אודות
תרומה / חברות

סדר התפילות א׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סדר התפילות של רמב״ם — סיכום של שיעור

הקדמה כללית לסדר התפילות

מהות של סדר התפילות בתוך משנה תורה

הרמב״ם אמר בהקדמתו למשנה תורה שיהודי צריך רק תורה שבכתב ואת הרמב״ם, והוא לא צריך שום ספר אחר.

פשט: ספר אהבה עוסק במצוות שבכל יום. עיקר הלכות תפילה עומדות כבר בסדר השני של ספר אהבה. סדר התפילות הוא סדר נוסף שבו הרמב״ם כותב את הנוסחאות הארוכות יותר שמתפללים בפועל, בלי שם מיוחד “הלכות”.

חידושים:

1. סדר התפילות כסידור בתוך משנה תורה: הרמב״ם התכוון ממש ברצינות שעם תורה שבכתב ומשנה תורה יש ליהודי כל מה שהוא צריך — אפילו סידור. משנה תורה הוא כביכול “סידור גדול” שבו הרוב הוא תורה שבעל פה והמיעוט הוא נוסח התפילה (להיפך מסידור רגיל).

2. הקשר היסטורי — סידורים של הגאונים: הרמב״ם הוא ה״יורש והמשלים” של המסורת של הגאונים שעשו סידורים — סדר רב עמרם גאון, סדר רב סעדיה גאון. אותם סידורים גם הכילו הלכות (הלכות תפילה, הלכות יום טוב, שבת), לא רק נוסח. הרמב״ם כנראה לקח את הסידורים הישנים וכתב את הסיכום שלו. (מחזור ויטרי גם בנוי כך, אבל כבר מזמן הראשונים, בנוי על סדר רב עמרם.)

3. אפילו סידורים של היום כיסו יותר מאשר רק תפילה — היו סידורים עם דיני חתונה, חופה וקידושין, סדר הברית, פדיון הבן. ספרו של הרמב״ם מכסה גם כל התורה כולה.

4. את הפרק “סדר תפלות” לא הרמב״ם עצמו כתב — הוא נוסף (ר׳ יוסף עשה את הפרקים). אחרי ספר אהבה מתחיל מיד “נהגו”.

חקירה: האם נוסח הרמב״ם הוא פסק או רק תיעוד

חידוש (בשם רב גבאי): יש חקירה ישנה: האם הרמב״ם פשוט רשם את הנוסח שאמרו בבית המדרש שלו (כי הוא רצה ספר שלם), או שזו הכרעה — פסק הרמב״ם שזה הנוסח הנכון. הרב גבאי מביא ראיות שנוסח הרמב״ם לא בנוי על שום נוסח קיים מסוים, אלא מכיל הרבה מההכרעות של הרמב״ם עצמו.

נפקא מינה למעשה: הבריסקר רב ואחרים שלמדו הרבה רמב״ם, אהבו לומר נוסח הרמב״ם. אם נוסח הרמב״ם הוא רק המנהג הספרדי המקומי שלו, אין לאשכנזי שום שייכות לזה. אבל אם זה פסק, יש פתחון פה לכל מי שלוקח ברצינות פסקי הרמב״ם.

מה שייך ל״תפילה” בסדר התפילות

חידוש: קשה לומר שכל מה שעומד בסדר התפילות הוא בכלל של מצוות תפילה. יש קטגוריות שונות: ללמוד קצת תורה אחרי ברכת התורה, לומר פסוקים כמו “הודו לה׳” או קריעת ים סוף שחז״ל ציינו את חשיבותם. כל אלה הדברים נובעים מהענין הכללי של שבח והודאה. לכל יש שייכות עם תפילה בציבור — איך באים לבית המדרש.

שיטת לימוד סדר התפילות

לא נלמד פירוש המילות מילה במילה (מה זה “כמים שאין להם סוף” כי יש על פי פרד״ס אוצר נפלא), אבל כן נסביר את הסדר — למה נכנס כל קטע, מה הענין (תפילה, בקשה, לימוד תורה, וכו׳).

סדר התפילות בשחר — התחלה: פרשת צו, ברכת כהנים, ולימוד לפני התפילה

תחילת סדר התפילות

הרמב״ם: “נהגו העם לקרות בכל יום בשחר, אחר שקורין פרשת צו את בני ישראל… וברכת כהנים…”

פשט: הרמב״ם מתחיל את סדר התפילות מהנקודה שבה באים לבית המדרש. הוא כבר אמר קודם (הלכות תפילה פרק ז) שאחרי ברכת התורה לומדים מיד פרשת צו וברכת כהנים (מסמיך ברכה לדבר). עכשיו הוא ממשיך — מה עושים משם והלאה.

חידושים:

1. הרמב״ם לא מתחיל מהבוקר המוקדם בבית: ברכות כמו אשר יצר, אלקי נשמה לא עומדות כאן, כי הן כבר עומדות בהלכות ברכות / הלכות תפילה. לפי הרמב״ם עושים כל ברכה בזמנה (בבית), לא בבית המדרש. בבית אפילו לא היה צריך סידור — אדם לא היה סידור במיטה, ליד השירותים, ליד המרחץ. את הברכות צריך אדם לזכור בעל פה.

2. סדר התפילות מתחיל בבית המדרש: סדר התפילות הוא בעצם הסדר של איך באים לבית המדרש — שם היה המקום לסידור.

3. הרמב״ם לא חוזר על הלכות שכבר הביא במקום אחר: למשל, אשר יצר עומד כאן, אבל אלקי נשמה לא עומד, כי זה כבר עמד בהלכות ברכות אחרי תפילה.

ברכות התורה — בבית המדרש או בבית?

חידוש: נשאלת השאלה: האם הרמב״ם עושה ברכות התורה בבית המדרש? לכאורה, כשהרמב״ם אומר “השכים לקרוא” — מי שלומד בבית — הוא גם עושה ברכות התורה. אבל הפשט בגמרא הוא שאם מישהו הולך מיד בבוקר לבית המדרש, הוא לא צריך לעשות ברכות התורה, כי הוא הולך לומר ברכת אהבה רבה, שהיא מעין ברכות התורה. כל ברכות התורה היא לכאורה רק למי שקם בבוקר ללמוד.

חידוש הרמב״ם: מהרמב״ם משמע שזה כבר כמו תקנה שלומדים קצת לפני התפילה, ולכן צריך לעשות ברכות התורה, ומיד אחר כך לומר קצת תורה. כל הדברים שהוא מביא הלאה (פרשת צו, ר׳ זירא, תנא דבי אליהו) הם המשך של זה — חובה ללמוד קצת יותר לפני התפילה.

למה צריך מינימום לימוד? למי שלומד ממילא, למה צריך לומר פרשת עולת תמיד כמינימום? שני טעמים: (א) תקנה נגד ביטול — חז״ל פחדו שאולי יהיה בטל מן הלימוד, לכן תקנו מינימום. (ב) לקיים “אין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה, מתוך הלכה פסוקה” — עם הלימוד לפני התפילה מתקנים את המינימום שכל אחד ילמד קצת לפני התפילה.

פרשת צו, ברכת כהנים

חידושים:

1. פרשת צו — מתאים כי תפילות כנגד קרבנות, וכאן מדברים על הקרבנות.

2. ברכת כהנים — זה דבר נפלא שהקב״ה מברך את ישראל דרך הכהנים, זה יסוד, וזה מתאים מאוד לסדר.

“קורין משנה זו” — אלו דברים שאין להם שיעור

המושג “משנה”

הרמב״ם כותב “קורין משנה זו”.

חידוש: מתעוררת שאלה: הדבר הראשון שעומד הוא אכן משנה (“אלו דברים”), אבל אחר כך הוא ממשיך עם “אמר ר׳ זירא” ו״לעולם יהא אדם” שאינם משניות. המילה “משנה” יכולה לומר “נוסח” (כמו שהרמב״ם כותב בתחילת הלכות תפילה “ואין משנה לתפילה זו מן התורה” — שבו “משנה” פירושו נוסח).

ראיה ש״משנה” אינה דווקא: בפרק ו׳ (קנין) עומד “שנו חכמים בלשון המשנה” שהיא למעשה ברייתא שנכנסה למשנה. המהרצ״א אומר שסוף כל אחד מששת הסדרים מסתיים בדבר שאינו משנה: סוף עוקצין — ר׳ שמעון בן לוי (אמורא, מאמר בסנהדרין); סוף בכורים — הברייתא של אנדרוגינוס. מסקנא: “משנה” לא פירושה דווקא משנה במובן הטכני, אלא דבר שנלמד, מלשון שינון — משהו שכתוב יפה וקל לשנן אותו.

תוכן המשנה “אלו דברים שאין להם שיעור”

פשט: המשנה מונה מצוות שאין להן שיעור (פאה, ביכורים, ראיון, גמילות חסדים), ודברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם).

חידושים:

1. גמילות חסדים מול צדקה: גמילות חסדים פירושה דווקא בגופו, לא צדקה, כי לצדקה יש כן שיעור (מעשר כספים וכדומה), אבל לגמילות חסדים בגופו אין שיעור.

2. “אוכל פירותיהן בעולם הזה”: הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר: זה מביא תועלת בעולם כי זה תיקון העולם (בעולם הזה), וגם קבלת עול מלכות שמים (עולם הבא, חיי נצח). שני ההיבטים: תיקון החברה וחיי עולם.

3. “ותלמוד תורה כנגד כולם”: תלמוד תורה הוא הכלל שמביא גם בעולם הזה גם בעולם הבא. כמו שהרמב״ם אומר: מי שיש לו חכמה יש לו חיי נצח, ומי שאין לו חכמה מרגיש את החסרון גם בעולם.

4. המשנה היא “מה טוב”: אפשר לומר שהמשנה היא כמו “מה טוב” — לפני התפילה שואלים “מה טוב?” והמשנה עונה. מוזכר רב שכתב ספר על “the Jewish view of happiness” והוא מתכוון שהמשנה מסבירה את הדרך היהודית לחיים טובים.

5. שיטת ר׳ משה פיינשטיין של מעשר מהזמן: ר׳ משה פיינשטיין אומר שיהודי צריך לעשות מעשר מזמנו (לחסד). קושיא: זה לכאורה נגד המשנה של “אלו דברים שאין להם שיעור — גמילות חסדים” — חז״ל דווקא לא עשו שיעור! תירוץ: ר׳ משה מתכוון לזה כעצה טובה יפה, מינימום, לא שיעור. אבל גמילות חסדים אי אפשר לכמת. אי אפשר לומר “כבר סיימתי את החסד שלי” — צריך להסתכל לפי המצב, לפי האדם. המשל: מי שאומר “צא מהמכונית שלי” לטרמפיסט באמצע הדרך כי הוא “כבר סיים את החסד שלו” — זה לא חסד.

מימרא של ר׳ זירא

“אמר ר׳ זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל — יושבות עליה שבעה נקיים.”

פשט: מימרא של ר׳ זירא מפשטת הלכה מאוד מסובכת (זבה, נדה, אלפי פרטי הלכות) לכלל אחד ברור: ז׳ נקיים.

חידושים:

1. למה זה עומד כאן? בגמרא אומר אביי: מה דוגמה ל״הלכה פסוקה” (שצריך ללמוד לפני התפילה)? המימרא של ר׳ זירא. כי זו מימרא שעושה פשוט הלכה מאוד מסובכת — במקום לחשב זבה, נדה, עם אלפי פרטים, יש כלל אחד ברור: ז׳ נקיים, אפשר ללכת להתפלל.

2. “הלכה פסוקה” פירושה מעשית: ככל שפחות הולכים ללמדנות, כך יותר מעשי. זו הלכה מעשית שרוב בנות ישראל יכולות להשתמש בה.

תנא דבי אליהו — “כל השונה הלכות”

“כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות.”

חידושים:

1. לא עומד “בכל יום”: הלשון הוא “כל השונה הלכות” סתם, לא “בכל יום”. מי שלומד הלכות הולך לעולם הבא.

2. זה שבח על מה שלמדנו עכשיו: זה כמו אגדה שהיא שבח על ההלכה הפסוקה שלמדנו עכשיו. עם ההלכה הזו הולכים לעולם הבא.

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך תלמידי ה׳ ורב שלום בניך — אל תקרי בניך אלא בוניך.”

חידושים:

1. זה כולל את שני המעמדות הקודמים: עולם הבא (מ״כל השונה הלכות”) ושלום בעולם הזה. השונה הלכות יש לו עולם הבא, ולתלמיד חכם יש גם שלום בעולם. כמו שהמשנה “אלו דברים” לימדה את שניהם: פירות בעולם הזה וקרן לעולם הבא.

2. “בניך” פירושו “בוניך”: “תלמידי ה׳” פירושו מלשון הבנה (הבנה), אבל גם מלשון בנין (בניין עולם).

3. הבדל בין שונה הלכות לתלמיד חכם: שונה הלכות אינו אותו דבר כמו תלמיד חכם. בהלכות הספד עומד “אפילו שונה הלכות” — זה פירושו מי שלומד משניות, שזו מדרגה נמוכה יותר מתלמיד חכם שלומד גמרא. שונה הלכות (משניות) הולך מהר לעולם הבא, אבל תלמיד חכם גם מביא שלום. כי להביא שלום היא עבודה גדולה יותר — עולם הבא אפשר להיות אינדיבידואל קטן, אבל לעשות שלום בכל העולם צריך להיות תלמיד חכם.

הנוסח לפני קריאת שמע — “העולמים יודעים” / “אמונים מחיינו”

מקור הנוסח

הרמב״ם מביא נוסח שאומרים לפני קריאת שמע, שכולל “אמונים מחיינו” ו״אבל אנחנו בני בריתך”.

חידושים:

– השבועי אלקוט מביא בשם רבינו אברהם בן בנימין שכל הנוסח נובע מתנא דבי אליהו רבה. זו לא ברכה סטנדרטית אלא תקנה מיוחדת.

נוסח הרמב״ם אומרים רק “בסתר” (בשקט), לא כמו אצלנו שאומרים אותו “בגילוי”. הטעם לכך: אבא אליהו (אליהו הנביא) עשה את התקנה ל״דור של שמד” — הייתה גזירה שאי אפשר לקרוא קריאת שמע ברבים בבית המדרש, אז אמרו “זאת רחמי שמים בסתר” — שיאמרו את הנוסח בשקט. זה אם כן נוסח חלופי — תפילה קצרה במקום קריאת שמע וברכותיה כשלא יכלו לומר את הנוסח המלא.

נפקא מינה מעשית להיום: אם יהודי מודאג מאנטישמיות וזמנים קשים, שיתמקד בתפילה הזו — כבר מוכנה תפילה למצב כזה.

תוכן ומבנה הנוסח

הנוסח מתחיל בשפלות (“כל הגיבורים כאין נגדך”) ועובר לחיזוק (“אבל אנחנו בני בריתך”).

חידושים:

1. תרגום של ר׳ נחמן׳ל: יהודי צריך קודם להחזיק את עצמו קטן, אחר כך צריך להתחזק — הוא לא יכול להישאר קטן. לכן הסדר: קודם “אמונים מחיינו” (מכים את עצמנו למטה — הגבורה, החכמה, הבינה שלנו הכל כלום מול הקב״ה), אחר כך “אבל אנחנו בני בריתך” (אנחנו בכל זאת יהודים עם זכות אבות).

2. השוואה לתניא: כמו שהתניא מדבר כמה רע אדם צריך לומר לעצמו מה הוא, אבל אחרי הכל — איך אפשר לאהוב יהודי שהוא רשע? דרך זה שמכירים כמה נמוכים החלקים שלא שווים, אבל אחר כך יוצאת הנשמה — “אבל אנחנו בני בריתך”.

3. אצל הרמב״ם לא עומד “לבד הנשמה הטהורה”: זה מתאים לפשט “דור השמד” — היהודי לא למד והתפלל כל היום, הוא לא יכול לדבר על כל הזכויות, הוא חייב להודות על האמת. הוא יכול רק לדבר על השפלות שלו, אבל בכל זאת — אנחנו יהודים.

4. “בני בריתך” — ברית של אברהם אבינו וברית אבות. “בני אברהם אוהבך” — פירושו העקידה. “זרע יצחק יחידך שנעקד על גבי המזבח” — נוסח קצר של עקידה. “ישורון” — לשון של “שור”, מלכות. אפילו כשאנחנו שבורים, אנחנו עם בר מזל, צריך להודות לקב״ה.

5. אצל הרמב״ם לא בא “ואהבת” אחרי שמע ישראל: או שהיהודי כבר אמר אותו קודם בברכות, או שהוא הולך לומר אותו מיד עם הברכות. בדור השמד לא היה זמן לכל קריאת שמע, אומרים רק את הפסוק הראשון שהוא העיקר.

6. “אשרנו שאנו משכימים ומעריבים” — מודים לקב״ה שזכינו לומר קריאת שמע בבוקר ובערב.

הקטע על אחדות ה׳ ונצחיות

אצל הרמב״ם עומד פעמיים “שמע ישראל” — פעם אחת בנוסח העיקרי, ופעם אחת בפיוט קטן שמסתיים בקידוש השם.

חידושים:

1. הפיוט מדבר על אחדותו יתברך וקדמותו יתברך — יסודות: “אתה קודם שנברא העולם ואתה אחר שנברא העולם”, “אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא”, “אתה ראשון ואתה אחרון”. יש התמקדות חזקה בנצחיות — הרבה “אתה״ות (צורת נוכח).

2. “מקדש את שמך ברבים” — מתאים מאוד למצב דורות השמד, להיות קידוש השם. “ושאלתותינו תענה” — בקשה שהיהודים יצאו מהמצב הנמוך.

3. פשט “דור השמד”: העולם משתנה כל הזמן, אבל הקב״ה לא משתנה. כמו שחתם סופר אומר: “האבא הישן לא מזדקן.” היהודים הם העם שאומר “שמע ישראל” — שהקב״ה לא משתנה. ממילא הם מקווים שהוא יבוא עם ישועה טובה.

4. “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם” — לפסוק “מאור כשדים” יש שני פשטים לפי חז״ל: או “אור כשדים” הוא שם המקום, או לפי המדרש “אור” הוא האש (ניסיון אברהם בכבשן האש). הסוף — “שמו אברהם”, הוא זכה לשם החדש.

5. “ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” — מדבר על מלכות נצח: עבר, הווה, ועתיד.

אצלנו מול אצל הרמב״ם

אצלנו לא אומרים את נוסח הרמב״ם. במקום זה אנחנו אומרים ברכות השחר במקום הזה (שהרמב״ם א

מר שלא צריך לומר בבית הכנסת). אנחנו גם לא אומרים שום קדושה כאן — הרמב״ם לא מביא שום קדושה באמצע. אצלנו אנחנו אומרים פסוקים דומים (“אתה הוא ה׳ לבדך”) אבל עם פסוקים אחרים, יותר מאוחר אצל “ברוך ה׳”.

פסוקי דזמרה — הלכות תפילה פרק ז׳

שיטת הרמב״ם על פסוקי דזמרה

“שבח חכמים הראשונים שהיו קורין זמירות מספר תהלים” — מ״תהלה לדוד” (אשרי) עד סוף תהלים (“הללויה כל הנשמה תהלל י-ה”). לפני זה ואחרי זה אומרים פסוקים. חכמים תקנו ברכה לפניה — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריה — “ישתבח”.

פשט: הרמב״ם (הלכות תפילה פרק ז׳) אומר שפסוקי דזמרה הוא שבח (שבח), לא חיוב. העיקר הוא התהלים — מ״תהלה לדוד” עד סוף ספר תהלים.

חידושים:

1. הרמב״ם לא אומר שפסוקי דזמרה הוא חיוב — זה “שבח חכמים”, דבר טוב. הב״ח אבל אמר שזה חיוב. פשוט זה לא חיוב.

2. המבנה של פסוקי דזמרה לפי הרמב״ם:

– פסוקים לפני הזמירות (אצלנו: “יהי כבוד” וכדומה)

– ברכה לפניה: “ברוך שאמר”

– הזמירות עצמן: “תהלה לדוד” עד סוף תהלים

– ברכה לאחריה: “ישתבח”

– פסוקים אחרי הזמירות (אצלנו: “ויברך דוד” וכדומה)

3. עוד רמה: בנוסח ספרד אומרים כבר “הודו” לפני “ברוך שאמר” — זו עוד שכבה של שבח לפני הברכות.

4. שירת הים: לפי הרמב״ם אומרים שירת הים אחרי ישתבח, אבל אצלנו אומרים אותה לפני ישתבח.

5. האם זה תפילה או תלמוד תורה: כשאומרים את החלק “מלפנים” (לפני שמונה עשרה), צריך לכוון גם למצוות תלמוד תורה, לא רק מצוות תפילה. סדר הרמב״ם כולל “קורא פרקים והלכות משנה וברייתות” — “איזהו מקומן” וקרבנות אחרים — הכל בעצם לימוד התורה, המשך של ברכות התורה.

ברכת ברוך שאמר — נוסח הרמב״ם

“ברכה ראשונה שאומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, זהו נוסחה: ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא…” עם שבחים שונים, ומסיים “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, המלך המפואר והמהולל בפי עמו… מלך מהולל בתשבחות.”

פשט: הברכה לפני פסוקי דזמרה. נוסח הרמב״ם קצר יותר מהנוסח שלנו (אצלנו יש 13 פעמים “ברוך” לפי סדר האריז״ל).

חידושים:

1. מבנה של ברוך שאמר: לברוך שאמר יש מבנה יוצא דופן — זו ברכה רגילה (מתחילה “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” ומסיימת “ברוך אתה ה׳”), אבל יש לה “פתיחה” ארוכה לפני הברכה עצמה, שבה אומרים הרבה פעמים “ברוך” לפני שמגיעים לעיקר הברכה. לא ידוע על ברכה נוספת עם מבנה כזה.

2. הענין של שמות נרדפים בתפילה: על זה שעומד “נודך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונמליכך” — למרות שלכל מילה יש תרגום מיוחד, הטעם העיקרי למה אומרים כל כך הרבה מילים לא בגלל שלכל מילה יש משמעות אחרת מדויקת, אלא עצם הריבוי של מילים נרדפות הוא עצמו היופי והחיות של הפיוט. אם הולכים לנתח יותר מדי “מה ההבדל בין נשבחך ונפארך” — מאבדים את הטעם של התפילה.

3. “יחד” מול “יחיד”: נוסח הרמב״ם אומר “יחד” (ביחד), שפירושו שכל היהודים ביחד בציבור אומרים את השבח. אצלנו הנוסח הוא “יחוד קל עולמים” — נוסח מיוחד.

4. “ברוך מביא רפואה ומביא אורה”: זו ברכה על השמש הבוקר — זריחת השמש בבוקר, שמתחברת לברכה המאוחרת יותר “יוצר אור” בברכות קריאת שמע.

פסוקים לפני ואחרי פסוקי דזמרה

פשט: לרמב״ם יש נוסח שבו אומרים פסוקים לפני ברוך שאמר ואחרי ישתבח. אצלנו אומרים הודו לפני ברוך שאמר (נוסח ספרד), ושיר המעלות אחרי ישתבח (לפי מנהגים).

חידוש: הסידור של הרמב״ם הרבה יותר קצר משלנו — אצלנו יש עקידה, קרבנות, “איזהו מקומן”, הודו, “למה תאמר יעקב” וכו׳. אצל הרמב״ם כל אלה חסרים.

אוסף הפסוקים אחרי ברוך שאמר (לפני תהלה לדוד)

הרמב״ם מביא אוסף פסוקים: “יהי כבוד ה׳ לעולם”, “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”, “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳” — כולם מתהלים, בתוספת פסוקים מישעיה ומשלי.

חידושים:

1. למה פסוקים מישעיה ומשלי? תהלים עצמו הוא כבר אוסף — לא הכל בתהלים דוד עצמו כתב (עשרה זקנים חיברו), אז המושג של אוסף ממקורות שונים לא זר.

2. הסדר וההגיון של הפסוקים — ניתוח מפורט:

התחלה: כבוד ה׳ על העולם — זריחת השמש כהדגמה (“ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”).

נצחיות הבורא: “זכר רחמיו”, “מחשבותיו לדור ודור” — תוכניות הקב״ה עומדות לנצח.

“ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד”: זה בעצם שלושה פסוקים נפרדים שהורכבו יחד: “ויאמרו בגוים ה׳ מלך”, “ה׳ ימלוך לעולם ועד”, ו״ה׳ מלך” — מביאים גם את הפסוקים המלאים.

ביטול עצת גוים: “ה׳ הפיר עצת גוים”, “עצת ה׳ לעולם תעמוד” — עצת הקב״ה נשארת, אחרות מתבטלות.

בחירת ישראל: “כי בחר ה׳ בציון”, “כי יעקב בחר לו י-ה”, “כי לא יטוש ה׳ עמו”.

החידוש המרכזי: אותו בורא שברא את העולם והוא עומד לנצח — אותו בורא בחר בציון וביעקב, וגם זה יעמוד לנצח ולעולם לא יתבטל.

תשובה על חטא: “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית” — אפילו אם יהודים חוטאים, הקב״ה מוחל, “הרבה להשיב אפו”.

סיום בבקשה: “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”.

אשרי ותהלה לדוד

הרמב״ם אומר שאומרים “תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך” עד סוף ספר תהלים.

חידושים:

1. “אשרי” אינו מזמור: “אשרי יושבי ביתך” אינו מזמור נפרד — זה אוסף של שני פסוקים שאומרים לפני “תהלה לדוד”. הרמב״ם מכניס את “אשרי” כאחד הפסוקים לפני תהלה לדוד, לא כיחידה נפרדת. הרבה אנשים חושבים שיש מזמור שנקרא “אשרי” — זה לא נכון.

2. “תהלים” בלי ה׳: הרמב״ם כותב “תהלים” (בלי ה׳), כי בדרך כלל “תהלים” פירושו המילה “תהלה” — כמו “תהלה לדוד”.

3. איפה שליח הציבור צריך לסיים: לפי סדר הרמב״ם שליח הציבור היה צריך לסיים ב״אשמרה דרכי מחטוא בלשוני” (סוף הפסוקים לפני תהלה לדוד), לא איפה שמסיימים היום.

ויברך דוד — פסוקים מדברי הימים א׳ כ״ט

נוסח הרמב״ם כולל פסוקים מדברי הימים: “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל… ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם… לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד… ואתה מושל בכל… ועתה אלקינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך.”

פשט: אחרי תהלים מוסיפים פסוקים מדברי הימים שדוד המלך אמר — שבח על גדולת ה׳, ממלכתו, כוח, גבורה, עושר, כבוד, והודאה.

חידושים:

1. הפסוק האחרון “וברוך שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה” נובע מנחמיה, לא מדוד. למה מביאים פסוק שאינו מדוד בקטע שנקרא “תפילת דוד”? כי רוצים לסיים עם המחשבה שהקב״ה “מרומם על כל ברכה ותהלה” — הוא גדול מכל השבחים שאמרנו, וזה דווקא לא מדוד אפילו, מה שמדגיש את הנקודה.

2. “ועתה אלקינו” — עד “ומהללים לשם תפארתך” עדיין מדברי הימים; הסוף “וברוך שם כבודך…” הוא מנחמיה.

3. הנוסח שלנו מרחיב יותר — אנחנו אומרים גם “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, שגם הוא מנחמיה. נוסח הרמב״ם קצת יותר קצר.

4. “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן” — לכל דבר בתפילה יש הרבה התחלות והרבה סיומים — “מזה לומדים שצריך לעשות הרבה פעמים סיום.”

ברכת ישתבח

“ישתבח שמך לעד מלכנו המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ” — עם חמש עשרה לשונות של שבח.

פשט: ישתבח היא ברכת החתימה אחרי פסוקי דזמרה, שמונה חמש עשרה לשונות של שבח.

חידושים:

1. נספרים: שיר, שבח, גדולות, מלכות, נצח, נצחיות, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, “מלך גדול בתשבחות” — הוא גדול על התשבחות (מקביל ל״ומרומם על כל ברכה ותהלה”), “אדון כל המעשים” — לשון חזקה יותר, “בורא שיעור הזמרה” — שמסומן כמשהו מקבלה/חסידות, “חי וקיים” — הקב״ה שחי לנצח.

2. מהנקודה הזו והלאה רואים פחות דגש על נצחיות — זו תצפית חזקה על מבנה התפילה.

שירת הים / שירת האזינו — מנהג המקום

הרמב״ם אומר: “מקורא השירה עד סופה, כמנהג המקום” — אם יש מנהג לומר שירה, יאמרו אותה.

פשט: הרמב״ם מזכיר את המנהג לומר שירת הים (או שירת האזינו) בפסוקי דזמרה, אבל זה תלוי במנהג המקום.

חידושים:

1. הרמב״ם מזכיר את שתי השירות — שירת הים ושירת האזינו. כשהוא אומר “שירה” סתם, לא ברור איזו שירה הוא מתכוון — זה תלוי במנהג המקום.

2. הערה חשובה על שיטת הרמב״ם: יפה מאוד כמה חזק הרמב״ם מתחשב במנהגי קהילות אחרות. הוא כנראה רצה שכל קהילה שלומדת את ספרו תרגיש שמדברים אליה — אפילו כשהמנהג שלה שונה משלו. זה “דבר נפלא.”

3. רמות של חיוב: הרמב״ם מבין שיש כל סדרה של רמות — דברים שהם כמעט הלכה, דברים שהם תקנת חכמים (כמו כל הנוסח), ודברים שהם ממש מנהג שעושים בבית הכנסת. צריך להבין טוב יותר אילו דברים הם ממש מנהג ואילו תלויים במנהג המקום.

תוספות של שבת — הקדמה כללית

מזמור שיר ליום השבת ותוספות אחרות

דברי הרמב״ם: “נוהגין לקרוא מזמור שיר ליום השבת כל המזמור קודם פסוקי דזמרה, בשבת וביום הכיפורים. ויש מקומות שנוהגים לקרות הלל הגדול… ויש מקומות שנוהגים לקרות שיר המעלות… הכל כמנהגם.”

פשט: בשבת (וביום כיפור) אומרים “מזמור שיר ליום השבת” לפני פסוקי דזמרה. יש מנהגים לומר הלל הגדול (“הודו לה׳”) ושיר המעלות — הכל לפי מנהג המקום.

חידושים:

1. יום כיפור כמו שבת: ליום כיפור יש דינים כמו שבת, לכן אומרים גם “מזמור שיר ליום השבת”. אבל נשאלת השאלה: מה ל״מזמור שיר ליום השבת” ממש יש לעשות עם יום כיפור? זה בכל זאת לא שבת ממש.

2. שאלה על יום טוב: אנחנו אומרים “מזמור שיר ליום השבת” בכל יום טוב — אבל יום טוב בכל זאת לא שבת. למה אומרים אותו? הרמב״ם מזכיר רק שבת ויום כיפור.

3. הלל הגדול מול הלל המצרי: “הלל המצרי” הוא ההלל הרגיל של ראש חודש. “הלל הגדול” הוא “הודו לה׳ כי לעולם חסדו” — זה מה שהרמב״ם מתכוון כאן.

4. המנהג שלנו: אנחנו אומרים בשבת: “מזמור שיר ליום השבת” לפני ברוך שאמר, הלל הגדול לפני זה, שיר המעלות אחרי ברוך שאמר. הוספנו גם “אדיר יקר” — פיוט יפה, אבל זה מחכמי אשכנז, הרבה יותר מאוחר.

5. “הכל כמנהגם”: הכלל של הרמב״ם הוא שכל התוספות האלה הן לפי מנהג — זה לא חיוב קבוע, אלא כל מקום לפי המנהג שלו.

קושיא חזקה — שבת: לקצר או להאריך?

חידוש: בחז״ל רואים ששבת מקצרים בנוסח התפילה (שמונה עשרה קצרה יותר כי לא רוצים לבקש שאלת צרכים). אבל בפסוקי דזמרה מוסיפים — זו סתירה!

תירוצים:

– הקיצור של שמונה עשרה הוא רק כי לא צריך לבקש צרכי הגוף — לא ענין כללי של קיצור. אדרבה, קריאת התורה בשבת הרבה יותר ארוכה, עם הפטרה, עם מוסף — תפילת שבת בכלל לא קצרה יותר.

– הרמב״ם אמר ששמונה עשרה נעשתה ל“לשון עלג” — אנשים שלא יודעים להתפלל טוב. בשבילם ניהלו נוסח קצר. אבל פסוקי דזמרה (ונשמת) מדברים על יהודי שיודע להתפלל — זו קטגוריה אחרת לגמרי.

נשמת כל חי — נוסח הרמב״ם

“נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד מן העולם ועד העולם.”

פשט: נשמת הוא שבח ארוך שמדבר על: (1) כל הנבראים מודים לקב״ה; (2) הקב״ה נצחי ויחיד; (3) הוא גואל ומושיע בכל הזמנים; (4) הוא נותן פרנסה ודואג לכל הבריות; (5) אפילו עם כל האיברים והכוחות לא היינו יכולים להודות מספיק; (6) הודיה על ניסים גם לכלל ישראל (ממצרים) גם לכל אדם בודד.

חידושים:

1. “מלך מהולל בשבחות” — זה כבר נאמר בברוך שאמר, מה שמראה על מקבילה בין ברוך שאמר ונשמת.

2. נוסח “אילו פינו מלא שירה כים” — מושווה לברכה כשיורד הרבה גשם (ברכת הגשמים). לשניהם יש אותו מבנה: היינו צריכים להודות בשפע של תודה, אבל אין לנו מספיק מילים.

3. “אברים שחלקת בי” — מתחבר לדברי ר׳ יצחק שהגוף מחולק לחלקים. חידוש: הנשמה אינה מפולגת — הנשמה היא מה שעושה את האדם לדבר אחד, בעוד האיברים הם כל אחד דבר בפני עצמו. אבל האיברים הם גם חלק מ״רוח ונשמה” — הם חלק ממני.

4. “כל עצמותי תאמרנה” — הפסוק פירושו שלא האדם עצמו אומר, אלא עצם האדם, היצירה של נברא אנושי צועקת “ה׳ מי כמוך”. אבל האדם אומר: אני אומר את זה עם כל העצמות שלי.

5. מבנה של נשמת: קודם מדברים איך כל האיברים משבחים (עם הפה שלהם או עם הפעולה שלהם) — זה על הפסוק “כל עצמותי תאמרנה”. אחר כך עוברים לאיך כל האנשים משבחים — “רננו צדיקים בה׳”, שבו “בפי ישרים” הוא כמו פירוש על “רננו צדיקים”.

“רננו צדיקים” — הקשר ל״כל עצמותי”

חידוש — הקשר של “כל עצמותי” ל״רננו צדיקים”: ארבעת השורות של “רננו צדיקים”, “פצחו ברך”, “ובשפת ישרים תתקדש” הם פירוש על הפסוק “רננו צדיקים בה׳”. הפשט הוא: אחרי שמנינו איך כל האיברים משבחים את הקב״ה (כל עצמותי תאמרנה), באים לשאלה — מי נותן את זה באמת עם דעת ועם הפה? אלה הצדיקים, כלל ישראל, “במקהלות רבבות”. זה אומר: האיברים משבחים עם מה שהם, אבל הצדיקים הם אלה שמבטאים את זה.

חידוש — פירוש “במקהלות רבבות” ו״בקרב קדושים”: “מקהלות רבבות” הם אותם כמו החסידים, צדיקים, קדושים, ישרים — לא קבוצה נפרדת. “בקרב קדושים תתהלל” פירושו שהישרים והצדיקים עומדים בין הקדושים והם מהללים. המילה “קרב” כאן פירושה בתוך (כמו “בקרב”), לא כמו “כל קרבי” שפירושו איברים פנימיים. בעלי התפילה — אלה שיודעים איך לשבח — עומדים בין כל היהודים (במקהלות רבבות) שחייבים לשבח, והם מוציאים את הרבבות, כי זו חובה של כל נברא.

שיטת הרמב״ם: הרמב״ם לא מביא את כל הקטעים שיש לנו היום בנשמת — במיוחד “שבת עניים”, “יד מלך / המלך” עם “רוהב עצמות” — כי הנוסח שלו לא היה בו. זה מראה שהרבה דברים שיש לנו היום הם תוספות מאוחרות יותר — פיוטים שהרחיבו על המבנה המקורי.

[דיגרסיה — “שבת עניים” ו״יד מלך”:] “שבת

עניים” הוא פירוש על הפסוק “מציל עני מחזק ממנו”. “יד מלך” נראה כמו פיוט, דומה ל״ורוח לך, יד מלך, ימין מלך” מיוצר אור, ואולי בנוי על הברכה הראשונה של שמונה עשרה — “האל הגדול הגיבור והנורא”.

כל המבנה של נשמת עד ישתבח: מתחילים עם “תהילה לדוד” (כמעט כמו ברוך שאמר), עוברים דרך שירת דוד בן ישי, וחוזרים ל״ישתבח שמך לעד מלכנו האל הגדול והקדוש”. זה סוף הענין.

[דיגרסיה — שאלה היסטורית על שליח ציבור:] מאוד אפשרי שבזמנים קודמים, כשלא היו סידורים כל כך נפוצים, שליח הציבור לא תמיד היה צריך תפילה כל כך ארוכה — אולי מישהו אמר בקול משהו קצר יותר, וזה היה מספיק.

הערה כללית על מבנה הרמב״ם

הרמב״ם עצמו לא חילק ל״פרקים” — מי שעשה מאוחר יותר את הסדר חילק את זה כך. זה פחות או יותר סוף הפרק הראשון של הענין.


תמלול מלא 📝

סדר התפילות – הקדמה ומהות הסדר

הקדמה כללית

דובר 1:

מורי ורבותי, אנו לומדים היום רמב״ם, סדר התפילות. ברוך השם, ליל שישי היה סדר התפילות גדול בבארא פארק לכבוד הסיום של ספר אהבה, שלמעשה כבר סיימנו. עכשיו מגיע רק ההמשך של סדר התפילות. וזה מגיע גם מחר – היום, זה יעלה ביום שני עם השיעור – ומחר ביום שלישי מגיע גם הסיום של הקמפיין הגדול שלנו שאנו עושים כדי לקיים את בית המדרש שלנו שבו אנו לומדים את שיעור הרמב״ם, וכן גם שיעורים אחרים. אבל כל השיעורים כלולים בשיעור הזה, כי השיעור הוא כל התורה כולה, אז ממילא כל השיעורים הם בעצם פרט בשיעור הזה.

ואנו מאוד אסירי תודה לכל התומכים והנדיבים, ר׳ יואל ורצברגר שמתאם עבורנו הכל, ובכלל מעמיד הרבה מאוד דברים לציבור ולבית המדרש שלנו, ולכל אחד שעזר, שממשיך לעזור עם גיוסים ועם נתינה ועם דיבור עם אנשים. והקב״ה יעזור שנגיע למטרה שלנו בשעות הקרובות, בימים הקרובים, ונהיה אסירי תודה לכל אחד. שיהיה להם ברכה מן השמים ומן הארץ על כל מה שהם עוזרים. נו.

וגם לר׳ יואל הושע תלך ברכה. טוב מאוד.

מהות סדר התפילות בתוך ספר אהבה

אז עכשיו נלמד סדר התפילות. וצריך לעשות הקדמה קטנה שתסביר מה זה החלק הזה ומה עושים איתו.

ספר אהבה הם המצוות שבכל יום, איך אדם צריך לזכור את ה׳ ולאהוב את ה׳ על ידי שמזכיר אותו כל הזמן. כמו שהרמב״ם סיים הלכות ברכות, בכל יום וכל עת שאוכלים ושותים מרבים ומודים להקב״ה. אז את עיקר הלכות תפילה כבר כתב הרמב״ם בסדר השני בספר אהבה. עכשיו הרמב״ם הולך לפרט את סדר התפילות. שם היו לרמב״ם ברכות קצרות שהרמב״ם הכניס או בתפילה או בברכה, אבל כאן יש ארוכות יותר שמתפללים ממש, אז הרמב״ם עשה מזה סדר נפרד, הוא לא נתן שם הלכות, זה סדר התפילות. כלומר פסק הרמב״ם איך מתפללים, איך המנהג לפי הרמב״ם.

סדר התפילות כסידור בתוך משנה תורה

מעניין לציין שבהקדמה של הרמב״ם, שבה הרמב״ם הסביר את ההקדמה לספר משנה תורה, שתכלית ספר משנה תורה היא לאסוף את כל מצוות תורה שבעל פה. כלומר, הוא מסביר שכל תורה שבכתב עם התוספות של כל מצוות תורה שבכתב עם התוספות של תורה שבעל פה, כלומר מצוות דרבנן, הגזירות והתקנות איך לעשות את כל המצוות. ושם אומר הרמב״ם שיצא שיהודי צריך בספריו – בארון הספרים שלו צריך להיות תורה שבכתב, ואחר כך יכול ללכת לרמב״ם, לכל הפחות לצאת ידי חובה. עם הרמב״ם עצמו קיבל על עצמו שספר משנה תורה יכסה את כל הדברים החשובים של תורה שבעל פה, והוא לא צריך שום ספר אחר.

אז כמו שכבר חשבנו, או שאני לא יודע, שמעתי את זה מר׳ יצחק או ר׳ יחיאל, אני לא יודע מי, שאפילו את הסידור, הוא התכוון ממש ברצינות כך, שזה יהיה ממש מינימליסטי, יש לך תורה שבכתב והרמב״ם, יש לך אפילו את הסידור.

הקשר היסטורי – סידורים של הגאונים

אפשר אפילו להוסיף על זה קצת, זה לא ישירות כך, אני מתכוון שזה פשט, אפשר אפילו להוסיף, כי מה היו ספרי ההלכה הראשונים, כמו סדר ליהודי, איך… הספרים שנכתבו? הרמב״ם דיבר קצת על זה בהקדמה שלו, שאחרי התלמוד היו גאונים מסוימים שעשו הלכות פסוקות. אחת הקטגוריות הגדולות של ספרים שהגאונים התחילו לכתוב היא סידור. אנו יודעים על סדר רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, אולי היו עוד שאנחנו לא יודעים, הם עשו סידורים. ואותם סידורים, כמעט כולם, הם גם הלכות, לא רק נוסח. כתוב שם הלכות תפילה, ואפילו הלכות יום טוב, שבת. מסתכלים בסדר רב עמרם, סדר רב סעדיה, רואים הרבה הלכות.

דובר 2:

מחזור ויטרי גם כך?

דובר 1:

אה, כן. מחזור ויטרי הוא כבר מאוחר יותר, מזמן הראשונים. אבל כן, הוא בנוי על סדר רב עמרם. אז כן.

אז הרמב״ם, שהוא במובן מסוים היורש והמשלים של הסדר של… עשיית ספרים שמועילים ליהודים, לקח כנראה את הסידורים הישנים וכתב את הסיכום שלו איך יוצא הסידור.

האמת היא שהסידורים, אפילו היום, היו סידורים שכיסו את כל מה שיהודי צריך לדעת. בסידור היה מודפס ספר “למען תאור”, בעצם חסנו דין, ובסידור כתוב החופה וקידושין, כתוב סדר הברית ופדיון הבן. זה סידור, אז ספר הרמב״ם גם בעצם מכסה כל התורה כולה, מכסה גם את כל מה שצריך להיות בסידור.

אפשר לומר להיפך, שמשנה תורה היא סידור גדול, לא כמו סידור שכתוב בו רק על שבת, כתוב על הכל. או סידור שהרוב שלו הוא תורה שבעל פה, והמיעוט הוא נוסח התפילה, לעומת השני שהרוב הוא נוסח התפילה.

חקירה: האם נוסח הרמב״ם הוא פסק או רק תיעוד

יש גם חקירה מעניינת שאפשר לחשוב עליה. ראיתי מאמר, יש יהודי, גבאי שמו, אני לא זוכר את שמו הפרטי, הוא כותב מאמרים על ההיסטוריה של נוסח התפילה. ויש חקירה, זו חקירה ישנה בפשט ברמב״ם, האם כשהרמב״ם עושה את נוסח התפילה שלו, רואים שהרמב״ם מתחיל, בדברים מסוימים כתוב “נהגו”, דברים מסוימים הוא מציין מה ההלכה. אז הפשט הוא שהרמב״ם פשוט רשם את הנוסח שאמרו בבית המדרש שלו, וכמו שאתה אומר, הוא רצה שיהיה ספר מלא, אז הוא כתב את זה גם? או שהפשט הוא לא, יש כאן הכרעה, זה פסק הרמב״ם שזה הנוסח הנכון. וזה תלוי, דרך אחת איך אפשר להכריע בזה היא לראות אם נוסח הרמב״ם בנוי פשוט על נוסח שהיה פעם, או שהרמב״ם עצמו עשה הכרעות מסוימות. הוא טוען, הרב גבאי, יש לו ראיות שנוסח הרמב״ם לא בנוי על שום נוסח. זה בנוי על משהו, אבל יש הרבה הכרעות משלו של הרמב״ם.

