הלכות מילה פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות מילה, פרק ג׳ – סדר ברכות המילה וסיום ספר אהבה
—
א. ברכת המוהל: „על המילה” או „למול את הבן”
דברי הרמב״ם: „המוהל מברך קודם שימול: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה. ואם מל את בנו מברך וציוונו למול את הבן.”
פשט:
המוהל מברך ברכת המצוות לפני המילה. אם הוא מל ילד זר, אומר „על המילה.” אם האב מל בעצמו את בנו, אומר „למול את הבן.”
חידושים וביאורים:
1) החילוק בין „על” ו-„ל-” – שתי מצוות נפרדות:
החילוק בין „על המילה” ו-„למול” אינו רק עניין של נוסח, אלא משקף שתי מצוות נפרדות:
– מצוה כללית על כלל ישראל – שכל ערל בין ישראל יהיה מהול. על זה אומר מוהל זר „על המילה.”
– מצוה יתירה על האב – „חייב למול את בנו,” חיוב מיוחד על האב למול את בנו. על זה אומר האב „למול.”
זה תואם את הכלל שהרמב״ם כבר הביא בהלכות ברכות: כשעושים מצוה לעצמו, אומרים ב-„ל-” (למול, לישב בסוכה), וכשעושים לאחר, אומרים „על” (על המילה, על נטילת ידים), עם חריגים מסוימים (על מקרא מגילה, על תקיעת שופר, וכדומה).
—
ב. ברכת „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”
דברי הרמב״ם: „אבי הבן מברך ברכה אחרת: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שהמצוה על האב למול את בנו היא יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהם. לפיכך אם אין שם אביו – אין מברכין אחרים ברכה זו.”
פשט:
מלבד ברכת „על המילה” / „למול,” האב מברך עוד ברכה: „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.” זו ברכה על המצוה היתירה המוטלת במיוחד על האב. אם האב אינו נוכח, אין אחרים מברכים ברכה זו.
חידושים וביאורים:
1) „להכניסו” היא ברכת המצוות, לא רק ברכת שבח:
הרמב״ם סובר ש-„להכניסו” היא ברכת המצוות (בנוסח „וציוונו”), המתאימה למצוה נפרדת – החיוב המיוחד של האב למול את בנו. זו אינה כפילות של „על המילה” / „למול,” אלא ברכה על מצוה שנייה הקיימת בברית מילה.
2) מדוע אחר אינו יכול לברך „להכניסו”:
אם „להכניסו” היא ברכה על המצוה היתירה של האב, אין זה הגיוני שזר – אפילו בית דין או נציג של כלל ישראל – יברך ברכה זו. המצוה הכללית של כלל ישראל כבר יש לה ברכה: „על המילה.” „להכניסו” שייכת אך ורק לאב.
3) הרמב״ם מביא שיטה חולקת:
„ויש מי שהורה שיברכו יושבי בית דין או אחד מהן” – יש הסוברים שבית דין או אחד מהם יכול לברך „להכניסו” גם כשהאב אינו נוכח. הרמב״ם דוחה שיטה זו.
ביאור השיטה החולקת: הם סוברים שאין כאן שתי מצוות נפרדות, אלא מצוה אחת על כלל ישראל, והאב הוא רק „מצוה מן המובחר.” לפיכך נציג של כלל ישראל יכול גם לברך „להכניסו.”
4) שיטת הראב״ד:
הראב״ד סובר כשיטה שהרמב״ם דוחה, ואומר שהסנדק מברך „להכניסו.” סברת הראב״ד: הסנדק הוא ה-„מכניס” – הוא מייצג את כלל ישראל המכניס את התינוק לברית של אברהם אבינו. לפי הראב״ד „להכניסו” הגיונית גם לזר, כי הוא המכניס בפועל.
5) אדם המל את עצמו כבוגר – האם אומר „להכניסו”?
כשבוגר מל את עצמו, האם אומר „להכניסו”? לפי הרמב״ם – לא. „להכניסו” היא במיוחד מצוות האב על בנו. בוגר המל את עצמו מקיים מצוה, אבל לא את מצוות „חייב למול את בנו.” אין לו את היבט ה-„להכניסו”. אפילו אם יש לו חיוב חמור יותר (כי כרת חל עליו), זו אינה אותה מצוה כמו „חייב למול את בנו,” והוא אינו אומר „להכניסו.”
6) „בבריתו של אברהם אבינו” – שתי שכבות במצוות מילה:
בברכה „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” טמונות שתי השכבות של מצוות מילה:
– „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” – זה מתייחס למצוה כפי שניתנה על ידי משה רבינו בסיני (כפי שהמשנה אומרת שהחיוב מסיני).
– „בבריתו של אברהם אבינו” – זה מזכיר את המקור ההיסטורי אצל אברהם אבינו, שהוא עתיק יותר, חלק מהתהוות כלל ישראל.
זה לא „מצוותיו של אברהם אבינו” – זו לא מצוות אברהם, אלא הברית שניתנה לאברהם, ויש לנו חלק בה על ידי קיום מצוות מילה. כך מתאחדים בברכה אחת היבט הסיני (חיוב/ציווי) עם היבט אברהם (ברית/היסטוריה).
7) השוואה למצוות תלמוד תורה:
כשם שבתלמוד תורה יש מצוה כללית על כל ישראל ללמוד תורה, ובפרט מצוה על האב ללמד את בנו – כך גם במילה: מצוה כללית על כלל ישראל שכל ערל יהיה מהול, ובפרט מצוה יתירה על האב למול את בנו.
8) „להכניסו” – לפני או אחרי הברית?
על הברכה השלישית „אשר קידש” אומר הרמב״ם במפורש „ואחר כך” – אחרי הברית. אבל על „להכניסו” הרמב״ם לא אמר במפורש אם מברכים לפני או אחרי הברית. מלשונו משמע שמברכים לפני הברית, וכך אנו נוהגים.
9) תשובת הרמב״ם – „להכניסו” היא ברכת שבח:
בתשובה אמר הרמב״ם ש-„להכניסו” אינה ברכת המצוות, אלא ברכת שבח. לפיכך אפשר לברכה אחר כך גם – ברכת המצוות צריכה להיות לפני, אבל ברכת שבח אפשר לברך אחרי המצוה.
קושיה על התשובה: זה לא מתאים היטב למה שהרמב״ם אומר כאן בהלכות מילה: הוא אומר שיש מצוה על האב למול את בנו – זה נשמע כברכת המצוות! אפשר לענות שהוא רק מסביר מדוע דווקא האב יכול לומר את הנוסח – אבל הברכה עצמה היא שבח.
10) תשובת רבי אברהם בן הרמב״ם:
יש תשובה אחרת מבנו של הרמב״ם, רבי אברהם, האומרת שהרמב״ם למעשה אמר שצריך לברך לפני, ולא כמו שרב האי גאון אמר שאפשר לברך אחר כך גם. זה מתאים יותר למה שכתוב כאן ברמב״ם, ואולי הרמב״ם חזר בו מאוחר יותר מתשובתו. למעשה אנו נוהגים לברך לפני או בשעת מעשה – מיד אחרי ברכת המוהל „על המילה”.
—
ג. הערות כלליות על מבנה הברכות בברית מילה
שלושה סוגי ברכות בברית:
בברית מילה יש שלושה סוגי ברכות:
1. ברכת המצוות – „על המילה” / „למול” – על המצוה עצמה.
2. ברכת שבח – משבחים את ה׳ על הברית, על שכרת ברית עם אברהם אבינו.
3. בקשה/תפילה – „כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים” – תפילה לתינוק.
סדר שלוש הברכות – שלושה משתתפים:
הסדר הרגיל של ברית הוא: אב, מוהל, והקהל. כל אחד מקבל ברכה: המוהל – „על המילה”, האב – „להכניסו”, הקהל – „כשם שהכנסתו”.
[דיגרסיה: המגיד שיעור משווה זאת לקמפיין לבית המדרש – מצוה, שבח, ובקשה – כמטפורה לתלמוד תורה.]
—
ד. ברכת העומדים: „כשם שהכנסתו לברית…”
דברי הרמב״ם: „ואם היו שם עומדים אומרים: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.”
פשט:
אם יש אנשים בברית, אומרים ברכה/תפילה לתינוק: כשם שהכנסת אותו לברית, כך תכניסהו לתורה, חופה, ומעשים טובים.
חידושים והסברות:
1) הנוסח „כשם שהכנסתו” – מה פירוש „כשם”:
רבים רוצים לדרוש דרשות מיוחדות על המילה „כשם”. „כשם” היא פשוט ניסוח פיוטי – רוצים לקשר את רגע הברית עם בקשה לעתיד התינוק. זה דומה למה שאומרים בשמחות אחרות.
2) „תורה, חופה ומעשים טובים” – מדרגות שונות של חיוב:
– תורה – לאב יש חיוב ממשי של תלמוד תורה לתינוק (כפי שנלמד בהלכות תלמוד תורה), להכניסו לחדר.
– חופה – לאב אין חיוב פורמלי, אבל הסדר הוא להכניס ילד לחופה.
– מעשים טובים – אי אפשר לעשות מעשים טובים עבורו, אבל מבקשים שיזכה לכך.
3) מעמד „כשם שהכנסתו” – תקנה, לא רק מנהג:
רבים חושבים ש-„כשם שנכנס” הוא סתם משהו שאומרים, לא ברכה פורמלית. מהרמב״ם רואים שהוא מבין זאת כתקנה של חכמים. הגליון מהרש״א בהלכות ברכות מביא שיש „דברים שתקנו חכמים שאין בהם פתיחה וחתימה” – חכמים תיקנו סוגים שונים של ברכות ואמירות, לא לכולן יש „ברוך”, אבל גם זו ברכה עם תקנה.
4) „ואם היו שם עומדים” – אופציונלי או חיוב?
הלשון „ואם היו שם עומדים” היא ראיה שהרמב״ם רואה זאת כאופציונלי (לא מעכב). אם היה חיוב, היה כותב „והעומדים אומרים” (ללא תנאי).
5) הרמב״ם אינו מביא חיוב מניין בברית:
הרמב״ם אינו מזכיר שצריך להביא מניין לברית מילה. השולחן ערוך כותב שלכתחילה יש להביא מניין, אבל ברמב״ם זה לא מופיע. אפילו אם יש עניין של „ברוב עם הדרת מלך”, זה כלל כללי לכל המצוות, לא דין ספציפי בברית מילה.
[דיגרסיה: מעשה על ברית בצנעה – יהודי רצה לעשות ברית בצנעה, רק עם המוהל ובעלי הבית. הובאו שלוש ראיות שצריך ציבור. אחת מהן: כתוב „עדיין אותנו עושה בשמחה” – „בשמחה” פירושו עושים חגיגה. היהודי ענה שהגירסה הנכונה היא „עושה בפרהסיא” (בפומבי), לא „בשמחה”. אבל אפילו „בשמחה” לא פירושו סתם מצב רוח טוב, אלא עם שמחה, חגיגה.]
6) תפקיד העומדים:
העומדים מייצגים את כלל ישראל. הם עומדים שם כי ברית של אברהם אבינו היא יסוד היהדות – להיות חלק מהברית. לקהל יש תפקיד לפעול בפועל את ברית של אברהם אבינו. „עכשיו אתה חלק מהיהודים” – זה מה שהעומדים מבטאים.
—
ה. ברכת „אשר קדש ידיד מבטן”
דברי הרמב״ם: „אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים שם מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חותם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד, צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת…”
פשט:
זו ברכה שיכול לברך האב, או המוהל, או אחד מהעומדים. הנוסח הוא ברכה פיוטית המזכירה את ברית אברהם אבינו ויצחק, ומבקשים לתינוק.
חידושים והסברות:
1) „אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים” – מדוע כל שלושתם:
הרמב״ם מזכיר את כל שלוש האפשרויות. הוא לא היה אומר „אחד מן העומדים” לבדו, כי היינו חושבים שהאב אינו רשאי לברך. הרמב״ם מראה שברית באה עם שלושה סוגי משתתפים: אב, מוהל, ועומד – וכל אחד מהם יכול לברך זאת.
2) „ידיד מבטן” = יצחק אבינו (רש״י):
הרמב״ם עצמו אינו מפרש את הנוסח, אבל רש״י מפרש ש-„ידיד מבטן” פירושו יצחק אבינו. יצחק נתקדש „מבטן” – הוא נולד אחרי שאברהם אבינו כבר עבר את בריתו. הוא נולד לאב יהודי, ומיד אחרי שמונה ימים נימול – בניגוד לאביו אברהם (שנימול מאוחר יותר בחיים) וישמעאל (שנימול בגיל שלוש עשרה).
3) „וחוק בשארו שם” – שני פירושים ל-„חוק”:
(א) חוק = חקוק – סימן פיזי בבשרו, ברית.
(ב) חוק = מצוה, דבר קבוע, מנהג (כמו „לחם חוקם”).
שני הפירושים אפשריים: ה׳ הטביע חוק בבשרו – הן סימן פיזי, הן מצוה.
4) „וצאצאיו חותם באות ברית קודש” – מי הוא ה-„חותם”?
ה-„חותם” הוא ה׳ – הוא חותם בסימני ברית קדושה. אבל המוהל עושה את המעשה בפועל. זה אותו עיקרון כמו כל הברכות: „המוציא לחם מן הארץ” – ה׳ מוציא לחם, אף שאנשים אופים אותו. ה׳ חותם דרך כל העושים עבודת ה׳. כל ברכה באה לומר שמה שקורה בטבע או שאנשים עושים – ה׳ עושה.
5) „על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד” – הברית כעסקה של שני צדדים:
הברית היא עסקה של שני צדדים: ישראל עושים את הברית (אות ברית קודש), ולעומת זאת – ה׳ הוא „חלקנו לעד”, הוא אלוקינו לעולם. זה השכר, הצד השני של הברית.
6) מבנה הברכה – שבח ובקשה (לפי תשובת הרמב״ם):
הרמב״ם בתשובה הסביר שהחלק הראשון (עד „על כן”) הוא שבח – מודים לה׳ על מה שעשה לאבותינו. מ-„על כן” והלאה – „צורנו צוה” – מתחילים להתפלל, בקשה.
7) „צוית להציל ידידות שארינו משחת” – פירוש „צוית”:
המילה „צוית” מתפרשת לא רק כציווי/פקודה, אלא כהבטחה – כשם שה׳ הבטיח ל-„קדושים” (אברהם אבינו וצאצאיו) שתהיה ברית של שני צדדים: הם יקיימו את ברית מילה, וה׳ יהיה „להם לאלקים”. לכן אנו מבקשים: עשה כפי ש-„צוית לקדושים” – הצל את „ידידות שארינו משחת”.
8) „ידידות שארינו” – שני פירושים:
– פירוש פשוט: „ידידות שארינו” פירושו צאצאי ה-„ידיד” (אברהם אבינו), שמתאים לפתיחת הברכה „ידיד מבטן” – המשך של המוטיב.
– פירוש הרמב״ם (בתשובתו): „ידידות שארינו” פירושו „הדבר האהוב” – הדבר האהוב ביותר מבשרנו, שזה חיינו, נפשנו/נשמתנו/דעתנו. אנו מבקשים שדרך ברית מילה תינצל נשמתנו „משחת” – מגיהנום. זה מתאים להקדמת הרמב״ם לספר אהבה: „האות בבשרינו לזכור את ה׳ תמיד” – אות המילה מזכיר לנו תמיד את ה׳, ובכך ניצולים מגיהנום. זו ישועת הנפש דרך הברית.
9) „כורת הברית” – משמעות כפולה:
החתימה „ברוך אתה ה׳ כורת הברית” יש לה משמעות כפולה:
– (א) היא מתייחסת לכריתה הפיזית – חיתוך הערלה על הגוף.
– (ב) היא מתייחסת לה׳ שכרת ברית עם ישראל.
הדימוי של „כריתה” = „ברית” מואר ברש״י בברית בין הבתרים: הסדר של כריתת ברית היה לחתוך משהו (לפעמים בהמה), וכאן החיתוך הוא הערלה – בכך נכרתת ברית.
[דיגרסיה: כריתות ומילה – „להציל ידידות שארינו משחת” יכול להיות קשור גם לעניין כרת: מי שעובר על מילה מקבל כרת. דרך מילה יוצאים מחיוב כרת. זה מתקשר למעשה אצל משה רבינו („ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו”) – ציפורה לקחה אבן ו-„כרתה” את הערלה, ובכך הוא ניצל. זה גם משווה למנהג ערב יום כיפור לקחת לקח מהשמש – אם נגזר לקבץ נדבות, יצאנו בזה; אם נגזר לחתוך, יצאנו במילה.]
—
ו. ברכת שהחיינו מאבי הבן
דברי הרמב״ם: אבי הבן מברך שהחיינו.
פשט:
אבי התינוק מברך ברכת שהחיינו בברית מילה.
חידושים והסברות:
1) שהחיינו על המצוה, לא על התינוק:
כשהתינוק נולד, האב כבר בירך שהחיינו או הטוב והמטיב (על בשורה טובה). השהחיינו בברית היא על המצוה, לא על היות לו ילד. הרמב״ם כבר הזכיר בסוף הלכות ברכות שעל כל מצוה הבאה מזמן לזמן מברכים שהחיינו, או מצוה הבאה „על ידי קנין שאדם קונה” – ברית מילה היא רק פעם אחת בחיים, אבל היא באה דרך ה-„קנין” של היות לו בן.
2) מנהג אשכנז – אין מברכים שהחיינו:
המנהג אצל אשכנזים הוא לא לברך שהחיינו בברית, אבל ספרדים נוהגים לברך – מחלוקת מחבר/רמ״א. ההגהות מיימוניות מביא סיבות רבות מדוע לא, ביניהן כי התינוק בצער. על זה נשאלת שאלה: הרי רואים בחז״ל שבברית יש שמחה!
—
ז. מילת גרים – ברכת המוהל
**דברי הרמב״ם: „המל את הגרים מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם
ברית לא נתקיימו שמים וארץ.”**
פשט:
המוהל המל את הגר מברך ברכה מיוחדת הכוללת את שני היסודות – המילה ודם הברית – בברכה אחת.
חידושים והסברות:
1) מדוע „למול” ולא „על המילה”:
בברית רגילה, כשהמוהל אינו האב, הוא אומר „על המילה” (כי החיוב אינו מוטל עליו ישירות). אבל בגר אין אב שיברך „להכניסו” – המוהל עצמו הוא המקיים את מצוות מילת גרים. לכן הוא אומר „למול את הגרים” – הוא עושה את המצוה ישירות.
2) מדוע שני היסודות בברכה אחת:
בברית רגילה יש שתי ברכות: (א) „על המילה” (ברכת המצוה), (ב) „אשר קידש ידיד מבטן” (המדברת על מעלת הברית). בגר אי אפשר לומר את הברכה השנייה – הרי הוא אינו ידיד של אברהם אבינו, אי אפשר לבקש את ברית האבות המיוחדת. לכן שני היסודות מתאחדים בברכה אחת: „למול את הגרים” (המצוה) ו-„ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית…” (עניין הברית).
3) „דם ברית” – משמעות כפולה אצל גרים:
„שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ” (שנאמר „אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי”) – הפסוק מתייחס לברית תורה וברית מילה. בגר זה מתאים במיוחד, כי דרך דם הברית (מילה) הוא נכנס לברית תורה – שתי הבריתות מתאחדות. זו ברכה אוניברסלית יותר, המתאימה לגר.
4) מצוות הגוי להיות יהודי:
יש מצוה על כל גוי להיות גר – „לדעתי בלי ספק”. אלא שלגוי אין ברכת המצוות כי הוא עדיין גוי. אבל למפרע, אחרי שנעשה יהודי, הרי הייתה מצוה להיות יהודי. „דם הברית” הוא האמצעי שבו הוא נעשה יהודי.
5) מדוע המוהל מברך, לא הנימול:
המוהל מברך, לא הגר עצמו (הנימול). זה משום שהנימול אינו עושה את המעשה – אלא אם הוא חותך את עצמו (כמו אברהם אבינו). בגר שנימול על ידי מוהל, המוהל הוא המקיים את המצוה.
—
ח. מילת עבדים – ברכת המוהל
דברי הרמב״ם: „המל את עבדיו מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ.” במילת עבד של אחרים אומרים „על מילת עבדים ולהטבילם לשם ברית.”
פשט:
במילת עבדים הנוסח דומה למילת גרים, עם ההבדל שבעבד של אחרים (כשהמוהל אינו בעל הבית) אומרים „על מילת עבדים” (במקום „למול”), כי החיוב אינו מוטל ישירות על המוהל.
חידוש:
ההבדל בין „למול” (כשבעל הבית מל את עבדו) ו-„על מילת” (כשמוהל צדדי מל) משקף את אותו עיקרון כמו במילת בנו: „למול” כשהחיוב מוטל ישירות עליו, „על המילה” כשהוא עושה בשליחות.
—
ט. מילת אדם גדול – צניעות במילה
דברי הרמב״ם: במילת אדם גדול (גר או עבד) „צריך לכסות ערוותו עד שיברך, ואחר כך מגלהו ומל.”
פשט:
בתינוק ערווה אינה רלוונטית, אבל באדם גדול צריך לכסות את ערוותו עד שמברכים, ורק אחר כך לגלות ולמול.
חידושים והסברות:
1) מדוע ערוות קטן אינה בעיה בברית מילה?
הרמב״ם בהלכות קריאת שמע אומר שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערוות קטן. יתכן שיש הבדל בין ברכה לקריאת שמע. אבל הראש אומר תירוץ עמוק יותר: בברית מילה ה׳ עצמו נתן מצוה למול תינוק – אי אפשר לומר שמקום המצוה הוא ערווה! הרי זו קדושה, זו מצוה. באדם גדול זה שונה – צריכה צניעות.
—
י. גר שמל קודם שנתגייר, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס – הטפת דם ברית בלא ברכה
דברי הרמב״ם: „גר שמל קודם שנתגייר” – מטיפים דם ברית. „וקטן שנולד מהול” – גם מטיפים דם ברית. אבל „אין צריכין ברכה.”
פשט:
בכל שלושת המקרים – גר שכבר נימול כגוי, קטן שנולד בלי ערלה, ואנדרוגינוס – מטיפים דם ברית אבל בלא ברכה.
חידושים והסברות:
1) מדוע אין ברכה? – ספק:
הטפת דם ברית במקרים אלה היא ספק – בקטן שנולד מהול זה ספק על הקדושה (אולי הוא באמת נימול), בגר זו מחלוקת תנאים (בית שמאי ובית הלל) לגבי גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל. הרמב״ם פוסק לחומרא שיטיפו דם ברית, אבל לחומרא אין מברכים – „ספק ברכות להקל.” באנדרוגינוס גם מלים מספק בלא ברכה.
2) מחלוקת רמב״ם וראב״ד – ספק ברכות:
הראב״ד חולק וסובר שבספק דאורייתא מברכים כן. סברת הראב״ד: „ספק ברכות להקל” הולך רק על ספק דרבנן (כמו דמאי, שמדאורייתא בכלל אינו ספק). אבל בספק דאורייתא אמיתי, שבו חייבים לחומרא לעשות את המצוה, מברכים גם.
הרמב״ם סובר שאפילו אז אין מברכים, כי הברכה עצמה היא רק מדרבנן – את המצוה צריך לעשות מספק, אבל את הברכה, שהיא דרבנן, אין מברכים בספק.
—
יא. גוי הרוצה להסיר את ערלתו לרפואה
דברי הרמב״ם: „גוי שצריך לחתוך הערלה מפני מכה או שחין שנולד בה – אסור לישראל לחתוך אותה.” אבל „אם נתכוון הגוי למול – מותר לישראל למולו.”
פשט:
גוי הרוצה להסיר את ערלתו בגלל מכה או שחין – אסור ליהודי לעשות זאת, כי אסור לרפא גוי בחינם (מדין „לא תחנם” / „לא מעלין ולא מורידין” – מסכת עבודה זרה). אבל אם הגוי מתכוון למצוה – מותר ליהודי למולו, כי אז הוא עוזר למישהו לעשות מצוה.
חידושים והסברות:
1) יסוד הרמב״ם: גוי יכול לקיים כל מצוה:
הרמב״ם סובר ביסוד (הלכות מלכים) שאין מצוה שגוי אסור לעשותה. כל מצוה גוי יכול לעשות כ-„אינו מצווה ועושה” (חוץ אולי שבת). הוא מקבל שכר על כך, רק פחות ממצווה ועושה.
2) איך הרמב״ם מפרש את הגמרא אחרת מאחרים:
בגמרא כתוב „אין מלין את הגוי.” רוב האנשים הבינו שמילה שייכת רק ליהודים – אין עושים מילה לגוי (חוץ לשם גירות). הרמב״ם הבין לגמרי אחרת: הגמרא לא מתכוונת שמילה היא עקרונית לא לגויים, אלא שרפואה אסור לרפא גוי – וכשהגוי עושה זאת רק לרפואה (לא לשם מצוה), זה רק הליך רפואי, שנופל תחת איסור „לא מעלין.”
3) תנאי הכוונה למצוה אצל גוי – מחמיר יותר מאצל יהודי:
הרמב״ם סובר (הלכות מלכים) שגוי מקבל שכר על מצוות רק אם הוא מאמין שריבונו של עולם נתן למשה רבינו את תרי״ג המצוות, והוא רוצה להיות חלק מזה. אם סתם הוא חושב שזה דבר טוב – הרמב״ם סובר שזה לא שווה כלום. הרמב״ם מדייק: „אחד מחסידי אומות העולם” – „ולא מחכמיהם” – הוא גוי חכם, אבל מצוה לא עשה.
אצל יהודי, „מצוות צריכות כוונה” פירושו כוונה בסיסית. אצל גוי הכוונה צריכה להיות הרבה יותר – הוא צריך להאמין בנבואת משה ושהמצוה באה משם.
4) תשובת הרמב״ם על מוסלמים:
נשאל הרמב״ם אם מותר למול מוסלמים (שנוהגים למול). הרמב״ם ענה שמותר, בתנאי שהגוי מאמין בנבואת משה, שהוא ציווה על מצוות מילה. בהלכות מלכים הרמב״ם מביא שבני קטורה (שישמעאל הוא נכד של אברהם אבינו) יש להם גם מצוות מילה – לא מצוות משה, אבל מצוה מאברהם אבינו (ברית של אברהם אבינו). זה יכול להיות היתר אמיתי למול ישמעאלי.
5) שאלה קשה: מי הוא ה-„גוי” בהלכה?
„גוי” בהרבה הלכות פירושו עובד עבודה זרה. עובד עבודה זרה בוודאי אינו מתכוון למצוה. אבל גוי שאינו עובד עבודה זרה – מה דינו? האם חל עליו הדין „חסידי אומות העולם”? המסקנה היא שרק גר תושב יש לו את המעמד המיוחד, לא סתם „גוי טוב.”
6) יישום מעשי – הגוי המבקש רפואה:
אדם גר בשכונה עם גויים. גוי בא ומבקש שיסירו את ערלתו בגלל מכה. יודעים שהוא לא עושה זאת בגלל מצוה, אלא לרפואה. אז לא עושים – כי זה רק רפואה, שנופלת תחת האיסור. אם יש היתר (כמו משום איבה), ימצאו את ההיתר, אבל העיקר דין הוא איסור.
[דיגרסיה: ההבדל בין יהודים וגויים בגישה למצוות – יהודי היה אומר „בוודאי התכוונתי למצוה – יש לי מכה גם, אבל אני מנצל את ההזדמנות לעשות מצוה.” הגוי לא יודע שאפשר „לאכול קוגל ולעשות מצוה.” מובא שיחה של ר׳ דניאל אלתר (אחי ר׳ שאול) על מתן תורה: מדוע היהודים כן אמרו „נעשה ונשמע”? כי יהודים יודעים ש-„מוצאים דרך” – כתוב „לא תרצח”, אבל אפשר למצוא היתר. הגוי מפחד, היהודי יודע שתימצא דרך.]
—
יב. מעלת המילה – סוף פרק ג׳
דברי הרמב״ם: „גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו ולא נקרא שלם אלא על שם המילה, שנאמר התהלך לפני והיה תמים.” „כל המפר בריתו של אברהם אבינו… אף על פי שיש בידו מעשים טובים הרבה, אין לו חלק לעולם הבא.” „בוא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת.” „מצוות התורה ניתנה על שלש בריתות… שלוש עשרה בריתות נכרתו על המילה.”
פשט:
הרמב״ם מסיים את הלכות מילה בשורה ארוכה של מעלות המילה, מתחיל בכך שערלה היא חרפה, דרך חשיבות מילת אברהם אבינו, עונש משה רבינו, עד שלוש עשרה הבריתות.
חידושים והסברות:
1) ערלה – חרפה אפילו לרשעים:
„ערל” הוא דבר כל כך רע, שאפילו כשרוצים לדבר על רשעים אומרים „ככל הגוים הערלים” – קוראים לרשע „ערל” כבושה. אפילו רשע מתבייש בזה. זה מראה שערלה היא דבר מגונה בעצמו.
2) אברהם אבינו – לא „שלם” בלי מילה, והסימטריה עם רשעים:
סימטריה יפה (דבר הפוך): מצד אחד, אפילו גוי שעושה „כל מיני חזיריי” – איך קוראים לו? „ערל” – זה השם הגרוע ביותר שלו. מהצד השני, אפילו צדיק כמו אברהם אבינו, שעשה את כל המצוות – מתי הוא נקרא „תמים”? רק עם ברית מילה. „התהלך לפני והיה תמים” – רק אחרי המילה הוא נעשה שלם, ואז בא „בריתי ביני ובינך.” זה מראה שמילה היא יסוד השלמות – בלעדיה אפילו הצדיק הגדול ביותר אינו שלם.
3) „כל המפר בריתו… אין לו חלק לעולם הבא” – מתאים לשני הצדדים:
מי שלא מל, או „משך” (הוא מושך את העור בחזרה כדי שלא ייראה שהוא מהול), אפילו יש לו הרבה מעשים טובים – „אין לו חלק לעולם הבא.” זה מתאים מאוד לשתי הנקודות: (א) בלי מילה אפילו רשע הוא גרוע יותר מרשע, (ב) אפילו צדיק בלי מילה הוא כלום. וזה מתאים גם ליסוד „כשם שנכנס לברית” – רק דרך ברית מילה אפשר לתבוע מעשים טובים ולזכות לעולם הבא. בלי זה תורתו ומעשיו הטובים אינם שווים כלום.
4) משה רבינו – „שלא נתלה לו אפילו שעה אחת”:
המעשה של „ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו” – משה רבינו התעכב במילת בנו, ומיד באה סכנה, עד שציפורה לקחה צור ומלה.
הפשט (רש״י / גמרא): משה לא מל כי חשב שבדרך אין מלים כי יש סכנה. אמר ה׳: „אבל עכשיו במלון – ברגע שעצרת, אתה יכול כבר!” – מכאן רואים שאפילו שעה אחת לא חיכו.
שני חידושים מהמעשה:
(א) קשר למחלוקת רמב״ם/ראב״ד על כרת:
מכך שמשה רבינו קיבל עונש של „המיתה” (משהו דומה לכרת) על התעצלות – זה מתאים קצת לשיטות שלמדנו בהתחלה: הרמב״ם אומר שחייבים כרת רק אם מעולם לא נימול כל החיים, והראב״ד אומר שכל הזמן „עומד בכרתו.” מה שאצל משה רבינו מיד בא עונש, מצביע על שיטת הראב״ד שכל רגע של אי-מילה היא חומרא נפרדת.
(ב) קשר להלכה שמילה צריכה להיות בהשכמה:
הרמב״ם אומר שמצוות מילה צריכה להיות בהשכמה. „אפילו שעה אחת” יכול להתכוון אפילו ביום השמיני עצמו – אפילו כמה שעות מאוחר יותר ביום. אולי זה לא ממש הפשט לכל אדם (כי לא בא על זה חיוב מיתה), אבל „לפי גדלותו של משה רבינו” – עבורו אפילו שעה אחת מאז שהחיוב בא כבר היווה חומרא.
5) שתי דרכים להבין את עונש משה רבינו – הרבי מליובאוויטש:
בשם הרבי מליובאוויטש יש שתי דרכים לחשוב:
– דרך א׳: „צדיקים מדקדקים” – צדיק נענש יותר על עבירות קטנות, כי ממנו דורשים יותר.
– דרך ב׳ (פירוש הרבי מליובאוויטש): להיפך – בדרך כלל לצדיק יש „הגנה” דרך זכויותיו (זכות תולה). אבל מילה היא דבר כל כך חשוב, שאפילו למשה רבינו – הצדיק הגדול ביותר – כבר לא הייתה שום הגנה, אפילו שעה אחת. זה מראה לא שצדיקים נענשים יותר, אלא שמילה כל כך חמורה ששום זכות לא יכולה לעזור.
הפשט הרגיל „צדיקים מדקדקים” בעצם לא מתאים למדרש – כי אם אומרים „דווקא משה רבינו נענש כי הוא צדיק,” כל אחד יכול לומר: „אני בכלל לא משה רבינו, אין לי בעיה!” לכן הפירוש הנכון הוא שמילה כל כך חמורה שלאף אחד אין הגנה.
6) ישראל במדבר לא מלו:
כתוב שהיהודים במדבר לא מלו (כי לא יכלו), אבל ממשה רבינו ה׳ דרש יותר.
7) שלוש בריתות על התורה:
„מצוות התורה ניתנה על שלש בריתות” – שלוש פעמים כתוב שה׳ כרת ברית עם ישראל על המצוות: (א) „אלה דברי הברית” (דברים כ״ח), (ב) „מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב” (גם שם), (ג) „לעברך בברית ה׳ אלקיך” (פרשת נצבים). זה בעצם שני מעמדות הברית (הר סיני וברית משה רבינו), אבל התורה מזכירה שלוש פעמים את המילה „ברית” – לכן קוראים לזה „שלוש בריתות.”
8) שלוש עשרה בריתות על המילה:
הרמב״ם מונה שלוש עשרה פעמים שהמילה „ברית” מופיעה במילה (בפרשת לך לך), ומפרט את כל הפסוקים: „ואתנה בריתי ביני ובינך”, „אני הנה בריתי אתך”, „והקימותי את בריתי ביני ובינך”, „והיתה לברית עולם”, „ואתה את בריתי תשמור”, „זאת בריתי”, „את בריתי תנצורו”, „והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם”, „ואת בריתי הפר”, „והקימותי את בריתי אתם לברית עולם”, „ואת בריתי אקים את יצחק.” בזה מסיים הרמב״ם את הלכות מילה כדבר טוב – עם כריתת הברית.
—
יג. סיום ספר אהבה
„נגמר ספר שני בעזרת ש-די”
חידושים והסברות:
1) „בעזרת ש-די” – לא „רחמנא”:
הרמב״ם כותב „בעזרת ש-די” (בשם ש-די) – לא „רחמנא” כפי שכותב במקומות אחרים. „ש-די” מותר לכתוב (זה לא שם הוי״ה), ו-„ש-די” בגימטריא י״ד – שרומז לארבעה עשר ספרי משנה תורה (יד החזקה).
2) ארבעים ושישה פרקים בספר אהבה:
ספר אהבה יש בו ארבעים ושישה פרקים: 14 מקריאת שמע, 15 מתפילה, 10 מתפילין מזוזה וספר תורה, 3 מציצית, 11 מברכות, ו-3 ממילה. 46 יש בו סוד – „מעמיד הכל.”
[דיגרסיה: שיטת הרמב״ם בבניית הספרים – לרמב״ם היה „ים של תורה” – אלפי הלכות – והוא היה צריך לעשות ספר שאפשר „להחזיק ביד” (יד), שלא יהיה אינסופי. הרמב״ם תמיד ידע שאפשר להכניס עוד הלכות, אבל הוא סבר שהספר צריך להיות „יד” – משהו שאפשר לתפוס.]
—
בזה מסיימים הלכות מילה וספר אהבה. ברוך רחמנא דסייען.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה פרק ג׳ – סדר ברכות המילה
הקדמה: סיום ספר אהבה והקמפיין עבור בית המדרש
טוב מאוד. אנחנו לומדים הלכות מילה, פרק שלישי. אנחנו הולכים עכשיו לסיים בפרק זה את סוף הלכות מילה, הפרק האחרון של מילה, ועם זה אנחנו מסיימים את ספר אהבה בעזרת השם.
אנחנו מסיימים גם בימים אלה את הקמפיין הגדול עבור בית המדרש שלנו, שנוכל להרביץ תורה, שידידי שותפי הגאון ר׳ יצחק יוכל להמשיך עם שיעורי התורה שלו ולהנות ולהאיר את העיניים לכל כך הרבה יהודים. מאות ואלפי יהודים נהנים מהשיעורים, וראוי שנהיה שותפים, נראה הערכה, נראה שותפות, ונהיה חלק בתורה.
כן, ואנחנו גם כבר אסירי תודה לכל אלה שכבר עזרו. תמיד אפשר לעזור יותר ולדבר עם אחרים ולספר על השיעור, לספר על הכסף. וזה כמו שאנחנו לומדים כאן שלוש ברכות בברית מילה: יש מצוות, לקיים את מצוות תלמוד תורה. יש שבח, משבחים ומודים להקב״ה שזוכים להתחיל עולם המקבל מתחת. זו עבודה טובה לגמרי, העבודה של ללמוד תורה, ללמד תורה, להשתתף ולתמוך בתורה, זה גם עבודה טובה. זה השבח. ויש ברכה שלישית, וזו בקשה, מבקשים “ולהכניסו” – הטהרה היהודית, “כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה”, ברכה. הכל הוא שיתפללו שהכל יצליח, ושיגיעו כראוי.
סדר הברית – הברכות בברית מילה
אומר הרמב״ם, בפרק זה הולך הרמב״ם לומר לנו את הסדר שאומרים בברית, הברכות, סדר הברית. הוא אומר עוד כמה הלכות, אבל ההתחלה הראשונה היא הברכות. אפשר לומר בעיקר סדר ברית מילה, זה בעיקר הברכות. פחות או יותר זה הלכות ברכות, ושתי הלכות על גוי, וכן הלאה, ואחר כך הוא מסיים עם מעלות ברית מילה.
אז הרמב״ם מתחיל עם ברכות המילה. כמו שר׳ יצחק התחיל בהקדמה, יש כמה סוגי ברכות, כי בברית מילה קורים כמה דברים. קורה מצוות המילה, שעל זה צריכים לעשות ברכת המצוות, כמו על כל ברכות המצוות. קורה כאן שמחה גדולה, האחד הוא שהאב נולד לו ילד, זה דבר אחד, אבל אחר כך שהאב זוכה לכזה דבר. רואים שזה יותר מסתם שהאב זוכה למצווה. זו מצווה שעושים רק פעם אחת עם ילד, וזו ברית שיש בה ברכת השבח על המצווה הזו. ומובן תפילות על הילד, הילד צריך עכשיו להיות לו תפילות, יש על זה תפילות בזכות הברית, או תפילות עבור הילד, יש שתיים. יש תפילות שמברכים את הילד, יש תפילה שמברכים בזכות מילה, שיהודים יתברכו… אולי מתכוונים לתפוס את הילד? בואו נראה.
הלכה א: ברכת המוהל – “על המילה” או “למול את הבן”
המוהל מברך קודם שימול, ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה, כך מברך המוהל קודם שימול, כמו כל ברכת המצווה עושים לפני המצווה, מי שעושה מי שמל, אומר ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה, מודה להקב״ה שנתן מצוות מילה ליהודים.
אם היה מל בן חבירו, אם המוהל אינו אבי הילד, לא יכול לומר למול, קוראים מילה, כי החובה אינה על המוהל הספציפי, החובה היא על האב, על הבנים על כלל ישראל, אלא הוא עושה את הברכה על מצוות המילה, אבל ואם מל בנו, אומר הוא את הברכה הטובה יותר, כי המצווה היא ממש עליו. אז אומר הוא את אותה ברכה, אלא הוא אומר וציוונו למול, הוא לא, על המילה, אלא המצווה היא למול את בנו שלו.
טוב, זה הכלל שאנחנו כבר למדנו בהלכות ברכות, שכל מצווה שעושים, מי שעושה בעצמו, אומרים עליו לעשות או למול, ועושים עבור אחר, אומרים על, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, שלומדים שם. זה אומר למשל מצוות רשות, על נטילת ידים, כי לא צריכים, וכדומה. אבל יש רשות של על קריאת מגילה, ואני חושב לשמוע קול שופר או עוד.
