עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרדס רימונים, חלק א׳, שער א׳, פרק ו׳ (עם הקדמה משער הנשמה)
—
סקירה כללית: היכן אנו עומדים
אנו עומדים לאחר פרק ה׳ (שעסק במאמר “עשר ולא תשע”), ואנו נכנסים לפרק ו׳. אולם קודם לכן מובאת נקודה חשובה שהרמ״ק כותב בשער הנשמה (שער ל״א, פרק א׳), הבנויה על יסוד שער “עשר ולא תשע” פרק ה׳.
—
א. קושיית רבי יהודה חי (בשער הנשמה פרק א׳)
רבי יהודה חי (מקובל גדול) שאל קושיה בשם רבי אל קאסטאלי:
בזוהר כתוב שיש שלוש מדרגות בנשמה: נפש, רוח, נשמה. כל מדרגה נובעת מספירה אחרת:
– נפש – ממלכות
– רוח – מתפארת
– נשמה – מבינה
מאידך, ידוע שאברהם אבינו מקושר לחסד, יצחק לגבורה, יעקב לתפארת. אם כל נשמה מקבלת את שלושת חלקיה מבינה, תפארת, מלכות – כיצד מתיישב זה עם היסוד שלכל צדיק יש ספירה משלו כשורש?
—
ב. תירוץ הרמ״ק: כל נשמה כוללת את כל עשר הספירות
הרמ״ק מביא תירוצים של מפרשים קודמים, אך הוא אינו מסכים עמהם. דרכו שלו היא:
מכיוון שכל ספירה כוללת את כל העשר (כפי שהוכיח בשער עשר ולא תשע פרק ה׳) – אפילו מלכות מכילה את כל העשר – לכן לכל נשמה יש את כל עשר הספירות. אברהם אבינו לא נולד רק עם מידת החסד. הוא נולד עם כל המידות. אלא על ידי מעשיו – דרך בחירתו – הוא החליט לעשות יותר חסד. ואז, כל עשר הספירות שבו נעשות מסכימות לפעולת החסד – כל הספירות אצלו נעשות כביכול “בחינת חסד”.
הרמ״ק מביא את הלשון: “כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו” – אדם יכול לקבוע איזה חלק מנשמתו ידמין, לפי מעשיו.
—
ג. שיטת הרמ״ק: נגד “שורש נשמות” כתכונה קבועה
הרמ״ק אינו חובב גדול של מה שאומרים שלבני אדם יש “שורש נשמות” שונים המקושרים לספירות שונות (כתכונה אינהרנטית, קבועה). עבורו, לכל הנשמות יש הכל. ההבדל בין בני אדם הוא במעשיו – לא בהגבלה קודמת, מולדת.
זה בנוי על יסוד אחדות הספירות: אם אומרים שנשמה באה ממלכות דאצילות, ומלכות דאצילות חייבת להיות עשר ולא תשע (אין לחלק אותה), אזי אי אפשר לומר שלנשמה יש רק מידה מסוימת. הכל קשור לאחדות השם.
[הערת אגב: אנשים חושבים שבקבלה “אפשר לומר הכל”, אך כאן רואים שלא כך – יש לוגיקה שיטתית, ויש דברים שאי אפשר לומר כי הם סותרים יסודות בסיסיים.]
—
ד. ראיה מספר הבהיר
הרמ״ק מביא ראיה מספר הבהיר: שם כתוב שאברהם אבינו רצה חסד ודחה את מידת המלכות (שכינה). גם יצחק לא רצה מלכות. עד שבא דוד המלך, שהוא הסכים לקחת את מידת המלכות (הפסוק “אבן מאסו הבונים”).
הרמ״ק שואל: אם אומרים שנשמת אברהם נובעת מחסד, מה החידוש שהוא “רצה” חסד? הרי לא הייתה לו ברירה! אבל לפי שיטתו זה מסתדר יפה: לכל הנשמות יש הכל, ואברהם בחר בחסד – הוא באופן אקטיבי לא רצה מלכות, למרות שהייתה לו בנשמתו.
—
ה. דיון: מה משמעות “בחירה” כאן?
אם הכל בחירה, למה אומרים שאברהם הוא “חסד”? האם זה אקראי? לא, זה לא אקראי – זה יותר בצד של בחירה, אבל בחירה העומדת בהקשר. אדם עומד במצב שבו הוא צריך לעשות משהו, והוא בוחר. אבל זה לא כי נשמתו “לא יכולה” משהו אחר – נשמתו אינה מוגבלת למידה אחת.
[הערת אגב: זו “שאלה גדולה מאוד” – כמה באמת יש בחירה, וכמה נקבע מראש על ידי המצב.]
—
ו. עולם קטן – מיקרוקוסמוס
המושג
אדם הוא עולם קטן (מיקרוקוסמוס): בתוכו טמונים כל הכוחות של כל העולם. למשל, יד ימין מצביעה על כוח החסד בעולם, יד שמאל על כוח הגבורה.
ההבדל בין כלולות ומתייחדת
כאן מוכנס ההבדל שכבר למדנו בפרק ל״ד: כלולות לעומת מתייחדת. לכל אדם יש בתוכו את כל עשר הספירות – זו כלולות, הכל כלול בו. אבל זה עדיין לא אומר שכל הספירות מתייחדות, שהן עובדות יחד באחדות מלאה.
אצל אדם רגיל היד מחוברת לכל הגוף, אבל היא לא חיה עם הכוח המלא של כל האדם. אבל כשאדם עושה משהו עם היד בצורה יפה, עם דעת, עם רגש, עם כוונה – אז כל עשר הספירות טמונות בפעולת היד. זה יחוד.
האם משתנה כוח החסד בעולם?
האם זה אומר שכשאדם עושה משהו עם יד ימין שלו, משתנה כוח החסד בכל העולם? התשובה: רק אצל צדיקים – לא אצל כל אדם. זו מדרגה יוצאת דופן – ההבדל בין סתם “מיקרוקוסמוס” (שיש לך את כל הכוחות) לבין השפעה אמיתית על העולם (שהיא רק אצל צדיקים, או ברמה גבוהה יותר).
[הערת אגב: הרמ״ק מדבר במקומות אחרים על רמות שונות של זה – “יחוד”, “ספלא” (רמה שלישית) – המתארות עד כמה האדם מחובר למציאות הכללית.]
—
ז. אברהם אבינו – הכל דרך חסד
אברהם אבינו גם עשה את כל הדברים הרגילים שכל אדם עושה – אכל, ישן, עשה ילדים, עסקים, עבודת השם. אבל את כל הדברים הוא עשה בדרך של חסד. זה מה שאומר שהוא “מחמיר את החסד”. אבל אפשר גם לעשות את כל הדברים בדרך של גבורה, או בדרך של תפארת.
[הערת אגב: גם בראש השנה עושים נטילת ידיים – סדר היום בעיקרו זהה לכל יום, אבל האופן שבו עושים את זה שונה. בספר יוסף רמ״א כתוב שאנשים מתבלבלים בסדרי יום מיוחדים ושוכחים את הבסיס.]
—
ח. הזוהר על חמש כנגד חמש – חמישה בריחים במשכן
הזוהר אומר שבמשכן היו חמישה בריחים בכל צד, ו״והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה”. הזוהר מפרש שהבריח התיכון אינו שישי – הוא אחד מהחמישה. זה מתיישב עם מה שלמדנו קודם על חמש כנגד חמש – שלפשט לא היה אחד עשר. הזוהר דואג שלא יעשו יותר מעשר.
—
ט. פירוש נוסף ב״עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא על מחצית השקל
הרמ״ק מביא ביאור נוסף במשנה של “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, מהרעיא מהימנא (שהרמ״ק מתייחס אליו כתורת רבו), במצוות מחצית השקל.
הפירוש במחצית השקל
“מאי מחצית השקל?” – מהו מחצית השקל?
הרעיא מהימנא מפרש: “מחצית” הוא כמו “חצי ההין”. אבל הוא קורא את זה אחרת:
– ההין = לשון ה״י – שני ה״אס (ה׳ עילאה וה׳ תתאה משם הוי״ה)
– חצי = לא “חצי”, אלא “באמצע”
– אם כן: מחצית השקל = הו׳ שעומד באמצע בין שני ה״אס – זה הו׳ משם הוי״ה, העמודא דאמצעיתא (תפארת).
השקל והיו״ד
“אבנא דמשקל ביה יו״ד” – במה שוקלים? באות י׳. כי פעמיים ה׳ = 10 = גימטריא י׳. אם כן שוקלים את שני הה״אס באחד י׳.
עכשיו יש לנו את כל שם הוי״ה: י׳ (המשקל), ה׳ (ראשונה), ו׳ (מחצית – באמצע), ה׳ (שנייה).
עשרים גרה השקל
שקל הוא 20 גרה. מחצית השקל היא 10 גרה = י׳. אבל איך השקל הוא 20? כי י׳ כותבים יו״ד = 10 + 6 + 4 = 20. זה הסוד של “עשרים גרה השקל”.
“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”
– “העשיר” = זה תפארת (עמודא דאמצעיתא), הוא “גביר” כי הוא עומד באמצע הכל.
– “לא ירבה” = כמו שכתוב בספר יצירה “עשר ולא אחת עשרה” – לא תעשה אחת עשרה ספירות.
– “והדל” = זה יסוד (צדיק).
– “לא ימעיט” = כמו שכתוב “עשר ולא תשע” – לא יהיה פחות מעשר.
זו תורת הרעיא מהימנא על מחצית השקל – וזה מתאים יפה למשנה בספר יצירה: לא תשע ולא אחת עשרה.
—
י. קושיות הרמ״ק על דרוש הזוהר
הרמ״ק עכשיו הולך לעשות את קטע הזוהר מדויק מאוד – הוא מעלה ארבע קושיות:
קושיא 1: מחצית = ממוצע?
הזוהר מפרש “מחצית השקל” שזה אומר “חצי ההון” – כלומר, תפארת הוא הממוצע בין שני ה׳ן (שתי ספירות). אבל “מחצית” אומר חצי, לא “באמצע בין שני דברים”. ממוצע ומחצית אינם אותו דבר. דרוש הזוהר מ״מחצית” ל״ממוצע” אינו מדרש חלק כל כך – הקשר בין “חצי” ל״אמצע” אינו פשוט.
קושיא 2: איך היו״ד הוא עשרים?
הזוהר אומר שהיו״ד (= 10) הוא אבן המשקל, ו״עשרים גרה השקל” – השקל הוא עשרים. אבל אם לכל ספירה יש בעצמה עשר ספירות (כלל ידוע בקבלה), ו״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” אומר שאף ספירה לא תהיה יותר או פחות מעשר – איך היו״ד יכול להיות עשרים? הרי הוא הוסיף עשר שלמה! זו סתירה לכלל שכל ספירה היא עשר.
קושיא 3: אריכות לשון
הזוהר אומר “אבל למשקל בו דא יו״ד” ואחר כך “עשרים גרה השקל דא יו״ד”. אם שניהם אומרים אותו דבר, למה הוא אומר את זה פעמיים? זו אריכות לשון שצריכה ביאור.
[הערת אגב: הרמ״ק תמיד שואל קושיות על לשון הזוהר, כי הוא מדייק בכל מילה. בהתחלה אפשר לחשוב שהקושיות “מלאכותיות”. אבל כשלומדים מספיק זוהר, רואים שהזוהר באמת מתכוון למשהו עם כל מילה. הרמ״ק מלמד אותנו קריאה מדוקדקת – אי אפשר לומר “זה בערך מסתדר” ולהניח את הדיוק. דרך הרמ״ק היא: הוא מעלה את הבעיות, ואחר כך הוא מוסיף הקדמות מקבלה, ובכך הוא פותר את הקושיות.]
—
יא. התירוץ: ההקדמה של עשרים ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה
היסוד
הרמ״ק עושה הקדמה (שכבר ביאר ברחבה בשער ט״ו, שער מלמעלה למטה):
יש עשרים ספירות באמת – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה. המשל הוא: כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה ותשעה וחוזר ומתהפך כנגדן – כמו קרן שמש שפוגעת במראה וחוזרת אחורה. כשהאור מהספירות יורד עד מלכות, הוא ממשיך חזרה למעלה. אז יש כביכול עשרים ספירות: עשר בדרך למטה ועשר בדרך למעלה.
חשוב: אלו לא אותן עשר פעמיים. המהלך למטה (השתלשלות) והמהלך למעלה הם שני מהלכים שונים. יש באמת תנועה של ירידה (procession) ותנועה של עלייה (reversion) – האור יוצא וחוזר.
[הערת אגב: בפילוסופיה זה נקרא procession and reversion – יסוד גדול מהפלטוניזם, שהכל חוזר למקורו. “חזרה” אומר שהכל נוטה אל השלם, נוטה אל הטוב – הרע נמשך בחזרה ובטל. אבל לא ברור אם הרמ״ק הבין את זה במובן הפילוסופי. נקודת הרמ״ק פשוטה יותר: אפשר לדבר על כל ספירה מפרספקטיבה של ירידה ומפרספקטיבה של עלייה.]
סוד האות א׳
כל הסוד טמון באות א׳:
– הא׳ מורכב מיו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, עם ו׳ באמצע.
– יו״ד מלמעלה = מקור האור למעלה (עשר ספירות מלמעלה למטה).
– יו״ד מלמטה = המקור מלמטה – כי כשהאור יורד עד מלכות, מתחיל מהלך חדש חזרה למעלה (עשר ספירות מלמטה למעלה).
– אלו מים עליונים (בדרך למטה) ומים תחתונים (בדרך למעלה).
– הו׳ באמצע = תפארת, שמייחד מים עליונים ומים תחתונים – הוא עושה משניהם יחד שקל, מידה שלמה, מידת האצילות.
התירוץ על “עשרים”
בכך נענית הקושיא למה השקל הוא עשרים: זה באמת עשרים – עשר מלמעלה למטה פלוס עשר מלמטה למעלה. התפארת, כממוצע, עושה משני הכיוונים יחד שלמות אחת – “מידת האצילות אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה”.
התירוץ על “מחצית = עשר”
בסוף קטע הזוהר כתוב: “מחצית השקל עשר גרה”. זה אומר: מחצית השקל הוא עשר (חצי מעשרים). זה גם פותר את הדיוק הראשון: “מחצית” אומר כאן באמת חצי (עשר מעשרים), לא רק “ממוצע”. אבל זה גם מתאים לפירוש הממוצע: הו׳ (תפארת) הוא ממוצע בין שני ה׳ן, וה״חצי” אומר שלוקחים רק כיוון אחד מהעשרים – רק העשר מלמעלה למטה או רק העשר מלמטה למעלה.
כך הפירוש הולך: “מחצית השקל” = הו׳ (תפארת) שהוא ממוצע בין שני ה׳ן. “עשרים גרה השקל” = כל השקל הוא עשרים (עשר למעלה + עשר למטה). “מחצית השקל עשר” = החצי הוא עשר גרה. “העשיר לא ירבה” = תפארת לא יהיה יותר מעשר. “והדל לא ימעיט” = יסוד לא יהיה פחות מעשר.
—
יב. תפארת כמייחד מים עליונים ומים תחתונים
תפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים – הוא מאחד את הדרך למעלה עם הדרך למטה. מה זה אומר בדיוק? במידה מסוימת כן, במידה מסוימת לא – הכל קשור, אבל לא באופן פשוט.
—
יג. אור חוזר / אור המתהפך
המושג של מה שהולך מלמטה למעלה הוא מה שקוראים אור חוזר. הרמ״ק עצמו מביא את המושג בשער כ״ג, והוא גם קורא לזה אור המתהפך. הוא מקשר את זה לעבודה – כלומר, אור חוזר הוא הנטייה הטבעית של כל הדברים חזרה למקורם. עבודה היא גם “טבעית” במובן זה שזה הדחף הפנימי של כל נברא.
—
יד. כל הדברים נוטים אל הטוב – היסוד הפילוסופי
העיקרון
כל דבר רוצה להיות טוב. “טוב” לא אומר משהו חיצוני – “טוב” אומר להיות הטוב ביותר של מה שאתה. טוב = שלמות = המציאות האמיתית שלך. אבן רוצה להיות אבן. אדם רוצה להיות אדם. זו תשוקה טבעית בכל הנבראים.
שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה
צריך לדעת לדבר על הכל בשתי דרכים: הדרך למטה והדרך למעלה.
הדרך למטה (מלמעלה למטה): זה סדר הסיבות – סיבת הסיבות, סיבה ראשונה. כתר עשה חכמה, חכמה עשתה בינה, וכן הלאה – זו השתלשלות. מפרספקטיבה של העליון זה יורד; מפרספקטיבה שלנו חוזרים כשמחפשים את המקור.
הדרך למעלה (מלמטה למעלה): זו התשוקה – הדחף, הרצון – של כל דבר להיות כמה שיותר מה שהוא. זה אור חוזר.
למה “להיות טוב” מוביל חזרה למקור?
אם אתה דבר נברא, אתה לא אמיתי בעצמך – האמת שלך נמצאת במקור שלך, במה שברא אותך. להיות שלם אומר להיות לגמרי מה שאתה, ומה שאתה באמת הוא השורש שלך. לכן השאיפה של כל הדברים להיות טובים – היא השאיפה למקורם.
האם זה אומר שהעולם צריך להיחרב?
לא. מי שעשה אותו, עשה אותו שיהיה כן. לחזור לשורש לא אומר להיעלם – זה אומר להתקרב למקור, להתחבר.
הגישה החסידית vs. גישת ה״חסרון”
אי אפשר להתחיל עם החסרון – שהאין סוף “היה צריך” משהו, ולכן הוא ברא. זו התחלה בעייתית. עדיף להתחיל עם השלמות: האין סוף הוא שפע של טוב, והבריאה היא הביטוי של הטוב הזה. לא צריך להתחיל עם “הוא רצה משהו מאיתנו” – אפשר להתחיל עם “הוא התבטא בכל צורה של קיום”.
[הערת אגב: הדרך החסידית – להתחיל עם שלמות – אולי היא הדרך הנכונה, אבל שיטות אחרות מתחילות עם החסרון.]
באופן נפרד – חסרון העצמאות
אם נברא מנסה להיות “טוב” באופן נפרד – מנותק מהמ
קור שלו – זה לא טוב אמיתי. כי הוא לא באמת הוא עצמו, הוא לא יכול אפילו להיות אדם שלם. להיות “אדם מושלם” באופן נפרד הוא אשליה – כי האדם לא עשה את עצמו. להיות שלם אומר להיות מחובר למקור, לא להיות “ג׳נטלמן נחמד” לבד בפני עצמו.
מסירות נפש – האם זה אומר להיעלם?
לא – כי מי שעשה אותו, עשה אותו שצריך כן להיות. אבל זה כן אומר להתקרב לשורש, בדרכים שונות.
ההבדל בין בני אדם ושאר הנבראים
העיקרון ש״כל הדברים רוצים להיות טובים” הוא לא רק אצל בני אדם – זה בכל דבר. אבן רוצה להיות אבן, כל הזמן. ההבדל היחיד אצל בני אדם הוא שלבני אדם יש יצר הרע, יצר טוב, בחירה. אצל בני אדם צריך לעודד אותם (לתת מוטיבציה) לרצות את הטוב – אצל אבן זה אוטומטי.
אבנים שבורות – סוג של טוב
אפילו אבן שבורה יש לה שלמות מסוימת. זו הסיבה שיש בכלל בני אדם (לא רק מלאכים) – כי לבני אדם יש חסרון מיוחד, יותר משאר הנבראים, וזה עצמו גם סוג של טוב. יש סוג של טוב שהוא אבן שלמה, ויש סוג של טוב שהוא חצי אבן.
[הערת אגב: איך יהיה ה״טוב” של אבן שבורה כשמשיח יבוא? האם היא תיעלם כאבן? זו נשארת קושיה. גם מצוין ש״לכלוך” הוא רק פרספקטיבה – דבר שאני חושב שהוא לא טוב.]
—
טו. השאלה הגדולה: האם העולם כבר מושלם?
יש אנשים שאומרים: הוא במנוחה, הוא בחינת שבת, הכל מלאכתך עשויה – הכל כבר מוכן, לא צריך לעשות כלום. אבל כשאני רוצה לעשות דברים, זה גם בא מאותה מנוחה – הקב״ה עשה את הטבע שבני אדם עם שאיפות רוצים לעשות דברים.
אפשרות אחת היא שהעולם בעצם מושלם במובן כללי, וכשחז״ל והמקובלים מדברים על אי-שלמות, הם מתכוונים רק במובן “מקומי” – האדם לא במצב טוב, הוא רוצה להיות במצב טוב יותר, וזה גופא חלק מהטבע. כל המחזורים בבריאה – כמו למשל השמש שמסתובבת כי היא רוצה לחזור לשורשה – הם חלק מהשלמות של הכלל.
בעניינים מקומיים ברור שלא – יהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אבל לומר שכל העולם צריך להיות אחרת – זה כבר לא כל כך ברור. שיטות שונות מסתכלות על זה אחרת.
—
טז. ספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – פרספקטיבת האדם
החידוש העיקרי: אפילו ספירות חוזרות – לא רק מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה. לכן יש שני סטים של עשר ספירות: עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה. זה תהליך טבעי.
פירוש הרמ״ק ל״מלמטה למעלה” הוא: כך זה נראה מהצד שלנו, מפרספקטיבת האדם. האדם שואף למעלה לשורש. אבל “להיכלל בשורש” לא אומר להפסיק להתקיים – זה רק אומר להפסיק להתקיים באופן מופרד.
[הערת אגב: בדרך החסידית היו אומרים את זה כך: רצון ה׳ הוא שיהיו בני אדם שעושים כך וכך, וכשהם לא עושים רצון ה׳, הם לא בשורשם. אבל זה יותר מסובך מזה.]
—
יז. האות ו׳ – הרקיע בין מים עליונים ומים תחתונים
האות ו׳ מייצגת רקיע – מחיצה שלא נותנת למים העליונים ומים התחתונים להתחבר. זה כתוב בתיקוני זוהר ובאידרא.
צורת האות ו׳ מתפרשת כך: י׳ מלמעלה וי׳ מלמטה (בצורת א׳) הם כמו שני כוחות – השפע שיורד (מים עליונים) והלחץ שרוצה לעלות (מים תחתונים). והו׳ היא משהו ארוך, מתוח, שעושה את הצמצום – היא לא נותנת, היא מעכבת. היא מתווך (mediator) בין הלחץ לעלות והלחץ לרדת. זה מחזיק מתח.
—
יח. מחצית השקל – התפארת כמבנה-על
תפארת הוא מחצית השקל. הפסוק “ואתה תדבר משמות חצי ההין” מתקשר למחצית השקל.
החידוש של הרעיא מהימנא: הוא מכניס (superimposes) מבנה חדש – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – שעונה על הבעיה: איך יוצא עשרים? כי אותן עשר ספירות הן פעמיים – פעם אחת מלמעלה למטה, פעם אחת מלמטה למעלה. מחצית השקל הוא באמצע – הוא גם באמצע (כי תפארת הוא בין למעלה ולמטה), גם חצי (מחצית מכל השקל של עשרים).
האבן וצורת יו״ד
אבן היא צורה של יו״ד, שהיא עשר. “והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר”.
מהי העשרים? השקל במילוי – עשרה גרה השקל – מצביע על עשרים. העשרים באה משני היודי״ן: יו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, כמו בצורת א׳. היו״ד התחתון, שהוא מחצית מהכל, הוא האבן. כשזה שלם – שני היודי״ן ביחד – זה שקל שלם, הכולל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
—
יט. עשיר לא ירבה – התפארת
“עשיר לא ירבה” מתפרש כך: אפילו התפארת, שיש לו יותר שפע וכלליות מכל שאר הספירות, לא יכול להיות יותר מעשרים (פעמיים עשר). הוא נשאר תמיד במסגרת של עשר. עושר הוא גם לשון עשר (עשר). זה אומר: עושרו הוא בריבוי שפע ואור – הוא יכול להיות עשר כפול עשר (מאה), אבל לא מאה ואחת. הוא נשאר תמיד כפולה של עשר, אף פעם לא משהו אחר. הרעיון העיקרי: התפארת לא יהיה בו כלול יותר מעשר ספירות. כשיש לו יותר חשיבות, זה אומר רק יותר שפע, או יותר פרטים (עשר כפול עשר), אבל אף פעם לא אחת עשרה.
—
כ. והדל לא ימעיט – היסוד
“והדל לא ימעיט” – הדל (עני) הוא היסוד. למה יסוד נקרא “עני”? כי “הצדיק אבד” – היסוד מקבל רק שיריים מתפארת. היסוד הוא אביון בעצמו, רק בשעת יחוד הוא מקבל משהו.
אבל אפילו הוא עני, לא אומר שיהיה פחות מעשר ספירות. כמו “אפילו עני שבישראל” צריך להיות לו ארבעה כוסות – אפילו עני לא צריך להיעלם מי׳ (עשר ספירות). הוא נשאר תמיד עם עשר.
[הערת אגב: חידוש הבעל שם טוב: אם יש תשעה יהודים, העשירי בטוח יבוא – כי תשעה בלי עשר הוא כמו תשע ספירות בלי מלכות, שלא יכול להישאר כך. זה בנוי על הפסוק “אתם המעט מכל העמים” – איך אפשר להישאר תשעה? זה סוד קבלת הבעל שם טוב – זה יחוד.]
—
כא. שכינה ומנין – מה משמעות “שכינה” בעולם?
שכינה אומרת קבוצה
שכינה אומרת קבוצת אנשים ביחד. שכינה בעולם אומרת שיש קבוצת יהודים ביחד – זה הפירוש של שכינה בעולם. כשעשרה יהודים מתאספים, בא עוד דבר – זו השכינה. האדם העשירי מביא את השכינה. בלי האדם העשירי – בלי עשרת האחוזים האחרונים – אין שכינה בכלל.
תשעה זה כלום – עשרה זה הכל
יסוד חשוב ביותר: תשעה יהודים זה כלום. תשעה זה לא “תשעים אחוז ממנין” – תשעה זה בכלל לא. האדם העשירי עושה את זה לכולם. כשיש תשעה, הם תשעה אינדיבידואלים נפרדים. כשיש עשרה, הם קבוצה אחת. עשרה זה אחד, ואחד זה עשרה. תשעה זה נפרד.
“עשיר לא ירבה ודל לא ימעיט” – שוויון בקבוצה
כשיש קהל גדול יותר, לא צריך לחשוב שבא יותר. הפסוק “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” מתפרש: בקבוצה תמיד יש עשיר ודל, אבל הפסוק אומר שהם שווים לחלוטין – זה יחיד. הם לא צריכים להקדים אחד את השני.
—
כב. “ה׳ אחד” – הוא כבר אחד, או שעושים אותו אחד?
זו שאלה עמוקה מאוד שהרמ״ק דן בה בשער הכוונה, שער הנשמה, ושער ההנהגה. כש אומרים שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד – מה מתכוונים?
שני פירושים
1. הפירוש הפשוט: ה׳ אחד אומר שהקב״ה כבר המושל, מלך מלכי המלכים, ממליכים על כל העולם – הוא בפועל אחד, זו קביעת עובדה.
2. פירוש הקבלה: ה׳ אחד אומר שעושים יחוד – עד עכשיו הוא לא היה מיוחד (במובן מסוים), ועכשיו עושים אותו מיוחד. זו פעילות אמיתית, שינוי אמיתי.
רש״י אומר: ה׳ אחד – יבוא זמן שהוא יהיה “שמו אחד” (ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד). זה אומר שעכשיו הוא עדיין לא “שמו אחד” במובן המלא.
הסתירה
כשהמקובל מכוון “אחד” בשמע, הוא מתכוון שעושים אותו אחד – מה שמרמז שהוא לא כבר אחד. אבל איך מותר לחשוב שהוא לא אחד? יוצא שכוונת הקבלה היא בדיוק הפוך ממה שאנשים רגילים חושבים – אנשים רגילים חושבים שהוא כבר אחד, והמקובלים אומרים לא, צריך לעשות אותו אחד.
—
כג. תירוץ הבעל שם טוב – הסתר פנים ואחדות
דרך הבעל שם טוב היא: איך מסירים הסתר פנים? על ידי שמבינים שאין הסתר פנים באמת. לפני הבעל שם טוב אנשים חשבו שאם יש הסתר פנים, זה משהו אמיתי – משהו שבאמת מסתיר את הקב״ה.
אבל הבעל שם טוב אומר: עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד – זה עדיין אמיתי עכשיו, ואפשר עדיין לגשת לזה עכשיו.
—
כד. הניואנסים של “אחדות” אחרי הבריאה
לפני הבריאה vs. אחרי הבריאה
לפני הבריאה הכל היה אחד – זו לא חכמה. החכמה היא: שאחרי הבריאה, כשיש כבר הרבה דברים נפרדים, הם עדיין יהיו אחד.
משל העץ
עץ הוא אחד כי כל החלקים עובדים ביחד, יש צורה שעושה את זה אחד. כשאדם כורת את העץ – זה כבר לא עץ אחד. אפשר לומר “אותו בורא עשה את זה” – אבל זה לא מספיק. לא רוצים רק בורא אחד, רוצים עץ אחד – זו תכלית הבריאה.
להאמין לבד לא מספיק
לא מספיק להאמין שהכל אחד – כי להאמין כבר האמינו לפני שנברא העולם בכלל. צריך לחבר את זה בחזרה – actually put it back together. אולי זה מה שהבעל שם טוב מתכוון: שהאמונה עוזרת שנחבר את זה בחזרה.
יחידא תתאה
אחרי הבריאה זו לא אותה רמת אחדות כמו לפני הבריאה. אפשר לקרוא לזה יחידא תתאה בלשון חסידית – מדרגה נמוכה יותר של אחדות. אפילו הסוג הנמוך ביותר של אחדות – כמו עץ שכל החלקים ביחד ועובדים טוב ביחד, שיש צורה שמאחדת אותם.
—
כה. הפרדוקס של גלות ועשר ספירות
הדלא ידע – אפילו בזמן גלות, חלות עשר הספירות בצדיק. אבל למעשה יש גלות – מיעוט שפע, מיעוט כלליות. עדיין אין פירוד – אבל יש פירוד. באיזה מובן אין פירוד? שעדיין יש עשר – המבנה נשאר. אבל חסר סוג של יחוד, סוג של חיבור, “צורה” – וצריך לעשות את זה.
טעויות של אנשים הן אמיתיות
אנשים שחושבים שזה לא אחד – הטעויות שלהם אמיתיות. זו לא רק תפיסה סובייקטיבית. כשאנשים שברו את העולם, השבירה היא משהו אמיתי. מלאכים רבים, יש מחלוקת בעולם – אלו מציאויות אמיתיות, לא רק ספקות אנושיים. בקריאת שמע תופסים שהקב״ה עצמו עשה את היצר הרע, את הקשיים – אבל זה לא עושה את זה פחות אמיתי.
—
כו. פירוד ואחדות בזמן גלות – איך עושים את היחוד?
אפילו בזמן הגלות עדיין יש עשר ספירות בצדיק. מציאות הגלות – מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות – לא אומרת שיש פירוד אמיתי בספירות. עדיין נשאר עשר. אבל במובן מסוים יש פירוד – בכך שיש חסרון בשפע המעשי ובהרמוניה של המציאות. באיזה מובן אין פירוד? בכך שהמספר נשאר עשר, המבנה נשאר שלם. אבל חסר סוג של יחוד, סוג של חיבור – וצריך לעשות את זה.
