיה טובה על פרעה כתוב, אין לי את זה כאן, כתוב שפרעה התחיל… לא כתוב שהקב״ה עשה ויחזק ה׳. בשלב מסוים אבל כבר היה לו את הדין שהוא לא יכול לעשות תשובה.
וכך כתוב ברמב״ם, אחר כך כותב הרמב״ם ככה, כל העניין הזה, מכיוון שיש שהקב״ה לפעמים עושה לפעמים לאדם שמקבל עונש כזה שהוא לא יכול לעשות תשובה, עכשיו אתה מבין שכאן כשהמלך דוד התפלל “הורני ה׳ דרכך”, ואלפי תפילות אומר כל אחד בתפילות “אל תסתר פניך ממני”, “אל תסתר פניך”, “אל תסתר פניך”, כל התפילות האלה הן, כלומר, “אל תמנעני מחטאי מלעשות תשובה”.
משל היטלר: המחשה דרמטית
כל אחד לומד את הרמב״ם עד שהוא מגיע לשיטה שלי, אחר כך על אוזניים כאלה הוא אומר, מה? הנה, אומר הוא לי כתוב כבר, הוא עומד, אני מבין מה הרמב״ם סובר על פרעה.
תדמיין שמגיע היטלר, 1944, והוא אומר “אני רוצה לעשות תשובה”. הוא הולך לצ׳רצ׳יל והוא אומר, “אני רוצה לעשות תשובה, הכל, לא רק, אני אפתח את המחנות גם, אני רוצה להיות אדם טוב, אני רוצה לצום כמה פעמים שאתה רוצה תגיד לי לצום, אני אחזיר כמה כסף תגיד לי להחזיר, אפסיק לענות את היהודים, אפסיק לענות את האנושות, אני רוצה להיות אדם”.
יודע מה יגידו לו? כל אחד מבין שהדין נוסח, לא צריך להגיד יותר מדי רמב״מים קשים. יש דין נוסח שאומרים לו, לא, יש לי בשבילך תכנית טובה יותר. אתה תהיה המשך היטלר עד הסוף, תהרוג את עצמך בבונקר בסוף. זה לא מספיק, צריכים למצוא אותך במקום אחר, אבל זה המקום הטוב ביותר שאני יכול לחשוב בשבילך. זה לא, אני הולך לתת לך, אני לא נותן לך!
ויותר או פחות עשו דברים כאלה. אם הוא שלח צוואה, הרי יש שליח, יהיה שלום. וזה לא רוצה שלום, וזה רוצה פעולות נוספות, וזה רוצה לבצע את המלחמה, ולסיים. אמת? זה הגיוני. זה לא דבר הרחוק מן השכל מה שאני אומר.
פרעה נמצא במצב כזה, אני לא רוצה שיעשה תשובה, משוגע. אומרים לו ככה, אה, תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך? לא אתה. אתה תישאר רשע ותלך לשרוף בגיהנם לנצח נצחים, או תקבל עונשים בעולם הזה. מה שזה לא יהיה, זה מה שאני רוצה. אני לא רוצה שיעשה תשובה. אני לא יכול, כבר עשיתי כל כך הרבה נזק.
מה יגידו, גדול כוח התשובה? לא, גדול כוח התשובה יגידו על איזה יהודי שחטא בעבודה זרה, לא על היטלר. אמת? זה הגיוני, לא?
איך זה יתברר? אני לא יודע. זה גם אצל אדם. אוקיי, אני אספר לך מעשה. זה הגיוני, אני יודע מה היה אצל הדובר. כל דבר מסובך. בכל מקרה, אני אומר לך, אני אספר לך מעשה. זה הגיוני.
קושיה: תפילות דוד המלך והקשר לפרעה
עכשיו, אבל בא הבחור הצעיר, הוא אומר, אני שומע מה אתה אומר על פרעה. עכשיו, הוא מספר לי ככה, שדוד המלך חשש אולי הוא פרעה. שכל יום הוא מתפלל כל כך הרבה תפילות שיש בתהלים, והידיעה של להתפלל על רחמים לא המציא ר׳ נחמן מברסלב, אמת? כתוב בתהלים, ואתה אומר את זה אלפי פעמים, אתה מבקש “סלח לנו”, “השיבנו”, “רפאנו”, “סלח לנו”, “השיבנו”, “רפאנו”.
אתה חושב שאתה לא מתכוון להיטלר, שהוא רשע משוגע כזה שהוא בעצם עונש שלך? זה מה שהוא מתכוון. זה לא הגיוני בכלל מה שהרמב״ם אומר כאן. זה ממש מנפץ, זה דרך התורה, זה רק דרך התורה, זה הפוך מתורה. זה לא מתחבר בכלל. אמת?
שאלה שנייה היא, יודע מה? יש עוד דבר שהרמב״ם יודע, שהרמב״ם לא אומר סתם דברים נוספים. יש לו כל מהלך על כל מיני אנשים בעולם, והנושא, הוא ממשיך לומר, אה, הנושא שלנו.
התירוץ: בחירה היא טבע, לא נס
בכל מקרה, התירוץ על זה הוא ככה. התירוץ על זה הוא, שמה שהרמב״ם אומר שהקב״ה עושה שיש לך עונש, לא אומר שזה על נס. בעצם אדם בדרך הטבע יש לו בחירה, כך מתכוונים. הרמב״ם אומר שבחירה היא דבר טבעי, זה לא חידוש, זה עובדה. ומדע אומר ככה, אומר הרמב״ם.
ולפעמים נעשה נס, הקב״ה אומר, “אתה רשע,” בדרך נס. הדבר היוצא דופן, מחפשים לקחת את בחירתו. זה היה עולם אחר, כמעט היו חושבים שהקב״ה עושה, הרמב״ם מתכוון לומר, בוודאי הוא אומר שהקב״ה עושה, הקב״ה עושה הכל.
מה הוא התכוון עושה הכל? כשאומרים שהקב״ה עושה משהו בדין, דין אומר טבע, כן? שם אלוקים כבר שמעו על זה. דין אומר שיש סדר כאן, לא סתם הקב״ה עושה הכל, הוא כועס על פרעה ועושה לו פתאום דבר יוצא דופן כזה.
הקב״ה עשה, כשהוא עשה את העולם הוא עשה את זה. כן? הרמב״ם אומר בפירוש בפירוש המשניות, כל עשר המכות כבר הקב״ה עשה בבריאת העולם. כן? הפשט הוא שיש סדר, בדיוק איך זה עובד קדימה ואחורה. יש סדר, יש סדר בבריאת העולם.
הסדר הנורמלי, במילים אחרות, זה פרעה, זה לא דבר לא נורמלי. You should expect the world to work that way. זה לא קפוסטיק, הפסוק מספר לנו בדיוק את העובדה, ואומר הרמב״ם את זה צריך להיות אחד מהדברים למען תדע.
חידוש: “כל אחד יכול לעשות תשובה” זה קצת fake news
כבר אמרתי פעם, כבר חיכיתי לחידוש גדול יותר על זה, אולי קודם אומרים את זה. הפסוק התורה אומר עובדה, שהדרך הנורמלית היא, שאדם חטא, הוא מפסיק ליכול לעשות תשובה.
מה שאומרים כל הדרושים, במילים אחרות מה שאומרים דרושים כל ראש השנה או כל השנה שאפשר תמיד לעשות תשובה, זה קצת fake news. קצת. כי זה אומר רק על כמה שעדיין אין לך הרגל, נכון?
בוודאי כל אחד שחי יכול… הרמב״ם אומר עד יום מותו תחכה לו, אומר הרמב״ם, אחד תשובה גמורה, כן? אשרי איש, אשרי עושה תשובה כשהוא איש, אפילו אחד מת ברגע האחרון הקב״ה מקבל את תשובתו.
זה טוב, אבל הוא לא נעשה אדם טוב. משהו… משהו תיקן משהו, שהוא לא ימות לא יאבד, אין שום עניין, כמו שהגמרא אומרת יאכלו שם, אין שום עניין להיות יותר גרוע, נעשים יותר גרועים כל הזמן, תמיד יש דרך להיות יותר גרוע.
זה לא פשט שאפשר כבר לא להיות בטל, בגלל זה אומר הרמב״ם צריך לדבר על תשובה, לא שאנשים יגידו שאפשר כבר לא להיות יותר גרוע, אפשר תמיד להיות יותר גרוע, זה דרוש החיזוק שלי. רבותי תדעו, תמיד יכול להיות יותר גרוע. אתם חושבים שזה הכי גרוע, יכול להיות יותר גרוע. ממילא שיעשו תשובה שלא יהיו יותר גרועים. אולי יהיו קצת יותר טובים גם.
אבל הרעיון, הפנטזיה, שכל אחד הרשע הגדול ביותר יכול להיות צדיק, nonsense, not true. The world doesn’t actually work like that. תסתכל סביב. אנשים שואלים, הרמב״ם אומר בחירה, כן, יש בחירה? בוודאי לא! זה כבר הדין! אבל הבעיה היא לא… זה כבר עונש.
ההרגל הוא העונש עצמו
זה שאתה לא יכול להפסיק, כי אתה כבר הפכת למכור לממתקים, ועכשיו אתה לא יכול להפסיק ללקק כל כך הרבה ממתקים כל יום, זה כבר העונש. אתה לא יכול יותר לעשות את זה, זה כבר לא עונש יותר.
מתי זה נחשב עונש? על זה שהתחלת את ההרגל הרע, איפשהו שלא היית כל כך תקוע בזה, שבהדרגה נתת לעצמך להיכנס יותר ויותר. עכשיו זה כבר עונש.
עכשיו, תמיד יש דרך לצאת. אפילו פרעה היה לו תיאורטית דרך לצאת. זה לא הנקודה. אבל מה שכתוב “ואני הכבדתי את לב פרעה”, זה אומר את ליבו, ממש את ליבו, הלב – “הלב יודע מרת נפשו” – הלב של אדם, כשהוא עושה עבירה, זה נעשה כך, ועכשיו אין לו יותר דרך לצאת.
אותו יסוד בטובה: “הבא ליטהר מסייעין אותו”
אותו דבר קורה בטובה גם כן. אבל הפסוקים בחומש שמדברים על פרעה, זה היה מיוחד. כן, כן, אני אומר שהרמב״ם אומר שזה לא היה מיוחד. הפסוקים, כל הדברים עומדים בפסוק, אפילו כשזה לא היה מיוחד. זה אומר שזה דוגמה יוצאת דופן של דבר רגיל.
בוודאי פרעה היה מיוחד. פרעה היה מלך של כל מצרים. אנחנו מדברים עליו, אנחנו זוכרים אותו עד היום, כל הזמנים. אני לא יכול להתאפק עד חתיכת הקוגל הבאה, זה לא להשוות אליו. אני סתם אדם אחד עם חתיכת קוגל.
אותו יסוד טוב הוא שאול הבא ליטהר. זה עדיין לא אומר שאני מדבר על פרעה. למה זה כתוב? כי פרעה הוא הרבה יותר גדול, דוגמה בולטת, דוגמה מובנת יותר של אותו סוג בעיה. אבל זה אותו יסוד.
ועל זה, כל הצדיקים שמתפללים, ואחד אומר “תן לי הרגלים טובים”, והרבה, האמת היא שלא הכל בידי אדם. חלק זה הכישרון שהוא נולד איתו, חלק זה הסביבה שלו. לא הכל לגמרי בידי אדם. לאדם יש “אדם מקדש את עצמו מעט”. לאדם יש חלק. הקב״ה עוזר לו. חלק מהעזרה שלו היא שהוא נותן לו חברים טובים, הוא נותן לו קצת. זה לא הולך באופן טבעי. הקב״ה עוזר לו. אני מתכוון שכך העולם מסודר. בהדרגה הוא מקבל כל מיני עזרה, והוא מקבל סוג כזה, הוא מקבל…
דוגמאות מעשיות: אישה והרגלים
יש אדם שחטא, הוא היה בחור, הוא התנהג בדרך מסוימת. הוא מקבל עונש, הוא מקבל אישה, שעכשיו הוא חייב להתנהג כל כך. הוא רוצה להשתנות, אבל האישה אומרת לו שאין שלום בית, והיא צודקת. הוא חייב להמשיך לעשות את אותן עבירות ואותן שטויות שהוא עשה עד עכשיו. הוא כבר תקוע איתה. אין יותר דרך לצאת. על כל דרך יש דרך לצאת. אבל אתה מבין שזה כבר העונש.
על זה צריך להתפלל, “תן לי אישה טובה שתניח לי כן”. וכו׳ וכו׳, זו התפילה. זה הדבר הרגיל, זה דרכה של עולם, זה הלקח של יציאת מצרים, וזה אומר להיות יהודי, כן? זה אומר להיות בעל הרגלים טובים, כן?
מי שכבר יש לו הרגלים טובים, זה כבר כמאי מחויב, כמאי… הקב״ה, צריך להודות להקב״ה שהוא נתן לנו את התורה, הוא נתן לנו מה… מה כל העניין? אנחנו החלטנו לקבל את התורה, נכון? מה מגיע לקב״ה קרדיט על זה?
אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי שלושת אלפים שנה, הוא כבר מקבל הרבה קרדיט, כי אנחנו שאנחנו מקיימים את התורה, זה השכר של אברהם אבינו, מבין? זה כבר אברהם אבינו, השכר של הזקן שלנו, זה לא משהו. אנחנו הבאים, זה יכול להיות יותר גרוע, אני לא אומר שאי אפשר לעשות כלום, אבל זה שאנחנו יהודים, זה פחות או יותר השכר של אבותינו.
פרומיות הילדים היא שכר להורים
כמו שאומרים, מי שבנו תלמיד חכם זה התורה מחזרת על אכסניא שלה, כן? אומרים שאנשים מאחלים שהילדים שלהם יהיו יהודים פרומים. מה השכר לאבא שהילדים שלו יהיו יהודים פרומים? הרי יש להם בחירה משלהם. איך זה עובד בכלל? כתוב בפסוק דברים כאלה, כתוב בפסוק דברים כאלה. איך זה? הרי יש להם בחירה משלהם, מה אנחנו קשורים לזה?
כתוב בגמרא דברים כאלה, לא רצו שאברהם אבינו יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. כן, אני יודע שהגמרא אומרת שזה הדבר הכי גרוע, זה יותר גרוע מאשר שילך גוג ומגוג, מאבשלום. מה יהיה לי עונש בזה? לאבשלום הייתה בחירה.
התירוץ הוא, הוא חינך אותו, כן? כתוב במפרשים על הפסוק שדוד המלך לא היה לו חינוך טוב על אבשלום, “ולא עצבו אביו מימיו”, אז קרה, זה היה העונש על הטעות שהוא עשה בחינוך שלו, נכון?
אותו דבר, אם מישהו מתנהג נכון, חלק זה חינוך, חלק זה סתם איך שהוא מתנהג וכו׳, אז ממילא הילדים שלו טובים, זה כבר השכר על האבא. לילדים לא מגיע קרדיט, לאבא מגיע קרדיט, אבל זה כבר שכר. זה הדבר הרגיל, זה דרכה של עולם.
שאלת היחוס: למה להתחתן רק עם מיוחסים?
וזה, במילים אחרות, בואו נוסיף עכשיו דבר שעדיין לא תפסתי. עכשיו, את זה אפשר לחזות. יש מעשה מעניין. הולכים ככה, זה הולך ככה, הולכים ככה, עושים שידוך, או הוא מכניס אדם. בזמן האחרון דפקנו על כל האנשים האלה, אבל עכשיו אני אומר סתם, הצורה התורנית.
אני אומר ככה, הולכים, אומרים ככה, אנחנו רוצים להתחתן רק עם נכדים של אהרן הכהן, אנחנו כהנים, אנחנו רוצים להתחתן רק עם כהנים, אני יודע, כן? רק עם יהודים, רק עם מיוחסים.
בא אחד והוא אומר, “בסדר, הרמב״ם אומר שלכל אחד יש בחירה, כל אחד יכול להיות כמו משה רבינו וכמו ירבעם בן נבט. אני לקחתי נכד של צדיק גדול שהיה רשע, ונכד של רשע גדול שהיה צדיק. לכן, מה שאתה אומר שאתה הולך להתחתן רק עם מיוחס, לא הגיוני בכלל. הרי יש נכדים של גויים שהפכו לצדיקים.”
אם בכלל להתחתן עם יהודי הגיוני. למה לא להתחתן עם גוי? כתוב בפסוק. הסבא שלה עבד עבודה זרה. היא תמשיך לעבוד עבודה זרה? מי אומר שהיא תלך? עכשיו, שהאבא היה עובד עבודה זרה לא הפריע. האבא של משה, האבא של אברהם היה עובד עבודה זרה. מה היה איתו שידוך רע? מה הטרור?
מנהגו של עולם: נטיות טבעיות ובחירה אינדיבידואלית
ראיה נגד יחוס כערובה
יש לי ראיה, יש נכדים של צדיקים גדולים שהם רשעים, ויש נכדים של רשעים גדולים שהם צדיקים. לכן, מה שאתה אומר שאתה הולך להתחתן עם מיוחס, לא הגיוני בכלל. יש גם נכדים של גויים שהפכו ליהודים, נכון? גם בכלל להתחתן עם יהודי לא הגיוני. למה לא להתחתן עם גוי? כתוב בפסוק, כי הסבא שלה הוציא אותה לעשות עבודה זרה, היא תמשיך לעשות עבודה זרה. מי אומר שהיא תלך? הסבא של יתרו היה עובד עבודה זרה, לא עזר. האבא של משה, אני מתכוון האבא של אברהם היה עובד עבודה זרה, מה פתאום נעשה שידוך רע?
התירוץ: מעשי הקב״ה ומנהגו של עולם
מה התירוץ? התירוץ הוא ככה, שזה מאוד יפה, נכון, תיאורטית, כל גוי, כל אדם יכול להשתפר ויכול להתדרדר, זו האמת. אבל בואו נהיה ריאליים, בואו נדבר טבעית, מה שהקב״ה קורא מעשי הקב״ה, לא מעשי האדם. מה זה מעשי האדם? זה נכון, לכל אדם יש כוח, רוח, שהוא יכול להשתנות. אבל בואו נשאל את הקב״ה, בואו נהיה קצת מה שקורא ריאליסטיים. האנשים שהם נכדים של יהודים, הם ימשיכו להיות יהודים, יש סיכוי גדול. איך בא הסיכוי? קסם? לכל אחד יש בחירה. מעשה שהיה כך היה, רוב היהודים בוחרים להמשיך להיות יהודים, ורוב הגויים בוחרים להמשיך להיות עובדי עבודה זרה. למה? מה זה? זה דרכו של עולם, יש רוח. אני לא יכול להסביר איך עובד הטבע, כי זה דבר שאפשר לחזות אותו.
דוגמה מנכדי ר׳ אלימלך
אם נביא יבוא ויאמר, “רבותי, אני חושב שהנכדים של ר׳ אלימלך תמיד יהיו אנשים רגילים,” יודע מה? הייתי יודע לך את זה. הוא הכיר את עצמו, הוא הכיר את הבית שלו, הוא דמיין שזה יקרה. כן, אבל לא עובדים עם זה. הוא ילד של רבי ומבקשים כסף בשביל נכד ר׳ אלימלך שלו, ואומרים “אני לא מחזיק בפרנסה”, זה מאוד עצוב.
בחירה וחיזוי
אלה כל דברים שאתה יכול לחזות. זה אומר שלאף אחד אין בחירה? בוודאי שלאף אחד אין בחירה בכלל, בוודאי. אפילו אז, זה עדיין, לכל אחד יש… דיברנו שיחה שלמה, במובן מסוים הוא עדיין אחראי על מעשיו, כי זה מה שהוא, ממילא הוא בוודאי המחויב, ואי אפשר לומר שהוא פטור, “אין צדיק שנשבה”. לא זה הנושא. אבל עדיין, זה מאוד צפוי לומר מה יהיה בעתיד, אפילו במעשיו של האדם. אין שום ספק שמצד העונש, מצד הבחירות הקודמות, הוא היה כבר ברמה שאפשר כבר אפילו שכר ועונש על הבחירה הקודמת שלו. נכון? טוב מאוד.
השאלה השנייה של הרמב״ם: “ועבדום וענו אותם”
עכשיו בואו נבין שהשאלה השנייה של הרמב״ם שהוא עונה באותו פרק היא אותה תשובה ואותו תירוץ, רק בקנה מידה גדול יותר. הרמב״ם שואל שאלה, איך אפשר לומר “ועבדום וענו אותם”? איך אפשר לומר בכלל שהמצרים יהיו רעים? ואיך אפשר לומר שהקב״ה גאל את היהודים? יש לי את אותה שאלה, הרמב״ם לא אומר את זה ממש על זה, אבל אתה יכול לחשוב שההמשך של אותה שאלה הוא גם קשה. נכון, איך הקב״ה גאל את היהודים?
הגאולה הייתה תלויה בבחירה
ולא תופסים את זה, זה כתוב כמעט בפירוש במקומות מסוימים ברמב״ם, אבל הפשטות היא גם כך בחומש, בשמות. הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו שהמצרים ישעבדו את נכדיו, וגם הבטיח “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”. אבל איך היהודים יצאו ממצרים? הקב״ה הוציא אותם בלי התערבות שלנו? לא. היה יהודי ששמו משה, הוא היה צריך להסכים שהקב״ה ילך, הוא היה צריך להסכים, הייתה לו בחירה לא ללכת, והייתה לו פרשה שלמה של שיחות, “שלח נא ביד תשלח”. לפעמים אפשר לראות יותר את החלק של השם, לפעמים אפשר לראות יותר את החלק של משה, אבל בטוח שמשה התעורר. הקב״ה היה צריך לשכנע את משה שילך, ולמשה כבר היו מקודם המידות, כן, זה התחיל דרך המעשיות של משה, קודם “ויגדל משה”, ודברים כאלה, היו לו מידות שמתאימות להיות מי שמושיע את היהודים, הוא הציל יהודים כמה שיכול היה אצל המצרים, וכן הלאה. הקב״ה שלח אותו מאוחר יותר, אבל זה לא היה לבד.
ולא רק זה, כתוב בפירוש שכל זה היה תגובה ל״ויזעקו בני ישראל אל ה'”, נכון? הם עשו תשובה, או שהם ביקשו, הם התפללו, משהו הם עשו שהקב״ה יגאל אותם, זה לא היה מעצמו. אז אני שואל אותך שאלה, איך הקב״ה ידע שזה יקרה? אתה אומר שהרי הייתה להם בחירה לעשות, אבל הם עשו את זה.
תירוץ הרמב״ם: שלא גזר על איש פלוני הידוע
הרמב״ם שואל את שאלת הידיעה והבחירה בפרק ה׳, הוא שואל הפוך, הוא אומר ככה, הוא אומר שזה לא ידיעה ובחירה, ידיעה זה דבר אחר, כאן זה פשוט מה קשה. הקב״ה אומר שיהיה “ועבדום וענו אותם”, הרי גזר על המצרים ועל ישראל. כן, שואל הרמב״ם את השאלה. ומה התירוץ שלו? התירוץ שלו הוא לא ידיעה ובחירה. הוא נותן תירוץ אחר בסוף, אבל התירוץ הבסיסי שלו הוא לא זה. התירוץ הבסיסי שלו הוא, אני אגיד לך מה התירוץ שלו. הרמב״ם כותב ככה, והעולם מחזיק את זה לחידוש גדול, והעולם לא מסכים איתי שזה כתוב ברמב״ם, אבל אני חושב שזה מה שהוא אומר. הרמב״ם אומר תירוץ, “שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה”. הקב״ה לא גזר על אדם מסוים, כתוב “וקם העם הזה וזנה”, על אותו דבר, לא על אדם מסוים אחד. וכך הוא ממשיך, “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”. כך אומר הרמב״ם, הקב״ה הודיע את מנהגו של עולם.
המשל של הרמב״ם
הוא נותן משל
הוא נותן משל, “למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בו צדיקים ורשעים'”. אני עשיתי עבור מישהו רשימה, אמרתי לו שהדרך היא, שאתה רואה קבוצת אנשים, יהיה איתם כך וכך. ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. כתוב בחז״ל שיש כלל, “רובם בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע”. כן? אז כל פעם שנכנסים לבית המדרש צריך להיות לך אמונה שלימה שרוב האנשים הם גנבים, חלק מהם עוסקים בעריות, וכולם מדברים לשון הרע. אתה לא תסכים? אתה לא תסכים עם חז״ל. אולי אפיקורסות. אבל לא, אתה לא צריך להאמין לחז״ל בשביל זה, נכון? אתה רק צריך להכיר אנשים כדי לדעת את זה, נכון? אתה לא צריך להכיר מנהיגים בשביל זה. זו ידיעה. חז״ל לא לקחו את זה מרוח הקודש, הם לקחו את זה מהסתכלות במציאות, כן?
הקושיא על כך
אבל איך אפשר לומר את זה? אתה יכול לשאול קושיא, כלומר, האם לא יכול להיות שלאנשים תהיה בחירה? בוודאי יכול להיות. האם יש מקום בבית המדרש איפשהו שאף אחד לא גזלן? אני בטוח שיש. אבל באופן כללי, בגלל הטבע האנושי, רוב היצר הרע, מה שזה לא יהיה, זה עדיין אמת שאפשר לומר. איך חז״ל יכולים לומר “רובם בגזל”? אני לא אהיה גזלן. בסדר, טוב מאוד, אתה באמת לא תהיה גזלן. אבל אם בבית המדרש יהיו רוב האנשים גנבים, כך זה יהיה.
יישום על “וקם העם הזה וזנה”
וזה מה שכתוב בתורה, “וקם העם הזה וזנה”. זה לא אומר שהם הולכים, זה לא אומר שהם חייבים, בוודאי כל אחד שזונה זה מצד בחירתו החופשית שלו. אבל הטבע הוא שיש אנשים שעושים את הבחירה הרעה. וזה אומר הרמב״ם את אותו הדבר על המצרים. כל מצרי, אומר הרמב״ם, יכול היה לא להיות רשע. הקב״ה לא גזר על מצרי. “שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם”. אחר כך הוא מסביר, מה שלא מתכוונים שאחד לבד ידע, אבל זו באמת קושיא אחרת. אבל עכשיו, מה אני עונה על אותה קושיא? הקושיא שלי היא לא מה הקב״ה יודע, הקושיא היא איך אנשים יודעים, איך אפשר לראות שיהיה טבע.
ההבנה הרווחת וביקורת המגיד שיעור
עכשיו, העולם לא תופס, אנשים חושבים, מה הבינו העולם כאן? והרב והרבנים, כולם, לא רק העולם, הבינו שהרמב״ם מתכוון כאן לומר איזה חילוק בין יחיד לציבור, שמתאים מאוד באופן כללי לומר קריאת התורה, זו חובה על הציבור של מצרים שיעשו “ועבדום וענו אותם”, לא שום מצרי ספציפי. על זה שואלים הרבנים, הרב שמע מאוד טוב, זה לא עושה שום טעם התירוץ הזה.
איך הולכים, איך החובה על הציבור של קריאת התורה, אף אחד לא בא… מה זה אומר החובה על הציבור? מתכוונים שאחד יעשה את זה. אוקיי, אומר הרמב״ן, נגיד אני לא מחויב, אבל אחד עושה את זה, אז “קדוש יאמר לו”, בחתונה מי יכול להיות מתנדב לעשות את המצווה? איך אתה יכול להתלונן עליו? זה לא עושה שום טעם החילוק בין יחיד לציבור, זה לא עושה שום טעם אם מתכוונים שאותו התשובה באה מיחיד וציבור.
הפשט של המגיד שיעור עצמו: מנהגו של עולם כנטייה טבעית
אלא מה אני אומר, ואני רואה את זה כך בפירוש, אני יודע למה לא תפסו איך הוא אומר, אולי כן תפסו אבל לא אמרו. הרמב״ם אומר לך: “הודיעם מנהגו של עולם”, מה זה אומר מנהגו של עולם? מנהגו של עולם הם מתרגמים ‘טבע׳, נכון? עכשיו, לא טבע כמו שדברים נופלים למטה, זה ממש טבע שאפשר להתנגד רק ממש עם נס. אבל טבע מתכוון מנהגו של עולם, מנהג של אנשים, נכון?
הטבע איך אנשים מתנהגים, יש סיבות טבעיות לכך, אבל עדיין יש בחירה, חלק ממנהגו של בני אדם הוא שיש בחירה, אבל גם חלק ממנהגו של עולם הוא, אפשר לומר את זה כך, יש טבע מסוים, מסוים… אפשר לקרוא לזה ‘על הרוב׳, כמו שהכל הוא טבע בכל אופן אצל הרמב״ם הכל ‘על הרוב׳, ולא יכולים לדעת מתי זה יהיה בדיוק, אני אומר את הדוגמה שלי בעוד שנייה, לא יכולים לדעת בדיוק שום דבר בטבע מראש, אבל אפשר לומר באופן כללי דברים מסוימים הולכים לקרות, סטטיסטית אפשר לקרוא לזה.
דיון: טבע כתירוץ
תלמיד: הרב לא סובר שזה טבע התירוץ…
מגיד שיעור: לא, לא, לא, אני אומר לך עכשיו את הדוגמה שלי שעושה שאתה גם מסכים כמעט…
הבטחת הרמב״ם לאברהם אבינו
וכאן אומר הרמב״ם, כשהתורה אומרת שבעצם, אני מכיר את האנשים שנקראים יהודים, אולי בעצם באופן כללי את האנשים, ספציפית יהודים אני מכיר מאוד טוב, אני יודע איזה אנשים הם, הם הולכים להתלונן כשהם במדבר, אני מכיר את החבורה שנקראת מצרים… לאו דווקא מצרים, הקב״ה עדיין לא עומד מצרים… אני יודע שלאברהם אבינו יש מהלך, הוא מבין מה יהיה בגלות, כשהוא רואה שילדיו יהיו בגלות… אני רואה גם שזה לא ישאר לנצח, סוף כל סוף הם יעשו תשובה, סוף כל סוף יבוא משהו משה יוציא אותם. אני רואה שזה יקרה. כלומר, במילים אחרות, לא צריך נבואה. עם ההבטחה שהקב״ה נתן לאברהם אבינו, כשיעשה חשבונותיו, גוי חכם שמבין מנהגו של עולם היה יכול גם להבין את זה. הוא לא היה צריך נביא שיגיד לו את זה. אולי אף אחד לא היה מספיק חכם לדעת את זה וכו׳, אבל זה לא חידוש בנבואה. החידוש הוא מנהגו של עולם. למה הקב״ה אומר מנהגו של עולם אצל משה רבינו? מה זה עוזר? רק לדעת, יכול להיות שהוא היה יודע את זה ממילא. שתתכונן לזה, שלא תהיה מופתע. זו התועלת של לומר מנהגו של עולם. הרבה נבואות הן רק מודיע דברים טובים, זו לא בעיה.
אבל הסיבה למה ההבטחה של “ואותם ואת עמם” היא אמת, קורה לא כי הקב״ה הבטיח את זה לאברהם אבינו, אלא כי הקב״ה אמר לאברהם אבינו שזה מנהגו של עולם. כך הוא לומד פשט ברמב״ם. במילים אחרות, הוא אומר שזה מנהגו של עולם, זה לא דבר אקראי. זה הפשט של כל הענין.
החילוק פרט וכלל: הטבע קובע כללות, לא פרטים
עכשיו, מה זה מנהגו של עולם? זה אותו משמעות של מה שאמרת. רק צריך להוסיף עוד דבר אחד. שבדיוק כמו שיש מנהג על פרט, הוא אומר כאן את החילוק בין פרט לכלל. בואו נזכור, זה דבר חשוב, כן? יש חילוק מאוד חשוב בין פרט לכלל. מה אני מתכוון לומר? אפשר לומר כך, אפשר לומר לחומרא ולקולא, אבל בואו נגיד קודם לקולא.
לקולא: הטבע הכללי
לקולא זה כך: באופן כללי יש טבע. במילים אחרות, אני אתן לך משל, בסדר? כל שנה, מי שגר בחצי הכדור הצפוני, כל שנה בין פסח לשבועות יהיה קר, ובין שבועות לסוכות יהיה חם. כל שנה. אחד אומר את זה בנבואה, הוא לא נביא שקר, הוא נביא אמת. יכול להיות שבועות כזה, אני לא יודע, אבל הוא לא נביא שקר. הוא אמת, זה לא חידוש, זה כתוב בתורה החשבון, כן? הוא אומר, לא צריך נביא, אם מישהו רוצה, כן? הוא מבין שזה יהיה כך. אז האם זו נבואה?
הפרטים אינם נקבעים
עכשיו אני שואל אותך שאלה: לכן, ביום שלישי יהיה קר? הטבע אומר שביום שלישי צריך להיות קר? לא, זה לא אומר. יכול להיות בחורף הרבה ימים שחמים יותר מהרבה ימים בקיץ. קורה. לא בגלל זה אני מאמין שקבעו את זה. קורה. כמה חם וכמה קר יהיה חורף שלם? אין לי מושג. על זה מתפללים בגשם כל שנה בסוכות, שיהיה מספיק גשם. ובחלקים שווים בחורף ובקיץ, לא תמיד זה אותו הדבר. הטבע אומר, הטבע לא קובע כל פרט.
הרמב״ם ושיטת אריסטו
והרמב״ם סבר שזה נכון. אנחנו היינו אומרים היום שאנחנו יודעים רק לא מספיק פרטים, ואולי אף אחד לא יודע, כי זה סתם דבר שאנחנו אומרים, כי יש לנו אמונה פשוטה שכל דבר נקבע. אבל הרמב״ם אמר, וכך אמר אריסטו, שזה כי אין קביעה לכל פרט. הטבע נקבע רק באופן כללי.
נבואה, קץ, והגבולות של ידיעה מראש
טבע האקראיות בעולם
מדריך:
לא, כן. אקראי. יש הסבר איך האקראי מסודר. האקראי מסודר במה שעושה יותר ממערכת הספיקות אחת, אני לא זוכר בדיוק. אבל זה אקראי במסוים… מקרה אמיתי. העולם התחתון הירח הרבה דברים הם אקראיים. אקראיים.
זה בדיוק היה חורף כאן וענן שם נהיה קר יותר. אבל אפשר אולי לומר אולי צריך ללמוד במטאורולוגיה, צריך ללמוד איך מזג האוויר יהיה. כל אחד יכול ללמוד, אפשר אפילו ללמוד יותר מדויק ממה שאני אומר שהחורף יהיה קר והקיץ יהיה חם. אפשר לדעת עוד יותר מזה. אפשר גם לדעת אם היום קר שמחר צריך להיות חם, דברים שונים הרבה דברים אפשר לדעת, אבל לדעת בדיוק לא אפשר. הטבע לא עובד כך. כי יש הרבה אקראיות.
והטבע האנושי בוודאי לא עובד כך, כי מלבד שיש אקראיות יש גם בחירה. מה? זה הפשט הפשוט.
הנבואה על גלות מצרים: קושיא על קץ
מדריך:
אבל ברור, שאם אחד אומר לך שיהיה נביא, שיהיה החורף קר, הוא אומר את האמת. אבל מי אומר באיזה יום יהיה קר? אף אחד לא יודע באיזה יום יהיה קר.
אז אותו דבר אומר הרמב״ם, הקב״ה אומר שהנביא אומר, אה, המצרים יתפסו את היהודים, זה אמת! איזה מצרי? באילו ניסים? באיזה זמן?
חשבתי פעם, למה אף אחד לא ידע, הרמב״ם אומר את זה באיגרת תימן… כן, איגרת תימן… למה אף אחד לא ידע מתי בדיוק תהיה עבודת בני ישראל? כתוב ארבע מאות שנה! מאוד מצחיק! בתורה כתוב כבר בפירוש! מילא, אפשר לומר… זה דרשות… כתוב בפירוש בתורה, “ויענו אותם ארבע מאות שנה”!
זה לא היה ארבע מאות שנה! נכון! או שזה כן היה, אף אחד לא יודע! היהודים אז לא ידעו, נכון! אם היו יודעים היו מאמינים למשה מיד, נכון! זה לא כתוב בתורה! וואו, כולם אמרו וואו, עכשיו אתה מתחמק, בוודאי, אתה זוכר שאברהם אבינו כבר אמר את זה! הוא סיפר ארבע מאות שנה אחר כך, נכון? לא, למה לא?
מה כל הנקודה? אני שואל כאן קושיא. מה הנקודה של קץ? יש קץ? מפורש קץ כתוב בתורה, לא אפשר לעשות כלום, לא את זה, לא את זה, לא אפשר לומר הוא הבן, הוא כלום. כתוב בחומש, הקב״ה אמר לאברהם אבינו, ארבע מאות שנה. דור רביעי, זו סתירה יפה, אבל בכל מקרה, ארבע מאות שנה תהיה הגאולה. מפורש, הקב״ה אמר.
ובכל זאת אף אחד לא יודע מה הוא מתכוון. מיצחק נולד? ממתי ירדו למצרים? מכושר השיעבוד? תוש״ת? יהיה יותר גרוע? יהיה יותר מהר? איך זה עובד? מה הנקודה? מתי גילו מה הוא מתכוון? אחרי, אחרי החירות. עדיין לא יודעים, לא יודעים בדיוק מה היה. אם היינו שם, היינו יודעים בדיוק מה הוא מתכוון. כן?
מה הנקודה? מה הנקודה של הנבואה שלא אומרת לי כלום? הנקודה של נבואה היא שאפשר לדעת מראש משהו שיקרה. הקב״ה אמר לאברהם אבינו, והוא לא יכול לעשות כלום עם זה, כי אם אברהם אבינו היה מחשב קיצין, הוא היה יותר טיפש ממני, נכון? לא רק היום.
ואותו דבר, הקב״ה אומר נבואה מפורשת לירמיהו שיהיו שבעים שנה, ולא אפשר לעשות כלום עם זה. זה חסר תועלת. מה הנקודה בזה? למה הוא אומר את זה אז? זה דבר מטורף.
תירוץ הרמב״ם: קץ מתכוון לדפוס כללי
מדריך:
התירוץ על זה הוא, צריך להבין, אומר הרמב״ם, כמו שאני עומד ברמב״ם, שקץ מתכוון בערך כמו שכתוב, אני יודע עוד קץ שהרמב״ם קורא לו קץ. זה לא כתוב רק ברמב״ם, זה פסוק, כן? “הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא”. יש קץ. כל יהודי, כל אדם, יש לו קץ מתי הוא ימות. ידעת? עוד דבר שנקרא קץ.
לרמב״ם יש ברירה, לא? רגע אחד, תקשיב, אני יודע על מה אתה מדבר. לכל אדם יש סוף מתי הוא יחיה. כתוב פסוק, “הודיעני ה׳ קצי”. רוצה לומר לך, אתה יודע שכתוב גם פסוק מה בדיוק הקץ? אני יודע שני פסוקים שכתוב בדיוק מה הקץ.
הפסוקים על אורך חיי האדם
מדריך:
כתוב כך, כתוב פסוק בפרשת בראשית, לפי הרבה מפרשים, “והיו ימיו מאה ועשרים שנה”. מפורש קץ. כמו שכתוב על מצרים ארבע מאות שנה, כתוב שכל אדם ימות במאה ועשרים. זה פסוק מפורש. מי שהולך נגד הפסוק הוא אפיקורס. מי שמת פעם אחרי מאה ועשרים שנה. אה, זו סתירה.
בתהלים כתוב אחרת. בתהלים כתוב על משה רבינו, גם אותו משה רבינו שכתב את התורה, כתב פרק בתהלים, וכתוב שם “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”.
תרגום לעברית
אוקיי, אדם יכול לחיות שבעים או שמונים או מאה ועשרים שנה, לא יותר ולא פחות באמצע, כי הוא הולך נגד הפסוק. חתול, אתה מבין את החתול? אחד היה יכול לומר כך, כתוב. כן?
אנחנו כולנו שאנחנו אוהבי חכמים גדולים, אנחנו מבינים שזה לא אומר אמת. מה זה אומר? זה אומר שזה אמת. בואו נבין, הפסוק הוא אמת כפשוטו. זה לא מדרש, זה לא קבלה, זה לא גימטריא. זה אמת כפשוטו.
חיי אדם יש להם סוף, בערך שבעים, שמונים. אוקיי, אתה רוצה לומר שהיום זה שמונים, תשעים שנה? יהיה. יש סוף. זה פחות או יותר אמת. מאה ועשרים שנה, המקסימום המקסימום שאפשר לחשוב, מאה ועשרים שנה. המספרים הם פחות או יותר אמת על כמה שאנחנו יודעים היום גם.
מה הקץ לא אומר
מרצה:
זה אומר שאני אמות בשבעים שנה, והנקודה, טופס, מתה? זה לא אומר את זה, דוד המלך בכלל לא התכוון לזה, וכשכתבו את הפסוק זה לא קרה. כל אחד מבין שזה אומר שהפסוק יוצא, בוא נגיד בדרך כלליות, כמו שאני יכול להגיד לך שמפסח עד סוכות יהיה חם. בדיוק?
כן, הרבי מסקווירא הולך כל שנה מסוכות עד פסח הוא הולך לשחות. מה כתוב בתורה? זה מועד השנה, הוא לא הולך למונטריאול. כן? זה לא אומר את זה. זה פשוט, כן, אולי זה אפילו קרוב, אני לא יודע, אבל זה לא אומר את זה.
אבל זה לא רק על אמת שהם תמיד יגידו “מוריד הגשם”, למה? כי זה מועד השנה. יום למעלה, יום למטה, תלוי בכל מיני מערכות שמתחברות. זה יכול להיות כן אמיתי מדויק, אנחנו לא יודעים, כמו שאתה אומר, יכול להיות שזה כן אמיתי מדויק. אבל זה לא אומר שהקץ הוא פייק.
הקץ נותן דפוס, זה נותן מבנה שהוא מאה אחוז אמת. אבל רק בשביל זה אבל אין דבר שהולך עד הדקה האחרונה. ולכן, לא רק את זה, אלא “לפי מרוצת מעשיו של אדם”, מאה אחוז מה שאנשים עושים, כן, בואו נבין מאוד ברור, כשכתוב קץ, אנשים מתים אפילו מכלום מזה, בינתיים, נכון? אבל אפשר מאוד בקלות להגיע לשבעים שנה, אמת?
אדם יגיד, זה מה שהרמב״ם התכוון באותה תשובה, נכון? הרמב״ם לא התכוון לומר שלאדם יש סוללה שיש לה גבול. מה שהוא חזק, מי שלא מבין מה פירוש קץ. הוא מתכוון, אם כך, לכל אדם יש סוף, אז זה קבוע באיזו דקה הוא ימות.
כמו שכתוב בכל כדור יש כתובת, לא צריך ללכת לבונקר, כי יש לו כתובת. הזה רק, על הכתובת כתוב “אתה תמות מהכדור”, רק בגלל שאתה טיפש ואתה לא הולך לבונקר. כך כתוב. אתם לא צריכים להיות טיפשים, אתם לא צריכים למות מזה. כך כתוב, בוודאי.
אני יודע, כשכתוב כתובת, זה אומר שהקב״ה יודע כשהוא שולח כדור שכאן יש מישהו שלא הולך לבונקר, והוא מתכוון מאוד יקר, ובוודאי זה כך. כל כך הרבה זמן הוא ידע שהמצרים הולכים לעשות את הגזירה הזאת. הוא הכיר את המצרים, הוא הכיר את אברהם אבינו, הוא ידע שזה יקרה. אפשר להסביר מה בדיוק, מה פירוש התוכן של הידיעה, אבל הוא ידע, הוא הכיר את הקב״ה, הוא ידע שזה יקרה.
אבל איך זה יקרה? על ידי בחירה יהיה להם. בדיוק כמו שאחד אומר יהיה חם בחורף, איך זה נעשה חם? דרך זה שהשמש… סליחה, יירד גשם בקיץ, זה לא אומר שיירד גשם בקסם, יבואו עננים, כן?
אותו דבר, יקרה דבר אנושי, זה אומר דרך אנשים. אם יש קץ כשמשיח יבוא, מה זה אומר? זה אומר שמשיח יבוא. איך? However it works, משיח.
ירמיהו אמר שבעים שנה נגמר בבל, כי הוא הבין את בבל, הוא ראה שזה דבר שנמשך דור.
אנלוגיה מודרנית: החזון איש על מדינת ישראל
מרצה:
החזון איש אמר שמדינת ישראל תחזיק מעמד 50 שנה, הוא היה צודק, 100 שנה, 55 שנה. הוא התכוון לומר, אולי יש מדינה חדשה מאז, אני לא יודע. אבל זו חברה שהוא הכיר, אולי הוא טעה, אני לא אומר. אני מתכוון, זה לא, כשמישהו רוצה לבוא אליו אחרי השנה ה-51 ולומר שאמרת 50 שנה, הוא טיפש, זה לא התכוון לזה.
הוא התכוון לומר, תראה, היהודים שיכולים לעשות מדינה, תעשה לי טובה, בינתיים לא נראה שהם יכולים. זה אמת, רק יש, לא, יש מישהו שמתחיל מאוד את היהודים ועוזר להם מכזה. כך אני מתכוון. כך יש סוף, זה סתם פנימיות, לא אנחנו.
אני מתכוון שלומר, להוציא, יהודי יכול להתווכח על ההלכה גם, אבל הוא לא אומר שזה קץ, זה טבע של העולם שזה יהיה. הוא אומר, תראה, כן, זה יכול להחזיק מעמד כמה שנים, לא הרבה יותר. ויכול להיות שאחר כך הם יעשו חדשה, אני לא יודע. יש לי הרבה מה לדבר על הגוף, על ההלכה, לא. לא, אני מתכוון באמת. זה לא בנוי על שום רוח הקודש, זה בנוי על מה שהוא הבין, אולי הוא טעה, אני לא אומר. לא יודעים עדיין את החזון איש. לא, עדיין לא יודעים. היה רמב״ם, שהיה פילוסוף.
אבל איך שזה, בואו נמשיך הלאה. שוב, 200 שנה בערך, עוד 150 שנה, בואו נראה. אני רק רוצה להוציא שאנשים שאומרים הראיות טובות, הם אומרים מנהגו של עולם על כן, ואותו דבר הקץ הוא מנהגו של עולם.
נבואת משה רבינו על תשובה
מרצה:
וכדי אפילו משה רבינו אומר שהיהודים יעשו תשובה בסוף הגלות, הוא אומר, יש לי פתיחת התורה, ולך תשובה כתוב שם. זה פתיחת התורה, זו בחירה.
הוא אומר, כן כן, אבל אני מכיר את היהודים. היהודים הם לא חברה כזאת שנשארים חוטא לנצח. הם עושים תשובה מפעם לפעם. האם הם נשארים בתשובה לנצח? בינתיים אני לא יודע.
אני רוצה אני רוצה רק להראות רמב״ם כזה מעניין. עכשיו אני מבין איך משיח יבוא. בשלב מסוים הוא בא. יותר לתשובה בשלב מסוים. מה זה אומר לעשות תשובה? צריך לדעת, צריך לדעת בדיוק מה כל דבר אומר.
אבל בשלב מסוים אתה רואה שהנביא אומר שכאן קץ הוא שימושי, כי מה הנביא אומר? הנביא אומר לך מבנה כללי של העולם. הוא אומר, אני מכיר את החברה יהודים, אני רואה לפי הטבע שלהם, לפי איזה סוג אנשים הם הולכים, והילדים והנכדים שלי כשהם יהיו בבעיה, הם יחזרו, “ויהיו הם החכמים” וכו׳. אני רואה את החברה, הם יהפכו מאוחר יותר חזרה ליהודים. אני רואה אותם, אני מכיר אותם.
שאלה חדשה: שיטת הלל על משיח
מרצה:
עכשיו אני רוצה להגיד לך דבר מעניין כזה. נפלה לי קושיא אתמול. לפי איך שמבינים כאן את הקץ, אני חושב שזה פשוט פשט. הדבר השני שחשבתי הוא פשוט פשט, זה לא יכול להיות אחרת שום פשט. אבל חשבתי שיש לי קושיא עצומה, שאני מפחד שאם לא אשאל את הקושיא, לא אדע את התירוץ.
הקושיא היא כך: הלל אמר, “אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו”, אוקיי? אולי הוא אומר ראיה נגד הלל? הלל היה צודק, אתה יודע? אתה יודע מי היה הלל, בכל מקרה. כתוב בגמרא בסנהדרין.
אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון לומר. אנחנו אומרים שאנחנו יודעים שמשיח יבוא. יש הרבה נבואות, בישעיהו כבר היה, בירמיהו, ומשה רבינו עצמו אומר הרמב״ם. הם כולם אמרו שמשיח יבוא.
נבואות ישעיהו: על מי הן מדברות?
מרצה:
עכשיו, תסתכל בפסוק עם פירוש אבן עזרא. ראית? רבי משה הכהן אמר, בהפטרה של שבת שנקראת, שבת חול המועד פסח, חג הפסח, כתוב זה ביחזקאל, “והיה ביום בא גוג”, רבי משה הכהן אמר… כן, הוא מביא אותו. רבי משה הכהן אמר… עד מלכות נבוכדנצר.
זה עושה מאוד מאוד מעט הגיון לחשוב שהוא חשב… הוא חושב פנימה. הייתי בגלל הכפירה ניגש לומר שישעיהו הנביא מתכוון אלינו, נכון? ישעיהו הנביא היה עד מלכות חזקיהו, זה כלל המבואר, זה ההתחלה של ספר ישעיהו. הוא מדבר על זה, הוא היה עד מלכות חזקיהו.
הוא אומר נבואה, היה ילד, “פלא יועץ, אל גבור”,
נבואות ישעיהו, טבע ההיסטוריה היהודית, ובחירת אברהם אבינו
נבואות ישעיהו עוסקות בחזקיהו, לא במשיח עתידי
משה הכהן אמר… כן, שואלים אותו. משה הכהן אמר שכל הנבואות האלה הן על חזקיהו. לא רק משה הכהן, הלל כבר אמר את זה, יחיד המורא כבר אמר את זה. זה לא חידוש.
ומי שיודע קצת את ההיסטוריות רואה שכל מה שישעיהו מדבר היה בזמן חזקיהו, זה עושה מאוד מאוד מעט הגיון לחשוב שהוא חשב רגע, הייתי נותן פנים משוגעות לומר שישעיהו הנביא מתכוון אלינו, נכון? ישעיהו הנביא היה בזמן חזקיהו, הוא כלל המועד, הוא מפרט הרבה ישעיהו מדבר על זה, הוא היה עם חזקיהו, הוא אומר נבואות יוולד ילד פלא יועץ אל גבור, וכן הלאה, יהיה ניצחון אדיר, הכל יהיה טוב, וכן הלאה.
ואני צריך לחשוב כך, הוא מתכוון לומר: עוד יהיו כאן בארץ ישראל עוד מאה שנה, חזקיהו לא מאה בפועל, ארבעים שנה בערך, ישעיהו וכן הלאה, אחר כך יהיה גלות בבל, אחר כך יחזרו, זה הכל, הכל אני לא מתכוון, אחר כך יהיו בגלות עוד ארבע מאות שנה, אחר כך יהיו בגלות עוד אלפיים שנה, ואחר כך אני מתכוון לומר יוולד פלא יועץ.
וישעיהו דיבר לאנשים בזמנו, נכון? הוא לא כתב בחדר להניח לנביא שימצא בים אלפיים שנה מאוחר יותר, הוא דיבר לאנשים, התלמידים של לימודי השם, כתוב בישעיהו, היו לו תלמידים, הם שאלו אותו, הם שאלו אותו “רבי, מה זה אומר?”, הוא אומר שום מוח. זה מונח כבר על השכל, עם המחילה מכל היהודים שמתאמצים לומר, יש להם ראיה גדולה שלא התקיימה. זו ממש ראיה נפלאה, אני לא יכול לחזק, אבל בבקשה, כשאתם מבינים שזו ראיה, זו לא ראיה.
קושיא ותירוץ על חנניה בן עזור
וראיה לא התקיימה אצל חזקיהו, כבר היה… כולם חושבים כולם יש את התירוץ הפשוט על הקושיא. כן, אה… מה היה… חנניה בן עזור היה נביא שקר, אמת? הוא אמר אותו דבר, אני אחזיר את כלי המקדש מבבל, אבל ישעיהו אמר אותו דבר לא קרה. מילא, למה חנניה בן עזור לא נביא אמת? הוא התכוון לומר היום. משהו יש כאן בעיה בסיסית כאן. אבל יש לי תירוץ, אני אגיד את התירוץ האמיתי, לאגודת אזוב יש תירוץ, קושיא טובה, טוב… לאגודת אזוב יש תירוץ. אגודת אזוב, אתם יודעים אגודת אזוב הולך למקורות אחרים משיח יבוא, נכון? זה אומר שמשיח… מי אומר משיח? הרמז, כתוב לאורך כל בן יעקב, רמב״ן אומר זה כתוב בספר ישעיהו, פרשת האזינו, כל אחד מחפש לעצמו מקור בדיוק מתי משיח יבוא.
“והיא שעמדה” – ההבטחה של ברית בין הבתרים כהבטחה מבוססת טבע
בהגדה שלי כתוב אני יודע למה משיח יבוא? כי הקב״ה… כשברית בין הבתרים… כי כך כתוב בהגדה של פסח: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”, הקב״ה הבטיח לאברהם אבינו “ואחרי כן יצאו”, “והיא שעמדה”, “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”…
אתה יכול לומר נלקח התורה הזאת עד זמני משיח, כי ברוך השם, כי אבותינו ורבותינו… יצאו ממצרים, כי שלמה המלך אומר בשיר השירים משה הלך לקבר אבות, ואמר לקב״ה לקיים. לקיים את ההבטחה, והבטיח שיש ישועה. הקב״ה הבטיח… וקיים… והיהודים יצאו ברכוש גדול, הכל קרה.
אומרת ההגדה “והיא”, “והיא”, “והיא”, זה לא אומר רק ההוא, זה אומר גם ההוא, זה אומר גם היום, מה “בכל דור ודור”. בהגדה כתוב תמונה של רשימה ארוכה של רשעים. כל החברה האלה מתכוונים שיוכו על ידי היהודים.
הפשט בברית בין הבתרים: הקב״ה הכיר את טבע אברהם
אחר כך, מאיפה הוא לקח את זה? איך הוא לקח את זה? שמע המשך, אני אומר פשט פשוט. ואיך אברהם אבינו ידע ש״אחרי כן יצאו”? מה פשט? הקב״ה אומר לו “וגם את הגוי אשר יעבודו”, הוא אפילו לא ידע איזה גוי זה יהיה, כן? פשוט פשט לא מצרים, אמת. איזשהו גוי, איזה גוי? יכול להיות שהפשט הפשוט היה מצרים, המלכות הגדולה ביותר. כנראה הוא התכוון למצרים, אבל זה לא חייב להיות מצרים, זה יכול להיות אחר היה מתנדב לתפקיד. היתה בחירה.
אבל, מה הפשט אומר כך, סוג החברה שאברהם אבינו הקים, הטבע שלהם, סוג החברה שלהם, עשוי כך, “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו”, כך עובדת יהדות. אתם יכולים לראות אצל יהודים, כשעושים מדינה, ואיך זה ממשיך אחר כך? זה ממשיך אחר כך באותו מחזור. אמת! זה טבע. “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”, זה טבע של היהודים. זה טבע, זה טבע כל הדבר.
רגע אחד, רגע אחד! טבע אומר רגע אחד. כשאני אומר טבע זה אומר טבע של האנשים. רגע אחד, זה לא מהלך המחשבה של השכל עצמו, זה לא כל כך קשה. עכשיו, אני יכול להסביר את זה בדקה למה. סברה, תיאוריה. אני אומר כבר את הפשט האמיתי, אני לא יודע אם זה נס, נס אומר על-טבעי. ואברהם אבינו כבר הרג את הסוס, כי הוא כבר סוג אדם כזה שכך הוא עובד. אברהם אבינו גם היה במצב, כן, הוא לא היה צריך להכעיס יותר, הוא התנגש עם כל אחד, הקב״ה הציל אותו. כך הולכים יהודים, הם הולכים להילחם עם כל אחד, כל אחד הופך לאויב שלהם, ובסוף הקב״ה עושה נס ועוזר להם. כך, זה הדבר שהם יהודים, שבכל דור ודור.
תירוץ האגודה: הבטחת הקב״ה אינה “צ׳ק” חד-פעמי
האגודה אומרת שהוא הבין, הוא אומר כך, אם היית חושב שאתה תופס את הקב״ה בצ׳ק, אם היית חושב שההבטחה לאברהם אבינו היא רק נס, שהקב״ה הבטיח שהוא יוצא ממצרים, אוקיי, את הצ׳ק הוא כבר פדה, יציאה ממצרים, אין לו יותר צ׳ק לפדות שוב. אבל האגודה אומרת לא, הוא קיבל צ׳ק שלהקב״ה יש סגנון צ׳ק, לא, האגודה אומרת שהקב״ה הכיר את אברהם אבינו, הוא אמר אני מכיר את אבותיך, אני מכיר את שנותיך הקודמות, הקב״ה אמר אני מכיר את אברהם אבינו, אני יודע איזה סוג אדם הוא, אני יודע איזה סוג ילדים יש לו, אני יודע איזה סוג חברה אתה הולך לעשות. החברה שלך הולכת להיות כזאת חברה שכך הם יהיו, גוי ילחץ אותם, ובסוף הם ינצחו.
אברהם אבינו ידע את כל הסיפור
ומה יבוא קודם אחר כך? האם אברהם אבינו ידע מיד, כתוב במדרש “אברהם אבינו ברא לו את המלכיות”, הקב״ה הראה לו את העגלה משולשת, אומר המדרש שזה מתכוון לשלוש מלכויות וכו׳ וכו׳, ארבע מלכויות, אני לא יודע מה זה אומר כל העגלות האלה. אבל אברהם אבינו הבין, אברהם אבינו ידע מיד, יציאת מצרים פירושה שהוא יוצא ממצרים, ו… הם יחזרו להיכנס למצרים, או למקום אחר, לא משנה איפה. הוא גם ידע את כל זה, הוא לא ידע את הפרטים, הוא גם ידע שזה ילך עד אדום וכן הלאה, הם ילכו לאמריקה, ויהיה מלחמת משפחה ביהודים, הוא ידע את זה, הוא הכיר את היהודים.
בוודאי, שלא יהיו חס ושלום, אבל אנחנו ננצח את זה, אנחנו ננצח את זה, תמיד, תמיד מקבלים את הכסף, תמיד מקבלים את הכסף, אין דבר כזה איך, תמיד מקבלים את הכסף. כמו שאותו אחד אמר, אני הולך לבנות חומה ומקסיקו תשלם את המחיר, תמיד זה ככה, תמיד מקבלים את הכסף, תמיד יש דרכים לזה.
עמדת הרמב״ם: בחירה וגבולות הניבוי
למה הרמב״ם צריך פסוקים שזה יהיה ככה? כי כך אומר הפסוק, הפסוק, אני רוצה להגיד לך שהפסוק גם ידע את המציאות, חשבת שהפסוק אומר לך אחרת, הפסוק גם יודע את המציאות. זה בגלל שאנשים אמרו, זה רק כדי לענות לאנשים שאומרים שזה לא כתוב בתורה, כתוב רק שהנביא שאל, אוקיי, כן כתוב בתורה, אבל מה כתוב בתורה? זה כתוב בברית בין הבתרים. והרמב״ם אומר בתחילת הלכות תשובה, הוא מסביר ממש, והוא אומר שזה לא מוכרח לקרות. זה לא מוכרח, בינתיים הייתי צדיק. ואתה אומר שזה מוכרח, אה, כן זה כך. לא בדיוק הרבע שעה מתי משיח יבוא, ואיזה סוג חמור קטן יהיה לו.
זה אומר הרמב״ם, אומר הרמב״ם בהלכות משיח, אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה. הוא אומר, אף אחד לא יודע, אפילו הנביאים לא ידעו. זה מה שהוא מתכוון לומר שם. למה הם לא ידעו? כי זה לא מוכרח לדעת, כי יש כאן בחירה. הטבע לא קבוע ברמה הזו. אנשים, לא טבע פשוט, טבע אנושי. טבע אנושי הוא המגוון ביותר. אבל זה בכל זאת טבע למחצה. יש כאן מהלך. אפשר בכל זאת לנבא משהו מה אנשים יעשו. לא בדיוק, יש הרבה מאוד שונות. אפשר להסתכל על כל מיני מודלים ודברים. אבל מלמעלה, מבט על ההיסטוריה, אפשר לומר, הקב״ה ברא את האנושות, ויהיו להם אלף, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה. זה לא מוכרח, אבל בדיוק, אפשר להיות חכם בהרבה דברים.