לפי זה, למשל, אני זוכר, הרב מבריסק, אני יודע, אנשים שלמדו הרבה רמב״ם, הם אהבו לומר הרבה דברים בנוסח הרמב״ם, גם נוסח התפילה. ודברים מסוימים אין טענה, כי הרמב״ם היה ספרדי, הוא מתפלל נוסח ספרד, אז מה לאשכנזי עם נוסח הרמב״ם? אבל אם מבינים שהרמב״ם הוא פסק, מבין מי שלוקח ברצינות את פסקי הרמב״ם, אז כן יש פתחון פה לומר ש…

מה שייך ל״תפילה” בסדר התפילות

מעניין גם שקשה לומר שכל מה שנכנס תחת הקטגוריה של סדר התפילה הוא בכלל מהמצווה של תפילה. כן? כי כל העניינים של… ויש ענין של ללמוד קצת תורה אחרי ברכת התורה, יש ענין נפרד של פסוקים מסוימים שכתוב בחז״ל החשיבות של לומר ‘הודו לה”, או החשיבות של ‘קריעת ים סוף׳. כל הדברים האלה הם הכל מצד עצם הדבר של שבח והודאה שהרמב״ם אמר שזו מצווה, יש לשונות בחומש שיכולים לעזור לנו, זה קורה, וזה התגבש כלשון שתעזור, נאספו פרקים מסוימים בתורה.

אבל מעניין שהברכות למשל מחולקות ב׳בכל יום׳. כל הדברים האלה שהרמב״ם הרים את הראש לעשות איזה עיצוב אחר, שבבית אומרים את ה… מעניין שלהכל יש שייכות לתפילה בציבור, כמו שבאים לבית המדרש אומרים את כל הדברים האלה, הכל שם. אוקיי, בואו נדבר על זה בעוד שנייה כשנלמד את הסדר בפועל.

שיטת הלימוד של סדר התפילות

אנחנו צריכים רק להקדים הקדמה אחת שדיברנו איך נלמד את ‘סדר התפילה׳. כן, כי בוודאי ללמוד את עיקר התפילה זה לימוד גדול להבין פירוש המילות של כל דבר, מה ההיסטוריה של כל נוסח, איך אנחנו מתנהגים וכדומה, ונו, מה עושים עם זה?

מה שאמרנו כך, הציבור לא תמיד החזיק שיש מחלוקת מסוימת, יש ספר ‘אהבה׳, זה תלוי לדעתי באותה מחלוקת. דיברנו האם צריך ללמוד ביום פירוש המילות, כלומר האם אפשר למשל ללמוד דברים על הנשמה של הנוסח שאנו אומרים ‘אלוקי נשמה׳, או שזה לאו דווקא המקום העיקרי שבו צריך ללמוד דברים כאלה, וזה המקום שבו זה שייך למשל או כמו הרמב״ם, או כמו האר״י הקדוש, אני יודע מה צריך להסביר את הנשמה.

מחלוקת ידועה. עכשיו המחלוקת נוגעת למעשה, כי זו התפילה כאן. אפשר לשמוע גישה שרק נלמד פירוש המילות, אבל זה כמים שאין להם סוף, כי יש על פי פרד״ס, יש אוצר אדיר, אפשר ללמוד מזה הרבה. ובעוד היד נטויה, ר׳ יצחק, דיברנו שאם יש כאן מהמאזינים שלנו שרוצים שאני או ר׳ יצחק או בעזרת ה׳ שיעור בפירוש המילות, אנחנו פתוחים לעסק. יהודים רוצים לשמוע והם מוכנים ללמוד. אבל עכשיו נעשה יותר פשרה טובה שדיברנו עליה. לא נלמד פירוש המילות, אבל כן נסביר את הסדר, למה נכנס החלק הזה, או מה הענין, החלק הזה הוא תפילה, בקשה, ענין של ללמוד קצת תורה. בערך כך, כן נלמד ונאמר על כל חלק משהו מה החלק הזה, לא נלמד מילה במילה פירוש המילות.

טוב מאוד. אז מי שרוצה להירשם לשיעור של ר׳ יואל על סדר התפילות, ישלח צ׳ק, קוויטל עם פדיון, איך שמקובל, ונעבוד על זה.

סדר התפילות בשחר – התחלה

בואו נלמד בפנים. אומר הרמב״ם, סדר תפילות, רבי יוסף עשה את הפרקים, בשחר. אה, מעניין, אפילו הפרקים “סדר תפילות” לא כתב הרמב״ם. זה כמו פשוט, אחרי ספר אהבה מתחיל “נהגו”. כן, זה מעניין.

הלכה א – אחרי פרשת צו וברכת כהנים

אז אומר הרמב״ם, מתחיל הרמב״ם את סדר התפילות, אומר הוא כך: “נהגו העם לקרות בכל יום בשחר”, כל יום בבוקר, כש… “אחר שקורין פרשת צו”, אחרי שקורים את הפרשה בתורה “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”, “וברכת כהנים”, הברכה של ברכת כהנים, כן, שאומרים כל יום, שהרמב״ם כבר קודם בהלכות תפילה פרק ז׳ אמר הרמב״ם שאחרי ברכת התורה, אחרי שאומרים את ברכת התורה, לומדים מיד, סומכים כמו ענין של לסמוך את הברכה לדבר, לומדים… אמר לנו שם שאחרי ברכת התורה אומרים פרשת צו וברכת כהנים. והוא אומר, עכשיו הולך הרמב״ם, אז מה עושים משם והלאה.

דיון: הרמב״ם מתחיל בבית המדרש

נכון, אז אם אני יכול רק לנסות להבהיר לעצמי כאן את הנקודה. אז דיברנו, הרמב״ם לא עושה ממש סידור, נכון? במובן מסוים, כאן הוא עושה סידור, הוא מתחיל מהבוקר. הוא גם כבר אמר הרבה הלכות, מה שהוא כבר אמר בבירור הוא לא חוזר עליו. אז למשל, זה שבבוקר אומרים אשר יצר, שזו הברכה הראשונה לפי הרמב״ם, אלוקי נשמה, לא כתוב כאן, כי זה כבר היה כתוב בהלכות ברכות אחרי תפילה. בהלכות תפילה היה כתוב שיש ברכות, והרמב״ם אומר שעושים כל דבר בזמנו, כן, לא בבית המדרש.

אה, טוב מאוד. בבית אפילו לא רצו סידור, כי אדם לא היה לו סידור במיטה, או ליד הכיסא, או ליד המרחץ, כל הדברים האלה. את כל הברכות האלה אדם צריך לזכור, ואנחנו אומרים כל הזמן, כאן זה כשבאים לבית המדרש, ובבית המדרש נעשה מקום לסידור.

אה, אז זה מה שרציתי לשאול, אז כאילו ברכות התורה עושים כן או לא בבית המדרש? כי אתה אומר פרשת צו, אז לכאורה היית אומר, “השכם לקרוא”, הוא לומד בבית, עושה גם ברכות התורה.

אבל הם כבר ראו אז, חשבו, מה לכאורה פשט הגמרא הוא, שאם אחד הולך מיד בבוקר לבית המדרש, לא צריך לעשות ברכות התורה, כי הוא הולך לומר ברכת אהבה רבה, שהיא סוג של ברכות התורה. כל ברכות התורה היא לכאורה רק למי שקם בבוקר ללמוד.

אבל מהרמב״ם היה משמע שם שזה כבר כמו תקנה שלומדים כבר לפני התפילה קצת, ועושים ברכות התורה, ובגלל זה צריך מיד לומר קצת, קצת תורה. ויכול להיות שכל הדברים שאני הולך עכשיו לומר זה קצת המשך רק על זה, שכמו חובה, שהוא ילמד עוד קצת לפני התפילה.

למה צריך מינימום לימוד לפני התפילה?

דובר 1:

אז מה צריך ללמוד? למה צריך, למי שלומד ממילא, למה צריך בכלל לומר פרשת עולת תמיד כדי להשלים את המינימום?

אותה תקנה היא, אני חושש שהוא אולי יתבטל מהלימוד, אז אני אומר לו, “יש לך תקנה, ללמוד משהו כך.” אה, וגם יש, אתה הולך ללמוד, יש הלכה, “מי שעומד בתפילה מתוך דברי תורה, מתוך הלכה פסוקה,” ובזה מקיימים את זה, מתקנים מינימום, כל אחד ילמד קצת לפני התפילה.

דובר 2:

נכון, אני מתכוון שזה מתאים מאוד, כי הרמב״ם צריך לדבר גם על כל המצב של אדם קם בבוקר, הוא רוצה ללמוד. הוא רוצה ללמוד, הוא אומר “אירא”, כי הוא רוצה ללמוד, אז מספיק שהוא אומר את המינימום. כאן מדברים על יהודי שאומר כן, כי בגלל הסדר, פשוט הוא בא לבית המדרש, ועכשיו הוא שואל מה הסדר התפילה?

אמרתי לו, יש התחלה תקנה שלומדים קצת לפני התפילה, ובשביל זה צריך לעשות ברכת התורה, אז הוא פשוט כבר למד קודם.

פרשת צו, ברכת כהנים, והמשנה – מה לומדים לפני התפילה

דובר 2:

אז דיברנו שפרשת צו וברכת כהנים הם חשובים, כי פרשת צו היא דבר נפלא, שהקב״ה מברך את ישראל דרך הכהנים, זה יסוד. ברכת כהנים והברכה, זה מתאים מאוד. פרשת צו, לכאורה אולי בגלל תפילות זה קרבנות, וכאן מדברים על הטומאה של הקרבנות, הקרבן תמיד.

ואחר כך באה המשנה, שבטח המשנה היא גם איזו משנה יסודית שחז״ל החזיקו שמאוד מתאים שיאמרו אותה כל יום. הם עשו מזה משנה אחת שתהיה המשנה המפורסמת ביותר. אז יש בזה שזו משנה חשובה בטח.

דיון: מה המשמעות של “קורין משנה זו”?

דובר 2:

אז יש לי ספק, כאן כתוב “קורין משנה זו”. אני לא בטוח, כי הדבר הראשון שכתוב כאן הוא אכן משנה, “אלו דברים”, שטוב לומר, לכאורה זו משנה חשובה. אבל אחר כך הוא ממשיך הלאה, “אמר ר׳ זירא”, ו“לעולם יהא אדם”, אז חשבתי שיכול להיות שהלשון “משנה” כבר ראינו, הרמב״ם אמר בתחילת הלכות תפילה, “ואין משנה לתפילה זו מן התורה”, אתה זוכר? “משנה” זה תרגום “נוסח”. יכול להיות שהוא מתכוון לומר שחלק הוא אכן משנה, אבל הוא מתכוון לומר שזה הנוסח שאומרים.

תרגום לעברית

למדנו השבוע את הפרק, זה היה הפרק השישי, והוא מתחיל “שנו חכמים בלשון המשנה”. זו ברייתא שנכנסה למשנה. ראיתי שם במהרצ״א, הוא אומר שסוף כל אחד מששת הסדרים מסתיים בדבר שאינו משנה. מה שר׳ שמעון בן לוי אומר, “עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות”, שנמצא בסוף עוקצין, הרי ר׳ שמעון בן לוי הוא אמורא, זה מאמר בסנהדרין. וכן בסוף ביכורים יש את הברייתא של אנדרוגינוס, שופל ונושם, שהיא ברייתא אחרת.

זה מאוד מעניין, אבל כל הדברים האלה נקראים “משנה”. זה לא אומר כלום, זה לא דווקא שיש הקפדה על זה. יכול להיות גם ברייתא שחשובה ליהודים. אולי להיפך, אולי משנה נקראת משנה כי זה סוג של דבר, נוסח, משהו… משנה היא דבר שלומדים, וככל שלומדים אותה יותר היא יותר משנה. אה, משנה יכולה להיות גם מלשון שינון, כמו דבר שכתוב יפה ושאפשר לשנן אותו בקלות. כמו שאומרים שמשניות צריך לדעת, אז זה מלשון שינון.

“אלו דברים שאין להם שיעור” – המשנה

דובר 2:

אז “אלו דברים שאין להם שיעור”, המשנה מונה, יש הרבה מצוות שיש להן שיעור מסוים, כזית, אבל המצוות של פאה, ביכורים, או ראיון – העלייה לרגל, וגמילות חסדים, זה אומר המצוות האחרות שאינן צדקה, כי לצדקה יש גם מעשר כספים או אחרות, אבל גמילות חסדים בגופו.

ואחר כך אומרת המשנה, “אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה”, זה אומר שזה מביא תועלת בעולם הזה כי זה תיקון העולם, כך אומר הרמב״ם בפירוש המשניות, “והקרן קיימת לו לעולם הבא”. אלו דברים שגם חשובים לתיקון החברה, אבל גם עושים אותם כקבלת עול מלכות שמים, אבל זה עולם הבא, חיי נצח, חיי עולם. כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו. זה אומר, כל הדברים האלה טובים בעולם הזה ובעולם הבא. “ותלמוד תורה כנגד כולם”. תלמוד תורה הוא עוד יותר הכלל שמביא בעולם הזה ובעולם הבא. כתוב כמו שהרמב״ם אומר שמי שיש לו חכמה, יש לו חיי נצח, ומי שאין לו חכמה, הוא גם ירגיש בעולם את החסרון.

המשנה היא “מה טוב”

דובר 2:

טוב מאוד. אז זו המשנה הראשונה כמו שאומרים. אפשר לומר שהמשנה היא כמו טוב, “מה טוב”, כן, מה טוב. עוד לפני התורה שואלים “מה טוב”. המשנה אומרת לך “מה טוב”. ראיתי שיש רב, רבי, אני לא יודע, רב, הוא כתב ספר על מה זה “Jewish view of happiness”, והוא אומר שהוא חושב שבמשנה כתוב, זה מסביר את הדרך היהודית, לעשות את כל הדברים האלה כדי לקבל חיים טובים. וזה מאוד בסיסי.

דיון: שיטת ר׳ משה פיינשטיין של מעשר מהזמן

דובר 2:

אני לא רוצה להתעכב על המשנה יותר מדי, אבל יש דבר יפה מאוד מר׳ משה פיינשטיין שיהודי צריך לעשות מעשר מזמנו. כן, זה כל כך ידוע. אבל זה נגד המשנה של “אלו דברים שאין להם שיעור – גמילות חסדים”. אז זה טוב מאוד, לכל היותר ר׳ משה עושה את זה כעצה טובה יפה, מינימום. מינימום? זו תוספת, חז״ל לא עשו שיעור, להיפך.

אבל זה משהו שאי אפשר לכמת. אי אפשר לומר שמי שאמר “צא מהמכונית שלי” למישהו שנסע איתו באמצע הדרך כי הוא כבר סיים את החסד שלו לאותו אדם, זה לא חסד. צריך להסתכל לפי המצב, לפי האדם.

מימרא של ר׳ זירא – הלכה פסוקה

דובר 2:

יש את ר׳ זירא. הבא היא המימרא של חז״ל, וזה קטע גמרא. אז יש עוד שתי מימרות. עוד הלכה אחת שלומדים, וזו המימרא שר׳ זירא אמר שנשי ישראל החמירו על עצמן – אני לא רוצה לקרוא את כל המילים, זה ייקח לנצח – שאפילו אם יש רק טיפת דם, קטנה מחרדל, הן ממתינות שבעה נקיים. יותר מההלכה הפשוטה שרק זבה, וכביכול מי שלומד שם את הסוגיא יודע.

וזה כתוב כאן, כי בגמרא כתוב ש“כל העומד ומתפלל מתוך הלכה פסוקה”, אביי אמר: מה דוגמה להלכה פסוקה? המימרא של ר׳ זירא. אני חושב שהפירוש פשוט, כי זו מימרא שמפשטת מאוד הלכה מסובכת. אם היא הייתה צריכה לחשב זבה, נדה, היו אלפי פרטי הלכות לחשוב האם היא יכולה להתפלל. זה ברור: שבעה נקיים, את יכולה ללכת להתפלל.

אבל אתה רואה כאן שהלכה פסוקה פירושה ככל שפחות את מתעמק, רוב בנות ישראל מעשית. אז יש לנו רב מעשי. מי שרוצה, בנות ישראל יכולות להתפלל אחר כך. זו סגולה, אולי, אני לא יודע.

תנא דבי אליהו – “כל השונה הלכות”

דובר 2:

ההלכה הבאה היא הברייתא דתנא דבי אליהו, שאנחנו נוהגים לומר אותה בסוף התפילה. נכון. צריך לדבר על זה למה לא הכנסנו אותה, אבל ר׳ זירא, ככל שהמשכנו לדבר, לא נכנס לכל ההיסטוריה, אבל זה נוסח הרמב״ם.

תנא דבי אליהו: “כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. לא כתוב “בכל יום” הוא מעיר. “כל השונה הלכות”. אה, אכן. “כל השונה הלכות”, מי שלומד הלכות, “מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר ‘הליכות עולם לו׳, אל תקרי הליכות אלא הלכות”. הליכות רומז על הלכות. אז מי שלומד הלכה פסוקה, טוב מאוד.

אז זה לכאורה שבח על מה שלמדנו עכשיו קצת הלכה, עם ההלכה הזו הולכים לעולם הבא. זה כמו אגדה.

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”

דובר 2:

זו אגדה. מאוד דומה. וזה בעצם, זה כולל את שני המעמדים הקודמים. זה מדבר על שכר של הלכה פשוטה, של הלכה, סתם הלכה זה שלי, ועל העלייה לעולם, העלייה לעולם הבא.

והקטע הבא הוא על שלום. זה ממש שני הדברים: עולם הבא ושלום בעולם הזה. “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, שתלמיד החכם ששונה הלכות יש לו שלום בעולם, יש לו עולם הבא ויש לו שלום בעולם. כמו שהמשנה לימדה אותנו כמה דברים, יפה מאוד.

שנאמר “וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך”. הדרשה של חז״ל היא ש״בניך” לא פירושו הילדים שלך, כמו נוסח הברכה בישעיה, הנבואה שיהיה טוב לילדים, אלא “בוניך”. בסדר, הגמרא מביאה את כל הנוסח. ומה פירוש תלמידי חכמים? אלו שמבינים פירוש פשוט, מלשון הבנה. אני חושב שפשוט פירושו מלשון הבנה. יש גם דרשה מלשון בנין, בנין עולם.

הבדל בין שונה הלכות לתלמיד חכם

דובר 2:

אני חושב, אולי הייתי אומר פירוש: שונה הלכות זה לא אותו דבר כמו תלמיד חכם. רואים בהלכות, הספד כתוב, אפילו שונה הלכות. שונה הלכות פירושו מי שלומד משניות, תלמיד חכם הוא מי שלומד גמרא. מי שלומד משניות הולך מהר לעולם הבא, אבל תלמיד חכם גם מביא שלום. כי להביא שלום זו עבודה גדולה יותר. כי עולם הבא אתה יכול להיות אינדיבידואל קטן, מה איכפת לך לעשות את כל העולם שלום?

“העולמים יודעים” – הקטע לפני שמע ישראל

דובר 2:

אחר כך בא הקטע, “העולמים יודעים”. אני לא יודע מה הפשט של הקטע, מה הפשט? אני חושב שזה קטע ארוך אחד שנראה לי כמו סוג של גרסה או סוג של נוסח של ברכת התורה עצמאית, כזו ברכת תורה מיוחדת, כי זה מתחיל עם… בסדר, זה ייחודי, ההתחלה עם הנחה גדולה היא… כנראה ברכות קריאת שמע אולי. כן, סוג של ברכות קריאת שמע, זה מה שהתכוונתי.

כי הקטע לפני שמע ישראל מאוד דומה לאהבה רבה. התוכן שלו מדבר על השמחה שאנחנו יהודים, ושרק אנחנו יכולים לומר קריאת שמע, ומיד אחר כך אומרים שמע ישראל. ומסיימים שוב עם כזה… כמו ברכות אחרי קריאת שמע, של אחרי תפילות ושבועות, על אחדות ה׳ וכו׳, כן, ממש כך, אמת.

יכול להיות שזו איזושהי תפילה קצרה, כמו שהיו תרי״ג תפילות קצרות. זו עוד גרסה, אבל למעשה קיבלו אותה כמה שצריך תמיד לומר, או שחכם כתב גרסה משלו של ברכת קריאת שמע.

נוסח התפילה שלפני קריאת שמע ופסוקי דזמרה לפי הרמב״ם

נוסח “אמונים מחיינו” — תפילה מדור השמד

דובר 1: על אחדות ה׳ יותר.

דובר 2: כן, ממש כך, אמת. יכול להיות שזו איזושהי תפילה קצרה, כמו שהייתה לנו קודם התפילה הקצרה, יש עוד גרסה. אבל למעשה קיבלו את זה כמה שצריך תמיד לומר, כמו שחכם כתב גרסה משלו של ברכות קריאת שמע שהיא הרבה יותר קצרה, וזה מצא חן בעיני חכמים והתחילו להוסיף אותה.

מקור הנוסח — תנא דבי אליהו רבה

דובר 2: אז הוא מביא אכן כאן בעמוד של השבועי אלקוט, בשם רבינו אברהם בן בנימין, שכל הנוסח בא מתנא דבי אליהו רבה. רק הפירוש, רבינו בנימין, שאהבה רבה, לעולם יקדים רחמים לשמים בסתר. כן, אצלנו אומרים גם בגילוי, אבל הרמב״ם היה רק בסתר, וכך הוא אומר גם שזה הנוסח הנכון.

והוא אומר למה? כי אבא אליהו עשה את התקנה לדור של שמד. הייתה גזירה שאי אפשר לקרוא קריאת שמע, לכאורה ברבים בבית המדרש, אז אמרו “זאת רחמי שמים בסתר”, אמור את הנוסח בחשאי. זה ממש כמו שאמרת, שזה איזשהו נוסח חלופי.

או מבקשים שה׳ יעשה כן ברבים, וישיב אותנו ביחוד, שה׳ ירים את קרננו. זה אומר שאם יהודי מאוד מודאג שמגיע אנטישמיות ולא יודעים מה קורה באמריקה או בעולם, עדיף להתמקד בתפילה שהולכים לומר מחר. כבר יש תפילה לזה, הכל כבר מוכן.

זה המשך של התנא דבי אליהו, בא אחרי התנא דבי אליהו הקודם. והתנא דבי אליהו יכול להיות הכנה לשני המאמרים הבאים.

נוסח הרמב״ם בהשוואה לשלנו

דובר 2: ונוסח הרמב״ם, אצלנו לא אומרים את זה, זה לא הנוסח שלנו. אצלנו אומרים כאן את ברכות השחר, שהרמב״ם אמר שעדיין לא צריך לומר בבית הכנסת. אומרים את זה כאן בערך, ואנחנו לא אומרים שום קדושה לדברים אחרים, הרמב״ם לא מביא שום קדושה כאן באמצע.

דובר 1: לא, לא שטחי. בסדר.

תוכן ומבנה של הנוסח

הקדמה — שבירה וחיזוק

דובר 1: בוא רק נאמר על מה התפילה, נכון? זה מתחיל כמו שר׳ נחמן׳ל אומר פירוש טוב מאוד על התפילה, כן? יודע, ר׳ נחמן׳ל אומר, יהודי צריך להחזיק את עצמו קטן, אחר כך הוא צריך לחזק את עצמו, הוא לא יכול להישאר קטן.

אז שמו, קודם אומרים “אמונים מחיינו” וכו׳, אחר כך אומרים… זו הקדמה לתפילה, כן? בא “אבל”, שיהודי יהיה כזה סוג של יהודי שאומר תמיד את התפילה. אחר כך אומרים “אבל אנחנו”, אנחנו כן יהודים.

והם מעירים שלא כתוב כאן הקטע “לבד הנשמה הטהורה”, מתי כתוב את זה.

דובר 2: אה, גם. אבל אני חושב שזה מתאים כאן מאוד עם מה שאתה אומר, כי דור השמד, הפשט שהיהודי באמת לא למד והתפלל כל היום, הוא לא יכול להתפלל על כל הזכויות שהוא מדבר על שמחה, צריך להודות על האמת. אז מביאים כאן שעכשיו אנחנו יכולים רק לדבר על השבירה שלנו, ושבכל זאת אנחנו יהודים. אבל לא, אי אפשר כאן להביא את הרוחב של כל כך הרבה מרי דשמיא וכו׳. זה מתאים.

השוואה לתניא — איך אפשר לאהוב רשע?

דובר 1: אבל מה שאתה אומר ר׳ נחמן׳ל, וחשבתי כמו מהתניא שהוא מדבר כמה רע אדם צריך לומר לעצמו מה הוא, הכל נכון. אבל אחרי כל המעשים, איך אדם יכול לאהוב פתאום יהודי שהוא רשע?

זה מוציא, כמה נמוכים החלקים שלא טובים, החלקים שהולכים אחרי היצר וכו׳, ומונים כמה חלשים אנחנו, כמה מעט אנחנו חשובים, כי “כל הגיבורים כאין נגדך” מול גבורות של הקב״ה אנחנו כלום, החכמה שלנו היא כלום, הבינה שלנו היא “כבלע יחכם”, והכל ממש כלום, מכים את עצמנו למטה.

אבל יש לנו דבר אדיר, הנשמה שלנו. “אבל אנחנו בני בריתך”, אנחנו מתחזקים עם אבותינו, כן? כמו שהגמרא אומרת, תמה זכות תורה, יש אבל זכות אבות, כן? אנחנו “בני בריתך”, כמו שעברנו ברית של אברהם אבינו וברית אבות. “בני אברהם אוהבך”, כמו שאברהם אבינו אהב אותו, מתכוונים לעקידה, שם יש נוסח קצר של עקידה, “זרע יצחק יחידך שנעקד על גבי המזבח”, ועם זה מתכוונים לזכות של יעקב שנקרא ישראל וישורון, ישורון הוא לשון של שור, כן, של מלכות.

לפיכך, צריך להודות לנו, אפילו כשאנחנו כל כך שבורים, אבל אנחנו גם עם כל כך בר מזל, צריך להודות לה׳, ולהודות לשבח ולהודות, וכאן אומרים שמע ישראל.

נוסח הרמב״ם — בלי “ואהבת”

דובר 1: רואים שבנוסח הרמב״ם לא בא ואהבת. רואים שאו שהיהודי כבר אמר קודם בברכות, או שהוא הולך לומר אותו מיד עם הברכות.

דובר 2: בסדר, יכול להיות שהיהודי, קודם כל נאמר אחר כך, דור השמד לא היה לו זמן לומר את כל זה, הוא אומר את הפסוק הראשון שהוא העיקר. אבל הוא פוסק שהוא צריך לומר.

מודים לה׳ שזכינו לקריאת שמע, “אשרנו מה טוב חלקנו”, “אשרנו שאנו משכימים ומעריבים”, שאנחנו אומרים בבוקר ובערב שמע ישראל.

הקטע על אחדות ה׳ ונצחיות

פעמיים “שמע ישראל” בנוסח הרמב״ם

דובר 2: והקטע הבא מדבר על… אצל הרמב״ם כתוב פעמיים שמע ישראל, שמת לב?

דובר 1: מעניין.

דובר 2: כאן יש סוג של פיוט, פיוט קטן שמסתיים בשמע ישראל. ומסיימים בקידוש השם, מדברים כאן על אחדותו יתברך וקדמותו יתברך, יסודות, “אתה קודם שנברא העולם ואתה אחר שנברא העולם”, שה׳ נצחי. מדברים כאן על שה׳ הוא בסוף, או שה׳ הוא קדמון. “אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא”, “אתה ראשון ואתה אחרון”, זה לכאורה אותו דבר כמו קודם ואחר.

דובר 1: דומה, כן.

דובר 2: ומסיימים “מקדש את שמך ברבים”, וזה מתאים מאוד למצב של דור השמד, להיות קידוש השם, “ושאלותינו תענה”, שזו גאולה קרובה, שהיהודים יצאו מהמצב הנמוך שבו הם לפי איך צריך ללמוד מה זה. “ברוך המקדש שמו ברבים”, “את שמו ברבים”.

“אתה הוא ה׳ לבדך” — שבח על גדולת ה׳

דובר 2: וכאן אומרים קטע שאנחנו אומרים יותר מאוחר אצל ברוך דוד.

דובר 1: כן, אבל אנחנו אומרים דומה, דומה לזה אנחנו גם אומרים “אתה הוא ה׳ לבדך”, אנחנו רק אומרים פסוקים אחרים.

דובר 2: זה גם שבח על גדולת ה׳, שה׳ ברא הכל. “ואתה מחיה את כולם” זה דבר אדיר, שה׳ הוא ה… בלעדיו לא יכול להיות העולם, כן, לכל הפחות כך הרמב״ם יפרש את זה, שהעולם צריך להגיע אליו, הוא מחיה את כולם, “וצבא השמים לך משתחוים”.

ושוב האבות, “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, אומרים ‘ממצרים ועד כשדים׳, מתכוונים לרמוז על פי חז״ל שהוא היה בכבשן האש, כי זה פסוק, יש שני פירושים בפסוק, או ‘אור כשדים׳ זה שם המקום, או כמו המדרש, ‘אור׳ זה האש. הסוף הוא ‘שמו אברהם׳, הוא זכה לקבל שמו אברהם, ומסיימים שוב עם הנצחיות ‘אתה הוא ה׳ אלוקינו לא השתנית׳, ‘ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ מדבר גם על המלכות הנצחית, זה אומר שה׳ הוא מלך לנצח, ‘עובר והווה ויהיה׳, יש הרבה ‘אתה׳ים, ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳, נוכח, ומיקוד חזק מאוד על נצחיות.

פשט “דור השמד” — ה׳ לא משתנה

דובר 1: נכון. זה גם הגיוני עם הפשט של דור השמד. אנחנו היום, זה לא זמן טוב, אבל ה׳ הוא לנצח, ה׳ לא מזדקן. איך אומר החתם סופר? ‘האבא הזקן לא מזדקן׳, כך הלשון. ‘ישועה אל תזכור לנו עוונותינו׳, דבר מאוד חשוב, כי העולם משתנה כל הזמן, אבל ה׳ לא משתנה. והיהודים הם העם שהם אומרים ‘שמע ישראל׳ שה׳ לא משתנה. ממילא הם מקווים שהוא יבוא עם ישועה טובה.

פסוקי דזמרה — הלכות תפילה פרק ז׳

איך קוראים לחלק הזה של התפילה?

דובר 1: אוקיי, אז זה… איך קוראים לחלק הזה של התפילה? ‘חלק מהתפילה׳ זה לא תרגום טוב, כי זה לא אומר כלום בעצם. או אפשר לומר שזה חלק מברכות התורה, כמו המשך של דברי תורה. יהיה יותר מרחיב, יגיד אפילו איזהו מקומן ועוד קרבנות ואחרים, הכל בעצם לימוד התורה. צריך לדעת כשאומרים ‘חלק מהתפילה׳, צריך לכוון למצוות תלמוד תורה, לא רק למצוות תפילה. נכון?

דובר 2: אני יודע מי אומר את זה, להיות בטוח.

שיטת הרמב״ם — הלכות תפילה פרק ז׳

דובר 1: עכשיו נוכל ללמוד בנוסח שהרמב״ם כבר הזכיר ב… אתה זוכר איפה? בהלכות תפילה? עכשיו כבר הזכיר שיש… איך הוא אמר, אתה זוכר? הוא דיבר על ברכות פסוקי דזמרה. הרמב״ם כבר הזכיר, אתם לא מסמנים? אה… תפילה פרק ז׳ מאוד… אממממ… פרק ז׳ בסוף, נכון? לא ממש. אני חושב שבסוף פרק ז׳ כתוב סדר התפילות.

דובר 2: כן, אבל לפני זה היה כתוב שזו מעלה, זה שבח חכמים.

דובר 1: “שבח חכמים הראשונים שהיו קורין בספר תהלים”. איפה זה? פרק ז׳ עדיין?

דובר 2: אחרי שהוא אומר להיות עניו ושפל רוח, הוא אמר ‘קורא פרקים והלכות משנה וברייתות׳, מה שהוא אמר קודם, שעדיף לומר את אלה הדברים ודברים אחרים. והנה הבא ‘שבח חכמים הראשונים שהיו קורין זמירות מספר תהלים מן אשרי עד סוף׳. ואני נוהג לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ואח״כ תקנו חכמים שיהיו לפני כל הזמירות ברכת ברוך שאמר, ולאחר כל הזמירות ברכת ישתבח, ואח״כ קורין קריאת שמע.

מבנה של פסוקי דזמרה

דובר 2: אז את החלק הזה נלך עכשיו בעצם… אוקיי, אז החלק הזה הולך בעצם ללמוד את הנוסח של זה. יש שבח, הרמב״ם לא אומר שזה חיוב, כן? כאן הב״ח אמר שזה חיוב. פשוט שזה לא חיוב, זה שבח, זה דבר טוב. שלפני התפילה צריך לומר, הרמב״ם אומר, “זמירות מספר תהלים”, שזה אומר מ“תהלה לדוד” עד הסוף. אז זה העיקר שאנחנו קוראים פסוקי דזמרה, זה הדבר, מ“תהלה לדוד” עד סוף “הללויה כל הנשמה תהלל י-ה”.

זה, כל התפילה מתחילה בשבח והודאה, יש תוספת גדולה של שבח והודאה לפני התפילה. אבל זה גם היה באופן מרחב, מה העיקר? העיקר הוא התהלים, ההללוי-ה׳ס, ו“תהלה לדוד”.

ואחר כך אומר הרמב״ם, יש מנהג שלפני זה ואחרי זה אומרים פסוקים. הפסוקים יכולים להיות כמו “יהי כבוד” ו“ויברך דוד”, כן? לפני זה יש פסוקים, זה ליקוט פסוקים, פסוקים שונים שאומרים לפני הזמירות, וקצת אחר כך, “ויברך דוד” וכן הלאה.

ועוד דבר, יש ברכה לפניה ולאחריה. הברכה לפניה היא “ברוך שאמר”, והברכה לאחריה היא “ישתבח”.

יש עוד דבר, שיש גם פסוקים לפניה ולאחריה. זאת אומרת, אנחנו למשל נוהגים שלפני ברוך שאמר בנוסח ספרד אומרים כבר הודו, זה כבר עוד רמה שלפני הברכות אומרים כבר גם שבח. ונראה גם שלרמב״ם יש נוסח שאומרים אחר כך, אומרים שירת הים אחרי ישתבח לפי הרמב״ם. אבל אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה, אנחנו עושים…

פסוקי דזמרה — ברכת ברוך שאמר, ליקוט הפסוקים, ותהלה לדוד

ברכת ברוך שאמר — נוסח הרמב״ם

דובר 1: הברכה לפניה היא ברוך שאמר, והברכה לאחריה היא ישתבח. יש עוד דבר, שיש גם פסוקים לפניה ולאחריה. זאת אומרת, אנחנו למשל נוהגים שלפני ברוך שאמר, בנוסח ספרד, אומרים כבר הודו. זה כבר עוד רמה שלפני הברכה אומרים גם כבר שבח. נראה שלרמב״ם יש נוסח שאומרים אחר כך, אומרים שיר השירים אחרי ישתבח, לפי הרמב״ם.

אנחנו עושים את זה רק פעם בשנה, אנחנו עושים… יש שנוהגים לומר שיר המעלות אחרי ישתבח. יש פשוט מושג כזה של לומר אחר כך.

אוקיי, אז את זה נלמד. בהחלט, נוסח הרמב״ם הרבה יותר קצר, כי בסידור שלנו יש עוד עקידה, ויש לנו עוד פסוקים שונים מקרבנות, וה״איזהו מקומן” הארוך, אחר כך בא הודו וכל הדברים שאומרים, “למה תאמר יעקב” וכל הדברים. כן, אבל כאן פסוקי דזמרה זהים, וברוך שאמר ארוך יותר.

אומר הרמב״ם כך: “ברכה ראשונה שאומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, זהו נוסחה: ‘ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא׳”, ועוד שבחים שונים שמדברים על הקב״ה שהוא מושל, הקב״ה אומר ועושה, גוזר ומקיים, הקב״ה הוא בעל הרחמים, רחמן שמרחם על הבריות, “ברוך מביא רפואה ומביא אורה”, ברכה על זריחת השמש. אחר כך אנחנו אומרים בברכות השחר שלנו “ברוך יוצר אור”.

“ברוך משלם שכר טוב ליראיו”. מה אנחנו אומרים גם? “ברוך שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא כזב ולא מרמה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד”. כך מדברים על הכליות, “דיין אמת”. “ברוך חונן אדם דעת”, מדברים שוב על המצוות. ומסיימים, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, המלך המפואר והמהולל בפי עמו”, איך הקב״ה משובח אצל היהודים, אצל כל העם, “משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו”.

והנה ההקדמה לתפילות שאנחנו הולכים לומר: אנחנו הולכים עכשיו להודות לך “בשיר דוד בן ישי עבדך משיחך”. “בשבחים ובזמירות”, זה שבחים זמירות, “נודך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונמליכך”, כל אחת מהמילים יש לה משמעות, אבל אנחנו לומדים כבר את פשט המילות. “ונזכיר שמך מלכנו יחידנו”, שיש בנוסח “יחד”, כולנו יחד יהודים אומרים את זה בציבור. אצלנו אומרים “יחוד אל עולמים נאמר”, וכאן אומרים “יחד”. יחד, כי אנחנו לוקחים משבח ומפאר עד שמו, והלאה מסיימים בנצחיות. זה מאוד מעניין, מתחילים להתפלל “נשמת כל חי”, הנצחיות של הקב״ה, “מלך מהולל בתשבחות”, מהתשבחות שהולכים עכשיו לומר.

דיון: המבנה של ברוך שאמר והעניין של שמות נרדפים

דובר 2: כן. מעניין שני דברים שרציתי לומר על הברכה הזו. קודם כל, זו פשוט ברכה, היא מתחילה “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם” ומסתיימת “ברוך אתה ה׳”, אבל יש לה כאילו פתיחה. זה מאוד מעניין, אני לא יודע אם יש עוד ברכה כזו. אני חושב שאצלנו בנוסח יש שלוש עשרה, כך סופר סדר האריז״ל, שלוש עשרה פעמים שאומרים “ברוך” לפני שמגיעים למילה “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם”. אבל המבנה של הברכה הוא, זו פשוט ברכה, רק היא מתחילה הרבה מאוד פעמים אומרים “ברוך, ברוך” עד שאומרים סוף סוף “ברוך”, ומסתיימת כמו שאתה אומר “מלך מהולל בתשבחות”.

רציתי לומר עוד… רציתי לומר על מה שאמרת שלכל מילה יש משמעות. כאן דווקא אני חולק, כי נכון שלכל מילה יש משמעות, אבל הסיבה שאומרים כל כך הרבה מילים, זה הכל שמות נרדפים. מה בדיוק ההבדל בין “נשבחך” ו״נפארך”? אני יכול לומר משמעות, אבל הסיבה שיש כל כך הרבה, כי עצם הריבוי, שאומרים את אותו הדבר כל כך הרבה פעמים, הוא עצמו היופי והטעם, החיות של הפיוט. וכשנכנסים “מה ההבדל בין ‘משבחיך׳ ומה ההבדל בין ‘מפאריך׳?”, מאבדים את הטעם.

ליקוט הפסוקים לפני תהלה לדוד

דובר 1: אחר כך יש פסוקים. הלאה יש ליקוט של פסוקים. אומרים “יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו. יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם.” זה פסוק אחד, ואחר כך פסוק בתהלים “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. גם תהלים, שניהם תהלים. “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. מכאן הכל תהלים. זה כל הפסוקים שאנחנו אומרים גם, נכון? אותו נוסח כמונו, ככל שאני זוכר. כמעט כולם. כן, “יהי כבוד”, “יהי שם”. כי אמרנו “מלך מהולל בתשבחות”, לכן עושים ליקוט קטן של תהילות, ואחר כך מתחילים לומר חלקים שלמים. לא ממש הכל, ה׳ אלקינו ה׳ אחד.

דיון: למה פסוקים מישעיהו ומשלי?

דובר 2: וזה מעניין, כי הוא היה צריך… כי ה׳ אחד אומרים על מה שברא בעולמו. המלאכים, אנשי כנסת הגדולה עשו את זה.

מעניין שהוא לקח פסוקים מתהלים, ודווקא את העניין הזה הוא הכניס ישעיהו ומשלי.

דובר 1: אני אגיד לך סוד? כי אתה יכול להכניס בתהלים גם את הפסוקים. כי כולם יודעים, לא הכל בתהלים דוד כתב, כן? יש מחלוקת אחר כך גם, אז בדיוק כמו שיש בתהלים שיש אצלך, יש חלק תהלים, לא? מייחסים את זה לישעיהו.

דובר 2: זה בטוח יותר עתיק ממי שתיקן את נוסח התפילה, לא? כן, בוודאי. אבל אני אומר שתהלים עצמו הוא כבר ליקוט. אומרים “שיר לדוד”, כן? ואומרים למשל “תפלה לדוד”, זה דווקא מדוד. אבל יש חלקים שלאו דווקא מדוד, וקוראים לזה “שיר לדוד” באופן כללי, כי דוד המלך הוא נעים זמירות ישראל, אז אפשר לקרוא לזה גם “שיר לדוד” באופן כללי.

יש כאלה שאומרים שיש עשרה זקנים שחיברו את משלי, לא? אבל רואים כאן… שמוציאים גם מאוד את הפסוקים שכתובים לטובת היהודים, כן? “כי בחר ה׳ בציון”, “כי יעקב בחר לו י-ה”, “כי לא יטוש ה׳ עמו”.

ההגיון והסדר של הפסוקים

דובר 1: לא, אני אגיד לך, בוא נעלה קצת. שוב, מתחילים עם העניין של כבוד ה׳ על העולם. לכאורה זריחת השמש בבוקר היא הדגמה כזו, הקב״ה עולה “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. ואחר כך כמה פסוקים על הנצחיות של הבורא, “זכר רחמיו”, “זכר חסדו לבית ישראל”, “מחשבותיו לדור ודור”, “מחיצה בכל מושלו”.

דובר 2: לא, זה אולי עוד גם החלק של שמים מספרים, כמו בשבת אנחנו אומרים זה דווקא, שמים מספרים, אבל שם זה העניין של “יסודו בהררי קודש אוהב ה׳ שערי ציון”. ואחר כך כאן מדברים על נצחיות ה׳, “ה׳ מלך עולם ועד”, כאן “ה׳ הפיר עצת גוים”. כל עניין על הגויים, “מארצו” נכנס טוב, נראה שהוסיפו אולי את זה עם “הפיר עצת גוים”.

דובר 1: אני חושב, אני חושב פשוט פשט, מה באמת הטעם למה אומרים את הפסוקים? מה באמת הטעם למה אומרים את זה? הסדר של “ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” הוא בעצם שלושת הפסוקים: “ויאמרו בגוים ה׳ מלך”, “ה׳ ימלוך לעולם ועד” הוא עצמו פסוק שלם, ו“ה׳ מלך” הוא הפסוק הבא. שמים את כולם ביחד, אבל זה בעצם, מביאים גם את כל הפסוקים.

וכאן מדברים על כמה פסוקים על שהקב״ה מפר עצת גויים, על זה הולכים שלושת הפסוקים האחרונים או ארבעת הפסוקים, “עצת ה׳ לעולם תעמוד”, כל האחרים יתבטלו, “ה׳ הפיר עצת גוים”, וכן הלאה. ואני חושב, כאן הוא מביא את הראיה מהבריאה, הקב״ה הרי הציב את הבריאה, “יצוה ויעמוד”, זה עומד לנצח, דברי הקב״ה לא מתבטלים. ואותו בורא בחר בציון, והוא חשב על ציון למשכן לו, ואותו בורא בחר ביעקב, והקב״ה מעולם לא עזב את זה. אותו בורא שהקים את העולם זה יעמוד, אותו בורא שהקים את היהודים זה יעמוד, זה לא יתבטל לעולם ועד. ומסיימים עם “וירחם על עבדיו”.

אני חושב כך, כמו מה עצת הקב״ה? “כי בחר ה׳ בציון”. אה, היהודים חוטאים? הקב״ה מוחל. “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית”, הם לא יכולים להיות כפירה, “הרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו”. “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”. מסיימים עם חלק בקשה כזה, וכאן הולכים ישר ל״אשרי”. יושר חסדך ולחסדך, הם גם פסוקים מתהלים, “אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי”, וכאן הולכים לחלק הבא שהרמב״ם אומר הולכים לתהלה לדוד.