לא על ידי רק לומר “אין פירוד” – לא על ידי הצהרה ש״לא ימעד” (לא יתמעט). אלא על ידי דרכים אחרות: על ידי עשיית יחודים, על ידי פעולה שהפרטים יהיו כלל אחד. זה הבדל ביחוד הכללות: הכללות אליבא דאמת כבר קיימת – המציאות היא שיש קוהרנטיות, אחדות, הכל כמו שצריך להיות. אבל גם המציאות היא שיש דברים שבאמת השתנו, נהרסו – במעשיו, במציאות המעשית. ולכן צריך לתקן את אותה מציאות גם, לא רק להסתפק בידיעה ש״מלמעלה הכל אחדות”.
—
כז. משל שנאת חינם ומחלוקת
כמשל נלקח הענין של שנאת חינם. כשיהודים – או חסידות – לא יכולים לעבוד כגוף אחד בגלל מחלוקת, זה פירוד, חסרון שפע. אפילו לצורך survival בלבד צריך לדעת לעבוד ביחד.
אולי אפשר לפתור את זה על ידי ללמד לכל אחד שלמרות כל ההבדלים, “אב אחד לכולנו” – לכולנו יש אב אחד. מה איכפת שאתה שונה? זה עדיין לא אומר שאנחנו לא אחד. אם כל אחד יבין את זה, הם יפסיקו לריב, ויוכלו לעבוד ביחד.
—
כח. דרך הבעל שם טוב – תיקון הפרט
הבעל שם טוב לא עסק בפוליטיקה. הוא עסק בתיקון האינדיבידואל – עבודה עם היחיד. הוא האמין שעל ידי לימוד אחדות ה׳ יהודים ירבו פחות. אבל – למעשה לא רואים שתלמידי הבעל שם טוב רבים פחות. כמעט אף אחד לא הגיע למדרגה של אחדות השם האמיתית כמו שהבעל שם טוב התכוון, ולכן זה לא עובד בפועל.
[הערת אגב: הבעל שם טוב אמר שהוא יהיה משיח – הוא ראה שהולכים לחזור בתשובה. הרבי מבאבוב ניסה לעשות מהבעל שם טוב מאליהו הנביא למשיח. הברסלבאים אומרים שר׳ נחמן הוא משיח, אבל הוא עדיין לא ב״עוד ישמע”. הטענה שכל היהודים יהיו ברסלבאים וזה יעשה כללות אחת – זה מוטל בספק: אצל ברסלב כל אחד הוא “רבי” בפני עצמו, לכל אחד יש דרך משלו, וזה מקשה לעבוד ביחד.]
[הערת אגב: הרבי מלובביץ׳ מוזכר כמי שהצליח שהרבה אנשים באמת יעשו משהו – דברים טובים – והוא עוזר להרבה יהודים ברחבי העולם, כי יש לו אמונה שלכל יהודי יש אותה נשמה. אבל הוא “לניניסט” (הוא מנהיג עם מבנה), ואנשים אחרים עדיין לא הצליחו באותו דבר.]
—
כט. בעיית זהות הקבוצות
אדם נשאל מה הוא, הוא עונה: “אני פאפאי”, “אני ויזניצר”, “אני סאטמר”. למה הוא לא אומר פשוט “אני יהודי”? זה עצמו סימפטום של פירוד – שזהות הקבוצה חזקה יותר מזהות כלל ישראל. הרי יש שש מאות אלף נשמות שהן גוף אחד, כולן אותו דבר.
—
ל. משה רבינו ומודל פרעה
משה רבינו לא רצה להיות דיקטטור, למרות שיכול היה. מודל פרעה היה: “אני פרעה – אני הקשר לאלוקים, כולם עוקבים אחרי, וזהו”. אבל הדרך האמיתית צריכה להיות שהתודעה של כל אחד צריכה להבין ולקבל את זה בעצמה – לא דרך כפייה מלמעלה.
—
לא. חזרה לעיקר: המקובלים לוקחים פירוד ברצינות
המקובלים לוקחים ברצינות את העובדה שיש הבדלים, יש דבר כזה מיעוט שפע. אבל הרמ״ק מדגיש מאוד שזה לא פחות מעשר – זה לא נעשה פחות מעשר ספירות. המבנה נשאר שלם, אפילו כשהשפע מופחת.
האם דעת-אחדות מביאה ריבוי שפע?
אם הצדיק יגיע להבנה שאין פירוד אמיתי – האם זה יביא לו ריבוי שפע? זו מחלוקת, ולמעשה לא רואים שזה עובד כל כך פשוט. זה עובד רק במובן מוגבל מאוד. אולי צריך עוד משהו כדי שזה יעבוד. אי אפשר רק לומר “הכל שפע” כשזה לא שפע – הקב״ה עשה עולם שצריך שפע, וצריך באמת להביא אותו.
—
לב. היחוד כתכלית הבריאה – שתי מדרגות של “אחד”
הקב״ה ברא את העולם עם תכלית של יחוד. לא רק שהעולם יתפקד, א
לא שיושג יחוד אמיתי. זה העיקר של מידת היסוד – לא צדיק ספציפי, אלא המידה עצמה, שתפקידה להוביל ליחוד.
ההבדל המרכזי: יש שתי מדרגות של “אחד”:
מדרגה א׳ – “שמו אחד” כמציאות בסיסית: תמיד היה כך שהכל טוב, הכל אלוקות, הכל אחדות. זה מה שקוראים אמונה פשוטה. על מדרגה זו כמעט אסור לדבר, כי זה כל כך בסיסי שזה לא צריך שום שינוי – זה תמיד היה כך. זו המדרגה הפחות מעניינת למקובלים, כי הקב״ה לא ברא את העולם למדרגה זו לבדה – הוא כבר היה לפני הבריאה.
מדרגה ב׳ – היחוד האמיתי, “עוד ישמע… אחד”: זו המדרגה שיכולה להשתנות. זה בדיוק הדבר שיכול להיות “לאו שמו אחד” – זה יכול להיות לא אחד, וזה יכול להיעשות אחד. זה דורש כוחות, עבודה, צריך לעשות את זה. זה היחוד האמיתי שהבריאה נבראה בשבילו.
—
לג. פתרון הבעל שם טוב – תהליך דו-שלבי
[הערת אגב: הבעל שם טוב בא עם פתרון: ראשית אדם צריך לבטל את עצמו לגמרי – להיכנס ל״מקוה” (משל), להתבטל, לומר “הכל הקב״ה, הכל טוב”. זה מוריד את “אני ואפסי עוד”, את “שבירת עקב”, את “אני אמלוך” – הרגשות המטופשים שאני עצמי החשוב ביותר. אחר כך הוא יוצא מה״מקוה” ויכול לעשות את עבודתו הספציפית טוב יותר, כי הוא לא כל כך “תקוע”, ואם זה לא מצליח, הוא ממשיך הלאה.
אצל יחידים זה עובד – הרבה פעמים אדם נעשה אחר כך קל יותר, טוב יותר, זה הולך טוב יותר. אבל אצל קהילות – זה עדיין לא הוכח. אפילו עשרה אנשים ביחד – זה מפסיק לעבוד. אצל חמש מאות אנשים – זה לא עובד. למה? אולי כי היצר הרע מאוד ערמומי – הוא מבין איך לעשות בדיוק מהטוב את הקליפות הגדולות ביותר. הוא מתעורר בחזרה, וצריך עבודה מיוחדת לטפל בזה.]
[הערת אגב: כשמשיח יבוא, כל אחד יתפוס בתוכו את כל המעלות – ברסלב, סאטמר, חב״ד – הכל יתאזן. אבל עד אז אי אפשר לכפות על אנשים להיות רדיקליים. כבר ניסו ניסויים, וחמישים שנה אחר כך רואים שצריכים כן מבנה מסוים. אבל “דיקטטור” זה לא נכון – בתורה לא כתוב שצריך להיות דיקטטור. הבעיה היא כשאדם נעשה מלך במקום הקב״ה – זו בעיה אחרת לגמרי.]
—
לד. מחצית השקל – סוד התפארת (המשך)
הרמ״ק מביא את הזוהר על הפסוק של מחצית השקל. השאלה היא: איך עושים מעצמו (יסוד) את שכלו (חכמה/בינה)? התשובה: שולחים אותו למעלה לתפארת, ועושים שכלו לתפארת עצמו.
הקושיה היא: איך תפארת יכול להיות “חצי”? הרי הוא מה שהוא – הוא לא צריך להיות יותר ממנו, זה הוא! על כך עונה הרמ״ק: תפארת נקרא “מחצית” כי הוא עומד בין השקל וחוצאות – הוא באמצע, בין למעלה ולמטה. הפסוק “והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל” יש בו סוד עמוק: העשיר לא יכול להיות יותר ממה שהוא, והדל לא יכול להיות פחות – כי מחצית השקל מייצג תפארת שקבוע במקומו כנקודת אמצע.
—
לה. שתי דרכי לימוד: אונטולוגי vs. עבודה
הבדל יסודי באיך לומדים קבלה:
– אונטולוגי (אמונה): “לא ירבה” אומר הוא לא יכול – אין יותר מעשר ספירות, אין פחות מעשר. זו עובדה של המציאות.
– עבודה: “לא ירבה” אומר אל תעשה – אל תעשה שיהיה יותר מעשר. זו מצווה, עבודה.
זה דבר מוזר אצל המקובלים: הם לוקחים לפעמים עובדות אונטולוגיות ועושים מהן הוראות עבודה, ולהיפך. “אל תחשוב שיש יותר מעשר” – האם זו עובדה או מצווה? שניהם ביחד.
—
לו. סוד המנין – שכינה צריכה קבוצה
מנין הוא עשרה יהודים – בעשרה באה השכינה. למה לא בתשעה? לא יודעים. למה לא ביהודי אחד? הרי לכל יהודי יש כבר כלל של עשר בתוכו. אבל שכינה אומרת קבוצה – שכינה לא יכולה לשרות על אדם אחד לבדו (במובן של “שכינה” כהשראת ציבור). אדם אחד הוא לא קבוצה. מתי זה נעשה קבוצה? בעשרה. שכינה אומרת אפשר לומר “קדוש קדוש קדוש” – קדושת שם ה׳ – וזה דורש ציבור.
—
לז. מטאפיזית אין יותר מעשר ספירות
מטאפיזית אין דבר כזה יותר מעשר ספירות. זה אף פעם לא יותר מעשר. אם בא עוד אחד, זה שוב עשר – זה ה״טריק”. יש כן דבר כזה יותר ופחות, אבל לא מתעסקים בזה מספיק – באמת יש רק עשר ספירות.
כן, בכל ספירה יש עשר? כן, אבל רק עשר. אין אף פעם שספירה היא רק כלל של שבע. יש כן דבר כזה, אבל זה רק בחינת התגלות ולא באמת. במקום אחר הרמ״ק אומר ברור שכן – אבל התירוץ חייב להיות אותו דבר: מדברים על בחינת התגלות, לא על בחינת יחוד.
—
לח. ז״א – ו״ק בלי מוחין
לפי האריז״ל (הרמ״ק לא אומר את זה ספציפית אבל דומה): לז״א חסרות שלוש ספירות, צריך להביא מוחין. הוא רק ו״ק (שש קצוות). זו כל עבודת השם – כל יום כשמתפללים, מביאים מוחין לז״א.
—
לט. חסד – אין חסד קיים לבדו
כל חסד קיים בעולם תמיד יכיל גם גבורה. ספירת החסד לפעמים לא בפני עצמה – היא תמיד גבורה שבחסד. רואים גבורה שבחסד כי הוא עושה בעיקר חסד, אבל הוא גבורה שבחסד, וכך גם כל שאר הספירות.
האם יכול להיות חסד עם מעט מדי גבול? זה נקרא חסד שאינו נכלל בגבורה – אבל גם חסד כזה יש לו גבול, רק הגבול הלא נכון. למשל, מישהו שהיה צריך להפסיק לתת כאן, והוא הפסיק כשהכסף נגמר – הוא היה צריך להפסיק קצת קודם.
—
מ. חסד בלי גבול – משל מקומוניזם וצדקה
ענין חסד בלי גבורה מואר במשל: אם העשיר הגדול ביותר היה נותן את כל כספו, זה היה עובד ליום אחד, אבל למחרת כבר אף אחד לא היה הולך לעבוד, כי לכולם כבר יש כסף – וזה מוביל לחורבן. זה מה שקומוניסטים לא מבינים. חסד בלי גבול זה רע – “לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל”. חסרה הגבורה שעושה את החסד לדבר טוב, מתפקד.
קושיה: הרי הוא נתן עם גבול – הכסף שלו נגמר! התירוץ: הגבול בא מבחוץ (the external world), לא מבפנים. “הוא מבחינתו” – בעולם שלו – הוא נתן חסד בלי גבול. התיקון הוא שהאדם עצמו צריך להיות לו את הגבול בפנים – הוא צריך לדעת כמה הוא יכול לתת בלי להרוס את עצמו.
—
מא. שיעור צדקה – חומש
שיעור הצדקה (חומש – 20%) הוא לא גבול קשיח מדאורייתא, אלא אידיאל, heuristic, כלל. העיקר הוא: אל תהפוך את עצמך לעני על ידי נתינת צדקה רבה מדי. למה? כי אז לא תוכל יותר לתת צדקה – אתה הורס את הצדקה עצמה. 20% הוא השיעור שחז״ל הניחו שזה מספיק כדי לעשות מישהו עני.
—
מב. “עשר ולא תשע” – באיזו מדרגה?
הכלל “עשר ולא תשע” – שלא יכול להיות פחות מעשר ספירות – אולי אמיתי רק באופן הכי כללי, ברמה הגבוהה ביותר. ברמה הכללית הגדולה ביותר של מבנה העולם, איך הקב״ה ברא אותו בעשר ספירות, לא יכול להיות פחות מעשר – אלא אם כן כל העולם נחרב. אבל ברמה פרטית – במקום או במציאות מסוימת – יכול להיות שספירות מסוימות “נהרסו” או חסרות.
—
מג. ההבדל בין רמות – “built in” vs. אמיתי
יסוד חשוב: לפי קבלה כל דבר קיים חמישים אלף פעמים – כל ספירה “built in” בכל אחרת, בשכבות אינספור. אבל אסור לקפוץ בין רמות. כשאומרים שבעולם מסוים ספירות נחרבו, מתכוונים באותה רמה. כן, ברמה גבוהה יותר הכל קיים. אבל ב”exact step” שבו עומדים, משהו יכול באמת לחסור.
זו הסיבה ש״רגילים” כועסים על המקובלים: כי מקובלים נותנים מציאות למה שאין לו מציאות. מקובלים אומרים “יש פירוד” – הפרדה בספירות – למרות ש״אליבא דאמת” הכל אחדות. אבל המקובל חייב לדבר על הפירוד ברמתו, כי אחרת אי אפשר להבין את המציאות בצורה נורמלית.
—
מד. מיעוט השפע ומיעוט כללות – שתי דרכי הרמ״ק
הרמ״ק אומר שיש עשיר ודל (עשיר ועני) בספירות, אבל אפילו לשניהם יש עשר. הוא מסביר את זה בשתי דרכים:
1. מיעוט שפע – השפע פחות. עשר הספירות קיימות, אבל כמות השפע שזורמת דרכן מוגבלת. כמו למשל, אם בשלמות הוא היה יכול להגיע למאה, עכשיו הוא יכול רק להגיע לעשר – כל אחת מהעשר אין לה את העשר שלה בפנים.
2. מיעוט כללות – פחות כלליות. זה אומר שזה “one less level”. למשל, תפארת הוא עושר – אפשר לדבר עליו כאלף (עשר כפול עשר כפול עשר). אבל יסוד, ספירה עניה, אפשר לדבר רק על מאה – כל אחת ממאה שלו היא רק אחת, לא עשר. זה כמו להסתכל במיקרוסקופ – באותה רמה לא רואים יותר.
—
מה. משל המנין ועשר ספירות – רמות שונות
[הערת אגב: מוזכר המהר״ן שאמר שהוא צריך למות עם מנין, כי הוא צריך את עשר הספירות שלו. אבל ההבדל הוא: ברמה של “עשר הספירות שלי עצמי” (הראש שלי, הגוף שלי) אפשר לעשות יחוד בפנים. אבל ברמה שצריך לומר קדיש עם מנין של עשרה יהודים – שם אי אפשר להחליף רמה אחת באחרת. הראש יכול לומר קדיש לגוף, אבל לא הפה בלי מנין. צריך לחיות בעשר הספירות, אבל יש עשר ספירות שונות – כשעשרה יהודים מתאספים, וכשאתה עצמך מתאסף.]
—
מו. מחצית השקל – לכל דבר יש ערך של ספירות
ענין מחצית השקל מתקשר ליסוד שלכל דבר יש ערך בספירות – “amount” של שפע, של קיום. כמו בקפיטליזם אפשר לקנות הכל בכסף, כך ברוחניות אפשר “לקנות” הכל בקיום – הכל ניתן להחלפה, הכל מצביע על אחדות של הכל.
אבל – “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” – שיש לך יותר כסף לא עושה אותך יותר אדם. הכל רק אחד – “איש אלי ארבע”. עושר המציאות הוא הספירות הראשונות, וערך הדל הוא גם חלק מאותה מערכת.
לכן יש מחצית – חצי. ובתוך החצי יש עוד מחצית המחצית. ותפארת הוא ה״הלל” – הוא עומד באמצע, הוא האמצעי.
—
מז. סיכום פרק ה׳ – ארבעה פירושים ב״עשר ולא תשע”
יוצא שיש ארבעה פירושים ב״עשר ולא תשע”:
1. לא להוריד את האין סוף – האין סוף אינו אחת מהעשר.
2. לא להוריד את המלכות – מלכות היא גם ספירה, אסור להוציא אותה.
3. לא לספור עולם הבריאה – בריאה אינה חלק מעשר הספירות של אצילות.
4. לעולם לא לעשות שום הבדלים במספר הספירות – אפילו כשאומרים שכל ספירה “כלולה מעשר”, ויש שינויים בשפע (עשיר ודל), לא לומר שיש פחות מעשר או יותר מעשר. לעולם לא פחות מעשר, לעולם לא יותר מעשר.
זה החידוש האחרון של פרק ה׳.
—
מח. היסוד האחרון: אין כללות בספירה עושה היררכיה בשפע
לעולם לא לעשות כללות בספירה – אפילו כשאומרים שספירה מסוימת היא “כלל” של מעשה (או של ענין מסוים), לא להוציא מזה שיש שינויים או הבדלים בשפע עצמו – שדבר אחד “יותר” או “פחות” מדבר שני. כלומר, אפילו כשמדברים על הבדלים בין ספירות, זה לא אומר שאחת ברמה גבוהה יותר של שפע ואחרת ברמה נמוכה יותר – אסור להכניס היררכיה או השוואה כזו בשפע גופא.
זה החידוש: ההבדלים בין ספירות אינם הבדלים של “יותר” או “פחות” – לא הבחנות כמותיות בשפע. לכל ספירה יש אופן משלה של השפעה, אבל לא באופן שאפשר לומר שאחת גדולה או קטנה יותר מהאחרת.
[הערת אגב: כתיבת שם ה׳ — בזמנים הראשונים, כשרצו לכתוב את השם, כתבו יו״ד, או שתי יודי״ן, או שלוש יודי״ן (שתי יודי״ן עם סגול לפניה). היום בזמננו כותבים ד׳ או ה׳ — וזו ירידה גדולה של השכינה. צריך לכתוב את היו״ד, שמצביעה על האות הראשונה משם הוי״ה. כשכותבים ה׳ כאילו זה קיצור ל״השם” — בכך עושים פירוד, כי “שם” הוא ממש מלכות, וכותבים את זה כדבר נפרד. לכן, כשמביאים פסוק ולא רוצים לכתוב את השם, צריך לכתוב יו״ד או שתי יודי״ן, לא ה׳ כמנהג המדינות שהוא נמוך מאוד.]
תמלול מלא 📝
שער הנשמה: הקושיא של רבי יהודה חי ושיטת הרמ״ק שכל נשמה כוללת את כל עשר הספירות
היכן אנו עומדים בלימוד
בקיצור, אנחנו לומדים פרדס רמונים חלק א׳, שער א׳, פרק ה׳. לא, פרק ו׳ אנחנו כבר לומדים, כן?
תלמיד: הם למדו פרק ה׳?
לא, לא, הם סיימו פרק ה׳.
תלמיד: הם סיימו פרק ה׳?
פרק ה׳ עוסק במשנה שאומרת “עשר ולא תשע”. הם פחות או יותר סיימו אז.
יחסו של הרמ״ק לשער הנשמה
אה, ראיתי את זה, ראיתי שבסוף יש שער, רציתי ללמוד אותו מסיבות אחרות. השער האחרון הוא שער ל״א, שער הנשמה. הוא מדבר על הנשמה, ושם הוא הביא את מה שאמר כאן על כך שכל נשמה כוללת את כל עשר הספירות, מה שאמר כאן, שכי אפילו אם אתה רק במלכות כבר יש את כל העשר, כי את זה הוא השתמש שם כדי ליישב בעיה שהייתה לו.
איך זה? פרק… הוא אמר שהוא הולך לכתוב בשער הנשמה. אז כאן… לא, אז לא בפרק א׳, הוא כבר כתב בפרק א׳, לא, זה אחד הולך. בפרק א׳, בשער הנשמה פרק א׳, ממש בפרק א׳, הוא שאל קושיא.
הקושיא של רבי יהודה חי
בשם רבי יהודה חי — רבי יהודה חי היה מקובל גדול — והוא שאל קושיא מרבי אל קסטלי. מעניין, הוא שואל את הקושיא שבזוהר כתוב שיש שלוש רמות: נפש, רוח, נשמה. וכל אחד מהם בא מספירה אחרת: נפש ממלכות, רוח מתפארת, נשמה מבינה.
אם כך, כל אחד יודע שאברהם אבינו היה ממידת החסד, ויצחק ממידת הגבורה, ויעקב מתפארת. ואיך זה יכול להיות? עכשיו למדתי שכל הספירות, כל נשמה יש לה שלושה חלקים מבינה תפארת מלכות. אז איך זה מתיישב עם התורה הזו שכל צדיק יש לו את הספירה שלו? זו בעצם השאלה שלו.
תירוצו של הרמ״ק: כל נשמה כוללת את כל עשר הספירות
הוא הביא תירוצים מהמפרשים הקודמים, הוא לא הסכים איתם, והוא אמר שדרכו היא, שמכיוון שכל נשמה כוללת עשרה עניינים, כמו שהביא בשער עשר ולא תשע פרק ה׳ — הם צריכים לעשות מפתח הפוך, שכל פרק שרוצה לכתוב איפה עוד הוא משתמש בזה, כשהוא לא מבין מה הוא רוצה מזה.
וממילא אומר הוא כך, שבאמת, כל אדם יש לו את כל הספירות. מה שאברהם אבינו היה לו, כך יוצא לו. מה שאברהם אבינו היה לו מידת החסד, לא אומר שהוא נולד עם מידת החסד. תארו לעצמכם, כל יהודי נולד עם כל הנשמות, עם כל המידות. אלא שהיה לו בחירה, הוא החליט לעשות יותר חסד, ואז כל הספירות, כמו שהוא אומר כאן — הוא אומר שאצל הספירות עצמן, שצריך להסתכל באחר הפעולה שינוי השמות וההנהגה, וזה — באמת שאין שום חילוק אמיתי בין הספירות, הן עושות הכל.
אלא כשעושים פעולה אחת, אז כל המידות פועלות באותו אופן, כך הוא אומר. אז כל הספירות. באמת אברהם אבינו היה לו את כל עשר הספירות, כמו שאומרים, נשמה מכאן, רוח משם, נפש משם, וכדומה. אלא על ידי מעשיו…
תלמיד: כן, כן, זה עדיין לימוד עכשיו, בסדר? סיימת לצבוע? צבע משהו אחר בעצמך.
על ידי מעשיו הוא החליט על זה, ועל ידי מעשיו אז כל הספירות, כל עשר הספירות שבו, נעשות בבחינת חסד, מסכימות לפעולת החסד, משהו כזה. זה היה ה… הוא אומר, כי בדרך זה אפשר ישראל התגלגל בכהן ולוי, יהודי יכול… אה, זה אומר תשובה, ושם היא הדרך אחרת.
שיטת הרמ״ק נגד שורש נשמות קבוע
בקיצור, הוא אומר ש… בקיצור, כל העניין שאומרים שלאנשים יש שורש נשמות שונים לספירות שונות, הרמ״ק לא ממש אוהב את זה. כל הנשמות הן הכל. הוא לא אומר על בחינה בדיוק. הוא אומר במעשיו.
תלמיד: אז למה הוא אומר קח נייר? קח נייר. מה? הוא לא אומר את זה. אני לא יודע. מה אנחנו אומרים סתם? זה רק באקראי?
לא, לא, זה לא נראה, זה נראה יותר בצד של בחירה, כן. למישהו כבר היה משהו לעשות עם ההיסטוריה שלו, מה שהוא היה צריך לעשות. כאילו, אדם עומד במצב מסוים, הרי כתוב “כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו”. הרבה פעמים אין לזה בחירה, הרבה פעמים אתה במצב כזה ואתה צריך לשמוע את המילה בחירה.
תלמיד: כן, אני לא יודע מה זה אומר. כן, כאילו, כאילו, כאילו, אתה צריך לשמוע את המילה בחירה.
זה יותר מסובך, זו שאלה גדולה מאוד.
היסוד של שיטת הרמ״ק: עשר ולא תשע ואחדות הספירות
הרמ״ק בחלק הזה, וזה בנוי, זה שאין תכונה זה בנוי — כן יש, אבל יש את הכל. זה בנוי על מה שהכוונה היא פוקוס.
תלמיד: מה ההבדל? איך אתה צריך מה שאתה במצב? איך מודדים את זה?
אפילו הרבה צדיקים החזיקו ברמ״ק. כן, הרמ״ק מעוניין בלמדנות, וזה בנוי על הלמדנות שאם יש נשמה, ואם הנשמה באה מ, איך אומרים, אני לא יודע, ממלכות דאצילות. ומלכות דאצילות חייבת להיות עשר ולא תשע, אם אתה מחלק את זה, אומר שיש מידות חיצוניות חיצוניות חיצוניות שאסור לחלק, יוצא שאסור לומר ששום נשמה יש לה טוטאליות מסוימת. הכל קשור למצב של אחדות השם. אסור לומר ששום נשמה יש לה משהו. זה רעיון בסיסי שלם.
זה מה שמעניין. כי אנשים אומרים שבקבלה אפשר לומר הכל. אבל כאן אתה רואה שאי אפשר לומר הכל, שזה הכל, אבל בדרך מסוימת.
ראיה מספר הבהיר
אחד הרעיונות הבסיסיים, הרעיונות המקוריים ביותר של הקבלה היה הרעיון שאברהם הוא חסד. זה ממש כמו יסוד בסיסי בקבלה. והוא אומר שהרמ״ק לא מבין את זה, הוא אפילו מביא ראיה, הוא אומר שספר הבהיר אומר שאברהם אבינו ויצחק דחו את מידת המלכות. אני רואה שכתוב משהו אבן מאסו הבונים, אבן מאסו הבונים אומר ספר הבהיר, הרמ״ק אומר שהוא מסביר בו שזה מקום, אבל קורא הצעיר יוכיח את זה.
אומר ספר הבהיר שהשכינה, מידת המלכות, אברהם אבינו רצה חסד, ויצחק אף אחד לא רצה מלכות עד שבא דוד המלך, והוא הסכים לקחת את המידה. שואל הוא רק על מה זה אומר, מה יש לך טענות עליו? זו השגה של ספירת החסד. האם הוא יכול היה לעשות משהו אחר? אומרים, לא, זה לא יוצא. כל הנשמות יש להן הכל. אלא מה? להיפך, כל הנשמות יש להן הכל. בגלל זה, אברהם אבינו רצה חסד, הוא לא רצה מלכות.
תלמיד: אתה אומר, הוא רצה אולי דווקא לפי המעשה?
נכון, הוא לא רואה עכשיו, הוא לא הכל. כן, נכון יש סיבות, נכון יש סיבות טובות יותר. אם מלכות אומרת שיש לך ממלכה יהודית, כן, אז, מה שזה לא אומר. כן, אמת. אבל, הוא צריך קודם לשפוט, הוא חסד. יצחק לא רצה.
תלמיד: כן, כן, יכול להיות.
יכול להיות שיש מבנה לדברים האלה. אני רק אומר ש… אבל זה עדיין, זה לא… אני לא יודע. זה לא כי הנשמה שלו לא יכלה, או משהו כזה, הנשמה שלו לא מחוברת לזה.
דיון: אינדיבידואליות וטיפוסים
אדם שמחפש יפה מאוד, היום הוא אדם שלא מחפש יותר יפה מאוד יפה בעצמו.
תלמיד: אה, הולכים ל… יש את הטיפוסים.
כן, זה קצת מוגזם הטיפוסים. אבל מצד שני, אף אחד לא רוצה להיות סתם כזה. הוא אומר כבר יהודי מעולה, הוא עדיין אומר שאברהם היה שלם.
תלמיד: אה, האינדיבידואל צריך להיות… כל אחד אינדיבידואל בכל מקרה יהיה הגוף שלו.
זה רק נגד האינדיבידואליות, זה יותר נגד, נפרד. איך אומרים את זה? זה יהיה שונה.
הקושיא של התכללות
יש כן שאלה מה זה אומר שכל הספירות הן הכל. את זה גם חיפשתי בספר. הוא מדבר על זה הרבה, לא הבנתי מה ההבדל שלא ראיתי שבוע שעבר על התכללות. אני חושב שזה משהו בגלל זה.
למשל אדם הוא עולם קטן, וכתוב בעולם הזה, חלק ע״ב. כל אדם יש בו, נניח, באמת כל מיני כוחות שיש בעולם בצורה מסוימת. אבל זה עדיין לא אומר שכל אדם הוא כל העולם. כדי שאדם באמת יוכל לפעול בצורה אוניברסלית, נניח, נכון?
נניח שאדם הוא מיקרוקוסמוס. היד שלי, אני נכנס רק עם סתם, אבל נניח היד שלי מצביעה על כוח החסד שיש בעולם, והיד השמאלית שלי על כוח הגבורה. מה זה אומר שכל פעם שאני מרים את היד הימנית שלי, כוח החסד של כל העולם משתנה?
תלמיד: אלא לצדיקים.
אה, ואז מתי. אז, טוב מאוד. אז, זה דבר חיצוני, זה עולם קטן שכלום…
תלמיד: לא, אז, טוב מאוד.
אז, יש… זה יהיה ההבדל של הסקאלרס, כמו שהוא אומר סקאלרס ביחוד, או… אני רואה במקומות אחרים הוא אומר ספלא, רמה שלישית.
