הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות תפילה, פרק ט׳ — סדר תפילת הציבור
—
הלכה י״א — סדר תפילת הציבור: קדיש, ברכו, ברכות קריאת שמע
דברי הרמב״ם: סדר תפילת הציבור כך הוא: בשעה שכל העם יושבין, שליח ציבור יורד לפני התיבה באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש, וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. אחר כך עומד ואומר ברכו את ה׳ המבורך, והם עונים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, והוא פותח ומתפלל על שמע בקול רם… עד ברוך גאל ישראל.
פשט:
סדר תפילת הציבור בשחרית: שליח הציבור יורד לפני התיבה, אומר קדיש, הקהל עונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחם, אחר כך אומר ברכו, הקהל עונה, והוא אומר בקול רם ברכות קריאת שמע עד גאל ישראל.
חידושים והסברות:
1) אופי הפרק — “הוראות סידור” לציבור:
עד כה (פרקים קודמים) למד הרמב״ם את הדין הכללי של תפילת הציבור — מהו, מהו הגדר. כעת מתחיל ענין חדש: סדר תפילת הציבור — ההוראות המעשיות כיצד שליח הציבור והציבור מתקשרים זה עם זה. לרמב״ם יש סידור בסוף הספר, אך כאן הוא מכניס רק את המקומות שבהם בעל התפילה אומר בקול רם, או שיש אינטראקציה בין הציבור לשליח הציבור.
2) “יורד לפני התיבה” — תיבה לעומת ארון, ומקום שליח הציבור:
לשון חכמים היא “תיבה” (ארגז), לא “ארון”. ארון הוא שם הארון במשכן שבו הונחו הלוחות; תיבה היא ארגז (כמו תיבת משה רבינו). שליח הציבור עומד לפני (מול) התיבה שבה מונח ספר התורה.
הלשון “יורד” מראה ששליח הציבור עומד נמוך מהבימה — על הקרקע, לא על מקום מוגבה. זה תואם את הדין של “ממעמקים קראתיך” — מתפללים ממקום נמוך. (בבעלזא יש גומה לענין זה.) בית יוסף מסביר: קוראים קריאת התורה על הבימה, אחר כך יורדים להתפלל — מכאן נוצר הלשון “יורד לפני התיבה.”
3) “באמצע העם” — סתירה ומחלוקת עד היום:
הרמב״ם אומר “באמצע העם”, אך בפרק י״א הוא אומר שהבימה עומדת באמצע כדי שכולם ישמעו. יש שאלה: האם “באמצע” פירושו באמצע בין מזרח למערב (בין דרום לצפון), או ממש במרכז בית המדרש (בין מזרח למערב)?
זה משתקף במחלוקת במנהגים עד היום:
– בתי מדרש ספרדיים: שליח הציבור עומד ליד הבימה באמצע; אין עמוד נפרד.
– בתי מדרש אשכנזיים: יש גם בימה (לקריאת התורה) וגם עמוד (לתפילה). אצל ליטאים — העמוד לפני התיבה כפשוטו, מול ארון הקודש. אצל חסידים — גם לפני התיבה, אך במקומות מסוימים יותר לצד ימין (כך עולה מפוסקי אשכנז).
מהרמב״ם עצמו אפשר ללמוד שתי הדרכים — אינו ברור. אך מפרק י״א נראה שהחזן עומד בין הקהל, לא ממש מלפנים כפי שנוהגים היום.
4) קדיש הוא הדבר הראשון שבקדושה מהציבור:
הרמב״ם אומר שהדבר הראשון ששליח הציבור עושה הוא קדיש. זו הפעם הראשונה בהלכות תפילה שקדיש מוזכר — לא היה בפרקים קודמים. קדיש הוא “אתחלתא דתפילה” — מתחילים ומסיימים בקדיש. קדיש מדבר על גאולה, “כדי לזכור אותה תמיד”, והוא סימן לתחילת תפילת הציבור.
חידוש על קדיש: לרמב״ם אין את המנהג/הלכה שצריך לומר פסוק לפני קדיש. אצלנו אומרים קדיש אחר ישתבח כי צריך לומר משהו לפני קדיש, אך הרמב״ם אומר שמתחילים בקדיש — הקדיש הראשון בא לפני הכל.
5) “בכל כחם” — אינו פירושו לצעוק ממש בכל הכוחות:
עץ יוסף מביא פשט שפירושו ממש לצעוק. אך ר׳ יצחק אומר שפירושו בחיות, באנרגיה — לא שכל אחד ינסה לצעוק חזק מהשני עד שיהיה “בית משוגעים”. זה צריך להיות מסודר, אך עם חיות. הקהל משתלט משליח הציבור — קוראים “אמן יהא שמיה רבא”, זה מקום אחר מאמן רגיל.
6) פסוקי דזמרה אין בהם דין שליח ציבור:
חידוש חשוב: הרמב״ם לא מחשיב את פסוקי דזמרה כחלק מסדר תפילת הציבור. פסוקי דזמרה הוא ענין של יחיד — אין מושג של “פסוקי דזמרה בציבור” אצל הרמב״ם. עיקר שליח הציבור מתחיל מברכו. המנהג שלנו ש״בעל שחרית” מתחיל מפסוקי דזמרה אינו כדרך הרמב״ם. הוספנו קדיש קודם, אך זה מנהגנו, לא סדר הרמב״ם.
7) ברכות קריאת שמע בקול רם:
שליח הציבור אומר ברכות קריאת שמע (מיוצר אור עד גאל ישראל) בקול רם, והקהל עונה אמן אחר כל ברכה. מי שאינו יכול בעצמו — שומע מהחזן ויוצא. מי שיכול — “קורא עמו”, קורא בלחש. גם כשהקהל יודע כבר הכל ואומר עמו, צריך לשמוע מהחזן את כל ברכות קריאת שמע — זה דין מהגמרא.
—
הלכה י״ב — תפילת לחש וחזרת הש״ץ
דברי הרמב״ם: אחר ברכות קריאת שמע עומד הציבור להתפלל בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק. וכל שיגמור תפילתו ביחיד יפסע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו. ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל.
פשט:
הסדר הוא: תחילה מתפלל הציבור (והש״ץ עמהם) בלחש, מי שאינו יכול עומד בשתיקה. אחר כך פוסע כל אחד שלוש פסיעות לאחור ונשאר עומד. לאחר שהש״ץ מסיים את שלוש פסיעותיו, הוא מתחיל חזרת הש״ץ בקול רם מההתחלה, כדי להוציא את מי שלא התפללו בעצמם.
חידושים והסברות:
1) הש״ץ מתפלל גם בלחש עם הציבור:
זה כדי שיזכור את התפילה — “חזרה אחרונה” לפני החזרה בקול רם, כמו שעולה מהגמרא.
2) עד מתי נשארים עומדים אחר שלוש הפסיעות?
הרמב״ם לא אומר במפורש עד מתי. השולחן ערוך אומר עד “מגן אבות”. אך מהלכה ד׳ אצל הרמב״ם יש משמעות שחוזרים בקדושה (ראה להלן).
3) הש״ץ אינו בודק אם מספיק אנשים כבר סיימו:
מלשון הרמב״ם “ואחר שיסיים” משמע שהש״ץ מתחיל מיד כש*הוא* מסיים, אינו ממתין לרוב הקהל. זה שונה מהמנהג המעשי היום שהש״ץ ממתין עד שרוב הקהל (או הרב) מסיים. לפי הרמב״ם אין צורך בכך, כי הרי כבר יש אנשים הממתינים לו (אלו שאינם יכולים להתפלל בעצמם), והם ממתינים כבר.
4) הש״ץ אינו חוזר למקומו המקורי:
מהרמב״ם משמע שהש״ץ נשאר עומד במקום שאליו פסע (אחר שלוש הפסיעות) ומתחיל את החזרה משם. זה שונה ממנהגנו שהש״ץ חוזר.
—
הלכה י״ב (המשך) — הציבור בחזרת הש״ץ
דברי הרמב״ם: והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה.
חידושים:
1) גם מי שכבר התפללו שומעים:
לא רק אלו שיוצאים, אלא גם אלו שכבר התפללו בעצמם עומדים ועונים אמן. כי חזרת הש״ץ היא תפילת הציבור — תפילה ציבורית, לא רק אמצעי ליחידים שאינם יכולים להתפלל.
2) תפילת היחיד לעומת תפילת הציבור:
אפילו מי שכבר התפלל בלחש (תפילת היחיד), צריך גם את החזרה כי זו תפילת הציבור.
—
הלכה י״ב (המשך) — קדושה בברכה שלישית: חזרה למקום
דברי הרמב״ם: אומר קדושה בברכה שלישית. וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה.
פשט:
בקדושה בברכה השלישית יש רשות לכל אחד לחזור למקומו (שבו עמד לפני שלוש הפסיעות).
חידושים:
1) “רשות” — לא חיוב:
הרמב״ם (והרמ״א: “יחזור למקומו שרגיל בו”) אומר שזו רשות, לא חיוב לחזור.
2) מדוע צריך להמתין?
הגמרא אומרת שלא לברוח מיד אחר התפילה, כי ב״סלח לנו” השלכנו את העבירות, ולברוח מיד הוא “ככלב שב על קיאו” — כמו כלב שחוזר לקיאו. ביקשת כעת מחילה על עבירות, ביקשת מהקב״ה מה שאתה צריך — אל תרוץ מיד חזרה לעבירותיך. עשה הפסקה. כמו ילד שבא לאבא, אומר “תן לי כסף” ובורח — זה לא נכון, צריך לעמוד קצת.
3) שיעור ההמתנה:
לא שצריך להמתין זמן רב, אלא בערך שתיים-שלוש ברכות (שתי דקות). לא שצריך לעמוד חצי שעה כי הקהל מתפלל זמן רב.
4) הסבר אפשרי מדוע דווקא קדושה:
יתכן שהענין הוא שבקדושה יהיו עדיין אנשים סביב הש״ץ, שיהיה ציבור בקדושה. בבתי מדרש גדולים ישנים, שבהם כל אחד התפלל בפינה, התאספו בקדושה.
—
הלכה י״ב (המשך) — מודים דרבנן
דברי הרמב״ם: כשהגיע שליח ציבור למודים — הציבור משתחווה, ולא ישחו יותר מדאי — לא להשתחוות יותר מדי, כדי שיהיה ברור שזו אינה תפילתם שלהם (אלא תגובה למודים של הש״ץ).
נוסח מודים דרבנן: “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותקיימנו, ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך… על שאנו מודים לך.”
חידושים:
1) “על שאנו מודים לך” — שני פירושים:
– פשט פשוט: אנו מודים לך על שאנו יכולים להודות לך — זו עצמה זכות.
– פירוש רבינו מנוח: אנו מודים לך על כל הטובות, וגם על עוד הרבה דברים שיש לנו להודות לך (“על שלא נודעו לך” — על דברים שאיננו יודעים עליהם אפילו). הפירוש הראשון הוא הנכון.
2) נוסחאות:
יש נוסחאות שונות. הגמרא מביאה נוסח שהולך רק “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. אנו מוסיפים עוד זכויות. הדפוסים העיקריים (סידורי זיכרון אהרן) יש להם הנוסח הארוך יותר, אך לכולם יש “על שאנו מודים לך”.
3) מודים דרבנן ציבורי יותר ממודים של הש״ץ:
מודים של הש״ץ (“צור חיינו, מגן ישענו”) הוא יותר אישי — הוא מדבר על “חיי, ישועתי” (בלשון רבים רק כי שמונה עשרה בלשון רבים). אך מודים דרבנן (“שהחייתנו וקיימתנו”, “ותאסוף גליותינו”) הוא יותר קולקטיבי-ציבורי — הוא מדבר על כלל ישראל כולו. זה מתאים כי זו תגובת הציבור עצמו.
4) “מודים” יכול לפרש “מאמינים” או “הכנעה”:
לא רק “מודים תודה”. מודים דרבנן יכול לפרש “אני מודה” — הכנעה, הודאה. מודים של הש״ץ הוא ברור “תודה” (כי הוא אומר “ברוך… הטוב שמך ולך נאה להודות”). אך מודים של הציבור יש לו אולי היבט עמוק יותר של הודאה כהכנעה.
5) תודה כפולה:
מודים דרבנן הוא “מודים על שאנחנו מודים” — אנו מודים שהש״ץ מודה. זה “רמה הבאה” — אחד על השני.
—
הלכה י״ב (המשך) — “כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
דברי הרמב״ם: כל האומר מודים מודים משתקין אותו — מי שאומר פעמיים מודים, משתיקים אותו, כי זה נראה כשתי רשויות.
חידושים:
1) מה פירוש “מודים מודים”?
האם פירושו שהוא אומר ממש פעמיים את המילה “מודים”? או שהוא אומר גם את נוסח הש״ץ וגם את נוסח הציבור? הוא רואה שתי שורות (שני נוסחאות) ואומר את שתיהן — הוא לא התכוון לומר פעמיים, אלא לא הבין שאומרים רק אחת.
2) המשנה מראה שלא היה נוסח קבוע:
כל המשניות המדברות על טעויות בתפילה מראות שבאותם זמנים לא היה נוסח קבוע, ואנשים ניסחו בעצמם את תפילתהם. לכן היו צריכים כללים מה אסור לומר.
3) זכות הציבור לתקן — אך רק בטעויות ספציפיות:
מהמשנה רואים שלציבור יש זכות (וחובה) לתקן את הש״ץ כשהוא טועה. אך רק בטעויות ספציפיות הנשמעות כאפיקורסות (שתי רשויות) צריך להשתיקו. המנהג שאנשים קוראים כשבעל התפילה טועה בנוסח, אינו נכון לפי המשנה. סתם נוסח משלו — רשאי שליח הציבור לומר מה שירצה. הוא צריך כמובן לפעול לפי מנהג המקום, אך זו חובה נפרדת, לא מ״משתקין אותו”.
—
הלכה י״ב (המשך) — נפילת אפיים
דברי הרמב״ם: אחר שמונה עשרה יושב שליח הציבור, יפול על פניו, ויטה מעט — הוא נופל על פניו אך מעט לצד. ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם.
פשט:
אין נופלים שטוח על הרצפה, אלא מעט לצד.
חידושים:
1) שתי סיבות אפשריות ל״ויטה מעט”:
(א) בגלל איסור אבן משכית — אסור להשתטח שטוח על אבנים חוץ מבבית המקדש, לכן נוטים רק מעט. (ב) בגלל אדם חשוב — הרמב״ם אמר קודם שאדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו אלא אם כן הוא יודע שהוא צדיק, אך “מטה הוא פניו מעט”. כסף משנה מביא את שתי הסיבות.
2) שאלה: קודם רק אצל אדם חשוב, כאן אצל כולם?
קודם אמר הרמב״ם “ויטה מעט” רק אצל אדם חשוב, אך כאן כתוב שכל אחד עושה כך — “והוא ושאר העם”?
תירוץ (חידוש): שליח הציבור הוא זה שמדגים הכל לציבור. הוא ה״חשוב שבציבור”, וכשליח ציבור הוא חשוב. לכן הוא עושה “ויטה מעט” כאדם חשוב, וכל הקהל עושה אחריו — “והוא ושאר העם” פירושו שהקהל לא יהיה יותר חסיד משליח הציבור. כך נעשה המנהג לכולם.
3) נקודה מעשית:
שליח הציבור עומד כל הזמן — זה המקום היחיד שבו הוא יושב, בנפילת אפיים.
—
אחר נפילת אפיים — קדיש, תהילה לדוד, ובא לציון
דברי הרמב״ם: אחר נפילת אפיים עומד שליח הציבור, אומר קדיש פעם שנייה (קדיש תתקבל). הקהל נשאר יושב. אחר כך הוא אומר “ויהי רחום” (תחנון), אז תהילה לדוד (אשרי), שאומרים אפילו ביחיד. הוא קורא אותו והקהל קורא עמו.
חידושים:
1) “ויהי רחום”:
לא לגמרי ברור מה זה. יתכן שזה התחנון הארוך (ויהי רחום), או פסוק מיוחד. צריך לעיין בנוסח התפילה של הרמב״ם.
2) תהילה לדוד:
מנהגנו לומר שני “אשרי״ם לפני תהילה לדוד, אך הפסוק עצמו מתחיל “תהילה לדוד”.
—
קדושה דסדרא — ובא לציון
דברי הרמב״ם: אחר תהילה לדוד אומרים “ובא לציון גואל”, “ואני זאת בריתי אותם”, “ואתה קדוש יושב תהילות ישראל” — פסוקים המדברים על קדושת ה׳. כשמגיע שליח הציבור ל״קדוש קדוש קדוש” עונה הקהל “קדוש”. עושים זאת שלוש פעמים (שלושה פסוקים, כל אחד עם “קדוש”). אחר כך אומרים את אותם פסוקים בתרגום (ארמית), שבו במקום “קדוש” כתוב “קדיש”. גם את הפסוק “ה׳ ימלוך” עם תרגום.
חידושים:
1) כיצד עונה הקהל:
הקהל אומר שלוש פעמים “קדוש” בסך הכל (פעם אחת לכל פסוק), לא תשע פעמים. שליח הציבור קורא את הפסוק, וכשהוא אומר “קדוש” עונה הקהל “קדוש” — לא שהקהל חוזר “קדוש קדוש קדוש”.
2) מדוע עוד קדושה?
זו כבר הקדושה השלישית בתפילה: (1) קדושת יוצר, (2) קדושה בשמונה עשרה, (3) קדושה דסדרא בובא לציון.
—
“סדר היום” — השם והטעם
הרמב״ם קורא לכל החלק של ובא לציון עם קדושות ותרגום — “סדר היום”. בגמרא זה נקרא “קדושה דסדרא”.
חידושים:
1) פירוש רש״י ב״סדר היום”:
רש״י מסביר ש״סדר” פירושו שכל יהודי צריך ללמוד בכל יום. מינימום לימוד התורה הוא קדושה דסדרא — זה ה״סדר” של כל יום. לכן זה נקרא “סדר היום”.
2) טעם רבינו מנוח:
הסיבה ש
אומרים דווקא את הפסוקים האלה היא כי הם מדברים על ביאת הגואל, תחיית המתים, רוח הקודש, ושהתורה לא תפסק. אלו העיקרים החשובים ביותר.
3) תחנונים אחר לימוד:
אחר הלימוד (קדושה דסדרא) באים תחנונים — “פסוקי רחמים”. זהו תחנון הבא אחר לימוד התורה.
—
שלושה קדישים בסדר התפילה
חידוש: סדר התפילה של הרמב״ם יש בו שלושה קדישים: (1) לפני שמתחילים (לפני שמונה עשרה), (2) אחר שמונה עשרה (קדיש תתקבל), (3) אחר כל התפילה (ובא לציון). כל חלק תפילה נחתם בקדיש.
—
הלכה על “על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
דברי הרמב״ם: כל האומר באופן תחנונים: על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו. לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים. שאילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר.
פשט:
המשנה (ברכות ה:ג / מגילה כה.) מביאה דברים שונים שאסור לומר בתפילה, ביניהם “המרחם על קן צפור”. הרמב״ם פוסק שמשתיקים אותו.
חידושים:
1) מדוע אומר הרמב״ם “באופן תחנונים”?
הרמב״ם מתכוון שזה מדבר ספציפית על תחנונים — לא על שמונה עשרה עצמה (שאין בה ברכה על קן צפור), אלא על התחנונים שאומרים אחר שמונה עשרה. ראשונים אחרים מבינים שזה מדבר כשמישהו מכניס זאת איפשהו בתפילה — במודים, ברצה, וכדומה — כי לא היה נוסח קבוע.
2) טעם הרמב״ם:
המצוות של שילוח הקן (לא לקחת אם על הבנים) ואותו ואת בנו (לא לשחוט אם וולד ביום אחד) הן גזירת הכתוב, לא רחמנות. כי אם הקב״ה היה באמת מרחם על בעלי חיים, לא היה מתיר כלל שחיטה.
3) סתירה בין הלכות תפילה ומורה נבוכים:
הרמב״ם במורה נבוכים אומר דווקא שמצוות קן צפור היא כדי ללמד אנשים רחמנות. איך זה מתיישב עם מה שהוא אומר כאן ש״גזירת הכתוב ואינן רחמים”?
תירוץ 1: הקב״ה רוצה ש*אנו* נהיה בעלי רחמנות — אין לו רחמנות ישירה על בעלי החיים, אלא הוא רוצה לעשות אותנו אנשים טובים. זה חילוק: טעם המצווה הוא חינוך לאנשים, לא שרחמנות הקב״ה מגיעה לציפור.
תירוץ 2 (תירוץ הרמב״ם עצמו): הרמב״ם עצמו אומר שיש מחלוקת תנאים האם למצוות יש טעם. בהלכה הוא פוסק לפי המשנה — שמצוות הן גזירת הכתוב (כי כך פוסקים כללי ההלכה). במורה נבוכים הוא פוסק לפי השקפתו שלו — שלמצוות יש כן טעם. החידוש העיקרי: הלכה לא חייבת להתאים להשקפה. הרמב״ם יכול להיות בעל דעה משלו, אך בהלכה הוא חייב ללכת עם כללי ההלכה — הוא לא יכול לומר “מכיוון שאני סובר אחרת מפשטות המשנה, אעשה משהו אחר.”
4) פירוש הרמב״ן:
הרמב״ן אומר שהטעם שאסור לומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” הוא כי אין לקב״ה השגחה פרטית על בעלי חיים. לא כך שכל ציפור שמתה חטאה במשהו. “מאור עינים” לומד שמי שאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” סובר שלקב״ה יש השגחה פרטית על בעלי חיים, וזה מבייש אנשים — עושים אותם לא יותר גבוהים מקן צפור, ואנשים יקנאו.
5) נפקא מינה מעשית לפיוטים ותפילות:
אם פירוש לא נכון בתורה הוא משהו שאסור לומר בתפילה, צריך להיזהר מאוד כשעושים תפילות המבוססות על רעיונות תורניים (למשל, מישהו לומד ליקוטי מוהר״ן ועושה תפילות לפי זה). בתפילה זה חייב להיות “פירוש טוב מאוד” — לא סתם רעיון יפה.
6) תפילת ציבור לעומת תפילת יחיד:
“משתקין אותו” מדבר אולי רק על תפילת ציבור, שבה הודיעו לקהל עיקרי אמונה. בתפילת יחיד אולי אין אותה חומרא.
7) שיטת הישמח משה על פיוטים:
הישמח משה אמר שכל הפיוטים שיהודים אומרים הם ברוח הקודש. זה מתאים ליסוד — אם פירוש לא נכון אסור לומר בתפילה, בטח שבעלי הפייטנים היו גאונים עצומים שידעו את כל סודות טעמי המצוות.
—
הלכה על אי הרבות בשבחים
דברי הרמב״ם: אין להוסיף שבחים מלבד “האל הגדול הגבור והנורא” — לא “חזק ואמיץ ועזוז” וכדומה. שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו — אדם לא יכול בשום אופן להגיע לשבחי הקב״ה. אומר מה שאמר משה רבינו — אומרים רק מה שמשה רבינו אמר.
פשט:
אסור להאריך בשבחים לקב״ה. הרמב״ם מתיר להוסיף בקשות והודאות, אך לא שבחים.
חידושים:
1) פירוש הרמב״ם במורה נבוכים:
הרמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ משבח מאוד את המאמר הזה. הפירוש הוא שאנו לא מבינים כלום משבחי הקב״ה. משה רבינו יכול לומר “גדול, גבור, נורא” — אך הוא לא מתכוון שהוא מבין מה זה אומר. הוא אומר רק מה שכתוב בתורה. “אני אומר מה שכתוב, אני לא אומר שאני יודע.” זה מתאים לשיטת המורה של שלילת התארים (תכונות שליליות) — כל מה שאנו מדברים, אנו מדברים רק על מעשיו, על גילוי מסוים, לא על הקב״ה עצמו. “אין אדם יודע צור עולמים.”
2) מדוע אפשר לסמוך על משה רבינו:
כשמשה רבינו אמר “האל הגדול הגבור והנורא”, זה בא עם סודות — משה הסביר מה כל מילה אומרת, ומדוע דווקא זה רומז לדברים נכונים. על חכמת משה רבינו אפשר לסמוך.
3) סתירה קשה בין הכלל לנוסח התפילה:
אם אסור להוסיף שבחים יותר מ״הגדול הגבור והנורא,” מדוע אומרים בנוסח שמונה עשרה גם “אל עליון,” “גומל חסדים טובים,” “קונה הכל,” “האל הקדוש,” ועוד? הרמב״ם עצמו בנוסח התפילה שלו יש גם “אל עליון” והלשונות האחרים — לא אפשר לומר שהיה לו נוסח אחר.
4) תירוצים שונים שמוצעים:
– “אל עליון” הוא כינוי נוסף — אך זה קשה, כי “הגדול” ו״הגבור” הם גם כינויים.
– “גומל חסדים טובים” הוא מעשה/פעולה, לא כינוי — אפשר לחלק בין כינויים (כמו “הגדול”) למעשים (כמו “גומל חסדים”). אך החילוק לא ברור, כי “אתה גבור” גם מפורש במעשים (“מחיה מתים,” “משיב הרוח”).
– “הגדול הגבור והנורא” הם הנושאים של שלוש הברכות הראשונות — “הגדול” = חסד/מגן אברהם, “הגבור” = גבורות/מחיה מתים, “הנורא” = קדושה/האל הקדוש. אך זה לא פותר את השאלה מדוע מותר להוסיף מאוחר יותר.
– פירוש חלופי בגמרא: אולי הגמרא מתכוונת בעיקר שאסור לעשות נוסחאות משלנו. המעשה בגמרא הוא שמישהו עשה לעצמו נוסח עם שבחים נוספים, ור׳ חנינא צעק עליו. הכלל הוא: אמור מה שכתוב בסידור (שאנשי כנסת הגדולה תיקנו) ולא יותר. אך מה שכבר כתוב בסידור — אפילו “אל עליון” וכו׳ — מותר כי זה חלק מהתקנה.
5) מסקנא: “צריך עיון” — אין תירוץ מספק. “דווקא כאן אסור להוסיף, ומאוחר יותר מוסיפים מה שרוצים — אני לא מבין.”
[דיגרסיה: קשר לכינויים מהלכות יסודי התורה] נשאלת השאלה מה הקשר לדיון של הרמב״ם על כינויים בהלכות יסודי התורה — ש״האל הגדול הגבור והנורא” הם כינויים שונים ממידות. לא נמצא חילוק ברור.
—
תפילת מנחה בציבור
דברי הרמב״ם: הש״ץ מתחיל ב״והוא רחום,” אחר כך “אשרי יושבי ביתך,” תהילה לדוד, קדיש, שמונה עשרה בלחש, תחנון, קדיש, ונפטרים למלאכתם.
פשט:
במנחה הסדר הוא: (1) הש״ץ והקהל יושבים ואומרים “והוא רחום” ו״אשרי” עם תהילה לדוד; (2) הש״ץ עומד ואומר קדיש; (3) כולם מתפללים שמונה עשרה בלחש; (4) יושבים ואומרים תחנון (“נופלים על פניהם ומתחננים”); (5) קדיש; (6) “ונפטרים למלאכתם.”
חידושים:
1) “והוא רחום” במנחה:
זו כבר הפעם השנייה ש״והוא רחום” נאמר — יש לו אופי של תחנון, כמו בשחרית.
2) “אשרי יושבי ביתך” רק במנחה:
הרמב״ם מביא “אשרי יושבי ביתך” רק במנחה. בשחרית בנוסח הרמב״ם אין “אשרי יושבי ביתך” כתוספת לתהילה לדוד (אף שבסידורים שלנו אומרים זאת פעמיים בשחרית — בפסוקי דזמרה ובקריאת התורה).
3) הש״ץ יושב באשרי:
“קורא הוא והעם יושב” — הש״ץ יחד עם הקהל יושב באשרי/תהילה לדוד. זה חידוש למעשה — אצלנו לש״ץ בכלל אין ספסל ליד העמוד, הוא עומד תמיד. אך לפי הרמב״ם הש״ץ צריך לשבת באשרי, ורק אחר כך לעמוד לקדיש.
4) “ונפטרים למלאכתם” — חוזרים לעבודה:
לשון הרמב״ם עצמו מלמד שאחר מנחה חוזרים לעבודה. “אין סיבה להישאר בבית המדרש כל היום, אלא אם כן מהיחידים העוסקים בתורה.”
—
תפילת ערבית בציבור
דברי הרמב״ם: בערב כל היום יושבים, הש״ץ עומד ואומר “והוא רחום” ו״ברכו,” פורס על שמע, קדיש, שמונה עשרה בלחש, קדיש, ונפטרים לבתיהם.
פשט:
בערבית: (1) כולם יושבים; (2) הש״ץ עומד, אומר “והוא רחום” ו״ברכו את ה׳ המבורך”; (3) הוא “פורס על שמע” — אומר ברכות קריאת שמע; (4) קדיש; (5) כולם עומדים ומתפללים שמונה עשרה בלחש; (6) קדיש; (7) הולכים הביתה.
חידושים:
1) “והוא רחום” שלוש פעמים:
זו כבר הפעם השלישית ש״והוא רחום” נאמר — בשחרית, מנחה, וערבית. אך בערבית שונה: לא יושבים כלום קודם, הש״ץ עומד מיד ואומר “והוא רחום” עם “ברכו.”
2) אין חזרת הש״ץ בערבית:
הרמב״ם מסביר מדוע בערבית הש״ץ לא אומר שוב את התפילה בקול רם: כי ערבית היא רק מנהג (לא חובה), אף אחד לא מחויב, ממילא אין מי שצריך להוציא. “לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה כשאין שם אדם שצריך להוציא.” זה פירוש מעניין מאוד — כי הוא בכלל לא התחייב, חזרת הש״ץ היא ברכה לבטלה.
3) אך בשחרית זה גם מנהג?
בשחרית חזרת הש״ץ היא גם רק תקנה/מנהג בגלל “ציבור הגדול” — אך שם תיקנו זאת כי שחרית היא חובה, ממילא אנשים מחויבים, והש״ץ יכול להוציאם.
—
מושג “תפילת הציבור” במעריב — חידוש
חידוש:
במעריב אין חזרת הש״ץ, אך עדיין יש שליח ציבור (אף שהוא לא פוטר אף אחד), וזה עדיין נקרא “תפילת הציבור.” מכאן רואים שתפילת הציבור לא פירושה דווקא שמישהו מתפלל בקול רם וכולם שומעים. תפילת הציבור פירושה פשוט שקבוצת אנשים מתפללים יחד. זה חידוש נגד מה ש״כל המפרשים” הבינו, שסתם להתפלל יחד לא נקרא תפילת הציבור.
ראיה: הרמב״ם בפרק ח׳ הלכה ד׳ אומר: “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם” — זה נשמע כאילו תפילת הציבור צריכה תפילה בקול רם. אך במעריב רואים שאפילו בלי זה זה נקרא תפילת הציבור. גם הלכת הרמב״ם שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש אפילו בלי מנין (כי שם לומדים ומתפללים יהודים) — מראה ש״תפילת הציבור” היא מושג רחב יותר מסתם חזרת הש״ץ.
—
ברכה מעין שבע — מעריב של שבת
דברי הרמב״ם: במעריב של שבת יש מעין “חזרת הש״ץ” — אך לא חזרה מלאה של שבע ברכות, אלא ברכה אחת מעין שבע. שליח הציבור מתפלל תחילה בלחש עם הציבור, ואחר כך אומר בקול רם ברכה אחת הכוללת את כל שבע הברכות.
ניתוח הנוסח:
הרמב״ם מביא את נוסח מעין שבע:
– “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא…” — כמעט כל הברכה הראשונה (אבות).
– “מגן אבות בדברו” — מגן אבות.
– “מחיה מתים במאמרו” — מעין ברכת תחיית המתים.
– “המלך הקדוש שאין כמוהו” או “האל הקדוש” — מעין קדושת השם. (הערה: אנו אומרים “המלך הקדוש” רק בימים נוראים, אך נוסח הרמב״ם יש בו “המלך הקדוש”.)
– “המניח לעמו ביום שבת קדשו” — הברכה האמצעית לשבת.
– “לפניו נעבוד ביראה ובפחד” — מעין רצה/עבודה.
– “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות” — מעין הודאה.
חידושים:
1) נוסח “מעין הברכות”:
לרמב״ם יש “מעין הברכות” (לא “מעין ברכותיו” כגרסאות אחרות). יש גרסאות שונות ברמב״ם — “יש הגורס מעין ברכותיו.”
2) סיום הברכה:
– “אדון השלום” — מעין ברכת שים שלום.
– “מברך עמו ישראל בשלום” — סיום.
– “המשביעי ומקדש השבת” — סיום הברכה חוזר לשבת.
סיום הברכה (“המשביעי ומקדש השבת”) חוזר לברכה האמצעית (שבת), לא לברכות האחרונות. זה מראה שכל הברכה היא בעצם ברכה אמצעית הכוללת מעין שבע.
3) “עם מדושני עונג”:
לשון מעניין — אותם אנשים שמתפללים “ביראה ובפחד” הם גם “מדושני עונג” (שמנים מעונג שבת). זו לא סתירה — אפשר להיות עובד ה׳ ביראה ופחד ובאותו זמן להיות שמן מעונג.
4) “המלך הקדוש” תמיד:
נוסח הרמב״ם של מעין שבע יש בו “המלך הקדוש” — אך הוא לא עושה חילוק בין שבת רגיל לשבת של ימים נוראים. זה מראה שלפי הרמב״ם אומרים זאת תמיד כך.
—
טעם מעין שבע — סכנה למאחרים
דברי הרמב״ם: “שרב עם בא לתפילת ערבית של ליל שבת” — בליל שבת באים הרבה אנשים, ויש מאחרים. מי שבא מאוחר יסיים להתפלל לבדו, ויצטרך ללכת הביתה לבדו בלילה — “יראו הסכנה” — זה מסוכן. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו — הש״ץ אומר מעין שבע כדי שכולם יחכו עד שהמאחר יסיים, וכולם הולכים יחד הביתה.
חידושים:
1) טבע מעין שבע:
טבע מעין שבע אינו תפילה “אמיתית” במובן הזה — הטבע הוא רק למלא את הזמן, כדי שהמאחרים יוכלו לסיים להתפלל. זה מראה שיש תפילות שתכליתן העיקרית אינה התפילה עצמה, אלא תקנה מעשית.
2) מדוע לא גבאי במקום תפילה?
חז״ל היו יכולים לעשות גבאי שמוודא שאף אחד לא הולך לבדו הביתה, במקום לתקן תפילה. תשובה: הזמן שממתינים ליהודי אחר הוא עצמו זמן קדוש — “אני לא הולך הביתה, אני רוצה להיות עם המאחר.” לא לוקחים זמן קדוש, נותנים הזדמנות להתפלל.
3) “סכנה” — מה פירושה?
ליל שבת ריק בכל מקום — כל אחד נמצא בבתיהם. כשמישהו הולך הביתה מאוחר, זה זמן ריק עם סכנה (מזיקין או ליסטים). אחרים מביאים דווקא מזיקין, אך הרמב״ם לא אומר “מזיקין.” “מזיקין” יכול לפרש ליסטים — הולכים בלילה, זה לא בטוח.
—
יום טוב שחל בשבת — לא מעין שבע
דברי הרמב״ם: לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו — כשיום טוב חל בשבת, לא אומרים מעין שבע.
פשט:
הטעם למעין שבע הוא כי בליל שבת באים הרבה אנשים מאוחר. אך ביום טוב אין אותו טעם.
חידושים:
1) מדוע לא ביום טוב?
ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי מסביר: ערב שבת מבטלים ממלאכה ובאים לבית המדרש. יום טוב אך אסור לעבוד (חוץ מאוכל נפש), ממילא עושים את הסעודה — מבשלים, מכינים. בשבת הכל כבר מוכן (כי אסור לבשל), יש זמן לבוא לבית המדרש. אך ביום טוב אדם יכול להיות באמצע עשיית קניידלך ולא בא לבית המדרש — אין
צורך לעשות מעין שבע.
2) סיבה נוספת:
לא רוצים לעכב את האנשים, כי הם רוצים ללכת הביתה להכין את הסעודה. התקנה לא נקבעה למצב כזה.
3) הערה: “אני חושב שאצלנו אומרים כן” — לפי מנהגנו אומרים כן מעין שבע גם כשיום טוב חל בשבת, אך הרמב״ם סובר שלא אומרים.
4) קושיה: מדוע הרמב״ם מזכיר רק יום טוב — מה עם ראש חודש או יום כיפור שחל בשבת?
—
סדר תפילת שבת: שחרית, מוסף, מנחה
דברי הרמב״ם: כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם, הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש… ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה. כיצד? קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום ואומר קדיש ומתפלל מנחה.
פשט:
אחר שחרית שבת אומרים קדיש, תהילה לדוד (אשרי), קדיש, אז מוסף בלחש. בשבת לא אומרים קדושה (דסדרא) ותחנונים אחר שחרית — אומרים זאת אך לפני מנחה: תהילה לדוד, סדר היום (ובא לציון), קדיש, אז מנחה.
חידושים:
1) “סדר היום” = קדושה דסדרא (ובא לציון):
המונח של הרמב״ם “סדר היום” פירושו ובא לציון. מועלה שאולי “סדר היום” פירושו אמירת “היום יום…” (יום השבוע), אך הרמב״ם בכלל לא הזכיר זאת בסידורו.
2) ויהי רחום:
הדבר היחיד שהרמב״ם מונה שאנו לא יכולים לזהות עם מנהגנו הוא “ויהי רחום” שאומרים במנחה. בשחרית הוא אומר זאת לפני תהילה לדוד, שמתאים למנהגנו כי אנו אומרים זאת בובא לציון.
—
בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום אחר מוסף
דברי הרמב״ם: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף.
פשט:
בראש חודש וחול המועד אומרים סדר היום (קדושה דסדרא) אחר מוסף.
חידושים:
מנהגנו אינו כך — אנו לא אומרים ובא לציון אחר מוסף בראש חודש.
—
במוצאי שבת — סדר היום אחר מעריב
דברי הרמב״ם: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית, ואחר כך מבדיל.
פשט:
במוצאי שבת אומרים סדר היום (ובא לציון / קדושה דסדרא) גם אחר מעריב, ורק אחר כך עושים הבדלה על הכוס.
חידושים:
1) הזוהר הקדוש (פרשת ויקרא):
הזוהר אומר שאם מישהו עושה מלאכה במוצאי שבת לפני שאומר קדושה דסדרא (ובא לציון), הוא מחלל שבת. חמור מאוד. שיטת הרמב״ם מתאימה לזוהר — אומרים סדר היום לפני הבדלה, שמונע מלהבדיל.
2) רבינו מנוח:
הוא כותב “לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת” — הוא לא יודע מדוע הרמב״ם מזכיר במיוחד מוצאי שבת. הזוהר היה מבאר זאת, אך רבינו מנוח אולי לא ידע את הזוהר.
—
[דיגרסיה: מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת / מוצאי יום כיפור]
מובא פירוש מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת ומוצאי יום כיפור: כי הטעם לאי אמירת אבינו מלכנו הוא כשאין זמן (צריך לעבוד). במוצאי שבת לא עובדים, יש יותר זמן — צריך ללמוד קצת תורה. זה מאותה סיבה כמו ימות החמה לעומת ימות הגשמים — בקיץ עובדים יותר בשדה, יש פחות זמן.
קושיה: אפשר לעשות אבינו מלכנו בקיצור? זה קשה.
קשר ל״ויתן לך”: המנהג לומר “ויתן לך” במוצאי שבת עם סיפורי צדיקים הוא מאותה סיבה — צריך ללמוד קצת תורה במוצאי שבת, שלא לדבר מיד על דברים חולין. אך מוערר ש״הם לא אהבו את ההמצאה” של ויתן לך עם סיפורי צדיקים.
—
עד כאן פרק ט׳.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה, פרק ט׳ – סדר תפילת הציבור
הקדמה לפרק
שלום רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק ט׳. יישר כוח לנדבן שלנו של השיעור של היום, הרב ר׳ דני קראל, ר׳ דניאל או ר׳ דני קראל. יישר כוח על היותו נדבן, וממנו ילמדו וכן יעשו. יישר כוח גדול. מי שרוצה לתרום, יש קישורים על ה… אני מתכוון על הדף יש קישור שאפשר לתרום. אם מישהו לא מצליח, יכול לשלוח הודעה עם צ׳ק קשור לרגלי מאה דולר, או דרכים אחרות. נו.
תפילת ציבור היא של ר׳ דני קראל, ואומר הרמב״ם כך.
האופי של הפרק – סדר תפילת הציבור
עד עכשיו למדנו את המצווה עצמה, את המצווה הכללית של תפילת הציבור. שיש מצווה, ענין, תקנת חכמים שיתפללו בציבור, ושילכו לציבור, ומהו הגדר של תפילה בציבור.
עכשיו יש דבר חדש, סדר תפילת הציבור. איך אומרים? אמרתי את זה קצת כך, בסוף כל הספר יש לרמב״ם את הסדר, סידור, יש לו אפילו סידור. הוא לא מכניס כאן את הסידור. אבל כאן הוא כן מכניס מקומות שבהם השליח ציבור צריך לומר בקול רם משהו, או איזו אינטראקציה בין הציבור והיחיד, איך הציבור אומר והיחיד עונה, הוא מכניס את זה בפרק הזה.
אז אם אתה רוצה אתה יכול לקרוא לזה כמו ההלכות שכתובות בסידור. בסידור יש את נוסח הסידור, זה קצת מה שכתוב כאן, נוסחאות קטנות ראינו שכבר כתובות כאן, אבל ההלכות, בכל סידור מגיע כמו עם הוראות, הנחיות, כן? עכשיו עומדים, עכשיו אפשר לשבת, כל הסדר. אבל ההנחיות הן גם ספציפית לענין ציבור.
יש בהלל הנחיות איך מנענעים את הלולב, אבל עכשיו יש בהלכות לולב. אבל כל דבר שקשור למה שיש שליח תפילה עם ציבור, שהוא צריך לומר והם עונים, כתוב כאן. וגם סדר תפילת יחיד נראה בסוף פרק ז׳, שהוא אומר פסוקי דזמרה וכו׳. עכשיו נראה את סדר תפילת הציבור.
הלכה א – הסדר של תפילת הציבור
אומר הרמב״ם: סדר תפילת הציבור כך הוא. בשעה שכל העם יושבין, כשהקהל יושב. אנחנו מדברים כאן כנראה בשחרית. שחרית, הוא מתחיל מוקדם, ולא מוקדם מדי אלא מוקדם, הוא אומר תפילת העמידה מיד, הוא מתחיל כבר להתפלל, הוא פותח את הסידור, הוא אומר כל הקהל נכנס איש איש, ויושבים.
שליח ציבור יורד לפני התיבה, השליח ציבור יורד לפני התיבה.
דיון: מהי “תיבה” ואיפה עומד השליח ציבור?
מאוחר יותר בפרק י״א, נכנס לומר מהי התיבה. דבר שקוראים לו ומניחים בו את ספר התורה. ובלשון חכמים, בדרך כלל זו תיבה, לא ארון. בדרך כלל יש הבדל. תיבה וארון. ארון הוא שהתורה קוראת לו במשכן ארון. ותיבה היא קופסה. בתיבה שמו את משה רבינו, ובארון שמו בקודש הקדשים את הלוחות. אוקיי. אבל בתיבה, גם אני ראיתי שקוראים תיבה, העניין הוא שהתיבה היא המקום שבו מניחים את ספר התורה, והשליח ציבור יורד לפני זה, כן? כן.
ובאמצע העם… עמוד הוא שואלים והוא עומד במרכז, באמצע יש קצת סתירה, כי באמצע כנראה זה הולך להיות בפרק י״א, שאיפה הבימה שמים באמצע, כן כמו שאנחנו שמים בבית הכנסת שלנו את הבימה באמצע, אבל התיבה כנראה היא בחזית, יש מחלוקת בין המפרשים, האם זה אומר שהוא עומד לפני הבימה, או בחזית הבימה, בקריאת התורה, והרב, כשהוא נותן דרשה, למשל כמו בסדר תניא, כתוב שהזקן שבציבור צריך לומר דברי קדושה, הוא עומד על הבימה, על הבימה שהיא מקום גבוה, בימה פירושה מקום מוגבה, במה, והשליח תפילה אבל לא עומד ליד הבימה אלא הוא עומד על הארץ, וגם כמו שלמדנו קודם שהמתפלל עומד במקום נמוך יותר, זה נמוך יותר מהבימה, ושם עומד השליח תפילה ומתפלל.
אבל “באמצע העם” נראה, שם אמר הרמב״ם שהבימה היא באמצע כדי שכולם ישמעו, כאן כתוב שוב “באמצע העם”. זה לא צריך להיות רחוק מאוד מהעמוד על כל פנים. לא, באמצע פירושו בינתיים אבל.
יש סתירה, והאמת היא שעד היום הזה יש מחלוקת בבתי המדרשים איך נוהגים. כלומר, בתי המדרשים הספרדיים בדרך כלל, השליח ציבור עומד ממש ליד הבימה באמצע. בבית מדרש ספרדי אין עמוד עם בימה, יש רק בימה בדרך כלל, שם מתפללים וגם שם קורים.
בתי המדרשים האשכנזיים, אני מתכוון כולם, יש גם בימה שבה קוראים, וגם עמוד שבו מתפללים, ויש מחלוקת בין האשכנזים יש מחלוקת איפה בדיוק שמים את העמוד. הליטאים בדרך כלל שמים את העמוד ממש לפני התיבה כפשוטו, מול ארון הקודש. החסידים שמים אותו גם בעצם לפני התיבה, במקור המנהג, יש מקומות מסוימים שהבימה עומדת גם ליד הקיר, אבל אני מתכוון שהמנהג היותר מקורי, כמו שאני מתכוון למשל, יש בתי מדרשים מסוימים שיש להם מנהגים אחרים, קורה שהעמוד הוא בחזית אבל יותר לצד ימין, כך כתוב בפוסקים אשכנזיים שזה יותר בצד ימין, לא ממש באמצע.
על כל פנים, ברמב״ם אפשר ללמוד שני הדרכים כנראה, זה לא ברור. אבל השאלה העיקרית היא האם “באמצע העם” פירושו במזרח אבל באמצע המזרח, אמצע בין דרום וצפון, או אמצע גם בין מזרח ומערב, שהוא עומד במרכז בית המדרש. זו הבימה, זה מסתבר שהבימה היא באמצע. או, כנראה מהלכות פרק י״א יצא שהחזן עומד בין העם, לא כל כך בחזית כמו שאנחנו נוהגים היום, כמו שם שהרב הוא במזרח ממש, אלא הוא עומד באמצע בית המדרש, לא ממש כל כך באמצע כמו הבימה, או יותר נכון לומר, הבימה היא אולי יותר לכיוון מערב, הוא יותר לכיוון מזרח. כי משמע שהחזן עומד על הארץ, לא על ה… הוא על הארץ אבל הוא “באמצע העם”. אוקיי.
על כל פנים, כאן עומד החזן, “יורד”, הלשון היא “יורד לפני התיבה”, עולה לבימה, הוא יורד. הוא יורד מהבימה והוא הולך לפני התיבה. כן, היו מקומות שעשו גומה קטנה שיהיה ענין של “ממעמקים”. בבעלזא יש גומה, אני לא יודע אם יש עוד מקום שיש עוד. אבל זה יפה.
אז זה הענין, יורד לפני התיבה. הוא אומר פירוש טוב מבית יוסף, בית יוסף אומר יורד לפני התיבה כי קוראים קריאת התורה על הבימה, אחר כך יורדים לומר מוסף, אז מזה נעשה שיורדים לפני התיבה.
הקופירן, מהו הדבר הראשון שעושה החזן? הוא אומר קדיש. אני מתכוון שזה קשור לכך שאסור להיות פוסע רשע אצל עם קדוש, שהוא עומד באמצע אבל הוא לא מתרומם, הוא לא גבוה מכל אחד. אצל הבעל קורא כן, הוא יורד. הבעל קורא עולים אליו, כן, כדי שישמעו הקורא בתורה.
אוקיי, בקיצור, הדבר הראשון איך מתחילה תפילת הציבור?
קדיש – הדבר הראשון שבקדושה
ומתחיל ואומר קדיש. הוא מתחיל את התפילה באמירת קדיש. הרבים בפעם הראשונה שהם אומרים את הדבר הוא קדיש. לא ראינו את זה בפרקים הקודמים. וכנראה בסידור הוא אומר מהו קדיש: וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. הם צריכים לומר אמן, הם יאמרו יהא שמיה רבא מבורך, שם הקב״ה יהיה מבורך, בזה מתחילים.
דיון: מה פירוש “בכל כחם”?
בכל כחם, אני מתכוון שאין כאן כוח, זה לא כמו שאומרים. יש שלוש רמות, בואו נגיד כך, יש שלוש רמות. יש “ולא חשש שמואל”, יש מה שתפילת הרבים היא בקול רם, ויש בכל כחם, שזו צעקה. בכל כחם פירושו צועקים, כמו שיהודי אמיתי אומר אמן יהא שמיה רבא. כמו שלא עושים היום. יש ממש שאומרים כך, ראיתי כאן בפירוש בעץ יוסף.
“בכל כחם” פירושו צועקים “אמן יהא”, בפראות. הוא אומר שזה לא אומר ככה, ככה זה פירוש אחד, אבל זה פירוש פשוט, זה לא אומר כל הכוחות. יש על מי לסמוך, ר׳ יצחק אומר שזה פירושו בחיות. שיצעקו גבוה יותר, אבל לא לנצל את כל כוחותיו, לא ממש, שכל אחד ינסה לצעוק על כל אחד ובסוף זה בית משוגעים. צריך להיות איזה סדר מסוים, שיאמרו את זה יפה ומסודר, אבל בכל כחם פירושו באנרגיה, בחיות. כי זה משבר, זה מלחמה, והקהל עונה. לא השליח תפילה אומר ומחכים רגע וממלמלים. הקהל לוקח את זה, צועקים “אמן יהא שמיה רבא”, זה מקום אחר לאמן יהא שמיה רבא.
מקהלה, זה דבר אחר. כן, כשהמקהלה שרה גבוה, זה בוודאי כך. אבל כאן מדברים על קהל.
כמו שהטועים אמרו, מבלבלים את המפרשים, מבלבלים את כל הכוחות. קודם צעק הטועה רבני, הוא צעק וצעק באוזן שלך אתמול על התפילה. אבל אין טענות על הטועה רבני, זו דרך אחרת. זה לא הפירוש הפשוט.
ברכו – תחילת ברכות קריאת שמע
אחר כך עומד, אחרי אמן יהא שמיה רבא, אחרי קדיש, אומרים “ברכו את ה׳ המבורך”? כן. הרמב״ם לא אמר פסוקי דזמרה. הוא אמר קודם פסוקי דזמרה. הוא מונה את סדר התפילה של השליח ציבור, הוא אומר במילים אחרות. הוא לא אומר שהציבור מתחיל מברכות קריאת שמע. אין דבר כזה פסוקי דזמרה בציבור, אומר הרמב״ם. אצלנו יש את הקדיש שאנחנו שמים קודם. אנחנו עושים אחרת. אבל הרמב״ם בהלכה, כמו שהדת שלמה, השליח תפילה, מי שהיה השליח ציבור, הוא אמר “ברכו”. העיקר שליח ציבור מתחיל מברכו. אנחנו לא עושים כך, אנחנו אומרים שהבעל שחרית שלנו הוא השליח ציבור. אבל אנחנו לא נוהגים כך.
פסוקי דזמרה אין להם דין שליח ציבור. פסוקי דזמרה הוא עסק של יחיד. זה לא מושג שאומרים בציבור. אבל הוא רוצה לומר בציבור, שיאמר. אצלנו יש מנהג לומר “ה׳ לעולם ימלוך” פסוק אחר פסוק. אבל באופן כללי לא אומרים פסוק אחר פסוק, יש רק את הסיומים. לא פורס על שמע, לא “יודע לפני ה׳ תיבה בתיבה”. זו ההלכה של הרמב״ם. המנהג שלנו הוא כנראה כך.
ברכות קריאת שמע בקול רם
אחר כך עומד השליח תפילה, השליח ציבור, אומר “ברכו את ה׳ המבורך”. כאן יש גם מקהלה, “מברכים”, והקהל אומר בחזרה “מברכים”, “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
והוא מתחיל, הוא אומר קריאת שמע, כל אחד שותק, הוא פותח ומתפלל על שמע. זה אומר שהוא עושה את הברכות עד קריאת שמע אומר השליח ציבור בקול, בקול רם, היינו שהוא אומר אחר כל ברכה וברכה. נו טוב, הוא אומר “יוצר המאורות”, אומר הקהל “אמן”. ביחיד, לא כך? הוא היה נכנס לומר שקריאת שמע אומר כן כל אחד, אבל הוא לא אומר לנו את זה. הוא אומר כן, הוא אומר “ביחיד לפתוח ולקרוא”, לקרוא לבד קריאת שמע. מי שיכול, שיעשה את הברכה. לא, לעשות את השמע זה “קורא עמו”. זה “קורא”. לא יודע, אז לא יוצא ממש. עד ברוך גאל ישראל. עד “ברוך גאל ישראל” חוזר אל “פותח על שמע”. שכאשר מי שלא יכול לשמוע את כל הכל מיוצר אור עד גאל ישראל, הברכה. כן, מי שלא יכול, כן, הוא אומר בשקט.