אשרי ותהלה לדוד

דובר 2: מעניין, אצלנו יש כבר אצל אנשים בפינות המוח שהחלק מתחיל ב״אשרי”, וזה נכון, כי “בכל יום אברכך” מתחיל עם ב׳, ואשרי הוא א׳, וחיברו את זה. אבל זה מתחיל סביב ממך ה׳ אמתך. “תהלה לדוד” זה פרק.

דובר 1: אז אצלנו, הרמב״ם מכניס את אשרי כאחד מהפסוקים לפני תהלה לדוד. כמו במנחה למשל, כשהרמב״ם אומר אומרים גם תהלה לדוד, אני חושב אומרים גם אשרי, אנחנו בטוח אומרים. אז זה כן, אבל זה דבר שאומרים תמיד לפני אשרי, אבל זה רק ליקוט של שני פסוקים יפים שאומרים. זה לא דבר שאנשים חושבים שיש מזמור שנקרא אשרי, אין כזה, זה לא נכנס.

דובר 2: אבל זה מעניין, לכאורה לכל הפחות המקומות שבהם השליח ציבור מסיים כל פרק, אולי לפי הרמב״ם הוא היה אומר שהוא צריך לסיים “אשמרה דרכי מחטוא בלשוני”, כי זה סוף הפסוקים שלפני משה. יש הרבה דברים שהשליח ציבור לא מסיים במקום הנכון, זה מנהגים.

דובר 1: ואז אומרים “תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך”, זה מה שאנחנו מכירים כאשרי, כמו שאמרת עכשיו, עד סוף ספר תהלים, עד סוף הספר. זה מעניין, הרמב״ם אומר תהלים בלי ה׳, כי בדרך כלל תהלים מתכוון למילה תהלה, ללשון תהלה, כמו שאתה אומר עכשיו “תהלה לדוד”.

ויברך דוד — פסוקים מדברי הימים

דובר 1: ואחר זה, מה שאנחנו מכירים כפסוקי דזמרה, זה מסתיים שם “הללויה”, בא מה שאנחנו מכירים כ״ויברך דוד”, זה מתחיל “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, אנחנו אומרים עוד כמה פסוקים על “ברוך אתה ה׳”, לרמב״ם יש רק את זה.

דיון: “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן” — סיום או נצחיות?

דובר 2: זה מעניין, זה גם נצחיות, “ברוך ה׳ לעולם”, נצחיות הקב״ה, “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן”. אולי זה כמו אמן על מה שאמרנו עד עכשיו, כמו סיום. אה, סיום של כל הפסוקים. לא, אני לא הייתי אומר שזה בעיקר הסיום.

לכל דבר יש הרבה התחלות והרבה סיומים. לומדים, עושים ביום חמישי סיום, עושים עוד סיום.

דובר 1: וכאן הולכים אנחנו ללמוד את הפסוקים מדברי הימים. זו גם תפילת דוד, זה מאוד יפה. על כל פנים דוד המלך, המיוחד שהיה הלשון, “שירה דוד עבדך ודאי אשבח לבאך בשירה וזמרה”. אומרים אנחנו עוד, כבר סיימנו את תהלים, אמרנו את סוף תהלים, עכשיו מחפשים עוד, יש פסוקים יפים מסוף ספר דברי הימים, כתוב שם “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל ויאמר דוד”, הוא אמר, הוא בירך, “ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”.

פסוקי דזמרה (המשך) — תפילת דוד, ברכת ישתבח, שירת הים, והוספות דשבת

תפילת דוד — פסוקים מדברי הימים ונחמיה

יש גם תפילת דוד, זה מאוד יפה, כי אצלנו תמיד דוד המלך הוא המיוחד, כן? מה היה הלשון? “שירה דוד עבדך אשר שלחת לי בוחן בשירה וזמרה”. אומרים אנחנו עוד, כבר סיימנו את תהלים, אמרנו את סוף תהלים, ועכשיו מחפשים עוד, יש פסוקים יפים מספר דברי הימים.

כתוב שם “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל, ויאמר דוד”, הוא אמר והוא בירך, “ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם”. אחר כך מדברים על נצח, “לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ”. לקב״ה יש הממלכה, “לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש”, “והעושר והכבוד מלפניך”, כל הכוחות הם ביד הקב״ה, הקב״ה הוא המושל, “ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל”.

כאן כתוב לעשות, “לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”. “ועתה אלקינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך”.

דיון: מאיפה בא “ועתה אלקינו”?

דובר 1:

“ועתה אלקינו” זה פסוק מאיפשהו אחר, נכון? אה, “ועתה אלקינו”… זה מעזרא, חשבתי. כן?

דובר 2:

לא, עד אחרי “ומהללים לשם תפארתך” זה עדיין מדברי הימים.

דובר 1:

אה. החלק האחרון, “וברוך שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה” זה מנחמיה. ממש מעניין, למה זה לא מתאים יותר לתהילות דוד? אולי כי הוא רוצה להביא את “ומרומם על כל ברכה ותהלה”, שיכול להיות כל הדברים שאמרנו, הקב״ה עוד יותר גדול מזה, וזה הסוף, וזה לא מדוד אפילו.

דובר 2:

כן? אמת. אבל אנחנו עוד מרחיבים, אנחנו אומרים “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, זה גם מנחמיה חשבתי. כן, כן. ולרמב״ם יש קצת יותר קצר.

ברכת ישתבח — חמש עשרה לשונות של שבח

והברכה האחרונה היא “ישתבח שמך לעד מלכנו המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ”. כי לפני זה מתאים, כל התפילות שאמרנו עכשיו, מונים כאן:

– אחת

– שתיים

– שלוש

– ארבע

– חמש

– שש

– שבע

– שמונה

– תשע

– עשר

– אחת עשרה

– שתים עשרה

– שלוש עשרה

– ארבע עשרה

– חמש עשרה לשונות של שבח

המשך פסוקי דזמרה ונשמת כל חי

מגדולת ה׳, שבח ה׳, מלכות ה׳, בעל הבית על העולם, ועוד נצח, נצחיות, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, “מלך גדול התשבחות”, הוא גדול על התשבחות, כן? כמו “ומרומם על כל ברכה ותהלה”. יכול להיות. יכול להיות, זה הפשט, שהוא גדול מהתשבחות.

אדון כל המעשים, כל המאורעות הקב״ה הוא האדון, לשון חזק יותר מעט מראש מקוברוטיס. בורא שיעור הזמרה, שיעורים של זמרה, או שיעור הזמרה, שזה קצת עניין של קבלה, כמו חסידות. חי וקיים, הקב״ה שחי לנצח, התשובה היא ממש זה, חי וקיים.

הערה על הנצחיות במבנה

מכאן והלאה רואים פחות, פחות עוסקים בנצחיות, אמת? זה מאוד חזק. רגע, עוד נדבר על הנשמות גם כן שוב. בסדר? אבל זה פירוש.

שירת הים — מנהג המקום

מקורא, אומר הרמב״ם, כאן באורחות תפילה, שהרמב״ם גם כבר הזכיר שיש מנהג, שם הוא אמר זאת באופן שיש מנהג, אבל כאן הוא אומר זאת כמנהג בפשטות, שאומרים שירת הים. מקורא השירה עד סופה, כמנהג המקום. אם יש מקום שאומרים שירה, יאמרו זאת שם. הוא אמר שיש אנשים שאומרים שירת האזינו. כשהוא אומר כאן שירה, הוא לא אומר איזו שירה. יכול להיות שהוא מתכוון לשירת האזינו או שירת הים, תלוי במנהג. אה, אה, הוא מזכיר שם את שתיהן.

דיון: שיטת הרמב״ם לגבי מנהגים

דובר 1:

איך בדיוק, האם יש מקורות אחרים שהרמב״ם אמר שירה? זה מעניין. כי אם לא, זה מאוד יפה כמה הוא מתחשב בהזכרת מנהג הקהילות האחרות. הרמב״ם כנראה היה לו בזה עניין, הוא רצה שאותן קהילות, מי שיהיו, ילמדו את ספרו וירגישו שמדברים אליהם. הוא מזכיר זאת כאן שוב, זה דבר נפלא. הוא אומר זאת ולא פשוט כי…

נראה שיש שורה שלמה של רמות של דברים שהרמב״ם מבין שהם כמעט הלכה. אגב, כל הנוסח אולי הוא תקנת חכמים, ויש רק דברים שהם ממש מנהג שעושים בבית הכנסת. אז צריך להבין טוב יותר אילו דברים הם ממש מנהג ואילו דברים הם תלויים במנהג המקום, איך זה משתנה.

כן, זה כל מה שלמדנו פסוקי דזמרה מהשבועות.

תוספות דשבת — הקדמה כללית

עכשיו שבת, שבת מוסיף כל העולם, אה, אחרת מעכשיו שזה מנהג המקום, שבת מוסיף העולם לפני ה׳ כי בא, נסתר זי. כן, תן לי לומר עוד קצת יותר הקדמה כללית.

זאת אומרת, ששבת יש שני דברים שעושים. כלומר, כמו שלמדנו פסוקי דזמרה, יש את המרכז, עיקר פסוקי דזמרה, שזה שירת דוד שאומרים מתהלה לדוד עד הסוף. באים לפני זה ואחרי זה פסוקים, לפני זה ואחרי זה ברכות.

בשבת מוסיפים גם דברים, על פי מנהג מוסיפים דברים גם אחרי זה, כלומר לפני ברכת… אפשר לומר שמרחיבים את ברכת ישתבח במובן מסוים עם תוספת גדולה שנקראת נשמת. וצריך את הדבר לפני זה, מוסיפים פסוקים לפני זה, אנחנו מוסיפים מזמור שיר ליום השבת לפני יהי כבוד, ולפעמים אנחנו מוסיפים אפילו עוד לפני ברכת יוצר עוד זמירות. אז מוסיפים לפני ואחרי שבת ויום טוב אולי גם. נכון?

הרמב״ם מביא את שניהם, את נשמת מביא הוא את התוספות האחרות. אהם, הוא אומר, חלק היה בא המבנה.

קושיא: למה מוסיפים בשבת?

זה מעניין, כי בחז״ל רואים אנחנו ששבת מקצרים בנוסח התפילה, כלומר לכל הפחות בשמונה עשרה. בסדר, זה כי לא רוצים לבקש שאלת צרכים, וכאן מוסיפים. זה מעניין.

שאלה טובה.

דיון: למה נשמת בשבת?

דובר 1:

בסדר, נשמת, איך זה שייך אחרת ששבת בבוקר יש נשמת? ואני אשאל אותך למה ה… זה בטוח ש… זה כמו שכל העם בא, אז לפחות בשמונה עשרה שיהיה קצר, וזה בשביל היהודים הישרים שבאים מוקדם לבית הכנסת.

דובר 2:

לא, אבל אתה צודק, עיקר הקיצור של שמונה עשרה הוא רק שלא יבקשו שאלת צרכים, שלא יכנסו לכל צרכי הגוף, ווטאבר יו וואנט טו קול איט, צרכים. אבל זה בטוח פעולה בחז״ל. קריאת התורה קוראים בשבת הרבה יותר ארוך, כן, עם הפטרה, עם מוסף. זה לא ששבת הוא כל כך יותר קצר התפילה מאשר כל השבוע.

דובר 1:

אולי חושב אני כן שיש אולי חילוק בין היהודים שיש להם ציפיות קטנות, היהודים שנכנסים לבית הכנסת מניחים תפילין, והיהודים שעומדים ונמצאים בשיעורים ועושים את כל הדברים היפים.

דובר 2:

לא, אבל אני רוצה לומר לך מחשבה קטנה, כי שמונה עשרה אמר הרמב״ם שהוא עשה בשביל מי שיש להם לשון עלג. הלשון עלג לא יכול לומר את כל הדברים בכלל. הלשון עלג התמודדו שיצילו אותו להניח ברכות בדרך הקצרה. כאן מדברים על יהודי שמתפלל, שיכול להתפלל.

דובר 1:

בסדר, מייבי.

נשמת כל חי — נוסח הרמב״ם

הרמב״ם אומר, כן, אומר הרמב״ם, בואו נלמד את נוסח נשמת של הרמב״ם.

“נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד מן העולם ועד העולם.” כלומר כל נשמה של כל אדם כמו החיות מודים להקב״ה, כמו סוג אחר של ברואים משמי שמי קדם, כמו הבריות, כל היצורים החיים, כל הבריות החיות משבחים את הקב״ה.

מעולם ועד עולם, הקב״ה הוא נצח, והקב״ה הוא יחיד, ויש רק אלוקים אחד. ומלבדך מלך גואל ומושיע בכל הקשיים, בכל העתים. וכאן מונים מה הקב״ה עושה לאנשים, פודה ומציל בקשייהם, הוא נותן פרנסה, הוא דואג לכל הבריות, לכל המעשים. מלך מהולל בשבחות, זה דבר שכבר אמרנו גם בברוך שאמר, שמנהיג את העולם בחסד, ברואיו ברחמים, ומלבדך מליצים, כשאנשים נעשים חולים או נרדמים אצל הקב״ה, ועל כן אנחנו מודים.

“אילו פינו מלא שירה כים”

ואיך צריך להתפלל את הנוסח, כבר היה לנו מאוד דומה לזה בברכה כשיורד הרבה גשם. אומרים, כשבא שפע גדול, שהיינו צריכים להודות להקב״ה גם עם שפע של תודה. בשבת בבוקר, היהודים מלאים שירות ותשבחות, אומרים, אין לנו מספיק מילים.

אפילו הפה שלי היה שירה כים, ללא שיעור מילים, והלשון שלי היה כמו גלי רינון, וכן הלאה, כל הרב רברביא, והעיניים שלנו היו יכולות לראות הכל ולהוציא זאת יפה בלשון פיוטי, להודות על זה, והידיים שלנו היו פרושות כדי לכתוב שירים ארוכים או מה, רגליים היינו צריכים לעשות כמו שצריך. זה אמור להיות מוסבר, כי צריך לרקוד, את כל השורות עם התפארות צריך לרקוד, אז כשרגליים קלות שורות צריך לעשות עם הידיים והרגליים, צריך לומר את כל השורות שאין בקרב. זה כמו שהיינו צריכים לדעת.

עם כל זה עדיין לא היה מספיק, אפילו רק על מעט, אחד ממיליון ואחד מביליון יצא לכאורה. מכל התודה שהקב״ה עשה, גם לעם, לכל כלל ישראל, החל ממצרים, שהוציא מבית עבדים, והאכיל במדבר, והציל מכל המלחמות, מכל החולאים, רבים ורימנים.

כן, כל אדם שחי, היו לו מאוד הרבה עדויות שעברו נפלאות עם ניסים כדי לחיות, ואתה כאן אחרי כל כך הרבה דורות. כי כל אדם מעיד על כל כך הרבה שנים, על כל כך אלפי אלפים של חסדים מהקב״ה, ואנחנו בכל זאת לא נוכל לחשב את הכל.

“אברים שחלקת בי”

אז את המעט שאני יכול, האברים שחלקת בי, שחילקת בנו, כמו שר׳ יצחק אמר שהגוף מחולק לחלקים, או כן, לכאורה זו הכוונה. ורוח ונשמה שנפחת באפי, שיש לי, זה חיה, אין לי את הידיעה בפשטות של נשמה, אבל חיה, רוח ונשמה, ועל כולם, ועם זה אני מודה.

יכול להיות שהנשמה אינה מפולגת, הנשמה היא מה שעושה את האדם לדבר אחד, האברים הם כל דבר חיצוני. בסדר. והאברים הם גם חלק רוח ונשמה, זה חלק ממני.

אבל יודוך ויברכוך, על רוב, כאן זה קצת אחרת בנוסח, על רוב נסי פלאיך, על כל הניסים. כי כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע, הוא מתחיל כמו שאמר נשמת כל חי, כל האנשים מודים לך, כל עין מביטה אל הקב״ה, כן, עין כל אליך ישברו. וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחוה, כל אדם מכופף את קומתו להשתחוות, כל הלבבות יראים מהקב״ה. והקרב והכליות, שחז״ל נותנים להם עצה, הכליות, כן, יש לי עכשיו רק אחת, לכן אמרתי רק כליות, אבל לא מדברים על כל לבבות, לא מדברים על אותנו, הכל ביחד, לא מעכב.

“כל עצמותי תאמרנה”

כמו שכתוב בפסוק, “כל עצמותי”, כל העצמות שלי, “תאמרנה”, מעידות, אומרות וקוראות. לא האדם אומר, כאן לכאורה העצם של אדם, היצירה של יומן ביאינג שצועקת “ה׳ מי כמוך”. אבל כאן האדם אומר, אני אומר זאת עם כל העצמות שלי, “מציל עני מחזק ממנו”, הבורא שהוא האמת שלך, איך אתה מציל את העני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו.

סיום נשמת — “רננו צדיקים”

ונאמר, וכאן הולכים לומר עוד פסוקים, עוד פסוק, “רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה”. אני חושב כך, אנחנו אומרים גם כך, נכון? אנחנו רק מאריכים יותר אחר כך, אבל המילה היא כל כך פשוטה, הוא מזכיר, אני חושב עכשיו, הוא מזכיר איך כל האברים משבחים, או עם הפה שלהם או עם הפעולה שלהם, זה על הפסוק “כל עצמותי תאמרנה”. עכשיו הוא רוצה לומר איך כל האנשים משבחים, אז הוא אומר “רננו צדיקים”, כי זה עשיתי כאן עכשיו טוב, “בפי ישרים” זה כמו פירוש על “רננו צדיקים”. אבל כאן יש לנו עוד קצת אריכות, עוד אומות העולם כמו גויים, לכן העניין של צדיקים יש לנו עוד חתיכה יפה, חתיכה אחת של שבת הנאה.

מנהגים של שבת — הלכה ט׳

“רננו צדיקים” — הקשר של האברים לצדיקים

זה על הפסוק “כל עצמותי תאמרנה”. עכשיו הוא רוצה לומר איך כל האנשים משבחים. אז הוא אומר “תתרועעו צדיקים”, לפני זה עשיתי לך עכשיו טוב. ארבעת השורות הן כמו פירוש על “רננו צדיקים”. נכון?

אבל כאן יש לנו עוד קצת אריכות אחרי “אברים וגידים”, לפני “רננו צדיקים” יש לנו עוד חתיכה יפה.

חתיכות שהרמב״ם לא היה לו

חתיכה אחת “שבת עניים”. “שבת עניים” היא חתיכה שהרמב״ם מביא אותה, שמעתי ממקום, אבל בנוסח שלו זה לא כתוב. זה גם לכאורה פירוש על הפסוק “עני ומציל עני”. אומר הוא, לכבוד זה הרמב״ם גם לא היה לו את “המלך” עם “רוהב עצמות”, את כל החתיכה לא היה לו. כי הרבה דברים שיש לנו, יש את המבנה המקורי, ואחר כך הוסיפו, פיוטים, הרחיבו.

אז, “שבת עניים” היא חתיכה שכן הייתה בזמן הרמב״ם, כבר, הרמב״ם לא הביא אותה כאן, אבל זה פשוט פירוש על “מציל עני מחזק ממנו”.

אחר כך, את “יד מלך” שיש לנו זה עוד חתיכה חדשה לגמרי, שאני לא זוכר מאיפה זה בא. זה נראה ממש כמו פיוט. זה נראה מאוד דומה ליוצר אור יש את “ורוח לך, יד מלך, ימין מלך”. זה גם נראה כמו חתיכת פירוש על הברכה הראשונה של שמונה עשרה, “האל הגדול הגיבור והנורא” וכו׳, הוא מרחיב קצת. זה נראה כמו חתיכת פיוט שבנויה על זה או מחוברת לזה, ואנחנו מכניסים כאן את אותו פיוט. זה חתיכה, מה אני מתכוון?

הקשר של “רננו צדיקים” לחתיכות הקודמות

אבל “רננו צדיקים” אפשר לומר, מתחבר בעצם לחתיכה הקודמת, שהכל משבח את הקב״ה, ובכללות כל סוגי הצדיקים, כל סוגי היהודים, כל סוג של אדם וכו׳. כן, יצחק, רבקה, נזכיר.

ארבע השורות הן “רננו צדיקים”, “פצחו ברך”, “ובשפת ישרים תתקדש”. הפשט הוא, למנות את כל הבריאה וכל האנשים, כבר מדרגה אחר מדרגה, הצדיקים, אוהבי ה׳, יראי ה׳, קדושים, תלמידים, אבל היה תלות במקבלים, שבהתחלה רצו לקבוע שזה רק לצדיקים. ומשבחים את שם הקב״ה, כי זו חובה של כל היצורים, לא רק הצדיקים דווקא, להודות ולשבח, להודות להקב״ה.

וכאן חוזרים כבר לזה שמחזיקים באמצע שירת דוד בן ישי, שזה סוף העניין שמתחיל עם תהלה לדוד, כמעט כמו ברוך שאמר, וחוזרים לישתבח שמך לעד מלכנו האל הגדול והקדוש.

חידוש — מי מוציא זאת באמת בדעת?

אני חושב שפשוט, אולי כבר אמרתי את זה פעם אחת, שכתוב האברים הם משבחים עם מה שהם, אבל מי מוציא זאת באמת עם דעתו או עם פיו? הצדיקים, כלל ישראל, “במקהלות רבבות”.

אני חושב הגר״א שם, אני לא יודע, אני חושב שהמקהלות רבבות הם עצמם החסידים והצדיקים והקדושים והישרים. לא יכול להיות שיש צדיקים ויש מקהלות. לא, אני חושב שהפשט הוא הישרים והצדיקים עומדים בתוך מקהלות, נניח בבית המקדש, והם אומרים.

“בקרב קדושים תתהלל” מתכוון כך, הישרים והצדיקים עומדים בקרב קדושים והם מהללים. הקרב כאן לא מתכוון לאותו דבר כמו “כל קרבי”, שהוא לשון של אברים. הקרב מתכוון שעומדים בין הקדושים.

זה כבר שהישרים והצדיקים, אלה בעלי תפילה, אלה שיודעים איך לחיות, הם עומדים בין כל היהודים, במקהלות רבבות, שחייבים לשבח ולהודות, כי זו חובה של כל אחד. והם מוציאים את המקהלות רבבות בכוח של מה שכל היצורים.

דיגרסיה — שאלה היסטורית על בעל תפילה

מאוד אפשרי שלא תמיד גם בעל התפילה היה צריך תפילה כל כך ארוכה כמו זו. בתקופות, אני לא יודע אם היה בהיסטוריה שלא היו הסידורים כל כך חזקים, מאוד אפשרי היה משהו שאחד אמר בקול רם, כן? אני לא יודע.

בסדר. על כל פנים, נוהגים עוד דברים שעושים בשבת, לקרוא “מזמור שיר ליום השבת”, כל המזמור, לפני שמתחילים את פסוקי דזמרה. וזה עושים בשבת וביום כיפור.

שאלה — למה אומרים “מזמור שיר ליום השבת” ביום טוב?

זה מעניין, יום כיפור יש לו דינים כמו שבת, אומרים גם “מזמור שיר ליום השבת”. אנחנו אומרים זאת בכל יום טוב, אני חושב, כי זה גם לא נכנס. מה זה “מזמור שיר ליום השבת” ביום טוב? יום טוב הוא לא ממש שבת. למה אומרים זאת? אני יודע באמת יום כיפור, אני חושב, כתוב שיש לו דינים כמו שבת, אבל זה “מזמור שיר ליום השבת”, מה זה קשור ליום כיפור?

הלל הגדול ושיר המעלות

יש מקומות שנוהגים לקרות הלל הגדול. הגמרא קוראת הלל הגדול, הלל המצרי נקרא, כן? לא, הלל המצרי זה הלל רגיל, מראש חודש. כן. הלל הגדול זה “הודו לה׳”. כן.

בשבתות קודם סוכה אזמרה, קודם סוכה אזמירות. אנחנו עושים זאת, אנחנו אומרים זאת לפני ברוך שאמר, אבל ווטאבר.

והוא אומר, “ויש מקומות שנוהגים לקרות שיר המעלות”, כמו שאנחנו נוהגים באמת אחרי ה… הלל הגדול. אנחנו נוהגים למשל בשבת אנחנו עושים זאת אחרי ברוך שאמר, הלל הגדול אנחנו עושים עוד לפני זה. ואנחנו הכנסנו עוד את “אדיר יקר”, כי יש לנו פיוט מאוד יפה, אבל זה הרבה יותר מאוחר, כן, זה מחכמי אשכנז זה. כן.

“יש מקומות… הכל כמנהגם”, הכל לפי המנהג.

סיום

אז זה פחות או יותר הפרק הראשון של ה… אני חושב, מי שעשה כאן את הסדר קרא לזה פרקים, הרמ״א לא כתב שום פרקים, אלא כשמתחילים כאן.

אני שכחתי לדבר על המיקרופון, אם מישהו חושב שהסאונד יותר טוב היום, שיגיד לנו, והמאן אונז, מי שעזר לנו. ישר כוח לכל מי שעוזר, ולמי שלקח לנו את מערכת המיקרופון החדשה, שיודיעו לנו כל הערה על הטכני, אם זה לא ברור או מה שזה יהיה, ישר כוח.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

The Order of Prayers I (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Rambam’s Order of Prayers — Lecture Summary

General Introduction to the Order of Prayers

The Nature of the Order of Prayers within Mishneh Torah

The Rambam said in his introduction to Mishneh Torah that a Jew needs only the Written Torah and the Rambam, and he doesn’t need any other book.

Explanation: Sefer Ahavah deals with daily mitzvot. The main laws of prayer are already in the second section of Sefer Ahavah. The Order of Prayers is an extra section where the Rambam writes out the longer texts that one actually prays, without a special name “Hilchot.”

Insights:

1. Order of Prayers as a Siddur within Mishneh Torah: The Rambam meant quite literally that with the Written Torah and Mishneh Torah a Jew has everything he needs — even a siddur. Mishneh Torah is, as it were, “a great siddur” where the majority is Oral Torah and the minority is the prayer text (the reverse of a regular siddur).

2. Historical Context — Siddurim of the Geonim: The Rambam is the “heir and completer” of the tradition of the Geonim who made siddurim — Seder Rav Amram Gaon, Seder Rav Saadia Gaon. Those siddurim also contained laws (laws of prayer, laws of Yom Tov, Shabbat), not just text. The Rambam presumably took the old siddurim and wrote his summary. (Machzor Vitry is also built this way, but already from the time of the Rishonim, built on Seder Rav Amram.)

3. Even today’s siddurim have covered more than just prayer — there were siddurim with wedding laws, chuppah and kiddushin, seder habrit, pidyon haben. The Rambam’s book also covers all of Torah.

4. The chapter “Seder Tefilot” was not written by the Rambam himself — it was added (Rav Yosef made the chapters). After Sefer Ahavah begins immediately “nahagu.”

Investigation: Is the Rambam’s Nusach a Ruling or Just a Record

Insight (in the name of Rav Gabai): There is an old investigation: Did the Rambam simply write down the nusach that was said in his beit midrash (because he wanted a complete book), or is it a decision — a ruling of the Rambam that this is the correct nusach. Rav Gabai brings proofs that the Rambam’s nusach is not built on any one particular existing nusach, but contains many of the Rambam’s own rulings.

Practical difference: The Brisker Rav and others who learned much Rambam loved to say nusach haRambam. If the Rambam’s nusach is only his local Sephardic custom, an Ashkenazi has no connection to it. But if it’s a ruling, there’s an opening for anyone who takes the Rambam’s rulings seriously.

What Belongs to “Prayer” in the Order of Prayers

Insight: It’s hard to say that everything in the Order of Prayers is included in the mitzvah of prayer. There are different categories: learning a piece of Torah after Birchot HaTorah, saying verses like “Hodu LaHashem” or Kriat Yam Suf which Chazal indicated their importance. All these things stem from the general concept of praise and thanksgiving. Everything has a connection with communal prayer — how one comes to the beit midrash.

Method of Learning the Order of Prayers

We will not learn the explanation of words word by word (what is “kamayim she’ein lahem sof” because according to Pardes there is a tremendous treasure), but we will explain the order — why each piece comes in, what is the concept (prayer, request, Torah study, etc.).

Order of Morning Prayers — Beginning: Parashat Tzav, Birkat Kohanim, and Learning Before Davening

The Beginning of the Order of Prayers

The Rambam: “The people are accustomed to read every morning, after they read Parashat Tzav et Bnei Yisrael… and Birkat Kohanim…”

Explanation: The Rambam begins the Order of Prayers from the point where one comes to the beit midrash. He already said earlier (Hilchot Tefillah Chapter 7) that after Birchot HaTorah one immediately learns Parashat Tzav and Birkat Kohanim (somech berachah ledavar). Now he continues — what does one do from there onward.

Insights:

1. The Rambam doesn’t begin from early morning at home: Blessings like Asher Yatzar, Elokai Neshamah are not here, because they already appear in Hilchot Berachot / Hilchot Tefillah. According to the Rambam one makes each blessing at its time (at home), not in the beit midrash. At home one didn’t even need a siddur — a person doesn’t have a siddur in bed, by the sink, by the bathroom. These blessings a person must know by heart.

2. The Order of Prayers begins at the beit midrash: The Order of Prayers is essentially the order of how one comes to the beit midrash — there became the place for a siddur.

3. The Rambam doesn’t repeat laws he already brought elsewhere: For example, Asher Yatzar appears here, but Elokai Neshamah doesn’t, because it already appeared in Hilchot Berachot after prayer.

Birchot HaTorah — In the Beit Midrash or at Home?

Insight: It is asked: Does the Rambam make Birchot HaTorah in the beit midrash? Seemingly, when the Rambam says “hishkim likro” — someone who learns at home — he also makes Birchot HaTorah. But the simple understanding of the Gemara is that if someone goes early in the morning to the beit midrash, he doesn’t need to make Birchot HaTorah, because he will say Ahavah Rabbah, which is a type of Birchot HaTorah. The entire Birchot HaTorah is seemingly only for one who gets up in the morning to learn.

The Rambam’s Innovation: From the Rambam it is implied that it’s already like an enactment that one learns a bit before davening, and therefore one must make Birchot HaTorah, and immediately afterward say a bit of Torah. All the things he brings further (Parashat Tzav, Rabbi Zeira, Tana D’vei Eliyahu) are a continuation of this — an obligation to learn a bit more before davening.

Why does one need a minimum of learning? For someone who learns anyway, why does one need to say Parashat Olat Tamid as a minimum? Two reasons: (a) An enactment against neglect — Chazal were afraid that he might become neglectful of learning, therefore they enacted a minimum. (b) To fulfill “one doesn’t stand to pray except from words of Torah, from a decided halachah” — with the learning before davening one fixes the minimum that everyone should learn a bit before davening.

Parashat Tzav, Birkat Kohanim

Insights:

1. Parashat Tzav — fits because prayers correspond to sacrifices, and here we speak of the sacrifices.

2. Birkat Kohanim — it’s a tremendous thing that the Almighty blesses Jews through the Kohanim, it’s a foundation, and it fits very well into this order.

“Korin Mishnah Zo” — Elu Devarim She’ein Lahem Shiur

The Concept “Mishnah”

The Rambam writes “korin mishnah zo.”

Insight: A doubt is raised: the first thing that appears is indeed a Mishnah (“elu devarim”), but afterward he continues with “amar Rabbi Zeira” and “le’olam yehei adam” which are not Mishnayot. The word “mishnah” can mean “text” (as the Rambam writes at the beginning of Hilchot Tefillah “ve’ein mishnah letefilah zo min haTorah” — where “mishnah” means text).

Proof that “mishnah” is not necessarily: In Chapter 6 (Kinyan) it says “shanu chachamim bilshon haMishnah” which is actually a Baraita that entered the Mishnah. The Maharatz Chajes says that the end of each of the six orders ends with something that is not a Mishnah: end of Uktzin — Rabbi Shimon ben Levi (an Amora, a statement in Sanhedrin); end of Bikkurim — the Baraita of Androginus. Conclusion: “Mishnah” doesn’t necessarily mean a Mishnah in the technical sense, but something that is learned, from the language of shinun — something that is written nicely and can be easily reviewed.

Content of the Mishnah “Elu Devarim She’ein Lahem Shiur”

Explanation: The Mishnah lists mitzvot that have no measure (pe’ah, bikkurim, re’ayon, gemilut chasadim), and things that a person eats their fruits in this world and the principal remains for the World to Come (honoring father and mother, gemilut chasadim, bringing peace between people, and Torah study equivalent to them all).

Insights:

1. Gemilut chasadim vs. tzedakah: Gemilut chasadim means specifically with one’s body, not tzedakah, because tzedakah does have a measure (ma’aser kesafim and the like), but gemilut chasadim with one’s body has no measure.

2. “Ochel peiroteihen ba’olam hazeh”: The Rambam in Perush HaMishnayot explains: it brings benefits in this world because it’s tikkun ha’olam (in this world), and also kabbalat ol malchut shamayim (World to Come, eternal life). Both aspects: fixing society and eternal life.

3. “VeTalmud Torah keneged kulam”: Talmud Torah is the principle that brings both in this world and in the World to Come. As the Rambam says: whoever has wisdom has eternal life, and whoever doesn’t have wisdom feels the lack also in this world.

4. The Mishnah is “mah tov”: One can say that the Mishnah is like “mah tov” — before davening one asks “what is good?” and the Mishnah answers. A rabbi is mentioned who wrote a book about “the Jewish view of happiness” and he means that the Mishnah explains the Jewish path to a good life.

5. Rav Moshe Feinstein’s approach of ma’aser of time: Rav Moshe Feinstein says that a Jew should make ma’aser of his time (for chesed). Question: This seemingly contradicts the Mishnah of “elu devarim she’ein lahem shiur — gemilut chasadim” — Chazal specifically didn’t make a measure! Answer: Rav Moshe means it as good advice, a minimum, not a measure. But gemilut chasadim cannot be quantified. One cannot say “I’ve already finished my chesed” — one must look at it according to the situation, according to the person. The parable: someone who says “get out of my car” to a hitchhiker in the middle of the road because he has “already finished his chesed” — that’s not chesed.

The Statement of Rabbi Zeira

“Rabbi Zeira said: The daughters of Israel were stringent upon themselves, that even if they see a drop of blood like a mustard seed — they sit for it seven clean days.”

Explanation: Rabbi Zeira’s statement simplifies a very complicated law (zavah, niddah, thousands of details) into one clear rule: seven clean days.

Insights:

1. Why does this appear here? In the Gemara Abaye says: what is an example of “halachah pesukah” (which one must learn before davening)? The statement of Rabbi Zeira. Because this is a statement that simplifies a very complicated law — instead of calculating zavah, niddah, with thousands of details, there is one clear rule: seven clean days, you can go daven.

2. “Halachah pesukah” means practical: The less one goes into pilpul, the more practical. This is a practical law that most daughters of Israel can use.

Tana D’vei Eliyahu — “Kol HaShoneh Halachot”

“Whoever reviews halachot is assured that he is a son of the World to Come, as it says halichot olam lo, do not read halichot but halachot.”

Insights:

1. It doesn’t say “every day”: The language is “kol hashoneh halachot” simply, not “every day.” One who learns halachot goes to the World to Come.

2. This is praise for what was just learned: This is like an aggadah that is praise for the decided halachah that was just learned. With this halachah one goes to the World to Come.

“Talmidei Chachamim Marbim Shalom Ba’olam”

“Torah scholars increase peace in the world, as it says and all your children will be students of Hashem and great will be the peace of your children — do not read banayich but bonayich.”

Insights:

1. This incorporates both previous positions: World to Come (from “kol hashoneh halachot”) and peace in this world. The shoneh halachot has the World to Come, and the Torah scholar also has peace in the world. Just as the Mishnah “elu devarim” taught both: fruits in this world and principal for the World to Come.

2. “Banayich” means “bonayich”: “Talmidei Hashem” means from the language of understanding, but also from the language of building (building the world).

3. Difference between shoneh halachot and talmid chacham: A shoneh halachot is not the same as a talmid chacham. In Hilchot Hesped it says “even a shoneh halachot” — this means someone who learns Mishnayot, which is a lower level than a talmid chacham who learns Gemara. A shoneh halachot (Mishnayot) goes quickly to the World to Come, but a talmid chacham also brings peace. Because bringing peace is a greater service — World to Come you can be a small individual, but to make peace in the entire world one must be a talmid chacham.

The Text Before Kriat Shema — “Ha’olamim Yod’im” / “Amunim Mechayenu”

Source of the Text

The Rambam brings a text that is said before Kriat Shema, which includes “Amunim Mechayenu” and “Aval Anachnu Bnei Britecha.”

Insights:

– The Shibolei HaLeket brings in the name of Rabbeinu Avraham ben Binyamin that the entire text comes from Tana D’vei Eliyahu Rabbah. This is not a standard blessing but a special enactment.

The Rambam’s text is said only “beseter” (quietly), not like by us where we say it “openly.” The reason for this: Abba Eliyahu (Eliyahu HaNavi) made the enactment for a “generation of persecution” — there was a decree that one cannot read Kriat Shema publicly in the beit midrash, so they said “this is the mercy of Heaven in secret” — one should say this text quietly. It is thus a replacement-text — a short prayer instead of Kriat Shema and its blessings when one couldn’t say the full text.

Practical difference for today: If a Jew is concerned about antisemitism and difficult times, he should focus on this prayer — a prayer is already prepared for such a situation.

Content and Structure of the Text

The text begins with brokenness (“all the mighty ones are as nothing before You”) and transitions to strengthening (“but we are the children of Your covenant”).

Insights:

1. Rav Nachman’l’s interpretation: A Jew must first hold himself small, afterward he must strengthen himself — he cannot remain small. Therefore the order is: first “Amunim Mechayenu” (we knock ourselves down — our might, wisdom, understanding is all nothing compared to the Holy One Blessed be He), afterward “Aval Anachnu Bnei Britecha” (we are indeed Jews with the merit of the forefathers).

2. Comparison with Tanya: Just as the Tanya speaks of how bad a person must tell himself what he is, but after all — how can a person love a Jew who is wicked? Through recognizing how low the parts are that are worthless, but then comes out the soul — “but we are the children of Your covenant.”

3. By the Rambam it doesn’t say “levad haneshamah hateharah”: This fits with the “generation of persecution” explanation — the Jew hasn’t learned and davened all day, he cannot speak of all merits, he must be honest. He can only speak of his brokenness, but still — we are Jews.

4. “Bnei britecha” — the covenant of Avraham Avinu and the covenant of the forefathers. “Bnei Avraham ohavecha” — means the Akeidah. “Zera Yitzchak yechidecha shene’ekad al gabei hamizbe’ach” — a short text of the Akeidah. “Yeshurun” — language of “shor,” kingship. Even when we are broken, we are a lucky people, one must thank the Almighty.

5. By the Rambam “Ve’ahavta” doesn’t come after Shema Yisrael: Either the Jew already said it earlier by the blessings, or he will say it soon with the blessings. In a generation of persecution there is no time for the entire Kriat Shema, one says only the first verse which is the essence.

6. “Ashreinu she’anu mashkimim uma’arivim” — we thank the Almighty that we merited to say Kriat Shema morning and evening.

The Section About the Unity and Eternity of Hashem

By the Rambam it says twice “Shema Yisrael” — once in the main text, and once in a small piyyut that ends with sanctification of the Name.

Insights:

1. The piyyut speaks of His unity and His eternity — foundations: “You are before the world was created and You are after the world was created,” “You are in this world and You are for the World to Come,” “You are first and You are last.” There is a strong focus on eternity — many “You”s (present form).

2. “Mekadesh et shimcha berabim” — fits very well for a generation of persecution situation, to be a sanctification of the Name. “Ushe’elatoteinu ta’aneh” — a request that the Jews should come out of the low situation.

3. The “generation of persecution” explanation: The world constantly changes, but the Almighty doesn’t change. As the Chatam Sofer says: “the old Father doesn’t get old.” The Jews are the nation that says “Shema Yisrael” — that the Almighty doesn’t change. Therefore they hope He will follow through with a good salvation.

4. “Atah hu Hashem HaElokim asher bacharta be’Avram” — the verse “me’Ur Kasdim” has two explanations according to Chazal: either “Ur Kasdim” is the name of the place, or according to the Midrash “Ur” is the fire (Avraham’s test in the fiery furnace). The end — “shemo Avraham,” he merited the new name.

5. “Hashem melech Hashem malach Hashem yimloch le’olam va’ed” — speaks of eternal kingship: past, present, and future.

By Us vs. By the Rambam

By us we don’t say the Rambam’s text. Instead we say Birchot HaShachar in this place (which the Rambam said one shouldn’t say in shul). We also don’t say any kedushah here — the Rambam doesn’t bring any kedushah in between. By us we say similar verses (“Atah hu Hashem levadecha”) but with other verses, later by “Baruch Hashem.”

Pesukei DeZimrah — Hilchot Tefillah Chapter 7

The Rambam’s Approach to Pesukei DeZimrah

“The early sages praised those who would read songs from the book of Psalms” — from “Tehillah LeDavid” (Ashrei) until the end of Psalms (“Halleluyah kol haneshamah tehallel Kah”). Before and after one says verses. The sages enacted a blessing before it — “Baruch She’amar,” and a blessing after it — “Yishtabach.”

Explanation: The Rambam (Hilchot Tefillah Chapter 7) says that Pesukei DeZimrah is a praise, not an obligation. The essence is the Psalms — from “Tehillah LeDavid” until the end of the book of Psalms.

Insights:

1. The Rambam doesn’t say that Pesukei DeZimrah is an obligation — it’s a “praise of the sages,” a good thing. The Bach however said it’s an obligation. Simply it’s not an obligation.

2. The structure of Pesukei DeZimrah according to the Rambam:

– Verses before the songs (by us: “Yehi chevod” and the like)

– Blessing before: “Baruch She’amar”

– The songs themselves: “Tehillah LeDavid” until the end of Psalms

– Blessing after: “Yishtabach”

– Verses after the songs (by us: “Vayevarech David” and the like)

3. Another level: By Nusach Sefard we already say “Hodu” before “Baruch She’amar” — this is another layer of praise before the blessings.

4. Shirat HaYam: According to the Rambam one says Shirat HaYam after Yishtabach, but by us we say it before Yishtabach.

5. Whether this is prayer or Torah study: When one says the “before” section (before Shemoneh Esrei), one must have intention also for the mitzvah of Torah study, not just the mitzvah of prayer. The Rambam’s order includes “korei perakim vehalachot mishnah uvaraytot” — “Eizehu mekoman” and other sacrifices — all essentially Torah study, a continuation of Birchot HaTorah.

The Blessing of Baruch She’amar — The Rambam’s Text

“The first blessing that is said before Pesukei DeZimrah, this is its text: Blessed is He who spoke and the world came to be, blessed is He…” with various praises, and ends “Blessed are You Hashem our God King of the universe, the King praised and glorified in the mouth of His people… King praised with praises.”

Explanation: The blessing before Pesukei DeZimrah. The Rambam’s text is shorter than our text (by us there are 13 times “Baruch” according to the order of the Arizal).

Insights:

1. Structure of Baruch She’amar: Baruch She’amar has an unusual structure — it’s a regular blessing (begins “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech Ha’olam” and ends “Baruch Atah Hashem”), but it has a long “opening” before the blessing itself, where one says many times “Baruch” before coming to the essence of the blessing. We don’t know of another blessing with such a structure.

2. The concept of synonyms in prayer: Regarding “nodecha uneshabbechacha unefa’ercha unromimcha unamlichacha” — although each word has a distinct meaning, the main reason why we say so many words is not because each word has a precise different meaning, but the very abundance of synonyms is itself the beauty and vitality of the piyyut. If one analyzes too strongly “what is the difference between neshabbechacha and unefa’ercha” — one loses the taste of the prayer.

3. “Yachad” vs. “yachid”: The Rambam’s text says “yachad” (together), which means that all Jews together in community say this praise. By us the text is “yichud kel olamim” — a special text.

4. “Baruch mevi refuah umevi orah”: This is a blessing on the morning sun — the sunrise in the morning, which connects with the later blessing “Yotzer Or” in Birchot Kriat Shema.

Verses Before and After Pesukei DeZimrah

Explanation: The Rambam has a text where one says verses before Baruch She’amar and after Yishtabach. By us we say Hodu before Baruch She’amar (Nusach Sefard), and Shir HaMa’alot after Yishtabach (according to customs).

