הלכות מילה פרק א׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות מילה, פרק א׳ — רמב״ם
הקדמה כללית
הלכות מילה הוא החלק האחרון של ספר אהבה של הרמב״ם, המורכב משלושה פרקים קצרים. ספר אהבה כולל אחת עשרה מצוות, כולן מצוות עשה, ומילה היא האחרונה.
במילה ישנם שלושה חיובים: (1) חיוב על האב למול את בנו, (2) חיוב על בית הדין למול בני ישראל, (3) חיוב על האדם עצמו למול את עצמו אם לא נימול. זה מקביל להלכות תלמוד תורה: אב צריך ללמד את בנו, חכמים/בית דין צריכים ללמד תלמידים, ומי שלא למדו אביו צריך ללמוד בעצמו.
קיים קשר בין ברית ותורה — “ברית ותורה” (מברכת המזון), כאשר ברית קודמת לתורה. ברית היא מה שעושים עם הגוף, וזה מביא את האפשרות ללמוד תורה.
—
הלכה א׳ — מצות עשה שחייבים עליה כרת
“מצות עשה אחת, והיא למול את הזכרים ביום השמיני… מילה מצות עשה שחייבים עליה כרת, שנאמר ‘וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא׳.”
פשט:
מילה היא מצות עשה שחייבים עליה כרת. הרמב״ם מביא את הפסוק שמי שלא נימול, נכרת.
חידושים והסברות:
1) פתיחה יוצאת דופן של הרמב״ם: בדרך כלל במצות עשה הרמב״ם מתחיל עם המצווה עצמה, ובלאו מתחיל “אסור כך, ומי שעובר…”. כאן לעומת זאת מתחיל מיד עם “מצות עשה שחייבים עליה כרת” — הוא רוצה להדגיש שזו חמורה יותר מכל מצוות העשה האחרות בספר אהבה. הסגנון יוצא דופן כי הוא מדבר למי שכבר יודע מהי מצות עשה, במקום כרגיל שהוא מניח בפני מי שלא יודע כלום.
2) מילה ופסח — מצוות העשה היחידות עם כרת: מכל ל״ו כריתות רק שתיים הן מצוות עשה — קרבן פסח ומילה. זה הגיוני כי שתיהן יסודות היהדות: מילה היא הברית, ופסח הוא הבריאה החדשה של יציאת מצרים. גם שתיהן “קדמו” למתן תורה — אברהם אבינו כבר נימול, וקרבן פסח הובא במצרים עוד לפני מתן תורה. בשתיהן כבר כתוב “ונכרתה”. גם מוזכר “דם פסח ודם מילה” — שהם קשורים.
—
הלכה א׳ (המשך) — על מי מוטל החיוב
“מצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את כל עבדיו… שנאמר ‘יליד בית ומקנת כסף׳.”
פשט:
האב מחויב למול את בנו, והאדון מחויב למול את עבדיו — הן יליד בית (נולד אצלו בבית משפחה) הן מקנת כסף (עבד שנקנה).
חידושים והסברות:
3) מקור חיוב מילה בעבדים — מחלוקת בהבנה: קיימת דיון האם חיוב מילה בעבד נובע מכך שהעבד עצמו מחויב במצוות (כאישה), או שזה חיוב חיצוני על האדון. צד אחד אומר: עבד שבא לאדון נעשה מחויב במצוות כאישה, ומילה שייכת אצלו (בניגוד לאישה שאינה שייכת). הצד השני (לפי עניות דעתי) הוא שהחיוב על האדון הוא דבר עצמאי — יהודי שיש לו עבד צריך למולו, בדומה לכך שאב מחויב על ילדיו. זה לא בגלל שהעבד עצמו מחויב במצוות.
—
הלכה א׳ (המשך) — עבר האב ולא מל
“עבר האב או האדון ולא מל אותם, הרי זה ביטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בו לעצמו.”
פשט:
אם האב או האדון לא מל, ביטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת — כי כרת הוא רק על האדם עצמו (“הנפש ההיא”).
חידושים והסברות:
4) שני דינים נפרדים — חיוב המעשה וחיוב כרת: האדם שעליו חלה הכרת (הזכר שאינו נימול) אינו אותו אדם שיש עליו חיוב לעשות את מעשה המצווה (האב/אדון). היה אפשר לפרש את הפסוק שאומר לאב: “אם לא תמול את בנך, בנך יכרת” — אבל הרמב״ם לומד שכרת הוא רק “בו לעצמו”, על האדם עצמו.
—
הלכה א׳ (המשך) — חיוב בית דין
“ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד בזמנו… ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם.”
פשט:
בית דין יש להם מצווה למול את הבן או העבד בזמנו, ולא להשאיר ערל — לא בישראל ולא בעבדיהם.
חידושים והסברות:
5) “ולא בעבדיהם” — תמיכה לצד שחיוב מילת עבדים הוא על האדון: הלשון “עבדי ישראל” מראה שעבדים גם צריכים להיות נימולים — לא בהכרח כי לעבד עצמו יש דין ישראל, אלא כי יש חיוב על כלל ישראל שעבדיהם יהיו נימולים.
—
הלכה א׳ (המשך) — אין מלין שלא מדעתו
“אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו — בית דין מלין אותו בעל כרחו.”
פשט:
אין למול את בנו של אדם ללא ידיעתו. אלא אם כן עבר ונמנע ממילה, אז בית דין מלין בעל כרחו.
חידושים והסברות:
6) סדר קדימה — אב תחילה, בית דין אחר כך: חיוב בית דין אינו חיוב מקביל לחיוב האב, אלא חיוב משני. אין לחשוב שבית דין הולכים וממלים ילדים בני שמונה ימים — לא, עיקר החיוב הוא על האב. תפקיד בית דין מתחיל רק כאשר האב עובר ולא מל. רק אז יש לבית דין חיוב למול בעל כרחו. זה לא ש״מי שרוצה יכול” — לאב יש החיוב האמיתי, ובית דין הם רק גיבוי.
7) פירוש “בית דין מלין אותו בעל כרחו”: הפשט אינו שבית דין עצמם לוקחים את הילד וממלים אותו. הפשט הוא שבית דין מפעילים לחץ על האב שימול. זה מתאים להמשך — “נתעלם מבית דין” פירושו שהאב התחבא מבית דין, “ולא מלו אותו” פירושו שהאב לא ציית. בית דין לא הולכים ובודקים באופן אקטיבי כל ברית, אלא כשזה מגיע לתשומת ליבם.
—
הלכה ב׳ — נתעלם מבית דין, חיוב על עצמו, כרת עד שימות
“בית דין מלין אותו בעל כרחו… נתעלם מבית דין ולא מלו אותו… כשיגדל הוא חייב למול את עצמו… וכל יום ויום שעובר עליו משגדל ולא ימול את עצמו הרי מבטל מצות עשה… אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.”
פשט:
ישנם שלוש רמות חיוב: תחילה האב, אחר כך בית דין, אחר כך הוא עצמו. כל יום שהוא אינו נימול הוא מבטל מצות עשה, אבל כרת מקבל רק כשמת בהיותו ערל במזיד.
חידושים והסברות:
1) טבע חיוב מילה — חיוב ש״מחפש מארח”: עיקר חיוב מילה הוא שאדם צריך להיות נימול — זה היסוד. החיוב “מחפש בעל בית” — מי יכול לקיימו עכשיו? תחילה האב, אחר כך בית דין, אחר כך הוא עצמו. זה לא שבבר מצווה מתעורר חיוב חדש, אלא אותו חיוב עובר למי שיכול לעשותו עכשיו.
קושיה על החידוש: מהיכן לוקחים שהחיוב “מחפש מארח”? הרי כתוב פשוט שלאב יש חיוב, אחר כך לבית דין, אחר כך לו עצמו — אבל לא כתוב שהכל נובע מחיוב אחד על האדם עצמו. תירוץ: קשה לומר שהחיוב מתחיל אצל האדם עצמו, כי הוא עדיין תינוק בן שמונה ימים. אבל היסוד הוא שהתורה רוצה שיהודי יהיה נימול — זה העיקר, והחיוב נופל על מי שיכול לקיימו.
2) חיוב בית דין — לא רק כפייה כמו בכל המצוות: חיוב בית דין במילה אינו רק החיוב הרגיל של בית דין לכפות על כל המצוות. זה חיוב מיוחד — כל היהודים הם חלק מענין המילה, לא רק האב לבדו.
3) מצות עשה שאין קבוע לה זמן — מתי יש ביטול? מילה היא מצות עשה שצריך לקיים כל החיים. שמירת שמונת ימים היא מצווה נוספת (הידור), אבל עיקר המצווה היא שיהודי צריך להיות מהול. כל רגע שהוא אינו נימול עומד עליו “עשה זאת.” אבל מתי לא עשה זאת באופן סופי? רק כשמת — אז יודעים שלא עשה זאת כל חייו.
4) כרת עד שימות — שיטת הרמב״ם: הרמב״ם בפירוש המשניות אומר שזה חידוש — הוא לא יודע מצווה אחרת בכל התורה שהעונש בא לאחר המוות. אבל זה הגיוני כי זו מצות עשה שצריך לעשות, וכל עוד חי יכול עדיין לתקן.
לפי שיטת הרמב״ם בסוף הלכות תשובה, שכרת פירושו שהנשמה לא מקבלת השארת הנפש (רק הדעת שעשה תורה ומצוות ממשיכה לחיות) — זה מתאים מאוד. הוא מת, ועכשיו לא מקבל השארת הנפש.
אבל — אם כרת פירושו מיתה בגיל צעיר (מיתה בידי שמים), נעשה זה קשה מאוד: איך אפשר למות צעיר אחרי שכבר זקן?
5) השגת הראב״ד — כרת והתראה: הראב״ד סובר שכרת אפשר לקבל רק כשיש התראה. במילה ההתראה ספק — כי אולי האדם ימול את עצמו מחר. הראב״ד עונה: בידי שמים אין ספק — הקב״ה יודע אם האדם ימול את עצמו או לא. לכן אפשר לתת כרת אפילו קודם.
6) מחלוקת רמב״ם וראב״ד ביסוד כרת: הרמב״ם סובר: כרת אינו עונש מיתה בידי שמים (אלא אובדן השארת הנפש), לכן זה בא רק במוות. הראב״ד סובר: כרת הוא חומר הדבר — זו קטגוריה של עבירה שיש עליה כרת, והאדם חי עם חיוב כרת עליו. אבל הראב״ד גם מודה שכשאדם נימול, אין לו יותר כרת — אז מה קרה לכל הכריתות של השנים הקודמות? זו נשארת שאלה.
—
הלכה ג׳ — עבד: יליד בית ומקנת כסף
“אחד עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הגוים — יליד בית או מקנת כסף — הכל חייב רבו למולן. יליד הבית נימול לשמונה, ומקנת כסף נימול ביום שנלקח, אפילו נלקח ביום שנולד.”
פשט:
האדון חייב למול שני סוגי עבדים. יליד בית (נולד אצל יהודי) נימול ביום השמיני כמו ילד יהודי רגיל. מקנת כסף (נקנה מגוי) נימול ביום שנקנה, אפילו אם הוא תינוק שזה עתה נולד.
חידושים והסברות:
1) מקנת כסף שנימול לשמונה: כשקונים שפחה מעוברת (אפילו משלמים נוסף על העובר בפני עצמו), העובר טכנית הוא “מקנת כסף” — הוא נקנה. אבל מכיוון שהאדון גם קנה את האם לפני הלידה, הילד בעצם “יליד בית” — נולד אצל שפחה יהודית בביתו — ולכן נימול לשמונה.
2) יליד בית שנימול ביום שנולד — שני אופנים:
– לקח שפחה לעיבורה: הוא לא קנה את השפחה עצמה, אלא רק את הזכות על עיבוריה. זה מושווה ל״דקל לפירותיו” — קונים את הזכות לפירות, לא את העץ עצמו. מכיוון שלא באמת קנה את השפחה, הילד אינו “יליד בית” (לא נולד לשפחתו), אלא “מקנת כסף” — ונימול ביום הקנין/לידה.
– לקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות: הוא קנה שפחה בתנאי שלא תקבל דיני שפחה (ללא טבילה לשם עבדות). במקרה כזה היא אינה “שפחת ישראל” — הילד אינו “יליד בית” כי הוא לא נולד לשפחה יהודית אמיתית. לכן הילד הוא “מקנת כסף” ונימול ביום שנולד.
3) יסוד “יליד בית”: יליד בית פירושו תמיד ילד שנולד לשפחה ישראלית שנמצאת אצלך בבית. אם האם אין לה דיני שפחה, או שהוא לא קנה את האם, הילד אינו יליד בית.
4) קושיה קשה — “ואם טבל לאמו אחר שנולד הרי זה נימול לשמונה”: הרמב״ם אומר שאם מטבילים את האם לאחר שהילד כבר נולד, הילד נימול לשמונה. זה קשה — איך הילד יכול להיות “יליד בית” רטרואקטיבית אם הוא כבר נולד? זה לא הגיוני פשוט, וצריך לעיין במפרשים.
—
הלכה — לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה למול
“לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה העבד למול, מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש… אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים.”
פשט:
עבד מבוגר שלא רוצה להימול — משדלים אותו עד 12 חודשים, אחר כך חייבים למכרו חזרה לגויים.
חידושים והסברות:
1) “מגלגלין עמו” — לא כופים: לא מלים את העבד בעל כרחו. היה אפשר לחשוב שאסור להכניס עבד לבית עד שמסכים. אבל רואים שיש היתר להשתמש בעבד בתוך ה-12 חודשים בעת משדלים אותו.
2) למה אי אפשר לכפות מילה? מספר סברות:
– היה אפשר לחשוב “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” — אבל זה הולך רק בעבד שכבר יהודי. כאן הוא עדיין גוי שלא רוצה להיות יהודי/עבד ישראל.
– מילה אינה רק פצע פיזי — זה ה״כניסה” למציאות גדולה יותר (הוא נעשה דרך זה יהודי/עבד ישראל), וזה אי אפשר לכפות.
– יש גם בעיה של עשיית מום — יש איסורים של סירוס עבד.
3) “חוזר ומוכרו לגוים” — למה דווקא לגוים? שתי הסברות:
– הסבר א: הוא עדיין גוי (הוא לא קיבל מילה/עבדות), לכן מותר למכרו לגויים. בעבד כנעני אמיתי לא היה מותר למכור לגויים (“והתנחלתם אותם לבניכם”).
– הסבר ב: אי אפשר למכור ליהודי שני, כי היהודי השני היה מתחיל מחזור חדש של 12 חודשים — זה היה פתרון פורמלי.
4) תנאי שלא ימול — “התנה עמו… שלא ימול אותו, מותר לקיימו כשהוא ערל”: כשעושים מראש תנאי שלא ימולו, מותר להחזיקו כערל. זה מקביל ל״על מנת שלא להטבילה לשם עבדות” — הוא לא נכנס לקטגוריה של עבד כנעני, אלא הוא עובד כעובד רגיל.
5) קושיה חריפה: כשהעבד אומר “לא רצה למול” אחרי 12 חודשים, למה האדון לא יכול אז לעשות תנאי חדש “שלא ימול” ולהחזיקו הלאה? זו קושיה חריפה שנשארת פתוחה.
—
הלכה — עבד שלא קיבל שבע מצוות בני נח
הרמב״ם אומר שאם העבד לא קיבל אפילו שבע מצוות בני נח — “יהרג מיד”.
פשט:
כשקונים עבד כנעני, ברירת המחדל היא שהוא נעשה עבד כנעני של ישראל עם מילה וטבילה. אבל אפשר לעשות תנאי — שיישאר במדרגת גר תושב (רק שבע מצוות בני נח). אם הוא לא רוצה לקבל אפילו שבע מצוות בני נח, אומר הרמב״ם “יהרג מיד”.
חידושים והסברות:
1) מחלוקת הראב״ד: הראב״ד חולק ואומר “ימכר מיד ואינו רשאי להרגו” — מוכרים אותו חזרה לגוי, אבל לא הורגים אותו. בית יוסף שואל על הראב״ד: האם אתה חושב שהרמב״ם הלך עם חרב והרג אנשים? בוודאי לא הורגים בזמן הזה.
2) פירוש בית יוסף במחלוקת: בית יוסף לומד שלפי הרמב״ם גם בזמן הזה יש את הדין של “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש” — ממתינים שנים עשר חודשים ומשדלים אותו. הרמב״ם מחלק: “מגלגלין” הוא הלכה נפרדת, לא תלויה ב״יהרג מיד”. הראב״ד לעומת זאת סובר: אם אין את האיום של “יהרג מיד” בסוף, אין ערך ל״מגלגלין שנים עשר חודש” — כי בלי לחץ הוא לעולם לא יסכים. לכן אומר הראב״ד: בזמן הזה אסור בכלל לקחת עבד כזה שלא רוצה לקבל שבע מצוות, כי אין “יהרג מיד” ואין “מגלגלין”.
3) “ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”: הרמב״ם עצמו אומר שגר תושב הוא רק בזמן היובל. זה אומר שכל ההלכה — הן “יהרג מיד”, הן גר תושב — אינה נוגעת בזמן הזה.
4) הלכות מלכים — כפיית שבע מצוות על כל הגויים: הרמב״ם כותב בהלכות מלכים שמשה רבינו ציווה “לכפות כל באי עולם לקבל כל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג”. הראב״ד שואל: האם כוונתך לכל הגויים בעולם כולו? הרמב״ם מתכוון כן — לא רק בארץ ישראל. לא כתוב שצריך בית דין לכך, אבל למעשה צריך להיות איזה “due process”.
מהות העבדות בתורה
אין להסתכל על עבדות תורנית דרך העדשה של עבדות אמריקאית דרומית. עבד הרמב״ם הוא חלק מהמשפחה — לא כמו בן, אבל חלק מהמערכת.
היררכיה של שייכות לעם:
– יהודי — חלק מלא מכלל ישראל
– עבד כנעני — תת-קטגוריה, חלק מהמשפחה היהודית, מחויב במצוות כאישה
– גר תושב — מיעוט עם זכויות, שומר שבע מצוות בני נח, מותר לגור בארץ ישראל, אבל לא חלק מכלל ישראל
– גוי שאינו שומר שבע מצוות — אותו צריך לגרש, אין אפשרות להישאר
גירות בעל כרחו: הפעם היחידה שאפש
ר לגייר “בעל כרחו” היא קטן — מטבילים עבד קטן על דעת בית דין, כי “זכין לאדם שלא בפניו” — זו זכות להיות עבד יהודי, כמו שזו זכות לקטן להיות יהודי.
נוגעות מעשית בזמן הזה: בזמן הזה אין כלל דיני עבדות — כבר בימי הרמב״ם זה לא היה מעשי. מה שיש היום הוא מעין “היסכם עימו” — עובד זול עם תנאי, אבל הוא יכול לנהל משא ומתן, מה שאומר שהוא בעצם לא עבד אמיתי.
—
הלכה — גר שנתגייר — חיוב מילה והטפת דם ברית
“גר שנתגייר לקהל ישראל חייב מילה תחילה. ומל כשהיה גוי — צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר.”
פשט:
גר שרוצה להיכנס לכלל ישראל צריך מילה כדבר ראשון. אם הוא כבר נימול כשהיה גוי, צריך הטפת דם ברית בגירות.
חידושים והסברות:
1) הלשון “קהל ישראל”: במקומות אחרים (כמו “לא יבא ממזר בקהל ה׳”) “קהל” פירושו להתחתן / להשתדך. אבל כאן נראה שהרמב״ם מתכוון פשוט “רוצה להתגייר” — הוא רוצה חסות תחת כנפי השכינה.
2) “חייב מילה תחילה”: חיוב מילה בגר הוא תחילה — הוא לא יכול לומר “אמול את עצמי מאוחר יותר.” מילה היא מעכבת לגירות. החיוב מוטל על בית דין / הממונים / מלכות ישראל.
3) מהו ענין הטפת דם ברית בגר שכבר נימול? מצוות מילה אינה רק מעשה פיזי — זו ברית, הצהרה של היעשות חלק מכלל ישראל. כשהגוי נימול, זה בכלל לא היה לשם ברית עם כלל ישראל. לכן הוא צריך עכשיו לעשות ברית, והאופן הוא דרך דם ברית.
—
הלכה — קטן שנולד כשהוא מהול
“קטן שנולד כשהוא מהול — צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני.”
פשט:
ילד שנולד ללא ערלה צריך בכל זאת הטפת דם ברית ביום השמיני.
חידושים והסברות:
1) חקירה — מהו יסוד ברית מילה? לפי הרמב״ם נראה שהברית היא היעשות חלק מכלל ישראל. האופן הרגיל הוא דרך הסרת הערלה, אבל כשאין ערלה, הטפת דם ברית נעשית ה״ימול” — זו ברית המילה שלו.
2) טעם הכסף משנה: הכסף משנה אומר שהטפת דם ברית היא בגלל ספק — אולי יש ערלה כבושה (ערלה נסתרת). לפי זה זו ממש ברית מילה מצד ספק.
3) אבל בלי הטעם של ספק, אם אומרים שזו הטפת דם ברית טהורה, מעניין מאוד שזה דווקא ביום השמיני — כי זה מראה שזו ברית המילה שלו, רק שהאופן הוא דרך דם במקום חיתוך.
4) התורה רוצה שני דברים: (1) למול את הערלה, (2) להיכנס בברית ישראל דרך מעמד של דם — “בדמיך חיי.” בדרך כלל שניהם ביחד, אבל כשאין ערלה, נשאר היבט הדם לבדו.
5) ראיה שדם אינו רק תוצר לוואי: הפסוק “בדמיך חיי” מראה שלדם ברית יש משמעות עצמאית בכריתת ברית.
—
הלכה — אנדרוגינוס
“אנדרוגינוס — מי שנולד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה — צריך למולו ביום השמיני.”
פשט:
אנדרוגינוס שיש לו שני הסימנים נימול ביום השמיני כי יש לו זכרות.
חידושים והסברות:
1) למה אישה פטורה ממילה? לפי לשון הרמב״ם נראה שהטעם הוא כי אין לה זכרות — לא כי מילה היא מצווה רק על “איש.” כי הוא אומר שאנדרוגינוס, שיש לו זכרות, חייב.
2) שיטת רש״י: רש״י אומר שאנדרוגינוס הוא ספק. קושיה: למה יהיה ספק? הרי יש לו בוודאי זכרות — צריך בוודאי למול! אם לאישה היה זכרות, זה היה אנדרוגינוס, והיו צריכים למול. השאלה נשארת פתוחה.
—
הלכה — יוצא דופן
“וכן יוצא דופן — צריך למולו ביום השמיני.”
פשט:
ילד שנולד דרך יוצא דופן (ניתוח קיסרי) גם נימול ביום השמיני.
חידושים והסברות:
הרמב״ם מציב זאת יחד עם אנדרוגינוס, שמשמע שאין זה ספק — הוא בוודאי חייב מילה בשמיני. אבל במילה בשבת אומר הרמב״ם שיוצא דופן אינו דוחה שבת, מה שיכול לרמז שזה בכל זאת ספק. צריך לעיין בגמרא כי יש סתירה.
—
הלכה — מי שיש לו שתי ערלות
“ומי שיש לו שתי ערלות — מולין שתיהן בשמיני.”
פשט:
מי שיש לו שתי ערלות חותכים את שתיהן ביום השמיני.
חידושים:
זו ראיה למה שנאמר באנדרוגינוס — שכל עוד יש זכרות, חייבים במילה.
—
הלכה — זמן המילה: ביום ולא בלילה
“אין מולין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנו בין שלא בזמנו, שנאמר ‘וביום השמיני׳ — ביום ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר — כשר.”
פשט:
מילה צריכה להיות ביום, אחרי נץ החמה. הן בזמנו (יום השמיני) הן שלא בזמנו. בדיעבד, מעלות השחר כשר.
חידושים:
זה מושווה לתפילה: לכתחילה מתפללים אחרי נץ החמה, אבל בדיעבד מעלות השחר יוצאים. אותה מבנה יש במילה.
—
הלכה — כל היום כשר למילה
“וכל היום כשר למילה. אף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות.”
פשט:
כל היום כשר, אבל יש מצווה להקדים בגלל זריזין מקדימין למצוות.
חידושים:
1) הרמב״ם לא מתכוון שצריך למול לפני קריאת שמע ותפילה — הוא כבר מנה קודם דברים שעושים אחר עלות השחר.
2) למעשה לא נוהגים שעושים את הברית מוקדם מאוד — ממתינים עד אחרי שחרית, כשהקהל בא, כשהסנדק/רב מוכן. הרמב״ם היה מסכים שיש זמן ש״יפה” יותר (עם קהל גדול יותר), וזו סיבה לגיטימית להמתין.
—
הלכה ח׳ — מילת עבדים דוחה שבת
“כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, כך מילת העבדים — הן יליד בית הן מקנת כסף — שנימולים לשמונה, גם מילתם דוחה שבת.”
פשט:
מילת עבדים שנימולים לשמונה (יליד בית) דוחה שבת בדיוק כמו מילת בנים.
חידושים:
המקרה המיוחד של יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה — שהאם לא טבלה לשם שפחות לפני הלידה. ילד כזה בלי הטבילה היה לו דין מקנת כסף. לאחר שהאם כן טבלה, הילד מקבל רטרואקטיבית דין יליד בית (לפי גמרא), והוא נימול לשמונה. אבל מכיוון שאינו יליד בית “חלק”, הוא אינו דוחה את השבת. הראב״ד מתקשה עם דין זה, ומתווכח עם סוגיית התוספות בגמרא.
—
הלכה ט׳ — קטן שנולד כשהוא מהול, בן שמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, שתי ערלות — אינם דוחים שבת
“קטן שנולד כשהוא מהול, מי שנולד בחודש השמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, מי שיש לו שתי ערלות — כולם נימולים ביום השמיני אבל אינם דוחים את השבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי להם.”
פשט:
כל המקרים שיש ספק על חיוב מילה ביום השמיני — ממלים כן לחומרא ביום השמיני, אבל אין זה דוחה שבת.
חידושים:
1) היסוד הכללי: בכל המקרים הללו יש סיבה לחשוב שחיוב “וביום השמיני ימול בשר ערלתו” אינו מתקיים בוודאות. הרמב״ם פוסק לחומרא שכן ימולו ביום השמיני, אבל זה לא מספיק כדי לדחות שבת.
2) נולד כשהוא מהול — יש חיוב להטיף דם ברית, אבל זה לא מספיק ל״וביום השמיני ימול בשר ערלתו” כדי לדחות שבת.
3) בן חודש השמיני — לילד זה יש דין נפל (מלשון שאינו חי), זה ספק אם ישרוד, לכן חיוב מילה ספק.
4) יוצא דופן — ילד שנולד דרך ניתוח, לא ברור שיש לו דין יום השמיני.
5) אנדרוגינוס — זה ספק, ומחייבים מספק.
6) שתי ערלות — דיון מעניין: אפשר לשאול, הערלה הראשונה בוודאי חייבת? נדון האם זה ענין של “יש ברירה” — לא יודעים איזו ערלה היא הנכונה. גם מוזכר הכלל “כל יתר כנטול דמי” — כמו בהמה עם חמש רגליים, כאילו אין לה רגליים. זה בוודאי מום, רק צריך לדעת איך זה עובד.
[סוגריים: מוזכר שהיום עם אולטרסאונד אפשר לברר הרבה מהספקות, אבל למעשה צריך לשאול רב.]
—
הלכה — מי שנולד בין השמשות
“מי שנולד בין השמשות, ספק בן יום ספק בן לילה, מונים מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני, ואינו דוחה את השבת מספק.”
פשט:
ילד שנולד בין השמשות — סופרים מהלילה, הוא נימול ביום התשיעי (שהוא ספק שמיני), ואין זה דוחה שבת.
חידושים:
1) למה מונים מן הלילה? אם היו סופרים מהיום, יכול להיות שממלים בשביעי, שבוודאי לא מוכן (כי “חמרמרותא דיומא שביעאה” — זו סכנה ליום השמיני). אבל העיקר טעם הוא הלכתי: יש ספק דאורייתא של “וביום השמיני”, וצריך להיות בטוחים שיוצאים.
2) הספק על בין השמשות — רבינו תם נגד גאונים: הספק של בין השמשות חל גם על המחלוקת בין רבינו תם לגאונים לגבי מתי מתחיל בין השמשות. אפילו מי שפוסק כרבינו תם יש לו ספק לאיזה פוסק ללכת, וספק על ספק הוא גם ספק. לכן, ילד שנולד כמה דקות אחרי שקיעה — לפי ההיגיון של ההלכה — אי אפשר למול בשבת.
3) תרתי דסתרי: אם אומרים שזה ספק בין השמשות ולא ממלים בשבת, איך אפשר עדיין לעשות מלאכות אז? איך אפשר עדיין לעשות הפסק טהרה אז? זה אכן פלא גדול, אבל “אם לאו אין לך אלא מה שעיניך רואות” — צריך להכיר בסתירה.
—
הלכה — בן חודש השמיני, חכמת הרפואה, דין נפל
“מי שנולד בחודש השמיני קודם שתגמר בריתו — דינו כנפל. אם נולד גמור בשערו ובציפורניו ואמו אומרת שהוא בן שבעה שאינו תם — נימול.”
פשט:
ילד שנולד בחודש השמיני יש לו דין נפל. אבל אם הוא שלם (עם שיער וציפורניים) והאם אומרת שהוא בן שבעה שהתעכב — מתייחסים אליו כילד חי.
חידושים:
1) יסוד חכמת הרפואה של חז״ל: חז״ל הסתכלו לפי הבנתם הרפואית שילד יכול לשרוד אם נולד בחודש השביעי, אבל לא בחודש השמיני. אם ילד נולד בחודש השמיני בריא, אומרים שהוא “בן שבעה שיצא מאוחר” — בדיוק כמו שאם יכולה לשאת יותר מתשעה חודשים.
2) “אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה” — זה הכלל: אם הוא לא בן שבעה, הוא נפל.
3) דין נפל לענין שבת: ילד כזה שלא יודעים אם יכול לשרוד — חז״ל חששו לזוז אותו כי אפשר להחמיר את הסכנה. יש לו דין כמו גוסס — לא נוגעים בו, הוא כמו מוקצה, כי הוא לא נקרא ילד בטוח.
—
הלכה — בן שמונה: נחשב כאבן
“הרי זה בן שמונה ודאי… נחשב כאבן ואסור לטלטלו… אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה.”
פשט:
ילד שנולד בחודש השמיני, כשרואים על גופו שאינו בריא (לא שיער טוב, איברים לא שלמים), נחשב כאבן ואסור לטלטלו. הרמב״ם מסביר: “שלא יראו ולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר” — הוא עדיין היה צריך חודשים ברחם.
חידושים:
1) “אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה” — סכנת מי? האם מותרת להניקו, אבל לא בגלל סכנת הילד, אלא בגלל סכנת האם (כי היא צריכה להשתחרר מהחלב). זו נקודה חשובה: הילד עצמו כבר יש לו דין שאינו יכול לשרוד, לכן היתר הסכנה הוא רק מצד האם.
2) השוואה לאינקובטור: חז״ל חששו לזוז ילד כזה כי אפשר להחמיר את הסכנה — בדומה לגוסס שאסור לגעת בו. אבל הטעם אינו כי הוא גוסס, אלא כי הוא מוקצה — יש לו דין אבן בהלכות שבת.
3) קושיה קריטית על הדין “נחשב כאבן”: אם כבר קרה שבן שמונה שרד שלושים יום (“שהה שלשים יום הרי זה ולד של קיימא”), למה בכלל לומר על ילד “נחשב כאבן”? בכך שנותנים לו את המעמד “כאבן” מטילים עליו גזר דין מוות — לא מטפלים בו, ולכן הוא מת. מוכרים שזו מציאות סטטיסטית גבוהה שהוא ימות, אבל הדין עצמו יכול למעשה להחמיר את המצב.
4) פסק היום: כיום פוסקים רבנים שלא כמות שהיא, כי כל עוד אפשר להציל את הילד, יש חיוב פיקוח נפש לעשות מה שאפשר. זה פשוט ואין בו ספק. המציאות של ימי חז״ל אינה המציאות שלנו היום.
5) החילוק בין בן שבעה לבן שמונה: החילוק העיקרי הוא שבבן שמונה האם לא הספיקה לתת את ההשפעה (תזונה/התפתחות), ולכן הוא “נחשב כאבן.”
לפי שיטת הרמב״ם בסוף הלכות תשובה, שכרת פירושו שהנשמה לא מקבלת השארת הנפש (רק הדעת שעשתה תורה ומצוות ממשיכה לחיות) — זה מתאים מאוד. הוא מת, ועכשיו לא מקבל השארת הנפש.
אבל — אם כרת פירושו מיתה בגיל צעיר (מיתה בידי שמים), נעשה זה קשה מאוד: איך אפשר למות צעיר אחרי שכבר זקן?
—
הלכה — בן שבעה: ולד של קיימא
“מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, אם נולד שלם, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת.”
פשט:
ילד שנולד בחודש השביעי, אם הוא בריא, הוא ילד בר קיימא וממלים אותו בשבת (ביום השמיני).
—
הלכה — ספק בן שבעה ספק בן שמונה
“ספק בן שבעה ספק בן שמונה — מלין אותו בשבת.”
פשט:
אם זה ספק בין בן שבעה לבן שמונה, ממלים אותו בשבת.
חידושים:
1) סברת מה נפשך: אם הוא בן שבעה ושלם — מילה ביום השמיני דוחה שבת. אם הוא בן שמונה — הוא כאבן, והחיתוך אינו תיקון, אלא סתם חיתוך בשר, שאינו חייב בשבת.
2) נקודה לוגית מעניינת לגבי תיקון/קלקול: הרמב״ם אומר “חותך בשר סתם אינו מלאכה” — לא כי זה מקלקל, אלא כי סתם חיתוך בשר הוא כלום. זו מהלך אחר מלומר שזה מקלקל (כמו בחובל שפטור כי זה מקלקל).
3) פרדוקס לוגי: מנקודת מבט האב — הוא לא יודע מה עשה עכשיו. הוא או עשה ברית מילה (תיקון), או סתם חתך (כלום). אם יש לו חיוב לעשות זאת (כי ספיקא דאורייתא לחומרא), הרי המעשה בוודאי תיקון — כי הוא עושה זאת מחמת חיוב. איך אפשר לומר שזה “סתם חתך” כשהאדם עושה זאת מחמת חיוב הלכתי?
—
הלכה — הוציא עובר ראשו בין השמשות
“הוציא עובר ראשו ולא יצא רובו בין השמשות” — אם הראש יצא בין השמשות ערב שבת, אבל רוב הגוף יצא בשבת — “מלין אותו בשבת” (מחשיבים שנולד בין השמשות).
חידושים:
1) ראשו כולו: יציאת הראש היא כבר כמו כל הלידה — “כולו כראשו דמי”. הראש הוא עיקר הלידה, כי זה כשמתחיל זמן הסכנה של לידה.
2) בין השמשות ערב שבת: כל תינוק שנולד בין השמשות ערב שבת נימול ביום ראשון (יום התשיעי), כי אולי בין השמשות עדיין היה יום שישי, ואז יום השמיני היה שבת, אבל מכיוון שזה ספק, לא ממלים בשבת. החידוש כאן הוא שאפילו כשרוב הגוף יצא בשבת, מכיוון שהראש כבר יצא בין השמשות, מחשיבים זאת כספק.
—
הלכה — מילה שלא בזמנה: דוחה יום טוב שני אבל לא יום טוב ראשון
כל מקרי הספק (מילה שלא בזמנה) אינם דוחים שבת ולא יום טוב ראשון, אבל כן דוחים יום טוב שני של גלויות (שהוא רק מדרבנן). ספיקא דאורייתא דוחה דרבנן.
חידוש לגבי ראש השנה:
“ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני” — בראש השנה היום השני אינו בקטגוריה של יום טוב שני של גלויות. שני ימי ראש השנה יש להם דין של “כיום אחד” — זה חיוב גמור (לא רק מנהג/דרבנן כמו יום טוב שני של גלויות), ולכן ספק מילה לא דוחה אף אחד משני ימי ראש הש
נה.
שאלה למדנית לגבי ספק ספיקא:
מה הדין בספק ספיקא — למשל יוצא דופן שנולד ספק בין השמשות — האם מילה דוחה יום טוב שני. הצד הוא: ספק דאורייתא חשוב מספיק כדי לדחות דרבנן, אבל בשני ספקות זה עצמו נעשה דין דרבנן, ואז יש מקום להקל שמילה אינה דוחה. השאלה נשארת פתוחה.
—
הלכה — חולה אין מלין אותו עד שיבריא
“חולה אין מלין אותו עד שיבריא. אין מלין אותו מעת שיבריא מחליו עד שבעת ימים מעת לעת, ואחר כך מלין אותו.”
אחר כך מביא הרמב״ם מקרים של חלתה חמה (חום/מחלה של כל הגוף) לעומת כאב לו עינו (מחלה מקומית). בחלתה חמה ממתינים שבעה ימים אחרי ההחלמה; בכאב לו עינו — מלין אותו מיד כשהוא מחלים, בלי להמתין שבעה ימים.
פשט:
ילד חולה אסור למולו עד שיבריא. לאחר החלמה ממחלה של כל הגוף ממתינים שבעה ימים; במחלה מקומית (כמו כאב עיניים) ממלים מיד כשהוא מחלים.
חידושים:
1) יסוד ההמתנה — מעשי, לא דין ב״חולה”: הסיבה שממתינים אינה כי יש לו מעמד הלכתי של “חולה” (כמו חולה הפטור מסוכה או קריאת שמע), אלא זו סכנה מעשית — מילה קשה על הגוף, ואסור להוסיף סכנה על גוף חלש. זה החילוק: בסוכה החולה פטור כי הוא חולה; במילה החולה אינו ראוי למולו כי מילה עצמה יכולה להזיק לו.
2) חלתה חמה נגד כאב לו עינו — החילוק: שיטת רש״י: בכאב לו עינו — “פסקי עינו וירפאו” — כשהעין מחלימה, כל הגוף לא היה מוחלש, לכן אין צורך להמתין שבעה ימים. בחלתה חמה כל הגוף חלש וצריך זמן להחזיר את כוחותיו. אבל אפילו בעת מחלת העיניים, כל זמן שהוא עדיין חולה, לא ממלים — כי זה מפריע וזה מעט מסוכן. רק החילוק הוא לאחר ההחלמה.
3) ירוק ואדום ביותר — לא מחלה, אלא התפתחות טבעית: הרמב״ם מביא שילד שירוק (חיור/צהבהב) ממתינים עד שיפולו בו דמים — עד שיקבל יותר דם ויהיה אדמדם. ילד שאדום ביותר ממתינים עד שיבולע בו דמו — עד שדמו ירגע. זה בכלל לא מחלה — זה חלק רגיל מהתפתחות התינוק. היום קוראים לזה “בדיקת בילירובין” — מספר בדם שלוקח זמן עד שהוא מתייצב. בדרך כלל ביום השמיני זה כבר מספיק בתינוקות בריאים, אבל לא תמיד.
[סוגריים: מקבילה לספירת העומר — זה מושווה לספירת העומר: היהודים יצאו ממצרים כמו תינוק שזה עתה נולד, עדיין “צהוב,” והיה צורך להמתין שבעה שבועות עד ש״נולדו בהם דמיו.”]
—
הלכה — סכנת נפשות דוחה את הכל
“וצריך להזהר בדברים אלו הרבה… שסכנת נפשות דוחה את הכל. ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להשיב נפש אחת מישראל לעולם.”
חידושים:
1) שני אופנים בטעם הרמב״ם: אפשר להבין את הרמב״ם בשני אופנים: (א) זה הכלל הכללי למה סכנת נפשות דוחה כל המצוות — כי נשמה היא בלתי הפיכה. (ב) הרמב״ם מתכוון יותר ספציפית לגבי מילה — מילה אינה דבר האבוד, אפשר לעשותה מאוחר יותר; אבל נפש היא דבר האבוד.
2) השוואה ל״חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”: בשבת כל שבת שלא שמרו היא דבר האבוד (השבת נעלמה). במילה לפי הרמב״ם זה לא כך — מילה נשארת, אפשר להשלים, זה לא דבר האבוד.
3) שיטת הראב״ד — כל יום עומד בחיוב כרת: הראב״ד סובר שכל יום שאינו נימול עומד בחיוב כרת (אם במזיד). זה היה עושה שכל יום של דחייה הוא דבר האבוד. אבל אפילו הראב״ד מסכים שצריך להמתין בסכנה — הוא לא אומר שכל רגע שעוצרים הוא הפסד בלתי הפיך, כי זה יתוקן לאחר שמקדימים את הרפואה.
—
הלכה — אשה שמלה בניה ומתו מחמת מילה
“אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת המילה שכשלו כוחו, וחזרה ומלה השני ומת מחמת מילה, בין מבעלה זה בין מבעל אחר — הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינה לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.”
פשט:
אישה שמלה את ילדה הראשון והוא מת מהמילה כי כוחו נפל, ואותו דבר קרה עם הילד השני — הן מאותו בעל, הן מבעל אחר — לא תמול את השלישי בזמנו, אלא תמתין עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.
חידושים:
1) ביאור “שכשלו כוחו”: הלשון של הרמב״ם “מת מחמת המילה שכשלו כוחו” מדויק — זה לא אומר שהילד מת ברגע המילה (למשל מדימום או מתאונה של מוהל רע), אלא שהילד נחלש אחרי המילה — הוא קיבל חום, כוחו נעלם, ואחר כך מת. זו מיתה שאפשר לייחס לחולשת הילד עצמו, לא לטעות המוהל. החילוק חשוב: כשזו הייתה רק מילה רעה (יותר מדי דימום, מוהל לא טוב), אפשר לומר שעם מוהל טוב יותר זה לא יקרה. אבל כשהילד מת מ״שכשלו כוחו” — זה מצביע על בעיה בטבע/גוף הילד, לא בהליך.
2) פעמיים זה כבר חזקה לענין פיקוח נפש: למה לא ממתינים עד שלוש פעמים (כמו חזקה רגילה), אלא כבר אחרי שני ילדים עוצרים? לענין פיקוח נפש שתיים כבר מספיקות כדי לעשות ספק. ילד אחד אפשר עדיין לומר שזה היה מקרה — האם אכלה משהו, או סיבה מקרית אחרת שעשתה את הילד חלש. אבל כששני ילדים מתים, זה כבר עושה ספק שזו בעיה שיטתית. וספק פיקוח נפש דוחה — אין צורך להמתין לחזקה מלאה של שלוש, כי בפיקוח נפש הולכים לקולא.
3) “בין מבעלה זה בין מבעל אחר”: הרמב״ם מבהיר שלא משנה אם שני הילדים מאותו אב או משני גברים שונים — זה מראה שהחשש הוא שזה בא מצד האם (חולשה תורשתית), לא מצד האב.
4) “עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו”: הרמב״ם לא נותן זמן ספציפי מתי למול — הוא אומר רק “עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.” נשארת שאלה פתוחה מהן ההגדרות המעשיות — מתי רואים שהוא כבר חזק מספיק. הרמב״ם משאיר זאת כהדרכה כללית: שרואים שהוא עייף/חלש, צריך להמתין.
—
סיום
עד כאן הלכות מילה פרק א׳ — בזה מסתיים הפרק הראשון של הלכות מילה ברמב״ם.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה – פרק א׳, הלכה א׳: מצוות עשה שחייבים עליה כרת
הקדמה – קישור למצוות מילה
דובר 1:
טוב, אנחנו לומדים הלכות מילה, וזה החלק האחרון של ספר אהבה של הרמב״ם, מצוות מילה. אומר הרמב״ם, מצוות מילה היא הלכות קצרות מאוד, שלושה פרקים.
אומר הרמב״ם, בואו נחבר עכשיו את המילה לקמפיין שלנו ולאירוע שלנו. אנחנו מחזיקים עכשיו את הימים האלה באמצע גיוס כספים לבית המדרש שלנו, כדי שנוכל להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה. והנדיב הגדול שלנו, הרבני הנגיד ר׳ יואל ורצברגר, תואם את כל התרומות שאנשים נותנים. זה אומר שהכסף שיש לכם עכשיו, אתם נותנים שם 360 דולר, זה מגיע לשם ל-700 ומשהו. רצינו את ההזדמנות הזו, אנחנו מחכים לתמיכתכם, וגם להפיץ את השיעור שלנו ולזכות עוד יהודים.
נו, איך אנחנו יכולים להמשיך זאת להלכות מילה, ואנחנו לומדים ונראה אולי בסוף, סוף ההקלטה, נראה שזה מתאים לפרק. אבל כסף תמיד יכול להתאים, ו״אם אין קמח אין תורה”.
סיכום הקודם – שלושה חיובים במילה
דובר 1:
נו, היינו בלימוד שיש שני חיובים בעצם של מילה: יש חיוב על האב למול את הבן, יש חיוב על בית הדין למול בני ישראל, דיברנו על זה איך זה עובד, וחיוב שלישי, איך אם מישהו לא נימול, צריך הוא למול את עצמו.
אז זה מאוד דומה למה שיש בהלכות תלמוד תורה: יש חיוב על אדם ללמד את בנו, יש חיוב, יש ממש חיוב בית דין ללמוד עם תלמידים, יש חיוב על הרבנים והחכמים ללמוד עם תלמידים, ומי שלא למדו אביו צריך ללמוד בעצמו.
וכמו שכל אחד מבין במילה, המנהג הוא שמשלמים כסף, משלמים ממש, יש שאלה על זה, למוהל שימול. זה כמו שהמילה היא כמו לימוד התורה בגוף, שלמדנו בהלכות ברכת המזון, “ברית ותורה”, ברית קודמת לתורה. אז ברית זה מה שעושים עם הגוף, מביאים כסף, זה מביא לכך שיוכלו ללמוד תורה.
כאן אני מביא פירוש אחר, מי ש״מוצא לבו ערל”, מי שמוצא שליבו ערל, שיקשיב לשיעורי התורה, בשיעורים ובשיעורים האחרים של ר׳ יצחק, יש במלטה שהכל דבר טוב, אבל “אורפכין לא סגיא”.
הלכה א׳ – מצוות עשה שחייבים עליה כרת
דובר 1:
אומר הרמב״ם, פרק א׳, הלכות מילה, מצות עשה אחת, זו היא מצוות העשה שהרמב״ם הולך להביא את הפסוק שכתוב בתורה שצריך למול, והיא למול את הזכרים ביום השמיני, למול את הזכרים ביום השמיני מהלידה. וזה דבר כאן, הצדוקים באים והם הולכים לבטל את המצווה.
אומר הרמב״ם בפרק הראשון, אומר הרמב״ם, מילה היא מצוות עשה שחייבים עליה כרת, זו מצוות עשה וחייבים על זה כרת. בדרך כלל, כרת הוא דבר חמור, זה על מצוות עשה, לא כל מצוות עשה יש עליהן כרת, קרבן פסח אכן יש עליו כרת ומילה, שני הדברים האלה, אבל מילה היא מצוות עשה כל כך חמורה שחייבים עליה כרת, שנאמר, מביא הוא את הפסוק, “וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו”, אומרת התורה, “ונכרתה הנפש ההיא”, מי שלא ימול, הנפש שלו תיכרת.
דיון: למה הרמב״ם מתחיל עם כרת?
דובר 2:
טוב מאוד. אז, למדנו שספר אהבה הוא אחת עשרה מצוות, אם אני זוכר, כולן מצוות עשה, והאחרונה היא המצווה. בדרך כלל אצל הרמב״ם במצוות לא תעשה הוא מתחיל “אסור כך, ומי שעובר”, וכאן זה קצת מעניין, כי כתוב “מצות עשה שחייבים עליה כרת”, כביכול אתה כבר יודע שיש מצוות. זה מאוד מעניין, זה לא כמו שהרמב״ם בדרך כלל מניח למישהו שלא יודע כלום. לא, הוא רוצה לומר לנו שזה חמור יותר לכאורה מכל האחרות שלמדנו ברמב״ם. הוא רוצה גם לומר את העונש כרת, למה הרמב״ם צריך לומר את זה? וכרת יש על שלושים ושש דברים. הוא הולך אחר כך להאריך יותר איזה חיוב כרת. אבל חוץ משתי מצוות עשה, פסח ומילה, הן המצוות עשה היחידות שיש עליהן כרת, כמו שאמרת.
דובר 1:
ולכאורה זה הגיוני, כי זה כמו, מילה כל אחד מבין, זה יסוד של יהדות, יהודי צריך להיות לו ברית, ואותו דבר פסח, זה נראה כמו בריאה חדשה, יציאת מצרים, וזה פלא על זה. גם שניהם קצת לפני התורה, כביכול, אברהם אבינו כבר נימול, זו הקדמה לתורה, והיהודים מביאים קרבן פסח בפסח מצרים עוד לפני שהכל מתחיל, ושם כבר כתוב “ונכרתה” בשני המקומות.
דובר 2:
אמת. אפשר לומר שזה היהדות הבסיסית, בזה זה מאוד חשוב. פסח אינו ברית, אבל כן, חיתור קודם. כתוב כן, דם פסח ודם מילה.
דובר 1:
אה, זה היה מחובר. אוקיי, טוב.
הלכה א׳ (המשך) – על מי מוטלת המצווה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, על מי מוטלת המצווה? מי הוא זה שעושה את המצווה? מצוה על האב למול את בנו. המצווה היא על האב למול את בנו. ועל הרב למול את כל עבדיו. למדנו שגם, הרמב״ם הולך מיד לומר, שלא רק על הבנים, גם על העבדים שנולדים לאדם בבית, או נראה בדיוק אחר כך את הפרטים מתי עבד צריך למול, יש חיוב על הרב, על הבעלים של העבדים, על האדון. כמו שכתוב בפסוק “יליד בית ומקנת כסף”. או עבד שנולד לך בבית משפחה, או מקנת כסף, עבד שקנית, צריך בעל הבית למול.
דיון: מאיפה בא החיוב מילת עבדים?
דובר 2:
אוקיי, טוב. אבל, הסיבה היא פשוטה, כי עבד שנכנס לאדון נעשה עכשיו מחויב בכל המצוות. והוא נעשה מחויב בכל המצוות כמו אישה, ומצוות מילה מחויבת על כל אחד, חוץ ממי שלא שייך אצלו, מי שאין לו… אם אישה הייתה כן שייכת מצוות מילה, הייתה גם חייבת כרת, אני חושב שהיא אף פעם לא חייבת כרת. קרבן פסח זו אכן גם המצווה שלא צריך לעשות. אבל על כל פנים, אף על פי שלעבד יש דין כמו אישה, אבל שייך אצלו מצוות מילה.
דובר 1:
נכון, אבל אני לא יודע אם זה בגלל זה. אתה יכול לומר כך, שלא, קודם כל, איש, למשל כהן, כשהוא נעשה גדול, הוא בן שלוש עשרה, יש לו בעצמו חיוב למול את עצמו. אני לא יודע אם לעבד יש בעצמו חיוב למול את עצמו. יש חיוב… כתוב כך?
דובר 2:
“חיוב על הרב”.
דובר 1:
כן, כמו בנו.
דובר 2:
אני לא יכול להגיד לך. החיוב על הרב בא כנראה מזה שהעבד מצווה.
דובר 1:
לא, יכול להיות בדיוק להיפך. אפילו אצל הבן, החיוב של הבן בא מזה שהאב מצווה.
דובר 2:
לא, נראה אחר כך שלא.
דובר 1:
תראה?
דובר 2:
נראה. עבר עליו אדוניו ולא מלו… זה לא אומר שיש חיוב על עבד למול את עצמו כי הוא יהודי. זה עדיין חלק מלהיות יהודי. זה דבר אחר. אדם יהודי שיש לו עבד צריך למול את עבדו, וזה כמו שכתוב מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח וכו׳. זה חיוב על האדון. זה דומה לכך שלאב יש חיוב על בניו. אני לא רוצה לומר שזה חיוב של העבד כי הוא מחויב במצוות וכו׳. אני רוצה לומר שזה משהו חיצוני. ליהודי יש עבד, צריך למול אותו. אין לי ראיה, אני רק אומר לפי עניות דעתי.
דובר 1:
אוקיי, בוא נראה. מדברים שנראה בהלכות שונות איפה אפשר לראות שיש אכן את הפיצול הזה.
הלכה א׳ (המשך) – עבר האב ולא מל
דובר 1:
“עבר האב או האדון ולא מל אותם” – האב או האדון התרשל, הוא לא עשה את זה, לא מל. הוא ביטל מצוות עשה, “אבל אינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו”. ה״ונכרתה” כתוב על “הנפש ההיא”, על הזכר שלא נימול. אין כרת על ה… זה מעניין. יש לך כאן כך, האדם שעליו חל החיוב והכרת, ואחר כך יש לך מי שיש לו את החיוב לעשות את מעשה המצווה.
עכשיו, היית יכול לפרש בחוכמה שהפסוק אומר לאב, “אם לא תמול את בנך, בנך ייכרת”. לא כתוב ממש כך, אבל אם כתוב כך, יכול להיות שזו אשמת האב אפילו, אבל הוא מקבל את הכרת, או אחר כך צריך לראות. זה לא ממש כך. עוד נראה על הכרת. אני רק אומר מה שהיינו יכולים לחשוב מאחר שכתוב בפסוק.
אבל בינתיים, ההלכה הראשונה, כמו תמיד ההלכה הראשונה, אומר הרמב״ם פשוט מה היא המצווה העיקרית ומה הם העונשים, כך זה הולך בדרך כלל בהתחלה.
הלכה א׳ (המשך) – חיוב בית דין
דובר 1:
“ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד בזמנו”. בית הדין מצווה, מלבד האב והאדון, גם בית הדין מצווה למול את הבן או את העבד שהאב או האדון לא עשו את המצווה. אבל כתוב “בזמנו”. אם הוא נולד, אבל ביום השמיני לא עשה האב, האם לעולם לא יוכלו לעשות?
דובר 2:
הזדמנות כמה שהוא רוצה. אבל העבדים לא יודעים מתי החיוב. אני מתכוון שאין להם לימוד מאוחר יותר. אם הוא נולד האם גם צריך או לא.
דובר 1:
ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם. בית הדין לא יניח… כאן אתה רואה קצת כמו שאמרת. כמו שעבדי ישראל שייכים גם להיות להם מילה, לא בגלל שהוא בעצמו דין ישראל.
בית דין מצווה, מלבד החיוב שיש על אדם על בניו ועל עבדיו, יש מצווה על בית הדין לוודא שאצל יהודים אין ערלים.
דיון: איך עושה זאת בית הדין?
דובר 2:
אוקיי, איך עושה זאת בית הדין? בית דין הולך ויכול למול במקום אם האדם לא מל בעצמו את ילדו. אבל איך עושים את זה? מתחילה שאלה, צריך לכפות?
דובר 1:
כן, בית דין… מתי זה האב? האם זה עניין של רצון? האב רוצה, אבל אם לא, מה העניין?
הלכה ב׳ – אין מלין שלא מדעתו
דובר 1:
הולך כאן הרמב״ם לומר את ההלכה: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו. לא הולכים, אין דבר כזה שימולו את בנו של אדם אחר שלא מדעתו. אלא אם כן עבר ונמנע למולו, אלא אם כן הוא עבר והוא נמנע ובכלל לא מל, אז בית דין מלין אותו בעל כרחו.
מה זה אומר? זה אומר, כל עוד זה עדיין בתוך שמונת הימים? עד שנגמר הלילה של היום השמיני? או כשהיום השמיני כבר עבר? הרמב״ם מתכוון לומר, לא תחשוב שאם כתוב, פשט פשוט, אם כתוב שבית דין מחויב, אולי כתוב שבית דין הולך למקומות שיש שם ילדים בני שמונה ימים והם מולים את כולם. לא, בעצם מבקשים מהאב שימול, או מחכים שהוא ימול, ואחר כך בית הדין עושה את זה, כי יש להם הליכים, אני לא יודע. אבל הנקודה היא, אם אדם הוא עובר, אז בית הדין…
דובר 2:
בית הדין רק כאן כדי לוודא, אם האב לא עשה את זה. אבל לא עושים את זה לכתחילה. זה לא שיש… שמי שרוצה יכול, ולאב יש רק פשוט חיוב גדול יותר. אפשר לחשוב, למי יש את החיוב למול את הילד? או לאב או לבית הדין? אומר הוא לא, לאב יש את החיוב. אם האב לא עשה את חיובו, אז מתחיל דבר על בית הדין, שלבית הדין יש… זו עבירה.
הלכות מילה פרק א׳ — חיוב מילה: אב, בית דין, והאדם עצמו
הלכה ב׳ (המשך) — “בית דין מלין אותו בעל כרחו”
דובר 1:
לא, אני חושב ש״בית דין מלין אותו בעל כרחו” נראה לי שזה לא אומר שבית הדין הולך ולוקח את הילד ובית דין מל. אלא “מלין אותו בעל כרחו” אומר שבית הדין מפעיל לחץ על האב שהאב ימול. כי כך מתאים להמשך. “נתעלם מבית דין” — האב התחמק מבית הדין, “ולא מלו אותו” — הוא לא מל את הילד. שבית הדין לא מל? במילים אחרות, קודם… לא, או “ולא מלו אותו” — האב לא ציית. אין הבדל בדיוק בסדר איך זה. “שבית דין מלין אותו בעל כרחו”. “שבית דין מלין אותו בעל כרחו”. יש שלוש רמות כביכול. קודם מחכים לאב, אם האב לא עושה את זה, בית הדין תופס אותו ומל אותו. “נתעלם מבית דין” אומר שהילד התחבא, או שהילד לא נימול… נכון, כי לא פשוט שבית הדין מל את כולם, הם מצפים שהאב ימול, הגיוני “להתחמק”. כן, “ולא מלו אותו” — לא מלו אותו.
אז האדם רוצה לחשוב, נו, האב לא עשה את זה, וגם לא בית הדין, על מי החיוב עכשיו? כשיגדל, הוא חייב למול את עצמו, או עולה החיוב עליו? הם מסבירים, התורה אמרה חיוב שאדם צריך להיות מהול. זה החיוב העיקרי. מי עושה את זה? אז קודם צריך האב לעשות את זה, אם לא האב, בית הדין. כולו, החיוב חוזר ממי שיכול לעשות את זה עכשיו ברגע הזה. כשאדם כבר גדול, יש לו כוח על עצמו שיכול… בית הדין יכול לטפל באנשים גדולים גם, זו לא הנקודה. בית דין רואה שזה רק יהיה אצל ה… בית הדין, אחרי שבית הדין יודע, בית דין לא הולך לבדוק. כשאדם, נולד ילד חדש, בית הדין יכול לבדוק אם לקחו מוהל. זה לא… אי אפשר לומר שבית דין אינו חלק מברית המילה. אבל יש מה שמכניס את בית דין לתמונה. אם זה לא הצליח, שהילד לא היה שם, ואני לא יודע מה כל המניעות, החיוב עולה עליו. אז יש חיוב למול אותו.