צריך לדעת, הקהל לא נוהג, אני מתכוון שהקהל יודע כבר, אבל זה דין, יש גמרא, אנחנו כולנו יודעים אולי את ברכות קריאת שמע, ואומרים עם, אבל צריך לשמוע מהחזן את כל הדבר. החזן צריך לדעת לומר בקול את כל ברכות קריאת שמע.
סדר התפילה בציבור – תפילת לחש וחזרת הש״ץ
אני משתדל כשאני מתפלל לפני העמוד לומר בקול את כל ברכות קריאת שמע. “והקהל עומדין מיד ומתפללין בלחש”. אז עומדים לתפילת העמידה בשקט. נו, טוב. מי מתפלל בלחש? מי שיודע שמונה עשרה. לא כולם, מי שיכול. “ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק”. הוא עומד שם כמו קורה ושותק. מזה כל אחד התחיל להתפלל. “עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם”. עד שהשליח תפילה מתפלל בלחש עם שאר העם. כן, השליח תפילה מתפלל גם בלחש. אומרים כמו שכתוב בגמרא, כדי שיזכור את התפילה, שיהיה לו עוד חזרה אחרונה.
יפה מאוד. “וכל שיגמור תפילתו ביחיד”, כשהוא מסיים, מסיים, “יפסע שלש פסיעות לאחוריו”. כן, “ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. הוא יעמוד במקום שבו פסע, “במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. הוא לא ילך משם מיד, צריך לעמוד שם קצת. הרמב״ם לא אומר עד מתי צריך לעמוד. בשולחן ערוך כתוב עד מגן אבות. אבל הרמב״ם אומר שמאוחר יותר בהלכה ד׳ יש משמעות… אה, הרמב״ם אומר שמאוחר יותר בהלכה ד׳ יש משמעות… שהוא חוזר בקדושה. אוקיי.
מתי מתחיל הש״ץ חזרת הש״ץ?
“ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו”, אחרי שהשליח תפילה פסע, “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות”, הוא עומד במקומו, הוא לא אומר איפה הוא, השליח תפילה גם פוסע אחורה. הוא לא אומר איפה הוא פוסע אחורה. “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל”.
כלומר, זה אולי אומר שהוא חוזר למקומו. אבל כאן נראה גם שהשליח תפילה לא מסתכל האם יש כבר מספיק אנשים שסיימו. כי האנשים שלא יכולים, מחכים לו. לא, כתוב מאוד ברור, “ואחר שיסיים”, הוא לא מסתכל על הרב. היום יש שהכניסו שהרב הוא זה שמתפלל בדרך כלל יותר ארוך, אבל השליח תפילה עומד כשרוב הקהל כבר סיים שמונה עשרה. זה דבר מעשי, זה לא כתוב כאן.
לא, הוא אומר, כאן זה לא חסר, כי יש עוד אנשים שמחכים לו, והם מחכים כבר. זה לא נראה שהוא קורא להם, וזה לא נראה שזה צריך להיות ציבור. זה לא הנושא. הוא מתחיל… זה משתמע, כך אומר, זה משתמע מהרמב״ם ממש שהוא עומד, הוא לא חוזר, הוא נשאר שם שהוא עמד כשהוא התחיל את תפילת שמונה עשרה. אנחנו נוהגים שחוזרים. אוקיי.
הציבור בחזרת הש״ץ
ומה עושים? מתחיל, הוא מתחיל… “והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. כולם שומעים. מתחיל, הוא מתחיל את התפילה, בקול רם, כן. כדי להוציא את אלה שעדיין לא התפללו. וכולם שומעים, גם אלה שכבר התפללו שומעים, “שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. אלה שעדיין לא שמעו בעצמם, הם עכשיו יוצאים. ואלה שכבר יצאו, האם הם לא צריכים לעמוד שוב ולומר אמן, זה ענין של כבוד כך.
אוקיי, זו תפילה בציבור. אמרתי שזו תפילת הציבור. הוא לא יוצא, הוא צריך גם לעשות תפילת היחיד, אבל הוא צריך גם תפילת הציבור.
קדושה – חזרה למקום
אחר כך, עוד דבר שעושים בחזרת הש״ץ, ב… “אומר קדושה בברכה שלישית”, בברכה השלישית יש את סדר הקדושה שאנחנו אומרים “נקדישך” או “נקדש”. “וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה”.
מהו הענין? מתוך כבוד לשליח תפילה, אבל לא עומדים במקום הראוי. לא, איך שהרמ״א אמר, “יחזור למקומו שרגיל בו”.
למה צריך לחכות אחרי תפילה?
הוא מביא שפשוט שלא בורחים, לא בורחים מיד. הגמרא אומרת שהיו קודם זורקים את העבירות ב״סלח לנו”. כן, יש גמרא. הגמרא אומרת שהיו קודם פשוט זורקים את העבירות, “סלח לנו” היו זורקים את העבירות. ליד איפה שמתפללים, ליד איפה שעומדים, ועכשיו הולכים. לא, ראיתי את זה איפשהו, אני לא יודע איפה.
תרגום לעברית
הפשט הפשוט הוא שלא רצים מיד אחרי התפילה. כמו שראינו קודם, לא הולכים פסיעה גסה, עכשיו יצאנו. הוא מביא, כן, הוא מביא כך, “ככלב שב על קיאו”. אבל זה לא הפשט שהרי הוא זרק את העבירות. הכוונה היא, הוא עכשיו זרק את עבירותיו, הוא מבקש מהקב״ה מה שהוא צריך, והוא רץ. בדיוק, כמו ילד שבא לאביו, הוא בא, “אבא, מה שלומך? תן לי כסף,” והוא רץ. בדיוק, צריך לעמוד קצת שם, זה דבר בסיסי. כמו אחד…
ועל זה הוא אומר שהוא רק זרק את העבירות, לא שהמקום הוא עכשיו מקום קדוש. יוצא כמו “ככלב שב על קיאו”. הוא אומר, אל תברח עכשיו ותלך לעשות מה שאתה רוצה, ומחר תבקש שוב כפרה על עבירותיך. אתה לא יכול להתחיל. אתה צריך לעמוד קצת. עד שאתה הולך לעשות עבירות, תעשה הפסקה קטנה מהעבירות. אתה אומר, “מחול על העבירות,” ואתה רץ חזרה לעבירות. אל תרוץ מיד חזרה, היה רגוע.
דיון: כמה זמן השיעור של ההמתנה?
אז כמה זמן? השיעור, כמה זמן בערך?
אה, זה לא הפשט שצריך כל הזמן איזו מעלה של קדושה. זה סתם ששיעור הוא, שתיים, שלוש ברכות. אוקיי, כבר מספיק, אתה יכול כבר לחזור. זה לא חיוב. הרמ״א אומר “רשות”, זה לא חיוב לחזור, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
יכול להיות, אני חושב, שאם אחד מתפלל מהר והציבור מתפלל עשרים דקות אחר כך, אני לא יודע מה, הוא לא צריך לעמוד עשרים דקות כי זו קדושה. זה עניין של זמן בעיקר, שתי דקות. כמה זמן היית לוקח חזרה רגילה של בית מדרש? לא ש… יש לך אנשים שמקפידים על ההלכה, והוא נשאר עומד שם חצי שעה כי הציבור… לא, אני מתכוון, יכול להיות שהעניין קשור לקדושה של ברכה שלישית.
יכול להיות שאנחנו רוצים שבקדושה עדיין יהיו אנשים סביב בעל התפילה. וסיימנו להתפלל, והתכוננו ללכת, אבל חיכינו שיהיו עשרה בקדושה. סיימנו “אשרי”, והתכוננו ללכת. היה היכל גדול, כל אחד עמד בפינה והתפלל. כולם התכנסו לסיים את התפילה. אם כבר באמצע התפילה, לא הסתובבו. חזרו כמו שהיה.
מודים דרבנן
הרבי אמר, “כשהגיע שליח ציבור למודים”, כששליח הציבור מגיע למודים, בקריאה, הוא משתחווה, כמו שהרבנים אמרו קודם, “שפל רום שוכן מעט”, כשבעל התפילה משתחווה חזק, הציבור נותן רק השתחוויה קטנה. “ולא ישחו יותר מדאי”, למה? שיהיה ברור שזו לא התפילה שלהם.
נוסח מודים דרבנן
ואומרים כך: “מודים אנחנו לך”, אנחנו מודים לך, ה׳. וכאן מדברים קצת על הקב״ה. הקב״ה ש“אלקינו ואלקי אבותינו”, “יוצרנו”, הקב״ה ש“יוצר בראשית”, הוא ברא את הבראשית. אמרנו קודם “יוצר אור ובורא חושך”, דיברנו על מעשה בראשית. ואומרים “ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש”, וזה דומה למה שבעל התפילה אומר “מודים אנחנו לך”. “על שהחייתנו וקיימתנו”, שהחזקת את היהודים בחיים, “כן תחיינו ותקיימנו”, כך תמשיך להחזיק את היהודים בחיים, עד הגאולה, “ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם”.
ואנחנו מודים לך, בורא, “על שאנו מודים לך”. המורה אומר שהכל הוא העיקר “על שאנו מודים לך”. לא, יש שני נוסחאות אחרות, מילים אחרות. יש את העיקר בקיצור, שאומר “מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך”. ויש את הנוסח שאומרים, אבל לכולם יש גם את “על שאנו מודים לך”. המהדורות העיקריות, סידורי זכרון אהרן, יש להם את הנוסח שאומרים, ואחר כך “על שאנו מודים לך”. ואפשר להאריך את הנוסח, אבל זה נשאר עדיין אותו דבר.
דיון: מה משמעות “על שאנו מודים לך”?
“על שאנו מודים לך” חוזר על “מודים אנחנו לך”. הייתי רוצה לומר שזה פשט אחד: אנחנו מודים לך על שאנחנו יכולים להודות לך. אבל רבינו מנוח ראיתי מפרש כך: אנחנו מודים לך על כל הדברים הטובים, ואחר כך “על שלא נודעו לך”, ועל עוד הרבה דברים שאנחנו צריכים להודות לך.
אבל הפשט הנכון הוא מה שאמרתי, כי כתוב גם בגמרא שזו תפילה נוספת. היה נוסח שהולך רק “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. אנחנו מוסיפים את כל הזכויות, כי היו זכויות אחרות, מלבד הזכויות האחרות. זה נוסח יפה, אומרים גם את זה. אבל אני חושב שהפשט הפשוט הוא זה.
חידוש: מודים דרבנן הוא יותר ציבורי מהמודים של הש״ץ
אבל עוד דבר מעניין שהבחנתי כאן הוא שהמודים שבעל התפילה אומר הוא הרבה יותר פרטי, הוא אומר “צור חיינו, מגן ישענו”, הוא מדבר עלי כאדם, ועל הישועה שלי. כאן זה “שהחייתנו”, כזה קולקטיבי, כי הציבור אומר את זה.
אני חושב ש“מודים אנחנו לך” לא מתכוון… יכול להתכוון גם “מאמינים אנחנו בך”. ראיתי שמודים היא הכנעה. יכול להיות שמודים דרבנן, המודים שהציבור אומר, לא מתכוון תודה, זה מתכוון אני מודה. הוא מודה, הוא אומר “ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”, להודות מתכוון להודות. והוא מודה כי “שהחייתנו”.
אבל אני אומר שזה מעניין שמה שהציבור מתפלל מתאים יותר שיהיה עניין ציבורי, וזה הרבה יותר עניין ציבורי מהשמונה עשרה הרגילה, כי בשמונה עשרה “צור חיינו, מגן ישענו” בדרך כלל מתכוון לאדם, כן? הקב״ה הוא “צור חיינו”, הוא מתכוון לחיי שלי. הוא אומר את זה רק בלשון רבים כי שמונה עשרה היא בלשון רבים. “העלינו מהרה לארצנו”, “ושופטינו כבראשונה”, כאן מדברים עלי. כאן מדברים על כל החברה, הציבור, “שהחייתנו וקיימתנו”, “והעליתנו לארץ ישראל”. זה הרבה יותר ציבור.
זה גם הגיוני שזו תודה כפולה, זה מודים על שאנחנו מודים. אז אנחנו מודים ששליח הציבור מודה, מבין? זה אחד על השני, זה רמה הבאה. מצוין.
“כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
“כל האומר מודים מודים, משתקין אותו”, משתיקים אותו אם אחד קורא ואומר פעמיים מודים. מה זה אומר פעמיים מודים? הוא אומר “מודים מודים”? הוא אומר “מודים מודים”? הוא אומר “מודים אנחנו לך” ואחר כך אומר גם את המודים של בעל התפילה? הוא אומר גם את התפילה של מודים? בעל התפילה לא אומר מודים, הוא אומר “מודים מודים” כי הוא רואה שהוא מדבר שתי שורות. הוא לא רצה לומר פעמיים.
הרמב״ם מביא פשוט את חתיכת המשנה, זה לא נוגע כי היום מסתכלים בסידור. המשנה לכאורה, כל המשניות מלמדות אותנו שאין נוסח, ואפשר לעשות נוסח משלו. אם המתפלל אומר “מודים מודים”, מה עושים? אומרים “שששששששששששששש”. תוכל לתת לי משל. אבל רואים כאן שהמשנה רוצה שכשאחד עושה טעות ישתקו אותו. הוא לא רוצה את הדיקטטורה, שבעל התפילה יכול להשתולל ולומר משוגעויות וכל אחד צריך לשבת בשקט. זה דווקא להיפך.
משתקין אותו – מתי מתקנים את שליח הציבור
דובר 1:
אסור לומר פעמיים. נראה שהרמב״ם מביא פשוט חתיכת משנה. זה לא נוגע, כי היום מסתכלים בסידור בכל מקרה. המשנה לכאורה… כל המשניות עד היום אין נוסחאות, ואפשר לעשות נוסח משלו. אם המתפלל אומר מודים מודים, מה עושים? אומרים “שש, נו”. אבל רואים שהמשנה רוצה, שכשאחד עושה טעות שצריך לתקן אותו, הוא לא רוצה דיקטטורה, אלא תיקונים מסוימים. עכשיו אם הוא אומר בשליח ציבור… רק תיקונים מסוימים. עכשיו עם שליח ציבור הוא יכול להשתולל ולומר משוגעויות וכל אחד צריך לשבת בשקט? רק רק רק… להיפך, רואים מכאן שרק דברים כאלה שנראים כשתי רשויות, אז משתקין אותו. בדרך כלל הוא אומר מה שהוא רוצה. אם הוא אומר יותר גרוע ממודים מודים, הוא אומר מוחים מוחים, אז בוודאי משתקין אותו. זה כשהוא אומר משהו לא נכון, אבל לא שהוא לא יכול לומר מה שהוא רוצה. להיפך, אם הוא לא יכול לומר מה שהוא רוצה, מתחילה כבר כל השאלה.
מה שאני אומר, שהמנהג, שאם בעל התפילה אומר איזו טעות, אנשים צועקים פנימה, זה לא נכון. כי כאן כתוב שדווקא… כי כאן רואים שדווקא יש דבר לפי דבר שזה עושה כאילו נראה כשתי רשויות, זה ממש דבר שנשמע עכשיו כמו אפיקורסות אני יודע מה, אז משתקין אותו. סתם שהוא אומר את הנוסח שלו, הוא רשאי לומר מה שהוא רוצה. לא, זו סיבה למה לא לומר מודים מודים בגלל לומר לומר. בגלל זה משתקין אותו, אבל לא שליח ציבור שהוא יעשה מה שהוא לא מבין. מובן שהוא צריך לעשות את מנהג המקום, אבל המשתקין אותו לא עומד על זה.
נפילת אפיים – “ויטה מעט”
דובר 1:
אוקיי, זה אחרי שמסיימים, שליח הציבור סיים… כן, עכשיו הגיע תחנון, הרמב״ם קודם פירט את סדר נפילת אפיים. ישב, זה להתיישב, ואחר כך יפול על פניו. זה שם את החזית שלו להניח את הפנים, ויפול על פניו ויטה מעט. למה ויטה מעט? כי הוא אדם חשוב? מה עוד ויטה מעט? מה זה ויטה מעט? בריבוי הציבור, כשכולם עושים כך. למדנו קודם ש… למדנו עכשיו קודם איך עושים את זה? זו לא השתחוויה, הם למדו את זה. ויטה מעט אולי בגלל הנושא של אבן משכית. כי זה לא בבית המדרש, אלא בבית לבד. נופלים על פניו. ה״יטה מעט” הוא לכאורה בגלל הנושא של אבן משכית, כך אני חושב, להיות על הצד.
קודם הרמב״ם אמר כך, איך עושים נפילת אפיים, שנופלים לגמרי. שם הוא אמר “יטה מעט”. אבל הוא אמר, כשעושים נפילת אפיים אחר התפילה, זה שמדברים כאן, אסור לעשות השתחוויה על האבנים, אלא “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק, אבל מטה הוא פניו מעט”. אז זה לאדם חשוב על איזו הלכה? כאן כתוב שכל אחד צריך לעשות את זה. אולי הוא אדם חשוב? אולי הוא מדבר לאדם חשוב? אני לא יודע. או אולי שליח הציבור עושה כל אחד כמו אדם חשוב? כבר כתוב שבבית עושה כל אחד, אם יש פעם נפילת אפיים עושים את זה לבד. אבל כאן, “ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם”, כך עושים את זה, “יטה מעט”. אבל זו באמת שאלה טובה, למה… זה לא ברור. המפרשים לא יודעים.
אבל כך המנהג בבתי הכנסת, כך. כי אולי חששו אולי יש אדם חשוב, עשו כבר את המנהג לכולם. או זה בגלל אבן משכית. יכול להיות שתי סיבות. הכסף משנה אומר שני דברים.
אבל “יטה מעט” מתכוון בסך הכל לא נופלים שטוח על הרצפה, נופלים על הרצפה אבל קצת על הצד.
יכול להיות התשובה ל״יטה מעט” היא חזרת הש״ץ, קח בחשבון שבעל התפילה הוא זה ש… נראה כך מהרמב״ם שבעל התפילה הוא זה שמדגים הכל. הוא עושה, “תשובה לכל הציבור”. אז בעל התפילה צריך לעשות “יטה מעט”, כי כל אחד חשוב לציבור, ולימדו אותו בהתחלה. כל הציבור עושה אחריו. כך נעשה הסדר. זה הרמז כאן ב״והוא וכל הציבור”. בעל התפילה עושה את זה, והאחרים לא הולכים להיות יותר חסידים מבעל הציבור, כי הוא השליח, החשוב שבציבור. אבל הוא רק מחויב בחשוב.
אוקיי, בקיצור, “ישחה הוא וייפול, וישב בגבורת ראשו”, הוא צריך לחזור להתיישב בגבורת ראשו, “והוא ושאר העם”. אתה יכול לדמיין כמו שאתה אומר “והוא ושאר העם”, עושים אחריו, הוא הנביא. “והוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם” הציבור עושה אחריו, כך הוא עושה. ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו, הוא עומד. בעל התפילה עומד כל הזמן, המקום היחיד שהוא יושב הוא כאן בחלק הזה. טוב מאוד. אבל הציבור, כמו שאנחנו עושים, אומיה יושבים, כמו שאנחנו אומרים. הציבור נשאר יושב, אבל הוא עומד והוא אומר, אומר קדיש פעם שניה, עוד קדיש. מחזיקים אנחנו בקדיש השני. כן, זה קדיש תתקבל, כן קדיש אין מפה. כן, ועונין אמן כדרך שאמרנו תחילה. אותו דבר, יהא שמיה רבא אמן, מה שזה לא יהיה.
אחרי קדיש – ויהי רחם, תהילה לדוד
דובר 1:
ואחר כך אומר הסדר, ואומר, נו אומר ויהי רחם, התפילה של ויהי רחם שאנחנו מכירים הכל כאשרי ובא לציון. אני לא יודע. אבל הוא… כן. ויהי רחם. ובא לציון מורכב משני חלקים, מתחיל ובא לציון או ויהי רחם. בהתחלה זה סדר קדושה. שוב, שוב. כך, הרמב״ם, הרמב״ם לא אומר, אני מצטער, ויהי רחם מתכוון תחנון, ויהי רחם, התחנון הארוך. אני לא יודע מה מתכוון ויהי רחם. ויהי רחם הוא התחנון הארוך, ויהי רחם ורחום, שאומרים ביום שני וחמישי, אבל כאן זה סדר תחנון ארוך. הוא אומר שזה ארוך, ויהי רחם פשוט, הוא לא אומר מה שמו, זה לא ברור. הוא אומר פסוק ויהי רחם. גם במעריב אומרים ויהי רחם, לא? לא, לא, עדיין לא, לא. ויהי רחם הוא פסוק בינתיים, כך כתוב כאן, בינתיים אבל כמו שאתה אומר, אומרים את התחנון הארוך, אבל לא אחרי קדיש, לא אחרי קדיש אומרים את זה. זה דבר אחר. אני יודע, לפני תהילה לדוד אומרים ויהי רחם לפי הרמב״ם. זה לא כתוב בסידור שלנו, אני לא יודע. יש שרגילים לאומרו, כך הוא אומר, כן. מה עוד הפסוק ויהי רחם? כמו שאנחנו עושים בלילה? אני לא יודע, אולי היה נוסח שלם, צריך לבדוק מיד בנוסח התפילה. אוקיי, הוא אומר תפילה תהילה לדוד, וזה אשרי, שהרמב״ם כבר הזכיר פעם אחת, וזה אפילו ביחיד אומרים. אנחנו נוהגים להתחיל לפני תהילה לדוד כל פעם שני אשרי׳ס, אבל הפסוק מתחיל תהילה לדוד, כן. הוא עומד והן יושבים. הלאה, כן. ומקרא עמהם. זה אומר, הוא אומר והם קוראים, כל אחד קורא איתו. הוא אומר עם הפסוק.
קדושה דסדרא – ובא לציון
דובר 1:
אחר כך הוא אומר ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי אותם, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. הרמב״ם מונה כאן כמה פסוקים שכולם בעצמם מדברים על מקומו של הקדוש ברוך הוא, או קדוש ה׳ מלא כל הארץ כבודו, וקדוש שלוש פעמים קדוש. וגומר הקדיש, בעל התפילה אומר את הקדיש. הוא אומר את כל הפסוק, וכשמגיעים בפסוק למילים “קדוש קדוש קדוש”, “והן עונים” – עונה כל הציבור “קדוש קדוש קדוש”. ועושים כך שלש פעמים, כי בכל אחד משלושת הפסוקים שהוא מנה כתוב שלוש פעמים “קדוש”.
לכאורה הציבור אומר שלוש פעמים “קדוש”, לא תשע פעמים “קדוש”. מצוין. “וחוזר וקורא הקדושה”. לא, לכאורה שלוש פעמים בסך הכל שלוש פעמים “קדוש”, לא תשע פעמים “קדוש”. מצוין. לכאורה קורא את הפסוק, וכשהוא אומר “קדוש”, הציבור אומר “קדוש”. מצוין.
“וחוזר וקורא” – אם העונים הם שלש פעמים, אז בעל התפילה אומר את זה פעם אחת בבת אחת. בעל התפילה לא אומר “קדוש קדוש קדוש”, כל אחד אומר אחריו “קדוש קדוש קדוש”. כשהוא אומר “קדוש”, כל אחד אומר “קדוש”.
אחר כך הוא אומר את אותם פסוקי הקדושה בתרגום. במקום “קדוש” כתוב “קדיש”. ואחר כך אומרים את הפסוק “ה׳ ימלוך”, ואומרים את זה גם עם תרגום.
פתאום הציבור צריך להבין, עד עכשיו אמרתי הכל בלשון הקודש, נזכרו שהציבור יבין את הקדושה, הקדושה השלישית. אומרים שלוש פעמים קדושה: קודם יש קדושה דיוצר, אחר כך קדושה בשמונה עשרה, ועכשיו יש קדושה שלישית בסיום. שלוש פעמים אומרים את זה. מה הסיבה לתפילות? סיימנו כבר את התפילות לפני עמידה.
“סדר היום” – השם והטעם
דובר 1:
הוא הולך עכשיו לומר: “מעלין הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן, וזו התפילה שקורין אותה סדר היום.” התפילה שאמרתי עכשיו מ״ובא לציון” עם הקדושות ועם התרגום נקראת “סדר היום”. מה הפירוש “סדר היום”? כאן כתוב “סדר קדושה”. לא, זה נקרא “סדר היום”. קדושה דסדרא קוראים לזה בגמרא, נכון? סדר היום.
תרגום לעברית
והוא הולך לומר, לדעתי, הסיבה, אם אני זוכר, לא כאן? “והיינו דנקרא סדר היום”. אני חושב שהסיבה לכך היא משום ש… לא כאן? כתוב מאוחר יותר. מה אומר רבינו מנוח? לא, כתוב מאוחר יותר שאומרים שזה קשור ללימוד התורה. לא כתוב כאן. לא, הוא מביא… לא מספיק מה שהוא אומר. אבל הוא מביא את זה כך. רבנו מנוח אומר שהסיבה שאומרים דווקא תפילה זו, הוא אומר כך, משום שזה מדבר על ביאת הגואל. קרא את הקטע על ביאת הגואל. כן, אבל למה בכלל צריך לומר עוד תפילות? לא אמרנו מספיק תפילות? אני חושב ש… מה פירוש סדר היום? אני זוכר שכך כתוב. נו, אין? אולי מאוחר יותר כתוב? כן, תראה את היד פשוטה. אני לומד את הגמרא. אני זוכר שהמילה של סדר היום היא… נקרא, סדר היום. סדר היום. אה, רש״י אומר כך… העולם בדרך כלל עומד על לימוד. ולכל הפחות, שהעולם עומד על קדושה דסידרא. אז רש״י מסביר שהסדר, שהיום קורא סדר קדושה, שסדר היום פירושו, שכל יהודי צריך לדעת ללמוד כל יום.
אה, אבל למה? תהיה טוב! הוא אומר כך. למה דווקא פסוקי תורה אלה? הוא אומר כך. זה דווקא פסוקי התורה הראשונים. או מה? מדברים על הגאולה. אנחנו מדברים על… על מה מדברים… “ובא לציון גואל”… “ובא לציון גואל”. אנחנו מדברים על תחיית המתים, רוח הקודש, יש פסוקים יפים יפים, דברים חשובים. לא, כך, תחשוב. ביאת הגואל, תחיית המתים. אבל מה עוד? תגיד את השאר. כן אבל, אותם, אותם, אותם, אותם, תגיד מה. אני לא יודע. תגיד אותם דווקא ובא לציון. ביאת הגואל, תחיית המתים, רוח הקודש, על התורה שלא תפסוק ומן. כן, אומרים את ובא לציון, ואומרים ובא לציון גואל. אחד, אומרים… זה כבר? כל הדברים החשובים. בעיקר ותחנא מדבר תחנונה, פסוקי רחמים. כן, אבל אני יודע כבר אילו פסוקי רחמים. אוקיי. זה תחנונים שבאים אחרי לימוד התורה. למדנו את הקדושה, באים קצת תחנונים. פסוקי רחמים. אומר קדוש. והוא אומר עוד קדיש, והעולם אומר קדישים. כלומר עולם, הם עונים. אומר עונים קדיש. אומר ישמיר רבי על בן נפטרון, והולכים הביתה. אני חושב שהקדיש בא אחרי התחנונים? לא, קדיש לא ראינו כאן למה יש קדיש. לפי הקודם מסביר, הרבי אמר שלושה קדישים בסדר התפילה שלו כאן. ובעצם, כל חלק תפילה בא קדיש. כלומר, לפני שמתחילים, אחרי שמונה עשרה, ואחרי כל התפילה. אני חושב שהדברים חסרים.
קדיש בסדר התפילה
דובר 1: אני חושב שהקדיש בא אחרי דברי תחנונים?
דובר 2: כן. לא, קדיש, אנחנו לא ראינו כאן למה עם הקדיש. לפי השיטות הקודמות, הרמב״ם אמר שלושה קדישים בסדר התפילה שלו כאן, ובעצם כל חלק תפילה בא קדיש. כלומר, לפני שמתחילים, אחרי שמונה עשרה, ואחרי כל התפילה.
דובר 1: אני חושב שאחרי המתחננים יש סדר. התחננו, ואחר כך בא חלק התחנונים.
דובר 2: כן, אבל גם מתחילים עם קדיש. זה לא אחרי כלום. אני זוכר שהוא אומר, לא, הוא לא אומר משהו, המתחיל אומר קדיש. “תקנו קדיש למנין התפילה, אף היא תהיה עזר לגאולה, כי הקדיש מדבר בגאולה, כדי לזכור אותה תמיד, וגם היא כסימן לאתחלתא דתפילה, שאי אפשר להתחיל להתפלל בציבור”. זו ההתחלה של קדיש. קדיש היא תפילה יפה, אומרים אותה כל פעם כשמתחילים תפילת הציבור, כשמסיימים תפילת הציבור. כך היא המציאות של קדיש.
אנחנו יש לנו מנהג או הלכה שאומרים רק קדיש אחרי משהו, לכן הוא עושה קדיש אחרי ישתבח. הרמב״ם אין לו את הבעיה. הרמב״ם אומר שמתחילים עם קדיש, הוא לא אומר שצריך לומר פסוק לפני קדיש, כי הקדיש הראשון, נכון? וגם אנחנו הולכים הביתה עם קדיש. קדיש היא תפילה יפה, זה מתחיל ונגמר עם זה.
הלכה ז: “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
אוקיי, עכשיו הולך הרמב״ם להכניס עוד שתי הלכות על מה שלא מתפללים. מעניין, כי עד עכשיו התפללנו כן, עכשיו הולכים לומר לא תעשה מה שאסור להתפלל. אוקיי. אומר הרמב״ם, “כל האומר באופן תחנונים”. כן, זה מילים אחרות. במשנה כתוב דברים שונים שאסור לומר, “המרחם על קן צפור” ודברים אחרים כתוב במשנה שלא לומר. הרמב״ם אומר עכשיו, “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו”. הרי הרמב״ם אומר כך.
למה אומר הרמב״ם “באופן תחנונים”?
אני רוצה לומר לך למה הוא אומר “באופן תחנונים”, כי הרמב״ם, אנחנו לומדים, הוא אומר הרי, אנחנו הרי אמרנו שיש מחלוקת ראשונים. תפילה שצריך לומר מהתחלה כוונות האר״י, שלא הגיוני לומר שאחד לא אומר “מנשר” ובעל קן ציפור, איזו ברכה כתובה? לא כתובה אף ברכה אחת. אלא מאי, אומר הרמב״ם, זה מדבר על תחנונים. אילו תחנונים? או התחנונים שאומרים “קוה ה׳ חזק”, שיש אחרי קדושה דסידרא, מה שזה לא יהיה, לפי הדעות, על זה מדובר. ראשונים אחרים מבינים שלא, זה לא היה נוסח קבוע, זה מדבר שאחד אומר את זה בתוך התפילה איפשהו, במודים, אני לא יודע איפה ברצה, הוא אומר את זה.
טעם הרמב״ם: גזירת הכתוב ואינן רחמים
אבל השאלה היא, למה לא לומר “קן ציפור יגיעו רחמיך”? יש את הפירוש של רש״י, יש את הפירוש של הרמב״ם. אבל לא, רש״י אומר, רש״י אומר כך… בוא נראה מה הרמב״ם אומר. אוקיי, אומר הרמב״ם, “כל אלו הם בתחנונים”. לא, רציתי לומר על זה נכון המילה “בתחנונים”. מה יש הבדל אם אומרים את זה כ״קן ציפור יגיעו רחמיך” כשאומרים דרשה על מידות הרחמים, ולבין כשאומרים את זה בתחנונים? אבל תראה, אבל תראה מה הרמב״ם אומר. “כל אלו הם בתחנונים”, הוא מבקש מהקב״ה, והוא אומר כך: “מי שרחמיו מגיעין על קן צפור, והוא עשה מצות שלא לקח האם על הבנים”, אוי, הבורא שעשה את המצווה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, “ירחם עלינו”, הקב״ה הרי בורא של רחמים, והוא עשה את המצוות של רחמים, והוא רחמנותו באופן, כאילו בענין זה “משתקין אותו”, משתיקים אותו.
למה? אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר כך, “לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן, ואינן רחמים”. זה שצריך לא לקחת אם על הבנים או לא לעשות אותו ואת בנו ביום אחד, זה גזירת הכתוב, זה לא רחמים. “שאילו היו מפני רחמים”, אם תאמר שזה כן רחמים, שלא להרוג לפחות אמא עם ילד, אם כך היינו צריכים לצפות מהקב״ה, “אילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר”, לא היינו צריכים בכלל לשחוט. “אלא מעשה גזירת הכתוב הן”. כך אומר הרמב״ם.
סתירה בין הלכות תפילה למורה נבוכים
הפלא הגדול הוא, שהרמב״ם בספרים אחרים אומר דווקא שהמצווה של קן ציפור ולא שוחט את אותו ואת בנו ביום אחד, היא כדי ללמד אנשים רחמנות. והתשובה היא, התשובה הפשוטה האמיתית היא, שהקב״ה רוצה שאנחנו נהיה בעלי רחמנות, לא משום שהקב״ה חס על זה, אה, על כמה מאות אלפים בהמות הולכים לעשות יותר צער בעלי חיים, כי כמה מאות אלפים יהודים יהיו בסדר. הקב״ה רוצה לעשות אותנו אנשים טובים. אין לו כאן ישירות רחמנות על בעלי החיים, הוא רוצה שאנחנו נהיה לנו רחמנות על בעלי החיים.
אומר, זה תירוץ טוב. לצערנו, הרמב״ם הקדוש לא אמר את התירוץ. הוא שאל על עצמו את הקושיה, והוא אמר שזו מחלוקת. הרמב״ם אומר שזו מחלוקת. כאן יש לך שיטה שסוברת שמצוות אין להן טעם, וזו שיטה בתנאים, וכאן פוסקים ההלכה פוסקים כמו המשנה. אבל הרמב״ם עצמו לא סובר כמו אותה שיטה, הוא סובר שמצוות יש להן כן טעם. כך לומד הרמב״ם.
דובר 1: כן, אבל הרמב״ם אומר, אז לפי זה צריך ללמוד אחרת את ה…
דובר 2: לא, כלומר, הרמב״ם סובר שכאן יש מחלוקת תנאים, מחלוקת במפרשים אם מצוות יש להן טעם בכלל. אז הוא פוסק להלכה כאן שלא, ובמורה פוסק שכן. ההלכה לא צריכה להתאים להשקפה. הרמב״ם יש לו את דעתו, אבל הלכה הוא צריך ללכת עם כללי ההלכה. הוא לא יכול לומר, “כי אני סובר אחרת מהפשט של המשנה, אני הולך לעשות משהו.”
נפקא מינה לפיוטים ותפילות
אוקיי, אז בסך הכל אפשר לומר שזה לא פיוט טוב. כי אם היית אומר… בסך הכל, אדם עלה עם פיוט, כן? יש “מי שרחם על אברהם אבינו”. נניח, אחד אומר, “מי שרחם על קן ציפור”. היינו מורים שזה לא פיוט טוב, כי זה לא מתאים כל כך טוב. למורה זה מתאים? יכול להיות שזה מתאים. אבל זה שונה מ״מודה מודה” משתקין אותו, שזה ממש עבירה. יכול להיות שזה לא עבירה כל כך גדולה, רק האדם צריך לדעת שזה לא פיוט טוב. יכול להיות פיוט כזה, אחד עשה פיוט כזה.
אבל מזה משתיק רואים, כאן רואים ש… כאן רואים כן לא כשיטתך. כאן רואים יותר כשיטתך. לא, שהחכמים, כשהם עושים את נוסח התפילה, הלכות נוסח התפילה, הם מקפידים שיהיה לפי ההשקפה הנכונה. ומכיוון שהם אומרים את ההלכה שפוסקים כך, כי הם הבינו שזו לא ההשקפה הנכונה, זה לא הפשט הנכון. “אה, זו תפילה יפה, זה פיוט יפה.” אם אחד יכול לשאול, “אה, זה פיוט, לא תפילה.” לא, תפילה צריכה להיות נכונה. אם אחד אומר לא לפי ההשקפה הנכונה שהחכמים סברו, משתיקים אותו. וזה רואים כן מההלכה לפחות. אוקיי.
פירוש הרמב״ן ושיטות אחרות
והרמב״ם אומר שם פירוש אחר. הרמב״ם לא אומר כמו כל המפרשים. כאן הוא אומר כן חילוק אחר, שהראיה שזה לא מפני רחמיו היא כי שחיטה מותרת לכתחילה. ממילא חייב להיות שהקב״ה אין לו באמת רחמנות על קן הציפור. בעברית אומרים את זה הרמב״ן אומר את הפירוש שהקב״ה אין לו השגחה על שום ציפור. אין השגחה פרטית. זה לא פשט שכל קן ציפור שמת, וכל ציפור שמת, חטא משהו והקב״ה הרג אותו.
המאור עיניים מפרש כך, המאור עיניים לומד ש״לא תשלח על הגוזלים” סובר שהקב״ה יש לו השגחה פרטית על בעלי חיים, ו״בשעת קינוסם” כי הוא מבייש אנשים. הוא עושה שאנשים לא יהיו במדרגה גבוהה יותר מקן הציפור. הרמב״ן אומר שזה לא נכון, שהקב״ה סובר רק כי אז לא נגעו בחיה.
“שמטול קנאה” זה הפירוש, “שמטול קנאה” במעשה בראשית, שאנשים יתחילו עכשיו להיות מקנאים בקן הציפור. תחשוב נבך, תחשוב כך, אצל אנשים, רוב גויים, לקחו בשנה פעם אחת בנים. אז הוא יחשוב, רבונו של עולם, אצל קן הציפור הוא עשה השגחה פרטית, ואצלנו לא, ואצלנו אנשים לוקחים פעם אחת בנים.
מסקנה: זהירות בעשיית תפילות
על כל פנים, אחרי שאנחנו לומדים כאן, הסברנו את הסוגיה, בוא נבין מה למדנו בהלכות תפילה. קודם כל בטוח שבתפילה לא אומרים את הפירוש. ועוד איסור שלא לעשות, גם לומר אולי שהרמב״ם מתכוון בתחנונים. אבל צריך לדעת, כי קן הציפור אין חשש גדול על אנשים שעושים תפילות. היו צדיקים שעשו תפילות. אז נניח יעלה בדעתו של מישהו שהוא הולך ללמוד את ליקוטי מוהר״ן והולך לעשות תפילות. “אתה בורא גדול אמרת כך וכך במצווה הזאת והזאת, ולפי זה, לפי התורה של רבי נחמן, אני רוצה עכשיו להתפלל.” צריך להיזהר מאוד, כי הרמב״ם יש לו כאן בעיה שכשאתה מתפלל זה חייב להיות נכון לפי כל הפירושים. הוא כבר אמר דווקא את הפשט במורה, אבל בתפילה זה צריך להיות משהו פירוש טוב מאוד.
דיון: תפילת ציבור לעומת תפילת יחיד
דובר 1: אחד, אני חושב כבר, הוא אומר תפילת ציבור.
דובר 2: אה, “כל היום תחנונים” מתכוון תפילה ביחיד, “בשעת קינוסם” זה פשט תפילת ציבור. אחד אומר לעצמו, אני לא יודע אם זה ממש אותה חומרא. זה יותר אולי ענין, נראה לי, כמו שחשבתי קודם, שהחומרא של תפילת ציבור אז הודיעו לעולם עיקרי אמונה או דברים מסוימים, והם לא רצו רק לומר. אבל אחד אומר לעצמו… אבל אני רוצה להציג לך, ידוע שהישמח משה הקדוש, הסבא זכותו יגן עלינו, אמר שכל בעלי פיוטים שיהודים אומרים זה ברוח הקודש. כל פיוטים שיהודים אומרים זה ברוח הקודש. מה יכול להיות שמשם הייתה ראיה לכך, כי אם אנחנו אומרים כך שפשט לא טוב בכל התורה כולה זה משהו שלא צריך לומר בתפילה, חייב להיות שבעלי הפייטנים היו גאונים עצומים, וידעו כל סודות הדברים, טעמי המצוות, כדי לדעת לומר.
דובר 1: אני יודע מה הוא אמר, שהיה להם רוח הקודש.
דובר 2: לא, אני חושב שזה שונה, אני חושב שרוח הקודש זה משהו שהגאונים אומרים.
דובר 1: אוקיי, לא, רוח הקודש מתכוון שהציבור אומר את זה.
דובר 2: אוקיי, אין הבדל.
הלכה ז (המשך): לא להרבות בשבחים
וכן, עוד דבר שאסור לעשות, כן, טוב מאוד. בתפילה אסור להאריך בשבחים לקב״ה. מותר כן להאריך בהודאה, אבל לא בשבחים.
דובר 1: זה לא הרמב״ם אמר, זה אתה אומר.
דובר 2: אנחנו יש לנו את זה אבל כן. הוא אומר שאפשר להאריך, הרמב״ם אומר שאפשר להוסיף בקשות. הרמב״ם אומר שאפשר להוסיף הודאות. אוקיי, כינויים של שם יש ענין של לא להרבות. ויאמר, הוא אומר כך, “האל הגדול הגבור והנורא”, זה כתוב, אבל הוא מוסיף עוד כמה.
דובר 1: אה, שלא לומר מלבד “האל הגדול הגבור והנורא”, גם לומר “חזק ואמיץ ועזוז”, למה?
דובר 2: “שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו”. אדם לא יכול בכל מקרה לומר את השבחים של הקב״ה. אומר משה, “אומר משה רבינו”, ואומר את מה שמשה רבינו אמר, זה כן יאמר.
למה רק דברי משה רבינו?
אני חושב שהפשט כך, שמעתי שהרמב״ם אומר שאדם אומר את זה גנאי, כי אנחנו לא יכולים את הקב״ה. וזה קשור גם לשלוש ההשגות, כל מה שאנחנו מדברים מדברים אנחנו רק על מעשיו, על גילוי מסוים של הקב״ה, לא מדברים על הקב״ה עצמו. כמו שהוא אומר כאן “אין כח להגיע לסוף שבחיו”, כמו שהוא אומר במקום אחר, “אין אדם יודע צור עולמים עצמו”, כן, משהו כזה.
אבל “אמר משה רבינו” אני חושב שהוא מתכוון כך, יש הרי בעיה כשאומרים דברים והם מקשים, כמו שהקב״ה עושה, הקב״ה עושה משהו. אבל כשמשה רבינו אמר את זה, בא הרי זה עם סודות שאנחנו במורה הוא הסביר מה משה רבינו מתכוון לומר, למה דווקא דעות זה מרמז על לא גשמיות, כי על דעות אפשר לסמוך על חכמת משה רבינו. מעניין זה פשט? אני לא יודע.
חיבת הרמב״ם למימרא
אבל סתם כך, החלק הזה חשוב, כי החלק הזה יש לרמב״ם, לכאורה לא מתאים למורה נבוכים, כי הרמב״ם עצמו אומר לכאורה שיש מחלוקת עם מה שהוא אומר במורה, שכן צריך תמימות. אבל החלק הזה, דווקא חלק שהרמב״ם אוהב מאוד, והוא משבח מאוד את המימרא.
שבחים של הקב״ה בתפילה – המשך דיון
דובר 1:
אבל כשמשה רבינו אמר את זה, בא הרי זה עם סודות שהמורה הסביר מה משה רבינו מתכוון לומר, שזה הרי מרמז על לא גשמיות. ממילא על זה אפשר לסמוך על חכמת משה רבינו.
תרגום לעברית
האם זה פשט? אני לא יודע. אני יכול לומר שהקטע הקודם של הרמב״ם, לכאורה לא מסתדר עם המורה נבוכים, כי הרמב״ם עצמו אומר לכאורה שיש מחלוקת עם מה שהוא אומר במורה, כן או מה. אבל הקטע הזה הוא קטע שהרמב״ם מאוד אוהב, ומשבח מאוד את המאמר במורה נבוכים חלק א׳. אני לא יודע. לכאורה אני מבין, הייתי מבין כך במורה, שהעובדה, משה רבינו מתכוון לומר, אפשר לתרגם כך, אתה לא יודע כלום. אנחנו מבינים את שבח הקב״ה? מישהו יכול לומר משה ראה כן? לא, לא, לא, אלא מאי, אני אומר מה שכתוב. אני אומר מה שכתוב, אני לא אומר שאני יודע. אני לא אומר שאני יודע, אני אומר שאני לא יודע. אין לי מושג מה זה אומר. מה זה אומר הגדולה גבורה נורא? אני לא יודע. כתוב בחומש. הוא יכול לומר מה שכתוב בחומש.
אה, הוא מתכוון ספציפית להגדול הגבור והנורא, או בכלל? ואם מישהו רוצה לומר תפילות, הוא יכול לומר את י״ג מידות הרחמים, אפשר לומר תפילות שמשה אומר. לא, לא, זה מתכוון לפירוש, סוג הגמרא. זה מתכוון ללשון הקודש, הגבור נורא, שכתוב…
זה לא מאנשי כנסת הגדולה? לא, זה לא. לא, כתוב בלשון החומש, הגבור ונורא בפרשת דברים. “האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”. כך כתוב בגמרא, שאומרים עוד… איך משה אומר שלושה שבחים אחד על אחד? אני לא יודע. בגמרא כתוב שזה למדו “אלמלא דמשה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה”, זה הגמרא אמרה.
הרמב״ם אמר שהפשט הוא שאם לא, במילים אחרות, אם לא שכתוב בתורה, לא היינו אומרים גם את זה, כי אנחנו לא יודעים כלום. אם כתוב בתורה, אפשר לומר, אני לא יודע, אני לא יודע, אני יודע את הקב״ה, אני יודע שכתוב בתורה. הוא יכול למנות את המעשים הפשוטים, אבל זה השני. ראשית, כי זה המקסימום שמשה אומר פעם. שנית, זה החכמים, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו שלשון התורה תאמר, אבל יותר מזה לא צריך לומר. כך אומר הרמב״ם. אני לא מבין. אבל זה העניין, כי בסידור עצמו אנשי כנסת הגדולה אמרו, הגדול הגיבור והנורא, הם הוסיפו “אל עליון קונה שמים וארץ”.
דובר 2:
יפה מאוד, ולא מותר לומר את ההוא.
דובר 1:
מה אומר הטור?
דובר 2:
הטור לא בסידור.
דובר 1:
רציתי לשאול את הקושיה, אני לא יודע.
דובר 2:
אתה יודע שהם אמרו את כל הדברים האלה?
דובר 1:
תסתכל בנוסח של הרמב״ם.
דובר 2:
לא, אני חושב שהדברים האחרים לא כינויים, אלא מעשים שהוא עושה, בגלל זה…
דובר 1:
“אל עליון” זה לא כינוי?
דובר 2:
נו, מה הדברים האחרים?
דובר 1:
זה הבורא של העליונים.
דובר 2:
או אולי, “הגדול” מתכוון גם למשהו, אני לא יודע.
דובר 1:
אני צריך עיון.
דובר 2:
אני חושש שהנוסח הנכון הוא רק “הגדול הגיבור והנורא” ורק זה.
דובר 1:
זה מה שאני חושש.
דובר 2:
כי אז נגמר שמונה עשרה, נגמר השבח.
דובר 1:
ואחרי מחיה מתים אומרים כן?
דובר 2:
מחיה מתים זה לא כינוי, לא שבח, זה לא בעיה.
דובר 1:
הבעיה היא השבחים.
דובר 2:
“אל עליון” זה גם לא שבח?
דובר 1:
כינויים, כינויים.
דובר 2:
צריך להיות כינויים.
דובר 1:
“אל עליון” זה כינוי, ו״הגדול הגיבור והנורא” זה לא כינוי?
דובר 2:
“אל עליון” זה כינוי נוסף.
דובר 1:
“אל עליון גומל חסדים טובים” זה גם לא כינוי?
דובר 2:
“גומל חסדים טובים” זה דבר שהוא עושה.
דובר 1:
אבל “הגדול” – הגדול.
דובר 2:
לא אומרים “הגדול הגיבור והנורא אל עליון”.
דובר 1:
אומרים “הגדול” – הגדול, “הגיבור” – החזק.
דובר 2:
לא אומרים אף פעם על דברים אחרים “הגדול”.
דובר 1:
אומרים “אתה גיבור”, שזה אותו דבר כמו “הגיבור” שכבר אמרנו.
דובר 2:
אבל לא קוראים לו “הגדול”, “הקדוש”.
דובר 1:
אומרים “האל הקדוש”.
דובר 2:
אני לא יודע, אני לא מבין.
דובר 1:
אני לא יכול לעזור לך, אני לא מבין.
דובר 2:
“אל עליון” מסיים שאל עליון” אומר שאי אפשר לתפוס אותו, הוא עליון.
דובר 1:
מסיימים ב״הגדול הגיבור והנורא”, ואחר כך אומר כבר הכל מעשים: “גומל חסדים טובים”, “קונה הכל”.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
האם “האל הקדוש” לא כינוי?
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני צריך עיון.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני חושש שצריך לקצר את זה.
דובר 2:
אני לא יודע.
דובר 1:
אני רואה שברמב״ם כתוב גם “אל עליון” וכל הדברים האלה, אז אני לא יכול לומר שלרמב״ם היה נוסח אחר.
דובר 2:
אבל אולי לגמרא היה נוסח אחר.
דובר 1:
אין לי מושג.
דובר 2:
צריך עיון בעיני.
דובר 1:
או שמישהו יש לו פשט טוב יותר.
דובר 2:
אתה אומר מעשים שמשה רבינו…
דובר 1:
אתה שואל קושיה טובה.
דובר 2:
לא אומרים “אחד מי יודע”, אומרים כן, לא בקטע התפילה הזה, בקטע אחר.
דובר 1:
אבל אני מתכוון בקטע הרמב״ם שאמרת, “שמע שלוש ידות תורה, משה רבינו ברוח הקודש”, התכוונו לכל הנוסחאות של אנשי כנסת הגדולה.
דובר 2:
מה?
דובר 1:
אנשי כנסת הגדולה אמרו “הגדול הגיבור והנורא”, והם לא אמרו “אל עליון”. לא צריך לומר את זה, כי זה מה שמשה רבינו אמר. לא, לא, לא, לא. לא צריך לומר את זה, לא צריך לומר את זה. זה אומר שבחומש כתובה הלשון, ויותר לא צריך. לא ברור.
כן, אמור לי.
דובר 2:
אני עדיין לא יודע. “חדש שמו וישב על כסאו”, “עשה מעשה קדושה”, “חלותי על עסק גדולך”. מה יש כאן שמועה על שמו של רבי חיים מוולוז׳ין, “חיים” שאין שום… כן, נכון.
דובר 1:
טוב, לגבי הנורא, כנראה רוב שלושת הלשונות.
דובר 2:
לא, כינויים של שם אין כאן. אני לא יודע מה יש כאן.
דובר 1:
האלוקים הגדול. אני לא יודע. קושיה על הסידור. אני לא יודע.
דובר 2:
הקב״ה אומר כן. אני יכול לשאול אותך. הוא שואל קושיה טובה. אני לא יודע את התשובה. בוא נמשיך הלאה.
דובר 1:
מה זה קשור לסוגיה של כינויים שלמדנו קודם ברמב״ם בהלכות יסודי התורה? שהאל הגדול הגבור והנורא הם כינויים שהם שונים מהמידות?
דובר 2:
אין לי מושג. אני לא רואה שזה צריך להיות שונה.
דובר 1:
טוב, זה גם מתכוון למשהו ממעשה. מה זה אומר גיבור? זה אותו דבר. זה אומר גיבור.
דובר 2:
האל הגדול הגבור. יש לי תפילה הבאה שהיא פירוש על גיבור. כן, “אתה גיבור לעולם” מסביר מה זה אומר שהוא גיבור: הוא מחיה מתים, הוא מצמיח ישועה, הוא עושה כל מיני דברים. אז, זה פעולה, זה לא… אין לי מושג. אני לא מבין.
דובר 1:
אוקיי, ונורא זה המקביל להאל הקדוש? אומרים שהאל הגדול הגבור והנורא הם הנושאים של שלוש הברכות?
דובר 2:
אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. אני לא יודע. אבל אני לא מבין למה… אני לא יודע. בדיוק כאן אסור להוסיף, ואחר כך מוסיפים מה שרוצים. צריך עיון.
פשט אלטרנטיבי בגמרא
דובר 2:
טוב, בוא נמשיך הלאה. יכול להיות גם אחרת. צריך ללמוד כאן פשט אחר. שאפשר ללמוד כמו שאתה רוצה שנאמר. שזה מתכוון כאן לומר, החכם, היה מישהו שאמר נוסח כזה, ורבי חנינא צעק עליו. הוא עושה לעצמו נוסח משלו. אומרים את הסידור שכתוב בסידור. כתוב בסידור משהו אחר, זה אומר משהו אחר. אולי זה מתכוון בעיקר שלא לעשות נוסחאות משלך. לא צריך לומר, אני הולך לעשות רחמים אמיתיים, כי אתה אומר שגדול, גבור ונורא הם שלושת הדברים. גדול אומר גדול במידת החסד, כך אומרים בדרך כלל, ועל זה אומרים מגן אברהם, גומל חסדים טובים בגלל אברהם. וגבור אומרים אתה גבור לעולם ה׳ וזה רומז, מה זה אומר גבור? מחיה מתים. ונורא אומר שאתה קדוש, ולא צריך לומר את הקדושה. כן, אבל מה זה עוזר לי?