אני לא אומר שכל הבחירות שעשינו היו חכמות כל ארבעת אלפים השנים. הרבה דברים היו טיפשיים. אבל באופן כללי, המבנה, אתה מסתכל ממבט ציפור על המבנה, זה ככה. אתה, לעמים אחרים יש מבנה אחר. אני לא יודע מה יש להם, אבל יש להם מבנה אחר. הם הולכים בדרך אחרת. אתה, זה היה ברור ככה, לא משנה, סיבות רגשיות, סיבות פיזיות, סיבות פוליטיות, כל מיני סיבות. זה ממשיך לעבור. זה אברהם, זה מה שהקב״ה אמר לאברהם אבינו.
המדרש: “הביטו אל צור חוצבתם” – אברהם אבינו כמקור הגלות
דרשת המדרש: אברהם אבינו הוא ה״צור”
עכשיו אני רוצה להגיד לך מדרש, מה זה אומר ומה זה מורכב. כתוב במדרש כך, בפסוקים כתוב… המדרש אומר כך, אברהם אבינו… המדרש אומר כך, בישעיה כתוב, “הביטו אל צור חוצבתם”. למה היהודים בגלות? יש צור שחצב אותם. אומר המדרש, אתה יודע מי זה? אתה יודע מי אשם בגלות שלנו? אומר המדרש, צור זה אברהם אבינו. כתוב פסוק בישעיה, “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”. צור, הנביא עצמו מפרש, צור זה אברהם אבינו. צור פירושו המקור. וזה הכל אברהם אבינו.
בחירת אברהם: שעבוד מלכויות או גיהנום
אומר המדרש, למה אנחנו בגלות בגלל אברהם אבינו? הוא עשה טובה גדולה, ואנחנו הוכנסנו לגלות. למה? אומר המדרש, על פי מעשה, הקב״ה אמר לאברהם אבינו, לאברהם אבינו, יש לך שתי אפשרויות. זה שהכל נופל פנימה. הציפורים שם, לא משנה איך הדרשה עובדת. יש לך שתי אפשרויות. יש לך שתי בעיות. יש בעיה אחת של גיהנום, ועוד בעיה של שעבוד מלכויות של גויים. שתי בעיות יש בעולם.
איך אומרים את שתי הבעיות בשפת הרמב״ם? זוכרים את תחילת השיעור. מה פירוש גיהנום? תיקון הגוף ותיקון הנפש, נכון? יש דעות רעות ומידות רעות. מה זה שעבוד מלכויות? בדיוק. והגיהנום היא… באה משם משעבוד מלכויות. עולם הבא, הבעיה של עולם הבא היא תיקון הנפש.
תורה וקרבנות: שתי העצות
אומר המדרש, נגד זה יש שתי עצות. מה הן שתי העצות? תורה וקרבנות. התורה, זה מביא אדם ל… הוא לא אומר כך, אבל תורה היא לדבר אחד, קרבנות זה לדבר השני. אם יש תורה וקרבנות, אין לא שעבוד מלכויות ולא גיהנום. מה יהיה אם אין קרבנות? תורה תמיד תישאר, אבל זה תקוע, חסר לך כנף אחת.
אמר הקב״ה לאברהם אבינו, “יש לי בשבילך בחירה, אני נותן לך בחירה. או שהילדים שלך ילכו לגיהנום אבל לא יהיה להם שעבוד מלכויות, או שיהיה להם שעבוד מלכויות אבל הם לא ילכו לגיהנום.” אמר אברהם אבינו, “עדיף לי שלא ילכו לגיהנום אבל יהיה להם שעבוד מלכויות.” אם כך, כל פעם שנאצי מכה יהודי, שיאמר, “זכות אברהם אבינו, זו אשמתך.”
כך אומר המדרש? כך אומר המדרש. אדם שהבין היטב יהדות. הכל כמובן פיוטי, אבל הוא אומר דבר פשוט מאוד.
מה פירוש קרבנות: בית המקדש וחברה יהודית
מה אומר המדרש כך? במקור, מה זה אומר קרבנות? קרבנות פירושם שיש בית המקדש, יש חברה יהודית טובה, אפשר לחיות, אפשר גם לאכול בשר וגם לשתות יין, להביא קרבנות, שלמים, עולות, כל מיני דברים, וגם לחשוב פילוסופיה בלילה, עטופים בבית המקדש פילוסופיה, כן?
סטייה: עדות תיאופרסטוס על היהודים
מי כבר דיבר על זה? כבר אמרתי, כתוב אצל הפרסי תיאופרסטוס, כך מסופר על היהודים. התלמיד של אריסטו, הוא נקרא תיאופרסטוס, הוא אומר, “מה עושים היהודים? ביום הם מקריבים קרבנות, ובלילה חושבים פילוסופיה.” כך הוא שמע מיהודי שהיה בבית המקדש. אני לא יכול לעזור לך, הוא היה עם הבעיות שלו עדיין, הוא חשב אז. הוא רץ אחרי אברי מיטל, הוא אומר? הוא לא. הם אומרים את מה שהוא אומר. לא, העמודים, הוא היה הישראל בעמודים, גרם להם לדבר. כך אתם אומרים. אני תוהה. עדות, עדות, הספקות על גט מקושר, גאון, בודק עדות. שמעתי עוד גאון.
משיח והמחזור הנצחי: בחירת אברהם אבינו והלכות כלל ישראל
המצב האידיאלי: תיקון הנפש ותיקון הגוף ביחד
ביום הם מקריבים קרבנות, ובלילה חושבים על הדברים. כך הוא שמע מיהודי, הוא היה בבית המקדש, אני לא יכול לעזור לך, הוא היה עד בית שני, הייתי אז.
עכשיו, הקשיבו בואו נמשיך הלאה עם הדברים. מה הוא אומר הלאה? לא, במידות. זה אומר, על מה דיברנו? כן, כך הוא אומר, אתה תוהה, עדות שנעשתה עם גוי, כך הוא אמר, עדות שנעשתה עם גוי, גוי שהיה בארץ ישראל.
אז זה באמת, שיש גם תיקון הנפש, גם תיקון הגוף, כן, גם יש שלום בעולם, אין שנאת חינם, אפשר להביא קרבנות, כן, אין גלות, כלום, בסדר, גם יש תורה, גם שכל, זה עסקה, זה עולם צדיקים, הם אחד בעולם הזה, עולם הבא.
הבעיה של כלל ישראל: טבעו של אברהם אבינו
אבל יש מצב, וזה מה שהמצב של אברהם אבינו, ואני אסביר לך איך הוא בחר בזה. אבל יש מצב, בגלל סוג האנשים שהעם היהודי הם, קשה להם להיות בעולם הזה וגם שכל.
למה? כי להם לפעמים יש טבע שהם מסתכסכים עם אנשים אחרים. יש להם שיגעון כזה שהם ירשו מאברהם אבינו.
וכאמור, רוצה קרבנות ותורה, פשוט מאוד, השתעבד לנמרוד, כן. זה בשביל נמרוד, עבוד אותו, לא אמרתי. אתה יכול להשתעבד לנמרוד, ויהיה גם עולם הזה, גם עולם הבא.
אברהם אבינו לא נתן לו, הוא הולך להיות עם השכל שלו, יש לו טבע כזה שהוא מסתכסך עם נמרוד. אם כך, אמר הקב״ה, “בוא לכאן”.
פשט הרמב״ם ב״לך לך”
הרמב״ם אגב לומד שאברהם אבינו מעולם לא אמר שהקב״ה אמר לו ללכת לארץ ישראל. הרמב״ם אומר שהמלך גירש אותו. זה אומר, הקב״ה אמר… האם אברהם אבינו החזיק כמו התניא במחלוקת של נפוליאון? לא, לא, לא.
תלמיד: יואלי, אני אומר לך כך, מה עדיף? רגע, אני יודע, אני צריך לחשוב. תן לי לסיים את המעשה שלי, כי זה קטע תורה אדיר. צריך לסיים.
מרצה: אז אברהם אבינו, רוצה באמת הקב״ה אמר לו ללכת לך לך, זה הקב״ה אמר לו. הקב״ה אמר לו, יש עבודה זרה, ואתה מבין שיש אלוקים, ונמרוד הוא שטויות, והתסכסכת איתו, אמר לך שאתה לא גר כאן. אתה הולך לארץ גלות, אתה הולך לגלות. נכון? זה אומר, אברהם אבינו ברח.
בחירת אברהם אבינו: אמת על פני עולם הזה
ומה הוא עשה? במקום, הוא אמר אחרת, “אני הולך עם האמת בעולם הזה, לא להיות עם כסף, לא להיות עם הצלחה, מאשר להיות עם עולם הזה אבל ללכת לגיהנום, והילדים שלו. זה מפורש, למען לא תסב נחלת בני ישראל ממטה אל מטה אחר.
כמו שאתם רואים, בבקשה הסתכסך עם המנהיג המקומי. אני לא יודע למה, אבל אומות העולם עושות זאת ליהודים, נכון? יש להם כל מיני דרכים, לפעמים בגלל אמונה, לפעמים בגלל מערכות אחרות, תמיד. הם נותנים… בדיוק. לא משנה מה זה, שיוודאו ששונאים אותך.
הדפוס ההיסטורי של אנטישמיות
סתם, ישראל מצרים שלום, כן? מה היה לישראל ממצרים תלושי מזון? אני אומר סתם. הוא אומר, דרך אגב, כתוב בפסוק, “ויבן ערי מסכנות לפרעה”, שהם לוקחים את כל תלושי המזון שלנו, הם הולכים לכל התיאטראות, הם כולם יהודים. כך כתוב במדרש, והוא אמר, בעיה מאוד ישנה.
זה מדהים שאתה קורא את פרשת שמות, אתה רואה את אותו ניסיון שכל אנטישמי אומר היום, אז הוא אומר, אני לא יודע, או שזה רוח הקודש, או שזה הטבע של האנשים. כך הם האנשים, האנשים הם נותנים לעצמם עצות.
ברית בין הבתרים: ייעוד כלל ישראל
וממילא אמר אברהם אבינו, אני סבור שעדיף שתלך לגיהנום ושתהיה תשובה מאהבה. זה מה שאברהם אבינו בחר ליהודים, זה צער הנחלות. אברהם אבינו בחר בשבילנו את העבודה.
זה מה שהוא אמר לאברהם אבינו, אברהם אבינו אמר לקב״ה, “רבונו של עולם, אני כזה צדיק, שאני צריך לסבול בשבילך, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא הולך לי טוב, אין לי ילדים”.
תשובת הקב״ה: התמונה השלמה
אמר הקב״ה, אה, אתה עדיין לא תופס. אני רואה שלא תפסת שכאן בעולם יש פשרות. כן, בוא, בוא נוציא אותך מהבית שלך, בוא נראה לך את כל התמונה. אני רוצה להראות לך מה זה אומר.
הבחירה שלך היא כך, שישרפו אותך באושוויץ, אבל שתדע את האמת. זה מה שאתה רוצה? אמת? בוודאי, זה לא בא עלי לנצח. תמיד יש שכר, עבדו את ה׳ בשמחה. אין ייאוש, בוודאי, אנחנו חכמים, ואנחנו יודעים איך לרמות את המצרים ולגרור את כל השבוע ולקחת את הכסף שלהם. אין בעיה, בסוף זה חיים טובים, זה יימשך עד שמשיח יביא את טראמפ למדינה, הוא יחזיר אותך לארץ ישראל, ואתה תתהפך. פעם הבאה, שוב.
זה מה שהוא אמר, כל המלכויות, עולם כמנהגו נוהג. אברהם אבינו אמר, כן, זה מה שאני רוצה. אין בעיה, זה “הכרת לו ברית בינינו ובין אבותינו”. זה הייעוד שלנו. זה בינתיים עדיין לא פתרנו את הבעיה, בינתיים אנחנו עדיין שם במצב.
אז זה הפשט שלי, וזה נענה עד שנדע שמשיח יבוא. אז, זה גם מה שהרמב״ם אומר. שמעתי מה הרמב״ם אומר, חושבים שמשיח יבוא וזה הסוף. זה דבר מאוד מעניין, אני לא יודע מאיפה העולם לקח את זה.
משיח והטבע המחזורי של ההיסטוריה
שני המודלים של אליאדה מירצ׳ה
היה, היה גוי, אליאדה מירצ׳ה, משהו כזה, מירצ׳ה, אני יודע, חכם גדול. הוא אמר שיש שתי דרכים להסתכל על העולם.
דרך אחת היא שזה מעגלי (circular), הכל חוזר על עצמו, החורף בא, אחר כך הקיץ, אחר כך בא החורף, אחר כך הקיץ, כך גם ההיסטוריה. עולם כמנהגו נוהג, הכל עולה, יורד, עולה, יורד. גלגל החוזר בעולם.
אחר כך הוא אומר, יש דרך אחרת לחשוב, נקראת התקדמות (progress) – הכל נעשה טוב יותר! הוא טוען שהתורה הולכת בדרך של התקדמות. מתחילים באדם הראשון, זה לא גלגל. זה נכון שהקבלה סבורה שזה גלגל, זה מסתובב, שמיטות, שוב ושוב. אבל זה מגיע לסוף, משיח יבוא וזה יהיה הסוף. אוקיי, כך אומר הגוי, ועוד הרבה יהודים.
שיטת הרמב״ם: משיח אינו נצחי
היהודים שמכירים את הרמב״ם, הוא אמר מאוד ברור, שאחרי שמשיח יבוא, שוב יבוא משיח. הוא מביא את ישעיהו הנביא. איך יודעים שמשיח יבוא? כי ישעיהו הנביא אמר לו את זה, נכון? הוא אומר שבזמן משיח, בזמן חירות, הלך טוב, זה יפול שוב. כן. הוא אומר שזה זמני, כי זה גלגל החוזר.
אה, אומר הרמב״ם, מהו זה שכתוב שימות המשיח יהיו לעולם, מלכות אין סוף ושלום? אומר הרמב״ם בשמונה פרקים [הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות], בפירוש המשניות שנכתב לכל היהודים, אמר הרמב״ם כך: חשוב רק, זה דבר מוזר לומר שהמשיח יחיה לעולם. כי קיבוץ הטוב, מלכות טובה שמסודרת היטב, יכולה לחיות כמה אלפי שנים, כך הוא מאמין. כמה אלפי שנים. זו תקופה טובה, שיכול להיות משיח במשך כמה אלפי שנים. אתה אומר שהחתם סופר [רבי משה סופר, 1762-1839] אמר חמישים שנה, יכול להיות כמה אלפי שנים. אבל לא לעולם.
קושיית הבריסקר רב ותירוצה
לאחר שהמשיח ימות, אז תיענה קושיית הבריסקר רב [הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק, 1886-1959]. הבריסקר רב שאל קושיא, הרמב״ם אומר, איני יודע, הבריסקר רב או מישהו שאל את הקושיא. הרי כתוב, רב חיים [הרב חיים סולובייצ׳יק, 1853-1918] אמר שכל העיקרים צריך לדעת, שזה מעכב. נביא שאינו מאמין במשיח הוא גם נביא שקר. מישהו שואל, מי שמאמין שהמשיח כבר בא, מה עושים כשהמשיח כבר הגיע? זו בדיחה הקושיא.
אבל התירוץ אינו בדיחה. התירוץ הוא שהמשיח יבוא, כן, צריך עדיין להאמין במשיח. למה צריך עדיין להאמין במשיח? הרי הוא כבר בא! ואחר כך? שוב גלגל חלילה. התורה נצחית. התורה נצחית. אם זו נצחיות, שבת שבעה סייקלים, אבל זה הכל בדיוק כמו שכתוב שתבוא גאולה אחר כך. מדברים על בית שני, הייתה גאולה אחר כך.
מה פירוש “לעולם ולעולמי עולמים”
מה פירוש זה? פירושו לזמן ארוך, לעולם ולעולמי עולמים. מה הפשט? זמן ארוך מאוד. אלף שנה. אלף שנה זה הרבה, כן? שיהיה אלף שנה. אפילו אלף שנה עדיין לא הייתה אף מלכות אחת שחיה אלף שנה עד כה. תלוי איך סופרים, בקיצור, אה, עשרת אלפים שנה בוודאי אי אפשר, שום דבר לא חי. עשרת אלפים שנה, מלכות דוד המלך עשרת אלפים שנה, אין בעיה. אבל לא נצחיות, נצחיות עם תורה היא נצחית.
מה שכתוב גאולות וגאולות, זה מעגל נצחי, זה יודע אדם חכם, שכאשר לוקחים תמיד כאן קץ, מה? אז זה אף פעם לא נגמר. ברוך השם, כתוב לעולם. אני לא אומר שהרמב״ם לא כתב בחריפות? לא, אני אומר לך שיש בעיה כי הלל [חכם תלמודי] לא הבין! הלל חשב שאם כבר אחרי חזקיהו [מלך יהודה] אין, יש להם לבוא לטובתנו וכולי. אצלנו חזקיהו עדיין חי! אצלנו אותן בעיות, אותן בעיות פסיכולוגיות שהיו לחזקיהו, יש לנו גם.
הדפוסים הקבועים של ההיסטוריה היהודית
הסתכל בתנ״ך לראות, שום דבר לא השתנה. אותו חזקיהו עם האחרים אמרו שמצרים היה, כל המעשיות, משתנים רק השמות, אבל המעשיות לא משתנות.
היום כל אותם מעשיות, לא משתנה, משתנים רק השמות עם המקומות עם הזמנים. בוודאי יש בחירה, אפשר לעשות זאת קצת יותר טוב, אפשר לעשות שאז זה ימשך אלף שנה ולא מאה שנה. כל הדברים האלה אפשריים, בוודאי. ולפעמים זו גם לא טובה. הגמרא אומרת שטובה עשה הקב״ה לנשמה שלא תלך כל כך הרבה זמן, כי כל כך הרבה זמן כבר היו צרות. לפעמים עדיף מקום מהר. יש הכי קדושים כל מיני חשבונות, תמיד יש בחירה, יש הרבה מקום לשחק.
בחירה בתוך המבנה
זה לא שצריך לא לעשות כלום, להיפך, האדם שהוא מחשב קיצין אומר אני בעצם יש לך מבנה, אתה לא צריך לעשות כלום. אבל אני אומר להיפך, המבנה אומר שאתה חייב לעשות משהו, אפשר לשנות.
זה לא… את הזמן הזה כל המפרשים בטח יושענו, יכול להיות בטח יושענו באותו זמן, כי בטח פירושו מבנה כללי, בדיוק כמו שאדם יחיה שמונים שנה, הביטוח אומר לנו כמה זמן אדם יחיה כל כך הרבה זמן, נכון? פירושו אם אתה עומד בפינה ויש תאונה, תחיה כל כך הרבה זמן? מכאן צריך לשמור על הבריאות, וצריך כן לשמור על הבריאות. אותו דבר עם כל הקיצין, זה הפשט שלי וזה רק לחבר את השמונה פרקים, זה דבר כללי.
הלכות תשובה: יחיד וציבור
והדברים הם בדיוק דברים דרמטיים בהלכות תשובה. העולם לא מבין את זה, אנשים, אבל יש מציאות, יש פשט. בדיוק כמו שיש דין על יחיד, יש דין על ציבור, על עיר. יש אדם צדיק, יש עיר צדיק, אמת? יש אדם בינוני, יש עיר בינוני. “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי”, כן? פירוש זה שתמיד יש לך בחירה. אבל העובדה היא שיש כך אתה יודע, כך אתה יודע מידות, יש מידות של אנשים, יש מידות של אומה שלמה, יש מידות של קבוצות של אנשים, או של ארצות, או של ערים, או של איזה סוג ארגון יש לאנשים.
אותן הלכות על קבוצות
בדיוק כמו שאני יכול לומר לך, “אתה הולך להתעצבן, אתה הולך עכשיו לא לעשות לבד את המצווה עם אותה עבירה”. למה? כי כבר יש לך את ההרגל? אין לך בחירה? דווקא כי יש לך בחירה, זה כבר השכר והעונש. כמו שאני יכול לומר על אדם, על קבוצת אנשים, על אברהם אבינו, הקב״ה אומר על קבוצת אנשים, על זרע אברהם, שיהיה להם טבע כזה. למי שייך הטבע? לא לאדם ספציפי, לקבוצה. כל עוד תחיה הקבוצה, יהיו להם סוג כזה של מצוות, סוג כזה של עבירות, סוג כזה של דפוסי התנהגות, וכן הלאה.
זה ממש אותו דבר, לא שונה, רק על רבים. זה הרבה יותר מסובך, מובן מאליו, לדעת על הרבים. קשה לדעת, וזה עשוי מהרבה פרטים, עם הרבה יותר שינויים שיכולים להיות. במובן מסוים זה אבל יותר יציב. אתה אומר כאן קהילה, ואת זה אי אפשר לדעת את הפרטים, אבל יש חומרא בזה, כי הכלל נשאר תמיד, הכלל מנצח כמעט תמיד.
היחיד וההגדה
אתה יחיד, אתה הולך, בסדר, אתה פורש מן הציבור, אין בעיה, תהיה רשע. אבל ההגדה ממשיכה. אתה יודע, כל שנה מדברים כבר על הרשע, הוא לא רצה את החופש. כל שנה יש איזה רשע עם איזה חכם עם איזה טיפש. לא משתנה כלום, אמת? יוצא שיש כלל. נכון, פירושו מה? נכון. זה עדיין אותו מעגל, זה הולך אחד כאן על הכלל.
מסקנה: שמונה פרקים פרק ד׳ על הכלל
כל ההלכות האלה בשמונה פרקים פרק ד׳ יש על הכלל, וצריך להבין את זה, כי כך התורה עשתה.
טבע האומה הישראלית שהוטבע על ידי האבות בעבודת המידות ואנחנו שכרם | שמונה פרקים פרק ד׳ | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון – פילאסאפישער שיעור אויף שמונה פרקים פון רמב״ם
—
[דיגרעסיע: ברענדינג פאר דעם שיעור – די “קוגל-פלאן”]
יעדער שיעור דארף האבן זיין אייגענע “ברענדינג” – א ספעציעלע קוגל, אזוי ווי יעדער רבי האט זיין באקאנטע קוגל וואס ציט מענטשן. א מעשה פון שבת אין קערעסטיר: א קוגל האט אויסגעזען צעפאלן, אבער דער בעל הבית האט פארזיכערט אז דאס איז א “שייע קוגל” – נאכ׳ן דאווענען וועט עס זיין גוט. און טאקע אזוי איז געווען.
—
I. פרק ד׳ פון שמונה פרקים – דער צענטראלער פרק ביים רמב״ם
א. די טעזע
פרק ד׳ פון שמונה פרקים (הקדמת הרמב״ם צו פרקי אבות) איז דער עיקר פרק. נישט בלויז א סברא – דער רמב״ם אליין האט דאס אויך אזוי געהאלטן, און דאס קען מען באווייזן דורך זיינע אייגענע צוצייכענונגען.
ב. ראיה פון “self-references”
– דער רמב״ם מאכט זייער ווייניק צוצייכענונגען צו זיינע אייגענע ווערק – ער איז נישט דער טיפ וואס ציטירט זיך אליין אסאך.
– אין מורה נבוכים צייכנט ער צו צו פירוש המשנה בערך צען מאל – פון זיי זענען אכט צו שמונה פרקים, און זעקס פון יענע אכט זענען ספעציפיש צו פרק ד׳ און פרק ה׳.
– שוין אין דער הקדמה צו פירוש המשנה צוזאגט ער אז ער וועט געוויסע נושאות מסביר זיין אין פרקי אבות.
– אין משנה תורה צייכנט ער כמעט נישט צו צו זיך אליין.
– מסקנא: פרקים ד׳-ה׳ זענען דער צענטער פון שמונה פרקים.
ג. די סטרוקטור פון שמונה פרקים
– פרקים א׳-ג׳: הקדמות – חלקי הנפש, וועלכע חלקים האבן מחלות/רפואות, וואס הייסט חולי הנפש.
– פרק ד׳: וואס הייסט מידות טובות און וויאזוי מ׳באקומט זיי – דער עיקר.
– פרק ה׳: די מטרה פון אלע מידות טובות.
– פרקים ו׳-ח׳: הוספות/צוגאבן וואס זענען פארבונדן אבער נישט דער קערן.
—
II. תאוה – דער הויפט-נושא וואס דער רמב״ם צייכנט צו פון שמונה פרקים
א. די תורה׳ס צוויי מטרות – מיט א דריטע קאטעגאריע
דער נושא וואס דער רמב״ם צייכנט צו די מערסטע מאל פון שמונה פרקים (ספעציעל אין מורה נבוכים חלק ג׳, פרק כ״ז-ל״ג) איז:
– די תורה האט צוויי מטרות: *תיקון הגוף* (מידות טובות, געזעלשאפטלעכע ארדענונג) און *תיקון הנפש* (ריכטיגע דעות/ידיעות).
– דער רמב״ם מאכט א דריטע קאטעגאריע: *להרחיק התאוה* – אוועקשטופן תאוות. פארוואס באזונדער? ווייל תאוה שטערט אויף ביידע לעוולס:
– סאציאל (בין אדם לחבירו): א בעל תאוה ווערט א גנב (ווי בן סורר ומורה – מ׳הרגעט אים נישט ווייל ער פרעסט, נאר ווייל א פרעסער ווערט א גנב).
– אינדיווידועל (שלמות האדם): א בעל תאוה קען נישט טראכטן, קען נישט דערגרייכן נבואה אדער שלמות אחרון – ער איז “ביזי פרעסן.”
ב. די פערצן גרופעס פון מצוות און תאוות אלס באזונדערע קאטעגאריע
אין מורה נבוכים (פרק ל״ה) טיילט דער רמב״ם די מצוות אין פערצן גרופעס. אבער נאך פריער, אין פרק ל״ג, שאפט ער אינערהאלב דעם כללות׳דיגן ציל פון „תיקון הגוף” און „תיקון המדות” א באזונדערע קאטעגאריע — „חלקת התאוות.” דאס אליין איז שוין אויפֿפאלנד.
ג. טהרה וקדושה – א נאך ענגערע אונטער-קאטעגאריע
אינערהאלב דער קאטעגאריע פון תאוות מאכט דער רמב״ם נאך א באזונדערע קאטעגאריע: „טהרה וקדושה”, וואס מיינט „הרחקת המשגל” — זיך אפהיטן פון תשמיש. די אנדערע תאוות (עסן, טרינקען, ממון) בלייבן אין דער אלגעמיינער קאטעגאריע, אבער משגל באקומט א ספעציעלן דגוש.
ראיה אז „קדושה” מיינט פרישות פון תשמיש: פון פסוק „וקדשתם היום ומחר” — הקב״ה האט געזאגט צו משה, און משה האט דערפון אפגעלייטעט „אל תגשו אל אשה.” (באמערקונג: רש״י פארשטייט עס מער אין קאנטעקסט פון דיני טומאה וטהרה, אבער דער רמב״ם פארשטייט עס אלס א מוסר׳דיגע פרישות.)
ד. די צוויי לעצטע גרופעס פון מצוות – ביידע פארבונדן מיט תאוה
– גרופע 13: איסורי מאכלות — דער צוועק איז „לפסוק רוב התאוה” — נישט עסן בלויז פאר געשמאק, נאר פאר געזונט. דער רמב״ם פארווייזט: „כבר בארתי זה בהקדמת אבות.”
– גרופע 14: איסורי ביאה (ספר נשים) — דער צוועק איז „למעט המשגל כפי היכולת.” ווידער פארווייזט ער אויף די הקדמה צו פרקי אבות.
ה. מסקנא: די צענטראלע מעסעדזש פון פרקי אבות
ווייל דער רמב״ם פארווייזט מערערע מאל אויף זיין הקדמה צו פרקי אבות אלס דעם מקור פאר דעם עיקר פון פרישות, קומט אויס אז די צענטראלע מעסעדזש פון פרקי אבות (וואס מען לערנט אלס הכנה צו קבלת התורה / ספירת העומר) איז פרישות פון תאוות.
וויכטיגע פרעציזירונג: נישט אז מען זאל עסן ווייניגער סתם. דער ריכטיגער פרינציפ איז: מען זאל נישט מאכן דעם תענוג פון עסן די מטרה. די מטרה זאל זיין געזונט. אפילו אויב עס איז געשמאק — דער פלעזשור אליין איז נישט קיין עבירה, נאר עס טאר נישט זיין דער ציל.
ו. פרק ד׳ פון שמונה פרקים – תאוה אלס דער הויפט-דוגמא
אין פרק ד׳, וואו דער רמב״ם רעדט פון מידות, איז תאוה / פרישות די ערשטע מדה וואס ער ברענגט, און ער איז דערויף מאריך מער ווי אויף אלע אנדערע. ער גייט אדורך צופיל פרישות, צו ווייניג פרישות – דער גאנצער פרק דרייט זיך ארום תאוות וואס זענען תענוגי הגוף. טעאָרעטיש קען מען דעם זעלבן שמועס (צופיל / צו ווייניג) זאגן אויף יעדע מדה — כעס, גאווה, א.א.וו. — אבער דער רמב״ם וועלט אויס דווקא תאוה אלס זיין הויפט-דוגמא.
ז. היסטארישע באמערקונג: דער רמב״ם׳ס חידוש אין דער מסורה
הגם אין חז״ל איז דא מאטיוון קעגן א לעבן פון תענוגים, קיינער פאר׳ן רמב״ם — נישט די גאונים, נישט די ערשטע ראשונים — האט נישט געמאכט אזא צענטראלן דגוש אויף פרישות פון תאוות. דער רמב״ם האט דאס אויפגעהויבן צו א פילאזאפישן פרינציפ, און מיר לעבן היינט מיט דער ירושה דערפון אזוי אז עס פילט זיך שוין נארמאל.
—
[צד-דיגרעסיע: ביאגראפישע ספעקולאציע וועגן דעם רמב״ם]
מען קען אפט דערקענען א מחבר׳ס פערזענלעכע נסיונות דורך וועלכע דוגמאות ער ברענגט. ווייל דער רמב״ם׳ס דוגמאות זענען כמעט אלעמאל תאוה, זעט עס אויס אז דאס איז געווען זיין פערזענלעכער קאמף. ביאגראפישע פאקטן: עס איז א מיינונג אז דער רמב״ם האט חתונה געהאט ערשט ביי ~51 יאר. מען ווייסט פון זיין פרוי׳ס נאמען און זיין זון, אבער נישט אויב ער האט פריער געהאט א פרוי. דאס וואלט ערקלערן ווי ער האט געהאט צייט צו שרייבן אלע זיינע ספרים.
באמערקונג וועגן משכב זכר: מען דארף פארשטיין דעם רמב״ם׳ס פערספעקטיוו אין קאנטעקסט – מיר זענען שוין אזוי „פרושים” אז מיר כאפן נישט ווי גרויס דער נסיון איז געווען אין זייער צייט.
—
[צד-דיגרעסיע: אנדערע צדיקים און זייערע מדות – דער צאנזער רב]
א. אלגעמיינער פרינציפ
נישט ביי יעדן צדיק איז תאוה דער הויפט-קאמף. מען קען דערקענען א רבי׳ס פערזענלעכע מדות דורך וועלכע דוגמאות ער נוצט.
ב. דער דברי חיים (צאנזער רב) – כעס אלס הויפט-נסיון
א תשובה פון דעם דברי חיים צו א שטאט וואו עס איז געווען א מחלוקת מיט ר׳ יוסף שאול נאטנזאהן: דער דברי חיים שרייבט אז ר׳ יוסף שאול איז גערעכט, אבער ער בעט מען זאל זיך איבערבעטן מיט אים. ער דערמאנט אז אין זיין משפחה (ביידע זענען אייניקלעך פון חכם צבי) הערשט א שטארקע מדת הכעס אויף זאכן וואס מ׳דארף זיך כעסן, אבער אויך א שטארקע אהבת ישראל און מחילה.
א סערטש אין דברי חיים על התורה אונטער׳ן באגריף „כעס” ווייזט אז כמעט אלעמאל ווען דער דברי חיים רעדט פון חסידות אדער מידות, איז זיין הויפט-דוגמא כעס. זיין שיטה: מען דארף נישט אינגאנצן אויסברעכן א מידה, נאר נוצן זי אויפ׳ן ריכטיגן אופן – כעס דארף מען קאנאלירן פאר קנאות (הייליגן אייפער). אפילו שארפער ווי דער רמב״ם אין דעם פונקט.
ג. [צד-דיגרעסיע] רבי מרדכי יוסף פון איזשביצא (מי השילוח) – כעס קעגן תאוה
דער מי השילוח (מחולק געווען מיט דעם קאצקער רבי׳ן) האלט: עס זענען דא צוויי עיקר שלעכטע מידות – רציחה (כעס) און ניאוף (תאוה), פארבונדן מיט „לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.”
– תאוה – קען מען מוחל זיין, ס׳איז א „אידישע” שוואכקייט.
– כעס – איז אסאך ערגער, „כעובד עבודה זרה”, א „גוי׳אישע” מידה.
דער עולם זאגט: ער מיינט דערמיט דעם קאצקער רבי׳ן, וואס האט זיך צופיל מתעסק געווען מיט כעס; דער מי השילוח האט געהאלטן אז מ׳זאל זיך מתעסק זיין מיט תאוה, אבער כעס איז נישט קיין וועג.
ד. משה רבינו – זיין מידה איז געווען כעס
משה רבינו׳ס פראבלעם איז געווען כעס, נישט תאוה. ראיות פון חומש: די תורה קריטיקירט אים מינדסטנס איינמאל (אפשר צוויי מאל) אויף כעס; קיין קריטיק אויף תאוה. שוין פון פרשת שמות – ער רעגט זיך, ער שלאגט – ער איז געווען גערעכט, אבער ער איז געווען „א רעגעדיגער.” אינטערעסאנטע באמערקונג: עס זעט אויס אז פאר לידערשיפ איז די מידה פון כעס (= ענערגיע, קוראזש) וויכטיג.
ה. [צד-דיגרעסיע] רבי נחמן מברסלב און תאוה
רבי נחמן זאגט: ער איז שוין נישט אין דער פראבלעם פון תאוה, ווייל ער האט אזויפיל געארבעט דערויף – אבער ער האט געארבעט דערויף. אין חיי מוהר״ן / שיחות הר״ן שטייט בפירוש אז ער האט זיך געמוטשעט מיט תאוות. באמערקונג: ער איז געווען יונג – יונגע מענטשן האבן מער צו טון דערמיט.
ו. כעס קעגן תאוה – וועלכע איז ערגער פאר׳ן לעבן?
– תאוה איז מער „all-encompassing” – עס איז א לייפסטייל, עס נעמט איבער דעם גאנצן מענטש.
– כעס איז נישט קיין לייפסטייל – אפילו דער גרעסטער רגזן רעגט זיך נאר מאנכמאל; ער מאכט נישט זיין גאנץ לעבן ארום כעס.
– תאוה שטערט אפשר מער פאר לערנען ווי כעס.
—
III. בחירה – נישט א רענדאמער נושא, נאר פארבונדן מיט תיקון המידות
דער רמב״ם צייכנט אויך צו צום נושא פון ידיעה ובחירה (פרק ח׳). אבער ביים רמב״ם איז בחירה נישט א באזונדערער אבסטראקטער נושא – עס איז פארבונדן מיט תיקון המידות: מ׳דארף פארשטיין בחירה כדי צו פארשטיין וויאזוי מ׳ווערט א בעסערער מענטש.
א. דער יסוד פון פעולות → מידות (חזרה און העמקה)
עס זענען דא צוויי שטופן: (1) פעולות/מעשים (אויסערלעכע האנדלונגען לויט דער מידה), און (2) מידות (דער אינערלעכער כאראקטער וואס ענטוויקלט זיך דורך די מעשים). ערשט נאכדעם וואס מען באקומט די מידה, טוט מען עס פון זיך אליינס.
—
IV. רמב״ם הלכות תשובה פרק ו׳ – פרעה, בחירה, און עונש
א. צוויי קשיות פון דעם רמב״ם
– קשיא א׳: וויאזוי קען זיין „ויחזק ה׳ את לב פרעה” – דער אייבערשטער האט פארהארטעוועט פרעה׳ס הארץ – ווען דער מענטש האט דאך בחירה?
– קשיא ב׳: וויאזוי האט אדם הראשון געזינדיגט מיט׳ן עץ הדעת, ווען ער האט דאך נאך נישט געהאט קיין יצר הרע / אייגענע נטיה צום שלעכטן?
חידוש: לכאורה ענטפערט דער רמב״ם מיט צוויי באזונדערע תירוצים, אבער ביידע זענען אייגנטלעך דער זעלבער תירוץ (דאס ווערט אויסגעברייטערט ווייטער).
ב. דער רמב״ם׳ס תירוץ אויף קשיא א׳ (פרעה)
הקדמה: דער אייבערשטער שטראפט מיט פארשידענע סארטן עונשים – פארלירן געלט, פארלירן קינדער, טויט, אא״וו. וועלכער עונש פאר וועלכע עבירה – דאס איז א דין נותן (א ריכטיגע משפט-בארעכענונג), נישט ווילקירלעך.
דער חידוש׳דיגער עונש: עס עקזיסטירט א סארט עונש וואס מען האט אפשר נישט געהערט דערפון – מען פארלירט די פעאיקייט תשובה צו טון.
אפליקאציע: פרעה, סיחון, ישראל בזמן אליהו – זיי האבן אזעלכע חטאים באגאנגען וואס דער דין נותן (דער רמב״ם באטאנט דאס 2-3 מאל) אז דער פאסיגער עונש איז פארלוסט פון בחירה/תשובה-פעאיקייט. „ויחזק ה׳ את לב פרעה” מיינט נישט אז פרעה איז אומשולדיג – ער איז אנגעקומען צו א שטופע וואו דער עונש איז געווען פארלוסט פון בחירה.
ג. דער היטלער-משל – אילוסטראציע פון דין נותן
שטעל זיך פאר היטלער קומט אין 1944 צו טשערטשיל און זאגט „איך וויל תשובה טאן – אלעס צוריקצאלן, אויפהערן פייניגן, ווערן א גוטער מענטש.” יעדער פארשטייט אז דער ענטפער וואלט געווען: „ניין, איך האב פאר דיר א בעסערע פלאן – דו בלייבסט היטלער ביזן סוף.” דאס איז דער דין נותן – עס מאכט סענס. „גדול כוח התשובה” זאגט מען אויף א איד וואס האט געזינדיגט ביי עבודה זרה, נישט אויף היטלער.
ד. קשיא: דוד המלך׳ס תפילות
דער רמב״ם ברענגט אז דוד המלך׳ס תפילות אין תהלים – „אל תסתר פניך ממני”, „השיבנו”, „סלח לנו” – מיינען אלע: „זאלסט מיר נישט פארמיידן פון תשובה טאן.” קשיא: דוד המלך האט חושש געווען אז ער אליין איז אפשר אין דער קאטעגאריע פון פרעה? דוד המלך איז דאך נישט היטלער!
ה. דער שליסל-תירוץ: בחירה איז טבע, און דער עונש איז אויך טבע
בחירה איז א דבר טבעי – א נאטירלעכער פאקט. און דער פארלוסט פון בחירה איז אויך טבעי – עס איז דער נאטירלעכער רעזולטאט פון שלעכטע הרגלים. ווען דער רמב״ם זאגט „דער אייבערשטער מאכט”, מיינט ער אז דער אייבערשטער האט די וועלט אזוי אויסגעשטעלט – עס איז א סדר אין בריאת העולם. (דער רמב״ם זאגט אין פירוש המשניות אז אלע צען מכות זענען שוין געמאכט געווארן בבריאת העולם.) „שם אלוקים” מיינט דין, דין מיינט טבע – א סדר, נישט א ספעציעלע אינטערווענציע.
פרעה איז נישט אן אבנארמאלע זאך – „you should expect the world to work that way.” דער פסוק דערציילט אונז דעם פאקט פון ווי די וועלט פונקציאנירט.
ו. חידוש: „יעדער קען תשובה טאן” איז א ביסל fake news
די דרשות אז יעדער קען אלעמאל תשובה טאן – איז „א ביסל fake news.” עס גילט נאר אויף וויפיל מען האט נאך נישט קיין פארפעסטיגטן הרגל. דער רמב״ם זאגט „עד יום מותו תחכה לו” – אפילו אויפן לעצטן מינוט נעמט דער אייבערשטער אן תשובה. אבער – דאס מיינט נישט אז ער איז געווארן א גוטער מענטש. עס איז בלויז „עפעס אויפגעטאן” אז ער זאל זיך נישט אינגאנצן פארלירן.
די פאנטאזיע אז דער גרעסטער רשע קען ווערן א צדיק – „nonsense, not true. The world doesn’t actually work like that.” קוק ארום!
ז. דער מעכאניזם: הרגל איז דער עונש אליין
ווען א מענטש קען נישט אויפהערן – דאס אליין איז שוין דער עונש. דו ביסט „געווארן א לעקער פון קענדי” – יעצט קענסטו נישט אויפהערן. דער עונש איז נישט פאר דעם יעצטיגן מצב, נאר פאר דעם אנהייב – פאר דעם וואס דו האסט צוביסלעך זיך אריינגעלאזט אין שלעכטע הרגלים. „ואני הכבדתי את לב פרעה” מיינט ליטעראלי – זיין הארץ איז פארהארטעוועט געווארן דורך זיינע אייגענע מעשים.
[קליינע דיגרעסיע – „חיזוק דרוש”]: „מיין חיזוק דרוש איז – עס קען אלעמאל ווערן ערגער! איר מיינט ס׳איז דאס ערגסטע? עס קען זיין ערגער. ממילא זאל מען תשובה טאן מען זאל נישט ווערן ערגער.”
ח. דאס זעלבע יסוד גילט אויך בטובה – „הבא ליטהר מסייעין אותו”
דער זעלבער פרינציפ ארבעט אויך צום גוטן: „אדם מקדש את עצמו מעט” – א מענטש טוט א ביסל, דער אייבערשטער העלפט אים. אבער נישט אלעס איז בידי אדם – א חלק איז כישרון (נאטור), א חלק איז סביבה (ענווייראנמענט). דער אייבערשטער׳ס הילף קומט טבע׳דיג – ער גיט אים גוטע פריינט, גוטע אומשטענדן, צוביסלעך.
[דיגרעסיע – פראקטישער משל]: א בחור האט זיך געפירט אויף א געוויסן שלעכטן וועג. ער באקומט א ווייב – דאס איז אויך א „עונש/שכר” – יעצט מוז ער זיך פירן אנדערש. אבער אויב די ווייב פאדערט פון אים ווייטער די זעלבע שלעכטע הנהגות, איז ער „סטאק” – דאס איז שוין דער עונש. אויף דעם דארף מען מתפלל זיין.
ט. „מיר זענען אידן” איז שכר פון אונזערע זיידעס
דאס וואס מיר זענען מקיים תורה איז שוין שכר פון אברהם אבינו – פון אונזערע זיידעס. „אונז קומט זיך נישט קיין קרעדיט” – דאס איז שוין דער נאטירלעכער רעזולטאט פון דורות פון גוטע הרגלים. דאס איז דרכה של עולם, דאס איז די לעסאן פון יציאת מצרים.
י. קינדער׳ס פרומקייט – שכר פאר די עלטערן
[דיגרעסיע וואס שטיצט דעם הויפט-ארגומענט]: מענטשן וואונטשן אז זייערע קינדער זאלן זיין פרומע אידן. קשיא: קינדער האבן דאך אייגענע בחירה – וויאזוי איז דאס שכר פאר די עלטערן? תירוץ: חינוך און הנהגה פון די עלטערן שאפט די סביבה און הרגלים וואס מאכן עס נאטירלעך פאר די קינדער. דאס איז שכר פאר דעם טאטע. (ראיה: דוד המלך מיט אבשלום – „ולא עצבו אביו מימיו” – שלעכטע חינוך האט געבראכט צום עונש.)
—
V. יחוס – בחירה קעגן נאטירלעכע טענדענצן
א. דער ארגומענט קעגן יחוס אלס גאראנטיע
אויב יעדער האט בחירה (ווי דער רמב״ם זאגט – „יעדער קען זיין ווי משה רבינו אדער ווי ירבעם בן נבט”), פארוואס זאל מען נאר חתונה האבן מיט מיוחסים? אברהם׳ס טאטע איז געווען אן עובד עבודה זרה! משה׳ס זיידע אויך! עס זענען דא אייניקלעך פון גרויסע צדיקים וואס זענען רשעים, און אייניקלעך פון גרויסע רשעים וואס זענען צדיקים. אויך גרים (גרי צדק) ווייזן אז יחוס פון גוים פירט נישט אוטאמאטיש צו עבודה זרה.
ב. דער תירוץ: מנהגו של עולם – נאטירלעכע טענדענצן vs. אינדיווידועלע בחירה
טעאָרעטיש קען יעדער מענטש זיך טוישן – דאס איז אמת. אבער פראקטיש („מעשי הקב״ה” – נישט „מעשי האדם”) איז דא א נאטירלעכע טענדענץ (מנהגו של עולם): רוב אייניקלעך פון אידן בלייבן אידן, רוב אייניקלעך פון גוים בלייבן ביי זייער דרך. דאס איז נישט מאגיע – דאס איז סטאטיסטיק, „דרכו של עולם.”
[קליינע אפשווייפונג – ר׳ אלימלך׳ס אייניקלעך:] אפילו א נביא וואס זאגט „ר׳ אלימלך׳ס אייניקלעך גייען זיין נארמאלע לייט” – דאס איז נישט נבואה, דאס איז בלויז קענען מענטשן. אבער מ׳קען נישט פראקטיש ארבעטן מיט דעם (צ.ב. נישט ארבעטן ווייל מ׳איז א רבי׳ש קינד – דאס איז „אביוז”).
בחירה בלייבט: אפילו ווען מ׳קען פרעדיקטן וואס א כלל גייט טון, בלייבט יעדער יחיד אחראי אויף זיינע מעשים. דער פאקט אז עס איז פרעדיקטעבל הייסט נישט אז קיינער האט נישט קיין בחירה. דער מענטש איז וואס ער איז, דערפאר איז ער מחויב – „אין צדיק שנשבע.”
—
VI. דער רמב״ם׳ס צווייטע קשיא – „ועבדום וענו אותם” און נבואה
א. די קשיא
וויאזוי האט דער אייבערשטער געקענט צוזאגן אברהם׳ן אז די מצרים וועלן אונטערטעניגן זיינע אייניקלעך, און אויך „וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי”? אויב מצרים האבן בחירה, וויאזוי קען מען דאס פאראויסזאגן? און וויאזוי איז די גאולה געשען – דאס איז דאך אויך אפהענגיג געווען פון בחירה?
[וויכטיגע אפשווייפונג – די גאולה איז נישט געווען אוטאמאטיש:] משה האט געדארפט מסכים זיין צו גיין (ער האט געהאט בחירה נישט צו גיין – „שלח נא ביד תשלח”). כלל ישראל האבן געדארפט שרייען – „ויזעקו בני ישראל אל ה'” – זיי האבן תשובה געטון / מתפלל געווען. אויב אלעס איז אפהענגיג פון בחירה, וויאזוי האט דער אייבערשטער געוואוסט אז דאס אלעס גייט געשען?
ב. דער רמב״ם׳ס לשון: „שלא גזר על איש פלוני הידוע”
„שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה” – דער אייבערשטער האט נישט גוזר געווען אויף א ספעציפישן מענטש. „ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם.”
ג. דער פארשפרייטער פשט – און קריטיק דערויף
רוב רבנים פארשטייען דעם רמב״ם אז ער מאכט א חילוק צווישן יחיד און ציבור – א חוב אויפן ציבור פון מצרים, נישט אויף קיין איינצלנעם מצרי.
קריטיק: דער חילוק יחיד/ציבור אליין מאכט נישט קיין סענס. ווי דער רמב״ן פרעגט: אויב דער ציבור איז מחויב אבער קיין יחיד נישט, און איינער טוט עס פרייוויליג – וויאזוי קען מען אים באשטראפן? „קדוש יאמר לו!” דער תירוץ קען נישט בלויז זיין יחיד vs. ציבור.
ד. דער ריכטיגער פשט: „מנהגו של עולם” = נאטירלעכע סטאטיסטישע טענדענצן
„מנהגו של עולם” מיינט נישט א גזירה, נישט א חילוק יחיד/ציבור, נאר: דער אייבערשטער האט מודיע געווען א נאטירלעכע טענדענץ – אזוי ווי מענטשן פירן זיך. דאס איז עפעס וואס א קלוגער מענטש וואלט אויך געקענט פארשטיין אן נבואה.
ראיה פון חז״ל: „רובם בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע” – דאס איז נישט רוח הקודש, דאס איז אבסערוואציע פון ריאליטעט. מ׳קען פרעדיקטן כללות׳דיגע פאטערנס אן צו נעמען אוועק בחירה פון קיין איינצלנעם.
ה. אויסטייטש פון „ועבדום וענו אותם”
דער אייבערשטער האט אברהם׳ן נישט א נבואה געגעבן אין דעם טראדיציאנעלן זין. ער האט אים געזאגט: איך קען מענטשן – איך ווייס וואס פאר א מענטשן דיינע אייניקלעך זענען, איך ווייס וואס פאר א מענטשן די פעלקער זענען – און באזירט אויף מנהגו של עולם, דאס גייט אזוי זיין. א קלוגער גוי וואלט דאס אויך געקענט פארשטיין.
דער תועלת פון דער נבואה: אויב ס׳איז נישט קיין חידוש – פארוואס זאגט דער אייבערשטער עס? כדי מ׳זאל זיך צוגרייטן, נישט סורפרייזד ווערן. אסאך נבואות זענען בלויז „מודיע דברים טובים.”
—
VII. נאטור דעטערמינירט כללות, נישט פרטים
א. דער משל פון וועטער
– כללות׳דיג: צווישן פסח און שבועות איז קאלט, צווישן שבועות און סוכות איז ווארעם – דאס איז אמת, דאס איז נאטור, דאס דארף מען נישט קיין נביא.
– פרט: וועט דינסטאג זיין קאלט? דאס ווייסט קיינער נישט. עס קענען זיין ווארעמע טעג אין ווינטער און קאלטע טעג אין זומער.
– Nature determines the general pattern, not every detail.
ב. פילאזאפישער יסוד (רמב״ם/אריסטו)
דער רמב״ם (בעקבות אריסטו) האלט אז נאטור איז דעטערמינירט נאר „על הרוב” – באופן כללי, נישט אין יעדן פרט. דאס איז נישט בלויז א מאנגל אין אונזער וויסן – דאס איז אנטאלאגיש: עס איז ממש נישט דא קיין דעטערמינאציע פאר יעדן דעטאל.
הערה: מאדערנע מענטשן וואלטן געזאגט „מיר ווייסן בלויז נישט גענוג דעטאלן” – אבער דאס איז אן „אמונה פשוטה אז יעדע זאך איז determined,” נישט א באוויזענער פאקט. דער רמב״ם און אריסטו האלטן אז אין דער ריאליטעט גופא איז נישט דא דעטערמינאציע פאר יעדן פרט.
—
VIII. ראנדאמנעס, נבואה, קץ, און בחירה
א. ראנדאמנעס אין דער נאטור און מענטשלעכע וועלט
אין דער עולם התחתון (אונטער דעם ירח) זענען פילע זאכן ראנדאם. מען קען וויסן כלליות׳דיגע פאטערנס, אבער מען קען נישט פונקטליך וויסן וועלכער טאג ס׳גייט זיין קאלט. ביי מענטשן איז נאך ערגער, ווייל חוץ ראנדאמנעס איז אויך דא בחירה חפשית. דאס איז דער יסוד: נבואה גיט א כללי׳דיגע סטרוקטור, נישט פרעציזע דעטאלן.
ב. די גרויסע קשיא: פארוואס האט קיינער נישט געוואוסט ווען דער שיעבוד ענדיגט?
אין דער תורה שטייט מפורש: „ועינו אותם ארבע מאות שנה” – פיר הונדערט יאר! פארוואס האבן די אידן אין מצרים נישט געוואוסט ווען די גאולה קומט? קיינער האט נישט געוואוסט וואס „פיר הונדערט יאר” מיינט פונקטליך: פון ווען צו רעכענען? פון יצחק׳ס געבורט? פון מ׳גייט אראפ קיין מצרים? פון כושר השיעבוד?
קשיא: וואס איז דער פוינט פון א קץ/נבואה אויב מען קען גארנישט טאן דערמיט? אברהם אבינו האט באקומען די נבואה און קען גארנישט אויסנוצן! ירמיהו האט געזאגט 70 יאר – און מ׳קען אויך גארנישט טאן דערמיט. „ס׳איז יוזלעס!”
ג. דער תירוץ: א קץ מיינט א כללי׳דיגער פאטערן, נישט א פרעציזער דאטום
אנאלאגיע פון „קץ” פון א מענטש׳ס לעבן:
– „הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא” – יעדער מענטש האט א קץ (ענדע).
– „והיו ימיו מאה ועשרים שנה” (בראשית) – מאקסימום 120 יאר.
– „ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה” (תהלים, משה רבינו אליין).
דאס מיינט נישט אז יעדער מענטש שטארבט פונקטליך ביי 70, 80, אדער 120. עס גיט א כללי׳דיגע סטרוקטור – א מענטש׳ס לעבן האט אן ענדע, בערך אין דעם ראנדזש. אבער נישט ביז דער לעצטער מינוט פיקסט.
נישט א „באטעריע מיט א לימיט”: ווער עס פארשטייט „קץ” אזוי אז יעדע מינוט איז פיקסט – פארשטייט נישט וואס קץ מיינט. דער וויץ מיט „יעדע קויל האט אן אדרעס” – יא, אבער די אדרעס שטייט דארט ווייל דו ביסט א נאר און גייסט נישט אין באנקער. מ׳זאל נישט זיין קיין נאר!
ד. ווי אזוי פארשטייט מען דעם „קץ” פון גלות מצרים?
דער אייבערשטער האט געקענט די מצרים, געקענט אברהם אבינו, און געוואוסט אז דאס גייט געשען – אבער דורך בחירה פון מענטשן. פונקט ווי מ׳זאגט „ס׳גייט רעגענען אין זומער” מיינט נישט מאגיש רעגן, נאר דורך וואלקנס – אזוי אויך „ס׳גייט זיין שיעבוד” מיינט דורך מענטשלעכע האנדלונגען.
[צד-דיגרעסיע: דער חזון איש אויף מדינת ישראל]
דער חזון איש האט געזאגט אז מדינת ישראל גייט לעסטן ~50 יאר. דאס איז נישט געבויט אויף רוח הקודש, נאר אויף פארשטאנד פון דער חברה. אפשר איז ער געווען ראנג – „מ׳ווייסט נאך נישט”. ווער עס קומט נאך 51 יאר און זאגט „דו האסט געזאגט 50!” – איז א שוואנץ, ווייל דאס איז נישט וואס ער האט געמיינט. ער האט געמיינט: „איך קען די חברה, עס זעט נישט אויס אז זיי קענען עס האלטן.”
ה. משה רבינו׳ס נבואה וועגן תשובה
אפילו משה רבינו זאגט אז די אידן גייען תשובה טאן אין סוף פון גלות. קשיא: תשובה איז דאך בחירה! ווי קען מען עס פאראויסזאגן?
תירוץ: משה רבינו זאגט: „איך קען די אידן. זיי זענען נישט אזא חברה וואס בלייבן חוטא פאר אייביג. זיי טוען תשובה מפעם לפעם.” דאס איז נישט דעטערמיניזם, נאר א כללי׳דיגע קענטעניש פון דעם טבע פון כלל ישראל. א נביא זאגט דיר א דזשענעראלע סטרוקטור פון דער וועלט – „איך קען די חברה אידן, איך זע לויט זייער טבע, זיי גייען צוריקגיין.”
—
IX. הלל׳ס שיטה – „אין משיח לישראל” – און די נבואות וועגן משיח
א. הלל׳ס שיטה
הלל (אין סנהדרין) האט געזאגט: „אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו” – ס׳איז שוין געווען, ביי חזקיהו. אפשר איז הלל געווען גערעכט?
ב. ישעיהו׳ס נבואות גייען אויף חזקיהו
משה הכהן (געבראכט אין אבן עזרא) און פריער שוין הלל האבן געזאגט אז ישעיהו׳ס נבואות (“פלא יועץ אל גבור” וכו׳) גייען אויף חזקיהו המלך, נישט אויף א ווייטן משיח. דאס איז היסטאריש פשוט:
– ישעיהו האט געלעבט בזמן חזקיהו, גערעדט צו מענטשן פון זיין צייט, צו זיינע תלמידים.
– ער האט נישט געשריבן אין א קאמער פאר עפעס וואס וועט פאסירן צוויי טויזנט יאר שפעטער.
– צו זאגן אז ישעיהו האט געמיינט: ערשט נאך חזקיהו, נאך גלות בבל, נאך שיבת ציון, נאך נאך א גלות פון 400 יאר, נאך א גלות פון 2000 יאר – ערשט דאן וועט געבוירן ווערן דער “פלא יועץ” – איז אבסורד.
ג. קשיא: חנניה בן עזור
חנניה בן עזור האט אויך געזאגט ער גייט צוריקברענגען די כלי המקדש פון בבל – דאס זעלבע וואס ישעיהו – און ער איז א נביא שקר געווען. ישעיהו׳ס נבואה איז אויך נישט מקוים געווארן ביי חזקיהו – אלזא וואס איז דער חילוק? (דער „אגודת אזוב” גייט אנדערע מקורות פאר משיח.)
—
X. „והיא שעמדה” – ברית בין הבתרים אלס נאטור-באזירטע הבטחה
א. דער פשט אין „והיא שעמדה”
„והיא שעמדה לאבותינו ולנו” מיינט נישט בלויז דעם איינמאליגן יציאת מצרים, נאר א פארלויפיגער פאטערן: „בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו.”
ב. דאס איז א nature, נישט א ספעציפישער נס
– דער אייבערשטער האט געקענט אברהם אבינו – ער האט געוואוסט וועלכע סארט מענטשן זיינע קינדער וועלן זיין.
– ער האט נישט געגעבן א „טשעק” פאר איין מאל (יציאת מצרים), נאר ער האט דערקענט דעם נאטור פון דעם פאלק: אידן וועלן אלעמאל אריינפאלן אין קאנפליקטן, און אלעמאל ארויסקומען.
– „בכל דור ודור” איז א human nature – נישט סופערנאטורעל, נישט דעטערמיניסטיש, אבער א פאטערן וואס מען קען פאראויסזען אויף א broad level.
ג. רמב״ם׳ס שטעלונג
אין הלכות תשובה און הלכות משיח זאגט דער רמב״ם: קיינער ווייסט נישט פונקטליך וואס ס׳גייט זיין – אפילו נביאים נישט. פארוואס? ווייל עס איז דא בחירה – human nature איז „the most varied” – מען קען א כללות׳דיגע structure זען, אבער נישט פרטים. פון א bird’s eye view זעט מען א structure פון אידישער געשיכטע, אנדערע פעלקער האבן אנדערע structures.
—
XI. דער מדרש: „הביטו אל צור חוצבתם” – אברהם אבינו׳ס בחירה
א. דער מדרש׳ס דרשה
„צור” = אברהם אבינו (ישעיהו
נ״א) – ער איז דער source פון אלעם. דער אייבערשטער האט אברהם אבינו געגעבן צוויי אפציעס:
1. דיינע קינדער גייען אין גיהנם אבער האבן נישט קיין שיעבוד מלכיות
2. דיינע קינדער האבן שיעבוד מלכיות אבער גייען נישט אין גיהנם
ב. אברהם׳ס בחירה
אברהם האט געוויילט: שיעבוד מלכיות יא, גיהנם ניין. דערפאר – „יעדע מאל וואס א נאצי שלאגט א איד, זאל ער זאגן: שכוח אברהם אבינו, דאס איז דיין פאלט.”