הלכה א (המשך): ברכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”
ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
הקב״ה עשה ברית עם אברהם אבינו שימול את עצמו, הקב״ה כרת על זה ברית, וקוראים לזה אפילו ברית. ברית אומר תמיד שזה הולך לשני כיוונים, שזה מערכת יחסים, שאברהם אבינו עשה דבר קשה עבור הקב״ה, והקב״ה יש לו מחויבות מסוימת לאברהם אבינו ובניו, וממילא מכניסים את הילדים לברית של אברהם אבינו.
מדוע האב עושה את הברכה “להכניסו”?
אומר הלכה הרמב״ם, מדוע עושה זאת דווקא האב? המצווה בברית של אברהם אבינו, מדוע זה האב? שהמצוה על האב למול את בנו, המצווה על האב למול את בנו שלו, היא יתר על המצוה שמצווין כל ישראל, היא יותר וחזקה יותר מהמצווה שכל היהודים מצווים שימולו כל ערל שביניהם.
הרמב״ם אומר את זה כאן מאוד ברור, אני חושב אפילו יותר ברור ממה שנאמר עד עכשיו, שכל היהודים יש להם מצווה שכל אחד שגר בין יהודים, כל מי שנמצא בין היהודים, כל ערל בין היהודים, יהיה מהול, אין הבדל אם זה, מובן, ילד יהודי, או אפילו עבד, גר שבא בין יהודים, זו מצווה על יהודים. אבל זו לא מצוות העיקר או המצווה היתירה, המצווה החשובה. לכאורה זה כמו דומה, זה נשמע דומה, זו לא אותה מצווה, אבל דיברנו שזה דומה למצוות תלמוד תורה. יש מצווה על כל היהודים, ובפרט יש יתר, עוד מצווה, שהאב ימול את בנו.
חידוש: שתי מצוות נפרדות – “למול” ו״להכניסו”
וכאן יש חידוש, הרמב״ם אומר, זה לא מסתדר כל כך טוב, כי הסטנדרט של הרמב״ם, נאמר, הסטנדרט של הרמב״ם שזו ברכת המצוות, צריך להיות “וציונו”. “וציונו” זה בוודאי נוסח של ברכת המצוות. שואל הרמב״ם, מה זה אומר, איך מוצאים מצווה שיש לה שתי ברכות, “למול” או “להכניסו”? כי אתה יכול לכאורה לומר “להכניסו” היא מצוות העיקר, זו ברכה יותר פיוטית, לא סתם “למול”, אלא להכניס את הילד לברית. זו בעצם אותה מצווה, אותו דבר, עם המילה עושים את זה.
אלא הרמב״ם אומר שזו ברכה שנייה, סליחה, על המצווה השנייה שיש בברית מילה. יש מצווה “למול”, על המילה, זו ברכה אחת. חוץ מזה יש עוד מצווה שהאב ימול את בנו, מצוות “למול את בנו”, וזה קוראים “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. אגב, האחרת היא גם “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”, אבל זו מצווה על החיוב המיוחד. למשל, אם האב מל בעצמו, הוא עושה שתי ברכות, כי הוא מקיים שתי מצוות כביכול, גם מצוות “למול את הבן”, וגם מצוות “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”, שזו מצווה מיוחדת של האב. ושוב מביא הרמב״ם חידוש להלכה.
אני חושב שהדבר הוא אולי שזו מצווה מיוחדת, זה יותר מלמשל כמו אכילת מצה, שעושים את זה רק פעם אחת בחיי הילד. יכול אפילו להיות שאתה אומר כמו משיח, יהודי נכנס לברית של אברהם אבינו, ילד לא יכול לעשות את זה בעצמו.
דיון: מה קורה כשמבוגר מל את עצמו?
מה קורה כשאדם מבוגר מל את עצמו כשהוא מבוגר? אומרים לו שהוא בעצמו להכניסו? לא, אתה לא אומר. אני אומר לך רמב״ם.
לפיכך, אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. המצווה שאדם ימול את עצמו נראה גם שזה לא באותה רמה. זה לא להכניסו.
הרמב״ם אומר כך, נאמר, לפיכך אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. אנשים אחרים לא עושים את להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, זו רק ברכה על המצווה היתירה שיש לאב למול את בנו.
אני אומר שאף על פי שיש אכן מצווה על בית דין לעשות ברית מילה, או כמו שאתה אומר על כל היהודים, על ההוא אין את הברכה. הברכה, טוען הרמב״ם, היא ברכה על מצוות האב.
שיטה אחרת: בית דין יכול לעשות את הברכה
אומר הרמב״ם, שתדע שיש מי שחולקים עלי, ויש מי שהורה, יש מי שכן פסקו שבית הדין, שיברכו יושבי בית דין או אחד מהן, או בית הדין או מי שהוא כנציג של העם, יכול לעשות את הברכה. על מה הם הסתמכו? הם לא הבינו כמוך את ההבדל בין האב או כלל ישראל. הם סברו שתמיד יש מצווה על כל היהודים, אולי האב הוא רק מצווה מן המובחר. לא שזה אפילו גזירת הכתוב, זה יותר לכאורה מצווה מן המובחר. זה אומר, כל יהודי יש לו מצווה שכל היהודים יהיו מהולים, וגם לאב יש מצווה למול את בנו. זה שתי מצוות על אותו נושא, אבל זה שתי מצוות אחרות. בגלל זה סובר הרמב״ם שזה לא הגיוני שאחר יעשה את הברכה.
ועוד מצווה על הבן. החיוב מוטל על שני אנשים. זה לא שאם האב… אם האב לא נמצא אז… אוקיי, צריך לחשוב, איך עובד זה, שהאב ועל הבן יש תחליף? לפי הרמב״ם זה שתי מצוות. לעולם יש מצווה, לכל יהודי יש מצווה שכל היהודים יהיו מהולים, וגם לאב יש מצווה למול את בנו. זה שתי מצוות על אותו נושא, אבל זה שתי מצוות אחרות. בגלל זה סובר הרמב״ם שזה לא הגיוני שאחר יעשה את הברכה.
דרך אגב, מה שאתה רואה שמי שאמר “אחד מהן” הבין שבית דין, כמו שאמרתי כשלמדנו אצל בית דין, בית דין לא אומר דווקא בית הדין, זה לא ספר שופטים. בית דין אומר שזה לא רק חיוב על האב, זה חיוב על כלל ישראל לדאוג שילדים יהיו מהולים. בית דין הוא מי שדואג למצוות כלליות.
דיון: החיוב של מבוגר שמל את עצמו
זה מעניין, אני חושב כן לגבי כשאדם מבוגר מל את עצמו, כמו שהרמב״ם אמר קודם ההלכה היא, האם החיוב שלו יהיה גם חיוב על כל כלל ישראל, או שזה על כל פנים כמו אב על בנו? לפי הרמב״ם, לכאורה זה יותר מסתם כמו כל יהודי מחויב למול כל יהודי, חיוב ודאי עליו, כי הכרת היא עליו?
אמת, אמת. לפי הרמב״ם הוא אומר גם לא את הברכה “להכניסו”. “להכניסו” עצמו לא קיים. אוקיי, כי המצווה היא משהו לא היה כך, תוכן המצווה לא היה כך. לפי הרמב״ם בוודאי לא. לפי אנשים אחרים יחשבו. לפי הרמב״ם בוודאי שאדם שמל את עצמו, הוא לא עושה את מצוות “האב למול את בנו”. הוא עושה משהו מצווה אחרת, מצוות מילה, אבל לא מצוות “להכניסו”.
לכאורה השיטה האחרת תאמר, “מה זה אומר?” הם יכולים לומר שזה סתם שתי ברכות, אחת היא יותר כזו ברכת השבח, הוא אומר גם “וציונו”. וממילא, “להכניסו” אומר הוא נכנס לכלל ישראל, הנציג של כלל ישראל אומר את זה, משהו כזה.
שיטת הראב״ד: הסנדק עושה “להכניסו”
כך אומר הראב״ד. למדנו שהראב״ד אומר שהוא סובר כמו השיטה שהרמב״ם אומר שלא לעשות, והוא אומר שהמנהג הוא שהסנדק עושה את זה. מה שהראב״ד קורא סנדקות, הוא אומר. אבל הוא אומר אכן פשט, הוא המכניס, הוא הגיוני, הוא הנציג של כלל ישראל שהוא מכניס את הילד לברית של אברהם אבינו.
ברית של אברהם אבינו – השכבות הכפולות של מצוות מילה
ברית של אברהם אבינו לא אומר כלל ישראל. הרי חוששים לכלל ישראל גם כערל, אבל מתכוונים לברית של אברהם אבינו. לברכה יש בתוכה דבר מעניין, כי מצוות מילה עומדת בתורה אצל אברהם אבינו, אבל יש משנה שהחיוב ממנה הוא כשמשה רבינו נצטווה בסיני. בברכה יש את שני הדברים, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו שזו מצוות משה רבינו, אבל להכניסו בבריתו של אברהם אבינו מזכיר את המעשה שזה עוד יותר עתיק, זה עוד חלק מהתייסדות כלל ישראל עוד בזמנים של אברהם אבינו.
אומר הוא הלאה, “ואם היה אברהם אבינו” – המציאות של
ברכת העומדים וברכת “אשר קדש ידיד מבטן”
ברכת העומדים: “כשם שהכנסתו לברית…”
וכך אכן ממשיך הרמב״ם כמו המקום שהוא נמצא, הוא המכניס, זה הגיוני, הוא הנציג של כלל ישראל להכניס את הילד לברית של אברהם אבינו.
ברית של אברהם אבינו לא אומר כלל ישראל חייב להיות חלק מכלל ישראל גם כערל, אבל מתכוונים לברית של אברהם אבינו, זה מה שזה אומר. לברכה יש בתוכה דבר מעניין, כי מצוות מילה עומדת בתורה אצל אברהם אבינו, אבל יש משנה שהחיוב ממנה הוא כשמשה רבינו נצטווה בסיני. והברכה יש כאן את שני הדברים, כתוב “וציונו” שזו מצוות משה רבינו, אבל “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” מזכיר את המעשה שזה עוד יותר עתיק, זה עוד חלק מהתייסדות כלל ישראל עוד בזמנים של אברהם אבינו.
אומר הרמב״ם הלאה, “ואם היו שם עומדים” – המציאות של ברית של אברהם אבינו, זה לא מצוותיו של אברהם אבינו, זו הברית שניתנה לאברהם אבינו, וזה בא אלינו דרך זה שאנחנו מקיימים מצוות מילה.
נכון. טוב. אומר הרמב״ם הלאה, “ואם היו שם עומדים” – אם יש עוד אנשים בברית, “אומרים” – אומרים האנשים את הנוסח, התפילה, “כשם שהכנסתו לברית” – כשם שהכנסת אותו. האב אומר “הכנסתו”, כן? מדברים כאן קצת על הילד, הכל רומז לילד, אומרים את זה על הילד. כשם שהכנסת אותו לברית, אכן שמלת אותו, לקחת לו מוהל, “כך תכניסו לתורה, לחופה ולמעשים טובים”. אותו דבר, שתהיה לך אותה סייעתא דשמיא שהייתה לך, כשם שזכית ללמד את ילדך, כמו החיוב שיש לאב במצוות תלמוד תורה לילד, וחופה ולמעשים טובים, שהילד יזכה להתחתן. אפילו לאב אין חיוב, אבל הסדר הוא שמכניסים ילד לחופה, ואדם יזכה למעשים טובים. כן, מעשים טובים לא יכולים לעשות בשבילו, אבל הוא יזכה למעשים טובים.
המעמד של “כשם שהכנסתו” – תקנה או ברכה?
אם אין אנשים – אלא התורה אומרת פשוט, הוא יכניס אותו לחדר כמו שלמדנו הלכות תלמוד תורה. למשל, אם אין עומדים שם, האב לא אומר כמו שאני. נראה כאן שזה יותר כמו ברכה, כשאחד רואה, כמו כשאחד רואה עץ, עץ יפה, עושה ברוך שככה לו בעולמו. זה עומד שם באמצע ברית, נעשה לו ברכה. זה קצת אחר, היית יכול לומר כמו שדיברנו על הדברים שאנשים אומרים כשהם רואים מצבים מסוימים. כשאדם רואה הלוויה, הוא אומר ברוך דיין האמת. כשהוא מלמד ילד את מצוותיו, ברית של אברהם אבינו, עומדים העומדים ואומרים הם כשם שנכנסת לברית, כך תיכנס.
הייתי אומר כך, יש מה שמעכב. למשל, אין שום, הרמב״ם לא אומר שצריכים להביא מנין לברית מילה. זה בוודאי דבר יפה, כתוב בשולחן ערוך שיביאו מנין לכתחילה, אבל זה לא… העצה הטובה ביותר שנתנו לו עצה, אברהם אבינו, נתן עצה למילה. כתוב בראשונים שיעשו את זה בפרסום. כתוב בחז״ל, או כתוב בחז״ל לכל ברית מילה, שרואים בחז״ל מהברית שהרמב״ם מביא משלוש הברכות. הסדר הרגיל הוא, עומד אב, עומד מוהל, ועומד העולם. נותנים לכל אחד ברכה: למוהל על המילה, לאב להכניסו, ולעולם ברכה לילד.
תרגום לעברית
אבל יש גם תקנה. אני מתכוון שהגליון מהרש״א אמר בהלכות ברכות שיש דברים שתקנו חכמים שאין בהם פתיחה וחתימה. אנשים חושבים שה״כשם שנכנסת” הוא סתם דבר שאומרים, זה לא ממש ברכה. אבל נראה מהרמב״ם שהוא מבין שזו תקנה. החכמים תיקנו מיני ברכות ואמירות שונות, לא לכולן יש “ברוך”, אבל זו גם ברכה לאבא. אמנם לא כתוב “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, אבל זו ברכה שיש לה תקנה. וזה שייך לתפקיד של העומדים שם.
מה שהגיוני, כי אתה לא מסכים? ברית של אברהם אבינו יש לה חלק בזה, יסוד היהדות הוא להיות חלק מברית של אברהם אבינו. אבל הציבור עומד שם. יש מצוה לפעול בפועל את ברית של אברהם אבינו. אז העומדים הם בעצם היהודים, עכשיו אתה חלק מהיהודים, זה עושה הבדל.
אומרים גם, אל תחשוב שזה מספיק, היה לך ברית, אתה כבר יצאת עם יהודי, אתה צריך לעשות לו תורה, אתה צריך לעשות לו חופה, אתה צריך לעשות לו חתן תורה. אבל זה לא רק ככה, זו ברכה יפה. כשם שנכנס, כשם שיכנס.
הנוסח “כשם” – ניסוח פיוטי
הוא אומר פשוט… לא, הרבה מאוד אנשים רוצים לתרגם ולעשות דרשות מיוחדות על “כשם”. אני לא חושב ש״כשם” משתמשים בו הרבה מאוד ככה… זו ברכה, זו ברכה על האירוע, אתה רוצה לחבר, אתה רוצה לבקש על הילד, אבל אתה רוצה לעשות את זה דבר פיוטי. זה קשור לברית. אומרים שהוא יחיה יותר משנה, שיראה בחתונת הילד.
סטייה: מעשה על ברית בצנעה
יהודי שאל אותי לאחרונה, יהודי רצה לעשות ברית בלי אנשים, בצנעה, רק המוהל עם בעלי הבית. הבאתי לו שלוש ראיות שצריך להיות ציבור. אחת אני זוכר, כתוב “עדיין אותנו עושה בשמחה”. אמרתי, בשמחה פירושו שעושים את זה בחגיגה. הוא אמר לי שרבי יונתן, דווקא בשיעור כזה כשהתקשרתי אליו, שאין שום ראיה, כתוב “עדיין אותנו עושה בפרהסיא”. אה, בפרהסיא, אה, טוב מאוד. אבל אפילו בשמחה פירושו, בשמחה לא פירושו שצריך להיות במצב רוח טוב מאוד, בשמחה פירושו עם שמחה, עם חגיגה.
“ואם היו שם עומדים” – אופציונלי או חיוב?
אבל כאן, “ואם היו שם עומדים”, זו קצת ראיה שהרמב״ם מסתכל על זה כחיוב, כי אם כן היה אומר “והעומדים אומרים”. אבל הרמב״ם לא כותב שזה חיוב, כי הוא יכול לכתוב “והעומדים אומרים”, שזה עצמו יהיה קצת אינדיקציה שצריך. “ואם היו שם” זה כאילו אופציונלי. והרמב״ם מדקדק מאוד לכתוב רק מה שצריך. מה שלא צריך, תסתכל על זה בסידור.
לא, אפילו אם נגיד שיש ענין של “ברוב עם הדרת מלך”, אבל הרמב״ם, זו מצוה כללית שלמה, וכלל כזה, שמצוות שאפשר צריך לעשות ברוב עם, זה לא דין בברית מילה, שהרמב״ם בטח לא יכתוב את זה כאן.
ברכת “אשר קדש ידיד מבטן”
בסדר. “ואחר כך מברך אבי הבן”, כאן יש עוד ברכה, ברכת בקשה, תפילה כזו שאומרים לכבוד הברית. ואחר כך יש את הברכה “אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים שם”. את הברכה יכול לעשות אחד משלושה, או האבא, או המוהל, רואה שזה מתאים יותר, או לא, או מכבדים מישהו. כמו שאומרים, אחד משלושת האנשים. הוא אומר שברית באה עם שלושה אנשים, אבא, מוהל, ועומד. הוא לא היה אומר “אחד מן העומדים”, היינו חושבים שלא האבא יכול להגיד.
נוסח הברכה
אומר כך: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדש ידיד מבטן”. זו מליצה נוסחית, ותן לי לתרגם כמו שרש״י מתרגם. הרמב״ם עצמו לא מתרגם את החלק, אבל מברכים את הקב״ה שקידש “ידיד מבטן”. אומר רש״י שזה מתכוון ליצחק אבינו, שיצחק אבינו כבר נתקדש מבטן. כלומר, הוא כבר נולד אחרי שאברהם אבינו כבר עבר את ברית של אברהם אבינו. אחרי שאברהם אבינו כבר בחשיבותו, הוא כבר נולד לאבא יהודי, ומיד כשהוא נולד, אחרי שמונה ימים עושים לו ברית, לא כמו אביו וכמו ברית ישמעאל. לא, ברית ישמעאל הייתה מיד אחרי ברית יצחק, נדמה לי. לא, לא, הוא היה בן שלוש עשרה.
“וחוק בשארו שם”. ואחרי שהוא נולד, הקב״ה עשה חוק בשארו, שפירושו בבשרו. הקב״ה הכניס חוק בו, כלומר ברית, סימן שהוא יהודי. חוק פירושו חרוט, או חוק פירושו מצוה? זה יכול להיות שני דברים. הוא נתן לנו מצוה, או זה פירושו חרוט בבשרו, חקוק. אני יודע שיש ענין של “חקוק”. חוק אומרים לפעמים על דבר שמניחים, לא דווקא שזה פירושו לחרוט. זה יכול להיות דבר קבוע, כמו מנהג. בסדר, “לחם חוקם”. ברית מילה היא בחינה של טאטו.
“וחוק בשארו שם”. וצאצאיו, ילדי יצחק הלאה, “חותם באות ברית קודש”, הוא עשה שהמצוה תהיה לה אות ברית קודש, זה חתם עם הסימן של ברית קדושה.
מי הוא ה״חותם”?
כן, אבל זה מעניין, מי חותם אות ברית קודש? המוהל שעושה הוא עושה… הקב״ה. כן, אבל אותו דבר שעושה המוציא לחם מן הארץ. המוהל עושה את דבר ה׳. אה, כל הברכות הולכות ככה, נכון? כן, אבל זה מעניין… כל הברכות אומרים… הקב״ה חותם דרך כל המהלכים שעושים את עבודת ה׳. כל ברכה באה לומר שמה שקורה בטבע, או מה שאנשים עושים, עושה הקב״ה. בעיקר “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” פירושו גם שהקב״ה נתן לנו את הציווי, שמים את שמו על המצוה. אני חושב שזה הפשט. אני רוצה לחזור לסוף.
“על כן” – המעבר משבח לבקשה
“על כן”, עכשיו מבקשים. עכשיו מבקשים. כמו שהרמב״ם, ההתחלה היא כמו שבח, שמודים לקב״ה שעשה לנו את הדברים, שנתן מצוות לאבותינו. על כן, עכשיו מבקשים. לא, הרמב״ם תירגם בתשובתו שעד כאן אומרים עוד. הרמב״ם אומר כך: על כן, מאחר שהקב״ה נתן ברית, “ושכר זאת”, והשכר של הברית, הצד השני של הברית, ברית היא עסקה של שני צדדים, “אל חי חלקנו לעד”, האל החי הוא חלקנו, הוא אלוהינו לעולם. אז, כיוון שיהודים יש להם אות ברית קודש, יהודים עושים את הברית, שזו כריתת הברית, ולעומת זה הקב״ה מה שהוא עושה בחזרה, כמו שאנחנו מיוחדים עם אות ברית קודש, והוא “חלקנו לעד”, הוא אלוהינו. אומר הרמב״ם, עכשיו מתחילים להתפלל. והרמב״ם מוסיף, הוא בדק את הלשון בתשובה, הוא אומר “הוי צורנו”. עכשיו מתחילים להתפלל.
נוסח הבקשה
“צורנו”, בורא, אני מבקש ממך, “צוה את מצותך ציויתו לקדושים”, כמו שציווית לקדושים… לכאורה הוא מתכוון ליקירי יהושע, נכון? כמו שציווית את הקדושים לעשות ברית מילה… לא, לא, כמו שאני חושב ש״ציווהו” לא מתרגם כמו שחשבתי ש״ציווהו” מתרגם כמו שאמרת. כמו שכתוב “ציווה”, מה עושה את הסנדל לשון ציווי. הוא מתכוון לומר, כמו שהם מקיימים מה שהבטיח לקדושים, שתהיה ברית משני
ברכת “אשר קידש ידיד מבטן” – המשך: תרגום “צוית” ו״ידידות שארינו משחת”
תרגום “צוית להציל”
דובר 1:
לא, לא. כמו שאני חושב ש״צוית” כאן מתרגם… הייתי חושב ש״צוית” מתרגם כמו שאמרת. מה כתוב “ציוו”? מה לא עושה את הסנדל לשון “ציוו”? הוא מתכוון לומר, כמו שהם מקיימים מה שהבטחת לקדושים הקדושים שתהיה ברית משני צדדים, שגם תהיה להם לאלוקים ותהיה שם בשבילם בזכות ברית מילה. מבקשים אנחנו ממך שתעשה באמת כמו ש״צוית לקדושים”, שלהציל תציל ידידות שארינו משחת.
תרגום “ידידות שארינו”
דובר 2:
הם התחילו “ידיד וחג בשארו”. נכון, זה בטח חרוז.
דובר 1:
כן, כאן הוא אומר, תציל את הידיד, את נכדי הידיד. תציל את נכדי אברהם אבינו. הרמב״ם מתרגם בתשובתו “ידידות שארינו”, זה לא מסתדר כל כך טוב עם החרוז שלך שאתה אומר, הרמב״ם תירגם “ידידות שארינו” הדבר האהוב, “ידיד” פירושו דבר אהוב, הדבר האהוב ביותר של בשרנו, שזה החיים שלנו, והם אמרו שנפשנו פירושו נשמתנו, דעתנו, משחת מגיהנום. טוב מאוד מאוד. בגלל שאנחנו עושים ברית מילה, שמזכירה לנו את הקב״ה, כמו שהרמב״ם אומר בהקדמה לספר אהבה, “האות בבשרינו לזכור את ה׳ תמיד”, ואנחנו ניצולים מגיהנום. הוא עשה ברכה, שנזכה לישועת הנפש דרך הברית, “ברוך אתה ה׳ כורת הברית”.
“כורת הברית” – משמעות כפולה
דובר 1:
טוב מאוד. הרמב״ם שוכח. כי “כורת הברית” יכול להתייחס לכריתה שעושים על הגוף, החיתוך, ולהתייחס לכך שהקב״ה כרת ברית עם יהודים, ומבקשים ממנו כאן את הברית. הדימוי של כריתה הוא ברית, אומר רש״י ב״ברית בין הבתרים” שהסדר של עשיית ברית היה לחתוך משהו, פעם זו בהמה, וכאן זה חיתוך ערלה. בכך נעשית ברית. והפעם זה חיתוך בשר הערלה, בזה כורתים הברית, ומברכים את הקב״ה שהוא כורת הברית. מאוד מעניין, כי המוהל עצמו הוא גם זה שחותם ברית קודש, הוא גם כורת הברית, הוא עושה את מעשה הכריתה זו ברית.
—
ברכת שהחיינו של אבי הבן
הלכה ג – אבי הבן מברך שהחיינו
דובר 1:
אבי הבן מברך שהחיינו. טוב מאוד. יש עוד ברכה כאן. אבי הבן… עושה ברכת שהחיינו. אז שני דברים צריך להבין. לכאורה אבי הבן, כשנולד הילד הוא עשה ברכות, או שהחיינו או הטוב והמטיב, כמו כשלמישהו קורה בשורה טובה, או קורה לו דבר טוב. הרמב״ם לא כל כך ברור. הוא אמר כשנולד בן.
דובר 2:
לא, אבל לא צריך לומר כל דבר.
שהחיינו על המצוה, לא על הילד
דובר 1:
אז כאן השהחיינו היא על אותה מצוה. הרמב״ם כבר הזכיר את השהחיינו בהלכות ברכות, סוף הלכות ברכות, הוא אמר על כל מצוה הבאה מזמן לזמן עושים שהחיינו, או מצוה שלא באה מזמן לזמן, ברית מילה היא רק פעם אחת בחיים, אבל זה בא על ידי קנין שאדם קונה, כמו שהוא רואה דוגמה ברית מילה, יש לו בן והוא עושה ברית, עושה שהחיינו שנולד לו בן שיכול לעשות את ברית המילה. אבל זה בטח שהחיינו על המצוה, לא על היות לו ילד. על היות לו ילד זו בשורה טובה, צריך לעשות הטוב והמטיב נוסף או שהחיינו.
מנהג אשכנז – לא עושים שהחיינו
דובר 1:
לעניננו, המנהג שלנו הוא שלא עושים שהחיינו, רק הספרדים נוהגים כן לעשות, מחלוקת מחבר רמ״א וכן הלאה.
וההגהות מיימוניות יש על החלק הזה, אני רואה שבין הפוסקים האשכנזים היו הרבה סיבות למה לא. ההגהות מיימוניות מביא כי התינוק בצער, ועל זה שואלים אותו מאחר שרואים בחז״ל שבברית יש שמחה.
—
ברכת “להכניסו” – לפני או אחרי הברית?
לשון הרמב״ם: “ואחר כך” ב״אשר קידש”, לא ב״להכניסו”
דובר 1:
זה מעניין, כי דיברנו על זה לפני רגע. על הברכה השלישית אומר הרמב״ם “ואחר כך”, שאחרי ברית המילה עושים את הברכה “אשר קדש”. על הברכה הראשונה “להכניסו”, הרמב״ם לא אמר אם עושים אותה לפני או אחרי. משמע מלשונו שעושים אותה לפני הברית, כך אנחנו גם עושים.
תשובת הרמב״ם – “להכניסו” היא ברכת השבח
דובר 1:
אבל מישהו יש לו תשובת הרמב״ם, ששאל אותו על זה, אמר שהברכה “להכניסו”, הרמב״ם אמר שזו לא ברכת המצוות, זו ברכת השבח, ממילא אפשר לעשות אותה אחרי. ברכת המצוות צריך לעשות לפני, אבל סתם ברכה אפשר לעשות אחרי המצוה.
קושיה על התשובה
דובר 1:
זה לא מסתדר עם מה שהרמב״ם אומר כאן, כי הרמב״ם אומר שזו מצוה על האב, הברכה היא סתם ברכת המצוות, “מצוה על האב למול את בנו”, הוא נותן את הטעם. אתה יכול לומר שזה שבח על מה שיש לו אותה מצוה, זו בעצם ברכת המצוות. זה לא מסתדר לי.
דובר 2:
לא, אבל הוא לא אף אחד, זה פשוט מתבקש, למה רק האבא יכול להגיד את המילים “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”? ברכת המצוה כבר אמר המוהל. אבל הוא אומר, למה הוא יכול להגיד “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”? כי יש לו את המצוה “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. אבל ברכת המצוה לא נעשתה, זו ברכת השבח. הוא רק מסביר כאן.
תשובת רבי אברהם בן הרמב״ם
דובר 1:
אבל אני רוצה לחזור לברכה “אשר קידש ידיד מבטן”. תן לי לסיים את זה, שנייה אחת. אבל הוא מביא שיש תשובה אחרת של בנו של הרמב״ם, רבי אברהם, שאומר שהרמב״ם כן אמר למעשה שצריך לומר את הברכה לפני, ולא כמו שהביא מרב האי גאון שאפשר לומר אחרי גם. אני חושב שזה מסתדר יותר עם מה שכתוב כאן ברמב״ם, ויכול להיות שזו המשנה ברורה האמיתית, אולי הרמב״ם חזר בו מאוחר יותר. כן.
דובר 2:
אין הבדל, הוא עושה את זה לאו דווקא לפני. כך אמר רב האי גאון והרמב״ם בתשובה אחת, אבל אחר כך רואים שלא נהגו כך. אנחנו גם נוהגים שאומרים את זה לפני, או בשעת מעשה שהמוהל עושה את זה מהר, אחרי ברכת המוהל של “על המילה”.
—
סטייה: כריתות ומילה
דובר 1:
אבל אני חושב ש״צור אנו ציווה להציל ידידות” פירושו פשוט שיש איסור כריתות, חיוב כריתות שלא יהיה שבועה לשווא. כשמולים את עצמו, יוצאים מחיוב כריתות. כורת הברית, כריתות. אם הוא עובר על זה, מקבל כריתות.
דובר 2:
לא, במעשה של משה מדברים על זה. שבאים עם “ויבאו שטן ויבקש המיתו”, “המיתו” הוא בדרך כלל אני חושב בסייף. סתם מיתה בתורה היא הריגה בסייף. הוא לקח אבן והוא כורת את השד. ורואים שזה כמו משל לדבר, שיכול להיות שורש הנפש עם ברית, כלומר ברית שמביאה אחריה תורה ומביאה דעת, יש שורש הברית. ואם לא, יש, בעצם נמצאים, כבר קיבלו, הקב״ה מסיר את חיוב כרת.
דובר 1:
אתה אומר שיכול להיות סמל מעניין בברית מילה, כמו למשל ערב יום הכיפורים יש מנהג לקחת מהשמש לקאך. אם נגזר לבקש, שיאמרו ביחד איתו. אם נגזר לחתוך, שיצאו עם…
דובר 2:
הם מחמירים לי על אחרונים כך, אני רואה חידוש. יכול להיות.
—
מילת גרים – ברכת המוהל
הלכה ד – המל את הגרים
דובר 1:
מה קורה לגבי מילת גרים? למדנו קודם שיש גם מצוה למול גרים. אומר הרמב״ם, מילת הגרים, והברכה האחרת, זה לא אותו נוסח, יש נוסח מיוחד. אומרים “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. זה דבר מעניין, כי לכאורה, הרבה לפני, אני חושב, היו צריכים לומר “על המילה”, כי זה לא החיוב עליו. אני אומר את הנוסח שאני חושב. אומרים את הברכה כך: “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית”.
“דם ברית” – משמעות כפולה אצל גרים
דובר 1:
מצוות מילת גרים
מצוות מילת גרים, שחלק ממנה לכאורה, בברית יש גם הטפת דם ברית. “שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ”. דם ברית הוא מאוד חשוב, כי דם ברית הוא… מחזיק את השמים והארץ, בלעדיו לא היה לשמים ולארץ קיום. שנאמר, “אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי”. והפסוק מתייחס לברית תורה וברית מילה. כך אומרים המפרשים, כך נראה לכאורה ממה שהוא למד שהכוונה לדם ברית מילה.
לכאורה, אצל הגר יש את שניהם, כי על ידי דם ברית הוא נכנס לברית תורה.
מדוע “למול את הגרים” ולא “על המילה”?
דובר 1:
אז אני חושב, הם התעמקו אתמול, שלשום, למדו מהי המצווה של למול את הגרים. המצווה להיות גר, גוי יש לו מצווה להיות יהודי. לכאורה, ה… וגם הברכה השנייה שאמרת, “שאלמלא דם ברית”. אז, לכאורה, בכל ברית עושים שתי ברכות. יש ברכה “על המילה” או “להכניסו”. אני צריך לשאול מדוע אומרים כאן “למול את הגרים”? כי מי שמל עושה את זה, אין כאן אבא שיעשה “על המילה”.
דובר 2:
לא, אבל מי שמל, הוא לא מחויב למול, הוא רק מצווה על המילה, כמו המצווה שהוא תופס, אבל הוא לא מחויב. אבל הוא, מי שעושה את זה, אין כאן אחר שעושה את זה בשליחות אחר או משהו. המוהל של הגר, הוא עושה את מצוות מילת גרים. העבד הוא מי שנימול או…
דובר 1:
לא, גר, גר, גר. גר, עבד זה הרי חילוק. גר הוא מי שנימול, לא בית דין. המוהל, הוא המקיים את המצווה.
מדוע שני האלמנטים בברכה אחת
דובר 1:
אני אומר שבכל ברית יש שתי ברכות, “על המילה” ואחר כך יש ברכה שמסבירה את ענין ברית מילה, למשל הברכה שאנו אומרים “צוה להציל ידיד” – לא, “צוה” זה הוא גרסה של ברכת המצוות. אבל הברכה השנייה שאומרים אחר כך היא שבזה ניצולים משחת, מדברים על המעלה שהעולם עומד על ברית מילה, יהודי לא יכול להיהרג בגלל זה, ווטאבר.
יש ברכה על גרים, עושים את שניהם ביחד. במקום לעשות שתי ברכות “על המילה” ועוד דבר, הרי לא אפשר לומר אותה ברכה על גרים כי זה הרי לא, הוא הרי לא ידיד של אברהם אבינו. ממילא גם לא אפשר לבקש את ברית האבות המיוחדת. מבקשים כאן על הברית שהקב״ה כרת עם ישראל, שיהיה כאן מברית אחרת. זה דבר אוניברסלי. וכאן אתה רואה שהרמב״ם הולך בעצם שגוי יכול גם לעשות את הברית, עשה ברית ותינצל.
מצוות הגוי להיות יהודי
דובר 1:
בעצם, מה צריך גוי לעשות? גוי צריך להיות יהודי. אני אומר שיש מצווה על כל גוי להיות גר, לדעתי בלי ספק, וזו המצווה שמדברים כאן על הגר. רק גוי אין לו ברכת המצוות כי הוא הרי גוי, לגוי אין מצוות. אבל למפרע, אחרי שהוא נעשה יהודי, הרי היתה מצווה להיות יהודי, ורק כך צריך להיות להיות גוי. ו״דם ברית” מכוון הרי לדם ברית, מזה נעשים יהודים, על זה אין שום עבירות, מבין? אני מתכוון שזה הפירוש. זה מאוד יפה, זה יותר אוניברסלי כי זה הרי גר.
מדוע המוהל מברך ולא הנימול
דובר 2:
אבל למה לא ה… רואים משהו שהמוהל מברך, לא הנימול. אני חושב על מבוגר, יהודי שמסיבה כלשהי לא מלו אותו, למה הוא לא יברך על המילה שלו? או הגר, הוא עושה הרי את המצווה, שהוא…
דובר 1:
אבל הוא לא עושה את המעשה, חוץ אם הוא חותך את עצמו. אברהם אבינו חתך את עצמו, אולי זה אחרת, אבל חוץ מזה.
—
מילת עבדים – ברכת המוהל
הלכה ה – המל את עבדיו
דובר 1:
אוקיי, “המל את עבדיו”. המל את עבדיו מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. במל עבד של אחרים, אי אפשר לומר למול כי אין עליו את החיוב, אומר “על מילת עבדים ולהטבילם לשם ברית” זו לשון הרמב״ם. במל אדם גדול, מבוגר שנכנס עכשיו נעשה גר או עבד, בדרך כלל צריכה להיות צניעות מסוימת, צריכה להיות עדינות מסוימת.
הלכות מילה, פרק ג׳ – המשך: ברכת מילת עבדים, מילת אדם גדול, ספק מילה, ומילת הגוי
ברכת המוהל במילת עבדים
המלת עבדו, מברך ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, אותו נוסח, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה.
במל עבד של אחרים אי אפשר לומר “למול”, כי אין עליו את החיוב, אלא “על מילת עבדים ולהטיף מהם דם ברית”, זה ההמשך.
מילת אדם גדול – צניעות במילה
במל אדם גדול, יש הלכה צדדית שנכנסת, בדיוק כמו שמדברים על גר ועבד. במילה צריכה להיות צניעות מסוימת, צריכה להיות עדינות מסוימת. בדרך כלל בברית מילה זה הרי תינוק. תינוק, ערוות תינוק אינה שייכת, לא מקפידים על ערוה של תינוק, על כל פנים לא בברית מילה. אבל במל אדם גדול, צריך לכסות ערותו עד שיברך, ואחר כך מגלהו ומל.
חקירה בראשונים: מדוע ערוות קטן אינה בעיה בברית מילה?
יש חקירה מעניינת בראשונים מדוע בדיוק. יש אפילו שאלה של התוספות והרמב״ם בהלכות קריאת שמע, אומר הרמב״ם שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערוות קטן. רק ישנים עם הילדים שלו, מכוסים, אבל סתם ערוות קטן הרמב״ם לא אומר. יכול להיות שסתם יש חילוק בין ברכה לקריאת שמע.
אבל הרא״ש אומר שזה לא יכול להיות, הוא מברך, הקב״ה נתן מצווה למול תינוק, אתה אומר שהמצווה היא ערוה? הרי יש כאן קדושה עכשיו. אדם גדול אינו שונה, זה לא באמת ערוה, אבל תינוק אי אפשר לומר שזו ערוה, זו מילה, זו מצווה.
זה הרי ענין של כבוד המצווה. יש אפילו את הכלים, אנחנו יודעים למדנו קודם מצבים כשיש ספק עם חיוב מילה, ולמדנו את זה לגבי דוחה את השבת ודברים אחרים.
גר שמל קודם שנתגייר, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס – הטפת דם ברית בלא ברכה
אומר הרמב״ם כך: גר שמל קודם שנתגייר, שהוא מל את עצמו עוד לפני שהתגייר, אותו דבר, הוא כבר מל, הוא מל את עצמו כגוי, עושים הטפת דם ברית. וקטן שנולד מהול, שגם ההלכה היא שמטפטפים רק דם ברית, כשעושים את דם הברית, אין צריכין ברכה, כי נראה שאין זה דאורייתא דם הברית.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד – ספק ברכות
התשובה היא שהרמב״ם סבר שהברכה היא מספק, או כי קטן שנולד מהול הוא פשוט ספק על הקדושה. באמת, אפילו גר הוא מחלוקת תנאים, מחלוקת בית שמאי ובית הלל, מחלוקת תנאים פשוט בבית שמאי ובית הלל. יכול להיות שהרמב״ם שפסק שצריך לעשות הטפת דם ברית, זה פשוט מספק, כי הוא יודע הרי שצריך לעשות בשמו.
אבל זה ספק, ראשית אנחנו לא יודעים אם הגוי כיוון במילה לשם מצוות לעשות את המצווה, ולא… אני מתכוון לא, זו מחלוקת תנאים אם גר שמל ולא טבל, טבל ולא מל, ואני מבין שהרמב״ם פוסק לחומרא שיעשו הטפת דם ברית, אבל לחומרא לא עושים… אבל מחמירים כאן, עושים לחומרא לשני הכיוונים. וכן אנדרוגינוס, גם מלים לחומרא מספק, ועושים ברכה על המילה שאינה ודאי.
אוקיי, הראב״ד חולק, הראב״ד סובר שספק דאורייתא עושים כן ברכה. יש מחלוקת, הראב״ד הניח שספק ברכות אינו כלל, כי זה אחרת. אבל הראב״ד, יש תוספות שלמדנו בגמרא על ודאי דבריהם וספק דבריהם. הראב״ד הניח שספק דבריהם מתכוון לומר שזה רק ספק מדרבנן, כמו דמאי, מדאורייתא אפילו אין ספק, אז לא עושים ברכה. אבל כשיש ממש ספק דאורייתא, טוען הראב״ד שעושים כן ברכה.