אז, מה שזה אומר, משהו כמו זה שאצלך מונחים כל הכוחות, כן, טוב מאוד, כי אתה נברא מכל העולם. או שאני צריך עוד כי אדם הוא מיקרוקוסמוס, נניח. יש לך את כל הדברים, אבל זה לא הופך אותך ל…
האדם כעולם קטן והסוד של מחצית השקל
ההבדל בין עולם קטן ליחוד
אבל זה עדיין לא אומר שכל אדם הוא כל העולם. כדי שאדם באמת יחיה בצורה אוניברסלית, נניח, נכון? נניח שאדם הוא מיקרוקוסמוס. היד שלי, אני נכנס רק עם סתם, אבל נניח היד שלי מצביעה על כוחות החסד שיש בעולם, והיד השמאלית שלי על כוח הגבורה, וכו׳. זה אומר שכל פעם שאני מרים את היד הימנית שלי, כוח החסד של כל העולם משתנה? אלא לצדיקים.
אה, ואז מתי. טוב מאוד. זה עולם קטן, אני כלום. לא, טוב מאוד. אז, יש… זה יהיה ההבדל של הסקאלרס, כמו שהוא אומר סקאלרס ביחוד, או… אני רואה במקומות אחרים הוא אומר סוף, רמה שלישית. אז מה שזה אומר, משהו כמו זה שאצלך מונחים כל הכוחות. כן, טוב מאוד, כי אתה נברא מכל העולם, אבל אני צריך עוד כי אדם הוא מיקרוקוסמוס. נניח, יש לך את כל הדברים. ישות אוניברסלית. זה לא אומר שהאמיתי… כאילו צריך לומר… איזה הוא האמיתי? לא צריכים לומר שה… אדם הוא חומר עם צורה, כן, זה היה בהחלט יותר מושג, כן? שאם מחברים את הצורה שלו על החומר שלו, מה שזה לא אומר, הוא דרך זה יכול לעשות שכל העולם יקרה כך, נכון? אתה מכיר את התיאוריה? האם זה באמת עובד ככה? לפעמים. אני מתכוון שזה ההבדל.
לא, אני רק רוצה לומר את הלמדנות. כל העולם מורכב מה… כל העולם שלך מורכב מהתפיסה שלך. כל העולם מורכב מהתפיסה שלך. אין לי עולם מלבד תפיסה. אבל. העולם מתאסף אליך. בסדר, למדנות, אני רוצה להשאיר, רק רציתי להשתמש בזה כדי להראות על הלמדנות.
כלולות ומתייחדת – ההבדל האמיתי
אני מתכוון שזה יהיה ההבדל לסקאלרס. סקאלרס אומר שהכל מונח אצלך. נניח, אני לא מסכים בטורט על צוות התפיסה, כי אני לא חושב שזו הדרך הטובה ביותר לחשוב, גם אם אנחנו לא יודעים. אבל אם יש כן דבר כזה אדם, מכיוון שזה כך, זה נכון שזה אפילו מאפשר את היחוד. למשל, אני לא יודע את המצב המדויק, אבל יש אדם שפועל בדרך הזו, ואז באמת, כל… יוקריבן אתה יודע מה? תשכח. תשכח אצל כל העולם, ובשבילך, נכון? והיד של אדם מונח שכל. מה זה אומר שמונח שכל? כן, לאדם יש חלק פלות הידים, ועשר הספירות שלו כמו שלמדנו. וחוץ מזה יש לו אמיתי לזה, יש את המקורי לזה, כל הגוף, או כל האדם, נכון?
לא, אז במובן מסוים, זו לא יד שהיא כל האדם, זו היד של אדם, היא עובדת עם שכל מסוים, וכדומה. אבל זה לא אומר שכל פעם שאתה משתמש ביד שלך, הוא משתמש בכל האדם. לפעמים, כן, אם אתה משתמש ביד שלך כדי לעשות משהו יפה מאוד ומעמיק מאוד. ויש בזה הרבה דעת ורגש והמתנה. אז אז, אז יחוד, ביד שלך מונחות כל עשר הספירות בפעולה שאתה עושה ביד שלך. אבל במצב רגיל, זה נכון, כמו מצב ברירת המחדל, העובדה היא עדיין שהיד מחוברת לכל הגוף, אבל זה לא חי שזה לא עושה, אין, אין. אז כל אחד שונה, מה אתה אומר?
וזה איך, איך הם למדו בחלק הקודם? אתה מכיר את ההבדל של… מתייחדת וכלולות. מבין מה אני אומר? בפרק ל״ד בביטופא כתוב זה, את זה למדנו. יש מה שהוא כלול, ויש מה שהוא מתייחד.
אברהם אבינו – כל הדברים בדרך של חסד
ובאותו אופן, עדיין יש הבדל באברהם אבינו, אברהם אבינו גם עשה את כל הדברים. כן, זה מה שאתה אומר שאדם צריך להיות אדם נורמלי, נורמלי כל אדם עושה את כל הדברים, אפילו אברהם אבינו ישן ואכל ועשה תינוקות ועשה עסקים ועשה עבודת השם גם, וכו׳ וכו׳. אבל כל זה שאתה רואה, בדרך הזו, עדיין יש בחירה, מבין? אני לא יודע מה זו בחירה. אני לא יודע. כל הדברים הוא עשה בדרך של… נניח, אני לא יודע מה זה אומר, שהוא היה מחמיר את החסד. אז כשאני סוגר את הדלת, האם אני? כל הדברים הוא עשה בדרך של חסד. מבין? אז אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה בגבורה גם. ובתפארת גם.
כמו כמו בראש השנה עושים גם נטילת ידיים. זה לא אומר ש… כמו נטילת ידיים? כן, אני חושב כן. יש סדר יום שלם, ולרוב יש להם אותו סדר יום כל יום. זה ראש השנה. כן, הבעל שם טוב. המגיד. רואים כבר סדר יום שלם, ויש את הבעל שם טוב, אחד משני האנשים האלה. כתוב ביוסף אומץ שאנשים מתבלבלים בזה, והם שוכחים את הבסיס. אני לא יודע אם זו ביקורת הוגנת, אבר היוצרות מיוחדת. אבל עכשיו אנחנו מחזיקים שזה היה מה שראיתי על הפריידיגע קניק הקודם, והוא אמר שהוא הקדיש לזה, שזה קשור לזה שהנשמות הן כל… וכל אותו דבר.
הזוהר על חמש כנגד חמש – חמשת הבריחים במשכן
אוי, אין לי סבלנות לעשות עוד חלק. למעשה, יש לי כן. בסדר, פרק ו׳. אז טריילר, לומדים עוד זוהר. בסדר, בקיצור, זה דברים מאוד בסיסיים. היום למדתי עוד זוהר שאני חושב שקשור לחמש כנגד חמש. מה יש לנו לעשות עם זה? הזוהר אומר שיש חמישה בריחים במשכן, והבריח התיכון. חמישה בריחים, בכל צד של המשכן כתוב בפסוק הזה חמישה בריחים, והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. כן. אז הזוהר אומר שלא צריך לקרוא שבריח התיכון הוא עוד אחד, לא זה אחד מהחמישה. נראה לי שזה נלקח ממה שהפרשנים רצו מה שרצית קודם על החמישה. אני לא יודע איזה פשט. כל הפשטים. אף פשט לא היה לו אחד עשר. נכון? נראה שהזוהר דואג מזה. פרשת פקודי בימוקים.
עוד פירוש ב״עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא על מחצית השקל
בסדר, עכשיו נלמד עוד פשט של “עשר ולא תשע”. אומר הרמ״ק כך, בתדוק חמישי. עוד ביאור אחד, יש עוד פירוש במשנה ברעיא מהימנא. אז רעיא מהימנא, הפשט הקודם מה זה מרעיא מהימנא, נכון? כן, התורה הקודמת על “עשר ולא תשע”. רעיא מהימנא, אהן הא, חלק ראשון, כן. רעיא מהימנא שנראה שהוא הרבי של הרמ״ק, שאני לא יודע בדיוק מי. בסדר.
ורעיא מהימנא, מצוות מחצית השקל, הוא אמר עוד פשט במשנה של “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”. הוא אומר כך, כאן מצוות מחצית השקל, אמר רעיא מהימנא, הרעיא מהימנא אמר כך, הוא הולך לפרש את מחצית השקל. מה זה מחצית השקל? אז אתה מבין, זה פשט יפה מאוד.
מאי מחצית השקל? אי כגון חצי ההין. ודא ו׳ ממצע בין שני ההי״ן.
הוא אומר כך, מחצית השקל הוא חצי שקל. מה עוד הוא חצי? הרי כתוב “חצי ההין”. הוא מפרש, ההין הוא לשון ה״י, שני ה״א. ו״חצי” הוא מפרש באמצע, לא חצי, אלא באמצע. אז מחצית השקל הוא ו׳ שנמצא באמצע שני ה״א. זה הו׳ של השם, נכון? שנמצא בין שני ה״א. יש קודם ה״א ואחר כך ה״א.
אחר כך הוא אומר:
> אבנא דמשקל ביה יוד.
השקל פירושו ששוקלים אותו. ובמה שוקלים אותו? באות י׳. כי פעמיים ה׳ הוא בגימטריא י׳, כן? אז שוקלים את שני הה״א עם י׳ אחת. עכשיו יש לך את כל השם, י׳, שני ה״א, וו׳ שהוא מחצית השקל. כן? מסתדר? אני מאוד מתרשם שאני רואה שהוא מכניס את שם הוי״ה בכל מצווה.
וכתוב גם “עשרים גרה השקל”, איך עשר הוא גם עשרים? כלומר, שקל הוא עשר, נכון? זה הגיוני מאוד. שקל הוא עשר, “עשרים גרה”, כן, י׳ הוא עשר גרה. “עשרים גרה השקל” הוא עשר. סליחה, י׳ הוא מחצית השקל, נכון? חצי משקל הוא י׳. אז מה הוא אומר, השקל עצמו הוא הו׳ שנמצא בין שני ה״א, ושוקלים אותו עם י׳, שזה עשר גרה. ומאיפה באים כל העשרים גרה? אה, מחצית השקל הוא עשר גרה, ושקל הוא עשרים גרה. כאן י׳, כי י׳ כותבים י׳ ו׳ ד׳, שהוא בגימטריא 20. הי׳ הוא 10, והו׳ ד׳ הוא עוד 10. אז זה הסוד של מחצית השקל.
“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”
אחר כך הוא אומר כך, עכשיו זה פירוש יפה מאוד, כתוב “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. הוא אומר:
> “העשיר לא ירבה” – זה העמודא דאמצעיתא.
עמודא דאמצעיתא הוא שם אחר לו׳, נכון? מחצית השקל, שנמצא באמצע שני ה׳. “לא ירבה ולא ימעיט”. אז “לא ירבה” הוא כמו שכתוב בספר יצירה, “עשר ספירות בלי מה, עשר ולא אחת עשרה”. כלומר, “העשיר לא ירבה”, לא תהיה עשיר ויהיו לך אחת עשרה ספירות. “והדל לא ימעיט”, לא יהיה צדיק… אה, “העשיר”, אני לא יודע מה זה אומר, “העשיר” זה התפארת, התפארת הוא עשיר. למה הוא עשיר? כי הוא עומד באמצע הכל, אני מניח. “והדל”, זה הצדיק, היסוד, הוא גם “לא ימעיט ממעשר”, לא יהיה פחות, כמו שכתוב “עשר ולא תשע”. זה מחצית השקל שהוא עשר.
זה תורת הרעיא מהימנא על מחצית השקל. אני חושב שזה יפה מאוד הראש, תשעתה ליבה ועדין ליעמוד, שאומר לא תשע ולא אחת עשרה.
קושיות הרמ״ק על הזוהר
אבל הרמ״ק מנסה לעשות את קטעי הזוהר מסובכים מאוד, והוא לומד מאוד טוב, והוא יאמר כך. קודם הוא יעשה רשימה של ארבע קושיותיו, ואחר כך הוא יסביר אותן. כן? כן?
קושיית הרמ״ק הראשונה: איך מחצית היא ממוצע?
מורה:
קודם כל, מה זה שהוא אומר שמחצית השקל היה חצי ההין? והוא מפרש, זה אומר שחצי ההין הוא תפארת, שהוא ממוצע, בין שני ההין. אבל אמנם במחצית השקל, איך אפשר לפרש ממוצע בין? מה הפירוש שמחצית השקל הוא באמצע, לא באמצע, זה חצי?
אז זה… בקיצור, רבי אלעזר שם לב שהמדרש של הזוהר על מחצית לממוצע הוא רק מדרש טוב מאוד, שהשייכות בממוצע היא לא באמצע כלום, הוא חצי מחצי.
קושיית הרמ״ק השנייה: איך היו״ד הוא עשרים?
אוקיי, אחר כך הוא אמר את תנאי האמונה שאבן משקל בה היו״ד, שהיו״ד הוא… הוא אומר מאוד טוב ואומר שהיו״ד הוא עשרים, נכון? אז מה זה אומר, איך אפשר לא להוסיף, לא לגרוע, לא להוסיף? הרי זה עשרים. הוא הרי עכשיו הוסיף עשר שלם. כן?
ואם תאמר שכל ספירה בעצמה יש לה עשר ספירות. בוא נבין, כי כדרך רצון שמניח יסוד, לא התפארת ולא היסוד הוא בעצמו העשר. אוקיי, נכון? אז איך היו״ד, שצריך להיות רק ספירה אחת, הוא עשרים.
בקיצור, ה… אם הוא אומר לכאורה הפשט, הוא אומר שהעשיר כל ספירה, נניח, יש לה בעצמה עשר ספירות מפרטיה, ושתיהן אף אחת מהן לא תהיה פחות מעשר. אוקיי, איך היוד יותר מעשר? מה זה שהיוד הוא עשרים?
אוקיי, זו באמת בעיה קטנה לתורה של שלושת הבעיות שלי. בעיה שלישית. אתה מסכים שזו בעיה? לא יודע. כל הקושיות האלה קצת מזויפות לדעתי. אבל מה שהוא אומר בתירוצו, האם הוא עושה את זה טוב יותר.
דיון על האופן שהרמ״ק לומד זוהר
תלמיד:
איך תרגמתי? אתה שואל קושיה על תורה?
מורה:
לא, הרמ״ק תמיד שואל קושיות על תורות. כי הוא סתם, שהזוהר הוא לא תורה מדעית, הוא מדייק. והוא לא טועה במובן הזה, אני לא אומר שהוא טועה בזה. השאלה היא רק איך צריך להבין את זה אחר כך. תיאורטיקן הזוהר מנסה לפתור את הבעיה הזו.
לפי מה שאמרתי, שהעשרים, אמרתי שזה מה שהייתי אומר לך. אמרתי שהיוד, היוד הוא רק עשר, אבל אם אומרים אותו וכותבים אותו יוד ו׳ ד׳ זה עשרים. אז אני יכול להבין מה הוא אמר.
תלמיד:
לא, לא, הוא אומר את זה במפורש.
מורה:
הוא אומר את זה במפורש, הוא אומר את זה במפורש.
תלמיד:
נו, אבל כתוב בזוהר, כתוב בזוהר, הוא אומר את זה במפורש.
מורה:
הוא לא אומר שום כללים. אני יודע, זו שאלה טובה. אבל התירוץ הוא שהוא כן יודע את הכללים, והוא יודע את זה ממקום אחר.
תלמיד:
אוקיי, זה מה שאתה רוצה ללמוד, אתה רוצה ללמוד שכך הוא הזוהר.
מורה:
אתה צריך להישאר עם קושיית הרמ״ק. אני מתכוון שהרמ״ק מלמד אותך קריאה מדוקדקת. ואני חשבתי הרבה פעמים, כשהתחלתי כאן, חשבתי הרבה שקושיות הרמ״ק מזויפות. אחר כך, למדתי מספיק זוהר, ראיתי שהזוהר באמת מתכוון למשהו עם כל מילה שהוא אומר.
השאלה היא, פעם המחבר צודק, כנראה לא, כל מחבר לא, אי אפשר לומר את זה מאה אחוז, אבל יש משהו, אתה כן צריך לקרוא את זה ברצינות. אתה לא יכול לומר, אה, התורה אמרה תורה, עשר, עשרים, עיקר שם הוי״ה, זה מסתדר, יש משהו משמעות. זה לא סתמי.
אוקיי, אחר כך הוא שואל דרוש. אבל אתה רואה את שתי השאלות הראשונות שהוא שואל, הן בעיות בדרוש? יש איזה פתרון? הרבה פעמים כשהדרוש על הזוהר לא עומד בפתרון הראשון. מה שהרמ״ק היה הוא מדייק את הפתרון, צריך להוסיף הקדמות מסוימות מקבלה בדרך כלל, בסוף הוא פותר את הבעיות. ואני מתכוון שזה לא לגמרי נכון.
קושיית הרמ״ק השלישית: אריכות לשון – למה כתוב יו״ד פעמיים?
אחר כך הוא אומר כך, מה זה אבנא דמשקל ביה יו״ד? הוא שואל קושיה, מה זה אומר? אוקיי, שתי הקושיות נענות לפי הפשט שלי, שהיוד הוא… עוד, אולי זה בדיוק מה שהוא יאמר בעצם, מה זה אומר, איך אפשר לשקול עם האבן? הרי זה עשרים, והשקל צריך להיות עשר.
אחד יאמר שדרך לשקול באבן זהו השקל השלם, מה זה אומר, אפשר לחשב עם זה? אם כן אריכות לשון, אני לא ברור, אני לא מבין מה הוא שואל, מה השני שהאמנם אומר הוא. אחד יאמר שמה, שאפשר לחשב, איך אפשר לשקול עם האבן?
אני מאוד אוהב את הרעיון הזה של השקל, לזוהר יש את הרעיון, אני חושב שזה רעיון הרבה יותר רחב שהספירות הן מידות, שלא הדבר שנמדד, אלא היוד הוא הדבר שמודד, הוא מחליט מה, במובן מסוים קובע את הערך, הוא הדבר שמחליט מה למדוד.
אבל בכל מקרה, אני מבין מה הואימנם אמרו, ואימנם שכמתו לימוד דרך לשקול באבן זהו השקל השלם. הוא המודד. בדרך כלל לא מודדים בלשון. בוא נראה למה הוא אומר אריכות לשון. אני רוצה להבין את אריכות הלשון הזו.
אבל למשקל, בו, יוד. עשרים גרה השקל, יוד. אה, הוא אומר פעמיים. כאילו, אם תאמר שזה אומר אותו דבר, זה יצא פעמיים. אבל למשקל, יוד. עשרים גרה השקל, יוד. אוקיי.
לפי הפשט שלי, שוב, זה נענה, אבל אולי זה מה שהוא יאמר בסוף. כל השלוש, לא כל השלוש, שתי הקושיות הראשונות אין לי תירוץ ראוי, לפי הפשט שלי.
ד׳ אמרו מחצית השקל עשר אי, איפה כתוב זה? אה, בסוף, מחצית השקל מילת מעשר בלי תשר, מחצית השקל עשר. מה זה בא? קודם הוא אמר שמחצית השקל הוא ממוצע, ועכשיו הוא אומר שזה עשר. אני לא בטוח, אני מבין את הקטע הזה לרוב, ההבנה, כי לפי איך שהסברתי אותו, גם עניתי על כל הדיוקים שלו כמו שקראתי אותו.
כשהוא אומר, מחצית השקל, זה חצי ה׳, זה הו׳ שהוא מחצית, ממוצע בין שני ה׳, וענין הכי נמי, זה לא חצי, זה ממוצע. אבל זה הגיוני, למה החצי שלנו, החמש מול החמש, חצי אחד באמצע שהוא ממוצע. הגמרא לא אומרת החמש מול חמש, זה הו׳ שנמצא בין שני ה׳.
וזה נמדד עם הי׳, עשרים גרה, זה י׳ שלם, והמחצית הוא רק י׳ אחת, כמו שאני מבין. נראה לי הוא אומר “העשיר לא ירבה”, העשיר התפארת לא יהיה יותר מעשר, ו״הדל” היסוד לא יהיה פחות מעשר. ומחצית השקל הוא עשר, אומר עשר גרה. זה מה שהוא מתכוון לומר בסוף, מחצית השקל עשר גרה. כן, כמו שתרגמתי.
אוקיי. הוא אומר, זה חוזר לדבר הראשון הזה, שהוא לא מרוצה מזה שמחצית יתפרש ממוצע. וכאן, שהוא מביא שבסוף הקטע הוא יאמר, כן, הפירוש הרגיל שמחצית הוא חצי, זה עשר גרה במקום עשרים. אוקיי.
ההקדמה של הרמ״ק: עשרים ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה
בקיצור, הוא עושה הקדמה, הקדמה מעניינת. מה חשוב בהקדמה, אני לא בטוח מה אנחנו צריכים ממנה. הוא אומר הקדמה, שתדע את ההקדמה, כך, זו הקדמה חשובה, אבל הוא היה מאוד, ובאמת היה טוב יותר בשער ט״ו, שער מלמעלה למטה.
הוא עושה הקדמה שיש באמת עשרים ספירות. והספירות הן עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה. כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה ומתהפך כנגדן. זה כמו מראה. כשהספירות מגיעות למלכות, הן חוזרות למעלה, ואז זה כביכול כמו 20 ספירות. עשר בדרך למטה ועשר בדרך למעלה.
הן לא אותן עשר פעמיים, לפי מה שהוא אומר. כי זה יורד, יש תהליך של השתלשלות, ואחר כך יש תהליך של חזרה למעלה. והדברים האלה באמת קיימים, יש באמת, אם מדברים על דבר.
כלומר, בשער מלמטה למעלה הוא מסביר שזה לא פשוט שאפשר לספור איך שרוצים. יש באמת תהליך של השפעה שיוצאת, ואחר כך היא חוזרת. בספרות, זה נקרא procession and reversion.
אבל אני לא יודע אם הוא הבין את זה בדיוק בדרך ההיא, כי זה היסוד גדול של הפלטוניזם, שהכל חוזר למקום שבא ממנו. וחזרה רק אומרת שזה נוטה אל השלם, נוטה אל הטוב, שהמידה הרעה חוזרת ונהרסת. אבל הרמ״ק רק שם לב שאפשר להסתכל או אפשר לדבר על כל ספירה מהדרך למטה ומהדרך למעלה.
הסוד של האות א׳
והוא אומר כך: כל הסוד נמצא באות א׳. למה? כי א׳ הוא י׳ מלמעלה וי׳ מלמטה. זה מראה על מה? שיש מקור האור למעלה ולמטה. יש גם מקור מלמטה, כביכול, כי כשהוא מגיע עד למלכות, זה מתחיל שוב משם, זה חוזר למעלה.
והו׳, כלומר מים עליונים ומים תחתונים. מים עליונים הוא בדרך למעלה, והו׳ הוא התפארת, שהוא מייחד מים עליונים ומים תחתונים, היא עושה את זה שקל, מידה שלמה, מידת האצילות, אשר מלמעלה למטה, ואשר מלמטה למעלה.
אז יצא שהוא מידה שווה לעשרים, באמת. זה הפתרון לעשרים, שהוא באמת עשרים, כי זה היסוד של עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה.
תלמיד:
אני לא יודע מה זה אומר שהתפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים. כלומר, הוא עושה משניהם, הוא עושה משניהם שניים? הוא עושה מה…
עשרים ספירות, אור חוזר, והתשוקה למקור
היסוד של עשרים ספירות
מורה: זה הפתרון לעשרים. שיש באמת עשרים, כי יש היסוד של עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה.
אוקיי, התפארת משפיע. אה, לא, אני לא יודע. אני יודע מה זה אומר שהתפארת מייחד מים עליונים ומים תחתונים. כלומר הוא עושה משניהם שניים? הוא עושה מהדרך למעלה והדרך למטה אותו דבר? אני לא מבין את זה באמת. מה זה אומר?
יהיו לי הרבה שאלות ולא אדע מה הכל אומר. מה זה קשור למה שהספירות עסוקות, המים עליונים ומים תחתונים? לא רק באמצע הדרך. במובן מסוים כן, במובן מסוים לא כן. זה קשור. הכל קשור. נו, זה קשור.
אור חוזר ואריכות הדעת
אריכות הדעת היא אור חוזר. זה מה שנקרא אור חוזר. אני חושב שאור חוזר הוא משהו שהרמ״ק אומר אותו בשער כ״ג. הוא אומר את זה עם עבודה, עם עבודה שלו. אפשר לקרוא לזה עבודה, כן, אם תרצה. אור המתהפך. אה, הוא קורא לזה אור החוזר ואור המתהפך. או שזה טבעי. עבודה היא גם טבעית, בכל מקרה. כן, כי עבודה היא רק הנטייה.
המשל החסידי: כל הדברים נוטים אל הטוב
כמו למשל, אני מתכוון למשל החסידי, איך משהו ארוך זה run-off, ה… אני צריך לזכור איך… איך אני מבין את זה. אנחנו לומדים כאן לשאול קושיות, אחר כך הולכים לגלות מה זה אומר. אבל הדרך שהוא מבין את זה היא משהו שמשהו כמו ה… איך אומרים על זה? כל הדברים רוצים טוב. כל דבר רוצה להיות טוב. זה דבר טבעי.
זה אצל אנשים מתבטא, שכל דבר רוצה להיות טוב, רוצה להיות טובתו או שלמותו. טוב אומר רק טוב לגמרי, כמה שהוא יכול להיות מה שהוא. טוב הוא לא דבר גבוה מבחוץ, הוא צריך להיות טוב. יש אותך ויש טוב. טוב הוא הטוב ביותר שלך. מסתדר? נכון? אחד ואותו דבר בעצם.
עכשיו, כל הדברים רוצים להיות טובים. למשל, לכל הדברים יש את הדרך שלהם להיות טובים. שכל הדברים הם כל הדברים נוטים אל הטוב. כל הדברים רוצים להיות טובים. כן, זו החזרה. אלו שתי הדרכים.
שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה
למשל, אנחנו יכולים לדבר על… וזה מאוד חשוב, צריך לדעת לדבר על הכל בשתי דרכים. מהדרך למעלה ומהדרך למטה. זה מה שהמקובלים קוראים לזה. והמקובלים יש להם את הבעיה שהוא לא נשאר במשל, והוא עדיין לא יודע מה זה משל בשביל.
אבל למשל, יש מאיפה הדברים באים, נכון? כביכול הפעם, בוא נקרא לזה הפעם כל הזמן משל. הפעם, למשל, אנחנו חייבים לקרוא לזה סיבות הסיבות. בוא נראה את סיבות הסיבות הראשונות, נכון? יש את זה, מאיפה זה בא משם? זה בא מהסיבה הראשונה, סיבה ראשונה. זה נקרא, מנקודת המבט שלנו, זה חזרה אחורה. מנקודת המבט של הקב״ה, זה ירידה למטה, נכון?
הדבר הראשון עשה את השני, שעשה את השלישי, כמו ההשתלשלות של ספירות, כתר עשה חכמה, וכן הלאה.
עכשיו, הטבע, התשוקה, נכון? זו התשוקה, הדחף, הרצון. הרצון של כל דבר הוא להיות כמה שהוא יכול מה שהוא. וזה דבר טבעי, אפילו אבן רוצה להיות אבן.
שלמות והמקור
אוקיי, שם אנחנו לומדים דרך נמוכה יותר, אבל שם אנחנו לומדים מסביר מה זה אומר טוב, וכל דבר רוצה להיות טוב. עכשיו, להיות טוב אומר להיות השלמות שלך. עכשיו, להיות השלמות שלך אומר להיות מה שאתה באמת.
השאלה של שלמות בבריאה והחזרה לשורש
עכשיו, הבעיה היא שאם אתה דבר נברא, אם אתה דבר שנוצר, אתה לא אמיתי, האמת שלך נמצאת במקור שלך, נכון? כי הדבר שעושה אותך אמיתי הם ההורים שלך, נגיד, כביכול, לא האבא הפיזי שלך, כי האבא הפיזי אינו באמת אביך, אלא הדבר שיצר אותך, הוא המקור של המציאות שלך, נכון?
ולהיות שלם פירושו להיות לגמרי מה שאתה יכול להיות או מה שאתה, מה שאומר שהשאיפה של כל הדברים להיות טובים היא השאיפה למקורם. נכון?
האם זה אומר להיעלם?
זה לא אומר להיהרס. אתה מבין, זה מה שאנשים חושבים, שהחזרה פירושה להרוס את העולם. אני לא מתכוון להרס, אני ממש קצת לא כזה.
כשאתה אומר, כל הבריאה היא כביכול דרך לעשות תענוג, או איכשהו לתת לאין סוף, משהו שהוא צריך לקבל מאיתנו. אז, זה נוצר חלקי. ואז… מה שאנחנו מנסים לעשות זה, איך אנחנו משלימים את עצמנו על ידי השלמתו?
נכון, אתה לא צריך להתחיל עם החסרון הזה. אתה צריך לומר, כל הבריאה היא, הביטוי של טוב, כי האין סוף הוא שפע. למה נרצה לחזור לשורש? לחזור לא אומר, מאוד טוב. לחזור לאחד פירושו.
לא, שורש, שורש, כי אתה לא גוי. אתה לא צריך להתחיל עם החסרון הזה שהאין סוף רצה. החסידות רצתה כך, והרבה אולי אנשים אחרים, אבל לא צריך להתחיל כך באמת, כי אתה יכול להתחיל עם השלמות של השלמות הטבה.
ביטוי הקב״ה בבריאה
זו דרך מצחיקה, אני הולך לומר דברים שליליים, אבל זה טוב עוד יותר לאמיתיות של הכל, כביכול כשרוצים לבטא את עצמנו בכל דרך יחידה של קיום.
עכשיו, הבעיה עם סוג כזה של דברים אמיתיים היא שהם לא שלמים בסוף. כי הוא לא שם את עצמו. כל מה שהוא לא שם את עצמו, אז כמה שהוא כבר שם את עצמו, במובן מסוים הם מבטלים את עצמם, אבל כמה שהוא כבר שם את עצמו זה אומר שהטוב שלו אינו להיות טוב לבד, להיות טוב באופן שקורים לזה בחסידות באופן נפרד.
כביכול כי זה לא אמיתי לו, כי הוא לא אמיתי לו, אפילו לא יכול להיות אדם. אתה לא יכול להיות ג׳נטלמן ולהיות ג׳נטלמן יפה ונפלא. זה מה שאנחנו לומדים בשיעורים האחרים, זה נשמע כאילו היה אדם מושלם.
הבעיה היא שזה נכון רק אם אתה לא מאמין או אם אתה לא יודע, שאדם כבר שם את עצמו. אז להיות אדם מושלם זה לא להיות אדם בכלל.
מסירות נפש והקשר למקור
תלמיד: עכשיו, אז מתחילה שאלה, האם מסירות נפש פירושה להיעלם?
מגיד שיעור: לא, כי מי שיצר אותו יצר אותו שצריך כן להיות. אבל זה כן אומר, ל… זו קריאה להתקרב למקור בדרכים שונות אבל זה בהחלט, אפשר לומר שלהיות ג׳נטלמן, שיהיה עולם יפה, אם כל האנשים יהיו ג׳נטלמנים, יהיה המין האנושי מאוד יפה, אז כל העולם יהיה נורא יפה, וכל העניין, הכל אומר… נכון, זה לא רק להיות ג׳נטלמן, לא לשם להיות ג׳נטלמן. לשם… יכול להיות שזה רק דין בכוונה. לשם להיות מחובר עם המקור של כל האנשים.