Insight: The Rambam’s siddur is much shorter than ours — by us there is Akeidah, sacrifices, “Eizehu mekoman,” Hodu, “Lamah tomar Yaakov” etc. By the Rambam all these are missing.

The Collection of Verses After Baruch She’amar (Before Tehillah LeDavid)

The Rambam brings a collection of verses: “Yehi chevod Hashem le’olam,” “Yehi shem Hashem mevorach me’atah ve’ad olam,” “Mimizrach shemesh ad mevo’o mehullal shem Hashem” — all from Psalms, plus verses from Isaiah and Proverbs.

Insights:

1. Why verses from Isaiah and Proverbs? Psalms itself is already a collection — not everything in Psalms was written by David himself (ten elders composed it), so the concept of a collection from different sources is not foreign.

2. The order and logic of the verses — a detailed analysis:

Beginning: The glory of Hashem in the world — the sunrise as a demonstration (“mimizrach shemesh ad mevo’o mehullal shem Hashem”).

Eternity of the Creator: “Zecher rachamav,” “machshevotav ledor vador” — the Almighty’s plans stand forever.

“Hashem melech Hashem malach Hashem yimloch le’olam va’ed”: This is essentially three separate verses put together: “Vayomru bagoyim Hashem malach,” “Hashem yimloch le’olam va’ed,” and “Hashem melech” — the complete verses are also brought.

Nullification of the counsel of nations: “Hashem heifer atzat goyim,” “Atzat Hashem le’olam ta’amod” — the Almighty’s counsel remains, others are nullified.

Choice of Israel: “Ki vachar Hashem beTzion,” “Ki Yaakov bachar lo Kah,” “Ki lo yitosh Hashem amo.”

The key insight: The same Creator who created the world and stands forever — the same Creator chose Zion and Yaakov, and this will also stand forever and never be nullified.

Response to sin: “Vehu rachum yechapper avon velo yashchit” — even if Jews sin, the Almighty forgives, “hirbah lehashiv apo.”

Conclusion with request: “Hashem hoshi’ah hamelech ya’anenu veyom kore’enu.”

Ashrei and Tehillah LeDavid

The Rambam says one says “Tehillah LeDavid aromimcha Elokai hamelech” until the end of the book of Psalms.

Insights:

1. “Ashrei” is not a psalm: “Ashrei yoshvei veitecha” is not a separate psalm — it’s a collection of two verses that are said before “Tehillah LeDavid.” The Rambam includes “Ashrei” as one of the verses before Tehillah LeDavid, not as a separate unit. Many people think there is a psalm called “Ashrei” — this is not correct.

2. “Tehillim” without a hei: The Rambam writes “Tehillim” (without a hei), because usually “Tehillim” means the word “tehillah” — like “Tehillah LeDavid.”

3. Where the prayer leader should end: According to the Rambam’s order the prayer leader would have had to end at “eshmerah derachai mechato vilshoni” (the end of the verses before Tehillah LeDavid), not where we end today.

Vayevarech David — Verses from Divrei HaYamim I:29

The Rambam’s text includes verses from Divrei HaYamim: “Vayevarech David et Hashem le’einei chol hakahal… Baruch Atah Hashem Elokei Yisrael avinu me’olam ve’ad olam… Lecha Hashem hagedulah vehageburah vehatiferet vehanetzach vehahod… Ve’atah moshel bakol… Ve’atah Elokeinu modim anachnu lach umehallalim leshem tifartech.”

Explanation: After Psalms are added verses from Divrei HaYamim that King David said — a praise on the greatness of Hashem, His kingdom, power, might, wealth, honor, and thanksgiving.

Insights:

1. The last verse “Uvaruch shem kevodcha umeromam al kol berachah utehillah” comes from Nehemiah, not from David. Why bring a verse that is not from David in the section called “prayer of David”? Because we want to end with the thought that the Almighty is “meromam al kol berachah utehillah” — He is greater than all the praises that were said, and this is specifically not from David even, which underscores the point.

2. “Ve’atah Elokeinu” — until “umehallalim leshem tifartech” is still from Divrei HaYamim; the end “uvaruch shem kevodcha…” is from Nehemiah.

3. Our text is more expansive — we also say “Atah hu Hashem HaElokim asher bacharta be’Avram,” which is also from Nehemiah. The Rambam’s text is a bit shorter.

4. “Baruch Hashem le’olam amen ve’amen” — everything in prayer has many beginnings and many endings — “from this we learn that one must make many conclusions.”

The Blessing of Yishtabach

“Yishtabach shimcha la’ad malkeinu hamelech hagadol vehakadosh bashamayim uva’aretz” — with fifteen expressions of praise.

Explanation: Yishtabach is the concluding blessing after Pesukei DeZimrah, which

lists fifteen expressions of praise.

Insights:

1. It is counted: song, praise, greatness, kingship, victory, eternity, “Baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed,” “melech gadol batishbachot” — He is greater than the praises (parallel to “umeromam al kol berachah utehillah”), “adon kol hama’asim” — a stronger expression, “borei shi’ur hazmirrah” — which is designated as something from Kabbalah/Chassidut, “chai vekayam” — the Almighty who lives forever.

2. From this point onward we see less emphasis on eternity — this is a strong observation about the structure of davening.

Shirat HaYam / Shirat Ha’azinu — Custom of the Place

The Rambam says: “mikro hashirah ad sofah, keminhag hamakom” — if there is a custom to say the song, one should say it.

Explanation: The Rambam mentions the custom to say Shirat HaYam (or Shirat Ha’azinu) in Pesukei DeZimrah, but it depends on the custom of the place.

Insights:

1. The Rambam mentions both songs — Shirat HaYam and Shirat Ha’azinu. When he says “shirah” simply, it’s not clear which song he means — it depends on the custom of the place.

2. An important observation about the Rambam’s method: It’s very beautiful how strongly the Rambam takes into account other communities’ customs. He presumably wanted every community that learns his book to feel that he’s speaking to them — even when their custom is different from his. This is a “tremendous thing.”

3. Levels of obligation: The Rambam understands that there is a whole range of levels — things that are almost a law, things that are enactments of the sages (like the entire text), and things that are truly a custom that is done in shul. One must better understand which things are truly a custom and which are dependent on the custom of the place.

Additions for Shabbat — General Introduction

Mizmor Shir LeYom HaShabbat and Other Additions

The Rambam’s words: “It is customary to read Mizmor Shir LeYom HaShabbat, the entire psalm before Pesukei DeZimrah, on Shabbat and Yom Kippur. And there are places that are accustomed to read Hallel HaGadol… And there are places that are accustomed to read Shir HaMa’alot… All according to their custom.”

Explanation: On Shabbat (and Yom Kippur) one says “Mizmor Shir LeYom HaShabbat” before Pesukei DeZimrah. There are customs to say Hallel HaGadol (“Hodu LaHashem”) and Shir HaMa’alot — all according to the custom of the place.

Insights:

1. Yom Kippur like Shabbat: Yom Kippur has laws like Shabbat, therefore one also says “Mizmor Shir LeYom HaShabbat.” But it is asked: what does “Mizmor Shir LeYom HaShabbat” specifically have to do with Yom Kippur? It’s not actually Shabbat.

2. Question about Yom Tov: We say “Mizmor Shir LeYom HaShabbat” every Yom Tov — but Yom Tov is not Shabbat. Why do we say it? The Rambam only mentions Shabbat and Yom Kippur.

3. Hallel HaGadol vs. Hallel HaMitzri: “Hallel HaMitzri” is the regular Hallel of Rosh Chodesh. “Hallel HaGadol” is “Hodu LaHashem ki le’olam chasdo” — this is what the Rambam means here.

4. Our custom: We say on Shabbat: “Mizmor Shir LeYom HaShabbat” before Baruch She’amar, Hallel HaGadol before that, Shir HaMa’alot after Baruch She’amar. We also added “Adir Yakar” — a beautiful piyyut, but this is from the sages of Ashkenaz, much later.

5. “Hakol keminhagam”: The Rambam’s principle is that all these additions are according to custom — it’s not a fixed obligation, but each place according to its custom.

A Strong Question — Shabbat: Shorten or Lengthen?

Insight: In Chazal we see that on Shabbat one shortens the prayer text (Shemoneh Esrei is shorter because we don’t want to ask for personal needs). But in Pesukei DeZimrah we add — this is a contradiction!

Answers:

– The shortening of Shemoneh Esrei is only because one shouldn’t ask for bodily needs — not a general concept of shortening. On the contrary, Torah reading on Shabbat is much longer, with Haftarah, with Musaf — Shabbat davening is generally not shorter.

– The Rambam said that Shemoneh Esrei was made for “lashon ileg” — people who cannot daven well. For them a short text was managed. But Pesukei DeZimrah (and Nishmat) speaks of a Jew who can daven — this is a completely different category.

Nishmat Kol Chai — The Rambam’s Text

“Nishmat kol chai tevarech et shimcha Hashem Elokeinu, veruach kol basar tefa’er uteromem zicharcha malkeinu tamid min ha’olam ve’ad ha’olam.”

Explanation: Nishmat is a long praise that speaks of: (1) all creatures thank the Almighty; (2) the Almighty is eternal and unique; (3) He is redeemer and savior in all times; (4) He gives sustenance and cares for all creatures; (5) even with all limbs and powers one could not thank enough; (6) thanksgiving for miracles both for the community of Israel (from Egypt) and for each individual person.

Insights:

1. “Melech mehullal bishvachot” — this was already said in Baruch She’amar, which shows a parallel between Baruch She’amar and Nishmat.

2. The text of “ilu finu malei shirah kayam” — is compared with the blessing when much rain comes (Birkat HaGeshamim). Both have the same structure: we would have had to thank with abundant thanks, but we don’t have enough words.

3. “Evarim shechalakta bi” — is connected with Rabbi Yitzchak’s saying that the body is divided into parts. Insight: The soul is not divided — the soul is what makes the person one thing, while the limbs are each thing separately. But the limbs are also part of “ruach veneshamah” — they are a part of us.

4. “Kol atzmotai tomarnah” — the verse means that not the person himself says, but the essence of a person, the creation of a human being cries out “Hashem mi chamocha.” But the person says: I say it with all my bones.

5. Structure of Nishmat: First we speak of how all the limbs praise (with their mouth or with their action) — this is on the verse “kol atzmotai tomarnah.” Then we transition to how all people praise — “ranenu tzaddikim baHashem,” where “befi yesharim” is like an explanation of “ranenu tzaddikim.”

“Ranenu Tzaddikim” — The Connection to “Kol Atzmotai”

Insight — the connection of “kol atzmotai” to “ranenu tzaddikim”: The four lines of “ranenu tzaddikim,” “pitzchu berachah,” “uvisfat yesharim titkadash” are an explanation of the verse “ranenu tzaddikim baHashem.” The explanation is: after we counted how all the limbs praise the Almighty (kol atzmotai tomarnah), we come to the question — who actually expresses this with knowledge and with the mouth? These are the righteous, the community of Israel, “bemakhalot revavot.” This means: the limbs praise with what they are, but the righteous are those who articulate it.

Insight — explanation of “bemakhalot revavot” and “bekerev kedoshim”: “Makhalot revavot” are the same as the chassidim, tzaddikim, kedoshim, yesharim — not a separate group. “Bekerev kedoshim tehallel” means that the yesharim and tzaddikim stand among the kedoshim and they praise. The word “kerev” here means among (like “bekerev”), not like “kol kirbi” which means internal organs. The ba’alei tefillah — those who know how to praise — stand among all Jews (bemakhalot revavot) who are obligated to praise, and they are motzi the multitudes, because this is an obligation of every creature.

The Rambam’s approach: The Rambam doesn’t bring all the pieces that we have today in Nishmat — specifically “Shabbat aniyim,” “yad melech / hamelech” with “rochav atzamot” — because his text didn’t have it. This shows that many things we have today are later additions — piyyutim that expanded upon the original structure.

[Digression — “Shabbat aniyim” and “yad melech”:] “Shabbat aniyim” is an explanation of the verse “matzil ani mechazak mimenu.” “Yad melech” looks like a piyyut, similar to “ve’ruach lecha, yad melech, yemin melech” from Yotzer Or, and is possibly built on the first blessing of Shemoneh Esrei — “HaEl hagadol hagibor vehanora.”

The entire structure of Nishmat until Yishtabach: We begin with “Tehillah LeDavid” (almost like Baruch She’amar), we go through the song of David ben Yishai, and we return to “Yishtabach shimcha la’ad malkeinu HaEl hagadol vehakadosh.” This is the end of the matter.

[Digression — historical question about the prayer leader:] It’s very possible that in earlier times, when siddurim were not so widespread, the prayer leader didn’t always need such a long prayer — possibly someone said something shorter aloud, and that was sufficient.

General Note About the Structure of the Rambam

The Rambam himself didn’t divide into “chapters” — the one who later made the order divided it this way. This is more or less the end of the first chapter of this matter.


📝 Full Transcript

Order of Prayers – Introduction and Nature of the Order

General Introduction

Speaker 1:

My teachers and rabbis, today we are learning Rambam, Seder HaTefillot (Order of Prayers). Baruch Hashem, Friday night there was a great Seder HaTefillot event in Boro Park in honor of the completion of Sefer Ahava, which we have actually already finished. Now comes only the continuation of Seder HaTefillot. And there’s also coming tomorrow – today, this will go up Monday with the shiur – and tomorrow Tuesday also comes the completion of our great campaign that we’re doing to be able to maintain our beit midrash where we learn this Rambam shiur, and also other shiurim. But all shiurim are included in this shiur, because this shiur is kol haTorah kulah (the entire Torah), so automatically all shiurim are essentially a detail within this shiur.

And we are very grateful to all the supporters and donors, R’ Yoel Wertzberger who matches everything for us, and in general who provides so many things for the community and for our beit midrash, and for every single person who has helped out, who continues to help with raising funds and with giving and with speaking to people. And the Almighty should help that we should reach our goal in the next few hours, the next few days, and we should be grateful to each and every one. They should have a blessing from Heaven and earth for everything they help. Good.

And R’ Yoel Hoshea also gets a blessing. Very good.

The Nature of Seder HaTefillot Within Sefer Ahava

So, now we’re going to learn Seder HaTefillot. And we need to make a bit of an introduction that will explain what this section is and what we’re going to do with it.

Sefer Ahava contains the mitzvot shebechol yom (daily mitzvot), how a person should remember the Almighty and love the Almighty by constantly reminding himself of Him. As the Rambam concluded Hilchot Berachot, “bechol yom vechol et she’ochlim veshotim marbim umodim laHaKadosh Baruch Hu” (every day and every time we eat and drink we increase and give thanks to the Holy One, Blessed be He). So, the main Hilchot Tefillah the Rambam already wrote in the second order in Sefer Ahava. Now the Rambam is going to discuss the Seder HaTefillot. There the Rambam had short berachot that the Rambam included either in tefillah or in berachah, but here are longer ones that we actually pray, so the Rambam made from this an extra order, he didn’t give it a name of Hilchot, this is Seder HaTefillot. That means the Rambam’s ruling on how one prays, how the custom is according to the Rambam.

Seder HaTefillot as a Siddur Within Mishneh Torah

It’s interesting to note that in the introduction of the Rambam, where the Rambam was explaining the introduction to Sefer Mishneh Torah, that the purpose of Sefer Mishneh Torah is to gather together all the mitzvot of Torah she’baal peh (Oral Torah). That is, he explains that the entire Torah shebichtav (Written Torah) with the additions of all the mitzvot from Torah shebichtav with the additions from the Torah she’baal peh, that is the mitzvot derabbanan (rabbinic commandments), the decrees and enactments on how to perform all the mitzvot. And there the Rambam says that it came out that a Jew needs in his library – he needs to have a Torah shebichtav, and after that he can go to a Rambam, at least fulfill his obligation. With the Rambam alone he accepted that Sefer Mishneh Torah will cover all the important things from Torah she’baal peh, and he doesn’t need any other book.

So, as we’ve already thought, or I don’t know, I heard it from R’ Yitzchak or R’ Yechiel, I don’t know who, that even the siddur, he meant it quite literally, that a… should be truly minimalistic, you have a Torah shebichtav and the Rambam, you even have the siddur.

Historical Context – Siddurim of the Geonim

One can even add to this a bit, it’s not directly so, I mean it’s the simple meaning, one can even add, because like… what were the first halachah books, like an order for a Jew, how… the books that were written? The Rambam spoke a bit about this in his introduction, that after the Talmud there were certain Geonim who made halachot pesukot (decided laws). One of the major categories of books that the Geonim began to write is a siddur. We know Seder Rav Amram Gaon, Rav Saadia Gaon, perhaps there were others that we don’t know, they made siddurim. And those siddurim, almost all of them, are also halachot, not just a text. It contains Hilchot Tefillah, and even Hilchot Yom Tov, Shabbat. One looks in Seder Rav Amram, Seder Rav Saadia, one sees many halachot.

Speaker 2:

Is Machzor Vitry also like that?

Speaker 1:

Ah, yes. Machzor Vitry is already later, from the time of the Rishonim. But yes, it’s built on Seder Rav Amram. So yes.

So the Rambam, who is in a certain sense the heir and completer of the order of… making books that are useful for Jews, took presumably the old siddurim and wrote his summary of how the siddur comes out.

The truth is that the siddurim, even today, there were siddurim that actually covered everything a Jew needs to know. In the siddur was printed a book “Lema’an Te’or”, basically laws of chasan and kallah, and in the siddur it says the chuppah vekiddushin, it says Seder HaBrit and Pidyon HaBen. It’s a siddur, so the Rambam’s book also basically covers kol haTorah kulah, also covers everything that needs to be in the siddur.

One can say the opposite, that Mishneh Torah is a large siddur, not like a siddur that only talks about Shabbat, it talks about everything. Or a siddur where the majority is the Torah she’baal peh, and the minority is the nusach hatefillah, whereas the other one the majority is the nusach hatefillah.

Investigation: Is the Rambam’s Nusach a Ruling or Just a Record

There’s also an interesting investigation that one can think about. I saw an article, there’s a person, Gabai is his name, I don’t remember his first name, he writes articles on the history of nusach hatefillah. And there’s an investigation, it’s an old investigation in the simple meaning of the Rambam, whether when the Rambam makes his nusach hatefillah, you see the Rambam begins, in certain things it says “nahagu” (they were accustomed), certain things he indicates what the halachah is. So is the simple meaning that the Rambam simply wrote down the nusach that was said in his beit midrash, and as you say, he wanted it to be a complete book, so he wrote this in as well? Or the simple meaning is no, there’s a decision, it’s a ruling of the Rambam that this is the correct nusach. And it depends, one way how one can decide this is to see if the Rambam’s nusach is actually built simply on a nusach that once existed, or the Rambam himself made certain decisions. He argues, this Rav Gabai, he has proofs that the Rambam’s nusach is not built on any nusach. It’s built on something, but it’s a lot the Rambam’s own decisions.

According to this, for example, I remember, the Brisker Rav, I know, people who learned a lot of Rambam, they loved to say many things according to the nusach of the Rambam, also the nusach hatefillah. And certain things there’s no argument, because the Rambam was a Sephardi, he prays nusach Sephard, so what does an Ashkenazi have to do with nusach of the Rambam? But if one understands that the Rambam is a ruling, one who takes the Rambam’s rulings seriously understands, then yes there is an opening to say that…

What Belongs to “Tefillah” in Seder HaTefillot

It’s also interesting that it’s hard to say that everything that comes under the category of Seder HaTefillah is actually part of the mitzvah of tefillah. Right? Because all these matters of… and there’s a matter of learning a bit of Torah after Birkat HaTorah, there’s an extra matter of certain verses that Chazal state the importance of saying ‘Hodu LaHashem’, or the importance of ‘Kriat Yam Suf’. All these things are all from the essential thing of praise and thanksgiving that the Rambam said is a mitzvah, there are expressions in the Chumash that can help us, this is what happened, and this was woven as a language to help, certain chapters in the Torah were gathered.

But it’s interesting that the berachot for example are divided into ‘bechol yom’. All these things that were lifted up, the Rambam lifted up to make some other kind of design, that at home one says the… It’s interesting that everything has a connection with tefillah betzibur (communal prayer), like when one comes to the beit midrash one says all these things, it’s all there. Okay, let’s talk about this in a second when we’ll learn the actual order.

Method of Learning Seder HaTefillot

We just need to preface one introduction that we just discussed about how we’re going to learn ‘Seder HaTefillah’. Yes, because certainly to learn the main tefillah is a great study to understand the explanation of the words of each thing, what is the history of each nusach, how we conduct ourselves and so forth, and nu, what will one do about this?

What was said like this, the community didn’t always hold that there’s a certain dispute, there’s a Sefer ‘Ahavah’, it depends I think on that dispute. We discussed whether one needs to learn at the time the explanation of the words, that is whether one can for example learn things about the soul from the nusach that we say ‘Elokai Neshamah’, or it’s not necessarily the main place where one needs to learn such things, and it’s the place where it belongs for example like the Rambam, or like the Arizal, I know what one should explain about the soul.

A well-known dispute. Now the dispute becomes practically relevant, because this is the davening here. One can hear an approach that one should truly only learn the explanation of the words, but it’s like endless waters, because there’s according to PaRDeS, there’s a tremendous treasure, one can learn a lot from this. And while the hand is still extended, R’ Yitzchak, we discussed that if there are our listeners who truly want me or R’ Yitzchak or be’ezrat Hashem a shiur in explanation of the words, we’re open for business. Jews want to hear and they’re ready to learn. But now we’re going to make more of a good compromise we discussed. We won’t learn explanation of the words, but we will yes explain the order, why does this piece come in, or what is the matter, this piece is a tefillah, a request, a matter of learning a piece of Torah. Roughly like this, we will yes learn and say on each piece something about what this piece is, we won’t learn word by word explanation of the words.

Very good. So whoever wants to sign up for R’ Yoel’s shiur on Seder HaTefillot, should send in a check, a note with a pidyon, as was introduced, and we’re working on it.

Seder HaTefillot in the Morning – Beginning

Let’s learn inside. The Rambam says, Seder Tefillot, Rabbi Yosef made the chapters, in the morning. Ah, it’s interesting, even the chapter “Seder Tefillot” the Rambam didn’t write. It’s like plain, after Sefer Ahava it begins “nahagu”. Yes, it’s interesting.

Halachah 1 – After Parashat Tzav and Birkat Kohanim

So the Rambam says, the Rambam begins the Seder HaTefillot, he says like this: “nahagu ha’am likrot bechol yom bashachar” (the people were accustomed to read every day in the morning), every day in the morning, when… “achar shekorin parashat tzav” (after they read the portion in the Torah “tzav et bnei Yisrael ve’amarta aleihem et korbani lachmi” (Command the children of Israel and say to them My offering, My bread), “uvirkat kohanim” (and the priestly blessing), the blessing of Birkat Kohanim, yes, which we say every day, which the Rambam already earlier in Hilchot Tefillah chapter 7 the Rambam said that after Birkat HaTorah, after saying Birkat HaTorah, one learns immediately, one is somech (juxtaposes) like a matter of juxtaposing the blessing to the thing, one learns… he told us there that after Birkat HaTorah one says Parashat Tzav and Birkat Kohanim. And he says, now the Rambam goes, so what does one do from there and further.

Discussion: The Rambam Begins at the Beit Midrash

Right, so if I can just try to clarify for me here the point. So, we spoke, the Rambam doesn’t really make a siddur, right? In a certain sense, here he makes a siddur, he begins from early morning. He also has many halachot already said, which he already said clearly he doesn’t repeat. So for example, that in the morning one says Asher Yatzar, which is the first blessing according to the Rambam, Elokai Neshamah, doesn’t appear here, because it already appeared in Hilchot Berachot after tefillah. In Hilchot Tefillah it appeared that there are berachot, and the Rambam says that one makes each thing at its time, yes, not in the beit midrash.

Ah, very good. At home one didn’t even want a siddur, because a person doesn’t have a siddur in bed, or by the toilet, or by the bathhouse, all these things. All these berachot a person needs to remember, and we say all the time, here is when one comes to the beit midrash, and in the beit midrash it became like a siddur.

Ah, so this is what I wanted to ask. So, as if Birkat HaTorah does the Rambam make yes in the beit midrash? When he says Parashat Tzav, that seemingly he would have said, “hashkim likrot” (rose early to read), he learns at home, he also makes Birkat HaTorah.

But they already saw then, they thought, that seemingly the simple meaning of the Gemara is, that if someone goes directly early in the morning to the beit midrash, he doesn’t need to make Birkat HaTorah, because he’s going to say Birkat Ahavah Rabbah, which is a type of Birkat HaTorah. The entire Birkat HaTorah is seemingly only for one who gets up in the morning to learn.

But from this Rambam it was implied there that it’s already like an enactment that one learns already before davening a bit, and one makes Birkat HaTorah, therefore one needs to say immediately a bit, a bit of Torah. And it could be that all these things that I’m now going to say is a bit just a continuation of this, that as an obligation, that he should learn a bit more before davening.

Why Does One Need a Minimum of Learning Before Davening?

Speaker 1:

So, what does one need to learn? Why does one need, for someone who learns anyway, why does one need to say at all Parashat Olat Tamid to fulfill the minimum?

The same enactment is, I’m afraid that he might perhaps become idle from learning, so I tell him, “You have an enactment, learn something like this.” Ah, and also there is, you’re going to learn, there is indeed a halachah, “one who stands in prayer from words of Torah, from decided halachah,” and with this one fulfills this, one establishes a minimum, everyone should learn a bit before davening.

Speaker 2:

Right, I mean it fits very well, because with the Rambam one needs to also talk about the entire situation of a person who gets up early in the morning, he wants to learn. He wants to learn, he says indeed “I’ll read”, because he wants to learn, so it’s enough that he says the minimum. Here we’re talking about a Jew who says yes, because regarding the order, simply he comes to the beit midrash, and now he asks what is the Seder HaTefillah?

I told him, there’s an initial enactment that one learns a bit before davening, and for this one needs to make Birkat HaTorah, so he simply already learned earlier.

Parashat Tzav, Birkat Kohanim, and the Mishnah – What One Learns Before Davening

Speaker 2:

Then we discussed that Parashat Tzav and Birkat Kohanim are important, because Parashat Tzav is indeed a tremendous thing, that the Almighty blesses Jews through the Kohanim, it’s a foundation. Birkat Kohanim and the blessing, it fits in very well. Parashat Tzav, seemingly perhaps regarding prayers is sacrifices, and here we’re talking about the order of the sacrifices, the daily sacrifice.

And after that comes the Mishnah, which must be that the Mishnah is also some fundamental Mishnah that Chazal held is very fitting that one should say every day. They made with this one Mishnah that will be the most well-known Mishnah. So there is in this that it’s an important Mishnah it must be.

Discussion: What Does “Korin Mishnah Zo” Mean?

Speaker 2:

So I have a doubt, here it says “korin mishnah zo” (they read this Mishnah). I’m not sure, because the first thing that appears here is indeed a Mishnah, “eilu devarim” (these are the things), which is good to say, seemingly it’s an important Mishnah. But after that he goes on further, “amar Rabbi Zeira” (Rabbi Zeira said), and “le’olam yehi adam” (a person should always be), so I thought that it could be that the language “mishnah” we’ve already seen, the Rambam said at the beginning of Hilchot Tefillah, “ve’ein mishnah litefillah zo min haTorah” (and there is no set text for this prayer from the Torah), do you remember? “Mishnah” means “nusach” (text/version). It could be he means to say a part is indeed a Mishnah, but he means to say this is the nusach that one says.

Translation

We learned this week’s chapter, it was the sixth chapter, and it begins with “shanu chachamim bilshon hamishnah”. It’s a braisa that was incorporated into the Mishnah. I saw there in the Maharatz Chajes, he says that the end of each of the six orders ends with something that is not a Mishnah. What is Rabbi Shimon ben Levi saying, “asid HaKadosh Baruch Hu lehanchil lechol tzaddik vetzaddik shin yud olamot”, which is at the end of Uktzin, and Rabbi Shimon ben Levi is an Amora, it’s a statement in Sanhedrin. And the same thing at the end of Bikkurim is the braisa of the androgynous, shofel venoshem, which is another braisa.

It’s very interesting, but all these things are called “Mishnah”. It doesn’t say anything, it’s not necessarily that there’s a strict requirement about this. It can also be a braisa that is important for Jews. Perhaps the opposite, perhaps Mishnah is called Mishnah because it’s a certain type of thing, a text, something… a Mishnah is something that is learned, and the more it is learned the more it is Mishnah. Ah, Mishnah can also be from the language of shinun (repetition), like something that is written nicely and that can be easily repeated. Like you say that Mishnayot one must know, so it’s from the language of shinun.

“Elu Devarim She’ein Lahem Shiur” – The Mishnah

Speaker 2:

So “elu devarim she’ein lahem shiur”, the Mishnah lists, there are many mitzvot that have a certain measure, a kezayit, but the mitzvot of pe’ah, bikkurim, or re’ayon – that is going up to be oleh regel, and gemilut chasadim, that means the other mitzvot that are not tzedakah, because tzedakah also has ma’aser kesafim or others, but gemilut chasadim begufo.

And then the Mishnah says, “elu devarim she’adam ochel peirotehem ba’olam hazeh”, that means it brings benefits in this world because it’s tikkun ha’olam, so says the Rambam in Perush HaMishnayot, “vehakeren kayemet lo la’olam haba”. These are things that both are important for tikkun hachevrah, but also one does them as kabbalat ol malchut shamayim, but that is olam haba, chayei netzach, chayei olam. Kibbud av va’em, gemilut chasadim, vahava’at shalom bein adam lechavero. That means, all these things do good in this world and in olam haba. “Vetalmud Torah keneged kulam”. Talmud Torah is even more the principle that it brings ba’olam hazeh uva’olam haba. It says like the Rambam that whoever has wisdom, he has chayei netzach, and whoever doesn’t have wisdom, he will also feel in that world the chesaron.

The Mishnah is “Mah Tov”

Speaker 2:

Very good. So this is the first Mishnah like what one says. One can say the Mishnah is like the good, “mah tov”, yes, what is good. Even before the Torah one asks “mah tov”. The Mishnah tells you “mah tov”. I saw there is a rav, a rebbe, I don’t know, a rav, he wrote a book about what is the “Jewish view of happiness”, and he says that he thinks in the Mishnah it says, it explains the Jewish way, doing all these things to have a good life. And it’s very basic.

Discussion: Rav Moshe Feinstein’s Approach of Ma’aser of Time

Speaker 2:

I don’t want to dwell on the Mishnah too long, but there is a very beautiful thing from Rav Moshe Feinstein that a Jew should make ma’aser of his time. Yes, it’s so well known. But it’s against the Mishnah of “elu devarim she’ein lahem shiur – gemilut chasadim”. So it’s very good, the long Rav Moshe makes it as a beautiful eitzah tovah, a minimum. A minimum? It’s a tosefet, Chazal didn’t make any shiur, on the contrary.

But this is something that cannot be quantified. One cannot say that the one who said “get out of my car” to someone who took a hitch in the middle of the way because he already finished his chesed for that person, that’s not chesed. One must look at it lefi hamatzav, lefi ha’adam.

The Statement of Rabbi Zeira – Halachah Pesukah

Speaker 2:

There is Rabbi Zeira. The next is the statement of Chazal, which is a piece of Gemara. So there are two more statements. Another halachah that is learned, which is the statement that Rabbi Zeira said that the women of Israel were stringent – I don’t want to read all the words, it will take forever – that even if there is only one drop of blood, smaller than a mustard seed, they wait seven clean days. More than the simple halachah that only a zavah, and whoever learns there the sugya knows.

And it says here, because in the Gemara it says that “kol ha’omed umitpalel mitoch halachah pesukah”, Abaye said: what is an example of a halachah pesukah? The statement of Rabbi Zeira. I think the meaning is simple, because this is a statement that simplifies very much a complicated halachah. If she would have to calculate zavah, niddah, there would be thousands of details of halachot around to think whether she can pray. This is clear: seven clean days, you can go pray.

But you see here that halachah pesukah means the less you go into depth, most of the daughters of Israel practically. So we have a practical rav. Whoever wants, the daughters of Israel can pray after this. It’s a segulah, perhaps, I don’t know.

Tanna D’vei Eliyahu – “Kol Hashoneh Halachot”

Speaker 2:

The next halachah is the braisa of Tanna D’vei Eliyahu, which we at the end of davening conduct ourselves to say. Right. We need to talk about why we didn’t include it, but Rabbi Zeira, the further we discussed, we won’t go into the whole history, but this is the Rambam’s text.

Tanna D’vei Eliyahu: “Kol hashoneh halachot bechol yom muvtach lo shehu ben olam haba”. It doesn’t say “bechol yom” as he notes. “Kol hashoneh halachot”. Ah, actually. “Kol hashoneh halachot”, one who learns halachot, “muvtach lo shehu ben olam haba, shene’emar ‘halichot olam lo’, al tikrei halichot ela halachot”. Halichot hints at halachot. So one who learns halachah pesukah, very good.

So this is apparently praise for what one has just learned a piece of halachah, with this halachah one goes to olam haba. This is like an aggadah.

“Talmidei Chachamim Marbim Shalom Ba’olam”

Speaker 2:

It’s an aggadah. Very similar. And this basically, it includes in itself both previous positions. It speaks about the reward of simple halachah, of halachah, just halachah is mine, and the ascents in the world, the ascents in olam haba.

And the next piece is about shalom. It’s exactly the two things: olam haba and shalom ba’olam hazeh. “Talmidei chachamim marbim shalom ba’olam”, that the talmid chacham who is shoneh halachot has shalom in the world, has olam haba and has shalom in the world. Like the Mishnah taught us several things, very nice.

Shene’emar “vechol banayich limudei Hashem verav shalom banayich”. The derash of Chazal is “banayich” doesn’t mean your children, like the text of the blessing in Isaiah, the prophecy that it will be good for the children, but “bonayich”. Okay, the Gemara brings the whole text. And what does talmidei chachamim mean? Those who understand simple meaning, from the language of havanah. I think simply it means from the language of havanah. There is also a derash from the language of binyan, building the world.

Distinction Between Shoneh Halachot and Talmid Chacham

Speaker 2:

I think, I would perhaps say an interpretation: a shoneh halachot is not the same as a talmid chacham. One sees in halachot, a hesped says, even a shoneh halachot. A shoneh halachot means one who learns Mishnayot, a talmid chacham is one who learns Gemara. One who learns Mishnayot goes quickly to olam haba, but a talmid chacham also brings shalom. Because bringing shalom is a greater service. Because olam haba you can be a small individual, what does it concern you to make the whole world shalom?

“Ha’olamim Yod’im” – The Piece Before Shema Yisrael

Speaker 2:

After this comes the piece, “ha’olamim yod’im”. I don’t know what is the meaning of this piece, what is the meaning? I think this is one long piece that looks to me like it’s some sort of version or some sort of text of its own Birkat HaTorah, such an opposite Birkat HaTorah, because it begins with… Okay, this is unique, the beginning with a great assumption is… probably Birchot Kriat Shema perhaps. Yes, such a sort of Birchot Kriat Shema, that’s what I meant.

Because the piece before Shema Yisrael is very similar to Ahavah Rabbah. The content of it speaks about the joy that one is a Jew, and that only we can say Kriat Shema, and right after that one says Shema Yisrael. And one ends again with such… like blessings after Kriat Shema, from after prayers and oaths, about the unity of Hashem etc., yes, exactly so, emet.

It could be that it’s some sort of short prayer, like we had thirteen short prayers. It’s another version, but in practice it was accepted as what one should always say, or like a chacham wrote his own version of a blessing of Kriat Shema.

The Text of the Prayer Before Kriat Shema and Pesukei D’Zimrah According to the Rambam

The Text “Emunim Mechayeinu” — Prayer from the Generation of Persecution

Speaker 1: About the unity of Hashem more.

Speaker 2: Yes, exactly so, emet. It could be that it’s some sort of short prayer, like we had earlier the short prayer, there is another version. But in practice this was accepted as what one should always say, like a chacham wrote his own version of Birchot Kriat Shema which is much shorter, and it appealed to the chachamim and they began to add it.

Source of the Text — Tanna D’vei Eliyahu Rabbah

Speaker 2: So he brings actually here in the side of the Shevuei Alkut, in the name of Rabbeinu Avraham ben Binyamin, that the whole text comes from Tanna D’vei Eliyahu Rabbah. But the meaning, the Rabbeinu Binyamin, that Ahavah Rabbah, le’olam yakdim rachamim lashamayim baseter. Yes, by us we also say publicly, but the Rambam only had baseter, and so he also says is the correct text.

And he says why? Because Abba Eliyahu made the takanah for a generation of persecution. There was a decree that one cannot read Kriat Shema, apparently publicly in the beit midrash, so they said “zot rachamei shamayim baseter”, say the text in secret. It’s exactly like you said, that it’s some sort of replacement text.

Or one prays that the Almighty should yes make it publicly, and should yes bring us stock beyichud, should the Almighty already raise our horn. It means that if a Jew is very worried that antisemitism is coming and one doesn’t know what’s going on in America or in the world, it’s better to focus on the prayer that one will say tomorrow. There is already a prayer for this, everything has been prepared.

It’s a continuation of the Tanna D’vei Eliyahu, it comes after the previous Tanna D’vei Eliyahu. And the Tanna D’vei Eliyahu can be a hearing for the next two statements.

The Rambam’s Text Compared to Ours

Speaker 2: And the Rambam’s text, by us we don’t say it, this is not our text. By us we say here the Birchot HaShachar, which the Rambam said that one should not yet say in shul. We say it here approximately, and we don’t say any kedushah before other things, the Rambam doesn’t bring any kedushah here in between.

Speaker 1: No, not superficially. Okay.

Content and Structure of the Text

Introduction — Brokenness and Strengthening

Speaker 1: Let’s just say what the prayer is about, right? It begins with like Rebbe Nachman says a very good interpretation of the prayer, yes? You know, Rebbe Nachman says, a Jew must hold himself small, afterwards he must strengthen himself, he cannot remain small.

So they placed, first one says “emunim mechayeinu” etc., afterwards one says… It’s an introduction to the prayer, yes? It comes “aval”, a Jew should be such a sort of Jew who always says the prayer. Afterwards one says “aval anachnu”, we are indeed Jews.

And they note that it doesn’t say here the piece “levad haneshama hateharah”, when it says that.

Speaker 2: Ah, also. But I think it fits here very well with what you’re saying, because the generation of persecution, the meaning that the Jew indeed didn’t learn and pray all day, he cannot pray all the merits that he speaks about a joy, one must be modeh al ha’emet. So one brings here that now we can only speak about our brokenness, and that we are indeed Jews. But not, one cannot bring here the breadth of so many masters of heaven etc. It fits.

Comparison with Tanya — How Can One Love a Wicked Person?

Speaker 1: But what you say Rebbe Nachman, and I thought like from the Tanya where he speaks how bad a person must tell himself what he is, everything is correct. But after all the stories, how can a person love from the front a Jew who is a wicked person all of a sudden?

This brings out, how low the parts that are not good, the parts that one follows the yetzer etc., and one lists how weak we are, how little we are important, because “kol hagiborim ke’ayin negdecha” against the might of HaKadosh Baruch Hu we are nothing, our wisdom is nothing, our understanding is “kevale yachkem”, and everything is absolutely nothing, one knocks oneself down.

But we have a tremendous thing, our soul. “Aval anachnu bnei britecha”, we are strengthened with our forefathers, yes? Like the Gemara says, if the merit of Torah ends, there is still the merit of the forefathers, yes? We are “bnei britecha”, like we went through the covenant of Avraham Avinu and the covenant of the forefathers. “Bnei Avraham ohavecha”, like Avraham Avinu loved Him, one means the Akeidah, there is a short text of the Akeidah, “zera Yitzchak yechidcha shene’ekad al gabei hamizbe’ach”, and with this one means the merit of Yaakov who was called Yisrael and Yeshurun, Yeshurun is a language of shor, yes, of kingship.

Therefore, one must thank us, even when we are so broken, but we are also such a lucky people, one must thank the Almighty, ulhodot leshabe’ach ulhodot, and here one says Shema Yisrael.

The Rambam’s Text — Without “Ve’ahavta”

Speaker 1: One sees that in the Rambam’s text there is no ve’ahavta. One sees that either the Jew already said it earlier by the blessings, or he will say it soon with the blessings.

Speaker 2: Okay, it could be the Jew, first of all we will say later, the generation of persecution doesn’t have time to say the whole thing, he says the first verse which is the main thing. Yet he rules that he should say it.

One thanks the Almighty that we merited Kriat Shema, “ashrenu mah tov chelkenu”, “ashrenu she’anu mashkimim uma’arivim”, that we say morning and night Shema Yisrael.

The Piece About the Unity of Hashem and Eternity

Two Times “Shema Yisrael” in the Rambam’s Text

Speaker 2: And the next piece speaks about… By the Rambam it says twice Shema Yisrael, did you notice?

Speaker 1: Interesting.

Speaker 2: Here there is such a sort of piyut, a small piyut that ends with Shema Yisrael. And one ends with Kiddush Hashem, one speaks here about His unity, may He be blessed, and His primacy, may He be blessed, foundations, “atah kodem shenivra ha’olam ve’atah achar shenivra ha’olam”, that the Almighty is eternal. One speaks here about the Almighty is at the end, or that the Almighty is primordial. “Atah hu ba’olam hazeh ve’atah hu la’olam haba”, “atah rishon ve’atah acharon”, this is apparently the same as kodem and achar.

Speaker 1: Similar, yes.

Speaker 2: And one ends “mekadesh et shimcha barabim”, which fits very well for a generation of persecution situation, to be a Kiddush Hashem, “ushe’elatoteinu ta’aneh”, that it’s a request, the Jews should come out from the low situation where one is according to how one should learn what this is. “Baruch hamekadesh shemo barabim”, “et shemo barabim”.

“Atah Hu Hashem Levadecha” — Praise About the Greatness of Hashem

Speaker 2: And here one says a piece that we say later by Baruch David.

Speaker 1: Yes, but we say similar, similar to this we also say “atah hu Hashem levadecha”, we just say other verses.

Speaker 2: This is also such praise about the greatness of Hashem, that the Almighty created everything. “Ve’atah mechayeh et kulam” is a tremendous thing, that the Almighty is the… without Him the world cannot exist, yes, at minimum that’s how the Rambam would interpret it, that the world must come to Him, He mechayeh et kulam, “utzva hashamayim lecha mishtachavim”.

And again the forefathers, “atah hu Hashem HaElokim asher bacharta be’Avram”, one says ‘mimitzrayim ve’ad kasdim’, means hints according to Chazal that he was the rule of the Chaldeans, because it’s a verse, it interprets two meanings in the verse, either ‘Ur Kasdim’ is the name of the place, or like the Midrash, ‘ur’ is the fire. The end is ‘shemo Avraham’, he merited to receive the name Avraham, and one ends again with the eternity ‘atah hu Hashem Elokeinu lo hishtanita’, ‘Hashem melech Hashem malach Hashem yimloch le’olam va’ed’ also speaks about the eternal kingship, that means the Almighty is king forever, ‘over vehove veyihyeh’, there are many ‘atah’s’, ‘atah’ ‘atah’ ‘atah’ ‘atah’ ‘atah’, present, and a very strong focus on eternity.

The “Generation of Persecution” Interpretation — The Almighty Doesn’t Change

Speaker 1: Right. It makes sense also with the generation interpretation. We are today, it’s not a good time, but the Almighty is forever, the Almighty doesn’t get old. How does the Chatam Sofer say? ‘The old father doesn’t get old’, so goes the language. ‘Yeshu’ah al tizkor lanu avonotenu’, a very important thing, because the world changes constantly, but the Almighty doesn’t change. And the Jews are that people who say ‘Shema Yisrael’ that the Almighty doesn’t change. Therefore they hope He will follow through with a good salvation.

Pesukei D’Zimrah — Hilchot Tefillah Chapter 7

What Do We Call This Part of Prayer?

Speaker 1: Okay, so this is… what do we call the section of prayer? ‘Section of prayer’ is a good translation, because it doesn’t mean anything before that. Or one can say it’s a section of Birchot HaTorah, as a continuation of divrei Torah. Some will be more expansive and will say even Eizehu Mekoman and the korbanot section and the others, it’s all essentially Talmud Torah. One must know when saying ‘section of prayer’, one must have in mind the mitzvah of Talmud Torah, not just the mitzvah of prayer. Right?

Speaker 2: I know who says it, to be sure.