אני הולך אחר כך אלמנטרי הלאה רק על השבחים של משה. צריך לחשוב, אנחנו הרבה שנים אחרי משה רבינו, כי הוא חזק וחזק וחזק, ומסביר את השבחים של משה רבינו. לא צריך להתקין, לא צריך לצעוק. שחזק ואמץ הם עוד מילים נרדפות לגבור. זה לא כל כך שונה. אני מתכוון שבעיקר זה שלא צריך לומר, לא צריך לעשות תורות משלך. תגיד מה שכתוב בסידור ותמשיך הלאה. אוקיי, אבל אין לי פשט אחר. ואם מישהו יכול לומר לי תירוץ למה מותר לומר את כל הדברים, אולי באמת לא מותר, אני לא יודע.
הלכה ח: תפילת מנחה בציבור
דובר 2:
בכל מקרה, סיימנו. עד כאן הלכות שחרית, עד כאן הלכות תפילת ציבור של שחרית. עכשיו הולכים לדבר על תפילת ציבור של מנחה. במנחה שליח הציבור מתחיל גם עם ויהי רצון. אמרנו שויהי רצון קודם יש כאן ענין של תחנון, כמו שויהי רצון הוא תחנון. או רק הפסוק ויהי רצון, כמו שאומרים אהבה רבה עם ויהי רצון אנטיוכוס. וכאן אומרים אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, כמו שאומרים בזמן סוכות אשרי העם. רק במנחה רואים שבשחרית אין בסידורים שלנו, אנחנו אומרים אשרי יושבי ביתך, אנחנו אומרים את זה פעמיים בשחרית, בפסוקי דזמרה, אומרים את זה אחר כך בקריאת התורה, ובשניהם מוסיפים אשרי יושבי ביתך. כאן רואים שרק כאן במנחה מוסיפים אשרי יושבי ביתך, ואומרים תהלה לדוד.
אז כך, קורא הוא והעם יושב, הוא קורא תהלה לדוד, שליח הציבור יחד עם הקהל, אבל בישיבה. כן, כל, כל הפסוקים. והבעל תפילה, ויהי רצון, אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, כמו שאומרים בזמן סוכות אשרי העם. רק במנחה רואים שבשחרית אין בסידורים שלנו, אנחנו אומרים אשרי יושבי ביתך, אנחנו אומרים את זה פעמיים בשחרית, בפסוקי דזמרה, אומרים את זה אחר כך בקריאת התורה, ובשניהם מוסיפים אשרי יושבי ביתך. כאן רואים שרק כאן במנחה מוסיפים אשרי יושבי ביתך, ואומרים תהלה לדוד.
אז כך, קורא הוא והעם יושב, הוא קורא תהלה לדוד, שליח הציבור יחד עם הקהל, אבל בישיבה. כן, כל, כל הפסוקים. והבעל תפילה, ויהי רצון, יושבים, ועומד בעל התפילה והוא אומר קדיש. עד עכשיו, אה, בשחרית הוא לא התחיל שום פסוקי דזמרה, הוא התחיל מקדיש, ממילא מיד הוא התפלל את התפילה בעמידה. אבל פסוקי דזמרה שאומרים לפני מנחה, בעל התפילה יושב גם באשרי. לא ראיתי שנוהגים כך.
דובר 1:
לבעל התפילה אצלנו אין ספסל, זה אומר עמוד בכלל. זה עמוד שעומדים רק. אולי הוא צריך לשבת, אני לא יודע.
דובר 2:
לא, אנחנו יושבים כן, בעל התפילה בתחנון יושב בעל התפילה גם, בסדר.
דובר 1:
אוקיי, מושכים לו ספסל, שזה דבר צדדי, אבל זה לא העיקר.
דובר 2:
נו, אז… זו הלכה.
דובר 1:
אבל למה הוא לא בעמוד? הכל זה עמוד.
דובר 2:
לא כתוב שהוא צריך לשבת בעמוד. יושבים, והוא עומד לעמוד אחר כך.
אחר כך, ואומר השליח ציבור ואומר קדיש, ועונים אותו כדרכו, כן, עונים אמן על קדיש, ומתפללין בקול רם בלחש. צריך להתפלל בלחש, חובת הציבור היא לומר את התפילה בלחש, כמו שאמרנו בשחרית, עד שישלים כל התפילה. ואחר כך יש שוב תחנון, “ויושב הוא והם ונופלים על פניהם ומתחננים”. חוזרים לאותה לשון שהייתה בשחרית. “ונופלים על פניהם ומתחננים”, אומרים עוד קצת תחנון בישיבה, ואחר כך עומדים ואומרים קדיש, “וכולם עונים כדרכם ונפטרים למלאכתם”. חוזרים לעבוד. כאן הוא לומד בעצמו ממילא שההלכה היא שצריך לחזור לעבוד.
דובר 1:
גם אחרי מנחה?
דובר 2:
אין שום סיבה להישאר בבית המדרש כל היום, אלא אם זה מהיחידים שעוסקים בתורה.
אוקיי, בוא נמשיך הלאה.
הלכה ט: תפילת ערבית בציבור
דובר 2:
בערב, “בערב כל היום יושבים”, כל הקהל יושב, מתחילים בישיבה, גם כמו במנחה מתחילים בישיבה, ובעל התפילה עומד כשהוא אומר “והוא רחום”. זו הפעם השלישית שבעל התפילה אומר “והוא רחום”. אבל כאן זה שונה, כי כאן לא אומרים כלום, לא יושבים כלום, הוא עומד מיד והוא אומר “והוא רחום” ו“ברכו”, “ואומר ברכו את ה׳ המבורך, ועונים ברכו את ה׳ המבורך”. וכאן הוא עושה את “פורס על שמע” של מעריב, הוא אומר את ברכות קריאת שמע. אחר כך אומרים קדיש, “ואחר כך הכל עומדים ומתפללים בלחש”. ו“כשמשלימין”, כשמסיימים להתפלל את התפילה בלחש, לא אומרים שוב תפילת הציבור, אלא “ואז אומר קדיש”, והקהל מתפזר. והרמב״ם מסביר, למה אחד חוזר להתפלל בקול רם, הוא מבטל, כמו ששיינפלד אומר, הוא מבטל את החובה, כאן הוא לא צריך שום חובה, וכמו שהם למדו קודם שזה מנהג, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה, כשאין שם אדם שצריך להוציא, פשט מאוד מעניין, כי הוא בכלל לא נעשה מחויב.
דובר 1:
אבל בגלל הציבור הגדול זו תקנה של חז״ל שצריך לומר בכל מקרה, שצריך לומר כך.
דיון: מהי “תפילת הציבור”? — חזרת הש״ץ בערבית
דובר 1:
פשט מאוד מעניין. אף אחד בכלל לא נעשה מחויב.
תפילת הציבור, כל חזרת הש״ץ, צריך לומר כך, שמחויב אין. תפילת הציבור, התפילה כבר הייתה. אני לא מבין, חשבתי… אני אחזור. תפילת הציבור היא מחויבת, רואים כאן ברור כן. הפשט של חזרת הש״ץ הוא אומר להוציא את בית הכנסת, אבל אין מי שצריך. מי שלא יכול פטור ממעריב. זו כל הבעיה, כי מי מתפלל? רק מי שיכול להתפלל טוב, הוא מחמיר. מי מחויב? השאר הם המינימום. כאן נשאר מישהו שצריך להוציא בבית הכנסת? אין תפילת הציבור. אבל כאן אין מי שנשאר עם החיוב, ובבית הכנסת אין תפילת הציבור, כי לא צריך את זה.
אני עדיין לא מבין, מה החידוש של תפילת הציבור? הפרק הקודם אמרנו שתפילת הציבור אומרת שבעל התפילה מדבר בקול רם והקהל מתפלל, וכאן אתה רואה שיש שליח ציבור בערבית שלא פוטר אף אחד, ויש תפילת הציבור. משהו נפל לי, משהו לא מסתדר כאן.
אבל אין תפילת הציבור כי אין מי שצריך לשמוע את התפילה. מה קרה לכל המעלה של תפילת הציבור? לא חל על זה? יש את המעלה שמתפללים ביחד ואמרו קדיש. אבל יש ענין של לומר שמונה עשרה בקול רם למי שלא יכולים, ובערבית אין את זה.
בוא נחזור למה שאמרנו אתמול. אתמול, בפרק הקודם, אמרנו שתפילת הציבור, שעליה עומדות כל המעלות, היא תפילת הציבור לא יותר ממתפללים ביחד. אין ענין לבוא לערבית כי יש תפילת הציבור. הדבר השני שאמרתי הוא שתפילת הציבור לא אומרת דווקא שיש שמונה עשרה.
אתמול הרמב״ם כן אמר כך. בוא נראה ברור, אתמול הוא אמר כך. אני לא הבנתי את זה. תפילת הציבור חייבת להיות, הרמב״ם אמר, “מאי היא תפילת הציבור? וכיצד היא תפילת הציבור? שיהא אחד מתפלל”, פרק ח׳ הלכה ד׳, “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם”. בקול רם וכל הקהל שומע, אתה אומר, פריסת שמע היא תפילת הציבור. שוב, יפה מאוד. גם בפריסת שמע זה רק מותר שמי שלא יכול ומי שיכול אומר לעצמו. יש ענין של פריסת שמע, כן. למה בכלל… לא, פריסת שמע היא לא לעשות סוג אחר, פריסת שמע היא לומר שמע בלחש ואחר כך שמע בציבור. פריסת שמע היא מי שיכול אומר עם. הוא אומר עם, אבל לא בשבילו. הוא לא מפריע לתפילת לחש, שזה נוסף הולך באותו זמן. הוא לא מפריע, הש״ץ אומר בקול רם והאחר אומר עם בשקט. אין בעיה.
תרגום לעברית
אבל מה שאני שואל אותך הוא, מה הנקודה? בשביל קדיש? נראה שזה לא נכון. לא, מתפללים ביחד, זה שכל האנשים מתפללים ביחד. שכחתי, שכחתי, טוב מאוד. אז הלוגיקה שכל המפרשים הבינו אתמול שסתם להתפלל ביחד קבוצה של אנשים לא נקרא תפילת הציבור, לא, זה כן נקרא תפילת הציבור. הוכחה, שבמעריב עושים גם שליח ציבור, אף על פי שאין שם תפילה בקול רם. זה מה שאני רוצה להוציא. לא היה ברור אחרת אלא טוב מאוד. אבל ברמב״ם גם זה לא ברור, כי הרמב״ם אומר עוד משהו. הרמב״ם אומר שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש אפילו אין שם מנין בבית המדרש, כי שם לומדים יהודים, שם מתפללים יהודים. זה דבר יפה. שואל אני אותך, מהי תפילת הציבור שעושים בבית המדרש? כאן אתה רואה, בבית כנסת הרבים. כאן רואים שיש דבר של שליח ציבור עם כל העניין של תפילה, כשכל אחד יכול. תפילת מעריב שבפירוש לא עושים תפילת הציבור, שלכאורה נקראת תפילת הציבור, נקראת בכל זאת תפילת הציבור. אלא מאי, אינה נכונה הדעה שחשבנו שתפילת הציבור פירושה כשאחד מתפלל וכל אחד שומע. יכול אני לומר לכולם, זה לא מסתדר.
אוקיי, עכשיו, ההגהות למדו שבמעריב אין חזרת הש״ץ, הוא לא קורא לזה חזרת הש״ץ, הוא קורא לזה תפילה בקול רם. יש רק תפילה בלחש. בשבת יש כן משהו כזה. האלשיך הקדוש אומר כן, בעל התפילה מתפלל בלחש עם הציבור והוא חוזר, והוא אומר כך, כאן הוא לא אומר שהוא חוזר הש״ץ, הוא מתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע. כמו תפילה קצרה, דומה מאוד לאופן שבו “הביננו” עובד. אבל זה אפילו יותר, כי בדרך כלל ב״הביננו” אומרים על הסדר את שלוש הברכות הראשונות, האחרונות. הוא לא עושה שבע ברכות בכלל, הוא עושה רק ברכה אחת שהיא עבור כל שבע הברכות. הוא אומר “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”.
דובר 2:
אה, רואה? את הראשונה אומרים כן כמעט את כולה.
דובר 1:
“אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון קונה שמים וארץ, גומל חסדים טובים וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה ובאמונה”.
דובר 2:
אה, נכון. הרמב״ם יש לו כן. חשבתי שהוא אומר רק…
דובר 1:
אחר כך אומרים כאן “מגן אבות בדברו”, זה הרי מגן אבות.
דובר 2:
נכון, כן.
דובר 1:
“מחיה מתים במאמרו”, “מחיה מתים במאמרו” זה ברכת תחיית המתים. “המלך הקדוש שאין כמוהו”, או “האל הקדוש”. אנחנו אומרים הרי “המלך הקדוש” בכלל, אנחנו לא אומרים “האל הקדוש”. אנחנו יש לנו “המלך הקדוש” לימים נוראים.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
טוב מאוד. ואחר כך אומרים את התפילות של יום ושבת. “המניח לעמו ביום שבת קדשו”, הבורא שנתן שבת ליהודים, “כי בם רצה”, כי הקב״ה רצה שבאותו יום יהודים ינוחו. “עד כאן”, זה ה״עד כאן” הברכות האמצעיות, נכון. אחר כך עוברים לעבודה. “לפניו נעבוד ביראה ובפחד”, זה רצה. “ועבודת ישראל”, זה הקיצור של זה. “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות”. אנחנו אומרים כל יום “מעין הברכות”? אז הרמב״ם אומר “מעין הברכות”?
דובר 2:
אה, כי חשבתי שהגמרא אומרת “תן לו כל יום מעין ברכותיו”.
דובר 1:
כן, לרמב״ם יש נוסח אחר, הוא אומר “מעין הברכות”. “בכל יום”, אני אודה לך על “מעין הברכות”, שהוא המשכן, בית המקדש שהיה מקום הברכות. הקב״ה הוא “מעין הברכות”. יש כאן נוסחאות אחרות, יש מי שגורס “מעין ברכותיו”.
דובר 2:
כן, רואה? יש גירסאות אחרות ברמב״ם, צריך לדעת.
דובר 1:
“אדון השלום”, זה לפי הנוסח צריך להיות “מודים אנחנו לך” שהוא “מעין הברכות אדון השלום”. טוב מאוד. בכל אופן, “אדון השלום” זה בוודאי ברכת שים שלום. “מברך עמו ישראל בשלום”, “השביעי ומקדש השבת”. כן, כך חוזרים לשבת, מעניין. זאת אומרת סיום הברכה חוזר לסיום של הברכה האמצעית. ברכה רביעית. ואומרים, כמו שאמרת קודם, “מניח לעמו ישראל”, לא הוא מניח, הוא מרגיע את עמו, הוא נותן להם מנוחה. “מנוחה וקדושה”, הוא נותן קדושה ומנוחה “לעם מדושני עונג”. לשון מעניינת מאוד, אותם אנשים שקודם מתפללים ביראה ובפחד, הם עכשיו מדושני עונג. אין כאן סתירה, הם עובדים מתוך יראה ופחד, והם עם מדושני עונג. כן, הם שמנים מרוויה, הם נפוחים מעונג, עונג שבת, לשון מעניינת.
“זכר למעשה בראשית”. אחר כך הוא אומר “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”, זה כל רצה. הלשון “זכר למעשה בראשית” על שבת, בתורה כתוב הרי “כי בו שבת” וכו׳, אבל הלשון “זכר למעשה בראשית”, מה הבעיה? זה הרי מקור הברכה, זה הרי הדבר שאתה אומר בקידוש, אתה אומר את זה בתפילה.
דובר 2:
נכון, כן, גם בתפילה אומרים “זכר למעשה בראשית”, ואחר כך אומרים את כל התפילה “רצה במנוחתנו”. כי למעשה יש הרי ברכה לשבת, זה הגיוני.
דובר 1:
כן, אומרים ברכה לשבת, ומוסיפים שזה גם מעין שבע. זו ברכה אחת כאילו, ברכה אמצעית שכוללת מעין שבע. כך זה נראה לעבוד.
הלכה י״ב: הטעם למעין שבע — סכנה למאחרים
דובר 1:
והוא אומר קדיש, והעולם הולך הביתה. שואל האב״ד, אם כך, למה נתקן זה? למה הוסיפו את “שבע ברכות”? למה בשבת בלילה יש חזרת הש״ץ? אלא “שרוב העם באים לתפילת ערבית של ליל שבת”. ליל שבת בא הרוב, הוא מתפלל “ויושם וישא נצח על בלהשן לטבי לתא”. באים גם אנשים מאוחרים, “ישאר לבדו בבית הכנסת, יראה הסכנה”.
ידעת למה עשו את כל הברכה? בעצם לא צריך חזרת הש״ץ למעריב. זה פשוט, כל השבוע לא כולם באים למעריב, מי שבא, בא כנראה בזמן. אבל בשבת באים הרבה אנשים, יש אנשים שבאים מאוחר, בוודאי יהיו מאחרים. עכשיו, מה יהיה איתו? הוא ילך הביתה מאוחר לבדו? זה מסוכן בלילה, מי יודע מה קורה בלילה. לכן תיקנו במיוחד והארגון עזר לכלל, ועזרו לאנשים שבורים. וארגון החסד היה תפילה ארוכה יותר, כדי… הוא אמר כך, שאלה שמתפללים, אלה שהם לפני ולפנים, הבירא דפניא, באים מוקדם, אבל אלה שאינם כאלה, יצאו כבר אחרי תהא שמיה רבא מאוחר, והוא ישאר לבד בבית המדרש.
דובר 2:
רבי, כולם רוצים את התקנה.
דובר 1:
רבי, כולם רוצים את התקנה. הרמב״ם כבר הזכיר שבית המדרש צריך להיות מחוץ לעיר, או מה?
דובר 2:
לא, לא צריך להגיע לזה. הוא הולך בלילה ברחוב, הוא לבד, כן. לפעמים לא כדאי ללכת בלילה ברחוב. רש״י אומר שזה היה בעיר, אבל לא הגיעו לזה.
דובר 1:
אה, אוקיי.
דובר 2:
לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו. בגלל זה, מבלים קצת זמן נוסף בתפילה.
דובר 1:
זה מעניין. זאת אומרת, עכשיו האדם שבא מאוחר לא צריך לפחד, כי המערכת כבר מסודרת כך שמתפללים מספיק הרבה, כך שהמאחר גם יספיק להתפלל.
דובר 2:
וואו. טוב מאוד, מה שהוא דבר יפה מאוד. כן. רואים גם מכאן שיש תפילות שהטבע של התפילה אינו ממש תפילה כל כך יפה. הטבע אינו לומר את התפילה, הטבע הוא רק למלא את הזמן. למלא עבור אלה שבאים מאוחר שיוכלו להתפלל, כן. לנצל את הזמן.
דובר 1:
אוקיי.
דובר 2:
הלאה הוא הולך. לפיכך, יוצא, אומר הרמב״ם, לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותה. השאלה היא, למה? כשחל יום טוב לא אומרים. הרמב״ם סובר שלא אומרים. אני חושב שאנחנו אומרים כן. אומרים אחרי “במה מדליקין” בשבת. אם חל שבת ביום כיפור או ראש חודש, למה הוא לא אומר ראש חודש או יום כיפור? זה עוד רגע, אני עוד קצת לא כל כך רגוע. זה מוזר. חז״ל היו יכולים לעשות שבבית המדרש יהיה גבאי שמוודא שכולם הולכים. אי אפשר לעשות את זה. מעמידים להתפלל אז למלא את הזמן.
דובר 1:
אז אני שואל כך, שהזמן שנמצאים שם בשביל יהודי שני הוא זמן קדוש. הזמן שיהודי אומר “אני לא הולך הביתה, אני רוצה שהמאחר לבוא, הבעם, אני רוצה להיות איתו”, אתה לוקח ממנו את הזמן הקדוש, אתה נותן לו להתפלל.
דובר 2:
אוקיי, זה פשט טוב. תאמר את זה הלאה, תאמר את זה. בבית מדרש. לכאורה השאלה לא עולה בשבת, יום כיפור, ראש חודש, כולל יום הפטירה של אברהם אבינו, אהרן הכהן, יום הילולא דרשב״י. הרמב״ם אומר הרי המלך הקדוש, הוא לא עשה חילוק בין… אבל אתה רואה הרי שהרמב״ם אומר הרי המלך הקדוש, הוא לא אומר המלך המשפט. אתה רואה שאפילו הרמב״ם אומר שצריך כן לומר.
למה לא אומרים מעין שבע ביום טוב (כשלא חל בשבת)?
דובר 1: תאמר את זה בבית המדרש. מה זה אמת? כן. ולפיכך החליטו שראוי לבטל בשבת או ביום הכיפורים או בראש חודש, אין שליח ציבור אומר אבינו מלכנו ביום ברכת זה. הרמב״ם אמר הרי המלך הקדוש, הוא לא עשה חילוק בין יחיד לרבים.
דובר 2: תאמר, כאן אתה רואה את זה גם, אנחנו צריכים הרי לומר מקדש ישראל והזמנים ביום טוב. נכון?
דובר 1: נכון, הוא מקדש ישראל והזמנים, מה שעושה את החיוב זה הקריאה בשבת. ממילא אפילו אם יש עוד דברים, כבר יוצאים, כי העיקר הוא הרי רק… זה הרי שיחה. ביום טוב בכלל לא צריך לעשות את זה.
דובר 2: למה לא? אתה הרי לא תבוא לבית הכנסת ביום טוב בלילה. רק בשבת בלילה באים לבית הכנסת.
דובר 1: אולי לא, כי לא תיקנו דבר כזה ליום טוב. לא הולכים לומר תפילה של יום טוב, תפילה של שבת.
דובר 2: בגמרא כתוב קצת אחרת. בגמרא כתוב שזה רק מפני הסכנה, כי כל התפילה היא ספק, ולא צריך להוסיף גם יום טוב.
דובר 1: אבל זה בכל מקרה מאריך את התפילה או מה?
דובר 2: לא, כל התפילה… אומרים ביום טוב מעין שבע אם חל בשבת. נכון. החידוש הוא שלא מוסיפים את יום טוב. למה לא מוסיפים את יום טוב? כי זו לא תפילה אמיתית. כך אפשר ללמוד את הגמרא.
הרמב״ם לומד קצת אחרת. הרמב״ם לומד שאין חיוב. אולי הוא מתכוון לזה, אין חיוב ביום טוב צריך לומר מעין שבע. מתי צריך לומר מעין שבע? בשבת. למה? סתם מפני הסכנה. סתם מפני הסכנה לא צריך לעשות כזה דבר ביום טוב. משהו כזה.
דובר 1: לא, לא, אבל הוא לא מתכוון לומר שביום טוב יאמרו תפילה של שבת. זה בוודאי לא. הוא אומר כן, אם חל בשבת. אבל תאמר יום טוב כשאינו שבת. למה צריך לומר?
דובר 2: למה צריך לומר? אולי מצד הלכה, אמת, לא באים ביום טוב לבית המדרש אלא בשבת.
דובר 1: אוקיי. יש לך תירוץ אחר? מה הפשט?
דובר 2: לא, אני חושב, אולי בפסח אין בעיה להתפלל מאוחר יותר? כי ביום טוב מתפללים מאוחר יותר.
הסבר ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי
דובר 1: הוא אומר כך, הוא אומר כך, ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי אומר את אותו דבר. הוא אומר כך, שערב שבת מבטלים ממלאכה, ובאים לבית המדרש.
דובר 2: לא, ערב שבת מותר לעבוד, יש זמן לבוא לבית המדרש.
דובר 1: ביום טוב אסור לעבוד. חוץ מאוכל נפש, ממילא עושים את הסעודה. דרך אגב, חשבתי על זה ביום טוב. ביום טוב כתוב בגמרא שצריך לצאת מוקדם מבית המדרש כדי שיוכלו להכין את הסעודה.
זה אותו דבר, לפעמים, אצלנו ביום טוב בלילה, הרבה מתחילים את הסעודה מאוד מאוחר, כי באים הביתה אחרי לילה, לילה, מתחילים להכין את הסעודה והכל. רואה כאן ברור שלפעמים יש אדם, הוא לא בא ביום טוב לבית הכנסת, כי בלילה, לפחות, כי הוא צריך להכין את סעודתו, הוא מבשל כבר את הסעודה. בשבת אסור לבשל, הכל מוכן. בשבת, יש לך הרי זמן, הכל כבר מוכן, ואתה צריך להתפלל בכל מקרה, הוא נכנס לבית המדרש להתפלל.
אבל ביום טוב, החשוב יכול להיות באמצע עשיית הכנידלך, הוא לא בא לבית המדרש, הוא עושה את הכנידלך שלו. אוקיי, לא צריך לעשות מעין שבע.
דובר 2: אם זה שבת עושים שבע.
דובר 1: וגם אולי יש סיבה לא לעכב את האנשים גם. האנשים האחרים רוצים גם ללכת הביתה עכשיו להכין סעודה. לא נתקנה התקנה של…
דובר 2: אה, יכול להיות.
דובר 1: בכל אופן, בשבת אין מה לעשות.
היסוד של ליל שבת והסכנה
אבל אתה צריך לחשוב, יש איזו פחד ממזיקין, ועל זה נכנס שני המלאכים המלווים. משהו יש את היסוד, התקנה יש לה אולי כן משהו לעשות עם ליל שבת, כי ליל שבת בכל מקום ריק, כולם נמצאים בבתים. זה אותו reason, כשהוא הולך הביתה מאוחר, זה רחוב וזה ריק, והמזיקין. זה לא זמן כל כך רגוע.
דובר 2: אחרים מביאים דווקא את המזיקין, אבל הרמב״ם לא אומר מזיקין.
דובר 1: תראה, כן. בקיצור, הרמב״ם עוד ידבר על זה. הוא מביא שרש״י אמר שיש סכנה. שואל הוא, אם כך, גם רביעי, כי רביעי הרי אותו…
דובר 2: אה, גם, אבל…
דובר 1: אלא מאי, מזיקין פירושו לא… הוא אומר, מזיקין פירושו ליסטים. הולכים בלילה, הולכים בלילה, אין זמן. מי עושה כאן את ה… אותי?
דובר 2: אה, שקט.
דובר 1: אוקיי, אנחנו צריכים לסיים את הפרק.
הלכה יד: סדר תפילת שבת — שחרית, מוסף, מנחה
דובר 1: עוד קצת הלכות שבתות ויום טובים, כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם. הוא חוזר עכשיו לשבתות ויום טובים, כשמסיימים את תפילת שחרית. הוא הולך עכשיו להסביר סדר תפילת שבת. לא הולכים להסתיים כמו שהרמב״ם אמר קודם, מתפללים עוד ממש, בא עוד קריאה ובא עוד מוסף.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש. אומרים תהלה לדוד, אשרי, אומרים קדיש. ומתפללין מוסף בלחש. אומרים מוסף, סדר תפילת מוסף. ואומרים קדושה ויוצר בשחר, ואומרים קדיש אחר תפילת מוסף בלא קריאת התורה. קריאת התורה הוא לכאורה יאמר אחרי קריאת התורה, אז אומרים את זה. לא היה כלום נראה לי בימי החול, רק חמישי.
ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן. בשבת לא עושים קדושה ותחנונים. לא אחרי שחרית, אבל אחרי מנחה, לפני מנחה אומרים. אה, הוא אומר, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה, אומרים את זה כן. כיצד? קורא תהלה לדוד, ואומר סדר היום. סדר היום פירושו ובא לציון. ואומר קדיש, ומתפלל מנחה, וחוזר ומשמיע תפילת מנחה, וקודם שיאמר קדיש. אז הדבר היחיד שהרמב״ם חישב שאנחנו יכולים הוא ויהי רצון שאומרים במנחה.
דובר 2: גם בשחרית הוא אומר את זה לפני… אחרי… לפני תהלה לדוד.
דובר 1: אבל שם זה מסתדר, כי אנחנו אומרים את זה ב… פירושו ובא לציון.
דובר 2: יכול להיות, אבל זה לא אותו דבר.
הלכה טו: בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום אחרי מוסף
דובר 1: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף. אחרי מוסף אומרים סדר היום.
דובר 2: כך אנחנו עושים?
דובר 1: לא, אנחנו לא אומרים. סדר היום פירושו קדושה דסדרא. אבל אנחנו אומרים את היום, היום.
דובר 2: אולי סדר היום פירושו לומר את היום של יום.
דובר 1: הרמב״ם לא הזכיר את זה בכלל, לא בסידור של הרמב״ם, עד כאן.
במוצאי שבת — סדר היום אחרי מעריב
דובר 1: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית. זה אנחנו עושים גם. כן, מוצאי שבת זה זמן מיוחד, אז אומרים סדר היום גם אחרי מעריב, והקדיש שעושים… מבדיל פירושו הבדלה על הכוס.
הזוהר הקדוש על סדר היום במוצאי שבת
אז הרמב״ם אומר כאן כמו הזוהר הקדוש שסדר היום חשוב מאוד להבדלה ולעשיית מלאכה. כתוב בזוהר הקדוש, נראה לי בפרשת ויקרא, שאם אחד עושה מלאכה במוצאי שבת לפני שהוא אומר את קדושה דסדרא, לפני שהוא אומר ובא לציון, הוא מחלל שבת. מאוד חמור.
הרמב״ם אומר כאן גם, זה עניין שמחכה להבדיל. במוצאי שבת אומרים את סדר היום, כי צריך להתפלל בעצמו על העניין. הוא לא אומר, הוא אומר כמו רבנו מנוח, לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת. את הזוהר הוא אולי ידע, אבל רבנו מנוח לא ידע.
דובר 2: לא, ממש, הזוהר אומר, אסור… אם מישהו עושה מלאכה לפני שאנשים אומרים ברוך המבדיל, לפי הזוהר אסור לעשות שום מלאכה.
סטייה: מדוע לא אומרים אבינו מלכנו במוצאי שבת / מוצאי יום כיפור?
דובר 1: בקיצור, יכול להיות, חשבתי, אחי אמר לי אתמול, הוא התקשר לומר לי את הפשט הזה, והם התקשו מדוע במוצאי שבת ובמוצאי יום כיפורים לא אומרים אבינו מלכנו. למדנו, התקשיתי מה הפשט? אז הוא אמר טעם, מדוע אומרים אבינו? כי אין זמן, צריך לעבוד.
אז במוצאי שבת לא עובדים. אותו דבר בימות החמה, עובדים בעיקר בקיץ כשהולכים לשדה, כמו עובדי האדמה בשנות בראשית, יש יותר זמן. לא צריך להבין למה, צריך לדעת לומר באריכות ולהתפלל כן, לא צריך לפחד.
דובר 2: כן, כן, זה אני אומר, אבל קשה, אפשר לעשות אריכות ולהתפלל בקיצור באבינו, ופטור מזה.
דובר 1: יכול להיות אותו דבר כאן, במוצאי שבת יש אכן יותר זמן פנוי, שילמדו כמה דברים בבתי הכנסת של גדולים. לא הולכים כבר לעבודה עכשיו במוצאי שבת.
אבל זה ככה, הם לא אהבו את ההמצאה של לומר ויתן לך עם סיפורי צדיקים. זה מאותן הסיבות. מדוע אמרו ויתן לך? כי צריך ללמוד קצת תורה, כדי שלא ידברו כבר על סיפורי צדיקים.
סיום
דובר 1: נו, עד כאן פרק ט׳.
דובר 2: כן, אוקיי.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 9 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Prayer, Chapter 9 — The Order of Communal Prayer
—
Law 11 — The Order of Communal Prayer: Kaddish, Barchu, Blessings of Shema
The Rambam’s words: The order of communal prayer is as follows: When all the people are sitting, the prayer leader descends before the ark in the midst of the people, and begins and says Kaddish, and all who answer “Amen, Yehei Shmei Rabba Mevorach” with all their strength. Afterwards he stands and says “Barchu et Hashem Hamevorach,” and they answer “Baruch Hashem Hamevorach L’olam Va’ed,” and he opens and prays the Shema blessings in a loud voice… until “Baruch Ga’al Yisrael.”
Plain meaning:
The order of communal prayer in Shacharit: The prayer leader goes down before the ark, says Kaddish, the congregation answers “Amen Yehei Shmei Rabba” with all their strength, then he says Barchu, the congregation answers, and he says the Shema blessings in a loud voice until Ga’al Yisrael.
Insights and explanations:
1) The character of this chapter — “Siddur instructions” for the congregation:
Until now (previous chapters) the Rambam taught the general law of communal prayer — what it is, what its definition is. Now begins a new topic: the order of communal prayer — the practical “instructions” for how the prayer leader and congregation interact. The Rambam has a siddur at the end of the book, but here he includes only the places where the prayer leader says something out loud, or where there is interaction between the congregation and prayer leader.
2) “Descends before the ark” — Teivah vs. Aron, and the place of the prayer leader:
The language of the Sages is “teivah” (a box), not “aron.” Aron is the name of the ark in the Mishkan where the tablets were placed; teivah is a box (like the teivah of Moshe Rabbeinu). The prayer leader stands before (in front of) the teivah where the Torah scroll is placed.
The language “descends” shows that the prayer leader stands lower than the bimah — on the ground, not on an elevated place. This fits with the law of “Mima’amakim Keraticha” — one prays from a low place. (In Belz there is a pit for this purpose.) The Beit Yosef gives an explanation: One reads the Torah on the bimah, then descends to pray — from this came the language “descends before the ark.”
3) “In the midst of the people” — A contradiction and dispute to this day:
The Rambam says “in the midst of the people,” but in chapter 11 he says that the bimah stands in the middle so everyone can hear. There is a question: Does “in the midst” mean in the middle of the eastern wall (between south and north), or literally in the center of the beit midrash (between east and west)?
This is reflected in a dispute in customs to this day:
– Sephardic batei midrash: The prayer leader stands at the bimah in the middle; no separate amud.
– Ashkenazic batei midrash: There is both a bimah (for Torah reading) and an amud (for prayer). Among Lithuanians — the amud is literally before the ark, in front of the Aron Kodesh. Among Chassidim — also before the ark, but some places more to the right side (as stated in Ashkenazic poskim).
From the Rambam himself one can learn both ways — it’s not clear. But from chapter 11 it appears that the chazan stands among the people, not literally in front as we conduct ourselves today.
4) Kaddish is the first davar shebekedushah of the congregation:
The Rambam says that the first thing the prayer leader does is Kaddish. This is the first time in Hilchot Tefillah that Kaddish is mentioned — it wasn’t in the previous chapters. Kaddish is an “atchalta d’tefillah” — one begins and ends with Kaddish. Kaddish speaks of redemption, “to remember it always,” and is a sign of the beginning of communal prayer.
Innovation regarding Kaddish: The Rambam does not have the custom/law that one must say a verse before Kaddish. By us one makes Kaddish after Yishtabach because one must say something before Kaddish, but the Rambam says one begins with Kaddish — the first Kaddish comes before everything.
5) “With all their strength” — doesn’t mean literally screaming with all one’s might:
The Etz Yosef brings an explanation that it means literally screaming. But Rav Yitzchak says it means with freshness, with energy — not that each person should try to outshout the other until it becomes a “madhouse.” It must be orderly, but with liveliness. The congregation takes over from the prayer leader — one calls out “Amen Yehei Shmei Rabba,” it’s a different place than a regular Amen.
6) Pesukei D’Zimra has no law of prayer leader:
An important innovation: The Rambam does not count Pesukei D’Zimra as part of the order of communal prayer. Pesukei D’Zimra is a matter of the individual — there is no concept of “Pesukei D’Zimra in congregation” by the Rambam. The main prayer leader begins from Barchu. Our custom that the “ba’al Shacharit” begins from Pesukei D’Zimra is not like the Rambam conducts. We added a Kaddish earlier, but this is our custom, not the Rambam’s order.
7) Shema blessings in a loud voice:
The prayer leader says the Shema blessings (from Yotzer Or until Ga’al Yisrael) in a loud voice, and the congregation answers Amen after each blessing. One who cannot do it himself — hears from the chazan and fulfills his obligation. One who can — “reads with him,” reads quietly. Even when the congregation already knows everything and says along, one must hear from the chazan the entire Shema blessings — this is a law from the Gemara.
—
Law 12 — Silent Prayer and Chazarat HaShatz
The Rambam’s words: After the Shema blessings the congregation stands to pray silently. And one who doesn’t know how to pray stands silent. And when each one finishes his individual prayer, he takes three steps backward and stands in the place where his feet reached. And after the prayer leader finishes three steps backward, he begins and prays in a loud voice from the beginning of the blessings to fulfill the obligation of those who did not pray.
Plain meaning:
The order is: First the congregation (and the shatz with them) prays silently, whoever cannot stands silent. After that each one takes three steps back and remains standing. After the shatz finishes his three steps, he begins Chazarat HaShatz in a loud voice from the beginning, in order to fulfill the obligation of those who did not pray themselves.
Insights and explanations:
1) The shatz also prays silently with the congregation:
This is so he will remember the prayer — a “final review” before the loud repetition, as stated in the Gemara.
2) Until when does one remain standing after the three steps?
The Rambam doesn’t say explicitly until when. The Shulchan Aruch says until “Magen Avot.” But from Law 4 in chapter 8 by the Rambam there is an implication that one goes back at Kedushah (see further).
3) The shatz doesn’t check if enough people have already finished:
From the Rambam’s language “and after he finishes” it’s implied that the shatz begins immediately when *he* finishes, he doesn’t wait for the majority of the congregation. This is different from the practical custom today that the shatz waits until the majority of the congregation (or the rabbi) finishes. According to the Rambam this is not necessary, because there are already people waiting for him (those who cannot pray themselves), and they are already waiting.
4) The shatz doesn’t go back to his original place:
From the Rambam it’s implied that the shatz remains standing where he stepped out (after the three steps) and begins the repetition from there. This is different from our custom that the shatz goes back.
—
Law 12 (continued) — The Congregation during Chazarat HaShatz
The Rambam’s words: And the congregation stands and listens and answers Amen after each and every blessing.
Insights:
1) Even those who already prayed listen:
Not only those who are being fulfilled, but also those who already prayed themselves stand and answer Amen. Because Chazarat HaShatz is a communal prayer — a congregational prayer, not just a mechanism for individuals who cannot pray.
2) Individual prayer vs. communal prayer:
Even one who already prayed silently (individual prayer), also needs the repetition because this is the communal prayer.
—
Law 12 (continued) — Kedushah in the Third Blessing: Returning to One’s Place
The Rambam’s words: He says Kedushah in the third blessing. And when the prayer leader reaches Kedushah, each and every one has permission to return to the place where he stood in prayer.
Plain meaning:
At Kedushah in the third blessing, each one has permission to return to his place (where he stood before the three steps).
Insights:
1) “Permission” — not obligation:
The Rambam (and the Rama: “he should return to his usual place”) says it is permission, not an obligation to return.
2) Why must one wait?
The Gemara says one should not immediately run away after prayer, because at “Selach Lanu” one cast down one’s sins, and immediately running away is “like a dog returning to its vomit” — like a dog that returns to its vomit. You just asked forgiveness for sins, you asked the Almighty for what you need — don’t immediately run back to your sins. Make a break. Like a child who comes to his father, says “give me money” and runs away — that’s not right, one must stand a bit.
3) The measure of waiting:
Not that one must wait a long time, but about two-three blessings (two minutes). It’s not that one must stand half an hour because the congregation prays long.
4) A possible explanation why specifically Kedushah:
It could be that the matter is that at Kedushah there should still be people around the shatz, so there will be a congregation at Kedushah. In the old large batei midrash, where each one prayed in a corner, they gathered together at Kedushah.
—
Law 12 (continued) — Modim D’Rabbanan
The Rambam’s words: When the prayer leader reaches Modim — the congregation bows, and they should not bow too much — one should not bow too much, so it will be clear that this is not their own prayer (but a response to the shatz’s Modim).
Text of Modim D’Rabbanan: “Modim anachnu lach she’atah hu Hashem Elokeinu vEilokei avoteinu, yotzreinu yotzer bereishit, berachot v’hoda’ot l’shimcha hagadol v’hakadosh al shehecheyitanu v’kiyamtanu, ken t’chayeinu u’t’kaymeinu, v’te’esof galuyoteinu l’chatzrot kodshecha… al she’anachnu modim lach.”
Insights:
1) “Al she’anachnu modim lach” — two explanations:
– Simple explanation: We thank You for the fact that we *can* thank You — this itself is a merit.
– Rabbeinu Manoach’s explanation: We thank You for all the good things, and also for many more things that we have to thank You for (“al she’lo noda’u lach” — for things we don’t even know about). The first explanation is the correct one.
2) Versions:
There are different versions. The Gemara brings a version that only goes “Modim anachnu lach al she’lo noda’u lach.” We add more merits. The main printings (Zichron Aharon siddurim) have the longer version, but all have “al she’anachnu modim lach.”
3) Modim D’Rabbanan is more communal than the shatz’s Modim:
The shatz’s Modim (“Tzur chayeinu, magen yish’einu”) is more personal — he speaks of “my life, my salvation” (in plural language only because Shemoneh Esrei is in plural language). But Modim D’Rabbanan (“shehecheyitanu v’kiyamtanu,” “v’te’esof galuyoteinu”) is more collectively-communal — it speaks of the entire Klal Yisrael. This fits because this is the congregation’s own response.
4) “Modim” can mean “believers” or “submission”:
Not only “thanking.” Modim D’Rabbanan can mean “I am modeh” — a submission, an admission. The shatz’s Modim is clearly “thanking” (because he says “Baruch… hatov shimcha u’lecha na’eh l’hodot”). But the congregation’s Modim perhaps has a deeper aspect of hoda’ah as submission.
5) Double-thanks:
Modim D’Rabbanan is “modim al she’anachnu modim” — we are modeh that the shatz is modeh. It’s “next level” — one on top of the other.
—
Law 12 (continued) — “Anyone who says Modim Modim is silenced”
The Rambam’s words: Anyone who says Modim Modim is silenced — whoever says Modim twice, we silence him, because it appears like two authorities.
Insights:
1) What does “Modim Modim” mean?
Does it mean he literally says the word “Modim” twice? Or he says both the shatz’s version and the congregation’s version? He sees two lines (two versions) and says both — he didn’t want to say it twice, but he didn’t understand that one only says one.
2) The Mishnah shows that there is no fixed text:
All the Mishnayot that speak of errors in prayer show that in those times there was no fixed text, and people formulated their own prayers. Therefore rules were needed for what one may not say.
3) The congregation’s right to correct — but only for specific errors:
From the Mishnah we see that the congregation has a right (and obligation) to correct the shatz when he makes an error. But only for specific errors that sound like heresy (two authorities) must one silence him. The custom that people call out when the prayer leader makes an error in the text, is not correct according to the Mishnah. Just having one’s own version — the prayer leader may say what he wants. He must of course follow the local custom, but that’s a separate obligation, not from “we silence him.”
—
Law 12 (continued) — Nefilat Apayim
The Rambam’s words: After Shemoneh Esrei the prayer leader sits, falls on his face, and tilts slightly — he falls on his face but slightly to the side. He bows and sits at the head of his row, he and the rest of the people.
Plain meaning:
One doesn’t fall flat on the floor, but slightly to the side.
Insights:
1) Two possible reasons for “and tilts slightly”:
(a) Because of the prohibition of even maskit — one may not stretch out flat on stones except in the Beit HaMikdash, therefore one only leans slightly. (b) Because of an important person — the Rambam said earlier that an important person may not fall on his face unless he knows he is a tzaddik, but “he tilts his face slightly.” The Kesef Mishneh brings both reasons.
2) Question: Earlier only for an important person, here for everyone?
Earlier the Rambam said “and tilts slightly” only for an important person, but here it says that everyone does so — “he and the rest of the people”?
Answer (innovation): The prayer leader is the one who demonstrates everything for the congregation. He is the “most important of the congregation,” and as prayer leader he is important. Therefore he does “and tilts slightly” like an important person, and the entire congregation follows him — “he and the rest of the people” means that the congregation won’t be more pious than the prayer leader. Thus became the custom for everyone.
3) A practical point:
The prayer leader stands the entire time — this is the only place where he sits, at Nefilat Apayim.
—
After Nefilat Apayim — Kaddish, Tehillah L’David, U’va L’Tzion
The Rambam’s words: After Nefilat Apayim the prayer leader stands, says Kaddish a second time (Kaddish Titkabal). The congregation remains seated. Then he says “Vayehi Rachem” (Tachanun), then Tehillah L’David (Ashrei), which one says even as an individual. He reads it and the congregation reads with him.
Insights:
1) “Vayehi Rachem”:
It’s not entirely clear what this means. It could be the long Tachanun (Vayehi Rachum), or a special verse. One must look in the Rambam’s prayer text.
2) Tehillah L’David:
Our custom is to say two “Ashrei”s before Tehillah L’David, but the verse itself begins “Tehillah L’David.”
—
Kedushat D’Sidra — U’va L’Tzion
The Rambam’s words: After Tehillah L’David one says “U’va L’Tzion Go’el,” “Va’ani Zot Briti Otam,” “V’atah Kadosh Yoshev Tehillot Yisrael” — verses that speak about the holiness of Hashem. When the prayer leader comes to “Kadosh Kadosh Kadosh” the congregation answers “Kadosh.” This is done three times (three verses, each with “Kadosh”). Then one says the same verses in Targum (Aramaic), where instead of “Kadosh” it says “Kadish.” Also the verse “Hashem Yimloch” with Targum.
Insights:
1) How does the congregation answer:
The congregation says three times “Kadosh” in total (once per verse), not nine times. The prayer leader reads the verse, and when he says “Kadosh” the congregation answers “Kadosh” — not that the congregation repeats “Kadosh Kadosh Kadosh.”
2) Why another Kedushah?
This is already the third Kedushah in davening: (1) Kedushah of Yotzer, (2) Kedushah in Shemoneh Esrei, (3) Kedushat D’Sidra at U’va L’Tzion.
—
“Seder HaYom” — The Name and Reason
The Rambam calls the entire section of U’va L’Tzion with Kedushot and Targum — “Seder HaYom.” In the Gemara it is called “Kedushat D’Sidra.”
Insights:
1) Rashi’s explanation of “Seder HaYom”:
Rashi explains that “seder” means that every Jew must learn every day. The minimum Torah study is Kedushat D’Sidra — this is the “seder” of every day. Therefore it’s called “Seder HaYom.”
2) Rabbeinu Manoach’s reason:
The reason why one says specifically these verses is because they speak about the coming of the redeemer, resurrection of the dead, ruach hakodesh, and that the Torah will not cease. These are the most important principles.
3) Supplications after learning:
After the learning (Kedushat D’Sidra) come supplications — “verses of mercy.” This is a supplication that comes after Torah study.
—
Three Kaddishim in the Order of Prayer
Innovation: The Rambam’s order of prayer has three Kaddishim: (1) Before one begins (before Shemoneh Esrei), (2) After Shemoneh Esrei (Kaddish Titkabal), (3) After all the davening (U’va L’Tzion). Each section of davening is concluded with a Kaddish.
—
Law regarding “Al Ken Tzipor Yagi’u Rachamecha — We Silence Him”
The Rambam’s words: Anyone who says in a supplicatory manner: Your mercies reach to a bird’s nest… we silence him. Because these commandments are decrees of Scripture and are not mercies. For if they were because of mercy, He would not have permitted us slaughter at all.
Plain meaning:
The Mishnah (Berachot 5:3 / Megillah 25a) brings various things one may not say in prayer, among them “the One who has mercy on a bird’s nest.” The Rambam rules that we silence him.
Insights:
1) Why does the Rambam say “in a supplicatory manner”?
The Rambam means that this speaks specifically of supplications — not of Shemoneh Esrei itself (where there is no blessing about a bird’s nest), but of the supplications one says after Shemoneh Esrei. Other Rishonim understand that this speaks of when someone inserts it somewhere in prayer — in Modim, in Retzei, and the like — because there was no fixed text.
2) The Rambam’s reason:
The mitzvot of shiluach haken (not taking the mother with the young) and oto v’et beno (not slaughtering a mother and child on the same day) are decrees of Scripture, not mercy. Because if the Almighty truly had mercy on animals, He would not have permitted slaughter at all.
3) Contradiction between Hilchot Tefillah and Moreh Nevuchim:
The Rambam in Moreh Nevuchim says indeed that the mitzvah of ken tzipor is to teach people mercy. How does this fit with what he says here that it’s “a decree of Scripture and not mercy”?
Answer 1: The Almighty wants *us* to become merciful — He doesn’t have direct mercy on the animals, but He wants to make us compassionate people. This is a distinction: the reason for the mitzvah is education for people, not that the Almighty’s mercy reaches the bird.
Answer 2 (the Rambam’s own answer): The Rambam himself says that there is a dispute among Tannaim whether mitzvot have reasons. In halachah he rules according to the Mishnah — that mitzvot are decrees of Scripture (because that’s how the principles of halachah rule). In Moreh Nevuchim he rules according to his own hashkafah — that mitzvot do have reasons. The main innovation: Halachah doesn’t have to agree with hashkafah. The Rambam can have his opinion, but in halachah he must go with the principles of halachah — he cannot say “because I hold differently from the plain meaning of the Mishnah, I’ll go do something.”
4) The Ramban’s interpretation:
The Ramban says that the reason why one may not say “al ken tzipor yagi’u rachamecha” is because the Almighty doesn’t have individual providence over animals. It’s not that every bird that dies sinned something. The “Ma’or Einayim” learns that whoever says “al ken tzipor yagi’u rachamecha” holds that the Almighty has individual providence over animals, and this embarrasses people — one doesn’t make them higher than a bird’s nest, and people will become jealous.
5) Practical ramification for piyutim and prayers:
If an incorrect interpretation in Torah is something one may not say when davening, one must be very careful when making prayers based on Torah ideas (for example, one learns Likutei Moharan and makes prayers according to it). When davening it must be a “fearfully good interpretation” — not just a nice idea.
6) Communal prayer vs. individual prayer:
“We silence him” perhaps speaks only of communal prayer, where one was informing the congregation of principles of faith. For individual prayer perhaps there is not the same stringency.
7) The Yismach Moshe’s approach regarding piyutim:
The Yismach Moshe said that all piyutim that Jews say are with ruach hakodesh. This fits with the principle — if an incorrect interpretation may not be said when davening, it must be that the ba’alei hapaytan were tremendous geniuses who knew all the secrets of the reasons for mitzvot.
—
Law about Not Multiplying Praises
The Rambam’s words: One should not add praises except “Ha’El HaGadol HaGibor V’HaNora” — not “strong and mighty and powerful” and the like. For there is no power in man to reach the end of His praises — a person cannot in any way reach the Almighty’s praises. One says what Moshe Rabbeinu said — one only says what Moshe Rabbeinu said.
Plain meaning:
One may not be lengthy in praises of the Almighty. The Rambam permits adding requests and thanks, but not praises.
Insights:
1) The Rambam’s explanation in Moreh Nevuchim:
The Rambam in Moreh Nevuchim Part 1 greatly praises this statement. The explanation is that we understand nothing of the Almighty’s praise. Moshe Rabbeinu can say “gadol, gibor, nora” — but he doesn’t mean that he understands what this means. He only says what is written in the Torah. “I say what it says, I don’t say I know.” This fits with the Moreh’s approach of negation of attributes — everything we speak, we only speak about His actions, about a certain revelation, not about the Almighty Himself. “No man knows the Rock of the Universe.”
2) Why can one rely on Moshe Rabbeinu:
When Moshe Rabbeinu said “Ha’El HaGadol HaGibor V’HaNora,” it comes with secrets — Moshe explained what each word means, and why specifically this alludes to correct things. On Moshe Rabbeinu’s wisdom one can rely.
3) A difficult contradiction between this principle and the prayer text:
If one may not add praises beyond “HaGadol HaGibor V’HaNora,” why does one say in the Shemoneh Esrei text also “El Elyon,” “Gomel Chasadim Tovim,” “Koneh HaKol,” “Ha’El HaKadosh,” and more? The Rambam himself in his prayer text also has “El Elyon” and the other expressions — one cannot say he had a different version.
4) Various answers that are proposed:
– “El Elyon” is an extra title — but this is difficult, because “HaGadol” and “HaGibor” are also titles.
– “Gomel Chasadim Tovim” is an action/deed, not a title — one can distinguish between titles (like “HaGadol”) and actions (like “Gomel Chasadim”). But the distinction is not clear, because “Atah Gibor” is also explained through actions (“Mechayeh Metim,” “Mashiv HaRuach”).
– “HaGadol HaGibor V’HaNora” are the topics of the first three blessings — “HaGadol” = chesed/Magen Avraham, “HaGibor” = gevurot/Mechayeh Metim, “HaNora” = kedushah/Ha’El HaKadosh. But this doesn’t solve the question why one may add later.
– An alternative explanation in the Gemara: Perhaps the Gemara means primarily that one should not make one’s own formulations. The story in the Gemara is that someone made himself his own formulation with extra praises, and Rabbi Chanina yelled at him. The principle is: say what’s written in the siddur (what the Anshei Knesset HaGedolah established) and no more. But what’s already written in the siddur — even “El Elyon” etc. — is permitted because it’s part of the enactment.
5) Conclusion: “Requires study” — no satisfactory answer. “Specifically here one may not add, and later one adds what one wants — I don’t understand.”
[Digression: Connection to titles from Hilchot Yesodei HaTorah] It is asked what this has to do with the Rambam’s discussion of titles in Hilchot Yesodei HaTorah — that “Ha’El HaGadol HaGibor V’HaNora” are titles that are different from attributes. No clear distinction is found.
—
Minchah Prayer in Congregation
The Rambam’s words: The shatz begins with “V’Hu Rachum,” then “Ashrei Yoshvei Veitecha,” Tehillah L’David, Kaddish, Shemoneh Esrei silently, Tachanun, Kaddish, and they depart to their work.