דיון: על מי החיוב העיקרי?
דובר 2:
לא, על מי החיוב?
דובר 1:
מה?
דובר 2:
מאיפה אתה מקבל את הדיווח הזה? מה קרה? אתה ממציא דבר שלא כתוב.
דובר 1:
מה?
דובר 2:
כתוב כאן שהאב צריך, אם לא האב, בית הדין, אם לא בית הדין, הוא בעצמו. אבל לא כתוב שכל זה מתחיל כי הוא צריך בעצמו.
דובר 1:
מה זה אומר? זה מאוד ברור. זה מאוד קשה לומר שזה מתחיל שהוא צריך בעצמו, כי הוא עדיין ילד בן שמונה ימים. זה מאוד שייך. אבל זה לא רק דבר שכשאדם נעשה בן שלוש עשרה עולה עליו חיוב מילה. חיוב מילה הוא חיוב שמחפש מארח, מחפש בעל בית.
דובר 2:
מאיפה אתה מקבל את הרעיון הזה?
דובר 1:
כך למדתי. זה דבר חדש, כן, אבל לא כתוב כאן. זה לא כל כך פשוט. וזה לא רק זה, זה מאוד ברור ב… אוקיי, בוא נלמד דבר.
זו המצווה למול אחר. אני מתכוון גם, אתה יודע, כתוב בית דין, כמו שאמרת, זה לא אומר שבית הדין עומד עם המשטרה ועושה. הרעיון יותר ש… זה חיוב על כלל ישראל כך. כן, אם האב בדיוק לא נמצא, מטפלים. זה לא פשט ש… כל דבר הוא חיוב על בית דין, על כל מצווה שבעולם בית הדין כופה. לא, לא, לא, לא, לא.
דובר 2:
זה לא חידוש, אתה שואל. גדול, בית הדין לכפות, כמו שהם כופים על כל המצוות האחרות.
דובר 1:
כאן יש משהו חדש, זה אומר, הם אומרים שזה לא פשוט שלכל אב יש משהו ייחודי. לאב יש את המצווה, אבל גם… בבקשה, בבקשה. נא. גם כל היהודים הם עדיין חלק מהדבר הזה.
דובר 2:
אוקיי.
“וכל יום ויום שעובר עליו משגדל” — ביטול מצוות עשה וכרת
תרגום לעברית
דובר 1:
אז אז כן, “וכל יום ויום שעובר עליו משגדל ולא ימול את עצמו, הרי מבטל מצות עשה”. מאימתי הוא נעשה גדול ועדיין לא קיים את המצווה שהוא צריך למול את עצמו, הרי מבטל מצות עשה, אז הוא מבטל מצות עשה. דיברנו שמצות עשה זו יש עליה כרת. ומתי הוא נעשה חייב כרת? אומר הרמב״ם, “אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד”. כרת הוא רק חייב כאשר כבר עבר כל חייו ואין לו עוד שום הזדמנות למול את עצמו, הוא מת כשהוא ערל במזיד.
כי הכרת, כל זמן שאדם יכול עדיין לתקן… כלומר, כל זמן שהוא יכול עדיין לתקן, הפשט הוא, כרת הוא על כך שלא מל את עצמו עד הסוף. כלומר, כרת אינו על ביטול מצות עשה, אלא על כך שהאדם חי את חייו כערל. אז אם אדם ימול את עצמו היום או כשהוא בן חמישים, הרי הוא לא מקבל כרת, הוא יכול לחיות. אז מתי יודעים שהוא יכול לקבל כרת? ביום שהוא מת. אבל אפילו ביום שהוא מת, אם הוא מל את עצמו ברגע האחרון, אינו חייב כרת. רק כאשר הוא מת כשהוא ערל, אז הוא חייב כרת.
השגת הראב״ד — כרת והתראה
מיד במקום הראב״ד, הראב״ד אומר שהעניין הוא שכרת אפשר לתת רק כאשר יש התראה. לא, רגע, בואו נבין מה הרמב״ם אמר. הרמב״ם אומר דבר פשוט מאוד. הרי יש כאן דבר מוזר שנקרא כרת על מצות עשה שאין קבוע לה זמן, נכון? בדרך כלל כרת יודעים שאכלת חלב, זה נגמר, אתה חייב כרת. כך, עשית את הדבר, זה נגמר. או אפילו קרבן פסח, הפשט היה בירושלים, לא היה רחוק וטמא וכדומה, שהוא יכול לקיים את קרבן הפסח. לא סיימת כל האלמנטים. אם כן, ביטלת מצוות עשה.
אבל ממילא, עכשיו למדנו, זו מצווה לכל החיים. זו מצווה אמנם בשמונת הימים, אבל… כן, שמירת שמונת ימים היא רק מצווה נוספת, הידור מצווה כזה, אבל המצווה היא לכל החיים. והחיוב הוא על עצמו. אבל אם אין לו עדיין ילד, האב אינו חייב מילה. שמונה ימים הוא אף פעם לא, הוא לא יכול לעשות בעצמו. אז, עכשיו יש לו חיוב למול את עצמו כשהוא מבוגר, הוא צריך להיות יהודי מהול.
אז, חושב הרמב״ם דבר פשוט. כלומר, אז מתי אני לא עושה מצוות עשה? מצוות עשה אומרים לי שאני צריך לעשות כל היום. אז תעשה, תעשה, כל רגע עומד עליך “עשה, עשה, עשה”. אבל מתי לא עשיתי? חייבים להיות חיים שלמים שלא עשיתי, כי זו מצוות עשה, לא מצוות לא תעשה.
אז, הרמב״ם בפירוש המשניות, כפי שהוא מביא כאן, אומר, זה אמנם חידוש, הוא לא יודע מצווה אחרת בכל התורה שיש חיוב העונש אחרי שמתים. אבל זה הגיוני בגלל שזו מצוות עשה שצריך לעשות.
שיטת הרמב״ם בכרת — לפי הלכות תשובה
לפי הרמב״ם, איך הרמב״ם לומד מה כרת אומר, לפי מה שלמדנו בסוף הלכות תשובה, זה מתאים מאוד. כי הרמב״ם אמר שכרת פירושו שנשמתו אין לה השארת הנפש. רק הדעת חיה, רק הדעת שעשתה תורה ומצוות. והאדם שקיבל כרת לא מקבל השארת הנפש. מה שמתאים מאוד שהוא מת, ועכשיו הוא לא מקבל השארת הנפש.
אבל אם כרת פירושו המוות עצמו, שימותו בגיל צעיר, אז זה נעשה מאוד קשה. כלומר, הרמב״ם יכול עדיין לומר שמישהו חייב כרת עד שימות, והוא ישאיר את זה כך. אבל לאחרים זה מאוד קשה. כלומר, הוא מת בשמונים, והוא לא היה בכרת? מה?
דובר 2:
זו אפילו לא הקושיה שלך, זו קושיית הראב״ד.
דובר 1:
לא, זו לא הקושיה שלך, לא קושיית הראב״ד. קושיית הראב״ד היא על התראה. אבל סתם, הראב״ד סבר שזה לא הגיוני. יכול להיות שהוא מתכוון גם לזה.
דובר 2:
לא, הראב״ד סבר שכרת מקבלים רק כאשר יש התראה.
דובר 1:
זה הפקפוק. הוא מתכוון שאי אפשר לקבל כרת על התראה, וההתראה היא ספק, כי אולי מחר האדם יתקן. להיפך, שוב, הראב״ד אומר שזה לא נכון. הראב״ד חשב שהרמב״ם מתכוון לומר… מה זה אומר שאפשר תמיד למול את עצמו? שזה כליא ספק, אי אפשר לומר לו כי הוא אולי ילך. אומר הראב״ד, זה לא הגיוני על כרת. כרת הוא הקב״ה, מן השמים אין להם ספקות. הם יודעים אם אתה הולך למול את עצמך, אם אתה מחזיק בעצמך למול. ממילא אפשר כן לתת את הכרת. זה מה שהראב״ד אומר, מבין? שבשמים לא שייך לומר שספק הוא בעיה, אבל בדיני אדם שייך לומר דבר כזה.
דובר 2:
כן, אבל בכל זאת, הבעיה היא, כאשר אדם מל את עצמו בשלושים וחמש, מה קרה? הוא חי כל יום בכרת?
דובר 1:
הראב״ד סובר אבל שזה שווה לחיוב כרת.
דובר 2:
אה, זו מחלוקת הרמב״ם עם הראב״ד.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד ביסוד הכרת
דובר 1:
זה הדבר. הרמב״ם אומר שכרת לא פירושו עונש מיתה בידי שמים. הראב״ד אומר שזה חומר הדבר. זה סוג עבירה שיש עליה כרת. הוא לא אומר שיש לך כרת. כי הוא גם מודה שכאשר אדם מל את עצמו אז אין לו כרת, כן? מה קרה עם כל הכרתות כל השנים? זו בעיה לשמים לקחת כרת.
אני אומר, אז כן, כל עוד לא קרה כרת, זו קטגוריה של חיוב כרת, אבל הוא לא קיבל כרת. העונש כרת הוא מקבל כשהוא מת.
דובר 2:
אה, פשוט כך. אתה לא יודע מה פירוש העונש כרת?
דובר 1:
הראב״ד לא אמר לי כאן מה פירוש העונש כרת. אבל כאשר אנחנו מדברים בהלכה חיוב כרת, הפשט הוא שהוא חייב כרת. על זה הוא אומר, העונש קורה שהוא חייב סקילה, הוא עדיין לא נסקל, זה נושא אחר איך זה מתבצע למעשה.
דובר 2:
בסדר.
דובר 1:
כן.
הלכה ג׳ — מילת עבדים: יליד בית ומקנת כסף
דובר 1:
הלכה ג׳. הלכה ג׳ אומר הרמב״ם, על עבד. למדנו שהאדון יש לו מצווה למול את עבדו. אומר הרמב״ם, “אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגוים”. אין חילוק, כפי שהרמב״ם מפרט, “יליד בית או מקנת כסף”. יליד בית הוא העבד שנולד ברשות ישראל, ומקנת כסף הוא עבד שנקנה. “הכל חייב רבו למולן”. האדון חייב למול אותם.
יש חילוק, יליד הבית נימול לשמונה, את יליד הבית מלים לשמונה כמו ילד יהודי רגיל, בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ומקנת כסף נמול ביום שנלקח. כאשר קונים עבד חדש, אז מחזיקים אותו. אפילו נלקח ביום שנולד, אפילו אם הוא תינוק טרי שנולד זה עתה,
הלכות מילה: מקנת כסף ויליד בית, ודין עבד שאינו רוצה למול
הלכה ג-ה: מקנת כסף שנימול לשמונה ויליד בית שנימול ביום שנולד
דובר 1: אז מה אתה אומר? אם לוקחים אותו כשקונים אותו בעשרים, צריך למול אותו בו ביום, ואפילו קונים אותו כשהוא בן יום אחד, צריך למול אותו בו ביום. נכון?
דובר 2: כן, כי אלו הפסוקים. בפסוק שכתוב מתי צריך למול בשמונת ימים, כתוב יליד בית. אצל מקנת כסף לא כתוב שמונת ימים.
דובר 1: אני מבין מה אתה אומר, אבל החילוק ביחס לאחר לא ברור.
בואו נמשיך. “יש מקנת כסף שנימול לשמונה.” הרמב״ם אומר שמקנת כסף מלים ביום שקונים אותו, אבל יש מצבים שגם מקנת כסף נימול לשמונה. ויש גם להיפך, יליד בית שנימול ביום שנולד. יש גם מצב שעבד שנולד אצל אדם בבית צריך למול ביום שהוא נולד.
“כיצד?” זה הרמב״ם מסביר. “לקח שפחה ולקח עוברה עמה.” הוא קנה שפחה שהיא מעוברת, והוא אומר שהוא רוצה לקבל גם את העובר. ולקח עוברה עמה, אוטומטית זה אומר שהוא צריך לשלם עבור העובר. בסדר, בואו נראה. הוא קונה את שניהם ביחד. “לקח שפחה מעוברת וילדה, הרי זה נימול לשמונה. מילתו לשמונת ימים. אפילו שלקח העובר בפני עצמו.”
אה, הוא קנה בנפרד. כלומר, האדם שמוכר את השפחה אומר כך: אני גובה ממך אלף דולר עבור השפחה, וחמש מאות דולר עבור העובר, מה שזה לא יהיה. הוא קנה את העובר. “אפילו שלקח העובר בפני עצמו”, הוא קנה את העובר. הרי העובר כמו מקנת כסף שקונים. “הרי העובר מקנת כסף הוא.” נקרא מקנת כסף. “אבל הואיל וקנה אמו קנה אותה”, אבל למעשה הוא קנה את האם גם לפני שהיא ילדה את הילד, הוא רצה להבין שהילד היה כן יליד בית, ממילא נימול לשמונה הוא נימול בשמונה, ובמקרה כזה לא הולכים אחרי מקנת כסף, אלא הולכים אחרי העובדה שזה יליד בית.
דין יליד בית שנימול ביום שנולד
ומתי להיפך, שיליד בית נימול ביום שנולד? אומר הוא כך, “לקח שפחה לעיבורה”, אדם קנה שפחה כי הוא רוצה את העיבורים, הוא לא רוצה את השפחה, הוא לא רוצה שהשפחה תבוא בכלל לעבוד, אבל הוא רואה שהיא הולכת להיות מעוברת.
דובר 2: “או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות”, הוא לקח שפחה… לא, יכול להיות שהוא בכלל לא קנה את השפחה, הוא קונה שפחה לעיבורה, שיש אולי בעיה של דבר שלא בא לעולם, אני לא יודע. הוא קונה את הזכות לעיבורי השפחה.
דובר 1: אה, הוא קנה את העיבורים שלה.
דובר 2: אה, כך, כן, כך צריך להבין, זה אומר כמו דקל לפירותיו, יש לי את הזכות של כל העיבורים שהולכים לבוא, זה כבר כן קיים, זה לא לא קיים, זה לא תלוי, זה כבר קיים. קודם דיברנו שכבר קיים עיבור, נכון? יכול להיות אני לוקח שפחה, והזכות שלי, לא לעבוד לעבוד בשבילך, או מה שהיא עושה, אבל הזכות שלו היא עיבורי השפחה.
“או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות”, הוא לקח שפחה בתנאי שהיא לא תקבל דיני שפחה, שהיא תצטרך לטבול. זה כבר, מה הקטגוריה שלה? היא לא נקראת שפחה? היא לא מחויבת במצוות? היא לא שפחה אמיתית.
“אף על פי שנולד ברשותו”, אפילו הילד נולד ברשותו, טכנית, אם אתה רואה שפחה לעיבורה, כלומר הוא הביא את השפחה לשבת בביתו לעיבורה. “אף על פי שנולד ברשותו”, אבל זה כן מקנת כסף, כי העבד נעשה שלו כשהוא נולד, וזה קנין. אותו דבר אצל השפחה, כי לא היו לה דיני שפחה כי היא הייתה על מנת, כלומר יש לזה דין כמו מקנת כסף.
“וכיון שנולד זה, כולו מקנת כסף לבדו, וכולו יום קנינו.” כלומר כך הוא נעשה מקנת כסף, כי הוא קנה את השפחה בשביל זה. היא לא באמת בכלל שפחת ישראל כדי שיהא הבן יליד בית. יליד בית פירושו תמיד ילד שנולד לשפחה ישראלית שנמצאת אצלך בבית. אבל במקרה כזה אומר הוא שהיא לא נעשתה שפחה. זו הנקודה.
יש שני דרכים: או שהאם הוא לא קנה, הוא רק קנה את הזכות עליו. או שהאם הוא קנה באופן שהיא לא נעשית שפחה, אז היא לא… הילד לא נולד משפחה יהודית. ממילא הוא לא יליד בית, ממילא הוא מקנת כסף. מתי הוא נעשה מקנת כסף? חודשיים אחורה. אין חילוק. זה שהוא כבר נולד מקנת כסף לא עושה אותו מקנת כסף. יליד בית חייב להיות שהוא נולד לשפחה שלך. נכון?
דובר 1: כן, אבל “ואם טבל לאמו אחר שנולד, הרי זה נימול לשמונה”. איך זה עובד? הוא חופשי?
דובר 2: כן, כי עכשיו הוא נעשה… נולד ל… למה היא שפחה ישראלית? שפחת ישראל, אפשר לומר.
דובר 1: אבל הוא כבר נולד, “אחר שנולד”.
דובר 2: כן. באמת פלאי. אני לא יודע. לא, אני אומר לך למה. יש משהו שלא הגיוני.
דובר 1: אף אחד לא יודע, רק אני לא יודע.
דובר 2: בסדר. וזה נוגע למעשה השאלה, נסתכל במפרשים. אנחנו צריכים לזוז, זה 1:14. לא נגיע לשום מקום.
דובר 1: בסדר.
הלכה ו: דין לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה למול
דובר 2: “לוקח עבד גדול”. לוקח עבד גדול מן הגוים. ואיך הולך בעצם ה… שכאשר קונים עבד, והוא נימול וכדומה.
דובר 1: כן.
דובר 2: כן, “לוקח עבד גדול מן הגוים” — אדם קונה עבד בוגר מהגויים, “ולא רצה עבד למול” — העבד לא רוצה למול את עצמו. אז, אסור להחזיק ערל שיהיה עבד אצל יהודי. מה עושים? “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש”. משדלים, לוקחים זמן שהולכים לנסות להשפיע עליו. הכוונה בלשון “מגלגלין עמו”, זה כתוב הרבה פעמים כמו… יש עוד דין ודברים ארוך עם אדם, אני חושב באבן העזר בין איש ואישה, מגלגלין עמו כך וכך זמן. לא כמה זמן שרוצים רק לסובב, כן, ממש לסובב, לא רק ללמוד, מגלגלין עמו י״ב חודש, מסובבים.
חידוש: לא כופים אותו בעל כרחו
אז כאן רואים קודם כל שלא כופים אותו בעל כרחו, לא אומרים שאין שום דרך. היינו יכולים לחשוב כמו שאדם לא רשאי להביא הביתה עבד כל עוד הוא יודע בוודאות שהעבד מוכן למול. נראה שיש איזה היתר ששנים עשר חודשים אפשר לשדל, ובזמן הזה הוא יכול להשתמש בעבד.
היינו יכולים גם לחשוב להיפך, שאפשר, כלומר הוא צריך עבד, אני מל אותו. רואים שהעבד, עבד הוא סוג של גר בסך הכל, ואי אפשר להיות עבד יהודי בלי רצון. אז כל כך יש, נכון? אתה לא יכול לעשות קנין, למה? כי אתה לא יכול לכפות עליו, אתה לא יכול… קודם כל, זה היה אומר כמו לעשות מום באחד מראשי איברים שעליו הוא רוצה לצאת לחירות.
דיון: למה אי אפשר לכפות מילה?
דובר 1: אני לא יודע, אבל אני חושב שמה הסיבה? כי זה סוג של גירות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, זה למשל עבד אחרי שהוא כבר יהודי. אבל זה גוי, הוא לא רוצה להיות יהודי, אפילו הוא לא רוצה להיות עבד ישראל. אתה לא יכול לעשות אדם לעבד שלך? אתה יכול לעשות אותו עבד, אבל לא עבד יהודי. מבין מה אני מתכוון? זה טכנית… אבל מה אפשר לעשות מום באדם אחר? אני לא יודע אם אפשר. יש כל איסורים שאסור לסרס עבד. מה אתה אומר?
דובר 2: בסדר, מה היסוד? לא המילה, לא הפצע. המילה היא המילה היא ה, המילה היא הפשט שהוא נעשה בזה יהודי, נכון? הדרך איך הוא נעשה יהודי היא עם מילה. אבל אי אפשר לעשות אדם ליהודי, בעצמו, אפילו עבד. לא, מדברים אפילו באופן שהוא מסכים לטבילה, הוא מסכים לדברים אחרים, הוא רק לא רוצה למול את עצמו. זה רק הדין במילה. כי מילה עושה אותו יותר. זה לא… זה לא… הפצע. זה כי מילה היא כניסה לתמונה הגדולה יותר. יש מצוות מילה, ואם הוא לא מסכים, יסר הכתוב, אומר הרמב״ם, “אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים.”
הוא לא יכול להחזיק אותו יותר משנים עשר חודשים אם הוא נשאר ערל, אלא הוא צריך למכור אותו הלאה. במה נשתנה ערל מלכתחילה ומוכרו לגוים? הוא לא יכול למכור ליהודי שני. אתה לא יכול לעשות מצב כזה שעכשיו יהודי שני יחזיק אותו שנים עשר חודשים. כל שנים עשר חודשים אפשר להתחיל את ה… זה לא דבר אחר.
למה מותר למכור לגויים?
תרגום לעברית
ואין רשאי למכור עבד עצמו לעולם הם בך תעבודו, “והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם”, זה הפסוק, שמותר למוכרו לגויים, כי הוא עדיין אינו עבד של יהודי. ואם הוא כבר עבד כנעני מלא, אין רשאי למכור עבד, אין רשאי לשחרר עבד, “והתנחלתם”, אם הוא שלך אין רשאי לשחררו, ולמוכרו לגוי. אבל כאן העניין הוא של אי מכירה לגוי. עבד יהודי, עבד כנעני, אין רשאי למוכרו לגוי. אבל הרי הוא גוי, כל הנקודה היא שהוא רוצה להישאר גוי.
הרמב״ם שם כאן דגש על המילה “לגוים”, אני חושב שזה אחד משני הטעמים, או שהוא מתכוון לומר שהוא רוצה להישאר גוי, הוא לא רוצה להיות יהודי, “לחזור ולהיות לגוים”, הוא אומר את הסיבה, אי אפשר לומר שיהודי אחר יכול גם להחזיקו שנים עשר חודש. או שהוא מתכוון לומר שמותר למוכרו לגויים כי עדיין אין לו דין של עבד כנעני של יהודי.
דין התנה עמו שלא ימול
“וישנה הלכה מתחילה, אם התנה עמו רבו הגוי שלא ימול אותו”, כלומר כשהיהודי הלך לקנות אותו מאדונו הגוי, עשה תנאי שאני לוקח אותך אבל בתנאי שלא ימול אותו, “מותר לקיימו כשהוא ערל”. כן, זה ברור. “מותר לקיימו”, כמו שהיה לנו קודם עם השפחה, כמו “על מנת שלא להטביל לשם עבדות”, כלומר, הוא עושה איתו עסקה שאתה תהיה עוזרת הניקיון שלי אבל לא העבד שלי, לא דין עבדות, שיהיה לנו סוג אחר של עסקה. כמו שיש דין עבד כנעני, עבד של ישראל, אם רוצים אפשר לעשות כאילו לא עבד.
לא, אדם רשאי להמשיך, לגרום לאנשים אחרים לעבוד עבורו. להיכנס לקטגוריה של עבד, זה אי אפשר. אם זו נקודה שצריך להסכים עם הדינים של המקח, לכאורה זה סתם תנאי.
קושיא: עם מי עושים את התנאי?
עם מי עושים את התנאי? עם הקב״ה? אתה מבין מה אני שואל? המעשה היא משכון של בית דין? עם מי עושים את התנאי?
דובר 1: לא, לא, התנאי הוא עם העבד, שהוא לא נכנס לקהל עדתו, הרי אין לו את ההטבות.
דובר 2: אז למה אני לא יכול לעשות את זה אחר כך? למה אחר כך לא רצה אני לא יכול לחזור לראשון?
דובר 1: אה, עכשיו רבי גאון. העניין הוא שכשהוא שוב…
הלכות מילה – דיני עבד כנעני וגר
הלכה ו: דין עבד כנעני שלא קיבל מצוות
קריאה והסבר בפשט הרמב״ם
דובר 1:
העבד, אמונה, אמונה, אמונה… אם זו נקודה שצריך לעשות עם תנאים את המכח? זה תנאי… לכאורה, זה לוקח תנאי… עם מי עושים את התנאי? עם הקב״ה? עומד שאני שואל… זה עושה משהו כתבי תורה? עם מי עושים את התנאי? אני לא כולן לשם עבדות, אלא כולן לשם לא עבדות. עבדות שלולמים. מה זה עוד יכול להיות? כן, שלולי לשם עבדות. צריכים שיהיה להם עסקה ביניהם. כמה הוא משלם לו חילוק? זה נקבע שיש הרבה מאוד חלקי חילוקים. לא, הוא יהיה עובד. אבל לא מילה. הוא יהיה גוי. עובד גוי שייך ליהודי, לא עבד כנעני, לא עבד. למה? מה אני מתכוון? מה אני צריך לומר? אוקיי.
נראה לי שמשהו נראה לי שאנחנו מדברים על ההלכה. צריך לעשות סוג כזה של קניין. אני הולך לשוק, לאדון, ומדברים למכור. אני יכול לקנות אותו. הדיפולט הוא שהוא הופך לעבד כנעני של ישראל, עבד של ישראל. אבל אם אני רוצה, עושה סוג אחר של קניין. כי זה לא אומר לא לא לא, לא אומר שאני יכול סתם לשנות את התנאים אלי. לא. אבל הוא אומר הרמב״ם כאן תנאי, כאן תנאי כאן כי כאן לא.
עבד, יש קטגוריה של עבד, שהוא חייב במצוות כמו ישראל, הוא שייך ליהודים, יש לו הלכות מיוחדות, אבל הוא שייך ליהודים. ויש כאן גר תושב, שהוא רק חייב בשבע מצוות בני נח. אז, יש לו זכות לגור בארץ ישראל, וצריך לא לגרש אותו מארץ ישראל.
כלומר, יהודי, בתחילה, כשאדם קונה גוי שיהיה עבדו, צריך העבד להיות יהודי לכל דבר, שזה אומר דיני עבד. אם הוא לא מסכים, צריך הוא לפחות להיות מקבל שבע מצוות בני נח. אבל אם הוא לא מקבל את שבע המצוות, אין רשאי להכניסו לארץ ישראל, אלא להיפך, יהרג מיד, צריך להרוג אותו אם יד ישראל תקיפה.
דיון: מה זה אומר “יהרג מיד”?
דובר 2:
יהרג מיד לא אומר שאנחנו מחפשים להרוג, אני מתכוון לומר, אנחנו נותנים לו לברוח, נכון? זה נופל לך? אנחנו מחפשים להרוג גויים? אנחנו לא מחפשים להרוג גויים.
דובר 1:
הרמב״ם אומר בהלכות מלכים שהחיוב של יהודים הוא, משה רבינו נצטווה שיכפו את כל הגויים לשמור שבע מצוות בני נח, ואם לא להרוג אותם. כך כתוב שם בהלכות. הראב״ד מתווכח בעצם. כל הגויים אתה מתכוון שגרים בארץ ישראל? לא, כל הגויים בכל העולם. תסתכל בהלכות מלכים, כמו שאני זוכר כתוב. אוקיי, נלמד הלכות מלכים ונתווכח איתו.
אבל הרמב״ם סבר שחייבים ללמד את כל הגויים לעשות את המצוות, ואם לא הם חייבי מיתה. אפשר לעשות מלחמה, מה שלא יהיה. זה מעשית מאוד קשה להרוג סתם כל אחד, אבל כך זה.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
דובר 1:
הראב״ד חולק. הראב״ד אומר כאן, ימכר מיד, ואינו רשאי להרגו. סביר שהראב״ד מודה שהדין שהרמב״ם אומר נכון, זה רק דין לכתחילה, אבל כשאי אפשר, אז צריך אותו, איך אומרים, למכור לגוי. אתה אומר כאן, לשלוח? כן.
אבל על כל פנים, הרמב״ם, אבל אתה אומר הרמב״ם, תראה מה הרמב״ם אומר בעצמו, “ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”. הוא מתכוון לומר לכאורה על כל ההלכה, שאי אפשר בכלל להיות גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אז בוודאי לא נוגע יהרג מיד גם לא. זה גם לא נוגע, כי אין עונשים גם לא בזמן שהיובל נוהג. סתם, לא רק יובל, באופן כללי. יכול להיות שזו דרכו של הרמב״ם להסביר שזה לא תמיד.
פשט הרמב״ם: כשנוהג יובל
דובר 1:
אבל הפשט הפשוט של הרמב״ם הוא, שכשהיובל נוהג יש אופציה כזו לעשות גר תושב, וזה הולך באמת גם על העבד שלא קיבל עליו אפילו את שנים עשר החודשים צריך הוא כבר להיות מקבל את מצוות בן נח, אין לו זכות אף פעם להיות אפילו לא מקבל מצוות בן נח. רק על מילה יש לו זכות. אבל אם הוא לא רוצה מיד לקבל את מצוות בן נח, הורגים אותו מיד ברגע הראשון. או אולי עושים תנאי, או מוכרים אותו לגוי, שישמור את מצוות בן נח. וכל האופציות האלה אומר הרמב״ם לא נוגע בזמן הזה.
אבל בזמן הזה אפשר רק להחזיק עבד שמסכים להימול מיד, ואם לא צריך להרוג אותו, כך אומר הרמב״ם.
דיון: הריגה בזמן הזה
דובר 2:
לא, הרמב״ם אומר בוודאי לא שהורגים בזמן הזה. בזמן הזה לא הורגים כי סיבות אחרות. לא, כי להרוג צריך שיהיה בית דין, שידון דיני נפשות.
דובר 1:
גוי, על המצוות שלו? גויים אסור להרוג, יהודי רשאי להרוג כמה שהוא רוצה?
דובר 2:
לא, לא. גויים אסור להרוג, אף אחד אסור להרוג. יש עונש, אבל ליהודי יש גם חיוב בשבע מצוות בני נח, שאתה לא יכול להיכנס עם סכין ולהרוג אדם. צריך להיות איזה due process, צריך לדבר עם הגויים, צריך לראות, צריך לראות למי יש את הזכות להרוג, זה לא wild west.
דובר 1:
הרמב״ם אומר, “אלא בזמן שיהיו להם כח ביד ישראל”. מה שאני לא רוצה לומר בכלל זה שאתה גר תושב. לא הורגים, לא עושים, צריך לראות מה עושים כן. אין בכלל דיני עבד בכלל לא, גם לא, זה כבר בזמנים של הרמב״ם גם לא היה, זה לא נוגע.
הלכה ז: גר שנתגייר – הטפת דם ברית
קריאה בפשט הרמב״ם
דובר 1:
“גר שנתגייר לקהל ישראל”, גר שהרמב״ם לא אומר את המילה “התגייר”, אני מתכוון שהמילה “גר” עצמה עומדת על המילה “התגייר”. גר שנעשה חלק מקהל ישראל, הוא התגייר, נעשה יהודי, חייב מילה תחילה, לפני שהוא נעשה יהודי צריך למול אותו. “ומל כשהיה גוי”, הוא כבר נימול כשהיה גוי, “צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר”, צריך שוב לעשות מכה קטנה שיצא קצת דם כשנתגייר. מה העניין של דם ברית?
דיון: הלכות מלכים – חיוב לכפות שבע מצוות
דובר 2:
אני רוצה בדיוק להסתכל לך. כתוב בהלכות מלכים שמשה רבינו ציווה לכפות כל באי עולם לקבל כל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג. כך כתוב כאן. לא כתוב שצריך בית דין לזה. את זה צריך לדעת למעשה?
דובר 1:
למעשה, את זה צריך לדעת למעשה, בוודאי.
חזרה להלכה ו: פירוש הבית יוסף
דובר 1:
אוקיי, חזרה אלי. אוקיי, תן לי רגע. העניין של “אם לא קיבל עליו שבע מצוות, יהרג מיד”. עבד כנעני שלא קיבל, לא נימול ולא קיבל שבע מצוות, “יהרג מיד”. ועל זה מתווכח מיד הראב״ד ואומר שהיום אנחנו לא יכולים להרוג, “אין לנו להרוג”.
אני רואה שהבית יוסף הקדוש, המרא דאתרא דישראל, המרא דארעא דישראל, אומר, הוא שואל על הראב״ד, מה אתה רוצה? אתה חושב שהרמב״ם הסתובב עם חרב והרג אנשים? בוודאי לא הורגים בזמן הזה. אלא הוא לומד פשט אחר.
הוא אומר שלפי הרמב״ם גם בזמן הזה יש את ההלכה של “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש”. כי הרמב״ם מחלק שהדין של “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש” אין לו קשר לדין שאחר כך הולכים להרוג אותו. אלא מגלגלים עמו שנים עשר חודש, ומנסים לשכנע אותו, ואז צריך לשלח אותו.
הראב״ד אומר אבל שמאחר שהיום אין את האופציה של “יהרג מיד”, מה יש לך כשאתה מגלגל עמו שנים עשר חודש? הוא הולך… כשיש לך בסוף איום של הריגה, בוודאי אתה עושה משהו בהמתנה איתו שנים עשר חודשים, וברגע הוא יסכים. אבל אם אין לך במה לאיים עליו, אין לך את האופציה של “יהרג מיד” בסוף, אתה צריך למכור אותו מיד כן. כאן מתווכח הראב״ד. הראב״ד אומר שאסור בכלל לקחת עבד שלא רוצה לקבל שבע מצוות בני נח, כי אין “יהרג מיד”, וגם אין “מגלגלין עמו שנים עשר חודש”. כך לומד הבית יוסף פשט אחד.
הלכה למעשה: דיני עבדות בזמן הזה
דובר 1:
צריך לדעת הלכה למעשה, אני לא מכיר אף יהודי אחד שיש לו עבד בזמן הזה. אני יודע שהפוסקים כן היה פעם מדובר. זה לא כל כך פשוט. אצלנו אין עבדות בכלל. זה היה מבטל את מה שהזכרת, אברהם לינקולן.
דובר 2:
לא, מה שיש לנו היום זה סוג של עבדות עם ה״היסנה עמו”, מה זה אומר? כשאחד לוקח עובד זול, יש סוג של תנאי שאין לי את כל הזכויות שלעובד חוקי שעובד עם האיגוד יש, אבל יש לי איתך תנאי, אתה לא יכול לי תנאים מסוימים. דבר אחד הוא סוג, וזכויות מסוימות שהוא נשאר. ה״היסנה עמו” הפשט הוא שאין לו דין עבד אמיתי. בהגדרה, מי שיכול לנהל איתך משא ומתן אינו עבד. היסנה עמו.
דובר 1:
אוקיי, אני רואה כאן בצד, הם דיברו על זה, זה לא ברור.
חידוש: המהות של עבדות בתורה
דובר 1:
הרמב״ם רואה כאן מאוד ברור ש, אני מתכוון שיש לנו את המבט הלא נכון על עבדות. אנחנו מסתכלים על זה תמיד כמו רשע פשוט, כמו הדרום האמריקאי שהיו להם גדרות נוראות על אנשים. אנחנו רואים כאן בהלכות מילה, אנחנו רואים הלכות מילה, לא הלכות עבדות, וזה האמיתי שלנו.
רואים אבל כאן שעבד היה חלק מהמשפחה. יש שתי דרכים להיות חלק מהמשפחה: יש בן, ויש עבד. אבל עבד הוא בסך הכל חלק מהמשפחה.
הייתי מרחיב את זה קצת. יש כמה דרכים להיות חלק מהעם. להיות חלק מהעם יש יהודי, ותת-קטגוריה של יהודי היא עבד. זה אמנם לא כמו בנו, אבל זה עבד. ואחר כך יש את הקטגוריה של גר תושב. למי הוא שייך כאן? הוא מיעוט שיש לו זכויות וכן הלאה. ואחר כך יש שומר שבע מצוות בני נח. הוא אפילו לא גר תושב… לא, שומר שבע מצוות בני נח הוא גר תושב. והאחר יש שהוא חייב ללכת מכאן, הרמב״ם לא סובר, צריך לגרש אותו. האחר צריך לגרש, אין את האופציה.
גר תושב הוא האופציה היחידה של מיעוט כזה, אבל איך שאתה קורא לזה, יש חינוך שמקשר שזה עצמאי. כשאחד אומר שזה עבד, אני מבין שזה במערכת. גר תושב הוא במערכת, אבל לא כחלק מהיהודים.
חידוש: גירות בעל כרחו – רק אצל קטן
דובר 1:
לא, לגבי זה, אני מסביר על זה, הוא מביא כאן שגר, לפי הרמב״ם, הוא חייב להסכים למצוותיו, כי זה מבוסס על הגירות. הפעם היחידה שיש גירות כביכול בעל כרחו היא קטן. עבד קטן מטבילים על דעת בית דין, כי אנחנו אומרים שזו זכות. כמו שזו זכות לקטן להיות יהודי, כך גם זכות להיות עבד יהודי. בסך הכל להיות עבד זה לא כל כך נורא להיות עבד. עבד קרוב למלך, כן. ויש עבד עברי אולי, אבל עבד כנעני אומר הרמב״ם והוא עובד, צריך להתנהג איתו באנושיות.
בכל מקרה, בחזרה לגוי, לגר. אה, במילים אחרות, אני חושב כך, יש רשימה של אנשים שצריכים ברית מילה: אב, ילד, עבד, ועכשיו יש עוד דבר, גר. גר שנתגייר ונכנס לכלל ישראל.
מילת גרים, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס, יוצא דופן, וזמן המילה
עבדות אינה כל כך נוראה
בסך הכל להיות עבד זה לא כל כך נורא להיות עבד. עבד חייב בכבוד אב ואם. כן, זה אצל עבד עברי אולי, אצל עבד כנעני אומר הרמב״ם “העיר אליו”, צריך להתנהג איתו באנושיות, אם אתה זוכר דיברנו על זה.
הלכה ז: גר שנכנס לקהל ישראל
בחזרה לגוי, גר. אה, לא, זה אחרת. אני חושב כך, יש רשימה של אנשים שצריכים ברית מילה: אב, ילד, עבד, ועכשיו יש עוד דבר, גר.
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה. החיוב הוא על בית הדין, על מי שממונה, על מלכות ישראל, מה שיהיה. תחילה, לפני הכניסה, אבל לא כשהוא גוי. בשעה שאז הוא נעשה קצת גר, אז יש חיוב.
הלשון “קהל ישראל”
הלשון “קהל ישראל” מאוד מעניין, כי “קהל ישראל” הרבה פעמים מתכוון להתחתן, אפשר להשתדך איתו. כמו “לא יבא ממזר בקהל ה׳”. אז כשהוא נכנס לקהל ישראל אפשר לראות שהוא רוצה להתחתן עם יהודי. אבל אני מתכוון שזה נראה כאן כאילו הוא מתכוון לומר גר שרוצה להתגייר, כמו רוצה לחסות תחת כנפי השכינה, הדבר הראשון צריך להיות מילה. הוא לא יכול לומר שהוא ימול בסופו של דבר. זה נעשה מעכב לגירות.
ואם מל כשהוא גוי — צריך להטיף ממנו דם ברית
ואם מל כשהוא גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר. אם הוא נימול כשהיה גוי, אותה מילה לא הייתה לשם מצות מילה. מצות מילה יש בה הצהרה, משהו… להיות חלק מהיהודים, זו ברית. זו הצהרה, זה דבר שעושים, רושם גדול, והופכים לחלק מהיהודים. הגוי אמנם נימול, אבל זה בכלל לא היה כדי להיות חלק מהיהודים. עכשיו הוא צריך לעשות ברית, והאופן שבו עושים ברית הוא עם דם ברית.
קטן שנולד כשהוא מהול
תרגום לעברית
כהן, עוד מקרה, קטן שנולד כשהוא מהול, אם קטן נולד והוא כבר מהול, אין לו ערלה שאפשר לחתוך, אז אי אפשר לעשות לו ברית. אבל הוא צריך בכל זאת להיכנס לכלל ישראל דרך מעמד הברית. אפילו אם אין ערלה לחתוך, צריך להטיף דם ברית ביום השמיני, צריך להטיף דם ברית, וזה עושים גם ביום השמיני. אז זה יהיה הימול שלו כביכול. זה מעניין.
הברית היא שנעשים חלק מהיהודים
אז מה שאני רואה עכשיו לפי הרמב״ם הוא שהברית, הברית היא שנעשים חלק מהיהודים. אופן עשיית הברית הוא באופן כללי הסרת הערלה, אבל כשאין ערלה צריך לעשות זאת, הימול יהיה הטפת דם ברית. יש גם מהגאון, כן. הטפת דם ברית תהיה מעין ברית מילה.
חקירה: ספק ערלה כבושה או ענין של ברית?
יש חקירה בזה. אפשר לחשוב שיש כאן… הכסף משנה אומר שהטפת דם ברית היא בגלל ספק, אולי יש לו איזו ערלה כבושה. אני לא יודע מה זה אומר טכנית, צריך לשאול מוהל שיוכל להסביר. כל הלכה צריך להביא את המומחה על אותה הלכה, נכון? עכשיו צריך להביא את המוהל לעשות דיאגרמות או איך לומדים את המהלכים.
אני לא יודע. זה נראה יותר כמו שזה ענין של ברית. זה אותו דבר, קטן שנולד כשהוא מהול. אז אז אפשר לומר כביכול, כלומר, בדרך כלל עושים ברית, חותכים, זה כבר בא מעצמו ספליט. עכשיו, על כל פנים צריך לעשות את החלק והדם אה… פנימה.
דם ברית אינו תופעת לוואי
בדרך כלל הדם הוא תופעת לוואי. מה זאת אומרת אתה מתכוון בעצם שאולי א… לא, אולי זה לא תופעת לוואי, זו ברית, יש לנו ברית. מה? יש דם ברית. ובדמיך חיי. נראה שכך היה היום. אבל כאן הוא מתכוון, יש משהו שכריתת הברית היא על הדם.
אבל בטוח שאתה יכול לומר כלומר שהתורה רוצה שני דברים: התורה רוצה שימולו את הערלה, והתורה רוצה שייכנסו בברית ישראל דרך איזה מעמד מסוים שיש בו את הדם, והם חיברו אותם ביחד.
מעניין שזה ביום השמיני
אבל אם היו אומרים כך, זה שצריך לעשות זאת ביום השמיני נראה כאילו זה הימול. זה דבר מעניין. אז לפי החשבון שיש אולי ערלה כבושה, ממילא פשוט שזה ממש ברית מילה. אבל בלי זה, שזה רק הטפת דם ברית, זה מאוד מאוד מעניין שזה ביום השמיני. כי זה יום ההולדת שלו, ברית המילה שלו היא זה, זה הדם. הוא בעצם לא צריך מילה.
אנדרוגינוס
אוקיי. אנדרוגינוס, מי שנולד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה, מי שיש לו דופר, יש לו שניהם, גם צריך למולו ביום השמיני, כי יש לו למעשה זכרות.
דיון: למה אישה פטורה?
דובר 1: וכן יוצא דופן. רגע, אני רוצה רק לעצור. אנדרוגינוס זה מעניין. הפשט הוא שהסיבה שאישה פטורה היא כי אין לה זכרות, לא כי זו מצווה רק על איש. כי הוא אומר, אם אנדרוגינוס יש לו כמו איש, אבל מתברר שיש לו א… שיש זכרות… כן, אוקיי, צריך לחשוב.
דובר 2: הוא אומר, לשון רש״י היא ספק, אבל אתה צודק, למה צריך לומר ספק? יש לו בוודאי זכרות, צריך בוודאי למול. אם אישה… נניח, אישה יש לה זכרות, זה אומר אנדרוגינוס בייסיקלי. אני לא יודע, כתוב כאן שזה לא כזה… ר׳ נחום הוא הסביר את זה? כתוב כך. כן. אוקיי.
יוצא דופן
וכן יוצא דופן. יוצא דופן ש… יש הלכות אחרות לגבי יוצא דופן בברית, כן, נראה מאוחר יותר לגבי מילה בשבת. אבל מה הענין כאן? מה הוא רוצה להוציא? שהוא נימול לשמיני? כי אפשר לראות שזה ספק. הרמב״ם אומר שאין מלין בשמיני בשבת, מה שאתה רוצה לומר שהוא נימול בשמיני. אם בת מלידה, אין כאן לידה.
דיון: זה לא ספק
דובר 1: אה, ה״וכן יוצא דופן” עולה על “צריך למולו ביום השמיני”. גם יוצא דופן צריך ל… זה לא ספק. זה לא ספק. זה לא ספק. כמו אנדרוגינוס. הפשט הוא, יוצא דופן הוא ספק חייב מילה בשמיני? לא, זה לא ספק.
דובר 2: למה? למה?
דובר 1: אה, יש סתירה בגמרא. אם זו הייתה רק לידה רגילה, או אפילו דבר כזה. אבל בגמרא כתוב הלשון… אני לא יודע למה. צריך לעיין בגמרא.
מי שיש לו שתי ערלות
אה, ומי שיש לו שתי ערלות, מולין שתיהן בשמיני. זו גם ראיה כמו שאמרנו על אנדרוגינוס. כי אחרת יכול להיות שיש ספק. אה, לא, זה בכל זאת יהודי. אדם עם שתי ערלות, אוקיי, כפול.
יש דבר כזה, כן. הכל מסתדר.
הלכה ח: זמן המילה — ביום ולא בלילה
אוקיי. מתי עושים את ברית המילה?
“אין מולין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש”, אחרי נץ החמה, כמו שאנחנו קוראים לזה, אחרי היום המדעי. “בין ביום השמיני שהוא זמנו בין שלא בזמנו”, בין כשהברית היא בזמנה, שזה ביום השמיני, בין כשהיא שלא בזמנה, שזה מהיום התשיעי והלאה, צריך לעשות זאת ביום, שנאמר “וביום השמיני”, ולומדים מזה “ביום ולא בלילה”.
“ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר”. בדיעבד כשר. לכתחילה, כמו שכבר למדנו, שיש שני מיני צפרי. יש עלות השחר שנקרא גם צפרי, אבל העיקר צפרי זה בנץ החמה. למדנו לגבי תפילה, שלכתחילה צריך להתפלל אחרי נץ החמה, אבל אם התפלל מעלות השחר יצא, נכון? יש הלכה כזו, אני זוכר. אותו דבר כאן.
וכל היום כשר למילה
מתי ביום מותר לעשות זאת? “וכל היום כשר למילה”. כשר כל היום. “אף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום”. המצווה היא, יש הידור במצווה, “להקדים בתחילת היום”, לעשות את הברית בתחילת היום, “משום דזריזין מקדימין למצוות”.
כמה מוקדם צריך לעשות זאת? אבל כשר כל היום. זה צריך להיות ביום, ובזה כשר כל היום, אבל משתדלים לעשות כמה שיותר מוקדם, זריזין מקדימין למצוות. יש יהודים שנוהגים ממש כך לעשות, כן.
דיון: מעשית מתי עושים את הברית?
דובר 1: אנחנו לא נוהגים כך. נוהגים מתי שרוצים, אחרי שחרית, כשהרבי מוכן לעשות את הסנדקאות שלו, אני לא יודע.
דובר 2: אוקיי. הרמב״ם גם היה מסכים. הרמב״ם לא מתכוון לומר כאן שצריך לעשות זאת בבוקר לפני קריאת שמע ותפילה. הוא כבר אמר קודם דברים אחרים שצריך לעשות אחר עלות השחר.
דובר 1: לא, והוא הדין כאן. יכול להיות שזריזין מקדימין, אבל יש זמן יותר יפה, יבוא קהל גדול יותר, עושים זאת מאוחר יותר. אבל זה לא…
הלכה י: מילת עבדים דוחה שבת
אומר הרמב״ם הלאה, כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, בדיוק כמו שמצוות מילת הבנים דוחה שבת, כך מילת העבדים, למדנו ששני סוגי עבדים, בין יליד בית בין מקנת כסף שחייב במילה, גם אם אותם מולים לשמונה, כך מילת עבדים שאינן לשמונה, כלומר יליד בית,
מילת עבדים, קטן שנולד כשהוא מהול, בן חודש השמיני, ובין השמשות
הלכה ח (המשך) — מילת עבדים דוחה שבת
הלאה. כי אתא, אומר הרמב״ם הלאה, כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, בדיוק כמו שמצוות מילת הבנים דוחה שבת, כך מילת העבדים, ולמדנו ששני סוגי עבדים, בין יליד בית, בין מקנת כסף שחייב במילה, גם, אם אותם מולים לשמונה, כך מילת העבדים שאינם נמולים לשמונה, כלומר יליד בית, דוחה את השבת ומחלין שמיני שלהם בשבת.
חוץ, למדנו קודם שיש אופן איך שהוא יליד בית, אבל יליד בית למחצה, כלומר, יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה. למדנו קודם שאם האם לא הייתה שפחה מלאה, היא לא הייתה טובלת לשם שפחות בתנאי, הילד היה נקרא מקנת כסף. ומה קורה עם ילד כזה שאחר כך האם טבלה, שאז לא הבנו איך זה עובד רטרואקטיבית, אבל במקרה כזה, שאז זה כן נקרא יליד בית כי האם כבר טבלה עכשיו, אבל זה חידוש, ובגמרא, אז יש את מצוות נימול לשמונה, שזה נקרא יליד בית, אבל בכל זאת זה לא יליד בית חלק, אינו דוחה את השבת.
והראב״ד מתווכח על זה, הוא רואה שלתוספות הייתה סוגיא בגמרא, והראב״ד מתווכח. אבל אנחנו יכולים לשמוע פחות או יותר מה הענין, מה הפשט.
הלכה ט — קטן שנולד כשהוא מהול, בן חודש השמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, שתי ערלות
אנחנו עושים את הפרק שבת לפני סעיף ט׳. קטן שנולד כשהוא מהול — מילה בשבת. אוקיי, נראה בקרוב מה זה. באופן כללי, ההלכה תלויה בזמן המילה לפני כן.
אוקיי, קטן שנולד כשהוא מהול. כבר היה לנו קודם שיש דבר כזה כמו קטן שנולד מהול, שמטיפים דם ברית. ועוד דבר, כאן, בדרך כלל נמשך תשעה חודשים עד שילד מוכן, אבל מי שנולד בחודש השמיני, מי שנולד מוקדם, נולד לפני הזמן, בחודש השמיני לעיבורה, קודם שתגמר בריתו, לפני כל הבריאה, לפני כל הא… א… א… א… איבר שנעשה ילד, שהיא, שילד כזה מקבל דין נפל, מלשון שאינו חי. ילד שנולד בחודש השמיני לא סומכים עליו, ויש להם חששות גדולים מאוד שהוא לא ישרוד, יש לו דין נפל שזה ספק אם הוא יחיה.
אותו דבר יוצא דופן, ילד שנולד לא יצא מהדרך הטבעית אלא דרך ניתוח, שיוצא דופן הוא סוג של ניתוח שעשו כבר הרבה שנים אחורה. באנדרוגינוס, אנדרוגינוס למדנו שאם יש לו זכרות מולים אותו. אותו דבר מי שיש לו שתי ערלות שגם למדנו שצריך למול את שתי הערלות, אבל אחת דוחה את השבת אבל לא דוחה שבת.
כלומר כל הדברים האלה יש סיבות למה לחשוב שלא צריך למול דווקא ביום השמיני. אף על פי שהרמב״ם פסק לגבי כל הדברים האלה שכן צריך לעשות ביום השמיני לחומרא וכן הלאה, אבל לא, זה בכל זאת לא דוחה שבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי להם. כלומר, נניח כך, קטן שנולד כשהוא מהול, אף על פי שיש אכן חיוב להטיף ממנו דם ברית, אמרנו שזה אומר ביום השמיני ימול בשר ערלתו, אבל לא מספיק שזה ידחה שבת. רואים שזה לא חלק כל כך ההלכה, או לפחות לא לחומרא.
חודש השמיני גם אותו דבר, שזה ספק אם הילד חייב במילה, כי אולי הוא לא יוכל לשרוד, אולי הוא נקרא נפל, הוא לא נקרא ילד חי. אותו דבר יוצא דופן אולי גם לא נקרא, לא ברור שיש לו דין ביום השמיני ימול בשר ערלתו. ואנדרוגינוס רואים גם שיש ספק, וחייבים מספק. ומי שיש לו שתי ערלות זה מאוד מעניין, כי אפשר לומר שהערלה הראשונה הוא בוודאי חייב. יכול להיות שיש יש ברירה? אנחנו לא יודעים איזו ערלה היא הערלה הנכונה, ואיזו היא המום? אני לא יודע, אני חושב. נראה קודם שזה ספק. זה אני אומר, כאן אתה רואה גם שזה ספק. לוקחים רק לחומרא שחייבים במילה ביום השמיני, אבל לא בשבת. כן, יש לנו את כל הדברים.
דיון: מי שיש לו שתי ערלות
דובר 1: מי שיש לו שתי ערלות, יש אולי ספק אדם, אולי יש ספק חיה. אז אם למישהו יש שתי ערלות והוא לא יודע את ההלכה למעשה, שיבדוק. אני אשאל את הרב כשזה נוגע.
כן. הנקודה היא שלא עושים שבת.
דובר 2: אה, זה בעל מום, אולי יכול להיות כל יתר כנטול דמי.
דובר 1: שתיים, זה גורם חבורה.
דובר 2: אה, מילא יש כאן בריה אחת והוא לא יודע איזו.
דובר 1: לא, כל יתר כנטול אומר כמו בהמה שיש לה חמש רגליים, כאילו אין לה רגליים. זה בדיוק כל כך קשה זה בשבילו, והוא צריך להחליט את זה להשתמש ואיך להסתדר. זה החמור של בורגנין. זה בוודאי מום, צריך רק לדעת איך זה עובד. אני מתכוון, כן.
לכאורה יש הרבה מהדברים שפחות נוגע היום, כשיש אולטרסאונד.
דובר 2: אה, אפשר לעשות אולטרסאונד. צריך לדעת אם עושים אולטרסאונד, שאלה של סירוס.
דובר 1: לא. לסירוס יש לאחד מהם?
דובר 2: צריך לדעת בקיצור.
דובר 1: לא, הוא לא יקיים שתי מצוות פריה ורביה. בקיצור, צריך לשאול את הרבנים, זה פאני קייס. אוקיי, מה נעשה?
נראה שזה ספק. נראה שהגמרא הייתה בספק, אולי יש משהו אבר מין. תולה ביוצא דופן ולא לוקחים לשמונה. יכול להיות ששתי ערלות גם, אחת לוקחים לשמונה. אוקיי, אוקיי, אוקיי. אבל הוא נפל. הרמב״ם אומר כן, היום הבא. זה אומר שאתה לא יכול עכשיו לכבוד זה שאתה לא רוצה לקחת ערלות, אתה חייב לעשות תיכף ומיד. לא, למדנו קודם שצריך לקחת את יום השמיני, החיוב, אבל לא שהענין דוחה יכול להיות שבת. מאי בינייהו? השבת, מיד הבוקר הבא.
הלכה יב — מי שנולד בין השמשות
מי שנולד בין השמשות, ספק בן יום ספק בן לילה, מונים מן הלילה. הולכים לאותו ספק. למה אומר הרמב״ם מונים מן הלילה? מונים מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני.
דיון: למה מונים מן הלילה?
דובר 1: אהם, יכול להיות שיש אולי חשש מסוים של סכנה לפני היום השמיני.
דובר 2: לא, אני מתכוון שזה פשוט. יכול להיות קודם כשזה לא יוצא בכלל, אחר כך עם האבר.
דובר 1: לא, החמרמרותא דיומא שביעאה יש קצת סכנה. ממילא לפני יום השמיני הילד כבר מוכן למילה.
דובר 2: כן, אבל למה צריך להגיע לזה? אתה פוגש את זה אפילו הלכתית. שביעי בוודאי לא מוכן.
דובר 1: טשי, לעשות את הברית, כי יכול להיות שאחרת פספסת את החיוב, ספק דאורייתא של “ביום השמיני”.
דובר 2: אה, כן, נכון, אבל הרמ״א עושה סתירה, הוא אומר מונים מן הלילה. הוא מתכוון לומר מעשית מונים מן הלילה, אבל יש ספק, אז מחמירים. אבל יכול להיות שאתה כאן יוצא מספק דאורייתא, כי שוב, אתה צריך לעשות “בשמיני”. אה, “ביום השמיני”. מה בא “יום השמיני”? יש לך ספק חיוב דאורייתא.
דובר 1: אבל הוא אומר לי, לא, אתה עושה זאת למחרת כדי שהמצווה בעצם תצא לקיים את הספק. כי אם אתה הולך לעשות את זה, אתה הולך לעשות את זה בספק דאורייתא, יכול להיות שזה בכלל לא ברית כשרה.
דובר 2: לא, יכול להיות בשביעי.
דובר 1: ממילא ערב שבת בין השמשות גם מאותה סיבה, אינו דוחה את השבת. “אלא נימול לאחד בשבת, שאינו דוחה את השבת מספק”.
אוקיי. מובן שמתחילה כאן השאלה מתי זה בין השמשות, אבל הרמ״א הוא בין השמשות.
דיון: למעשה — בין השמשות לפי רבינו תם והגאונים
דובר 1: אני אגיד לך על למעשה, אם באה שאלה, אני אגיד לך למשל שאלה של כמה דקות אחרי השקיעה, כשהשאלה היא… הלוגיקה, אני אגיד לך את הלוגיקה, אני לא אומר הלכה למעשה, אבל כמו שהבאתי רשימה. הלוגיקה של ההלכה הולכת על כל הספקות גם. אם הדין הוא שזה ספק, ספק צריך לעשות כן, אי אפשר לעשות שבת, או צריך לחכות ליום הבא. יש לך גם ספק אם רבינו תם צודק או הגאונים צודקים. “כל זה אחזנו באותו ספק, ספק תנייתא”. צריך לעשות כן. מישהו יגיד, “אני פוסק רבינו תם”. כן, טוב מאוד, אבל יש לך ספק לאיזה פוסק ללכת, אז לא ספק הולך.
דובר 2: מה זה בין השמשות?
תרגום לעברית
דובר 1: אוקיי, אני מבין מה שאתה אומר, אבל עצם הלוגיקה של ספק חלה גם על זה. ספק צריך לעשות בטוח, זה לא אומר בשביעי. חוץ ממקומות, חוץ מאנשים שהם פוסקים ברמה מסוימת בבחינת ודאי. אתה אומר שזה ודאי יום. אוקיי, ודאי יום אני לא יכול לעשות כלום. אבל הדרך היא, אתה יכול לטעון, או הדיין יכול לומר לו, אם עושים עוד מלאכות אז, ועושים עוד הפסק טהרה אז, אין פשט לא למול אותו. זה לא אומר שאין ספק. אני אומר לך שוב, יש מי שעושים כן תרתי דסתרי. זה באמת פלא גדול, לא מלים בשבת, איך אפשר היה עוד לעשות מלאכות אז, או איך אפשר היה עוד לעשות הפסק טהרה אז? כן, והכי נמי, ואם לאו אין לך אלא מה שעיניך רואות.
