הלכות תפילה וברכת כהנים פרק יב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות קריאת התורה, פרק י״ב
—
הקדמה: קריאת התורה בסדר ספר אהבה
אחרי הלכות תפילה (שכוללות סדר בית המדרש, תפילה וכו׳) באות הלכות קריאת התורה. הרמב״ם כדרכו המסודרת לתת מבט רחב על כל התורה כולה – הרמב״ם “מספר סיפור” של מהו חיי יהודי, מספר המדע עד ספר עבודה, וזה נותן בהירות שלא מקבלים מלימוד גמרא לבדה.
—
הלכה א – התקנה של קריאת התורה
דברי הרמב״ם
משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה.
פשט
משה רבינו תקן שיקראו תורה ברבים בשבת, שני וחמישי בשחרית, כדי שלא יעברו ישראל שלושה ימים בלא לשמוע תורה. זה מבוסס על הפסוק “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים” – “אין מים אלא תורה.”
חידושים והסברות
1. קריאת התורה היא קטגוריה שלישית – לא קריאת שמע, לא תלמוד תורה
קריאת התורה אינה אותו דבר כמו מצוות קריאת שמע (שהיא בכל יום) או מצוות תלמוד תורה (שגם היא בכל יום). קריאת התורה היא באופן ספציפי ענין של תורה בציבור – קוראים בפני כל הקהל. זו קטגוריה מיוחדת: לא לימוד התורה של היחיד, לא ידיעת התורה, אלא כעין “עלייה של תורה” – שמיעת תורה ציבורית. (השולחן ערוך הרב מחלק בין לימוד התורה לידיעת התורה, וכאן רואים ענין שלישי.)
לשון הרמב״ם היא “שמיעת תורה” – לא “לימוד” אלא “שמיעה”. זה מתאים לענין שקריאת התורה היא קטגוריה מיוחדת – אין זה על לימוד היחיד, אלא על שמיעת הציבור את התורה.
2. קריאת התורה קדומה לתפילה בציבור – ואולי היא עיקר בית הכנסת
קריאת התורה בציבור היא כבר ממשה רבינו, אבל תפילה בציבור (חזרת הש״ץ, מנין) היא רק מאנשי כנסת הגדולה. במסכת מגילה פרק ד, שהוא המקור העיקרי להלכות בית הכנסת, מדברים בעיקר על קריאת התורה, לא על תפילה. (מסכת ברכות היא לתפילה, מסכת מגילה היא לקריאת התורה/מגילה.) זה אומר אולי שעיקר בית הכנסת הוא אולי אפילו לקריאת התורה יותר מאשר לתפילה. בפרק הקודם למדנו על בניית בית כנסת עם בימה במיוחד לקריאת התורה.
3. מעמד התקנה – מצוה דרבנן אפילו ממשה רבינו
הרמב״ם אומר “משה רבינו תיקן” – זה נשאר מצוה מדברי סופרים / דרבנן, כי זה לא כתוב בתורה כציווי מהקב״ה. מצוה דרבנן אינה סיווג היסטורי (איזה דור תיקן אותה), אלא מהותי – האם הקב״ה ציווה עליה בהר סיני או לא. אפילו תקנות של בית דינו של שם ועבר (לפני משה רבינו!) נשארות דרבנן. הדוגמה של “שואלין ודורשין בהלכות החג קודם החג שלשים יום” היא גם “משה רבינו תיקן” ונשארת דרבנן.
4. כיצד פעלה קריאת התורה במדבר? – מגילה מגילה ניתנה
מועלית שאלה: האם היה אפשר לקיים קריאת התורה במדבר, כשהתורה עדיין לא נכתבה במלואה? הרמב״ם הולך לפי השיטה “תורה מגילה מגילה ניתנה” (כפי שהוא כותב בהקדמתו שישראל כתבו מגילות מגילות). לפי זה היה אפשר לקרוא מהמגילות שכבר נכתבו. אבל לפי השיטה “תורה חתומה ניתנה” היתה זו קושיה איך יכלו לקרוא.
5. מה היה אופן קריאת התורה במדבר? – שתי אפשרויות
אפשרות א: לימודו של משה רבינו עם כלל ישראל היה בעצם קריאת התורה – הוא קרא תורה שבכתב והוסיף הערות מתורה שבעל פה.
אפשרות ב (שנוטים אליה יותר): שיעורו של משה רבינו היה שיעור עיון לחכמים (כמו ראש ישיבה, “כמו ר׳ חיים בריסקר”), לא לכל העם. אבל כשהיו באמצע הדרך (“וילכו דרך שלשת ימים”) ולא היה זמן לשיעור עיון, תיקן משה רבינו תקנה חדשה: שיקראו לפחות מעט מכתב (קלף/מגילה) בפני הציבור – זו קריאת התורה ברבים. “תורה ברבים” משמע שכבר היה כתוב, ומדברים על הגליונות שאנשים כתבו.
6. המקור לקריאת התורה במרה
המקור לקריאת התורה כבר מוזכר במרה (אחרי קריאת ים סוף), שהוא לפני סוף ימיו של משה. מה שכתוב שבמרה ניתנו מצוות מסוימות – זה משום שהקב״ה רצה שיתחילו לקיים אותן מצוות אז. אבל מגילות כבר היו, וכבר למדו.
7. [דיגרסיה: סדר היום בתפילה כלימוד התורה]
בסדר התפילה יש גם חלקים שהם בעצם לימוד התורה – “איזהו מקומן”, פיטום הקטורת, “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא” / “תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”. זה הטעם לקדיש דרבנן אחריהם – כי למדו. אבל כל זה ענין של לימוד היחיד, בעוד קריאת התורה היא ענין של ציבור.
—
תקנות עזרא – תוספות לתקנת משה
דברי הרמב״ם (מבוסס על גמרא מגילה)
הגמרא שואלת: עזרא קרא תורה – אבל הרי כבר מסורה שמשה תיקן זאת? עונה הגמרא: משה תיקן שבת, שני וחמישי. עזרא הוסיף פרטים.
פשט
משה תיקן את העיקר של קריאת התורה. עזרא הסופר הוסיף שלוש תקנות:
חידושים והסברות
1. מנחה בשבת
שבת אחר הצהריים גם יקראו. הטעם: “בשביל יושבי קרנות” – זה זמן שאנשים יושבים ולא עושים דבר ומבזבזים זמן. (הרמב״ם מביא בהלכות יום טוב/שבת שצריך להעמיד שומרים ביום טוב אחר הצהריים מאותו טעם.)
חידוש בפירוש “יושבי קרנות”: פירוש אחד הוא שאחר הצהריים אנשים יושבים בפינות (קרנות) ומתבטלים. פירוש אחר: בבוקר הם עדיין יושבים בפינות, אחר הצהריים באים לבית הכנסת למנחה.
2. שני וחמישי בכל שבוע
שפעמיים בשבוע תהיה קריאת התורה, כדי “שלא ישהו שלשה ימים בלא תורה”. מעניין: את החלק ששבת קוראים שבעה עולים עזרא לא תיקן.
3. שלא יקראו פחות מעשרה פסוקים
מינימום של עשרה פסוקים בכל קריאה. חידוש: לפני כן, בתקנת משה רבינו, לפעמים היה מספיק אפילו פסוק אחד. עזרא פירמל את זה שצריך להיות עשרה פסוקים מינימום. משלושה קוראים יוצא שלושה אוארבעה פסוקים לכל אחד.
—
הלכה א (המשך) – “ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור”
דברי הרמב״ם
“ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור: שבתות, ומועדים, ובראשי חדשים, ובתעניות, ובחנוכה ובפורים, ובשני ובחמישי בכל שבוע ושבוע.”
פשט
רשימה מלאה של כל הימים שקוראים תורה בציבור – בערך שש-שבע קטגוריות.
חידושים והסברות
הרמב״ם לא אומר שכל הימים הללו הם תקנות של משה או עזרא. הוא מביא זאת סתם כהלכה – רשימה. ראשי חדשים, תעניות, חנוכה, פורים – המקור לקריאתם אינו מיוחס במפורש למשה או לעזרא.
התקנה של שלושה ימים בלא תורה יצרה שבכל העיירות היו יהודים באים פעם בשלושה ימים לבית המדרש בעיר הגדולה לשמוע קריאת התורה – “אירוע גדול” שעיצב את כל חיי כלל ישראל (כפי שלומדים במסכת מגילה).
—
הפטרה בנביא
דברי הרמב״ם
“ואין מפטירין בנביא” – בכל הימים קוראים תורה, אבל הפטרה (קריאת קטע מנביא) קוראים רק: בשבתות, ובימים טובים, ובתשעה באב.
פשט
הפטרה קוראים רק בימים שאין עובדים.
חידושים והסברות
הצד השווה: הימים שקוראים הפטרה הם ימים שאין עובדים. ביום עבודה (ראש חודש, חנוכה, שני וחמישי) אי אפשר לעכב את הקהל בקריאה ארוכה יותר. ראש חודש – קוראים תורה אבל עובדים, לכן לא קוראים יותר (אין הפטרה). שבת, יום טוב, תשעה באב – אין עובדים, לכן אפשר לעשות הפטרה.
חידוש בלשון: הרמב״ם לא אומר “יש תקנה להפטיר בנביא.” הוא אומר זאת בצורה שלילית – “ואין מפטירין בנביא” בימים האחרים – רק בשלושה אלה.
במנחה של תענית קוראים כן תורה. הטעם: הקהל כבר חזר מהעבודה, יש יותר זמן.
—
הלכה ב – מינימום של עשרה אנשים
דברי הרמב״ם
“אין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים בני חורין.”
פשט
קריאת התורה היא דבר שבקדושה שצריך מנין של עשרה, כמו קדיש וקדושה.
חידושים והסברות
קודם לכן בהלכות תפלה בציבור כבר הזכיר הרמב״ם “כל דבר שבקדושה” – תפלת הציבור, ו״אחד קורא בתורה” – כאחד הדברים שצריכים עשרה.
שני “מנינים” של עשרה: צריך להיות עשרה אנשים (ציבור חשוב) ועשרה פסוקים (כמות תוכן חשובה). “אין קורין בפחות מעשרה פסוקים.”
חידוש לגבי “וידבר ה׳ אל משה לאמר”: הפסוק “וידבר ה׳ אל משה לאמר” נספר במנין עשרת הפסוקים, אף שאינו אומר תוכן – הוא רק הקדמה. אבל הוא פסוק והוא נספר.
—
הלכה ב (המשך) – מינימום של שלושה קוראים ושלושה פסוקים
דברי הרמב״ם
“ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים” – מינימום שלושה עולים. “ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.”
פשט
מינימום שלושה עולים (שהרמב״ם קורא להם “קורין”). כשמסיימים עלייה באמצע פרשה, אסור להשאיר פחות משלושה פסוקים מאותה פרשה לעולה הבא.
חידושים והסברות
כיום המנהג שהעולה עולה וקורא יחד עם הבעל קורא, אבל הרמב״ם קורא להם “קורין” – הם אלה שקוראים.
סט של “שלושה”: שלושה עולים מינימום, ושלושה פסוקים מינימום מכל פרשה – מקביל לסט של “עשרה” (עשרה אנשים, עשרה פסוקים).
—
הלכה ד – לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים / לא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים
דברי הרמב״ם
אסור להתחיל לקרוא פחות משלושה פסוקים מתחילת פרשה, ואסור להשאיר פחות משלושה פסוקים מסוף פרשה. כל עולה צריך לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים.
פשט
שלושה כללים: (1) אי אפשר להתחיל פרשה חדשה רק שני פסוקים פנימה; (2) אי אפשר לעצור כשנשארים פחות משלושה פסוקים עד סוף הפרשה; (3) כל קורא קורא מינימום שלושה פסוקים.
חידושים והסברות
1. הטעם – חשש טעות
הגמרא (מגילה) מסבירה שהסיבה היא שאנשים לא יכנסו לבית הכנסת ויחשבו שדילגו על פסוקים. כלומר, מישהו נכנס באמצע, שומע שקוראים רק שני פסוקים מפרשה, וחושב שהקורא קרא רק שני פסוקים (פחות מהמינימום של שלושה).
2. בזמן הזה החשש כמעט אינו שייך
כל החשש בנוי על כך שהשומע יודע היכן פרשה מתחילה והיכן היא מסתיימת. בימינו אף אחד (חוץ מהבעל קורא) לא יודע היכן הפרשיות פתוחות וסתומות. אף אחד גם לא מסתכל בחומש בשעת קריאת התורה (קריאת התורה לא אומרת שמסתכלים בחומש). ממילא החשש רחוק מאוד, ואפשר להקל.
3. חומרת המשנה ברורה – וקושיה עליה
המשנה ברורה מחמיר שאפילו ב״שני” ו״שלישי” שמודפס בחומשים, גם שם לא יפסיקו פחות משלושה פסוקים מאותו סימן — כי אנשים יעשו אותה טעות. זה מבוקר: ראשית, “שני ושלישי” בחומשים “סתם איזה גבאי עשה” בלי מקור הלכתי. שנית, אם המשנה ברורה יכול לעשות חומרא מבוסס על מה שהקהל חושב, אפשר גם לעשות קולא מבוסס על אותו עיקרון — שאף אחד לא יודע היום היכן הפרשיות.
4. מה פירוש “פרשה” כאן?
הקהל מניח ש״פרשה” פירושה פרשיות פתוחות וסתומות בספר תורה. אבל יכול להיות ש״פרשה” פירושה ענין (נושא), לא דווקא פתוחה/סתומה. בגמרא כתוב שבענין אפשר להחליף (שייך למדלג).
5. שיטת המונקאטשער רב
המונקאטשער רב אמר שלא ילכו אחרי ה״שני” שכתוב בסידור, כי הרבה פעמים זה לא מדויק ואין לו קשר לענין.
6. עצה מעשית
אם רוצים לעשות עליות אחרות ממה שכתוב בסידור, ירשמו לפני שבת מה הולכים לעשות, כדי שהקהל יוכל לעקוב — כך יוצאים ידי כל הדעות.
7. “ויחל משה” – ראיה שכשיודעים, יודעים
תוספות במסכת מגילה שואל על “ויחל משה” (שקוראים בתענית), שמתחיל שני פסוקים לתוך פרשה — לכאורה נגד ההלכה. אחד התירוצים הוא: כשהקהל יודע מה קוראים (כמו בקריאה מוכרת), אין חשש טעות. זה תומך בכלל שהחשש הוא רק כשיכולים לטעות.
—
חלוקת עשרה פסוקים בין שלושה קוראים
דברי הרמב״ם
שלושה שקראו עשרה פסוקים — שנים קורין שלושה שלושה ואחד ארבעה. בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי — הרי זה משובח.
פשט
עשרה פסוקים לא מתחלקים שווה לשלושה. ממילא שני קוראים קוראים שלושה פסוקים כל אחד, ואחד קורא ארבעה. זה שווה מי שקורא את הארבעה.
חידושים והסברות
1. ראיה שעשרה פסוקים היא הלכה קבועה
רואים בבירור מההלכה שאין זה ענין של “תחלק כמו שמתאים לך” — זו חובה קבועה של עשרה פסוקים. הרמב״ם לא מדבר על חלוקה לפי ענינים, אלא על עשרה פסוקים ממש.
2. המנהג שלנו לא מתאים לזה
בפועל, בשני וחמישי ובשבת מנחה, מסתכלים בסידור היכן כתוב “שני” ו״שלישי”, ולא קוראים דווקא עשרה פסוקים. גם עושים “סיום יפה” במקום להחזיק בעשרה פסוקים.
3. שיטת הגר״א
הגר״א אמר שיקראו פשוט את עשרת הפסוקים הראשונים של כל פרשה, ולא אחרת — אלא אם כן זה ממש לפי הכללים שכתובים.
4. “הרי זה משובח” — לכל אופן יש מעלה
הגמרא נותנת הסברים לכל אפשרות: הראשון — כי הוא הראשון (מעלת הראשון); האחרון — כי “אחרון אחרון חביב”; האמצעי — כי הוא באמצע. כל שלושת האופנים שווים “משובח.”
5. [דיגרסיה: הערך של עשרה פסוקים כ״לימוד תורה”]
שלושה ימים בלא תורה אסור, ומה זה “תורה”? — עשרה פסוקים! לא אפילו כל אדם בנפרד, אלא כל קורא קורא שלושה פסוקים, וזה נחשב “לימוד תורה טוב.” אפילו הפסוק “ודבר שלום על ישראל” נחשב. חז״ל היו להם הערכה הרבה יותר גדולה לפסוק תורה ממה שיש לנו. אנשים חושבים ש״להיות מחובר לתורה” פירושו דף גמרא שלם (שלוקח שלוש שעות), אבל חז״ל אמרו: עשרה פסוקים!
6. [דיגרסיה: תפילה בבית המדרש — אולי קריאת תורה קצרה יותר?]
הרמב״ם מדבר על שלושה מיני תפילה — (1) ביחידות; (2) בבית הכנסת; (3) “היכא דהוו גרסי” — בבית המדרש שבו לומדים. בבית המדרש, שבו לומדים כל היום תורה, אולי לא היה אותו סדר של קריאת התורה, כי הצורך של “לא לעבור שלושה ימים בלא תורה” כבר מסופק דרך הלימוד. הרמב״ם אמר שבמקומות מסוימים עושים שמונה עשרה קצרה יותר. אבל אין מקור ברור שבבית המדרש קריאת התורה היתה קצרה יותר.
—
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות
החידוש העיקרי של ברכות קריאת התורה
החידוש העיקרי של קריאת התורה בציבור אינו הקריאה עצמה (מותר לקרוא תורה כמה שרוצים באופן פרטי), אלא ברכות התורה הנוספות שאומרים בקריאה בציבור. זה חידוש כי כבר אמרו ברכות התורה בבוקר.
סדר הברכות – פתיחת וסגירת ספר התורה
דברי הרמב״ם
“כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו” – הוא פותח את ספר התורה, מסתכל היכן הוא הולך לקרוא, ורק אחר כך מברך.
פשט
הוא צריך לדעת היכן הוא מתחיל לקרוא, לכן הוא מסתכל קודם.
חידושים והסברות
מחלוקת תנאים: רבי מאיר אומר שצריך לסגור את ספר התורה לפני הברכה, כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה. **
רבי יהודה** אומר שאפשר להשאיר את ספר התורה פתוח.
הרמב״ם פוסק כרבי יהודה – משאירים את ספר התורה פתוח. אין לו את החשש של רבי מאיר, כי הוא סובר שזה לא עיקר הדין אלא הידור/חשש. אבל אם סוגרים, מאבדים את ה״מביט ורואה” – צריך לחפש שוב את המקום כשפותחים בחזרה.
מנהג חסידים מול ליטאים: המשנה ברורה פוסק שמשאירים את ספר התורה פתוח אבל מסתכלים הצידה (כך יודעים שהוא לא קורא את הברכות מהתורה). חסידים נוהגים לסגור את ספר התורה. המנהג החסידי הוא טורח על הציבור ועל הקורא – כל פעם צריך לחפש שוב את המקום.
איך חסידים פותרים את הבעיה: אצל חסידים הקורא אומר “אמן” אחרי הברכה, ובשעה שהוא אומר “אמן” הוא מסתכל לתוך ספר התורה – כך הוא מוצא את המקום. אצל ליטאים שלא אומרים “אמן” זה יותר לא נוח למצוא את המקום אחרי הסגירה.
ברכה אחרונה – גולל את הספר
דברי הרמב״ם
אחרי הקריאה אומר העולה “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה” – ואז “גולל את הספר” – רק אחרי הברכה האחרונה הוא סוגר את ספר התורה.
חידושים
החילוק בין לפני הקריאה (משאירים פתוח) לאחרי הקריאה (סוגרים) הוא לכאורה כי אחרי הקריאה הוא כבר לא צריך לדעת היכן הוא עומד – האדם הבא יקרא. אף על פי שמצד החשש של “שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה” אין חילוק בין לפני ולאחרי, בכל זאת נראה שהרמב״ם סובר שכך עדיף. יש פוסקים שאומרים שגם אחר כך לא צריך לסגור.
“ברכו את ה׳ המבורך”
פשט
לפני הברכה אומר העולה “ברכו את ה׳ המבורך” והקהל עונה “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
חידושים
“ברכו” נאמר בשלושה דברים: הקדמה לברכת קריאת שמע של שחרית, הקדמה לברכת קריאת שמע של ערבית, והקדמה לברכת התורה של הבעל קורא. בברכת המזון יש נוסח דומה אבל שונה – “נברך” / “ברוך ה׳ אלוקינו”.
הפשט: “ברכו” היא קריאה/הזמנה לקהל – דומה לחזרת הש״ץ. הרבה אנשים לא היו באים לשמונה עשרה, אלא לקריאת התורה. “ברכו” הוא כאילו הוא מזמין את הקהל: “בואו כולנו נודה לה׳, הקשיבו, ואתם תאמרו אמן.” הוא לא מוציא אותם בברכת התורה (כי כל אחד כבר אמר ברכת התורה), אלא זו הקדמה לברכתו.
קשר בין ברכת התורה לברכת קריאת שמע: קריאת שמע היא חלק מהתורה, והברכה השנייה של ברכת קריאת שמע היא ממש ברכת התורה – לכן לשתיהן יש “ברכו” כהקדמה.
לא להתחיל לקרוא לפני שהקהל מסיים “אמן”
כיון שהקהל אומר “אמן ארוך ויפה” אחרי הברכה, הקורא לא יתחיל לקרוא עד שהקהל סיים את האמן – כדי שיוכלו לשמוע.
—
הלכה ו – “קרא וטעה” – אם הקורא טעה
דברי הרמב״ם
“קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת – מחזירין אותו”
פשט
אם הקורא טעה, אפילו בדקדוק של אות אחת, מחזירים אותו.
חידושים והסברות
1. מה פירוש “בדקדוק אות אחת”?
הירושלמי מביא ש״טוב בין טהור לטהור” – מחזירין אותו. נדון האם זה פירושו ממש דקדוק (רפה/דגוש, נקודות) או שזה פירושו אות שגויה (הוא אומר “והר” במקום עם א׳ עם ו׳). הרמב״ם מתכוון דווקא לאות שגויה, לא לנקודות/דקדוק. בקריאת שמע הרמב״ם אמר בבירור שדקדוק פירושו רפה/דגוש, אבל כאן הוא כותב “דקדוק אות אחת” – כלומר הוא אומר אות בטעות.
2. “מחזירין אותו” – איך?
“מחזירין אותו” פירושו לא לצעוק. צריך להיות גבאי שעומד ואומר לו בשקט. “הצעקה פשוט לא יפה.”
3. שיטת ספר המנהיג
ספר המנהיג (המובא בשולחן ערוך) אומר שאין מקפידים על זה. יש חקירה שלמה אצל הפוסקים עם כל מיני חילוקים. המסקנה: אם מישהו אומר אות שגויה – מחזירים אפילו ברוב בתי הכנסת. אבל נקודות/דקדוק – “לכאורה לא ברור שזו בעיה.”
4. הקשר של “מחזירין אותו”
בתקופה שכל עולה קרא בעצמו (לא בעל קורא קבוע), אם קראו למישהו שלא יודע לקרוא טוב, החזירו אותו – ואם הוא ממש לא ידע, העבירו אותו וקראו לשני. זה שונה מהיום שיש בעל קורא קבוע.
—
הלכה: “ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”
דברי הרמב״ם
“ולא יקראו שנים בתורה כאחד” — רק אחד לבדו יקרא.
פשט
זה מבוסס על הכלל של “תרי קלי לא משתמעי” – אי אפשר לשמוע היטב שני אנשים קוראים בבת אחת.
חידושים והסברות
הכסף משנה מביא מזוהר הקדוש שהיום, כשהעולה לתורה עומד ליד הבעל קורא, העולה לא יאמר בקול — הוא יעקוב אבל בשקט. זו מחלוקת הפוסקים: יש שאומרים יחד, יש שאומרים בשקט, יש ששותקים לגמרי. התירוץ לשיטת הזוהר ברור — זה יכול לעשות בלבול לקהל או לבעל קורא עצמו.
נעשה חילוק: אם זה “דבר חוזר” — קטע מוכר שכולם יודעים (כמו במגילה) — אפשר לומר ביחד, כי אז הכלל של תרי קלי חלש יותר.
—
הלכה: “קרא ונתעייף” – הקורא התעייף
דברי הרמב״ם
“קרא ונתעייף, יעמוד אחר תחתיו, ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף.”
פשט
אם הקורא לא יכול להמשיך — הוא לא יודע את הנקודות, הוא מבולבל — מעמידים שני במקומו. השני מתחיל מהיכן הראשון הפסיק, ומברך רק בסוף (לא ברכת התורה חדשה בהתחלה).
חידושים
הטעם שהשני לא מברך ברכת התורה חדשה הוא כי זו היתה ברכה לבטלה — הראשון כבר בירך לפניה. אותו עיקרון חל גם בתפילה — אם שליח ציבור נתעייף, לוקחים שני שממשיך משם.
—
הלכה: “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
דברי הרמב״ם
“אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
פשט
הקורא לא יתחיל עד שגדול שבציבור (או הציבור) יאמר לו. צריך לקבל רשות לקרוא — כמו שדיין מקבל רשות מרבו.
חידושים
הגדול שבציבור אינו הגבאי — הגבאי קורא, אבל הגדול נותן רשות. אלה שני תפקידים נפרדים. החזן בלשון הגמרא פירושו הגבאי (לא מה שאנו קוראים היום חזן), וראש הכנסת הוא הראש.
הענין העיקרי הוא כבוד — אפילו יודעים מראש מי יקרא, נותנים לו רשות פורמלית. תוספות אומר שלא תופסים את התורה בעצמם, ממתינים שמישהו ייתן — זה ענין של כבוד התורה, לא רק נוהל.
נקודה מעשית: אם גבאי קורא רק לחבריו (חשבונות), זו בעיה — הוא שליח ציבור וצריך לקרוא למי שהקהל רוצה לשמוע.
—
הלכה: “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
דברי הרמב״ם
“וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל”
פשט
אדם שני עומד ליד הבעל קורא בשעת הקריאה.
חידושים
הטעם אינו רק מעשי (שלא יטעה), אלא גם ענין של כבוד, דומה למתן תורה — “על ידי סרסור” כמו שכתוב במדרש: כשם שהתורה ניתנה דרך שליח (משה רבינו כמתווך), כך גם בקריאת התורה עומד עוד אחד שהוא כביכול המתווך שמעביר את התורה לקורא.
—
הלכות דילוג — דילוג על קטעים בקריאה
דברי הרמב״ם
“יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד” — מותר לדלג ממקום אחד לשני, אבל רק אם שני הקטעים מדברים על אותו נושא. “ולא יגלול ויקרא על פה, שלא יאמר שאינו מן הכתב, אפילו תיבה אחת.” “ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק.”
פשט
מותר לדלג בין קטעים המדברים על נושא אחד, אבל צריך לקרוא מהכתב (לא בעל פה), והדילוג לא יארך יותר מהזמן שלוקח למתורגמן לתרגם את הפסוק האחרון.
חידושים
הדוגמה העיקרית היא ממסכת יומא: הכהן גדול קרא את סדר העבודה מפרשת אחרי מות, ואחר כך דילג להלכות יום כיפור בפרשת אמור (שתי פרשיות אחר כך) — כי שתיהן מדברות על הלכות יום כיפור. אבל את קרבן מוסף של פרשת פנחס אמר בעל פה, כי זה רחוק מאוד לגלול.
הרמב״ם מקשר את איסור הקריאה בעל פה לדילוג: כשמדלגים, יש סכנה גדולה יותר שהבעל קורא יקרא מזיכרון במקום מהכתב. לכן האיסור מודגש כאן.
איסור הקריאה בעל פה הוא באופן ספציפי הלכה של קריאת התורה — לא שאסור לומר פסוק בעל פה בדרשה. הטעם: בקריאת התורה הקהל יכול לחשוב שכתוב אחרת בתורה, ואפשר לטעות.
מגבלת הזמן של הדילוג (כדי שישלים המתורגמן): הטעם הוא לא לעכב את הקהל — שלא ירגישו שבלבלו. הדילוג יקרה בזמן שהמתורגמן מתרגם את הפסוק האחרון, כך שהקהל לא שם לב.
—
הלכה: איך הקהל צריך להתנהג בשעת קריאת התורה
דברי הרמב״ם
“כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה. אלא הכל שותקים ושומעין ומשימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳.” גם: “ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”, אבל “לצאת בין איש לאיש” — בין שתי עליות — מותר.
פשט
משהבעל קורא מתחיל לקרוא, אסור לדבר (אפילו לא בדברי הלכה), צריך לשתוק, להקשיב ולשים לב. אסור לצאת מבית הכנסת בשעת הקריאה, אבל בין עליות מותר.
חידושים
הרמב״ם מציב שלוש מדרגות: (1) שותקים — לשתוק, (2) שומעין — להקשיב, (3) משימין לבם — לשים לב. זה חזק יותר מסתם פירוש המילות — צריך להבין מה ששומעים.
הפסוק “ואזני כל העם אל ספר התורה” (נחמיה ח) הוא המקור — כשעזרא קרא, כל הקהל הקשיב.
אסור לצאת בשעת הקריאה הוא בזיון התורה — “עוזב ה׳”. אבל בין גברא לגברא (בין עליות) מותר, כי אז אין קריאה פעילה.
[דיגרסיה:] אותו עיקרון חל גם בשיעור תורה — אפילו תורה שבעל פה. לצאת באמצע כששומעים תורה לא יפה, לא לציבור ולא לתורה. צריך להישאר עד הסוף, או לעשות הפסק בין גברא לגברא.
—
קריאת התורה למי שתורתו אומנותו
שיטת הרמב״ם
מי שעוסק בתורתו, תורתו אומנותו, מותר ללמוד בשעת קריאת התורה בבית המדרש, כמו שרב ששת הסתובב ולמד את משנתו.
פשט
הרמב״ם מביא את הגמרא של רב ששת שמי שלומד תורה כסדר לא צריך להפסיק לקריאת התורה, כי כל הענין של קריאת התורה הוא שלא יעברו שלושה ימים בלא תורה — ואצלו לא עוברות שלוש שעות בלא לימוד.
חידושים
“אנן בדידן ואינהו בדידהו” של רב ששת — הוא לא הלך נגד הציבור, אלא הוא אמר: הם עושים את הסדר שלהם של שלא ילך שלושת ימים בלא תורה, ויש לי שיטה אחרת לקיים את אותו ענין. זה מתאים יפה לפשט שקריאת התורה היא תקנה של תלמוד תורה.
פוסקים בימינו סוברים שאי אפשר לומר דבר כזה למעשה, כי הקהל יחשוב שזו חוסר ענווה (כולם יחשבו שהם תורתם אומנותם). אבל מעיקר הדין ההיתר קיים, וכך גם כתוב בשולחן ערוך.
קשר לפטור מתפילה: אם מי שתורתו אומנותו פטור מתפילה (כפי שלמדנו קודם), הוא בוודאי פטור מהחלק הזה של תקנת התפילה שנקרא קריאת התורה. החידוש הוא שרב ששת עמד באמצע בית המדרש — הוא כבר שם, ולכן מותר לו ללמוד במקום להקשיב.
בית המדרש מול בית הכנסת: בבית מדרש שבו לומדים אולי לא צריך לקרוא קריאת התורה (כי כולם תורתם אומנותם). אבל הרמב״ם אומר שעושים מנין בבית המדרש — למה הם מתפללים בכלל? התירוץ: תורתו אומנותו פוטר רק כשהוא באמצע הלימוד; כשכבר סיים את הסדר שלו, הוא צריך כן להתפלל וכן לעשות קריאת התורה.
[הערה:] בימינו, אפילו מי שתורתם אומנותם לא יודעים פסוק חומש, כך שהם צריכים מאוד קצת קריאת תורה.
—
הלכות מתורגמן
תקנת משה רבינו והמתורגמן
דברי הרמב״ם
ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים.
פשט
משה רבינו עצמו שימש כמתורגמן — הוא לימד את הקהל מה שקרא בתורה. עד עזרא לא היה מתורגמן נפרד.
חידושים
למה לא הוסיפו מתורגמן לתפילה? כשתיקנו תפילה, למה לא עשו גם מתורגמן לתפילה? התירוץ: תפילה לא צריך להבין כל כך — לה׳ יש הנאה מהתפילה עצמה. אבל תלמוד תורה — מה הטעם אם לא מבינים? גם: תפילה חוזרים כל כך הרבה פעמים, אפשר ללמוד את התרגום פעם אחת בחיים; תורה היא כל שבוע פרשה שנייה.
תפקיד משה רבינו: כל עוד משה חי הוא היה כמו בית המדרש שלנו — הוא למד את הסוגיה עם הקהל. ברגע שהוא נפטר, זה נשכח, הוא תיקן שלפחות יקבעו בית כנסת וילמדו שם קצת.
מתי הפסיקו לתרגם?
הרמב״ם לא אומר מתי הפסיקו. הוא מביא תשובת רב האי גאון שזו ממש חובה מזמן הנביאים.
בזמן הראשונים הפסיקו לתרגם. יש מחלוקת גדולה בזמן הגאונים/ראשונים על כך. סיבה אחת: הקראים טענו שהתרגום הוא תורה שבעל פה (כי תרגום אונקלוס הולך עם חז״ל), ולכן מקומות מסוימים הפסיקו. הגאונים היו חדים מאוד נגד זה.
השולחן ערוך אומר: אם לא יודעים ארמית, מה הטעם לתרגם? זה הטעם העיקרי שרוב המקומות הפסיקו.
בתימן עדיין תרגמו. היו מקומות שעשו את שניהם — ארמית (כי זה כבר היה מקובל) וגם ערבית (תרגום רב סעדיה גאון).
[דיגרסיה: תרגום לאנגלית/אידיש] — למה אף אחד לא עשה שהמתורגמן ילמד קצת רש״י או יתרגם לאידיש? בבתי כנסת מסוימים כבר היה דבר כזה. תפקיד הבעל קורא מתואר — הוא מתרגש בפסוקים שצריך להתרגש, וזה מעין “תרגום” דרך הטעמים. אבל למעשה הקהל מבין עוד פחות. באופן אידיאלי היו מתרגמים לאנגלית כל פסוק.
[דיגרסיה:] המנהג של דרשות (לפני או אחרי קריאת התורה) הוא גם צורה של המנהג הישן של מתורגמן — זה עדיין חלק מהנושא של קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה והתרגום
דברי הרמב״ם
הקורא קורא פסוק אחד לבד… עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד.
פשט
פסוק אחר פסוק — הקורא קורא פסוק אחד, שותק, המתורגמן מתרגם, אחר כך הפסוק הבא. אסור לתת למתורגמן שני פסוקים בבת אחת.
חידוש
הקורא צריך לעזור למתורגמן — לא להקשות עליו עם יותר מדי פסוקים בבת אחת.
הלכות קול — קורא ומתורגמן
דברי הרמב״ם
אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא.
פשט
שניהם צריכים להיות באותה עוצמת קול.
חידוש
הטעם: טוב לציבור לדעת שהם “מסונכרנים”; גם, שלא יחשבו שתורה חשובה יותר מתרגום או להיפך — שניהם חשובים.
סדר — להמתין אחד לשני
דברי הרמב״ם
**ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. ואין הקורא רשאי לקרות פס
וק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן.**
פשט
המתורגמן לא יתחיל עד שהקורא מסיים את הפסוק, והקורא לא יתחיל את הפסוק הבא עד שהמתורגמן מסיים. דומה להלכה של עניית אמן — כבוד הציבור, שיוכלו לשמוע.
התנהגות המתורגמן
דברי הרמב״ם
ואין המתורגמן נשען… אלא עומד באימה וביראה.
פשט
המתורגמן לא יעמוד נשען על עמוד או קורה, אלא יעמוד באימה ויראה.
מתורגמן בעל פה — דברים שבעל פה
דברי הרמב״ם
ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה.
פשט
המתורגמן לא יקרא מכתב, אלא יאמר בעל פה.
חידושים
זה מבוסס על הכלל: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. התרגום הוא תורה שבעל פה — הוא יאמר אותו בעל פה.
הטעם: שלא יטעו שהתרגום הוא פשט בתורה שבכתב. גם: שלא יחשבו שאפשר לשנות את התרגום לפי הענין — כי זה נוסח מקובל.
קושיה: הרמב״ם לא מביא את האיסור הכללי לכתוב תורה שבעל פה. התירוץ: זה כבר מזמן לא נוגע למעשה (כבר כותבים). אבל ההלכה על תרגום שבכתב עדיין נוהגת, כי זה מסודר לפי הסדר שמשה רבינו ועזרא תיקנו.
ואין הקורא רשאי לסייע למתורגמן
דברי הרמב״ם
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמנו — שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
פשט
הקורא לא יעזור למתורגמן (לא ילחש לו), שלא יחשבו שהתרגום כתוב בתורה.
והקטן מתרגם על ידי הגדול
דברי הרמב״ם
והקטן מתרגם על ידי הגדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
פשט
אדם קטן יכול לקחת מתורגמן שגדול ממנו, אבל גדול לא יתרגם לקטן.
חידוש
הכבוד הוא לרב — המתורגמן הוא כמו שמש/גבאי של הקורא, ממילא הוא צריך להיות נמוך יותר מהקורא.
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד
לא שני מתורגמים בבת אחת — אלא אחד קורא ואחד מתרגם — שלא יתבלבלו.
—
פסוקים שאין מתרגמים בציבור
מעשה ראובן
דברי הרמב״ם
לא כל האמורות מתרגמין בציבור.
פשט
“וישכב את בלהה פילגש אביו” — לא אומרים זאת בתרגום.
חידושים
הטעם אינו רק צניעות — זה ללמד את הקהל שלא כל דבר שיודעים צריך לומר. היהודים הפשוטים שלא מבינים לשון הקודש לא צריכים לדעת הכל.
חילוק חשוב: המלמד מלמד כדרכו — בחדר לומדים כן את כל הפסוקים. האיסור הוא רק בציבור, לא שלא רוצים שהקהל בכלל ידע.
ברכת כהנים
פשט
אין מתרגמים כי כתוב “ישא ה׳ פניו אליך” — בלשון הקודש מבינים שאלה ענינים עמוקים, אבל בתרגום זה יכול להישמע כמשא פנים (פרוטקציה/משוא פנים), כאילו ה׳ אינו שופט אמת.
חידוש/קושיה
ברכת כהנים אומרים כל יום — למה לא לתרגם אותה אף פעם? מועלה שהמלאכים שאלו “האיך אתה נושא פנים לישראל” — אם לא היה תרגום, איך הם הבינו?
תירוץ: מלאכים מבינים לשון הקודש אבל לא תרגום. הם יודעים ש״ישא ה׳ פניו” פירושו שה׳ יעזור לישראל — זו לא הבעיה. אבל דווקא הלשון “נושא” קשה לתרגם — זו לשון שיכולה להתעוות.
מעשה העגל
דברי הרמב״ם
“ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם” — אין מתרגמים.
פשט
הקטע שבו אהרן מספר למשה מה עשה (מעשה העגל השנית) — אין מתרגמים.
חידוש
זה לא המעשה הראשון של העגל, אלא איך אהרן מספר אותו — שם רואים שאהרן התנצל, וזה יכול להיראות לא טוב. לא רוצים לספר לקהל שאהרן עשה את העגל.
מעשה אמנון בן דוד
דברי הרמב״ם
לא נקרא אלא מתורגם — משום גנותו של דוד.
פשט
לא קוראים אותו כלל (לא רק שאין מתרגמים), משום גנותו של דוד.
חידוש
כאן דין חזק יותר — במעשה ראובן ומעשה העגל קוראים אבל לא מתרגמים; במעשה אמנון לא קוראים כלל. זה הולך על ההפטרה — אם היו קוראים הפטרה משם, לא קוראים את הפסוקים של אמנון.
—
הלכות הפטרה
הרמב״ם לא מביא את מקור תקנת ההפטרה
חידוש/קושיה
בקריאת התורה הרמב״ם אומר בבירור שזו תקנת משה רבינו. אבל בהפטרה הוא לא אומר כלום — לא מהיכן זה בא, לא למה זה נתקן. הוא פשוט סתם שמפטירין בנביא ואומר רק את ההלכות שלה. זה לא מתאים לסגנון הרמב״ם.
המפטיר צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן
פשט
הוא קורא מינימום שלושה פסוקים, והוא יכול אפילו לחזור על מה שכבר קראו קודם.
חידושים
משמעות “מפטיר”: המילה מפטיר פירושה “המסיים” — הוא מסיים את הקריאה בנביא. מה שאנו קוראים “העלייה האחרונה” מפטיר — זה לא אומר שהוא צריך להיות העלייה האחרונה, אלא להיפך: מי שאומר את ההפטרה צריך גם לקרוא כמה פסוקים בתורה.
טעם: לא רצו שמישהו יקרא רק נביא בלי תורה, כי יחשבו שנביא שווה לתורה. הוא צריך לקרוא קצת תורה כדי להראות שתורה חשובה יותר מנביא.
כמה צריכה להיות ההפטרה — 21 פסוקים
פשט
בקריאת התורה המינימום הוא 10 פסוקים; בהפטרה צריך להיות 21 פסוקים.
חידוש
21 פסוקים = 3 פסוקים כנגד כל אחד מ-7 הקוראים (שלושה לכל שבעת הקוראים).
אבל: ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך — אם הענין מסתיים בפחות פסוקים, לא צריך לעשות 21.
עם תרגום — 10 פסוקים מספיק
ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתורגם — אם קראו 10 פסוקים עם תרגום, זה מספיק, כי עם התרגום זה כבר נעשה ארוך יותר.
שני מתורגמים בנביא
חידוש/חילוק: בקריאת התורה אסור להיות שני מתורגמים (יתבלבלו). אבל בנביא — אחד קורא ושנים מתרגמין — אפשר להיות שני מתורגמים, כי לא חוששים כל כך בנביא.
מדלג (דילוג) בנביא
חידוש/חילוק: בתורה מותר לדלג רק בענין אחד. אבל בנביא מדלג מענין לענין אחר — אפשר לדלג מענין אחד לשני.
אבל: אין מדלגין מנביא לנביא — מנביא אחד לשני לא.
חריג: שנים עשר (תרי עשר) נחשב כספר אחד — ממילא מותר לדלג ביניהם, כי זה כאילו חבילה אחת.
השיעור מביא סברה למה אסור מנביא לנביא – זה לא כבוד לנביא, כי כל נביא הוא דבר חשוב שלם.
למה לא אחורה? – “זה לא דרך, לא עושים כך.”
דוגמה מעשית: שבת תשובה קוראים כמה קטעים מתרי עשר.
השיעור של “לא ישהה כדי שישתלם התרגום” – אם ממתינים יותר מדי זו ברכה לבטלה, הפסק.
קריאת פסוקים בנביא למתורגמן
דברי הרמב״ם
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים, והמתורגם מתרגם שלשתן. ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות – קורא למתרגם אחד אחד.
פשט
בתורה קוראים רק פסוק אחד בכל פעם למתורגמן, אבל בנביא אפשר שלושה פסוקים. אבל אם שלושת הפסוקים הם שלוש פרשיות נפרדות (ענינים), צריך לקרוא אחד אחרי השני.
חידושים
הטעם שבנביא אפשר שלושה פסוקים – כי נביא “לא כל כך מחמיר”, והמתורגמן לא יתבלבל אם זה המשך של ענין אחד. אבל אם זה שלושה ענינים נפרדים – המתורגמן כן יכול להתבלבל. הגמרא מביאה דוגמה מישעיהו שבה שלושה פסוקים הם שלוש פרשיות נפרדות.
—
ברכות ההפטרה
דברי הרמב״ם
כשמפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת (אשר בחר בנביאים טובים), ולאחריו ארבע ברכות: (1) האל הנאמן בכל דבריו, (2) בונה ירושלים, (3) מגן דוד, (4) מעין קדושת היום כדרך שאומרים בתפילה.
פשט
לפני קריאת הנביא מברכים ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.
חידושים
הרמב״ם לא מביא כאן את נוסח הברכות – הוא יביא אותן מאוחר יותר בפרק י״ב.
הסדר ההגיוני של הברכות: “אשר בחר בנביאים טובים” – שדברי הנביאים נאמנים. אחר כך מבקשים שיקיים מה שהבטיח לנביאים – לבנות ירושלים (בונה ירושלים) ולתת לדוד המלך (מגן דוד). אז קדושת היום.
הערה מעניינת: “בונה ירושלים” ו״מגן דוד” הן ברכות משמונה עשרה; “האל הנאמן” הוא משהו ייחודי.
רעיון: מכיוון שברכת התורה מדברת על “אשר נתן לנו תורתו” (משה רבינו), כך גם ברכת נביאים מדברת על “אשר בחר בנביאים טובים” – זה כמו ברכת התורה במיוחד לנביאים. נשאלת שאלה האם אולי כשמישהו לומד נביאים וכתובים סתם (לא בציבור) הוא צריך לומר זאת במקום ברכת התורה – אבל למעשה זה לא כך.
הראב״ד חולק על הנוסח: אנחנו לא אומרים “בונה ירושלים” אלא “משמח ציון בבניה”, ולא “מגן דוד” אלא נוסח אחר. לכאורה הנוסח אינו מעכב.
בראש חודש שחל בשבת – מזכירים ראש חודש בברכות ההפטרה, כדי שיהא מזכיר בתפילה, אף על פי שלראש חודש אין הפטרה משלו.
הברכות אחרי ההפטרה הן כמעט כמו תפילה – ממש כמו הברכה האמצעית של שמונה עשרה של שבת.
—
מנין הקוראים – כמה עולים
דברי הרמב״ם
בשבת בשחרית קורין שבעה. וביום הכיפורים ששה. ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה אבל מוסיפין עליהן. בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה. ביום חנוכה ופורים בשחרית ובתענית בשחרית ובמנחה קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל, ואין פוחתין ממנין זה.
פשט
שבת – 7 (אפשר להוסיף), יום כיפור – 6 (אפשר להוסיף), יום טוב – 5 (אפשר להוסיף), ראש חודש/חול המועד – 4 (לא להוסיף), חנוכה/פורים/תענית – 3 (לא להוסיף).
חידושים
השולחן ערוך (רמ״א) אומר שהמנהג הוא לא להוסיף ביום טוב, רק בשבת. יום הטוב היחיד שבו מוסיפים הוא שמחת תורה, שבו עושים מאות עליות.
ההיגיון של החילוקים – זה קשור לסיבות מעשיות: ביום טוב צריך ללכת לאכול, וכו׳.
—
מי יכול להיות עולה – אשה, קטן
דברי הרמב״ם
אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין – עולה למנין הקוראים.
פשט
אשה לא תקרא בציבור כי זה לא כבוד הציבור. קטן שיודע לקרוא ויודע למי הוא מברך יכול כן לעלות.
חידושים
הטעם ל״כבוד הציבור” באשה – הציבור מרגיש רע שמכל עשרת הגברים רק אשה יכולה לקרוא, זו בושה לציבור. הגמרא אומרת בפירוש: מעיקר הדין אשה עולה למנין שבעה, אבל אמרו חכמים שזה לא מתאים.
בשליח ציבור הרמב״ם לא הוציא נשים בפירוש (הוא רק אמר זכרים במנין). אבל בקריאת התורה כתוב בפירוש בגמרא. לכאורה זו אותה קבוצת הלכות.
בקטן – שיטת הרמב״ם היא שקטן שיודע לקרות ויודע למי מברכין יכול לעלות לכל עלייה והוא נספר למנין. יש שיטות אחרות, אבל זו פסיקת הרמב״ם. המנהג אבל לא כך – המנהג הוא לא לתת לקטן לעלות, כי זה גם לא כבוד הציבור.
—
מפטיר עולה למנין
דברי הרמב״ם
לפיכך המפטיר עולה מן המנין שבעה קרואים בתורה.
פשט
המפטיר נספר לשבעת העולים.
חידושים
בדרך כלל מרגישים שמפטיר הוא השמיני, אבל לפי הרמב״ם אפשר לעשות רק שש עליות והמפטיר הוא השביעי.
המנהג של “אחרון” (משלים) – מי שמסיים את התורה, ואז קדיש, ואז מפטיר. הקדיש מראה שסיימו קריאת התורה. המפטיר קורא גם קצת תורה (משלים) כדי לא לזלזל בתורה – ולכן הוא לא נספר למנין, כי הוא בבירור חלק ממפטיר.
—
אם רק אחד יודע לקרוא
דברי הרמב״ם
אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות – הוא עולה ויורד לכל קריאה וקריאה. עולה וקורא, ויורד ויושב, וכן קורא שני ושלישי עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום.
פשט
אם רק אחד יודע לקרוא, הוא עולה, קורא, יורד, יושב, ועולה שוב לכל עלייה.
חידושים
הרמב״ם לא אומר “עולה ומברך וקורא” – לכאורה הוא מברך רק לפני העלייה הראשונה ואחרי האחרונה, לא לכל עלייה בנפרד. זה חידוש בשיטת הרמב״ם.
—
סדר הקוראים – כהן, לוי, ישראל
דברי הרמב״ם
בכל קריאה מאלו – כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. זה מנהג פשוט.
פשט
כהן ראשון, אחר כך לוי, אחר כך ישראל.
חידושים
הרמב״ם מביא שהמנהג הפשוט הוא שאפילו כהן עם הארץ קודם לחכם גדול מישראל בעליות. הרמב״ם יודע על המנהג הזה, אבל הוא נגד המנהג ואומר בפירוש: “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. זה עומד בניגוד חד למנהג הפשוט, כי הרמב״ם סובר שחכמה צריכה לקבוע את הסדר, כפי שהוא מביא בהלכות תלמוד תורה שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
שיטת הרמב״ם היא אליטיסטית — מי שיודע ללמוד טוב יותר צריך לקבל יותר כבוד. המנהג הפשוט לא הולך כך, ונותנים לכולם כבוד שווה.
—
משלים, גולל, מפטיר — מה יותר חשוב?
דברי הרמב״ם
האחרון (משלים) — מי שאומר את הברכה האחרונה — נוטל שכר כנגד הכל.
פשט
העולה האחרון מקבל שכר כנגד כל האחרים.
חידושים
משלים מול מפטיר: משלים הוא העולה האחרון (האחרון), ומפטיר הוא מי שחוזר ואומר (חוזר) וקורא הפטרה. מפטיר הוא העלייה החלשה ביותר על פי הלכה. משלים יכול להיות אפילו גדול שבעדה.
גולל — מה זה אומר? לפי הרמב״ם, המשלים הוא הגולל — הוא סוגר את ספר התורה. זה אומר ש“גולל נוטל שכר כולם” מדבר על הקורא האחרון שסוגר את התורה, לא על כבוד גלילה נפרד.
מנהג אשכנז מול הרמב״ם: האשכנזים הבינו ש“גולל נוטל שכר כולם” פירושו הגלילה (כבוד נפרד אחרי העליות), לא העלייה האחרונה. אבל בפשטות הרמב״ם מדבר על הקורא האחרון.
הגבהה: הרמב״ם לא מדבר על הגבהה כלל — רק על גלילה. המנהג של הגבהה כפי שאנו עושים (אדם נפרד מרים את התורה) לא כתוב ברמב״ם.
—
כשאין כהן או לוי
דברי הרמב״ם
אין שם כהן — עולה ישראל. אין שם לוי — כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי. אבל לא יקרא אחריו כהן אחר, שלא יאמרו הראשון פסול.
פשט
בלי כהן — ישראל עולה ראשון, והלוי לא נקרא כלל (הסדר נשבר). בלי לוי — הכהן קורא פעמיים.
חידושים
כשאין כהן, לא פשוט שמחפשים לפחות לוי. כל הסדר נשבר — אין יותר היררכיה, וישראל עולה ראשון.
כשאין לוי, הכהן קורא פעמיים — כדי שאנשים לא יחשבו שישראל הוא לוי.
כהן אחר כהן אסור לקרוא — כי אנשים יחשבו שהכהן הראשון פסול. לוי אחר לוי גם לא. אבל ישראל אחר ישראל אין בעיה, כי כל הישראלים שווים.
—
סדר התפילה עם קריאת התורה
ימים עם מוסף
דברי הרמב״ם
כל יום שיש בו תפילת מוסף — אחר שגמר שליח ציבור תפילת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא, ומחזיר ספר תורה, ואומר קדיש, ומתפללין תפילת מוסף.
פשט
בימים עם מוסף (כמו ראש חודש), אחרי שחרית — קדיש, קריאת התורה, קדיש, מוסף.
חידושים
קדיש לפני מפטיר: כשיש מפטיר (כמו יום טוב, לא ראש חוד
ש), המנהג לומר קדיש לפני מפטיר — כדי להפסיק בין קריאת התורה להפטרה. יש מקומות שאומרים את הקדיש אחרי מפטיר. יש שאומרים שני קדישים.
בשני ספרי תורה יש מחלוקת שלמה על הקדיש.
מנחה — קריאת התורה
דברי הרמב״ם
מנחה של שבת ויום כיפור — אחרי תהלה לדוד וסדר היום, אומר קדיש, מוציא ספר תורה וקורא, מחזיר, אומר קדיש, ומתפללין מנחה. וכן בתענית.
חידושים
יום טוב אין קריאת התורה במנחה. הטעם: הענין של יושבי קרנות (אנשים שיושבים בשוק) לא כל כך שייך ביום טוב, כי ביום טוב אפשר לפחות לבשל — לא כל כך “משועממים”.
ימים בלי מוסף (שני/חמישי)
דברי הרמב״ם
ביום שאין בו מוסף — אחרי שחרית: קדיש, קריאת התורה, מחזיר ספר תורה, קדיש, תהלה לדוד וסדר היום, קדיש, ואז הם נפטרין.
חידושים
המנהג שלנו שונה — אנחנו משאירים את התורה בחוץ עד אחרי קדיש וסדר היום. הרמב״ם אומר להיפך — מחזירים את התורה קודם.
המושג “ואם נפטרים” (הולכים) הוא חלק חשוב מסוף התפילה. הרמב״ם מפרט מתי מסיימים להתפלל — היציאה היא חלק מהסדר.
—
אין קורין בחומשין — מאיזה ספר קוראים
דברי הרמב״ם
אין קורין בחומשין בבתי כנסיות משום כבוד הציבור — רק מספר תורה שלם שכל חמשה חומשי תורה בספר אחד.
פשט
אסור לקרוא מחומש (חומש אחד בנפרד) בבית הכנסת — רק מספר תורה שלם.
חידושים
החילוק העיקרי אינו מודפס מול כתוב, אלא האם הכל בספר אחד או מחולק לחמישה.
הרמב״ם אומר שהטעם הוא “משום כבוד הציבור” — זה אומר שאין פסול בחומש עצמו. יחיד היה יכול לקרוא מחומש. זה רק ענין של כבוד.
נפקא מינה מעשית: אם מישהו צריך להתפלל במטוס, עדיף שכל אחד יקרא בשקט מחומש, מאשר לסחוב ספר תורה קטן — כי הסחיבה היא בעיה גדולה יותר של כבוד מאשר קריאה מחומש.
—
גלילה בציבור
דברי הרמב״ם
אין גוללין ספר תורה בציבור — “יגביהנו ויראה פני כתיבתו לעומדים… ויגללנו”.
פשט
אסור לגלול (לגלול) ספר תורה בציבור למקום אחר — אלא מרימים ומראים אותו.
—
אין גוללין ספר תורה בציבור (המשך)
דברי הרמב״ם
אין גוללין ספר תורה בציבור, כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול.
פשט
כשצריך לקרוא עוד קטע שרחוק מהיכן עומדים, לא יגללו את ספר התורה בציבור, כי זה טורח דציבורא.
חידושים
לפיכך — שני ספרי תורה: לכן, אם צריך לקרוא שני ענינים (למשל ראש חודש עם קריאה נוספת), מוציאים שני ספרי תורה. קודם לכן הרמב״ם דיבר שצריך בכלל להיות ספר תורה לקרוא (כבוד הציבור), ועכשיו מדברים כבר על שני ספרי תורה.
שיטת בן איש חי: בן איש חי טוען שההלכה של אין גוללין בציבור לא כל כך שייכת בימינו, שבהם גלילה לוקחת רק כמה דקות. פעם היו מחזיקים את התורה בחדר אחר, והיו צריכים ללכת להביא — זה היה לוקח זמן רב. אבל היום זו לא בעיה כזו.
קושיה מירושלים: נהיה מנהג להוציא שני ספרי תורה אפילו כששני הענינים קרובים מאוד בתורה. יוצא ששני ספרי תורה הם יותר טורח דציבורא מגלילה! בירושלים יש אנשים שנוהגים רק בתורה אחת כשהקריאות קרובות.
—
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
דברי הרמב״ם
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות, שלא יאמרו פגום הוא.
פשט
כשמוציאים שני ספרי תורה, צריך להיות שני אנשים שונים שקוראים. לא יאמרו על האדם שהוא פגום, או על הספר שהוא פגום — כמו בכהן ולוי.
—
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
דברי הרמב״ם
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים.
פשט
כשגוללים ספר תורה, יגללו אותו מבחוץ (האותיות לא יהיו חשופות לקהל, אלא מסובבות פנימה). וכשסוגרים אותו (מהדקו), זה יהיה מבפנים.
חידושים
גוללו מבחוץ: האותיות לא יהיו פתוחות לציבור, אלא להיפך — מסובבות פנימה.
מהדקו מבפנים — פירוש הרמ״א: הרמ״א מפרש שכשסוגרים את הקשר או הווילקרו (התורה בדרך כלל על ווילקרו עם וו), הוו יהיה בצד הפתוח, לא מאחור. זו הלכה מעשית.
מפרשים אחרים — קשר ליריעות: יש מפרשים שאומרים שזה קשור לכך שספר התורה תפור מיריעות. “גוללו מבחוץ” פירושו קרוב לסוף היריעה, כך שאם מישהו מותח אותו, זה לא יקרע. “מהדקו מבפנים” פירושו שיניחו אותו היכן שזה תפור, כי שם זה חזק יותר.
—
אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה
דברי הרמב״ם
אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו — אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה.
פשט
במקום שמוציאים את ספר התורה אחרי הקריאה (למשל מחזירים אותו לארון או למקום אחר), אף אדם לא יצא לפני ספר התורה.
חידושים
הקשר ההיסטורי: בזמן הגמרא לא תמיד היה היכל בבית הכנסת. לפעמים לא היה להם ספר התורה בבית הכנסת, אלא הביאו אותו ממקום אחר. או לפעמים בית הכנסת לא היה בטוח (מאובטח), והעבירו את התורה למקום אחר. במקרה כזה, כשמסיימים להתפלל ונושאים את ספר התורה החוצה, אנשים לא יכולים להמשיך להתפלל ולהתעלם מספר התורה.
ליווי ספר התורה: זה מעמד של “ליווי ספר התורה” — עושים לתורה ליווי. לא משאירים את התורה ללכת לבדה, אלא מלווים אותה, הולכים אחריה. בשולחן ערוך כתוב שאפילו כשמניחים אותה בארון, עדיין מלווים — הולכים איתה.
השוואה להתרחקות: זה מושווה לאיך מתרחקים מהתפילה — נשארים עוד קצת ויוצאים לאחור. אבל כאן זה יותר ענין של כבוד — לא משאירים את התורה ללכת לבדה.
—
*סוף השיעור*
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות קריאת התורה – תקנת משה רבינו
הקדמה: המעלה של לימוד הרמב״ם
כן, אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות קריאת התורה נלמד עכשיו, ספר אהבה. הלכות תפילה החזקנו, חלק מהלכות תפילה הוא… קודם מדבר הרמב״ם בכלל על תפילה, אחר כך מדבר הוא על סדר בית הכנסת, התפילה, אחר כך באה קריאת התורה. לפני קריאת התורה בא נפילת אפיים.
כך הוא, ברוך השם השיעור שלנו כבר סיים את כל ספר מדע וחלק מאהבה. אלפי יהודים שומעים את השיעור שלנו. אני שומע בחזרה הרבה מאוד ברכות, ואנשים אומרים לי, “וואו, מעולם לא למדתי רמב״ם, התייסרתי ללמוד גמרא.” וגמרא זה לא קל, והגמרא עצמה אומרת כך, “מחשכי משה רבינו זה תלמוד בבלי.” זה לימוד קשה מאוד, אפשר להיתקע בדרך שנים ארוכות. הרמב״ם עשה עבורנו עבודה קשה קשה של הוצאת כל ההלכות החשובות מהגמרא ועשיית ספר הרבה יותר מסודר, שפשוט יותר קל ללמוד עבור יהודים.
אז אני רוצה לומר ליהודים נוספים שמתייסרים, שמנסים, עושים קצת השתדלות לשמוע את הדף היומי, שאולי לפרק זמן, נסו ללמוד כל יום פרק רמב״ם. התחילו מתחילת מדע או מתחילת אהבה, ולמדו אותו. אנחנו מנסים כאן לעזור קצת, שיהיה טעם גם כמו לימוד הגמרא, מעט טעם התורה וקצת דברים סברתיים. אולי זה מהלך. אבל סתם כך, ללמוד רמב״ם זה בהחלט דרך נפלאה להיות תלמיד חכם ולדעת את כל התורה כולה.
על השיעור והתמיכה
והשיעור שלנו הוא חלק מפרויקט גדול יותר. יש תומך תורה חשוב בבורו פארק, הרב ר׳ יואל ווייסברגר, שתומך בשיעורים שונים, גמרא ועיקרי הדת, שיעורים בהשקפה. והוא התרשם מאוד מכמה יהודים יכולים ליהנות מפרק רמב״ם ביום. יכולים להיות בדיוק כמה אנשים כמו שלומדים דף היומי שיתחילו ללמוד כל יום פרק רמב״ם. וזו הסיבה שהוא תומך, והוא מאמין מאוד בשיעור שלנו. וברוך השם, זה באמת עובד. יותר ויותר אנשים ששומעים פעם את השיעור מתחילים ונעשים ממש מחוברים אליו. זה שיעור מאוד מהנה, אבל יותר מזה, פשוט מחוברים לסדר של לימוד ברמב״ם. שהוא מסודר וכיצד אפשר למצוא נחת מהירה, כלומר לא מהירה, אבל בכל מקרה, זו דרך נוספת של לימוד, אבל בהחלט קצת יותר קלה ויותר מסודרת של לימוד. ישר כוח.
וכן, והוא משלם עבור השיעור שלנו ועבור עוד כמה דברים, ולכן שכל אחד ילמד, ילמד מזה לתמוך בשיעורים. שמתי קישור בוואטסאפ, ששולח כל יום, אפשר מיד ללחוץ, וזה יגיע, הכסף מגיע ישירות באינטרנט, ובאותה דרך שזה מגיע לכל מקום. כמו שמגיע השיעור, הכסף יכול לחזור באותה דרך, צריך רק לשמור אותו היום. וכבר, כן, שתפו את השיעור עם חברים, זה זיכוי הרבים גדול.
המעלה של הרמב״ם – הוא מספר סיפור
אז, אומר הרמב״ם הקדוש. אני רוצה באמת לומר, יש עוד דבר חשוב, אנחנו הולכים ללמוד על קריאת התורה, אני חושב על מעלה גדולה של הרמב״ם שגם עניינה אותי, זה, כשלומדים גמרא, גם כשלומדים דף היומי זה הולך מאוד קשה, אבל נעשים מאוד מבולבלים. כשלמדו רמב״ם, הרמב״ם מספר סיפור. מה המעשה שספר משנה תורה מספר? הוא מספר מעשה שהיא, איך נראה יהודי? איך נראים חיים יהודיים? איך נראה שכל יהודי? ספר המדע. איך נראים חיים יהודיים יומיומיים? ספר אהבה. עד ספר קרבנות, עבודה. כל המעשה של מהי התורה, מקבלת מבט כה רחב עליה כשלומדים רמב״ם. הרבה פעמים כשלומדים כך הלכות, אפילו דבר קטן אחד, עוד נקודה, עוד נקודה, הרמב״ם מסדר את זה מאוד, הוא נותן לך סיפור מלא, בניין מלא של כל הדבר, וזה משנה את המבט של האדם. הרבה אנשים, אני יודע, נתקעים, נתקעים בכל מיני פרטים, זה לא מסתדר, זה לא מסתדר, אבל כשיש את כל המעשה, יש מבט אחר לגמרי על התורה, על היהדות, זה נותן בהירות מסוימת, וזה סוג הבהירות.
הלכה א: תקנת משה רבינו – קריאת התורה שלוש פעמים בשבוע
אז, עכשיו נלמד באמת. בוא הרמב״ם כאן יספר לנו על המצווה או התקנה של קריאת התורה, שקורין את התורה כמה פעמים בשבוע, שבת, שני וחמישי. אומר הרמב״ם:
משה רבינו תיקן, משה רבינו תיקן, כן, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת, לקרוא את התורה ברבים בשבת, ומלבד שבת יקראו שני וחמישי, שני וחמישי בשחרית. למה? כדי שלא ישהו שלשת ימים בלא שמיעת תורה, שיהודים לא יעמדו שלושה ימים בלי לשמוע תורה.
הגמרא מפרשת עם זה את הפסוק “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, ואין מים אלא תורה, שיהודים חייבים לקבל לפחות פעם בשלושה ימים תורה. זה מלבד מצוות קריאת שמע שהיא כל יום, ומצוות תלמוד תורה שהיא כל יום. הבנתי את הענין שכל יום צריך ללמוד תורה, אבל לא יכול לעבור שלושה ימים בלי תורה בציבור.
קריאת התורה היא קטגוריה שלישית – “שמיעת תורה” בציבור
צריך לחשוב על זה שנייה, יש הרבה מאוד לחשוב על זה, והרמב״ם רק ממש אמר שורה אחת, הוא עושה את זה בקיצור רב. כאן למדנו שיש מצווה של תפילה, כן? מצווה מדאורייתא, מדרבנן יש סדר. יש מצווה מדאורייתא של קריאת שמע, כמו שדיברנו, שהיא בעצם גם סוג של תלמוד תורה, זה מאוד מעניין.
ראינו גם שבתפילה יש חלקים, סדר היום, שהרמב״ם לא אומר את הטעם, אבל מובא מרש״י ואחרים הטעם, כדי שילמדו קצת כל יום. אומרים “איזהו מקומן”, יש כמה פסוקים, הלכות. כן, מה שאומרים למשל אצלנו גם, בסוף התפילה אומרים “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא”, מי שאומר שתי הלכות, “תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”, זה עולה על זה, זו גם ההלכה, ובזה יוצאים לומר הלכה, כן? הכל הלכות, ועל זה אומרים קדיש דרבנן אחר כך, לפני זה למדו קצת. לפני זה למדו את פיטום הקטורת פעמיים, לפני לימוד הקרבנות.
ועכשיו רואים, אבל כאן יש עוד דבר. כאן ראינו שיש נושא של תפילה בציבור. למדנו בפרק הקודם מצווה לעשות בית כנסת, ובבית הכנסת מה עושים? מתפללים, וגם לומדים, קוראים קריאת התורה. יש דווקא בימה מיוחדת לקריאת התורה.
חידוש: קריאת התורה קדומה יותר מתפילה בציבור
ונראה, זה מאוד מעניין, כי תפילה בציבור, אני לא יודע אם זה מדאורייתא, כל התפילה היא דווקא מדרבנן. אולי תפילה בציבור הייתה גם מאנשי כנסת הגדולה, הם עשו חזרת הש״ץ, אני לא יודע מתי נעשתה תפילה בציבור. אבל עוד לפני כן יש נושא של תורה בציבור, זו קריאת התורה. זו לא אותה קריאת התורה ביחיד, אדם קורא לעצמו, הוא קורא קריאת שמע, או אפילו מה שהוא אומר בתפילה, זה לכאורה יותר נושא של היחיד. אבל עכשיו יש נושא של קריאת התורה בציבור, קוראים לפני כל הקהל קריאת התורה.
ואפשר לראות את המשנה במגילה, כל הסוגיה של בית הכנסת שעומדת במגילה בפרק הרביעי, כן, מדברת על קריאת התורה, לא תפילה. מסכת ברכות היא המסכת של תפילה, ומסכת מגילה היא המסכת של קריאת המגילה, של קריאת התורה. אז נראה דווקא שעיקר בית הכנסת הוא אולי אפילו לקריאת התורה. ורואים כאן שזה קדום יותר, משה רבינו כבר תיקן קריאת התורה בציבור. קריאת התורה מתכוון הוא כאן, הרמב״ם לא אומר שהתקנה היא בציבור, אבל פשוט שמדברים על בציבור. כן, אז זה מעניין, תקנה מאוד בסיסית, שעושים קריאת התורה.
מעמד התקנה – מצווה דרבנן אפילו ממשה רבינו
אז קודם כל צריך לומר שהקטגוריה של זה היא עדיין מצווה דרבנן, מצווה מדברי סופרים, כי לא כתוב שמשה רבינו כתב את זה בתורה. כמו דברים נוספים שאפילו משה רבינו לא כתב את זה בתורה, אלא זה רמוז בתורה וחז״ל גילו את זה וקיבלו כך בקבלה, זה לא נעשה דאורייתא. במשנה כתוב למשל גם המצווה ללמוד לפני החג שלושים יום, כתוב גם משה רבינו תיקן להם לישראל. אני חושב שיש עוד מקומות. בדרך כלל זה נשאר עדיין הגדרה של מצווה דרבנן. מה שאני מתכוון לומר, מצווה דרבנן זה לא דבר היסטורי, זה לא באיזה דור זה נעשה. כמו שתראה כתוב בית דינו של שם ועבר, זה עוד לפני משה רבינו, אבל זה עדיין לא הופך את זה לדאורייתא. במילים אחרות, לא רק כי זה כתוב, כי הקב״ה לא ציווה את זה. אם זה לא אחת המצוות שהקב״ה ציווה בהר סיני, זה מה שהרמב״ם אמר.
איך פעלה קריאת התורה במדבר?
אבל דבר שני שחשבתי כאן מיד הוא כך: הרמב״ם התחיל את ההקדמה למשנה תורה שמשה רבינו למד עם כל כלל ישראל, והרמב״ם לומד שם איך זה היה. ואיך הם העבירו את כל תורה שבעל פה, זה הרבה שנים, לא שיעור ארוך. אז מה חסר? אולי למה לחשוב שיעברו שלושה ימים בלי שמיעת תורה?
אפשרות א: הקריאה של משה רבינו הייתה קריאת התורה
אז קודם כל חשבתי יכול להיות שמשה רבינו עצמו, הקריאה של משה רבינו הייתה תורה ברבים. כתוב כך, כי הרמב״ם עצמו כותב שיהודים כתבו מגילות מגילות. משה רבינו קרא את לימודו תורה עם יהודים, אולי זו הייתה קריאת התורה, אולי זה דווקא גופא משה רבינו למד את תורתו, כלומר את התורה שבכתב, והוא הוסיף לזה את הערותיו של תורה שבעל פה, אולי זה דווקא היה שלוש פעמים בשבוע.
דיון: תורה מגילה מגילה ניתנה
אתה שואל שאלה טובה מאוד, כי בכלל יש דווקא מחלוקת אם תורה מגילה מגילה ניתנה. אתה מביא שהרמב״ם הולך שם עם השיטה מגילה מגילה ניתנה. לפי השיטה שתורה חתומה ניתנה, לא היה אפשרי לעשות קריאת התורה במדבר, עדיין לא הייתה תורה. מה שכתוב שמשה למד, הייתי חושב, גם כמו שאמרת מהרמב״ם בהקדמה, שזה היה יותר תורה שבעל פה. יכול להיות הוא אמר גם את התמצית, אני לא יודע איך זה עבד, כי לשון הגמרא היא “כדי סדר משנה”, כלומר הוא למד את ההלכות. יכול להיות כמו רמב״ם, כדי שלימד את ההלכות, אולי היה גם תלמוד, גמרות, אבל אני לא יודע מתי הוא למד את החומש.
זו הדרשה. יכולה להיות מחשבה אחרת רחבה, שיכול להיות שבאמת לא כל העם היה בשיעור של משה רבינו. אפילו הרמב״ם אומר אחרת, שרק החכמים, כי משה רבינו למד שיעור עיון, כמו ראש ישיבה, אי אפשר לדמיין אחרת, הוא למד כמו ר׳ חיים בריסקר.
אפשרות ב: תקנה חדשה לאמצע הדרך
והייתה תקנה שיהודים יתאספו בכל מקום במדבר ויקראו לפחות קצת מתוך קלף. תורה ברבים מתכוון לכאורה שכבר היה כתוב, ומדברים על הגליונות שאנשים כתבו.
אפשר לחשוב עוד דבר, שחשבתי עליו לאחרונה, שיש כאילו שני ענייני לימוד התורה. יש הרבה עניינים, כל אחד יודע שהשולחן ערוך הרב אמר שיש ענין של לימוד התורה וענין של ידיעת התורה, אבל כאן רואים שיש ענין שלישי, יש כאילו עלייה של תורה, “שלא ילכו שלשת ימים בלא תורה”.
אז לכאורה הפשט הוא כך, במדבר, כשהיו בהר סיני, אני יודע, כשישבו במנוחה, למדו כל יום, משה רבינו אמר שיעור. לא היה מה לעשות שם, זה היה כולל, היו צריכים ללמוד שם, לא הייתה עבודה. אבל לפעמים הלכו בדרך, כן, “וילכו דרך שלשת ימים”, הם הלכו בדרך, ובדרך פטורים, היו עסוקים בדרך, לא היה זמן לומר שיעור. ואז, במסע כשנסעו במדבר, משה רבינו תפס, טוב מאוד, אין זמן ללמוד בעיון עם כל אחד, בעיון לומד כל אחד בבית המדרש שלו. אסור ללכת שלושה ימים בלי שמיעת התורה, כלומר בלי לשמוע את התורה. עשו תקנה חדשה, שאפילו באמצע הדרך וכשעצרו, אני לא יודע מה עשו, הוציאו תורה,
קריאת התורה – תקנת משה ועזרא, ימי הקריאה, ודיני הקריאה
תקנת קריאת התורה: שלושה פירושים במקור
אבל כאן רואים יש שלישי, וזו ההלכה של תורה, שלא ילכו שלשת ימים בלא תורה. לכאורה הפשט הוא כך: במדבר, כשהיו בהר סיני, אני יודע, כשישבו במנוחה, למדו כל יום, כשמשה רבינו אמר שיעור. לא היה מה לעשות, לא היה כולל, היו צריכים ללמוד באמצע, לא הייתה עבודה.