Plain meaning:
At Minchah the order is: (1) The shatz and congregation sit and say “V’Hu Rachum” and “Ashrei” with Tehillah L’David; (2) The shatz stands and says Kaddish; (3) All pray Shemoneh Esrei silently; (4) One sits and says Tachanun (“falling on their faces and supplicating”); (5) Kaddish; (6) “And they depart to their work.”
Insights:
1) “V’Hu Rachum” at Minchah:
This is already the second time that “V’Hu Rachum” is said — it has a supplication character, just like at Shacharit.
2) “Ashrei Yoshvei Veitecha” only at Minchah:
The Rambam brings “Ashrei Yoshvei Veitecha” only at Minchah. At Shacharit in the Rambam’s version there is no “Ashrei Yoshvei Veitecha” as an addition to Tehillah L’David (although our siddurim say it twice at Shacharit — at Pesukei D’Zimra and at Torah reading).
3) The shatz sits at Ashrei:
“He reads and the people sit” — the shatz together with the congregation sits at Ashrei/Tehillah L’David. This is an innovation in practice — by us the shatz has no bench at all at the amud, he always stands. But according to the Rambam the shatz must sit at Ashrei, and only later stand for Kaddish.
4) “And they depart to their work” — one goes back to work:
The Rambam’s language itself teaches that after Minchah one goes back to work. “There’s no reason to hang around in the beit midrash all day, unless one is among the individuals who are engaged in Torah.”
—
Maariv Prayer in Congregation
The Rambam’s words: In the evening all the people sit, the shatz stands and says “V’Hu Rachum” and “Barchu,” spreads out the Shema, Kaddish, Shemoneh Esrei silently, Kaddish, and they depart to their homes.
Plain meaning:
At
Maariv: (1) All sit; (2) The shatz stands, says “V’Hu Rachum” and “Barchu et Hashem Hamevorach”; (3) He is “pores al Shema” — says the Shema blessings; (4) Kaddish; (5) All stand and pray Shemoneh Esrei silently; (6) Kaddish; (7) One goes home.
Insights:
1) “V’Hu Rachum” three times:
This is already the third time that “V’Hu Rachum” is said — at Shacharit, Minchah, and Maariv. But at Maariv it’s different: one doesn’t sit for anything beforehand, the shatz immediately stands and says “V’Hu Rachum” with “Barchu.”
2) No Chazarat HaShatz at Maariv:
The Rambam explains why at Maariv the shatz doesn’t say the prayer again out loud: because Maariv is only a custom (not an obligation), no one is obligated, therefore there is no one who needs to be fulfilled. “Therefore he should not recite these blessings in vain when there is no person who needs to be fulfilled.” This is a very interesting explanation — because he is not obligated at all, Chazarat HaShatz would be a berachah levatalah.
3) But at Shacharit it’s also a custom?
At Shacharit Chazarat HaShatz is also only an enactment/custom for the sake of the “large congregation” — but there they did establish it because Shacharit is an obligation, therefore people are obligated, and the shatz can fulfill their obligation.
—
The Concept of “Communal Prayer” at Maariv — An Innovation
Innovation:
At Maariv there is no Chazarat HaShatz, but there is still a prayer leader (even though he doesn’t fulfill anyone’s obligation), and this is still called “communal prayer.” From this we see that communal prayer doesn’t necessarily mean that one person prays aloud and all listen. Communal prayer simply means that a group of people pray together. This is an innovation against what “all the commentators” understood, that simply praying together doesn’t constitute communal prayer.
Proof: The Rambam in Chapter 8 Law 4 says: “And what is communal prayer? That they all pray as one silently, and one stands and prays in a loud voice” — this sounds like communal prayer must have a prayer in a loud voice. But at Maariv we see that even without this it’s called communal prayer. Also the Rambam’s law that one should go pray in the beit midrash even without a minyan (because Jews learn and pray there) — shows that “communal prayer” is a broader concept than just Chazarat HaShatz.
—
Berachah Me’ein Sheva — Maariv of Shabbat
The Rambam’s words: At Maariv of Shabbat there is a type of “Chazarat HaShatz” — but not a full repetition of seven blessings, rather one blessing that is me’ein sheva. The prayer leader first prays silently with the congregation, and then says out loud one blessing that includes all seven blessings.
Analysis of the text:
The Rambam brings the text of Me’ein Sheva:
– “Baruch atah Hashem Elokeinu vEilokei avoteinu, Elokei Avraham Elokei Yitzchak vEilokei Ya’akov, Ha’El HaGadol HaGibor V’HaNora…” — almost the entire first blessing (Avot).
– “Magen avot bidvaro” — Magen Avot.
– “Mechayeh metim b’ma’amaro” — me’ein the blessing of resurrection of the dead.
– “HaMelech HaKadosh she’ein kamohu” or “Ha’El HaKadosh” — me’ein sanctification of the Name. (Note: We say “HaMelech HaKadosh” only before Yamim Nora’im, but the Rambam’s version has “HaMelech HaKadosh.”)
– “Hameni’ach l’amo b’yom Shabbat kodsho” — the middle blessing for Shabbat.
– “Lefanav na’avod b’yirah uvfachad” — me’ein Retzei/service.
– “V’nodeh lishmo b’chol yom tamid me’ein haberachot” — me’ein thanksgiving.
Insights:
1) Version “me’ein haberachot”:
The Rambam has “me’ein haberachot” (not “me’ein berachotav” like other versions). There are different versions in the Rambam — “some have the version me’ein berachotav.”
2) Conclusion of the blessing:
– “Adon hashalom” — me’ein the blessing of Sim Shalom.
– “Mevarech amo Yisrael bashalom” — conclusion.
– “Hamashbi’i umekadesh haShabbat” — the conclusion of the blessing returns to Shabbat.
The conclusion of the blessing (“Hamashbi’i umekadesh haShabbat”) returns to the middle blessing (Shabbat), not to the last blessings. This shows that the entire blessing is essentially a middle blessing that includes me’ein sheva.
3) “Am medushnei oneg”:
An interesting expression — the same people who pray “b’yirah uvfachad” are also “medushnei oneg” (fattened with Shabbat delight). This is not a contradiction — one can serve Hashem with fear and trembling and at the same time be fattened with delight.
4) “HaMelech HaKadosh” always:
The Rambam’s version of Me’ein Sheva has “HaMelech HaKadosh” — but he doesn’t make any distinction between regular Shabbat and Shabbat of Yamim Nora’im. This shows that according to the Rambam one always says it this way.
—
The Reason for Me’ein Sheva — Danger for Latecomers
The Rambam’s words: “Because many people come to the Maariv prayer of Shabbat night” — on Shabbat night many people come, and there are latecomers. One who comes late will finish praying alone, and he will have to go home alone at night — “they fear the danger” — this is dangerous. Therefore the prayer leader repeats and prays so that all the people will be detained until the latecomer completes his prayer — the shatz says Me’ein Sheva so that all will wait until the latecomer finishes, and all go home together.
Insights:
1) The nature of Me’ein Sheva:
The nature of Me’ein Sheva is not a “real” prayer in that sense — the nature is only to fill time, so that the latecomers can finish praying. This shows that there are prayers whose main purpose is not the prayer itself, but a practical enactment.
2) Why not a gabbai instead of a prayer?
Chazal could have made a gabbai who makes sure no one goes home alone, instead of enacting a prayer. Answer: The time that one waits for another Jew is itself a holy time — “I’m not going home, I want to be with the latecomer.” One doesn’t take away holy time, one gives an opportunity to pray.
3) “Danger” — what does it mean?
Shabbat night is empty everywhere — everyone is present in their homes. When someone goes home late, it’s an empty time with danger (demons or bandits). Others indeed bring demons, but the Rambam doesn’t say “demons.” “Demons” can mean bandits — one goes at night, it’s not safe.
—
Yom Tov That Falls on Shabbat — No Me’ein Sheva
The Rambam’s words: Therefore Yom Tov that falls on Shabbat, we don’t say it — when Yom Tov falls on Shabbat, one doesn’t say Me’ein Sheva.
Plain meaning:
The reason for Me’ein Sheva is because on Shabbat night many people come late. But on Yom Tov there is not the same reason.
Insights:
1) Why not on Yom Tov?
Rav Eliezer bar Yoel HaLevi explains: On Erev Shabbat one ceases from work and comes to the beit midrash. But on Yom Tov one may not work (except ochel nefesh), therefore one makes the meal — one cooks, one prepares. On Shabbat everything is already prepared (because one may not cook), so one has time to come to the beit midrash. But on Yom Tov a person can be in the middle of making kneidlach and doesn’t come to the beit midrash — one doesn’t need to make Me’ein Sheva.
2) Another reason:
One doesn’t want to delay the people, because they want to go home to prepare the meal. The enactment was not established for such a situation.
3) Note: “I think we do say it” — according to our custom one does say Me’ein Sheva even when Yom Tov falls on Shabbat, but the Rambam holds that one doesn’t say it.
4) Question: Why does the Rambam mention only Yom Tov — what about Rosh Chodesh or Yom Kippur that falls on Shabbat?
—
Order of Shabbat Prayer: Shacharit, Musaf, Minchah
The Rambam’s words: When the prayer leader finishes the Shacharit prayer out loud, he says Kaddish, and then reads Tehillah L’David and says Kaddish, and they pray Musaf silently… And they don’t say Kedushah and supplications after Shacharit prayer in their order, but say it before Minchah prayer. How? He reads Tehillah L’David and says Seder HaYom and says Kaddish and prays Minchah.
Plain meaning:
After Shacharit on Shabbat one says Kaddish, Tehillah L’David (Ashrei), Kaddish, then Musaf silently. On Shabbat one doesn’t say Kedushah (d’Sidra) and supplications after Shacharit — one says it before Minchah: Tehillah L’David, Seder HaYom (U’va L’Tzion), Kaddish, then Minchah.
Insights:
1) “Seder HaYom” = Kedushat D’Sidra (U’va L’Tzion):
The Rambam’s term “Seder HaYom” means U’va L’Tzion. It is suggested that perhaps “Seder HaYom” means saying “HaYom Yom…” (the day of the week), but the Rambam didn’t mention this at all in his siddur.
2) Vayehi Rachem:
The only thing the Rambam lists that we cannot identify with our custom is “Vayehi Rachem” that one says at Minchah. At Shacharit he says it before Tehillah L’David, which fits with our custom because we say it at U’va L’Tzion.
—
On Rosh Chodesh and Chol HaMoed — Seder HaYom After Musaf
The Rambam’s words: On Rosh Chodesh and Chol HaMoed one says Seder HaYom after Musaf prayer.
Plain meaning:
On Rosh Chodesh and Chol HaMoed one says Seder HaYom (Kedushat D’Sidra) after Musaf.
Insights:
Our custom is not so — we don’t say U’va L’Tzion after Musaf on Rosh Chodesh.
—
On Motzaei Shabbat — Seder HaYom After Maariv
The Rambam’s words: On Motzaei Shabbat one says Seder HaYom also after Maariv prayer, and then makes Havdalah.
Plain meaning:
On Motzaei Shabbat one says Seder HaYom (U’va L’Tzion / Kedushat D’Sidra) also after Maariv, and only then does one make Havdalah over the cup.
Insights:
1) The holy Zohar (Parashat Vayikra):
The Zohar says that if someone does work on Motzaei Shabbat before he says Kedushat D’Sidra (U’va L’Tzion), he is a desecrator of Shabbat. Very harsh. The Rambam’s approach fits with the Zohar — one says Seder HaYom before Havdalah, which prevents one from making Havdalah.
2) Rabbeinu Manoach:
He writes “I don’t know why it is mentioned on Motzaei Shabbat” — he doesn’t know why the Rambam mentions Motzaei Shabbat specifically. The Zohar would illuminate it, but Rabbeinu Manoach perhaps didn’t know the Zohar.
—
[Digression: Why Don’t We Say Avinu Malkeinu on Motzaei Shabbat / Motzaei Yom Kippur]
An explanation is brought why one doesn’t say Avinu Malkeinu on Motzaei Shabbat and Motzaei Yom Kippur: because the reason for not saying Avinu Malkeinu is when one doesn’t have time (one must work). On Motzaei Shabbat one doesn’t work, so one has more time — one should learn a bit of Torah. This is for the same reason as summer days vs. winter days — in summer one works more in the field, one has less time.
Question: One could make Avinu Malkeinu in brief? It’s difficult.
Connection to “Veyiten Lecha”: The custom to say “Veyiten Lecha” on Motzaei Shabbat with stories of tzaddikim is for the same reason — one must learn a bit of Torah on Motzaei Shabbat, so one shouldn’t immediately speak of worldly matters. But it is noted that “they didn’t like the invention” of Veyiten Lecha with stories of tzaddikim.
—
Thus far Chapter 9.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer, Chapter 9 – The Order of Communal Prayer
Introduction to the Chapter
Hello, gentlemen, we are going to learn Laws of Prayer, Birkat Kohanim (Priestly Blessing), Chapter 9. Yasher koach (well done) to our sponsor of today’s shiur (lecture), Rabbi Dani Kroll, Rabbi Daniel or Rabbi Dani Kroll. Yasher koach for being the sponsor, and may others learn from him and do likewise. A great yasher koach. Whoever wants to contribute, there are links on the… I mean on the page there is a link where one can contribute. If someone can’t figure it out, he can send a pigeon with a hundred dollar bill tied to its feet, or other ways. Okay.
Tefillat tzibbur (communal prayer) is Rabbi Dani Kroll’s, and the Rambam (Maimonides) says as follows.
The Nature of This Chapter – The Order of Communal Prayer
So until now we have learned the mitzvah (commandment) itself, the general mitzvah of tefillat tzibbur. That there is a mitzvah, a concept, a rabbinic enactment that one should pray with a congregation, and that one should go to the congregation, and what is the definition of prayer with a congregation.
Now is a new thing, the order of communal prayer. How does one say it? I said it a bit like this, at the end of the entire book the Rambam has the order, a siddur (prayer book), he even has a siddur. He doesn’t put the siddur here. But here he does include places where the prayer leader must say something out loud, or some interaction between the congregation and the individual, how the congregation says and the individual responds, he puts it in this chapter.
So if you want you can call it like the laws that are in the siddur. In a siddur there is the nusach hasiddur (text of the prayer book), that’s a bit of what’s here, we’ve already seen small texts here, but the laws, in every siddur there come like instructions, instructions, yes? Now one stands, now one can sit, the whole order. But the instructions are also specifically regarding the congregation.
There are instructions in Hallel how one shakes the lulav (palm branch), but now it’s in the laws of lulav. But anything that has to do with where there is a prayer leader with a congregation, he must say and they must respond, it’s here. And also the order of individual prayer we will see at the end of Chapter 7, that he says Pesukei Dezimra (verses of praise) etc. Now we’re going to see the order of communal prayer.
Law 1 – The Order of Communal Prayer
The Rambam says: The order of communal prayer is as follows. At the time when all the people are sitting, when the congregation sits. We’re speaking here apparently at Shacharit (morning prayer). Shacharit, he begins early, and not too early but early, he says the Amidah (standing prayer) right away, he begins everything davening (praying), he opens the siddur, he says the whole congregation comes in what people, and they sit down.
The prayer leader descends before the ark, the prayer leader goes to the front of the ark.
Discussion: What is “Teivah” and Where Does the Prayer Leader Stand?
Later in Chapter 11, we will discuss what the teivah (ark) is. That thing which is called where one places the Sefer Torah (Torah scroll). And in the language of the Sages, usually it’s a teivah, not an aron (ark). Usually there’s a distinction. A teivah and an aron. Aron is what the Torah calls it in the Mishkan (Tabernacle) the aron. And teivah is a box. In a teivah they placed Moshe Rabbeinu (Moses our teacher), and in the aron they placed in the Holy of Holies, the tablets. Okay. But in the teivah, also but I’ve seen a teivah, the point is that the teivah is the place where one places the Sefer Torah, and the prayer leader goes in front of it, yes? Yes.
And in the midst of the people… standing means standing and it stands in the center, in the middle there is a bit of a contradiction, because “in the midst” apparently we will see in Chapter 11, that the bimah (platform) is placed in the middle, yes like we place in our synagogues the bimah in the middle, but the teivah apparently is in the front, so there’s a distinction among the commentators, whether it means it stands before the bimah, or in front of the bimah, at the Torah reading, and the rabbi, when he gives a sermon, for example as in Seder Tannaim, it says that the elder of the congregation must say words of rebuke, he stands on the bimah, on the bimah which is an elevated place, a bimah means a built-up place, a stage, and the prayer leader however doesn’t stand at the bimah but he stands on the ground, and also as we learned earlier that davening comes in a somewhat lower place, it’s a lower place than the bimah, and there the prayer leader stands and davens.
But “in the midst of the people” it appears, there the Rambam said that the bimah is in the middle so that everyone should hear, here it says again “in the midst of the people”. It shouldn’t be very far from the amud (lectern) in any case. No, “in the midst” means in between however.
There is a contradiction, and the truth is that until this very day there is a dispute in the study halls how one conducts oneself. That is, the Sephardic study halls usually, the prayer leader stands actually at the bimah in the middle. In a Sephardic study hall there is no amud with a bimah, there is only a bimah usually, there one davens and also there one reads.
The Ashkenazic study halls, I think all of them, have both a bimah where one reads, and an amud where one davens, and there is a dispute among the Ashkenazim there is a dispute where exactly one places the amud. The Lithuanians usually place the amud actually before the ark literally, in front of the aron hakodesh (holy ark). The Chassidim place it also essentially before the ark, originally the custom, there are certain places where the bimah also stands by the wall, but I think the more original custom, as I think for example, certain study halls have other customs, it happens that the amud is in front but more to the right side, so it says in Ashkenazic authorities that it’s more on the right, not exactly in the middle.
In any case, in the Rambam one can learn both ways apparently, it’s not clear. But the main question is whether “in the midst of the people” means by the east but in the middle of the east, middle between south and north, or middle also between east and west, that he stands in the center of the study hall. That’s the bimah, it’s logical that the bimah is in the middle. Or, apparently from the laws of Chapter 11 it will come out that the cantor stands among the people, not so much in front as we conduct ourselves today, like where the rabbi is by the east wall exactly, but he stands in the middle of the study hall, not exactly as much in the middle as the bimah, or better said, the bimah is perhaps more towards the west, he is more towards the east. Because it’s implied that the cantor stands on the ground, not on the… he is on the ground but he is “in the midst of the people”. Okay.
In any case, here the cantor stands, “descends”, the language is “descends before the ark”, goes up to the bimah, is descends. He goes down from the bimah and he goes to before the ark. Yes, there were places where they made a small pit so that it should have a concept of “from the depths”. In Belz there is a pit, I don’t know if there’s still a place where there’s still one. But it’s nice.
So that’s the concept, descends before the ark. He says a good explanation from the Beit Yosef, the Beit Yosef says descends before the ark because one reads the Torah reading on the bimah, afterwards one goes down to say Musaf (additional prayer), so from that it became that one goes down before the ark.
The heads, what’s the first thing the cantor does? He says Kaddish. I think it has to do with the fact that one may not have haughty steps among a holy people, that he stands in the middle but he doesn’t stretch out, he’s not higher than everyone’s head. By the Torah reader yes, he descends. The Torah reader one goes up, yes, so that they should hear the Torah reader.
Okay, in short, the first thing how does communal prayer begin?
Kaddish – The First Davar Shebikedushah (Matter of Sanctity)
And he begins and says Kaddish. He begins the davening by saying Kaddish. The congregation the first time they say something is Kaddish. We didn’t see it in the previous chapters. And presumably in the siddur he says what Kaddish is: And all answer Amen Yehei Shmei Rabba Mevarach with all their strength. They must say Amen, they should say Yehei Shmei Rabba Mevarach (May His great name be blessed), the Almighty’s name should be blessed, with this one begins.
Discussion: What Does “With All Their Strength” Mean?
The “with all their strength”, I think there’s no power, it’s not like one says. There are three levels, let’s say like this, there are three levels. There’s “and Shmuel was not concerned”, there’s what the communal prayer is out loud, and there’s “with all their strength”, which is a shout. “With all their strength” means one shouts, like an honest Jew says Amen Yehei Shmei Rabba. Like one doesn’t do today. There are those who say so, I saw here explicitly in the Etz Yosef.
“With all their strength” means one shouts “Amen Yehei”, wildly. He says that it doesn’t mean that, that is one interpretation, but it means simply, it doesn’t mean all forces. There are those to rely on, Rabbi Yitzchak says that it means with freshness. One should shout higher, but not use all one’s forces, not literally, that everyone tries to outshout everyone else and finally it’s a madhouse. There must be some certain, one should say it nicely and orderly, but “with all their strength” means with energy, with freshness. Because it’s a crisis, it’s a war, and the congregation responds. Not the prayer leader says and one waits a moment and one mumbles. The congregation takes over, one shouts in “Amen Yehei Shmei Rabba”, it’s a different place for an Amen Yehei Shmei Rabba.
A choir, that’s a different thing. Yes, when the choir sings high in, it’s certainly so. But here we’re speaking of a congregation.
Like the Tanna’im said, one confuses the commentators, one confuses all the forces. First the Tanna Rabbanan shouted, he shouted and shouted into your ear last night at davening. But there are no complaints about Tanna Rabbanan, it’s a different way. It’s not the simple interpretation.
Barchu – The Beginning of Blessings of Shema
Afterwards he stands, after Amen Yehei Shmei Rabba, after Kaddish, one says “Barchu et Hashem Hamevorach” (Bless the Lord who is blessed)? Yes. The Rambam didn’t say Pesukei Dezimra. He said Pesukei Dezimra earlier. He recounts the order of prayer of the prayer leader, he says the other words. He doesn’t say that the congregation begins from the blessings of Kriat Shema (recitation of Shema). There’s no such thing as Pesukei Dezimra with a congregation, says the Rambam. We have the Kaddish that we add before. We do differently. But the Rambam in halachah (Jewish law), like the Shulchan Aruch, the prayer leader, the one who was the prayer leader, he said “Barchu”. The main prayer leader begins from Barchu. We don’t do so, we say our Baal Shacharit (leader of morning service) is the prayer leader. But we don’t conduct ourselves so.
Pesukei Dezimra has no law of prayer leader. Pesukei Dezimra is a matter of the individual. That’s not a concept that one says with a congregation. But he wants to say with a congregation, let him say. We have a custom to say “Hashem le’olam yimloch” (The Lord shall reign forever) verse by verse. But generally one doesn’t say any verse by verse, there are only the endings. Not any Pores al Shema (spreads over Shema), not any “knows before the Lord word by word”. That’s the law of the Rambam. Our custom is apparently so.
Blessings of Kriat Shema Out Loud
Afterwards he stands the prayer leader, the prayer leader, says “Barchu et Hashem Hamevorach”. Here is also such a choir, “bless”, and the congregation says back “blessed”, “Baruch Hashem Hamevorach le’olam va’ed” (Blessed is the Lord who is blessed forever and ever).
And he begins, he says Kriat Shema, everyone is silent, he opens and prays over Shema. That means he makes the blessings until Kriat Shema the prayer leader says out loud, out loud, that is he says after each and every blessing. Well good, he says “Yotzer Hame’orot” (Creator of lights), the congregation says “Amen”. Individually, not so? He would have come to say that Kriat Shema yes everyone says, but he doesn’t tell us that. He says yes, he says “individually to open and read”, to read Kriat Shema alone. The one who can, should make the blessing. No, making the Shema is “reads with him”. Is “reads”. If you don’t know, you’re actually not fulfilling. Until Baruch Ga’al Yisrael (Blessed is He who redeemed Israel). Until “Baruch Ga’al Yisrael” goes back up to “opens over Shema”. That when the one who can’t hear all the whole from Yotzer Or until Ga’al Yisrael, the blessing. Yes, the one who can’t, yes, he says silently.
One must know, the congregation doesn’t conduct itself, I mean the congregation already knows, but it’s a law, there’s a Gemara, we all perhaps know the blessings of Kriat Shema, and one says along, but one must hear from the cantor the whole thing. The cantor must be able to say out loud the entire blessings of Kriat Shema.
The Order of Prayer in Congregation – Silent Prayer and Repetition of the Amidah
I try when I daven at the amud to say out loud the entire blessings of Kriat Shema. “And the congregation stands immediately and prays silently”. Then one stands up for the silent Amidah. Well, good. Who davens silently? The one who knows Shemoneh Esrei (Eighteen Blessings). Not everyone, whoever can. “And one who doesn’t know how to pray stands silent”. He stands poor thing like a log there and he’s silent. From this everyone began davening. “Until the prayer leader prays silently with the rest of the people”. Until the prayer leader davens silently with the rest of the people. Yes, the prayer leader also davens silently. They say as it says in the Gemara, so that he should remember the davening, he should have one last review.
Very good. “And whoever finishes his prayer individually”, when he finishes, finishes, “takes three steps backward”. Yes, “and stands in the place where his feet reached”. He should stand away at the place where he stepped out, “in the place where his feet reached”. He shouldn’t immediately leave from there, one must stand there a bit. The Rambam doesn’t say until when one should stand. In the Shulchan Aruch it says until Magen Avot (Shield of the Fathers). But the Rambam says that later in Law 4 it’s implied… ah, the Rambam says that later in Law 4 it’s implied… that he goes back at Kedushah (sanctification). Okay.
When Does the Prayer Leader Begin the Repetition of the Amidah?
“And after the prayer leader finishes three steps backward”, after the prayer leader has stepped out, “he begins and prays out loud from the beginning of the blessings”, he stands away, he doesn’t say where he is, the prayer leader also steps back. He doesn’t say where he steps back. “He begins and prays out loud from the beginning of the blessings to fulfill the obligation for those who didn’t pray”.
As it were, that perhaps means he translates it back to ways. But here it also appears that the prayer leader doesn’t look whether there are already enough people who have finished. Because the people who can’t, are waiting for him. No, it says very clearly, “and after he finishes”, he doesn’t look at the rabbi. Today it’s introduced that the rabbi is the one who usually davens longer, but the prayer leader stands when the majority of the congregation has already finished Shemoneh Esrei. That’s a practical thing, that’s not written here.
No, he says, here it doesn’t come out, because there are still people waiting for him, and they’re waiting poor things. It doesn’t look like he’s calling them, and it doesn’t look like it should be a congregation. That’s not the topic. He begins… it’s implied, so he says, it’s implied from the Rambam actually that he stands, he doesn’t go back, he remains there where he stood when he begins the Shemoneh Esrei prayer. We conduct ourselves that one goes back. Okay.
The Congregation at the Repetition of the Amidah
And what does one do? He begins, he begins… “And the congregation stands and listens and answers Amen after each and every blessing”. Everyone listens. He begins, he begins the prayer, out loud, yes. In order to fulfill the obligation for those who haven’t yet davened. And everyone listens, also those who have already davened listen, “listen and answer Amen after each and every blessing”. Those who haven’t yet heard themselves, they are now fulfilling their obligation. And those who have already fulfilled their obligation, don’t they need to stand again and say Amen, it’s a matter of honor so.
Okay, it’s communal prayer. I said that it’s the congregation’s prayer. He’s not fulfilling his obligation, he must also make individual prayer, but he also needs communal prayer.
Kedushah – Returning to One’s Place
Afterwards, another thing one does at the repetition of the Amidah, at the… “says Kedushah in the third blessing”, at the third blessing there is the order of Kedushah that we say “Nakdishach” or “Nekadesh”. “And when the prayer leader reaches Kedushah, there is permission for each and every one to return to the place where he stood in prayer”.
What’s the concept? They honor the prayer leader, but one doesn’t stand in the proper place. No, as the Rama said, “he returns to his place where he is accustomed”.
Why Must One Wait After Prayer?
He brings that it’s obvious that one doesn’t run away, one doesn’t run away immediately. The Gemara says that one used to throw down sins at “Selach Lanu” (Forgive us). Yes, there’s a Gemara. The Gemara says that one used to just throw down sins, “Selach Lanu” one threw down sins. Next to where one davens, next to where one stands, and now one leaves. No, I saw it somewhere, I don’t know where.
The Simple Explanation and Not Running Away from Prayer
The simple explanation is that one doesn’t run away immediately from davening (prayer). Just as we saw earlier, one doesn’t take a large step, one has just stepped out. He brings, yes, he brings it like this, “like a dog returning to its vomit”. But the simple meaning isn’t that he has thrown away the sins. The point is, he has now thrown away his sins, he asks the Almighty for what he needs, and he runs away. Exactly like a child comes to his father, he comes, “Father, how are you? Give me money,” and he runs. Exactly, one needs to stand there a bit, it’s a basic thing. Like someone…
And about this he says that he has just thrown down the sins, not that the place is now a holy place. It comes out like “like a dog returning to its vomit”. He says, you shouldn’t now run away and go do whatever you want, and tomorrow you’ll again ask forgiveness for your sins. You can’t start anything. You should stand a bit. Until you go do sins, you should make a small break from the sins. You say, “Forgive the sins,” and you run back to the sins. Don’t run right back, be calm.
Discussion: How Long is the Measure of Waiting?
So how long? The measure, how long is approximately?
Ah, the simple meaning isn’t that one needs to constantly have some level of holiness. It’s simply that this is a measure, two, three blessings. Okay, you’ve had enough, you can go back. This isn’t an obligation. The Rema says “optional”, it’s not an obligation to go back, he can do what he wants.
It could be, I think, that if someone davens quickly and the congregation davens twenty minutes later, I don’t know what, he doesn’t need to stand twenty minutes because it’s holiness. It’s mainly a matter of time, two minutes. How long would you take for a normal beis medrash repetition? Not that… You have people who are careful about the halacha, and he remains standing there for half an hour because the congregation… No, I mean, it could be that the matter has something to do with the holiness of the third blessing.
It could be that we want that at Kedusha there should still be people around the prayer leader. And one finished davening, and prepared to leave, but waited so there would be ten at Kedusha. One finished “Ashrei”, and prepared to leave. It was a large hall, everyone stood in a corner and davened. Everyone came together to finish the prayer. If one is already in the middle of prayer, one doesn’t turn around. One went back as it was.
Modim D’Rabbanan
The Rebbe said, “when the shaliach tzibbur reaches Modim”, when the shaliach tzibbur (prayer leader) comes to Modim, at the reading, he bows, just as the rabbis said earlier, “lower the high dwelling slightly”, when the prayer leader bows strongly, the congregation gives itself only a small bow. “And they should not bow too much”, why? So it should be clear that it’s not their davening.
Text of Modim D’Rabbanan
And one says like this: “Modim anachnu lach”, we thank You, Almighty. And here one speaks a bit about the Almighty. The Almighty who is “our God and God of our fathers”, “our Creator”, the Almighty who is “Creator of creation”, He created the beginning. Earlier we said “Creator of light and Creator of darkness”, we spoke about the act of creation. And we say “blessings and thanks to Your great and holy Name”, which is similar to what the prayer leader says “we thank You”. “For You have kept us alive and sustained us”, that You have kept Jews alive, “so may You continue to keep us alive and sustain us”, so may You continue to keep Jews alive, until the redemption, “and gather our exiles to Your holy courtyards to keep Your statutes and to serve You in truth and to do Your will with a whole heart”.
And we thank You, Creator, “for we thank You”. The teacher says that everything is the main point “for we thank You”. No, there are two other versions, other words. There is the main point in brief, it says “we thank You for we thank You”. And there is the version that one says, but all also have the “for we thank You”. The main printings, the Zikhron Aharon siddurim, have the version that one says, and then “for we thank You”. And one can make the version longer, but it still remains the same type of thing.
Discussion: What Does “For We Thank You” Mean?
“For we thank You” goes back to “we thank You”. I would want to say that this is one explanation: we thank You for the fact that we can thank You. But I saw that Rabbeinu Menuach translates like this: we thank You for all the good things, and then “for that which we don’t know to You”, and for many more things that we have to thank You for.
But the correct explanation is what I said, because it also says in the Gemara that it’s an extra prayer. There was a version that goes only “we thank You for that which we don’t know to You”. We add all the merits, because there were other merits, besides the other merits. It’s a beautiful version, one says this too. But I think that the simple explanation is this.
Innovation: Modim D’Rabbanan is More Communal Than the Shatz’s Modim
But another interesting thing that I noticed here is that the Modim that the prayer leader says is much more individual, he says “Rock of our lives, Shield of our salvation”, he speaks of me as a person, and my salvation. Here it is “You have kept us alive”, such a collective, because the congregation says it.
I think that “Modim anachnu lach” doesn’t mean… can also mean “we believe in You”. I saw that Modim is a submission. It could be that the Modim d’Rabbanan, the Modim that the congregation says, doesn’t mean thanking, it means I submit. He thanks, he says “Blessed are You, Hashem, the Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks”, to give thanks means to thank. And he thanks because “You have kept us alive”.
But I say that it’s interesting that what the congregation prays fits more that it should be a communal matter, and this is much more a communal matter than the regular Shemoneh Esrei, because in Shemoneh Esrei “Rock of our lives, Shield of our salvation” is usually meant for the person, yes? The Almighty is “Rock of our lives”, he means my life. He only says it in plural language because Shemoneh Esrei is in plural language. “Bring us up quickly to our land”, “and our judges as at first”, here we speak of us. Here we speak of the entire community, the congregation, “You have kept us alive and sustained us”, “and brought us up to the Land of Israel”. It’s much more communal.
This also makes sense that this is indeed a double thanks, it’s Modim for we are Modim. So we submit that the shaliach tzibbur submits, understand? It’s one upon the other, it’s next level. Very good.
“Whoever Says Modim Modim, We Silence Him”
“Whoever says Modim Modim, we silence him”, one makes him quiet if someone calls out and says Modim twice. What does it mean he says Modim twice? He says “Modim Modim”? He says “Modim Modim”? He says “Modim anachnu lach” and then he also says the Modim of the prayer leader? He also says the prayer of Modim? The prayer leader doesn’t say Modim, he says “Modim Modim” because he sees that he’s speaking two lines. He didn’t want to say it twice.
The Rambam simply brings the piece of Mishna, it’s not relevant because today one looks in the siddur. The Mishna apparently, all these Mishnayos teach us that there are no set texts, and one can make one’s own text. If the one praying says “Modim Modim”, what does one do? One says “Shhhhhhhhhhhhhhhhh”. Can you give me an example. But one sees here that the Mishna wants that when someone makes a mistake one should fix him. He doesn’t want a dictatorship, that the shaliach tzibbur can go on rants and say crazy things and everyone has to sit quietly. It’s the opposite.
We Silence Him – When We Correct the Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
One may not say it twice. It seems that the Rambam simply brings a piece of Mishna. It’s not relevant, because today one looks in the siddur anyway. The Mishna apparently… all these Mishnayos until today there are no set texts, and one can make one’s own text. If the one praying says Modim Modim, what does one do? One says “Shhh, nu”. But one sees that the Mishna wants, that when someone makes a mistake that one needs to fix him, he doesn’t want a dictatorship, only certain fixes. Now if he says with the congregation… only certain fixes. Now with the congregation can he go on rants and say crazy things and everyone has to sit quietly? Only only only… On the contrary, you see from here that only such things that look like two authorities, then we silence him. Usually he says what he wants. If he says worse than Modim Modim, he says Mochim Mochim, then certainly we silence him. It’s when he says something wrong, but not that he can’t say what he wants. On the contrary, if he can’t say what he wants, the whole question already begins.
What I’m saying is, that the custom, that if the prayer leader says some mistake, people shout in, is not correct. Because here it says that specifically… because here one sees that specifically has a thing according to a thing that makes it as if it appears like two authorities, it’s literally a thing that sounds now like heresy I don’t know what, then we silence him. Simply that he says his own text, he may say what he wants. No, this is a reason why one shouldn’t say Modim Modim about saying saying. For this we silence him, but not a shaliach tzibbur that he should do what he doesn’t understand. It’s understood he needs to do the custom of the place, but the we silence him doesn’t stand on this.
Nefilas Apayim – “And Incline Slightly”
Speaker 1:
Okay, it’s after one finishes, the shaliach tzibbur has finished… yes, it’s now come to Tachanun, the Rambam earlier laid out the order of nefilas apayim (falling on one’s face). He should sit, it’s to sit down, and then he should fall on his face. He puts down the front of him, lay down the face, and fall on his face and incline slightly. Why incline slightly? Because he’s an important person? What else is incline slightly? What is the incline slightly? When the whole congregation does so. Earlier we learned that… I mean now earlier learned how does one do it? It’s not a prostration, they learned it. Incline slightly is perhaps about the topic of a stone floor. Because it’s not in a beis medrash, but in a room alone. One falls on one’s face. The “incline slightly” is apparently about the topic of a stone floor, so I think, to be on the side.
Earlier the Rambam said like this, how one does nefilas apayim, that one falls completely down. There he said “incline slightly”. But he said, when one does nefilas apayim after the prayer, the one we’re speaking of here, one may not do prostration on the stones, but “and an important person is not permitted to fall on his face unless he knows about himself that he is a tzaddik, but he inclines his face slightly”. So this is for an important person on what law? Here it says that everyone should do it. Perhaps he’s an important person? Perhaps he’s speaking for an important person? I don’t know. Or perhaps the shaliach tzibbur does everyone like an important person? It already says in the home everyone does, if there’s ever nefilas apayim one does it alone. But here, “he bows and sits with the strength of his head, and he and the rest of the people”, so one does it, one “inclines slightly”. But it’s actually a good question, why… it’s not clear. The commentators don’t know.
But so is the custom in the synagogues, it’s so. Because perhaps we were concerned perhaps there’s an important person, they already made the custom for everyone. Or it’s about the stone floor. It could be both reasons. The Kesef Mishneh says both things.
But “incline slightly” means simply one doesn’t fall flat on the floor, one falls on the floor but a bit to the side.
Could be the answer for the “incline slightly” is the repetition of the Shatz, take into account that the prayer leader is the one who… it seems so from the Rambam that the prayer leader is the one who demonstrates everything. He does, “repentance for all the congregation”. So the prayer leader needs to do “incline slightly”, because everyone is important to the congregation, and we taught him at the beginning. The whole congregation follows him. So this became the order. This is the hint here in “and he and all the congregation”. The prayer leader does it, and the others won’t be more pious than the prayer leader, because he’s the messenger, the most important of the congregation. But he’s only obligated as important.
Okay, in short, “he bows and falls, and sits with the strength of his head”, he should sit back up with the strength of his head, “and he and the rest of the people”. You can imagine like you say “and he and the rest of the people”, they follow him, he’s the prophet. “And he and the rest of the people, and supplicate a bit in a loud voice” the congregation follows him, so he does. And after that the shaliach tzibbur stands alone, he stands up. The prayer leader stands the whole time, the only place where he sits is here at this piece. Very good. But the congregation, as we do, they sit, as we say. The congregation remains sitting, but he stands up and he says, says Kaddish a second time, another Kaddish. We’re holding at the second Kaddish. Yes, this is indeed Kaddish Tiskabel, yes Kaddish from before doesn’t exist. Yes, and they answer Amen as we said at first. Same thing, Yehei Shemei Rabba Amen, whatever.
After Kaddish – Vayehi Rachem, Tehilla L’David
Speaker 1:
And after that he says the order, and says, nu he says Vayehi Rachem, the prayer of Vayehi Rachem that we know as Ashrei and U’va L’Tzion. I don’t know. But he… yes. Vayehi Rachem. U’va L’Tzion is composed of two parts, it begins with U’va L’Tzion or Vayehi Rachem. At the beginning is the order of Kedusha. Again, again. So, the Rambam, the Rambam doesn’t say, I’m sorry, Vayehi Rachem means Tachanun, Vayehi Rachem, the long Tachanun. I don’t know what Vayehi Rachem means. Vayehi Rachem is the long Tachanun, Vayehi Rachem v’Rachum, that one says on Monday and Thursday, but here this is a long order of Tachanun. He says it’s a long, a simple Vayehi Rachem, he doesn’t say what its name is, it’s not clear. He says a verse Vayehi Rachem. At Maariv also one says Vayehi Rachem, no? No, no, not yet, no. Vayehi Rachem is a verse in between, as it says here, in between but as you say, one says the long Tachanun, but after Kaddish, not after Kaddish one says it. It’s a different thing. I know, before Tehilla L’David one says Vayehi Rachem according to the Rambam. It’s not in our siddur, I don’t know. Some are accustomed to say it, so he says, yes. What else is the verse Vayehi Rachem? Like we do at night? I don’t know, perhaps there was a whole text, one needs to look soon in the text of the prayer. Okay, he says prayer Tehilla L’David, which is Ashrei, which the Rambam already mentioned once, and this even an individual says. We conduct ourselves to begin before Tehilla L’David every time two Ashreis, but the verse begins Tehilla L’David, yes. He stands and they sit. Further, yes. And reads with them. That means, he says it and they read, everyone reads with him. He says with the verse.
Kedusha D’Sidra – U’va L’Tzion
Speaker 1:
After that he says U’va L’Tzion Goel, and I this is My covenant with them, and You are holy, dwelling in the praises of Israel. The Rambam here lists a few verses that all by themselves speak about the place of the Holy One Blessed be He, or holy Hashem the whole earth is full of His glory, and holy three times holy. And completes the Kaddish, the prayer leader says the Kaddish. He says the whole verse, and when one comes in the verse to the words “Kadosh Kadosh Kadosh”, “and they answer” – the whole congregation answers “Kadosh Kadosh Kadosh”. And so one does three times, because in each one of the three verses that he listed it says three times “Kadosh”.
Apparently the congregation says three times “Kadosh”, not nine times “Kadosh”. Very good. “And returns and reads the Kedusha”. No, apparently three times in total three times “Kadosh”, not nine times “Kadosh”. Very good. Apparently he reads the verse, and when he says “Kadosh”, the congregation says “Kadosh”. Very good.
“And returns and reads” – if the answers are three times, if the prayer leader says it once all at once. The prayer leader doesn’t say “Kadosh Kadosh Kadosh”, everyone says after him “Kadosh Kadosh Kadosh”. When he says “Kadosh”, everyone says “Kadosh”.
After that he says the same verses of Kedusha in Targum (Aramaic translation). Instead of “Kadosh” it says “Kadish”. And after that one says the verse “Hashem will reign”, and one says it also with a Targum.
Suddenly the congregation needs to understand, I’ve said everything until now in the holy tongue, one remembered that the congregation should understand the Kedusha, the third Kedusha. One says Kedusha three times: first there is Kedusha of Yotzer, then Kedusha at Shemoneh Esrei, and now there is a third Kedusha at the conclusion. Three times one says it. What is the reason for the prayers? We’ve already finished the prayers before the standing prayer.
“Seder HaYom” – The Name and the Reason
Speaker 1:
He will now say: “We go up the verses before the Kedusha and after it with their translation, and this prayer is called Seder HaYom.” The prayer that I’ve now said from “U’va L’Tzion” with the Kedushos and with the Targum is called “Seder HaYom”. What is the translation of “Seder HaYom”? Here it says “Seder Kedusha”. No, it’s called “Seder HaYom”. Kedusha d’Sidra one calls it in the Gemara, right? Seder HaYom.
And he goes to say, I think, the reason, if I remember, isn’t it here? “V’haynu d’nikra seder hayom” (and this is what is called the order of the day). I think the reason for this is because… isn’t it here? It says later. What does Rabbeinu Menucah say? No, it says later that it’s said that it has to do with Torah study. It’s not here. No, he brings… it’s not enough what he says. But he brings it to him this way. Rabbeinu Menucah says that the reason why one says specifically this prayer, he says this way, because it speaks about the coming of the redeemer. Read that piece about the coming of the redeemer. Yes, but why do we need to say more prayers at all? Haven’t we said enough prayers? I think that… what does seder hayom mean? I remember it says so. Well, isn’t it? Perhaps it says later? Yes, look at the Yad Peshutah. I’m learning the Gemara. I remember that the word of the seder hayom is… it’s called, seder hayom. A seder hayom. Ah, Rashi says this way… the world generally stands on learning. And at the very least, that the world stands on the holiness of the sidra. So Rashi explains that the seder, what the day calls seder kedusha (order of holiness), that seder hayom is simply that every Jew must be able to learn every day.
Ah, but why? Be so kind! Over… he says this way. Why specifically these verses of Torah? He says this way. It’s specifically the first verses of Torah. Or what? We’re talking about the redemption. We’re talking about… what are we talking about… the builders of Zion redeemed… “U’va l’Tzion goel” (And a redeemer shall come to Zion). We’re talking about the resurrection of the dead, the holy spirit, there are beautiful beautiful verses, important things. No, this way, calculate. The coming of the redeemer, resurrection of the dead. But what else? Say the rest. Yes but, those, those, those, those, say what. I don’t know. Say those specifically u’va l’Tzion. Coming of the redeemer, resurrection of the dead, the holy spirit, about the Torah that it should not cease and men. Yes, we say u’va l’Tzion, from there scattered them, and we say u’va l’Tzion goel. One, we say… is it already? All important things. Mainly and supplications we speak supplications, verses of mercy. Yes, but I already know which verses of mercy. Okay. This is supplications that come after the Torah study. We learned the holy one, there come a bit of supplications. Verses of mercy. He said holy. And he says another holy, and the congregation says ways. That means congregation, they answer. He said answer holy. He said may the rabbi guard the son of departed ones, and we go home. I think that the Kaddish comes after the world supplications? No, Kaddish we haven’t seen here why there’s a Kaddish. According to the previous one says, the Rebbe said three Kaddishes in his order of prayer here. And basically, every piece of prayer comes a Kaddish. That means, before we begin, after Shemoneh Esreh, and after the entire prayer. I think these things are lacking.
Kaddish in the Order of Prayer
Speaker 1: I think the Kaddish comes after words of supplications?
Speaker 2: Yes. No, Kaddish, we haven’t seen here why with the Kaddish. According to the previous opinions, the Rambam said three Kaddishes in his order of prayer here, and basically every piece of prayer comes a Kaddish. That means, before one begins, after Shemoneh Esreh, and after the entire prayer.
Speaker 1: I think that after the supplications is an order. One was supplicating, and after that comes the piece of supplications.
Speaker 2: Yes, but also one begins with a Kaddish. It’s not after anything. I remember he says, no, he doesn’t say something, the one who begins says a Kaddish. “They established Kaddish for the number of prayers, it too shall be a help for redemption, for the Kaddish speaks of redemption, in order to remember it always, and also it is as a sign for the beginning of prayer, for it is impossible to begin to pray in public”. This is the beginning of Kaddish. Kaddish is a beautiful prayer, one says it every time when one begins the public prayer, when one finishes the public prayer. This is the reality of Kaddish.
We have a custom or a law that one only says Kaddish after something, therefore he makes Kaddish after Yishtabach. The Rambam doesn’t have this problem. The Rambam says one begins with Kaddish, he doesn’t say that one must say a verse before a Kaddish, because the first Kaddish, right? And also we go home with Kaddish. Kaddish is a beautiful prayer, it begins and it ends with it.
Law 7: “Whoever Says ‘Your Mercies Reach to a Bird’s Nest’ — We Silence Him”
Okay, now the Rambam is going to put in another two laws about what one doesn’t pray. Interesting, because until now we have prayed, now we’re going to say a prohibition what one may not pray. Okay. Says the Rambam, “Whoever says in the manner of supplications”. Yes, it’s different words. In the Mishnah it says various things that one may not say, “The One Who Has Mercy on a Bird’s Nest” and other things it says in the Mishnah that one should not say. The Rambam now says, “Whoever says ‘Your mercies reach to a bird’s nest,’ we silence him”. So says the Rambam.
Why Does the Rambam Say “In the Manner of Supplications”?
I want to tell you why he says “in the manner of supplications,” because the Rambam, we learn, he says, we have said that there is a dispute among the Rishonim. Prayer that must be said from the beginning, the intentions of the Arizal, which doesn’t make sense to say that someone doesn’t say “from an eagle” and about a bird’s nest, which blessing is it? There isn’t any blessing. Rather what, says the Rambam, this is speaking about supplications. Which supplications? Or the supplications that one says “Hope in Hashem, be strong,” which is there after the holiness of the sidra, whatever it is, according to the opinion, about this it speaks. Other Rishonim understand that no, this wasn’t any fixed text, this speaks of someone saying this within the prayer somewhere, in Modim, I don’t know where in Retzeh, he says this.
The Rambam’s Reason: A Decree of Scripture and They Are Not Mercies
But the question is, why shouldn’t one say “bird’s nest Your mercies reach”? There is Rashi’s explanation, there is the Rambam’s explanation. But no, Rashi says, Rashi says this way… let’s see what the Rambam says. Okay, says the Rambam, “All these are in supplications”. No, I wanted to say about this the word “in supplications” is already correct. What is the difference if one says this as “bird’s nest Your mercies reach” when one gives a sermon about the attributes of mercy, and when one says this in supplications? But see, but look, but look what the Rambam says. “All these are in supplications”, he asks from the Almighty, and he says this way: “He whose mercies reach to a bird’s nest, and He made the commandment not to take the mother with the young”, oh, the Creator who made the commandment not to slaughter it and its young on the same day, “have mercy on us”, the Almighty has a Creator of mercies, and He made the commandments of mercies, and His mercy in this manner, as if in this matter “we silence him”, we make him quiet.
Why? Says the Rambam, the Rambam says this way, “because these commandments are decrees of Scripture, and they are not mercies”. That which one must not take the mother with the young or not do it and its young on the same day, is a decree of Scripture, it is not mercy. “For if they were because of mercy”, if you’ll say that it is indeed mercy, that one shouldn’t kill at least a mother with a child, if so one would have to expect from the Almighty, “if they were because of mercy, He would not have permitted us slaughter at all”, we wouldn’t have to slaughter at all. “Rather they are decrees of Scripture”. So says the Rambam.
Contradiction Between Laws of Prayer and Guide for the Perplexed
The great wonder is, that the Rambam in other books says specifically that the commandment of bird’s nest and not slaughtering it and its young on the same day, is in order to teach people compassion. And the answer is, the simple true answer is, that the Almighty wants us to become compassionate, not because the Almighty spared with this, ah, for a few hundred thousand animals one will do more animal suffering, because the few hundred thousand Jews will be well. The Almighty wants to make us into well people. He doesn’t have direct compassion on the animals, He wants us to have compassion on the animals.
He says, this is a good answer. Unfortunately, the holy Rambam didn’t say this answer. He asked himself the question, and he said that it’s a dispute. The Rambam says that it’s a dispute. Here you have an opinion that holds that commandments have no reason, and this is an opinion among the Tannaim, and here the legal authorities rule like the Mishnah. But the Rambam himself doesn’t hold like that opinion, he holds that commandments do have a reason. So learns the Rambam.
Speaker 1: Yes, but the Rambam says, so according to this one must learn differently the…
Speaker 2: No, it means, the Rambam holds that here is a dispute of Tannaim, a dispute among the commentators whether commandments have a reason at all. So he rules for law here that no, and in the Guide he rules that yes. The law doesn’t have to agree with the philosophy. The Rambam has his opinion, but law he must go with the principles of law. He can’t say, “because I hold differently from the simple meaning of the Mishnah, I’m going to do something.”
Practical Difference for Piyyutim and Prayers
Okay, so all in all one can say that this is not a good piyyut. Because if you would have said… all in all, a person came up with a piyyut, yes? There is “He who had mercy on Abraham our father.” Let’s say, someone says, “He who had mercy on a bird’s nest.” Would we instruct that this is not a good piyyut, because it doesn’t fit so well. According to the Guide does it fit? It could be it fits. But it’s different from “thanks thanks” we silence him, which is actually a transgression. It could be that this is not such a great transgression, but the person should know that this is not a good piyyut. It could be such a piyyut, someone made such a piyyut.
But from this quiet one sees, here one sees that… here one doesn’t see according to your opinion. Here one sees more according to your opinion. No, that the Sages, when they make the text of prayer, the laws of the text of prayer, they are careful that it should be according to the correct philosophy. And since they say the law that one rules this way, because they understood that it’s not the correct philosophy, it’s not the correct explanation. “Ah, it’s a beautiful prayer, it’s a beautiful piyyut.” If one can ask, “Ah, it’s a piyyut, not a prayer.” No, prayer must be correct. If someone says not according to the correct philosophy that the Sages held, one silences him. And this one sees indeed from the law at least. Okay.
The Ramban’s Explanation and Other Opinions
And the Rambam says there another explanation. The Rambam doesn’t say like all the commentators. Here he indeed says another distinction, that the proof that it’s not because of His mercies is because slaughter is permitted ab initio. Therefore it must be that the Almighty doesn’t really have compassion on the bird’s nest. In Yiddish one says the Ramban says the explanation that the Almighty doesn’t have providence over any bird. There is no individual providence. It’s not the simple meaning that every bird’s nest that dies, and every bird that dies, sinned something and the Almighty killed it.
The Maor Einayim explains this way, the Maor Einayim learns that “do not send away over the young” holds that the Almighty has individual providence over animals, and “at the time of their gathering” because He embarrasses people. He makes people not be on a higher level than the bird’s nest. The Ramban says that it’s not correct, that the Almighty holds only because then one indeed didn’t contribute to the animal.
“Because of jealousy” is the explanation, “because of jealousy” in the act of creation, that people will now start to be jealous of the bird’s nest. Think poor thing, think this way, by people, most gentiles, took children once a year. So he’ll think, the Master of the Universe, by the bird’s nest He made individual providence, and by us not, and by us people one takes children once.
Conclusion: Caution in Making Prayers
In any case, after what we learn here, we have explained the sugya, let’s insert what was learned in the laws of prayer. First of all it’s certain that in prayer one doesn’t say this explanation. And another prohibition that one shouldn’t do, also to say perhaps that the Rambam means in supplications. But one must know, because the bird’s nest is no great concern for people who make prayers. There were righteous people who made prayers. So let’s say it will occur to someone that he’s going to learn the Likutei Moharan and go make prayers. “You great Creator said thus and so in this and this commandment, and according to this, according to the Torah of Rabbi Nachman, I now want to pray.” One must give very much attention, because the Rambam has here a problem that when you pray it must be a voice according to all explanations. He has already said specifically the explanation in the Guide, but in prayer it must be something a tremendously good explanation.