ג. פילאסאפישע אויסטייטשונג (צוריק צום רמב״ם׳ס פריימווארק)
דער מדרש ווערט פארבונדן מיט דעם אנהייב פון דער שיעור:
– גיהנם = תיקון הנפש (שלעכטע דעות/מידות)
– שיעבוד מלכיות = תיקון הגוף (פאליטישע/פיזישע צרות)
– צוויי עצות דערקעגן: תורה (פאר תיקון הנפש) און קרבנות (פאר תיקון הגוף/סאסייעטי)
– תורה בלייבט אלעמאל, אבער אן קרבנות (= אן א פונקציאנירנדע אידישע סאסייעטי/בית המקדש) – פעלט איין פליגל, און דעריבער בלייבט שיעבוד מלכיות.
[קליינע דיגרעסיע: טעאפרעסטוס (תלמיד פון אריסטו)]
דער פערסישער עדות פון טעאפרעסטוס: „בייטאג זענען אידן מקריב קרבנות, ביינאכט טראכטן זיי פילאסאפיע” – אלס אילוסטראציע פון דעם אידעאל פון קרבנות + תורה צוזאמען.
—
XII. אברהם אבינו׳ס בחירה: אמת אדער עולם הזה
א. דער אידעאל און דער פראבלעם
אידעאל איז ווען מ׳האט סיי תיקון הנפש סיי תיקון הגוף – תורה, שכל, קרבנות, שלום, קיין שנאת חינם, קיין גלות. דאס איז אן עולם צדיקים וואו עולם הזה און עולם הבא זענען פאראייניקט.
אבער – ס׳איז דא א פראבלעם ספעציפיש פאר כלל ישראל: פון זייער טבע (געירשנט פון אברהם אבינו) קריגן זיי זיך מיט אנדערע מענטשן. זיי קענען נישט אויסהאלטן שקר, און דאס ברענגט קאנפליקט מיט די הערשער פון דער וועלט.
ב. דער פראקטישער טרייד-אף
– אפציע א: זיך מכניע זיין צו נמרוד (נישט עובד זיין, נאר זיך אונטערגעבן) – דאן האט מען סיי עולם הזה סיי עולם הבא, קרבנות, תורה, שלום.
– אפציע ב: גיין מיט דער אמת, זיך צוקריגן מיט נמרוד – דאן פארלירט מען עולם הזה (גלות, צרות, פארפאלגונג), אבער מ׳האלט דעם שכל און אמת.
אברהם אבינו האט געוויילט אפציע ב. ער האט געזאגט: בעסער גיין אין גיהנום (צרות אין עולם הזה) מיט דער אמת, איידער האבן הצלחה אבער לעבן אין שקר.
ג. דער רמב״ם׳ס פשט אין „לך לך”
„לך לך” איז נישט א פריווילעגיע נאר א פארטרייבונג – דער מלך (נמרוד) האט אים ארויסגעפארצט. אברהם האט בורח געווען. דער אייבערשטער האט אים געזאגט: דו האסט זיך צוקריגט מיט נמרוד, דו וואוינסט נישט מער דא – גיי אין גלות.
ד. „מה תתן לי” – אברהם׳ס באקלאג און דער אייבערשטער׳ס ענטפער
אברהם באקלאגט זיך: „איך בין אזא צדיק, פארוואס גייט מיר נישט גוט? איך האב נישט קיין קינדער!” דער אייבערשטער ענטפערט: דו כאפסט נאך נישט אז אין דער וועלט זענען דא trade-offs. קום, איך וועל דיר ווייזן דעם גאנצן בילד.
דער טשויס: מ׳זאל דיך פארברענען אין אוישוויץ, אבער דו זאלסט וויסן די אמת – ווילסטו דאס? אברהם ענטפערט: יא. דאס איז „הכרת לו ברית” – דאס איז דער ברית בין הבתרים, דער destiny פון כלל ישראל.
—
[צד-דיגרעסיע: אנטיסעמיטיזם אלס קאנסטאנטע היסטארישע פאטערן]
די אומות העולם אלעמאל געפינען א וועג זיך צו קריגן מיט אידן – אמאל וועגן אמונה, אמאל וועגן אנדערע סיסטעמען. אין פרשת שמות שטייען שוין די זעלבע טענות וואס אנטיסעמיטן זאגן היינט (פוד סטעמפס, טעאטערס, „ויבן ערי מסכנות לפרעה”). „נאטינג טשיינדזשד” – נאר די נעמען טוישן זיך, נישט די מעשיות.
—
XIII. משיח: נישט דער סוף – א ציקלישער פראצעס
א. צוויי מאדעלן פון געשיכטע (עליאד מירסי)
1. סירקולער (circular): אלעס דרייט זיך איבער – ווינטער, זומער, ווינטער, זומער. גלגל החוזר בעולם.
2. פראגרעס (progress): עס ווערט אלץ בעסער, לינעאר, צו א סוף-פונקט.
מירסי (און פיל אידן) טענה׳ן אז די תורה גייט אויפן וועג פון פראגרעס – פון אדם הראשון ביז משיח, און דאן איז ענד.
ב. דער רמב״ם׳ס שיטה (חידוש!)
דער רמב״ם זאגט קלאר אין שמונה פרקים און פירוש המשניות: נאך משיח וועט קומען, וועט נאכאמאל א משיח קומען. משיח לעבט נישט אייביג. א גוטע מלכות קען לעבן א פאר טויזנט יאר – אבער נישט נצחיות.
– „לעולם ולעולמי עולמים” מיינט א זייער לאנגע צייט, נישט ממש אייביג.
– דוד המלך׳ס מלכות צען טויזנט יאר – „נאו פראבלעם”, אבער נישט אייביג.
– נצחי איז נאר די תורה אליין, נישט די מלכות.
ג. דער בריסקער רב׳ס קשיא – און דער תירוץ
קשיא: דער רמב״ם זאגט מ׳מוז גלייבן אין משיח (עיקר). ווען משיח שוין קומט – וואס איז דאן דער עיקר?
תירוץ: מ׳דארף נאך אלץ גלייבן אין משיח, ווייל נאך דעם ערשטן משיח וועט קומען נאכאמאל א גלגל חלילה – נאכאמאל גלות, נאכאמאל גאולה. די תורה איז נצחי, דערפאר איז דער סייקל נצחי.
ד. הלל׳ס טעות
הלל האט געמיינט אז נאך חזקיהו איז שוין נישטא קיין משיח. ער האט נישט געכאפט דעם ציקלישן כלל. מיר האבן די זעלבע פסיכאלאגישע פראבלעמען ווי חזקיהו׳ס צייט.
—
XIV. בחירה אינערהאלב דעם סטרוקטור
א. קעגן דעם מחשב קיצין
דער מחשב קיצין זאגט: ס׳איז דא א סטרוקטור, מ׳דארף גארנישט טון. פארקערט: דער סטרוקטור זאגט דו מוזט עפעס טון – מ׳קען טוישן! פונקט ווי א מענטש׳ס לעבנס-שפאן איז סטאטיסטיש ~80 יאר, אבער מ׳דארף זיך היטן די געזונט. „בטח יאשענו” מיינט א דזשענעראלע סטרוקטור, נישט א פאטאליסטישע גזירה.
—
XV. יחיד vs. ציבור – הלכות פון גרופעס (שליסל-נקודה)
א. דער פרינציפ
פונקט ווי א יחיד האט מידות, טבע, הרגלים, בחירה, שכר ועונש – אזוי האט א ציבור (אומה, שטאט, קהילה, גרופע) אויך מידות, פאטערנס, טבע. „לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי” – דאס גילט אויך פאר א שטאט. ס׳איז דא א צדיק-שטאט, א בינוני-שטאט, א רשע-שטאט.
ב. דער חילוק
– ביים ציבור איז עס מער סטאביל – דער כלל געווינט כמעט אלעמאל, אויך ווען פרטים טוישן זיך.
– א יחיד קען זיין פורש מן הציבור – אבער די הגדה גייט ווייטער: יעדע יאר איז דא א רשע, א חכם, א טיפש. ס׳טוישט זיך נישט גארנישט אויפן כלל-ניוואו.
ג. מסקנא
אלע הלכות אין שמונה פרקים פרק ד׳ גילטן אויך אויפן כלל – אויף גרופעס, אומות, קהילות. מ׳דארף עס פארשטיין, ווייל אזוי האט די תורה עס געמאכט.
—
צוזאמענפאסונג פון דעם גאנצן שיעור – דער ארגומענט-פלוס:
“`
פרק ד׳ פון שמונה פרקים = דער צענטער פון רמב״ם׳ס עטיק (באוויזן דורך self-references)
↓
תאוה = דער הויפט-דוגמא און הויפט-נסיון (סיי ביים רמב״ם, סיי אין דער תורה׳ס מטרה)
↓
פעולות → מידות → הרגלים = דער מעכאניזם פון תיקון המידות
↓
הרגלים שאפן „טבע” = פארלוסט פון בחירה (פרעה) אדער פארשטארקונג פון בחירה (צדיק)
↓
דאס איז א נאטירלעכער פראצעס, נישט א נס – „דין = טבע”
↓
דער זעלבער פרינציפ גילט פאר כלל/ציבור ווי פאר יחיד
↓
נבואה/קץ = כללי׳דיגע סטרוקטור באזירט אויף „מנהגו של עולם” (נישט פרעציזע דעטאלן)
↓
אברהם׳ס בחירה: אמת + גלות > שלום + שקר = ברית בין הבתרים
↓
משיח = נישט דער סוף, נאר א לאנגע גוטע תקופה אינערהאלב א נצחיות׳דיגן סייקל
↓
בחירה עקזיסטירט אינערהאלב דעם סטרוקטור (נישט פאטאליזם)
↓
שמונה פרקים פרק ד׳ הלכות גילטן אויף יחיד און אויף ציבור/כלל
“`
תמלול מלא 📝
פרק ד׳ פון שמונה פרקים – דער צענטראלער פרק ביים רמב״ם
דיגרעסיע: ברענדינג פאר דעם שיעור – דער “קוגל-פלאן”
Instructor:
אקעי, גוט. אונז האבן… איך האב איינגעפאלן א פלאן, איך וועל עס אריינשרייבן דא, אז יעדע שיעור דארף זיך האבן א געוויסע ברענדינג. איך האלט אז מ׳דארף מאכן א ספעציעלע סארט קוגל וואס מ׳געט נאר ביי די שיעור. איך האב אויסגעטראפן א נייע סארט קוגל. אזויווי יעדע רבי האט זיך זיין קוגל וואס מ׳קומט צו זיי אויך פארשטייט זיך פאר די השפעות, אבער אויך פאר די קוגל וואס די רבי האט, וואס איז נישטא צו באקומען איבעראל. סאו איך מיין אז מ׳זאל מאכן אזוי ליל שישי א ספעציעלע קוגל. יצחק גאלדבערג׳ס שיעור האט עפעס א ספעציעלע קוגל, איינער ברענגט עס. פאר יעדע שיעור צוזאמען, יעדע שיעור דארף האבן אן אייגענע קוגל. ספעציעל פאר ליל שישי.
איך בין אמאל געווען אין קערעסטיר שבת, האבן זיי געהאט געוויסע קוגלעך, ס׳איז געווען אלע מיני קוגלעך. איז געווען א קוגל, ס׳איז געווען א שיינע גרויסע קוגל, א ירושלים׳ער קוגל, דאס איז געווען די דעסערט קערעסטירער קוגל. האב איך אים געזאגט אז ס׳איז צעפאלן, זאגט ער, דאס איז א שייע קוגל. און ווען מ׳גייט דאווענען, מ׳וועט עס אנגרייטן, מ׳וועט עס אנגרייטן, און נאכ׳ן דאווענען וועט עס זיין גוט. און אפילו ס׳איז צעפאלן און צעמישט און געדרייט, דאס איז א שייע קוגל. סאו איך ווייס נישט, אפילו די קוגל, די רעסט איז געווען די זעלבע. איך האב געזען וויאזוי ער האט עס געשניטן, און איך האב געמיינט אז ער האט אנגעמאכט אן ערנסטע חורבן מיט די קוגל. נאך אים זעה איך אז ער האט געזען וויאזוי ס׳זעהט אויס, און ס׳איז שטייף, און ס׳איז פיין.
אקעי, עניוועיס, דאס איז איינע פון די פלאן.
די טעזע: פרק ד׳ איז דער עיקר פרק פון שמונה פרקים
Instructor:
אקעי, גוט. למעשה איז אזוי, אונז האלטן דא אין די שיעור, מיר האבן אנגערופן די רמב״ם [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides] פרק ד׳. איך האב דיסקאווערט אז איך בין נישט די איינציגסטע וואס האט מחשיב געווען אז פרק ד׳ איז די עיקר פרק. די רמב״ם אליין האט עס מחשיב געווען.
די ראיה פון self-references – צוצייכענונגען צו זיך אליין
וויאזוי ווייס איך? די הייליגע רמב״ם מאכט נישט אזויפיל, אביסל מאכט ער, ער מאכט נישט אזויפיל איינשאלטן אין זיינע אייגענע ספרים. ס׳איז דא וואס מאכן אסאך, אסאך אסאך. די רמב״ם מאכט אביסל דערפון. און ס׳איז דא געוויסע זאכן וואס ער האלט אינאיין שרייבן אז ס׳שטייט שוין געשריבן וועגן דעם, אדער ער גייט שרייבן וועגן דעם. סאו פון דארט קען מען זען אז א ספר אדער א מאמר אדער א חלק וואס ער שרייבט איז סענטראל ביי אים, ס׳איז זייער וויכטיג. דארט גייט ער אפשרייבן, און ער מאכט אזויווי אן איינשאלט. ער מאכט עס זייער ווייניג, אדער ער ליגט נישט אסאך.
ווייטער, איינער קען מאכן אפשר א ליסט פון אלע self references, יא? וויאזוי רופט מען עס? ער צייכנט צו צו זיינע אייגענע ספרים, אדער אין די אייגענע זעלבע ספר, אין אנדערע ספרים ווי ער צייכנט צו. אבער מ׳קען זען אז דער חיבור, דער חלק פון די חיבור, די הקדמה צו פרקי אבות [Pirkei Avos: Ethics of the Fathers], וואס דאס איז די שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters], איז איינע פון די זאכן וואס דער רמב״ם צייכנט צו די מערסטע פון זיינע אייגענע פלעצער, אין אנדערע פלעצער.
די רמב״ם׳ס אייגענע אנדייטונגען
ער אליינס מאכט, ער אליינס מאכט אן אנדייטונג אין די הקדמה, די הקדמה צו שמונה פרקים, ער זאגט דארט בפרוש, ער זאגט אז מ׳האט אפאר מאל צוגעזאגט אז ער גייט רעדן וועגן געוויסע זאכן אין פרקי אבות, און ער גייט טאקע דא טון, ס׳איז אן אנדייטונג אז ער האט עס אליינס נאך פאר ער האט עס געשריבן, נאך פאר ער איז אנגעקומען צו די פלאץ, רעדט ער וועגן דעם.
און אויך נאכדעם, איך האב אין מיין איך האב נישט דא יענע פאפיר געברענגט, איך האב צוגעצייכנט צוויי אדער דריי פלעצער וואס ער זאגט דאס עתיד לבאר, ער גייט ווען ער וועט אנקומען דארט וועט ער עס מסביר זיין בעסער.
צוצייכענונגען אין פירוש המשניות און מורה נבוכים
און נאך בעסער, נאך מער איז אין נאכדעם אויך, אין פירוש המשניות [Perush HaMishnayos: Commentary on the Mishnah] אפאר מאל נאכדעם, צוויי, דריי, פיר מאל, וואס ער צייכנט צו וואס ער איז מסביר געווען אין פרקי אבות. און אויך אין די ספר מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], משנה תורה [Mishneh Torah: Maimonides’ legal code] צייכנט ער נישט צו חס ושלום כמעט נישט צו זיך אליינס, ס׳איז נישט קיין זאך וואס ער טוט. ער האט דאך זאכן וואס זענען די זעלבע נושא, אדער ער איז מסביר בעסער, איך מיין אז אוודאי איז ער מסביר אין געוויסע וועגן בעסער אין שמונה פרקים, ער צייכנט כמעט נישט צו. ער וואלט נישט געקענט צייכענען חס ושלום, אפילו צו די משנה צייכנט ער נישט צו, ער זאגט אזוי ווי ס׳איז און שוין.
אבער מורה נבוכים צייכנט ער צו אסאך מאל צו זיינע אייגענע פריערדיגע ספרים, אפשר די מערסטע פון אנדערע פלעצער. און דארט, איך האב נישט געקוקט אין די אגרות [Igros: letters], אבער ער צייכנט צו די הקדמות פון פירוש המשנה, מ׳דארף טשעקן. אבער מורה נבוכים איז דא א בונטש מאל וואס ער צייכנט צו “חיבורינו הגדול” [Chiburenu HaGadol: our great composition] וואס דאס איז משנה תורה, א גרויסע חיבור.
די סטאטיסטיק: אכט מאל צו שמונה פרקים, זעקס דערפון צו פרק ד׳
און אויך אין פירוש המשנה צייכנט ער צו כמה פעמים, בערך צען מאל מיין איך וואס ער צייכנט צו פירוש המשנה אין מורה נבוכים, אכט פון זיי זענען צו שמונה פרקים. צוויי מאל האב איך געטראפן ער צייכנט צו צו די הקדמה פון פרק חלק [Perek Chelek: the chapter on the World to Come], געוויסע זאכן וואס ער רעדט דארט, חילוק פון נבואת משה און אנדערע נביאים, און די חלק פון עיקרי האמונה [Ikrei HaEmunah: principles of faith].
אבער אכט פון זיי, אכט מאל דערמאנט ער די שמונה פרקים. א חלק מאל רופט ער עס פירוש אבות, א חלק מאל רופט ער עס די הקדמה, די פתיחה צו פירוש אבות, א חלק מאל שרייבט ער סתם פירוש המשנה. אבער אלע פון זיי, מען קען זען, מען האט צוגעצייכנט היינט, איז אלעס פון שמונה פרקים.
און פון יענע אכט מאל, מיין דאקומענט עפנט זיך נישט דא, סאו אפשר מאך איך א טעות אין די נאמבער, פון יענע אכט מאל וואס ער צייכנט צו אין מורה נבוכים צו שמונה פרקים, איז זעקס פון זיי צו פרק ד׳. פרק ד׳ אדער פרק ה׳, סאו די צוויי פרקים זענען די סענטראל פרקים פון שמונה פרקים. ס׳איז מוכרח אזוי פון זיין, פון די רמב״ם.
Student:
אדער ס׳איז די שווערסטע, מוז עס זיין.
Instructor:
ניין, ס׳איז די סענטער פון די אמת.
די סטרוקטור פון שמונה פרקים
Instructor:
איך האב שוין לעצטע, אנהייב לעצטע זמן איך מיין איך האב געוויזן פון די סטרוקטור פון די פרק, אז די ערשטע דריי פרקים זענען נאר הקדמות וואס מ׳דארף האבן צו זאגן די זאך, די מבנה הנפש [Mivneh HaNefesh: structure of the soul], די חולי הנפש [Choli HaNefesh: illness of the soul]. די ערשטע צוויי איז נאר די חלקי הנפש [Chelkei HaNefesh: parts of the soul], און וועלכע חלקים האבן מחלות [machalos: illnesses] און רפואות [refuos: cures]. די דריטע איז וועגן וואס הייסט חולי הנפש, און דא קומט ער זאגן וואס הייסט מידות טובות [midos tovos: good character traits] און וויאזוי מ׳באקומט מידות טובות.
און פרק ה׳ אויך, וואס איז די מטרה פון אלע מידות טובות. נאכדעם ו׳, ז׳, ח׳ איז שוין אזויווי הוספות, שוין נאך זאכן וואס איז קאנעקטעד צו דעם. ס׳איז נישט ממש די עיקר. די עיקר איידיע וואס ער וויל אריבערגעבן אין שמונה פרקים איז אין פרק ד׳ און אין פרק ה׳, לאמיר זאגן. און ער צייכנט דאס צו מערערע מאל, די פרק.
סאו האב איך א הסכמה פון די רמב״ם, ס׳איז זייער גוט אז מ׳מאכט אויף א זאך אליינס, און דערנאך טרעפט מען אז ס׳שטימט, ווייסט מען אז מ׳איז געווען גערעכט. און דאס איז די עיקר פרק. סאו מיר האבן שוין געלערנט דערפון בערך דריי שיעורים אין די לעצטע זמן, און מיר וועלן נאך צוויי, דריי זמנים זיכער לערנען די פרק, ווייל די רמב״ם האט עס אליינס געזאגט יעצט.
דער מערסט-צוגעצייכנטער נושא: להרחיק התאוה – די תורה׳ס מטרה אוועקצושטופן תאוות
די הקדמה צו פירוש המשנה
Instructor:
ולא עוד, איך וועל אייך צולייגן נאך א חידוש. דאס האב איך אלעס געזען היינט פון פשוט מאכן סערטשעס און צוזאמנעמען די זאכן. וועל איך זען נאך א חידוש, אז אויב ענק וועלן מיר בעטן וועל איך אייך שיקן שפעטער די דאקומענט, ס׳איז פיל דא. דאונלאודינג מייקראסאפט, קענסטו די מייקראסאפט ווען מ׳דארף אים דאונלאודן די אפדעיטס.
נאך א חידוש וואס איך וויל זאגן, אזוי, אז איך האב געזען אין וועלכע נקודה ער צייכנט צו די מערסטע מאל צו פרק ד׳. די זעלבע נקודה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך האב געוואלט ברענגען מער קוגל, אבער די זעלבע זאך איז אזוי, ס׳האט צו טון, ס׳איז אלעס קאנעקטעד.
די זאך וואס ער צייכנט צו די מערסטע מאל, אויך האט ער שוין אין די הקדמה צו פירוש המשנה, דארט גייט ער דאך אריין אין די גאנצע אריכות פון די עין משפט נר מצוה [ein mishpat ner mitzvah: the eye of justice, the lamp of commandment], דמות דוד המלך [dmus Dovid HaMelech: the image of King David], און ער גייט אריין אין דעם וואס איז א מענטש פאר, וואס איז א גוטער מענטש, און ווען ער קומט צו די נקודה צו זאגן אז א מענטש איז נישט אויף צו עסן קוגל נאר צו עסן קוגל כדי לעבוד את ה׳ [kedei la’avod es Hashem: in order to serve God], זאגט ער איך גיי דאס בעסער מסביר זיין אין פרקי אבות.
Student:
ס׳איז דאך אין די הקדמה צו פירוש המשנה שוין.
Instructor:
ניין, ניין, ווי זאגט ער אז ער גייט דאס מסביר זיין?
Student:
דאס, דאס.
Instructor:
אין די הקדמה צו פירוש המשנה איז די הקדמה צו פירוש המשנה, וואס דאס איז נישט די סאבדזשעקט דארט. די סאבדזשעקט דארט איז סתם מסביר זיין תורה שבעל פה [Torah she’be’al peh: the Oral Torah], און ער גייט דרך אגב אריין אין דעם ענין פון מסביר זיין אגדתא [aggadata: homiletical teachings], און ס׳איז זייער דרך אגב, כולי האי ואולי, ער קומט אריין, ער וואלט דאס שוין נישט ממש געוואלט רעדן וועגן דעם, אבער ווען ער קומט צו די נקודה אז ער זאגט אז אפילו די חכמי אומות העולם [chachmei umos ha’olam: wise men of the nations] זענען מודה אין דעם אז ס׳איז דא נאכלעפן די תאוות [ta’avos: desires] און ס׳איז דא נאכלעפן די חכמה [chochmah: wisdom], זאגט ער דאס, דאס גיי איך מסביר זיין אין די הקדמה צו פרקי אבות.
צוצייכענונגען אין מורה נבוכים
און די זעלבע זאך אין מורה נבוכים דריי אדער פיר מאל עט ליעסט. ס׳איז דא נאך א זאך, ידיעה ובחירה [yedi’ah u’vechirah: knowledge and free will] צייכנט ער צו אין מסכת ברכות [Maseches Berachos: Tractate Berachos] אז ער גייט דאס מסביר זיין אין שמונה פרקים, און נאכאמאל נאך א נושא אויך אין מורה נבוכים וואס ער רעדט די נושא פון נסים [nissim: miracles].
Student:
וואו רעדט ער דא פון ידיעה ובחירה?
Instructor:
יא, אין פרק ח׳. ער רעדט וועגן דעם, יא, אביסל. ער האט שוין גערעדט וועגן דעם אויך אין מורה נבוכים אביסל. פרק ח׳, יא, איך גיי אויך רעדן וועגן דעם היינט אביסל. ער צייכנט צו, ווייל דו דארפסט געדענקען אז ביי די רמב״ם בחירה [bechirah: free will] איז נישט סתם א רענדאם סאבדזשעקט פון אפלאקערן. דער עיקר ריזן פארוואס ער רעדט וועגן בחירה איז וועגן די נושא פון תיקון המידות [tikkun hamidos: character improvement], פון ווערן א בעסערער מענטש, וואס דארט דארף מען פארשטיין בחירה.
מורה נבוכים חלק ג׳ פרק ל״ג – די צוויי מטרות פון די תורה
און נאכדעם, אבער די זאך וואס ער דערמאנט די מערסטע מאל בשם וואס ער זאגט, דו ווייסט אז ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן נאך זייערע אייגענע תורות? די מערסטע מאל וואס דער רמב״ם זאגט נאך זיין אייגענע תורה פון שמונה פרקים איז די נושא וואס שטייט אין מורה נבוכים ועוד, איז די נושא וואס ער רעדט און שטייט בפירוש דא אין פרק ד׳ אויך באריכות אביסל, אפשר וועגן דעם, אבער און אויך איז מער בארעכטיגט דער גאנצער פרק ל״ג וועגן דעם, א געוויסער זין, איז דער נושא וואס ער זאגט דעם לשון דא איז, אז איינע פון די גרויסע מטרות פון די גאנצע תורה איז, מכוונת התורה [mechuvenes haTorah: the intentions of the Torah], ער שרייבט אין… עס לאנגט אויך ביזן סוף פון די סדרה, מכוונת התורה איז, דא שטייט א טהרה וקדושה [taharah u’kedushah: purity and holiness] אין פרק ל״ג, אדער ער גייט ארויף… ער קען זיין גאנץ פרק ל״ג.
איז דער רמב״ם אין די זייער וויכטיגע פרקים פון פרק כ״ז ביז פרק נ״א אין דער דריטער חלק וואס גייט דארט דורך טעמי המצוות [ta’amei hamitzvos: reasons for the commandments], איז ער מאכט א הקדמה דארט, און ער זאגט אז די תורה האט צוויי מטרות. יא, אונז ווייסן מיר שוין די צוויי מטרות פון די תורה, וואס הייסט תיקון הגוף ותיקון הנפש [tikkun haguf v’tikkun hanefesh: improvement of the body and improvement of the soul]. תיקון הגוף הייסט מדות טובות און חברות טובות, סאקע צווישן די מענטשן אין די סאסייעטי. און תיקון הנפש מיינט מען זאל האבן ריכטיגע דעות, דאס איז ריכטיגע ענינים, ריכטיגע נאלידזש, דאס איז תיקון הנפש.
די דריטע קעטעגאריע: להרחיק התאוה
איז זייער אינטערסאנט, און נאכדעם, און ער מסביר גייט אריין אין די גאנצע שמועס, אלע זאכן דא, נאכדעם גייט ער צום ענד, די ענד פון די הקדמה פרק ל״ג, זאגט ער, איך דארף דיך צוזאגן אז בכלל כוונות התורה השלימה איז אויך להרחיק התאוה [leharchik hata’avah: to distance desire]. הגם עס איז בעצם פארט פון די בעסיק נושא פון תיקון הנפש און תיקון הגוף, דער רמב״ם רופט עס תיקון הגוף, תיקון המידות, ער מאכט פון אים אן עקסטרע קעטעגאריע.
Student:
עקסטרע קעטעגאריע, ער זאגט פארוואס?
Instructor:
ווייל די גרעסטע זאך וואס, דאס דארפסטו געדענקען, די גרעסטע זאך וואס שטערט פאר השגת האמת [hasagas ha’emes: attainment of truth]… ווייל עס איז דא א נושא פון תאוה איז א זאך וואס גייט אויף ביידע לעוולס. עס איז דא, האב איך גערעדט וועגן דעם דא אמאל, עס איז דא א חוקת התאוה [chukas hata’avah: the law of desire] וואס האט צו טון מער בין אדם לחבירו [bein adam lachaveiro: between man and his fellow], אזוי ווי ביי בן סורר ומורה [ben sorer u’moreh: the rebellious son], מען הרגעט אים נישט ווייל… דער רמב״ם זאגט אז בן סורר ומורה הייבט זיך אן מיט דעם וואס ער איז א פרעסער, אבער דער רש״י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki] שרייבט נישט מען הרגעט אים ווייל ער איז א גנב, נישט ווייל ער איז א פרעסער, אבער א פרעסער ווערט א גרויסער גנב.
דאס איז א פראבלעם צו זיין צו א גרויסער בעל תאוה איז א פראבלעם פאר סאושעלי, אבער אויך איז עס א גרויסער פראבלעם פאר די אינדיווידזשועל מטרה פון דעם מענטש. צו זיין א נביא אדער צו זיין א שלמות אדם אחרן [sheleimus adam acharon: ultimate human perfection]. און דער רמב״ם זאגט אז די תאוה שטערט פאר ביידע, שטערט סיי פאר די שלמות אחרון, ער קען נישט טראכטן, ער איז ביזי פרעסן, און די זעלבע זאך אז עס איז מפסד אנשי המדינה והנהגת הבית [mafsid anshei hamedinah v’hanhagos habayis: ruins the people of the state and household management], ווייל ער גייט נאך די תאוות און ער גנב׳עט און אזוי ווייטער.
ממילא זאגט ער אסאך מאל די תורה, דער רמב״ם ברענגט דאס, בן סורר ומורה און אנדערע זאכן, אז די תורה, איינע פון די
דער רמב״ם׳ס צענטראלער דגוש אויף פרישות פון תאוות
די פערצן גרופעס פון מצוות און די באזונדערע קאטעגאריע פון תאוות
און ווען ער גייט אדורך די כללי המצוות [the general principles of the commandments], סיי דא מיין איך אין פרק ל״ה ווען ער גייט אדורך די פערצן גרופעס פון מצוות, גלייך זאגט ער אויף זיי, סיי… ער זאגט אים נאך א זאך, איך האב נאכנישט געזאגט, ווייל איך זע אז דא זאגט ער עס אנדערש.
אויך אין פרק ל״ג וואס ער זאגט, ער זאגט אז ס׳איז דא א חלקת התאוות [a section/category of desires], וואס איז זייער אינטערעסאנט. אז ס׳איז דא בכלל די זאך פון תיקון הגוף [perfection of the body], תיקון המדות [perfection of character traits], און אין דעם האט דער רמב״ם [Maimonides] געהאלטן אז ס׳איז וויכטיג צו מאכן נאך א קאטעגאריע פון א חלקת התאוות, וואס דאס איז עקסטער ספעציעל פראבלעמאטיש.
און נאכדעם אין דעם האט ער געדארפט מאכן נאך א קאטעגאריע, עקסטער מדגיש זיין, וואס איז די נושא וואס דער רמב״ם רופט טהרה וקדושה [purity and holiness], כלומר [that is to say] הרחקת המשגל [distancing from sexual relations], זיך אפצוהיטן פון די זאך, די צוזאמענשטעל זאך וואס דער רמב״ם רופט משגל [sexual intercourse].
שאלה: איז דאס נישט די זעלבע זאך ווי תאוה?
תלמיד: איז דאס נישט די זעלבע זאך ווי תאוה [desire]?
מגיד שיעור: יא, ס׳איז א ספעציפישע תאוה, אמת. ס׳איז א ספעציפישע תאוה. איך זאג אז לכאורה [seemingly] איז עס אין די קאטעגאריע. אבער עס איז אים געווען וויכטיגער צו מאכן…
תלמיד: וואס? א קעסטל געלט אפשר, מען מאכט בעיקר עסן און אנדערע זאכן, איך ווייס נישט.
מגיד שיעור: אבער נארמאלערהייט, יעצט רעדט מען באופן כללי [in a general manner], ער דארף תאוות הממון ומשתה ומשגל [desires for money, drink, and sexual relations], ער דארף גארנישט מער, באופן כללי תאוות.
יעצט, דא רעדט ער דא א ספעציעלע זאך, אז קדושה [holiness] איז חוקת המשגל [the law/regulation of sexual relations].
דער רמב״ם׳ס ראיה אז קדושה מיינט פרישות
דער רמב״ם האט א גוטע ראיה, יא? פון וואו ווייסטו אז קדושה איז טייטש ווייניגער תשמיש [less sexual relations]? ווייל דער רמב״ם זאגט אז עס שטייט א פסוק [verse] “וקדשתם היום ומחר” [and you shall sanctify yourselves today and tomorrow], אזוי האט דער אייבערשטער געזאגט פאר משה [Moses]. זאגט די גמרא [Talmud] אז משה רבינו [Moses our teacher] האט געזאגט “אל תגשו אל אשה” [do not approach a woman].
פון וואו האט ער געוואוסט אז דאס איז די טייטש? מ׳קען זאגן אן אנדערע טייטש, אז דאס איז א נושא פון דיני טומאה וטהרה [laws of ritual impurity and purity], אזוי משמע [it seems] אין די גמרא, אז ס׳איז מער א נושא פון… אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען… איז א פלוגתא [dispute] צווישן רש״י [Rashi] און רמב״ם, וואטעווער. אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען אז ס׳איז א נושא פון… אז קדושה איז טייטש פרישות [abstinence/separation].
סאו ממילא [so therefore], איז דאס איינע פון די מטרות התורה [purposes of the Torah]. און די צוויי זאכן זענען צוויי גאנצע גרופס פון מצוות [commandments].
די דרייצנטע און פערצנטע גרופעס פון מצוות
יא, דער רמב״ם האט געמאכט פערצן גרופס פון מצוות, ס׳שטימט נישט אינגאנצן מיט די פערצן ספרים פון די רמב״ם, אבער בערך. און ער זאגט אזוי, די דרייצנטע קאטעגאריע איז איסורי מאכלים [forbidden foods], מאכלות אסורות [forbidden foods], און דאס איז כדי אפצוהאלטן, מאכן ווייניגער תאוות, “לפסוק רוב התאוה והשליח ובקשת הערב” [to cut off most of the desire and the pursuit and seeking of the pleasant], נישט עסן נאר וואס איז זיס, און מאכן די תכלית [purpose] פון עסן די געשמאק פון די עסן.
און ער זאגט אזוי, “וכבר בארתי זה בהקדמת אבות” [and I have already explained this in the introduction to Avot], אין די הקדמה צו פרקי אבות [Ethics of the Fathers] האב איך שוין דאס מסביר געווען [already explained this].
נאכדעם איז דא די פערצנטע כלל [principle], וואס איז ספר נשים [the Book of Women], איסורי ביאה [forbidden sexual relations], זאגט ער די זעלבע זאך, איסורי ביאה איז “למעט המשגל כפי היכולת” [to minimize sexual relations as much as possible], “כמו שבארתי בפרקי אבות” [as I explained in Pirkei Avot].
איז דא צוויי מאל וואס ער דערמאנט די זאך, און נאך פלעצער וואס ער דערמאנט די זעלבע זאך בשם [in the name of] די הקדמה פון פרקי אבות, אז דאס איז די וויכטיגסטע זאך.
די צענטראלע מעסעדזש פון פרקי אבות
סאו, א יוצא מזה [conclusion from this] איז, אז די צענטראלע מעסעדזש פון פרקי אבות, פון… ווייל פרקי אבות לערנט מען דאך א הכנה צו קבלת התורה [preparation for receiving the Torah], “וקדשתם היום ומחר”, אדער יעצט ספירת העומר [the counting of the Omer], די צענטראלע מעסעדזש איז צו עסן אביסל ווייניגער. אזוי קומט אויס.
ניין, די אמת איז אז ס׳איז נישט ריכטיג צו זאגן אז מ׳זאל עסן ווייניגער, די ריכטיגע, אזוי ווי די לשון הרמב״ם [the language of the Rambam], די ריכטיגע הגדרה [definition] איז נישט צו מאכן די תענוג [pleasure] פון עסן די מטרה [goal]. די מטרה זאל זיין ווייל מ׳זעט געזונט, אפילו ס׳איז געשמאק, די פלעזשור איז נישט קיין עבירה [sin].
איך האב געוואלט… ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך וועל חזר׳ן [review] דאס ווארט אפשר ווען איך האב עס געטעקסט א באנטש פון מאל, זייער אסאך מאל, אבער דאס איז איין זאך, א חידוש [novel insight] פון היינט. ס׳איז נישט קיין נייע חידוש, אבער אזוי קומט עכט צו לערנען וויאזוי… ס׳איז איינער פון מיינע בוקלעטס.
שאלות און דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס פערזענלעכער קאמף
תלמיד: וואס האט ער געהאט אזא פראבלעם מיט משכב זכר [homosexual relations]?
מגיד שיעור: אה, איך האב א חבר וואס זאגט מיר, ס׳זעט אויס דער רמב״ם האט געהאט עפעס א פראבלעם. איך ווייס נישט, ס׳זעט אויס אז ער איז געווען סעקשועל… יא, יענער זאגט נאך ערגערע זאכן אויף אים.
אבער ס׳זעט אויס אז ער האט פארשטאנען אין די ריעליטי, ווייל ביי אסאך מענטשן איז דאס אפשר א גרויסע שטער. איך ווייס נישט, איך וויל טאקע פארשטיין וויאזוי דער הייליגער רמב״ם האט געהאלטן.
איך האב שוין געזאגט די תירוץ [answer] פאר די אלע קשיות [questions]. די תירוץ פאר די אלע קשיות, ווען מ׳רעדט פשט [simply], איז אז אונז זענען נישט אין זייער פרעים, אונז קענען האבן נישט די ריכטיגע פערספעקטיוו אויף די פראבלעם, ווייל אונז כאפן נישט ווי פרושים [abstinent] אונז זענען שוין. איך האב שוין געזאגט דא א שיעור פון צוויי שעה וועגן דעם.
תלמיד: וועגן דעם, אוודאי, בענזין איז אויך א פראבלעם, אבער מ׳רעדט נישט פון יענע פראבלעם, מ׳רעדט פון די פראבלעם.
מגיד שיעור: אפשר וויל ער זאגן אזוי גוט. וואס איז איינער וואס איז אזוי אויף די סולטאן, וואס האט… אזוי ווי שלמה המלך [King Solomon], איך מיין, מ׳רעדט פון טויזנט ווייבער, און ס׳האט אים אויסגענומען א גאנצע טאג, און ס׳איז דא גאנצע קולטורן. אונז לעבן אויך אין א שטיקל אזא קולטור, אז יענער איז אביסל צו ביזי דערפון, און ס׳איז גארנישט גוט. וואלט לייג… אקעי, עניוועי, דאס איז נישט מיין נושא פאר היינט.
דער רמב״ם׳ס דגוש אויף מידת התאוה אין שמונה פרקים
די אמת׳דיגע פלאן פאר די זמן איז, און דאס איז אויך באמערקט, איך האב נאך א דיוק [precise observation] אויף די נושא, אונז האבן געלערנט, אונז האלטן דא אין די הקדמה [introduction] פון רמב״ם, און אונז האבן שוין אדורך געגאנגען גענוג הקדמות, וואס טייטש דרך המצוה [the way of the commandment], און פארוואס, און וויאזוי, וכו׳ [etc.].
אבער נאכדעם דארף מען באמת גיין אין די ליסט פון די מדות טובות ורעות [good and bad character traits] וואס דער רמב״ם האט, וואס ער ווערט ארויסצוגיין יעדע זאך עקסטער פאר זיך.
די ערשטע מדה [character trait] וואס ער ברענגט כמעט אלעמאל, און איך האב געקוקט, און דא האב איך געברענגט אויך די משנה תורה [Mishneh Torah], דארט ברענגט ער נישט דאס אלס די ערשטע זאך, אבער די ערשטע זאך וואס דער רמב״ם ברענגט איז מידת התאוה [the trait of desire]. דא רופט ער עס פרישות, וואס איז די הפכי וואנץ [complete opposite] פון תאוה.
די מידה וואס מ׳זאל נישט האבן צופיל תאוות, דאס איז זיין ערשטע דוגמא [example], און אויך אויף דעם איז ער מאריך [elaborates] די מערסטע צו געבן די דוגמאות, צו ווייזן ביידע זייטן, פארוואס איז דא צופיל און צו ווייניג. און די גאנצע פרק ד׳ גייט אריין אין דאס וואס איז דא פרישות, צו צופיל פרישות, צו ווייניג פרישות, more or less.
הגם [although] בעצם די זעלבע שמועס קען מען זאגן אויף אלע מידות, צו האבן צופיל א גרויסע כעסן צו א קליינע כעסן, וואלט מען געקענט געבן אלע דוגמאות אויף דעם אויכעט. אבער דער רמב״ם׳ס דוגמאות גייען אלע אין גאנץ פרק ד׳, אורך פרק ד׳, די גאנצע שמועס גייט ארום די נושא פון תאוות, פון תענוגים [pleasures], תאוות וואס זענען תענוגי הגוף [bodily pleasures]. זעט עס זייער אויסגעקלארט אז דאס איז געווען זיין צענטראלע פראבלעם.
היסטארישע באמערקונג: דער רמב״ם׳ס חידוש אין דער מסורה
איך וויל זאגן א הערה [comment], איך ווייס נישט צו ס׳איז די ריכטיגסטע, אבער ס׳איז אן אויפמערקונג וואס מ׳הערט דא. די אמת איז, אפילו אין די גמרא, די גמרא האט דאך אלעס, אבער ס׳איז נישט דא אין די גאונים [Geonim] און אין די ערשטע ראשונים [early medieval authorities], נישט דא פאר׳ן רמב״ם, אפשר א יחיד צוויי [one or two individuals], וואס האט געמאכט אזא דגוש [emphasis] ווי דער רמב״ם אויף פרישות, און אויף אזא… פרישות פון תענוגים, צו מאכן אויף אזא…
ס׳איז דא א טעמע [theme] אין מדרש [Midrash], עצה על המבקש [advice for one who seeks], דו קענסט זען אין דברי תורה [words of Torah], אוודאי איז דא טויזנטער מדרשים. יא, ס׳איז דא, איך וויל נישט זאגן אז דאס איז אן ענין. איך זאג נאר אז מ׳נוצט עס זייער אסאך, ס׳איז זייער א זאך וואס מ׳נוצט מיט א דגוש.
ווי דאס איז פאר דיר, די אמת איז, פאר׳ן רמב״ם… ס׳איז דא אין חז״ל [our Sages of blessed memory] things about against a life of pleasure. יא, אבער דער רמב״ם האט געמאכט… נישט against a life of pleasure, against the life of pleasure. דער רמב״ם האט געמאכט אזא central, זייער א central זאך, און דאס איז אונז לעבן מיר שוין היינט מיט אזויפיל ירושה [inheritance] פון דעם, איז עס אזוי נארמאל.
אבער דער רמב״ם, דער גרויסער פילאזאף, האט געמאכט זייער… ווייל דאס איז דאך די פילאזאפיע, יא.
תלמיד: איך פארשטיי, איך פארשטיי.
מגיד שיעור: איך פארשטיי, די דגוש איז גאנץ שרעקליך, גאנץ אינטערעסאנט.
באמערקונג: געוויסע צדיקים און זייערע ספעציפישע מדות
איך וויל זאגן, איך וויל מיט דעם מיינען נישט עפעס, דאס איז נאר סתם [just] אן הערה פאר די קוגל. אבער ס׳איז אינטערעסאנט צו באמערקן אז געוויסע צדיקים [righteous people], געוויסע אידן, האבן אנדערע מדות וואס זיי go to always. מען קען באמערקן אגב אורחא [incidentally] ביי די תוספות [Tosafot] עפעס א משפיע [spiritual mentor] אדער א רבי, א סאך מאל קען מען אויספרעגן גאנץ גרינג וואס זיינע זאכן ער סטראגלט מיט, דורך וועלכע דוגמאות ער זאגט.
סאו דער רמב״ם אלעמאל זענען כמעט אלעמאל זענען די דוגמאות תאוה, ער זעט אויס ער האט געהאט א סאך תאוה, וואס ער זעט אויס ער מוז פייטן, נישט אזוי ווי די זוהר [Zohar] זאגט געווען, עה, פארקערט.
דער דברי חיים און מידת הכעס
ביי דעם רעדט ער וועגן דעם אזוי פיל, ווייל עס איז דא וואס זאגן אז דער רמב״ם האט חתונה געהאט ערשטע מאל ביי די פופציק, ווייסטו? ס׳איז נישטא קיין ראיה [proof] פאר דעם, אבער מ׳ווייסט אויך נישט קיין ראיה פארקערט. סאו מ׳ווייסט ווען זיין חתונה איז געווען, אליס דורך די פרוי וואס מ׳ווייסט איר נאמען און איר זון און אזוי ווייטער. אין ענדע איז ער געווען 51 מיין איך, עפעס אזא עידזש.
תלמיד: זי איז געווען 51?
מגיד שיעור: ער איז געווען אן אלטער בחור [old bachelor], זי איז געווען… אויב ער האט נישט געהאט נאך א סיקרעט פרוי אינדערצווישן וואס מ׳ווייסט נישט, איז ער געווען גאר אן אלטער בחור, און איך פירט מיר נישט בדרך זיין [it doesn’t seem to me to be the way].
תלמיד: ס׳מאכט סענס, ווען מ׳האט דאס געהערט, האב איך פארענטפערט וויאזוי ער קען שרייבן אלע ספרים.
מגיד שיעור: יא, איך ווער ענטליינט, איך ווייס נישט. באט איי דאונט נאו, אנעסטלי, ווי דאונט נאו, מ׳האט נישט אינפארמעישן גענוג אינפארמעישן אויף די פרויען.
עניוועי, מ׳קען זען, איך האב באמערקט… וואס איז דאס געווען ביי אים וואס איז דאס שווערסטע? ביי אים איז געווען דאס שווערסטע. און אין דזשענעראל…
תלמיד: אה, סאו אין דזשענעראל דעיס זאג איך, נישט ביי יעדן איינעם איז דאס שווערסטע.
מגיד שיעור: ס׳איז דא אנדערע צדיקים, מען קען ליינען געוויסע חסידישע ספרים וואס זיי רעדן מער פון אנדערע מדות אלעמאל זייערע דוגמאות, און מ׳קען זען לויט דעם וואסערע סארט מענטשן זיי זענען געווען.
דער וואך איז געווען די יארצייט [anniversary of death] פון צאנזער רב [the Rebbe of Tzanz], ב׳ ניסן [the second of Nissan], פאר ווער עס ווייסט שוין, אבער איך האב געטראפן פסח [Passover], איך האב מיר זייער העפי דערמיט געווען ר׳ אלעזר דוד סאפיר א הגדה [Haggadah], ער האט צוגעצייכנט א מראה מקום [source reference], אז דער צאנזער רב שרייבט אין א תשובה [responsum] צו עפעס א שטאט, ס׳איז געווען עפעס א מחלוקת [dispute] דארט מיט ר׳ יוסף שאול, איך ווייס נישט דעם פאליטיק, און דער צאנזער רב שרייבט אז ר׳ יוסף שאול איז גערעכט, מ׳דארף אים פאלגן, אבער ער בעט אבזאלאמאנא שלום [absolutely for peace] זאל מען זיך איבערבעטן מיט ר׳ יוסף שאול נאך דעם און אזוי…
ער זאגט אז ער ווייסט ער איז א קרוב זיינער [his relative], ער איז עפעס א קאזין געווען, ביידע זענען אייניקלעך [grandchildren] פונעם חכם צבי [Chacham Tzvi]. און ער זאגט, דער צאנזער רב, אז ער ווייסט אז אין זיין פעמילי הערשט א שטארקע מדת הכעס [trait of anger] אויף זאכן וואס מ׳דארף זיך כעסן. אבער ער ווייסט אויך אז די אבות [forefathers] זענען זיין אהבת ישראל [love of fellow Jews], זיי זענען מוחל׳ער [forgiving], טאקע אויך נוח לרצות [easy to appease], זאל מען זיך איבערבעטן מיט אים און ער וועט זיכער מוחל זיין און ס׳וועט ווערן שלום [peace].
דאס שרייבט דער דברי חיים [the Divrei Chaim – the Tzanzer Rebbe] צו אונזער רב. און מיט דעם איז אויך פארענטפערט געווארן אסאך שווערע דברי חיים׳ס מיט די הודעה [announcement]. סאו, ס׳קען נישט שטיין, און אויך האט ער גענוג מאל געמאכט א סור [turn aside].
אנקינדיגונג: ווייטער אין די ליסט פון מדות
סאו וואס האב איך געטון? איך בין געגאנגען צום דברי חיים על התורה [Divrei Chaim on the Torah].
דער דברי חיים וועגן כעס, משה רבינו׳ס מידה, און דער רמב״ם׳ס יסוד פון עונש דורך פארלוסט פון בחירה
דער דברי חיים (צאנזער רב) און זיין שיטה וועגן כעס
Instructor:
אזוי שרייבט דער דברי חיים, דער צאנזער רב, און מיט דעם ווערט אויך פארענטפערט א סאך שווערע דברי חיים׳ס מיט די הקדמה.
סאו עס קען מען פארשטיין, און אויך כ׳האב נאכדעם געמאכט א search, סאו וואס האב איך געטון? געגאנגען דברי חיים על התורה, ס׳איז א שיינע ספר, ס׳איז דא א שיינע מפתח אויף זיך, אליין, ס׳איז אזוי… כ׳האב געזוכט “כעס” [anger], וואס זאגט ער? ער זאגט אזא משפט… יא יא, ער זאגט אלע מעשיות. כ׳האב געזען ער איז געווען א קנאי [zealot] פון די ערשטע… דו האסט נאך מעשיות? ס׳קען אויך זיין… ער איז אויסגעריסן… אבער דאס וואס ער זאגט אז ער איז נוח לרצות [easy to appease]… אזוי זאגט ער, אונז זאגן טעמעס, אונז זאגן פון די תשובות דברי חיים [responsa of the Divrei Chaim].
באט כ׳האב געקוקט אין זיין ספר, כמעט אלעמאל ווען ער רעדט פון חסידות אדער ווען ער רעדט וועגן מידות [character traits], ער האט זיך זיין וועג מען זאל עס מתקן זיין [fix/correct it], און ער רעדט וועגן דעם זייער א סאך. אז דער דברי חיים איז איינע פון די ספרים וואס גייען שטארק מיט די בעסיק חסידישע יסודות [basic Chasidic foundations], און זיין דוגמא [example] אלעמאל איז כעס. אלעמאל ווען ער רעדט פון א מידה רעה [bad character trait] וואס מען דארף זיך ניצן, און דער צאנזער רב איז זייער שטארק אין די נושא, אזוי ווי דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] בעצם, אין געוויסע וועגן אפילו שארפער ווי דער רמב״ם, אז מען דארף נוצן אלע מידות נישט אינגאנצן אויסצוברעכן א מידה, מען דארף נוצן די מידה אויף די ריכטיגע אופן.
אבער אלעמאל זיין דוגמא איז כעס, א מענטש רעגט זיך און דארף עס נוצן פאר קנאות [zealousness], אזוי זאגט ער. ולפי זה [according to this] קען מען מיישב זיין [resolve] אז יעדער דארף זיין א קנאי, אבער עס זעט אויס אז דאס איז געווען זיין מלחמה [struggle], נישט קיין פראבלעם מיט תאוה [desire/lust], ער האט געהאט א פראבלעם מיט כעס. אז דער רמב״ם וואלט געשריבן… דער רמב״ם האט אויך געשריבן וועגן כעס, אבער נישט אזוי פיל. ער האט געשריבן וועגן דעם באופן כללי [in a general manner], ס׳איז נישט אלעמאל געווען זיין דוגמא.
דיגרעסיע: רבי מרדכי יוסף פון איזשביצא און דער קאצקער רבי – כעס קעגן תאוה
Student:
דער… יא? אמת? שוין. כ׳זאג בלויז א סברה [reasoning]. דאס איז איין טעאריע, עס קען אלעס זיין אנדערש.
Instructor:
דאס איז דער צאנזער רב אליין האט דאס געשריבן?
Student:
ניין, דאס איז איין שרייבער… אה, דאס איז א סברה.
Instructor:
דער רבי ר׳ מרדכי יוסף פון איזשביצא, דער מי השילוח [Mei HaShiloach]… זאגט ער, און איך מיין אז ס׳איז אמת, איז ער מחולק געווען [disagreed] מיט זיין רבי, זיין חבר, זיין רבי, ר׳ מענדעלע קאצקער. און אין זיין ספר שרייבט ער אסאך מאל אז ס׳איז דא צוויי עיקר שלעכטע מידות, רציחה [murder] און ניאוף [adultery], דאס הייסט כעס און תאוה, און די תורה הייסט “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” [and you shall not stray after your hearts and after your eyes]. און ער זאגט אסאך מאל אז תאוה, דער וואס האט צופיל תאוות [desires], קען מען מוחל זיין [forgive], ס׳איז נישט געפערליך, ס׳איז א אידישע זאך צו האבן צופיל תאוות, אבער ער טוט זיך די מידה פון עשיו [Esau]. סאו ווער ס׳האט צופיל כעס איז אסאך ערגער. אזוי זאגט ער, “כעובד עבודה זרה” [like one who worships idols], שטארקע לשונות [strong language], “כל השטויות, כל הולך אחר יצרו” [all the follies, all who follow their inclination], אזעלכע לשונות, “כעובד עבודה זרה”. מער שארפע לשונות אז ס׳איז א גוי׳אישע זאך שטייט אויף כעס. און דער עולם זאגט אז דאס מיינט ער דער קאצקער רבי, אז דער קאצקער רבי האט זיך געהאט צופיל צו טון מיט כעס. ער האט געהאט צופיל מיט תאוה, ער האט געהאלטן אז מ׳זאל זיך מתעסק זיין [occupy oneself] מיט תאוה, דאס איז אקעי, אבער זיך מתעסק זיין מיט כעס, דאס איז נישט קיין וועג. אזוי איז די שיטה [approach] פון רבי מרדכי יוסף געווען.
משה רבינו׳ס מידה איז געווען כעס
Instructor:
עניוועיס, דאס איז נישט מיין נושא. משה רבינו, אונזער רבי, דער רמב״ם גייט רעדן לענגער אין דעם פרק, האט געהאט צו טון מיט כעס, נישט מיט תאוה. ווייל מיר ווייסן אז איינמאל וואס די תורה האט אים קריטיקירט איז געווען אויף כעס, אפילו צוויי מאל, נישט קלאר, אבער כל הפחות [at the very least] שטייט. לעצטע וואך האט ער זיך גערעגט, ווייל ס׳שטייט נישט אז ער איז געווען א פרעסער, ס׳שטייט יא “בכל כלל תאוות” [with all kinds of desires]. און אויך מ׳קען זען אז ער איז געווען א רעגעדיגער. ווער ס׳ליינט זיין סטארי, וואס הייסט חומש [Chumash: the Five Books of Moses], זעט אז ער איז געווען א רעגעדיגער, משה רבינו. איז ממילא [consequently], ס׳איז נישט קיין קשיא [difficulty] צו זאגן דעם רבי מרדכי יוסף׳ס ווארט. שטייט ער האט זיך גערעגט אויף משה רבינו? נאך אמאל, דריי מאל אט ליעסט ווייסן מיר אז ער האט זיך גערעגט. אויך אין פרשת שמות, די ערשטע זאך, ער רעגט זיך, ער שלאגט זיך, ער איז געווען גערעכט פאר׳ן זיך רעגן אויף די ריכטיגע זאך, אבער ער איז געווען איינער וואס האט זיך גערעגט. און דאס איז אן אנדערע סארט מענטש. ס׳זעט אויס אז ס׳איז וויכטיג פאר א לידערשיפ צו האבן די מידה פון כעס.
דיגרעסיע: רבי נחמן מברסלב און תאוה
Instructor:
סאו עניוועיס, דאס איז א סייד נאוט, נישט מיין שמועס פאר יעצט. וואס איך וויל דיר עכט זאגן איז גאר א וויכטיגע זאך. ס׳איז א וויכטיגע שמועס. ס׳האט נישט וואס צו טון מיט ספעציפיש מיט כעס, אבער ס׳מוז נאכלאזן פאר נעקסטע וואך צו רעדן מער וועגן די נושא פון תאוה.
רבי נחמן מברסלב, ווען ער קומט צו די סובדזשעקט, זאגט ער, איך רעד וועגן די זאך, יעדער ווייסט אז דאס איז די שווערסטע. ער האט מיר געזאגט, ער זאגט, איך בין אינגאנצן נישט אין די פראבלעם בכלל. יעצט האט ער שוין נישט די פראבלעם, ווייל ער האט געארבעט דערויף אזויפיל. אבער נישט אז ער האט קיינמאל נישט געארבעט דערויף. ער זאגט, יא, ער טאלקט אבאוט די פראבלעמס. יא, אבער ער זאגט, ער איז ביאנד כללי. זייער גוט, קען זיין. אבער אדער וואס דו זאגסט, אז קען זיין אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אז אנדערע מענטשן האבן די פראבלעם.
Student:
וויאזוי פארשטייט מען אין פרקי אבות [Pirkei Avot: Ethics of the Fathers], איך האב עס דיר שוין געזאגט, אין פרקי אבות שטייט נישט, אבער אין אבות דרבי נתן [Avot d’Rabbi Natan], אז ער האט נישט געהאט קיין תאוות, רבי נחמן?
Instructor:
אקעי, איך האב געמיינט דו קומסט צו די גרויסע זאך, אז דאס איז א יסוד.
Student:
אין געוויסע, וועלכע תאוות פונקטליך, איז דא א חילוק [distinction].
Instructor:
ניין, אין חיי מוהר״ן [Chayei Moharan: Life of Rabbi Nachman], שיחות הר״ן [Sichot HaRan: Conversations of Rabbi Nachman], שטייט אז ער האט זיך געמוטשעט מיט זיינע תאוות, און ער האט געהאט א גאנצע פראדזשעקט וויאזוי צו האנדלען דערמיט. ס׳שטייט בפירוש [explicitly], איך האב נישט געגעסן דעם, און איך האב געטראכט וועגן דעם.
Student:
נו, וואס איז דאס? דאס זענען די השמטות [omitted sections] פון חיי מוהר״ן.
Instructor:
אקעי, נישט יעצט די שמועס. נו, נאט דעט סטארי דעט ער האט אינווענטעד אין חיפה, דאס האט רבי יצחק גע׳אינווענטעד. אבער די מעשה פון בויבערקעלי [the story of the little beans], דיי טאלק אבאוט איט. “עולה תאוה ונופלת הרע” [desire rises and evil falls], ס׳שטייט בפירוש אין חיי מוהר״ן.
כעס קעגן תאוה – וועלכע איז ערגער פאר׳ן לעבן?
Instructor:
וואס רעד איך וועגן דעם יעצט? יא, דאס איז נישט וואס איך וויל רעדן וועגן דעם. איך האב נאר געוואלט דערמאנען אז ס׳איז א זאך. ס׳איז גאר א חידוש [novel insight].
Student:
יא, ער איז געווען יונג, רבי נחמן, ס׳איז קיין חידוש.
Instructor:
אה, יונגע מענטשן האבן מער צו טון מיט דעם. ס׳איז פראבאבלי אלסאו טרו אז ס׳באדערט, און אין א געוויסן סענס איז, אזויווי דו זאגסט אז דער רמב״ם זאגט אז תאוה איז די סאפסטע, קען זיין אז דאס שטערט מער פאר לערנען ווי כעס, למשל [for example]. ווייל תאוה איז ווי א לייפסטייל. כעס איז נישט קיין לייפסטייל למעשה [in practice]. אפילו דער גרעסטער רגזן [angry person], ס׳איז נישט קיין לייפסטייל פון זיך זיין רעגן. איך מיין, אנלעסס יו סעי יו טעיק איט צו מין סאמטינג עלס, ווי גבורה [courage], קארעדזש, און אנדערע זאכן וואס זענען קאנעקטעד מיט כעס. אבער די זאך פון זיין א רגזן, ער רעגט זיך, אבער וואס טוט ער די רעשט פון די צייט? ס׳איז נישטא קיינער וואס גייט מאכן געלט כדי ער זאל זיך קענען רעגן בעסער. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. ווייניגער. תאוה געווענליך איז מער, מער all encompassing, עס נעמט איבער א ווייב מער, גרינגער, לדעתי [in my opinion].