והרמב״ם סבר שאפילו אז זה ספק דרבנן, כי ברכה היא הרי רק מדרבנן, זה על לעשות את המצווה צריך, אבל הברכה היא מדרבנן, זה אומר ספק ברכות להקל, לא עושים ברכה. הרמב״ם מאוד נגד לעשות יותר ברכות, כן?
אז האחרים שמתווכחים עם הרמב״ם סוברים כמו שזה דין במצווה, ממילא… אה, ספק דאורייתא? זו מחלוקת אם עושים ברכה.
גוי שרוצה להסיר את ערלתו לרפואה – אסור לישראל למולו
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, גוי, זה כך, למדנו על מילת גוי, נלמד עוד הלכה על מילת גוי. אומר הרמב״ם, גוי שצריך לחתוך הערלה מפני מכה או שחין שנולד, גוי שרוצה לחתוך את ערלתו, אבל הוא עושה את זה כי הוא רוצה להיפטר ממחלה או מכה באותו מקום, אסור לישראל לחתוך אותה, אסור ליהודי להיות מי שעושה את ברית המילה, הברית, החיתוך. למה? כי יש דין שיהודים אסורים לרפא גויים בחינם.
הדין של “לא תחנם” – לא מעלין ולא מורידין
הדין, הדין של “לא תחנם” נלמד במסכת עבודה זרה, “לא תתן להם חנייה”, “לא תחנם”. הגמרא אומרת שם, “לא מעלין ולא מורידין”. יהודי אסור להציל גוי בחינם. “ולא מורידין אותן”, אבל גם אסור ליהודי להרוג גוי, להוריד אותו לסכנה. אבל על כל פנים, יהודי אסור לעשות בחינם לגוי סתם כך רפואה רצינית.
אפילו זו לא מצווה, סתם רפואה, זה אומר שאסור. חוץ מרופא במצב שמותר, אבל סתם כך אסור ליהודי להיות מי שעושה “פרוצדורה רפואית” או דבר רפואי לגוי.
חידושו של הרמב״ם: גוי יכול לקיים כל מצווה
אומר הרמב״ם, כאן לכאורה כן יהודי היה צריך להיות מותר, כי למעשה זו הרי מצווה. הרמב״ם סובר שגם גוי למול את עצמו זו מצווה. כל דבר שגוי עושה, מצווה שכתובה בתורה, והוא עושה אותה לשם מצווה, גוי יכול לתפוס מצווה. קורה כאן הרי מצווה, אפילו זו לא מצווה רפואית.
אבל אומר הרמב״ם, אבל הוא יכול הרי לעשות את זה שלא נתכוין למצוה. הגוי עושה את זה הרי בגלל מכה שיש לו שם. אז כשהוא עושה את זה, הוא לא עושה מצווה. אז אין מצווה שקורה כאן.
אבל אם נתכוין הגוי למול, אם הגוי רוצה באמת כן לתפוס את המצווה, הוא רוצה לקיים את מצוות המילה, מותר לישראל למולו, כי אז היהודי ממש עוזר למישהו לעשות מצווה, ואז אין את הענין של “לא מעלין”.
איך הרמב״ם לומד את הגמרא אחרת מאחרים
אז זה מאוד מעניין. בגמרא כתוב שלא מלים גוי, והגמרא מסבירה שהכוונה לא לשם גירות, כי לשם גירות בוודאי מותר, אלא הכוונה לשם רפואה. ורוב אנשים הבינו שזה אומר שמילה שייכת ליהודים, לא עושים מילה לגוי. אה, למה גוי ירצה מילה? אפילו אם הוא רוצה, יש לו איזה תירוץ, לא עושים. בוודאי, חסר להיות יהודי, הוא לא גוי, הוא גר.
אבל הרמב״ם הבין לגמרי אחרת, כי הרמב״ם סבר יסודית שאין דבר כזה מצווה שגוי אסור לעשות. כל מצווה גוי יכול לעשות, הוא נקרא “אינו מצווה ועושה”. כך כתוב בפירוש בהלכות מלכים, כל מצווה, חוץ אולי שבת, וכאן אולי יוצא מן הכלל, אבל באופן כללי, כל מצווה שגוי עושה יש לו שכר, רק “אינו מצווה ועושה” הוא לא.
ממילא גם, היה קשה לרמב״ם, למה כתוב בגמרא ובתוספות שהם עושים ברית מילה? הרמב״ם הבין שהגמרא מתכוונת סך הכל לאסור, לא שרפואה היתה סיבה שיהיה מותר. רפואה היא סיבה שלא יהיה מותר, כי רפואה אסור לרפא גוי. כך אומרים, משום איבה, יש אולי היתר על זה, אבל באופן כללי ההלכה היא שרפואה אסור לרפא גוי. אז רפואה אסור לעשות.
אם כך היה קשה לרמב״ם, אבל זו הרי מצווה, מצווה עושים הרי. ממילא הרמב״ם מצא כאן מקור לעוד דבר חידושי. שמה שהוא אומר שגוי יכול לעשות כל מצווה, לא אומר שהוא יכול סתם לעשות והוא יוצא, הוא מקיים מצוות כשהוא שומר שבת. אני יודע מה, שוב הולך לומר הגוי מאמריקה ישמור שבת? בעזרת ה׳. אוקיי.
הדרישה של כוונה למצוה אצל גוי – מחמירה יותר מאצל יהודי
על כל פנים, הרמב״ם אומר שגוי – הוא אומר את זה בפירוש בהלכות מלכים, מפורסם, נכון? – שגוי, השכר שיש לו כשהוא עושה מצווה הוא רק אם הוא עושה את זה לשם, הוא מאמין שרבונו של עולם נתן למשה רבינו את תרי״ג המצוות, זה אמנם לא בשבילו, אבל הוא רוצה גם להיות חלק מזה, הוא רוצה לעשות מצווה. אבל סתם הוא סובר בעצמו שזה דבר טוב, הרמב״ם סובר שזה לא שווה כלום. הרמב״ם הרי מפורסם מדייק שם, ש״אחד מחסידי אומות העולם” – “ולא מחכמיהם”, או “אלא מחכמיהם”. על כל פנים, שום מצווה אין לו, הוא גוי חכם, אבל מצווה אין לו.
וכאן הוא אומר את אותה הלכה, שהגוי צריך… שיהודי לא צריך לכוון לשם מצווה. כן, מצוות צריכות כוונה, לא לומר מודה, הוא לא ראה, גם את ההלכה של רפואה לא יוצא. אבל גוי אין לו שכר על עשיית מצוות אלא אם יש לו בדעתו לשם מצווה, והכוונה מתכוונת להרבה יותר.
תשובת הרמב״ם על מוסלמים
יש תשובה מהרמב״ם, שאלו, המוסלמים נוהגים למול, כן? שאלו את הרמב״ם את השאלה. אמר הרמב״ם שמותר, רק בתנאי שהגוי מאמין בנבואת משה, שהוא ציווה על מצוות המילה. יש אחרים בהלכות מילה, בהלכות מלכים כתוב ברמב״ם שיכול להיות שזו הרי מצווה אמיתית, לא מצוות משה, אבל מצווה של אברהם אבינו. בני קטורה, שאולי ישמעאל הוא נכד של אברהם אבינו, יש להם גם מצווה, לא המצווה שלנו ממשה, אבל… הוא מסתכל הרי בהלכות מלכים מביא הרמב״ם שבני קטורה… שזו הברית של אברהם אבינו, גם חלב שלהם. יכול להיות היתר אמיתי למול ישמעאלי בגלל אותה ברית.
שאלה קשה: מי הוא ה״גוי” בהלכה?
אבל הדבר קשה לי בכלל, כי כשמדברים גוי, הרבה פעמים גוי מתכוון לקנין של עובד עבודה זרה. אני לא יודע אם מדברים כאן על אותו גוי, כי הגוי עובד עבודה זרה בוודאי לא מתכוון למצוה. אבל גוי שאינו עובד עבודה זרה גם הדין “לא מלין אותו מיד”. אבל מה הדין? האם חל עליו הדין חסידי אומות העולם? אם חסידי אומות העולם אין “מלין אותו מיד”, צריך לחשוב. לא, רק אם הוא גר תושב.
כן, אתה שואל קושיה טובה. זה לא מסתדר. אני מתכוון שהרמב״ם… בכנות, גוי התכוון בדרך כלל לעובד עבודה זרה. כאן אנחנו מדברים הרי לא על עובד עבודה זרה, כי עובד עבודה זרה אני לא יודע אם הוא יכול בכלל להיות מתכוון למצוה. אוקיי, מאוד טוב. שיסתדר כך. אם הוא עושה אניתינג הוא לא מתכוון למצוה. מאוד טוב. זה לא אמת. זה מסתדר כן. הגוי לא מרופא, מי שלא מתכוון למצוה. מי שכן מתכוון למצוה מחויב בכלל לעשות מילה.
יישום מעשי – הגוי שמבקש רפואה
תרגום לעברית
אני אגיד לך בינתיים. אדם גר בבניין עם גויים. הגויים, נניח, הם בקטגוריה של גויים טובים. אבל עכשיו, כשהוא בא לבקש שיסירו את ערלתו בגלל מכה, אתה יודע שהוא לא עושה זאת בשביל מצוה, הוא עושה זאת לרפואה. יפה מאוד. אז עכשיו לא עושים, בשביל רפואה כזו. אם יש היתר על אותו הלכה, ימצאו את ההיתר, אבל הרמב״ם למד רק מהגמרא. הגוי האחר שמתכוון למצוה, בוודאי, הגוי הטוב. הגוי הוא שוטה, כי יהודי בוודאי היה אומר, “אני בוודאי מכוון על המצוה, יש לי גם מכה.” אני ניצלתי הזדמנות לעשות מצוה.
סטייה: ההבדל בין יהודים לגויים בגישה למצוות
הבעיה עם הגויים היא, חס ושלום, יוטיוב כאן, בקיצור, שהוא לא יודע שאפשר לאכול קוגל ולעשות מצוה. שמעתי שיעור מר׳ דניאל אלתר, ר׳ דניאל אלתר, אתה יודע מי, כן? אחיו של ר׳ שאול. הוא אומר שיעור בישיבת הכנה לשבועות. הוא אומר על הגמרא שביקשו מהגויים לרצות את התורה, והם כולם אמרו לא. הוא שואל, למה היהודים אמרו כן? לא שאלו אותם שם? הוא אומר, כי היהודים יודעים שמוצאים דרך החוצה. כתוב לא תעשה, אבל אפשר לעשות היתר מכירה. היהודי נבהל, אסור. כאן ימצאו דרך. שמעו נא רבותי, הרמב״ם הולך לסיים עם המעלה של מצוות מילה.
הלכות מילה, פרק ג׳ – המשך: המעלה של מילה
ערלה – חרפה אפילו לרשעים
כשרוצים לדבר על רשעים, אומרים “ככל הגוים הערלים”. אז, רוצים ללעוג למישהו, קוראים לו ערל. רואים שערלה היא דבר מגונה. כן, זה אפילו רשע מתבייש בזה.
אברהם אבינו – לא “שלם” בלי מילה
“גדולה מילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם”. וההיפך מזה, המעלה, מתחיל עם החסרון. “גדולה מילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם”. אברהם אבינו, אמת, הוא הידיד, הידיד הגדול, אבל כל עוד הוא לא נימול – כן, לפי אלו שלומדים שיתרו מל את אברהם, אבל סוף סוף הוא אברהם אבינו – אבל בכל זאת הוא לא נקרא שלם עד שמל, עד שנימול, שנאמר “התהלך לפני והיה תמים”. הוא שלם, הוא תמים, ואז הוא “בריתי ביני ובינך”.
החיבור עם רשעים – דבר הפוך
אז, במילים אחרות, זה ממש דבר הפוך. אפילו גוי שעושה כל מיני חזירויות, איך קוראים לו? ערל. זה הדבר הגרוע ביותר. אפילו צדיק, כמו אברהם אבינו, הוא עושה כל המצוות, מתי קוראים לו תמים? רק עם ברית מילה. זו פשוט המעלה.
“כל המפר בריתו של אברהם אבינו” – אין לו חלק לעולם הבא
“כל המפר בריתו של אברהם אבינו”, והוא לא מל את בנו, או שהוא לא מל את עצמו, כשהוא השאיר את ערלתו, או משך, הוא עשה שלא יראו את הערלה, שלא יראו שהוא מהול, אף על פי שיש בידו מעשים טובים הרבה, אפילו יש לו הרבה מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
אה, זה מתאים מאוד למה שאמרתי עכשיו, שמילה אפילו רשע הוא עוד יותר גרוע מרשע. וכאן הוא אומר, אפילו צדיק, אם אין לו מילה, הוא כלום.
אבל זה גם מתאים מאוד שכשם שנכנס לברית, כך הוא יכול ללכת לתבוע מעשים טובים, והוא יוכל לזכות לעולם הבא, כי בלי זה לא היה שווה כלום תורתו והמעשים הטובים.
אבל הרמב״ם לא מביא את זה בפשטות כדי להסביר את הלכות המפר ברית, אלא כדי להראות את המעלה של מילה.
משה רבינו – “שלא נתלה לו אפילו שעה אחת”
אומר הרמב״ם, “בוא וראה כמה חמורה מילה”, כמה חמורה מצוות מילה, “שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת”.
“ויהי בדרך”, כתוב בתורה, שכשהוא הלך בדרך, משה רבינו עם אשתו ציפורה עם הילדים, נולד ילד, ו“וישב משה רבינו”, הוא התעכב, הוא לא מל מיד כשהגיעה המצוה, קרה ש“ויפגשהו מלאך ה׳ ויבקש המיתו”, היתה סכנה, ואחר כך ציפורה לקחה צור ומלה.
רואים שהעונש למשה רבינו בא מיד. רואים שמילה היא דבר שצריך לעשות מהר.
הפשט של עונש משה רבינו
אם אני זוכר, הפשט הוא שרש״י אומר כך כן, אולי זה כתוב בגמרא שהוא מביא, שהוא לא רצה למול כי הוא אמר שבדרך לא מלים כי יש סכנה בדרך. אמר הקב״ה, “אוקיי, אבל עכשיו במלון, ברגע שעצרת אתה יכול כבר.” כאן רואים שאפילו שעה אחת לא חיכו.
שני חידושים מהמעשה הזה
חשבתי שני דברים שרואים מכאן.
אחד, שמכאן מתאים קצת עם השיטות שלמדנו בהתחלה, שיש כרת על לא להימול, ויש את המחלוקת הרמב״ם והראב״ד. הרמב״ם אומר שהוא רק חייב כרת אם הוא מעולם לא נימול והוא עבר את כל חייו, והראב״ד אומר שהוא כל הזמן עומד בכרתו. רואים כך שבא למשה רבינו המיתה, משהו שדומה לכרת, עונש על ההתעצלות.
והדבר השני חשבתי, שהרמב״ם אומר שמצוות מילה צריך לעשות מוקדם. היה אפילו שעה אחת פירושו אפילו ביום השמיני עצמו. אולי זה לא ביום השמיני עצמו, אבל לפי גדולתו של משה רבינו, כי לא מגיע על זה שום חיוב מיתה, אבל לפי גדולתו של משה רבינו, אפילו שעה אחת יכול לומר ממש מאז החיוב, לא כשהחיוב כבר עבר.
שתי דרכים להבין את העונש – הרבי מליובאוויטש
צריך לדעת, זה ראיתי כאן הוא מביא מהרבי מליובאוויטש שלי, שיש כאן שתי דרכים איך חושבים. לפעמים אומרים שצדיק כזה מענישים על עבירות קטנות יותר, ולפעמים אומרים הפשט של המדרש הוא לא בדיוק הפוך – משה רבינו הוא הצדיק הגדול ביותר, ועל הדבר הקטן ענשו אותו… כי בדרך כלל לצדיק יש הגנה. זה דבר כל כך חשוב, שכבר אין לו שום הגנה, אפילו שעה אחת לנטילת עולם הבא, כי בדרך כלל זכות תולה… יש לו זכויות אחרות.
אז אף על פי שכתוב לפעמים שצדיקים מדקדקים יש בפשטות הסברא היחידה, הסברא הרגילה היא הפוך, וזה לא מתאים למדרש. מבין? אתה יכול לומר דווקא משה רבינו, אני משה רבינו, אין לי בעיה.
ועוד דבר, כי כתוב שהיהודים לא היו מהולים, נימולו רק אז. כן, כתוב במדבר לא יכלו למול. אבל משה דרש מהקב״ה יותר.
שלוש בריתות על התורה
אז נמשיך עוד מהחשיבות של ברית. יש לי מצוות התורה ניתנה על שלש בריתות בלבד. שלוש פעמים כתוב שהקב״ה עשה ברית עם ישראל על מצוות התורה.
שנאמר “אלה דברי הברית” בפרשת דברים, ושם הוא אומר הלאה, בסוף ספר דברים, ושם הוא אומר “מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב”. כתוב פעמיים ברית בפסוק הזה. ושם הוא אומר בפרשת נצבים, “אתם נצבים היום… לעברך בברית ה׳ אלקיך”, הברית של מה שמשה רבינו אומר לישראל.
יש כבר שתי בריתות בעצם, וכתוב על זה שלוש פעמים המילה ברית. יש את הברית של הר סיני, ואחר כך את הברית של משה רבינו, אבל זה נקרא בתורה שלוש בריתות.
דיון: כמה פעמים כתוב “ברית”?
דובר 1: הוא מביא בספרו, הוא שואל, כתוב שתי פעמים ברית על התורה, ושוב. אבל כאן בסוף, זה סוף ספר דברים, בפרשת נצבים, כמו שאני זוכר, “אלה דברי הברית”, דברים כ״ח, כתוב על כל התורה “אלה דברי הברית”, “מלבד הברית”, “לעברך בברית”. כתוב שלוש פעמים המילה ברית, רואים שכל התורה היא שלוש פעמים ברית.
דובר 2: אבל על המילה… לא, אני אומר, פעמיים קרה מעמד הברית, אבל התורה מזכירה שלוש פעמים את החשיבות של זה.
דובר 1: זה לא מתכוון לזה, זה מתכוון כמה פעמים כתוב המילה.
דיברנו על זה הרבה פעמים.
שלוש עשרה בריתות על מילה
והרמב״ם חייב לכתוב את המילה “ברית”, כי “ולא ימול ונכרת” זה “שלוש עשרה בריתות נכרתו על המילה”, שנאמר, הרמב״ם מונה שלוש עשרה פעמים:
“ואתנה בריתי ביני ובינך”
“אני הנה בריתי אתך”
“והקימותי את בריתי ביני ובינך”
“והיתה לברית עולם”
“ואתה את בריתי תשמור”
“זאת בריתי”
“את בריתי תשמרו”
“והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם”
“ואת בריתי הפר”
“והקימותי את בריתי אתם לברית עולם”
“ואת בריתי אקים את יצחק”
סיום הלכות מילה וספר אהבה
ובזה הרמב״ם מסיים כדבר טוב עם כריתת הברית שהקב״ה כרת עם ישראל, “ברוך רחמנא דסייען”, שסיים את הלכות מילה, ובזה “נגמר ספר שני בעזרת ש-די”, ובזה סיימנו את הספר השני, ספר אהבה.
דיון: למה הרמב״ם כותב “ש-די”?
דובר 1: כאן כתוב כן ש-די, לא כתוב… אפשר להסביר למה הוא אמר את זה, אבל הוא לא אומר ששם ה׳ הוא רק רחמנא בסוף, אבל ש-די מותר לכתוב.
דובר 2: אהא. ירדנו מזה. אוקיי.
דובר 1: כתוב כאן שש-די זה י״ד, ארבעה עשר הספרים. זה שווה לתת אחד מארבעה עשר הספרים.
שוב, הרמב״ם היה… הרמב״ם מצא כאן ים של תורה, וה… ה… שאין להם דעת, כלומר, לרמב״ם יש אלפי הלכות, הוא צריך רק להכניס הלכות אהבה.
דובר 2: אז מה שייך כאן “שאין להם דעת”?
דובר 1: לעשות ספר יש… כי בכלל, ספר הרמב״ם עושה “יד”, אפשר להחזיק את התורה, שלא תיגמר לעולם. ולכן צריך לעשות “יד”, כי הרמב״ם תמיד היה בטוח שלרמב״ם היו דברים שאפשר עוד להכניס בספר אהבה, עוד הלכות. הרמב״ם החזיק שיש לנו ספר שאפשר ללמוד, שלא יהיה אינסופי וכן הלאה.
ארבעים ושישה פרקים בספר אהבה
והסך הכל יש בספר הזה ארבעים ושישה פרקים:
– ארבעה עשר מקריאת שמע
– חמישה עשר מתפילה
– עשרה מתפילין מזוזה ספר תורה
– שלושה מציצית
– אחד עשר מברכות
– ושלושה ממילה
וזה הסוף של ארבעים ושישה.
ארבעים ושישה זה איזה סוד.
דובר 2: מה הסוד של ארבעים ושישה? אתה יודע?
דובר 1: “מעמיד הכל”.
דובר 2: לא יודע. אוקיי.
—
שבת שלום, שנה טובה.
Laws of Circumcision, Chapter 3 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture: Laws of Circumcision, Chapter 3 – Order of Blessings of Circumcision and Conclusion of Sefer Ahavah
—
A. The Mohel’s Blessing: “Al HaMilah” or “Lamul Et HaBen”
Words of the Rambam: “The mohel blesses before he circumcises: Who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning circumcision. And if he circumcises his son, he blesses ‘and commanded us to circumcise the son.’”
Plain Meaning:
The mohel makes a birkat hamitzvot before circumcising. If he circumcises someone else’s child, he says “al hamilah.” If the father circumcises his own child, he says “lamul et haben.”
Insights and Explanations:
1) The Distinction Between “Al” and “L-” – Two Separate Mitzvot:
The distinction between “al hamilah” and “lamul” is not merely a matter of text, but reflects two separate mitzvot:
– A general mitzvah upon all of Israel – that every uncircumcised person among Jews should be circumcised. For this, a non-father mohel says “al hamilah.”
– An additional mitzvah upon the father – “the father has [a mitzvah] to circumcise his son,” a special obligation upon the father to circumcise his own child. For this, the father says “lamul.”
This accords with the principle that the Rambam already brought in Hilchot Berachot: when one performs a mitzvah for oneself, one says it with “l-” (lamul, leishev basukkah), and when one performs it for another, one says “al” (al hamilah, al netilat yadayim), with certain exceptions (al mikra megillah, al tekiat shofar, etc.).
—
B. The Blessing “Lehachniso Bivrito Shel Avraham Avinu”
Words of the Rambam: “The father of the child blesses another blessing: Who has sanctified us with His commandments and commanded us to bring him into the covenant of Abraham our father. For the mitzvah upon the father to circumcise his son is in addition to the mitzvah that all Israel is commanded that all uncircumcised among them should be circumcised. Therefore, if the father is not there – others do not bless this blessing.”
Plain Meaning:
Besides the blessing of “al hamilah” / “lamul,” the father makes another blessing: “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu.” This is a blessing on the additional mitzvah that lies specifically upon the father. If the father is not there (or not present), no one makes this blessing.
Insights and Explanations:
1) “Lehachniso” is a Birkat HaMitzvot, Not Just a Birkat HaShevach:
The Rambam holds that “lehachniso” is a birkat hamitzvot (with the text “vetzivanu”), which corresponds to a separate mitzvah – the father’s special obligation to circumcise his son. This is not a duplicate of “al hamilah” / “lamul,” but a blessing on a second mitzvah that exists by brit milah.
2) Why Another Cannot Make “Lehachniso”:
If “lehachniso” is a blessing on the father’s own additional mitzvah, it makes no sense that a stranger – even a beit din or a representative of Klal Yisrael – should make this blessing. The general mitzvah of Klal Yisrael already has its blessing: “al hamilah.” “Lehachniso” belongs exclusively to the father.
3) The Rambam Brings a Dissenting Opinion:
“And there is one who ruled that the members of the beit din or one of them should bless” – there are those who hold that beit din or one of them can make “lehachniso” even when the father is not there. The Rambam rejects this opinion.
Explanation of the Dissenting Opinion: They hold that it’s not two separate mitzvot, but one mitzvah upon Klal Yisrael, and the father is merely a “mitzvah min hamuvchar.” Therefore, a representative of Klal Yisrael can also make “lehachniso.”
4) The Opinion of the Ra’avad:
The Ra’avad holds like the opinion that the Rambam rejects, and says that the sandek makes “lehachniso.” The Ra’avad’s reasoning: the sandek is the “machnis” – he represents Klal Yisrael who brings the boy into the covenant of Abraham our father. According to the Ra’avad, “lehachniso” makes sense even for a stranger, because he is the machnis in actuality.
5) A Person Who Circumcises Himself as an Adult – Does He Say “Lehachniso”?
When an adult circumcises himself, does he say “lehachniso”? According to the Rambam – no. “Lehachniso” is specifically the mitzvah of the father upon his child. An adult who circumcises himself fulfills a mitzvah, but not the mitzvah of “the father has [a mitzvah] to circumcise his son.” He doesn’t have the “lehachniso” aspect. Even if he has a stronger obligation (because karet is upon him), it’s not the same mitzvah as “the father has [a mitzvah] to circumcise his son,” and he doesn’t say “lehachniso.”
6) “Bivrito Shel Avraham Avinu” – Two Layers in Mitzvat Milah:
In the blessing “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu” lie both layers of mitzvat milah:
– “Who has sanctified us with His commandments and commanded us” – this refers to the mitzvah as it was given through Moshe Rabbeinu at Sinai (as the Mishnah says that the obligation stems from Sinai).
– “Bivrito shel Avraham Avinu” – this recalls the historical origin by Abraham our father, which is even older, a part of the founding of Klal Yisrael.
It’s not “mitzvotav shel Avraham Avinu” – it’s not Abraham’s mitzvah, but the covenant that was given to Abraham, and we have a part in it through fulfilling mitzvat milah. Thus, in one blessing is united the Sinai aspect (obligation/command) with the Abraham aspect (covenant/history).
7) Comparison to Mitzvat Talmud Torah:
Just as by talmud Torah there is a general mitzvah upon all Jews to learn Torah, and specifically a mitzvah upon the father to teach his son – so too by milah: a general mitzvah upon Klal Yisrael that every uncircumcised person should be circumcised, and specifically an additional mitzvah upon the father to circumcise his son.
8) “Lehachniso” – Before or After the Brit:
On the third blessing “asher kidash” the Rambam explicitly says “and afterwards” – after the brit. But on “lehachniso” the Rambam did not explicitly say whether one makes it before or after the brit. From his language it is implied that one makes it before the brit, and that’s what we do.
9) Teshuvat HaRambam – “Lehachniso” is a Birkat HaShevach:
In a responsum the Rambam said that “lehachniso” is not a birkat hamitzvot, but a birkat hashevach. Therefore, one can make it afterwards as well – birkat hamitzvot must be made beforehand, but a birkat hashevach can be made after the mitzvah.
Question on the Responsum: This doesn’t fit well with what the Rambam says here in Hilchot Milah: he says it’s a mitzvah upon the father to circumcise his son – that sounds like a birkat hamitzvot! One can answer that he’s only explaining why specifically the father can say this text – but the blessing itself is a shevach.
10) Teshuvat Rabbi Avraham ben HaRambam:
There is another responsum from the Rambam’s son, Rabbi Avraham, which says that the Rambam in practice said that one must say the blessing beforehand, and not as Rav Hai Gaon said that one can say it afterwards as well. This fits better with what it says here in the Rambam, and perhaps the Rambam retracted later from his responsum. In practice, we conduct ourselves that one says it beforehand or during the act – right after the mohel’s blessing of “al hamilah.”
—
C. General Notes About the Structure of Blessings at a Brit Milah
Three Types of Blessings at a Brit:
At a brit milah there are three types of blessings:
1. Birkat HaMitzvot – “al hamilah” / “lamul” – on the mitzvah itself.
2. Birkat HaShevach – one praises the Almighty for the covenant, for His having made a covenant with Abraham our father.
3. Request/Prayer – “keshem shenichnas labrit ken yikanes leTorah ulchuppah ulma’asim tovim” – a prayer for the child.
The Order of Three Blessings – Three Participants:
The normal order of a brit is: a father, a mohel, and the public. Each gets a blessing: the mohel – “al hamilah,” the father – “lehachniso,” the public – “keshem shehichnasto.”
[Digression: The maggid shiur compares this to the campaign for the beit hamidrash – mitzvah, shevach, and bakasha – as a metaphor for talmud Torah.]
—
D. The Blessing of Those Standing: “Keshem Shehichnasto Labrit…”
Words of the Rambam: “And if there were people standing there, they say: Just as You have brought him into the covenant, so may You bring him to Torah, to the marriage canopy, and to good deeds.”
Plain Meaning:
If there are people at the brit, they say a blessing/prayer for the child: just as You have brought him into the covenant, so may You bring him to Torah, chuppah, and good deeds.
Insights and Explanations:
1) The Text “Keshem Shehichnasto” – What Does “Keshem” Mean:
Many people want to make special interpretations of the word “keshem.” “Keshem” is simply a poetic formulation – one wants to connect the moment of brit with a request for the child’s future. It’s similar to what one says at other celebrations.
2) “Torah, Chuppah Uma’asim Tovim” – Different Levels of Obligation:
– Torah – the father has a real obligation of talmud Torah for the child (as learned in Hilchot Talmud Torah), he should bring him to cheder.
– Chuppah – the father doesn’t have a formal obligation, but the practice is that one brings a child to chuppah.
– Ma’asim Tovim – one cannot do good deeds for him, but one asks that he should merit this.
3) The Status of “Keshem Shehichnasto” – A Takanah, Not Just a Custom:
Many people think that “keshem shenichnas” is just something one says, not a formal blessing. From the Rambam one sees, however, that he understands it as a takanah of the Sages. The Gilyon Maharsha in Hilchot Berachot brings that there are “things that the Sages enacted that don’t have an opening and closing” – the Sages enacted various types of blessings and recitations, not all have “baruch,” but it’s also a blessing with a takanah.
4) “And If There Were People Standing There” – Optional or Obligatory?
The language “and if there were people standing there” is proof that the Rambam views this as optional (not me’akev). If it were an obligation, he would have written “and those standing say” (without a condition).
5) The Rambam Doesn’t Bring an Obligation of a Minyan at a Brit:
The Rambam doesn’t mention that one must bring a minyan for a brit milah. The Shulchan Aruch writes that one should ideally bring a minyan, but by the Rambam it’s not there. Even if there is a concept of “berov am hadrat melech,” that’s a general principle for all mitzvot, not a specific law in brit milah.
[Digression: A story about a brit in private – a Jew wanted to make a brit in private, only with the mohel and the household members. Three proofs were brought that one needs a public. One of them: it says “adayin otanu oseh besimchah” – “besimchah” means one makes a celebration. The Jew answered that the correct text is “oseh befarhesya” (publicly), not “besimchah.” But even “besimchah” doesn’t mean just a good mood, but with a simchah, a celebration.]
6) The Role of the “Omdim”:
The omdim represent Klal Yisrael. They stand there because the covenant of Abraham our father is the foundation of Judaism – to be a part of the covenant. The public has a role to actualize in practice the covenant of Abraham our father. “Now you are a part of the Jews” – that’s what the omdim express.
—
E. The Blessing “Asher Kidash Yedid Mibeten”
Words of the Rambam: “The father of the child or the mohel or one of those standing there blesses: Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified the beloved one from the womb, and placed a statute in his flesh, and sealed his offspring with the sign of the holy covenant. Therefore, in reward for this, the living God, our portion forever, our Rock commanded to save the beloved of our flesh from the pit…”
Plain Meaning:
This is a blessing that can be said either by the father, or the mohel, or one of those standing. The text is a poetic blessing that recalls the covenant of Abraham our father and Yitzchak, and one asks for the child.
Insights and Explanations:
1) “The Father of the Child or the Mohel or One of Those Standing” – Why All Three:
The Rambam mentions all three options. He wouldn’t have said “one of those standing” alone, because one would have thought that the father may not say it. The Rambam shows that a brit comes with three types of participants: father, mohel, and one standing – and each of them can say this.
2) “Yedid Mibeten” = Yitzchak Avinu (Rashi):
The Rambam himself doesn’t explain the text, but Rashi explains that “yedid mibeten” means Yitzchak Avinu. Yitzchak was sanctified “from the womb” – he was born after Abraham our father already went through his brit. He was born to a Jewish father, and right after eight days they made him a brit – unlike his father Abraham (who was circumcised later in life) and Yishmael (who was circumcised at thirteen years).
3) “Vechok Besharo Sam” – Two Meanings of “Chok”:
(a) Chok = engraved (chakuk) – a physical sign in his flesh, a covenant.
(b) Chok = a mitzvah, a fixed thing, a practice (like “lechem chukkam”).
Both meanings are possible: the Almighty placed a chok in his flesh – either a physical sign or a mitzvah.
4) “Vetze’etza’av Chotam Be’ot Brit Kodesh” – Who is the “Chotam”?
The “chotam” is the Almighty – He stamps with the sign of a holy covenant. But the mohel does the act in practice. This is the same principle as all blessings: “hamotzi lechem min ha’aretz” – the Almighty brings forth bread, though people bake it. The Almighty seals through all those who do avodat Hashem. Every blessing comes to say that what happens in nature or what people do – the Almighty does.
5) “Al Ken Bischchar Zot Kel Chai Chelkeinu La’ad” – The Brit as a Deal of Two Sides:
The brit is a deal of two sides: Jews make the brit (ot brit kodesh), and correspondingly – the Almighty is “our portion forever,” He is our God forever. This is the reward, the other side of the covenant.
6) The Structure of the Blessing – Shevach and Bakasha (According to the Rambam’s Responsum):
The Rambam explained in a responsum that the first part (until “al ken”) is shevach – one thanks the Almighty for what He did for our ancestors. From “al ken” onward – “tzureinu tzivah” – one begins to pray, a request.
7) “Tzivita Lehatzil Yedidut She’areinu Mishachat” – The Meaning of “Tzivita”:
The word “tzivita” is explained not only as a command/order, but as a promise – just as the Almighty promised the “kedoshim” (Abraham our father and his children) that there would be a covenant of two sides: they will fulfill the brit milah, and the Almighty will be “lahem le’Elokim.” We therefore ask: do as You “commanded the kedoshim” – may You save “the beloved of our flesh from the pit.”
8) “Yedidut She’areinu” – Two Meanings:
– Simple meaning: “Yedidut she’areinu” means the descendants of the “yedid” (Abraham our father), which fits with the beginning of the blessing “yedid mibeten” – a continuation of the motif.
– The Rambam’s meaning (in his responsum): “Yedidut she’areinu” means “the beloved thing” – the most beloved thing of our flesh, which is our life, our nefesh/neshamah/da’at. We ask that through the brit milah our neshamah should be saved “from the pit” – from Gehinnom. This fits with the Rambam’s introduction to Sefer Ahavah: “the sign in our flesh to remember Hashem always” – the sign of milah reminds us constantly of the Almighty, and through this one is saved from Gehinnom. This is a salvation of the soul through the covenant.
9) “Koret HaBrit” – Double Meaning:
The conclusion “Blessed are You, Hashem, Who makes the covenant” has a double meaning:
– (a) It refers to the physical cutting – the cutting of the orlah on the body.
– (b) It refers to the Almighty who made a covenant with the Jews.
The image of “keritah” = “brit” is illuminated by Rashi at “brit bein habetarim”: the practice of making a covenant was to cut something (sometimes an animal), and here the cutting is the orlah – through this a covenant is made.
[Digression: Keritot and milah – “lehatzil yedidut she’areinu mishachat” can also be connected with the concept of karet: whoever transgresses milah receives karet. Through milah one exits from the obligation of karet. This is connected with the incident with Moshe Rabbeinu (“vayifgeshehu Hashem vayevakesh hamito”) – Tzipporah took a stone and “cut” the orlah, and through this he was saved. It’s also compared to the custom on erev Yom Kippur to take lekach from the shamash – if it was decreed to beg, one should fulfill it with this; if it was decreed to cut, one should fulfill it with the milah.]
—
F. The Blessing of Shehecheyanu from the Father of the Child
Words of the Rambam: The father of the child blesses shehecheyanu.
Plain Meaning:
The father of the child makes a blessing of shehecheyanu at the brit milah.
Insights and Explanations:
1) Shehecheyanu on the Mitzvah, Not on the Child:
When the child was born, the father already made shehecheyanu or hatov vehameitiv (on good news). The shehecheyanu at the brit is on the mitzvah, not on having a child. The Rambam already mentioned at the end of Hilchot Berachot that on every mitzvah that comes from time to time one makes shehecheyanu, or a mitzvah that comes “through acquisition that a person acquires” – brit milah is only once in a lifetime, but it comes through the “acquisition” of having a son.
2) Ashkenazic Custom – One Doesn’t Make Shehecheyanu:
The custom among Ashkenazim is that one does not make shehecheyanu at a brit, but Sephardim do conduct themselves to make it – a dispute between the Mechaber/Rema. The Hagahot Maimoniyot brings many reasons why not, among them because the baby is in pain. On this, however, it’s asked: we see in Chazal that at a brit there is a simchah!
—
G. Circumcision of Converts – The Mohel’s Blessing
Words of the Rambam: “One who circumcises converts blesses: Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to circumcise converts and to draw from them the blood of the covenant, for were it not for the blood of the covenant, heaven and earth would not endure.”
Plain Meaning:
The mohel who circumcises a convert makes a special blessing that includes both elements – the milah and the blood of the covenant – in one blessing.
Insights and Explanations:
1) Why “Lamul” and Not “Al HaMilah”:
At a regular brit, when the mohel is not the father, he says “al hamilah” (because the obligation doesn’t lie directly on him). But by a convert there is no father who should make “lehachniso” – the mohel himself is the one fulfilling the mitzvah of circumcising converts. Therefore, he says “lamul et hagerim” – he directly performs the mitzvah.
2) Why Both Elements in One Blessing:
At a regular brit there are two blessings: (a) “al hamilah” (birkat hamitzvah), (b) “asher kidash yedid mibeten” (which speaks of the virtue of brit). By a convert one cannot say that second blessing – he is not a beloved one of Abraham our father, one cannot request the special covenant of the fathers. Therefore, both elements are united in one blessing: “lamul et hagerim” (the mitzvah) and “ulhatif mehem dam brit, she’ilmalei dam brit…” (the concept of brit).
3) “Dam Brit” – Double Meaning by Converts:
“She’ilmalei dam brit lo nitkaymu shamayim va’aretz” (as it says “if not for My covenant day and night, I would not have established the laws of heaven and earth”) – the verse refers to brit Torah and brit milah. By a convert this is especially fitting, because through the blood of the covenant (milah) he enters into brit Torah – both covenants are united. This is a more universal blessing, fitting for a convert.
4) The Mitzvah of a Non-Jew to Become a Jew:
There is a mitzvah upon every non-Jew to become a convert – “in my opinion without doubt.” But a non-Jew doesn’t have birkat hamitzvot because he’s still a non-Jew. But retroactively, after he became a Jew, there was a mitzvah to become a Jew. The “blood of the covenant” is the means through which he becomes a Jew.
5) Why the Mohel Makes the Blessing, Not the One Being Circumcised:
The mohel makes the blessing, not the convert himself (the one being circumcised). This is because the one being circumcised doesn’t do the act – unless he cuts himself (like Abraham our father). By a convert who is circumcised by a mohel, the mohel is the one fulfilling the mitzvah.
—
H. Circumcision of Slaves – The Mohel’s Blessing
Words of the Rambam: “One who circumcises his slaves blesses: Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to circumcise slaves and to draw from them the blood of the covenant, for were it not for the blood of the covenant, heaven and earth would not endure.” By circumcising the slave of others one says “al milat avadim ulhatvilam leshem brit.”
Plain Meaning:
By circumcising slaves the text is similar to circumcising converts, with the distinction that by a slave of others (when the mohel is not the master) one says “al milat avadim” (instead of “lamul”), because the obligation doesn’t lie directly on the mohel.
Innovation:
The distinction between “lamul” (when the master circumcises his own slave) and “al milat” (when an outside mohel circumcises) reflects the same principle as by circumcising his son: “lamul” when the obligation lies directly on him, “al hamilah” when he does it as an agent.
—
I. Circumcising an Adult – Modesty at the Circumcision
Words of the Rambam: By circumcising an adult (convert or slave) “one must cover his nakedness until he blesses, and afterwards he uncovers it and circumcises.”
Plain Meaning:
By a baby, ervah is not relevant, but by an adult one must cover his ervah until one makes the blessing, and only then uncover and circumcise.