אבל לפעמים הלכו בדרך, כן? וילכו דרך שלשת ימים במדבר, הם הלכו בדרך, בדרך פטורים, היו דווקא עסוקים בדרך, לא היה זמן לומר שיעור. ואז, במסע כשנסעו במדבר, משה רבינו תפס, טוב מאוד, עכשיו אין זמן ללמוד בעיון, כל אחד בעיון לומד כל אחד בבית המדרש שלו. אבל אסור ללכת שלושה ימים בלי שמיעת התורה, כלומר בלי לשמוע את התורה. עשו תקנה חדשה, שאפילו באמצע הדרך, כשעצרו, אני לא יודע מה עשו, הוציאו תורה, או אני צריך לדעת מה היה אז, וקראו. וזו הקריאה היא יותר כך, שיהודי… זה אפילו לא מינימום, מינימום אפשר דווקא פרק אחד שחרית, פרק אחד ערבית. זה יותר כמו הלכה, שלא ילכו שלושה ימים בלי לשמוע תורה.
פירוש שני: לאחרית ימיו של משה רבינו
בסדר, זה הפירוש השני. הפירוש השלישי שאני חושב, אני מתכוון, הוא שזה דווקא היה לאחרית ימיו של משה רבינו. אלא מה? כשמשה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורות, הוא אמר כך: כל עוד הייתי איתכם, למדתי איתכם תמיד תורה שבעל פה. ואז הוא גם אמר דווקא “זכרו תורת משה עבדי”, ומשה רבינו מסיים בעצמו, אתם תמיד תלמדו את התורה. אז אז, יכול להיות, צריך לראות אם זה מתאים בפסוקים בספר משנה תורה, הרמב״ם סובר דווקא כך, שילמדו את ספרי, את ספר משנה תורה שלי. אבל אז זו לא התקנה, אז זו יותר המצווה של התורה.
אבל הרמב״ם לא נותן את הסיבה מתי התקנה יכולה להיות כשלא היה ספר תורה. כל עוד היו מגילות, מגילות זה באמת אולי עדיין לא היה חיוב ללמוד תורה. אז כל עוד משה רבינו היה בריא וחזק, הוא למד תורה עם יהודים, כמו שהרמב״ם אומר שם בהתחלה, “ונקהלו אליו עם רב מזקנים”, וכשהוא נעשה זקן והוא כבר היה עסוק בכתיבת תורה, הוא אמר, מעכשיו תהיה המצווה.
קושיה: המקור במרה
כן, הבעיה היחידה עם זה היא, לכאורה זה אמת, אבל זה לא השעה. ומה שנקרא לא נעשה עם מה שמה שהקריאה מתחילה עוד בקריעת ים סוף, כן? כלומר, במרה. במרה, למדו באמת תורה, זה עוד היה מוזכר. זה מאוד מעניין, כי מה שכתוב שדעות במרה ניתנו מצוות מסוימות זה לא על, זה צריך, כי הקב״ה רצה שיתחילו לעשות אותן מצוות אז. אבל מה נתנו מגילות ומגילות, זה מתאים מאוד למשהו ששמואל כבר למד. בסדר, בפסח למדו את זה. כן, אמת. קריאת התורה מאז היא יותר.
תקנת עזרא הסופר: תוספת על תקנת משה
כן, בסדר, איך, אז אחר כך… עזרא הסופר תיקן, עזרא הסופר תיקן, עזרא הסופר תיקן שיהיו קוראין גם במינחה בכל שבת, גם בשבת במנחה יקראו בתורה. למה? בשביל יושבי קרנות, כי זה זמן שיושבי הקרנות יושבים.
טעם של “יושבי קרנות”
הלכות קריאת התורה: הלכה ד — לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים
הלכה ד: שלושת הכללים של שלושה פסוקים
דובר 1:
למרות שנאמר, אם אני מבין, במילים אחרות, כל עולה… אה, האם זו לא ההלכה? כן, נראה מאוחר יותר. יש הלכה… יש עלייה או קריאה פחות משלושה פסוקים. אבל חוץ מזה, צריך להיות שהשלושה פסוקים לא יהיו פחות משלושה פסוקים מתחילת פרשה. אפילו אם הוא אמר או הוא קרא יותר פסוקים, או אפילו נאמר שהוא סיים שני פסוקים מפרשה קודמת…
דובר 2:
מאוד טוב. אם הפרשה הקודמת הייתה קצרה מדי, לא היו לה שלושה פסוקים משלה, אי אפשר לעשות שניים משם ולהוסיף עוד פסוק אחד מהפרשה החדשה ולעלות.
דובר 1:
מאוד טוב. צריך להכניס את השלושה פסוקים בפרשה. אותו דבר בסוף. צריך להיכנס לפרשה, אי אפשר לעצור ולהשאיר… ולקרוא את הפרשה כמעט עד הסוף. ברגע שמגיעים בפרשה לפחות משלושה פסוקים, צריכים כבר לכלול את זה בקריאת התורה ולקרוא את הפרשה. ולא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים. מאוד טוב.
ההלכה האחרונה, ההלכה הרביעית שאנו לוקחים, היא “ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים”, וכל אחד יקרא לכל הפחות שלושה פסוקים. מאוד טוב.
נפקא מינה: ההלכות נוגעות למוסיפים
ההלכות נוגעות למי שמוסיף בבית המדרש, לדעת איך אפשר לעצור. יש לי הרבה חידושים על ההלכה הזו, אבל אדלג על זה לעת עתה. צריך לחזור קצת אחורה.
חידוש: בזמן הזה החשש כמעט לא שייך
הטעם של ההלכה — חשש טעות
יודע מה זה אומר פרשה? אני סבור שבזמננו שיש, כל הסיבה להלכה היא שלא יאמרו שאנשים… לא, שאנשים יכנסו לבית המדרש ויצאו והם יחשבו שדילגו על שני הפסוקים הראשונים או משהו כזה. כך עומד בגמרא, שהם יחשבו שדילגו.
אז נראה שזה רק נוגע לאנשים שהם יודעים בכלל מה הפרשיות. היום, כשהיחיד שיודע בכלל שיש פרשה הוא בעל הקורא, נראה מאוד מאוד רחוק שבכלל יהיה חשש. ממילא נראה שבזמן הזה, או שאפשר לעשות מה שרוצים, או… יש לי שלום בית טוב לגבי ההלכה הקשה הזו. יש לי סיבות למה לחפש קולא, זה נושא אחר.
החומרא של המשנה ברורה — וקושיא עליה
אבל המשנה ברורה למשל אומר, דבר מעניין, המשנה ברורה אומר חומרא קטנה על סמך זה. אני רוצה לומר שמונה קולות על סמך אותם ספרים. המשנה ברורה טוען שהיום שמודפס בכל החומשים שני ושלישי, גם לא יפסיקו שלושה פסוקים לזה, כי אנשים יטענו את אותה טענה… למרות ששני ושלישי עשה סתם איזה גבאי שאין לזה שום מקור הלכתי. כך הוא טוען.
אני טוען בדיוק להיפך. אם כך, אף אחד לא יודע… בכל מקרה, האם יש גם מישהו שמסתכל בחומש היום? כל קריאת התורה לא אומרת שמסתכלים בחומש. ממילא, אני לא רואה איך זה נוגע.
איפה החשש כן שייך — כשבעל הקורא מקפיד
אמרתי כך, שהמקומות שבהם בעל הקורא מקפיד מאוד, בדרך כלל כן יש כמה אנשים שעוקבים והם יודעים את הקריאה, ואולי נוגע זה שהבחינו שהשאירו, שלא כיבדו את הפרשה, או… זה לא כיבוד, זה לימוד איתם. זה יחשוב שהתורה… כן, הוא יחשוב שהתורה היא כלום.
הטעם העמוק יותר — כבוד התורה
ואמרנו קודם שמשה רבינו פשוט, זה היה, משה רבינו עובר על התורה, והוא עובר עם זה כאילו… לא הוא עובר, אבל אנחנו חושבים על זה שזה חלק מלירא את התורה ליהודים. אנחנו לא רוצים שיקרו טעויות. הוא יחשוב שעשו טעות. הוא יחשוב שעשו טעות, לא שהוא עשה טעות.
זה יראה שדילגת על שני פסוקים, הוא יאמר, “מה, הוא דילג על שני הפסוקים הראשונים,” כי זה יודע את הפרשיות. אתה מניח שהשומע יודע איך קטע מתחיל ואיך הוא נגמר. אני לא מכיר אף יהודי אחד שיודע איך קטע מתחיל ואיך הוא נגמר.
שאלה: מה זה אומר “פרשה” כאן?
דובר 2:
אתה מתכוון לענין של פרשיות?
דובר 1:
כן, העולם מניח שהפרשיות מתכוונות לפרשיות פתוחות וסתומות בספר תורה. אני לא בטוח לגבי זה גם לא. יכול להיות שזה מתכוון לענין. בגמרא עומד כן שבענין אפשר לשנות. מאוחר יותר נדבר על מדלג, נדבר על זה.
על כל פנים, לעניננו, אני לא רואה מי יכול את זה, אני לא רואה איך זה נוגע. ואם המשנה ברורה יכול לעשות חומרא על סמך מה שהעולם חושב אחרת, יכול גם אני לעשות קולא על סמך אותו דבר.
דיגרסיה: קריאת התורה הייתה יותר ענין של לימוד התורה
אני סבור שבכלל, הלכות קריאת התורה, איך שזה היה במקור, היה הרבה יותר ענין של לימוד התורה מאשר שלנו. צריך להבין את זה עם זה בחשבון. היה מתורגמן, והיה… אבל מנהגים ישנים, עד שלנו לא… אני רק רוצה לעשות הפסקה שאמרתי שאחזור לחידוש שלי.
דובר 2:
אוקיי, אז ר׳ יואליש לא מסכים עם החידוש שלי, אבל בסדר.
דובר 1:
אני אומר שלא צריך לחשוש לזה. אני אומר, לא אמרתי טוב, אני אומר החשש הוא שאנשים יחשבו שקראו פחות משלושה פסוקים. ההלכה היא הלכה חזקה, אסור לקרוא פחות משלושה פסוקים. אם מתחילים פרשה חדשה רק שני פסוקים פנימה, או להיפך, אנשים חוששים שקוראים רק שני פסוקים. וזה סתם שכל אחד יודע איזו פרשה, אילו פסוקים הם.
אני חושב שצריך… עכשיו אני חושב שקשה להבין את החשש. מישהו פתאום חושש מהתורה, מה ההלכה? יכול להיות שזה דבר פשוט שהעולם יוכל לעקוב. זה קשה, העולם לא רוצה… לפי זה אולי ר׳ יואליש צודק שכדאי ללכת עם השני ושלישי שעומד בסידור, כי… שהעולם יוכל לעקוב.
שמעתי הרבה פעמים שהמונקאטשער רב אמר שלא לעקוב אחרי השני שעומד בסידור, כי הרבה פעמים זה לא מדויק ואין קשר לענין. אז יש שקלא וטריא לשני הצדדים.
עצה מעשית
אבל האמת היא לכאורה, אם הוא רוצה להתנהג כמונו ולעשות עליות אחרות, צריך לכתוב לשבת מה הולכים לעשות, והעולם יוכל לדעת, כך אפשר לצאת ידי כל הדעות. בסדר, זה מספיק תורה לעת עתה.
הלכה בנוגע לחלוקת עשרה פסוקים בין שלושה קוראים
בואו נלמד עוד אחד… יש הלכה יפה מאוד, זו ההלכה שאמרת קודם. עכשיו למדנו שצריך להיות עשרה פסוקים ושלושה אנשים, כן? גם צריך לדעת את המינימום של קריאת התורה.
דיגרסיה: הערך של עשרה פסוקים — **”שלא ישהו שלושת ימים בלא תורה”**
אני סבור שהלכת המינימום שצריך להיות שלושה פסוקים, היא כמו שיש מצווה של “לא תביא תועבה אל ביתך”, שלא צריך לעשות את הדרך. יש מצווה שלא לעבור שלושה ימים בלא תורה. והיה יכול להיות שרק את זה יקבעו, ושכל אדם יחשב בדיוק איך לעשות שלא יעברו שלושה ימים בלא תורה.
אבל חז״ל למעשה עשו הלכה אחרת, והם נתנו הלכה, הם קבעו את הסדר איך עושים את זה, משתמשים בזה. הם עשו סדר איך קריאת התורה היא, ובסדר הזה הם עשו כל מה שהם יכלו אז לחשוב שיטעו, שלא יהיה שלושה פסוקים, שלא יהיה זה, שלא יהיה זה.
תרגום לעברית
יש כאן יראה, ויש כאן אולי סיבה שצריך לקצר, אולי זו הלכה גדולה. טוב מאוד, טוב מאוד.
ראיה: “ויחל משה” — כשיודעים, יודעים
רואים בפירוש, אמרתי שזה לא חידוש מה שאני אומר, יש קריאות, תוספות מסוים שואל במסכת מגילה “ויחל משה” מתחיל “ויחל”, ויש שני פסוקים בתוך פרשה. לא, קודם צריך לדלג. גם זה לא לפי ההלכה, יש יהודי שיודע שכאן מתחילה חזרת הש״ץ, אין בעיה. הוא יעשה אחרי קריאת התורה, ראש חודש, יעשה קריאת התורה שמתעסקים בה, ואחד התירוצים הוא שכשיודעים, יודעים, אין שאלה.
גם זה טוב מאוד, כי זה אותו עזרא הסופר מאנשי כנסת הגדולה שעשה את הסדר. זה ממש אותו דבר: משה עשה תקנה באופן כללי, ועזרא עשה הלכות פרטיות.
דיגרסיה: תפילה בבית המדרש — אולי קריאת תורה קצרה יותר?
אני רוצה להעלות את ההערה שלי ששמעתי לומר. אני חושב שבהלכות תפילה יש שלושה סוגים איך אנשים מתפללים. יש את אלו שמתפללים ביחידות, והם בכלל אין להם, אין להם קדושה, לא קדיש, וגם לא קריאת התורה, אין להם את הדברים האלה. אחר כך יש את הענין של תפילה בבית הכנסת, שיש להם את כל הסדרים שהרמב״ם מונה מזה. כלומר שעיקר התכלית של המקום היא להתפלל, והתפילה מתחילה שם, והתפילה מתחילה, וכל ההלכות של קריאת התורה נוגעות לדבר הזה.
אבל יש דבר שלישי של ללכת להתפלל היכא דהוו גרסי, ההלכה שהלכו להתפלל בבית המדרש שבו לומדים. בבית המדרש שבו לומדים כן עומד שצריך לעשות מנין, להתפלל עם מנין, אבל גם מאוד אפשרי ששם לא היה המקום שהרמב״ם אמר את סדריו. יכול להיות שקיצרו כי החזיקו באמצע הלימוד. רואים את הענין של לקצר כשמחזיקים באמצע הלימוד. ויכול להיות שגם קריאת התורה היתה פחות.
היום אין דבר כזה, כל יהודי שומע קריאת התורה, אבל יכול להיות שכשמתפללים באותו בית מדרש, בישיבה, היכא דהוו גרסי, יכול להיות ששם בכלל לא היה הענין של לקרוא קריאת התורה, כי לומדים כל היום תורה. אוקיי, אולי, צריך לשאול את אלו שמתפללים באותו בית מדרש מה הם עושים.
דובר 2:
גם, אתה אומר שהעין לא תופסת. הרמב״ם אמר שיש מקומות שעושים תפילת שמונה עשרה קצרה יותר, כן? למדנו. הרמב״ם עשה את התקנה שלו במקום שלו. אבל האם היה לנו איפשהו, לא ממש ברמב״ם, אבל האם היה לנו איפשהו מקור שכשמתפללים בבית המדרש התפילה קצרה יותר, או שלא עושים את כל הסדרים?
דובר 1:
לא, לא נאמר. הרמב״ם אמר שכשהוא התפלל ביחידות… שבבית המדרש צריך להתפלל עם מנין.
דובר 2:
כן, הרמב״ם לא אמר כך.
דובר 1:
אוקיי.
הערך של עשרה פסוקים — הערכת חז״ל לפסוק תורה
אני מאוד מתרשם מזה שאסור ללכת שלושה ימים בלי תורה. ומה זה תורה? עשרה פסוקים! אנחנו לא לוקחים את זה מספיק ברצינות. קוראים שני וחמישי, אף אחד לא תופס, אבל את זה צריך לקיים את הענין הקדוש של ללמוד את התורה הקדושה ושל להיות מחובר לתורה.
אנשים חושבים שלהיות מחובר לתורה צריך ללמוד לפחות דף גמרא שלם. אבל דף גמרא שלם לוקח בערך שלוש שעות ללמוד. זה לא ריאליסטי. בקיצור, הולכים לישיבה ותופסים את זה, לא עולם הזה ולא עולם הבא.
אבל החכמים הקדושים אמרו, ללמוד תורה, אין בעיה, עשרה פסוקים! ולא אפילו שכל אדם ילמד עשרה פסוקים. כן, כל קורא שלושה פסוקים. זה נקרא ללמוד תורה טוב! תדע, אפילו הפסוק “ודבר שלום על ישראל” נחשב גם כן. זה מאוד… הייתה להם הרבה יותר הערכה לפסוק תורה ממה שיש לנו, לדעתי.
דברי הרמב״ם: שלושה שקראו עשרה פסוקים
טוב מאוד. אז זה מאוד רחב. עכשיו, מי… אה, עכשיו יש חקירה מעניינת ברמב״ם ובגמרא, מאוד…
דובר 2:
זו זכות להיות עולה לתורה.
דובר 1:
לא, למי יש הזכות להיות עולה לתורה. איך צריך להתחלק את עשרה הפסוקים? יש עשרה פסוקים עם שלושה אנשים. אז שלושה לא מתחלק… עשרה לא מתחלק על שלושה שווה בשווה. חייב להיות שאחד צריך לקרוא ארבעה. יוצא שלושה, שלושה, וארבעה זה עשרה. אז איך צריך לעשות את זה? מי צריך לעשות את ארבעת הפסוקים?
ראיה: עשרה פסוקים זו הלכה קבועה, לא רק הנחיה
וכאן רואים בבירור שאין שום הבדל מה הענין. הוא לא אומר, תחלק לפי מה שנוח לך. עשרה פסוקים! יש ענין שצריך לומר עשרה פסוקים. אנחנו, דרך אגב, אנחנו לא עושים כך. אנחנו אפילו בשבת מנחה או שני וחמישי, מסתכלים בסידור…
דובר 2:
אין ענין.
דובר 1:
והשני, גם לעשות איזה סיום יפה, לא עושים עשרה פסוקים. הגאון מווילנא אמר שלא לעשות כך, פשוט לעשות את עשרת הפסוקים הראשונים של כל פרשה ולא להיות… אלא אם זה ממש לפי הכללים שעומדים שם. אבל כאן רואים כן שזה הולך כך.
“הרי זה משובח” — לכל אופן יש מעלה
ועכשיו יש שאלה, מי קורא את… כן? זה יש ענין. שלושה שקראו עשרה פסוקים, שנים קורין שלושה שלושה, שניים קוראים שלושה פסוקים כל אחד, ואחד ארבעה. כי צריך להיות ההלכה שצריך לקרוא עשרה פסוקים.
עכשיו הוא אומר, מי עושה את השלושה ומי עושה את הארבעה? מי זה שמקבל את ארבעת הפסוקים? והתשובה היא כך: בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי, הרי זה משובח. איך שלא תעשה את זה זה טוב. לא רק שהוא טוב, הוא משובח. כלומר, הדרך הטובה ביותר היא לעשות, איך שצריך לעשות את זה יש מעלה בזה.
הגמרא מסבירה הסברים. האחרון כי “אחרון אחרון חביב”. הראשון כי הראשון הוא הראשון. האמצעי כי זה האמצעי. בקיצור, זה דבר יפה מאוד.
דובר 2:
כל אחד מעשרת הילדים שלי הוא בן יחיד.
דובר 1:
לא, זה נושא בפני עצמו. מה יותר יפה? מה מתאים? הכל מתאים. כל אחד הוא שדה ענק.
טוב, עכשיו נלמד על הברכות.
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות והלכות הקריאה
החידוש העיקרי של ברכות קריאת התורה
הגמרא מדברת על שבעה. יש אריכות בזה. לא רק שהוא טוב, הוא משובח. כלומר, הדרך הטובה ביותר היא לעשות, איך צריך לעשות את זה, יש מעלה בזה. הגמרא מסבירה, מבארת, האחרון כי אחרון אחרון חביב, הראשון כי הראשון הוא הראשון, והאמצעי כי זה האמצעי. בקיצור, יש הרבה דברים יפים. כל אחד מעשרת הילדים שלי הוא בן יחיד. לא, זה ענין של ריבוי, מה יותר יפה, מה מתאים. הכל מתאים. כל אחד יש שדה ענק.
עכשיו נלמד על הברכות שעושים על קריאת התורה. למדנו שהחידוש העיקרי הוא, כמו שדייקנו בפרק ח׳, זה שאסור לקרוא קריאת התורה אלא בציבור. קריאת התורה אתה יכול לקרוא כמה שאתה רוצה, אין שום עבירה לקחת תורה ולקרוא. החידוש הוא הברכות. הברכות הנוספות של התורה. הברכות. כי הרי כבר אמרת ברכות התורה בבוקר. כן. הברכה שרוצים לומר ברכות נוספות של התורה על הקריאה בציבור, על המצווה, זו בעיה. נכון. יש סדר הלכתי איך לומר את הברכות.
סדר הברכות – הלכה ה׳
מה הסדר? הסדר הוא כך: כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו. הוא מסתכל פנימה. למה הוא צריך להסתכל? כי אם לא הוא לא ידע מה הוא קורא. אני מתכוון, זה דבר פשוט, אמת? אפשר למצוא את המקום, מי יתחיל לקרוא. כן. ואחר כך הוא עושה ברכה. כשעושים ברכה, כמו שמסתכלים על האוכל, צריך לשלב את הברכה עם הענין שבא.
דיון: פתיחה וסגירה של ספר התורה
לא, זה לא ענין סתם של תיכף. הוא הולך לקרוא, הוא רוצה לדעת מאיפה הוא יתחיל לקרוא. ומה קרה? הוא רוצה למנוע את ההפסק? כן, זה לא הפסק. זה כן, כן, זה… כשהוא אומר “ברכו את ה׳ המבורך”, והעולם עונה “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. אז נניח, קודם פותחים את התורה, אני רוצה לדייק את הפרטים בדיוק. פותחים את התורה, מסתכלים פנימה איפה הולכים לקרוא, והוא אומר “ברכו”, והעולם עונה “ברכו”.
כאן רואים שלא, יש מחלוקת תנאים על זה במשנה. יש שרבי מאיר אמר שצריך לסגור את התורה ולפתוח אחרי הברכה, כי אם לא אנשים יחשבו שהברכות כתובות בתורה. רבי יהודה אמר לא, אפשר לפתוח את התורה ולומר את הברכות בזמן שנמצאים בתורה. ואני ראיתי בבעל הטורים, הם העירו, וזה לא מובא בפוסקים, אז מה שנוהגים, התוספות אומר שצריך לנהוג כמו השיטה של רבי מאיר, זה מאוד מעניין, למרות שלא כך ההלכה, למה השתנה שצריך כן לסגור את התורה לפני שאומרים את הברכה.
ואז יוצא דבר מאוד ברור, שה״מביט ורואה” אין לו שום טעם, כי לא רואים כלום, סוגרים את זה, וצריך לחפש שוב את העלייה אחרי שפותחים בחזרה את התורה.
מנהג ליטאים וחסידים
אז הלכה למעשה, בכמה בתי מדרשים שמתי לב, אני לא יודע מאיפה זה בא, שיש מחלוקת בין חסידים וליטאים מה המנהג. הליטאים עושים, כך עומד במשנה ברורה שצריך לעשות, שהוא עושה… הוא משאיר את התורה פתוחה, אבל הוא מסתכל הצידה, כי כך יודעים שהוא לא קורא את הברכות מהתורה. הוא מסתכל הצידה, והוא משאיר את התורה פתוחה, כך אפשר מיד למצוא את המקום. החסידים נוהגים כן הרבה לסגור את התורה, ואני נגד זה, כי זה מפריע לי, זה טירחא דציבורא על הקורא, כל פעם צריך לחפש שוב. אז אם אחד מהשואלים שלי שומע כאן, שידעו שלפי המשנה ברורה זה מנהג טוב המנהג הליטאי. הרמב״ם פוסק גם כך, שמשאירים את התורה פתוחה. אבל אם עושים אחרת, אני לא רואה את עצמי אחרי זה, אבל אני רוצה לדעת.
דובר 2: הרמב״ם אין לו את הבעיה של לומר את הברכה בפנים? הוא לא אומר את הדבר שלא צריך לחשוב שזה כתוב בפנים?
דובר 1: לא, הרמב״ם מודה למה אין לו בעיה. הוא מודה, זה כנראה לכאורה שזה לא עיקר הדין, אלא הידור, חשש. אפשר לומר שזה דבר יפה. אבל בפועל מפסידים משהו, כי מפסידים את ה״מביט ורואה”.
דובר 2: לא, התשובה היא כך, כי החסידים הבינו שאפשר לעשות נוסח. כי הקורא בתורה אומר “אמן” והוא מסתכל כך פנימה. הליטאים אין להם את ה״אמן”, אז הם לא יודעים איך לעשות את זה, אז זה יהיה מביך עד שימצאו את זה.
דובר 1: חסידים עושים הכל יותר טוב, כן. ה״אמן” מכסה על כל הבעיה.
אבל חוץ מזה לסגור את התורה אין שום ענין. ואיזה קורא יעמוד ישר לקרוא.
כן, טוב. והוא מסיים את הברכה, הוא אומר “ברכו את ה׳”, העולם עונה “ברוך ה׳ המבורך”, הוא עושה עוד ברכה.
הענין של “ברכו את ה׳ המבורך”
דובר 2: למה אומרים את ה״ברכו את ה׳ המבורך לעולם ועד” שהיא הקדמה ל… זה איזו תפילה מסוימת שהיא הקדמה להתפלל שחרית, זה הקדמה לברכת קריאת שמע של בוקר, זה הקדמה לברכת קריאת שמע של מנחה, וזה הקדמה לברכת התורה של בעל קורא. למה דווקא שלושת אלה? זה הקדמה לדווקא שלושת הדברים האלה. הקדמה לברכת המזון עשו “ברכו את ה׳ המבורך” אחר… “ברוך ה׳ אלוקינו”. זה דומה, אבל זה משהו ענין יש קשר בין ברכת התורה וברכת קריאת שמע.
דובר 1: אני חושב שאולי הפשט הוא… הקריאה היא הזמנה לעולם. זה כמו חזרת הש״ץ. הרבה אנשים לא היו באים לפני שמונה עשרה, הם היו רק באים לקריאת התורה. עושים ברכה נוספת, כמו שכאן מתחילים את התפילה, שהעולם יתפוס שבאים. זה כמו שהוא מזמין את העולם, “ברכו את ה׳ המבורך” – בואו כולנו נודה, ואחר כך הוא אומר ברכת התורה. הוא לא מוציא את כולם עם ברכת התורה, כי כל אחד כבר אמר ברכת התורה.
דובר 2: נכון, נכון. זה כמו הקדמה לברכה שלו, “בואו כולנו נודה לקב״ה, תשמעו, ואתם תגידו אמן.”
דובר 1: כן, הם אומרים, הם אומרים כן “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. אני מתכוון זה הבסיס. הם לא אומרים שום דבר נוסף. אבל “ברכו” זה כמו קריאה לתפילה, כמו שראינו אצל… זו קריאה לתורה. אנחנו הולכים עכשיו לומר לקב״ה “הא-ל הקדוש ברוך הוא”.
דובר 2: אתה יודע שהרבי אמר שהתורה הן תפילות?
דובר 1: קריאת התורה היא שניהם. לא, אבל יש ברכת קריאת שמע וברכת התורה. ברכת קריאת שמע ותורה קרובים יותר מקריאת שמע עם תפילה.
דובר 2: כן, אבל אלה חלק בתורה. קריאת שמע היא חלק מהתורה. הברכה השנייה של ברכת קריאת שמע היא ממש ברכת התורה. זה ענין של תורה.
דובר 1: יכול להיות גם שזה כמו קריאה. זה שניהם אותו דבר, כי שניהם מתחילים דבר. כאן מתחילים את סדר הקריאה, סדר התפילה.
הברכה אחרונה
כן, והוא יהיה גם הרביעי, “והחוזר ומברך אשר בחר בנו מעמו ונתן לנו את תורתו, ואחר כך לא יאמר אשר נתן לנו תורת אמת, אלא יאמר אשר נתן לנו את התורה”, ואז גולל את הספר. כאן הוא כן סוגר את הספר. טוב מאוד. והוא מברך “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. “נטע”, את התורה הוא נטע שתהיה חיי עולם שלנו. “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אוקיי.
כן, בדרך חזרה הוא כן גולל, וההבדל הוא זה לכאורה, כי הוא כבר סיים. הוא כבר לא צריך עכשיו לדעת איפה הוא עומד, כי את האדם הבא קוראים. זה לכאורה הרמב״ם. למרות שמצד שני אין שום הבדל לגבי החשש ש״שלא יאמרו ברכות כתובה בתורה”, לא צריך להיות חשש. אבל נראה שעדיף כך גם. כך נראה שהרמב״ם פסק לעשות כך. זה עושה כל אחד, העולם יודע מההלכה.
אגב, יש פוסקים שאומרים שלא צריך גם את זה, אז אם מישהו לא עושה את זה, עליו לא צריך לשאול. זה הגיוני מאוד, כי כשהקורא הוא זה שעולה, הוא כבר באמת לא היה צריך את הקריאה שלו, הוא עושה עכשיו את ספר התורה של כולם, והוא אמר שלכן בא האדם הבא. יש גרסה כזו, כן. יש לו כנראה ספר תורה לקריאה שלו. אבל כשיש בעל תפילה אחד, בעל קורא אחד, זו באמת הגדולה שהוא קורא באמת לעולם, לכל העולם. זה ענין איך לא הצד שאתה אומר עכשיו.
הענין של “אמן”
ואחר כך הוא אומר את הברכה, “מחזירים מקום מחשבה ראשונה”.
בואו נראה, הרמב״ם הולך להביא את הדבר שהיום אחד קורא לכולם כמו שזה היום. אומר הרמב״ם, “אחד קורא לכל הציבור בתורה”. אה, דיברת על האמן, זה מאוד חשוב. כן, כי האמן, יש מעמד, טקס של הוא קורא את העולים, “ברכו”, בואו כולנו נאמר ביחד, ואחר כך הוא אומר את הברכה, והעולם עונה אמן, כי התרוממו כשאומרים “ברכו”. זה קוויר. ועל זה אומרים, כי העולם אומר עכשיו אמן ארוך ויפה, שהקורא לא יתחיל לקרוא לפני שהעולם סיים את האמן. שאפשר לשמוע פשוט.
דובר 2: אה, כן, זה דבר פשוט. היה אמן חזק, כן.
דובר 1: זו היתה הקדמה לזה, ה״ברכו” הוא הקדמה לאמן, לכך שהעולם ישתתף בברכה.
קרא וטעה – הלכה ו׳
“קרא וטעה”, אומר הרמב״ם, הקורא התחיל לקרוא את התורה והוא טעה, אפילו בדקדוק אות אחת, אפילו הוא טעה בדבר שהוא אומר אות אחת שלא בדקדוק. הוא אמר “טהרו” ולא “טהרה”, “טהרו” עם קמץ או טהרו, טהרה טהרו.
תרגום לעברית
דובר 2: נו, אתה חושב שצריך לצעוק? בגלל שהרמב״ם אומר שצריך לצעוק?
דובר 1: הוא לא אומר שצריך לצעוק, הוא אומר “מחזירין אותו”. אני רוצה לומר את האמת, ש״מחזירין אותו” זה ממש לא בדקדוק, אני לא בטוח. יכול להיות שהרמב״ם מתכוון, הליטאים אוהבים להיות יפה נפש׳ניקים… אני לא משתעשע, הלו, יש כאן טעות, “מחזירין אותו”. מזכירים לו, חוזרים אחורה. הגבאי עומד והוא אומר לו. קודם כל, צריך למנות בכל בית כנסת גבאי שתפקידו הוא לעשות “מחזירין אותו”. הצעקות זה סתם לא יפה.
מה הכוונה ב״בדקדוק אות אחת”?
שנית, ואת זה אני אבהיר יותר, זו לא ראיה ממני. שנית, הרמב״ם אומר “בדקדוק אות אחת”, אני כבר יודע מה הוא מתכוון, “בדקדוק של אות אחת”. יכול להיות שהוא מתכוון לדקדוק שהוא אומר אות לא נכונה. אני רואה, הוא מביא את לשון הירושלמי כך, שמישהו אמר “טוב בין טהור לטהור” – לא דקדוק של אות, לא. כשהסתכלתי בדוגמה שהירושלמי אומר, ר׳ חנינא אמר בשם ר׳ זכאי, אני לא יודע, שצריך לומר “טוב בין טהור לטהור” מחזירין אותו. שאל ר׳ ביבי את ר׳ זירא, “כן, כך עושים?” ר׳ ביבי היה חסיד שבחסידים, זוכר? אמר, “הרי אם מישהו עושה טעות באות, מה הטעות? שהוא אומר בוודאי, אפילו ‘טוב בין אין לוויים׳.” הוא לא אומר “טוב בין טהור לטהור” לפי כל אלה של מי שלמד קודם, בתפילה יש את הדקדוק.
לא רואים שהרמב״ם בקריאת שמע אמר בבירור שדקדוק פירושו לומר רפה ודגש, כל הדברים האלה. אבל כאן יכול להיות שהוא מתכוון, הוא אומר דווקא אות אחת, כלומר, הוא אומר אות לא נכונה. הוא אומר “והר” במקום א׳ עם ו׳, דברים כאלה שאולי זה לא עושה הבדל גדול. אבל כך אומר הרמב״ם.
הייתי אומר שבכלל, פעם היה בעל קורא, ההלכה עומדת, כמעט היה כאן בעל קורא קבוע. הרי קראו לשלושה אנשים אחרים. אומרים, קוראים לאדם, ורואים שהוא טועה ולא טוב, מתחילים אותו מחדש. ואם הוא באמת לא יכול, יעבירו אותו ויקראו לשני שיכול. זה קשור לכך שקוראים בכל מקרה, לא היה שזה יכול ללכת. לא העמידו כאן בעל קורא, והבעל קורא טעה באות. זה עניין אחר. הרי ידעו מקודם, קראו למי שלא יודע תורה, כנראה הוא לא אומר כל כך טוב בדקדוקים וכן הלאה, אז מחזירין אותו. כי קריאת התורה צריכה להיות על ידי מי שיודע ללמוד תורה, או מי שיודע לקרוא תורה. אוקיי, אבל זה לא אומר שמחזירין אותו לא פירושו שאומרים לו שיחזור על המילה נכון.
ספר המנהיג והפוסקים
השולחן ערוך מביא שספר המנהיג אמר שאין מקפידים על זה. יש חקירה שלמה, הפוסקים עושים כל מיני חילוקים אם זה עושה הבדל, אם זה לא עושה הבדל. על כל פנים, נראה אם הולכים לפי הפשט הפשוט, שזה דבר פשוט מאוד אם מישהו אומר אות לא נכונה. אני חושב שאפילו ברוב בתי הכנסת מחזירים אם מישהו אומר א׳ במקום ו׳ עם ו׳, אם תופסים. אבל נקודות, דקדוק, זה לא עומד לכאורה ברור שזו בעיה. כך נראה לי, וזהו.
ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד
עכשיו יש עוד הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”, שני אנשים לא יקראו ביחד, אלא אחד לבדו יקרא. זו ההלכה של “תרתי קלי לא משתמעי”, לא נעים לשמוע שני אנשים.
והכסף משנה מביא זאת מהזוהר הקדוש, שהיום כשיש את הבעל קורא ומי שנקרא לברכות, יש אנשים שהמברך אומר יחד
הלכות קריאת התורה – חלק ה
הלכה: “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”
כך נראה לי, וזהו.
עכשיו יש עוד הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”, ששני אנשים לא יקראו ביחד, אלא אחד לבדו יקרא. זו ההלכה של “תרי קלי לא משתמעי”, לא נעים לשמוע שני אנשים. טוב מאוד.
הכסף משנה והזוהר הקדוש על אמירה ביחד
והכסף משנה מביא כאן מהזוהר הקדוש, שהיום כשיש את הבעל קורא ומי שנקרא לברכה, יש אנשים שהמברך אומר יחד. מביא הכסף משנה מהזוהר הקדוש שלא יאמרו יחד, יעקבו אבל לא יוציאו בקול. טוב מאוד. זו מחלוקת הפוסקים, ומה שהולך, מה שכתוב בשולחן ערוך, נראה. יש אנשים שנוהגים כך, יש שנוהגים כך, יש שאומרים בשקט. ושוב, התירוץ הוא בוודאי ברור לגבי הבלבול של העולם, או בוודאי של הבעל קורא לפעמים, בוודאי העולם עדיף לשתוק כמו שהזוהר אמר. אבל בסדר, אפשר לעשות מה שרוצים.
דבר חוזר – מתי אפשר לומר יחד
בכל מקרה, אם זה קטע נחמד שכולם יודעים, אפשר לומר יחד, כי יש דבר חוזר שאז זה חזק יותר. אם הוא עושה הפסקה יפה, זה מאוד יפה. סתם כך טוב. זה הולך על ההלכה של… סתם כך שיהיה שקט כל היום. לא, אני אומר, הרי יש הלכה שבמגילה למדנו שאפשר… כן, אבל יש דבר חוזר, כן, אם דעתא, יכול להיות שהמקהלה כבר כולם יודעים, אז אפשר לומר את זה ביחד. ואני חושב שסתם כך טוב לפעמים שבעל קורא כשהעולם בזמן משעמם ושקט, הוא יזרוק כמה טעויות שהעולם יתעורר. ויקהל שמות, עמי, כמו שהוא היה לעולם ויקהל שמות, היה לו איזה לימוד מעניין.
הלכה: “קרא ונתעייף”
בסדר. “קרא ונתעייף”. אוקיי, אני אומר מראש. “קרא ונתעייף”. נניח שהוא… נו, “קרא ונתעייף” פירושו איפשהו, לא שהוא עשה טעות, הוא לגמרי מבולבל, הוא לא יודע איך ממשיכים הנקודות של המילה הבאה. אז “יעמוד אחר תחתיו”, יקחו אחר. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון”. הוא לא עושה ברכת התורה חדשה. אה, נראה. כן. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף”. טוב מאוד. אני חושב שגם בתפילה זו אותה הלכה, מישהו היה שליח ציבור והוא נתעייף. סוף סוף. יכול להיות שזה גם אחד מכללי הציבור, לא כולם שמים לב לטעות שקרתה, והגבאי עולה ואומר לו שימשיך להתפלל. אבל מה שכתוב כאן זה גם טוב מאוד. “ויעסוק ממקום הראשון שנתעייף”, כי אם הולכים עכשיו לעשות שוב ברכת התורה, זו תהיה ברכה לבטלה. ושיהיה עוד ברכה.
בכל מקרה, לא נוגע, היום יש בעל קורא, אז אם הבעל קורא לא יכול, אני לא יודע. מה זה בעל קורא? אני מתכוון… אוקיי.
הלכה: “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
“אין הקורא רשאי לקרות” – כאן יש הלכה מעניינת, ולכאורה נראה שזה סידור עתיק, לא פשוט שזה לא ריאלי, נכון? “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”. אז צריך לומר לו “קרא”. לא, גדול שבציבור צריך לומר לו, כדי שצריך לקבל רשות, כמו שדיין לא יכול לפסוק עד שמקבל רשות מהרב, משהו כזה. הגדול צריך לומר לו “קרא”.
דיון: מי הוא גדול שבציבור ומי הוא הגבאי?
אבל מה קורה כאן? קראו לו לעלייה. לא, זה אומר שהגבאי מהגדול שבציבור… אז גדול שבציבור הוא הגבאי? לא, גדול שבציבור נותן לו רשות, והגבאי הוא זה שקורא לו.
אוקיי, קודם כל, תפילת חזן הכנסת זה אפילו יש חזנים, כלומר, יש לנו, ראש הכנסת, “אין הקורא מעצמו”. אני לא יודע מה הדברים האלה, מה התפקידים האלה, לא מה שאנחנו קוראים חזן, אני חושב שחזן פירושו הגבאי, וראש פירושו הראש, אני לא יודע מה זה אומר. הגמרא בוודאי מסבירה, והוא לא קורא לבד “עד שיאמר לו ציבור או גדול שבציבור”. נראה לנו שהיום אולי הגבאי עושה את זה עם הימים, אבל זה סידור, זה כבוד, לא פשוט שלא יודעים מי יקרא, יודעים כבר מקודם, זה התפקיד שלו, נניח. אבל נותנים לו כבוד, אומרים לו…
כשגדול שבציבור אומר, הוא מייצג את הציבור, או אם הציבור עצמו אומר, אז מישהו צריך לומר בשם הציבור. אז הגבאי ששולח, אם זה באמת כבר קהילה מבוססת עם חשבונות, לגבאי יש חשבונות, הוא שולח את מי שהוא החבר שלו, אז יכול להיות שזה לא טוב. זה שליח ציבור, מישהו צריך לשלוח את מי שהעולם רוצה לשמוע.
כן, טוב מאוד. אבל העניין הוא, הוא לא תופס את זה לבד, כך כתוב בתוספות, לא תופסים לבד את התורה, ממתינים שמישהו ייתן. זה עניין של כבוד, זה לא על החשבונות של מי הוא שליח ציבור, גבאי ליד מי שקורא. טוב מאוד, כך מבינים כאン גם, שהסדר הוא גם עניין של כבוד, לא עניין של…
הלכה: “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
ועוד הלכה חשובה היא, “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל החזן עומד עם הקורא”. צריך שמישהו יעמוד כשהוא קורא, כלומר, כשהחזן עומד, לכאורה תמיד החזן עומד, הגבאי, לידו. אם הגבאי עומד לבד, כתוב שצריך לקרוא לשני שיעמוד לידו. אז קריאה, מה זה העניין? אני מתכוון כמו שלא נעשה סטטי, או… לא, כמו מלמד דסיני, יש גם נושא של כבוד. לא פשוט ששני אנשים עומדים שם, כן. יכול להיות עוד תפקיד, אבל זה העיקר. כתוב שזה דומה ל, כן, על ידי סרסור, כמו שכתוב במדרש. כמו שבמתן תורה הראשון ניתנה התורה דרך שליח, דרך מישהו באמצע, כך גם בקריאת התורה עומד עוד מישהו, וכאילו הוא נותן את התורה כביכול לקורא. אני יודע.
הלכות דילוג – השמטת קטעים בקריאה
כן. עכשיו נלמד עניין של הלכות דילוג. האם מותר לא לקרוא על הסדר, צריך לקרוא פסוק אחר פסוק, או אפשר להשמיט קטעים. “עומד על הקורא יש לו לדלג, מותר להשמיט קטעים ממקום למקום בענין אחד”. כגון, אומרים שעניין אחד פירושו שמדבר על אותו נושא.
דוגמה לדילוג: אחרי מות ואמור
אז, עכשיו הפרשה של אחרי מות, מחר בקריאה, האם אדם יכול… זה קצת רחוק מאיתנו, כי תחשבו כשאנשים שומעים לשון הקודש, הם מבינים לשון הקודש, ומישהו חושב, “אה, אני אקרא לך כמה פסוקים מעניינים מאוד”. אז, הוא משמיט, הוא הולך לכמה פסוקים יפים באחרי מות. לא פסוקים יפים, כמה פסוקים שעוסקים באותו נושא. הוא קורא כאן אחרי מות, והוא הולך לאחרי מות. לא שהוא מדלג, הוא קורא את כל פרשת אחרי מות.
הכהן הגדול היה עושה כך בבית המקדש. הוא היה עושה כך גם בתעניות, הפעם היחידה שאני חושב שאנחנו מדלגים בקריאת התורה. בהפטרה עושים את זה הרבה פעמים. אבל הגמרא נותנת דוגמה, הדוגמה היא במסכת יומא. הכהן הגדול היה קורא את סדר העבודה שכתוב באחרי מות, הפרשה השבועית שלנו, ואחר כך היה הולך להלכה של יום כיפור שכתובה בפרשת אמור, שהיא שתי פרשיות לפני כן.
כתוב המוסף שם, כן. לא כתוב ממש קרבן המוסף, כתוב שעושים מוסף. בכל מקרה, כי בפרשת פנחס כתוב המוסף האמיתי, אבל את זה הוא קורא בעל פה, כתוב במשנה, כי זה כבר מאוד רחוק. עד פנחס צריך לגלול הרבה. אבל כאן, שזה ממש שניים שלושה עמודים לגלול. הוא עושה גלילה והוא קורא את זה. הוא יכול, למה? שניהם מדברים על ההלכות, שניהם מדברים על הלכות יום כיפור. אני חושב שמותר להשמיט בפרשה אם לא מצאו. זה יכול להיות, אני לא יודע. אבל ההלכה היא שמותר לדלג רק אם זה נושא אחד.
איסור לקרוא בעל פה
אומר הרמב״ם, אבל כאן יש בעיה, שכשמדלגים, מישהו הוא בעל קורא טוב, כיוון שהוא גולל הוא כבר קרא הלאה. אומר, “אבל לא יקרא על פה”. אסור לקרוא בעל פה, “שלא יאמר שאינו מן הכתב אפילו תיבה אחת”. מצוות קריאת התורה היא שיקראו מהכתב, אפילו מילה אחת אסור בחוץ. אני אומר שהוא מחבר את זה עם הדילוג, כי כשהוא מדלג יש יותר סיבה שהוא יקרא בעל פה. נכון, או שהוא לא יחבר, כי כאן הוא הולך כבר על הסדר, שהוא לא יחבר פסוקים שהוא זוכר על הנושא.
לכאורה ההלכה שאסור לקרוא שלא מן הכתב, שאנחנו לומדים כאן, היא בוודאי הלכה של קריאת התורה. לא שאסור לומר פסוק בדרשה בעל פה. זה עכשיו קריאת התורה, העולם יחשוב שכתוב אחרת, אפשר לעשות טעות. כנראה זו הסיבה, לא לקרוא בעל פה.
הגבלת זמן הדילוג
“ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק”. אנחנו נלמד שחלק מקריאת התורה היה שהבעל קורא קורא, ושהמתורגמן קורא את התרגום בתרגום אונקלוס או תרגום אחר, הוא קורא את זה. אומר הרמב״ם, שכשקוראים בדילוג, שקופצים מפרשת אחרי מות לקפוץ לאחרי בעשור, אי אפשר זמן רב מאוד. שתי הפרשיות מחוברות, הן קצת מאוחר יותר. שהגלילה תארך דקה. אבל אם צריך עכשיו לגלול בתורה כמה דקות, יותר ממה שלוקח למתורגמן לתרגם את הפסוק האחרון של מה שאמרו, אז לא יעשו דילוג. כנראה הסיבה היא לא לעכב את האנשים. לא תופסים בכלל שגללו. עושים גלילה בזמן שהוא אומר את התרגום שלו.
הלכות התנהגות – איך הציבור צריך להתנהג בשעת קריאת התורה
אוקיי, עכשיו נלמד הלכות של מה צריך לעשות, איך צריך להתנהג בשעת הקריאה. עד עכשיו למדנו הלכות של הקורא. עכשיו נעשה מה הציבור צריך לעשות, איך שומעים את קריאת התורה.
איסור לדבר בשעת קריאת התורה
ההלכה היא כך. האדם שהיהודי החשוב שלנו שאל עליו, אנחנו למדנו שממש לפני התפילה, צריך לעשות? ללמוד דבר הלכה. אז יש לו עוד שולחן ערוך פתוח. אז עכשיו הבעל קורא ילך לקרוא את התורה, אומר, “אה, בואו נלך ללמוד את ההלכה עם מה שלמדתי ממש לפני התפילה.” אוקיי. אומר הרמ״א, אסור לעשות את זה. “כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה.” מאז אסור לדבר, אפילו לא דבר הלכה. זה סתם מובן למה אדם לא יאמר דבר הלכה.
“אלא הכל שותקים”, כל הציבור צריך להיות שקט, “ושומעין ומשימין לבם למה שקורא”. כולם צריכים להיות בשקט ולהקשיב, ולשים לב. הוא אומר את זה אפילו יותר חזק מאשר בפירוש המילות: “משימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳“. כמו שכתוב שם בנחמיה, הוא קרא מהתורה, והציבור הקשיב.
איסור לצאת בשעת קריאת התורה
אומר הרמ״א הלאה, “ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”. כשהקורא מקריא באמצע, אסור לצאת מהציבור. זה ביזיון. ביזיון לתורה. הוא קורא, אז “עוזב ה׳ ויוכל”. הוא עוזב את ה׳. הוא מתכוון, כאן כתוב “אסור לצאת”, לאן הוא הולך? הוא מתכוון לצאת מבית הכנסת, כן. בשעה שהקורא קורא. אבל באמצע, “לצאת בין איש לאיש”, בין שני קוראים, מותר לצאת, כי אז הוא לא… הוא יוצא.
יישום על שיעורים
אני חושב שההלכה בקריאת התורה היא ודאי הלכה. אבל אני חושב שגם צריך להתנהג כך כשמישהו אומר שיעור, אפילו מישהו לומד תורה שבעל פה. לא ממש דבר יפה שמישהו לומד, זה לא גם לציבור, גם לתורה. פשוט, לומדים כאן תורה, צריך להישאר עד הסוף, או לעשות הפסקה בין גברא לגברא. אבל לצאת באמצע שמישהו אומר תורה זה…
יכול להיות שהצופה חי בו זמנית, כל מי ששומע את השיעור שלנו, אתה שומע ב-YouTube, בדוק לפני שאתה יוצא באיזו דקה אתה עוד, ותעשה לך לוח זמנים מתי אתה תחזור. אי אפשר לעצור באמצע שיעור. אוקיי, אבל זה שונה, כי זה לא מעמד, זה יותר כמו קריאה, זה כמו קריאה. אוקיי, כן, צריך להיות לפחות מסתכל על המגידי שיעורים. אוקיי, אין בעיה. אבל אין לי מה לומר על הצפייה, אמת. אבל זה סיפורי דברים.
החילוק בין מי שעוסק בתורה תמיד
תרגום לעברית
אז בא הרמב״ם ואומר שזו הגלינטה השלישית, הדוונטה השלישית. אומר הרמב״ם, העניין שצריך לקרוא, ואסור לצאת מהקריאה, ואסור ללמוד שום דברי הלכה בזמן הקריאה, זה אם אתה לא הלכת. אתה יהודי של בית הכנסת, אתה הולך לבית הכנסת.
קריאת התורה עבור תורתו אומנותו, מתורגמן, והלכות קריאה
תורתו אומנותו וקריאת התורה
אבל מי שיושב ולומד והוא תופס תפילה בבית המדרש, כמו שלמדנו קודם, שהיה בא לבית המדרש, טרוד בתורתו, תורתו אומנותו, כל היום הוא לומד. עבורו קריאת התורה אינה כל כך חשובה, כי כל העניין של קריאת התורה הוא שלא יעברו שלושה ימים בלי לימוד, ועבורו לא עוברים שלוש שעות בלי לימוד, תורה היא אומנותו.
אין לנו להפסיק אותו מתלמוד תורה שלו כדי שיהיה קורא בתורה. להיפך, הוא כן ילמד, יהיה עוסק בתלמוד תורה שלו.
כן, כך אומר הרמב״ם הקדוש, שהוא מביא את הגמרא שכתוב שרב ששת הסתובב ולמד את המשניות שלו, איזה הלכה שהיה עוסק בה. המשמעות היא שמותר, ואתה רואה שמותר באמצע קריאת התורה, מי שהוא טרוד בתורתו אומנותו, מותר.
והפוסקים של היום כתבו שאי אפשר לומר דבר כזה, כי הציבור לוקח מזה חוסר ענוה. אני לא זוכר מי מביא את זה כאן, אבל אני זוכר דבר כזה. אבל מעיקר הדין, על כל פנים, אלו שהם טרודים בתורתם אומנותם, הם לא לומדים. הם יצאו באמצע הקריאה ושם הם לומדים. כך זה הולך. על כל פנים, כמו שכתוב שלומדים רק מהקלקול, לא מהתקנה. אבל כן, הרמב״ם מביא את זה מעיקר הדין, וכתוב גם בשולחן ערוך שיש היתר שמותר.
“אנן בדידן ואינהו בדידהו” של רב ששת
על אותו טרוד, לכאורה, אתה אומר פירוש יפה שזו התקנה של זה, אבל זה הולך לכאורה עם אותה הלכה שהרי הוא פטור מתפילה אפילו האדם שהוא טרוד, בוודאי שהוא פטור מהחלק הזה של תקנת תפילה שנקרא קריאת התורה.
החידוש כאן הוא שהוא עומד באמצע בית המדרש. רב ששת עמד כראוי באמצע בית המדרש, והוא אומר “אנן בדידן ואינהו בדידהו”. זה מאוד יפה עם הפירוש שלך. הוא אמר, שהם ילמדו את התורה שלהם, אני אלמד את התורה שלי, כל אחד משנינו.
עכשיו אני לא מבין, הוא הולך נגדם? הוא אומר אני עושה את אותו הדבר כמוהם. הם עושים את הסדר שלהם, יש לי שיטה אחרת שלא יעברו שלושת ימים בלא תורה, אל תדאג.
בית המדרש מול בית הכנסת
אבל נראה שהרמב״ם אומר לנו, זה לא כל כך ברור, שבבית הכנסת קוראים, ובבית המדרש שבו לומדים לא צריך לקרוא. יכול להיות שכן, אני הוספתי את זה. למה לא לקרוא בבית המדרש? האם יש כמה אנשים שאינם תורתם אומנותם, או מה? אז זה שבדרך כלל בבית המדרש אין מנין.
הרמב״ם אמר דבר מעניין, הוא עושה מנין. אבל צריך להבין, כי בבית המדרש יושבים אנשים פשוטים, תורתם אומנותם, אז למה הם עושים מנין? למה הם מתפללים בכלל? צריך פשוט להבין את ההלכה ההיא. בסדר.
אז נראה שהוא נותן רמז, התשובה היא שהוא מדבר כשהוא יכול לפני הלימוד, אחרי הלימוד, כשהוא לא באמצע הלימוד, אז הוא מתפלל. כן? כך למדנו את ההלכה של תורתם אומנותם, שרק אם הוא באמצע הלימוד לא צריך להפסיק. אבל פעם אחת שכבר סיים, הוא לא בזמן של לימוד, צריך בוודאי כן להתפלל. בסדר. הוא צריך לעשות קריאת התורה גם.
בזמנים של היום, אפילו אנשי תורתם אומנותם לא יודעים פסוק חומש, אז הם צריכים מאוד להיות להם קצת קריאת התורה.
תקנת משה רבינו והמתורגמן
אני חושב שהעיקר שמשה תיקן את התורה, לפי הרמב״ם הפשט הוא שכל זמן שמשה רבינו חי הוא היה כמו בית המדרש שלנו, הוא למד את הסוגיא. הוא למד קריאת התורה. פעם אחת שהוא נפטר, הוא נשתכח, הוא אמר שהם יקבעו לפחות בית כנסת ליהודים, והם ילמדו שם קצת ממה שהוא לימד אותם. או הנשיאים, כמו שאמרנו. בסדר.
הרמב״ם על המתורגמן
עכשיו נלמד שהיה מתורגמן. הרמב״ם כותב עוד על מתורגמן? אני לא יודע. הרמב״ם מספר הלכה למעשה, אבל הוא לא אומר מה הוא עושה בזמנו, הלכה למעשה. בסדר.
אומר הרמב״ם, ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים.
למה לא מתורגמן לתפילה?
מעניין, למה הם הוסיפו עכשיו תפילה, אבל מה קורה בדיוק שזה קשה לציבור? למה לא הוסיפו מתרגם כשלומדים להתפלל? האם להתפלל זה לשון קלה יותר מתפילה?
אני חושב שתפילה לא צריך להבין, תפילה היא עניין של פרקטיקה. הקב״ה נהנה מעצם התפילה, ושיבוא וילמד לשון טובה. אבל אדם הוא לא לימוד. תלמוד תורה שם, מה הטעם בתלמוד תורה אם הוא לא מבין?
אבל הם כן התכוונו שהתפילות נכתבו בצורה שהם מצפים שאנשים יוכלו. גם חוזרים על זה כל כך הרבה פעמים, אפשר ללמוד פעם או פעמיים בחיים, לומדים תרגום של תפילת שמונה עשרה, ידעו את התרגום. תורה זה כל שבוע פרשה אחרת. אני חושב כך, איך שהסדר הוא, זה קשה, אני לא יכול למצוא טעם. כך היה הסדר, כך היה המנהג.
רב האי גאון וחיוב המתורגמן
הוא מביא כאן תשובת רב האי גאון, הוא אומר שזה ממש חיוב, כך נהגו מזמן הנביאים. הרמב״ם לא מביא כאן מתי הפסיקו את זה. וזה מאוד מעניין, הרמב״ם לא אומר, בואו נראה. לא כתוב כאן בכלל שהפסיקו את זה.
מכל מקום, אני חייב לספר לכם שהפסיקו את זה בזמן הראשונים הפסיקו את זה. יש מחלוקת גדולה על זה, בזמן הגאונים, בזמן הראשונים, על זה שהיו מקומות שהפסיקו את המתרגם.
הקראים והתרגום
יכול להיות שזה התחיל מהקראים, כי הקראים טענו שזה תורה שבעל פה. הם סברו שהתרגום הוא תורה שבעל פה, התרגום מוסיף, הוא מסביר, מסביר דברים, הוא הולך עם חז״ל תמיד, הוא הולך עם הרמב״ם של אונקלוס. כן, בדיוק, היו כאלה שהחזיקו בו, והגאונים היו מאוד חדים נגד זה שלא תרגמו.
אבל למעשה, באשכנז אחרי המאה השישית, אני חושב בחוץ לארץ, אולי בתימן, עדיין תרגמו, אבל באופן כללי, רוב המקומות הפסיקו לתרגם.
אני חושב שהסיבה היא כי הפסיקו לדעת ארמית. כך כתוב בשולחן ערוך, שאם לא יודעים ארמית, מה הטעם לתרגם? אבל זה בוודאי איסור ממש, אין טעם לתרגם עוד דבר שלא יודעים.
דיון: תרגום לשפות אחרות
אבל למה לא היה איפשהו מישהו שעשה שהמתרגם יקרא בעצם קצת רש״י, או משהו כזה?
לא רש״י, צריך לתרגם ליידיש.
אני לא יודע. היה איפשהו שתרגמו לא בלשון ארמית, שהמתורגמן פשוט עשה את העבודה של לקרוא באנגלית או ביידיש?
ארמית זה לכתחילה, זה היה המתורגמן של ארמית. אחר כך זה נעשה נוסח בשפה אחרת. אני לא יודע. אני יודע שרב סעדיה גאון עשה תרגום לערבית. אבל אני לא יודע אם קראו את זה בשעת קריאת התורה. צריך לבדוק אצל התימנים. עד כמה שאני זוכר, היו כן מקומות שעשו את שניהם. כלומר, כל מקום שעשה תרגום אמר בארמית, כי זה כבר היה מקובל מאוד, וגם תרגמו לערבית, אם אני זוכר, מקומות מסוימים, כן.
דיון: תרגום לאנגלית בזמנים של היום
אז אני בטוח שבבית כנסת אתה קורא את הפרשה באנגלית?
אני עושה את זה כי אין לי בית כנסת. יש לי בית כנסת ששייך לציבור, והם עושים את מנהג ישראל. אבל אם היה לי, ישר כוח לי, בוודאי היינו מתרגמים לאנגלית כל פסוק או את הפסוקים שנוגעים להלכה. אין טעם, קוראים קריאת התורה ואף אחד לא מבין מה קורה.
אני מקבל מאבותי הקדושים שמתרגמים על ידי שמים דגש על פסוקים מסוימים וקוראים עם אש קודש, זה התרגום. כך הציבור מבין עם להט. כך שמעתי מהצדיקים שלי, לקרוא עם אש קודש כזו את הפסוקים המסוימים שהציבור צריך לשמוע, וזה מה שמתכוונים לצאת ידי חובת תרגום.
האם הציבור יבין? מבינים עוד פחות אז.
דודי, הרבי מטאהש, הוא בעל קורא וקורא יפה מאוד, וזה כל לימוד. רק הוא מתלהב בפסוקים שבהם צריך להתלהב, ומי שרוצה להתחבר, הוא יכול להתחבר מעצמו להתלהב.
כבר הייתי בבתי כנסת שתרגמו קצת. כבר היה דבר כזה, אבל זה היה… אני בטוח שלרבי ישמעאל לא היה איזשהו צורה של מתורגמן שהוא המתורגמן שלו?
לא, לא ראיתי.
דרשות וקריאת התורה
האמת היא שרוב הרבנים ורבני בתי כנסת, מתכוונים שזה לא המנהג של תרגום, זה המנהג של דרשות, שזה גם המנהג הישן. ברוב בתי הכנסת, לא היום עם הנסיעות, קוראים אחרי הקריאה. אבל בכל בית כנסת קלאסי, בית כנסת אשכנזי, הייתה דרשה. או היו מקומות שזה היה לפני קריאת התורה, והיו מקומות שזה היה אחרי קריאת התורה. אבל זה עדיין חלק מהנושא של קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה
הקורא קורא פסוק אחד לבד, הוא קורא פסוק אחד ושותק עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. לא שהוא אומר את כל השלושה ועכשיו המתורגמן יאמר, אלא פסוק בפסוק.
ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד. הקורא גם לא רשאי להכביד על המתורגמן ולתת לו שני פסוקים לומר. אבל הוא היה צריך לערבב את הפשטות, הוא היה צריך לעזור למתורגמן.
הלכות קול — קורא ומתורגמן
עוד הלכות על קורא ומתורגמן. אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. הקורא לא רשאי לקרוא גבוה יותר מהמתורגמן. וגם להיפך, ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא, כדי שידעו שהם בסנכרון. זה כנראה טוב לאוזן, או זה טוב לציבור, לא שייך לתת כבוד שהתורה יותר או התרגום יותר, שניהם חשובים.
ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. המתורגמן רשאי רק להתחיל, כמו שיש הלכה לגבי אמן, כן, אסור להתחיל את הברכה הבאה לפני שכולם ענו אמן. זה עניין של כבוד הציבור.
ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן. גם הקורא לא רשאי להתחיל לקרוא מהר את הפסוק הבא, הוא צריך לחכות עד… זה גם כבוד, גם פשוט שיוכלו לשמוע.
התנהגות המתורגמן
אומר הרמב״ם הלאה, ואין המתורגמן נשען, המתורגמן לא יכול לעמוד שם סתם ככה, הוא צריך להיות בכבוד. הוא לא יכול לעמוד שם נשען על עמוד או על קורה, אלא עומד באימה וביראה. הוא יעמוד באימה ויראה.
דברים שבעל פה — מתורגמן על פה
עוד הלכה חשובה, ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה. הוא לא יחזיק ספר ומשם יתרגם, אלא יאמר את זה בעל פה.
הלאה, על זה כל אחד זוכר את ההלכה, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. זה נאמר על המצב, קריאת התורה, כשקוראים, מה שקוראים אסור לקרוא בעל פה. מה שאומרים, מה שהוא מסורה, התורה, התרגום, הוא תורה שבעל פה, הוא יאמר את זה בעל פה, הוא לא יטעה שזה פשט בתורה.
זה לכאורה העניין, שלא יחשבו שאולי אפשר לשנות קצת את התרגום לפי העניין. מאחר שזה נוסח מקובל של התרגום שאומרים, ולכן זה כתוב בסידור ובחומש. אבל העיקר שיהיה הכרח כזה לדעת. זה לא… לא… הרי יש איסור לכתוב תורה שבעל פה, זו האמת. ולכאורה בכלל האיסור הוא רק אחד מ״עת לעשות לה׳” שמותר לכתוב את זה. כן. בסדר.
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן. אבל ההלכה, ההלכה של “לא תרגום הכתב”, הרמב״ם לא מביא למשל שיש איסור לכתוב תורה שבעל פה.
הלכות תרגום והפטרה
איסור כתיבת תורה שבעל פה וההלכה של תרגום שבכתב
דובר 1:
אבל העיקר הוא, זה חזרה כאילו, זה לא… לא…
יש איסור לכתוב תורה שבעל פה, זו האמת. לכאורה בכלל האיסור, זה רק ארץ ישראל לשם, אז מותר לכתוב. כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
בסדר.
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן.
אבל ההלכה, זו גם ההלכה של התרגום שבכתב, הרמב״ם לא מביא למשל שיש איסור לכתוב תורה שבעל פה, כי כבר מזמן אחרי מתמטיקה, אבל ההלכה עדיין הולכת, כי זה מסודר לפי הסדר כמו משה רבינו, משה עזרא, איך הם סידרו את זה עם ההלכות של אז.
דובר 2:
לכאורה.
דובר 1:
דבר אחד טוב.
הלכות תרגום בציבור
הקורא לא רשאי לעזור למתורגמן
דובר 1:
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן,
אה, הוא לא רשאי לעזור לו.
דובר 2:
לסייע לתרגום, כן.
דובר 1:
שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
דבר אחד טוב.
קטן וגדול בתרגום
דובר 1:
והקטן מתרגם על ידי הגדול, כלומר ה… א… א…
דובר 2:
קטן. אה, סתם, לא קטן, קטן יותר.
דובר 1:
אדם קטן יותר יכול לקחת מתורגמן שגדול ממנו, אבל ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
דובר 2:
כי הכבוד הוא לרב שהשמש יתרגם את התורה שלו.
דובר 1:
בסדר, הרב לא יתרגם את השמש. המתורגמן הוא השמש, הוא הגבאי של הקורא, אז הוא צריך להיות נמוך מה…
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד, לא יהיו שניים, לא יתערבבו, אלא אחד קורא ואחד מתרגם.
דבר אחד טוב.
פסוקים שאין מתרגמים בציבור
העניין של אילו פסוקים מתרגמים
דובר 1:
עכשיו יש דבר מעניין. עכשיו למדנו…
אחד, מה יש את העניין של אילו פסוקים מתרגמים, ואילו לא?
יש עניין של לתרגם, אפילו לפשוטי עם, שלא מבינים שום לשון הקודש, והם לא יודעים מה כתוב. ולא הכל, יודע מה, אתה חושב שאתה לא מבין שום לשון הקודש, אתה לא צריך לדעת הכל, בסדר?
דובר 2:
טוב מאוד.
דובר 1:
אז יש פסוקים מסוימים שלא מתרגמים.
דובר 2:
מממ.
מעשה ראובן
דובר 1:
אומר הוא כך, מעשה ראובן, לא כל האמורות מתרגמין בציבור, לא כל הפסוקים אומרים את התרגום בקול. יש מסוימים שלא. מעשה ראובן, המעשה שראובן… “וַיֶּחֱלַל ראובן”, אנחנו לא אומרים את זה, “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו”, כך כתוב בתורה, אנחנו לא אומרים את זה בקול רם, כי צריך ללמד את הציבור שלא כל דבר שיודעים צריך לומר. לא, הם לא ידעו בכלל מזה, כי תן, צריך להיות שכל לא רק על לקרוא.
ברכת כהנים
דובר 1:
הדבר השני שלא אומרים עם תרגום בציבור הוא ברכת כהנים, כי המילים כתובות שם “יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ”. אנחנו יודעים, כשאומרים את זה בלשון הקודש, שיש עומק של עניינים. אבל כשהולכים לומר את זה, כשכולם הולכים לומר את זה, הקב״ה יעשה לך פרוטקציה, או אפילו הלשון שיכול להתכוון שהעניין של משוא פנים, הקב״ה לא יהיה שופט אמת.
דיון: איך המלאכים הבינו את זה?
דובר 1:
מאוד מעניין. למה זה דווקא ברכת כהנים שאומרים כל יום, שיש מצווה לומר, אבל אפילו פעם אחת לא יאמרו את זה עם תרגום, שהיהודים הפשוטים לא יבינו מה הוא מתכוון, מה קורה כאן?
דובר 2:
זה מאוד מעניין, כי המלאכים כן שאלו את השאלה הזו. נראה שמישהו כן תרגם.
דובר 1:
לא, הגמרא, כל הדברים האלה, תלמידי החכמים, כתוב מפורש בספרים על ההלכות, המלמד מלמד כדרכו, אפילו בחדר לומדים את כל הפסוקים האלה. זה לא פשוט שלא רוצים שהציבור ידע, אבל בציבור אין…
תרגום לעברית
דובר 2:
לא, זה מאוד מעניין. הדברים שאנחנו לא רוצים שהמלאכים ישמעו, אומרים לנו בתרגום, כן? אז ברכת כהנים טכנית עדיין לא תורגמה. איך המלאכים הבינו שהם שאלו “האיך אתה נושא פנים לישראל”, כן?
דובר 1:
נו, נו. להיפך, הם יודעים רק לשון הקודש. לשון הקודש הם כן יודעים, תרגום הם לא יודעים. הבעיה היא רק אם מישהו הולך לתרגם את זה.
דובר 2:
לא, הם מבינים לשון הקודש. הם מבינים לשון הקודש. הם יגידו לנו, הם לא יודעים מה זה אומר. הם יודעים ש״ישא ה׳ פניו” אומר שהקב״ה יעזור ליהודים. זה לא בעיה. אבל דווקא הלשון “נושא”, זו לשון שקשה לתרגם אותה.
דובר 1:
ומעשה העגל… בכל מקרה, זה מדרש, לא אמרו את זה.
מעשה העגל
דובר 1:
טוב, דבר תורה. ומעשה העגל, “ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם”. קטע ממעשה העגל, שיא המעשה, שם שכתוב… הוא צועק על אהרן… המקום שכתוב שאהרן עשה את העגל… המקום, המקום שאין בו הסבר פשוט למה. כתוב מעשה העגל השנית, זה לא המעשה כשהיה העגל, אלא הדברים שאהרן מספר למשה מה הוא עשה. ושם רואים, גם רואים שאהרן התנהג. הוא אומר “ויפש את אהרן את בגדיו”, וגם נראה שם שאלעזר יצא לבד, כתוב “וירד אלעזר”, הפשט שהוא חילק את האברים, ממילא לא מחלקים.
וגם פוסק הוא עגלה ערופה, שזה גם, שכתוב שהעגלה ערופה שברו את הערף, לא רוצים לספר לעולם שאהרן עשה את העגל. זה החלק הראשון שהוא מביא.
ויש הרבה מאוד בתורת הקודש שהוא מביא כל שבוע מנהגים של קריאת התורה, מביא הוא הרבה מאוד דברים שהיו מקומות שאומרים בשקט כי זו קללה, או שלא ברור למה דווקא את הדבר הזה אסור לדבר. זה מעניין איך הרמב״ם לא מביא את כל ההלכות האלה.
מעשה אמנון בן דוד
דובר 1:
ובכל מקרה, מעשה אמנון, מה משמיטים ממעשה אמנון? כאן הוא מדבר כבר על מפטיר. במקום שנוהגין אמנון בן דוד. מה זה אומר עוד? אמנון חטא עם תמר, נו בעיה, הוא היה אמנון, אבל הוא היה בן של דוד. לא רוצים שיתפסו שזה היה בן של דוד שעשה את זה. תבין, העולם לא יתפוס?
לא נקרא… אה, לא רק, לא נקרא אלא מתורגם, לא אומרים את זה בכלל. טוב מאוד! שהעולם לא ידע, לא יגרום משום גנותו של דוד. שזה לא דבר יפה לדבר על דוד שבנו עשה את המעשה.
דיון: האם קורים את זה בכלל?
דובר 2:
והרי קורים, קורים בכל זאת, קורים בכל זאת, קורים בכלל לא את הפרשה.
דובר 1:
אה, אה, לא שלא להשתמש במתרגם, אלא כשקורים תורה שבכתב, קורים את ההפטרה, ההפטרה קורים את הפסוקים של אמנון בן דוד. כך נראה. כך נראה מהרמב״ם. אני לא זוכר שהיתה לנו פעם הפטרה מזה. זה לא נראה, אבל אם קורים, יש הלכות לכך.
הלכות הפטרה
הרמב״ם לא מביא את המקור של הפטרה
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד קצת יותר הלכות הפטרה. או נלמד יותר על הפטרה, דיני הפטרה. עדיין לא למדנו כלום על הפטרה. רק אמרנו שקורים שם ושם, ומעבירים את הכהן, אבל עדיין לא למדנו דבר הלכתי, שיש תקנה של הפטרה בכלל. הרמב״ם לא מביא בכלל מאיפה באה תקנה של הפטרה, למה, יש תירוצים שונים על זה שהעולם יודע. הרמב״ם לא מביא כלום, אבל הוא סתם פשוט שהוא יודע שמפטירין בנביא, והוא אומר רק את ההלכות מזה. I don’t understand, זה מעניין, זה לא מתאים לרמב״ם. לגבי עצם הדבר הוא אומר לנו ברור שזו תקנת משה רבינו, אבל קריאת התורה, אבל על ההפטרה הוא לא אומר כלום. תכלית מזה, ומה זה בעצם? למה הוא לא אומר את זה? מה העניין? I don’t know, אני לא יודע, אני לא יודע, כך אומרת הגמרא. בואו נמשיך, לא נכנס לזה.
אוקיי, הרמב״ם לא היה נכנס, גם אני לא נכנס.
המפטיר צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן
דובר 1:
אבל עכשיו נכנס להלכות. מי שמפטיר זה כך, הוא צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן, הוא לא חייב לקרוא הרבה, הוא קורא שלושה פסוקים, ואפילו הוא יכול לחזור על מה שקראו קודם. זה מה שנקרא מפטיר. לה, מה זה אומר מפטיר?
דיון: מה המשמעות של “מפטיר”?
דובר 2:
אז המפטיר בנביא, אז הארבעה שיש, כולם הראשון או השני, הרמב״ם אמר קודם, עני מהם יכול לעשות ארבעה פסוקים. אז כאן זה אומר שהמפטיר, מי שצריך לומר את זה…
דובר 1:
לא, שם לא כתוב מפטיר בנביא. קודם כל, אנחנו מדברים על שבת, מיד נראה ששבת יש יותר. שבת ויום טוב זה אף פעם לא מפטיר כאשר, אם אני זוכר, כשיש עוד שלושה פסוקים. בכל מקרה, אפילו שלושה פסוקים אומר שזה מספיק, הוא יכול גם לומר ארבעה פסוקים, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. להפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה. שהוא רק יתחיל לקרוא… זה עוד, מפטיר אומר לסיים, המעשה של לסיים עם הנביא, זה מה שנקרא מפטיר, כן? הוא יכול להיות, אבל עכשיו הוא מדבר, זה מה שהוא מדבר כאן. אבל התרגום הוא אבל מי שקורא. והחידוש הוא, שמכיוון שהוא קורא נביא, לא רצו שיהיה אחד קורא את התורה, אחד קורא נביא, כאילו יחשבו שהתורה שווה לנביא. ממילא הוא צריך גם לקרוא קצת תורה, כדי שיראה שהתורה עדיין חשובה יותר מהנביא. זה מאוד חשוב, כל הדברים האלה הם כדי להראות כל מיני דברים.