אבער איך געדענק, איך מיין איך האב עס געזאגט, איך האב עס געזאגט, איך ווייס נישט צו איך האב עס געזאגט. אבער ס׳איז נישט וויכטיג, די גאנצע שמועס איז נישט וויכטיג, ס׳איז סתם געזאגט לשון הרמב״ם די הייליגע זאכן דערויף, און שוין.
חזרה אויפ׳ן יסוד: פעולות און מידות
Instructor:
לאמיר גיין ווייטער. איך וויל אייך זאגן אבער א וויכטיגע זאך, ס׳האט נאך א זאך, נאך א זאך כללי [general], נישט די נושא פון תאוה, דאס עד כאן [until here] איז געווען די נושא, און צוריקקומען דערצו. איך וויל אייך אבער זאגן מער א כללי׳דיגע זאך, וועגן די נושא פון באקומען א מידה, רייט? ס׳איז א המשך [continuation] צו דעם, ס׳איז נישט עקזעקטלי דאס.
מיר האבן דאך געלערנט, און די יסוד פון די גאנצע מהלך [approach] איז, אז ווען מ׳האט געזאגט אז מ׳דארף טון צוויי, ס׳איז דא צוויי זאכן, רייט? ס׳איז דא פעולות [actions] און מידות, נישט די זעלבע זאך. ווען מ׳טוט זיך די מעשים [deeds] וואס קומען פון די מידה, פון די נטיה [inclination], פון די דזשאדזשמענט וכו׳ [and so forth], באקומט מען שפעטער די מידה. נאכדעם וואס מ׳האט די מידה טוט מען עס פון זיך אליינס, רייט? דעמאלט שלאגט מען זיך נישט אלע חילוקים [distinctions] וואס אונז האבן בנוגע [regarding] צו דעם.
רמב״ם הלכות תשובה פרק ו׳ – פרעה, בחירה, און עונש
הקדמה: א וויכטיגער רמב״ם וואס דער עולם ווייסט
Instructor:
מ׳דארף פארשטיין א ריכטיגע זאך, אז דאס, דא איז דא א זייערע, איך וויל קאנעקטן צו דעם א זייער וויכטיגע אנדערע רמב״ם וואס דער עולם ווייסט. ס׳שטייט שוין דאס אין מיין ספר אויף די הגדה [Haggadah] וואס איך האב געשיקט, א חלק האט נישט געהאט די הגדה אויף פסח [Passover] וואס איך האב געשיקט אויף די רמב״ם, אבער איך גלייב נישט אז דער עולם האט געלערנט דאס פסח, סאו איך קען עס איבערזאגן. אויך איז דא געוויסע זאכן וואס איך האב נישט געשריבן דארט ווייל איך האב נישט, איך קען נישט שרייבן, וואס איך וויל זאגן דא, ס׳איז זייער וויכטיג. איך וויל אייך זאגן אז משיח [Messiah] וועט קומען.
סאו אזוי, יעדער אנערקענט די שטיקל רמב״ם, וואס?
Student:
פסח איז דאך דא דריי כללי חרוצים [general principles] אזוי עפעס.
Instructor:
יא, איינס פון די ספרים שטייט. יעדער אנערקענט די רמב״ם אין הלכות תשובה [Laws of Repentance] פרק ו׳. יא, אין פרק ו׳ מוטשעט זיך די רמב״ם מיט צוויי קשיות [difficulties] וועגן פרעה [Pharaoh], יא, צוויי קשיות וועגן פרעה וואס די רמב״ם מוטשעט זיך אין פרק ו׳ פון הלכות תשובה. איינס פון זיי איז, וויאזוי קען זיין אז דער אייבערשטער זאגט “ויחזק ה׳ את לב פרעה” [and God hardened Pharaoh’s heart], ער האט געמאכט שווער זיין הארץ, אז א מענטש האט בחירה [free choice]. די צווייטע קשיא איז, וויאזוי קען זיין אז אדם הראשון [Adam, the first man] האט געזינדיגט מיט׳ן עץ הדעת [Tree of Knowledge]? האט ער געהאט בחירה צי ער זאל זיין שלעכט אדער נישט? ער האט דאך מיט אים גארנישט געווען. ער קען דאך נישט זיין א מענטש, ער איז דאך סתם געווען מקיים מצות בוראו [fulfilling the commandments of his Creator], דער אייבערשטער האט אים געזאגט ער זאל נישט עסן פון עץ הדעת.
צוויי קשיות וואס דער רמב״ם פרעגט, און לכאורה [apparently] זאגט ער אויף זיי צוויי אנדערע תירוצים [answers]. איך מיין אז זיי זענען ביידע דער זעלבער תירוץ, און דאס איז דאס שטיקל וואס שטייט אין ספר נאכנישט, אבער עס איז דער זעלבער תירוץ, און איך וועל מסביר זיין [explain] פארוואס. קודם [first] וועל איך מסביר זיין די ערשטע זאך, רייט? איך מיין אז דאס האב איך נישט מסביר געווען דא נאכנישט, איך האב עס שוין געזאגט אפאר מאל אין די שיעור, איך מיין אז דאס איז אן “לפיכך ומשום כך חזרתי על הדבר” [therefore and for this reason I have repeated the matter], איך האב נישט דא די לשון [language] פון יענעם רמב״ם.
דער רמב״ם׳ס תירוץ אויף די ערשטע קשיא: פרעה און פארלוסט פון בחירה
Instructor:
אבער עניוועיס, דער רמב״ם וואס ער פרעגט די קשיא, און יא, איך וועל נאכדעם זאגן וואס איז מיין ראיה [proof] אז עס איז איין תירוץ. דער רמב״ם וואס פרעגט א קשיא, וויאזוי קען זיין אז די תורה שטייט אויף פרעה, אויף סיחון [Sichon], אויף נאך איינער, אויף די אידן בזמן אליהו [in the time of Elijah], אז דער אייבערשטער האט זיי געמאכט זינדיגן? שטייט אז דער אייבערשטער מאכט זינדיגן. דאס איז דאך אפגעפרעגט די גאנצע יסוד פון די רמב״ם אז דער מענטש מאכט זיך אליין זינדיגן. זאגט דער רמב״ם, איך וועל דיר זאגן דעם תירוץ. קודם פירט ער איין, דער רמב״ם זאגט אזוי, ער מאכט א לאנגע הקדמה [introduction]. זאגט ער אזוי, אויף יעדע זאך, איך האב דאס נישט געזאגט אין די שיעור, איך האב עס נישט געזאגט נאך.
ס׳איז דא אויף יעדע זאך, ס׳איז דא אסאך חרב עונש [types of punishment]. יעדער איינער ווייסט אז דער אייבערשטער געבט חרב עונש. ס׳איז דא אלע מיני סארט חרב עונש. ס׳איז דא איינער באקומט אן עונש אז ער בארגט, ער פארלירט זיין געלט. א צווייטער באקומט אן עונש אז ער פארלירט זיינע קינדער. איך מיין אז דארט האט דער רמב״ם אריינגעטראכט, איך וועל נישט זאגן פארוואס. א צווייטער באקומט אן עונש אז ער שטארבט. ס׳איז דא אלע מיני עונשים. ווער מאכט וועלכע עונש ער באקומט פאר וואס? דער אייבערשטער האט א חשבון [calculation], ער ווייסט וואס איז ריכטיג. דער רמב״ם זאגט מ׳האט א דין נושא [legal principle/judgment], נישט אז דער אייבערשטער מאכט עס, רייט? ס׳איז דא א ריכטיגע דזשאדזשמענט, וואס איז דער דין נושא, וואס וועט זיין וועלכע עונש באקומט פאר יעדער עבירה [transgression]. אונז ווייסן נישט געווענליך, ס׳איז שווער, קיינער קען נישט, ס׳איז נישט קיין שולחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law] פארשטייט זיך. אבער מ׳פארשטייט אז דער אייבערשטער פירט זיך בצדק ומשפט [with righteousness and justice], ס׳איז דא א דין נושא, דער אייבערשטער פירט זיך, יעדער עונש באקומט מען אזוי.
זאגט דער רמב״ם, אויב דו פארשטייסט אז ס׳איז דא אלע מיני עונשים, וועל איך דיר דערציילן פון איין סארט עונש וואס דו האסט אפשר נישט געהערט דערפון. ס׳איז דא איין סארט עונש וואס הייסט אז מ׳זאל נישט קענען תשובה [repentance] טון. און ממילא, פרעה און אזוי ווייטער, סיחון, ישראל, זיי אלע האבן געזינדיגט אזעלכע חטאים [sins], וואטעווער, ער זאגט נישט וועלכע סארט חטאים, ער זאגט נישט אזא עקסטרים, רייט? ער זאגט נישט אזא עקסטרים, וואס ער גייט אן, אזעלכע סארט חטאים, וואס דער דין נותן [the law dictates], אזוי למדגיש [emphasizes] דריי צוויי דריי מאל, א דין נותן אז דער ריכטיגער עונש אויף די חטא איז אז מען זאל נישט קענען תשובה טון. ממילא ווען ס׳שטייט “ויחזק ה׳ את לב פרעה”, מיינט נישט אז פרעה איז גארנישט געווען שולדיג, ס׳מיינט ער איז אנגעקומען צו א סטעידזש, און דער רמב״ם האט א גוטע ראיה [proof] וועגן פרעה, שטייט “כי אני הכבדתי את לבו” [for I have hardened his heart].
דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן פרעה: בחירה, הרגל, און די נאַטירלעכע סדר פון עונש
דער דין נוסח: ווען תשובה ווערט אומעגלעך
און דא אין מצרים, פרעה און אזוי ווייטער, סיחון ישראל, זיי אלע האבן געזינדיגט אזעלכע חטאים, וואטעווער ער זאגט נישט אויס וועלכע ספעציפישע חטאים, וואס עס גייט אריין אין די קאטעגאריע, אזעלכע ספעציפישע חטאים איז דער דין נוסח, אז מען לאזט אים נישט תשובה טון נאכאמאל, א דין נוסח. האסטו ריכטיג גארנישט פאר דעם חטא, אז מען זאל נישט קענען תשובה טון.
און ממילא, ווען ס׳שטייט פרעה “ויחזק השם את לב פרעה” [und Hashem hardened Pharaoh’s heart], מיינט נישט אז פרעה איז גארנישט געווען שולדיג, ס׳מיינט אז עט סאם סטעידזש… דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האט א גוטע ראיה וועגן פרעה שטייט, כ׳האב עס נישט דא, שטייט אז פרעה איז אנגעהויבן… ס׳שטייט נישט דער אייבערשטער האט געמאכט ויחזק השם. עט סאם סטעידזש איז געווארן אבער ער האט שוין געהאט דעם דין אז ער קען נישט תשובה טון.
און אזוי שטייט אינעם רמב״ם, נאכדעם שרייבט דער רמב״ם אזוי, אלס דעם ענין הזה, וויבאלד עס איז דא אז דער אייבערשטער אמאל טוט אמאל א מענטש וואס באקומט אזא פאנישמענט וואס ער קען נישט תשובה טון, יעצט פארשטייסטו דאך אז דא ווען דער מלך דוד [King David] האט אברהם געבעטן “הורני השם דרכך” [Teach me, Hashem, Your ways], און טויזנטער תפילות [prayers] זאגט יעדער אין די תפילות “אל תסתר פניך ממני” [Do not hide Your face from me], “אל תסתר פניך”, “אל תסתר פניך”, די אלע תפילות זענען, כלומר [that is to say], “אל תמנעני מחטאי מלעשות תשובה” [Do not prevent me from repenting for my sins].
דער היטלער-משל: א דראַמאַטישע אילוסטראַציע
יעדער איז לערנט דעם רמב״ם ביז ער קומט צו מיין שיטה, נאכדעם אויף אזעלכע אויערן ברענגען ער זאגט, וואס? הער, זאגט ער מיר ס׳שטייט שוין, ער שטייט, איך פארשטיי וואס דער רמב״ם האלט וועגן פרעה.
שטעל דיך פאר אז עס קומט היטלער, 1944, און ער זאגט “כ׳וויל תשובה טון”. ער גייט צו טשערטשיל און ער זאגט, “איך וויל תשובה טון, אלעס, נישט נאר, איך וועל עפענען די קלויסטערס אויך, איך וויל ווערן א גוטער מענטש, איך וויל פאסטן וויפיל מאל דו ווילסט הייס מיך פאסטן, איך וועל צוריקצאלן וויפיל געלט הייס מיך צוריקצאלן, אויפהערן צו פייניגן די אידן, אויפהערן צו פייניגן די מענטשהייט, איך וויל ווערן א מענטש”.
ווייסט וואס מען גייט אים זאגן? יעדער איינער פארשטייט אז דער דין נוסח, דארפסט נישט צופיל זאגן שווערע רמב״ם׳ס. ס׳איז א דין נוסח אז מען זאגט אים, ניין, איך האב פאר דיר א בעסערע פלאן. דו זאלסט זיין ווייטער היטלער ביזן ענד, הרגע דיך אין דעם בונקער אין די ענד. ס׳איז נישט גענוג, דארפן מיר טרעפן דיך אויף אן אנדערע ארט, אבער דאס איז די בעסטע ארט וואס איך קען טראכטן פאר דיר. ס׳איז נישט, איך גיי דיך לאזן, איך לאז דיך נישט!
און מער ווייניגער האבן געטון אזעלכע זאכן. אויב ער האט געשיקט א צוואה, איז דאך א שליח, האבן זאלן שלום. און ס׳איז וויל נישט שלום, און ס׳וויל ווייטערע אקציעס, און ס׳וויל אויספירן די מלחמה, און געענדיגט. אמת? ס׳מאכט סענס. ס׳איז נישט קיין דבר הרחוק מן השכל [something far from reason] וואס איך זאג.
פרעה איז אין אזא סיטואציע, איך וויל נישט תשובה טון, משוגענער. מ׳זאגט אים אזוי, אה, תמים תהיה עם ה׳ אלקיך [You shall be wholehearted with Hashem your God]? נישט דיך. דו בלייב א רשע און גיי ברענען אין גיהנם לנצח נצחים [Gehinnom forever and ever], אדער באקום עונשים בעולם הזה [punishments in this world]. וואטעווער ס׳איז, דאס איז וואס איך וויל. איך וויל נישט תשובה טון. איך קען נישט, איך האב שוין געמאכט אזויפיל שאדן.
וואס וועט מען זאגן, גדול כח התשובה [great is the power of repentance]? ניין, גדול כח התשובה וועט מען זאגן אויף עפעס א איד וואס האט געזינדיגט ביי די עבודה זרה [idolatry], נישט אויף היטלער. אמת? ס׳מאכט סענס, ניין?
וויאזוי וועט זיך עס ארויסדרייען? איך ווייס נישט. ס׳איז אויך ביי א מענטש. אקעי, איך וועל דיר זאגן א מעשה. ס׳מאכט סענס, איך ווייס וואס איז געווען ביי די רעדנער. יעדע זאך איז קאמפליקעיטעד. עניוועיס, איך זאג דיר, איך וועל דיר פארציילן א מעשה. ס׳מאכט סענס.
קשיא: דוד המלך׳ס תפילות און די שייכות צו פרעה
יעצט, אבער ס׳קומט דער יונגערמאן, ער זאגט, איך הער וואס דו זאגסט וועגן פרעה. יעצט, פארציילט ער מיר אזוי, אז דוד המלך האט חושש געווען אפשר איז ער פרעה. אז יעדן טאג דאוונט ער אזויפיל תפילות וואס ס׳איז דא אין תהלים [Psalms], און די ידיעה פון מתפלל זיין אויף רחמים [praying for mercy] האט ר׳ נחמן מברסלב [Rabbi Nachman of Breslov] נישט אויסגעטראפן, אמת? ס׳שטייט אין תהלים, און דו זאגסט דאס טויזנטער מאל, דו בעטסט “סלח לנו” [forgive us], “השיבנו” [return us], “רפאנו” [heal us], “סלח לנו”, “השיבנו”, “רפאנו”.
דו מיינסט אז דו מיינסט נישט היטלער, וואס איז אזא משוגענער רשע וואס איז בעצם אן עונש פון דיר? דאס מיינט ער. ס׳מאכט נישט קיין טראפ סענס וואס דער רמב״ם זאגט דא. ס׳איז ממש מנפצת איגריס [completely shattering], ס׳איז דורך די תורה, ס׳איז נאר דורך די תורה, ס׳איז הפוך פון תורה [the opposite of Torah]. ס׳איז דאס איז נישט קיין קאנעקט בכלל. אמת?
צווייטע קשיא איז, ווייסטו וואס? ס׳איז דא נאך א זאך וואס דער רמב״ם ווייסט, אז דער רמב״ם זאגט נישט סתם איבריגע זאכן. ער האט א גאנצע מהלך אויף אלע מיני אנשים אויף די וועלט, און די נושא, ער האלט אין איין זאגן, אה, די נושא פון אונז.
דער תירוץ: בחירה איז טבע, נישט נס
עניוועי, די תירוץ אויף דעם איז אזוי. די תירוץ אויף דעם איז, אז דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז דער אייבערשטער מאכט אז דו האסט אן עונש, מיינט נישט אז ס׳איז אויף א נס. בעצם א מענטש בדרך הטבע [in the natural way] האט בחירה, אזוי מיינט מען. דער רמב״ם זאגט אז בחירה איז א דבר טבעי [a natural thing], ס׳איז נישט קיין חידוש, ס׳איז א פאקט. און סייענס זאגט אזוי, זאגט דער רמב״ם.
און אמאל מאכט זיך א נס, דער אייבערשטער זאגט, “ביסט א רשע,” בדרך נס [through a miracle]. די אויסטערלישע זאך, מען זוכט אוועקצונעמען זיין בחירה. עס וואלט געווען אן אנדערע עולם, כמעט וואלט מען געמיינט אז דער אייבערשטער מאכט, דער רמב״ם מיינט צו זאגן, אוודאי ער זאגט אז דער אייבערשטער מאכט, דער אייבערשטער מאכט אלעס.
וואס האט ער געמיינט מאכט אלעס? ווען מען זאגט אז דער אייבערשטער מאכט עפעס בדין [through judgment/natural law], דין מיינט דאך טבע [nature], יא? שם אלוקים [the name Elokim] האט מען שוין געהערט דערצו. דין מיינט צו זאגן עס איז דא א סדר דא, נישט סתם דער אייבערשטער מאכט אלעס, ער איז ברוגז אויף פרעה און מאכט אים פתאום אזא אויסטערלישע זאך.
דער אייבערשטער האט געמאכט, ווען ער האט געמאכט די וועלט האט ער דאס געמאכט. יא? דער רמב״ם זאגט דאך אין פירוש המשניות [commentary on the Mishnah], אלע צען מכות [ten plagues] האט שוין דער אייבערשטער געמאכט בבריאת העולם [at the creation of the world]. יא? פשט איז עס איז דא א סדר, פונקטליך וויאזוי דאס ארבעט אויס צוריק און פאראויס. עס איז דא א סדר, עס איז דא א סדר אין בריאת העולם.
די נארמאלע סדר, אנדערע ווערטער, דאס איז פרעה, דאס איז נישט קיין אבנארמאלע זאך. You should expect the world to work that way. דאס איז נישט קיין קאפאסטיק דאס, דער פסוק דערציילט אונז גראדע דעם פאקט, און זאגט דער רמב״ם דאס דארף מען זיין איינע פון די זאכן למען תדע [so that you should know].
חידוש: “יעדער קען תשובה טון” איז אַ ביסל fake news
איך האב שוין אמאל געזאגט, איך האב שוין א סך א גרעסערע חידוש געווארט אויף דעם, אפשר דאס קודם מען זאגט. דער פסוק התורה זאגט א פאקט, אז דער נארמאלער וועג איז, אז א מענטש האט זיך באזינדיגט, ער סטאפט צו קענען תשובה טון.
דאס וואס מען זאגט אלע דרושים [sermons], אנדערע ווערטער דאס וואס מען זאגט דרושים יעדע ראש השנה אדער א גאנץ יאר מען קען אלעמאל תשובה טון, ס׳איז א ביסל fake news. א ביסל. ווייל ס׳מיינט נאר אויף וויפיל דו האסט נאך נישט קיין זאך הרגל [habit], רייט?
אוודאי יעדער איינער וואס לעבט קען… דער רמב״ם זאגט עד יום מותו תחכה לו [until the day of his death, wait for him], זאגט דער רמב״ם, איינער תשובה גמורה [complete repentance], יא? אשרי איש, אשרי עושה תשובה כשהוא איש [fortunate is the man who repents while he is still a man], אפילו איינער שטארבט אויפ׳ן לעצטן מינוט איז דער אייבערשטער מקבל זיין תשובה.
דאס איז גוט, אבער ער איז נישט געווארן קיין גוטער מענטש. עפעס… עפעס אויפגעטון עפעס, ער זאל נישט שטארבן זאל זיך נישט פארלירן, ס׳איז נישט קיין שום ענין, ווי די גמרא [Talmud] זאגט יאכלו שם [they shall eat there], ס׳איז נישט קיין שום ענין צו ווערן ערגער, מען ווערט ערגער א גאנצן צייט, ס׳איז אלעמאל דא א וועג צו ווערן ערגער.
ס׳איז נישט פשט אז מען קען שוין נישט ווערן בטל, פארדעם זאגט דער רמב״ם מען דארף רעדן וועגן תשובה, נישט זאלן מענטשן זאגן מען קען שוין נישט ווערן ערגער, מען קען אלעמאל ווערן ערגער, דאס איז מיין חיזוק דרוש [encouraging sermon]. רבותי זאלט איר וויסן, ס׳קען אלעמאל זיין ערגער. איר מיינט ס׳איז די ערגסטע, ס׳קען זיין ערגער. ממילא זאל מען תשובה טון מען זאל נישט ווערן ערגער. אפשר ווערן א ביסל בעסער אויך.
אבער די idea, די פאנטאזיע, אז יעדער איינער דער גרעסטע רשע קען ווערן א צדיק, nonsense, not true. The world doesn’t actually work like that. קוק ארום. מענטשן פרעגן, דער רמב״ם זאגט דאך בחירה, יא, ס׳איז דא בחירה? אודאי נישט! דאס איז שוין דער דין! אבער די פראבלעם איז נישט… דאס איז שוין אן עונש.
הרגל איז דער עונש אַליין
דאס וואס דו קענסט נישט אפלאזן, ווייל דו ביסט שוין געווארן א לעקער פון קענדיס, און יעצט קענסטו נישט אויפהערן צו לעקן אזויפיל קענדיס יעדן טאג, דאס איז שוין דער עונש. דו קענסט דאס שוין נישט, דאס איז שוין מער נישט קיין עונש.
ווערט זיך ווען דאס איז אן עונש? אויף דעם וואס דו האסט אנגעהויבן דעם שלעכטן הרגל, ערגעץ וואו דו ביסט נישט געווען אזוי סטאק אין דעם, וואס צוביסלעך האסטו זיך מער און מער אריינגעלאזט. יעצט איז שוין אן עונש.
יעצט, אלעמאל איז דא א וועג ארויס. אפילו פרעה האט עכט טעארעטיקלי געהאט א וועג ארויס. דאס איז נישט דער ווארט. אבער דאס וואס ס׳שטייט “ואני הכבדתי את לב פרעה” [and I have hardened Pharaoh’s heart], דאס מיינט צו זאגן זיין הארץ, ליטעראלי זיין הארץ, די הארץ – “הלב יודע מרת נפשו” [the heart knows its own bitterness] – די הארץ פון א מענטש, ווען ער טוט אן עבירה [sin], איז דאס געווארן אזוי, און יעצט האט ער שוין נישט קיין וועג ארויס.
די זעלבע יסוד בטובה: “הבא ליטהר מסייעין אותו”
די זעלבע זאך גייט אן בטובה [for the good] אויכעט. באט די פסוקים אין די חומש וואס רעדן פון פרעה, איז דאס דאך געווען ספעציעל. יא, יא, איך זאג אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נישט געווען ספעציעל. די פסוקים, אלע זאכן שטייען אין פסוק, אפילו ווען ס׳איז נישט געווען ספעציעל. ס׳מיינט אז דאס איז אן אויסטערלישע עקזעמפל פון א נארמאלע זאך.
אוודאי איז פרעה געווען ספעציעל. פרעה איז געווען א מלך פון גאנץ מצרים. מיר רעדן דאך פון אים, מיר געדענקען אים נאך היינט, אלע צייטן. איך קען נישט איינהאלטן ביז די נעקסטע שטיקל קיגל, דאס איז נישט צום פארגלייכן צו אים. איך בין סתם איין מענטש מיט א שטיקל קיגל.
די זעלבע יסוד טוב איז שואל הבא ליטהר [one who comes to purify himself]. דאס מיינט נאך נישט אז איך רעד פון פרעה. פארוואס שטייט דאס? ווייל פרעה איז אסאך א גרעסערע, א בולט׳דיגע עקזעמפל, א מער פארשטענדליכע עקזעמפל פון די זעלבע סארט פראבלעם. אבער ס׳איז די זעלבע יסוד.
און וועגן דעם, די אלע צדיקים וואס זענען מתפלל, און איינער זאגט “גיב מיר גוטע הרגלים”, און אסאך, די אמת איז אז נישט אלעס איז בידי אדם [in man’s hands]. א חלק איז די כישרון וואס ער איז געבוירן, א חלק איז זיין סביבה. נישט אלעס איז אינגאנצן בידי אדם. א מענטש האט “אדם מקדש את עצמו מעט” [a person sanctifies himself a little]. א מענטש האט א חלק. דער אייבערשטער העלפט אים. א חלק פון זיין הילף איז אז ער געבט אים גוטע פריינט, ער געבט אים צוביסלעך. ס׳גייט נישט נאטורליך. דער אייבערשטער העלפט אים. איך מיין אז אזוי איז די וועלט אויסגעשטעלט. צוביסלעך באקומט ער אלע מיני הילף, און ער באקומט אזא סארט, ער באקומט…
פּראַקטישע ביישפּילן: ווייב און הרגלים
ס׳איז דא א מענטש וואס האט געזינדיגט, ער איז געווען א בחור, ער האט זיך געפירט אויף א געוויסע וועג. ער באקומט אן עונש, ער באקומט א ווייב, וואס יעצט מוז ער זיך שוין פירן אזויפיל. ער וויל ווערן אנדערש, אבער די ווייב זאגט אים אז ס׳איז נישט קיין שלום בית [domestic peace], און זי איז גערעכט. ער מוז ווייטער טון די זעלבע עבירות און די זעלבע שטותים וואס ער האט געטון ביז דעמאלט. ער איז שוין סטאק מיט איר. ס׳איז שוין נישטא קיין וועג ארויס. אויף יעדן וועג איז דא א וועג ארויס. אבער דו פארשטייסט אז דאס איז שוין דער עונש.
אויף דעם דארף מען מתפלל זיין, “גיב מיר א גוטע ווייב וואס לאזט מיר יא”. וכו׳ וכו׳, דאס איז די תפילה. דאס איז די נארמאלע זאך, דאס איז דרכה של עולם [the way of the world], דאס איז די לעסאן פון יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס מיינט דאך צו זיין א איד, יא? דאס מיינט צו האבן גוטע הרגלים, יא?
איינער וואס האט שוין גוטע הרגלים, איז דאס שוין כמאי מחויב [as if obligated], כמאי… דער אייבערשטער, מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אז ער האט אונז געגעבן די תורה, ער האט אונז געגעבן וואס… וואס איז די גאנצע זאך? אונז האבן מחליט געווען צו נעמען די תורה, אמת? וואס קומט דעם אייבערשטן קרעדיט דערפאר?
נאך אזויפיל יאר, נאך דריי טויזנט יאר, באקומט ער שוין אסאך קרעדיט, ווייל אונז וואס אונז זענען מקיים די תורה [fulfilling the Torah], דאס איז די שכר [reward] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], פארשטייסט? דאס איז שוין אברהם אבינו, אונזער זיידע׳ס שכר, דאס איז נישט קיין ווארט. אונז זענען די נעקסטע, עס קען ווערן ערגער, איך זאג נישט אז מ׳קען נישט טון גארנישט, אבער דאס וואס אונז זענען אידן, דאס איז מער ווייניגער די שכר פון אונזערע זיידעס.
קינדער׳ס פרומקייט איז שכר פאַר די עלטערן
אזוי ווי מ׳זאגט, איינער וואס איז בנו שלמד חכם [his son is a Torah scholar] איז די תורה מחזרת על אכסניא שלה [the Torah returns to its lodging], יא? מ׳זאגט אז מענטשן וואונטשן זיך זייערע קינדער זאלן זיין פרומע אידן. וואס איז מיר שכר דאס פאר די טאטע אז זיינע קינדער זאלן זיין פרומע אידן? זיי האבן דאך זייער אייגענע בחירה. וויאזוי ארבעט דאס בכלל? ס׳שטייט אין פסוק אזעלכע זאכן, ס׳שטייט אין פסוק אזעלכע זאכן. וויאזוי איז דאס? זיי האבן דאך אן אייגענע בחירה, וואס זענען מיר שייך צו דעם?
ס׳שטייט אין די גמרא אזעלכע זאכן, מ׳האט נישט געוואלט אברהם אבינו זאל נישט זען עשו יוצא לתרבות רעה [Esau going out to evil ways]. יא, איך ווייס אז די גמרא זאגט אז ס׳איז די ערגסטע זאך, ס׳איז ערגער ווי אים זאל גיין מוג וגוג [Gog and Magog], ווי אבשלום [Absalom]. וואס זאל מיר זיין אן עונש דאס? אבשלום האט געהאט בחירה.
תירץ איז, ער האט אים מחנך געווען [educated him], יא? ס׳שטייט אין מפרשים [commentators] אויפ׳ן פסוק אז דוד המלך האט נישט געהאט א גוטע חינוך אויף אבשלום, “ולא עצבו אביו מימיו” [and his father never disciplined him], איז זיך געקומען, דאס איז געווען די עונש אויף זיין מיסטעיק וואס ער האט געמאכט מיט זיין חינוך, אמת?
די זעלבע זאך, אז איינער פירט זיך ריכטיג, א חלק איז חינוך, א חלק איז סתם ווי ער פירט זיך וכו׳, איז ממילא זיינע קינדער זענען גוט, איז דאס שוין די שכר אויף די טאטע. די קינדער קומט זיך נישט קיין קרעדיט, די טאטע קומט זיך קרעדיט, אבער ס׳איז שוין שכר. דאס איז די נארמאלע זאך, דאס איז דרכה של עולם.
די יחוס-קשיא: פאַרוואָס חתונה האָבן נאָר מיט מיוחסים?
און דאס, אין אנדערע ווערטער, לאמיר יעצט צולייגן א זאך וואס איך האב נאך נישט געכאפט. יעצט, דאס קען מען פרידיקטן. ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע מעשה. מ׳גייט אזוי, ס׳גייט אזוי, מ׳גייט אזוי, מ׳מאכט א שידוך, אדער ער נעמט אריין א מענטש. די לעצטע זמן האבן מיר געהאקט אויף די אלע מענטשן, אבער יעצט זאג איך סתם, די תורה׳דיגע צורה.
זאג איך אזוי, מ׳גייט, מ׳זאגט אזוי, אונז ווילן נאר חתונה האבן מיט אייניקלעך פון אהרן הכהן [Aaron the Priest], אונז זענען כהנים [Kohanim: priests], אונז ווילן חתונה האבן נאר מיט כהנים, איך ווייס, יא? נאר מיט אידן, נאר מיט מיוחסים [people of distinguished lineage].
קומט איינער און ער זאגט, “פיין, דער רמב״ם זאגט אז יעדער איינער האט בחירה, יעדער איינער קען זיין אזוי ווי משה רבינו [Moses our teacher] און אזוי ווי ירבעם בן נבט [Jeroboam son of Nebat]. איך האב אריינגענומען אן אייניקל פון א גרויסן צדיק וואס איז געווען א רשע, און אן אייניקל פון א גרויסן רשע וואס איז געווען א צדיק. דעריבער, דאס וואס דו זאגסט אז דו גייסט חתונה האבן נאר מיט א מיוחס, מאכט נישט קיין טראפ סענס. ס׳איז דאך אייניקלעך פון גוים וואס זענען געווארן צדיקים.”
אויב בכלל חתונה האבן מיט א איד מאכט קיין סענס. פארוואס זאל מען נישט חתונה האבן מיט א גוי? ס׳שטייט אין פסוק. איר זיידע האט געדינט עבודה זרה. גייט זי ווייטער דינען עבודה זרה? ווער זאגט זי גייט? יעצט, פאר א זיידע געווען עבודה זרה האט נישט געמעטשט. משה׳ס טאטע, אברהם׳ס טאטע איז געווען אן עובד עבודה זרה. וואס איז מיט אים געווען א שלעכטע שידוך? וואס איז די טעראר?
מנהגו של עולם: נאטירלעכע טענדענצן און אינדיווידועלע בחירה
ראיה קעגן יחוס אלס גאראנטיע
איך האב א ראיה, ס׳איז דא אייניקלעך פון גרויסע צדיקים וואס זענען רשעים, און ס׳איז דא אייניקלעך פון גרויסע רשעים וואס זענען צדיקים. דערפאר, דאס וואס דו זאגסט אז דו גייסט חתונה האבן מיט א מיוחס, מאכט נישט קיין טראפ סענס. ס׳איז אויך דא אייניקלעך פון גוים וואס זענען געווארן אידן, אמת? אויך בכלל חתונה האבן מיט א איד מאכט נישט קיין סענס. פארוואס זאל מען נישט חתונה האבן מיט א גוי? ס׳שטייט אין פסוק, ווייל איר זיידע האט איר אויסגעפירט צו טון עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], גייט זי ווייטער טון עבודה זרה. ווער זאגט זי גייט? יתרו׳ס [Yitro’s: Jethro, Moses’ father-in-law] זיידע איז געווען אן עובד עבודה זרה, האט נישט געטוישט. משה׳ס [Moshe’s: Moses’] טאטע, איך מיין אברהם׳ס [Avraham’s: Abraham’s] טאטע איז געווען אן עובד עבודה זרה, וואס איז מיט א מאל געווארן א שלעכטע שידוך?
דער תירוץ: מעשי הקב״ה און מנהגו של עולם
וואס איז די תירוץ? די תירוץ איז אזוי, אז דאס איז זייער שיין, אמת, טעארעטיקלי, יעדער גוי, יעדער מענטש קען ווערן בעסער און קען ווערן ערגער, דאס איז די אמת. אבער לעטס בי ריעל, לאמיר רעדן נאטורליך, דאס וואס דער אייבערשטער רופט מעשי הקב״ה [ma’asei HaKadosh Baruch Hu: the actions/works of the Holy One, Blessed be He], נישט מעשי האדם [ma’asei ha’adam: human actions]. וואס איז מעשי האדם? איז אמת, יעדער מענטש האט א כח, א רוח, וואס ער קען זיך טוישן. אבער לאמיר פרעגן דעם אייבערשטן, לאמיר זיין אביסל וואס מ׳רופט רעאליסטיש. די מענטשן וואס זענען אייניקלעך פון אידן, זיי גייען ווייטער זיין אידן, ס׳איז דא א גרויסן טשענס. ווי קומט דער טשענס? מעדזשיק? יעדער איינער האט דאך בחירה [bechirah: free choice]. מעשה שהיה כך היה [ma’aseh she’hayah kach hayah: what happened is what happened], רוב אידן זענען בוחר [bocher: choose] צו ווייטער זיין אידן, און רוב גוים זענען בוחר צו ווייטער זיין עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idolaters]. פארוואס? וואס איז דאס? דאס איז דרכו של עולם [darko shel olam: the way of the world], ס׳איז דא א רוח. איך קען נישט מסביר זיין [masbir zayn: explain] וויאזוי ס׳ארבעט די נעטשור, ווייל ס׳איז א זאך וואס מ׳קען עס פאראויסזאגן.
דוגמא פון ר׳ אלימלך׳ס אייניקלעך
אז א נביא [navi: prophet] וועט קומען און זאגן, “רבותי [rabosai: gentlemen], איך מיין אז ר׳ אלימלך׳ס [Rebbe Elimelech’s] אייניקלעך גייען אלעמאל זיין נארמאלע לייט,” ווייסט וואס? איך וואלט דיר דאס געוואוסט. ער האט זיך געקענט, ער האט געקענט זיין שטוב, ער האט זיך פארגעשטעלט אז דאס גייט זיין. יא, אבער מ׳גייט נישט ארבעטן מיט דעם. מ׳איז א רבי׳ש קינד און מ׳בעט געלט פאר זיין ר׳ אלימלך אייניקל, און מ׳זאגט “איך האלט נישט ביי קיין פרנסה [parnasah: livelihood]”, ס׳איז זייער אביעס.
בחירה און פרידיקטעביליטי
דאס זענען אלע זאכן וואס דו קענסט פרידיקטן. דאס מיינט אז קיינער האט נישט קיין בחירה? אוודאי האט קיינער נישט קיין בחירה אין א כלל, אוודאי. איווען דען, ס׳איז נאך אלץ, יעדער איינער האט… מיר האבן גערעדט א גאנצע שמועס, אין סאם סענס איז ער נאך אלץ אחראי על מעשיו [achrai al ma’asav: responsible for his actions], ווייל דאס איז וואס ער איז, ממילא [memeilah: consequently] איז ער אוודאי דער מחויב [mechuyav: obligated one], און מ׳קען נישט זאגן אז ער איז פטור [patur: exempt], “אין צדיק שנשבע [ein tzaddik she’nishbah: there is no righteous person who is captured/trapped]”. נישט דאס איז די נושא [nusah: topic]. אבער נאך אלץ, ס׳איז זייער פרידיקטעבל צו זאגן וואס ס׳גייט זיין אין די פיוטשער, אפילו אין מעשיו פון די אדם. ס׳איז נישט קיין שום ספק אז די מצד די עונש [onesh: punishment], מצד די פריערדיגע בחירות, איז ער געווען שוין אין א לעוועל וואס מ׳קען שוין אפילו שכר ועונש [sachar v’onesh: reward and punishment] אויף זיין פריערדיגע בחירה. שטימט? זייער גוט.
דער רמב״ם׳ס צווייטע קשיא: “ועבדום וענו אותם”
יעצט לאמיר פארשטיין אז די רמב״ם׳ס [Rambam’s: Maimonides’] צווייטע קשיא [kushya: question] וואס ער פארענטפערט אין דעם זעלבן פרק איז די זעלבע תשובה [teshuvah: answer] און די זעלבע תירוץ [teirutz: resolution], נאר אויף א גרעסערע סקעיל. די רמב״ם פרעגט א קשיא, וויאזוי קען מען זאגן “ועבדום וענו אותם [va’avadum v’inu osam: and they shall serve them and afflict them]”? וויאזוי קען מען זאגן בכלל אז די מצרים [Mitzrim: Egyptians] גייען זיין שלעכט? און וויאזוי קען מען זאגן אז דער אייבערשטער האט אויסגעלייזט די אידן? איך האב די זעלבע קשיא, די רמב״ם זאגט עס נישט ממש אויף דעם, אבער דו קענסט רעכענען אז דער המשך [hemshech: continuation] פון די זעלבע קשיא איז דאך שווער אויך. אמת, וויאזוי האט דער אייבערשטער אויסגעלייזט די אידן?
די גאולה איז געווען אפהענגיג פון בחירה
און מ׳כאפט עס נישט, עס שטייט כמעט בפירוש [bifeirush: explicitly] אין געוויסע פלעצער אין די רמב״ם, אבער די פשטות [peshitus: simple meaning] איז אויך אזוי אין די חומש [Chumash: the Five Books of Moses], אין שמות [Shemos: Exodus]. דער אייבערשטער האט צוגעזאגט פאר אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] אז די מצרים גייען אונטערטעניגן זיינע אייניקלעך, און אויך האט ער צוגעזאגט “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי [v’gam es hagoy asher ya’avodu dan anochi: and also the nation that they shall serve, I will judge]”. אבער וויאזוי זענען די אידן ארויסגעגאנגען פון מצרים? דער אייבערשטער האט זיי ארויסגענומען אן אונזער אן אונזער אנגעשטעל? ניין. ס׳איז געווען א יוד וואס האט געהייסן משה, ער האט געדארפט מסכים זיין [maskim zayn: agree] אז דער אייבערשטער זאל גיין, ער האט געדארפט מסכים זיין, ער האט געהאט בחירה נישט צו גיין, און ער האט געהאט א גאנצע פרשה [parashah: episode] פון שמועסן, “שלח נא ביד תשלח [shelach na b’yad tishlach: please send by the hand of whomever You will send]”. מ׳קען צומאל געשען מער די חלק [cheilek: part] פון השם [Hashem: God], מ׳קען צומאל געשען מער די חלק פון משה, אבער ס׳איז זיכער אז משה האט זיך מתעורר געווען [mis’oreir geven: awakened himself]. דער אייבערשטער האט געדארפט קאנווינסן משה ער זאל גיין, און משה האט שוין מקודם [mekudem: beforehand] געהאט די מידות [midos: character traits], יא, ס׳האט זיך אנגעהויבן דורך די מעשיות [ma’asiyos: stories/deeds] פון משה, קודם “ויגדל משה [vayigdal Moshe: and Moses grew up]”, און אזעלכע זאכן, ער האט געהאט מידות וואס פאסט צו זיין איינער וואס לייזט אויס די אידן, ער האט געראטעוועט אידן וויפיל ער האט געקענט ביי די מצריים, און אזוי ווייטער. דער אייבערשטער האט אים געשיקט שפעטער, אבער ס׳איז נישט געווען אליינס.
און נישט נאר דעם, ס׳שטייט בפירוש אז דאס איז אלץ געווען א רעספאנס צו “ויזעקו בני ישראל אל ה׳ [vayiz’aku bnei Yisrael el Hashem: and the children of Israel cried out to God]”, אמת? זיי האבן תשובה [teshuvah: repentance] געטון, אדער זיי האבן געבעטן, זיי האבן מתפלל [mispalel: prayed] געווען, עפעס האבן זיי געטון אז דער אייבערשטער זאל זיי אויסלייזן, ס׳איז נישט געווען פון זיך אליינס. איז פרעג איך דיר א שאלה, וויאזוי האט דער אייבערשטער געוואוסט אז דאס גייט געשען? דו זאגסט אז זיי האבן דאך געהאט בחירה צו טון, אבער זיי האבן עס געטון.
דער רמב״ם׳ס תירוץ: שלא גזר על איש פלוני הידוע
די רמב״ם פרעגט די ידיעה בחירה [yedi’ah bechirah: knowledge and free choice] שאלה אין פרק ה׳, ער פרעגט פארקערט, ער זאגט אזוי, ער זאגט אז ס׳איז נישט ידיעה בחירה, ידיעה איז אן אנדערע זאך, דא איז דאך פשוט וואס איז שווער. דער אייבערשטער זאגט אז ס׳גייט זיין “ועבדום וענו אותם”, הרי גזר על המצרים ועל ישראל [harei gazar al haMitzrim v’al Yisrael: behold He decreed upon the Egyptians and upon Israel]. יא, פרעגט דער רמב״ם די קשיא. און וואס איז זיין תירוץ? זיין תירוץ איז נישט ידיעה ובחירה [u’vechirah: and free choice]. ער געבט אן אנדערע תירוץ אין די ענד, אבער זיין בעיסיק תירוץ איז נישט דאס. זיין בעיסיק תירוץ איז, איך וועל דיר זאגן וואס זיין תירוץ איז. דער רמב״ם שטייט אזוי, און דער עולם [olam: the world/people] האט דאס פאר א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight], און דער עולם איז נישט מסכים מיט מיר אז דאס שטייט אין רמב״ם, אבער איך מיין אז דאס איז וואס ער זאגט. דער רמב״ם זאגט א תירוץ, “שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה [shelo gazar al ish peloni hayadu’a sheyihiyeh hu hazoneh: He did not decree upon a specific known individual that he should be the one who goes astray]”. דער אייבערשטער האט נישט גוזר [gozer: decreed] געווען אויף א געוויסע מענטש, עס שטייט “וקם העם הזה וזנה [v’kam ha’am hazeh v’zanah: and this people will rise up and go astray]”, אויף די זעלבע זאך, נישט אויף איין געוויסע מענטש. און אזוי פירט ער אויס, “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם [v’lo hodi’o haBoreh ela minhago shel olam: and the Creator informed him only of the way of the world]”. אזוי זאגט דער רמב״ם, דער אייבערשטער האט מודיע [modi’a: informed] געווען מנהגו של עולם [minhago shel olam: the way of the world].
דער משל פון די רמב״ם
ער געבט א משל [mashal: parable], “למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בו צדיקים ורשעים׳ [lamah hadavar domeh? Le’omer ‘ha’am hazeh yihiyu bo tzaddikim u’resha’im’: To what is the matter comparable? To one who says ‘this people will have among them righteous and wicked people’]”. איך האב געמאכט פאר איינעם א רשימה, איך האב אים געזאגט אז די דרך [derech: way] איז, אז דו זעסט א באנטש מענטשן, ס׳גייט זיין מיט זיי אזוי און אזוי. און איך האב אים אסאך מאל געזאגט דאס. עס שטייט אין חז״ל [Chazal: our Sages of blessed memory] אז עס איז דא א כלל [klal: general rule], “רובם בגזל, מיעוטם בעריות, וכולם באבק לשון הרע [rubam b’gezel, mi’utam ba’arayos, v’chulam b’avak lashon hara: most of them in theft, a minority in sexual immorality, and all of them in the dust of evil speech]”. יא? סאו יעדע מאל מ׳גייט אריין אין בית המדרש [beis hamedrash: study hall] דארף מען האבן אמונה שלימה [emunah sheleimah: complete faith] אז רוב מענטשן וואס זענען גנבים [ganavim: thieves], חלק פון זיי זענען עריות [arayos: sexually immoral], און אלע פון זיי רעדן לשון הרע [lashon hara: evil speech]. דו וועסט נישט מסכים זיין? דו וועסט נישט מסכים זיין מיט די חז״ל. אפשר אפקורסות [apikorsus: heresy]. אבער נישט, דו דארפסט נישט גלייבן חז״ל פאר דעם, אמת? דו דארפסט נאר קענען מענטשן צו וויסן דאס, רייט? דו דארפסט נישט קענען קיין מנהיגים [manhigim: leaders] פאר דעם. דאס איז א ידיעה [yedi’ah: knowledge]. די חז״ל האבן דאס נישט גענומען פון רוח הקודש [ruach hakodesh: divine inspiration], זיי האבן דאס גענומען פון קוקן אין די ריעליטי, יא?
די קשיא אויף דעם
אבער וויאזוי קען מען דאס זאגן? קענסט פרעגן א קשיא, ס׳הייסט, קען נישט זיין אז מענטשן זאלן האבן בחירה? אוודאי קען זיין. ס׳איז דא א פלאץ אין בית המדרש ערגעץ וואו קיינער איז נישט קיין גזלן [gazlan: thief]? איך בין זיכער אז ס׳איז דא. אבער באופן כללי [b’ofen klali: in general], וויבאלד יומען נייטשער, רוב די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], וואטעווער ס׳איז, ס׳איז נאך אלץ אמת וואס מ׳מעג זאגן. וויאזוי מעגן חז״ל זאגן “רובם בגזל”? איך וועל נישט זיין קיין גזלן. אקעי, זייער גוט, דו וועסט טאקע נישט זיין קיין גזלן. אבער אז אין די בית המדרש גייט זיין רוב מענטשן גנבים, אזוי גייט עס.
אפליקאציע אויף “וקם העם הזה וזנה”
און דאס איז וואס שטייט אין די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], “וקם העם הזה וזנה”. ס׳מיינט נישט זיי גייען, ס׳מיינט נישט זיי מוזן, אוודאי יעדער איינער וואס איז זונה [zoneh: goes astray] איז מצד זיין אייגענע בחירה. אבער די טבע [teva: nature] איז אז ס׳איז דא מענטשן וואס מאכן די שלעכטע בחירה. און דאס זאגט דער רמב״ם די זעלבע זאך אויף די מצרים. יעדער מצרי, זאגט דער רמב״ם, האט געקענט נישט זיין קיין רשע [rasha: wicked person]. דער אייבערשטער האט נישט גוזר געווען אויף א מצרי. שלא גזר על איש ידוע [shelo gazar al ish yadu’a: He did not decree upon a known individual], אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם [ela hodi’o shesof zar’o lehishtabed b’eretz lo lahem: rather He informed him that the end of his descendants would be to be enslaved in a land not theirs]”. נאך דעם פירט ער אויס, וואס מען מיינט נישט איינער אליין זאל וויסן, אבער דאס איז טאקע אן אנדערע קשיא. אבער יעצט, וואס ענטפער איך שוין יענע קשיא? מיין קשיא איז נישט וואס דער אייבערשטער ווייסט, די קשיא איז וויאזוי מענטשן ווייסן, וויאזוי מען קען זען אז עס גייט זיין א nature.
דער פארשפרייטער פארשטאנד און דער מגיד שיעור׳ס קריטיק
יעצט, דער עולם כאפט נישט, מענטשן מיינען, וואס האט פארשטאנען דער עולם דא? און דער רב און די רבנים [rabbanim: rabbis], אלע, נישט נאר דער עולם, האבן פארשטאנען אז דער רמב״ם מיינט דא צו זאגן עפעס א חילוק [chiluk: distinction] פון א יחיד [yachid: individual] און א ציבור [tzibbur: community], וואס עס פאסט זייער כללות׳דיג צו זאגן קריאת התורה [krias haTorah: reading of the Torah], עס איז א חוב על הציבור [chov al hatzibbur: obligation upon the community] של מצרים וואס וועלן מאכן “ועבדום וענו אותם”, נישט קיין שום ספעציפיק מצרי. אויף דעם פרעגן די רבנים, דער רב האט זייער גוט געהערט, עס מאכט נישט קיין טראפ סענס דער תירוץ.
וויאזוי מען גייט, וויאזוי דער חוב על הציבור פון קריאת התורה, האט קיינער נישט געקומען… וואס מיינט דער חוב על הציבור? מען מיינט אז איינער זאל עס טון. אוקעי, זאגט שוין דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides], לאמיר זאגן איך בין נישט מחויב, אבער איינער טוט עס, איז “קדוש יאמר לו [kadosh yomar lo: holy shall be said to him]”, אין די חתונה [chasunah: wedding] ווער קען זיין א וואלונטיר צו טון די מצוה [mitzvah: commandment]? וויאזוי קענסטו האבן טענות [te’anos: complaints] אויף אים? עס מאכט נישט קיין סענס דער חילוק פון יחיד און ציבור, עס מאכט נישט קיין סענס אויב מען מיינט אז דער סאמע ענטפער קומט פון יחיד און ציבור.
דער מגיד שיעור׳ס אייגענער פשט: מנהגו של עולם אלס נאטירלעכע טענדענץ
אלא מאי זאג איך, און איך זע עס אזוי בפירוש, איך ווייס שוין פארוואס מען האט נישט געכאפט ווי ער זאגט, אפשר האט מען יא געכאפט אבער מען האט נישט אויסגעזאגט. דער רמב״ם זאגט דיך: “הודיעם מנהגו של עולם”, וואס מיינט מנהגו של עולם? מנהגו של עולם זיי טייטשן ‘nature’, רייט? יעצט, נישט nature אזוי ווי זאכן פאלן אראפ, דאס איז ממש nature וואס מען קען זיך שטויסן חוץ ממש מיט א נס [nes: miracle]. אבער nature מיינט מנהגו של עולם, מנהג [minhag: custom] של מענטשן, רייט?
די nature וויאזוי מענטשן פירן זיך, עס זענען דא נאטורליכע סיבות [sibos: causes] פאר דעם, אבער עס איז נאכאלס דא בחירה, א פארט פון די מנהגו של בני אדם [bnei adam: human beings] איז דא בחירה, אבער אויך איז א פארט פון מנהגו של עולם איז, מען קען עס זאגן אזוי, עס איז דא א געוויסע נאטור, א געוויסע… מען קען עס רופן ‘על הרוב [al harov: for the most part]’, אזוי ווי אלעס איז nature עניוועיס אין דער רמב״ם איז אלעס ‘על הרוב׳, און מען קען נישט וויסן ווען וועט עס גאר זיין, איך וועל זאגן מיין דוגמה [dugmah: example] אין א סעקונדע, מען קען נישט וויסן פונקטליך גארנישט אין nature פון פאראויס, אבער מען קען זאגן אויף א כללות׳דיגן אופן געוויסע זאכן גייען געשען, סטאטיסטיקלי קענסטו עס רופן.
דיסקוסיע: נאטור אלס תירוץ
תלמיד: דער רב האלט נישט אז עס איז nature דער תירוץ…
מגיד שיעור: ניין, ניין, ניין, איך גיי דיר שוין זאגן מיין דוגמה וואס עס מאכט אזוי דו ביסט אויך מסכים כמעט…
דער רמב״ם׳ס הבטחה צו אברהם אבינו
און דא זאגט דער רמב״ם, ווען די תורה זאגט אז בויפק, איך קען די מענטשן וואס הייסן אידן, אפשר בויפק כללות׳דיג די מענטשן, ספעסיפיקלי אידן איך קען זייער גוט, איך ווייס וואס פאר א מענטשן זיי זענען, זיי גייען זיך קאמפלעינען ווען זיי זענען אין די מדבר [midbar: desert], איך קען די חברה [chevrah: group] וואס הייסן מצרים… לאו דווקא [davka: specifically] מצרים, דער אייבערשטער שטייט נאך נישט מצרים… איך ווייס וואס אברהם אבינו האט א מהלך [mahalach: approach], ער פארשטייט וואס עס גייט זיין אין גלות [galus: exile], אז ער זעט אז זיינע קינדער גייען זיין אין גלות… זע איך אויך אז דאס גייט נישט בלייבן פאר אייביג, סוף כל סוף [sof kol sof: in the end] גייען זיי תשובה טון, סוף כל סוף גייט קומען עפעס א משה גייט זיי ארויסנעמען. איך זע אז דאס גייט געשען. דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, מ׳דארף נישט קיין נביאה [nevuah: prophecy]. מיט די הבטחה [havtachah: promise] וואס דער אייבערשטער האט געגעבן פאר אברהם אבינו, כשיעשה חשבונותיו [k’sheya’aseh cheshbonosav: when he makes his calculations], א קלוגער גוי וואס פארשטייט מנהגו של עולם וואלט דאס אויך געקענט פארשטיין. ער וואלט נישט געדארפט האבן א נביא אים דאס אויסצוזאגן. אפשר איז קיינער נישט געווען גענוג קלוג דאס צו וויסן וכו׳, אבער ס׳איז נישט קיין חידוש אין נביאה. די חידוש איז מנהגו של עולם. פארוואס זאגט דער אייבערשטער מנהגו של עולם ביי משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]? וואס העלפט דאס? נאר וויסן, קען זיין אז ער וואלט דאס סייווי געוואוסט. זאלסטו זיך צוגרייטן דערפאר, זאלסטו נישט ווערן סורפרייזד. דאס איז די תועלת [to’eles: benefit] פון זאגן מנהגו של עולם. אסאך נבואות [nevuos: prophecies] זענען נאר מודיע דברים טובים [modi’a devarim tovim: informing of good things], דאס איז נישט קיין פראבלעם.
אבער די סיבה [sibah: reason] פארוואס די הבטחה פון “ואותם ואת עמם” איז אמת, געשעט נישט ווייל דער אייבערשטער האט דאס צוגעזאגט פאר אברהם אבינו, נאר ווייל דער אייבערשטער האט געזאגט פאר אברהם אבינו אז דאס איז מנהגו של עולם. אזוי לערנט ער פשט אין דעם רמב״ם. אין אנדערע ווערטער, ער זאגט אז דאס איז מנהגו של עולם, ס׳איז נישט קיין רענדאם זאך. דאס איז די פשט פון די גאנצע זאך.
דער חילוק פרט און כלל: נאטור דעטערמינירט כללות, נישט פרטים
יעצט, וואס איז דאס מנהגו של עולם? ס׳איז די זעלבע מינינג פון וואס דו האסט געזאגט. נאר מ׳דארף נאך צולייגן איין זאך. אז פונקט אזוי ווי ס׳איז דא מנהג אויף א פרט [prat: particular], ער זאגט דא די חילוק פון פרט און כלל [klal: general]. לאמיר געדענקען, דאס איז א וויכטיגע זאך, יא? ס׳איז דא א זייער וויכטיגער חילוק פון פרט און כלל. וואס מיין איך צו זאגן? מ׳קען זאגן אזוי, מ׳קען זאגן לחומרא [lechumra: stringently] און לקולא [lekulah: leniently], אבער לאמיר זאגן קודם לקולא.
לקולא: די כללות׳דיגע נאטור
לקולא איז אזוי: באופן כללי איז דא א נאטור. אין אנדערע ווערטער, איך וועל דיר געבן א משל, אקעי? יעדע יאר, ווער ס׳וואוינט אין די נארדערן העמיספיר, יעדע יאר צווישן פסח [Pesach: Passover] און שבועות [Shavuos: the holiday of Weeks] גייט זיין קאלט, און צווישן שבועות און סוכות [Sukkos: the holiday of Tabernacles] גייט זיין ווארעם. יעדע יאר. איינער זאגט דאס בנבואה [binvuah: as prophecy], איז ער נישט קיין נביא שקר [navi sheker: false prophet], ער איז א נביא אמת [navi emes: true prophet]. ס׳קען זיין אזא שבועות, איך ווייס נישט, אבער ס׳איז נישט קיין נביא שקר. ער איז אמת, ס׳איז נישט קיין חידוש, ס׳שטייט אין תורה די חשבון [cheshbon: calculation], יא? זאגט ער, ס׳דארף נישט האבן א נביא, אויב איינער וויל, יא? ער פארשטייט אז ס׳גייט אזוי זיין. שוין, איז דאס א נבואה?
די פרטים זענען נישט דעטערמינירט
יעצט פרעג איך דיר א שאלה: דערפאר, דינסטאג גייט זיין קאלט? די נאטור זאגט אז דינסטאג זאל זיין קאלט? ניין, ס׳זאגט נישט. ס׳קען זיך מאכן אין די ווינטער אסאך טעג וואס זענען ווארעמער ווי אסאך טעג אין די זומער. מאכט זיך. נישט דערפאר גלויב איך אז מ׳האט דאס אויסגעמאכט. מאכט זיך. ווי הייס און ווי קאלט גייט זיין א גאנצע ווינטער? איך האב נישט קיין אהנונג. דאס בעט מען דאך ביים רעגן יעדע יאר אין סוכות, אז ס׳זאל זיין גענוג רעגן. און גלייכע טיילן אין די ווינטער און אין די זומער, נישט אלעמאל איז עס די זעלבע. Nature זאגט, the nature doesn’t determine every detail.
דער רמב״ם און אריסטו׳ס שיטה
און דער רמב״ם האט געהאלטן אז דאס איז אמת׳דיג. אונז וואלטן היינט געזאגט אז אונז ווייסן בלויז נישט גענוג details, און אפשר קיינער ווייסט נישט, ווייל דאס איז סתם א זאך וואס אונז זאגן, ווייל אונז האבן אן אמונה פשוטה [emunah peshutah: simple faith] אז יעדע זאך איז determined. אבער דער רמב״ם האט געזאגט, און אזוי האט אריסטו [Aristotle] געזאגט, אז דאס איז ווייל ס׳איז נישט דא קיין determination פאר יעדע detail. Nature איז determined נאר באופן כללי.
נבואה, קץ, און די גרענעצן פון פאָרויסוויסן
די נאַטור פון ראַנדאָמנעס אין דער וועלט
אינסטרוקטאָר:
נישט, יאָ. Random [ראַנדאָם]. ס׳איז דאָ אַ הסבר [הסבר: דערקלערונג] וויאַזוי די random איז געשטעלט. די random איז געשטעלט וואָס טוט מער ווי איין מערכת הספיקות [מערכת הספיקות: סיסטעם פון ספקות/אונזיכערקייטן], איך געדענק נישט פּונקטליך. אַבער ס׳איז random אין אַ געוויסע… אמת׳דיגע מקרה [מקרה: צופאַל]. דער עולם התחתון הירח [עולם התחתון הירח: די אונטערע וועלט אונטער דעם מאָנד] איז אַ סאַך זאַכן זענען random. Random.