Insights and Explanations:
1) Why is the Ervah of a Minor Not a Problem at Brit Milah?
The Rambam in Hilchot Kriat Shema says that one may not read Kriat Shema facing the ervah of a minor. It could be that there’s a distinction between a blessing and Kriat Shema. But the Rosh says a deeper answer: at a brit milah the Almighty Himself gave a mitzvah to circumcise a baby – one cannot say that the place of the mitzvah is an ervah! It’s a kedushah, it’s a mitzvah. By an adult it’s different – one needs modesty.
—
J. A Convert Who Was Circumcised Before Converting, a Minor Born Circumcised, Androgynous – Drawing Blood of the Covenant Without a Blessing
Words of the Rambam: “A convert who was circumcised before he converted” – one draws blood of the covenant. “And a minor who was born circumcised” – also one draws blood of the covenant. But “they don’t require a blessing.”
Plain Meaning:
In all three cases – a convert who already circumcised himself as a non-Jew, a minor who was born without an orlah, and an androgynous – one draws blood of the covenant but without a blessing.
Insights and Explanations:
1) Why No Blessing? – Doubt:
Drawing blood of the covenant in these cases is a doubt – by a minor born circumcised it’s a doubt about the kedushah (perhaps he’s truly circumcised), by a convert it’s a dispute of Tannaim (Beit Shammai and Beit Hillel) regarding a convert who was circumcised but didn’t immerse or immersed but wasn’t circumcised. The Rambam rules stringently that one should draw blood of the covenant, but stringently one doesn’t make a blessing – “safek berachot lehakel.” By an androgynous also one circumcises out of doubt without a blessing.
2) Dispute Between Rambam and Ra’avad – Safek Berachot:
The Ra’avad disagrees and holds that by a doubt of Torah law one does make a blessing. The Ra’avad’s reasoning: “safek berachot lehakel” only applies to a rabbinic doubt (like demai, which by Torah law isn’t a doubt at all). But by a true Torah doubt, where one is obligated stringently to perform the mitzvah, one also makes a blessing.
The Rambam holds that even then one doesn’t make a blessing, because the blessing itself is only rabbinic – the mitzvah must be done out of doubt, but the blessing, which is rabbinic, one doesn’t make by a doubt.
—
K. A Non-Jew Who Wants to Remove His Orlah for Medical Reasons
Words of the Rambam: “A non-Jew who needs to cut the orlah because of a wound or boil that developed on it – it’s forbidden for a Jew to cut it.” But “if the non-Jew intended to circumcise – it’s permitted for a Jew to circumcise him.”
Plain Meaning:
A non-Jew who wants to cut off his orlah because of a wound or boil – a Jew may not do this, because it’s forbidden to heal a non-Jew for free (from the law of “lo techanem” / “we don’t raise them up and we don’t bring them down” – Masechet Avodah Zarah). But if the non-Jew intends it for a mitzvah – a Jew may circumcise him, because then he’s helping someone perform a mitzvah.
Insights and Explanations:
1) The Rambam’s Foundation: A Non-Jew Can Fulfill Every Mitzvah:
The Rambam holds fundamentally (Hilchot Melachim) that there’s no such thing as a mitzvah that a non-Jew may not do. Every mitzvah a non-Jew can do as “one who is not commanded and does” (except perhaps Shabbat). He receives reward for it, just less than one who is commanded and does.
2) How the Rambam Learns the Gemara Differently from Others:
In the Gemara it says “we don’t circumcise a non-Jew.” Most people understood that milah belongs only to Jews – one doesn’t make a milah for a non-Jew (except for the sake of conversion). The Rambam understood completely differently: the Gemara doesn’t mean that milah is fundamentally not for non-Jews, but that one may not heal a non-Jew – and when the non-Jew does it only for healing (not for the sake of a mitzvah), it’s only a medical procedure, which falls under the prohibition of “we don’t raise them up.”
3) The Condition of Intent for a Mitzvah by a Non-Jew – Stricter Than by a Jew:
The Rambam holds (Hilchot Melachim) that a non-Jew receives reward for mitzvot only if he believes that the Master of the Universe gave to Moshe Rabbeinu the 613 mitzvot, and he wants to be a part of that. If he just holds on his own that it’s a good thing – the Rambam holds it’s worth nothing. The Rambam is precise: “one of the pious of the nations of the world” – “and not of their wise ones” – he’s a wise non-Jew, but he hasn’t performed a mitzvah.
By a Jew, “mitzvot require intent” means basic intent. By a non-Jew the intent must be much more – he must believe in the prophecy of Moshe and that the mitzvah comes from there.
4) Teshuvat HaRambam Regarding Muslims:
The Rambam was asked whether one may circumcise Muslims (who conduct themselves to circumcise). The Rambam answered that one may, on condition that the non-Jew
believes in the prophecy of Moshe, that he commanded the mitzvah of milah. In Hilchot Melachim the Rambam brings that the children of Keturah (of whom Yishmael is a descendant of Abraham our father) also have a mitzvah of milah – not the mitzvah of Moshe, but a mitzvah from Abraham our father (the covenant of Abraham our father). This can be a genuine permission to circumcise a Yishmaelite.
5) A Difficult Question: Who is the “Non-Jew” in This Law?
“Non-Jew” in many laws means an idol worshipper. An idol worshipper certainly doesn’t intend it for a mitzvah. But a non-Jew who is not an idol worshipper – what is his law? Does the law of “pious of the nations of the world” apply to him? The conclusion is that only a ger toshav has that special status, not just a “good non-Jew.”
6) Practical Application – The Non-Jew Who Asks for Medical Treatment:
A person lives on a block with non-Jews. A non-Jew comes asking that one should remove his orlah because of a wound. One knows that he’s not doing it for a mitzvah, but for healing. Then one doesn’t do it – because it’s only healing, which falls under the prohibition. If there is a permission (such as because of enmity), one will find that permission, but the basic law is forbidden.
[Digression: The distinction between Jews and non-Jews in access to mitzvot – a Jew would say “I certainly intend the mitzvah – I have a wound too, but I’m taking advantage of the opportunity to perform a mitzvah.” The non-Jew doesn’t know that one can “eat kugel and perform a mitzvah.” A talk is brought from R’ Daniel Alter (R’ Shaul’s brother) about matan Torah: why did the Jews say “na’aseh venishma”? Because Jews know that “one finds a way out” – it says “lo tirtzach,” but one can make a permission. The non-Jew is afraid, the Jew knows that a way will be found.]
—
L. The Virtue of Milah – End of Chapter 3
Words of the Rambam: “Great is milah, for there is no one who engaged in mitzvot like Abraham our father, and he was not called complete except on account of milah, as it says ‘Walk before Me and be complete.’” “Whoever breaks the covenant of Abraham our father… even though he has many good deeds, he has no portion in the World to Come.” “Come and see how severe milah is, that Moshe Rabbeinu was not given respite from it even for one hour.” “The mitzvot of the Torah were given with three covenants… thirteen covenants were made regarding milah.”
Plain Meaning:
The Rambam concludes Hilchot Milah with a long series of virtues of milah, beginning with that orlah is a disgrace, through the importance of Abraham our father’s milah, the punishment of Moshe Rabbeinu, to the thirteen covenants.
Insights and Explanations:
1) Orlah – A Disgrace Even for the Wicked:
“Arel” is such a bad thing, that even when one wants to speak about the wicked one says “like all the uncircumcised nations” – one calls a wicked person “arel” as an insult. Even a wicked person is ashamed of this. This shows that orlah is a disgraceful thing in itself.
2) Abraham Avinu – Not “Complete” Without Milah, and the Juxtaposition with the Wicked:
A beautiful symmetry (reversed matter): on one hand, even a non-Jew who does “all kinds of terrible things” – what does one call him? “Arel” – that’s his worst name. On the other hand, even a tzaddik like Abraham our father, who performed all the mitzvot – when is he called “tamim”? Only with brit milah. “Walk before Me and be complete” – only after the milah does he become complete, and then comes “My covenant between Me and you.” This shows that milah is the foundation of completeness – without it even the greatest tzaddik is not whole.
3) “Whoever Breaks His Covenant… Has No Portion in the World to Come” – Fits with Both Sides:
Whoever doesn’t circumcise, or “draws” (he pulls back the skin so one shouldn’t see that he’s circumcised), even if he has many good deeds – “he has no portion in the World to Come.” This fits very well with both points: (a) without milah even a wicked person is even worse than a wicked person, (b) even a tzaddik without milah is nothing. And this also fits with the foundation of “keshem shenichnas labrit” – only through brit milah can one claim good deeds and merit the World to Come. Without it his Torah and good deeds are worth nothing.
4) Moshe Rabbeinu – “He Was Not Given Respite Even for One Hour”:
The incident of “and it was on the way at the lodging place, and Hashem met him and sought to kill him” – Moshe Rabbeinu delayed circumcising his child, and immediately a danger came, until Tzipporah took a flint and circumcised.
The plain meaning (Rashi / Gemara): Moshe didn’t circumcise because he held that on the road one doesn’t circumcise because it’s a danger. The Almighty said: “But now at the lodging place – the moment you stopped, you can already!” – from this we see that even one hour one didn’t wait.
Two Innovations from This Incident:
(a) Connection to the Dispute Between Rambam/Ra’avad Regarding Karet:
From the fact that Moshe Rabbeinu received a punishment of “death” (something similar to karet) for delaying – this fits somewhat with the opinions that were learned at the beginning: the Rambam says that one is only liable for karet if one never circumcised the entire life, and the Ra’avad says that one is “standing in his karet” the whole time. The fact that by Moshe Rabbeinu a punishment came immediately, points to the Ra’avad’s opinion that every moment of not circumcising is a separate stringency.
(b) Connection to the Law That Milah Must Be Done Early:
The Rambam says that the mitzvah of milah must be done early (with alacrity). “Even one hour” can mean even on the eighth day itself – even a few hours later in the day. Perhaps this isn’t literally the plain meaning for every person (because there’s no obligation of death for this), but “according to the greatness of Moshe Rabbeinu” – for him even one hour from when the obligation came already meant a stringency.
5) Two Ways to Understand the Punishment of Moshe Rabbeinu – The Lubavitcher Rebbe:
In the name of the Lubavitcher Rebbe there are two ways to think:
– Way A: “Tzaddikim are judged strictly” – a tzaddik is punished more for smaller transgressions, because more is demanded of him.
– Way B (the Lubavitcher Rebbe’s explanation): The opposite – usually a tzaddik has “protection” through his merits (merit suspends). But milah is such an important thing, that even for Moshe Rabbeinu – the greatest tzaddik – he already had no protection at all, even for one hour. This doesn’t show that tzaddikim are punished more, but that milah is so severe that no merit can help.
The normal plain meaning “tzaddikim are judged strictly” actually doesn’t fit with the midrash – because if one says “specifically Moshe Rabbeinu is punished because he’s a tzaddik,” everyone can say: “I’m not Moshe Rabbeinu, I don’t have a problem!” Therefore, the correct plain meaning is that milah is so severe that no one has any protection.
6) Jews in the Desert Didn’t Circumcise:
It says that the Jews in the desert didn’t circumcise (because they couldn’t), but from Moshe Rabbeinu the Almighty demanded more.
7) Three Covenants on the Torah:
“The mitzvot of the Torah were given with three covenants” – three times it says that the Almighty made a covenant with the Jews about the mitzvot: (a) “These are the words of the covenant” (Devarim 28), (b) “Besides the covenant that He made with them at Chorev” (also there), (c) “To pass into the covenant of Hashem your God” (Parashat Nitzavim). It’s actually two covenant ceremonies (Har Sinai and Moshe Rabbeinu’s covenant), but the Torah mentions the word “brit” three times – therefore it’s called “three covenants.”
8) Thirteen Covenants on Milah:
The Rambam counts thirteen times that the word “brit” appears by milah (in Parashat Lech Lecha), and lists all the verses: “And I will establish My covenant between Me and you,” “Behold, My covenant is with you,” “And I will establish My covenant between Me and you,” “And it shall be an everlasting covenant,” “And you shall keep My covenant,” “This is My covenant,” “You shall keep My covenant,” “And My covenant shall be in your flesh for an everlasting covenant,” “And he has broken My covenant,” “And I will establish My covenant with them for an everlasting covenant,” “And My covenant I will establish with Yitzchak.” With this the Rambam concludes Hilchot Milah as a good thing – with the making of the covenant.
—
M. Conclusion of Sefer Ahavah
“The second book is completed with the help of the Almighty”
Insights and Explanations:
1) “With the Help of the Almighty” – Not “Rachmana”:
The Rambam writes “with the help of the Almighty” (with the name Sha-dai) – not “Rachmana” as he writes in other places. “Sha-dai” one may write (it’s not the name Havayah), and “Sha-dai” is in gematria 14 – which alludes to the fourteen books of Mishneh Torah (Yad HaChazakah).
2) Forty-Six Chapters in Sefer Ahavah:
Sefer Ahavah has forty-six chapters: 14 from Kriat Shema, 15 from Tefillah, 10 from Tefillin Mezuzah and Sefer Torah, 3 from Tzitzit, 11 from Berachot, and 3 from Milah. 46 has a secret – “ma’amid hakol.”
[Digression: The Rambam’s method in building the books – the Rambam had a “sea of Torah” – thousands of laws – and he had to make a book that one can “hold in the hand” (yad), it shouldn’t be endless. The Rambam always knew that one can put in more laws, but he held that the book must be a “yad” – something that can fit.]
—
With this Hilchot Milah and Sefer Ahavah are concluded. Blessed is the Merciful One who has helped.
📝 Full Transcript
Laws of Circumcision Chapter 3 – The Order of Blessings at a Circumcision
Introduction: Completion of Sefer Ahava and the Campaign for the Beis Medrash
Good. We are learning Laws of Circumcision, the third chapter. We are now going to finish in this chapter the end of Laws of Circumcision, the last chapter of circumcision, and with this we will complete Sefer Ahava with God’s help.
We are also finishing in these days the great campaign for our beis medrash, so that we can be disseminators of Torah, so that my dear partner the Gaon Rabbi Yitzchak should be able to continue with his Torah classes and benefit and enlighten the eyes of so many Jews. Hundreds and thousands of Jews have pleasure from the classes, and it is fitting that we become a partner, we show appreciation, we show partnership, and we become a part in the Torah.
Yes, and we are also already grateful to all those who have already helped out. One can always help more and speak with others and tell about the class, tell about the money. And this is like we learn here three blessings at a bris milah: there is the mitzvah, fulfilling the mitzvah of Talmud Torah. There is praise, one praises and thanks the Almighty that one merits to begin in this world receiving reward. It’s a whole good job, the job of learning Torah, teaching Torah, participating in and supporting the Torah, is also a good job. So that is the praise. And there is a third blessing, and that is a request, one asks “ulehachniso” – the Jewish prayer, “keshem shenichnas labris kein yikanes leTorah,” a blessing. It’s all that one should pray that everything should succeed, and one should arrive properly.
The Order of the Bris – The Blessings at a Bris Milah
Says the Rambam, in this chapter the Rambam is going to tell us the order that one says at a bris, the blessings, the order of the bris. He says a few more laws, but the first beginning is the blessings. One can say essentially the order of bris milah, it is essentially the blessings. More or less the laws are about blessings, and two laws about a non-Jew, and so forth, and afterwards he concludes with the virtues of bris milah.
So the Rambam begins with the blessings of circumcision. As Rabbi Yitzchak began in the introduction, there are several types of blessings, because at a circumcision several things happen. There occurs the mitzvah of circumcising, upon which one must make a blessing on the mitzvah, just like for all blessings on mitzvos. There occurs here a great joy, one thing is that the father had a child born, that is one thing, but afterwards that the father merits such a thing. You see that it is more than just that the father merits a mitzvah. It is a mitzvah that one does only once with a child, and it is a covenant for which there is a blessing of praise upon this mitzvah. And of course prayers for the child, the child now needs to have prayers, so there are prayers in the merit of the bris, or prayers for the child, so there are two. Here prayers that one blesses the child, there is a prayer that one blesses in the merit of milah, that Jews should be blessed… perhaps it means specifically the child? Let’s see.
Law 1: The Blessing of the Mohel – “Al HaMilah” or “Lamul Es HaBen”
The mohel blesses before he circumcises, Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu al hamilah, so the mohel blesses before he circumcises, just as every blessing on a mitzvah is done before the mitzvah, the one who does it, who circumcises, says Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam, asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu al hamilah, thanking the Almighty who gave the mitzvah of circumcision to the Jews.
If he circumcised the son of his friend, if the mohel is not the father of the child, he cannot say lamul, one says milah, because the obligation is not on the specific mohel, the obligation is on the father, on the son, on Klal Yisrael, but he makes the blessing on the mitzvah of milah, but if he circumcises his son, he says the better blessing, because the mitzvah is actually upon him. Then he says the same blessing, but he says vetzivanu lamul, it is not, on the circumcision, but the mitzvah is to circumcise his own child.
Very good, this is the principle that we have already learned in Laws of Blessings, that every mitzvah that one does, the one who does it himself, one says with it la’asos or lamul, and one does it for another, one says al, except for various exceptions, which are learned there. That means for example optional mitzvos, al netilas yadayim, because one doesn’t have to, and the like. But there is the option of al krias megillah, and I think lishmo’a kol shofar or further.
Law 1 (Continued): The Blessing “Lehachniso Bivrito Shel Avraham Avinu”
And the father of the son blesses another blessing, Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu lehachniso bivrito shel Avraham Avinu.
The Almighty made a covenant with Avraham Avinu that he should circumcise himself, the Almighty made a covenant upon this, and this is even called a bris. A bris always means that it goes two ways, that it is a relationship, that Avraham Avinu did a difficult thing for the Almighty, and the Almighty has a certain commitment to Avraham Avinu and his children, and therefore one brings the children into the covenant of Avraham Avinu.
Why Does the Father Make the Blessing “Lehachniso”?
Says further the Rambam, why does specifically the father do it? The mitzvah of the covenant of Avraham Avinu, why is it the father? Because the mitzvah upon the father to circumcise his son, the mitzvah upon the father to circumcise his own child, is greater than the mitzvah that all of Israel is commanded, is more and stronger than the mitzvah that all Jews are commanded that they should circumcise every uncircumcised person among them.
The Rambam says it here very clearly, I mean even more clearly than it has been said until now, that all Jews have the mitzvah that every single person who lives among Jews, everyone who is among the Jews, every uncircumcised person among the Jews, should be circumcised, no difference whether it is, of course, a Jewish child, or even a slave, a convert who comes among Jews, this is a mitzvah upon Jews. But this is not the primary mitzvah or the superior mitzvah, the important mitzvah. Apparently this is like similar, it sounds similar, it’s not the same mitzvah, but we spoke that it is similar to the mitzvah of Talmud Torah. There is a mitzvah upon all Jews, and in particular there is an additional one, another mitzvah, that the father should circumcise his son.
Innovation: Two Separate Mitzvos – “Lamul” and “Lehachniso”
And here is an innovation, the Rambam says, it doesn’t fit so well, because the standard of the Rambam, let’s say, the standard of the Rambam that this is a blessing on a mitzvah, should be “vetzivanu”. “Vetzivanu” is certainly a formula of a blessing on a mitzvah. The Rambam asks, what does it mean, how do you find a mitzvah that has two blessings, “lamul” or “lehachniso”? Because you could apparently say “lehachniso” is the primary mitzvah, this is after all a more poetic blessing, not just “lamul”, but bringing the child into the covenant. This is essentially the same mitzvah, the same thing, with the circumcision one does this.
But the Rambam says that this is a second blessing, sorry, on the second mitzvah that exists in bris milah. There is a mitzvah “lamul”, al hamilah, that is one blessing. Besides this there is another mitzvah that the father should circumcise his son, the mitzvah of “lamul es beno”, and this is called “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu”. By the way, the other is also “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu”, but this is a mitzvah on the special obligation. For example, if the father circumcises himself, he makes both blessings, because he fulfills two mitzvos so to speak, both the mitzvah “lamul es haben”, and also the mitzvah “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu”, which is a special mitzvah of the father. And again the Rambam brings an innovation in halacha.
I think that the point is perhaps that it is a special mitzvah, it is more than for example like eating matzah, that one does it only once in the life of a child. It can even be that you say like at the coming of Mashiach, a Jew enters into the covenant of Avraham Avinu, a child cannot do it himself.
Discussion: What Happens When an Adult Circumcises Himself?
What happens when an adult person circumcises himself when he is grown? Do you tell him that he should himself lehachniso? No, you don’t say. I’ll tell you the Rambam.
Therefore, if there is no father present, others do not bless this blessing. The mitzvah that a person should circumcise himself also appears that it is not on the same level. It is not lehachniso.
The Rambam says it like this, let’s say, therefore if there is no father present, others do not bless this blessing. Other people do not make the lehachniso bivrito shel Avraham Avinu, it is only a blessing on the extra mitzvah that the father has to circumcise his child.
I say that although there is indeed a mitzvah upon the beis din to make a bris milah, or as you say upon all Jews, upon that one there is not the blessing. The blessing, argues the Rambam, is a blessing on the mitzvah of the father.
Another Opinion: Beis Din Can Make the Blessing
Says the Rambam, so that you should know that there are those who argue with me, there are those who have ruled, there are those who have indeed ruled that the beis din, that those sitting in the beis din or one of them should bless, or the beis din or whoever as a representative of the people, can make the blessing. What were they thinking? They didn’t understand like you the distinction between the father or Klal Yisrael. They held that always it is a mitzvah upon all Jews, perhaps the father is only a mitzvah min hamuvchar. Not that it is even a gezeiras hakara, it is more apparently a mitzvah min hamuvchar. It means, every Jew has a mitzvah that all Jews should be circumcised, and also the father has a mitzvah to circumcise his son. It’s two mitzvos on the same subject, but it’s two different mitzvos. Therefore the Rambam holds that it doesn’t make sense that another should make the blessing.
And another mitzvah on the son. The obligation lies on two people. It’s not that if the father… if the father is not then… okay, one must think, how does the work go here, that the father and on the son there is a substitute? According to the Rambam it’s two mitzvos. The world has a mitzvah, every Jew has a mitzvah that all Jews should be circumcised, and also the father has a mitzvah to circumcise his son. It’s two mitzvos on the same subject, but it’s two different mitzvos. Therefore the Rambam holds that it doesn’t make sense that another should make the blessing.
By the way, what you see that the one who said “one of them” understood that beis din, as I said when we learned by beis din, beis din doesn’t necessarily mean the beis din, it’s not a book of judges. Beis din means to say that it’s not only an obligation on the father, it’s an obligation on Klal Yisrael to take care that children should be circumcised. Beis din is the one who takes care of general mitzvos.
Discussion: The Obligation of an Adult Who Circumcises Himself
It’s interesting, I think indeed when an older person circumcises himself, as the Rambam said earlier the law is, whether his obligation will also be such an obligation on all of Klal Yisrael, or is it in any case like a father on his child? According to the Rambam, apparently it is more than just like every Jew is obligated to circumcise every Jew, a certain obligation on him, because the kares is on him?
True, true. According to the Rambam he also doesn’t say the blessing “lehachniso”. “Lehachniso” itself doesn’t exist. Okay, because the mitzvah was something not like that, the content of the mitzvah was not like that. According to the Rambam certainly not. According to other people one will think. According to the Rambam it is certain that a person who circumcises himself, he doesn’t do the mitzvah of “father to circumcise his son”. He does something else, the mitzvah of milah, but not the mitzvah of “lehachniso”.
Apparently the other opinion will say, “what does it mean?” They can say that it’s just two blessings, one is more such a blessing of praise, he also says “vetzivanu”. And therefore, “lehachniso” means he comes into Klal Yisrael, the representative of Klal Yisrael says it, something like that.
The Opinion of the Ra’avad: The Sandek Makes “Lehachniso”
So says the Ra’avad. We learned that the Ra’avad says that he holds like the opinion that the Rambam says one should not do, and he says that the custom is that the sandek does it. What the Ra’avad calls sandekus, he says. But he indeed says simply, he is the one who brings in, he makes sense, he is the representative of Klal Yisrael who brings the boy into the covenant of Avraham Avinu.
The Covenant of Avraham Avinu – The Dual Layers of the Mitzvah of Circumcision
The covenant of Avraham Avinu doesn’t mean Klal Yisrael. One is indeed concerned for Klal Yisrael also as uncircumcised, but one means the covenant of Avraham Avinu. The blessing has within it an interesting thing, because the mitzvah of circumcision stands in the Torah by Avraham Avinu, but there is a Mishnah that the obligation of it is when Moshe Rabbeinu was commanded at Sinai. In the blessing there are both things, asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu that it is Moshe Rabbeinu’s mitzvah, but lehachniso bivrito shel Avraham Avinu recalls the deed that it is even older, it is still a part of the founding of Klal Yisrael still in the times of Avraham Avinu.
He says further, “if there was Avraham Avinu” – the reality of the
The Blessing of Those Standing and the Blessing “Asher Kidash Yedid Mibeten”
The Blessing of Those Standing: “Keshem Shehechenasto Labris…”
And so indeed the Rambam continues as the place where he is, he is the one who brings in, it makes sense, he is the representative of Klal Yisrael to bring the boy into the covenant of Avraham Avinu.
The covenant of Avraham Avinu doesn’t mean Klal Yisrael must be a part of Klal Yisrael also as uncircumcised, but one means the covenant of Avraham Avinu, that’s what it means. The blessing has within it an interesting thing, because the mitzvah of circumcision stands in the Torah by Avraham Avinu, but there is a Mishnah that the obligation of it is when Moshe Rabbeinu was commanded at Sinai. And the blessing has here both things, it is written “vetzivanu” that it is Moshe Rabbeinu’s mitzvah, but “lehachniso bivrito shel Avraham Avinu” recalls the deed that this is even older, this is still a part of the founding of Klal Yisrael still in the times of Avraham Avinu.
Says the Rambam further, “if there were standing there” – the reality of the covenant of Avraham Avinu, it is not a mitzvah of Avraham Avinu, it is the covenant that was given to Avraham Avinu, and it comes to us through the fact that we fulfill the mitzvah of circumcision.
Correct. Good. Says the Rambam further, “and if there were standing there” – if there are other people at the bris, “they say” – the people say the formula, the prayer, “keshem shehechenasto labris” – just as you brought him in. The father says “hechenasto”, yes? We are speaking here a bit about the child, everything alludes to the child, one says it about the child. Just as you brought him in labris, indeed that you circumcised him, you took a mohel for him, “so may you bring him into Torah, to the chuppah and to good deeds”. The same thing, you should have the same divine assistance that you had, just as you merited to learn with your child, just as the obligation that a father has the mitzvah of Talmud Torah for the child, and chuppah and good deeds, the child should merit to have a wedding. Even the father has no obligation, but the order is that one brings a child to the chuppah, and a person should merit good deeds. Yes, good deeds one cannot do for him, but he should merit good deeds.
The Status of “Keshem Shehechenasto” – An Enactment or a Blessing?
If there is no person – but the Torah means simply, he should bring him to cheder as we learned in Laws of Talmud Torah. For example, if there are no people standing there, the father doesn’t say as I have. It appears here that it is more like a blessing, when one sees, like when one sees a tree, a beautiful tree, one makes Baruch shekacha lo be’olamo. It stands there in the middle of a bris, it becomes for him a blessing. It’s a bit different, you could have said as we spoke about the things that people say when they see certain situations. When a person sees a funeral, he says Baruch dayan ha’emes. When he teaches a child his mitzvos, the covenant of Avraham Avinu, the people standing say keshem shenichnas labris, so may you enter.
I would have said so, there is what is indispensable. For example, there is no, the Rambam doesn’t say that one must bring a minyan for a bris milah. It is certainly a nice thing, it says in Shulchan Aruch that one should bring a minyan lechatchilah, but it’s not… the best advice that they advised him, Avraham Avinu, nasan etzah lamilah. It says in the Rishonim that one should do it publicly. It says in Chazal, or it says in Chazal for every bris milah, that one sees in Chazal about the bris that the Rambam brings about the three blessings. The normal order is, there stands a father, there stands a mohel, and there stands the public. One gives each one a blessing: for the mohel al hamilah, for the father lehachniso, and for the public a blessing for the child.
But it’s also a takana (rabbinic enactment). I think the Gilyon Maharsha said in Hilchos Berachos that there are things that the Sages enacted that don’t have an opening and closing blessing. People think that this “keshem shenichnas” is just something that one says, it’s not really a type of beracha. But it appears from the Rambam that he understands that this is a takana. The Sages enacted various types of berachos and recitations, not all of them have a “baruch,” but it’s also a beracha for the father. Even though it doesn’t say “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam,” it’s still a beracha that has a takana. And it belongs to the role of those standing there.
Which makes sense, because aren’t you in agreement? The covenant of Avraham Avinu has a part in this, the foundation of Judaism is to be part of the covenant of Avraham Avinu. But the people are standing there. They have a mitzvah to actively fulfill the covenant of Avraham Avinu. So those standing are essentially the Jews, now you’re a part of the Jews, it makes sense.
They also say, don’t think it’s enough, you had a bris, you’ve already fulfilled your obligation with a Jew, you need to make him Torah, you need to make him chuppah, you need to make him a chasan Torah. But this isn’t just so, it’s a beautiful beracha. Keshem shenichnas, keshem sheyikanes.
The Formulation “Keshem” – A Poetic Expression
He simply says a… No, many people want to interpret and want to make special drashos on “keshem.” I don’t hold that “keshem” is used very much like… It’s a beracha, it’s a beracha for the occasion, you want to connect, you want to pray for the child, but you want to make it a poetic thing. It’s connected with a bris. They say he should live over a year, he should see himself at the child’s wedding.
Digression: A Story About a Private Bris
A Jew recently asked me, a Jew wanted to make a bris for some reason like no people, privately, just the mohel with the family. I brought him three proofs that you need to have a community. One I remember, it says “adayin osanu oseh besimcha.” I said, besimcha means you make it as a celebration. He told me that Rabbi Yonasan, actually at such a shiur when I called him, that there’s no proof, it says “adayin osanu oseh befarhesya.” Ah, farhesya, ah, very good. But even besimcha means, besimcha doesn’t mean you have to be in a very good mood, besimcha means with simcha, with a celebration.
“Ve’im Hayu Sham Omdim” – Optional or Obligatory?
But here, “ve’im hayu sham omdim,” is a bit of a proof that the Rambam already looks at it as an obligation, because if so he would have said “veha’omdim omrim.” But the Rambam doesn’t write that it’s an obligation, because he could write “veha’omdim omrim,” which itself would be a bit of an indication that one should. “Ve’im hayu sham” is like it’s optional. And the Rambam is very precise to write only what one must. What one doesn’t need to, look at this in Seder Siddur.
No, even if let’s say there’s a concept of “berov am hadras melech,” but the Rambam, it’s a whole general mitzvah, and such a general rule, that mitzvos that one can should do berov am, is not a law in bris milah, the Rambam would certainly not write it here.
The Beracha “Asher Kidash Yedid Mibeten”
Okay. “And afterwards the father of the son blesses,” here is another beracha, a berachas habakasha, a prayer that one says in honor of the bris. And then there is the beracha “the father of the son or the mohel or one of those standing there.” The beracha can be made by one of the three, either the father, or the mohel, if he sees that it fits better, or not, or one honors someone. As they say, one of the three people. He says that a bris comes with three people, a father, a mohel, and one standing. He wouldn’t have said “one of those standing,” one would have thought that not the father may say it.
The Text of the Beracha
He says thus: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam, asher kidash yedid mibeten.” It’s a textual expression, and let me translate it as Rashi translates. The Rambam himself doesn’t translate the piece, but one blesses the Almighty who sanctified “yedid mibeten.” Rashi says it means Yitzchak Avinu, that Yitzchak Avinu was already sanctified from the womb. That is, he was already born after Avraham Avinu already went through the covenant of Avraham Avinu. After Avraham Avinu is already in his importance, he’s already born to a Jewish father, and right when he’s going to be born, after eight days they’re already going to make him a bris, unlike his father and unlike Yishmael’s bris. No, Yishmael’s bris was right after Yitzchak’s bris, I think. No, no, he was thirteen.
“Vechok bish’aro sam.” And after he was born, the Almighty made a chok in his she’er, which means in his flesh. The Almighty placed a chok in him, that is a bris, a sign that he’s a Jew. Does chok mean engraved, or does chok mean a mitzvah? It can mean both things. He gave us a mitzvah, or it means engraved in his flesh, a chakuk. I know there’s a concept of “chakuk.” Chok is sometimes said about something that one places, not necessarily that it means to engrave. It can mean a fixed thing, like a custom. Okay, “lechem chukom.” A bris milah is an aspect of a tattoo.
“Vechok bish’aro sam.” And his descendants, the children of Yitzchak further, “chosem be’os bris kodesh,” He made the mitzvah have the os bris kodesh, stamped with the sign of a holy covenant.
Who is the “Chosem”?
Yes, but it’s interesting, who is chosem os bris kodesh? The mohel who does he does… The Almighty. Yes, but the same one who makes hamotzi lechem min ha’aretz. The mohel does the dvar Hashem. Eh, all berachos go like that, right? Yes, but it’s an interesting… All berachos one says… The Almighty stamps through all the processes that do the service of Hashem. Every beracha comes to say that what happens in nature, or what people do, the Almighty does. Essentially “asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu” also means that the Almighty gave us the command, one places His name on the mitzvah. I think that’s the simple meaning. I want to go back to the end.
“Al Ken” – The Transition from Praise to Request
“Al ken,” now one requests. Now one requests. Like the Rambam, the beginning is like a praise, that one thanks the Almighty who did these things for us, that He gave mitzvos to our ancestors. Al ken, now one requests. No, the Rambam explained in his responsum that until here one still says. The Rambam says thus: al ken, because the Almighty gave a bris, “usechar zos,” and the reward of this bris, the other side of the bris, a bris is a deal of two sides, “Kel chai chelkeinu la’ad,” the living God is our portion, is our God forever. So, because Jews have upon themselves an os bris kodesh, Jews make the bris, which is a kriyas habris, and correspondingly the Almighty what He does back, just as we are united with the os bris kodesh, and He is “chelkeinu la’ad,” He is our God. The Rambam says, now one begins to pray. And the Rambam adds, he checked the language in a responsum, he says “hevei Tzureinu.” Now one begins to pray.
The Text of the Request
“Tzureinu,” Creator, I ask You, “tzaveh es mitzvosecha tziviso likdoshim,” just as You commanded the holy ones… Apparently he means the beloved of Yehoshua, right? Just as You commanded the holy ones to make a bris milah… No, no, just as I think that “tzivahu” doesn’t translate like I thought that “tzivahu” translates like You said. Just as it says “tzivah,” what makes the sandal language of command. He means to say, just as they fulfill what He promised for the holy ones, that there will be a bris of two
Bircas “Asher Kidash Yedid Mibeten” – Continuation: Translation of “Tzavis” and “Yedidus She’areinu Mishachas”
Translation of “Tzavis Lehatzil”
Speaker 1:
No, no. Just as I think that “tzavis” here translates… I would have thought that “tzavis” translates like you said. What does “tzaveh” say? What doesn’t work for the sandal language “tzaveh”? He means to say, just as they fulfill what You promised to the holy kedoshim that there should be a bris of two sides, that You will also be for them as a God and be there for them in the merit of bris milah. We ask You that You should indeed do as “tzavis likdoshim,” that lehatzil You should save yedidus she’areinu mishachas.
Translation of “Yedidus She’areinu”
Speaker 2:
They started “yedid vechag bish’aro.” Right, it’s certainly grammar.
Speaker 1:
Yes, here he says, You should save the yedid, the grandchildren of the yedid. You should save the grandchildren of Avraham Avinu. The Rambam translates in his responsum “yedidus she’areinu,” it doesn’t fit so well with your grammar that you say, the Rambam translated “yedidus she’areinu” the beloved thing, “yedid” means a beloved thing, the most beloved thing of our flesh, which is our life, and they said that our nefesh means our soul, our consciousness, mishachas from Gehinnom. Very very good. Through the fact that we make a bris milah, which reminds us of the Almighty, as the Rambam says in the introduction to Sefer Ahava, “ha’os bevisreinu lizkor es Hashem tamid,” and we will be saved from Gehinnom. He made a beracha, we should have a yeshuas hanefesh through the bris, “Baruch Atah Hashem kores habris.”
“Kores Habris” – Double Meaning
Speaker 1:
Very good. The Rambam forgets. Because “kores habris” can refer to the cutting that one does on the body, the cut, and refer to the fact that the Almighty cut a bris with the Jews, and one asks Him here for the bris. The imagery of cutting is bris, Rashi says by “bris bein habesarim” that the order of making a bris was to cut something, sometimes it’s an animal, and here it’s cutting an orlah. Through this becomes a bond. And this time it’s cutting the flesh of the orlah, with this one is kores habris, and one blesses the Almighty who is the kores habris. Very interesting, because the mohel himself is both the one who is chosem bris kodesh, he’s also the kores habris, he does the act of cutting it’s a bris.
—
Bircas Shehecheyanu of the Father of the Son
Halacha 3 – The Father of the Son Blesses Shehecheyanu
Speaker 1:
The father of the son blesses shehecheyanu. Very good. There’s another beracha here. The father of the son… makes a beracha shehecheyanu. So two things one needs to understand. Apparently the father of the son, when the child was born he made berachos, either shehecheyanu or hatov vehametiv, like when someone has good news happen to them, or a good thing happens to them. The Rambam isn’t so clear. He said when a son is born.
Speaker 2:
No, but it doesn’t work out to say every thing.
Shehecheyanu on the Mitzvah, Not on the Child
Speaker 1:
So here the shehecheyanu is on the same mitzvah. The Rambam already mentioned the shehecheyanu in Hilchos Berachos, end of Hilchos Berachos, he said on every mitzvah that comes from time to time one makes shehecheyanu, or a mitzvah that doesn’t come from time to time, bris milah is only once in a lifetime, but it comes through acquisition that a person acquires, like he gives an example bris milah, he had a son and he makes a bris, he makes shehecheyanu that he had a son that he can make the bris milah. But it’s certainly a shehecheyanu on the mitzvah, not on having a child. On having a child is good news, he needs to make an extra hatov vehametiv or shehecheyanu.
Ashkenazi Custom – We Don’t Make Shehecheyanu
Speaker 1:
For our purposes, our custom is that we don’t make shehecheyanu, but the Sephardim do conduct themselves to make it, dispute between Mechaber Rama and so on.
And the Hagahos Maimoniyos has on this piece, I see that among the Ashkenazi poskim there were many reasons why not. The Hagahos Maimoniyos brings because the infant is in pain, and on this one asks him that one sees in Chazal that by a bris there is simcha.
—
Bircas “Lehachniso” – Before or After the Bris?
The Rambam’s Language: “Ve’achar Kach” by “Asher Kidash,” Not by “Lehachniso”
Speaker 1:
It’s interesting, because we just spoke about this. On the third beracha the Rambam says “ve’achar kach,” that after the bris milah one makes the beracha “asher kidash.” On the first beracha “lehachniso,” the Rambam didn’t say whether one makes it before or after. It’s implied from his language that one makes it before the bris, that’s what we do too.
Responsum of the Rambam – “Lehachniso” is a Bircas Hashevach
Speaker 1:
But someone has a responsum of the Rambam, where he was asked about this, he said that the beracha “lehachniso,” the Rambam said that it’s not a bircas hamitzvos, it’s a bircas hashevach, therefore one can make it afterwards. Bircas hamitzvos one needs to make beforehand, but just a beracha one can make after the mitzvah.
Question on the Responsum
Speaker 1:
But it doesn’t fit with what the Rambam says here, because the Rambam says it’s a mitzvah on the father, the beracha is just a bircas hamitzvos, “mitzvah al ha’av limol es beno,” he gives the reason. You can say it’s a praise on what that mitzvah has, that’s basically a bircas hamitzvos. It doesn’t fit me.
Speaker 2:
No, but he’s nobody, it simply presents itself, why only the father can say the words “lehachniso bivris shel Avraham Avinu”? The bircas hamitzvah the mohel already said. But he says, why can he say “lehachniso bivris shel Avraham Avinu”? Because he has the mitzvah “lehachniso bivris shel Avraham Avinu.” But the bircas hamitzvah isn’t made, this is a bircas hashevach. He’s only explaining here.
Responsum of Rabbi Avraham son of the Rambam
Speaker 1:
But I want to go back to the beracha “asher kidash yedid mibeten.” Let me finish this, one second. But he brings that there’s another responsum from the Rambam’s son, Rabbi Avraham, who says that the Rambam did say in practice that one needs to say the beracha beforehand, and not like he brought from Rav Hai Gaon that one can say it afterwards too. I think it fits better with what it says here in the Rambam, and it could be that this is the true Mishna Berura, perhaps the Rambam retracted later. Yes.