The Rambam’s Approach — Hilchot Tefillah Chapter 7

Speaker 1: Now we can learn in the text that the Rambam already mentioned in… do you remember where? In Hilchot Tefillah? Now he already mentioned that there’s a… how did he say it, do you remember? He spoke about the blessings of Pesukei D’Zimra. The Rambam already mentioned, they’re not noting it? Uh… Tefillah chapter 7 very… ummmm… chapter 7 at the end, right? Not exactly. I think at the end of chapter 7 it says Seder HaTefillot.

Speaker 2: Yes, but before that it said that it’s a virtue, it’s praise of the early sages.

Speaker 1: “Praise of the early sages who would read from the book of Psalms”. Where is that? Still chapter 7?

Speaker 2: After he says to be humble and lowly of spirit, he said ‘one reads chapters and halachot from Mishnah and Baraitot’, what he said earlier, that it’s better to say these things and other matters. And here next is ‘praise of the early sages who would read songs from the book of Psalms from Ashrei until the end’. And I practice reading verses before them and after them, and afterwards the sages instituted that before all the songs should be the blessing of Baruch She’amar, and after all the songs the blessing of Yishtabach, and afterwards one reads Kriat Shema.

Structure of Pesukei D’Zimra

Speaker 2: So this section we’re now going to basically… okay, so this section basically goes to learn the text of this. There’s praise, the Rambam doesn’t say it’s an obligation, yes? Here the Bach said it’s an obligation. Simply it’s not an obligation, it’s praise, it’s a good thing. That before davening one should say, the Rambam says, “songs from the book of Psalms”, which means from “Tehillah L’David” until the end. So that’s the essence of what we call Pesukei D’Zimra, that’s the thing, from “Tehillah L’David” until the end of “Hallelukah kol haneshama tehallel Kah”.

This is, the entire prayer begins with praise and thanksgiving, there’s a great addition of praise and thanksgiving before davening. But this was also done in an expansive manner, what’s the essence? The essence is the Psalms, the Hallelukahs, and “Tehillah L’David”.

And afterwards the Rambam says, there’s a custom that before and after one says verses. The verses we know as “Yehi Chevod” and “Vayevarech David”, yes? Before there are verses, it’s a collection of verses, various verses that one says before the songs, and a bit afterwards, “Vayevarech David” and so on.

And another thing, there’s a blessing before and after. The blessing before is “Baruch She’amar”, and the blessing after is “Yishtabach”.

There’s another thing, that there are also verses before and after. That means, we for example conduct ourselves that before Baruch She’amar with Nusach Sefard one already says Hodu, this is already another level that before the blessings one already also says praise. And we also see that the Rambam has a text that one says afterwards, one says Shirat HaYam after Yishtabach according to the Rambam. But we do it only once a year, we do…

Pesukei D’Zimra — Blessing of Baruch She’amar, Collection of Verses, and Tehillah L’David

Blessing of Baruch She’amar — The Rambam’s Text

Speaker 1: The blessing before is Baruch She’amar, and the blessing after is Yishtabach. There’s another thing, that there are also verses before and after. That means, we for example conduct ourselves that before Baruch She’amar, with Nusach Sefard, one says Hodu. This is already another level that before the blessing one already also says praise. We’ll see that the Rambam has a text that one says afterwards, one says Shir HaShirim after Yishtabach, according to the Rambam.

We do it only once a year, we do… there are those who have the custom to say Shir HaMa’alot after Yishtabach. There’s simply such a concept of saying afterwards.

Okay, so we’re going to learn this. Definitely, the Rambam’s text is much shorter, because in our siddur there’s also the Akeidah, and we also have various other verses from korbanot, and the long “Eizehu Mekoman”, then comes Hodu and all the things one says, “Lamah Tomar Yaakov” and all these things. Yes, but here the Pesukei D’Zimra is the same, and Baruch She’amar is longer.

The Rambam says thus: “The first blessing that one says before Pesukei D’Zimra, this is its text: ‘Baruch She’amar vehaya ha’olam baruch hu’”, and other various praises that speak about the Almighty being a ruler, the Almighty omer v’oseh, gozer umekayem, the Almighty is a ba’al harachamim, a merciful one who has mercy on creatures, “baruch mevi refuah umevi orah”, a blessing on the morning sun. Later we say in our Birchot HaShachar “baruch yotzer or”.

“Baruch meshalem sachar tov lire’av”. What else do we say? “Baruch she’ein lefanav lo avlah velo shichechah velo kazav velo mirmah velo maso panim velo mekach shochad”. This is how one speaks about the kidneys, “your truth”. “Baruch chonen adam da’at”, one speaks again about the mitzvot. And one concludes, “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam, hamelech hamefo’ar vehamehulal befi amo”, how the Almighty is praised by Jews, by the entire people, “meshubach umefuar bilshon chasidav va’avadav”.

And here is the introduction to the prayers we’re going to say: we’re going to thank You now “beshir David ben Yishai avdecha meshichecha”. “Bishvachim uvizmirot”, these are praises and songs, “nodecha unshabbechacha unefa’ercha unromimcha unmalichecha”, each one of these words has a meaning, but we’re already learning the simple meaning of the words. “Venazkir shimcha malkenu yechidenu”, what the text is “yachad”, all of us Jews together say it in public. By us one says “yichud Kel olamim we should say”, and here one says “yachad”. Yachad, because we take from praise and further until forever His name, and further one concludes with eternity. It’s very interesting, one begins davening “Nishmat kol chai”, the eternity of the Almighty, “melech mehulal batishbachot”, from the praises that one is now going to say.

Discussion: The Structure of Baruch She’amar and the Matter of Synonymous Names

Speaker 2: Yes. It’s interesting two things I wanted to say about this blessing. First of all, it’s simply a blessing, it begins “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam” and it concludes “Baruch atah Hashem”, but it has like an opening. It’s very interesting, I don’t know if there’s another blessing like this. I think that by us in the text there are thirteen, as the Seder of the Arizal counts, thirteen times that one says “baruch” before one comes to the words “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam”. But the structure of the blessing is, it’s simply a blessing, only it begins very many times one says “baruch, baruch” until one finally says “baruch”, and it concludes as you say “melech mehulal batishbachot”.

I wanted to say another such… I wanted to say about what you said that each word has a meaning. Here I actually disagree, because it’s true that each word has a meaning, but the reason why one says so many words, it’s all synonymous names. What exactly is the difference between “neshabbechacha” and “nefa’ercha”? I can say a meaning, but the reason why there are so many, because the very abundance, that one says the same thing so many times, is itself the beauty and the pleasure, the vitality of the piyut. And if one goes into “what’s the difference between ‘meshabchecha’ and what’s the difference between ‘mefa’ercha’?”, one loses the pleasure.

Collection of Verses Before Tehillah L’David

Speaker 1: Afterwards there are verses. Further there’s a collection of verses. One says “Yehi chevod Hashem le’olam yismach Hashem bema’asav. Yehi shem Hashem mevorach me’atah ve’ad olam.” This is one verse, and afterwards a verse in Psalms “Mimizrach shemesh ad mevo’o mehulal shem Hashem”. Also Psalms, both are Psalms. “Mimizrach shemesh ad mevo’o mehulal shem Hashem”. From here everything is Psalms. These are all verses that we also say, right? The same text as us, as much as I remember. Almost all. Yes, “Yehi chevod”, “Yehi shem”. Because one said “melech mehulal batishbachot”, therefore one makes a small collection of praises, and then one begins to say whole pieces. Not exactly everything, Hashem Elokeinu Hashem echad.

Discussion: Why Verses from Isaiah and Proverbs?

Speaker 2: And this is interesting, because he had to… because Hashem echad one says about what He created in His world. The angels, the Anshei Knesset HaGedolah made this.

Interesting that he took verses from Psalms, and specifically this matter he inserted Isaiah and Proverbs.

Speaker 1: May I tell you a secret? Because you can insert into Psalms also these verses. Because everyone knows, not everything in Psalms was written by David, yes? There’s a dispute later also, so just as there are in Psalms what you have, is a piece of Psalms, no? You attribute it to Isaiah.

Speaker 2: It’s certainly older than the one who instituted the text of prayer, no? Yes, certainly. But I’m saying that Psalms itself is already a collection. One says “shir l’David”, yes? And one says for example “tefillah l’David”, that’s actually from David. But there are pieces that are not necessarily from David, and one calls it “shir l’David” in a general way, because King David is the ne’im zemirot Yisrael, so one can also call this “shir l’David” in a general way.

There are those who say that there are ten elders who composed Proverbs, no? But one sees here… that one also strongly brings out the verses that are written for the benefit of the Jews, yes? “Ki vachar Hashem b’Tzion”, “Ki Yaakov bachar lo Kah”, “Ki lo yitosh Hashem amo”.

The Logic and Order of the Verses

Speaker 1: No, I’ll tell you, let’s go up a bit. Again, beginning with the matter of the glory of Hashem in the world. Apparently the sunrise in the morning is such a demonstration, the Almighty comes up “mimizrach shemesh ad mevo’o mehulal shem Hashem”. And afterwards a few verses about the eternity of the Creator, “zecher rachamav”, “zecher chasdo l’veit Yisrael”, “machshevotav l’dor vador”, “mechitzah bechol moshelo”.

Speaker 2: No, this is perhaps also still the part of shamayim mesaprim, as on Shabbat we say this is that one actually, shamayim mesaprim, but there it’s the matter of “yesodo beharerei kodesh ohev Hashem sha’arei Tzion”. And afterwards here one speaks about the eternity of Hashem, “Hashem melech olam va’ed”, here “Hashem hefer atzat goyim”. A whole thing about the nations, “me’artzo” comes in well, it seems one perhaps added this with “hefer atzat goyim”.

Speaker 1: I think, I simply think the simple meaning, what’s actually the reason why one says these verses? What’s actually the reason why one says this? The order of “Hashem malach Hashem malach Hashem yimloch le’olam va’ed” is essentially the three verses: “Vayomru vagoyim Hashem malach”, “Hashem yimloch le’olam va’ed” is itself a whole verse, and “Hashem malach” is the next verse. One puts them all together, but it’s essentially, one also brings the whole verses.

And here one speaks about a few verses about how the Almighty frustrates the counsel of nations, about this go the last three verses or four verses, “atzat Hashem le’olam ta’amod”, all others will be nullified, “Hashem hefer atzat goyim”, and so on. And I think, here he brings the proof from creation, the Almighty established creation, “yetzaveh veya’amod”, it stands forever, the Almighty’s things are not nullified. And the same Creator chose Zion, and He considered Zion as a dwelling for Himself, and the same Creator chose Jacob, and the Almighty never abandoned this. The same Creator who established the world will stand, the same Creator who established the Jews will stand, it won’t be nullified forever. And one concludes with “veyirachem al avadav”.

I think so, as what is the Almighty’s counsel? “Ki vachar Hashem b’Tzion”. Oh, the Jews sin? The Almighty forgives. “Vehu rachum yechaper avon velo yashchit”, they’re not forgiven for heresy, “hirbah lehashiv apo velo ya’ir kol chamato”. “Hashem hoshi’ah hamelech ya’anenu veyom kore’enu”. One concludes with such a piece of request, and here one goes directly to “Ashrei”. Yosher chasdecha ulechasdecha, they’re also verses from Psalms, “eshmerah derachai mechato vilshoni eshmerah lefi machsom be’od rasha lenegdi”, and here one goes to the next piece that the Rambam says goes to Tehillah L’David.

Ashrei and Tehillah L’David

Speaker 2: Interesting, by us there’s already by people in the corners of the mind that this piece begins “Ashrei”, and it’s correct, because “bechol yom avarecheka” begins with a bet, and Ashrei is an alef, and one put it together. But it begins around “mimcha Hashem amitecha”. “Tehillah L’David” is a chapter.

Speaker 1: So us, the Rambam puts in Ashrei as one of the verses before Tehillah L’David. Like at Minchah for example, when the Rambam says one also says Tehillah L’David, I think one also says Ashrei, we certainly say. So it’s yes, but it’s a thing that one always says before Ashrei, but it’s only a collection of two beautiful verses that one says. It’s not a thing that people think there’s a psalm called Ashrei, there isn’t, it doesn’t come in.

Speaker 2: But it’s interesting, apparently at least the places where the prayer leader concludes each chapter, perhaps according to the Rambam he would have said he should conclude “eshmerah derachai mechato vilshoni”, because it’s the end of the verses before Moshe. There are many things that the prayer leader doesn’t conclude in the right place, it’s customs.

Speaker 1: And then one says “Tehillah L’David aromimcha Elokai hamelech”, this is what we know as Ashrei, as you just said, until the end of the book of Psalms, until the end of the book. It’s interesting, the Rambam says Tehilim without a hei, because usually Tehilim means the word tehillah, the language of tehillah, as you’re now saying “Tehillah L’David”.

Vayevarech David — Verses from Chronicles

Speaker 1: And after this, what we know as Pesukei D’Zimra, it concludes there “Hallelukah”, comes what we know as “Vayevarech David”, it begins “Baruch atah Hashem Elokeinu vElokei avoteinu”, we say a few more verses on the “Baruch atah Hashem”, the Rambam has only this.

Discussion: “Baruch Hashem Le’olam Amen Va’amen” — Conclusion or Eternity?

Speaker 2: It’s interesting, it’s also eternity, “Baruch Hashem le’olam”, the Almighty’s eternity, “Baruch Hashem le’olam amen va’amen”. Perhaps this is like an amen on what one said until now, like a conclusion. Ah, a conclusion to all these verses. No, I wouldn’t say it’s mainly the conclusion.

Each thing has many beginnings and many conclusions. From here one learns that one must make many times a conclusion. One learns, one makes on Thursday a siyum, one makes another siyum.

Speaker 1: And here one goes we’re going to learn the verses from Chronicles. It’s also David’s prayer, it’s very beautiful. Always King David, the extraordinary one who had the language, “shirah David avdecha vedai ashbach levavecha beshirah uzemirah”. One says we still, one has already finished Psalms, one said the end of Psalms, now one seeks more, there are beautiful verses from the end of the book of Chronicles, it says there “Vayevarech David et Hashem le’einei chol hakahal vayomer David”, he said, he blessed, “Baruch atah Hashem Elokei Yisrael avinu me’olam ve’ad olam, lecha Hashem hagedulah vehageburah vehatiferet vehanetzach vehahod”.

Pesukei D’Zimra (Continued) — David’s Prayer, Blessing of Yishtabach, Song at the Sea, and Shabbat Additions

David’s Prayer — Verses from Chronicles and Nehemiah

It also has David’s prayer, it’s very beautiful, because for us King David is always the extraordinary one, yes? What was the language? “Shirah David avdecha asher shalachta li bochen beshirah uzemirah”. One says we still, one has already finished Psalms, one said the end of Psalms, and now one seeks more, there are beautiful verses from the book of Chronicles.

It says there “Vayevarech David et Hashem le’einei chol hakahal, vayomer David”, he said and he blessed, “Baruch atah Hashem Elokei Yisrael avinu me’olam ve’ad olam”. Afterwards one speaks about eternity, “lecha Hashem hagedulah vehageburah vehatiferet vehanetzach vehahod ki chol bashamayim uva’aretz”. The Almighty has the kingdom, “lecha Hashem hamamlachah vehamitnasei lechol lerosh”, “veha’osher vehakavod milfanecha”, all powers are in the hand of the Almighty, the Almighty is the ruler, “ve’atah moshel bakol uveyad’cha koach ugevurah uveyad’cha legadel ulechazek lakol”.

Here it says to do, “lecha Hashem hagedulah vehageburah vehatiferet vehanetzach vehahod”. “Ve’atah Elokeinu modim anachnu lach umehalalim leshem tifartecha”.

Discussion: Where Does “Ve’atah Elokeinu” Come From?

Speaker 1:

“Ve’atah Elokeinu” is a verse from somewhere else, right? Ah, “Ve’atah Elokeinu”… it’s from Ezra, I remembered. Yes?

Speaker 2:

No, until after “umehalalim leshem tifartecha” is still from Chronicles.

Speaker 1:

Ah. The last piece, “Uvaruch shem kevodecha umeromam al kol berachah utehillah” is from Nehemiah. Actually interesting, why doesn’t it come a chapter to David’s praises? Perhaps because he wants to bring up the “umeromam al kol berachah utehillah”, that can be all the things one said, the Almighty is even greater than this, and this is the end, and this isn’t even from David.

Speaker 2:

Yes? True. But we’re even more expansive, we say “atah hu Hashem ha’Elokim asher bacharta be’Avram”, this is also from Nehemiah I remembered. Yes, yes. And the Rambam has a bit shorter.

Blessing of Yishtabach — Fifteen Languages of Praise

And the last blessing is “Yishtabach shimcha la’ad malkenu hamelech hagadol vehakadosh bashamayim uva’aretz”. Because before this fits, all these prayers that one just said, are counted here:

– one

– two

– three

– four

– five

– six

– seven

– eight

– nine

– ten

– eleven

– twelve

– thirteen

– fourteen

– fifteen languages of praise

Translation

About the greatness of Hashem, the praise of Hashem, the kingship of Hashem, Master of the world, then eternity, eternality, “Baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed” (Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever), “Melech gadol ba’tishbachot” (Great King in praises), He is greater than the praises, yes? Just as “U’meromam al kol beracha u’tehila” (And exalted above all blessing and praise). It could be. It could be, this is the simple meaning, He is greater than the praises.

Adon kol hama’asim (Master of all deeds), all events, Hashem is the Master, a stronger expression than a bit of language from Rosh Mekubarot. A bora shi’ur hazimra, songs of praise, or a measure of song, which is somewhat kabbalistic, like Chassidus. Chai vekayam (Living and enduring), Hashem who lives eternally, the answer is truly exactly that, chai vekayam.

Observation About Eternity in the Structure

From here onward one sees less, one is less busy with eternity, true? It’s very strong. One moment, we’ll still speak about the souls again as well. Okay? This is however the explanation.

Shirat HaYam — The Custom of the Place

The source, the Rambam says here in Orchot Tefillah, that the Rambam also already mentioned that there is a custom, there he said it in a way that there is a custom, but here he says it as a custom simply, that one says Shirat HaYam. Mikra hashira ad sofa, keminhag hamakom (Reading the song to its end, according to the custom of the place). If there is a place where they say the song, one should say it there. He said that there are people who say Shirat Ha’azinu. When he says “song” here, he doesn’t say which song. It could be he means Shirat Ha’azinu or Shirat HaYam, it depends on the custom. Ah, ah, he mentions both there.

Discussion: The Rambam’s Approach to Customs

Speaker 1:

How exactly, are there other sources that the Rambam said “song”? It’s interesting. Because if not, it’s very beautiful how strongly he takes into account mentioning those other communities’ customs. The Rambam probably had an interest in this, he wanted those communities, whoever they would be, to learn his book and feel that he’s speaking to them. He mentions it here again, it’s a tremendous thing. He says it and it’s simple because…

It appears that there are a whole series of levels of things that the Rambam understands are almost a halacha. By the way, the entire liturgy is perhaps an enactment of the Sages, and there are only things that are truly a custom that one does in synagogue. So one must understand better which things are truly a custom and which things are dependent on the custom of the place, how it varies.

Yes, that’s everything we’ve learned about Pesukei D’Zimra from the weeks.

Additions for Shabbat — General Introduction

Now Shabbat, Shabbat adds, the whole world, ah, differently from now when it’s the custom of the place, Shabbat the world adds before Hashem ki ba, Nishmat. Yes, let me say a bit more of a general introduction.

That is, on Shabbat there are two things that one does. That is, just as we learned Pesukei D’Zimra, there’s the center, the main Pesukei D’Zimra, which is the song of David that one says from Tehilla LeDavid until the end. Before and after come verses, before and after come blessings.

On Shabbat one also adds things, according to custom one adds things both afterward, that is before the blessing of… One can say one expands the blessing of Yishtabach in a certain sense with a great addition called Nishmat. And before that, one adds verses before, we add Mizmor Shir LeYom HaShabbat before Yehi Chevod, and sometimes we even add before the blessing of Yotzer more songs. So one adds before and after on Shabbat and Yom Tov perhaps as well. Right?

The Rambam brings both, he brings Nishmat and the other additions. Um, he says, part would have come the structure.

Question: Why Do We Add on Shabbat?

It’s interesting, because in Chazal we see that on Shabbat one shortens the text of the prayer, that is at least with the Shemoneh Esrei. Okay, that’s because one doesn’t want to ask for personal needs, and here one adds. It’s interesting.

A good question.

Discussion: Why Nishmat on Shabbat?

Speaker 1:

Okay, Nishmat, how is it otherwise connected that on Shabbat morning there is Nishmat? And I’ll ask you why the… It’s certain that… It’s like the whole congregation comes, so the Shemoneh Esrei should be short, and this is for the honest Jews who come early to synagogue.

Speaker 2:

No, but you’re right, the main shortening of Shemoneh Esrei is only that one shouldn’t ask for personal needs, that one shouldn’t get into all the bodily needs, whatever you want to call it, needs. But it’s certainly an effect in Chazal. Torah reading on Shabbat one reads much longer, yes, with the Haftarah, with Musaf. It’s not that Shabbat is so much shorter in davening than a whole week.

Speaker 1:

Perhaps I think yes that there is perhaps a distinction between the Jews for whom we have small expectations, the Jews who come into synagogue to put on tefillin, and the Jews who stand and are in classes and do all the beautiful things.

Speaker 2:

No, but I want to tell you a small thought, because the Rambam said about Shemoneh Esrei that he made it for those who have an impediment of speech. The one with an impediment of speech cannot say all the things at all. For the one with an impediment of speech they managed that he should be saved to arrange blessings in the short way. Here we’re talking about a Jew who davens, who can daven.

Speaker 1:

Okay, maybe.

Nishmat Kol Chai — The Text of the Rambam

The Rambam says, yes, the Rambam says, let’s learn the text of Nishmat from the Rambam.

“Nishmat kol chai tevarech et shimcha Hashem Elokeinu, veruach kol basar tefa’er uteromem zichroncha malkeinu tamid min ha’olam ve’ad ha’olam.” (The soul of every living being shall bless Your Name, Hashem our God, and the spirit of all flesh shall glorify and exalt Your remembrance, our King, continually from this world to the next world.) That is, every soul of every person, just as the animals thank Hashem, just as other types of creatures from the heavens above, just as the creatures, all living people, all living creations praise Hashem.

Me’olam ve’ad olam (From world to world), Hashem is eternal, and Hashem is unique, and there is only one God. Ve’ilmalei melech go’el umoshi’a (And except for the King, Redeemer and Savior) in all difficulties, all times. And here one recounts what Hashem does for people, podeh u’matzil (redeems and saves) in their difficulties, He gives sustenance, He cares for all creatures, for all deeds. Melech mehulal batishbachot (King praised in praises), is something we already said also in Baruch She’amar, who leads the world with kindness, His creatures with mercy, and except for advocates, when people become sick or fall asleep to Hashem, ve’al ken anachnu modim (and therefore we give thanks).

“Ilu Pinu Malei Shira KaYam”

And how should one only pray this text, we already had very similar to this in the blessing when much rain comes. One says, when a great abundance comes, that we would need to thank Hashem also with an abundance of thanks. On Shabbat morning, the Jews are full of songs and praises, one says, we don’t have enough words.

Even if my mouth were full of song like the sea, an immeasurable amount of words, and my tongue were like waves of joy, and so on, the whole multitude, and our eyes could see everything and express it beautifully in poetic language, to thank for this, and our hands were spread out to be able to write long songs or whatever, a limb one would need to make as one needs. It’s an expression, for one needs to dance, all the songs with the glories one needs to dance, so when a limb like songs one must do with the hands and feet, one needs to say all the songs which is not brief. It’s as if one would need to be able.

With all this one still wouldn’t have been enough, even only for a bit, one out of a thousand and one out of a billion would have come out supposedly. From all the thanks that Hashem has done, both for the people, for all of Klal Yisrael, beginning from Egypt, which was taken out of the house of bondage, and was sustained in the desert, and saved from all wars, from all illnesses, many and numerous.

Yes, every person who lives, has had very much testimony who have lived through wonders to be able to live, and you are here after so many generations. Because every person testifies to so many years, to so many thousands upon thousands of kindnesses from Hashem, and we anyway won’t be able to calculate it all.

“Evarim SheChalakta Bi”

So the little that I can, the limbs that You have apportioned in me, that You have distributed in us, just as Rabbi Yitzchak said that the body is divided into parts, or yes, supposedly that’s the meaning. Veruach uneshama shenafachta be’api (And the spirit and soul that You breathed into my nostrils), which I have, this is life, I don’t have the knowledge in the simple meaning of soul, but life, spirit and soul, ve’al kulam (and for all of them), and with this I thank.

It could be that the soul is not divided, the soul is what makes the person one thing, the limbs are each thing separate. Okay. And the limbs are also part of spirit and soul, it’s a part of me.

But yoducha vivarechucha (they shall thank You and bless You), al rov (for the abundance), here it’s a bit different in the text, al rov nisei fela’echa (for the abundance of Your wondrous miracles), for all miracles. Ki chol peh lecha yodeh vechol lashon lecha tishava (For every mouth shall thank You and every tongue shall swear to You), he begins just as he said Nishmat kol chai, all people thank You, every eye looks out to Hashem, yes, ein kol elecha yisaberu (every eye hopes to You). Vechol berech lecha tichra, vechol koma lefanecha tishtachaveh (And every knee shall bend to You, and every stature shall bow before You), every person bends down his stature to bow, all hearts fear Hashem. Vehakarev vehaklayot (And the innards and kidneys), which Chazal give them advice, the kidneys, yes, I now have only one, therefore I said only kidneys, but we don’t speak of all hearts, we don’t speak of us, everything is together, not preventing.

“Kol Atzmotai Tomarna”

Just as it says in the verse, “Kol atzmotai” (All my bones), all my bones, “tomarna” (shall say), give testimony, say and call out. Not the person says, here supposedly the essence is a person, the creation of a human being that cries out “Hashem mi chamocha” (Hashem, who is like You). But here the person says, I say it with all my bones, “matzil ani mechazak mimenu” (saving the poor from one stronger than him), the Creator who is your truth, how You save the poor from one stronger than him, ve’ani ve’evyon migozlo (and the poor and destitute from his robber).

Conclusion of Nishmat — “Ranenu Tzadikim”

Vene’emar (And it is said), and here one goes to say more verses, another verse, “Ranenu tzadikim baHashem, layesharim na’avah tehila” (Rejoice in Hashem, O righteous ones; for the upright, praise is fitting). I think so, we also say so, right? We are only more lengthy later, but the word is so simple, he mentions, I think now, he mentions how all the limbs praise, either with their mouth or with their action, this is on the verse “Kol atzmotai tomarna” (All my bones shall say). Now he wants to say how all people praise, so he says “Ranenu tzadikim” (Rejoice, O righteous ones), because I’ve now done this well for you, “Befi yesharim” (By the mouth of the upright) is like an explanation of “Ranenu tzadikim.” But here we have another bit of length, after the nations of the world like gentiles, therefore the matter of tzadikim we have another beautiful piece, one piece of Shabbat pleasure.

Customs of Shabbat — Law 9

“Ranenu Tzadikim” — The Connection of the Limbs to the Righteous

This is on the verse “Kol atzmotai tomarna” (All my bones shall say). Now he wants to say how all people praise. So he says “Titro’anah tzadikim” (The righteous shall exult), I’ve now done well for you. The four lines are like an explanation of “Ranenu tzadikim” (Rejoice, O righteous ones). Right?

But here we have another bit of length after the “limbs and sinews,” for “Ranenu tzadikim” we have another beautiful piece.

Pieces That the Rambam Didn’t Have

One piece “Shabbat aniyim” (Shabbat of the poor). “Shabbat aniyim” is a piece that the Rambam brings, I heard from a place, but in his text it doesn’t appear. It’s also supposedly an explanation of the verse “Ani umatzil ani” (Poor and saving the poor). He says, in honor of this the Rambam also didn’t have the “HaMelech” (The King) with the “Rov atzmot” (Abundance of bones), the whole piece he didn’t have. Because many things that we have, there’s the original structure, and afterward they added, poems, expanded.

So, “Shabbat aniyim” is a piece that was yes in the time of the Rambam, already, the Rambam didn’t bring it here, but it’s simply an explanation of “Matzil ani mechazak mimenu” (Saving the poor from one stronger than him).

Afterward, the “Yad melech” (Hand of the King) that we have is another whole new piece, which I don’t remember from where it comes. It looks exactly like a poem. It looks very similar to by Yotzer Or there is the “Veruach lecha, yad melech, yemin melech” (And spirit to You, hand of the King, right hand of the King). It also looks like a piece explaining the first blessing of Shemoneh Esrei, “Ha’El hagadol hagibor vehanora” (The great, mighty and awesome God) etc., he expands a bit. It looks like a piece of poetry that is built on this or connected to this, and we insert that poem here. It’s a piece, what do I mean?

The Connection of “Ranenu Tzadikim” to the Previous Pieces

But “Ranenu tzadikim” (Rejoice, O righteous ones) can be said, connects essentially to the previous piece, that everything praises Hashem, and in general all types of righteous people, all types of Jews, every type of person etc. Yes, Yitzchak, Rivka, we will mention.

The four lines are “Ranenu tzadikim” (Rejoice, O righteous ones), “Pitzchu berinah” (Break forth in song), “Uvisefat yesharim titkadash” (And by the speech of the upright You shall be sanctified). The simple meaning is, to enumerate the entire creation and all people, already level after level, the righteous, the lovers of Hashem, those who fear Hashem, the holy ones, students, and but there was a dependence on those who receive, that at first they wanted to establish that it’s only for the righteous. And one praises Hashem’s name, because this is an obligation of all creatures, not only the righteous specifically, to thank and praise, to thank Hashem.

And here one returns already to that one is in the middle of the song of David ben Yishai, that it’s an end of the matter that begins with Tehilla LeDavid, almost like Baruch She’amar, and one goes back to Yishtabach shimcha la’ad malkeinu ha’El hagadol vehakadosh (May Your name be praised forever, our King, the great and holy God).

Innovation — Who Actually Expresses It With Understanding?

I think simply, perhaps I already said this once, that it says the limbs they praise with what they are, but who actually expresses it with his understanding or with his mouth? The righteous, Klal Yisrael, “Bemakhalot revavot” (In assemblies of myriads).

I think the Gra there, I don’t know, I think that the assemblies of myriads are themselves the pious and the righteous and the holy ones and the upright. It can’t be that there are righteous people and there are assemblies. No, I think the simple meaning is the upright and righteous stand within assemblies, let’s say in the Beit HaMikdash, and they say.

“Bekerev kedoshim tithalal” (Among the holy ones You shall be praised) means so, the upright and righteous stand among the holy ones and they praise. The kerev here doesn’t mean the same as “Kol kirbi” (All my innards), which is the language of limbs. The kerev means that one stands among the holy ones.

This is already that the upright and righteous, they are the prayer leaders, those who know how to live, they stand among all Jews, in assemblies of myriads, who are obligated to praise and thank, because this is an obligation of everyone. And they fulfill the obligation of the assemblies of myriads by virtue of what all creatures.

Digression — Historical Question About the Prayer Leader

It’s very possible that not always did the prayer leader also need such a long type of prayer as this. In times, I don’t know if there was in history where there weren’t the prayer books so strongly, it was very possible something that one said aloud, yes? I don’t know.

Already. In any case, it is customary to do other things on Shabbat, to read “Mizmor shir leyom haShabbat” (A psalm, a song for the Sabbath day), the whole psalm, before one begins Pesukei D’Zimra. And this one does on Shabbat and Yom Kippur.

Question — Why Do We Say “Mizmor Shir LeYom HaShabbat” on Yom Tov?

It’s interesting, Yom Kippur has laws like Shabbat, one also says “Mizmor shir leyom haShabbat” (A psalm, a song for the Sabbath day). We say it every Yom Tov, I think, because it also doesn’t fit. What is “Mizmor shir leyom haShabbat” on Yom Tov? Yom Tov isn’t exactly Shabbat. Why does one say it? I know actually Yom Kippur, I think, it says that it has laws like Shabbat, but this is “Mizmor shir leyom haShabbat” (A psalm, a song for the Sabbath day), what does this have to do with Yom Kippur?

Hallel HaGadol and Shir HaMa’alot

There are places that are accustomed to read Hallel HaGadol. The Gemara calls Hallel HaGadol, Hallel HaMitzri is called, yes? No, Hallel HaMitzri is plain Hallel, from Rosh Chodesh. Yes. Hallel HaGadol is “Hodu laHashem” (Give thanks to Hashem). Yes.

On Shabbatot before Sukkah is song, before Sukkah are songs. We do this, we say it before Baruch She’amar, but whatever.

And he says, “Veyesh mekomot shenohagim likrot Shir HaMa’alot” (And there are places that are accustomed to read Shir HaMa’alot), just as we actually conduct ourselves before the… Hallel HaGadol. We conduct ourselves for example on Shabbat we do this after Baruch She’amar, Hallel HaGadol we do before that. And we have also inserted the “Adir Yakar” (Mighty and Precious), because we have a very beautiful poem, but that’s much later, yes, that’s from the Sages of Ashkenaz. Yes.

“Yesh mekomot… hakol keminhagam” (There are places… everything according to their custom), everything according to the custom.

Conclusion

So this is more or less the first chapter of the… I mean, the one who made the order here called them chapters, the Rema didn’t write any chapters, only when it starts here.

I forgot to speak about the mic, if someone holds that the sound is better today, let us know, and thank you, the one who helped us out. Yasher koach to all who help, and to the one who got us the new mic system, let us know any comment on the technical aspects, whether it’s not clear or whatever, yasher koach.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

סדר התפלות א׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סדר התפילות פון רמב״ם — סיכום פון שיעור

הקדמה כללית צום סדר התפילות

מהות פון סדר התפילות אינערהאלב משנה תורה

דער רמב״ם האט אין זיין הקדמה צו משנה תורה געזאגט אז א איד דארף נאר א תורה שבכתב און דעם רמב״ם, און ער דארף נישט קיין שום אנדערע ספר.

פשט: ספר אהבה באהאנדלט מצוות שבכל יום. די עיקר הלכות תפילה שטייען שוין אין די צווייטע סדר פון ספר אהבה. דער סדר התפילות איז אן עקסטערע סדר וואו דער רמב״ם שרייבט אויס די לענגערע נוסחאות וואס מען דאוונט בפועל, אן א באזונדער נאמען “הלכות”.

חידושים:

1. סדר התפילות אלס סידור אינערהאלב משנה תורה: דער רמב״ם האט געמיינט ממש ערליך אז מיט א תורה שבכתב און משנה תורה האט א איד אלעס וואס ער דארף — אפילו א סידור. משנה תורה איז כביכול “א גרויסער סידור” וואו די רוב איז תורה שבעל פה און די מיעוט איז נוסח התפילה (פארקערט פון א רעגולערע סידור).

2. היסטארישער קאנטעקסט — סידורים פון די גאונים: דער רמב״ם איז דער “יורש און משלים” פון דער טראדיציע פון די גאונים וואס האבן געמאכט סידורים — סדר רב עמרם גאון, סדר רב סעדיה גאון. יענע סידורים האבן אויך אנטהאלטן הלכות (הלכות תפילה, הלכות יום טוב, שבת), נישט נאר נוסח. דער רמב״ם האט מסתמא גענומען די אלטע סידורים און געשריבן זיין סיכום. (מחזור ויטרי איז אויך אזוי געבויט, אבער שוין פון זמן הראשונים, געבויט אויף סדר רב עמרם.)

3. אפילו היינטיגע סידורים האבן געקאווערט מער ווי נאר תפילה — ס׳איז געווען סידורים מיט חתונה דינים, חופה וקידושין, סדר הברית, פדיון הבן. דער רמב״ם׳ס ספר קאווערט אויך כל התורה כולה.

4. דער קעפל “סדר תפלות” האט נישט דער רמב״ם אליין געשריבן — ס׳איז צוגעלייגט געווארן (ר׳ יוסף האט געמאכט די קעפלעך). נאך ספר אהבה הייבט זיך גלייך אן “נהגו”.

חקירה: צי דער רמב״ם׳ס נוסח איז א פסק אדער בלויז א רעקארד

חידוש (בשם רב גבאי): ס׳איז דא אן אלטע חקירה: צי דער רמב״ם האט פשוט אראפגעשריבן דעם נוסח וואס מ׳האט געזאגט אין זיין בית המדרש (ווייל ער האט געוואלט א פולשטענדיגע ספר), אדער ס׳איז א הכרעה — א פסק הרמב״ם אז דאס איז די ריכטיגע נוסח. דער רב גבאי ברענגט ראיות אז דער רמב״ם׳ס נוסח איז נישט געבויט אויף קיין איין באשטימטע עקזיסטירנדע נוסח, נאר אנטהאלט אסאך פון דעם רמב״ם׳ס אייגענע הכרעות.

נפקא מינה למעשה: דער בריסקער רב און אנדערע וואס האבן אסאך רמב״ם געלערנט, האבן ליב געהאט צו זאגן נוסח הרמב״ם. אויב דער רמב״ם׳ס נוסח איז בלויז זיין לאקאלע ספרדישע מנהג, האט אן אשכנזי קיין שייכות דערצו. אבער אויב ס׳איז א פסק, איז דא א פתחון פה פאר יעדן וואס נעמט ערנסט פסקי הרמב״ם.

וואס געהערט צו “תפילה” אין סדר התפילות

חידוש: ס׳איז שווער צו זאגן אז אלעס וואס שטייט אין סדר התפילות איז בכלל פון דער מצוה פון תפילה. ס׳איז דא פארשידענע קאטעגאריעס: לערנען א שטיקל תורה נאך ברכת התורה, זאגן פסוקים ווי “הודו לה׳” אדער קריעת ים סוף וואס חז״ל האבן אנגעזאגט זייער חשיבות. די אלע זאכן שטאמען פון דעם כללות׳דיגן ענין פון שבח והודאה. אלעס האט א שייכות מיט תפילה בציבור — ווי מ׳קומט אין בית המדרש.

מעטאדע פון לערנען סדר התפילות

מ׳גייט נישט לערנען פירוש המילות ווארט ביי ווארט (וואס איז “כמים שאין להם סוף” ווייל ס׳איז דא על פי פרד״ס א געוואלדיגער אוצר), אבער מ׳גייט יא מסביר זיין די סדר — פארוואס קומט אריין יעדע שטיקל, וואס איז דער ענין (תפילה, בקשה, לימוד תורה, וכו׳).

סדר התפילות בשחר — אנהויב: פרשת צו, ברכת כהנים, און לערנען פאר׳ן דאווענען

דער אנהייב פון סדר התפילות

דער רמב״ם: “נהגו העם לקרות בכל יום בשחר, אחר שקורין פרשת צו את בני ישראל… וברכת כהנים…”

פשט: דער רמב״ם הייבט אן דעם סדר התפילות פון דעם פונקט וואו מ׳קומט אין בית המדרש. ער האט שוין פריער (הלכות תפילה פרק ז) געזאגט אז נאך ברכת התורה לערנט מען גלייך פרשת צו און ברכת כהנים (מסמיך ברכה לדבר). יעצט גייט ער ווייטער — וואס טוט מען פון דארטן און ווייטער.

חידושים:

1. דער רמב״ם הייבט נישט אן פון אינדערפרי אינדערהיים: ברכות ווי אשר יצר, אלקי נשמה שטייען נישט דא, ווייל זיי שטייען שוין אין הלכות ברכות / הלכות תפילה. לויט׳ן רמב״ם מאכט מען יעדע ברכה ביים צייט (אינדערהיים), נישט אין בית המדרש. דערהיים האט מען ניטאמאל געדארפט א סידור — א מענטש האט נישט קיין סידור אין בעט, לעבן די שכוי, לעבן די מרחץ. די ברכות דארף א מענטש געדענקען בעל פה.

2. סדר התפילות הייבט אן ביים בית המדרש: דער סדר התפילות איז בעצם דער סדר פון ווי מ׳קומט אין בית המדרש — דארט איז געווארן דער פלאץ פאר א סידור.

3. דער רמב״ם חזר׳ט נישט איבער הלכות וואס ער האט שוין געבראכט אנדערשוואו: למשל, אשר יצר שטייט דא, אבער אלקי נשמה שטייט נישט, ווייל ס׳איז שוין געשטאנען אין הלכות ברכות נאך תפילה.

ברכות התורה — אין בית המדרש אדער אינדערהיים?

חידוש: עס ווערט געפרעגט: מאכט דער רמב״ם ברכות התורה אין בית המדרש? לכאורה, ווען דער רמב״ם זאגט “השכים לקרוא” — איינער וואס לערנט אין דערהיים — מאכט ער אויך ברכות התורה. אבער דער פשט הגמרא איז אז אויב איינער גייט גלייך אינדערפרי אין בית המדרש, דארף ער נישט מאכן ברכות התורה, ווייל ער גייט דאך זאגן ברכת אהבה רבה, וואס איז א סארט ברכות התורה. די גאנצע ברכות התורה איז לכאורה נאר פאר דעם וואס שטייט אויף פארטאגס צו לערנען.

דער רמב״ם׳ס חידוש: פון דעם רמב״ם איז משמע אז ס׳איז שוין אזוי ווי א תקנה אז מ׳לערנט אביסל פאר׳ן דאווענען, און דערפאר דארף מען מאכן ברכות התורה, און גלייך נאכדעם זאגן אביסל תורה. אלע זאכן וואס ער ברענגט ווייטער (פרשת צו, ר׳ זירא, תנא דבי אליהו) זענען א המשך פון דעם — א חוב צו לערנען אביסל מער פאר׳ן דאווענען.

פארוואס דארף מען א מינימום לערנען? פאר איינער וואס לערנט סיי ווי סיי, פארוואס דארף מען בכלל זאגן פרשת עולת תמיד אלס מינימום? צוויי טעמים: (א) א תקנה קעגן ביטול — חז״ל האבן מורא געהאט אז ער וועט אפשר ווערן בטל מן הלימוד, דערפאר האבן זיי תקנה געווען א מינימום. (ב) מקיים זיין “אין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה, מתוך הלכה פסוקה” — מיט דעם לערנען פאר׳ן דאווענען איז מען מתקן דעם מינימום אז יעדער איינער זאל לערנען אביסל פאר׳ן דאווענען.

פרשת צו, ברכת כהנים

חידושים:

1. פרשת צו — פאסט ווייל תפילות כנגד קרבנות, און דא רעדט מען פון די קרבנות.

2. ברכת כהנים — ס׳איז א געוואלדיגע זאך אז דער אייבערשטער בענטשט אידן דורך די כהנים, ס׳איז א יסוד, און ס׳פאסט זייער גוט אריין אין דעם סדר.

“קורין משנה זו” — אלו דברים שאין להם שיעור

דער באגריף “משנה”

דער רמב״ם שרייבט “קורין משנה זו”.

חידוש: עס ווערט מעורר געווען א ספק: די ערשטע זאך וואס שטייט איז טאקע א משנה (“אלו דברים”), אבער נאכדעם גייט ער אן מיט “אמר ר׳ זירא” און “לעולם יהא אדם” וואס זענען נישט משניות. דאס ווארט “משנה” קען מיינען “נוסח” (ווי דער רמב״ם שרייבט אנהייב הלכות תפילה “ואין משנה לתפילה זו מן התורה” — וואו “משנה” מיינט נוסח).

ראיה אז “משנה” איז נישט דווקא: אין פרק ו׳ (קנין) שטייט “שנו חכמים בלשון המשנה” וואס איז אייגנטלעך א ברייתא וואס איז אריינגעגאנגען אין די משנה. דער מהרצ״א זאגט אז דער סוף פון יעדע פון די זעקס סדרים ענדיגט זיך מיט א זאך וואס איז נישט א משנה: סוף עוקצין — ר׳ שמעון בן לוי (אן אמורא, א מאמר אין סנהדרין); סוף בכורים — די ברייתא פון אנדרוגינוס. מסקנא: “משנה” מיינט נישט דווקא א משנה אין טעכנישן זין, נאר א זאך וואס ווערט געלערנט, מלשון שינון — עפעס וואס איז געשריבן שיין און מ׳קען גרינג משנן זיין.

תוכן פון דער משנה “אלו דברים שאין להם שיעור”

פשט: די משנה רעכנט אויס מצוות וואס האבן נישט קיין שיעור (פאה, ביכורים, ראיון, גמילות חסדים), און דברים וואס אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם).

חידושים:

1. גמילות חסדים vs. צדקה: גמילות חסדים מיינט דווקא בגופו, נישט צדקה, ווייל צדקה האט יא א שיעור (מעשר כספים וכדומה), אבער גמילות חסדים בגופו האט נישט קיין שיעור.