אבל עצם המילה מפטיר אומרת כבר, שהמפטיר הוא לסיים את הקריאה. כי המילה מפטיר אומרת מסיימים. מסיימים אחרי הפסח והיקומים. כי זה אומר הרבה בכלל, אומרים את זה אחר כך. אבל הוא צריך גם לקרוא את התורה. המילה מפטיר אומרת שהתקנה של קריאת דברי נביאים היא לסיים את התורה עם נביאים. לא, לא סתם. זו לא התקנה. הרי נאמר דבר כזה. התקנה היא, שאחרי שקורים את התורה קורים את זה. אבל זה היו תמיד יכולים לחשוב שזה שווה. הוא צריך לקרוא קצת תורה כדי שלא יחשבו שזה דבר חיצוני בפני עצמו. שיסגור לפני כן את ספר התורה.
ומה שאנחנו קוראים לעלייה האחרונה מפטיר, מפטיר אומר מי שאומר את ההפטרה. זה לא אומר שהוא צריך לקבל את העלייה האחרונה. לא, האחרון אומר את ההפטרה, כמו שאנחנו עושים. זה להיפך, מי שאומר את ההפטרה צריך גם לקרוא כמה פסוקים. זו הנקודה. אבל לא רצו לחשוב שזה סתם.
כמה ארוך צריך להיות ההפטרה
דובר 1:
אומרת הגמרא הלאה, כמה ארוך צריך להיות ההפטרה? כמו בקריאת התורה למדנו שצריך להיות עשרה פסוקים. אבל בנביא צריך להיות יותר ארוך, אני לא יודע למה. צריך להיות עשרים ואחד פסוקים. יש פסחים חיים למה, אבל אני לא יודע למה כל כך הרבה. אבל יש מינימום למינימום להיות. ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך. לפעמים יש נושא שהוא נושא שלם והנביא, וזה קטן יותר, אפשר, לא צריך לעשות 21 פסוקים בהפטרה. יש אצלנו גם פסוקים, בהפטרות שלנו לדעתי יש קטנים יותר.
דובר 2:
21 יוצא שיש שלושה לכל שבעה קרואים.
דובר 1:
אה, טוב מאוד שאתה עומד כאן. זה שלושה כנגד שבעת הקרואים, זה כנגדם. יש עניין כזה.
עם תרגום — עשרה פסוקים מספיק
דובר 1:
אומרת הגמרא הלאה, כמה פסוקים זה המינימום הבסיסי? יש אריכות. אומרת הגמרא, שיש תרגום ארוך, לפחות תרגום ארוך. ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם. אם הוא קרא עשרה פסוקים והוא תרגם את זה, זה אומר, לא שלא תמיד היה תרגום לנביא, אבל לפעמים אם עושים תרגום זה מספיק. זה אומר, כי זה כבר גדול יותר, זה כבר נעשה ארוך יותר. עם תרגום מספיק עוד עם עשרה פסוקים ותרגום.
שני מתרגמים בנביא
דובר 1:
ובנביא, זה אומר בקריאת התורה אסור לקבל שני מתרגמים, למה? יתבלבלו. אבל בנביא זה לא כל כך חשוב. אז אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, אפשר לקבל שני מתרגמים, כי לא חוששים שהנביא לא יהיה כלום, לא כל כך נורא.
מדלג בנביא
דובר 1:
ובנביא גם אבל עד קריאת התורה, רב תומר אומר מדלג להיות בעניין אחד, כמו מוסף יום כיפור בשתי פרשיות. אבל בנביא מדלג מענין לענין אחר, אפשר כן לקפוץ מעניין אחד לשני, אבל מה לא, אין מדלגין מנביא לנביא, מנביא אחד לשני לא. אבל איך כן, אליבא דנביא. אולי כי זה יותר כמו שלם, זה יותר רחוק, אני יודע, זה כבר מוזר יותר. אבל במה ששנים עשר ביחד, זה כן כמו חבילה אחת, זה כאילו ספר אחד. על הנביאים, כן.
הלכות קריאת התורה והפטרה – דילוג בנביא, ברכות ההפטרה, מנין הקוראים, וסדר העליות
דילוג בנביא (המשך)
ובנביא גם הוא, אה, והוא הדין בקריאת התורה, מותר לדלג בעניין אחד, כמו מוסף של יום כיפור בשתי פרשיות. אבל בנביא, מדלג מענין לענין אחר, אפשר כן לקפוץ מעניין אחד לשני. אבל מה לא?! מנביא אחד לשני לא.
אבל איך כן?! אלא בנביא… זה כבר לא כבוד לנביא ל… אולי כי זה יותר כמו שלם… אני לא יודע, זה כבר יותר מוזר. אבל במה ששנים עשר בבת אחת, זה כן כמו חבילה אחת, זה כמו ספר אחד. אה, אולי זה כמו ספר אחד, כל הנביאים, כן.
אבל מה לא, שם, טוב מאוד, אחורה לא צריך לעשות. למה? אני לא יודע, זה לא דרך. לא עושים כך. דרך אגב, שבת תשובה קורים כמה קטעים מתרי עשר וכדומה.
וכל המדלג, אבל חשוב הדבר, מי שקופצים סביב, לא ישהה בדילוגו כדי שישתלם התרגום תחתיו, זו ברכה לבטלה, זו הפסק.
קריאת פסוקים בנביא למתרגם
עוד דבר שונה קריאת התורה מהנביא. בקריאת התורה למדנו שמותר לקרוא רק פסוק אחד בכל פעם ומחכים למתרגם. אבל בנביא זה פחות חשוב, אז אפשר לקרוא שלושה פסוקים.
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים. והמתרגם מתרגם שלשתן. ואני רואה כך, למה? כי זה גם אולי לא כל כך חשוב שיתבלבל. כן, זה לכאורה המילה.
ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות, אז קורא למתרגם אחד אחד. למה? כי אז הוא כן יכול להתבלבל, כי זה שלושה עניינים אחרים, הוא נעשה מבולבל לגמרי. אם זה פעם אחת שלושה פסוקים שזה המשך, אוקיי, המתרגם יזכור והוא יגיד את כל הדבר. אבל אם זה שלוש פרשיות, זה באמת עושה כמה… הגמרא מביאה דוגמה של דבר מסוים בנביא, כן, בנביא ישעיה, שזה שלושה פסוקים אבל כל אחד הוא פרשה שלמה, צריך לקרוא בנפרד כי הוא יכול להתבלבל, כי זה נושאים אחרים, פרשה אחרת. טוב מאוד.
ברכות ההפטרה
בדיוק כמו שלמדנו שבקריאת התורה יש ברכות, כך גם מפטיר יש גם ברכות. והרמב״ם לא מביא כאן את הברכות. אולי במקום אחר הוא מביא את הלשונות של הברכות בנוסח התפילה. מעניין שכאן הוא לא מביא את נוסח הברכה. כן, אבל… זה לא כתוב בסידור, לא? הוא יביא את זה מאוחר יותר בפרק י״ב. נלמד בקרוב, בסוף יהיה לו.
כשמפטירין בנביא, מברך לפניו ברכה אחת. כמו ברכת התורה יש ברכה מיוחדת. זה אומר, ברכת התורה מדברים על משה רבינו, אשר נתן לנו תורתו. אבל כשאומרים ברכת נביאים, צריך לומר ברכה מיוחדת, אשר בחר בנביאים טובים.
כתוב כאן, אשר בחר בנביאים. בכל מקרה, כי נראה שזה העניין של, זו ברכת התורה של נביאים. באמת, כשלא קורים בבית המדרש, אלא סתם מישהו לומד, עוסק בנביאים וכתובים במקום בתורה, אולי זו צריכה להיות ברכת התורה שלו. אוקיי, למעשה זה לא כך.
עושים אחר כך ארבע ברכות. אילו ארבע? אומרת הגמרא כך: ברכה ראשונה היא הסיום של “האל הנאמן בכל דבריו”. השנייה היא “בונה ירושלים”. השלישית היא “מגן דוד”. הרביעית, הרביעית היא “ומעין קדושת היום, כדרך שאומרים בתפילה”.
הסדר ההגיוני של הברכות
זה מאוד מעניין. “בונה ירושלים” ו״מגן דוד” הן ברכות שאומרים בשמונה עשרה שלנו. “האל הנאמן” הוא משהו ייחודי. ואחר כך כאן, “ומעין קדושת היום”, הוא על קדושת היום.
מדברים ישירות על זה, זה כמו המשך. “אשר בחר בנביאים טובים”, שהדיבורים שהוא אמר לנביאים הם נאמנים. אחר כך מבקשים שהוא יקיים באמת מה שהבטיח לנביאים, לבנות ירושלים ולתת לדוד המלך. ואחר כך מדברים על קדושת היום, כמו בתפילה.
יש דבר בראש חודש ושבת, שבהפטרה מזכירים ראש חודש בברכות שלה, כדי שיהא מזכיר בתפילה. למרות שלראש חודש אין הפטרה משלו, אבל כשזה שבת, עושים כן ראש חודש בהפטרה.
כאן הרעיון שלי, למה עושים את כל הברכות האלה?
נוסח הראב״ד
אה, הראב״ד מביא שיש לנו ברכה אחרת. אנחנו לא אומרים “בונה ירושלים”, אנחנו אומרים “משמח ציון בבניה” דווקא בהפטרה, הברכה השנייה. לא “מגן דוד”, אלא “משמח ציון בבניה”.
יש נוסחאות אחרות. לכאורה זה הכל לא מעכב את הנוסח, אבל כאן רואים גם שזה משהו סט מיוחד, זה כמעט כמו תפילה. עושים ברכה על… כן, הגמרא לא אומרת את כל הנוסח, כאן מאוחר יותר הוא יגיד, אבל נראה שזה ממש כמו… הברכה האמצעית של התפילה של שבת, של שמונה עשרה.
אוקיי, וזה הנוסח. עד כאן הלכות הפטרה, הלכות נביא.
מנין הקוראים – כמה עולים
עכשיו נלמד כמה עולים צריכים להיות. אתה יודע זה עדיין לא למדנו כלום על העולים, חוץ מזה שיש מינימום. כן, כתוב שיהיו שלושה, ושכל אחד יקרא שלושה. מינימום שלושה, טוב מאוד. אבל עכשיו נלמד שיש הרבה יותר פרטים בזה.
“כמה הן הקוראין? כמה אנשים קורים בתורה? בשבת בשחרית קורין שבעה.” שבת בשחרית הוא שבעה, שבע ברכות. מתפללים גם כאן שבע ברכות. שבעה עולים. “וביום הכיפורים ששה, ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה,” אף פעם לא עושים פחות מלפחות השבעה, ששה, או חמשה, “אבל מוסיפין עליהן.”
“בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה.” אתה רואה שבראשי חדשים וחול המועד אי אפשר להוסיף. לא, לא, הרמב״ם אומר בפירוש. תראה הלאה, תראה הלאה. “וביום הפורים ובמנחה, וביום חנוכה ופורים בשחרית, ובתענית בשחרית ובמנחה, קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל.”
ועל אלה, גם לא, “אין פוחתין ממנין זה.” על אלה, על ראשי חדשים ושבת ויום כיפור, כל אלה, “אין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהן.” טוב מאוד. אבל שבת, יום כיפור ויום טוב אפשר להוסיף.
המנהג של הוספות
טוב מאוד. ובשולחן ערוך כתוב שלא נוהגים, כמו שכתוב ברמ״א, שלא נוהגים להוסיף. שבת כן, אבל לא יום טוב? רק יום טוב אחד שנוהגים, כן, מה שנקרא שמחת תורה. לא עושים סתם הוספות, עושים מאה אלף עליות. אוקיי.
מעניין. מה השכל? אתה רואה כאן שכל בזה? מה קשור אם עובדים, מה קשור ליום טוב צריך ללכת לאכול, וכן הלאה. אז, יש סיבות למה יש את החילוקים. אוקיי.
מי הקוראים – מי יכול להיות עולה
עכשיו נלמד, מי יכול להיות קורא בציבור? מי הם העולים? אמרנו כך, “מי הם העולים? מי הם הקוראים?” נכון? עד עכשיו למדנו כמה קוראים יש. עכשיו נלמד מי יהיה הקורא. כן?
אשה לא תקרא בציבור
אז כך, “אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור”. אישה לא תהיה זו שקוראת בציבור. זה לא מתאים לעולם שהיא תקרא בציבור, כי העולם לא אוהב את זה. העולם סבור שהם טובים יותר מנשים, ושאישה הולכת לקרוא בשבילך, כאילו אתה לא יודע לקרוא רק האישה, העולם יכול להרגיש רע.
קריאת התורה: סדר העליות, משלים, מפטיר, והלכות ספר תורה
סדר הקריאה: כהן, לוי, ישראל
דובר 1:
אתה יכול לעשות בראש סדר הקריאה? אוקיי, בוא נגיד את מי קורא. אז כך, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. אומר הרמב״ם כך, המנהג הפשוט. אנחנו יודעים שהרבה פעמים תלמיד חכם חשוב יותר מכהן. כמו שכתוב, הרמב״ם מביא זאת בהלכות תלמוד תורה, שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אמת, כך אומרת ההלכה גם כאן, כן. אז לכאורה היה צריך גם כאן לעשות כך. אבל אומר הרמב״ם, לא, המנהג הפשוט כן התפשט שאפילו כהן עם הארץ כן קודם לעלות לתורה לפני חכם גדול מישראל. כך נעשה המנהג.
הרמב״ם לא אומר לנו, אבל הרמב״ם מביא זאת כך שכך עושים. הרמב״ם נגד המנהג הזה, והוא מבצע, הוא אומר, “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. הרמב״ם אומר כך, המנהג הוא שמקדימים כהן לוי ישראל, אבל הוא אומר בגלוי, רגע, בישראל, הרי מבואר בין שבע העליות… הוא לא אומר נגד המנהג.
אז, הוא מספר לי על כהן, אם רוצים שיהיה לחכמים… אבל כל הגדול מחבירו הולך באמת אפילו על הכהנים, ובוודאי, המנהג הפשוט אינו כך. הרמב״ם יודע גם שהמנהג הפשוט אינו כך. והרמב״ם אומר שעל המנהג הפשוט הזה נעשה טוב, והרמב״ם סבור שהרמב״ם צריך להיות חשוב, מי שיכול ללמוד הכי טוב צריך לקבל את הכבוד הרב ביותר. לא עושים זאת, כל אחד שווה ונותנים לכל אחד כבוד, בכל מקרה, זו בעיה גדולה. צריך להיות מאוד אליטיסטי. וכך גם הרב הרגיל, צריך מקום מיוחד שיהיה לנו מתלמידי החכמים. המנהג הפשוט הרגיל, צריך מנהג פשוט, צריך מנהג פשוט, מה עושים?
משלים, גולל, מפטיר — החשיבות של העליה האחרונה
דובר 1:
אז, למדנו קודם שהאחרון, כשאומרים את האחרון שאומר את הברכה, הוא סוגר את ספר התורה, הוא נוטל שכר כנגד הכל. מה זה אומר, מה כן, ההוא יקבל שכר על כולם? מה זה המין? לא יודע. אבל חז״ל, הוא מאוד חשוב.
מה החשיבות, זה דבר מעניין, אני לא יודע למה. ממילא, לפי זה עולה משלים אפילו גדול שבעדה. זה אומר שמשלים, זה לא הכרחי שהולכים רק לפי סדר החשיבות. אבל משלים יכול להיות אפילו הגדול שבעדה, לא מפטיר. מפטיר היא העליה החלשה ביותר על פי הלכה.
דובר 2:
אבל המפטיר הוא המשלים?
דובר 1:
הוא משלים ואחר כך יש מפטיר? אה, כי הוא חוזר. מפטיר הוא מי שחוזר. משלים הוא האחרון. כן. אז, מעיקר הדין משלים הוא גולל. גולל אומר משלים נוטל שכר כולם. אז ממילא, מה? זה לא הגולל עצמו, מי שעולה ואחד גולל אצלו. כמו למשל קוראים לבחור לעשות גלילה. אבל החשיבות של זה היא על הקורא האחרון.
דיון: מה פירוש “גולל נוטל שכר כולם”?
דובר 1:
אז, גולל פירושו בפשטות, ונראה מהרמב״ם, שפשוט האחרון שהוא גולל, זה לא בא, לא דיברנו על הגבהה בכלל כאן. מה שאנחנו עושים הגבהה, אני לא יודע, זה לא כתוב ברמב״ם. עד עכשיו למדתי שהאחרון שקורא, הוא עכשיו סוגר את התורה, הוא גולל. זה ה, ממילא הוא עושה את האחרון. אבל אנחנו שאנחנו עושים את האחרון, ואחר כך אדם נוסף קוראים לו להגבהה, יכול להיות שאדרבה, האחרון לא יכול לעלות גדול, אלא מי שהוא גולל. צריך לדעת מה הפירוש “גולל נוטל שכר כולם”, האם זה פירושו ממש הגולל, או אולי זה פירושו האחרון? לפי הרמב״ם הבנתי שזה פירושו האחרון.
“אין מפטירין בנביא עד שיגול ספר תורה”. אז האחרון גולל ספר תורה, ולפני זה מתחילים את הנביא.
דובר 2:
לא, זה אני אומר, אבל מה שאנחנו עושים גלילה נוספת ונוסף את המשלים, אז המשלים הוא מי שהיה גולל את ספר התורה.
דובר 1:
האשכנזים הבינו שמה שכתוב “גולל נוטל שכר כולם” פירושו הגלילה, לא העליה האחרונה. זה מעניין, בפשטות זה אולי לא כך.
אולי אפשר להבין שהם באים כמו מ״גדול המעשה יותר מן העושה”, מה הפירוש? אתה התמסרת לכבוד התורה, אז זה חשוב כמו הקורא. זה משהו כזה, זה לא ברור. הפשטות היא שיש לזה קשר לכך שהאחרון חביב יותר, משהו כזה, פשוט מסיימים. נראה כך, אני לא יודע איך מבינים את זה, זה סתם איזו סגולה. מה העניין? לא הבנתי את העניין הגדול של גורל. במחילה, אני לא מבין מה העניין. אני אפילו לא מבין את זה, אבל מישהו יכול להגיד לי, שיתקשר אליי, שישלח הודעה, שיסביר לי את הפירוש. יש עוד הרבה דברים. בינתיים אני לא מבין שום פירוש. כן, יש כבר הרבה יהודים שאני יודע שחיים עם גורל, ואני לא מבין את העניין.
אין שם כהן, אין שם לוי
דובר 1:
אוקיי. עכשיו צריך לדעת כך, מה קורה כשאין כהן? אז כך ההלכה היא, עולה כהן, לוי, ואחר כך ישראל. אומר הרמ״א, “אין שם כהן, עולה ישראל”. אז לא הולכים… כשאין כהן, זה לא פשט שעכשיו מחפשים, אוקיי, אין כהן, בואו נקח לוי. לא, כשאין כהן, הסדר נשבר. אין יותר היררכיה. עולה ישראל, והוא לא יורש את הלוי בכלל. כן, כדי שלא ילך הלוי אחר כך.
אותו דבר, “אין שם לוי, כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי”. אם אין לוי, הכהן עולה פעמיים, כדי שלא ייראה, אנשים לא יתחילו לחשוב על ישראל שהוא לוי או משהו. זו הסיבה? אוקיי, מה אני מתכוון? “אבל לא יקרא אחריו כהן אחר”. אה, זו המילה. “שאומרים הראשון פסול, לפיכך קרא כהן אחר”. אנשים יראו שעלה כהן אחד, אחר כך כהן שני, יחשבו, אה, התברר שהוא לא כהן טוב או משהו. טוב מאוד. “וכן לוי אחר לוי לא יקראו שניהם”. ישראל אחר ישראל אין בעיה, כי הכל אותו דבר. אבל אצל כהן ולוי אפשר לחשוב שמצאו שיש בעיה, הוא לא כהן, ממילא לא עושים את זה.
סדר התפילה עם קריאת התורה
דובר 1:
עד כאן למדנו הלכות קריאת התורה. עכשיו נלמד, כמו שלמדו, קריאת התורה ותפילה. אז כך, “כל יום שיש בו תפילת מוסף”, כל יום שיש גם מוסף, זה אומר הרבה זמנים של קריאת התורה שיש מוסף, כמו ראש חודש וכדומה, אז “אחר שגמר שליח צבור תפילת שחרית אומר קדיש”, הוא אומר קדיש, שהוא הקדיש הנכון תתקבל, אחרי שמונה עשרה בא קדיש, “ומוציא ספר תורה”, הוא מוציא ספר תורה, “וקורא לאחד אחד מהצבור”, הוא קורא לקוראים, והוא מקיים עם תורה. “וכשגומר ומחזיר ספר תורה, אומר קדיש ומתפללין תפילת מוסף”. טוב מאוד.
קדיש אצל מפטיר
דובר 1:
מה הימים שיש מפטיר ומוסף? אז כן, במילים אחרות ראש חודש אין מפטיר, זה הצד. מה זה יום טוב וכדומה שיש מפטיר גם, נוהגין לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר. למה למדנו? זה כדי להפסיק בין קריאת התורה להפטרה. “ויש מקומות שנוהגין לומר אחר המפטיר”. יש שאומרים גם אחרי המפטיר, או רק אחרי המפטיר את הקדיש? לכתחילה רק. יש נוהגים, נוהגין לומר, אבל יש, יש שנוהגים אחרת. מה המטרה של אותו קדיש? לא יודע. אני חושב שיש שאומרים שני הקדישים היום. אני לא יודע. סתם אחרי קריאת התורה יהיה קדיש כאילו, לא כדי להפסיק בין זה לזה. אוקיי.
כשנושאים שני ספרי תורה יש מחלוקת שלמה מה עושים עם הקדיש, צריך לראות בסידור ולעשות מה שכתוב שם. אוקיי.
מנחה של שבת ויום כיפור
דובר 1:
עכשיו, מה זה מנחה? אז כן, מנחה של שבת ויום כיפור שקוראים אז גם, אז אחרי ששליח הצבור אומר תהלה לדוד וסדר היום, שאנחנו קוראים אשרי, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא בו, ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה. כן. “וכן בתענית”, תענית אין סדר היום, אבל אומרים, קורין במנחה, ואחר כך אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה. כן. “אבל ביום טוב אין נוהגין כן”, יום טוב אין המנהג לקרוא במנחה.
אני יודע את יושבי קרנות יום טוב, אתה יודע שם מה… כך למדנו שם שיום טוב בלילה יש עולם קטן בבית המדרש, למדנו. כן. התקנה הייתה רק שבת.
דובר 2:
אתה יודע למה יש לנו אותם יושבי קרנות? אמרת שזה לא נקבע ליום טוב, רואים שיום טוב אין.
דובר 1:
כי ביום טוב לא עובדים כל כך קשה, כי ביום טוב אפשר לפחות לבשל. אה, אוקיי.
ביום שאין בו מוסף
דובר 1:
“וביום שאין בו מוסף”, יום כמו שני וחמישי שאין מוסף, אז אחרי שחרית אומרים קדיש, מוציאים את התורה, קוראים אותה, מחזירים אותה, אומרים קדיש, אחר כך אומרים תהלה לדוד וסדר היום כמו כל יום, ואומרים קדיש, “ואז הם נפטרין”. אנחנו עושים קצת אחרת, אנחנו משאירים את התורה בחוץ עד אחרי קדיש וסדר היום. מאיזו סיבה, אבל כך המנהג, והרמב״ם להיפך. כן, אני אומר, אני חושב שה״ואז נפטרים” היא דבר מאוד חשוב בסוף התפילה, חלק מסוף התפילה הוא ללכת. כמו שהרמב״ם גם חישב מתי הוא מסיים להתפלל. כי לפיכך, כשהאדם שבא לבית המדרש, כמו שיודעים שמשמונה עד אחת עשרה שלושים נמצאים בבית המדרש, מסתובבים ושמחים, בוא, התפלל, לך הביתה. “ואז נפטרים”.
אוקיי, אין בעיה. זה מודפס בסידורים. “ואז נפטרים”. זה לא כתוב בסידור. זה לא נורא, זו לא תורה. החיד״א התפלל עם הסידור גם, הוא למד.
הלכות ספר תורה
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד עוד שתי הלכות. עד כאן זה בעצם כל הלכות קריאת התורה. עכשיו נלמד הלכות ספר התורה, אפשר לומר. הלכות איך כבוד ספר התורה, מה שקשור לקריאה. מאיזה ספר קוראים קריאת התורה?
אין קורין בחומשין
דובר 1:
וכך, הרמב״ם, “אין קורין בחומשין”. מה הפירוש? יש ספר שכל חמישה חומשי תורה כתובים בספר אחד, יש גם שהיו כותבים את חומשי התורה בחמישה חלקים. לא קוראים מחומש כזה בבתי כנסיות משום כבוד הציבור. אלא מה כן? לוקחים חומש שכתוב בו הכל.
זה פשוט לא… יש הבדל בין מודפס או כתוב, אבל ההבדל העיקרי הוא בין האם הכל בספר אחד או שזה מחולק לחמישה. הרמב״ם אומר שזה רק כבוד הציבור. מכאן משמע שאם היה יחיד למשל, היה יכול לקרוא בקריאת התורה. יש לו סתם מניין, לא ציבור עם כל הכבוד. זה לא עניין, זה לא פשט שיש פסול בספר תורה החומש. לפי הרמב״ם מה שכתוב כאן, ואת הגמרא צריך לדייק, שזה ספר תורה כשר, חסר כבוד.
מה זה אומר, שאם מישהו יסחוב ספר תורה קטן במזוודה כי הוא צריך להתפלל במטוס, כי מה שאין כבוד הציבור בחומש, יש הרבה יותר כבוד הציבור להשאיר את ספר התורה בבית, וכל אחד בשקט יוציא חומש ויקרא קצת במטוס. לא, אבל אתה מבין שיש עניין של כבוד הציבור. אולי יש אחרים שלומדים שזה כן יותר מעכב מזה. הרמב״ם לומד כך. אוקיי.
אין גוללין ספר תורה בציבור
דובר 1:
“אין גוללין ספר תורה בציבור, ואין מוציאין ספר תורה בציבור”. למה? הרי כתוב “יגביהנו ויגללנו לעיני כל העם עד שיגמור”. צריך לקרוא עוד קצת, יעמדו ויגללו, ויראו שקוראים את התורה.
דובר 2:
לא, הוא צריך לעמוד כי כשספר התורה עומד.
דובר 1:
לא, הרבנים אמרו שצריך לעמוד בפני ספר תורה. הוא עדיין לא אמר, הוא הולך לומר בעוד רגע, אבל לא ממש שצריך לעמוד, אני לא יודע. אבל הפשט הוא בכל זאת שעומדים.
הלכות קריאת התורה: אין גוללין ספר תורה בציבור, דיני גלילה, ולוויית ספר תורה
הלכה: אין גוללין ספר תורה בציבור
דובר 1: בסדר? אולי יש אחרים שלומדים שזה כן יותר מקיל מזה. הרמב״ם אומר כך. בסדר.
עוד דבר, ואין גוללין ספר תורה בציבור. אין משנים ספר תורה בציבור. למה? כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול. צריך לקרוא עוד קטע, צריך לעמוד ולגלול, ורוצים לקרוא בתורה.
ואין צריך לעמוד, כי כשספר התורה עומד… לא, הרמ״א עדיין לא אמר שצריך לעמוד בפני ספר תורה. הוא עדיין לא אמר, והוא הולך לומר בעוד רגע, אבל לא ממש שצריך לעמוד. אני לא יודע. אבל הפשט הוא, לא, שלא יעמדו.
הרמ״א כבר אמר, שלא יצאו. הוא אמר שבשעה שספר התורה שלא יצאו, או מגב לגב מותר כן. אני לא יודע אם הוא מתכוון ממש לעמוד, או שהוא מתכוון שצריך ממש שם… כן. לא להיות אחרת.
לפיכך — מוציאין שתי תורות
אומר הוא הלאה, לפיכך, אם צריך לקרוא שני ענינים, למשל אם צריך לקרוא ספר תורה של ראש חודש או… שני ענינים היום, מוציאים שתי תורות. יפה מאוד. שלא יעכב מכלום, בגלל כבוד הציבור צריך להיות אפילו לקרוא ספר תורה, מחזיקים כבר בשתי תורות. אבל כך זה, כן.
שיטת הבן איש חי
הבן איש חי טוען שההלכה אינה בזמנינו שלוקח ממש כמה דקות. הוא מתכוון שפעם היו מחזיקים את התורה בחדר אחר, שהיו צריכים ללכת לראות אחר כך, היה זמן ארוך עד להביא. אבל היום אין זו בעיה כזו.
קושיא מירושלים — מנהג שתי תורות אפילו כשזה קרוב
נעשה מנהג להוציא אפילו כששני הענינים קרובים מאוד בתורה. אמת. מה שיוצא ששני ספרי התורה הם יותר טורח דציבורא, אבל בכל זאת עושים כך. זו קושיא מהירושלמים. יש אנשים שממש לא נוהגים כך. בירושלים, כשנעשה כך, למשל כשנעשה שבת… שבת שקלים יכול להיות שזה ממש שם, או זמנים כאלה, יש ממש מקומות בירושלים יהודים שנוהגים להוציא רק תורה אחת.
ביום טוב קורה זה הרבה פעמים כשהקריאה קרובה מאוד. יכול להיות, אני לא יודע. אני לא יודע. לא תמיד פינחס, אבל אולי יש פינחס, אני לא זוכר. נעשה, יכול להיות דברים כאלה.
הלכה: אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
עוד דבר, אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות. אדם אחד קורא תורה אחת, שלא יוציאו באמצע אה. כשמוציאים שתי תורות חייב להיות שני דברים, כמו המפטיר עם זה. לא פשוט שיקראו תורה חדשה, יש לי שני אנשים עם תורה, שניהם רוצים שיקראו שלנו, אני יודע שקורים תורה אחת פעמיים, ושתי תורות. למה? שלא יאמרו יום רע ורע שפגום הוא. אני אוסיף לך עוד דבר יפה, כמו אצל הכהן עם הלוי.
יפה מאוד. שלא יאמרו על אדם שהוא פגום, או על ספר שהוא פגום. אלא אם הוא ממש פגום, זו שאלה אחרת.
בסדר. לא, אני מתכוון לומר, אנחנו לא למדנו, אבל יש הלכה כשמוצאים פסול בספר תורה מה לעשות. כאן לא מדובר על זה, כאן מדובר שזו תורה כשרה, אז ממילא שלא יבזו את התורה.
הלכה: כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
עכשיו יש עוד הלכה איך מטפלים בתורה. כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, אני לא יודע מה הפירוש של זה, וכשמהדקו מהדקו מבפנים. אין לי מושג מה הפירוש של זה. דבר ראשון אני מבין, מהדקו מבפנים אני לא יודע מה הפירוש. אתה יודע מה הפירוש?
פירוש: גוללו מבחוץ
זה פשוט, כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ יכול להתכוון שהאותיות לא יהיו חשופות לעולם, אלא להיפך, הן יהיו מופנות פנימה.
פירוש: מהדקו מבפנים — שיטת הרמ״א
ומה הפירוש מהדקו מבפנים? מביא הוא שם הרמ״א מפרש שצריך לשים את הקשר… כשעושים קשר, לא עושים קשר, התורה היא בדרך כלל על ולקרו כזה, אני לא יודע, או יש לה וו כזה. הוו יהיה בצד הפתוח, לא בגב.
בסדר, זה דבר מעשי לכאורה.
פירוש אחר — שייכות ליריעות
כן, אני מתכוון, משהו יש מפרשים שאומרים שזה קשור לכך שספר התורה תפור מיריעות, ואנחנו רוצים שכשסוגרים את ספר התורה זה יהיה קרוב לקצה היריעה, כך אם אחד, אם נעשה שמותחים אותו, שזה לא יקרע. אז המילה גוללו מבחוץ מתכוונת קרוב לקצה היריעה. ומהדקו מבפנים מתכוון שיש גם משהו קשור לזה, שצריך כן לשים אותו שם איפה שזה תפור, כי שלום יזעק.
הלכה: אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה — לוויית הספר תורה
אחר כך כך הוא, אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו, מוציאים את ספר התורה, מניחים אותו במקום אחר, יש דין שצריך להוציא אותו מארון הקודש ולהניח במקום אחר. הרב אמר קודם אצל בית הכנסת, שמניחים את התורה בארון בהיכל. כי ראה מה מדברים כאן, בזמן הגמרא לא היה אולי ההיכל, או פעם לא היה ספר התורה בבית הכנסת, לא היה בטוח. או היו צריכים בשטיבל, לא בבית הכנסת העיקרי, הביאו את ספר התורה. או פעם בית הכנסת לא היה בטוח, העבירו את התורה למקום אחר.
אז כשמסיימים להתפלל ונושאים את ספר התורה, לא יכולים האנשים להמשיך להתפלל ולהתעלם מספר התורה שיוצא. לא, “אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה”, הוא לא יצא העולם לפני התורה. אבל כבר היו מתפללים, והם עדיין למעלה. אז זה מעמד הלוויית ספר התורה, עושים לתורה לוויה.
השוואה להיפרדות
אבל כבר זה דומה ל, כמו שנפרדים מהתפילה. זה… זה נשאר עוד קצת ויוצאים, אז מישהו נפרד. אבל זה יותר נושא של כבוד, אבל לא משאירים את התורה ללכת לבדה, מביאים אותה עד כמו סוג של דבר כזה. כך ממש עומד בשולחן ערוך שהיד שמניחים אותו בארון עדיין מלווים, הולכים אחריו הולכים איתו. בסדר…
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#
Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 12 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Rambam Laws of Torah Reading, Chapter 12
—
Introduction: Torah Reading in Sefer Ahava
After the Laws of Prayer (which includes the order of the study hall, prayer, etc.) comes Laws of Torah Reading. The Rambam as an organized way to get a broad view of the entire Torah – the Rambam “tells a story” of what Jewish life is, from Sefer HaMada to Sefer Avoda, and this gives a clarity that one doesn’t get from learning Gemara alone.
—
Law 1 – The Enactment of Torah Reading
The Rambam’s Words
Moshe Rabbeinu enacted for Israel that they should read the Torah publicly on Shabbat, Monday, and Thursday at Shacharit, so that they should not go three days without hearing Torah.
Explanation
Moshe Rabbeinu enacted that Torah should be read publicly on Shabbat, Monday, and Thursday at Shacharit, so that Jews should not go three days without hearing Torah. This is based on the verse “They went three days in the desert and found no water” – “water is nothing but Torah.”
Insights and Explanations
1. Torah Reading is a Third Category – Not Kriat Shema, Not Talmud Torah
Torah reading is not the same as the mitzvah of Kriat Shema (which is daily) or the mitzvah of Talmud Torah (which is also daily). Torah reading is specifically a matter of Torah in public – one reads before the entire community. This is a distinct category: not the individual’s study of Torah, not knowledge of Torah, but rather like an “infusion of Torah” – a public hearing of Torah. (The Shulchan Aruch HaRav distinguishes between study of Torah and knowledge of Torah, and here we see a third matter.)
The Rambam’s language is “hearing of Torah” – not “study” but “hearing.” This fits with the idea that Torah reading is a distinct category – it’s not about the individual’s learning, but about the community’s hearing Torah.
2. Torah Reading is Older Than Public Prayer – And Perhaps the Main Purpose of the Synagogue
Public Torah reading is already from Moshe Rabbeinu, but public prayer (chazarat hashatz, minyan) is only from the Anshei Knesset HaGedolah. In Masechet Megillah chapter 4, which is the main source for the laws of the synagogue, one speaks primarily about Torah reading, not prayer. (Masechet Berachot is for prayer, Masechet Megillah is for Torah reading/Megillah.) This perhaps indicates that the main purpose of the synagogue is perhaps even for Torah reading more than for prayer. In the previous chapter we learned about building a synagogue with a bimah specifically for Torah reading.
3. Status of the Enactment – A Rabbinic Mitzvah Even from Moshe Rabbeinu
The Rambam says “Moshe Rabbeinu enacted” – this remains a mitzvah from the words of the Sages/rabbinic, because it’s not written in the Torah as a command from the Holy One, Blessed be He. A rabbinic mitzvah is not a historical classification (which generation enacted it), but rather essential – whether the Almighty commanded it at Mount Sinai or not. Even enactments from the court of Shem and Ever (before Moshe Rabbeinu!) remain rabbinic. The example of “we inquire and expound the laws of the festival thirty days before the festival” is also “Moshe Rabbeinu enacted” and remains rabbinic.
4. How Did Torah Reading Function in the Desert? – The Torah Was Given Scroll by Scroll
A question is raised: was it possible to have Torah reading in the desert, when the Torah was not yet completely written? The Rambam follows the view “the Torah was given scroll by scroll” (as he writes in his introduction that Jews wrote down scrolls). According to this, it was possible to read from the already-written scrolls. But according to the view “the Torah was given sealed” there would be a difficulty how one could have read.
5. What Was the Form of Torah Reading in the Desert? – Two Possibilities
Possibility A: Moshe Rabbeinu’s own learning with the entire Jewish people was actually the Torah reading – he read the Written Torah and added notes from the Oral Torah.
Possibility B (which is more inclined to): Moshe Rabbeinu’s lecture was an in-depth lecture for the sages (like a Rosh Yeshiva, “like Rav Chaim Brisker”), not for the entire nation. But when they were on the road (“they went a three-day journey”) and there was no time for an in-depth lecture, Moshe Rabbeinu enacted a new enactment: that they should at least read a bit from a written text (parchment/scroll) before the community – this is public Torah reading. “Torah in public” apparently means it was already written, and we’re talking about the sheets that people wrote down.
6. The Source of Torah Reading at Marah
The source of Torah reading is already mentioned at Marah (after the splitting of the Red Sea), which is earlier than the end of Moshe’s life. What it says that at Marah certain mitzvot were given – this is because the Almighty wanted them to begin performing those mitzvot then. But they already had scrolls, and they already learned.
7. [Digression: The Daily Order in Prayer as Torah Study]
In the prayer service there are also parts that are essentially Torah study – “Eizehu mekoman,” Pitum HaKetoret, “Rabbi Elazar said Rabbi Chanina said” / “It was taught in the school of Eliyahu: Whoever reviews halachot every day.” This is the reason for Kaddish DeRabbanan after this – because one has learned. But this is all a matter of the individual’s study, whereas Torah reading is a matter of the community.
—
Ezra’s Enactments – Additions to Moshe’s Enactment
The Rambam’s Words (Based on Gemara Megillah)
The Gemara asks: Ezra read the Torah – but there’s already a tradition that Moshe enacted it? The Gemara answers: Moshe enacted Shabbat, Monday, and Thursday. Ezra added details.
Explanation
Moshe enacted the essence of Torah reading. Ezra the Scribe added three enactments:
Insights and Explanations
1. Minchah on Shabbat
Shabbat afternoon one should also read. The reason: “for those who sit on corners” – this is a time when people sit doing nothing and wasting time. (The Rambam brings in the Laws of Yom Tov/Shabbat that one must appoint guards on Yom Tov afternoon for the same reason.)
Innovation in the meaning of “those who sit on corners”: One explanation is that in the afternoon people sit in the corners and loaf around. Another explanation: in the morning they’re still sitting in the corners, in the afternoon they come to shul for Minchah.
2. Monday and Thursday Every Week
That twice a week there should be Torah reading, so that “they should not go three days without Torah.” Interesting: The part that on Shabbat one reads seven aliyot, Ezra did not enact.
3. Not to Read Less Than Ten Verses
A minimum of ten verses at each reading. Innovation: Before, with Moshe Rabbeinu’s enactment, sometimes even one verse was enough. Ezra formalized that there must be a minimum of ten verses. From three readers comes out three or four verses for each.
—
Law 1 (Continued) – “And These Are the Days When They Read the Torah in Public”
The Rambam’s Words
“And these are the days when they read the Torah in public: Shabbatot, festivals, Rosh Chodesh, fast days, Chanukah and Purim, and Monday and Thursday every week.”
Explanation
A complete list of all the days when Torah is read publicly – about six or seven categories.
Insights and Explanations
The Rambam doesn’t say that all these days are enactments of Moshe or Ezra. He brings it simply as a law – a list. Rosh Chodesh, fast days, Chanukah, Purim – the source of their reading is not explicitly attributed to Moshe or Ezra.
The enactment of three days without Torah created that in all towns Jews came once every three days to the study hall in the big city to hear Torah reading – a “major big deal” that shaped the entire life of the Jewish people (as we learn in Masechet Megillah).
—
Haftarah from the Prophets
The Rambam’s Words
“One does not read a Haftarah from the Prophets” – all days one reads Torah, but Haftarah (reading a portion from the Prophets) is read only: on Shabbatot, festivals, and Tisha B’Av.
Explanation
Haftarah is read only on days when one doesn’t work.
Insights and Explanations
The common denominator: The days when Haftarah is read are days when one doesn’t work. On a workday (Rosh Chodesh, Chanukah, Monday and Thursday) one cannot delay the community with a longer reading. Rosh Chodesh – one reads Torah but one works, so one doesn’t read longer (no Haftarah). Shabbat, Yom Tov, Tisha B’Av – one doesn’t work, so one can do Haftarah.
Innovation in language: The Rambam doesn’t say “there is an enactment to read a Haftarah from the Prophets.” He says it in negative form – “one does not read a Haftarah from the Prophets” on the other days – only on these three.
At Minchah of a fast day one does read Torah. The reason: The community is already back from work, there’s more time.
—
Law 2 – Minimum of Ten Men
The Rambam’s Words
“One does not read the Torah in public with fewer than ten adult free men.”
Explanation
Torah reading is a davar shebekedushah (matter of sanctity) that requires a minyan of ten, like Kaddish and Kedushah.
Insights and Explanations
Earlier in the Laws of Public Prayer, the Rambam already mentioned “every matter of sanctity” – public prayer, and “one reads the Torah” – as one of the things that require ten.
Two “tens”: There must be ten people (an important community) and ten verses (an important amount of content). “One does not read with fewer than ten verses.”
Innovation regarding “And God spoke to Moshe saying”: The verse “And God spoke to Moshe saying” is counted in the count of ten verses, even though it doesn’t say any content – it’s only an introduction. Yet it’s a verse and it counts.
—
Law 2 (Continued) – Minimum of Three Readers and Three Verses
The Rambam’s Words
“The readers should not be fewer than three men” – minimum three aliyot. “One should not leave in a parshah fewer than three verses.”
Explanation
Minimum three aliyot (which the Rambam calls “readers”). When one finishes an aliyah in the middle of a parshah, one may not leave fewer than three verses from that parshah for the next oleh.
Insights and Explanations
Today the custom is that the oleh comes up and reads along with the baal koreh, but the Rambam calls them “readers” – they are the ones who read.
Set of “three”: Three aliyot minimum, and three verses minimum from each parshah – parallel to the set of “ten” (ten men, ten verses).
—
Law 4 – Not to Leave in a Parshah Fewer Than Three Verses / The Reader Should Not Read Fewer Than Three Verses
The Rambam’s Words
One may not begin reading fewer than three verses from the beginning of a parshah, and one may not leave fewer than three verses from the end of a parshah. Each oleh must read at least three verses.
Explanation
Three rules: (1) One cannot begin a new parshah only two verses in; (2) One cannot stop when there are fewer than three verses until the end of the parshah; (3) Each reader reads a minimum of three verses.
Insights and Explanations
1. The Reason – Concern for Error
The Gemara (Megillah) explains that the reason is so that people shouldn’t come into shul and think that verses were skipped. That is, someone comes in the middle, hears that only two verses are being read from a parshah, and thinks that the reader only read two verses (less than the minimum of three).
2. In Our Time the Concern is Almost Not Applicable
The entire concern is built on the listener knowing where a parshah begins and where it ends. In modern times no one (except the baal koreh) knows where the open and closed parshiyot are. No one also looks in a Chumash during Torah reading (Torah reading doesn’t mean looking in a Chumash). Therefore the concern is very remote, and one can be lenient.
3. Mishnah Berurah’s Stringency – And a Question on It
The Mishnah Berurah is stringent that even at “second” and “third” which is printed in Chumashim, one should also not stop fewer than three verses from that mark – because people will make the same error. This is criticized: First, “second and third” in Chumashim was “just made by some gabbai” without a halachic source. Second, if the Mishnah Berurah can make a stringency based on what people think, one can also make a leniency based on the same principle – that no one knows today where the parshiyot are.
4. What Does “Parshah” Mean Here?
People assume that “parshah” means open and closed parshiyot in the Torah scroll. But it could be that “parshah” means a topic, not necessarily an open/closed section. In the Gemara it says that regarding a topic one can switch (related to skipping).
5. The Munkatcher Rebbe’s Approach
The Munkatcher Rebbe said not to follow the “second” that appears in the siddur, because often it’s not maintained and has no connection to the topic.
6. Practical Advice
If one wants to make different aliyot than what appears in the siddur, one should write down before Shabbat what will be done, so the community can follow along – this way one can fulfill all opinions.
7. “Vayechal Moshe” – Proof That When One Knows, One Knows
Tosafot in Masechet Megillah asks about “Vayechal Moshe” (which is read on a fast day), which begins two verses into a parshah – apparently against the law. One of the answers is: When the community knows what is being read (as with a well-known reading), there is no concern for error. This supports the principle that the concern is only when one can make a mistake.
—
Division of Ten Verses Among Three Readers
The Rambam’s Words
Three who read ten verses – two read three each and one reads four. Whether the first, last, or middle one reads four – this is praiseworthy.
Explanation
Ten verses don’t divide equally into three. Therefore two readers read three verses each, and one reads four. It’s equally good whoever reads the four.
Insights and Explanations
1. Proof That Ten Verses is a Fixed Law
We see clearly from the law that it’s not a matter of “divide it as you see fit” – it’s a fixed obligation of ten verses. The Rambam doesn’t speak of dividing according to topics, but of ten verses exactly.
2. Our Custom Doesn’t Match This
In practice, on Monday and Thursday and Shabbat Minchah, we look in the siddur where “second” and “third” appear, and we don’t necessarily read ten verses. We also make a “nice ending” instead of sticking to ten verses.
3. The Vilna Gaon’s Approach
The Gra said to simply read the first ten verses of each parshah, and not otherwise – except if it’s truly according to the rules that are stated.
4. “This is Praiseworthy” – Each Way Has Merit
The Gemara gives explanations for each option: the first – because he’s first (the merit of being first); the last – because “the last is beloved”; the middle – because he’s in the middle. All three ways are equally “praiseworthy.”
5. [Digression: The Value of Ten Verses as “Learning Torah”]
Three days without Torah is forbidden, and what is “Torah”? – Ten verses! Not even each person separately, but each reader reads three verses, and this counts as “good Torah learning.” Even the verse “and speak peace upon Israel” counts. The Sages had much greater appreciation for a verse of Torah than we have. People think that “being connected to Torah” means a whole page of Gemara (which takes three hours), but the Sages said: ten verses!
6. [Digression: Prayer in the Study Hall – Perhaps Shorter Torah Reading?]
The Rambam speaks of three types of prayer – (1) privately; (2) in the synagogue; (3) “where they were studying” – in the study hall where one learns. In the study hall, where one learns Torah all day, perhaps there wasn’t the same order of Torah reading, because the need of “not going three days without Torah” is already satisfied through the learning. The Rambam said that in certain places one makes a shorter Shemoneh Esrei. But there’s no clear source that in the study hall Torah reading was shorter.
—
Blessings of Torah Reading – Order of Blessings
The Main Innovation of the Blessings of Torah Reading
The main innovation of public Torah reading is not the reading itself (one may read Torah as much as one wants privately), but the extra blessings of the Torah that one says at public reading. This is an innovation because one has already said the blessings of the Torah in the morning.
Order of Blessings – Opening and Closing the Torah Scroll
The Rambam’s Words
“Each and every one of the readers opens the Torah scroll and looks at the place where he will read” – he opens the Torah scroll, looks where he will read, and only then makes a blessing.
Explanation
He must know where he begins to read, therefore he looks beforehand.
Insights and Explanations
Dispute of Tannaim: Rabbi Meir says one must close the Torah scroll before the blessing, so they won’t say the blessings are written in the Torah. Rabbi Yehudah says one can leave the Torah scroll open.
The Rambam rules like Rabbi Yehudah – one leaves the Torah scroll open. He doesn’t have Rabbi Meir’s concern, because he holds that this is not the main law but a beautification/concern. But if one closes, one loses the “looks and sees” – one must search again for the place when opening it back.
Chassidic custom vs. Lithuanian: The Mishnah Berurah rules that one leaves the Torah scroll open but looks away (so we know he’s not reading the blessings from the Torah). Chassidim tend to close the Torah scroll. The Chassidic custom is a burden on the community regarding the reader – each time one must search again for the place.
How Chassidim solve the problem: Among Chassidim, the reader says “Amen” after the blessing, and while he says “Amen” he looks into the Torah scroll – thus he finds the place. Among Lithuanians where one doesn’t say “Amen” it’s more awkward to find the place after closing.
Final Blessing – Golel et HaSefer
The Rambam’s Words
After the reading the oleh says “Who gave us the Torah of truth and planted eternal life within us, Blessed are You, God, Giver of the Torah” – and then “he rolls up the scroll” – only after the final blessing does he close the Torah scroll.
Innovations
The difference between before the reading (leaves open) and after the reading (closes) is apparently because after the reading he no longer needs to know where he is – the next person will be called up. Although from the perspective of the concern of “so they won’t say the blessings are written in the Torah” there’s no difference between before and after, nevertheless it appears the Rambam holds that it’s better this way. There are poskim who say one doesn’t need to close afterward either.
“Barechu et Hashem HaMevorach”
Explanation
Before the blessing the oleh says “Barechu et Hashem HaMevorach” and the community responds “Baruch Hashem HaMevorach Le’olam Va’ed”.
Innovations
“Barechu” is said for three things: Introduction to the blessing of Kriat Shema of Shacharit, introduction to the blessing of Kriat Shema of Maariv, and introduction to the blessing of the Torah by the baal koreh. By Birkat HaMazon there’s a similar formula but different – “Nevarech” / “Baruch Hashem Elokeinu”.
The explanation: “Barechu” is a call/invitation for the community – similar to chazarat hashatz. Many people used to not come for Shemoneh Esrei, but for Torah reading. “Barechu” is like he invites the community: “Let us all thank the Almighty, listen, and you will say Amen.” He’s not being motzi them with the blessing of the Torah (because everyone has already said the blessing of the Torah), but it’s an introduction to his blessing.
Connection between the blessing of the Torah and the blessing of Kriat Shema: Kriat Shema is part of Torah, and the second blessing of the blessing of Kriat Shema is actually a blessing of the Torah – therefore both have “Barechu” as an introduction.
Not to Begin Reading Before the Community Finishes “Amen”
Because the community says a “good long beautiful Amen” after the blessing, the reader should not begin reading until the community has finished the Amen – so it can be heard.
—
Law 6 – “Kara VeTa’ah” – If the Reader Made a Mistake
The Rambam’s Words
“If he read and erred even in the precise pronunciation of one letter – we return him”
Explanation
If the reader made a mistake, even in the pronunciation of one letter, we correct him.
Insights and Explanations
1. What Does “In the Precise Pronunciation of One Letter” Mean?
The Yerushalmi brings that “tov between tahor letahor” – we return him. It’s discussed whether this means actual pronunciation (soft/hard, vowels) or whether it means a wrong letter (he says “vehar” instead of with an alef with a vav). The Rambam means specifically a wrong letter, not vowels/pronunciation. By Kriat Shema the Rambam clearly said that pronunciation means soft/hard, but here he writes “precise pronunciation of one letter” – which means he says a letter wrong.
2. “We Return Him” – How?
“We return him” doesn’t mean shouting. There must be a gabbai who stands and tells him quietly. “The shouting is simply not nice.”
3. The Sefer HaManhig’s Approach
The Sefer HaManhig (brought in Shulchan Aruch) says that one is not particular about this. There’s a whole investigation among the poskim with all kinds of distinctions. Conclusion: If someone says a wrong letter – we correct even in most shuls. But vowels/pronunciation – “it’s apparently not clear that it’s a problem.”
4. Context of “We Return Him”
In the time when each oleh read himself (not a fixed baal koreh), if one called up someone who couldn’t read well, one would correct him – and if he really couldn’t, one would pass him over and call up a second person. This is different from today where we have a fixed baal koreh.
—
Law: “Two Should Not Read the Torah Together, Only One Alone”
The Rambam’s Words
“Two should not read the Torah together” — only one alone should read.
Explanation
This is based on the principle of “two voices cannot be heard” – one cannot hear well two people reading at once.
Insights and Explanations
The Kesef Mishneh brings from the holy Zohar that today, when the oleh laTorah stands next to the baal koreh, the oleh should not say it aloud — he should follow along but silently. This is a dispute among the poskim: some say along, some say silently, some are completely silent. The answer for the Zohar’s approach is clear — it can create confusion for the community or for the baal koreh himself.
A distinction is made: if it’s a “davar chozer” — a well-known piece that everyone knows (as with the Megillah) — one can say it together, because then the principle of two voices is weaker.
—
Law: “Kara VeNit’ayef” – The Reader Became Tired
The Rambam’s Words
“If he read and became tired, another should stand in his place, and begin from the place where the first one who became tired began, and bless at the end.”
Explanation
If the reader cannot continue — he doesn’t know the vowels, he’s confused — one puts a second person in his place. The second begins from where the first stopped, and makes only a blessing at the end (not a new blessing of the Torah at the beginning).
Innovations
The reason why the second doesn’t make a fresh blessing of the Torah is because it would be a blessing in vain — the first already made a blessing before. The same principle also applies to prayer — if a prayer leader becomes tired, one takes a second who continues from there.
—
Law: “The Reader is Not Permitted to Read Until the Leader of the Community Tells Him”
The Rambam’s Words
“The reader is not permitted to read until the leader of the community tells him”
Explanation
The reader may not begin until the leader of the community (or the community) tells him. One must receive permission to read — just as a judge receives permission from his teacher.
Innovations
The leader of the community is not the gabbai — the gabbai calls up, but the leader gives permission. These are two separate roles. The chazzan in the Gemara’s language means the gabbai (not what we call a chazzan today), and rosh haknesset is the head.
The main matter is honor — even if one knows beforehand who will read, one gives him formal permission. Tosafot says that one doesn’t grab the Torah oneself, one waits for someone to give — this is a matter of honor of the Torah, not just a procedure.
Practical point: if a gabbai only sends to his friends (calculations), this is a problem — he’s a community representative and must send to whom the community wants to hear.
—
Law: “One Must Stand With Him During the Reading”
The Rambam’s Words
“One must stand with him during the reading, so that he should not stumble”
Explanation
A second person stands next to the baal koreh during the reading.
Innovations
The reason is not only practical (so he shouldn’t make a mistake), but also a matter of honor, similar to the giving of the Torah — “through an intermediary” as it says in the Midrash: just as the Torah was given through an agent (Moshe Rabbeinu as intermediary), so too with Torah reading another stands who is as it were the intermediary who transmits the Torah to the reader.
—
Laws of Skipping — Skipping Portions While Reading
The Rambam’s Words
“One may skip from place to place in one topic” — one may jump from one place to another, but only if both pieces speak of the same subject. “One should not roll and read by heart, so they won’t say it’s not from the written text, even one word.” “The skip should only be as long as it takes the translator to finish translating the verse.”
Explanation
One may skip between pieces that speak of one subject, but one must read from the written text (not by heart), and the skip should not last longer than it takes the translator to translate the last verse.
Innovations
The main example is from Masechet Yoma: the Kohen Gadol read the order of the service from Parashat Acharei Mot, and then skipped to the laws of Yom Kippur in Parashat Emor (two parshiyot later) — because both speak of the laws of Yom Kippur. But the Musaf offering from Parashat Pinchas he said by heart, because that’s very far to roll.
The Rambam connects the prohibition of reading by heart with skipping: when one skips, there’s a greater danger that the baal koreh will read from memory instead of from the written text. Therefore the prohibition is emphasized here.
The prohibition of reading by heart is specifically a law of Torah reading — not that one may not say a verse by heart in a sermon. The reason: by Torah reading the community might think it says differently in the Torah, and one can make a mistake.
The time limitation of skipping (as long as the translator finishes): the reason is not to delay the community — so they won’t catch that one rolled. The skip should happen while the translator translates the last verse, so the community doesn’t notice.
—
Law: How the Community Should Conduct Itself During Torah Reading
The Rambam’s Words
“Once the reader begins to read the Torah, it’s forbidden to speak even about a matter of law. Rather, everyone is silent and listens and pays attention to what he reads, as it says ‘and the ears of all the people were to the Torah scroll’.” Also: “It’s forbidden to leave the community while the reader is reading”, but “to leave between one person and another” — between two aliyot — one may.
Explanation
From when the baal koreh begins to read, one may not speak (not even words of Torah), one must be silent, listen, and pay attention. One may not leave shul during the reading, but between aliyot one may.
Innovations
The Rambam sets out three levels: (1) silent — being quiet, (2) listening — hearing, (3) paying attention — concentrating. This is stronger than just understanding the words — one must understand what one hears.
The verse “and the ears of all the people were to the Torah scroll” (Nehemiah 8) is the source — when Ezra read, the entire community listened.
Forbidden to leave during the reading is a disgrace to the Torah — “forsaking God”. But between one person and another (between aliyot) one may, because then there’s no active reading.
[Digression:] The same principle also applies to a Torah lecture — even Oral Torah. Leaving in the middle when someone is saying Torah is not nice, not for the community and not for the Torah. One should stay until the end, or make a break between one person and another.
—
Torah Reading for One Whose Torah is His Occupation
The Rambam’s Approach
Whoever is engaged in his Torah, whose Torah is his occupation, may learn during Torah reading in the study hall, just as Rav Sheshet turned away and learned his Mishnayot.
Explanation
The Rambam brings the Gemara of Rav Sheshet that whoever learns Torah regularly doesn’t need to interrupt for Torah reading, because the entire matter of Torah reading is that three days shouldn’t pass without Torah — and for him not even three hours pass without learning.
Innovations
Rav Sheshet’s “we with ours and they with theirs” — he didn’t go against the community, rather he said: they do their order of not going three days without Torah, and I have a different method to fulfill the same matter. This fits well with the explanation that Torah reading is an enactment of Torah study.
Contemporary poskim hold that one cannot say such a thing in practice, because the community takes from this a lack of humility (one thinks that everyone will say he’s one whose Torah is his occupation). But fundamentally the permission exists,
and this is also stated in the Shulchan Aruch.
Connection to exemption from prayer: If one whose Torah is his occupation is exempt from prayer (as learned earlier), he’s certainly exempt from this piece of the prayer enactment called Torah reading. The innovation is that Rav Sheshet stood in the middle of the study hall — he’s already there, and therefore he may learn instead of listening.
Study hall vs. synagogue: In a study hall where one learns, perhaps one doesn’t need to read Torah reading (because everyone’s Torah is their occupation). But the Rambam says that one makes a minyan in the study hall — why do they pray at all? The answer: one whose Torah is his occupation is only exempt when he’s in the middle of learning; when he’s already finished his session, he must indeed pray and indeed do Torah reading.
[Note:] In modern times, even those whose Torah is their occupation don’t know a verse of Chumash, so they certainly need to have a bit of Torah reading.
—
Laws of the Translator
Moshe Rabbeinu’s Enactment and the Translator
The Rambam’s Words
From Moshe Rabbeinu until Ezra we don’t find that there was a translator, rather Moshe Rabbeinu himself translated for the people what he read in the Torah so they would understand the meaning of the matters.
Explanation
Moshe Rabbeinu himself served as translator — he explained to the community what he read in the Torah. Until Ezra there wasn’t a separate translator.
Innovations
Why didn’t they add a translator for prayer? When prayer was enacted, why didn’t they also make a translator for prayer? The answer: prayer one doesn’t need to understand as much — the Almighty has pleasure from the prayer itself. But Torah study — what’s the point if one doesn’t understand? Also: prayer is repeated so many times, one can learn the translation once in a lifetime; Torah is a different parshah every week.
Moshe Rabbeinu’s role: As long as Moshe lived he was like our study hall — he learned the sugya with the community. Once he was gone, it was forgotten, so he enacted that one should at least establish a synagogue and learn a bit there.
When Did They Stop Translating?
The Rambam doesn’t say when it was stopped. He brings a responsum of Rav Hai Gaon that this is actually an obligation from the time of the prophets.
In the time of the Rishonim they stopped translating. There’s a great dispute in the time of the Geonim/Rishonim about this. One reason: the Karaites claimed that the translation is Oral Torah (because Targum Onkelos goes with the Sages), and therefore certain places stopped. The Geonim were very sharp against this.
The Shulchan Aruch says: if one doesn’t know Aramaic, what’s the point of translating? This is the main reason why most places stopped.
In Yemen they still translated. There were places that did both — Aramaic (because it was already established) and also Arabic (Rav Saadiah Gaon’s translation).
[Digression: Translating into English/Yiddish] — why didn’t anyone make it so the translator would explain a piece of Rashi or translate into Yiddish? In certain shuls there was already such a thing. The baal koreh’s role is described — he gets excited at the verses where one must get excited, and this is a kind of “translation” through passion. But in practice the community understands even less. Ideally one would translate into English every verse.
[Digression:] The custom of sermons (before or after Torah reading) is also a form of the old custom of the translator — it’s part of the subject of Torah reading.
Laws of the Translator — Order of Reading and Translation
The Rambam’s Words
The reader reads one verse alone… until the translator translates it, and he returns and reads a second verse. The reader is not permitted to read to the translator more than one verse.
Explanation
Verse by verse — the reader reads one verse, is silent, the translator translates, then the next verse. One may not give the translator two verses at once.
Innovation
The reader must help the translator — not make it difficult for him with too many verses at once.
Laws of Voice — Reader and Translator
The Rambam’s Words
The reader is not permitted to raise his voice more than the translator. Nor should the translator raise his voice more than the reader.
Explanation
Both must be at the same volume.
Innovation
The reason: it’s good for the community to know that they’re “in sync”; also, so they won’t think that Torah is more important than translation or vice versa — both are important.
Order — Waiting for Each Other
The Rambam’s Words
The translator is not permitted to translate until the verse is finished from the mouth of the reader. And the reader is not permitted to read another verse until the translation is finished from the mouth of the translator.
Explanation
The translator may not begin until the reader finishes the verse, and the reader may not begin the next verse until the translator finishes. Compare to the law of answering Amen — honor of the community, so one can hear.
The Translator’s Conduct
The Rambam’s Words
The translator should not lean… rather he stands with awe and fear.
Explanation
The translator may not stand leaning on a pillar or beam, rather he should stand with awe and fear.
Translator by Heart — Matters of the Oral Torah
The Rambam’s Words
He should not translate from a written text but by heart.
Explanation
The translator may not read from a written text, but must say it by heart.
Innovations
This is based on the principle: matters that are written you may not say by heart, matters that are oral you may not say in writing. The translation is Oral Torah — he should say it by heart.
The reason: so one won’t err that the translation is the plain meaning in the Written Torah. Also: so one won’t think one can change the translation according to the matter — because it’s an established text.
A question: The Rambam doesn’t bring the general prohibition to write Oral Torah. The answer: this has long not been relevant in practice (one already writes). But the law about written translation still applies, because it’s set according to the order that Moshe Rabbeinu and Ezra enacted it.
The Reader is Not Permitted to Help the Translator
The Rambam’s Words
The reader is not permitted to help his translator — so they won’t say the translation is written in the Torah.
Explanation
The reader may not help the translator (whisper), so they won’t think the translation is written in the Torah.
A Minor Translates for an Adult
The Rambam’s Words
A minor may translate for an adult, but it’s not honorable for an adult to translate for a minor.
Explanation
A lesser person may take a translator who is greater than him, but a great person should not translate for a minor.
Innovation
The honor is for the rabbi — the translator is like a servant/gabbai of the reader, therefore he must be lower than the reader.
There Should Not Be Two Translators at Once
Not two translators at once — rather one reads and one translates — so they won’t interrupt each other.
—
Verses That Are Not Translated in Public
The Incident of Reuven
The Rambam’s Words
Not everything mentioned is translated in public.
Explanation
“And he lay with Bilhah his father’s concubine” — one doesn’t repeat it in translation.
Innovations
The reason is not simply modesty — it’s to teach the community that not everything one knows must be said. The simple Jews who don’t understand the holy tongue don’t need to know everything.
Important distinction: The teacher teaches in his way — in cheder one indeed learns all the verses. The prohibition is only in public, not that one doesn’t want the community to know at all.
The Priestly Blessing
Explanation
One doesn’t translate because it says “May God lift His face to you” — in the holy tongue one understands that these are deep matters, but in translation it can sound like favoritism (protection/partiality), as if the Almighty is not a true judge.
Innovation/Question
The Priestly Blessing is said every day — why should it never be translated? It’s brought up that the angels asked “Do You show favoritism to Israel” — if there was no translation, how did they figure it out?
Answer: Angels understand the holy tongue but not translation. They know that “May God lift His face” means the Almighty should help the Jews — that’s not the problem. But precisely the language “lifting” is difficult to translate — it’s a language that can be distorted.
The Incident of the Golden Calf
The Rambam’s Words
“And Moshe said to Aharon” until “And Moshe saw the people” — one doesn’t translate.
Explanation
The piece where Aharon tells Moshe what he did (the second incident of the calf) — one doesn’t translate.
Innovation
This is not the first incident of the calf, but how Aharon tells it — there one sees that Aharon defended himself, and it can look bad. One doesn’t want to tell the community that Aharon made the calf.
The Incident of Amnon Son of David
The Rambam’s Words
It’s not read at all, only translated — because of the disgrace of David.
Explanation
One doesn’t read it at all (not just that one doesn’t translate), because of the disgrace of David.
Innovation
Here is a stronger law — by the incident of Reuven and the incident of the calf one reads but doesn’t translate; by the incident of Amnon one doesn’t read it at all. This applies to the Haftarah — if one would read a Haftarah from there, one doesn’t read the verses about Amnon.
—
Laws of Haftarah
The Rambam Doesn’t Bring the Source of the Enactment of Haftarah
Innovation/Question
By Torah reading the Rambam says clearly that it’s the enactment of Moshe Rabbeinu. But by Haftarah he says nothing — not where it comes from, not why it was enacted. He’s simply matter-of-fact that one reads a Haftarah from the Prophets and only states the laws thereof. This doesn’t fit the Rambam’s style.
The Maftir Must Read a Bit in the Torah First
Explanation
He reads a minimum of three verses, and he can even re-read what was already read earlier.
Innovations
Meaning of “maftir”: The word maftir means “the one who concludes” — he concludes the reading with the Prophets. What we call “the last aliyah” maftir — this doesn’t mean he must have the last aliyah, but rather the opposite: the one who says the Haftarah must also have read a few verses in the Torah.
Reason: They didn’t want someone to only read Prophets without Torah, because one will think that Prophets are equal to Torah. He must read a piece of Torah to show that Torah is more important than Prophets.
How Long Must the Haftarah Be — 21 Verses
Explanation
By Torah reading the minimum is 10 verses; by Haftarah it must be 21 verses.
Innovation
21 verses = 3 verses corresponding to each of the 7 readers (three for all seven readers).
But: if the topic is completed with fewer, it’s not necessary — if the topic is finished with fewer verses, one doesn’t need to make 21.
With Translation — 10 Verses is Enough
If one read ten verses and the translator translated them — if one read 10 verses with translation, that’s enough, because with the translation it’s already become longer.
Two Translators for Prophets
Innovation/Distinction: In Torah reading one may not have two translators (one will get confused). But in Prophets — one reads and two translate — one can have two translators, because one is not as concerned by Prophets.
Skipping in Prophets
Innovation/Distinction: In Torah one may only skip within one topic. But in Prophets one skips from one topic to another topic — one can skip from one topic to another.
But: one doesn’t skip from prophet to prophet — from one prophet to another, no.
Exception: The Twelve (trei asar) is considered one book — therefore one may skip between them, because it’s as if one package.
The lecture brings a reasoning why one may not go from one prophet to another — it’s not honorable to the prophet, because each prophet is an entire important thing.
Why not backwards? — “It’s not a way, one doesn’t do so.”
Practical example: Shabbat Teshuvah one reads several pieces from the Twelve.
The measure of “not to delay as long as the translation is completed” — if one waits too long it’s a blessing in vain, an interruption.
Reading Verses in Prophets for the Translator
The Rambam’s Words
The reader in Prophets may read to the translator three verses, and the translator translates the three. If the three verses were three parshiyot — he reads them one by one.
Explanation
In Torah one reads only one verse at a time for the translator, but in Prophets one can do three verses. But if the three verses are three separate parshiyot (topics), one must read them one after another.
Innovations
The reason why in Prophets one can do three verses — because Prophets is “not as strict,” and the translator won’t get confused if it’s a continuation of one topic. But if it’s three separate topics — the translator can indeed get confused. The Gemara brings an example from Isaiah where three verses are three separate parshiyot.
—
Blessings of the Haftarah
The Rambam’s Words
When one reads a Haftarah from the Prophets, one blesses before it one blessing (Who chose good prophets), and after it four blessings: (1) The faithful God in all His words, (2) Builder of Jerusalem, (3) Shield of David, (4) Similar to the sanctity of the day as they say in prayer.
Explanation
Before reading the Prophets one makes one blessing, and after reading four blessings.
Innovations
The Rambam doesn’t bring here the text of the blessings — he will bring it later in chapter 12.
The logical order of the blessings: “Who chose good prophets” — that the words of the prophets are faithful. Then one asks that He fulfill what He promised through the prophets — to build Jerusalem (Builder of Jerusalem) and to give to David the King (Shield of David). Then the sanctity of the day.
Interesting observation: “Builder of Jerusalem” and “Shield of David” are blessings from the Shemoneh Esrei; “The faithful God” is something unique.
An idea: Since the blessing of the Torah speaks of “Who gave us His Torah” (Moshe Rabbeinu), so too the blessing of Prophets speaks of “Who chose good prophets” — it’s like a blessing of the Torah specifically for Prophets. It’s asked whether perhaps when someone learns Prophets and Writings simply (not in public) he must say this instead of the blessing of the Torah — but in practice this is not so.
The Raavad disagrees with this text: We don’t say “Builder of Jerusalem” but “Who gladdens Zion in her building,” and not “Shield of David” but a different text. Apparently the text is not indispensable.
On Rosh Chodesh that falls on Shabbat — one mentions Rosh Chodesh in the blessings of the Haftarah, so that it will be mentioned in prayer, although Rosh Chodesh doesn’t have its own Haftarah.
The blessings after the Haftarah are almost like a prayer — just like the middle blessing of the Shemoneh Esrei of Shabbat.
—
Number of Readers – How Many Aliyot
The Rambam’s Words
On Shabbat at Shacharit seven read. On Yom Kippur six. On festivals five. One may not reduce from this number but may add to them. On Rosh Chodesh and Chol HaMoed four read. On Chanukah and Purim at Shacharit and on a fast day at Shacharit and Minchah three read. To these one may not add at all, and one may not reduce from this number.
Explanation
Shabbat – 7 (can add), Yom Kippur – 6 (can add), Yom Tov – 5 (can add), Rosh Chodesh/Chol HaMoed – 4 (cannot add), Chanukah/Purim/fast day – 3 (cannot add).
Innovations
The Shulchan Aruch (Rema) says that the custom is not to add on Yom Tov, only on Shabbat. The only Yom Tov where one adds is Simchat Torah, where one makes hundreds of aliyot.
The logic of the distinctions — it’s connected to practical reasons: Yom Tov one must go eat, etc.
—
Who Can Be an Oleh – Woman, Minor
The Rambam’s Words
A woman should not read in public because of the honor of the community. A minor who knows how to read and knows to Whom he blesses – counts toward the number of readers.
Explanation
A woman may not read in public because it’s not the honor of the community. A minor who can read and knows to Whom he makes the blessing can indeed be an oleh.
Innovations
The reason for “honor of the community” by a woman — the community feels bad that of all ten men only a woman can read, it’s a shame for the community. The Gemara says explicitly: fundamentally a woman counts toward the seven, but the Sages said it’s not appropriate.
By a prayer leader the Rambam didn’t exclude women explicitly (he only said males by a minyan). But by Torah reading it’s stated explicitly in the Gemara. Apparently it’s the same set of laws.
By a minor — the Rambam’s approach is that a minor who knows how to read and knows to Whom he blesses can be an oleh for any aliyah and he counts toward the number. There are other approaches, but this is the Rambam’s ruling. The custom, however, is not so — the custom is not to let a minor be an oleh, because it’s also not the honor of the community.
—
Maftir Counts Toward the Number
The Rambam’s Words
Therefore the maftir counts toward the number of seven readers in the Torah.
Explanation
The maftir counts toward the seven aliyot.
Innovations
One usually feels that maftir is the eighth, but according to the Rambam one can make only six aliyot and maftir is the seventh.
The custom of “acharon” (completing) — the one who finishes the Torah, and then Kaddish, and then maftir. The Kaddish shows that one has finished Torah reading. The maftir also reads a piece of Torah (completing) so as not to be disrespectful to the Torah — and therefore he doesn’t count toward the number, because he’s clearly part of maftir.
—
If Only One Can Read
The Rambam’s Words
If there’s only one who knows how to read — he goes up and down for each and every reading. He goes up and reads, and goes down and sits, and so he reads second and third until he completes the number of readers for that day.
Explanation
If only one can read, he goes up, reads, goes down, sits, and goes up again for each aliyah.
Innovations
The Rambam doesn’t say “he goes up and blesses and reads” — apparently he only makes a blessing for the first aliyah and after the last, not for each aliyah separately. This is an innovation in the Rambam’s approach.
—
Order of Readers – Kohen, Levi, Yisrael
The Rambam’s Words
In all these readings – a Kohen reads first, after him a Levi, after him a Yisrael. This is the common custom.
Explanation
Kohen first, then Levi, then Yisrael.
Innovations
The Rambam brings that the common custom is that even a Kohen am ha’aretz goes before a great sage from Israel for aliyot. The Rambam knows of this custom, but he’s against this custom and states: “But the truth is that whoever is greater than his fellow in wisdom takes precedence to go up to the Torah”. This stands in stark contrast to the common custom, because the Rambam holds that wisdom should determine the order, just as he brings in the Laws of Torah Study that a mamzer Torah scholar takes precedence over a Kohen Gadol am ha’aretz.