Speaker 2:
It makes no difference, he makes it not necessarily beforehand. So said Rav Hai Gaon and the Rambam in one responsum, but afterwards one sees that one didn’t conduct oneself so. We also conduct ourselves that one says it beforehand, or during the act if the mohel does it quickly, after the mohel’s beracha of “al hamilah.”
—
Digression: Kares and Milah
Speaker 1:
But I think the “tzareinu tzivah lehatzil yedidus” simply means that there’s a prohibition of kares, an obligation of kares that one shouldn’t have a false oath. When one circumcises oneself, one goes out from the obligation of kares. Kores habris, kares. If he transgresses this, he receives kares.
Speaker 2:
No, by the story of Moshe they speak about this. That one comes with a “vayifgashehu vayevakesh hamiso,” “hamiso” is usually I think by sword. Simple death in the Torah is killing by sword. He grabbed a stone and he is kores es hashad. And one sees that this is like a parable for the thing, that there can be a root of the soul with a bris, that is a bris that brings afterwards Torah and brings knowledge, there is a root of the bris. And if not, there is, one is essentially there, one has already received, the Almighty removes the obligation of kares.
Speaker 1:
You say there can be an interesting symbol in bris milah, like for example erev Yom Kippur there’s a custom to take from the shamash candles. If it was decreed to ask, one should say together with him. If it was decreed to cut, one should fulfill with…
Speaker 2:
They are stringent on me on later authorities so, I see a novelty. Could be.
—
Circumcision of Converts – The Mohel’s Beracha
Halacha 4 – One Who Circumcises Converts
Speaker 1:
What happens regarding circumcision of converts? We learned earlier that there’s also a mitzvah to circumcise converts. The Rambam says, circumcision of converts, and the other beracha, it’s not the same text, there’s a special text. One says “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu.” It’s an interesting thing, because apparently, long before, I believe, one should have said “al hamilah,” because it’s not the obligation on him. I’ll say the text that I think. One says the beracha thus: “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam asher kidshanu bemitzvosav vetzivanu lamul es hagerim ulhatif mehem dam bris.”
“Dam Bris” – Double Meaning by Converts
Speaker 1:
The Mitzvah of Circumcising Converts
The mitzvah of circumcising converts (milat gerim), where part of this, apparently, at a brit there is also drawing blood of the covenant (hatafat dam brit). “Were it not for the blood of the covenant, heaven and earth would not endure.” The blood of the covenant is very important, because the blood of the covenant is what… sustains heaven and earth, without it heaven and earth would have no existence. As it says, “If not for My covenant day and night, I would not have established the laws of heaven and earth.” And this verse refers to the covenant of Torah and the covenant of circumcision. So say the commentators, so it appears apparently from what he learned that it means the blood of the covenant of circumcision.
Apparently, by the convert there are both, because through the blood of the covenant he enters into the covenant of Torah.
Why “To Circumcise the Converts” and Not “On the Circumcision”?
Speaker 1:
So I think, they struggled last night, the other night, they learned what is the mitzvah of “to circumcise the converts.” The mitzvah to become a convert, a non-Jew has a mitzvah to become a Jew. Apparently, the… and also the second blessing that you mentioned, “Were it not for the blood of the covenant.” So, apparently, at every brit two blessings are made. There is a blessing “on the circumcision” or “to bring him into.” I need to ask why do we say here “to circumcise the converts”? Because the one who circumcises does it, there is no father here who should make “on the circumcision.”
Speaker 2:
No, but the one who circumcises, he is not obligated to circumcise, he is only commanded on the circumcision, like the mitzvah that he takes on, but he is not obligated. But he, the one who does it, there is no one else who does it as an agent of another or something. The mohel of the convert, he performs the mitzvah of circumcising converts. The slave is the one who is circumcised or…
Speaker 1:
No, a convert, a convert, a convert. A convert, a slave is indeed different. A convert is whoever is being circumcised, not the beit din. The mohel, he is the one who fulfills the mitzvah.
Why Both Elements in One Blessing
Speaker 1:
I say that at every brit there are two blessings, “on the circumcision” and afterwards there is a blessing that explains the matter of brit milah, for example the blessing that we say “commanded to save the beloved one” – no, “commanded” is that one is a version of the blessing over mitzvot. But the second blessing that is said afterwards is that through this one is saved from destruction, we speak of the virtue that the world stands on brit milah, a Jew cannot be killed because of this, whatever.
There is a blessing on converts, both are made at once. Instead of making two blessings “on the circumcision” and another thing, one cannot say that blessing on converts because it’s not, he is not a beloved one of Abraham our father. Therefore one also cannot request the special covenant of the fathers. Here we request the covenant that the Almighty made with the Jews, that there should be from another covenant. It’s a universal thing. And here you see that the Rambam actually holds that a non-Jew can also perform the covenant, make a covenant and you will be saved.
The Mitzvah of a Non-Jew to Become a Jew
Speaker 1:
Essentially, what must a non-Jew do? A non-Jew must become a Jew. I say that there is a mitzvah on every non-Jew to become a convert, in my opinion without doubt, and this is the mitzvah that is spoken of here regarding the convert. But a non-Jew doesn’t have the blessing over mitzvot because he is a non-Jew, a non-Jew has no mitzvot. But retroactively, after he has become a Jew, there was indeed a mitzvah to become a Jew, and only so should it be to be a non-Jew. And this “blood of the covenant” means the blood of the covenant, through this one becomes a Jew, on this there are no transgressions, understand? I mean that this is the meaning. It’s very nice, it’s more universal because it’s a convert.
Why the Mohel Makes the Blessing, Not the One Being Circumcised
Speaker 2:
But why shouldn’t the… we see something that the mohel makes the blessing, not the one being circumcised. I’m thinking of an adult, a Jew who for some reason wasn’t circumcised, why shouldn’t he make the blessing on his own circumcision? Or the convert, he’s doing the mitzvah, let him…
Speaker 1:
But he’s not doing the act, except if he cuts himself. Abraham our father cut himself, perhaps that’s different, but except for that.
—
Circumcising Slaves – The Mohel’s Blessing
Halacha 5 – One Who Circumcises His Slaves
Speaker 1:
Okay, “One who circumcises his slaves”. One who circumcises his slaves blesses Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us to circumcise the slaves and to draw from them the blood of the covenant, for were it not for the blood of the covenant, heaven and earth would not endure. When circumcising a slave of others, one cannot say “to circumcise” because he doesn’t have the obligation on him, so he says “on the circumcision of slaves and to immerse them for the sake of the covenant” is the Rambam’s language. When circumcising an adult, an older person who comes in now becomes a convert or a slave, usually there should be a certain modesty, there should be a certain refinement.
Laws of Circumcision, Chapter 3 – Continuation: Blessing for Circumcising Slaves, Circumcising an Adult, Doubtful Circumcision, and Circumcising a Non-Jew
The Mohel’s Blessing When Circumcising Slaves
When circumcising his slave, he blesses Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us to circumcise the slaves and to draw from them the blood of the covenant, the same text, for were it not for the blood of the covenant, heaven and earth would not endure, as it says if not for My covenant day and night.
When circumcising a slave of others one cannot say “to circumcise”, because he doesn’t have the obligation on him, rather “on the circumcision of slaves and to draw from them the blood of the covenant”, is the continuation.
Circumcising an Adult – Modesty at the Circumcision
When circumcising an adult, there is a related law that comes in, exactly as we speak of a convert and a slave. At a circumcision there must be a certain modesty, there must be a certain refinement. Usually at a brit milah it’s a baby. A baby, a baby’s nakedness is not relevant, one is not particular about a baby’s nakedness, in any case not at a brit milah. But when circumcising an adult, one must cover his nakedness until he blesses, and afterwards he uncovers him and circumcises.
An Inquiry in the Rishonim: Why Is a Minor’s Nakedness Not a Problem at Brit Milah?
There is an interesting inquiry in the Rishonim why exactly. There is even a question from the Tosafot and Rambam in the laws of reciting Shema, the Rambam says that one may not recite Shema facing a minor’s nakedness. But one sleeps with one’s own children, one is covered, but simply a minor’s nakedness the Rambam doesn’t say. It could be that simply there is a distinction between a blessing and reciting Shema.
But the Rosh says that it cannot be, he makes a blessing, the Almighty gave a mitzvah to circumcise a baby, do you say that the mitzvah is nakedness? There is holiness now. An adult is not different, it’s not actually nakedness, but a baby you cannot say it’s nakedness, it’s a circumcision, it’s a mitzvah.
It’s a matter of honoring the mitzvah. There are even the vessels, we know we learned earlier situations when there is a doubt with an obligation of circumcision, and we learned it regarding overriding Shabbat and other things.
A Convert Who Was Circumcised Before Converting, A Child Born Circumcised, Androgynous – Drawing Blood of the Covenant Without a Blessing
The Rambam says thus: A convert who was circumcised before he converted, who circumcised himself before he converted, the same thing, he already circumcised himself, he circumcised himself as a non-Jew, one performs drawing blood of the covenant. And a child who was born circumcised, where also the law is that one only draws blood of the covenant, when one performs the blood of the covenant, they do not require a blessing, because it appears that the blood of the covenant is not biblical.
Dispute Between Rambam and Raavad – Doubtful Blessings
The answer is that the Rambam held that the blessing is out of doubt, or because a child born circumcised is simply a doubt about the sanctity. Truly, even a convert is a dispute of Tannaim, a dispute of Beit Shammai and Beit Hillel, a dispute of Tannaim simply in Beit Shammai and Beit Hillel. It could be that the Rambam who rules that one must perform drawing blood of the covenant, is simply out of doubt, because he knows that one must do it with his name.
But it’s a doubt, firstly we don’t know if the non-Jew intended at the circumcision for the sake of mitzvot to perform the mitzvah, and not… I mean not, it’s a dispute of Tannaim whether a convert who was circumcised but not immersed, immersed but not circumcised, and I understand that the Rambam rules stringently that one should perform drawing blood of the covenant, but stringently one doesn’t make any… but one is stringent here, one acts stringently both ways. And likewise an androgynous, also circumcised stringently out of doubt, and one makes a blessing on a circumcision that is not certain.
Okay, so the Raavad disagrees, the Raavad holds that for a biblical doubt one does make a blessing. There is a dispute, the Raavad assumed that doubtful blessings is not a principle, because it’s different. But the Raavad has, there is a Tosafot that we learned in the Gemara about certain rabbinic and doubtful rabbinic. The Raavad assumed that doubtful rabbinic means to say that it’s only a rabbinic doubt, like demai, biblically there isn’t even a doubt, then one doesn’t make a blessing. But when one has an actual biblical doubt, the Raavad argues that one does make a blessing.
And the Rambam held that even then it’s a rabbinic doubt, because a blessing is only rabbinic, it’s to perform the mitzvah one needs, but the blessing is rabbinic, that means doubtful blessings we are lenient, one doesn’t make a blessing. The Rambam is very against making more blessings, yes?
So the others who argue with the Rambam hold like that it’s a law in the mitzvah, therefore… ah, a biblical doubt? It’s a dispute whether one makes a blessing.
A Non-Jew Who Wants to Remove His Foreskin for Medical Reasons – It Is Forbidden for a Jew to Circumcise Him
Okay, the Rambam says further, a non-Jew, so, we learned about circumcising a non-Jew, let’s learn another law about circumcising a non-Jew. The Rambam says, A non-Jew who needs to cut the foreskin because of a wound or boil that developed, a non-Jew who wants to cut his foreskin, but he’s doing it because he wants to be rid of some illness or wound in that place, it is forbidden for a Jew to cut it, a Jew may not be the one who performs the brit milah, the brit, the cutting. Why? Because there is a law that Jews may not heal non-Jews for free.
The Law of “Lo Techanem” – We Neither Raise Them Up Nor Bring Them Down
The law, the law of “lo techanem” is learned in tractate Avodah Zarah, “lo titen lahem chanayah”, “lo techanem”. The Gemara says there, “lo ma’alin velo moridin”. A Jew may not save a non-Jew for free. “Velo moridin otan”, but also a Jew may not kill a non-Jew, bring him down to danger. But in any case, a Jew may not do for free for a non-Jew just like that a serious medical treatment.
Even if it’s not a mitzvah, just a medical treatment, this means that one may not. Except a doctor in a situation where one may, but just like that a Jew may not be the one who performs a “medical procedure” or a medical thing for a non-Jew.
The Rambam’s Innovation: A Non-Jew Can Fulfill Any Mitzvah
The Rambam says, here apparently a Jew should be allowed, because in practice this is a mitzvah. The Rambam holds that also for a non-Jew to circumcise himself is a mitzvah. Everything that a non-Jew does, a mitzvah that stands in the Torah, and he does it for the sake of the mitzvah, a non-Jew can grab onto a mitzvah. A mitzvah is happening here, even if it’s not a medical mitzvah.
But the Rambam says, but he can do it without intending for the mitzvah. The non-Jew is doing it because of a wound that he has there. So when he does it, he’s not doing a mitzvah. So there is no mitzvah happening here.
But if the non-Jew intended to circumcise, if the non-Jew actually wants to grab the mitzvah, he wants to fulfill the mitzvah of circumcision, it is permitted for a Jew to circumcise him, because then the Jew is actually helping someone perform a mitzvah, and then there isn’t the matter of “lo ma’alin”.
How the Rambam Learns the Gemara Differently from Others
So it’s very interesting. In the Gemara it says that one doesn’t circumcise a non-Jew, and the Gemara explains that it doesn’t mean for the sake of conversion, because for the sake of conversion certainly one may, but it means for the sake of medical treatment. And most people understood that this means to say that circumcision belongs to Jews, one doesn’t perform circumcision for a non-Jew. Ah, why would a non-Jew want circumcision? Even if he wants, he has some excuse, one doesn’t do it. Certainly, it’s missing becoming a Jew, he’s not a non-Jew, he’s a convert.
But the Rambam understood completely differently, because the Rambam actually held fundamentally that there is no such thing as a mitzvah that a non-Jew may not do. Every mitzvah a non-Jew can do, he’s called “one who is not commanded but does”. So it says explicitly in the laws of kings, every mitzvah, except perhaps Shabbat, and here perhaps is an exception, but generally speaking, every mitzvah that a non-Jew does he has reward, but “one who is not commanded but does” he is not.
Therefore also, it was difficult for the Rambam, why does it say in the Gemara in Tosafot that they perform a brit milah? So the Rambam understood that the Gemara means simply to forbid, not that medical treatment would have been a reason that one should be allowed. Medical treatment is a reason that one should not be allowed, because medical treatment one may not heal a non-Jew. So one says, because of enmity, there is perhaps a permission for this, but generally speaking the law is that medical treatment one may not heal a non-Jew. So medical treatment one may not do.
If so the Rambam had difficulty, but it’s a mitzvah, a mitzvah one does. Therefore the Rambam found here a source for another innovative thing. That what he says that a non-Jew can do every mitzvah, doesn’t mean that he can simply do it and he fulfills, he fulfills mitzvot when he keeps Shabbat. I don’t know what, again will say the non-Jew from America will keep Shabbat? With God’s help. Okay.
The Requirement of Intention for the Mitzvah by a Non-Jew – Stricter Than by a Jew
In any case, the Rambam says that a non-Jew – he says it explicitly in the laws of kings, occasionally, right? – that a non-Jew, the reward that he has when he does a mitzvah is only if he does it for the sake of, he believes that the Master of the Universe gave to Moses our teacher the 613 mitzvot, it’s actually not for him, but he also wants to be a part of this, he wants to do a mitzvah. But simply he holds himself that it’s a good thing, the Rambam holds that it’s worth nothing. The Rambam is indeed occasionally precise there, that “one of the pious of the nations of the world” – “and not from their wise ones”, or “but from their wise ones”. In any case, no mitzvah does he have, he’s a wise non-Jew, but a mitzvah he doesn’t have.
And here he says the same law, that the non-Jew needs… that a Jew doesn’t need to intend for the sake of the mitzvah. Yes, mitzvot require intention, not to say admitting, he didn’t see, he also didn’t fulfill the law of medical treatment. But a non-Jew has no reward for doing mitzvot only if he has in mind for the sake of the mitzvah, and the intention means much more.
The Rambam’s Response Regarding Muslims
There is a responsum from the Rambam, it was asked, the Muslims practice circumcision, yes? The Rambam was asked this question. So the Rambam said that one may, but on condition that the non-Jew believes in the prophecy of Moses, that he commanded the mitzvah of circumcision. There are others in the laws of circumcision, in the laws of kings it says in the Rambam that it could be that it’s an actual mitzvah, not the mitzvah of Moses, but a mitzvah from Abraham our father. The children of Keturah, where perhaps Ishmael is a grandson of Abraham our father, also have a mitzvah, not our mitzvah from Moses, but… he looks in the laws of kings the Rambam brings that the children of Keturah… that this is the covenant of Abraham our father, is also their fat. It could be a real permission to circumcise an Ishmaelite because of this covenant.
A Difficult Question: Who Is the “Non-Jew” in This Law?
But the thing is difficult for me in general, because when one speaks of a non-Jew, often non-Jew means an acquisition of an idol worshipper. I don’t know if we’re speaking here of this non-Jew, because the non-Jew who is an idol worshipper is certainly not intending for the mitzvah. But a non-Jew who is not an idol worshipper also has the law “we don’t circumcise him immediately”. But what is the law? Does the law of the pious of the nations of the world apply to him? If the pious of the nations of the world there is no “we circumcise him immediately”, one must think. No, only if he is a ger toshav.
Yes, you’re asking a good question. It doesn’t fit. I mean that the Rambam… frankly, non-Jew usually meant idol worshipper. Here we’re not speaking of an idol worshipper, because an idol worshipper I don’t know if he can at all intend for the mitzvah. Okay, very good. Let it be so. If he does anything he’s not intending for the mitzvah. Very good. It’s not true. It does fit. The non-Jew is not healed, the one who is not intending for the mitzvah. The one who is intending for the mitzvah is obligated in general to perform circumcision.
Practical Application – The Non-Jew Who Asks for Medical Treatment
I’ll tell you between what. A person lives on a block with non-Jews. The non-Jews, let’s say, are in a category of decent non-Jews. But now, when he comes to ask that his orlah should be removed because of a wound, you know that he’s not doing it for the sake of a mitzvah, he’s doing it for healing. Very good. So now one doesn’t do it for such a healing. If there’s a heter (leniency) on that halacha, one will find the heter, but the Rambam is just learning from the Gemara. The other non-Jew who is miskaven l’mitzvah (intends for the mitzvah), certainly, the good non-Jew. The non-Jew is a shoteh (fool), because a Jew would certainly have said, “I certainly have in mind the mitzvah, I also have a wound.” I took advantage of an opportunity to do a mitzvah.
Digression: The Difference Between Jews and Non-Jews in Approach to Mitzvos
The problem with the non-Jews is, chas v’shalom (God forbid), YouTube here, in short, that he doesn’t know that one can eat kugel and do a mitzvah. I heard a talk from Rav Daniel Alter, Rav Daniel Alter, you know who, yes? Rav Shaul’s brother. He gives a talk in a yeshiva preparation for Shavuos. He says after the Gemara that they asked the non-Jews if they wanted the Torah, and they all said no. He asks, why did the Jews say yes? Didn’t they ask them there? He says, because the Jews know that one finds a way out. It says you can’t plow, but one can make a heter mechira (sale permit). The Jew was frightened, one may not. Here a way will be found. Listen well, rabbosai (gentlemen), the Rambam will finish with the virtue of the mitzvah of milah (circumcision).
Hilchos Milah, Chapter 3 – Continuation: The Virtue of Milah
Orlah – A Disgrace Even for the Wicked
When one wants to speak about the wicked, one says “k’chol hagoyim ha’areilim” (like all the uncircumcised nations). So, if one wants to mock someone, one calls him an areil (uncircumcised). One sees that orlah is a disgraceful thing. Yes, even a wicked person is ashamed of this.
Avraham Avinu – Not “Complete” Without Milah
“Gedolah milah shelo nikra Avraham avinu shalem” (Great is milah that Avraham our father was not called complete). And the opposite of this, the virtue, begins with the deficiency. “Gedolah milah shelo nikra Avraham avinu shalem”. Avraham avinu, true, he is the beloved, the great beloved, but as long as he had not circumcised himself – yes, according to those who learn that Yisro circumcised Avraham, but ultimately he is Avraham avinu – but still he is not called shalem (complete) ad shemal (until he circumcised himself), until he circumcised himself, shene’emar “hishalech lefanai veheyeh tamim” (as it is said “walk before Me and be perfect”). He is whole, he is complete, and then he becomes “brisi beini uveinecha” (My covenant between Me and you).
The Juxtaposition with the Wicked – A Davar Hafuch
So, in other words, it’s actually a davar hafuch (reversed matter). Even a non-Jew who does all kinds of terrible things, what does one call him? Areil. That’s the worst thing. Even a tzaddik, like Avraham avinu, he does all the mitzvos, when does one call him tamim? Only with bris milah. This is simply the virtue.
“Kol Hameifer Briso Shel Avraham Avinu” – Has No Share in the World to Come
“Kol hameifer briso shel Avraham avinu” (Whoever breaks the covenant of Avraham our father), and he doesn’t circumcise his child, or he doesn’t circumcise himself, when he left his orlah, o mashach (or stretched), he made it so one shouldn’t see the orlah, so one shouldn’t see that he is circumcised, af al pi sheyeish b’yado ma’asim tovim harbei (even though he has many good deeds), even if he has many good deeds, ein lo cheilek l’olam haba (he has no share in the World to Come).
Ah, this fits very well with what I just said, that milah – even a wicked person is even worse than a wicked person. And here he says, even a tzaddik, if he doesn’t have milah, he is nothing.
But it also fits very well that k’sheim shenichnas labris (just as he entered the covenant), so can he go claiming good deeds, and he will be able to be zocheh (merit) the World to Come, because without this his Torah and good deeds would have been worth nothing.
But the Rambam doesn’t bring this simply to explain the halachos of one who breaks the covenant, but to show the virtue of milah.
Moshe Rabbeinu – “Not Delayed Even One Hour”
Says the Rambam, “bo ur’eh kamah chamurah milah” (come and see how severe is milah), how serious is the mitzvah of milah, “shelo nislah lo l’Moshe Rabbeinu aleha afilu sha’ah achas” (that Moshe Rabbeinu was not given respite for it even one hour).
“Vayehi hu baderech” (And it was on the way), it says in the Torah, that when he was going on the way, Moshe Rabbeinu with his wife Tzipporah with the children, a child was born, and “vayeishev Moshe Rabbeinu”, he delayed, he didn’t immediately circumcise when the mitzvah came, it happened that “vayifgeshehu malach Hashem vayevakeish hamiso” (an angel of Hashem met him and sought to kill him), there was danger, and afterwards Tzipporah took a stone and circumcised.
One sees that the punishment for Moshe Rabbeinu came immediately. One sees that milah is something that must be done quickly.
The Explanation of Moshe Rabbeinu’s Punishment
If I remember, the explanation is that Rashi says this, perhaps it says this in the Gemara that he brings, that he didn’t want to circumcise because he said that on the road one doesn’t circumcise because it’s dangerous during the journey. The Almighty said, “Okay, but now b’malon (at the inn), the moment you stopped you could already.” Here one sees that even one hour was not waited.
Two Novel Points from This Story
I thought two things that one sees from here.
One, that from here it fits somewhat with the shitos (opinions) that we learned at the beginning, that there is kares (spiritual excision) for not circumcising oneself, and there is the dispute between the Rambam and the Ra’avad. The Rambam says that he is only chayav kares (liable for kares) if he never circumcised himself and he went through his whole life, and the Ra’avad says that he is constantly omed b’karso (standing in his kares). One sees how there came to Moshe Rabbeinu a death penalty, something that is similar to kares, a punishment for being lazy.
And the second thing I thought, that the Rambam says that the mitzvah of milah must be done early. It was even one hour means even on the eighth day itself. Perhaps it’s not on the eighth day itself, but according to the greatness of Moshe Rabbeinu, because there doesn’t come upon this any chiyuv misah (death penalty), but according to the greatness of Moshe Rabbeinu, even one hour can mean literally from when the obligation, not when the obligation is already past.
Two Ways to Understand the Punishment – The Lubavitcher Rebbe
One must know, this I saw here he brings from the Lubavitcher Rebbe of mine, that there are actually two ways how one thinks. Sometimes one says that such a tzaddik is punished for smaller transgressions, and sometimes one says the simple meaning of the Midrash is not exactly the opposite – Moshe Rabbeinu is the greatest tzaddik, and for the small thing they… because usually a tzaddik has protection. This is such an important thing, he already has no protection at all, even one hour for taking away the World to Come, because usually merit suspends… he has other merits.
So although it sometimes says that tzaddikim medakdekim (the righteous are exacting) has simply the only reasoning, the normal reasoning is the opposite, and it doesn’t fit the Midrash. You understand? You can say specifically Moshe Rabbeinu, I am a Moshe Rabbeinu, I have no problem.
And another thing, because it says that the Jews were not circumcised, they only circumcised themselves first. Yes, it says in the desert they couldn’t circumcise. But Moshe demanded more from the Almighty.
Three Covenants on the Torah
So we turn further about the importance of covenant. I have mitzvos haTorah nitnu al shalosh brisos bilvad (the commandments of the Torah were given on only three covenants). Three times it says that the Almighty made a covenant with the Jews about the commandments of the Torah.
Shene’emar “eileh divrei habris” (as it is said “these are the words of the covenant”) in Parshas Devarim, and there he says further, at the end of Sefer Devarim, and there he says “milvad habris asher karas itam b’Choreiv” (besides the covenant that He made with them at Horeb). The word bris appears twice in this verse. V’sham hu omeir (and there it says) in Parshas Nitzavim, “atem nitzavim hayom… l’ovrecha b’vris Hashem Elokecha” (you are standing today… to pass into the covenant of Hashem your God), the covenant of what Moshe Rabbeinu says before the Jews.
It’s already two covenants essentially, and the word bris appears three times on this. It’s the covenant of Mount Sinai, and afterwards the covenant of Moshe Rabbeinu, but this is called in the Torah shalosh brisos (three covenants).
Discussion: How Many Times Does “Bris” Appear?
Speaker 1: He brings in his book, he asks, it says twice bris on the Torah, and again. But here at the end, this is the end of Sefer Devarim, in Parshas Nitzavim, as I remember, “eileh divrei habris”, Devarim 28, it says about the entire Torah “eileh divrei habris”, “milvad habris”, “l’ovrecha b’vris”. The word bris appears three times, one sees that the entire Torah is three times bris.
Speaker 2: But on milah… no, I’m saying, twice there occurred a ma’amad habris (covenant ceremony), but the Torah mentions three times the importance of it.
Speaker 1: It doesn’t mean that, it means how many times the word appears.
We’ve already spoken about this many times.
Thirteen Covenants on Milah
And the Rambam must write the word “bris”, because “v’lo yimol v’nichras” (and will not circumcise and will be cut off) is “shalosh esrei brisos nichresu al hamilah” (thirteen covenants were made on milah), shene’emar (as it is said), the Rambam counts out thirteen times:
“V’asnah brisi beini uveinecha” (And I will establish My covenant between Me and you)
“Ani hinei brisi itach” (I, behold My covenant is with you)
“Vahakimosi es brisi beini uveinecha” (And I will establish My covenant between Me and you)
“V’haysah livris olam” (And it shall be for an everlasting covenant)
“V’atah es brisi sishmor” (And you shall keep My covenant)
“Zos brisi” (This is My covenant)
“Es brisi tintzoru” (My covenant you shall keep)
“V’haysah brisi bivsarchem livris olam” (And My covenant shall be in your flesh for an everlasting covenant)
“V’es brisi heifer” (And My covenant he has broken)
“Vahakimosi es brisi itam livris olam” (And I will establish My covenant with them for an everlasting covenant)
“V’es brisi akim es Yitzchak” (And My covenant I will establish with Yitzchak)
Conclusion of Hilchos Milah and Sefer Ahavah
And with this the Rambam concludes like a good thing with the cutting of the covenant that the Almighty made with the Jews, “Baruch Rachmana d’sayan” (Blessed is the Merciful One who helped), who finished Hilchos Milah, and with this “nigmar sefer sheini b’ezras Sha-dai” (the second book is completed with the help of the Almighty), and with this we have finished the second book, Sefer Ahavah.
Discussion: Why Does the Rambam Write “Sha-dai”?
Speaker 1: Here it says yes Sha-dai, it doesn’t say… one can explain why he said it, but he doesn’t say that the Almighty’s name is only Rachmana at the end, but Sha-dai one may write.
Speaker 2: Aha. We’ve departed from this. Okay.
Speaker 1: It says here that Sha-dai is the yud-dalet, the fourteen books. It’s worth giving one of the fourteen books.
Again, the Rambam was… the Rambam found here an ocean of Torah, and the… the… she’ein lahem da’as (who have no knowledge), that means, the Rambam has thousands of halachos, he only needs to include Hilchos Ahavah.
Speaker 2: So what’s relevant here “she’ein lahem da’as”?
Speaker 1: Making a book there is… because in general, the Rambam’s book makes a “yad” (hand), one can hold the Torah, it shouldn’t end forever. And therefore one must make “yud-dalet”, because the Rambam was always sure that the Rambam had things that one can still include in Sefer Ahavah, more halachos. The Rambam held that we have a book that one can learn, it shouldn’t be endless and so forth.
Forty-Six Chapters in Sefer Ahavah
And the total is here in this book forty-six chapters:
– Fourteen of Krias Shema
– Fifteen of Tefillah
– Ten of Tefillin Mezuzah Sefer Torah
– Three of Tzitzis
– Eleven of Berachos
– And three of Milah
And this is the end of forty-six.
Forty-six is some kind of secret.
Speaker 2: What is the secret of forty-six? Do you know?
Speaker 1: “Ma’amid hakol” (sustains everything).
Speaker 2: Don’t know. Okay.
—
A good Shabbos, a good year.
הלכות מילה פרק ג׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור: הלכות מילה, פרק ג׳ – סדר ברכות המילה און סיום ספר אהבה
—
א. ברכת המוהל: „על המילה” אדער „למול את הבן”
דברי הרמב״ם: „המוהל מברך קודם שימול: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה. ואם מל את בנו מברך וציוונו למול את הבן.”
פשט:
דער מוהל מאכט א ברכת המצוות פאר׳ן מל׳ן. אויב ער מל׳ט א פרעמד קינד, זאגט ער „על המילה.” אויב דער טאטע מל׳ט אליין זיין אייגן קינד, זאגט ער „למול את הבן.”
חידושים און ביאורים:
1) דער חילוק צווישן „על” און „ל-” – צוויי באזונדערע מצוות:
דער חילוק צווישן „על המילה” און „למול” איז נישט בלויז א נוסח-ענין, נאר עס רעפלעקטירט צוויי באזונדערע מצוות:
– מצוה כללית אויף כלל ישראל – אז יעדער ערל צווישן אידן זאל ווערן גע׳מל׳עט. אויף דעם זאגט א פרעמדער מוהל „על המילה.”
– מצוה יתירה אויף דעם טאטע – „האב למול את בנו,” א ספעציעלער חיוב אויף דעם פאטער צו מל׳ן זיין אייגן קינד. אויף דעם זאגט דער טאטע „למול.”
דאס שטימט מיט דעם כלל וואס דער רמב״ם האט שוין געברענגט אין הלכות ברכות: ווען מ׳טוט א מצוה פאר זיך אליין, זאגט מען מיט „ל-” (למול, לישב בסוכה), און ווען מ׳טוט פאר א צווייטן, זאגט מען „על” (על המילה, על נטילת ידים), מיט געוויסע אויסנאמען (על מקרא מגילה, על תקיעת שופר, א.א.וו.).
—
ב. ברכת „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”
דברי הרמב״ם: „אבי הבן מברך ברכה אחרת: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שהמצוה על האב למול את בנו היא יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהם. לפיכך אם אין שם אביו – אין מברכין אחרים ברכה זו.”
פשט:
חוץ פון ברכת „על המילה” / „למול,” מאכט דער טאטע נאך א ברכה: „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.” דאס איז א ברכה אויף דער מצוה יתירה וואס ליגט ספעציפיש אויף דעם טאטע. אויב דער טאטע איז נישט דא (אדער נישט בנמצא), מאכט קיינער נישט די ברכה.
חידושים און ביאורים:
1) „להכניסו” איז א ברכת המצוות, נישט בלויז א ברכת השבח:
דער רמב״ם האלט אז „להכניסו” איז א ברכת המצוות (מיט נוסח „וציוונו”), וואס קארעספאנדירט צו א באזונדערע מצוה – דעם טאטע׳ס ספעציעלער חיוב צו מל׳ן זיין זון. דאס איז נישט א דופליקאט פון „על המילה” / „למול,” נאר א ברכה אויף א צווייטע מצוה וואס עקזיסטירט ביי ברית מילה.
2) פארוואס קען א צווייטער נישט מאכן „להכניסו”:
אויב „להכניסו” איז א ברכה אויף דעם טאטע׳ס אייגענע מצוה יתירה, מאכט עס נישט קיין סענס אז א פרעמדער – אפילו בית דין אדער א רעפרעזענטאנט פון כלל ישראל – זאל מאכן די ברכה. די מצוה כללית פון כלל ישראל האט שוין איר ברכה: „על המילה.” „להכניסו” געהערט אויסשליסלעך צום טאטע.
3) דער רמב״ם ברענגט א חולקת שיטה:
„ויש מי שהורה שיברכו יושבי בית דין או אחד מהן” – עס זענען דא וואס האלטן אז בית דין אדער איינער פון זיי קען מאכן „להכניסו” אויך ווען דער טאטע איז נישט דא. דער רמב״ם ווייזט אפ די שיטה.
ביאור פון דער חולקת שיטה: זיי האלטן אז ס׳איז נישט צוויי באזונדערע מצוות, נאר איין מצוה אויף כלל ישראל, און דער טאטע איז בלויז א „מצוה מן המובחר.” ממילא קען א רעפרעזענטאנט פון כלל ישראל אויך מאכן „להכניסו.”
4) שיטת הראב״ד:
דער ראב״ד האלט אזוי ווי די שיטה וואס דער רמב״ם ווייזט אפ, און זאגט אז דער סנדק מאכט „להכניסו.” דער ראב״ד׳ס סברא: דער סנדק איז דער „מכניס” – ער רעפרעזענטירט כלל ישראל וואס ברענגט דעם יונגל אריין אין ברית של אברהם אבינו. לויט דעם ראב״ד מאכט „להכניסו” סענס אויך פאר א פרעמדן, ווייל ער איז דער מכניס בפועל.
5) א מענטש וואס מל׳ט זיך אליין אלס ערוואקסענער – זאגט ער „להכניסו”?
ווען אן ערוואקסענער מל׳ט זיך אליין, זאגט ער „להכניסו”? לויט דעם רמב״ם – ניין. „להכניסו” איז ספעציפיש די מצוה פון דעם טאטע אויף זיין קינד. אן ערוואקסענער וואס מל׳ט זיך אליין מקיים א מצוה, אבער נישט די מצוה פון „האב למול את בנו.” ער האט נישט דעם „להכניסו”-אספעקט. אפילו אויב ער האט א שטערקערן חיוב (ווייל כרת איז אויף אים), איז עס נישט די זעלבע מצוה ווי „האב למול את בנו,” און ער זאגט נישט „להכניסו.”
6) „בריתו של אברהם אבינו” – צוויי שכבות אין מצות מילה:
אין דער ברכה „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” ליגן ביידע שכבות פון מצות מילה:
– „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” – דאס רעפערירט צו דער מצוה ווי זי איז געגעבן געווארן דורך משה רבינו ביי סיני (ווי די משנה זאגט אז דער חיוב שטאמט פון סיני).
– „בבריתו של אברהם אבינו” – דאס דערמאנט דעם היסטארישן אורשפרונג ביי אברהם אבינו, וואס איז נאך עלטער, א חלק פון דער התייסדות פון כלל ישראל.
עס איז נישט „מצוותיו של אברהם אבינו” – עס איז נישט אברהם׳ס מצוה, נאר דער ברית וואס איז געגעבן געווארן צו אברהם, און מיר האבן א חלק דערין דורך מקיים זיין מצות מילה. אזוי ווערט אין איין ברכה פאראייניגט דער סיני-אספעקט (חיוב/ציווי) מיט דעם אברהם-אספעקט (ברית/היסטאריע).
7) פארגלייך צו מצות תלמוד תורה:
אזוי ווי ביי תלמוד תורה איז דא א כללי׳שע מצוה אויף אלע אידן צו לערנען תורה, און בפרט א מצוה אויף דעם טאטע צו לערנען מיט זיין זון – אזוי אויך ביי מילה: א כללי׳שע מצוה אויף כלל ישראל אז יעדער ערל זאל ווערן גע׳מל׳עט, און בפרט א מצוה יתירה אויף דעם טאטע צו מל׳ן זיין זון.
8) „להכניסו” – פאר אדער נאך דער ברית?
אויף דער דריטער ברכה „אשר קידש” זאגט דער רמב״ם בפירוש „ואחר כך” – נאך דער ברית. אבער אויף „להכניסו” האט דער רמב״ם נישט מפורש געזאגט צו מ׳מאכט עס פאר אדער נאך דער ברית. פון זיין לשון איז משמע אז מ׳מאכט עס פאר דער ברית, און אזוי טוען מיר אויך.
9) תשובת הרמב״ם – „להכניסו” איז א ברכת השבח:
אין א תשובה האט דער רמב״ם געזאגט אז „להכניסו” איז נישט קיין ברכת המצוות, נאר א ברכת השבח. ממילא קען מען עס מאכן נאכדעם אויך – ברכת המצוות דארף מען מאכן פארדעם, אבער א ברכת השבח קען מען מאכן נאך דער מצוה.
קשיא אויף דער תשובה: דאס שטימט נישט גוט מיט וואס דער רמב״ם זאגט דא אין הלכות מילה: ער זאגט אז ס׳איז א מצוה על האב למול את בנו – דאס קלינגט ווי א ברכת המצוות! מ׳קען ענטפערן אז ער איז נאר מסביר פארוואס דווקא דער טאטע קען זאגן דעם נוסח – אבער די ברכה גופא איז א שבח.
10) תשובת רבי אברהם בן הרמב״ם:
עס איז דא אן אנדערע תשובה פון דעם רמב״ם׳ס זון, רבי אברהם, וואס זאגט אז דער רמב״ם האט למעשה געזאגט אז מען דארף זאגן די ברכה פארדעם, און נישט אזוי ווי רב האי גאון האט געזאגט אז מען קען עס זאגן נאכדעם אויך. דאס שטימט בעסער מיט וואס עס שטייט דא אין רמב״ם, און אפשר איז דער רמב״ם חוזר געווען שפעטער פון זיין תשובה. למעשה פירן מיר זיך אז מ׳זאגט עס פארדעם אדער בשעת מעשה – גלייך נאך דער מוהל׳ס ברכה פון „על המילה”.
—
ג. כללי׳ע הערות וועגן דעם סטרוקטור פון ברכות ביי ברית מילה
דריי סארטן ברכות ביי א ברית:
ביי א ברית מילה זענען פאראן דריי סארטן ברכות:
1. ברכת המצוות – „על המילה” / „למול” – אויף דער מצוה גופא.
2. ברכת השבח – מ׳לויבט דעם אייבערשטן פאר דער ברית, פאר דעם וואס ער האט כורת ברית געווען מיט אברהם אבינו.
3. בקשה/תפילה – „כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים” – א תפילה פאר׳ן קינד.
דער סדר פון דריי ברכות – דריי באטייליגטע:
דער נארמאלער סדר פון א ברית איז: א טאטע, א מוהל, און דער עולם. יעדער באקומט א ברכה: דער מוהל – „על המילה”, דער טאטע – „להכניסו”, דער עולם – „כשם שהכנסתו”.
[דיגרעסיע: דער מגיד שיעור פארגלייכט דאס צו דער קאמפיין פאר׳ן בית המדרש – מצוה, שבח, און בקשה – אלס א מעטאפאר פאר תלמוד תורה.]
—
ד. ברכת העומדים: „כשם שהכנסתו לברית…”
דברי הרמב״ם: „ואם היו שם עומדים אומרים: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.”