Discussion: Public Prayer vs. Individual Prayer
Speaker 1: Someone, I think already, he says public prayer.
Speaker 2: Ah, “all day supplications” means individual prayer, “at the time of their gathering” is simply a public prayer. Someone says for himself, I don’t know if it’s exactly the same stringency. It’s more perhaps a matter, it seems to me, as I thought earlier, that the stringency of public prayer then one was announcing to the world the principles of faith or certain things, and they didn’t want to just say. But someone says for himself… but I want to present to you, it’s known that the holy Yismach Moshe, the grandfather may his merit protect us, said that all the piyyutim that Jews say is with the holy spirit. All piyyutim that Jews say is with the holy spirit. What could be that from there was a proof for this, because if we say this way that a not good explanation in all the entire Torah is something that one should not say in prayer, it must be that the liturgical poets were tremendous geniuses, and knew all the secrets of the things, the reasons for the commandments, to be able to say.
Speaker 1: I know what he said, that they had the holy spirit.
Speaker 2: No, I think it’s different, I think that the holy spirit is something that the Geonim say.
Speaker 1: Okay, no, the holy spirit means that the public says it.
Speaker 2: Okay, no difference.
Law 7 (Continued): Not Multiplying Praises
And likewise, another thing that one may not do, yes, very good. In prayer one may not be lengthy in praises of the Almighty. One may indeed be lengthy in thanksgiving, but not in praises.
Speaker 1: The Rambam didn’t say this, you’re saying this.
Speaker 2: We have it indeed yes. He says that one can be lengthy, the Rambam says that one can add requests. The Rambam says that one can add thanksgivings. Okay, the pleasantness of the Name there is a matter of not multiplying. And he says, he says this way, “The great, mighty and awesome God”, this is written, but he adds a few more.
Speaker 1: Ah, one shouldn’t say besides “The great, mighty and awesome God,” also one should say “strong and courageous and powerful,” why?
Speaker 2: “For there is no power in man to reach the end of His praises”. A person can’t anyway say the praises of the Almighty. He said Moses, “Moses our teacher said”, and say what Moses our teacher said, he should indeed say.
Why Only Moses Our Teacher’s Words?
I think the simple meaning is this way, I heard the Rambam says that a person says it as a disgrace, because we can’t the Almighty. And this also has to do with the three perceptions, everything that we speak we only speak about His deeds, about a certain revelation of the Almighty, we don’t speak about the Almighty Himself. Just as he says here “there is no power to reach the end of His praises,” as he says in another place, “no man knows the Rock of the worlds Himself,” yes, something like that.
But “Moses our teacher said” I think he means this way, there is indeed a problem when one says things and one is difficult, like the Almighty does, the Almighty does something. But when Moses our teacher said this, it comes indeed with secrets that we have fear the Guide explained what Moses our teacher meant to say, why specifically opinions hints at not a physicality, because on opinions one can rely on Moses our teacher’s wisdom. Is there a simple meaning? I don’t know.
The Rambam’s Affection for This Statement
But just so, this piece is important, because this piece the Rambam, apparently doesn’t agree with the Guide for the Perplexed, because the Rambam himself says apparently that it’s a dispute with what he says in the Guide, that yes one must have simplicity. But this piece, specifically a piece that the Rambam loves very much, and he very strongly praises the statement.
Praises of the Holy One Blessed Be He in Prayer – Continued Discussion
Speaker 1:
But when Moses our teacher said this, it comes indeed with secrets that the Guide explained what Moses our teacher meant to say, what this indeed hints at not a physicality. Therefore on this one can rely on Moses our teacher’s wisdom.
English Translation
Is there a simple explanation? I don’t know. I can say the previous piece, the Rambam, seemingly doesn’t align with the Moreh Nevuchim, because the Rambam himself seemingly says that there’s a dispute with what he says in the Moreh, whether yes or what. But this piece is actually a piece that the Rambam loves very much, and very strongly praises the statement in Moreh Nevuchim Part 1. I don’t know. Seemingly I understand, I would understand it this way in the Moreh, that the matter, Moshe Rabbeinu means to say, you can interpret it this way, you don’t know anything. Do we understand the Almighty’s praise? Someone can say Moshe did see? No, no, no, rather what, I say what it says. I say what it says, I don’t say that I know. I don’t say that I know, I say that I don’t know. I have no idea what it means. What does “hagadol hagibor vehanora” mean? I don’t know. It’s written in the Chumash. He can say what’s written in the Chumash.
Ah, does he mean specifically “hagadol hagibor vehanora,” or in general? And if someone wants to say prayers, he can say the thirteen attributes of mercy, one can say prayers that Moshe says. No, no, it means the explanation, the type of Gemara. It means the lashon hakodesh, “gibor nora,” which is written…
Isn’t it from the Anshei Knesset HaGedolah? No, it’s not. No, it’s written in the language of the Chumash, “gibor venora” in Parshat Devarim. “Ha’el hagadol hagibor vehanora asher lo yisa panim velo yikach shochad”. So it says in the Gemara, that one says more… How does Moshe say three praises one after another? I don’t know. In the Gemara it says that they learned “ilmalei demoshe ba’oraita ve’atu anshei knesset hagedolah,” this is what the Gemara said.
The Rambam said that the simple explanation is that when not, in other words, if it weren’t written in the Torah, one wouldn’t say this either, because we don’t know anything. If it’s written in the Torah, one can say, I don’t know, I don’t know, I know the Almighty, I know that it’s written in the Torah. He can count the simple powers, but that’s the second thing. First, because that’s the most that Moshe says sometimes. Again, this is what the Chachamim, the Anshei Knesset HaGedolah, established that the language of the Torah should say, but more than that one shouldn’t be allowed to say. So says the Rambam. I don’t understand. But it’s the thing, because in the siddur itself the Anshei Knesset HaGedolah said, “hagadol hagibor vehanora,” they added “El Elyon koneh shamayim va’aretz.”
Speaker 2:
Very good, and one shouldn’t say the other.
Speaker 1:
What does the Tur say?
Speaker 2:
The Tur isn’t in the siddur.
Speaker 1:
I wanted to ask the question, I don’t know.
Speaker 2:
Do you know that they said all these things?
Speaker 1:
Look in the nusach of the Rambam.
Speaker 2:
No, I think, the other things aren’t kinuyim, but actions that He does, about that…
Speaker 1:
“El Elyon” isn’t a kinuy?
Speaker 2:
Well, what are the other things?
Speaker 1:
He is the Creator of the upper realms.
Speaker 2:
Or indeed, “hagadol” also means something, I don’t know.
Speaker 1:
I’m uncertain.
Speaker 2:
I’m afraid that the correct nusach is only “hagadol hagibor vehanora” and only that.
Speaker 1:
That’s what I’m afraid of.
Speaker 2:
Because then Shemoneh Esrei ends, the praise ends.
Speaker 1:
And after “mechayeh metim” one does say?
Speaker 2:
“Mechayeh metim” isn’t a kinuy, not praise, that’s not a problem.
Speaker 1:
The problem is the praises.
Speaker 2:
“El Elyon” also isn’t praise?
Speaker 1:
Kinuyim, kinuyim.
Speaker 2:
You need to have kinuyim.
Speaker 1:
“El Elyon” is a kinuy, and “hagadol hagibor vehanora” isn’t a kinuy?
Speaker 2:
“El Elyon” is an extra kinuy.
Speaker 1:
“El Elyon gomel chasadim tovim” also isn’t a kinuy?
Speaker 2:
“Gomel chasadim tovim” is a thing that He does.
Speaker 1:
But “hagadol” – the Great One.
Speaker 2:
One doesn’t say “hagadol hagibor vehanora El Elyon.”
Speaker 1:
One says “hagadol” – the Great One, “hagibor” – the Strong One.
Speaker 2:
One never says about other things “the Great One.”
Speaker 1:
One says “atah gibor,” which is the same thing as “hagibor” which was already said.
Speaker 2:
But one doesn’t call Him “hagadol,” “hakadosh.”
Speaker 1:
One says “ha’el hakadosh.”
Speaker 2:
I don’t know, I don’t understand.
Speaker 1:
I can’t help you, I don’t understand.
Speaker 2:
“El Elyon” ends that “El Elyon” means that one can’t grasp Him, He is elyon.
Speaker 1:
One ends with “hagadol hagibor vehanora,” and after that you already say everything actions: “gomel chasadim tovim,” “koneh hakol.”
Speaker 2:
I don’t know.
Speaker 1:
Isn’t “ha’el hakadosh” a kinuy?
Speaker 2:
I don’t know.
Speaker 1:
I’m uncertain.
Speaker 2:
I don’t know.
Speaker 1:
I’m afraid that one must shorten it.
Speaker 2:
I don’t know.
Speaker 1:
I see that in the Rambam it also says “El Elyon” and all these things, so I can’t say that the Rambam had a different nusach.
Speaker 2:
But perhaps the Gemara had a different nusach.
Speaker 1:
I have no idea.
Speaker 2:
It requires study in my opinion.
Speaker 1:
Or someone has a better explanation.
Speaker 2:
You’re saying actions that Moshe Rabbeinu…
Speaker 1:
You’re asking a good question.
Speaker 2:
One doesn’t say “echad mi yodea,” one does say it, not in this piece of prayer, in another piece.
Speaker 1:
But I mean in this Rambam piece that you said, “hear three foundations of Torah, Moshe Rabbeinu with ruach hakodesh,” all the nuscha’ot of the Anshei Knesset HaGedolah were intended.
Speaker 2:
What?
Speaker 1:
The Anshei Knesset HaGedolah said “hagadol hagibor vehanora,” and they didn’t say “El Elyon.” One shouldn’t say that, because that’s what Moshe Rabbeinu said. No, no, no, no. One shouldn’t say that, one shouldn’t say that. It means that in the Chumash the language is written, and further one shouldn’t. Not clear.
Yes, tell me.
Speaker 2:
I don’t know yet. “Chadash shemo veyashav al kis’o,” “asah ma’aseh kedushah,” “chaluti al esek gadlecha.” What’s there a tradition about the name of Rabbi Chaim Volozhin, “Chaim” which has no… Yes, correct.
Speaker 1:
Good, regarding “hanora,” presumably the most three languages.
Speaker 2:
No, kinuyim of the Name aren’t there. I don’t know what’s there.
Speaker 1:
“Ha’elokim hagadol.” I don’t know. A question on the siddur. I don’t know.
Speaker 2:
The Almighty says yes. I can pose it to you. He’s asking a good question. I don’t know the answer. Let’s go further.
Speaker 1:
What does this have to do with the sugya of kinuyim that we learned earlier in the Rambam in Hilchot Yesodei HaTorah? That “El hagadol hagibor vehanora” are kinuyim that are different from the middot?
Speaker 2:
I have no idea. I don’t see that it should be different.
Speaker 1:
Good, it also means something from action. What does “gibor” mean? That’s the same thing. It means “gibor.”
Speaker 2:
“El hagadol hagibor.” I have a next prayer which is an explanation of “gibor.” Yes, “atah gibor le’olam” explains what it means He is “gibor”: He revives the dead, He causes salvation to sprout, He does all kinds of things. So, that’s an action, it’s not a… I have no idea. I don’t understand.
Speaker 1:
Okay, and “nora” is the connection with “ha’el hakadosh”? They say that “El hagadol hagibor vehanora” are the topics of the three blessings?
Speaker 2:
You can say what you want. I don’t know. But I don’t understand why… I don’t know. Right here one may not add, and later one adds what one wants. Your Torah, yes.
An Alternative Explanation in the Gemara
Speaker 2:
Okay, let’s go further. It can also be different. One should learn here a different explanation. That you can learn however you want, we’ll say. That it means here to say, the chacham, there was someone who said such a nusach, and Rabbi Chanina yelled at him. He makes his own nusach. One says the siddur that’s in the siddur. It says in the siddur something else, it says something else. Perhaps it mainly means one shouldn’t make one’s own nuscha’ot. One shouldn’t say, I’ll make true mercy, because you say that “gadol, gibor venora” are the three things. “Gadol” means great in the attribute of kindness, so one usually says, and on that one says “magen Avraham, gomel chasadim tovim” about Avraham. And “gibor” one says “atah gibor le’olam Hashem” and hints, what does “gibor” mean? “Mechayeh metim.” And “nora” means that You are holy, and one should say the kedushah. Yes, but what does it help me?
I’ll go further elementary only on the praises of Moshe. One must think, we are many years after Moshe Rabbeinu, because he is strong and strong and strong, and explaining the praises of Moshe Rabbeinu. One shouldn’t establish, one shouldn’t shout. That “chazak ve’amatz” are still synonyms of “gibor.” It’s not so different. I mean that mainly one shouldn’t say, one shouldn’t make one’s own torot. Say what’s written in the siddur and go on. Okay, but I don’t have another explanation. And if someone can tell me an answer why one may say all things, perhaps one really may not, I don’t know.
Halacha 8: Mincha Prayer in Public
Speaker 2:
Anyway, we’ve finished. Until here laws of Shacharit, until here laws of communal prayer of Shacharit. Now one goes to speak about communal prayer of Mincha. At Mincha the shaliach tzibbur also begins with “vayehi rachem.” We said that “vayehi rachem” earlier there’s a concept of tachanun, just as “vayehi rachem” is tachanun. Or only the verse “vayehi rachem,” just as one says “ahavah rabbah” with “vayehi rachem” Antiochus. And here one says “ashrei yoshvei veitecha, ashrei ha’am, tehillah leDavid,” just as one says at the time of Sukkot “ashrei ha’am.” But at Mincha one sees that at Shacharit there isn’t in our siddurim, we say “ashrei yoshvei veitecha,” we say it twice at Shacharit, at Pesukei DeZimra, one says it afterward at Torah reading, and at both we add “ashrei yoshvei veitecha.” Here one sees that only here at Mincha one adds “ashrei yoshvei veitecha,” and one says “tehillah leDavid.”
So it is, korei hu veha’am yoshev, he reads “tehillah leDavid,” the shaliach tzibbur together with the congregation, but sitting. Yes, the whole, all the verses. And the ba’al tefillah, “vayehi rachem,” sitting, and the ba’al tefillah stands up and he says Kaddish. Until now, ah, at Shacharit he didn’t begin any Pesukei DeZimra, he began from Kaddish, so immediately he prayed the prayer standing. But the Pesukei DeZimra that one says before Mincha, the ba’al tefillah also sits at Ashrei. I haven’t seen that one should conduct oneself this way.
Speaker 1:
The ba’al tefillah by us doesn’t have a bench, meaning an amud at all. It’s an amud where one only stands. Perhaps he really should sit, I don’t know.
Speaker 2:
No, we sit yes, the ba’al tefillah at tachanun the ba’al tefillah also sits, fine.
Speaker 1:
Okay, one drags him to a bench, which is a side thing, but it’s not the main thing.
Speaker 2:
Well, so… It’s a halacha indeed.
Speaker 1:
But why isn’t he at the amud? Everything is indeed the amud.
Speaker 2:
It doesn’t say that he must sit at the amud. One sits, and he stands up at the amud later.
Afterward, ve’omer hashaliach tzibbur ve’omer kaddish, ve’onim oto kedarko, yes, one answers Amen to Kaddish, umitpallin bekol ram belachash. One must pray belachash, an obligation of the congregation is indeed to say the prayer belachash, just as was said at Shacharit, ad sheyashlim kol hatefillah. And afterward there’s again tachanun, “veyoshev hu vehem venoflin al peneihem umitchanenim”. One goes back to the same language that was at Shacharit. “Venoflin al peneihem umitchanenim,” one says a bit more tachanun sitting, and afterward one stands up and says Kaddish, “vechulam onim kedarkom veniftarim limlachtam”. One goes back to work. Here he learns himself automatically that the halacha is that one must go back to work.
Speaker 1:
After Mincha too?
Speaker 2:
There’s no reason to loiter in the beit midrash all day, except if it’s one of the individuals who are engaged in Torah.
Okay, let’s go further.
Halacha 9: Evening Prayer in Public
Speaker 2:
At night, “ba’erev kol hayom yoshvim”, the whole congregation sits, one begins sitting, also just as at Mincha one begins sitting, and the ba’al tefillah stands up when he says “vehu rachum”. This is the third time that the ba’al tefillah says “vehu rachum.” But here it’s different, because here one doesn’t say anything, one doesn’t sit anything, he stands immediately and he says “vehu rachum” and “barchu”, “ve’omer barchu et Hashem hamevorach, ve’onim barchu et Hashem hamevorach”. And here he does the “pores al Shema” of Ma’ariv, he says the blessings of Kriat Shema. Afterward one says Kaddish, “ve’achar kach hakol omdim umitpallin belachash”. And “keshemashlemin”, when one finishes praying the prayer belachash, one doesn’t say again the communal prayer, but “ve’az omer kaddish”, and the congregation disperses. And the Rambam explains, why does one repeat to pray aloud, he cancels, as Scheinfeld says, he cancels the obligation, here he doesn’t need any obligation, and just as they learned earlier that it’s a custom, lefikach lo yevarech zeh brachot levatalah, keshe’ein sham adam shetzarich lehotzi, a very interesting explanation, because he indeed wasn’t obligated at all.
Speaker 1:
But because of the large congregation there’s indeed an enactment of Chazal that one should say anyway, that one should say so.
Discussion: What is “Communal Prayer”? — Chazarat HaShatz at Ma’ariv
Speaker 1:
A very interesting explanation. No one was ever obligated.
Communal prayer, a whole chazarat hashatz, one should say so, that obligated isn’t there. Communal prayer, the prayer was already. I don’t understand, I thought… I’ll go back. The communal prayer is obligatory, one sees here clearly yes. The explanation of chazarat hashatz he says is to fulfill for the synagogue, but there’s no one who needs. The one who can’t is exempt from Ma’ariv. That’s the whole problem, because who prays? Only one who can pray well, he is stringent. Who is obligated? The others are the minimum. Here is there someone left who one needs to fulfill in the synagogue? There’s no communal prayer. But here there’s no one who remained with the obligation, and in the synagogue there’s no communal prayer, because one doesn’t need to have it.
I still don’t understand at all, what’s the innovation of communal prayer? The previous chapter we said that communal prayer means that the ba’al tefillah speaks aloud and the congregation prays, and here you see that there’s a shaliach tzibbur at Ma’ariv who exempts no one, and there’s a communal prayer. Something escaped me, something doesn’t fit here.
But there’s no communal prayer because there’s no one who needs to hear the prayer. What happened to the whole virtue of communal prayer? Doesn’t it apply to this? One indeed has the virtue of praying together and said Kaddish. But there’s a concept of saying Shemoneh Esrei aloud for those who can’t, and at Ma’ariv there isn’t that.
Let’s go back to what we said yesterday. Yesterday, in the previous chapter, we said that communal prayer, on which all the virtues stand, communal prayer is nothing more than praying together. There’s no concept to come to Ma’ariv because one has communal prayer. The second thing I said is that communal prayer doesn’t necessarily mean that there’s a Shemoneh Esrei.
Yesterday the Rambam did say so. Let’s see clearly, yesterday he said so. I didn’t understand it. Communal prayer must be, the Rambam said, “mai hi tefilat hatzibbur? Vecheitzad hi tefilat hatzibbur? Sheyehei echad mitpalel”, Chapter 8 Halacha 4, “vecheitzad hi tefilat hatzibbur? Sheyihyu chulam mitpallelim ke’echad belachash, ve’echad omed umitpalel bekol ram”. Aloud and the whole congregation listens, you say, perisat Shema is indeed a communal prayer. Again, very good. Also in perisat Shema it’s only permitted that the one who can’t and the one who can says it himself. It’s a concept of perisat Shema, yes. Why is one at all… No, perisat Shema isn’t to make a different type, perisat Shema is to say Shema belachash and afterward Shema in public. Perisat Shema is indeed the one who can says along. He says along, but not for that. He doesn’t disturb the silent prayer, which is extra going at the same time. He doesn’t disturb, the shatz says aloud and the other says along silently. It’s not a problem.
English Translation
But what I’m asking you is, what’s the point? For Kaddish? It doesn’t seem right. No, we pray together, meaning that all people pray together. Forget it, forget it, very good. So the logic that all the commentators understood yesterday that just praying together, a group of people, doesn’t mean tefillat hatzibbur (communal prayer), no, it does mean tefillat hatzibbur. The proof is that at Maariv (evening prayer) we also have a shaliach tzibbur (prayer leader), even though there’s no tefillah bekol ram (prayer recited aloud). That’s what I want to establish. It wasn’t clear otherwise than very good. But in the Rambam it’s also not clear, because the Rambam says something else. The Rambam says one should go pray in the beit hamidrash (study hall) even if there’s no minyan (quorum of ten) in the beit hamidrash, because Jews learn there, Jews pray there. It’s a beautiful thing. I ask you, what is the tefillat hatzibbur that one does in the beit hamidrash? Here you see, in the synagogue of the many. Here we see that there’s a thing of a shaliach tzibbur with the whole thing of prayer, when everyone can. A tefillat Maariv that explicitly doesn’t have tefillat hatzibbur, which seemingly means tefillat hatzibbur, is still called tefillat hatzibbur. Rather what? The opinion we thought that tefillat hatzibbur means when one person prays and everyone listens isn’t correct. I can tell you all, it doesn’t work.
Okay, now, the Hagahot (glosses) learned that at Maariv there’s no chazarat hashatz (repetition of the Amidah), he doesn’t call it chazarat hashatz, he calls it tefillah bekol ram. There’s only tefillah belachash (silent prayer). On Shabbat there is something like this. The Alshich Hakadosh says yes, the baal tefillah (prayer leader) prays belachash with the congregation and he repeats, and he says like this, here he doesn’t say that he’s repeating the shatz, he prays bekol ram, but he doesn’t pray seven blessings but rather one blessing that encompasses the seven. Very much like a short prayer, very similar to the way “Havineinu” works. But it’s even more unified, because usually with “Havineinu” one says in order the first three blessings, the last ones. He doesn’t make seven blessings at all, he only makes one blessing that’s for all seven blessings. He says “Baruch atah Hashem Elokeinu velokei avoteinu, Elokei Avraham Elokei Yitzchak vElokei Yaakov.”
Speaker 2:
Ah, you see? The first one is said almost completely.
Speaker 1:
“Elokei Avraham Elokei Yitzchak vElokei Yaakov, ha’El hagadol hagibor vehanora, El elyon koneh shamayim va’aretz, gomel chasadim tovim vekoneh hakol, vezocher chasdei avot umevi goel livnei veneihem lemaan shemo be’ahavah uve’emunah.”
Speaker 2:
Ah, correct. The Rambam has it. I thought he only says…
Speaker 1:
Afterwards one says here “Magen avot bidvaro,” it’s Magen Avot.
Speaker 2:
Right, yes.
Speaker 1:
“Mechayeh metim bema’amaro,” “Mechayeh metim bema’amaro” is the blessing of resurrection of the dead. “Hamelech hakadosh she’ein kamohu,” or “Ha’El hakadosh.” We say “Hamelech hakadosh” in general, we don’t say “Ha’El hakadosh.” We have “Hamelech hakadosh” for the Yamim Nora’im (High Holy Days).
Speaker 2:
Right.
Speaker 1:
Okay good. And afterwards one says the prayers of the day and Shabbat. “Hameni’ach le’amo beyom Shabbat kodsho,” the Creator who gave Shabbat to the Jews, “ki vam ratzah,” because the Almighty wanted that on that day Jews should rest. “Ad kan,” this is the “ad kan” of the middle blessings, right. Afterwards one goes to avodah (service). “Lefanav na’avod beyir’ah uvfachad,” this is Retzeh. “Va’avodat Yisrael,” this is the shortened version of that. “Venodeh leshimcha bechol yom tamid me’ein haberachot.” Do we say every day “me’ein haberachot”? When the Rambam says “me’ein haberachot”?
Speaker 2:
Ah, because I thought the Gemara that says “Ten lo kol yom me’ein berachotav.”
Speaker 1:
Yes, the Rambam has a different version, he says “me’ein haberachot.” “Bechol yom,” I will thank You for the “me’ein haberachot,” which is the Mishkan, the Beit Hamikdash which was the place of the blessings. The Almighty is the “me’ein haberachot.” There are other versions here, there are those who have the version “me’ein berachotav.”
Speaker 2:
Yes, you see? There are other versions in the Rambam, one needs to know.
Speaker 1:
“Adon hashalom,” according to the version it should be “Modim anachnu lach” which is “me’ein haberachot adon hashalom.” Very good. In any case, “adon hashalom” this is certainly the blessing of Sim Shalom. “Mevarech amo Yisrael bashalom,” “hashevi’i umekadesh haShabbat.” Yes, so one goes back to Shabbat, interesting. That means the conclusion of the blessing goes back to the conclusion of the middle blessing. The fourth blessing. And one says, as you said earlier, “meni’ach le’amo Yisrael,” not he lets rest, he gives rest to his people, he gives them menuchah (rest). “Menuchah ukdushah,” he gives kedushah (holiness) and menuchah “le’am medushnei oneg.” A very interesting expression, the same people who earlier pray with fear and trembling, are now medushnei oneg. There’s no contradiction, they are servants from fear and trembling, and they are a people medushnei oneg. Yes, they are fat from restfulness, they are swollen with oneg, oneg Shabbat, an interesting expression.
“Zecher lema’aseh bereishit.” Afterwards he says “ki vanu bacharta ve’otanu kidashta mikol ha’amim,” this is the whole Retzeh. The expression “zecher lema’aseh bereishit” on Shabbat, in the Torah it says “ki vo shavat” etc., but the expression “zecher lema’aseh bereishit,” what’s the problem? It’s a source of blessing, it’s the thing you say at Kiddush, you say it during prayer.
Speaker 2:
Exactly, yes, also during prayer one says “zecher lema’aseh bereishit,” and afterwards one says the whole prayer “Retzeh bimnuchateinu.” Because in practice there is a blessing for Shabbat, it makes sense.
Speaker 1:
Yes, one says a blessing for Shabbat, and one adds that it’s also me’ein sheva (encompassing the seven). It’s one blessing as if, a middle blessing that includes me’ein sheva. This is how it appears to work.
Law 12: The Reason for Me’ein Sheva — Danger for Latecomers
Speaker 1:
And he says Kaddish, and the congregation goes home. The Av Beit Din (head of the court) asks, if so, why was this instituted? Why did they add the “seven blessings”? Why on Friday night is there chazarat hashatz? Only “because many people come to the Maariv prayer of Friday night.” Friday night the congregation comes, they pray “Vayekhulu vayeshev netzach al balhashan letavi leta.” There also come people who arrive late, “if one sits alone in the synagogue, there is danger.”
Did you know why they made the whole blessing? Actually one doesn’t need chazarat hashatz for Maariv. It’s simple, all week not everyone comes for Maariv, whoever comes, presumably comes on time. But on Shabbat many people come, there are people who come late, there will certainly be latecomers. Now, what should he be? Should he go home late alone? It’s dangerous at night, who knows what happens at night. So they specially instituted and the organization helped the general public, and they helped broken people. And the chesed (kindness) organization actually had a longer prayer, in order… He said like this, that those who pray, those who are early, the diligent ones, come early, but those who aren’t like that, will leave after the Tehe shemei rabba late, and he’ll remain alone in the beit hamidrash.
Speaker 2:
Rabbi, everyone wants the enactment.
Speaker 1:
Rabbi, everyone wants the enactment. The Rambam already mentioned that the beit hamidrash should be outside the city, or what?
Speaker 2:
No, it doesn’t come to that. He goes at night in the street, he’s alone, yes. Sometimes it’s not worth going at night in the street. Rashi says this was in the city, but it didn’t come to that.
Speaker 1:
Ah, okay.
Speaker 2:
Therefore the shaliach tzibbur repeats and prays so that all the people will wait until the latecomer completes his prayer. Because of this, one spends a bit of extra time in prayer.
Speaker 1:
This is interesting. That means, now the person who comes late doesn’t need to be afraid, because the system is already set up so that one should pray enough, so that the latecomer will also catch enough prayer.
Speaker 2:
Wow. Very good, which is a very beautiful thing. Yes. We also see from here that there are prayers where the nature of the prayer isn’t really such a beautiful prayer. The nature isn’t to say the prayer, the nature is only to fill the time. To fill time so that those who come late will be able to pray, yes. To use the time.
Speaker 1:
Okay.
Speaker 2:
Further he goes. Therefore, it comes out, says the Rambam, therefore on a Yom Tov that falls on Shabbat, we don’t say it. The question is, why? When Yom Tov comes one shouldn’t say it. The Rambam holds that we don’t say it. I mean we do say it. One says it after “Bameh Madlikin” on Shabbat. If Shabbat falls on Yom Kippur or Rosh Chodesh, why doesn’t he say Rosh Chodesh or Yom Kippur? It’s still a minute, I’m still a bit not so calm. It’s strange. Chazal could have made that a beit hamidrash should have a gabbai who makes sure everyone leaves. One can’t do that. One sets up to pray then to fill the time.
Speaker 1:
So I ask like this, that the time when one is there for a second Jew is holy time. The time when a Jew says “I’m not going home, I want that the late one, the one who comes late, I want to be with him,” you take away from him the holy time, you give him to be able to pray.
Speaker 2:
Okay, it’s a good explanation. Say it further, say it. In a beit hamidrash. Seemingly the question doesn’t apply on Shabbat, Yom Kippur, Rosh Chodesh, including the yahrzeit of Avraham Avinu, Aharon Hakohen, Yom Hilula deRashbi. The Rambam says Hamelech Hakadosh, he didn’t make a distinction between… But you see that the Rambam says Hamelech Hakadosh, he doesn’t say Hamelech Hamishpat. You see that even the Rambam says that one must say it.
Why Don’t We Say Me’ein Sheva on Yom Tov (When It Doesn’t Fall on Shabbat)?
Speaker 1: Say it in the beit hamidrash. What is the truth? Yes. And therefore they decided that it’s proper to cancel on Shabbat or on Yom Kippur or on Rosh Chodesh, the shaliach tzibbur doesn’t say Avinu Malkeinu on that day, blessing of… The Rambam said Hamelech Hakadosh, he didn’t make a distinction between an individual and the many.
Speaker 2: Say, here you also see it, we need to say Mekadesh Yisrael vehazemanim on Yom Tov. Right?
Speaker 1: Right, he is Mekadesh Yisrael vehazemanim, what creates the obligation is reading on Shabbat. Therefore even if there are other things, one is already fulfilled, because the main thing is only… It’s been discussed. On Yom Tov one shouldn’t make this at all.
Speaker 2: Why not? You’re not going to say people don’t come to shul on Yom Tov night. Only on Friday night one comes to shul.
Speaker 1: Perhaps not, because they didn’t institute such a thing for Yom Tov. One doesn’t go to say a Yom Tov prayer, a Shabbat prayer.
Speaker 2: In the Gemara it says a bit differently. In the Gemara it says it’s only because of the danger, because the whole prayer is doubts, and one doesn’t need to add Yom Tov also.
Speaker 1: But it makes the prayer longer anyway or what?
Speaker 2: No, the whole prayer… One says Yom Tov me’ein sheva if it falls on Shabbat. Right. The novelty is that one doesn’t add the Yom Tov. Why doesn’t one add the Yom Tov? Because it’s not a real prayer. So one can learn the Gemara.
The Rambam learns a bit differently. The Rambam learns that it’s not an obligation. Perhaps he means this, it’s not an obligation on Yom Tov one must say me’ein sheva. When must one say me’ein sheva? Shabbat. Why? Simply because of the danger. Simply because of the danger one doesn’t need to make such a thing on Yom Tov. Something like that.
Speaker 1: No, no, but he doesn’t mean to say that on Yom Tov one should say a Shabbat prayer. That’s certainly not. He says yes, if it falls on Shabbat. But say Yom Tov when it’s not Shabbat. Why must one say it?
Speaker 2: Why must one say it? Perhaps from the side of halachah, truly, one doesn’t come to the beit hamidrash on Yom Tov, only on Shabbat.
Speaker 1: Okay. Do you have another answer? What’s the explanation?
Speaker 2: No, I think, perhaps Pesach isn’t a problem that one prays later? Because on Yom Tov one prays later.
Rabbi Eliezer bar Yoel HaLevi’s Explanation
Speaker 1: He says like this, he says like this, Rabbi Eliezer bar Yoel HaLevi says the same thing. He says like this, that on Erev Shabbat one stops from work, and one comes to the beit hamidrash.
Speaker 2: No, on Erev Shabbat one may work, there’s a time to come to the beit hamidrash.
Speaker 1: On Yom Tov one may not work. Except for ochel nefesh (food preparation), therefore one makes the meal. By the way, I thought about this on Yom Tov. On Yom Tov it says in the Gemara that one must leave early from the beit hamidrash so that one can prepare the meal.
It’s the same thing, sometimes, by us on Yom Tov night, many begin the meal very late, because one comes home after night, night, one begins to prepare the meal and everything. You see here clearly that sometimes there’s a person, he doesn’t come to shul on Yom Tov, because at night, at least, because he needs to prepare his meal, he’s already cooking the meal. On Shabbat one may not cook, so everything is ready. On Shabbat, you have time, everything is already ready, and you need to pray anyway, he goes into the beit hamidrash to pray.
But on Yom Tov, the important person can be in the middle of making the kneidlach (matzo balls), he doesn’t come to the beit hamidrash, he makes his kneidlach. Okay, one doesn’t need to make me’ein sheva.
Speaker 2: If it’s Shabbat one makes seven.
Speaker 1: And also perhaps there’s a reason not to delay the people also. The other people also want to go home now to prepare a meal. The enactment wasn’t established of…
Speaker 2: Ah, could be.
Speaker 1: In any case, on Shabbat one has nothing to do.
The Foundation of Friday Night and the Danger
But you need to think, there’s some fear of mazikin (harmful spirits), and on this comes in the two angels accompanying. Something is the foundation, the enactment perhaps does have something to do with Friday night, because Friday night is everywhere empty, everyone is found in their homes. It’s the same reason, when he goes home late, it’s a street and it’s empty, and the mazikin. It’s not such a calm time.
Speaker 2: Others bring the mazikin, but the Rambam doesn’t say mazikin.
Speaker 1: Look, yes. In short, the Rambam will still speak about this. He brings that Rashi said it’s danger. He asks, if so, Wednesday also, because Wednesday is the same…
Speaker 2: Ah, also, but…
Speaker 1: Rather what, mazikin doesn’t mean… He says, mazikin means listim (bandits). One goes at night, one goes at night, it’s not a time. Who makes here the… Me?
Speaker 2: Ah, quiet.
Speaker 1: Okay, we need to finish this chapter.
Law 14: Order of Shabbat Prayer — Shacharit, Musaf, Minchah
Speaker 1: A bit more laws of Shabbatot and Yamim Tovim, when the shaliach tzibbur finishes the Shacharit prayer aloud. He now goes back to Shabbatot and Yamim Tovim, when one finishes the Shacharit prayer. He’s now going to explain the order of Shabbat prayer. One doesn’t finish just like the Rambam said earlier, one prays more, there’s still reading and there’s still Musaf.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: He says Kaddish, and afterwards reads Tehillah leDavid and says Kaddish. One says Tehillah leDavid, Ashrei, one says Kaddish. And they pray Musaf silently. One says Musaf, the order of the Musaf prayer. And they say Kedushah and Yotzer in the morning, and they say Kaddish after the Musaf prayer without Torah reading. Torah reading he will seemingly say after Torah reading, then one says it. There was nothing at all it seems on weekdays, only Thursday.
And we don’t say Kedushah or Tachanun after the Shacharit prayer in order. On Shabbat we don’t do Kedushah or Tachanun. Not after Shacharit, but after Minchah, before Minchah one says it. Ah, he says, rather we say it before the Minchah prayer, one does say it. How? One reads Tehillah leDavid, and says the order of the day. Order of the day means Uva LeTzion. And says Kaddish, and prays Minchah, and repeats and recites the Minchah prayer aloud, and before he says Kaddish. So the only thing the Rambam calculated that we can’t is the Vihi Ratzon that one says at Minchah.
Speaker 2: Also at Shacharit he says it before… after… before Tehillah leDavid.
Speaker 1: But there it fits, because we say it at… it means Uva LeTzion.
Speaker 2: Could be, but it doesn’t mean the same.
Law 15: On Rosh Chodesh and Chol HaMoed — Order of the Day After Musaf
Speaker 1: On Rosh Chodesh and on Chol HaMoed one says the order of the day after the Musaf prayer. After Musaf one says the order of the day.
Speaker 2: Do we do this?
Speaker 1: No, we don’t say it. Order of the day means Kedushah deSidra. But we say the day, today.
Speaker 2: Perhaps order of the day means to say the day of the day.
Speaker 1: The Rambam didn’t mention that at all, not in the Rambam’s siddur, until here.
On Motzaei Shabbat — Order of the Day After Maariv
Speaker 1: On Motzaei Shabbat one says the order of the day also after the Maariv prayer. We do this also. Yes, Motzaei Shabbat is a special time, then one says the order of the day also after Maariv, and the Kaddish that one makes… Mavdil means Havdalah on the cup.
The Holy Zohar About Order of the Day on Motzaei Shabbat
So the Rambam says here like the holy Zohar that the order of the day is very important for Havdalah and for doing work. It says in the holy Zohar, I think in Parashat Vayikra, that if someone does work on Motzaei Shabbat before he says the Kedushah deSidra, before he says Uva LeTzion, he is desecrating Shabbat. Very harsh.
The Rambam says here also, it’s a matter that holds before making Havdalah. On Motzaei Shabbat one says the order of the day, because one must pray specifically about the matter. He doesn’t say, he says like Rabbeinu Menachem, I don’t know why it’s mentioned on Motzaei Shabbat. The Zohar he perhaps knew, but Rabbeinu Menachem didn’t know.
Speaker 2: No, really, the Zohar says, one may not… if someone does work before people say “Baruch hamavdil,” according to the Zohar one may not do any work at all.
Digression: Why don’t we say Avinu Malkeinu on Motzaei Shabbos / Motzaei Yom Kippur?
Speaker 1: In short, it could be, I was thinking, my brother told me last night, he called me to tell me this explanation, and they were struggling with why on Motzaei Shabbos and on Motzaei Yom Kippur we don’t say Avinu Malkeinu. We learned, I was asked what is the explanation? So he said a reason, why do we say Avinu? Because there’s no time, one must work.
So on Motzaei Shabbos one doesn’t work. The same thing in the summer months, one works mainly in the summer when one goes to the field, like the farmers in the early years of Bereishis, one has more time. One shouldn’t understand why, one should be able to say lengthy prayers and put on, yes, one shouldn’t be afraid.
Speaker 2: Yes, yes, that’s what I’m saying, but it’s difficult, one can make it lengthy and put on briefly in Avinu, and be exempt from it.
Speaker 1: It could be the same thing here, on Motzaei Shabbos one actually has more time available, one should learn a few things in the shuls of the great ones. One doesn’t go to work now on Motzaei Shabbos.
But it’s this, they didn’t like the innovation of saying “Veyiten lecha” with stories of tzaddikim. This is for the same reasons. Why did one say “Veyiten lecha”? Because one must learn a little Torah, so that one shouldn’t speak of stories of tzaddikim.
Conclusion
Speaker 1: So, until here chapter 9.
Speaker 2: Yes, okay.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ט – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות תפילה, פרק ט׳ — סדר תפילת הציבור
—
הלכה י״א — סדר תפילת הציבור: קדיש, ברכו, ברכות קריאת שמע
דער רמב״ם׳ס ווערטער: סדר תפילת הציבור כך הוא: בשעה שכל העם יושבין, שליח ציבור יורד לפני התיבה באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש, וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. אחר כך עומד ואומר ברכו את ה׳ המבורך, והם עונים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד, והוא פותח ומתפלל על שמע בקול רם… עד ברוך גאל ישראל.
פשט:
דער סדר פון תפילת הציבור בשחרית: דער שליח ציבור גייט אראפ לפני התיבה, זאגט קדיש, דער עולם ענטפערט אמן יהא שמיה רבא בכל כחם, דערנאך זאגט ער ברכו, דער עולם ענטפערט, און ער זאגט בקול רם די ברכות קריאת שמע ביז גאל ישראל.
חידושים און הסברות:
1) דער פרק׳ס אופי — “אינסטרוקציעס פון סידור” פאר ציבור:
ביז יעצט (פריערדיגע פרקים) האט דער רמב״ם געלערנט דעם כלל׳דיגן דין פון תפילת הציבור — וואס איז עס, וואס איז דער גדר. יעצט הייבט זיך אן א נייער ענין: סדר תפילת הציבור — די פראקטישע “אינסטרוקציעס” ווי אזוי דער שליח ציבור און דער ציבור אינטעראגירן. דער רמב״ם האט א סידור אין סוף פון ספר, אבער דא לייגט ער אריין נאר די פלעצער וואו דער בעל תפילה זאגט בקול רם, אדער וואו עס איז דא אן אינטעראקציע צווישן ציבור און שליח ציבור.
2) “יורד לפני התיבה” — תיבה vs. אהרן, און דער מקום פון שליח ציבור:
דער לשון חכמים איז “תיבה” (א באקס), נישט “אהרן”. אהרן איז דער נאמען פון דעם ארון אין משכן וואו מ׳האט געלייגט די לוחות; תיבה איז א באקס (ווי די תיבה פון משה רבינו). דער שליח ציבור שטייט לפני (פאר) דער תיבה וואו מ׳לייגט דעם ספר תורה.
דער לשון “יורד” (גייט אראפ) ווייזט אז דער שליח ציבור שטייט נידריגער ווי די בימה — אויף דער ערד, נישט אויף א דערהויבענע פלאץ. דאס שטימט מיט דעם דין פון “ממעמקים קראתיך” — מ׳דאווענט פון א נידריגע פלאץ. (אין בעלזא איז דא א גריבל פאר דעם ענין.) דער בית יוסף גיט א פשט: מ׳ליינט קריאת התורה אויפן בימה, דערנאך גייט מען אראפ צו דאווענען — דערפון איז געווארן דער לשון “יורד לפני התיבה.”
3) “באמצע העם” — א סתירה און מחלוקת עד היום:
דער רמב״ם זאגט “באמצע העם”, אבער אין פרק י״א זאגט ער אז די בימה שטייט באמצע כדי יעדער זאל הערן. עס איז א שאלה: צו “באמצע” מיינט אינמיטן פון מזרח-וואנט (צווישן דרום און צפון), אדער ממש אין צענטער פון בית המדרש (צווישן מזרח און מערב)?
דאס שפיגלט זיך אפ אין א מחלוקת אין מנהגים עד היום:
– ספרד׳ישע בתי מדרשים: דער שליח ציבור שטייט ביי דער בימה אינמיטן; קיין באזונדערער עמוד.
– אשכנז׳ישע בתי מדרשים: ס׳איז דא סיי א בימה (פאר קריאת התורה) סיי אן עמוד (פאר דאווענען). ביי ליטווישע — דער עמוד איז לפני התיבה כפשוטו, אין פראנט פון ארון הקודש. ביי חסידים — אויך לפני התיבה, אבער מאנכע פלעצער מער לצד ימין (אזוי שטייט אין אשכנז׳ישע פוסקים).
פון דעם רמב״ם אליין קען מען לערנען ביידע וועגן — ס׳איז נישט קלאר. אבער פון פרק י״א זעט אויס אז דער חזן שטייט צווישן דעם עולם, נישט ממש אין פראנט ווי מיר פירן זיך היינט.
4) קדיש איז דער ערשטער דבר שבקדושה פון ציבור:
דער רמב״ם זאגט אז דאס ערשטע וואס דער שליח ציבור טוט איז קדיש. דאס איז דאס ערשטע מאל אין הלכות תפילה וואו קדיש ווערט דערמאנט — ס׳איז נישט געווען אין די פריערדיגע פרקים. קדיש איז א “אתחלתא דתפילה” — מ׳הייבט אן און מ׳ענדיגט מיט קדיש. קדיש רעדט פון גאולה, “כדי לזכור אותה תמיד”, און איז א סימן פאר דעם אנהייב פון תפילת הציבור.
חידוש וועגן קדיש: דער רמב״ם האט נישט דעם מנהג/הלכה אז מ׳דארף זאגן א פסוק פאר א קדיש. ביי אונז מאכט מען קדיש נאך ישתבח ווייל מ׳דארף עפעס זאגן פאר א קדיש, אבער דער רמב״ם זאגט מ׳הייבט אן מיט קדיש — דער ערשטע קדיש קומט פאר אלעס.
5) “בכל כחם” — מיינט נישט ליטעראלי שרייען מיט אלע כוחות:
דער עץ יוסף ברענגט א פשט אז עס מיינט ממש שרייען. אבער ר׳ יצחק זאגט עס מיינט מיט א פרישקייט, מיט ענערגיע — נישט אז יעדער איינער זאל טרייען דעם אנדערן איבערצושרייען ביז עס ווערט א “משוגעים הויז.” עס דארף זיין מסודר׳דיג, אבער מיט לעבעדיגקייט. דער עולם נעמט איבער פון שליח ציבור — מ׳שרייט אריין “אמן יהא שמיה רבא”, ס׳איז אן אנדערע מקום ווי א רגיל׳ע אמן.
6) פסוקי דזמרה האט נישט קיין דין שליח ציבור:
א וויכטיגער חידוש: דער רמב״ם רעכנט נישט פסוקי דזמרה אלס טייל פון סדר תפילת הציבור. פסוקי דזמרה איז אן ענין פון יחיד — ס׳איז נישט דא קיין מושג פון “פסוקי דזמרה בציבור” ביים רמב״ם. דער עיקר שליח ציבור הייבט זיך אן פון ברכו. אונזער מנהג אז דער “בעל שחרית” הייבט אן פון פסוקי דזמרה איז נישט ווי דער רמב״ם פירט. מיר האבן צוגעלייגט א קדיש פריער, אבער דאס איז אונזער מנהג, נישט דער רמב״ם׳ס סדר.
7) ברכות קריאת שמע בקול רם:
דער שליח ציבור זאגט די ברכות קריאת שמע (פון יוצר אור ביז גאל ישראל) בקול רם, און דער עולם ענטפערט אמן נאך יעדע ברכה. דער וואס קען נישט אליין — הערט פון חזן און איז יוצא. דער וואס קען — “קורא עמו”, ליינט מיט שטילערהייט. אויך ווען דער עולם ווייסט שוין אלעס און זאגט מיט, מ׳דארף הערן פון דעם חזן די גאנצע ברכות קריאת שמע — דאס איז א דין פון דער גמרא.
—
הלכה י״ב — תפילת לחש און חזרת הש״ץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאך ברכות קריאת שמע שטעלט זיך דער ציבור אויף צו דאווענען בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק. וכל שיגמור תפילתו ביחיד יפסע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו. ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל.
פשט:
דער סדר איז: ערשט דאווענט דער ציבור (און דער ש״ץ מיט זיי) בלחש, ווער עס קען נישט שטייט שטיל. נאך דעם טרעט יעדער דריי פסיעות צוריק און בלייבט שטיין. נאכדעם וואס דער ש״ץ ענדיגט זיינע דריי פסיעות, הייבט ער אן חזרת הש״ץ בקול רם פון אנהייב, כדי מוציא צו זיין די וואס האבן נישט אליין געדאווענט.
חידושים און הסברות:
1) דער ש״ץ דאווענט אויך בלחש מיט דעם ציבור:
דאס איז כדי ער זאל געדענקען די תפילה — א “לעצטע חזרה” פאר דער חזרה בקול רם, ווי עס שטייט אין דער גמרא.
2) ביז ווען בלייבט מען שטיין נאך די דריי פסיעות?
דער רמב״ם זאגט נישט עקספליציט ביז ווען. דער שולחן ערוך זאגט ביז “מגן אבות”. אבער פון הלכה ד׳ ביים רמב״ם איז א משמעות אז מען גייט צוריק ביי קדושה (זע ווייטער).
3) דער ש״ץ קוקט נישט אויב גענוג מענטשן האבן שוין געענדיגט:
פון רמב״ם׳ס לשון “ואחר שיסיים” משמע אז דער ש״ץ הייבט אן גלייך ווען *ער* ענדיגט, ער ווארט נישט אויף דעם רוב עולם. דאס איז אנדערש פון דער פראקטישער מנהג היינט אז דער ש״ץ ווארט ביז דער רוב עולם (אדער דער רב) ענדיגט. לויט דעם רמב״ם איז דאס נישט נויטיג, ווייל ס׳זענען דאך שוין דא מענטשן וואס ווארטן אויף אים (די וואס קענען נישט דאווענען אליין), און זיי ווארטן שוין.
4) דער ש״ץ גייט נישט צוריק צו זיין אריגינעלן פלאץ:
פון רמב״ם משמע אז דער ש״ץ בלייבט שטיין וואו ער האט אויסגעטרעטן (נאך די דריי פסיעות) און הייבט אן חזרה פון דארט. דאס איז אנדערש פון אונזער מנהג אז דער ש״ץ גייט צוריק.
—
הלכה י״ב (המשך) — דער ציבור ביי חזרת הש״ץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה.
חידושים:
1) אויך די וואס האבן שוין געדאווענט הערן צו:
נישט נאר די וואס ווערן יוצא, נאר אויך די וואס האבן שוין אליין געדאווענט שטייען און ענטפערן אמן. ווייל חזרת הש״ץ איז א תפילת הציבור — א ציבור׳דיגע תפילה, נישט בלויז א מכשיר פאר יחידים וואס קענען נישט דאווענען.
2) תפילת היחיד vs. תפילת הציבור:
אפילו ווער עס האט שוין געדאווענט בלחש (תפילת היחיד), דארף ער אויך די חזרה ווייל דאס איז די תפילת הציבור.
—
הלכה י״ב (המשך) — קדושה בברכה שלישית: צוריקגיין צום פלאץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אומר קדושה בברכה שלישית. וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה.
פשט:
ביי קדושה אין דער דריטער ברכה האט יעדער רשות צוריקצוגיין צו זיין פלאץ (וואו ער האט געשטאנען פאר די דריי פסיעות).
חידושים:
1) “רשות” — נישט חיוב:
דער רמב״ם (און דער רמ״א: “יחזור למקומו שרגיל בו”) זאגט עס איז א רשות, נישט א חיוב צוריקצוגיין.
2) פארוואס דארף מען ווארטן?
די גמרא זאגט אז מען זאל נישט גלייך אוועקלויפן נאך תפילה, ווייל ביי “סלח לנו” האט מען אראפגעווארפן די עבירות, און גלייך אוועקלויפן איז “ככלב שב על קיאו” — ווי א הונט וואס קערט זיך צוריק צו זיין קיא. דו האסט יעצט געבעטן מחילה אויף עבירות, דו האסט געבעטן דעם אייבערשטן וואס דו דארפסט — לויף נישט גלייך צוריק צו דיינע עבירות. מאך א הפסקה. ווי א קינד וואס קומט צום טאטן, זאגט “גיב מיר געלט” און לויפט אוועק — דאס איז נישט ריכטיג, מען דארף אביסל שטיין.
3) דער שיעור פון ווארטן:
נישט אז מען דארף ווארטן א לאנגע צייט, נאר בערך צוויי-דריי ברכות (צוויי מינוט). ס׳איז נישט אז מען דארף שטיין א האלבע שעה ווייל דער עולם דאווענט לאנג.
4) א מעגליכע הסבר פארוואס דווקא קדושה:
ס׳קען זיין אז דער ענין איז אז ביי קדושה זאל נאך זיין מענטשן ארום דעם ש״ץ, אז עס זאל זיין א ציבור ביי קדושה. אין די אלטע גרויסע בתי מדרשות, וואו יעדער האט געדאווענט אין א ווינקל, האט מען זיך צוזאמגעקומען ביי קדושה.
—
הלכה י״ב (המשך) — מודים דרבנן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשהגיע שליח ציבור למודים — דער ציבור בייגט זיך, ולא ישחו יותר מדאי — מען זאל זיך נישט בייגן צופיל, כדי עס זאל קלאר זיין אז דאס איז נישט זייער אייגענע תפילה (נאר א תגובה אויף דעם ש״ץ׳ס מודים).
נוסח מודים דרבנן: “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, יוצרנו יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו, כן תחיינו ותקיימנו, ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך… על שאנו מודים לך.”
חידושים:
1) “על שאנו מודים לך” — צוויי פשט׳ן:
– פשוט׳ער פשט: מיר דאנקען דיר דערפאר וואס מיר *קענען* דיר דאנקען — דאס אליין איז א זכות.
– רבינו מנוח׳ס פשט: מיר דאנקען דיר אויף אלע גוטע זאכן, און אויך אויף נאך אסאך זאכן וואס מיר האבן דיר צו דאנקען (“על שלא נודעו לך” — אויף זאכן וואס מיר ווייסן נישט אמאל דערפון). דער ערשטער פשט איז דער ריכטיגער.
2) נוסחאות:
ס׳איז דא פארשידענע נוסחאות. די גמרא ברענגט א נוסח וואס גייט נאר “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. מיר לייגן צו מער זכותים. די עיקר׳דיגע דרוקערייען (זיכרון אהרן סידורים) האבן די לענגערע נוסח, אבער אלע האבן “על שאנו מודים לך”.