2. “אוכל פירותיהן בעולם הזה”: דער רמב״ם אין פירוש המשניות מסביר: ס׳ברענגט בענעפיטס אויף די וועלט ווייל ס׳איז תיקון העולם (בעולם הזה), און אויך קבלת עול מלכות שמים (עולם הבא, חיי נצח). ביידע אספעקטן: תיקון החברה און חיי עולם.

3. “ותלמוד תורה כנגד כולם”: תלמוד תורה איז דער כלל וואס ברענגט סיי בעולם הזה סיי בעולם הבא. ווי דער רמב״ם זאגט: ווער ס׳האט חכמה האט חיי נצח, און ווער ס׳האט נישט קיין חכמה פילט דעם חסרון אויך אין דער וועלט.

4. די משנה איז “מה טוב”: מ׳קען זאגן אז די משנה איז אזוי ווי “מה טוב” — פאר׳ן דאווענען פרעגט מען “וואס איז גוט?” און די משנה ענטפערט. עס ווערט דערמאנט א רב וואס האט געשריבן א בוך וועגן “the Jewish view of happiness” און ער מיינט אז די משנה מסביר די אידישע דרך צו א גוטע לעבן.

5. ר׳ משה פיינשטיין׳ס שיטה פון מעשר פון צייט: ר׳ משה פיינשטיין זאגט אז א איד זאל מאכן מעשר פון זיין צייט (פאר חסד). קשיא: דאס שטייט לכאורה אקעגן די משנה פון “אלו דברים שאין להם שיעור — גמילות חסדים” — חז״ל האבן דווקא נישט געמאכט קיין שיעור! תירוץ: ר׳ משה מיינט עס אלס א שיינע עצה טובה, א מינימום, נישט א שיעור. אבער גמילות חסדים קען מען נישט קוואנטיפייען. מ׳קען נישט זאגן “איך האב שוין מיין חסד געענדיגט” — מ׳מוז עס אנקוקן לפי המצב, לפי האדם. דער משל: איינער וואס זאגט “גיי ארויס פון מיין קאר” צו א היטשהייקער אינמיטן וועג ווייל ער האט “שוין געענדיגט זיין חסד” — דאס איז נישט קיין חסד.

מימרא פון ר׳ זירא

“אמר ר׳ זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל — יושבות עליה שבעה נקיים.”

פשט: ר׳ זירא׳ס מימרא סימפליפייצירט א זייער קאמפליצירטע הלכה (זבה, נדה, טויזנטער פרטי הלכות) אין איין קלארע כלל: ז׳ נקיים.

חידושים:

1. פארוואס שטייט דאס דא? אין גמרא זאגט אביי: וואס איז א דוגמא פון “הלכה פסוקה” (וואס מ׳דארף לערנען פאר׳ן דאווענען)? די מימרא פון ר׳ זירא. ווייל דאס איז א מימרא וואס מאכט סימפליפייד א זייער קאמפליצירטע הלכה — אנשטאט צו רעכענען זבה, נדה, מיט טויזנטער פרטים, איז דא איין קלארע כלל: ז׳ נקיים, קענסט גיין דאווענען.

2. “הלכה פסוקה” מיינט פראקטיש: ווי ווייניגער מ׳גייט לאמדעווען, אלץ מער פראקטיש. דאס איז א פראקטישע הלכה וואס די מערסטע בנות ישראל קענען נוצן.

תנא דבי אליהו — “כל השונה הלכות”

“כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות.”

חידושים:

1. עס שטייט נישט “בכל יום”: דער לשון איז “כל השונה הלכות” סתם, נישט “בכל יום”. איינער וואס לערנט הלכות גייט אין עולם הבא.

2. דאס איז א שבח אויף דעם וואס מ׳האט יעצט געלערנט: דאס איז אזוי ווי אן אגדה וואס איז א שבח אויף דעם הלכה פסוקה וואס מ׳האט יעצט געלערנט. מיט דעם הלכה גייט מען אין עולם הבא.

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך תלמידי ה׳ ורב שלום בניך — אל תקרי בניך אלא בוניך.”

חידושים:

1. דאס נעמט אריין ביידע פריערדיגע מעמדות: עולם הבא (פון “כל השונה הלכות”) און שלום בעולם הזה. דער שונה הלכות האט עולם הבא, און דער תלמיד חכם האט אויך שלום בעולם. אזוי ווי די משנה “אלו דברים” האט געלערנט ביידע: פירות בעולם הזה און קרן לעולם הבא.

2. “בניך” מיינט “בוניך”: “תלמידי ה׳” מיינט מלשון הבנה (פארשטאנד), אבער אויך מלשון בנין (בנין עולם).

3. חילוק צווישן שונה הלכות און תלמיד חכם: א שונה הלכות איז נישט דאס זעלבע ווי א תלמיד חכם. אין הלכות הספד שטייט “אפילו א שונה הלכות” — דאס מיינט איינער וואס לערנט משניות, וואס איז א נידריגערע מדרגה ווי א תלמיד חכם וואס לערנט גמרא. א שונה הלכות (משניות) גייט שנעל אין עולם הבא, אבער א תלמיד חכם ברענגט אויך שלום. ווייל ברענגען שלום איז א גרעסערע עבודה — עולם הבא קענסטו זיין א קליינער אינדיווידואל, אבער צו מאכן שלום אין דער גאנצער וועלט דארף מען זיין א תלמיד חכם.

דער נוסח פאר קריאת שמע — “העולמים יודעים” / “אמונים מחיינו”

מקור הנוסח

דער רמב״ם ברענגט א נוסח וואס מ׳זאגט פאר קריאת שמע, וואס כולל “אמונים מחיינו” און “אבל אנחנו בני בריתך”.

חידושים:

– דער שבועי אלקוט ברענגט בשם רבינו אברהם בן בנימין אז די גאנצע נוסח שטאמט פון תנא דבי אליהו רבה. דאס איז נישט א שטאנדארטע ברכה נאר א ספעציעלע תקנה.

דער רמב״ם׳ס נוסח זאגט מען נאר “בסתר” (בשטילערהייט), נישט אזוי ווי ביי אונז וואו מ׳זאגט עס “בגילוי”. דער טעם דערפאר: אבא אליהו (אליהו הנביא) האט געמאכט די תקנה פאר א “דור של שמד” — עס איז געווען א גזירה אז מ׳קען נישט ליינען קריאת שמע ברבים אין בית המדרש, האט מען געזאגט “זאת רחמי שמים בסתר” — מ׳זאל זאגן די נוסח אין שטילערהייט. עס איז אלזא א ריפלעיסמענט-נוסח — א תפילה קצרה אנשטאט קריאת שמע וברכותיה ווען מ׳האט נישט געקענט זאגן די פולע נוסח.

פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: אויב א איד איז באזארגט וועגן אנטיסעמיטיזם און שווערע צייטן, זאל ער זיך פאקוסירן אויף דעם תפילה — עס איז שוין צוגעגרייט א תפילה פאר אזא מצב.

תוכן און מבנה פון דער נוסח

די נוסח הייבט זיך אן מיט צובראכנקייט (“כל הגיבורים כאין נגדך”) און גייט איבער צו חיזוק (“אבל אנחנו בני בריתך”).

חידושים:

1. ר׳ נחמן׳ל׳ס טייטש: א איד דארף זיך ערשט קליין האלטן, נאכדעם דארף ער זיך מחזק זיין — ער קען נישט בלייבן קליין. דערפאר איז דער סדר: ערשט “אמונים מחיינו” (מ׳קלאפט זיך אראפ — אונזער גבורה, חכמה, בינה איז אלעס גארנישט קעגן הקב״ה), נאכדעם “אבל אנחנו בני בריתך” (מיר זענען דאך אידן מיט זכות אבות).

2. פארגלייך מיט תניא: אזוי ווי דער תניא רעדט ווי שלעכט א מענטש דארף זיך אליין זאגן וואס ער איז, אבער נאך אלעם — ווי קען א מענטש ליב האבן א איד וואס איז א רשע? דורך דעם אז מ׳דערקענט ווי נידעריג די חלקים זענען וואס טויגן נישט, אבער דערנאך קומט ארויס דער נשמה — “אבל אנחנו בני בריתך”.

3. ביי דעם רמב״ם שטייט נישט “לבד הנשמה הטהורה”: דאס שטימט מיט דעם “דור השמד” פשט — דער איד האט נישט געלערנט און געדאוונט א גאנצן טאג, ער קען נישט רעדן וועגן אלע זכותים, ער מוז זיין מודה על האמת. ער קען נאר רעדן וועגן זיין צעבראכנקייט, אבער דאך — מיר זענען אידן.

4. “בני בריתך” — ברית של אברהם אבינו און ברית אבות. “בני אברהם אוהבך” — מיינט די עקידה. “זרע יצחק יחידך שנעקד על גבי המזבח” — א קורצע נוסח פון עקידה. “ישורון” — לשון פון “שור”, מלכות. אפילו ווען מיר זענען צובראכן, זענען מיר א לאקי פאלק, דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן.

5. ביי דעם רמב״ם קומט נישט “ואהבת” נאך שמע ישראל: אדער האט דער איד עס שוין געזאגט פריער ביי ברכות, אדער ער גייט עס זאגן באלד מיט די ברכות. אין א דור השמד האט מען נישט קיין צייט פאר די גאנצע קריאת שמע, מ׳זאגט נאר דעם ערשטן פסוק וואס איז דער עיקר.

6. “אשרנו שאנו משכימים ומעריבים” — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז מיר האבן זוכה געווען צו זאגן קריאת שמע צופרי און ביינאכט.

דער שטיקל וועגן אחדות ה׳ ונצחיות

ביי דעם רמב״ם שטייט צוויי מאל “שמע ישראל” — איינמאל אין דער הויפט-נוסח, און איינמאל אין א קליינע פיוט וואס ענדיגט מיט קידוש השם.

חידושים:

1. דער פיוט רעדט וועגן אחדותו יתברך און קדמותו יתברך — יסודות: “אתה קודם שנברא העולם ואתה אחר שנברא העולם”, “אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא”, “אתה ראשון ואתה אחרון”. עס איז א שטארקע פאקוס אויף נצחיות — אסאך “אתה״ס (נוכח-פארם).

2. “מקדש את שמך ברבים” — שטימט זייער גוט פאר א דורות השמד מצב, צו זיין א קידוש השם. “ושאלתותינו תענה” — א בקשה אז די אידן זאלן ארויסקומען פון דער נידריגער מצב.

3. דער “דור השמד” פשט: די וועלט טוישט זיך כסדר, אבער דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. ווי דער חתם סופר זאגט: “די אלטע טאטע ווערט נישט אלט.” די אידן זענען דער עם וואס זאגט “שמע ישראל” — אז דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. ממילא האפן זיי ער זאל נאכקומען מיט א גוטע ישועה.

4. “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם” — דער פסוק “מאור כשדים” האט צוויי פשטים לויט חז״ל: אדער “אור כשדים” איז דער נאמען פונעם פלאץ, אדער לויט דעם מדרש איז “אור” דער פייער (אברהם׳ס נסיון אין כבשן האש). דער סוף — “שמו אברהם”, ער איז זוכה געווען צום נייעם נאמען.

5. “ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” — רעדט וועגן מלכות נצח: עבר, הווה, ועתיד.

ביי אונז vs. ביי דעם רמב״ם

ביי אונז זאגט מען נישט דעם רמב״ם׳ס נוסח. אנשטאט דעם זאגן מיר ברכות השחר אין דעם פלאץ (וואס דער רמב״ם האט געזאגט מ׳זאל נישט זאגן אין שול). מיר זאגן אויך נישט קיין קדושה דא — דער רמב״ם ברענגט נישט קיין קדושה צווישן. ביי אונז זאגן מיר ענליכע פסוקים (“אתה הוא ה׳ לבדך”) אבער מיט אנדערע פסוקים, שפעטער ביי “ברוך ד׳”.

פסוקי דזמרה — הלכות תפילה פרק ז׳

דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן פסוקי דזמרה

“שבח חכמים הראשונים שהיו קורין זמירות מספר תהלים” — פון “תהלה לדוד” (אשרי) ביז סוף תהלים (“הללויה כל הנשמה תהלל י-ה”). פארדעם און נאכדעם זאגט מען פסוקים. חכמים האבן מתקן געווען א ברכה לפניה — “ברוך שאמר”, און א ברכה לאחריה — “ישתבח”.

פשט: דער רמב״ם (הלכות תפילה פרק ז׳) זאגט אז פסוקי דזמרה איז א שבח (לויב), נישט א חיוב. דער עיקר איז די תהלים — פון “תהלה לדוד” ביז סוף ספר תהלים.

חידושים:

1. דער רמב״ם זאגט נישט אז פסוקי דזמרה איז א חיוב — ס׳איז א “שבח חכמים”, א גוטע זאך. דער ב״ח האט אבער געזאגט אז ס׳איז א חיוב. פשוט איז עס נישט קיין חיוב.

2. די סטרוקטור פון פסוקי דזמרה לויט׳ן רמב״ם:

– פסוקים לפני די זמירות (ביי אונז: “יהי כבוד” וכדומה)

– ברכה לפניה: “ברוך שאמר”

– די זמירות עצמן: “תהלה לדוד” ביז סוף תהלים

– ברכה לאחריה: “ישתבח”

– פסוקים נאך די זמירות (ביי אונז: “ויברך דוד” וכדומה)

3. נאך א לעוועל: ביי נוסח ספרד זאגט מען שוין “הודו” פאר “ברוך שאמר” — דאס איז נאך א שיכט פון שבח פאר די ברכות.

4. שירת הים: לויט׳ן רמב״ם זאגט מען שירת הים נאך ישתבח, אבער ביי אונז זאגט מען עס פאר ישתבח.

5. צי דאס איז תפילה אדער תלמוד תורה: ווען מ׳זאגט דעם חלק “פון פארן” (פאר שמונה עשרה), דארף מען מכוון זיין אויך צום מצוות תלמוד תורה, נישט נאר מצוות תפילה. דער רמב״ם׳ס סדר כולל “קורא פרקים והלכות משנה וברייתות” — “איזהו מקומן” און אנדערע קרבנות — אלץ בעצם לימוד התורה, א המשך פון ברכות התורה.

ברכת ברוך שאמר — נוסח הרמב״ם

“ברכה ראשונה שאומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, זהו נוסחה: ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא…” מיט פארשידענע שבחים, און ענדיגט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, המלך המפואר והמהולל בפי עמו… מלך מהולל בתשבחות.”

פשט: די ברכה לפניה פון פסוקי דזמרה. דער רמב״ם׳ס נוסח איז קירצער ווי אונזער נוסח (ביי אונז איז דא 13 מאל “ברוך” לויט דעם סדר האריז״ל).

חידושים:

1. סטרוקטור פון ברוך שאמר: ברוך שאמר האט אן אומגעוויינטלעכע סטרוקטור — עס איז א רעגולערע ברכה (הייבט זיך אן “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם” און ענדיגט “ברוך אתה ה׳”), אבער עס האט א לאנגע “פתיחה” פאר דער ברכה גופא, וואו מ׳זאגט אסאך מאל “ברוך” איידער מ׳קומט צום עיקר פון דער ברכה. מ׳ווייסט נישט פון נאך א ברכה מיט אזא סטרוקטור.

2. דער ענין פון שמות נרדפים אין תפילה: אויף דעם וואס עס שטייט “נודך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונמליכך” — כאטש יעדע ווארט האט א באזונדער טייטש, איז דער עיקר טעם פארוואס מ׳זאגט אזויפיל ווערטער נישט ווייל יעדע ווארט האט א פרעציזע אנדערע מיינונג, נאר דער עצם ריבוי פון סינאנימען איז אליין דער יופי און דער חיות פון דער פיוט. אז מ׳גייט צו שטארק אנאליזירן “וואס איז דער חילוק פון נשבחך און נפארך” — פארלירט מען דעם געשמאק פון דער תפילה.

3. “יחד” vs. “יחיד”: דער רמב״ם׳ס נוסח זאגט “יחד” (צוזאמען), וואס מיינט אז אלע אידן צוזאמען אין ציבור זאגן דעם שבח. ביי אונז איז דער נוסח “יחוד קל עולמים” — א באזונדערער נוסח.

4. “ברוך מביא רפואה ומביא אורה”: דאס איז א ברכה אויף דער צופרידיקער זון — דער אויפגאנג פון דער זון אינדערפרי, וואס פארבינדט זיך מיט דער שפעטערדיקער ברכה “יוצר אור” אין ברכות קריאת שמע.

פסוקים לפני און נאך פסוקי דזמרה

פשט: דער רמב״ם האט א נוסח וואו מ׳זאגט פסוקים פאר ברוך שאמר און נאך ישתבח. ביי אונז זאגט מען הודו פאר ברוך שאמר (נוסח ספרד), און שיר המעלות נאך ישתבח (לויט מנהגים).

חידוש: דער רמב״ם׳ס סידור איז אסאך קירצער ווי אונזער — ביי אונז איז דא עקידה, קרבנות, “איזהו מקומן”, הודו, “למה תאמר יעקב” וכו׳. ביי דעם רמב״ם פעלן די אלע.

דער ליקוט פסוקים נאך ברוך שאמר (פאר תהלה לדוד)

דער רמב״ם ברענגט א ליקוט פסוקים: “יהי כבוד ה׳ לעולם”, “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”, “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳” — אלע פון תהלים, פלוס פסוקים פון ישעיה און משלי.

חידושים:

1. פארוואס פסוקים פון ישעיה און משלי? תהלים אליינס איז שוין א ליקוט — נישט אלעס אין תהלים האט דוד אליין געשריבן (עשרה זקנים האבן מחבר געווען), סאו דער מושג פון א ליקוט פון פארשידענע מקורות איז נישט פרעמד.

2. דער סדר און לאגיק פון די פסוקים — א דעטאלירטע אנאליז:

אנהייב: כבוד ה׳ אויף דער וועלט — דער אויפגאנג פון דער זון אלס דעמאנסטראציע (“ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”).

נצחיות פון דעם באשעפער: “זכר רחמיו”, “מחשבותיו לדור ודור” — דער אייבערשטער׳ס פלענער שטייען אייביג.

“ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד”: דאס איז בעצם דריי באזונדערע פסוקים צוזאמגעשטעלט: “ויאמרו בגוים ה׳ מלך”, “ה׳ ימלוך לעולם ועד”, און “ה׳ מלך” — מ׳ברענגט אויך די גאנצע פסוקים.

הפרת עצת גוים: “ה׳ הפיר עצת גוים”, “עצת ה׳ לעולם תעמוד” — דער אייבערשטער׳ס עצה בלייבט, אנדערע ווערן בטל.

בחירת ישראל: “כי בחר ה׳ בציון”, “כי יעקב בחר לו י-ה”, “כי לא יטוש ה׳ עמו”.

דער שליסל-חידוש: דער זעלבער באשעפער וואס האט באשאפן די וועלט און זיי שטייט אייביג — דער זעלבער באשעפער האט בחר געווען אין ציון און אין יעקב, און דאס וועט אויך שטיין אייביג און קיינמאל נישט בטל ווערן.

תשובה אויף חטא: “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית” — אפילו אז אידן זינדיגן, דער אייבערשטער איז מוחל, “הרבה להשיב אפו”.

סיום מיט בקשה: “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”.

אשרי און תהלה לדוד

דער רמב״ם זאגט מ׳זאגט “תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך” עד סוף ספר תהלים.

חידושים:

1. “אשרי” איז נישט א מזמור: “אשרי יושבי ביתך” איז נישט א באזונדער מזמור — עס איז א ליקוט פון צוויי פסוקים וואס מ׳זאגט פאר “תהלה לדוד”. דער רמב״ם לייגט אריין “אשרי” אלס איינע פון די פסוקים פאר תהלה לדוד, נישט אלס א באזונדערע יחידה. אסאך מענטשן מיינען אז ס׳איז דא א מזמור וואס הייסט “אשרי” — דאס איז נישט ריכטיג.

2. “תהלים” אן א ה׳: דער רמב״ם שרייבט “תהלים” (אן א ה׳), ווייל געוויינטלעך מיינט “תהלים” דאס ווארט “תהלה” — ווי “תהלה לדוד”.

3. וואו דער בעל תפילה זאל ענדיגן: לויט׳ן רמב״ם׳ס סדר וואלט דער בעל תפילה געדארפט ענדיגן ביי “אשמרה דרכי מחטוא בלשוני” (דער סוף פון די פסוקים פאר תהלה לדוד), נישט וואו מ׳ענדיגט היינט.

ויברך דוד — פסוקים פון דברי הימים א׳ כ״ט

דער רמב״ם׳ס נוסח כולל פסוקים פון דברי הימים: “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל… ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם… לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד… ואתה מושל בכל… ועתה אלקינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך.”

פשט: נאך תהלים ווערן צוגעלייגט פסוקים פון דברי הימים וואס דוד המלך האט געזאגט — א שבח אויף גדלות ה׳, זיין ממלכה, כח, גבורה, עושר, כבוד, און הודאה.

חידושים:

1. דער לעצטער פסוק “וברוך שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה” שטאמט פון נחמיה, נישט פון דוד. פארוואס ברענגט מען א פסוק וואס איז נישט פון דוד אינעם אפשניט וואס הייסט “תפילת דוד”? ווייל מען וויל ענדיגן מיט דעם געדאנק אז דער אייבערשטער איז “מרומם על כל ברכה ותהלה” — ער איז גרעסער פון אלע שבחים וואס מ׳האט געזאגט, און דאס איז דווקא נישט פון דוד אפילו, וואס אונטערשטרייכט דעם פונקט.

2. “ועתה אלקינו” — ביז “ומהללים לשם תפארתך” איז נאך פון דברי הימים; דער סוף “וברוך שם כבודך…” איז פון נחמיה.

3. אונזער נוסח איז מער מרחיב — מיר זאגן אויך “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, וואס איז אויך פון נחמיה. דער רמב״ם׳ס נוסח איז אביסל קורצער.

4. “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן” — יעדע זאך אין תפילה האט אסאך אנהייבס און אסאך סיומים — “פון דא לערנט מען זיך אז מ׳דארף מאכן אסאך מאל א סיום.”

ברכת ישתבח

“ישתבח שמך לעד מלכנו המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ” — מיט פופצן לשונות פון שבח.

פשט: ישתבח איז די חותם-ברכה נאך פסוקי דזמרה, וואס רעכנט אויס פופצן לשונות פון שבח.

חידושים:

1. עס ווערט אויסגערעכנט: שיר, שבח, גדלות, מלכות, נצח, נצחיות, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, “מלך גדול בתשבחות” — ער איז גרעסער אויף די תשבחות (פאראלעל צו “ומרומם על כל ברכה ותהלה”), “אדון כל המעשים” — א שטארקערע לשון, “בורא שיעור הזמרה” — וואס ווערט באצייכנט אלס עפעס פון קבלה/חסידות, “חי וקיים” — דער אייבערשטער וואס לעבט אייביג.

2. פון דעם פונקט און ווייטער זעט מען ווייניגער באטאנונג אויף נצחיות — דאס איז א שטארקע אבסערוואציע וועגן דער סטרוקטור פון דאווענען.

שירת הים / שירת האזינו — מנהג המקום

דער רמב״ם זאגט: “מקורא השירה עד סופה, כמנהג המקום” — אויב ס׳איז דא א מנהג צו זאגן שירה, זאל מען עס זאגן.

פשט: דער רמב״ם דערמאנט דעם מנהג צו זאגן שירת הים (אדער שירת האזינו) אין פסוקי דזמרה, אבער עס איז תלוי אין מנהג המקום.

חידושים:

1. דער רמב״ם דערמאנט ביידע שירות — שירת הים און שירת האזינו. ווען ער זאגט “שירה” סתם, איז נישט קלאר וועלכע שירה ער מיינט — עס ווענדט זיך לויט מנהג המקום.

2. א וויכטיגע באמערקונג וועגן דער רמב״ם׳ס מעטאדע: עס איז זייער שיין ווי שטארק דער רמב״ם רעכנט זיך מיט אנדערע קהילות׳ס מנהגים. ער האט מסתמא געוואלט אז יעדע קהילה וואס לערנט זיין ספר זאל פילן אז מ׳רעדט צו זיי — אפילו ווען זייער מנהג איז אנדערש פון זיינעם. דאס איז א “געוואלדיגע זאך.”

3. לעוועלס פון חיוב: דער רמב״ם פארשטייט אז ס׳איז דא א גאנצע רייע לעוועלס — זאכן וואס זענען כמעט א הלכה, זאכן וואס זענען תקנת חכמים (ווי דער גאנצער נוסח), און זאכן וואס זענען ממש א מנהג וואס מ׳טוט אין שול. מ׳דארף בעסער פארשטיין וועלכע זאכן זענען ממש א מנהג און וועלכע זענען תלוי במנהג המקום.

הוספות פון שבת — כללי׳ע הקדמה

מזמור שיר ליום השבת און אנדערע הוספות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נוהגין לקרוא מזמור שיר ליום השבת כל המזמור קודם פסוקי דזמרה, בשבת וביום הכיפורים. ויש מקומות שנוהגים לקרות הלל הגדול… ויש מקומות שנוהגים לקרות שיר המעלות… הכל כמנהגם.”

פשט: שבת (און יום כיפור) זאגט מען “מזמור שיר ליום השבת” פאר פסוקי דזמרה. עס זענען דא מנהגים צו זאגן הלל הגדול (“הודו לה׳”) און שיר המעלות — אלעס לויט מנהג המקום.

חידושים:

1. יום כיפור ווי שבת: יום כיפור האט דינים ווי שבת,

דערפאר זאגט מען אויך “מזמור שיר ליום השבת”. אבער ס׳ווערט געפרעגט: וואס האט “מזמור שיר ליום השבת” ממש צו טאן מיט יום כיפור? ס׳איז דאך נישט שבת ממש.

2. שאלה וועגן יום טוב: אונז זאגן “מזמור שיר ליום השבת” יעדן יום טוב — אבער יום טוב איז דאך נישט שבת. פארוואס זאגט מען עס? דער רמב״ם דערמאנט נאר שבת און יום כיפור.

3. הלל הגדול vs. הלל המצרי: “הלל המצרי” איז דער רעגולערער הלל פון ראש חודש. “הלל הגדול” איז “הודו לה׳ כי לעולם חסדו” — דאס איז וואס דער רמב״ם מיינט דא.

4. אונזער מנהג: מיר זאגן שבת: “מזמור שיר ליום השבת” פאר ברוך שאמר, הלל הגדול נאך פאר דעם, שיר המעלות נאך ברוך שאמר. מיר האבן אויך צוגעלייגט “אדיר יקר” — א שיינער פיוט, אבער דאס איז פון חכמי אשכנז, אסאך שפעטער.

5. “הכל כמנהגם”: דער רמב״ם׳ס כלל איז אז אלע דאזיגע צוגאבן זענען לויט מנהג — ס׳איז נישט קיין פעסטע חיוב, נאר יעדער מקום לויט זיין מנהג.

א שטארקע קשיא — שבת: מקצר אדער מאריך?

חידוש: אין חז״ל זעען מיר אז שבת איז מען מקצר אין נוסח התפילה (שמונה עשרה איז קורצער ווייל מ׳וויל נישט בעטן שאלת צרכים). אבער אין פסוקי דזמרה לייגט מען צו — דאס איז א סתירה!

תירוצים:

– דער קיצור פון שמונה עשרה איז נאר ווייל מ׳זאל נישט בעטן צרכי הגוף — נישט א כללי׳דיגער ענין פון קיצור. אדרבה, קריאת התורה איז שבת סאך לענגער, מיט הפטורה, מיט מוסף — שבת דאווענען איז בכלל נישט קורצער.

– דער רמב״ם האט געזאגט אז שמונה עשרה איז געמאכט געווארן פאר “לשון עלג” — מענטשן וואס קענען נישט גוט דאווענען. פאר זיי האט מען געמענעדזשט א קורצע נוסח. אבער פסוקי דזמרה (און נשמת) רעדט פון אן איד וואס קען דאווענען — דאס איז א גאנץ אנדער קאטעגאריע.

נשמת כל חי — דער נוסח פון רמב״ם

“נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד מן העולם ועד העולם.”

פשט: נשמת איז א לאנגע שבח וואס רעדט וועגן: (1) אלע באשעפענישן דאנקען דעם אייבערשטן; (2) דער אייבערשטער איז נצחי און יחיד; (3) ער איז גואל ומושיע אין אלע צייטן; (4) ער גיט פרנסה און דואגט פאר אלע בריות; (5) אפילו מיט אלע אברים און כוחות וואלט מען נישט געקענט גענוג דאנקען; (6) הודאה אויף ניסים סיי פאר כלל ישראל (פון מצרים) סיי פאר יעדן איינציגן מענטש.

חידושים:

1. “מלך מהולל בשבחות” — דאס איז שוין געזאגט געווארן אין ברוך שאמר, וואס ווייזט א פאראלעל צווישן ברוך שאמר און נשמת.

2. דער נוסח פון “אילו פינו מלא שירה כים” — ווערט פארגליכן מיט דער ברכה ווען ס׳קומט אסאך רעגן (ברכת הגשמים). ביידע האבן דעם זעלבן סטרוקטור: מיר וואלטן געדארפט דאנקען מיט א שפע דאנק, אבער מיר האבן נישט גענוג ווערטער.

3. “אברים שחלקת בי” — ווערט פארבונדן מיט ר׳ יצחק׳ס זאגן אז דער גוף איז צוטיילט אין חלקים. חידוש: די נשמה איז נישט מפולג — די נשמה איז דאס וואס מאכט דעם מענטש פאר איין זאך, בעת די אברים זענען יעדע זאך באזונדער. אבער די אברים זענען אויך חלק פון “רוח ונשמה” — זיי זענען א חלק פון מיר.

4. “כל עצמותי תאמרנה” — דער פסוק מיינט אז נישט דער מענטש אליין זאגט, נאר די עצם פון א מענטש, די יצירה פון א מענטשלעכן באשעפעניש שרייט ארויס “ה׳ מי כמוך”. אבער דער מענטש זאגט: איך זאג עס מיט אלע מיינע ביינער.

5. סטרוקטור פון נשמת: ערשט רעדט מען ווי אלע איברים זענען משבח (מיט זייער מויל אדער מיט זייער פעולה) — דאס איז אויף דעם פסוק “כל עצמותי תאמרנה”. דערנאך גייט מען איבער צו ווי אלע מענטשן זענען משבח — “רננו צדיקים בה׳”, וואו “בפי ישרים” איז ווי א פירוש אויף “רננו צדיקים”.

“רננו צדיקים” — דער קשר צו “כל עצמותי”

חידוש — דער קשר פון “כל עצמותי” צו “רננו צדיקים”: די פיר שורות פון “רננו צדיקים”, “פצחו ברך”, “ובשפת ישרים תתקדש” זענען א פירוש אויף דעם פסוק “רננו צדיקים בה׳”. דער פשט איז: נאכדעם וואס מען האט אויסגערעכנט ווי אלע איברים לויבן דעם אייבערשטן (כל עצמותי תאמרנה), קומט מען צו דער פראגע — ווער גיבט דאס טאקע ארויס מיט דעת און מיט׳ן מויל? דאס זענען די צדיקים, די כלל ישראל, “במקהלות רבבות”. דאס הייסט: די איברים זענען משבח מיט דעם וואס זיי זענען, אבער די צדיקים זענען די וואס ארטיקולירן עס.

חידוש — פירוש “במקהלות רבבות” און “בקרב קדושים”: “מקהלות רבבות” זענען דיזעלבע ווי די חסידים, צדיקים, קדושים, ישרים — נישט א באזונדערע גרופע. “בקרב קדושים תתהלל” מיינט אז די ישרים און צדיקים שטייען צווישן די קדושים און זיי זענען מהלל. דאס ווארט “קרב” דא מיינט צווישן (ווי “בקרב”), נישט ווי “כל קרבי” וואס מיינט אינערלעכע איברים. די בעלי תפילה — די וואס ווייסן וויאזוי צו לויבן — שטייען צווישן אלע אידן (במקהלות רבבות) וואס זענען מחויב צו לויבן, און זיי זענען מוציא די רבבות, ווייל דאס איז א חוב פון יעדן יצור.

דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם ברענגט נישט אלע שטיקלעך וואס מיר האבן היינט אין נשמת — ספעציפיש “שבת עניים”, “יד מלך / המלך” מיט “רוהב עצמות” — ווייל זיין נוסח האט עס נישט געהאט. דאס ווייזט אז אסאך זאכן וואס מיר האבן היינט זענען שפעטערדיגע צוגאבן — פיוטים וואס מען האט מרחיב געווען איבער דער אריגינעלער סטרוקטור.

[דיגרעסיע — “שבת עניים” און “יד מלך”:] “שבת עניים” איז א פירוש אויף דעם פסוק “מציל עני מחזק ממנו”. “יד מלך” זעט אויס ווי א פיוט, ענליך צו “און רוח לך, יד מלך, ימין מלך” פון יוצר אור, און איז מעגליך געבויט אויף דער ערשטער ברכה פון שמונה עשרה — “האל הגדול הגיבור והנורא”.

דער גאנצער אויפבוי פון נשמת ביז ישתבח: מ׳הייבט אן מיט “תהילה לדוד” (כמעט ווי ברוך שאמר), מ׳גייט דורך שירת דוד בן ישי, און מ׳קומט צוריק צו “ישתבח שמך לעד מלכנו האל הגדול והקדוש”. דאס איז דער סוף פון דעם ענין.

[דיגרעסיע — היסטארישע שאלה וועגן בעל תפילה:] ס׳איז זייער מעגליך אז אין פריערדיגע צייטן, ווען ס׳איז נישט געווען סידורים אזוי פארשפרייט, האט דער בעל תפילה נישט אלעמאל געדארפט אזא לאנגע תפילה — מעגליך האט איינער הויך געזאגט עפעס קירצערס, און דאס האט אויסגענוג געווען.

כללי׳דיגע הערה וועגן דער סטרוקטור פון דעם רמב״ם

דער רמב״ם אליין האט נישט אויפגעטיילט אין “פרקים” — דער וואס האט שפעטער געמאכט דעם סדר האט עס אזוי אויפגעטיילט. דאס איז מער ווייניגער דער סוף פון דעם ערשטן פרק פון דעם ענין.


תמלול מלא 📝

סדר התפילות – הקדמה ומהות הסדר

הקדמה כללית

Speaker 1:

מורי ורבותי, מיר לערנען היינט רמב״ם, סדר התפילות. ברוך השם, ליל שישי איז געווען א גרויסע סדר התפילות אין בארא פארק לכבוד די סיום פון ספר אהבה, וואס למעשה האבן מיר שוין געענדיגט. יעצט קומט נאר די המשך פון סדר התפילות. און ס׳קומט אויך מארגן – היינט, דאס גייט ארויפגיין מאנטאג מיט׳ן שיעור – און מארגן דינסטאג קומט אויך די סיום פון אונזער גרויסע קאמפיין וואס מיר מאכן צו קענען אויסהאלטן אונזער בית המדרש וואו מיר לערנען דעם שיעור רמב״ם, און אזוי אויך אנדערע אנדערע שיעורים. אבער אלע שיעורים זענען כולל אין דעם שיעור, ווייל דער שיעור איז דאך כל התורה כולה, סא ממילא זענען אלע שיעורים בעצם א פרט אין דעם שיעור.

און מיר זענען זייער דאנקבאר פאר די אלע תומכים און נדיבים, ר׳ יואל ווערצבערגער וואס מעטשט פאר אונז אלעס, און בכלל וואס שטעלט צו זייער אסאך זאכן פאר׳ן עולם און פאר אונזער בית המדרש, און פאר יעדער איינער וואס האט ארויסגעהאלפן, וואס העלפט ווייטער ארויס מיט רעיזן און מיט געבן און מיט רעדן מיט מענטשן. און דער אויבערשטער זאל העלפן מיר זאלן אנקומען צו אונזער גאול אין די נעקסטע פאר שעה, די נעקסטע פאר טעג, און מיר זאלן יעדן איינעם דאנקבאר זיין. זיי זאלן האבן א ברכה מן השמים ומן הארץ פאר אלעס וואס זיי העלפן. שוין.

און ר׳ יואל הושע גייט אויך א ברכה. זייער גוט.

מהות סדר התפילות אינערהאלב ספר אהבה

סאו, יעצט גייען מיר לערנען סדר התפילות. און מ׳דארף מאכן א שטיקל הקדמה אזא וואס זאל זיין מסביר וואס דאס איז דער חלק און וואס מ׳גייט טון דערמיט.

ספר אהבה זענען די מצוות שבכל יום, וויאזוי א מענטש זאל געדענקען דעם אייבערשטן און האבן ליב דעם אייבערשטן דורך א גאנצע צייט אים דערמאנען. אזויווי דער רמב״ם האט געענדיגט הלכות ברכות, בכל יום וכל עת שאוכלים ושותים מרבים ומודים להקב״ה. איז, די עיקר הלכות תפילה האט שוין דער רמב״ם געשריבן אין די צווייטע סדר אין ספר אהבה. יעצט גייט דער רמב״ם אויסשמועסן דאס סדר התפילות. דארטן האט דער רמב״ם קורצע ברכות וואס דער רמב״ם האט אריינגעלייגט אדער אין תפילה אדער אין ברכה, אבער דא זענען לענגערע וואס מ׳דאווענט עקשולי, האט דער רמב״ם געמאכט פון דעם אן עקסטערע סדר, ער האט נישט געגעבן א נאמען הלכות, דאס איז סדר התפילות. דאס הייסט דער רמב״ם׳ס פסק אין וויאזוי מען דאוונט, וויאזוי דער מנהג איז לפי הרמב״ם.

סדר התפילות אלס סידור אינערהאלב משנה תורה

אינטערעסאנט אנצומערקן אז אין די הקדמה פון די רמב״ם, וואו דער רמב״ם איז מסביר געווען די הקדמה צו ספר משנה תורה, אז די תכלית פון די ספר משנה תורה איז צוזאמצוזאמלען אלע מצוות פון תורה שבעל פה. דאס הייסט, ער איז מסביר אז א גאנצע תורה שבכתב מיט די תוספות פון אלע מצוות פון תורה שבכתב מיט די תוספות פון די תורה שבעל פה, דאס הייסט די מצוות דרבנן, די גזירות ותקנות וויאזוי צו טון אלע מצוות. און דארטן זאגט דער רמב״ם אז עס איז אויסגעקומען אז א איד דארף אין זיין ספרים שאפע ער דארף האבן א תורה שבכתב, און נאכדעם קען ער גיין צו א רמב״ם, לכל הפחות יוצא זיין. מיט׳ן רמב״ם אליין האט ער אנגענומען אז ספר משנה תורה גייט דעקן אלע וויכטיגע זאכן פון תורה שבעל פה, און ער דארף נישט קיין שום אנדערע ספר.

איז, ווי מיר האבן שוין געטראכט, אדער איך ווייס נישט, איך האב עס געהערט פון ר׳ יצחק אדער ר׳ יחיאל, איך ווייס נישט ווער, אז אפילו די סידור, ער האט געמיינט ממש ערליך אזוי, אז א… זאל זיין ממש א מינימאליסטיק, דו האסט א תורה שבכתב און די רמב״ם, האסטו אפילו די סידור.

היסטארישער קאנטעקסט – סידורים פון די גאונים

מ׳קען אפילו צולייגן צו דעם אביסל, ס׳איז נישט דירעקט אזוי, איך מיין אז ס׳איז פשט, מ׳קען אפילו צולייגן, ווייל אזוי ווי… וואס זענען געווען די ערשטע הלכה ספרים, אזוי ווי א סדר פאר א איד, וויאזוי… די ספרים וואס מ׳האט געשריבן? דער רמב״ם האט אביסל גערעדט וועגן דעם אין זיין הקדמה, אז נאך די תלמוד איז געווען געוויסע גאונים וואס האבן געמאכט הלכות פסוקות. איינע פון די גרויסע קאטעגאריעס פון ספרים וואס די גאונים האבן אנגעהויבן צו שרייבן איז א סידור. אונז ווייסן סדר רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, אפשר איז געווען נאך וואס אונז ווייסן נישט, זיי האבן געמאכט סידורים. און יענע סידורים, כמעט אלע פון זיי, זענען אויך הלכות, נישט נאר א נוסח. ס׳שטייט הלכות תפילה, און אפילו הלכות יום טוב, שבת. מ׳קוקט אין סדר רב עמרם, סדר רב סעדיה, זעט מען אסאך הלכות.

Speaker 2:

מחזור ויטרי איז אויך אזוי?

Speaker 1:

אה, יא. מחזור ויטרי איז אבער שוין שפעטער, פון די זמן הראשונים. באט יא, ס׳איז געבויט אויף סדר רב עמרם. סאו יא.

סאו דער רמב״ם, וואס ער איז אזוי אין א געוויסע זין די יורש און די משלים פון דעי סדר פון… מאכן ספרים וואס זענען ניצליך פאר אידן, האט ער גענומען מסתמא די אלטע סידורים און געשריבן זיין סיכום וויאזוי ס׳קומט אויס די סידור.

דער אמת איז אז די סידורים, אפילו היינט, ס׳איז געווען סידורים וואס האבן טאקע געקאווערט אלעס וואס א איד דארף וויסן. אין די סידור איז געווען געדרוקט א ספר “למען תאור”, בעסיקלי חסנו דין, און אין די סידור שטייט די חופה וקידושין, ס׳שטייט סדר הברית און פדיון הבן. ס׳איז א סידור, איז סא דער רמב״ם׳ס ספר איז אויך בעסיקלי געקאווערט כל התורה כולה, קאווערט אויך אלעס וואס דארף שטיין אין די סידור.

מ׳קען זאגן פארקערט, אז משנה תורה איז א גרויסער סידור, נישט אזוי ווי א סידור וואס שטייט נאר וועגן שבת, ס׳שטייט וועגן אלעס. אדער א סידור וואס די רוב איז די תורה שבעל פה, און די מיעוט איז די נוסח התפילה, ווערסעס די אנדערע איז די רוב איז די נוסח התפילה.

חקירה: צי דער רמב״ם׳ס נוסח איז א פסק אדער בלויז א רעקארד

ס׳איז דא אויך אן אינטערעסאנטע חקירה וואס מ׳קען טראכטן. איך האב געזען א מאמר, ס׳איז דא א איד, גבאי הייסט ער, איך געדענק נישט זיין ערשטע נאמען, ער שרייבט מאמרים אויף די היסטאריע פון נוסח התפילה. און ס׳איז דא א חקירה, ס׳איז אן אלטע חקירה אין פשט אין רמב״ם, צו ווען דער רמב״ם מאכט זיין נוסח התפילה, זעסטו דער רמב״ם הייבט אן, אין געוויסע זאכן שטייט “נהגו”, געוויסע זאכן צייכנט ער צו וואס איז די הלכה. סא איז די פשט אז דער רמב״ם האט פשוט אראפגעשריבן די נוסח וואס מ׳האט געזאגט אין זיין בית המדרש, און אזויווי דו זאגסט, ער האט געוואלט ס׳זאל זיין א פול ספר, האט ער אריינגעשריבן דאס אויכעט? אדער די פשט איז ניין, ס׳איז דא א הכרעה, ס׳איז א פסק הרמב״ם אז דאס איז די ריכטיגע נוסח. און ס׳איז תלוי, איין וועג וויאזוי מ׳קען מכריע זיין דאס איז צו זען אויב דער רמב״ם׳ס נוסח איז טאקע געבויט פשוט אויף א נוסח וואס איז אמאל געווען, אדער דער רמב״ם האט אליינס געמאכט געוויסע הכרעות. ער טענה׳ט, דער רב גבאי, ער האט ראיות אז דער רמב״ם׳ס נוסח איז נישט געבויט אויף קיין שום נוסח. ס׳איז געבויט אויף עפעס, אבער ס׳איז אסאך דער רמב״ם׳ס אייגענע הכרעות.