דרך אגב, זה לא נכון רק באנשים, זה נכון בכל דבר. הוא אומר, זה דבר טבעי. הדבר היחיד המצחיק הוא אנשים, לאנשים יש את היצר הרע, יצר טוב, בחירה, מה שלא יהיה. אנשים עובדים. הטבע של אנשים הוא להיות סוג הדברים שצריך לשבח אותם שרוצים. זאת אומרת, אבן רוצה להיות טובה וכל הזמן נשארת.
תלמיד: כי אדם הוא בכלל לא טוב?
מגיד שיעור: לא, כן. אבנים שבורות יש להן מסוים… לפני בכלל יש אנשים, לא רק מלאכים וכדומה. כי בוודאי לאנשים יש חסרון מסוים, יותר מכל הדברים האלה. אבל זה גם דבר. אז זה סוג דבר, עוד סוג טוב. יש סוג טוב שהוא אבן שלמה, יש גם סוג שהוא חצי אבן.
תלמיד: איך הולך להיות הטוב של ההוא כשמשיח הולך לבוא והולך להיעלם אבן?
מגיד שיעור: הקירות לא יפים, הם לא צריכים לקבל… כן? זו שאלה, זה לא ברור.
תלמיד: לכלוך הוא רק פרספקטיבה, לכלוך פירושו דבר שאני חושב שהוא לא טוב.
מגיד שיעור: אבל אז אדם לא צריך לעשות כלום.
תלמיד: אוקיי, הקב״ה אמר לי.
מגיד שיעור: אוקיי, דרך אגב, דרך אגב, דרך אגב, מי זה לא? אוקיי, דרך אגב, זו שאלה אחרת.
תלמיד: כן, מה זה טוב?
מגיד שיעור: זה הטוב שלכם. זה הטוב שלכם. זה האנשים, נכון, אז, המילה. זה מי, מי, אה זו שאלה אחרת.
עבודה וטבע
בקיצור, איך זה עובד, שאנשים רוצים לעשות דברים טובים יותר, אתה גם חלק מהטבע. אז, לא כל כך מאוחר.
תלמיד: לא, תבין, יש אנשים שהם אומרים שהוא במנוחה, הוא בחינת שבת, זה הכל מלאכתך עשויה, וממילא הוא לא עושה כלום.
מגיד שיעור: אוקיי, כשאני רוצה לעשות דברים, זה גם בא מאותה מנוחה. איך אתה יודע שהקב״ה עשה את הטבע שלפעמים אנשים עם שאיפות רוצים לעשות דברים? למה זה לא בסדר? לא בסדר? עוד סגנון יפה, גם פילים מפוצצים, כי אני לא יודע מה זה מפוצץ.
השאלה הגדולה: האם העולם כבר מושלם?
בקיצור, אז, אז, יש שאלה, זה לא ברור. ובדרכים מקומיות מסוימות זה כן, ואתה יכול לומר שהיהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אוקיי, אני מבין את זה. אבל אתה רוצה לומר שכל העולם צריך להיות אחרת? זה רק יותר ברור לי. מה שהאנק אומר, זו השאלה הגדולה סתם. עכשיו שמעת, שיטות שונות, דרכים שונות לראות את זה. האם העולם כבר מושלם?
המבנה של מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והסוד של מחצית השקל
השאלה של שלמות בעולם
לא בסדר? עוד סגנון יפה. אם אז פילים מפוצצים, מתי, אני לא יודע מה זה מפוצץ. בקיצור, אז, זו שאלה, כאילו, זה מוגזם, זה לא ברור. במובנים מקומיים מסוימים, כאילו, זה כן, ואתה יכול לומר שהיהודים בגלות, הם לא רוצים להיות בגלות. אוקיי, אני מבין את זה. אבל אתה רוצה לומר שכל העולם צריך להיות אחרת? זה רק יותר ברור לי.
מה שהאנק אומר, אפשר לומר, זו שאלה גדולה סתם. עכשיו שמעת, כאילו, שיטות שונות, דרכים שונות לראות את זה. כאילו, האם העולם כבר מושלם? במובן הכי כללי? אולי כן. יכול להיות שכשהם אומרים שזה לא מושלם, הם מתכוונים רק במובן מקומי. אני לא במצב טוב, שאני רוצה להיות במצב טוב יותר. וזה חלק מהטבע. השלמות של הכל, שיש כל כך הרבה מעגלים אחרים, כל דבר חוזר. השמש מסתובבת רק כי היא רוצה לחזור לשורש שלה, אבל למעשה מסתובבת מאה שנה, זה לא מגיע לשום מקום. נכון? זו איזושהי תיאוריה ש, שוב, אני אומר את זה בצורה מצחיקה, אבל זה עומד עוד בקיצור בהרבה ספרים.
ספירות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה
אז, זה חלק מהמילים. בקיצור, המעשה הוא שאפילו ספירות חוזרות מלמעלה למטה, לכן יש שתיים מהן. יש ספירות מלמעלה למטה, מלמעלה למטה. אוקיי? וזה עצירה טבעית, הכל טבעי. זה לא אומר כלום. בקיצור, זה… לא, יש תורת שנארי כזו, שזה היה בזה. אבל אני צריך עוד אם זה נכון.
תלמיד: אה, זו בעיה עבורנו. נכון, אנחנו תמיד חושבים שאנחנו מטלים, כי אנחנו נבחים התחלנו כאן, אנחנו תקועים. אני מתכוון, אבל זה לא אומר שהמציאות היא כאילו כך.
מגיד שיעור: כן, לא, כי אחרי ש… יש מובן אחר, זה למה הרמ״ק מפרש על מלמטה למעלה זה הפשט, כמו הכלים שלי, הם מדברים אבל איך המציאות היא אצלנו. מצד אנשים, זה הפלטוניזם שהולך להרס. זה אומר להיפך, זה לא לומר, מה שאתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר, אתה רוצה לומר.
לא, להיכלל בשורש לא אומר להפסיק להתקיים בדרך שלך. זה רק אומר להפסיק להתקיים בדרך נפרדת. אז אני מסכים, כי בדרך החסידית זה היה כאילו לומר שרצון ה׳ הוא שיהיו אנשים שעושים כך. רק מה שהם לא עושים רצון ה׳, הם לא בשורש שלהם. אבל אני חושב שזה יותר מסובך מזה.
אוקיי, בקיצור, יש מאוד הרבה עומקים בזה.
האות ו׳ — הרקיע בין מים עליונים ומים תחתונים
זה המים עליונים והמים תחתונים, ולא נותנים להם. זו האות ו׳. האות ו׳ לא נותנת למים עליונים. אה אה לא. זה מה שזה נראה, שהו׳ היא כמו רקיע. זה עומד בתיקוני זהר, המדרש, ידרין, מעורר את עצמו. ו׳ היא גם א… נכון? על זה זה הנקודות, הי׳ מלמעלה והי׳ מלמטה, הם כמו ה… מקבילים? שם את השפע, המים תחתונים שיורדים למטה, המים עליונים שהוא רוצה לעלות למעלה. ואז ו׳ היא כמו משהו ארוך. זה כמו רקיע המפריד בין מים למים. זה כמו פרוש, עד שעושה את הצמצום, הו׳. זה לא נותן. הוא מייחד אותו. אני יודע מי מייחד. זה שומר את המתח הזה, איכשהו. זה נעשה עניין. בצורה הזו, כאילו משהו שמתווך בין הלחץ לעלות ובין הלחץ לרדת. משהו כזה, כך הוא חשב.
זה מחצית השקל. הוא לא אומר, הוא לא מסביר מה הוא מתכוון שזה מיוחד, אז אני עדיין לא יכול לעזור כל כך פשוט. אני מתכוון, מה שלא יהיה, לא, אפשר להמשיך. אני חושב שזה הולך אחר כך. הוא לא מסביר את זה מאוחר יותר. זה באמצע סתירה, זה באמצע, זה במילה אחרת, זה לא קשור לזה, המכריע. בסוף, בסוף, דרך אגב, הוא מוצא משהו… אני לא בטוח, אני לא בטוח איך בדיוק פותר את הסתירה. הרבה פעמים כשאומרים קושיא כזו, אולי הקושיא, אני לא יודע, אולי הקושיא נשארת.
מחצית השקל — התפארת
בקיצור, זה תפארת, זאת אומרת מחצית השקל. בוא נראה. זה מחצית השקל, זה באמצע בין השקלים, זה באמצע של כל השקל, זאת אומרת העשרים, נכון? כי יש עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה.
אז, זה פשט חדש ממש, הוא ממציא פשט חדש, שזה בקטע רעיא מהימנא, הוא מעמיד מבנה שלם אחר של מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שזה עונה על הבעיה, איך יש עשרים? יש עשרים, כי אותן עשר פעמיים. והמחצית השקל היא, זה, “ואתה תדבר משמות חצי ההין”, שזה מחצית השקל על כל דבר אחד.
אני לא מבין את זה. זה מחצית השקל, זאת אומרת זה גם באמצע, כי זה בין התפארת, וגם זה בין המים עליונים ומים תחתונים, וגם זה חצי. אני לא מבין. איך זה חצי? אני לא מבין מה הוא אומר. אני לא מבין את התירוץ שלו. ותירוץ כשרוש אני, אני מבין שהוא התכוון, אני לא מבין. משהו הוא מתכוון לומר, אבל אני לא יודע מה. אני לא מבין.
הבעיה הייתה, שהמחצית השקל אינה באמצע בין כלום וכלום, זה רק חצי מעשר. התירוץ הוא, לא, זה חצי מעשר, אבל באמצע של עשרים, משהו כזה, או להיפך. זה באמצע בין עשר ועשר. אני לא מבין איך הוא פתר את הבעיה. הוא טוען שהוא פתר את הבעיה, הוא טוען שהוא פתר את הבעיה. אני עני מאיך, מה אני אעשה?
האבן וצורת יו״ד
אחר כך הוא אומר כך: “עבדה למשחה בידה יו״ד”. מה זה אומר? אבן היא יו״ד, באמת. אבן היא צורה של יו״ד. אוקיי, בוא נאמר. המקובלים היו מציירים יו״ד להיות רק נקודה. אני צריך רק לדעת. “והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר”, כמו שאנחנו הולכים להסביר, “לכן האבן שבו שקול מצורת יו״ד היינו עשר”. אוקיי, את זה הבנתי גם בטבע.
אז מה זה ה-20? אה, הוא אומר כך, עשרה מגר השקל היא היו״ד המילואה. מה מראה על 20? מה יש שתי יודין? יש יו״ד מלמעלה ויו״ד מלמטה, כמו בצורת ה׳. יוצא התחתונה, שהיא חצי ממה שהיא יו״ד שלמה, היא האבן. כשזה שלם, זה שקל שלם, שזה אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה למטה. בקיצור, הוא סובר שהתורה של מלמעלה למטה עוזרת להכל, כי עכשיו יש עשרים ועשר, וזה אותן עשר.
עשיר לא ירבה — התפארת
עכשיו, מה אומר עשיר לא ירבה? הוא אומר כך: אין צריך לומר בשערי ספירות, אפילו העשיר שהתפארת יש לו יותר שפע וכולל יותר מכל שאר הספירות. מה שלא יהיה, אני צריך לדעת, אנחנו נמצא זמן אחר. אם כל זה אין לו להרבות, כלל זה יותר מעשרים, הוא לא כלול מיותר מעשר, כי זה עשר מהאחד עשר. כן אין לו לויט, כלל זה יותר מעשרים, כי בו עשר הוא גם לשון עשר. אה, עשר יו, אני מדבר עכשיו, העשיר, העשיר לא יעבור מעשר. עם ש׳ עם סין, לא יודעים.
אלא עשירותו יהיה בריבוי שפע ואור. אוי, יוסף כלל מעשר פעמים. יש לי אולי צריך למאה, אבל לא מאה ואחת. אוי, זה לכללות מעשר. אוקיי, זה הפירוש עשיר לא ירבה. אני מבין את זה. זה תמיד נשאר כפולות של עשר. זה אף פעם לא הופך למשהו אחר. זה משהו הרעיון. את זה אני מבין.
הוא היה נבחר לעשות דבר שלם, כי הוא מפרש שהוא צודק בזה, שהעשיר לא ירבה פירושו שהתפארת לא יהיה יותר מעשר, הוא לא יהיה בו כלול יותר מעשר. הוא אומר, הוא מסביר שאף על פי שיש לו כן כללות מסוימת יותר, ובדרך מסוימת התפארת יותר חשוב משאר ספירות, זה רק אומר שיש לו יותר שפע, או שאפשר לפרט אותו עוד יותר, עשר פעמים עשר, אבל אף פעם לא אחד עשר.
והדל לא ימעיט — היסוד
והדל מה זה הדל? היסוד נקרא עני. למה הוא עני? כאמרו הצדיק אבד, כן, אני לא יודע למה. מה זה היסוד של הדל? כן, על זה “אותו דל” זה היסוד. אני מבין את זה, כי מה בגלות הוא דל? כי כשאין שפע, הוא דל. אבל למה הוא תמיד דל אני לא יודע.
ואם הוא עושה עני, אולי הוא מתכוון לזה, אפילו היסוד מקבל רק כמו שיריים מתפארת, זה איך הוא נראה, היסוד הוא אביון בעצמו, רק בשעת היחוד הוא מקבל משהו. אז, אף על פי שהוא עני, לא אומר שיהיה פחות מעשר ספירות. זה גם כמו אפילו עני שבישראל, אוקיי, יש לו את ארבע הכוסות, אני לא יודע. יכול להיות דברים כאלה, שאפילו עני לא צריך להיות פחות מי׳, לא להיות פחות מי׳ זה עשר ספירות.
חידוש הבעל שם טוב על מנין
בקיצור, תמיד לא היה כשקוראים ליהודים. כמה קטנים שהם, יש להם עוד מנין. לא, הבעל שם טוב שאמר שאם יש תשעה יהיה עשרה, הכל היה בנוי על המקום הזה. כן, עומד פסוק, “אתם המעט מכל העמים”, איך יכול להיות להישאר תשעה? אם אין רק שמונה, אוקיי. תשעה ועשרה זה ממש כמו תשע ספירות בלי המלכות, הוא אף… אני שם את הסוד של הקבלה השלישית שאומרים מהבעל שם טוב. זה יחוד.
בקיצור, כששוקלים יהודים, צריך לשקול יהודים על עשר. לא כמו ה… מי עשה את כל ארבע הדלתות? בטח, צריך לשקול יהודים על דלתות. אני מתכוון שזה רק כי…
השאלה של “ה׳ אחד” — הוא כבר אחד, או שעושים אותו אחד?
היסוד של עשר ספירות — לא פחות מעשר
אוקיי, אין כלום. מתחילה כבר הבעיה. תשעה ועשרה זה ממש כמו תשע ספירות בלי המלכות — זה לא יכול להיות.
אתה יודע את הסוד של הקבלה הזו שאומרים מהבעל שם טוב? זה יחוד. בקיצור, אין פחות מעשר. לא כמו ה… מי עשה את כל ארבע הממדים? זו מין קליפה. אני מתכוון שזה רק כי אז צריך לומר יו״ד.
[הערה: כתיבת שם ה׳ — יו״ד לעומת ה׳]
תרגום לעברית
אה, אגב, אומרים שהכתיב החסידי הוא יו״ד, לא ה׳. מהו האל״ף? מאין הוא בא? האם זה דבר יהודי אותנטי? לא, זה כתיב יהודי אותנטי עם יו״ד, אבל למה היו״ד? היו״ד. יהודי. יהודי, זה יהודי, יהודי.
אני מאוד מקפיד על כך, ואתה יודע שבזמנים הראשונים, כשרוצים לכתוב את השם, היו כותבים יו״ד או שתי יודי״ן, שלוש יודי״ן, אולי כשהיו כותבים שלוש יודי״ן שמשמעותן מהשם, שתי יודי״ן עם סגול לפניה. היום בזמנינו כותבים ד׳ או ה׳ – זו ירידה גדולה מהשכינה, כי צריך לכתוב היו״ד שמורה על האות הראשונה של השם, ואז הכל מתבהר. פתאום אמרנו במפורש “שם” – “שם” פירושו ממש, “שם” היא המלכות, וכותבים ה׳ כאילו זה קיצור של “שם”. אז אני משתדל מאוד כשאני מביא פסוק ואני לא רוצה לכתוב את השם, כותב אני יו״ד או שתי יודי״ן, לא ה׳ כמנהג המדינות שהוא נמוך מאוד.
תלמיד: זה מורה על השם השם. מה? אה, אתה מתכוון לשם השם? כן. זה השם, השם הוא אדנ-י. אתה יודע את ההבדל? אסור לומר את השם אדנ-י ב… אומרים את הכתיב של השם השם, זה ק-ל, ק-ל, ק-ל.
שאלת הרמ״ק: “ה׳ אחד” – מה פירושו?
זה לא עוזר, זה בכל מקרה הקב״ה. לא, אל תנסה לראות נמוך. אפילו כמה נמוך שהוא, הדל יעמוד. צדיק. לא יעמוד מעשר. אפילו הצדיק הגדול ביותר, הרבי הגדול ביותר יש לו הכל כאן ביעמוד. לא יעמוד מעשר. שאינו נתפס. לא, אתה לא תופס את זה. הוא אותו דבר, עניותו במיעוט שלא מכללותו מעשיו ולא שבחתו. צריך לקרוא לזה פריור ביג מיעוט סטייל. זה יותר מסקולט, נכון? המצב של מיעוט שפע או מיעוט קללות, מה זה קשור לסאמפיר?
למדתי, אה, אני שוקע שם בווריאר דיקלך, שהרמ״ק – יש לזה קשר לדברים מאוד עמוקים, כל הדברים האלה, דברים מאוד בסיסיים בעבודה על הקבלה. שהרמ״ק מסביר בשער הכוונה, ובשער הנשמה, ובשער ההנהגה, בכל המקומות. זה לוקח את הזמן, הוא מדבר על שאלה כזו. מה הפירוש של מה שאומרים שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד?
אז, לכאורה יש כאן שני דברים. הכל אומר שהכל כבר. יש שני פשטים, כן, רש״י יש – אני יכול לומר שזה אפילו מחלוקת רש״י והפשט הפשוט, נכון? או על פי קבלה. כל אחד אומר כך, זו מחלוקת קבלה והפשט, אבל אתה רואה שהרמ״א אומר שצריך להיות על פי פשט ולא מעבר.
יש שני – יש לומר שהדבר כך, נכון? זה כבר קיים, או כמו שאומרים, כבר יש עשר ספירות והכל. לא יעמוד פירושו שזה לא יכול להיות, זו המציאות, נכון? הדרך שבה המבנה של המציאות הוא, שתמיד הקב״ה מנהיג, תמיד הכל, לא נהיה “השם אחד”, נכון?
הפשט הפשוט
השם אחד פשט פשוט פירושו שהקב״ה הוא השליט, מלך מלכי המלכים, הד׳ שעומד בגמרא, אנו ממליכים על כל העולם. זה הפירוש הפשוט הפשוט.
הפשט הקבלי
באים הקבלים ואנו אומרים, לא, “השם אחד” פירושו שעושים יחוד. עד עכשיו הוא לא היה מיוחד, עכשיו הוא מיוחד. זו פעילות ממשית, שינוי ממשי.
או כמו שרש״י אומר, “השם אחד” – יש זמן שהוא לא “השם אחד”. האם עכשיו לאו שמו אחד? לא, הוא לא שמו אחד. מה זה יהיה “השם אחד ושמו אחד”?
הקושיה
אז עכשיו, זו השאלה. אז מה צריך לעשות? איזו כוונה צריך להיות? איזו כוונה צריך להיות בשמע? עושים אותו אחד, או שהוא כבר אחד? ובכלל, מה מותר לכוון שהוא לא אחד?
יוצא שהקבלים מכוונים בדיוק הפוך. כל האנשים הרגילים הם מתכוונים שהקב״ה כבר אחד. יוצא שהוא אומר לא, הוא לא, צריך לעשות אותו. אז כשהוא מכוון “אחד”, פירושו שהוא אומר “לא אחד”. זו קושיה מוזרה. אז, בכל מקרה, זו בעיה מבלבלת.
תירוץ הבעל שם טוב – הסתר פנים ואחדות
אבל כשהוא אומר “לא יעמוד”, אז, יש הבנה שיש הבנה. נסביר מה זה? האם זה היה לפני כן או רק היה? לפני כן לא ידעו. לפני כן חשבו אחרת.
תלמיד: אוקיי, אנחנו לא ידענו שזה עושה הבדל?
מגיד שיעור: כן נכון, כמה הוא מגיע לכאן? הוא כבר עשר, הוא כבר חמישים. אז טוב, אז הפשט שלך הוא שזה סובייקטיבי, אבל זה לא רק סובייקטיבי, כי אנשים, הכל מהעולם לא קול כל אדם. עכשיו יודעים שבאמת כל אחד, אה, באמת, זה רק הולך טוב, מה רק היה טוב? מה רק היה טוב? עכשיו לא יכול להיות חזק יותר מאחרת.
אבל כי נניח ש״לא אחד” פירושו, אוקיי, היו אתמול כאלה אנשים. היו אתמול כאלה אנשים. זייגרס, היו אבל אנשים אחרים אתמול. אוקיי, אחרי שמשיח בא, אחרי שאומרים להם, שואלים האם אתמול היו שני אתמול. אומר, היו שני אתמול. מה רק היה אחד? היה אמת. אתמול לא זכרתי. לא ידעתי מזה. עכשיו אני יודע כבר, עכשיו אני יודע לא. אבל אתמול היה זייגרס.
אז כשאומרים “לא אחד” פירושו שיש אנשים שחושבים שאין. אז כשאתמול היו כאלה אנשים. זה עוד כל האנשים. זה אייגר תוספות. אבל זה תוספות שיש לאנשים, ואנשים הם ריאליים. טעויות של אנשים הן ריאליות.
תלמיד: באיזה מובן זה לא ריאלי?
מגיד שיעור: זו השאלה. אמרתי, זה לא ממש גוי. זה לא ממש גוי. זה רק תפיסה. אמרתי, אמרתי, אמרתי, אמרתי, אמרתי.
שהכוונה, הדרך שבה הבעל שם טוב אומר תורה כזו, איך מסירים הסתר פנים? דרך לאו כי אין הסתר פנים. הבעיה היא שכל האנשים לפני הבעל שם טוב חשבו שאם יש דבר, שהוא הפנים, זה משהו מהקב״ה. על המילה, זה משהו ריאלי.
הניואנסים של “אחדות” אחרי הבריאה
אני אגיד לך כך, למשל, אם אומרים ש… מה שהאיווען פירושו שאין שפע, אין יחוד, נכון? פירושו למשל שהעולם לא עובד כל כך טוב, נכון? לא רק האנשים. אולי האנשים אשמים, אבל אחרי שהאנשים עשו את זה, היה מבול. עכשיו, יש מבול. I don’t know, מבול הוא רק קראמפל טוב, exactly. אבל יש, הלסטר, הלסטר, הלסטרנס בעולם, באיזשהו מובן, נכון?
העולם הוא משהו נורא מחלוקת, אני לא יודע, מחלוקת היא ארגומנט בין אנשים, אבל אני אקח פיינד דוגמה. אנשים שברו את העולם, נכון? היה עץ, היה אחדות, עץ אחד. בא אדם שכרת את העץ, ועכשיו אין עץ אחד, לאו שמו אחד.
בא אדם ואומר כן, אבל תחשוב, אפילו אחרי שהעץ התפרק, זה עדיין אחד בדרך עמוקה יותר.
תלמיד: אוקיי, אבל זה לא נסגל. הלשון “אחד” לא נסגלה את זה, זה רק נסגל ש… האם זה לא עושה טעות שיש שני אלים או משהו.
מגיד שיעור: אוקיי. עד עכשיו אנדרנט שיש לך עוד שני חתיכות, אני לא מתכוון שזה נהיה… זה פירושו אבל כן. באיזשהו מובן זה פירושו כן. אבל למישהו שלא תופס… לא, זה כן. זה פירושו כן. כי הדרך שבה זה יוחזק תלך להשתנות, וזה חזרה ל… המהלך של מהלך פשוט שמע שכדי לומר, דבר אחד חייב להיות מחובר. אז ברגע שאתה, פיזית, מפריד את זה. כן? ברגע שהם לא מחוברים פיזית, זה שניים.
אז לא, וויי, כל מה שהם אפילו דברים שלא מחוברים. אבל אני חושב שהאנדלס סטוקה, אבל אני חושב שהאנדלס סטוקה. אוקיי, אז זה מחזיק באחד, כל בוקר קריאת שמע מחברים שם את כל הדברים.
תלמיד: אוקיי, טוב מאוד. אבל עד הבוקר הם באמת לא מחוברים. לא רק ספקות באנשים. המלאכים, שני מלאכים רבים עכשיו. נניח אנשים אשמים. אני לא יודע. גליק אמיתי. שוב קריאת שמע תופסים שמי שעשה את היצר הרע, מחלוקת שבאים על הקב״ה. נכון.
מגיד שיעור: אבל זכור שהנקודה שיש לזה שהקב״ה לפני שנברא העולם היה אחד, זו לא החכמה. החכמה היתה שיהיה עוד, וגם הם יהיו עוד הכל אחד.
עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד
כשאתה רואה עוד הכל במובן, אתה תופס את זה כך, כשאתה רואה עוד הכל, אם אתה יכול לדבר כך, זה בשעת עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד, אז תודה לך מאוד, זה עוד הכל אמיתי עכשיו, והבעל שם טוב אומר שאפשר עוד הכל לגשת לזה עכשיו, אז תודה לך מאוד, כמובן.
הסיבה שהעולם נברא, היה זה כבר קוהרנס, לא אותה רמת אחדות, אפשר לקרוא לזה יחידא תתאה בלשון חסידית, לא אותה רמת אחדות, אבל שתהיה איזושהי אחדות, שנניח אפילו נאמר הסוג הנמוך ביותר של אחדות, שהוא כמו דברים שקרובים לאחד, כמו שולחן, לא שולחן אינו דוגמה טובה, עץ שהוא אחד כי כל החלקים שלו ביחד וזה עובד טוב ביחד, זה לא רק החלקים, נכון? אפילו בעץ יש משהו צורה שעושה אותו אחד, כן?
עכשיו, אתה אומר שהעץ נשבר, למעשה זה אחד כי אותו בורא עשה את זה.
תלמיד: לא, זה לא עץ אחד, לא, לא, זה לא עץ אחד.
מגיד שיעור: טוב מאוד, אבל אנחנו לא רוצים להיות עץ אחד, אנחנו רוצים להיות עולם אחד, אנחנו רוצים להיות עץ אחד. זכור, זו תכלית הבריאה, שיהיה לא רק בורא אחד אלא גם עץ אחד. נניח, אני מדבר על עץ, אני עושה הרבה חתיכות, כל חתיכה היא אחת, אמת, נניח. ההסתלקות הולכת לעשות הרבה חתיכות, ואז… maybe, but you have to actually put it back together, לא מספיק להאמין.
השאלה היא האם מספיק להאמין, אני טוען שלא מספיק להאמין, כי להאמין האמינו לפני שנברא העולם בכלל.
Like, you could say something, I think what the בעל שם טוב was really getting at, is maybe שהאמונה עוזרת שזה יתחבר בחזרה. I don’t know if המילה היא להתחבר, I’m calling it יש אמונה וחיבור.
הפרדוקס של גלות ועשר ספירות
הדלא ידע, אפילו בזמן הגלות, חל עשר הספירות בצדיק, אמת? אבל למעשה יש גלות, אמת? מיעוט שפע, מיעוט כללות, or whatever you want to call it, right? זה עוד הכל לא פירוד, אבל זה כן פירוד, נכון? באיזה מובן אין פירוד? שזה עוד הכל עשר, אוקיי.
פירוד ואחדות בזמן הגלות – הבעיה של מחלוקת והדרכים של תיקון
פירוד ואחדות בזמן גלות
מגיד שיעור:
אני לא יודע מה המילה היא, אבל אני קורא טוב מאמונה ועשייה. הדל יעמוד, אפילו בזמן הגלות, עדיין יש עשר ספירות בצדיק, אמת? אבל המעשה הוא גלות, אמת. מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות, whatever you want to call it, right? זה עוד הכל לא פירוד, אבל זה כן פירוד.
באיזה מובן אין פירוד? אבל זה עוד הכל עשר. אוקיי. באיזו דרך יש פירוד, ובדרך אחרת. אוקיי. אבל אתה אומר שיש ענין של עשיית יחוד, יש ענין של עשיית שייפ. מה שאני מתכוון שיהיה לא פירוד בעוד דרך. ואיך עושים את זה? לא דרך אמירה ש״לא יעמוד”, אלא דרך דרכים אחרות, דרך עשיית יחודים.
דרך, אקשעלי, זה הבדל ביחוד הכללות. אמרנו שהכללות היא אליבא דאמת המציאות. המציאות, אליבא דאמת, היא שיש קוהרנס, יש אחדות, הכל כמו שהוא. But also the reality is that there’s things that are truly במעשיו, ונאדם אדער תולי, ודברים אחרים, יש שינוי. ולכן צריך לתקן את אותה מציאות גם.
משל של מחלוקת ושנאת חינם
אני רוצה שכל האנשים יהיו ביחד. אני רוצה משל רק מארן. אוקיי, אני רוצה את זה בעיקר, מה שכולם רוצים… אה, אז מה שאתה רואה. אז הסלס הוא טוב. אני לא טוב. אני לא זה, אתה לא אני. זה שלי, זה שלך. לא רציתי את כל השבוע. אוקיי, טוב. איך אני מאוד שמח להיות אני, כי שלי באמת רואה את זה. זה עכשיו שינוי של פרספקטיב, זה לא שינוי של פרספקטיב. ואני רואה את זה, עדיין לא הגעת, כי אתה עדיין לא רואה את זה.
תלמיד:
מה? הולכים לפרייטן? יכול להיות ש… כן, כן, כן.
מגיד שיעור:
אז אתה אומר מה שאני אומר, שאם כל היהודים יאמינו באחדות ה׳, נו… כל העולם. נניח, אתה יודע מה, נניח נדבר, אני רוצה לחשוב על דוגמה, אוקיי? נניח סתם בעיה של מחלוקת, אוקיי? יש שנאת חינם. שנאת חינם גורמת לעם היהודי, או לחסידות סאטמר, אני לא יודע, שלא יוכלו לעבוד כגוף אחד, מה שהוא, if they would be doing good things, it would be a bad thing, right?
יש בעיה, פירוד לרשעים נאה להם. אוקיי, אבל נניח הם עושים משהו טוב. At least survival הוא דבר טוב, let’s say, לעם היהודי. וזה מאוד קשה לשרוד כשלא יכולים לעבוד ביחד. אז, עובדים ביחד? אז, לא עובדים ביחד. אז, אתה אומר שהבעיה היא שהם רבים. אז, זה פירוד. חסרון שפע, חסרון, whatever you want to call.
השאלה: האם ללמד אחדות יכול לעזור?
תלמיד:
הולכים ללמד לכל אחד, שידעו… I think it could work what you’re saying, although I haven’t ever seen it in history working. Maybe, maybe, yes.
מגיד שיעור:
אני לא שואל אותך על משיח, אני מתכוון אחרי משיח. אחרי שמשיח יבוא ויתקן מה שאני כאן.
תלמיד:
No, no, even you’re not done. That’s what I’m trying to say.