3) מודים דרבנן איז מער ציבורי ווי דער ש״ץ׳ס מודים:
דער ש״ץ׳ס מודים (“צור חיינו, מגן ישענו”) איז מער פערזענליך — ער רעדט פון “מיין לעבן, מיין ישועה” (בלשון רבים נאר ווייל שמונה עשרה איז בלשון רבים). אבער מודים דרבנן (“שהחייתנו וקיימתנו”, “ותאסוף גליותינו”) איז מער קאלעקטיוו-ציבורי — עס רעדט פון דעם גאנצן כלל ישראל. דאס פאסט ווייל דאס איז דער ציבור׳ס אייגענע תגובה.
4) “מודים” קען מיינען “מאמינים” אדער “הכנעה”:
נישט נאר “דאנקען”. מודים דרבנן קען מיינען “איך בין מודה” — א הכנעה, א צוגעבן. דער ש״ץ׳ס מודים איז קלאר “דאנקען” (ווייל ער זאגט “ברוך… הטוב שמך ולך נאה להודות”). אבער דער ציבור׳ס מודים האט אפשר א טיפערן אספעקט פון הודאה אלס הכנעה.
5) דאבל-תודה:
מודים דרבנן איז “מודים על שאנחנו מודים” — מיר זענען מודה אז דער ש״ץ איז מודה. ס׳איז “נעקסט לעוועל” — איינס אויפ׳ן צווייטן.
—
הלכה י״ב (המשך) — “כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל האומר מודים מודים משתקין אותו — ווער עס זאגט צוויי מאל מודים, מאכט מען אים שטיל, ווייל עס זעט אויס ווי שתי רשויות.
חידושים:
1) וואס מיינט “מודים מודים”?
מיינט עס ער זאגט ליטעראלי צוויי מאל דאס ווארט “מודים”? אדער ער זאגט סיי דעם ש״ץ׳ס נוסח סיי דעם ציבור׳ס נוסח? ער זעט צוויי שורות (צוויי נוסחאות) און זאגט ביידע — ער האט נישט געוואלט זאגן צוויי מאל, נאר ער האט נישט פארשטאנען אז מען זאגט נאר איינע.
2) די משנה ווייזט אז ס׳איז נישטא קיין פעסטע נוסח:
די אלע משניות וואס רעדן פון טעותים אין תפילה ווייזן אז אין יענע צייטן איז נישט געווען א פעסטע נוסח, און מענטשן האבן אליין פארמולירט זייער תפילה. דערפאר האט מען געדארפט כללים וואס מען טאר נישט זאגן.
3) דער ציבור׳ס רעכט צו קאריגירן — אבער נאר ביי ספעציפישע טעותים:
פון דער משנה זעט מען אז דער ציבור האט א רעכט (און חיוב) צו קאריגירן דעם ש״ץ ווען ער מאכט א טעות. אבער נאר ביי ספעציפישע טעותים וואס קלינגען ווי אפיקורסות (שתי רשויות) דארף מען אים שטילן. דער מנהג וואס מענטשן שרייען אריין ווען דער בעל תפילה מאכט א טעות אין נוסח, איז נישט ריכטיג לויט דער משנה. סתם אן אייגענע נוסח — מעג דער שליח ציבור זאגן וואס ער וויל. ער דארף נאטירלעך פאלגן דעם מנהג המקום, אבער דאס איז א באזונדערע חיוב, נישט פון “משתקין אותו”.
—
הלכה י״ב (המשך) — נפילת אפיים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאך שמונה עשרה זעצט זיך דער שליח ציבור, יפול על פניו, ויטה מעט — ער פאלט אויפן פנים אבער אביסל אויף די זייט. ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם.
פשט:
מען פאלט נישט פלאך אויף דער פאדלאגע, נאר אביסל אויף די זייט.
חידושים:
1) צוויי מעגלעכע סיבות פאר “ויטה מעט”:
(א) וועגן דעם איסור פון אבן משכית — מען טאר נישט זיך פלאך אויסשטרעקן אויף שטיינער חוץ אין בית המקדש, דערפאר נייגט מען זיך נאר אביסל. (ב) וועגן אדם חשוב — דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז אן אדם חשוב טאר נישט פאלן אויפן פנים סיידן ער ווייסט אז ער איז א צדיק, אבער “מטה הוא פניו מעט”. דער כסף משנה ברענגט ביידע סיבות.
2) שאלה: פריער נאר ביי אדם חשוב, דא ביי יעדן?
פריער האט דער רמב״ם געזאגט “ויטה מעט” נאר ביי אן אדם חשוב, אבער דא שטייט אז יעדער איינער טוט אזוי — “והוא ושאר העם”?
תירוץ (חידוש): דער שליח ציבור איז דער וואס דעמאנסטרירט אלעס פאר דעם ציבור. ער איז דער “חשוב שבציבור”, און אלס שליח ציבור איז ער חשוב. דערפאר טוט ער “ויטה מעט” ווי אן אדם חשוב, און דער גאנצער עולם מאכט אים נאך — “והוא ושאר העם” מיינט אז דער עולם גייט נישט זיין פרומער פון דעם שליח ציבור. אזוי איז געווארן דער מנהג פאר אלעמען.
3) א פראקטישער פונקט:
דער שליח ציבור שטייט א גאנצע צייט — דאס איז דער איינציגסטער פלאץ וואו ער זעצט זיך, ביי נפילת אפיים.
—
נאך נפילת אפיים — קדיש, תהילה לדוד, ובא לציון
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאך נפילת אפיים שטעלט זיך דער שליח ציבור אויף, זאגט קדיש פעם שניה (קדיש תתקבל). דער עולם בלייבט זיצן. נאכדעם זאגט ער “ויהי רחם” (תחנון), דאן תהילה לדוד (אשרי), וואס מען זאגט אפילו ביחיד. ער ליינט עס פאר און דער עולם ליינט מיט אים.
חידושים:
1) “ויהי רחם”:
עס איז נישט גאר קלאר וואס דאס מיינט. עס קען זיין דער לאנגער תחנון (ויהי רחום), אדער א באזונדערער פסוק. מ׳דארף קוקן אין נוסח התפילה פונעם רמב״ם.
2) תהילה לדוד:
אונזער מנהג איז צו זאגן צוויי “אשרי״ס פאר תהילה לדוד, אבער דער פסוק גופא הייבט זיך אן “תהילה לדוד”.
—
קדושה דסדרא — ובא לציון
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאך תהילה לדוד זאגט מען “ובא לציון גואל”, “ואני זאת בריתי אותם”, “ואתה קדוש יושב תהילות ישראל” — פסוקים וואס רעדן וועגן קדושת ה׳. ווען דער שליח ציבור קומט צו “קדוש קדוש קדוש” ענטפערט דער עולם “קדוש”. דאס טוט מען דריי מאל (דריי פסוקים, יעדער מיט “קדוש”). נאכדעם זאגט מען די זעלבע פסוקים אין תרגום (אראמיש), וואו אנשטאט “קדוש” שטייט “קדיש”. אויך דעם פסוק “ה׳ ימלוך” מיט תרגום.
חידושים:
1) ווי אזוי ענטפערט דער עולם:
דער עולם זאגט דריי מאל “קדוש” אין טאטאל (איינמאל פער פסוק), נישט ניין מאל. דער שליח ציבור ליינט דעם פסוק, און ווען ער זאגט “קדוש” ענטפערט דער עולם “קדוש” — נישט אז דער עולם חזר׳ט איבער “קדוש קדוש קדוש”.
2) פארוואס נאך א קדושה?
עס איז שוין די דריטע קדושה אין דאווענען: (1) קדושה ד׳יוצר, (2) קדושה אין שמונה עשרה, (3) קדושה דסדרא ביי ובא לציון.
—
“סדר היום” — דער נאמען און דער טעם
דער רמב״ם רופט דעם גאנצן שטיק פון ובא לציון מיט קדושות און תרגום — “סדר היום”. אין דער גמרא ווערט עס אנגערופן “קדושה דסדרא”.
חידושים:
1) רש״י׳ס פשט אין “סדר היום”:
רש״י מסביר אז “סדר” מיינט אז יעדער איד דארף לערנען יעדן טאג. דער מינימום לימוד התורה איז קדושה דסדרא — דאס איז דער “סדר” פון יעדן טאג. דערפאר הייסט עס “סדר היום”.
2) רבינו מנוח׳ס טעם:
די סיבה פארוואס מען זאגט פונקט די פסוקים איז ווייל זיי רעדן וועגן ביאת הגואל, תחיית המתים, רוח הקודש, און אז די תורה זאל נישט אויפהערן. דאס זענען די וויכטיגסטע עיקרים.
3) תחנונים נאך לימוד:
נאך דעם לימוד (קדושה דסדרא) קומען תחנונים — “פסוקי רחמים”. דאס איז א תחנון וואס קומט נאך דעם לימוד התורה.
—
דריי קדישים אין סדר התפילה
חידוש: דער רמב״ם׳ס סדר התפילה האט דריי קדישים: (1) פאר מען הייבט אן (פאר שמונה עשרה), (2) נאך שמונה עשרה (קדיש תתקבל), (3) נאך דעם גאנצן דאווענען (ובא לציון). יעדער שטיק דאווענען ווערט אפגעשלאסן מיט א קדיש.
—
הלכה וועגן “על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל האומר באופן תחנונים: על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו. לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים. שאילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר.
פשט:
די משנה (ברכות ה:ג / מגילה כה.) ברענגט פארשידענע זאכן וואס מען טאר נישט זאגן אין תפילה, צווישן זיי “המרחם על קן צפור”. דער רמב״ם פסק׳נט אז מען מאכט אים שטיל.
חידושים:
1) פארוואס זאגט דער רמב״ם “באופן תחנונים”?
דער רמב״ם מיינט אז דאס רעדט זיך ספעציפיש פון תחנונים — נישט פון שמונה עשרה אליין (וואו שטייט נישט קיין ברכה וועגן קן ציפור), נאר פון די תחנונים וואס מען זאגט נאך שמונה עשרה. אנדערע ראשונים פארשטייען אז דאס רעדט זיך ווען איינער לייגט עס אריין ערגעץ אין תפילה — אין מודים, אין רצה, וכדומה — ווייל ס׳איז נישט געווען קיין קבוע׳ר נוסח.
2) דער רמב״ם׳ס טעם:
די מצוות פון שלח תשלח (נישט נעמען אם על הבנים) און אותו ואת בנו (נישט שעכטן א מוטער און קינד אין איין טאג) זענען גזירת הכתוב, נישט רחמנות. ווייל אויב דער אייבערשטער וואלט טאקע געהאט רחמנות אויף בעלי חיים, וואלט ער בכלל נישט ערלויבט שחיטה.
3) סתירה צווישן הלכות תפילה און מורה נבוכים:
דער רמב״ם אין מורה נבוכים זאגט טאקע אז די מצוה פון קן ציפור איז כדי אויסצולערנען מענטשן רחמנות. ווי שטימט דאס מיט וואס ער זאגט דא אז ס׳איז “גזירת הכתוב ואינן רחמים”?
תירוץ 1: דער אייבערשטער וויל אז *מיר* זאלן ווערן בעלי רחמנות — ער האט נישט דירעקט רחמנות אויף די בעלי חיים, נאר ער וויל אונז מאכן פאר וואוילע מענטשן. דאס איז א חילוק: דער טעם פון דער מצוה איז חינוך פאר מענטשן, נישט אז דער אייבערשטער׳ס רחמנות גרייכט צום פויגל.
תירוץ 2 (דער רמב״ם׳ס אייגענער תירוץ): דער רמב״ם אליין זאגט אז ס׳איז א מחלוקת תנאים צו מצוות האבן א טעם. אין הלכה פסק׳נט ער לויט די משנה — אז מצוות זענען גזירת הכתוב (ווייל אזוי פסק׳נען די כללי הלכה). אין מורה נבוכים פסק׳נט ער לויט זיין אייגענע השקפה — אז מצוות האבן יא א טעם. דער עיקר חידוש: הלכה דארף נישט שטימען מיט השקפה. דער רמב״ם קען האבן זיין אפיניע, אבער הלכה מוז ער גיין מיט די כללי ההלכה — ער קען נישט זאגן “ווייל איך האלט אנדערש פון דער פשטות פון דער משנה, גיי איך עפעס טון.”
4) דער רמב״ן׳ס טייטש:
דער רמב״ן זאגט אז דער טעם פארוואס מען טאר נישט זאגן “על קן ציפור יגיעו רחמיך” איז ווייל דער אייבערשטער האט נישט השגחה פרטית אויף בעלי חיים. ס׳איז נישט אזוי אז יעדע פייגל וואס שטארבט האט עפעס געזינדיגט. דער “מאור עינים” לערנט אז ווער עס זאגט “על קן ציפור יגיעו רחמיך” האלט אז דער אייבערשטער האט השגחה פרטית אויף בעלי חיים, און דאס פארשעמט מענטשן — מען מאכט זיי נישט העכער ווי א קן ציפור, און מענטשן וועלן ווערן מקנא.
5) פראקטישע נפקא מינה פאר פיוטים און תפילות:
אויב א נישט-ריכטיגער פשט אין תורה איז עפעס וואס מען טאר נישט זאגן ביים דאווענען, דארף מען זייער אכטונג געבן ווען מען מאכט תפילות באזירט אויף תורה׳דיגע אידעען (למשל, איינער לערנט ליקוטי מוהר״ן און מאכט תפילות לויט דעם). ביים דאווענען מוז עס זיין א “מורא׳דיג גוטע פשט” — נישט סתם א שיינע אידעע.
6) תפילת ציבור vs. תפילת יחיד:
“משתקין אותו” רעדט זיך אפשר נאר אויף תפילת ציבור, וואו מען האט מודיע געווען דעם עולם עיקרי אמונה. ביי תפילת יחיד איז אפשר נישט די זעלבע חומרא.
7) דער ישמח משה׳ס שיטה וועגן פיוטים:
דער ישמח משה האט געזאגט אז אלע פיוטים וואס אידן זאגן זענען ברוח הקודש. דאס שטימט מיט דעם יסוד — אויב א נישט-ריכטיגער פשט טאר מען נישט זאגן ביים דאווענען, מוז זיין אז די בעלי הפייטנים זענען געווען ריזיגע גאונים וואס האבן געוואוסט אלע סודות פון טעמי המצוות.
—
הלכה וועגן נישט מרבה זיין בשבחים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מען זאל נישט צולייגן שבחים אויסער “האל הגדול הגבור והנורא” — נישט “חזק ואמיץ ועזוז” וכדומה. שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו — א מענטש קען סיי ווי נישט דערגרייכן דעם אייבערשטנ׳ס שבחים. אומר מה שאמר משה רבינו — מען זאגט נאר וואס משה רבינו האט געזאגט.
פשט:
מען טאר נישט מאריך זיין אין שבחים פאר׳ן אייבערשטן. דער רמב״ם ערלויבט צולייגן בקשות און הודאות, אבער נישט שבחים.
חידושים:
1) דער רמב״ם׳ס פשט אין מורה נבוכים:
דער רמב״ם אין מורה נבוכים חלק א׳ איז זייער משבח דעם מאמר. דער פשט איז אז מיר פארשטייען גארנישט פון די אייבערשטער׳ס שבח. משה רבינו קען זאגן “גדול, גבור, נורא” — אבער ער מיינט נישט אז ער פארשטייט וואס דאס מיינט. ער זאגט בלויז וואס שטייט אין תורה. “איך זאג וואס ס׳שטייט, איך זאג נישט אז איך ווייס.” דאס פאסט מיט די מורה׳ס שיטה פון שלילת התארים (נעגאטיווע אטריבוטן) — אלעס וואס מיר רעדן, רעדן מיר נאר וועגן זיינע מעשים, וועגן א געוויסע גילוי, נישט וועגן דעם אייבערשטן אליין. “אין אדם יודע צור עולמים.”
2) פארוואס קען מען זיך פארלאזן אויף משה רבינו:
ווען משה רבינו האט געזאגט “האל הגדול הגבור והנורא”, קומט עס מיט סודות — משה האט מסביר געווען וואס יעדע מלה מיינט, און פארוואס דייקא דאס איז מרמז אויף ריכטיגע זאכן. אויף משה רבינו׳ס חכמה קען מען זיך פארלאזן.
3) א שווערע סתירה צווישן דעם כלל און דעם נוסח התפילה:
אויב מ׳טאר נישט מוסיף זיין שבחים מער ווי “הגדול הגבור והנורא,” פארוואס זאגט מען אין נוסח שמונה עשרה אויך “אל עליון,” “גומל חסדים טובים,” “קונה הכל,” “האל הקדוש,” און נאך? דער רמב״ם אליין אין זיין נוסח התפילה האט אויך “אל עליון” און די אנדערע לשונות — מ׳קען נישט זאגן אז ער האט געהאט אן אנדערע נוסח.
4) פארשידענע תירוצים וואס ווערן פארגעלייגט:
– “אל עליון” איז אן עקסטערע כינוי — אבער דאס איז שווער, ווייל “הגדול” און “הגבור” זענען אויך כינויים.
– “גומל חסדים טובים” איז א מעשה/פעולה, נישט א כינוי — מ׳קען חילוק׳ן צווישן כינויים (ווי “הגדול”) און מעשים (ווי “גומל חסדים”). אבער דער חילוק איז נישט קלאר, ווייל “אתה גבור” ווערט אויך מפורש דורך מעשים (“מחיה מתים,” “משיב הרוח”).
– “הגדול הגבור והנורא” זענען די טאפיקס פון די דריי ערשטע ברכות — “הגדול” = חסד/מגן אברהם, “הגבור” = גבורות/מחיה מתים, “הנורא” = קדושה/האל הקדוש. אבער דאס לייזט נישט די קשיא פארוואס מ׳מעג צולייגן שפעטער.
– אן אלטערנאטיווער פשט אין דער גמרא: אפשר מיינט די גמרא בעיקר אז מ׳זאל נישט מאכן אייגענע נוסחאות. דער מעשה אין גמרא איז אז איינער האט זיך געמאכט אן אייגענע נוסח מיט עקסטערע שבחים, און ר׳ חנינא האט אים אנגעשריגן. דער כלל איז: זאג וואס שטייט אין סידור (וואס די אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען) און נישט מער. אבער דאס וואס שטייט שוין אין סידור — אפילו “אל עליון” וכו׳ — איז ערלויבט ווייל עס איז טייל פון דער תקנה.
5) מסקנא: “צריך עיון” — קיין באפרידיגנדע תירוץ. “פונקט דא טאר מען נישט צולייגן, און שפעטער לייגט מען צו וואס מ׳וויל — איך פארשטיי נישט.”
[דיגרעסיע: שייכות צו כינויים פון הלכות יסודי התורה] עס ווערט געפרעגט וואס דאס האט צו טון מיט דעם רמב״ם׳ס דיון פון כינויים אין הלכות יסודי התורה — אז “האל הגדול הגבור והנורא” זענען כינויים וואס זענען אנדערש ווי מידות. קיין קלארע חילוק ווערט נישט געפונען.
—
תפילת מנחה בציבור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער ש״ץ הייבט אן מיט “והוא רחום,” דאן “אשרי יושבי ביתך,” תהלה לדוד, קדיש, שמונה עשרה בלחש, תחנון, קדיש, ונפטרים למלאכתם.
פשט:
ביי מנחה איז דער סדר: (1) דער ש״ץ און עולם זיצן און זאגן “והוא רחום” און “אשרי” מיט תהלה לדוד; (2) דער ש״ץ שטעלט זיך אויף און זאגט קדיש; (3) אלע דאווענען שמונה עשרה בלחש; (4) מ׳זיצט און זאגט תחנון (“נופלים על פניהם ומתחננים”); (5) קדיש; (6) “ונפטרים למלאכתם.”
חידושים:
1) “והוא רחום” ביי מנחה:
דאס איז שוין די צווייטע מאל אז “והוא רחום” ווערט געזאגט — עס האט א תחנון-כאראקטער, אזויווי ביי שחרית.
2) “אשרי יושבי ביתך” נאר ביי מנחה:
דער רמב״ם ברענגט “אשרי יושבי ביתך” נאר ביי מנחה. ביי שחרית אין דעם רמב״ם׳ס נוסח איז נישטא “אשרי יושבי ביתך” אלס צוגאב צו תהלה לדוד (כאטש אונזערע סידורים זאגן עס צוויי מאל ביי שחרית — ביי פסוקי דזמרה און ביי קריאת התורה).
3) דער ש״ץ זיצט ביי אשרי:
“קורא הוא והעם יושב” — דער ש״ץ צוזאמען מיט׳ן עולם זיצט ביי אשרי/תהלה לדוד. דאס איז א חידוש למעשה — ביי אונז האט דער ש״ץ בכלל נישט קיין בענקל ביים עמוד, ער שטייט תמיד. אבער לויט׳ן רמב״ם דארף דער ש״ץ זיצן ביי אשרי, און ערשט שפעטער אויפשטיין פאר קדיש.
4) “ונפטרים למלאכתם” — מ׳גייט צוריק ארבעטן:
דער רמב״ם׳ס לשון אליין לערנט אז נאך מנחה גייט מען צוריק צו ארבעט. “ס׳איז נישטא קיין סיבה צו קוואקען אין ביהמ״ד א גאנצן טאג, אויסער אויב ס׳איז פון די יחידים וואס זענען עוסק בתורה.”
—
תפילת ערבית בציבור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בערב כל היום יושבים, דער ש״ץ שטעלט זיך אויף און זאגט “והוא רחום” און “ברכו,” פורס על שמע, קדיש, שמונה עשרה בלחש, קדיש, ונפטרים לבתיהם.
פשט:
ביי ערבית: (1) אלע זיצן; (2) דער ש״ץ שטעלט זיך אויף, זאגט “והוא רחום” און “ברכו את ה׳ המבורך”; (3) ער איז “פורס על שמע” — זאגט ברכות קריאת שמע; (4) קדיש; (5) אלע שטייען אויף און דאווענען שמונה עשרה בלחש; (6) קדיש; (7) מ׳גייט אהיים.
חידושים:
1) “והוא רחום” דריי מאל:
דאס איז שוין די דריטע מאל אז “והוא רחום” ווערט געזאגט — ביי שחרית, מנחה, און ערבית. אבער ביי ערבית איז אנדערש: מ׳זיצט נישט גארנישט פריער, דער ש״ץ שטייט גלייך אויף און זאגט “והוא רחום” מיט “ברכו.”
2) קיין חזרת הש״ץ ביי ערבית:
דער רמב״ם איז מסביר פארוואס ביי ערבית זאגט דער ש״ץ נישט נאכאמאל די תפילה בקול רם: ווייל ערבית איז בלויז א מנהג (נישט חובה), איז קיינער נישט מחוייב, ממילא איז נישטא ווער מ׳דארף מוציא זיין. **”לפיכך לא יברך ז
ה ברכות לבטלה כשאין שם אדם שצריך להוציא.”** דאס איז א זייער אינטערעסאנטער פשט — ווייל ער איז גארנישט מחוייב געווארן, איז חזרת הש״ץ ברכה לבטלה.
3) אבער ביי שחרית איז דאך אויך א מנהג?
ביי שחרית איז חזרת הש״ץ אויך בלויז א תקנה/מנהג צוליב “ציבור הגדול” — אבער דארט האט מען עס יא מתקן געווען ווייל שחרית איז א חובה, ממילא זענען מענטשן מחוייב, און דער ש״ץ קען זיי מוציא זיין.
—
דער מושג פון “תפילת הציבור” ביי מעריב — א חידוש
חידוש:
ביי מעריב איז נישט דא קיין חזרת הש״ץ, אבער עס איז פארט דא א שליח ציבור (הגם ער איז נישט פוטר קיינעם), און דאס הייסט נאך אלץ “תפילת הציבור.” פון דעם זעט מען אז תפילת הציבור מיינט נישט דווקא אז איינער דאווענט הויך און אלע הערן אויס. תפילת הציבור מיינט פשוט אז א באנטש מענטשן דאווענען צוזאמען. דאס איז א חידוש קעגן וואס “אלע מפרשים” האבן פארשטאנען, אז סתם צוזאמען דאווענען הייסט נישט תפילת הציבור.
ראיה: דער רמב״ם אין פרק ח׳ הלכה ד׳ זאגט: “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם” — דאס קלינגט ווי תפילת הציבור דארף האבן א תפילה בקול רם. אבער ביי מעריב זעט מען אז אפילו אן דעם הייסט עס תפילת הציבור. אויך דער רמב״ם׳ס הלכה אז מ׳זאל גיין דאווענען אין בית המדרש אפילו אן א מנין (ווייל דארטן לערנען און דאווענען אידן) — ווייזט אז “תפילת הציבור” איז א ברייטערער מושג ווי נאר חזרת הש״ץ.
—
ברכה מעין שבע — מעריב פון שבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ביי מעריב פון שבת איז דא א מין “חזרת הש״ץ” — אבער נישט א פולע חזרה פון שבע ברכות, נאר ברכה אחת מעין שבע. דער שליח ציבור דאווענט ערשט בלחש מיט׳ן ציבור, און דערנאך זאגט ער בקול רם איין ברכה וואס כולל אלע זיבן ברכות.
אנאליז פון דער נוסח:
דער רמב״ם ברענגט דעם נוסח פון מעין שבע:
– “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא…” — כמעט די גאנצע ערשטע ברכה (אבות).
– “מגן אבות בדברו” — מגן אבות.
– “מחיה מתים במאמרו” — מעין ברכת תחיית המתים.
– “המלך הקדוש שאין כמוהו” אדער “האל הקדוש” — מעין קדושת השם. (באמערקונג: מיר זאגן “המלך הקדוש” נאר פאר ימים נוראים, אבער דער רמב״ם׳ס נוסח האט “המלך הקדוש”.)
– “המניח לעמו ביום שבת קדשו” — די ברכה אמצעית פאר שבת.
– “לפניו נעבוד ביראה ובפחד” — מעין רצה/עבודה.
– “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות” — מעין הודאה.
חידושים:
1) נוסח “מעין הברכות”:
דער רמב״ם האט “מעין הברכות” (נישט “מעין ברכותיו” ווי אנדערע גירסאות). עס איז דא פארשידענע גירסאות אין רמב״ם — “מניא גורס מעין ברכותיו.”
2) סיום הברכה:
– “אדון השלום” — מעין ברכת שים שלום.
– “מברך עמו ישראל בשלום” — סיום.
– “המשביעי ומקדש השבת” — דער סיום הברכה גייט צוריק צו שבת.
דער סיום הברכה (“המשביעי ומקדש השבת”) גייט צוריק צו דער ברכה אמצעית (שבת), נישט צו די לעצטע ברכות. דאס ווייזט אז די גאנצע ברכה איז בעצם א ברכה אמצעית וואס כולל מעין שבע.
3) “עם מדושני עונג”:
אן אינטערעסאנטע לשון — די זעלבע מענטשן וואס דאווענען “ביראה ובפחד” זענען אויך “מדושני עונג” (געשוואלן פון עונג שבת). דאס איז נישט קיין סתירה — מ׳קען זיין עובד ה׳ מיט יראה ופחד און אין דער זעלבער צייט זיין מדושן פון עונג.
4) “המלך הקדוש” תמיד:
דער רמב״ם׳ס נוסח פון מעין שבע האט “המלך הקדוש” — אבער ער מאכט נישט קיין חילוק צווישן שבת רגיל און שבת פון ימים נוראים. דאס ווייזט אז לויט׳ן רמב״ם זאגט מען עס תמיד אזוי.
—
דער טעם פאר מעין שבע — סכנה פאר שפעטקומערס
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שרב עם בא לתפילת ערבית של ליל שבת” — שבת ביינאכט קומען אסאך מענטשן, און עס זענען דא שפעטקומערס. דער וואס קומט שפעט וועט ענדיגן דאווענען אליין, און ער וועט דארפן גיין אהיים אליינס ביינאכט — “יראו הסכנה” — דאס איז סכנה׳דיג. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיסעקבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו — דער ש״ץ זאגט מעין שבע כדי אז אלע זאלן ווארטן ביז דער שפעטקומער ענדיגט, און אלע גייען צוזאמען אהיים.
חידושים:
1) די נאטור פון מעין שבע:
די נאטור פון מעין שבע איז נישט אן “עכטע” תפילה אין דעם זין — די נאטור איז בלויז צו שטופן די צייט, כדי די שפעטקומערס זאלן קענען ענדיגן דאווענען. דאס ווייזט אז ס׳איז דא תפילות וואס זייער עיקר תכלית איז נישט די תפילה אליין, נאר א פראקטישע תקנה.
2) פארוואס נישט א גבאי אנשטאט א תפילה?
חז״ל וואלטן געקענט מאכן א גבאי וואס מאכט זיכער אז קיינער גייט נישט אליין אהיים, אנשטאט מתקן צו זיין א תפילה. תשובה: די צייט וואס מ׳ווארט פאר א צווייטן איד איז אליין א הייליגע צייט — “איך גיי נישט אהיים, איך וויל זיין מיט דעם מאחר לבוא.” מ׳נעמט נישט אוועק הייליגע צייט, מ׳גיט צו א מעגליכקייט צו דאווענען.
3) “סכנה” — וואס מיינט עס?
ליל שבת איז איבעראל ליידיג — יעדער איינער איז מצוי אין זייערע הייזער. ווען איינער גייט אהיים שפעט, איז עס א ליידיגע צייט מיט א סכנה (מזיקין אדער ליסטים). אנדערע ברענגען טאקע מזיקין, אבער דער רמב״ם זאגט נישט “מזיקין.” “מזיקין” קען מיינען ליסטים — מ׳גייט ביינאכט, עס איז נישט זיכער.
—
יום טוב שחל להיות בשבת — נישט מעין שבע
דער רמב״ם׳ס ווערטער: לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו — ווען יום טוב פאלט אויף שבת, זאגט מען נישט מעין שבע.
פשט:
דער טעם פאר מעין שבע איז ווייל שבת ביינאכט קומען אסאך מענטשן שפעט. אבער ביי יום טוב איז נישט דא דער זעלבער טעם.
חידושים:
1) פארוואס נישט ביי יום טוב?
דער ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי מסביר: ערב שבת איז מען מבטל ממלאכה און מ׳קומט אין בית המדרש. יום טוב אבער טאר מען נישט ארבעטן (חוץ אוכל נפש), ממילא מאכט מען די סעודה — מ׳קאכט, מ׳גרייט צו. שבת איז שוין אלעס גרייט (ווייל מ׳טאר נישט קאכן), האט מען צייט צו קומען אין בית המדרש. אבער יום טוב קען א מענטש האלטן אינמיטן מאכן קניידלעך און קומט נישט אין בית המדרש — דארף מען נישט מאכן קיין מעין שבע.
2) נאך א סיבה:
מ׳וויל נישט אויפהאלטן די מענטשן, ווייל זיי ווילן אהיימגיין אנגרייטן די סעודה. די תקנה איז נישט געשטעלט געווארן פאר אזא סיטואציע.
3) באמערקונג: “איך מיין אז אונז זאגן יא” — לויט אונזער מנהג זאגט מען יא מעין שבע אויך ווען יום טוב פאלט אויף שבת, אבער דער רמב״ם האלט אז מ׳זאגט נישט.
4) קשיא: פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נאר יום טוב — וואס מיט ראש חודש אדער יום כיפור שחל בשבת?
—
סדר תפילת שבת: שחרית, מוסף, מנחה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשגומר שליח ציבור תפילת שחרית בקול רם, הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש… ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה. כיצד? קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום ואומר קדיש ומתפלל מנחה.
פשט:
נאך שחרית שבת זאגט מען קדיש, תהלה לדוד (אשרי), קדיש, דאן מוסף בלחש. שבת זאגט מען נישט קדושה (דסדרא) און תחנונים נאך שחרית — מ׳זאגט עס אבער פאר מנחה: תהלה לדוד, סדר היום (ובא לציון), קדיש, דאן מנחה.
חידושים:
1) “סדר היום” = קדושה דסדרא (ובא לציון):
דער רמב״ם׳ס טערמין “סדר היום” מיינט ובא לציון. עס ווערט אויפגעברענגט אז אפשר מיינט “סדר היום” דאס זאגן פון “היום יום…” (דער טאג פון דער וואך), אבער דער רמב״ם האט דאס בכלל נישט דערמאנט אין זיין סידור.
2) ויהי רחם:
די איינציגסטע זאך וואס דער רמב״ם רעכנט אויס וואס מיר קענען נישט אידענטיפיצירן מיט אונזער מנהג איז “ויהי רחם” וואס מ׳זאגט ביי מנחה. ביי שחרית זאגט ער עס פאר תהלה לדוד, וואס שטימט מיט אונזער מנהג ווייל מיר זאגן עס ביי ובא לציון.
—
בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום נאך מוסף
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף.
פשט:
ראש חודש און חול המועד זאגט מען סדר היום (קדושה דסדרא) נאך מוסף.
חידושים:
אונזער מנהג איז נישט אזוי — מיר זאגן נישט ובא לציון נאך מוסף אויף ראש חודש.
—
במוצאי שבת — סדר היום נאך מעריב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית, ואחר כך מבדיל.
פשט:
מוצאי שבת זאגט מען סדר היום (ובא לציון / קדושה דסדרא) אויך נאך מעריב, און ערשט דערנאך מאכט מען הבדלה על הכוס.
חידושים:
1) דער זוהר הקדוש (פרשת ויקרא):
דער זוהר זאגט אז אויב איינער טוט מלאכה מוצאי שבת פאר ער זאגט קדושה דסדרא (ובא לציון), איז ער מחלל שבת. זייער הארב. דער רמב״ם׳ס שיטה שטימט מיט דעם זוהר — מ׳זאגט סדר היום פאר הבדלה, וואס היילט פאר׳ן מבדיל זיין.
2) רבנו מנוח:
ער שרייבט “לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת” — ער ווייסט נישט פארוואס דער רמב״ם דערמאנט מוצאי שבת ספעציעל. דער זוהר וואלט עס באלויכטן, אבער רבנו מנוח האט אפשר נישט געוואוסט דעם זוהר.
—
[דיגרעסיע: פארוואס זאגט מען נישט אבינו מלכנו מוצאי שבת / מוצאי יום כיפור]
עס ווערט געברענגט א פשט פארוואס מ׳זאגט נישט אבינו מלכנו מוצאי שבת און מוצאי יום כיפור: ווייל דער טעם פון נישט זאגן אבינו מלכנו איז ווען מ׳האט נישט קיין צייט (מ׳דארף ארבעטן). מוצאי שבת ארבעט מען דאך נישט, האט מען מער צייט — זאל מען לערנען אביסל תורה. דאס איז פאר די זעלבע סיבה ווי ימות החמה vs. ימות הגשמים — אין זומער ארבעט מען מער אין פעלד, האט מען ווייניגער צייט.
קשיא: מ׳קען דאך מאכן אבינו מלכנו בקיצור? ס׳איז שווער.
פארבינדונג צו “ויתן לך”: דער מנהג צו זאגן “ויתן לך” מוצאי שבת מיט סיפורי צדיקים איז פאר דער זעלבער סיבה — מ׳מוז לערנען אביסל תורה מוצאי שבת, אז מ׳זאל נישט גלייך רעדן פון וועלטליכע זאכן. אבער עס ווערט באמערקט אז “זיי האבן נישט געגליכן די המצאה” פון ויתן לך מיט סיפורי צדיקים.
—
עד כאן פרק ט׳.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה, פרק ט׳ – סדר תפילת הציבור
הקדמה לפרק
היי, רבותי, מיר גייען לערנען הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק ט׳. יא. יישר כח פאר אונזער נדבן פון היינטיגן שיעור, הרב ר׳ דני קראל, ר׳ דניאל אדער ר׳ דני קראל. יישר כח פאר׳ן נדבן זיין, און ממנו ילמדו וכן יעשו. א גרויסן יישר כח. ווער ס׳וויל אריינשיקן, ס׳איז דא לינקס אויף די… איך מיין אויף די פעידזש איז דא א לינק וואס מ׳קען אריינשיקן. אויב איינער געט זיך נישט קיין עצה, קען ער שיקן א פידזשען מיט א צוגעבינדענע צו די פיס פון הונדערט דאלאר, אדער אנדערע וועגן. שוין.
תפילת ציבור איז ר׳ דני קראל׳ס, און זאגט דער רמב״ם אזוי.
דער אופי פון דעם פרק – סדר תפילת הציבור
סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט די מצוה בעצם, די כללות׳דיגע מצוה פון תפילת הציבור. אז ס׳איז דא א מצוה, אן ענין, א תקנת חכמים אז מ׳זאל דאווענען בציבור, און מ׳זאל גיין צו די ציבור, און וואס איז דער גדר פון תפילה בציבור.
יעצט איז א נייע זאך, סדר תפילת הציבור. וויאזוי זאגט מען? איך האב עס געזאגט אביסל אזוי, אין סוף פון די גאנצע ספר האט דער רמב״ם די סדר, א סידור, ער האט א סידור זאגאר. ער לייגט נישט דא אריין די סידור. דא לייגט ער אבער יא אריין פלעצער וואו דער בעל תפילה דארף זאגן בקול רם עפעס, אדער עפעס אן אינטעראקשאן צווישן די ציבור און די יחיד, וויאזוי די ציבור זאגט און די יחיד ענטפערט, לייגט ער עס אריין אין דעם פרק.
סאו אויב דו ווילסט קענסטו עס רופן אזוי ווי די הלכות וואס שטייט אין די סידור. אין א סידור איז דא די נוסח הסידור, דאס איז אביסל וואס שטייט דא, קליינע נוסחאות האבן מיר געזען שטייט שוין דא, אבער די הלכות, אין יעדער סידור קומט דאך אזוי ווי מיט הוראות, אינסטראקשענס, יא? יעצט גייט מען שטיין, יעצט קען מען זיצן, די גאנצע סדר. אבער די אינסטראקשענס איז אויך ספעציפיש לענין ציבור.
ס׳איז דא אין הלל איז דא אינסטראקשענס וויאזוי מ׳שאקלט די לולב, אבער יעצט איז דא אין הלכות לולב. אבער עניטינג וואס האט צו טון וואס איז דא א בעל תפילה מיט א ציבור, דארף ער זאגן און ער ענטפערן, שטייט דא. און אויך סדר תפילת יחיד וועלן מיר זען אין סוף פרק ז׳, אז ער זאגט פסוקי דזמרה וכו׳. יעצט גייען מיר זען די סדר תפילת הציבור.
הלכה א – דער סדר פון תפילת הציבור
זאגט דער רמב״ם: סדר תפילת הציבור כך הוא. בשעה שכל העם יושבין, ווען דער עולם זיצט. מיר רעדן דא לכאורה ביי שחרית. שחרית, ער הייבט אן די צופרי, און נישט צו וועסט נאר פריזיג, ער זאגט תפילת העמידה גלייך, ער הייבט יצא אלס דא דאווענען, ער מישט אויף דער סידור, ער זאגט דער גאנצער עולם קומט אריין וואס מענטש, און מ׳זעצט זיך אראפ.
שליח ציבור יורד לפני התיבה, דער שליח ציבור גייט אין די פני התיבה.
דיסקוסיע: וואס איז “תיבה” און וואו שטייט דער שליח ציבור?
שפעטער אין פרק י״א, גייט אונז אריין מ׳זאגן וואס דער תיבה איז. דארגע זאך וואס הייסט א און לייגט די ספר תורה. און לשון חכמים, מעסט איז א תיבה, נישט א אהרן. מעסט איז א חילוק. א תיבה און אהרן. אהרן איז אז די תורה רופט עס אין דעם משכן זיין אהרן. און תיבה איז א באקס. אין א תיבה האט מען געלייגט משה רבינו, און אין אהרן האט מען געלייגט די קודש הקדשים, די לוחות. אקעי. אבער אין די תיבה, אויך נאר איך האב געזעצט אן א תיבה, די פוינט איז אז די תיבה איז דער פלאץ ווי מען לייגט די ספר תורה, און די שליח ציבור גייט אין פראנט פון עס, יא? יא.
און באמצע העם… עמיד איז מעמט שאולים און עס שטייט אין סענטער, אין מיטן עס איז דא איז א שטיקל סתירה, ווייל אין בעמצה לכאורה זיך גייט מען זען אין פרק י״א, אז ווי די בימה לייגט מען אינמיטן מיטן, יא אזוי ווי אונז לייגט אין אונז במשגאז די בימה אינמיטן, אבער די תיבה לכאורה איז אין די פראנט, איז דא א מבחה און די מפרשים, צו ס׳מיינט אז עס שטייט פאר די בימה, אדער אינדער פראנט פון די בימה, ביי קריאת התורה, און דער רב, ווען ער גיבט א דרשה, למשל אזוי ווי אין סדר תניא, עס שטייט אז דער זקן שבציבור דארף זאגן דברי קבושן, דער שטייט אויף די בימה, אויף די בימה וואס איז א הויכע פלאץ, א בימה טייטשט אן אויפגעבויטע פלאץ, א סטעידזש, און דער בעל תפילה אבער שטייט נישט ביי די בימה נאר ער שטייט על הארץ, און אויך אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער אז די דאווענען קומט אין א ביסל א נידריגערע פלאץ, ס׳איז נידריגערע טליז ווי די בימה, און דארטן שטייט דער בעל תפילה און דאווענט.
אבער “באמצע העם” זעט אויס, דארטן האט דער רמב״ם געזאגט אז די בימה איז באמצע כדי יעדער איינער זאל הערן, דא שטייט נאכאמאל “באמצע העם”. ס׳דארף נישט זיין זייער ווייט פון די עמוד על כל פנים. ניין, באמצע מיינט אינצווישן אבער.
ס׳איז דא א סתירה, און די אמת איז אז ס׳איז עד היום הזה איז דא א מחלוקת אין די בתי מדרשים וויאזוי מ׳פירט זיך. דאס הייסט, די ספרד׳ישע בתי מדרשים געווענליך, דער שליח ציבור שטייט טאקע ביים בימה אינמיטן. אין א ספרד׳ישע בית המדרש איז נישט דא קיין עמוד מיט א בימה, ס׳איז דא נאר א בימה געווענליך, דארט דאווענט מען און אויך דארט ליינט מען.
די אשכנז׳ישע בתי מדרשים, איך מיין אז אלע, איז דא סיי א בימה וואו מ׳ליינט, און סיי א עמוד וואו מ׳דאווענט, און ס׳איז דא א מחלוקת צווישן די אשכנזים איז דא א מחלוקת וואו פונקטלעך מ׳לייגט די עמוד. די ליטווישע געווענליך לייגן די עמוד טאקע לפני התיבה כפשוטו, אין פראנט פון ארון הקודש. די חסידים לייגן עס אויך בעצם לפני התיבה, אריגינעל דער מנהג, ס׳איז דא געוויסע פלעצער וואס די בימה שטייט אויך ביי די וואנט, אבער איך מיין אז דער מער אריגינעלער מנהג, אזוי ווי איך מיין למשל, ס׳זענען געוויסע בתי מדרשים האבן אנדערע מנהגים, ס׳קומט אז די עמוד איז אין פראנט אבער מער לצד ימין, אזוי שטייט אין אשכנז׳ישע פוסקים אז ס׳איז מער אויף די רעכטע, נישט ממש אינדערמיטן.
על כל פנים, אין רמב״ם קען מען לערנען ביידע וועגן לכאורה, ס׳איז נישט קלאר. אבער די מעין שאלה איז צו “באמצע העם” מיינט ביי מזרח אבער אינמיטן פון די מזרח, אמצע צווישן דרום און צפון, אדער אמצע אויך צווישן מזרח און מערב, אז ער שטייט אין צענטער פון בית המדרש. דאס איז די בימה, דאס איז מסתבר אז די בימה איז אינמיטן. אדער, לכאורה פון הלכות פון פרק י״א וועט אויסקומען אז דער חזן שטייט צווישן די עם, נישט אזוי שטארק אין פראנט אזוי ווי אונז פירן זיך היינט, אזוי ווי דארטן וואו דער רב איז ביי די מזרח ממש, נאר ער שטייט אינמיטן בית המדרש, נישט ממש אזוי אינמיטן ווי די בימה, אדער בעסער געזאגט, די בימה איז אפשר מער towards מערב, ער איז מער towards מזרח. ווייל ס׳איז משמע אז דער חזן שטייט אויף די ערד, נישט אויף די… ער איז אויף די ערד אבער ער איז “באמצע העם”. אקעי.
על כל פנים, דא שטייט דער חזן, “יורד”, דער לשון איז “יורד לפני התיבה”, עולה לבימה, איז יורד. ער גייט אראפ פון די בימה און ער גייט אויף די לפני התיבה. יא, ס׳איז געווען פלעצער ווי מ׳האט געמאכט אזא קליינטשיגע גריבל אז ס׳זאל האבן אן ענין פון “ממעמקים”. אין בעלזא איז דא א גריבל, איך ווייס נישט צו ס׳איז נאך א פלאץ וואו ס׳איז נאך דא. אבער ס׳איז שיין.
סאו דאס איז דער ענין, יורד לפני התיבה. ער זאגט א גוטע פשט פון די בית יוסף, בית יוסף זאגט יורד לפני התיבה ווייל מ׳ליינט דאך קריאת התורה אויפן בימה, נאכדעם גייט מען אראפ צו זאגן מוסף, סאו פון דעם איז געווארן אז מ׳גייט אראפ לפני התיבה.
די קאפירן, איז די ערשטע זאך וואס טוט דער חזן? ער זאגט קדיש. איך מיין אז ס׳האט צו טון מיט דעם אז מ׳טאר נישט זיין פסיעה רוסי אצל עם קדוש, אז ער שטייט אינמיטן אבער ער שטרעקט זיך נישט ארויס, ער איז נישט העכער יעדן איינעם׳ס קאפ. ביי די בעל קורא יא, איז ער יורד. דער בעל קורא גייט מען ארויף, יא, כדי שישמעו הקורא בתורה.
אקעי, בקיצור, די ערשטע זאך וויאזוי הייבט זיך אן תפילת הציבור?
קדיש – דער ערשטער דבר שבקדושה
ומתחיל ואומר קדיש. ער הייבט אן די דאווענען מיט זאגן קדיש. די רבים די ערשטע מאל וואס זיי זאגן די זאך איז קדיש. מ׳האט עס נישט געזען אין די פריערדיגע פרקים. און מסתמא אין די סידור זאגט ער וואס קדיש איז: וכל העונים אמן יהא שמיה רבא מבורך בכל כחם. זיי דארפן זאגן אמן, זיי זאלן זאגן יהא שמיה רבא מבורך, דער אייבערשטער׳ס נאמען זאל זיין מבורך, מיט דעם הייבט מען אן.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בכל כחם”?
די בכל כחם, איך מיין אז ס׳איז נישט דא פויער, ס׳איז נישט אזוי ווי מ׳זאגט. ס׳איז דא דריי לעוועלס, לאמיר זאגן אזוי, ס׳איז דא דריי לעוועלס. ס׳איז דא “ולא חשש שמואל”, ס׳איז דא וואס די תפילת הרבים איז בקול רם, און ס׳איז דא בכל כחם, וואס איז א שרייערונג. בכל כחם מיינט מ׳שרייט, אזוי ווי אן ערליכער איד זאגט אמן יהא שמיה רבא. אזוי ווי מ׳טוט נישט היינט. ס׳איז טאקע דא וואס זאגן אזוי, איך האב געזען דא בפירוש אין די עץ יוסף.
“בכל כחם” מיינט מ׳שרייט “אמן יהא”, ווילד. ער זאגט אז ס׳מיינט נישט יענץ, יענץ איז איין פשט, אבער ס׳מיינט פשט, ס׳מיינט נישט אלע כוחות. ס׳איז דא אויף וועם זיך צו פארלאזן, ר׳ יצחק זאגט אז ס׳מיינט מיט א פרישקייט. מ׳זאל שרייען העכער, אבער נישט אויסנוצן אלע זיינע כוחות, נישט ליטעראלי, אז יעדער איינער טרייט יעדן איינעם איבערצושרייען און ענדליך איז עס א משוגעים הויז. ס׳דארף זיין עפעס א געוויסע, מ׳זאל עס זאגן שיין און מסודר׳דיג, אבער בכל כחם מיינט מיט אן ענערדזשי, מיט א פרישקייט. ווייל ס׳איז א קריזיס, ס׳איז א קריג, און דער עולם ענטפערט. נישט דער בעל תפילה זאגט און מען ווארט נאך א מאמענט און מען מורמל׳ט. דער עולם נעמט איבער, מען שרייט אריין “אמן יהא שמיה רבא”, ס׳איז אן אנדערע מקום פאר אן אמן יהא שמיה רבא.
א קווייער, דאס איז אן אנדערע זאך. יא, ווען דער קווייער זינגט הויך אריין, איז דאך אודאי אזוי. אבער דא רעדט מען פון אן עולם.
אזוי ווי די טוענים האבן געזאגט, מען פארטוישט די מפרשים, מען פארטוישט די אלע כוחות. קודם האט געשריגן דער טוען רבני, ער האט געשריגן און אריינגעשריגן אין דיין אויער נעכטן אויף דאווענען. אבער ס׳איז נישט קיין טענות פאר טוען רבני, ס׳איז אן אנדערע דרך. ס׳איז נישט דער פשוט׳ער פשט.
ברכו – דער אנהייב פון ברכות קריאת שמע
אחר כך עומד, נאך אמן יהא שמיה רבא, נאך קדיש, זאגט מען “ברכו את ה׳ המבורך”? יא. דער רמב״ם האט דאך נישט געזאגט פסוקי דזמרה. ער האט פריער געזאגט פסוקי דזמרה. ער רעכנט אויס די סדר התפילה פון דער שליח ציבור, זאגט ער די אנדערע ווערטער. ער זאגט נישט אז דער ציבור הייבט זיך אן פון ברכות קריאת שמע. ס׳איז נישטא אזא זאך פסוקי דזמרה בציבור, זאגט דער רמב״ם. אונז האבן מיר דעם קדיש וואס מיר לייגן צו פריער. אונז טוען אנדערש. אבער דער רמב״ם אין הלכה, אזוי ווי דער דת שלמה, דער בעל תפילה, דער וואס איז געווען דער שליח ציבור, ער האט געזאגט “ברכו”. דער עיקר שליח ציבור הייבט זיך אן פון ברכו. אונז טוען נישט אזוי, אונז זאגן אונזער בעל שחרית איז דער שליח ציבור. אבער אונז פירן זיך נישט אזוי.
פסוקי דזמרה האט נישט קיין דין שליח ציבור. פסוקי דזמרה איז אן עסק פון יחיד. דאס איז נישט קיין מושג וואס מען זאגט בציבור. אבער ער וויל זאגן בציבור, זאל ער זאגן. אונז האבן מיר א מנהג צו זאגן “השם לעולם ימלוך” פסוק בפסוק. אבער באופן כללי זאגט מען נישט קיין פסוק בפסוק, ס׳איז נאר דא די ענדיגונגען. נישט קיין פורס על שמע, נישט קיין “יודע לפני ה׳ תיבה בתיבה”. דאס איז די הלכה פון דער רמב״ם. אונזער מנהג איז לכאורה אזוי.
ברכות קריאת שמע בקול רם
אחר כך עומד דער בעל תפילה, דער שליח ציבור, זאגט “ברכו את ה׳ המבורך”. דא איז אויך אזא קווייער, “בענטשט”, און דער עולם זאגט צוריק “בענטשט”, “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
און ער הייבט אן, ער זאגט קריאת שמע, יעדער איינער איז שטיל, הוא פותח ומתפלל על שמע. דאס מיינט ער מאכט די ברכות ביז קריאת שמע זאגט דער שליח ציבור הויך, בקול רם, היינו שהוא אומר אחר כל ברכה וברכה. נו גוט, ער זאגט “יוצר המאורות”, זאגט דער עולם “אמן”. ביחיד, נישט אזוי? ער וואלט אריינגעקומען צו זאגן אז קריאת שמע זאגט יא יעדער איינער, אבער ער זאגט אונז דאס נישט. ער זאגט יא, ער זאגט “ביחיד לפתוח ולקרוא”, צו ליינען אליין קריאת שמע. דער וואס ער קען, זאל ער מאכן די ברכה. ניין, מאכן די שמע איז “קורא עמו”. איז “קורא”. ווייסטו נישט, איז יוצא טאקע נישט. עד ברוך גאל ישראל. עד “ברוך גאל ישראל” גייט צוריק ארויף אויף “פותח על שמע”. אז ווען דער וואס קען נישט הערן אלעס די גאנצע פון יוצר אור ביז גאל ישראל, די ברכה. יא, דער וואס קען נישט, יא, ער זאגט מיט שטילערהייט.
מ׳דארף וויסן, דער עולם פירט זיך נישט, איך מיין דער עולם ווייסט עס שוין, אבער עס איז דאך א דין, א גמרא איז דא, אונז אלע ווייסן אפשר די ברכות קריאת שמע, און מ׳זאגט מיט, אבער מ׳דארף הערן פון די חזן די גאנצע זאך. דער חזן דארף קענען זאגן הויך די גאנצע ברכות קריאת שמע.
סדר התפילה בציבור – תפילת לחש און חזרת הש״ץ
איך טריי ווען איך דאווען פאר׳ן עמוד צו זאגן הויך די גאנצע ברכות קריאת שמע. “והקהל עומדין מיד ומתפללין בלחש”. דעמאלט שטעלט מען זיך אויף צו שטילע תפילת העמידה. נו, גוט. ווער דאווענט בלחש? דער וואס קען שמונה עשרה. נישט יעדער, ווער ס׳קען. “ומי שאינו יודע להתפלל עומד שותק”. ער שטייט נעבעך ווי א קלאץ דארטן און ער שווייגט. פון דעם האט יעדער איינער אנגעהויבן מיט דאווענען. “עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם”. ביז דער בעל תפילה דאווענט בלחש מיט שאר העם. יא, דער בעל תפילה דאווענט אויך בלחש. זיי זאגן ווי עס שטייט אין די גמרא, כדי ער זאל געדענקען די דאווענען, ער זאל נאך א לעצטע חזרה.