The Rambam’s approach is elitist — the one who can learn better should receive more honor. The common custom, however, doesn’t go this way, and one gives everyone equal honor.
—
Completing, Rolling, Maftir — What is More Important?
The Rambam’s Words
The acharon (completing) — the one who says the last blessing — receives reward equal to all.
Explanation
The last oleh receives reward equal to all the others.
Innovations
Completing vs. maftir: Completing is the last oleh (the acharon), and maftir is the one who repeats and reads the Haftarah. Maftir is the weakest aliyah according to the law. Completing can even be the greatest of the community.
Golel — what does it mean? According to the Rambam, the one completing is the golel — he closes the Torah scroll. This means that “the golel receives the reward of all” speaks of the last reader who closes the Torah, not of a separate rolling honor.
Ashkenazic custom vs. Rambam: The Ashkenazim understood that “the golel receives the reward of all” means the rolling (a separate honor after the aliyot), not the last aliyah. But simply the Rambam speaks of the last reader.
Hagbahah: The Rambam doesn’t speak of hagbahah at all — only of rolling. The custom of hagbahah as we do it (a separate person lifts the Torah) is not stated in the Rambam.
—
When There is No Kohen or Levi
The Rambam’s Words
If there’s no Kohen — a Yisrael goes up. If there’s no Levi — the Kohen who read first reads a second time in place of the Levi. But another Kohen should not read after him, so they won’t say the first is disqualified.
Explanation
Without a Kohen — a Yisrael goes first, and the Levi is not called at all (the order is broken). Without a Levi — the Kohen reads twice.
Innovations
When there’s no Kohen, it’s not the case that one at least looks for a Levi. The entire order is broken — there’s no longer any hierarchy, and a Yisrael goes first.
When there’s no Levi, the Kohen reads twice — so people won’t think a Yisrael is a Levi.
Kohen after Kohen one may not call — because people will think the first Kohen is disqualified. Levi after Levi also not. But Yisrael after Yisrael is no problem, because all Yisraelim are equal.
—
Order of Prayer with Torah Reading
Days with Musaf
The Rambam’s Words
Every day that has Musaf prayer — after the prayer leader finishes Shacharit he says Kaddish, takes out the Torah scroll and reads, returns the Torah scroll, says Kaddish, and they pray Musaf.
Explanation
On days with Musaf (like Rosh Chodesh), after Shacharit — Kaddish, Torah reading, Kaddish, Musaf.
Innovations
Kaddish before maftir: When there’s maftir (like Yom Tov, not Rosh Chodesh), the custom is to say Kaddish before maftir — to separate between Torah reading and Haftarah. In some places they say this Kaddish after maftir. There are those who say both Kaddishes.
With two Torah scrolls there’s a whole dispute about the Kaddish.
Minchah — Torah Reading
The Rambam’s Words
Minchah of Shabbat and Yom Kippur — after Ashrei and the order of the day, one says Kaddish, takes out the Torah scroll and reads, returns it, says Kaddish, and they pray Minchah. And so on a fast day.
Innovations
Yom Tov there’s no Torah reading at Minchah. The reason: the matter of those who sit on corners (people who sit in the market) is not as relevant on Yom Tov, because on Yom Tov one can at least cook — one is not as “bored.”
Days Without Musaf (Monday/Thursday)
The Rambam’s Words
On a day when there’s no Musaf — after Shacharit: Kaddish, Torah reading, return the Torah scroll, Kaddish, Ashrei and the order of the day, Kaddish, and then they depart.
Innovations
Our custom is different — we leave the Torah out until after Kaddish and the order of the day. The Rambam says the opposite — one puts back the Torah earlier.
The concept “and they depart” (one leaves) is an important part of the end of prayer. The Rambam calculates when one finishes praying — the leaving is part of the order.
—
One Doesn’t Read from Chumashim — From Which Book Does One Read
The Rambam’s Words
One doesn’t read from chumashim in synagogues because of the honor of the community — only from a complete Torah scroll where all five books of the Torah are in one scroll.
Explanation
One may not read from a chumash (one book separately) in shul — only from a complete Torah scroll.
Innovations
The main distinction is not printed vs. written, but whether everything is in one scroll or divided into five.
The Rambam says the reason is “because of the honor of the community” — this means it’s not a disqualification in the chumash itself. An individual could have read from a chumash. It’s only a matter of honor.
Practical application: If someone must pray on an airplane, it’s better for everyone to read silently from a chumash, than to drag along a small Torah scroll — because the dragging is a greater problem of honor than reading from a chumash.
—
Rolling in Public
The Rambam’s Words
One doesn’t roll a Torah scroll in public — “he should lift it and show the face of its writing to those standing… and roll it.”
Explanation
One shouldn’t roll (unroll) a Torah scroll in public to another place — rather one lifts it and shows it.
—
One Doesn’t Roll a Torah Scroll in Public (Continued)
The Rambam’s Words
One doesn’t roll a Torah scroll in public, so they won’t need to wait and delay until he rolls.
Explanation
When one must read another piece that’s far from where one is holding, one should not roll the Torah scroll in public, because this is a burden on the community.
Innovations
Therefore — two Torah scrolls: Therefore, if one must read two topics (e.g. Rosh Chodesh with another reading), one takes out two Torah scrolls. Earlier the Rambam spoke that one must generally have a Torah scroll to read (honor of the community), and now we’re already at two Torah scrolls.
Ben Ish Chai’s approach: The Ben Ish Chai argues that the law of not rolling in public is not as relevant in modern times, where rolling takes only a few minutes. In the past they used to keep the Torah in another room, and one had to go bring it — this took a long time. But today this is not such a problem.
Question from Jerusalem: It has become a custom to take out two Torah scrolls even when the two topics are very close in the Torah. This comes out that two Torah scrolls is more of a burden on the community than rolling! In Jerusalem there are people who indeed use only one Torah when the readings are close.
—
One Person Should Not Go Up for Two Topics in Two Torahs
The Rambam’s Words
One person should not go up for two topics in two Torahs, so they won’t say he is disqualified.
Explanation
When one takes out two Torah scrolls, there must be two separate people who read. One shouldn’t say about this person that he’s disqualified, or about the scroll that it’s disqualified — just like with Kohen and Levi.
—
Whoever Rolls a Torah Scroll Rolls it from the Outside, and When He Tightens it He Tightens it from the Inside
The Rambam’s Words
Whoever rolls a Torah scroll rolls it from the outside, and when he tightens it he tightens it from the inside.
Explanation
When one rolls a Torah scroll, one should roll it from the outside (the letters should not be exposed to the community, but turned inward). And when one closes it (tightens it), this should be from the inside.
Innovations
Rolls it from the outside: The letters should not be open to the community, but rather the opposite — turned inward.
Tightens it from the inside — explanation of the Rema: The Rema explains that when one makes the knot or hook (the Torah is usually on such velcro with a hook), the hook should be on the open side, not in the back. This is a practical law.
Other commentators — connection to sheets: There are commentators who say this has to do with the Torah scroll being sewn together from sheets. “Rolls it from the outside” means close to the end of the sheet, so that if someone stretches it, it won’t tear. “Tightens it from the inside” means one should place it where it’s sewn, because there it’s stronger.
—
A Person is Not Permitted to Leave Until the Torah Scroll Leaves
The Rambam’s Words
In a place where they take out the Torah scroll after reading it — a person is not permitted to leave until the Torah scroll leaves.
Explanation
In a place where one takes out the Torah scroll after the reading (e.g. one brings it back to the ark or to another place), no person may leave before the Torah scroll.
Innovations
Historical context: In the Gemara’s time there wasn’t always an ark in shul. Sometimes they didn’t have the Torah scroll in the shul, but brought it from another place. Or sometimes the shul wasn’t safe (secure), so they transferred the Torah somewhere else. In such a case, when one finishes praying and carries out the Torah scroll, people cannot stand and continue praying and ignore the Torah scroll.
Escorting the Torah scroll: This is a ceremony of “escorting the Torah scroll” — one makes an escort for the Torah. One doesn’t let the Torah go alone, but brings it along, goes after it. In the Shulchan Aruch it says that even when one places it in the ark, one is still escorting — one goes with it.
Comparison to taking leave from prayer: It’s compared to how one takes leave from prayer — one stays a bit longer and steps out. But here it’s more a matter of honor — one doesn’t let the Torah go alone.
—
*End of Lecture*
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Torah Reading – The Enactment of Moshe Rabbeinu
Introduction: The Merit of Learning Rambam
Yes, we are learning Rambam, we’re now going to learn Laws of Torah Reading, Sefer Ahava. We held in Laws of Prayer, a section of Laws of Prayer is… First the Rambam speaks generally about prayer, then he speaks about the order of the synagogue, davening, then comes Torah reading. Before Torah reading comes a section.
So it is, Baruch Hashem our shiur has already completed the entire Sefer Madda and a section of Ahava. Thousands of Jews listen to our shiur. I hear back tremendously many greetings, and people tell me, “Wow, I never learned Rambam, I struggled to learn Gemara.” And Gemara is not easy, and the Gemara itself says, “From Moshe Rabbeinu until now is Talmud Bavli.” It’s a very difficult study, one can get lost in the path for many years. The Rambam did for us a very difficult work of extracting all the important halachos from the Gemara and making from it a much more organized sefer, which is simply easier to learn for Jews.
So I want to say to more Jews who struggle, who try, make a bit of effort to listen to the Daf Yomi, that perhaps for a period of time, try to learn every day one chapter of Rambam. Start from the beginning of Madda or from the beginning of Ahava, and learn it. We try here to help out a bit, so that it should have a taste also like a study of Gemara, from a bit of the taste of Torah and a bit of logical things. Perhaps this is an approach. But just like that, learning Rambam is definitely a tremendous way to become a talmid chacham and know all of Torah in its entirety.
About the Shiur and Support
And our shiur is part of a larger project. There is an important supporter of Torah in Boro Park, Rabbi R’ Yoel Weisberger, who supports various shiurim, Gemara and fundamentals of faith, shiurim in hashkafa. And he was very impressed that how many Jews can have benefit from a chapter of Rambam a day. It can be just as many people as those who learn Daf Yomi will start learning every day a chapter of Rambam. And this is why he supports, and he believes very strongly in our shiur. And Baruch Hashem, it actually works. More and more people who once listen to the shiur start and become truly connected to it. It’s a very enjoyable shiur, but more than that, simply connected to the order of learning in Rambam. Which is organized and how one can find quick satisfaction, not quick, but anyway, it’s another way of learning, but definitely a bit easier and more organized way of learning. Yasher koach.
And yes, and he pays for our shiur and for a few other things, and therefore that everyone should learn, learn from this to support the shiurim. I put a link on the WhatsApp, which I send out every day, one can immediately give a click, and it will come, the money comes directly on the internet, and the same way that it comes everywhere. Just as the shiur comes, the money can come back the same way, one just needs to smear it today. And already, yes, share the shiur with friends, it’s a great merit of the many.
The Merit of Rambam – He Tells a Story
Now, says the holy Rambam. I actually want to say, there’s another important thing, we’re going to learn about Torah reading, I think another great merit of the Rambam which also interests me, this is, when one learns Gemara, even when one learns Daf Yomi it goes very hard for me, but one becomes very mixed up. When one has learned Rambam, the Rambam tells a story. What is the story that the sefer Mishneh Torah tells? He tells a story which is, what does a Jew look like? What does a Jewish life look like? What does a Jewish mind look like? The Sefer HaMadda. What does a Jewish daily life look like? The Sefer Ahava. Until Sefer Korbanos, Avoda. The entire story of what the Torah is, one gets such a broad view of it when one learns Rambam. Many times when one learns such halachos, even one small thing, another point, another point, the Rambam lays it out very organized, he gives you a full story, a full structure of the entire thing, and this changes a person’s view. Many people are, I know, stuck, one gets stuck on all kinds of details, this doesn’t fit, that doesn’t fit, but when one has the entire story, one has a very different view of the Torah, of Judaism, it gives such a certain clarity, and this is that kind of clarity.
Halacha 1: The Enactment of Moshe Rabbeinu – Torah Reading Three Times a Week
Now, we’re actually going to learn. The Rambam here is going to tell us about the mitzvah or the enactment of Torah reading, that one should read the Torah a few times a week, Shabbos, Monday and Thursday. Says the Rambam:
Moshe Rabbeinu enacted, Moshe Rabbeinu was the one who enacted, yes, that they should read in the Torah publicly on Shabbos, read the Torah publicly on Shabbos, and besides Shabbos one should read on Monday and Thursday, Monday and Thursday at Shacharis. Why? So that they should not go three days without hearing Torah, Jews should not go three days without hearing Torah.
The Gemara interprets with this the verse “and they went three days in the desert and found no water,” and water is only Torah, that Jews must have at least once in three days Torah. This is besides the mitzvah of Krias Shema which is every day, and the mitzvah of Talmud Torah which is every day. I understood the matter that every day one must learn Torah, but it cannot pass three days without Torah in public.
Torah Reading is a Third Category – “Hearing Torah” in Public
One must think about this for a second, there is very much to think about this, and the Rambam only said just one line, he makes it very brief. Here we learned that there is a mitzvah of prayer, yes? A mitzvah from the Torah, rabbinically there is an order. There is a mitzvah from the Torah of Krias Shema, as we spoke, which is essentially also a kind of Talmud Torah, it’s very interesting.
We also saw that in prayer there are sections, the order of the day, which the Rambam doesn’t say the reason, but it’s brought from Rashi and others the reason, so that one should learn a bit every day. One says “Eizehu mekoman,” it has a few verses, halachos. Yes, that which one says for example by us also, at the end of prayer one says “Amar Rabbi Elazar amar Rabbi Chanina,” whoever says two halachos, “Tana d’vei Eliyahu kol hashoneh halachos bechol yom,” this goes up for this, this is also the halacha, and with this one fulfills saying a halacha, yes? It’s all halachos, and on this one says Kaddish D’Rabbanan afterwards, before this one learned a bit. Before this one learned the Pitum HaKetoret twice, before learning the korbanos.
And now one sees, but here there is another thing. Here one saw that there is a topic of prayer in public. We learned in the previous chapter a mitzvah to make a synagogue, and in the synagogue what does one do? One davens, and one also learns, one reads Torah reading. There is indeed a bima especially for Torah reading.
Innovation: Torah Reading is Older than Prayer in Public
And it appears, it’s very interesting, because prayer in public, I don’t know if it’s from the Torah, the entire prayer is rabbinical. Perhaps prayer in public was also from the Anshei Knesses HaGedola, they made the repetition of the Shatz, I don’t know when prayer in public became. But even before this there is a topic of Torah in public, this is Torah reading. It’s not the same Torah reading individually, a person reads for himself, he reads Krias Shema, or even that which he says during davening, is apparently more a topic of the individual. But now there is a topic of Torah reading in public, one reads before the entire congregation Torah reading.
And one can see the Mishna in Megilla, the entire sugya of the synagogue that stands in Megilla in the fourth chapter, yes, speaks around about Torah reading, not prayer. Maseches Berachos is the tractate of prayer, and Maseches Megilla is the tractate of reading the Megilla, of Torah reading. So it indeed appears that the main synagogue is perhaps even for Torah reading. And one sees here that it’s older, Moshe Rabbeinu already enacted Torah reading in public. Torah reading he means here, the Rambam doesn’t say that the enactment is in public, but it’s obvious that one speaks of in public. Yes, so this is an interesting, very basic enactment, that one makes Torah reading.
Status of the Enactment – A Rabbinic Mitzvah Even from Moshe Rabbeinu
So first of all one must say that the category of this is still a rabbinic mitzvah, a mitzvah from the words of the Scribes, because it doesn’t say that Moshe Rabbeinu wrote it in the Torah. Just as other things that even Moshe Rabbeinu didn’t write it in the Torah, rather it’s hinted in the Torah and Chazal discovered it and had it so in tradition, it doesn’t become from the Torah. In the Mishna it says for example also the mitzvah of learning before the festival thirty days, it also says Moshe Rabbeinu enacted for them for Israel. I think there are other places. Usually it still remains a definition of a rabbinic mitzvah. What I mean to say, a rabbinic mitzvah is not a historical thing, it’s not which generation it was made. Just as you’ll see it says the court of Shem and Ever, this is even before Moshe Rabbeinu, but it still doesn’t make it from the Torah. In other words, not only because it’s written, because the Almighty didn’t command it. If it’s not one of the mitzvos that the Almighty commanded at Mount Sinai, this is what the Rambam said.
How Did Torah Reading Function in the Desert?
But a second thing that I thought here immediately is this: The Rambam began the introduction to Mishneh Torah that Moshe Rabbeinu learned with all of Israel, and the Rambam learns there how it was. And how they went over all of the Oral Torah, there are many years there, not a long shiur. So what was missing? Perhaps why should one think that they should go three days without hearing Torah?
Possibility A: Moshe Rabbeinu’s Reading Was the Torah Reading
So first of all I thought it could be that Moshe Rabbeinu himself, Moshe Rabbeinu’s reading was Torah in public. It says so, because the Rambam himself writes that Jews wrote down scrolls upon scrolls. Moshe Rabbeinu read his learning Torah with Jews, perhaps this was the Torah reading, perhaps this is actually the essence that Moshe Rabbeinu taught his Torah, that is the Written Torah, and he added to this his notes of the Oral Torah, perhaps this was actually the three times a week.
Discussion: The Torah Was Given Scroll by Scroll
You ask a very good question, because in general there is indeed a dispute whether the Torah was given scroll by scroll. You bring that the Rambam goes there with the opinion scroll by scroll was given. According to the opinion that the Torah was given sealed, it indeed wasn’t possible to do Torah reading in the desert, there wasn’t yet any Torah. That which it says that Moshe learned, I would have thought, also as you said from the Rambam in the introduction, that this was more Oral Torah. It could be he also said the essence, I don’t know how this worked, because the language of the Gemara is “like the order of Mishna,” that is he learned the halachos. It could be as the Rambam, that he taught the halachos, perhaps there was also Talmud, Gemaras, but I don’t know when he learned the Chumash.
This is the drasha. It could be another broad thought, that it could be that actually not the entire nation was at Moshe Rabbeinu’s shiur. Even the Rambam says differently, that only the sages, because Moshe Rabbeinu taught an in-depth shiur, like a Rosh Yeshiva, you can’t imagine otherwise, he taught like Rav Chaim Brisker.
Possibility B: A New Enactment for the Journey
And it was an enactment that Jews should gather everywhere in the desert and read at least a bit from inside a scroll. Torah in public means apparently that it was already written, and one speaks of the scrolls that people wrote down.
One can think another thing, which I thought on the matter, that there are like two concepts of Torah study. There are many concepts, everyone knows the Shulchan Aruch HaRav said that there is a concept of Torah study and a concept of knowledge of Torah, but here one sees that there is a third concept, it’s like an infusion of Torah, “that they should not go three days without Torah.”
So apparently the simple meaning is this, in the desert, when they were at Mount Sinai, I know, when they sat in tranquility, they learned every day, when Moshe Rabbeinu said a shiur. There wasn’t what to do there, it was a kollel, one had to learn there, there was no work. But sometimes one went on the way, yes, “and they went a journey of three days,” they went on the way, on the way one is exempt, it was indeed being occupied with the journey, there was no time for saying a shiur. And then, during the journey when they traveled in the desert, Moshe Rabbeinu grasped, very good, you don’t have time to learn in depth with each one, in depth everyone learns in his study hall. One may not go three days without hearing Torah, that is without hearing the Torah. So they made a new enactment, that even in the middle of the way when one stopped, I don’t know what they did, one took out a Torah,
Torah Reading – The Enactments of Moshe and Ezra, Days of Reading, and Laws of Reading
The Enactment of Torah Reading: Three Interpretations of the Source
But here one sees there is a third, and this is the law of Torah, that one should not go three days without Torah. The simple meaning is apparently this: in the desert, when they were at Mount Sinai, I know, when they sat in tranquility, they learned every day, when Moshe Rabbeinu said a shiur. There wasn’t what to do, there wasn’t any kollel, one had to learn in the middle, there was no work.
But sometimes one went on the way, yes? And they went a journey of three days in the desert, they went on the way, on the way one is exempt, it was indeed being occupied with the journey, there was no time for saying a shiur. And then, during the journey when one traveled in the desert, Moshe Rabbeinu grasped, very good, now there’s no time to learn in depth, everyone learns in depth in his study hall. But one may not go three days without hearing Torah, that is without hearing the Torah. So they made a new enactment, that even in the middle of the way, when one stopped, I don’t know what they did, one took out a Torah, or I need to know what it was then, and one read. And this reading is more so, that a Jew should… It’s not even a minimum, a minimum you could one chapter in the morning, one chapter in the evening. It’s more like a law, one should not go three days without hearing Torah.
Second Interpretation: At the End of Moshe Rabbeinu’s Days
Okay, this is the second interpretation. The third interpretation which I think, I mean, is that this was actually at the end of Moshe Rabbeinu’s days. But what then? When Moshe Rabbeinu wrote thirteen Torah scrolls, he said thus: As long as I was with you, I always learned with you Oral Torah. And then he also said “Remember the Torah of Moshe My servant,” and Moshe Rabbeinu himself concludes, you should always learn the Torah. So then, it could be, one must see if it fits in the verses in the book of Mishneh Torah, the Rambam actually holds so, that one should learn my book, my book Mishneh Torah. But then it’s not the enactment, then it’s more the mitzvah of the Torah.
But the Rambam doesn’t give the reason when the enactment could be when there wasn’t a Torah scroll. As long as there were scrolls, scrolls is actually perhaps there wasn’t yet any obligation to learn Torah. So as long as Moshe Rabbeinu was healthy and strong, he learned Torah with Jews, as the Rambam says there in the beginning, “And a great nation of elders gathered to him,” and when he became old and he was already occupied with writing a Torah, he said, from now on will be the mitzvah.
Question: The Source at Marah
Yes, the only problem with this is, apparently this is true, but this is not the time. And what is called not become with the what what is the light begins even at the splitting of the Sea of Reeds, yes? I mean, at Marah. At Marah, one actually learned Torah, this is still mentioned. It’s very interesting, because what it says that at Marah they were given certain mitzvos is not about, is need to need, because the Almighty wanted that one should start doing those mitzvos then. But what did we give scrolls and scrolls, it fits very something Shmuel which already learned. Okay, on Pesach they learned it. Yes, true. The Torah reading from then is more.
The Enactment of Ezra the Scribe: Addition to Moshe’s Enactment
Yes, okay, how so, is afterwards… Ezra the Scribe enacted, Ezra the Scribe enacted, Ezra the Scribe enacted that they should also read at Mincha on every Shabbos, also on Shabbos at Mincha one should also read in the Torah. Why? For those who sit in the corners, because this is a time when those who sit in the corners sit.
Reason for “Those Who Sit in the Corners”
Laws of Torah Reading: Law 4 — Not Leaving Less Than Three Verses in a Parsha
So, I had thought. We also learned in the Rambam in the Laws of Yom Tov or in the Laws of Shabbos, that on Yom Tov afternoon one must appoint guards, because it’s a time when people have a lot of free time and they waste time. I had thought that the Sages instituted that people should gather together in shul. Yes, in the early afternoon one sits in shul. Part of the day one learns, yes? This is after the Torah reading. And Shabbos afternoon is a long afternoon. The children start going crazy. You know what the mothers say? It’s a long afternoon. One takes the young man to learn. So they bring a board game.
I had thought differently, and I always thought that “yoshev kranos” means that in the early afternoon they’re still sitting in the corners. In the afternoon, how long can one lounge around? They’re already coming to shul. One makes a shul. They only come for Mincha. But I see that the Rambam brought the law that one should appoint guards. “Yoshev kranos” – okay, let’s go further.
The Source in Gemara Megillah
This comes from the Gemara. The Gemara says at first that Ezra instituted the Torah reading. Ezra – we actually see in the Book of Ezra in Chapter 8 that Ezra read the Torah. But Rabbis, we see that he certainly already did it. He already saw that he was the first, but we see that he did it. And therefore the Gemara asks about this, isn’t there a tradition that Moshe already did it? The Gemara answers, there’s a difference, that Moshe instituted Shabbos and Monday and Thursday. Ezra added several more laws.
One of the enactments is, he added to the Torah reading, the Gemara says, he added to Moshe’s Torah reading, he added more details. What are they? First of all, Mincha on Shabbos. Second, and he also enacted that the mitzvah that Moshe Rabbeinu had already instituted to read the Torah publicly, should be in an orderly manner, should be on Monday and Thursday, meaning that twice a week there should be “so that they don’t go three days without Torah”. Interestingly, the part that Shabbos has seven [aliyos] he didn’t enact.
And something else that he enacted is “that they should not read less than ten verses”. That the thing that Moshe Rabbeinu introduced should be a serious reading of at least ten verses. That means, before, by Moshe Rabbeinu, sometimes they would read only one verse, it was enough. But Ezra said that it must be ten verses at minimum. From three readers it comes out that each one reads three or four. This is the enactment that Ezra added. Okay. This is the minimum, yes? But our parshiyos are almost all much longer, but at Mincha we do make shorter, such types of readings, or Monday and Thursday.
Law 2: And These Are the Days When They Read the Torah Publicly
The Rambam says, “And these are the days when they read the Torah publicly”. He calculated in general, now he goes more in detail. Shabbosos, and festivals – the three Yamim Tovim, and on Rosh Chodesh. These “these days” are apparently not enactments, not from Moshe and not from Ezra. There is indeed a Gemara that says that Moshe enacted it, it’s not clear. The Rambam doesn’t bring it. The Rambam only says three days without Torah, and now he brings it as being a law. He makes a list, a list of all the days when we read the Torah publicly.
Yes, what are the days? Shabbosos, and festivals, and on Rosh Chodesh, and on fast days – that means Tisha B’Av, Yom Kippur, and so on, and on Chanukah and Purim, and on Monday and Thursday every single week – every Monday and Thursday every week. It’s approximately six or seven different times, depending on how one divides it here. Yes.
The Impact of “Three Days Without Torah”
Yes, and we don’t read a Haftarah from the Prophets. The enactment also had a major major impact on the Jews, as we learn in Tractate Megillah, these were the days when automatically the village Jews would come to the Beis HaMidrash to hear the Torah reading. This shaped strongly the… the three days without Torah was a major big deal, that in all the towns one comes once every three days to hear Torah learning in the big city. It was a whole project.
Haftarah from the Prophets
And we don’t read a Haftarah from the Prophets. The Rambam hasn’t yet said that there’s also something called a Haftarah. Haftarah means to conclude. No, Haftarah means the word… it could be, but the meaning is that one learns a piece from the Prophets. One learns a piece of Torah and one concludes with the Prophets.
In general, they have a very interesting language, he doesn’t say “there’s no enactment to read a Haftarah from the Prophets.” He’s going to say that all these days we read Torah, but Prophets we don’t read all these days, only three of them. When? On Shabbosos and on Yamim Tovim and on Tisha B’Av.
The Common Factor: Days When We Don’t Work
What is the common factor of these things different from the things when we don’t read from the Prophets? The answer is that these are days when we don’t work. The enactment has a lot to do with work, as it was in the towns. On a work day there’s no time to read, one can’t hold up the people. Rosh Chodesh… yes, Rosh Chodesh we do read, but we don’t work. Very good, we don’t read longer. So, they go to work. Chanukah, Purim, Shabbos, Yom Tov, and Tisha B’Av we don’t work, so we can do a Haftarah.
Okay, further. More details in the laws of Torah reading. At Mincha we do read on a fast day. We need to see if the Rambam will bring why. At Mincha apparently the answer is because the people are already back from work, there’s already more time. But we need to see if… yes, very good. Okay, we’ll see, I mean later he mentions more.
Law 3: Minimum of Ten Men and Ten Verses
The Rambam says as follows. Now he’s going to learn various laws of Torah reading, the order of how it looks around the bimah, what goes on. We don’t read the Torah publicly with less than ten adult free men. Torah reading is a matter of the community, like Kaddish and Kedusha, things that can only be said with a community. Also Torah reading is only an option with a community. Only a community can have this thing.
Very good. But it’s interesting that earlier when we learned the laws of communal prayer, did the Rambam speak about Torah reading? There was one… he mentioned “kol davar shebekedusha,” no? Yes. “Kol davar shebekedusha” he said communal prayer, and one who reads the Torah. It was one of the things he mentioned there that one needs ten for a davar shebekedusha, and one must have ten.
And one must have ten adults it says there as well. Yes. Another law. Okay. Also it’s interesting, it must be important like the people, there must be enough people, ten people is an important community, and there must also be an important amount of verses. Very good. “We don’t read less than ten verses”. One makes a minyan of people with a minyan of verses.
“Vayedaber” Counts in the Minyan
Yes, this we already learned. “And Hashem spoke to Moshe saying”, one might have thought it’s just an introduction, but it’s not, it’s part of the count. Ah, it’s a chiddush. It’s a verse that says nothing. I mean, it says “And Hashem spoke to Moshe,” but the whole Torah is like that. But still he says that in a count it must also, the tenth can be some young man with a Chumash. Ah, no, we didn’t learn that. But still the verses should have a topic. Okay.
Minimum of Three Readers and Three Verses
The Rambam continues, “And the readers should not be less than three men”. At least three men should read. This is what we call today those who go up to the Torah, which the Rambam here calls the “readers of the Torah.” It means, today it’s only the custom that one comes up and reads along with the baal korei and says… in a minute we’ll see. But now the Rambam says when one reads.
The Rambam says that every time one does a Torah reading there should not be less than three readers, meaning three people with whom one reads three verses. What do you say, Reb Yitzchak? No, no, we’ll see this in a minute.
I only said that there are two laws of ten, and now there will be laws of three. Aha, a set of three. “And the readers should not be less than three men”. Three olim. Another law. “And we don’t leave in a parsha less than three verses”. It means, one makes sure that from each parsha one reads three verses. It means that one finished a parsha and starts the next parsha for the next oleh, one cannot say from the next parsha only one or two verses. From a parsha one must say at least three verses. Yes, that’s what it means.
Although let’s say, I understand, less than three verses. But besides that, the three verses may not be less than three verses from the beginning of a parsha. Even if he said or he reads more verses, or even let’s say
Laws of Torah Reading: Law 4 — Not Leaving Less Than Three Verses in a Parsha
Law 4: The Three Rules of Three Verses
Speaker 1:
Although let’s say to understand in other words, each oleh… ah, isn’t that the law? Yes, we’ll see later. There’s a law… there’s an aliyah or a reading of less than three verses. But besides that, the three verses must not be less than three verses from the beginning of a parsha. Even if he said or he read more verses, or even let’s say he finished two verses from a previous parsha…
Speaker 2:
Very good. If the previous parsha was too short, didn’t have its own three verses, you can’t do two from there and add another verse from the new parsha and be an oleh.
Speaker 1:
Very good. One must enter the three verses into the parsha. The same thing at the end. One must enter the parsha, one can’t stop and leave… and read the parsha until almost the end. Once one is already at the parsha at under three verses, one must already include this in the Torah reading and read the parsha. And we don’t leave in the parsha less than three verses. Very good.
The last law, the fourth law that we’re taking, is “and the reader should not read less than three verses”, and each one should read at least three verses. Very good.
Nafka Minah: The Laws Are Relevant for Adding Aliyos
These laws are relevant for whoever adds aliyos in the beis midrash, to know how one can stop. I have many chiddushim on this law, but I’ll skip it for now. One must go back a bit.
Chiddush: In Our Time the Concern Is Almost Not Relevant
The Reason for the Law — Concern for Error
You know what a parsha means? I hold that in today’s times when there is, the whole reason for the law is that one shouldn’t say that people… no, that people will come into the beis midrash and leave and they’ll think that we skipped the first two verses or such a thing. So it says in the Gemara, that they’ll think that we skipped.
So, it seems that this is only relevant for people who know at all what the parshiyos are. Today, when the only one who knows at all that there’s a parsha is the baal korei, it seems to me very very far that there should be such a concern at all. Therefore it seems to me that in our time, either one can do what one wants, or… I have good shalom bayis about this difficult law. I have reasons why to seek a leniency, it’s another topic.
The Mishnah Berurah’s Stringency — And a Question on It
But the Mishnah Berurah for example says, an interesting thing, the Mishnah Berurah says a stringency based on this. I want to say eight leniencies based on the same books. The Mishnah Berurah claims that today when it’s printed in all Chumashim “sheni” and “shlishi,” one should also not interrupt three verses for that one, because people will have the same claim… although sheni and shlishi was just made by some gabbai for which there’s no halachic source whatsoever. So he claims.
I claim exactly the opposite. If so, no one knows… anyway, is there also someone who looks in a Chumash today? The whole Torah reading doesn’t say that one looks in a Chumash. Therefore, I don’t see how it’s relevant.
Where the Concern Is Indeed Relevant — When the Baal Korei Is Meticulous
I said as follows, that the places where the baal korei is very meticulous, usually there are indeed a few people who follow along and they know the reading, and it’s perhaps relevant that one noticed that we left over, we didn’t honor the parsha, or… it’s not that we didn’t honor it, it’s learning with them. That one will think that the Torah… yes, he’ll think that the Torah is nothing.
The Deeper Reason — Honor of the Torah
And we said earlier that Moshe Rabbeinu simply, this was, Moshe Rabbeinu goes through the Torah, and he goes through with it as if… not that he goes through, but we think about this that this is a part of being in awe of the Torah for Jews. We don’t want mistakes to happen. He’ll think that a mistake was made. He’ll think that a mistake was made, not that he made a mistake.
That one will see that you left over two verses, he’ll say, “What, he skipped the first two verses,” because that one knows the parshiyos. You’re assuming that the listener knows how a piece begins and how it ends. I don’t know a single Jew who knows how a piece begins and how it ends.
Question: What Does “Parsha” Mean Here?
Speaker 2:
You mean in the matter of parshiyos?
Speaker 1:
Yes, people assume that the parshiyos mean the parshiyos pesucha and sesuma in the Sefer Torah. I’m not sure about that either. It could be that it means a topic. In the Gemara it does say that with a topic one can switch. Later we’ll talk about skipping, we’ll talk about that.
In any case, for our purposes, I don’t see who knows this, I don’t see how it’s relevant. And if the Mishnah Berurah can make a stringency based on what people think differently, I can also make a leniency based on the same thing.
Digression: Torah Reading Was More a Matter of Torah Study
I think that in general, the laws of Torah reading, how it was originally, was much more a matter of Torah study than ours. One must understand it with this in mind. There was a meturgeman, and there was… but old customs, we won’t… I just want to make a break that I said I’ll go back to my chiddush.
Speaker 2:
Okay, so Reb Yoel doesn’t agree with my chiddush, but okay.
Speaker 1:
I say that one doesn’t need to be concerned about this. I say, I didn’t say well, I say the concern is that people will think that we read less than three verses. The law is a strong law, one may not read less than three verses. If you start a new parsha only two verses in, or vice versa, people are afraid that we’re only reading two verses. And this assumes that everyone knows which parsha, which verses they are.
I think that one must… now I think it’s hard to understand the concern. Someone is suddenly afraid of the Torah, what’s the law? It could be that it’s a simple thing that people should be able to follow along. It’s hard, people don’t want… according to this Reb Yoel is perhaps right that it’s worthwhile to go with the sheni and shlishi that’s written in the siddur, because… so that people can follow along.
I’ve heard many times that the Munkatcher Rav said that one shouldn’t follow the sheni that’s written in the siddur, because often it’s not maintained and there’s no connection to the topic. So there’s a back and forth for both ways.
Practical Advice
But the truth is apparently, if he wants to conduct himself like us and make different aliyos, one must write down for Shabbos what we’re going to do, and people should be able to know, so one can fulfill all opinions. Okay, that’s enough Torah for now.
Law Regarding Division of Ten Verses Among Three Readers
Let’s learn one more… there’s a very nice law, this is the law you said earlier. Now we learned that one must have ten verses and three people, yes? One also needs to know the minimum of Torah reading.
Digression: The Value of Ten Verses — “Don’t Go Three Days Without Torah”
I think that the minimum law that one must have three verses, is like there’s a mitzvah of “don’t bring an abomination into your house,” one mustn’t do that way. There’s a mitzvah that one shouldn’t go through three days without Torah. And it could have happened that one would only establish that, and that each person should figure out exactly how to do it so that three days don’t pass without Torah.
But Chazal in practice made the law differently, and they gave a law, they set up the order of how one does it, how one uses this. They made an order of how the Torah reading is, and in this order they made everything that they could think of at the time that could go wrong, that there shouldn’t be three verses, that there shouldn’t be this, that there shouldn’t be that.
There is a fear without, and there is perhaps a reason that one must be brief, this can perhaps be a great halacha. Very good, very good.
Proof: “Vayechal Moshe” — When One Knows, One Knows
One sees explicitly, I said that it’s not a novelty what I’m saying, there are readings, a certain Tosafot asks in Tractate Megillah “Vayechal Moshe” begins “Vayechal”, and it’s two verses into a parsha. No, first one must skip. Also, this is not according to the halacha, there is a Jew who knows that here begins chazarat hashatz (the repetition of the Amidah), no problem. He should do it after kriat haTorah (Torah reading), Rosh Chodesh, do kriat haTorah which is troublesome, and one of the answers is that when one knows, one knows, it’s not a question.
Also this is very good, because this is the same Ezra the Scribe from the Anshei Knesset HaGedolah (Men of the Great Assembly) who made the order. It’s exactly the same thing: Moshe made a general enactment, and Ezra made specific laws.
Digression: Prayer in the Beit Midrash — Perhaps a Shorter Torah Reading?
I mean I want to throw in my comment that I heard to say. I mean that in the laws of prayer there are three types of ways how people pray. There are those who pray individually, and they don’t have at all, they don’t have kedusha, not kaddish, and also not kriat haTorah, they don’t have these things. Then there is the matter of prayer in the synagogue, where they have all these orders that the Rambam enumerates about this. This means that the main purpose of the place is to pray, and the prayer begins there, and the prayer begins, and all the laws of kriat haTorah are relevant for this thing.
But there is a third thing of going to pray heikha dehavu garsei (where they were studying), the law that one went to pray in the beit midrash where one learns. In the beit midrash where one learns it does say that one should make a minyan, pray with a minyan, but it’s also very possible that there wasn’t the place where the Rambam said his orders. It could be that one was brief because one was holding in the middle of learning. One sees the matter of being brief when one is holding in the middle of learning. And it could be that kriat haTorah was also less.
Today there isn’t such a thing, every Jew hears kriat haTorah, but it could be that when one prays in that beit midrash, in the yeshiva, heikha dehavu garsei, it could be that there wasn’t at all the matter of reading kriat haTorah, because one learns Torah the whole day. Okay, maybe, one must ask those who pray in that beit midrash what they do.
Speaker 2:
Also, you’re saying that the eye doesn’t catch. The Rambam said that there are places where they make a shorter Shemoneh Esrei, yes? We learned. The Rambam made his own enactment in his own place. But did we have somewhere, not exactly in the Rambam, but did we have somewhere a source that when one prays in the beit midrash the prayer is shorter, or that one doesn’t do the entire orders?
Speaker 1:
No, it’s not said. The Rambam said that when he prayed individually… that in the beit midrash one should pray with a minyan.
Speaker 2:
Yes, the Rambam didn’t say so.
Speaker 1:
Okay.
The Value of Ten Verses — The Sages’ Appreciation for a Torah Verse
I’m very impressed by this that one may not go three days without Torah. And what does Torah mean? Ten verses! We don’t take it seriously enough. One reads Monday and Thursday, no one catches it, but this must be fulfilled, the holy matter of learning the holy Torah and being connected to the Torah.
People think that to be connected to the Torah one must learn at least an entire page of Gemara. But an entire page of Gemara takes approximately three hours to learn. It’s not realistic. In short, one goes to yeshiva and catches it, neither this world nor the World to Come.
But the holy sages said, learn Torah, no problem, ten verses! And not even that every person should learn ten verses. Yes, each reader three verses. That’s called learning Torah well! You know, even the verse “vedaber shalom al Yisrael” (and speak peace upon Israel) also counts. This is very… they had much greater appreciation for a Torah verse than we have, in my opinion.
The Words of the Rambam: Three Who Read Ten Verses
Very good. So this is very broad. Now, who… ah, now there is an interesting investigation in the Rambam and in the Gemara, very…
Speaker 2:
This is a merit of being called up to the Torah.
Speaker 1:
No, who has the merit of being called up to the Torah. How should the ten verses be divided? There are ten verses with three people. So three doesn’t divide… ten doesn’t divide into three equally. It must be that one must read four. It comes out three, three, and four is ten. So how should one do it? Who should do the four verses?
Proof: Ten Verses is a Fixed Law, Not Just a Guideline
And here one sees clearly that there’s no difference what the matter is. He doesn’t say, you should divide according to what’s easier for you. Ten verses! There is a matter that one should say ten verses. We, by the way, we don’t do so. We even at Shabbat Mincha or Monday and Thursday, one looks in the siddur…
Speaker 2:
It’s not a matter.
Speaker 1:
And the second, also to make some nice ending, one doesn’t make ten verses. The Vilna Gaon said that one shouldn’t do so, one should simply do the first ten verses of each parsha and not be… except if it’s exactly according to the rules that are stated there. But here one sees yes that it goes so.
“Harei Zeh Meshubach” — Each Way Has a Merit
So now there’s a question, who reads the… yes? This is a matter. Three who read ten verses, two read three each, two read three verses each, ve’echad arba’ah (and one four). Because one must have the law that one must read ten verses.
Now he says, who does the three and who does the four? Who is the one who gets the four verses? So the answer is thus: Whether the one who reads four is first, or last, or middle, harei zeh meshubach (this is praiseworthy). Either way you do it is good. Not only is it good, it’s praiseworthy. That is, the best way is to do, however one should do this there is a merit in it.
The Gemara explains explanations. The last is because “acharon acharon chaviv” (the last is beloved). The first is because the first is the first. The middle because it’s the middle. In short, this is a very beautiful thing.
Speaker 2:
Each of my ten children is an only child.
Speaker 1:
No, this is a topic in itself. What is nicer? What fits? Everything fits. Each one is indeed a huge case.
Well, now we’re going to learn about the blessings.
Blessings of Torah Reading – Order of Blessings and Laws of Reading
The Main Innovation of the Blessings of Torah Reading
The Gemara speaks about seven. There is length in it. Not only does he speak well, he is praiseworthy. That is, the best way is to do, how one should do it, there is a merit in it. The Gemara explains, clarifies, the last is because acharon acharon chaviv, the first is because the first is the first, and the middle is because it’s the middle. In short, there are very many beautiful things. Each of my ten children is an only child. No, this is a matter of abundance, what is nicer, what fits. Everything fits. Each one is a huge field.
Now we’re going to learn about the blessings that one makes on the kriat haTorah. We learned that the main innovation is, as we were precise in chapter 8, that which one may not read kriat haTorah except in public. Kriat haTorah you can read as much as you want, it’s not any sin to take a Torah and read. The innovation is the blessings. The extra blessings of the Torah. The blessings. Because you already said birchot haTorah (blessings of the Torah) in the morning. Yes. The blessing that one wants to say extra birchot haTorah on the public reading, on the mitzvah, is indeed a problem. Right. So there is a halachic order how to say the blessings.
Order of the Blessings – Law 5
What is the order? The order is thus: Each and every one of the readers opens the Torah scroll and looks at the place where he is reading. He looks in. Why must he look? Because if not he won’t know what he’s reading. I mean, it’s a simple thing, right? One can find the place, who will begin to read. Yes. And then he makes a blessing. When one does a blessing, just as one looks at the food, one must connect the blessing with the matter that comes.
Discussion: Opening and Closing the Torah Scroll
No, this is not just a matter of immediately. He’s going to read, he wants to know where he’s going to begin to read. And what happened? He wants to prevent the interruption? Yes, it’s not an interruption. It’s yes, yes, it’s indeed… when he says “Barchu et Hashem hamevorach” (Bless the Lord who is blessed), and the congregation answers “Baruch Hashem hamevorach le’olam va’ed” (Blessed is the Lord who is blessed forever and ever). So let’s say, first one opens the Torah, I want to be precise about the order of events. One opens the Torah, one looks in where one is going to read, and he says “Barchu”, and the congregation answers “Barchu”.
Here one sees that no, there is a dispute of Tannaim about this in the Mishna. There are those who Rabbi Meir said that one must close the Torah and open after the blessing, because if not people will think that the blessings are written in the Torah. Rabbi Yehuda said no, one can open the Torah and say the blessings while one is in the Torah. And I have in the Baal HaTurim, they noted, and it’s not brought in the poskim, so that which they conduct themselves, the Tosafot says that one should conduct oneself like the opinion of Rabbi Meir, it’s very interesting, although that’s not the halacha, why was it switched that one should indeed close the Torah before one says the blessing.
And then it comes out a very open thing, that the “mabit vero’eh” (looks and sees) has no sense at all, because one sees nothing at all, one closes it, and one must search again for the aliyah after one opens the Torah back.
Custom of Lithuanians and Chassidim
So halacha lema’aseh (practical law), in some batei midrash I’ve noticed, I don’t know from where it comes, that there is a dispute between chassidim and Lithuanians what is the custom. The Lithuanians do, as it says in Mishna Berura that one should do, that he makes… he leaves the Torah open, but he looks away, because this way one knows that he’s not reading the blessings from the Torah. He looks away, and he leaves the Torah open, so one can immediately find the place. The chassidim do conduct themselves much to close the Torah, and I’m against it, because it bothers me, it’s a tircha detzibbura al hakorei (burden on the congregation regarding the reader), every time one must search again. So if one of my questioners hears here, they should know that according to the Mishna Berura the Lithuanian custom is a fine custom. The Rambam also rules so, that one leaves the Torah open. But if one does otherwise, I’m not going to pursue them afterward, but I want to know.
Speaker 2: The Rambam doesn’t have the problem of saying the blessing inside? He doesn’t say the thing that one shouldn’t think that it’s written inside?
Speaker 1: No, the Rambam admits why he doesn’t have a problem. He admits, it’s presumably apparently that it’s not the essential law, but a beautification, a concern. One can say it’s a nice thing. But in actuality one loses something, because one loses the “mabit vero’eh”.
Speaker 2: No, the answer is thus, because the chassidim figured out that one can make a version. Because the korei baTorah (Torah reader) says “amen” and he looks in like this. The Lithuanians don’t have the “amen”, so they don’t know how to do it, so it will be awkward until one finds it.
Speaker 1: Chassidim do everything better, yes. The “amen” covers for the whole problem.
But besides closing the Torah there’s no matter at all. Whichever reader they call up.
Yes, good. And he finishes the blessing, he says “Barchu et Hashem”, the congregation answers “Baruch Hashem hamevorach”, he makes another blessing.
The Matter of “Barchu et Hashem Hamevorach”
Speaker 2: Why does one say the “Barchu et Hashem hamevorach le’olam va’ed” which is an introduction to… it’s some certain prayer which is an introduction to praying Shacharit, it’s an introduction to the blessings of Shema of the morning, it’s an introduction to the blessings of Shema of Mincha, and it’s an introduction to the blessing of the Torah of the baal korei (Torah reader). Why exactly these three? It’s an introduction for exactly these three things. An introduction to bentching (Grace After Meals) they made another “Barchu et Hashem hamevorach” well… “Baruch Hashem Elokeinu”. It’s similar, but this is something a matter there’s a connection between birchot haTorah and birchot kriat Shema.
Speaker 1: I think that perhaps the simple meaning is… the reading is an invitation for the congregation. It’s like chazarat hashatz. Many people didn’t used to come for Shemoneh Esrei, they only used to come for kriat haTorah. One makes an extra blessing, just as here one begins the prayer, the congregation should catch that one is coming. It’s like he invites like one the congregation, “Barchu et Hashem hamevorach” – let’s all thank, and then he says birchot haTorah. He doesn’t fulfill for them all with the birchot haTorah, because everyone already said birchot haTorah.
Speaker 2: Theirs, theirs. It’s like an introduction to his blessing, “let’s all thank the Almighty, listen, and you’ll say amen.”
Speaker 1: Yes, they say indeed, they say yes “Baruch Hashem hamevorach le’olam va’ed”. I mean this is the basic. They don’t say anything further. But “Barchu” is like a call to prayer, as we saw by… this is a call to Torah. We’re now going to say to the Almighty “HaKel HaKadosh Baruch Hu” (the Holy God, Blessed be He).
Speaker 2: Do you know that the Rebbe said that the Torah are prayers?
Speaker 1: Kriat haTorah is both. No, but there are indeed birchot kriat Shema and birchot haTorah. Birchot kriat Shema and Torah is closer than kriat Shema with prayer.
Speaker 2: Yes, but these are a part in Torah. Kriat Shema is a part of the Torah. The second blessing of birchot kriat Shema is actually a birchot haTorah. It’s a matter of Torah.
Speaker 1: It could also be that it’s like a call. Both are the same, because both one begins a thing. Here you begin the order of reading, the order of prayer.
The Final Blessing
Yes, and he will also the fourth, “and he returns and blesses ‘asher bachar banu me’amo venatan lanu et Torato’ (who chose us from all peoples and gave us His Torah), and afterward he should not say ‘asher natan lanu Torat emet’ (who gave us the Torah of truth), but rather he should say ‘asher natan lanu et haTorah’ (who gave us the Torah)”, and then he rolls the scroll. Here he indeed closes the scroll. Very good. And he blesses “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam asher natan lanu Torat emet vechayyei olam nata betocheinu” (Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who gave us the Torah of truth and planted eternal life within us). “Nata” (planted), the Torah He planted should be our eternal life. “Baruch Atah Hashem notein haTorah” (Blessed are You, Lord, Giver of the Torah). Okay.
Yes, on the way back he indeed rolls, and the difference is this apparently, because he already finished. He doesn’t need now to know where he’s holding, because the next person one calls up. This is apparently the Rambam. Although on the other hand there’s no difference regarding the concern that “shelo yomru birkot ketuvah baTorah” (lest they say the blessings are written in the Torah), there shouldn’t be a concern. But it seems that it’s better so also. So it seems the Rambam ruled to do so. This does each one, the congregation knows from the law.
By the way, there are poskim who say that one doesn’t need this also not, so if someone doesn’t do it, one shouldn’t ask about him. It makes a lot of sense, because when the reader is the one who is oleh (called up), he already truly didn’t need his reading, he’s now doing everyone’s Torah scroll, and he said that therefore comes the next person. There is such a version, yes. He evidently has a Torah scroll for his reading. But when there’s indeed one baal tefillah (prayer leader), one baal korei, it’s indeed the greatness that he reads indeed truly for the world, for the entire congregation. It’s a matter like not the side that you’re saying now.
The Matter of “Amen”
And then he says the blessing, “machzirim makom machshava rishona” (they return the place of first thought).
Let’s see, the Rambam is going to bring the thing that today one reads for everyone as it is today. Says the Rambam, “one reads for all the congregation in the Torah”. Ah, you spoke about the amen, it’s very important. Yes, because the amen, there’s a standing, a ceremony of he calls out the olim, “Barchu”, let’s all say together, and then he says the blessing, and the congregation answers amen, because one stood up when one says “Barchu”. It’s a choir. And about this one says, because the congregation now says a good long beautiful amen, the reader shouldn’t begin to read before the congregation has finished the amen. One should be able to hear simply.
Speaker 2: Ah, yes, it’s a simple thing. It was a strong amen, yes.
Speaker 1: It was an introduction for this, the “Barchu” is an introduction for the amen, for the congregation to participate in the blessing.
He Read and Erred – Law 6
“Kara veta’ah” (he read and erred), says the Rambam, the reader began to read the Torah and he erred, even in the precision of one letter, even if he erred in the thing that he says one letter shelo bedikduk (not precisely). He said “taharu” and not “tahara”, “taharu” with a kamatz or taharu, tahara taharu.
Laws of Torah Reading – Part 5
Speaker 2: So, you mean that one should call out? Does the Rambam say that one should call out?
Speaker 1: He doesn’t say that one should call out, he says “machzirin oto”. I want to tell the truth, that “machzirin oto” is really not exact grammatically, I’m not sure. It could be that the Rambam means, the Lithuanians like to be the yefei nefesh types… I’m not joking around, hello, there’s a mistake, “machzirin oto”. One reminds him, one goes back. The gabbai stands and tells him. First of all, one must appoint in every shul a gabbai whose job it is that he does “machzirin oto”. The shouting is simply not nice.
What Does “Bidikduk Ot Achat” Mean?
Second, and I will clarify this further, it’s not a proof from me. Second, the Rambam says “bidikduk ot achat”, I already know what he means, “bidikduk shel ot achat”. It could be he means dikduk that he says a letter wrong. I see, he brings the language of the Yerushalmi which is like this, that someone said “tov bin tahor letahor” – not dikduk shel ot, no. When I looked at the example that the Yerushalmi says, Rabbi Chanina said in the name of Rabbi Zakai, I don’t know, that one must say “tov bin tahor letahor” machzirin oto. Rabbi Bibi asked Rabbi Zeira, “Yes, is that what one does?” Rabbi Bibi was a chassid shebachassidim, remember? He said, “If someone makes a mistake in a letter, what is the mistake? That he says certainly, even ‘tov bin in Leviyim’.” He doesn’t say “tov bin tahor letahor” according to all those who learned earlier, by tefillah there is the dikduk.
One doesn’t see that the Rambam by Kriat Shema said clearly that dikduk means saying rafeh and dagesh, all these things. But here it could be he means, he says specifically ot achat, meaning to say, he says a letter wrong. He says “vehar” instead of an alef with a vav, such things that maybe don’t make a big difference. But that’s what the Rambam says.
I would say that in general, once one has a baal korei, the halacha states, one almost has a permanent baal korei. One has called up other three people. One says, one calls up a person, and one sees that he is making mistakes and not good, one makes him start over. And if he really can’t, one will remove him and call up a second who can. This has to do with the fact that one calls up anyway, it wasn’t that that one can go. One didn’t place here a baal korei, and the baal korei made a mistake with a letter. That’s a different matter. One knew beforehand, one called up someone who doesn’t know any Torah, probably he doesn’t say so well with dikduk and so on, so machzirin oto. Because the kriat haTorah must be through someone who can learn Torah, or who can read Torah. Okay, but this doesn’t mean that machzirin oto doesn’t mean that one tells him he should repeat the word correctly.
The Sefer HaManhig and the Poskim
The Shulchan Aruch brings that the Sefer HaManhig said that one is not particular about this. There’s a whole investigation, the poskim make all kinds of distinctions whether it makes a difference, whether it doesn’t make a difference. In any case, we see if one goes according to the simple meaning, that it’s a very simple thing if someone says a letter wrong. I mean that even in most shuls one corrects if someone says an alef without a vav with a vav, if one catches it. But nekudot, dikduk, this doesn’t appear clearly to be a problem. So it seems to me, and that’s it.
“Two Should Not Read from the Torah, Only One Alone”
Now there’s another halacha, “velo yikre’u shnayim baTorah ela echad bilvad”, two people should not read together, only one alone should read. This is the halacha of “tartei kali lo mishtamai”, it’s not pleasant to hear two people.
And the Kesef Mishneh brings this from the Zohar HaKadosh, that today when there’s the baal korei and someone who is called up for the brachot, there are people where the one making the bracha says along. The Kesef Mishneh brings from the Zohar HaKadosh that one should not say along, one should follow along but not say out loud. Very good. This is a dispute among the poskim, and what goes, what it says in the Shulchan Aruch, we’ll see. There are people who conduct themselves this way, there are those who conduct themselves that way, there are those who say quietly. And again, the answer is certainly clear regarding the confusion of the congregation, or certainly of the baal korei sometimes, it’s certainly better for the congregation to be silent as the Zohar said. But anyway, one can do what one wants.
Davar Chozer – When One Can Say Along
Anyway, if it’s a pleasant piece that everyone knows, one can say along, because there’s a davar chozer which is then stronger. If that one makes a nice pause, it’s very nice. Simply so good. This goes on the halacha of… simply so he should be quiet the whole day. No, I say, there is a halacha that by Megillah we learned that one can… yes, but there’s a davar chozer, yes, if the mind, it could be the choir everyone already knows, so one can say it together. And I mean simply so it’s good sometimes a baal korei when the congregation is a boring quiet time, he should throw in a few mistakes so the congregation should wake up. Apparently the name, Ami, like that one had the congregation apparently the name, he had something with an interesting learning.
Halacha: “Kara VeNit’ayef”
Alright. “Kara venit’ayef”. Okay, I’ll say in advance. “Kara venit’ayef”. Let’s say that he is… well, “kara venit’ayef” means somewhere, not that he made a mistake, he’s completely confused, he doesn’t know how it continues the nekudot of the next word. Then “ya’amod acher tachtav”, one should take a second. “Veya’asok mimakom shehitchil harishon”. That one doesn’t make a fresh birkat haTorah. Ah, we’ll see. Yes. “Veya’asok mimakom shehitchil harishon shenit’ayef, umvarech basof”. Very good. I mean also by davening it’s the same halacha, someone was a baal tefillah and he became confused. Finally. It could be it’s also one of the rules of the congregation, not everyone notices the mistake that happened, and the gabbai comes up and tells him he should daven further. But what it says here is also very good. “Veya’asok mimakom harishon shenit’ayef”, because if one now goes again to make birkat haTorah, that will be a bracha levatala. And one should still have a bracha.
Anyway, not relevant, today there’s a baal korei, so if the baal korei can’t, I don’t know. What is the baal korei? I mean… okay.
Halacha: “The Reader Is Not Permitted to Read Until the Leader of the Congregation Tells Him”
“Ein hakorei rashai likrot” – here there’s an interesting halacha, and apparently it seems that this is an old order, it’s not simple that it’s not real, right? “Ein hakorei rashai likrot ad sheyomar lo gadol shebatzibbur”. So one must tell him “read”. No, the gadol shebatzibbur must tell him, in order that one must receive permission, like a judge can’t rule until he receives permission from the rabbi, such a thing. The gadol must tell him “read”.
Discussion: Who Is the Gadol Shebatzibbur and Who Is the Gabbai?
But what’s going on here? One called him up for an aliyah. No, this means that the gabbai from the gadol shebatzibbur… So the gadol shebatzibbur is the gabbai? No, the gadol shebatzibbur gives him permission, and the gabbai is the one who calls him up.
Okay, first of all, the tefillat chazzan haknesset is even here chazzanim, it’s called, one has him appointed, rosh haknesset, “ein hakorei me’atzmo”. I don’t know what these things are, what these jobs are, not what we call a chazzan, I mean that chazzan means the gabbai, and rosh means the head, I don’t know what this means. The Gemara is presumably explaining, and he doesn’t read alone “ad sheyomar lo tzibbur o gadol shebatzibbur”. We see that today perhaps the gabbai does this with the days, but it’s an order, it’s an honor, it’s not simple that one doesn’t know who’s going to read, one knows beforehand, it’s his job, let’s say. But one gives him an honor, one tells him…
When the gadol shebatzibbur says, does he represent the congregation, or if the congregation itself says, then someone must say on behalf of the congregation. So the gabbai who sends, if it’s really already an established community with accounts, the gabbai has accounts, he sends the one who is his friend, then it could really be that it’s not good. This is a shaliach tzibbur, someone should send the one whom the congregation wants to hear.
Yes, very good. But the point is, he brings that one doesn’t grab it oneself, as it says in Tosafot, one doesn’t grab the Torah oneself, one waits for someone to give. It’s a matter of honor, it’s not about the accounts of who is a shaliach tzibbur, gabbai next to the one who reads. Very good, so one understands here also, that the order is also a matter of honor, not a matter of…
Halacha: “One Must Stand with Him at the Time of Reading”
And another important halacha is, “vetzarich echad la’amod imo bish’at hakriah, kedei shelo yikashel hachazzan omed im hakorei”. One must stand someone when he reads, that is, when the chazzan stands, apparently always the chazzan stands, the gabbai, next to him. If the gabbai stands alone, it says that one must call a second to stand next to him. Is reading, what is this matter? I mean like one doesn’t become static, or… no, like teacher at Sinai, there’s also a concept of honor. It’s not simple that two people stand there, yes. Could be another job, but it’s mainly. It says that it’s similar to, yes, through an intermediary, as it says in the Midrash. Just as the first giving of the Torah was through an agent, through someone in between, so too by kriat haTorah another one stands, it’s as if he gives the Torah as it were to the korei. I know.
Laws of Dilug – Skipping Sections When Reading
Yes. Now we’re going to learn a matter of laws of dilug. Whether one may not read in order, one must read verse after verse, or one can skip sections. “Omed al hakorei yesh lo ladaleg, one may skip sections mimakom lemakom be’inyan echad”. Such as, they say that inyan echad means that it speaks of the same topic.
Example of Dilug: Acharei Mot and Emor
So, now the parsha of Acharei Mot, tomorrow when reading, whether a person may… it’s a bit far from us, because think when people hear lashon hakodesh, they understand lashon hakodesh, and someone thinks, “Ah, I’ll read you a few very interesting verses”. So, he skips, he goes to a few nice verses in Acharei Mot. Not nice verses, a few verses that deal with the same topic. He reads here Acharei Mot, and he goes to Acharei Mot. Not that he skips, he reads the whole parsha of Acharei Mot.
The Kohen Gadol used to do this in the Beit HaMikdash. He also used to do this on fast days, the only time I think that we skip in kriat haTorah. By haftarah one does it many times. But the Gemara gives an example, the example is in Masechet Yoma. The Kohen Gadol used to read the order of the service that’s in Acharei Mot, our weekly portion, and afterwards he went to the law of Yom Kippur that’s in Parshat Emor, which is two parshiyot before.
The mussaf is there, yes. It doesn’t say exactly the korban mussaf, it says that one makes a mussaf. In any case, because in Parshat Pinchas the actual mussaf is stated, but that he reads by heart, it says in the Mishnah, because that is very far. Until Pinchas one must turn many pages. But here, which is literally two three pages to turn. He turns and he reads it. He can do this, why? Both speak of the laws, both speak of the laws of Yom Kippur. I mean that one may skip in a parsha if one didn’t find. This could be, I don’t know. But the halacha is that one may only jump if it’s one topic.
Prohibition to Read by Heart
Says the Rambam, but here there’s a problem, that when one jumps, someone is a good baal korei, because he turned he already read further. He says, “aval lo yikra al peh. One may not read by heart, “shelo yomru she’eino min haktav afilu teivah achat”. The mitzvah of kriat haTorah is that one should read from the writing, even one word one may not outside. I say that he connects it with being medalgeg, because when he’s medalgeg there’s more a reason that he should read by heart. Right, or he shouldn’t combine, because here he’s going already in order, he shouldn’t combine verses that he remembers about the topic.
Apparently the halacha that one may not read shelo min haktav, which we learn here, is certainly a halacha of kriat haTorah. Not that one may not say a verse in a drasha by heart. It’s now kriat haTorah, the congregation will think that it says differently, one can make a mistake. Presumably this is the reason, don’t read by heart.
Time Limitation of Dilug
“Velo yihiyeh hadilug ela kedei sheyashlim hameturgeman targum hapasuk”. We’re going to learn that a part of kriat haTorah was that the baal korei reads, and then the meturgeman reads over the translation in Targum Onkelos or another translation, he reads it over. Says the Rambam, that when one reads through a dilug, that one jumps from the parsha Acharei Mot to jump Acharei be’asor, one can’t very long. The two parshiyot are connected, are a bit later. It should take a minute the turning. But if one now must turn in the Torah a few minutes, longer than it takes for the meturgeman to translate the last verse of what was said, one should not make a dilug. Presumably the reason is not to delay the people. One doesn’t catch at all that one turned. One turns while the one says his translation.
Laws of Conduct – How the Congregation Should Conduct Themselves During Kriat HaTorah
Okay, now we’re going to learn laws of what one must do, how one must conduct oneself during reading. Until now we learned laws of the reader. Now we’re going to do what the congregation must do, how does one listen to the kriat haTorah.
Prohibition to Speak During Kriat HaTorah
The halacha is like this. The person about whom our esteemed Jew asked, we learned that right before davening, must one do? Learn davar halacha. So he still has an open Shulchan Aruch. So now the baal korei will go read the Torah, he says, “Ah, let me go learn the halacha with what I just learned right before davening.” Okay. Says the Rama, one may not do it. “Keivan shehitchil hakorei likrot baTorah, asur lesaper afilu bedavar halacha.” From then on there’s no time to speak, even not a davar halacha. It’s simply appropriate why shouldn’t a person say a davar halacha.
“Ela hakol shotkim”, the whole congregation must be quiet, “veshom’in umashimin libam lema shekorei”. Everyone must be quiet and listen, and pay attention. He says it even stronger than by explanation of the words: “mashimin libam lema shekorei, shene’emar ‘ve’oznei kol ha’am el sefer haTorah’“. As it says there in Nechemiah, he read from the Torah, and the congregation listened.
Prohibition to Leave During Kriat HaTorah
He says the Rama further, “ve’asur latzet min hatzibbur bish’ah shehakorei korei”. When the korei is in the middle of reading, one may not leave from the congregation. This is a disgrace. A disgrace to the Torah. He’s reading, so “ozev Hashem veyuchal”. He abandons the Almighty. He means, here it says “asur latzet”, where is he going to go? He means to leave from shul, yes. Bish’ah shehakorei korei. But in the middle, “latzet bein ish le’ish”, between two readers, one may leave, because then he’s not… he goes out.
Application to Shiurim
I mean that the halacha by kriat haTorah is certainly a halacha. But I think that one must also conduct oneself this way when someone gives a shiur, even if one learns Torah she’be’al peh. It’s not exactly a nice thing that someone learns, it’s not also for the congregation, also for the Torah. Simply, one is learning here Torah, you must stay until the end, or make a break between person to person. But to leave in the middle when someone says Torah is…
It could be that the one living together, all those who listen to our shiur, you listen on YouTube, check before you leave which minute you still have, and make yourself a schedule when you’ll come back. One can’t stop in the middle of a shiur. Okay, but this is different, because it’s not a gathering, it’s more like one reads, it’s like a reading. Okay, yes, one must at least be considerate to the maggidei shiurim. Okay, no problem. But I don’t mind the view, truth. But this is side matters.
The Distinction Regarding Mi She’osek BaTorah Tamid
The Rambam’s Third Gelaynte
Here comes the Rambam and says that this is the third gelaynte, the third davening. The Rambam says, the fact that one must read, and one may not leave during the reading, and one may not learn any divrei halacha during the reading, is if you haven’t gone. You are a Jew of the beit haknesset, you go to the beit haknesset.
Kriat HaTorah for Torato Umnato, Meturgeman, and Hilchot Kriah
Torato Umnato and Kriat HaTorah
But someone who sits and learns and catches a davening in the beit hamidrash, as we learned earlier, that he would come to the beit hamidrash, a trud b’Torato, torato umnato, he learns the whole day. For him, kriat haTorah is not so important, because the whole concept of kriat haTorah is that three days should not pass without learning, and for him not even three hours pass without learning, Torah is his craft.
We may not make him idle from his talmud Torah so that he should be korei baTorah. On the contrary, he should indeed learn, be osek in his talmud Torah.
Yes, so says the holy Rambam, who brings the Gemara where it says that Rav Sheshet turned away and learned his mishnayot, whatever halacha he was osek in. The implication is that one may, and you see that one may in the middle of kriat haTorah, whoever is trud b’Torato umnato, may.
And today’s poskim say that one cannot say such a thing, because the people would take from this a lack of humility. I don’t remember who brings it here, but I remember such a thing. But fundamentally, in any case, those who are trud b’Torato umnato, they don’t read. They will leave in the middle of the reading and there they learn. That’s how it goes. In any case, as it says that one learns only from the deficiency, not from the ordinance. But yes, the Rambam brings this as fundamental law, and it also says in the Shulchan Aruch that there is a heter that one may.
Rav Sheshet’s “Anan B’Didan V’Inhu B’Didhu”
On the same trud, seemingly, you say a nice explanation that this is the takana for this, but it also seemingly goes with the same halacha that one is exempt from tefillah even the person who is trud, certainly he is exempt from the piece of taknat tefillah which is called kriat haTorah.
The chiddush here is that he stands in the middle of the beit hamidrash. Rav Sheshet stood properly in the middle of the beit hamidrash, and he says “anan b’didan v’hem b’didhem”. This is very nice with your explanation. He said, let them learn their Torah, I will learn my Torah, each of us both.
Now I don’t understand, is he going against them? He says I’m doing the same thing as them. They do their order, I have a different method that three days should not pass without Torah, don’t worry.
Beit HaMidrash vs. Beit HaKnesset
But it appears that the Rambam tells us, it’s not very clear, that in a beit haknesset one reads, and in a beit hamidrash where one learns one doesn’t need to read. It could be that yes, I added this. Why shouldn’t one read in a beit hamidrash? Are there several people there who are not toratam umnutam, or what? Back then it was that usually in a beit hamidrash there is no minyan.
The Rambam said an interesting thing, he makes a minyan. But one must understand, because in the beit hamidrash sit plain people, toratam umnutam, so why do they make a minyan? Why do they daven at all? One must simply understand that halacha. Okay.
Then, it appears that he gives an indication, the answer is that he’s speaking when he can before learning, after learning, when he’s not in the middle of learning, then he davens. Yes? So we learned the halacha of toratam umnutam, is only that if he’s in the middle of learning he doesn’t need to interrupt. But once he has finished, he’s not in the time of learning, he must certainly daven. Okay. He must make kriat haTorah also.
In today’s times, even the toratam umnutam people don’t know a verse of Chumash, so they need very much to have a bit of kriat haTorah.
Moshe Rabbeinu’s Takana and the Meturgeman
I think that fundamentally what Moshe instituted the Torah, according to the Rambam the simple meaning is that as long as Moshe Rabbeinu lived he was like our beit hamidrash, he learned the sugya. He learned kriat haTorah. Once he passed away, he was forgotten, he said that they should at least establish a beit haknesset for Jews, and they should learn there a bit of what he taught them. Or the nesi’im, as we said. Okay.
The Rambam on Meturgeman
Now we’re going to learn that there used to be a meturgeman. Does the Rambam still speak about a meturgeman? I don’t know. The Rambam relates halacha l’ma’aseh, but he doesn’t say what he does in his time, halacha l’ma’aseh. Okay.
Says the Rambam, From Moshe Rabbeinu until Ezra we don’t find that there should be a meturgeman, rather Moshe Rabbeinu would translate for the people what he would read in the Torah, so that they would understand the meaning of the words.
Why Not a Meturgeman for Tefillah?
Interesting, why did they now add tefillah, but what’s the point that it’s difficult for the people? Why didn’t they add a meturgem when one teaches davening? Is davening an easier language than tefillah?
I think that davening one doesn’t need to understand, davening is turning. Hashem has pleasure from making the davening, and he should come learn a good language. But a person is not learning. Talmud Torah there, what’s the point of talmud Torah if he doesn’t understand?
But they did mean that the tefilot were written in a way that they expect that people should be able. Also one repeats it so many times, one can learn once or twice in life, one learns the translation of tefillat Shemoneh Esrei, one will know the translation. Torah is every week a different parsha. I think so, however the order is, it’s difficult, I can’t figure out a reason. That’s how the order was, that’s how the custom was.
Rav Hai Gaon and the Obligation of Meturgeman
He brings here a responsum of Rav Hai Gaon, he says that this is actually an obligation, that’s how one would do from the time of the prophets. The Rambam doesn’t bring here when they stopped it. And it’s very interesting, the Rambam doesn’t say, let’s see. It doesn’t say here at all that they stopped it.
Therefore, I must tell you that they stopped it in the time of the Rishonim they stopped it. There’s a great dispute about this, in the time of the Geonim, in the time of the Rishonim, about the fact that there were places where the meturgem stopped.
The Karaites and the Targum
It could be that it started from the Karaites, because the Karaites claimed that it’s Torah she’b’al peh. They held that the targum is Torah she’b’al peh, the targum adds, he explains, explains things, he goes with Chazal always, he goes with the Rambam of Onkelos. Yes, exactly, there were those who held from him, and the Geonim were very sharp against those who didn’t translate.
But in practice, in Ashkenaz after the year 600, I think outside of Israel, perhaps in Yemen, they would still translate, but generally, most places stopped translating.
I think the reason is because they stopped knowing Aramaic. So it says in the Shulchan Aruch, that if one doesn’t know Aramaic, what’s the point of translating? But this is certainly a proper prohibition, it makes no sense to translate something else that one doesn’t know.
Discussion: Targum in Other Languages
But why wasn’t there somewhere someone who made the meturgem actually teach a piece of Rashi, or something like that?
Not Rashi, one must translate into Yiddish.
I don’t know. Was there somewhere where they translated not in Aramaic language, where the meturgeman simply did the job of reading over in English or Yiddish?
Aramaic is l’chatchila, that was the meturgeman of Aramaic. Later it became a text in another language. I don’t know. I know that Rav Saadia Gaon made a translation into Arabic. But I don’t know if they taught it during kriat haTorah. One must look at the Yemenites. As far as I remember, there were indeed places that did both. That is, every place that did targum said it in Aramaic, because it was already very accepted, and they also translated into Arabic, if I remember, certain places, yes.
Discussion: Translating into English in Modern Times
So I’m sure in a shul you read the parsha in English?
I do it because I don’t have a shul. I have a shul that belongs to the people, and they do the custom of Israel. But if I had, yasher koach to me, one would certainly translate into English every verse or the verses that are relevant to the halacha. It makes no sense, one reads kriat haTorah and no one understands what’s going on.
I accept from my holy ancestors that one translates by placing a dagesh on certain verses and reading with an aish kodesh, that’s the targum. So the people understand with fire. So I heard from my tzaddikim, reading with such an aish kodesh the certain verses that the people need to hear, and that’s what it means to fulfill targum.
Will the people understand? One understands even less then.
My uncle, the Tohasher Rebbe, is a baal korei and reads very nicely, and it’s a whole study. But he cooks himself at the verses where one must cook, and whoever wants to keep up, he can keep up from cooking himself.
I’ve already been in shuls where they translated a bit. It was such a thing, but that would have been… I’m sure that Rabbi Yishmael didn’t have some form of meturgeman who is his meturgeman?
No, I haven’t seen.
Drashot and Kriat HaTorah
The truth is that most rabbis and shul rabbis, one thinks this is not the custom of targum, this is the custom of drashot, which is also the old custom. In most shuls, not today with the driving, one reads after the reading. But in every classic shul, an Ashkenazi shul, there was a drasha. Or there were places where it was before kriat haTorah, and there were places where it was after kriat haTorah. But it’s still part of the topic of kriat haTorah.
Hilchot Meturgeman — Seder HaKriah
The reader reads one verse alone, he reads one verse and is silent until the meturgeman translates it, and returns and reads the second verse. Not that he says all three and now the meturgeman should say, but verse by verse.