ואם שטיינס אמר, מבינים עוד השכינה לא מלה, אני מתכוון, אצל השכינה, עוד השכינה הרי כל הנשמות, זה בקיצור, קשה לומר.
כן. אין בעיה כל כך גדולה.
הלכה יג — בן חודש השמיני: אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה
כן, אוקיי, אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה.
אוקיי, עכשיו, הם למדו שילד שנולד בחודש השמיני, חז״ל נתנו לו קטגוריה כמו נפל, כמו ספק חי, הוא לא ישרוד. הם ראו זאת כך, לפי חכמת הרפואה שלהם שהייתה אז, זה יהיה נפל, הוא לא יחיה.
יכול היה להיוולד בן שבעה, החודש השביעי, מי שנולד לגמרי, אבל חודש השמיני פשט שהילד צריך עוד תשעה חודשים, אם הוא נולד לפני זה אין זה ילד כראוי, וממילא מחללים שבת וכן הלאה.
אמו שואלין בסתריו, איך יודעים כן? אם הוא נולד לגמרי בשערו ובציפורניו, רזה ולד שלם זה אומר ילד שלם, והוא נולד בחודש השמיני, האישה מחזיקה את החשבון שלה, היא עשתה רישום בלוח שלה, היא אומרת כך, הוא בן שבעה, היא אישה שיולדת בן שבעה, אלא מה? שאינו תם, זה התעכב.
שמעתי פעם מרב, זה מאוד מעניין, זה סיפור מעניין, היה פעם רב, אבל בואו נסיים בדיוק מה שהרמב״ם אומר. אומרים הוא בן שבעה אלא שזה התעכב, זה באמת כך שאמא יכולה לשאת ילד יותר מתשעה חודשים גם, יש לפעמים שהאמא בהריון תשעה חודשים עם שבועיים, יש כאלה.
חכמים רואים זאת שיש מין קטגוריה של ילד שבריא אפילו בחודש השביעי ויכול לצאת, חודש שמיני לא. אם מישהו נולד כן בחודש שמיני בבריאות, אומרים שזה בן שבעה שיצא מאוחר.
וממילא לענין חילול שבת, שאפשר לחלל, יש הלכה שילד כזה שנולד בחודש השמיני ולא יודעים אם הוא יכול לשרוד, הילדים שבזמנים של היום היו שמים באינקובטור, חז״ל פחדו מילד כזה לזוז אותו כי יכול להיות שעושים יותר גרוע את הסכנה.
כן, זה קשור לזה שגוסס אסור לגעת. זה מוקצה. זה מוקצה כי זה לא אומר שזה ילד בטוח. ודאי אם אפשר להציל אותו אז פשוט, אבל הרופא יתקרב רק בהנחה שזה ממש ילד גוסס. הילד בגלל שזה כמו דין הגוסס אין זה מובן שצריך לזוז אותו.
כך היא רק השאלה.
בן שמונה — נחשב כאבן, ומילה בספק
בן שמונה — נחשב כאבן ואסור לטלטלו
דובר 1:
הילדים שהיום שמים אותם באינקובטור, חז״ל פחדו מילד כזה לזוז אותו, כי יכול להיות שאתה עושה יותר גרוע את הסכנה.
דובר 2:
כן, זה קשור לזה שגוסס אסור לגעת? כי זה מוקצה? כי זה אומר שזה ילד בטוח?
דובר 1:
לא, לא, לא, ודאי אם אפשר להציל אותו.
הוא אמר כך: בן שבעה כזה, נעשה לפעמים בן שבעה כזה קצת מוקדם עם כמה שבועות, חודש, שניים, שלושה. אבל שיכול להיות שאין, אני חושב עכשיו, אפשר לפעמים להשתמש בזה, זה עשר צדיש, משהו מתיר להיות. לא, יכול להיות עוד משהו. יכול להיות שלא תמיד… אני לא יודע אם יש באמת פעם שאפשר ממש לעקוב מתי האישה הייתה עם הבעל בפעם האחרונה. אני אומר הדברים האלה לא על ספק. אומרים לי “נולד בחודש שמיני”, לא אומרים אולי האמא לא בטוחה מתי זה היה, כי יש מצבים שהיא יכולה כן לדעת בדיוק מתי היא נכנסה להריון.
אבל כך, הוא נולד, ורואים על גופו שהוא לא בריא, אין לו שיער טוב, וכן הלאה, “ואבריו שלמים מורין עליו הרי זה בן שמונה ודאי”, אומרים שהוא באמת בן שמונה, והוא באמת ילד שנולד מוקדם מדי. “שלא יראו ולד אלא בתשעה”, שזה באמת ילד שעדיין היה צריך תשעה חודשים להיות לגמרי אפוי ולהיות בשל. “ויצא קודם שיגמר”, הוא יצא לפני הזמן הנכון. “לפיכך נחשב כאבן”, מה זה לטלטלו, זה אומר הילד, הילד נחשב כמו אבן? מה זה “לא תטלטל”? אסור לטלטל את הילד.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
מה זה עוזר כאן? מה התוכנית? אמרתי לך, הוא ימות.
דובר 2:
מה זה “לא תטלטל”? איך אתה מדבר?
דובר 1:
סליחה, אני מנסה לבדוק את איכות המיקרופון שלי.
דובר 2:
דבר.
דובר 1:
רגע, אני אגיד לך. “אם שהה שלשים יום, אם הילד כן שרד שלושים יום, הרי זה ולד של קיימא”, זה אומר הוא כן ילד שיכול לחיות.
דובר 2:
מה זה אומר הוא חשוב כאבן בשבוע? אתה מדבר על ילד שימות בשבת.
דיסקוסיה: “אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה” — סכנה לאמא, לא לילד
דובר 1:
הרמ״א אומר לי מאוד ברור, כך כתוב הלשון: “תניא, בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה”.
דובר 2:
האמא נותנת לאכול כי… לא, זה נראה כאן כמו…
דובר 1:
האמא נותנת אוכל מפני סכנה לאמא.
דובר 2:
אם שבת זה המילה, או המילה היא שאנחנו חוששים שזה עושה יותר גרוע, אנחנו הורגים אותו?
דובר 1:
לא, כתוב ברור, זה לא שבת, לא מרדכי.
דובר 2:
אתה אומר שהרמ״א לא ברור. מאיפה בא הרמ״א? מה הוא מוסיף לרמ״א בהלכות שבת?
דובר 1:
יש את כל העניין עם הרמ״א שלא ראית. יש רמ״א בהלכות שבת.
אני רק רוצה לומר שהרמ״א לא כתב כלום ברור, הוא לא רצה לכתוב שום פסק. הוא לא כתב כלום ברור. אבל אתה צריך לזכור שבהלכות שבת כתוב שבן שמונה הוא כאבן, ואבן יש דין שאסור לטלטל אותו.
דובר 2:
מה זה אומר הוא כאבן?
דובר 1:
זה כתוב בהלכות מוקצה, בהלכות שבת. כאבן זה אומר יש לו דין אבן, ולא עושים עליו השגחה. הוא לא ילד ש…
דובר 2:
האמא נותנת לאכול לילד.
דובר 1:
האמא נותנת אוכל כי יש סכנה לאמא. “צריך להניקתו מפני הסכנה”.
דובר 2:
מפני סכנה לאמא?
דובר 1:
כן, כן. לא סכנה לילד.
דובר 2:
כי לילד יש דין שהוא לא יכול לשרוד.
המציאות של פעם והיום
דובר 1:
זה obviously היה בזמנים הישנים, בעולם הישן. אם היום גם יש situation שיודעים, אני לא יודע אם יודעים משהו כזה. יש לנו כל מיני חכמות מתקדמות שעושים בכל הדברים.
דובר 2:
לא, ברור שאדם… אוקיי, בוא נמשיך. לאדם יש הכי נורא… כשהוא נולד, הכי מוקדם, וזה קשור לכך שלאמא אין זמן לתת את ההשפעה. אבל ההבדל הכי גדול בין השביעי והשמיני, שזה כל כך גדול, הוא שהוא נקרא נחשב כאבן, וזה רחוק מאיתנו.
דובר 1:
יש היום גם פגים ש… הנחשב כאבן…
דובר 2:
כן, בטוח שהרבנים לא פוסקים את ההלכה כמות שהיא, כי תמיד יש דרך להציל. זה פשוט, כל עוד אפשר להציל את הילד, צריך עם פיקוח נפש לעשות מה שאפשר. אין ספק.
קושיא: למה אומרים “נחשב כאבן” אם יכול להיות “שהה שלשים יום”?
דובר 2:
כאן הולכים בהנחה ההנחה שכאן אולי בן שמונה ש… ולכן הוא מוקצה, ואסור לגעת בו. ומשאירים אותו כל שבת וכו׳. אבל אם כן, רואה שעשו טעות. שהה בן שלושים, למה עשו טעות? הוא אומר שהוא היה בן שבעה, אם לא אני יודע מה משהו.
למה לא לומר הלכה, שפעם היה כמה פעמים דבר כזה כמו שהה שלושים יום, צריך כבר לחשוב אותו כמו ילד? אני בטוח שכשנותנים למישהו קטגוריה חשוב כאבן, יש סיכוי גבוה שהוא ימות. כן. אם לא נותנים לו משהו, נותנים לו, נותנים, נותנים. אני אומר, אם היה אפילו פעם אחת שהה שלושים יום וזה שרד, הייתי כבר מוריד את ההלכה של חשוב כאבן. כי אם ככה אנשים ימותו אם נותנים להם הלכה שהם חשובים כאבן, הם ימותו.
דובר 1:
אוקיי, זה נכון. אוקיי, צריך להבין, המציאות לא עם המציאות של היום שלנו, אבל צריך להבין. מבין מה אני רוצה לומר לך? פעם היה שהה שלושים יום, למה בכלל לומר על ילד חשוב כאבן? אז אתה שם אותו באמת, אתה שם גזר דין מוות.
דובר 2:
צריך להבין, רואה שהשהה שלושים יום זה גם דבר נדיר. זה אומר, יש אונס.
בן שבעה — ולד של קיימא
דובר 1:
מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו זה כך: אם נולד שלם, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. הוא אמר את זה? אה, לא, בחודש השביעי. עכשיו הוא מדבר על שביעי. מה שאין כן שביעי, זה אומר ילד בן שבעה, והוא ילד בריא, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת.
ספק בן שבעה ספק בן שמונה — מלין אותו בשבת
דובר 1:
מה קורה אם זה ספק בן שבעה ספק בן שמונה? מלין אותו בשבת. למה? כי ממילא מה נפשך. אם בן שבעה הוא, ושלם הוא, הרי דוחה שבת, זה אומר ילד בריא כראוי, זה ביום השמיני. ואם בן שמונה הוא, הרי גם אין איסור בשבת. הסיבה למה לא למול בשבת כשזה לא ביום השמיני היא כי אתה עם זה מתקן. כשעושים ברית מילה, הרי מתקנים, עושים שהילד יהיה ילד יהודי. אבל בן שמונה הרי כאבן, על הצד שהוא לא ילד. הרי כשהוא בן שמונה בטוח, למה בכלל לעשות לו ברית? למה… הוא מוקצה. אבל הרי יש צד בן שבעה, ועל הצד בן שבעה הרי חייבים, הרי זה ספיקא דאורייתא. זה ספק דאורייתא, צריך להחמיר. אבל אומר, הצד השני זה ספק של חילול שבת. לא, זה לא חילול שבת. למה? כי אם מישהו חותך את הערלה של בן שמונה, זה לא מתקן. זה כמו סתם כמו שמישהו עושה חבורה, זה סתם כמו מחתך באופן מקלקל.
דיסקוסיה: מחתך בשר — מקלקל או כלום?
דובר 1:
יכול אולי להיות מקלקל, אבל יכול להיות שהוא אפילו לא מקלקל. כשמישהו מחתך בשר סתם, מה הפשט של מקלקל? הרמב״ם אומר שמחתך סתם אין זו מלאכה. אתה חותך בשר, אסור לעשות ברית מילה או חבורה. הרמב״ם לא מדבר על החבורה. החבורה היא גם לכאורה מלאכת שבת.
כמו גופה או מישהו חובל, הוא מקלקל. סתם מקלקל. הרמב״ם לא מדבר על מקלקל. אתה עושה עכשיו מעשה של מתקן. אתה עושה את זה כי כך אומרת ההלכה שזה נכון.
דובר 2:
לא, אבל זה מאוד מעניין. ההלכה אמרה, אותה הלכה אמרה, אני מתכוון לומר, אם אני זוכר בהלכות שבת, בדרך כלל שעושים חבורה באדם פטור. אם מכים מישהו בשבת ויוצא דם, פטור כי זה מקלקל. אלא אם אתה מתקן יהא תל קתא, יש אופן שאומרים שזה לצורך רפואה, זה משהו. כך הרי ברית מילה לכאורה, כמו שהרמב״ם אומר לא מקלקל, הרמב״ם אומר מחתך בשר, אולי יש לו מהלך אחר.
דובר 1:
לא, לוגית זה מאוד, אתה כאן בנדנוד, כן? אם אתה שואל את האבא, מה הוא עשה עכשיו? אם אומר אני עשיתי ברית מילה, והניחו שזה בן שבעה, הוא ישמח, כי הוא עשה עכשיו מעשה מתקן. אז הוא צריך לומר, אני לא יודע מה עשיתי עכשיו. עשיתי עכשיו או מילה, או סתם חיתוך בשר. זה מעניין.
הלמדנות אומרת כך. הלמדנות אומרת שעושים עכשיו ברית מילה מספק, כי מה נפשך, או זה ברית מילה, זה טוב. או לא, זה סתם חיתוך. או במקרה הגרוע זה סתם חיתוך, וסתם חיתוך מותר.
דובר 2:
לא, אבל אני אומר איך זה לוגית מעניין, כי מהרגע שלאדם יש חיוב לעשות את זה, זה ודאי מתקן. הוא עושה מעשה של מתקן, כי יש לו את החיוב לעשות את זה.
דובר 1:
אני לא בטוח. אבל כאן נכנס לדבר מעניין. יש חיוב מעשי, ההלכה אומרת לך שאתה צריך לעשות את זה. אבל זה האופן. כך הייתי חושב.
הוציא עובר ראשו בין השמשות
דובר 1:
אוקיי, הלאה. כן? כן. הוציא עובר ראשו ולא יצא רובו. כן. אם ילד, הוציא עובר ראשו, הוא לא נולד בבת אחת, אלא יש חלק מהעובר, הראש יצא ולא יצא רובו בין השמשות. מה? הוא יוצא בראש, כן. צריך לזכור שהראש הוא העיקר. אוקיי. אם העובר כבר הוציא ראשו ולא יצא רובו בין השמשות, הוא עומד הפוך. הוא עומד על הראש. אין הבדל. כולו כראשו דמי. אה, מבין. בקיצור, אז, אף על פי שאין כולו אלא בלידתו כולו ערב שבת, מוחלין עליו את השבת. אפשר לקחת חצי שעה, עשרים דקות. אבל סתם בין השמשות, זה אומר, בין השמשות זה עוד לא מילה בשבת. אה, זה היום האחרון. נכון? כי אולי זה עוד היה יום שישי. אם זה עוד היה יום שישי, מילה ביום השמיני. אמת. שוב, כל ילד שנולד בין השמשות ערב שבת, מתי מלים אותו? יום ראשון. אמת. כי יכול להיות שזה היה יום ראשון, כי מילה ביום התשיעי. אפילו אם הכל יצא בין השמשות, מלים אותו יום התשיעי. כאן החידוש, שאפילו הרוב יצא בשבת, מכיוון שהוציא ראשו זה כבר אומר שזה ספק. אה, כך? כי ראשו הוא כולו, העיקר. אבל העיקר לידה זה הראש, פשוט הרבה פעמים. זה כבר אומר שהתחילה הלידה.
לידה זה אומר כשיוצא הראש, נדמה. התחיל זמן הסכנה של הלידה.
מילה שלא בזמנה — דוחה יו״ט שני אבל לא יו״ט ראשון
דובר 1:
חמשה שאין דוחים את השבת. אחד דוחה, אומר עכשיו, כל הדברים שלמדנו לא דוחה שבת, כי ביום השביעי או מה שאין גר, אבל מילה שלא בזמנה. גם לא דוחה יום טוב ראשון. אבל כן דוחה יום טוב שני. יום טוב שני שהוא רק דרבנן. וכל הדברים האלה הם ספיקות, מדברים על כל הספיקות האלה. ספיקא דאורייתא כן דוחה דרבנן. וזה התחתון.
כן. ובשני ימים טובים של ראש השנה, שני ימים טובים של ראש השנה, אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. שני ימים טובים של ראש השנה לא, כי היום השביעי חל בראש השנה, אין הבדל בין יום ראשון ליום שני, שלושה ימים אקסטרה קילא. למה כי ראש השנה היום השני לא בגדר יו״ט שני של גלויות, אלא זה חיוב גמור. יש לך הלאה דרבנן.
דובר 2:
אמת, לא, ממשיכים לספור אותו. זה דינים כיום אחד, זה כבר נתן יותר את הדין שזה ודאי. אבל אני רק חושב על העניין של דוחה יו״ט שני.
הלכות מילה – חולה אין מלין אותו עד שיבריא
ספק ספיקא במילה – דיון פתיחה
תרגום לעברית
דובר 1:
כיון שהראשונה חלה, היום השביעי חל בראש השנה, אין חילוק בין יום ראשון ליום שני. צריך לתקוע שלושה ימים נוספים של תקיעות. למה? כי יום טוב שני הוא ספק. למה? כי בראש השנה היום השני אינו בגדר ספק, זה חיוב גמור. זה לא חיוב דרבנן.
אמת? לא, זה הפשט. חושבים ששניהם זהים. אין חילוק. הדין הוא כיום אחד. נותנים לזה דין כאילו זה ודאי.
לא, אני רק חושב על העניין של דוחה יום טוב שני, מה קורה כשיש ספק ספיקא, כמו השאלה שהייתה לי. וצריך לחשוב, כי אפשר לומר שספק ספיקא דאורייתא, יש לך כבר שני ספקות, כמו במקרה של יוצא דופן פלוס הוא נולד בין השמשות. נניח, נולד ספק בין השמשות, הוא נולד מיד אחרי השקיעה.
אממ, אפשר לומר שכל דבר שהחיוב שלו הוא למעשה דאורייתא, למעשה יש לו חיוב דאורייתא למול את הילד, אז זה בכלל לא יום דרבנן. או אפשר לומר לא, ש…
אוקיי, סליחה, טעיתי. כולו, אוקיי. אתה רוצה לעשות ש… אני אומר, כשיש ספק ספיקא, יהיה גם יוצא דופן פלוס הוא נולד ספק בין השמשות, כמו מקרה שבאמת היה לי.
נכון, ואז מה? אפשר לומר שספק דאורייתא יש לו דין, האם בן מכריע מדרבנן או מדאורייתא, אפשר לומר שמלים את הילד דוחה יום טוב שני. אבל כשיש ספק ספיקא, נראה שזה כבר נעשה ספק דרבנן. כן, זה כבר נעשה… צריך לדעת, האם לעשות עם הסוגיא של ספק דאורייתא עם התורה או עם הרבנן. אבל נניח, אם יש ספק ספיקא, נראה שיש שני ספקות. אבל אפשר לומר שאין חילוק כמה ספקות. למעשה הדין הוא שצריך למול. הדין שצריך למול, הדין שיש כאן שינוי למה זה שונה. כן, אבל לכל הפחות צריך כן למול ביום טוב שני.
שני הספקות, יכול להיות שאז זה לא דוחה דרבנן. למה לא? כי ספק דאורייתא הוא מספיק חשוב כדי לדחות דרבנן. אבל כשיש שני ספקות זה כבר נעשה בעצמו דרבנן, יש מקום להקל.
אוקיי, אוקיי, זה ספק ספיקא. זו סוגיא, זו סוגיא למדנית. אוקיי.
הלכה טז: חולה אין מלין אותו עד שיבריא
דובר 1:
חולה. לא, אבל מסיבה כלשהי, אני לא בטוח שזה ממש ספק. כל ההלכות האלה, אפילו אם מעמידים ספק, אני לא מבין את הגדרים של כל הדברים האלה. אוקיי, אני לא מסביר ברור מה אני חושב, אבל משהו אני חושב. אוקיי.
חולה. אז, עד כאן למדנו עניינים של מה שנדחה בגלל שבת, עכשיו נלמד על אופן נוסף שאין מלים בזמנו הראוי. כן. חולה.
חולה אין מלין אותו עד שיבריא. אין מלים חולה עד שיבריא. ומאימתי? אין מלין אותו מעת שיבריא מחליו עד שבעת ימים מעת לעת. מאז שהוא מתרפא, צריך לתת לו שבעת ימים. ואחר כך מלין אותו.
זה ביום השמיני מחוליו. זה מאוד מעניין. לא מסתכלים על כל הזמן שהוא היה חולה, שהחילוק הוא שצריך לתת זמן. זה דבר מעשי. זה דבר מעשי, ממתינים שבעה ימים מאז שהבריא.
חלתה חמה לעומת כאב לו עינו
דובר 1:
במדבר רבה, לכאורה היה עובר שבת, אז היה אומר מוחין. כאן יש פקפוקים. במדבר רבה, משחלתה חמה, כשהיה לו מכת חמה. אני לא מבין בדיוק מה חלתה חמה אומר, שהוא תפס חום? הוא היה חולה, היה לו חום, מחלה גדולה. משהו שהוא כל גופו, מחלה. לא, אני מתכוון שזה יותר כמו שהוא הצטנן. מחלה שפגעה באדם, משהו שיש לו ענין רק עם איבר מסוים.
רש״י הוא פסקו עינו וירפאו, אין סתירה שיהיה לו מכה במקום אחר, זה לא יפריע לריפוי עינו. מלין אותו מיד, חי כל גופו תלוי בו. זה דבר מעשי, לא דין במחלה. זו הנקודה. זה לא שזו מחלה גדולה שהחלישה את כל גופו. לא, אני מתכוון שהמילה היא, לא, לא שמי שיש לו דין חולה פטור, כמו חולה שפטור מסוכה או מזה. אלא שאי אפשר למול כשאדם לא בריא, כי אי אפשר להכביד עליו. זה דבר קשה על הגוף. אבל באופן, לא, אני אומר, יכול להיות שאדם שיש לו כאב עיניים, והם יהיו פטורים מסוכה, אבל הם חייבים במילה כי… שוב, זה נעשה נושא מודרני. שוב, שוב, ההלכה שלמדנו עכשיו היא לא לגבי כשהוא חולה. כשהוא חולה, אפילו כאב לו עינו, לא עושים ברית מילה. אחרי שהבריא, ודאי, בעת שהיא מתפתחת ורופא, אחרי שהבריא, יש מחלוקת בגמרא כמו חלתה חמה שהיה לו חום, ממתינים לו שבעה ימים אחרי שהבריא. האם גם בכאב לו עינו ממתינים עד שיתרפא ומיד עושים את המילה, או לא ממתינים שבעה ימים. זו השאלה.
דיון: הגדר של חולה לגבי מילה
דובר 2:
והסיבה היא אותו דבר שאמרת עכשיו, כי הוא לא… כל גופו חלש, והוא צריך להמתין שיחזרו הכוחות הבריאים. אבל זה מעניין, נראה שכל עוד עוסקים ברפואת עיניים הם כן פטורים כאילו. אפשר לתת לו את הזמן?
דובר 1:
נכון, נכון, כי זה מפריע. כי זה מפריע. כי חולה פטור. אנחנו לא יכולים להתפלל. זה מסוכן קצת. זה לא מסוכן, זה אבל מסוכן. אחרת זה מסוכן, אחרת הוא חולה פטור. כי הוא מטפל בעינו, כי הוא צריך כל יום לקחת את הרפואה לעינו.
דובר 2:
אני מבין, אני מבין, אני מבין. זה מחליש, מחליש אותו קצת, אבל לא כל כך הרבה שהוא צריך להמתין שבעה ימים. זה קשה להבין.
דובר 1:
האם זה דין בחולה או זה דין בעשיית חולה? מצוות ברית קודם כל. אני מבין שאתה לא מתכוון שזה חולה רפואי. הנקודה היא, כמו שאתה אומר שחולה פטור מקריאת שמע כי הוא לא יכול לכוון, חולה פטור מסוכה כי…
מדברים על הלכות, האם זה דין בסכנה או אומרים שכי חוששים שהוא לא מוכן למילה?
דובר 2:
לא, זה הלכות סכנה. חולה, ברית מילה היא דבר מסוכן קצת. לא עושים את זה לאנשים שיש להם סיבוך אחר, לא יודע. כל רופא יודע שני דברים. לא הולכים לעשות מחלה אחת על מילה.
דובר 1:
לא, אני מבין שיש לו איזו מחלה. ואותו דבר כאב לו עינו, יש לו איזו מחלה. יש לו איזו בעיה איפשהו, והגוף שלו לא מתפקד כראוי.
דובר 2:
לא סתם בעיה. כאב לו עינו לא אומר שיש לו גירוד בגב. כאב לו עינו אומר שיש לו מחלה מסוימת בעינו. וזו בדיוק הסיבה שהוא לא ראוי למולו, כי הוא עדיין לא מוכן.
הלכה יז: ירוק ואדום ביותר
דובר 1:
מאותה סיבה, לא נימולים אחרי מעט חולי עד שיפולו בו דמים, עד שיהיה לו יותר דם, שייתן לו צבע אדמדם יותר, ויחסר רוב מראהו, רוב תינוקות בריאים יש להם אדמומיות, כי הדם גורם להם להיראות יותר… ירוק הוא חיוורון, חיוורון חזק.
דובר 2:
כן, כן, זה בכלל לא חולי. זו עובדה שכל תינוק נולד, זה לוקח הרבה פעמים… זה דבר נורמלי, זה חלק מההתפתחות של תינוק, הוא נולד עם קצת… איך קוראים לזה? יש לזה מספר היום, קוראים לזה משהו… בדיקת בילירובין, משהו כזה. המספר, יש חלק מהדם שלוקח זמן עד שהוא נולד. בדרך כלל ביום השמיני אצל ילדים בריאים זה כבר מספיק. אבל לא דווקא, זה יכול לקחת עוד שבוע-שבועיים. אז ממתינים עד שיוולדו בו דמיו.
דיגרסיה: ספירת העומר
דובר 1:
זה הסוד של ספירת העומר, מי יודע.
דובר 2:
וכן, אתה מבין? ספירת העומר, היהודים יצאו ממצרים כמו תינוק. אלה היהודים. וצריך להמתין שבעה שבועות, כי היהודים עדיין היו צהובים. צריך להמתין שיוולדו בהם דמיו. מה הרע לומר… מה הרע עם הדמים האחרים של נדה עם טבילה? זה אחרי שלושים ושישה ימים, זה שבעה נקיים…
אדום ביותר
דובר 1:
וכן אם היה אדום ביותר, ילד שיש לו צבע אדמדם חזק, כמו שחור, רואים שהוא צבוע, פעם אחר פעם, עד שיבולע בו דמו, עד שהוא הופך, הוא נרגע דמו נספג חזרה היטב, כמו שהמאור הולך חזק קטנה, ואין זה חולי. צבע אדמדם חזק הוא סימן לחולי.
כלל הרמב״ם: סכנת נפשות דוחה את הכל
דובר 1:
אה, עכשיו מה שרצית לדעת מה העניין של כל הדברים האלה, אומר הרמב״ם, וצריך להזהר בדברים אלו הרבה, הדברים שקשורים לסכנה צריך להיזהר בהם מאוד. יש שאלה האם להחמיר ביום השמיני ימול בשר ערלתו, או חשש של סכנה, צריך להיות מילא, אבל אין אלו ילדים שאין בהם שם חולי, או שם חולי, שום מחלה, כן. שסכנת נפשות דוחה את הכל, סכנת נפשות דוחה הכל. ועכשיו מוסיף הרמב״ם דברים יפים מאוד, ואפשר למול לאחר זמן, מילה אפשר תמיד, ואי אפשר להשיב נפש אחת מישראל לעולם.
דיון: פשט בטעם הרמב״ם
דובר 1:
אוקיי, מה הוא רוצה לומר, זו הסיבה שבגללה… אפשר לומר שזו הסיבה שסכנת נפשות דוחה כל מצוות בתורה, כי סכנת נפשות היא הדבר הסופי ביותר. כל מצווה תהיה עוד הזדמנות. או שהרמב״ם מתכוון לזה יותר ספציפית.
דובר 2:
לא, טוב מאוד, זו הגמרא של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, כן? מה שהוא ממש דבר דומה. לא, אבל כאן מתווסף גם לזה אולי הדבר של הרמב״ם, שמילה מאוחר יותר לא כל כך דבר מסוכן, כמו שעומד גם לראב״ד, שזה לא חיוב כרת. או שבת אפשר לומר שהוא פיספס את השבת. אפשר למול לאחר זמן אומר כמו בעיה קטנה יותר. והוא אומר כמו כאן מחמירים יותר, כמו בחשש סכנה, נותנים לו כמה ימים יותר, והוא אומר שאפשר להמתין לו, ולא כל כך הרבה דבר לפי הרמב״ם. צריך לוודא למול, שלא יעבור זמן ארוך, אבל הנקודה היא, זה לא הולך לאיבוד, זה לא דבר האבוד. אבל סכנה של יהודי היא תמיד דבר האבוד, אי אפשר להחזיר.
דובר 1:
אבל אני אומר, השבת היא גם דבר האבוד, כי השבת גם לא כאן יותר.
דובר 2:
כן, זה לא הולך ככה. אני חושב לעצמי, מילה, כל יום שלא נימול זה כמו שבת שלא שמרו?
דובר 1:
לא, זה לא.
דובר 2:
זה לא, אבל בטוח לא לפי הרמב״ם. אני אומר שחולקים על הרמב״ם והראב״ד. אני לא יודע, הראב״ד אומר, לא, הראב״ד לא חולק. הראב״ד אומר שכל יום הוא עומד בחיוב כרת.
דובר 1:
אה, כן, כן.
דובר 2:
אם הוא במזיד, הוא לא במזיד. הראב״ד אומר שאסור להפוך מה שוב במזיד. אבל לא מאיזו סיבה, הוא עושה זאת כי זה סיכון… לא, אני יודע אפילו… אפילו הראב״ד אני מתכוון. אפילו לראב״ד יש גם חשש לילדים. לראב״ד יש גם חשש שאפשר לעשות קלקול. זה יתוקן אחרי שמקדימים את הרפואה. הוא לא אומר שכל רגע שלא…
הלכות מילה פרק א׳ — סיום: דין אשה שמלה בניה ומתו
הלכה י״ח: אשה שמלה בניה ומתו מחמת המילה
אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת המילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה השני ומת כן מחמת המילה, בין מבעל זה בין מבעל אחר, הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.
ביאור הלכה
דובר 1: הרב אומר שאסור להבחין במה שנוגע למוחזק, אבל לא מוחזק. שיהיה סיכון, אפילו — לא, אני יודע אפילו. אפילו אם הרב אני מתכוון. אפילו אם הרב, זה גם הפוך. הרב אומר גם הפוך, שאי אפשר להתקן כל כך בקלות אחרי שעושים את ברית המילה. הוא לא אומר שכל רגע שמתעכבים ממילה עוברים. הוא אומר אבל הרבה הקלות, הוא לא מבין שצריך לחזור שם לחקירה, אבל אני מתכוון שזה אפילו אדרבה.
עכשיו נלך להלכה נוספת. אשה? אשה שמלה בנה ראשון, ומת מחמת המילה שכשלו כוחו. אמא שמלה את בנה, והילד מת מחמת המילה שכשלו כוחו. אני מתכוון שהרמב״ם רוצה כאן דווקא לומר שכשלו כוחו, לא כאילו דימם הרבה דם והילד מת. היה איזה סוג מיתה מהדבר שכשלו כוחו. כלומר, הילד נחלש, הוא קיבל חום ומיד אחר כך הוא מת, מה שזה לא יהיה.
דובר 2: לא, זה לאו דווקא, לא כשאפשר לומר שזה היה בדיוק תאונה, כשזו לא הייתה ברית טובה. אלא כשאפשר לומר שזה קשור לילד…
דובר 1: אה, אתה מתכוון הפוך. חשבתי הפוך. לא אומר דווקא שהוא מת ברגע המילה.
דובר 2: אה, כן. אמת. חולשת מילה. חולשת מילה. מילה, משהו שאפשר לומר לא… אוקיי, זה ייקח שם מוהל טוב יותר. שלא יעשה הרבה דימום. ידעתי את כל הדברים האלה, הוא אומר אני יכול לחומרות.
דובר 1: וחזרה ומלה השני ומת מחמת מילה. אותו דבר קרה עם הילד השני, גם מת מחמת מילה. בין מבעלה זה, בין מבעל אחר. אין חילוק אם שני הילדים מאותו איש, או מאיש אחר. הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו. לא תמול את ילדה השלישי בזמנו. אלא ממתינה לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו, תמתין עד שיגדל קצת ויקבל יותר כוח. כי חוששים שזה…
דיון: חזקה לענין פיקוח נפש
דובר 1: חשבתי שכאן מתחיל חזקה, אפילו אם עדיין אין חזקה. שני ילדים זה כבר חזקה, אוקיי, אבל לענין פיקוח נפש. המילה היא… לענין פיקוח נפש שניים זה חזקה. ככה נראה?
דובר 2: ככה אתה רואה כאן?
דובר 1: כן, אני מתכוון, שזה אפילו קטלוהו. לענין פיקוח נפש, אפילו ילד אחד, חוששים לפיקוח נפש.
דובר 2: לא, לא, ילד אחד אפשר לומר שזה היה מקרה, זה היה תוצאה של איזה רגע, זה וזה, האמא אכלה משהו, לא יודע, זה עשה את הילדים חלשים. שני ילדים עושה כבר ספק, זה עושה כבר ספק, ובספק דוחה, ובספק ספק פיקוח נפש, ולא מלים את השלישי עד שיהיה מבוגר יותר.
דובר 1: הרמב״ם פוסק איפה? האם אפשר לשאול רופא? אני לא יודע וכו׳. אלה כל ההגדרות, מעלים כללים. רואים שהוא עייף, זה יכול להיות, צריך להמתין.
—
סיום
אוקיי, עד כאן הלכות מילה פרק אחד.
Laws of Circumcision, Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Circumcision, Chapter 1 — Rambam
General Introduction
The Laws of Circumcision is the final section of Sefer Ahavah in the Rambam, consisting of three short chapters. Sefer Ahavah contains eleven commandments, all positive commandments, and circumcision is the last one.
Regarding circumcision there are three obligations: (1) the obligation on the father to circumcise his son, (2) the obligation on the beit din to circumcise the children of Israel, (3) the obligation on the person himself to circumcise himself if he was not circumcised. This parallels the Laws of Torah Study: a father must teach his son, the sages/beit din must teach students, and one whose father did not teach him must learn on his own.
There is a connection between brit and Torah — “brit v’Torah” (from Birkat HaMazon), where brit comes before Torah. Brit is what one does with the body, and this brings forth the possibility to learn Torah.
—
Law 1 — A Positive Commandment Punishable by Karet
“One positive commandment, which is to circumcise males on the eighth day… circumcision is a positive commandment punishable by karet, as it says ‘And an uncircumcised male who does not circumcise the flesh of his foreskin, that soul shall be cut off.’”
Plain Meaning:
Circumcision is a positive commandment for which one is liable to karet. The Rambam brings the verse that whoever does not circumcise himself will be cut off.
Novelties and Explanations:
1) The Rambam’s unusual opening: Usually with a positive commandment the Rambam begins with the commandment itself, and with a prohibition he begins “it is forbidden to do such, and one who transgresses…”. Here, however, he begins immediately with “a positive commandment punishable by karet” — he wants to emphasize that this is more severe than all other positive commandments in Sefer Ahavah. The style is unusual because he is speaking to someone who already knows what a positive commandment is, rather than as usual where he lays it out for someone who knows nothing.
2) Circumcision and Pesach — the only positive commandments with karet: Of all thirty-six kareitot, only two are positive commandments — the Pesach offering and circumcision. This makes sense because both are foundations of Judaism: circumcision is the covenant, and Pesach is the new creation of the Exodus from Egypt. Also both are “pre-dated” to the giving of the Torah — Abraham our father already circumcised himself, and the Pesach offering was brought in Egypt before the giving of the Torah. For both it already says “and shall be cut off.” It is also mentioned “the blood of Pesach and the blood of circumcision” — that they are connected.
—
Law 1 (continued) — Upon Whom the Commandment Lies
“It is a commandment upon the father to circumcise his son, and upon the master to circumcise all his slaves… as it says ‘one born in the house and purchased with money.’”
Plain Meaning:
The father is obligated to circumcise his son, and the master is obligated to circumcise his slaves — both a homeborn slave (born in his house from a maidservant) and a purchased slave (a bought slave).
Novelties and Explanations:
3) The source of the obligation of circumcision for slaves — a dispute in understanding: There is a discussion whether the obligation of circumcision for a slave comes from the fact that the slave himself is obligated in commandments (like a woman), or whether it is an external obligation on the master. One side says: a slave who comes to a master becomes obligated in commandments like a woman, and circumcision applies to him (unlike a woman where it doesn’t apply). The other side (in my humble opinion) is that the obligation on the master is its own thing — a Jew who has a slave must circumcise him, similar to how a father has an obligation regarding his children. It is not because the slave himself is obligated in commandments.
—
Law 1 (continued) — If the Father or Master Transgressed and Did Not Circumcise
“If the father or master transgressed and did not circumcise them, he has nullified a positive commandment, but he is not liable to karet, for karet depends only on him [the uncircumcised one] himself.”
Plain Meaning:
If the father or master did not circumcise, he has nullified a positive commandment, but he is not liable to karet — because karet is only on the person himself (“that soul”).
Novelties and Explanations:
4) Two separate laws — the obligation of the deed and the liability for karet: The person upon whom karet falls (the male who is not circumcised) is not the same as the person who has the obligation to perform the commandment (the father/master). One could have interpreted the verse to say to the father: “if you don’t circumcise your son, your son will be cut off” — but the Rambam learns that karet is only “on him himself,” on the person himself.
—
Law 1 (continued) — The Obligation of Beit Din
“And the beit din is commanded to circumcise that son or slave at his proper time… and they should not leave an uncircumcised person, neither among Israel nor among their slaves.”
Plain Meaning:
Beit din has a commandment to circumcise the son or slave at his proper time, and should not leave any uncircumcised person — neither among Israel nor among their slaves.
Novelties and Explanations:
5) “Nor among their slaves” — support for the position that the obligation to circumcise slaves is on the master: The language “the slaves of Israel” shows that slaves also belong to having circumcision — not necessarily because the slave himself has the law of an Israelite, but because there is an obligation on the collective Israel that their slaves should be circumcised.
—
Law 1 (continued) — We Do Not Circumcise Without His Knowledge
“We do not circumcise a person’s son without his knowledge, unless he transgressed and refrained from circumcising him — then beit din circumcises him against his will.”
Plain Meaning:
We may not circumcise a person’s son without his knowledge. Only if he transgressed and refrained from circumcising, then beit din circumcises against his will.
Novelties and Explanations:
6) Order of precedence — father first, beit din afterward: The obligation of beit din is not a parallel obligation to the father’s obligation, but a secondary obligation. One should not think that beit din goes around circumcising eight-day-old children — no, the primary obligation is on the father. The role of beit din only begins when the father transgresses and has not circumcised. Only then does beit din have an obligation to circumcise against his will. It’s not that “whoever wants can” — the father has the actual obligation, and beit din is only there as backup.
7) Explanation of “beit din circumcises him against his will”: The plain meaning is not that beit din itself takes the child and circumcises it. The plain meaning is that beit din puts pressure on the father that he should circumcise. This fits with the continuation — “it was hidden from beit din” means that the father hid from beit din, “and they did not circumcise him” means that the father did not comply. Beit din does not go around actively checking every brit, but when it comes to their attention.
—
Law 2 — Hidden from Beit Din, Obligation on Himself, Karet Until He Dies
“Beit din circumcises him against his will… it was hidden from beit din and they did not circumcise him… when he grows up he is obligated to circumcise himself… and every day that passes from when he grows up and does not circumcise himself he is nullifying a positive commandment… but he is not liable to karet until he dies while he is uncircumcised intentionally.”
Plain Meaning:
There are three levels of obligation: first the father, then beit din, then himself. Every day that he is not circumcised he is nullifying a positive commandment, but he only receives karet when he dies as an uncircumcised person intentionally.
Novelties and Explanations:
1) The nature of the obligation of circumcision — an obligation that “seeks a host”: The essential obligation of circumcision is that a person must be circumcised — this is the foundation. The obligation “seeks a landlord” — who can now fulfill it? First the father, then beit din, then himself. This is not that at bar mitzvah a new obligation arises, but rather the same obligation passes to whoever can now do it.
Question on this novelty: From where do we derive that the obligation “seeks a host”? It simply states that the father has an obligation, then beit din, then himself — but it doesn’t state that this all stems from one obligation on the person himself. Answer: It’s difficult to say that the obligation begins with the person himself, because he is still an eight-day-old child. But the foundation is that the Torah wants a Jew to be circumcised — this is the essence, and the obligation falls on whoever can fulfill it.
2) The obligation of beit din — not just coercion as with all commandments: The obligation of beit din regarding circumcision is not just the regular obligation of beit din to coerce regarding all commandments. It is a special obligation — all Jews are part of the matter of circumcision, not just the father alone.
3) A positive commandment not fixed to a time — when is there nullification? Circumcision is a positive commandment that one must do one’s entire life. Observing eight days is an extra commandment (an enhancement), but the essential commandment is that a Jew must be circumcised. Every minute that he is not circumcised there stands upon him “do it.” But when has he definitively not done it? Only when he dies — then we know that he did not do it his entire life.
4) Karet until he dies — the Rambam’s position: The Rambam in his Commentary on the Mishnah says that this is a novelty — he doesn’t know any other commandment in the entire Torah where the punishment comes after one dies. But it makes sense because it’s a positive commandment that one must do, and as long as one lives one can still rectify it.
According to the Rambam’s position at the end of the Laws of Repentance, that karet means that the soul does not receive any immortality of the soul (only the knowledge that did Torah and commandments lives on) — this fits very well. He died, and now he does not receive immortality of the soul.
But — if karet means dying at a younger age (death by Heaven’s hand), it becomes very difficult: how can one die young after one is already old?
5) The Raavad’s objection — karet and warning: The Raavad holds that one can only receive karet when there is a warning. Regarding circumcision the warning is uncertain — because perhaps the person will circumcise himself tomorrow. The Raavad answers: by Heaven there is no uncertainty — the Almighty knows whether the person will circumcise himself or not. Therefore one can indeed give karet even earlier.
6) Dispute between Rambam and Raavad on the foundation of karet: The Rambam holds: karet is not a punishment of death by Heaven’s hand (but rather loss of immortality of the soul), therefore it only comes at death. The Raavad holds: karet is a severity of the matter — it is a category of transgression that has karet upon it, and the person lives with a liability of karet upon himself. But the Raavad also agrees that when a person circumcises himself, he no longer has karet — so what happened to all the kareitot from the previous years? This remains a question.
—
Law 3 — A Slave: Homeborn and Purchased with Money
“Both a slave born in an Israelite’s domain and a slave purchased from gentiles — homeborn or purchased with money — all of them his master is obligated to circumcise them. A homeborn slave is circumcised on the eighth day, and one purchased with money is circumcised on the day he is purchased, even if he was purchased on the day he was born.”
Plain Meaning:
The master is obligated to circumcise both types of slaves. A homeborn slave (born to a Jew) is circumcised on the eighth day like a regular Jewish child. One purchased with money (bought from gentiles) is circumcised the day he is purchased, even if he is a newborn.
Novelties and Explanations:
1) One purchased with money who is circumcised on the eighth day: When one purchases a pregnant maidservant (even if one pays extra for the fetus separately), the fetus is technically “purchased with money” — it was bought. But because the master also purchased the mother before birth, this child is essentially “homeborn” — born to a Jewish maidservant in his house — and therefore circumcised on the eighth day.
2) Homeborn who is circumcised on the day he is born — two cases:
– Purchased a maidservant for her pregnancy: He did not purchase the maidservant herself, but only the right to her pregnancies. This is compared to “a date palm for its fruits” — one purchases the right to the fruits, not the tree itself. Because he did not actually purchase the maidservant, this child is not “homeborn” (not born to his maidservant), but rather “purchased with money” — and is circumcised on the day of acquisition/birth.
– Purchased a maidservant on condition not to immerse her for slavery: He purchased a maidservant with a condition that she should not receive the laws of a maidservant (no immersion for slavery). In such a case she is not a “Jewish maidservant” — the child is not “homeborn” because it was not born to a true Jewish maidservant. Therefore this child is “purchased with money” and circumcised on the day he is born.
3) The foundation of “homeborn”: Homeborn always means a child born to an Israelite maidservant who is in your home. If the mother does not have the laws of a maidservant, or he did not purchase the mother, this child is not homeborn.
4) Difficult question — “And if he immersed her after he was born, behold he is circumcised on the eighth day”: The Rambam says that if one immerses the mother after the child is already born, the child is circumcised on the eighth day. This is difficult — how can the child become “homeborn” retroactively if he is already born? This doesn’t make simple sense, and one must look in the commentators.
—
Law — Purchasing an Adult Slave from Gentiles Who Does Not Want to Circumcise
“One who purchases an adult slave from gentiles and the slave does not want to circumcise, we negotiate with him for twelve months… it is forbidden to keep him while he is uncircumcised, but rather he returns and sells him to gentiles.”
Plain Meaning:
An adult slave who does not want to circumcise himself — we negotiate with him for up to 12 months, then we must sell him back to gentiles.
Novelties and Explanations:
1) “We negotiate with him” — we do not force: We do not let the slave circumcise against his will. One might have thought that one may not bring a slave into the house until he agrees. But we see that there is a permission to use the slave within the 12 months while negotiating with him.
2) Why can’t we force circumcision? Several explanations:
– One might have thought “we force him until he says I want” — but this only works with a slave who is already a Jew. Here he is still a gentile who does not want to become a Jew/Israelite slave.
– Circumcision is not just a physical wound — it is the “entrance” to a greater reality (he becomes through this a Jew/Israelite slave), and this cannot be forced.
– There is also a problem of making a blemish — there are prohibitions of castrating a slave.
3) “He returns and sells him to gentiles” — why specifically to gentiles? Two explanations:
– Explanation A: He is still a gentile (he did not accept circumcision/slavery), therefore one may sell him to gentiles. With a true Canaanite slave one would not be allowed to sell to gentiles (“and you shall bequeath them to your children”).
– Explanation B: One cannot sell to another Jew, because the other Jew would also start a new 12-month cycle — this would be a formal loophole.
4) Condition that he not circumcise — “He made a condition with him… that he not circumcise him, it is permitted to keep him while he is uncircumcised”: When one made a condition from the outset that one will not circumcise him, one may keep him as uncircumcised. This is parallel to “on condition not to immerse her for slavery” — he does not enter the category of Canaanite slave, but rather he works as a regular worker.
5) Sharp question: When the slave says “he did not want to circumcise” after 12 months, why can’t the master then make a new condition “that he not circumcise” and keep him further? This is a sharp question that remains open.
—
Law — A Slave Who Did Not Accept the Seven Noahide Laws
The Rambam says that if the slave did not accept even the seven Noahide laws — “he is killed immediately.”
Plain Meaning:
When one purchases a Canaanite slave, the default is that he becomes a Canaanite slave of Israel with circumcision and immersion. But one can make a condition — he should remain at the level of a resident alien (only seven Noahide laws). If he does not want to accept even the seven Noahide laws, the Rambam says “he is killed immediately.”
Novelties and Explanations:
1) The Raavad’s dispute: The Raavad disagrees and says “he is sold immediately and one is not permitted to kill him” — one sells him back to a gentile, but one does not kill him. The Beit Yosef asks of the Raavad: do you think the Rambam went around with a sword killing people? Certainly one does not kill in our time.
2) The Beit Yosef’s explanation of the dispute: The Beit Yosef learns that according to the Rambam even in our time there is the law of “we negotiate with him for twelve months” — we wait twelve months and try to persuade him. The Rambam divides: “we negotiate” is a separate law, not dependent on “he is killed immediately.” But the Raavad means: if there is no threat of “he is killed immediately” at the end, the “we negotiate for twelve months” has no value — because without pressure he will never agree. Therefore the Raavad says: in our time one may not take such a slave who does not want to accept the seven commandments at all, because there is no “he is killed immediately” and no “we negotiate.”
3) “And we do not accept a resident alien except when the Jubilee is practiced”: The Rambam himself says that a resident alien is only when the Jubilee is practiced. This means that the entire law — both “he is killed immediately” and resident alien — is not relevant in our time.
4) Laws of Kings — forcing the seven commandments on all gentiles: The Rambam writes in the Laws of Kings that Moses our teacher commanded “to force all inhabitants of the world to accept all the commandments that the children of Noah were commanded, and anyone who does not accept is killed.” The Raavad asks: do you mean all gentiles in the entire world? The Rambam means yes — not just in the Land of Israel. It doesn’t say that one needs a beit din for this, but practically there must be some “due process.”
The Essence of Slavery in Torah
One should not look at Torah slavery through the lens of American Southern slavery. The Rambam’s slave is part of the family — not like a son, but part of the system.
A hierarchy of belonging to the nation:
– Jew — full part of the Jewish people
– Canaanite slave — a sub-category, part of the Jewish family, obligated in commandments like a woman
– Resident alien — a minority with rights, observes the seven Noahide laws, may live in the Land of Israel, but not part of the Jewish people
– Gentile who does not observe the seven commandments — this one must be expelled, there is no option to remain
Conversion against one’s will: The only time one can convert “against his will” is a minor — one immerses a minor slave by the authority of beit din, because “we may act in a person’s interest in his absence” — it is a privilege to be a Jewish slave, just as it is a privilege for a minor to become a Jew.
Practical relevance in our time: In our time there are no laws of slavery at all — already in the times of the Rambam it was not practical. What we have today is a type of “hiring him” — a cheap worker with a condition, but he can negotiate, which means he is essentially not a true slave.
—
Law — A Convert Who Converted — Obligation of Circumcision and Drawing Blood of the Covenant
“A convert who converted to the congregation of Israel is obligated in circumcision first. And if he circumcised when he was a gentile — one must draw from him blood of the covenant when he converts.”
Plain Meaning:
A convert who wants to enter the Jewish people must have circumcision as the first thing. If he already circumcised himself when he was still a gentile, one must draw blood of the covenant at the conversion.
Novelties and Explanations:
1) The language “congregation of Israel”: In other places (like “a mamzer shall not enter the congregation of God”) “congregation” means having marriage / matchmaking. But here it appears that the Rambam simply means “wants to convert” — he wants to take shelter under the wings of the Divine Presence.
2) “Obligated in circumcision first”: The obligation of circumcision for a convert is first — he cannot say “I will circumcise myself later.” Circumcision is indispensable for conversion. The obligation lies on beit din / the appointees / the kingdom of Israel.
3) What is the matter of drawing blood of the covenant for a convert who is already circumcised? The commandment of circumcision is not just a physical act — it is a covenant, a declaration of becoming part of the Jewish people. When the gentile circumcised himself, it was not at all for the sake of a covenant with the Jewish people. Therefore he must now make a covenant, and the manner is through blood of the covenant.
—
Law — A Minor Born Already Circumcised
“A minor born already circumcised — one must draw from him blood of the covenant on the eighth day.”
Plain Meaning:
A child born without a foreskin must nevertheless have blood of the covenant drawn on the eighth day.
Novelties and Explanations:
1) Investigation — what is the foundation of the covenant of circumcision? According to the Rambam it appears that the covenant is becoming part of the Jewish people. The normal manner is through removing the foreskin, but when there is no foreskin, drawing blood of the covenant becomes the “circumcision” — this is his covenant of circumcision.
2) The Kesef Mishneh’s reason: The Kesef Mishneh says that drawing blood of the covenant is because of a doubt — perhaps there is a hidden foreskin (a concealed foreskin). According to this it is truly a covenant of circumcision due to doubt.
3) But without this reason of doubt, if we say it is purely drawing blood of the covenant, it is very interesting that it is specifically on the eighth day — because this shows that this is his covenant of circumcision, only the manner is through blood instead of cutting.
4) The Torah wants two things: (1) to circumcise the foreskin, (2) to enter the covenant of Israel through a ceremony of blood — “through your blood you shall live.” Normally both are combined, but when there is no foreskin, the blood aspect remains alone.
5) Proof that blood is not just a side effect: The verse “through your blood you shall live” shows that blood of the covenant has its own significance in the making of the covenant.
—
Law — Androgynous
“An androgynous — one who is born having male organs like a male and female organs like a female — must be circumcised on the eighth day.”
Plain Meaning:
An androgynous who has both signs is circumcised on the eighth day because he has male organs.
Novelties and Explanations:
1) Why is a woman exempt from circumcision? According to the Rambam’s language it appears that the reason is because she does not have male organs — not because circumcision is a commandment only on a “man.” Because he says that an androgynous, who has male organs, is obligated.
2) Rashi’s position: Rashi says that an androgynous is a doubt. Question: why should it be a doubt? He certainly has male organs — surely one must circumcise! If a woman had male organs, that would be androgynous, and one would have to circumcise. The question remains open.
—
Law — Cesarean Birth
“And likewise one born by cesarean — must be circumcised on the eighth day.”
Plain Meaning:
A child born by cesarean is also circumcised on the eighth day.
Novelties and Explanations:
The Rambam places it together with androgynous, which implies that it is not a doubt — he is certainly obligated in circumcision on the eighth day. But regarding circumcision on Shabbat the Rambam says that a cesarean birth does not override Shabbat, which can indicate that it is indeed a doubt. One must look in the Gemara because there is a contradiction.
—
Law — One Who Has Two Foreskins
“And one who has two foreskins — we circumcise both of them on the eighth day.”
Plain Meaning:
One with two foreskins, we cut both on the eighth day.
Novelties:
This is a proof to what was said regarding androgynous — that as long as there are male organs, one is obligated in circumcision.
—
Law — Time of Circumcision: By Day and Not at Night
“We never circumcise except by day, after sunrise, whether on the eighth day which is its proper time or not at its proper time, as it says ‘and on the eighth day’ — by day and not at night. And if one circumcised from when the morning star rose — it is valid.”
Plain Meaning:
Circumcision must be during the day, after sunrise. Whether at its proper time (the eighth day) or not at its proper time. Post facto, from dawn it is valid.
Novelties:
It is compared to prayer: ideally one prays after sunrise, but post facto from dawn one fulfills the obligation. The same structure exists with circumcision.
—
Law — The Entire Day is Valid for Circumcision
“And the entire day is valid for circumcision. Even so, it is a commandment to hasten at the beginning of the day, for the zealous are early for commandments.”
Plain Meaning:
The entire day is valid, but it is a commandment to be early because the zealous are early for commandments.
Novelties:
1) The Rambam does not mean that one must circumcise before the recitation of Shema and prayer — he already earlier calculated things that one does after dawn.
2) Practically we do not conduct ourselves to make the brit very early — we wait until after the morning service, when the public comes, when the sandek/rabbi is ready. The Rambam would have agreed that there is a time that is “nicer” (with a larger public), and this is a legitimate reason to wait.
—
Law 8 — Circumcision of Slaves Overrides Shabbat
“Just as circumcision of sons overrides Shabbat, so too circumcision of slaves — both homeborn and purchased with money — who are circumcised on the eighth day, their circumcision also overrides Shabbat.”
Plain Meaning:
Circumcision of slaves who are circumcised on the eighth day (homeborn) overrides Shabbat just like circumcision of sons.
Novelties:
The special case of a homeborn whose mother did not immerse until she gave birth — where the mother did not immerse for slavery before birth. Such a child would without the immersion have had the law of purchased with money. After the mother indeed immersed, the child receives retroactively the law of homeborn (according to a Gemara), and is circumcised on the eighth day. But because it is not a “smooth” homeborn, it does not override Shabbat. The Raavad struggles with this law, and argues with the Tosafot’s sugya in the Gemara.
—
Law 9 — Minor Born Circumcised, Eighth Month, Cesarean, Androgynous, Two Foreskins — Do Not Override Shabbat
“A minor born already circumcised, one born in the eighth month, cesarean birth, androgynous, one who has two foreskins — all of them are circumcised on the eighth day but they do not override Shabbat, but rather are circumcised on Sunday which is their ninth day.”
Plain Meaning:
All cases where there is a doubt about the obligation of circumcision on the eighth day — we do circumcise stringently on the eighth day, but it does not override Shabbat.
Novelties:
1) The general foundation: In all these cases there is a reason to think that the obligation of “and on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” is not certainly fulfilled. The Rambam rules stringently that one should indeed circumcise on the eighth day, but it is not enough to override Shabbat.
2) Born already circumcised — there is an obligation to draw blood of the covenant, but this is not enough for “on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” to override Shabbat.
3) Son of the eighth month — this child has the law of a non-viable birth (meaning not alive), it is a doubt whether he will survive, therefore the obligation of circumcision is a doubt.
4) Cesarean birth — a child born through surgery, it is not clear that he has the law of the eighth day.
5) Androgynous — it is a doubt, and we obligate out of doubt.
6) Two foreskins — interesting discussion: One can ask, the first foreskin is certainly obligated? It is discussed whether it is a matter of “there is choice” — we don’t know which foreskin is the correct one. It is also mentioned the principle “anything extra is considered as if removed” — like an animal with five legs, as if it has no legs. It is certainly a blemish, we just need to know how it works.
[Digression: It is mentioned that today with ultrasound one can clarify many of the doubts, but practically one must ask a rabbi.]
—
Law — One Born at Twilight
“One who was born at twilight, a doubt whether of the day or of the night, we count from the night, and he is circumcised on the ninth which is a doubtful eighth, and it does not override Shabbat out of doubt.”
Plain Meaning:
A child born at twilight — we count from the night, he is circumcised on the ninth day (which is a doubtful eighth), and it does not override Shabbat.
Novelties:
1) Why do we count from the night? If we counted from the day, it could be that we circumcise on the seventh, which is certainly not ready (because “the weakness of the seventh day” — it is dangerous before the eighth day). But the main reason is halakhic: we have a biblical doubt of “on the eighth day,” and we must be certain that we fulfill it.
2) The doubt about twilight — Rabbeinu Tam vs. Geonim: The doubt of twilight also applies to the dispute between Rabbeinu Tam and the Geonim about when twilight begins. Even one who rules like Rabbeinu Tam has a doubt about which authority to follow, and a doubt upon a doubt is also a doubt. Therefore, a child born a few minutes after sunset — according to the logic of the law — one cannot circumcise on Shabbat.