זייער גוט. “וכל שיגמור תפילתו ביחיד”, ווען ער ענדיגט, ענדיגט, “יפסע שלש פסיעות לאחוריו”. יא, “ויעמוד במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. ער זאל זיך אוועקשטעלן ביי דעם פלאץ וואו ער האט אויסגעטרעטן, “במקום שפגעו רגליו בשפתיו”. ער זאל נישט גלייך אוועקגיין דערפון, מ׳דארף שטיין דארט אביסל. דער רמב״ם זאגט נישט ביז ווען מ׳זאל שטיין. אין שולחן ערוך שטייט ביז מגן אבות. אבער דער רמב״ם זאגט אז ביי שפעטער אין הלכה ד׳ איז א משמע… אה, דער רמב״ם זאגט אז ביי שפעטער אין הלכה ד׳ איז א משמע… אז ער גייט צוריק ביי קדושה. אקעי.
ווען הייבט דער ש״ץ אן חזרת הש״ץ?
“ואחר שיסיים הש״ץ שלוש פסיעות לאחוריו”, אז נאכדעם וואס דער בעל תפילה האט אויסגעטרעטן, “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות”, ער שטעלט זיך אוועק, ער זאגט נישט ווי ער איז, דער בעל תפילה וואקט אויך צוריק. ער זאגט נישט ווי ער וואקט צוריק. “מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל”.
ווי יאמר, דאס מיינט אפשר ער טייטשט עס צוריק צו וועגס. אבער דא זעט אויך אויס אז דער בעל תפילה קוקט נישט צו ס׳איז שוין דא גענוג מענטשן וואס האבן געענדיגט. ווייל די מענטשן וואס קענען נישט, ווארטן דאך אויף אים. ניין, ס׳שטייט זייער קלאר, “ואחר שיסיים”, ער קוקט נישט אויף דער רב. היינט איז דא אריינגעפירט אז דער רב איז דער וואס דאוונט געווענליך לענגער, אבער דער בעל תפילה שטעלט זיך ווען דער רוב עולם האט שוין געענדיגט שמונה עשרה. דאס איז א פראקטישע זאך, דאס שטייט נישט דא.
ניין, ער זאגט, דא פעלט עס נישט אויס, ווייל ס׳איז נאך דא מענטשן וואס ווארטן אויף אים, און זיי ווארטן שוין נעבעך. ס׳זעט נישט אויס ווי ער רופט זייער, און ס׳זעט נישט אויס ווי ס׳זאל זיין א ציבור. דאס איז נישט דער נושא. ער הייבט אן… ס׳איז משפיל, אזוי זאגט ער, ס׳איז משפיל פונעם רמב״ם טאקע אז ער שטייט, ער גייט נישט צוריק, ער בלייבט דארט ווי ער איז געשטאנען ווען ער הייבט אן די תפילת שמונה עשרה. אונז פירן זיך אז מ׳גייט צוריק. אקעי.
דער ציבור ביי חזרת הש״ץ
און וואס טוט מען? מתחיל, ער הייבט אן… “והקהל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. אלע הערן. מתחיל, ער הייבט אן די תפילה, די קול רם, יא. כדי צו מוציא זיין די וואס האבן נאך נישט געדאוונט. און אלע הערן, אויך די וואס האבן שוין געדאוונט הערן, “שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה”. די וואס האבן נאך נישט אליין געהערט, זיי זענען יעצט יוצא. און די וואס זענען שוין יא יוצא, דארפן זיי נישט שטיין נאכאמאל און זאגן אמן, ס׳איז דאך אן ענין פון כבוד אזוי.
אקעי, ס׳איז דאך א תפילה בציבור. איך האב דאך געזאגט אז ס׳איז א תפילת הציבור. ער איז נישט יוצא, ער דארף אויך מאכן תפילת היחיד, אבער ער דארף דאך אויך א תפילת הציבור.
קדושה – צוריקגיין צום פלאץ
נאכדעם, נאך א זאך וואס מ׳טוט ביי חזרת הש״ץ, ביי די… “אומר קדושה בברכה שלישית”, ביי די דריטע ברכה איז דא די סדר הקדושה וואס מיר זאגן “נקדישך” אדער “נקדש”. “וכיוון שיגיע ש״ץ לקדושה, יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקום שעמד בו בתפילה”.
וואס איז די ענין? זיי אופן כבוד פאר די בעל תפילה, אבער מען שטייט נישט אויף די געהעריגע פלאץ. ניין, וויאזוי די רמ״א האט געזאגט, “יחזור למקומו שרגיל בו”.
פארוואס דארף מען ווארטן נאך תפילה?
ער ברענגט אז ס׳איז פשוט אז מען לויפט נישט אוועק, מען לויפט נישט גלייך אוועק. די גמרא זאגט אז מען האט פריער אראפגעווארפן די עבירות ביי “סלח לנו”. יא, ס׳איז א גמרא. די גמרא זאגט אז מען האט פריער דזשאסט אראפגעווארפן די עבירות, “סלח לנו” האט מען אראפגעווארפן די עבירות. לעבן ווי מ׳דאווענט, לעבן ווי מ׳שטייט, און יעצט גייט מען שוין אוועק. ניין, איך האב עס געזען ערגעץ, איך ווייס נישט וואו.
די פשוט׳ע פשט איז אז מען לויפט נישט גלייך אוועק פון דאווענען. אזוי ווי מיר האבן געזען פריער, מען גייט נישט קיין פסיעה גסה, מ׳איז יעצט אויסגעטרעטן. ער ברענגט, יא, ער ברענגט אזוי, “ככלב שב על קיאו”. אבער ס׳איז נישט פשט אז ער האט דאך געווארפן די עבירות. די ווארט איז, ער האט יעצט געווארפן זיינע עבירות, ער בעט דעם אייבערשטן וואס ער דארף, און ער לויפט אוועק. עקזעקטלי, אזוי ווי א קינד קומט צו זיין טאטע, ער קומט, “טאטע, וואס מאכסטו? גיב מיר געלט,” און ער לויפט. עקזעקטלי, מען דארף אביסל שטיין דארט, ס׳איז א בעיסיק זאך. אזוי ווי איינער…
און וועגן דעם זאגט ער אז ער האט דזשאסט אראפגעווארפן די עבירות, נישט וועגן די מקום איז יעצט א מקום קדוש. ס׳קומט אויס אזוי ווי “ככלב שב על קיאו”. ער זאגט, דו זאלסט נישט יעצט אנטלויפן און גיין שוין ווייטער טון וואס דו ווילסט, און מארגן וועסטו נאכאמאל איבערבעטן כפרה אויף דיינע עבירות. דו קענסט גארנישט אנהייבן. דו זאלסט שטיין אביסל. ביז דו גייסט טון עבירות, זאלסטו מאכן א קליינע הפסק פון די עבירות. דו זאגסט, “זיי מוחל אויף די עבירות,” און דו לויפסט צוריק צו די עבירות. לויף נישט גלייך צוריק, זיי רואיג.
דיסקוסיע: ווי לאנג איז דער שיעור פון ווארטן?
איז ווי לאנג? די שיעור, ווי לאנג איז בערך?
אה, ס׳איז נישט פשט אז מען דארף כסדר עפעס א מעלה פון קדושה. ס׳איז סתם אז דאס איז א שיעור, צוויי, דריי ברכות. אקעי, האסטו שוין גענוג, קענסטו שוין צוריקגיין. דאס איז נישט א מחייב. דער רמ״א זאגט דאך “רשות”, ס׳איז נישט קיין מחייב צוריקצוגיין, ער קען טון וואס ער וויל.
ס׳קען זיין, דאס טראכט איך, אז אויב איינער דאווענט שנעל און דער עולם דאווענט צוואנציק מינוט שפעטער, איך ווייס נישט וואס, דארף ער נישט שטיין צוואנציק מינוט ווייל ס׳איז קדושה. ס׳איז אן ענין פון צייט בעיקר, צוויי מינוט. ווי לאנג וואלסטו גענומען א נארמאלע בית המדרש׳דיגע חזרה? נישט אז… דו האסט מענטשן וואס זענען מקפיד אויף די הלכה, און ער בלייבט שטיין דארט פאר א האלבע שעה ווייל דער עולם… ניין, איך מיין, ס׳קען זיין אז די ענין האט עפעס צו טון מיט די קדושה פון ברכה שלישית.
ס׳קען זיין אז אונז ווילן אז ביי קדושה זאל נאך זיין מענטשן ארום די בעל תפילה. און מ׳האט געענדיגט דאווענען, און מ׳האט זיך געגרייט אוועקצוגיין, אבער מ׳האט געווארט אז ס׳זאל זיין צען ביי קדושה. מ׳האט געענדיגט “אשרי”, און מ׳האט זיך געגרייט אוועקצוגיין. ס׳איז געווען א גרויסע היכל, יעדער איז געשטאנען אין א ווינקל און געדאוונט. מ׳איז זיך אלע צוזאמגעקומען צו ענדיגן די תפילה. אויב מ׳האלט שוין אינמיטן תפילה, איז מען זיך נישט אויסגעדרייט. מ׳איז צוריקגעגאנגען ווי געווען.
מודים דרבנן
דער רבי האט געזאגט, “כשהגיע שליח ציבור למודים”, ווען דער שליח ציבור קומט אן צו מודים, ביי קריעה, ער בייגט זיך, אזויווי די רבנים האבן פריער געזאגט, “שפל רום שוכן מעט”, ווען דער בעל תפילה בייגט זיך שטארק, איז זיך דער עולם גיבט זיך נאר א קליינע בייג. “ולא ישחו יותר מדאי”, פארוואס? ס׳זאל זיין קלאר אז ס׳איז נישט זייער דאווענען.
נוסח מודים דרבנן
און מ׳זאגט אזוי: “מודים אנחנו לך”, מיר דאנקען דיר, אייבערשטער. און דא רעדט מען אביסל וועגן דעם אייבערשטן. דער אייבערשטער וואס איז “אלקינו ואלקי אבותינו”, “יוצרנו”, דער אייבערשטער וואס איז “יוצר בראשית”, ער האט באשאפן די בראשית. מ׳האט פריער געזאגט “יוצר אור ובורא חושך”, מ׳האט גערעדט וועגן מעשה בראשית. און מ׳זאגט “ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש”, וואס דאס איז ענליך צו דעם וואס דער בעל תפילה זאגט “מודים אנחנו לך”. “על שהחייתנו וקיימתנו”, וואס דו האסט געהאלטן אידן ביים לעבן, “כן תחיינו ותקיימנו”, אזוי זאלסטו ווייטער האלטן אידן ביים לעבן, ביז די גאולה, “ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם”.
און אונז דאנקען דיר, באשעפער, “על שאנו מודים לך”. דער מורה זאגט אז אלעס איז די עיקר “על שאנו מודים לך”. ניין, ס׳איז צוויי אנדערע נוסחאות, אנדערע ווערטער. ס׳איז דא די עיקר בקיצור, ס׳זאגט “מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך”. און ס׳איז דא די נוסח וואס מ׳זאגט, אבער אלע האבן אויך די “על שאנו מודים לך”. די עיקר דרוקערייען, די זיכרון אהרן סידורים, האבן די נוסח וואס מ׳זאגט, און נאכדעם “על שאנו מודים לך”. און מ׳קען מאכן די נוסח לענגער, אבער ס׳בלייבט נאך אלץ די מעין זאך.
דיסקוסיע: וואס מיינט “על שאנו מודים לך”?
“על שאנו מודים לך” גייט צוריק אויף “מודים אנחנו לך”. איך וואלט געוואלט זאגן אז דאס איז איין פשט: מיר דאנקען דיר אויף דעם וואס מיר קענען דיר דאנקען. אבער רבינו מנוח האב איך געזען טייטשט אזוי: אונז דאנקען דיר אויף די אלע גוטע זאכן, און נאכדעם “על שלא נודעו לך”, און אויף נאך אסאך זאכן וואס אונז האבן דיר צו דאנקען.
אבער די ריכטיגע פשט איז וואס איך האב געזאגט, ווייל ס׳שטייט אויך אין די גמרא אז ס׳איז אן עקסטרע תפילה. ס׳איז געווען א נוסח וואס גייט נאר “מודים אנחנו לך על שלא נודעו לך”. אונז לייגן צו די אלע זכותים, ווייל ס׳איז געווען אנדערע זכותים, אן די אנדערע זכותים. ס׳איז א שיינע נוסח, זאגט מען דאס אויך. אבער איך מיין אז די פשוט׳ע פשט איז דאס.
חידוש: מודים דרבנן איז מער ציבורי ווי דער ש״ץ׳ס מודים
אבער נאך אן אינטערעסאנטע זאך וואס איך האב דא באמערקט איז אז די מודים וואס דער בעל תפילה זאגט איז אסאך מער פרטי, ער זאגט “צור חיינו, מגן ישענו”, ער רעדט פון מיך מענטש, און מיין ישועה. דא איז עס “שהחייתנו”, אזא קאלעקטיוו, ווייל דער ציבור זאגט עס.
איך מיין אז “מודים אנחנו לך” מיינט נישט… קען מיינען אויך “מאמינים אנחנו בך”. איך האב געזען אז מודים איז א הכנעה. עס קען זיין אז די מודים דרבנן, די מודים וואס דער ציבור זאגט, מיינט נישט געדאנקט, ס׳מיינט איך בין מודה. ער דאנקט, ער זאגט דאך “ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”, להודות איז מיינט צו דאנקען. און ער דאנקט ווייל “שהחייתנו”.
אבער איך זאג אז ס׳איז אינטערעסאנט אז דאס וואס דער ציבור איז מתפלל פאסט מער אז ס׳זאל זיין אן ענין ציבורי, און דאס איז אסאך מער אן ענין ציבורי ווי די געהעריגע שמונה עשרה, ווייל אין שמונה עשרה “צור חיינו, מגן ישענו” איז געווענליך געמיינט דער מענטש, יא? דער אייבערשטער איז “צור חיינו”, ער מיינט מיין לעבן. ער זאגט עס נאר בלשון רבים ווייל שמונה עשרה איז בלשון רבים. “העלינו מהרה לארצנו”, “ושופטינו כבראשונה”, דא רעדט מען פון מיר. דא רעדט מען פון די גאנצע חברה, דער עולם, “שהחייתנו וקיימתנו”, “והעליתנו לארץ ישראל”. ס׳איז אסאך מער ציבור.
דאס מאכט אויך סענס אז דאס איז דאך א דאבל תודה, ס׳איז מודים על שאנחנו מודים. סאו אונז זענען מודה אז די שליח ציבור איז מודה, פארשטייסט? ס׳איז איינס אויפ׳ן צווייטן, ס׳איז נעקסט לעוועל. זייער גוט.
“כל האומר מודים מודים משתקין אותו”
“כל האומר מודים מודים, משתקין אותו”, מען מאכט אים שטיל אויב איינער רופט זיך אן און זאגט צוויי מאל מודים. וואס מיינט ער זאגט צוויי מאל מודים? ער זאגט “מודים מודים”? ער זאגט “מודים מודים”? ער זאגט “מודים אנחנו לך” און נאכדעם זאגט ער אויך די מודים פון דער בעל תפילה? ער זאגט אויך די תפילה פון מודים? דער בעל תפילה זאגט דאך נישט מודים, ער זאגט “מודים מודים” ווייל ער זעט אז ער רעדט צוויי שורות. ער האט נישט געוואלט זאגן צוויי מאל.
דער רמב״ם ברענגט פשוט די שטיקל משנה, ס׳איז נישט קיין נגיעה ווייל היינט קוקט מען אין סידור. די משנה לכאורה, די אלע משניות לערנט אונז אז ס׳איז נישטא קיין נוסח, און מען קען איינער מאכן אן אייגענע נוסח. אויב דער מתפלל זאגט “מודים מודים”, וואס טוט מען? מען זאגט “טששששששששששששששש”. קענסטו מיר געבן א משל. אבער מ׳זעט דא אז די משנה וויל אז ווען איינער מאכט א טעות זאל מען אים פיקסן. ער וויל נישט אז די דיקטאטורשיפ, אז דער שליח ציבור קען גיין אויף רענדס און זאגן משוגעת׳ן און יעדער איינער דארף זיצן שטיל. ס׳איז נאך פארקערט.
משתקין אותו – ווען מען קאָרעקטירט דעם שליח ציבור
Speaker 1:
מען טאר נישט זאגן צוויי מאל. עס זעט אז דער רמב״ם ברענגט פשוט א שטיקל משנה. עס איז נישט קיין נוגע, ווייל היינט קוקט מען אין סידור עניוועיס. די משנה לכאורה… די אלע משניות צו היינט איז נישטא קיין נוסחאות, און מען קען איינעם מאכן אן אייגענע נוסח. אויב דער מתפלל זאגט מודים מודים, וואס טוט מען? מען זאגט “ששש, נו”. אבער מען זעט אז די משנה וויל, אז ווען איינער מאכט א טעות וואס מען דארף אים פיקסן, ער וויל נישט א דיקטאטורשיפ, נאר געוויסע פיקסן. יעצט אז ער זאגט בשבעה ציבור… נאר געוויסע פיקסן. יעצט מיט שבעה ציבור קען ער גיין אויף רענטס און זאגן משוגעת׳ן און יעדער איינער דארף זיצן שטיל? נאר נאר נאר… פארקערט, זעסטו פון דא אז נאר אזעלכע זאכן וואס זעט אויס ווי שתי רשויות, דעמאלטס משתקין אותו. געווענליך זאגט ער וואס ער וויל. אויב ער זאגט ערגער ווי מודים מודים, ער זאגט מוחים מוחים, דעמאלטס אוודאי משתקין אותו. עס איז ווען ער זאגט עפעס ראנג, אבער נישט אז ער קען נישט זאגן וואס ער וויל. פארקערט, אויב ער קען נישט זאגן וואס ער וויל, הייבט זיך שוין אן די גאנצע שאלה.
וואס איך זאג איז, אז דער מנהג, אז אויב דער בעל תפילה זאגט עפעס א מיסטעיק, מענטשן שרייען אריין, איז נישט ריכטיג. ווייל דא שטייט אז דווקא… ווייל דא זעט מען אז דווקא האט א זאך לויט א זאך וואס עס מאכט כאילו נראה כשתי רשויות, עס איז ממש א זאך וואס סאונדט יעצט ווי אפיקורסות איך ווייס וואס, דעמאלטס משתקין אותו. סתם אז ער זאגט זיין אייגענע נוסח, ער מעג זאגן וואס ער וויל. ניין, דאס איז א סיבה פארוואס מען זאל נישט זאגן מודים מודים וועגן זאגן זאגן. פארדעם משתקין אותו, אבער נישט א שליח ציבור אז ער זאל טון וואס ער פארשטייט נישט. עס פארשטייט זיך ער דארף טון דעם מנהג המקום, אבער דער משתקין אותו שטייט נישט אויף דעם.
נפילת אפיים – “ויטה מעט”
Speaker 1:
אקעי, עס איז נאכדעם וואס מען ענדיגט, דער שליח ציבור האט געענדיגט… יא, עס איז יעצט געקומען תחנון, דער רמב״ם פריער ארויסגערעכנט סדר דעם נפילת אפים. עם ישב, עס איז זיך אראפזעצן, און נאכדעם זאל ער זיך יפול על פניו. עס זעצט דעם פראנט פון אים אראפלייגן דעם פנים, ויפול על פניו ויטה מעט. פארוואס ויטה מעט? ווייל ער איז אן אדם חשוב? וואס איז נאך א ויטה מעט? וואס איז דער ויטה מעט? ברי וחול הציבור, ווען אלע טוען אזוי. ס׳האבן זיך פריער געלערנט אז… מיינע יעצט פריער געלערנט אז וויאזוי טוט מען עס? ס׳איז נישט א השתחויה, זיי האבן עס געלערנט. ויטה מעט איז אפשר וועגן די נושא פון אבן משכית. ווייל ס׳איז נישט אין א בית המדרש, נאר אין א שטוב אליין. מ׳איז נופל על פניו. דער “יטה מעט” איז לכאורה וועגן די נושא פון אבן משכית, אזוי מיין איך, צו זיין אויף די זייט.
פריער האט דער רמב״ם געזאגט אזוי, וויאזוי מ׳טוט נפילת אפיים, אז מ׳פאלט אינגאנצן אראפ. דארט האט ער געזאגט “יטה מעט”. נאר ער האט געזאגט, ווען מ׳טוט נפילת אפיים אחר התפילה, דער פון וואס מ׳רעדט דא, טאר מען נישט טון השתחויה על האבנים, נאר “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק, אבל מטה הוא פניו מעט”. סאו דאס איז פאר אן אדם חשוב אויף ווי הלכה? דא שטייט אז יעדער איינער זאל עס טון. אפשר איז ער אן אדם חשוב? אפשר רעדט ער פאר אן אדם חשוב? איך ווייס נישט. אדער אפשר דער שליח ציבור טוט יעדער איינער ווי אן אדם חשוב? ס׳שטייט שוין אין דער היים טוט יעדער איינער, אויב ס׳איז דא אמאל נפילת אפיים טוט מען עס אליין. אבער דא, “ישחה הוא ויושב בגבורת ראשו, והוא ושאר העם”, אזוי טוט מען עס, מ׳איז “יטה מעט”. אבער ס׳איז טאקע א גוטע שאלה, פארוואס… ס׳איז נישט קלאר. די מפרשים ווייסן נישט.
אבער אזוי איז דער מנהג אין די שולן, איז אזוי. ווייל אפשר מ׳האט חושש געווען אפשר איז דא אן אדם חשוב, האבן זיי שוין געמאכט די מנהג פאר יעדער. אדער איז וועגן די אבן משכית. ס׳קען זיין ביידע סיבות. דער כסף משנה זאגט ביידע זאכן.
אבער “יטה מעט” מיינט סך הכל מ׳פאלט נישט פלאך אויף די פלאר, מ׳פאלט אויף די פלאר אבער אביסל אויף די זייט.
קען זיין די ענטפער פאר די “יטה מעט” איז חזרת הש״ץ, נעם אין דעם אז דער בעל תפילה איז דער וואס… ס׳זעט אויס אזוי פון די רמב״ם אז דער בעל תפילה איז דער וואס דעמאנסטרעיט אלעס. ער טוט, “תשובה לכל הציבור”. סאו דער בעל תפילה דארף טון “יטה מעט”, ווייל יעדער איז חשוב צו די ציבור, און מ׳האט אים געלערנט אנפאנג. דער גאנצער עולם מאכט אים נאך. אזוי איז געווארן דער סדר. דאס איז דער רמז דא אין “והוא וכל הציבור”. דער בעל תפילה טוט עס, און די אנדערע גייען נישט זיין פרומער פון די בעל ציבור, ווייל ער איז דער שליח, דער חשוב שבציבור. אבער ער איז נאר מחויב אין חשוב.
אקעי, בקיצור, “ישחה הוא וייפול, וישב בגבורת ראשו”, ער זאל זיך צוריק אויפזעצן בגבורת ראשו, “והוא ושאר העם”. דו קענסט דיר פארשטעלן אזוי ווי דו זאגסט “והוא ושאר העם”, מ׳מאכט אים נאך, ער איז דער פאפעט. “והוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם” דער עולם מאכט אים נאך, אזוי טוט ער. ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו, ער שטעלט זיך אויף. דער בעל תפילה שטייט א גאנצע צייט, דאס איינציגסטע פלאץ וואו ער זיצט איז דא ביי דעם שטיקל. אזוי גוט. אבער דער עולם, אזוי ווי אונז טוען, אומיה יושבים, ווי אונז זאגן. דער עולם בלייבט זיצן, אבער ער שטעלט זיך אויף און ער זאגט, אומר קדיש פעם שניה, נאך א קדיש. האלטן אונז ביי דעם צווייטן קדיש. יא, דאס איז דאך קדיש תתקבל, יא קדיש מפין נישטא. יא, ועונין אמן כדרך שאמרנו תחילה. זעלבע זאך, יהא שמיה רבא אמן, וואטעווער.
נאָך קדיש – ויהי רחם, תהילה לדוד
Speaker 1:
ואחר כך אומר הסדר, ואומר, נו זאגט ער ויהי רחם, די תפילה פון ויהי רחם וואס אונז קענען אלס אשרי ובא לציון. I don’t know. אבער ער… יא. ויהי רחם. ובא לציון איז צאמגעשטעלט פון צוויי חלקים, ס׳הייבט זיך אן ובא לציון אדער ויהי רחם. אנפאנג איז דאס סדר קדושה. נאכאמאל, נאכאמאל. איז אזוי, דער רמב״ם, דער רמב״ם זאגט נישט, I’m sorry, ויהי רחם מיינט תחנון, ויהי רחם, דער לאנגער תחנון. איך ווייס נישט וואס מיינט ויהי רחם. ויהי רחם איז דער לאנגער תחנון, ויהי רחם ורחום, וואס מען זאגט אום מאנטאג און דאנערשטאג, אבער דא איז דאס א לאנגער סדר תחנון. ער זאגט ס׳איז א לאנגע, א פשוט׳ע ויהי רחם, ער זאגט נישט מה שמו, ס׳איז נישט קלאר. ער זאגט א פסוק ויהי רחם. ביי מעריב אויך זאגט מען ויהי רחם, ניין? ניין, ניין, נאך נישט, ניין. ויהי רחם איז א פסוק אינצווישן, אזוי שטייט דא, אינצווישן נאר ווי דו זאגסט, זאגט מען דעם לאנגן תחנון, אבער נאך קדיש, נישט נאך קדיש זאגט מען עס. ס׳איז אן אנדערע זאך. איך ווייס, פאר תהילה לדוד זאגט מען ויהי רחם לויט דעם רמב״ם. ס׳שטייט נישט אין אונזער סידור דאס, איך ווייס נישט. איינער רגילים לאומרו, אזוי זאגט ער, יא. וואס איז נאך דער פסוק ויהי רחם? אזוי ווי אונז טוען ביי נאכט? איך ווייס נישט, אפשר איז געווען א גאנצע נוסח, מען דארף קוקן באלד אין נוסח התפילה. אוקעי, ער זאגט תפילה תהילה לדוד, וואס דאס איז אשרי, וואס דער רמב״ם האט שוין דערמאנט איינמאל, און דאס אפילו ביחיד זאגט מען. אונז פירן זיך אן צו הייבן פאר תהילה לדוד יעדע מאל צוויי אשרי׳ס, אבער דער פסוק הייבט זיך אן תהילה לדוד, יא. הוא עומד והן יושבים. ווייטער, יא. ומקרא עמהם. דאס הייסט, ער זאגט פאר און זיי ליינען, יעדער איינער ליינט מיט אים. ער זאגט מיט דעם פסוק.
קדושה דסדרא – ובא לציון
Speaker 1:
נאכדעם זאגט ער ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי אותם, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. דער רמב״ם רעכנט דא אויס א פאר פסוקים וואס אלעס פאר זיך רעדן וועגן דעם מקומו של הקדוש ברוך הוא, אדער קדוש ה׳ מלא כל הארץ כבודו, און קדוש דריי מאל קדוש. וגומר הקדיש, דער בעל תפילה זאגט דעם קדיש. ער זאגט דעם גאנצן פסוק, און ווען מ׳קומט אן אין דעם פסוק צו די ווערטער “קדוש קדוש קדוש”, “והן עונים” – ענטפערט דער גאנצער עולם “קדוש קדוש קדוש”. און אזוי טוט מען שלש פעמים, ווייל אין יעדער איינער פון די דריי פסוקים וואס ער האט אויסגערעכנט שטייט דריי מאל “קדוש”.
לכאורה זאגט דער עולם דריי מאל “קדוש”, נישט ניין מאל “קדוש”. זייער גוט. “וחוזר וקורא הקדושה”. ניין, לכאורה דריי מאל אין טאטאל דריי מאל “קדוש”, נישט ניין מאל “קדוש”. זייער גוט. לכאורה ליינט ער דעם פסוק, און ווען ער זאגט “קדוש”, זאגט דער עולם “קדוש”. זייער גוט.
“וחוזר וקורא” – אז די עונים זענען שלש פעמים, אז דער בעל תפילה זאגט עס איינמאל אויף אמאל. דער בעל תפילה זאגט נישט “קדוש קדוש קדוש”, יעדער זאגט נאך אים “קדוש קדוש קדוש”. ווען ער זאגט “קדוש”, זאגט יעדער “קדוש”.
נאכדעם זאגט ער די זעלבע פסוקי הקדושה אין תרגום. אנשטאט “קדוש” שטייט “קדיש”. און נאכדעם זאגט מען דעם פסוק “ה׳ ימלוך”, און מ׳זאגט עס אויך מיט א תרגום.
מיטאמאל דארף דער עולם פארשטיין, איך האב ביז יעצט אלעס געזאגט אין לשון הקודש, האט מען זיך דערמאנט אז דער עולם זאל פארשטיין די קדושה, די דריטע קדושה. מ׳זאגט דריי מאל קדושה: קודם איז דא קדושה ד׳יוצר, נאכדעם קדושה ביי שמונה עשרה, און יעצט איז דא א דריטע קדושה ביי די סיום. דריי מאל זאגט מען עס. וואס איז די סיבה פאר די תפילות? מ׳האט דאך שוין געענדיגט די תפילות פאר עמידה.
“סדר היום” – דער נאָמען און דער טעם
Speaker 1:
ער גייט יעצט זאגן: “מעלין הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן, וזו התפילה שקורין אותה סדר היום.” די תפילה וואס איך האב יעצט געזאגט פון “ובא לציון” מיט די קדושות און מיט די תרגום ווערט אנגערופן “סדר היום”. וואס איז די טייטש “סדר היום”? דא שטייט “סדר קדושה”. ניין, עס הייסט “סדר היום”. קדושה דסדרא רופט מען עס אין די גמרא, רייט? סדר היום.
און ער גייט זאגן, מיין איך, די ריזאן, אויב איך געדענק, נישט דא? “והיינו דנקרא סדר היום”. איך מיין אז די ריזאן דערפון איז ווייל… נישט דא? ס׳שטייט שפעטער. וואס זאגט רבינו מנוח? ניין, ס׳שטייט שפעטער אז מ׳זאגט אז ס׳האט צו טון מיט לימוד התורה. ס׳שטייט נישט דא. ניין, ער ברענגט… ס׳איז נישט גענוג וואס ער זאגט. אבער ער ברענגט עס אים אזוי. דער רבנו מנוח זאגט אז די סיבה פארוואס מען זאגט פונקט די תפילה, ער זאגט אזוי, ווייל דאס רעדט על ביאת הגואל. ליין דאס שטיקל על ביאת הגואל. יא, אבער פארוואס בכלל דארף מען זאגן נאך תפילות? מען האט נישט געזאגט גענוג תפילות? איך מיין אז… וואס טייטש סדר היום? איך געדענק אזוי עס שטייט. נא, נישטא? אפשר שפעטער שטייט עס? יא, קוק די יד פשוטה. איך לערן די גמרא. איך געדענק אז די ווארט פון די סדר היום איז… א נקראם, סדר היום. א סדר היום. אה, רש״י זאגט אזוי… די וועלט געווענליך שטייט אויף לערנען. און לכל הפחות, אז די וועלט שטייט אויף קדושה דסידרא. איז רש״י מסביר אז די סדר, וואס דער היום רופט סדר קדושה, אז סדר היום איז פשט, אז יעדער איד דארף קענען לערנען יעדען טאג.
אה, אבער פארוואס? זיי גוט! איבער… זאגט ער אזוי. פארוואס פונקט די ערטש פסוקי תורה? זיי זאגט ער אזוי. ס׳איז פונקט די ערש פסוקי תורה. אדער דער וואס? מען רעדט וועגן די גאולה. אונז רעדט זיך וועגן… וואס רעדט זיך וועגן… די באלי ציון גאאי… ובא לציון גואל. אונז רעדט זיך וועגן תחיות המתים, רוח הקודש, גיט עס שיינע שיינע פסוקים, וויכטיגע זאכן. ניין, אזוי, רעכן אויס. ביאת הגואל, תחיות המתים. נאר וואס נאך? זאגן דער רויע. יא נאר, יענע, יענע, יענע, יענע, זאג וואס. איך ווייס נישט. זאגן דיך יענע טאקע ובא לציון. ביאת הגואל, תחיות המתים, רוח הקודש, על התורה שלא תפסוק און מען. יא, מ׳זאגט דיך ובא לציון, לו משם פחם פזרחם פזרעד דרחם, און מ׳זאגט ובא לציון גואל. איינע, מ׳זאגט… איז שוין? אלע וויכטיגע זאכן. בעקר ותחנא מ׳דיבער תחנונה, תסוקה רחמן. יא, אבער איך ווייסט שוין וועלכע פסוקה רחמן. אקעי. דאס איז א תחנונים וואס קומט נאך די לימוד התורה. מ׳האט געלערנט דער קדוש, עס קומט אביסל תחנונים. פסוקה רחמן. אמר קדוש. און ער זאגט נאך א קדוש, און דער עולם זאגט קדרכים. דאס הייסט עולם, זיי ענטפערן. אמר ענטפערן קדוש. אמר ישמיר רבי על בן נפטרון, און מ׳גייט אהיים. איך מיין אז דער קדוש קומט נאך די וועל תחנונים? ניין, קדיש האבן מיר נישט געזען דא פארוואס איז א קדיש. לויט דער פריערדיגער זאגט אויס, דער רבי האט געזאגט דריי קדישים אין זיין סדר התפילה דא. און בעיסיקלי, יעדע שטיקל דאווענען קומט א קדיש. דאס הייסט, פארן מ׳הייבט אן, נאך שמונה עשרה, און נאך די גאנצע דאווענען. איך מיין אז די זאכן זענען חסר.
קדיש אין סדר התפילה
Speaker 1: איך מיין אז די קדיש קומט נאך דברי תחנונים?
Speaker 2: יא. ניין, קדיש, אונז האבן מיר זיך געזען דא פארוואס מיט די קדיש. לויט די פריערדיגע שיטות, דער רמב״ם האט געזאגט דריי קדישים אין זיין סדר התפילה דא, און בעיסיקלי יעדע שטיקל דאווענען קומט א קדיש. דאס הייסט, פארן מען הייבט אן, נאך שמונה עשרה, און נאך די גאנצע דאווענען.
Speaker 1: איך מיין אז די נאכן מתחננים איז א סדר. מען האט מתחנן געווען, און נאכדעם קומט די שטיקל תחנונים.
Speaker 2: יא, אבער אויך מען הייבט אן מיט א קדיש. ס׳איז נישט נאך גארנישט. איך געדענק ער זאגט, ניין, ער זאגט נישט עפעס, דער מתחיל זאגט א קדיש. “תקנו קדיש למנין התפילה, אף היא תהיה עזר לגאולה, כי הקדיש מדבר בגאולה, כדי לזכור אותה תמיד, וגם היא כסימן לאתחלתא דתפילה, שאי אפשר להתחיל להתפלל בציבור”. דאס איז די אתחלתא פון קדיש. קדיש איז א שיינע תפילה, מען זאגט עס יעדע מאל ווען מען הייבט אן די תפילת הציבור, ווען מען ענדיגט תפילת הציבור. אזוי איז די ריאליטי פון קדיש.
אונז האבן מיר א מנהג אדער א הלכה אז מען זאגט נאר קדיש נאך עפעס, פארדעם מאכט ער קדיש נאך ישתבח. דער רמב״ם האט נישט די פראבלעם. דער רמב״ם זאגט מען הייבט אן מיט קדיש, ער זאגט נישט אז מען דארף זאגן א פסוק פאר א קדיש, ווייל די ערשטע קדיש, רייט? און אויך מיר גייען אהיים מיט קדיש. קדיש איז א שיינע תפילה, ס׳הייבט זיך אן און ס׳ענדיגט זיך מיט דעם.
הלכה ז: “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך — משתקין אותו”
אקעי, יעצט גייט דער רמב״ם אריינלייגן נאך צוויי הלכות פון וואס מען דאווענט נישט. אינטערעסאנט, ווייל ביז יעצט האבן מיר יא געדאוונט, יעצט גייט מען זאגן א לא תעשה וואס מען טאר נישט דאווענען. אקעי. זאגט דער רמב״ם, “כל האומר באופן תחנונים”. יא, ס׳איז אן אנדערע ווערטער. אין די משנה שטייט פארשידענע זאכן וואס מען טאר נישט זאגן, “המרחם על קן צפור” און אנדערע זאכן שטייט אין די משנה אז מען זאל נישט זאגן. דער רמב״ם זאגט יעצט, “כל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו”. זאגט דאך דער רמב״ם אזוי.
פארוואס זאגט דער רמב״ם “באופן תחנונים”?
איך וויל דיר זאגן פארוואס ער זאגט “באופן תחנונים”, ווייל דער רמב״ם, מיר לערנען, זאגט ער דאך, אונז האבן מיר דאך געזאגט אז ס׳איז דא א מחלוקת הראשונים. תפילה וואס מ׳דארף זאגן פון אנפאנג כוונות האר״י, וואס מאכט נישט קיין סענס צו זאגן אז איינער זאגט נישט “מנשר” און בעל קן ציפור, וועלכע ברכה שטייט? עס שטייט נישט קיין איין ברכה. אלא מאי, זאגט דער רמב״ם, דאס רעדט זיך פון תחנונים. וועלכע תחנונים? אדער די תחנונים וואס מ׳זאגט “קוה ה׳ חזק”, וואס איז דא נאך קדושה דסדרא, וואטעווער איט איז, א לייט די דעיס, אויף דעם רעדט זיך. אנדערע ראשונים פארשטייען אז ניין, דאס איז נישט געווען קיין נוסח קבוע, דאס רעדט זיך אז איינער זאגט דאס בתוך התפילה ערגעץ, אין מודים, איך ווייס נישט וואו אין רצה, זאגט ער דאס.
דער רמב״ם׳ס טעם: גזירת הכתוב ואינן רחמים
אבער די שאלה איז, פארוואס זאל מען נישט זאגן “קן ציפור יגיעו רחמיך”? איז דא די טייטש פון רש״י, איז דא די טייטש פון די רמב״ם. אבער ניין, דער רש״י זאגט, רש״י זאגט אזוי… לאמיר זען וואס דער רמב״ם זאגט. אקעי, זאגט דער רמב״ם, “כל אלו הם בתחנונים”. ניין, איך האב געוואלט זאגן וועגן דעם שטימט שוין די ווארט “בתחנונים”. וואס איז דא א חילוק צו מ׳זאגט דאס אלס “קן ציפור יגיעו רחמיך” ווען מ׳זאגט א דרשה וועגן מידות הרחמים, און צו ווען מ׳זאגט דאס בתחנונים? אבער זע, אבער קוק, אבער קוק וואס דער רמב״ם זאגט. “כל אלו הם בתחנונים”, ער בעט ביים אייבערשטן, און ער זאגט אזוי: “מי שרחמיו מגיעין על קן צפור, והוא עשה מצות שלא לקח האם על הבנים”, אוי, דער באשעפער וואס האט געמאכט די מצוה שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, “ירחם עלינו”, דער אייבערשטער האט דאך א באשעפער פון רחמים, און ער האט געמאכט די מצוות פון רחמים, והוא רחמנותו באפן, כאילו בענין זה “משתקין אותו”, מאכט מען אים שטיל.
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם זאגט אזוי, “לפי שמצות אלו גזירת הכתוב הן, ואינן רחמים”. דאס וואס מ׳דארף נישט נעמען אם על הבנים אדער נישט טון אותו ואת בנו ביום אחד, איז גזירת הכתוב, עס איז נישט רחמים. “שאילו היו מפני רחמים”, וועסטו זאגן אז ס׳איז יא רחמים, מ׳זאל נישט הרג׳ענען עט ליעסט א מאמע מיט א קינד, אויב אזוי וואלט מען עס געדארפט עקספעקטן פון אייבערשטן, “אילו היו מפני רחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר”, וואלט מען בכלל נישט געדארפט שעכטן. “אלא מעשה גזירת הכתוב הן”. אזוי זאגט דער רמב״ם.
סתירה צווישן הלכות תפילה און מורה נבוכים
די גרויסע פלא איז, אז דער רמב״ם אין אנדערע ספרים זאגט טאקע אז די מצוה פון קן ציפור און נישט שוחט זיין אותו ואת בנו ביום אחד, איז כדי אויסצולערנען מענטשן רחמנות. און די ענטפער איז, די פשוט׳ע אמת׳דיגע ענטפער איז, אז דער אייבערשטער וויל אז אונז זאלן ווערן בעלי רחמנות, נישט ווייל דער אייבערשטער האט מיט דעם געשוינט, אה, פאר אפאר הונדערט טויזנט בהמות גייט מען טון מער צער בעלי חיים, ווייל די פאר הונדערט טויזנט אידן גייען זיין וואויל. דער אייבערשטער וויל אונז מאכן פאר וואוילע מענטשן. ער האט נישט דא דירעקט רחמנות אויף די בעלי חיים, ער וויל אז אונז זאלן מיר האבן רחמנות אויף די בעלי חיים.
זאגט ער, דאס איז א גוטע תירוץ. אנפארטשענעטלי, דער הייליגער רמב״ם האט נישט געזאגט די תירוץ. ער האט געפרעגט אויף זיך אליין די קשיא, און ער האט געזאגט אז ס׳איז א מחלוקת. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מחלוקת. דא האסטו א שיטה וואס האלט אז מצוות האבן נישט קיין טעם, און דאס איז א שיטה אין תנאים, און דא פסק׳ענען די הלכה פוסקים ווי די משנה. אבער דער רמב״ם אליין האלט נישט אזוי ווי יענע שיטה, ער האלט אז מצוות האבן יא א טעם. אזוי לערנט דער רמב״ם.
Speaker 1: יא, אבער דער רמב״ם זאגט, אזוי לויט דעם מוז מען לערנען אנדערש די…
Speaker 2: ניין, ס׳הייסט, דער רמב״ם האלט אז דא איז א מחלוקת תנאים, א מחלוקת אין די מפרשים צו מצוות האבן א טעם בכלל. סאו ער פסק׳נט להלכה דא אז נישט, און אין מורה פסק׳נט ער אז יא. די הלכה דארף נישט שטימען מיט די השקפה. דער רמב״ם האט זיין אפּיניען, אבער הלכה מוז ער גיין מיט די כללי ההלכה. ער קען נישט זאגן, “ווייל איך האלט אנדערש פון די פשטות פון די משנה, גיי איך עפעס טון.”
נפקא מינה פאר פיוטים און תפילות
אקעי, סאו בסך הכל קען מען זאגן אז דאס איז נישט א גוטע פיוט. ווייל אויב וואלסטו געזאגט… בסך הכל, א מענטש איז אויפגעקומען מיט א פיוט, יא? ס׳איז דא “מי שרחם על אברהם אבינו”. לאמיר זאגן, איינער זאגט, “מי שרחם על קן ציפור”. וואלטן מיר געווען מורה אז דאס איז נישט קיין גוטע פיוט, ווייל ס׳שטימט נישט אזוי גוט. צו מורה שטימט עס? קען זיין ס׳שטימט. אבער ס׳איז אנדערש ווי “מודה מודה” משתקין אותו, וואס דאס איז ממש אן עבירה. קען זיין אז דאס איז נישט אזא גרויסע עבירה, נאר דער מענטש זאל וויסן אז דאס איז נישט קיין גוטע פיוט. ס׳קען זיין אזא פיוט, איינער האט געמאכט אזא פיוט.
אבער פון דעם שטיל זעט מען, דא זעט מען אז… דא זעט מען יא נישט כשיטתך. דא זעט מען מער כשיטתך. ניין, אז די חכמים, ווען זיי מאכן די נוסח התפילה, די הלכות נוסח התפילה, זענען זיי מקפיד אז ס׳זאל זיין לויט די ריכטיגע השקפה. און וויבאלד זיי זאגן די הלכה אז מ׳פסק׳נט אזוי, ווייל זיי האבן פארשטאנען אז ס׳איז נישט די ריכטיגע השקפה, ס׳איז נישט די ריכטיגע פשט. “אה, ס׳איז א שיינע תפילה, ס׳איז א שיינע פיוט.” אויב איינער קען פרעגן, “אה, ס׳איז א פיוט, נישט קיין תפילה.” ניין, תפילה דארף זיין ריכטיג. אויב איינער זאגט נישט לויט די ריכטיגע השקפה וואס די חכמים האבן געהאלטן, איז מען אים משתיק. און דאס זעט מען יא פון די הלכה אטליסט. אקעי.
דער רמב״ן׳ס טייטש און אנדערע שיטות
און דער רמב״ם זאגט דארט אן אנדערע טייטש. דער רמב״ם זאגט נישט ווי אלע מפרשים. דא זאגט ער יא אן אנדערע חילוק, אז די ראיה אז ס׳איז נישט מפני רחמיו איז ווייל שחיטה איז מותר לכתחילה. ממילא מוז זיין אז דער אייבערשטער האט נישט עכט קיין רחמנות אויף די קן ציפור. אויף אידיש זאגט מען דעם רמב״ן זאגט דעם טייטש אז דער אייבערשטער האט נישט קיין השגחה אויף קיין ציפור. ס׳איז נישט קיין השגחה פרטית. ס׳איז נישט פשט אז יעדע קן ציפור וואס שטארבט, און יעדע פייגל וואס שטארבט, האט עפעס געזינדיגט און דער אייבערשטער האט אים גע׳הרג׳עט.
דער מאור עינים טייטשט אזוי, דער מאור עינים לערנט אז “לא ישלחו על הגוזלים” האלט אז דער אייבערשטער האט השגחה פרטית אויף בעלי חיים, און “בשעת קנוסם” ווייל ער פארשעמט מענטשן. ער מאכט מענטשן זאלן נישט זיין קיין העכערע מדריגה ווי די קן ציפור. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז נישט ריכטיג, אז דער אייבערשטער האלט נאר ווייל דעמאלטס האט מען טאקע נישט צוטראגן ביי די חיה.
“שמטול קנאה” איז דער טייטש, “שמטול קנאה” ביי מעשה בראשית, אז מענטשן גייען יעצט אנהייבן זיין דזשעלעס אויף די קן ציפור. טראכט נעבעך, טראכט אזוי, ביי מענטשן, רוב גוים, האבן די יאר גענומען איין מאל בנים. אזוי גייט ער טראכטן, דער רבונו של עולם, ביי די קן ציפור האט ער געמאכט השגחה פרטית, און ביי אונז נישט, און ביי אונז מענטשן נעמט מען איין מאל בנים.
מסקנא: אכטונג ביי מאכן תפילות
אל על כל פנים, נאכדעם וואס מיר לערנען דא, מיר האבן מסביר געווען די סוגיא, לאמיר איינזעצן וואס מ׳האט געלערנט אין הלכות תפילה. קודם כל איז זיכער אז אין תפילה זאגט מען נישט דעם טייטש. און נאך א איסור וואס מ׳זאל נישט טון, אויך צו זאגן אפשר אז דער רמב״ם מיינט בתחנונים. אבער מ׳דארף וויסן, ווייל די קן ציפור איז קיין גרויסע חשש אויף מענטשן וואס מאכן תפילות. ס׳זענען געווען צדיקים וואס האבן געמאכט תפילות. סאו לאמיר זאגן ס׳וועט איינפאלן פאר איינעם אז ער גייט לערנען די ליקוטי מוהר״ן און גייט מאכן תפילות. “דו גרויסער באשעפער האסט געזאגט אזוי און אזוי אין די און די מצוה, און לפי זה, לויט די תורה פון רבי נחמן, וויל איך יעצט מתפלל זיין.” דארף מען זייער אכטונג געבן, ווייל דער רמב״ם האט דא א פראבלעם אז ווען דו דאוונסט מוז עס זיין א שטימע לויט אלע פשטים. ער האט שוין געזאגט טאקע די פשט אין מורה, אבער ביים דאווענען דארף עס זיין עפעס א מורא׳דיג גוטע פשט.
דיסקוסיע: תפילת ציבור vs. תפילת יחיד
Speaker 1: איינער, איך מיין שוין, ער זאגט תפילת ציבור.
Speaker 2: אה, “כל היום תחנונים” מיינט תפילה ביחיד, “בשעת קנוסם” איז פשט א תפילת ציבור. איינער זאגט פאר זיך, איך ווייס נישט צו ס׳איז ממש די זעלבע חומרא. ס׳איז מער אפשר אן ענין, ס׳זעט מיר אויס, אזוי ווי איך האב געטראכט פריער, אז די חומרא פון תפילת ציבור דאן האט מען מודיע געווען דעם עולם די עיקרי אמונה אדער געוויסע זאכן, און זיי האבן נישט געוואלט נאר זאגן. אבער איינער זאגט פאר זיך… אבער איך וויל דיר צושטעלן, ס׳איז באקאנט אז דער הייליגער ישמח משה, דער זיידע זכותו יגן עלינו, האט געזאגט אז אלע בעלי פיוטים וואס אידן זאגן איז ברוח הקודש. אלע פיוטים וואס אידן זאגן איז ברוח הקודש. וואס קען זיין אז פון דארט איז געווען א ראיה פאר דעם, ווייל אויב אונז זאגן אזוי אז א נישט גוטע פשט אין כל התורה כולה איז עפעס וואס מען זאל נישט זאגן ביים דאווענען, מוז זיין אז די בעלי הפייטנים זענען געווען ריזיגע גאונים, און געוואוסט אלע סודות פון די זאכן, טעמי המצוות, צו קענען זאגן.
Speaker 1: כ׳ווייס וואס ער האט געזאגט, אז זיי האבן געהאט רוח הקודש.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז ס׳איז אנדערש, איך מיין אז רוח הקודש איז עפעס וואס די גאונים זאגן.
Speaker 1: אקעי, ניין, רוח הקודש מיינט אז דער ציבור זאגט עס.
Speaker 2: אקעי, נישט קיין חילוק.
הלכה ז (המשך): נישט מרבה זיין בשבחים
וכן, נאך א זאך וואס מען טאר נישט טון, יא, זייער גוט. ביים דאווענען טאר מען נישט מאריך זיין אין שבחים פאר׳ן אייבערשטן. מען מעג יא מאריך זיין אויף הודאה, אבער נישט אויף שבחים.
Speaker 1: דאס האט נישט דער רמב״ם געזאגט, דאס זאגסטו.
Speaker 2: אונז האבן עס אבער יא. ער זאגט אז מען קען מאריך זיין, דער רמב״ם זאגט אז מען קען צולייגן בקשות. דער רמב״ם זאגט אז מען קען צולייגן הודאות. אקעי, כנועם של שם איז דא אן ענין פון נישט מרבה זיין. ויאמר, ער זאגט אזוי, “האל הגדול הגבור והנורא”, דאס שטייט, אבער ער לייגט צו נאך אפאר.
Speaker 1: אה, מ׳זאל נישט זאגן אויסער “האל הגדול הגבור והנורא”, אויך זאל מען זאגן “חזק ואמיץ ועזוז”, פארוואס?
Speaker 2: “שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו”. א מענטש קען עניוועי נישט זאגן די שבחים פון דעם אייבערשטן. אומר משה, “אומר משה רבינו”, און זאגט דאס וואס משה רבינו האט געזאגט, זאל ער יא זאגן.
פארוואס נאר משה רבינו׳ס ווערטער?
איך מיין פשט איז אזוי, איך האב געהערט דער רמב״ם זאגט אז א מענטש זאגט עס א גנאי, ווייל אונז קענען נישט דעם אייבערשטן. און דאס האט אויך צוטון מיט דעם שלוש השגות, אלעס וואס אונז רעדן רעדן אונז נאר וועגן זיינע מעשים, וועגן א געוויסע גילוי פון דעם אייבערשטן, מ׳רעדט נישט וועגן דעם אייבערשטן אליין. אזוי ווי ער זאגט דא “אין כח להגיע לסוף שבחיו”, אזוי ווי ער זאגט נאך א פלאץ, “אין אדם יודע צור עולמים אליין”, יא, עפעס אזוי.
אבער “אמר משה רבינו” מיין איך מיינט ער אזוי, ס׳איז דאך דא א פראבלעם ווען מען זאגט זאכן און מען איז מקשה, אזויווי דער אייבערשטער טוט, דער אייבערשטער טוט עפעס. אבער ווען משה רבינו האט דאס געזאגט, קומט דאך עס מיט סודות וואס אונז האבן מורא האט ער מסביר געווען וואס משה רבינו מיינט צו זאגן, פארוואס דייקא דעות איז מרמז אויף נישט א קשמה, ווייל אויף דעות קען מען זיך פארלאזן אויף משה רבינו׳ס חכמה. מעיבי איז א פשט? איך ווייס נישט.
דער רמב״ם׳ס חיבה צו די מימרא
אבער סתם אזוי, די שטיקל איז וויכטיג, ווייל די שטיקל האט דער רמב״ם, לכאורה שטימט נישט מיט די מורה נבוכים, ווייל דער רמב״ם אליין זאגט לכאורה אז ס׳איז א מחלוקת מיט וואס ער זאגט אין מורה, אז יא דארף מען תמימות. אבער די שטיקל, דייקא א שטיקל וואס דער רמב״ם האט זייער ליב, און ער איז זייער שטארק משבח די מימרא.