And the reader is not permitted to read to the meturgeman more than one verse. The reader also may not make it difficult for the meturgeman and give him two verses to say. But he had to mix it simply, he had to help the meturgeman.
Hilchot Kol — Korei and Meturgeman
More laws about the korei and meturgeman. The reader is not permitted to raise his voice more than the meturgeman. The reader may not read louder than the meturgeman. And also conversely, and the meturgeman should not raise his voice more than the reader, so that one should know that they are in sync. It’s probably good for the ear, or it’s good for the congregation, it’s not appropriate to give honor that the Torah is more or the targum is more, both are important.
And the meturgeman is not permitted to translate until the verse is finished from the mouth of the reader. The meturgeman may only begin, just as there is a halacha regarding amen, yes, one may not begin the next blessing before everyone has answered amen. It’s a matter of honor for the congregation.
And the reader is not permitted to read another verse until the translation is finished from the mouth of the meturgeman. Also the reader may not quickly begin reading the next verse, he must wait until… This is also honor, also simply so one can hear.
Conduct of the Meturgeman
Says the Rambam further, And the meturgeman should not lean, the meturgeman cannot stand there just randomly, he must be with respect. He cannot stand there leaning on a pillar or on a beam, rather standing with awe and fear. He should be with awe and fear.
Devarim SheBe’al Peh — Meturgeman Al Peh
Another important halacha, And he should not translate from the written text but by heart. He should not have a book and translate from there, but he should say it by heart.
Further, on this everyone remembers the halacha, Things that are written you are not permitted to say by heart, things that are oral you are not permitted to say in writing. This was said about the situation, kriat haTorah, when one reads, what one reads one may not read from outside. What one says, what is a tradition, the Torah, the targum, is Torah she’b’al peh, he should say it orally, he should not err that this is the simple meaning in the Torah.
This is seemingly the concept, that one should not think that perhaps one can change the targum a bit according to the matter. Since this is an accepted text of the targum that one says, and therefore this is written in the siddur and the Chumash. But the main thing is that there should be such a necessity to know. This is not… not… there is indeed a prohibition to write Torah she’b’al peh, that’s the truth. And seemingly in general the prohibition is only one of “et la’asot l’Hashem” that one may write it. Yes. Okay.
V’Ein HaKorei Rashai L’Saye’a L’Turgeman
And the reader is not permitted to help the translator. But the halacha, the halacha of “lo targum haketav”, the Rambam doesn’t bring for example that there’s a prohibition to write Torah she’b’al peh.
Hilchot Targum V’Haftarah
Issur Shreibn Torah SheBe’al Peh and the Halacha of Targum SheB’Chtav
Speaker 1:
But the main thing is, it’s a review like, this is not… not…
There is indeed a prohibition to write Torah she’b’al peh, that’s the truth. Seemingly in general the prohibition, it’s only Eretz Yisrael for that purpose, so one may write. Yes?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Okay.
And the reader is not permitted to help his translator.
But the halacha, this is also the halacha of targum sheb’chtav, the Rambam doesn’t bring for example that there’s a prohibition to write Torah she’b’al peh, because we’ve long been after mathematics, but the halacha still goes on, because it was set up according to the order as Moshe Rabbeinu, Moshe Ezra, how they set it up with the laws of that time.
Speaker 2:
Seemingly.
Speaker 1:
One good thing.
Hilchot Targum B’Tzibbur
The Reader May Not Help the Meturgem
Speaker 1:
And the reader is not permitted to help his translator,
Ah, he may not help him.
Speaker 2:
Whisper the targum, yes.
Speaker 1:
So that they should not say the targum is written in the Torah.
One good thing.
Katan and Gadol by Targum
Speaker 1:
And the minor translates for the adult, that is the… a… a…
Speaker 2:
A minor. Ah, just, not a minor, a lesser one.
Speaker 1:
A lesser person may take a meturgem who is older than him, but and it is not honorable for an adult that he should translate for the minor.
Speaker 2:
Because the honor is for the rabbi that the shamash should translate his Torah.
Speaker 1:
Okay, the rabbi should not translate the shamash. The meturgem is indeed the shamash, is the gabbai of the korei, so he must be lower than the…
And there should not be a translator with two at once, there should not be two, one should not interrupt each other, rather one reads and one translates.
One good thing.
Pesukim That One Does Not Translate in Public
The Matter of Which Pesukim One Translates
Speaker 1:
Now there’s an interesting thing. Now we’ve learned…
One, what is there the matter of which verses one translates, and which not?
There’s a matter of translating, even for simple people, who don’t understand lashon hakodesh, and they don’t know what it says. And not everything, you know what, you think you don’t understand lashon hakodesh, you don’t need to know everything, okay?
Speaker 2:
Very good.
Speaker 1:
So there are certain verses that one doesn’t translate.
Speaker 2:
Mm.
Ma’aseh Reuven
Speaker 1:
He says like this, ma’aseh Reuven, not all that are mentioned are translated in public, not all verses does one say the meturgem over. There are certain ones which not. Ma’aseh Reuven, the story of how Reuven… “Vayechal Reuven”, we don’t say it, “Vayishkav et Bilhah pilegesh aviv”, so it says in the Torah, we don’t say it over loudly, because one must teach the people that not everything one knows must one say. No, they won’t know about it at all, because let, one must have sense not just to call out.
Birkat Kohanim
Speaker 1:
The second thing that one doesn’t say with targum in public is birkat kohanim, because the words say there “Yisa Hashem panav eilecha”. We know, when one says it in lashon hakodesh, that it’s deep concepts. But when one is going to say it, when everyone is going to say it, Hashem should give you protection, or even the language which can mean that the concept of favoritism, Hashem should not be a true judge.
Discussion: How Did the Angels Understand It?
Speaker 1:
Very interesting. Why is this specifically birkat kohanim which one says every day, which one has a mitzvah to say, but even once should one not say it with targum, that the simple Jews should not understand what it means, what’s going on here?
Speaker 2:
It’s very interesting, because the angels did ask the question. It appears that someone was indeed translating.
Speaker 1:
No, the Gemara, all these things, the talmidei chachamim, it says explicitly in the books on these laws, the teacher teaches in his way, even in cheder one learns all these verses. It’s not simple that one doesn’t want the people to know, but in public there’s no…
Speaker 2:
No, it’s very interesting. The things we don’t want the angels to hear, we’re told in the Targum, yes? So, Birkat Kohanim technically hasn’t been translated yet. How did the angels figure out that they asked “Do You show favoritism to Israel,” yes?
Speaker 1:
Well, well. On the contrary, they only know Lashon HaKodesh. Lashon HaKodesh they know yes, Targum they don’t know. The problem is only if someone goes to translate it.
Speaker 2:
No, they understand Lashon HaKodesh. They understand Lashon HaKodesh. They’ll tell us, they don’t know what it means. They know that “Yisa Hashem Panav” means the Almighty should help the Jews. That’s not a problem. But specifically the language “Nosei,” that’s a language that’s difficult to translate.
Speaker 1:
And the incident of the Golden Calf… Anyway, it’s a Midrash, it wasn’t said.
The Incident of the Golden Calf
Speaker 1:
So, a word. And the incident of the Golden Calf, “Vayomer Moshe el Aharon” until “Vayar Moshe et Ha’am.” A piece from the incident of the Golden Calf, the peak of the incident, there where it says… he yells at Aharon… the place where it says that Aharon made the calf… the place, the place that doesn’t have a simple explanation why. It says the incident of the Golden Calf the second time, this isn’t the incident when there was the calf, but the words where Aharon tells Moshe what he did. And there you see, you also see that Aharon acted. He says “Vayifash et Aharon et Begadav,” and you also see there that Elazar came out on his own, it says “Vayered Elazar,” so it’s understood that he separated the limbs, therefore one doesn’t separate.
And he also skips Eglah Arufah, which is also, that it says that the Eglah Arufah they broke the neck, we don’t want to tell the people that Aharon made the calf. This is the first section that he brings.
And there’s very much in the Torah reading that he brings every week customs of Torah reading, he brings very many things that there were places that one says quietly because it’s a curse, or it’s not clear why specifically this thing one may not speak. It’s interesting how the Rambam doesn’t bring all these laws.
The Incident of Amnon son of David
Speaker 1:
And in any case, the incident of Amnon, what do we leave out from the incident of Amnon? Here he’s already talking about the Maftir. In places where they have the custom of Amnon son of David. What does that mean? Amnon sinned with Tamar, well problem, he was an Amnon, but he was a son of David. We don’t want people to catch that it was a son of David who did this. Go understand, the people won’t catch on?
It is not read… Ah, not only, it is not read but rather translated, we don’t say it at all. Good! The people shouldn’t know, shouldn’t greet because of the disgrace of David. That it’s not a nice thing to speak about David that his son did this deed.
Discussion: Do We Read It At All?
Speaker 2:
And we do read, we do read anyway, we do read anyway, we don’t read the portion at all.
Speaker 1:
Ah, ah, not that we shouldn’t use the translator, but when we read the Written Torah, we read the Haftarah, the Haftarah we read the verses of Amnon son of David. That’s how it looks. That’s how it looks from the Rambam. I don’t remember that we ever had a Haftarah from that. It doesn’t look like it, but if we read, there are laws for it.
Laws of the Haftarah
The Rambam Doesn’t Bring the Source of the Haftarah
Speaker 1:
Okay, now we’re going to learn a bit more laws of the Haftarah. Or we’re going to learn more about the Haftarah, laws of the Haftarah. We haven’t learned anything yet about the Haftarah. We only said that one reads there and there, and one passes over the Kohen, but we haven’t yet learned a legal thing, that there’s an enactment of Haftarah at all. The Rambam doesn’t bring at all from where comes an enactment of Haftarah, why, there are different answers about this that people know. The Rambam doesn’t bring anything, but it’s simply obvious that he knows that one reads from the Prophets, and he only says the laws of it. I don’t understand, it’s interesting, it doesn’t fit for the Rambam. Regarding the essential thing he tells us clearly that it’s an enactment of Moshe Rabbeinu, but the Torah reading, but about the Haftarah he says nothing. The purpose of it, and what is it actually? Why doesn’t he say it? What is the matter? I don’t know, I don’t know, I don’t know, that’s what the Gemara says. Let’s go further, we won’t go into this.
Okay, the Rambam wouldn’t have gone in, I’m also not going in.
The Maftir Must Read a Little in the Torah First
Speaker 1:
But now we’re going into the laws. The one who is Maftir is like this, he must read a little in the Torah first, he doesn’t have to read a lot, he reads three verses, and even he can repeat what was read earlier. This is what is called Maftir. Look, what does Maftir mean?
Discussion: What Does “Maftir” Mean?
Speaker 2:
So the Maftir in the Prophets, so the four that we have, we’re all the first or the second, the Rambam said earlier, any of them can do four verses. So here this means that the Maftir, the one who must say it…
Speaker 1:
No, there it doesn’t say Maftir in the Prophets. First of all, we’re talking about Shabbat, soon we’ll see that Shabbat there’s more. Shabbat and Yom Tov is never Maftir when, if I remember, when it’s still the three verses. Anyway, even three verses means it’s enough, he can also say the four verses, he can do what he wants. To read the Haftarah from the Prophets until the Torah scroll is rolled up. He should just start reading… It’s still, Maftir means to finish, the act of finishing with the Prophets, that’s what is called Maftir, yes? He can be, but now he’s speaking, this is what he’s speaking here. But the translation is but the one who reads. And the novelty is, that since he reads from the Prophets, they didn’t want it to be that one person reads the Torah, one person reads the Prophets, as if we would think that the Torah is equal to the Prophets. Therefore he must also read a piece of Torah, so that he should show that the Torah is still more important than the Prophets. It’s very important, all these things are to show all kinds of things.
But the essential word Maftir already says it, that the Maftir is to finish the reading. Because the word Maftir means we finish. We finish after the Pesach and standing. Because that means in general, we say that afterwards. But he must also read the Torah. The word Maftir says that the enactment of reading words of the Prophets is to finish the Torah with the Prophets. No, not just. That’s not the enactment. Such a thing is said. The enactment is, that after we read the Torah we read this. But this we could still think that it’s equal. He must read a piece of Torah so that we shouldn’t think that it’s an external thing by itself. It should be before closing the Torah scroll.
And what we call the last aliyah Maftir, Maftir means to say the one who says the Haftarah. It doesn’t mean to say that he must have the last aliyah. No, the last one says the Haftarah, as we do. It’s the opposite, the one who says the Haftarah must also have read a few verses. That’s the point. But they didn’t want to think that it’s just.
How Long Must the Haftarah Be
Speaker 1:
The Gemara says further, how long must the Haftarah be? Like by the Torah reading we learned that it must be ten verses. But in a Prophet it must be longer, I don’t know why. It must be twenty-one verses. There are various reasons why, but I don’t know why so much. But there’s a minimum to be minimum. And if the topic is completed in less than these, it’s not necessary. Sometimes there’s a topic that’s a whole subject and the Prophet, and it’s smaller, one can, one doesn’t have to make 21 verses in the Haftarah. There are also verses by us, in our Haftarot I mean there are smaller ones.
Speaker 2:
21 comes out that there are three for all seven who are called up.
Speaker 1:
Ah, very good that you’re standing here. It’s three corresponding to the seven who are called up, it’s corresponding to them. There’s such a matter.
With Targum — Ten Verses Are Enough
Speaker 1:
The Gemara says further, how many verses is the basic minimum? There’s a length. The Gemara says, that there’s a long Targum, at least a long Targum. And if he read ten verses and the translator translated them. If he read ten verses and he translated it, that means, not that there wasn’t always a Targum for the Prophets, but sometimes if one makes a Targum it’s enough. That means, because it’s already bigger, it’s already become longer. With a Targum is enough still with ten verses and a translation.
Two Translators by the Prophets
Speaker 1:
And in the Prophets, that means in the Torah reading one may not have two translators, why? We’ll become confused. But in the Prophets it’s not so important. So even one reads and two translate, one can have two translators, because we’re not concerned that the Prophets will be nothing, not so terrible.
Skipping in the Prophets
Speaker 1:
And in the Prophets also has but until the Torah reading, Rav says one may skip in one topic, like the Musaf of Yom Kippur in two portions. But in the Prophets one may skip from one topic to another topic, one can yes jump from one topic to the second, but what not, one may not skip from prophet to prophet, from one prophet to the second not. But how yes, within the prophet. Perhaps because it’s more like a whole, it’s more far, I know, it’s already weirder. But in that which it’s already the Twelve together, it’s called yes like one package, it’s called as if like one book. Of the Prophets, yes.
Laws of Torah Reading and Haftarah – Skipping in the Prophets, Blessings of the Haftarah, Number of Readers, and Order of Aliyot
Skipping in the Prophets (Continued)
And by the Prophets also has, ah, and the same law in the Torah reading, one may skip in one topic, like the Musaf of Yom Kippur in two portions. But in the Prophets, one may skip from one topic to another topic, one can yes jump from one topic to the second. But what not?! From one prophet to a second not.
But how yes?! Except in the Prophets… It’s already not respectful for the Prophets to… Perhaps because it’s more like a whole… I don’t know, it’s already more worth. But in since it’s the Twelve at once, it’s called yes like one package, it’s called like one book. Ah, perhaps it’s called like one book, all the Prophets, yes.
But what not, there, very good, backwards one shouldn’t do. Why? I don’t know, it’s not a way. One doesn’t do so. By the way, Shabbat Teshuvah we read a few pieces from the Twelve and so on.
And all who skip, but important is the thing, those who jump around, should not delay in his skipping so that the translator finishes under him, this is a blessing in vain, this is an interruption.
Reading Verses in the Prophets for the Translator
Another thing that’s different Torah reading from the Prophets. By the Torah reading we learned that one may only read one verse at a time and one lets the translator. But by the Prophets it’s less important, so one can read three verses.
The one who reads in the Prophets may read to the translator three verses. And the translator translates the three of them. And I see it like this, why? Because this is also perhaps not so important he should get confused. Yes, that’s apparently the word.
And if there were three verses that are three portions, then he reads to the translator one by one. Why? Because then he can yes become confused, because it’s three different topics, he becomes completely confused. If it’s one time three verses that’s a continuation, okay, the translator will remember and he’ll say the whole thing. But if it’s three portions, it makes indeed a few… The Gemara brings an example from a certain thing in the Prophets, yes, in the Prophet Isaiah, which is three verses but each one is a whole portion, one must read extra because he can become confused, because it’s different topics, different portions. Very good.
Blessings of the Haftarah
Just as we learned that in the Torah reading there are blessings, so also the Maftir also has blessings. And the Rambam doesn’t bring here the blessings. Perhaps somewhere else he brings the language of the blessings in the order of prayer. Interesting that here he doesn’t bring the text of the blessing. Yes, but… It’s not in the siddur, no? He’ll go bring it later in chapter twelve. We’ll soon learn, at the end he’ll have.
When one reads the Haftarah from the Prophets, one blesses before it one blessing. Just as the blessing of the Torah there’s a special blessing. That means, the blessing of the Torah we speak of Moshe Rabbeinu, who gave us His Torah. But when one says the blessing of the Prophets, one must say a special blessing, who chose good prophets.
It says here, who chose the prophets. Anyway, because it looks like this is the matter of, this is the blessing of the Torah of the Prophets. Indeed, when one doesn’t read in the study hall, but just someone learns, is engaged in Prophets and Writings instead of in Torah, perhaps this must be his blessing of the Torah. Okay, in practice this is not so.
One makes after this four blessings. Which four? The Gemara says like this: The first blessing is the end of “The faithful God in all His words”. The second is “Builder of Jerusalem”. The third is “Shield of David”. The fourth, the fourth is “And similar to the sanctity of the day, in the way that we say in prayer”.
The Logical Order of the Blessings
It’s very interesting. “Builder of Jerusalem” and “Shield of David” are blessings that we say in our Shemoneh Esreh. “The faithful God” is something unique. And after this here, “And similar to the sanctity of the day,” is about the sanctity of the day.
We’re speaking directly of this, it’s like a continuation. “Who chose good prophets,” that the words that He said to the prophets are faithful. After this we ask that He should indeed fulfill what He promised to the prophets, to build Jerusalem and to give to David the King. And after this we speak of the sanctity of the day, as in prayer.
There’s a thing on Rosh Chodesh and Shabbat, that in the Haftarah one mentions Rosh Chodesh in the blessings of it, so that he should mention it in prayer. Although Rosh Chodesh doesn’t have its own Haftarah, but when it’s Shabbat, we do yes make Rosh Chodesh in the Haftarah.
Here is my little idea, why do we make all these blessings?
The Ra’avad’s Version
Ah, the Ra’avad brings that we have a different blessing. We don’t say “Builder of Jerusalem,” we say “Who gladdens Zion in her building” indeed by the Haftarah, the second blessing. Not “Shield of David,” but “Who gladdens Zion in her building.”
There are different versions. Apparently this is all not essential the version, but here you see also that this is something a special set, it’s almost like a prayer. We’re making a blessing on a… Yes, the Gemara doesn’t say the whole version, here later he’ll say, but it looks like it’s exactly like a… The middle blessing of the prayer of Shabbat, of Shemoneh Esreh.
Okay, and this is the version. Until here laws of the Haftarah, laws of the Prophets.
Number of Readers – How Many Aliyot
Now we’re going to learn how many aliyot there must be. You know this we haven’t learned anything yet about the aliyot, except that there’s a minimum. Yes, it says that there should be three, and that each one should read three. A minimum three, very good. But now we’re going to learn that there are many more details in this.
“How many are the readers? How many people read in the Torah? On Shabbat in the morning seven read.” Shabbat morning is seven, seven blessings. We also pray here seven blessings. Seven aliyot. “And on Yom Kippur six, and on festivals five. One may not diminish from this number,” we never make less than at least the seven, six, or five, “but one may add to them.”
“On Rosh Chodesh and on Chol HaMoed four read.” You see that on Rosh Chodesh and Chol HaMoed one cannot add. No, no, the Rambam says explicitly. Look further, look further. “And on Purim and in the afternoon, and on Chanukah and Purim in the morning, and on a fast day in the morning and afternoon, three read. And to these one may not add at all.”
And to these, also not, “one may not diminish from this number.” To these, to these Rosh Chodesh and Shabbat and Yom Kippur, all these, “one may not diminish from this number and one may not add to them.” Very good. But Shabbat, Yom Kippur and Yom Tov one can add.
The Custom of Additions
Very good. And in Shulchan Aruch it says that we don’t conduct, as it says in Rema, that we don’t conduct to add. Shabbat yes, but not Yom Tov? Only one Yom Tov that we conduct, yes, which is called Simchat Torah. We don’t make just additions, we make a hundred thousand aliyot. Okay.
Interesting. What’s the logic? Do you see a logic in this? What does it have to do if we work, what does it have to do with Yom Tov one must go eat, and so on. So, there are reasons why we have these distinctions. Okay.
Who Are the Readers – Who Can Get an Aliyah
Now we’re going to learn, who can be a reader in public? Who are the aliyot? We said like this, “Who are those who go up? Who are the readers?” Right? Until now we learned how many readers there are. Now we’re going to learn who will be the reader. Yes?
A Woman Should Not Read in Public
So it’s like this, “A woman should not read in public because of the honor of the congregation.” A woman should not be the one who reads in public. It doesn’t fit for the people that she should read in public, because the people don’t like it. The people hold that they are better than women, and if a woman goes to read for you, as if you can’t read but the woman, the people can feel bad.
Reading from the Torah: Order of Aliyot, Maftir, and Laws of the Sefer Torah
By Shaliach Tzibur
By shaliach tzibur, did he calculate that only a male can be a shaliach tzibur? No. He did say that they need to be males for a minyan, for blessings… yes. “It is forbidden for adults to bless.” It didn’t say anything about males. No. Because keriat haTorah is stated explicitly in the Gemara. Apparently it’s simple that if by keriat haTorah it’s the same thing, it’s all the same set of halachot. Apparently it’s the same thing. The Gemara states explicitly that me’ikar hadin a woman can count toward the seven, she can indeed read, but the Chachamim said that it’s not appropriate because the congregation doesn’t like it.
It’s a disgrace for the congregation. True. Out of the whole ten people, only the woman can read. In general, the fact that you have a ba’al koreh is a disgrace for the congregation. In today’s times. Perhaps the congregation is already so embarrassed. One must really count their honor as much as possible.
Katan HaYodea Likrot
He says further, “katan hayodea likrot v’yodea l’mi mevarkin”, he knows how to say the blessing, ah, “v’yodea l’mi mevarkin”, but he also knows, he can already have kavanah, he knows to whom he’s making the blessing, “oleh l’minyan hakorim”. Can he be one of the readers. So the Rambam’s position is that a katan is valid, a katan she’yodea is valid, one can call him up for any aliyah, and he counts toward the number. There are other positions that learn differently, but this is the ruling of the Rambam.
The custom is not to do so. The custom is only to do… on this there’s indeed kavod hatzibur. A woman yes, but a katan is not a matter of kavod hatzibur. It’s not honor for the congregation that a katan reads. On the contrary, it’s cute, ah, a katan is reading today.
HaMaftir Oleh Min HaMinyan
“Lfikach hamaftir oleh min haminyan shivah kruim baTorah.” Ah, good. That means if only six were called, the maftir can be the seventh. We usually feel that the maftir is the eighth, but if one wants to make only six aliyot and the eighth, and maftir be the seventh, that’s also fine.
And usually it concludes with Kaddish, by the mashlim, what we call acharon, the aliyah of acharon, is the mashlim, the one who completes the… Then there’s one maftir and one oleh. Because then it’s understood that the oleh reads only the prophet. He doesn’t only read the prophet, he also reads maftir, and so on. And they make a Kaddish to show that now we’ve finished keriat haTorah and now maftir begins. And then one can’t count, because he’s clearly separate, he’s clearly separate from the maftir, but he reads the completion of the Torah so as not to be mevalzel the Torah.
Very good.
If Only One Person Can Read
“V’im lo hayah yodea likrot ela echad”, only one person can read. Very good, now we come to the situation that we live in today. “Im ein sham ela echad she’yodea likrot, hu oleh v’yored l’chol kriah v’kriah.” If there’s only one person who reads, he reads the whole time. So says the Rambam. “Oleh v’koreh”, he stands up and reads, “v’yored v’yoshev”, he sits back down, “v’chen koreh sheni u’shlishi”.
The Rambam doesn’t tell us that he makes a blessing each time. Apparently not, apparently he only makes a blessing for the first and after the last.
Why not? He makes all the blessings. The Rambam doesn’t say “oleh u’mevarech v’koreh”. He already made the blessing for the first, and he will say the last blessing acharonah after the last. But he must go up and down, and that already takes extra time. “V’koreh sheni u’shlishi ad sheyigmor minyan hakorim shel oto hayom.”
Very good. That’s what one must do if there’s only one person who can read. How it became that one person can make the blessing and another can read, we still don’t know.
Okay. Yes, it doesn’t say.
Seder HaKorim – Kohen, Levi, Yisrael
Ready. The Rambam says, “b’chol kriah me’elu”, by all these readings that we’ve learned, it’s like this, what is the order? Ah, who is the oleh? We continue, who is the koreh? There are three or different olim, two, three, or four, or five, or six, or seven. So obviously, who goes first? Can you put me in the order of the readers? Okay.
“B’chol kriah me’elu, kohen koreh rishon, v’acharav levi, v’acharav yisrael.” The Rambam says that this is a minhag pashut that we know, many times a talmid chacham is more important than a kohen. As it states, the Rambam brings it in Hilchot Talmud Torah, that a mamzer talmid chacham takes precedence over a kohen gadol am ha’aretz. A mamzer, so is the halacha here too, yes? So apparently one would have had to do the same here too. But the Rambam says, no, the minhag pashut has indeed spread that even a kohen am ha’aretz indeed takes precedence to go up before a talmid chacham.
Keriat HaTorah: Order of Aliyot, Mashlim, Maftir, and Laws of Sefer Torah
Order of Reading: Kohen, Levi, Yisrael
Speaker 1:
Can you make in your head the order of reading? Okay, let’s say who reads. So it’s like this, kohen koreh rishon, v’acharav levi, v’acharav yisrael. The Rambam says so, the minhag hapashut. We know that many times a talmid chacham is more important than a kohen. As it states, the Rambam brings it in Hilchot Talmud Torah, that a mamzer talmid chacham takes precedence over a kohen gadol am ha’aretz. True, so the halacha says here too, yes. So apparently one would have had to do the same here too. But the Rambam says, no, the minhag pashut has indeed spread that even a kohen am ha’aretz indeed takes precedence to go up to the Torah before a great sage from Yisrael. So the custom became.
The Rambam doesn’t tell us, but the Rambam brings it such that this is what one does. The Rambam is against this custom, and he states, he says, “aval ha’emet shekol mi shegadol mechavero b’chochmah kodem la’alot laTorah”. The Rambam says so, the custom is that we give precedence to kohen, levi, yisrael, but he says outright, wait, among Yisrael, it’s clearly explained among the seven aliyot… He doesn’t say against the custom.
So, he tells me about a kohen, if the Chachamim want to have it… But kol hagadol mechavero truly applies even to the kohanim, and certainly, the minhag pashut is not so. The Rambam also knows that the minhag pashut is not so. And the Rambam says that this minhag pashut has become established, and the Rambam holds that the Rambam should be important, the one who can learn the best should receive the most honor. We don’t do this, everyone is equal and we give everyone honor, anyway, this is a big problem. One must be very strongly elitist. And so too nowadays, we need a special place for the talmidei chachamim. The current minhag pashut, must be minhag pashut, must be minhag pashut, what should one do?
Mashlim, Golel, Maftir — The Importance of the Last Aliyah
Speaker 1:
So, we learned earlier that the acharon, when saying the last one who says the blessing, he closes the Sefer Torah, he is notel sachar keneged hakol. What does this mean, what, will he receive reward for everyone? What is this? I don’t know. But Chazal, he is very important.
What the importance is, is an interesting thing, I don’t know why. So therefore, according to this, oleh mashlim even the gadol she’ba’edah. It means that mashlim, it’s not necessary that we only go by the order of importance. But mashlim can be even the gadol she’ba’edah, not maftir. Maftir is the weakest aliyah according to halacha.
Speaker 2:
But the maftir is the mashlim?
Speaker 1:
He is mashlim and then there’s maftir? Ah, because he repeats. Maftir is the one who repeats. Mashlim is the acharon. Yes. So, me’ikar hadin mashlim is golel. Golel means mashlim is notel sachar kulam. So therefore, what? It’s not the golel alone, the one who goes up and someone is golel for him. Like for example we call up a bachur to do gelilah. But the importance of it is on the last koreh.
Discussion: What Does “Golel Notel Sachar Kulam” Mean?
Speaker 1:
So, golel means simply, and it appears from the Rambam, that simply the last one who is golel, it hasn’t come, we haven’t spoken about hagbahah at all here. What we do hagbahah, I don’t know, it doesn’t say in the Rambam. Until now I’ve learned that the last one who reads, he now closes the Torah, he is golel. That’s the, so therefore he makes the last. But we who make the last, and then an extra person we call up for hagbahah, it could be that on the contrary, the last one may not go up as a gadol, but rather the one who is golel. We need to know what the meaning of “golel notel sachar kulam” is, does this literally mean the golel, or perhaps it means the last one? According to the Rambam I understood that it means the last one.
“Ein maftirin b’navi ad sheyigol sefer Torah”. So the last one is golel sefer Torah, and before that one begins the navi.
Speaker 2:
No, that’s what I’m saying, but what we do extra gelilah and extra the mashlim, so the mashlim is the one who was golel the Sefer Torah.
Speaker 1:
The Ashkenazim understood that what it says “golel notel sachar kulam” means the gelilah, not the last aliyah. It’s interesting, simply this is perhaps not so.
Perhaps one can understand that they come like from “gadol hama’aseh yoter min ha’oseh”, what does this mean? You’ve occupied yourself with kavod haTorah, so that’s as important as the reader. It’s something like that, it’s not clear. Simply this has to do with the acharon being more beloved, something like that, simply we finish. It seems so, I don’t know how one understands this, it’s just some kind of segulah. What is the matter? I haven’t understood the great matter of goral. Excuse me, I don’t understand what the matter is. I don’t even understand it, but someone can tell me, let him call me, send a message, explain to me the meaning. There are still many things. Meanwhile I don’t understand any meaning. Yes, there are already many Jews that I know live with a goral, and I don’t understand the matter.
Ein Sham Kohen, Ein Sham Levi
Speaker 1:
Okay. Now one needs to know like this, what happens when there’s no kohen? So the halacha is, we call up kohen, levi, and then yisrael. The Rama says, “ein sham kohen, oleh yisrael”. Then we don’t go… When there’s no kohen, it’s not understood that now we look, okay, there’s no kohen, at least a levi. No, when there’s no kohen, the order has been broken. There’s no longer any hierarchy. Oleh yisrael, and he doesn’t inherit the levi at all. Yes, so that the levi shouldn’t go after.
The same thing, “ein sham levi, kohen shekara rishon koreh pa’am shniyah bimkom levi”. If there’s no levi, the kohen goes up twice, so that it shouldn’t look like, people shouldn’t start thinking about a yisrael that he’s a levi or something. That’s the reason? Okay, what do I mean? “Aval lo yikra acharav kohen acher”. Ah, that’s the point. “She’omrim harishon pasul, lfikach kara kohen acher”. People will see that one kohen went up, then a second kohen, they’ll think, ah, they realized that he’s not a good kohen or something. Very good. “V’chen levi achar levi lo yikru shneihem”. Yisrael after yisrael is no problem, because everything is the same. But by kohen and levi one might think that we found that there’s a problem, he’s not a kohen, so therefore we don’t do that.
Order of Prayer with Keriat HaTorah
Speaker 1:
Until here we’ve learned Hilchot Keriat HaTorah. Now we’re going to learn, as they learned, keriat haTorah and tefillah. So it’s like this, “kol yom sheyesh bo tefilat musaf”, every day that also has a musaf, that means many times of keriat haTorah that have a musaf, like Rosh Chodesh and the like, so “achar shegamar shaliach tzibur tefilat shacharit omer Kaddish”, he says a Kaddish, which is the proper Kaddish Titkabal, after Shemoneh Esrei comes a Kaddish, “u’motzi sefer Torah”, he takes out a Sefer Torah, “v’koreh l’echad echad min hatzibur”, he calls up the kohanim, and he fulfills with a Torah. “U’chshegomer u’machzir sefer Torah, omer Kaddish u’mitpalellin tefilat musaf”. Very good.
Kaddish by Maftir
Speaker 1:
What are the days that there’s maftir and musaf? Yes, in other words Rosh Chodesh doesn’t have maftir, that’s the side. What is Yom Tov and the like that also has maftir, nohagim lomar Kaddish kodem she’ya’aleh hamaftir. Why did we learn? This is in order to separate between the keriat haTorah and the haftarah. “V’yesh mekomot shenohagim lomar achar hamaftir”. There are those who also say after the maftir, or only after the maftir the Kaddish? Lechatchilah only. There are customs, customs to say, but there are, there are those who conduct themselves differently. What’s the point of that Kaddish? I don’t know. I think there are those who say both Kaddishes today. I don’t know. Just after keriat haTorah there should be a Kaddish as if, not in order to separate between this and that. Okay.
When we carry two Torahs there’s a whole dispute what we do with the Kaddish, one should look in the siddur and do what it says there. Okay.
Minchah of Shabbat and Yom Kippur
Speaker 1:
Now, what is minchah? Yes, minchah shel Shabbat v’Yom Kippur when we also read then, is after the shaliach tzibur says Tehillah l’David and seder hayom, what we call Ashrei, omer Kaddish, u’motzi sefer Torah v’koreh bo, u’machziro, v’omer Kaddish, u’mitpalellin minchah. Yes. “V’chen b’ta’anit”, on a fast day there’s no seder hayom, but we say, korin b’minchah, v’achar kach omer Kaddish, u’mitpalellin tefilat minchah. Yes. “Aval b’Yom Tov ein nohagim ken”, on Yom Tov it’s not the custom to read at minchah.
I know the yoshvei karnot Yom Tov, you already know there what… So we learned there that Yom Tov at night is a small congregation in the beit midrash, we learned. Yes. The takanah was only Shabbat.
Speaker 2:
Do you know why we have the same yoshvei karnot? You said that it wasn’t established for Yom Tov, we see that Yom Tov isn’t there.
Speaker 1:
Because on Yom Tov people aren’t as bored, because on Yom Tov one can at least cook. Ah, okay.
On a Day Without Musaf
Speaker 1:
“U’v’yom she’ein bo musaf”, a day like Monday and Thursday when there’s no musaf, after shacharit we say Kaddish, we take out the Torah, we read it, we put it back, we say Kaddish, then we say Tehillah l’David and seder hayom like every day, and we say Kaddish, “v’az hem niftarin”. We do a bit differently, we leave the Torah out until after Kaddish and seder hayom. For some reason, but that’s the custom, and the Rambam the opposite. Yes, I’m saying, I think the “v’az niftarin” is a very important thing at the end of davening, a part of the end of davening is leaving. As the Rambam also calculated when he finishes davening. Because therefore, when a person who comes to the beit midrash, as one knows that from eight until eleven thirty one is in the beit midrash, one turns and one rejoices, come, daven, go home. “V’az niftarin”.
Okay, no problem. It’s printed in the siddurim. “V’az niftarin”. It doesn’t say in the siddur. It doesn’t matter, this isn’t Torah. The Chida also davened with a siddur, he learned.
Hilchot Sefer Torah
Speaker 1:
Okay, now we’re going to learn two more halachot. Until here is essentially all Hilchot Keriat HaTorah. Now we’re going to learn Hilchot Sefer HaTorah, one could say. Halachot of how to honor a Sefer Torah, which relates to the reading. From which sefer does one read keriat haTorah?
Ein Korin B’Chumashim
Speaker 1:
And it’s like this, the Rambam, “ein korin b’chumashim”. What does this mean? There’s a sefer where all five books of the Torah are written in one sefer, and there are also those who used to write the five books of the Torah in five parts. We don’t read from such a chumash b’batei knesiot mishum kevod hatzibur. But what then? We take a chumash in which everything is written.
It’s simply not… There’s a difference between printed or written, but the main difference is between whether it’s all in one sefer or whether it’s divided into five. The Rambam says it’s only kevod hatzibur. From here it’s implied that if it were a yachid for example, he could have read in keriat haTorah. He just has a minyan, not a congregation with all the honor. It’s not a matter, it’s not understood that it’s a disqualification in the Sefer Torah of the chumash. According to the Rambam what it says here, and the Gemara one must be medayek, that it’s a kosher Sefer Torah, it lacks honor.
What this means to say, that if someone should drag a small Sefer Torah on a plane because he needs to daven on a plane, because what isn’t kevod hatzibur in a chumash, is much greater kevod hatzibur to leave the Sefer Torah at home, and everyone should quietly take out a chumash and read a bit on the plane. No, but you understand that there’s a matter of kevod hatzibur. Perhaps there are others who learn that it’s indeed more of an impediment than this. The Rambam learns so. Okay.
Ein Gollelin Sefer Torah B’Tzibur
Speaker 1:
“Ein gollelin Sefer Torah b’tzibur, and we don’t take out a Sefer Torah in public”. Why? Doesn’t it say “yagbihennu v’yaglelenu l’einei kol ha’am ad sheyigmor”. We need to read another piece, one should stand and roll, and show that we’re reading the Torah.
Speaker 2:
No, he must stand because when the Sefer Torah stands.
Speaker 1:
No, the rabbis said that one should stand for a Sefer Torah. He hasn’t said it yet, he’s going to say it in a minute, but not exactly that one should stand, I don’t know. But the simple understanding is still that one stands.
Laws of Torah Reading: Not Rolling a Sefer Torah in Public, Laws of Rolling, and Escorting a Sefer Torah
Law: Not Rolling a Sefer Torah in Public
Speaker 1: Okay? Perhaps there are others who learn that it is indeed more lenient than this. The Rambam says so. Okay.
Another thing, v’ein gollin Sefer Torah b’tzibur – one does not roll a Sefer Torah in public. Why? Kedei shelo yitztarchu la’amod ul’hamtin ad sheyigolel – so that they won’t need to stand and wait until it is rolled. One needs to read another portion, one must stand and roll, and one wants to read the Torah.
And one shouldn’t have to stand, because when the Sefer Torah stands… No, the Rema hasn’t yet said that one should stand for a Sefer Torah. He hasn’t said it yet, and he’s going to say it in a minute, but not exactly that one should stand. I don’t know. But the simple understanding is, no, one shouldn’t stand.
The Rema already said one shouldn’t leave. He said that while the Sefer Torah [is out] one shouldn’t leave, or from back to back one may. I don’t know if he means literally standing, or he means that one should actually be there… yes. Not be elsewhere.
Therefore — We Take Out Two Torahs
He says further, lfikach – therefore, if one needs likro shnei inyanim – to read two topics, for example if one needs to read a Sefer Torah for Rosh Chodesh or… two topics today, one takes out two Torahs. Very good. It should hold from having nothing, because of kavod hatzibur (honor of the congregation) one needs to have even to read a Sefer Torah, one holds by two Torahs. But that’s how it is, yes.
The Opinion of the Ben Ish Chai
The Ben Ish Chai argues that this law doesn’t apply in current times when it takes just a few minutes. He means that in the past they used to keep the Torah in another room, which one had to go see later, it was a long time to bring. But today it’s not such a problem.
Question from Jerusalem — Custom of Two Torahs Even When It’s Close
It has become a custom to take out [two Torahs] even when the two topics are very close in the Torah. True. Which means that the two Sifrei Torah are more tircha d’tzibura (burden on the congregation), but still one does it. This is a question from the Yerushalmi’im. There are people who actually don’t conduct themselves this way. In Jerusalem, when it happens, for example when it’s Shabbos… Shabbos Shekalim can happen that it’s right there, or such times, there are actually places in Jerusalem, Jews who conduct themselves to take out only one Torah.
On Yom Tov this happens many times when the reading is very close. It could be, I don’t know. I don’t know. Not always Pinchas, but perhaps there is Pinchas, I don’t remember. It happens, such things can happen.
Law: One Person Does Not Go Up for Two Topics in Two Torahs
Another thing, ein ish echad oleh lishnei inyanim bishtei Torahs – one person does not go up for two topics in two Torahs. One person reads one Torah, one shouldn’t take out in the middle, uh. When one takes out two Torahs it must be two things, like the maftir with this. Not the simple understanding that one should read a new Torah, I have two people with a Torah, they both want us to read ours, I know that one reads one Torah twice, and two Torahs. Why? Shelo yomru yom ra v’ra shepagum hu – so they won’t say it’s a bad day and bad that it is defective. I’ll add another nice point for you, like by the Kohen with the Levi.
Very good. One shouldn’t say about a person that he is defective, or about a Sefer that it is defective. Unless it is actually defective, that’s a different question.
Okay. No, I mean to say, we haven’t learned, but there is a law what one should do when one finds a pasul (defect) in a Sefer Torah. Here we’re not talking about that, here we’re talking about when it’s a kosher Torah, so obviously one shouldn’t embarrass the Torah.
Law: Whoever Rolls a Sefer Torah Rolls It from the Outside, and When Tightening, Tightens from the Inside
Now there is another law about how one handles the Torah. Kol hagolel Sefer Torah gollo mibachutz – I don’t know what the meaning of this is, uch’shemhadko mehadko mibifnim – I have no idea what the meaning of this is. The first thing I understand, mehadko mibifnim I don’t know what the meaning is. Do you know what the meaning is?
Explanation: Gollo Mibachutz
It’s simple, kol hagolel Sefer Torah gollo mibachutz can mean that the letters shouldn’t be exposed to the public, but rather the opposite, they should be turned inward.
Explanation: Mehadko Mibifnim — The Rema’s Opinion
And what is the meaning of mehadko mibifnim? He brings there the Rema explains that one should place the knot… when one makes a knot, one doesn’t make a knot, the Torah is usually on such a velcro, I don’t know, or it has such a hook. The hook should be on the open side, not in the back.
Okay, it’s a practical thing apparently.
Another Explanation — Connection to Sheets
Yes, I mean, something there are commentators who say that it has to do with the fact that the Sefer Torah is sewn together from sheets (yeri’os), and we want that when one closes the Sefer Torah it should be close to the end of the sheet, so if someone, if it happens one stretches it, this shouldn’t tear. So the statement gollo mibachutz means close to the end of the sheet. And mehadko mibifnim means that it also has something to do with this, that one should place it there where it is sewn, because otherwise.
Law: A Person May Not Leave Until the Sefer Torah Leaves — Escorting the Sefer
After that it is so, b’makom shemotziin Sefer Torah achar shekaro bo – one takes out the Sefer Torah, one places it in another place, there is a law that one should take it out from the Aron Hakodesh and place it in another place. The Rav said earlier by the Beis Haknesses, that one places the Torah in an ark in the heichal. Because see what we’re talking about here, in the Gemara’s time there perhaps wasn’t the heichal, or sometimes one didn’t have the Sefer Torah in the shul, it wasn’t safe. Or one needed in a shtibel, not in the main Beis Haknesses, one brought out the Sefer Torah. Or sometimes the shul wasn’t safe, one transferred the Torah somewhere else.
So when one finishes davening and one carries out the Sefer Torah, the people can’t continue davening and ignore the Sefer Torah that is going out. No, “ein adam rashai latzeis ad sheyetzei Sefer Torah” – he shouldn’t leave, the public, before the Torah. But they’re still davening, and one is still upstairs. So this is a ma’amad halvayat haSefer Torah (ceremony of escorting the Sefer Torah), one makes an escort for the Torah.
Comparison to Taking Leave
But it’s already similar to, like one takes leave from the davening. This is… one remains a little bit and steps out, so someone takes leave. But this is more a matter of kavod (honor), but one doesn’t let the Torah go alone, one brings it along for such a sort of thing. So it actually says in the Shulchan Aruch that the hand with which one places it in the ark is still escorting, one goes with it, one goes with it. Okay…
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק יב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות קריאת התורה, פרק י״ב
—
הקדמה: קריאת התורה אין סדר ספר אהבה
נאך הלכות תפילה (וואס כולל סדר בית המדרש, דאווענען, וכו׳) קומט הלכות קריאת התורה. דער רמב״ם אלס א מסודר׳דיגע וועג צו באקומען א ברייטע בליק אויף כל התורה כולה – דער רמב״ם „פארציילט א סטארי” פון וואס איז אן אידישע לעבן, פון ספר המדע ביז ספר עבודה, און דאס גיט א קלארקייט וואס מען באקומט נישט פון לערנען גמרא אליין.
—
הלכה א – די תקנה פון קריאת התורה
רמב״ם׳ס ווערטער
משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה.
פשט
משה רבינו האט מתקן געווען אז מען זאל ליינען תורה ברבים שבת, מאנטאג און דאנערשטאג ביי שחרית, כדי אידן זאלן נישט דורכגיין דריי טעג אן הערן תורה. דאס איז באזירט אויף דעם פסוק „וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים” – „אין מים אלא תורה.”
חידושים און הסברות
1. קריאת התורה איז א דריטע קאטעגאריע – נישט קריאת שמע, נישט תלמוד תורה
קריאת התורה איז נישט דאס זעלבע ווי די מצוה פון קריאת שמע (וואס איז יעדן טאג) אדער די מצוה פון תלמוד תורה (וואס איז אויך יעדן טאג). קריאת התורה איז ספעציפיש א ענין פון תורה בציבור – מען ליינט פאר פאר דער גאנצער עולם. דאס איז א באזונדערע קאטעגאריע: נישט לימוד התורה פון דעם יחיד, נישט ידיעת התורה, נאר אזוי ווי אן „אלותא פון תורה” – א ציבור׳דיגע שמיעת תורה. (דער שולחן ערוך הרב חילוק׳ט צווישן לימוד התורה און ידיעת התורה, און דא זעט מען א דריטע ענין.)
דער לשון פון רמב״ם איז „שמיעת תורה” – נישט „לימוד” נאר „שמיעה”. דאס פאסט מיט דעם ענין אז קריאת התורה איז א באזונדערע קאטעגאריע – עס גייט נישט אויף דעם יחיד׳ס לערנען, נאר אויף דעם ציבור׳ס הערן תורה.
2. קריאת התורה איז עלטער ווי תפילה בציבור – און אפשר דער עיקר פון בית הכנסת
קריאת התורה בציבור איז שוין פון משה רבינו, אבער תפילה בציבור (חזרת הש״ץ, מנין) איז ערשט פון אנשי כנסת הגדולה. אין מסכת מגילה פרק ד, וואס איז דער עיקר מקור פאר הלכות בית הכנסת, רעדט מען בעיקר וועגן קריאת התורה, נישט תפילה. (מסכת ברכות איז פאר תפילה, מסכת מגילה איז פאר קריאת התורה/מגילה.) דאס זאגט אפשר אז דער עיקר בית הכנסת איז אפשר אפילו פאר קריאת התורה מער ווי פאר תפילה. אין דעם פריערדיגן פרק האט מען געלערנט וועגן בויען א בית הכנסת מיט א בימה ספעציעל פאר קריאת התורה.
3. סטאטוס פון די תקנה – מצוה דרבנן אפילו פון משה רבינו
דער רמב״ם זאגט „משה רבינו תיקן” – דאס בלייבט א מצוה מדברי סופרים / דרבנן, ווייל ס׳איז נישט געשריבן אין תורה אלס א ציווי פון הקב״ה. מצוה דרבנן איז נישט א היסטארישע קלאסיפיקאציע (וועלכע דור האט עס מתקן געווען), נאר א מהותית׳ע – צי דער אייבערשטער האט עס געהייסן בהר סיני אדער נישט. אפילו תקנות פון בית דינו של שם ועבר (פאר משה רבינו!) בלייבן דרבנן. דער ביישפיל פון „שואלין ודורשין בהלכות החג קודם החג שלשים יום” איז אויך „משה רבינו תיקן” און בלייבט דרבנן.
4. וויאזוי האט קריאת התורה פונקציאנירט אין מדבר? – מגילה מגילה ניתנה
עס ווערט אויפגעברענגט א שאלה: צי ס׳איז געווען מעגליך צו האבן קריאת התורה אין מדבר, ווען די תורה איז נאך נישט פארטיג געשריבן? דער רמב״ם גייט מיט דער שיטה „תורה מגילה מגילה ניתנה” (ווי ער שרייבט אין זיין הקדמה אז אידן האבן אראפגעשריבן מגילות מגילות). לויט דעם איז עס געווען מעגליך צו ליינען פון די שוין-געשריבענע מגילות. אבער לויט דער שיטה „תורה חתומה ניתנה” וואלט עס געווען א קשיא וויאזוי מען האט געקענט ליינען.
5. וואס איז געווען דער אופן פון קריאת התורה אין מדבר? – צוויי אפשרויות
אפשרות א: משה רבינו׳ס אייגענע לערנען מיט כלל ישראל איז טאקע געווען די קריאת התורה – ער האט פארגעליינט תורה שבכתב און צוגעלייגט הערות פון תורה שבעל פה.
אפשרות ב (וואס ווערט מער גענייגט צו): משה רבינו׳ס שיעור איז געווען א שיעור עיון פאר די חכמים (ווי א ראש ישיבה, „ווי ר׳ חיים בריסקער”), נישט פאר דעם גאנצן פאלק. אבער ווען מען איז געווען אינמיטן וועג („וילכו דרך שלשת ימים”) און מען האט נישט געהאט צייט פאר א שיעור עיון, האט משה רבינו מתקן געווען א נייע תקנה: אז מען זאל כאטשיג ליינען אביסל פון א כתב (קלף/מגילה) פאר דעם ציבור – דאס איז קריאת התורה ברבים. „תורה ברבים” מיינט לכאורה אז עס איז שוין געווען געשריבן, און מען רעדט פון די גליונות וואס מענטשן האבן אראפגעשריבן.
6. דער מקור פון קריאת התורה ביי מרה
דער מקור פון קריאת התורה ווערט שוין דערמאנט ביי מרה (נאך קריאת ים סוף), וואס איז פריער ווי לאחרית ימיו של משה. דאס וואס שטייט אז ביי מרה האט מען געגעבן געוויסע מצוות – דאס איז ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט אז מ׳זאל אנהייבן טון יענע מצוות דעמאלט. אבער מגילות האט מען שוין געהאט, און מ׳האט שוין געלערנט.
7. [דיגרעסיע: סדר היום אין תפילה אלס לימוד התורה]
אין סדר התפילה איז אויך דא חלקים וואס זענען בעצם לימוד התורה – „איזהו מקומן”, פיטום הקטורת, „אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא” / „תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”. דאס איז דער טעם פון קדיש דרבנן נאך דעם – ווייל מען האט געלערנט. אבער דאס איז אלעס א ענין פון דעם יחיד׳ס לימוד, בעת קריאת התורה איז א ענין פון ציבור.
—
עזרא׳ס תקנות – צוגאבן צו משה׳ס תקנה
רמב״ם׳ס ווערטער (באזירט אויף גמרא מגילה)
די גמרא פרעגט: עזרא האט דאך געליינט תורה – אבער ס׳איז דאך שוין א מסורה אז משה האט עס מתקן געווען? ענטפערט די גמרא: משה האט מתקן געווען שבת, שני וחמישי. עזרא האט צוגעלייגט פרטים.
פשט
משה האט מתקן געווען דעם עיקר פון קריאת התורה. עזרא הסופר האט צוגעלייגט דריי תקנות:
חידושים און הסברות
1. מנחה בשבת
שבת נאכמיטאג זאל מען אויך ליינען. דער טעם: „בשביל יושבי קרנות” – דאס איז א צייט ווען מענטשן זיצן אן טון גארנישט און פארדרענגען צייט. (דער רמב״ם ברענגט אין הלכות יום טוב/שבת אז מ׳דארף אוועקשטעלן שומרים יום טוב נאכמיטאג פון דעם זעלבן טעם.)
חידוש אין פשט „יושבי קרנות”: איין פשט איז אז נאכמיטאג זיצן מענטשן אין די עקן (קרנות) און פוילענצן. אן אנדער פשט: אינדערפרי זיצן זיי נאך אין די קרנות, נאכמיטאג קומט מען שוין אין שול צו מנחה.
2. שני וחמישי בכל שבוע
אז צוויי מאל אין א וואך זאל זיין קריאת התורה, כדי „שלא ישהו שלשה ימים בלא תורה”. אינטערעסאנט: דעם חלק אז שבת ליינט מען שבעה עולים האט עזרא נישט מתקן געווען.
3. שלא יקראו פחות מעשרה פסוקים
א מינימום פון צען פסוקים ביי יעדע קריאה. חידוש: פארדעם, ביי משה רבינו׳ס תקנה, איז אמאל גענוג געווען אפילו איין פסוק. עזרא האט עס פארמאלאזירט אז ס׳דארף זיין צען פסוקים מינימום. פון דריי קרואים קומט אויס דריי אדער פיר פסוקים פאר יעדן.
—
הלכה א (המשך) – „ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור”
רמב״ם׳ס ווערטער
„ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור: שבתות, ומועדים, ובראשי חדשים, ובתעניות, ובחנוכה ובפורים, ובשני ובחמישי בכל שבוע ושבוע.”
פשט
א פולשטענדיגע ליסטע פון אלע טעג וואס מ׳ליינט תורה בציבור – בערך זעקס-זיבן קאטעגאריעס.
חידושים און הסברות
דער רמב״ם זאגט נישט אז די אלע טעג זענען תקנות פון משה אדער עזרא. ער ברענגט עס סתם אלס א הלכה – א ליסטע. ראשי חדשים, תעניות, חנוכה, פורים – דער מקור פון זייער קריאה איז נישט אויסדריקלעך צוגעשריבן צו משה אדער עזרא.
די תקנה פון שלשה ימים בלא תורה האט געשאפן אז אין אלע שטעטלעך זענען אידן געקומען איינמאל אין דריי טעג צום בית המדרש אין די גרויסע שטאט הערן קריאת התורה – א „מעידזשער ביג דיעל” וואס האט געשעיפט דעם גאנצן לעבן פון כלל ישראל (ווי מ׳לערנט אין מסכת מגילה).
—
הפטרה בנביא
רמב״ם׳ס ווערטער
„ואין מפטירין בנביא” – אלע טעג ליינט מען תורה, אבער הפטרה (ליינען א שטיקל נביא) ליינט מען נאר: בשבתות, ובימים טובים, ובתשעה באב.
פשט
הפטרה ליינט מען נאר אויף טעג וואס מ׳ארבעט נישט.
חידושים און הסברות
דער צד השוה: די טעג וואס מ׳ליינט הפטרה זענען טעג וואס מ׳ארבעט נישט. אויף א ארבעטס-טאג (ראש חודש, חנוכה, שני וחמישי) קען מען נישט אויפהאלטן דעם עולם מיט א לענגערע קריאה. ראש חודש – מ׳ליינט תורה אבער מ׳ארבעט, סאו מ׳ליינט נישט לענגער (קיין הפטרה). שבת, יום טוב, תשעה באב – מ׳ארבעט נישט, סאו מ׳קען מאכן הפטרה.
חידוש אין לשון: דער רמב״ם זאגט נישט „ס׳איז דא א תקנה להפטיר בנביא.” ער זאגט עס אין א נעגאטיווע פארם – „ואין מפטירין בנביא” ביי די אנדערע טעג – נאר ביי די דריי.
ביי מנחה פון תענית ליינט מען יא תורה. דער טעם: דער עולם איז שוין צוריק פון ארבעט, ס׳איז מער צייט.
—
הלכה ב – מינימום פון צען מענטשן
רמב״ם׳ס ווערטער
„אין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים בני חורין.”
פשט
קריאת התורה איז א דבר שבקדושה וואס דארף א מנין פון צען, ווי קדיש און קדושה.
חידושים און הסברות
פריער אין הלכות תפלה בציבור האט דער רמב״ם שוין דערמאנט „כל דבר שבקדושה” – תפלת הציבור, און „אחד קורא בתורה” – אלס איינע פון די זאכן וואס דארפן צען.
צוויי „מנינים” פון צען: ס׳דארף זיין צען מענטשן (חשוב׳ע ציבור) און צען פסוקים (חשוב׳ע אמאונט תוכן). „אין קורין בפחות מעשרה פסוקים.”
חידוש וועגן „וידבר ה׳ אל משה לאמר”: דער פסוק „וידבר ה׳ אל משה לאמר” ווערט מיטגערעכנט אין דעם מנין פון צען פסוקים, כאטש ער זאגט נישט קיין אינהאלט – ער איז בלויז א הקדמה. דאך איז ער א פסוק און ער ציילט.
—
הלכה ב (המשך) – מינימום פון דריי קרואים און דריי פסוקים
רמב״ם׳ס ווערטער
„ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים” – מינימום דריי עולים. „ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.”
פשט
מינימום דריי עולים (וואס דער רמב״ם רופט „קורין”). ווען מ׳ענדיגט א עליה אינמיטן א פרשה, טאר מען נישט איבערלאזן ווייניגער ווי דריי פסוקים פון יענע פרשה פאר דעם נעקסטן עולה.
חידושים און הסברות
היינט איז דער מנהג אז דער עולה קומט ארויף און ליינט מיט מיט׳ן בעל קורא, אבער דער רמב״ם רופט זיי „קורין” – זיי זענען די וואס ליינען.
סעט פון „דריי”: דריי עולים מינימום, און דריי פסוקים מינימום פון יעדע פרשה – א פאראלעל צו דעם סעט פון „צען” (צען מענטשן, צען פסוקים).
—
הלכה ד – לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים / לא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים
רמב״ם׳ס ווערטער
מ׳טאר נישט אנהייבן ליינען ווייניגער ווי דריי פסוקים פון אנהייב פון א פרשה, און מ׳טאר נישט איבערלאזן ווייניגער ווי דריי פסוקים פון ענד פון א פרשה. יעדער עולה דארף ליינען לכל הפחות דריי פסוקים.
פשט
דריי כללים: (1) מ׳קען נישט אנהייבן א נייע פרשה בלויז צוויי פסוקים אריין; (2) מ׳קען נישט סטאפן ווען ס׳בלייבן ווייניגער ווי דריי פסוקים ביז ענד פרשה; (3) יעדער קורא ליינט מינימום דריי פסוקים.
חידושים און הסברות
1. דער טעם – חשש טעות
די גמרא (מגילה) דערקלערט אז דער גרונט איז אז מענטשן זאלן נישט אריינקומען אין שול און מיינען אז מ׳האט איבערגעסקיפט פסוקים. ד.ה., איינער קומט אריין אינמיטן, הערט אז מ׳ליינט נאר צוויי פסוקים פון א פרשה, און מיינט אז דער קורא האט נאר צוויי פסוקים געליינט (ווייניגער ווי דעם מינימום פון דריי).
2. בזמן הזה איז דער חשש כמעט נישט שייך
דער גאנצער חשש איז געבויט אויף דעם אז דער שומע ווייסט וואו א פרשה הייבט זיך אן און וואו זי ענדיגט זיך. אין היינטיגע צייטן ווייסט קיינער (חוץ דעם בעל קורא) נישט וואו די פרשיות פתוחות וסתומות זענען. קיינער קוקט אויך נישט אין א חומש בשעת קריאת התורה (קריאת התורה מיינט נישט אז מ׳קוקט אין א חומש). ממילא איז דער חשש זייער רחוק, און מ׳קען מקיל זיין.
3. משנה ברורה׳ס חומרא – און א קושיא דערויף
דער משנה ברורה מחמיר אז אפילו ביי “שני” און “שלישי” וואס שטייט געדרוקט אין חומשים, זאל מען אויך נישט מפסיק זיין ווייניגער ווי דריי פסוקים פון יענעם ציון — ווייל מענטשן וועלן דאס זעלבע טעות מאכן. דאס ווערט קריטיקירט: ערשטנס, “שני ושלישי” אין חומשים האט “סתם עפעס א גבאי געמאכט” אן א הלכה׳דיגע מקור. צווייטנס, אויב דער משנה ברורה קען מאכן א חומרא באזירט אויף וואס דער עולם טראכט, קען מען אויך מאכן א קולא באזירט אויף דעם זעלבן פרינציפ — אז קיינער ווייסט היינט נישט וואו די פרשיות זענען.
4. וואס מיינט “פרשה” דא?
דער עולם נעמט אן אז “פרשה” מיינט פרשיות פתוחות וסתומות אין ספר תורה. אבער ס׳קען זיין אז “פרשה” מיינט א ענין (טאפיק), נישט דווקא א פתוחה/סתומה. אין גמרא שטייט אז ביי אן ענין קען מען טוישן (שייך צו מדלג).
5. דער מונקאטשער רב׳ס שיטה
דער מונקאטשער רב האט געזאגט מ׳זאל נישט פאלגן די “שני” וואס שטייט אין סידור, ווייל אסאך מאל איז עס נישט אויסגעהאלטן און האט נישט קיין קשר צו דעם ענין.
6. פראקטישער עצה
אויב מ׳וויל מאכן אנדערע עליות ווי וואס שטייט אין סידור, זאל מען פארשרייבן פאר שבת וואס מ׳גייט טון, אז דער עולם זאל קענען מיטהאלטן — אזוי קען מען יוצא זיין אלע דעות.
7. „ויחל משה” – ראיה אז ווען מ׳ווייסט, ווייסט מען
תוספות אין מסכת מגילה פרעגט אויף “ויחל משה” (וואס מ׳ליינט ביי תענית), וואס הייבט זיך אן צוויי פסוקים אריין אין א פרשה — לכאורה קעגן דער הלכה. איינער פון די תירוצים איז: ווען דער עולם ווייסט וואס מ׳ליינט (ווי ביי א באקאנטע קריאה), איז נישטא דער חשש פון טעות. דאס שטיצט דעם כלל אז דער חשש איז נאר ווען מ׳קען טועה ווערן.
—
חלוקת עשרה פסוקים בין שלשה קוראים
רמב״ם׳ס ווערטער
שלושה שקראו עשרה פסוקים — שנים קורין שלושה שלושה ואחד ארבעה. בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי — הרי זה משובח.
פשט
צען פסוקים צוטיילן זיך נישט גלייך אויף דריי. ממילא ליינען צוויי קוראים דריי פסוקים יעדער, און איינער ליינט פיר. ס׳איז גלייך גוט ווער עס ליינט די פיר.
חידושים און הסברות
1. ראיה אז צען פסוקים איז א פעסטע הלכה
מ׳זעט קלאר פון דער הלכה אז ס׳איז נישט קיין ענין פון “טייל עס אויס ווי ס׳פאסט דיר” — ס׳איז א פעסטע חיוב פון צען פסוקים. דער רמב״ם רעדט נישט פון צוטיילן לויט ענינים, נאר פון צען פסוקים ממש.
2. אונזער מנהג שטימט נישט מיט דעם
אין פראקטיק, ביי שני וחמישי און שבת מנחה, קוקט מען אין סידור וואו “שני” און “שלישי” שטייט, און מ׳ליינט נישט דווקא צען פסוקים. מ׳מאכט אויך א “שיינע סיום” אנשטאט צו האלטן זיך ביי צען פסוקים.
3. דער ווילנער גאון׳ס שיטה
דער גר״א האט געזאגט מ׳זאל פשוט ליינען די ערשטע צען פסוקים פון יעדע פרשה, און נישט אנדערש — חוץ אויב ס׳איז ממש לויט די כללים וואס שטייען.
4. “הרי זה משובח” — יעדע אופן האט א מעלה
די גמרא גיט הסברים פאר יעדע אפציע: דער ערשטער — ווייל ער איז דער ערשטער (מעלת הראשון); דער לעצטער — ווייל “אחרון אחרון חביב”; דער מיטעלסטער — ווייל ער איז אין מיטן. אלע דריי אופנים זענען גלייך “משובח.”
5. [דיגרעסיע: דער ערך פון צען פסוקים אלס “תורה לערנען”]
דריי טעג אן תורה איז אסור, און וואס איז “תורה”? — צען פסוקים! נישט אפילו יעדער מענטש באזונדער, נאר יעדער קורא ליינט דריי פסוקים, און דאס רעכנט זיך אלס “גוט לערנען תורה.” אפילו דער פסוק “ודבר שלום על ישראל” רעכנט זיך. חז״ל האבן געהאט אסאך א גרעסערע הערכה פאר א פסוק תורה ווי מיר האבן. מענטשן מיינען אז “קאנעקטעד זיין צו תורה” מיינט א גאנצע בלאט גמרא (וואס נעמט דריי שעה), אבער חז״ל האבן געזאגט: צען פסוקים!
6. [דיגרעסיע: תפילה בבית המדרש — אפשר קורצערע קריאת התורה?]
דער רמב״ם רעדט פון דריי מיני תפילה — (1) ביחידות; (2) בבית הכנסת; (3) “היכא דהוו גרסי” — אין בית המדרש וואו מ׳לערנט. אין בית המדרש, וואו מ׳לערנט א גאנצן טאג תורה, איז אפשר נישט געווען דער זעלבער סדר פון קריאת התורה, ווייל דער צורך פון “נישט דורכגיין דריי טעג אן תורה” איז שוין באפרידיגט דורך דעם לערנען. דער רמב״ם האט געזאגט אז אין געוויסע פלעצער מאכט מען קורצערע שמונה עשרה. אבער עס איז נישט דא א קלארע מקור אז אין בית המדרש איז קריאת התורה קורצער געווען.
—
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות
דער עיקר חידוש פון ברכות קריאת התורה
דער עיקר חידוש פון קריאת התורה בציבור איז נישט די קריאה אליין (מען מעג ליינען תורה וויפיל מען וויל פריוואט), נאר די עקסטערע ברכות התורה וואס מען זאגט ביי קריאה בציבור. דאס איז א חידוש ווייל מען האט דאך שוין געזאגט ברכות התורה אינדערפרי.
סדר הברכות – עפענען און צומאכן דעם ספר תורה
רמב״ם׳ס ווערטער
„כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו” – ער עפנט דעם ספר תורה, קוקט אריין וואו ער גייט ליינען, און ערשט נאכדעם מאכט ער א ברכה.
פשט
ער דארף וויסן וואו ער הייבט אן צו ליינען, דערפאר קוקט ער אריין פריער.
חידושים און הסברות
מחלוקת תנאים: רבי מאיר זאגט מען דארף פארמאכן דעם ספר תורה פאר דער ברכה, כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה. רבי יהודה זאגט מען קען לאזן דעם ספר תורה אפן.
דער רמב״ם פסק׳נט ווי רבי יהודה – מען לאזט דעם ספר תורה אפן. ער האט נישט די חשש פון רבי מאיר, ווייל ער האלט אז דאס איז נישט עיקר הדין נאר א הידור/חשש. אבער אויב מען מאכט צו, פארלירט מען דעם „מביט ורואה” – מען דארף נאכאמאל זוכן דעם פלאץ ווען מען עפנט צוריק.
מנהג חסידים vs. ליטווישע: דער משנה ברורה פסק׳נט אז מען לאזט דעם ספר תורה אפן אבער קוקט אוועק (אזוי ווייסט מען אז ער ליינט נישט די ברכות פון דער תורה). חסידים פירן זיך צו פארמאכן דעם ספר תורה. דער חסידישער מנהג איז א טירחא דציבורא על הקורא – יעדע מאל דארף מען נאכאמאל זוכן דעם פלאץ.
ווי חסידים לייזן דעם פראבלעם: ביי חסידים זאגט דער קורא „אמן” נאך דער ברכה, און בשעת ער זאגט „אמן” קוקט ער אריין אין ספר תורה – אזוי טרעפט ער דעם פלאץ. ביי ליטווישע וואו מען זאגט נישט „אמן” איז עס מער אומבאקוועם צו טרעפן דעם פלאץ נאך דעם פארמאכן.
ברכה אחרונה – גולל את הספר
רמב״ם׳ס ווערטער
נאך דער קריאה זאגט דער עולה „אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה” – און דעמאלטס „גולל את הספר” – ערשט נאך דער לעצטער ברכה מאכט ער צו דעם ספר תורה.
חידושים
דער חילוק צווישן פאר דער קריאה (לאזט אפן) און נאך דער קריאה (מאכט צו) איז לכאורה ווייל נאך דער קריאה דארף ער שוין נישט וויסן וואו ער האלט – דער נעקסטער מענטש וועט אויפגערופן ווערן. הגם אז מצד דער חשש פון „שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה” איז נישטא קיין חילוק צווישן פריער און נאכער, פונדעסטוועגן זעט אויס דער רמב״ם האלט אז עס איז בעסער אזוי. עס זענען דא פוסקים וואס זאגן אז מען דארף אויך נישט צומאכן נאכדעם.
„ברכו את ה׳ המבורך”
פשט
פאר דער ברכה זאגט דער עולה „ברכו את ה׳ המבורך” און דער עולם ענטפערט „ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
חידושים
„ברכו” ווערט געזאגט ביי דריי זאכן: הקדמה צו ברכת קריאת שמע פון שחרית, הקדמה צו ברכת קריאת שמע פון מעריב, און הקדמה צו ברכת התורה פון דעם בעל קורא. ביי בענטשן איז א ענליכע נוסח אבער אנדערש – „נברך” / „ברוך ה׳ אלוקינו”.
דער פשט: „ברכו” איז א קריאה/איינלאדענונג פאר׳ן עולם – ענליך צו חזרת הש״ץ. אסאך מענטשן פלעגן נישט קומען פאר שמונה עשרה, נאר פאר קריאת התורה. „ברכו” איז ווי ער לאדנט איין דעם עולם: „לאמיר אלע דאנקען דעם אייבערשטן, הערט אויס, און איר גייט זאגן אמן.” ער איז נישט מוציא זיי מיט ברכת התורה (ווייל יעדער האט שוין געזאגט ברכת התורה), נאר עס איז א הקדמה צו זיין ברכה.
קשר צווישן ברכת התורה און ברכת קריאת שמע: קריאת שמע איז א חלק פון תורה, און די צווייטע ברכה פון ברכת קריאת שמע איז ממש א ברכת התורה – דערפאר האבן ביידע „ברכו” אלס הקדמה.
נישט אנהייבן ליינען פאר דער עולם ענדיגט „אמן”
ווייל דער עולם זאגט א „גוטע לאנגע שיינע אמן” נאך דער ברכה, זאל דער קורא נישט אנהייבן ליינען ביז דער עולם האט געענדיגט דעם אמן – כדי מען זאל קענען הערן.
—
הלכה ו – „קרא וטעה” – אויב דער קורא האט זיך טועה געווען
רמב״ם׳ס ווערטער
„קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת – מחזירין אותו”
פשט
אויב דער קורא האט זיך טועה געווען, אפילו אין דקדוק פון איין אות, גייט מען אים צוריק.
חידושים און הסברות
1. וואס מיינט „בדקדוק אות אחת”?
דער ירושלמי ברענגט אז „טוב בין טהור לטהור” – מחזירין אותו. עס ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט ממש דקדוק (רפה/דגוש, נקודות) אדער צי עס מיינט אן אות ראנג (ער זאגט „והר” אנשטאט מיט אן א׳ מיט א ו׳). דער רמב״ם מיינט דווקא אן אות ראנג, נישט נקודות/דקדוק. ביי קריאת שמע האט דער רמב״ם קלאר געזאגט אז דקדוק מיינט רפה/דגוש, אבער דא שרייבט ער „דקדוק אות אחת” – וואס מיינט ער זאגט אן אות פאלש.
2. „מחזירין אותו” – ווי אזוי?
„מחזירין אותו” מיינט נישט אריינשרייען. עס דארף זיין א גבאי וואס שטייט און זאגט אים שטיל. „דאס שרייען איז סתם נישט שיין.”
3. דער ספר המנהיג׳ס שיטה
דער ספר המנהיג (געברענגט אין שולחן ערוך) זאגט אז מען איז נישט מקפיד אויף דעם. עס איז דא א גאנצע חקירה ביי די פוסקים מיט אלע מיני חילוקים. מסקנא: אויב איינער זאגט אן אות ראנג – איז מען מחזיר אפילו אין רוב שולן. אבער נקודות/דקדוק – „דאס שטייט נישט לכאורה קלאר אז ס׳איז א פראבלעם.”
4. קאנטעקסט פון „מחזירין אותו”
אין דער צייט ווען יעדער עולה האט אליין געליינט (נישט א בעל קורא קבוע), אויב מען האט ארויפגערופן איינעם וואס קען נישט גוט ליינען, האט מען אים מחזיר געווען – און אויב ער האט ממש נישט געקענט, האט מען אים מעביר געווען און ארויפגערופן א צווייטן. דאס איז אנדערש ווי היינט וואו מען האט א בעל קורא קבוע.
—
הלכה: „ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”
רמב״ם׳ס ווערטער
„ולא יקראו שנים בתורה כאחד” — נאר איינער אליין זאל ליינען.
פשט
דאס איז באזירט אויף דעם כלל פון „תרי קלי לא משתמעי” – מען קען נישט גוט הערן צוויי מענטשן ליינען אויף איינמאל.
חידושים און הסברות
דער כסף משנה ברענגט פון זוהר הקדוש אז היינט, ווען דער עולה לתורה שטייט נעבן דעם בעל קורא, זאל דער עולה נישט מיטזאגן בקול — ער זאל מיטהאלטן אבער שטיל. דאס איז א מחלוקת הפוסקים: עטלעכע זאגן מיט, עטלעכע זאגן שטיל, עטלעכע שווייגן אינגאנצן. דער תירוץ פאר׳ן זוהר׳ס שיטה איז קלאר — עס קען מאכן א בלבול פאר׳ן עולם אדער פאר׳ן בעל קורא אליין.
א חילוק ווערט געמאכט: אויב עס איז א “דבר חוזר” — א באקאנטע שטיקל וואס יעדער קען (ווי ביי מגילה) — קען מען מיטזאגן צוזאמען, ווייל דעמאלטס איז דער כלל פון תרי קלי שוואכער.
—
הלכה: „קרא ונתעייף” – דער ליינער איז מיד געווארן
רמב״ם׳ס ווערטער
„קרא ונתעייף, יעמוד אחר תחתיו, ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף.”
פשט
אויב דער ליינער קען נישט ווייטער — ער ווייסט נישט די נקודות, ער איז צומישט — שטעלט מען א צווייטן אנשטאט אים. דער צווייטער הייבט אן פון וואו דער ערשטער האט אויפגעהערט, און מאכט נאר א ברכה בסוף (נישט א נייע ברכת התורה בהתחלה).
חידושים
דער טעם פארוואס דער צווייטער מאכט נישט קיין פרישע ברכת התורה איז ווייל עס וואלט געווען א ברכה לבטלה — דער ערשטער האט שוין געמאכט א ברכה לפניה. דאס זעלבע פרינציפ גילט אויך ביי תפילה — אויב א שליח ציבור ווערט נתעייף, נעמט מען א צווייטן וואס מאכט ווייטער פון דארט.