מגיד שיעור:
נניח נלמד לכל אחד שבא לכאן. מה שאתה כזה וזה כזה, פירושו עוד הכל לא שזה לא “אב אחד לכולנו”. איי, זה אחרת, who cares? עכשיו, אחרי שכל אחד יבין את זה, הם יפסיקו להיות רבים. ולכן, הם יוכלו לעבוד ביחד, מה שהם עדיין היו אקשטיאנען ווארטן.
תלמיד:
זה לא יהיה מספיק, זה אולי יכול, זה לא יהיה מספיק. נניח לא נאמר שכל היהודים מקבלים דרך הבעל שם. I do think it works. It could work. יכול להיות שאם כל היהודים יאמינו באחדות השם והבעל שם טוב מלמד, הם יהיו פחות רבים אחד עם השני. למרות, לא רואים שתלמידי בעל שם הם פחות רבים עם אחרים. אז…
מגיד שיעור:
כמובן, כל דבר אינו כוח. אני מבין, אבל האלקלר הזה, אני מתכוון, כמעט אף אחד לא בכלל. זה דוחק, אני מבין את זה. אז בקיצור, חוזרים לאותה בעיה של האמת. למה אין אחדות השם טוב? חוזרים לעצה הרעה של מחלוקת. ולמה זה מפריע לכיסוי על אחדות השם טוב? אז, אולי נחזור לעבוד עם המציאות למעלה. אולי נפתור את הענינים הפשוטים למטה, ואחר כך אפשר… זה לא כל כך פשוט שזה עוזר.
דרך הבעל שם טוב – תיקון הפרט
נניח שזה עוזר. נניח באדם אחד בעצמו זה עוזר, נניח. לבעל שם טוב לא היה תרגול בפוליטיקה.
תלמיד:
הוא אמר שהוא יהיה משיח. הוא אמר שהוא יהיה מנהיג.
מגיד שיעור:
בדיוק, והוא לא תרגל פוליטיקה, הוא רק תרגל תיקון האינדיבידואל.
תלמיד:
אבל הוא אמר שהוא יהיה משיח, מה שפירושו שהוא ראה משהו שיחזור.
מגיד שיעור:
אבל, הבאבובער רבי, למשל, הוא… הוא ניסה לעשות את הבעל שם טוב מאליהו הנביא למשיח. הוא ניסה מאוד חזק.
תלמיד:
אבל הברסלבאים, הם מספרים, שזה משיח. נו, הוא עוד הכל לא בשום מקום.
מגיד שיעור:
בשלב מסוים יהיה רק כל היהודים יהיו ברסלבאים. יהיה רק כללות אחת של שש מאות אלף יהודים שיהיו ברסלבאים.
תלמיד:
אני לא רואה את זה. אני לא רואה שברסלב מנהל שתקח ביחד יהודים, תזרוק את כל המחיצות.
מגיד שיעור:
לא, זה הבעל שם טוב. מה שאתה מדבר זה הבעל שם טוב.
תלמיד:
אה, זה אמת. אוקיי, אוקיי.
הקושי של דרך הבעל שם טוב
המשך השיעור – חלק 5
מגיד שיעור:
כי אפילו הדבר של הבעל שם טוב הוא מאוד קשה לעשות. זה לא כל כך פשוט. צריך להיות פסיכולוג גדול ולדעת איך להוביל אחד עם השני. אבל כל זה הוא עדיין רק תיקון על הפרט, כדי שבגלל שיש איזה ייחוד שקורה כשכל היהודים יכולים להיכנס ביחד. ולא רואים למעשה שכל הברסלבאים יכולים להיכנס ביחד, אף על פי שכל היהודים הם כמו הקב״ה.
תלמיד:
במובן מסוים זה עושה את זה יותר גרוע.
מגיד שיעור:
אתה מבין?
תלמיד:
זה עושה את זה אפילו יותר גרוע.
מגיד שיעור:
אתה מבין שבמובן מסוים זה עושה את זה יותר גרוע, נכון?
תלמיד:
אבל כל אחד הוא רבי.
מגיד שיעור:
כל אחד הוא רבי. אוקיי, אבל קודם כבר הורידו מטען אחד. אין קבוצות. אתה שואל אדם מה הוא, הוא אומר לך שהוא פאפאער, הוא ויזניצער, הוא סאטמרער. למה אתה לא אומר שאתה יהודי? אני לא יהודי, כי אני יותר פאפאער מאשר יהודי. אז מה הבעיה? שם היו שש מאות אלף אנשים שהם גוף אחד, והם כולם אותו דבר.
זה לא במקרה שאני יהודי, אני בא מיהודים, אני לא יהודי, אני סאטמרער. המסורה שלי היא סאטמר. תן לו רק, שים אותם ביחד, וכל העולם לא יוכל לעמוד, כי אפילו עכשיו אנחנו כבר שולטים בכל העולם. והוא לא אומר כך. השגעון שקרה יהיה שזה יהיה ביחד. נכון, אבל זה הדבר.
דרכו של הרבי מליובאוויטש
אז בקיצור, אני משתמש בכל זה כמשל, אני רוצה אחרת שאבין כבוד. אז אני לא רוצה דווקא לומר, אני לא יודע. הנקודה שלי היא, זה רק מוזר, כי נראה שוב, הכל כאן אידיאליזציות על דברים. במציאות, ברסלב מקשה מאוד לעבוד עם אנשים, כי לכל אחד יש את הפירור שלו.
תלמיד:
אני בדיוק אמרתי, שלום, אני בדיוק לא אמרתי. אני רק אומר… לא, מה, רבי, הוא ניהל.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, לא. אני מתכוון ש… אני אומר את זה, זו הנקודה. שוב, אם אתה רוצה לעשות את זה, אני לא יודע. שוב, אלה דרכים שדברים עובדים. אני לא יודע. אני אומר, איבדתי את דעתי לומר שהרבי מליובאוויטש הצליח שהרבה אנשים יעשו בפועל משהו, דברים טובים או רעים, ועוד שאלה. בשם זה שכל היהודים… הוא עושה הרבה, עוזר להרבה יהודים בדרכים אחרות ברחבי העולם, כי יש לו את האמונה שלכל יהודי יש את אותה נשמה, וכן הלאה.
תלמיד:
הדרך הראשונה היית הורג… כי זה לניני, והוא לא יודע שום דרך אחרת מהדרך.
מגיד שיעור:
אני מסכים עם זה, אני מסכים עם זה. אבל האנשים האחרים עדיין לא הצליחו. יכול להיות, זה כך. אבל זו הדרך האחרת, אני מבין את הבעיה, הדרך האחרת בפועל לא מנהלת, לא עובדת עם אנשים, זו בעיה אמיתית. אני מתכוון שזו בעיה אמיתית. זו שנאת חינם שהחכם אמר שהיא החריבה את החורבן בשני ובשלישי.
משה רבינו ומודל הפרעה
אם משה רבינו היה רוצה להקים את הדיקטטור, הוא היה יכול לעשות את זה בדרך נכונה. הוא עשה את הדיקטטור, הוא אמר שכל היהודים ישימו את אותם תפילין. ולמה את אותם תפילין? כי בסך הכל, עם זה יאמרו שאני כמו, תשמ״ח היו היהודים. ועם זה הוא מעמיד אותם ביחד. מזה לוקח אלפיים שנה, והוא רצה משה רבינו יכול לעמוד בתור דיקטטור, ותמיד לציית, ופרעה, אני מתכוון, וזהו. לפרעה היו יותר אנשים ממשה.
אבל מה כל כך קשה? אה, מה השוני? אפשר לחכות, אחנאתן עשה את זה. זהו, כל העולם שלי יעבוד את ה׳. למה? כי כל אחד מציית לפרעה. אני פרעה, אני הקשר לאלוקים, וזהו, הכל טוב. הנקודה היא שכל האנשים האלה, המודעות של כל אחד צריכה לזרוק את זה.
מסקנא: המקובלים לוקחים את הפירוד ברצינות
בקיצור, איך זה עובד שאפשר לעבוד ביחד? אני לא יודע. אולי זה לא עובד. אולי רק, אתה יודע, איך קוראים לזה, המחלוקת של שמואל הנביא עם כל שאר היהודים. בקיצור, עדיין לא מצאו, עדיין לא מצאו, עדיין לא התיישבו. אבל בקיצור, אחר כך יש כאן ענין, יכול להיות שזה לא נכון שהכל הוא עולם אחד. מה זה שם? אין לזה שום… צריך להבין לראות אם… צריך להבין לראות אם… איך הייתי באמצע.
אה, אז המקובלים לפחות לוקחים ברצינות את העובדה שיש כן חילוקים, יש כן דבר כזה מיעוט שפע, אבל הוא מאוד מדגיש את זה שזה לא פחות מעשר. זה מה שאני רוצה להגיע. אבל זה לא פחות מעשר. אתה אומר שאם אחרי שהם קפצו לשאלה, האם אז כשהצדיק הולך לתפוס שהוא לא צדיק כבד, מתחיל כבר כל המעשה, אז הולך גם להביא לו ריבוי שפע. זה בכלל מחולק, אני עדיין לא ראיתי שזה עובד.
במילים אחרות, זה כמו שזה עובד רק במאוד… בקיצור, יכול להיות שצריך עוד משהו כדי שזה יעבד. אני לא יודע. אני לא רואה. אתה רוצה לומר משפע, אין לך משפע. צריך כן. הקב״ה עשה את העולם שיהיה שפע. כן, אבל מסתיר. כן, אבל מסתיר. זה לא תירוץ. הבורא עשה את העולם בדיוק שיהיה יחיד. כל הקבלה היא התשובה בשבילך.
יחוד כתכלית הבריאה — החילוק בין שתי מדרגות של “אחד”
היחוד ותפקיד מידת היסוד
מגיד השיעור:
הקב״ה עשה את העולם שיהיה יחוד. לא רק שהתפקיד הוא להיות הצדיק עולם, כל העולם יהיה מאוד שמח. לא רק שהתפקיד הוא להיות בדיוק. הקב״ה עשה את העולם בדיוק שיהיה יחוד. כל הקבלה היא התשובה בשבילך. מה הוא בעצם מאיתנו מהו העולם.
זה אחד, אני מדבר על הצדיק, הבן שמוביל. אוקיי, האחד הזה לא צדיק, מידת הצדיק, אני לא מדבר על צדיק מסוים, אני מדבר עכשיו על מידת היסוד. התפקיד הוא שיהיה יחוד, כל הדבר קיים שהדבר הוא לאו שמו אחד, הדבר הוא כן שמו אחד.
אתה בא ואומר לי, כן, כשזה לאו שמו אחד, כשכל אחד יתפוס שיש גם לאו שמו אחד. אני מתכוון, כן, אולי, אבל גם לא. אני לא מסכים. כי זה תמיד היה, את זה לא צריך כלום. צריך לעשות… כי לעשות שינוי אמיתי.
החילוק בין שתי מדרגות של “אחד”
כי לכל אחד הולך טוב? שוב, זו שאלה אחרת. במידה מסוימת, אני אומר לך. אם אתה הולך כמו במובן הכי גלובלי, אני לא יודע. במובן המקומי, אם אנחנו מדברים על יהודים, למשל, יש דבר כזה שליהודים הולך טוב, יש דבר כזה שלא הולך להם טוב. וזה יכול ללכת לא. אוקיי, אין לי פוליטיקה עכשיו. יש שני מספרים, צריך להיות רק אחד, אוקיי? אבל לא אחד, אני לא יודע, בטוח לא שניים. כן, אין לי… אולי המספרים הנכונים, גם. אני רק אומר לך. אני רק אומר לך ש…
אם אנחנו מדברים על, אנחנו מדברים על לאו דווקא, אבל אם אנחנו מדברים על איזשהו מובן של יש דעת, והוא אומר שאף על פי כן, מדברים על החילוק. אני אגיד עכשיו את הקבלה שכתוב בכל מקום בקבלה, שיש מובן שבו תמיד הכל טוב, וזה המובן שהוא אומר שאסור לומר. כשאומרים שאסור לומר, כי יש כאילו מציאות בסיסית, כאילו אמונה בסיסית, שאתה קורא לה אמונה פשוטה, או שאתה קורא לה אמונה לא פשוטה, אבל בעצם תלוי באמונה פשוטה שהכל טוב והכל אלוקים וכן הלאה.
זו רמה אחת. והרמה הזו היא הרמה הכי פחות מעניינת למקובלים, כי הם רואים שהקב״ה לא עשה את העולם בשביל אותה רמה. אותה רמה הייתה תמיד, והעולם של רמה מעניינת, שאנחנו קוראים יחוד, שאנחנו קוראים יחוד אמיתי, שאנחנו קוראים ה״עוד ישמע… אחד”, הוא בדיוק הדבר שיכול להשתנות. בדיוק הדבר שיכול להיות לא האחד, וזה יכול כן להיות, ואתה צריך לקבל כוחות לעשות את זה.
הפתרון של הבעל שם טוב — והשאלה האם זה עובד בציבור
בא הבעל שם טוב והוא אומר, יש לי פתרון לבעיה הזו. איך עושים את זה דרך זה? נו, זה נכון, זה שני שלבים, אני מבין. שאתה אומר שכשאדם תופס, למעשה, אני חושב שזה נכון, הרבה פעמים אנשים שיש להם את זה, למעשה הוא עושה את העבודה שלו, את העבודה הספציפית שלו הוא גם עושה יותר טוב, כי הוא לא כל כך תקוע, ואם זה לא מצליח הוא ממשיך הלאה. אני מסכים, כל הדברים האלה נכונים.
זה כמו שאני אומר במשל, ה… צריך ללמד לכל אחד, ולפעמים הפתרון הוא מאוד רדיקלי, מאוד רדיקלי במובן של מאוד מאוד מציאות בסיסית, נכון? צריך קודם להביא קצת וללכת למקווה, מקווה אני מתכוון למשל, נכון? כך להיות לגמרי בטל, ולומר, יותר, הכל הקב״ה מנהיג את העולם, אין שום חילוק כאן, אין שום חילוק שם, הכל טוב, וכן הלאה.
ואז הוא יצא מהמקווה הזה והוא יוכל לעשות את העבודה שלו, והוא יוכל לעבוד עם אנשים אחרים, כי הוא הוריד קצת את השטות, כמו, “אני ואפסי עוד”, ה״שבירת עקב”, “אני אמלוך”, שאומר לו שכל היהודים חייבים להיות כך. לא חייבים. מי אמר לך שהם חייבים? יודע מה, אפילו הם חייבים כן, לא חייבים היום, חייבים מחר. אני לא יודע, קצת יותר רך, וזה יעזור.
אני חושב שזה נכון, אף על פי שעדיין לא ראיתי שזה עובד. אבל, אני כן רואה שזה עובד ביחידים, ראיתי את זה הרבה פעמים. הרבה פעמים אנשים, בסופו של דבר, אחרי שהוא תופס את זה, הוא עושה הכל יותר טוב. הוא אפילו נעשה יותר טוב ממש, אבל אפילו בלי זה, הוא נעשה קל יותר, דברים יעבדו יותר טוב.
לא ראיתי קהילות מצליחות… אפילו עשרה אנשים, אני… שוב, אולי, כן, אולי עדיין לא ראיתי. אולי יש שטיבלעך שעובדים יותר טוב לכל אחד ולבורא. כן, מה זה השטיבלעך הקטנים? שיש עשרים אנשים. שיש חמש מאות אנשים? זה מפסיק לעבוד.
וקשה לומר שזה מפסיק לעבוד, כי לא כולם מאמינים בזה. אולי זה מפסיק לעבוד כי היצר הרע הפשוט והישן מתעורר חזרה, וצריך לקבל עבודה מיוחדת לטפל בזה. זה מה שאני תוהה. כי היצר הרע הוא מאוד ערמומי, והוא מוצא דרכים איך לעשות את זה לקליפות הכי גדולות. יש דרכים, זה מה שקשה. אני לא יודע, זו כמו המחשבה שלי, אבל אין לי ראיה. אני חושב שאתה צודק, אבל…
משיח, קהילות, והבעיה של “דיקטטור”
בוודאי, כשמשיח יבוא, כל אחד יהיה ברסלבאי וסאטמרער וחב״דניק. זה יכול להשתוות. אבל בינתיים, רק כך הם יעבדו, כי אי אפשר לקחת אנשים שיהיו פראיים. הם לא צריכים. אפשר כן, אבל…
מה יכול למנוע את הניצחון של הבעל שם טוב? מה בדיוק מעכב קצת את זה? אנחנו מאמינים באנשים, אנחנו מאמינים שדברים טובים, אנחנו רוצים לעזור להם. העולם הוא צודק, לא, כבר ניסו את זה, אני לא אומר שניסו, עשו ניסויים, וזה חמישים שנה מאוחר יותר, איך זה לא, צריך כן להכתיב. אני לא יודע אם רואים. לא, בקובר צריך רק לקבל יותר חינוך, זה תמיד יכול להיות. אני רק אומר ש…
קיצור, מעשה, תן לי לסיים את הקטע הזה של פרדס. אני שומע, אני לא יודע, אני לא יודע אם יש לזה עם דיקטטור, אין לזה עם הנושא, צריך למצוא מילה יותר טובה. דיקטטור, לא כתוב בתורה שיש דיקטטור, יש דיקטטור שזה רע שאדם נעשה מלך ולא הקב״ה. זו בעיה אחרת. ואני חושב שזו הבעיה עם זה. בכל מקרה, קיצור, זה הדבר. אבל זה מתרגם את העלי עמוד.
מחצית השקל — סוד התפארת
בוא נחשוב. אני רוצה להבין. איך בעצמו עושה שכלו? ואכלת לשול על העשיר, לשול תפארת, ועושה שכלו לתפארת עצמו. אני רוצה להבין את השאלה. אמרת לי קודם, אתה יכול להבין לא מה הקונספט? אז איך הוא יכול להיות חצי? הוא לא יהיה יותר ממנו, זה הוא.
לכן הוא אומר, מחצית השקל:
> אעשה לפרוש עמו יושב רש״י למעלה תפארת הוא נקרא מחצית מה שימצאו מכל זה נקרא ערך מדי פשוטו.
וואו, אתה יודע? ידעת שהמקראים מחזיקים מאחד מקרא ערך מדי פשוטו? כבר נקרא שום דבר אחר. נו, הזוהר אומר שהאחד מקרא, אעשה, שפירושו מחצית, יש לו שני משמעויות באמת. פשט פשוט פירושו באמת חצי. פשט פשוט של הפסוק פירושו כאן התפארת. על תפארת אחרת לא הולך עם פשוט, אבל למה קוראים לו כך? כי הוא בין השקל וחוצאות… אה, רק הגעתי.
> וחצו השקל יסף, ואתם רעשי לא ירבה, ומצאתי שמעת השקל, אני שחוצא השקל לשתים עוסק לכם מאוסרות.
אני לא מבין. אז מה? אני מתכוון שהרמ״ק צודק שהמצווה של מחצית השקל עומדת על ד׳ סודות, כתוב ממש “והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. זה יסוד גדול בתורה.
שתי דרכי הלימוד: אונטולוגי ועבודה
צדיק, וכאן, שוב, אנחנו חוזרים לדבר הזה. לא “לא ירבה”, הוא לא יכול, נכון? לא שאפשר. זו השאלה. יכול להיות, יש כמו שתי דרכים, יש שתי דרך הלימוד. יש כמו אונטולוגי ויש כמו עבודה, נכון? עבודה אומרת שאפשר לשנות דברים, והם לא. ואמונה אומרת שאי אפשר, נכון? אין יותר מעשר, אין פחות מעשר.
זה מאוד מצחיק, במקובלים, כמו, איך זה הולך לשיטתם. לפעמים הם עושים מה, כמו, עובדות, אמונה, זה ב, כמו, עבודה. אל תחשוב שיש. מה זה אומר? אומרים, תחשוב, אין. לא, לא, נראה שיש כן. לא, אל תחשוב. אל תעשה. אל תעשה שיהיה יותר מעשר. זו אותה שאלה. אתה אומר שחושבים ולא ידעו.
סוד המנין — השכינה צריכה קבוצה
אולי כך, יש מנין יהודים, ומנין הוא רק עשרה יהודים. עשרה יהודים באה השכינה. למה זה בא רק בעשרה, לא בתשעה, לא יודעים. למה באמת זה בא באחד יהודי, בכל יהודי יש כבר כלל של עשרה. אבל כמו שהליטווקים לא יכולים לראות את זה, אי אפשר לעשות מנין מיהודי אחד. זה אומר רחוק. רחוק רחוק צריך עשרה אנשים לשכינה תבוא? צריך להיות קבוצה, שיהיו עשרה אנשים, כן?
אדם אחד הוא קבוצה? יש לי הרבה אנשים, הרבה אנשים. אדם אחד הוא קבוצה, כן? מתי זה נעשה קבוצה? שמעתי על זה. מה זה אומר קבוצה? אדם אחד הוא קבוצה? צריך להיות קבוצה, השכינה לא יכולה לאדם אחד. שכינה פירושה קבוצה. שכינה פירושה קבוצה? שכינה פירושה קבוצה אנשים? כבר, מה אומרת שכינה? שכינה פירושה שאפשר לומר קדוש קדוש קדוש, קדושת שם סוף הקודש. אוקיי, אני יכול עוד לומר דברים מאוד, אני אגיד לשכינה.
שיעור בספר פרדס רמונים – צדקה, ספירות, וגבולות החסד
שיעור הצדקה – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
מגיד שיעור:
כן, אני אומר, בוא נגיד, בוא נגיד שזה לא מדאורייתא, אוקיי? איפשהו יש שיעור שזה נעשה רע. כי אם תעשה את זה, תיתן את כל הכסף שלך לצדקה, מחר תהיה העני, אז מה תעשה? השיעור הוא בעצם שאתה לא תהפוך בעצמך לעני. זה באמת כל מה שזה.
זה ההיוריסטיקה של חובת הלבבות שהחכמים אומרים. אני לא חושב שזה כזית הכתומה, נכון? שאפילו למי שיש חמישה ביליון דולר הוא יכול לתת. אני מתכוון שהפוסקים אומרים שלא. זה לא גבול קשיח, זה אידיאל, היוריסטיקה, כלל. זה בעצם אומר, הם מניחים ש-20% זה מספיק כדי לעשות אותך עני. שלא תהיה עני יותר כי אתה נותן יותר מדי צדקה.
למה? כי אז לא תוכל לתת צדקה יותר. אתה הורס את הצדקה. זו בעצם התיאוריה, נכון? אה, תוכל להיות הגביר? אוקיי, לך נמי. קיצור, זה לא עובד ככה בעולם בדרך כלל.
תלמיד:
למה זה רע? כולם יהפכו לעניים. כולם צריכים…
מגיד שיעור:
אני לא יודע, זה לא יעבוד, נכון? לאף אחד לא יהיה מספיק לתת.
תלמיד:
נו, יהיו שווים.
מגיד שיעור:
לא, הסיבה, אני חושב, אני מתכוון בעולם האמיתי, הסיבה שזה לא יעבוד היא כי העני הוא בדרך כלל עני כי הוא לא יכול, הוא בטלן, הוא לא יכול לתת צדקה. זה לא הולך…
תלמיד:
מה השאלה של חובת הלבבות אז?
מגיד שיעור:
אני לא יודע. איך ווייס נישט. איך בין נישט קיין חובת הלבבות׳ניק, איך ווייס נישט וואס ער זאגט. אני רק אומר, הרעיון, אני חושב, הם לא רוצים שתהפוך לעני. הם לא רוצים שתהפוך לעני. אני לא יודע אם הוא ייתן כסף, הוא לא ייתן כסף. הוא עני. הוא עני. מה הוא ייתן?
תלמיד:
נאר איינער האט געזאגט אז די נקודה איז…
חסד ללא גבול, רמות של ספירות, ומחצית השקל
חסד בלי גבורה — משל הקומוניזם
וזה מה שהקומוניסטים לא תופסים. קומוניסט לא תופס שילד… אני רוצה לראות את העשיר הגדול ביותר, אני לא יודע, הוא ייתן את הכסף. זה יעבוד ליום אחד, אבל למחרת זה כבר יחזור. למה? אף אחד לא יעבוד. אף אחד לא יעבוד, כי אין לו כסף, מה הוא עושה?
אוקיי, אז, נו, אני רק מנסה לומר, זה היה נקרא שזה חסד בלי גבול, וזה רע. לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל, אני לא יודע, נכון? חסרה… בכל אופן, אני רק נותן משל. חסרה הגבורה שעושה את זה לדבר טוב.
אתה אומר, הוא נתן בלי גבול, הכסף שלו נגמר מהר, היה לו גבול. התירוץ הוא, כן, אבל הגבול היה באותה רמה. הוא, מבחינתו, נתן חסד בלי גבול, אבל העולם החיצוני הגביל אותו. אז, אבל בעולם הקטן שלו, הוא היה בלתי מוגבל. והתיקון הוא, הדרך הנכונה של נתינת צדקה עם גבול היתה אומרת שאתה צריך בעצמך להיות בעל המגבלה. זה צריך להיות אצלך גם לפי כמה שאתה יכול לתת. אחרת, זה יהרוס אותך. כן, זה נכון, שיש רמות גדולות יותר בעולם.
“עשר ולא תשע” — באיזו מדרגה?
אז, במילים אחרות, בפרט מסוים יכול להיות כן, זה מה שאני אומר. כשאומרים “עשר ולא תשע”, אולי זה נכון רק ב… בניגוד למה שהרמ״ק אמר, אולי זה נכון רק ברמה הגדולה ביותר, כמו הכלל הגדול ביותר. באופן הכי כללי, אני יודע, באופן הכי כללי, הם לעולם לא יהיו… לא יכולות להיות פחות מעשר, אלא אם כל העולם נהרס, אני מניח. הרגות יהרגונו של ההוא גם כן. בתוך המבנה של העולם שהקב״ה עשה עם עשר הספירות. אבל יכול להיות כן שבלייקווד לא יהיו ספירות, אני לא יודע, חכמה מלכות, כי הם הרסו אותן. אני לא יודע איזו ספירה אין בלבן, הם אומרים שהוא יכול שזה יהיה. הרמ״ק סובר שהוא לא יכול להיות. כי ברמת העני הוא אומר שצריך… אבל הוא אולי אומר כל בחינת דיליה, לא בחינת של ריאלי.
אז, אבל לפי מה שהקבלה אומרת, כל דבר כאן, כל דבר, כל דבר חמישים אלף פעמים. אז, זה לא משנה. אז, זה ההבדל, ויש הבדל. יש בנוי פנימה, יש בנוי פנימה, יש בנוי פנימה, זה בנוי פנימה ברמה מסוימת.
החילוק בין רמות — כסף כמשל
תלמיד: הכסף עצמו יש בו כל הספירות.
מגיד שיעור: אמת, אני לא יכול. אבל זו לא הרמה הרלוונטית. אנחנו תמיד מבלבלים בין רמות שונות. בוודאי. גם שהכסף עצמו אינו ספירה אחת. כל כסף הוא חמישה דולר. כל דולר הוא רק דולר אחד. אני מסכים. אבל אנחנו לא מדברים על הרמה הזאת, נכון? זה מה שאני אומר. כשאתה אומר שהכל בנוי פנימה, זה נכון. אבל אתה לא יכול לקפוץ בין רמה אחת לאחרת.
כשאנחנו אומרים, את עולמו הוא הרס. אז, נעשה תשע, וזה באמת נעשה חורבן. זה אולי זה בשבילנו, תראה איך זה נשמע, אם יהיה רק תשע יהיה כלום. לא שאין דבר כזה שיש רק תשע, אין דבר כזה שלא יכול לעמוד, זה יחרב.
זו השאלה, כמה ריאליות נותנים לדברים שאינם ריאליים? אני חושב שצריך לתת להם קצת ריאליות, כי אחרת אי אפשר לדבר על זה בצורה נורמלית. אתה אומר, אליבא דאמת יש רק עשר. אוקיי, אבל עכשיו אני מדבר על הדרך המדויקת המדויקת איך זה לא. אתה אומר לי, כן, צעד אחד למעלה, צעד אחד למעלה, צעד אחד בכל דרך, ומשאירים את זה בלי הכל. אבל בצעד המדויק, מה יש כאן? צריך להאמין. אה, אל תאמין בצעד המדויק, תאמין בצעד שלך למעלה.
זו הסיבה שהאנשים הרגילים כועסים מאוד על המקובלים, כי המקובלים נותנים ריאליות למה שאין לו ריאליות. כי הם אומרים שיש פירוד. אתה יודע, יש פירוד? שכחת, אני נחסקים, אני מדבר בצורה נוראית על עצמי שיש פירוד. תעשה לי משהו. מדברים מקובלים, יש פירוד. אבל אסור ככה.
מיעוט שפע ומיעוט כללות — ביאור הרמ״ק
ובחינת השפע. האם אתה יכול לומר שספירת היסוד בטלה? ובכן, אומר הרמ״ק, לא שאתה מדבר על האמת, על המציאות. אם אתה מדבר על מיעוט השפע, אתה יכול כן לומר, כמו שיש מיעוט שפעו ומיעוט כללותו.
מיעוט כללותו פשוט אומר שיש רמה אחת פחות, נכון? תחשוב על זה. שנניח, אם היה בשלימות היה יכול להגיע למאה, עכשיו הוא יכול רק להגיע לעשר, נכון? אז חסר. כל אחד מאותם עשר אין לו עשר, אתה תופס? אתה מסכים לחשבון שלי?
הרמ״ק אומר, אני סתם, אני נתקל בשני הדברים שהוא אומר, שיש עשיר, יש כן עשיר ודל, אבל אפילו להם יש עשר. והוא מסביר בשתי דרכים, אולי עם אותו הדבר, אני חושב עוד.
אחד הוא מיעוט שפע, שיש יותר, כאילו העשר נכנסות לתוך יותר או פחות שפע. אוקיי, מה שזה אומר, אנחנו רוצים שזה יכול להיות.
עוד דבר הוא אומר, מיעוט כללות, כי התפארת היא עושר. הוא תמיד כל כך מפורד, אתה יכול לעשות הכל, אפשר לדבר עליו כאלף. עשר כפול עשר, עשר כפול עשר ועשר. אבל הדעה, היסוד, לפעמים אי אפשר. אפשר רק לדבר על מאה. אז במילים אחרות, כל חלק מהמאה אינו כל מעשה, אלא אחד. יש כן רמה שהוא מסכים שזה לא כל מעשה. ואולי אם תסתכל עם מיקרוסקופ, הוא ידבר כשמגיע מיקרוסקופ. זה בכלל כל ההבדל, בוודאי עם מיקרוסקופ. סוף המקרא.
משל המנין ועשר ספירות
כמו שאתה אומר, שצריך מנין, המהר״ן אמור אמר שהוא צריך למות עם מנין, כי הוא צריך עם עשר הספירות שלו, עשר ספירות, עשר ספירות, נכון? אתה אומר, מאוד חמוד, אבל המנין אומר שצריך ללמוד להתפלל עם עשר הספירות שלו, עשר ספירות, נכון.
במצב המדויק שצריך לומר קדיש עם מנין, הוא לא יכול היה לומר קדיש. בתחילה הוא יכול היה לומר קדיש בראשו. כל הנושא איך שזה חוזר, שיש לו פשט מסוים, לגליסטי, לפי הפשט. צריך לחיות בעולם אחר בכלל. התורה התכוונה שכל הזמן עצמו, צריך לחיות בעשרה ספירות.