ס׳איז פּונקט אַזוי געווען אַ ווינטער דאָ און אַ וואָלט דאָרט איז געוואָרן קעלטער. אַבער מען קען איר אפשר זאָגן סיידן מען דאַרף צולערנען אין meteorology [מעטעאָראָלאָגיע], מען דאַרף צולערנען וויאַזוי דער וועטער גייט זיין. יעדער איינער קען לערנען, מען קען אַפילו לערנען מער מדויק [מדויק: פּרעציז] וואָס איך זאָג אַז דער ווינטער גייט זיין קאַלט און דער זומער גייט זיין הייס. מען קען וויסן נאָך מער פון דעם. מען קען אויך וויסן אויב היינט איז קאַלט אַז מאָרגן זאָל זיין הייס, פאַרשידענע אַ סאַך זאַכן מען קען וויסן, אַבער צו וויסן פּונקטליך קען מען נישט. Nature [נאַטור] אַרבעט נישט אַזוי. ווייל ס׳איז דאָ אַ סאַך randomness [ראַנדאָמנעס].
און human nature [מענטשלעכע נאַטור] זיכער אַרבעט נישט אַזוי, ווייל חוץ דעם וואָס ס׳איז דאָ randomness איז אויך דאָ בחירה [בחירה: פרייע וויל]. וואָס? דאָס איז דער פּשוט׳ער פּשט [פּשט: פּשוטע פאַרשטאַנד].
די נבואה וועגן גלות מצרים: אַ קשיא אויף קץ
אינסטרוקטאָר:
ס׳איז דאָך אַבער קלאָר, אַז אויב איינער זאָגט דיך אַז ס׳גייט זיין אַ נביא [נביא: פּראָפעט], אַז ס׳גייט זיין דער ווינטער קאַלט, זאָגט ער דער אמת. אַבער ווער זאָגט וועלכע טאָג ס׳גייט זיין קאַלט? קיינער ווייסט נישט וועלכע טאָג ס׳גייט זיין קאַלט.
סאָ די זעלבע זאַך זאָגט דער רמב״ם [רמב״ם: Rambam, Maimonides], דער אייבערשטער זאָגט אַז דער נביא זאָגט, אַה, די מצרים גייען כאַפּן די אידן, דאָס איז אמת! וועלכער מצרי? דורך וועלכן נפלאות [נפלאות: וואונדער]? וועלכער צייט?
איך האָב אַמאָל געטראַכט, פאַרוואָס קיינער האָט נישט געוואוסט, דער רמב״ם זאָגט עס אין זיין איגרת תימן [איגרת תימן: Epistle to Yemen]… יאָ, איגרת תימן… פאַרוואָס קיינער האָט נישט געוואוסט ווען פּונקטליך גייט זיין דער עבודת בני ישראל [עבודת בני ישראל: די שקלאַפערייַ פון די אידן]? דאָס שטייט פיר הונדערט יאָר! זייער funny! אין די תורה שטייט שוין בפירוש [בפירוש: עקספּליציט]! מילא [מילא: גוט], קענסטו זאָגן… ס׳איז דרשות [דרשות: דרשות, אינטערפּרעטאַציעס]… ס׳שטייט בפירוש אין די תורה, “ויענו אותם ארבע מאות שנה” [ויענו אותם ארבע מאות שנה: און זיי וועלן זיי פאַרדריקן פיר הונדערט יאָר]!
ס׳איז נישט געווען פיר הונדערט יאָר! אמת! אָדער דאָס איז יאָ געווען, ווען קיינער ווייסט נישט! די אידן האָבן דעמאָלטס נישט געוואוסט, אמת! אויב זאָלן זיי האָבן געוואוסט וואָלטן זיי גלייך געגלייבט משה׳ן, אמת! ס׳שטייט נישט אין די תורה! וואַה, אַלע האָבן געזאָגט וואַה, שוין דעקעסט זיך, אוודאי, געדענקסט דאָך אברהם אבינו האָט עס שוין פאַרזאָגט! האָט ער פאַרציילט פיר הונדערט יאָר שפּעטער, אמת? ניין, פאַרוואָס נישט?
וואָטס די האָול פּוינט? איך פרעג דאָ אַ קשיא [קשיא: שווערע פראַגע]. וואָס איז די פּוינט פון אַ קץ [קץ: ענדע, באַשטימטע צייט]? איז דאָ אַ קץ? מפורש [מפורש: עקספּליציט] אַ קץ שטייט אין די תורה, מען קען נישט גאַרנישט מאַכן, נישט קיין דאָס, נישט קיין דאָס, מען קען נישט זאָגן ער איז די זוהן, ער איז גאַרנישט. שטייט אין חומש [חומש: די פינף ביכער פון משה], דער אייבערשטער האָט געזאָגט פאַר אברהם אבינו, פיר הונדערט יאָר. דור רביעי [דור רביעי: די פערטע דור], ס׳איז אַ שיינע סתירה [סתירה: קאָנטראַדיקציע], באַט עניוועי, פיר הונדערט יאָר גייט זיין די גאולה [גאולה: רעדעמפּשאַן]. מפורש, דער אייבערשטער האָט געזאָגט.
פּונדעסטוועגן קיינער ווייסט נישט וואָס ער מיינט. פון יצחק איז געבוירן? פון מ׳גייט אַראָפּ מצרים? פון כושר השיעבוד [כושר השיעבוד: די אָנהייב פון דער שקלאַפערייַ]? תוש״ת [תוש״ת: תרי״ד שנים לבריאת העולם]? וועט ערגער ווערן? וועט שנעלער ווערן? ווי אַזוי אַרבעט דאָס? וואָטס די פּוינט? ווען האָט מען אויסגעפינען וואָס ער מיינט? נאָכדעם, נאָך די פרייע. מ׳ווייסט נאָך אַלץ נישט, מ׳ווייסט נישט פּונקטליך וואָס איז געווען. ווען מ׳וואָלט געווען דאָרט, וואָלט מען געוואוסט פּונקטליך וואָס ער מיינט. יאָ?
וואָס איז די פּוינט? וואָס איז די פּוינט פון די נבואה אַז ס׳זאָגט מיר גאַרנישט? די פּוינט פון אַ נבואה איז אַז מ׳זאָל קענען וויסן פון פאַראויס עפּעס וואָס גייט געשען. דער אייבערשטער האָט געזאָגט פאַר אברהם אבינו, און ער קען גאַרנישט טון דערמיט, ווייל אויב אברהם אבינו וואָלט געווען אַ מחשב קיצין [מחשב קיצין: איינער וואָס רעכנט אויס די ענדע], וואָלט ער געווען טיפּש׳דיגער ווי איך, אמת? נישט נאָר היינט.
און די זעלבע זאַך, דער אייבערשטער זאָגט אַ מפורש׳ע נבואה פאַר ירמיהו [ירמיהו: Jeremiah] אַז ס׳גייט זיין זיבעציג יאָר, און מ׳קען גאַרנישט טון דערמיט. ס׳איז יוסלעסס [useless]. וואָס איז די פּוינט פון דעם? פאַרוואָס זאָגט ער עס דעמאָלטס? ס׳איז אַ מאַדנע זאַך.
דער רמב״ם׳ס תירוץ: קץ מיינט אַ כללי׳דיגער פּאַטערן
אינסטרוקטאָר:
די תירוץ [תירוץ: ענטפער] אויף דעם איז, דאַרף מען פאַרשטיין, זאָגט דער רמב״ם, אַזוי ווי איך שטייט אין רמב״ם, אַז אַ קץ מיינט בערך אַזוי ווי ס׳שטייט, איך ווייס נאָך אַ קץ וואָס דער רמב״ם רופט עס אַ קץ. ס׳שטייט נישט נאָר אין רמב״ם, ס׳איז אַ פּסוק [פּסוק: פּאָסק], יאָ? “הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא” [הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא: מאַך מיר וויסנדיג, ג-ט, מיין ענדע און די מאָס פון מיינע טעג וואָס עס איז]. ס׳איז דאָ אַ קץ. יעדער איד, יעדער מענטש, האָט אַ קץ ווען ער גייט שטאַרבן. האָסט געוואוסט? נאָך אַ זאַך וואָס הייסט אַ קץ.
דער רמב״ם האָט אַ ברירה [ברירה: ברירה], ניין? איין מינוט, הער אויס, איך ווייס וואָס דו רעדסט. יעדער מענטש האָט אַן ענד ווען ער גייט לעבן. שטייט אַ פּסוק, “הודיעני ה׳ קצי”. וויל איך דיר זאָגן, דו ווייסט אַז ס׳שטייט אויך אַ פּסוק וואָס פּונקטליך די קץ איז? איך ווייס צווייי פּסוקים וואָס ס׳שטייט פּונקטליך וואָס די קץ איז.
די פּסוקים וועגן די לענג פון אַ מענטש׳ס לעבן
אינסטרוקטאָר:
ס׳שטייט אַזוי, ס׳שטייט אַ פּסוק אין פּרשת בראשית [פּרשת בראשית: די פּאַרשה פון Genesis], לויט אַסאַך מפרשים [מפרשים: קאָמענטאַטאָרן], “והיו ימיו מאה ועשרים שנה” [והיו ימיו מאה ועשרים שנה: און זיינע טעג וועלן זיין הונדערט און צוואַנציג יאָר]. מפורש אַ קץ. אַזויווי ס׳שטייט אויף מצרים פיר הונדערט יאָר, שטייט אַז יעדער מענטש גייט שטאַרבן ביי הונדערט און צוואַנציג. ס׳איז אַ מפורש׳ע פּסוק. ווער ס׳גייט קעגן די פּסוק איז אַן אפיקורס [אפיקורס: עפּיקורעאַן, הערעטיק]. ווער ס׳שטאַרבט אַמאָל נאָך די הונדערט און צוואַנציג יאָר. אַה, ס׳איז אַ סתירה.
אין תהלים [תהלים: Psalms] שטייט אַנדערש. אין תהלים שטייט אויף משה רבינו, אויך דער זעלבער משה רבינו וואָס האָט געשריבן די תורה, האָט געשריבן אַ קאַפּיטל אין תהלים, און ס׳שטייט דאָרט “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה” [ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה: די טעג פון אונזערע יאָרן אין זיי זענען זיבעציג יאָר און אויב מיט שטאַרקייט אַכציג יאָר].
אָקיי, אַ מענטש מעג לעבן אָדער זיבעציג אָדער אַכציג אָדער הונדערט און צוואַנציג יאָר, נישט גאַרנישט מער און נישט גאַרנישט ווייניגער אינמיטן, ווייל ער גייט קעגן דעם פּסוק. אַ קאַץ, פאַרשטייסטו די קאַץ? איינער וואָלט געקענט זאָגן אַזוי, שטייט. יאָ?
אונז זענען אַלע וואָס זענען גרויסע אוהבי חכמים [אוהבי חכמים: ליבהאָבער פון חכמה], אונז פאַרשטייען אַז ס׳מיינט נישט אמת. וואָס מיינט עס צו זאָגן? ס׳מיינט אַז ס׳איז אמת. לאָמיר פאַרשטיין, דער פּסוק איז אמת כפשוטו [כפשוטו: אין זיין פּשוטן זין]. ס׳איז נישט קיין מדרש [מדרש: מדרש, האָמילעטישע אינטערפּרעטאַציע], ס׳איז נישט קיין קבלה [קבלה: Kabbalah], ס׳איז נישט קיין גימטריא [גימטריא: gematria]. ס׳איז אמת כפשוטו.
אַ מענטש׳ס לעבן האָט אַן ענד, בערך זיבעציג, אַכציג. אָקיי, דו ווילסט זאָגן אַז היינט איז עס אַכציג, ניינציג יאָר? זאָל שוין זיין. ס׳איז דאָ אַן ענד. ס׳איז מער ווייניגער אמת. הונדערט און צוואַנציג יאָר, די מאַקסימום מאַקסימום וואָס מ׳קען טראַכטן, הונדערט און צוואַנציג יאָר. די נאַמבערס זענען מער ווייניגער אמת אויף וויפיל אונז ווייסן היינט אויך.
וואָס מיינט דער קץ נישט
אינסטרוקטאָר:
דאָס מיינט אַז איך גיי שטאַרבן ביי די זיבעציג יאָר, און די דאָט, טופס [tops], שטאַרבט? דאָס מיינט נישט דאָס, דוד המלך [דוד המלך: King David] האָט בכלל נישט דאָס געמיינט, און ווען מ׳האָט געשריבן דעם פּסוק איז דאָס נישט געשען. יעדער איינער פאַרשטייט אַז דאָס מיינט דער פּסוק קומט אַרויס, קומט אונז זאָגן בדרך כלליות [בדרך כלליות: אין אַ אַלגעמיינעם וועג], אַזוי ווי איך קען דיר זאָגן אַז פון פּסח ביז סוכות [סוכות: Sukkot] גייט זיין הייס. פּונקטליך?
יאָ, דער סקווערער רבי גייט יעדע יאָר פון סוכות ביז פּסח גייט ער אין שווים. וואָס שטייט אין די תורה? דאָס איז די מועד השנה [מועד השנה: די באַשטימטע צייט פון יאָר], ער גייט נישט קיין מאָנטריאָל. יאָ? דאָס איז נישט דאָס מיינט עס. דאָס איז פּשוט, יאָ, אפשר איז עס אַפילו קרוב, איך ווייס נישט, אַבער דאָס מיינט נישט דאָס.
אַבער ס׳איז נישט נאָר אויף אמת וועלן זיי אַלעמאָל זאָגן “מוריד הגשם” [מוריד הגשם: דער וואָס ברענגט אַראָפּ דעם רעגן], פאַרוואָס? ווייל דאָס איז די מועד השנה. אַ טאָג אַרויף, אַ טאָג אַראָפּ, תלוי [תלוי: אָפּהענגיק] אין אַלע מיני סיסטעמס וואָס קאַנעקטן זיך. ס׳קען דאָס יאָ אמת׳דיג פּונקטליך זיין, מיר ווייסן עס נישט, ווי דו זאָגסט, ס׳קען זיין אַז ס׳איז יאָ אמת׳דיג פּונקטליך. אַבער דאָס מיינט נישט אַז די קאַץ איז פעיק [fake].
די קאַץ גיט אַרויס אַ פּאַטערן [pattern], ס׳גיט אַרויס אַ סטראַקטשער [structure] וואָס איז הונדערט פּראָצענט אמת. אַבער נאָר בשביל דעם איז אַבער נישט קיין זאַך וואָס גייט ביז די לעצטע מינוט. און דערפאַר, נישט נאָר דעם, נאָר “לפי מרוצת מעשיו של אדם” [לפי מרוצת מעשיו של אדם: לויט דעם לויף פון אַ מענטש׳ס מעשים], הונדערט פּראָצענט וואָס מענטשן טוען, יאָ, לאָמיר פאַרשטיין זייער קלאָר, ווען ס׳שטייט אַ קאַץ, מענטשן שטאַרבן אַפילו פון גאַרנישט דערפון, דערווייל, רייט? אַבער מ׳קען זייער גרינג זיך מאַכן זיך אַנקומען צו זיבעציג יאָר, אמת?
אַ מענטש גייט זאָגן, דאָס איז וואָס דער רמב״ם האָט געמיינט אין יענע תשובה [תשובה: ענטפער], רייט? דער רמב״ם האָט נישט געמיינט צו זאָגן אַז אַ מענטש האָט אַ באַטערי וואָס האָט אַ לימיט. וואָס ער איז מאַכטיש, דער וואָס פאַרשטייט נישט וואָס טייטש קץ. ער מיינט, אויב אַזוי, יעדער מענטש האָט אַן ענדע, איז דאָך פיקס וועלכע מינוט ער גייט שטאַרבן.
ווי ס׳שטייט אין יעדע פייל [bullet] האָט אַן אַדרעס, מען דאַרף נישט גיין אין באַנקער, ווייל ס׳האָט אַן אַדרעס. די נאָר, אויף די אַדרעס שטייט “דו גייסט שטאַרבן פון די פייל”, דאָך דעם וואָס דו ביסט אַ נאָר און דו גייסט נישט אין באַנקער. אַזוי שטייט. עטס זאָלט נישט זיין קיין נאָר, עטס זאָלט נישט שטאַרבן דערפון. אַזוי שטייט, אוודאי.
איך ווייס, ווען ס׳שטייט אַן אַדרעס, מיינט עס אַז דער רבוש״ע [רבוש״ע: דער אייבערשטער] ווייסט צו ווען ער שיקט אַ פייל אַז דאָ איז דאָ איינער וואָס גייט נישט אין באַנקער, און ער מיינט זייער טייער, און אוודאי איז דאָס אַזוי. אַזוי לאַנג האָט ער געוואוסט אַז די מצריים גייען מאַכן דעם יוד דאָ געזעץ. ער האָט געקענט די מצריים, ער האָט געקענט אברהם אבינו, ער האָט געוואוסט אַז דאָס גייט געשען. מ׳קען מסביר זיין [מסביר זיין: דערקלערן] וואָס פּונקטליך, וואָס מיינט די תוכן [תוכן: אינהאַלט] פון די ידיעה [ידיעה: וויסן], אַבער ער האָט געוואוסט, ער האָט געקענט די רבוש״ע, ער האָט געוואוסט אַז דאָס גייט געשען.
אַבער וויאַזוי גייט עס געשען? על ידי בחירה [על ידי בחירה: דורך פרייע וויל] זאָלן זיי האָבן. פּונקט אַזוי ווי איינער זאָגט ס׳גייט זיין וואַרעם אין די ווינטער, וויאַזוי ווערט עס וואַרעם? דורך דעם וואָס די זון… סאָרי, ס׳גייט רעגענען אין די זומער, מיינט נישט אַז ס׳גייט מעדזשיק [magic] רעגענען, ס׳גייט קומען וואָלקענעס, יאָ?
די זעלבע זאַך, ס׳גייט געשען אַ מענטשלעכע זאַך, מיינט דורך מענטשן. אויב ס׳איז דאָ אַ קץ ווען משיח גייט קומען, וואָס מיינט עס? ס׳מיינט אַז אַ משיח גייט קומען. וויאַזוי? However it works, משיח.
ירמיהו האָט געזאָגט 70 יאָר ווערט אויס בבל [בבל: Babylon], ווייל ער האָט פאַרשטאַנען בבל, ער האָט געזען אַז דאָס איז אַ זאַך וואָס גייט לעסטן אַ דזשענערעישאַן [generation].
אַ מאָדערנע אַנאַלאָגיע: דער חזון איש אויף מדינת ישראל
אינסטרוקטאָר:
דער חזון איש [חזון איש: Chazon Ish] האָט געזאָגט אַז מדינת ישראל [מדינת ישראל: State of Israel] גייט לעסטן 50 יאָר, ער איז געווען גערעכט, 100 יאָר, 55 יאָר. ער האָט געמיינט צו זאָגן, אפשר איז דאָ אַ נייע מדינה זייט דעמאָלטס, איך ווייס נישט. אַבער דאָס איז אַ חברה וואָס ער האָט געקענט, אפשר איז ער געווען ראָנג [wrong], איך זאָג נישט. איך מיין, ס׳איז נישט, ווען איינער וויל קומען צו אים נאָך די 51’סטע יאָר און זאָגן אַז דו האָסט געזאָגט 50 יאָר, איז ער אַ שוואַנץ, ס׳איז נישט דאָס געמיינט.
ער האָט געמיינט צו זאָגן, קוק אַהער, די אידן וואָס קענען מאַכן אַ מדינה, טו מיר אַ טובה, ביזדערווייל זעט נישט אויס אַז זיי קענען עס. ס׳איז אמת, נאָר ס׳איז דאָ, ניין, ס׳איז דאָ איינער וואָס הייבט שטאַרק אָן די אידן און העלפּט זיי פון אַזאַ. אַזוי מיין איך. אַזוי איז אַן ענדע, ס׳איז סתם פנימיות [פנימיות: אינערלעכקייט], נישט אונז.
איך מיין אַז צו זאָגן, אַרויסצוברענגען, אַ יוד קען זיך דינגען אויף די הלכה [הלכה: Jewish law] אויך, אַבער ער זאָגט נישט ס׳איז אַ קץ, ס׳איז טבע [טבע: נאַטור] פון די וועלט גייט עס זיין. ער זאָגט, קוק אַהער, יאָ, ס׳קען לעסטן אַפּאַר יאָר, נישט קיין סאַך מער. און ס׳קען זיין אַז נאָכדעם מאַכן זיי אַ נייע, איך ווייס נישט. איך האָב אַסאַך צו רעדן אויף די קאָרפּער, אויף די הלכה, נישט. ניין, איך מיין אמת׳דיג. ס׳איז געבויט נישט אויף קיין רוח הקודש [רוח הקודש: holy spirit], ס׳איז געבויט אויף וואָס ער האָט פאַרשטאַנען, אפשר איז ער געווען ראָנג, איך זאָג נישט. מ׳ווייסט נאָכנישט די חזון איש. ניין, מ׳ווייסט נאָך נישט. ס׳איז געווען אַ רמב״ם, וואָס איז געווען אַ פילאָזאָף.
אַבער וויאַזוי עס איז, לאָמיר גיין ווייטער. נאָכאַמאָל, 200 יאָר בערך, נאָך 150 יאָר, לאָמיר זען. איך וויל נאָר אַרויסברענגען אַז מענטשן וואָס זאָגן הראיות טובות [הראיות טובות: די גוטע באַווייזן], זיי זאָגן מנהגו של עולם [מנהגו של עולם: די געוואוינהייט פון דער וועלט] אויף יאָ, און די זעלבע זאַך די קץ איז אַ מנהגו של עולם.
משה רבינו׳ס נבואה וועגן תשובה
אינסטרוקטאָר:
און כדי אַפילו משה רבינו זאָגט אַז די אידן גייען תשובה [תשובה: repentance] טון אין די ענד פון די גלות [גלות: exile], זאָגט ער, איך האָב פתיחת התורה [פתיחת התורה: די עפענונג פון דער תורה], און לך תשובה שטייט דאָרט. ס׳איז דאָך פתיחת התורה, ס׳איז דאָך בחירה.
זאָגט ער, יאָ יאָ, אַבער איך קען די אידן. די אידן זענען נישט קיין אַזעלכע חברה וואָס בלייבן חוטא [חוטא: זינדיגער] פאַר אייביג. זיי טוען תשובה מפעם לפעם [מפעם לפעם: פון צייט צו צייט]. בלייבן זיי ביי די תשובה פאַר אייביג? דערווייל ווייס איך נישט.
איך וויל איך וויל נאָר ווייזן אַזאַ אינטערעסאַנטע רמב״ם. יעצט פאַרשטיי איך וויאַזוי משיח גייט קומען. אַט סאַם פּוינט קומט ער. מער צו תשובה אַט סאַם פּוינט. וואָס מיינט תשובה טון? מ׳דאַרף וויסן, מ׳דאַרף וויסן פּונקטליך וואָס יעדע זאַך מיינט.
אַבער אַט סאַם פּוינט זעסטו אַז דער נביא זאָגט אַז דאָ אַ קץ איז יוספול [useful], ווייל וואָס זאָגט דער נביא? דער נביא זאָגט דיר אַ דזשענעראַל סטראַקטשער פון די וועלט. ער זאָגט, איך קען די חברה אידן, איך זע לויט זייער טבע, לויט וואָס פאַר אַ סאָרט מענטשן זיי גייען, און מיינע קינדער און אייניקלעך ווען זיי וועלן זיין אין פּראָבלעם, זיי גייען צוריקגיין, “ויהיו הם החכמים” [ויהיו הם החכמים: און זיי וועלן זיין די חכמים] וכו׳ [וכו׳: etc.]. איך זע די חברה, זיי גייען שפּעטער ווערן צוריק אידן. איך זע זיי, איך קען זיי.
אַ נייע קשיא: הלל׳ס שיטה וועגן משיח
אינסטרוקטאָר:
יעצט וויל איך דיר זאָגן אַזאַ אינטערעסאַנטע זאַך. ס׳איז מיר איינגעפאַלן אַ קשיא נעכטן. לויט וויאַזוי מ׳פאַרשטייט דאָ די קץ, איך מיין אַז ס׳איז פּשוט פּשט. די צווייטע זאַך וואָס איך האָב געטראַכט איז פּשוט פּשט, ס׳קען נישט זיין אַנדערש קיין פּשט. אַבער איך האָב געטראַכט אַז איך האָב אַ קשיא עצומה [קשיא עצומה: אַ געוואַלדיגע שווערע פראַגע], וואָס איך האָב מורא [מורא: שרעק] אַז איך וועל נישט פרעגן די קשיא, איך וועל נישט וויסן די תירוץ.
די קשיא איז אַזוי: הלל [הלל: Hillel] האָט געזאָגט, “אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו” [אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו: ס׳איז נישט קיין משיח פאַר ישראל ווייל זיי האָבן שוין געגעסן אים אין די טעג פון חזקיהו], אָקיי? אפשר זאָגט ער אַ פּראָוו [proof] קעגן הלל? הלל איז געווען גערעכט, דו ווייסט? דו ווייסט ווער הלל איז געווען, עניוועיס. ס׳שטייט אין גמרא [גמרא: Gemara] אין סנהדרין [סנהדרין: Sanhedrin].
איך וויל דיר זאָגן וואָס איך מיין צו זאָגן. אונז זאָגן אַז מיר ווייסן אַז משיח גייט קומען. ס׳איז דאָ אַסאַך נבואות [נבואות: prophecies], אין ישעיה [ישעיה: Isaiah] איז שוין געווען, אין ירמיה, און משה רבינו אַליין זאָגט דער רמב״ם. זיי האָבן אַלע געזאָגט אַז משיח גייט קומען.
די נבואות פון ישעיה: אויף וועמען רעדן זיי?
אינסטרוקטאָר:
יעצט, קוק אַריין אין די פּסוק מיט פירוש אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra]. האָסטו געזען? רבי משה הכהן [רבי משה הכהן: Rabbi Moshe HaKohen] האָט געזאָגט, אין די הפטורה [הפטורה: haftarah] פון שבת וואָס הייסט דאָס, שבת חול המועד פּסח [שבת חול המועד פּסח: Shabbat of the intermediate days of Passover], חג הפּסח, שטייט דאָס אין יחזקאל [יחזקאל: Ezekiel], “והיה ביום בא גוג” [והיה ביום בא גוג: און עס וועט זיין אין טאָג ווען גוג קומט], רבי משה הכהן האָט געזאָגט… יאָ, ער ברענגט אים אָן. רבי משה הכהן האָט געזאָגט… ביז מלכות נבוכדנצר [מלכות נבוכדנצר: די מלוכה פון Nebuchadnezzar].
ס׳מאַכט זייער זייער ווייניג סענס צו טראַכטן אַז ער האָט געטראַכט… ער טראַכט אַריין. איך וואָלט געווען משום די כפירה [כפירה: heresy] ניגש צו זאָגן אַז ישעיה הנביא מיינט אונז, רייט? ישעיה הנביא איז געווען ביז מלכות חזקיהו [מלכות חזקיהו: די מלוכה פון חזקיהו], דאָס איז כלל המבואר [כלל המבואר: די קלאָרע פּרינציפּ], דאָס איז די אָנהייב פון ספר ישעיה [ספר ישעיה: Book of Isaiah]. ער רעדט וועגן דעם, ער איז געווען ביז מלכות חזקיהו.
ער זאָגט נבואה, ס׳איז געווען אַ יונגל, “פלא יועץ, אל גבור” [פלא יועץ, אל גבור: וואונדערלעכער באַראָטער, מעכטיגער ג-ט],
ישעיהו׳ס נבואות, די נאטור פון אידישער געשיכטע, און אברהם אבינו׳ס בחירה
ישעיהו׳ס נבואות גייען אויף חזקיהו, נישט אויף א צוקונפטיגן משיח
משה הכהן האט געזאגט… יא, מ׳פרעגט אים אן. משה הכהן האט געזאגט אז די אלע נבואות זענען אויף חזקיה. נישט נאר משה הכהן, הלל האט שוין דאס געזאגט, א יחיד המורא האט שוין דאס געזאגט. ס׳איז נישט קיין חידוש.
און ווער ס׳ווייסט די היסטאריעס אביסל זעט אז אלעס וואס ישעיהו רעדט איז דאך געווען בזמן חזקיהו, ס׳מאכט זייער זייער ווייניג סענס צו טראכטן אז ער האט געטראכט א ראטע, איך וואלט געגעבן משוגענע פנים צו זאגן אז ישעיהו הנביא מיינט אונז, רייט? ישעיהו הנביא איז געווען בזמן חזקיהו, ער איז א כלל המועד, ער ליסטעט אן א סך ישעיהו רעדט וועגן דעם, ער איז געווען מיט חזקיהו, ער זאגט נבואות עס גייט געבוירן א אינגל פלא יועץ אל גבור, און אזוי ווייטער, עס גייט זיין א געוואלדיגע נצחון, עס גייט זיין אלעס גוט, און אזוי ווייטער.
און איך דארף טראכטן אזוי, ער מיינט אזוי צו זאגן: מען גייט נאך דא זיין אין ארץ ישראל פאר נאך הונדערט יאר, חזקיהו נישט הונדערט פאקטיש, פערציג יאר בערך, ישעיהו און אזוי ווייטער, נאכדעם גייט זיין א גלות בבל, נאכדעם גייט מען צוריקקומען, דאס גייט אלעס, אלעס מיין איך נישט, נאכדעם גייט מען זיין אין גלות נאך פאר פיר הונדערט יאר, נאכדעם גייט מען אין גלות נאך פאר צוויי טויזנט יאר, און נאכדעם מיין איך צו זאגן גייט געבוירן ווערן א פלא יועץ.
און ישעיהו האט זיך גערעדט צו מענטשן בזמנו, רייט? ער האט נישט געשריבן אין א קאמער צו לייגן פאר א נביא וואס גייט טרעפן אין א ים צוויי טויזנט יאר שפעטער, ער האט זיך גערעדט צו מענטשן, די תלמידים פון די לימודי השם, שטייט אין ישעיהו, ער האט געהאט תלמידים, זיי האבן אים געפרעגט, זיי האבן אים געפרעגט “רבי, וואס מיינט עס צו זאגן?”, ער זאגט קיין מוח. עס לייגט זיך שוין אויפ׳ן שכל, מיט די מחילה פון די אלע אידן וואס מוטשען זיך צו זאגן, זיי האבן א גרויסע ראיה וואס איז נישט מקוים געווארן. דאס איז ממש א ראיה נפלאה, איך טאר נישט חוזק מאכן, באט פליז, ווען איר פארשטייט אז דאס איז א ראיה, דאס איז נישט קיין ראיה.
קשיא און תירוץ וועגן חנניה בן עזור
און ראיה איז נישט מקוים געווארן ביי חזקיהו, מ׳איז שוין געווען… אלע טראכטן אלע האט די פשוט׳ע תירוץ אויף די קשיא. יא, אה… וואס איז געווען… חנניה בן עזור איז געווען א נביא שקר, אמת? ער האט געזאגט די זעלבע זאך, איך גיי צוריקברענגען די כלי המקדש פון בבל, אבער ישעיהו האט געזאגט די זעלבע זאך נישט געשען. מילא, פארוואס חנניה בן עזור איז נישט קיין נביא אמת? ער האט געמיינט צו זאגן היינט. עפעס איז דא א בעיסיק פראבלעם דא. אבער איך האב א תירוץ, איך וועל זאגן דעם אמת׳ן תירוץ, דער אגודת אזוב האט א תירוץ, א גוטע קשיא, א גוטע… דער אגודת אזוב האט א תירוץ. דער אגודת אזוב, איר ווייסט דער אגודת אזוב גייט אנדערע מקורות המשיח גייט קומען, רייט? די זאגט אז משיח… ווער זאגט משיח? דער רמז, שטייט דורכאויס אויף בן יעקב, רמב״ן זאגט עס שטייט אין ספר ישעיה, פרשת האזינו, יעדער זוכט זיך א מקור פונקט ווען משיח גייט קומען.
“והיא שעמדה” – די הבטחה פון ברית בין הבתרים אלס נאטור-באזירטע הבטחה
אין מיין הגדה שטייט איך ווייס ווען פאר וואס משיח גייט קומען? ווייל דער אייבערשטער… ווען ברית בין הבתרים… ווייל אזוי שטייט אין דער הגדה של פסח: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”, דער אייבערשטער האט צוגעזאגט פאר אברהם אבינו “ואחרי כן יצאו”, “והיא שעמדה”, “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”…
קענסטו זאגן ווערט גענומען דעם תורה׳לע ביז משיח׳ס צייטן, ווייל ברוך השם, ווייל אבותינו ורבותינו… זענען ארויסגעגאנגען פון מצרים, ווייל שלמה המלך זאגט אין שיר השירים משה איז געגאנגען צו די קבר אבות, און געזאגט פאר׳ן אייבערשטער מקיים זיין. מקיים זיין די הבטחה, און צוגעזאגט אז ס׳איז דא א ישועה. דער אייבערשטער האט צוגעזאגט… און מקיים געווען… און די אידן זענען ארויס מיט רכוש גדול, אלץ איז געשען.
זאגט די הגדה “והיא”, “והיא”, “והיא”, ס׳מיינט נישט נאר יענץ, ס׳מיינט אויך יענץ, ס׳מיינט אויך היינט, וואס יעדן “בכל דור ודור”. אין הגדה שטייט א פיקטשער פון א לאנגע ליסט פון רשעים. די אלע חברה מיינט מען זאלן געשלאגן ווערן דורך די אידן.
דער פשט אין ברית בין הבתרים: דער אייבערשטער האט געקענט אברהם׳ס נאטור
דערנאך, וואו האט ער דאס גענומען? וויאזוי האט ער דאס גענומען? הערט א המשך, זאג איך א פשוט׳ער פשט. און וויאזוי האט אברהם אבינו געוואוסט אז “אחרי כן יצאו”? וואס פשט? דער אייבערשטער זאגט אים “וגם את הגוי אשר יעבודו”, ער האט נישט אפילו געוואוסט וועלכע גוי ס׳גייט זיין, יא? פשוט פשט נישט מצרים, אמת. עפעס א גוי, וועלכע גוי? קען זיין אז דער פשוט׳ער פשט איז געווען מצרים, די גרעסטע מלכות. אומסתם האט ער געמיינט מצרים, אבער עס איז נישט געמוזט זיין מצרים, עס קען זיין א צווייטער וואלט וואלונטירט פאר די ראל. ס׳איז געווען בחירה.
אבער, וואס דער פשט זאגט אזוי, די סארט חברה וואס אברהם אבינו האט אויפגעשטעלט, זייער טבע, זייער סארט סאסייעטי, איז געמאכט אזוי, “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו”, אזוי ארבעט אידישקייט. איר קענט זען ביי אידן, ווען מען מאכט א מדינה, און וויאזוי גייט עס נאך אלס? עס גייט נאך אלס אן אין דעם זעלבן סייקל. אמת! ס׳איז א nature. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”, ס׳איז א nature פון די אידן. ס׳איז א nature, ס׳איז א nature די גאנצע זאך.
איין מינוט, איין מינוט! nature מיינט איין מינוט. ווען איך זאג nature מיינט עס nature פון די מענטשן. איין מינוט, ס׳איז נישט קיין מהלך המחשבה פון דעם שכל אליינס, ס׳איז נישט אזוי שווער. יעצט, איך קען דאס מסביר זיין אין א מינוט פארוואס. א סברה, א טעאריע. איך זאג שוין דעם אמת׳ן פשט, איך ווייס נישט צי ס׳איז א נס, א נס מיינט א סופערנעטשערל. און אברהם אבינו האט שוין אוועקגעקילט די פערד, ווייל ער איז שוין אזא סארט מענטש וואס אזוי ארבעט ער. אברהם אבינו איז אויך געווען אין די סיטואציע, יא, ער האט זיך נישט געדארפט מער כעס׳ן, ער האט זיך צושלאגן מיט יעדער איינעם, דער אייבערשטער האט אים געראטעוועט. אזוי גייען אידן, זיי גייען זיך שלאגן מיט יעדער איינעם, יעדער ווערט זייער פיינט, און צום סוף דער אייבערשטער מאכט א נס און העלפט זיי. אזוי, דאס איז די זאך וואס זיי זענען אידן, שבכל דור ודור.
די אגודה׳ס תירוץ: דער אייבערשטער׳ס הבטחה איז נישט א איינמאליגער “טשעק”
די אגודה זאגט ער האט פארשטאנען, ער זאגט אזוי, ווען דו וואלסט געמיינט אז דו כאפסט דעם אייבערשטן אין די טשעק, ווען דו וואלסט געמיינט אז די הבטחה פון אברהם אבינו איז נאר א נס, אז דער אייבערשטער האט צוגעזאגט ער גייט ארויס פון מצרים, אקעי, די טשעק האט ער שוין געקעשט, ארויס פון מצרים, ער האט שוין נישט קיין טשעק צו דאבל דיפאזיטן נאכאמאל. אבער די אגודה זאגט ניין, ער האט באקומען א טשעק וואס דער אייבערשטער האט א טשעק סטייל, ניין, די אגודה זאגט דער אייבערשטער האט געקענט אברהם אבינו, ער האט געזאגט איך קען דיין פעטער, איך קען דיין פריערדיגע יארן, דער אייבערשטער האט געזאגט איך קען אברהם אבינו, איך ווייס וועלכע סארט מענטש ער איז, איך ווייס וועלכע סארט קינדער ער האט, איך ווייס וועלכע סארט חברה דו גייסט מאכן. דיינע חברה גייען זיין אזעלכע סארט חברה וואס וויאזוי זיי גייען זיין, א גוי גייט זיי טשעפען, און צום סוף גייען זיי געווינען.
אברהם אבינו האט געוואוסט די גאנצע געשיכטע
און וואס גייט קודם זיין נאכדעם? האט אברהם אבינו שוין גלייך געוואוסט, עס שטייט אין מדרש “אברהם אבינו ברא לו את המלכיות”, דער אייבערשטער האט אים געוויזן די עגלה משולשת, זאגט דער מדרש עס מיינט דריי מלכיות וכו׳ וכו׳, פיר מלכיות, איך ווייס נישט וואס עס מיינט די אלע עגלות. אבער אברהם אבינו האט פארשטאנען, אברהם אבינו האט גלייך געוואוסט, די יציאת מצרים מיינט אז ער גייט ארויסגיין פון מצרים, און… מ׳גייט צוריק אריינגיין אין מצרים, אדער אין סאמווער עלס, נישט קיין חילוק וואו. ער האט נאך אלץ אויך געוואוסט, ער האט נישט געוואוסט די פרטים, ער האט אויך געוואוסט אז עס גייט גיין ביז אדום און זה, מ׳גייט גיין אין אמעריקע, און עס גייט זיין א משפחה מלחמה אין יודן, ער האט דאס געוואוסט, ער האט געקענט די אידן.
אוודאי, זיי זאלן נישט זיין קיין חס ושלום, אבער מיר זאלן דאס געווינען, מיר זאלן דאס געווינען, אלעמאל, אלעמאל באקומט מען די געלט, אלעמאל באקומט מען די געלט, נישטא אזא זאך ווי אזוי, מ׳באקומט אלעמאל די געלט. ווי האט יענער געזאגט, איך גיי בויען א וואנט און מעקסיקא גייט צאלן די פרייז, אלעמאל גייט עס אזוי, מ׳באקומט אלעמאל די געלט, עס איז אלעמאל דא וועגן.
רמב״ם׳ס שטעלונג: בחירה און די גרענעצן פון פאראויסזאגן
פארוואס דארף דער רמב״ם פסוקים אז עס גייט אזוי זיין? ווייל דאס זאגט דער פסוק, דער פסוק, איך וויל דיר זאגן אז דער פסוק האט אויך געוואוסט די ריאליטי, האסט געמיינט אז דער פסוק זאגט דיר אנדערש, דער פסוק ווייסט אויך די ריאליטי. דאס איז ווייל מענטשן האבן געזאגט, דאס איז סתם צו ענטפערן מענטשן וואס זאגן עס שטייט נישט אין די תורה, עס שטייט נאר דער נביא האט אפגעפרעגט, אקעי, עס שטייט יא אין די תורה, אבער וואס שטייט אין די תורה? דאס שטייט אין ברית בין הבתרים. און דער רמב״ם זאגט אין א תחילת הלכות תשובה, ער איז מסביר ממש, און ער זאגט אז ס׳איז נישט מוכרח צו געשען. ס׳איז נישט מוכרח, ביז דערווייל בין איך געווען גערעכט. און דו זאגסט אז ס׳איז מוכרח, אה, ס׳איז יא. נישט פונקטליך די פערטל אזייגער ווען משיח וועט קומען, און וועלכע סארט חמור׳ל ער וועט האבן.
דאס זאגט דער רמב״ם, זאגט דער רמב״ם אין הלכות משיח, קיינער ווייסט נישט פונקטליך וואס ס׳גייט זיין. ער זאגט, קיינער ווייסט נישט, אפילו די נביאים האבן נישט געוואוסט. דאס מיינט ער צו זאגן דארט. פארוואס האבן זיי נישט געוואוסט? ווייל ס׳איז נישט מוכרח צו וויסן, ווייל דאס איז דא בחירה. די nature איז נישט determined אויף די level. מענטשן, נישט פשוט׳ע nature, human nature. Human nature איז די מערסטע varied. אבער ס׳איז דאך האלב nature. ס׳איז דאך דא א מהלך. מ׳קען דאך עפעס פאראויסזאגן וואס מענטשן גייען טון. נישט פונקטליך, ס׳איז דא זייער אסאך variability. מ׳קען קוקן אלע מיני מאדעלס און זאכן. אבער אויבנאויף, קוקנדיג אין היסטאריע, קען מען זאגן, דער אייבערשטער האט געשאפן humanity, און זיי גייען האבן איין, צוויי, דריי, פיר טויזנט יאר. דאס איז נישט מוכרח, אבער פונקטליך, מ׳קען זיין קלוגער אין אסאך זאכן.
איך זאג נישט אז אלע choices וואס מיר האבן געמאכט זענען געווען קלוגע די אלע פיר טויזנט יאר. אסאך זאכן זענען געווען טיפשות׳דיג. אבער אין general, די structure, דו קוקסט פון א bird’s eye view די structure, איז דאס. דו, אנדערע פעלקער האבן אן אנדערע structure. איך ווייס נישט וואס זיי האבן, אבער זיי האבן אן אנדערע structure. זיי גייען אן אין אן אנדערע וועג. דו, ס׳איז קלאר אזוי געווען, whatever, emotional reasons, physical reasons, political reasons, אלע מיני reasons. ס׳האלט אין איין איבערגיין. דאס איז אברהם, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר אברהם אבינו.
דער מדרש: “הביטו אל צור חוצבתם” – אברהם אבינו אלס מקור פון גלות
דער מדרש׳ס דרשה: אברהם אבינו איז דער “צור”
יעצט וויל איך דיר זאגן א מדרש, וואס מיינט דאס און וואס באשטייט דאס. שטייט אין מדרש אזוי, אין די פסוקים שטייט… דער מדרש זאגט אזוי, אברהם אבינו… דער מדרש זאגט אזוי, אין ישעיה שטייט, “הביטו אל צור חוצבתם”. פארוואס זענען די אידן אין גלות? ס׳איז דא א צור וואס האט זיי אפגעהאקט. זאגט דער מדרש, דו ווייסט ווער דאס איז? דו ווייסט ווער איז שולדיג אויף אונזער גלות? זאגט דער מדרש, צור איז אברהם אבינו. ס׳שטייט א פסוק אין ישעיה, “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”. צור, דער נביא אליין פארטייטשט, צור איז אברהם אבינו. צור מיינט די source. און דאס איז אלץ אברהם אבינו.
אברהם׳ס בחירה: שיעבוד מלכיות אדער גיהנם
זאגט דער מדרש, פארוואס זענען מיר אין גלות וועגן אברהם אבינו? ער האט געטון א גרויסע טובה, און מיר זענען אריינגעשטעלט אין גלות. פארוואס? זאגט דער מדרש, על פי מעשה, דער אייבערשטער האט געזאגט פאר אברהם אבינו, פאר אברהם אבינו, דו האסט צוויי אפציעס. דאס איז אז אלעס גייט אריינפאלן. די פייגלעך דארט, נישט קיין חילוק ווי די דרשה ארבעט. דו האסט צוויי אפציעס. דו האסט צוויי פראבלעמען. ס׳איז דא איין פראבלעם פון גיהנום, און נאך א פראבלעם פון שיעבוד מלכיות פון גוים. צוויי פראבלעמען זענען דא אויף די וועלט.
וויאזוי זאגט מען די צוויי פראבלעמען אויף די רמב״ם׳ס לענגווידזש? געדענקט דעם אנהייב פון די שיעור. וואס מיינט גיהנם? תיקון הגוף און תיקון הנפש, רייט? ס׳איז דא שלעכטע דעות און שלעכטע מידות. וואס איז שיעבוד מלכיות? עקזעקטלי. און די גיהנם איז… קומט דארט אן פון שיעבוד מלכיות. עולם הבא, די פראבלעם פון עולם הבא איז די תיקון הנפש.
תורה און קרבנות: די צוויי עצות
זאגט די מדרש, קעגן דעם איז דא צוויי עצות. וואס איז די צוויי עצות? תורה און קרבנות. די תורה, דאס ברענגט א מענטש צו… ער זאגט נישט אזוי, אבער תורה איז פאר איין זאך, קרבנות איז פאר די צווייטע זאך. אויב ס׳איז דא תורה און קרבנות, איז נישטא נישט שיעבוד מלכיות און נישט קיין גיהנם. וואס וועט זיין אויב ס׳איז נישטא קיין קרבנות? תורה וועט אלעמאל בלייבן, אבער ס׳איז סטאק, ס׳פעלט דיר איין פליגל.
האט דער אייבערשטער פאר אברהם אבינו געזאגט, “איך האב פאר דיר א טשויס, איך געב דיר א טשויס. אדער וועלן דיינע קינדער גיין אין גיהנם אבער זיי וועלן נישט האבן קיין שיעבוד מלכיות, אדער זיי וועלן האבן שיעבוד מלכיות אבער זיי וועלן נישט גיין אין גיהנם.” האט אברהם אבינו געזאגט, “מיר איז בעסער זיי זאלן נישט גיין אין גיהנם אבער זיי זאלן האבן שיעבוד מלכיות.” אויב אזוי, יעדע מאל וואס א נאצי שלאגט א איד, זאל ער זאגן, “שכוח אברהם אבינו, דאס איז דיין פאלט.”
זאגט די מדרש? אזוי זאגט די מדרש. א מענטש וואס האט גוט פארשטאנען אידישקייט. ס׳איז אלעס דאך סיי פאעטיש, אבער ער זאגט זייער א פשוט׳ע זאך.
וואס מיינט קרבנות: בית המקדש און אידישע סאסייעטי
וואס זאגט די מדרש אזוי? אריגינעל, וואס הייסט קרבנות? קרבנות מיינט אז ס׳איז דא א בית המקדש, ס׳איז דא א גוטע אידישע סאסייעטי, מ׳קען לעבן, מ׳קען סיי עסן פלייש און סיי טרינקען וויין, ברענגען קרבנות, שלמים, עולות, אלע מיני זאכן, און סיי טראכטן פילאסאפיע ביינאכט, אנגעטוהן אין בית המקדש פילאסאפיע, יא?
דיגרעסיע: טעאפרעסטוס׳ס עדות וועגן די אידן
ווער האט שוין גערעדט וועגן דעם? איך האב שוין געזאגט, ס׳שטייט די פערסישע טעאפרעסטוס, אזוי נאכגעזאגט פון די אידן. דער תלמיד פון אריסטו, ער הייסט טעאפרעסטוס, ער זאגט, “וואס טוען די אידן? בייטאג זענען זיי מקריב קרבנות, און ביינאכט טראכטן זיי פילאסאפיע.” אזוי האט ער געהערט פון א איד וואס איז געווען אין בית המקדש. איך קען דיר נישט העלפן, ער איז געווען מיט זיינע בעיות נאך, ער האט געמיינט דעמאלטס. ער איז נאכגעלאפן ביי אברי מיטל, זאגט ער? ער האט נישט. זיי זאגן דעם וואס ער זאגט. ניין, די עמודים, ער האט געווען די ישראל בעמודים, האט זיי געטון גערעדט. אזוי זאגט איר. איך פרעג זיך אפ. א עדות, א עדות, די ספיקות אויף גט מקושר, א גאה, א בודק עדות. איך האב געהערט נאך א גאה.
משיח און די נצחיות׳דיגע ציקל: אברהם אבינו׳ס בחירה און די הלכות פון כלל ישׂראל
די אידעאלע סיטואציע: תיקון הנפש און תיקון הגוף צוזאמען
בייטאג זענען זיי מקריב קרבנות [bringing sacrifices], און ביינאכט טראכטן זיי פון די זאכן. אזוי האט ער געהערט פון א איד, ער איז געווען אין בית המקדש [the Holy Temple], איך קען דיר נישט העלפן, ער איז געווען ביז מיין בית שני [the Second Temple period], איך בין געווען דעמאלטס.
יעצט, הערט זיך לאמיר ווייטער גיין מיט די זאכן. וואס זאגט ער ווייטער? ניין, די במדות [in character traits]. ס׳מיינט, וואס האבן מיר געטון גערעדט? יא, אזוי זאגט ער, דו פרעגסט דיך אפ, א עדות [testimony] וואס האט געטון מיט א גוי, אזוי האט ער געזאגט, א עדות וואס האט געטון מיט א גוי, א גוי וואס איז געווען אין ארץ ישראל [the Land of Israel].
איז דאס איז טאקע, אז מ׳האט סיי תיקון הנפש [rectification of the soul], סיי תיקון הגוף [rectification of the body], יא, סיי ס׳איז דא שלום בעולם [peace in the world], ס׳איז נישט דא קיין שנאת חינם [baseless hatred], קען מען האבן קרבנות [sacrifices], יא, ס׳איז נישט דא קיין גלות [exile], גארנישט, דעק, סיי ס׳איז דא תורה [Torah], סיי שכל [intellect/wisdom], דאס איז א דיעל [deal], דאס איז אן עולם צדיקים [a world of righteous people], זיי זענען איין אין עולם הזה [this world], עולם הבא [the World to Come].
די פראבלעם פון כלל ישׂראל: אברהם אבינו׳ס טבע
אבער ס׳איז דא א סיטואציע, און דאס איז וואס די סיטואציע פון אברהם אבינו [our forefather Abraham], און איך וועל דיר מסביר זיין [explain to you] וויאזוי ער האט דאס געטשוזט. אבער ס׳איז דא א סיטואציע, because of the kind of people the Jewish people are, זיי איז שווער צו האבן עולם הזה און אויך שכל.
פארוואס? ווייל זיי האבן sometimes איז א נעטשער [nature] אז זיי צוקריגן זיך מיט אנדערע מענטשן. זיי האבן אזא שיגעון [madness/obsession] וואס זיי האבן גע׳ירש׳נט [inherited] פון אברהם אבינו.
און ווי געזאגט, ווילסט האבן קרבנות און תורה, זייער פשוט, זיי זיך מכניע [submit yourself] צו נמרוד [Nimrod], יא. דאס איז פאר נמרוד, עובד אים [serve him], האב איך נישט געזאגט. קענסט זיך מכניע זיין צו נמרוד, און ס׳וועט זיין סיי עולם הזה, סיי עולם הבא.
אברהם אבינו האט ער נישט געלאזט, ער גייט האבן זיין שכל, ער האט אזא טבע אז ער קריגט זיך מיט נמרוד. אויב אזוי, האט דער אייבערשטער [the Almighty] געזאגט, “קום מיר אהער”.
דער רמב״ם׳ס פשט אין “לך לך”
דער רמב״ם [Maimonides] ביי די וועי לערנט זיך אז אברהם אבינו האט קיינמאל נישט געזאגט אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט צו גיין קיין ארץ ישראל. דער רמב״ם זאגט אז דער מלך [king] האט אים ארויסגעפארסט. דאס הייסט, דער אייבערשטער האט געזאגט… האט אברהם אבינו געהאלטן אזויווי דער תניא [Tanya: foundational Chabad text] ביי די מחלוקה [dispute] פון נאפאליאן [Napoleon]? ניין, ניין, ניין.
Student: יואלי, איך זאג דיר אזוי, וואס איז בעסער? איין מינוט, איך ווייס, איך דארף טראכטן. לאמיך אויספירן מיין מעשה [story/point], ווייל ס׳איז אן אומגעהויערע שטיקל תורה. דארפסט ענדיגן.
Instructor: סאו אברהם אבינו, וויל טאקע דער אייבערשטער האט אים געזאגט צו גיין לך לך [go forth], דאס איז דער אייבערשטער האט אים געזאגט. דער אייבערשטער האט אים געזאגט, ס׳איז דא אן עבודה זרה [idolatry], און דו פארשטייסט אז ס׳איז דא א גאט [God], און נמרוד איז שטותים [nonsense], און דו האסט זיך צוקריגט מיט אים, האט ער דיר געזאגט אז דו וואוינסט נישט דא. דו גייסט אין גלות לאנד, דו גייסט אין גלות. רייט? דאס הייסט, אברהם אבינו האט בורח געווען [was fleeing].
אברהם אבינו׳ס בחירה: אמת איבער עולם הזה
און וואס האט ער געטון? אנשטאט, ער האט ענדערש געזאגט, “איך גיי מיט די אמת [truth] אין עולם הזה, נישט האבן קיין געלט, נישט האבן קיין הצלחה [success], ווי צו גיין צו האבן עולם הזה אבער גיין אין גיהנום [Gehinnom: purgatory], און זיין קינדער. דאס איז אויסגעליינטערט, למען לא תסב נחלת בני ישראל מטה אל מטה אחר [so that the inheritance of the children of Israel should not pass from one tribe to another].
ווי ענק זעען, please get into a fight with the local leader. איך ווייס נישט פארוואס, אבער די אומות העולם [nations of the world] טוען דאס צו די אידן, right? זיי האבן אלע מיני וועגן, אמאל וועגן אמונה [faith], אמאל וועגן אנדערע סיסטעמען, אלעמאל. זיי געבן זיך… exactly. Whatever it is, זיי זאלן מאכן זיכער אז מ׳זאל דיך פיינט האבן.
די היסטארישע פאטערן פון אנטיסעמיטיזם
סתם, ישראל מצרים שלום, יא? וואס האט ישראל מצרים געהאט פוד סטעמפס? איך זאג סתם. ער זאגט, דרך אגב [by the way], עס שטייט אין פסוק [verse], “ויבן ערי מסכנות לפרעה” [and they built storage cities for Pharaoh], וואס זיי נעמען אונזערע אלע פוד סטעמפס, זיי גייען אין אלע טעאטערס, זיי זענען אלע אידן. אזוי שטייט אין מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], און ער האט געזאגט, very old problem.
עס איז amazing אז דו ליינסט אן פרשת שמות [the Torah portion of Exodus], דו זעסט די זעלבע ניסיון [test/challenge] וואס יעדער אנטיסעמיט זאגט היינט, דעמאלטס זאגט ער, איך ווייס נישט, אדער איז עס רוח הקודש [divine inspiration], אדער איז עס די nature פון די מענטשן. אזוי זענען די מענטשן, די מענטשן זיי געבן זיך קיין עצה [they give themselves advice/schemes].
ברית בין הבתרים: דער destiny פון כלל ישׂראל
און ממילא [consequently] האט אברהם אבינו געזאגט, איך האלט אז עס איז ענדערש אז דו זאלסט גיין אין גיהנום און מ׳זאל זיין א תשובה מאהבה [repentance from love]. דאס האט אברהם אבינו געטשויסט פאר די אידן, דאס איז די צער הנחלות [the pain of inheritances]. אברהם אבינו האט געטשויסט פאר אונז די עבודה [the service/work].
דאס איז וואס ער האט געזאגט פאר אברהם אבינו, אברהם אבינו האט געזאגט פארן אייבערשטן, “רבונו של עולם [Master of the Universe], איך בין דאך אזא צדיק [righteous person], אז איך מוז לעזן פאר דיר, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי [what will You give me, seeing I go childless], עס גייט מיר נישט גוט, איך האב נישט קיין קינדער”.
דער אייבערשטער׳ס ענטפער: די גאנצע בילד
האט דער אייבערשטער, אה, דו כאפסט נאך נישט. איך זע אז דו האסט נישט געכאפט אז דא אין די וועלט איז דא trade-offs. יו, קום אן, לאמיר דיך ארויסנעמען פון דיין הויז, לאמיר דיר ווייזן די גאנצע picture. איך וויל דיר ווייזן וואס דאס מיינט.
דיין choice איז אזוי, מ׳זאל דיך פארברענען אין אוישוויץ, אבער דו זאלסט וויסן די אמת. דאס ווילסטו? אמת? אוודאי, דאס קומט מיר נישט אויף אייביג. אלעמאל איז דא שכר [reward], עבדו את ה׳ במאמץ [serve God with joy]. קיין ייאוש [no despair], אוודאי, אונז זענען דאך חכמים [wise people], און מיר ווייסן וויאזוי אויסצונארן די מצריים [the Egyptians] און צו שלעפן די גאנצע וואך און נעמען זייער געלט. No problem, ביי דעסט איז א גוטער לעבן, עס וועט לעסטן ביז משיח [Messiah] וועט אריינברענגען טראמפ אין די מדינה, ער וועט דיך צוריקברענגען קיין ארץ ישראל, און דו וועסט זיך איבערדרייען. נעקסטע מאל, צוריק.
דאס איז וואס ער האט געזאגט, אלע מלכיות [kingdoms], עולם כמנהגו נוהג [the world follows its natural course]. אברהם אבינו האט געזאגט, יא, דאס וויל איך. No problem, דאס איז “הכרת לו ברית בינינו ובין אבותינו” [He made a covenant between us and our forefathers]. דאס איז אונזער destiny. דאס איז ביזדערווייל האט מען נאכנישט געסאלווד די פראבלעם, ביזדערווייל זענען מיר נאך דארט אין די situation.
סאו דאס איז מיין פשט [interpretation], און דאס איז פארענטפערט געווארן ביז מיר וועלן וויסן אז משיח וועט קומען. אזוי, דאס איז אויך וואס דער רמב״ם זאגט. איך האב געהערט וואס דער רמב״ם זאגט, מיינט דער עולם [people think] אז משיח וועט קומען און דאס איז דער ענד. דאס איז א גרויסע אינטערעסאנטע זאך, איך ווייס נישט פון וואו דער עולם האט עס גענומען.
משיח און די ציקלישע נאטור פון היסטאריע
עליאד מירסי׳ס צוויי מאדעלן
איז דא, ס׳איז געווען א גוי, עליאד מירסי, עפעס אזוי, מירסי, איך ווייס, א גרויסער חכם [wise person]. ער האט געזאגט אז ס׳איז דא צוויי וועגן צו קוקן אויף די וועלט.
איין וועג איז אז ס׳איז סירקולער (circular), אלעס דרייט זיך איבער, די ווינטער קומט, נאכדעם דער זומער, נאכדעם קומט די ווינטער, נאכדעם די זומער, אזוי איז היסטאריע אויך. עולם כמנהגו נוהג, אלעס גייט ארויף, גייט אראפ, גייט ארויף, גייט אראפ. גלגל החוזר בעולם [the wheel that turns in the world].
נאכדעם זאגט ער, ס׳איז דא אן אנדערע וועג צו טראכטן, הייסט פראגרעס (progress) – עס ווערט אלס בעסער! טענה׳ט ער אז די תורה גייט אויף די וועג פון פראגרעס. אנגעהויבן ביי אדם הראשון [Adam, the first man], ס׳איז נישט קיין גלגל. ס׳איז אמת די קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism] האלט ס׳איז א גלגל, ס׳דרייט זיך, שמיטות [sabbatical cycles], נאכאמאל און נאכאמאל. אבער ס׳גייט צו אן ענד, משיח וועט קומען און דאס וועט זיין דער ענד. אוקעי, אזוי זאגט דער גוי, נאך פיל אידן.