שבחים פון הקב״ה אין תפילה – המשך דיון
Speaker 1:
אבער ווען משה רבינו האט דאס געזאגט, קומט דאך עס מיט סודות וואס דער מורה האט מסביר געווען וואס משה רבינו מיינט צו זאגן, וואס דאס איז דאך מרמז אויף נישט א גשמיות. ממילא אויף דעם קען מען זיך פארלאזן אויף משה רבינו׳ס חכמה.
איז א פשט? איך ווייס נישט. איך קען זאגן די פריערדיגע שטיקל האט דער רמב״ם, לכאורה שטימט נישט מיט די מורה נבוכים, ווייל דער רמב״ם אליין זאגט דאך לכאורה אז ס׳איז א מחלוקת מיט וואס ער זאגט אין מורה, אז יא אדער וואס. אבער די שטיקל איז דאך א שטיקל וואס דער רמב״ם האט זייער ליב, און זייער שטארק משבח די מאמר אין מורה נבוכים חלק א׳. איך ווייס נישט. לכאורה איך פארשטיי, איך וואלט פארשטאנען אזוי אין די מורה, אז די עובדא, משה רבינו מיינט צו זאגן, מ׳קען טייטשן אזוי, דו ווייסט נישט גארנישט. אונז פארשטייען די אייבערשטער׳ס שבח? איינער קען זאגן משה האט דאך יא געזען? ניין, ניין, ניין, אלא מאי, איך זאג וואס ס׳שטייט. איך זאג וואס ס׳שטייט, איך זאג נישט אז איך ווייס. איך זאג נישט אז איך ווייס, איך זאג אז איך ווייס נישט. איך האב נישט קיין אהנונג וואס ס׳מיינט. וואס מיינט די גדולה גבורה נורא? איך ווייס נישט. ס׳שטייט אין חומש. ער קען זאגן וואס שטייט אין חומש.
אה, ער מיינט ספעציפיש די גדולה גבורה נורא, אדער בכלל? און אויב איינער וויל זאגן תפילות, ער קען זאגן די י״ג מדות הרחמים, מען קען זאגן תפילות וואס משה זאגט. ניין, ניין, ס׳מיינט די פירוש, די סארט גמרא. ס׳מיינט די לשון הקדש, א גבור נורא, וואס שטייט…
איז נישט פון די אנשי כנסת הגדולה? ניין, ס׳איז נישט. ניין, ס׳שטייט אין די לשון די חומש, א גבור ונורא אין פרשת דברים. “האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד”. אזוי שטייט אין די גמרא, אז מ׳זאגט נאך… ווי משה זאגט דריי שבחים איינס אויף איינס? איך ווייס נישט. אין די גמרא שטייט אז דאס האבן געלערנט “אלמלא דמשה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה”, דאס האט די גמרא געזאגט.
דער רמב״ם האט געזאגט אז די פשט איז אז ווען נישט, אנדערע ווערטער, ווען נישט אז ס׳שטייט אין די תורה, וואלט מען זיך געזאגט דאס אויך נישט, ווייל אונז ווייסן נישט גארנישט. אז ס׳שטייט אין די תורה, קען מען זאגן, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט, איך ווייס די אייבערשטער, איך ווייס אז ס׳שטייט אין די תורה. ער קען א צאלן די מאכט פשוטים, אבער דאס איז די צווייטע. ערשטנס, ווייל דאס איז די מערסטע וואס משה זאגט אמאל. נאכאמאל, דאס איז די חכמים, אנשי כנסת הגדולה, האבן מתקן געווען די לשון התורה זאל זאגן, אבער מער פון דעם זאל מען נישט טארן זאגן. אזוי זאגט דער רמב״ם. איך פארשטיי נישט. אבער ס׳איז די זאך, ווייל אין די סידור אליין האבן די אנשי כנסת הגדולה געזאגט, הגדול הגיבור והנורא, האבן זיי צוגעלייגט “אל עליון קונה שמים וארץ”.
Speaker 2:
זייער גוט, און מ׳טאר נישט יענץ זאגן.
Speaker 1:
וואס זאגט דער טור?
Speaker 2:
דער טור איז נישט אין די סידור.
Speaker 1:
איך האב געוואלט פרעגן די קשיא, איך ווייס נישט.
Speaker 2:
דו ווייסט אז זיי האבן געזאגט די אלע זאכן?
Speaker 1:
קוק אין די נוסח פון די רמב״ם.
Speaker 2:
ניין, איך טראכט צו, די אנדערע זאכן זענען נישט כינויים, נאר מעשים וואס ער טוט, וועגן דעם…
Speaker 1:
“אל עליון” איז נישט קיין כינוי?
Speaker 2:
נו, וואס איז די אנדערע זאכן?
Speaker 1:
איז די באשעפער פון די עליונים.
Speaker 2:
אדער דאך, “הגדול” מיינט אויך עפעס, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איך בין צוריך יום.
Speaker 2:
איך האב מורא אז די ריכטיגע נוסח איז נאר “הגדול הגיבור והנורא” און נאר דאס.
Speaker 1:
דאס איז וואס איך האב מורא.
Speaker 2:
ווייל דעמאלטס ענדיגט זיך דאך שמונה עשרה, ענדיגט זיך די שבח.
Speaker 1:
און נאך מחיה מתים זאגט מען יא?
Speaker 2:
מחיה מתים איז נישט קיין כינוי, נישט קיין שבח, דאס איז נישט קיין פראבלעם.
Speaker 1:
די פראבלעם איז די שבחים.
Speaker 2:
“אל עליון” איז אויך נישט קיין שבח?
Speaker 1:
כינויים, כינויים.
Speaker 2:
דארפסט האבן כינויים.
Speaker 1:
“אל עליון” איז א כינוי, און “הגדול הגיבור והנורא” איז נישט קיין כינוי?
Speaker 2:
“אל עליון” איז אן עקסטערע כינוי.
Speaker 1:
“אל עליון גומל חסדים טובים” איז אויך נישט קיין כינוי?
Speaker 2:
“גומל חסדים טובים” איז א זאך וואס ער טוט.
Speaker 1:
אבער “הגדול” – דער גרויסער.
Speaker 2:
מ׳זאגט נישט “הגדול הגיבור והנורא אל עליון”.
Speaker 1:
מ׳זאגט “הגדול” – דער גרויסער, “הגיבור” – דער שטארקער.
Speaker 2:
מ׳זאגט נישט קיינמאל אויף אנדערע זאכן “דער גרויסער”.
Speaker 1:
מ׳זאגט “אתה גיבור”, וואס איז די זעלבע זאך ווי “הגיבור” וואס מ׳האט שוין געזאגט.
Speaker 2:
אבער מ׳רופט אים נישט “הגדול”, “הקדוש”.
Speaker 1:
מ׳זאגט “האל הקדוש”.
Speaker 2:
איך ווייס נישט, איך פארשטיי נישט.
Speaker 1:
איך קען דיר נישט העלפן, איך פארשטיי נישט.
Speaker 2:
“אל עליון” ענדיגט צו אז “אל עליון” מיינט אז מ׳קען אים נישט כאפן, ער איז עליון.
Speaker 1:
מ׳ענדיגט מיט “הגדול הגיבור והנורא”, און נאכדעם זאגסטו שוין אלעס מעשים: “גומל חסדים טובים”, “קונה הכל”.
Speaker 2:
איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איז דען “האל הקדוש” נישט א כינוי?
Speaker 2:
איי דאונט נאו.
Speaker 1:
איך בין צוריך יום.
Speaker 2:
איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איך האב מורא אז מ׳דארף עס מקצר זיין.
Speaker 2:
איך ווייס נישט.
Speaker 1:
איך זע אז אין רמב״ם שטייט אויך “אל עליון” און די אלע זאכן, סאו איך קען נישט זאגן אז דער רמב״ם האט געהאט אן אנדערע נוסח.
Speaker 2:
אבער אפשר די גמרא האט געהאט אן אנדערע נוסח.
Speaker 1:
איך האב נישט קיין אהנונג.
Speaker 2:
צוריך יום בעיני.
Speaker 1:
אדער איינער האט א בעסערע פשט.
Speaker 2:
דו זאגסט דאך מעשים וואס משה רבינו האט…
Speaker 1:
דו פרעגסט א גוטע קשיא.
Speaker 2:
מ׳זאגט נישט “אחד מי יודע”, מ׳זאגט דאך יא, נישט אין דעם שטיקל תפילה, אין אן אנדערע שטיקל.
Speaker 1:
אבער איך מיין אין דעם רמב״ם שטיקל וואס דו האסט געזאגט, “שמע שלוש ידות תורה, משה רבינו ברוח הקודש”, מ׳איז מכוון געווען אלע נוסחאות פון אנשי כנסת הגדולה.
Speaker 2:
וואט?
Speaker 1:
די אנשי כנסת הגדולה האבן דאך געזאגט “הגדול הגיבור והנורא”, און זיי האבן נישט געזאגט “אל עליון”. מ׳זאל נישט זאגן דאס, ווייל דאס איז וואס משה רבינו האט געזאגט. ניין, ניין, ניין, ניין. מ׳זאל נישט זאגן דאס, מ׳זאל נישט זאגן דאס. ס׳מיינט אז אין חומש שטייט די לשון, און ווייטער זאל מען נישט. נישט קלאר.
יא, זאג מיר.
Speaker 2:
איך ווייס נישט נאך. “חדש שמו וישב על כסאו”, “עשה מעשה קדושה”, “חלותי על עסק גדולך”. וואס איז דא א שמועה על שמו של רבי חיים וואלזשינער, “חיים” וואס קיין שום… יא, נכון.
Speaker 1:
גוט, לגבי הנורא, מסתמא די מערסטע דריי לשונות.
Speaker 2:
ניין, כינויים של שם איז נישט דא. איך ווייס נישט וואס ס׳איז דא.
Speaker 1:
האלוקים הגדול. איך ווייס נישט. א קשיא אויף די סידור. איך ווייס נישט.
Speaker 2:
דער אייבערשטער זאגט יא. איך קען דיר שטעלן. ער פרעגט א גוטע קשיא. I don’t know the answer. לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1:
וואס האט דאס צו טון מיט די סוגיא פון כינויים וואס אונז האבן געלערנט פריער אין די רמב״ם אין הלכות יסודי התורה? אז האל הגדול הגבור והנורא זענען כינויים וואס זענען אנדערש ווי די מידות?
Speaker 2:
איך האב נישט קיין אהנונג. איך זע נישט אז ס׳זאל זיין אנדערש.
Speaker 1:
גוט, מ׳מיינט דאך אויך עפעס פון מעשה. וואס מיינט א גיבור? דאס איז דאך די זעלבע זאך. ס׳מיינט א גיבור.
Speaker 2:
האל הגדול הגבור. איך האב א נעקסטע תפילה איז דאך א פירוש אויף גיבור. יא, “אתה גיבור לעולם” איז מסביר וואס הייסט ער איז גיבור: ער איז מחיה מתים, ער איז מצמיח ישועה, ער טוט אלע מיני זאכן. סאו, דאס איז א פעולה, ס׳איז נישט קיין… איך האב נישט קיין אהנונג. I don’t understand.
Speaker 1:
אקעי, און נורא איז די מארחב מיט האל הקדוש? זיי זאגן אז האל הגדול הגבור והנורא זענען די טאפיקס פון די דריי ברכות?
Speaker 2:
דו קענסט זאגן וואס דו ווילסט. איך ווייס נישט. אבער איך פארשטיי נישט פארוואס… איך ווייס נישט. פונקט דא טאר מען נישט צולייגן, און שפעטער לייגט מען צו וואס מ׳וויל. תורתך יען.
אן אלטערנאטיווער פשט אין דער גמרא
Speaker 2:
שוין, לאמיר גיין ווייטער. ס׳קען אויך זיין אנדערש. מ׳זאל דא לערנען אן אנדערע פשט. אז דו קענסט לערנען אזוי ווי דו ווילסט מיר זאגן. אז ס׳מיינט דא צו זאגן, די חכם, ס׳איז געווען איינער וואס האט געזאגט אזא נוסח, און רבי חנינא האט אים אנגעשריגן. ער מאכט זיך אן אייגענע נוסח. מ׳זאגט די סידור וואס שטייט אין די סידור. עס שטייט אין סידור עפעס אנדערש, עס זאגט עפעס אנדערש. אפשר מיינט עס בעיקר מען זאל נישט מאכן קיין אייגענע נוסחאות. מען זאל נישט זאגן, איך גיי מאכן אן עכטע רחמים, ווייל דו זאגסט אז גדול, גבור ונורא זענען די דריי זאכן. גדול מיינט גדול במדת החסד, אזוי זאגט מען געווענליך, און אויף דעם זאגט מען מגן אברהם, גומל חסדים טובים וועגן אברהם. און גבור זאגט מען אתה גבור לעולם ה׳ און איז מרמז, וואס מיינט גבור? מחיה מתים. און נורא מיינט אז דו ביסט קדוש, און זאל מען נישט זאגן די קדושה. יא, אבער וואס העלפט עס מיר?
איך גיי נאכדעם עלעמענטאר ווייטער נאר אויף די שבחים פון משה. מ׳דארף טראכטן, אונז זענען אסאך יארן נאך משה רבינו, ווייל ער איז חזק און חזק און חזק, און מסביר צו זיין די שבחים פון משה רבינו. מען זאל נישט איינשטעלן, מען זאל נישט שרייען. אז חזק ואמץ איז נאך שמות נרדפים פון גבור. עס איז נישט אזוי אנדערש. איך מיין אז בעיקר איז אז מען זאל נישט זאגן, מען זאל נישט מאכן קיין אייגענע תורות. זאג וואס עס שטייט אין סידור און פאר ווייטער. אקעי, אבער איך האב נישט קיין אנדערע פשט. און אויב איינער קען מיר זאגן א תירוץ פארוואס מען מעג זאגן אלע זאכן, אפשר טאר מען טאקע נישט, איך ווייס נישט.
הלכה ח: תפילת מנחה בציבור
Speaker 2:
עניוועי, האבן מיר געענדיגט. יעצט עד כאן הלכות שחרית, עד כאן הלכות תפילת ציבור פון שחרית. יעצט גייט מען רעדן פון תפילת ציבור פון מנחה. ביי מנחה הייבט דער שליח ציבור אן אויך מיט ויהי רחם. מיר האבן געזאגט אז ויהי רחם פריער איז דא אן ענין פון תחנון, אזויווי ויהי רחם איז תחנון. אדער נאר די פסוק ויהי רחם, אזויווי מ׳זאגט אהבה רבה מיט ויהי רחם אנטיוכוס. און דא זאגט מען אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, אזויווי מ׳זאגט אין די צייט פון סוכות אשרי העם. נאר ביי מנחה זעט מען אז ביי שחרית איז נישט דא אין אונזערע סידורים, אונז זאגן אשרי יושבי ביתך, אונז זאגן עס צוויי מאל ביי שחרית, ביי פסוקי דזמרה, מ׳זאגט עס נאכדעם ביי קריאת התורה, און ביי ביידע לייגן מיר צו אשרי יושבי ביתך. דא זעט מען אז נאר דא ביי מנחה לייגט מען צו אשרי יושבי ביתך, און מ׳זאגט תהלה לדוד.
איז אזוי, קורא הוא והעם יושב, ער ליינט תהלה לדוד, דער שליח ציבור צוזאמען מיט׳ן עולם, אבער זיצנדיג. יא, די גאנצע, די אלע פסוקים. והבעל תפלה, ויהי רחם, אשרי יושבי ביתך, אשרי העם, תהלה לדוד, אזויווי מ׳זאגט אין די צייט פון סוכות אשרי העם. נאר ביי מנחה זעט מען אז ביי שחרית איז נישט דא אין אונזערע סידורים, אונז זאגן אשרי יושבי ביתך, אונז זאגן עס צוויי מאל ביי שחרית, ביי פסוקי דזמרה, מ׳זאגט עס נאכדעם ביי קריאת התורה, און ביי ביידע לייגן מיר צו אשרי יושבי ביתך. דא זעט מען אז נאר דא ביי מנחה לייגט מען צו אשרי יושבי ביתך, און מ׳זאגט תהלה לדוד.
איז אזוי, קורא הוא והעם יושב, ער ליינט תהלה לדוד, דער שליח ציבור צוזאמען מיט׳ן עולם, אבער זיצנדיג. יא, די גאנצע, די אלע פסוקים. והבעל תפלה, ויהי רחם, זיצן, און ס׳שטעלט זיך דער בעל תפילה אויף און ער זאגט קדיש. ביז יעצט, אה, ביי שחרית האט ער נישט אנגעהויבן קיין פסוקי דזמרה, ער האט אנגעהויבן פון קדיש, ממילא גלייך האט ער געדאוונט די תפילה געשטאנען. אבער די פסוקי דזמרה וואס מ׳זאגט פאר מנחה, איז דער בעל תפילה זיצט אויך ביי אשרי. איך האב נישט געזען אזוי מ׳זאל זיך פירן.
Speaker 1:
דער בעל תפילה ביי אונז האט נישט קיין בענקל, ס׳הייסט אן עמוד בכלל. ס׳איז אן עמוד וואו מ׳שטייט נאר. אפשר דארף ער טאקע זיצן, איך ווייס נישט.
Speaker 2:
ניין, אונז זיצן יא, דער בעל תפילה ביי א תחנון זיצט דער בעל תפילה אויך, פיין.
Speaker 1:
אקעי, מ׳שלעפט אים צו א בענקל, וואס דאס איז א זייטיגע זאך, אבער ס׳איז נישט דער עיקר.
Speaker 2:
נו, סאו… ס׳איז א הלכה דאך.
Speaker 1:
אבער וואס איז ער נישט ביי אמצע וואן? אלעס איז דאך אמצע וואן.
Speaker 2:
ס׳שטייט נישט אז ער דארף זיצן ביי אמצע וואן. מ׳זיצט, און ער שטעלט זיך אויף צום עמוד שפעטער.
נאכדעם, ואומר השליח ציבור ואומר קדיש, ועונים אותו כדרכו, יא, מ׳ענטפערט אמן אויף קדיש, ומתפללין בקול רם בלחש. מ׳דארף מתפלל זיין בלחש, א חובת הציבור איז דאך צו זאגן די תפילה בלחש, אזויווי מ׳האט געזאגט ביי שחרית, עד שישלים כל התפילה. און נאכדעם איז דא נאכאמאל תחנון, “ויושב הוא והם ונופלים על פניהם ומתחננים”. מ׳גייט צוריק צו די זעלבע לשון וואס איז געשטאנען ביי שחרית. “ונופלים על פניהם ומתחננים”, מ׳זאגט נאך אביסל תחנון זיצנדיגערהייט, און נאכדעם שטעלט מען זיך אויף און מ׳זאגט קדיש, “וכולם עונים כדרכם ונפטרים למלאכתם”. מ׳גייט צוריק ארבעטן. דא לערנט ער אליין ממילא אז די הלכה איז אז מ׳דארף צוריקגיין ארבעטן.
Speaker 1:
נאך מנחה אויך?
Speaker 2:
ס׳איז נישטא קיין סיבה צו קוואקען אין ביהמ״ד א גאנצן טאג, אויסער אויב ס׳איז פון די יחידים וואס זענען עוסק בתורה.
אקעי, גיי מיר ווייטער.
הלכה ט: תפילת ערבית בציבור
Speaker 2:
ביינאכט, “בערב כל היום יושבים”, דער גאנצער עולם זיצט, מ׳הייבט אן זיצנדיג, אויך אזויווי ביי מנחה הייבט מען אן זיצנדיג, און דער בעל תפילה שטעלט זיך אויף ווען ער זאגט “והוא רחום”. דאס איז די דריטע מאל וואס דער בעל תפילה זאגט “והוא רחום”. אבער דא איז אנדערש, ווייל דא זאגט מען נישט גארנישט, מ׳זיצט נישט גארנישט, ער שטייט גלייך און ער זאגט “והוא רחום” און “ברכו”, “ואומר ברכו את ה׳ המבורך, ועונים ברכו את ה׳ המבורך”. און דא טוט ער דער “פורס על שמע” פון מעריב, ער זאגט די ברכות קריאת שמע. נאכדעם זאגט מען קדיש, “ואחר כך הכל עומדים ומתפללים בלחש”. און “כשמשלימין”, ווען מ׳ענדיגט דאווענען די תפילה בלחש, זאגט מען נישט נאכאמאל תפילת הציבור, נאר “ואז אומר קדיש”, און דער עולם צוגייט זיך. און דער רמב״ם איז מסביר, פארוואס איינער חוזר להתפלל בקול רם, ער ווערט מבטל, ווי שיינפעלד זאגט, ער ווערט מבטל די חובה, דא דארף ער זיך נישט קיין חובה, און אזוי ווי זיי האבן פריער געלערנט אז ס׳איז א מנהג, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה, כשאין שם אדם שצריך להוציא, זייער אן אינטערעסאנטע פשט, ווייל ער איז דאך גארנישט געווארן מחוייב.
Speaker 1:
אבער צוליב די ציבור הגדול איז דאך א תקנה פון חז״ל אז מ׳זאל זאגן עניוועיס, אז מ׳זאל זאגן אזוי.
דיון: וואס איז “תפילת הציבור”? — חזרת הש״ץ ביי מעריב
Speaker 1:
זייער אן אינטערעסאנטער פשט. קיינער איז דאך קיינמאל נישט געווארן מחויב.
תפילת הציבור, א גאנצע חזרת הש״ץ, זאל מען זאגן אזוי, אז מחויב איז נישט דא. תפילת הציבור, די תפילה איז שוין געווען. איך פארשטיי נישט, איך האב געמיינט… איך וועל צוריקגיין. די תפילת הציבור איז מחויב, זעט מען דא קלאר יא. דער פשט פון חזרת הש״ץ זאגט ער מוציא צו זיין די בית הכנסת, אבער ס׳איז נישט דא קיינער וואס דארף. דער וואס קען נישט איז פטור פון מערבית. דאס איז די גאנצע פראבלעם, ווייל ווער דאוונט? נאר איינער וואס קען גוט דאווענען, איז ער מחמיר. ווער איז מחויב? די איבריגע זענען די מינימום. דא איז איינער געבליבן וועמען מען דארף מוציא זיין אין בית הכנסת? ס׳איז נישט דא קיין תפילת הציבור. אבער דא איז נישט דא קיינער וואס איז געבליבן מיט די חיוב, און אין בית הכנסת איז נישט דא קיין תפילת הציבור, ווייל מ׳דארף עס נישט האבן.
איך פארשטיי נאך אלץ נישט, וואס איז די חידוש פון תפילת הציבור? די פריערדיגע פרק האבן מיר געזאגט אז תפילת הציבור מיינט אז דער בעל תפילה רעדט הויך און דער עולם דאוונט, און דא זעסטו אז ס׳איז דא א שליח ציבור ביי מערבית וואס פטר׳ט נישט קיינעם, און ס׳איז דא א תפילת הציבור. עפעס איז מיר פארפאלן, עפעס שטימט נישט דא.
אבער ס׳איז נישט דא קיין תפילת הציבור ווייל ס׳איז נישט דא קיינער וואס דארף הערן די תפילה. וואס איז געשען מיט די גאנצע מעלה פון תפילת הציבור? גייט נישט אויף דעם? מ׳האט דאך די מעלה פון מ׳דאוונט צוזאמען און מ׳האט געזאגט קדיש. אבער ס׳איז דא אן ענין פון זאגן שמונה עשרה הויך פאר די וואס קענען נישט, און ביי מערבית איז נישט דא דאס.
לאמיר גיין צוריק צו וואס מיר האבן געזאגט נעכטן. נעכטן, אין די פריערדיגע פרק, האבן מיר געזאגט אז תפילת הציבור, וואס שטייט אויף דעם די אלע מעלות, איז תפילת הציבור נישט מער ווי מ׳דאוונט צוזאמען. ס׳איז נישט דא קיין ענין צו קומען צו מערבית ווייל מ׳האט תפילת הציבור. די צווייטע זאך וואס איך האב געזאגט איז אז תפילת הציבור מיינט נישט דווקא אז ס׳איז דא א שמונה עשרה.
נעכטן האט דער רמב״ם יא געזאגט אזוי. לאמיר זען קלאר, נעכטן האט ער געזאגט אזוי. אני האב עס נישט פארשטאנען. תפילת הציבור מוז זיין, האט דער רמב״ם געזאגט, “מאי היא תפילת הציבור? וכיצד היא תפילת הציבור? שיהא אחד מתפלל”, פרק ח׳ הלכה ד׳, “וכיצד היא תפילת הציבור? שיהיו כולם מתפללים כאחד בלחש, ואחד עומד ומתפלל בקול רם”. בקול רם און דער גאנצער עולם הערט אויס, זאגסטו, פריסת שמע איז דאך א תפילת הציבור. נאכאמאל, זייער גוט. אויך אין פריסת שמע איז עס נאר מותר אז דער וואס קען נישט און דער וואס קען זאגט זיך אליין. ס׳איז אן ענין פון פריסת שמע, יא. פארוואס איז מען בכלל… ניין, פריסת שמע איז נישט צו מאכן אן אנדערע סארט, פריסת שמע איז צו זאגן שמע בלחש און נאכדעם שמע בציבור. פריסת שמע איז דאך דער וואס קען זאגט מיט. ער זאגט מיט, אבער נישט פאר דעם. ער שטערט תפילת לחש, וואס איז עקסטער גייט אין דער זעלבער צייט. ער שטערט נישט, דער ש״ץ זאגט הויך און דער אנדערער זאגט מיט שטילערהייט. ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
אבער וואס איך פרעג דיך איז, וואס איז דער פוינט? פאר קדיש? ס׳זעט אויס ווי ס׳איז נישט ריכטיג. ניין, מ׳דאווענט צוזאמען, דאס איז אז אלע מענטשן דאווענען צוזאמען. שכוח, שכוח, זייער גוט. סא די לוגיקא וואס אלע מפרשים האבן פארשטאנען נעכטן אז סתם דאווענען צוזאמען א באנטש פון מענטשן הייסט נישט תפילת הציבור, ניין, ס׳הייסט יא תפילת הציבור. וואראיה, אז ביי מעריב מאכט מען אויך א שליח ציבור, הגם ס׳איז נישט דא קיין תפילה בקול רם. דאס איז וואס איך וויל אויסקומען. ס׳איז נישט געווען קלאר אנדערש ווי אין זייער גוט. אבער אין רמב״ם איז עס אויך נישט קלאר, ווייל דער רמב״ם זאגט נאך עפעס. דער רמב״ם זאגט מ׳זאל גיין דאווענען אין ביהמ״ד אפילו ס׳איז נישט דא קיין מנין אין ביהמ״ד, ווייל דארטן לערנען אידן, דארטן דאווענען אידן. ס׳איז א שיינע זאך. פרעג איך דיך, וואס איז די תפילת הציבור וואס מ׳טוט אין ביהמ״ד? דא זעסטו, אין ביהכ״נ הרבים. דא זעט מען אז ס׳איז דא א זאך פון א שליח ציבור מיט די גאנצע זאך א תפילה, ווען יעדער איינער קען. א תפילת מעריב וואס מ׳מאכט בפירוש נישט קיין תפילת הציבור, וואס לכאורה הייסט תפילת הציבור, הייסט נאך אלץ תפילת הציבור. אלא מאי, איז נישט ריכטיג די דעה וואס מיר האבן געמיינט אז תפילת הציבור מיינט ווען איינער דאווענט און יעדער איינער הערט אויס. קען איך אלע מיר זאגן, ס׳שטימט נישט.
אקעי, יעצט, די הגהות האבן געלערנט אז ביי מעריב איז נישט דא קיין חזרת הש״ץ, ער רופט עס נישט קיין חזרת הש״ץ, ער רופט עס תפילה בקול רם. ס׳איז נאר דא תפילה בלחש. ביי שבת איז יא דא עפעס א זאך אזוי ווי דעם. דער אלשיך הקדוש זאגט יא, דער בעל תפילה איז מתפלל בלחש מיט׳ן ציבור און ער איז חוזר, און ער זאגט אזוי, דא זאגט ער נישט אז ער איז חוזר הש״ץ, ער איז מתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע. זייער אזוי ווי א תפילה קצרה, זייער ענליך צו די וועג ווי אזוי “הביננו” ארבעט. אבער ס׳איז אפילו אייניגער, ווייל געווענליך ביי “הביננו” זאגט מען על הסדר די ערשטע דריי ברכות, די לעצטע. ער מאכט נישט קיין זיבן ברכות בכלל, ער מאכט נאר איין ברכה וואס איז פאר אלע זיבן ברכות. ער זאגט “ברוך אתה ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב”.
Speaker 2:
אה, זעהסט? די ערשטע זאגט מען יא כמעט די גאנצע.
Speaker 1:
“אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון קונה שמים וארץ, גומל חסדים טובים וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה ובאמונה”.
Speaker 2:
אה, גערעכט. דער רמב״ם האט יא. איך האב געמיינט ער זאגט נאר…
Speaker 1:
נאכדעם זאגט מען דא “מגן אבות בדברו”, ס׳איז דאך מגן אבות.
Speaker 2:
רייט, יא.
Speaker 1:
“מחיה מתים במאמרו”, “מחיה מתים במאמרו” איז ברכת תחיית המתים. “המלך הקדוש שאין כמוהו”, אדער “האל הקדוש”. אונז זאגן דאך “המלך הקדוש” בכלל, מיר זאגן נישט “האל הקדוש”. אונז האבן “המלך הקדוש” פאר ימים נוראים.
Speaker 2:
רייט.
Speaker 1:
איי גוט. און נאכדעם זאגט מען די תפילות פון טאג און שבת. “המניח לעמו ביום שבת קדשו”, דער באשעפער וואס האט געגעבן שבת פאר אידן, “כי בם רצה”, ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט אז יענעם טאג זאלן זיך אידן אפרוען. “עד כאן”, דאס איז די “עד כאן” די ברכות אמצעיות, רייט. נאכדעם גייט מען צו עבודה. “לפניו נעבוד ביראה ובפחד”, דאס איז רצה. “ועבודת ישראל”, דאס איז די קיצור פון יענץ. “ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות”. מיר זאגן יעדן טאג “מעין הברכות”? אז דער רמב״ם זאגט “מעין הברכות”?
Speaker 2:
אה, ווייל איך האב געמיינט די גמרא וואס זאגט “תן לו כל יום מעין ברכותיו”.
Speaker 1:
יא, דער רמב״ם האט אן אנדערע נוסח, ער זאגט “מעין הברכות”. “בכל יום”, איך וועל דיר דאנקען צו די “מעין הברכות”, וואס איז די משכן, די בית המקדש וואס איז געווען די מקום פון די ברכות. דער אייבערשטער איז די “מעין הברכות”. ס׳איז דא אנדערע נוסחאות דא, ס׳איז דא וואס איז “מניא גורס” “מעין ברכותיו”.
Speaker 2:
יא, זעהסט? ס׳איז דא אנדערע גירסאות אין רמב״ם, דארף מען וויסן.
Speaker 1:
“אדון השלום”, ס׳איז לויט די נוסח דארף זיין “מודים אנחנו לך” וואס ער איז “מעין הברכות אדון השלום”. זייער גוט. בכל פנים, “אדון השלום” דאס איז זיכער די ברכת שים שלום. “מברך עמו ישראל בשלום”, “השביעי ומקדש השבת”. יא, אזוי גייט מען צוריק צו שבת, אינטערעסאנט. דאס הייסט די סיום הברכה גייט צוריק צו די סיום פון די ברכה האמצעית. ברכה רביעית. און מ׳זאגט, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, “מניח לעמו ישראל”, נישט ער לאזט רוען, ער רוט אפ זיין פאלק, ער גיבט זיי מנוחה. “מנוחה וקדושה”, ער גיבט קדושה און מנוחה “לעם מדושני עונג”. זייער אן אינטערעסאנטע לשון, די זעלבע מענטשן וואס פריער דאווענען זיי ביראה ובפחד, זענען זיי שוין יעצט מדושני עונג. ס׳איז נישט קיין סתירה, זיי זענען עובד פון א יראה ופחד, און זיי זענען א עם מדושני עונג. יא, זיי זענען מדושן פון א דורכגערוהעטקייט, זיי זענען געשוואלן פון עונג, עונג שבת, אן אינטערעסאנטע לשון.
“זכר למעשה בראשית”. נאכדעם זאגט ער “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים”, דאס איז די גאנצע רצה. די לשון “זכר למעשה בראשית” אויף שבת, אין די תורה שטייט דאך “כי בו שבת” וכו׳, אבער די לשון “זכר למעשה בראשית”, וואס איז די פראבלעם? ס׳איז דאך א מקור הברכה, ס׳איז דאך די זאך וואס דו זאגסט ביי קידוש, דו זאגסט עס ביי דאווענען.
Speaker 2:
אייניג, יא, אויך ביי דאווענען זאגט מען “זכר למעשה בראשית”, און נאכדעם זאגט מען די גאנצע תפילה “רצה במנוחתנו”. ווייל למעשה איז דאך דא א ברכה פאר שבת, ס׳מאכט סענס.
Speaker 1:
יא, מ׳זאגט א ברכה פאר שבת, און מ׳לייגט צו אז ס׳איז אויך מעין שבע. ס׳איז א ברכה אחת כאילו, א ברכה אמצעית שכולל מעין שבע. דאס איז וויאזוי דאס זעט אויס צו ארבעטן.
הלכה י״ב: דער טעם פאר מעין שבע — סכנה פאר שפעטקומערס
Speaker 1:
און ער זאגט קדיש, און דער עולם גייט אהיים. פרעגט דער אב״ד, אויב אזוי, פארוואס פעלט דאס אויס? פארוואס האט מען צוגעלייגט די “שבע ברכות”? פארוואס שבת ביינאכט איז דא די חזרת הש״ץ? נאר “שרב עם בא לתפילת ערבית של ליל שבת”. ליל שבת קומט דער רב אן, ער דאווענט “ויושם וישא נצח על בלהשן לטבי לתא”. ס׳גייען זיך דאך אויך אנגעקומען מענטשן שפעט, “ישוב לבדו לבית הכנסת, יראו הסכנה”.
האסטו געוואוסט פארוואס מ׳האט געמאכט די גאנצע ברכה? בעצם דארף מען נישט קיין חזרת הש״ץ פאר מעריב. ס׳איז פשוט, א גאנצע וואך קומט נישט יעדער איינער פאר מעריב, ווער ס׳קומט, קומט מסתמא אין צייט. אבער שבת קומען אסאך מענטשן, ס׳איז דא מענטשן וואס קומען שפעט, ס׳וועלן זיכער זיין שפעטקומערס. יעצט, וואס זאל ער זיין? ער גייט אהיימגיין שפעט אליינס? ס׳איז דאך סכנה׳דיג ביינאכט, ווער ווייסט וואס ס׳טוט זיך ביינאכט. האבן זיי ספעציעל מתקן געווען און די ארגאניזאציע האט געהאלפן די אלגעמיינע, און מ׳האט געהאלפן צובראכענע מענטשן. און די חסד ארגאניזאציע האט טאקע געווען א לענגערע תפילה, כדי… ער האט געזאגט אזוי, אז די וואס דאווענען, די וואס זענען לפני ולפנים, די בירא דפניא, קומען פרי, אבער די וואס זענען נישט אזוי איינער, גייען זיך ארויסרוקן שוין נאך די תהא שמיה רבא שפעט, און ער גייט בלייבן אליין אין בית המדרש.
Speaker 2:
רבי, יעדער וויל די תקנה.
Speaker 1:
רבי, יעדער וויל די תקנה. דער רמב״ם האט שוין דערמאנט אז די בית המדרש זאל זיין אינדרויסן פון די שטאט, אדער וואס?
Speaker 2:
ניין, דארף נישט אנקומען צו דעם. ער גייט ביינאכט אין די גאס, ער איז אליין, יא. טייל מאל איז נישט ווערד צו גיין ביינאכט אין די גאס. רש״י זאגט אז דאס איז געווען אין די שטאט, אבער מ׳איז נישט אנגעקומען צו דעם.
Speaker 1:
אה, אקעי.
Speaker 2:
לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר תפילתו. וועגן דעם, מען ספענדט אביסל עקסטערע צייט אין דאווענען.
Speaker 1:
דאס איז אינטערעסאנט. דאס הייסט, יעצט דארף נישט דער מענטש וואס קומט שפעט דארף נישט יעצט מורא האבן, ווייל די סיסטעם איז שוין אזוי אויסגעשטעלט אז מען זאל דאווענען גענוג אסאך, אז דער שפעט-קומער זאל אויך אריינכאפן גענוג דאווענען.
Speaker 2:
וואו. זייער גוט, וואס איז א זייער שיינע זאך. יא. מ׳זעט אויך פון דא אז דא איז דא תפילות וואס די נאטור פון די תפילה איז נישט עכט אזא שיינע תפילה. די נאטור איז נישט צו זאגן די תפילה, די נאטור איז בלויז צו שטופן די צייט. צו שטופן פאר די וואס קומען שפעט זאלן קענען דאווענען, יא. צו נוצן די צייט.
Speaker 1:
אקעי.
Speaker 2:
ווייטער גייט ער. לפיכך, קומט אויס, זאגט דער רמב״ם, לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו. די שאלה איז, פארוואס? ווען ס׳קומט יום טוב זאל מען נישט זאגן. דער רמב״ם האלט אז מ׳זאגט נישט. איך מיין אז אונז זאגן יא. מ׳זאגט נאכן “במה מדליקין” שבת. אויב ס׳פאלט שבת אין יום כיפור אדער ראש חודש, פארוואס זאגט ער נישט ראש חודש אדער יום כיפור? ס׳איז נאך א מינוט, איך בין נאך אביסל נישט אזוי רואיג. ס׳איז ווירד. חז״ל וואלטן געקענט מאכן אז א בית המדרש זאל האבן א גבאי וואס מאכט זיכער אז יעדער איינער גייט אוועק. מ׳קען נישט מאכן דאס. מ׳שטעלט מען צו דאווענען דעמאלטס אנצופילן די צייט.
Speaker 1:
סאו איך פרעג אזוי, אז די צייט ווען מ׳איז דארטן פאר א צווייטע איד איז דאך א הייליגע צייט. די צייט ווען א איד זאגט “איך גיי נישט אהיים, איך וויל אז דער מאחר לבוא, דער באם, איך וויל זיין מיט אים”, נעמסטו אים אוועק די הייליגע צייט, דו געבסט אים צו קענען דאווענען.
Speaker 2:
אקעי, ס׳איז א גוטע פשט. זאג עס ווייטער, זאג עס. אין א ביהמ״ד. לכאורה גייט אן די שאלה נישט אין שבת, יום כיפור, ראש חודש, איינשליסנדיג די יארצייט פון אברהם אבינו, אהרן הכהן, יום הילולא דרשב״י. דער רמב״ם זאגט דאך המלך הקדוש, ער האט עס נישט געמאכט קיין חילוק צווישן… אבער דו זעסט דאך אז דער רמב״ם זאגט דאך המלך הקדוש, ער זאגט נישט המלך המשפט. דו זעסט אז אפילו דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף עס יא זאגן.
פארוואס זאגט מען נישט מעין שבע אויף יום טוב (ווען עס פאלט נישט אויף שבת)?
Speaker 1: זאג עס אין בית המדרש. וואס איז דאס אמת? יא. ולפיכך החליטו שראוי לבטל בשבת או ביום הכיפורים או בראש חודש, אין שליח ציבור אומר אבינו מלכנו אין היום ברכת זי. דער רמב״ם האט דאך געזאגט המלך הקדוש, ער האט נישט געמאכט קיין חילוק צווישן יחיד און רבים.
Speaker 2: זאג, דא זעסטו עס אויך, מיר דארפן דאך זאגן מקדש ישראל והזמנים אין יום טוב. רייט?
Speaker 1: רייט, ער איז מקדש ישראל והזמנים, וואס מאכט די חיוב איז די לייענען שבת. ממילא אפילו אויב ס׳איז נאך זאכן, איז מען שוין יוצא, ווייל די עיקר איז דאך נאר… ס׳איז דאך געשמועסט. יום טוב זאל מען בכלל מאכן נישט דאס.
Speaker 2: פארוואס נישט? דו גייסט דאך נישט זאגן קופּ נישט אין שיל יום טוב ביינאכט. נאר שבת ביינאכט קומט מען אין שיל.
Speaker 1: אפשר נישט, ווייל מ׳האט נישט מתקן געווען אזא זאך פאר יום טוב. מ׳גייט דאך נישט גיין זאגן א יום טוב׳דיגע, א שבת׳דיגע תפילה.
Speaker 2: אין די גמרא שטייט אביסל אנדערש. אין די גמרא שטייט אז ס׳איז נאר מפני הסכנה, ווייל די גאנצע תפילה איז ספיקות, און מ׳דארף נישט צולייגן יום טוב אויך.
Speaker 1: אבער ס׳מאכט עניוועי לענגער די דאווענען אדער וואס?
Speaker 2: ניין, די גאנצע תפילה… מ׳זאגט יום טוב מעין שבע אויב ס׳פאלט אין שבת. רייט. די חידוש איז אז מ׳לייגט נישט צו די יום טוב. פארוואס לייגט מען נישט צו די יום טוב? ווייל ס׳איז נישט אן עכטע תפילה. אזוי קען מען לערנען די גמרא.
דער רמב״ם לערנט אביסל אנדערש. דער רמב״ם לערנט אז ס׳איז נישט קיין חיוב. אפשר מיינט ער דאס, ס׳איז נישט קיין חיוב יום טוב דארף מען זאגן מעין שבע. ווען דארף מען זאגן מעין שבע? שבת. פארוואס? סתם מפני הסכנה. סתם מפני הסכנה דארף מען נישט מאכן אזאנס אין יום טוב. עפעס אזוי.
Speaker 1: ניין, ניין, אבער ער מיינט נישט צו זאגן אז מ׳זאל יום טוב זאגן א שבת׳דיגע תפילה. דאס זיכער נישט. ער זאגט יא, אויב ס׳פאלט אין שבת. אבער זאג יום טוב ווען ס׳איז נישט שבת. פארוואס דארף מען זאגן?
Speaker 2: פארוואס דארף מען זאגן? אולי מצד הלכה, אמת, קומט מען נישט יום טוב אין בית המדרש נאר שבת.
Speaker 1: אקעי. האסט אן אנדערע תירוץ? וואס איז די פשט?
Speaker 2: ניין, איך טראכט, אפשר איז פסח נישט קיין פראבלעם אז מ׳דאוונט שפעטער? ווייל יום טוב דאוונט מען שפעטער.
דער ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי׳ס הסבר
Speaker 1: ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, דער ר׳ אליעזר בר׳ יואל הלוי זאגט דאס זעלבע זאך. ער זאגט אזוי, אז ערב שבת איז מען מבטל ממלאכה, און מ׳קומט אין בית המדרש.
Speaker 2: ניין, ערב שבת טאר מען צו ארבעטן, ס׳איז דא א צייט צו קומען אין בית המדרש.
Speaker 1: יום טוב טאר מען נישט ארבעטן. חוץ אוכל נפש, ממילא מאכט מען די סעודה. דרך אגב, איך האב געטראכט פון דעם יום טוב. יום טוב שטייט אין די גמרא אז מ׳דארף ארויסגיין פרי פון בית המדרש כדי מ׳זאל קענען צוגרייטן די סעודה.
ס׳איז די זעלבע זאך, אמאל, ביי אונז יום טוב ביינאכט, אסאך הייבן זיך אן די סעודה זייער שפעט, ווייל מ׳קומט אהיים נאך נאכט, נאכט, מ׳הייבט אן צוגרייטן די סעודה און אלעס. זעסטו דא קלאר אז אמאל איז דא א מענטש, ער קומט נישט יום טוב אין שול, ווייל ביינאכט, at least, ווייל ער דארף צוגרייטן זיין סעודה, ער קאכט שוין די סעודה. שבת טאר מען נישט קאכן, איז אלעס גרייט. שבת, דו האסט דאך צייט, אלעס איז שוין גרייט, און דו דארפסט דאווענען עניוועי, גייט ער אריין אין בית המדרש דאווענען.
אבער יום טוב, די חשוב׳ע קען האלטן אינמיטן מאכן די קניידלעך, ער קומט נישט אין בית המדרש, ער מאכט זיינע קניידלעך. אקעי, דארף מען נישט מאכן קיין מעין שבע.
Speaker 2: אויב ס׳איז שבת מאכט מען שבע.
Speaker 1: און אויך אפשר איז דא א סיבה נישט אויפצוהאלטן די מענטשן אויכעט. די אנדערע מענטשן ווילן אויך אהיימגיין יעצט אנגרייטן א סעודה. ס׳איז נישט געשטעלט געווארן די תקנה פון…
Speaker 2: אה, קען זיין.
Speaker 1: על כל פנים, שבת האט מען נישט וואס צו טון.
די יסוד פון ליל שבת און די סכנה
אבער דו דארפסט טראכטן, ס׳איז דא עפעס א פחד פון מזיקין, און אויף דעם קומט אריין די צוויי מלאכים באגלייטן. עפעס איז דא די יסוד, די תקנה האט אפשר יא עפעס צו טון מיט א ליל שבת, ווייל ליל שבת איז איבעראל ליידיג, יעדער איינער איז מצוי אין בתי׳ן. ס׳איז די זעלבע reason, ווען ער גייט אהיים גיין שפעט, ס׳איז א גייעג און ס׳איז ליידיג, און די מזיקין. ס׳איז נישט אזא מין רואיגע צייט.
Speaker 2: אנדערע ברענגען טאקע די מזיקין, אבער דער רמב״ם זאגט נישט מזיקין.
Speaker 1: קוק, יא. בקיצור, דער רמב״ם וועט נאך רעדן וועגן דעם. ער ברענגט אז רש״י האט געזאגט אז ס׳איז סכנה. פרעגט ער, אויב אזוי, מיטוואך אויכעט, ווייל מיטוואך איז דאך די זעלבע…
Speaker 2: אה, אויכעט, אבער…
Speaker 1: אלא מאי, מזיקין מיינט נישט… ער זאגט, מזיקין מיינט ליסטים. מ׳גייט ביינאכט, מ׳גייט ביינאכט, ס׳איז נישט קיין צייט. ווער מאכט דא די… מיך?
Speaker 2: אה, שטיל.
Speaker 1: אקעי, מיר דארפן ענדיגן דעם פרק.
הלכה יד: סדר תפילת שבת — שחרית, מוסף, מנחה
Speaker 1: נאך אביסל הלכות שבתות ויום טובים, כשגומר שליח צבור תפלת שחרית בקול רם. ער גייט יעצט צוריק צו שבתות ויום טובים, ווען מ׳ענדיגט די תפילת שחרית. ער גייט יעצט העלדן סדר תפילת שבת. מ׳גייט מען זיך נישט צו ענדיגן אזוי ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט, מ׳דאוונט נאך ממש, ס׳קומט נאך ליינען און ס׳קומט נאך מוסף.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: הוא אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד ואומר קדיש. מ׳זאגט תהלה לדוד, אשרי, מ׳זאגט קדיש. ומתפללין מוסף בלחש. מ׳זאגט מוסף, סדר די תפילת מוסף. ואומרים קדושה ויוצר בשחר, ואומרים קדיש אחר תפילת מוסף בלא קריאת התורה. קריאת התורה גייט ער לכאורה זאגן נאך קריאת התורה, דעמאלטס זאגט מען עס. ס׳איז נישט גארנישט געווען דאכט זיך אין די וואכענדיגע טעג, נאר דאנערשטאג.
ואין אומרים קדושה ולא תחנונים אחר תפילת שחרית כסדרן. שבת טוט מען נישט קיין קדושה ותחנונים. נישט נאך שחרית, אבער נאך מנחה, קודם מנחה זאגט מען. אה, ער זאגט, אלא אומרים אותה קודם תפילת מנחה, זאגט מען עס יא. כיצד? קורא תהלה לדוד, ואומר סדר היום. סדר היום מיינט ובא לציון. ואומר קדיש, ומתפלל מנחה, וחוזר ומשמיע תפילת מנחה, וקודם שיאמר קדיש. סאו די איינציגסטע זאך וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס אונז קענען נישט איז די ויהי רחם וואס מ׳זאגט ביי מנחה.
Speaker 2: אויך ביי שחרית זאגט ער עס פאר… נאך… פאר תהלה לדוד.
Speaker 1: אבער דארטן שטימט עס, ווייל אונז זאגן עס ביי… מ׳מיינט ובא לציון.
Speaker 2: קען זיין, אבער ס׳מיינט נישט די זעלבע.
הלכה טו: בראשי חדשים ובחולו של מועד — סדר היום נאך מוסף
Speaker 1: בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום אחר תפילת מוסף. נאך מוסף זאגט מען סדר היום.
Speaker 2: אזוי טוען אונז?
Speaker 1: ניין, אונז זאגן נישט. סדר היום מיינט קדושה דסדרא. אבער אונז זאגן די יום, היום.
Speaker 2: אפשר סדר היום מיינט דאס צו זאגן די יום של יום.
Speaker 1: דער רמב״ם האט נישט דערמאנט יענץ בכלל, נישט אין רמב״ם׳ס סידור, ביז דא.
במוצאי שבת — סדר היום נאך מעריב
Speaker 1: במוצאי שבת אומר סדר היום גם אחר תפילת ערבית. דאס טוען אונז אויך. יא, מוצאי שבת איז א ספעציעלע צייט, דעמאלטס זאגט מען סדר היום אויכעט נאך מעריב, און די קדיש וואס מ׳מאכט… מבדיל מיינט הבדלה על הכוס.
דער זוהר הקדוש וועגן סדר היום מוצאי שבת
סאו דער רמב״ם זאגט דא אזויווי דער זוהר הקדוש אז די סדר היום איז זייער וויכטיג פאר הבדלה און פאר׳ן טון מלאכה. ס׳שטייט אין זוהר הקדוש, איך דאכט זיך אין פרשת ויקרא, אז אויב איינער טוט מלאכה מוצאי שבת פאר ער זאגט די קדושה דסדרא, פאר ער זאגט ובא לציון, איז ער מחלל שבת. זייער הארב.
דער רמב״ם זאגט דא אויך, ס׳איז אן ענין וואס היילט פאר׳ן מבדיל. מוצאי שבת זאגט מען די סדר היום, ווייל מ׳דארף דאווענען אליין וועגן די ענין. ער זאגט נישט, ער זאגט ווי רבנו מנוח, לא ידעתי למה נזכר במוצאי שבת. דער זוהר האט ער אפשר געוואוסט, אבער רבנו מנוח האט נישט געוואוסט.
Speaker 2: ניין, ממש, דער זוהר זאגט, מ׳טאר נישט… אויב איינער טוט א מלאכה פאר די מענטשן זאגן ברוך המבדיל, לויט׳ן זוהר טאר מען נישט טון קיין מלאכה נישט.
דיגרעסיע: פארוואס זאגט מען נישט אבינו מלכנו מוצאי שבת / מוצאי יום כיפור?
Speaker 1: קיצור, ס׳קען זיין, איך האב געטראכט, מיין ברודער האט מיר נעכטן געזאגט, ער האט מיר געקאלט זאגן דעם פשט, און זיי האבן זיך געמוטשעט פארוואס מוצאי שבת און במוצאי יום כיפורים טוט מען נישט זאגן אבינו מלכנו. האבן מיר געלערנט, מ׳האט מיך געמוטשעט וואס איז די פשט? האט ער געזאגט א טעם, פארוואס זאגט מען אבינו? ווייל ס׳איז נישטא קיין צייט, מ׳דארף ארבעטן.
סאו במוצאי שבת ארבעט מען דאך נישט. די זעלבע זאך אין ימות החמה, מ׳ארבעט דאך בעיקר אין די זומער ווען מ׳גייט אין פעלד, אזוי ווי די עובדי אדמה אין בראשית יארן, האט מען מער צייט. דארף מען נישט פארשטיין פארוואס, מ׳דארף קענען זאגן אריכות און אנטוהן יא, מ׳דארף נישט מורא האבן.
Speaker 2: יא, יא, דאס זאג איך, אבער ס׳איז שווער, מ׳קען דאך מאכן אריכות און אנטוהן בקיצור אין אבינו, און פטור דערפון.
Speaker 1: ס׳קען זיין די זעלבע זאך דא, מוצאי שבת האט מען דאך טאקע מער צייט איבער, זאל מען לערנען אפאר זאכן אין די קנישעס פון גרויסע. מ׳גייט דאך נישט שוין אין די ארבעט יעצט מוצאי שבת.
אבער ס׳איז דאס, זיי האבן נישט געגליכן די המצאה פון זאגן ויתן לך מיט סיפורי צדיקים. דאס איז פאר די זעלבע ריזן. פארוואס האט מען געזאגט ויתן לך? ווייל מ׳מוז לערנען אביסל תורה, אז מ׳זאל נישט שוין רעדן פון סיפורי צדיקים.
סיום
Speaker 1: שוין, עד כאן פרק ט׳.
Speaker 2: יא, אקעי.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ט – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/l3f5ia54riuwwta4ne6yl/DR071.mp4?rlkey=o644mcanvz703f8iqm66tswqg&dl=0
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ט – וידאו
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ט
פרק ט׳ פון הלכות תפילה באהאנדלט דעם סדר תפילת הציבור: ווי דער שליח ציבור זאגט קדיש, ברכו, ברכות קריאת שמע, און חזרת הש״ץ; די הלכות פון קדושה, מודים דרבנן, און נפילת אפיים; און פארוואס מען זאגט נישט געוויסע זאכן ווי “על קן ציפור יגיעו רחמיך” אדער צו פיל שבחים. דער פרק דעקט אויך די חילוקים צווישן שחרית, מנחה, און מעריב, און פארוואס מען זאגט מעין שבע נאר ליל שבת (וועגן די סכנה פאר שפעטקומערס).