—
הלכה: „אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
רמב״ם׳ס ווערטער
„אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
פשט
דער ליינער טאר נישט אנהייבן ביז דער גדול שבציבור (אדער דער ציבור) זאגט אים. מ׳דארף באקומען רשות צו ליינען — אזוי ווי א דיין באקומט רשות פון זיין רבי.
חידושים
דער גדול שבציבור איז נישט דער גבאי — דער גבאי רופט אויף, אבער דער גדול גיט רשות. דאס זענען צוויי באזונדערע תפקידים. דער חזן אין דער גמרא׳ס לשון מיינט דעם גבאי (נישט וואס מיר רופן היינט א חזן), און ראש הכנסת איז דער ראש.
דער עיקר ענין איז כבוד — אפילו מ׳ווייסט שוין פון פריער ווער עס גייט ליינען, גיט מען אים פארמעל רשות. תוספות זאגט אז מ׳כאפט נישט אליין די תורה, מ׳ווארט אז איינער זאל געבן — דאס איז אן ענין פון כבוד התורה, נישט בלויז א פראצעדורע.
פראקטישע נקודה: אויב א גבאי שיקט צו נאר זיינע פריינט (חשבונות), איז דאס א פראבלעם — ער איז א שליח ציבור און דארף צושיקן דעם וועמען דער עולם וויל הערן.
—
הלכה: „וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
רמב״ם׳ס ווערטער
„וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל”
פשט
א צווייטער מענטש שטייט נעבן דעם בעל קורא בשעת ליינען.
חידושים
דער טעם איז נישט בלויז פראקטיש (ער זאל נישט מאכן א טעות), נאר אויך אן ענין פון כבוד, ענליך צו מתן תורה — „על ידי סרסור” ווי עס שטייט אין מדרש: אזוי ווי די תורה איז געגעבן געווארן דורך א שליח (משה רבינו אלס מיטלער), אזוי אויך ביי קריאת התורה שטייט נאך איינער וואס איז כביכול דער מיטלער וואס גיט איבער די תורה פאר׳ן קורא.
—
הלכות דילוג — אויסלאזן שטיקלעך ביים ליינען
רמב״ם׳ס ווערטער
„יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד” — מ׳מעג שפרינגען פון איין ארט צום צווייטן, אבער נאר אויב ביידע שטיקלעך רעדן פון דעם זעלבן נושא. „ולא יגלול ויקרא על פה, שלא יאמר שאינו מן הכתב, אפילו תיבה אחת.” „ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק.”
פשט
מ׳מעג שפרינגען צווישן שטיקלעך וואס רעדן פון איין נושא, אבער מ׳מוז ליינען פון דער כתב (נישט בעל פה), און דער דילוג זאל נישט דויערן לענגער ווי עס נעמט דעם מתורגמן איבערצוטייטשן דעם לעצטן פסוק.
חידושים
דער הויפט דוגמא איז פון מסכת יומא: דער כהן גדול האט געליינט דעם סדר העבודה פון פרשת אחרי מות, און דערנאך געשפרונגען צו די הלכות פון יום כיפור אין פרשת אמור (צוויי פרשיות שפעטער) — ווייל ביידע רעדן פון הלכות יום כיפור. אבער דעם קרבן מוסף פון פרשת פנחס האט ער געזאגט בעל פה, ווייל דאס איז זייער ווייט צו מישן.
דער רמב״ם קאנעקט דעם איסור פון ליינען בעל פה מיט דילוג: ווען מ׳שפרינגט, איז דא א גרעסערע סכנה אז דער בעל קורא זאל ליינען פון זכרון אנשטאט פון דער כתב. דערפאר ווערט דער איסור דא אונטערגעשטראכן.
דער איסור פון ליינען בעל פה איז ספעציפיש א הלכה פון קריאת התורה — נישט אז מ׳טאר נישט זאגן א פסוק בעל פה אין א דרשה. דער טעם: ביי קריאת התורה קען דער עולם מיינען אז עס שטייט אנדערש אין דער תורה, און מ׳קען מאכן א טעות.
דער צייט-באגרעניצונג פון דילוג (כדי שישלים המתורגמן): דער טעם איז נישט אויפצוהאלטן דעם עולם — מ׳זאל נישט כאפן אז מ׳האט געמישט. דער דילוג זאל פאסירן בשעת דער מתורגמן טייטשט איבער דעם לעצטן פסוק, אזוי אז דער עולם מערקט נישט.
—
הלכה: ווי אזוי דער עולם דארף זיך פירן בשעת קריאת התורה
רמב״ם׳ס ווערטער
„כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה. אלא הכל שותקים ושומעין ומשימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳.” אויך: „ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”, אבער „לצאת בין איש לאיש” — צווישן צוויי עליות — מעג מען.
פשט
פון ווען דער בעל קורא הייבט אן ליינען, טאר מען נישט רעדן (אפילו נישט דברי הלכה), מ׳מוז שטיל זיין, צוהערן, און צולייגן קאפ. מ׳טאר נישט ארויסגיין פון שול בשעת׳ן ליינען, אבער צווישן עליות מעג מען.
חידושים
דער רמב״ם שטעלט אוועק דריי מדרגות: (1) שותקים — שטיל זיין, (2) שומעין — צוהערן, (3) משימין לבם — צולייגן קאפ. דאס איז שטערקער ווי בלויז פירוש המילות — מ׳דארף פארשטיין וואס מ׳הערט.
דער פסוק **”ואזני
דער פסוק “ואזני כל העם אל ספר התורה” (נחמיה ח) איז דער מקור — ווען עזרא האט פארגעליינט, האט דער גאנצער עולם צוגעהערט.
אסור לצאת בשעת׳ן ליינען איז א בזיון התורה — “עוזב ה׳”. אבער בין גברא לגברא (צווישן עליות) מעג מען, ווייל דעמאלטס איז נישט קיין אקטיווע קריאה.
[דיגרעסיע:] דאס זעלבע פרינציפ גילט אויך ביי א שיעור תורה — אפילו תורה שבעל פה. ארויסגיין אינמיטן איינער זאגט תורה איז נישט שיין, נישט פאר׳ן ציבור און נישט פאר די תורה. מ׳זאל בלייבן ביז דער סוף, אדער מאכן א הפסק בין גברא לגברא.
—
קריאת התורה פאר תורתו אומנותו
רמב״ם׳ס שיטה
ווער עס איז טרוד בתורתו, תורתו אומנותו, מעג לערנען בשעת קריאת התורה אין בית המדרש, אזוי ווי רב ששת האט זיך אוועקגעדרייט און געלערנט זיינע משניות.
פשט
דער רמב״ם ברענגט די גמרא פון רב ששת אז ווער עס לערנט תורה כסדר דארף נישט מפסיק זיין פאר קריאת התורה, ווייל דער גאנצער ענין פון קריאת התורה איז אז עס זאל נישט דורכגיין דריי טעג אן תורה — און ביי אים גייט נישט דורך קיין דריי שעה אן לערנען.
חידושים
רב ששת׳ס “אנן בדידן ואינהו בדידהו” — ער האט נישט געגאנגען קעגן דעם ציבור, נאר ער האט געזאגט: זיי טוען זייער סדר פון שלא ילך שלשת ימים בלא תורה, און איך האב אן אנדערע מעטאד צו מקיים זיין דעם זעלבן ענין. דאס פאסט שיין מיט׳ן פשט אז קריאת התורה איז א תקנה פון תלמוד תורה.
היינטיגע פוסקים האלטן אז מ׳קען נישט זאגן אזא זאך למעשה, ווייל דער עולם נעמט זיך פון דעם אן ענוה (מ׳מיינט אז יעדער וועט זאגן ער איז תורתו אומנותו). אבער מעיקר הדין איז דער היתר דא, און אזוי שטייט אויך אין שלחן ערוך.
פארבינדונג מיט פטור פון תפילה: אויב א תורתו אומנותו מענטש איז פטור פון תפילה (ווי פריער געלערנט), איז ער זיכער פטור פון דעם שטיקל תקנת תפילה וואס הייסט קריאת התורה. דער חידוש איז אז רב ששת איז געשטאנען אינמיטן בית המדרש — ער איז שוין דארט, און פונדעסטוועגן מעג ער לערנען אנשטאט צוצוהערן.
בית המדרש vs. בית הכנסת: אין א בית המדרש וואו מען לערנט דארף מען אפשר נישט ליינען קריאת התורה (ווייל אלע זענען תורתם אומנותם). אבער דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט א מנין אין בית המדרש — פארוואס דאווענען זיי בכלל? דער תירוץ: תורתו אומנותו פטור׳ט נאר ווען ער איז אינמיטן לערנען; ווען ער האט שוין גענדיגט זיין סדר, דארף ער יא דאווענען און יא מאכן קריאת התורה.
[הערה:] היינטיגע צייטן, אפילו תורתם אומנותם מענטשן קענען דאך נישט א פסוק חומש, אזוי אז זיי דארפן גאנץ גוט האבן אביסל קריאת התורה.
—
הלכות מתורגמן
משה רבינו׳ס תקנה און דער מתורגמן
רמב״ם׳ס ווערטער
ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים.
פשט
משה רבינו אליין האט געדינט אלס מתורגמן — ער האט פארלערנט דעם עולם וואס ער האט געליינט אין תורה. ביז עזרא איז נישט געווען א באזונדערער מתורגמן.
חידושים
פארוואס האט מען נישט צוגעלייגט א מתורגמן פאר תפילה? ווען מ׳האט מתקן געווען תפילה, פארוואס האט מען נישט אויך א מתורגמן געמאכט פאר דאווענען? דער תירוץ: תפילה דארף מען נישט אזוי פארשטיין — דער אייבערשטער האט הנאה פון דעם דאווענען אליין. אבער תלמוד תורה — וואס איז דער פוינט אויב מ׳פארשטייט נישט? אויך: תפילה חזר׳ט מען אזויפיל מאל, מ׳קען לערנען דעם טייטש איין מאל אין לעבן; תורה איז יעדע וואך א צווייטע פרשה.
משה רבינו׳ס ראלע: ווי לאנג משה האט געלעבט איז ער געווען אזוי ווי אונזער בית המדרש — ער האט געלערנט די סוגיא מיט׳ן עולם. איינמאל ער איז אוועק, איז עס נשתכח געווארן, האט ער מתקן געווען אז מ׳זאל כאטש קובע זיין א בית הכנסת און דארט לערנען אביסל.
ווען האט מען אויפגעהערט מתרגם זיין?
דער רמב״ם זאגט נישט ווען מ׳האט עס געסטאפט. ער ברענגט א תשובת רב האי גאון אז דאס איז ממש א חיוב פון צייט פון די נביאים.
בזמן הראשונים האט מען אויפגעהערט מתרגם צו זיין. ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת בזמן הגאונים/ראשונים וועגן דעם. איין סיבה: די קראים האבן גע׳טענה׳ט אז דער תרגום איז תורה שבעל פה (ווייל תרגום אונקלוס גייט מיט חז״ל), און דעריבער האבן געוויסע פלעצער אויפגעהערט. די גאונים זענען געווען זייער שארף קעגן דעם.
דער שלחן ערוך זאגט: אויב מ׳קען נישט קיין ארמית, וואס איז דער פוינט פון מתרגם זיין? דאס איז דער עיקר טעם פארוואס רוב פלעצער האבן אויפגעהערט.
אין תימן האט מען נאך מתרגם געווען. ס׳איז געווען פלעצער וואס האבן געטון ביידע — ארמיש (ווייל ס׳איז שוין געווען מקובל) און אויך אראביש (רב סעדיה גאון׳ס תרגום).
[דיגרעסיע: איבערטייטשן אויף ענגליש/אידיש] — פארוואס האט קיינער נישט געמאכט אז דער מתורגמן זאל פארלערנען א שטיקל רש״י אדער איבערטייטשן אויף אידיש? אין געוויסע שולן איז שוין געווען אזא זאך. דער בעל קורא׳ס ראלע ווערט באשריבן — ער קאכט זיך ביי די פסוקים וואו מ׳דארף זיך קאכן, און דאס איז א מין “תרגום” דורך ברען. אבער למעשה פארשטייט דער עולם נאך ווייניגער. אידעאל וואלט מען איבערגעטייטשט אויף ענגליש יעדע פסוק.
[דיגרעסיע:] דער מנהג פון דרשות (פאר אדער נאך קריאת התורה) איז אויך א פארם פון דעם אלטן מנהג פון מתורגמן — עס איז פארט פון דעם נושא פון קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה והתרגום
רמב״ם׳ס ווערטער
הקורא קורא פסוק אחד לבד… עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד.
פשט
פסוק בפסוק — דער קורא ליינט איין פסוק, שווייגט, דער מתורגמן תרגום׳ט, דערנאך דער נעקסטער פסוק. מ׳טאר נישט געבן דעם מתורגמן צוויי פסוקים אויף אמאל.
חידוש
דער קורא דארף העלפן דעם מתורגמן — נישט שווער מאכן פאר אים מיט צו פיל פסוקים אויף אמאל.
הלכות קול — קורא און מתורגמן
רמב״ם׳ס ווערטער
אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא.
פשט
ביידע דארפן זיין אין דעם זעלבן קול-שטארקייט.
חידוש
דער טעם: ס׳איז גוט פאר׳ן ציבור צו וויסן אז זיי זענען “אין sync”; אויך, מ׳זאל נישט מיינען אז תורה איז מער חשוב ווי תרגום אדער פארקערט — ביידע זענען חשוב.
סדר — ווארטן איינער אויפ׳ן צווייטן
רמב״ם׳ס ווערטער
ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן.
פשט
דער מתורגמן טאר נישט אנהייבן ביז דער קורא ענדיגט דעם פסוק, און דער קורא טאר נישט אנהייבן דעם נעקסטן פסוק ביז דער מתורגמן ענדיגט. פארגלייכן צו דער הלכה פון ענטפערן אמן — כבוד הציבור, מ׳זאל קענען אויסהערן.
מתורגמן׳ס אויפפירונג
רמב״ם׳ס ווערטער
ואין המתורגמן נשען… אלא עומד באימה וביראה.
פשט
דער מתורגמן טאר נישט שטיין אנגעליינט אויף אן עמוד אדער קורה, נאר ער זאל שטיין מיט אימה ויראה.
מתורגמן על פה — דברים שבעל פה
רמב״ם׳ס ווערטער
ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה.
פשט
דער מתורגמן טאר נישט ליינען פון א כתב, נאר זאגן בעל פה.
חידושים
דאס איז באזירט אויף דעם כלל: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. דער תרגום איז תורה שבעל פה — ער זאל עס זאגן בעל פה.
דער טעם: מ׳זאל נישט טועה זיין אז דער תרגום איז פשט אין תורה שבכתב. אויך: מ׳זאל נישט מיינען אז מ׳קען טוישן דעם תרגום לפי ענין — ווייל ס׳איז א נוסח מקובל.
א קשיא: דער רמב״ם ברענגט נישט דעם כלל׳דיגן איסור צו שרייבן תורה שבעל פה. דער תירוץ: דאס איז שוין לאנג נישט נוגע למעשה (מען שרייבט שוין). אבער די הלכה וועגן תרגום שבכתב גייט נאך אלץ אן, ווייל עס איז אוועקגעשטעלט לויט דעם סדר ווי משה רבינו און עזרא האבן עס מתקן געווען.
ואין הקורא רשאי לסייע למתורגמן
רמב״ם׳ס ווערטער
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמנו — שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
פשט
דער קורא טאר נישט העלפן דעם מתרגם (אונטערזאגן), מ׳זאל נישט מיינען אז דער תרגום איז געשריבן אין דער תורה.
והקטן מתרגם על ידי הגדול
רמב״ם׳ס ווערטער
והקטן מתרגם על ידי הגדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
פשט
א קלענערער מענטש מעג נעמען א מתרגם וואס איז גרעסער פון אים, אבער א גדול זאל נישט מתרגם זיין פאר א קטן.
חידוש
דער כבוד איז פאר דעם רב — דער מתרגם איז ווי א שמש/גבאי פון דעם קורא, ממילא דארף ער זיין נידריגער פון דעם קורא.
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד
נישט צוויי מתרגמים אויף אמאל — אלא אחד קורא ואחד מתרגם — מ׳זאל זיך נישט אינטערהאקן.
—
פסוקים וואס מען איז נישט מתרגם אין ציבור
מעשה ראובן
רמב״ם׳ס ווערטער
לא כל האמורות מתרגמין בציבור.
פשט
“וישכב את בלהה פילגש אביו” — מ׳זאגט עס נישט איבער אין תרגום.
חידושים
דער טעם איז נישט סתם צניעות — עס איז צו לערנען דעם עולם אז נישט יעדע זאך וואס מ׳ווייסט דארף מען זאגן. די פשוט׳ע אידן וואס פארשטייען נישט לשון הקודש דארפן נישט אלעס וויסן.
וויכטיגער חילוק: המלמד מלמד כדרכו — אין חדר לערנט מען יא אלע פסוקים. דער איסור איז נאר אין ציבור, נישט אז מ׳וויל נישט דער עולם זאל בכלל וויסן.
ברכת כהנים
פשט
מ׳איז נישט מתרגם ווייל עס שטייט “ישא ה׳ פניו אליך” — אין לשון הקודש פארשטייט מען אז עס זענען טיפע ענינים, אבער אין תרגום קען עס קלינגען ווי משא פנים (פראטעקציע/פארטיאליטעט), כאילו דער אייבערשטער איז נישט א שופט אמת.
חידוש/קשיא
ברכת כהנים זאגט מען יעדן טאג — פארוואס זאל מען עס קיינמאל נישט מתרגם זיין? עס ווערט אויפגעברענגט אז די מלאכים האבן געפרעגט “האיך אתה נושא פנים לישראל” — אויב תרגום איז נישט געווען, וויאזוי האבן זיי עס אויסגעפיגערט?
תירוץ: מלאכים פארשטייען לשון הקודש אבער נישט תרגום. זיי ווייסן אז “ישא ה׳ פניו” מיינט דער אייבערשטער זאל העלפן די אידן — דאס איז נישט דער פראבלעם. אבער פונקט די לשון “נושא” איז שווער מתרגם צו זיין — עס איז א לשון וואס קען פארדרייט ווערן.
מעשה העגל
רמב״ם׳ס ווערטער
“ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם” — מ׳איז נישט מתרגם.
פשט
דער שטיקל ווי אהרן פארציילט פאר משה וואס ער האט געטון (מעשה העגל השנית) — מ׳איז נישט מתרגם.
חידוש
דאס איז נישט די ערשטע מעשה פון דעם עגל, נאר ווי אהרן דערציילט עס — דארט זעט מען אז אהרן האט זיך פארענטפערט, און עס קען אויסזען נישט גוט. מ׳וויל נישט פארציילן פאר דער עולם אז אהרן האט געמאכט דעם עגל.
מעשה אמנון בן דוד
רמב״ם׳ס ווערטער
לא נקרא אלא מתורגם — משום גנותו של דוד.
פשט
מ׳ליינט עס בכלל נישט (נישט נאר אז מ׳איז נישט מתרגם), משום גנותו של דוד.
חידוש
דא איז א שטארקערער דין — ביי מעשה ראובן און מעשה העגל ליינט מען אבער מ׳איז נישט מתרגם; ביי מעשה אמנון ליינט מען עס בכלל נישט. דאס גייט אויף די הפטורה — אויב מ׳וואלט געליינט א הפטורה פון דארט, ליינט מען נישט די פסוקים פון אמנון.
—
הלכות הפטרה
דער רמב״ם ברענגט נישט דעם מקור פון די תקנה פון הפטרה
חידוש/קשיא
ביי קריאת התורה זאגט דער רמב״ם קלאר אז עס איז תקנת משה רבינו. אבער ביי הפטרה זאגט ער גארנישט — נישט פון וואו עס קומט, נישט פארוואס עס איז נתקן געווארן. ער איז סתם פשוט אז מ׳איז מפטירין בנביא און זאגט נאר די הלכות דערפון. דאס פאסט נישט פאר׳ן רמב״ם׳ס שטייגער.
דער מפטיר דארף ליינען אביסל אין תורה פארדעם
פשט
ער ליינט מינימום דריי פסוקים, און ער קען אפילו איבערליינען וואס מ׳האט שוין געליינט פריער.
חידושים
טייטש פון “מפטיר”: די ווארט מפטיר מיינט “דער וואס ענדיגט” — ער ענדיגט די ליינען מיט נביא. דאס וואס מיר רופן “די לעצטע עליה” מפטיר — דאס מיינט נישט אז ער דארף האבן די לעצטע עליה, נאר פארקערט: דער וואס זאגט די הפטורה דארף אויך האבן געליינט אפאר פסוקים אין תורה.
טעם: מ׳האט נישט געוואלט אז איינער זאל נאר ליינען נביא אן תורה, ווייל מ׳וועט מיינען אז נביא איז גלייך צו תורה. ער דארף ליינען א שטיקל תורה כדי צו ווייזן אז תורה איז חשוב׳ער פון נביא.
ווי לאנג דארף זיין די הפטורה — 21 פסוקים
פשט
ביי קריאת התורה איז דער מינימום 10 פסוקים; ביי הפטורה דארף עס זיין 21 פסוקים.
חידוש
21 פסוקים = 3 פסוקים כנגד יעדער פון די 7 קרואים (שלושה פאר אלע שבעה קרואים).
אבער: ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך — אויב דער ענין איז פארטיג מיט ווייניגער פסוקים, דארף מען נישט מאכן 21.
מיט תרגום — 10 פסוקים גענוג
ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם — אויב מ׳האט געליינט 10 פסוקים מיט תרגום, איז דאס גענוג, ווייל מיט׳ן תרגום איז עס שוין לענגער געווארן.
צוויי מתרגמים ביי נביא
חידוש/חילוק: אין קריאת התורה טאר מען נישט האבן צוויי מתרגמים (מ׳וועט זיך צעמישן). אבער בנביא — אחד קורא ושנים מתרגמין — מ׳קען האבן צוויי מתרגמים, ווייל מ׳איז נישט אזוי חושש ביי נביא.
מדלג (שפרינגען) אין נביא
חידוש/חילוק: אין תורה מעג מען נאר מדלג זיין אין איין ענין. אבער בנביא מדלג מענין לענין אחר — מ׳קען שפרינגען פון איין ענין צום צווייטן.
אבער: אין מדלגין מנביא לנביא — פון איין נביא צום צווייטן נישט.
אויסנאם: שנים עשר (תרי עשר) ווערט גערעכנט ווי איין ספר — ממילא מעג מען שפרינגען צווישן זיי, ווייל עס איז כאילו איין פעקעדזש.
דער שיעור ברענגט א סברא פארוואס מ׳טאר נישט פון איין נביא צום צווייטן – ס׳איז נישט כבוד פאר׳ן נביא, ווייל יעדער נביא איז א גאנצע חשובע זאך.
פארוואס נישט באקווארדס? – “ס׳איז נישט קיין וועג, מ׳טוט נישט אזוי.”
פראקטישע דוגמא: שבת תשובה ליינט מען אפאר שטיקלעך פון תרי עשר.
דער שיעור פון “לא ישהה כדי שישתלם התרגום” – אויב מ׳ווארט צו לאנג איז עס א ברכה לבטלה, א הפסק.
קריאת פסוקים בנביא פאר׳ן מתרגם
רמב״ם׳ס ווערטער
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים, והמתרגם מתרגם שלשתן. ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות – קורא למתרגם אחד אחד.
פשט
בתורה ליינט מען נאר איין פסוק אויפאמאל פאר׳ן מתרגם, אבער בנביא קען מען דריי פסוקים. אויב אבער די דריי פסוקים זענען דריי באזונדערע פרשיות (ענינים), דארף מען ליינען איינס נאכ׳ן אנדערן.
חידושים
דער טעם פארוואס בנביא קען מען דריי פסוקים – ווייל נביא איז “נישט אזוי שטרענג”, און דער מתרגם וועט זיך נישט צומישן אויב ס׳איז א המשך פון איין ענין. אבער אויב ס׳איז דריי באזונדערע ענינים – קען דער מתרגם יא ווערן צומישט. די גמרא ברענגט א דוגמא פון ישעיה וואו דריי פסוקים זענען דריי באזונדערע פרשיות.
—
ברכות ההפטרה
רמב״ם׳ס ווערטער
ווען מ׳איז מפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת (אשר בחר בנביאים טובים), ולאחריו ארבע ברכות: (1) האל הנאמן בכל דבריו, (2) בונה ירושלים, (3) מגן דוד, (4) מעין קדושת היום כדרך שאומרים בתפילה.
פשט
פאר׳ן ליינען נביא מאכט מען איין ברכה, און נאכ׳ן ליינען פיר ברכות.
חידושים
דער רמב״ם ברענגט נישט דא די נוסח פון די ברכות – ער וועט עס ברענגען שפעטער אין פרק י״ב.
דער לאגישער סדר פון די ברכות: “אשר בחר בנביאים טובים” – אז די דיבורים פון די נביאים זענען נאמן. נאכדעם בעט מען אז ער זאל אויספירן וואס ער האט צוגעזאגט פאר די נביאים – צו בויען ירושלים (בונה ירושלים) און צו געבן פאר דוד המלך (מגן דוד). דאן קדושת היום.
אינטערעסאנטע באמערקונג: “בונה ירושלים” און “מגן דוד” זענען ברכות פון שמונה עשרה; “האל הנאמן” איז עפעס יוניק.
א רעיון: וויבאלד ברכת התורה רעדט פון “אשר נתן לנו תורתו” (משה רבינו), אזוי אויך ברכת נביאים רעדט פון “אשר בחר בנביאים טובים” – ס׳איז ווי א ברכת התורה ספעציעל פאר נביאים. עס ווערט געפרעגט צי אפשר ווען איינער לערנט נביאים וכתובים סתם (נישט בציבור) דארף ער זאגן דעם אנשטאט ברכת התורה – אבער למעשה איז דאס נישט אזוי.
דער ראב״ד חולק אויף דעם נוסח: מיר זאגן נישט “בונה ירושלים” נאר “משמח ציון בבניה”, און נישט “מגן דוד” נאר אן אנדער נוסח. לכאורה איז דער נוסח נישט מעכב.
ביי ראש חודש שחל בשבת – מ׳איז מזכיר ראש חודש אין די ברכות פון הפטרה, כדי שיהא מזכיר בתפילה, הגם אז ראש חודש האט נישט קיין אייגענע הפטרה.
די ברכות נאך הפטרה זענען כמעט ווי א תפילה – ממש אזוי ווי די ברכה אמצעית פון שמונה עשרה פון שבת.
—
מנין הקוראים – וויפיל עולים
רמב״ם׳ס ווערטער
בשבת בשחרית קורין שבעה. וביום הכיפורים ששה. ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה אבל מוסיפין עליהן. בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה. ביום חנוכה ופורים בשחרית ובתענית בשחרית ובמנחה קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל, ואין פוחתין ממנין זה.
פשט
שבת – 7 (קען מוסיף זיין), יום כיפור – 6 (קען מוסיף זיין), יום טוב – 5 (קען מוסיף זיין), ראש חודש/חול המועד – 4 (נישט מוסיף זיין), חנוכה/פורים/תענית – 3 (נישט מוסיף זיין).
חידושים
דער שולחן ערוך (רמ״א) זאגט אז דער מנהג איז נישט מוסיף זיין אויף יום טוב, נאר אויף שבת. דער איינציגער יום טוב וואו מ׳איז מוסיף איז שמחת תורה, וואו מ׳מאכט הונדערטער עליות.
דער שכל פון די חילוקים – ס׳איז פארבונדן מיט פראקטישע סיבות: יום טוב דארף מען גיין עסן, א.א.וו.
—
ווער קען עולה זיין – אשה, קטן
רמב״ם׳ס ווערטער
אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין – עולה למנין הקוראים.
פשט
א פרוי טאר נישט ליינען בציבור ווייל ס׳איז נישט כבוד הציבור. א קטן וואס קען ליינען און ווייסט צו וועם ער מאכט די ברכה קען יא עולה זיין.
חידושים
דער טעם פון “כבוד הציבור” ביי אשה – דער ציבור פילט שלעכט אז פון אלע צען מענער קען נאר א פרוי ליינען, ס׳איז א בושה פאר׳ן ציבור. די גמרא זאגט בפירוש: מעיקר הדין אשה עולה למנין שבעה, אבער אמרו חכמים אז ס׳פאסט נישט.
ביי שליח ציבור האט דער רמב״ם נישט אויסגעשלאסן פרויען בפירוש (ער האט נאר געזאגט זכרים ביי מנין). אבער ביי קריאת התורה שטייט בפירוש אין גמרא. לכאורה איז עס די זעלבע סעט הלכות.
ביי קטן – דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז א קטן שיודע לקרות ויודע למי מברכין קען עולה זיין פאר יעדע עליה און ער ציילט למנין. ס׳איז דא אנדערע שיטות, אבער דאס איז דער רמב״ם׳ס פסק. דער מנהג איז אבער נישט אזוי – דער מנהג איז נישט צו לאזן א קטן עולה זיין, ווייל ס׳איז אויך נישט כבוד הציבור.
—
מפטיר עולה למנין
רמב״ם׳ס ווערטער
לפיכך המפטיר עולה מן המנין שבעה קרואים בתורה.
פשט
דער מפטיר ציילט צו די זיבן עולים.
חידושים
מ׳פילט געווענליך אז מפטיר איז דער אכטער, אבער לויט׳ן רמב״ם קען מען מאכן נאר זעקס עליות און מפטיר איז דער זיבעטער.
דער מנהג פון “אחרון” (משלים) – דער וואס ענדיגט די תורה, און דאן קדיש, און דאן מפטיר. דער קדיש ווייזט אז מ׳האט געענדיגט קריאת התורה. דער מפטיר ליינט אויך א שטיקל תורה (משלים) כדי נישט מזלזל זיין אין תורה – און דעריבער ציילט ער נישט צו די מנין, ווייל ער איז קלאר פארט פון מפטיר.
—
אויב נאר איינער קען ליינען
רמב״ם׳ס ווערטער
אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות – הוא עולה ויורד לכל קריאה וקריאה. עולה וקורא, ויורד ויושב, וכן קורא שני ושלישי עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום.
פשט
אויב נאר איינער קען ליינען, גייט ער ארויף, ליינט, גייט אראפ, זעצט זיך, און גייט ווידער ארויף פאר יעדע עליה.
חידושים
דער רמב״ם זאגט נישט “עולה ומברך וקורא” – לכאורה מאכט ער נאר א ברכה פאר די ערשטע עליה און נאך די לעצטע, נישט פאר יעדע עליה באזונדער. דאס איז א חידוש אין דעם רמב״ם׳ס שיטה.
—
סדר הקוראים – כהן, לוי, ישראל
רמב״ם׳ס ווערטער
בכל קריאה מאלו – כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. דאס איז א מנהג פשוט.
פשט
כהן ערשט, דאן לוי, דאן ישראל.
חידושים
דער רמב״ם ברענגט אז דער מנהג הפשוט איז אז אפילו א כהן עם הארץ גייט פאר א חכם גדול מישראל ביי עליות. דער רמב״ם ווייסט פון דעם מנהג, אבער ער איז קעגן דעם מנהג און זאגט אויס: “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. דאס שטייט אין א שטארקן קאנטראסט צו דעם מנהג פשוט, ווייל דער רמב״ם האלט אז חכמה זאל באשטימען דעם סדר, אזוי ווי ער ברענגט אין הלכות תלמוד תורה אז א ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
דער רמב״ם׳ס שיטה איז אליטיסטיש — דער וואס קען בעסער לערנען זאל באקומען מער כבוד. דער מנהג פשוט גייט אבער נישט אזוי, און מ׳גיט יעדן כבוד גלייך.
—
משלים, גולל, מפטיר — וואס איז חשוב׳ער?
רמב״ם׳ס ווערטער
דער אחרון (משלים) — דער וואס זאגט די לעצטע ברכה — נוטל שכר כנגד הכל.
פשט
דער לעצטער עולה באקומט שכר כנגד אלע אנדערע.
חידושים
משלים vs. מפטיר: משלים איז דער לעצטער עולה (דער אחרון), און מפטיר איז דער וואס זאגט איבער (חוזר) און ליינט הפטרה. מפטיר איז די שוואכסטע עליה על פי הלכה. משלים קען זיין אפילו דער גדול שבעדה.
גולל — וואס מיינט עס? לויט דעם רמב״ם, דער משלים איז דער גולל — ער מאכט צו דאס ספר תורה. דאס הייסט אז “גולל נוטל שכר כולם” רעדט פון דער לעצטער קורא וואס מאכט צו די תורה, נישט פון א באזונדערע גלילה-כבוד.
אשכנזישער מנהג vs. רמב״ם: די אשכנזים האבן פארשטאנען אז “גולל נוטל שכר כולם” מיינט די גלילה (א באזונדערער כבוד נאך די עליות), נישט די לעצטע עליה. אבער בפשטות רעדט דער רמב״ם פון דער לעצטער קורא.
הגבהה: דער רמב״ם רעדט נישט פון הגבהה בכלל — נאר פון גלילה. דער מנהג פון הגבהה ווי מיר טוען עס (א באזונדערער מענטש הייבט אויף די תורה) שטייט נישט אין רמב״ם.
—
ווען ס׳איז נישט דא כהן אדער לוי
רמב״ם׳ס ווערטער
אין שם כהן — עולה ישראל. אין שם לוי — כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי. אבל לא יקרא אחריו כהן אחר, שלא יאמרו הראשון פסול.
פשט
אן א כהן — א ישראל גייט ערשט, און דער לוי ווערט נישט גערופן בכלל (דער סדר איז צעבראכן). אן א לוי — דער כהן ליינט צוויי מאל.
חידושים
ווען ס׳איז נישט דא קיין כהן, איז נישט פשט אז מ׳זוכט כאטש א לוי. דער גאנצער סדר איז צעבראכן — ס׳איז שוין מער נישט דא קיין הייערארכי, און א ישראל גייט ערשט.
ווען ס׳איז נישט דא קיין לוי, ליינט דער כהן צוויי מאל — כדי מענטשן זאלן נישט טראכטן אז א ישראל איז א לוי.
כהן אחר כהן טאר מען נישט רופן — ווייל מענטשן וועלן מיינען אז דער ערשטער כהן איז פסול. לוי אחר לוי אויך נישט. אבער ישראל אחר ישראל איז קיין פראבלעם, ווייל אלע ישראלים זענען גלייך.
—
סדר התפילה מיט קריאת התורה
ימים עם מוסף
רמב״ם׳ס ווערטער
כל יום שיש בו תפילת מוסף — אחר שגמר שליח ציבור תפילת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא, ומחזיר ספר תורה, ואומר קדיש, ומתפללין תפילת מוסף.
פשט
אויף טעג מיט מוסף (ווי ראש חודש), נאך שחרית — קדיש, קריאת התורה, קדיש, מוסף.
חידושים
קדיש פאר מפטיר: ווען ס׳איז דא מפטיר (ווי יום טוב, נישט ראש חודש), איז דער מנהג צו זאגן קדיש פאר מפטיר — כדי להפסיק צווישן קריאת התורה און הפטרה. יש מקומות וואס זאגן דעם קדיש נאך מפטיר. ס׳איז דא וואס זאגן ביידע קדישים.
ביי צוויי ספרי תורה איז דא א גאנצע מחלוקת וועגן דעם קדיש.
מנחה — קריאת התורה
רמב״ם׳ס ווערטער
מנחה של שבת ויום כיפור — נאך תהלה לדוד וסדר היום, אומר קדיש, מוציא ספר תורה וקורא, מחזיר, אומר קדיש, ומתפללין מנחה. וכן בתענית.
חידושים
יום טוב איז נישט דא קריאת התורה ביי מנחה. דער טעם: דער ענין פון יושבי קרנות (מענטשן וואס זיצן אין מארק) איז נישט אזוי שייך יום טוב, ווייל יום טוב קען מען כאטש קאכן — מ׳איז נישט אזוי “בארד” (באלאנגוויילט).
טעג אן מוסף (מאנטאג/דאנערשטאג)
רמב״ם׳ס ווערטער
ביום שאין בו מוסף — נאך שחרית: קדיש, קריאת התורה, מחזיר ספר תורה, קדיש, תהלה לדוד וסדר היום, קדיש, ואז הם נפטרין.
חידושים
אונזער מנהג איז אנדערש — מיר לאזן די תורה אינדרויסן ביז נאך קדיש וסדר היום. דער רמב״ם זאגט פארקערט — מ׳לייגט צוריק די תורה פריער.
דער באגריף “ואם נפטרים” (מ׳גייט אוועק) איז א וויכטיגער חלק פון סוף דאווענען. דער רמב״ם רעכנט אויס ווען מ׳ענדיגט דאווענען — דאס אוועקגיין איז א חלק פון דעם סדר.
—
אין קורין בחומשין — פון וועלכע ספר ליינט מען
רמב״ם׳ס ווערטער
אין קורין בחומשין בבתי כנסיות משום כבוד הציבור — נאר פון א שלימה ספר תורה וואס אלע חמשה חומשי תורה זענען אין איין ספר.
פשט
מ׳טאר נישט ליינען פון א חומש (איין חומש באזונדער) אין שול — נאר פון א גאנצע ספר תורה.
חידושים
דער עיקר חילוק איז נישט געדרוקט vs. געשריבן, נאר צי אלעס איז אין איין ספר אדער צעטיילט אין פינף.
דער רמב״ם זאגט דער טעם איז “משום כבוד הציבור” — דאס מיינט אז ס׳איז נישט א פסול אין דעם חומש אליין. א יחיד וואלט געקענט ליינען פון א חומש. ס׳איז נאר א ענין פון כבוד.
פראקטישע נפקא מינה: אויב איינער דארף דאווענען אויף א פליגער, איז בעסער יעדער זאל שטיל ליינען פון א חומש, ווי מיטשלעפן א קליינע ספר תורה — ווייל דאס מיטשלעפן איז א גרעסערע פראבלעם פון כבוד ווי ליינען פון א חומש.
—
גלילה בציבור
רמב״ם׳ס ווערטער
אין גוללין ספר תורה בציבור — “יגביהנו ויראה פני כתיבתו לעומדים… ויגללנו”.
פשט
מ׳דארף נישט גולל זיין (צורולן) א ספר תורה בציבור צו א אנדער פלאץ — נאר מ׳הייבט אויף און ווייזט עס.
—
אין גוללין ספר תורה בציבור (המשך)
רמב״ם׳ס ווערטער
אין גוללין ספר תורה בציבור, כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול.
פשט
ווען מ׳דארף ליינען נאך א שטיקל וואס איז ווייט פון וואו מ׳האלט, זאל מען נישט גלילן דעם ספר תורה בציבור, ווייל דאס איז טרחא דציבורא.
חידושים
לפיכך — צוויי ספרי תורה: דערפאר, אויב מ׳דארף ליינען שני ענינים (צ.ב. ראש חודש מיט נאך א קריאה), נעמט מען ארויס צוויי ספרי תורה. פריער האט דער רמב״ם גערעדט אז מ׳דארף כלל האבן א ספר תורה צו ליינען (כבוד הציבור), און יעצט האלט מען שוין ביי צוויי ספרי תורה.
בן איש חי׳ס שיטה: דער בן איש חי טענה׳ט אז די הלכה פון אין גוללין בציבור איז נישט אזוי שייך אין היינטיגע צייטן, וואו גלילה נעמט נאר א פאר מינוט. אמאל פלעגט מען האלטן די תורה אין אן אנדער שטוב, און מ׳האט געמוזט גיין ברענגען — דאס האט געדויערט א לאנגע צייט. אבער היינט איז דאס נישט אזא פראבלעם.
קשיא פון ירושלים: עס איז געווארן א מנהג ארויסצונעמען צוויי ספרי תורה אפילו ווען די שני ענינים זענען גאנץ נאנט אין דער תורה. דאס קומט אויס אז צוויי ספרי תורה איז מער טרחא דציבורא ווי גלילה! אין ירושלים זענען דא מענטשן וואס פירן זיך טאקע נאר מיט איין תורה ווען די קריאות זענען נאנט.
—
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
רמב״ם׳ס ווערטער
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות, שלא יאמרו פגום הוא.
פשט
ווען מ׳נעמט ארויס צוויי ספרי תורה, מוז עס זיין צוויי באזונדערע מענטשן וואס ליינען. מ׳זאל נישט זאגן אויף דעם מענטש אז ער איז א פגום, אדער אויף דעם ספר אז ער איז פגום — אזויווי ביי כהן מיט לוי.
—
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
רמב״ם׳ס ווערטער
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים.
פשט
ווען מ׳גלילט א ספר תורה, זאל מען עס גלילן פון דרויסן (די אותיות זאלן נישט זיין exposed צום עולם, נאר אריינגעדרייט אינעווייניג). און ווען מ׳מאכט עס צו (מהדקו), זאל דאס זיין מבפנים.
חידושים
גוללו מבחוץ: די אותיות זאלן נישט זיין אפן צום ציבור, נאר פארקערט — אריינגעדרייט אינעווייניג.
**מהדקו מבפנים — פירוש פ
ון רמ״א:** דער רמ״א טייטשט אז ווען מ׳מאכט צו דעם קשר אדער הוק (די תורה איז געוויינלעך אויף אזא וועלקרא מיט א הוק), זאל דער הוק זיין אויף דער אפענער זייט, נישט אין דער בעק. דאס איז א פראקטישע הלכה.
אנדערע מפרשים — שייכות צו יריעות: עס זענען דא מפרשים וואס זאגן אז דאס האט צו טאן מיט דעם אז דער ספר תורה איז צוזאמגענייט פון יריעות. „גוללו מבחוץ” מיינט נאנט צו דער ענד פון דער יריעה, אזוי אז אויב איינער סטרעטשט עס, זאל זיך דאס נישט צורייסן. „מהדקו מבפנים” מיינט אז מ׳זאל עס שטעלן אויף דארטן וואו ס׳איז גענייט, ווייל דארט איז עס שטארקער.
—
אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה
רמב״ם׳ס ווערטער
אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו — אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה.
פשט
אין א פלאץ וואו מ׳נעמט ארויס דעם ספר תורה נאך דער קריאה (צ.ב. מ׳ברענגט עס צוריק צום ארון אדער צו אן אנדער פלאץ), טאר קיין מענטש נישט ארויסגיין פאר דעם ספר תורה.
חידושים
היסטארישער קאנטעקסט: אין דער גמרא׳ס צייט איז נישט אלע מאל געווען א היכל אין שול. אמאל האט מען נישט געהאט דעם ספר תורה אין דער שול, נאר מ׳האט עס געבראכט פון אן אנדער פלאץ. אדער אמאל איז די שול נישט געווען סעיף (זיכער), האט מען איבערגעלייגט די תורה ערגעץ אנדערש. אין אזא פאל, ווען מ׳ענדיגט דאווענען און מ׳טראגט ארויס דעם ספר תורה, קענען נישט די מענטשן זיך שטעלן ווייטער דאווענען און איגנארירן דעם ספר תורה.
לוויית הספר תורה: דאס איז א מעמד פון „לוויית הספר תורה” — מ׳מאכט פאר דער תורה א לוויה. מ׳לאזט נישט די תורה גיין אליינס, נאר מ׳ברענגט עס מיט, מ׳גייט עס נאך. אין שולחן ערוך שטייט אז אפילו ווען מ׳לייגט עס אין דעם ארון, איז מען נאך אלץ מלווה — מ׳גייט עס מיט.
פארגלייך צו געזעגענען זיך: עס ווערט פארגלייכט צו אזויווי מ׳געזעגנט זיך פון דאווענען — מ׳בלייבט נאך אביסל און מ׳טרעט אויס. אבער דא איז עס מער א ענין פון כבוד — מ׳לאזט נישט די תורה גיין אליינס.
—
*סוף השיעור*
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות קריאת התורה – תקנת משה רבינו
הקדמה: די מעלה פון לערנען רמב״ם
יא, אונז לערנען רמב״ם, הלכות קריאת התורה גייען מיר יעצט לערנען, ספר אהבה. הלכות תפילה האבן מיר געהאלטן, א חלק פון הלכות תפילה איז די… קודם רעדט דער רמב״ם בכלל וועגן תפילה, דערנאך רעדט ער וועגן די סדר בית המדרש, דאווענען, דערנאך קומט קריאת התורה. פאר קריאת התורה קומט אן אפיל.
סאו איז אזוי, ברוך השם אונזער שיעור האט שוין געענדיגט גאנץ ספר מדע און א חלק פון אהבה. טויזנטער אידן הערן אונז אויס אונזער שיעור. איך הער צוריק מורא׳דיג אסאך גריסן, און מענטשן זאגן מיר, “וואו, איך האב קיינמאל נישט געלערנט רמב״ם, איך האב זיך געפלאגט לערנען גמרא.” און גמרא איז נישט גרינג, און די גמרא אליינס זאגט אזוי, “מחשכי משה רבינו זה תלמוד בבלי.” ס׳איז זייער א שווערע לימוד, מ׳קען טאפן אין די דארק פאר יארן לאנג. דער רמב״ם האט געמאכט פאר אונז א שווערע שווערע עבודה פון ארויסנעמען אלע וויכטיגע הלכות פון די גמרא און מאכן דערפון אסאך מער א מסודר׳דיגע ספר, וואס איז פשוט גרינגער צו לערנען פאר אידן.
סאו וויל איך זאגן פאר נאך אידן וואס פלאגן זיך, וואס טרייען, מאכן אביסל השתדלות צו הערן די דף היומי, אז אפשר פאר א שטיק צייט, טריי לערנען יעדן טאג א פרק רמב״ם. הייב אן פון אנפאנג מדע אדער פון אנפאנג אהבה, און לערן עס. אונז טרייען דא צו ארויסהעלפן אביסל, אז ס׳זאל האבן א געשמאק אויך אזויווי א לימוד הגמרא, פון א שטיקל טעם התורה און אביסל סברא׳דיגע זאכן. אפשר דאס איז א מהלך. אבער סתם אזוי, לערנען רמב״ם איז דעפינעטלי א געוואלדיגע וועג צו ווערן א תלמיד חכם און וויסן כל התורה כולה.
וועגן דעם שיעור און שטיצע
און אונזער שיעור איז א חלק פון א גרעסערע פראדזשעקט. ס׳איז דא א חשוב׳ע תומך תורה אין בארא פארק, הרב ר׳ יואל ווייסבערגער, וואס ער שטיצט פארשידענע שיעורים, גמרא און עיקרי הדת, שיעורים אין השקפה. און ער איז געווען זייער אימפרעסט אז וויפיל אידן קענען הנאה האבן פון א פרק רמב״ם א טאג. ס׳קען זיין פונקט אזויפיל מענטשן וויפיל לערנען דף היומי וועלן אנהייבן לערנען יעדן טאג א פרק רמב״ם. און דאס איז פארוואס ער שטיצט, און ער גלייבט זייער שטארק אין אונזער שיעור. און ברוך השם, ס׳ארבעט טאקע. מער און מער מענטשן וואס הערן אמאל די שיעור הייבן אן און ווערן ממש צוגעבינדן דערצו. ס׳איז א זייער געשמאקע שיעור, אבער מער פון דעם, פשוט צוגעבינדן צו די סדר פון לערנען אין רמב״ם. וואס איז מסודר און ווי מ׳קען טרעפן שנעלע נחת, ווי נישט שנעלע, אבער עניוועי, ס׳איז נאך א וועג פון לערנען, אבער דעפיניטלי א ביסל א גרינגערע און מער מסודר׳דיגע וועג פון לערנען. יישר כח.
און יא, און ער צאלט פאר אונזער שיעור און פאר נאך אפאר זאכן, און דערפאר אז יעדער איינער זאל זיך אויסלערנען, זיך לערנען פון דעם צו שטיצן די שיעורים. איך האב געלייגט א לינק אויף די וואטסעפפ, וואס איך שיק ארויס יעדן טאג, מ׳קען גלייך געבן א דריק, און ס׳וועט אן קומען, די געלט קומט גלייך אן אין די אינטערנעט, און די זעלבע וועג וואס ס׳קומט אן איבעראל. אזוי ווי ס׳קומט אן די שיעור, קען די געלט צוריקקומען די זעלבע וועג, מ׳דארף עס נאר שמירן היינט. און שוין, יא, שערן די שיעור מיט חברים, ס׳איז א גרויסע זיכוי הרבים.
די מעלה פון רמב״ם – ער פארציילט א סטארי
שוין, זאגט די הייליגע רמב״ם. איך וויל טאקע זאגן, ס׳איז נאך א וויכטיגע זאך, מיר גייען לערנען וועגן קריאת התורה, איך טראכט נאך א גרויסע מעלה פון די רמב״ם וואס דאס האט אויך מיין אינטערעס, דאס איז, ווען מ׳לערנט גמרא, אויך ווען מ׳לערנט דף היומי גייט מיר דאך גאנץ שווער, אבער מ׳ווערט זייער צעמישט. ווען מ׳האט געלערנט רמב״ם, די רמב״ם פארציילט א סטארי. וואס איז די מעשה וואס די ספר משנה תורה פארציילט? ער פארציילט א מעשה וואס איז, ווי זעט אויס א איד? ווי זעט אויס א אידישע לעבן? ווי זעט אויס א אידישע שכל? די ספר המדע. ווי זעט אויס א אידישע טאג-טעגליכע לעבן? די ספר אהבה. ביז על ספר קרבנות, עבודה. די גאנצע מעשה פון וואס איז די תורה, באקומט אזא ברייטע בליק דערויף ווען מ׳לערנט רמב״ם. אסאך מאל ווען מ׳לערנט אזוי הלכות, אפילו איין קליינע זאך, נאך א נקודה, נאך א נקודה, די רמב״ם פארלייגט עס זייער מסודר, ער געבט דיר א פול סטארי, א פול בנין די גאנצע זאך, און דאס טוישט די מענטש׳ס בליק. אסאך מענטשן זענען, ווייס איך, שטיצן זיך, מ׳ווערט סטאק אויף אלע מיני פרטים, ס׳שטימט נישט דאס, ס׳שטימט נישט יענץ, אבער ווען מ׳האט די גאנצע מעשה, האט מען זייער אן אנדערע בליק אויף די תורה, אויף אידישקייט, ס׳געבט אזא געוויסע קלארקייט, און דאס איז די סארט קלארקייט.
הלכה א: תקנת משה רבינו – קריאת התורה דריי מאל א וואך
שוין, יעצט גייען מיר טאקע לערנען. גייט אונז די רמב״ם דא פארציילן וועגן די מצוה אדער די תקנה פון קריאת התורה, מ׳זאל ליינען די תורה א פאר מאל א וואך, שבת, מאנטאג און דאנערשטאג. זאגט די רמב״ם:
משה רבינו תיקן, משה רבינו איז מתקן געווען, יא, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת, ליינען די תורה ברבים שבת, און אויסער שבת זאל מען ליינען שני וחמישי, מאנטאג און דאנערשטאג ביי שחרית. פארוואס? כדי שלא ישהו שלשת ימים בלא שמיעת תורה, אידן זאלן זיך נישט אויפהאלטן דריי טעג אן הערן תורה.
די גמרא טייטשט מיט דעם די פסוק “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, אין מים אלא תורה, אז אידן מוזן האבן אט ליעסט איינמאל אין דריי טעג תורה. דאס איז חוץ די מצוה פון קריאת שמע וואס איז יעדן טאג, און די מצוה פון תלמוד תורה וואס איז יעדן טאג. איך האב פארשטאנען די ענין אז יעדן טאג דארף מען לערנען תורה, אבער ס׳קען נישט דורכגיין דריי טעג אן תורה בציבור.
קריאת התורה איז א דריטע קאטעגאריע – “שמיעת תורה” בציבור
מ׳דארף טראכטן וועגן דעם א סעקונדע, ס׳איז דא זייער אסאך צו טראכטן וועגן דעם, און דער רמב״ם האט נאר ממש געזאגט איין ליין, ער מאכט עס זייער בקיצור. דא האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא א מצוה פון תפילה, יא? א מצוה מדאורייתא, מדרבנן איז דא א סדר. ס׳איז דא א מצוה מדאורייתא פון קריאת שמע, אזויווי מיר האבן גערעדט, וואס איז בעצם אויך א סארט תלמוד תורה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
מיר האבן אויך געזען אז אין תפילה איז דא חלקים, סדר היום, וואס דער רמב״ם זאגט נישט די טעם, אבער ס׳איז אנגעברענגט פון רש״י און אנדערע די טעם, כדי מ׳זאל לערנען אביסל יעדן טאג. מ׳זאגט “איזהו מקומן”, ס׳האט אפאר פסוקים, הלכות. יא, דאס וואס מ׳זאגט למשל ביי אונז אויך, אין סוף תפילה זאגט מען “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא”, ווער ס׳זאגט צוויי הלכות, “תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”, דאס גייט ארויף אויף דעם, דאס איז אויך די הלכה, און מיט דעם איז מען יוצא זאגן א הלכה, יא? ס׳איז אלץ הלכות, און אויף דעם זאגט מען קדיש דרבנן נאכדעם, פארדעם האט מען געלערנט אביסל. פארדעם האט מען געלערנט די פיטום הקטורת צוויי מאל, פאר לערנען די קרבנות.
און יעצט זעט מען, אבער דא איז דא נאך א זאך. דא האט מען געזען אז ס׳איז דא א נושא פון תפילה בציבור. מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרק א מצוה צו מאכן א בית הכנסת, און אין די בית הכנסת וואס טוט מען? מ׳דאווענט, און מ׳לערנט אויך, מ׳ליינט קריאת התורה. ס׳איז דאך דא א בימה ספעציעל פאר קריאת התורה.
חידוש: קריאת התורה איז עלטער פון תפילה בציבור
און ס׳זעט אויס, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל תפילה בציבור, איך ווייס נישט אויב ס׳איז מדאורייתא, די גאנצע תפילה איז דאך מדרבנן. אפשר תפילה בציבור איז אויך געווען פון די אנשי כנסת הגדולה, זיי האבן געמאכט חזרת הש״ץ, איך ווייס נישט ווען ס׳איז געווארן תפילה בציבור. אבער נאך פארדעם איז דא א נושא פון תורה בציבור, דאס איז קריאת התורה. ס׳איז נישט די זעלבע קריאת התורה ביחיד, א מענטש ליינט פאר זיך, ער ליינט קריאת שמע, אדער אפילו דאס וואס ער זאגט ביים דאווענען, איז לכאורה מער א נושא פון די יחיד. אבער יעצט איז דא א נושא פון קריאת התורה בציבור, מען ליינט פאר פאר די גאנצע עולם קריאת התורה.
און מ׳קען זען די משנה אין מגילה, די גאנצע סוגיא פון בית הכנסת וואס שטייט אין מגילה אין די פערטע פרק, יא, רעדט זיך ארום איבער קריאת התורה, נישט תפילה. מסכת ברכות איז די מסכת פון תפילה, און מסכת מגילה איז די מסכת פון קריאת המגילה, פון קריאת התורה. סאו זעהט דאך אויס אז די עיקר בית הכנסת איז אפשר אפילו פאר קריאת התורה. און מ׳זעט דא אז ס׳איז עלטער, משה רבינו האט שוין מתקן געווען קריאת התורה בציבור. קריאת התורה מיינט ער דא, דער רמב״ם זאגט נישט אז די תקנה איז בציבור, אבער ס׳איז פשוט אז מ׳רעדט פון בציבור. יא, סאו דאס איז אן אינטערעסאנטע, זייער א בעיסיק תקנה, אז מ׳מאכט קריאת התורה.
סטאטוס פון די תקנה – מצוה דרבנן אפילו פון משה רבינו
סאו קודם כל דארף מען זאגן אז די קעטעגאריע פון דעם איז נאך אלץ א מצוה דרבנן, א מצוה מדברי סופרים, ווייל ס׳שטייט נישט אז משה רבינו האט עס געשריבן אין די תורה. אזוי ווי נאך זאכן וואס אפילו משה רבינו האט עס נישט געשריבן אין די תורה, נאר ס׳איז מרומז אין די תורה און חז״ל האבן עס אזויווי דיסקאווערד און געהאט אזוי בקבלה, ווערט עס נישט קיין דאורייתא. אין די משנה שטייט למשל אויך די מצוה פון לערנען קודם החג שלשים יום, שטייט אויך משה רבינו תיקן להם לישראל. איך מיין אז ס׳איז דא נאך פלעצער. געווענליך בלייבט עס נאך אלץ א הגדרה פון א מצוה דרבנן. וואס איך מיין צו זאגן, מצוה דרבנן איז נישט א היסטארישע זאך, ס׳איז נישט וועלכע דור ס׳איז געמאכט געווארן. אזוי ווי דו וועסט זען ס׳שטייט בית דינו של שם ועבר, דאס איז נאך פאר משה רבינו, אבער ס׳מאכט עס נאך אלץ נישט פאר קיין דאורייתא. אין אנדערע ווערטער, נישט נאר ווייל ס׳איז געשריבן, ווייל דער אייבערשטער האט עס נישט געהייסן. אויב ס׳איז נישט איינס פון די מצוות וואס דער אייבערשטער האט געהייסן בהר סיני, איז דאס וואס דער רמב״ם האט געזאגט.
וויאזוי האט קריאת התורה פונקציאנירט אין מדבר?
אבער א צווייטע זאך וואס איך האב דא געקלערט גלייך איז אזוי: דער רמב״ם האט אנגעהויבן די הקדמה צו משנה תורה אז משה רבינו האט געלערנט מיט גאנץ כלל ישראל, און דער רמב״ם לערנט דארטן אויס וויאזוי ס׳איז געווען. און וויאזוי זיי האבן איבערגעגאנגען גאנץ תורה שבעל פה, איז דארט אסאך יארן, נישט א לאנגע שיעור. סאו וואס האט אויסגעפעלט? אפשר פארוואס זאל מען טראכטן אז ס׳זאלן גיין דריי יום בלי שמיעת תורה?
אפשרות א: משה רבינו׳ס ליינען איז געווען די קריאת התורה
סאו קודם כל האב איך געטראכט קען זיין אז משה רבינו אליין, משה רבינו׳ס ליינען איז געווען תורה ברבים. ס׳שטייט אזוי, ווייל דער רמב״ם אליין שרייבט אז אידן האבן אראפגעשריבן מגילות מגילות. משה רבינו האט פארגעליינט זיין לערנען תורה מיט אידן, אפשר איז געווען דעי קריאת התורה, אפשר איז דאס טאקע גופא משה רבינו האט פארגעלערנט זיין תורה, דאס הייסט די תורה שבכתב, און ער האט צוגעלייגט צו דעם זיינע הערות פון תורה שבעל פה, אפשר איז דאס טאקע געווען די דריי מאל א וואך.
דיסקוסיע: תורה מגילה מגילה ניתנה
דו פרעגסט זייער א גוטע שאלה, ווייל בכלל איז דאך דא א מחלוקת צו תורה מגילה מגילה ניתנה. דו ברענגסט אז דער רמב״ם גייט דארט מיט די שיטה מגילה מגילה ניתנה. לויט די שיטה אז תורה חתומה ניתנה, איז דאך נישט געווען מעגליך צו טון קריאת התורה אין מדבר, ס׳איז נאך נישט געווען קיין תורה. דאס וואס ס׳שטייט אז משה האט געלערנט, איך וואלט געטראכט, אויך אזוי ווי דו האסט געזאגט פון רמב״ם אין די הקדמה, אז דאס איז געווען מער תורה שבעל פה. ס׳קען זיין ער האט געזאגט אויך די תמצית, איך ווייס נישט וויאזוי דאס האט געארבעט, ווייל די לשון הגמרא איז “כדי סדר משנה”, דאס הייסט ער האט געלערנט די הלכות. ס׳קען זיין אזוי ווי רמב״ם, כדי ער האט אויסגעלערנט די הלכות, אפשר איז געווען אויך תלמוד, גמרא׳ס, אבער איך ווייס נישט ווען ער האט געלערנט די חומש.
דאס איז די דרשה. ס׳קען זיין אן אנדערע מחשבה ברייט, אז ס׳קען זיין אז טאקע נישט די גאנצע פאלק איז געווען ביי משה רבינו׳ס שיעור. אפילו דער רמב״ם זאגט דאך אנדערש, אז נאר די חכמים, ווייל משה רבינו האט פארגעלערנט א שיעור עיון, אזוי ווי א ראש ישיבה, דו קענסט דיר נישט פארשטעלן אנדערש, ער האט פארגעלערנט ווי ר׳ חיים בריסקער.
אפשרות ב: א נייע תקנה פאר אינמיטן וועג
און ס׳איז געווען א תקנה אז אידן זאלן זיך צאמקומען איבעראל אין מדבר און ליינען כאטשיג אביסל פון אינעווייניג פון א קלף. תורה ברבים מיינט לכאורה אז ס׳איז שוין געווען געשריבן, און מ׳רעדט פון די גליונות וואס מענטשן האבן אראפגעשריבן.
מ׳קען טראכטן נאך א זאך, אויף וואס איך האב געטראכטן אין די איד, אז ס׳איז דא אזוי ווי צוויי ענינים פון לימוד התורה. ס׳איז דא אסאך ענינים, יעדער איינער ווייסט דער שולחן ערוך הרב האט געזאגט אז ס׳איז דא אן ענין פון לימוד התורה און אן ענין פון ידיעת התורה, אבער דא זעט מען אז ס׳איז דא א דריטע ענין, ס׳איז אזוי ווי אן אלותא פון תורה, “שלא יילכו שלשת ימים בלא תורה”.
סא לכאורה די פשט איז אזוי, אין מדבר, ווען זיי זענען געווען ביי הר סיני, איך ווייס, ווען זיי האבן געזעצט במנוחה, האבן זיי געלערנט יעדן טאג, משה רבינו האט געזאגט א שיעור. ס׳איז נישט געווען וואס צו טון דארט, ס׳איז געווען א כולל, מ׳האט דארט געדארפט לערנען, ס׳איז נישט געווען קיין ארבעט. אבער אמאל איז מען געגאנגען אויפ׳ן וועג, יא, “וילכו דרך שלשת ימים”, זיי זענען געגאנגען אינמיטן וועג, און אינמיטן וועג איז מען פטור, מ׳איז געווען עוסק בדרך, ס׳איז נישט געווען קיין צייט פאר זאגן אזא שיעור. און דעמאלטס, ביי דעם מסע ווען זיי זענען געפארן אין מדבר, האט משה רבינו געכאפט, זייער גוט, דו האסט נישט קיין צייט צו לערנען בעיון מיט יעדן איינעם, בעיון לערנט יעדער איינער אין זיין בית המדרש. מ׳טאר נישט גיין דריי טעג אן שמיעת התורה, דאס הייסט אן הערן די תורה. האט מען געמאכט א נייע תקנה, אז אפילו אינמיטן די וועג און מ׳האט זיך אפגעשטעלט, איך ווייס וואס מ׳האט געטון, מ׳האט זיך ארויסגענומען א תורה,
קריאת התורה – תקנת משה ועזרא, ימי הקריאה, ודיני הקריאה
תקנת קריאת התורה: שלשת פשטים במקור
אבער דא זעט מען עס איז דא א דריטע, ואין דאס איז די הלכה פון תורה, שלא ילך שלשת ימים בלא תורה. ס׳איז לכאורה די פשט אזוי: אין מדבר, ווען זיי זענען געווען ביי הר סיני, איך ווייס, ווען זיי האבן געזעצט אין מנוחה, האבן זיי געלערנט יעדן טאג, ווען משה רבינו האט געזאגט א שיעור. ס׳איז נישט געווען וואס צו טון, ס׳איז נישט געווען קיין כולל, מ׳האט אינמיטן געדארפט לערנען, ס׳איז נישט געווען קיין ארבעט.
אבער אמאל איז מען געגאנגען אויפן וועג, יא? וילכו דרך שלשת ימים במדבר, זיי זענען געגאנגען מיטן וועג, מיטן וועג איז מען פטור, ס׳איז דאך געווען עוסק בדרך, ס׳איז נישט געווען קיין צייט פאר זאגן א שיעור. און דעמאלטס, ביי די מסע ווען מ׳איז געפארן אין מדבר, האט משה רבינו געכאפט, זייער גוט, יעצט איז נישט קיין צייט צו לערנען בעיון, יעדער איינער בעיון לערנט זיך יעדער איינער אין זיין בית המדרש. אבער מ׳טאר נישט גיין דריי טעג אן שמיעת התורה, דאס הייסט אן הערן די תורה. ס׳האבן זיי געמאכט א נייע תקנה, אז אפילו אינמיטן די וועג, ווען מ׳האט זיך אפגעשטעלט, איך ווייס נישט וואס זיי האבן געטון, מ׳האט זיך ארויסגענומען א תורה, אדער איך דארף וויסן וואס ס׳איז געווען דעמאלטס, און מ׳האט געליינט. ואין די ליינען איז מער אזוי, אז א איד זאל… ס׳איז נישט אפילו א מינימום, א מינימום קענסטו דאך פרק אחד שחרית, פרק אחד ערבית. ס׳איז מער אזוי ווי א הלכה, מ׳זאל נישט גיין דריי טעג אן הערן תורה.
פשט השני: לאחרית ימיו של משה רבינו
אקעי, דאס איז די צווייטע פשט. די דריטע פשט וואס איך טראכט, איך מיין, איז אז דאס איז טאקע געווען לאחרית ימיו של משה רבינו. נאר וואס דען? ווען משה רבינו האט געשריבן דרייצן ספרי תורות, האט ער געזאגט אזוי: ווי לאנג איך בין געווען מיט ענק, האב איך געלערנט מיט ענק אייביג תורה שבעל פה. ואין דעמאלטס האט ער דאך אויך געזאגט “זכרו תורת משה עבדי”, און משה רבינו ענדיגט אליינס, ענק זאלן אייביג לערנען די תורה. סאו דעמאלטס, ס׳קען זיין, מ׳דארף עס זען צו ס׳שטימט אין די פסוקים אין ספר משנה תורה, דער רמב״ם האלט גראדע אזוי, אז מ׳זאל לערנען מיין ספר, מיין ספר משנה תורה. אבער דעמאלטס איז נישט די תקנה, דעמאלטס איז מער די מצוה פון די תורה.
אבער דער רמב״ם געט נישט די סיבה ווען די תקנה קען זיין ווען ס׳איז נישט געווען א ספר תורה. ווי לאנג ס׳איז געווען מגילות, מגילות איז טאקע אפשר נאכנישט געווען קיין חיוב לערנען תורה. סאו ווי לאנג משה רבינו איז געווען געזונט און שטארק, האט ער געלערנט תורה מיט אידן, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט דארטן אין אנפאנג, “ונקהלו אליו עם רב מזקנים”, און ווען ער איז געווארן אלט און ער איז שוין עוסק געווען אין שרייבן א תורה, האט ער געזאגט, פון יעצט וועט זיין די מצוה.
קושיא: דער מקור ביי מרה
יא, די איינציגסטע פראבלעם מיט דעם איז, לכאורה דאס איז אמת, אבער דאס איז נישט די שעת. און דער וואס הייסט נישט געווארן מיט דער וואס וואס איז דער לייכע אנהייבעס נאך ביי קריאת ים סוף, יא? מיין, ביי מרא. ביי מרא, האט מען טאקע געלערנט תורה, דער איז נאך געווען דערמאנט. ס׳איז זייער אינטערסאנט, ווייל דע וואס עס שטייט אז דעות בי מרא ניטן אין געוויסע מצוות איז נישט וועגן, איז לארף דארפן, ווייל דער הייבערשטער האט געוואלט אז מען זאל אנהייבן טון יענע מצוות דעמאלט. אבער וואס האבן מיר געגעבן מגילות און מגילות, עס איז שטימט זייער עפעס שמואלות וואס האט שוין געלערנט. אקעי, אויף פסח האבן עס געלערנט. יא, אמת. דער קרית התורה פון מעדם איז מער.
תקנת עזרא הסופר: תוספות על תקנת משה
יא, אקעי, ווי אזוי, איז נאכדעם… אדזר אסופר טיגון, אדז אסופר טיגון, אדז אסופר האט מתקן געווען שיהו יקורן קיין במינחא בכל שבת, אויך שבת במינחה זאל מען אויך ליינען אין די תורה. פארוואס? בשמיאו שוקרנות, ווייל דאס איז א צייט ווען די עשר קרנות זעסן.
טעם פון “יושבי קרנות”
סאיר, איך האב דארגע מיינט. אונז האבן געלערנט אויך די רמבים אין הלכות יום טוב אדער אין הלכות שבת, אז יום טוב נאכמיטאג דארפן אוועקשטעלן שומרים, ווייל איז א צייט ווען די עולם האט אסאך צייט און מען פארדרענגט צייט. איך האב געמיינט אז די חכמים איינגעפירט אז נעמט די עולם צוזאמען אין שול. יא, צום פרי זיצט מען דיך אין שול. א חלק טאג לערנט מען, יא? דאס איז נאך די קליאת התורה. און שבת נאכמיטאג, איז א לאנגע נאכמיטאג. די קינדער ווען הייבן אן ווערן משוגע. ווייסט אז די מאמע זאגן עס? דאס איז א לאנגע נאכמיטאג. מען מער נעמט דעם בחור לערנען. אזוי ברענגען זיי א לוח.
איך האב געמיינט אז אנדערש, און איך האב געטראכט אלעמאל אז יושב קרנות דער טייטש, אז אינדערפרי זיצן זיי נאך אין די קרנות. נאכמיטאג וויאזלאנג קען מען קולצן. עס קומט נאך שוין אין שולע. מען מאכט א שולע. עס קומט נאר צום מנחה. אבער איך זעה אז די רמב״ם האט געברענגט די הלכה אז מען זאל שטעלן שומרים. יוושב קרנות יו אקע לאמיר גיין ווייט.
דער מקור אין גמרא מגילה
דאס קומט פון די גמרא. די גמרא זאגט לך תחילה אז עזרא האט געמאכט קריאת תורה. עזרא זעט מען טאקע אין ספר עזרא אין חמי אז עזרא האט געליינט די תורה. אבער רבים, מען זעט אז ער האט זיכער שוין געטון. ער האט שוין געזען אז ער איז דער ערשטער, אבער מען זעט אז ער האט עס געטון. און דערפאר פרעגט אויף דעם די גמרא, ס׳איז דאך דא א מסורה אז משה האט עס שוין געטון. ענטפערט די גמרא, ס׳איז דא א חילוק, אז משה האט געמאכט שבת און שני וחמישי. עזרא האט צוגעלייגט נאך אפאר הלכות.
איינס פון די תקנות איז, ער האט צוגעלייגט אין די קריאת התורה, די גמרא זאגט, ער האט צוגעלייגט אין די קריאת התורה פון משה, האט ער צוגעלייגט נאך פרטים. וואס זענען זיי? קודם כל, מנחה בשבת. צווייטנס, וגם הוא תיקן אז די מצוה וואס משה רבינו האט שוין מתקן געווען צו ליינען אין די תורה ברבים, זאל זיין אין א מסודר׳דיגע אופן, זאל זיין בשני ובחמישי, דאס הייסט אז צוויי מאל אין א וואך זאל זיין “שלא ישהו שלשה ימים בלא תורה”. אינטערעסאנט, די חלק אז שבת איז שבעה האט ער נישט מתקן געווען.
און נאך עפעס וואס ער האט מתקן געווען איז “שלא יקראו פחות מעשרה פסוקים”. אז די זאך וואס משה רבינו האט איינגעפירט זאל זיין אן ערנסטע ליינען פון אמווייניגסטנס צען פסוקים. דאס הייסט, פארדעם, ביי משה רבינו, אמאל האט מען געליינט נאר איין פסוק, ס׳איז געווען גענוג. אבער עזרא האט געזאגט אז ס׳דארף זיין צען פסוקים אמווייניגסטנס. פון דריי קרואים קומט אויס אז יעדער איינער ליינט דריי אדער פיר. דאס איז די תקנה וואס עזרא האט צוגעלייגט. אקעי. דאס איז די מינימום, יא? אבער אונזערע פרשיות זענען כמעט אלע אסאך לענגער, אבער ביי מנחה מאכט מען טאקע קורצער, אזעלכע סארט קריאות, אדער שני וחמישי.
הלכה ב: ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור
זאגט די רמ״א, “ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור”. ער האט אויסגערעכנט אין כלליות, יעצט גייט ער מער בפרטיות. שבתות, ומועדים – די דריי ימים טובים, ובראשי חדשים. די “אלו הימים” איז לכאורה נישט תקנות, נישט פון משה און נישט פון עזרא. ס׳איז דא יא א גמרא וואס זאגט אז משה האט מתקן געווען, ס׳איז נישט קלאר. די רמ״א ברענגט עס נישט. די רמ״א זאגט נאר דריי טעג אן תורה, און יעצט ברענגט ער עס כולל זיין א הלכה. ער מאכט א ליסט, א ליסט פון אלע טעג וואס מען ליינט אין די תורה בצבור.
יא, וואס זענען די טעג? שבתות, ומועדים, ובראשי חדשים, ובתעניות – דאס הייסט תשעה באב, יום כיפור, און אזוי ווייטער, ובחנוכה ובפורים, ובשני ובחמישי בכל שבוע ושבוע – יעדע מאנטאג און דאנערשטאג בכל שבוע. ס׳איז בערך זעקס אדער זיבן אנדערע זמנים, ווענדט זיך וויאזוי מען צעטיילט עס דא. יא.
דער אימפאקט פון “שלשה ימים בלא תורה”
יא, ואין מפטירים בנביא. די תקנה האט אויך געהאט א מעידזשער מעידזשער אימפעקט אויף די אידן, אזויווי מיר לערנען אין מסכת מגילה, דאס זענען געווען די טעג וואס אויטאמאטיש זענען די דערפערישע אידן געקומען צום בית המדרש צו הערן קריאת התורה. דאס האט געשעיפט שטארק די… די שלשה ימים בלא תורה איז געווען א מעידזשער ביג דיעל, אז אין אלע שטעטלעך קומט מען איינמאל אין דריי טעג הערן לערנען תורה אין די גרויסע שטאט. עס איז געווען א גאנצע פראדזשעקט.
הפטרה בנביא
וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. דער רמב״ם האט נאכנישט געזאגט אז עס איז אויך דא א זאך וואס הייסט הפטרה. הפטרה מיינט ענדיגן. ניין, הפטרה מיינט די ווארט… קען זיין, אבער די טייטש איז אז מען לערנט א שטיקל נביא. מען לערנט א שטיקל תורה און מען ענדיגט צו מיט נביא.