פשט:
אויב עס זענען דא מענטשן ביי דער ברית, זאגן זיי א ברכה/תפילה פאר׳ן קינד: אזוי ווי דו האסט אים אריינגעברענגט אין ברית, זאלסטו אים אריינברענגען אין תורה, חופה, און מעשים טובים.
חידושים און הסברות:
1) דער נוסח „כשם שהכנסתו” – וואס מיינט „כשם”:
פילע מענטשן ווילן מאכן ספעציעלע דרשות אויף דעם וואָרט „כשם”. „כשם” איז פשוט א פיוטישע פאָרמולירונג – מ׳ווילט קאנעקטן דעם מאמענט פון ברית מיט א בקשה פאר׳ן קינד׳ס צוקונפט. עס איז ענלעך צו וואס מ׳זאגט ביי אנדערע שמחות.
2) „תורה, חופה ומעשים טובים” – פארשידענע מדרגות פון חיוב:
– תורה – דער טאטע האט א ממש׳דיגע חיוב פון תלמוד תורה פאר׳ן קינד (ווי געלערנט אין הלכות תלמוד תורה), ער זאל אים ברענגען אין חדר.
– חופה – דער טאטע האט נישט א פאָרמעלע חיוב, אבער דער סדר איז אז מ׳איז מכניס א קינד צו חופה.
– מעשים טובים – מ׳קען נישט טון מעשים טובים פאר אים, אבער מ׳בעט אז ער זאל זוכה זיין דערצו.
3) דער סטאטוס פון „כשם שהכנסתו” – א תקנה, נישט סתם א מנהג:
פילע מענטשן מיינען אז „כשם שנכנסת” איז סתם אזא זאך וואס מ׳זאגט, נישט קיין פאָרמעלע ברכה. פון רמב״ם זעט מען אבער אז ער פארשטייט עס אלס א תקנה פון חכמים. דער גליון מהרש״א אין הלכות ברכות ברענגט אז עס זענען דא „דברים שתקנו חכמים שאין בהם פתיחה וחתימה” – חכמים האבן מתקן געווען פארשידענע סארטן ברכות ואמירות, נישט אלע האבן „ברוך”, אבער עס איז אויך א ברכה מיט א תקנה.
4) „ואם היו שם עומדים” – אפשענעל אדער חיוב?
דער לשון „ואם היו שם עומדים” איז א ראיה אז דער רמב״ם קוקט אויף דעם ווי אפשענעל (נישט מעכב). ווען עס וואלט געווען א חיוב, וואלט ער געשריבן „והעומדים אומרים” (אן תנאי).
5) דער רמב״ם ברענגט נישט קיין חיוב פון מנין ביי א ברית:
דער רמב״ם דערמאנט נישט אז מ׳דארף ברענגען א מנין פאר א ברית מילה. דער שולחן ערוך שרייבט אז מ׳זאל לכתחילה ברענגען א מנין, אבער ביים רמב״ם איז עס נישט דא. אפילו אויב ס׳איז דא אן ענין פון „ברוב עם הדרת מלך”, איז דאס א כלל כללי פאר אלע מצוות, נישט א ספעציפישער דין אין ברית מילה.
[דיגרעסיע: א מעשה וועגן ברית בצנעה – א איד האט געוואלט מאכן א ברית בצנעה, נאר מיט׳ן מוהל און די בעלי הבית. עס זענען געברענגט געווארן דריי ראיות אז מ׳דארף א ציבור. איינע דערפון: עס שטייט „עדיין אותנו עושה בשמחה” – „בשמחה” מיינט מ׳מאכט א סעלעברעישאן. דער איד האט געענטפערט אז דער ריכטיגער גירסא איז „עושה בפרהסיא” (בעפנטלעך), נישט „בשמחה”. אבער אפילו „בשמחה” מיינט נישט סתם א גוטע שטימונג, נאר מיט א שמחה, א סעלעברעישאן.]
6) די ראלע פון די „עומדים”:
די עומדים רעפרעזענטירן כלל ישראל. זיי שטייען דארט ווייל ברית של אברהם אבינו איז דער יסוד פון אידישקייט – צו זיין א חלק פון דער ברית. דער עולם האט א ראלע צו פועל׳ן בפועל די ברית של אברהם אבינו. „יעצט ביסטו א חלק פון די אידן” – דאס איז וואס די עומדים דריקן אויס.
—
ה. ברכת „אשר קדש ידיד מבטן”
דברי הרמב״ם: „אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים שם מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חותם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד, צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת…”
פשט:
דאס איז א ברכה וואס קען זאגן אדער דער טאטע, אדער דער מוהל, אדער איינער פון די עומדים. דער נוסח איז א פיוטישע ברכה וואס דערמאנט דעם ברית פון אברהם אבינו און יצחק, און מ׳בעט פאר׳ן קינד.
חידושים און הסברות:
1) „אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים” – פארוואס אלע דריי:
דער רמב״ם דערמאנט אלע דריי אפציעס. ער וואלט נישט געזאגט „אחד מן העומדים” אליין, ווייל מ׳וואלט געמיינט אז דער טאטע מעג עס נישט זאגן. דער רמב״ם ווייזט אז א ברית קומט מיט דריי סארטן באטייליגטע: טאטע, מוהל, און עומד – און יעדער פון זיי קען דאס זאגן.
2) „ידיד מבטן” = יצחק אבינו (רש״י):
דער רמב״ם אליין טייטשט נישט דעם נוסח, אבער רש״י טייטשט אז „ידיד מבטן” מיינט יצחק אבינו. יצחק איז נתקדש געווארן „מבטן” – ער איז געבוירן געווארן נאכדעם וואס אברהם אבינו איז שוין דורכגעגאנגען זיין ברית. ער איז געבוירן צו א אידישע טאטע, און גלייך נאך אכט טעג האט מען אים געמאכט א ברית – אנדערש ווי זיין טאטע אברהם (וואס איז נימול געווארן שפעטער אין לעבן) און ישמעאל (וואס איז נימול געווארן מיט דרייצן יאר).
3) „וחוק בשארו שם” – צוויי טייטשן פון „חוק”:
(א) חוק = אריינגעקריצט (חקוק) – א פיזישער סימן אין זיין בשר, א ברית.
(ב) חוק = א מצוה, א דבר קבוע, א מנהג (ווי „לחם חוקם”).
ביידע טייטשן זענען מעגלעך: דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט א חוק אין זיין בשר – סיי א פיזישן סימן, סיי א מצוה.
4) „וצאצאיו חותם באות ברית קודש” – ווער איז דער „חותם”?
דער „חותם” איז דער אייבערשטער – ער שטעמפלט מיט די צייכן פון א הייליגע בונד. אבער דאך טוט דער מוהל דעם מעשה בפועל. דאס איז דער זעלבע פרינציפ ווי אלע ברכות: „המוציא לחם מן הארץ” – דער אייבערשטער ברענגט ארויס ברויט, כאטש מענטשן באקן עס. דער אייבערשטער איז חותם דורך אלע מהלכים וואס טוען עבודת ה׳. יעדע ברכה קומט צו זאגן אז וואס געשעט אין טבע אדער וואס מענטשן טוען – טוט דער אייבערשטער.
5) „על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד” – דער ברית אלס דיעל פון צוויי צדדים:
דער ברית איז א דיעל פון צוויי זייטן: אידן מאכן די ברית (אות ברית קודש), און לעומת זה – דער אייבערשטער איז „חלקנו לעד”, ער איז אונזער גאט אויף אייביג. דאס איז דער שכר, די אנדערע זייט פון דער ברית.
6) דער שטרוקטור פון דער ברכה – שבח און בקשה (לויט רמב״ם׳ס תשובה):
דער רמב״ם האט אין א תשובה מסביר געווען אז דער ערשטער חלק (ביז „על כן”) איז שבח – מ׳דאנקט דעם אייבערשטן פאר וואס ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן. פון „על כן” און ווייטער – „צורנו צוה” – הייבט מען אן זיך מתפלל זיין, א בקשה.
7) „צוית להציל ידידות שארינו משחת” – דער טייטש פון „צוית”:
דער וואָרט „צוית” ווערט געטייטשט נישט בלויז אלס א ציווי/באפעל, נאָר אלס א צוזאָג – אזוי ווי דער אייבערשטער האט צוגעזאָגט פאר די „קדושים” (אברהם אבינו און זיינע קינדער) אז ס׳זאל זיין א ברית פון צוויי זייטן: זיי וועלן מקיים זיין די ברית מילה, און דער אייבערשטער וועט „להם לאלקים” זיין. מיר בעטן דעריבער: טו אזוי ווי דו האסט „צוית לקדושים” – זאלסט מציל זיין „ידידות שארינו משחת”.
8) „ידידות שארינו” – צוויי טייטשן:
– פשוט׳ער טייטש: „ידידות שארינו” מיינט די אייניקלעך פון דעם „ידיד” (אברהם אבינו), וואס שטימט מיט דעם אנהויב פון דער ברכה „ידיד מבטן” – א גראם/המשך פון דעם מאטיוו.
– דער רמב״ם׳ס טייטש (אין זיין תשובה): „ידידות שארינו” מיינט „הדבר האהוב” – די באליבסטע זאך פון אונזער פלייש, וואס דאס איז אונזער לעבן, אונזער נפש/נשמה/דעת. מיר בעטן אז דורך דער ברית מילה זאל אונזער נשמה ניצול ווערן „משחת” – פון גיהנום. דאס שטימט מיט דעם רמב״ם׳ס הקדמה צו ספר אהבה: „האות בבשרינו לזכור את ה׳ תמיד” – דער אות פון מילה דערמאנט אונז שטענדיק אין דעם אייבערשטן, און דורכדעם ווערט מען ניצול פון גיהנום. דאס איז א ישועת הנפש דורך דער ברית.
9) „כורת הברית” – דאפלטע באדייטונג:
דער חתימה „ברוך אתה ה׳ כורת הברית” האט א דאפלטע משמעות:
– (א) עס גייט אויף דער פיזישער כריתה – דאס שניידן פון דער ערלה אויפ׳ן קערפער.
– (ב) עס גייט אויף דעם אייבערשטן וואס האט כורת געווען א ברית מיט אידן.
דער דימוי פון „כריתה” = „ברית” ווערט באלויכטן מיט רש״י ביי „ברית בין הבתרים”: דער סדר פון מאכן א ברית איז געווען צו שניידן עפעס (אמאל א בהמה), און דא איז דאס שניידן די ערלה – דורכדעם ווערט א בונד.
[דיגרעסיע: כריתות און מילה – „להציל ידידות שארינו משחת” קען אויך פארבונדן ווערן מיט דעם ענין פון כרת: ווער עס איז עובר אויף מילה באקומט כרת. דורך מילה גייט מען ארויס פון דעם חיוב כרת. דאס ווערט פארבונדן מיט דער מעשה ביי משה רבינו („ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו”) – ציפורה האט גענומען א שטיין און איז „כורת” דעם ערלה, און דורכדעם איז ער ניצול געווארן. עס ווערט אויך פארגליכן צו דעם מנהג ערב יום כיפור צו נעמען לעקעך פון דעם שמש – אויב ס׳איז נגזר געווארן צו בעטלען, זאל מען יוצא זיין דערמיט; אויב ס׳איז נגזר געווארן צו שניידן, זאל מען יוצא זיין מיט דער מילה.]
—
ו. ברכת שהחיינו פון אבי הבן
דברי הרמב״ם: אבי הבן מברך שהחיינו.
פשט:
דער טאטע פון דעם קינד מאכט א ברכת שהחיינו ביי דער ברית מילה.
חידושים און הסברות:
1) שהחיינו אויף די מצוה, נישט אויף דעם קינד:
ווען דאס קינד איז געבוירן געווארן, האט דער טאטע שוין געמאכט שהחיינו אדער הטוב והמטיב (אויף א בשורה טובה). די שהחיינו ביי דער ברית איז אויף דער מצוה, נישט אויף דעם האבן א קינד. דער רמב״ם האט שוין דערמאנט אין סוף הלכות ברכות אז אויף יעדע מצוה הבאה מזמן לזמן מאכט מען שהחיינו, אדער א מצוה וואס קומט „על ידי קנין שאדם קונה” – ברית מילה איז נאר איינמאל אין לעבן, אבער ס׳קומט דורך דעם „קנין” פון האבן א זון.
2) מנהג אשכנז – מ׳מאכט נישט שהחיינו:
דער מנהג ביי אשכנזים איז אז מ׳מאכט נישט שהחיינו ביי א ברית, נאר ספרדים פירן זיך יא צו מאכן – א מחלוקת מחבר/רמ״א. די הגהות מיימוניות ברענגט אסאך סיבות פארוואס נישט, צווישן אנדערע ווייל דער תינוק איז בצער. אויף דעם ווערט אבער געפרעגט: מ׳זעט דאך אין חז״ל אז ביי א ברית איז א שמחה!
—
ז. מילת גרים – ברכת המוהל
דברי הרמב״ם: „המל את הגרים מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ.”
פשט:
דער מוהל וואס מל׳ט א גר מאכט א ספעציעלע ברכה וואס כולל ביידע עלעמענטן – די מילה און דעם דם ברית – אין איין ברכה.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס „למול” און נישט „על המילה”:
ביי א רעגולערע ברית, ווען דער מוהל איז נישט דער טאטע, זאגט ער „על המילה” (ווייל דער חיוב ליגט נישט דירעקט אויף אים). אבער ביי א גר איז נישטא קיין טאטע וואס זאל מאכן „להכניסו” – דער מוהל אליין איז דער מקיים פון דער מצוה פון מילת גרים. דעריבער זאגט ער „למול את הגרים” – ער טוט דירעקט די מצוה.
2) פארוואס ביידע עלעמענטן אין איין ברכה:
ביי א רעגולערע ברית זענען דא צוויי ברכות: (א) „על המילה” (ברכת המצוה), (ב) „אשר קידש ידיד מבטן” (וואס רעדט פון דער מעלה פון ברית). ביי א גר קען מען נישט זאגן יענע צווייטע ברכה – ער איז דאך נישט קיין ידיד פון אברהם אבינו, מ׳קען נישט בעטן די ספעציעלע ברית אבות. דעריבער ווערן ביידע עלעמענטן פאראייניגט אין איין ברכה: „למול את הגרים” (די מצוה) און „ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית…” (דער ענין פון ברית).
3) „דם ברית” – דאפלטע באדייטונג ביי גרים:
„שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ” (שנאמר „אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי”) – דער פסוק גייט אויף ברית תורה און ברית מילה. ביי א גר איז דאס באזונדערס פאסיג, ווייל דורך דעם דם ברית (מילה) גייט ער אריין אין ברית תורה – ביידע ברית׳ן זענען פאראייניגט. דאס איז א מער יוניווערסאלע ברכה, פאסיג פאר א גר.
4) די מצוה פון א גוי צו ווערן א איד:
ס׳איז דא א מצוה אויף יעדן גוי צו ווערן א גר – „לדעתי בלי ספק”. נאר א גוי האט נישט קיין ברכת המצוות ווייל ער איז נאך א גוי. אבער למפרע, נאכדעם וואס ער איז געווארן א איד, איז דאך געווען א מצוה צו ווערן א איד. דער „דם ברית” איז דער מיטל דורך וועלכן ער ווערט א איד.
5) פארוואס דער מוהל מאכט די ברכה, נישט דער נימול:
דער מוהל מאכט די ברכה, נישט דער גר אליין (דער נימול). דאס איז ווייל דער נימול טוט נישט די מעשה – חוץ אויב ער שניידט זיך אליין (ווי אברהם אבינו). ביי א גר וואס ווערט געמל׳ט דורך א מוהל, איז דער מוהל דער מקיים פון דער מצוה.
—
ח. מילת עבדים – ברכת המוהל
דברי הרמב״ם: „המל את עבדיו מברך: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ.” ביי מל׳ן עבד של אחרים זאגט מען „על מילת עבדים ולהטבילם לשם ברית.”
פשט:
ביי מילת עבדים איז דער נוסח ענליך צו מילת גרים, מיט דעם חילוק אז ביי עבד של אחרים (ווען דער מוהל איז נישט דער בעל הבית) זאגט מען „על מילת עבדים” (אנשטאט „למול”), ווייל דער חיוב ליגט נישט דירעקט אויף דעם מוהל.
חידוש:
דער חילוק צווישן „למול” (ווען דער בעל הבית מל׳ט זיין אייגענעם עבד) און „על מילת” (ווען א זייטיגער מוהל מל׳ט) שפיגלט אפ דעם זעלבן פרינציפ ווי ביי מילת בנו: „למול” ווען דער חיוב ליגט דירעקט אויף אים, „על המילה” ווען ער טוט עס בשליחות.
—
ט. מל׳ן אן אדם גדול – צניעות ביי דער מילה
דברי הרמב״ם: ביי מל׳ן אן אדם גדול (גר אדער עבד) „צריך לכסות ערוותו עד שיברך, ואחר כך מגלהו ומל.”
פשט:
ביי א בעיבי איז ערוה נישט רלוונט, אבער ביי א גרויסן מענטש דארף מען צודעקן זיין ערוה ביז מ׳מאכט די ברכה, און ערשט דערנאך אנטפלעקן און מל׳ן.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס איז ערוות קטן נישט א פראבלעם ביי ברית מילה?
דער רמב״ם אין הלכות קריאת שמע זאגט אז מ׳טאר נישט ליינען קריאת שמע קעגן ערוות קטן. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א חילוק צווישן ברכה און קריאת שמע. אבער דער ראש זאגט א טיפערן תירוץ: ביי א ברית מילה האט דער אייבערשטער אליין געגעבן א מצוה צו מל׳ן א בעיבי – מ׳קען דאך נישט זאגן אז דער מקום פון דער מצוה איז אן ערוה! ס׳איז דאך א קדושה, ס׳איז א מצוה. ביי אן אדם גדול איז עס אנדערש – מ׳דארף צניעות.
—
י. גר שמל קודם שנתגייר, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס – הטפת דם ברית אן ברכה
דברי הרמב״ם: „גר שמל קודם שנתגייר” – מ׳מאכט הטפת דם ברית. „וקטן שנולד מהול” – אויך מ׳איז מטיף דם ברית. אבער „אין צריכין ברכה.”
פשט:
אין אלע דריי פאלן – גר וואס האט זיך שוין גע׳מל׳ט אלס גוי, קטן וואס איז געבוירן אן ערלה, און אנדרוגינוס – מאכט מען הטפת דם ברית אבער אן א ברכה.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס קיין ברכה? – ספק:
הטפת דם ברית אין דיזע פאלן איז א ספק – ביי קטן שנולד מהול איז עס א ספק על הקדושה (אפשר איז ער באמת נימול), ביי א גר איז עס א מחלוקת תנאים (בית שמאי ובית הלל) צו גר שמל ולא טבל אדער טבל ולא מל. דער רמב״ם פסק׳נט לחומרא אז מ׳זאל מאכן הטפת דם ברית, אבער לחומרא מאכט מען נישט קיין ברכה – „ספק ברכות להקל.” ביי אנדרוגינוס אויך מל׳ט מען מספק אן א ברכה.
2) מחלוקת רמב״ם און ראב״ד – ספק ברכות:
דער ראב״ד איז מחולק און האלט אז ביי א ספק דאורייתא מאכט מען יא א ברכה. דער ראב״ד׳ס סברא: „ספק ברכות להקל” גייט נאר אויף ספק דרבנן (ווי דמאי, וואס מדאורייתא איז בכלל נישט קיין ספק). אבער ביי אן אמת׳ן ספק דאורייתא, וואו מ׳איז מחויב לחומרא צו טון די מצוה, מאכט מען אויך א ברכה.
דער רמב״ם האלט אז אפילו דעמאלט מאכט מען נישט קיין ברכה, ווייל די ברכה אליין איז נאר מדרבנן – די מצוה דארף מען טון מספק, אבער די ברכה, וואס איז א דרבנן, מאכט מען נישט ביי א ספק.
—
יא. גוי וואס וויל אראפנעמען זיין ערלה פאר רפואה
דברי הרמב״ם: „גוי שצריך לחתוך הערלה מפני מכה או שחין שנולד בה – אסור לישראל לחתוך אותה.” אבער „אם נתכוון הגוי למול – מותר לישראל למולו.”
פשט:
א גוי וואס וויל אראפשניידן זיין ערלה וועגן א מכה אדער שחין – טאר א איד נישט טון דאס, ווייל ס׳איז אסור צו מרפא זיין א גוי בחנם (פון דעם דין „לא תחנם” / „לא מעלין ולא מורידין” – מסכת עבודה זרה). אבער אויב דער גוי איז מתכוון למצוה – מעג א איד אים מל׳ן, ווייל דעמאלט העלפט ער איינעם טון א מצוה.
חידושים און הסברות:
1) דער רמב״ם׳ס יסוד: א גוי קען מקיים זיין יעדע מצוה:
דער רמב״ם האלט יסודות׳דיג (הלכות מלכים) אז ס׳איז נישטא אזא זאך א מצוה וואס א גוי טאר נישט טון. יעדע מצוה קען א גוי טון אלס „אינו מצווה ועושה” (חוץ אפשר שבת). ער באקומט שכר דערפאר, נאר ווייניגער ווי א מצווה ועושה.
2) ווי דער רמב״ם לערנט אפ די גמרא אנדערש פון אנדערע:
אין גמרא שטייט „אין מלין את הגוי.” רוב מענטשן האבן פארשטאנען אז מילה באלאנגט נאר פאר אידן – מ׳מאכט נישט קיין מילה פאר א גוי (חוץ לשם גירות). דער רמב״ם האט פארשטאנען גאנץ אנדערש: די גמרא מיינט נישט אז מילה איז פרינציפיעל נישט פאר גוים, נאר אז רפואה טאר מען נישט מרפא זיין א גוי – און ווען דער גוי טוט עס נאר פאר רפואה (נישט לשם מצוה), איז עס בלויז א רפואה׳דיגע פראצעדור, וואס פאלט אונטער דעם איסור פון „לא מעלין.”
3) דער באדינג פון כוונה למצוה ביי א גוי – שטרענגער ווי ביי א איד:
דער רמב״ם האלט (הלכות מלכים) אז א גוי באקומט שכר פאר מצוות נאר אויב ער גלייבט אז דער רבונו של עולם האט געגעבן פאר משה רבינו די תרי״ג מצוות, און ער וויל זיין א טייל פון דעם. סתם ער האלט אליינס אז ס׳איז א גוטע זאך – האלט דער רמב״ם אז ס׳איז גארנישט ווערט. דער רמב״ם איז מדייק: „אחד מחסידי אומות העולם” – „ולא מחכמיהם” – ער איז א קלוגער גוי, אבער א מצוה האט ער נישט.
ביי א איד, „מצוות צריכות כוונה” מיינט א באזיש׳ע כוונה. ביי א גוי דארף די כוונה זיין אסאך מער – ער דארף גלייבן אין נבואת משה און אז די מצוה קומט פון דארט.
4) תשובת הרמב״ם וועגן מוסולמענער:
מ׳האט געפרעגט דעם רמב״ם צו מ׳מעג מל׳ן מוסולמענער (וואס פירן זיך צו מל׳ן). דער רמב״ם האט געענטפערט אז מ׳מעג, בתנאי אז דער גוי גלייבט אין נבואת משה, אז ער האט געהייסן די מצות מילה. אין הלכות מלכים ברענגט דער רמב״ם אז בני קטורה (וואס ישמעאל איז אן אייניקל פון אברהם אבינו) האבן אויך א מצוה פון מילה – נישט מצות משה, אבער א מצוה פון אברהם אבינו (ברית של אברהם אבינו). דאס קען זיין אן עכטע היתר צו מל׳ן א ישמעאלי.
5) שווערע שאלה: ווער איז דער „גוי” אין דער הלכה?
„גוי” אין אסאך הלכות מיינט א עובד עבודה זרה. א עובד עבודה זרה איז זיכער נישט מתכוון למצוה. אבער א גוי וואס איז נישט קיין עובד עבודה זרה – וואס איז זיין דין? ווערט ער חל אויף אים דער דין „חסידי אומות העולם”? דער מסקנא איז אז נאר א גר תושב האט דעם ספעציעלן סטאטוס, נישט סתם א „גוטער גוי.”
6) פראקטישע אנווענדונג – דער גוי וואס בעט פאר רפואה:
א מענטש וואוינט אויף א בלאק מיט גוים. א גוי קומט בעטן אז מ׳זאל אראפנעמען זיין ערלה וועגן א מכה. מ׳ווייסט אז ער טוט עס נישט וועגן א מצוה, נאר פאר רפואה. דעמאלט טוט מען נישט – ווייל ס׳איז בלויז רפואה, וואס פאלט אונטער דעם איסור. אויב ס׳איז דא א היתר (ווי משום איבה), וועט מען טרעפן דעם היתר, אבער דער עיקר דין איז אסור.
[דיגרעסיע: דער חילוק צווישן אידן און גוים אין צוגאנג צו מצוות – א איד וואלט געזאגט „איך האב אוודאי מכוון אויף די מצוה – איך האב א מכה אויך, אבער איך נוץ אויס די געלעגנהייט צו טון א מצוה.” דער גוי ווייסט נישט אז מ׳קען „פרעסן קוגל און טון א מצוה.” ס׳ווערט געברענגט א שמועס פון ר׳ דניאל אלתר (ר׳ שאול׳ס ברודער) וועגן מתן תורה: פארוואס האבן די אידן יא געזאגט „נעשה ונשמע”? ווייל אידן ווייסן אז „מ׳טרעפט א וועג ארויס” – ס׳שטייט „לא תרצח”, אבער מ׳קען מאכן א היתר. דער גוי האט מורא, דער איד ווייסט אז ס׳וועט זיך טרעפן א וועג.]
—
יב. די מעלה פון מילה – סוף פרק ג׳
**דברי הרמב״ם: „גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו ולא נקרא שלם אלא על שם המילה, שנאמר התהלך לפני והיה תמים.” „כל המפר בריתו של אברהם אבינו… אף על פי שיש בידו מעש
ים טובים הרבה, אין לו חלק לעולם הבא.” „בוא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת.” „מצוות התורה ניתנה על שלש בריתות… שלוש עשרה בריתות נכרתו על המילה.”**
פשט:
דער רמב״ם איז מסיים הלכות מילה מיט א לאנגע רייע מעלות פון מילה, אנהייבנדיג מיט דעם אז ערלה איז א חרפה, דורך די חשיבות פון אברהם אבינו׳ס מילה, דעם עונש פון משה רבינו, ביז די דרייצן בריתות.
חידושים און הסברות:
1) ערלה – א חרפה אפילו פאר רשעים:
„ערל” איז אזא שלעכטע זאך, אז אפילו ווען מ׳וויל רעדן וועגן רשעים זאגט מען „ככל הגוים הערלים” – מ׳רופט אן א רשע „ערל” אלס א שפאט. אפילו א רשע שעמט זיך מיט דעם. דאס ווייזט אז ערלה איז אן עקלדיגע זאך אין זיך.
2) אברהם אבינו – נישט „שלם” אן מילה, און דער צוזאמענשטעל מיט רשעים:
א שיינע סימעטריע (דבר הפוכה): פון איין זייט, אפילו א גוי וואס טוט „אלע מיני חזיריי” – וואס רופט מען אים? „ערל” – דאס איז זיין ערגסטע שם. פון דער אנדערער זייט, אפילו א צדיק ווי אברהם אבינו, וואס האט אלע מצוות געטון – ווען ווערט ער גערופן „תמים”? נאר מיט ברית מילה. „התהלך לפני והיה תמים” – ערשט נאך דער מילה ווערט ער שלם, און דעמאלט קומט „בריתי ביני ובינך.” דאס ווייזט אז מילה איז דער יסוד פון שלימות – אן איר איז אפילו דער גרעסטער צדיק נישט גאנץ.
3) „כל המפר בריתו… אין לו חלק לעולם הבא” – שטימט מיט ביידע זייטן:
ווער עס מל׳ט נישט, אדער „משך” (ער ציט די הויט צוריק אז מ׳זאל נישט זען אז ער איז גע׳מל׳ט), אפילו ער האט אסאך מעשים טובים – „אין לו חלק לעולם הבא.” דאס שטימט זייער גוט מיט ביידע פונקטן: (א) אן מילה איז אפילו א רשע נאך ערגער ווי א רשע, (ב) אפילו א צדיק אן מילה איז גארנישט. און דאס שטימט אויך מיט דעם יסוד פון „כשם שנכנס לברית” – נאר דורך ברית מילה קען מען גיין תובע זיין מעשים טובים און זוכה זיין צו עולם הבא. אן דעם איז זיין תורה און מעשים טובים גארנישט ווערד.
4) משה רבינו – „שלא נתלה לו אפילו שעה אחת”:
דער מעשה פון „ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו” – משה רבינו האט זיך מתעכב געווען מיט׳ן מל׳ן זיין קינד, און גלייך איז געקומען א סכנה, ביז ציפורה האט גענומען א צור און גע׳מל׳ט.
דער פשט (רש״י / גמרא): משה האט נישט גע׳מל׳ט ווייל ער האט געהאלטן אז בדרך מל׳ט מען נישט ווייל ס׳איז א סכנה. האט דער אייבערשטער געזאגט: „אבער יעצט במלון – די רגע וואס דו האסט זיך אפגעשטעלט, קענסטו דאך שוין!” – דערפון זעט מען אז אפילו שעה אחת האט מען נישט געווארט.
צוויי חידושים פון דעם מעשה:
(א) שייכות צו דער מחלוקת רמב״ם/ראב״ד וועגן כרת:
פון דעם וואס משה רבינו האט באקומען א עונש פון „המיתה” (עפעס ענליך צו כרת) פאר׳ן זיך מתעצל זיין – שטימט דאס אביסל מיט די שיטות וואס מ׳האט געלערנט אין אנהייב: דער רמב״ם זאגט אז מ׳איז נאר חייב כרת אויב מ׳האט זיך קיינמאל נישט גע׳מל׳ט דאס גאנצע לעבן, און דער ראב״ד זאגט אז מ׳איז א גאנצע צייט „עומד בכרתו.” דאס וואס ביי משה רבינו איז גלייך געקומען א עונש, ווייזט אויף דעם ראב״ד׳ס שיטה אז יעדע רגע פון נישט-מל׳ן איז א באזונדערע חומרא.
(ב) שייכות צו דער הלכה אז מילה דארף מען טון צופרי:
דער רמב״ם זאגט אז מצוות מילה דארף מען טון צופרי (בהשכמה). „אפילו שעה אחת” קען מיינען אפילו ביום השמיני אליין – אפילו א פאר שעה׳ן שפעטער אויפ׳ן טאג. אפשר איז דאס נישט ממש דער פשט פאר יעדן מענטש (ווייל ס׳קומט זיך נישט אויף דעם קיין חיוב מיתה), אבער „לפי גדלותו של משה רבינו” – פאר אים האט אפילו שעה אחת פון ווען דער חיוב איז אנגעקומען שוין געמיינט א חומרא.
5) צוויי וועגן צו פארשטיין דעם עונש פון משה רבינו – דער ליובאוויטשער רבי:
בשם דעם ליובאוויטשער רבי׳ן זענען דא צוויי וועגן צו טראכטן:
– וועג א׳: „צדיקים מדקדקים” – א צדיק ווערט מער באשטראפט אויף קלענערע עבירות, ווייל פון אים פאדערט מען מער.
– וועג ב׳ (דער ליובאוויטשער רבי׳ס פשט): פארקערט – געווענליך האט א צדיק „פראטעקציע” דורך זיינע זכותים (זכות תולה). אבער מילה איז אזא וויכטיגע זאך, אז אפילו פאר משה רבינו – דעם גרעסטן צדיק – האט ער שוין קיין שום פראטעקציע נישט געהאט, אפילו שעה אחת. דאס ווייזט נישט אז צדיקים ווערן מער באשטראפט, נאר אז מילה איז אזוי חמור אז קיין זכות קען נישט העלפן.
דער נארמאלע פשט „צדיקים מדקדקים” שטימט אייגנטליך נישט מיט דעם מדרש – ווייל אויב מ׳זאגט „דווקא משה רבינו ווערט באשטראפט ווייל ער איז א צדיק,” קען יעדער זאגן: „איך בין דאך נישט קיין משה רבינו, איך האב נישט קיין פראבלעם!” דעריבער איז דער ריכטיגער פשט אז מילה איז אזוי חמור אז קיינער האט נישט קיין פראטעקציע.
6) אידן אין מדבר האבן נישט גע׳מל׳ט:
ס׳שטייט אז די אידן אין מדבר האבן נישט גע׳מל׳ט (ווייל מ׳האט נישט געקענט), אבער פון משה רבינו האט דער אייבערשטער מער געפאדערט.
7) שלש בריתות אויף די תורה:
„מצוות התורה ניתנה על שלש בריתות” – דריי מאל שטייט אז דער אייבערשטער האט געמאכט א ברית מיט אידן איבער די מצוות: (א) „אלה דברי הברית” (דברים כ״ח), (ב) „מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב” (אויך דארט), (ג) „לעברך בברית ה׳ אלקיך” (פרשת נצבים). ס׳איז אייגנטליך צוויי מעמדות הברית (הר סיני און משה רבינו׳ס ברית), אבער די תורה דערמאנט דריי מאל דאס ווארט „ברית” – דעריבער רופט מען עס „שלש בריתות.”
8) דרייצן בריתות אויף מילה:
דער רמב״ם רעכנט אויס דרייצן מאל וואס דאס ווארט „ברית” שטייט ביי מילה (אין פרשת לך לך), און ליסטעט אלע פסוקים: „ואתנה בריתי ביני ובינך”, „אני הנה בריתי אתך”, „והקימותי את בריתי ביני ובינך”, „והיתה לברית עולם”, „ואתה את בריתי תשמור”, „זאת בריתי”, „את בריתי תנצורו”, „והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם”, „ואת בריתי הפר”, „והקימותי את בריתי אתם לברית עולם”, „ואת בריתי אקים את יצחק.” מיט דעם איז דער רמב״ם מסיים הלכות מילה כדבר טוב – מיט די כריתת ברית.
—
יג. סיום ספר אהבה
„נגמר ספר שני בעזרת ש-די”
חידושים און הסברות:
1) „בעזרת ש-די” – נישט „רחמנא”:
דער רמב״ם שרייבט „בעזרת ש-די” (מיט דעם נאמען ש-די) – נישט „רחמנא” ווי ער שרייבט אין אנדערע ערטער. „ש-די” מעג מען שרייבן (ס׳איז נישט דער שם הוי״ה), און „ש-די” איז בגימטריא י״ד – וואס רמז׳ט אויף די פערצן ספרים פון משנה תורה (יד החזקה).
2) זעקס און פערציג פרקים אין ספר אהבה:
ספר אהבה האט זעקס און פערציג פרקים: 14 פון קריאת שמע, 15 פון תפילה, 10 פון תפילין מזוזה וספר תורה, 3 פון ציצית, 11 פון ברכות, און 3 פון מילה. 46 האט א סוד – „מעמיד הכל.”
[דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין אויפבויען די ספרים – דער רמב״ם האט געהאט א „ים פון תורה” – טויזנטער הלכות – און ער האט געדארפט מאכן א ספר וואס מ׳קען „האלטן אין דער האנט” (יד), ס׳זאל נישט זיין ענדלאז. דער רמב״ם האט אייביג געוואוסט אז מ׳קען נאך אריינלייגן מער הלכות, אבער ער האט געהאלטן אז דער ספר דארף זיין א „יד” – עפעס וואס מ׳קען פאסן.]
—
מיט דעם איז מסיים הלכות מילה און ספר אהבה. ברוך רחמנא דסייען.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה פרק ג׳ – סדר ברכות המילה
הקדמה: סיום ספר אהבה והקמפיין פאר׳ן בית המדרש
א גוטן. מיר לערנען הלכות מילה, דריטע פרק. מיר גייען יעצט ענדיגן אין דעם פרק די סוף הלכות מילה, די לעצטע פרק פון מילה, און מיט דעם ענדיגן מיר ספר אהבה בעזרת השם.
מיר ענדיגן שוין אויך אין די טעג די גרויסע קאמפיין פאר אונזער בית המדרש, אז מיר זאלן קענען מרביץ תורה זיין, אז ידידי שותפי הגאון ר׳ יצחק זאל קענען אנגיין מיט זיינע שיעורי תורה און מהנה זיין און באלייכטן די אויגן פאר אזויפיל אידן. הונדערטער און טויזנטער אידן האבן הנאה פון די שיעורים, און ס׳איז פאסיג אז מיר ווערן א שותף, מיר ווייזן אן appreciation, מיר ווייזן א שותפות, און מיר ווערן א חלק אין די תורה.
יא, און מיר זענען אויך שוין דאנקבאר פאר די אלע וואס האבן שוין ארויסגעהאלפן. אלעמאל קען מען מער ארויסהעלפן און רעדן מיט אנדערע און פארציילן וועגן די שיעור, פארציילן וועגן די געלט. און דאס איז אזוי ווי מיר לערנען דא דריי ברכות ביי ברית מילה: ס׳איז דא מצוות, מקיים זיין די מצוה פון תלמוד תורה. ס׳איז דא א שבח, מ׳לויבט און מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז מ׳איז זוכה צו אנהייבן עולם המקבל מתחת. ס׳איז א גאנצע גוטע דזשאב, די דזשאב פון לערנען תורה, פארלערנען תורה, משתתף זיין און תומך זיין די תורה, איז אויך א גוטע דזשאב. איז דאס איז די שבח. און ס׳איז דא א דריטע ברכה, און דאס איז א בקשה, מ׳בעט “ולהכניסו” – די אידישע רייניגונג, “כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה”, א ברכה. ס׳איז אלץ אז מ׳זאל מתפלל זיין אז ס׳זאל געלינגען אלעס, און מ׳זאל אנקומען ריכטיג.
סדר הברית – די ברכות ביי א ברית מילה
זאגט דער רמב״ם, אין דעם פרק גייט אונז דער רמב״ם זאגן די סדר וואס מ׳זאגט ביי א ברית, די ברכות, די סדר הברית. ער זאגט נאך אפאר הלכות, אבער די ערשטע אנפאנג איז די ברכות. מ׳קען זאגן בעיקר סדר ברית מילה, ס׳איז בעיקר די ברכות. מער ווייניגער איז די הלכות א ברכות, און צוויי הלכות וועגן א גוי, און אזוי ווייטער, און נאכדעם פירט ער אויס מיט די מעלות פון ברית מילה.
סא דער רמב״ם הייבט אן מיט די ברכות המילה. אזוי ווי ר׳ יצחק האט אנגעהויבן אין די הקדמה, ס׳איז דא אפאר סארטן ברכות, ווייל ביי א מילה געשעט אפאר זאכן. ס׳געשעט די מצוה פון מל׳ן, וואס אויף דעם דארף מען מאכן א ברכת המצוות, אזויווי פאר אלע ברכת המצוות. ס׳געשעט דא א גרויסע שמחה, דער איינס איז דער טאטע געבוירן א קינד, דאס איז איין זאך, אבער נאכדעם אז דער טאטע איז זוכה צו אזא סארט. זעט עס אז עס איז מער ווי סתם אז דער טאטע איז זוכה צו א מצוה. עס איז א מצוה וואס מען טוט נאר איינמאל מיט א קינד, און עס איז א ברית וואס איז דא א ברכת השבח אויף דעם מצוה. און פארשטייט זיך תפילות אויף דער קינד, דער קינד דארף יעצט האבן תפילות, איז דא אויף דעם תפילות אין זכות פון די ברית, אדער תפילות פאר די קינד, איז דא צוויי. דא תפילות וואס מען בענטשט די קינד, איז דא תפילה וואס מען בענטשט בזכות מילה, אז זאלן אידן געבענטשט ווערן… אפשר מיינט זיך ציפוש דער קינד? לאמיר זען.
הלכה א: ברכת המוהל – “על המילה” אדער “למול את הבן”
המוהל מברך קודם שימול, ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה, אזוי מברך דער מוהל קודם שימול, אזוי ווי יעדער ברכת המצוה טוט מען פאר די מצוה, דער וואס מאכט דער וואס מל׳עט, זאגט ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה, דאנק דער אייבערשטער וואס האט געגעבן מצוות מילה פאר אידן.
אם היה מל בן חבירו, אויב דער מוהל איז נישט דער טאטע פון דער קינד, קען אים נישט זאגן למול, מען געהייסן מילה, ווייל דער חובה איז נישט אויף דער ספעציפיק מוהל, דער חובה איז אויף דער טאטע, אויף די בייזן אויף כלל ישראל, נאר ער מאכט די ברכה אויף די מצווה פון מילה, אבער ואם מל בנו, זאגט ער די בעסערע ברכה, ווייל די מצווה איז ממש אויף אים. דעמאלט זאגט ער די זעלבע ברכה, נאר ער זאגט וציוונו למול, עס איז ער בער נישט, על המילה, נאר די מצווה איז צום מל׳ן זיין אייגענע קינד.