לויט דעם, למשל, איך געדענק, דער בריסקער רב, איך ווייס, מענטשן האבן געלערנט אסאך רמב״ם, האבן זיי ליב געהאט צו זאגן אסאך זאכן די נוסח הרמב״ם, אויך די נוסח התפילה. און געוויסע זאכן איז נישט קיין טענה, ווייל דער רמב״ם איז געווען א ספרדי, ער דאוונט נוסח ספרד, איז וואס האט אן אשכנזי מיט נוסח הרמב״ם? אבער אויב מ׳פארשטייט אז דער רמב״ם איז א פסק, פארשטייט איינער וואס נעמט ערנסט פסקי הרמב״ם, איז יא דא פתחון פה צו זאגן אז…

וואס געהערט צו “תפילה” אין סדר התפילות

ס׳איז אויך אינטערעסאנט אז ס׳איז שווער צו זאגן אז אלעס וואס גייט אריין אונטער די קאטעגאריע פון סדר התפילה איז בכלל פון די מצוה פון תפילה. יא? ווייל די אלע ענינים פון… און ס׳איז דא אן ענין פון לערנען אביסל תורה נאך ברכת התורה, איז דא אן עקסטערע ענין פון געוויסע פסוקים וואס שטייט אין חז״ל די חשיבות פון זאגן ‘הודו להשם׳, אדער די חשיבות פון ‘קריעת ים סוף׳. די אלע זאכן איז אלץ מצד עצם זאך פון שבח והודאה וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז א מצוה, ס׳איז דא לשונות אין חומש וואס ס׳קען אונז העלפן, דאס איז פארקומען, און דאס איז משבץ געווארן אלס א לשון צו העלפן, ס׳איז מלקט געווארן געוויסע פרקים אין די תורה.

אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז די ברכות למשל איז צעטיילט אין ‘בכל יום׳. די אלע זאכן וואס מ׳האט אויפגעהויבן דעם קאפ, דער רמב״ם האט אויפגעהויבן דעם קאפ מאכן עפעס אן אנדערע מין דעזיין, אז אינדערהיים זאגט מען דעי… ס׳איז אינטערעסאנט אז אלעס האט א שייכות מיט די תפילה בציבור, אזוי ווי מ׳קומט אין בית המדרש מ׳זאגט די אלע זאכן, ס׳איז אלעס דארט. אוקעי, לאמיר רעדן וועגן דעם אין א סעקונדע ווען מ׳וועט לערנען די עקטשועל סדר.

מעטאדע פון לערנען סדר התפילות

אונז דארפן נאר מקדים זיין איין הקדמה וואס אונז האבן נאר געשמועסט וויאזוי מ׳גייט לערנען ‘סדר התפילה׳. יא, ווייל אוודאי צו לערנען די עיקר תפילה איז א גרויסע לימוד צו פארשטיין פירוש המילות פון יעדע זאך, וואס איז די היסטאריע פון יעדער נוסח, וויאזוי אונז פירן זיך וכדומה, און נו, וואס גייט מען טון וועגן דעם?

וואס מ׳האט געזאגט אזוי, דער עולם האט נישט תמיד געהאלטן אז ס׳איז דא א געוויסע מחלוקת, ס׳איז דא א ספר ‘אהבה׳, ס׳תלוי מיין איך אין יענע מחלוקת. אונז האבן געשמועסט צי מ׳דארף לערנען ביים יום פירוש המילות, דאס הייסט צי מ׳קען למשל לערנען זאכן וועגן די נשמה פון די נוסח וואס אונז זאגן ‘אלוקי נשמה׳, אדער ס׳איז לאו דווקא דער עיקר פלאץ וואו מ׳דארף לערנען אזעלכע זאכן, און ס׳איז דער פלאץ וואו ס׳באלאנגט למשל אדער ווי דער רמב״ם, אדער ווי דער ארי הקדוש, איך ווייס וואס מ׳זאל מסביר זיין די נשמה.

א באקאנטע מחלוקת. יעצט ווערט די מחלוקת נוגע למעשה, ווייל דאס איז דאס דאווענען דא. ס׳קען מען הערן א מהלך מ׳זאל ממש נאר לערנען פירוש המילות, אבער ס׳איז כמים שאין להם סוף, ווייל ס׳איז דא על פי פרד״ס, ס׳איז דא א געוואלדיגער אוצר, מ׳קען פון דעם פארלערנען א סך. און בעוד היד נטויה, ר׳ יצחק, אונז האבן אנגעשמועסט אז אויב דא זענען אונזערע מקשיבים וואס ווילן טאקע איך אדער ר׳ יצחק אדער בעזה״י א שיעור אין פירוש המילות, זענען מיר אפן פאר ביזנעס. אידן ווילן הערן און זיי זענען גרייט צו לערנען. אבער יעצט גייען מיר מאכן מער אזא גוטע פשרה האבן מיר געשמועסט. מ׳גייט נישט פארלערנען פירוש המילות, אבער מ׳גייט יא מסביר זיין די סדר, פארוואס קומט אריין דאס שטיקל, אדער וואס איז די ענין, דאס שטיקל איז א תפילה, א בקשה, אן ענין פון לערנען א שטיקל תורה. בערך אזוי, מ׳איז יא פארלערנען און זאגן אויף יעדע שטיקל עפעס וואס דאס שטיקל איז, מ׳איז נישט לערנען ווארט ביי ווארט פירוש המילות.

זייער גוט. סאו ווער ס׳וויל זיך איינשרייבן פאר ר׳ יואל׳ס שיעור אויף סדר התפילות, זאל אריינשיקן א טשעק, א קוויטל מיט א פדיון, וויאזוי מ׳איז אריינגעפירט, און מ׳ארבעט דערויף.

סדר התפילות בשחר – אנהויב

לאמיר לערנען אינעווייניג. זאגט דער רמב״ם, סדר תפלות, האט רבי יוסף געמאכט די קעפל, בשחר. אה, ס׳איז אינטערעסאנט, אפילו די קעפל “סדר תפלות” האט נישט דער רמב״ם געשריבן. ס׳איז ווי פלעין, נאך ספר אהבה הייבט זיך אן “נהגו”. יא, ס׳איז אינטערעסאנט.

הלכה א – נאך פרשת צו און ברכת כהנים

סאו זאגט דער רמב״ם, הייבט דער רמב״ם אן די סדר התפילות, זאגט ער אזוי: “נהגו העם לקרות בכל יום בשחר”, יעדן טאג צופרי, ווען… “אחר שקורין פרשת צו”, נאכדעם וואס מ׳ליינט די פרשה אין די תורה “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”, “וברכת כהנים”, די ברכה פון ברכת כהנים, יא, וואס מ׳זאגט יעדן טאג, וואס דער רמב״ם האט שוין פריער אין הלכות תפילה פרק ז׳ האט דער רמב״ם געזאגט אז נאך ברכת התורה, נאכ׳ן זאגן די ברכת התורה, לערנט מען גלייך, מ׳איז מסמיך אזוי ווי אן ענין פון מסמיך זיין די ברכה צו די זאך, לערנט מען… האט ער אונז דארטן געזאגט אז נאך ברכת התורה זאגט מען פרשת צו און ברכת כהנים. און ער זאגט, יעצט גייט דער רמב״ם, סאו וואס טוט מען פון דארטן און ווייטער.

דיסקוסיע: דער רמב״ם הייבט אן ביים בית המדרש

רייט, סאו אויב איך קען דזשאסט פרובירן צו קלאר מאכן פאר מיר דא די נקודה. סאו, האבן מיר גערעדט, דער רמב״ם מאכט נישט ממש א סידור, רייט? אין א געוויסע זין, דא מאכט ער א סידור, ער הייבט אן פון אינדערפרי. ער האט אויך אסאך הלכות שוין געזאגט, וואס ער האט שוין געזאגט קלאר זאגט ער נישט איבער. סאו למשל, דאס אז אינדערפרי זאגט מען אשר יצר, וואס איז די ערשטע ברכה לויט׳ן רמב״ם, אלקי נשמה, שטייט נישט דא, ווייל ס׳איז שוין געשטאנען אין הלכות ברכות נאך תפילה. אין הלכות תפילה איז געשטאנען אז ס׳איז דא ברכות, און דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט יעדע זאך ביים צייט, יא, נישט אין בית המדרש.

אה, זייער גוט. דערהיים האט מען ניטאמאל געוואלט א סידור, ווייל א מענטש האט נישט קיין סידור אין בעט, אדער לעבן די שכוי, אדער לעבן די מרחץ, די אלע זאכן. די אלע ברכות דארף א מענטש געדענקען, און אונז זאגן א גאנצע צייט, דא איז ווי מ׳קומט אין בית המדרש, און אין בית המדרש איז געווארן פאר א סידור.

אה, סאו דאס האב איך געוואלט פרעגן, סאו גלי ברכת התורה מאכט יא אדער ניין אין בית המדרש? ווייל איר זאגט פרשת צו, אז לכאורה וואס איר האט געזאגט השכם לקראת, אז מ׳לערנט אין דערהיים מאכט רוב ברכת התורה,

הלכה ז׳ – דער סדר פון ברכות און לערנען פאר׳ן דאווענען

דער רמב״ם׳ס סדר פון אינדערפרי

Speaker 1:

רייט, סאו אויב איך קען דזשאסט טרייען צו קלאר מאכן פאר מיר דא די נקודה. סאו, די גאנצע רמב״ם מאכט ממש א סדר, רייט? און א געוויסע זין דא מאכט ער א סדר הייבט אן פון די פרי, באט אויך די סך הכל הלכות וואס דו האסט שוין געזאגט, וואס דו האסט שוין געזאגט קלאר, זאגט ער נישט איבער.

סאו למשל דאס וואס אין די פרי זאגט מען אשר יצר, וואס איז די ערשטע ברכה, זאגט דער רמב״ם, אלקי נשמה, שטייט נישט דא, ווייל ס׳איז שוין געשטאנען אין הלכות ברכות נאך תפילה. ער האט שוין תפילה געשטאנען, ער האט שוין ברכות, און דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט יעדע זאך ביים צייט, יא, נישט אין בית המדרש.

Speaker 2:

אה, זייער גוט. דער רמב״ם האט אפילו נישט געוואלט א סידור, ווייל א מענטש האט נישט קיין סידור אין בעט, אדער לעבן די כסא, אדער לעבן די מרחץ, די אלע זאכן. די אלע ברכות דארף א מענטש געדענקען, און אונז זאגן א גאנצע, דא איז ווען מ׳קומט אין בית המדרש.

דיסקוסיע: ברכות התורה – אין בית המדרש אדער אין דערהיים?

Speaker 1:

אה, סאו דאס האב איך געוואלט פרעגן. סאו, כאילו ברכות התורה מאכט יא דער רמב״ם אין בית המדרש? ווען ער זאגט פרשת צו, אז לכאורה וואלט ער געזאגט, “השכים לקרוא”, ער לערנט אין דערהיים, מאכט ער אויך ברכות התורה.

אבער זיי האבן שוין געזען דעמאלטס, האבן זיי געטראכט, וואס לכאורה פשט הגמרא איז, אז אויב איינער גייט גלייך אינדערפרי אין בית המדרש, דארף ער נישט מאכן ברכות התורה, ווייל ער גייט דאך זאגן ברכת אהבה רבה, וואס איז א סארט ברכות התורה. די גאנצע ברכות התורה איז נאר לכאורה פאר דער וואס שטייט אויף פארטאגס צו לערנען.

אבער פון דעם רמב״ם איז דאך געווען משמע דארט אז ס׳איז שוין אזוי ווי א תקנה אז מ׳לערנט שוין פאר׳ן דאווענען אביסל, און מ׳מאכט ברכות התורה, וועגן דעם דארף מען גלייך זאגן אביסל, אביסל תורה. און ס׳קען זיין אז די אלע זאכן וואס איך גיי יעצט זאגן איז אביסל א המשך נאר אויף דעם, אז ווי א חוב, אז ער זאל אביסל מער לערנען פאר׳ן דאווענען.

פארוואס דארף מען א מינימום לערנען פאר׳ן דאווענען?

Speaker 1:

סאו, וואס דארף מען לערנען? פארוואס דארף מען, פאר איינער וואס לערנט עניוועי, פארוואס דארף מען בכלל זאגן פרשת עולת תמיד צו סופסן די מינימום?

די זעלבע תקנה איז, איך האב מורא אז ער וועט אפשר ווערן בטל מן הלימוד, סאו איך זאג אים, “האסט א תקנה, עפעס לערנען אזוי.” אה, און אויך איז דא, דו גייסט לערנען, ס׳איז דאך דא א הלכה, “מעז עומד בתפילה מתוך דברי תורה, מתוך הלכה פסוקה,” און מיט דעם איז מען מקיים דאס, מ׳איז מתקן מינימום, יעדער איינער זאל לערנען אביסל פאר׳ן דאווענען.

Speaker 2:

רייט, איך מיין אז ס׳שטימט זייער גוט, ווייל דער רמב״ם דארף מען רעדן אויך איבער די גאנצע מצב פון א מענטש שטייט אויף אינדערפרי, ער וויל לערנען. ער וויל לערנען, ער זאגט דאך “אירא”, ווייל ער וויל לערנען, איז גענוג אז ער זאגט די מינימום. דא רעדט מען פון א איד וואס זאגט יא, ווייל וועגן די סדר, פשוט ער זאגט צום בית המדרש, און יעצט פרעגט ער וואס איז די סדר התפילה?

איך האב אים געזאגט, ס׳איז דא א התחלה תקנה אז מ׳לערנט אביסל פאר׳ן דאווענען, און פארדעם דארף מען דאך מאכן ברכת התורה, איז ער פשוט שוין געלערנט פריער.

פרשת צו, ברכת כהנים, און די משנה – וואס מ׳לערנט פאר׳ן דאווענען

Speaker 2:

דעמאלטס האבן מיר געשמועסט אז פרשת צו און ברכת כהנים זענען חשוב, ווייל פרשת צו איז דאך א געוואלדיגע זאך, אז דער אייבערשטער בענטשט אידן דורך די כהנים, ס׳איז א יסוד. ברכת כהנים און די ברכה, ס׳פאסט זייער גוט אריין. פרשת צו, לכאורה אפשר וועגן תפילות איז קרבנות, און דא רעדט מען פון די טומאה פון די קרבנות, די קרבן טמא.

און נאכדעם קומט די משנה, וואס ס׳מוז זיין אז די משנה איז אויך עפעס א יסודות׳דיגע משנה וואס די חז״ל האבן געהאלטן איז זייער פאסיג אז מ׳זאל זאגן יעדן טאג. זיי האבן זיך געמאכט מיט דעם איין משנה וואס גייט זיין די מערסט באקאנטע משנה. סאו ס׳איז דא אין דעם אז ס׳איז א וויכטיגע משנה מוז זיין.

דיסקוסיע: וואס מיינט “קורין משנה זו”?

Speaker 2:

סאו איך האב א ספק, דא שטייט “קורין משנה זו”. איך בין נישט זיכער, ווייל די ערשטע זאך וואס שטייט דא איז טאקע א משנה, “אלו דברים”, וואס ס׳איז גוט צו זאגן, לכאורה איז עס א וויכטיגע משנה. אבער נאכדעם גייט ער אן ווייטער, “אמר ר׳ זירא”, און “לעולם יהא אדם”, סאו איך האב געטראכט אז ס׳קען זיין אז די לשון “משנה” האבן מיר שוין געזען, דער רמב״ם האט געזאגט אנהייב הלכות תפילה, “ואין משנה לתפילה זו מן התורה”, דו געדענקסט? “משנה” איז א טייטש “נוסח”. ס׳קען זיין ער מיינט צו זאגן א חלק איז טאקע א משנה, אבער ער מיינט צו זאגן דאס איז די נוסח וואס מ׳זאגט.

מיר האבן דאך די וואך געלערנט פרק, ס׳איז געווען די זעקסטע פרק, און ס׳הייבט זיך אן “שנו חכמים בלשון המשנה”. ס׳איז א ברייתא וואס איז אריינגעגאנגען אין די משנה. איך האב געזען דארטן אין מהרצ״א, ער זאגט אז די סוף פון יעדע פון די זעקס סדרים ענדיגט זיך מיט א זאך וואס איז נישט א משנה. וואס איז ר׳ שמעון בן לוי אומר, “עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות”, וואס איז אין סוף עוקצין, איז ר׳ שמעון בן לוי איז אן אמורא, ס׳איז א מאמר אין סנהדרין. און די זעלבע זאך סוף בכורים איז די ברייתא פון אנדרוגינוס, שופל ונושם, וואס איז אן אנדערע ברייתא.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אבער די אלע זאכן ווערן גערופן “משנה”. ס׳זאגט גארנישט, ס׳איז נישט לאו דווקא אז ס׳איז דא א הקפדה אויף דעם. ס׳קען זיין אויך א ברייתא וואס איז וויכטיג פאר אידן. אפשר פארקערט, אפשר די משנה הייסט משנה ווייל ס׳איז א סארט זאך, א נוסח, עפעס א… א משנה איז א זאך וואס עס ווערט געלערנט, און ווי מער ס׳ווערט געלערנט איז עס מער משנה. אה, משנה קען אויך זיין מלשון שינון, אזויווי עפעס א זאך וואס איז געשריבן שיין און וואס מ׳קען גרינג משנן זיין. אזויווי דו זאגסט אז משניות דארף מען קענען, סאו ס׳איז מלשון שינון.

“אלו דברים שאין להם שיעור” – די משנה

Speaker 2:

סאו “אלו דברים שאין להם שיעור”, די משנה רעכנט אויס, ס׳איז דא אסאך מצוות וואס האבן א געוויסע שיעור, א כזית, אבער די מצוות פון פאה, ביכורים, אדער ראיון – דאס ארויפקומען עולה רגל זיין, און גמילות חסדים, דאס טייטש די אנדערע מצוות וואס זענען נישט צדקה, ווייל צדקה האט אויך מעשר כספים אדער אנדערע, אבער גמילות חסדים בגופו.

און דערנאך זאגט די משנה, “אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה”, דאס טייטש ס׳ברענגט בענעפיטס אויף די וועלט ווייל ס׳איז תיקון העולם, אזוי זאגט דער רמב״ם אין פירוש המשניות, “והקרן קיימת לו לעולם הבא”. דאס זענען זאכן וואס סיי ס׳איז וויכטיג פאר תיקון החברה, אבער סיי מ׳טוט עס אויך ווייל אלס קבלת עול מלכות שמים, אבער דאס איז עולם הבא, חיי נצח, חיי עולם. כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו. דאס טייטש, די אלע זאכן מאכט גוט אויף די וועלט און אין עולם הבא. “ותלמוד תורה כנגד כולם”. תלמוד תורה איז נאך מער דער כלל אז ס׳ברענגט בעולם הזה ובא עולם הבא. ס׳שטייט אזויווי דער רמב״ם אז ווער ס׳האט חכמה, דער האט חיי נצח, און ווער ס׳האט נישט קיין חכמה, ער וועט זיך אויך פילן אין די וועלט דעם חסרון.

די משנה איז “מה טוב”

Speaker 2:

זייער גוט. סאו דאס איז די ערשטע משנה אזויווי וואס מ׳זאגט. מ׳קען זאגן די משנה איז אזויווי די טוב, “מה טוב”, יא, וואס איז גוט. נאך בעפאר די תורה פרעגט מען “מה טוב”. די משנה זאגט דיר “מה טוב”. איך האב געזען ס׳איז דא א רב, א רבי, איך ווייס נישט, א רב, ער האט געשריבן א בוך וועגן וואס איז די “Jewish view of happiness”, און ער זאגט אז ער מיינט אין די משנה שטייט, ס׳איז מסביר די אידישע דרך, דאס טון די אלע זאכן צו האבן א גוטע לעבן. און ס׳איז זייער בעיסיק.

דיסקוסיע: ר׳ משה פיינשטיין׳ס שיטה פון מעשר פון צייט

Speaker 2:

איך וויל מיך נישט אפשטעלן אין די משנה צו לאנג, אבער ס׳איז דא א זייער שיינע זאך פון ר׳ משה פיינשטיין אז א איד זאל מאכן מעשר פון זיין צייט. יא, ס׳איז אזוי באקאנט. אבער ס׳איז אקעגן די משנה פון “אלו דברים שאין להם שיעור – גמילות חסדים”. סאו ס׳איז זייער גוט, די לאנגע ר׳ משה מאכט עס אלס א שיינע עצה טובה, א מינימום. א מינימום? ס׳איז דאך א תוספת, חז״ל האבן נישט געמאכט קיין שיעור, פארקערט.

אבער דאס איז עפעס וואס מ׳קען נישט קוואנטיפייען. מ׳קען נישט זאגן אז דער וואס האט געזאגט “גיי ארויס פון מיין קאר” פאר איינעם וואס האט גענומען א היטש אינמיטן וועג ווייל ער האט שוין געענדיגט זיין חסד פאר יענעם, דאס איז נישט קיין חסד. מ׳מוז עס אנקוקן לפי המצב, לפי האדם.

מימרא פון ר׳ זירא – הלכה פסוקה

Speaker 2:

איז דא ר׳ זירא. די נעקסטע איז די מימרא פון חז״ל, וואס דאס איז א שטיקל גמרא. סאו דא נאך צוויי מימרות. נאך איין הלכה וואס מ׳לערנט, וואס דאס איז די מימרא אז ר׳ זירא האט געזאגט אז נשי ישראל האבן מחמיר געווען – איך וויל נישט ליינען אלע ווערטער, ס׳וועט נעמען פארעווער – אז אפילו אויב ס׳איז דא נאר איין טיפ דם, קלענער ווי א חרדל, ווארטן זיי ז׳ נקיים. מער אויף די פשטות׳דיגע הלכה אז נאר א זבה, וכאילו ווער ס׳לערנט דארט די סוגיא ווייסט.

און דאס שטייט דא, ווייל אין די גמרא שטייט אז “כל העומד ומתפלל מתוך הלכה פסוקה”, האט אביי געזאגט: וואס איז א דוגמא פון א הלכה פסוקה? די מימרא פון ר׳ זירא. איך מיין אז די טייטש איז פשוט, ווייל דאס איז א מימרא וואס מאכט סימפליפייד זייער א קאמפליצירטע הלכה. ווען זי וואלט געדארפט רעכענען זבה, נדה, וואלט געווען טויזנטער פרטי הלכות ארום צו טראכטן צו זי קען דאווענען. דאס איז קלאר: ז׳ נקיים, קענסט גיין דאווענען.

אבער דו זעסט דא אז הלכה פסוקה מיינט ווי ווייניגער דו גייסט לאמדעווען, די מערסטע בנות ישראל פראקטיש. סאו אונז האבן מיר א פראקטישע רב. ווער ס׳וויל, די בנות ישראל קענען דאווענען נאכדעם. ס׳איז א סגולה, אפשר, איך ווייס נישט.

תנא דבי אליהו – “כל השונה הלכות”

Speaker 2:

די נעקסטע הלכה איז די ברייתא דתנא דבי אליהו, וואס אונז זענען מיר סוף דאווענען פירן זיך עס צו זאגן. רייט. דארפן מיר שמועסן וועגן דעם פארוואס אונז האבן מיר עס נישט אריינגעלייגט, אבער ר׳ זירא, ווי ווייטער ווי מיר האבן געשמועסט, גייען מיר נישט אריין אין די גאנצע היסטאריע, אבער דאס איז די רמב״ם׳ס נוסח.

תנא דבי אליהו: “כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא”. דאס שטייט נישט “בכל יום” אז ער מערקט. “כל השונה הלכות”. אה, טאקע. “כל השונה הלכות”, איינער וואס לערנט הלכות, “מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר ‘הליכות עולם לו׳, אל תקרי הליכות אלא הלכות”. הליכות איז מרמז אויף הלכות. איז איינער וואס לערנט הלכה פסוקה, זייער גוט.

סאו דאס איז לכאורה א שבח אויף דעם וואס מ׳האט יעצט געלערנט א שטיקל הלכה, מיט דעם הלכה גייט מען אין עולם הבא. דאס איז ווי אן אגדה.

“תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”

Speaker 2:

ס׳איז אן אגדה. זייער ענליך. און דאס איז בעיסיקלי, עס נעמט אריין אין זיך ביידע פריערדיגע מעמדות. עס רעדט וועגן די שכר פון הלכה פשוטה, פון הלכה, סתם הלכה איז מיין, און די עליות אין עולם, די עליות אין עולם הבא.

און די נעקסטע שטיקל איז וועגן שלום. ס׳איז ממש די צוויי זאכן: עולם הבא און שלום בעולם הזה. “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”, אז די תלמיד חכם וואס שונה הלכות האט שלום בעולם, האט עולם הבא און האט שלום בעולם. אזוי ווי די משנה האט אונז געלערנט אייניגע דברים, זייער שיין.

שנאמר “וכל בניך תלמידי ה׳ ורב שלום בניך”. די דרשה פון חז״ל איז “בניך” מיינט נישט דיינע קינדערלעך, אזויווי די נוסח הברכה אין ישעיה, די נביאות אז ס׳גייט זיין גוט פאר די קינדער, נאר “בוניך”. אקעי, די גמרא ברענגט די גאנצע נוסח. און וואס מיינט די תלמידי חכמים? די וואס פארשטייען פשוט טייטש, מלשון הבנה. איך מיין אז פשוט מיינט עס מלשון הבנה. ס׳איז דא אויך א דרשה פון מלשון בנין, בנין עולם.

חילוק צווישן שונה הלכות און תלמיד חכם

Speaker 2:

איך טראכט, איך וואלט אפשר געזאגט א טייטש: א שונה הלכות איז נישט דאס זעלבע ווי א תלמיד חכם. מ׳זעט אין הלכות, א הספד שטייט, אפילו א שונה הלכות. א שונה הלכות מיינט איינער וואס לערנט משניות, א תלמיד חכם איז איינער וואס לערנט גמרא. איינער וואס לערנט משניות גייט שנעל אין עולם הבא, אבער א תלמיד חכם ברענגט אויך שלום. ווייל ברענגען שלום איז א גרעסערע עבודה. ווייל עולם הבא קענסטו זיין א קליינער אינדיווידזשועל, וואס גייט דיך אן צו מאכן די גאנצע וועלט שלום?

“העולמים יודעים” – דער שטיקל פאר שמע ישראל

Speaker 2:

נאכדעם קומט די שטיקל, “העולמים יודעים”. איך ווייס נישט וואס איז די פשט פון די שטיקל, וואס איז די פשט? איך מיין אז דאס איז איין לאנגע שטיקל וואס זעט מיר אויס ווי ס׳איז עפעס א סארט ווערזשן אדער א סארט נוסח פון אן אייגענע ברכת התורה, אזא אדרבה׳דיגע ברכת התורה, ווייל ס׳הייבט זיך אן מיט… אקעי, דאס איז יוניק, די אנהייב מיט א גרויסע הנחה איז… מסתמא ברכות קריאת שמע אפשר. יא, אזא סארט ברכות קריאת שמע, דאס איז וואס איך האב געמיינט.

ווייל די שטיקל פאר שמע ישראל איז זייער ענליך צו אהבה רבה. די תוכן דערפון רעדט וועגן די שמחה אז מ׳איז א איד, און אז נאר אונז קענען זאגן קריאת שמע, און גלייך נאכדעם זאגט מען שמע ישראל. און מען ענדיגט צו נאכאמאל מיט אזא… אזוי ווי ברכות נאך קריאת שמע, פון נאך תפילות און שבועות, וועגן אחדות השם וכו׳, יא, ממש אזוי, אמת.

ס׳קען זיין אז ס׳איז עפעס א סארט תפילה קצרה, אזוי ווי מ׳האט דאך געהאט תרי״ג תפילות קצרות. ס׳איז נאך א ווערסיע, אבער למעשה האט מען עס אנגענומען אלס וואס מ׳זאל אייביג זאגן, אדער ווי א חכם האט געשריבן זיין אייגענע ווערסיע פון א ברכת קריאת שמע.

נוסח התפילה שלפני קריאת שמע ופסוקי דזמרה לפי הרמב״ם

נוסח “אמונים מחיינו” — תפילה מדור השמד

Speaker 1: וועגן אחדות השם מער.

Speaker 2: יא, ממש אזוי, אמת. ס׳קען זיין אז ס׳איז עפעס א סארט תפילה קצרה, אזויווי מיר האבן געהאט פריער די תפילה קצרה, איז דא נאך א ווערסיע. אבער למעשה האט מען דאס אנגענומען אלס וואס מ׳זאל אייביג זאגן, אזויווי א חכם האט געשריבן זיין אייגענע ווערסיע פון א ברכות קריאת שמע וואס איז אסאך קורצער, און ס׳האט געפאלן פאר חכמים און מ׳האט עס אנגעהויבן צולייגן.

מקור הנוסח — תנא דבי אליהו רבה

Speaker 2: סאו ער ברענגט טאקע דא אין די זייט פון די שבועי אלקוט, בשם רבינו אברהם בן בנימין, אז די גאנצע נוסח קומט פון תנא דבי אליהו רבה. נאר די טייטש, דער רבינו בנימין, אז אהבה רבה, לעולם יקדים רחמים לשמים בסתר. יא, ביי אונז זאגט מען אויך בגילוי, אבער דער רמב״ם האט נאר בסתר, און אזוי זאגט ער אויך איז די ריכטיגע נוסח.

און ער זאגט פארוואס? ווייל אבא אליהו האט געמאכט די תקנה פאר א דור של שמד. ס׳איז געווען א גזירה אז מ׳קען נישט ליינען קריאת שמע, לכאורה ברבים אין בית המדרש, האט מען געזאגט “זאת רחמי שמים בסתר”, זאג די נוסח אין די רויב. ס׳איז ממש אזויווי דו האסט געזאגט, אז ס׳איז עפעס א ריפלעיסמענט נוסח.

אדער מ׳בעט אז דער אייבערשטער זאל יא מאכן ברבים, און זאל אונז יא ברענגען סטאק ביוחוד, זאל דער אייבערשטער שוין תורם קרנינו. ס׳מיינט אז אויב א איד איז זייער שטארק באזארגט אז ס׳קומט אנטיסעמיטיזם און מ׳ווייסט נישט וואס גייט פאר אין אמעריקע אדער אין די וועלט, איז בעסער צו פאוקעסן אויף די תפילה וואס מ׳גייט מארגן זאגן. ס׳איז שוין דא א תפילה פאר דעם, מ׳האט שוין אלעס צוגעגרייט.

ס׳איז א המשך פון די תנא דבי אליהו, ס׳קומט נאך די פריערדיגע תנא דבי אליהו. און די תנא דבי אליהו קען זיין א הערינג פאר די נעקסטע צוויי מאמרים.

דער רמב״ם׳ס נוסח פארגליכן מיט אונזער

Speaker 2: און דער רמב״ם׳ס נוסח, ביי אונז זאגן מיר עס נישט, דאס איז נישט אונזער נוסח. ביי אונז זאגן מיר דא אריין די ברכת השחר, וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳זאל נאך נישט זאגן אין שול. זאגן מיר עס דא בערך, און מיר זאגן נישט קיין קדושה פאר אנדערע זאכן, דער רמב״ם ברענגט נישט קיין קדושה דא צווישן.

Speaker 1: ניין, נישט אויבערפלעכליך. אקעי.

תוכן ומבנה פון דער נוסח

הקדמה — צובראכנקייט און חיזוק

Speaker 1: לאמיר נאר זאגן וואס די תפילה איז וועגן, right? ס׳הייבט זיך אן מיט אזוי ווי ר׳ נחמן׳ל זאגט זייער א גוטע טייטש אויף די תפילה, יא? ווייסט, ר׳ נחמן׳ל זאגט, א איד דארף האלטן זיך קליין, נאכדעם דארף ער זיך מחזק זיין, ער קען נישט בלייבן קליין.

סאו האבן זיי געלייגט, קודם זאגט מען “אמונים מחיינו” וכו׳, נאכדעם זאגט מען… ס׳איז א הקדמה צו די תפילה, יא? ס׳קומט “אבל”, א איד זאל זיין אזא סארט איד וואס זאגט אייביג די תפילה. נאכדעם זאגט מען “אבל אנחנו”, אונז זענען דאך יא אידן.

און זיי מערקן אז ס׳שטייט נישט דא די שטיקל “לבד הנשמה הטהורה”, ווען ס׳שטייט דאס.

Speaker 2: אה, אויך. אבער איך מיין אז ס׳שטימט דא זייער גוט מיט דעם וואס דו זאגסט, ווייל דור השמד, דער פשט אז דער איד האט טאקע נישט געלערנט און געדאוונט א גאנצן טאג, ער קען נישט דאווענען די אלע זכותים וואס ער רעדט וועגן א שמחה, מען דארף זיין מודה על האמת. סאו ברענגט מען דא אז יעצט קענען מיר אונז נאר רעדן וועגן אונזער צעבראכנקייט, און אז דאך זענען מיר אונז אידן. אבער נישט, מען קען נישט דא ברענגען די ברייטקייט פון אזויפיל מארי דשמיא וכו׳. ס׳שטימט.

פארגלייך מיט תניא — ווי קען מען ליב האבן א רשע?

Speaker 1: אבער דאס וואס דו זאגסט ר׳ נחמן׳ל, און איך האב געטראכט אזוי ווי פון די תניא וואס ער רעדט ווי שלעכט א מענטש דארף זיך אליין זאגן וואס ער איז, אלעס איז ריכטיג. אבער נאך אלע מעשיות, וויאזוי א מענטש קען ליב האבן פון פארנט א איד וואס איז א רשע אויף איינמאל?

דאס ברענגט ארויס, ווי נידעריג די חלקים וואס טויגן נישט, די חלקים וואס מען לאזט זיך נאכגיין די יצר וכו׳, און מען רעכנט אויס ווי שוואך מיר זענען, ווי ווייניג מיר זענען וויכטיג, ווייל “כל הגיבורים כאין נגדך” קעגן גבורות של הקב״ה זענען מיר אונז גארנישט, אונזער חכמה איז גארנישט, אונזער בינה איז “כבלע יחכם”, און אלעס איז ממש גארנישט, מען קלאפט זיך אראפ.

אבער מיר האבן א געוואלדיגע זאך, אונזער נשמה. “אבל אנחנו בני בריתך”, מיר זענען מחזק מיט אונזערע אבות, יא? אזוי ווי די גמרא זאגט, תמה זכות תורה, איז דא אבער זכות אבות, יא? אונז זענען “בני בריתך”, אזוי ווי מיר זענען דורכגעגאנגען ברית של אברהם אבינו און ברית אבות. “בני אברהם אוהבך”, אזוי ווי אברהם אבינו האט אים ליב געהאט, מיינט מען די עקידה, דארט איז דא א קורצע נוסח פון עקידה, “זרע יצחק יחידך שנעקד על גבי המזבח”, און מיט דעם מיינט מען די זכות פון יעקב וואס איז געווען גערופן ישראל און ישורון, ישורון איז א לשון פון שור, יא, פון מלכות.

לפיכך, דארף מען אונז דאנקען, אפילו ווען מיר זענען אזוי צובראכן, אבער מיר זענען דאך אויך אזא לאקי פאלק, דארף מען דאנקען דעם אייבערשטן, ולהודות לשבח ולהודות, און דא זאגט מען שמע ישראל.

דער רמב״ם׳ס נוסח — אן “ואהבת”

Speaker 1: מ׳זעט אז אין די רמב״ם׳ס נוסח קומט נישט ואהבת. מ׳זעט אז אדער האט שוין דער איד געזאגט פריער ביי ברכות, אדער גייט ער עס זאגן באלד מיט די ברכות.

Speaker 2: אקעי, קען זיין דער איד, קודם כל וועלן מיר זאגן שפעטער, די דורות השמד האט נישט קיין צייט צו זאגן די גאנצע, ער זאגט די ערשטע פסוק וואס איז די עיקר. דאך פסק׳נט ער אז ער זאל זאגן.

מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז מיר האבן זוכה געווען צו קריאת שמע, “אשרנו מה טוב חלקנו”, “אשרנו שאנו משכימים ומעריבים”, אז מיר זאגן צופרי און ביינאכט שמע ישראל.

דער שטיקל וועגן אחדות ה׳ ונצחיות

צוויי מאל “שמע ישראל” אין דעם רמב״ם׳ס נוסח

Speaker 2: און די נעקסטע שטיקל רעדט וועגן… ביי די רמב״ם שטייט צוויי מאל שמע ישראל, האסטו באמערקט?

Speaker 1: אינטערעסאנט.

Speaker 2: דא איז דא אזא סארט פיוט, א קליינע פיוט וואס ענדיגט מיט שמע ישראל. און מ׳ענדיגט מיט קידוש השם, מ׳רעדט דא וועגן אחדותו יתברך און קדמותו יתברך, יסודות, “אתה קודם שנברא העולם ואתה אחר שנברא העולם”, אז דער אייבערשטער איז אייביג. מ׳רעדט דא וועגן דער אייבערשטער איז אין סוף, אדער אז דער אייבערשטער איז קדמון. “אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא”, “אתה ראשון ואתה אחרון”, דאס איז לכאורה די זעלבע ווי קודם און אחר.

Speaker 1: ענליך, יא.

Speaker 2: און מ׳ענדיגט “מקדש את שמך ברבים”, וואס דאס שטימט זייער גוט פאר א דורות השמד מצב, צו זיין א קידוש השם, “ושאלתותינו תענה”, אז ס׳איז א גביה כנעם, די אידן זאלן ארויסקומען פון די נידריגע מצב וואו מ׳איז לויט וויאזוי מ׳זאל אפלערנען וואס דאס איז. “ברוך המקדש שמו ברבים”, “את שמו ברבים”.

“אתה הוא ה׳ לבדך” — שבח וועגן גדלות השם

Speaker 2: און דא זאגט מען א שטיקל וואס אונז זאגן מער שפעטער ביי ברוך דוד.

Speaker 1: יא, אבער אונז זאגן ענליך, ענליך צו דעם זאגן אונז אויך “אתה הוא ה׳ לבדך”, אונז זאגן נאר אנדערע פסוקים.

Speaker 2: דאס איז אויך אזא שבח וועגן גדלות השם, אז דער אייבערשטער האט אלעס באשאפן. “ואתה מחיה את כולם” איז א געוואלדיגע זאך, אז דער אייבערשטער איז די… אן אים קען נישט זיין די וועלט, יא, מינימום דעי זאל דער רמב״ם עס פארטייטשן, אז די וועלט דארף צוקומען צו אים, ער מחיה את כולם, “וצבא השמים לך משתחוים”.

און נאכאמאל די אבות, “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, מ׳זאגט ‘ממצרים ועד כזדים׳, מיינט מרמז זיין על פי חז״ל אז ער איז געווען דער כלל חובים, ווייל עס איז א פסוק, עס טייטשט צוויי פשטים אין דעם פסוק, אדער ‘אור כזדים׳ איז דער נאמען פונעם פלאץ, אדער אזוי ווי דער מדרש, ‘אור׳ איז דער פייער. דער סוף איז ‘שמו אברהם׳, ער איז זוכה געווען צו באקומען שמו אברהם, און מ׳ענדיגט נאכאמאל מיט די נצחיות ‘אתה הוא ה׳ אלוקינו לא השתנית׳, ‘ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ רעדט אויך וועגן די מלכות נצח, דאס הייסט דער אויבערשטער איז מלך אייביג, ‘עובר והווה ויהיה׳, עס איז אסאך ‘אתה׳ס׳, ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳ ‘אתה׳, נוכח, און זייער א שטארקע פאקוס אויף נצחיות.

דער “דור השמד” פשט — דער אייבערשטער טוישט זיך נישט

Speaker 1: רייט. עס מאכט סענס אויך מיט דעם דורש פשט. אונז זענען היינט, עס איז נישט קיין גוטע צייט, אבער דער אויבערשטער איז אויף אייביג, דער אויבערשטער ווערט נישט אלט. ווי זאגט דער חתם סופר? ‘די אלטע טאטע ווערט נישט אלט׳, אזוי גייט דער לשון. ‘ישועה אל תזכור לנו עוונותינו׳, זייער א וויכטיגע זאך, ווייל די וועלט טוישט זיך כסדר, אבער דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. און די אידן זענען דעי עם וואס זיי זאגן ‘שמע ישראל׳ אז דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. ממילא האפן זיי ער זאל נאכקומען מיט א גוטע ישועה.

פסוקי דזמרה — הלכות תפילה פרק ז׳

וואס רופט מען דעם חלק פון תפילה?

Speaker 1: אוקעי, סאו דעיס איז… וויאזוי רופט מען דעי פארט פון תפילה? ‘פון פארן׳ איז איינס א גוטע טייטש, ווייל ס׳מיינט נישט גארנישט פאר דעם. אדער מען קען זאגן אז ס׳איז א פארט פון ברכות התורה, אזוי ווי אלס המשך פון דברי תורה. וועט אינזערן דיך מער מרחיב זיין, וועט זאגן אפילו איזהו מקומן און נאך קרבנות און די אנדערעס, אלץ בעצם לימוד התורה. מ׳דארף וויסן ווען מ׳זאגט ‘פון פארן׳, מ׳דארף מכוון זיין צום מצוות תלמוד תורה, נישט נאר מצוות תפילה. סטימט?

Speaker 2: איך ווייס ווער ס׳זאגט, צו זיין זיכער האבן.

דער רמב״ם׳ס שיטה — הלכות תפילה פרק ז׳

Speaker 1: יעצט קענען מיר לערנען אין דעם נוסח וואס דער רמב״ם האט שוין דערמאנט אין… דו געדענקסט ווי? אין הלכות תפילה? יעצט שוין דערמאנט אז דא א… ווי האט ער געזאגט, דו געדענקסט? וועט ער גערעדט וועגן די ברכות פסוקי דזמרה. דער רמב״ם האט שוין דערמאנט, זיי צייכענען נישט צו? עה… תפילה פרק ז׳ זייער… אממממ… פרק ז׳ אין די ענד, רייט? נישט ממש. איך מיין אז אין די ענד פון פרק ז׳ שטייט סדר התפילות.

Speaker 2: יא, אבער פארדעם איז געשטאנען אז ס׳איז א מעלה, ס׳איז שבח חכמים.

Speaker 1: “שבח חכמים הראשונים שהיו קורין בספר תהלים”. וואו איז דאס? פרק ז׳ נאך?

Speaker 2: נאכדעם וואס ער זאגט צו זיין עניו ושפל רוח, האט ער געזאגט ‘קורא פרקים והלכות משנה וברייתות׳, דאס וואס ער האט פריער געזאגט, אז ס׳איז בעסער צו זאגן די אלה הדברים און אנדערע זאכן. און דא נעקסט איז ‘שבח חכמים הראשונים שהיו קורין זמירות מספר תהלים פון אשרי עד סוף׳. ואני נוהג לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ואח״כ תקנו חכמים שיהיו לפני כל הזמירות ברכת ברוך שאמר, ולאחר כל הזמירות ברכת ישתבח, ואח״כ קורין קריאת שמע.

סטרוקטור פון פסוקי דזמרה

Speaker 2: סאו דעם שטיקל גייען מיר יעצט בעיסיקלי… אקעי, סאו די שטיקל גייט בעיסיקלי לערנען די נוסח פון דעם. ס׳איז דא א שבח, דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז א חיוב, יא? דא האט דער ב״ח געזאגט אז ס׳איז א חיוב. פשוט איז עס נישט קיין חיוב, ס׳איז א שבח, ס׳איז א גוטע זאך. אז פארן דאווענען זאל מען זאגן, דער רמב״ם זאגט, “זמירות מספר תהלים”, וואס דאס מיינט פון “תהלה לדוד” ביז די ענד. סאו דאס איז די עיקר וואס אונז רופן פסוקי דזמרה, דאס איז די זאך, פון “תהלה לדוד” ביז די ענד פון “הללויה כל הנשמה תהלל י-ה”.

דאס איז, די גאנצע תפילה הייבט זיך אן מיט שבח והודאה, ס׳איז דא א גרויסע הוספה פון שבח והודאה פארן דאווענען. אבער דאס איז אויך געווען אויף אן אופן פון מרחב, וואס איז דא די עיקר? די עיקר איז די תהלים, די הללוי-ה׳ס, און “תהלה לדוד”.

און נאכדעם זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא א מנהג אז פארדעם און נאכדעם זאגט מען פסוקים. די פסוקים קענען אונז בתור “יהי כבוד” און “ויברך דוד”, יא? פארדעם איז דא פסוקים, ס׳איז א ליקוט פסוקים, פארשידענע פסוקים וואס מ׳זאגט פאר די זמירות, און אביסל נאכדעם, “ויברך דוד” און אזוי ווייטער.

און נאך א זאך, ס׳איז דא א ברכה לפניה ולאחריה. די ברכה לפניה איז “ברוך שאמר”, און די ברכה לאחריה איז “ישתבח”.