אבל עדיין, יש עשר ספירות שונות. יש עשר ספירות כשעשרה יהודים מתאספים יחד, ויש עשר ספירות אחרות כשאתה בעצמך מתאסף. עכשיו, זה היה נכון שהאנשים לא התאחדו, והם לא איחדו את עצמם, ולכן, אולי הם לא נחשבים למנין בכלל בעולם שלך, כי הם לא אנשים בכלל. אוקיי.
אבל גם, הוא לא יכול לומר קדיש. הוא יכול רק לומר, נניח שעשר ספירות, הראש שלו הוא… הראש שלו יכול לומר קדיש בשביל הגוף שלו. הוא לא יכול לומר קדיש עם הפה שלו. אני מניח. אני לא יודע אם הוא אמר קדיש. קדיש, הוא עושה את היחוד של קדיש, עושה הוא באחר… בראש שלו. בין הראש שלו לאף שלו, מה שזה לא יהיה. זה אמת. זה אמת.
מחצית השקל — כסף וספירות
טוב, אנחנו צריכים להיות ברורים ולדעת את ההבדל של דבר אחד עם השני. מחצית השקל. אני עדיין לא מבין איך הוא הולך לענות על השאלות האלה, לצערי. קצת. אני מאוד אוהב את הדימוי של מחצית השקל, זה מחובר לזה. נשמע כאילו… אולי הראו למשה. כן, באצבע. מתוך האצבע, מה זה האצבעות שלמדו על… אה, כתוב דווקא האצבע? איך ה… עדביר של אש של… כל הצד.
אבל, בכל אופן מה שהוא אומר, הקב״ה אומר, כל דבר שווה כסף. והנמשל מזה הוא שכל דבר שווה ספירות. כל דבר שווה משהו כמות של שפע, או משהו כמות של קיום. מתברר, הכל זהה.
בקפיטליזם, הכל, אתה יכול לקנות הכל מכסף. אבל זה הנמשל מזה הוא שהכל אפשר לקנות בקיום. הכל אפשר להחליף. השאלה רק כמה, ובאיזה דרך, והאחדות היא הקיום. אבל, כן, זה מראה את האחדות של הכל. זה מה שזה עם דולר בסדר שאתה תופס, אתה תופס? אתה יכול לומר את זה על השירה? מה זה אותו כסף? לא, עושר לא ירבה! אסור! זה אומר שיש לך יותר כסף, זה לא עושה יותר אדם. זה הפרט של אחד. זה הכל רק אחד. אני לא יודע! איך אתה אוהב את זה?
איך הבעיה על העושר היא כי הוא נתן את כספו, יכול להיות שווה עם כולם. אני לא יכול להיות שקרן, הלו, הכל שיעור. איש אלי ארבע. ואחד מבין שהכסף, קורסי על ריאליטי, הוא עשר הספירות הראשונות. והרגע אמר לי.
וזו הסיבה שיש מחצית. ובתוך זה, יש מחצית המחצית. והתפארת היא ההלל, והוא גם באמצע. הוא עדיין לא הבין את התורה, הלל. אני חסר, כמו המפתח הבסיסי של כל הדרוש אני חסר. איכשהו, הוא הבין שעם זה, אולי נלמד אחר כך תורה על…
הוא עושה כל המכת ומשמח כאן. אני הולך לעשות גרסה חדשה לתרומה? כל זה הולך יפה בסדר הנכון. אבל אי אפשר ללמוד. כמו שנבאר, הלו? מה זה מהשער יש לו תשע? אני לא יודע כלום עדיין מכאן. הוא רצה לומר לי את התורה של עשר ולא תשע?
סיכום: ארבעה פירושים על “עשר ולא תשע”
אני יכול לשמוע, יוצא לנו מזה, שיש עוד פירוש שלישי על עשר ולא תשע, נכון? אז נספור את הפירושים, פירוש אחד היה שלא לספור את האין סוף, ופירוש שני הוא שלא לספור את המלכות, ופירוש שלישי, זה הוא מוציא שעשר ולא תשע, עשר ולא תשע, עוד פירוש שלא לספור את עולם הבריאה, וזה סוף פרק ה׳, עולם יכול לפרש. שלא להוריד את האין סוף, שלא להוריד את המלכות, שלא לספור את עולם הבריאה.
ועוד דבר, שלא לעשות לעולם שום חילוקים בספירה שלכם. אפילו כשאומרים שכל ספירה כלולה מעשר, לא לומר שמכיוון שיש חילוקים, יש כן שינויים בשפע, לא לומר שעני, זה אי פעם יותר מעשר או פחות מעשר. לעולם לא ימנה את כולם. זה החידוש האחרון.
לא לעשות שום כללות בספירות
החידוש: אין היררכיה של “יותר” ו״פחות” בספירות
ועוד דבר, שלא לעשות לעולם שום כללות בספירה שלכם. אפילו כשאומרים שכל ספירה כלולה מעשר, לא לומר שמכיוון שיש חילוקים, יש כן שינויים בשפע, לא לומר שעני הוא אי פעם יותר מעשר או פחות מעשר.
זה החידוש האחרון שכתוב כאן. אבל להבין למה, זה מספיק. אבל להבין למה התורה אינה תורה—
—
[סוף השיעור]
Ten and Not Nine in the Details of the Sefirot and the Secret of the Half-Shekel | Pardes Rimonim Gate 1 Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Pardes Rimonim, Part 1, Gate 1, Chapter 6 (with Introduction from Sha’ar HaNeshama)
—
Overview: Where We Are Holding
We are holding after Chapter 5 (which dealt with the statement “ten and not nine”), and we are entering Chapter 6. But first, an important point is brought that the Ramak writes in Sha’ar HaNeshama (Gate 31, Chapter 1), which is built on the foundation of the gate “Ten and Not Nine” from Chapter 5.
—
A. The Question of Rabbi Yehuda Chai (in Sha’ar HaNeshama Chapter 1)
Rabbi Yehuda Chai (a great mekubal) asked a question in the name of Rabbi El Castali:
In the Zohar it states that there are three levels in the soul: Nefesh, Ruach, Neshama. Each level comes from a different sefirah:
– Nefesh – from Malchut
– Ruach – from Tiferet
– Neshama – from Binah
On the other hand, we know that Avraham Avinu is connected with Chesed, Yitzchak with Gevurah, Yaakov with Tiferet. If every soul receives its three parts from Binah, Tiferet, Malchut – how does this fit together with the foundation that every tzaddik has his own sefirah as a root?
—
B. The Ramak’s Answer: Every Soul Includes All Ten Sefirot
The Ramak brings answers from earlier commentators, but he does not agree with them. His own approach is:
Because every sefirah includes all ten (as he demonstrated in Sha’ar Eser V’Lo Tesha Chapter 5) – even Malchut contains all ten – therefore every soul has all ten sefirot. Avraham Avinu was not born with only the attribute of Chesed. He was born with all attributes. Only through his actions – through his choice – did he decide to do more chesed. And then, all ten sefirot within him become aligned with the action of chesed – all the sefirot in him become, as it were, “of the nature of chesed.”
The Ramak brings this language: “For a person can establish in his soul whichever part he wishes according to his deeds” – a person can determine which part of his soul will dominate, according to his actions.
—
C. The Ramak’s Approach: Against “Shoresh Neshamot” as a Fixed Characteristic
The Ramak is not such a big fan of the idea that people have different “soul roots” connected to different sefirot (as an inherent, fixed characteristic). For him, all souls have everything. The difference between people is in their actions – not in a prior, birth-given limitation.
This is built on the foundation of the unity of the sefirot: If we say that a soul comes from Malchut of Atzilut, and Malchut of Atzilut must be ten and not nine (we may not divide it), then we cannot say that a soul has only a certain attribute. Everything has to do with the unity of Hashem.
[Side note: People think that in Kabbalah “you can say anything,” but here we see that it is not so – there is a systematic logic, and certain things cannot be said because they contradict basic foundations.]
—
D. Proof from Sefer HaBahir
The Ramak brings a proof from Sefer HaBahir: There it states that Avraham Avinu wanted chesed and rejected the attribute of Malchut (Shechina). Also Yitzchak did not want Malchut. Until David HaMelech came, who agreed to take the attribute of Malchut (the verse “the stone the builders rejected”).
The Ramak asks: If we say that Avraham’s soul comes from Chesed, what kind of novelty is it that he “wanted” chesed? He had no choice! But according to his approach it works well: All souls have everything, and Avraham chose chesed – he actively did not want Malchut, even though he did have it in his soul.
—
E. Discussion: What Does “Choice” Mean Here?
If everything is choice, why do we say that Avraham is “chesed”? Is it random? No, it is not random – it is more on the side of choice, but a choice that stands in a context. A person stands in a situation where he needs to do something, and he chooses. But it is not because his soul “cannot” do something else – his soul is not limited to one attribute.
[Side note: This is a “very big question” – how much is truly choice, and how much is predetermined by the situation.]
—
F. Olam Katan – Microcosm
The Concept
A person is an olam katan (microcosm): Within him lie all the forces of the entire world. For example, the right hand points to the power of chesed in the world, the left hand to the power of gevurah.
The Difference Between Klulot and Mityachadet
Here is introduced the distinction that was already learned in Chapter 34: klulot versus mityachadet. Every person has within himself all ten sefirot – this is klulot, everything is included in him. But this does not yet mean that all the sefirot are unified, that they work together in complete unity.
In a normal person, the hand is connected to the whole body, but it does not live with the full power of the entire person. But when a person does something with his hand that is beautiful, with da’at, with feeling, with intention – then all ten sefirot lie in the action of the hand. This is yichud.
Does the Power of Chesed in the World Change?
Does this mean that when a person does something with his right hand, the power of chesed in the entire world changes? The answer: Only by tzaddikim – not by every person. This is an extreme level – the difference between simply “microcosm” (that you have all the forces) and the true influence on the world (which is only by tzaddikim, or on a higher level).
[Side note: The Ramak speaks in other places about different levels of this – “yichud,” “sipla” (a third level) – which describe how strongly the person is connected to the general reality.]
—
G. Avraham Avinu – Everything Through Chesed
Avraham Avinu also did all the normal things that every person does – ate, slept, had children, business, service of Hashem. But all things he did in the way of chesed. This is what it means that he “strengthened chesed.” But one can also do all things in the way of gevurah, or in the way of tiferet.
[Side note: Also on Rosh Hashanah one does netilas yadayim – the seder hayom is mostly the same as every day, but the manner in which one does it is different. In Sefer Yosef Rama it states that people get caught up in special sidrei yom and forget about the basics.]
—
H. The Zohar on Chamesh Keneged Chamesh – Five Bars in the Mishkan
The Zohar says that in the Mishkan there were five bars on each side, and “the middle bar runs from end to end.” The Zohar explains that the middle bar is not a sixth – it is one of the five. This fits with what was learned earlier about chamesh keneged chamesh – that there was never an eleventh. The Zohar is concerned that one should not make more than ten.
—
I. Another Explanation of “Ten and Not Nine” – Raya Mehemna on Machatzit HaShekel
The Ramak brings another explanation of the Mishna of “ten and not nine, ten and not eleven,” from the Raya Mehemna (which the Ramak treats as his teacher’s Torah), on the mitzvah of machatzit hashekel.
The Explanation of Machatzit HaShekel
“What is machatzit hashekel?” – What is a half-shekel?
The Raya Mehemna explains: “Machatzit” is like “chatzi hahin.” But he reads it differently:
– Hahin = the language of hei-yud – two heis (hei elaa and hei tata’a of the name Havaya)
– Chatzi = not “half,” but “in between”
– Therefore: Machatzit hashekel = the vav that stands between two heis – this is the vav of the name Havaya, the middle pillar (Tiferet).
The Shekel and the Yud
“The stone with which the yud is weighed” – with what does one weigh? With the letter yud. Because two times hei = 10 = gematria yud. So one weighs the two heis with one yud.
Now we have the entire name Havaya: yud (the weight), hei (first), vav (machatzit – in between), hei (second).
Twenty Gera HaShekel
A shekel is 20 gera. A machatzit hashekel is 10 gera = yud. But how is the shekel 20? Because yud is spelled out yud-vav-dalet = 10 + 6 + 4 = 20. This is the secret of “twenty gera hashekel.”
“The Rich Shall Not Give More and the Poor Shall Not Give Less”
– “The rich” = this is Tiferet (middle pillar), he is a “wealthy one” because he stands in the middle of everything.
– “Shall not give more” = as it states in Sefer Yetzira “ten and not eleven” – you should not make eleven sefirot.
– “And the poor” = this is Yesod (tzaddik).
– “Shall not give less” = as it states “ten and not nine” – there should not be less than ten.
This is the Raya Mehemna’s Torah on machatzit hashekel – and this fits well with the Mishna in Sefer Yetzira: not nine and not eleven.
—
J. The Ramak’s Questions on the Zohar’s Drush
The Ramak now goes to make this piece of Zohar very precise – he poses four questions:
Question 1: Machatzit = Average?
The Zohar explains “machatzit hashekel” to mean “chatzi hahin” – that is, Tiferet is the average between two heis (two sefirot). But “machatzit” means a half, not “in the middle between two things.” An average and a half are not the same. The Zohar’s drush from “machatzit” to “average” is not such a smooth midrash – the connection between “half” and “middle” is not simple.
Question 2: How is the Yud Twenty?
The Zohar says that the yud (= 10) is the weighing stone, and “twenty gera hashekel” – the shekel is twenty. But if every sefirah itself has ten sefirot (a well-known principle in Kabbalah), and “the rich shall not give more and the poor shall not give less” means that no sefirah should be more or less than ten – how can the yud be twenty? He has added an entire ten! This is a contradiction to the principle that every sefirah is ten.
Question 3: Lengthy Language
The Zohar says “but to weigh with it, this is yud” and then “twenty gera hashekel, this is yud.” If both times it means the same thing, why does it say it twice? This is a lengthy language that requires explanation.
[Side note: The Ramak always asks questions on the Zohar’s language, because he is precise in every word. At first one might think the questions are “fake” – artificial. But when one learns enough Zohar, one sees that the Zohar truly means something with every word. The Ramak teaches us close reading – one cannot say “it fits approximately” and put aside the precision. The Ramak’s way is: he poses the problems, and then he adds premises from Kabbalah, and with them he solves the questions.]
—
K. The Answer: The Introduction of Twenty Sefirot – Ten from Above to Below and Ten from Below to Above
The Foundation
The Ramak makes an introduction (which he has already explained more broadly in Gate 15, Sha’ar Milma’ala Lemata):
There are truly twenty sefirot – ten from above to below and ten from below to above. The parable is: Like a spark of sun that comes and strikes a mirror and returns and reflects back – like a ray of sun that hits a mirror and turns back. When the light from the sefirot comes down to Malchut, it continues back up. Then there are, as it were, twenty sefirot: ten on the way down and ten on the way up.
Important: These are not the same ten twice. The process downward (hishtalshelut) and the process upward are two different processes. There is truly a movement of descent (procession) and a movement of ascent (reversion) – the light goes out and returns.
[Side note: In philosophy this is called procession and reversion – a great foundation of Platonism, that everything returns to its source. “Return” means that everything tends toward perfection, tends toward the good – the bad is drawn back and nullified. But it is not clear whether the Ramak understood it in the philosophical sense. The Ramak’s point is simpler: one can speak of every sefirah from the perspective of going down and from the perspective of going up.]
The Secret of the Letter Alef
The entire secret is in the letter alef:
– The alef consists of a yud from above and a yud from below, with a vav in the middle.
– The yud from above = the source of light above (ten sefirot from above to below).
– The yud from below = the source from below – because when the light comes down to Malchut, a new process begins back up (ten sefirot from below to above).
– These are upper waters (on the way down) and lower waters (on the way up).
– The vav in the middle = Tiferet, which unifies upper waters and lower waters – it makes from both together a shekel, a complete measure, the measure of Atzilut.
The Answer to “Twenty”
With this is answered the question why the shekel is twenty: It is truly twenty – ten from above to below plus ten from below to above. Tiferet, as the average, makes from both directions together one completeness – “the measure of Atzilut which is from above to below and which is from below to above.”
The Answer to “Machatzit = Ten”
At the end of this piece of Zohar it states: “Machatzit hashekel is ten gera.” This means: the machatzit hashekel is ten (half of twenty). This also solves the first precision: “machatzit” here truly means half (ten of twenty), not just “average.” But it also fits with the average explanation: the vav (Tiferet) is average between two heis, and the “half” means that one takes only one direction of the twenty – only the ten from above to below or only the ten from below to above.
As the explanation goes: “Machatzit hashekel” = the vav (Tiferet) which is average between two heis. “Twenty gera hashekel” = the entire shekel is twenty (ten up + ten down). “Machatzit hashekel ten” = the half is ten gera. “The rich shall not give more” = Tiferet should not be more than ten. “And the poor shall not give less” = Yesod should not be less than ten.
—
L. Tiferet as Unifying Upper Waters and Lower Waters
Tiferet unifies upper waters and lower waters – it unites the way up with the way down. What does this mean exactly? In a certain sense yes, in a certain sense no – everything is connected, but not in a simple way.
—
M. Or Chozer / Or HaMithapech
The concept of what goes from below upward is what is called or chozer. The Ramak himself brings this concept in Gate 23, and he also calls it or hamithapech. He connects it with avodah – that is, the or chozer is the natural tendency of all things back to their source. Avodah is also “natural” in the sense that it is the inner drive of every creation.
—
N. Kol HaDevarim Notim El HaTov – The Philosophical Foundation
The Principle
Every thing wants to be good. “Good” does not mean something external – “good” means to be the best of what you are. Good = perfection = your true reality. A stone wants to be a stone. A person wants to be a person. This is a natural desire in all creations.
Two Ways: From Above to Below and From Below to Above
One must be able to speak of everything in two ways: the way down and the way up.
The way down (from above to below): This is the order of causes – the cause of causes, the first cause. Keter made Chochma, Chochma made Binah, and so on – this is hishtalshelut. From the Almighty’s perspective it goes down; from our perspective one goes back when searching for the source.
The way up (from below to above): This is the desire – the drive, the desire – of every thing to be as much as it can be what it is. This is the or chozer.
Why Does “Being Good” Lead Back to the Source?
If you are a created thing, you are not truly yourself alone – your truth lies in your source, in what created you. To be complete means to be entirely what you are, and what you truly are is your root. Therefore the aspiration of all things to be good – is the aspiration to their source.
Does This Mean the World Must Be Destroyed?
No. The One who made it, made it so that it should indeed be. Returning to the root does not mean ceasing to exist – it means becoming closer to the source, becoming connected.
The Chassidic Approach vs. the “Lack” Approach
One cannot begin with the lack – that the Ein Sof “needed” something, and therefore He created. This is a problematic beginning. Better is to begin with perfection: the Ein Sof is an overflow of good, and creation is the expression of that good. One need not begin with “He wanted something from us” – one can begin with “He expressed Himself in every single form of existence.”
[Side note: The Chassidic way – to begin with perfection – is perhaps the correct way, but other approaches begin with the lack.]
Separately – The Lack of Independence
If a creation tries to be “good” in a separate way – detached from its source – that is not truly good. Because it is not truly itself alone, it cannot even be a complete person. To be a “perfect person” in a separate way is an illusion – because the person did not make himself. To be complete means to be connected to the source, not to be a “fine gentleman” alone by oneself.
Mesirut Nefesh – Does This Mean Ceasing to Exist?
No – because the One who made it, made it so that it must indeed be. But it does mean yes becoming closer to the root, in different ways.
The Difference Between People and Other Creations
The principle that “all things want to be good” is not only by people – it is by everything. A stone wants to be a stone, all the time. The only difference by people is that people have yetzer hara, yetzer tov, free choice. By people one must motivate them to want the good – by a stone it is automatic.
Broken Stones – A Kind of Good
Even a broken stone has a certain perfection. This is why there are people at all (not just angels) – because people have a special lack, more than other creations, and this itself is also a kind of good. There is a kind of good that is a whole stone, and there is a kind of good that is a half stone.
[Side note: How will the “good” of a broken stone be when Mashiach comes? Will it cease being a stone? This remains a question. It is also noted that “dirt” is only a perspective – a thing that I hold is not good.]
—
O. The Big Question: Is the World Already Perfect?
There are people who say: He is at rest, He is in the aspect of Shabbat, all your work is done – everything is already finished, one need not do anything. But when I want to do things, this also comes from the same rest – the Almighty made nature such that people with ambitions want to do things.
One possibility is that the world is essentially perfect in a general sense, and when Chazal and mekubalim speak of imperfection, they mean only in a “local” sense – the person is not in a good state, he wants to be in a better state, and this itself is part of nature. All cycles in creation – like the sun that revolves because it wants to return to its root – are part of the perfection of the whole.
In local matters it is clear that no – Jews are in exile, they do not want to be in exile. But to say that the entire world must be different – this is not so clear. Different approaches look at this differently.
—
P. Sefirot From Above to Below and From Below to Above – The Person’s Perspective
The main novelty: Even sefirot go back – not only from above to below, but also from below to above. Therefore there are two sets of ten sefirot: ten from above to below and ten from below to above. This is a natural process.
The Ramak’s explanation of “from below to above” is: as it looks from our side, from the person’s perspective. The person strives upward to the root. But “being included in the root” does not mean ceasing to exist – it only means ceasing to exist in a separate manner.
[Side note: In the Chassidic way one would say it thus: the will of Hashem is that there should be people who do such and such, and when they do not do the will of Hashem, they are not in their root. But it is more complicated than that.]
—
Q. The Letter Vav – The Firmament Between Upper Waters and Lower Waters
The letter vav represents a firmament – a partition that does not let the upper waters and lower waters come together. This is stated in Tikkunei Zohar and in the Idra.
The form of the letter vav is explained thus: the yud from above and the yud from below (in the form of alef) are like two forces – the abundance that goes down (upper waters) and the pressure that wants to go up (lower waters). And the vav is something long, stretched out, that makes the tzimtzum – it does not let, it holds back. It is a mediator between the pressure to go up and the pressure to go down. This maintains a tension.
—
R. Machatzit HaShekel – Tiferet as a Superimposed Structure
Tiferet is machatzit hashekel. The verse “and you shall speak from the names of half the hin” is connected with machatzit hashekel.
The novelty of the Raya Mehemna: he lays in (superimposes) a new structure – from above to below and from below to above – which answers the problem: how does twenty come out? Because the same ten sefirot are twice – once from above to below, once from below to above. The machatzit hashekel is in the middle – it is both in the middle (because Tiferet is between above and below), and half (half of the entire shekel of twenty).
The Stone and the Form of Yud
Stone is a form of a yud, which is ten. “And behold it is a stone to weigh in machatzit hashekel, for machatzit hashekel is ten.”
What is the twenty? The shekel in full spelling – ten gera hashekel – points to twenty. The twenty comes from the two yuds: a yud from above and a yud from below, as in the form of alef. The lower yud, which is half of the whole, is the stone. When it is whole – both yuds together – it is a complete shekel, which includes from above to below and from below to above.
—
S. Ashir Lo Yarbeh – Tiferet
“The rich shall not give more” is explained thus: Even Tiferet, which has more abundance and inclusiveness than all other sefirot, cannot be more than twenty (two times ten). It always remains within the framework of ten. Osher is also a language of eser (ten). This means: his wealth is in abundance of flow and light – he can be ten times ten (one hundred), but not one hundred and one. He always remains a multiple of ten, never something else. The main idea: Tiferet should not have included in it more than ten sefirot. When it has more importance, this only means more abundance, or more details (ten times ten), but never eleven.
—
T. VeHaDal Lo Yim’it – Yesod
“And the poor shall not give less” – the poor one is Yesod. Why is Yesod called “poor”? Because “the tzaddik is lost” – Yesod receives only as leftovers from Tiferet. Yesod is poor in itself, only at the time of yichud does it receive something.
But even though it is poor, does not mean there will be less than ten sefirot. Just as “even the poorest in Israel” must have four cups – even a poor person must not lack the yud (ten sefirot). He always remains with ten.
[Side note: The Baal Shem Tov’s novelty: If there are nine Jews, the tenth will certainly come – because nine without ten is like nine sefirot without Malchut, which cannot remain so. This is built on the verse “you are the fewest of all peoples” – how can one remain nine? This is the secret of the Baal Shem Tov’s Kabbalah – it is a yichud.]
—
U. Shechina and Minyan – What Does “Shechina” Mean in the World?
Shechina Means a Group
Shechina means a group of people together. Shechina in the world means that there is a group of Jews together – this is the simple meaning of Shechina in the world. When ten Jews come together, something else is added – this is the Shechina. The tenth person brings the Shechina. Without the tenth person – without the last ten percent – there is no Shechina at all.
Nine is Nothing – Ten is Everything
A most important foundation: Nine Jews is nothing. Nine is not “ninety percent of a minyan” – nine is nothing at all. The tenth person makes it for everyone. When there are nine, they are nine separate individuals. When there are ten, they are one group. Ten is one, and one is ten. Nine is separate.
“The Rich Shall Not Give More and the Poor Shall Not Give Less” – Equality in the Group
When there is a larger crowd, one should not think that more comes. The verse “the rich shall not give more and the poor shall not give less” is explained: In a group there is always a rich person and a poor person, but the verse says they are radically equal – it is a single. They should not go ahead one before the other.
—
V. “Hashem Echad” – Is He Already One, or Do We Make Him One?
This is a very deep question that the Ramak deals with in Sha’ar HaKavana, Sha’ar HaNeshama, and Sha’ar HaHanhaga. When we say Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad – what do we mean?
Two Explanations
1. The simple explanation: Hashem Echad means that the Almighty is already the ruler, King of Kings, we are crowning Him over the entire world – He is factually one, this is a statement of fact.
2. The Kabbalah explanation: Hashem Echad means that we make a yichud – until now He was not unified (in a certain sense), and now we make Him unified. This is a real activity, a real change.
Rashi says: Hashem Echad – there will come a time when He will be “His name one” (on that day Hashem will be one and His name one). This means that now He is not yet “His name one” in the full sense.
The Contradiction
When the mekubal has intention on “Echad” in Shema, he means that we make Him one – which implies that He is not already one. But how can one have in mind that He is not one? It comes out that the Kabbalistic intention is exactly opposite of what normal people think – normal people think He is already one, and the mekubalim say no, we must make Him one.
—
W. The Baal Shem Tov’s Answer – Hester Panim and Unity
The Baal Shem Tov’s way is: How does one remove hester panim? By understanding that there is not any hester panim in truth. Before the Baal Shem Tov, people thought that if there is hester panim, it is something real – something that truly conceals the Almighty.
But the Baal Shem Tov says: “Before the world was created, He and His name alone” – this is still truly now, and one can still access it now.
—
X. The Nuances of “Unity” After Creation
Before Creation vs. After Creation
Before creation everything was one – this is no wisdom. The wisdom is: that after creation, when there are already many separate things, they should still be one.
The Parable of the Tree
A tree is one because all the parts work together, there is a form that makes it one. When a person cuts down the tree – it is no longer one tree. One can say “the same Creator made it” – but that is not enough. We do not want only one Creator, we want one tree – this is the purpose of creation.
Believing Alone is Not Enough
It is not enough to believe that everything is one – because believing we already believed before the world was created at all. We must put it back together – actually put it back together. Perhaps this is what the Baal Shem Tov means: that believing helps that we should put it back together.
Yechida Tata’a
After creation this is not the same level of unity as before creation. One can call this yechida tata’a in Chassidic language – a lower level of unity. Even the lowest kind of unity – like a tree where all the parts are together and work well together, where there is a form that unites them.
—
Y. The Paradox of Exile and Ten Sefirot
One who does not know – even in the time of exile, the ten sefirot rest upon the tzaddik. But in practice there is exile – diminishment of abundance, diminishment of inclusiveness. There is still not a separation – but there is a separation. In what sense is there not a separation? That it is still ten – the structure remains. But there is lacking a kind of yichud, a kind of putting together, a “shape” – and this must be made.
People’s Errors are Real
People who think it is not one – their errors are real. It is not only a subjective perception. When people have broken the world, the brokenness is something
Summary of Shiur – Pardes Rimonim, Part 1, Gate 1, Chapter 6 (with Introduction from Sha’ar HaNeshama)
[Continuing from section Y…]
People’s Errors are Real
People who think it is not one – their errors are real. It is not only a subjective perception. When people have broken the world, the brokenness is something true. Angels fight, there is dispute in the world – these are real realities, not just human doubts. By Kriat Shema one grasps that the Almighty Himself made the yetzer hara, the difficulties – but this does not make it less real.
—
Z. Separation and Unity in the Time of Exile – How Does One Make the Yichud?
Even in the time of exile there are still ten sefirot in the tzaddik. The reality of exile – diminishment of abundance, diminishment of holiness, curses – does not mean that there is a true separation in the sefirot. It still remains ten. But in a certain sense there is indeed a separation – in that there is a lack in the practical abundance and in the harmony of reality. In what sense is there not a separation? In that the number remains ten, the structure remains whole. But there is lacking a kind of yichud, a kind of putting together – and this must be made.
Not by merely saying “there is no separation” – not by a declaration that “it will not diminish.” But through other ways: by making yichudim, by acting so that the particulars should become one whole. This is a difference in yichud haklalut: the inclusiveness is in truth already there – the reality is that there is a coherence, a unity, everything is as it should be. But also the reality is that there are things that are truly changed, corrupted – in his actions, in the practical reality. And therefore one must fix that reality too, not just be satisfied with the knowledge that “from above everything is unity.”
—
AA. The Parable of Sinat Chinam and Dispute
As a parable is taken the matter of sinat chinam. When Jews – or a Chassidut – cannot work as one body due to dispute, this is a separation, a lack of abundance. Even for mere survival one must be able to work together.
Perhaps one can solve this by teaching each individual that despite all differences, “we all have one father” – we all have one Father. Who cares that you are different? This still does not mean we are not one. If everyone will understand this, they will stop fighting, and will be able to work together.
—
BB. The Baal Shem Tov’s Way – Tikkun HaPrat
The Baal Shem Tov did not practice politics. He practiced tikkun of the individual – working with the individual. He believed that by teaching the unity of Hashem, Jews would be less quarrelsome. But – in practice one does not see that the students of the Baal Shem Tov are less quarrelsome. Almost no one reached the level of true unity of Hashem as the Baal Shem Tov meant it, and therefore it does not work in practice.
[Side note: The Baal Shem Tov said he would be Mashiach – he saw that we are going back. The Bobover Rebbe tried to make the Baal Shem Tov from Eliyahu HaNavi to Mashiach. The Breslovers say that Rebbe Nachman is Mashiach, but he is still not in “od yishama.” The claim that all Jews will become Breslover and this will make one inclusiveness – this is doubted: By Breslov everyone is a “rebbe” for himself, everyone has his own way, and this makes it harder to work together.]
[Side note: The Lubavitcher Rebbe is mentioned as one who did manage that many people should actually do something – good things – and he helps many Jews around the world, because he has the faith that every Jew has the same soul. But he is a “Leninist” (he leads like a leader with a structure), and other people have not yet managed the same.]
—
CC. The Problem of Group Identity
A person is asked what he is, he answers: “I am a Papaner,” “I am a Vizhnitzer,” “I am a Satmarer.” Why doesn’t he simply say “I am a Jew”? This itself is a symptom of separation – that the group identity is stronger than the Klal Yisrael identity. There are six hundred thousand souls that are one body, all the same thing.