זיי גוט, דאס איז דער כלל וואס אונז האבן געלערנט שוין אין הלכות ברכות, אז יעדע מצווה וואס מ׳טוט, דער וואס טוט אליינס, מען זאגט מען זאגט מיט אים לעשות אדער למול, און מען טוט פאר א צווייטן, מען זאגט מען על, חוץ מיט פארשיידן יוצאים מן הכלל, וואס מ׳לערנט דארט. דאס הייסט למשל מצוות רשות, על נטילת ידים, ווייל מ׳דארף נישט, וכדומה. אבער עס איז דא די רשות פון על קריאת מגילה, און כ׳מיין לשמוע קול שופר אדער ווייטער.
הלכה א (המשך): ברכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”
ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
דער אייבערשטער האט געמאכט א ברית מיט אברהם אבינו אז ער זאל זיך מל׳ן, דער אייבערשטער האט אויף דעם כורת געווען א ברית, און מ׳רופט דאס אפילו א ברית. א ברית מיינט אייביג אז ס׳גייט צוויי וועגן, אז ס׳איז א רילעישאנשיפ, אז אברהם אבינו האט געטון א שווערע זאך פאר׳ן אייבערשטן, און דער אייבערשטער האט א געוויסע קאמיטמענט פאר אברהם אבינו ובניו, און ממילא ברענגט מען אריין די קינדער אין ברית של אברהם אבינו.
פארוואס מאכט דער טאטע די ברכה “להכניסו”?
זאגט ווייטער דער רמב״ם, פארוואס מאכט עס פונקט דער טאטע? די מצוה ביי ברית של אברהם אבינו, פארוואס איז עס דער טאטע? שהמצוה על האב למול את בנו, די מצוה אויף דעם טאטן צו מל׳ן זיין אייגן קינד, היא יתר על המצוה שמצווין כל ישראל, איז מער און שטערקער ווי די מצוה וואס אלע אידן זענען מצווה שימולו כל ערל שביניהם.
דער רמב״ם זאגט עס דא זייער קלאר, איך מיין נאך קלארער ווי ס׳איז געזאגט געווארן ביז יעצט, אז אלע אידן האבן די מצוה אז יעדער איינער וואס וואוינט צווישן אידן, יעדער וואס איז צווישן די אידן, יעדער ערל צווישן די אידן, זאל זיין גע׳מל׳עט, נישט קיין חילוק צו ס׳איז א, פארשטייט זיך, א אידיש קינד, אדער אפילו א עבד, א גר וואס קומט צווישן אידן, דאס איז א מצוה אויף אידן. אבער דאס איז נישט די עיקר מצוה אדער די יתר׳דיגע מצוה, די חשוב׳ע מצוה. לכאורה איז דאס אזוי ווי ענליך, ס׳סאונדט ענליך, ס׳איז נישט די זעלבע מצוה, אבער מ׳האט גערעדט אז ס׳איז ענליך צו מצות תלמוד תורה. ס׳איז דא א מצוה אויף אלע אידן, און בפרט איז דא א יתר, נאך א מצוה, אז דער טאטע זאל מל׳ן זיין זון.
חידוש: צוויי באזונדערע מצוות – “למול” און “להכניסו”
און דא איז א חידוש, דער רמב״ם זאגט, ס׳שטימט נישט אזוי גוט, ווייל דער סטאנדארד פון רמב״ם, לאמיר זאגן, דער סטאנדארד פון רמב״ם אז דאס איז א ברכת המצוות, דארף דאך זיין “וציונו”. “וציונו” איז זיכער א נוסח פון ברכת המצוות. פרעגט דער רמב״ם, וואס הייסט, ווי טרעפט מען א מצוה וואס האט צוויי ברכות, “למול” אדער “להכניסו”? ווייל דו קענסט לכאורה זאגן “להכניסו” איז די עיקר מצוה, דאס איז דאך א מער פיוט׳ישע ברכה, נישט סתם “למול”, נאר אריינברענגען דעם קינד אין ברית. דאס איז בעצם די זעלבע מצוה, די זעלבע זאך, מיט׳ן מילה מאכט מען דאס.
נאר דער רמב״ם זאגט אז דאס איז א צווייטע ברכה, סארי, אויף די צווייטע מצוה וואס איז דא אין ברית מילה. ס׳איז דא א מצוה “למול”, על המילה, דאס איז איין ברכה. חוץ פון דעם איז דא נאך א מצוה אז דער טאטע זאל מל׳ן זיין זון, די מצוה פון “למול את בנו”, און דאס רופט מען “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. אגב, די אנדערע איז אויך “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”, אבער דאס איז א מצוה אויף דעם חיוב מיוחד. למשל, אויב דער טאטע מל׳עט אליין, מאכט ער ביידע ברכות, ווייל ער איז מקיים צוויי מצוות כביכול, סיי די מצוה “למול את הבן”, און סיי די מצוה “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”, וואס דאס איז א ספעציעלע מצוה פון דער טאטע. און ווידער פירט דער רמב״ם א חידוש להלכה.
איך מיין אז די ווארט איז אפשר אז ס׳איז א ספעציעלע מצוה, ס׳איז מער ווי למשל ווי עסן מצה, אז מען טוט עס נאר איינמאל אין די לעבן פון א קינד. ס׳קען אפילו זיין אז דו זאגסט ביי אזויווי משיח, א איד גייט אריין אין ברית של אברהם אבינו, א קינד קען עס נישט אליין מאכן.
דיסקוסיע: וואס טוט זיך ווען אן ערוואקסענער מל׳עט זיך?
וואס טוט זיך ווען אן ערוואקסענער מענטש מל׳עט זיך ווען ער איז ערוואקסן? זאגט אים אז ער זאל אליין להכניסו? ניין, דו זאגסט נישט. איך זאג דיר רמב״ם.
לפיכך, אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. די מצוה אז א מענטש זאל זיך אליין מל׳ען זעט אויך אויס אז ס׳איז נישט אויף די זעלבע לעוועל. ס׳איז נישט קיין להכניסו.
דער רמב״ם זאגט זיך אזוי, לאמיר זאגן, לפיכך אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. אנדערע מענטשן מאכן נישט די להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ס׳איז נאר א ברכה אויף די מצוה יתירה וואס דער טאטע האט צו מל׳ען זיין קינד.
זאג איך אז הגם ס׳איז דא טאקע א מצוה אויף בית דין צו מאכן ברית מילה, אדער אזויווי דו זאגסט אויף אלע אידן, אויף יענץ איז נישט דא די ברכה. די ברכה, טענה׳ט דער רמב״ם, איז א ברכה אויף די מצוה פון די טאטע.
שיטה אחרת: בית דין קען מאכן די ברכה
זאגט דער רמב״ם, אז דו זאלסט וויסן אז ס׳איז דא וואס קריגן זיך מיט מיר, ויש מי שהורה, ס׳איז דא וואס האבן יא גע׳פסק׳נט אז די בית דין, שיברכו יושבי בית דין או אחד מהן, אדער די בית דין אדער סיי ווער אלס א רעפרעזענטער פון די פאלק, קען מאכן די ברכה. וואס זענען זיי געלעגן? זיי האבן נישט פארשטאנען אזוי ווי דו די חילוק צווישן די טאטע אדער די כלל ישראל. זיי האבן געהאלטן אז אייביג איז א מצוה אויף אלע אידן, אפשר די טאטע איז נאר א מצוה מן המובחר. נישט אז ס׳איז אפילו א גזירה דקרא, ס׳איז מער לכאורה א מצוה מן המובחר. ס׳טייטש, יעדער איד האט א מצוה אז ס׳זאל ווערן אלע אידן גע׳מל׳עט, און אויך דער טאטע האט א מצוה צו מל׳ען זיין זון. ס׳איז צוויי מצוות אויף די זעלבע נושא, אבער ס׳איז צוויי אנדערע מצוות. וועגן דעם האלט דער רמב״ם אז ס׳מאכט נישט קיין סענס אז א צווייטער זאל מאכן די ברכה.
און נאך א מצוה אויף די זון. די חיוב ליגט דאך אויף צוויי מענטשן. ס׳איז נישט אז אויב די טאטע… אויב די טאטע איז נישט דעמאלטס… אקעי, מ׳דארף טראכטן, וויאזוי איז די ארבעט דא, אז די טאטע און אויף די זון איז דא א סובסטיטוט? לויט׳ן רמב״ם איז צוויי מצוות. די עולם האט א מצוה, יעדער איד האט א מצוה אז ס׳זאל ווערן אלע אידן גע׳מל׳עט, און אויך דער טאטע האט א מצוה צו מל׳ען זיין זון. ס׳איז צוויי מצוות אויף די זעלבע נושא, אבער ס׳איז צוויי אנדערע מצוות. וועגן דעם האלט דער רמב״ם אז ס׳מאכט נישט קיין סענס אז א צווייטער זאל מאכן די ברכה.
דרך אגב, וואס דו זעסט אז דער וואס האט געזאגט “אחד מהן” האט פארשטאנען אז בית דין, אזוי ווי איך האב געזאגט ווען מיר האבן געלערנט ביי בית דין, בית דין מיינט נישט דווקא די בית דין, ס׳איז נישט קיין ספר שופטים. בית דין מיינט צו זאגן אז ס׳איז נישט נאר א חיוב אויף די טאטע, ס׳איז א חיוב אויף כלל ישראל צו נעמען קעיר אז קינדער זאלן גע׳מל׳עט ווערן. בית דין איז דער וואס נעמט קעיר פון מצוות כלליות.
דיסקוסיע: דער חיוב פון אן ערוואקסענער וואס מל׳עט זיך אליין
ס׳איז אינטערעסאנט, איך טראכט דאך יא צו ווען אן עלטערער מענטש מל׳עט זיך אליין, אזויווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט די הלכה איז, צו זיין חיוב וועט אויך זיין אזוי א חיוב אויף גאנץ כלל ישראל, אדער איז עס על כל פנים אזויווי א טאטע אויף זיין קינד? לויט די רמב״ם, לכאורה איז עס מער ווי סתם אזויווי א יעדער איד איז מחויב צו מל׳ן יעדן איד, א זיכערע חיוב אויף אים, ווייל די כרת איז דאך אויף אים?
אמת, אמת. לויט די רמב״ם זאגט ער דאך אויך נישט די ברכה “להכניסו”. “להכניסו” איז עצמו נישטא. אקעי, ווייל די מצוה איז עפעס נישט געווען אזוי, די תוכן המצוה איז נישט געווען אזוי. לויט די רמב״ם זיכער נישט. לויט אנדערע מענטשן וועט מען טראכטן. לויט די רמב״ם איז זיכער אז א מענטש וואס מל׳עט זיך אליינס, טוט ער נישט די מצוה פון “האב למול את בנו”. ער טוט עפעס אן אנדערע מצוה, מצות מילה, אבער נישט מצות “להכניסו”.
לכאורה די אנדערע שיטה וועט זאגן, “וואס הייסט?” זיי קענען זאגן אז ס׳איז סתם צוויי ברכות, איינס איז מער אזא ברכת השבח, ער זאגט אויך “וציונו”. און ממילא איז, “להכניסו” מיינט ער קומט אריין אין כלל ישראל, דער רעפרעזענטאטיוו פון כלל ישראל זאגט עס, עפעס אזוי.
שיטת הראב״ד: דער סנדק מאכט “להכניסו”
אזוי זאגט דער ראב״ד. מיר האבן געלערנט אז דער ראב״ד זאגט אז ער האלט אזויווי די שיטה וואס דער רמב״ם זאגט מ׳זאל נישט טון, און ער זאגט אז די מנהג איז אז דער סנדק מאכט עס. וואס דער ראב״ד רופט סנדקות, זאגט ער. אבער ער זאגט טאקע פשט, ער איז דער מכניס, ער מאכט סענס, ער איז דער רעפרעזענטאטיוו פון כלל ישראל וואס ער ברענגט דעם יונגל אין ברית של אברהם אבינו.
ברית של אברהם אבינו – די דואלע שכבות פון מצות מילה
ברית של אברהם אבינו מיינט נישט כלל ישראל. מ׳איז דאך חושש פאר כלל ישראל אויך אלס ערל, אבער מ׳מיינט ברית של אברהם אבינו. די ברכה האט גראדע אין זיך אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל די מצות מילה שטייט אין די תורה ביי אברהם אבינו, אבער ס׳איז דא א משנה אז די חיוב דערפון איז ווען משה רבינו איז מצווה געווארן ביי סיני. אין די ברכה איז דא ביידע זאכן, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו אז ס׳איז א משה רבינו׳ס מצוה, אבער להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דערמאנט די מעשה אז ס׳איז נאך עלטער, ס׳איז נאך א חלק פון די התייסדות פון כלל ישראל נאך אין די צייטן פון אברהם אבינו.
זאגט ער ווייטער, “ואם היה אברהם אבינו” – די מציאות פון די
ברכת העומדים און ברכת „אשר קדש ידיד מבטן”
ברכת העומדים: „כשם שהכנסתו לברית…”
און אזוי טאקע פירט זיך דער רמב״ם אזוי ווי דער מקום וואס ער איז, ער איז דער מכניס, עס מאכט סענס, ער איז דער רעפרעזענטער פון כלל ישראל צו אריינברענגען דעם יונגל אין ברית של אברהם אבינו.
ברית של אברהם אבינו מיינט נישט כלל ישראל מוז א חלק פון כלל ישראל אויך אלס א ערל, אבער מען מיינט דער ברית של אברהם אבינו, דאס מיינט עס. די ברכה האט גראדע אין זיך אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל די מצות מילה שטייט אין די תורה ביי אברהם אבינו, אבער עס איז דא א משנה אז די חיוב דערפון איז ווען משה רבינו איז נצטוה געווארן בסיני. און די ברכה האט דא ביידע זאכן, עס איז געשטאנען „וציונו” אז עס איז משה רבינו׳ס מצוה, אבער „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” דערמאנט די מעשה אז די איז נאך עלטער, דאס איז נאך א חלק פון די התייסדות פון כלל ישראל נאך אין צייטן פון אברהם אבינו.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, „ואם היו שם עומדים” – די מציאות פון די ברית של אברהם אבינו, עס איז נישט א מצוותיו של אברהם אבינו, עס איז די ברית וואס איז געגעבן צו אברהם אבינו, און עס גייט צו אונז דורך דעם וואס מיר זענען מקיים מצות מילה.
שטימט. שוין. זאגט דער רמב״ם ווייטער, „ואם היו שם עומדים” – אויב עס איז דא נאך מענטשן ביי די ברית, „אומרים” – זאגן די מענטשן די נוסח, די תפילה, „כשם שהכנסתו לברית” – אזוי ווי דו האסט אים אריינגענומען. די טאטע זאגט „הכנסתו”, יא? מ׳רעדט דא אביסל פון די קינד, מ׳איז אלעס מרמז צו די קינד, מ׳זאגט עס אויף די קינד. אזוי ווי דו האסט אים אריינגעברענגט לברית, טאקע אז דו האסט אים געמאל׳עט, האסט אים גענומען א מוהל, „כך תכניסו לתורה, לחופה ולמעשים טובים”. די זעלבע זאך, דו זאלסט האבן די זעלבע סייעתא דשמיא וואס דו האסט געהאט, אזוי ווי דו ביזט זוכה געווען צו לערנען מיט דיין קינד, אזוי ווי די חיוב וואס א טאטע האט די מצות תלמוד תורה פאר די קינד, און חופה ולמעשים טובים, די קינד זאל זוכה זיין צו חתונה האבן. אפילו די טאטע האט נישט קיין חיוב, אבער די סדר איז דאך אז מ׳איז מכניס א קינד צו חופה, און א מענטש זאל זוכה זיין צו מעשים טובים. יא, מעשים טובים קען מען נישט טוהן פאר אים, אבער ער זאל זוכה זיין צו מעשים טובים.
דער סטאטוס פון „כשם שהכנסתו” – א תקנה אדער א ברכה?
אויב מ׳איז נישט קיין מענטש – אלא די תורה מיינט סימפל, ער זאל אים ברענגען אין חדר אזויווי מ׳האט געלערנט הלכות תלמוד תורה. למשל, אויב איז נישט דא עומדים דארט, זאגט נישט דער טאטע אזויווי איך האב. ס׳זעט דא אויס אז ס׳איז מער אזויווי א ברכה, ווען איינער זעט, אזויווי ווען איינער זעט א בוים, א שיינע בוים, מאכט ער ברוך שככה לו בעולמו. ס׳שטייט דארט אין אמצע פון א ברית, ווערט פאר אים א ברכה. ס׳איז אביסל אנדערע, וואלסט ווען געקענט זאגן ווי מ׳האט גערעדט פון די זאכן וואס מענטשן זאגן ווען זיי זעען געוויסע מצבים. ווען א מענטש זעט א לויה, זאגט ער ברוך דיין האמת. ווען ער לערנט א קינד זיין מצות, ברית של אברהם אבינו, שטייען די עומדים און זאגן זיי כשם שנכנסת לברית, אזוי זאלסטו אריינגיין.
איך וואלט געזאגט אזוי, ס׳איז דא וואס איז מעכב. למשל, ס׳איז נישטא קיין שום, דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף ברענגען א מנין פאר א ברית מילה. ס׳איז אוודאי א שיינע זאך, ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל ברענגען א מנין לכתחילה, אבער ס׳איז נישט… די בעסטע עצה וואס זיי האבן אים גע׳עצה׳ט, אברהם אבינו, נתן עצה למילה. ס׳שטייט אין די ראשונים אז מ׳זאל עס טון בפרסום. ס׳שטייט אין חז״ל, אדער ס׳שטייט אין חז״ל פאר יעדער ברית מילה, אז מ׳זעט אין חז״ל פון די ברית וואס דער רמב״ם ברענגט פון די דריי ברכות. דער נארמאלער סדר איז, ס׳שטייט א טאטע, ס׳שטייט א מוהל, און ס׳שטייט דער עולם. מ׳גיבט פאר יעדער איינעם א ברכה: פאר׳ן מוהל על המילה, פאר׳ן טאטע להכניסו, און פאר׳ן עולם א ברכה פאר די קינד.
אבער ס׳איז אויך א תקנה. איך מיין אז דער גליון מהרש״א האט געזאגט אין הלכות ברכות אז ס׳איז דא דברים שתקנו חכמים שאין בהם פתיחה וחתימה. מענטשן מיינען אז דאס כשם שנכנסת איז סתם אזא זאך וואס מ׳זאגט, ס׳איז נישט אזא מין ברכה. וואס ס׳זעט אויס פון רמב״ם אז ער פארשטייט אז דאס איז א תקנה. די חכמים האבן מתקן געווען פארשידענע סארט ברכות ואמירות, נישט אלע פון זיי האבן א ברוך, אבער ס׳איז אויך א ברכה פאר׳ן טאטן. פונקט ס׳שטייט נישט ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אבער ס׳איז א ברכה וואס האט א תקנה. און ס׳באלאנגט פאר די רול פון די עומדים שם.
וואס מאכט סענס, ווייל דו ביסט נישט מסכים? ברית של אברהם אבינו האט א חלק אין דעם, די יסוד פון אידישקייט איז צו זיין א חלק פון ברית של אברהם אבינו. אבער דער עולם שטייט דארט. האט א מצוה צו פועל׳ן בפועל די ברית של אברהם אבינו. סאו די עומדים זענען בעצם די אידן, יעצט ביסטו א פארט פון די אידן, ס׳מאכט א פערסענט.
זאגן זיי אויך, מיין נישט אז ס׳איז גענוג, האסט געהאט א ברית, דו ביסט שוין יוצא געווען מיט א איד, דו דארפסט אים מאכן תורה, דו דארפסט אים מאכן חופה, דו דארפסט אים מאכן חתן תורה. אבער דאס איז נישט נאר אזוי, ס׳איז א שיינע ברכה. כשם שנכנס, כשם שיכנס.
דער נוסח „כשם” – פיוטישע פאָרמולירונג
ער זאגט פשוט א… ניין, זייער אסאך מענטשן ווילן טייטשן און ווילן מאכן ספעציעלע דרשות אויף „כשם”. איך האלט נישט אז כשם ווערט זייער אסאך מאל גענוצט זייער אזוי ווי… ס׳איז א ברכה, ס׳איז א ברכה אויף די אקעיזשן, דו ווילסט קאנעקטן, דו ווילסט בעטן אויף די קינד, אבער דו ווילסט עס מאכן אזא פיוטערדיגע זאך. ס׳איז קאנעקטעד מיט א ברית. מ׳זאגט אז ער זאל לעבן איבער א יאר, ער זאל זיך זען ביים קינד׳ס חתונה.
דיגרעסיע: א מעשה וועגן ברית בצנעה
א איד האט מיר לעצטנס געפרעגט, א איד האט פאר סאם ריזען געוואלט מאכן א ברית אזוי ווי אן מענטשן, בצנעה, נאר דער מוהל מיט די בעלי הבית. איך האב אים געברענגט דריי ראיות אז מ׳דארף יא האבן א ציבור. איינס געדענק איך, ס׳שטייט „עדיין אותנו עושה בשמחה”. האב איך געזאגט, בשמחה מיינט מ׳מאכט עס אונטער א סעלעברעישאן. האט ער מיר געזאגט אז רבי יונתן, טאקע ביי אזא שיעור ווען איך האב אים גערופן, אז ס׳איז דא נישט קיין ראיה, ס׳שטייט „עדיין אותנו עושה בפרהסיא”. אה, פרהסיא, אה, זייער גוט. אבער אפילו בשמחה מיינט, בשמחה מיינט נישט אז מ׳מוז זיין אין א גוטע מאוד, בשמחה מיינט מיט א שמחה, מיט א סעלעברעישאן.
„ואם היו שם עומדים” – אפשענעל אדער חיוב?
אבער דא, „ואם היו שם עומדים”, איז אביסל א ראיה אז דער רמב״ם קוקט שוין ווי א חיוב, ווייל אויב יא וואלט ער געזאגט „והעומדים אומרים”. אבער דער רמב״ם שרייבט נישט אז ס׳איז א חיוב, ווייל ער קען שרייבן „והעומדים אומרים”, וואס דאס אליינס זאל זיין א שטיקל אינדיקעישאן אז מ׳זאל. „ואם היו שם” איז אזוי ווי ס׳איז אפשענעל. און דער רמב״ם איז זייער מדקדק צו שרייבן נאר וואס מ׳דארף. וואס מ׳דארף נישט, איז קוק אין דעם אין סייד סידור.
ניין, אפילו אויב לאמיר זאגן אז ס׳איז דא אן ענין פון „ברוב עם הדרת מלך”, אבער דער רמב״ם, ס׳איז דאך א גענצע מצוה כללית, און אזא כלל וויי, אז מצוות וואס מ׳קען זאל מען טון ברוב עם, איז נישט קיין דין אין ברית מילה, זאל דער רמב״ם עס זיכער נישט דא שרייבן.
ברכת „אשר קדש ידיד מבטן”
אקעי. „ואחר כך מברך אבי הבן”, דא איז נאך א ברכה, א ברכת הבקשה, א תפילה אזא וואס מ׳זאגט לכבוד די ברית. און דערנאך איז דא די ברכה „אבי הבן או המוהל או אחד מן העומדים שם”. די ברכה קען מאכן איינער פון די דריי, אדער דער טאטע, אדער דער מוהל, זעט ער אז דאס פאסט אזוי מער, אדער נישט, אדער מ׳איז מכבד איינעם. ווי מ׳זאגט אזוי, איינער פון די דריי מענטשן. ער זאגט אז א ברית קומט מיט דריי מענטשן, א טאטע, א מוהל, און אן עומד. ער וואלט נישט געזאגט „אחד מן העומדים”, וואלט מען געמיינט אז נישט דער טאטע מעג עס זאגן.
דער נוסח פון דער ברכה
זאגט ער אזוי: „ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדש ידיד מבטן”. ס׳איז א נוסח׳דיגע מליצה, און לאמיך עס טייטשן אזוי ווי רש״י טייטשט. דער רמב״ם אליין טייטשט נישט די שטיקל, אבער מ׳בענטשט דעם אייבערשטן וואס האט מקדש געווען „ידיד מבטן”. זאגט רש״י אז ס׳מיינט יצחק אבינו, אז יצחק אבינו איז שוין נתקדש געווארן מבטן. דאס הייסט, ער איז שוין געבוירן געווארן נאכדעם וואס אברהם אבינו איז שוין דורכגעגאנגען די ברית של אברהם אבינו. נאכדעם וואס אברהם אבינו איז שוין אין זיין חשיבות, ווערט ער שוין געבוירן צו א אידישע טאטע, און גלייך ווען ער גייט געבוירן ווערן, נאך אכט טעג גייט מען אים שוין מאכן א ברית, אנדערש ווי זיין טאטע און ווי ישמעאל׳ס ברית. ניין, ישמעאל׳ס ברית איז געווען גלייך נאך יצחק׳ס ברית, דאכט זיך מיר. ניין, ניין, ער איז געווען דרייצן.
„וחוק בשארו שם”. און נאכדעם וואס ער איז געבוירן געווארן, האט דער אייבערשטער געמאכט א חוק אין זיין שאר, וואס מיינט אין זיין בשר. דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט א חוק אין אים, דאס הייסט א ברית, א סימן אז ער איז א איד. חוק מיינט אריינגעקריצט, אדער חוק מיינט א מצוה? ס׳קען מיינען ביידע זאכן. ער האט אונז געגעבן א מצוה, אדער ס׳מיינט אריינגעקריצט אין זיין בשר, א חקוק. איך ווייס אז ס׳איז דא אן ענין פון „חקוק”. חוק זאגט מען אמאל אויף עפעס א זאך וואס מ׳לייגט, נישט דווקא אז ס׳מיינט קריצן. ס׳קען מיינען א דבר קבוע, ווי א מנהג. אקעי, „לחם חוקם”. א ברית מילה איז א בחינה פון א טעטו.
„וחוק בשארו שם”. און זיין צאצאים, די קינדער פון יצחק ווייטער, „חותם באות ברית קודש”, ער האט געמאכט די מצוה זאל האבן די אות ברית קודש, דאס האט געשטעמפלט מיט די צייכן פון א הייליגע בונד.
ווער איז דער „חותם”?
יא, אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווער איז חותם אות ברית קודש? דער מוהל וואס טוט ער טוט… דער אייבערשטער. יא, אבער די זעלבע וואס מאכט המוציא לחם מן הארץ. דער מוהל טוט דאך דעם דבר השם. איי, אלע ברכות גייען אזוי, רייט? יא, אבער ס׳איז אן אינטערעסאנטע… אלע ברכות זאגט מען… דער אייבערשטער איז חותם דורך די אלע מהלכים וואס טוען די עבודת ה׳. יעדע ברכה איז געקומען צו זאגן אז וואס געשעט אין די טבע, אדער וואס מענטשן טוען, טוט דער אייבערשטער. בעיקרו „אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” מיינט אויך אז דער אייבערשטער האט אונז געגעבן די ציווי, מ׳לייגט זיין נאמען אויף די מצוה. איך מיין אז דאס איז דער פשט. איך וויל צוריקגיין צום סוף.
„על כן” – דער איבערגאנג פון שבח צו בקשה
„על כן”, יעצט בעט מען. יעצט בעט מען. אזוי ווי דער רמב״ם, די אנפאנג איז אזוי ווי א שבח, אז מ׳דאנקט דעם אייבערשטן וואס האט געטון צו אונז די זאכן, אז ער האט געגעבן מצוות פאר אונזערע עלטערן. על כן, יעצט בעט מען. ניין, דער רמב״ם האט געטייטשט אין זיין תשובה אז ביז דא זאגט מען נאך. דער רמב״ם זאגט אזוי: על כן, וויבאלד אז דער אייבערשטער האט געגעבן א ברית, „ושכר זאת”, און די שכר פון דעם ברית, די אנדערע זייט פון די ברית, א ברית איז דאך א דיעל פון צוויי צדדים, „אל חי חלקנו לעד”, דער לעבעדיגער גאט איז אונזער חלק, איז אונזער גאט אויף אייביג. סאו, ווייל אידן האבן אויף זיך אן אות ברית קודש, אידן מאכן די ברית, וואס איז א כריתת הברית, און לעומת זה דער אייבערשטער וואס ער טוט צוריק, אזוי ווי אונז זענען מיוחדים מיט די אות ברית קודש, און ער איז „חלקנו לעד”, ער איז אונזער גאט. זאגט דער רמב״ם, יעצט הייבט מען אן זיך מתפלל זיין. און דער רמב״ם לייגט צו, ער האט נאכגעקוקט די לשון אין א תשובה, ער זאגט „הוי צורנו”. יעצט הייבט מען אן מתפלל זיין.
דער נוסח פון דער בקשה
„צורנו”, באשעפער, איך בעט דיך, „צוה את מצותך ציויתו לקדושים”, אזוי ווי דו האסט מצוה געווען לקדושים… לכאורה מיינט ער די יקירי יהושע, רייט? אזוי ווי דו האסט מצוה געווען די קדושים צו מאכן א ברית מילה… ניין, ניין, אזוי ווי איך מיין אז „ציווהו” טייטשט נישט אזוי ווי איך האב געמיינט אז „ציווהו” טייטשט אזוי ווי דו האסט געזאגט. אזוי ווי ס׳שטייט „ציווה”, וואס מאכט די סנדל לשון ציווי. ער מיינט צו זאגן, אזוי ווי זיי זענען מקיים וואס ער האט צוגעזאגט פאר די הייליגע, אז ס׳וועט זיין א ברית פון צוויי
ברכת „אשר קידש ידיד מבטן” – המשך: טייטש פון „צוית” און „ידידות שארינו משחת”
טייטש פון „צוית להציל”
Speaker 1:
ניין, ניין. אזוי ווי איך מיין אז „צוית” דא טייטשט… איך וואלט געמיינט אז „צוית” טייטשט אזוי ווי דו האסט געזאגט. וואס שטייט „ציוו”? וואס מאכט נישט פאר די סענדע לשון „ציוו”? ער מיינט צו זאגן, אזוי ווי זיי זענען מקיים וואס דו האסט צוגעזאגט פאר די הייליגע קדושים אז ס׳זאל זיין א ברית פון צוויי זייטן, אז דו וועסט אויך זיין להם לאלקים און זיין דא פאר זיי אין זכות פון די ברית מילה. בעטן מיר אונז דיר אז דו זאלסט טאקע טון אזוי ווי „צוית לקדושים”, אז להציל זאלסטו מציל זיין ידידות שארינו משחת.
טייטש פון „ידידות שארינו”
Speaker 2:
זיי האבן דאך אנגעהויבן „ידיד וחג בשארו”. רייט, ס׳איז זיכער אז ס׳איז גראמען.
Speaker 1:
יא, דא זאגט ער, זאלסט מציל זיין די ידיד, די אייניקלעך פון די ידיד. זאלסט מציל זיין די אייניקלעך פון אברהם אבינו. דער רמב״ם טייטשט אין זיין תשובה „ידידות שארינו”, ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט דיין גראם וואס דו זאגסט, האט דער רמב״ם געטייטשט „ידידות שארינו” די דבר האהוב, „ידיד” מיינט דאך א באליבטע זאך, די באליבסטע זאך פון אונזער פלייש, וואס דאס איז אונזער לעבן, און זיי האבן געזאגט אז אונזער נפש פארשטייט אונזער נשמה, אונזער דעת, משחת פון גיהנום. זייער זייער גוט. דורכדעם וואס מיר מאכן א ברית מילה, וואס דערמאנט אונז דעם אייבערשטן, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אין די הקדמה פון ספר אהבה, „האות בבשרינו לזכור את ה׳ תמיד”, און מיר ווערן ניצול ווערן פון גיהנום. האט ער געמאכט א ברכה, מיר זאלן האבן א ישועת הנפש דורך די ברית, „ברוך אתה ה׳ כורת הברית”.
„כורת הברית” – דאפלטע באדייטונג
Speaker 1:
זייער גוט. דער רמב״ם פארגעסט. ווייל „כורת הברית” קען ארויפגיין אויף די כריתה וואס מ׳טוט אויף די קערפער, די שנייד, און ארויפגיין אויף דאס אז דער אייבערשטער האט כורת געווען א ברית מיט אידן, און מ׳בעט אים דא די ברית. דער דימוי פון כריתה איז ברית, זאגט דאך רש״י ביי „ברית בין הבתרים” אז די סדר פון מאכן ברית איז געווען צו שניידן עפעס, אמאל איז דאס א בהמה, און דא איז דאס שניידן אן ערלה. דורכדעם ווערט א בונד. און דאס מאל איז דאס שניידן די בשר ערלה, מיט דעם איז מען כורת הברית, און מ׳בענטשט דעם אייבערשטן וואס איז דער כורת הברית. זייער אינטערעסאנט, ווייל דער מוהל אליין איז דאך סיי דער וואס איז חותם ברית קודש, ער איז אויך דער כורת הברית, ער טוט די מעשה כריתה ס׳א ברית.
—
ברכת שהחיינו פון אבי הבן
הלכה ג – אבי הבן מברך שהחיינו
Speaker 1:
אבי הבן מברך שהחיינו. זייער גוט. ס׳איז דא נאך א ברכה דא. אבי הבן… מאכט א ברכה שהחיינו. סאו צוויי זאכן דארף מען פארשטיין. לכאורה דער אבי הבן, ווען ס׳איז געבוירן געווארן די קינד האט ער געמאכט ברכות, אדער שהחיינו אדער הטוב והמטיב, אזויווי ווען איינער ס׳געשעט אים א גוטע בשורה, אדער ס׳געשעט אים א גוטע זאך. דער רמב״ם איז נישט אזוי קלאר. ער האט געזאגט ווען ס׳ווערט געבוירן א זון.
Speaker 2:
ניין, אבער ס׳פעלט נישט אויס צו זאגן יעדע זאך.
שהחיינו אויף די מצוה, נישט אויף דעם קינד
Speaker 1:
סאו דא די שהחיינו איז אויף די זעלבע מצוה. דער רמב״ם האט שוין דערמאנט די שהחיינו אין הלכות ברכות, סוף הלכות ברכות, ער האט געזאגט אויף יעדע מצוה הבאה מזמן לזמן מאכט מען שהחיינו, אדער א מצוה וואס קומט נישט מזמן לזמן, ברית מילה איז דאך נאר איינמאל אין לעבן, אבער ס׳קומט על ידי קנין שאדם קונה, אזויווי ער זעט א דוגמא ברית מילה, ער האט א זון און ער מאכט א ברית, מאכט ער שהחיינו אז ער האט געבוירן א זון אז ער קען מאכן די ברית מילה. אבער ס׳איז זיכער א שהחיינו אויף די מצוה, נישט אויף די האבן א קינד. אויף האבן א קינד איז דאך א בשורה טובה, דארף ער מאכן אן עקסטערע הטוב והמטיב אדער שהחיינו.
מנהג אשכנז – מ׳מאכט נישט שהחיינו
Speaker 1:
לעניננו, אונזער מנהג איז אז מ׳מאכט נישט שהחיינו, נאר די ספרדים פירן זיך יא צו מאכן, מחלוקת מחבר רמ״א און אזוי ווייטער.
און די הגהות מיימוניות האט אויף דעם שטיקל, איך זע אז ס׳איז צווישן די אשכנז׳ישע פוסקים געווען אסאך סיבות פארוואס נישט. די הגהות מיימוניות ברענגט ווייל די תינוק איז בצער, און אויף דעם פרעגט מען אים אפ אז מ׳זעט אין חז״ל אז ביי א ברית איז א שמחה.
—
ברכת „להכניסו” – פאר אדער נאך דער ברית?
דער רמב״ם׳ס לשון: „ואחר כך” ביי „אשר קידש”, נישט ביי „להכניסו”
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מיר האבן דאס נארוואס גערעדט וועגן דעם. אויף די דריטע ברכה זאגט דער רמב״ם „ואחר כך”, אז נאך די ברית מילה מאכט מען די ברכה „אשר קדש”. אויף די ערשטע ברכה „להכניסו”, האט דער רמב״ם נישט געזאגט צו מ׳מאכט עס פארדעם אדער נאכדעם. ס׳איז משמע פון זיין לשון אז מ׳מאכט עס פאר די ברית, אזוי טוען אונז אויך.
תשובת הרמב״ם – „להכניסו” איז א ברכת השבח
Speaker 1:
אבער איינער האט א תשובת הרמב״ם, וואס ער האט אים געפרעגט וועגן דעם, האט ער געזאגט אז די ברכה „להכניסו”, האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳איז נישט קיין ברכת המצוות, ס׳איז א ברכת השבח, ממילא קען מען עס מאכן נאכדעם. ברכת המצוות דארף מען מאכן פארדעם, אבער סתם א ברכה קען מען מאכן נאך די מצוה.
קשיא אויף דער תשובה
Speaker 1:
ס׳שטימט אבער נישט וואס דער רמב״ם זאגט דא, ווייל דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מצוה על האב, די ברכה איז סתם א ברכת המצוות, „מצוה על האב למול את בנו”, ער גיבט די טעם. דו קענסט זאגן אז ס׳איז א שבח אויף דעם וואס האט יענע מצוה, דאס איז בעיסיקלי א ברכת המצוות. ס׳שטימט מיר נישט.
Speaker 2:
ניין, אבער ער איז קיינער, עס שטעלט זיך פשוט, פארוואס נאר דער טאטע קען זאגן די ווערטער „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”? די ברכת המצוה האט שוין דער מוהל געזאגט. אבער ער זאגט, פארוואס ער קען זאגן „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”? ווייל ער האט די מצוה „להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. אבער די ברכת המצוה איז נישט געמאכט, דאס איז א ברכת השבח. ער איז נאר מסביר דא.
תשובת רבי אברהם בן הרמב״ם
Speaker 1:
אבער איך וויל צוריקגיין צו די ברכה „אשר קידש ידיד מבטן”. לאמיך ענדיגן דאס, איין סעקונדע. אבער ער ברענגט אז עס איז דא אן אנדערע תשובה פון דעם רמב״ם׳ס זון, רבי אברהם, וואס זאגט אז דער רמב״ם האט יא געזאגט למעשה אז מען דארף זאגן די ברכה פארדעם, און נישט אזוי ווי ער האט געברענגט פון רב האי גאון אז מען קען עס זאגן נאכדעם אויך. איך מיין אז עס שטימט בעסער מיט וואס עס שטייט דא אין רמב״ם, און עס קען זיין אז דאס איז די אמת׳דיגע משנה ברורה, אפשר איז דער רמב״ם חוזר געווען שפעטער. יא.
Speaker 2:
ס׳האט נישט קיין חילוק, ער מאכט עס לאו דווקא פארדעם. אזוי האט געזאגט רב האי גאון און דער רמב״ם אין איין תשובה, אבער נאכדעם זעט מען אז מען האט זיך נישט געפירט אזוי. אונז פירן זיך אויך אז מען זאגט עס פארדעם, אדער בשעת מעשה אז דער מוהל מאכט עס שנעל, נאך דער מוהל׳ס ברכה פון „על המילה”.
—
דיגרעסיע: כריתות און מילה
Speaker 1:
אבער איך מיין די „ציר אנו ציווה להציל ידידות” מיינט פשוט אז עס איז דא א איסור כריתות, א חיוב כריתות אז מען זאל נישט האבן א שבועה פארנעבן נישט. ווען מען מלט זיך, גייט מען ארויס פון די חיוב כריתות. כורת הברית, כריתות. אויב ער איז עובר אויף דעם, באקומט ער כריתות.
Speaker 2:
ניין, ביי די מעשה פון משה רעדט מען וועגן דעם. אז מ׳קומט מיט א „ויבאו שטיין ויבקש המיתו”, „המיתו” איז געווענליך מיין איך בסייף. סתם מיתה בתורה איז אמירה בסייף. ער האט געכאפט א שטיין און ער איז כורת את השד. און מ׳זעט אז דאס איז אזוי ווי א משל פאר די זאך, אז ס׳קען זיין א שורש הנפש מיט א ברית, דאס הייסט א ברית וואס ברענגט נאכדעם תורה און ברענגט דעת, איז דא א שורש הברית. און אויב נישט, איז דא, מ׳איז בעצם דא, מ׳האט שוין באקומען, דער אייבערשטער נעמט אראפ די חיוב כרת.