ס׳איז דא נאך א זאך, אז ס׳איז דא אויך פסוקים לפניה ולאחריה. דאס הייסט, אונז למשל פירן זיך אז ספר ברוך שאמר מיט נוסח ספרד זאגט שוין הודי, דאס איז שוין נאך א לעוועל פון פאר די ברכות זאגט מען שוין אויך א שבח. און מיר זעען אויך אז דער רמב״ם האט א נוסח וואס מ׳זאגט נאכדעם, מ׳זאגט שירת הים נאך ישתבח מיינט דאך לויט׳ן רמב״ם. אבער אונז טוען עס נאר איינמאל א יאר, אונז טוען…

פסוקי דזמרה — ברכת ברוך שאמר, ליקוט הפסוקים, ותהלה לדוד

ברכת ברוך שאמר — נוסח הרמב״ם

Speaker 1: די ברכה לפניה איז ברוך שאמר, און די ברכה לאחריה איז ישתבח. איז דא נאך א זאך, אז ס׳איז דא אויך פסוקים לפניה ולאחריה. דאס הייסט, אונז למשל פירן זיך אז פאר ברוך שאמר, מיט נוסח ספרד, זאגט מען שוין הודו. דאס איז שוין נאך א לעוועל פון פאר די ברכה זאגט מען אויך שוין שבח. מיר וועלן זען אז דער רמב״ם האט א נוסח וואס מ׳זאגט נאכדעם, מ׳זאגט שיר השירים נאך ישתבח, לויט דער רמב״ם.

אונז טוען עס נאר איינמאל א יאר, אונז טוען עס… ס׳איז דא וואס מ׳האט תשובה זאגן שיר המעלות נאך ישתבח. ס׳איז דא פשוט אזא מושג פון זאגן נאכדעם.

אקעי, סאו דאס גייען מיר לערנען. דעפיניטלי, דער רמב״ם׳ס נוסח איז אסאך קורצער, ווייל אין אונזער סידור איז נאך דא אן עקידה, און מיר האבן נאך דא פארשידענע נאך פסוקים פון קרבנות, און די לאנגע “איזהו מקומן”, דאן קומט הודו און די אלע זאכן וואס מ׳זאגט, “למה תאמר יעקב” און די אלע זאכן. יא, אבער דא איז די פסוקי דזמרה די זעלבע, און ברוך שאמר איז די לענגערע.

זאגט דער רמב״ם אזוי: “ברכה ראשונה שאומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, זהו נוסחה: ‘ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא׳”, און נאך פארשידענע שבחים וואס רעדט וועגן דער אייבערשטער איז א מושל, דער אייבערשטער אומר ועושה, גוזר ומקיים, דער אייבערשטער איז א בעל הרחמים, א רחמן וואס איז מרחם על הבריות, “ברוך מביא רפואה ומביא אורה”, א ברכה אויף די צופרי זון. שפעטער זאגן אונז אין אונזערע ברכות השחר “ברוך יוצר אור”.

“ברוך משלם שכר טוב ליראיו”. וואס זאגן אונז אויך? “ברוך שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא כזב ולא מרמה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד”. אזוי רעדט מען אויף די כליות, “דיין אמת”. “ברוך חונן אדם דעת”, רעדט מען נאכאמאל וועגן די מצוות. און מ׳ענדיגט, “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, המלך המפואר והמהולל בפי עמו”, ווי דער אייבערשטער איז משובח ביי אידן, ביי די גאנצע פאלק, “משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו”.

און דא איז די הקדמה צו די תפילות וואס מיר גייען זאגן: מיר גייען דיר יעצט דאנקען “בשיר דוד בן ישי עבדך משיחך”. “בשבחים ובזמירות”, דאס איז שבחים זמירות, “נודך ונשבחך ונפארך ונרוממך ונמליכך”, יעדער איינס פון די ווערטער האט א מינונג, אבער מיר לערנען שוין די פשט המילות. “ונזכיר שמך מלכנו יחידנו”, וואס איז דא די נוסח איז “יחד”, אונז אלע צוזאמען אידן זאגן עס בציבור. ביי אונז זאגט מען “יחוד קל עולמים זאלן מיר זאגן”, און דא זאגט מען “יחד”. יחד, ווייל מיר נעמען פון שבח און פארער עד היעד שמו, און ווייטער ענדיגט מען מיט נצחיות. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, מ׳הייבט אן דאווענען “נשמת כל חי”, די נצחיות פון די אייבערשטער, “מלך מהולל בתשבחות”, פון די תשבחות וואס מ׳גייט יעצט זאגן.

דיסקוסיע: די סטרוקטור פון ברוך שאמר און דער ענין פון שמות נרדפים

Speaker 2: יא. ס׳איז אינטערעסאנט צוויי זאכן וואס איך האב געוואלט זאגן וועגן די ברכה שווארמה. קודם כל, ס׳איז פשוט א ברכה, ס׳הייבט זיך אן “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם” און ס׳ענדיגט זיך “ברוך אתה ה׳”, אבער ס׳האט אזויווי א פתיחה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך ווייס נישט צו ס׳איז נאך א ברכה אזוי. איך מיין אז ביי אונז אין נוסח איז דא דרייצן, אזוי ציילט דער סדר האריז״ל, דרייצן מאל וואס מ׳זאגט “ברוך” פאר מ׳קומט צום ווארט פון “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם”. אבער די סטרוקטור פון די ברכה איז, ס׳איז פשוט א ברכה, נאר ס׳הייבט זיך אן זייער אסאך מאל מ׳זאגט “ברוך, ברוך” ביז מ׳זאגט פיינעלי “ברוך”, און ס׳ענדיגט זיך אזויווי דו זאגסט “מלך מהולל בתשבחות”.

איך האב געוואלט זאגן נאך אזא… איך האב געוואלט זאגן וועגן דעם וואס דו האסט געזאגט אז יעדע ווארט האט א טייטש. דא טאקע בין איך מחולק, ווייל ס׳איז אמת אז יעדע ווארט האט א טייטש, אבער די ריזען פארוואס מ׳זאגט אזויפיל ווערטער, ס׳איז אלץ שמות נרדפים. וואס פונקטליך איז די חילוק פון “נשבחך” און “נפארך”? איך קען זאגן א טייטש, אבער די ריזען פארוואס ס׳איז דא אזויפיל, ווייל די עצם ריבוי, וואס מ׳זאגט די זעלבע זאך אזויפיל מאל, איז אליינס די יופי און די געשמאק, די חיות פון די פיוט. און אז מ׳גייט אריין “וואס איז די חילוק פון ‘משבחיך׳ און וואס איז די חילוק פון ‘מפאריך׳?”, פארלירט מען די געשמאק.

ליקוט הפסוקים לפני תהלה לדוד

Speaker 1: נאכדעם איז דא פסוקים. ווייטער איז דא א ליקוט פון פסוקים. מ׳זאגט “יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו. יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם.” דאס איז איין פסוק, און נאכדעם א פסוק אין תהלים “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. אויך תהלים, ביידע איז תהלים. “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. פון דא איז אלעס תהלים. דאס איז אלץ פסוקים וואס אונז זאגן אויך, רייט? די זעלבע נוסח ווי אונז, אזויפיל איך געדענק. כמעט אלע. יא, “יהי כבוד”, “יהי שם”. ווייל מ׳האט געזאגט “מלך מהולל בתשבחות”, לכן מאכט מען א קליינע ליקוט פון תהלות, און דערנאך הייבט מען אן זאגן גאנצע שטיקער. נישט ממש אלעס, ה׳ אלקינו ה׳ אחד.

דיסקוסיע: פארוואס פסוקים פון ישעיה און משלי?

Speaker 2: און דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ער האט געדארפט… ווייל ה׳ אחד זאגט מען על מה שברא בעולמו. די מלאכים, די אנשי כנסת הגדולה האבן דאס געמאכט.

אינטערעסאנט אז ער האט גענומען פסוקים פון תהלים, און דוקא די ענין האט ער אריינגעלייגט ישעיה און משלי.

Speaker 1: איך מעג דיר זאגן א סוד? ווייל דו קענסט אריינלייגן אין תהלים אויך די פסוקים. ווייל יעדער ווייסט דאך, נישט אלעס אין תהלים האט דוד געשריבן, יא? ס׳דא פלוגתא שפעטער אויך, סאו פונקט ווי ס׳זענען דא אין תהלים וואס איז דא ביי דיר, איז א שטיקל תהלים, ניין? גרייבסט עס צו צו ישעיה.

Speaker 2: ס׳איז זיכער עלטער ווי דער וואס האט מתקן געווען די נוסח התפילה, ניין? יא, אוודאי. באט איך זאג אז תהלים אליינס איז שוין א ליקוט. מ׳זאגט “שיר לדוד”, יא? און מ׳זאגט למשל “תפלה לדוד”, דאס איז טאקע פון דוד. באט ס׳איז דא שטיקלעך וואס איז לאו דוקא פון דוד, און מ׳רופט עס “שיר לדוד” באופן כללי, ווייל דוד המלך איז דער נעים זמירות ישראל, סאו מ׳קען רופן דאס אויך “שיר לדוד” באופן כללי.

ס׳איז דא אזעלכע וואס זאגן אז ס׳איז דא עשרה זקנים וואס האבן מחבר געווען משלי, ניין? אבער מ׳זעט דא… אז מ׳פירט אויך שטארק אויס מיט די פסוקים וואס שרייבט לטובת די אידן, יא? “כי בחר ה׳ בציון”, “כי יעקב בחר לו י-ה”, “כי לא יטוש ה׳ עמו”.

דער לאגיק און סדר פון די פסוקים

Speaker 1: ניין, איך וועל דיר זאגן, לאמיר אביסל ארויפגיין. נאכאמאל, אנהייבן מיט די ענין פון כבוד ה׳ אויף די וועלט. לכאורה די אויפשיין פון די זון צופרי איז אזא דעמאנסטרעישן, דער אייבערשטער קומט ארויף “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳”. און נאכדעם אפאר פסוקים וועגן די נצחיות פון באשעפער, “זכר רחמיו”, “זכר חסדו לבית ישראל”, “מחשבותיו לדור ודור”, “מחיצה בכל מושלו”.

Speaker 2: ניין, דאס איז אפשר נאך אויך די חלק פון די שמים מספרים, ווי בשבת זאגן מיר דאס איז יענער טאקע, שמים מספרים, אבער דארט איז עס דער ענין פון “יסודו בהררי קודש אוהב ה׳ שערי ציון”. און נאכדעם דא רעדט מען וועגן די נצחיות ה׳, “ה׳ מלך עולם ועד”, דא “ה׳ הפיר עצת גוים”. א גאנצע זאך אויף די גוים, “מארצו” קומט גוט אריין, זעט אויס מ׳האט צוגעלייגט אפשר געווען דער מיט “הפיר עצת גוים”.

Speaker 1: איך מיין, איך טראכט פשוט פשט, וואס איז טאקע די טעם פארוואס מ׳זאגט די פסוקים? וואס איז טאקע די טעם פארוואס מ׳זאגט דאס? די סדר פון “ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” איז בעצם די דריי פסוקים: “ויאמרו בגוים ה׳ מלך”, “ה׳ ימלוך לעולם ועד” איז אליינס א גאנצע פסוק, און “ה׳ מלך” איז די נעקסטע פסוק. מ׳לייגט אלע צוזאמען, אבער ס׳איז בעצם, מ׳ברענגט אויך די גאנצע פסוקים.

און דא רעדט מען וועגן אפאר פסוקים וועגן דעם וואס דער אייבערשטער איז מפר עצת גוים, אויף דעם גייען די לעצטע דריי פסוקים אדער פיר פסוקים, “עצת ה׳ לעולם תעמוד”, אלע אנדערע וועט בטל ווערן, “ה׳ הפיר עצת גוים”, און אזוי ווייטער. און איך מיין, דא ברענגט ער דאך די ראיה פון די בריאה, דער אייבערשטער האט דאך געשטעלט די בריאה, “יצוה ויעמוד”, ס׳שטייט אויף אייביג, דער אייבערשטער׳ס זאכן ווערן נישט בטל. און דער זעלבער באשעפער האט בחר געווען בציון, און ער האט געקלערט ציון למשכן לו, און דער זעלבער באשעפער האט בחר געווען ביעקב, און דער אייבערשטער האט דאס קיינמאל נישט איבערגעלאזט. דער זעלבער באשעפער וואס האט מקלקל געווען די וועלט וועט דאס שטיין, דער זעלבער באשעפער וואס האט מקלקל געווען די יודן וועט דאס שטיין, ס׳וועט נישט בטל ווערן לעולם ועד. און מ׳ענדיגט מיט “וירחם על עבדיו”.

איך מיין אזוי, אזוי ווי וואס איז דער אייבערשטער׳ס עצה? “כי בחר ה׳ בציון”. איי, די אידן זינדיגן? דער אייבערשטער איז מוחל. “והוא רחום יכפר עון ולא ישחית”, זיי זענען נישט מחלה זיין א כפירה, “הרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו”. “ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו”. מ׳ענדיגט מיט אזא שטיקל בקשה, און דא גייט מען גלייך “אשרי”. יושר חסדך ולחסדך, זיי זענען אויך פסוקים פון תהלים, “אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי”, און דא גייט מען צו די נעקסטע שטיקל וואס דער רמב״ם זאגט גייט צו תהלה לדוד.

אשרי און תהלה לדוד

Speaker 2: אינטערעסאנט, ביי אונז איז דא שוין ביי מענטשן אין די קארנער פון די מח אז די שטיקל הייבט זיך אן “אשרי”, און ס׳שטימט, ווייל “בכל יום אברכך” הייבט זיך אן מיט א ב׳, און אשרי איז אן א׳, און מ׳האט עס צאמגעשטעלט. אבער ס׳הייבט זיך אן ארום ממך ה׳ אמתך. “תהלה לדוד” איז א קעפל.

Speaker 1: סאו אונז, דער רמב״ם לייגט אריין אשרי אלס איינע פון די פסוקים פון פאר תהלה לדוד. ווי ביי מנחה למשל, ווען דער רמב״ם זאגט מען זאגט אויך תהלה לדוד, מיין איך זאגט מען אויך אשרי, אונז זאגן זיכער. סאו ס׳איז יא, אבער ס׳איז א זאך וואס מ׳זאגט אלעמאל פאר אשרי, אבער ס׳איז נאר א ליקוט פון צוויי שיינע פסוקים וואס מ׳זאגט. ס׳איז נישט קיין זאך וואס מענטשן מיינען אז ס׳איז דא א מזמור וואס הייסט אשרי, ס׳איז נישטא, ס׳קומט נישט אריין.

Speaker 2: אבער ס׳איז אינטערעסאנט, לכאורה לכל הפחות די פלעצער וואו דער בעל תפילה ענדיגט יעדע קאפיטל, אפשר לויט׳ן רמב״ם וואלט ער געזאגט ער זאל ענדיגן “אשמרה דרכי מחטוא בלשוני”, ווייל ס׳איז די ענדע פון פסוקי דלפני משה. ס׳איז דא אסאך זאכן וואס דער בעל תפילה ענדיגט נישט אין די ריכטיגע פלאץ, ס׳איז א מנהגים.

Speaker 1: און דעמאלט זאגט מען “תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך”, דאס איז וואס אונז קענען אלס אשרי, ווי איר האט יעצט געזאגט, עד סוף ספר תהלים, ביז סוף פון ספר. ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט תהלים אן א ה׳, ווייל געווענליך תהלים מיינט די ווארט תהלה, די לשון תהלה, אזויווי דו זאגסט יעצט “תהלה לדוד”.

ויברך דוד — פסוקים פון דברי הימים

Speaker 1: און נאך דעם, וואס אונז קענען אלס פסוקי דזמרה, ס׳ענדיגט זיך דארטן “הללוקה”, קומט דאס וואס אונז קענען אלס “ויברך דוד”, ס׳הייבט זיך אן “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, אונז זאגן אפאר מער פסוקים אויף די “ברוך אתה ה׳”, דער רמב״ם האט נאר דאס.

דיסקוסיע: “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן” — סיום אדער נצחיות?

Speaker 2: איז אינטערעסאנט, איז אויך נצחיות, “ברוך ה׳ לעולם”, דער אייבערשטער׳ס נצחיות, “ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן”. אפשר דאס איז אזויווי א אמן אויף וואס מ׳האט געזאגט ביז יעצט, אזויווי א סיום. אה, א סיום פון די אלע פסוקים. ניין, איך וואלט נישט געזאגט אז ס׳איז בעיקר די סיום.

יעדע זאך האט אסאך אנהייבס און אסאך סיומים. פון דא לערנט מען זיך אז מ׳דארף מאכן אסאך מאל א סיום. מ׳לערנט, מ׳מאכט דאנערשטאג א סיום, מאכט מען נאך א סיום.

Speaker 1: און דא גייט מען אונז לערנען די פסוקים פון דברי הימים. ס׳איז אויך תפילת דוד, איז זייער שיין. אויף אלע מאל דוד המלך, די אויסדערוועלטע וואס איז געווען די לשון, “שירה דוד עבדך ודאי אשבח לבאך בשירה וזמרה”. זאגט מען אונז נאך, מ׳האט שוין געענדיגט תהלים, מ׳האט געזאגט די סוף פון תהלים, יעצט זוכט מען נאך, ס׳איז דא שיינע פסוקים פון סוף ספר דברי הימים, שטייט דארט “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל ויאמר דוד”, ער האט געזאגט, ער האט געבענטשט, “ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”.

פסוקי דזמרה (המשך) — תפילת דוד, ברכת ישתבח, שירת הים, והוספות דשבת

תפילת דוד — פסוקים פון דברי הימים און נחמיה

ס׳האט אויך א תפילת דוד, ס׳איז זייער שיין, ווייל אונז איז דאך אלעמאל דוד המלך די אויסדערוועלטע, יא? וואס איז געווען די לשון? “שירה דוד עבדך אשר שלחת לי בוחן בשירה וזמרה”. זאגט מען אונז נאך, מ׳האט שוין געענדיגט תהלים, מ׳האט געזאגט די סוף פון תהלים, און יעצט זוכט מען נאך, איז עס שיינע פסוקים פון ספר דברי הימים.

ס׳שטייט דארטן “ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל, ויאמר דוד”, ער האט געזאגט און ער האט געבענטשט, “ברוך אתה ה׳ אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם”. נאכדעם רעדט מען וועגן נצח, “לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ”. דער אייבערשטער האט די ממלכה, “לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש”, “והעושר והכבוד מלפניך”, אלע כוחות זענען אין די האנט פון אייבערשטער, דער אייבערשטער איז דער מושל, “ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל”.

דא שטייט צו טוהן, “לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”. “ועתה אלקינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך”.

דיסקוסיע: פון וואנען קומט “ועתה אלקינו”?

Speaker 1:

“ועתה אלקינו” איז א פסוק פון ערגעץ אנדערש, רייט? אה, “ועתה אלקינו”… ס׳איז פון עזרא, האב איך געדענקט. יא?

Speaker 2:

ניין, ביז נאכדעם “ומהללים לשם תפארתך” איז נאך פון דברי הימים.

Speaker 1:

אה. די לעצטע שטיקל, “וברוך שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה” איז פון נחמיה. טאקע אינטערעסאנט, פארוואס ס׳קומט נישט א טשעפער צו צו תהלות דוד? אפשר ווייל ער וויל ארויפברענגען די “ומרומם על כל ברכה ותהלה”, אז קען זיין די אלע זאכן וואס מ׳האט געזאגט, דער אייבערשטער איז נאך גרעסער פון דעם, און דאס איז די ענד, און דאס איז נישט פון דוד אפילו.

Speaker 2:

יא? אמת. אבער אונז זענען נאך מרחיב, אונז זאגן “אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם”, דאס איז אויך פון נחמיה האב איך געדענקט. יא, יא. און די רמב״ם האט אביסל קורצער.

ברכת ישתבח — פופצן לשונות פון שבח

און די לעצטע ברכה איז “ישתבח שמך לעד מלכנו המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ”. ווייל פארדעם פאסט, די אלע תפילות וואס מ׳האט יעצט געזאגט, רעכן דא אויס:

– איינס

– צוויי

– דריי

– פיר

– פינף

– זעקס

– זיבן

– אכט

– ניין

– צען

– עלף

– צוועלף

– דרייצן

– פערצן

– פופצן לשונות פון שבח

פון גדלות ה׳, שבח ה׳, מלכות ה׳, בעל הבית על העולם, נאכאמאל נצח, נצחיות, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, “מלך גדול התשבחות”, ער איז גרעסער אויף די תשבחות, יא? אזוי ווי “ומרומם על כל ברכה ותהלה”. קען זיין. קען זיין, דאס איז די פשט, ס׳איז גרעסער פון די תשבחות.

אדון כל המעשים, אלע געשעענישן איז דער אייבערשטער דער אדון, א שטארקערע ווי א שטיקל לשון פון ראש מקוברוטיס. א בורא שיעור הזמרה, א שיעורים פון זמרה, אדער א שיעור הזמרה, וואס דאס איז א שטיקל עפעס קבלה, ווי חסידות. חי וקיים, דער אייבערשטער וואס לעבט אייביג, דער ענטפער איז טאקע ממש דאס, חי וקיים.

באמערקונג וועגן נצחיות אין די סטרוקטור

פון דא און ווייטער זעט מען ווייניגער, מ׳איז ווייניגער ביזי מיט די נצחיות, אמת? ס׳איז זייער שטארק. איין מינוט, מ׳גייט נאך רעדן וועגן די נשמות אויכעט נאכאמאל. אקעי? דאס איז אבער פירוש.

שירת הים — מנהג המקום

מקורא, ער זאגט דער רמב״ם, דא אין אורחות תפילה, אז דער רמב״ם האט אויך שוין דערמאנט אז ס׳איז דא א מנהג, דארטן האט ער עס געזאגט באופן אז ס׳איז דא א מנהג, אבער דא זאגט ער עס אלס א מנהג בפשטות, אז מ׳זאגט שירת הים. מקורא השירה עד סופה, כמנהג המקום. אויב איז דא א פלאץ אז מ׳זאגט שירה, זאל מען עס דארט זאגן. ער האט געזאגט אז ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן שירת האזינו. ווען ער זאגט דא שירה, זאגט ער נישט וועלכע שירה. ס׳קען זיין ער מיינט שירת האזינו אדער שירת הים, ווענדט זיך לויט די מנהג. אה, אה, ער דערמאנט דארטן ביידע.

דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן מנהגים

Speaker 1:

וויאזוי טאקע, איז דא אנדערע מקורות צו דער רמב״ם האט געזאגט שירה? ס׳איז אינטערעסאנט. ווייל אויב נישט, איז זייער שיין ווי שטארק ער רעכנט זיך מיט דערמאנען יענע אנדערע קהילות׳ מנהג. דער רמב״ם האט מסתמא געהאט אין דעם אן ענין, ער האט געוואלט אז יענע קהילות, ווער ס׳וועט זיין, זאלן לערנען זיין ספר און פילן אז מ׳רעדט צו זיי. ער דערמאנט עס דא נאכאמאל, ס׳איז א געוואלדיגע זאך. ער זאגט עס נישט און ס׳איז פשוט ווייל…

ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א גאנצע רייע לעוועלס פון זאכן וואס דער רמב״ם פארשטייט אז זיי זענען כמעט א הלכה. אגב, די גאנצע נוסח איז אפשר א תקנת חכמים, און ס׳איז דאך נאר זאכן וואס איז ממש א מנהג וואס מ׳טוט אין שול. אזוי מ׳דארף פארשטיין בעסער וועלכע זאכן זענען ממש א מנהג און וועלכע זאכן זענען תלוי במנהג המקום, וויאזוי ס׳ווענדט זיך.

יא, איז דאס אלץ וואס מ׳האט געלערנט פסוקי דזמרה פון די וואכן.

הוספות דשבת — כללי׳ע הקדמה

יעצט שבת, שבת לייגט כל העולם, אה, אנדערש ווי יעצט וואס ס׳איז דאך מנהג המקום, שבת לייגט דער עולם צו לפני ה׳ כי בא, נסתר זי. יא, לאמיך נאך זאגן אביסל מער א הקדמה כללית.

דאס הייסט, אז שבת איז דא צוויי זאכן וואס מ׳טוט. דאס הייסט, אזוי ווי מ׳האט געלערנט פסוקי דזמרה, האט צו דעם מרכז, די עיקר פסוקי דזמרה, וואס דאס איז די שירת דוד וואס מ׳זאגט פון תהלה לדוד ביז די סוף. ס׳קומען פארדעם און נאכדעם פסוקים, פארדעם און נאכדעם ברכות.

אין שבת לייגט מען אויך צו זאכן, על פי מנהג לייגט מען צו זאכן סיי נאכדעם, דאס הייסט פאר ברכת… מ׳קען זאגן מ׳איז מרחיב ברכת ישתבח אין א געוויסע זין מיט א גרויסע הוספה וואס הייסט נשמת. און דארף די זאך פארדעם, מ׳לייגט צו פסוקים פארדעם, אונז לייגן צו מזמור שיר ליום השבת פאר יהי כבוד, און אמאל אונז לייגן אפילו צו נאך פאר ברכת יוצר נאך זמירות. סאו מ׳לייגט צו פארדעם און נאכדעם שבת און יום טוב אפשר אויך. שטימט?

דער רמב״ם ברענגט ביידעס, אז נשמת ברענגט ער די אנדערע הוספות. אהם, דער זאגט דאך, חלק וואלט געקומען די סטרוקטור.

קשיא: פארוואס לייגט מען צו אין שבת?

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אין חז״ל זעען מיר אונז אז שבת איז מען מקצר אין די נוסח התפילה, דאס הייסט לכל הפחות מיט שמונה עשרה. אקעי, דאס איז ווייל מ׳וויל נישט בעטן שאלת צרכים, און דא לייגט מען צו. ס׳איז אינטערעסאנט.

א גוטע שאלה.

דיסקוסיע: פארוואס נשמת אין שבת?

Speaker 1:

אקעי, נשמת, ווי איז דען שייך אנדערש אז שבת צופרי איז דא נשמת? און איך וועל דיר פרעגן פארוואס די… ס׳איז זיכער אז… ס׳איז ווי די גאנצע פאלק קומט, אט ליעסט אין שמונה עשרה זאל זיין קורץ, און דאס איז פאר די ערליכע אידן וואס קומען צופרי אין שול.

Speaker 2:

ניין, אבער דו ביסט גערעכט, די עיקר קיצור פון שמונה עשרה איז נאר אז מ׳זאל נישט בעטן שאלת צרכים, אז מ׳זאל שוין אריינגיין אין די אלע צרכי הגוף, וואטעווער יו וואנט טו קאל איט, צרכים. אבער ס׳איז זיכער א פעולה אין חז״ל. קריאת התורה ליינט מען שבת סאך לענגער, יא, מיט הפטורה, מיט מוסף. ס׳איז נישט אז שבת איז אזוי קורצער די דאווענען ווי א גאנצע וואך.

Speaker 1:

אפשר טראכט איך יא אז ס׳איז דא אפשר א חילוק צווישן די אידן וועמען מ׳האט קליינע עקספעקטעישאנס, די אידן וואס קומען אריין אין שול לייגן תפילין, און די אידן וואס שטייען און זענען אין שיעורים און טוען די אלע שיינע זאכן.

Speaker 2:

ניין, אבער איך וויל דיר זאגן א קליינע געדאנק, ווייל שמונה עשרה האט דער רמב״ם געזאגט אז ער האט געמאכט פאר די וואס האבן א לשון עלג. דער לשון עלג קען נישט זאגן די אלע זאכן בכלל. דער לשון עלג האט מען געמענעדזשט אז מ׳זאל אים ראטעווען צו לייגן ברכות אין די קורצע וועג. דא רעדט מען פון א איד וואס דאווענט, וואס קען דאווענען.

Speaker 1:

אקעי, מעיבי.

נשמת כל חי — דער נוסח פון רמב״ם

דער רמב״ם זאגט דאך, יא, ער זאגט דער רמב״ם, לאמיר לערנען די נוסח נשמת פון דער רמב״ם.

“נשמת כל חי תברך את שמך ה׳ אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד מן העולם ועד העולם.” דאס הייסט יעדע נשמה פון יעדן מענטש אזוי ווי די חיות דאנקען דעם אייבערשטן, אזוי ווי אנדערע סארט ברואים פון שמי שמי קדם, אזוי ווי די בריות, אלע לעבעדיגע מענטשן, אלע לעבעדיגע באשעפענישן איז משבח דעם אייבערשטן.

מעולם ועד עולם, דער אייבערשטער איז נצח, און דער אייבערשטער איז יחיד, און ס׳איז דא נאר איין אלוקים. ואלמלא מלך גואל ומושיע אין אלע שוועריקייטן, אלע עתות. און דא רעכנט מען אויס וואס דער אייבערשטער טוט פאר מענטשן, פודה ומציל אין זייערע שוועריקייטן, ער גיט פרנסה, ער דואגט פאר אלע בריות, פאר אלע מעשים. מלך מהולל בשבחות, איז א זאך וואס מ׳האט שוין געזאגט אויך אין ברוך שאמר, וואס פירט די וועלט בחסד, ברואיו ברחמים, און אלמלא מליצים, ווען מענטשן ווערן קראנק אדער ווערן פארשלאפן אוועק צום אייבערשטן, און על כן אנחנו מודים.

“אילו פינו מלא שירה כים”

און וויאזוי מ׳זאל נאר דאווענען דעם נוסח, האבן מיר שוין געהאט זייער ענליך צו דעם אין די ברכה ווען ס׳קומט אסאך רעגן. זאגט מען, ווען ס׳קומט א גרויסע שפע, אז מיר וואלטן געדארפט דאנקען דעם אייבערשטן אויך מיט א שפע דאנק. שבת פרי, די אידן איז מלא שירות ותשבחות, זאגט מען, מיר האבן נישט גענוג ווערטער.

אפילו מיין מויל וואלט געווען שירה כים, אן א שיעור ווערטער, און מיין לשון וואלט געווען ווי כוואליעס פון רינון, און אזוי ווייטער, די גאנצע רב רברביא, און אונזערע אויגן וואלטן געקענט זען אלעס און עס שיין ארויסברענגען אין לשון פיוטי, דאנקען אויף דעם, און אונזערע הענט וואלטן געווען וואס פרושות צו קענען שרייבן לאנגע שירים אדער וואס, א גליינא וואלט מען דארף מאכן אזוי ווי מ׳דארפט. ס׳איז אן אייער רבי דערשן, פאר מען דארף טאנצן, די אלע שורים מיט די תפארות דארף מען טאנצן, אזוי ווען א גליינע קאלע שורים דארפסט טון מיט די הענט אין די פיס, דארף מען דארף זאגן די אלע שורים וואס איז נישט בקרד. ס׳איז ווי מ׳וואלט דארף געקענט.

מיט דעם אלעם האט מען עס נאך אלץ נישט געווען גענוג, אפילו נאר אויף אביסל, איינס פון א מינין און איינס פון א ביליאן האט אויסגעקומען לכאורה. פון אלע תודה וואס דער אייבערשטער האט געטון, סיי פאר די פאלק, פאר די גאנץ כלל ישראל, אנגעהויבן פון מצרים, וואס איז ארויסגענומען בית עבדים, און עס איז באפארעסט געווען אין די מדבר, און די מצל געווען פון אלע מלחמות, פון אלע חלומים, רבים ורימנים.

יא, יעדער מענטש וואס לעבט, האט ער געהאט זייער אסאך עדות וואס האבן דורכגעלעבט א געוואלד מיט ניסים צו קענען לעבן, און די ביסט דא נאך אזא איך האבן דורות. ווייל יעדער מענטש זאגט עדות אויף אזוי פיל יארן, אויף אזוי פיל אלפא אלפא פון חסדים פון דער אייבערשטער, און אונז גייען מיר עניוועי נישט קענען אויסרעכענען די גאנצע.

“אברים שחלקת בי”

סאו די ביסל וואס איך קען, די אברים שחלקת בי, וואס דו האסט צוטיילט אין אונז, אזויווי ר׳ יצחק האט געזאגט אז די גוף איז צוטיילט אין חלקים, אדער יא, לכאורה איז דאס די מיינונג. ורוח ונשמה שנפחת באפי, וואס איך האב, דאס איז חיה, איך האב נישט די ידיעה אין די פשטות פון נשמה, אבער חיה, רוח ונשמה, ועל כולם, און מיט דעם דאנק איך.

קען זיין אז די נשמה איז נישט מפולג, די נשמה איז דאס וואס מאכט דעם מענטש פאר איין זאך, די אברים איז יעדע זאך עקסטער. אקעי. און די אברים איז דאך אויך חלק רוח ונשמה, ס׳איז דאך א חלק פון מיר.

אבער יודוך ויברכוך, על רוב, דא איז אביסל אנדערש אין די נוסח, על רוב נסי פלאיך, אויף אלע נסים. כי כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע, ער הייבט אן אזויווי ער האט געזאגט נשמת כל חי, אלע מענטשן דאנקען דיר, יעדע אויג קוקט ארויס צום אייבערשטן, יא, עין כל אליך ישברו. וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחוה, יעדער מענטש בייגט אראפ זיין קומה זיך צו בוקן, אלע הערצער האבן מורא פון אייבערשטן. והקרב והכליות, וואס חז״ל געבן זיי אן עצה, די כליות, יא, איך האב יעצט נאר איינס, דערפאר האב איך געזאגט נאר כליות, אבער מ׳רעדט נישט פון כל לבבות, מ׳רעדט נישט פון מיר, אלעס איז צוזאמען, נישט מעכב.

“כל עצמותי תאמרנה”

אזויווי ס׳שטייט אין פסוק, “כל עצמותי”, מיינע אלע ביינער, “תאמרנה”, זאגן עדות, זאגן און רופן אויס. נישט דער מענטש זאגט, דא איז לכאורה די עצם א מענטש, די יצירה פון א יומען ביאינג וואס שרייט ארויס “ה׳ מי כמוך”. אבער דא זאגט דער מענטש, איך זאג עס מיט אלע מיינע ביינער, “מציל עני מחזק ממנו”, דער באשעפער וואס איז דיין אמת, ווי דו ראטעוועסט דעם עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו.

סיום נשמת — “רננו צדיקים”

ונאמר, און דא גייט מען זאגן נאך פסוקים, נאך א פסוק, “רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה”. איך מיין אזוי, אונז זאגן אויך אזוי, רייט? אונז זענען מיר נאר מער מאריך שפעטער, אבער די ווארט איז אזוי פשוט, ער דערמאנט, איך טראכט יעצט, ער דערמאנט ווי אלע אברים זענען משבח, אדער מיט זייער מויל אדער מיט זייער פעולה, דאס איז אויף דעם פסוק “כל עצמותי תאמרנה”. יעצט וויל ער זאגן ווי אלע מענטשן זענען משבח, סאו ער זאגט “רננו צדיקים”, ווייל דעם האב איך דא יעצט גוט געמאכט, “בפי ישרים” איז ווי א פירוש אויף “רננו צדיקים”. אבער דא האבן מיר נאך א שטיקל אריכות, נאך די אומות העולם ווי גוים, דערפאר דער ענין פון צדיקים האבן מיר נאך א שיינע שטיקל, איין שטיקל שבת הנאה.

מנהגים פון שבת — הלכה ט׳

“רננו צדיקים” — דער קשר פון די איברים צו די צדיקים

דאס איז אויף דעם פסוק “כל עצמותי תאמרנה”. יעצט וויל ער זאגן ווי אלע מענטשן זענען משבח. סאו ער זאגט “תתרועענה צדיקים”, פארדעם האב איך דיר יעצט גוט געמאכט. די פיר שורות איז אזויווי א פירוש אויף “רננו צדיקים”. שטימט?

אבער דא האבן מיר נאך א שטיקל אריכות נאך די “אברים וגידים”, פאר די “רננו צדיקים” האבן מיר נאך א שיינע שטיק.

שטיקלעך וואס דער רמב״ם האט נישט געהאט

איין שטיקל “שבת עניים”. “שבת עניים” איז א שטיקל וואס דער רמב״ם ברענגט עס, איך האב געהערט פון א פלאץ, אבער אין זיין נוסח שטייט עס נישט. ס׳איז אויך לכאורה א פירוש אויף דעם פסוק “עני ומציל עני”. זאגט ער, לכבוד דעם האט דער רמב״ם אויך נישט געהאט די “המלך” מיט די “רוהב עצמות”, די גאנצע שטיקל האט ער נישט געהאט. ווייל אסאך זאכן וואס אונז האבן, ס׳איז דא די אריגינעלע סטרוקטור, און נאכדעם האט מען צוגעלייגט, פיוטים, מרחיב געווען.

סאו, “שבת עניים” איז א שטיקל וואס איז יא געווען בזמן הרמב״ם, שוין, דער רמב״ם האט עס נישט געברענגט דא, אבער ס׳איז פשוט א פירוש אויף “מציל עני מחזק ממנו”.

נאכדעם, דעם “יד מלך” וואס אונז האבן איז נאך א גאנצע נייע שטיקל, וואס איך געדענק נישט פון וואו ס׳קומט. ס׳זעט אויס ממש ווי א פיוט. ס׳זעט אויס זייער ענליך צו ביי יוצר אור איז דא די “און רוח לך, יד מלך, ימין מלך”. ס׳זעט אויך אויס א שטיקל פירוש אויף די ערשטע ברכה פון שמונה עשרה, “האל הגדול הגיבור והנורא” וכו׳, ער איז מרחיב אביסל. ס׳זעט אויס א שטיקל פיוט וואס איז געבויט אויף דעם אדער קאנעקטעד צו דעם, און אונז לייגן אריין דא יענעם פיוט. ס׳איז דאך א שטיקל, וואס מיין איך?

דער קשר פון “רננו צדיקים” צו די פריערדיגע שטיקלעך

אבער “רננו צדיקים” לאזט זיך זאגן, קאנעקט זיך בעצם צו די פריערדיגע שטיקל, אז אלעס לויבט דעם אייבערשטן, און כללות׳דיג אלע סארט צדיקים, אלע סארט יודן, יעדע סארט מענטש וכו׳. יא, יצחק, רבקה, וועלן מיר דערמאנען.

די פיר שורות איז “רננו צדיקים”, “פצחו ברך”, “ובשפת ישרים תתקדש”. פשט איז, אויסערעכענען די גאנצע בריאה און אלע מענטשן, שוין מדרגה אחר מדרגה, די צדיקים, די אוהבי ה׳, יראי ה׳, קדושים, תלמידים, און אבער איז דא געווען א תלות במקבלים, וואס אנפאנג האט מען געוואלט קובע זיין אז ס׳איז נאר פאר צדיקים. און מ׳משבח דעם אייבערשטנ׳ס נאמען, ווייל דאס איז א חובה פון אלע יצורים, נישט נאר די צדיקים דוקא, להודות ולשבח, דאנקען דעם אייבערשטן.

און דא קומט מען שוין צוריק צו דעם אז מ׳האלט אינמיטן די שירת דוד בן ישי, אז ס׳איז אן ענד פון די ענין וואס הייבט זיך אן מיט תהילה לדוד, כמעט ווי ברוך שאמר, און מ׳גייט צוריק צו ישתבח שמך לעד מלכנו האל הגדול והקדוש.

חידוש — ווער גיבט עס טאקע ארויס מיט דעת?

איך טראכט אז פשוט, אפשר האב איך עס שוין געזאגט דאס איינמאל, אז ס׳שטייט די איברים זיי זענען משבח מיט דעם וואס זיי זענען, אבער ווער גיבט עס טאקע ארויס מיט זיין דעת אדער מיט זיין מויל? די צדיקים, די כלל ישראל, “במקהלות רבבות”.

איך מיין די גרא דארט, איך ווייס נישט, איך מיין אז די מקהלות רבבות זענען אליין די חסידים און די צדיקים און די קדושים און די ישרים. קען נישט זיין אז ס׳איז דא צדיקים און ס׳איז דא מקהלות. ניין, איך מיין אז די פשט איז די ישרים און צדיקים שטייען בתוך מקהלות, לאמיר זאגן אין בית המקדש, און זיי זאגן.

“בקרב קדושים תתהלל” מיינט אזוי, די ישרים און צדיקים שטייען בקרב קדושים און זיי זענען מהלל. די קרב דא מיינט נישט די זעלבע ווי “כל קרבי”, וואס איז די לשון פון איברים. די קרב מיינט אז מ׳שטייט צווישן די קדושים.

דאס איז שוין אז די ישרים און צדיקים, ס׳איז די בעלי תפילה, די וואס ווייסן וויאזוי צו לעבן, זיי שטייען צווישן אלע אידן, במקהלות רבבות, וואס זענען מחויב צו לויבן און דאנקען, ווייל דאס איז א חוב פון יעדן. און זיי זענען מוציא די מקהלות רבבות בכח פון וואס כל היצורים.

דיגרעסיע — היסטארישע שאלה וועגן בעל תפילה

ס׳איז זייער מעגליך אז נישט אלעמאל האט אויך די בעל תפילה געדארפט אזא לאנגע סארט תפילה ווי דעם. אין צייטן, איך ווייס נישט אויב ס׳איז געווען אין היסטאריע וואו ס׳איז נישט געווען די סדורים אזוי שטארק, איז זייער מעגליך געווען עפעס וואס איינער האט הויך געזאגט, יא? איך ווייס נישט.

שוין. על כל פנים, נוהגין נאך זאכן וואס מ׳טוט שבת, לקרוא “מזמור שיר ליום השבת”, כל המזמור, פאר מ׳הייבט אן די פסוקי דזמרה. און דאס טוט מען שבת און יום כיפור.

שאלה — פארוואס זאגט מען “מזמור שיר ליום השבת” אויף יום טוב?

ס׳איז אינטערעסאנט, יום כיפור האט דינים ווי שבת, זאגט מען אויך “מזמור שיר ליום השבת”. אונז זאגן עס יעדן יום טוב, מיין איך, ווייל ס׳קומט דאך אויך נישט אריין. וואס איז “מזמור שיר ליום השבת” אין יום טוב? יום טוב איז דאך נישט ממש שבת. פארוואס זאגט מען עס? איך ווייס טאקע יום כיפור, איך מיין, ס׳שטייט אז ס׳האט דינים ווי שבת, אבער דאס איז דאך “מזמור שיר ליום השבת”, וואס האט דאס מיט יום כיפור?

הלל הגדול און שיר המעלות

יש מקומות שנוהגים לקרות הלל הגדול. די גמרא רופט הלל הגדול, הלל המצרי ווערט אויפגערופן, יא? ניין, הלל המצרי איז פלעין הלל, פון ראש חודש. יא. הלל הגדול איז “הודו לה׳”. יא.

בשבתות איז קודם סוכה אזמרה, קודם סוכה אזמירות. אונז טוען דאס, אונז זאגן עס פאר ברוך שאמר, באט וואטעווער.

און ער זאגט, “ויש מקומות שנוהגים לקרות שיר המעלות”, אזוי ווי אונז פירן זיך טאקע נאך פאר די… הלל הגדול. אונז פירן זיך למשל שבת טוען מיר דאס נאך ברוך שאמר, הלל הגדול טוען מיר נאך פאר דעם. און אונז האבן נאך אריינגעלייגט די “אדיר יקר”, ווייל מיר האבן א זייער שיינע פיוט, אבער דאס איז אסאך שפעטער, יא, דאס איז פון חכמי אשכנז דאס. יא.

“יש מקומות… הכל כמנהגם”, אלעס לויט די מנהג.

סיום

איז דאס איז מער ווייניגער די ערשטע פרק פון די… איך מיין, דער וואס האט געמאכט דא די סדר האט עס גערופן פרקים, די רמ״א האט נישט געשריבן קיין פרקים, נאר ווען ס׳גייט זיך סטאטען דא.

אני האב פארגעסן צו רעדן וועגן די מייק, אויב איינער האלט אז ס׳איז בעסער די סאונד היינט, זאל אונז זאגן, און די מאן אונז, דער וואס האט אונז ארויסגעהאלפן. יישר כח פאר אלע וואס העלפן, און פאר דער וואס האט אונז גענומען די נייע מייק סיסטעם, זאל אונז לאזן וויסן סיי וועלכע הערה אויף די טעכנישע, צו ס׳איז נישט קלאר אדער סיי וואס, יישר כח.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

סדר התפלות א׳

אין דעם שיעור לערנט מען די רמב״ם׳ס סדר התפילות, וואס איז דער לעצטער חלק פון ספר אהבה. דער רמב״ם שטעלט פאר זיין נוסח פון די תפילה, אנהייבנדיג מיט ברכת התורה און פרשת צו, דורך פסוקי דזמרה מיט ברוך שאמר און תהלה לדוד, ביז די ספעציעלע הוספות פון שבת ווי נשמת כל חי. מ׳באהאנדלט די פראגע צי דער רמב״ם׳ס נוסח איז א פסק הלכה אדער בלויז א רעקארד פון זיין מנהג, און מ׳דערקלערט די סטרוקטור און טעם פון יעדע חלק פון די תפילה.