דער רמב״ם׳ס שיטה: משיח איז נישט אייביג
די אידן וואס קענען דעם רמב״ם, ער האט געזאגט זייער קלאר, אז נאכדעם וואס משיח וועט קומען, וועט נאכאמאל א משיח קומען. ער ברענגט ישעיה הנביא [Isaiah the Prophet]. וויאזוי ווייסט מען אז משיח וועט קומען? ווייל ישעיה הנביא האט אים דאס געזאגט, רייט? ער זאגט ווען ביזמן משיח, ווען ביזמן חירות [freedom], ס׳איז געגאנגען גוט, ער גייט זיך צופאלן נאכאמאל. יא. ער זאגט אז דאס איז אבער צייטווייליג, ווייל ס׳גייט א גלגל החוזר.
איי, זאגט דער רמב״ם, וואס איז דאס וואס שטייט אז משיח׳ס טעג גייט זיין אויף אייביג, א מלכות אן אן ענד און שלום? זאגט דער רמב״ם אין שמונה פרקים [Eight Chapters: Rambam’s introduction to Pirkei Avot], אין פירוש המשניות [Commentary on the Mishnah] וואס איז געשריבן פאר אלע אידן, האט דער רמב״ם געזאגט אזוי: טראכט נאר, ס׳איז א מאדנע זאך צו זאגן אז משיח גייט לעבן אויף אייביג. ווייל א קיבוץ הטוב [a good collective/state], א גוטע מלכות וואס איז גוט אויסגעשטעלט, קען לעבן א פאר טויזנט יאר, אזוי גלייבט ער. א פאר טויזנט יאר. דאס איז א גוטע תקופה [period], וואס ס׳קען זיין א משיח פאר א פאר טויזנט יאר. דו זאגסט אז דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געזאגט פאר פופציג יאר, ס׳קען זיין פאר א פאר טויזנט יאר. אבער נישט אייביג.
דער בריסקער רב׳ס קשיא און תירוץ
נאך משיח וועט שטארבן, וועט דעמאלט פארענטפערט ווערן דער בריסקער רב׳ס [the Brisker Rav: Rabbi Yitzchak Zev Soloveitchik, 1886-1959] קשיא [question]. דער בריסקער רב האט געפרעגט א קשיא, דער רמב״ם זאגט, איך ווייס נישט, דער בריסקער רב אדער איינער האט געפרעגט די קשיא. עס שטייט דאך, דער רב חיים [Rav Chaim: Rabbi Chaim Soloveitchik, 1853-1918] האט געזאגט אז אלע עיקרים [fundamental principles] מוז מען וויסן, אז עס איז מעכב [it is an impediment]. א נביא [prophet] וואס גלייבט נישט אין משיח איז אויך א נביא שקר [false prophet]. איינער פרעגט, איינער וואס גלייבט אז משיח האט שוין געקומען, וואס גייט מען טון ווען משיח איז שוין אנגעקומען? ס׳איז א דזשאוק (joke) די קשיא.
אבער דער תירוץ [answer] איז נישט קיין דזשאוק. דער תירוץ איז אז משיח וועט קומען, יא, מען דארף נאך אלץ גלייבן אין משיח. פארוואס מוז מען נאך אלץ גלייבן אין משיח? ער איז דאך געקומען! און נאכדעם? נאכאמאל א גלגל חלילה [God forbid]. די תורה איז נצחי [eternal]. די תורה איז נצחי. אז דאס איז נצחיות [eternity], שבת שבעה סייקלס [Sabbath of seven cycles], אבער דאס איז אלעס פונקט ווי ס׳שטייט אז ס׳גייט קומען א גאולה [redemption] נאך דעם. מ׳רעדט פון בית שני [the Second Temple], ס׳איז געווען א גאולה נאך דעם.
וואס מיינט “לעולם ולעולמי עולמים”
וואס מיינט דאס? ס׳מיינט דאס פאר א לאנגע צייט, לעולם ולעולמי עולמים [forever and ever]. וואס איז פשט [the simple meaning]? א זייער לאנגע צייט. טויזנט יאר. טויזנט יאר איז רייך, יא? טויזנט יאר זאל זיין. אפילו טויזנט יאר נאך נישט געווען קיין איין מלכות וואס איז געלעבט טויזנט יאר ביז דערווייל. ווענדט זיך וויאזוי מ׳ציילט, בקיצור [in short], אה, צען טויזנט יאר זיכער קען מען נישט, גארנישט געלעבט. צען טויזנט יאר, דוד המלך׳ס [King David’s] מלכות צען טויזנט יאר, נאו פראבלעם. אבער נישט נצחיות, נצחיות מיט תורה איז נצחי.
דאס וואס ס׳שטייט גאולות וגאולות [redemptions and redemptions], דאס איז א נצחיות׳דיגע סייקל, דאס ווייסט א ווייסער מענטש, אז ווען מ׳נעמט אלעמאל דא א קעץ [end], וואס? סאו איטס נעווער ענדינג. ברוך השם [thank God], ס׳שטייט פאראייביג. איך מיין נישט אז דער רמב״ם האט נישט געשריבן מיט שארפע סעריל? ניין, איך זאג דיר מ׳האט א פראבלעם ווייל הלל [Hillel, a Talmudic sage] האט נישט געכאפט! הלל האט געמיינט אז אויב שוין נאך חזקיהו [Hezekiah, King of Judah] איז נישט, יש להם לבוא לטובתנו וכולי [they will come for our benefit, etc.]. אונז חזקיהו לעבט נאך! אונז זענען די זעלבע פראבלעם, די זעלבע פסיכאלאגישע פראבלעמען וואס חזקיהו האט געהאט, האבן אונז אויך.
די קאנסטאנטע פאטערנס פון אידישע געשיכטע
קוק אין תנ״ך [Tanach: the Hebrew Bible] צו זען, נאטינג טשעינדזשד. די זעלבע חזקיהו מיט די אנדערע האבן געזאגט אז מצרים [Egypt] געהאט, די אלע מעשיות [stories], ס׳טוישט זיך נאר די נעמען, אבער די מעשיות טוישן זיך נישט.
היינט צוטאגס אלעס די זעלבע מעשיות, ס׳טוישט זיך נישט, ס׳טוישט זיך נאר די נעמען מיט די פלאץ מיט די צייט. אוודאי ס׳איז דא בחירה [free choice], מ׳קען עס מאכן א ביסל בעסער, מ׳קען מאכן אז דעמאלטס זאל עס לויפן פאר א טויזנט יאר נישט פאר הונדערט יאר. די אלע זאכן איז מעגליך, אוודאי. און סאמטיימעס איז עס א טובה [favor] אויך נישט. די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט אז א טובה האט דער אייבערשטער געמאכט פאר די נשמה [soul] אז ס׳זאל נישט גיין אזוי לאנג, ווייל אזוי לאנג וואלט שוין געווען צרות [troubles]. סאמטיימס איז בעסער א פלאץ שנעל. ס׳איז דא הייליגסטע אלע מיני חשבונות [calculations], אלעמאל איז דא בחירה, דעיר איז א לאט אוו ספעיס טו פלעי אראונד.
בחירה אינערהאלב דעם סטרוקטור
ס׳איז נישט אז מ׳דארף גארנישט טון, פארקערט, דער מענטש וואס איז א מחשב קיצין [one who calculates ends] זאגט מיין איך בעצם דו האסט א סטרוקטור, דו דארפסט גארנישט טון. בין איך זאג פארקערט, דער סטרוקטור זאגט דו מוזט עפעס טון, מ׳קען טוישן.
ס׳איז נישט… אט דעם זמן אלע מפרשים [commentators] בטח יאשענו [He will surely save us], ס׳קען זיין בטח יאשענו זעלבע צייט, ווייל בטח מיינט א דזשענעראל סטרוקטור, פונקט אזוי ווי א מענטש גייט לעבן אכציג יאר, דער אינשורענס זאגט אונז ווי לאנג א מענטש גייט לעבן אזוי לאנג, רייט? ס׳מיינט אויב דו שטייסט ביי א קארנער און ס׳איז דא אן עקסידענט, וועסטו לעבן אזוי לאנג? פונדעמאלט דארף מען היטן די געזונט, און מ׳דארף זיך יא היטן די געזונט. די זעלבע זאך מיט די אלע קיצין [ends], דאס איז מיין פשט און דאס איז נאר צו פארבינדן די שמונה פרקים, דאס איז א כלליות׳דיגע [general] זאך.
הלכות תשובה: יחיד און ציבור
און די ווערטער זענען פונקט אזוי דראמאטישע ווערטער אין הלכות תשובה [Laws of Repentance]. דער עולם פארשטייט עס נישט, אונטערגעמענטשן, אבער ס׳איז דא א רעאליטעט, ס׳איז א פשט. פונקט אזוי ווי ס׳איז דא א דין [judgment] אויף א יחיד [individual], איז דא א דין אויף א ציבור [community], אויף א שטאט. ס׳איז דא א מענטש א צדיק, ס׳איז דא א שטאט א צדיק, אמת? ס׳איז דא א מענטש א בינוני [intermediate person], ס׳איז דא א שטאט א בינוני. “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי” [A person should always see himself as if half guilty and half meritorious], יא? דאס מיינט אז אלעמאל האסטו טשויס. אבער די פאקט איז אז ס׳איז דא אזוי וויסטו, אזוי וויסטו מידות [character traits], ס׳איז דא מידות פון מענטשן, ס׳איז דא מידות פון אומה שלמה [an entire nation], ס׳איז דא מידות פון גרופעס פון מענטשן, אדער פון לענדער, אדער פון שטעט, אדער פון וועלכע סארט ארגאניזאציע מענטשן האבן.
די זעלבע הלכות אויף גרופעס
פונקט אזוי ווי איך קען דיר זאגן, “דו גייסט נערוועז ווערן, דו גייסט יעצט נישט אליין טון די מצוה [commandment] מיט יענע עבירה [sin]”. פארוואס? ווייל דו האסט שוין די הרגל [habit]? דו האסט נישט קיין בחירה? טאקע ווייל דו האסט בחירה, דאס איז שוין די שכר ועונש [reward and punishment]. אזוי ווי איך קען זאגן אויף א מענטש, אויף א גרופע מענטשן, אויף אברהם אבינו, דער אייבערשטער זאגט אויף א גרופע מענטשן, אויף זרע אברהם [the seed of Abraham], אז זיי גייען האבן אזא טבע. פאר וועמען באלאנגט די טבע? נישט פאר א ספעציפישן מענטש, פאר די גרופע. ווי לאנג ס׳גייט לעבן די גרופע, גייען זיי האבן די סארט מצוות, די סארט עבירות, די סארט פעטערנס פון ביעהעוויאר, און אזוי ווייטער.
דאס איז ממש די זעלבע זאך, נישט אנדערש, נאר אויף א רבים [the many]. ס׳איז אסאך מער קאמפליצירט, פארשטייט זיך, צו וויסן אויף די רבים. ס׳איז שווער צו וויסן, און ס׳איז געמאכט פון אסאך פרטים [details], מיט אסאך מער שינויים [variations] וואס קענען זיין. אין א געוויסן וועג איז עס אבער מער סטעבל. דו זאגסט דא א קהילה [community], און דעם קען מען נישט וויסן די פרטים, אבער ס׳איז דא א חומרא [stringency] אין דעם, ווייל די כלל [the general rule] בלייבט אלעמאל, די כלל געווינט כמעט אלעמאל.
דער יחיד און די הגדה
דו ביסט א יחיד, דו גייסט, אקעי, דו ביסט א פורש מן הציבור [one who separates from the community], נו פראבלעם, זיי א רשע [wicked person]. אבער די הגדה [Haggadah: the Passover text] גייט ווייטער. דו ווייסט דאך, יעדע יאר רעדט מען שוין וועגן די רשע, ער האט נישט געוואלט די פרייען. יעדע יאר איז דא עפעס א רשע מיט עפעס א חכם [wise person] מיט עפעס א טיפש [fool]. ס׳טוישט זיך נישט גארנישט, אמת? יוצא [it comes out] אז ס׳איז דא א כלל. טריו, הייסט עס וואס? טריו. ס׳איז נאך אלץ די זעלבע סייקל, ס׳גייט איינס דא אויף די כלל.
מסקנא: שמונה פרקים פרק ד׳ אויף די כלל
די אלע הלכות אין שמונה פרקים פרק ד׳ [Chapter 4 of Eight Chapters] איז דא אויף די כלל, און מ׳דארף עס פארשטיין, ווייל אזוי איז די תורה ס׳האט געמאכט.
טבע האומה הישראלית שהוטבע על ידי האבות בעבודת המידות ואנחנו שכרם | שמונה פרקים פרק ד׳ – Video
הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות תפילה פרק ו׳
השיעור נתרם על ידי מכון כרם בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר.
—
הקדמה כללית לפרק
פרק ו׳ הוא הפרק האחרון העוסק בעיקר הלכות תפילה (שמונה עשרה). המבנה של הפרקים הקודמים: שני פרקים קודם – 5 דברים שמעכבים תפילה; הפרק הקודם – 8 דברים שחשובים בתפילה (ניקיון, כבוד וכו׳). עכשיו, פרק ו׳, לומדים עוד הלכות סביב התפילה.
חידוש במבנה פרק ו׳: הרב רבינוביץ (יד פשוטה) נותן כלל שהפרק עוסק בעיקר בדברים שלא יפריעו לתפילה – לא לעבוד, לא לאכול וכו׳. אבל שתי ההלכות הראשונות אינן מתאימות לכלל זה – הן יותר השלמה לעיקר הלכות תפילה, ואפשר לחשוב על מקומות אחרים להכניסן בפרקים הקודמים. מהלכה ג׳-ד׳ והלאה הכלל מתאים יותר.
—
הלכה א׳ – אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין.” אבל אם הוא נושא משא, או שלבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות (“שמא ילך ויכנס בפתח האחר”), או שיש לו תפילין על ראשו (“שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה”) – מותר.
הפשט: האיסור הוא משום חשד – כשאדם עובר ליד בית כנסת בזמן התפילה, נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל. ההיתרים כולם משום הסרת החשד.
חידושים והסברים:
1. קושיא על מיקום ההלכה: ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, לא להלכות תפילה סתם. מדוע נמצאת כאן? הצעה: אולי שתי ההלכות הראשונות עוסקות ביחס של היחיד לציבור – כיצד היחיד מתקשר עם תפילת הציבור שאינה בהכרח לפי סדרו.
2. מהו החשד? רבינו מנוח אומר שהחשד הוא שהוא גוי. רבינו יונה אומר אחרת – החשד אינו שהוא גוי, אלא שהוא פורק עול – הוא לא רציני לגבי התפילה.
3. קשר להלכה הקודמת (לא להתפלל אחורי בית הכנסת): כבר למדנו קודם שאסור להתפלל אחורי בית הכנסת. ממילא, כשאדם עובר אחורי בית הכנסת, ברור שהוא לא מתפלל שם – הוא סתם מטייל, וזה נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל.
4. ההיתר של שני פתחים – עד היכן? אפילו הוא לא נכנס דרך הפתח השני, כבר אין בעיה, כי החשד הוסר. הכלל: ברגע שהאדם עשה משהו שמסיר את החשד, אם הרואה הוא ממש חשדן – זו כבר לא הבעיה שלך.
5. מה אם מכירים אותו? אם מכירים את האדם ויודעים שהוא מתפלל בבית כנסת אחר, הרי אין חשד? תשובה: כאן מדובר על זר שרואה אותו – הוא לא יודע שהאדם מתפלל במקום אחר.
6. [דיגרסיה: עצה מעשית בדרך צחות:] לכן תמיד טוב להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש – כי אם לא, כל פעם שמישהו פוגש אותך, הוא מתחיל לחשוב “הוא לא בא להתפלל.”
7. ההיתר של תפילין: הוא לא זורק את מצוות התפילין, הציבור רואה שהוא יהודי שומר מצוות – ממילא נופל החשד.
8. שאלה על הסתירה לשיטת הרמב״ם: הרמב״ם אמר קודם שתפילה בציבור היא מצוה. אם כך, למה צריך דין מיוחד של חשד? תשובה: אפילו אם אתה לא מתפלל היום בציבור (אתה הולך לעבודה וכו׳), תקפיד על ענין החשד.
—
הלכה ב׳ – לא להאריך בתפילה עם הציבור; להוסיף ביחיד
דברי הרמב״ם: “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי.” “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו.” “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף.” “אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו, כפי צחות לשונו.” “ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל.” “אבל לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.”
הפשט: אדם המתפלל עם הציבור צריך להשתלב עם הציבור. אבל ביחיד רשאי להוסיף בקשות בברכות האמצעיות, מעין הברכה, או הכל בשומע תפלה.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מאריך בתפילה”? חילוק חשוב: “מאריך” אינו פירושו סתם לדבר לאט. אנשים שהיום “מאריכים בתפילה” עושים זאת כי קשה להם לכוון. אבל הפשט האמיתי של מאריך הוא שהוא מוסיף בקשות, הוא מחדש תפילות – הוא מוסיף מילים ובקשות משלו.
2. “כפי צחות לשונו” – דבר נפלא: אין בעיה להוסיף, אלא שלא יצא בלשון עילג (גמגום, לא הולם). חילוק: כשמבקשים עבור כלל ישראל, אי אפשר לדמיין שיצא בלשון עילג (כי החכמים כבר תיקנו את כל מה שצריך). אבל כשמבקשים באופן אישי – “ריבונו של עולם, עזור לי” – שם רוצים לדבר אישית, וצריך להקפיד על צחות לשונו.
3. שומע תפלה כברכה כללית: שומע תפלה עולה על כל הצרכים, לכן אפשר לבקש שם כל צרכיו – אפילו דברים שאינם מתאימים לברכה ספציפית.
4. למה לא בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות? כי זה שבח והודאה. או אולי כי שם יש שאלת רבים (צרכי רבים), לא צרכי יחיד – זה לא המקום לבעיות אישיות.
—
הלכה ג׳ – לא לאכול ולא לעבוד לפני שחרית
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית.” גם “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו” – לא ללכת לבקר אנשים לפני שחרית. אבל טעימה ועשיית מלאכה מותרים לפני מוסף ולפני מנחה (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה).
הפשט: מעלות השחר עד שחרית אסור לאכול, לעבוד, ללכת לשאול שלום. הטעם: שיתפלל קודם לפני שעושה דברים אחרים.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מלאכה”? לא מלאכה כמו שבת – אלא עבודה ממש. לא ללכת לעבודה לפני שמתפלל.
2. הטעם – לא כי ישכח: האיסור אינו רק כי ישכח להתפלל. הגמרא אומרת “אף לעסוק בצרכיו” – הוא יהיה טרוד בעניניו. הטעם העיקרי הוא שהקב״ה קודם לכל – קודם להתפלל, אחר כך כל השאר.
3. “משכים לפתחו של חבירו” – מה פירושו? ההקשר ההיסטורי: בימים הקדומים היה סדר של “פטרון” (patron) – אדם היה בא בבוקר לרבו או לבעל הבית ואומר “בוקר טוב, אני כאן, מה אני צריך לעשות.” כמו שרואים בחז״ל: “משכימין לפתחו של רבן גמליאל.” הפשט: הקב״ה קודם לזה – הוא אמנם הרב שלך, אבל הקב״ה קודם.
4. סתם “בוקר טוב” לומר אינו אסור: סתם לומר שלום לאדם אחר אינו האיסור. להיפך – כבר למדנו שאפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בין הפרקים, מותר להקדים שלום למי שצריך.
5. חילוק בין שחרית למוסף/מנחה: טעימה ומלאכה אסורים רק לפני שחרית. לפני מוסף ומנחה מותר לטעום (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה). במנחה הטעם יותר על שישכח להתפלל, לא אותו נושא כמו בשחרית (שם זה גם ענין כבוד – הקב״ה ראשון).
6. שחרית – “אחד מני אלף לא גזרו רבנן”: בשחרית כמעט אף אחד לא הולך למרחץ לפני התפילה, ממילא לא גזרו על זה. היסוד: אם רק אדם אחד מאלף עושה זאת, הוא לא הולך לשכוח שחרית.
—
הלכה ו׳ – איסורים סמוך למנחה
דברי הרמב״ם: “כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפילה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדין אפילו בגמר דין שמא יתעורר שם פירכא וימשך, ולא ישב לפני הספר שמא ישבר הזוג, ולא יכנס לבורסקי שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.”
הפשט: מזמן מנחה גדולה אסור להתחיל פעילויות שונות שעלולות להימשך ולגרום לפספס את מנחה.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין שחרית למנחה – שני יסודות שונים: בשחרית הנושא הוא שצריך קודם לקבל עול מלכות שמים לפני שעושים משהו אחר – ענין חשיבות התפילה. במנחה הנושא אחר: החשש הוא שיהיה נמשך בפעילותו וישכח להתפלל.
2. אכילת עראי במנחה לעומת שחרית: לפני שחרית אסור אפילו לטעום (לא לאכול כלום). לפני מנחה אבל – טעימה מותרת, רק אכילת עראי (סעודה קטנה) אסורה. החילוק: בשחרית האיסור של אכילה לפני התפילה הוא איסור רחב יותר; במנחה רק החשש של שמא ימשך.
3. דין – לא תורה: הרמב״ם אומר שאסור לדון אפילו בגמר דין, כי שמא יתעורר פירכא. דין אינו אותו דבר כמו תלמוד תורה – לא עוסקים בתורה, אלא מבררים מציאות ומכריעים. לכן אין לזה דין “עוסק בתורה” לגבי פטור מתפילה.
4. בורסקי: בורסקי פירושו אדם שיש לו עסק (עיבוד עור), ואסור ללכת לבדוק את סחורתו סמוך למנחה, כי הוא עלול לראות הפסד ולהתעסק בזה.
5. סמוך למנחה קטנה מותר לאכול: כי זה הזמן הרגיל שרוב בני אדם אוכלים, לא גזרו.
—
הלכה: “אם התחיל לא יפסיק” – מתי נחשב “התחיל”?
דברי הרמב״ם: “אבל אם התחיל, לא יפסיק אלא גומר ומתפלל. מאימתי חשיב התחלה? תספורת — משיניח מעפורת על ספרים להגיהם; מרחץ — משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו; בורסקי — משיקשור בגד חלציו; אכילה — בני ארץ ישראל משירחץ ידיו, ובני בבל משיטול חגורו; דין — משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו.”
הפשט: אם כבר התחיל באחת מהפעילויות, לא צריך להפסיק – גומר ומתפלל אחר כך. הרמב״ם מגדיר לכל פעילות מתי זה נחשב “התחלה.”
חידושים וביאורים:
1. בני ארץ ישראל לעומת בני בבל באכילה: בבבל היו הולכים עם חגורה מהודקת מאוד, כך שהיו צריכים לפתוח את החגורה לפני האכילה – זו כבר “התחלה.” בארץ ישראל לא היה המנהג של חגורה כזו מהודקת, ממילא ההתחלה היא מנטילת ידיים. [מצוין שהיום אין דבר כזה של “התחלת חגורה” – חוץ מהאדמו״ר מוויז׳ניץ שהיה פותח את החגורה לפני האכילה.]
2. דין – התחלה: בדין “התחלה” היא כשהדיינים יושבים ומתחילים משא ומתן. אם הם יושבים בחינם (ממתינים), ההתחלה היא כשבעלי הדין באים.
—
הלכה: תפילת ערבית – לא לאכול/לישון לפני מעריב
דברי הרמב״ם: “לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.”
הפשט: לא לבוא הביתה מהעבודה וללכת לאכול או לישון לפני מעריב, כי שמא תאנסנו שינה – הוא מתכוון רק לישון שעה אבל נשאר ישן כל הלילה.
חידושים וביאורים:
1. קושיא גדולה – תפילת ערבית רשות: הרמב״ם סובר שתפילת ערבית רשות. אם כך, למה יהיה איסור לאכול או לישון לפני מעריב? אם הוא שכח – הרי בכלל לא עבר על כלום! הברייתא בגמרא מדברת גם על קריאת שמע (שהיא חובה), ממילא זה מתאים לקריאת שמע, אבל לתפילת ערבית זה נשאר קשה.
2. הצעה: אולי הרמב״ם מדבר לאדם שמקפיד על מעריב – זו עצה טובה: אם אתה כבר מקפיד, עשה זאת מיד. אבל זה לא לגמרי מספק.
3. “קיבלוה עליהם כחובה”: אולי אחרי שכלל ישראל קיבל מעריב כחובה, כבר יש יסוד לאיסור. אבל שיטת הרמב״ם בזה לא ברורה – הוא סובר שזה רשות, ו״קיבלוה כחובה” היה אחר כך, לא באותו זמן כמו הברייתא. הענין נשאר קושיא פתוחה.
—
הלכה: תורתו אומנתו – פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו אלא תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה — אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.”
הפשט: מי שתורתו אומנתו לא צריך להפסיק ללמוד לתפילה (אבל כן לקריאת שמע).
חידושים וביאורים:
1. מה פירוש “תורתו אומנתו”: הרמב״ם מפרש ש״רבי שמעון בן יוחאי וחבריו” פירושו לא סתם מדרגה גבוהה, אלא ספציפית אנשים שלא היה להם שום עבודה אחרת – הם סברו שלא צריך לעבוד. זה המדד: מי שאין לו ממש שום עבודה אחרת.
2. משנה שבת: במשנה כתוב “מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.” רבי יוחנן אומר שזה דווקא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה.
3. “בשעת שעוסק בו”: אפילו אדם שתורתו אומנתו, יש לו גם זמנים שהוא מטייל או עושה דברים אחרים – הוא לא לומד כל שנייה. הפטור הוא רק בשעה שהוא עוסק בתורה.
4. החילוק בין בעל אומנות רגיל לתורתו אומנותו: עובד רגיל ממילא מפסיק לעבודתו, וכשהוא עובד הוא יכול להפסיק למנחה. אבל בלימוד – הוא לא מפסיק, כי תלמוד תורה גדול מתפילה.
5. העיקר נוגע במנחה: שחרית הוא עדיין לא התחיל ללמוד (לפני הסדר הוא חייב להתפלל), ומעריב כבר נשארים בבית. רק מנחה באה באמצע הלימוד.
6. [דיגרסיה: קשר לליקוטי שיחות:] אולי לכן צריך כל יום “אריכות קדושה” כשלא עושים מנחה כראוי – כי בעצם הוא פטור, אבל הוא מחמיר. המנהג היום הוא שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט.
—
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
דברי הרמב״ם: “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי.”
הפשט: עוסק בצרכי ציבור הוא כמו עוסק בדברי תורה.
חידושים וביאורים:
– חילוק חשוב בין לומדי תורה לעוסק בצרכי ציבור: לומדי תורה אינם פטורים מקריאת שמע (רק מתפילה), אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע הן מתפילה. הוא לא יפסיק, אלא “יקום ויקרא ויגמור מלאכתו” – כמו שלמדנו בקריאת שמע.
—
הלכה: הפסקה באמצע תפילה – מלך ישראל, מלך גוי, סכנה
דברי הרמב״ם: “אין המתפלל מפסיק תפילתו אלא מפני סכנת נפשות. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו.”
הפשט: אסור להפסיק באמצע שמונה עשרה, אפילו למלך ישראל, רק לסכנת נפשות.
חידושים וביאורים:
1. החילוק בין תפילה לקריאת שמע: בקריאת שמע מותר להפסיק בין הפרקים מפני היראה (כבוד לאדם חשוב). בתפילה – אפילו למלך לא. הטעם: תפילה חמורה יותר מברכות קריאת שמע. בתפילה האדם דבוק, עומד לפני הקב״ה, וזה “ברור” שהוא מתפלל. קריאת שמע פחות חמורה, לכן מותר להפסיק מפני היראה.
2. מלך גוי: למלך גוי מותר להפסיק – כי שם כבר יש קצת סכנה (שמא יהרגנו).
—
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
דברי הרמב״ם: “היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו – יקצר. ואם אינו יכול – יפסיק.”
הפשט: ינסה לקצר – כל ברכה במהירות, או הביננו, או להשמיט מילים עד שיגיע מהר לסוף. אם לא יכול לקצר, יפסיק לגמרי, כי פיקוח נפש.
—
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
דברי הרמב״ם: “וכן אם ראה נחש בא כנגדו… אם הגיע אליו והוא דרכו” – אם הם מסוכנים במקום הזה, יפסיק מיד.
חידושים וביאורים:
1. משנה לעומת גמרא: המשנה אומרת: “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.” הגמרא מגבילה: זה רק במקום שאין סכנה. לשון הגמרא היא “נחש ולא עקרב.”
2. **הבנת הרמ
ב״ם:** אין הכוונה דווקא נחש או עקרב – זה תלוי במציאות: הרבה נחשים אינם מסוכנים, הוא הולך ועובר. אבל אם הנחש הוא “לוין” (סוג מסוכן), חייב להפסיק.
3. “לוין” אינו דווקא – אם המון אנשים באים לעשות צער גדול, חייב גם להפסיק.
4. לא ענין של מסירות נפש – אין זה שלוש עבירות חמורות, אלא דברים פשוטים.
—
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה.”
הפשט: תפילה בעצם אינה מצוות עשה שהזמן גרמא (זה רחמים, ונשים צריכות גם רחמים), לכן נשים חייבות.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין תפילה לקריאת שמע אצל נשים: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע – זה הפוך מהכלל שמי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה.
2. החקירה: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן (שמונה עשרה עם כל התקנות), או רק בעצם תפילה מדאורייתא? הרמב״ם בפרק א׳ הסביר שמכיון שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, לכן נשים חייבות – משמע רק הדאורייתא, לא הדרבנן.
3. רש״י ואחרים טוענים: הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא; מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא נשים יכולות להיות חייבות. לפי זה נשים חייבות בתפילה כראוי (גם דרבנן).
4. המנהג (מגן אברהם): נשים לא נוהגות להתפלל. אף על פי שמשנה ברורה פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה – זה המנהג אפילו בבית החפץ חיים עצמו.
—
הלכה: כלל – מי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה.”
הפשט: כל ההלכות מפרק ג׳-ד׳ הלכות קריאת שמע (חתן, עוסק במצוה וכו׳) – מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה קלה יותר.
חידושים וביאורים:
1. חוץ מנשים – אצלן זה הפוך (חייבות בתפילה, פטורות מקריאת שמע).
2. מלווין את המת – עוד קולא בתפילה יותר מקריאת שמע: בקריאת שמע רק מי שהמת צריך אותו (מי שמתו מוטל לפניו) פטור. אבל בתפילה כל מי שהולך ללוות את המת פטור, אפילו אם לא צריכים אותו למת – רק שהוא יוצא לכבוד.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ו׳ – אחורי בית הכנסת, אריכות בתפילה, ופעולות קודם התפילה
הקדמה לשיעור
רבותי, אנו לומדים הלכות תפילה פרק ו׳.
והשיעור של היום נתרם על ידי מכון כרם, כל המכון של תורה וחכמה, בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר, הוא תומך בתורה, וכל אחד שירצה ללמוד, לשלוח גם את אותו הדבר, אפשר לזכות באותה זכות. כן? הוא מסכים. כוחו של ר׳ יואל.
סקירה כללית של פרק ו׳
אומר הרמב״ם הקדוש, לפי מה שנראה לי הפרק האחרון, כלומר אנחנו הולכים ללמוד עוד הרבה, אבל שני הפרקים האחרונים… שני פרקים לפני כן היו חמישה דברים שמעכבים תפילה. הפרק הקודם היה שמונה דברים שצריך לזכור, שחשוב בתפילה לזכור, זה באמת הטהרה ולהיות לבוש בדרך כבוד וכן הלאה. ועכשיו הוא הולך לתת לנו עוד הלכות תפילה, עוד דברים שבדרך כבוד להתפלל, שנכון להתפלל.
זה יותר, יותר, הרב רבינוביץ אומר כלל לפרק זה, יותר כל הדברים איך דברים אחרים לא יפריעו להתפלל. כלומר, ההלכה הראשונה לא מתאימה כל כך טוב. שתי ההלכות הראשונות הן אולי כמו השלמה לעיקר הלכות תפילה. אני יכול לחשוב על מקומות להכניס את שתי ההלכות הראשונות בפרקים הקודמים. אבל משם, מהלכה ג׳ או ד׳ והלאה, כל ההלכות הן לא לעשות עבודה לפני התפילה, לא לאכול לפני התפילה, אחרי התפילה, דברים כאלה ש… הלכות של סביב התפילה. כן. וכמה שאני זוכר זה הפרק האחרון שלומד הלכות תפילה. הרמב״ם אומר שהוא הולך ללמוד הלכות ברכות, הלכות תפילה בציבור, דברים אחרים. אבל עיקר הלכות שמונה עשרה ותפילה יש שישה פרקים, אפשר לומר.
הלכה א׳ – איסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
טוב מאוד. אומר הרמב״ם בהלכה א׳: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין”. אסור להיות מאחורי בית המדרש כשהציבור מתפלל, כי אז נראה שהוא לא שם, או לא לעבור. זו הלכה מעניינת, ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, אני לא יודע למה זה בא כאן. אבל הוא אומר שחוששים שהוא גוי, כך אומר רבנו מנוח, אני לא יודע מי אומר כך. העניין הוא, עובר יהודי, יהודי עובר דרך בית כנסת, והעולם מתפלל, והוא ממשיך הלאה, הוא לא גורם לדבר. זה לא כבוד, זה לא דרך.
זה מעניין, אני חושב, למדנו קודם שאסור גם להתפלל אחורי בית הכנסת. אז אם אדם עובר אחורי בית הכנסת להתפלל, הוא לא הולך להתפלל שם. הוא לא יכול להתפלל שם. לא, אבל הכוונה שהוא הולך שם, נראה שהוא מטייל. הכוונה שהוא נמנע מהתפילה.
היתרים – מתי מותר לעבור
אם הוא נושא משא, נראה שהוא עסוק במשהו, ולא פשוט שהוא מתחמק מהתפילה. או, אם לבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות, ואז אין בעיה, רואים אותו הולך בדרך, כי לא חושבים, שמא ילך ויכנס בפתח האחר. אפילו הוא לא הולך מהפתח האחר, אין בעיה. אבל תמיד טוב לירא מחשד.
אותו דבר, בהיותו יושב בבית הכנסת, יאמר הרואה, מי שיראה, יאמר, שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. כלומר, אם הרואה הוא דווקא חשדן גדול והוא חושד בו, זו כבר לא הבעיה שלך. ברגע שהאדם עשה משהו שהחשד התרחק מהחשד, זה שאתה דווקא חשדן זו כבר לא הבעיה שלך.
טוב. אבל גם, אולי אם מכירים אותו ויודעים שהוא הולך להתפלל בבית כנסת זה? עוד, אתה מכיר אותו, אתה יודע, סתם הוא היום עסוק או הוא הולך לאן שהוא. אבל כאן מדברים על זר שרואה, אתה יוצא מבית המדרש, ומישהו מתפלל בבעלזא, הוא לא מתפלל עם בית המדרש של פאפא. לכן תמיד טוב מאוד להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש, כי אם לא, כל פעם שמישהו יפגוש אותך, הוא כבר מתחיל לחשוב, “הוא לא הולך להתפלל”.
קושיא: למה יש דין של חשד?
זה מעניין, הרמב״ם אומר הרי קודם הוא אמר שהמצווה היא להתפלל בציבור. זה קצת מוזר. בסדר, העובדה היא שהמצווה היא להתפלל בציבור, אבל יש כאן עניין של חשד שלא ייראה כאילו אתה לא מתפלל בציבור. נכון, מוזר. אבל אולי להיפך, עד עכשיו דיברנו על מי שלא מתפלל בציבור. אפילו אתה לא מתפלל היום בציבור, אתה הולך לעבודה וכדומה, תקפיד על זה.
היתר מיוחד – תפילין בראשו
אומר הרמב״ם הלאה, אם היה עליו תפילין בראשו, אם האדם הולך עם תפילין, אז מותר לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי כל אלה, הוא יכול לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי התירוצים. למה? כי יש לו משהו שמראה שהוא לוקח ברצינות את התפילה ואת המצוות. שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה. שהרי הוא מוכיח על עצמו שהוא רודף מצוות. היום אפשר לומר שהוא יכול להחזיק שלושה כללים. הוא לא מבטל את מצוות תפילין, העולם יודע שהוא יהודי שומר מצוות. איזה ספרים הוא מחזיק ללמוד, כן.
שיטת רבינו יונה
אומר רבינו יונה, הוא אומר שהכוונה היא לא שאתה גוי. בסדר, אתה לא גוי, אבל אתה פורק עול. אתה לא פורק עול? היום הוא לא הולך לבית המדרש מכל סיבה שהיא, הוא צריך לוודא שהעולם יודע, הכוונה היא לא שאתה פורק עול שלא הולך לבית כנסת.
הלכה ב׳ – אריכות בתפילה עם הציבור וביחיד
אומר הרמב״ם הלאה, “המתפלל עם הציבור”. עוד דבר של ציבור, זה מעניין, שתי ההלכות הן משהו כזה היחס של יחיד עם הציבור. איך מתקשר היחיד עם תפילת הציבור שלא הולכת דווקא לפי הסדר שלו, אולי זה הרעיון. כי זה משהו, הוא העובד, הוא מתפלל יותר באריכות, הוא לא רוצה להתפלל עם הציבור. אתה עדיין שייך להיכנס לחורבת בית הכנסת. אותו דבר כאן הולכים לראות עוד דבר כזה. “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי”. הוא לא צריך להתפלל יותר מדי ארוך, כי הוא צריך להשתלב עם הציבור, הוא צריך להתפלל בערך כמו שהציבור מתפלל.
מה הכוונה “מאריך בתפילה”?
אבל להאריך, דרך אגב, אני רוצה לומר, אני חושב שלהאריך, כל הלשונות שכתוב מאריך, הכוונה היא לא לומר כל מילה לאט, כמו אנשים שמאריכים תפילה היום. אני חושב שהם עושים את הדבר שלהם, הם מוסיפים, הם מוסיפים בקשות. סתם לדבר לאט זה סתם מוזר, לא צריך להתפלל “ברוך” כך לא מדבר שום אדם. אני חושב, הוא עושה את זה כי קשה לו לכוון, ואני אומר לך, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שמה שכתוב מאריך הכוונה היא לא… מותר להאריך בתפילה, מותר לחדש תפילות.
אריכות ביחיד – הרשות בידו
אבל ביחיד, “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו”. אדם לבדו יכול להאריך בתפילה, ומה זה להאריך בתפילה? “אין בו לאום אלא כדי להרבות תפלותיו”. אם הוא רוצה להיכנס לתפילת שמונה עשרה, הוא רוצה להוסיף, הוא מתפלל תפילת סדר יום הכיפורים, הוא רוצה לומר תפילה ארוכה, הסדר הארוך של יום הכיפורים, “מה אנו מה חיינו”. אה, הוא אומר שאפילו, הוא רוצה לומר מילים, הוא במצב רוח של לומר חטאתי עויתי פשעתי, הוא רוצה לומר קידוש השם, אפילו תפילה ארוכה יותר, בסדר.
הוספות בברכות האמצעיות – מעין הברכה
אומר הרמב״ם הלאה, “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף”. בברכה הוא רוצה להאריך את התפילה, אבל כל עוד זה מתאים, מה זה מעין הברכה? כתוב בפרנסה הוא רוצה לבקש יותר פרנסה, הוא הולך לומר הרמב״ם את הדוגמה, “אבל אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו”. כלומר, קודם מה שהוא אמר מוסיף מעין הברכה, לשלום, הוא מוסיף עוד חלק שלם. עכשיו מדברים שאפילו בתוך התפילה אפשר להוסיף. הולך, יש לו חולה, מבקש שלום ורחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. כשאין חולה, מבקשים באופן כללי רפואה. כשיש חולה רוצים הרבה יותר לבקש שם, הוא יכול להשתמש בלשונות שלו כפי צחות לשונו ולבקש רחמים על החולה שלו.
היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. שם הוא מוסיף תחינה ובקשה. ועל דרך זה, הרמב״ם נותן כאן מילה נפלאה, כפי צחות לשונו, “כל שאינו אומר לפניו זכר לדבר בלשון עילג”. לפי כמה שאתה יכול. אין בעיה, אתה לא מרגיש עילג, אתה מכניס משהו שאסור לומר, כי הוא כבר אומר את כל מה שהחכמים ידעו שצריך לבקש כל יום. ואומרים בדרך כלל, יכול להיות שכשמבקשים עבור כלל ישראל, אתה לא יכול לדמיין שזה יצא בלשון עילג, אבל כאן אתה מבקש לעצמך, “בורא עולם, עזור לי, בבקשה”, רוצים לדבר באופן אישי. אבל כפי צחות לשונו, הוא אומר, לפי כמה שהוא יכול, כמה שהוא יכול. ועל דרך זה בכל אחת מכל הברכות לפי ענין הברכה.
שומע תפלה – כל צרכיו
אומר הרמב״ם, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. שומע תפלה היא ברכה כללית שעולה על כל הצרכים, אז אפשר לבקש את הצרכים שלו מכל צרכיו. אבל, הוא אומר, לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, כי אז זה שבח והודאה, וזה לא מתאים לשאלת צרכים. או אפילו יכול להיות, למשל רצה, זה שאלת רבים, כמו שאמרנו, זה צרכי רבים ולא צרכי יחיד. זה לא מקום שאדם צריך להכניס את הבעיות שלו.
הלכה ד׳ – איסור טעימה ומלאכה קודם שחרית
בסדר, אומר הרמב״ם הלכה חדשה. ההלכה של לא לאכול לפני התפילה, אומר הרמב״ם. כן, הולך להיות סדר כזה. שתי ההלכות הראשונות אמרתי, לא ברור איך זה בא כאן. עכשיו הולך להיות סדר ארוך, הרמב״ם עושה כאן סדר יפה של כל מיני דברים לעשות, או כל סוג, כל תפילה יש לה הלכות אחרות, שחרית, מנחה, מעריב, לא לכולם יש אותן הלכות, ואנחנו מתחילים מהפרי של שחרית. כן. ההלכה העשירית, קודם למדנו שאם אדם חלש, אומר הרמב״ם שצריך לנוח לפני כן. עכשיו אנחנו מדברים. אומר הרמב״ם בדברי ההלכה, “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית”. אדם לא יכול לטעום ולא לעשות מלאכות מאחר שיעלה עמוד השחר, מאז שמאיר, עד שיתפלל תפילת שחרית, עד שמתפללים. הלכה חזקה.
מלאכה הכוונה, כדי לא לעשות משהו מאוחר, או לא ללכת לעבוד? לא, מלאכה הכוונה עבודה, לא שבת. הכוונה היא לא לעבוד. לא ללכת לעבודה לפני שמתפללים.
הטעם – לא רק כי הוא ישכח
והגמרא אומרת, “אף לעסוק בצרכיו”, אפילו זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה נגד הצורך של הגוף, זה שבא להתפלל, בא הרי… “אף לעסוק בצרכיו”, זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה… חפציו, הוא יהיה עסוק בחפציו, הוא יהיה טרוד לחשוב על חפציו, על… זה לא כי הוא ישכח להתפלל, אלא צריך קודם להתפלל לפני שעובדים או לפני שאוכלים.
איסור להשכים לפתחו של חבירו
כמו שהרמב״ם אומר כאן, “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו”, אסור ללכת להתעניין באנשים אחרים, לשאול שלום, ללכת לבקר אנשים, קודם שיתפלל תפילת שחרית.
כן, הכוונה היא לא לומר שלום. הכוונה, כמו שהוא אומר, הוא אומר הרי “משכים לפתחו”, אבל הוא אומר, הוא בא אליו, הוא בא… לא, אני זוכר ש… איך זה נקרא… רב אבא אמר, “אף להשכים לפתחו” בגמרא, “אף להשכים לפתחו”. קראתי שפעם בזמנים היה סדר כזה, היה אדם, למשל, הוא היה בא לשני, זה נקרא “פטרון” בגמרא, במדרש, כן, “ביתו של אדם משל פטרונו”. היה לו מישהו שהוא עובד עבורו או משהו כזה, היה סדר כזה שכל בוקר היה סדר כזה. רואים הרי בחז״ל, במקומות אחרים, ש״משכימין לפתחו של רבן גמליאל”, זוכר? בבוקר מוקדם היו באים אליו ואומרים, “בוקר טוב רבי, אני כאן, אמור לי מה אני צריך”, וכדומה. לא לעשות את זה לפני שחרית.
הפשט הוא, הקב״ה בא לפני זה. הוא באמת הרבי שלך, אבל הקב״ה בא לפני זה. אבל סתם לומר בוקר טוב לשני, לא על זה מדברים. להיפך, כתוב אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בסדר, מותר להקדים שלום. מקדים שלום למי שצריך, כן, בין הפרקים הוא מקדים שלום אפילו.
חילוק בין שחרית למוסף ומנחה
כן, אמור הלאה. כן, לא נטילת ידיים בדרך, קודם התפילה אחר כך לצאת. אבל מתי מותר לאכול? אבל טעימה ועשיית מלאכה מותר לטעום או לעשות מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה. אבל רק לטעום משהו מותר, רק לטעום משהו, אבל אכילה, סעודה לא מתחילים סמוך למנחה.
כן, אבל זה יותר על שהוא ישכח, לא על הנושא של טעימה.
הלכה ה׳: איסורים סמוך למנחה גדולה
דובר 1:
במנחה הוא כבר התפלל שחרית. כאן רואים את החשיבות של שחרית — הוא כבר קיבל עול מלכות שמים עם התפילה. עכשיו זה נושא חדש. לפני מנחה זה נושא שהוא ימשך, הוא ישכח, לא אותו נושא של לפני שחרית.
אומר הרמב״ם:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה. ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה. ולא לדין, אפילו בגמר דין, שמא יתעורר שם פירכא וימשך. ולא ישב לפני הספר, שמא ישבר הזוג. ולא יכנס לבורסקי, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.
ביאור: חילוק בין שחרית למנחה
כשהגיע זמן מנחה גדולה, אסור לעשות את הדברים שיקחו לו את הראש מהתפילה. לא על לקיחת הראש — הוא ישכח. שמא ימשך, הוא יימשך יותר מדי בזה ולא ילך להתפלל.
אז כך, לא יכנס למרחץ, הוא לא צריך להיכנס למרחץ אפילו להזיע — אפילו אם הוא לא מתרחץ, הוא עושה רק את החלק של הזעה — אסור לעשות עד שיתפלל. למה? שמא יתעלף, המרחץ מחליש, הוא יתחלש ויבטל מן התפילה.
ולא לאכול, אסור ללכת לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה.
קושיא: אכילת עראי במנחה לעומת שחרית
הרמב״ם אומר הרי את כל זה סמוך למנחה גדולה. אבל כאן כתוב הרי “אבל טועם סמוך למנחה”, כלומר אפילו לא סעודה קטנה. סעודה הכוונה שיושבים לאכול, מותר לאכול, לא לצום. שוב, כאן כתוב אפילו אכילת עראי. לטעום מותר, אבל אכילת עראי אסור.
לפני שחרית אסור לאכול, לא רק אסור לעשות סעודה. הוא אומר, לפני שחרית אסור לטעום, אסור לאכול. לפני מנחה, לטעום מותר לאכול. אם אסור לשבת לסעודה, אפילו סעודה קטנה, הכוונה היא אכילת עראי. אכילת עראי הכוונה סעודה. כן. סעודה קטנה, כך אומר המפרש, בגמרא כתוב סעודה קטנה. אני לא חושב שיש סעודה קטנה ויש סעודה גדולה. אפילו סעודה קטנה אסור, שמא ימשך באכילה.
דין — לא תורה
והוא אומר, ולא ילמוד, אסור לדון בתורה, אפילו בגמר דין, אפילו כבר סיימו. למה? שמא יתעורר שם פירכא, אולי ברגע האחרון נכנסה סברא חדשה, פירכא, וזה הופך את הנוסח. אתה חושב באמת שאתה מסיים, אתה כבר בגמר דין, אבל עדיין יכול להיכנס סברא חדשה, וימשך, ולא יתבטל מן התפילה.
מדברים כאן לכאורה באופן שכאשר… אם אדם שקוע בלימוד, הרמב״ם אמר שדין הוא לא לימוד, לדין אין דין של תורה לגבי הדברים האלה. זה דין, באו עדים חדשים וכדומה, אבל זה לא מהעוסק בתורה, לא עוסקים, לא יכולים לצאת ללמוד, עוסקים בלברר את המציאות ולהכריע.
בורסקי
וכן לא ישב לפני הספר, אסור לשבת לפני הספר, אפילו להסתפר, אפילו תספורת פשוטה, עד שיתפלל, לפני התפילה. למה? שמא ישבר הזוג, כי חוששים שיישבר הזוג, זוג המספריים, המספריים לא רגע, יישבר, וזה יתמשך ויאחר את זמן מנחה.
אותו דבר, ולא יכנס לבורסקי, אסור ללכת למי שעושה עור, אני לא יודע מה, לעשות נעליים, סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו. אה, בורסקי הכוונה אדם שיש לו עסק, אסור ללכת לעסק שלו לבדוק את העורות שלו סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו, הוא יראה איזה הפסד שיכול לקרות, ויתעסק בה, הוא יהיה עסוק בזה, וישכח מן התפילה.
דבר שלוקח זמן, דבר שיכול להיות שצריך להיכנס, כן. כל דבר שיכול לקחת זמן וכדומה. כן.
הלכה ו׳: אם התחיל לא יפסיק — מאימתי חשיב התחלה
המשך הלכה ז: תפילת ערבית — אסור לאכול/לישון לפני מעריב
דובר 1:
זה היה לגבי מנחה, מתי מותר להתחיל לעשות מלאכות לפני מנחה.
יש את הגמרא לגבי מעריב. אפילו תפילת ערבית רשות, ואני הרי למדתי קודם שתפילה היא חובה, לא רשות.
אומר הוא, אם זה רשות, צריך להקל. והוא אומר כך, הרמב״ם אומר:
לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.
שלא יבוא מהעבודה ויאמר כך, “אני חושש, כבר באתי, אני הולך עכשיו לאכול, אני הולך לישון קצת, ואחר כך אני אתפלל, אחר כך אתפלל”.
זה ממש הגיוני, כי הרמב״ם הרי אמר קודם שצריך לאכול משהו, להירגע לפני כן. האדם עושה את החשבון. אבל יש בעיה, כי שינה או אכילה הם דברים שנמשכים, שמא תאנסנו שינה. הוא נרדם היטב, הוא התכוון לישון רק שעה, אבל הוא נשאר ישן כל הלילה.
אלא מתפלל ערבית, אלא שיתפוס מעריב, שימהר, שיתפלל מעריב, ורק אחר כך לאכול, לשתות ולישון.
קושיא גדולה: מדוע יש איסור אם תפילת ערבית רשות?
דובר 1:
אז אני באמת לא מבין מה הפשט, כי אם תפילת ערבית רשות, מה איכפת שהוא שכח? הוא בכלל לא עבר על שום דבר.
הברייתא שאומרת זאת מדברת גם על קריאת שמע, וקריאת שמע היא חובה. ממילא, ודאי אסור להירדם לפני שקוראים קריאת שמע. אבל מה שהוא אומר על מעריב זה באמת קשה מאוד. מה הפשט? מדוע יהיה איסור אם תפילת ערבית רשות?
הגמרא אומרת אפילו שאותה ברייתא היא לפי מי שסובר שתפילת ערבית חובה. אבל הרמב״ם אומר שזו טעות, ולא בחלק הזה, אלא הוא סובר שתפילת ערבית רשות. אז אני לא מבין את השאלה. מה באמת הפשט?
הצעות
דובר 2:
אוקיי, הרמב״ם מדבר כאן לאדם שכן מקפיד. זה אמנם רשות, אבל אם אתה מקפיד על מעריב, עצה טובה, תעשה זאת מיד.
דובר 1:
אבל הברייתא כבר מדברת, “קיבלוה עליהם כחובה”. זה היה אחרי הברייתא, לא באותו זמן. לא ברור. אני לא יודע מה הפשט.
בוא נראה אולי הוא אומר פשט. ותפילת ערבית רשות.
דובר 2:
אומר לו, “זה לא הגיוני”, זה לא הגיוני לי. אני רוצה להגיד לך, אני לומד עכשיו על זמן קריאת שמע, זה לא ברור לי, אני לא מבין. אוקיי, אני לא מבין את התורה אז אני רוצה להגיד לך.
דובר 1:
ועוד דבר, יש לו פשט טוב יותר מדוע אפילו משהו שהוא רשות? אני לא מבין למה. לא, בוא נפתח.
הלכה ז (המשך): חילוק בין שחרית למנחה — דבר המצוי
דובר 1:
ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי, שרוב בני אדם עושין כן. אבל בשחר דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בו.
אבל מה אתה רוצה ממני? כלומר, מה שלמדנו שאסור לעשות תספורת ולהיכנס למרחץ לפני מנחה, אפשר לפני שחרית.
הפשט הוא לא יאכל אדם סמוך למנחה גדולה שמא ימשך, אבל סמוך למנחה קטנה אוכל. כי אז זה הזמן הרגיל שאנשים מסתפרים, שרוב בני אדם עושין כן.
אבל שחרית יש כבר עניין, כי אחד מני אלף לא גזרו רבנן. שאם אחד בדיוק הולך, אז כך, אם על כל אחד שהולך למרחץ לפני מנחה, כמה אנשים ישכחו, ובדיוק אדם אחד הולך למרחץ לפני שחרית, לא תשכח שחרית. זה הפשט לכאורה, נכון?
הלכה ח: תורתו אומנותו — הפסקה מלימוד לתפילה
דובר 1:
עכשיו נראה, כשאדם נמצא באמצע לימוד, האם הוא צריך להפסיק לתפילה.
השאלה היא, משום תלמוד תורה גדול מתפילה, פוסק האם הוא צריך להפסיק את הלימוד ומתפלל.
אבל אם היתה תורתו אומנותו, שאין אומנותו תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.
אז הרמב״ם, כך אומרת הגמרא, המשנה, בוא רק נחזור על הלכה חשובה, למרות שלא נוהגים כך.
משנה שבת: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה
במשנה כתוב, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. כן? כי חברים העוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ולא לתפילה.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן, זה דווקא כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה. כן? כך אומרת הגמרא.
ביאור הרמב״ם: מה משמעות “תורתו אומנותו”
הרמב״ם מסביר, מה הכוונה רבי שמעון בן יוחאי וחבריו? מה זה? לא פשוט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שהיו במדרגה גבוהה, שזה חלק. העניין הוא, שלא הייתה להם עבודה. הייתה להם השיטה, הם סברו שלא צריך לעבוד, נכון?
אז כמו מי שלא יכול להכניס עבודה אחרת, וממילא אומר גם הרמ״א, בשעת שעוסק בו, שאם יש אדם שתורתו אומנותו, שאין לו עבודה אחרת, בכל זאת יש לו גם זמנים שהוא צריך לטייל או שהוא צריך לעשות דברים אחרים. אני לא מתכוון שהוא לומד כל שנייה, שהוא צריך ללמוד כל שנייה. מה שהוא צריך לומר זה
הלכה ח (המשך): תורתו אומנותו – פטור מתפילה
ממילא, כשעכשיו הוא נמצא באמצע אומנותו, הוא פטור מתפילה. בעל אומנות אינו פטור מתפילה. בעל אומנות שאומנותו תורה, כי מצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות תפילה.
אבל לפי הרמב״ם יצא שפועל, אברך כולל שתורתו אומנותו, כי אין לו מלאכה אחרת כלל, בוודאי אין כאן ההלכה שבאמצע לימוד הוא לא צריך להפסיק להתפלל.
יכול להיות שבגלל זה בליקוטי שיחות צריך כל יום אריכות קדושה כשלא עושים מנחה כראוי. יכול להיות שבעצם הוא פטור. אם הוא מחמיר לעצמו חומרא או קולא, אני לא יודע.
בשחרית אין בעיה, כי בשחרית הוא לא התחיל את הלימוד. לפני סדר הלימוד הוא מחויב להתפלל. הרמב״ם אומר רק, באמצע הסדר מגיע מנחה, וזה נוגע בעיקר במנחה, כי מעריב נשארים בבית בכל מקרה.
במנחה, באמצע הלימוד מגיע שצריך להתפלל מנחה. מי שתורתו אומנותו, כל אחד לפי הפשט הוא לא צריך לפסוק, כי תלמוד תורה גדול ממצוות תפילה.
מה החילוק אם הוא תורתו אומנותו? פשוט, אתה ממילא מפסיק לעבודה שלך, וכשאתה עובד אתה יכול להפסיק להתפלל מנחה. בלימוד לא. זו המילה.
דובר 2: כן? נכון?
דובר 1: כן. טוב מאוד.
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
אומר הרמב״ם, “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי”. כתוב שהמנהג היום שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט. אני מתכוון שכבר. כן.
עוסק בצרכי ציבור הוא כעוסק בדברי תורה, והוא פטור מתפילה. אה, חשוב מאוד. למדנו שמקריאת שמע הוא פטור. מקריאת שמע הוא לא פטור, לומדי התורה. אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע והן מתפילה. לא יפסיק, אלא יקום ויקרא ויגמור מלאכתו. כמו שלמדנו בקריאת שמע. כן. טוב מאוד.
הלכה: הפסקה באמצע תפילה
אומר הרמב״ם, מפסיקים באמצע תפילה לצורך גדול או מפחד. כך, מי שהיה עוסק בתפילה, אומר הרמב״ם, המתפלל אינו מפסיק תפילתו, אסור להפסיק באמצע תפילה, אלא מפני סכנת נפשות, רק אם יש סכנת נפשות. טוב מאוד.
אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, באמצע תפילה, לא ישיבנו, לא יענה לו, כי עכשיו מתפללים. טוב מאוד. אפילו מלך גוי, לא יענה לו. והמלך לא יבין, והמלך גם למד רמב״ם, הוא יודע שאתה נמצא באמצע תפילה ואין לך פחד מהמלכות.
דיון: מדוע בקריאת שמע מותר להפסיק מפני היראה?
דובר 2: אבל… בקריאת שמע כן, על סתם יראת כבוד. אני צריך להבין בדיוק למה.
דובר 1: כי בקריאת שמע הדין הוא שבין הפרקים, בין… בין… בין הפרקים, מפני היראה, לא מתכוונים ליראת גניבה, מה שכתוב מפני היראה מתכוון לומר אדם שצריך לכבדו, צריך לפחד ממנו. אבל בקריאת שמע במיוחד יפסיק, לא סתם כך.
דובר 2: אה, כי זה לא ברכה לבטלה.
דובר 1: אה, כי תפילה היא משהו שעושים בדרך כלל, הרי דבוק, וזה מאוד ברור. קריאת שמע היא משהו שבדיוק באותו זמן צריך לקרוא קריאת שמע.
דובר 2: לא, לא, לא, זו הסיבה שמפני היראה מותר להפסיק, כי זה פחות חמור. תפילה היא פחות… קריאת שמע, ברכות קריאת שמע פחות חמורות מתפילה. שאפילו למלך זה דבר רציני, הוא לא יכול להפסיק. למלך גוי מותר, כי שם יש כבר קצת סכנה, שמא יהרגנו. טוב מאוד.
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, שבמקום להפסיק באמצע, יקצר. יקצר פירושו שיאמר כל תפילה מהר, או שיכול לומר הביננו, או אפילו בכל ברכה ישמיט כמה מילים מכל ברכה עד שיגיע מהר לסוף.
ואם אינו יכול, אם הוא לא יכול, אין לו מספיק זמן, או שהוא לא יודע איך לקצר, יפסיק, יפסיק באמצע. יפסיק, כן, כי פיקוח נפש.
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
אותו דבר, וכן אם ראה נחש בא כנגדו, אז אם הגיע אליו, הם מגיעים ממש קרוב אליו, והוא דרכו, והם מסוכנים במקום שהוא נמצא, יכולים להרגו, ופשוט שהוא יפסיק מהר וינסה לברוח.
כשמכניסים את הדרך לנחש, אז אם הם לא יכולים להרוג במקום אחד, הוא לא צריך להפסיק. נחש הוא כנראה לא דווקא, אם הם המון והם הולכים לעשות ייסורים גדולים, פשוט שהוא צריך להפסיק.
דיון: נחש ולא עקרב
העניין הוא, המשנה אומרת לשון כזו, “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”. אומרת הגמרא, זה רק במקום שאין סכנה. הגמרא לא אומרת את הלשון, הגמרא אומרת “נחש ולא עקרב”.