Speaker 1:
דו זאגסט אז ס׳קען זיין אן אינטערעסאנטע סימבאל אין ברית מילה, אזוי ווי למשל ערב יום הקדוש איז דא א מנהג צו נעמען פון די שמש לעקעך. אויב ס׳איז נגזר געווארן צו בעטן, זאל מען זאגן צוזאמען מיט אים. אויב ס׳איז נגזר געווארן צו שניידן, זאל מען יוצא זיין מיט…
Speaker 2:
זיי זענען מיר מחמיר אויף אחרונים אזוי, זעה איך א חידוש. קען זיין.
—
מילת גרים – ברכת המוהל
הלכה ד – המל את הגרים
Speaker 1:
וואס טוט זיך איבער מילת גרים? האבן מיר פריער געלערנט אז ס׳איז אויך דא א מצוה צו מל׳ן גרים. זאגט דער רמב״ם, מילת הגרים, און די אנדערע ברכה, ס׳איז נישט דער זעלבער נוסח, ס׳איז דא א ספעציעלע נוסח. מ׳זאגט „ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו”. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל לכאורה, לאנג פריער, גלייב איך, האט מען געדארפט זאגן „על המילה”, ווייל ס׳איז נישט די חיוב אויף אים. איך זאג די נוסח וואס איך טראכט. מ׳זאגט די ברכה אזוי: „ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית”.
„דם ברית” – דאפלטע באדייטונג ביי גרים
Speaker 1:
די מצוה פון מילת גרים, וואס א חלק פון דעם לכאורה, ביי ברית איז אויך דא הטפת דם ברית. „שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ”. דם ברית איז זייער וויכטיג, ווייל דם ברית איז א… האלט די שמים וארץ, אן דעם וואלט שמים וארץ נישט געהאט קיין קיום. שנאמר, „אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי”. און דער פסוק גייט ארויף אויף די ברית תורה און ברית מילה. אזוי זאגן די מפרשים, אזוי זעט אויס לכאורה פון דעם וואס ער האט געלערנט אז ס׳מיינט דם ברית מילה.
לכאורה, ביי די גער איז דא ביידע, ווייל ידי דם ברית גייט ער אריין צו ברית תורה.
פארוואס „למול את הגרים” און נישט „על המילה”?
Speaker 1:
סאו איך טראכט, זיי האבן זיך געמוטשעט נעכטן, איינעכטן, האבן זיי געלערנט וואס איז די מצוה פון למול את הגרים. די מצוה צו ווערן א גר, א גוי האט א מצוה צו ווערן א איד. לכאורה, די… און אויך די צווייטע ברכה וואס דו האסט געזאגט, „שאלמלא דם ברית”. סאו, לכאורה, ביי יעדע ברית מאכט מען צוויי ברכות. ס׳איז דא א ברכה „על המילה” אדער „להכניסו”. איך דארף פרעגן פארוואס זאגט מען דא „למול את הגרים”? ווייל דער וואס איז מל מאכט עס, ס׳איז נישטא קיין טאטע דא וואס זאל מאכן „על המילה”.
Speaker 2:
ניין, אבער דער וואס איז מל, ער איז נישט מחויב למול, ער איז נאר מצווה על המילה, אזויווי די מצוה וואס ער כאפט אריין, אבער ער איז נישט מחויב. אבער ער, דער וואס טוט עס, ס׳איז נישטא קיין צווייטער וואס טוט עס בשליחות א צווייטן אדער עפעס. דער מוהל פון די גער, ער טוט די מצוה פון מילת גרים. דער עבד איז דער וואס איז מל אדער…
Speaker 1:
ניין, א גר, א גר, א גר. א גר, אן עבד איז דאך א חילוק. א גר איז ווער ער ווערט געמול׳ט, נישט קיין בית דין. דער מוהל, ער איז דער מקיים די מצוה.
פארוואס ביידע עלעמענטן אין איין ברכה
Speaker 1:
איך זאג אז ביי יעדע ברית איז דא צוויי ברכות, „על המילה” און נאכדעם איז דא א ברכה וואס איז מסביר די ענין פון ברית מילה, למשל די ברכה וואס מיר זאגן „צוה להציל ידיד” – ניין, „צוה” איז יענץ איז א ווערסיע פון ברכת המצות. אבער די צווייטע ברכה וואס מ׳זאגט נאכדעם איז אז מיט דעם איז מען ניצול משחת, מ׳רעדט פון די מעלה אז די וועלט שטייט אויף ברית מילה, א איד קען נישט גע׳הרג׳עט ווערן וועגן דעם, וואטעווער.
ס׳איז דא א ברכה אויף גרים, מאכן ביידע אויף איינמאל. אנשטאט מאכן צוויי ברכות „על המילה” און נאך א זאך, מ׳קען דאך נישט זאגן יענע ברכה אויף גרים ווייל ס׳איז דאך נישט, ער איז דאך נישט קיין ידיד פון אברהם אבינו. ממילא קען מען אויך נישט בעטן די ספעציעלע ברית אבות. בעט מען דא אויף די ברית וואס דער אייבערשטער האט כורת געווען מיט אידן, ס׳זאל ווערן דא פון אן אנדערע ברית. ס׳איז א יוניווערסאל זאך. און דא זעסטו אז דער רמב״ם גייט בעצם אז א גוי קען אויך טון די ברית, טו א ברית און דו וועסט ניצול ווערן.
די מצוה פון א גוי צו ווערן א איד
Speaker 1:
בעצם, וואס דארף א גוי טון? א גוי דארף ווערן א איד. איך זאג אז ס׳איז דא א מצוה אויף יעדן גוי צו ווערן א גר, לדעתי בלי ספק, און דאס איז די מצוה פון וואס מ׳רעדט דא פון די גר. נאר א גוי האט נישט די ברכת המצות ווייל ער איז דאך א גוי, א גוי האט נישט קיין מצוות. אבער למפרע, נאכדעם וואס ער איז געווארן א איד, איז דאך געווען א מצוה צו ווערן א איד, און נאר אזוי דארף עס זיין צו זיין א גוי. און דאס „דם ברית” מיינט דאך די דם ברית, פון דעם ווערט מען א איד, אויף דעם איז נישט קיין שום עבירות, פארשטייסט? איך מיין אז דאס איז די טייטש. ס׳איז זייער שיין, ס׳איז מער יוניווערסאל ווייל ס׳איז דאך א גר.
פארוואס דער מוהל מאכט די ברכה, נישט דער נימול
Speaker 2:
אבער פארוואס זאל נישט די… מ׳זעט עפעס אז דער מוהל מאכט די ברכה, נישט דער נימול. איך טראכט וועגן אן אדאלט, א איד וואס פאר סאם ריזען האט מען אים נישט גע׳מל׳עט, פארוואס זאל ער נישט מאכן די ברכה אויף זיין אייגענע מילה? אדער דער גר, ער טוט דאך די מצוה, זאל ער…
Speaker 1:
אבער ער טוט נישט די מעשה, חוץ אויב ער שניידט זיך אליין. אברהם אבינו האט זיך אליין געשניטן, אפשר איז דאס אנדערש, אבער חוץ פון דעם.
—
מילת עבדים – ברכת המוהל
הלכה ה – המל את עבדיו
Speaker 1:
אקעי, „המל את עבדיו”. המל את עבדיו מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ”. ביי א מל עבד של אחרים, מ׳קען נישט זאגן למול ווייל ער האט נישט אויף אים די חיוב, זאגט ער „על מילת עבדים ולהטבילם לשם ברית” איז די רמב״ם׳ס לשון. ביי א מל אדם גדול, א זייטיגער עלטערער וואס קומט אריין יעצט ווערט ער א גער אדער אן עבד, געווענליך זאל זיין א געוויסע צניעות, זאל זיין א געוויסע איידלקייט.
הלכות מילה, פרק ג׳ – המשך: ברכת מילת עבדים, מילת אדם גדול, ספק מילה, ומילת הגוי
ברכת המוהל ביי מל׳ן עבדים
המלת עבדו, מברך ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית, די זעלבע נוסח, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה.
ביי א מל עבד של אחרים קען מען נישט זאגן “למול”, ווייל ער האט נישט אויף אים די חיוב, נאר “על מילת עבדים ולהטיף מהם דם ברית”, איז דער המשך.
מילת אדם גדול – צניעות ביי דער מילה
ביי מל אדם גדול, איז דא א זייטיגע הלכה וואס קומט אריין, גענוי ווי מ׳רעדט פון א גר און אן עבד. ביי א מילה דארף זיין א געוויסע צניעות, עס דארף זיין א געוויסע איידלקייט. געווענליך ביי א ברית מילה איז דאך א בעיבי. א בעיבי, א בעיבי׳ס ערוה איז נישט שייך, מ׳איז נישט מקפיד אויף א ערוה פון א בעיבי, על כל פנים נישט ביי א ברית מילה. אבער א מל אדם גדול, צריך לכסות ערותו עד שיברך, ואחר כך מגלהו ומל.
חקירה אין די ראשונים: פארוואס איז ערוות קטן נישט א פראבלעם ביי ברית מילה?
ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע חקירה אין די ראשונים פארוואס טאקע. ס׳איז דא אפילו א שאלה פון די תוספות און רמב״ם אין הלכות קריאת שמע, זאגט דער רמב״ם אז מ׳טאר נישט ליינען קריאת שמע קעגן ערוות קטן. נאר מ׳שלאפט מיט די אייגענע קינדער, מ׳איז צוגעדעקט, אבער סתם ערוות קטן זאגט דער רמב״ם נישט. ס׳קען זיין אז סתם איז דא א חילוק צווישן ברכה מיט קריאת שמע.
אבער די ראש זאגט אז ס׳קען נישט זיין, ער מאכט א ברכה, דער אייבערשטער האט געגעבן א מצוה מ׳זאל מל׳ן א בעיבי, זאגסטו אז די מצוה איז אן ערוה? ס׳איז דאך דא א קדושה יעצט. אן אדם גדול איז נישט אנדערש, ס׳איז נישט טאקע אן ערוה, אבער א בעיבי קענסטו נישט זאגן אז ס׳איז אן ערוה, ס׳איז א מילה, ס׳איז א מצוה.
ס׳איז דאך אן ענין פון כבוד די מצוה. ס׳איז דא אפילו די כלים, מיר ווייסן מיר האבן פריער געלערנט מצבים ווען ס׳איז דא א ספק מיט א חיוב מילה, און מיר האבן עס געלערנט לגבי דוחה זיין שבת און אנדערע זאכן.
גר שמל קודם שנתגייר, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס – הטפת דם ברית אן ברכה
זאגט דער רמב״ם אזוי: גר שמל קודם שנתגייר, וואס ער האט זיך גע׳מל׳ט נאך פאר ער איז זיך מגייר, די זעלבע זאך, ער האט זיך שוין גע׳מל׳ט, ער האט זיך גע׳מל׳ט אלס גוי, מ׳מאכט א הטפת דם ברית. וקטן שנולד מהול, וואס אויך די הלכה איז אז מ׳איז מטפטף נאר דם ברית, איז ווען מ׳טוט די דם ברית, אין צריכין ברכה, ווייל ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא די דם ברית.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד – ספק ברכות
די ענטפער איז אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז די ברכה איז מספק, אדער ווייל קטן שנולד מהול איז פשוט א ספק על הקדושה. אמת׳דיג, אפילו א גר איז א מחלוקת תנאים, מחלוקת בית שמאי ובית הלל, מחלוקת תנאים פשוט אין בית שמאי ובית הלל. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם וואס ער פסק׳נט אז מ׳דארף מאכן הטפת דם ברית, איז פשוט מספק, ווייל ער ווייסט דאך אז מ׳דארף מאכן מיט זיין נאמען.
אבער ס׳איז א ספק, ערשטנס ווייסן מיר נישט צו דער גוי האט מכוון געווען ביי די מילה לשם מצוות צו טון די מצוה, און נישט… איך מיין נישט, ס׳איז א מחלוקת תנאים צו גר שמל ולא טבל, טבל ולא מל, און איך פארשטיי אז דער רמב״ם פסק׳נט לחומרא אז מ׳זאל מאכן הטפת דם ברית, אבער לחומרא מאכט מען נישט קיין… אבער מ׳חמיר דא, מ׳מאכט לחומרא ביידע וועגן. וכן אנדרוגינוס, אויך מל׳ט מען לחומרא מספק, און מ׳מאכט א ברכה על המילה שאינה ודאי.
אקעי, איז דער ראב״ד איז מחולק, דער ראב״ד האלט אז ספק דאורייתא מאכט מען יא א ברכה. ס׳איז דא א מחלוקת, דער ראב״ד האט אסומ׳ט אז ספק ברכות איז נישט קיין כלל, ווייל ס׳איז אנדערש. אבער דער ראב״ד האט, ס׳איז דא א תוספות וואס מיר האבן געלערנט אין גמרא וועגן ודאי דבריהם וספק דבריהם. דער ראב״ד האט אסומ׳ט אז ספק דבריהם מיינט צו זאגן אז ס׳איז נאר א ספק מדרבנן, אזויווי דמאי, מדאורייתא איז אפילו נישט קיין ספק, דעמאלטס מאכט מען נישט קיין ברכה. אבער ווען מ׳האט ממש א ספק דאורייתא, טענה׳ט דער ראב״ד אז מ׳מאכט יא א ברכה.
און דער רמב״ם האט געהאלטן אז אפילו דעמאלטס איז עס א ספק דרבנן, ווייל א ברכה איז דאך נאר מדרבנן, ס׳איז אויף צו טון די מצוה דארף מען, אבער די ברכה איז א מדרבנן, דאס טייטשט ספק ברכות להקל, ס׳מאכט מען נישט קיין ברכה. דער רמב״ם איז זייער קעגן מאכן מער ברכות, יא?
אז די אנדערע וואס קריגן זיך אויפ׳ן רמב״ם האלטן אזוי ווי אז ס׳איז א דין אין די מצוה, ממילא… איי, ספק דאורייתא? איז א מחלוקת צו מ׳מאכט א ברכה.
גוי וואס וויל אראפנעמען זיין ערלה פאר רפואה – אסור לישראל למולו
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, גוי, איז אזוי, מיר האבן געלערנט וועגן מל׳ן א גוי, גייען מיר לערנען נאך א הלכה וועגן מל׳ן א גוי. זאגט דער רמב״ם, גוי שצריך לחתוך הערלה מפני מכה או שחין שנולד, וואס א גוי וואס וויל שניידן זיין ערלה, אבער ער טוט עס ווייל ער וויל פטור ווערן פון עפעס א מחלה אדער א מכה אויף יענע פלאץ, אסור לישראל לחתוך אותה, טאר נישט א איד זיין דער וואס טוט די ברית מילה, די ברית, די אפשניידן. פארוואס? ווייל ס׳איז דא א דין אז אידן טארן נישט אויסהיילן גוים בחנם.
דער דין פון “לא תחנם” – לא מעלין ולא מורידין
דער דין, דער דין פון “לא תחנם” ווערט געלערנט אין מסכת עבודה זרה, “לא תתן להם חנייה”, “לא תחנם”. די גמרא זאגט דארט, “לא מעלין ולא מורידין”. א איד טאר נישט ראטעווען א גוי פאר בחנם. “ולא מורידין אותן”, אבער מ׳טאר אויך נישט א איד הרג׳ענען א גוי, מוריד זיין צו א סכנה. אבער על כל פנים, א איד טאר נישט טון בחנם פאר א גוי סתם אזוי אן ערנסטע רפואה.
אפילו ס׳איז נישט א מצוה, סתם א רפואה, מיינט דאס אז מ׳טאר נישט. חוץ א דאקטער אין א מצב וואו מ׳מעג, אבער סתם אזוי טאר א איד נישט זיין דער וואס טוט א “מעדיקעל פראסידזשער” אדער א רפואה׳דיגע זאך פאר א גוי.
דער רמב״ם׳ס חידוש: א גוי קען מקיים זיין יעדע מצוה
זאגט דער רמב״ם, דא וואלט לכאורה יא א איד געדארפט מעגן, ווייל למעשה איז דאך דאס א מצוה. דער רמב״ם האלט אז אויך א גוי זיך צו מל׳ן איז א מצוה. יעדע זאך וואס א גוי טוט, א מצוה וואס שטייט אין די תורה, און ער טוט עס לשם מצוה, קען א גוי אריינכאפן א מצוה. ס׳געשעט דאך דא א מצוה, אפילו ס׳איז נישט א מצוה רפואית.
אבער זאגט דער רמב״ם, אבער ער קען עס דאך טון שלא נתכוין למצוה. דער גוי טוט עס דאך וועגן א מכה וואס ער האט דארט. סאו ווען ער טוט עס, טוט ער נישט קיין מצוה. סאו איז נישטא קיין מצוה וואס געשעט דאך דא.
אבל אם נתכוין הגוי למול, אויב דער גוי וויל טאקע יא כאפן די מצוה, ער וויל מקיים זיין די מצוה פון מילה, מותר לישראל למולו, ווייל דעמאלט איז דער איד גאר העלפט איינעם טון א מצוה, און דעמאלט איז נישטא די ענין פון “לא מעלין”.
ווי דער רמב״ם לערנט אפ די גמרא אנדערש פון אנדערע
סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אין די גמרא שטייט אז מ׳מאלט נישט א גוי, און די גמרא איז מסביר אז מ׳מיינט נישט לשם גירות, ווייל לשם גירות איז אוודאי מעג מען, אבער מ׳מיינט לשם רפואה. און רוב מענטשן האבן פארשטאנען אז דאס מיינט צו זאגן אז א מילה באלאנגט פאר אידן, מ׳מאכט נישט קיין מילה פאר א גוי. איי, פארוואס זאל א גוי וועלן מילה? אפילו אויב ער וויל, ער האט עפעס א תירוץ, מאכט מען נישט. אוודאי, ס׳פעלט ווערן א איד, ער איז נישט קיין גוי, ער איז א גר.
אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען גאנץ אנדערש, ווייל דער רמב״ם האט באמת יסודות׳דיג געהאלטן אז ס׳איז נישטא אזא זאך א מצוה וואס א גוי טאר נישט טון. יעדע מצוה קען א גוי טון, ער הייסט אן “אינו מצווה ועושה”. אזוי שטייט בפירוש אין הלכות מלכים, יעדע מצוה, חוץ אפשר שבת, און דא אפשר איז יוצא מן הכלל, אבער באופן כללי, יעדע מצוה וואס א גוי טוט האט ער שכר, נאר קיין “אינו מצווה ועושה” איז ער נישט.
ממילא אויך, איז דאך שווער געווען פאר׳ן רמב״ם, פארוואס שטייט אין די גמרא אין תוספות אז זיי מאכן א ברית מילה? האט דער רמב״ם פארשטאנען אז די גמרא מיינט סך הכל צו אסר׳ן, נישט אז רפואה וואלט געווען א ריזן אז מ׳זאל יא מעגן. רפואה איז א ריזן אז מ׳זאל נישט מעגן, ווייל רפואה טאר מען נישט מרפא זיין א גוי. אזוי זאגט מען, משום איבה, ס׳איז דא אפשר אן היתר אויף דעם, אבער באופן כללי די הלכה איז אז רפואה טאר מען נישט מרפא זיין א גוי. סאו רפואה טאר מען נישט מאכן.
אויב אזוי איז דעם רמב״ם שווער געווען, אבער ס׳איז דאך א מצוה, א מצוה טוט מען דאך. ממילא האט דער רמב״ם געטראפן דא א מקור פאר נאך א חידוש׳דיגע זאך. אז דאס וואס ער זאגט אז א גוי קען טון יעדע מצוה, מיינט נישט אז ער קען סתם טון און ער איז יוצא, ער איז מקיים מצוות ווען ער היט שבת. איך ווייס וואס, ווידער גייט זאגן דער גוי פון אמעריקע וועט היטן שבת? בעזרת השם. אקעי.
דער באדינג פון כוונה למצוה ביי א גוי – שטרענגער ווי ביי א איד
על כל פנים, דער רמב״ם זאגט אז א גוי – ער זאגט עס בפירוש אין הלכות מלכים, פעימעסלי, רייט? – אז א גוי, די שכר וואס ער האט ווען ער טוט א מצוה איז נאר אויב ער טוט עס לשם, ער גלייבט אז דער רבונו של עולם האט געגעבן פאר משה רבינו די תרי״ג מצוות, ס׳איז טאקע נישט פאר אים, אבער ער וויל אויך זיין א פארט פון דעם, ער וויל טון א מצוה. אבער סתם ער האלט אליינס אז ס׳איז א גוטע זאך, האלט דער רמב״ם אז ס׳איז גארנישט ווערט. דער רמב״ם איז דאך פעימעסלי מדייק דארט, אז “אחד מחסידי אומות העולם” – “ולא מחכמיהם”, אדער “אלא מחכמיהם”. על כל פנים, קיין מצוה האט ער נישט, ער איז א קלוגער גוי, אבער א מצוה האט ער נישט.
און דא זאגט ער די זעלבע הלכה, אז דער גוי דארף… אז א איד דארף נישט מכוון זיין לשם מצוה. יא, מצוות צריכות כוונה, נישט קיין זאגן א מודה, ער האט נישט געזען, ער האט אויך די הלכה פון רפואה נישט יוצא. אבער א גוי האט נישט קיין שכר פאר טון מצוות נאר אויב ער האט אין זין לשם מצוה, און די כוונה מיינט אסאך מער.
תשובת הרמב״ם וועגן מוסולמענער
ס׳איז דא א תשובה פון רמב״ם, מ׳האט געפרעגט, די מוסולמענער פירן זיך צו מל׳ן, יא? מ׳האט געפרעגט דעם רמב״ם די שאלה. האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳מעג, נאר בתנאי אז דער גוי גלייבט אין נבואת משה, אז ער האט געהייסן די מצות מילה. ס׳איז דא אנדערע אין הלכות מילה, אין הלכות מלכים שטייט אין רמב״ם אז ס׳קען זיין אז ס׳איז דאך אן אמת׳דיגע מצוה, נישט מצות משה, אבער א מצוה פון אברהם אבינו. בני קטורה, וואס אפשר ישמעאל איז אן אייניקל פון אברהם אבינו, האבן אויך א מצוה, נישט אונזער מצוה פון משה, אבער… ער קוקט דאך אין הלכות מלכים ברענגט דער רמב״ם אז בני קטורה… וואס דאס איז די ברית של אברהם אבינו, איז אויך חלב זייער. ס׳קען זיין אן עכטע היתר צו מל זיין א ישמעאלי וועגן דעם ברית.
שווערע שאלה: ווער איז דער “גוי” אין דער הלכה?
אבער די זאך איז מיר בכלל שווער, ווייל ווען מ׳רעדט גוי, אסאך מאל מיינט גוי א קנין פון עובד עבודה זרה. איך ווייס נישט צו מ׳רעדט דא פון דעם גוי, ווייל דער גוי עובד עבודה זרה איז זיכער נישט מתכוון למצוה. אבער א גוי וואס איז נישט קיין עובד עבודה זרה איז אויך דער דין “לא מלין אותו מיד”. אבער וואס איז דער דין? ווערט ער חל אויף אים דער דין חסידי אומות העולם? אויב חסידי אומות העולם איז נישטא קיין “מלין אותו מיד”, דארף מען טראכטן. ניין, נאר אויב ער איז א גר תושב.
יא, דו פרעגסט א גוטע קשיא. ס׳שטימט נישט. איך מיין אז דער רמב״ם… פראנקלי, גוי האט געמיינט געווענליך עובד עבודה זרה. דא רעדן מיר דאך נישט פון אן עובד עבודה זרה, ווייל אן עובד עבודה זרה ווייס איך נישט צו ער קען בכלל זיין מתכוון למצוה. אקעי, זייער גוט. זאל ס׳שטימען אזוי. אויב ער טוט עניטינג איז ער נישט מתכוון למצוה. זייער גוט. ס׳איז נישט אמת. ס׳שטימט יא. דער גוי איז נישט מרפא, דער וואס איז נישט מתכוון למצוה. דער וואס איז יא מתכוון למצוה איז מחויב בכלל מאכן מילה.
פראקטישע אנווענדונג – דער גוי וואס בעט פאר רפואה
איך וועל דיר זאגן צווישן וואס. א מענטש וואוינט אויף א בלאק מיט גוים. די גוים, לאמיר זאגן, זענען אין א קאטעגאריע פון וואוילע גוים. נאר יעצט, ווען ער קומט בעטן אז מ׳זאל אראפנעמען זיין ערלה וועגן א מכה, ווייסטו אז ער טוט עס נישט וועגן א מצוה, ער טוט עס פאר רפואה. זייער גוט. סאו יעצט טוט מען נישט, וועגן אזא רפואה. אויב ס׳איז דא א היתר אויף יענע הלכה, וועט מען טרעפן די היתר, אבער דער רמב״ם לערנט דאך נאר אפ די גמרא. דער אנדערער גוי וואס איז מתכוון למצוה, אוודאי, דער גוטער גוי. דער גוי איז א שוטה, ווייל א איד וואלט דאך אוודאי געזאגט, “איך האב אוודאי מכוון אויף די מצוה, איך האב א מכה אויך.” איך האב איך אריינגענוצט א געלעגנהייט צו טון א מצוה.
דיגרעסיע: דער חילוק צווישן אידן און גוים אין צוגאנג צו מצוות
דער פראבלעם מיט די גוים זענען, חס ושלום, יוטיוב דא, בקיצור, אז ער ווייסט נישט אז מ׳קען פרעסן קוגל און טון א מצוה. איך האב געהערט א שמועס פון ר׳ דניאל אלתר, ר׳ דניאל אלתר, דו ווייסט ווער, יא? ר׳ שאול׳ס ברודער. ער זאגט א שמועס אין א ישיבה הכנה פאר שבועות. ער זאגט ער נאך די גמרא אז מען האט געבעטן די גוים צו ווילן די תורה, און זיי האבן אלע געזאגט ניין. פרעגט ער, פארוואס די אידן האבן יא געזאגט יא? האט מען זיי דארט נישט געפרעגט? זאגט ער, ווייל די אידן ווייסן אז מען טרעפט א וועג ארויס. ס׳שטייט ליטערגוי, נאר מען קען מאכן א היתר מכירה. דער איד האט זיך צושראקן, מען טאר נישט. דא וועט זיך טרעפן א וועג. שמעו נא רבותי, דער רמב״ם גייט ענדיגן מיט די מעלה פון מצות מילה.
הלכות מילה, פרק ג׳ – המשך: די מעלה פון מילה
ערלה – א חרפה אפילו פאר רשעים
ווען מ׳וויל רעדן וועגן רשעים, זאגט מען “ככל הגוים הערלים”. סאו, מ׳וויל אויסלאכן איינעם, רופט מען אים אן ערל. זעט מען אז ערלה איז אן עקלדיגע זאך. יא, ס׳איז דאך אפילו א רשע שעמט זיך מיט דעם.
אברהם אבינו – נישט “שלם” אן מילה
“גדולה מילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם”. און די פארקערטע פון דעם, די מעלה, הייבט אן מיט די חסרון. “גדולה מילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם”. אברהם אבינו, אמת, ער איז דער ידיד, דער גרויסער ידיד, אבער ווי לאנג ער האט זיך נישט גע׳מל׳ט – יא, לויט די וואס לערנען אז יתרו האט גע׳מל׳ט אברהם, אבער סוף כל סוף איז ער אברהם אבינו – אבער דאך ווערט ער נישט גערופן שלם עד שמל, ביז ער האט זיך גע׳מל׳ט, שנאמר “התהלך לפני והיה תמים”. ער איז אן גאנץ, ער איז אן שלם, און דעמאלטס ווערט ער “בריתי ביני ובינך”.
דער צוזאמענשטעל מיט רשעים – א דבר הפוכה
סאו, אין אנדערע ווערטער, ס׳איז גאר א דבר הפוכה. אפילו א גוי וואס ער טוט אלע מיני חזיריי, וואס רופט מען אים אן? ערל. דאס איז די ערגסטע זאך. אפילו א צדיק, אזויווי אברהם אבינו, ער טוט אלע מצוות, ווען רופט מען אים תמים? נאר מיט א ברית מילה. דאס איז פשוט די מעלה.
“כל המפר בריתו של אברהם אבינו” – אין לו חלק לעולם הבא
“כל המפר בריתו של אברהם אבינו”, און ער מל׳ט נישט זיין קינד, אדער ער מל׳ט זיך נישט, ווען ער האט געלאזט זיין ערלה, או משך, ער האט געמאכט אז מ׳זאל נישט זען די ערלה, אז מ׳זאל נישט זען אז ער איז גע׳מל׳ט, אף על פי שיש בידו מעשים טובים הרבה, אפילו ער האט אסאך מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
אה, דאס שטימט זייער גוט מיט וואס איך האב יעצט געזאגט, אז מילה איז אפילו א רשע איז נאך ערגער ווי א רשע. און דא זאגט ער, אפילו א צדיק, אויב ער האט נישט קיין מילה, איז ער גארנישט.
אבער ס׳שטימט אויך זייער גוט אז כשם שנכנס לברית, אזוי קען ער גיין תובע מעשים טובים, און ער גייט קענען זוכה זיין צו עולם הבא, ווייל אן דעם איז גארנישט ווערד געווען זיין תורה אן די מעשים טובים.
אבער דער רמב״ם ברענגט דאס נישט פשטות צו מסביר זיין די הלכות המייפה ברית, נאר צו ווייזן די מעלה פון מילה.
משה רבינו – “שלא נתלה לו אפילו שעה אחת”
זאגט דער רמב״ם, “בוא וראה כמה חמורה מילה”, ווי הארב איז די מצוה פון מילה, “שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת”.
“ויהי הוא בדרך”, שטייט אין די תורה, אז ווען ער איז געגאנגען אין וועג, משה רבינו מיט זיין ווייב ציפורה מיט די קינדער, איז געבוירן א קינד, און “וישב משה רבינו”, ער האט זיך מתעכב געווען, ער האט נישט גלייך גע׳מל׳ט ווען ס׳איז געקומען די מצוה, איז געשען אז “ויפגשהו מלאך ה׳ ויבקש המיתו”, ס׳איז געווען א סכנה, און נאכדעם האט ציפורה גענומען א צור און גע׳מל׳ט.
זעט מען אז די צייט פאר משה רבינו איז געקומען די עונש גלייך. זעט מען אז מילה איז א זאך וואס מ׳דארף טון שנעל.
דער פשט פון משה רבינו׳ס עונש
אויב איך געדענק, איז די פשט אז רש״י זאגט אזוי יא, אפשר שטייט דאס אין די גמרא וואס ער ברענגט, אז ער האט נישט געוואלט מל׳ן ווייל ער האט געזאגט אז בדרך מל׳ט מען נישט ווייל ס׳איז א סכנה דורך הדרך. האט דער אייבערשטער געזאגט, “אקעי, אבער יעצט במלון, די רגע וואס דו האסט זיך אפגעשטעלט קענסטו דאך שוין.” דא זעט מען אז אפילו שעה אחת האט מען נישט געווארט.
צוויי חידושים פון דעם מעשה
איך האב געטראכט צוויי זאכן וואס מ׳זעט פון דא.
איינס, אז פון דא שטימט אביסל מיט די שיטות וואס מיר האבן געלערנט אין אנהייב, אז ס׳איז דא א כרת אויף נישט זיך מל׳ן, און ס׳איז דא די מחלוקת הרמב״ם והראב״ד. דער רמב״ם זאגט אז ער איז נאר חייב כרת אויב ער האט זיך קיינמאל נישט גע׳מל׳ט און ער איז דורכגעגאנגען זיין גאנץ לעבן, און דער ראב״ד זאגט אז ער איז א גאנצע צייט עומד בכרתו. זעט מען אזוי ווי ס׳איז געקומען צו משה רבינו א המיתה, עפעס וואס איז ענליך צו כרת, אן עונש פאר׳ן זיך מתעצל זיין.
און די צווייטע זאך האב איך געטראכט, אז דער רמב״ם זאגט אז מצוות מילה דארף מען טון צופרי. ס׳איז געווען אפילו שעה אחת מיינט אפילו ביום השמיני אליין. אפשר איז נישט קיין ביום השמיני אליין, אבער לפי גדלותו של משה רבינו, ווייל ס׳קומט זיך נישט אויף דעם קיין חיוב מיתה, אבער לפי גדלותו של משה רבינו, אפילו שעה אחת קען דא מיינען ממש פון ווען די חיוב, נישט ווען די חיוב איז שוין אדורך.
צוויי וועגן צו פארשטיין דעם עונש – דער ליובאוויטשער רבי
מען דארף וויסן, דאס האב איך געזען דא ער ברענגט פון דעם ליובאוויטשער רבי׳ן מיינעך, אז ס׳איז דאך דא צוויי וועגן וויאזוי מען טראכט. אמאל זאגט מען אז אזא צדיק איז מען מעניש אויף קלענערע עבירות, און אמאל זאגט מען פשט טייטש פון דעם מדרש איז נישט פונקט פארקערט – משה רבינו איז דער גרעסטער צדיק, און פאר די קליינע זאך האט מען אים… ווייל געווענליך א צדיק האט פראטעקציע. דאס איז אזא וויכטיגע זאך, האט ער שוין קיין שום פראטעקציע, אפילו שעה אחת לנטילת עולם הבא, ווייל געווענליך זכות תולה… ער האט אנדערע זכותים.
סאו הגם ס׳שטייט אמאל אז צדיקים מדקדקים האבן פשטות די איינציגסטע סברא, די נארמאלע סברא איז פארקערט, און ס׳שטימט נישט די מדרש. פארשטייסט? קענסטו זאגן דווקא משה רבינו, איך בין א משה רבינו, איך האב נישט קיין פראבלעם.
און נאך א זאך, ווייל ס׳שטייט דאך אז די אידן זענען נישט געווען גע׳מל׳ט, האט מען זיך ערשט גע׳מל׳ט. יא, ס׳שטייט אין מדבר האבן זיי נישט געקענט מל׳ן. אבער משה האט געפאדערט די אייבערשטער מער.
שלש בריתות אויף די תורה
סאו דרייען מיר ווייטער נאך פון די חשיבות פון ברית. איך האב מצות התורה ניתנה על שלש בריתות בלבד. דריי מאל שטייט אז דער אייבערשטער האט געמאכט א ברית מיט אידן איבער די מצוות התורה.
שנאמר “אלה דברי הברית” אין פרשת דברים, און דארט זאגט ער ווייטער, אין סוף ספר דברים, און דארט זאגט ער “מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב”. שטייט צוויי מאל ברית אין דעם פסוק. ושם הוא אומר אין פרשת נצבים, “אתם נצבים היום… לעברך בברית ה׳ אלקיך”, די ברית פון דעם וואס משה רבינו זאגט פאר די אידן.
ס׳איז שוין צוויי בריתות בעצם, און ס׳שטייט אויף דעם דריי מאל די ווארט ברית. ס׳איז די ברית פון הר סיני, און נאכדעם די ברית פון משה רבינו, אבער דאס ווערט אנגערופן אין די תורה שלוש בריתות.
דיסקוסיע: וויפיל מאל שטייט “ברית”?
Speaker 1: ער ברענגט אין זיין ספר, ער פרעגט, ס׳שטייט דאך צוויי מאל ברית אויף די תורה, און נאכאמאל. אבער דא סוף, דאס איז סוף ספר דברים, אין פרשת נצבים, ווי איך געדענק, “אלה דברי הברית”, דברים כ״ח, איז שטייט אויף די גאנצע תורה “אלה דברי הברית”, “מלבד הברית”, “לעברך בברית”. שטייט דריי מאל די ווארט ברית, זעט מען אז די גאנצע תורה איז דריי מאל ברית.
Speaker 2: תאילו על המילה… ניין, איך זאג, צוויי מאל איז געשען א מעמד הברית, אבער די תורה דערמאנט דריי מאל די חשיבות דערפון.
Speaker 1: ס׳מיינט נישט דאס, ס׳מיינט וויפיל מאל ס׳שטייט די ווארט.
מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם פיל מאל.
דרייצן בריתות אויף מילה
און דער רמב״ם מוז שרייבן דאס ווארט “ברית”, ווייל “ולא ימול ונכרת” איז “שלוש עשרה בריתות נכרתו על המילה”, שנאמר, רעכנט דער רמב״ם אויס דרייצן מאל:
“ואתנה בריתי ביני ובינך”
“אני הנה בריתי אתך”
“והקימותי את בריתי ביני ובינך”
“והיתה לברית עולם”
“ואתה את בריתי תשמור”
“זאת בריתי”
“את בריתי תנצורו”
“והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם”
“ואת בריתי הפר”
“והקימותי את בריתי אתם לברית עולם”
“ואת בריתי אקים את יצחק”
סיום הלכות מילה וספר אהבה
און מיט דעם איז דער רמב״ם מסיים ווי א דבר טוב מיט די כריתת ברית וואס דער אייבערשטער האט אפן מיט אידן, “ברוך רחמנא דסייען”, וואס האט געענדיגט די הלכות מילה, און מיט דעם “נגמר ספר שני בעזרת ש-די”, און מיט דעם האבן מיר געענדיגט די צווייטע ספר, ספר אהבה.
דיסקוסיע: פארוואס שרייבט דער רמב״ם “ש-די”?
Speaker 1: דא שטייט יא ש-די, ס׳שטייט נישט… מ׳קען זיך מסביר זיין פארוואס ער האט עס געזאגט, אבער ער זאגט נישט אז דער אייבערשטער׳ס נאמען איז נאר רחמנא ביים ענד, אבער ש-די מעג מען יא שרייבן.
Speaker 2: אהא. מיר זענען אפגעפארן פון דעם. אקעי.
Speaker 1: ס׳שטייט דא אז ש-די איז די י״ד, די פערצן ספרים. ס׳איז שוה צו געבן איינע פון די פערצן ספרים.
ווידער, דער רמב״ם איז דאך געווען… דער רמב״ם האט זיך דא געטראפן א ים פון תורה, און די… די… שאין להם דעת, דאס הייסט, דער רמב״ם האט טויזנטער הלכות, ער דארף נאר אריינלייגן הלכות אהבה.
Speaker 2: איז וואס איז שייך דא “שאין להם דעת”?
Speaker 1: מאך א ספר איז דא… ווייל א כלל, דער רמב״ם׳ס ספר מאכט א “יד”, מ׳קען האלטן די תורה, ס׳זאל זיך נישט ענדיגן אויף אייביג. און פונדעסטוועגן דארף מען מאכן “די”, ווייל דער רמב״ם האט אייביג געווען זיכער אז דער רמב״ם האט געהאט זאכן וואס מ׳קען נאך אריינלייגן אין ספר אהבה, נאך הלכות. האט דער רמב״ם געהאלטן אז מיר האבן א ספר וואס מ׳קען לערנען, ס׳זאל נישט זיין ענדלאז און אזוי ווייטער.
זעקס און פערציג פרקים אין ספר אהבה
און די סך הכל איז דא אין דעם ספר זעקס און פערציג פרקים:
– פערצן פון קריאת שמע
– פופצן פון תפילה
– צען פון תפילין מזוזה ספר תורה
– דריי פון ציצית
– עלף פון ברכות
– און דריי פון מילה
און דאס איז די ענד פון זעקס און פערציג.
זעקס און פערציג איז עפעס א סוד.
Speaker 2: וואס איז די סוד פון זעקס און פערציג? דו ווייסט?
Speaker 1: “מעמיד הכל”.
Speaker 2: ווייסט נישט. אקעי.
—
א גוטן שבת, א גוט יאר.
הלכות מילה פרק ג׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/77v4ht01vnw6rti9jyfbf/DR105.mp4?rlkey=oo5984hr2b32teb9wr1jzqcu6&dl=0
הלכות מילה פרק ג׳ – וידאו
הלכות מילה פרק ג׳
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די ברכות ביי א ברית מילה: די ברכה פון דעם מוהל (“על המילה” אדער “למול את הבן”), די ברכה פון אבי הבן (“להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”), און די ברכה “אשר קדש ידיד מבטן”. דער רמב״ם קלערט אויס די חילוק צווישן די מצוה פון כלל ישראל צו מל׳ן יעדן ערל און די ספעציעלע מצוה פון א טאטע צו מל׳ן זיין זון. אויך ווערן דורכגענומען די הלכות פון מילת גרים און עבדים, די דין פון א גוי וואס וויל זיך מל׳ן פאר רפואה, און דער שיעור ענדיגט זיך מיט די גרויסע מעלה פון מצות מילה און די דרייצן בריתות וואס דער אייבערשטער האט געמאכט אויף מילה.