בכלל, זיי האבן זייער אן אינטערעסאנטע לשון, ער זאגט נישט “קיין תקנה להפטיר בנביא”. ער גייט אזוי זאגן אז די אלע טעג ליינט מען תורה, אבער נביא ליינט מען נישט די אלע טעג, נאר דריי פון זיי. ווען? בשבתות ובימים טובים ובתשעה באב.
דער צד השוה: טעג וואס מ׳ארבעט נישט
וואס איז די צד השוה פון די זאכן אנדערש פון די זאכן וואס מען ליינט נישט בנביא? די תירוץ איז אז דאס זענען טעג וואס מען ארבעט נישט. די תקנה האט אסאך צו טון מיט די ארבעט, אזויווי עס איז געווען אין די שטעט. אן ארבעטס-טאג האט מען נישט קיין צייט צו ליינען, מען קען נישט אויפהאלטן דעם עולם. ראש חודש… יא, ראש חודש ליינט מען טאקע, אבער מען ארבעט נישט. זייער גוט, מען ליינט נישט לענגער. סאו, מען גייט אין די ארבעט. חנוכה, פורים, שבת, יום טוב, און תשעה באב ארבעט מען נישט, סאו מען קען מאכן הפטרה.
אקעי, ווייטער. נאך פרטים אין הלכות קריאת התורה. ביי מנחה ליינט מען יא ביי א תענית. מיר דארפן זען צו דער רמב״ם גייט עס ברענגען פארוואס. ביי מנחה לכאורה די תירוץ איז ווייל דער עולם איז שוין צוריק פון די ארבעט, עס איז שוין דא מער צייט. אבער מיר דארפן זען צו… יא, זייער גוט. אקעי, מיר וועלן זען, איך מיין שפעטער דערמאנט ער מער.
הלכה ג: מינימום פון צען מענטשן און צען פסוקים
זאגט דער רמב״ם אזוי. יעצט גייט ער לערנען פארשידענע הלכות פון קריאת התורה, די סדר וויאזוי עס זעט אויס ארום די בימה, וואס גייט פאר. אֵין קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוּת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין. קריאת התורה איז אן ענין פון ציבור, אזויווי קדיש און קדושה, זאכן וואס מען קען נאר זאגן בציבור. אויך קריאת התורה איז נאר אן אפציע בציבור. נאר א ציבור קען האבן די זאך.
זייער גוט. אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז פריער ווען מ׳האט געלערנט הלכות תפלה בציבור האט דער רמב״ם גערעדט פון קריאת התורה? ס׳איז געשטאנען איין… ער האט דערמאנט “כל דבר שבקדושה”, ניין? יא. “כל דבר שבקדושה” האט ער געזאגט תפלת הציבור, און איין קורא בתורה. ס׳איז געווען איינע פון די זאכן וואס ער האט דערמאנט דארט אז מ׳דארף צען פאר א דבר שבקדושה, און מ׳דארף האבן צען.
און מ׳דארף האבן צען מבוגרים שטייט דארט נאך. יא. נאך א הלכה. אקעי. אויך איז עס אינטערעסאנט, ס׳דארף זיין חשוב אלס די מענטשן, ס׳דארף זיין גענוג מענטשן, צען מענטשן איז עס א חשוב׳ע ציבור, און אויך דארף זיין גענוג א חשוב׳ע אמאונט פון פסוקים. זייער גוט. “אין קורין בפחות מעשרה פסוקים”. מ׳מאכט א מנין פון מענטשן מיט א מנין פון פסוקים.
“וידבר” עולה מן המנין
יא, דאס האט מען שוין געלערנט. “וידבר ה׳ אל משה לאמר”, דאס וואלט מען געקענט טראכטן אז ס׳איז נאר א הקדמה, אבער ס׳איז נישט, ס׳איז א חלק פון די מנין. אה, ס׳איז א חידוש. ס׳איז א פסוק וואס זאגט נישט גארנישט. איך מיין, ס׳זאגט אז “וידבר ה׳ אל משה”, אבער די גאנצע תורה איז דאך אזוי. אבער דאך זאגט ער אז ביי א מנין דארף ער אויך, דער צענטער קען דאך זיין עפעס א יונגל מיט א חומש. אה, ניין, דאס האבן מיר נישט געלערנט. אבער דאך זאלן די פסוקים האבן אן ענין. אקעי.
מינימום פון דריי קרואים און דריי פסוקים
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים”. לכל הפחות דריי מענטשן זאלן ליינען. דאס איז וואס מיר רופן היינט עולים לתורה, וואס דער רמב״ם רופט דא די “קורין לתורה”. ס׳איז טייטש, היינט איז נאר דער מנהג אז מ׳קומט ארויף און מ׳ליינט מיט מיט׳ן בעל קורא און מ׳זאגט… אין א מינוט וועלן מיר זען. אבער יעצט זאגט דער רמב״ם ווען מ׳ליינט אריין.
זאגט דער רמב״ם אז יעדע מאל ווען מ׳מאכט א קריאת התורה זאל נישט זיין ווייניגער ווי דריי קורים, ס׳איז טייטש דריי מענטשן וואס מ׳ליינט מיט זיי דריי פסוקים. וואס זאגסטו, ר׳ יצחק? ניין, ניין, אונז גייען זען דאס אין א מינוט.
איך האב נאר געזאגט אז ס׳איז דא צוויי הלכות פון צען, און יעצט גייט זיין הלכות פון דריי. אהא, א סעט פון דריי. “ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים”. דריי עולים. נאך א הלכה. “ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים”. ס׳איז טייטש, מ׳מאכט זיכער אז פון יעדע פרשה ליינט מען דריי פסוקים. ס׳איז טייטש אז מ׳האט געענדיגט א פרשה און מ׳הייבט אן די נעקסטע פרשה פאר די נעקסטע עולה, קען מען נישט זאגן פון די נעקסטע פרשה נאר איין אדער צוויי פסוקים. פון א פרשה דארף מען זאגן אט ליעסט דריי פסוקים. יא, דאס איז וואס ס׳איז טייטש.
הגם אז לאמיר זאגן, איך פארשטיי, ווייניגער ווי דריי פסוקים. אבער חוץ פון דעם דארף זיין די דריי פסוקים טאר נישט זיין ווייניגער ווי דריי פסוקים פון די אנהייב פון א פרשה. אפילו אויב ער האט געזאגט אדער ער ליינט מער פסוקים, אדער אפילו לאמיר זאגן
הלכות קריאת התורה: הלכה ד — לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים
הלכה ד: שלושת הכללים של דריי פסוקים
Speaker 1:
הגם לאמיר זאגן אויף פארשטיין אין אנדערע ווערטער, יעדע עולה… אה, איז דאס נישט דאס די הלכה? יא, מיר גייען זען שפעטער. ס׳איז דא א הלכה… ס׳איז דא אן עליה אדער א קריאה ווייניגער ווי דריי פסוקים. אבער חוץ פון דעם, דארף זיין די דריי פסוקים דארף נישט זיין ווייניגער ווי דריי פסוקים פון די אנהייב פון א פרשה. אויסער אפילו אויב ער האט געזאגט אדער ער האט געליינט מער פסוקים, אדער אפילו לאמיר זאגן ער האט געענדיגט צוויי פסוקים פון א פריערדיגע פרשה…
Speaker 2:
זייער גוט. אויב די פריערדיגע פרשה איז געווען צו קורץ, האט נישט געהאט קיין אייגענע דריי פסוקים, קענסטו נישט מאכן צוויי פון דארטן און צולייגן נאך איין פסוק פון די נייע פרשה און עולה זיין.
Speaker 1:
זייער גוט. מ׳דארף אריינגיין די דריי פסוקים אין די פרשה. די זעלבע זאך ביי די ענד. מ׳מוז אריינטרעפן פרשה, מ׳קען נישט סטאפן און איבערלאזן… און ליינען די פרשה ביז כמעט די ענד. איינמאל מ׳האלט שוין ביי די פרשה ביי אן אונטער דריי פסוקים, איז שוין מוזן דאס אריינאינקלודן אין די קריאת התורה און ליינען די פרשה. און מ׳ניח אין הפרשה פחות משלשה פסוקים. זייער גוט.
די לעצטע הלכה, די פערטע הלכה וואס מיר נעמען, איז “ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים”, און יעדער איינער זאל ליינען לכל הפחות דריי פסוקים. זייער גוט.
נפקא מינה: די הלכות זענען נוגע פאר תוספות
די הלכות זענען נוגע פאר ווער ס׳מאכט תוספות אין ביהמ״ד, צו וויסן ווי מ׳קען סטאפן. איך האב אסאך חידושים אויף די הלכה, אבער איך גיי עס סקיפן פאר יעצט. מ׳דארף דאך צוריקגיין אביסל.
חידוש: בזמן הזה איז דער חשש כמעט נישט שייך
דער טעם פון דער הלכה — חשש טעות
ווייסט וואס ס׳מיינט א פרשה? איך האלט אז היינטיגע צייטן וואס ס׳איז דא, די גאנצע ריזן פאר די הלכה איז אז מ׳זאל נישט זאגן אז מענטשן… ניין, אז מענטשן זאלן אריינקומען אין ביהמ״ד און ארויסגיין און זיי וועלן מיינען אז מ׳האט געסקיפט די ערשטע צוויי פסוקים אדער אזא זאך. אזוי שטייט אין די גמרא, אז זיי וועלן מיינען אז מ׳האט געסקיפט.
סאו, מיר זעט אויס אז דאס איז נאר נוגע פאר מענטשן וואס זיי ווייסן בכלל וואס די פרשיות זענען. היינט, אז די איינציגסטע וואס ווייסט בכלל אז ס׳איז דא א פרשה איז דער בעל קורא, זעט מיר אויס זייער זייער רחוק אז מ׳זאל בכלל זיין דא א חשש. ממילא זעט מיר אויס אז בזמן הזה, אדער קען מען טון וואס מ׳וויל, אדער… איך האב גוטע שלום בית וועגן די שווערע הלכה. איך האב reasons פארוואס צו זוכן א קולא, ס׳איז אן אנדערע נושא.
די משנה ברורה׳ס חומרא — און א קושיא דערויף
אבער די משנה ברורה למשל זאגט, אן אינטערעסאנטע זאך, די משנה ברורה זאגט א חומרא׳לע based אויף דעם. איך וויל זאגן אכט קולות based אויף די זעלבע ספרים. די משנה ברורה טענה׳ט אז היינט וואס ס׳איז געדרוקט אין אלע חומשים שני ושלישי, זאל מען אויך נישט מפסיק זיין דריי פסוקים פאר יענץ, ווייל מענטשן וועלן די זעלבע טענה… הגם שני ושלישי האט סתם עפעס א גבאי געמאכט וואס ס׳איז נישטא קיין שום הלכה׳דיגע מקור דערפאר. אזוי טענה׳ט ער.
איך טענה פונקט פארקערט. אויב אזוי, קיינער ווייסט… עניוועי, איז אויך דא איינער וואס קוקט אין א חומש היינט? די גאנצע קריאת התורה זאגט נישט אז מ׳קוקט אין א חומש. ממילא, איך זע נישט וויאזוי ס׳איז נוגע.
ווו דער חשש איז יא שייך — ווען דער בעל קורא איז מקפיד
איך האב געזאגט אזוי, אז די פלעצער וואו די בעל קורא איז מורא׳דיג מקפיד, געווענליך איז יא דא אפאר מענטשן וואס האלטן מיט און זיי קענען די ליינען, און ס׳איז שוין אפשר נוגע דאס אז מ׳האט באמערקט אז מ׳האט איבערגעלאזט, מ׳האט נישט מכבד געווען די פרשה, אדער… ס׳איז נישט מכבד געווען, ס׳איז דאך לערנען מיט זיי. יענער גייט מיינען אז די תורה… יא, ער גייט מיינען אז די תורה איז גארנישט.
דער טיפערער טעם — כבוד התורה
און מיר האבן פריער געזאגט אז משה רבינו האט פשוט, דאס איז געווען, משה רבינו גייט איבער די תורה, און ער גייט איבער מיט דעם כאילו… נישט ער גייט איבער, אבער מיר טראכטן זיך פון דעם אז דאס איז א חלק פון מורא׳דיג זיין די תורה פאר אידן. מיר ווילן נישט אז ס׳זאל געשען מיסטעיקס. ער גייט מיינען אז מ׳האט געמאכט א מיסטעיק. ער גייט מיינען אז מ׳האט געמאכט א מיסטעיק, נישט אז ער האט געמאכט א מיסטעיק.
יענער גייט זען אז דו האסט איבערגעלאזט צוויי פסוקים, ער גייט זאגן, “וואו, ער האט געסקיפט די ערשטע צוויי פסוקים,” ווייל יענער קען דאך די פרשיות. דו ביסט אן אסימפט אז דער שומע ווייסט ווי א שטיקל הייבט זיך אן און ווי ס׳ענדיגט זיך. איך קען נישט קיין איין איד וואס ווייסט ווי א שטיקל הייבט זיך אן און ווי ס׳ענדיגט זיך.
שאלה: וואס מיינט “פרשה” דא?
Speaker 2:
דו מיינסט אין די ענין פון פרשיות?
Speaker 1:
יא, דער עולם נעמט אן אז די פרשיות מיינען די פרשיות פתוחות וסתומות אין די ספר תורה. איך בין נישט זיכער וועגן דעם אויך נישט. ס׳קען זיין אז ס׳מיינט אן ענין. אין די גמרא שטייט יא אז ביי אן ענין קען מען טוישן. שפעטער וועלן מיר רעדן וועגן מדלג זיין, וועלן מיר רעדן וועגן דעם.
על כל פנים, לענינינו, איך זע נישט ווער קען דאס, איך זע נישט ווי ס׳איז נוגע. און אויב די משנה ברורה קען מאכן א חומרא based אויף דעם וואס דער עולם טראכט אנדערש, קען איך אויך מאכן א קולא based אויף די זעלבע זאך.
דיגרעסיע: קריאת התורה איז געווען מער אן ענין פון לימוד התורה
איך מיין אז אין דזשענעראל, הלכות קריאת התורה, וויאזוי ס׳איז געווען ארידזשינעלי, איז געווען אסאך מער אן ענין פון לימוד התורה ווי אונזערס. מ׳דארף עס פארשטיין מיט דעם אין באטראכט. ס׳איז געווען א מתורגמן, און ס׳איז געווען… אבער אלטע מנהגים, ביז אונז וועלן נישט… איך וויל נאר מאכן א הפסק אז איך האב געזאגט אז איך וועל גיין צוריק צו מיין חידוש.
Speaker 2:
אקעי, סאו ר׳ יואליש איז נישט מסכים מיט מיין חידוש, אבער שוין.
Speaker 1:
איך זאג אז מ׳דארף נישט חושש זיין צו דעם. איך זאג, איך האב נישט געזאגט גוט, איך זאג די חשש איז אז מענטשן גייען מיינען אז מ׳האט געליינט ווייניגער ווי דריי פסוקים. די הלכה איז א שטארקע הלכה, מ׳טאר נישט ליינען ווייניגער ווי דריי פסוקים. אויב דו הייבסט אן א נייע פרשה נאר צוויי פסוקים אריין, אדער פארקערט, האבן מענטשן מורא אז מ׳ליינט נאר צוויי פסוקים. און דאס איז א סתם אז יעדער איינער קען וועלכע פרשה, וועלכע פסוקים זענען.
איך טראכט אז מ׳מוז… יעצט טראכט איך אז ס׳איז שווער צו פארשטיין די חשש. איינער האט מורא פתאום מן התורה, וואס איז די הלכה? ס׳קען זיין אז ס׳איז א פשוט׳ע זאך אז דער עולם זאל קענען מיטהאלטן. ס׳איז שווער, דער עולם וויל נישט… לויט דעם איז ר׳ יואליש אפשר גערעכט אז ס׳לוינט זיך צו גיין מיט די שני ושלישי וואס שטייט אין סידור, ווייל… אז דער עולם זאל קענען מיטהאלטן.
איך האב אסאך מאל געהערט אז דער מונקאטשער רב האט געזאגט אז מ׳זאל נישט פאלגן די שני וואס שטייט אין סידור, ווייל אסאך מאל איז עס נישט אויסגעהאלטן און ס׳איז נישט קיין קשר צו די ענין. סאו ס׳איז דא א שקלא וטריא פאר ביידע וועגן.
פראקטישער עצה
אבער די אמת איז לכאורה, אויב ער וויל זיך פירן אזוי ווי מיר און מאכן אנדערע עליות, דארף מען פארשרייבן פאר שבת וואס מ׳גייט טון, און דער עולם זאל קענען וויסן, אזוי קען מען יוצא זיין אלע דעות. שוין, דאס איז גענוג תורה פאר יעצט.
הלכה בנוגע צו חלוקת עשרה פסוקים בין שלשה קוראים
לאמיר לערנען נאך איין… ס׳איז דא זייער א שיינע הלכה, דאס איז די הלכה וואס דו האסט געזאגט פריער. יעצט האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף האבן צען פסוקים און דריי מענטשן, יא? אויך דארף מען וויסן די מינימום פון קריאת התורה.
דיגרעסיע: דער ערך פון צען פסוקים — “לא תעבור שלושת ימים בלא תורה”
איך מיין אז די מינימום הלכה אז מ׳דארף האבן דריי פסוקים, איז אזוי ווי ס׳איז דא א מצוה פון “לא תביא תועבה אל ביתך”, דארף מען נישט טון די וועג. ס׳איז דא א מצוה אז מ׳זאל נישט דורכגיין דריי טעג בלא תורה. און ס׳וואלט ווען געקענט געשען אז מ׳זאל נאר דאס שטעלן, און אז יעדער מענטש זאל אויספיגערן פונקטליך וויאזוי צו מאכן אז ס׳זאל נישט דורכגיין דריי טעג בלא תורה.
אבער חז״ל למעשה האבן געטון הלכה אנדערש, און זיי האבן געגעבן א הלכה, זיי האבן אויפגעמאכט די סדר וויאזוי מ׳טוט עס, מ׳נוצט זיך דאס. האבן זיי געמאכט א סדר וויאזוי די קריאת התורה איז, און אין די סדר האבן זיי געמאכט אלעס וואס זיי האבן געקענט דעמאלטס טראכטן אז ס׳גייט זיך טועה זיין, ס׳זאל נישט זיין קיין שלוש פסוקים, ס׳זאל נישט זיין דאס, ס׳זאל נישט זיין יענץ.
ס׳איז דא א יראה אן, און ס׳איז דא אפשר א סיבה אז מ׳מוז מקצר זיין, גייט דאס אפשר זיין א גרויסע הלכה. זייער גוט, זייער גוט.
ראיה: “ויחל משה” — ווען מ׳ווייסט, ווייסט מען
מ׳זעט בפירוש, איך האב געזאגט אז ס׳איז נישט קיין חידוש וואס איך זאג, ס׳איז דא קריאות, געוויסע תוספות פרעגט אין מסכת מגילה “ויחל משה” הייבט אן “ויחל”, און ס׳איז צוויי פסוקים אריין אין א פרשה. ניין, קודם מוז מען מדלג זיין. אויך איז דאס נישט לויט די הלכה, ס׳איז דא א יוד וואס ווייסט אז דא הייבט זיך אן חזרת הש״ץ, נישט קיין פראבלעם. ער זאל טון נאך קריאת התורה, ראש חודש, טו קריאת התורה וואס מ׳מוטשעט זיך, און איינער פון די תירוצים איז אז ווען מ׳ווייסט, ווייסט מען, ס׳איז נישט קיין שאלה.
אויך איז דאס זייער גוט, ווייל דאס איז דער זעלבער עזרא הסופר פון די אנשי כנסת הגדולה וואס האט געמאכט די סדר. ס׳איז ממש די זעלבע זאך: משה האט געמאכט א תקנה באופן כללי, און עזרא האט געמאכט הלכות פרטיות.
דיגרעסיע: תפילה בבית המדרש — אפשר קורצערע קריאת התורה?
איך מיין איך וויל אריינווארפן מיין הערה וואס איך האב געהערט צו זאגן. איך מיין אז אין הלכות תפילה איז דא דריי מיני וועגן וויאזוי מענטשן דאווענען. ס׳איז דא די וואס דאווענען ביחידות, און זיי האבן בכלל נישט, זיי האבן נישט קדושה, נישט קדיש, און אויך נישט קריאת התורה, זיי האבן נישט די זאכן. נאכדעם איז דא די ענין פון תפילה בבית הכנסת, וואס זיי האבן אין די אלע סדרים וואס דער רמב״ם רעכנט אויס פון דעם. דאס הייסט אז די עיקר תכלית פון די פלאץ איז צו דאווענען, און די תפילה הייבט אן דארט, און די תפילה הייבט אן, און די אלע הלכות פון קריאת התורה איז נוגע פאר די זאך.
נאר ס׳איז דא א דריטע זאך פון גיין דאווענען היכא דהוו גרסי, די הלכה אז מ׳איז געגאנגען דאווענען אין בית המדרש וואו מ׳לערנט. אין די בית המדרש וואו מ׳לערנט שטייט יא אז מ׳זאל מאכן א מנין, דאווענען מיט א מנין, אבער ס׳איז אויך זייער מעגליך אז דארטן איז נישט געווען די פלאץ וואו דער רמב״ם האט געזאגט זיינע סדרים. ס׳קען זיין אז מ׳איז מקצר געווען ווייל מ׳האט געהאלטן אינמיטן לערנען. מ׳זעט די ענין פון מקצר זיין ווען מ׳האלט אינמיטן לערנען. און ס׳קען זיין אז קריאת התורה האט אויך געווען ווייניגער.
היינט איז נישטא אזא זאך, יעדער איד הערט קריאת התורה, אבער ס׳קען זיין אז ווען מ׳דאוונט אין יענע בית המדרש, אין די ישיבה, היכא דהוו גרסי, ס׳קען זיין אז דארטן איז בכלל נישט געווען די ענין פון ליינען קריאת התורה, ווייל מ׳לערנט א גאנצן טאג תורה. אקעי, מעיבי, מ׳דארף פרעגן די וואס דאווענען אין יענע בית המדרש וואס זיי טוען.
Speaker 2:
אויך, דו זאגסט אז די אויג כאפט נישט. דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא פלעצער וואו מ׳מאכט קורצערע תפילת שמונה עשרה, יא? מיר האבן געלערנט. דער רמב״ם האט געמאכט זיין אייגענע תקנה אין זיין אייגענע פלאץ. אבער אונז האבן געהאט ערגעץ וואו, נישט ממש אין רמב״ם, אבער אונז האבן געהאט ערגעץ א מקור אז ווען מ׳דאוונט אין בית המדרש איז די דאווענען קורצער, אדער אז מ׳מאכט נישט די גאנצע סדרים?
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נישט געזאגט. דער רמב״ם האט געזאגט אז ווען ער האט געדאוונט ביחידות… אז אין בית המדרש זאל מען דאווענען מיט א מנין.
Speaker 2:
יא, דער רמב״ם האט נישט געזאגט אזוי.
Speaker 1:
אקעי.
דער ערך פון צען פסוקים — חז״ל׳ס הערכה פאר א פסוק תורה
איך בין זייער אימפרעסד פון דעם אז מ׳טאר נישט גיין דריי טעג אן תורה. און וואס הייסט תורה? צען פסוקים! אונז האבן עס נישט גענוג ערנסט. מ׳ליינט שני וחמישי, קיינער כאפט נישט, אבער דעם מוז מען מקיים זיין די הייליגע ענין פון לערנען די הייליגע תורה און פון זיין קאנעקטעד צו די תורה.
מענטשן מיינען אז זיין קאנעקטעד צו די תורה דארף מען לערנען א ליסט א גאנצע בלאט גמרא. אבער א גאנצע בלאט גמרא נעמט בערך דריי שעה צו לערנען. ס׳איז נישט ריאליסטיש. בקיצור, מ׳גייט צו ישיבה און מ׳כאפט עס, נישט עולם הזה און נישט עולם הבא.
אבער די הייליגע חכמים האבן געזאגט, לערנען תורה, נאו פראבלעם, צען פסוקים! און נישט אפילו יעדער מענטש זאל לערנען צען פסוקים. יא, יעדער קורא דריי פסוקים. דאס הייסט גוט לערנען תורה! ווייסט, אפילו דער פסוק “ודבר שלום על ישראל” רעכנט זיך אויך. דאס איז זייער א… זיי האבן געהאט אסאך א גרעסערע הערכה פאר א פסוק תורה ווי אונז האבן, אזוי מיינעך.
דברי הרמב״ם: שלושה שקראו עשרה פסוקים
זייער גוט. סאו דאס איז זייער א ווייטער. יעצט, ווער… אה, יעצט איז דא אן אינטערעסאנטע חקירה אין די רמב״ם און אין די גמרא, זייער א…
Speaker 2:
דאס איז א זכות פון ווערן עלה לתורה.
Speaker 1:
ניין, ווער האט די זכות פון ווערן עלה לתורה. וויאזוי זאל זיך צוטיילן די צען פסוקים? ס׳איז דא צען פסוקים מיט דריי מענטשן. סאו דריי צוטיילט זיך נישט… צען צוטיילט זיך נישט אויף דריי איקוואלי. ס׳מוז זיין איינער דארף ליינען פיר. ס׳קומט אויס דריי, דריי, און פיר איז צען. סאו וויאזוי זאל מען עס מאכן? ווער זאל מאכן די פיר פסוקים?
ראיה: צען פסוקים איז א פעסטע הלכה, נישט בלויז א ריכטליניע
און דא זעט מען קלאר אז ס׳איז נישט קיין חילוק וואס די ענין איז. ער זאגט נישט, זאלסט צוטיילן לויט ווי ס׳איז דיר גרינגער. צען פסוקים! ס׳איז דא אן ענין אז מ׳זאל זאגן צען פסוקים. אונז, דרך אגב, אונז טוען נישט אזוי. אונז אפילו ביי שבת מנחה אדער שני וחמישי, מ׳קוקט אין סידור…
Speaker 2:
ס׳איז נישט קיין ענין.
Speaker 1:
און די צווייטע, אויך צו מאכן עפעס א שיינע סיום, מ׳מאכט נישט צען פסוקים. דער ווילנער גאון האט געזאגט אז מ׳זאל נישט טון אזוי, מ׳זאל פשוט טון די ערשטע צען פסוקים פון יעדע פרשה און נישט זיין… חוץ אויב ס׳איז ממש לויט די כללים וואס דארט שטייט. אבער דא זעט מען יא אז ס׳גייט אזוי.
“הרי זה משובח” — יעדע אופן האט א מעלה
איז יעצט דא א שאלה, ווער ליינט די… יא? דאס איז דא אן ענין. שלושה שקראו עשרה פסוקים, שנים קורין שלושה שלושה, צוויי ליינען דריי פסוקים איטש, ואחד ארבעה. ווייל מ׳דארף האבן די הלכה פון מ׳דארף ליינען צען פסוקים.
יעצט זאגט ער, ווער טוט די דריי און ווער טוט די פיר? ווער איז דער וואס באקומט די פיר פסוקים? איז די תירוץ איז אזוי: בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי, הרי זה משובח. סיי וויאזוי דו טוסט עס איז גוט. נישט נאר ער איז גוט, ער איז משובח. דאס הייסט, די בעסטע וועג איז צו טון, וויאזוי מ׳זאל מען דאס טון איז דא א מעלה אין דעם.
די גמרא מסביר הסברים. די לעצטע איז ווייל “אחרון אחרון חביב”. די ערשטע איז ווייל די ערשטע איז די ערשטע. די מיטעלסטע ווייל ס׳איז די מיטעלסטע. בקיצור, דאס איז זייער א שיינע זאך.
Speaker 2:
יעדע פון מיינע צען קינדער איז א בן יחיד.
Speaker 1:
ניין, דאס איז א נושא פאר זיך. וואס איז שיינער? וואס פאסט? אלעס פאסט. יעדער איז דאך א ריזן פאל.
שוין, יעצט גייען מיר לערנען וועגן די ברכות.
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות והלכות הקריאה
דער עיקר חידוש פון ברכות קריאת התורה
די גמרא רעדט וועגן שבעה. ס׳איז דא אריכות דערין. נישט נאר ער רעדט גוט, ער איז משובח. דאס הייסט, די בעסטע וועג איז צו טון, ווי אזוי מען זאל עס טון, איז דא א מעלה אין דעם. די גמרא איז מסביר, איז מבאר, די לעצטע איז ווייל אחרון אחרון חביב, די ערשטע איז ווייל די ערשטע איז די ערשטע, און די מיטעלסטע איז ווייל ס׳איז די מיטעלסטע. בקיצור, ס׳איז דא זייער אסאך שיינע זאכן. יעדע פון מיינע צען קינדער איז א בן יחיד׳ל. ניין, דאס איז אן ענין פון ריבוי, וואס איז שענער, וואס פאסט. אלעס פאסט. יעדעס איז דא א ריזן פעלד.
יעצט גייען מיר לערנען וועגן די ברכות וואס מען מאכט אויף די קריאת התורה. מיר האבן געלערנט אז דער עיקר חידוש איז, אזוי ווי מיר האבן מדייק געווען אין פרק ח׳, דאס וואס מען טאר נישט ליינען קריאת התורה נאר בציבור. קריאת התורה קענסטו ליינען וויפיל דו ווילסט, ס׳איז נישט קיין שום עבירה צו נעמען א תורה און ליינען. די חידוש איז די ברכות. די עקסטערע ברכות התורה. די ברכות. ווייל דו האסט דאך שוין געזאגט ברכות התורה צופרי. יא. די ברכה וואס מען וויל זאגן עקסטערע ברכות התורה אויף די קריאה בציבור, אויף די מצוה, איז דאך א פראבלעם. רייט. איז דא א הלכה׳דיגע סדר ווי אזוי צו זאגן די ברכות.
סדר הברכות – הלכה ה׳
וואס איז די סדר? די סדר איז אזוי: כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו. ער קוקט אריין. פארוואס דארף ער קוקן? ווייל אויב נישט גייט ער נישט וויסן וואס ער ליינט. איך מיין, ס׳איז א פשוט׳ע זאך, אמת? מ׳קען טרעפן די פלאץ, ווער גייט אנהייבן צו ליינען. יא. און נאכדעם מאכט ער א ברכה. ווען מען טוט א ברכה, אזוי ווי מ׳קוקט אויף די עסן, מ׳מוז משלב זיין די ברכה מיט די ענין וואס קומט.
דיסקוסיע: עפענען און פארמאכן דעם ספר תורה
ניין, דאס איז נישט קיין סתם אן ענין פון תיכף. ער גייט דאך ליינען, ער וויל דאך וויסן וואו ער גייט אנהייבן צו ליינען. און וואס איז געשען? ער וויל מונע זיין די הפסק? יא, ס׳איז נישט קיין הפסק. ס׳איז יא, יא, ס׳איז דאך… ווען ער זאגט “ברכו את ה׳ המבורך”, און די עולם ענטפערט “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. איז לאמיר זאגן, קודם עפנט מען די תורה, איך וויל מדייק זיין די פארשן די זייגער. מען עפנט די תורה, מען קוקט אריין וואו מען גייט ליינען, און ער זאגט “ברכו”, און די עולם ענטפערט “ברכו”.
דא זעט מען אז נישט, ס׳איז דא א מחלוקת תנאים וועגן דעם אין די משנה. ס׳איז דא וואס רבי מאיר האט געזאגט אז מען דארף פארמאכן די תורה און עפענען נאך די ברכה, ווייל אויב נישט וועלן מענטשן מיינען אז די ברכות שטייען אין די תורה. רבי יהודה האט געזאגט ניין, מען קען עפענען די תורה און זאגן די ברכות בשעת וואס מ׳איז אין די תורה. און איך האב אין די בעל הטורים, זיי האבן באמערקט, און ס׳איז נישט געברענגט אין די פוסקים, אזוי אז דא וואס פירן זיך, די תוספות זאגט אז מען זאל זיך פירן אזוי ווי די שיטה פון רבי מאיר, איז זייער אינטערעסאנט, הגם אז נישט אזוי איז די הלכה, פארוואס איז געטוישט געווארן אז מען זאל יא פארמאכן די תורה פאר דעם וואס מען זאגט די ברכה.
און דעמאלטס קומט אויס א זייער אפענע זאך, אז די “מביט ורואה” האט נישט קיין שום זין, ווייל מען זעט נישט גארנישט, מען מאכט עס צו, און מען דארף זוכן נאכאמאל די עליה נאכדעם וואס מען עפנט צוריק די תורה.
מנהג ליטווישע און חסידים
סאו הלכה למעשה, אין מאנכע בתי מדרשים האב איך באמערקט, איך ווייס נישט פון וואו עס קומט, אז ס׳איז דא א מחלוקת צווישן חסידים און ליטאים וואס איז דער מנהג. די ליטווישע טוען, אזוי שטייט אין משנה ברורה אז מען זאל טון, אז ער מאכט… ער לאזט די תורה אפן, אבער ער קוקט אוועק, ווייל אזוי ווייסט מען אז ער ליינט נישט די ברכות פון די תורה. ער קוקט אוועק, און ער לאזט די תורה אפן, אזוי קען מען גלייך טרעפן די פלאץ. די חסידים פירן זיך יא אסאך צו פארמאכן די תורה, און איך בין דערקעגן, ווייל ס׳שטערט מיר, ס׳איז א טירחא דציבורא על הקורא, יעדע מאל דארף מען זוכן נאכאמאל. סאו אויב איינער פון מיינע שואלים הערן דא, זאלן זיי וויסן אז לויט׳ן משנה ברורה איז א וואוילע מנהג די ליטווישע מנהג. דער רמב״ם פסק׳נט אויך אזוי, אז מען לאזט די תורה אפן. אבער אויב מען טוט אנדערש, איך בין נישט איינזעענדיג צו מיר נאכדעם, נאר איך וויל וויסן.
Speaker 2: דער רמב״ם האט נישט די פראבלעם פון זאגן די ברכה אינעווייניג? ער זאגט נישט די זאך אז מען זאל נישט מיינען אז ס׳שטייט אינעווייניג?
Speaker 1: ניין, דער רמב״ם איז מודה פארוואס ער האט נישט קיין פראבלעם. ער איז מודה, ס׳איז מסתמא לכאורה אז ס׳איז נישט קיין עיקר הדין, נאר א הידור, א חשש. מען קען זאגן ס׳איז א שיינע זאך. אבער אין טאטשייני פארלירט מען עפעס, ווייל מען פארלירט די “מביט ורואה”.
Speaker 2: ניין, די ענטפער איז אזוי, ווייל די חסידים האבן אויסגעפיגור׳ט אז מען קען מאכן א נוסח. ווייל דער קורא בתורה זאגט “אמן” און ער קוקט אזוי אריין. די ליטווישע האבן נישט די “אמן”, סאו זיי ווייסן נישט וויאזוי ס׳צו טון, סאו עס גייט זיין awkward ביז מען טרעפט עס.
Speaker 1: חסידים טוען אלעס בעסער, יא. די “אמן” קאווערט פאר די גאנצע פראבלעם.
אבער חוץ פון דעם פארמאכן די תורה איז נישט קיין שום ענין. וואכקיין כורא עדשו יישר׳ם ליקראויס.
יא, גוט. און ער ענדיגט די ברכה, ער זאגט “ברכו את ה׳”, דער עולם ענטפערט “ברוך ה׳ המבורך”, מאכט ער נאך א ברכה.
דער ענין פון “ברכו את ה׳ המבורך”
Speaker 2: פארוואס זאגט מען די “ברכו את ה׳ המבורך לעולם ועד” וואס איז הקדמה צו… ס׳איז עפעס א געוויסע תפילה וואס איז הקדמה צו דאווענען שחרית, ס׳איז הקדמה צו ברכת קריאת שמע פון צופרי, ס׳איז הקדמה צו ברכת קריאת שמע פון מנחה, און ס׳איז הקדמה צו ברכת התורה פון די בעל קורא. פארוואס פונקט די דריי? ס׳איז הקדמה פאר פונקט די דריי זאכן. הקדמה צו בענטשן האט מען געמאכט אן אנדערע “ברכו את ה׳ המבורך” נו… “ברוך ה׳ אלוקינו”. ס׳איז ענליך, אבער דאס איז עפעס אן ענין ס׳איז דא א קשר צווישן ברכת התורה און ברכת קריאת שמע.
Speaker 1: איך טראכט אז אפשר דער פשט איז… די קריאה איז אן איינלאדענונג פאר׳ן עולם. ס׳איז אזוי ווי חזרת הש״ץ. אסאך מענטשן פלעגן נישט קומען פאר שמונה עשרה, זיי פלעגן נאר קומען פאר קריאת התורה. מאכט מען אן עקסטערע ברכה, אזוי ווי דא הייבט מען אן די דאווענען, דער עולם זאל כאפן אז מ׳קומט. ס׳איז אזוי ווי ער לאדענט אזוי ווי איין דעם עולם, “ברכו את ה׳ המבורך” – לאמיר אלע דאנקען, און נאכדעם זאגט ער ברכת התורה. ער איז נישט מוציא זיי אלע מיט די ברכת התורה, ווייל יעדער האט דאך שוין געזאגט ברכת התורה.
Speaker 2: זייערן, זייערן. ס׳איז אזוי ווי אן הקדמה צו זיין ברכה, “לאמיר אלע דאנקען דעם אייבערשטן, הערטס אויס, און איר גייט זאגן אמן.”
Speaker 1: יא, זיי זאגן דאך, זיי זאגן יא “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. איך מיין דאס איז די בעיסיק. זיי זאגן נישט גארנישט ווייטער. אבער “ברכו” איז אזוי ווי א קריאה לתפילה, אזוי ווי מיר האבן געזען ביי… דאס איז א קריאה לתורה. אונז גייען מיר יעצט זאגן דעם אייבערשטן “הא-ל הקדוש ברוך הוא”.
Speaker 2: ווייסטו אז דער רבי האט געזאגט אז די תורה זענען תפילות?
Speaker 1: קריאת התורה איז ביידעס. ניין, אבער ס׳איז דאך דא ברכת קריאת שמע און ברכת התורה. ברכת קריאת שמע און תורה איז נענטער ווי קריאת שמע מיט תפילה.
Speaker 2: יא, אבער דאס זענען א חלק אין תורה. קריאת שמע איז א חלק פון די תורה. די צווייטע ברכה פון ברכת קריאת שמע איז ממש א ברכת התורה. ס׳איז אן ענין פון תורה.
Speaker 1: ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז אזוי ווי א קריאה. ס׳איז ביידע די זעלבע, ווייל ביידע הייבט מען אן א זאך. דא הייבסטו אן די סדר הקריאה, די סדר התפילה.
די ברכה אחרונה
יא, און ער וועט אויך דער פערטער, “והחוזר ומברך אשר בחר בנו מעמו ונתן לנו את תורתו, ואחר כך לא יאמר אשר נתן לנו תורת אמת, אלא יאמר אשר נתן לנו את התורה”, און דעמאלטס גולל את הספר. דא מאכט ער שוין יא צו די ספר. זייער גוט. און ער מברך “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. “נטע”, די תורה האט ער איינגעפלאנצט זאל זיין אונזער חיי עולם. “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אקעי.
יא, אויף די וועג צוריק מאכט ער יא גולל, און די חילוק איז דאס לכאורה, ווייל ער האט שוין געענדיגט. ער דארף שוין נישט יעצט וויסן וואו ער האלט, ווייל דער נעקסטער מענטש רופט מען אויף. דאס איז לכאורה די רמב״ם. הגם אז מצד שני איז נישט קיין שום חילוק לגבי די חשש אז “שלא יאמרו בקיאות כתובה בתורה”, דארף נישט קיין חשש זיין. אבער זעט אויס אז ס׳איז בעסער אזוי אויך. אזוי זעט אויס דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט אזוי צו טון. דאס טוט יעדער איינער, דער עולם ווייסט פון די הלכה.
אגב, ס׳איז דא פוסקים וואס זאגן אז מ׳דארף נישט דאס אויך נישט, סאו אויב איינער טוט עס נישט, אויף אים זאל מען נישט פרעגן. ס׳מאכט אסאך סענס, ווייל ווען דער קורא איז דער וואס איז עולה, ער האט שוין עכט נישט געדארפט זיין קריאה, ער מאכט יעצט יעדער׳ס ספר תורה, און ער האט געזאגט אז דערפאר קומט דער נעקסטע מענטש. ס׳איז דא אזא גירסא, יא. ער האט עווידענטלי א ספר תורה פאר זיין קריאה. אבער ווען ס׳איז דאך איין בעל תפילה, איין בעל קורא, ס׳איז טאקע די גדולה אז ער ליינט שוין טאקע פאר די וועלט, פאר די גאנצע עולם. ס׳איז אן ענין ווי נישט די סייד וואס דו זאגסט יעצט.
דער ענין פון “אמן”
און נאכדעם זאגט ער די ברכה, “מחזירים מקום מחשבה ראשונה”.
לאמיר זען, דער רמב״ם גייט ברענגען די זאך אז היינט ליינט איינער פאר יעדער ווי ס׳איז היינט. זאגט דער רמב״ם, “אחד קורא לכל הציבור בתורה”. אה, דו האסט גערעדט וועגן דעם אמן, ס׳איז זייער וויכטיג. יא, ווייל דער אמן, ס׳איז דא א מעמד, א סערעמאניע פון ער רופט אויס די עולים, “ברכו”, לאמיר אלע זאגן צוזאמען, און נאכדעם זאגט ער די ברכה, און דער עולם ענטפערט אמן, ווייל מ׳האט זיך אויפגערייזט ווען מ׳זאגט “ברכו”. ס׳איז א קווייער. און וועגן דעם זאגט מען, ווייל דער עולם זאגט יעצט א גוטע לאנגע שיינע אמן, זאל דער קורא נישט אנהייבן ליינען פאר דער עולם האט געענדיגט דעם אמן. מ׳זאל קענען הערן פשוט.
Speaker 2: אה, יא, ס׳איז א פשוט׳ע זאך. ס׳איז געווען א שטארקע אמן, יא.
Speaker 1: ס׳איז געווען אן הקדמה פאר דעם, דער “ברכו” איז אן הקדמה פאר דעם אמן, פאר דעם אז דער עולם זאל מיטהאלטן די ברכה.
קרא וטעה – הלכה ו׳
“קרא וטעה”, זאגט דער רמב״ם, דער קורא האט אנגעהויבן ליינען די תורה און ער איז זיך טועה געווען, אפילו בדקדוק אות אחת, אפילו ער האט זיך טועה געווען אין די זאך וואס ער זאגט איין אות שלא בדקדוק. ער האט געזאגט “טהרו” און נישט “טהרה”, “טהרו” מיט א קמץ דמיו או טהרו, טהרה טהרו.
Speaker 2: נו, דו מיינסט אז מ׳זאל אריינשרייען? וועגן דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל אריינשרייען?
Speaker 1: ער זאגט נישט אז מ׳זאל אריינשרייען, ער זאגט “מחזירין אותו”. איך וויל זאגן די אמת, אז “מחזירין אותו” איז עכט נישט קיין בדקדוק, איך בין נישט זיכער. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם מיינט, די ליטווישע האבן ליב צו זיין די יפה נפש׳ניקעס… איך בין נישט משתעשע, העלאו, ס׳איז דא א טעות, “מחזירין אותו”. מ׳דערמאנט אים, מ׳גייט צוריק. דער גבאי שטייט און ער זאגט אים. קודם כל, מ׳דארף באשטעלן אין יעדע שול א גבאי וואס זיין דזשאב איז אז ער מאכט “מחזירין אותו”. דאס שרייען איז סתם נישט שיין.
וואס מיינט “בדקדוק אות אחת”?
צווייטנס, און דאס וועל איך ווייטער מברר זיין, ס׳איז נישט קיין ראיה פון מיר. צווייטנס, דער רמב״ם זאגט “בדקדוק אות אחת”, איך ווייס שוין וואס ער מיינט, “בדקדוק של אות אחת”. קען זיין ער מיינט דקדוק אז ער זאגט אן אות ראנג. איך זע, ער ברענגט די לשון הירושלמי איז אזוי, אז איינער האט געזאגט אז “טוב בין טהור לטהור” – נישט דקדוק של אות, ניין. אז איך האב געקוקט די דוגמא וואס דער ירושלמי זאגט, ר׳ חנינא האט געזאגט בשם ר׳ זכאי, איך ווייס נישט, אז מ׳דארף זאגן “טוב בין טהור לטהור” מחזירין אותו. האט ר׳ ביבי געפרעגט פון ר׳ זירא, “יא, אזוי טוט מען?” ר׳ ביבי איז געווען א חסיד שבחסידים, געדענקסט? האט ער געזאגט, “הלא איינער מאכט א טעות אין א אות, וואס איז די טעות? אז ער זאגט אוודאי, אפילו ‘טוב בין אין לוויים׳.” ער זאגט נישט “טוב בין טהור לטהור” לויט די אלע פון איינעם וואס האט געלערנט פריער, ביי תפילה איז דא די דקדוק.
מ׳זעט נישט אז דער רמב״ם ביי קריאת שמע האט געזאגט קלאר אז דקדוק מיינט זאגן רפה און דגוש, די אלע זאכן. אבער דא קען זיין ער מיינט, ער זאגט דווקא אות אחת, מיינט ער צו זאגן, ער זאגט אן אות ראנג. ער זאגט “והר” אנשטאט אן א׳ מיט א ו׳, אזעלכע זאכן וואס קען זיין ס׳מאכט נישט קיין גרויסע חילוק. אבער אזוי זאגט דער רמב״ם.
איך וואלט געזאגט אז בכלל, איינמאל מ׳האט א בעל קורא, די הלכה שטייט, מ׳האט פאסט דא א בעל קורא קבוע. מ׳האט דאך אויפגערופן אנדערע דריי מענטשן. זאגט מען, מ׳רופט אויף א מענטש, און מ׳זעט אז ער איז א טועה און נישט גוט, מאכט מען אים אנהייבן. און אויב ער איז יאכל נישט טאקע, וועט מען אים מעביר זיין און מ׳רופט ארויף א צווייטן וואס איז יאכל. דאס האט צו טון מיט דעם אז מ׳רופט ארויף עניוועי, ס׳איז נישט געווען יענער קען גיין. מ׳האט נישט געשטעלט דא א בעל קורא, און דער בעל קורא האט זיך טועה געווען מיט אן אות. דאס איז אן אנדערע ענין. מ׳האט דאך געוואוסט פון פריער, מ׳האט ארויפגערופן איינער וואס קען נישט קיין תורה, ווארשיינליך ער זאגט נישט אזוי גוט בדקדוקן און אזוי ווייטער, איז מחזירין אותו. ווייל די קריאת התורה דארף זיין דורך איינעם וואס קען לערנען תורה, אדער וואס קען ליינען תורה. אקעי, אבער דאס מיינט נישט אז מחזירין אותו מיינט נישט אז מ׳זאגט אים ער זאל איבערזאגן דאס ווארט ריכטיג.
דער ספר המנהיג און די פוסקים
דער שולחן ערוך ברענגט אז דער ספר המנהיג האט געזאגט אז מ׳איז נישט מקפיד אויף דעם. ס׳איז דא א גאנצע חקירה, די פוסקים מאכן אלע מיני חילוקים צי ס׳מאכט א חילוק, צי ס׳מאכט נישט א חילוק. על כל פנים, מיר זעט אויס אויב מ׳גייט פשוט׳ן פשט, אז ס׳איז א גרויסע פשוט׳ע זאך אויב איינער זאגט אן אות ראנג. איך מיין אז אפילו אין רוב שולן איז מען מחזיר זיין אויב איינער זאגט אן א׳ אן א ו׳ מיט א ו׳, אויב מ׳כאפט. אבער נקודות, דקדוק, דאס שטייט נישט לכאורה קלאר אז ס׳איז א פראבלעם. כך נראה לי, און שוין.
ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד
יעצט איז דא נאך א הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”, צוויי מענטשן זאלן נישט ליינען צוזאמען, נאר איינער אליין זאל ליינען. דאס איז די הלכה פון “תרתי קלי לא משתמעי”, ס׳איז נישט געשמאק צו הערן צוויי מענטשן.
און דעם כסף משנה ברענגט דאס צו פון זוהר הקדוש, אז היינט ווען ס׳איז דא דער בעל קורא און איינער וואס איז דארט ארויפגערופן ביי די ברכות, איז דא מענטשן וואס דער מברך זאגט מיט
הלכות קריאת התורה – חלק ה
הלכה: “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”
כך נראה לי, און שוין.
יעצט איז דא נאך א הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”, אז צוויי מענטשן זאלן נישט ליינען צוזאמען, נאר איינער אליין זאל ליינען. דאס איז די הלכה פון “תרי קלי לא משתמעי”, ס׳איז נישט געשמאק צו הערן צוויי מענטשן. זייער גוט.
דער כסף משנה און דער זוהר הקדוש וועגן מיטזאגן
און דעם כסף משנה ברענגט דא צו פון זוהר הקדוש, אז היינט ווען ס׳איז דא דער בעל קורא און איינער וואס איז געווארן גערופן ביי די ברכה, איז דא מענטשן וואס דער מברך זאגט מיט. ברענגט דער כסף משנה פון זוהר הקדוש אז מ׳זאל נישט מיטזאגן, מ׳זאל מיטהאלטן אבער נישט ארויסזאגן בקול. זייער גוט. דאס איז א מחלוקת הפוסקים, און וואס עס גייט, וואס שטייט אין שולחן ערוך, מ׳וועט זען. ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך אזוי, ס׳איז דא וואס פירן זיך אזוי, ס׳איז דא וואס זאגן שטילערהייט. און אגען, דער תירוץ איז אוודאי קלאר וועגן די בלבול פון דעם עולם, אדער זיכער פון די בעל קורא סאמטיים, איז זיכער דער עולם בעסער צו שווייגן אזויווי דער זוהר האט געזאגט. אבער שוין, מ׳קען טון וואס מ׳וויל.
דבר חוזר – ווען מ׳קען מיטזאגן
עניוועיס, אויב ס׳איז א געשמאקע שטיקל וואס יעדער איינער קען, קען מען מיטזאגן, ווייל ס׳איז דא א דבר חוזר וואס איז דאמאלטס שטערקער. אויב יענער מאכט שיין אן אונטער, איז דאך זייער שיין. סתם אזוי גוט. דאס גייט אויף די הלכה פון… סתם אזוי זאל ער זיין שטיל א גאנצן טאג. ניין, איך זאג, ס׳איז דאך דא א הלכה אז ביי מגילה האבן מיר געלערנט אז מ׳קען… יא, אבער ס׳איז דא א דבר חוזר, יא, אויב דעתא, ס׳קען זיין די קווייער קען שוין יעדער איינער, סאו מ׳קען עס זאגן צוזאמען. און איך מיין סתם אזוי איז גוט אמאל א בעל קורא וואס דער עולם איז א בארינג שטילע צייט, ער זאל אריינווארפן אפאר טעותים אז דער עולם זאל זיך אויפוועקן. וויקאשליס נאמען, עמי, אזויווי יענער האט דער עולם וויקאשליס נאמען, האט ער מיט עפעס אן אינטערעסאנטע לימוד.
הלכה: “קרא ונתעייף”
אלרייט. “קרא ונתעייף”. אקעי, איך וועל זאגן פאראויס. “קרא ונתעייף”. לאמיר זאגן אז ער איז… נו, “קרא ונתעייף” מיינט ערגעץ, נישט ער האט געמאכט א טעות, ער איז א גאנצע צומישטער, ער ווייסט נישט וויאזוי ס׳גייט ווייטער די נקודות פון די נעקסטע ווארט. דעמאלטס “יעמוד אחר תחתיו”, זאל מען נעמען א צווייטן. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון”. יענער מאכט נישט קיין פרישע ברכת התורה. אה, מ׳וועט זען. יא. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף”. זייער גוט. איך מיין אויך ביים דאווענען איז די זעלבע הלכה, איינער איז געווען בעל תפילה און ער איז נתעייף. ענדליך. ס׳קען זיין ס׳איז אויך איינער פון די כללי ציבור, נישט יעדער איינער באמערקט די מיסטעיק וואס איז דא געשען, און דער גבאי קומט ארויף און זאגט אים ער זאל דאווענען ווייטער. אבער וואס שטייט דא איז אויך זייער גוט. “ויעסוק ממקום הראשון שנתעייף”, ווייל אויב גייט מען יעצט נאכאמאל מאכן ברכת התורה, גייט דאס זיין א ברכה לבטלה. און מ׳זאל נאך האבן א ברכה.
עניוועיס, נישט נוגע, היינט איז דא א בעל קורא, סא אויב דער בעל קורא קען נישט, ווייס איך נישט. וואס איז דער בעל קורא? איך מיין… אקעי.
הלכה: “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
“אין הקורא רשאי לקרות” – דא איז דא אן אינטערעסאנטע הלכה, און לכאורה זעט אויס אז דאס איז א סיידער אטעקע, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז נישט ריעל, רייט? “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”. סא מ׳דארף אים זאגן “ליין”. ניין, דער גדול שבציבור דארף אים זאגן, כדי מ׳דארף באקומען רשות, אזויווי א דיין קען נישט פסק׳ענען ביז ער באקומט רשות פון דער רבי, אזא מין זאך. דער גדול דארף אים זאגן “ליין”.
דיסקוסיע: ווער איז דער גדול שבציבור און ווער איז דער גבאי?
אבער וואס גייט דא פאר? מ׳האט אים אויפגערופן פאר אן עליה. ניין, דאס מיינט אז דער גבאי פון דער גדול שבציבור… סא דער גדול שבציבור איז דער גבאי? ניין, דער גדול שבציבור גיבט אים רשות, און דער גבאי איז דער וואס רופט אים אויף.
אקעי, קודם כל, דער תפילת חזן הכנסת איז אפילו דא חזנים, הייסט עס, מ׳האט אים מנאוודיע, ראש הכנסת, “אין הקורא מעצמו”. איך ווייס נישט וואס די זאכן, וואס די דזשאבס זענען, נישט וואס אונז רופן חזן, איך מיין אז חזן מיינט דער גבאי, און ראש מיינט דער ראש, איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. די גמרא איז מסתמא מסביר, און ער ליינט נישט אליין “עד שיאמר לו ציבור או גדול שבציבור”. מיר זעט אויס אז היינט אפשר דער גבאי טוט דאס מיט די ימים, אבער ס׳איז א סיידער, ס׳איז א כבוד, ס׳איז נישט פשט אז מ׳ווייסט נישט ווער ס׳גייט ליינען, מ׳ווייסט שוין פון פריער, ער איז זיין דזשאב, לאמיר זאגן. אבער מ׳גיבט אים א כבוד, מ׳זאגט אים…
ווען דער גדול שבציבור זאגט, רעפרעזענט ער דער ציבור, אדער אויב דער ציבור אליין זאגט, דעמאלט דארף איינער זאגן בשם דער ציבור. סא דער גבאי וואס שיקט צו, אויב איז טאקע שוין אן עסטעבלישט קהילה מיט חשבונות, דער גבאי האט חשבונות, ער שיקט צו דער וואס איז זיין פריינט, דאן קען טאקע זיין אז ס׳טויג נישט. דאס איז א שליח ציבור, איינער זאל צושיקן דעם וועמען דער עולם וויל הערן.
יא, זייער גוט. אבער די ווארט איז, ער ברענגט אז מ׳כאפט עס נישט אליין, אזוי שטייט אין תוספות, מ׳כאפט נישט אליין די תורה, מ׳ווארט אז איינער זאל געבן. ס׳איז אן ענין פון כבוד, ס׳איז נישט וועגן די חשבונות פון ווער ס׳איז א שליח ציבור, גבאי נעבן דער וואס ליינט. זייער גוט, אזוי פארשטייט מען דא אויך, אז דער סדר איז אויך אן ענין פון כבוד, נישט קיין ענין פון…
הלכה: “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
און נאך א וויכטיגע הלכה איז, “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל החזן עומד עם הקורא”. מ׳דארף שטיין איינער ווען ער ליינט, דאס הייסט, ווען דער חזן שטייט, לכאורה אלעמאל שטייט דער חזן, דער גבאי, נעבן אים. אויב דער גבאי שטייט אליין, שטייט אז מ׳דארף רופן א צווייטן זאל שטיין נעבן אים. איז ליינען, וואס איז דאס פאר אן ענין? איך מיין אזוי ווי מ׳ווערט נישט שטאטיק, אדער… ניין, אזוי ווי מלמד דאס סיני, איז אויך דא א נושא פון כבוד. ס׳איז פאסט נישט אז ס׳שטייט צוויי מענטשן דארט, יא. קען זיין נאך א דזשאביען, אבער ס׳איז בעיקרדיג. ס׳שטייט אז ס׳איז ענליך צו, יא, על ידי סרסור, ווי ס׳שטייט אין די מדרש. אזוי ווי די ערשטע געבן די תורה דורך א שליח, דורך איינער אינצווישן, אזוי אויך ביי קריאת התורה שטייט נאך איינער, איז אזוי ווי ער גיבט די תורה כביכול פאר די קורא. איך ווייס.
הלכות דילוג – אויסלאזן שטיקלעך ביים ליינען
יא. יעצט גייען מיר לערנען אן ענין פון הלכות פון דילוג. צו מ׳מעג נישט ליינען אויף איין על הסדר, מ׳מוז ליינען פסוק נאך פסוק, אדער מ׳קען אויסלאזן שטיקלעך. “עומד על הקורא יש לו לדלג, מ׳מעג אויסלאזן שטיקלעך ממקום למקום בענין אחד”. כגון, זיי זאגן אז ענין אחד מיינט אז ס׳רעדט פון די זעלבע נושא.
דוגמא פון דילוג: אחרי מות און אמור
סא, יעצט די פרשה פון אחרי מות, מארגן ביים ליינען, צו א מענטש מעג… ס׳איז אסאך אביסל ווייט צו אונז, ווייל טראכט ווען מענטשן הערן לשון הקודש, זיי פארשטייען לשון הקודש, און איינער טראכט, “אה, איך גיי דיר פארליינען א פאר זייער אינטערעסאנטע פסוקים”. סא, ער לאזט אויס, ער גייט צו א פאר שיינע פסוקים אין אחרי מות. נישט שיינע פסוקים, א פאר פסוקים וואס איז עוסק אין די זעלבע נושא. ער לייענט דא אחרי מות, און ער גייט צו אחרי מות. נישט ער סקיפט, ער לייענט גאנץ פרשת אחרי מות.
דער כהן גדול פלעגט טון אזוי אין בית המקדש. ער פלעגט טון אויך אזוי ביי תעניות, די איינציגסטע מאל מיין איך וואס אונז סקיפן ביי די קריאת התורה. ביי הפטורה טוט מען עס אסאך מאל. אבער די גמרא גיבט א דוגמא, די דוגמא איז אין מסכת יומא. דער כהן גדול פלעגט ליינען די סדר העבודה וואס שטייט אין אחרי מות, אונזער וואכעדיגע סדרה, און נאכדעם איז ער געגאנגען צו די הלכה פון יום כיפור וואס שטייט אין פרשת אמור, וואס איז צוויי פרשיות פארדעם.
ס׳שטייט די מוסף דארט, יא. ס׳שטייט נישט ממש די קרבן מוסף, ס׳שטייט אז מ׳מאכט א מוסף. אין עני קעיס, ווייל אין פרשת פנחס שטייט עכטע מוסף, אבער יענץ לייענט ער בעל פה, שטייט אין די משנה, ווייל יענץ איז שוין זייער ווייט. ביז פנחס דארף מען מישן אסאך. אבער דא, וואס איז ממש צוויי דריי פעידזשעס צו מישן. געט ער א מיש און ער ליינט עס. דאס קען ער, פארוואס? ביידע רעדן זיך פון די הלכות, ביידע רעדן פון הלכות יום כיפור. איך מיין אז מ׳מעג אויסלאזן אין א פרשה אויב מ׳האט נישט געטראפן. דאס קען זיין, איך ווייס נישט. אבער די הלכה איז אז מ׳מעג נאר דזשאמפן אויב ס׳איז איין נושא.
איסור צו ליינען בעל פה
זאגט דער רמב״ם, אבער דא איז דא א פראבלעם, אז ווען מ׳דזשאמפט, איינער איז א גוטער בעל קורא, האט ער ווייל ער מישט האט ער שוין געליינט ווייטער. זאגט ער, “יבושה לא יקרא על פה”. מ׳טאר נישט ליינען על פה, “שלא יאמר שאינו מן הכתב אפילו תיבה אחת”. די מצוה פון קריאת התורה איז אז מ׳זאל ליינען פון די כתב, אפילו איין ווארט טאר מען נישט אויסעווייניג. איך זאג אז ער קאנעקט עס מיט די מדלג זיין, ווייל ווען ער איז מדלג איז דא מער א סיבה אז ער זאל ליינען בעל פה. רייט, אדער ער זאל נישט צוזאמנעמען, ווייל דא גייט ער אויף שוין סדר, ער זאל נישט צוזאמנעמען פסוקים וואס ער געדענקט וועגן די נושא.
לכאורה די הלכה אז מ׳טאר נישט ליינען שלא מן הכתב, וואס אונז לערנען דא, איז זיכער א הלכה פון קריאת התורה. נישט אז מ׳טאר נישט זאגן א פסוק אין א דרשה בעל פה. ס׳איז יעצט קריאת התורה, דער עולם וועט מיינען אז ס׳שטייט אנדערש, מ׳קען מאכן א טעות. מסתמא דאס איז די ריזען, ליינט נישט בעל פה.
צייט-באגרעניצונג פון דילוג
“ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק”. אונז גייען מיר שוין לערנען אז א חלק פון קריאת התורה איז געווען אז דער בעל קורא ליינט, און אז דער מתורגמן ליינט איבער די טייטש אין די תרגום אונקלוס תרגום אדער אן אנדערע טייטש, ער ליינט עס איבער. זאגט דער רמב״ם, אז ווען מ׳ליינט דורך א דילוג, אז מ׳שפרינגט פון די פרשה אחרי מות צו שפרינגען אחרי בעשור, קען מען נישט זייער לאנג. די צוויי פרשיות זענען קאנעקטעד, זענען אביסל שפעטער. ס׳זאל דויערן א מינוט דאס מישן. אבער אויב דארף מען יעצט מישן אין די תורה א פאר מינוט, לענגער ווי ס׳דויערט אז דער מתורגמן זאל איבערטייטשן די לעצטע פסוק פון וואס מ׳האט געזאגט, זאל מען נישט מאכן א דילוג. מסתמא איז די סיבה נישט אויפצוהאלטן די מענטשן. מ׳געט נישט כאפן בכלל אז מ׳האט געמישט. מ׳געט א מיש בשעת וואס דער זאגט זיין ארטש.
הלכות פירוש – ווי אזוי דער עולם דארף זיך פירן בשעת קריאת התורה
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען הלכות וואס מ׳דארף טון, וויאזוי מ׳דארף זיך פירן בשעת מ׳ליינט. ביז יעצט האבן מיר געלערנט הלכות פון די ליינער. יעצט גייען מיר טון וואס דער עולם דארף טון, וויאזוי הערט מען אויס די קריאת התורה.
איסור צו רעדן בשעת קריאת התורה
די הלכה איז אזוי. דער מענטש פון וועם אונזער חשוב׳ער איד האט געפרעגט, אונז האבן מיר געלערנט אז גלייך פאר׳ן דאווענען, דארף מען טון? לערנען דבר הלכה. סאו ער האט נאך אן אפענע שולחן ערוך. סאו יעצט וועט דער בעל קורא גיין ליינען די תורה, זאגט ער, “אה, לאמיר גיין לערנען די הלכה מיט וואס איך האב דזשאסט געלערנט גלייך פאר׳ן דאווענען.” אקעי. זאגט דער רמ״א, מען טאר עס נישט טון. “כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה.” פון דעמאלטס אן איז נישט קיין צייט צו רעדן, אפילו נישט קיין דבר הלכה. עס איז סתם געשטימט פארוואס זאל א מענטש נישט זאגן א דבר הלכה.
“אלא הכל שותקים”, דער גאנצער עולם דארף זיין שטיל, “ושומעין ומשימין לבם למה שקורא”. אלע דארפן זיין שטילערהייט און צוהערן, און צולייגן קאפ. ער זאגט עס אפילו נאך שטערקער ווי ביי פירוש המילות: “משימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳“. ווי דארטן שטייט אין נחמיה, ער האט פארגעליינט פון די תורה, און דער עולם האט געהערט.
איסור צו ארויסגיין בשעת קריאת התורה
ער זאגט דער רמ״א ווייטער, “ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”. ווען דער קורא האלט אינמיטן ליינען, טאר מען נישט ארויסגיין פון די ציבור. דאס איז א בזיון. א בזיון פאר די תורה. ער ליינט, סאו “עוזב ה׳ ויוכל”. ער לאזט אפ דעם אייבערשטן. ער מיינט, דא שטייט “אסור לצאת”, וואס גייט ער גיין? ער מיינט ארויסגיין פון שול, יא. בשעה שהקורא קורא. אבער אינמיטן, “לצאת בין איש לאיש”, צווישן צוויי קוראים, מעג מען ארויסגיין, ווייל דעמאלטס איז ער נישט… ער גייט ארויס.
אנווענדונג אויף שיעורים
איך מיין אז די הלכה איז ביי קריאת התורה איז עס א ודאי׳ע הלכה. אבער איך טראכט אז אויך דארף מען זיך אזוי פירן ווען איינער זאגט א שיעור, אפילו איינער לערנט פאר תורה שבעל פה. ס׳איז לאו דווקא א שיינע זאך אז איינער לערנט פאר, ס׳איז נישט אויך פאר די ציבור, אויך פאר די תורה. פשוט, מ׳לערנט דא פאר תורה, דארפסטו בלייבן ביז די ענד, אדער מאך א הפסק בין גברא לגברא. אבער ארויסגיין אינמיטן איינער זאגט תורה איז…
ס׳קען זיין אז דער גייער לעבן אינאיינעם, די אלע וואס הערן אויס אונזער שיעור, דו הערסט אויס אויף YouTube, טשעק פאר דו גייסט ארויס וועלכע מינוט דו האסט נאך, און מאך דיר א סקעדזשול ווען דו גייסט צוריקקומען. מ׳קען נישט סטאפן אינמיטן א שיעור. אקעי, אבער דאס איז אנדערש, ווייל ס׳איז נישט קיין מעמד, ס׳איז מער אזויווי מ׳ליינט, ס׳איז ווי א קריאה. אקעי, יא, דארף מען זיך אט ליעסט מסתכל זיין צו די מגידי שיעורים. אקעי, נאו פראבלעם. אבער איך האב נישט קיין מיינד די אנשויאונג, אמת. אבער דאס איז סיפורי דברים.
דער חילוק צווישן מי שעוסק בתורה תמיד
דא קומט דער רמב״ם און זאגט אז דאס איז די דריטע געליינטע, די דריטע געדאווענטע. זאגט דער רמב״ם, די זאך אז מ׳מוז ליינען, און מ׳טאר נישט ארויסגיין מיט׳ן ליינען, און מ׳טאר נישט לערנען קיין דברי הלכה מיט׳ן ליינען, איז אויב דו ביסט נישט געגאנגען. דו ביסט א איד פון בית הכנסת, דו גייסט אין בית הכנסת.
קריאת התורה פאר תורתו אומנותו, מתורגמן, און הלכות קריאה
תורתו אומנותו און קריאת התורה
אבער איינער וואס זיצט און לערנט און ער כאפט א דאווענען אין בית המדרש, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, אז ער פלעגט קומען אין בית המדרש, א טרוד בתורתו, תורתו אומנותו, א גאנצן טאג לערנט ער. פאר אים איז קריאת התורה נישט אזוי וויכטיג, ווייל די גאנצע ענין פון קריאת התורה איז אז ס׳זאל נישט דורכגיין דריי טעג אן לערנען, און אים גייט נישט דורך קיין דריי שעה אן לערנען, תורה איז זיין אומנות.
מיר טארן אים נישט ליידיג מאכן פון זיין תלמוד תורה כדי ער זאל קורא בתורה זיין. פארקערט, ער זאל יא לערנען, עוסק זיין אין זיין תלמוד תורה.
יא, אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם, וואס ער ברענגט אויף די גמרא וואס ס׳שטייט אז רב ששת האט זיך אוועקגעדרייט און געלערנט זיינע משניות, וואטעווער הלכה וואס ער פלעגט עוסק זיין. משמעות איז אז מ׳מעג, און דו שטייט אז מ׳מעג אינמיטן קריאת התורה, ווער ס׳איז טרוד בתורתו אומנותו, מעג.
און די היינטיגע פוסקים שטייט אז מ׳קען נישט זאגן אזא זאך, ווייל דער עולם נעמט זיך פון דעם אן ענווה. איך געדענק נישט ווער ס׳ברענגט עס דא, אבער איך געדענק אזא זאך. אבער מעיקר הדין, על כל פנים, די וואס זענען טרוד בתורתו אומנותו, לערנען זיי זיך נישט. זיי וועלן אוועקגיין אינמיטן ליינען און דארטן לערנען זיי. אזוי גייט עס. על כל פנים, ווי ס׳שטייט אז מ׳לערנט נאר פון די קלקול, נישט פון די תקנה. אבער יא, דער רמב״ם ברענגט דאס מעיקר הדין, און ס׳שטייט אויך אין שלחן ערוך אז ס׳איז א היתר אז מ׳מעג.
רב ששת׳ס “אנן בדידן ואינהו בדידהו”
אויף די זעלבע טרוד, לכאורה, דו זאגסט א שיינע טייטש אז ס׳איז די תקנה פון דעם, אבער ס׳גייט אויך לכאורה מיט די זעלבע הלכה אז ס׳איז דאך פטור פון תפילה אפילו דער מענטש וואס איז טרוד, איז זיכער אז ער איז פטור פון די שטיקל תקנת תפילה וואס הייסט קריאת התורה.
דער חידוש דא איז אז ער שטייט אינמיטן בית המדרש. רב ששת איז געשטאנען געהעריג אינמיטן בית המדרש, און ער זאגט “אנו בדידן והם בדידם”. דאס איז זייער שיין מיט דיין טייטש. ער האט געזאגט, זיי זאלן לערנען זייער תורה, איך זאל לערנען מיין תורה, יעדער אונזער ביידע.
יעצט כאפ איך נישט, ער גייט קעגן זיי? ער זאגט איך טו די זעלבע זאך ווי זיי. זיי טוען זייער סדר, איך האב אן אנדערע מעטאד שלא ילך שלשת ימים בלא תורה, זארג דיך נישט.
בית המדרש vs. בית הכנסת
אבער עס זעט אויס אז דער רמב״ם זאגט אונז, עס איז נישט זייער קלאר, אז אין א בית הכנסת ליינט מען, און אין א בית המדרש וואו מען לערנט דארף מען נישט ליינען. עס קען זיין אז יא, איך האב עס צוגעלייגט דערצו. פארוואס זאל מען נישט ליינען אין בית המדרש? איז דא אפאר רובי מענטשן וואס זענען נישט תורתם אומנותם, אדער וואס? דעמאלטס איז אז געווענליך איז אין בית המדרש נישטא קיין מנין.
דער רמב״ם האט געזאגט אן אינטערעסאנטע זאך, ער מאכט א מנין. אבער מען דארף פארשטיין, ווייל אין די בית המדרש זיצן דאך פלעין מענטשן, תורתם אומנותם, אזוי פארוואס מאכן זיי א מנין? פארוואס דאווענען זיי בכלל? מען דארף דאך סתם אזוי פארשטיין יענע הלכה. אקעי.
דעמאלטס, עס זעט אויס אז ער גיבט אן אנדייטונג, די ענטפער איז אז ער רעדט זיך ווען ער קען פארן לערנען, נאכן לערנען, ווען ער האלט נישט אינמיטן לערנען, דעמאלטס דאוונט ער. יא? אזוי האבן מיר געלערנט די הלכה פון תורתם אומנותם, איז נאר אז אויב ער איז אינמיטן לערנען דארף ער נישט מפסיק זיין. אבער איינמאל ער האט שוין גענדיגט, ער איז נישט אין צייט פון לערנען, דארף ער אוודאי יא דאווענען. אקעי. ער דארף מאכן קריאת התורה אויך.
היינטיגע צייטן, אפילו די תורתם אומנותם מענטשן קענען דאך נישט א פסוק חומש, אזוי אז זיי דארפן גאנץ גוט האבן אביסל קריאת התורה.
משה רבינו׳ס תקנה און דער מתורגמן
איך מיין אז די עיקר וואס משה האט מתקן געווען די תורה, לויט׳ן רמב״ם איז פשט אז ווי לאנג משה רבינו האט געלעבט איז ער געווען אזויווי אונזער בית המדרש, ער האט געלערנט די סוגיא. ער האט געלערנט קריאת התורה. איינמאל ער איז אוועק, איז ער נשתכח געווארן, האט ער געזאגט אז זיי זאלן זיך כאטש קובע זיין א בית הכנסת יודן, און זיי זאלן דארט לערנען אביסל פון וואס ער האט זיי געלערנט. אדער די נשיאים, ווי מיר האבן געזאגט. אקעי.
דער רמב״ם וועגן מתורגמן
יעצט גייען מיר לערנען אז ער פלעגט זיין א מתורגמן. דער רמב״ם שטייט נאך וועגן א מתורגמן? איך ווייס נישט. דער רמב״ם דערציילט הלכה למעשה, אבער ער זאגט נישט וואס ער טוט בזמנו, הלכה למעשה. אקעי.
זאגט דער רמב״ם, ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים.
פארוואס נישט א מתורגמן פאר תפילה?
אינטערעסאנט, פארוואס זיי האבן יעצט צוגעלייגט תפילה, אבער וואס גייט אן פונקט אז עס איז שווער פאר די עולם? פארוואס האט מען נישט צוגעלייגט א מתרגם ווען מען לערנט אויס דאווענען? קען דאווענען איז א גרינגערע לשון ווי תפילה?
איך מיין אז דאווענען דארף מען נישט פארשטיין, דאווענען איז פארדרייענישן. דער אייבערשטער האט הנאה פון מאכן די דאווענענישן, און קומען זאל ער לערנען א גוטע לשון. אבער א מענטש איז נישט קיין לימוד. תלמוד תורה דארט, וואס איז די פוינט פון תלמוד תורה אויב ער פארשטייט נישט?
אבער זיי האבן יא געמיינט אז די תפילות איז געשריבן געווארן אויף א וועג אז זיי עקספעקטן אז מענטשן זאלן קענען. אויך מ׳חזר׳ט עס אזויפיל מאל, מען קען דאך לערנען איין אדער צוויי מאל אין לעבן, מ׳לערנט טייטש פון תפילת שמונה עשרה, מען וועט וויסן די טייטש. תורה איז דאך יעדע וואך א צווייטע פרשה. איך מיין אזוי, האו עווער די סדר איז, ס׳איז שווער, איך קען נישט עריינזען קיין טעם. אזוי איז געווען די סדר, אזוי איז געווען די מנהג.