3) Contradiction: If we say it is a doubtful twilight and we don’t circumcise on Shabbat, how can one still do labors then? How can one still make a hefsek taharah then
3) Contradiction: If we say it is a doubtful twilight and we don’t circumcise on Shabbat, how can one still do labors then? How can one still make a hefsek taharah then? It is indeed a great wonder, but “if you have nothing but what your eyes see” — one must acknowledge this contradiction.
—
Law — Son of the Eighth Month, Medical Knowledge, Law of Non-Viable Birth
“One who was born in the eighth month before his creation is complete — his law is like a non-viable birth. If he was born complete with his hair and nails and his mother says that he is a seven-month baby who is not complete — he is circumcised.”
Plain Meaning:
A child born in the eighth month has the law of a non-viable birth. But if he is complete (with hair and nails) and the mother says he is a seven-month baby who was delayed — he is treated as a living child.
Novelties:
1) The foundation of the Sages’ medical knowledge: The Sages looked according to their medical understanding that a child can survive if he is born in the seventh month, but not in the eighth month. If a child is born in the eighth month healthy, we say that he is “a seven-month baby who came out late” — just as a mother can carry more than nine months.
2) “If he is not fit to be a seven-month baby, he is fit to be an eight-month baby” — this is the principle: if he is not a seven-month baby, he is a non-viable birth.
3) The law of a non-viable birth regarding Shabbat: Such a child that we don’t know if he can survive — the Sages were afraid to move him because one can worsen the danger. He has a law like a dying person — we don’t touch him, he is like muktzeh, because he is not called a certain child.
—
Law — Son of Eight Months: Considered Like a Stone
“Behold this is certainly a son of eight months… he is considered like a stone and it is forbidden to move him… his mother bends down and nurses him because of the danger.”
Plain Meaning:
A child born in the eighth month, when we see on his body that he is not healthy (no good hair, limbs not complete), is considered like a stone and one may not carry/move him. The Rambam explains: “so that they should not see a child except at nine months and he came out before he was complete” — he still needed months in the womb.
Novelties:
1) “His mother bends down and nurses him because of the danger” — whose danger? The mother may nurse him, but not because of danger to the child, but rather because of danger to the mother (because she needs to be relieved of milk). This is an important point: the child himself already has a law that he cannot survive, therefore the danger-permission is only for the mother’s side.
2) Comparison to incubator: The Sages were afraid to move such a child because one can worsen the danger — similar to a dying person whom one may not touch. But the reason is not because he is a dying person, but because he is muktzeh — he has the law of a stone in the laws of Shabbat.
3) Critical question on the law “considered like a stone”: If it has already happened that a son of eight months has survived thirty days (“if he lived thirty days behold he is a viable child”), why should one say about a child at all “considered like a stone”? By giving him the status “like a stone” one places upon him a death sentence — one does not treat him, and therefore he dies. It is acknowledged that this is a high statistical reality that he will die, but the very law can practically worsen the situation.
4) Today’s ruling: Today’s rabbis do not rule the law as it is, because as long as one can save the child, there is an obligation of saving a life to do what one can. This is simple and not a doubt. The reality of the Sages’ times is not our current reality.
5) The distinction between a seven-month baby and an eight-month baby: The main distinction is that with an eight-month baby the mother did not have time to give the influence (nourishment/development), and therefore he is “considered like a stone.”
—
Law — Seven-Month Baby: A Viable Child
“One who was born in the seventh month of his pregnancy, if he was born complete, behold he is a viable child and we circumcise him on Shabbat.”
Plain Meaning:
A child born in the seventh month, if he is healthy, is a viable child and we circumcise him on Shabbat (on the eighth day).
—
Law — Doubt Seven-Month Baby or Eight-Month Baby
“A doubt whether a seven-month baby or an eight-month baby — we circumcise him on Shabbat.”
Plain Meaning:
If it is a doubt between a seven-month baby and an eight-month baby, we circumcise him on Shabbat.
Novelties:
1) Whichever way reasoning: If he is a seven-month baby and complete — circumcision on the eighth day overrides Shabbat. If he is an eight-month baby — he is like a stone, and the cutting is not a repair, but just cutting flesh, which is not liable on Shabbat.
2) Interesting logical point about repair/damage: The Rambam says “cutting flesh in general is not a labor” — not because it is damaging, but because simply cutting flesh is nothing. This is a different approach than saying it is damaging (as with wounding which is exempt because it is damaging).
3) Logical paradox: From the father’s perspective — he doesn’t know what he has now done. He has either made a covenant of circumcision (repair), or just a cut (nothing). If he has an obligation to do this (because a biblical doubt is stringent), then surely the deed is certainly a repair — because he does it due to an obligation. How can one say it is “just a cut” when the person does it due to a halakhic obligation?
—
Law — The Fetus Extended His Head at Twilight
“The fetus extended his head and his majority did not emerge at twilight” — if the head emerged at twilight on Friday evening, but the majority of the body emerged on Shabbat — “we circumcise him on Shabbat” (we consider it as if he was born at twilight).
Novelties:
1) His entire head: The head emerging is already like the entire birth — “all of him is like his head”. The head is the essence of birth, because that is when the time of danger of birth begins.
2) Twilight on Friday evening: Every boy born at twilight on Friday evening is circumcised Sunday (the ninth day), because perhaps twilight was still Friday, and then the eighth day would have been Shabbat, but because it is a doubt, we don’t circumcise on Shabbat. The novelty here is that even when the majority of the body emerged on Shabbat, because the head already emerged at twilight, we consider it as a doubt.
—
Law — Circumcision Not at Its Proper Time: Overrides Second Day of Yom Tov but Not First Day of Yom Tov
All doubt-cases (circumcision not at its proper time) do not override Shabbat and do not override the first day of Yom Tov, but do override the second day of Yom Tov of the Diaspora (which is only rabbinic). A biblical doubt overrides a rabbinic law.
Novelty Regarding Rosh Hashanah:
“And on the two days of Yom Tov of Rosh Hashanah it does not override neither the first nor the second” — on Rosh Hashanah the second day is not in the category of second day of Yom Tov of the Diaspora. The two days of Rosh Hashanah have a law of “like one day” — it is a complete obligation (not just a custom/rabbinic like second day of Yom Tov of the Diaspora), and therefore a doubtful circumcision does not override either of the two days of Rosh Hashanah.
Scholarly Question About Double Doubt:
What about a double doubt — for example a cesarean birth who was also born at a doubtful twilight — does circumcision override the second day of Yom Tov. The argument is: a biblical doubt is significant enough to override a rabbinic law, but with two doubts it itself becomes a rabbinic law, and then there is room to be lenient that circumcision does not override. The question remains open.
—
Law — A Sick Person We Do Not Circumcise Until He Recovers
“A sick person we do not circumcise until he recovers. We do not circumcise him from the time he recovers from his illness until seven full days from time to time, and afterward we circumcise him.”
Then the Rambam brings cases of systemic fever (fever/whole-body illness) versus his eye hurt him (local illness). With systemic fever we wait seven days after recovery; with his eye hurt him — we circumcise him immediately when he becomes well, without waiting seven days.
Plain Meaning:
A sick child may not be circumcised until he becomes well. After becoming well from a whole-body illness we wait seven days; with a local illness (like an eye pain) we circumcise immediately when he becomes well.
Novelties:
1) The foundation of waiting — practical, not a law of “sick person”: The reason we wait is not because he has a halakhic status of “sick person” (like a sick person exempt from sukkah or recitation of Shema), but it is a practical danger matter — circumcision is hard on the body, and one may not add danger to a weak body. This is the distinction: with sukkah the sick person is exempt because he is a sick person; with circumcision the sick person is not fit to be circumcised because circumcision itself can harm him.
2) Systemic fever vs. his eye hurt him — the distinction: Rashi’s position: with his eye hurt him — “his eye stopped and healed” — when the eye becomes well, the entire body was not weakened, therefore one does not need to wait seven days. With systemic fever the entire body is weak and needs time to regain its strength. But even during the eye illness, as long as he is still sick, we do not circumcise — because it disturbs and it is somewhat dangerous. Only the distinction is after recovery.
3) Very green and very red — not illness, but natural development: The Rambam brings that a child who is green (pale/yellowish) we wait until blood fills him — until he gets more blood and becomes reddish. A child who is very red we wait until his blood is absorbed — until his blood calms down. This is not an illness at all — it is a normal part of a baby’s development. Today it is called a “bilirubin test” — a number in the blood that takes time until it normalizes. Usually by the eighth day it is already sufficient in healthy children, but not always.
[Digression: Counting of the Omer parallel — it is compared to the counting of the Omer: the Jews left Egypt like a newborn baby, still “yellow,” and they had to wait seven weeks until “their blood was born in them.”]
—
Law — Danger to Life Overrides Everything
“And one must be very careful in these matters… for danger to life overrides everything. And it is possible to circumcise later, but it is impossible to restore a single Jewish soul forever.”
Novelties:
1) Two ways to understand the Rambam’s reason: One can understand the Rambam in two ways: (a) this is the general principle why danger to life overrides all commandments — because a soul is irretrievable. (b) The Rambam means it more specifically regarding circumcision — circumcision is not a lost matter, one can do it later; but a soul is a lost matter.
2) Comparison to “desecrate for him one Shabbat so that he will observe many Shabbatot”: With Shabbat every Shabbat that one did not keep is a lost matter (the Shabbat is gone). With circumcision according to the Rambam it is not so — circumcision remains, one can make it up, it is not a lost matter.
3) The Raavad’s position — every day standing in liability of karet: The Raavad holds that every day that one is not circumcised one stands in liability of karet (if intentional). This would make every day of delay a lost matter. But even the Raavad agrees that one must wait in case of danger — he doesn’t say that every minute of delay is an irreparable loss, because it will be rectified after the healing is expedited.
—
Law — A Woman Who Circumcised Her Sons and They Died from Circumcision
“A woman who circumcised her first son and he died from the circumcision because his strength failed, and she returned and circumcised the second and he died from circumcision, whether from this husband or from another husband — behold she should not circumcise the third at his proper time, but rather waits for him until he grows a bit and his strength increases.”
Plain Meaning:
A woman who circumcised her first child and he died from the circumcision because his strength failed, and the same happened with the second child — whether from the same husband or from another husband — she should not circumcise the third child at his proper time, but rather should wait until he grows a bit and gains more strength.
Novelties:
1) Explanation of “because his strength failed”: The Rambam’s language “died from the circumcision because his strength failed” is precise — it doesn’t mean that the child died at the moment of circumcision (for example from bleeding or an accident from a bad mohel), but that the child became weaker after the circumcision — he caught a fever, his strength left, and then he died. This is a death that can be attributed to the weakness of the child himself, not to an error by the mohel. The distinction is important: when it was only a bad circumcision (too much bleeding, a not-good mohel), one can say that with a better mohel it won’t happen. But when the child died from “his strength failed” — this points to a problem with the child’s nature/body, not with the procedure.
2) Twice is already a presumption regarding saving a life: Why don’t we wait until three times (like a regular presumption), but already after two children we stop? Regarding saving a life two is already enough to make a doubt. One child one can still say it was an incident — the mother ate something, or another accidental cause that made the child weak. But when two children die, it already makes a doubt that it is a systematic problem. And a doubt regarding saving a life overrides — one does not need to wait for a full presumption of three, because with saving a life we are lenient.
3) “Whether from this husband or from another husband”: The Rambam makes clear that it doesn’t matter if both children are from the same father or from two different men — this shows that the concern is that it comes from the mother’s side (a hereditary weakness), not from the father’s side.
4) “Until he grows a bit and his strength increases”: The Rambam does not give any specific time when one should circumcise — he only says “until he grows a bit and gains strength.” It remains an open question what the practical definitions are — when we see that he is already strong enough. The Rambam leaves it as a general guideline: that when we see that he is tired/weak, one must wait.
—
Conclusion
Thus far the Laws of Circumcision Chapter 1 — with this concludes the first chapter of the Laws of Circumcision in the Rambam.
📝 Full Transcript
Laws of Circumcision – Chapter 1, Law 1: A Positive Commandment Subject to Karet
Introduction – Connection to the Mitzvah of Milah
Speaker 1:
Good morning, we are learning Hilchot Milah (Laws of Circumcision), and this is the last section of Sefer Ahavah from the Rambam, the mitzvah of milah. The Rambam says, the mitzvah of milah is quite short laws, three chapters.
The Rambam says, let us now connect the milah to our campaign and our event. We are now holding during these days in the midst of raising money for our beit midrash, so that we can continue to increase and glorify Torah. And our great sponsor, the rabbinic leader and benefactor Rabbi Yoel Wertzberger, matches all the funds that people donate. That means that the money you have now, you give there 360 dollars, it comes out to there about 700 something. We wanted this opportunity, we are waiting for your support, and also to spread our shiur and bring merit to more Jews.
Now, how can we continue to Hilchot Milah, and we are learning and we will see perhaps at the end, the end of the recording, we will see that it fits with this chapter. But money can always fit, and “if there is no flour there is no Torah.”
Summary of Previous Material – Three Obligations in Milah
Speaker 1:
Now, we were learning that there are two obligations in the essence of milah: there is an obligation on the father to circumcise his son, there is an obligation on the beit din to circumcise the children of Israel, we spoke about this how it works, and a third obligation, how if someone was not circumcised, he must circumcise himself.
So this is very similar to what there is in Hilchot Talmud Torah: there is an obligation for a person to teach his son, there is an obligation, there is literally an obligation on the beit din to teach students, there is an obligation for the rabbis and sages to teach students, and one whose father did not teach him must teach himself.
And just as everyone understands by milah, the custom is that one pays money, one pays literally, there is a question about this, for the mohel to pay. This is like the milah is like the study of Torah in the body, which we learned in Hilchot Birkat HaMazon, “brit and Torah,” brit comes before Torah. So brit is what one does with the body, one brings money, this brings out that one should be able to learn Torah.
Here I bring in another interpretation, one who “finds his heart uncircumcised,” one who finds that his heart is uncircumcised, he should listen to the Torah lectures, in the shiurim and the other shiurim of Rabbi Yitzchak, there is in Malta where everything is a good thing, but “money is not enough.”
Law 1 – A Positive Commandment Subject to Karet
Speaker 1:
The Rambam says, Chapter 1, Hilchot Milah, one positive commandment, this is the positive commandment that the Rambam will bring the verse that stands in the Torah that one should circumcise, and it is to circumcise the males on the eighth day, to circumcise the males on the eighth day from birth. And this is a thing here, the Christians come and they go to nullify the mitzvah.
The Rambam says in the first chapter, the Rambam says, milah is a positive commandment subject to karet, it is a positive commandment and one is liable for it with karet. Usually, karet is a severe thing, it is on a positive commandment, not all positive commandments have karet, the Korban Pesach indeed has karet and milah, these things, but milah is such a severe positive commandment subject to karet, as it says, he brings the verse, “and an uncircumcised male who does not circumcise the flesh of his foreskin”, the Torah says, “that soul shall be cut off”, whoever does not circumcise himself, his soul will undergo karet.
Discussion: Why Does the Rambam Begin with Karet?
Speaker 2:
Very good. So, we learned that Sefer Ahavah is eleven mitzvot, if I remember, all of them are positive commandments, and the last is this mitzvah. Usually by the Rambam with a negative commandment he begins “it is forbidden thus, and whoever transgresses,” and here it is a bit interesting, because it says “a positive commandment subject to karet,” as if you already know that there are mitzvot. It’s very interesting, it’s not like the Rambam usually lays it out for someone who knows nothing. No, he wants to tell us that it is more severe apparently than all the others that we have learned in the Rambam. He also wants to say the punishment of karet, why should the Rambam need to say this? And karet exists on some thirty-six things. He will later elaborate more which obligation of karet. But besides two positive commandments, Pesach and milah, are the only positive commandments that have karet, as you said.
Speaker 1:
And apparently it makes sense, because this is like, milah everyone understands, it is a foundation of Judaism, a Jew must have a brit, and the same thing Pesach, it looks like a new creation, the exodus from Egypt, and it is a wonder about this. Also both are somewhat pre-dating the Torah, so to speak, Avraham Avinu already circumcised, this is an introduction to the Torah, and the Jews bring a Korban Pesach on Pesach in Egypt even before everything begins, and there it already says “and shall be cut off” in both places.
Speaker 2:
True. One can say it goes out to basic Judaism, in this it is very important. Pesach is not a brit, but yes, cutting comes first. It says yes, the blood of Pesach and the blood of milah.
Speaker 1:
Ah, it was connected. Okay, good.
Law 1 (Continued) – Upon Whom Does the Mitzvah Rest
Speaker 1:
The Rambam says, upon whom does the mitzvah rest? Who is the one who performs the mitzvah? It is a mitzvah on the father to circumcise his son. The mitzvah is on the father to circumcise his son. And on the master to circumcise all his slaves. We learned that also, the Rambam will soon say, that not only on the children, also on the slaves who are born to a person in the house, or we will see precisely later the details when a slave must one circumcise, there is an obligation on the master, on the owner of the slaves, on the master. As it says in the verse “one born in the house and purchased with money”. Or a slave who is born to you in the house from a maidservant, or purchased with money, a slave that was bought, the householder must circumcise.
Discussion: From Where Comes the Obligation of Circumcising Slaves?
Speaker 2:
Okay, good. But, the reason is surely simple, because a slave who comes in to a master now becomes obligated in all mitzvot. And he becomes obligated in all mitzvot like a woman, and the mitzvah of milah is obligated on everyone, except one who it is not relevant to, one who does not have… if a woman would have been relevant to the mitzvah of milah, she would also have been liable to karet, I believe that she is never liable to karet. Korban Pesach is indeed also the mitzvah that one does not need to do. But in any case, although a slave has a law like a woman, but it is relevant to him the mitzvah of milah.
Speaker 1:
Right, but I don’t know if it’s because of this. You can say so, that no, first of all, a man, for example a kohen, when he becomes an adult, he is thirteen years old, he himself has an obligation to circumcise himself. I don’t know if a slave himself has an obligation to circumcise himself. There is an obligation… Does it say so?
Speaker 2:
“An obligation on the master.”
Speaker 1:
Yes, like his son.
Speaker 2:
I can’t tell you. The obligation on the master comes presumably from the fact that the slave is commanded.
Speaker 1:
No, it can be exactly the opposite. Even by the son, the obligation of the son comes from the fact that the father is commanded.
Speaker 2:
No, we will see later that not.
Speaker 1:
You will see?
Speaker 2:
We will see. His master transgressed and did not circumcise him… It doesn’t mean that there is an obligation on a slave to circumcise himself because he is a Jew. It is still part of becoming a Jew. It’s a different thing. A Jewish person who has a slave must circumcise his slave, and it is as it says the circumcision of his slaves prevents him from eating the Pesach offering etc. It is an obligation on the master. It is similar to the fact that a father has an obligation on his children. I don’t want to say that it is an obligation of the slave because he is obligated in mitzvot etc. I want to say that it is something an external thing. A Jew has a slave, he must circumcise him. I have no proof, I am only saying according to my humble opinion.
Speaker 1:
Okay, let’s see. We are speaking that we will see in various laws where one can see that there is indeed this split.
Law 1 (Continued) – If the Father Transgressed and Did Not Circumcise
Speaker 1:
“If the father or the master transgressed and did not circumcise them” – the father or the master neglected, he did not do it, did not circumcise. He has nullified a positive commandment, “but he is not liable to karet, for the karet depends only on him himself”. The “and shall be cut off” refers to “that soul,” to the male who is not circumcised. There is no karet on the… It’s interesting. You have here so, the person upon whom the obligation and the karet fall, and then you have who has the obligation to do the act of the mitzvah.
Now, you could have interpreted cleverly that the verse says to the father, “if you will not circumcise your son, your son will be cut off.” It doesn’t say exactly so, but if it says so, it can be the father’s fault even, but he receives the karet, or later he must see. It’s not exactly so. We will still see about the karet. I’m only saying what one could have thought since it says in the verse.
But until now, the first law, as always the first law, the Rambam says simply what is the main mitzvah and what are the punishments, so it usually goes in the beginning.
Law 1 (Continued) – Obligation of Beit Din
Speaker 1:
“And the beit din is commanded to circumcise that son or slave in its time”. The beit din is commanded, besides the father and the master, the beit din is also commanded to circumcise the son or the slave that the father or the master did not do the mitzvah. But it says “in its time.” If he was born, but on the eighth day the father did not do it, should they never be able to do it?
Speaker 2:
Opportunity as long as he wants. But the slaves don’t know when is the obligation. I mean that they don’t have any later learning. If he is born is also necessary or not.
Speaker 1:
And they shall not leave uncircumcised neither in Israel nor in their slaves. The beit din should not leave… Here you see a bit as you said. Like the slaves of Israel also belong to have a milah, not because he himself has a law of Israel.
Beit din is commanded, besides the obligation that exists on a person for his children and for his slaves, there is a mitzvah on the beit din to make sure that among Jews there are no uncircumcised.
Discussion: How Does the Beit Din Do This?
Speaker 2:
Okay, how does the beit din do this? Beit din goes and can circumcise instead if the person did not himself circumcise his child. But how does one do it? A question begins, must one force?
Speaker 1:
Yes, beit din… When is it the father? Is it a matter of will? The father wants, but if not, what is the matter?
Law 2 – We Do Not Circumcise Without His Knowledge
Speaker 1:
The Rambam will here say the law: We do not circumcise a person’s son without his knowledge. We do not go, there is no such thing that one should circumcise another person’s son without his knowledge. Unless he transgressed and refrained from circumcising him, only then beit din circumcises him against his will.
What does this mean? Does it mean, as long as it is still within the eight days? Until it becomes night of the eighth day? Or when the eighth day has already passed? The Rambam means to say, you should not think that if it says, simply interpreted, if it says that beit din is obligated, perhaps it says that beit din goes around to the places where there are eight-day-old children and they circumcise everyone. No, the essence is one asks the father to circumcise, or one waits for him to circumcise, and then the beit din does it, because they have procedures, I don’t know. But the point is, if a person is a transgressor, then the beit din…
Speaker 2:
The beit din is only there to know, if the father did not do it. But one does not do it initially. It’s not that there is a… that whoever wants can, and the father just simply has a greater obligation. Can one think, who has the obligation to circumcise the child? Either the father or the beit din? He says no, the father has the obligation. If the father did not do his obligation, then begins a thing on the beit din, that the beit din has… It’s a transgression.
Laws of Circumcision Chapter 1 — The Obligation of Milah: Father, Beit Din, and the Person Himself
Law 2 (Continued) — “Beit Din Circumcises Him Against His Will”
Speaker 1:
No, I think that “beit din circumcises him against his will” it seems to me that it doesn’t mean to say that the beit din goes and takes out the child and beit din circumcises. Rather “circumcises him against his will” means that the beit din puts pressure on the father that the father should circumcise. Because this fits the next. “If he was hidden from beit din” — the father was hidden from beit din, “and they did not circumcise him” — he did not circumcise the child. That the beit din did not circumcise? In other words, first… No, or “and they did not circumcise him” — the father did not obey. No difference precisely the order how it is. “That beit din circumcises him against his will.” “That beit din circumcises him against his will.” There are three levels as it were. First one waits for the father, if the father doesn’t do it, the beit din catches him and circumcises him. “He was hidden from beit din” means to say that the child was hidden, or the child was not circumcised… Right, because it’s not simple that the beit din circumcises everyone, they expect that the father will circumcise, it makes sense to be “hidden.” Yes, “and they did not circumcise him” — he was not circumcised.
Now the person will think, well, the father did not do it, and also not the beit din, upon whom is now the obligation? When he grows up, he is obligated to circumcise himself, or does the obligation go up to him? They explain, the Torah said an obligation that a person must be circumcised. This is the main obligation. Who does it? So first the father must do it, if not the father, the beit din. All of it, the obligation goes back from whoever can now do it in the moment. When a person is already grown, he has power over himself to be able… The beit din can take care of grown people too, that’s not the point. Beit din sees that this should only be by the… The beit din, after the beit din knows, beit din doesn’t go around checking. When a person, a new child is born, the beit din can check if one took a mohel. It’s not… One cannot say that beit din is not part of the brit milah. But there is what brings beit din into the picture. If it did not succeed, that the child was not there, and I don’t know what all the impediments, the obligation goes up to him. So there is an obligation to circumcise him.
Discussion: Upon Whom Is the Main Obligation?
Speaker 2:
No, upon whom is the obligation?
Speaker 1:
What?
Speaker 2:
Where do you get this report from? What happened? You’re inventing a thing that doesn’t say.
Speaker 1:
What?
Speaker 2:
It says here that the father must, if not the father, the beit din, if not the beit din, he himself. But it doesn’t say that all this begins because he must himself.
Speaker 1:
What do you mean? It’s very clear. It’s very difficult to say that it begins that he must himself, because he is still an eight-day-old child. It’s very well relevant. But it’s not only a thing that when a person becomes thirteen there comes upon him an obligation of milah. The obligation of milah is an obligation that seeks a host, seeks a householder.
Speaker 2:
Where do you get this idea from?
Speaker 1:
This is how I learned it. It’s a new thing, yes, but it doesn’t say here. It’s not so simple out. And it’s not only this, it’s very clear in the… Okay, let’s learn a word.
It’s the mitzvah to circumcise another. I mean also, you know, it says beit din, as you said, it doesn’t mean that the beit din stands with the police and makes. The idea is more that… It’s an obligation on the community of Israel so. Yes, if the father is just not there, one takes care. It’s not simple that… Every thing is an obligation on beit din, on every mitzvah in the world the beit din compels. No, no, no, no, no.
Speaker 2:
It’s not a novelty, you’re asking. His great, the beit din to force, as they force on all other mitzvot.
Speaker 1:
Here is something a new thing, it means, they say that it’s not simple that every father has something unique. The father has the mitzvah, but also… Please, please. Now. Also all Jews are part of this thing.
Speaker 2:
Okay.
“And Every Day That Passes After He Grows Up” — Nullification of a Positive Commandment and Karet
Laws of Circumcision: Purchased Slaves and Homeborn Slaves, and the Law of a Slave Who Refuses Circumcision
Speaker 1:
So at that time, “And every day that passes over him from when he becomes an adult and he does not circumcise himself, behold he nullifies a positive commandment”. From when he becomes an adult and he has not yet fulfilled the mitzvah that he must circumcise himself, behold he nullifies a positive commandment, so he is nullifying a positive commandment. We discussed that this positive commandment carries karet. And when does he become liable for karet? Says the Rambam, “But he is not liable for karet until he dies while he is uncircumcised intentionally”. He is only liable for karet when he has already gone through his entire life and he no longer has any chance to circumcise himself, he died because he is an uncircumcised person intentionally.
Because karet, as long as a person can still rectify… I mean, as long as he can still rectify himself, the simple meaning is, karet is for the fact that he did not circumcise himself until the end. That is, karet is not for the nullification of the positive commandment, but for the fact that the person lives his life as an uncircumcised person. So if a person circumcises himself today or when he is fifteen, he doesn’t receive karet, he can still live. So when do we know that he can receive karet? When the day comes that he dies. But even on the day that he dies, if he circumcises himself at the last minute, he is not liable for karet. Only when he dies because he is uncircumcised, then he is liable for karet.
The Raavad’s Objection — Karet and Warning
Right away the Raavad, the Raavad says that the matter is that karet can only be applied when there is a warning. No, wait, let’s understand what the Rambam said. The Rambam says a very simple thing. There is indeed a strange thing called karet for a positive commandment that has no fixed time, right? Usually you know karet when you have eaten forbidden fat, it’s finished, you are liable for karet. So, you did the thing, it’s finished. Or even the Pesach offering, the simple case was in Jerusalem, there was no distance or impurity or the like, that he could fulfill the Pesach offering. You didn’t finish all the elements. If so, you nullified a positive commandment.
But therefore, we have now learned, it’s a mitzvah for an entire lifetime. It’s a mitzvah indeed for the eight days, but… yes, guarding the eight days is only an additional mitzvah, a beautification of the mitzvah like that, but the mitzvah is for an entire lifetime. And the obligation is on himself. But if he doesn’t yet have a child, the father is not obligated in circumcision. Eight days he is never, he cannot do it himself. So, now he has an obligation to circumcise himself when he is an adult, he must be a circumcised Jew.
So, the Rambam thinks a simple thing. That is, so when do I not do a positive commandment? A positive commandment you tell me I must do the entire day. So do it, do it, every minute it stands upon you “Do, do, do”. But when have I not done? It must be an entire lifetime that I have not done, because it’s a positive commandment, not a negative commandment.
So, the Rambam in Perush HaMishnayot, as he brings here, says it’s indeed a novelty, he doesn’t know any other mitzvah in the entire Torah where one has an obligation for punishment after one dies. But it makes sense because it’s a positive commandment that one must do.
The Rambam’s Approach to Karet — According to Hilchot Teshuva
According to the Rambam, how the Rambam learns what karet means, according to what we learned at the end of Hilchot Teshuva, it fits very well. Because the Rambam said that karet means that his soul has no immortality of the soul. Only the knowledge lives, only the knowledge that did Torah and mitzvot. And the person who received karet does not receive immortality of the soul. Which fits very well that he died, and now he doesn’t receive immortality of the soul.
But if karet means the actual dying, that one should die at a younger age, then it becomes very difficult. It means, the Rambam can still say that one is liable for karet until he dies, and he will leave it like that. But for the others it’s very difficult. It means, he died at eighty, and he wasn’t subject to karet? What?
Speaker 2:
That’s not even your question, that’s the Raavad’s question.
Speaker 1:
No, that’s not your question, not the Raavad’s question. The Raavad’s question is about warning. But simply, the Raavad held that it doesn’t make sense. Maybe he means that too.
Speaker 2:
No, the Raavad held that one only receives karet when there is a warning.
Speaker 1:
That’s the doubt. He means that one cannot receive karet based on warning, and the warning is a doubt, because perhaps tomorrow the person will be ready. On the contrary, again, the Raavad says it’s not correct. The Raavad thought that the Rambam means to say… What does it mean that one can always circumcise oneself? That it’s completely doubtful, one cannot tell him because he might. Says the Raavad, that doesn’t make sense for karet. Karet is from the Almighty, from Heaven they don’t have doubts. They know whether you will circumcise yourself, whether you hold yourself back from circumcising. Therefore one can indeed give the karet. That’s what the Raavad says, do you understand? That in Heaven it’s not relevant to say that doubt is a problem, but in human courts it’s relevant to say such a thing.
Speaker 2:
Yes, but still, the problem is, when a person circumcises himself at thirty-five, what happened? He lived every day in karet?
Speaker 1:
The Raavad holds however that it’s the same as liability for karet.
Speaker 2:
Ah, it’s a dispute between the Rambam and the Raavad.
The Dispute Between Rambam and Raavad on the Foundation of Karet
Speaker 1:
That’s the point. The Rambam says that karet doesn’t mean punishment of death by Heaven. The Raavad says it’s a severity of the matter. It’s a type of transgression that has karet upon it. He doesn’t say that you have karet. Because he also admits that when a person circumcises himself then he doesn’t have karet, yes? What happened with all the karets all those years? That’s a problem for Heaven to take karet.
I say, then, as long as karet hasn’t happened, it’s a type of category of liability for karet, but he hasn’t received karet. The punishment of karet he receives when he dies.
Speaker 2:
Ah, simply so. You don’t know what the punishment of karet means?
Speaker 1:
The Raavad didn’t tell me here what the punishment of karet means. But when we speak in halacha of liability for karet, the simple meaning is that he is liable for karet. On this he says, the punishment happens that he is liable to stoning, he hasn’t yet been stoned, that’s another topic how it works out practically.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
Yes.
Law 3 — Circumcision of Slaves: Homeborn and Purchased
Speaker 1:
Law 3. Law 3 the Rambam says, regarding a slave. We learned that the master has the mitzvah to circumcise his slave. Says the Rambam, “Both a slave who was born in the domain of a Jew, and a slave purchased from gentiles”. There is no difference, as the Rambam explains, “homeborn or purchased with money”. Homeborn is the slave who was born in the domain of a Jew, and purchased with money is a slave that was bought. “All of them, their master is obligated to circumcise them”. The master is obligated to circumcise them.
There is a difference, homeborn is circumcised at eight, the homeborn is circumcised at eight just like a regular Jewish child, on the eighth day shall every male be circumcised, and purchased with money is circumcised on the day he is acquired. When one buys a new slave, then one holds him. Even if acquired on the day he was born, even if he is a fresh child who was just born,
Laws of Circumcision: Purchased with Money and Homeborn, and the Law of a Slave Who Doesn’t Want to Circumcise
Laws 3-5: Purchased with Money Who is Circumcised at Eight and Homeborn Who is Circumcised on the Day He Was Born
Speaker 1: So what do you say? If one takes him when one buys him at twenty, one must circumcise him on that day, and even if one buys him when he is one day old, one must circumcise him on that day. Right?
Speaker 2: Yes, because those are the verses. In the verse where it says when one should circumcise at eight days, it says homeborn. By purchased with money it doesn’t say eight days.
Speaker 1: I understand what you’re saying, but the difference regarding the other is not clear.
Let’s go further. “There is a purchased with money who is circumcised at eight.” The Rambam says that a purchased with money is circumcised the day one buys him, but there are situations when also the purchased with money is circumcised at eight. And there is also the opposite, homeborn who is circumcised on the day he is born. There is also a situation where a slave who was born at a person’s home should be circumcised the day he is born.
“How so?” This is the Rambam explaining. “He purchased a maidservant and purchased her fetus with her.” He bought a maidservant who is pregnant, and he says he wants to have the fetus also. And purchased her fetus with her, automatically this means he must pay for the fetus. Okay, let’s see. He buys both at once. “He purchased a pregnant maidservant and she gave birth, behold this one is circumcised at eight. His circumcision is at eight days. Even if he purchased the fetus separately.”
Ah, he purchased extra. That is, the person who sells the maidservant says thus: I charge you a thousand dollars for the maidservant, and five hundred dollars for the fetus, whatever it is. He did buy the fetus. “Even if he purchased the fetus separately”, he purchased the fetus. So the fetus is like a purchased with money that is bought. “Behold the fetus is purchased with money.” It’s called purchased with money. “But since he acquired his mother he acquired her”, but in practice he bought the mother also before she gave birth to the child, he wanted to understand that the child was indeed homeborn, therefore circumcised at eight he is circumcised at eight, and in such a case one doesn’t go after the purchased with money, but one goes after the fact that it’s homeborn.
The Law of Homeborn Who is Circumcised on the Day He Was Born
And when is it the opposite, that homeborn is circumcised on the day he was born? He says thus, “He purchased a maidservant for her pregnancy”, a person bought a maidservant because he wants to have the pregnancies, he doesn’t want the maidservant, he doesn’t want the maidservant to come to work at all, but he sees she will have a pregnancy.
Speaker 2: “Or he purchased a maidservant on condition not to immerse her for slavery”, he took a maidservant… no, it could be he didn’t buy the maidservant at all, he buys a maidservant for her pregnancy, which there may be a problem of something not yet in existence, I don’t know. He buys the right to the maidservant’s pregnancies.
Speaker 1: Ah, he bought off her pregnancies.
Speaker 2: Ah, so, yes, so one must understand, this means like a palm tree for its fruits, I have the right to all the pregnancies that will come, it’s already there, it’s not not there, it’s not even dependent, it’s already there. Earlier we spoke that there is already a pregnancy, right? Maybe I take a maidservant, and my right, not to work for you, or whatever she does, but his right is the maidservant’s pregnancies.
“Or he purchased a maidservant on condition not to immerse her for slavery”, he took a maidservant with a condition that she should not receive the laws of a maidservant, that she should have to immerse. So already, what is her category? She’s not called a maidservant? She’s not obligated in mitzvot? She’s not a real maidservant.
“Even though he was born in his domain”, even the child was born in his domain, technically, if you see the maidservant for her pregnancy, it means he brought home the maidservant to sit in his house for her pregnancy. “Even though he was born in his domain”, but this is indeed purchased with money, because the slave becomes his when it is born, and it’s an acquisition. The same thing by the maidservant, because she didn’t have the laws of a maidservant because she was on condition, it means it has a law like purchased with money.
“And since this one was born, all of him is purchased with money alone, and all of him is the day of his acquisition.” It means so he becomes purchased with money, because he bought the maidservant for this. She is not truly a Jewish maidservant in order that the son should be homeborn. Homeborn always means a child who was born to a Jewish maidservant who is at your home. But in such a case it means she didn’t become a maidservant. That’s the point.
There are two ways: either, if the mother he didn’t buy, he only bought the right over him. Or, if the mother he bought in a manner that she doesn’t become a maidservant, she’s not… the boy was not born from a Jewish maidservant. Therefore he’s not homeborn, therefore he’s purchased with money. When did he become purchased with money? Two months ago. There’s no difference. The fact that he was already born purchased with money doesn’t make him purchased with money. Homeborn must be that he was born to your maidservant. Right?
Speaker 1: Yes, but “And if his mother immersed after he was born, behold this one is circumcised at eight”. How does that work? Is he free?
Speaker 2: Yes, because now he became a… born to… why is she a Jewish maidservant? A Jewish maidservant, one can say.
Speaker 1: But he was already born, “after he was born”.
Speaker 2: Yes. Indeed strange. I don’t know. No, I’ll tell you why. There’s something that doesn’t make sense.
Speaker 1: No one knows, but I don’t know.
Speaker 2: Okay. And it’s relevant in practice the question, we’ll look in the commentators. We need to move, it’s 1:14. We won’t get anywhere.
Speaker 1: Okay.
Law 6: The Law of Purchasing an Adult Slave from Gentiles Who Doesn’t Want to Circumcise
Speaker 2: “He purchased an adult slave”. He purchased an adult slave from gentiles. And how it goes basically the… when one buys a slave, and he is circumcised and so forth.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: Yes, “He purchased an adult slave from gentiles” — a person buys an adult slave from gentiles, “and the slave did not want to circumcise” — the slave doesn’t want to circumcise himself. So, one may not have an uncircumcised person be a slave by a Jew. What does one do? “One persuades him for twelve months”. One tries, one takes time that one will try to influence him. The language means “one persuades him”, it says many times like… there is still a long legal process with a person, I think in Even HaEzer between a man and a woman, one persuades him thus and so long. Not how long one wants to just turn, yes, literally turn, not just learning, one persuades him twelve months, one turns.
Novelty: One Doesn’t Leave Him Against His Will
So here we see first of all that one doesn’t leave him against his will, one doesn’t say there’s no way. One could have thought like that a person may not bring home a slave as long as he knows for sure that the slave is ready to circumcise. It appears that there is some permission that he can try for twelve months, and in the meantime he can use the slave.
One could have also thought the opposite, that one can, it means he must have a slave, I circumcise him. You see that the slave, a slave is indeed a type of convert after all, and one cannot become a Jewish slave without consent. So that much there is, right? But you cannot make an acquisition, why? Because you cannot force him, you cannot… first of all, it would mean like making a blemish in one of the main limbs for which he wants to go out to freedom.
Discussion: Why Can’t One Force Circumcision?
Speaker 1: I don’t know, but I mean what’s the reason? Because it’s a type of conversion, we force him until he says I want, that’s for example a slave after he is already a Jew. But this is a gentile, he doesn’t want to be a Jew, even he doesn’t want to be a Jewish slave. You can’t make a person your slave? You can make him a slave, but not a Jewish slave. Do you understand what I mean? It’s technically… but what can make a blemish in another person? I don’t know if one can. We have entire prohibitions that one may not castrate a slave. What are you saying?
Speaker 2: Okay, what’s the foundation? Not the circumcision, not the wound. The circumcision is indeed the, the circumcision is indeed the, the circumcision is the simple meaning that he becomes thereby a Jew, right? The way how he becomes a Jew is with circumcision. But one cannot make a person into a Jew, by himself, even a slave. No, we’re speaking even in a manner he agrees to immersion, he agrees to other things, he just doesn’t want to circumcise himself. It’s only the law in circumcision. Because circumcision makes him more. It’s not… it’s not… the wound. It’s because circumcision is an entrance to the bigger picture. There is a mitzvah of circumcision, and if he doesn’t agree, the verse taught, says the Rambam, “it is forbidden to keep him when he is uncircumcised, but he returns and sells him to gentiles.”
He cannot keep him more than twelve months if he indeed remains uncircumcised, but he must sell him further. What’s different from an uncircumcised person initially and he sells him to gentiles? He cannot sell to another Jew. You cannot make such a situation that now another Jew should keep him twelve months. Every twelve months one can start the… there’s no other thing.
Why May One Sell to Gentiles?
Laws of Circumcision – Laws of Canaanite Slaves and Converts
And one may not sell one’s own slave forever, “them you shall work with” (le’olam bakh ta’avodu), “and you shall bequeath them to your children after you”, that is the point, that one may sell him to gentiles, because he is not yet a slave of a Jew. And if he is already a full Canaanite slave, one may not sell a slave, one may not free a slave, “and you shall bequeath them”, if he is yours one may not free him, and sell him to a gentile. But here is the matter of not selling to a gentile. A Jewish slave, a Canaanite slave, one may not sell to a gentile. But he is a gentile, the whole point is that he wants to remain a gentile.
The Rambam places emphasis here on the word “to gentiles” (le’goyim), I think it’s one of two reasons, either he means to say that he wants to remain a gentile, he doesn’t want to become a Jew, “to return and be among gentiles” (lachzor velih’yot le’goyim), he says for this reason, one cannot say that a second Jew can also hold him for twelve months. Or he means to say that one may sell him to gentiles because he doesn’t yet have the status of a Canaanite slave of a Jew.
Law of Making a Condition With Him Not to Circumcise
“And there is another law from the beginning, if his gentile master made a condition with him not to circumcise him”, that is when the Jew went to buy him from his gentile master, he made a condition that I’m taking you but on condition not to circumcise him, “it is permitted to keep him while he is uncircumcised”. Yes, that is clear. “It is permitted to keep him”, just as we had earlier with the maidservant, just as “on condition not to immerse for the sake of servitude”, that is, he makes a deal with him that you will be my cleaning lady but not my slave, not the law of servitude, let us have a different kind of deal. Just as there is a law of Canaanite slave, slave of Israel, if one wants one can make it as if not a slave.
No, a person may continue to have, make other people work for him. To enter into the category of slave, that one cannot do. If it’s a point that one must agree with the laws of the transaction, seemingly it’s just a condition.
Question: With Whom Does One Make the Condition?
With whom does one make the condition? With the Almighty? Do you understand what I’m asking? Is the matter a pledge of the court? With whom does one make the condition?
Speaker 1: No, no, the condition is with the slave, that he won’t enter among the congregation of his community, he doesn’t have the benefits.
Speaker 2: So why can’t I do this afterwards? Why afterwards when he refused (lo ratzah) can’t I go back to the first?
Speaker 1: Ah, now the rabbi is a genius. The thing is when he again…
Laws of Circumcision – Laws of Canaanite Slave and Convert
Law 6: Law of Canaanite Slave Who Did Not Accept Commandments
Reading and Explaining the Plain Meaning of the Rambam
Speaker 1:
The slave, faith, faith, faith… If it’s a point that one must make with conditions from this power? It’s a condition… seemingly, it takes a condition… With whom does one make the condition? With the Almighty? It stands that I ask… It makes something written Torah? With whom does one make the condition? I don’t have all for the sake of servitude, but all for the sake of not servitude. Servitude of completeness. What else should it be? Yes, completeness for the sake of servitude. They need to have a deal between themselves. How much does he pay him a difference? It’s clear that it has very many different distinctions. No, he will be a servant. But without circumcision. He will be a gentile. A gentile servant very belonging to a Jew, not a Canaanite slave, not a slave. Right? What do I mean? What do I need to say? Okay.
It seems to me that something seems to me we’re dealing with this law. One must make such a kind of acquisition. I go to the market, to the master, and they’re selling slaves. I can buy him. The default is that he becomes a Canaanite slave of Israel, a slave of Israel. But if I want, make a different kind of acquisition. Because that doesn’t mean not not not, not further that I can simply change the conditions to me. No. But the Rambam says here a condition, here a condition here because here not.
A slave, there is a category of a slave, who is obligated in commandments like an Israelite, he belongs to the Jews, has special laws, but he belongs to the Jews. And there is a ger toshav (resident alien), who is only obligated with the seven Noahide commandments. So, he has the right to live in the Land of Israel, and one must not expel him from the Land of Israel.
Therefore, a Jew, initially, when a person buys a gentile to become his slave, the slave must become a Jew in all respects, which means the laws of a slave. If he doesn’t agree, he must at least become an observer of the seven Noahide commandments. But if he doesn’t accept the seven commandments, one may not bring him into the Land of Israel, but on the contrary, he should be killed immediately (yehareg miyad), one must kill him if the hand of Israel is strong.
Discussion: What Does “Yehareg Miyad” Mean?
Speaker 2:
Yehareg miyad doesn’t mean us seeking to kill, I mean to say, us letting him escape, right? Does it occur to you? Us seeking to kill gentiles? We don’t seek to kill gentiles.
Speaker 1:
The Rambam says in Laws of Kings that the obligation of Jews is, Moses our teacher was commanded that we should compel all gentiles to keep the seven Noahide commandments, and if not to kill them. So it stands there in the laws. The Ra’avad actually argues. All gentiles do you mean who live in the Land of Israel? No, all gentiles in the entire world. Look in Laws of Kings, as I remember it stands. Okay, we’ll learn Laws of Kings and we’ll struggle with it.
But the Rambam held that one is obligated to teach all gentiles to do the commandments, and if not they are liable to death. One can make a war, whatever. It’s practically very difficult to kill just anyone, but that’s how it is.
Dispute Between Rambam and Ra’avad
Speaker 1:
The Ra’avad disagrees. The Ra’avad says here, he should be sold immediately (yimakher miyad), and one is not permitted to kill him. It’s reasonable that the Ra’avad agrees that the law that the Rambam says is correct, it’s just a law initially (lechatchilah), but when it’s not possible, so one must, how is it called, sell him to a gentile. You say here, send away? Yes.
But in any case, the Rambam, but you say the Rambam, look what the Rambam says himself, “and we do not accept a ger toshav except when the Jubilee is in effect”. He means to say seemingly about the entire law, that one cannot become a ger toshav except when the Jubilee is in effect, so certainly the yehareg miyad is also not relevant. It’s also not relevant, because there are no punishments also except when the Jubilee is in effect. Simply, not just Jubilee, generally. It could be that this is the Rambam’s way of explaining that it’s not always.
Plain Meaning of Rambam: When Jubilee Is in Effect
Speaker 1:
But the simple plain meaning of the Rambam is, that when the Jubilee is in effect there is such an option to make a ger toshav, and this actually applies both to the slave who didn’t accept even the twelve months he must already accept the Noahide commandments, he has no right ever to be even without the Noahide commandments. Only regarding circumcision does he have a right. But if he doesn’t want to immediately accept the Noahide commandments, one kills him immediately the first minute. Or perhaps one makes a condition, or one sells him to a gentile, that he should keep the Noahide commandments. And all these options the Rambam says are not relevant in our time.
But in our time one can only have a slave who agrees to circumcise himself immediately, and if not one must kill him, so says the Rambam.
Discussion: Killing in Our Time
Speaker 2:
No, the Rambam certainly doesn’t say that one kills in our time. In our time one doesn’t kill because of other reasons. No, because to kill one must have a court, that should judge capital cases.
Speaker 1:
A gentile, for his commandments? Gentiles may not kill, a Jew may kill as much as he wants?
Speaker 2:
No, no. Gentiles may not kill, no one may kill. There is a punishment, but a Jew also has an obligation in the seven Noahide commandments, that you can’t go in with a knife and kill a person. There must be some due process, one must speak with the gentiles, one must see, one must see who has the right to kill, it’s not a wild west.
Speaker 1:
The Rambam says, “except when they have power in the hand of Israel”. What I don’t want to say at all is that you are a ger toshav. One doesn’t kill, one doesn’t do, one must see what one does yes. There are no laws of slaves at all, also not, it already wasn’t in the times of the Rambam either, it’s not relevant.
Law 7: Convert Who Converted – Dripping Blood of the Covenant
Reading the Plain Meaning of the Rambam
Speaker 1:
“A convert who converted to the congregation of Israel”, a convert that the Rambam doesn’t say the word “was converted,” I mean the word “convert” itself stands the word “was converted.” A convert who became part of the congregation of Israel, he converted, became a Jew, is obligated in circumcision first, before he becomes a Jew one must circumcise him. “And if he was circumcised when he was a gentile”, he already circumcised himself when he was a gentile, “one must draw from him blood of the covenant when he converts”, one must again make a small wound so that some blood should come out when he converts. What is the matter of blood of the covenant?
Discussion: Laws of Kings – Obligation to Compel Seven Commandments
Speaker 2:
I want to look it up for you. It stands in Laws of Kings that Moses our teacher commanded to compel all inhabitants of the world to accept all commandments that the children of Noah were commanded, and anyone who does not accept should be killed. So it stands here. It doesn’t say that one needs a court for this. Does one need to know this practically?
Speaker 1:
Practically, does one need to know this practically, certainly.
Return to Law 6: Explanation of Beit Yosef
Speaker 1:
Okay, back to me. Okay, give me a minute. The matter of “if he did not accept upon himself the seven commandments, he should be killed immediately”. A Canaanite slave who was not accepting, not circumcised and not accepting the seven commandments, “he should be killed immediately”. And on this the Ra’avad immediately argues and says that today we cannot kill, “we do not have to kill”.
I see that the holy Beit Yosef, the master of the place of Israel, the master of the land of Israel, says, he asks on the Ra’avad, what do you want? Do you think that the Rambam went around with a sword and killed people? Certainly one doesn’t kill in our time. But he learns a different plain meaning.
He says that according to the Rambam also in our time there is the law of “one persuades him all twelve months”. Because the Rambam divides that the law of “one persuades him all twelve months” has nothing to do with the law that afterwards one will kill him. Rather one persuades him twelve months, and one tries to convince him, and not one must send him away.
The Ra’avad says however that since today there isn’t the option of “yehareg miyad,” what do you have when you persuade him twelve months? He will… When you have at the end a threat of killing, certainly you will accomplish something by waiting with him twelve months, and in that minute he will agree. But if you don’t have with what to threaten him, you don’t have the option of “yehareg miyad” at the end, you must sell him immediately yes. Here the Ra’avad argues. The Ra’avad says that one may not take at all a slave who doesn’t want to accept the seven Noahide commandments, because there isn’t “yehareg miyad,” and there also isn’t “one persuades him twelve months.” So the Beit Yosef learns one plain meaning.
Practical Law: Laws of Servitude in Our Time
Speaker 1:
One must know practical law, I don’t know any Jew who has a slave in our time. I know that among the poskim it was once discussed. It’s not so simple. By us there is no servitude at all. That would already nullify what you mentioned, Abraham Lincoln.
Speaker 2:
No, what we have today is a kind of servitude with the “hiring with him” (hisnah imo), which means? When someone takes a cheap worker, it’s a kind of condition that I don’t have all the rights that a legal worker who works with the union has, but I have with you a condition, you can’t certain conditions to me. One thing is a kind, and certain rights that he remains. The “hisnah imo” is the plain meaning that he doesn’t have a real law of slave. By definition, someone who can negotiate with you is not a slave. Hisnah imo.
Speaker 1:
Okay, I see here on the side, they spoke about this, it’s not clear.
Innovation: The Nature of Servitude in Torah
Speaker 1:
The Rambam sees here very clearly that, I mean that we have the wrong outlook on servitude. We always look at it as simply wicked, like the American South that had terrible fences on people. We see here in Laws of Circumcision, we see Laws of Circumcision, not Laws of Servitude, and this is our real.
One sees however here that a slave was part of the family. There are two ways to be part of the family: there is a son, and there is a slave. But a slave is simply part of the family.
I would expand it a bit. There are several ways of being part of the nation. Being part of the nation there is a Jew, and a sub-category of a Jew is a slave. It’s actually not like being his son, but it’s a slave. And then there is the category of ger toshav. Where does he belong? He is a minority that has rights and so forth. And then there is an observer of the seven Noahide commandments. He is not even a ger toshav… No, an observer of the seven Noahide commandments is a ger toshav. And the other is there who must leave from here, the Rambam holds not, one must expel him. The other one must expel, there isn’t the option.
The ger toshav is the only option of such a minority, but as you call it, there is Chinuch who connects that it’s independent. When someone says it’s a slave, I understand that it’s in the system. Ger toshav is in the system, but not as part of the Jews.
Innovation: Conversion Against One’s Will – Only by a Minor
Speaker 1:
No, about this, I’m explaining about this, he brings here that a convert, according to the Rambam, must agree to his commandments, because it’s based on the conversion. The only time that there is conversion as it were against one’s will is a minor. A minor slave one immerses by the decision of the court, because we say that it’s a merit. Just as it’s a merit for a minor to be a Jew, it’s also a merit to be a Jewish slave. Simply to be a slave is not so terrible to be a slave. A slave comes to you honor of father and mother, yes. And there is perhaps a Hebrew slave, but a Canaanite slave the Rambam says and he is a worker, one must conduct oneself with him humanely.
Anyway, already, back to the gentile, the convert. Ah, in other words, I think so, there is a list of people who need a covenant of circumcision: a father, a boy, a slave, and now there is another thing, a convert. A convert who converted and entered into the community of Israel.
Circumcision of Converts, Child Born Circumcised, Androgynous, Cesarean Birth, and Time of Circumcision
Servitude Is Not So Terrible
Simply to be a slave is not so terrible to be a slave. A slave comes to you honor of father and mother. Yes, it’s by a Hebrew slave perhaps, by a Canaanite slave the Rambam says “be gentle with him,” one must conduct oneself with him humanely, if you remember we spoke about this.
Law 7: Convert Who Entered the Congregation of Israel
Already, back to the gentile, a convert. Ah, no, it’s other words. I think so, there is a list of people who need a covenant of circumcision: a father, a boy, a slave, and now there is another thing, a convert.
A convert who entered the congregation of Israel is obligated in circumcision first. The obligation is on the court, on whoever is appointed, on the kingdom of Israel, which is. First, before the entry, but not when he is a gentile. At that time he becomes a bit of a convert, circumcision there is an obligation.
The Language “Congregation of Israel”
The language “congregation of Israel” is very interesting, because “congregation of Israel” often means to marry, one can match with him. Like “a mamzer shall not enter the congregation of God.” So when he enters the congregation of Israel you can look at it that he wants to marry a Jew. But I mean that it looks here like he means to say a convert who wants to convert, like wants to take shelter under the wings of the Divine Presence, the first thing must be circumcision. He cannot say that he will circumcise himself eventually. It becomes an impediment to the conversion.
And If He Was Circumcised When He Was a Gentile — One Must Draw From Him Blood of the Covenant
And if he was circumcised when he was a gentile, one must draw from him blood of the covenant when he converts. If he circumcised himself when he was a gentile, that circumcision was not for the sake of the commandment of circumcision. The commandment of circumcision has in it a declaration, something a… becoming part of the Jews, it’s a covenant. It’s a declaration, it’s a thing that one does, a great impression, and one becomes part of the Jews. The gentile actually circumcised himself, but it wasn’t at all about becoming part of the Jews. He must now make a covenant, and the way how one makes a covenant is with blood of the covenant.
Child Born Already Circumcised
Kohen, Another Case, **A Minor Born Already Circumcised**, if a minor is born and he is already circumcised, he doesn’t have the foreskin that can be removed, then it’s not applicable to perform a brit on him. But he must nevertheless enter into Klal Yisrael through the ceremony of the brit. Even if there is no foreskin to remove, **one must draw blood of the brit on the eighth day**, one must draw blood of the brit, and this is also done on the eighth day. So that will be his circumcision, so to speak. It’s interesting.
The Brit is Becoming Part of the Jewish People
So what I’m looking at now according to the Rambam is that the brit, the brit is becoming part of the Jewish people. The manner of performing the brit is generally removing the foreskin, but when there is no foreskin one must do it, the circumcision will be the drawing of blood of the brit. There is also from the Gaon, yes. Drawing blood of the brit will be a sort of brit milah.
Investigation: Doubt of Hidden Foreskin or Matter of Brit?
There is an investigation about this. One can think that here a… the Kesef Mishneh says he says that drawing blood of the brit is because of a doubt, perhaps he has some hidden foreskin. I don’t know what that means technically, one must ask a mohel who can explain. Every halachah one must bring the expert on that halachah, yes? Now one must bring the mohel to make diagrams or however one learns these procedures.
I don’t know. It looks more like it’s the matter of brit. It’s the same thing, a minor born already circumcised. So then one can say like, normally one makes a brit, one cuts off, it comes automatically split. Now, in any case one must make the part and the blood an… in.
Blood of the Brit is Not a Side Effect
Usually the blood is a side effect. What do you mean you think in effect that perhaps a… no, perhaps it’s not a side effect, it’s a brit, we have a brit. What? There is blood of the brit. “Bedamayich chayi” (through your blood you shall live). It seems it was so today. But here he means, there is something the making of the covenant is on the blood.
But it’s certain that you can say that the Torah wants two things: the Torah wants that one should circumcise the foreskin, and the Torah wants that one should enter into the covenant of Israel through some certain ceremony that exists in this blood, and they were put together.
It’s Interesting That It’s on the Eighth Day
But if one would say so, the fact that one must do it on the eighth day looks like this is the circumcision. It’s an interesting thing. So according to the calculation that there is perhaps a hidden foreskin, automatically it’s simple that it’s actually a brit milah. But without that, that it’s only drawing blood of the brit, it’s very very interesting that it’s on the eighth day. Because that is his birthday, his brit milah is that, is the blood. He actually doesn’t need any circumcision.
Androgynous
Okay. Androgynous, one who is born having male organs like a male and female organs like a female, one who has a double, he has both, is also obligated to be circumcised on the eighth day, because he actually has male organs.
Discussion: Why is a Woman Exempt?
Speaker 1: And likewise one born through the wall. Wait, I just want to pause. Androgynous is interesting. The simple explanation is that the reason why a woman is exempt is because she doesn’t have male organs, not because it’s a commandment only on a man. Because he says, if an androgynous has like a man, but it happens to be that he has a… that there are male organs… yes, okay, one must think.
Speaker 2: He says, Rashi’s language is a doubt, but you’re right, why must one say doubt? He certainly has male organs, one must certainly circumcise. If a woman… let’s say, a woman has male organs, that means androgynous basically. I don’t know, it says here that it’s not such a… Reb Nachum did he explain it? It says so. Yes. Okay.
Born Through the Wall
And likewise one born through the wall. One born through the wall that… there are other halachot regarding one born through the wall concerning brit, yes, we will see later regarding circumcision on Shabbat. But what is the matter here? What does he want to bring out? That he is circumcised on the eighth? Because one can see that it’s a doubt. The Rambam says that one doesn’t circumcise on the eighth on Shabbat, which you want to say that he is circumcised on the eighth. One mother of birth, there is no birth here.