—
DD. Moshe Rabbeinu and the Pharaoh Model
Moshe Rabbeinu did not want to be a dictator, although he could have been. Pharaoh’s model was: “I am Pharaoh – I am the connection to God, everyone follows me, and that’s it.” But the true way must be that each individual’s consciousness must understand and accept it himself – not through coercion from above.
—
EE. Back to the Main Point: The Mekubalim Take Separation Seriously
The mekubalim take seriously the fact that there are indeed differences, there is indeed such a thing as diminishment of abundance. But the Ramak is very emphatic that it is not less than ten – it does not become less than ten sefirot. The structure remains whole, even when the abundance is diminished.
Does Knowledge of Unity Bring Abundance of Flow?
If the tzaddik will reach that he understands that there is no true separation – will this bring him an abundance of flow? This is a dispute, and in practice one does not see that it works so simply. It only works in a very limited sense. Perhaps something else must be added for it to work. One cannot merely say “everything is abundance” when there is not abundance – the Almighty made a world that needs abundance, and one must truly bring it.
—
FF. The Yichud as the Purpose of Creation – Two Levels of “One”
The Almighty created the world with a purpose of yichud. Not only that the world should function, but that a true yichud should be achieved. This is the essence of the attribute of Yesod – not a specific tzaddik, but the attribute itself, whose function is to lead to yichud.
The key distinction: There are two levels of “one”:
Level 1 – “His name one” as basic reality: It has always been so that everything is good, everything is God, everything is unity. This is what is called simple faith. On this level one may almost not speak, because it is so basic that it needs no change – it has always been so. This is the less interesting level for the mekubalim, because the Almighty did not create the world for this level alone – He already was before creation.
Level 2 – The true yichud, “od yishama… echad”: This is the level that can change. This is exactly the thing that can be “not His name one” – it can be not one, and it can indeed become one. This requires forces, work, one must make it. This is the true yichud for which creation was created.
—
GG. The Baal Shem Tov’s Solution – Two-Step Process
[Side note: The Baal Shem Tov comes with a solution: First a person must completely nullify himself – go into “mikveh” (parable), become nullified, say “everything is the Almighty, everything is good.” This removes the “I and none else”, the “breaking of the heel”, the “I will rule” – the foolish feelings that I myself am the most important. Then he comes out of the “mikveh” and can do his specific work better, because he is not so “stuck,” and if it does not succeed, he continues.
By individuals it works – many times a person becomes afterwards lighter, better, it goes better. But by communities – it has not yet been proven. Even ten people together – it stops working. By five hundred people – it does not work. Why? Perhaps because the yetzer hara is very tricky – he figures out how to make exactly the good into the greatest kelipot. He wakes up again, and one needs special work to deal with this.]
[Side note: When Mashiach comes, each individual will grasp within himself all virtues – Breslov, Satmar, Chabad – everything will be equalized. But until then one cannot force people to be radical. Experiments have already been tried, and fifty years later one sees that one does indeed need a certain structure. But “dictator” is not correct – in Torah it does not say there must be a dictator. The problem is when a person becomes a king instead of the Almighty – this is an entirely different problem.]
—
HH. Machatzit HaShekel – The Secret of Tiferet (Continued)
The Ramak brings the Zohar on the verse of machatzit hashekel. The question is: How does one make from himself (Yesod) the his intellect (Chochma/Binah)? The answer: One sends it up to Tiferet, and one makes his intellect into Tiferet of himself.
The question is: How can Tiferet be “half”? He is what he is – he should not be more than he is, that is he! To this the Ramak answers: Tiferet is called “machatzit” because he stands between the shekel and outside – he is in the middle, between above and below. The verse “and the rich shall not give more and the poor shall not give less than machatzit hashekel” has a deep secret: The rich cannot be more than he is, and the poor cannot be less – because machatzit hashekel represents Tiferet which is fixed in his place as the midpoint.
—
II. Two Ways of Study: Ontological vs. Avodah
A fundamental distinction in how one learns Kabbalah:
– Ontological (faith): “Lo yarbeh” means he cannot – there are not more than ten sefirot, there are not less than ten. This is a fact of reality.
– Avodah: “Lo yarbeh” means do not make – do not make it so there should be more than ten. This is a command, a work.
This is a remarkable thing by the mekubalim: They sometimes take ontological facts and make them into avodah instructions, and vice versa. “Do not think there are more than ten” – is this a fact or a command? Both together.
—
JJ. The Secret of Minyan – Shechina Needs a Group
A minyan is ten Jews – by ten comes the Shechina. Why not by nine? We do not know. Why not by one Jew? Indeed, every Jew already has a whole of ten within himself. But Shechina means a group – Shechina cannot rest upon one person alone (in the sense of “Shechina” as communal presence). One person is not a group. When does it become a group? By ten. Shechina means one can say “kadosh kadosh kadosh” – sanctification of Hashem’s name – and this requires a community.
—
KK. Metaphysically There Are Not More Than Ten Sefirot
Metaphysically there is no such thing as more than ten sefirot. It is never more than ten. If there comes another one, it is again ten – this is the “trick.” There is indeed such a thing as more and less, but we do not care about that enough – truly there are only ten sefirot.
But, in every sefirah there are ten? Yes, but only ten. There is never that a sefirah is only a whole of seven. There is indeed such a thing, but this is only in terms of revelation and not truly. In another place the Ramak says clearly that yes – but the answer must be the same: we are speaking of the aspect of revelation, not the aspect of yichud.
—
LL. Ze’ir Anpin – Vav Ketzavot Without Mochin
According to the Arizal (the Ramak does not say it specifically but similarly): Ze’ir Anpin lacks three sefirot, one must bring mochin. He is only vav ketzavot (six extremities). This is the entire work of Hashem – every day when one prays, one brings mochin to Ze’ir Anpin.
—
MM. Chesed – No Chesed Exists Alone
Every existing chesed in the world will always also contain gevurah. The sefirah of Chesed is sometimes not by itself – it is always gevurah within chesed. One can see gevurah within chesed because it does mostly chesed, but it is gevurah within chesed, and so too all other sefirot.
Can there be a chesed with too little limit? This is called chesed that is not included in gevurah – but even such chesed has a limit, just the wrong limit. For example, someone who should have stopped giving here, and he stopped when the money ran out – he should have stopped a bit earlier.
—
NN. Chesed Without a Boundary – A Parable of Communism and Tzedakah
The matter of chesed without gevurah is illuminated with a parable: If the greatest wealthy person would give away all his money, it would work for one day, but the next day no one would go to work anymore, because everyone already has money – and this leads to destruction. This is what communists do not understand. Chesed without a boundary is bad – “not all of it, lest the congregation of Israel be nullified.” It lacks the gevurah that makes the chesed into a good, functioning thing.
A question: But he did give with a boundary – his money ran out! The answer: The boundary came from outside (the external world), not from within. “He from his aspect” – in his own world – he gave chesed without a boundary. The tikkun is that the person himself must have the limit within – he must know how much he can give away without destroying himself.
—
OO. The Measure of Tzedakah – Chomesh
The measure of tzedakah (chomesh – 20%) is not a hard limit from the Torah, but an ideal, a heuristic, a rule. The essence is: do not yourself become the poor person through giving too much tzedakah. Why? Because then you can no longer give tzedakah – you destroy the tzedakah itself. 20% is the measure that Chazal assumed is enough to make someone poor.
—
PP. “Ten and Not Nine” – On Which Level?
The principle “ten and not nine” – that there cannot be less than ten sefirot – is perhaps only true in the most general way, on the greatest level. On the very greatest whole of the world’s structure, as the Almighty created it with ten sefirot, there cannot be less than ten – unless the entire world is destroyed. But on a particular level – in a specific place or reality – it can indeed be that certain sefirot are “destroyed” or lacking.
—
QQ. The Distinction Between Levels – “Built In” vs. Real
An important foundation: According to Kabbalah everything exists fifty thousand times – every sefirah is “built in” to every other, in countless layers. But one may not jump between levels. When we say that in a certain world sefirot are destroyed, we mean on that level. Yes, on a higher level everything is there. But on the “exact step” where one stands, something can truly be lacking.
This is why “normal” people are angry at the mekubalim: Because mekubalim give reality to what has no reality. Mekubalim say “there is a separation” – a division in the sefirot – even though “in truth” everything is unity. But the mekubal must speak about the separation on his level, because otherwise one cannot understand reality normally.
—
RR. Diminishment of Abundance and Diminishment of Inclusiveness – The Ramak’s Two Ways
The Ramak says that there is a rich person and a poor person (wealthy and poor) in sefirot, but even both have ten. He explains this in two ways:
1. Diminishment of abundance – The abundance is less. The ten sefirot are there, but the amount of abundance that flows through them is limited. Like for example, if in perfection he could reach one hundred, now he can only reach ten – each one of the ten does not have its own ten within.
2. Diminishment of inclusiveness – Less generality. This means it is “one less level.” For example, Tiferet is a wealth – one can speak of him as a thousand (ten times ten times ten). But Yesod, a poor sefirah, one can only speak of as one hundred – each one of his hundred is only one, not ten. It is like looking at a microscope – on that level one does not see more.
—
SS. The Parable of Minyan and Ten Sefirot – Different Levels
[Side note: The Maharan is mentioned who said he must die with a minyan, because he needs his ten sefirot. But the distinction is: On the level of “my own ten sefirot” (my head, my body) one can make a yichud within. But on the level where one must say Kaddish with a minyan of ten Jews – there one cannot substitute one level with another. The head can say Kaddish for the body, but not with the mouth without a minyan. One must live in the ten sefirot, but there are different ten sefirot – when ten Jews come together, and when you yourself come together.]
—
TT. Machatzit HaShekel – Everything Has a Value of Sefirot
The matter of machatzit hashekel is connected with the foundation that every thing has a value in sefirot – an “amount” of abundance, of existence. Just as in capitalism one can buy everything for money, so in the spiritual reality one can “buy” everything for existence – everything is exchangeable, everything points to the unity of everything.
But – “the rich shall not give more and the poor shall not give less” – that you have more money does not make more person. Everything is only one – “a man to his four.” The wealth of reality is the first sefirot, and the poor person’s value is also part of the same system.
Therefore there is machatzit – a half. And within the half is another half of the half. And Tiferet is the “hillel” – he stands in between, he is the middle one.
—
UU. Summary of Chapter 5 – Four Explanations of “Ten and Not Nine”
It comes out that there are four explanations of “ten and not nine”:
1. One should not count down the Ein Sof – The Ein Sof is not one of the ten.
2. One should not count down Malchut – Malchut is also a sefirah, one may not remove it.
3. One should not count the world of Beriah – Beriah is not part of the ten sefirot of Atzilut.
4. One should never make any distinctions in the number of sefirot – Even when we say that every sefirah is “included of ten,” and there are changes in abundance (rich and poor), one should not say that it is less than ten or more than ten. Never less than ten, never more than ten.
This is the final novelty of Chapter 5.
—
VV. The Final Foundation: No Inclusiveness in a Sefirah Does Not Make a Hierarchy in Abundance
One should never make any inclusiveness in a sefirah – even when one says that a certain sefirah is a “whole” of action (or of a specific matter), one should not derive from this that there are changes or distinctions in the abundance itself – that one thing is “more” or “less” than another. This means, even when speaking of distinctions between sefirot, this does not mean that one is on a higher level of abundance and another on a lower – one may not bring in such a kind of hierarchy or comparison in the abundance itself.
This is the novelty: The distinctions between sefirot are not distinctions of “more” or “less” – not quantitative differences in the abundance. Every sefirah has its own manner of influence, but not in a way that one can say that one is greater or smaller than the other.
[Side note: Writing the name of Hashem — In the early times, when one wanted to write the name, one wrote a yud, or two yuds, or three yuds (two yuds with a segol before it). Today in our times one writes a dalet or a hei — and this is a great descent of the Shechina. One must write the yud, which points to the first letter of the name Havaya. When one writes hei as if it is an abbreviation for “Hashem” — thereby one makes a separation, because “shem” is literally Malchut, and one writes it as a separate thing. Therefore, when bringing a verse and one does not want to write the name, one should write a yud or two yuds, not a hei as is the custom of the countries which is very low.]
📝 Full Transcript
The Gate of the Soul: The Question of Rabbi Yehuda Chai and the Ramak’s Position that Every Soul Includes All Ten Sefirot
Where We Are Holding in the Study
In short, we are learning Pardes Rimonim Part 1, Gate 1, Chapter 5. No, we’re already learning Chapter 6, yes?
Student: Did they learn Chapter 5?
No, no, they finished Chapter 5.
Student: They finished Chapter 5?
Chapter 5 is about the Mishnah that says “ten and not nine.” They more or less finished it then.
The Ramak’s Relationship to the Gate of the Soul
Ah, I saw this, I saw at the end there’s a gate, I wanted to learn it for other reasons. The last gate is Gate 31, the Gate of the Soul. He talks there about the soul, and there he brought what he said here about how every soul includes all ten sefirot, which he said here, because even if one is only in Malkhut, it’s already all ten, because he used this there to resolve a problem he had.
How is it? Chapter… he said he’s going to write in the Gate of the Soul. So here… no, not in Chapter 1, he already wrote in Chapter 1, no, it’s one that goes. In Chapter 1, in the Gate of the Soul Chapter 1, right in Chapter 1, he asked a question.
The Question of Rabbi Yehuda Chai
In the name of Rabbi Yehuda Chai—Rabbi Yehuda Chai was a great mekubal—and he asked a question from Rabbi Al Castali. Interesting, he asks the question that in the Zohar it says there are three levels: nefesh, ruach, neshamah. And each one of them comes from a different sefirah: nefesh from Malkhut, ruach from Tiferet, neshamah from Binah.
If so, everyone knows that Avraham Avinu was from the attribute of Chesed, and Yitzchak from the attribute of Gevurah, and Yaakov from Tiferet. And how can it be? I just learned that all the sefirot, every soul has three parts from Binah Tiferet Malkhut. So, how does it go together with this Torah that every tzaddik has his own sefirah? That’s basically his question.
The Ramak’s Answer: Every Soul Includes All Ten Sefirot
He brought answers from the earlier commentators, he didn’t agree with them, and he said that his way is, that since every soul includes ten aspects, as he brought in the Gate of “Ten and Not Nine” Chapter 5—they need to make a backwards index, so whoever writes the chapter where else he uses it, when he doesn’t understand what he wants from it.
And therefore he says like this, that truly, every person has all the sefirot. What Avraham Avinu had, that’s how it came out for him. That Avraham Avinu had the attribute of Chesed doesn’t mean he was born with the attribute of Chesed. Imagine, every Jew is born with all the souls, with all the attributes. But he had free choice, he decided to do more chesed, and then all the sefirot, as he says here—he says that by the sefirot themselves, that one must look at the action, the change of names and conduct, and this—it’s true that there’s no real difference between the sefirot, they do everything.
But when one does an action, then all the attributes act in that way, so he says. So all the sefirot. Truly Avraham Avinu had all ten sefirot, as one says, neshamah from here, ruach from there, nefesh from there, and so on. But through his actions…
Student: Yes, yes, it’s still word learning now, okay? You finished coloring? It’s still color something else by yourself.
Through his actions he decided this, and through his actions then all the sefirot, all ten sefirot become, become the aspect of chesed, become agreeable to the action of chesed, something like that. That was his… he says, because in this way it’s possible for a Jew to be reincarnated as a Kohen or Levi, a Jew can… ah, that means answer, and there is the other way.
The Ramak’s Position Against Fixed Soul Roots
In short, he says that… in short, the whole thing that people say that people have different soul roots for different sefirot, the Ramak is not such a big fan of that. For all souls are everything. He doesn’t say on an aspect exactly. He says through his actions.
Student: So why does he say take a paper? Take a paper. What? He doesn’t say that. I don’t know. What do we say just? It’s just randomly?
No, no, it doesn’t seem, it seems to be more on the side of choice, yes. Someone already had something to do with his history, what he had to do. As if, a person stands in a certain situation, it says “for a person can establish in his soul whichever part he wants according to his actions.” Many times there’s no choice, many times you’re in such a situation and you must hear the word choice.
Student: Yes, I don’t know what it means. Yes, as if, as if, as if, you must hear the word choice.
It’s more complicated, it’s a very big question.
The Foundation of the Ramak’s Position: Ten and Not Nine and the Unity of the Sefirot
The Ramak is in this piece, and it’s built, that there’s no attribute is built—yes there is, but there’s everything. It’s built on what is meant to be focused on.
Student: What’s the difference? How do you need what you’re in the situation? How do you measure with him?
Even many tzaddikim held like the Ramak. Yes, the Ramak is interested in the learning, and it’s built on the learning that if there’s a soul, and if the soul comes from, how does one say, I don’t know, from Malkhut of Atzilut. And Malkhut of Atzilut must be ten and not nine, if you divide it up, you’re saying there are external external external attributes that one may not divide, it comes out that one may not say that any soul has a certain totality. Everything has to do with the unity of Hashem situation. One may not say that any soul has something. It’s a whole certain basic idea.
That’s what’s interesting. Because people say that in Kabbalah one can say everything. But here you see that one can’t say everything, that it’s everything, but in a certain way.
Proof from Sefer HaBahir
One of the basic ideas, the most original ideas of Kabbalah was the idea that Avraham is chesed. That’s really like a basic foundation in Kabbalah. And he says that the Ramak doesn’t understand it, he even brings a proof, he says that Sefer HaBahir says that Avraham Avinu and Yitzchak rejected the attribute of Malkhut. I see it says something “the stone the builders rejected,” “the stone the builders rejected” says Sefer HaBahir, the Ramak says he explains in it it’s place, but curious the younger one will prove it.
Sefer HaBahir says that the Shekhinah, the attribute of Malkhut, Avraham Avinu wanted chesed, and Yitzchak, no one wanted Malkhut until David HaMelech came, and he agreed to take the attribute. He only asks what does it mean, what do you have complaints against him? It’s a perception of Sefirat HaChesed. Could you have explained something else? One says, no, it doesn’t work out. All souls have everything. But what? On the contrary, all souls have everything. Because of this, Avraham Avinu wanted chesed, he didn’t want Malkhut.
Student: You say, he wanted perhaps actually according to the action?
Copy, he doesn’t see now, he is not everything. Yes, copy there’s reasons, copy there’s Torah reasons. If Malkhut means having a Jewish kingdom, yes, so, whatever it means. Yes, true. But, he must first explain, he is chesed. Yitzchak didn’t want.
Student: Yes, yes, could be.
Could be there is a structure to these things. I’m just saying that… but it’s still, it’s not… I don’t know. It’s not because his soul couldn’t, or something like that, his soul is not connected with that.
Discussion: Individuality and Types
A person who seeks very nicely, today is a person who doesn’t seek very nicely nicely itself anymore.
Student: Ah, one goes to the… there are the types.
Yes, it’s a little overrated this types. But on the other hand, no one wants to be just a determiner. He says already a higher Jew, he still says that Avraham wins completely.
Student: Ah, the individual should be… each one individual anyway would be his body.
It’s only against the individuality, it’s more against, separate. How does one say that? It will be different.
The Question of Hitkalelut (Inclusion)
Yes there is a question what it means that all sefirot are everything. I also searched for this in the book. He talks about this a lot, I didn’t understand what is the difference that I didn’t see last week about hitkalelut (inclusion). I think it’s something because of this.
For example, a person is a small world, and it says in the world week, Part 72. Every person is there, let’s say, truly all sorts of forces that are in the world in a certain way. But that still means that every person is the whole world. In order for a person to truly act in a universal way, let’s say, right?
Let’s say that a person is a microcosm. My hands, I go in just with plain, but let’s say my hand points to the power of chesed that is in the world, and my left hand to the power of gevurah, and so on. Does that mean that every time I lift my right hand, the whole world’s power of chesed changes? Only for tzaddikim.
Ah, and then. Very good. That’s a small world, I’m nothing. No, very good. So, there is a… that will be the difference of the scholars, as he says scholars in yichud (unification), or… I see in other places he says sof, a third level. So what it means is, something like this that by you lie all the forces. Yes, very good, because you are created from the whole world, but I still need while your person is a microcosm. Let’s say, you have all the things. Universal being. It doesn’t mean that the real… as if one must say… which is the real? One doesn’t have to say that the… a person is matter with form, yes, that would certainly have been more comprehensible, yes? That if one connects his form to his matter, whatever that means, through this he can make that the whole world will happen that way, right? Do you know the theory? Does it really work that way? Sometimes. I mean that’s the difference.
No, I just want to say the learning. The whole world consists of your… your whole world consists of your perception. The whole world consists of your perception. I don’t want a world outside of perception. A year and but. The world comes together for you. Okay, learning, I want to leave, I only wanted to use this to point to the learning.
Kelulot and Mityachadet – The True Difference
I mean that will be the difference to the scholars. Scholars say everything lies by you. Let’s say, I’m not agreeing in Torah on the perception team, because I don’t think it’s the best way to think, even if we don’t know. But if there is such a thing as a person, since it’s so, it’s true that that’s even that enables the yichud. For example, I don’t know the exact situation, but there is a person who acts in this way, and then truly, all… you bring you know what? Forget. Forget by the whole world, and for yourself, right? And a person’s hand lies intellect. What does it mean that intellect lies? Yes, a person has a part of the hands, and his ten sefirot as we learned. And besides that he has actual to it, there is the original to it, the whole body, or the whole person, right?
No, so in a certain sense, there isn’t a hand which is the whole person, it’s the hand of a person, it works with a certain intellect, and so on. But that doesn’t mean that every time you use your hand, he uses the whole person. There sometimes, which yes, if you use your hand to make something very beautiful and very insightful. And it has with it much knowledge and feeling and awaiting. So then, there if yichud, in your hand lies all ten sefirot in the action that you do with your hand. But in a normal state, it’s true, like the default state, the fact is still that the hand is connected with the whole body, but it doesn’t live that it doesn’t do, there isn’t, there isn’t. There if each different, what do you say?
And that’s out, how did they learn in the previous part? Do you know the difference of… mityachadet and kelulot. Do you understand what I’m saying? In Chapter 34 in Bitopa it says this, we learned this. There is what is kelul (included), and there is what is mityached (unified).
Avraham Avinu – All Things in the Way of Chesed
And in the same way, there’s still a difference between Avraham Avinu, Avraham Avinu also did all things. See, that’s what when you say that a person should be a normal person, a normal every person does all things, even Avraham Avinu slept and ate and made babies and did business and did service of Hashem also, and so on and so on. But all of that which since you, in this way, there’s still a choice, understand? I don’t know what is choice. I don’t know. All things he did in the way of… Let’s say, I don’t know what it means, that he used to how to be stringent with chesed. So when I close the door, am I? All things he did in the way of chesed. Understand? So you could do all of those things in gevurah also. And in tiferet also.
Like how on Rosh Hashanah one also does negel vasser. It doesn’t mean that… like negel vasser? Yes, I think so. There is a whole order of the day, and mostly they have the same order of the day every day. It’s Rosh Hashanah. Yes, the Baal Shem Tov. The Maggid. One already sees a whole order of the day, and there is the Baal Shem Tov, one of these two people. It says in Yosef Ometz that people cook themselves in this, and they forget about the basic. I don’t know if it’s fairly criticism, but the creations are special. But now we hold that this was what I saw about the previous previous connection, and he said that he attributed to this, that this has to do with this that the souls are all… and all the same thing.
The Zohar About Five Opposite Five – The Five Bars in the Mishkan
Oh, I don’t have patience to do another piece. Actually, I do. Okay, Perek Vav. Also trailer, learn another Zohar. Okay, in short, it’s very basic things. Today I learned another Zohar which I think has to do with the five opposite five. What do we have with this about? The Zohar says there are five bars in the Mishkan, and the middle bar. Five bars, on each side of the Mishkan it says in this verse five bars, “and the middle bar running from end to end.” Yes. So the Zohar says you shouldn’t read that the middle bar is another one, no it’s one of the five. It seems to me to be taken wanted what the forders what to had wanted earlier about the five. I don’t know which interpretation. All interpretations. No one interpretation didn’t have an eleventh. Right? It seems like the Zohar is worried about that. Parashat Pekudei in the Yemukim.
Another Explanation in “Ten and Not Nine” – Raya Mehemna on Half a Shekel
Okay, now we’re going to learn another interpretation of “ten and not nine.” The Ramak says like this, in Taduk five. Another explanation, there is another interpretation in the Mishnah in the Raya Mehemna. So Raya Mehemna, the previous interpretation which is this from Raya Mehemna, right? Yes, the previous Torah is about “ten and not nine.” Raya Mehemna, ah ha, first part, yes. Raya Mehemna which seems to be the Ramak’s rabbi, which I don’t know exactly who. Okay.
And Raya Mehemna, the commandment of half a shekel, he said another interpretation in the Mishnah of “ten and not nine, ten and not eleven.” He says like this, here the commandment of half a shekel, said the Raya Mehemna, the Raya Mehemna said like this, he’s going to make an interpretation of the half a shekel. What is half a shekel? So you understand, it’s a very nice interpretation.
What is Machatzit HaShekel?
> What is machatzit hashekel? Like chatzi hahin. And this vav is in the middle between two heys.
He says like this, a machatzit hashekel is a half shekel. What else is half? It says “chatzi hahin”. He translates, hahin is a language of hey, two heys. And “chatzi” he translates as in between, not half, in between. So the machatzit hashekel is a vav which is in between two heys. This is the vav of the Name, right? Which is between two heys. There’s a hey before and a hey after.
Then he says:
> The stone that weighs with a yud.
The shekel means you weigh it. And with what do you weigh it? With the letter yud. Because two times five is gematria yud, yes? So you weigh the two heys with one yud. Now you have the whole Name, yud, two heys, and a vav which is the machatzit hashekel. Yes? Does it make sense? I’m very impressed that I see he fits the Name Havayah into every mitzvah.
And it also says “esrim gerah hashekel”, how is ten also twenty? That means, a shekel is ten, right? It makes a lot of sense. Shekel is ten, “esrim gerah”, yes, yud is ten gerah. “Esrim gerah hashekel” is ten. Sorry, a yud is a machatzit hashekel, right? Half of a shekel is yud. So what does he say, the shekel itself is the vav which is between two heys, and you weigh it with a yud, which is ten gerah. And where does the whole twenty gerah come in? Ah, machatzit hashekel is ten gerah, and a shekel is twenty gerah. The yud, because yud is written yud vav dalet, which is gematria 20. The yud is 10, and the vav dalet is another 10. So then, this is the secret of the machatzit hashekel.
“The Rich Shall Not Give More and the Poor Shall Not Give Less”
Then he says like this, now is a very nice interpretation, it says “the rich shall not give more and the poor shall not give less”. He says:
> “The rich shall not give more” – this is the amuda de’emtza’ita.
Amuda de’emtza’ita is another word for the vav, right? The machatzit hashekel, which stands in between two heys. “Shall not give more and shall not give less”. So “shall not give more” is like it says in Sefer Yetzirah, “ten sefirot bli mah, ten and not eleven”. That means, “the rich shall not give more”, you shouldn’t be a rich man and have eleven sefirot. “And the poor shall not give less”, shouldn’t be a tzaddik… ah, “the rich”, I don’t know what it means, “the rich” this is the tiferet, the tiferet is a rich man. Why is he a rich man? Because he stands in the middle of everything, I guess. “And the poor”, this is the tzaddik, the yesod, is also “shall not give less than ten”, it shouldn’t be less, as it says “ten and not nine”. This is the machatzit hashekel which is ten.
This is the Ra’aya Meheimna’s Torah on machatzit hashekel. I think it’s very nice the principle, not nine and not eleven, which means not nine and not eleven.
The Ramak’s Questions on this Zohar
But the Ramak goes and tries to make very complicated this piece of Zohar, and he goes very well to learn, and he’s going to say like this. First he’s going to make a list of his four questions, and then he’s going to explain them. Yes? Yes?
The Ramak’s First Question: How is Machatzit a Memutza?
Instructor:
First of all, what is this that he says that machatzit hashekel was chatzi hahin? And he translates, this means that the chatzi hahin is tiferet, which is memutza, between two heys. But actually regarding machatzit hashekel, how can one interpret memutza between? What does it mean that a machatzit hashekel is in between, not in between, it’s a half?
So this is like… in short, Rabbi Elazar is noticing that the Zohar’s midrash from machatzit to memutza is only a very good midrash, that the connection in memutza is not between anything, it’s half of half.
The Ramak’s Second Question: How is the Yud Twenty?
Okay, then he said the condition of faith that even mashkal bah the yud, that the yud is a… he says very well and says that the yud is twenty, right? So what does it mean, how can one not add, not subtract, not add? It’s twenty. He just added a whole ten. Yes?
And to say that each sefirah itself has ten sefirot. Let’s understand, because according to the will that places yesod, not the tiferet and not the yesod is itself the ten. Okay, right? So how is the yud, which needs another sefirah, still twenty.
In short, the… if he says apparently the simple meaning, he says that the rich, each sefirah, let’s say, has itself ten sefirot from its details, and both of them should not be less than ten. Okay, how is the yud more than ten? Why is the yud twenty?
Okay, this is actually a bit of a problem for the Torah of my three problems. Third problem. Do you agree that it’s a problem? Don’t know. All these questions are a little bit fake in my opinion. But what he says in his answer, whether he makes it better.
Discussion About How the Ramak Learns Zohar
Student:
How did I translate? You ask a question on a Torah?
Instructor:
No, the Ramak always asks questions on Torahs. Because he is just, that the Zohar is not some Torah scientist, he is precise. And he is not wrong in this sense, I don’t mean that he is wrong about this. The question is only how one should then understand it. The Zohar theoretician tries to solve with this problem.
According to what I said, that the twenty, I said that’s what I would tell you. I was saying that the yud, the yud is only ten, but if you say it out and you write it out yud vav dalet is twenty. So, I can understand what he was saying.
Student:
No, no, he says it in the text.
Instructor:
He says it in the text, he says it in the text.
Student:
Well, but it says in the Zohar, it says in the Zohar, he says it in the text.
Instructor:
He doesn’t say any rules. I know, it’s a good question. But the answer is that he knows yes the rules, and he knows it from somewhere else.
Student:
Okay, this is what you want to learn, you want to learn this is the Zohar.
Instructor:
You have to stay with the Ramak’s question. I mean that the Ramak is teaching you close reading. And I’ve thought many times, when I started here, I thought a lot that the Ramak’s questions are fake. Later, I learned enough Zohar, I saw that the Zohar truly means something with every word that he says.
The question is, once the Ramak is a mechaber al ha’emet, probably not, every mechaber is not, you can’t say that one hundred percent, but there is something, you do have to read it seriously. You can’t say, ah, the Torah said a Torah, ten, twenty, mainly the Name Havayah, it’s correct, there is something a meaning. It’s not obvious.
Okay, then he asks a drush. But you see the first two questions that he asks, they are problems in the drush? Is there something a solution? A lot of times when the drush on the Zohar stands not the first solution. What the Ramak was is to refine the solution, one must add certain introductions from Kabbalah usually, in the end he solves the problems. And I mean that it’s not entirely wrong.
The Ramak’s Third Question: Lengthy Language – Why Does Yud Appear Twice?