רב האי גאון און דער חיוב פון מתורגמן
ער ברענגט דא א תשובת רב האי גאון, ער זאגט אז דאס איז ממש א חיוב, אזוי פלעגט מען זיך טון פון די צייט פון די נביאים. דער רמב״ם ברענגט נישט דא ווען האט מען עס געסטאפט. און ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט נישט, לאמיר זען. ס׳שטייט נישט דא בכלל אז מ׳האט עס געסטאפט.
ממילא, מוז איך אייך פארציילן אז מ׳האט עס געסטאפט בזמן הראשונים האט מען עס געסטאפט. ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת וועגן דעם, בזמן הגאונים, בזמן הראשונים, וועגן דעם וואס ס׳איז געווען פלעצער וואס ס׳האט אויפגעהערט די מתרגם.
די קראים און דער תרגום
ס׳קען זיין אז ס׳האט זיך אנגעהויבן פון די קראים, ווייל די קראים האבן גע׳טענה׳ט אז ס׳איז תורה שבעל פה. זיי האבן געהאלטן אז דער תרגום איז תורה שבעל פה, דער תרגום לייגט צו, ער איז מסביר, מסביר זאכן, ער גייט מיט די חז״ל אלעמאל, ער גייט מיט די רמב״ם פון אונקלוס. יא, עקזעקטלי, איז געווען אזעלכע וואס האבן זיך געהאלטן פון אים, און די גאונים זענען געווען זייער שארף קעגן דעם וואס מ׳האט נישט מתרגם געווען.
אבער למעשה, אין אשכנז נאך די סא״ד, איך מיין אין חוץ לארץ, אפשר אין תימן, פלעגט מען נאך מתרגם זיין, אבער באופן כללי, רוב פלעצער האבן אויפגעהערט צו מתרגם זיין.
איך מיין אז די ריזען איז ווייל מ׳האט אויפגעהערט צו קענען ארמית. אזוי שטייט אין די שולחן ערוך, אז אויב מ׳קען נישט קיין ארמית, וואס איז די פוינט פון מתרגם זיין? אבער דאס איז אוודאי א איסור ריכטיג, ס׳האט נישט קיין זין צו מתרגם זיין נאך א זאך וואס מ׳קען נישט.
דיסקוסיע: תרגום אויף אנדערע שפראכן
אבער פארוואס איז נישט געווען ערגעץ ווי איינער וואס האט געמאכט די מתרגם זאל עקטשועלי פארלערנען א שטיקל רש״י, אדער עפעס אזא מין זאך?
נישט רש״י, מ׳דארף איבערטייטשן אויף אידיש.
איך ווייס נישט. איז געווען ערגעץ וואו מ׳האט געטייטשט נישט לשון ארמיש, וואו דער מתורגמן האט פשוט געטון די דזשאב פון איבערליינען ענגליש אזוי ווי אידיש?
ארמיש איז לכתחילה, דאס איז געווען די מתורגמן פון ארמיש. שפעטער איז עס געווארן א נוסח אין אן אנדערע שפראך. איך ווייס נישט. איך ווייס אז רב סעדיה גאון האט געמאכט א טייטש אויף אראביש. איך ווייס אבער נישט אויב מ׳האט עס פארגעלערנט בשעת קריאת התורה. מ׳דארף קוקן אין די תימנים. אזוי ווייט איך געדענק, איז געווען יא פלעצער וואס האבן געטון ביידע. דאס הייסט, יעדע פלאץ וואס האט געטון תרגום האט געזאגט אויף ארמיש, ווייל ס׳איז שוין געווען מקובל זייער שטארק, און מ׳האט אויך געטייטשט אויף אראביש, אויב איך געדענק, געוויסע פלעצער, יא.
דיסקוסיע: איבערטייטשן אויף ענגליש אין היינטיגע צייטן
אזוי אז איך בין זיכער אז אין א שול ליינסטו פאר די פרשה אין ענגליש?
איך טו עס ווייל איך האב נישט קיין שול. איך האב א שול וואס באלאנגט פאר׳ן עולם, און זיי טוען די מנהג ישראל. אבער אויב וואלט איך געהאט, ישר כח׳לי, וואלט מען אוודאי איבערגעטייטשט אויף ענגליש יעדע פסוק אדער די פסוקים וואס איז נוגע צו די הלכה. ס׳האט נישט קיין טעם, מ׳ליינט קריאת התורה און קיינער פארשטייט נישט וואס גייט פאר.
איך בין מקבל פון מיינע אבות הקדושים אז מ׳איז מתרגם דורך לייגן א דגוש אויף געוויסע פסוקים און ליינען מיט אן אש קודש, דאס איז די תרגום. אזוי פארשטייט דער עולם מיט ברען. אזוי האב איך געהערט מיינע צדיקים, ליינען מיט אזא אש קודש די געוויסע פסוקים וואס דער עולם דארף הערן, און דאס מיינט מען מיוצא זיין תרגום.
וועט דער עולם פארשטיין? פארשטייט מען נאך ווייניגער דעמאלטס.
מיין פעטער, דער טאהשער רבי, איז א בעל קורא און ליינט זייער שיין, און ס׳איז א גאנצע לימוד. נאר ער קאכט זיך ביי די פסוקים וואו מ׳דארף זיך קאכן, און ווער ס׳וויל מיטהאלטן, ער קען מיטהאלטן פון זיך קאכן.
איך בין שוין געווען אין שולן וואו מ׳האט אביסל מתרגם געווען. ס׳איז שוין געווען אזא זאך, אבער דאס וואלט געווען… איך בין זיכער אז רבי ישמעאל האט נישט געהאט עפעס א פארעם פון מתורגמן וואס איז זיין מתורגמן?
ניין, איך האב נישט געזען.
דרשות און קריאת התורה
דער אמת איז אז רוב רבנים און רבני שולן, מ׳מיינט דאס איז נישט דער מנהג פון תרגום, דאס איז דער מנהג פון דרשות, וואס איז אויך דער אלטער מנהג. אין רוב שולן, נישט היינט מיט׳ן פארן, ליינט מען נאך׳ן ליינען. אבער אין יעדע קלאסישע שול, אן אשכנזי׳שע שול, איז געווען א דרשה. אדער ס׳איז געווען פלעצער וואס ס׳איז געווען פאר קריאת התורה, און ס׳איז געווען פלעצער וואס ס׳איז געווען נאך קריאת התורה. אבער ס׳איז פארט פון די נושא פון קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה
הקורא קורא פסוק אחד לבד, ער ליינט איין פסוק און ער שווייגט עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. נישט אז ער זאגט אפ אלע דריי און יעצט זאל דער מתורגמן זאגן, נאר פסוק בפסוק.
ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד. דער קורא טאר אויך נישט שווער מאכן פאר׳ן מתורגמן און אים געבן צוויי פסוקים איבערצוזאגן. אבער ער האט אים געדארפט צומישן פשטות, ער האט אים געדארפט צו העלפן פאר׳ן מתורגמן.
הלכות קול — קורא און מתורגמן
נאך הלכות וועגן קורא און מתורגמן. אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. דער קורא טאר נישט ליינען העכער ווי דער מתורגמן. און אויך פארקערט, ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא, כדי מען זאל וויסן אז זיי זענען אין sync. ס׳איז מסתמא גוט פאר די אויער, אדער ס׳איז גוט פאר די ציבור, ס׳איז נישט שייך צו געבן כבוד אז די תורה איז מער אדער די תרגום איז מער, ביידע זענען חשוב.
ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. דער מתורגמן מעג נאר אנהייבן, אזוי ווי ס׳איז דא א הלכה לגבי אמן, יא, מען טאר נישט אנהייבן די נעקסטע ברכה פאר יעדער האט געענטפערט אמן. ס׳איז אן ענין פון כבוד הציבור.
ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן. אויך דער קורא טאר נישט אנהייבן ליינען שנעל די נעקסטע פסוק, ער דארף ווארטן ביז… דאס איז אויך כבוד, אויך פשוט מען זאל קענען אויסהערן.
אויפפירונג פון דער מתורגמן
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואין המתורגמן נשען, דער מתורגמן קען נישט שטיין דארטן אזוי ווי רענדאם, ער דארף זיין מיט רעספעקט. ער קען נישט דארטן שטיין אנגעליינט אויף אן עמוד אדער אויף א קורה, אלא עומד באימה וביראה. ער זאל זיין מיט אן אימה ויראה.
דברים שבעל פה — מתורגמן על פה
נאך א וויכטיגע הלכה, ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה. ער זאל נישט האבן א ספר און פון דארט תרגום׳ען, נאר ער זאל עס זאגן על פה.
ווייטער, אויף דעם זאגט יעדער איינער געדענקט די הלכה, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. דאס איז געזאגט געווארן אויף די סיטואציע, קריאת התורה, ווען מען ליינט, וואס מען ליינט טאר מען נישט ליינען אויסנווייניג. וואס מ׳זאגט, וואס איז א מסורה, די תורה, די תרגום, איז תורה שבעל פה, ער זאל עס זאגן בעל פה, ער זאל זיך נישט טועה זיין אז דאס איז פשט אין די תורה.
דאס איז לכאורה די ענין, מ׳זאל נישט מיינען אז אפשר קען מען טוישן אביסל די תרגום לפי ענין. וויבאלד דאס איז א נוסח מקובל פון די תרגום וואס מ׳זאגט, און דעריבער איז דאס געשריבן אין די סידור און די חומש. אבער דער עיקר אז ס׳זאל זיין אזא הכרח זאל זיין צו וויסן. דאס איז נישט קיין… נישט קיין… דאך איז דא אן איסור צו שרייבן תורה שבעל פה, דאס איז דער אמת. און לכאורה בכלל דער איסור איז נאר איינס פון “עת לעשות לה׳” אז מ׳מעג עס שרייבן. יא. אקעי.
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן. אבער די הלכה, די הלכה פון “לא תרגום הכתב”, דער רמב״ם ברענגט נישט למשל אז ס׳איז דא אן איסור צו שרייבן תורה שבעל פה.
הלכות תרגום והפטרה
איסור שרייבן תורה שבעל פה און די הלכה פון תרגום שבכתב
Speaker 1:
אבער די עיקר איז, ס׳איז א חזרה אזויווי, דאס איז נישט קיין… נישט קיין…
ס׳איז דאך א איסור צו שרייבן תורה שבעל פה, דאס איז די אמת. לכאורה בכלל די איסור, ס׳איז נאר ארץ ישראל לשם, אזוי מעג מען שרייבן. יא?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אקעי.
ואין הקורא רשאי לסייע לתרגומו.
אבער די הלכה, דאס איז אויך די הלכה פון די תרגום שבכתב, דער רמב״ם ברענגט נישט למשל אז ס׳איז א איסור צו שרייבן תורה שבעל פה, ווייל מ׳האלט שוין לאנג נאך מתמטיקה זענען, אבער די הלכה גייט נאך אלץ אן, ווייל ס׳איז אוועקגעשטעלט לויט די סדר ווי משה רבינו, משה עזרא, וויאזוי זיי האבן עס אוועקגעשטעלט מיט די דעמאלטסדיגע הלכות.
Speaker 2:
לכאורה.
Speaker 1:
איינס גוט.
הלכות תרגום בציבור
דער קורא טאר נישט העלפן דעם מתרגם
Speaker 1:
ואין הקורא רשאי לסייע לתרגומו,
אה, ער טאר אים נישט העלפן.
Speaker 2:
אונטערזאגן פאר די תרגום, יא.
Speaker 1:
שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
איינס גוט.
קטן און גדול ביים תרגום
Speaker 1:
והקטן מתרגם על ידי הגדול, דאס הייסט די… א… א…
Speaker 2:
א קטן. אה, סתם, נישט א קטן, א קלענערע.
Speaker 1:
א קלענערע מענטש מעג נעמען א מתרגם וואס איז עלטער פון אים, אבער ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
Speaker 2:
ווייל די כבוד איז פאר די רב אז די שמש זאל איבערטייטשן זיין תורה.
Speaker 1:
אקעי, די רב זאל נישט איבערטייטשן די שמש. די מתרגם איז דאך די שמש, איז די גבאי פון די קורא, סאו דארף ער זיין לאוער פון די…
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד, ס׳זאל נישט זיין צוויי, מ׳זאל זיך נישט אינטערהאקן, אלא אחד קורא ואחד מתרגם.
איינס גוט.
פסוקים וואס מען איז נישט מתרגם אין ציבור
דער ענין פון וועלכע פסוקים מ׳איז מתרגם
Speaker 1:
יעצט איז דא א אינטערעסאנטע זאך. יעצט האבן מיר געלערנט…
איינס, וואס איז דא די ענין פון וועלכע פסוקים מ׳איז מתרגם, און וועלכע נישט?
ס׳איז דא אן ענין פון מתרגם זיין, אפילו פאר פשוטי עם, וואס פארשטייען נישט קיין לשון הקודש, און זיי ווייסן נישט וואס ס׳שטייט. און נישט אלעס, ווייסט וואס, דו האלטסט אז דו פארשטייסט נישט קיין לשון הקודש, דארפסטו נישט אלעס וויסן, בסדר?
Speaker 2:
ביי גוט.
Speaker 1:
סאו איז דא געוויסע פסוקים וואס מ׳איז נישט מתרגם.
Speaker 2:
ממ.
מעשה ראובן
Speaker 1:
זאגט ער אזוי, מעשה ראובן, לא כל האמורות מתרגמין בציבור, נישט אלע פסוקים זאגט מען די מתרגם אין איבער. ס׳איז דא געוויסע וועלכע נישט. מעשה ראובן, די מעשה ווי ראובן האט… “ויחל ראובן”, אונז זאגן עס נישט, “וישכב את בלהה פילגש אביו”, אזוי שטייט אין די תורה, אונז זאגן עס נישט איבער הויך, ווייל מ׳דארף אויסלערנען דעם עולם אז נישט יעדע זאך וואס מ׳ווייסט דארף מען זאגן. ניין, זיי גייען נישט וויסן בכלל דערפון, ווייל לאז, מ׳דארף האבן שכל נישט נאר אויף רופן.
ברכת כהנים
Speaker 1:
די צווייטע זאך וואס מ׳זאגט נישט מיט תרגום אין ציבור איז ברכת כהנים, ווייל די ווערטער שטייט דארט “ישא ה׳ פניו אליך”. אונז ווייסן, ווען מ׳זאגט עס אין לשון הקודש, אז ס׳איז א טיפע ענינים. אבער ווען מ׳גייט עס זאגן, ווען יעדער גייט עס זאגן, דער אייבערשטער זאל דיר מאכן פראטעקציע, אדער אפילו די לשון וואס קען מיינען אז די ענין פון משא פנים, דער אייבערשטער זאל נישט זיין א שופט אמת.
דיסקוסיע: וויאזוי האבן די מלאכים עס פארשטאנען?
Speaker 1:
זייער אינטערעסאנט. פארוואס איז דאס פונקט ברכת כהנים וואס מ׳זאגט יעדן טאג, וואס מ׳האט דאך א מצוה צו זאגן, אבער אפילו איינמאל זאל מען עס נישט מיט תרגום זאגן, אז די פשוט׳ע אידן זאלן נישט פארשטיין וואס ער מיינט, וואס דא גייט פאר?
Speaker 2:
עס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די מלאכים האבן יא געפרעגט די קשיא. זעט אויס אז איינער איז יא געווען מתרגם געווען.
Speaker 1:
ניין, די גמרא, די אלע זאכן, די תלמידי חכמים, שטייט מפורש אין די ספרים אויף די הלכות, המלמד מלמד כדרכו, אפילו אין חדר לערנט מען די אלע פסוקים. ס׳איז נישט פשוט אז מ׳וויל נישט דער עולם זאל וויסן, אבער אין ציבור איז נישט קיין…
Speaker 2:
ניין, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. די זאכן וואס אונז ווילן נישט די מלאכים זאלן הערן, זאגט מען אונז אין תרגום, יא? סאו, ברכת כהנים איז טעכניקלי נאכנישט געווארן מתורגם. וויאזוי האבן עס די מלאכים אויסגעפיגערט אז זיי האבן געפרעגט “האיך אתה נושא פנים לישראל”, יא?
Speaker 1:
נו, נו. פארקערט, זיי קענען נאר לשון הקודש. לשון הקודש קענען זיי יא, תרגום קענען זיי נישט. די פראבלעם איז נאר אויב איינער גייט עס מתרגם זיין.
Speaker 2:
ניין, זיי פארשטייען לשון הקודש. זיי פארשטייען לשון הקודש. זיי גייען מיר זאגן, זיי ווייסן נישט וואס ס׳מיינט. זיי ווייסן אז “ישא ה׳ פניו” מיינט דער אייבערשטער זאל העלפן די אידן. דאס איז נישט קיין פראבלעם. אבער פונקט די לשון “נושא”, דאס איז א לשון וואס איז שווער מתרגם צו זיין.
Speaker 1:
און מעשה העגל… עניוועי, ס׳איז א מדרש, מ׳האט עס נישט געזאגט.
מעשה העגל
Speaker 1:
שוין, א ווערטל. און מעשה העגל, “ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם”. א שטיקל פון מעשה העגל, די פיק פון די מעשה, דארט ווי ס׳איז געשטאנען… ער שרייט אויף אהרן… די פלאץ ווי ס׳שטייט אז אהרן האט געמאכט דעם עגל… די פלאץ, די פלאץ וואס איז נישט דא א פשוט׳ע הסבר פארוואס. ס׳שטייט מעשה העגל השנית, דאס איז נישט די מעשה ווען ס׳איז געווען די עגל, נאר די ווערטער ווי אהרן פארציילט פאר משה וואס ער האט געטון. און דארט זעט מען, אויך זעט מען אז אהרן האט זיך געטון. ער זאגט “ויפש את אהרן את בגדיו”, און אויך זעט דארט אויס אז אלעזר איז ארויסגעקומען אליין, ס׳שטייט “וירד אלעזר”, איז פשט אז ער האט אפגעטיילט די פרקים, ממילא טיילט מען נישט.
און אויך פוסק ער אן עגלה ערופה, וואס דאס איז אויך, אז ס׳שטייט אז די עגלה ערופה האט מען געבראכן די ערף, מ׳וויל נישט פארציילן פאר די עולם אז אהרן האט געמאכט די עגל. דאס איז די ערשטע חלק וואס ער ברענגט.
און ס׳איז דא זייער אסאך אין די תורת הקודש וואס ער ברענגט יעדע וואך מנהגים פון יקריאת התורה, ברענגט ער זייער אסאך זאכן וואס ס׳איז געווען פלעצער וואס מ׳זאגט שטיל ווייל ס׳איז א קללה, אדער ס׳איז נישט קלאר פארוואס פונקט די זאך טאר מען נישט רעדן. ס׳איז אינטערעסאנט וויאזוי די רמב״ם ברענגט נישט די אלע הלכות.
מעשה אמנון בן דוד
Speaker 1:
און אויף כל פנים, מעשה אמנון, וואס לאזט מען אויס פון מעשה אמנון? דא רעדט ער שוין פון מפטיר. אין מקום שנוהגין אמנון בן דוד. וואס הייסט ווייטער? אמנון האט געזינדיגט מיט תמר, נו פראבלעם, ער איז געווען אן אמנון, אבער ער איז געווען א זון פון דוד. מ׳וויל נישט מ׳זאל כאפן אז ס׳איז געווען א זון פון דוד וואס האט דאס געטון. גיי פארשטיי, די עולם גייט נישט כאפן?
לא נקרא… אה, נישט נאר, לא נקרא אלא מתורגם, מ׳זאגט עס בכלל נישט. א גוטן! די עולם זאל נישט וויסן, זאל נישט גריסן משום גנותו של דוד. אז ס׳איז נישט קיין שיינע זאך צו רעדן אויף דוד אז זיין זון האט געמאכט דעם מעשה.
דיסקוסיע: ליינט מען עס בכלל?
Speaker 2:
און מ׳ליינט דאך, מ׳ליינט דאך ממילא, מ׳ליינט דאך ממילא, מ׳ליינט דאך בכלל נישט די פרשה.
Speaker 1:
אה, אה, נישט אז מ׳זאל נישט נוצן די מתרגם, נאר ווען מ׳ליינט תורה שבכתב, מ׳ליינט די הפטורה, די הפטורה ליינט מען די פסוקים פון אמנון בן דוד. אזוי קוקט אויס. אזוי זעט אויס פון די רמב״ם. איך געדענק נישט אז אונז האבן אמאל א הפטורה דערפון. ס׳זעט נישט אויס, אבער אויב מ׳ליינט, איז דא הלכות דערפאר.
הלכות הפטרה
דער רמב״ם ברענגט נישט דעם מקור פון הפטרה
Speaker 1:
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען אביסל מער הלכות הפטורה. אדער מיר גייען לערנען מער וועגן הפטורה, דיני הפטורה. מיר האבן נישט געלערנט נאך גארנישט וועגן הפטורה. מיר האבן נאר געזאגט אז מ׳איז מקריא דארטן און דארטן, און מ׳איז מעביר די כהן, אבער מיר האבן נאך נישט געלערנט א הלכה׳דיגע זאך, אז ס׳איז דא א תקנה פון הפטרה בכלל. דער רמב״ם ברענגט נישט בכלל פון וואו ס׳קומט א תקנה פון הפטרה, פארוואס, ס׳איז דא פארשידענע תירוצים וועגן דעם וואס דער עולם ווייסט. דער רמב״ם ברענגט נישט גארנישט, אבער ער איז סתם פשוט אז ער ווייסט אז מ׳איז מפטירין בנביא, און ער זאגט נאר די הלכות דערפון. I don’t understand, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳פאסט נישט פאר׳ן רמב״ם. לגבי די עצם זאך זאגט ער אונז קלאר אז ס׳איז תקנת משה רבינו, אבער די קריאת התורה, אבער אויף די הפטרה זאגט ער גארנישט. תכלית דערפון, און וואס איז טאקע? פארוואס זאגט ער עס נישט? וואס איז די ענין? I don’t know, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט, אזוי זאגט עס די גמרא. לאמיר גיין ווייטער, מ׳גייט נישט אריינגיין אין דעם.
אקעי, דער רמב״ם וואלט נישט אריינגעגאנגען, איך גיי אויך נישט אריינגיין.
דער מפטיר דארף ליינען אביסל אין תורה פארדעם
Speaker 1:
אבער יעצט גייען מיר אין הלכות. דער וואס איז מפטיר איז אזוי, ער דארף ליינען אביסל אין די תורה פארדעם, ער מוז נישט ליינען א סך, ער ליינט דריי פסוקים, און אפילו ער קען איבערליינען וואס מ׳האט געליינט פריער. דאס איז וואס ווערט גערופן מפטיר. ליה, וואס הייסט מפטיר?
דיסקוסיע: וואס מיינט “מפטיר”?
Speaker 2:
סא דער מפטיר בנביא, סא די ארבעה וואס מ׳האט, מ׳זענען אלע די ערשטע אדער די צווייטע, דער רמב״ם האט פריער געזאגט, עני פון זיי קען טון פיר פסוקים. סא דא מיינט דאס אז דער מפטיר, דער וואס דארף עס זאגן…
Speaker 1:
ניין, דארט שטייט נישט מפטיר בנביא. קודם כל, מיר רעדן פון שבת, באלד וועלן מיר זען אז שבת איז דא מער. שבת און יום טוב איז קיינמאל נישט מפטיר ווען, אויב איך געדענק, ווען ס׳איז נאך די דריי פסוקים. עניוועי, אפילו שלשה פסוקים מיינט אז ס׳איז גענוג, ער קען אויך זאגן די פיר פסוקים, ער קען טון וואס ער וויל. להפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה. ער זאל נאר אנהייבן ליינען… ס׳איז נאך, מפטיר מיינט די ענדיגן, די עקט פון צו ענדיגן מיט די נביא, דאס איז וואס ווערט גערופן מפטיר, יא? ער קען זיין, אבער יעצט רעדט ער, דאס איז וואס ער רעדט דא. אבער די טייטש איז אבער דער וואס ליינט. און די חידוש איז, אז וויבאלד ער ליינט נביא, האט מען נישט געוואלט אז ס׳זאל זיין איינער ליינט די תורה, איינער ליינט נביא, כאילו מ׳וועט מיינען אז די תורה איז איקוועל צו די נביא. ממילא דארף ער אויך ליינען א שטיקל תורה, כדי ער זאל ווייזן אז די תורה איז נאך אלץ חשוב׳ער פון די נביא. ס׳איז זייער וויכטיג, די אלע זאכן זענען צו ווייזן אלע מיני זאכן.
אבער די עצם ווארט מפטיר זאגט עס שוין, אז די מפטיר איז די צו ענדיגן די ליינען. ווייל די ווארט מפטיר מיינט מ׳ענדיגט צו. מ׳ענדיגט צו נאך די פסח ויקומים. ווייל דאס מיינט א סך כלל, מ׳זאגט דאס נאכדעם. אבער ער דארף אויך ליינען די תורה. די ווארט מפטיר זאגט אז די תקנה פון ליינען דברי נביאים איז צו צו ענדיגן די תורה מיט נביאים. ניין, נישט סתם. דאס איז נישט די תקנה. ווערט דאך געזאגט אזא זאך. די תקנה איז, אז נאכדעם וואס מ׳ליינט די תורה ליינט מען דאס. אבער דאס וואלט מען דאך אלץ געקענט מיינען אז דאס איז גלייך. ער דארף ליינען א שטיקל תורה כדי מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז אן עקסטערע זאך בפני עצמו. ס׳זאל פארדעם צומאכן די ספר תורה.
און דאס וואס אונז רופן די לעצטע עליה מפטיר, מפטיר מיינט צו זאגן דער וואס זאגט די הפטורה. ס׳מיינט נישט צו זאגן אז ער דארף האבן די לעצטע עליה. ניין, דער לעצטער זאגט די הפטורה, אזוי ווי אונז טוען. ס׳איז פארקערט, דער וואס זאגט די הפטורה דארף אויך האבן געליינט אפאר פסוקים. דאס איז די נקודה. אבער מ׳האט נישט געוואלט מיינען אז ס׳איז סתם.
ווי לאנג דארף זיין די הפטורה
Speaker 1:
זאגט די גמרא ווייטער, ווי לאנג דארף זיין די הפטורה? ווי ביי די קריאת התורה האבן מיר געלערנט אז ס׳דארף זיין צען פסוקים. אבער אין א נבי דארף עס זיין לענגער, איך ווייס נישט פארוואס. ס׳דארף זיין איין און צוואנציג פסוקים. ס׳איז דא פסחים חיים פארוואס, איך ווייס אבער נישט פארוואס אזויפיל. אבער ס׳איז דא מינימום צו מינימום זיין. ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך. אמאל איז דא א נושא וואס איז א גאנצע סובדזשעקט און דער נביא, און ס׳איז קלענער, קען מען, דארף מען נישט מאכן 21 פסוקים אין די הפטורה. ס׳איז דא ביי אונז אויך פסוקים, אין אונזערע הפטורות מיין איך איז דא קלענער.
Speaker 2:
21 קומט אויס אז ס׳איז דא שלושה פאר אלע שבעה קרואים.
Speaker 1:
אה, זייער גוט אז דו שטייסט דא. ס׳איז דריי קעגן די זיבן קרואים, ס׳איז כנגדם. ס׳איז דא אזא מין ענין.
מיט תרגום — צען פסוקים גענוג
Speaker 1:
זאגט די גמרא ווייטער, וויפיל פסוקים איז די בעיסיק מינימום? ס׳איז דא אן אריכות. זאגט די גמרא, אז ס׳איז דא א לאנגע תרגום, אטליעסט א לאנגע תרגום. ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם. אויב ער האט געליינט צען פסוקים און ער האט עס איבערגעטייטשט, דאס הייסט, נישט אז ס׳איז נישט אלעמאל פלעגט זיין א תרגום פאר נביא, אבער אמאל אויב מ׳מאכט א תרגום איז דיי. דאס הייסט, ווייל ס׳איז שוין גרעסער, ס׳איז שוין געווארן לענגער. מיט א תרגום איז גענוג נאך מיט צען פסוקים און א טייטש.
צוויי מתרגמים ביי נביא
Speaker 1:
ובנביא, דאס הייסט אין קריאת התורה טאר מען נישט האבן קיין צוויי מתרגמים, פארוואס? מ׳וועט זיך ווערן צעמישט. אבער אין נביא איז נישט אזוי וויכטיג. איז אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, קען מען האבן צוויי מתרגמים, ווייל מ׳איז נישט חושש אז דער נביא וועט גארנישט זיין, נישט אזוי שרעקליך.
מדלג אין נביא
Speaker 1:
און אין נביא אויך האט אבער עד קריאת התורה, רב תומר אומר מדלג זיין אין איין ענין, אזוי ווי די מוסף יום כיפור אין צוויי פרשיות. אבער בנביא מדלג מענין לענין אחר, קען מען יא טאנצן פון איין ענין צום צווייטן, אבער וואס נישט, אין מדלגין מנביא לנביא, פון איין נביא צום צווייטן נישט. אבער ווי יא, עליבא דנביא. אפשר ווייל ס׳איז מער אזוי ווי א גאנצע, ס׳איז מער ווייט, איך ווייס, ס׳איז שוין ווירדער. אבער אין דעם וואס ס׳איז שוין שניים עשר ביחד, הייסט עס יא ווי איין פעקעדזש, הייסט עס כאילו אזוי איין ספר. על הנביאים, יא.
הלכות קריאת התורה והפטרה – דילוג בנביא, ברכות ההפטרה, מנין הקוראים, וסדר העליות
דילוג בנביא (המשך)
און ביי נביא אויך האט ער, אה, והוא הדין בקריאת התורה, טאר מען מדלג זיין אין איין ענין, אזוי ווי די מוסף פון יום כיפור אין צוויי פרשיות. אבער בנביא, מדלג מענין לענין אחר, קען מען יא טאנצן פון איין ענין צום צווייטן. אבער וואס נישט?! פון איין נביא צו א צווייטן נישט.
אבער ווי יא?! אלא בנביא… ס׳איז שוין נישט קיין כבוד פאר די נביא צו… אפשר ווייל ס׳איז מער אזויווי א גאנצע… איך ווייס נישט, ס׳איז שוין מער ווערדער. אבער אין וויבאלד ס׳איז שנים עשר בבת אחת, הייסט עס יא ווי איין פעקעדזש, הייסט עס ווי איין ספר. אה, אפשר הייסט עס ווי איין ספר, כל הנביאים, יא.
אבער וואס נישט, דארט, זייער גוט, באקווארדס זאל מען נישט טון. פארוואס? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קיין וועג. מ׳טוט נישט אזוי. דרך אגב, שבת תשובה ליינט מען אפאר שטיקלעך פון תרי עשר וכדומה.
וכל המדלג, אבער וויכטיג איז די זאך, די וואס טאנצן ארום, לא ישהה בדילוגו כדי שישתלם התרגום תחתיו, דאס איז א ברכה לבטלה, דאס איז א הפסק.
קריאת פסוקים בנביא פאר׳ן מתרגם
נאך א זאך וואס איז אנדערש קריאת התורה פון די נביא. ביי די קריאת התורה האבן מיר געלערנט אז מ׳טאר נאר ליינען איין פסוק אויפאמאל און מ׳לאזט פאר די מתרגם. אבער ביי די נביא איז ווייניגער וויכטיג, סאו מ׳קען ליינען דריי פסוקים.
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים. והמתרגם מתרגם שלשתן. און איך זעה איך אזוי, פארוואס? ווייל דאס איז אויך אפשר נישט אזוי וויכטיג ער זאל זיך צומישן. יא, דאס איז לכאורה די ווארט.
ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות, דעמאלט קורא למתרגם אחד אחד. פארוואס? ווייל דעמאלט קען ער יא ווערן צומישט, ווייל ס׳איז דריי אנדערע ענינים, ווערט ער גאנץ צומישט. אויב ס׳איז איין מאל דריי פסוקים וואס איז א המשך, אקעי, די מתרגם וועט געדענקען און ער וועט זאגן די גאנצע זאך. אבער אויב ס׳איז דריי פרשיות, ס׳מאכט זיך טאקע אפאר… די גמרא ברענגט א דוגמא פון א געוויסע זאך אין נביא, יא, אין נביא ישעיה, וואס איז דריי פסוקים אבער יעדע איינס איז א גאנצע פרשה, דארף מען ליינען עקסטער ווייל ער קען ווערן צומישט, ווייל ס׳איז אנדערע נושאים, אנדערע פרשה. זייער גוט.
ברכות ההפטרה
פונקט אזויווי מיר האבן געלערנט אז אין קריאת התורה איז דא ברכות, אזוי אויך מפטיר האט אויך ברכות. און די רמב״ם ברענגט נישט דא די ברכות. אפשר ערגעץ אנדערש ברענגט ער די לשונות פון די ברכות אין די נוסח התפילה. אינטערעסאנט אז דא ברענגט ער נישט די נוסח הברכה. יא, אבער… ס׳שטייט נישט אין סידור, ניין? ער וועט עס שפעטער גיין ברענגען אין פרק י״ב. וועט באלד לערנען, אין די סוף וועט ער האבן.
ווען מ׳איז מפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת. אזוי ווי ברכת התורה איז דא א ספעציעלע ברכה. דאס הייסט, ברכת התורה רעדט מען פון משה רבינו, אשר נתן לנו תורתו. אבער ווען מ׳זאגט ברכת נביאים, דארף מען זאגן א ספעציעלע ברכה, אשר בחר בנביאים טובים.
שטייט דא, אשר בחר בנביאים. עניוועי, ווייל ס׳זעט אויס אזוי ווי דאס איז דער ענין פון, דאס איז די ברכת התורה פון נביאים. טאקע, ווען מ׳ליינט נישט אין בית המדרש, נאר סתם איינער לערנט, איז עוסק אין נביאים וכתובים אנשטאטס אין תורה, אפשר דארף דאס זיין זיין ברכת התורה. אקעי, למעשה איז דאס נישט אזוי.
מ׳מאכט נאך דעם ארבע ברכות. וועלכע ארבע? זאגט די גמרא אזוי: ברכה ראשונה איז די ענדע פון “האל הנאמן בכל דבריו”. די צווייטע איז “בונה ירושלים”. די דריטע איז “מגן דוד”. די פערטע, די פערטע איז “ומעין קדושת היום, כדרך שאומרים בתפילה”.
דער לאגישן סדר פון די ברכות
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. “בונה ירושלים” און “מגן דוד” זענען ברכות וואס מ׳זאגט אין אונזער שמונה עשרה. “האל הנאמן” איז עפעס יוניק. און נאכדעם דא, “ומעין קדושת היום”, איז אויף קדושת היום.
מ׳רעדט דאך דירעקט פון דעם, ס׳איז ווי א המשך. “אשר בחר בנביאים טובים”, אז די דיבורים וואס ער האט געזאגט פאר די נביאים זענען נאמן. נאכדעם בעט מען אז ער זאל טאקע אויספירן וואס ער האט צוגעזאגט פאר די נביאים, צו בויען ירושלים און צו געבן פאר דוד המלך. און נאכדעם רעדט מען פון קדושת היום, אזוי ווי אין תפילה.
ס׳איז דא א זאך אין ראש חודש און שבת, אז אין די הפטרה איז מען מזכיר ראש חודש אין די ברכות איר, כדי שיהא מזכיר בתפילה. הגם אז ראש חודש האט נישט קיין אייגענע הפטרה, אבער ווען ס׳איז שבת, מאכט מען יא ראש חודש אין די הפטרה.
דא איז מיין שטיקל רעיון, פארוואס מאכט מען די אלע ברכות?
דער ראב״ד׳ס נוסח
אה, דער ראב״ד ברענגט אז מיר האבן אן אנדערע ברכה. מיר זאגן נישט “בונה ירושלים”, מיר זאגן “משמח ציון בבניה” טאקע ביי די הפטרה, די צווייטע ברכה. נישט “מגן דוד”, נאר “משמח ציון בבניה”.
ס׳איז דא אנדערע נוסחאות. לכאורה איז דאס אלץ נישט מעכב די נוסח, אבער דא זעט מען אויך אז דאס איז עפעס א ספעציעלע סעט, ס׳איז כמעט אזויווי א תפילה. מ׳מאכט דאך א ברכה על א… יא, די גמרא זאגט נישט די גאנצע נוסח, דא שפעטער גייט ער זאגן, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז ממש אזוי ווי א… די ברכה אמצעית פון די תפילה פון שבת, פון שמונה עשרה.
אקעי, און דאס איז די נוסח. עד כאן הלכות הפטרה, הלכות נביא.
מנין הקוראים – וויפיל עולים
יעצט גייען מיר לערנען וויפיל עולים דארפן זיין. דו ווייסט דאס האבן מיר נאך נישט געלערנט גארנישט וועגן די עולים, חוץ פון דעם איז דא א מינימום. יא, עס שטייט אז עס זאל זיין דריי, און אז יעדער איינער זאל ליינען דריי. א מינימום דריי, זייער גוט. אבער יעצט גייען מיר לערנען אז עס איז דא אסאך מער פרטים אין דעם.
“כמה הן הקוראין? וויפיל מענטשן ליינען אין די תורה? בשבת בשחרית קורין שבעה.” שבת בשחרית איז שבעה, זיבן ברכות. מ׳דאווענט דאך אויך דא זיבן ברכות. זיבן עולים. “וביום הכיפורים ששה, ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה,” מ׳מאכט קיינמאל נישט ווייניגער ווי עט ליעסט די שבעה, ששה, אדער חמשה, “אבל מוסיפין עליהן.”
“בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה.” דו זעסט אז אויף ראשי חדשים און חול המועד קען מען נישט מוסיף זיין. ניין, ניין, דער רמב״ם זאגט בפירוש. קוק ווייטער, קוק ווייטער. “וביום הפורים ובמנחה, וביום חנוכה ופורים בשחרית, ובתענית בשחרית ובמנחה, קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל.”
און אויף די, אויך נישט, “אין פוחתין ממנין זה.” אויף די, אויף די ראשי חדשים און שבת און יום כיפור, די אלע, “אין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהן.” זייער גוט. אבער שבת, יום כיפור און יום טוב קען מען צולייגן.
דער מנהג פון הוספות
זייער גוט. און אין שולחן ערוך שטייט אז מ׳פירט זיך נישט, ווי עס שטייט אין רמ״א, אז מ׳פירט זיך נישט צו מוסיף זיין. שבת יא, אבער נישט יום טוב? נאר איין יום טוב וואס מ׳פירט זיך, יא, וואס איז קאלד שמחת תורה. מ׳מאכט נישט סתם הוספות, מ׳מאכט הונדערט טויזנט עליות. אקעי.
אינטערעסאנט. וואס איז די שכל? דו זעסט דא א שכל אין דעם? וואס האט צו טון אויב מ׳ארבעט, וואס האט צו טון מיט יום טוב דארף מען דאך גיין עסן, און אזוי ווייטער. סאו, עס איז דא ריזאנס פארוואס מ׳האט די חילוקים. אקעי.
מי הקוראים – ווער קען עולה זיין
יעצט גייען מיר לערנען, ווער קען קורא זיין בציבור? ווער איז די עולים? מיר האבן געזאגט אזוי, “מי הם העולים? מי הם הקוראים?” רייט? ביז יעצט האבן מיר געלערנט וויפיל קוראים זענען דא. יעצט גייען מיר לערנען ווער גייט זיין דער קורא. יא?
אשה לא תקרא בציבור
איז אזוי, “אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור”. א פרוי זאל נישט זיין דער וואס ליינט בציבור. ס׳פאסט נישט פאר׳ן עולם אז זי זאל ליינען בציבור, ווייל דער עולם האט עס נישט ליב. דער עולם האלט אז זיי זענען בעסער פון פרויען, און אז א פרוי גייט ליינען פאר דיר, כאילו דו קענסט נישט ליינען נאר די פרוי, קען דער עולם פילן שלעכט.
ביי שליח ציבור האט ער אויסגערעכנט אז נאר א זכר קען זיין א שליח ציבור? ניין. ער האט יא געזאגט אז זיי דארפן זיין זכרים ביי מנין, ביי ברכת… יא. “אסור לגדולים מברכים”. ס׳איז נישט געשטאנען גארנישט וועגן זכרים. ניין. ווייל קריאת התורה שטייט בפירוש אין די גמרא. לכאורה איז פשוט אז אויב ביי קריאת התורה איז די זעלבע זאך, ס׳איז אלץ די זעלבע סעט הלכות. לכאורה איז עס די זעלבע זאך. די גמרא שטייט בפירוש אז מעיקר הדין אשה עולה למנין שבעה, זי קען יא ליינען, אבער אמרו חכמים אז ס׳פאסט נישט ווייל דער ציבור האט עס נישט ליב.
ס׳איז דאך א בושה פאר׳ן ציבור. אמת. פון די גאנצע צען מענטשן, נאר די פרוי קען ליינען. בכלל דיך וואס דו האסט א בקורא איז א בושה פאר׳ן ציבור. היינטיגע צייטן. אפשר דער ציבור איז שוין אזוי פארשעמט. מ׳דארף בכלל ציילן זייער כבוד וויפיל מ׳קען.
קטן היודע לקרות
זאגט ער ווייטער, “קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין”, ער ווייסט וויאזוי צו זאגן די ברכה, אה, “ויודע למי מברכין”, אבער ער ווייסט אויך, ער קען שוין האבן כוונה, ער ווייסט צו וועם ער מאכט די ברכה, “עולה למנין הקוראים”. קען ער זיין איינער פון די ליינערס. איז דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז א קטן איז געהעריג, א קטן שיודע איז געהעריג, קען מען אים עולה זיין פאר יעדע עליה, און ער איז עולה למנין. ס׳איז דא אנדערע שיטות וואס לערנען אנדערש, אבער דאס איז די פסק פון די רמב״ם.
דער מנהג איז נישט אזוי צו טון. דער מנהג איז נאר צו טון… אויף דעם איז דאך א בראווען כבוד הציבור. אשה יא, און קטן איז נישט קיין כבוד הציבור. ס׳איז נישט כבוד פאר׳ן עולם אז א קטן ליינט. פארקערט, ס׳איז קיוט, אה, א קטן ליינט היינט.
המפטיר עולה מן המנין
“לפיכך המפטיר עולה מן המנין שבעה קרואים בתורה”. אה, גוט. דאס הייסט אויב מ׳האט נאר געליינט זעקס, קען דער מפטיר זיין דער זיבעטער. אונז פילן זיך געווענליך אז דער מפטיר איז דער אכטער, אבער אויב מ׳וויל מאכן נאר זעקס עליות און דער אכטער, און מפטיר זיין די זיבעטע איז אויך בסדר.
און מערסטנס שליסט זיך עס ביי קדיש, ביים משלים, דער וואס אונז רופן אחרון, די עליה פון אחרון, איז דער משלים, דער וואס ענדיגט די… דעמאלטס איז איינער מפטיר און איינער עולה. ווייל דעמאלטס איז פשט אז דער עולה ליינט נאר נביא. ער ליינט נישט נאר נביא, ער ליינט אויך מפטיר, און ציען אויך אזוי. און מאכן א קדיש כדי צו ווייזן אז יעצט האט מען געענדיגט די קריאת התורה און יעצט הייבט זיך אן מפטיר. און דעמאלטס קען מען נישט רעכענען, ווייל ער איז דאך נישט פארט, ער איז דאך קלאר פארט פון די מפטיר, נאר ער ליינט די משלים פון די תורה כדי צו נישט מזלזל זיין אין די תורה.
זייער גוט.
אויב נאר איינער קען ליינען
“ואם לא היה יודע לקרות אלא אחד”, נאר איינער קען ליינען. זייער גוט, יעצט קומען מיר אן צו די סיטואציע וואס אונז לעבן מיר היינט אין איר. “אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות, הוא עולה ויורד לכל קריאה וקריאה”. אויב איז נאר דא איינער וואס ליינט, איז ער ליינט די גאנצע צייט. אזוי זאגט דער רמב״ם. “עולה וקורא”, ער שטעלט זיך אויף און ליינט, “ויורד ויושב”, ער זעצט זיך צוריק אראפ, “וכן קורא שני ושלישי”.
דער רמב״ם זאגט אונז נישט אז ער מאכט יעדע מאל א ברכה. לכאורה נישט, לכאורה מאכט ער נאר א ברכה פאר די ערשטע און נאך די לעצטע.
פארוואס נישט? ער מאכט די אלע ברכות. דער רמב״ם זאגט נישט “עולה ומברך וקורא”. ער האט שוין געמאכט די ברכה פאר די ערשטע, און ער וועט זאגן די לעצטע ברכה אחרונה נאך די לעצטע. אבער ער דארף ארויפגיין און אראפגיין, און דאס נעמט שוין אוועק עקסטערע צייט. “וקורא שני ושלישי עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום”.
זייער גוט. אזוי דארף מען טון אויב איז נאר דא איינער וואס קען ליינען. וויאזוי איז געווארן די זאך אז איינער קען מאכן די ברכה און א צווייטער קען ליינען, דאס ווייסן מיר נאך אלץ נישט.
אקעי. יא, ס׳שטייט נישט.
סדר הקוראים – כהן, לוי, ישראל
גרייט. דער רמב״ם זאגט, “בכל קריאה מאלו”, ביי די אלע קריאות וואס מ׳האט געלערנט, איז אזוי, איז וואס איז די סדר? אה, ווער איז דער עולה? מ׳גייט ווייטער, ווער איז דער קורא? ס׳איז דא דריי אדער פארשידענע עולים, צוויי, דריי, אדער פיר, אדער פינף, אדער זעקס, אדער זיבן. איז ממילא איז, ווער גייט קודם? קענסטו מיר אריינלייגן אין די סדר הקוראים? אקעי.
“בכל קריאה מאלו, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל”. זאגט דער רמב״ם אז דאס איז א מנהג פשוט וואס אונז ווייסן מיר, אסאך מאל איז א תלמיד חכם מער חשוב ווי א כהן. אזוי ווי שטייט, דער רמב״ם ברענגט עס אין הלכות תלמוד תורה, אז א ממזר תלמיד חכם איז קודם לכהן גדול עם הארץ. א ממזר איז אזוי די הלכה דא אויך, יא? איז לכאורה וואלט מען ווען געדארפט דא אויך מאכן אזוי. אבער זאגט דער רמב״ם, ניין, דער מנהג פשוט איז יא אויסגעשפרייט געווען אז אפילו א כהן עם הארץ איז יא קודם לעלות לפני תלמיד חכם.
קריאת התורה: סדר העליות, משלים, מפטיר, והלכות ספר תורה
סדר הקריאה: כהן, לוי, ישראל
Speaker 1:
קענסטו מאכן אין קאפ סדר הקריאה? אקעי, לאמיר זאגן די מי קורא. איז אזוי, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. זאגט דער רמב״ם אזוי, דער מנהג הפשוט. אונז ווייסן דאך אז אסאך מאל איז א תלמיד חכם מער חשוב ווי א כהן. אזויווי עס שטייט, דער רמב״ם ברענגט עס אין הלכות תלמוד תורה, אז א ממזר תלמיד חכם איז קודם לכהן גדול עם הארץ. אמת, אזוי זאגט די הלכה דא אויכעט, יא. איז לכאורה וואלט מען ווען געדארפט דא אויכעט מאכן אזוי. אבער זאגט דער רמב״ם, ניין, דער מנהג פשוט איז יא אויסגעשפרייט געווארן שאפילו כהן עם הארץ איז יא קודם לעלות לתורה לפני חכם גדול מישראל. אזוי איז געווארן דער מנהג.
דער רמב״ם זאגט אונז נישט, אבער דער רמב״ם ברענגט עס אזוי אז אזוי טוט מען. דער רמב״ם איז קעגן דעם מנהג, און ער פירט אויס, ער זאגט, “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. דער רמב״ם זאגט אזוי, דער מנהג איז אז מ׳איז מקדים כהן לוי ישראל, אבער ער זאגט ארויס, ווארט, אין ישראל, ס׳איז דאך מבואר צווישן די זיבן עליות… ער זאגט נישט אקעגן דעם מנהג.
סאו, פארציילט ער דאך מיר אן אין כהן, אויב ווילן עס האבן די חכמים… אבער כל הגדול מחבירו גייט אמת׳דיג אפילו אויף די כהנים, און אוודאי, דער מנהג פשוט איז נישט אזוי. דער רמב״ם ווייסט אויך אז דער מנהג פשוט איז נישט אזוי. און דער רמב״ם זאגט אז אויף דעם מנהג פשוט איז גוט געווארן, און דער רמב״ם מיינט אז דער רמב״ם זאל זיין חשוב, דער וואס קען די בעסטע לערנען זאל באקומען די מערסטע כבוד. מען טוט נישט דעם, יעדער איינער איז וואויל און מען גיבט יעדן איינעם כבוד, עניוועי, דאס איז א גרויסע פראבלעם. מען דארף זיין זייער שטארק אליטיסטיש. און אזוי איז אויך די ווייליגע רב, דארף אן ספעשיל פלייעס אונז האבן פון די תלמידי חכמים. ווייליגע מנהג פשוט, דארף מנהג פשוט, דארף מנהג פשוט, וואס מען טון?
משלים, גולל, מפטיר — די חשיבות פון דער לעצטער עליה
Speaker 1:
אזוי, איז ער פריער געלערנט אז דער אחרן, ביים זאגן די לעצטע וואס זאגט די ברכה, ער מאכט צו דאס ספר תורה, ער איז נוטל שכר כנגד הכל. וואס דאס מיינט, וואס דען, יענער וועט באקומען שכר פאר יעדער? וואס דאס איז די מין? ווייס איך נישט. אבער חז״ל, ער איז זייער חשוב.
וואס די חשיבות איז, איז אן אינטערעסאנטע זאך, איך ווייס נישט פארוואס. ממילא, לפי זה עולה משלים אפילו גדול שבעדה. ס׳מיינט אז משלים, ס׳איז נישט מוכרח אז מ׳גייט נאר די חשיבות רייע. אבער משלים קען זיין אפילו די גדול שבעדה, נישט מפטיר. מפטיר איז די שוואכסטע עליה על פי הלכה.
Speaker 2:
אבער דער מפטיר איז דער משלים?
Speaker 1:
ער איז משלים און נאכדעם איז דא מפטיר? אה, ווייל ער זאגט איבער. מפטיר איז דער וואס זאגט איבער. משלים איז דער אחרון. יא. סאו, מעיקר הדין משלים איז גולל. גולל הייסט משלים איז נוטל שכר כולם. סאו ממילא, איז וואס? ס׳איז נישט די גולל אליין, דער וואס איז עולה און איינער איז גולל ביי אים. אזוי ווי למשל מ׳רופט צו א בחור צו טון גלילה. אבער די חשיבות דערפון איז אויף די לעצטע קורא.
דיסקוסיע: וואס מיינט “גולל נוטל שכר כולם”?
Speaker 1:
סאו, גולל מיינט בפשטות, און ס׳זעט אויס פון רמב״ם, אז פשוט די לעצטע וואס איז גולל, ס׳איז נישט געקומען, מ׳האט נישט גערעדט וועגן הגבהה בכלל דא. וואס אונז מאכן הגבהה, איך ווייס נישט, ס׳שטייט נישט אין רמב״ם. ביז יעצט האב איך געלערנט אז דער לעצטע וואס ליינט, ער מאכט יעצט צו די תורה, ער איז גולל. דאס איז די, ממילא ער מאכט די לעצטע. אבער אונז וואס אונז מאכן די לעצטע, און נאכדעם אן עקסטערע מענטש רופט מען אויף אויף הגבהה, קען זיין אז אדרבה, די לעצטע טאר נישט עולה זיין א גדול, נאר דער וואס איז גולל. מ׳דארף וויסן וואס די טייטש “גולל נוטל שכר כולם”, מיינט דאס ליטעראלי די גולל, אדער אפשר מיינט דאס די לעצטע? לויט די רמב״ם האב איך פארשטאנען אז ס׳מיינט די לעצטע.
“אין מפטירין בנביא עד שיגול ספר תורה”. סאו די לעצטע איז גולל ספר תורה, און פארדעם הייבט מען אן די נביא.
Speaker 2:
ניין, דאס זאג איך, אבער די וואס אונז מאכן עקסטערע גלילה און עקסטערע די משלים, סאו די משלים איז דער וואס איז גולל געווען די ספר תורה.
Speaker 1:
די אשכנזים האבן פארשטאנען אז דאס וואס שטייט “גולל נוטל שכר כולם” מיינט די גלילה, נישט די לעצטע עליה. ס׳איז אינטערעסאנט, בפשטות איז דאס אפשר נישט אזוי.
אפשר קען מען פארשטיין אז זיי קומען אזוי ווי פון “גדול המעשה יותר מן העושה”, וואס טייטש? דו האסט זיך אפגעגעבן מיט די כבוד התורה, איז דאס אזוי חשוב ווי די ליינער. ס׳איז עפעס אזא מין זאך, ס׳איז נישט קלאר. ס׳איז פשטות האט דאס צוטון מיט די אחרון איז מער חביב, עפעס אזא זאך, פשוט מ׳ענדיגט. ס׳זעט אזוי אויס, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳פארשטייט דאס, ס׳איז סתם עפעס א סגולה. וואס איז די ענין? איך האב נישט פארשטאנען די גרויסע ענין פון גורל. במחילה, איך פארשטיי נישט וואס די ענין איז. איך פארשטיי עס אפילו נישט, אבער איינער קען מיר זאגן, זאל ער מיר אנקאלן, שיקן א מעסעדזש, מיר מסביר זיין די טייטש. ס׳איז נאך אסאך זאכן. ביזדערווייל פארשטיי איך נישט קיין טייטש. יא, ס׳איז שוין אסאך אידן וואס איך ווייס לעבן מיט א גורל, און איך פארשטיי נישט די ענין.
אין שם כהן, אין שם לוי
Speaker 1:
אקעי. יעצט דארף מען וויסן אזוי, וואס טוט זיך ווען ס׳איז נישט דא קיין כהן? איז אזוי די הלכה איז, מ׳איז עולה כהן, לוי, און נאכדעם ישראל. זאגט די רמ״א, “אין שם כהן, עולה ישראל”. דעמאלטס גייט מען נישט… ווען ס׳איז נישט דא קיין כהן, איז נישט פשט אז יעצט זוכט מען, אקעי, ס׳איז נישט דא קיין כהן, כאטשיג א לוי. ניין, ווען ס׳איז נישט דא קיין כהן, איז די סדר צעבראכן געווארן. ס׳איז שוין מער נישט דא קיין הייערארקי. עולה ישראל, און ער יורש׳נט דעם לוי בכלל. יא, אז ס׳זאל נישט גיין די לוי נאכדעם.
די זעלבע זאך, “אין שם לוי, כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי”. אויב ס׳איז נישט דא קיין לוי, איז די כהן עולה צוויי מאל, כדי ס׳זאל נישט אויסקוקן, מענטשן זאלן נישט אנהייבן טראכטן אויף א ישראל אז ער איז א לוי אדער עפעס. דאס איז די ריזן? אקעי, וואס מיין איך? “אבל לא יקרא אחריו כהן אחר”. אה, דאס איז די ווארט. “דאז אומרים הראשון פסול, לפיכך קרא כהן אחר”. מענטשן גייען זען אז ס׳איז עולה געווען איין כהן, נאכדעם א צווייטער כהן, וועלן זיי טראכטן, אה, מ׳איז געוואויר געווארן אז ער איז נישט א גוטער כהן אדער עפעס. זייער גוט. “וכן לוי אחר לוי לא יקראו שניהם”. ישראל אחר ישראל איז נישט קיין פראבלעם, ווייל אלעס איז די זעלבע. אבער ביי כהן און לוי קען מען מיינען אז מ׳האט געטראפן אז ס׳איז א פראבלעם, ער איז נישט קיין כהן, ממילא טוט מען נישט דאס.
סדר התפילה מיט קריאת התורה
Speaker 1:
עד כאן האבן מיר געלערנט הלכות קריאת התורה. יעצט גייען מיר לערנען, אזויווי זיי האבן געלערנט, קריאת התורה און תפילה. איז אזוי, “כל יום שיש בו תפילת מוסף”, יעדן טאג וואס ס׳האט אויך א מוסף, דאס הייסט אסאך צייטן פון קריאת התורה וואס ס׳האט א מוסף, ווי ראש חודש וכדומה, איז “אחר שגמר שליח צבור תפילת שחרית אומר קדיש”, ער זאגט א קדיש, וואס איז די ריכטיגע קדיש תתקבל, נאך שמונה עשרה קומט דאך א קדיש, “ומוציא ספר תורה”, ער נעמט ארויס א ספר תורה, “וקורא לאחד אחד מהצבור”, ער רופט אויף די כורם, און ער איז מקיים מיט א תורה. וכשגומר ומחזיר ספר תורה, אומר קדיש ומתפללין תפילת מוסף. זייער גוט.
קדיש ביי מפטיר
Speaker 1:
וואס איז די טעג וואס ס׳איז דא מפטיר אין מוסף? איז יא, די אנדערע ווערטער ראש חודש איז נישט דא קיין מפטיר, דאס איז די סייד. וואס איז יום טוב וכדומה וואס ס׳איז דא מפטיר אויכעט, נוהגין לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר. פארוואס האבן מיר געלערנט? דאס איז כדי להפסיק צווישן די קריאת התורה און די הפטרה. ויש מקומות שנוהגין לומר אחר המפטיר. ס׳איז דא וואס זאגן אויכעט נאך די מפטיר, אדער נאר נאך די מפטיר די קדיש? לכתחילה נאר. ס׳איז דא נוהגין, נוהגין לומר, אבער יש, ס׳איז דא וואס פירן זיך אנדערש. וואס איז די פוינט פון יענע קדיש? ווייס איך נישט. איך מיין אז ס׳איז דא וואס זאגן ביידע קדישים היינט. איך ווייס נישט. סתם נאך קריאת התורה זאל זיין א קדיש כאילו, נישט כדי להפסיק צווישן דאס און דאס. אקעי.
ווען מ׳טראגט צוויי תורות איז דא א גאנצע מחלוקת וואס מ׳טוט מיט דעם קדיש, זאל מען קוקן אין די סידור און טון וואס ס׳שטייט דארט. אקעי.
מנחה של שבת ויום כיפור
Speaker 1:
יעצט, וואס איז מנחה? איז יא, מנחה של שבת ויום כיפור וואס מ׳ליינט דעמאלטס אויכעט, איז נאך דעם וואס דער שליח ציבור זאגט תהלה לדוד וסדר היום, וואס אונז רופן איינשרייבן די ציון, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא בו, ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה. יא. וכן בתענית, תענית איז נישט דא קיין סדר היום, אבער מ׳זאגט, קורין במנחה, ואחר כך אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה. יא. אבל ביום טוב אין נוהגין כן, יום טוב איז נישט די מנהג צו ליינען ביי מנחה.
איך ווייס די יושבי קרנות יום טוב, ווייסטו שוין דארט וואס… אזוי האבן מיר דארט געלערנט אז יום טוב ביינאכט איז א קליינע עולם אין בית המדרש, האבן מיר געלערנט. יא. די תקנה איז נאר געווען שבת.
Speaker 2:
ווייסטו פארוואס האבן מיר די זעלבע יושבי קרנות? דו האסט געזאגט אז ס׳איז נישט געשטעלט יום טוב, זעהט מען אז יום טוב איז נישט דא.
Speaker 1:
ווייל יום טוב איז מען נישט אזוי שטארק בארד, ווייל יום טוב קען מען כאטש קאכן. אה, אקעי.
ביום שאין בו מוסף
Speaker 1:
וביום שאין בו מוסף, א טאג אזויווי מאנטאג און דאנערשטאג וואס ס׳איז נישט דא קיין מוסף, איז נאך שחרית זאגט מען קדיש, מ׳נעמט ארויס די תורה, מ׳ליינט עס, מ׳לייגט עס צוריק, מ׳זאגט קדיש, נאכדעם זאגט מען תהלה לדוד און סדר היום אזויווי יעדן טאג, און מ׳זאגט קדיש, ואז הם נפטרין. אונז טוען מיר אביסל אנדערש, אונז לאזן די תורה אינדרויסן ביז נאך קדיש וסדר היום. פאר סאם ריזען, אבער אזוי איז די מנהג, און דער רמב״ם פארקערט. יא, איך זאג, איך מיין אז די “ואם נפטרים” איז זייער א וויכטיגע זאך ביים סוף פונעם דאווענען, א חלק פון די סוף דאווענען איז אוועקגיין. ווי דער רמב״ם האט אויך אויסגערעכנט ווען ער ענדיגט דאווענען. ווייל לפיכך, ווען דער מענטש וואס קומט אין בית המדרש, אזוי ווי מען ווייסט אז פון אכטע ביז עלף דרייסיג איז מען אין בית המדרש, מען דרייט זיך און מען פרייט זיך, קום, דאווען, גיי אהיים. “ואם נפטרים”.
אקעי, נאו פראבלעם. ס׳איז אריינגעדרוקט אין די סידורים. “ואם נפטרים”. ס׳שטייט נישט אין דעם סידור. ס׳דייט נישט, דאס איז נישט תורה. דער חיד״א האט געדאוונט מיט׳ן סידור אויך, ער האט געלערנט.
הלכות ספר תורה
Speaker 1:
אקעי, יעצט מיר גייען מיר לערנען צוויי הלכות נאך. עד כאן איז בעצם כל הלכות קריאת התורה. יעצט גייען מיר לערנען הלכות ספר התורה, קען מען זאגן. הלכות וויאזוי כבוד ספר התורה, וואס איז שייך צו די ליינען. פון וועלכע ספר ליינט מען קריאת התורה?
אין קורין בחומשין
Speaker 1:
און די אזוי, דער רמב״ם, “אין קורין בחומשין”. וואס הייסט דאס? ס׳איז דא א ספר וואס די גאנצע חומשי תורה איז געשריבן אין איין ספר, איז אויך דא וואס מען פלעגט שרייבן די חומשי תורה אין פינף פיפטלעך. מען ליינט נישט פון אזא חומשל בבתי כנסיות משום כבוד הציבור. נאר וואס דען? מען נעמט א חומש וואס ס׳שטייט דערין אלעס.
ס׳איז פשוט נישט קיין… ס׳איז דא א חילוק צווישן געדרוקט אדער געשריבן, אבער די עיקר חילוק איז צווישן צו ס׳איז אלעס אין איין ספר אדער צו ס׳איז צעטיילט אין פינף. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נאר כבוד הציבור. פון דא איז משמע אז אויב ס׳איז געווען א יחיד למשל, וואלט ער געקענט ליינען אין קריאת התורה. ער האט סתם א מנין, נישט קיין ציבור מיט די גאנצע כבוד. ס׳איז נישט קיין ענין, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז א פסול אין ספר תורה החומשל. לויט די רמב״ם וואס שטייט דא, און די גמרא דארף מען מדייק זיין, אז ס׳איז א כשר׳ע ספר תורה, ס׳פעלט כבוד.
וואס דאס מיינט צו זאגן, אז אויב איינער זאל מיטשלעפן א קליינע ספר תורה אין א סעיף ווייל ער דארף דאווענען אויף א פליגער, ווייל וואס איז נישט קיין כבוד הציבור אין א חומש, איז אסאך א גרעסערע כבוד הציבור לאזן די ספר תורה אינדערהיים, און יעדער איינער זאל זיך שטילערהייט ארויסנעמען א חומש און ליינען א שטיקלע אויפ׳ן פליגער. ניין, נאר דו פארשטייסט אז ס׳איז דא אן ענין פון כבוד הציבור. אפשר איז דא אנדערע וואס לערנען אז ס׳איז יא מער מעכב ווי דעם. דער רמב״ם לערנט אזוי. אקעי.
אין גוללין ספר תורה בציבור
Speaker 1:
איין גולל אין ספר תורה בציבור, און מען מוציא נישט קיין ספר תורה בציבור. פארוואס? דאס שטייט דאך “יגביהנו ויגללנו לעיני כל העם עד שיגמור”. מען דארף ליינען נאך א שטיקל, זאל מען שטיין און גולל זיין, און ווייזן אז מען ליינט די תורה.
Speaker 2:
ניין, ער דארף שטיין ווייל ווען די ספר תורה שטייט.
Speaker 1:
ניין, די רבנים האבן געזאגט אז מען זאל זיך אויפשטעלן פאר א ספר תורה. ער האט נאכנישט געזאגט, ער גייט זאגן אין א מינוט, אבער נישט ממש אז מען זאל שטיין, איך ווייס נישט. אבער די פשט איז נאך אלץ אז מען שטייט.
הלכות קריאת התורה: אין גוללין ספר תורה בציבור, דיני גלילה, ולוויית ספר תורה
הלכה: אין גוללין ספר תורה בציבור
Speaker 1: אקעי? אפשר איז דא אנדערע וואס לערנען אז ס׳איז יא מער מקיל ווי דעם. דער רמב״ם זאגט אזוי. אקעי.
נאך א זאך, ואין גוללין ספר תורה בציבור. מ׳איז נישט משנה קיין ספר תורה בציבור. פארוואס? כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול. מ׳דארף ליינען נאך א שטיקל, דארף מען שטיין און גולל זיין, און וויל מען ליינען די תורה.
און מ׳דארף נישט שטיין, ווייל ווען די ספר תורה שטייט… ניין, דער רמ״א האט נאך נישט געזאגט מ׳זאל זיך אויפשטעלן פאר א ספר תורה. ער האט נאך נישט געזאגט, און ער גייט זאגן אין א מינוט, אבער נישט ממש אז מ׳זאל שטיין. איך ווייס נישט. אבער די פשט איז, ניין, מ׳זאל נישט שטיין.
דער רמ״א האט שוין געזאגט, מ׳זאל נישט ארויסגיין. ער האט געזאגט אז בשעת די ספר תורה זאל מען נישט ארויסגיין, אדער פון גב לגב מעגן מען יא. איך ווייס נישט צו ער מיינט ליטעראלי שטיין, אדער ער מיינט אז מ׳זאל טאקע דארט… יא. נישט אנדערש זיין.
לפיכך — מוציאין שתי תורות
זאגט ער ווייטער, לפיכך, אויב דארף מען לקרוא שני ענינים, למשל אז מ׳דארף ליינען א ספר תורה פון ראש חודש אדער… צוויי ענינים היינט, נעמט מען ארויס צוויי תורות. זייער גוט. ס׳זאל האלטן שוין פון גארנישט האבן, וועגן כבוד הציבור דארף מען האבן אפילו צו ליינען א ספר תורה, האלט מען שוין ביי צוויי תורות. אבער אזוי איז, יא.
שיטת הבן איש חי
דער בן איש חי טענה׳ט אז די הלכה איז נישט אין היינטיגע צייטן וואס ס׳נעמט ממש אפאר מינוט. ער מיינט אז אמאל פלעגט מען האלטן די תורה אין אן אנדערע שטוב, וואס מ׳האט געמוזט גיין זען שפעטער, ס׳איז געווען א לאנגע צייט ביז צו ברענגען. אבער היינט איז נישט אזא פראבלעם.
קשיא פון ירושלים — מנהג צוויי תורות אפילו ווען ס׳איז נאנט
ס׳איז געווארן א מנהג ארויסצונעמען אפילו ווען די שני ענינים איז גאנץ נאנט אין די תורה. אמת. וואס קומט אויס אז די צוויי ספרי תורה איז מער טרחא דציבורא, אבער דאך טוט מען עס. דאס איז א קשיא פון די ירושלמים. ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך טאקע נישט אזוי. אין ירושלים, ווען ס׳מאכט זיך אזוי, למשל ווען ס׳מאכט זיך א שבת… שבת שקלים קען זיך מאכן אז ס׳איז ממש דארט, אדער אזעלכע צייטן, איז טאקע דא פלעצער וואס אין ירושלים אידן וואס פירן זיך ארויסצונעמען נאר איין תורה.
אויף יום טוב געשעט דאס אסאך מאל ווען די קריאה איז זייער נאנט. ס׳קען זיין, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. אלעמאל נישט פנחס, אבער אפשר איז דא פנחס, איך געדענק נישט. ס׳מאכט זיך, ס׳קען זיך מאכן אזעלכע זאכן.
הלכה: אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
נאך א זאך, אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות. איין מענטש ליינט איין תורה, זאל מען נישט ארויסנעמען אינמיטן אה. ווען מען נעמט ארויס צוויי תורות מוז עס זיין צוויי זאכן, אזויווי דער מפטיר מיט דעם. נישט פשט אז מ׳זאל ליינען א נייע תורה, כ׳האב צוויי מענטשן מיט א תורה, זיי ווילן ביידע מ׳זאל ליינען אונזערס, כ׳ווייס אז מ׳ליינט איין תורה צוויי מאל, און צוויי תורות. פארוואס? שלא יאמרו יום רע ורע שפגום הוא. איך וועל דיר צולייגן נאך א שיינע ווארט, אזויווי ביי די כהן מיט די לוי.
זייער גוט. מ׳זאל נישט זאגן אויף א מענטש אז ער איז א פגום, אדער אויף א ספר אז ער איז פגום. חוץ אויב ער איז טאקע פגום, איז אן אנדערע שאלה.
אקעי. ניין, איך מיין צו זאגן, מיר האבן נישט געלערנט, אבער ס׳איז דא א הלכה וואס מ׳טרעפט א פסול אין א ספר תורה וואס מ׳זאל טון. דא רעדט זיך נישט פון דעם, דא רעדט זיך אז ס׳איז א כשר׳ע תורה, איז ממילא זאל מען נישט פארשעמען די תורה.
הלכה: כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
יעצט איז דא נאך א הלכה פון וויאזוי מ׳הענדלט די תורה. כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, איך ווייס נישט וואס די טייטש פון דעם, וכשמהדקו מהדקו מבפנים. איך האב נישט קיין אנונג וואס די טייטש פון דעם. ערשטע זאך פארשטיי איך, מהדקו מבפנים ווייס איך נישט וואס די טייטש. דו ווייסט וואס די טייטש?
פירוש: גוללו מבחוץ
ס׳איז פשוט, כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ קען מיינען אז די אותיות זאלן נישט זיין exposed צו די עולם, נאר פארקערט, זיי זאלן זיין אריינגעדריט אינעווייניג.
פירוש: מהדקו מבפנים — שיטת הרמ״א
און וואס איז די טייטש מהדקו מבפנים? ברענגט ער דארט די רמ״א טייטשט אז מ׳זאל לייגן די קשר… ווען מ׳מאכט צו א קשר, מ׳מאכט נישט קיין קשר, די תורה איז געווענליך אויף אזא וועלקראו, איך ווייס נישט, אדער האט עס אזא הוק. די הוק זאל זיין אויף די אפענע זייט, נישט אין די בעק.
אקעי, ס׳איז א פראקטישע זאך לכאורה.
פירוש אחר — שייכות צו יריעות
יא, איך מיין, עפעס איז דא מפרשים וואס זאגן אז ס׳האט צו טון מיט דעם אז די ספר תורה איז צוזאמגענייט פון יריעות, און אונז ווילן אז ווען מ׳מאכט צו די ספר תורה זאל עס זיין נאנט צו די ענד פון די יריעה, אזוי אויב איינער, אויב ס׳מאכט זיך מ׳סטרעטשט עס, זאל זיך דאס נישט צורייסן. איז די שטאטש גוללו מבחוץ מיינט נאנט צו די ענד פון די יריעה. און מהדקו מבפנים מיינט אז ס׳האט אויך עפעס צו טון מיט דעם, אז מ׳זאל עס יא שטעלן אויף דארטן וואו ס׳איז גענייט, ווייל שלום יזעק.
הלכה: אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה — לוויית הספר תורה
נאכדעם איז אזוי, אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו, מ׳נעמט ארויס די ספר תורה, מ׳לייגט עס אין אן אנדערע פלאץ, איז דא א דין אז מ׳זאל עס ארויסנעמען פון די ארון הקודש און לייגן אין אן אנדערע פלאץ. דער רב האט פריער געזאגט ביי די בית הכנסת, אז מען לייגט די תורה אין א ארון אין די היכל. ווייל זעט וואס דא רעדט מען, אין די גמרא׳ס צייט איז נישט געווען אפשר די היכל, אדער אמאל האט מען נישט געהאט די ספר תורה אין די שול, נישט געווען צו סעיף. אדער מען האט געדארפט אין א שטיבל, נישט אין די מעין בית הכנסת, האט מען געברענגט ארויס די ספר תורה. אדער אמאל די שול איז נישט געווען סעיף, האט מען איבערגעלייגט די תורה ערגעץ אנדערש.
איז ווען מען ענדיגט דאווענען און מען טראגט ארויס די ספר תורה, קענען נישט די מענטשן זיך שטעלן ווייטער דאווענען און איגנארירן די ספר תורה וואס גייט ארויס. ניין, “אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה”, ער זאל נישט ארויסגיין די עולם פאר די תורה. אבער שוין געווען דאווענען, און מ׳איז אויבן נאך. איז דאס איז א מעמד הלווית הספר תורה, מען מאכט פאר די תורה א לוויה.
פאַרגלייך צו געזעגענען זיך
אבער שוין איז צו אייער ענליך צו די, אזויווי מ׳געזעגנט זיך פון די דאווענען. דאס איז… מ׳איז עס בלייבט נאך אביסל און מ׳טרעט אויס, איז עפעס איינער פון זיך געזעגנען. אבער דאס איז מער א נוס פונקן כבוד, אבער מ׳לאזט נישט די תורה גיין אליינס, מ׳ברענגט עס ביז מיט פאר אזא סארט זאך. אזוי שטייט טאקע אין די שולחן ערוך אז די האנט וואס מ׳לייגט עס אין די ערן איז נאך אלץ מ׳לווה׳סט, מ׳גייט עס נאך מ׳גייט עס מיט. אקעי…
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק יב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/cr8pm2yx6f3o0k8fjkgxp/DR074.mp4?rlkey=ha09mp7lexvtfbc4r1s9jcmlw&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק יב – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק יב
דער שיעור לערנט הלכות קריאת התורה פון רמב״ם, אנהייבנדיג מיט די תקנה פון משה רבינו צו ליינען דריי מאל א וואך און עזרא׳ס תוספות. ס׳ווערט באהאנדלט די סדר פון קריאת התורה, ברכות, מנין קוראים, און די חילוק צווישן כהן לוי און ישראל. אויך ווערט דורכגענומען הלכות פון מתורגמן, הפטרה, און פראקטישע דינים ווי וויפיל פסוקים מען דארף ליינען, ווער קען עולה זיין, און וויאזוי מען האנדלט א ספר תורה בכבוד.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80074#