Discussion: It’s Not a Doubt
Speaker 1: Ah, the “and likewise one born through the wall” goes up to the “must be circumcised on the eighth day”. Also one born through the wall one must… it’s not a doubt. It’s not a doubt. It’s not a doubt. Like androgynous. Simply, is one born through the wall a doubt obligated in circumcision on the eighth? No, it’s not a doubt.
Speaker 2: Why? Why?
Speaker 1: Ah, there is a contradiction in the Gemara. If it was only a normal birth, or even such a thing. But in a Gemara it says the language… I don’t know why. One must look in the Gemara.
One Who Has Two Foreskins
Ah, and one who has two foreskins, both are circumcised on the eighth. This is also a proof like we said about androgynous. Because further it can be that one is in doubt. Ah, no, it’s a Jew. A person with two foreskins, okay, double.
There is such a thing, yes. Everything happens.
Halachah 8: Time of Circumcision — By Day and Not at Night
Okay. When does one perform the brit milah?
“One never circumcises except by day after sunrise”, after sunrise, what we call it, after the scientific day. “Whether on the eighth day which is its proper time or not at its proper time”, whether when the brit is at its proper time, which is on the eighth day, or when it’s not at its proper time, which is from the ninth day onward, one must do it during the day, as it says “and on the eighth day”, and one learns “by day and not at night”.
“And if one circumcised from when dawn breaks, it is valid.” After the fact it is valid. Initially, as we have already learned, that there are two types of morning. There is dawn which is also already morning, but the main morning is at sunrise. We learned down regarding prayer, that initially one should pray after sunrise, but if one prayed from dawn one has fulfilled, yes? There is such a sort of halachah, I remember. The same thing here.
And All Day is Valid for Circumcision
When during the day may one do it? “And all day is valid for circumcision.” Valid is the whole day. “Even so, it is a mitzvah to hasten at the beginning of the day.” The mitzvah is, there is a beautification in the mitzvah, “to hasten at the beginning of the day”, to do the brit at the beginning of the day, “because the zealous perform mitzvot early”.
How early should one do it? But it’s valid the whole day. It must be during the day, and with that it’s valid the whole day, but one tries to do it as early as possible, the zealous perform mitzvot early. There are Jews who conduct themselves exactly so to do, yes.
Discussion: Practically When Does One Make the Brit?
Speaker 1: We don’t conduct ourselves so. One conducts whenever, after Shacharit, when the Rebbe is ready to do his sandakaut, I don’t know.
Speaker 2: Okay. The Rambam would also agree. The Rambam doesn’t mean to say here that one must do it in the morning before one does Kriat Shema and prayer. He already said earlier other things that one must do after sunrise.
Speaker 1: No, and the same here. It can be that the zealous perform early, but there is a nicer time, a larger crowd will come, one does it later. But it’s not…
Halachah 10: Circumcision of Slaves Overrides Shabbat
The Rambam says further, just as circumcision of sons overrides Shabbat, just as the mitzvah of circumcising the children overrides Shabbat, so too circumcision of slaves, we learned that both types of slaves, whether a homeborn slave or one purchased with money who is obligated in circumcision, also if they are circumcised on the eighth, so too circumcision of slaves who are not circumcised on the eighth, meaning a homeborn slave, overrides Shabbat and one circumcises them on their eighth on Shabbat.
Except, we learned earlier that there is a way how one is a homeborn slave, but such a half homeborn slave, that is, a homeborn slave whose mother did not immerse until she gave birth. We learned earlier that if the mother would not have been a full maidservant, she would not have immersed for the sake of being a maidservant with a condition, the child would be called purchased with money. And what happens with such a child that afterwards the mother immersed, which we didn’t understand then how it works retroactively, but in such a case, which then it is indeed called a homeborn slave because the mother has now already immersed, but this is a novelty, and a Gemara, then there is the mitzvah of being circumcised on the eighth, which is called a homeborn slave, but still it’s not such a smooth homeborn slave, it does not override Shabbat.
And the Ra’avad argues with this, he sees that the Tosafot had a sugya in the Gemara, and the Ra’avad argues. But we can hear more or less what the matter is, what the simple explanation is.
Halachah 9 — Minor Born Circumcised, Born in Eighth Month, Born Through Wall, Androgynous, Two Foreskins
We make the chapter Shabbat before section 9. A minor born already circumcised — circumcision on Shabbat. Okay, we will soon see what this is. In a general way, the halachah depends on the time of circumcision for this.
Okay, a minor born already circumcised. We already had earlier that there is such a thing as a minor who is born circumcised, where one draws blood of the brit. And another thing, here, normally it lasts nine months until a child is ready, but one who is born in the eighth month, one who is born early, born before the time, in the eighth month of pregnancy, before his formation is complete, before the whole creation, before the whole ah… ah… ah… ah… over becomes a child, which is, which such a child receives a status of stillborn, from the language that he is not alive. A child who is born in the eighth month we don’t trust, and they have very great concerns that he won’t survive, he has a status of stillborn which is a doubt whether he will live.
The same thing one born through the wall, a child who was born didn’t come out from the ah… natural way but through a surgery, which born through the wall is a sort of surgery that has been done many years ago. By androgynous, androgynous we learned that if he has male organs one circumcises. The same thing one who has two foreskins which we also learned that one must circumcise both foreskins, but one overrides Shabbat but doesn’t override Shabbat.
That is, all these things are reasons why to think that one doesn’t have to circumcise exactly on the eighth day. Although the Rambam ruled regarding all these things that one should indeed do on the eighth day stringently and so forth, but no, it’s however not overriding Shabbat, rather they are circumcised on Sunday which is their ninth day.
That is, let’s say so, a minor born already circumcised, although there is indeed an obligation to draw from him blood of the brit, we said that this means “and on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised”, but not enough that it should override Shabbat. One sees that it’s not so smooth the halachah, or at least not stringently.
Eighth month also the same thing, that it’s a doubt whether the child is obligated in circumcision, because perhaps he won’t be able to survive, perhaps he’s called stillborn, he’s not called a living child. The same thing born through the wall perhaps also doesn’t, it’s not clear that he has the law “on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised”. And androgynous one also sees that there is a doubt, and one is obligated from doubt. And one who has two foreskins is very interesting, because one can say that for the first foreskin he is certainly obligated. What can be that there is choice? We don’t know which foreskin is the correct foreskin, and which is the defect? I don’t know, I think. It looks earlier that it’s a doubt. This I say, here you also see that it’s a doubt. One only takes stringently that one is obligated in circumcision on the eighth day, but not on Shabbat. Yes, we have all things.
Discussion: One Who Has Two Foreskins
Speaker 1: One who has two foreskins, perhaps there is a doubt person, perhaps there is a doubt animal. So if one has two foreskins and he doesn’t know the practical halachah, he should check in. I will ask the Rav when it’s relevant.
Yes. The point is that one doesn’t make Shabbat.
Speaker 2: Eh, it’s a blemish, perhaps it can be anything extra is considered as if missing.
Speaker 1: Two, it causes a wound.
Speaker 2: Ah, fine there is one creature and he doesn’t know which.
Speaker 1: No, the anything extra is considered as if missing says like an animal that has five legs, as if it has no legs. It’s just as difficult it is for him, and he must decide this to use and how to arrange himself. It’s the donkey of Burgenin. It’s certainly a blemish, one just needs to know how it works. I mean, yes.
Apparently there are many of these things which are less relevant today, when there is an ultrasound.
Speaker 2: Ah, one can do an ultrasound. One needs to know whether one will do an ultrasound, a question of castration.
Speaker 1: No. Does castration have one of them?
Speaker 2: One needs to know in short.
Speaker 1: No, he won’t create two mitzvot of procreation. In short, one must ask the rabbis, it’s a funny case. Okay, what are we going to do?
It seems that it’s a doubt. It seems that the Gemara had a doubt, perhaps there is some limb from. He points to born through the wall and not take on the eighth. It can be that two foreskins also, one takes on the eighth. Okay, okay, okay. But he is stillborn. The Rambam says yes, the next day. It means that you can’t now in honor of what you don’t want to take foreskins, you must do immediately. No, we learned earlier that one must take the eighth day, the obligation, but not that the matter can override Shabbat. What’s the difference? The Shabbat, right the next morning.
Halachah 12 — One Born at Twilight
One born at twilight, doubt whether of the day doubt whether of the night, we count from the night. One goes to the same doubt. Why does the Rambam say we count from the night? We count from the night, and he is circumcised on the ninth which is a doubt eighth.
Discussion: Why Count from the Night?
Speaker 1: Um, it can be that there is perhaps a certain concern of danger before the eighth day.
Speaker 2: No, I mean it’s simple. It can be earlier when it’s not coming out at all, afterwards with the limb.
Speaker 1: No, the severity of the seventh day is a bit of danger. Automatically before the eighth day the child is already ready for circumcision.
Speaker 2: Yes, but why must one arrive at this? You hit it even halachically. The seventh is certainly not ready.
Speaker 1: True, to make the brit, to it can be that one has otherwise missed the obligation, the Torah doubt of “on the eighth day”.
Speaker 2: Ah, yes, right, but the Rema makes a contradiction, he says count from the night. He means to say practically count from the night, but there is a doubt, one is stringent. But it can be that you are here fulfilling the Torah doubt, because again, you must do “on the eighth”. Ah, “on the eighth day”. What comes “eighth day”? You have a Torah doubt obligation.
Speaker 1: But he tells me, no, you do it the next day so that one should make the mitzvah actually fulfill the doubt. Because if you go to do that, you will do that by a Torah doubt, it can be that it’s not at all a valid brit.
Speaker 2: No, it can be on the seventh.
Speaker 1: Automatically the Friday twilight is also for the same reason, it does not override Shabbat. “These are circumcised on Sunday, which does not override Shabbat from doubt”.
Okay. It’s understood that the question begins here when is twilight, but the Rema is twilight.
Discussion: Practically — Twilight According to Rabbeinu Tam and the Geonim
Speaker 1: I will tell you practically, if a question comes, I will tell you for example a question of a few minutes after sunset, when the question is… the logic, I will tell you the logic, I’m not saying practical halachah, but as I have conducted a list. The logic of the halachah goes on all these doubts also. If the law is that it’s a doubt, doubt one must make it, one can’t make Shabbat, or one must wait for the next day. You also have a doubt whether Rabbeinu Tam is right or the Geonim are right. “All this we hold in that doubt, doubt Tannaitic”. One must make it. One will say, “I rule Rabbeinu Tam”. Yes, very good, but you have a doubt which decisor to go, isn’t a doubt going.
Speaker 2: What is twilight?
Speaker 1: Okay, I understand what you’re saying, but the essential logic of a doubt (safek) applies to this as well. A doubt needs to be made certain, it doesn’t mean on the seventh day. Except in certain places, except people who rule at a certain level with the status of certainty. You say it’s certainly day. Okay, if it’s certainly day I can’t do anything. But the approach is, you could argue, or the law could tell him, if you’re still doing work then, and one is still doing hefsek tahara then, it makes no sense not to circumcise. It shouldn’t mean to you that it’s not a doubt. I’m telling you again, there are those who do make the contradiction (tartei desatrei). It’s truly a great wonder, one doesn’t circumcise on Shabbos, how could one still have done work then, or how could one still have done a hefsek tahara then? Yes, and indeed so, and if not, you have only what your eyes see.
And as it’s been said, one understands that the Divine Presence doesn’t circumcise, I mean, by the Divine Presence, after the Divine Presence are all the souls, this is in brief, difficult to say.
Yes. Not such a big problem.
Law 13 — An Eighth-Month Baby: If Not Viable as a Seventh-Month Baby, Viable as an Eighth-Month Baby
Yes, okay, if not viable as a seventh-month baby, viable as an eighth-month baby.
Okay, now, they learned that a child who is born in the eighth month, the Sages gave him a category like a stillborn (nefel), like a doubtful life, he won’t survive. They looked at it this way, according to their medical knowledge that existed then, this will be a stillborn, he won’t live.
It could have been born a seventh-month baby, the seventh month, whoever was born completely, but the eighth month the plain meaning is that the child still needs nine months, if he’s born before that it’s not a proper child, and therefore we desecrate Shabbos and so on.
We ask his mother about her calculations, how do we know? If he was born completely with his hair and nails, a thin but complete child means he’s a complete child, and he was born in the eighth month, the woman keeps her accounting, she made a note in her calendar, she says so, he’s a seventh-month baby, she’s a woman who gives birth to a seventh-month baby, but what then? That is not complete, it was delayed.
I once heard from a rabbi, it’s very interesting, it’s an interesting story, there was once a rabbi, but let me finish exactly what the Rambam says. One says he’s a seventh-month baby but it was delayed, it’s actually like a mother can indeed carry a child more than nine months too, there are times when the mother is pregnant nine months with two weeks, there are such cases.
The Sages view it that there’s a type of category of a child who is healthy even at the seventh month and can come out, eighth month not. If one is indeed born in the eighth month healthy, one says that this is a seventh-month baby who came out late.
And therefore regarding desecrating Shabbos, what one can do, there’s a law that such a child who was born in the eighth month and we don’t know if he can survive, the children that in today’s times we would put in an incubator, the Sages were afraid of such a child. To move him because it could be that one makes the danger worse.
Yes, it has to do with the fact that a dying person (goses) one doesn’t touch. It’s muktzeh. It’s muktzeh because it doesn’t mean it’s a certain child. Certainly if one can save him then obviously, but the doctor will only approach with the assumption that it’s literally a dying child. The child because it’s like the law of a goses it’s not understandable that one should move him.
So that’s just the question.
An Eighth-Month Baby — Considered Like a Stone, and Circumcision in Doubt
An Eighth-Month Baby — Considered Like a Stone and Forbidden to Move
Speaker 1:
The children that today we put in an incubator, the Sages were afraid of such a child to move him, because it could be that you make the danger worse.
Speaker 2:
Yes, does it have to do with the fact that a dying person one may not touch? Because it’s muktzeh? Because it means it’s a certain child?
Speaker 1:
No, no, no, certainly if one can save him.
He said this: such a seventh-month baby, sometimes such a seventh-month baby is a bit early by a few weeks, a month, two, three. But if it could be not, I’m thinking now, one can sometimes use it, it’s a way to permit something. No, there could be something else. It could be not always is… I don’t know if there is indeed sometimes when one can actually track when the woman was with the man last time. I’m saying these things are not about a doubt. One tells me “born in the eighth month,” one doesn’t say because perhaps the mother isn’t sure when it was, because there are situations when she can indeed know exactly when she became pregnant.
But so, he’s born, and one sees on his body that he’s not healthy, he doesn’t have good hair, and so on, “and his limbs being complete indicate about him that this is certainly an eighth-month baby”, one says that he’s actually an eighth-month baby, and he’s actually a child who was born too early. “For a child is only seen at nine”, what is truly a child who would still have needed nine months to become completely baked and become ready. “And he came out before he was finished”, he came out before the proper time. “Therefore he is considered like a stone”, what is to move him, means the child, is the child considered like a stone? What is “one may not move him”? One may not move the child.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
What does he accomplish helping here? What’s the plan? I told you, he’s going to die.
Speaker 2:
What is “one may not move him”? What are you talking about?
Speaker 1:
Sorry, I’m trying to check the quality of my mic.
Speaker 2:
Speak.
Speaker 1:
Wait, I’ll tell you. “If he survived thirty days, if the child has indeed survived thirty days, this is a viable child”, meaning he is indeed a child who can live.
Speaker 2:
What does it mean he’s considered like a stone in the week? You’re talking about a child who’s going to die on Shabbos.
Discussion: “His Mother Bends and Nurses Him Because of Danger” — Danger for the Mother, Not for the Child
Speaker 1:
The Rama tells me very clearly, this is how the language reads: “It was taught, an eighth-month baby is like a stone, and it’s forbidden to move him, but his mother bends and nurses him because of danger”.
Speaker 2:
The mother gives food because… no, it looks here like…
Speaker 1:
The mother gives food because of danger for the mother.
Speaker 2:
If Shabbos is the word, or the word is about us being afraid that it makes worse, we kill him?
Speaker 1:
No, it clearly says, it’s not Shabbos, not Mordechai.
Speaker 2:
You’re saying that the Rama isn’t clear. Where does the Rama come from? What does he add to the Rama in the laws of Shabbos?
Speaker 1:
There is this whole thing with the Rama that you haven’t seen. There is a Rama in the laws of Shabbos.
I just want to say that the Rama wrote nothing clear, he didn’t want to write any ruling. He wrote nothing clear at all. But you must remember that in the laws of Shabbos it says that an eighth-month baby is like a stone, and a stone has a law that one may not move it.
Speaker 2:
What does it mean he’s like a stone?
Speaker 1:
This is stated in the laws of muktzeh, in the laws of Shabbos. Like a stone means he has the law of a stone, and one won’t make him supervised over him. He’s not a child that one will…
Speaker 2:
The mother does give food to the child.
Speaker 1:
The mother gives food because it’s a danger for the mother. “One needs to nurse him because of danger”.
Speaker 2:
Because of danger for the mother?
Speaker 1:
Yes, yes. Not for danger for the child.
Speaker 2:
Because the child has a law that he can’t survive.
The Reality of Then and Now
Speaker 1:
This was obviously in the old times, in the old world. If today too there is a situation that one knows, I don’t know if one knows such a thing. We have all kinds of such advanced knowledge that we do in all things.
Speaker 2:
No, it’s clear that a person… okay, let’s go further. A person has the greatest fearful… when he’s born, the earliest, and it all has to do with the mother not having time to give the influence. But the greatest difference between the seventh and the eighth, what is such a great distinction, is that he’s called considered like a stone, and it’s far from us.
Speaker 1:
There are today also premature babies that… the considered like a stone…
Speaker 2:
Yes, it’s certain that the rabbis don’t rule the law as it is, because there’s always a way to save. It’s simple, as long as one can save the child, one must do what one can with saving a life (pikuach nefesh). There’s no doubt.
Question: Why Say “Considered Like a Stone” If It Could Be “Survived Thirty Days”?
Speaker 2:
Here one goes assuming the assumption that here is perhaps an eighth-month baby that… and therefore he’s muktzeh, and one may not touch him. And one means him the whole Shabbos etc. But if so, you see that one made a mistake. He survived thirty days, why did one make a mistake? He says that he was a seventh-month baby, when not I know what something.
Why shouldn’t one say a law, that once there have been a few times such a thing as survived thirty days, one should already count him as a child? I’m sure that when one gives someone a category considered like a stone, there’s a high chance that he’s going to die. Yes. If one won’t give him something, one will give him, give him, give him. I’m saying, if it’s even been once survived thirty days and it survived, I would already remove the law of considered like a stone. Because if so people are going to die if one gives them a law that they’re considered like a stone, they’re going to die.
Speaker 1:
Okay, it’s true. Okay, one must understand, the reality doesn’t match our current reality, but one must understand. Do you understand what I want to tell you? Once it was survived thirty days, why should one say at all about a child considered like a stone? Then you’re placing on him actually, you’re placing a death decree.
Speaker 2:
One must understand, you see that the survived thirty days is also a rare thing. That means, there is a miracle.
A Seventh-Month Baby — A Viable Child
Speaker 1:
One who was born in the seventh month of his gestation is like this: if he was born complete, this is a viable child and we circumcise him on Shabbos. Did he already say this? Ah, no, in the seventh month. Now he’s talking about a seventh-month baby. Unlike the seventh-month baby, meaning a seventh-month child, and he’s a healthy child, this is a viable child and we circumcise him on Shabbos.
Doubt Whether Seventh-Month or Eighth-Month Baby — We Circumcise Him on Shabbos
Speaker 1:
What happens if it’s a doubt whether seventh-month or eighth-month baby? We circumcise him on Shabbos. Why? Because in any case (mah nafshach). If he’s a seventh-month baby, and he’s complete, it overrides Shabbos, meaning a proper healthy child, this is on the eighth day. And if he’s an eighth-month baby, there’s also no prohibition on Shabbos. The reason why one shouldn’t circumcise on Shabbos when it’s not on the eighth day is because you’re fixing with this. When one does a circumcision, one is fixing, one makes the child become a Jewish child. But an eighth-month baby is like a stone, on the side that he’s not a child. So when he’s a certain eighth-month baby, why should one do a circumcision at all? Why should one… he’s muktzeh. But there is a side of seventh-month baby, and on the side of seventh-month baby one is obligated, so it’s a Torah doubt (safek d’oraita). It’s a Torah doubt, one must be stringent. But you say, the other side is a doubt of desecrating Shabbos. No, it doesn’t mean desecrating Shabbos. Why? Because if one cuts off the foreskin of an eighth-month baby, it doesn’t mean fixing. It means just like one makes a wound, it means just like one is cutting in a destructive manner.
Discussion: Cutting Flesh — Destructive or Nothing?
Speaker 1:
It could perhaps be destructive, but it could be that he’s not even destructive. When one cuts flesh simply, what is the plain meaning of destructive? The Rambam says that cutting simply is not a prohibited labor. You’re cutting meat, you may not do a circumcision or a wound. The Rambam doesn’t speak of the wound. The wound is also apparently a Shabbos labor.
Just like a body or one who wounds, he’s destructive. Simply destructive. The Rambam doesn’t speak about destructive. You’re now doing an act of fixing. You’re doing it because the law says that it’s so.
Speaker 2:
No, but it’s very interesting. The law said, the same law said, I mean to say is, if I remember in the laws of Shabbos, usually if one makes a wound in a person one is exempt. If one hits someone on Shabbos and blood comes out, one is exempt because it’s destructive. But if you’re fixing for medical purposes, there’s a way that one says it’s for healing purposes, it’s something else. So circumcision is apparently, as the Rambam says not destructive, the Rambam says cutting flesh, perhaps he has some other approach.
Speaker 1:
No, logically it’s very, you’re here in a dilemma, yes? If you ask the father, what did he just do? If he says I did a circumcision, and it was assumed it’s a seventh-month baby, he’ll be happy, because he just did an act of fixing. So he must say, I don’t know what I just did. I just did either a circumcision, or simply cutting flesh. It’s interesting.
The learning says so. The learning says that one does a circumcision now from doubt, because in any case (mah nafshach), either it’s a circumcision, it’s good. Or not, it’s simply a cut. Or worst case it’s simply a cut, and simply a cut is permitted.
Speaker 2:
No, but I’m saying how it’s logically interesting is, because from the minute that a person has an obligation to do this, it’s certainly fixing. He’s doing an act of fixing, because he has the obligation to do this.
Speaker 1:
I’m not sure. But here you’re going into an interesting thing. There is a practical obligation, the law tells you that you should do it. But that’s the manner. That’s how I would think.
The Fetus Extended His Head During Twilight
Speaker 1:
Okay, further. Yes? Yes. The fetus extended his head but most of him didn’t come out. Yes. If a child, the fetus extended his head, he wasn’t born all at once, but it’s a part of the fetus, the head came out but most of him didn’t come out during twilight. What? He comes out at the head, yes. It’s to remember that the head is the main thing. Okay. If the fetus has already brought out his head but most of him didn’t come out during twilight, he’s standing upside down. He’s standing on his head. There’s no difference. All of him is like his head. Ah, I understand. In short, then, even though all of him is only at his complete birth on Friday evening, we circumcise him on Shabbos. One can take half an hour, twenty minutes. But simply during twilight, this he says, twilight is not yet circumcision on Shabbos. Ah, it’s the last day. Right? Because perhaps it was still Friday. If it was still Friday, circumcision is on the eighth day. True. Again, every boy who is born during twilight on Friday evening, when do we circumcise him? Sunday. True. Because it could be it was Sunday, because circumcision on the ninth day. Even if the whole came out during twilight, we circumcise him on the ninth day. Here is the novelty, that even if most came out on Shabbos, since he extended his head already means it’s a doubt. Ah, so? Because his head is like all of him, the main thing. But the main birth is the head, obviously many times. This already means that the birth has begun.
Birth means when the head comes out, it seems. The time of danger of birth has begun.
Circumcision Not at Its Time — Overrides the Second Festival Day But Not the First Festival Day
Speaker 1:
Five that don’t override Shabbos. One overrides, he now says, all these things that we learned don’t override Shabbos, because it’s the seventh day or what’s not a convert, but it’s circumcision not at its time. It also doesn’t override the first festival day. But it does override the second festival day. The second festival day which is only rabbinic. And all these things are doubts, this is what we’re talking about, all these doubts. A Torah doubt does override a rabbinic law. And this is the bottom line.
Yes. And on the two festival days of Rosh Hashanah, the two festival days of Rosh Hashanah, it overrides neither the first nor the second. The two festival days of Rosh Hashanah is not, because the seventh day falls out on Rosh Hashanah, there’s no difference between first day and second day, three days extra strict. Why? Because Rosh Hashanah the second day is not in the category of the second festival day of the Diaspora, but it’s a complete obligation. You have further a rabbinic law.
Speaker 2:
True, no, one continues counting the same. It’s laws like one day, it’s already given more the law that it’s certain. But I’m just thinking about the thing of overriding the second festival day.
Laws of Circumcision – A Sick Person We Don’t Circumcise Until He Recovers
Double Doubt in Circumcision – Opening Discussion
English Translation
Speaker 1:
Because the first one fell out on Rosh Hashanah, the seventh day, there’s no difference whether it’s the first day or the second day. One must blow three extra sets of shofar blasts. Why? Because the second day of Yom Tov is a doubt. Why? Because on Rosh Hashanah the second day is not in the category of a doubt, it’s a complete obligation. It’s not a rabbinic obligation.
True? No, that’s the simple understanding. We consider that both are the same. There’s no difference. The law is like one day. We give it the law as if it’s certain.
No, I’m just thinking about the matter of overriding the second day of Yom Tov, what happens when there’s a double doubt, like the question I had. And one must think, because you can say that a double doubt regarding a Torah law, you already have two doubts, like in a case of a caesarean birth plus he was born during twilight. Let’s say, born possibly during twilight, he was born right after sunset.
Um, one can say that anything where the obligation is essentially from the Torah, essentially he has a Torah obligation to circumcise the child, so it’s not a rabbinic day at all. Or you can say no, that…
Okay, sorry, I got confused. Entirely, okay. You want to make that… I’m saying, when there’s a double doubt, you’ll also have a caesarean birth plus he was born possibly during twilight, like a case I actually had.
Right, and then what? You can say that a Torah doubt has a law, whether it’s decisive rabbinically or from the Torah, you can say that one circumcises the child overriding the second day of Yom Tov. But when there’s a double doubt, it seems it becomes a rabbinic doubt. Yes, it becomes… One must know, should I deal with the topic of Torah doubt with the Torah or with the rabbis. But let’s say, if it’s a double doubt, it seems there are two doubts. But you can say there’s no difference how many doubts. In practice the law is that one must circumcise. The law that one must circumcise, the law that there is a change why it’s different. Yes, but at least one must circumcise on the second day of Yom Tov.
The two doubts, it could be that then it doesn’t override the rabbinic. Why not? Because a Torah doubt is important enough to override a rabbinic law. But when there are two doubts it itself becomes rabbinic, so there’s room to be lenient.
Okay, okay, it’s a double doubt. It’s a topic, it’s a scholarly topic. Okay.
Law 16: A Sick Child Is Not Circumcised Until He Recovers
Speaker 1:
A sick child. No, but for some reason, I’m not sure it’s really a doubt. All these laws, even if you pose a doubt, I don’t understand the parameters of all these things. Okay, I’m not explaining clearly what I think, but something I’m thinking. Okay.
A sick child. So, until now we learned matters of what is pushed off by Shabbat, now we’re going to learn about another way that one doesn’t circumcise at its proper time. Yes. A sick child.
A sick child is not circumcised until he recovers. One doesn’t circumcise a sick child until he becomes healthy. And from when? One doesn’t circumcise him from the time he recovers from his illness until seven days have passed. From when he recovers, one must give him seven days. And after that one circumcises him.
So it’s on the eighth day from his illness. It’s very interesting. We don’t look at when the entire time he was sick, that the difference is that one must give time. It’s a practical thing. It’s a practical thing, one waits another seven days from when he became healthy.
Fever Versus Eye Pain
Speaker 1:
In Bamidbar Rabbah, seemingly he would have passed through a Shabbat, so he would have said we wait. Here there’s a discussion. In Bamidbar Rabbah, when he had a fever. I don’t understand exactly what fever means, that he caught a heat? He was sick, he had a fever, a serious illness. Something that’s his whole body, an illness. No, I mean it’s more like he got a cold. An illness that affected someone, something that has to do only with a certain limb.
Rashi says his eye hurt and healed, there’s no contradiction that he’ll have a wound in another place, it won’t interfere with his eye healing. One circumcises him immediately, his whole body depends on it. It’s a practical thing, not a law regarding illness. That’s the point. It’s not that it’s a serious illness that weakened his whole body. No, I mean the word is, no, not that someone who has the status of sick is exempt, like a sick person who is exempt from sukkah or from that. Rather one cannot circumcise when a person is not healthy, because you can’t make it harder for him. It’s a difficult thing on the body. But in the manner, no, I’m saying, it could be that a person who has an eye ache, and they will be exempt from sukkah, but they are obligated in circumcision because… Again, again, it became a strange topic. Again, again, the law we just learned is not regarding when he is sick. When he is sick, even if his eye hurts, one doesn’t perform a brit milah. After he has recovered, certainly, at the time it develops and heals, after he has recovered, there’s a dispute in the Gemara like one who had a fever, one waits seven days after he recovers. Should one also wait by eye pain until he heals and then immediately perform the circumcision, or doesn’t one wait seven days. That’s the discussion.
Discussion: The Definition of Sick Regarding Circumcision
Speaker 2:
And the reason is the same thing you just said, because he’s not… His whole body is weak, and he needs to wait until he regains his healthy strength. But it’s interesting, it seems that as long as one is engaged in eye treatment one is indeed exempt as if. Can you give him the time?
Speaker 1:
Right, right, because it interferes. Because it interferes. Because a sick person is exempt. We can’t be obligated. It’s a bit dangerous. It’s not dangerous, but it is dangerous. Otherwise it’s dangerous, otherwise he’s a sick person who’s exempt. Because he’s dealing with his eye, because he must take the medicine for his eye every day.
Speaker 2:
I understand, I understand, I understand. It weakens him a bit, but not so much that he should need to wait seven days. It’s hard to understand.
Speaker 1:
Is this a law regarding sickness or is this a law regarding making someone sick? The commandment of brit comes first. I understand you don’t mean it’s a medical sickness. The point is, as you say that a sick person is exempt from reciting Shema because he can’t concentrate, a sick person is exempt from sukkah because…
We’re talking about laws, is this a law regarding danger or are we saying that because we’re afraid he’s not ready for circumcision?
Speaker 2:
No, it’s laws of danger. A sick person, a brit milah is a somewhat dangerous thing. One doesn’t do it for people who have another complication, who knows. Every doctor knows two things. You’re not going to do one illness on top of a circumcision.
Speaker 1:
No, I understand he has some illness. And the same is eye pain, he has some illness. He has some wound somewhere, and his body doesn’t know anything isn’t going on with him.
Speaker 2:
Not just any wound. Eye pain doesn’t mean he has a scratch on his back. Eye pain means he has a certain illness in his eye. And that’s actually the reason why he’s not fit to be circumcised, because he’s not yet ready.
Law 17: Very Pale and Very Red
Speaker 1:
For the same reason, they are not circumcised after a bit of illness until blood returns to him, until he has more blood, which will give him a more reddish color, and most of his appearance is lacking, most healthy small children have redness, because the blood makes them look more… Green is a pale, a very pale color.
Speaker 2:
Yes, yes, that’s not an illness at all. It’s a fact that every baby is born, it takes many times… It’s a normal thing, it’s part of the development of a baby, he’s born with a bit… What’s it called? It has a number today, it’s called something… Bilirubin test, something like that. The number, it has a part of the blood that takes time until it’s born. Usually by the eighth day for healthy children it’s already enough. But not necessarily, it can take another week or two. So one waits until his blood is born in him.
Digression: Counting the Omer
Speaker 1:
That’s the secret of counting the Omer, who knows.
Speaker 2:
And so, you understand? Counting the Omer, the Jews left Egypt like a baby. That’s the Jews. And one must wait seven weeks, because the Jews were still yellow. One must wait until their blood is born in them. What’s wrong with saying… What’s wrong with the other blood from niddah with immersion? It’s after thirty-six days, it’s seven clean days…
Very Red
Speaker 1:
And so if he was very red, a child who has a very reddish color, like black, he sees that someone painted him, once and again, until his blood is absorbed in him, until he turns around, he calms down his blood is well absorbed back, as the Maor goes sharply small, and it’s not an illness at all. A very reddish color is a sign of illness.
Rambam’s Principle: Danger to Life Overrides Everything
Speaker 1:
Ah, now what you wanted to know what’s the matter with all these things, the Rambam says, And one must be very careful with these things, things that have to do with danger one must pay great attention. There’s a question whether to be stringent on the eighth day he shall circumcise the flesh of his foreskin, or a concern of danger, one must be lenient, but in these there’s no name of illness, or name of illness, no name of disease, yes. For danger to life overrides everything, danger to life overrides everything. And now the Rambam adds very beautiful words, And it’s possible to circumcise later, circumcision one can always do, but it’s impossible to return one soul from Israel forever.
Discussion: The Simple Meaning in Rambam’s Reasoning
Speaker 1:
Okay, what he wants to say, that’s the reason why… You can say that’s why danger to life overrides all commandments in the Torah, because danger to life is the most final thing. Every commandment will have another chance. Or the Rambam means it here more specifically.
Speaker 2:
No, very good, that’s the Gemara of desecrate for him one Shabbat so that he will keep many Shabbatot, yes? Which is really a similar thing. No, but here also comes in addition the thing from the Rambam, that circumcision later is not such a terrible thing, as also stands according to the Raavad, that it’s not an obligation of karet. Or Shabbat you can say he missed the Shabbat. It’s possible to circumcise later means like a smaller problem. And he says like here one is more stringent, like in the concern of danger, he gives it a few more days, and he says that one can wait for him, and not such a great thing according to the Rambam. One must make sure to circumcise, it shouldn’t go through a long time, but the point is, it doesn’t go away, it’s not a lost thing. But a danger to a Jew is always a lost thing, you can’t give it back.
Speaker 1:
But I’m saying, Shabbat is also a lost thing, because Shabbat also isn’t there anymore.
Speaker 2:
Yes, it doesn’t go that way. I think to myself, circumcision, every day that one isn’t circumcised is like a Shabbat that one didn’t keep?
Speaker 1:
No, it’s not.
Speaker 2:
It’s not, but one is certainly not according to the Rambam. I’m saying that one disagrees with the Rambam and the Raavad. I don’t know, the Raavad says, no, the Raavad doesn’t disagree. The Raavad says that every day he stands in obligation of karet.
Speaker 1:
Ah, yes, yes.
Speaker 2:
If he’s intentional, he’s not intentional. The Raavad says it’s forbidden to turn what’s intentional. But not for any reason, he does it because it’s a reason… No, I know even… Even the Raavad I mean. Even the Raavad also has fear for children. The Raavad also has fear that one can make a damage. It will be fixed after one hastens the healing. He doesn’t say that every minute that one doesn’t hold…
Laws of Circumcision Chapter 1 — Conclusion: Law of a Woman Who Circumcised Her Sons and They Died
Law 18: A Woman Who Circumcised Her Sons and They Died from the Circumcision
A woman who circumcised her first son and he died from the circumcision that weakened his strength, and so she circumcised the second and he died also from the circumcision, whether from this husband or from another husband, she should not circumcise the third at its proper time, but waits for him until he grows a bit and his strength is established.
Explanation of the Law
Speaker 1: The Rav says it’s forbidden to distinguish what relates to established, but not established. It should be a risk, even — no, I know even. Even if the Rav I mean. Even if the Rav, it’s also the opposite. The Rav also says the opposite, that one can’t so easily fix after one makes the brit milah. He doesn’t say that every minute that one holds back from circumcising one transgresses. He says but many leniencies, he doesn’t understand that one must go back there to the inquiry, but I mean it’s even on the contrary.
Now we go to another law. A woman? A woman who circumcised her first son, and he died from the circumcision that weakened his strength. A mother who circumcised her son, and the child died from the circumcision that weakened his strength. I mean the Rambam wants to say something specific here that weakened his strength, not as if it bled a lot and the child died. There was some sort of death from that weakened his strength. That is, the child became weaker, he caught a fever and right after that he died, whatever.
Speaker 2: No, it becomes it’s something not necessarily, not when one can say it was just an accident, when it wasn’t a good brit. Rather when one can say it had to do with the child…
Speaker 1: Ah, you mean the opposite. I meant the opposite. Doesn’t necessarily mean he died at the moment of circumcision.
Speaker 2: Ah, yes. True. Circumcision weakness. Circumcision weakness. Circumcision, something that one can say not… Okay, it will take a better mohel there. It shouldn’t make a lot of bleeding. I could all these things, he says I can be stringent.
Speaker 1: And she returned and circumcised the second and he died from circumcision. The same thing happened with the second child, also died from circumcision. Whether from this husband or from another husband. No difference whether both children are from the same man, or from another man. She should not circumcise the third at its proper time. She should not circumcise her third child at its proper time. But waits for him until he grows a bit and his strength is established, she should wait until he becomes a bit bigger and he gets more strength. Because we’re afraid that this…
Discussion: Established Pattern Regarding Danger to Life
Speaker 1: I thought that here it already turns into an established pattern, even if there isn’t yet an established pattern. Two children is already an established pattern, okay, but regarding danger to life. The word is… Regarding danger to life two is an established pattern. So it seems?
Speaker 2: So you see here?
Speaker 1: Yes, I mean, that it’s even they killed him. Regarding danger to life, even one child, one has fear of danger to life.
Speaker 2: No, no, one child one can say it was an incident, it was a result of some moment, this and that, the mother ate something, I don’t know, it made the children weak. Two children already makes a doubt, it already makes a doubt, and in doubt of doubt of danger to life, and one doesn’t circumcise the third until he becomes older.
Speaker 1: Where does the Rambam rule? Can one ask a doctor? I don’t know etc. It’s all such definitions, throwing principles. You see he’s tired, it can happen, one must wait.
—
Conclusion
Okay, until here Laws of Circumcision Chapter One.
הלכות מילה פרק א׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות מילה, פרק א׳ — רמב״ם
כללי הקדמה
הלכות מילה איז דער לעצטער חלק פון ספר אהבה פון דער רמב״ם, וואס באשטייט פון דריי קורצע פרקים. ספר אהבה האט עלף מצוות, אלע מצוות עשה, און מילה איז די לעצטע.
ביי מילה זענען דא דריי חיובים: (1) חיוב על האב למול את הבן, (2) חיוב על הבית דין למול בני ישראל, (3) חיוב אויף דעם מענטש אליין זיך צו מל׳ן אויב ער איז נישט גע׳מל׳ט געווארן. דאס איז פאראלעל צו הלכות תלמוד תורה: א טאטע דארף לערנען מיט זיין זון, חכמים/ב״ד דארפן לערנען מיט תלמידים, און מי שלא למדו אביו דארף זיך אליין לערנען.
עס איז דא א פארבינדונג צווישן ברית און תורה — „ברית ותורה” (פון ברכת המזון), וואו ברית איז קודם צו תורה. ברית איז וואס מ׳טוט מיט דעם גוף, און דאס ברענגט ארויס די מעגליכקייט צו לערנען תורה.
—
הלכה א׳ — מצות עשה שחייבים עליה כרת
„מצות עשה אחת, והיא למול את הזכרים ביום השמיני… מילה מצות עשה שחייבים עליה כרת, שנאמר ‘וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא׳.”
פשט:
מילה איז א מצות עשה וואס מ׳איז חייב כרת אויף איר. דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק אז ווער עס מל׳ט זיך נישט, ווערט נכרת.
חידושים און הסברות:
1) אומגעוויינטליכע פתיחה פון דער רמב״ם: געווענטליך ביי א מצות עשה הייבט דער רמב״ם אן מיט דער מצוה גופא, און ביי א לאו הייבט ער אן „אסור כך, ומי שעובר…”. דא אבער הייבט ער גלייך אן מיט „מצות עשה שחייבים עליה כרת” — ער וויל באטאנען אז דאס איז חמורה מער ווי אלע אנדערע מצוות עשה אין ספר אהבה. דער סגנון איז אומגעוויינטליך ווייל ער רעדט צו איינעם וואס ווייסט שוין וואס א מצות עשה איז, אנשטאט ווי געווענטליך וואו ער לייגט אראפ פאר איינעם וואס ווייסט גארנישט.
2) מילה און פסח — די איינציגע מצוות עשה מיט כרת: פון אלע ל״ו כריתות זענען נאר צוויי מצוות עשה — קרבן פסח און מילה. דאס מאכט סענס ווייל ביידע זענען יסודות פון אידישקייט: מילה איז דער ברית, און פסח איז די בריאה חדשה פון יציאת מצרים. אויך ביידע זענען „פרי-דעיט” צו מתן תורה — אברהם אבינו האט שוין גע׳מל׳ט, און קרבן פסח איז געברענגט געווארן אין מצרים נאך פאר מתן תורה. ביי ביידע שטייט שוין „ונכרתה”. עס ווערט אויך דערמאנט „דם פסח ודם מילה” — אז זיי זענען פארבונדן.
—
הלכה א׳ (המשך) — אויף וועמען ליגט די מצוה
„מצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את כל עבדיו… שנאמר ‘יליד בית ומקנת כסף׳.”
פשט:
דער טאטע איז מחויב צו מל׳ן זיין זון, און דער אדון איז מחויב צו מל׳ן זיינע עבדים — סיי יליד בית (געבוירן ביי אים אין שטוב פון א שפחה) סיי מקנת כסף (א געקויפטער עבד).
חידושים און הסברות:
3) מקור פון חיוב מילה ביי עבדים — מחלוקת אין הבנה: עס איז דא א דיסקוסיע צי דער חיוב מילה ביי אן עבד קומט פון דעם וואס דער עבד איז אליין מחויב במצוות (ווי אן אשה), אדער צי ס׳איז אן עקסטערנער חיוב אויף דעם אדון. איין צד זאגט: אן עבד וואס קומט אריין צו אן אדון ווערט מחויב אין מצוות ווי א פרוי, און מילה איז שייך ביי אים (בניגוד צו א פרוי וואו ס׳איז נישט שייך). דער אנדערער צד (לפי עניות דעתי) איז אז דער חיוב אויף דעם אדון איז אן אייגענע זאך — א איד וואס האט אן עבד דארף אים מל׳ן, ענליך צו דעם וואס א טאטע האט א חיוב אויף זיינע קינדער. ס׳איז נישט דערפון וואס דער עבד איז אליין מחויב במצוות.
—
הלכה א׳ (המשך) — עבר האב ולא מל
„עבר האב או האדון ולא מל אותם, הרי זה ביטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בו לעצמו.”
פשט:
אויב דער טאטע אדער דער אדון האט נישט גע׳מל׳ט, האט ער מבטל געווען א מצות עשה, אבער ער איז נישט חייב כרת — ווייל כרת איז נאר אויף דעם מענטש אליין („הנפש ההיא”).
חידושים און הסברות:
4) צוויי נפרדע דינים — חיוב המעשה און חיוב כרת: דער מענטש אויף וועמען ס׳איז חל די כרת (דער זכר וואס איז נישט נימול) איז נישט דער זעלבער ווי דער מענטש וואס האט די חיוב צו טון די מעשה המצוה (דער טאטע/אדון). מ׳וואלט געקענט טייטשן דעם פסוק אז ס׳זאגט פאר דעם טאטע: „אויב דו וועסט נישט מל׳ן דיין זון, וועט דיין זון נכרת ווערן” — אבער דער רמב״ם לערנט אז כרת איז נאר „בו לעצמו”, אויף דעם מענטש אליין.
—
הלכה א׳ (המשך) — חיוב בית דין
„ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד בזמנו… ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם.”
פשט:
בית דין האט א מצוה צו מל׳ן דעם בן אדער עבד בזמנו, און זאל נישט איבערלאזן קיין ערל — נישט אין ישראל און נישט אין זייערע עבדים.
חידושים און הסברות:
5) „ולא בעבדיהם” — שטיצע פאר דעם צד אז חיוב מילת עבדים איז אויף דעם אדון: דער לשון „עבדי ישראל” ווייזט אז עבדים באלאנגען אויך צו האבן א מילה — נישט אונבאדינגט ווייל דער עבד אליין האט א דין ישראל, נאר ווייל ס׳איז א חיוב אויף כלל ישראל אז זייערע עבדים זאלן זיין נימולים.
—
הלכה א׳ (המשך) — אין מלין שלא מדעתו
„אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו — בית דין מלין אותו בעל כרחו.”
פשט:
מ׳טאר נישט מל׳ן א מענטש׳ס זון אן זיין וויסן. נאר אויב ער איז עובר געווען און האט זיך אפגעהאלטן פון מל׳ן, דעמאלט מל׳ט בית דין בעל כרחו.
חידושים און הסברות:
6) סדר הקדימה — טאטע ערשט, בית דין נאכדעם: בית דין׳ס חיוב איז נישט א פאראלעלער חיוב צום טאטע׳ס חיוב, נאר א סעקאנדערער חיוב. מ׳זאל נישט מיינען אז בית דין גייט ארום און מל׳ט קינדער פון אכט טעג — ניין, דער עצם חיוב איז אויף דעם טאטע. בית דין׳ס ראלע הייבט זיך ערשט אן ווען דער טאטע איז עובר און האט נישט גע׳מל׳ט. ערשט דעמאלט האט בית דין א חיוב צו מל׳ן בעל כרחו. ס׳איז נישט אז „ווער ס׳וויל קען” — דער טאטע האט די אייגנטליכע חיוב, און בית דין איז נאר דא אלס באַקאַפּ.
7) פירוש „בית דין מלין אותו בעל כרחו”: דער פשט איז נישט אז בית דין אליין נעמט דאס קינד און מל׳ט עס. דער פשט איז אז בית דין לייגט דרוק (פרעשור) אויף דעם טאטע אז ער זאל מל׳ן. דאס שטימט מיט דער המשך — „נתעלם מבית דין” מיינט אז דער טאטע האט זיך באהאלטן פון בית דין, „ולא מלו אותו” מיינט אז דער טאטע האט נישט געפאלגט. בית דין גייט נישט ארום אקטיוו טשעקן יעדע ברית, נאר ווען עס קומט צו זייער אויפמערקזאמקייט.
—
הלכה ב׳ — נתעלם מבית דין, חיוב אויף זיך אליין, כרת עד שימות
„בית דין מלין אותו בעל כרחו… נתעלם מבית דין ולא מלו אותו… כשיגדל הוא חייב למול את עצמו… וכל יום ויום שעובר עליו משגדל ולא ימול את עצמו הרי מבטל מצות עשה… אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.”
פשט:
עס זענען דא דריי לעוועלס פון חיוב: ערשט דער טאטע, דערנאך בית דין, דערנאך ער אליין. יעדן טאג וואס ער איז נישט נימול איז ער מבטל א מצות עשה, אבער כרת באקומט ער נאר ווען ער שטארבט אלס ערל במזיד.
חידושים און הסברות:
1) די נאטור פון חיוב מילה — א חיוב וואס „זוכט א host”: דער עיקר חיוב מילה איז אז א מענטש דארף זיין נימול — דאס איז דער יסוד. דער חיוב „זוכט א בעל הבית” — ווער קען עס יעצט אויספירן? ערשט דער טאטע, דערנאך בית דין, דערנאך ער אליין. דאס איז נישט אז ביי בר מצוה קומט ארויף א נייער חיוב, נאר דער זעלבער חיוב גייט אריבער צו דעם וואס קען עס יעצט טון.
קשיא אויף דעם חידוש: פון וואנען נעמט מען אז דער חיוב „זוכט א host”? ס׳שטייט דאך פשוט אז דער טאטע האט א חיוב, דערנאך בית דין, דערנאך ער אליין — אבער ס׳שטייט נישט אז דאס אלעס שטאמט פון איין חיוב אויף דעם מענטש אליין. תירוץ: ס׳איז שווער צו זאגן אז דער חיוב הייבט זיך אן ביים מענטש אליין, ווייל ער איז נאך אן אכט-טעגיג קינד. אבער דער יסוד איז אז די תורה וויל אז א איד זאל זיין נימול — דאס איז דער עיקר, און דער חיוב פאלט אויף ווער עס קען עס אויספירן.
2) חיוב בית דין — נישט בלויז כפיה ווי ביי אלע מצוות: דער חיוב פון בית דין ביי מילה איז נישט בלויז דער רעגולערער חיוב פון בית דין צו כופה זיין אויף אלע מצוות. ס׳איז א ספעציעלער חיוב — אלע אידן זענען א חלק פון דעם ענין פון מילה, נישט נאר דער טאטע אליין.
3) מצות עשה שאין קבוע לה זמן — ווען איז ביטול? מילה איז א מצות עשה וואס מ׳דארף טון א גאנצע לעבן. שמירת שמונת ימים איז אן עקסטערע מצוה (א הידור), אבער דער עיקר מצוה איז אז א איד דארף זיין א מהול׳דיגער. יעדע מינוט וואס ער איז נישט נימול שטייט אויף אים „טו עס.” אבער ווען האט ער עס ענדגילטיג נישט געטון? נאר ווען ער שטארבט — דעמאלטס ווייסט מען אז ער האט א גאנצע לעבן נישט געטון.
4) כרת עד שימות — דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם אין פירוש המשניות זאגט אז דאס איז א חידוש — ער ווייסט נישט קיין אנדערע מצוה אין דער גאנצער תורה וואס דער עונש קומט נאכדעם וואס מ׳שטארבט. אבער ס׳מאכט סענס ווייל ס׳איז א מצות עשה וואס מ׳דארף טון, און ווילאנג מ׳לעבט קען מען נאך מתקן זיין.
לויט דעם רמב״ם׳ס שיטה אין סוף הלכות תשובה, אז כרת מיינט אז די נשמה באקומט נישט קיין השארת הנפש (נאר די דעת וואס האט געטון תורה ומצוות לעבט ווייטער) — שטימט דאס זייער גוט. ער איז געשטארבן, און יעצט באקומט ער נישט קיין השארת הנפש.
אבער — אויב כרת מיינט שטארבן אין א יונגערע עלטער (מיתה בידי שמים), ווערט עס זייער שווער: ווי קען מען שטארבן יונג נאכדעם וואס מ׳איז שוין אלט?
5) דער ראב״ד׳ס השגה — כרת און התראה: דער ראב״ד האלט אז כרת קען מען נאר באקומען ווען ס׳איז דא א התראה. ביי מילה איז די התראה א ספק — ווייל אפשר וועט דער מענטש זיך מארגן מל׳ן. דער ראב״ד ענטפערט: בידי שמים איז נישטא קיין ספק — דער אייבערשטער ווייסט צו דער מענטש וועט זיך מל׳ן צי נישט. ממילא קען מען יא געבן כרת אפילו פריער.
6) מחלוקת רמב״ם און ראב״ד אין יסוד כרת: דער רמב״ם האלט: כרת איז נישט עונש מיתה בידי שמים (נאר פארלוסט פון השארת הנפש), דעריבער קומט עס ערשט ביים טויט. דער ראב״ד האלט: כרת איז א חומר הדבר — ס׳איז א קאטעגאריע פון עבירה שיש עליה כרת, און דער מענטש לעבט מיט א חיוב כרת אויף זיך. אבער דער ראב״ד איז אויך מודה אז ווען א מענטש איז זיך מל, האט ער שוין נישט כרת — סאו וואס איז געשען מיט די אלע כרת׳ן פון די פריערדיגע יארן? דאס בלייבט א שאלה.
—
הלכה ג׳ — עבד: יליד בית און מקנת כסף
„אחד עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הגוים — יליד בית או מקנת כסף — הכל חייב רבו למולן. יליד הבית נימול לשמונה, ומקנת כסף נימול ביום שנלקח, אפילו נלקח ביום שנולד.”
פשט:
דער אדון איז חייב צו מל׳ן ביידע סארטן עבדים. א יליד בית (געבוירן ביי א איד) ווערט נימול אויפ׳ן אכטן טאג ווי א רעגולער אידיש קינד. א מקנת כסף (געקויפט פון גוים) ווערט נימול דעם טאג וואס מ׳קויפט אים, אפילו אויב ער איז א פרישגעבוירענער.
חידושים און הסברות:
1) מקנת כסף שנימול לשמונה: ווען מען קויפט א שפחה מעוברת (אפילו מען באצאלט עקסטרא פאר דעם עובר בפני עצמו), איז דער עובר טעכניש א „מקנת כסף” — ער איז געקויפט געווארן. אבער ווייל דער אדון האט אויך געקויפט די מאמע פאר׳ן געבורט, איז דאס קינד בעצם א „יליד בית” — געבוירן ביי א אידישע שפחה אין זיין הויז — און דעריבער נימול לשמונה.
2) יליד בית שנימול ביום שנולד — צוויי אופנים:
– לקח שפחה לעיבורה: ער האט נישט געקויפט די שפחה אליין, נאר נאר די זכות אויף אירע עיבורים. דאס ווערט פארגליכן צו „דקל לפירותיו” — מען קויפט די רעכט צו די פירות, נישט דעם בוים אליין. ווייל ער האט נישט באמת געקויפט די שפחה, איז דאס קינד נישט „יליד בית” (נישט געבוירן צו זיין שפחה), נאר א „מקנת כסף” — און ווערט נימול ביום הקנין/לידה.
– לקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות: ער האט געקויפט א שפחה מיט א תנאי אז זי זאל נישט באקומען דיני שפחה (קיין טבילה לשם עבדות). אין אזא פאל איז זי נישט קיין „שפחת ישראל” — דאס קינד איז נישט „יליד בית” ווייל עס איז נישט געבוירן צו אן אמת׳ע אידישע שפחה. דעריבער איז דאס קינד א „מקנת כסף” און נימול ביום שנולד.
3) דער יסוד פון „יליד בית”: יליד בית מיינט שטענדיג א קינד וואס איז געבוירן צו א שפחה ישראלית וואס איז ביי דיר אין דערהיים. אויב די מאמע האט נישט דיני שפחה, אדער ער האט נישט געקויפט די מאמע, איז דאס קינד נישט יליד בית.
4) שווערע קשיא — „ואם טבל לאמו אחר שנולד הרי זה נימול לשמונה”: דער רמב״ם זאגט אז אויב מען איז מטביל די מאמע נאכדעם וואס דאס קינד איז שוין געבוירן, ווערט דאס קינד נימול לשמונה. דאס איז שווער — ווי קען דאס קינד ווערן א „יליד בית” רעטרואקטיוו אויב ער איז שוין געבוירן? דאס מאכט נישט קיין פשוט׳ן סענס, און מ׳דארף קוקן אין די מפרשים.
—
הלכה — לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה למול
„לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה העבד למול, מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש… אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים.”
פשט:
אן ערוואקסענעם עבד וואס וויל נישט זיך מל׳ן — מען טרייט מיט אים ביז 12 חדשים, דערנאך מוז מען אים פארקויפן צוריק צו גוים.
חידושים און הסברות:
1) „מגלגלין עמו” — מען צווינגט נישט: מען לאזט דעם עבד נישט בעל כרחו מל׳ן. מען וואלט געקענט טראכטן אז מען טאר נישט אריינברענגען אן עבד אין שטוב ביז ער איז מסכים. אבער מען זעט אז עס איז דא א היתר צו נוצן דעם עבד בתוך די 12 חדשים בעת מען טרייט מיט אים.
2) פארוואס קען מען נישט צווינגען מילה? עטליכע סברות:
– מען וואלט געקענט טראכטן „כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” — אבער דאס גייט נאר ביי אן עבד וואס איז שוין א איד. דא איז ער נאך א גוי וואס וויל נישט ווערן קיין איד/עבד ישראל.
– מילה איז נישט בלויז א פיזישע וואונד — עס איז דער „ענטרענס” צו א גרעסערע מציאות (ער ווערט דורך דעם א איד/עבד ישראל), און דאס קען מען נישט צווינגען.
– עס איז אויך א פראבלעם פון מאכן א מום — מען האט איסורים פון סירוס אן עבד.
3) „חוזר ומוכרו לגוים” — פארוואס דווקא לגוים? צוויי הסברות:
– הסבר א: ער איז נאך א גוי (ער האט נישט אנגענומען מילה/עבדות), דעריבער מעג מען אים פארקויפן צו גוים. ביי אן אמת׳ן עבד כנעני וואלט מען נישט טאר׳ן פארקויפן צו גוים („והתנחלתם אותם לבניכם”).
– הסבר ב: מען קען נישט פארקויפן צו א צווייטן איד, ווייל דער צווייטער איד וואלט אויך אנגעהויבן א נייע 12-חדשים ציקל — דאס וואלט געווען א פארמעלע אויסוועג.
4) תנאי שלא ימול — „התנה עמו… שלא ימול אותו, מותר לקיימו כשהוא ערל”: ווען מען האט לכתחילה אפגעמאכט א תנאי אז מען וועט אים נישט מל׳ן, מעג מען אים האלטן אלס ערל. דאס איז פאראלעל צו „על מנת שלא להטבילה לשם עבדות” — ער קומט נישט אריין אין קאטעגאריע פון עבד כנעני, נאר ער ארבעט אלס א רעגולערער ארבעטער.
5) שארפע קשיא: ווען דער עבד זאגט „לא רצה למול” נאך 12 חדשים, פארוואס קען דער אדון נישט דעמאלט מאכן א נייעם תנאי „שלא ימול” און אים האלטן ווייטער? דאס איז א שארפע קשיא וואס בלייבט אפן.
—
הלכה — עבד שלא קיבל שבע מצוות בני נח
דער רמב״ם זאגט אז אויב דער עבד קיבל נישט אפילו שבע מצוות בני נח — „יהרג מיד”.
פשט:
ווען מען קויפט אן עבד כנעני, איז דער דיפאלט אז ער ווערט אן עבד כנעני של ישראל מיט מילה וטבילה. אבער מען קען מאכן א תנאי — ער זאל בלייבן אויף דער מדרגה פון גר תושב (נאר שבע מצוות בני נח). אויב ער וויל אבער אפילו נישט מקבל זיין שבע מצוות בני נח, זאגט דער רמב״ם „יהרג מיד”.
חידושים און הסברות:
1) דער ראב״ד׳ס מחלוקת: דער ראב״ד חולק און זאגט „ימכר מיד ואינו רשאי להרגו” — מען פארקויפט אים צוריק צו א גוי, אבער מען הרג׳עט אים נישט. דער בית יוסף פרעגט אויפ׳ן ראב״ד: מיינסטו אז דער רמב״ם איז ארומגעגאנגען מיט א שווערד און געהרג׳עט מענטשן? אוודאי הרג׳עט מען נישט בזמן הזה.