הרמב״ם הבין שזה לא מתכוון דווקא נחש או עקרב. הגמרא מדברת באופן שעקרב הוא בדרך כלל… העניין הוא, נחש, זה תלוי איזה נחש. אנחנו לא רגילים לנחשים, ובכלל, אולי נבהל, אבל הרבה נחשים, הוא פשוט הולך והולך. הוא לא סכנה. תן, תן להתפלל הלאה.
אבל אם זה הדרך שהנחש הוא נחש, ודאי הוא צריך להפסיק. זה לא דברים שצריכים מסירות נפש, לא שלוש חמורות, כן? דברים פשוטים. כן.
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
אומר הרמב״ם הלאה, מי פטור מתפילה ומי חייב? אומר הרמב״ם, “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה”. למה? כי עצם התפילה היא לכאורה לא דבר התלוי בזמן. טוב מאוד, כי זו תפילת רחמים, ונשים צריכות גם רחמים, הן צריכות גם אבא שיעזור להן.
“וכל איש שפטור מקריאת שמע, פטור מן התפילה”. כמו החתן שלמדנו, העוסק במצווה, זה כלל חומר שהוא פטור מתפילה. ובכל זאת יש חילוק אחד.
חילוק: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע
כל ההלכות, כל ההלכות שלמדנו בהלכות קריאת שמע פרק ג׳ ו-ד׳, אני לא זוכר איפה היה כתוב מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה היא חומר קטן יותר. חוץ מנשים, שלגביהן זה הפוך. נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע.
דיון: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן?
כבר שאלנו את החקירה האם זה אומר שהן חייבות ממש בכל הלכות תפילה דרבנן, או שזה רק מדאורייתא, עצם התפילה. לא ברור.
דובר 2: מה היה כאן שאמרו שאולי זה רק דרבנן? והרמב״ם נשמע שהן חייבות בתפילה בפשטות. אני לא מבין כאן את החילוק.
דובר 1: אבל יש כן קולא אחת שיש בתפילה יותר מקריאת שמע, נכון? כלומר, מלווין את המת, אפילו לא מי שהמת מוטל עליו. קודם בקריאת שמע למדנו שהמלווה את המת, רק מי שהמת צריך אותם פטור. אבל לגבי תפילה, כל מי שיוצא לכבוד לכבד מת, ללוות, אפילו אם לא צריכים אותו למת, פטורים מתפילה. טוב מאוד. אז… טוב מאוד. זו ההלכה.
דיון: האם נשים חייבות בתפילה דרבנן?
הוא מביא כאן באמת, יש, הרמב״ם עוד הסביר בפרק א׳ שמאחר שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, בגלל זה נשים חייבות, משמע מזה שבאמת לא חייבות בדרבנן, רק בדאורייתא.
אבל רש״י ואחרים טענו שיכול להיות שהכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא, מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא יכולות להיות חייבות, לפי זה הן צריכות להיות חייבות בתפילה כראוי.
המנהג: נשים לא מתפללות
אבל המנהג, המנהג הוא כמו שהמגן אברהם כבר אמר שהמנהג הוא שהן פטורות, שהן לא נוהגות להתפלל. אף על פי שהמשנה ברורה למשל פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה, זה המנהג אפילו המנהג של החפץ חיים עצמו.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Laws of Prayer Chapter 6
This shiur was sponsored by Machon Kerem under the leadership of Rabbi Yoel Wertzberger.
—
General Introduction to the Chapter
Chapter 6 is the last chapter that deals with the essential laws of prayer (Shemoneh Esrei). The structure of the previous chapters: two chapters ago – 5 things that invalidate a prayer; previous chapter – 8 things that are important in prayer (cleanliness, honor, etc.). Now, Chapter 6, we learn additional laws around davening.
Innovation in the structure of Chapter 6: Rabbi Rabinowitz (Yad Peshutah) gives a principle that the chapter deals primarily with things that should not interfere with davening – not working, not eating, etc. However, the first two halachos don’t fit into this principle – they are more a completion of the essential laws of prayer, and one could think of places to insert them in previous chapters. From halacha 3-4 and onward, the principle fits better.
—
Halacha 1 – Forbidden to Pass Behind a Synagogue During Prayer
Words of the Rambam: “It is forbidden for a person to pass behind a synagogue at the time when the congregation is praying.” However, if he is carrying a load, or the synagogue has two entrances and two streets (“perhaps he will go and enter through the other entrance”), or he has tefillin on his head (“for the tefillin testify about him that he pursues mitzvos and is not among those who neglect prayer”) – it is permitted.
Explanation: The prohibition is due to suspicion – when someone passes by a shul when they’re davening, it looks like he’s avoiding davening. The permissions all remove the suspicion.
Insights and Explanations:
1. Question on the placement of this halacha: This halacha seemingly belongs to laws of communal prayer, not to laws of prayer in general. Why does it appear here? A suggestion: perhaps the first two halachos deal with the relationship of an individual with the congregation – how the individual interacts with the congregation’s prayer which doesn’t necessarily follow his schedule.
2. What is the suspicion? Rabbeinu Manoach says the suspicion is that he is a non-Jew. Rabbeinu Yonah says differently – the suspicion is not that he’s a non-Jew, but that he is a poretz ol – he doesn’t take davening seriously.
3. Connection to the previous halacha (not praying behind a synagogue): We already learned earlier that one may not pray behind a synagogue. Therefore, when someone walks behind a synagogue, it’s clear he’s not davening there – he’s just walking around, and this looks like he’s avoiding davening.
4. The permission of two entrances – how far does it go? Even if he doesn’t actually enter through the second door, there’s already no problem, because the suspicion is removed. The principle: once a person has done something that removes the suspicion, if the observer is particularly suspicious – that’s no longer your problem.
5. What if people know him? If people know this person and know that he davens in another shul, there’s no suspicion? Answer: Here we’re talking about a stranger who sees him – he doesn’t know that this person davens somewhere else.
6. [Digression: Practical advice in a humorous vein:] Therefore it’s always good to daven twice a week in two different batei midrash – because otherwise, every time someone sees you, they start thinking “he’s not coming to daven.”
7. The permission of tefillin: He doesn’t discard the mitzvah of tefillin, people see that he’s a frum Jew – therefore the suspicion falls away.
8. Question on the contradiction with the Rambam’s approach: The Rambam said earlier that communal prayer is a mitzvah. If so, why do we need a special law about suspicion? Answer: even if you don’t daven today with the congregation (you’re going to work, etc.), you should be careful about this matter of suspicion.
—
Halacha 2 – Not Extending Prayer with the Congregation; Adding When Alone
Words of the Rambam: “One who prays with the congregation should not extend his prayer excessively.” “But between himself and himself, he has permission.” “Similarly, if he wishes to add to each of the middle blessings something related to the blessing, he may add.” “If he was sick or thirsty or hungry, he adds appropriately in the suitable blessing, according to his eloquence.” “And if he wishes to ask for all his needs in Shomei’a Tefillah, he may ask.” “But he should not ask for his needs in the first three or the last three blessings.”
Explanation: A person who davens with the congregation should blend in with the congregation. But when alone, he may add requests in the middle blessings, me’ein haberachah, or everything in Shomei’a Tefillah.
Insights and Explanations:
1. What does “extending prayer” mean? An important distinction: “extending” does not mean simply speaking slowly. People today who “extend prayer” do so because it’s hard for them to have kavanah. But the true meaning of extending is that he adds requests, he creates new prayers – he adds his own words and requests.
2. “According to his eloquence” – a wonderful point: There’s no problem adding, as long as it doesn’t come out in awkward language (stammering, inappropriate). A distinction: when one prays for Klal Yisrael, one cannot imagine it coming out in awkward language (because the Sages already established everything needed). But when one prays personally – “Creator, help me” – there one wants to speak personally, and one must be careful about eloquence.
3. Shomei’a Tefillah as a general blessing: Shomei’a Tefillah applies to all needs, therefore one can ask there for all his needs – even things that don’t fit into a specific blessing.
4. Why not in the first three and last three? Because that is praise and thanksgiving. Or perhaps because there it’s she’eilat rabim (communal needs), not individual needs – it’s not the place for personal problems.
—
Halacha 3 – Not Eating or Working Before Shacharit
Words of the Rambam: “It is forbidden for a person to taste anything or to do work after dawn until he prays the morning prayer.” Also “to arrive early at his friend’s door to greet him” – not to go visit people before Shacharit. However, tasting and doing work are permitted before Musaf and before Mincha (but one should not begin a meal close to Mincha time).
Explanation: From dawn until Shacharit, one may not eat, not work, not go for greetings. The reason: one should first daven before doing other things.
Insights and Explanations:
1. What does “melachah” mean? Not melachah like Shabbos – but work literally. Not going to work before davening.
2. The reason – not because he’ll forget: The prohibition is not only because he’ll forget to daven. The Gemara says “af la’asok betzrachav” – he will be occupied with his affairs. The main reason is that Hashem comes before everything – first daven, then everything else.
3. “Mashkim lefitcho shel chaveiro” – what does it mean? The historical context: in ancient times there was a system of “patron” – a person would come in the morning to his master or employer and say “good morning, I’m here, what do I need to do.” As we see in Chazal: “Mashkimin lefitcho shel Rabban Gamliel.” The meaning: Hashem comes first – he may indeed be your master, but Hashem comes earlier.
4. Simply saying “good morning” is not forbidden: Simply saying shalom to another person is not the prohibition. On the contrary – we already learned that even in the middle of the blessings of Shema, bein haperakim, one may greet first whoever needs it.
5. Distinction between Shacharit and Musaf/Mincha: Tasting and melachah are only forbidden before Shacharit. Before Musaf and Mincha one may taste (but one should not begin a meal close to Mincha time). By Mincha the reason is more about forgetting to daven, not the same issue as by Shacharit (where it’s also about honor – Hashem comes first).
6. Shacharit – “echad mei’elef lo gazru rabanan”: By Shacharit, hardly anyone goes to the bathhouse before davening, therefore they didn’t decree about it. The principle: if only one person out of a thousand does it, he’s not going to forget Shacharit.
—
Halacha 6 – Prohibitions Close to Mincha
Words of the Rambam: “Once the time of Mincha Gedolah arrives, one should not enter the bathhouse even to perspire until he prays, lest he faint and neglect the prayer, nor to eat even a casual meal lest he be drawn into eating, nor to judgment even to conclude a judgment lest an objection be raised there and it be drawn out, nor should he sit before the barber lest the scissors break, nor should he enter the tannery lest he see a loss in his work and become occupied with it and forget the prayer.”
Explanation: From the time of Mincha Gedolah, one may not begin various activities that could drag on and cause one to miss Mincha.
Insights and Explanations:
1. Distinction between Shacharit and Mincha – two different foundations: By Shacharit the issue is that one must first accept the yoke of Heaven before doing anything else – a matter of the importance of prayer. By Mincha the issue is different: the concern is that he will be drawn into his activity and forget to daven.
2. Achilat arai by Mincha vs. Shacharit: Before Shacharit one may not even taste (eat nothing at all). Before Mincha however – tasting is permitted, only achilat arai (a small meal) is forbidden. The distinction: by Shacharit the prohibition of eating before davening is a broader prohibition; by Mincha it’s only the concern of shema yimashech.
3. Din – not Torah: The Rambam says one may not judge even to conclude a judgment, because perhaps an objection will be raised. Din is not the same as Talmud Torah – one is not osek baTorah, rather one is clarifying facts and deciding. Therefore it doesn’t have the law of “osek baTorah” regarding exemption from prayer.
4. Burseki: Burseki means a person who has a business (leather-maker), and one may not go check on his merchandise close to Mincha, because he might see a loss and become occupied with it.
5. Close to Mincha Ketanah one may eat: Because that’s the normal time when most people eat, they didn’t decree.
—
Halacha: “If He Began, He Should Not Stop” – When Does “Began” Mean?
Words of the Rambam: “But if he began, he should not stop but rather completes and then prays. From when is it considered a beginning? Haircut – when he places the cloth over the books to protect them; bathhouse – when he removes the garment next to his skin; tannery – when he ties the belt around his waist; eating – residents of Eretz Yisrael from when he washes his hands, and residents of Babylonia from when he loosens his belt; judgment – when the judges sit and begin discussion.”
Explanation: If one has already begun one of these activities, one need not stop – one finishes and davens afterward. The Rambam defines for each activity when it’s considered “begun.”
Insights and Explanations:
1. Bnei Eretz Yisrael vs. Bnei Bavel by eating: In Babylonia they used to wear a belt very tightly bound, so one had to loosen the belt before eating – that’s already “beginning.” In Eretz Yisrael there wasn’t the custom of such a tight belt, therefore the beginning is from washing hands. [Noted that today there’s no such thing as “beginning of belt” – except the Vizhnitzer Rebbe who used to open his belt before eating.]
2. Din – beginning: By din, “beginning” means when the judges sit down and begin discussion. If they’re sitting idle (waiting), the beginning is when the litigants come.
—
Halacha: Ma’ariv Prayer – Not Eating/Sleeping Before Ma’ariv
Words of the Rambam: “A person should not eat or do his work before he prays the evening prayer.”
Explanation: One should not come home from work and go eat or sleep before Ma’ariv, because shema te’ansenu sheinah – he intends only to sleep an hour but remains sleeping all night.
Insights and Explanations:
1. Great difficulty – Ma’ariv prayer is optional: The Rambam holds that Ma’ariv prayer is optional. If so, why should there be a prohibition to eat or sleep before Ma’ariv? If he forgets – he wasn’t transgressing anything anyway! The Gemara’s Baraita also speaks about Kriat Shema (which is obligatory), therefore it fits for Kriat Shema, but for Ma’ariv prayer it remains difficult.
2. A suggestion: Perhaps the Rambam is speaking to the person who is careful about Ma’ariv – it’s good advice: if you’re already careful, do it immediately. But this isn’t entirely satisfying.
3. “Kibluha aleihem kechova”: Perhaps after Klal Yisrael accepted Ma’ariv as obligatory, there’s already a basis for this prohibition. But the Rambam’s approach in this is not clear – he holds that it’s optional, and “kibluha kechova” was afterward, not at the same time as the Baraita. This matter remains an open question.
—
Halacha: Torato Umnato – Exempt from Prayer
Words of the Rambam: “If his Torah is his occupation, that his occupation is only Torah and he does no work at all, and he was engaged in Torah at the time of prayer – he does not stop, for the mitzvah of Torah study is greater than the mitzvah of prayer.”
Explanation: One whose Torah is his occupation need not stop learning for prayer (but yes for Kriat Shema).
Insights and Explanations:
1. What does “Torato Umnato” mean: The Rambam interprets that “Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues” doesn’t mean simply a high level, but specifically people who had no other work – they held that one doesn’t need to work. That’s the standard: someone who literally has no other job.
2. Mishnah Shabbat: In the Mishnah it says “mafsikin leKriat Shema ve’ein mafsikin leTefillah.” Rabbi Yochanan says this is specifically like Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues whose Torah is their occupation, but like us we stop for Kriat Shema and for prayer.
3. “At the time he is engaged in it”: Even a person whose Torah is his occupation also has times when he walks around or does other things – he doesn’t learn every second. The exemption is only when he is actually engaged in Torah.
4. The distinction between a regular ba’al umnah and a Torato Umnato: A regular worker stops for his work anyway, and when he works he can stop for Mincha. But by learning – he doesn’t stop, because Talmud Torah is greater than prayer.
5. The main relevance is by Mincha: Shacharit he hasn’t yet begun learning (before the seder he’s obligated to daven), and Ma’ariv one stays home already. Only Mincha comes in the middle of learning.
6. [Digression: Connection to Likkutei Sichot:] Perhaps therefore one needs every day “arichut kedushah” when one doesn’t make a proper Mincha – because essentially he’s exempt, but he’s being stringent. The custom today is that one does stop, but it’s not so simple.
—
Halacha: Osek Betzorchei Tzibur
Words of the Rambam: “But one who is engaged in communal needs is like one engaged in words of Torah.”
Explanation: Osek betzorchei tzibur is like osek bedivrei Torah.
Insights and Explanations:
– An important distinction between lomdei Torah and osek betzorchei tzibur: Lomdei Torah are not exempt from Kriat Shema (only from prayer), but osek betzorchei tzibur is exempt both from Kriat Shema and from prayer. He should not stop, rather “yakom veyikra veyigmor melachto” – just as we learned by Kriat Shema.
—
Halacha: Stopping in the Middle of Prayer – King of Israel, Gentile King, Danger
Words of the Rambam: “One who is praying does not interrupt his prayer except for danger to life. Even if a king of Israel greets him, he should not answer him.”
Explanation: One may not interrupt in the middle of Shemoneh Esrei, even for a king of Israel, only for danger to life.
Insights and Explanations:
1. The distinction between prayer and Kriat Shema: By Kriat Shema one may interrupt bein haperakim mipnei hayir’ah (honor for an important person). By prayer – not even for a king. The reason: prayer is more stringent than the blessings of Kriat Shema. By prayer one is devuk, standing before Hashem, and it’s “obvious” that one is davening. Kriat Shema is less stringent, therefore one may interrupt mipnei hayir’ah.
2. Gentile king: For a gentile king one may indeed interrupt – because there is already an element of danger (shema yahargenu).
—
Halacha: Gentile King or Oppressor Coming Toward Him
Words of the Rambam: “If he was standing in prayer and saw a gentile king or oppressor coming toward him – he should shorten. And if he cannot – he should interrupt.”
Explanation: He should try to shorten – each blessing quickly, or Havineinu, or skip words until he comes quickly to the end. If he cannot shorten, he should stop entirely, because of pikuach nefesh.
—
Halacha: Snake or Danger in the Middle of Prayer
Words of the Rambam: “Similarly, if he saw a snake coming toward him… if it reached him and it is its way” – if they are dangerous in that place, he should quickly stop.
Insights and Explanations:
1. Mishnah vs. Gemara: The Mishnah says: “even if a snake is coiled on his heel, he should not interrupt.” The Gemara limits: this is only in a place where there’s no danger. The Gemara’s language is “nachash velo akrav.”
2. The Rambam’s understanding: It doesn’t mean specifically snake or scorpion – it depends on the reality: many snakes are not dangerous, they just go away. But if the snake is a “lavin” (dangerous type), he must stop.
3. “Lavin” is presumably not specific – if a mob of people come to cause great suffering, he must also stop.
4. Not a matter of mesirut nefesh – it’s not the three cardinal sins, but simple matters.
—
Halacha: Women, Slaves, Minors – Obligation of Prayer
Words of the Rambam: “Women, slaves, and minors are obligated in prayer.”
Explanation: Prayer is essentially not a positive time-bound commandment (it’s for mercy, and women also need mercy), therefore women are obligated.
Insights and Explanations:
1. Distinction between prayer and Kriat Shema for women: Women are obligated in prayer but exempt from Kriat Shema – this is the opposite of the principle that whoever is exempt from Kriat Shema is exempt from prayer.
2. The inquiry: Are women obligated in all the rabbinic laws of prayer (Shemoneh Esrei with all its enactments), or only in the essential prayer from the Torah? The Rambam in Chapter 1 explained that because the Torah obligation is not time-bound, therefore women are obligated – implying only the Torah obligation, not the rabbinic.
3. Rashi and others argue: The principle that women are exempt from positive time-bound commandments is only a principle for Torah laws; rabbinic commandments even if time-bound, women can be obligated. According to this, women are obligated in prayer properly (also rabbinic).
4. The custom (Magen Avraham): Women don’t conduct themselves to daven. Although the Mishnah Berurah rules that they are obligated, he brings that the Chafetz Chaim’s son writes that his mother almost never davened – that’s the custom even in the Chafetz Chaim’s own home.
—
Halacha: General Rule – Whoever is Exempt from Kriat Shema is Exempt from Prayer
Words of the Rambam: “And any person who is exempt from Kriat Shema is exempt from prayer.”
Explanation: All the laws from Chapters 3-4 of the Laws of Kriat Shema (groom, osek bemitzvah, etc.) – whoever is exempt from Kriat Shema is also exempt from prayer, because prayer is a lesser stringency.
Insights and Explanations:
1. Except for women – by them it’s the opposite (obligated in prayer, exempt from Kriat Shema).
2. Melavin et hamet – another leniency by prayer more than Kriat Shema: by Kriat Shema only the one whom the deceased needs (mi shemeto mutal lefanav) is exempt. But by prayer, everyone who goes to accompany a deceased is exempt, even if the deceased doesn’t need him – as long as he goes out in honor.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer Chapter 6 – Behind the Synagogue, Lengthy Prayer, and Actions Before Prayer
Introduction to the Lecture
Gentlemen, we are learning Laws of Prayer Chapter 6.
And today’s lecture has been sponsored by Machon Kerem, the entire institute of Torah and wisdom, headed by Rabbi R’ Yoel Wertzberger, he supports Torah, and everyone should learn, send in the same thing, one can acquire the same merit. Yes? He agrees. Thank you R’ Yoel.
General Overview of Chapter 6
Says the holy Rambam, as it appears to me the last chapter, that is we are going to learn much more, but the last two chapters… two chapters ago was five things that prevent prayer. The previous chapter was eight things that one must remember, it is important in prayer to remember, it is indeed the cleanliness and being dressed in a respectful manner and so forth. And now he is going to give us more laws of prayer, more things that are respectful ways to pray, what is proper to pray.
It is more, more, Rav Rabinovitz says a general principle for this chapter, more all things about how other things should not disturb the prayer. That is, the first law doesn’t fit so well. The first two laws are perhaps like a completion of the essential laws of prayer. I can think of places to insert the first two laws in the previous chapters. But from there, from law 3 or 4 and onward, all the laws are not to do work before prayer, not to eat before prayer, after prayer, such sorts of things that… laws of around and around prayer. Yes. And as far as I remember this is the last chapter that learns laws of prayer. The Rambam says he is going to learn laws of blessings, laws of communal prayer, other things. But the essential laws of Shemoneh Esrei and prayer has six chapters, one can say.
Law 1 – Prohibition to Pass Behind the Synagogue During Prayer
Very good. Says the Rambam in law 1: “It is forbidden for a person to pass behind the synagogue at the time when the congregation is praying”. One may not be in the back of the study hall when the congregation is praying, because then it appears that he is not there, or not passing by. It is an interesting law, this law apparently belongs to laws of communal prayer, I don’t know why it comes in here. But he says we are concerned that he is a gentile, so says Rabbeinu Manoach, I don’t know who says this. The point is, a Jew passes by, a Jew goes through a synagogue, and the congregation is praying, and he continues on his way, he is not causing this thing. It is not respectful, it is not a way.
It is interesting, I think, we learned earlier that one may not pray behind the synagogue either. So if a person goes to pass behind the synagogue to pray, he is not going to pray there. He may not pray there. No, but it means he is going there, it is seen that he is walking through. It means he is avoiding the prayer.
Permissions – When Is It Permitted to Pass
If he is carrying a burden, it is seen that he is busy with something, and it is not simply that he is turning away from the prayer. Or, if the synagogue has two entrances and two streets, then there is no problem, he is seen going on his way, because one does not think, perhaps he will go and enter through the other entrance. Even if he does not go through the other entrance, there is no problem. But it is always good to be afraid of suspicion.
The same thing, if he is sitting in the synagogue, the one who sees will say, perhaps he will go to the synagogue where he regularly prays. That is, if the observer is specifically a great suspicious person and he is going to suspect him, it is no longer your problem. Once the person has done something that removes the suspicion from the suspicion, that if you are specifically a suspicious person is no longer your problem.
Fine. But also, perhaps if one knows him yes and knows that he is going to pray in this synagogue? Further, you know him, you know, normally he is busy today or he is going somewhere. But here we are speaking of a stranger who sees, you are leaving the study hall, and someone is going to pray in Belz, he does not pray with the Pupa study hall. Therefore it is always very good to pray twice a week in two study halls, because if not, every time someone will find you, he will start to think, “he is not going to come pray”.
Question: Why Is There a Law of Suspicion?
It is interesting, the Rambam says earlier he said the mitzvah is to pray with a congregation. It is a bit funny. Okay, the fact is that the mitzvah is to pray with a congregation, but we have here a matter of suspicion that it should not look like you are not praying with a congregation. Right, funny. But perhaps the opposite, until now we have spoken of one who does not pray with a congregation. Even if you do not pray today with a congregation, you are going to work and the like, you should be careful about this.
Special Permission – Tefillin on His Head
Says the Rambam further, if he had tefillin on his head, if the person is going with tefillin, then it is permitted to pass behind the synagogue even without all these, he may indeed pass behind the synagogue even without these answers. Why? Because he has something that shows that he takes seriously the prayer and the mitzvot. For the tefillin prove about him that he pursues mitzvot and is not among those who neglect prayer. For behold he proves about himself that he pursues mitzvot. Today one can say he can go wearing three kippot. He does not discard the mitzvah of tefillin, the congregation knows that he is a pious Jew. What books is he holding to learn, yes.
Opinion of Rabbeinu Yonah
Says Rabbeinu Yonah, he says it does not mean that you are a gentile. Okay, you are not a gentile, but you are one who throws off the yoke. You are not one who throws off the yoke? Today he is not going to the study hall for whichever reason, he should make sure that the congregation knows, it does not mean that you are one who throws off the yoke who does not go to synagogue.
Law 2 – Lengthy Prayer with the Congregation and Individually
Says the Rambam further, “One who prays with the congregation”. Another thing about congregation, it is interesting, these two laws are something like the relationship of an individual with the congregation. How the individual interacts with the communal prayer that does not necessarily go with his order, perhaps that is the point. Because it is something, he is the worshipper, he prays more at length, he does not want to pray with the congregation. You are still connected to enter into a destroyed synagogue. The same thing here one will see such a thing. “One who prays with the congregation should not lengthen his prayer excessively”. He should not pray too long, because he should blend in with the congregation, he should pray approximately as long as the congregation prays.
What Does “Lengthening Prayer” Mean?
But to lengthen, by the way, I want to say, I mean that to lengthen, all these expressions that say lengthening, does not mean to say each word slowly, like people who today lengthen prayer. I mean that they do their own thing, they are adding, they are adding requests. Simply to speak slowly is simply weird, one should not pray “Baruch” – no person speaks this way. I think, he does it because it is hard for him to concentrate, and I tell you, I tell you that the law, I tell you that the law, I tell you that what says lengthening does not mean… one may lengthen in prayer, one may innovate prayers.
Lengthening Individually – The Permission Is His
But individually, “but between himself and himself the permission is his”. A person alone may lengthen in prayer, and what does lengthening in prayer mean? “There is nothing in it except to increase his prayers”. If he wants to enter into the prayer of Shemoneh Esrei, he wants to add, he prays the prayer of the order of Yom Kippur, he wants to say a long prayer, the long order of Yom Kippur, “What are we, what is our life”. Ah, he says that even, he wants to say words, he is in the mood of saying “I have sinned, I have transgressed, I have rebelled”, he wants to say a sanctification of the Name, even a longer prayer, okay.
Additions in the Middle Blessings – In the Nature of the Blessing
Says the Rambam further, “And likewise if he wished to add in each and every blessing of the middle blessings in the nature of the blessing, he adds”. In a blessing he wants to make the prayer too long, but as long as it fits well in, what is in the nature of the blessing? It says by livelihood he wants to request more livelihood, he will say the Rambam gives the example, “But if he was sick or thirsty or hungry, he adds in the matter in the blessing appropriate to him”. That is, earlier what he said adding in the nature of the blessing, for peace, he adds another whole piece. Now we are speaking that even within the prayer one can add. It goes, he has a sick person, he requests peace and mercy in the blessing of the sick according to his eloquence of language. When one does not have a sick person, one requests generally for healing. When one has a sick person one wants to request much more there, he can use his own language according to his eloquence of language and request mercy for his sick person.
If he needed livelihood, he adds supplication and request in the blessing of the years. There he adds supplication and request. And in this manner, the Rambam gives here a wonderful word, according to his eloquence of language, “As long as he does not say before Him mention of a matter in awkward language”. According to how well you can. It is not a problem, you do not feel awkward, you insert something that one may not say, because he already says everything that the sages knew that one must request every day. And one usually says, it can be that when one requests for all Israel, you cannot imagine that it should come out in awkward language, but here you are requesting yourself, “Creator, help me, please”, one wants to speak personally. But according to his eloquence of language, he says, according to how much he can, as well as he can. And in this manner in each and every one of all the blessings according to the matter of the blessing.
Shomea Tefillah – All His Needs
Says the Rambam, and if he wished to ask all his needs in Shomea Tefillah, he asks. Shomea Tefillah is a general blessing that goes up for all needs, then one can request his own needs from all his needs. But, he says, he should not ask his needs neither in the first three nor in the last three, because then it is praise and thanksgiving, and it is not appropriate for requesting needs. Or even it can be, for example he wished, it is a request of the many, as we said, it is the needs of the many and not the needs of the individual. It is not a place where a person should insert his problems.
Law 4 – Prohibition of Tasting and Work Before Shacharit
Okay, says the Rambam a new law. The law of not eating before prayer, says the Rambam. Yes, it is going to go such an order. The first two laws I said, it is not clear how it comes in here. Now there will be a long order, the Rambam makes here a nice order of all kinds of things to do, or all sorts, each prayer has different laws, Shacharit, Mincha, Maariv, not all have the same laws, and we begin from the early part of Shacharit. Yes. The tenth law, earlier we learned if a person is weak, says the Rambam that one should rest beforehand. Now we are speaking. Says the Rambam in the words of the law, “It is forbidden for a person to taste anything or to do work after the dawn rises until he prays the Shacharit prayer”. A person may not taste and not do any work after the dawn rises, from when it becomes early, until he prays the Shacharit prayer, until one prays. A strong law.
Work means, so that one should not do a journey, or should not go to work? No, work means labor, not Shabbat. It does not mean working. Not going to work before one prays.
The Reason – Not Only Because He Will Forget
And the Gemara says, “even to engage in his needs”, even this is already not causing that he will already against his own bodily need, that which comes to pray, comes indeed… “even to engage in his needs”, this is already not causing that he will already… his desires, he will be occupied with his desires, he will be troubled to hurry with his desires, his… this is not because he will forget to pray, but one must first pray before one works or before one eats.
Prohibition to Rise Early to His Friend’s Door
As the Rambam says here, “to rise early to his friend’s door to greet him”, one may not go to be interested in other people, ask greetings, go visit people, before he prays the Shacharit prayer.
Yes, this does not mean to say hello. It means, as he says, he says indeed “rises early to his door”, but he says, he comes to him, he comes… No, I remember that… what is it called… Rav Abba said, “even to rise early to his door” in the Gemara, “even to rise early to his door”. I read that once in the times there was such an order, there was a person, for example, he had come to a second, it is called a “patron” in the Gemara, in the Midrash, yes, “a person’s house is like his patron’s”. He had someone that he works for or something like that way, there was such an order that every early morning there was such an order. One sees indeed in the words of our sages, in other places, that one would come “rising early to the door of Rabban Gamliel”, do you remember? Early in the morning one would come to him and say, “Good morning Rabbi, I am here, tell me what I need”, and the like. One should not do this before Shacharit.
The simple meaning is, the Almighty comes before that. He is indeed your rabbi, but the Almighty comes before that. But simply to say good morning to a second person, not of this we speak. On the contrary, it says even in the middle of the blessings of Kriat Shema, okay, one may greet first. Greet first whoever is necessary, yes, between the sections he greets first even.
Distinction Between Shacharit and Musaf and Mincha
Yes, say further. Yes, not any washing of hands on the way, before praying afterwards going out. But when may one indeed eat? But tasting and doing work one may indeed taste or do work before Musaf and before Mincha. But only tasting something one may, only tasting something, but eating, a meal one does not begin close to Mincha.
Yes, but this is more about he will forget, not about the topic of tasting.
Law 5: Prohibitions Close to Mincha Gedolah
Speaker 1:
By Mincha he has already prayed Shacharit. Here one sees the importance of Shacharit — he has already accepted the yoke of the Kingdom of Heaven with having done the prayer. Now it is a new topic. Before Mincha is a topic he will be drawn, he will forget, not the same topic as before Shacharit.
Says the Rambam:
Once the time of Mincha Gedolah has arrived, one should not enter the bathhouse, even to perspire, until he prays, lest he faint and neglect the prayer. And not to eat, even a casual meal, lest he be drawn into eating. And not to judgment, even to complete a judgment, lest a refutation be aroused there and be drawn. And he should not sit before the barber, lest the scissors break. And he should not enter the tannery, lest he see a loss in his work and engage in it and forget the prayer.
Explanation: Distinction Between Shacharit and Mincha
When the time of Mincha Gedolah has arrived, one may not do these things that will take his mind off praying. Not about taking the mind — he will forget. Lest he be drawn, he will be drawn too long in this and not go pray.
So, he should not enter the bathhouse, he should not enter the bathhouse even to perspire — even if he does not wash off, he only does the part of perspiring — one may not do until he prays. Why? Lest he faint, the bathhouse weakens, he will become faint and neglect the prayer.
And not to eat, one may not go eat, even a casual meal, lest he be drawn into eating.
Question: Casual Meal by Mincha vs. Shacharit
The Rambam says indeed all this close to Mincha Gedolah. But here it says indeed “but tasting close to Mincha”, meaning to say even not a small meal. A meal means that one sits down to eat, one may eat, not fast. Again, here it says even a casual meal. Tasting may be, but a casual meal one may not.
Before Shacharit one may not eat, not only one may not make a meal. He says, before Shacharit one may not taste, one may not eat. Before Mincha, tasting one may eat. If one may not sit down to a meal, even a small meal, this means a casual meal. A casual meal means a meal. Yes. A small meal, so says the commentator, in the Gemara it says a small meal. I do not mean that there is a small meal and there is a large meal. Even a small meal one may not, lest he be drawn into eating.
Judgment — Not Torah
And he says, and not to learn, one may not judge in Torah, even to complete a judgment, even if one has already finished. Why? Lest a refutation be aroused there, perhaps at the last minute a new reasoning has entered, a refutation, and it has to overturn the version. You really think you are finishing, you are already at the completion of judgment, but it can still always enter a new reasoning, and be drawn, and one will not neglect the prayer.
We are speaking here apparently in a manner when… if a person is lying deeply in learning, the Rambam said that a judgment is not learning, judgment does not have a law of Torah regarding these things. It is a judgment, new witnesses have come and the like, but it is not from one engaged in Torah, one is not engaged, one cannot come out learning, one is engaged in clarifying the reality and deciding.
Tannery
And likewise he should not sit before the barber, one may not sit before a barber, even to cut hair, even a simple haircut, until he prays, before praying. Why? Lest the scissors break, because we are afraid that the scissors will break, the pair of two scissors, the scissors not minute, it will be broken, and it will drag on and delay the time of Mincha.
The same thing, and he should not enter the tannery, one may not go before one who makes leather, I don’t know what, to make shoes, close to Mincha until he prays, lest he see a loss in his work. Ah, tannery means a person who has a business, one may not go into his business to check on his leathers close to Mincha until he prays, lest he see a loss in his work, he will see some loss that can happen, and engage in it, he will become busy with this, and forget the prayer.
A thing that takes time, a thing that can be that one must enter, yes. Every thing that can take time and the like. Yes.
Law 6: If He Began He Should Not Stop — From When Is It Considered a Beginning
English Translation
Speaker 1:
Further, he says:
But if he began, he should not stop, rather he should finish.
So if one began before mincha gedola, or even if one began, you don’t know, okay, one didn’t do it, so, meaning even if one did it by mistake, or perhaps even if one began, lo yafsik, one should not stop, ela gomer, when one finishes the job, one will pray mincha.
And the best, the halacha is not the halacha that one must pray mincha in the middle, the halacha is that one may not begin one of these things because one is afraid that he will be drawn in, that he will forget. If he doesn’t forget, he doesn’t forget, and he will be busy with this and not pray mincha.
What Does “Began” Mean?
But now there is a question, what does “began” mean? You say that once one has begun one may finish, what does “began” mean? From when is it considered a beginning? From when does it mean that one has already begun and one can already finish?
From when is it considered a beginning?
When he places the cloth on the books to proofread them — from when he has closed the handkerchief, whatever, puts on the apron, so that it shouldn’t get dirty on the person.
From when is the beginning of the bathhouse? From when does it mean that he has begun the bathhouse? When he removes his garment that is close to his flesh — until he takes off his underwear.
From when is the beginning of the tannery? When does he begin to be engaged in the tannery? When he ties the garment around his loins — from when he puts on the apron, whatever, he puts on in the manner when he begins the tannery.
Distinction Between the People of Eretz Yisrael and the People of Babylonia
From when is the beginning of eating?
The people of Eretz Yisrael, from when he washes his hands — by the people of Eretz Yisrael, from when he washes.
What is different? Look look look how it comes out.
And the people of Babylonia, from when he removes his belt — from when he opens his belt.
In Eretz Yisrael didn’t they go with a belt? Weren’t they particular about a belt? Or in Eretz Yisrael didn’t they wash? No, there is both washing. But in Babylonia it seems, so he says, in Babylonia it seems they went with the belt very tight, that one had to open the belt a bit before eating. In Eretz Yisrael they went with the belt initially, or differently, I don’t know, it wasn’t the custom, it wasn’t the whole custom of removing the belt, and therefore, how does it mean…
Today there is no such thing as the beginning of the belt, that I know of, except that the Vizhnitzer Rebbe used to open his belt before eating.
From When is the Beginning of Judgment
From when is the beginning of judgment? When does it mean the judgment begins? When the judges sit and engage in discussion — when the judges sit down and wrap themselves in a tallis, so it says that they should sit in awe and fear and wrapped.
When do they sit? If they sit nicely, from when the litigants gather — when does their beginning start? When the judges begin their judgments.
Very good.
Halacha 7: Evening Prayer — Not Eating/Sleeping Before Maariv
Speaker 1:
That was about mincha, when one may begin to do work before mincha.
There is the Gemara about maariv. Even though tefillas arvis is optional, and I learned earlier that prayer is an obligation, not optional.
He says, if it’s optional, one should make it easier. And he says so, he says so, he says so, the Rambam says:
A person should not eat nor do his work before he prays the evening prayer.
One should not come from work and say, “Also I’m afraid, I’ve already come, I’ll go eat now, I’ll sleep a bit, and afterwards I’ll pray, afterwards I’ll daven.”
It actually makes sense, because the Rambam said earlier that one should eat something, one should calm down beforehand. The person is making this calculation. But it’s a problem, because sleeping or eating is something that gets drawn out, lest sleep overcome him. He had a good nap, he meant to only sleep an hour, but he remained sleeping all night.
Rather he should pray arvis, rather he should catch a maariv, he should hurry, he should daven maariv, and only afterwards eat, drink and sleep.
Great Difficulty: Why Is There a Prohibition If Tefillas Arvis Is Optional?
Speaker 1:
So I actually don’t understand what the meaning is, because if tefillas arvis is optional, what does it matter that he forgot? He wasn’t transgressing anything at all.
The braisa that says this also speaks about krias shema, and krias shema is an obligation. Therefore, certainly one may not fall asleep before one reads krias shema. But what he says about maariv is actually very difficult. What is the meaning? Why should there be a prohibition if tefillas arvis is optional?
The Gemara says even that that braisa comes from one who holds that tefillas arvis is an obligation. But the Rambam says that it’s a mistake, and not in this piece, rather he holds that tefillas arvis is optional. So I don’t understand the question. What is actually the meaning?
Suggestions
Speaker 2:
Okay, the Rambam is speaking here to the person who is not particular. It’s actually optional, but if you are particular about maariv, it’s good advice, do it right away.
Speaker 1:
But the braisa already speaks, “they accepted it upon themselves as an obligation.” That was after the braisa, not at the same time. Not clear. I don’t know what the meaning is.
Let’s see perhaps he says a meaning. And tefillas arvis is optional.
Speaker 2:
He tells him, “it doesn’t make sense,” it doesn’t make sense to me. I want to tell you, I’m learning now about krias shema, it’s not clear to me, I don’t understand. Okay, I don’t understand the Torah so I want to tell you.
Speaker 1:
And permitted, another thing, he has a better explanation why even something is optional? I don’t understand why. No, let’s open.
Halacha 7 (Continued): Distinction Between Shacharis and Mincha — Common Occurrence
Speaker 1:
And it is permitted to get a haircut and enter the bathhouse close to shacharis, because they only decreed close to mincha, which is a common occurrence, that most people do so. But in the morning it is an uncommon occurrence, and they did not decree regarding it.
But what do you want from me? That is, what we learned that one may not make lists and buy for the bathhouse before mincha, one can before shacharis.
The meaning is a person should not eat close to mincha gedola lest it be drawn out, but close to mincha ketana he may eat. Because then is the normal time that people cut their hair, most people do so.
But shacharis there is already a matter, because for one in a thousand they did not decree. That if for everyone who goes to the bathhouse before mincha, a few people will forget, and only one person goes to the bathhouse before shacharis, you won’t forget shacharis. That is the meaning apparently, right?
Halacha 8: His Torah Is His Occupation — Interrupting Learning for Prayer
Speaker 1:
Now we will see, when a person is in the middle of learning, whether he must stop for davening.
The question is, because talmud Torah is greater than prayer, should he stop the learning and pray.
But if his Torah is his occupation, that his occupation is not Torah and he does not do any work at all, if he was engaged in Torah and at the time of prayer, he does not stop, because the mitzvah of talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
So the Rambam, so says the Gemara, the Mishna, let’s just repeat an important halacha, although we don’t conduct ourselves this way.
Mishna Shabbos: We Interrupt for Krias Shema but Not for Prayer
In the Mishna it says, we interrupt for krias shema but we interrupt not for prayer. Yes? Because colleagues engaged in Torah interrupt for krias shema and not for prayer.
The Gemara says, Rabbi Yochanan said, this is specifically like Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues, whose Torah is their occupation. But like us, we interrupt for krias shema and for prayer. Yes? So says the Gemara.
The Rambam’s Explanation: What Does “His Torah Is His Occupation” Mean
The Rambam explained, what is the meaning of Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues? What is that? Not simply Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues who were on a high level, which is part of it. The point is, they didn’t have any work. They had the approach, they held that one doesn’t need to work, right?
So like him who couldn’t bring in another work, and therefore the Rema also says, at the time when he is engaged in it, that if there is a person whose Torah is his occupation, that he doesn’t have any other job, still he also has times when he needs to walk or he needs to do other things. I don’t mean that he learns every second, that he needs to be able to learn every second. What he needs to say is
Halacha 8 (Continued): His Torah Is His Occupation – Exempt from Prayer
Therefore, when now he is in the middle of his occupation, he is exempt from prayer. A craftsman is not exempt from prayer. A craftsman whose occupation is Torah, because the mitzvah of talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
But according to the Rambam it comes out that a worker, a kollel young man whose Torah is his occupation, because he doesn’t have any other work at all, certainly there is not the halacha that in the middle of learning he doesn’t need to interrupt to daven.
It could be that about this in Likkutei Sichos one needs every day lengthy holiness when one doesn’t make a proper mincha. It could be that essentially he is exempt. Whether he is stringent for himself a stringency or a leniency, I don’t know.
By shacharis there is no problem, because by shacharis he hasn’t begun his learning. Before the learning session he is obligated to daven. The Rambam only says, in the middle of the session comes mincha, and it’s relevant mainly by mincha, because maariv one remains at home anyway.
By mincha, in the middle of learning it comes that one must daven mincha. One whose Torah is his occupation, everyone according to the simple meaning he doesn’t need to stop, because talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
What is the distinction if his Torah is his occupation? Simple, you interrupt anyway for your work, and when you work you can interrupt to daven mincha. With learning not. That is the point.
Speaker 2: Yes? Makes sense?
Speaker 1: Yes. Very good.
Halacha: One Engaged in Community Needs
The Rambam says, “But one engaged in community needs is like one engaged in words of Torah”. It says that the custom today is that one does interrupt, but it’s not so simple. I mean already. Yes.
One engaged in community needs is like one engaged in words of Torah, and he is exempt from prayer. Ah, very important. We learned that from krias shema he is exempt. From krias shema he is not exempt, the learners of Torah. But one engaged in community needs is exempt both from krias shema and from prayer. He should not stop, rather he should rise and read and complete his work. As we learned by krias shema. Yes. Very good.
Halacha: Interrupting in the Middle of Prayer
The Rambam says, interrupting in the middle of davening for a great need or for fear. So, one who was engaged in prayer, says the Rambam, one praying does not interrupt his prayer, one may not interrupt in the middle of davening, except for danger to life, only if it’s danger to life. Very good.
Even if a Jewish king greets him, in the middle of davening, he should not answer him, he should not answer him, because now one is davening. Very good. Even a gentile king, he will not answer him. And the king won’t understand, and the king also learned Rambam, he knows that you are in the middle of davening and you have no fear of the kingdom.
Discussion: Why by Krias Shema May One Interrupt Out of Fear?
Speaker 2: But… by krias shema yes, for simple fear of honor. I need to understand precisely why.
Speaker 1: Because by krias shema the law is that between the sections, between the… between the… between the sections, out of fear, we don’t mean fear of theft, what it says out of fear means to say a person whom one must honor, one must fear. But for krias shema specifically he should interrupt, not just so.
Speaker 2: Ah, because it’s not a blessing in vain.
Speaker 1: Ah, because prayer is something one does usually, one is attached, and it’s very obvious. Krias shema is something just at that time one needs to read krias shema.
Speaker 2: No, no, no, that is the reason why out of fear one may interrupt, because that is less severe. Prayer is less… krias shema, the blessings of krias shema are less severe than prayer. That even for a king is a serious thing, he cannot interrupt. For a gentile king one may, because there is already a bit of danger, lest he kill him. Very good.
Halacha: A Gentile King or Oppressor Comes Toward Him
If he was standing in prayer and saw a gentile king or oppressor coming toward him, instead of interrupting in the middle, he should shorten. Shorten means he should say each prayer quickly, or he can say Havineinu, or even each blessing he will leave out a few words from each blessing until he comes quickly to the end.
And if he cannot, if he can’t, he doesn’t have enough time, or he doesn’t know how to shorten, he should stop, he should stop in the middle. He should stop, yes, because of danger to life.
Halacha: Snake or Danger in the Middle of Prayer
The same thing, and so if he saw a snake coming toward him, so if it reached him, they come very close to him, and it is its way, and they are dangerous in the place where he is, they can kill him, and it’s obvious that he should quickly stop and try to run away.
When one puts in the way in a lion, if they cannot kill in one step, he doesn’t need to stop. A lion is presumably not specifically, if they are many and they will cause great suffering, it’s obvious that he must stop.
Discussion: Snake and Not Scorpion
The point is, the Mishna says such language, “even if a snake is wrapped around his heel he should not stop.” The Gemara says, this is only in a place where there is no danger. The Gemara doesn’t say this language, the Gemara says “a snake and not a scorpion.”
The Rambam understood that it doesn’t mean specifically a snake or scorpion. The Gemara speaks in a manner that a scorpion is usually… The point is, a snake, it depends which snake. We are not accustomed to snakes, and in general, perhaps one will be frightened, but many snakes, he will just go and he will go away. He is not a danger. Let him, let him continue davening.
But if it is the way that the snake is indeed a lion, certainly he must throw it off. It’s not things that require self-sacrifice, not the three severe ones, yes? Simple things. Yes.
Halacha: Women, Slaves, Minors – Obligation of Prayer
The Rambam says further, who is exempt from prayer and who is obligated? The Rambam says, “Women and slaves and minors are obligated in prayer”. Why? Because the essence of prayer is apparently not a time-bound commandment. Very good, because it’s a prayer for mercy, and women also need mercy, they also need a Father to help them.
“And anyone who is exempt from krias shema, is exempt from prayer”. Like the groom that we learned, one engaged in a mitzvah, it’s a kal vachomer that he is exempt from prayer. And yet there is one distinction.
Distinction: Women Are Obligated in Prayer but Exempt from Krias Shema
All these laws, all the laws that we learned in the laws of krias shema chapters 3 and 4, I don’t remember where it said whoever is exempt from krias shema is also exempt from prayer, because prayer is a lesser severity. Except for women, regarding whom it is reversed. Women are obligated in prayer but exempt from krias shema.
Discussion: Are Women Obligated in All Rabbinic Laws of Prayer?
We already asked the inquiry whether this means that they are obligated actually in all rabbinic laws of prayer, or is it only from the Torah, the essence of prayer. Not clear.
Speaker 2: What happened here that it was said that perhaps it’s only rabbinic? And the Rambam sounds that they are indeed obligated in prayer simply. I don’t understand here the distinction.
Speaker 1: But there is indeed one leniency that is by prayer even more than krias shema, right? That is, accompanying the dead, even not someone for whom the dead is obligated. Earlier by krias shema we learned that one who accompanies the dead, only the one whom the dead needs them is exempt. But regarding prayer, everyone who goes out to honor, to honor a dead person, to accompany, even if they don’t need him for the dead, are exempt from prayer. Very good. So… Very good. That is the halacha.
Discussion: Are Women Obligated in Rabbinic Prayer?
He brings here actually, there is, the Rambam explained further in chapter 1 that since the obligation from the Torah is not time-bound, therefore women are obligated, it’s implied from that that actually not obligated in the rabbinic, only in the Torah obligation.
But Rashi and others argued that it could be that the rule that women are exempt from positive time-bound commandments is only a rule on Torah obligations, rabbinic commandments even time-bound they can be obligated, according to this they should indeed be obligated in proper prayer.
The Custom: Women Don’t Pray
But the custom, the custom is like the Magen Avraham already said that the custom is that they are exempt, that they don’t conduct themselves to daven. Although the Mishna Berura for example rules that they are obligated, he brings that the Chofetz Chaim’s son writes that his mother almost didn’t daven, it’s the custom even the Chofetz Chaim’s own custom.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות תפילה פרק ו׳
דער שיעור איז מתנדב געווארן דורך מכון כרם בראשות הרב ר׳ יואל ווערצבערגער.
—
כללי׳דיגע הקדמה צום פרק
פרק ו׳ איז דער לעצטער פרק וואס באהאנדלט עיקר הלכות תפילה (שמונה עשרה). די סטרוקטור פון די פריערדיגע פרקים: צוויי פרקים צוריק – 5 זאכן וואס זענען מעכב א תפילה; פאריגער פרק – 8 זאכן וואס זענען חשוב ביי תפילה (ריינקייט, כבוד, א.א.וו.). יעצט, פרק ו׳, גייט מען לערנען נאך הלכות ארום דאווענען.
חידוש אין דער סטרוקטור פון פרק ו׳: הרב רבינוביץ (יד פשוטה) גיט א כלל אז דער פרק באהאנדלט בעיקר זאכן וואס זאלן נישט שטערן פאר׳ן דאווענען – נישט ארבעטן, נישט עסן, א.א.וו. אבער די ערשטע צוויי הלכות שטימען נישט אריין אין דעם כלל – זיי זענען מער א השלמה פון עיקר הלכות תפילה, און מ׳קען טראכטן פון פלעצער זיי אריינצולייגן אין פריערדיגע פרקים. פון הלכה ג׳-ד׳ און ווייטער פאסט דער כלל בעסער.
—
הלכה א׳ – אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין.” אבער אויב ער שלעפט א משא, אדער דער בית הכנסת האט שני פתחים ושתי רחובות (“שמא ילך ויכנס בפתח האחר”), אדער ער האט תפילין אויפ׳ן קאפ (“שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה”) – איז עס מותר.
פשט: דער איסור איז מצד חשד – ווען איינער גייט פארביי א שול ווען מ׳דאוונט, זעט עס אויס ווי ער מיידט אויס דאווענען. די היתרים זענען אלע מצד אוועקנעמען דעם חשד.
חידושים און הסברים:
1. קשיא אויף דער פלאצירונג פון דער הלכה: די הלכה באלאנגט לכאורה צו הלכות תפילה בציבור, נישט צו הלכות תפילה סתם. פארוואס שטייט עס דא? א פארשלאג: אפשר די ערשטע צוויי הלכות באהאנדלן דעם relationship פון א יחיד מיט׳ן ציבור – וויאזוי דער יחיד אינטערעקט מיט תפילת הציבור וואס גייט נישט דווקא מיט זיין סדר.
2. וואס איז דער חשד? רבינו מנוח זאגט אז דער חשד איז אז ער איז א גוי. רבינו יונה זאגט אנדערש – דער חשד איז נישט אז ער איז א גוי, נאר אז ער איז א פורק עול – ער נעמט נישט ערנסט דאווענען.
3. פארבינדונג מיט דער פריערדיגער הלכה (נישט דאווענען אחורי בית הכנסת): מיר האבן שוין פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט דאווענען אחורי בית הכנסת. ממילא, ווען איינער גייט דורך אחורי בית הכנסת, איז קלאר אז ער דאוונט נישט דארט – ער גייט סתם שפאצירן, און דאס זעט אויס ווי ער מיידט אויס דאווענען.
4. דער היתר פון שני פתחים – ווי ווייט גייט עס? אפילו ער גייט נישט אריין דורכ׳ן צווייטן טיר, איז שוין נישטא קיין פראבלעם, ווייל דער חשד איז אוועקגערוקט. דער כלל: איינמאל דער מענטש האט געטון עפעס וואס רוקט אוועק דעם חשד, אויב דער רואה איז דווקא א גרויסער חשדן – איז דאס שוין נישט דיין פראבלעם.
5. וואס אויב מ׳קען אים? אויב מ׳קען דעם מענטש און מ׳ווייסט אז ער דאוונט אין אן אנדער שול, איז דאך נישטא קיין חשד? ענטפער: דא רעדט מען פון א סטרעינדזשער וואס זעט אים – ער ווייסט נישט אז דער מענטש דאוונט ערגעץ אנדערש.
6. [Digression: פראקטישער עצה בדרך צחות:] דערפאר איז אלעמאל גוט צו דאווענען צוויי מאל אין א וואך אין צוויי בתי מדרשים – ווייל אז נישט, יעדע מאל וואס איינער טרעפט דיך, הייבט ער אן צו טראכטן “ער גייט נישט קומען דאווענען.”
7. דער היתר פון תפילין: ער ווארפט נישט אוועק די מצוה פון תפילין, דער עולם זעט אז ער איז א פרומער איד – ממילא פאלט אוועק דער חשד.
8. שאלה אויף דער סתירה מיט׳ן רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז תפילה בציבור איז א מצוה. אויב אזוי, פארוואס דארף מען א באזונדער דין פון חשד? ענטפער: אפילו אויב דו דאווענסט נישט היינט בציבור (דו גייסט צו דער ארבעט, א.א.וו.), זאלסטו מקפיד זיין אויף דעם חשד-ענין.
—
הלכה ב׳ – נישט מאריך זיין בתפילה מיט׳ן ציבור; מוסיף זיין ביחיד
דברי הרמב״ם: “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי.” “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו.” “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף.” “אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו, כפי צחות לשונו.” “ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל.” “אבל לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.”
פשט: א מענטש וואס דאוונט מיט׳ן ציבור זאל זיך אריינבלענדן מיט׳ן ציבור. אבער ביחיד מעג ער מוסיף זיין בקשות אין די מיטעלסטע ברכות, מעין הברכה, אדער אלעס אין שומע תפלה.
חידושים און הסברים:
1. וואס מיינט “מאריך בתפילה”? א וויכטיגע חילוק: “מאריך” מיינט נישט סתם רעדן סלאו. מענטשן וואס זענען היינט “מאריך בתפילה” טוען דאס ווייל ס׳איז זיי שווער צו מכוון זיין. אבער דער אמת׳ער פשט פון מאריך איז אז ער איז מוסיף בקשות, ער איז מחדש תפילות – ער לייגט צו אייגענע ווערטער און בקשות.
2. “כפי צחות לשונו” – א וואונדערבארע ווארט: ס׳איז נישט קיין פראבלעם צו מוסיף זיין, נאר מ׳זאל נישט ארויסקומען בלשון עילג (שטאמלדיג, נישט פאסיג). א חילוק: ווען מ׳בעט פאר כלל ישראל, קען מען זיך נישט פארשטעלן אז ס׳זאל ארויסקומען בלשון עילג (ווייל די חכמים האבן שוין מתקן געווען אלעס וואס מ׳דארף). אבער ווען מ׳בעט פערזענליך – “באשעפער, העלף מיר” – דארט וויל מען רעדן פערזענליך, און דארף מען אכטונג געבן אויף צחות לשונו.
3. שומע תפלה אלס כלליות׳דיגע ברכה: שומע תפלה גייט ארויף אויף אלע צרכים, דערפאר קען מען דארט בעטן כל צרכיו – אפילו זאכן וואס פאסן נישט אריין אין א ספעציפישע ברכה.
4. פארוואס נישט אין ג׳ ראשונות און ג׳ אחרונות? ווייל דאס איז שבח והודאה. אדער אפשר ווייל דארט איז שאלת רבים (צרכי רבים), נישט צרכי יחיד – ס׳איז נישט דער פלאץ פאר אייגענע פראבלעמס.
—
הלכה ג׳ – נישט עסן און נישט ארבעטן פאר שחרית
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית.” אויך “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו” – נישט גיין באזוכן מענטשן פאר שחרית. אבער טעימה ועשיית מלאכה מעג מען קודם מוסף און קודם מנחה (נאר א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה).
פשט: פון עמוד השחר ביז שחרית טאר מען נישט עסן, נישט ארבעטן, נישט גיין שאלת שלום. דער טעם: מ׳זאל קודם דאווענען פאר מ׳טוט אנדערע זאכן.
חידושים און הסברים:
1. וואס מיינט “מלאכה”? נישט מלאכה ווי שבת – נאר ארבעט ממש. נישט גיין אין ארבעט פאר מ׳דאוונט.
2. דער טעם – נישט ווייל ער וועט פארגעסן: דער איסור איז נישט נאר ווייל ער וועט פארגעסן צו דאווענען. די גמרא זאגט “אף לעסוק בצרכיו” – ער וועט זיין טרוד מיט זיינע חפצים. דער עיקר טעם איז אז דער אייבערשטער קומט פאר אלעם – קודם דאווענען, דערנאך אלעס אנדערע.
3. “משכים לפתחו של חבירו” – וואס מיינט עס? דער היסטארישער קאנטעקסט: אין די אלטע צייטן איז געווען א סדר פון “פעטראן” (patron) – א מענטש איז געקומען פארטאגס צו זיין רבי אדער בעל הבית און געזאגט “גוט מארגן, איך בין דא, וואס דארף איך טון.” ווי מ׳זעט אין חז״ל: “משכימין לפתחו של רבן גמליאל.” דער פשט: דער אייבערשטער קומט פאר דעם – ער איז טאקע דיין רבי, אבער דער אייבערשטער קומט פריער.
4. סתם “גוט מארגן” זאגן איז נישט אסור: סתם זאגן שלום צו א צווייטן איז נישט דער איסור. פארקערט – מ׳האט שוין געלערנט אז אפילו אינמיטן ברכות קריאת שמע, בין הפרקים, מעג מען מקדים שלום פאר ווער ס׳דארף.
5. חילוק צווישן שחרית און מוסף/מנחה: טעימה און מלאכה זענען נאר אסור פאר שחרית. פאר מוסף און מנחה מעג מען טועם זיין (נאר א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה). ביי מנחה איז דער טעם מער וועגן ער גייט פארגעסן צו דאווענען, נישט דער זעלבער נושא ווי ביי שחרית (וואו ס׳גייט אויך אום כבוד – דער אייבערשטער קומט ערשט).
6. שחרית – “אחד מני אלף לא גזרו רבנן”: ביי שחרית גייט קוים איינער אין מרחץ פאר דאווענען, ממילא האט מען נישט גוזר געווען אויף דעם. דער יסוד: אויב נאר איין מענטש פון טויזנט טוט עס, איז ער נישט גייענדיג פארגעסן שחרית.
—
הלכה ו׳ – איסורים סמוך למנחה
דברי הרמב״ם: “כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפילה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדין אפילו בגמר דין שמא יתעורר שם פירכא וימשך, ולא ישב לפני הספר שמא ישבר הזוג, ולא יכנס לבורסקי שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.”
פשט: פון זמן מנחה גדולה אן טאר מען נישט אנהייבן פארשידענע טעטיגקייטן וואס קענען זיך פארשלעפן און פאראורזאכן אז מען וועט פארפאסן מנחה.