2) דער בית יוסף׳ס פשט אין דער מחלוקת: דער בית יוסף לערנט אז לויט׳ן רמב״ם איז אויך בזמן הזה דא דער דין פון „מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש” — מען ווארט צוועלף חדשים און טרייט אים צו משכנע׳ן. דער רמב״ם טיילט אפ: „מגלגלין” איז א באזונדערע הלכה, נישט תלוי אין „יהרג מיד”. דער ראב״ד אבער מיינט: אויב ס׳איז נישטא דער סטראשונעק פון „יהרג מיד” ביים סוף, האט דער „מגלגלין שנים עשר חודש” קיין ווערט נישט — ווייל אן א דרוק וועט ער קיינמאל נישט מסכים זיין. דעריבער זאגט דער ראב״ד: בזמן הזה טאר מען בכלל נישט נעמען אזא עבד וואס וויל נישט מקבל זיין שבע מצוות, ווייל ס׳איז נישטא „יהרג מיד” און נישטא „מגלגלין”.
3) „ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”: דער רמב״ם אליין זאגט אז גר תושב איז נאר בזמן היובל. דאס מיינט אז די גאנצע הלכה — סיי „יהרג מיד”, סיי גר תושב — איז נישט נוגע בזמן הזה.
4) הלכות מלכים — כפיית שבע מצוות אויף אלע גוים: דער רמב״ם שרייבט אין הלכות מלכים אז משה רבינו האט מצווה געווען „לכפות כל באי עולם לקבל כל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג”. דער ראב״ד פרעגט: מיינסטו אלע גוים אין דער גאנצער וועלט? דער רמב״ם מיינט יא — נישט נאר אין ארץ ישראל. עס שטייט נישט אז מען דארף א בית דין דערפאר, אבער פראקטיש דארף זיין עפעס א „due process”.
דער מהות פון עבדות אין תורה
מען דארף נישט קוקן אויף תורה׳דיגע עבדות דורך דער לענז פון אמעריקאנער סאוטערן סלעיווערי. דער רמב״ם׳ס עבד איז א חלק פון דער משפחה — נישט ווי א זון, אבער א חלק פון דער סיסטעם.
א היערארכיע פון באלאנגען צום פאלק:
– איד — פולער חלק פון כלל ישראל
– עבד כנעני — א סוב-קאטעגאריע, חלק פון דער אידישער משפחה, מחויב במצוות ווי אשה
– גר תושב — א מינאריטעט מיט רעכטן, שומר שבע מצוות בני נח, מעג וואוינען אין ארץ ישראל, אבער נישט חלק פון כלל ישראל
– גוי שאינו שומר שבע מצוות — דעם דארף מען פארטרייבן, ס׳איז נישטא קיין אפציע צו בלייבן
גירות בעל כרחו: די איינציגע מאל וואס מען קען מגייר זיין „בעל כרחו” איז א קטן — מען איז מטביל אן עבד קטן על דעת בית דין, ווייל „זכין לאדם שלא בפניו” — ס׳איז א זכות צו זיין אן אידישער עבד, אזוי ווי ס׳איז א זכות פאר א קטן צו ווערן א איד.
פראקטישע נוגע׳דיגקייט בזמן הזה: בזמן הזה איז נישטא קיין דיני עבדות בכלל — שוין אין די צייטן פון רמב״ם איז עס נישט געווען פראקטיש. וואס מען האט היינט איז א מין „היסנה עמו” — א ביליגער ארבעטער מיט א תנאי, אבער ער קען ניגאשיעיטן, וואס מיינט ער איז בעצם נישט קיין עכטער עבד.
—
הלכה — גר שנתגייר — חיוב מילה און הטפת דם ברית
„גר שנתגייר לקהל ישראל חייב מילה תחילה. ומל כשהיה גוי — צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר.”
פשט:
א גר וואס וויל אריינקומען אין כלל ישראל דארף מילה אלס ערשטע זאך. אויב ער האט זיך שוין גע׳מל׳ט ווען ער איז נאך געווען א גוי, דארף מען הטפת דם ברית ביי דער גירות.
חידושים און הסברות:
1) דער לשון „קהל ישראל”: אין אנדערע מקומות (ווי „לא יבא ממזר בקהל ה׳”) מיינט „קהל” חתונה האבן / זיך משדך זיין. אבער דא זעט אויס אז דער רמב״ם מיינט פשוט „רוצה להתגייר” — ער וויל חסות תחת כנפי השכינה.
2) „חייב מילה תחילה”: דער חיוב מילה ביי א גר איז תחילה — ער קען נישט זאגן „איך וועל זיך מל׳ן שפעטער.” מילה איז א מעכב פאר גירות. דער חיוב ליגט אויף בית דין / די ממונים / מלכות ישראל.
3) וואס איז דער ענין פון הטפת דם ברית ביי א גר וואס איז שוין נימול? מצות מילה איז נישט בלויז א פיזישע אקט — עס איז א ברית, א דעקלאראציע פון ווערן א חלק פון כלל ישראל. ווען דער גוי האט זיך גע׳מל׳ט, איז עס בכלל נישט געווען לשם ברית מיט כלל ישראל. דעריבער דארף ער יעצט מאכן א ברית, און דער אופן איז דורך דם ברית.
—
הלכה — קטן שנולד כשהוא מהול
„קטן שנולד כשהוא מהול — צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני.”
פשט:
א קינד וואס ווערט געבוירן אן ערלה דארף מען פונדעסטוועגן מטיף זיין דם ברית אויפן אכטן טאג.
חידושים און הסברות:
1) חקירה — וואס איז דער יסוד פון ברית מילה? לויט דעם רמב״ם זעט אויס אז די ברית איז דאס ווערן א חלק פון כלל ישראל. דער נארמאלער אופן איז דורך אראפנעמען די ערלה, אבער ווען ס׳איז נישטא קיין ערלה, ווערט הטפת דם ברית דער „ימול” — דאס איז זיין ברית מילה.
2) דער כסף משנה׳ס טעם: דער כסף משנה זאגט אז הטפת דם ברית איז וועגן א ספק — אפשר איז דא אן ערלה כבושה (א פארבארגענע ערלה). לויט דעם איז עס ממש א ברית מילה מצד ספק.
3) אבער אן דעם טעם פון ספק, אויב מ׳זאגט אז עס איז ריין הטפת דם ברית, איז עס זייער אינטערעסאנט אז עס איז דוקא ביום השמיני — ווייל דאס ווייזט אז דאס איז זיין ברית מילה, נאר דער אופן איז דורך בלוט אנשטאט שניידן.
4) די תורה וויל צוויי זאכן: (1) מל׳ן די ערלה, (2) אריינקומען בברית ישראל דורך א מעמד פון דם — „בדמיך חיי.” נארמאלערהייט זענען ביידע צוזאמגעשטעלט, אבער ווען ס׳איז נישטא קיין ערלה, בלייבט דער דם-אספעקט אליין.
5) ראיה אז דם איז נישט בלויז א סייד-עפעקט: דער פסוק „בדמיך חיי” ווייזט אז דם ברית האט אן אייגענע באדייטונג אין דער כריתת ברית.
—
הלכה — אנדרוגינוס
„אנדרוגינוס — מי שנולד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה — צריך למולו ביום השמיני.”
פשט:
אן אנדרוגינוס וואס האט ביידע סימנים ווערט נימול אויפן אכטן טאג ווייל ער האט א זכרות.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס איז א פרוי פטור פון מילה? לויט דעם רמב״ם׳ס לשון זעט אויס אז דער טעם איז ווייל זי האט נישט קיין זכרות — נישט ווייל מילה איז א מצוה נאר אויף אן „איש.” ווייל ער זאגט אז אן אנדרוגינוס, וואס האט א זכרות, איז חייב.
2) רש״י׳ס שיטה: רש״י זאגט אז אנדרוגינוס איז א ספק. קשיא: פארוואס זאל עס זיין א ספק? ער האט דאך זיכער א זכרות — דארף מען דאך זיכער מל׳ן! אויב א פרוי וואלט געהאט א זכרות, וואלט דאס געווען אנדרוגינוס, און מ׳וואלט געדארפט מל׳ן. די שאלה בלייבט אפן.
—
הלכה — יוצא דופן
„וכן יוצא דופן — צריך למולו ביום השמיני.”
פשט:
א קינד וואס איז געבוירן דורך יוצא דופן (סיזעריען) ווערט אויך נימול אויפן אכטן טאג.
חידושים און הסברות:
דער רמב״ם שטעלט עס צוזאמען מיט אנדרוגינוס, וואס משמע אז עס איז נישט קיין ספק — ער איז ודאי חייב מילה בשמיני. אבער ביי מילה בשבת זאגט דער רמב״ם אז יוצא דופן איז נישט דוחה שבת, וואס קען אנדייטן אז ס׳איז דאך א ספק. מ׳דארף קוקן אין דער גמרא ווייל ס׳איז דא א סתירה.
—
הלכה — מי שיש לו שתי ערלות
„ומי שיש לו שתי ערלות — מולין שתיהן בשמיני.”
פשט:
איינער מיט צוויי ערלות שניידט מען ביידע אויפן אכטן טאג.
חידושים:
דאס איז א ראיה צו דעם וואס מ׳האט געזאגט ביי אנדרוגינוס — אז ווי לאנג ס׳איז דא א זכרות, איז מען חייב מילה.
—
הלכה — זמן המילה: ביום ולא בלילה
„אין מולין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנו בין שלא בזמנו, שנאמר ‘וביום השמיני׳ — ביום ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר — כשר.”
פשט:
מילה דארף זיין בייטאג, נאך נץ החמה. סיי בזמנו (יום השמיני) סיי שלא בזמנו. בדיעבד, פון עלות השחר איז כשר.
חידושים:
ס׳ווערט פארגליכן צו תפילה: לכתחילה דאוונט מען נאך נץ החמה, אבער בדיעבד פון עלות השחר איז מען יוצא. די זעלבע סטרוקטור איז דא ביי מילה.
—
הלכה — כל היום כשר למילה
„וכל היום כשר למילה. אף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום, שזריזין מקדימין למצוות.”
פשט:
א גאנצער טאג איז כשר, אבער ס׳איז א מצוה צו מקדים זיין פון וועגן זריזין מקדימין למצוות.
חידושים:
1) דער רמב״ם מיינט נישט אז מ׳דארף מל׳ן פאר קריאת שמע און תפילה — ער האט שוין פריער אויסגערעכנט זאכן וואס מ׳טוט אחר עלות השמש.
2) פראקטיש פירט מען זיך נישט אזוי אז מ׳מאכט די ברית גאר פריא — מ׳ווארט ביז נאך שחרית, ווען דער עולם קומט, ווען דער סנדק/רב איז גרייט. דער רמב״ם וואלט מסכים געווען אז ס׳איז א צייט וואס איז „שיינער” (מיט א גרעסערע עולם), און דאס איז א לעגיטימע סיבה צו ווארטן.
—
הלכה ח׳ — מילת עבדים דוחה שבת
„כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, כך מילת העבדים — סיי יליד בית סיי מקנת כסף — שנימולים לשמונה, אויך זייער מילה איז דוחה שבת.”
פשט:
מילת עבדים וואס ווערן נימול לשמונה (יליד בית) איז דוחה שבת פונקט ווי מילת בנים.
חידושים:
דער ספעציעלער פאל פון א יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה — וואו די מאמע האט זיך נישט גע׳טובל׳ט לשם שפחות פאר דער געבורט. אזא קינד וואלט אן דער טבילה געהאט א דין פון מקנת כסף. נאכדעם וואס די מאמע האט זיך יא גע׳טובל׳ט, באקומט דאס קינד רעטרואקטיוו א דין יליד בית (לויט א גמרא), און עס איז נימול לשמונה. אבער ווייל עס איז נישט א „גלאטע” יליד בית, איז עס אינו דוחה את השבת. דער ראב״ד מוטשעט זיך מיט דעם דין, און קריגט זיך מיט דער תוספות׳ס סוגיא אין דער גמרא.
—
הלכה ט׳ — קטן שנולד כשהוא מהול, בן שמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, שתי ערלות — אינם דוחים שבת
„קטן שנולד כשהוא מהול, מי שנולד בחודש השמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, מי שיש לו שתי ערלות — כולם נימולים ביום השמיני אבל אינם דוחים את השבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי להם.”
פשט:
אלע פאלן וואו עס איז דא א ספק אויף דער חיוב מילה ביום השמיני — מ׳מל׳ט יא לחומרא ביום השמיני, אבער עס איז נישט דוחה שבת.
חידושים:
1) דער כלל׳דיגער יסוד: ביי אלע דאזיגע פאלן איז דא א סיבה צו טראכטן אז דער חיוב פון „ביום השמיני ימול בשר ערלתו” איז נישט ודאי מתקיים. דער רמב״ם פסק׳נט לחומרא אז מ׳זאל יא מל׳ן ביום השמיני, אבער עס איז נישט גענוג צו דוחה זיין שבת.
2) נולד כשהוא מהול — עס איז דא א חיוב להטיף דם ברית, אבער דאס איז נישט גענוג פאר „ביום השמיני ימול בשר ערלתו” צו זיין דוחה שבת.
3) בן חודש השמיני — דאס קינד האט א דין נפל (מלשון שאינו חי), עס איז א ספק צו ער וועט סורווייוון, ממילא איז דער חיוב מילה א ספק.
4) יוצא דופן — א קינד געבוירן דורך סורדזשערי, איז נישט קלאר אז ער האט דעם דין פון יום השמיני.
5) אנדרוגינוס — עס איז א ספק, און מ׳איז מחייב מספק.
6) שתי ערלות — אינטערעסאנטע דיסקוסיע: מ׳קען פרעגן, די ערשטע ערלה איז דאך זיכער חייב? עס ווערט דיסקוטירט צו עס איז א ענין פון „יש ברירה” — מ׳ווייסט נישט וועלכע ערלה איז די ריכטיגע. עס ווערט אויך דערמאנט דער כלל „כל יתר כנטול דמי” — ווי א בהמה מיט פינף פיס, כאילו ער האט נישט קיין פיס. עס איז זיכער א מום, מ׳דארף נאר וויסן וויאזוי עס ארבעט.
[דיגרעסיע: עס ווערט דערמאנט אז היינט מיט אולטראסאונד קען מען אסאך פון די ספיקות אויסקלערן, אבער פראקטיש דארף מען פרעגן א רב.]
—
הלכה — מי שנולד בין השמשות
„מי שנולד בין השמשות, ספק בן יום ספק בן לילה, מונים מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני, ואינו דוחה את השבת מספק.”
פשט:
א קינד געבוירן בין השמשות — מ׳ציילט פון דער נאכט, ער ווערט נימול אויפן נײַנטן טאג (וואס איז ספק אכטער), און עס איז נישט דוחה שבת.
חידושים:
1) פארוואס מונים מן הלילה? אויב מ׳וואלט געציילט פון טאג, קען זיין אז מ׳מל׳ט בשביעי, וואס איז זיכער נישט גרייט (ווייל „חמרמרותא דיומא שביעאה” — עס איז א סכנה פאר דעם אכטן טאג). אבער דער עיקר טעם איז הלכה׳דיג: מ׳האט א ספק דאורייתא פון „ביום השמיני”, און מ׳מוז זיכער זיין אז מ׳איז יוצא.
2) דער ספק אויף בין השמשות — רבינו תם vs. גאונים: דער ספק פון בין השמשות אפליקירט אויך אויף דער מחלוקת צווישן רבינו תם און די גאונים וועגן ווען בין השמשות הויבט זיך אן. אפילו איינער וואס פסק׳נט ווי רבינו תם האט א ספק צו וועלכן פוסק צו גיין, און א ספק אויף א ספק איז אויך א ספק. ממילא, א קינד געבוירן א פאר מינוט נאך שקיעה — לויט דער לאגיק פון דער הלכה — קען מען נישט מל׳ן בשבת.
3) תרתי דסתרי: אויב מ׳זאגט אז עס איז ספק בין השמשות און מ׳מל׳ט נישט בשבת, וויאזוי קען מען נאך טון מלאכות דעמאלט? וויאזוי קען מען נאך מאכן א הפסק טהרה דעמאלט? עס איז טאקע א גרויסע פלא, אבער „אם לאו אין לך אלא מה שעיניך רואות” — מ׳מוז אנערקענען דעם סתירה.
—
הלכה — בן חודש השמיני, חכמת הרפואה, דין נפל
**„מי שנולד בחודש השמיני קודם שתגמר ב
ריתו — דינו כנפל. אם נולד גמור בשערו ובציפורניו ואמו אומרת שהוא בן שבעה שאינו תם — נימול.”**
פשט:
א קינד געבוירן אין אכטן חודש האט א דין נפל. אבער אויב ער איז פולשטענדיג (מיט האר און נעגל) און די מאמע זאגט ער איז א זיבעלע וואס האט זיך אויפגעהאלטן — ווערט ער באהאנדלט ווי א לעבעדיגע קינד.
חידושים:
1) דער יסוד פון חז״ל׳ס חכמת הרפואה: חז״ל האבן געקוקט לויט זייער מעדיצינישע פארשטאנד אז א קינד קען סורווייוון אויב ער ווערט געבוירן אין זיבעטן חודש, אבער נישט אין אכטן חודש. אויב א קינד ווערט געבוירן אין אכטן חודש געזונטערהייט, זאגט מען אז ער איז א „זיבעלע וואס איז ארויסגעקומען שפעט” — פונקט ווי א מאמע קען טראגן מער ווי ניין חדשים.
2) „אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה” — דאס איז דער כלל: אויב ער איז נישט א זיבעלע, איז ער א נפל.
3) דער דין פון נפל לענין שבת: אזא קינד וואס מ׳ווייסט נישט צו ער קען סורווייוון — חז״ל האבן מורא געהאט אים צו ארומרוקן ווייל מען קען מאכן ערגער די סכנה. ער האט א דין ווי א גוסס — מ׳רירט אים נישט צו, ער איז ווי מוקצה, ווייל ער הייסט נישט א זיכערע קינד.
—
הלכה — בן שמונה: נחשב כאבן
„הרי זה בן שמונה ודאי… נחשב כאבן ואסור לטלטלו… אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה.”
פשט:
א קינד וואס ווערט געבוירן אין אכטן חודש, ווען מען זעט אויף זיין גוף אז ער איז נישט געזונט (נישט קיין גוטע האר, אברים נישט שלם), ווערט באטראכט ווי א שטיין און מען טאר אים נישט טראגן/באוועגן. דער רמב״ם ערקלערט: „שלא יראו ולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר” — ער האט נאך געדארפט חדשים אין מוטערלייב.
חידושים:
1) „אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה” — וועמענ׳ס סכנה? די מאמע מעג אים שטילן, אבער נישט צוליב סכנה פאר דעם קינד, נאר צוליב סכנה פאר די מאמע (ווייל זי דארף באפרייט ווערן פון מילך). דאס איז א וויכטיגע נקודה: דער קינד אליין האט שוין א דין אז ער קען נישט סורווייוון, דערפאר איז די סכנה-היתר נאר פאר די מאמע׳ס צד.
2) פארגלייך צו אינקובעיטאר: חז״ל האבן מורא געהאט אזא קינד צו באוועגן ווייל מען קען ערגער מאכן די סכנה — ענלעך צו א גוסס וואס מען טאר נישט צורירן. אבער דער טעם איז נישט ווייל ער איז א גוסס, נאר ווייל ער איז מוקצה — ער האט א דין אבן אין הלכות שבת.
3) קריטישע קשיא אויף דעם דין „נחשב כאבן”: אויב עס איז שוין אמאל פארגעקומען אז א בן שמונה האט סורווייווד דרייסיג טעג („שהה שלשים יום הרי זה ולד של קיימא”), פארוואס זאל מען בכלל זאגן אויף א קינד „נחשב כאבן”? דורך אים געבן דעם סטאטוס „כאבן” לייגט מען אויף אים א גזירת דין מות — מען באהאנדלט אים נישט, און דערפאר שטארבט ער. עס ווערט אנערקענט אז דאס איז א הויכע סטאטיסטישע ריאליטי אז ער וועט שטארבן, אבער דער עצם דין קען פראקטיש פארשלימערן דעם מצב.
4) היינטיגע פסק: היינט צו טאגס פסק׳ענען רבנים נישט די הלכה כמות שהיא, ווייל אזוי לאנג ווי מען קען ראטעווען דעם קינד, איז דא א חיוב פון פקוח נפש צו טון וואס מען קען. דאס איז פשוט און נישט קיין ספק. די מציאות פון חז״ל׳ס צייטן איז נישט אונזער היינטיגע ריאליטי.
5) דער חילוק צווישן בן שבעה און בן שמונה: דער גרעסטער חילוק איז אז ביי א בן שמונה האט די מאמע נישט געהאט צייט צו געבן די השפעה (נוטרישמענט/ענטוויקלונג), און דערפאר איז ער „נחשב כאבן.”
—
הלכה — בן שבעה: ולד של קיימא
„מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, אם נולד שלם, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת.”
פשט:
א קינד געבוירן אין זיבעטן חודש, אויב ער איז געזונט, איז ער א לעבנספעיקע קינד און מען מל אים בשבת (ביום השמיני).
—
הלכה — ספק בן שבעה ספק בן שמונה
„ספק בן שבעה ספק בן שמונה — מלין אותו בשבת.”
פשט:
אויב עס איז א ספק צווישן בן שבעה און בן שמונה, מל׳ט מען אים בשבת.
חידושים:
1) מה נפשך סברא: אויב ער איז א בן שבעה און שלם — איז מילה ביום השמיני דוחה שבת. אויב ער איז א בן שמונה — איז ער כאבן, און דאס שניידן איז נישט קיין מתקן, נאר סתם חיתוך בשר, וואס איז נישט חייב בשבת.
2) אינטערעסאנטע לאגישע נקודה וועגן מתקן/מקלקל: דער רמב״ם זאגט „מחטך בשר סתם איז נישט קיין מלאכה” — נישט ווייל ס׳איז מקלקל, נאר ווייל סתם שניידן פלייש איז גארנישט. דאס איז אן אנדערע מהלך ווי צו זאגן ס׳איז מקלקל (ווי ביי חובל וואס איז פטור ווייל ס׳איז מקלקל).
3) לאגישער פאראדאקס: פון דעם טאטנ׳ס פערספעקטיוו — ער ווייס נישט וואס ער האט יעצט געטון. ער האט אדער געמאכט א ברית מילה (מתקן), אדער סתם א שנייד (גארנישט). אויב ער האט א חיוב דאס צו טון (ווייל ספיקא דאורייתא לחומרא), איז דאך דער מעשה אוודאי א מתקן — ווייל ער טוט עס מחמת א חיוב. ווי קען מען זאגן ס׳איז „סתם א שנייד” ווען דער מענטש טוט עס מחמת א הלכישע חיוב?
—
הלכה — הוציא עובר ראשו בין השמשות
„הוציא עובר ראשו ולא יצא רובו בין השמשות” — אויב דער קאפ איז ארויס בין השמשות ערב שבת, אבער דער רוב גוף איז ארויס שבת — „מלין אותו בשבת” (מען רעכנט עס ווי ער איז געבוירן בין השמשות).
חידושים:
1) ראשו כולו: דער קאפ ארויסקומען איז שוין ווי די גאנצע לידה — „כולו כראשו דמי”. דער קאפ איז דער עיקר פון לידה, ווייל דאס איז ווען עס הויבט זיך אן דער זמן הסכנה פון לידה.
2) בין השמשות ערב שבת: יעדע אינגל געבוירן בין השמשות ערב שבת ווערט געמל׳ט זונטאג (יום התשיעי), ווייל אפשר איז בין השמשות נאך געווען פרייטאג, און דעמאלט וואלט יום השמיני געווען שבת, אבער ווייל ס׳איז א ספק, מל׳ט מען נישט שבת. דער חידוש דא איז אז אפילו ווען דער רוב גוף איז ארויס שבת, ווייל דער קאפ איז שוין ארויס בין השמשות, רעכנט מען עס ווי א ספק.
—
הלכה — מילה שלא בזמנה: דוחה יו״ט שני אבער נישט יו״ט ראשון
אלע ספק-פאלן (מילה שלא בזמנה) זענען נישט דוחה שבת און נישט דוחה יו״ט ראשון, אבער יא דוחה יו״ט שני של גלויות (וואס איז נאר דרבנן). א ספיקא דאורייתא גייט דוחה זיין א דרבנן.
חידוש וועגן ראש השנה:
„ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני” — ביי ראש השנה איז דער צווייטער טאג נישט אין דער קאטעגאריע פון יו״ט שני של גלויות. ראש השנה׳ס צוויי טעג האבן א דין פון „כיום אחד” — עס איז א חיוב גמור (נישט בלויז א מנהג/דרבנן ווי יו״ט שני של גלויות), און דערפאר גייט א ספק מילה נישט דוחה זיין קיינעם פון ביידע טעג ראש השנה.
למדנ׳ישע שאלה וועגן ספק ספיקא:
וואס איז ביי א ספק ספיקא — למשל א יוצא דופן וואס איז געבוירן געווארן ספק בין השמשות — צי מילה איז דוחה יום טוב שני. דער צד איז: א ספק דאורייתא איז חשוב גענוג דוחה צו זיין א דרבנן, אבער ביי צוויי ספיקות ווערט עס אליין א דין דרבנן, און דעמאלטס איז דא א מקום להקל אז מילה איז נישט דוחה. די שאלה בלייבט אפן.
—
הלכה — חולה אין מלין אותו עד שיבריא
„חולה אין מלין אותו עד שיבריא. אין מלין אותו מעת שיבריא מחליו עד שבעת ימים מעת לעת, ואחר כך מלין אותו.”
דערנאך ברענגט דער רמב״ם פאלן פון חלתה חמה (פיבער/גאנצע-גוף מחלה) לעומת כאב לו עינו (לאקאלע מחלה). ביי חלתה חמה ווארט מען זיבן טעג נאכן אויסהיילן; ביי כאב לו עינו — מלין אותו מיד ווען ער ווערט געזונט, אן ווארטן זיבן טעג.
פשט:
א קראנקע קינד מעג מען נישט מל׳ן ביז ער ווערט געזונט. נאכן געזונט ווערן פון א גאנצע-גוף מחלה ווארט מען זיבן טעג; ביי א לאקאלע מחלה (ווי אן אויגן-ווייטאג) מל׳ט מען גלייך ווען ער ווערט געזונט.
חידושים:
1) דער יסוד פון ווארטן — פראקטיש, נישט א דין אין „חולה”: דער גרונט פארוואס מען ווארט איז נישט ווייל ער האט א הלכתישן סטאטוס פון „חולה” (ווי א חולה פטור פון סוכה אדער קריאת שמע), נאר עס איז א פראקטישע סכנה-זאך — מילה איז שווער אויפן גוף, און מ׳טאר נישט צולייגן א סכנה אויף א שוואכן גוף. דאס איז דער חילוק: ביי סוכה איז דער חולה פטור ווייל ער איז א חולה; ביי מילה איז דער חולה נישט ראוי למולו ווייל מילה אליין קען אים שאדן.
2) חלתה חמה vs. כאב לו עינו — דער חילוק: רש״י׳ס שיטה: ביי כאב לו עינו — „פסקי עינו וירפאו” — ווען דאס אויג ווערט געזונט, איז דער גאנצער גוף נישט אפגעשוואכט געווען, דעריבער דארף מען נישט ווארטן זיבן טעג. ביי חלתה חמה איז דער גאנצער גוף שוואך און דארף צייט צוריקצוכאפן זיינע כוחות. אבער אפילו בעת דער אויגן-מחלה, כל זמן ער איז נאך קראנק, מל׳ט מען נישט — ווייל עס שטערט און עס איז אביסל מסוכן. נאר דער חילוק איז נאכן אויסהיילן.
3) ירוק ואדום ביותר — נישט חולי, נאר נאטירליכע אנטוויקלונג: דער רמב״ם ברענגט אז א קינד וואס איז ירוק (בלאס/געלבליך) ווארט מען עד שיפולו בו דמים — ביז ער באקומט מער בלוט און ווערט רויטליך. א קינד וואס איז אדום ביותר ווארט מען עד שיבולע בו דמו — ביז זיין בלוט בארואיגט זיך. דאס איז בכלל נישט קיין חולי — עס איז א נארמאלער טייל פון א בעיבי׳ס אנטוויקלונג. היינט רופט מען עס „בילירובין טעסט” — א נאמבער אין בלוט וואס נעמט צייט ביז עס נארמאליזירט זיך. געווענליך ביים אכטן טאג איז עס שוין גענוג ביי געזונטע קינדער, אבער נישט אלעמאל.
[דיגרעסיע: ספירת העומר פאראלעל — עס ווערט פארגליכן צו ספירת העומר: די אידן זענען ארויס פון מצרים ווי א ניי-געבוירענער בעיבי, נאך „געל,” און מ׳האט געדארפט ווארטן זיבן וואכן ביז „נולדו בהם דמיו.”]
—
הלכה — סכנת נפשות דוחה את הכל
„וצריך להזהר בדברים אלו הרבה… שסכנת נפשות דוחה את הכל. ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להשיב נפש אחת מישראל לעולם.”
חידושים:
1) צוויי אופנים אין רמב״ם׳ס טעם: מ׳קען פארשטיין דעם רמב״ם אויף צוויי אופנים: (א) דאס איז דער אלגעמיינער כלל פארוואס סכנת נפשות דוחה אלע מצוות — ווייל א נשמה איז אומצוריקברענגליך. (ב) דער רמב״ם מיינט עס מער ספעציפיש לגבי מילה — מילה איז נישט א דבר האבוד, מ׳קען עס טון שפעטער; אבער א נפש איז א דבר האבוד.
2) פארגלייך צו „חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”: ביי שבת איז יעדע שבת וואס מ׳האט נישט געהיט א דבר האבוד (די שבת איז אוועק). ביי מילה לויטן רמב״ם איז עס נישט אזוי — מילה בלייבט דא, מ׳קען עס נאכהאלן, עס איז נישט קיין דבר האבוד.
3) ראב״ד׳ס שיטה — יעדן טאג עומד בחיוב כרת: דער ראב״ד האלט אז יעדן טאג וואס מ׳איז נישט נימול איז מען עומד בחיוב כרת (אויב במזיד). דאס וואלט געמאכט אז יעדער טאג פארשפעטיגונג איז א דבר האבוד. אבער אפילו דער ראב״ד שטימט צו אז מ׳דארף ווארטן ביי סכנה — ער זאגט נישט אז יעדע מינוט וואס מ׳האלט אפ איז אן אומפארריכטבארער הפסד, ווייל עס וועט מתוקן ווערן נאכדעם וואס מ׳איז מקדים די רפואה.
—
הלכה — אשה שמלה בניה ומתו מחמת מילה
„אשה שמלה בנה הראשון ומת מחמת המילה שכשלו כוחו, וחזרה ומלה השני ומת מחמת מילה, בין מבעלה זה בין מבעל אחר — הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינה לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.”
פשט:
אן אשה וואס האט געמל איר ערשט קינד און ער איז געשטארבן פון דער מילה ווייל זיין כח איז געפאלן, און דאס זעלבע איז געשען מיטן צווייטן קינד — סיי פונעם זעלבן מאן, סיי פון אן אנדערן מאן — זאל זי נישט מל זיין דעם דריטן קינד בזמנו, נאר זאל ווארטן ביז ער וואקסט א ביסל און באקומט מער כח.
חידושים:
1) ביאור „שכשלו כוחו”: דער לשון פונעם רמב״ם „מת מחמת המילה שכשלו כוחו” איז מדויק — עס מיינט נישט אז דאס קינד איז געשטארבן אין דעם רגע פון דער מילה (למשל פון א בלוטונג אדער אן אקסידענט פון א שלעכטן מוהל), נאר אז דאס קינד איז שוואכער געווארן נאך דער מילה — ער האט געכאפט א פיבער, זיין כח איז אוועק, און דערנאך איז ער געשטארבן. דאס איז א מיתה וואס מען קען צושרייבן צו דער שוואכקייט פונעם קינד אליין, נישט צו א טעות פונעם מוהל. דער חילוק איז וויכטיק: ווען עס איז בלויז געווען א שלעכטע מילה (צופיל בלוטונג, א נישט-גוטער מוהל), קען מען זאגן אז מיט א בעסערן מוהל וועט עס נישט פאסירן. אבער ווען דאס קינד איז געשטארבן פון „שכשלו כוחו” — דאס ווייזט אויף א פראבלעם מיטן קינד׳ס נאטור/גוף, נישט מיטן פראצעדור.
2) צוויי מאל איז שוין א חזקה לענין פיקוח נפש: פארוואס ווארט מען נישט ביז דריי מאל (ווי א רעגולערע חזקה), נאר שוין נאך צוויי קינדער שטעלט מען אפ? לענין פיקוח נפש איז צוויי שוין גענוג צו מאכן א ספק. איין קינד קען מען נאך זאגן עס איז געווען א מקרה — די מאמע האט עפעס געגעסן, אדער אן אנדער צופעליקע סיבה וואס האט געמאכט דאס קינד שוואך. אבער ווען צוויי קינדער שטארבן, מאכט עס שוין א ספק אז עס איז א סיסטעמאטישע פראבלעם. און ספק פיקוח נפש דוחה — מען דארף נישט ווארטן אויף א פולע חזקה פון דריי, ווייל ביי פיקוח נפש גייט מען לקולא.
3) „בין מבעלה זה בין מבעל אחר”: דער רמב״ם שטעלט קלאר אז עס מאכט נישט אויס צי ביידע קינדער זענען פונעם זעלבן טאטע אדער פון צוויי פארשידענע מענער — דאס ווייזט אז דער חשש איז אז עס קומט פון דער מאמע׳ס צד (א ירושה׳דיקע שוואכקייט), נישט פונעם טאטע׳ס צד.
4) „עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו”: דער רמב״ם גיט נישט קיין ספעציפישע צייט ווען מען זאל מל זיין — ער זאגט בלויז „ביז ער וואקסט א ביסל און באקומט כח.” עס בלייבט אן אפענע פראגע וואס די פראקטישע הגדרות זענען — ווען זעט מען אז ער איז שוין שטארק גענוג. דער רמב״ם לאזט עס אלס א כללי׳דיקע הדרכה: אז מען זעט אז ער איז מיד/שוואך, דארף מען ווארטן.
—
סיום
עד כאן הלכות מילה פרק א׳ — דערמיט ווערט אפגעשלאסן דער ערשטער פרק פון הלכות מילה אינעם רמב״ם.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה – פרק א׳, הלכה א׳: מצות עשה שחייבים עליה כרת
הקדמה – קישור למצות מילה
Speaker 1:
א גוטן, מיר לערנען הלכות מילה, און דאס איז די לעצטע חלק פון ספר אהבה פון דער רמב״ם, מצוות מילה. זאגט דער רמב״ם, מצוות מילה איז גאנץ קורצע הלכות, דריי פרקים.
זאגט דער רמב״ם, מיר זאלן יעצט קאנעקטן די מילה מיט אונזער קאמפיין און אונזער איווענט. מיר האלטן יעצט די טעג אינמיטן שאפן געלט פאר אונזער בית המדרש, אז מיר זאלן קענען ווייטער ממשיך זיין צו להגדיל תורה ולהאדירה. און אונזער גרויסער ספאנסער, הרבני הנגיד ר׳ יואל ווערצבערגער, מעטשט אלע פאנדס וואס מענטשן צאלן. דאס הייסט אז די געלט וואס איר האט יעצט, איר געבט דארטן 360 דאלאר, קומט עס ארויף צו דארטן 700 עפעס. האבן מיר געוואלט די געלעגנהייט, מיר ווארטן אויף ענקער שטיצע, און אויך צו פארשפרייטן אונזער שיעור און מזכה זיין נאך אידן.
שוין, וויאזוי מיר קענען עס ממשיך זיין צו הלכות מילה, און מיר לערנען און מיר וועלן זען אפשר סוף, סוף פון די רעקארדינג, וועלן מיר זען אז ס׳שטימט מיט די פרק. אבער געלט קען אייביג שטימען, און “אם אין קמח אין תורה”.
סיכום הקודם – דריי חיובים במילה
Speaker 1:
שוין, מיר זענען געווען ביים לערנען אז ס׳איז דא צוויי חיובים בעצם פון מילה: ס׳איז דא א חיוב על האב למול את הבן, ס׳איז דא א חיוב על הבית דין למול בני ישראל, מיר האבן גערעדט וועגן דעם וויאזוי ס׳ארבעט, און א דריטער חיוב, וויאזוי אויב איינער האט נישט גע׳מל׳עט געווארן, דארף ער זיך אליינס מל׳ן.
סאו דאס איז זייער ענליך וואס ס׳איז דא אין הלכות תלמוד תורה: ס׳איז דא א חיוב פאר א מענטש צו אויסלערנען זיינע זון, ס׳איז דא א חיוב, ס׳איז דא ממש א חיוב בית דין צו לערנען מיט תלמידים, ס׳איז דא א חיוב פאר די רבנים און חכמים צו לערנען מיט תלמידים, און מי שלא למדו אביו דארף זיך אליינס לערנען.
און אזוי ווי יעדער איינער פארשטייט ביי מילה, דער מנהג איז אז מ׳צאלט געלט, מ׳צאלט ממש, ס׳איז דא א שאלה וועגן דעם, פאר די מוהל זאל צאלן. דאס איז אזוי ווי די מילה איז אזוי ווי די לימוד התורה בגוף, וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות ברכת המזון, “ברית ותורה”, ברית איז קודם צו תורה. סאו ברית איז דאס וואס מ׳טוט מיט די גוף, מ׳ברענגט געלט, דאס איז ברענגט ארויס אז מ׳זאל קענען לערנען תורה.
דא ברענג איך אריין אן אנדערע פשט, איינער וואס “מי שמוצא לבו ערל”, איינער וואס טרעפט אז זיין הארץ איז ערל, ער זאל צוהערן פון די שיעורי תורה, אין די שיעורים און די אנדערע שיעורים פון ר׳ יצחק, איז דא אין מלטה וואס אלעס איז א וואוילע זאך, אבער “ארפכין לא סגיא”.
הלכה א׳ – מצות עשה שחייבים עליה כרת
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, פרק א׳, הלכות מילה, מצות עשה אחת, דאס איז די מצות עשה וואס דער רמב״ם גייט ברענגען די פסוק וואס שטייט אין די תורה אז מ׳זאל זיך מל׳ן, והיא למול את הזכרים ביום השמיני, צו מל׳ן די זכרים די אכטע טאג פון געבורט. און דאס איז א זאך דא, די גלחים קומען און זיי גייען מבטל זיין די מצוה.
זאגט דער רמב״ם אין די ערשטע פרק, זאגט דער רמב״ם, מילה איז א מצות עשה שחייבים עליה כרת, ס׳איז א מצות עשה און מ׳איז חייב אויף דעם כרת. געווענליך, כרת איז א הארבע זאך, ס׳איז אויף א מצות עשה, נישט אלע מצות עשה האבן כרת, די קרבן פסח דאכצעך האט כרת און מילה, די פאר זאכן, אבער מילה איז אזא הארבע מצות עשה שחייבים עליה כרת, שנאמר, ברענגט ער די פסוק, “וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו”, זאגט די תורה, “ונכרתה הנפש ההיא”, ווער ס׳גייט זיך נישט מל׳ן, וועט אים די נפש דורכגיין כרת.
דיסקוסיע: פארוואס הייבט דער רמב״ם אן מיט כרת?
Speaker 2:
זייער גוט. סאו, מיר האבן געלערנט אז ספר אהבה איז עלף מצוות, אויב איך געדענק, אלע פון זיי זענען מצוות עשה, און די לעצטע איז די מצוה. געווענליך ביי די רמב״ם ביי א מצוות לא תעשה הייבט ער אן “אסור כך, ומי שעובר”, און דא איז עס אביסל אינטערעסאנט, ווייל ס׳שטייט “מצות עשה שחייבים עליה כרת”, כביכול דו ווייסט שוין אז ס׳איז דא מצוות. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז נישט אזוי ווי דער רמב״ם געווענליך לייגט ער אראפ פאר איינער וואס ווייסט גארנישט. ניין, ער וויל אונז זאגן אז ס׳איז הארבער לכאורה ווי אלע אנדערע וואס מיר האבן געלערנט אין די רמב״ם. ער וויל אויך זאגן די עונש כרת, וואס פארוואס זאל דער רמב״ם דאס דארפן זאגן? און כרת איז דא אויף מיינעך זעקס און דרייסיג זאכן. ער גייט שפעטער מער מאריך זיין וועלכע חיוב כרת. אבער חוץ צוויי מצוות עשה, פסח און מילה, זענען די איינציגסטע מצוות עשה וואס האבן כרת, אזויווי דו האסט געזאגט.
Speaker 1:
און לכאורה ס׳מאכט סענס, ווייל דאס איז אזויווי, מילה פארשטייט יעדער איינער, ס׳איז יסוד פון אידישקייט, א איד דארף האבן א ברית, און די זעלבע זאך פסח, ס׳זעט אויס אזויווי א בריאה חדשה, די יציאת מצרים, און ס׳איז א וואונדער אויף דעם. אויך ביידע זענען אביסל פרי-דעיט די תורה, כביכול, אברהם אבינו האט שוין גע׳מל׳ט, דאס איז א הקדמה צו די תורה, און די אידן ברענגען א קרבן פסח אין פסח מצרים נאך פאר אלעס הייבט זיך אן, און דארט שטייט שוין די “ונכרתה” ביי ביידע פלעצער.
Speaker 2:
אמת. מ׳קען זאגן אז ס׳געט ארויס די בעיסיק אידישקייט, אין דעם איז עס זייער וויכטיג. פסח איז נישט קיין ברית, אבער יא, חתירה קודם. ס׳שטייט יא, דם פסח ודם מילה.
Speaker 1:
אה, ס׳איז געווען קאנעקטעד. אקעי, גוט.
הלכה א׳ (המשך) – אויף וועמען ליגט די מצוה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, אויף וועם ליגט די מצוה? ווער איז דער וואס טוט די מצוה? מצוה על האב למול את בנו. די מצוה איז אויף דער טאטע צו מל׳ן זיין זון. ועל הרב למול את כל עבדיו. אונז האבן געלערנט אז אויך, דער רמב״ם גייט באלד זאגן, אז נישט נאר אויף די קינדער, אויך אויף די עבדים וואס ווערן געבוירן ביי א מענטש אין שטוב, אדער מיר וועלן זען פונקטליך שפעטער די דיטעילס ווען אן עבד דארף מען מל׳ן, איז א חיוב על הרב, אויף דער אייגנטומער פון די עבדים, אויף דער האר. אזוי ווי ס׳שטייט אין פסוק “יליד בית ומקנת כסף”. אדער אן עבד וואס איז געבוירן ביי דיר אין שטוב פון א שפחה, אדער מקנת כסף, אן עבד וואס מ׳האט געקויפט, דארף דער בעל הבית מל׳ן.
דיסקוסיע: פון וואנען קומט דער חיוב מילת עבדים?
Speaker 2:
אקעי, גוט. אבער, די סיבה איז דאך פשוט, ווייל אן עבד וואס קומט אריין צו אן אדון ווערט ער יעצט מחויב אין אלע מצוות. און ער ווערט מחויב אין אלע מצוות אזוי ווי א פרוי, און מצות מילה איז מחויב אויף יעדן איינעם, אויסער איינער וואס איז נישט שייך ביי אים, איינער וואס האט נישט קיין… ווען א פרוי וואלט ווען יא געווען שייך מצות מילה, וואלט זי אויך געווען חייב כרת, איך גלייב אז זי איז קיינמאל נישט חייב כרת. קרבן פסח איז טאקע אויך די מצוה וואס מ׳דארף נישט מאכן. אבער על כל פנים, הגם אן עבד האט א דין ווי אן אשה, אבער ס׳איז דאך שייך ביי אים מצות מילה.
Speaker 1:
רייט, באט איך ווייס נישט צו ס׳איז וועגן דעם. דו קענסט זאגן אזוי, אז נישט, קודם כל, אן איש, למשל א כהן, ווען ער ווערט א גדול, ער איז אלט דרייצן, האט ער אליין א חיוב זיך צו מל׳ן. איך ווייס נישט צו אן עבד האט אליין א חיוב זיך צו מל׳ן. ס׳איז דא א חיוב… ס׳שטייט אזוי?
Speaker 2:
“חיוב על הרב”.
Speaker 1:
יא, אזוי ווי א בנו.
Speaker 2:
איך קען דיר נישט זאגן. די חיוב אויף דער רב קומט מסתמא פון דעם וואס דער עבד איז מצווה.
Speaker 1:
ניין, ס׳קען זיין פונקט פארקערט. אפילו ביי דער בן, די חיוב פון דער בן קומט פון דעם וואס דער טאטע איז מצווה.
Speaker 2:
ניין, מיר וועלן זען שפעטער אז נישט.
Speaker 1:
וועסטו זען?
Speaker 2:
מ׳וועט זען. עבר עליו אדוניו ולא מלו… ס׳מיינט נישט אז ס׳איז דא א חיוב אויף אן עבד זיך צו מל׳ן ווייל ער איז א איד. ס׳איז פארט פון ווערן א איד. ס׳איז אן אנדערע זאך. א מענטש איד וואס האט אן עבד דארף ער מל׳ן זיין עבד, און ס׳איז אזוי ווי שטייט מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח וכו׳. ס׳איז א חיוב אויף די אדון. ס׳איז ענליך צו דעם וואס א טאטע האט א חיוב אויף זיינע קינדער. איך וויל נישט זאגן אז ס׳איז א חיוב פון דער עבד ווייל ער איז מחויב במצוות וכו׳. איך וויל זאגן אז ס׳איז עפעס אן עקסטערע זאך. א איד האט אן עבד, דארף ער זיך מל׳ן. איך האב נישט קיין ראיה, איך זאג נאר לפי עניות דעתי.
Speaker 1:
אקעי, לאמיר זען. מ׳רעדט דאך אז מ׳וועט זען אין פארשידענע הלכות וואו מ׳קען זען אז ס׳איז טאקע דא די שפאלט.
הלכה א׳ (המשך) – עבר האב ולא מל
Speaker 1:
“עבר האב או האדון ולא מל אותם” – דער טאטע אדער דער אדון האט נעגלעקטעד, ער האט עס נישט געטון, נישט גע׳מל׳ט. האט ער מבטל געווען א מצוות עשה, “אבל אינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בו לעצמו”. דער “ונכרתה” שטייט אויף די “הנפש ההיא”, אויף דער זכר וואס ווערט נישט גע׳מל׳ט. ס׳איז נישטא קיין כרת אויף די… ס׳איז אינטערעסאנט. דו האסט דא אזוי, דער מענטש אויף וועמען ס׳איז חל די חיוב און די כרת, און נאכדעם האסטו ווער האט די חיוב צו טון די מעשה המצוה.
אצינד, וואלסטו געקענט טייטשן קלוג אז די פסוק זאגט פאר די טאטע, “טאמער דו וועסט נישט מל׳ן דיין זון, וועט דיין זון נכרת ווערן”. ס׳שטייט נישט ממש אזוי, אבער אז ס׳שטייט אזוי, קען עס זיין די טאטע׳ס פאולט אפילו, אבער ער באקומט די כרת, אדער שפעטער מוז ער זען. ס׳איז נישט ממש אזוי. מ׳וועט נאך זען וועגן די כרת. איך זאג נאר וואס מ׳וואלט געקענט טראכטן וויבאלד ס׳שטייט אין פסוק.
אבער ביז דערווייל, די ערשטע הלכה, אזוי ווי אלעמאל די ערשטע הלכה, זאגט דער רמב״ם פשוט וואס איז די עיקר מצוה און וואס איז די עונשים, אזוי גייט עס געווענליך אין אנהייב.
הלכה א׳ (המשך) – חיוב בית דין
Speaker 1:
“ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד בזמנו”. די בית דין איז מצווה, אויסער די טאטע און די אדון, איז די בית דין אויך מצווה צו מל׳ן די בן אדער די עבד וואס די טאטע אדער די אדון האט נישט געטון די מצוה. אבער ס׳שטייט “בזמנו”. אויב ער איז געווען געבוירן, אבער יום השמיני האט נישט די טאטע געטון, זאלן זיי שוין קיינמאל נישט מעגן טון?
Speaker 2:
געלעגנהייט ווי לאנג ער וויל. אבער די עבדים ווייסן נישט ווען איז די חיוב. איך מיין אז זיי האבן נישט קיין שפעטער לערנען. אויב ער ווערט געבוירן איז אויך באדערט אדער נישט.
Speaker 1:
ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם. די בית דין זאל נישט איבערלאזן… דא זעסטו אביסל אזויווי דו האסט געזאגט. אזויווי עבדי ישראל באלאנגט אויך צו האבן א מילה, נישט ווייל ער איז אליין א דין ישראל.
בית דין מצווה, אויסער די חיוב וואס איז דא אויף א מענטש אויף זיינע קינדער און אויף זיינע עבדים, איז דא א מצוה אויף די בית דין צו מאכן זיכער אז ביי אידן איז נישטא קיין ערלים.
דיסקוסיע: וויאזוי טוט עס די בית דין?
Speaker 2:
אקעי, וויאזוי טוט עס די בית דין? בית דין גייט און קען מל׳ן אנשטאט אויב דער מענטש האט נישט אליין גע׳מל׳ט זיין קינד. אבער וויאזוי טוט מען עס? הייבט זיך אן א שאלה, מ׳דארף צווינגען?
Speaker 1:
יא, בית דין… ווען איז עס די טאטע? איז עס אן ענין פון רצון? דער טאטע וויל, אבער אויב נישט, וואס איז די ענין?
הלכה ב׳ – אין מלין שלא מדעתו
Speaker 1:
גייט דא דער רמב״ם זאגן די הלכה: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו. מ׳גייט נישט, ס׳איז נישטא אזא זאך אז מ׳זאל מל׳ן א צווייטן מענטש׳ס זון שלא מדעתו. אלא אם כן עבר ונמנע למולו, נאר ער איז עובר געווען און ער האט זיך צוריקגעהאלטן און ער האט בכלל נישט גע׳מל׳ט, דעמאלטס בית דין מלין אותו בעל כרחו.
וואס מיינט צו זאגן? ס׳טייטש, ווי לאנג ס׳איז נאך אין די אכט טעג? ביז ס׳ווערט נאכט פון די אכטע טאג? אדער ווען די אכטע טאג איז שוין אדורך געגאנגען? דער רמב״ם מיינט צו זאגן, זאלסט נישט מיינען אז אויב ס׳שטייט, פשוט טייטש, אויב ס׳שטייט אז בית דין איז מחויב, אפשר שטייט אז בית דין גייט ארום אין די פלעצער וואו ס׳איז דא קינדער פון אכט טעג און זיי גייען מל׳ן יעדן איינעם. ניין, די עצם בעט מען די טאטע זאל מל׳ן, אדער מ׳ווארט אז ער זאל מל׳ן, און נאכדעם די בית דין טוט עס, ווייל זיי האבן מהלכים, איך ווייס נישט. אבער די פוינט איז, טאמער א מענטש איז אן עובר, דעמאלטס די בית דין…
Speaker 2:
די בית דין איז נאר דא צו בידוע, אויב די טאטע האט עס נישט געטון. אבער מ׳טוט עס נישט לכתחילה. ס׳איז נישט אז ס׳איז דא א… אז ווער ס׳וויל קען, און די טאטע האט נאר פשוט א גרעסערע חיוב. קען מען טראכטן, ווער האט די חיוב צו מל׳ן די קינד? אדער די טאטע אדער די בית דין? זאגט ער ניין, די טאטע האט די חיוב. אויב די טאטע האט נישט געטון זיין חיוב, דעמאלט הייבט זיך אן א זאך אויף די בית דין, אז די בית דין האט… ס׳איז א עבירה.
הלכות מילה פרק א׳ — חיוב מילה: טאטע, בית דין, און דער מענטש אליין
הלכה ב׳ (המשך) — “בית דין מלין אותו בעל כרחו”
Speaker 1:
ניין, איך טראכט אז “בית דין מלין אותו בעל כרחו” זעט מיר אויס אז ס׳מיינט נישט צו זאגן אז די בית דין גייט און נעמט ארויס די קינד און בית דין מל׳עט. נאר “מלין אותו בעל כרחו” מיינט אז די בית דין לייגט פרעשור אויף די טאטע אז די טאטע זאל מל׳ן. ווייל אזוי שטימט די נעקסטע. “נתעלם מבית דין” — די טאטע האט זיך נתעלם געווען פון בית דין, “ולא מלו אותו” — ער האט נישט גע׳מל׳ט די קינד. אז די בית דין האט נישט גע׳מל׳ט? אנדערע ווערטער, קודם… ניין, אדער “ולא מלו אותו” — די טאטע האט נישט געפאלגט. נישט קיין חילוק פונקטליך די סדר וויאזוי ס׳איז. “שבית דין מלין אותו בעל כרחו”. “שבית דין מלין אותו בעל כרחו”. איז דא דריי לעוועלס כאילו. קודם ווארט מען אויף די טאטע, טאמער די טאטע טוט עס נישט, כאפט אים די בית דין און מל׳עט אים. “נתעלם מבית דין” מיינט צו זאגן אז ס׳האט זיך באהאלטן די קינד, אדער די קינד האט זיך נישט גע׳מל׳ט… רייט, ווייל ס׳איז נישט פשט אז די בית דין מל׳עט יעדער, זיי ערווארטן אז די טאטע זאל מל׳ן, ס׳מאכט סענס “נתעלם” זיין. יא, “ולא מלו אותו” — מ׳האט אים נישט גע׳מל׳ט.
איז וויל די מענטש טראכטן, שוין, די טאטע האט עס נישט געטון, און אויך נישט די בית דין, אויף וועם איז יעצט די חיוב? יגדל, הוא חייב למול את עצמו, אדער גייט ארויף די חיוב אויף אים? זיי זענען מסביר, די תורה האט געזאגט א חיוב אז א מענטש דארף זיין גע׳מל׳ט. דאס איז די עיקר חיוב. ווער טוט עס? סאו קודם דארף עס די טאטע טון, אויב נישט די טאטע, די בית דין. כולי, די חיוב גייט צוריק זיך פון whoever קען עס יעצט טון אין די moment. אז א מענטש איז שוין גרויס, האט ער א כח אויף זיך אליין צו קענען… די בית דין קען נעמען קעיר פון גרויסע מענטשן אויך, דאס איז נישט די פוינט. בית דין זעט אז דאס זאל נאר זיין ביי די… די בית דין, נאך דעם וואס די בית דין איז וויסן, בית דין גייט נישט ארום טשעקן. ווען א מענטש, ס׳ווערט געבוירן א נייע קינד, קען די בית דין טשעקן צו מ׳האט גענומען א מוהל. ס׳איז נישט… מ׳קען נישט זאגן אז בית דין איז נישט קיין חלק פון די ברית מילה. אבער איז דא וואס זאגן בית דין אריין אין די פיקטשער. אויב ס׳איז נישט געלונגען, דאס וואס די קינד איז נישט געווען דארט, און איך ווייס נישט וואס אלע מניעות, גייט די חיוב ארויף אויף אים. סאו ס׳איז דא א חיוב צו מל׳ן אים.
דיסקוסיע: אויף וועם איז דער עיקר חיוב?
Speaker 2:
ניין, אויף וועם איז די חיוב?
Speaker 1:
וואס?
Speaker 2:
Where do you get this report from? וואס איז געשען? You’re inventing a thing that doesn’t say.
Speaker 1:
וואס?
Speaker 2:
ס׳שטייט דא אז די טאטע דארף, אויב נישט די טאטע, די בית דין, אויב נישט די בית דין, ער אליינס. אבער ס׳שטייט נישט אז דאס אלעס הייבט זיך אן ווייל ער דארף אליינס.
Speaker 1:
וואס הייסט? ס׳איז זייער קלאר. ס׳איז זייער שווער צו זאגן אז ס׳הייבט זיך אן אז ער דארף אליינס, ווייל ער איז נאך א אכט טעג׳יג קינד. ס׳איז זייער גוט שייך. אבער ס׳איז נישט נאר א זאך אז ווען א מענטש ווערט דרייצן קומט ארויף אויף אים א חיוב מילה. די חיוב מילה איז א חיוב וואס זיכט א host, זיכט א בעל הבית.
Speaker 2:
Where do you get this idea from?
Speaker 1:
דאס האב איך אזוי געלערנט. ס׳איז א נייע זאך, יא, אבער ס׳שטייט נישט דא. ס׳איז נישט אזוי פשוט אויס. און ס׳איז נישט נאר דעם, ס׳איז זייער קלאר אין די… אקעי, לאמיר לערנען א ווארט.
ס׳איז די מצוה צו מל׳ן א צווייטן. איך מיין אויך, דו ווייסט, ס׳שטייט בית דין, אזויווי דו האסט געזאגט, ס׳מיינט נישט אז די בית דין שטייט מיט די פאליס און מאכט. די איידיע איז מער אז… ס׳איז א חיוב אויף כלל ישראל אזוי. יא, אויב די טאטע איז פונקט נישטא, נעמט מען קעיר. ס׳איז נישט פשט אז… יעדע זאך איז א חיוב אויף בית דין, אויף יעדע מצוה שבעולם די בית דין איז כופה. ניין, ניין, ניין, ניין, ניין.
Speaker 2:
ס׳איז נישט קיין חידוש, פרעגסטו. זיין גרויסער, די בית דין צו פארסטן, אזויווי זיי פארסטן אויף אלע אנדערע מצוות.
Speaker 1:
דא איז עפעס א נייע זאך, ס׳מיינט, זיי זאגן אז ס׳איז נישט פשט אז יעדער טאטע האט עפעס איינציגסטע. דער טאטע האט די מצוה, אבער אויכעט… פליז, פליז. נא. אויכעט אלע אידן זענען פארט פון דעם זאך.
Speaker 2:
אקעי.
“וכל יום ויום שעובר עליו משגדל” — ביטול מצות עשה און כרת
Speaker 1:
איז דעמאלטס, “וכל יום ויום שעובר עליו משגדל ולא ימול את עצמו, הרי מבטל מצות עשה”. פון ווען ער ווערט גרויס און ער האט נאכנישט געפאלגט די מצוה אז ער דארף זיך אליין מל׳ן, הרי מבטל מצות עשה, איז ער מבטל א מצות עשה. אונז האבן געשמועסט אז די מצות עשה האט כרת. און ווען ווערט ער א חיוב כרת? זאגט דער רמב״ם, “אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד”. כרת איז ער נאר דעמאלטס חייב ווען ער איז שוין דורכגעגאנגען זיין גאנצע לעבן און ער האט שוין נישט קיין טשענס נאכאמאל זיך צו מל׳ן, ער איז געשטארבן ווייל ער איז א ערל במזיד.
ווייל די כרת, ווי לאנג א מענטש קען נאך מתקן זיין… איך מיין, ווי לאנג ער קען זיך נאך מתקן זיין, איז די פשט, כרת איז אויף דעם אז ער האט זיך נישט גע׳מל׳ט ביז די ענד. דאס הייסט, כרת איז נישט אויף די ביטול מצות עשה, נאר אויף דעם אז דער מענטש לעבט זיין לעבן ווי א ערל. סאו אויב א מענטש וועט זיך מל׳ן היינט אדער ווען ער איז פופצן, באקומט ער דאך נישט קיין כרת, ער גייט דאך קענען לעבן. סאו ווען ווייסט מען אז ער קען באקומען כרת? ווען די טאג ווען ער שטארבט. אבער אפילו די טאג ווען ער שטארבט, אויב מל׳ט ער זיך נאך די לעצטע מינוט, איז ער נישט חייב כרת. נאר ווען ער שטארבט ווייל ער איז א ערל, דעמאלטס איז ער חייב כרת.
דער ראב״ד׳ס השגה — כרת און התראה
גלייך אויפ׳ן פלאץ דער ראב״ד, דער ראב״ד זאגט אז די ענין איז אז א כרת קען מען נאר טון ווען ס׳איז דא א התראה. ניין, וועיט, לאמיר פארשטיין וואס דער רמב״ם האט געזאגט. דער רמב״ם זאגט א זייער א סימפל זאך. ס׳איז דאך דא א מאדנע זאך וואס הייסט כרת על מצות עשה שאין קבוע לה זמן, שטימט? געווענליך כרת קענט מען אז דו האסט געגעסן חלב, ס׳איז געענדיגט, ביסטו חייב כרת. אזוי, האסט געטון די זאך, ס׳איז געענדיגט. אדער אפילו קרבן פסח, פשט איז געווען אין ירושלים, נישט געווען קיין רחוק וטמא וכדומה, אז ער קען מקיים זיין די קרבן פסח. האסט נישט געענדיגט יעדע עלעמענטן. אויב אזוי, האסטו מבטל געווען א מצוות עשה.
אבער ממילא, האט מען זיך יעצט געלערנט, ס׳איז א מצוה א גאנץ לעבן. ס׳איז א מצוה טאקע די אכט טעג, אבער… יא, שמירת שמונת ימים איז נאר אן עקסטערע מצוה, א הידור מצוה אזא, אבער די מצוה איז א גאנץ לעבן. און די חיוב איז אליינס. אבער אויב ער האט נאך נישט קיין קינד, דער טאטע איז נישט חייב קיין מילה. אכט טעג איז ער קיינמאל נישט, ער קען נישט אליינס טון. סאו, יעצט האט ער א חיוב זיך צו מל׳ן ווען ער איז אן ערוואקסענער, ער דארף זיין א מהול׳דיגער איד.
סאו, טראכט דער רמב״ם א פשוט׳ע זאך. דאס הייסט, סאו ווען טו איך נישט א מצוות עשה? א מצוות עשה זאגסטו מיר דארף איך א גאנצע טאג טון. סאו טו עס, טו עס, יעדע מינוט שטייט אויף דיר “טו, טו, טו”. אבער ווען האב איך נישט געטון? ס׳מוז דאך זיין א גאנץ לעבן וואס איך האב נישט געטון, ווייל ס׳איז א מצוות עשה, נישט קיין מצוות לא תעשה.
סאו, דער רמב״ם אין פירוש המשניות, ווי ער ברענגט דא, זאגט ער, ס׳איז טאקע א חידוש, ער ווייסט נישט קיין אנדערע מצוה אין די גאנצע תורה וואס מ׳האט א חיוב די עונש נאכדעם וואס מ׳שטארבט. אבער ס׳מאכט סענס וועגן דעם וואס ס׳איז א מצוות עשה וואס מ׳דארף טון.
דער רמב״ם׳ס שיטה אין כרת — לויט הלכות תשובה
לויט׳ן רמב״ם, וויאזוי דער רמב״ם לערנט וואס כרת טייטשט, לויט ווי מיר האבן געלערנט אין סוף הלכות תשובה, שטימט עס זייער גוט. ווייל דער רמב״ם האט געזאגט אז כרת מיינט אז זיין נשמה האט נישט קיין השארת הנפש. נאר די דעת לעבט, נאר די דעת וואס האט געטון תורה ומצוות. און דער מענטש וואס האט כרת באקומט נישט קיין השארת הנפש. וואס שטימט זייער גוט אז ער איז געשטארבן, און יעצט באקומט ער נישט קיין השארת הנפש.
אבער אויב כרת מיינט די עצם שטארבן, אז מ׳זאל שטארבן אין א יונגערע עידזש, דעמאלטס ווערט עס זייער שווער. ס׳איז טייטש, דער רמב״ם קען נאך אלץ זאגן אז איינער איז חייב כרת עד שימות, און ער וועט עס לאזן אזוי. אבער פאר די אנדערע איז עס זייער שווער. ס׳איז טייטש, ער איז געשטארבן ביי די אכציג, און ער איז נישט געווען קיין כרת׳דיגער? וואס?
Speaker 2:
דאס איז אפילו נישט דיין קשיא, דאס איז די ראב״ד׳ס קשיא.
Speaker 1:
ניין, דאס איז נישט דיין קשיא, נישט די ראב״ד׳ס קשיא. די ראב״ד׳ס קשיא איז וועגן התראה. אבער סתם, די ראב״ד האט געהאלטן אז ס׳מאכט נישט קיין סענס. קען זיין ער מיינט דאס אויך.
Speaker 2:
ניין, די ראב״ד האט געהאלטן אז כרת באקומט מען נאר ווען ס׳איז דא התראה.
Speaker 1:
דאס איז די פקפוק. ער מיינט אז מ׳קען נישט באקומען כרת אויף התראה, און די התראה איז א ספק, ווייל אפשר גרייט זיך מארגן דער מענטש. פארקערט, נאכאמאל, די ראב״ד זאגט אז ס׳איז נישט ריכטיג. די ראב״ד האט געטראכט אז דער רמב״ם מיינט צו זאגן… וואס הייסט אז מ׳קען אלעמאל זיך מל זיין? אז ס׳איז כליא ספק, מ׳קען אים נישט זאגן ווייל ער גייט אפשר. זאגט די ראב״ד, דאס מאכט נישט קיין סענס אויף כרת. כרת איז דער אייבערשטער, מן השמים האבן זיי נישט קיין ספיקות. זיי ווייסן נאך צו דו גייסט זיך מל זיין, צו דו האלטסט זיך ביים מל זיין. ממילא קען מען יא געבן די כרת. דאס איז וואס די ראב״ד זאגט, פארשטייסט? אז אן שמים איז נישט שייך צו זאגן אז ספק איז א פראבלעם, נאר בדיני אדם איז שייך צו זאגן אזא זאך.
Speaker 2:
יא, אבער נאך אלץ, דער פראבלעם איז, ווען א מענטש איז זיך מל ביי די פינף און דרייסיג, וואס איז געשען? ער האט געלעבט יעדן טאג בכרת?
Speaker 1:
די ראב״ד האלט אבער אז ס׳איז גלייך מיט חיוב כרת.
Speaker 2:
אה, ס׳איז א מחלוקת הרמב״ם מיט די ראב״ד.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד אין יסוד כרת
Speaker 1:
דאס איז די ווארט. די רמב״ם זאגט אז כרת מיינט נישט עונש מיתה בידי שמים. די ראב״ד זאגט אז ס׳איז א חומר הדבר. דאס איז א מין עבירה וואס יש עליה כרת. ער זאגט נישט אז דו האסט כרת. ווייל ער איז דאך אויך מודה אז ווען א מענטש איז זיך מל דעמאלטס האט ער נישט כרת, יא? וואס איז געשען מיט די אלע כרת׳ן די אלע יארן? דאס איז א פראבלעם פאר די שמים זאלן נעמען כרת.
איך זאג, דעמאלטס, ווילאנג ס׳איז נישט געשען כרת, איז עס א מין קאטעגאריע פון א חיוב כרת, אבער ער האט נישט באקומען כרת. די עונש כרת באקומט ער ווען ער שטארבט.
Speaker 2:
אה, פשוט אזוי. דו ווייסט נישט וואס מיינט די עונש כרת?
Speaker 1:
די ראב״ד האט מיר נישט געזאגט דא וואס מיינט די עונש כרת. אבער ווען אונז רעדן אין הלכה חיוב כרת, דער פשט איז אז ער איז חייב כרת. אויף דעם זאגט ער, די עונש געשעט אז ער איז חייב סקילה, ער איז נאך נישט נסקל געווארן שוין, דאס איז אן אנדערע נושא וויאזוי ס׳פירט זיך אויס פראקטיש.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
יא.
הלכה ג׳ — מילת עבדים: יליד בית און מקנת כסף
Speaker 1:
הלכה ג׳. הלכה ג׳ זאגט די רמב״ם, וועגן עבד. מיר האבן געלערנט אז די אדון האט די מצוה צו מל׳ן זיין עבד. זאגט די רמב״ם, “אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגוים”. ס׳איז נישט קיין חילוק, אזויווי די רמב״ם פירט אויס, “יליד בית או מקנת כסף”. יליד בית איז די עבד וואס איז געבוירן ברשות ישראל, און מקנת כסף איז אן עבד וואס מ׳האט געקויפט. “הכל חייב רבו למולן”. די אדון איז חייב זיי צו מל׳ן.
איז דא א חילוק, יליד הבית נימול לשמונה, די יליד הבית מל׳ט מען לשמונה אזויווי א געווענליכע אידיש קינד, בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ומקנת כסף נמול ביום שנלקח. ווען מ׳קויפט א נייע עבד, דעמאלטס מ׳האלט מען אים. אפילו נלקח ביום שנולד, אפילו אויב ער איז א פרישע קינד וואס איז פריש געבוירן,
הלכות מילה: מקנת כסף ויליד בית, ודין עבד שאינו רוצה למול
הלכה ג-ה: מקנת כסף שנימול לשמונה ויליד בית שנימול ביום שנולד
Speaker 1: סא וואס זאגסטו? אויב מ׳נעמט אים ווען מ׳קויפט אים צוואנציג, דארף מען אים מל׳ן בו ביום, און אפילו מ׳קויפט אים ווען ער איז איין טאג אלט, דארף מען אים מל׳ן בו ביום. רייט?
Speaker 2: יא, ווייל דאס איז די פסוקים. אין די פסוק וואו ס׳שטייט ווען מ׳זאל מל׳ן בשמונת ימים, שטייט יליד בית. ביי מקנת כסף שטייט נישט שמונת ימים.
Speaker 1: איך פארשטיי וואס דו זאגסט, אבער די חילוק לגבי דעם אנדערן איז נישט קלאר.
לאמיר גיין ווייטער. “יש מקנת כסף שנימול לשמונה.” דער רמב״ם זאגט אז א מקנת כסף מל׳ט מען די טאג וואס מ׳קויפט אים, אבער ס׳איז דא מצבים ווען אויך די מקנת כסף איז נימול לשמונה. און ס׳איז אויך דא פארקערט, יליד בית שנימול ביום שיוולד. ס׳איז אויך דא א מצב אז אן עבד וואס איז געבוירן געווארן ביי א מענטש אין שטוב זאל מען מל׳ן די טאג וואס ער ווערט געבוירן.
“כיצד?” דאס איז דער רמב״ם מסביר. “לקח שפחה ולקח עובריה עמה.” ער האט געקויפט א שפחה וואס איז מעוברת, און ער זאגט אז ער וויל האבן די עובר אויכעט. ולקח עובריה עמה, אויטאמאטיש מיינט דאס אז ער דארף צאלן פאר די עובר. אקעי, לאמיר זען. ער קויפט ביידע אויפאמאל. “לקח שפחה מעוברת וילדה, הרי זה נימול לשמונה. מילתו לשמונת ימים. אפילו שלקח העובר בפני עצמו.”
אה, ער האט געקויפט עקסטער. דאס הייסט, דער מענטש וואס פארקויפט די שפחה זאגט אזוי: איך טשארדזש דיר טויזנט דאלאר פאר די שפחה, און פינף הונדערט דאלאר פאר די עובר, וואטעווער ס׳איז. ער האט דאך געקויפט די עובר. “אפילו שלקח העובר בפני עצמו”, ער האט געקויפט די עובר. איז דאך די עובר אזויווי א מקנת כסף וואס מ׳קויפט. “הרי העובר מקנת כסף הוא.” הייסט א מקנת כסף. “אבער הואיל וקנה אמו קנה אותה”, אבער למעשה האט ער געקויפט די מאמע אויכעט פאר זי האט געגעבן בירט צו די קינד, ער האט געוואלט פארשטיין אז די קינד איז יא געווען א יליד בית, ממילא נימול לשמונה ווערט ער גע׳מל׳ט אין שמונה, און אין אזא פאל גייט מען נישט נאך די מקנת כסף, נאר מ׳גייט נאך די פאקט אז ס׳איז א יליד בית.
דין יליד בית שנימול ביום שנולד
און ווען איז פארקערט, אז א יליד בית איז נימול ביום שיוולד? זאגט ער אזוי, “לוקח שפחה לעיבורה”, א מענטש האט געקויפט א שפחה ווייל ער וויל האבן די עיבורים, ער וויל נישט די שפחה, ער וויל אז די שפחה זאל נישט קומען בכלל ארבעטן, אבער ער זעט זי גייט האבן א עיבור.
Speaker 2: “או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות”, ער האט גענומען א שפחה… ניין, ס׳קען זיין ער האט בכלל נישט געקויפט די שפחה, ער קויפט שפחה לעיבורה, וואס איז דא אפשר א פראבלעם פון דבר שלא בא לעולם, איך ווייס נישט. ער קויפט די זכות צו די עיבורי השפחה.
Speaker 1: אה, ער האט אפגעקויפט אירע עיבורים.
Speaker 2: אה, אזוי, יא, אזוי דארף מען פארשטיין, דאס טייטש אזוי ווי דקל לפירותיו, איך האב די רעכט פון די אלע עיבורים וואס גייט קומען, ס׳איז שוין יא דא, ס׳איז נישט נישט דא, ס׳איז אפילו נישט תלוי, ס׳איז שוין דא. פריער האבן מיר גערעדט אז ס׳איז שוין דא א עיבור, רייט? קען זיין איך נעם א שפחה, און מיין זכות, ארבעט נישט צו ארבעטן פאר דיר, אדער וואטעווער זי טוט, אבער זיין זכות איז די עיבורי השפחה.
“או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות”, ער האט גענומען א שפחה מיט א תנאי אז זי זאל נישט באקומען דיני שפחה, אז זי זאל זיך דארפן טובל׳ן. ס׳איז דאך שוין, וואס איז איר קעטעגאריע? זי הייסט נישט א שפחה? זי איז נישט מחויב במצוות? זי איז נישט קיין עכטע שפחה.
“אף על פי שנולד ברשותו”, אפילו די קינד איז געבוירן געווארן ברשותו, טעקניקלי, אז דו זעסט די שפחה לעיבורה, טייטש ער האט אהיימגעברענגט די שפחה זאל זיצן אין זיין הויז לעיבורה. “אף על פי שנולד ברשותו”, אבער דאס הייסט יא מקנת כסף, ווייל די עבד ווערט זיינס ווען ס׳ווערט געבוירן, און ס׳איז א קנין. די זעלבע זאך ביי די שפחה, ווייל זי האט נישט געהאט קיין דיני שפחה ווייל זי איז געווען על מנת, הייסט עס האט עס א דין ווי א מקנת כסף.
“וכיון שנולד זה, כולו מקנת כסף לבדו, וכולו יום קנינו.” ס׳הייסט אזוי ווערט ער א מקנת כסף, ווייל ער האט געקויפט די שפחה פאר דעם. זי איז אן אמת׳ע בכלל שפחת ישראל כדי שיהא הבן יליד בית. יליד בית מיינט אייביג א קינד וואס איז געבוירן געווארן צו א שפחה ישראלית וואס איז ביי דיר אין דערהיים. אבער אין אזא פאל הייסט ער אז ער איז נישט געווארן קיין שפחה. דאס איז די פוינט.
ס׳איז דא צוויי וועגן: אדער, טאמער די מאמע האט ער נישט געקויפט, ער האט נאר געקויפט די זכותא איבער אים. אדער, טאמער די מאמע האט ער געקויפט באופן וואס זי ווערט נישט קיין שפחה, איז זי נישט קיין… דער אינגל איז נישט געבוירן געווארן פון א אידישע שפחה. ממילא איז ער נישט קיין יליד בית, ממילא איז ער א מקנת כסף. ווען איז ער געווארן א מקנת כסף? צוויי חדשים צוריק. ס׳איז נישט קיין חילוק. דאס אז ער איז שוין געבוירן מקנת כסף מאכט עס נישט אויס מקנת כסף. יליד בית מוז זיין אז ער איז געבוירן צו דיין שפחה. שטימט?
Speaker 1: יא, אבער “ואם טבל לאמו אחר שנולד, הרי זה נימול לשמונה”. וויאזוי ארבעט דאס? איז ער א פרייע?
Speaker 2: יא, ווייל יעצט איז ער געווארן א… געבוירן צו… פארוואס איז זי א שפחה ישראלית? שפחת ישראל, קען מען זאגן.
Speaker 1: אבער ער איז דאך שוין געבוירן, “אחר שנולד”.
Speaker 2: יא. טאקע פאני. איך ווייס נישט. ניין, איך זאג דיר פארוואס. ס׳איז דא עפעס וואס מאכט נישט קיין סענס.
Speaker 1: קיינער ווייסט נישט, נאר איך ווייס נישט.
Speaker 2: אקעי. און ס׳איז נוגע למעשה די שאלה, וועלן מיר קוקן אין די מפרשים. מיר דארפן זיך רוקן, ס׳איז 1:14. מיר וועלן נישט אנקומען ערגעץ.
Speaker 1: אקעי.
הלכה ו: דין לוקח עבד גדול מן הגוים ולא רצה למול
Speaker 2: “לוקח עבד גדול”. לוקח עבד גדול מן הגוים. און וויאזוי ס׳גייט בעצם די… אז מ׳קויפט אן עבד, און ער ווערט נימול וכדומה.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: יא, “לוקח עבד גדול מן הגוים” — א מענטש קויפט אן אדאלט עבד פון די גוים, “ולא רצה עבד למול” — דער עבד וויל נישט זיך מל׳ן. איז, מ׳טאר נישט האבן אן ערל זאל זיין אן עבד ביי א איד. וואס טוט מען? “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש”. מ׳טרייט, מ׳נעמט צייט וואס מ׳גייט טרייען משפיע צו זיין אויף אים. מ׳מיינט די לשון “מגלגלין עמו”, ס׳שטייט אסאך מאל אזוי ווי… האט נאך א לאנגע דין ודברים מיט א מענטש, איך דענק אין אבן העזר צווישן א מאן און א פרוי, מגלגלין עמו אזוי און אזוי לאנג. נישט ווי לאנג מ׳וויל נאר דרייען, יא, ליטעראלי דרייען, נישט נאר לומדות׳דיג, מגלגלין עמו י״ב חודש, מ׳דרייט.
חידוש: מ׳לאזט אים נישט בעל כרחו
סאו דא זעט מען קודם כל אז מ׳לאזט אים נישט בעל כרחו, מ׳זאגט נישט אז ס׳איז נישטא קיין וועג. מ׳וואלט געקענט טראכטן אזוי ווי אז א מענטש טאר נישט היימנעמען אן עבד ווילאנג ער ווייסט זיכער אז דער עבד גרייט זיך צו מל׳ן. ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא עפעס א היתר אז ער קען צוועלף חדשים טרייען, און אין די מינוט קען ער נוצן די עבד.
מ׳האט אויך געקענט טראכטן פארקערט, אז מ׳קען, ס׳הייסט ער דארף האבן אן עבד, איך מל אים. זעסט אז דער עבד, א עבד איז דאך א סארט גר סך הכל, און מ׳קען נישט ווערן א אידישע עבד אן רצון. סאו אזוי סאך איז דא, רייט? דו קענסט אבער נישט מאכן קיין קנין, פארוואס? ווייל דו קענסט אים נישט צווינגען, דו קענסט אים נישט… קודם כל, ס׳וואלט געהייסן אזויווי מאכן א מום באחד מראשי איברים אויף וואס ער וויל ארויסגיין לחירות.
דיון: פארוואס קען מען נישט צווינגען מילה?
Speaker 1: איך ווייס נישט, אבער איך מיין אז וואס איז די ריזן? ווייל ס׳איז אזא סארט גירות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דאס איז למשל אן עבד נאכדעם וואס ער איז שוין א איד. אבער דאס איז דאך א גוי, ער וויל נישט זיין א איד, אפילו ער וויל נישט זיין קיין עבד ישראל. דו קענסט נישט מאכן א מענטש דיין עבד? דו קענסט אים מאכן אן עבד, אבער נישט קיין אידישע עבד. פארשטייסט וואס איך מיין? ס׳איז טעקניקלי… אבער וואס קען קען מאכן א מום אין אן אנדערע מענטש? איך ווייס נישט צו מ׳קען. מ׳האט דאך גאנצע איסורים פון מ׳טאר נישט מסרס זיין אן עבד. וואט אר יו סעיאינג?
Speaker 2: אוקעי, וואס איז די יסוד? נישט די מילה, נישט די וואונד. די מילה איז דאך די מילה איז דאך די, די מילה איז די פשט אז ער ווערט אין דעם א איד, רייט? די וועג וויאזוי ער ווערט א איד איז מיט מילה. אבער מ׳קען נישט מאכן א מענטש פאר א איד, אליינס, אפילו אן עבד. ניין, מ׳רעדט אפילו באופן ער איז מסכים אויף טבילה, ער איז מסכים אויף אנדערע זאכן, ער וויל נאר נישט זיך מל׳ן זיין. ס׳איז נאר די דין אין מילה. ווייל מילה מאכט אים מער. ס׳איז נישט קיין… ס׳איז נישט קיין… די וואונד. ס׳איז ווייל מילה איז אן ענטרענס צו די גרעסערע פיקטשער. ס׳איז דא א מצוות מילה, און אויב ער איז נישט מסכים, יסר הכתוב, זאגט די רמב״ם, “אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגוים.”
ער קען אים נישט האלטן מער ווי צוועלף חדשים אויב ער בלייבט טאקע ערל, נאר ער דארף אים ווייטער פארקויפן. במה נשתנה ערל מלכתחילה ומוכרו לגוים? ער קען נישט פארקויפן פאר א צווייטע איד. דו קענסט נישט מאכן אזא ארים אז יעצט זאל א צווייטע איד אים האלטן צוועלף חדשים. יעדער צוועלף חדשים קען מען אנהייבן דעם… ס׳איז נישט קיין אנדערע זאך.
פארוואס מעג מען פארקויפן לגוים?
און מ׳טאר נישט פארקויפן אן אייגענעם עבד לעולם הם בך תעבודו, “והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם”, דאס איז די ווארט, אז מ׳מעג אים פארקויפן לגוים, ווייל ער איז נאך נישט קיין עבד פון א איד. און אויב ער איז שוין א פולער עבד כנעני, מ׳טאר נישט פארקויפן אן עבד, מ׳טאר נישט משחרר זיין אן עבד, “והתנחלתם”, אויב ער איז דיינס טאר מען אים נישט משחרר זיין, און פארקויפן פאר א גוי. אבער דא איז די ענין פון נישט פארקויפן פאר א גוי. א אידישע עבד, אן עבד כנעני, טאר מען נישט פארקויפן פאר א גוי. אבער ער איז דאך א גוי, דער גאנצער פוינט איז אז ער וויל בלייבן א גוי.
דער רמב״ם לייגט דא א דגש אויף די ווארט “לגוים”, איך טראכט איז איינע פון די צוויי סיבות, אדער מיינט ער צו זאגן אז ער וויל בלייבן א גוי, ער וויל נישט ווערן קיין איד, “לחזור ולהיות לגוים”, זאגט ער פאר די סיבה, מ׳קען נישט זאגן אז א צווייטע איד קען אים אויך האלטן צוועלף חדשים. אדער מיינט ער צו זאגן אז מ׳מעג אים פארקויפן לגוים ווייל ער האט נאך נישט קיין דין פון אן עבד כנעני פון א איד.
דין התנה עמו שלא ימול
“וישנה הלכה מתחילה, אם התנה עמו רבו הגוי שלא ימול אותו”, דאס הייסט ווען דער איד איז אים געגאנגען קויפן פון זיין גוי׳ישע אדון, האט ער געמאכט א תנאי אז איך נעם דיך אבער בתנאי שלא ימול אותו, “מותר לקיימו כשהוא ערל”. יא, דאס איז קלאר. “מותר לקיימו”, אזויווי מיר האבן פריער געהאט מיט די שפחה, אזויווי “על מנת שלא להטביל לשם עבדות”, דאס הייסט, ער מאכט מיט אים אפ א דיעל אז דו גייסט זיין מיין קלינינג לעדי אבער נישט מיין עבד, נישט דין עבדות, זאלן מיר האבן אן אנדערע מין דיעל. אזוי ווי ס׳איז דא א דין עבד כנעני, עבד פון ישראל, אויב מ׳וויל קען מען מאכן אזויווי נישט עבד.
ניין, א מענטש מעג ווייטער האבן, מאכן אנדערע מענטשן ארבעטן פאר אים. אריינצוקומען אין די קאטעגאריע פון עבד, דאס קען מען נישט. אויב ס׳איז א נקודה אז מ׳דארף מסכים זיין מיט די דינים פון די מקח, לכאורה איז סתם א תנאי.
קשיא: מיט וועם מאכט מען די תנאי?
מיט וועם מאכט מען די תנאי? מיט׳ן אייבערשטן? דו פארשטייסט וואס איך פרעג? די מעשה איז א משכון שב״ד? מיט וועם מאכט מען די תנאי?
Speaker 1: ניין, ניין, די תנאי איז מיט די עבד, אז ער גייט נישט אריינקומען צווישן קהל עדתו, ער האט דאך נישט די בענעפיטס.
Speaker 2: סא פארוואס קען איך דאס נישט מאכן נאכדעם? פארוואס נאכדעם לא רצה קען איך נישט צוריקגיין צו די ערשטע?
Speaker 1: אה, יעצט איז רבי א גאון. די זאך איז ווען ער נאכאמאל…
הלכות מילה – דיני עבד כנעני וגר
הלכה ו: דין עבד כנעני שלא קיבל מצוות
קריאה והסבר בפשט הרמב״ם
Speaker 1:
די עבד, אמונה, אמונה, אמונה… אויב ס׳איז א נקודה אז מ׳דארף מאכן מיט תנאי׳ן דעם מכח? ס׳איז א תנאי… לכאורה, עס נעמען א תנאי… מיט וועם מאכט מען די תנאי? מיט דער אייבערשטער? שטייסט אז איך פרעג… עס מאכט א משהו כתבי תורה? מיט ווער מאכט מען די תנאי? איך האב נישט כולן לשם עובדות, נאר כולן לשם נישט עובדות. עובדות שלולמים. וואס עס נאך זיין? יא, שלולי לשם עובדות. דארפן זיי האבן א דיעל צווישן זיך. וויפיל ער צאלט אים א חילוק? עס איז געקלייב אז עס האט האבן זייער סאך חלקה׳דיגע חילוקים. ניין, ער גייט זיין אן עובד. נאר אן מילה. ער גייט זיין א גוי. א גוי׳שע עובד זער באלאנגען פאר א איד, נישט אן עבד כנעני, נישט אן עבד. ווייט? וואס מיינע איך? וואס איך דארפט איך זאג? אקעי.
עס זעט מיר אויס אז עפעס זעט מיר מיר ציילן פון די הלכה. מ׳דארף מאכן אזא סארט קניון. איך גיי צום מארק, צום אדין, און מ׳רעווען פארקויפט. איך קען אים קויפן. דער מעל דעפאלט איז אז ער ווערט אן עבד כנעני של ישראל, אן עדינער ישראל. אבער אויב איך וויל, מאך אן אנדערע סארט קניון. ווייל דאס הייסט נישט נישט נישט, נישט פארטער אז איך קען סתם טוישן די סענטעס צו מיר. ניין. אבער ער זאגט דער רמב״ם דא א תנאיה, דא תנאיה דא ווייל דא נישט.
אן עבד, עס איז דא א קאטעגאריע פון אן עבד, וואס איז מחייב במצוות אזוי ווי א ישראל, ער באלאנגט צו די אידן, האט א הלכות מיוחדות, אבער ער באלאנגט פאר אידן. און האבן דא א גר תושב, וואס איז נאר מחייב מיט די שבעה מצוות בני נוח. אזוי, מ׳רעכט צו וואוינען אין ארץ ישראל, און מ׳דארף גיין נישט ארויסטרייבן פון ארץ ישראל.
דארטש אזוי, א איד, טייטשלעכי תחילה, ווען א מענטש קויפט א גוי זאל ווערן זיין עבד, דארף דער עבד ווערן א איד לכל דבר, וואס דאס טייטשט די דיני עבד. אויב ער איז נישט מסכים, דארף ער לכל הפחות ווערן א בעל עבירה מיט שבע מצוות בני נח. אבער אויב ער איז נישט מקבל די שבע מצוות, טאר מען אים נישט אריינברענגען קיין ארץ ישראל, נאר פארקערט, יהרג מיד, מען דארף אים הרג׳ענען אויב איז יד ישראל תקיפה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “יהרג מיד”?
Speaker 2:
יהרג מיד מיינט נישט אונז זוכן צו הרג׳ענען, איך מיין צו זאגן, אונז לאזן דעם אנטלויפן, רייט? ס׳פאלט דיר איין? אונז זוכן צו הרג׳ענען גוים? אונז זוכן נישט צו הרג׳ענען גוים.
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט אין הלכות מלכים אז די חיוב פון אידן איז, משה רבינו איז מצווה געווען אז מ׳זאל פארסן אלע גוים צו היטן שבע מצוות בני נח, און אויב נישט זיי צו הרג׳ענען. אזוי שטייט דארט אין הלכות. דער ראב״ד טענה׳ט זיך טאקע. אלע גוים מיינסטו וואס וואוינען אין ארץ ישראל? ניין, אלע גוים אין די גאנצע וועלט. קוק אין הלכות מלכים, אזוי ווי איך געדענק שטייט. אקעי, מ׳גייט לערנען הלכות מלכים וועט מען זיך מוטשענען מיט אים.
אבער דער רמב״ם האט געהאלטן אז מ׳איז מחויב צו אויסלערנען פאר אלע גוים צו טון די מצוות, און אויב נישט זענען זיי חייב מיתה. מ׳קען מאכן א מלחמה, וואטעווער. ס׳איז פראקטיש זייער שווער צו הרג׳ענען סתם יעדער איינער, אבער אזוי איז דאס.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
Speaker 1:
דער ראב״ד איז מחולק. דער ראב״ד זאגט דא, ימכר מיד, ואינו רשאי להרגו. ס׳איז מסתבר אז דער ראב״ד איז מודה אז דער דין וואס דער רמב״ם זאגט איז ריכטיג, ס׳איז נאר א דין לכתחילה, אבער ווען ס׳קען נישט, סאו דארף מען אים, וויאזוי הייסט עס, פארקויפן פאר א גוי. דו זאגסט דא, פארשיקן? יא.
אבער על כל פנים, דער רמב״ם, אבער דו זאגסט דער רמב״ם, קוק וואס דער רמב״ם זאגט אליינס, “ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”. ער מיינט צו זאגן לכאורה אויף די גאנצע הלכה, אז מ׳קען עניוועי נישט ווערן קיין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, איז אוודאי נישט נוגע די יהרג מיד אויך נישט. ס׳איז אויך נישט נוגע, ווייל ס׳איז נישט קיין עונשים אויך נישט בזמן שהיובל נוהג. סתם, נישט נאר יובל, באופן כללי. קען זיין דאס איז דער רמב״ם׳ס וועג פון מסביר זיין אז ס׳איז נישט אלעמאל.
פשט הרמב״ם: ווען נוהג יובל
Speaker 1:
אבער ס׳איז פשוט פשט פון רמב״ם איז, אז ווען היובל נוהג איז דא אזא אפציע צו מאכן א גר תושב, און דאס גייט באמת סיי אויף דער עבד שלא קיבל עליו אפילו די צוועלף חדשים דארף ער שוין מקבל זיין זיין מצוות בן נח, ער האט נישט קיין רעכט קיינמאל צו זיין אפילו אן זיין מצוות בן נח. נאר אויף מילה האט ער רעכט. אבער אויב ער וויל נישט גלייך מקבל זיין זיין מצוות בן נח, הרג׳עט מען אים גלייך די ערשטע מינוט. אדער טאמער מאכט א תנאי, אדער מ׳פארקויפט אים פאר א גוי, מ׳זאל זיך האלטן זיינע מצוות בן נח. און די אלע אפשענס זאגט דער רמב״ם איז נישט נוגע בזמן הזה.
אבער זמן הזה קען מען נאר האבן א עבד וואס איז מסכים צו מל׳ן זיך גלייך, און טאמער נישט דארף מען אים הרג׳ענען, אזוי זאגט דער רמב״ם.
דיסקוסיע: הרג׳ענען בזמן הזה
Speaker 2:
ניין, דער רמב״ם זאגט דאך זיכער נישט אז מ׳הרג׳עט בזמן הזה. בזמן הזה הרג׳עט מען נישט ווייל אנדערע סיבות. ניין, ווייל הרג׳ענען דארף מען דאך האבן א בית דין, ס׳זאל דן זיין דיני נפשות.
Speaker 1:
א גוי, אויף זיינע מצוות? גוים טארן נישט הרג׳ענען, א איד מעג הרג׳ענען וויפיל ער וויל?
Speaker 2:
ניין, ניין. גוים טארן נישט הרג׳ענען, קיינער טאר נישט הרג׳ענען. ס׳איז דא אן עונש, אבער א איד האט אויך א חיוב בשבע מצוות בני נח, אז דו קענסט נישט אריינגיין מיט א מעסער און הרג׳ענען א מענטש. ס׳דארף זיין עפעס א due process, מ׳דארף רעדן מיט די גוים, מ׳דארף זען, מ׳דארף זען ווער ס׳האט די רעכט צו הרג׳ענען, ס׳איז נישט א wild west.
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט, “אלא בזמן שיהיו להם כח ביד ישראל”. וואס איך וויל נישט זאגן בכלל איז אז דו ביסט א גר תושב. מ׳הרג׳עט נישט, מ׳טוט נישט, מ׳דארף זען וואס מ׳טוט יא. ס׳איז נישטא קיין דיני עבד בכלל נישט, אויך נישט, ס׳איז שוין אין די זמנים פון רמב״ם אויך נישט געווען, ס׳איז נישט נוגע.
הלכה ז: גר שנתגייר – הטפת דם ברית
קריאה בפשט הרמב״ם
Speaker 1:
“גר שנתגייר לקהל ישראל”, א גר וואס דער רמב״ם זאגט נישט די ווארט “מגוירין געווען”, איך מיין די ווארט “גר” אליין שטייט די ווארט “מגוירין געווען”. א גר וואס איז געווארן א חלק פון קהל ישראל, ער האט זיך מגייר געווען, געווארן א איד, חייב מילה תחילה, פאר ער ווערט א איד דארף מען אים מל׳ן. “ומל כשהיה גוי”, ער האט זיך שוין גע׳מל׳ט ווען ער איז געווען א גוי, “צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר”, דארף מען נאכאמאל מאכן א קליינע מכה אז ס׳זאל ארויסקומען עפעס בלוט כשנתגייר. וואס איז די ענין פון דם ברית?
דיסקוסיע: הלכות מלכים – חיוב לכפות שבע מצוות
Speaker 2:
איך וויל דיר גראדע אנקוקן. ס׳שטייט אין הלכות מלכים אז משה רבינו האט געהייסן לכפות כל באי עולם לקבל כל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג. אזוי שטייט דא. ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף א בית דין פאר דעם. דאס דארף מען וויסן פראקטיש?
Speaker 1:
פראקטיש, דאס דארף מען וויסן פראקטיש, אוודאי.
חזרה צו הלכה ו: פירוש הבית יוסף
Speaker 1:
אקעי, צוריק צו מיר. אקעי, געב מיר א מינוט. די ענין פון “אם לא קיבל עליו שבע מצוות, יהרג מיד”. א עבד כנעני וואס האט נישט מקבל געווען, נישט גע׳מל׳ט און נישט מקבל געווען שבע מצוות, “יהרג מיד”. און אויף דעם קריגט זיך גלייך דער ראב״ד און זאגט אז היינט קען מען אונז נישט הרג׳ענען, “אין לנו להרוג”.
זע איך אז דער הייליגער בית יוסף, דער מרא דאתרא דישראל, דער מרא דארעא דישראל, זאגט, ער פרעגט אויף דער ראב״ד, וואס ווילסטו? דו מיינסט אז דער רמב״ם האט עפעס זיך ארומגעדרייט מיט א שווערד און געהארגעט מענטשן? אוודאי הרג׳עט מען נישט בזמן הזה. נאר ער לערנט אנדערש פשט.
ער זאגט אז לויט׳ן רמב״ם איז אויך בזמן הזה דא די הלכה פון “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש”. ווייל דער רמב״ם טיילט אפ אז די דין פון “מגלגלין עמו כל שנים עשר חודש” האט נישט צו טון מיט די דין פון אז נאכדעם גייט מען אים הרג׳ענען. נאר מ׳גלגלט מיט אים שנים עשר חודש, און מ׳טרייט אים צו משכנע זיין, און נישט דארף מען אים פארשיקן.
דער ראב״ד זאגט אבער אז היות היינט איז נישטא די אפציע פון “יהרג מיד”, וואס האסטו ווען דו גלגלסט מיט אים שנים עשר חודש? ער גייט… ווען דו האסט ביים סוף א סטראשונעק פון הרג׳ענען, אוודאי גייסטו עפעס אויפטון פון ווארטן מיט אים צוועלף חדשים, און אין די מינוט גייט ער מסכים זיין. אבער אויב האסטו נישט מיט וואס אים צו סטראשענען, האסט נישט קיין די אפציע פון “יהרג מיד” ביים ענד, דארפסטו אים גלייך יא מוכר זיין מיד. דא קריגט זיך דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז מ׳טאר בכלל נישט נעמען א עבד וואס וויל נישט קבל זיין שבע מצוות בני נח, ווייל ס׳איז נישטא קיין “יהרג מיד”, און ס׳איז אויך נישטא קיין “מגלגלין עמו שנים עשר חודש”. אזוי לערנט דער בית יוסף איין פשט.
הלכה למעשה: דיני עבדות בזמן הזה
Speaker 1:
מ׳דארף וויסן הלכה למעשה, איך קען נישט קיין איין איד וואס האט א עבד בזמן הזה. איך ווייס אז די פוסקים איז יא געווען אמאל א מדובר. ס׳איז נישט אזוי סימפל. ביי אונז איז נישטא קיין עבדות בכלל. דאס וואלט שוין מבטל געווען דער וואס דו האסט דערמאנט, אברהם לינקאלן.
Speaker 2:
ניין, וואס אונז האבן היינט איז אזא מין עבדות מיט די היסנע עמו, וואס טייטש? ווען איינער נעמט א ביליגע ארבעטער, איז אזא מין תנאי אז איך האב נישט אלע רעכטן וואס א ליגאל ארבעטער וואס ארבעט מיט די יוניאן האט, אבער איך האב מיט דיר א תנאי, דו קענסט מיר נישט געוויסע תנאים. א זאך איז סארט, און געוויסע רעכטן וואס ער בלייבט. דער “היסנה עמו” איז פשט אז ער האט נישט קיין עכטע דין עבד. ביי דעפינישן, איינער וואס קען מיט דיר ניגאשיעיטן איז נישט קיין עבד. היסנה עמו.
Speaker 1:
אקעי, איך זע דא אין די זייט, זיי האבן גערעדט וועגן דעם, ס׳איז נישט קלאר.
חידוש: דער מהות פון עבדות אין תורה
Speaker 1:
דער רמב״ם זעט דא זייער קלאר אז, איך מיין אז אונז האבן די ראנג בליק אויף עבדות. אונז קוקן עס אן אלעמאל אזויווי א פשוט׳ע רשע, אזויווי די אמעריקן סאוטה וואס האט געהאט גדר גרועים אויף מענטשן. אונז זעען מיר דא אין הלכות מילה, אונז זעען דאך הלכות מילה, נישט הלכות עבדות, און דאס איז אונזער עכטע.
מען זעט אבער דא אז אן עבד איז געווען א פארט פון די פעמילי. ס׳איז דא צוויי וועגן צו זיין א פארט פון די פעמילי: ס׳איז דא א בן, און ס׳איז דא אן עבד. אבער אן עבד איז סך הכל פארט פון די פעמילי.
איך וואלט עס אביסל אויסגעברייטערט. ס׳איז דא אפאר וועגן פון זיין א פארט פון די פאלק. זיין א פארט פון די פאלק איז דא א איד, און א סוב-קאטעגאריע פון א איד איז אן עבד. ס׳איז טאקע נישט אזויווי זיין זון, אבער ס׳איז אן עבד. און נאכדעם איז דא די קאטעגאריע פון גר תושב. וואס באלאנגט ער דא? ער איז א מינאריטעט וואס האט רעכטן און אזוי ווייטער. און נאכדעם איז דא א שומר שבע מצוות בני נח. ער איז אפילו נישט קיין גר תושב… ניין, שומר שבע מצוות בני נח איז א גר תושב. און די אנדערע איז דא וואס ער מוז גיין פון דא, די רמב״ם האלט נישט, מען דארף אים פארטרייבן. די אנדערע דארף מען פארטרייבן, ס׳איז נישטא די אפציע.
די גר תושב איז די איינציגסטע אפציע פון אזא מינאריטעט, נאר ווי דו רופסט עס, ס׳איז דא חינוך מקשר אז ס׳איז עצמאי. ווען איינער זאגט אז ס׳איז אן עבד, איך פארשטיי אז ס׳איז אין די סיסטעם. גר תושב איז אין די סיסטעם, אבער נישט אלס חלק פון די אידן.
חידוש: גירות בעל כרחו – נאר ביי קטן
Speaker 1:
ניין, וועגן דעם, איך בין מסביר וועגן דעם, ער ברענגט דא אז א גר, לויט די רמב״ם, מוז ער דאך מסכים זיין צו זיינע מצוות, ווייל ס׳איז בעיסד אויף די גירות. די איינציגסטע מאל וואס ס׳איז דא גירות כביכול בעל כרחו איז א קטן. א עבד קטן איז מען מטביל על דעת בית דין, ווייל מיר זאגן אז ס׳איז א זכות. אזויווי ס׳איז א זכות פאר א קטן צו זיין א איד, איז אויך א זכות צו זיין א אידישער עבד. סך הכל צו זיין א עבד איז נישט אזוי שרעקליך צו זיין א עבד. א עבד קומט דיך פלבי למלך, יא. און ס׳איז דא עבד עברי אפשר, אבער א עבד כנעני זאגט דער רמב״ם און ער איז אן עובד, מען דארף זיך פירן מיט אים מענטשלעך.
עניוועיס, שוין, צוריק צו דער גוי, דער גר. אה, מיט אנדערע ווערטער, איך טראכט אזוי, ס׳איז דא א ליסט פון מענטשן וואס דארפן א ברית מילה: א טאטע, א יונגל, אן עבד, און יעצט איז דא נאך א זאך, א גר. גר שנתגייר ונכנס לכלל ישראל.
מילת גרים, קטן שנולד מהול, אנדרוגינוס, יוצא דופן, וזמן המילה
עבדות איז נישט אזוי שרעקליך
סך הכל צו זיין אן עבד איז נישט אזוי שרעקליך צו זיין אן עבד. אן עבד קומט דיך כבוד אב ואם. יא, ס׳איז ביי עבד עברי אפשר, ביי עבד כנעני זאגט דער רמב״ם “העיר אליו”, מ׳דארף זיך פירן מיט אים מענטשליך, אויב דו געדענקסט האבן מיר גערעדט וועגן דעם.
הלכה ז: גר שנכנס לקהל ישראל
שוין, צוריק צו די גוי, א גר. אה, ניין, ס׳איז אנדערע ווערטער. איך טראכט אזוי, ס׳איז דא א ליסט פון מענטשן וואס דארפן א ברית מילה: א טאטע, א יונגל, אן עבד, און יעצט איז דא נאך א זאך, א גר.
גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה. די חיוב איז אויף די בית דין, אויף די וואס איז ממונה, אויף מלכות ישראל, וואס איז. תחילה, פאר׳ן אריינגיין, אבער נישט ווען ער איז א גוי. בשעת דעמאלטס ווערט ער א שטיקל גר, מילא איז דא א חיוב.
דער לשון “קהל ישראל”
דער לשון “קהל ישראל” איז זייער אינטערעסאנט, ווייל “קהל ישראל” אסאך מאל מיינט חתונה האבן, מ׳קען זיך משדך זיין מיט אים. אזוי ווי “לא יבא ממזר בקהל ה׳”. סאו ווען ער נכנס לקהל ישראל קענסטו אנקוקן אז ער וויל חתונה האבן מיט א איד. אבער איך מיין אז ס׳זעט דא אויס ווי ער מיינט צו זאגן גר שרוצה להתגייר, אזוי ווי רוצה לחסות תחת כנפי השכינה, איז די ערשטע זאך דארף זיין מילה. ער קען נישט זאגן אז ער גייט זיך מל׳ן עווענטועל. ס׳ווערט א מעכב פאר די גירות.
ואם מל כשהוא גוי — צריך להטיף ממנו דם ברית
ואם מל כשהוא גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר. אויב האט ער זיך גע׳מל׳ט ווען ער איז געווען א גוי, יענע מילה איז נישט געווען לשם מצות מילה. מצות מילה האט אין זיך א דעקלערעישאן, עפעס א… ווערן א חלק פון די אידן, ס׳איז א ברית. ס׳איז א דעקלערעישאן, ס׳איז א זאך וואס מ׳טוט, א גרויסע רושם, און מ׳ווערט א חלק פון די אידן. דער גוי האט זיך טאקע גע׳מל׳ט, אבער ס׳איז בכלל נישט געווען אויף צו ווערן א חלק פון די אידן. דארף ער יעצט מאכן א ברית, און די אופן וויאזוי מ׳מאכט א ברית איז מיט דם ברית.
קטן שנולד כשהוא מהול
כהן, נאך א פאל, קטן שנולד כשהוא מהול, אויב א קטן ווערט געבוירן און ער איז שוין מהול, ער האט נישט די ערלה וואס מ׳קען נאך אראפשניידן, איז ער נישט שייך אין אים צו מאכן א ברית. אבער ער דארף זיך אבער יא אריינקומען אין כלל ישראל דורך די מעמד הברית. אפילו אויב ס׳איז נישטא קיין ערלה אראפצושניידן, איז צריך לטף דם ברית ביום השמיני, דארף מען אראפשניידן דם ברית, און דאס טוט מען אויך ביום השמיני. סא דאס וועט זיין זיין ימול אזוי ווי. ס׳איז אינטערעסאנט.
די ברית איז דאס אז מ׳ווערט א חלק פון אידן
סא וואס איך קוק יעצט אן לויט די רמב״ם איז אז די ברית, די ברית איז דאס אז מ׳ווערט א חלק פון אידן. די אופן עשיית הברית איז באופן כללי אראפנעמען די ערלה, אבער ווען ס׳איז נישטא קיין ערלה דארף מען עס טון, די ימול וועט ווערן די הטפת דם ברית. ס׳איז דא אויך פון די גאון, יא. הטפת דם ברית וועט זיין סארט ברית מילה.
חקירה: ספק ערלה כבושה אדער ענין פון ברית?
ס׳איז דא א חקירה וועגן דעם. מ׳קען טראכטן אז דא א… די כסף משנה זאגט ער זאגט אז הטפת דם ברית איז וועגן א ספק, אפשר האט ער עפעס אן ערלה כבושה. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט טעכניש, מ׳דארף פרעגן א מוהל זאל קענען מסביר זיין. יעדע הלכה דארף מען ברענגען די מומחה אויף יענע הלכה, יא? יעצט דארף מען ברענגען די מוהל מיט מאכן דיאגראמס אדער וויאזוי לערנט מען די מהלכים.
איך ווייס נישט. ס׳זעט מער אויס ווי ס׳איז די ענין פון ברית. ס׳איז די זעלבע זאך, קטן שנולד כשהוא מהול. סא דעמאלטס קען מען זאגן אזוי ווי, כולי, נארמאלערהייט מאכט א ברית, שניידט מען אפ, קומט שוין אליין ספליט. יעצט, על כל פנים דארף מען מאכן די פארט און די בלוט אן… אריין.
דם ברית איז נישט קיין סייד עפעקט
געווענליך איז די בלוט א סייד עפעקט. וואס הייסט דו מיינסט אין עקט אז אפשר א… ניין, אפשר איז נישט קיין סייד עפעקט, ס׳איז א ברית, אונז האבן א ברית. וואס? ס׳איז דא דם ברית. בדמיך חיי. ס׳זעט אויס אז ס׳איז געווען אזוי היינט צו טאג. אבער דא מיינט ער, ס׳איז דא עפעס די כריתת ברית איז אויף די דם.
אבער ס׳איז זיכער אז דו קענסט זאגן כולי אז די תורה וויל צוויי זאכן: די תורה וויל אז מ׳זאל מל׳ן די ערלה, און די תורה וויל אז מ׳זאל אריינקומען בברית ישראל דורך עפעס א געוויסע מעמד וואס איז דא אין דעם דם, און מ׳האט זיי צוזאמגעשטעלט.
ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז ביום השמיני
אבער אויב וואלט מען געזאגט אזוי, דאס וואס מ׳דארף עס טון ביום השמיני זעט אויס ווי דאס איז די ימול. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. סא לויט די חשבון אז ס׳איז דא אפשר א ערלה כבושה, ממילא איז פשט אז ס׳איז ממש א ברית מילה. אבער אן דעם, אז ס׳איז נאר הטפת דם ברית, איז עס זייער זייער אינטערעסאנט אז ס׳איז ביום השמיני. ווייל דאס איז זיין יום הולדת, זיין ברית מילה איז דאס, איז די בלוט. ער דארף בעצם נישט קיין מילה.
אנדרוגינוס
אקעי. אנדרוגינוס, מי שנולד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה, איינער וואס האט א דיאמפער, ער האט ביידע, איז אויך אין צריך למולו ביום השמיני, ווייל ער האט למעשה א זכרות.
דיסקוסיע: פארוואס איז א פרוי פטור?
Speaker 1: וכן יוצא דופן. א מינוט, איך וויל זיך נאר אפשטעלן. אנדרוגינוס איז אינטערעסאנט. די פשט איז אז די סיבה פארוואס א פרוי איז פטור איז ווייל זי האט נישט קיין זכרות, נישט ווייל ס׳איז א מצוה נאר אויף א איש. ווייל ער זאגט, אויב אן אנדרוגינוס האט אזוי ווי א איש, אבער ס׳העפנט צו זיין אז ער האט א… אז ס׳איז דא א זכרות… יא, אקעי, מ׳דארף טראכטן.
Speaker 2: ער זאגט, די לשון רש״י איז א ספק, אבער דו ביסט גערעכט, פארוואס דארף מען זאגן ספק? ער האט דאך זיכער א זכרות, דארף מען זיכער מל׳ן. אויב א פרוי… לאמיר זאגן, א פרוי האט א זכרות, דאס מיינט דאך אנדרוגינוס בעיסיקלי. איך ווייס נישט, ס׳שטייט דא אז ס׳איז נישט אזא… ר׳ נחום האט ער עס עקספלעינט? ס׳שטייט דאך אזוי. יא. אקעי.
יוצא דופן
וכן יוצא דופן. א יוצא דופן וואס… ס׳איז דא אנדערע הלכות לגבי יוצא דופן ביי ברית, יא, מיר וועלן זען שפעטער לגבי מילה בשבת. אבער וואס איז דער ענין דא? וואס וויל ער ארויסברענגען? אז ער איז נימול לשמיני? ווייל מ׳קען זען אז ס׳איז א ספק. דער רמב״ם זאגט אז מ׳איז נישט מל בשמיני בשבת, וואס דו ווילסט זאגן אז ער איז נימול בשמיני. איין אם בת מלידה, ס׳איז נישט דא קיין לידה דא.
דיסקוסיע: ס׳איז נישט קיין ספק
Speaker 1: אה, דער “וכן יוצא דופן” גייט ארויף אויף די “צריך למולו ביום השמיני”. אויך א יוצא דופן דארף מען… ס׳איז נישט קיין ספק. ס׳איז נישט קיין ספק. ס׳איז נישט קיין ספק. אזוי ווי אנדרוגינוס. פשט איז, א יוצא דופן איז א ספק חייב מילה בשמיני? ניין, ס׳איז נישט קיין ספק.
Speaker 2: פארוואס? פארוואס?
Speaker 1: אה, ס׳איז דא א סתירה אין די גמרא. אויב ס׳איז נאר געווען א געווענליכע לידה, אדער אפילו אזא זאך. אבער אין א גמרא שטייט די לשון… איך ווייס נישט פארוואס. מ׳דארף קוקן אין די גמרא.
מי שיש לו שתי ערלות
אה, ומי שיש לו שתי ערלות, מולין שתיהן בשמיני. דאס איז אויך א ראיה אזוי ווי מיר האבן געזאגט וועגן אנדרוגינוס. ווייל ווייטער קען זיין אז מ׳איז מסופק. אה, ניין, ס׳איז דאך א יוד. א מענטש מיט צוויי ערלות, אקעי, דאבל.
ס׳איז דא אזא זאך, יא. אלעס מאכט זיך.
הלכה ח: זמן המילה — ביום ולא בלילה
אקעי. ווען מאכט מען די ברית מילה?
“אין מולין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש”, נאך נץ החמה, וויאזוי אונז רופן עס, נאך די וויסענשאפטליכע טאג. “בין ביום השמיני שהוא זמנו בין שלא בזמנו”, סיי ווען די ברית איז בזמנו, וואס דאס איז ביום השמיני, סיי ווען ס׳איז שלא בזמנו, וואס דאס איז פון די ניינטע טאג און ווייטער, דארף מען עס טון בייטאג, שנאמר “וביום השמיני”, און מ׳לערנט ארויס “ביום ולא בלילה”.
“ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר”. בדיעבד איז כשר. לכתחילה, אזויווי מיר האבן שוין געלערנט, אז ס׳איז דא צוויי מיני צופרי. ס׳איז דא עלות השחר הייסט שוין אויך צופרי, אבער די עיקר צופרי הייסט ביי נץ החמה. מיר האבן אראפגעלערנט לגבי תפילה, אז לכתחילה זאל מען דאווענען נאך נץ החמה, אבער אויב מ׳האט געדאוונט פון עלות השחר האט מען יוצא געווען, יא? ס׳איז דא אזא סארט הלכה, געדענק איך. די זעלבע זאך דא.
וכל היום כשר למילה
ווען אין די טאג מעג מען עס טון? “וכל היום כשר למילה”. כשר איז א גאנצע טאג. “אף על פי כן מצוה להקדים בתחילת היום”. די מצוה איז, ס׳איז דא א הידור אין די מצוה, “להקדים בתחילת היום”, צו טון די ברית אנפאנג פון טאג, “משום דזריזין מקדימין למצוות”.
ווי פריער זאל מען עס טון? אבער ס׳איז כשר א גאנצע טאג. ס׳דארף זיין בייטאג, און מיט דעם איז כשר א גאנצע טאג, אבער מ׳טרייט צו טון ווי פריער, זריזין מקדימין למצוות. ס׳איז דא אידן וואס זיי פירן זיך אזוי ממש צו מאכן, יא.
דיסקוסיע: פראקטיש ווען מאכט מען די ברית?
Speaker 1: אונז פירט מען זיך נישט אזוי. מ׳פירט זיך ווען אימער, נאך שחרית, ווען דער רבי איז גרייט צו מאכן זיין סנדקאות, איך ווייס נישט.
Speaker 2: אקעי. דער רמב״ם וואלט אויך מסכים געווען. דער רמב״ם מיינט נישט צו זאגן דא אז מ׳דארף עס טון צופרי פאר מ׳טוט קריאת שמע און תפילה. ער האט דאך שוין פריער געזאגט נאך זאכן וואס מ׳דארף טון אחר עלות השמש.
Speaker 1: ניין, והוא הדין דא. ס׳קען זיין אז זריזין מקדימין, אבער ס׳איז דא א צייט שיינער, ס׳וועט קומען א גרעסערע עולם, מאכט מען עס שפעטער. אבער ס׳איז נישט…
הלכה י: מילת עבדים דוחה שבת
זאגט דער רמב״ם ווייטער, כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, פונקט ווי די מצוה פון מל׳ן די קינדער איז דוחה שבת, כך מילת העבדים, האבן מיר געלערנט אז ביידע סארטן עבדים, סיי יליד בית סיי מקנת כסף וואס איז חייב במילה, אויך אויב זיי מאלט מען לשמונה, כך מילת עבדים שאינן לשמונה, טייטש א יליד בית,
מילת עבדים, קטן שנולד כשהוא מהול, בן חודש השמיני, ובין השמשות
הלכה ח (המשך) — מילת עבדים דוחה שבת
ווייטער. כי אתא, זאגט די רמב״ם ווייטער, כשם שמילת הבנים דוחה את השבת, פונקט ווי די מצוה פון מל׳ן די קינדער איז דוחה שבת, כך מילת העבדים, און מיר האבן געלערנט אז ביידע סארטן עבדים, סיי א יליד בית, סיי א מקנת כסף וואס איז מחויב במילה, אויך, אויב זיי מל׳ט מען לשמונה, כך מילת העבדים שאינם נמולים לשמונה, דאס הייסט א יליד בית, איז דוחה את השבת ומחלין שמיני שלהם בשבת.
חוץ, מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז דא אן אופן וויאזוי מ׳איז א יליד בית, נאר אזא האלבע יליד בית, דאס הייסט, יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה. מיר האבן פריער געלערנט אז אויב די מאמע וואלט נישט געווען א פולע שפחה, זי וואלט נישט געווען טובל לשם שפחות מיט א תנאי, וואלט דאס קינד געהייסן א מקנת כסף. און וואס טוט זיך אזא קינד וואס נאכדעם האט זיך די מאמע גע׳טובל׳ט, וואס אונז האבן מיר דעמאלטס נישט פארשטאנען וויאזוי ס׳ארבעט רעטרא-אקטיוולי, אבער אין אזא פאל, וואס דעמאלטס הייסט עס יא א יליד בית ווייל די מאמע האט זיך שוין יעצט גע׳טובל׳ט, אבער דאס איז א חידוש, און א גמרא, דעמאלטס איז דא די מצוה פון נמול לשמונה, וואס הייסט א יליד בית, אבער דאך איז עס נישט אזא גלאטע יליד בית, אינו דוחה את השבת.