חידושים און ביאורים:
1. חילוק צווישן שחרית און מנחה – צוויי פארשידענע יסודות: ביי שחרית איז דער נושא אז מען דארף ערשט מקבל זיין עול מלכות שמים פאר מען טוט עפעס אנדערש – א ענין פון חשיבות פון תפילה. ביי מנחה איז דער נושא אנדערש: דער חשש איז אז ער וועט ווערן נמשך אין זיין טעטיגקייט און פארגעסן צו דאווענען.
2. אכילת עראי ביי מנחה vs. שחרית: פאר שחרית טאר מען אפילו נישט טועם זיין (גארנישט עסן). פאר מנחה אבער – טועם מעג מען, נאר אכילת עראי (א סעודה קטנה) טאר מען נישט. דער חילוק: ביי שחרית איז דער איסור פון עסן פאר דאווענען א ברייטערער איסור; ביי מנחה איז נאר דער חשש פון שמא ימשך.
3. דין – נישט תורה: דער רמב״ם זאגט מ׳טאר נישט דן זיין אפילו בגמר דין, ווייל שמא יתעורר פירכא. דין איז נישט דאס זעלבע ווי תלמוד תורה – מ׳איז נישט עוסק בתורה, נאר מ׳איז מברר מציאות און מכריע. דעריבער האט עס נישט דעם דין פון “עוסק בתורה” לגבי פטור פון תפילה.
4. בורסקי: בורסקי מיינט א מענטש וואס האט א ביזנעס (לעדער-מאכער), און מ׳טאר נישט גיין טשעקן אויף זיין סחורה סמוך למנחה, ווייל ער קען זען א הפסד און ווערן פארנומען דערמיט.
5. סמוך למנחה קטנה מעג מען עסן: ווייל דאס איז די נארמאלע צייט וואס רוב בני אדם עסן, האט מען נישט גוזר געווען.
—
הלכה: “אם התחיל לא יפסיק” – ווען הייסט “התחיל”?
דברי הרמב״ם: “אבל אם התחיל, לא יפסיק אלא גומר ומתפלל. מאימתי חשיב התחלה? תספורת — משיניח מעפורת על ספרים להגיהם; מרחץ — משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו; בורסקי — משיקשור בגד חלציו; אכילה — בני ארץ ישראל משירחץ ידיו, ובני בבל משיטול חגורו; דין — משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו.”
פשט: אויב מען האט שוין אנגעהויבן איינע פון די טעטיגקייטן, דארף מען נישט אפשטעלן – מען ענדיגט און דאווענט נאכדעם. דער רמב״ם דעפינירט פאר יעדע טעטיגקייט ווען עס הייסט “אנגעהויבן.”
חידושים און ביאורים:
1. בני ארץ ישראל vs. בני בבל ביי אכילה: אין בבל פלעגט מען גיין מיט א גארטל זייער פעסט צוגעבונדן, אזוי אז מען האט זיך געדארפט עפענען דעם גארטל פארן עסן – דאס איז שוין “התחלה.” אין ארץ ישראל איז נישט געווען דער מנהג פון אזא פעסטן גארטל, ממילא איז די התחלה פון נטילת ידים. [אנגעמערקט אז היינט איז נישטא אזא זאך פון “התחלת חגורה” – חוץ דער וויזשניצער רבי וואס פלעגט עפענען זיין בעלט פארן עסן.]
2. דין – התחלה: ביי דין הייסט “התחלה” ווען די דיינים זעצן זיך אוועק און הייבן אן משא ומתן. אויב זיי זיצן אין שיינעס (ווארטן), איז די התחלה ווען די בעלי דינים קומען.
—
הלכה: תפילת ערבית – נישט עסן/שלאפן פאר מעריב
דברי הרמב״ם: “לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.”
פשט: מען זאל נישט קומען אהיים פון ארבעט און גיין עסן אדער שלאפן פאר מעריב, ווייל שמא תאנסנו שינה – ער מיינט נאר צו שלאפן א שעה אבער בלייבט שלאפן גאנץ נאכט.
חידושים און ביאורים:
1. גרויסע קשיא – תפילת ערבית רשות: דער רמב״ם האלט אז תפילת ערבית איז רשות. אויב אזוי, פארוואס זאל זיין אן איסור צו עסן אדער שלאפן פאר מעריב? אז ער פארגעסט – האט ער דאך בכלל נישט עובר געווען אויף גארנישט! די גמרא׳ס ברייתא רעדט אויך וועגן קריאת שמע (וואס איז א חובה), ממילא פאסט עס פאר קריאת שמע, אבער פאר תפילת ערבית בלייבט עס שווער.
2. א פארשלאג: אפשר רעדט דער רמב״ם צו דעם מענטש וואס איז מקפיד אויף מעריב – ס׳איז אן עצה טובה: אויב דו ביסט שוין מקפיד, טו עס גלייך. אבער דאס איז נישט גאנץ באפרידיגנד.
3. “קיבלוה עליהם כחובה”: אפשר נאכדעם ווי כלל ישראל האט מקבל געווען מעריב כחובה, איז שוין פאראן א גרונט פאר דעם איסור. אבער דער רמב״ם׳ס שיטה אין דעם איז נישט קלאר – ער האלט דאך אז ס׳איז רשות, און “קיבלוה כחובה” איז געווען נאכדעם, נישט אין דער זעלבער צייט ווי די ברייתא. דער ענין בלייבט אן אפענע קשיא.
—
הלכה: תורתו אומנתו – פטור פון תפילה
דברי הרמב״ם: “אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו אלא תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה — אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.”
פשט: איינער וואס תורתו אומנותו דארף נישט אפשטעלן לערנען פאר תפילה (אבער יא פאר קריאת שמע).
חידושים און ביאורים:
1. וואס מיינט “תורתו אומנתו”: דער רמב״ם טייטשט אז “רבי שמעון בן יוחאי וחבריו” מיינט נישט סתם א הויכע מדריגה, נאר ספעציפיש מענטשן וואס האבן נישט געהאט קיין אנדערע ארבעט – זיי האבן געהאלטן אז מ׳דארף נישט ארבעטן. דאס איז דער מאסשטאב: איינער וואס האט ממש נישט קיין אנדערע דזשאב.
2. משנה שבת: אין די משנה שטייט “מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.” רבי יוחנן זאגט אז דאס איז דווקא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה.
3. “בשעת שעוסק בו”: אפילו א מענטש וואס איז תורתו אומנתו, האט ער אויך צייטן וואס ער שפאצירט אדער טוט אנדערע זאכן – ער לערנט נישט יעדע סעקונדע. דער פטור איז נאר בשעת ער איז טאקע עוסק אין תורה.
4. דער חילוק צווישן א בעל אומנות רעגולער און א תורתו אומנותו: א רעגולערער ארבעטער איז עניוועיס מפסיק פאר זיין ארבעט, און ווען ער ארבעט קען ער מפסיק זיין פאר מנחה. אבער ביי לערנען – ער איז נישט מפסיק, ווייל תלמוד תורה איז גרעסער פון תפילה.
5. דער עיקר נוגע ביי מנחה: שחרית האט ער נאך נישט אנגעהויבן לערנען (פארן סדר איז ער מחויב צו דאווענען), און מעריב בלייבט מען שוין אין דערהיים. נאר מנחה קומט אינמיטן לערנען.
6. [Digression: פארבינדונג צו ליקוטי שיחות:] אפשר דערפאר דארף מען יעדן טאג „אריכות קדושה” ווען מ׳מאכט נישט קיין געהעריגע מנחה – ווייל בעצם איז ער פטור, אבער ער איז מחמיר. דער מנהג היינט איז אז מ׳איז יא מפסיק, אבער ס׳איז נישט אזוי פשוט.
—
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
דברי הרמב״ם: “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי.”
פשט: עוסק בצרכי ציבור איז ווי עוסק בדברי תורה.
חידושים און ביאורים:
– א וויכטיגער חילוק צווישן לומדי תורה און עוסק בצרכי ציבור: לומדי תורה זענען נישט פטור פון קריאת שמע (נאר פון תפילה), אבער עוסק בצרכי ציבור איז פטור סיי פון קריאת שמע סיי פון תפילה. ער זאל נישט מפסיק זיין, נאר „יקום ויקרא ויגמור מלאכתו” – אזוי ווי מ׳האט געלערנט ביי קריאת שמע.
—
הלכה: מפסיק זיין אינמיטן תפילה – מלך ישראל, מלך גוי, סכנה
דברי הרמב״ם: “אין המתפלל מפסיק תפילתו אלא מפני סכנת נפשות. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו.”
פשט: מ׳טאר נישט מפסיק זיין אינמיטן שמונה עשרה, אפילו פאר א מלך ישראל, נאר פאר סכנת נפשות.
חידושים און ביאורים:
1. דער חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע: ביי קריאת שמע מעג מען מפסיק זיין בין הפרקים מפני היראה (כבוד פאר א חשוב׳ע מענטש). ביי תפילה – אפילו פאר א מלך נישט. דער טעם: תפילה איז חמור׳ער ווי ברכות קריאת שמע. ביי תפילה איז מען דבוק, מ׳שטייט פאר הקב״ה, און ס׳איז „obvious” אז מ׳דאוונט. קריאת שמע איז ווייניגער חמור, דעריבער מעג מען מפסיק זיין מפני היראה.
2. מלך גוי: פאר א מלך גוי מעג מען יא מפסיק זיין – ווייל דארט איז שוין א שטיקל סכנה (שמא יהרגנו).
—
הלכה: מלך גוי אדער אנס קומט אנטקעגן
דברי הרמב״ם: “היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו – יקצר. ואם אינו יכול – יפסיק.”
פשט: ער זאל פרובירן מקצר זיין – יעדע ברכה שנעל, אדער הביננו, אדער אויסלאזן ווערטער ביז ער קומט שנעל צום סוף. אויב ער קען נישט מקצר זיין, זאל ער גאר אפשטעלן, ווייל פיקוח נפש.
—
הלכה: נחש אדער סכנה אינמיטן תפילה
דברי הרמב״ם: “וכן אם ראה נחש בא כנגדו… אם הגיע אליו והוא דרכו” – אויב זיי זענען מסוכנ׳דיג אין דעם פלאץ, זאל ער שנעל אפשטעלן.
חידושים און ביאורים:
1. משנה vs. גמרא: די משנה זאגט: „אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.” די גמרא מגביל: דאס איז נאר אין א מקום וואס ס׳איז נישט קיין סכנה. די גמרא׳ס לשון איז „נחש ולא עקרב.”
2. דער רמב״ם׳ס פארשטאנד: ס׳מיינט נישט דווקא נחש אדער עקרב – ס׳ווענדט זיך אין דעם מציאות: אסאך נחשים זענען נישט מסוכנ׳דיג, ער גייט חאפ א גיין און גייט אוועק. אבער אויב דער נחש איז א „לוין” (מסוכנ׳דיגער טיפ), מוז ער אפשטעלן.
3. „לוין” איז מסתמא נישט דווקא – אויב א מאסע מענטשן קומען מאכן גרויסע יסורים, מוז ער אויך אפהערן.
4. נישט קיין ענין פון מסירות נפש – ס׳איז נישט קיין שלש חמורות, נאר דברים פשוטים.
—
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה.”
פשט: תפילה איז בעצם נישט קיין מצוות עשה שהזמן גרמא (ס׳איז רחמים, און נשים דארפן אויך רחמים), דעריבער זענען נשים חייב.
חידושים און ביאורים:
1. חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע ביי נשים: נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע – דאס איז פארקערט פון דעם כלל אז ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז פטור פון תפילה.
2. די חקירה: צי נשים זענען חייב אין אלע הלכות תפילה דרבנן (שמונה עשרה מיט אלע תקנות), אדער נאר אין דער עצם תפילה מדאורייתא? דער רמב״ם אין פרק א׳ האט מסביר געווען אז ווייל חיוב מן התורה איז נישט זמן גרמא, דעריבער זענען נשים חייב – משמע נאר די דאורייתא, נישט די דרבנן.
3. רש״י און אנדערע טענה׳ן: דער כלל אז נשים זענען פטור פון מצוות עשה שהזמן גרמא איז נאר א כלל אויף דאורייתא׳ס; מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא קענען נשים חייב זיין. לויט דעם זענען נשים חייב אין תפילה געהעריג (אויך דרבנן).
4. דער מנהג (מגן אברהם): נשים פירן זיך נישט צו דאווענען. הגם דער משנה ברורה פסק׳נט אז זיי זענען חייב, ברענגט ער אז דער חפץ חיים׳ס זון שרייבט אז זיין מאמע האט כמעט נישט געדאוונט – דאס איז דער מנהג אפילו אין חפץ חיים׳ס אייגענע שטוב.
—
הלכה: כלל – ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז פטור פון תפילה
דברי הרמב״ם: “וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה.”
פשט: אלע הלכות פון פרק ג׳-ד׳ הלכות קריאת שמע (חתן, עוסק במצוה, וכו׳) – ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז אויך פטור פון תפילה, ווייל תפילה איז א קלענערע חומר.
חידושים און ביאורים:
1. חוץ פון נשים – ביי זיי איז פארקערט (חייב בתפילה, פטור פון קריאת שמע).
2. מלווין את המת – א נאך א קולא ביי תפילה מער ווי קריאת שמע: ביי קריאת שמע איז נאר דער וואס די מת דארף אים (מי שמתו מוטל לפניו) פטור. אבער ביי תפילה איז יעדער וואס גייט מלווה זיין א מת פטור, אפילו אויב מ׳דארף אים נישט פאר די מת – בלויז ער גייט ארויס לכבוד.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ו׳ – אחורי בית הכנסת, אריכות בתפילה, ופעולות קודם התפילה
הקדמה לשיעור
רבותי, מיר לערנען הלכות תפילה פרק ו׳.
און די היינטיגע שיעור איז מתנדב געווארן דורך מכון כרם, די גאנצע מכון פון תורה וחכמה, בראשות הרב ר׳ יואל ווערצבערגער, ער שטיצט די תורה, און יעדער איינער זאל זיך אויסלערנען, אריינשיקן אויך די זעלבע זאך, מ׳קען כאפן די זעלבע זכות. יא? ער איז מסכים. כח ר׳ יואל.
סקירה כללית פון פרק ו׳
זאגט די הייליגע רמב״ם, לויט ווי ס׳זעהט מיר אויס די לעצטע פרק, ס׳הייסט מיר גייען לערנען נאך אסאך, אבער די לעצטע צוויי פרקים… צוויי פרקים צוריק איז געווען פינף זאכן וואס זענען מעכב א תפילה. פאריגע פרק איז געווען אכט זאכן וואס מ׳דארף געדענקען, ס׳איז חשוב ביי א תפילה צו געדענקען, ס׳איז טאקע די ריינקייט און זיין אנגעטון בדרך כבוד און אזוי ווייטער. און יעצט גייט ער אונז געבן נאך הלכות תפילה, נאך זאכן וואס ס׳איז בדרך כבוד׳יג צו דאווענען, וואס ס׳איז ריכטיג צו דאווענען.
ס׳איז מער, מער, הרב רבינוביץ זאגט א כלל פאר די פרק, מער אלע זאכן וואס וויאזוי אנדערע זאכן זאלן נישט שטערן פאר׳ן דאווענען. ס׳הייסט, די ערשטע הלכה שטימט נישט אזוי גוט. די ערשטע צוויי הלכות איז אפשר אזויווי א השלמה פון עיקר הלכות תפילה. אני קען טראכטן פון פלעצער אריינצולייגן די ערשטע צוויי הלכות אין די פריערדיגע פרקים. אבער פון דארט, פון הלכה ג׳ אדער ד׳ און ווייטער, איז אלע הלכות זענען נישט טון ארבעט פאר׳ן דאווענען, נישט עסן פאר׳ן דאווענען, נאכ׳ן דאווענען, אזעלכע סארט זאכן וואס… הלכות פון ארום און ארום דאווענען. יא. און וויפיל איך געדענק איז דאס די לעצטע פרק וואס לערנט הלכות תפילה. דער רמב״ם זאגט ער גייט לערנען הלכות ברכות, הלכות תפילה בציבור, אנדערע זאכן. אבער די עיקר הלכות שמונה עשרה און תפילה האט זעקס פרקים, קען מען זאגן.
הלכה א׳ – איסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם אין הלכה א׳: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין”. מ׳טאר נישט זיין אין די בעק פון בית המדרש ווען דער ציבור דאוונט, ווייל דעמאלטס זעהט מען אז ער איז נישט דארט, אדער נישט אריבערגיין. ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, די הלכה באלאנגט לכאורה נאך הלכות תפילה בציבור, איך ווייס נישט פארוואס ס׳קומט דא אריין. אבער ער זאגט מ׳איז חושש אז ער איז א גוי, אזוי זאגט רבנו מנוח, איך ווייס נישט ווער ס׳זאגט אזוי. די פוינט איז, מ׳גייט ארויף א איד, א איד גייט אדורך א שול, און דער עולם דאוונט, און ער פארט זיך ווייטער, ער איז נישט גורם די זאך. ס׳איז נישט קיין כבוד, ס׳איז נישט קיין וועג.
ס׳איז אינטערעסאנט, איך טראכט, מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט דאווענען אחורי בית הכנסת אויך נישט. סאו אז א מענטש גייט אריבער אחורי בית הכנסת דאווענען, גייט ער דאך נישט דארטן דאווענען. ער טאר דאך נישט דארטן דאווענען. ניין, אבער ס׳מיינט אז ער גייט דארט, מ׳זעט אז ער גייט שפאצירט אדורך. מ׳מיינט אז ער עוואוידט די דאווענען.
היתרים – מתי מותר לעבור
אויב ער שלעפט א משא, זעט מען אז ער איז ביזי מיט עפעס, און נישט פשוט אז ער דרייט זיך ארויס פון די דאווענען. אדער, אויב האט די בית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות, און אין דעם איז נישט קיין פראבלעם, מ׳זעט אים גיין אין די וועג, ווייל מ׳טראכט נישט, שמא ילך ויכנס בפתח האחר. אפילו ער גייט נישט פון פתח האחר, איז נישט קיין פראבלעם. אבער ס׳איז אלעמאל גוט צו מורא האבן פון חשד.
די זעלבע זאך, בהיותו יושב בבית הכנסת, יאמר הרואה, ווער ס׳וועט זען, וועט זאגן, שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. דאס הייסט, אויב דער רואה איז דווקא א גרויסער חשדן און ער גייט אים חושד זיין, איז עס שוין נישט דיין פראבלעם. איינמאל דער מענטש האט געטון עפעס וואס חשד איז אוועקגערוקט פון די חשד, דאס אז דו ביסט דווקא א חשדן איז נישט שוין דיין פראבלעם.
פיין גוט. אבער אויך, אפשר אויב מ׳קען אים יא און מ׳ווייסט אז ער גייט דאווענען אין דעם שול? ווייטער, דו קענסט אים, דו ווייסט, סתם איז ער היינט ביזי אדער ער גייט ערגעץ גיין. אבער דא רעדט מען פון א סטרעינדזשער וואס זעט, דו גייסט פון בית המדרש, און איינער גייט דאווענען אין בעלזא, ער דאווענט נישט מיט די פאפא׳ער בית המדרש. דערפאר איז אלעמאל זייער גוט צו דאווענען צוויי מאל אין א וואך אין צוויי בתי מדרשים, ווייל אז נישט, יעדע מאל וואס איינער וועט דיך טרעפן, הייבט ער שוין אן צו טראכטן, “ער גייט נישט קומען דאווענען”.
קשיא: פארוואס איז דא א דין פון חשד?
ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט דאך פריער האט ער געזאגט די מצוה איז דאווענען בצבור. ס׳איז אביסל פאני. אקעי, די פאקט איז אז די מצוה איז דאווענען בצבור, נאר מ׳האט דא אן ענין פון חשד אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי דו דאווענסט נישט בצבור. רייט, פאני. אבער אפשר פארקערט, ביז יעצט האבן מיר גערעדט פון איינער וואס דאווענט נישט בצבור. אפילו דו דאווענסט נישט היינט בצבור, דו גייסט צו די ארבעט וכדומה, זאלסטו מקפיד זיין אויף דעם.
היתר מיוחד – תפילין בראשו
זאגט דער רמב״ם ווייטער, אם היה עליו תפילין בראשו, אויב דער מענטש גייט מיט תפילין, דעמאלט איז מותר לעבור אחורי בית הכנסת אפילו אין כל אלה, מעג ער יא דורכגיין אחורי בית הכנסת אפילו אן די תירוצים. פארוואס? ווייל ער האט עפעס וואס ווייזט אז ער נעמט ערנסט די דאווענען און די מצוות. שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה. שהרי הוא מוכיח על עצמו שהוא רודף מצוות. היינט קען מען זאגן ער קען גיין היטן דריי כללות. ער ווארפט נישט די מצוה פון תפילין, דער עולם ווייסט אז ער איז א פרומער איד. וואספארא ספרים האלט ער מיט לערנען, יא.
שיטת רבינו יונה
זאגט דער רבינו יונה, ער זאגט אז ס׳מיינט נישט אז דו ביסט א גוי. אקעי, דו ביסט נישט א גוי, אבער דו ביסט א פורק עול. דו ביסט נישט קיין פורק עול? היינט גייט ער נישט אין בית המדרש for whichever reason, ער זאל מאכן זיכער אז דער עולם ווייסט, מיינט נישט אז דו ביסט א פורק עול וואס גייט נישט אין שול.
הלכה ב׳ – אריכות בתפילה עם הציבור וביחיד
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “המתפלל עם הציבור”. נאך א זאך פון ציבור, ס׳איז אינטערעסאנט, די צוויי הלכות זענען עפעס אזוי די relationship פון א יחיד מיט די ציבור. וויאזוי אינטערעקט דער יחיד מיט די תפילת הציבור וואס גייט נישט דווקא מיט זיין סדר, אפשר דאס איז די ווארט. ווייל ס׳איז עפעס, ער איז די עובד, ער דאוונט מער באריכות, ער וויל נישט דאווענען מיט׳ן ציבור. דו ביסט נאך אלץ שייך דא אריינצוגיין אין א חורבה בית הכנסת. די זעלבע זאך דא גייט מען זען נאך אזא זאך. “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי”. ער זאל נישט דאווענען צו לאנג, ווייל ער זאל זיך אריינבלענדן מיט׳ן ציבור, ער זאל דאווענען בערך אזוי לאנג ווי די ציבור דאוונט.
וואס מיינט “מאריך בתפילה”?
אבער מאריך זיין, דרך אגב, איך וויל זאגן, איך מיין אז מאריך זיין, די אלע לשונות וואס שטייט מאריך, מיינט נישט צו זאגן יעדע ווארט slow, אזויווי מענטשן וואס זענען היינט מאריך תפילה. איך מיין אז זיי טוען זייער אייגענע זאך, זיי זענען מוסיף, זיי זענען מוסיף בקשות. סתם צו רעדן slow איז סתם weird, מ׳דארף נישט דאווענען “ברוך” אזוי רעדט דאך נישט קיין מענטש. איך טראכט, ער טוט עס ווייל ס׳איז אים שווער צו מכוון זיין, און איך זאג דיר, איך זאג דיר אז די הלכה, איך זאג דיר אז די הלכה, איך זאג דיר אז וואס שטייט מאריך מיינט נישט… מ׳מעג מאריך זיין בתפילה, מ׳מעג מחדש זיין תפלות.
אריכות ביחיד – הרשות בידו
אבער ביחיד, “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו”. א מענטש אליין מעג מאריך זיין בתפילה, און וואס הייסט מאריך זיין בתפילה? “אין בו לאום אלא כדי להרבות תפלותיו”. אויב ער וויל אריינגיין אין די תפילת שמונה עשרה, וויל ער מוסיף זיין, ער דאוונט א תפילת סדר יום הכיפורים, ער וויל זאגן א לאנגע תפילה, די לאנגע סדר יום הכיפורים, “מה אנו מה חיינו”. אה, ער זאגט אז אפילו, ער וויל זאגן ווערטער, ער איז אין די mood פון זאגן א חטאתי עויתי פשעתי, ער וויל זאגן א קידוש השם, אפילו א לענגערע תפילה, אקעי.
הוספות בברכות האמצעיות – מעין הברכה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף”. אין א ברכה וויל ער צו לאנג מאכן די תפילה, אבער ווי לאנג ס׳שטימט גוט אריין, וואס איז מעין הברכה? שטייט ביי פרנסה וויל ער בעטן מער פרנסה, ער גייט זאגן די רמב״ם די example, “אבל אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו”. דאס הייסט, פריער וואס ער האט געזאגט מוסיף מעין הברכה, צום שלום, לייגט ער צו נאך א גאנצע שטיקל. יעצט רעדט מען אז אפילו בתוך התפילה קען מען מוסיף זיין. גייט צו, האט ער א חולה, מבקש שלום ורחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. ווען מ׳האט נישט קיין חולה, בעט מען כלליות׳דיג פאר רפואה. ווען מ׳האט א חולה וויל מען דאך אסאך מער בעטן דארטן, קען ער נוצן זיינע אייגענע לשונות כפי צחות לשונו און בעטן רחמים אויף זיין חולה.
היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. דארט איז א מוסיף תחינה ובקשה. ועל דרך זה, דער רמב״ם געבט דא א וואונדערבאר ווארט, כפי צחות לשונו, “כל שאינו אומר לפניו זכר לדבר בלשון עילג”. לויט ווי גוט דו קענסט. ס׳איז נישט קיין פראבלעם, דו פילסט נישט עילג, לייגסט עפעס אריין וואס מ׳טאר נישט זאגן, ווייל ער זאגט שוין אלעס וואס די חכמים האבן געוואוסט אז מ׳דארף פארלאנגען יעדן טאג. און מ׳זאגט געווענליך, ס׳קען זיין אז ווען מ׳בעט פאר כלל ישראל, דו קענסט זיך נישט פארשטעלן אז ס׳זאל ארויסקומען בלשון עילג, אבער דא בעטסטו זיך, “באשעפער, העלף מיר, פליז”, מ׳וויל רעדן פערזענליך. אבער כפי צחות לשונו, ער זאגט, לויט וויפיל ער קען, אזוי גוט ווי ער קען. ועל דרך זה בכל אחת מכל הברכות לפי ענין הברכה.
שומע תפלה – כל צרכיו
זאגט דער רמב״ם, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. שומע תפלה איז א כלליות׳דיגע ברכה וואס גייט ארויף אויף אלע צרכים, איז דעמאלטס קען מען בעטן די אייגענע צרכים מכל צרכיו. אבל, זאגט ער, לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ווייל דעמאלטס איז שבח והודאה, און ס׳איז נישט געאייגנט פאר שאלת צרכים. אדער אפילו ס׳קען זיין, למשל רצה, ס׳איז שאלת רבים, אזויווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז צרכי רבים און נישט צרכי יחיד. ס׳איז נישט קיין פלאץ וואס א מענטש דארף אריינלייגן זיינע פראבלעמס.
הלכה ד׳ – איסור טעימה ומלאכה קודם שחרית
אקעי, זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה. די הלכה פון נישט עסן פאר׳ן דאווענען, זאגט דער רמב״ם. יא, ס׳גייט גיין אזא סדר. די ערשטע צוויי הלכות האב איך געזאגט, ס׳איז נישט קלאר וויאזוי ס׳קומט דא אריין. יעצט גייט זיין א לאנגע סדר, דער רמב״ם מאכט דא א שיינע סדר פון אלע מיני זאכן צו טון, אדער אלע סארט, יעדע תפילה האט אנדערע הלכות, שחרית, מנחה, מעריב, נישט אלע האבן די זעלבע הלכות, און אונז הייבן אן פון די פרי פון שחרית. יא. די צענטע הלכה, פריער האבן מיר געלערנט אויב א מענטש איז שוואך, זאגט דער רמב״ם אז מ׳זאל רעסטן פארדעם. יעצט רעדן מיר. זאגט די רמב״ם אין דברי הלכה, “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית”. א מענטש טאר נישט טועם זיין און נישט טון קיין מלאכות מאחר שיעלה עמוד השחר, פון ווען ס׳ווערט צופרי, עד שיתפלל תפילת שחרית, ביז מ׳דאוונט. א שטארקע הלכה.
מלאכה מיינט, כדי מ׳זאל טון נישט א לייט, אדער מ׳זאל טון נישט גיין ארבעטן? ניין, מלאכה מיינט ארבעט, נישט שבת. ס׳מיינט נישט ארבעטן. נישט גיין אין ארבעט פאר מ׳דאוונט.
דער טעם – נישט נאר ווייל ער וועט פארגעסן
און די גמרא זאגט, “אף לעסוק בצרכיו”, אפילו דאס איז שוין נישט גורם אז ער וועט שוין קעגן דעם אייגענעם צורך הגוף, דאס וואס קומט צו דאווענען, קומט דאך… “אף לעסוק בצרכיו”, דאס איז שוין נישט גורם אז ער וועט שוין… חפציו, ער וועט זיין פארנומען מיט זיינע חפצים, ער וועט זיין טרוד צו שמעלן אויף זיינע חפצים, זיינע… דאס איז נישט ווייל ער גייט פארגעסן צו דאווענען, נאר מ׳דארף קודם דאווענען פאר מ׳ארבעט אדער פאר מ׳עסט.
איסור להשכים לפתחו של חבירו
ווי די רמב״ם זאגט דא, “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו”, מ׳טאר נישט גיין זיך אינטערעסירן אויף אנדערע מענטשן, פרעגן שאילת שלום, גיין באזוכן מענטשן, קודם שיתפלל תפילת שחרית.
יא, דאס מיינט נישט צו זאגן שלום. ס׳מיינט, אזויווי ער זאגט, ער זאגט דאך “משכים לפתחו”, אבער ער זאגט, ער קומט צו אים, ער קומט… ניין, איך געדענק אז… וויאזוי הייסט עס… די רב אבא האט געזאגט, “אף להשכים לפתחו” אין די גמרא, “אף להשכים לפתחו”. איך האב געליינט אז אמאל אין די צייטן איז געווען אזא סדר, ס׳איז געווען א מענטש, למשל, ער איז געווען צוגעקומען צו א צווייטן, ס׳הייסט א “פעטראן” אין די גמרא, אין די מדרש, יא, “ביתו של אדם משל פטרונו”. ער האט געהאט עפעס איינער וואס ער ארבעט פאר אדער עפעס אזא סארט וועג, איז געווען אזא סדר אז יעדן אינדערפרי איז געווען אזא סדר. מ׳זעט דאך אין חז״ל, אין אנדערע פלעצער, אז מ׳איז געקומען “משכימין לפתחו של רבן גמליאל”, געדענקסט? פארטאגס אינדערפרי איז מען געקומען צו אים און מ׳האט געזאגט, “גוט מארגן רבי, איך בין דא, זאג מיר וואס איך דארף”, וכדומה. זאל מען דאס נישט טון פאר שחרית.
די פשט איז, דער אייבערשטער קומט פאר דעם. ער איז טאקע דיין רבי, אבער דער אייבערשטער קומט פארדעם. אבער סתם זאגן גוט מארגן פאר א צווייטן, נישט פון דעם רעדט מען. פארקערט, ס׳שטייט אפילו אינמיטן ברכות קריאת שמע, אקעי, מעג מען מקדים זיין שלום. מקדים שלום פאר ווער ס׳דארף, יא, בין הפרקים איז ער מקדים שלום אפילו.
חילוק בין שחרית למוסף ומנחה
יא, זאג ווייטער. יא, נישט קיין נטילת ידים אויפן וועג, קודם דאווענען נאכדעם ארויספארן. אבער ווען מעג מען יא עסן? אבער טעימה ועשיית מלאכה מעג יא טועם זיין אדער טון א מלאכה קודם מוסף און קודם מנחה. אבער נאר עפעס טועם זיין מעג מען, נאר עפעס טועם זיין, אבער אן אכילה, א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה.
יא, אבער דאס איז מער וועגן ער גייט פארגעסן, נישט וועגן די נושא פון טעימה.
הלכה ה: איסורים סמוך למנחה גדולה
Speaker 1:
ביי מנחה האט ער שוין געדאוונט שחרית. דא זעט מען די חשיבות פון שחרית — ער האט שוין מקבל געווען עול מלכות שמים מיט׳ן געטון די תפילה. יעצט איז א נייע נושא. פאר מנחה איז א נושא ער גייט זיך ממשיך ווערן, ער גייט פארגעסן, נישט די זעלבע נושא פון פאר שחרית.
זאגט דער רמב״ם:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה. ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה. ולא לדין, אפילו בגמר דין, שמא יתעורר שם פירכא וימשך. ולא ישב לפני הספר, שמא ישבר הזוג. ולא יכנס לבורסקי, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.
ביאור: חילוק בין שחרית למנחה
ווען ס׳איז אנגעקומען זמן מנחה גדולה, טאר מען נישט טון די זאכן וואס וועט אים אוועקנעמען די קאפ פון דאווענען. נישט וועגן נעמען די קאפ — ער גייט פארגעסן. שמא ימשך, ער גייט ווערן צו לאנג נמשך אין דעם און נישט אוועקגיין דאווענען.
איז אזוי, לא יכנס למרחץ, ער זאל נישט אריינגיין אין מרחץ אפילו להזיע — אפילו אויב ער וואשט זיך נישט אפ, ער טוט נאר די חלק פון מזיע זיין — טאר מען נישט טון עד שיתפלל. פארוואס? שמא יתעלף, דער מרחץ שוואכט אפ, ער וועט ווערן פארחלש׳ט ויבטל מן התפילה.
ולא לאכול, מ׳טאר נישט גיין עסן, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה.
קשיא: אכילת עראי ביי מנחה vs. שחרית
דער רמב״ם זאגט דאך דאס אלעס סמוך למנחה גדולה. אבער דא שטייט דאך “אבל טועם סמוך למנחה”, מיינט צו זאגן אפילו נישט קיין סעודה קטנה. א סעודה מיינט אז מ׳זעצט זיך עסן, מ׳מעג עסן, נישט פאסטן. נאכאמאל, דא שטייט אפילו אכילת עראי. טועם מעג זיין, אבער אכילת עראי טאר מען נישט.
פאר שחרית טאר מען נישט עסן, נישט נאר מ׳טאר נישט מאכן א סעודה. ער זאגט, פאר שחרית טאר מען נישט טועם זיין, מ׳טאר נישט עסן. פאר מנחה, טועם מעג מען עסן. אז מ׳טאר נישט זיצן צו א סעודה, אפילו א קליינע סעודה, דאס מיינט אכילת עראי. אכילת עראי מיינט א סעודה. יא. סעודה קטנה, אזוי זאגט דער מפרש, אין גמרא שטייט סעודה קטנה. איך מיין נישט אז ס׳איז דא א סעודה קטנה און ס׳איז דא א סעודה גדולה. אפילו א סעודה קטנה טאר מען נישט, שמא ימשך באכילה.
דין — נישט תורה
און ער זאגט, ולא ילמוד, מ׳טאר נישט דן זיין אין תורה, אפילו בגמרא דין, אפילו מ׳האט געענדיגט שוין. פארוואס? שמא יתעורר שם פירכא, אפשר אין די לעצטע מינוט האט אריינגעקומען א נייע סברא, א פירכא, און ס׳האט זיך צו ווארפן די נסח. דו מיינסט טאקע אז דו ענדיגסט, דו האלטסט שוין ביי די גמר דין, אבער ס׳קען נאך אייביג אריינקומען א נייע סברא, וימשך, און מ׳וועט נישט ווערן מבטל מן התפילה.
מ׳רעדט זיך דא לכאורה באופן ווען… אויב א מענטש איז ליגט פארטיפט אין לערנען, האט דער רמב״ם געזאגט אז א דין איז נישט קיין לערנען, דין האט נישט קיין דין פון תורה לגבי די זאכן. ס׳איז א דין, ס׳איז געקומען נייע עדים וכדומה, אבער ס׳איז נישט מן העוסק בתורה, מ׳איז נישט עוסק, מ׳קען נישט אויסקומען לערנען, מ׳איז עוסק אין מברר זיין די מציאות און מכריע זיין.
בורסקי
וכן לא ישב לפני הספר, מ׳טאר זיך נישט זעצן פאר א שערער, אפילו להסתפר, אפילו א פשוט׳ע אפשערן, עד שיתפלל, פארן דאווענען. פארוואס? שמא ישבר הזוג, ווייל מ׳האט מורא אז ס׳וועט זיך צוברעכן די זוג, די פאר פון צוויי שערלעך, די שערל נישט מינוט, ס׳וועט ווערן צובראכן, און ס׳גייט זיך פארשלעפן מיט פארשפעטיגן זמן מנחה.
די זעלבע זאך, ולא יכנס לבורסקי, מ׳טאר נישט גיין פאר איינער וואס מאכט לעדער, איך ווייס נישט וואס, צו מאכן שיך, סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו. אה, בורסקי מיינט א מענטש וואס האט א ביזנעס, מ׳טאר נישט גיין אין זיין ביזנעס טשעקן אויף זיינע לעדערס סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו, ער וועט זען עפעס א הפסד וואס קען געשען, ויתעסק בה, ער וועט ווערן ביזי מיט דעם, וישכח מן התפילה.
א זאך וואס נעמט צייט, א זאך וואס קען זיין אז מ׳דארף זיך אריין, יא. יעדע זאך וואס קען נעמען צייט וכדומה. יא.
הלכה ו: אם התחיל לא יפסיק — מאימתי חשיב התחלה
Speaker 1:
ווייטער זאגט ער:
אבל אם התחיל, לא יפסיק, אלא גומר.
מילא אויב האט מען יא אנגעהויבן פאר איידער מנחה גדולה, אדער אפילו מ׳האט אנגעהויבן, דו ווייסט נישט, אקעי, האט מען נישט געמאכט, מילא, מיינט אפילו מ׳האט עס בטעות, אדער אפשר אפילו מ׳האט אנגעהויבן, לא יפסיק, דארף מען נישט סטאפן, אלא גומר, ווען מ׳וועט ענדיגן די דזשאב, וועט מען זיך מתפלל זיין מנחה.
און די בעסטע די הלכה איז נישט די הלכה אז מ׳דארף דאווענען מנחה אינמיטן, די הלכה איז אז מ׳טאר נישט אנהייבן איינע פון די זאכן ווייל מ׳האט מורא אז ער וועט נמשך ווערן, אז ער וועט פארגעסן. אויב ער פארגעסט נישט, ער פארגעסט נישט, און ער וועט זיין ביזי מיט דעם און נישט דאווענען מנחה.
וואס הייסט “אנגעהויבן”?
אבער יעצט איז דא א שאלה, וואס הייסט אנגעהויבן? דו זאגסט אז איינמאל מ׳האט אנגעהויבן מעג מען ענדיגן, וואס הייסט אנגעהויבן? מאימתי חשיב התחלה? פון ווען הייסט עס אז מ׳האט שוין אנגעהויבן און מ׳קען שוין ענדיגן?
מאימתי חשיב התחלה?
משיניח מעפורת על ספרים להגיהם — פון ווען ער האט צוגעמאכט די האנטוך, וואטעווער, די שערות טוען אן, אזוי אז עס זאל נישט ווערן פארעקלט אויף די מענטש.
מאימתי תחילת המרחץ? פון ווען הייסט אז ער האט אנגעהויבן די מרחץ? משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו — ביז ער טוט זיך אויס די אונטערוועש.
מאימתי תחילת הבורסקי? ווען הייבט ער אן עוסק זיין אין בורסקי? משיקשור בגד חלציו — פון ווען ער טוט אן די שארצל, וואטעווער, ער טוט אן באופנים ווען ער הייבט אן בורסקי.
חילוק בין בני ארץ ישראל ובני בבל
מאימתי תחילת אכילה?
בני ארץ ישראל, משירחץ ידיו — ביי די בני ארץ ישראל, פון ווען ער וואשט זיך.
וואס איז אנדערש? קוק קוק קוק ווי ווייטער אויס.
ובני בבל, משיטול חגורו — פון ווען ער עפנט זיך די גארטל.
אין ארץ ישראל פלעגט מען נישט גיין מיט א גארטל? פלעגט מען נישט מקפיד זיין אויף א גארטל? אדער אין ארץ ישראל פלעגט מען זיך נישט וואשן? ניין, ס׳איז דא ביידע וואשן זיך. אבער אין בבל זעט אויס, אזוי זאגט ער, אין בבל זעט אויס פלעגט מען גיין מיט די גארטל זייער טייט, אז מ׳האט זיך געדארפט עפענען אביסל די גארטל פארן עסן. אין ארץ ישראל פלעגט מען לכתחילה גיין די גארטל, אדער אנדערש, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט געווען די סדר, ס׳איז נישט געווען די גאנצע סדר פון נטילת חגורה, און ממילא איז, וויאזוי הייסט עס…
היינט איז נישטא אזא זאך פון התחלת חגורה, וואס איך ווייס פון, חוץ פון די וויזשניצער רבי פלעגט עפענען זיין בעלט פארן עסן.
מאימתי תחילת דין
מאימתי תחילת דין? ווען הייסט די דין הייבט זיך אן? משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו — ווען די דיינים זעצן זיך אוועק און זענען זיך מתעטף בטלית, אזוי שטייט אז זיי זאלן זיצן באימה וביראה ובעטיפה.
מאימתי יושבין? אויב זיי זיצן אין שיינעס, משיאספו בעלי דינים — ווען הייבט זיך אן זייער אנפאנג? ווען די דיינים הייבן אן זייערע דינים.
זייער גוט.
הלכה ז: תפילת ערבית — נישט עסן/שלאפן פאר מעריב
Speaker 1:
דאס איז געווען וועגן מנחה, ווען מען מעג אנהייבן טון מלאכות פאר מנחה.
איז דא די גמרא וועגן מעריב. אפילו תפילת ערבית רשות, און איך האב דאך פריער געלערנט אז תפילה איז א חובה, נישט רשות.
זאגט ער, אויב ס׳איז רשות, דארף מען זיך מאכן גרינגער. און ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, דער רמב״ם זאגט:
לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.
מען זאל נישט קומען פון די ארבעט און זאגן אזוי, “אויך האב איך מורא, איך בין שוין געקומען, איך גיי יעצט עסן, איך גיי אביסל שלאפן, און נאכדעם גיי איך מתפלל זיין, נאכדעם וועל איך דאווענען”.
ס׳מאכט גראדע סענס, ווייל דער רמב״ם האט דאך פריער געזאגט אז מען זאל עפעס עסן, מען זאל זיך בארואיגן פארדעם. דער מענטש איז מאכן דעם חשבון. אבער ס׳איז א פראבלעם, ווייל שלאפן אדער עסן איז עפעס וואס ווערט נמשך, שמא תאנסנו שינה. ער האט א גוטן איינשלאף געטאן, ער האט געמיינט אז ער וועט נאר שלאפן א שעה, אבער ער איז געבליבן שלאפן גאנץ נאכט.
אלא מתפלל ערבית, נאר ער זאל כאפן א מעריב, ער זאל שנעל פארן, ער זאל דאווענען מעריב, און נאר נאכדעם עסן, טרינקען און שלאפן.
קשיא גדולה: פארוואס איז דא אן איסור אויב תפילת ערבית איז רשות?
Speaker 1:
סאו איך פארשטיי טאקע נישט וואס איז די פשט, ווייל אויב תפילת ערבית איז רשות, איז וואס גייט אן אז ער האט פארגעסן? ער האט דאך בכלל נישט עובר געווען אויף עפעס.
די ברייתא וואס זאגט דאס רעדט דאך אויך וועגן קריאת שמע, און קריאת שמע איז דאך א חובה. ממילא, אוודאי טאר מען נישט איינשלאפן פאר מען ליינט קריאת שמע. אבער וואס ער זאגט וועגן מעריב איז טאקע זייער שווער. וואס איז די פשט? פארוואס זאל זיין אן איסור אויב תפילת ערבית איז רשות?
די גמרא זאגט אפילו אז יענע ברייתא שטאמט פון איינער וואס האלט אז תפילת ערבית איז חובה. אבער דער רמב״ם זאגט דאך אז ס׳איז א טעות, און נישט אין דעם שטיקל, נאר ער האלט אז תפילת ערבית איז רשות. סאו איך פארשטיי נישט די שאלה. וואס איז טאקע די פשט?
פארשלאגן
Speaker 2:
אקעי, דער רמב״ם רעדט דא צו דעם מענטש וואס איז נישט יא מקפיד. ס׳איז טאקע רשות, אבער אויב ביסטו מקפיד אויף מעריב, איז עצה טובה, טו עס גלייך.
Speaker 1:
אבער די ברייתא רעדט שוין, “קיבלוה עליהם כחובה”. דאס איז געווען נאכדעם ווי די ברייתא, נישט אין די זעלבע צייט. נישט קלאר. איך ווייס נישט וואס איז די פשט.
לאמיר זען אפשר זאגט ער א פשט. און תפילת ערבית רשות.
Speaker 2:
זאגט ער אים, “וואלן מהגי”, ס׳מאכט נישט קיין סענס פאר מיר. איך וויל דיר זאגן, איך לערן יעצט וועגן טרעפן קריאת שמע, איי ס׳איז נישט קלאר פאר מיר, איך פארשטיי נישט. אקעי, איך פארשטיי נישט די תורה צו איך וויל דיר זאגן.
Speaker 1:
און מותר, נאך א זאך, ער האט א בעסערע פשט פארוואס אפילו עפעס איז רשות? איך פארשטיי נישט פארוואס. ניין, לאמיר עפענען.
הלכה ז (המשך): חילוק בין שחרית למנחה — דבר המצוי
Speaker 1:
ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי, שרוב בני אדם עושין כן. אבל בשחר דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בו.
אבער וואס ווילסטו מיר יא? דאס הייסט, דאס וואס מ׳האט געלערנט אז מ׳טאר נישט מאכן ליסטות ולקנות למרחץ פאר מנחה, מ׳קען נישט פאר שחרית.
די פשט איז לא יאכל אדם סמוך למנחה גדולה שמא ימשך, אבל סמוך למנחה קטנה אוכל. ווייל דעמאלטס איז די נארמאלע צייט וואס די מענטשן שערן זיך, שרוב בני אדם עושין כן.
אבער שחרית איז דא שוין אן ענין, ווייל אחד מני אלף לא גזרו רבנן. אז אויב איינער פונקט גייט יא, דעמאלטס איז אזוי, אויב פאר יעדע איינער וואס גייט אין מרחץ פאר מנחה, וועלן אפאר מענטשן פארגעסן, און פונקט איין מענטש גייט צום מרחץ פאר שחרית, דו גייסט נישט פארגעסן שחרית. דאס איז די פשט לכאורה, רייט?
הלכה ח: תורתו אומנתו — פסיקה פון לערנען פאר תפילה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר זען, ווען א מענטש האלט אינמיטן לערנען, צו ער דארף שטערן פאר דאווענען.
די שאלה איז, משום תלמוד תורה וגדול מתפילה, פוסק זאל ער סטאפן די לערנען ומתפלל.
אבל אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.
איז דער רמב״ם, אזוי זאגט די גמרא, די משנה, לאמיר נאר נאכזאגן אויף א וויכטיגע הלכה, כאטש וואס מ׳פירט זיך נישט אזוי.
משנה שבת: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה
אין די משנה שטייט, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. יא? ווייל חברים עוסקים בתורה זענען מפסיק לקריאת שמע און נישט לתפילה.
זאגט די גמרא, אמר רבי יוחנן, דאס איז דווקא אזוי ווי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה. יא? אזוי זאגט די גמרא.
דער רמב״ם׳ס ביאור: וואס מיינט “תורתו אומנתו”
דער רמב״ם איז מסביר געווען, וואס איז די טייטש רבי שמעון בן יוחאי וחבריו? וואס איז דאס? נישט פשוט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו וואס זענען געווען אין א הויכע מדריגה, וואס איז א חלק. די פוינט איז, זיי האבן נישט געהאט קיין ארבעט. זיי האבן געהאט די שיטה, זיי האבן געהאלטן אז מ׳דארף נישט ארבעטן, רייט?
איז אזויווי אים וואס ער האט נישט געקענט אריינברענגען אן אנדערע ארבעט, און ממילא זאגט דער רמ״א אויך, בשעת שעוסק בו, אז ס׳איז דא א מענטש וואס איז תורתו אומנותו, אז ער האט נישט קיין אנדערע דזשאב, נאך אלץ האט ער אויך צייטן וואס ער דארף שפאצירן אדער ער דארף טון אנדערע זאכן. איך מיין נישט אז ער לערנט יעדע סעקונדע, אז ער דארף קענען לערנען יעדע סעקונדע. וואס ער דארף זאגן איז
הלכה ח (המשך): תורתו אומנותו – פטור פון תפילה
ממילא, ווען יעצט האלט ער אינמיטן זיין אומנות, איז ער פטור פון תפילה. א בעל אומנות איז נישט פטור פון תפילה. א בעל אומנות וואס זיין אומנות איז תורה, ווייל מצוות תלמוד תורה איז גרעסער פון מצוות תפילה.
אבער לויט די רמב״ם קומט אויס אז אן ארבעטער, א כולל יונגערמאן וואס איז תורתו אומנותו, ווייל ער האט נישט קיין אנדערע מלאכה כלל, איז זיכער נישט דא די הלכה אז אינמיטן לערנען דארף ער נישט מפסיק זיין צו דאווענען.
ס׳קען זיין אז וועגן דעם אין ליקוטי שיחות דארף מען יעדן טאג אריכות קדושה ווען מ׳מאכט נישט קיין געהעריגע מנחה. ס׳קען זיין אז בעצם איז ער פטור. איי, ער איז מחמיר פאר זיך א חומרא אדער א קולא, איך ווייס נישט.
ביי שחרית איז נישט קיין פראבלעם, ווייל שחרית האט ער דאך נישט אנגעהויבן זיין לערנען. פארן סדר לערנען איז ער מחויב צו דאווענען. די רמב״ם זאגט נאר, אינמיטן סדר קומט מען מנחה, און ס׳איז נוגע בעיקר ביי מנחה, ווייל מעריב בלייבט מען שוין אין דערהיים עניוועיס.
ביי מנחה, אינמיטן לערנען קומט אז מ׳דארף דאווענען מנחה. איינער וואס איז תורתו אומנותו, יעדער איז לויט די פשט דארף ער נישט פוסק זיין, ווייל תלמוד תורה איז גרעסער פון מצוות תפילה.
וואס איז א חילוק אויב ער איז תורתו אומנותו? פשוט, דו ביסט מפסיק עניוועיס פאר דיין ארבעט, און ווען דו ארבעטסט קענסטו מפסיק זיין צו דאווענען מנחה. מיט לערנען נישט. דאס איז די ווארט.
Speaker 2: יא? שטימט?
Speaker 1: יא. זייער גוט.
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
זאגט די רמב״ם, “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי”. ס׳שטייט אז די מנהג איז היינט אז מ׳איז יא מפסיק, אבער ס׳איז נישט אזוי פשוט. איך מיין אז שוין. יא.
עוסק בצרכי ציבור איז כעוסק בדברי תורה, און ער איז פטור פון תפילה. אה, זייער וויכטיג. האבן מיר געלערנט אז פון קריאת שמע איז ער פטור. פון קריאת שמע איז ער נישט פטור, די לומדי תורה. אבער עוסק בצרכי ציבור איז פטור סיי פון קריאת שמע און סיי פון תפילה. לא יפסיק, אלא יקום ויקרא ויגמור מלאכתו. וויאזוי מ׳איז געלערנט ביי קריאת שמע. יא. זייער גוט.
הלכה: מפסיק זיין אינמיטן תפילה
זאגט דער רמב״ם, מפסיק זיין אינמיטן דאווענען פאר א גרויסע צורך אדער פאר א פחד. איז אזוי, מי שהיה עוסק בתפילה, זאגט דער רמב״ם, אין המתפלל מפסיק תפילתו, מ׳טאר נישט מפסיק זיין אינמיטן דאווענען, אלא מפני סכנת נפשות, נאר אויב ס׳איז א סכנת נפשות. זייער גוט.
אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, אינמיטן דאווענען, לא ישיבנו, זאל ער אים נישט ענטפערן, ווייל יעצט דאווענט מען. זייער גוט. אפילו א מלך גוי, וועט ער אים נישט ענטפערן. און דער מלך וועט דאך נישט פארשטיין, און דער מלך האט דאך אויך געלערנט רמב״ם, ער ווייסט דאך אז דו האלטסט אינמיטן דאווענען און דו האסט נישט קיין מורא פון מלכות.
דיסקוסיע: פארוואס ביי קריאת שמע מעג מען מפסיק זיין מפני היראה?
Speaker 2: אבער… ביי קריאת שמע יא, אויף סתם יראת כבוד. איך דארף פארשטיין פונקטליך פארוואס.
Speaker 1: ווייל ביי קריאת שמע איז די דין אז בין הפרקים, צווישן די… צווישן די… צווישן די פרקים, מפני היראה, מ׳מיינט נישט יראת גניבה, וואס שטייט מפני היראה מיינט צו זאגן א מענטש וואס מ׳דארף אים מכבד זיין, מ׳דארף אים מורא האבן. אבער אויף קריאת שמע מיוחד זאל ער מפסיק זיין, נישט סתם אזוי.
Speaker 2: אה, ווייל ס׳איז נישט קיין ברכה לבטלה.
Speaker 1: אה, ווייל תפילה איז עפעס וואס מ׳טוט געווענליך, מ׳איז דאך דבוק, און ס׳איז זייער obvious. קריאת שמע איז עפעס אזוי פונקט אין יענע צייט דארף מען ליינען קריאת שמע.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, דאס איז די סיבה פארוואס מפני היראה מעג מען מפסיק זיין, ווייל דאס איז ווייניגער חמור. תפילה איז ווייניגער… קריאת שמע, ברכות קריאת שמע איז ווייניגער חמור ווי תפילה. אז אפילו פאר א מלך איז אן ערנסטע זאך, קען ער נישט מפסיק זיין. פאר א מלך גוי מעג מען יא, ווייל דארטן איז שוין א שטיקל סכנה, שמא יהרגנו. זייער גוט.
הלכה: מלך גוי אדער אנס קומט אנטקעגן
היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, אז אנשטאט מפסיק זיין אינמיטן, זאל ער ענדערש יקצר. יקצר מיינט ער זאל זאגן יעדע תפילה שנעל, אדער ער קען זאגן הביננו, אדער אפילו יעדע ברכה וועט ער אויסלאזן אפאר ווערטער פון יעדע ברכה ביז ער קומט אן שנעל צום סוף.
ואם אינו יכול, אויב ער קען נישט, ער האט נישט גענוג צייט, אדער ער ווייסט נישט וויאזוי צו מקצר זיין, יפסיק, זאל ער סטאפן אינמיטן. זאל ער סטאפן, יא, ווייל פיקוח נפש.
הלכה: נחש אדער סכנה אינמיטן תפילה
די זעלבע זאך, וכן אם ראה נחש בא כנגדו, אזוי אם הגיע אליו, זיי קומען ממש נאנט צו אים, והוא דרכו, און זיי זענען מסוכנ׳דיג אין דעם פלאץ וואו ער איז, קענען זיי אים הרג׳ענען, און עס איז פשוט אז ער זאל שנעל סטאפן און פרובירן אנטלויפן.
ווען מ׳לייגט אריין די דרך אין לוין, איז אויב זיי קענען נישט הרג׳ענען אין איינע פאס, דארף ער נישט סטאפן. לוין איז מסתמא נישט דווקא, אויב זיי זענען א מאסע און זיי גייען מאכן גרויסע יסורים, איז פשוט אז ער דארף אויפהערן.
דיסקוסיע: נחש ולא עקרב
די ווארט איז, די משנה זאגט אזא לשון, “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”. זאגט די גמרא, דאס איז נאר אין א מקום וואס עס איז נישט קיין סכנה. די גמרא זאגט נישט דעם לשון, די גמרא זאגט “נחש ולא עקרב”.
האט דער רמב״ם פארשטאנען אז עס מיינט נישט דווקא נחש אדער עקרב. די גמרא רעדט אין אן אופן וואס אן עקרב איז געווענליך… די ווארט איז, א נחש, עס ווענדט זיך וועלכע נחש. אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו נחשים, און בכלל, אפשר וועט מען זיך שרעקן, אבער אסאך נחשים, ער גייט חאפ א גיין און ער גייט אוועק. ער איז נישט קיין סכנה. לאז, לאז דאווענען ווייטער.
אויב איז עס אבער די דרך אז דער נחש איז יא א לוין, איז אוודאי דארף ער אפווארפן. ס׳איז נישט קיין דברים וואס דארפן מסירות נפש, נישט קיין שלש חמורות, יא? דברים פשוטים. יא.
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ווער איז פטור פון תפילה און ווער איז חייב? זאגט דער רמב״ם, “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה”. פארוואס? ווייל די עצם תפילה איז לכאורה נישט קיין דבר התלוי בזמן. זייער גוט, ווייל ס׳איז תפילה רחמים, און נשים דארפן אויך רחמים, זיי דארפן אויך א טאטע זאל זיי העלפן.
“וכל איש שפטור מקריאת שמע, פטור מן התפילה”. אזוי ווי די חתן וואס מיר האבן געלערנט, דער עוסק במצוה, איז א כלל החומר אז ער איז פטור פון תפילה. און דאך איז דא איין חילוק.
חילוק: נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע
די אלע הלכות, אלע הלכות וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות קריאת שמע פרק ג׳ און ד׳, איך געדענק נישט וואו ס׳איז געשטאנען ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז אויך פטור פון תפילה, ווייל תפילה איז א קלענערע חומר. חוץ פון נשים, וואס לגבי דעם איז פארקערט. נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע.
דיסקוסיע: צי נשים זענען חייב אין אלע הלכות תפילה דרבנן?
מיר האבן שוין געפרעגט די חקירה צי דאס מיינט אז זיי זענען חייב ממש אין אלע הלכות תפילה דרבנן, אדער איז עס נאר מדאורייתא, די עצם תפילה. נישט קלאר.
Speaker 2: וואס האט זיך דא יא אז מ׳האט געזאגט אז אפשר איז עס נאר דרבנן? און דער רמב״ם סאונדט אז זיי זענען יא חייב בתפילה בפשטות. איך פארשטיי נישט דא די חילוק.
Speaker 1: אבער ס׳איז דא יא איין קולא וואס איז ביי תפילה נאך מער ווי קריאת שמע, רייט? דאס הייסט, מלווין את המת, אפילו נישט איינער וואס די מת מוטשעט זיך פאר אים. פריער ביי קריאת שמע האבן מיר געלערנט אז דער מלווה את המת, נאר דער וואס די מת דארף זיי האבן איז פטור. אבער לגבי תפילה, יעדער איינער וואס גייט ארויס לכבוד מכבד זיין א מת, מלווה זיין, אפילו אויב מ׳דארף אים נישט פאר די מת, זענען פטור מיט תפילה. זייער גוט. איז… זייער גוט. דאס איז די הלכה.
דיסקוסיע: צי נשים זענען חייב אין תפילה דרבנן?
ער ברענגט דא טאקע, ס׳איז דא, דער רמב״ם האט נאך מסביר געווען אין פרק א׳ אז וויבאלד חיוב מן התורה איז נישט קיין זמן גרמא, וועגן דעם נשים זענען חייב, איז משמע פון יענטער אז טאקע נישט חייב מיט די דרבנן, נאר מיט די דאורייתא.
אבער רש״י און אנדערע האבן גע׳טענה׳ט אז ס׳קען זיין אז דאס איז די כלל וואס נשים זענען פטור פון מצוות עשה שהזמן גרמא איז נאר א כלל אויף דאורייתא׳ס, מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא קענען זיי זיין חייב, לויט דעם דארפן זיי יא חייב זיין מיט תפילה געהעריג.
דער מנהג: נשים דאווענען נישט
אבער די מנהג, די מנהג איז אזוי ווי דער מגן אברהם האט שוין געזאגט אז די מנהג איז אז זיי זענען פטור, אז זיי פירן זיך נישט צו דאווענען. הגם דער משנה ברורה למשל פסק׳נט יא אז זיי זענען חייב, ברענגט ער אז דער חפץ חיים׳ס זון שרייבט אז זיין מאמע האט כמעט נישט געדאוונט, ס׳איז די מנהג אפילו דער חפץ חיים׳ס אייגענע מנהג.