און די ראב״ד מוטשעט זיך מיט דעם, ער זעט אז די תוספות האט געהאט א סוגיא אין די גמרא, און די ראב״ד קריגט זיך. אבער אונז קענען מיר הערן מער ווייניגער וואס די ענין איז, וואס די פשט איז.
הלכה ט — קטן שנולד כשהוא מהול, בן חודש השמיני, יוצא דופן, אנדרוגינוס, שתי ערלות
אונז מאכן די קעפל שבת פאר סעיף ט׳. קטן שנולד כשהוא מהול — מילה בשבת. אקעי, מיר וועלן באלד זען וואס דאס איז. אויף אן אופן כללי, די הלכה איז תלוי אין די זמן פון מילה פאר דעם.
אקעי, קטן שנולד כשהוא מהול. אונז האבן שוין פריער געהאט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א קטן וואס ווערט געבוירן מהול, וואס מ׳איז מטיף דם ברית. און נאך א זאך, דא, געווענליך דויערט ניין חדשים ביז א קינד ווערט גרייט, אבער מי שנולד בחודש השמיני, איינער וואס ווערט געבוירן פריער, געבוירן פאר דער צייט, אין די אכטע חודש לעיבורה, קודם שתגמר בריתו, פאר די גאנצע בריאה, פאר די גאנצע אה… אה… אה… אה… איבער ווערט א קינד, שהיא, וואס אזא קינד באקומט א דין נפל, מלשון שאינו חי. א קינד וואס ווערט געבוירן בחודש השמיני טראסטן אונז נישט, און זיי האבן זייער גרויסע חששות אז ער גייט נישט סורווייוון, האט ער א דין נפל וואס איז א ספק צו ער גייט לעבן.
די זעלבע זאך יוצא דופן, א קינד וואס איז געבוירן געווארן נישט ארויסגעקומען פון די אה… טבע׳דיגע וועג נאר דורך א סורדזשערי, וואס יוצא דופן איז א סארט סורדזשערי וואס מ׳האט שוין געמאכט אסאך יארן צוריק. ביי אנדרוגינוס, אנדרוגינוס האבן מיר געלערנט אז אויב ער האט א זכרות מ׳מל׳עט מען. די זעלבע זאך מי שיש לו שתי ערלות וואס מיר האבן אויך געלערנט אז מ׳דארף מל׳ן ביידע ערלות, אבער איינער דוחה את השבת אבער נישט דוחה שבת.
דאס הייסט די אלע זאכן זענען דא סיבות פארוואס צו טראכטן אז מ׳דארף נישט מל׳ן דייקא ביום השמיני. הגם דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט לגבי די אלע זאכן אז מ׳זאל יא טון ביום השמיני לחומרא און אזוי ווייטער, אבער נישט, ס׳איז אבער נישט דוחה שבת, אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי להם. דאס הייסט, לאמיר זאגן אזוי, קטן שנולד כשהוא מהול, הגם ס׳איז טאקע דא א חיוב להטיף ממנו דם ברית, אונז האבן געזאגט אז דאס טייטש ביום השמיני ימול בשר ערלתו, אבער נישט גענוג אז ס׳זאל דוחה זיין שבת. זעט מען אז ס׳איז נישט גלאט אזוי די הלכה, אדער עט ליעסט נישט לחומרא.
חודש השמיני אויך די זעלבע זאך, אז ס׳איז א ספק צו דער קינד איז מחויב במילה, ווייל אפשר גייט ער נישט קענען סורווייוון, אפשר הייסט ער א נפל, ער הייסט נישט א קינד חי. די זעלבע זאך יוצא דופן הייסט אפשר אויך נישט, ס׳איז נישט קלאר אז ער האט די דין ביום השמיני ימול בשר ערלתו. און אנדרוגינוס זעט מען אויך אז ס׳איז דא א ספק, און מ׳איז מחייב מספק. און מי שיש לו שתי ערלות איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מ׳קען זאגן אז די ערשטע עורלה איז ער דאך זיכער חייב. וואס קען זיין אז ס׳איז א יש ברירה? אונז ווייסן נישט וועלכע עורלה איז די ריכטיגע עורלה, און וועלכע איז די מוהם? איך ווייס נישט, איך טראכט. ס׳קוקט אויס פריער אז ס׳איז א ספק. דאס זאג איך, דא זעסטו אויך אז ס׳איז א ספק. נעמט מען נאר לחומרא אז מ׳איז מחויב במילה ביום השמיני, אבער נישט בשבת. יא, האבן מיר אלע זאכן.
דיסקוסיע: מי שיש לו שתי ערלות
Speaker 1: איינער וואס האט צוויי ערלות, איז דא אפשר א ספק מענטש, אפשר איז דא א ספק חיה. סא אויב איינער האט צוויי ערלות און ער ווייסט נישט די הלכה למעשה, זאל ער אריינטשעקן. איך וועל פרעגן דעם רב ווען ס׳איז נוגע.
יא. די פוינט איז אז מ׳מאכט נישט שבת.
Speaker 2: איי, ס׳איז א בעל מום, אפשר קען זיין כל יתר כנטול דמי.
Speaker 1: צוויי, ס׳איז גורם חבורה.
Speaker 2: אה, מילא איז דא איין בריה און ער ווייסט נישט וועלכע.
Speaker 1: ניין, די כל יתר כנטול זאגט אזוי ווי א בהמה וואס האט פינף פיס, כאילו ער האט נישט קיין פיס. ס׳איז דאך פונקט אזוי שווער ס׳איז פאר אים, און ער דארף מחליט זיין דאס צו נוצן און וויאזוי זיך איינצוטיילן. ס׳איז דער חמור של בורגנין. ס׳איז זיכער א מום, מ׳דארף נאר וויסן וויאזוי ס׳ארבעט. איך מיין, יא.
לכאורה איז דא אסאך פון די זאכן וואס איז ווייניגער נגיעה היינט, ווען ס׳איז דא אן אולטרעסאונד.
Speaker 2: אה, מ׳קען מאכן אן אולטרעסאונד. דארף מען וויסן צו מ׳גייט מאכן אן אולטרעסאונד, א שאלה פון סירוס.
Speaker 1: ניין. סירוס האט איינער פון זיי?
Speaker 2: דארף מען וויסן בקיצור.
Speaker 1: ניין, ער גייט נישט שאפן צוויי מצוות פריה ורביה. בקיצור, מ׳דארף פרעגן די רבנים, ס׳איז א פאני קעיס. אקעי, וואס גייען מיר טון?
ס׳זעט אויס אז ס׳איז א ספק. זעט אויס אז די גמרא האט געהאט א ספק, אפשר איז דא עפעס אן אבר מין. טונקט ער אויף יוצא דופן און נישט נעמען לשמונה. קען זיין אז צוויי ערלות אויך, איינער נעמט מען לשמונה. אקעי, אקעי, אקעי. אבער ער איז א נפל. דער רמב״ם זאגט יא, די נעקסטע טאג. ס׳טייטש אז דו קענסט נישט יעצט לכבוד דעם וואס דו ווילסט נישט נעמען ערלות, דו מוזט מאכן תיכף ומיד. ניין, מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳דארף נעמען די יום השמיני, די חיוב, אבער נישט אז דער ענין דוחה קען זיין שבת. מאי בינייהו? די שבת, גלייך די נעקסטע צופרי.
הלכה יב — מי שנולד בין השמשות
מי שנולד בין השמשות, ספק בן יום ספק בן לילה, מונים מן הלילה. גייט מען צו די זעלבע ספק. פארוואס זאגט דער רמב״ם מונים מן הלילה? מונים מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני.
דיסקוסיע: פארוואס מונים מן הלילה?
Speaker 1: אהם, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא אפשר א געוויסע חשש פון סכנה פאר די אכטע טאג.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז ס׳איז פשוט. ס׳קען זיין פריער ווען ס׳איז נישט יוצא בכלל, נאכדעם מיט די אבר.
Speaker 1: ניין, דער חמרמרותא דיומא שביעאה איז א שטיקל סכנה. ממילא פאר יום השמיני איז שוין די קינד גרייט פאר מילה.
Speaker 2: יא, אבער פארוואס דארף מען אנקומען צו דעם? דו טרעפסט עס דאך אפילו הלכה׳דיג. שביעי איז זיכער נישט גרייט.
Speaker 1: טשי, צו מאכן דעם ברית, צו קען זיין אז מען האט ענדערש פארפאסט די חיוב, די ספק דאורייתא פון “ביום השמיני”.
Speaker 2: אה, יא, רייט, אבער דער רמ״א מאכט א סתירה, ער זאגט מורא מן הלילה. ער מיינט צו זאגן פראקטיש מורא מן הלילה, אבער ס׳איז דא א ספק, איז מען מחמיר. אבער ס׳קען זיין אז דו ביסט דא יוצא די ספק דאורייתא, ווייל נאכאמאל, דו דארפסט מאכן “בשמיני”. אה, “ביום השמיני”. וואס קומט “יום השמיני”? דו האסט א ספק חיוב דאורייתא.
Speaker 1: אבער ער זאגט מיר, ניין, דו טוסט עס די נעקסטע טאג כדי מען זאל מאכן די מצוה בעצם יוצא צו זיין די ספק. ווייל אויב גייסטו טון דאס, דו גייסט מאכן דאס ביי א ספק דאורייתא, קען זיין אז ס׳איז בכלל נישט קיין כשרה ברית.
Speaker 2: ניין, ס׳קען זיין בשביעי.
Speaker 1: ממילא דער ערב שבת בין השמשות איז אויך פאר די זעלבע סיבה, אינו דוחה את השבת. “אלו נימול לאחד בשבת, שאינו דוחה את השבת מספק”.
אקעי. פארשטייט זיך אז ס׳הייבט זיך אן די שאלה דא ווען איז בין השמשות, אבער די רמ״א איז בין השמשות.
דיסקוסיע: למעשה — בין השמשות לפי רבינו תם והגאונים
Speaker 1: איך וועל דיר זאגן אויף א למעשה, אויב ס׳קומט א שאלה, איך וועל דיר זאגן למשל א שאלה פון אפאר מינוט נאך די שקיעה, ווען די שאלה איז… די לאדזשיק, איך וועל דיר זאגן די לאדזשיק, איך זאג נישט הלכה למעשה, אבער אזוי ווי איך האב עס געפירט א ליסט. די לאדזשיק פון די הלכה גייט אויף די אלע ספיקות אויך. אויב דער דין איז אז ס׳איז א ספק, ספק דארף מען מאכן זיין, מען קען נישט מאכן שבת, אדער מען דארף ווארטן אויף די נעקסטע טאג. דו האסט אויך א ספק צו רבינו תם איז גערעכט אדער די גאונים זענען גערעכט. “כל זה אחזנו באותו ספק, ספק תנייתא”. דארף מען מאכן זיין. איינער וועט זאגן, “איך פסק׳ן רבינו תם”. יא, זייער גוט, אבער דו האסט א ספק צו וועלכע פוסק צו גיין, איז נישט א ספק גייט.
Speaker 2: וואס איז בין השמשות?
Speaker 1: אקעי, איך פארשטיי וואס דו זאגסט, אבער די עצם די לאדזשיק פון ספק גייט אויף דעם אויך. א ספק דארף מען מאכן זיכער, ס׳הייסט נישט בשביעי. חוץ דא פלעצער, חוץ מענטשן וואס זיי פסק׳ענען א געוויסע לעוועל מיט בחינת ודאי. דו זאגסט אז ס׳איז ודאי יום. אקעי, ודאי יום קען איך גארנישט טון. אבער דער וועג איז, דו קענסט טענה׳ן, אדער די דיין קען אים זאגן, אויב דו טוסט נאך מלאכות דעמאלט, און מען טוט נאך הפסק טהרה דעמאלט, האט נישט קיין פשט צו נישט מל׳ן זיין. ס׳זאל דיר נישט הייסן אז ס׳איז נישט קיין ספק. איך זאג דיר נאכאמאל, ס׳איז דא וואס מאכן יא די תרתי דסתרי. ס׳איז טאקע א גרויסע פלא, מען מל׳ט נישט שבת, וויאזוי האט מען נאך געקענט טון מלאכות דעמאלט, אדער וויאזוי האט מען נאך געקענט מאכן א הפסק טהרה דעמאלט? יא, און הכי נמי, און אם לאו אין לך אלא מה שעיניך רואות.
און מ׳שטיינס געזאגט, מ׳פארשטייט נאך די שכינה מאלט נישט, איך מיין, ביי די שכינה, נאך די שכינה זענען דאך אלע נשמות, דאס איז אין קיצור, שווער צו זאגן.
יא. נישט דא אזא גרויסע פראבלעם.
הלכה יג — בן חודש השמיני: אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה
יא, אקעי, אם אינו ראוי לבן שבעה ראוי לבן שמונה.
אקעי, יעצט, זיי האבן געלערנט אז א קינד וואס ווערט געבוירן בחודש השמיני, האבן חז״ל אים געגעבן א קעטאגאריע ווי א נפל, ווי א ספק חי, ער גייט נישט סורווייוון. זיי האבן עס אזוי געקוקט, לויט זייערע חכמת הרפואה וואס איז געווען דעמאלטס, דאס גייט זיין א נפל, ער וועט נישט לעבן.
ס׳האט געקענט געבוירן ווערן א זיבעלע, די זיבעטע חודש, ווער ס׳איז געבוירן געווארן אינגאנצן, אבער חודש השמיני איז פשט אז די קינד דארף נאך האבן ניין חדשים, אויב ער ווערט געבוירן פארדעם איז עס נישט קיין געהעריגע קינד, און ממילא מנשמ״ר בשבת און אזוי ווייטער.
אמו שואלין בסתריו, וויאזוי ווייסט מען יא? אויב ער איז געבוירן געווארן גאנץ בשערו ובציפורניו, א רזה ולד שלם הייסט ער א גאנץ קינד, און ער איז געבוירן געווארן אין די חודש השמיני, די פרוי האלט איר חשבון, זי האט געמאכט א נאטיץ אין איר לוח, זי זאגט אזוי, ער איז א בן שבעה, זי איז א פרוי וואס געבוירט א זיבעלע, נאר וואס דען? שאינו תם, ס׳האט זיך אויפגעהאלטן.
איך האב אמאל געהערט פון א רב, ס׳איז זייער פאני, ס׳איז אן אינטערעסאנטע מעשה, ס׳איז געווען אמאל א רב, אבער לאמיר ענדיגן ממש וואס די רמב״ם זאגט. מ׳זאגט ער איז א בן שבעה נאר ס׳האט זיך אויפגעהאלטן, ס׳איז טאקע אזוי ווי א מאמע קען דאך טראגן א קינד מער ווי ניין חדשים אויך, ס׳איז דא אמאל וואס די מאמע איז פרעגנענט ניין חדשים מיט צוויי וואכן, ס׳איז דא אזעלכע.
חכמים קוקן עס אן אז ס׳איז דא א מין קעטאגאריע פון א קינד וואס איז געזונט אפילו ביי די זיבעטע חודש און קען ארויסקומען, אכטע חודש נישט. אויב איינער ווערט יא געבוירן אכטע חודש געזונטערהייט, זאגט מען אז דער איז א זיבעלע וואס איז ארויסגעקומען שפעט.
און ממילא לענין חילול שבת, וואס איינער קען ערבן, איז דא א הלכה אז אזא קינד וואס איז געבוירן געווארן בחודש השמיני און מ׳ווייסט נישט צו ער קען סורווייוון, די קינדער וואס היינטיגע צייטן וואלט מען געלייגט אין א אינקובעיטאר, האבן חז״ל מורא געהאט פון אזא קינד. צו ארומרוקן ווייל עס קען זיין אז מען מאכט ערגער די סכנה.
יא, ס׳האט צוטון מיט דעם אז א גוסס האט מען נישט צוגערירט. ס׳איז א מוקצה. ס׳איז א מוקצה ווייל ס׳הייסט נישט אז ס׳איז א זיכערע קינד. אוודאי אויב מ׳קען אים ראטעווען דעמאלטס פשוט, אבער דער דאקטאר וועט זיך נאר דערנענטערן מיט די הנחה אז ס׳איז ממש א שטארבעדיגע קינד. דער קינד וועגן ס׳איז אזוי ווי א דין הגוסס איז עס נישט פארשטענדליך אז מען זאל אים ארומרוקן.
אזוי איז נאר די שאלה.
בן שמונה — נחשב כאבן, ומילה בספק
בן שמונה — נחשב כאבן ואסור לטלטלו
Speaker 1:
די קינדער וואס היינט צו טאגס לייגט מען זיי אריין אין אן אינקובעיטאר, האבן חז״ל מורא געהאט פון אזא קינד צו ארומרוקן, ווייל ס׳קען זיין אז דו מאכסט ערגער די סכנה.
Speaker 2:
יא, ס׳האט עס צו טון מיט דעם אז א גוסס טאר מען נישט צורירן? ווייל ס׳איז מוקצה? ווייל ס׳הייסט אז ס׳איז א זיכערע קינד?
Speaker 1:
ניין, ניין, ניין, אוודאי אויב מ׳קען אים ראטעווען.
ער האט געזאגט אזוי: אזא זיבעלע, ס׳מאכט זיך נישט אמאל אזא זיבעלע איז אביסל פרי מיט א פאר וואכן, א חודש, צוויי, דריי. אבער אז ס׳קען זיין נישטא, טראכט איך יעצט, מ׳קען עס אמאל נוצן, ס׳איז אן עשר צדיש, עפעס מתיר צו זיין. ניין, ס׳קען דא זיין נאך עפעס. ס׳קען זיין נישט אייביג איז… איך ווייס נישט אויב ס׳איז יא דא אמאל ווען מ׳קען ממש נאכגיין ווען די פרוי איז געווען מיט דעם מאן לעצטע מאל. איך זאג די זאכן זענען נישט וועגן א ספק. מ׳זאגט מיר “נולד בחודש שמיני”, זאגט מען נישט ווייל אפשר האט די מאמע נישט זיכער ווען ס׳איז געווען, ווייל ס׳איז דא מצבים ווען זי קען יא וויסן פונקטליך ווען זי איז געווארן אין סבר.
אבער אזוי, ער ווערט געבוירן, און מ׳זעט אויף זיין גוף אז ער איז נישט געזונט, ער האט נישט קיין גוטע האר, און אזוי ווייטער, “ואיבריו שלמים מורין עליו הרי זה בן שמונה ודאי”, זאגט מען אז ער איז טאקע א בן שמונה, און ער איז טאקע א קינד וואס איז געבוירן צו פרי. “שלא יראו ולד אלא בתשעה”, וואס איז עכט א קינד וואס וואלט נאך געדארפט האבן נייע חדשים צו ווערן אינגאנצן אפגעבאקן און ווערן צייטיג. “ויצא קודם שיגמר”, ער איז ארויסגעגאנגען פאר די ריכטיגע צייט. “לפיכך נחשב כאבן”, וואס איז לטלטלו, הייסט דער קינד, ווערט דער קינד באטראכט ווי אן אבן? וואס איז “לא תתלוה”? מ׳טאר נישט מטלטל זיין דעם קינד.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
וואס טוט ער ארויס העלפן דא? וואס איז די פלאן? איך האב דיר געזאגט, ער גייט שטארבן.
Speaker 2:
וואס איז “לא תתלוה”? ווי רעדסטו?
Speaker 1:
סארי, איך טריי צו קוקן די קוואליטי פון מיין מייק.
Speaker 2:
רעד.
Speaker 1:
ווארט, איך וועל דיר זאגן. “אם שהה שלשים יום, אם דאס קינד האט יא סורווייווד דרייסיג טעג, הרי זה ולד של קיימא”, הייסט ער איז יא א קינד וואס קען לעבן.
Speaker 2:
וואס מיינט ער איז חשוב כאבן אין די וואך? דו רעדסט פון א קינד וואס גייט שטארבן שבת.
דיסקוסיע: “אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה” — סכנה פאר די מאמע, נישט פאר דעם קינד
Speaker 1:
די רמ״א זאגט מיר שטארק קלאר, אזוי שטייט די לשון: “תניא, בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה”.
Speaker 2:
די מאמע געבט צו עסן ווייל… ניין, ס׳זעט דא אויס ווי…
Speaker 1:
די מאמע געבט עסן מפני סכנה פאר די מאמע.
Speaker 2:
אויב שבת איז די ווארט, אדער די ווארט איז וועגן אונז האבן מורא אז ס׳מאכט ערגער, אונז הארגענען אים?
Speaker 1:
ניין, ס׳שטייט דאך קלאר, ס׳איז דאך נישט שבת, נישט מרדכי.
Speaker 2:
דו זאגסט אז די רמ״א איז נישט קלאר. פון וואו קומט די רמ״א? וואס לייגט ער צו צו די רמ״א אין הלכות שבת?
Speaker 1:
איז דא די גאנצע זאך מיט די רמ״א וואס דו האסט מיר נישט געזען. ס׳איז דא א רמ״א אין הלכות שבת.
איך וויל נאר זאגן אז די רמ״א האט געשריבן גארנישט קלאר, ער האט נישט געוואלט דאך קיין פסק שרייבן. ער האט געשריבן נישט גארנישט קלאר. אבער דו דארפסט געדענקען אז אין הלכות שבת שטייט אז א בן שמונה איז כאבן, און א אבן איז דא א דין אז מ׳טאר אים נישט מטלטל זיין.
Speaker 2:
וואס הייסט ער איז כאבן?
Speaker 1:
דאס שטייט אין הלכות מוקצה, אין הלכות שבת. כאבן מיינט ער האט א דין אבן, און מ׳גייט אים נישט מאכן משגיח אויף אים. ער איז נישט א קינד וואס מ׳גייט…
Speaker 2:
די מאמע געבט דאך צו עסן דעם קינד.
Speaker 1:
די מאמע געבט עסן ווייל ס׳איז א סכנה פאר די מאמע. “צריך להניקתו מפני הסכנה”.
Speaker 2:
מפני סכנה פאר די מאמע?
Speaker 1:
יא, יא. נישט פאר סכנה פאר די קינד.
Speaker 2:
ווייל די קינד האט א דין אז ער קען נישט סורווייוון.
די מציאות פון אמאל און היינט
Speaker 1:
דאס איז obviously געווען אין די אמאליגע צייטן, אין די אמאליגע וועלט. אויב היינט אויך איז דא א situation וואס מ׳ווייסט, איך ווייס נישט צו מ׳ווייסט עפעס אזא זאך. אונז האבן דאך אלע מיני אזעלכע פארגעשריטענע חכמות וואס מ׳מאכט ביי אלע זאכן.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז קלאר אז א מענטש… אקעי, לאמיר גיין ווייטער. א מענטש האט די גרעסטע מורא׳דיגע… ווען ער ווערט געבוירן, די פריעסטע, און ס׳האט אלעס צו טון אז די מאמע האט נישט צייט צו געבן די השפעה. אבער די גרעסטע חילוק צווישן די זיבעטע און די אכטע, וואס איז אזא גרויסע פארנעם, איז אז ער הייסט א נחשב כאבן, און ס׳איז ווייט פון אונז.
Speaker 1:
ס׳איז דא היינט אויך פרימיס וואס… די נחשב כאבן…
Speaker 2:
יא, דאס איז זיכער אז די רבנים פסק׳ענען נישט די הלכה כמות שהיא, ווייל ס׳איז אלעמאל דא א וועג צו ראטעווען. ס׳איז פשוט, אזוי לאנג ווי מ׳קען ראטעווען דעם קינד, דארף מען מיט פקוח נפש טון וואס מ׳קען. ס׳איז נישט קיין ספק.
קשיא: פארוואס זאגן “נחשב כאבן” אויב עס קען זיין “שהה שלשים יום”?
Speaker 2:
דא גייט מען assuming די assumption אז דא איז אפשר א בן שמונה וואס… און דערפאר איז ער מוקצה, און מ׳טאר אים נישט אטאטשן. און מ׳מיינט אים שלם שבת וכו׳. אבער אם כן, זעסטו אז מ׳האט געמאכט א טעות. שואל בן שלשים, פארוואס האט מען געמאכט א טעות? ער זאגט אז ער איז געווען א בן שבע, ווען נישט איך ווייס וואס עפעס.
פארוואס זאל מען נישט זאגן א הלכה, אז איינמאל ס׳איז געווען אפאר מאל אזא זאך ווי שואל שלשים יום, דארף מען שוין אים רעכענען ווי א קינד? איך בין זיכער אז ווען מ׳געט פאר איינעם א קעטעגארי חשוב כאבן, איז דא א הויכע טשענס אז ער גייט שטארבן. יא. אויב מ׳גייט אים נישט צוגעבן עפעס, מ׳גייט אים צוגעבן, צוגעבן, צוגעבן. איך זאג, אויב ס׳איז אפילו געווען איינמאל שואל שלשים יום און ס׳האט סורווייווד, וואלט איך שוין אראפגענומען די הלכה פון חשוב כאבן. ווייל אויב אזוי גייען מענטשן שטארבן אויב מ׳געט זיי א הלכה אז זיי זענען חשוב כאבן, מ׳גייט זיי שטארבן.
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז טרו. אקעי, מ׳דארף פארשטיין, די מציאות האט נישט מיט אונזער היינטיגע ריאליטי, אבער מ׳דארף פארשטיין. פארשטייסט וואס איך וויל דיר זאגן? איינמאל איז געווען שואל שלשים יום, פארוואס זאל מען בכלל זאגן אויף א קינד חשוב כאבן? דעמאלטס לייגסטו אים טאקע, דו לייגסט א גזירת דין מות.
Speaker 2:
מ׳דארף פארשטיין, זעסט דאך אז די שואל שלשים יום איז אויך א זעלטענע זאך. דאס הייסט, אן אונס איז דא.
בן שבעה — ולד של קיימא
Speaker 1:
מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו איז אזוי: אם נולד שלם, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת. ער האט דאך דאס געזאגט? אה, ניין, בחודש השביעי. יעצט רעדט ער וועגן א שביעי. מה שאין כן שביעי, הייסט א קינד א זיבעל, און ער איז א געזונט קינד, הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת.
ספק בן שבעה ספק בן שמונה — מלין אותו בשבת
Speaker 1:
וואס טוט זיך אויב ס׳איז ספק בן שבעה ספק בן שמונה? מלין אותו בשבת. פארוואס? ווייל ממילא נפשך. אם בן שבעה הוא, ושלם הוא, איז דאך דוחה שבת, הייסט א געהעריגע געזונטע קינד, דאס איז ביום השמיני. ואם בן שמונה הוא, איז דאך אויך נישט קיין איסור בשבת. די סיבה פארוואס מ׳זאל נישט מל זיין בשבת ווען ס׳איז נישט ביום השמיני איז ווייל דו ביסט מיט דעם מתקן. ווען מ׳מאכט א ברית מילה, איז מען דאך מתקן, מ׳מאכט דעם קינד זאל ווערן א אידיש קינד. אבער א בן שמונה איז דאך כאבן, אויף די צד אז ער איז נישט קיין קינד. איז דאך ווען ער איז א זיכערע בן שמונה, פארוואס זאל מען אים בכלל מאכן א ברית? פארוואס זאל מען אים… ער איז מוקצה. אבער ס׳איז דאך דא א צד בן שבעה, און אויף די צד בן שבעה איז מען דאך חייב, איז דאך א ספיקא דאורייתא. ס׳איז א ספק דאורייתא, מ׳דארף מחמיר זיין. אבער זאגסטו, די אנדערע זייט איז א ספק פון א חילול שבת. ניין, ס׳הייסט נישט קיין חילול שבת. פארוואס? ווייל אויב איינער שניידט אראפ די עורלה פון א בן שמונה, הייסט עס נישט קיין מתקן. ס׳הייסט אזוי ווי סתם אזוי ווי איינער מאכט א חבורה, ס׳הייסט סתם אזוי מחטך באופן מקלקל.
דיסקוסיע: מחטך בשר — מקלקל אדער גארנישט?
Speaker 1:
קען אפשר זיין מקלקל, אבער ס׳קען זיין אז ער איז אפילו נישט מקלקל. ווען איינער איז מחטך בשר סתם, די וואס איז די פשט פון מקלקל? דער רמב״ם זאגט אז מחטך סתם איז נישט קיין מלאכה. דו טוסט שניידן פלייש, דו טארסט נישט מאכן א ברית מילה אדער א חבורה. דער רמב״ם רעדט נישט פון די חבורה. די חבורה איז דאך אויך לכאורה א מלאכת שבת.
אזוי ווי א גופה אדער איינער איז חובל, איז ער מקלקל. סתם מקלקל. דער רמב״ם רעדט נישט וועגן מקלקל. דו טוסט דאך יעצט א מעשה פון מתקן. דו טוסט דאך עס ווייל אזוי זאגט די הלכה אז ס׳איז נו.
Speaker 2:
ניין, אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט. די הלכה האט געזאגט, די זעלבע הלכה האט געזאגט, איך מיין צו זאגן איז, אויב איך געדענק אין הלכות שבת, געווענליך אז מ׳מאכט א חבורה אין א מענטש איז מען פטור. אויב מ׳שלאגט איינעם אין שבת און ס׳ווערט א בלוט, איז מען פטור ווייל ס׳איז מקלקל. נאר אויב דו ביסט א מתקן יהא תל קתא, איז דא אן אופן וואס מ׳זאגט אז ס׳איז לצורך רפואה, ס׳איז עפעס אויף. אזוי איז דאך ברית מילה לכאורה, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט נישט מקלקל, דער רמב״ם זאגט מחטך בשר, אפשר האט ער עפעס אן אנדערע מהלך.
Speaker 1:
ניין, לאדזשיקלי איז עס זייער, דו ביסט דאך דא אין א נדנוד, יא? אויב דו פרעגסט דעם טאטן, וואס האט ער יעצט געטון? אויב זאגט ער איך האב געמאכט א ברית מילה, און מ׳האט אנגענומען אז ס׳איז א בן שבע, וועט ער זיך פרייען, ווייל ער האט יעצט געטון א מעשה מתקן. סא ער דארף זאגן, איך ווייס נישט וואס איך האב יעצט געטון. איך האב יעצט געטון אדער א מילה, אדער סתם חיתוך בשר. ס׳איז אינטערעסאנט.
די למדנות זאגט אזוי. די למדנות זאגט אז מ׳טוט יעצט א ברית מילה מספק, ווייל מה נפשך, אדער איז עס א ברית מילה, איז עס גוט. אדער נישט, איז עס סתם א שנייד. אדער ווארסט קעיס איז עס סתם א שנייד, און סתם א שנייד מעג מען.
Speaker 2:
ניין, אבער איך זאג ווי ס׳איז לאדזשיקלי אינטערעסאנט איז, ווייל פון די מינוט וואס א מענטש האט א חיוב דאס צו טון, איז עס דאך אוודאי מתקן. ער טוט דאך א מעשה פון מתקן, ווייל ער האט דאך די חיוב דאס צו טון.
Speaker 1:
איך בין נישט זיכער. אבער דא גייסטו אריין אין אן אינטערעסאנטע זאך. ס׳איז דא א חיוב פראקטיש, די הלכה זאגט דיר אז דו זאלסט עס טון. אבער דאס איז די אופן. אזוי וואלט איך געטראכט.
הוציא עובר ראשו בין השמשות
Speaker 1:
אקעי, ווייטער. יא? יא. הוציא עובר ראשו ולא יצא רובו. יא. אויב א קינד, הוציא עובר ראשו, ער איז נישט געבוירן געווארן בבת אחת, נאר ס׳איז א חלק פון די עובר, דער קאפ איז ארויסגעקומען ולא יצא רובו בין השמשות. וואס? ער קומט ארויס ביי די קאפ, יא. ס׳איז צו געדענקען אז די קאפ איז די עיקר. אקעי. אויב דער עובר האט שוין ארויסגעברענגט ראשו ולא יצא רובו בין השמשות, ער שטייט אפסייד דאון. ער שטייט אויפן קאפ. ס׳איז קיין חילוק. כולו כראשו דמי. אה, פארשטיי. בקיצור, דעמאלט, אף על פי שאין כולו אלא בלידתו כולו ערב שבת, מוחלין עליו את השבת. מ׳קען נעמען א האלבע שעה, צוואנציק מינוט. אבער סתם אזוי בין השמשות, דאס זאגט ער, בין השמשות איז נאך נישט מילה בשבת. אה, ס׳איז דער לעצטער טאג. רייט? ווייל אפשר איז נאך געווען פרייטאג. אויב ס׳איז נאך געווען פרייטאג, איז מילה ביום השמיני. אמת. נאכאמאל, יעדע אינגל וואס איז געבוירן בין השמשות ערב שבת, ווען מיל׳ט מען אים? זונטאג. אמת. ווייל קען זיין ס׳איז געווען זונטאג, ווייל מילה ביום התשיעי. אפילו אויב די גאנצע איז ארויסגעקומען בין השמשות, מיל׳ט מען אים יום התשיעי. דא איז די חידוש, אז אפילו די רוב איז ארויסגעקומען שבת, וויבאלד הוציא ראשו הייסט שוין אז ס׳איז א ספק. אה, אזוי? ווייל ראשו איז כולו, די עיקר. אבער די עיקר ליידן איז די קאפ, פשוט אסאך מאל. דאס הייסט שוין אז ס׳האט זיך אנגעהויבן די לידה.
לידה הייסט ווען ס׳קומט ארויס די קאפ, דאכט זיך. ס׳האט זיך אנגעהויבן די זמן הסכנה פון די לידה.
מילה שלא בזמנה — דוחה יו״ט שני אבער נישט יו״ט ראשון
Speaker 1:
חמשה שאין דוחים את השבת. איינס דוחה, זאגט ער יעצט, די אלע זאכן וואס מיר האבן געלערנט איז נישט דוחה שבת, ווייל ווייזת יום השביעי אדער וואס נישט קיין גר, אבער איז מילה שלא בזמנה. איז אויך נישט דוחה יום טוב ראשון. אבער ס׳איז יא דוחה יום טוב שני. יום טוב שני וואס איז נאר א דרבנן. און די אלע זאכן זענען ספיקות, דאס רעדט מען דאך, די אלע ספיקות. א ספיקא דאורייתא גייט יא דוחה זיין א דרבנן. און דאס איז די אונטערשטע.
יא. ובשני ימים טובים של ראש השנה, שני ימים טובים של ראש השנה, אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. שני ימים טובים של ראש השנה איז נישט, ווייל די זיבעטע טאג פאלט אויס ראש השנה, איז נישט קיין חילוק צו ערשטע טאג צו צווייטע טאג, דריי טעג עקסטער קילא. פארוואס ווייל ראש השנה איז די צווייטע טאג נישט בגדר יו״ט שני של גלויות, נאר ס׳איז א חיוב גמור. האסטו ווייטער א דרבנן.
Speaker 2:
אמת, ניין, מ׳רעכנט זיך ווייטער די זעלבע. ס׳איז דינים כיום אחד, ס׳האט שוין מער געגעבן די דין ווי ס׳איז א ודאי. אבער איך טראכט נאר אויף די זאך פון דוחה יו״ט שני.
הלכות מילה – חולה אין מלין אותו עד שיבריא
ספק ספיקא במילה – דיון פתיחה
Speaker 1:
ווייל די ראשונה איז געווארן, די זיבעטע טאג געפאלט אויס ראש השנה, ס׳איז נישט קיין חילוק צו די ערשטע טאג אדער די צווייטע טאג. דארף מען ווארפן דריי טעג עקסטערע קולות. פארוואס? ווייל יום טוב שני איז דאך א ספק. פארוואס? ווייל ראש השנה איז די צווייטע טאג נישט בגדר ספיקא, דאס איז א חיוב גמור. ס׳איז נישט קיין חיוב דרבנן.
אמת? ניין, ס׳איז די פשט. מ׳רעכנט זיך אז ביידע איז דאס זעלבע. ס׳איז נישט קיין חילוק. די דין איז כיום אחד. מ׳געבט עס די דין ווי ס׳איז א ודאי.
ניין, איך טראכט נאר אויף די זאך פון דוחה יום טוב שני, וואס טוט זיך ווען ס׳איז א ספק ספיקא, אזויווי די שאלה וואס איך האב געהאט. און מ׳דארף טראכטן, ווייל דו קענסט זאגן אז א ספק ספיקא דאורייתא, דו האסט דאך שוין צוויי ספיקות, אזויווי אין א פאל פון א יוצא דופן פלאס ער איז געבוירן געווארן בין השמשות. לאמיר זאגן, געבוירן געווארן ספק בין השמשות, ער איז געבוירן געווארן גלייך נאך די שקיעה.
אממ, מ׳קען זאגן אז יעדע זאך וואס די חיוב דערפון איז למעשה דאורייתא, למעשה האט ער דאך א חיוב דאורייתא צו מל׳ן די קינד, איז דאך נישט קיין דרבנן׳דיגע טאג בכלל. אדער קענסטו זאגן ניין, אז…
אקעי, סארי, איך האב מיך פארטראכט. כולה, אקעי. דו ווילסט מאכן אז… איך זאג, ווען ס׳איז א ספק ספיקא, וועסט האבן אויך א יוצא דופן פלאס ער איז געבוירן געווארן ספק בין השמשות, אזויווי א פאל וואס איך האב עקטשועלי געהאט.
רייט, און דעמאלטס וואס? קענסטו זאגן אז א ספק דאורייתא האט א דין, איז בן מכריע מדרבנן אדער מדאורייתא, קענסטו זאגן אז מ׳איז מל די קינד דוחה יום טוב שני. אבער ווען ס׳איז א ספק ספיקא, דוכט זיך אז ס׳ווערט שוין א ספק דרבנן. יא, ס׳ווערט שוין… מ׳דארף וויסן, זאל איך צוטון מיט די סוגיא פון ספק דאורייתא מיט די תורה אדער מיט די רבנן. אבער לאמיר זאגן, אויב ס׳איז א ספק ספיקא, דוכט זיך ס׳איז צוויי ספיקות. אבער קענסט זאגן אז ס׳איז נישט קיין חילוק וויפיל ספיקות. למעשה די דין איז אז מ׳דארף מל׳ן. די דין אז מ׳דארף מל׳ן, די דין אז ס׳איז דאך דא א השתנות פארוואס ס׳איז אנדערש. יא, אבער לכל הפחות דארף מען יא מל׳ן יום טוב שני.
די צוויי ספיקות, קען זיין אז דעמאלטס איז עס נישט דוחה דרבנן. פארוואס נישט? ווייל א ספק דאורייתא איז גענוג חשוב דוחה צו זיין א דרבנן. אבער ווען ס׳איז צוויי ספיקות ווערט עס שוין אליין א דרבנן, איז דא א מקום להקל.
אקעי, אקעי, ס׳איז א ספק ספיקא. ס׳איז א סוגיא, ס׳איז א למדנ׳ישע סוגיא. אקעי.
הלכה טז: חולה אין מלין אותו עד שיבריא
Speaker 1:
חולה. ניין, אבער for some reason, איך בין נישט זיכער אז ס׳איז ממש א ספק. די אלע הלכות, אפילו אויב דו שטעלסט א ספק, איך פארשטיי נישט די גדרים פון די אלע זאכן. אקעי, איך בין נישט מסביר קלאר וואס איך טראכט, but עפעס טראכט איך. אקעי.
א חולה. אזוי, עד כאן האבן מיר געלערנט ענינים פון וואס איז דורך א שבת, יעצט גייען מיר לערנען פון נאך א אופן וואס מ׳איז נישט מל בזמנו הראוי. יא. א חולה.
חולה אין מלין אותו עד שיבריא. מ׳מל׳ט נישט א חולה ביז ער ווערט געזונט. און פון ווען? אין מלין אותו מעת שיבריא מחליו עד שבעת ימים מעת לעת. פון ווען ער ווערט אויסגעהיילט, דארף מען אים געבן שבעת ימים. ואחר כך מלין אותו.
ס׳איז דאך ביום השמיני פון זיין מחלה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. מ׳קוקט נישט אן ווי ווען די גאנצע צייט וואס ער איז געווען חולה, אז די חילוק איז אז מ׳דארף געבן צייט. ס׳איז א פראקטישע זאך. ס׳איז א פראקטישע זאך, מ׳ווארט נאך זיבן טעג פון ווען ער איז געווארן געזונט.
חלתה חמה לעומת כאב לו עינו
Speaker 1:
במדבר רבה, לכאורה וואלט ער דורכגעגאנגען א שבת, אזוי וואלט ער מוחים געזאגט. דא איז א פקפוקים. במדבר רבה, משחלתה חמה, ווען ער האט געהאט א מכת חמה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס חלתה חמה מיינט, אז ער האט אנגעכאפט א היץ? ער איז געווען קראנק, ער האט געהאט א פיבער, א גרויסע מחלה. עפעס וואס איז זיין גאנצע גוף, א מחלה. ניין, איך מיין אז ס׳איז מער אזויווי ער איז געווארן פארקילט. א מחלה וואס האט באווילקט איינעם, עפעס וואס האט אן ענין נאר מיט א געוויסע איבר.
רש״י איז פסקי עינו וירפאו, ס׳איז נישט קיין סתירה אז ער גייט האבן א מכה אויף אן אנדער פלאץ, ס׳גייט נישט שטערן זיין אויסהיילן זיין אויג. מלין אותו מיד, חי כל גופו תלוי בו. ס׳איז א פראקטישע זאך, נישט א דין אין מחלה. דאס איז די פוינט. ס׳איז נישט אז ס׳איז א גרויסע מחלה וואס האט אפגעשוואכט זיין גאנצע גוף. ניין, איך מיין די ווארט איז, ניין, נישט אז איינער וואס האט א דין חולה איז פטור, אזויווי א חולה וואס איז פטור פון סוכה אדער פון דעם. נאר מ׳קען נישט מל׳ן ווען א מענטש איז נישט געזונט, ווייל דו קענסט אים נישט מאכן שווערער. ס׳איז א שווערע זאך אויפן גוף. אבער אויפן אופן, ניין, איך זאג, ס׳קען זיין אז א מענטש וואס האט אן אויגן ווייטאג, און זיי וועלן זיין פטור פון סוכה, אבער זיי זענען חייב במילה ווייל… נאכאמאל, ס׳איז געווארן א מאדנע טעמע. אגעין, אגעין, די הלכה וואס מיר האבן יעצט געלערנט איז נישט לגבי ווען ער איז חולה. ווען ער איז חולה, אפילו כאב לו עינו, מאכט מען נישט קיין ברית מילה. נאכדעם וואס ער האט זיך אויסגעהיילט, ודאי, בעת שהיא מתפתחת ורופא, נאכדעם וואס ער האט זיך אויסגעהיילט, איז דא א מחלוקת גמרא אזויווי א חלוץ החמה וואס האט געהאט פיבער, ווארט מען אים זיבן טעג נאכדעם וואס ער איז אויסגעהיילט. אויף גלייכן זאל מען ביי כאב לו עינו ווארטן ביז ער וועט זיך אויסהיילן און גלייך מאכן די מילה, אדער מ׳ווארט נישט קיין זיבן טעג. דאס איז די רעדע.
דיון: דער גדר פון חולה לגבי מילה
Speaker 2:
און די ריזען איז די זעלבע זאך וואס דו האסט יעצט געזאגט, ווייל ער איז נישט… זיין גאנצע גוף איז שוואך, און ער דארף ווארטן אז ער זאל צוריקכאפן די געזונטע כוחות. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳זעט אויס אז ווי לאנג מ׳איז עוסק אין די רפואת עינים איז מען יא פטור כאילו. דו קענסט אים געבן די צייט?
Speaker 1:
רייט, רייט, ווייל ס׳שטערט. ווייל ס׳שטערט. ווייל חולה איז פטור. מיר קענען נישט מתפלל זיין. ס׳איז מסוכן אביסל. ס׳איז נישט מסוכן, ס׳איז אבער מסוכן. אנדערש איז מסוכן, אנדערש איז ער איז א חולה פטור. ווייל ער איז מבזה מיט זיין אויג, ווייל ער דארף דאך יעדע טאג נעמען די רפואה פאר זיין אויג.
Speaker 2:
איך פארשטיי, איך פארשטיי, איך פארשטיי. ס׳איז שוואך, שוואך אים אפ אביסל, אבער נישט אזוי פיל אז ער זאל דארפן ווארטן זיבן טעג. ס׳איז שווער צו פארשטיין.
Speaker 1:
איז דאס א דין אין חולה אדער איז דאס א דין אין מאכן א חולה? מצוות ברית קודם כל. איך פארשטיי אז דו מיינסט נישט אז ס׳איז א מעדזשיקעל חולה. די פוינט איז, אזויווי דו זאגסט אז א חולה איז פטור פון קריאת שמע ווייל ער קען נישט מכוון זיין, א חולה איז פטור פון סוכה ווייל…
מ׳רעדט דאך הלכות, איז דאס א דין אין סכנה אדער מ׳זאגט אז ווייל מ׳האט מורא אז ער איז נישט גרייט פאר מילה?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז הלכות סכנה. א חולה, א ברית מילה איז א דעינדזשערעס זאך אביסל. מ׳טוט עס נישט פאר מענטשן וואס האבן אן אנדערע קאמפליקעישאן, גיי איך ווייסן. יעדער דאקטאר ווייסט דאך צוויי זאכן. דו גייסט נישט טון איין מחלה אויף א מילה.
Speaker 1:
ניין, איך פארשטיי אז ער האט עפעס א מחלה. און די זעלבע איז כאב לו עינו, ער האט עפעס א מחלה. ער האט עפעס א באבע ערגעץ, און ס׳ווייסט נישט זיין באדי גארנישט גייט נישט אן מיט אים.
Speaker 2:
נישט סתם א באבע. כאב לו עינו מיינט נישט ער האט א קראץ אין זיין רוקן. כאב לו עינו מיינט ער האט א געוויסע מחלה אין זיין אויג. און דאס איז טאקע די סיבה פארוואס ער איז נישט ראוי למולו, ווייל ער איז נאך נישט גרייט.
הלכה יז: ירוק ואדום ביותר
Speaker 1:
אויף די זעלבע סיבה, זיי ווערן נישט געמול׳ט נאך א שטיקל חולי עד שיפולו בו דמים, ביז ער האט מער בלוט, וואס וועט אים געבן א מער רויטליכע קאליר, ויחסר רוב מראהו, רוב געזונטע קלענע קינדער האבן א רויטליכקייט, ווייל די בלוט מאכט זיי אויסקוקן מער… ירוק איז א בלאסע, א שטארקע בלאסע קאליר.
Speaker 2:
יא, יא, דאס איז בכלל נישט קיין חולי. ס׳איז א פאקט אז יעדע בעיבי ווערט געבוירן, ס׳נעמט אסאך מאל… ס׳איז א נארמאלע זאך, ס׳איז א חלק פון די אנטוויקלונג פון א בעיבי, ער ווערט געבוירן מיט אביסל… וויאזוי הייסט עס? ס׳האט א נאמבער היינט, מ׳רופט עס עפעס… בילירובין טעסט, עפעס אזוי. די נאמבער, ס׳האט א חלק פון די בלוט וואס נעמט צייט ביז עס ווערט געבוירן. געווענליך ביי די אכטע טאג ביי געזונטע קינדער איז עס שוין גענוג. אבער נישט דווקא, ס׳קען נעמען נאך א וואך-צוויי. סאו מ׳ווארט עד שיוולדו בו דמיו.
דיגרעסיע: ספירת העומר
Speaker 1:
דאס איז די סוד פון ספירת העומר, ווער ס׳ווייסט.
Speaker 2:
וכן, דו פארשטייסט? ספירת העומר, די אידן זענען ארויס פון מצרים ווי א בעיבי. דאס איז די אידן. און מ׳דארף ווארטן זיבן וואכן, ווייל די אידן זענען נאך געווען געל. מ׳דארף ווארטן אז זיי זאלן נולדו בהם דמיו. וואס איז די שלעכט צו זאגן… וואס איז די שלעכט מיט די אנדערע דמיו פון נדה מיט טבילה? ס׳איז דאך נאך זעקס און דרייסיק טעג, ס׳איז שבעה נקיים…
אדום ביותר
Speaker 1:
וכן אם היה אדום ביותר, א קינד וואס האט א שטארקע רויטליכע קאליר, כמו שחור, ער זעט אז די איינער איז מיט אים געפעינט, איינמאל און נאכאמאל, עד שיבולע בו דמו, ביז ער ווערט פארקערט, ער בארואיגט זיך זיין בלוט ווערט גוט צוריק איינגעזאפט, ווי אזוי די מאור גייט שארף קטנה, און איז נישט קיין חולי. א שטארקע רויטליכע קאליר איז א סימן פון חולי.
רמב״ם׳ס כלל: סכנת נפשות דוחה את הכל
Speaker 1:
אה, יעצט וואס דו האסט געוואלט וויסן וואס איז די ענין פון די אלע זאכן, זאגט דער רמב״ם, וצריך להזהר בדברים אלו הרבה, די זאכן וואס האבן צו טון מיט סכנה דארף מען זייער אכטונג געבן. ס׳איז דא א שאלה צו מ׳זאל מחמיר זיין ביום השמיני יומל בשר ערלתו, אדער א חשש פון סכנה, דארף מען זיין מילא, אבער אין אלו יליד שאין בו שם חולי, אדער שם חולי, קיין שם מחלה, יא. שסכנת נפשות דוחה את הכל, סכנת נפשות איז אלעס דוחה. און יעצט לייגט דער רמב״ם צו זייער שיינע ווערטער, ואפשר למול לאחר זמן, מילה קען מען אייביג, ואי אפשר להשיב נפש אחת מישראל לעולם.
דיון: פשט אין רמב״ם׳ס טעם
Speaker 1:
אקעי, וואס ער וויל זאגן, דאס איז די סיבה פארוואס… דו קענסט זאגן אז דאס איז פארוואס סכנת נפשות דוחה אלע מצוות אין די תורה, ווייל סכנת נפשות איז די מאוסט פיינעל זאך. יעדע מצוה גייט זיין נאך א טשענס. אדער דער רמב״ם מיינט עס דא מער ספעציפיש.
Speaker 2:
ניין, זייער גוט, דאס איז דאך די גמרא פון חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, יא? וואס איז ממש אן ענליכע זאך. ניין, אבער דא קומט אויך צו צו דעם אפשר די זאך פון דער רמב״ם, אז מילה איז שפעטער נישט אזא גרויסע געפערליכע זאך, ווי שטייט אויך צום די ראב״ד, אז דאס איז נישט קיין חיוב כרת. אדער שבת קענסטו זאגן אז ער האט פארפאסט די שבת. אפשר למול לאחר זמן מיינט אזויווי נאך א קלענערע פראבלעם. און ער זאגט אזויווי דא איז מען מער מחמיר, אזויווי אין די חשש סכנה, ער גיבט עס אפאר טעג מער, און ער זאגט אז מ׳קען אים דער ווארטן, און נישט אזא הארבע זאך לויט דער רמב״ם. מ׳דארף מאכן זיכער צו מילה׳ן, עס זאל נישט דורך א לאנגע צייט, אבער די פוינט איז, ס׳גייט נישט אוועק, ס׳איז נישט קיין דבר האבוד. אבער א סכנה פון א איד איז אלעמאל א דבר האבוד, דו קענסט נישט צוריקגעבן.
Speaker 1:
אבער איך זאג, די שבת איז אויך א דבר האבוד, ווייל די שבת איז אויך מער נישט דא.
Speaker 2:
יא, ס׳גייט נישט אזוי. איך טראכט צו מיר, מילה, יעדע טאג וואס מ׳איז נישט גע׳מל׳ט איז אזויווי א שבת וואס מ׳האט נישט געהיטן?
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט.
Speaker 2:
ס׳איז נישט, אבער מ׳איז זיכער נישט לויט דער רמב״ם. איך זאג אז מ׳איז מחולק מיט דער רמב״ם און דער ראב״ד. איך ווייס נישט, דער ראב״ד זאגט דאך, ניין, דער ראב״ד איז נישט מחולק. דער ראב״ד זאגט אז יעדן טאג איז ער עומד בחיוב כרת.
Speaker 1:
אה, יא, יא.
Speaker 2:
אויב ער איז במזיד, ער איז נישט במזיד. דער ראב״ד זאגט אז אסור להפך מה שוב במזיד. אבער נישט קיין מאיזה טעם, ער טוט עס ווייל ס׳איז א ריזן… ניין, איך ווייס שוין אפילו… אפילו דער ראב״ד מיין איך. אפילו דער ראב״ד האט אויך מורא פאר קינדער. דער ראב״ד האט אויך מורא אז מ׳קען מאכן א קלקול. ס׳וועט מתוקן ווערן נאכדעם וואס מ׳איז מקדים די רפואה. ער זאגט נישט אז יעדע מינוט וואס מ׳האלט נישט…
הלכות מילה פרק א׳ — סיום: דין אשה שמלה בניה ומתו
הלכה י״ח: אשה שמלה בניה ומתו מחמת המילה
אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת המילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה השני ומת כן מחמת המילה, בין מבעל זה בין מבעל אחר, הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו.
ביאור הלכה
Speaker 1: דער רב זאגט אז אסור איז א להבחין מה שנוגע למוחזק, אבער נישט קיין מוחזק. עס זאל זיין א ריזיקע, אפילו — ניין, איך ווייס שוין אפילו. אפילו אויב דער רב מיין איך. אפילו אויב דער רב, עס איז אויך פארקערט. דער רב זאגט אויך פארקערט, אז מען קען זיך נישט אזוי גרינג מתקן זיין נאכדעם וואס מען מאכט די ברית מילה. ער זאגט נישט אז יעדע מינוט וואס מען האלט זיך אפ פון מל זיין איז מען עובר. ער זאגט אבער אסאך הקלות, ער פארשטייט נישט אז מען דארף צוריקגיין דארט צו די חקירה, אבער איך מיין אז עס איז אפילו אדרבה.
יעצט גייען מיר נאך א הלכה. אשה? אשה שמלה בנה ראשון, ומת מחמת המילה שכשלו כוחו. א מאמע וואס האט געמאלט איר זון, און דאס קינד איז געשטארבן מחמת המילה שכשלו כוחו. איך מיין דער רמב״ם וויל דא עפעס דאקע זאגן שכשלו כוחו, נישט כאילו עס האט גערינען אסאך בלוט און דאס קינד איז געשטארבן. עס איז געווען עפעס א סארט מיתה פונעם דעם שכשלו כוחו. דאס הייסט, דאס קינד איז שוואכער געווארן, ער האט געכאפט א פיבער און גלייך נאכדעם איז ער געשטארבן, וואטעווער.
Speaker 2: ניין, עס ווערט עס איז עפעס לאו דווקא, נישט ווען מען קען זאגן אז עס איז פונקט געווען אן עקסידענט, ווען עס איז נישט געווען א גוטע ברית. נאר ווען מען קען זאגן אז עס האט מיט דעם קינד…
Speaker 1: אה, דו מיינסט פארקערט. איך האב געמיינט דאך פארקערט. מיינט נישט דווקא אז ער איז געשטארבן אין די רגע פונעם מילה.
Speaker 2: אה, יא. אמת. מילה שוואכקייט. מילה שוואכקייט. מילה, עפעס וואס מען קען זאגן נישט… אוקעי, עס וועט דארט נעמען א בעסערן מוהל. עס זאל נישט מאכן א סאך בלוטונג. איך האב געקענט די אלע זאכן, ער זאגט איך קען פאר חומרות.
Speaker 1: וחזרה ומלה השני ומת מחמת מילה. די זעלבע זאך איז געשען מיט דעם צווייטן קינד, אויך געשטארבן מחמת מילה. בין מבעלה זה, בין מבעל אחר. נישט קיין חילוק צי די ביידע קינדער זענען פון דעם זעלבן מאן, אדער פון אן אנדערן מאן. הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו. זאל זי נישט מל זיין איר דריט קינד בזמנו. אלא ממתינה לו עד שיגדל מעט ויתחזק כוחו, זאל זי צוווארטן ביז ער ווערט א ביסל גרעסער און ער באקומט מער כח. ווייל מען האט מורא אז דאס…
דיון: חזקה לענין פיקוח נפש
Speaker 1: איך האב געמיינט אז דא ווענדט זיך שוין אין חזקה, אפילו אויב עס איז נאך נישט דא חזקה. צוויי קינדער איז שוין א חזקה, אקעי, אבער לענין פיקוח נפש. דער ווארט איז… לענין פיקוח נפש איז צוויי א חזקה. אזוי זעט אויס?
Speaker 2: אזוי זעסטו דא?
Speaker 1: יא, איך מיין, אז עס איז אפילו קטלוהו. לענין פיקוח נפש, איז אפילו איין קינד, האט מען מורא פאר פיקוח נפש.
Speaker 2: ניין, ניין, איין קינד קען מען זאגן עס איז געווען א מקרה, עס איז געווען א רעזולטאט פון עפעס א מאמענט, דאס און דאס, די מאמע האט עפעס געגעסן, איך ווייס נישט, עס האט געמאכט די קינדער שוואך. צוויי קינדער מאכט שוין א ספק, עס מאכט שוין א ספק, ובספק דוחה, ובספק ספק פיקוח נפש, און מען איז נישט מל דעם דריטן ביז ער ווערט עלטער.
Speaker 1: דער רמב״ם פסק׳נט וואו? צו מ׳קען פרעגן א דאקטאר? איך ווייס נישט וכו׳. ס׳איז אלעס אזעלכע הגדרות, ווארפן כללים. זעסט אז ער איז מיד, ס׳קען זיך מאכן, ס׳דארף מען ווארטן.
—
סיום
אקעי, עד כאן הלכות מילה פרק אל״ף.
הלכות מילה פרק א׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/w5unvz993zrxcow2v1jt3/DR103.mp4?rlkey=xubdchgo3olm93pje3kgzpxvl&dl=0
הלכות מילה פרק א׳ – וידאו
הלכות מילה פרק א׳
אין דעם שיעור ווערן געלערנט די ערשטע הלכות פון הלכות מילה פרק א׳. דער רמב״ם באשרייבט די חיובים פון מילה אויף דעם טאטן, בית דין, און דעם מענטש אליינס, און ווען מילה איז דוחה שבת. ס׳ווערן אויך דורכגענומען די דינים פון מילת עבדים, גרים, קטן שנולד כשהוא מהול, אנדרוגינוס, בן שמונה, און די הלכות פון א חולה וואס מען טאר נישט מל׳ן ביז ער ווערט געזונט.