Then he says like this, what is this avda lemashta by the yud? He asks a question, what does it mean? Okay, both of the questions are answered according to my simple meaning, that the yud is… further, perhaps this is what he’s actually going to say, what does it mean, how can one weigh with the stone? It’s twenty, and the shekel should be ten.
One will he say that derech lishkol ba’even zeh hashekel hashalem, what does it mean, can one calculate with this? If so lengthy language, I don’t have clear, I don’t catch what he’s asking, what the second that the amnam omer is. One will he say that what, that one can calculate, how can one weigh with the stone?
I greatly like this idea of the shekel, the Zohar has the idea, I think that it’s much a broader idea that the sefirot are measures, that not the thing that gets measured, but the yud is the thing that measures, he decides what, in a sense places the value, is the thing that decides what to measure.
But anyway, I understand what his ve’imnam amru, ve’imnam shekamto limud derech lishkol ba’even tzofeh hashekel hashalem. He is the regulator. Usually one doesn’t measure any language. Let’s swear why he says lengthy language. I want to understand the lengthy language prompt.
Aval limshkol, bo, the yud. Esrim gerah hashekel, the yud. Ay, he says twice. As if, if you will say that there is means the same thing, it came out twice. Aval limshkol, the yud. Esrim gerah hashekel, the yud. Okay.
According to my simple meaning, again, it was answered, but maybe that’s what he was going to get to. All three, not all three, the first questions I don’t have a proper answer, according to my simple meaning.
The fourth said machatzit hashekel eser ay, where does it say that? Ah, in the end, machatzit hashekel milet me’eser bli tesher, machatzit hashekel eser. What does this come in? Earlier he said that machatzit hashekel is memutza, and this says that it’s ten. I have not sure, I understand the piece for the most part, the understanding, because according to how I explained reading it, I also answered all his precise points as I read it.
When he says, machatzit hashekel, this is the chatzi hey, this is the vav which is machatzit, memutza between two heys, and the matter is also so, it’s not half, it’s memutza. But that makes sense, why is our half a journey, the five against the five, half one in the middle which is memutza. The gematria doesn’t say the five against five, this is the vav which is between two heys.
And it gets measured with the yud, esrim gerah, this is a whole yud, and the machatzit is only one yud, as I understand. It seems he says “the rich shall not give more”, the rich the tiferet should not be more than ten, and “the poor” the yesod should not be less than ten. And machatzit hashekel is ten, means ten gerah. This he means to say in the end, machatzit hashekel eser gerah. Yes, as I translated.
Okay. He says, it goes back to this first thing, that he is not happy with that machatzit should mean memutza. And here, that he brings in that at the end of this piece he’s going to say, yes, the normal translation that machatzit is half, it’s ten gerah instead of twenty. Okay.
The Introduction of the Ramak: Twenty Sefirot – Ten from Above to Below and Ten from Below to Above
In short, he makes an introduction, an interesting introduction. What is important in the introduction, I’m not sure what we need from it. He says an introduction, that know the introduction, so, it’s an important introduction, but he was very, and really was actually better in gate fifteen, gate from above to below.
He makes an introduction that there are truly twenty sefirot. And the sefirot are ten from above to below, and ten from below to above. Like the image of a spark of the sun that comes striking a mirror and returns and flips opposite them. It’s like a mirror. When the sefirot come down to the malchut, they go back up, and then it’s as if like 20 sefirot. Ten on the way down and ten on the way up.
They are not the same ten twice, according to what he says. Because it goes down, there is such a process of hishtalshelut, and then there is a process of going back up. And these things are truly there actually, there is truly really, if one speaks it was a thing.
That means, in the gate from below to above he explains that it’s not simple that one can count whichever way one wants. There is truly like a process of an emanation that goes out, and then it goes back. In Neoplatonism, this is called procession and reversion.
But I don’t know if he understood it exactly in that way, because this is the great foundation of Platonism, that everything goes back to where it came from. And back only means to say that it is inclined toward perfection, it is inclined toward the good, that the measure of evil goes back and gets destroyed. But the Ramak is just noticing that one can look or one can speak about each sefirah from the way down and from the way up.
The Secret of the Letter Alef
And he says like this: the whole secret stands in the letter alef. Why? Because alef is a yud from above and a yud from below. This shows what? That there is the source of light above and below. There is also a source from below, as if, because when it comes all the way down to the malchut, it begins again from there, it goes back up.
And the vav, that means mayim elyonim and mayim tachtonim. Mayim elyonim is on the way up, and the vav is the tiferet, which unites mayim elyonim and mayim tachtonim, it makes it a shekel, a complete measure, the measure of Atzilut, which is from above to below, and which is from below to above.
So, it comes out that it is a measure equal to twenty, really. This is the solution for the twenty, that it is really twenty, because this is the foundation of ten from below to above and ten from above to below.
Student:
I don’t know what it means that the tiferet unites mayim elyonim and mayim tachtonim. That means, he makes from both, he makes from both two? He makes from the…
Twenty Sefirot, Or Chozer, and the Yearning for the Source
The Foundation of Twenty Sefirot
Instructor: This is the solution for the twenty. That there is truly twenty, because there is the foundation of ten from below to above and ten from above to below.
Okay, the tiferet bestows. Ah, no, I don’t know. I know what it means that the tiferet unites mayim elyonim and mayim tachtonim. That means he makes from both two? He makes from the way up and the way down the same thing? I don’t understand this actually. What does this mean?
I will have a lot of questions and not know what everything means. What does this have to do with what the sefirot are busy, the mayim elyonim and mayim tachtonim? Not only halfway. In a certain way yes, in a certain way not yes. It has to do. Everything has to do. Well, it has to do.
Or Chozer and Arichut HaDa’at
The arichut hada’at is or chozer. This is what is called or chozer. I think or chozer is something that the Ramak says in gate twenty-three. He says it with avodah, with avodah from him. You can call it avodah, yes, if you want. Or hamithapech. Ah, he calls it or hachozer and or hamithapech. Or that it’s natural. Avodah is also natural, anyways. Yes, because avodah is just the tendency toward.
The Chassidic Parable: All Things Incline Toward the Good
Like for example, I mean the Chassidic parable, like somewhere along this is run-off, the… I have to remember how to… how I understand this. We learn here to have questions, then one goes to figure out what this means. But the way that he understands it is something that something like the… how do you say about ideas? All things desire good. Every thing wants to be good. This is a natural thing.
This is by people expressed, that every thing wants to be good, wants to be its good or its perfection. Good only means perfectly good, as much as it can be what it is. Good is not a house thing from outside, it must be good. There is you and there is good. Good is the best of you. Right? Right? One and the same basically.
Now, all things want to be good. For example, all things have their way of being good. This all things are kol hadevarim notim el hatov. All things want to be good. Yes, this is the reversion. This is the two ways.
Two Ways: From Above to Below and From Below to Above
For example, we can speak of… and it’s very important, one must be able to speak of everything in two ways. From the way up and from the way down. This is what the Kabbalists call it. And the Kabbalists have the problem that he doesn’t stop at the parable, and he still doesn’t know what this is a parable for.
But for example, there is from where things come from, right? As if the first, let’s call it the first the whole time a parable. The first, for example, we must call it the causes of causes. Let’s see the first causes of causes, right? There is this, from where did this come from there? It came from the first cause, the first cause. This is called, from our perspective, this is going back. From the Almighty’s perspective, this is going down, right?
The first thing made the second, which made the third, like the hishtalshelut of sefirot, keter made chochmah, and so on.
Now, the nature, the yearning, right? This is the yearning, the drive, the desire. The desire of every thing is to be as much as it can what it is. And this is a natural thing, even a stone wants to be a stone.
Perfection and the Source
Okay, there we learn a lower way, but there we learn to explain what good means, and every thing wants to be good. Now, to be good means to be your perfection. Now, to be your perfection means to be what you truly are.
The Problem of Created Beings and Their Source
Now, the problem is that if you are a created thing (davar nivra), if you are a caused thing, you are not truly real, your truth lies in your source, right? Because the thing that makes you real is your parents, let’s say, hypothetically, not your physical father, because the physical father is not really your father, but the thing that made you, it is the source (makor) of your existence, right?
And to be complete means to be entirely what you could be or what you are, which means that the aspiration of all things to be good is the aspiration toward their source. Right?
Does This Mean to Be Destroyed?
That doesn’t mean to be destroyed. You understand, that’s what people think, the return means to destroy the world. I don’t mean to destroy, I’m really a bit not…
When you say, the entire creation is supposedly a way to make pleasure, or to somehow give to the Ein Sof, something that He needs to have in us. So, it was broken into pieces. And then… what we try to do is, how do we complete ourselves by completing it?
Right, you don’t have to start with this deficiency (chesaron). You have to say, the entire creation is the expression of good (tov), because the Ein Sof is overflow. Why would one return to the root (shoresh)? Returning doesn’t mean, very good. Returning to the one means.
No, shoresh, shoresh, because you are not a gentile. You don’t have to start with this chesaron that the Ein Sof wanted. Chassidus wanted it this way, and perhaps other people, one wouldn’t need to start so truly, because you can start with the perfection (shleimus) of the perfection of goodness (hatavah).
The Creator’s Expression in Creation
It’s a funny way, I’m going to say negative language, but it’s good for the overall everything, as if He wanted to express Himself in every single way of existence.
Now, the sort of thing about these things is that they are not complete in themselves. Because He didn’t put Himself in. To the extent that He didn’t put Himself in, so to the extent that He already made Himself, in a certain sense they make themselves away, but to the extent that He already made Himself is to say His good is not to be good alone, to be good in a manner that is called in Chassidus “in a separate manner” (be’ofen nifrad).
As if because it’s not truly Him, because it’s not truly Him, it can’t even be a person. You can’t be a gentleman and be a nice, fine gentleman. That’s what we learn in the other lessons, it sounds so, as if it was a perfect person.
The problem is that’s only true if you don’t believe or if you don’t know, that a person has already made himself. So to be a perfect person is not to be a person at all.
Self-Sacrifice (Mesirus Nefesh) and Connection to the Source
Student: Now, then one begins with a question, does mesirus nefesh mean to be destroyed?
Instructor: No, because the One who made him made him that he should indeed exist. But it does mean, to… it’s a call to become closer to the source in different ways but it’s quite certain, one can say to be a gentleman, that it will be a beautiful world, if all people will be gentlemen, the race of people will be very beautiful, then the entire world will be awesomely beautiful, and the whole thing, everything saying… right, it’s not just to be a gentleman, not for the sake of being a gentleman. For the sake of… it could be it’s just a matter of intention (kavanah). For the sake of being connected with the source of all people.
By the way, this is not only true by people, it’s true by everything. He says, it’s a natural thing. The only funny thing is people, people have the evil inclination (yetzer hara), good inclination (yetzer tov), free choice (bechirah), whatever. People work. The nature of people is to be the kind of things that one must praise them for wanting. That is, a stone wants to be good and remains whole all the time.
Student: Because a person is nothing good?
Instructor: No, yes. Broken stones have a certain… before there are people at all, not just angels and such. Because surely people have certain chesaron, more than all of those things. But that’s also a thing. So that’s a sort of thing, another sort of good. There’s a sort of good which is a whole stone, there’s also a sort which is half a stone.
Student: How will that one’s good be when Moshiach comes and a stone will be destroyed?
Instructor: The walls aren’t beautiful, they don’t need to have… yes? It’s a question, it’s not clear.
Student: Dirt is only a perspective, dirt means a thing that I hold is not good.
Instructor: But then a person doesn’t need to do anything.
Student: Okay, the Creator told me.
Instructor: Okay, by the way, by the way, by the way, who is that not? Okay, by the way, that’s a different question.
Student: Yes, what is true?
Instructor: It’s your good. It’s your good. That’s the people, true, so, that word. It’s who, who, I that’s a different question.
Work and Nature
In short, how this works, that people want to make things better, you’re also a part of nature. So, not so late.
Student: No, understand, there are people who say that He is at rest (bimenucha), He is in the aspect of Shabbos, it’s “all your work is done” (kol melachtecha asuyah), and therefore he doesn’t do anything.
Instructor: Okay, when I want to do things, it also comes from the same rest (menucha). How do you know that the Creator made nature such that sometimes people with ambitions want to do things? Why is that questioned? Not questioned? Another beautiful soil, also elephants are confused, because I don’t know what is confused.
The Big Question: Is the World Already Perfect?
In short, so, so, there’s a question, it’s not clear. And in certain local ways it’s yes, and you can say the Jews are in exile (galus), they don’t want to be in exile. Okay, I understand that. But you want to say that the entire world needs to be different? It’s only clearer to me. What the Enoch says, that’s the big question anyway. But you heard, different approaches (shitos), different ways of looking at it. Like, is the world already perfect?
The Structure of From Above to Below and From Below to Above, and the Secret of the Half-Shekel
The Question of Perfection in the World
Not questioned? Another beautiful style. If then elephants are confused, whenever, I don’t know what is confused. In short, so, it’s a question, like, you are you given over, it’s not clear. In certain, like, local ways it’s yes, and you can say that the Jews are in exile, they don’t want to be in exile. Okay, I understand that. But you want to say that the entire world needs to be different? It’s only clearer to me.
What the Enoch says, one can say, that’s a big question anyway. But you heard, like, different approaches, different ways of looking at it. Like, is the world already perfect? In the most general sense? Perhaps yes. It could be that when they say it’s not perfect, they mean only in a local sense. I’m not in a good state, that I want to be in a better state. And that’s part of nature. The perfection of everything, that there are so many different cycles, everything returns. The sun revolves only because it wants to return to its root (shoresh), but in practice it revolves a whole century, it doesn’t come to an end. Right? That’s something like a theory that, again, I’m saying it in a funny way, but it says in the Kitzur and many books.
Sefiros From Above to Below and From Below to Above
So, that’s part of words. In short, the deed is that even sefiros go back from above to below (milma’alah lemata), therefore there are two of them. There are sefiros from above to below, from above to below. Okay? And that’s a natural stop, everything is natural. It doesn’t mean any. In short, it’s… no, there’s such a teaching, that it was in this. But I need to know if this is true.
Student: Ah, that’s a problem for us. True, we always hold what we mean, because we unfortunately started here, we are stuck. I mean, but it doesn’t mean that the reality is like that.
Instructor: Yes, no, because after what… there’s a different sense, that’s why the Ramak explains that from below to above (milmata lema’alah) is the simple meaning, like my cables, they say but how the reality is by us. From the side of people, it’s the Platonism that goes to destroy. That means the opposite, it’s not to say, what you want to say, you want to say, you want to say, you want to say, you want to say, you want to say, you want to say.
No, being included in the root (nichla bashoreish) doesn’t mean stopping to exist in your way. It just means stopping to exist in a separate way. So I agree, because in the Chassidic way it would be as if to say that the will of Hashem is that there should be people who do so. Only that they don’t do the will of Hashem, they are not in their root. But I think it’s more complicated than that.
Okay, in short, there’s very much depth in this.
The Letter Vav — The Firmament Between Upper Waters and Lower Waters
That’s the upper waters (mayim elyonim) and the lower waters (mayim tachtonim), and they’re not let. That’s the letter vav. The letter vav doesn’t let the upper waters. I I in now. That’s what it seems to be, that the vav is like a firmament (rakia). This is stated in Tikkunei Zohar, the Midrash, everyone, making up himself. Vav is also a… right? On the it’s the that’s, the yud from above and the yud from below, are like the… equivalent? Lays the abundance (shefa), the lower waters that go down, the upper waters that want to rise up. And then vav is like something long. It’s like a firmament that separates between water and water. It’s like spread out, until it makes the constriction (tzimtzum), the vav. It doesn’t let. It unites them. I know who unites. It keeps this tension, somehow. It comes to a matter. In this view, like something that mediates between the pressure to go up and the pressure to go down. Something like that, that’s how he thought.
This is the half-shekel (machatzis hashekel). He doesn’t say, he doesn’t explain what he means that it’s united, so I can’t help so simply. I mean, whatever, no, one can go further. I think it goes later. He doesn’t explain this late. It’s in the middle of a contradiction, whether it’s in the middle, whether it’s in another word, it has nothing to do with this, the decider. In the end, in the end, all the way, he finds something a… I’m not sure, I’m not sure if he exactly solves the contradiction. Many times when one asks such a question, perhaps the question, I don’t know, perhaps the question remains.
The Half-Shekel — The Tiferes
In short, it’s Tiferes, that is the half-shekel. Let’s see. That’s the half-shekel, it’s in the middle between the shekels, that’s in the middle of the whole shekel, that is the twenty, right? Because there’s from above to below, and from below to above.
So, it’s a real new interpretation, he invents a new interpretation, which is in this piece of Ra’aya Mehemna, he superimposes another whole structure of this from above to below and from below to above, which answers the problem, how is there twenty? There’s twenty, because the same ten twice. And the half-shekel is, that is, “and you shall speak from the names half the hin,” which is the half-shekel for each thing.
I don’t understand that. It’s the half-shekel, that means it’s both in the middle, because it’s between the Tiferes, and both it’s between the upper waters and lower waters, and both it’s half. I don’t understand. How is it half? I don’t understand what he’s saying. I don’t understand his answer. And the answer is like the question, I understand that he became, I don’t understand. He means to say something, but I don’t know what. I don’t understand.
The problem was, that the half-shekel is not in the middle between nothing and nothing, it’s only half of ten. The answer is, no, it’s half of ten, but in the middle of twenty, something like that, or the opposite. It’s in the middle between ten and ten. I don’t understand how he solved the problem. He claims that he solved the problem, he claims that he solved the problem. I am poor from myself, what should I do?
The Stone and the Form of Yud
Then he says like this: “A stone to anoint with the hand yud.” What does that mean? A stone (even) is yud, truly. A stone is a form of a yud. Okay, let’s say. The Kabbalists would draw a yud to be just a dot. I just need to know. “And behold it is a stone to weigh with the half-shekel, for the half-shekel is ten,” as we’re going to explain, “therefore the stone in which it’s weighed from the form of yud, that is ten.” Okay, I understood that also naturally.
So what is the 20? Ah, he says like this, ten from the full shekel is the yud of the filling (milui). What points to 20? What are the two yuds? There’s a yud from above and a yud from below, like in the form of alef. It comes out the lower one, which is half of what is a plain yud, is the stone. When it’s whole, it’s a whole shekel, which is from above to below and from below to above to below. In short, he holds that the teaching of from above to below helps everything, because now there’s twenty and ten, and it’s the same ten.
The Rich Shall Not Give More — The Tiferes
Now, what does “the rich shall not give more” (ashir lo yarbeh) mean? He says like this: one needs to say in the gates of sefiros, even the rich one which the Tiferes has more abundance and is closer than all other sefiros. Whatever way, I need to know, we’ll find a different time. With all this he should not increase, included more than twenty, it’s not included more than ten, because it’s a ten of the eleven. He cannot according to, included more than twenty, because in it ashir is also a language of ten (eser). Ah, eser yud, I’m talking now, the rich one, the rich one shall not pass from ten. With a shin with a sin, one doesn’t know.
Rather his wealth (ashiruso) will be in abundance of flow and light. Oh, Joseph included from ten times. I perhaps need a hundred, but not a hundred and one. Oh, that’s for the totality of ten. Okay, that’s the meaning of “the rich shall not give more.” I understand that. It always remains doubles of ten. It never becomes something else. That’s somewhat the idea. I understand that.
He was elected to do a whole thing, because he interprets that he’s right in this, that “the rich shall not give more” means that the Tiferes should not be more than ten, he should not have included in him more than ten. He says, he explains that although it does have a certain greater totality, and in a certain way the Tiferes is more important than other sefiros, that only means to say that it has more abundance, or that one can detail it more, ten times ten, but never eleven.
And the Poor Shall Not Give Less — The Yesod
And the poor (dal) what is the dal? The Yesod is called poor (ani). Why is he poor? As it says “the righteous is lost” (hatzadik avad), yes, I don’t know why. What is the Yesod of the dal? Yes, on this “that poor one” is the Yesod. I understand it, because what in exile he’s poor? Because when there’s no abundance, he’s poor. But why he’s always poor I don’t know.
And if he is making poor, perhaps he means this, even the Yesod receives only like leftovers from Tiferes, that’s how he looks, the Yesod is poor in himself, only at the time of union (yichud) he receives something. So, although he’s poor, doesn’t mean it will be less than ten sefiros. That’s also like even the poorest of Israel, okay, he has the four cups, I don’t know. There could be such things, that even a poor person shouldn’t be without yud, not be without yud is ten sefiros.
The Baal Shem Tov’s Innovation About a Minyan
In short, it was never when one calls Jews. How small they are, they still have a minyan. No, the Baal Shem Tov who said that if there are nine there will be ten, everything was built on this place. Yes, there’s a verse, “you are the fewest of all peoples,” how can it be to remain nine? If there are only eight, okay. Nine and ten is exactly like the nine sefiros and the Malchus, it’s no… I’m setting the secret for the third Kabbalah that’s said from the Baal Shem Tov. It’s a unification (yichud).
In short, when one counts Jews, one must count Jews properly. Not like the… who made all these four daleths? Certainly, one must count Jews on daleths. I mean it’s only because…
The Question of “Hashem Echad” — Is He Already One, or Do We Make Him One?
The Foundation of Ten Sefiros — Not Less Than Ten
Okay, there’s nothing. The problem already begins. Nine and ten is exactly like the nine sefiros and the Malchus — that can’t be.
Do you know the secret of this Kabbalah that’s said from the Baal Shem Tov? It’s yichud. In short, there’s not less than ten. Not like the… who made all these four dimensions? It’s a type of kelipah. I mean it’s only because then one must say yud.
[Note: Writing the Name of Hashem — Yud vs. Hei]
Ah, anyway, they say the Hasidic Ivra is a yud, not a hei. What is the alef? Where does it come from? Is it a Jewish aesthetic thing? No, it’s Jewish aesthetic writing with a yud, but why is it the yud? The yud. A Jew. A Jew, this is a Jew, a Jew.
I am very careful about that, and you know that in earlier times, when one wanted to write the Name, one would write a yud or two yuds, three yuds, perhaps when one used to write three yuds which means from the Name, two yuds with a segol before it. Today in these times one writes a dalet or a hei — this is a great descent from the Shechina, because one must write the yud which points to the first letter of the Name, and then everything is clear. Suddenly we have separated and said a “Name” — a “Name” means literally, “Name” is the Malchut, and one writes hei as if it’s an abbreviation for a “Name”. So I try very hard when I bring a verse and I don’t want to write the Name, I write a yud or two yuds, not a hei according to the custom of the countries which is very low.
Student: That points to the Name of Hashem. What? Ah, you mean the Name of Hashem? Yes. This is Hashem, Hashem is Ado-nai. Do you know the difference? One may not say the Name Ado-nai in the… One says to write the Name of Hashem, it’s a k-e-l, a k-e-l, a k-e-l.
The Ramak’s Question: “Hashem Echad” — What Does It Mean?
That doesn’t help, it’s anyway the Almighty. No, don’t try to see low. Even how low one is, the low will stand. You righteous one. The ten will not stand. Even the greatest tzaddik, the greatest rebbe has everything here in the standing. The ten will not stand. That is not grasped. No, you don’t grasp it. He is the same thing, his humility in the diminishment that is not from his totality of his deeds and not his praise. Must course this is a very big diminishment still. This is more than cult, right? The situation of diminishment of abundance or diminishment of curses, what does this have to do with the subject?
I learned, ah, I’m stuck there on the very declaration, what the Ramak — this has to do with very deep things, all these things, very basic things in service according to Kabbalah. What the Ramak explains in Sha’ar HaKavana, and in Sha’ar HaNeshama, and in Sha’ar HaHanhaga, all these places. It has taken days, he speaks of such a question. What is the meaning of what we say Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad?
So, seemingly there are two things. Everything you say is already. There are two interpretations, yes, Rashi has — I can say that it’s even a dispute between Rashi and the simple interpretation, right? Or according to Kabbalah. Everyone says so, it’s a dispute between Kabbalah and the simple meaning, but you see the Rema says that one must have according to the simple meaning and not sometimes.
There are two — there is to say that the thing is so, right? It’s already there, or as one says, there are already ten sefirot and everything. Lo ya’amod means that it cannot be, this is the reality, right? The way the structure of reality is, that always the Almighty leads, always everything is, it doesn’t become “Hashem Echad”, right?
The Simple Interpretation
Hashem Echad simple interpretation means that the Almighty is the ruler, King of Kings, the dalet that stands in the Gemara, we crown Him over the entire world. This is the simple simple meaning.
The Kabbalistic Interpretation
The Kabbalists come and we say, no, “Hashem Echad” means we make a unification. Until now He was not unified, now He is unified. It’s a real activity, a real change.
Or as Rashi says, “Hashem Echad” — is the time when He is not “Hashem Echad”. Now isn’t His name one? No, He is not His name one. What is this that will be “Hashem Echad and His name one”?
The Question
So now, this is the question. So which must one do? Which must one have in mind? Which must one have in mind by Shema? Do we make Him one, or is He already one? And in general, what may one have in mind that He is not one?
It comes out that the Kabbalists intend exactly the opposite. All normal people they mean that the Almighty is already one. It comes out that he should say no, He is not, one must make Him. So when he intends “Echad”, he means to say “not one”. It’s a strange question. So, in any case, it’s a disturbing problem.
The Baal Shem Tov’s Answer — Concealment of Face and Unity
But when he says “lo ya’amod”, so, there is understanding what one is understanding. We will explain who this is? Before was it or was it not? Before one didn’t know. Before we think further.
Student: Okay, we didn’t know that it makes a difference?
Teacher: Yes correct, how much does he get here? He’s already ten, he’s already fifty. So very good, so your interpretation is that it’s subjective, but it’s not only subjective, because people, everything in the world is not the voice of every person. Now one knows that actually everyone, ah, actually, it’s only going good, what was only good? What was only good? Now one cannot be stronger than otherwise.
But because let’s say that “not one” means, okay, yesterday there were such people. Yesterday there were such people. Zeigers, but there were other people yesterday. Okay, after Mashiach comes, after one tells them, one asks if yesterday was two yesterdays. He says, there were two yesterdays. What was only one? It was truth. Yesterday I didn’t remember. It didn’t know about this. Now I already know, now I don’t know. But yesterday there were zeigers.
So when one says “not one” means that there are people who think that it’s not there. So when yesterday there were such people. It’s still all people. It’s Igger Tosafot. But it’s a Tosafot that people have, and people are real. People’s errors are real.
Student: In which sense is it not real?
Teacher: That’s the question. I said, it’s not really goy. It’s not really goy. It’s only a perception. I said, I said, I said, I said, I said.
That the intention, the way how the Baal Shem Tov says such a Torah, how does one remove any concealment of face? Through not because there is no concealment of face. The problem is that all people before the Baal Shem Tov thought that if there is a thing, whether it’s the face, something is the Almighty. On that word, it’s something real.
The Nuances of “Unity” After Creation
I’ll tell you like this, for example, if one says that… whatever the even means that there is no abundance, there is no unification, right? It means for example that the world doesn’t work so well, right? Not only the people. Perhaps the people are guilty, but after the people did it, there was a flood. Now, there is a flood. I don’t know, flood is only a good crumble, exactly. But there is, the plagues, the plagues, the plagues in the world, in some sense, right?
The world is something terrible dispute, I don’t know, dispute is quite an argument between people, but I’ll take find an example. People broke the world, right? There was a tree, there was a unity, one tree. A person comes who cut down the tree, and now out one tree, not his name one.
A person comes and says yes, but think in, even after the tree has broken, it’s still everything one in a deeper way.
Student: Okay, but that’s not negated. The language “one” hasn’t negated it, that’s only negated that… doesn’t it make an error that there are two gods or something.
Teacher: Okay. It is now we understand that you have still two pieces, I don’t mean that it becomes… It means but yes. In a certain sense it means yes. But for someone who doesn’t grasp… No, it is yes. It means yes. Because the way to hold them will go transform, and it’s back to the… The process of a simple process heard that in order to say, one thing must be connected. So once you, physically, I get that. Yes? Once they’re not connected physically, it’s a two.
So no, way, the whole what they are even things that are not connected. But I think the endless stake, but I think the endless stake. Okay, so holding in one, every black Kriat Shema one connects there from all things.
Student: Okay, very good. But until the blacks are truly not connected. Not only doubts in people. The angels, two angels are fighting now. Let’s say people guilty. I don’t know. A real luck. Again Kriat Shema one grasps that who made the evil inclination, dispute that comes upon the Almighty. right.
Teacher: But remember that the point what this has the Almighty before the world was created was one, that’s not the wisdom. The wisdom was that it should be still be, and also they should still everything be one.
Before the World Was Created He and His Name Alone
When you see still everything in the sense, you grasp it so, when you see still everything, if you can speak so, it’s at the time before the world was created He and His name alone, so thank you very much, this is still everything truly now, and the Baal Shem Tov says one can still everything access now, so thank you very much, of course.
The reason because the world is created, would this already be coherence, not the same level unity, one can call this yechida tata’a in Hasidic language, not the same level unity, but should be such a sort unity, what let’s say even the lowest sort unity, which is like things that are close to one, like a table, not a table is not a good example, a tree that is one because all pieces of it are together and it works well together, it’s not only the pieces, right? Even by a tree there is something a form that makes it one, yes?
Now, you say that the tree has broken, in practice it’s one because the same Creator made it.
Student: No, it’s not one tree, no, no, it’s not one tree.
Teacher: Very good, but we don’t want to be one tree, we want to be one world, we want to be one tree. Remember, this is the purpose of creation, it should be not only one Creator but also one tree. Let’s say, I speak of a tree, I make many pieces, each piece is a one, truth, let’s say. The withdrawal goes it makes many pieces, and then… maybe, but you have to actually put it back together, it’s not enough to believe.
The question is if it’s enough to believe, I claim that it’s not enough to believe, because believing one believed before the world was created at all.
Like, you could say something, I think what the Baal Shem Tov was really getting at, is maybe that the believing helps that one should put this back together. I don’t know if the word is put together, I’m calling it one has believing and putting together.
The Paradox of Exile and Ten Sefirot
The low doesn’t know, even in the time of exile, the ten sefirot rest in the tzaddik, true? But in practice there is exile, true? Diminishment of abundance, diminishment of totality, or whatever you want to call it, right? It’s still everything not there a separation, but it is yes there a separation, right? In which sense is not there a separation? That it’s still everything ten, okay.
Separation and Unity in the Time of Exile – The Problem of Dispute and the Ways of Repair
Separation and Unity in Time of Exile
Teacher:
I don’t know what the word is to, but I call good from a believing and doing. The low stands, even in the time of exile, yet holds here ten sefirot in the tzaddik, true? But the deed is exile, true. Diminishment of abundance, diminishment of holiness, curses, whatever you want to call it, right? It’s still everything not there a separation, but it is yes there a separation.
In which sense is not there a separation? But it’s still everything ten. Okay. In which way is yes there a separation, and another way. Okay. But you say yet that there is a concept of making a unification, there is a concept of making a shape. What I mean that it will be not separation in another way. And how does one do that? Not through saying that “lo ya’amod”, but through other ways, through making unifications.
Through, actually, this is a difference in unification of totality. We said that the totality is in truth the reality. The reality, in truth, is that there is a coherence, there is a unity, everything is as it is. But also the reality is that there’s things that are truly in his deeds, and Adam or hanging, and other things, is a change. And therefore one must fix that reality also.
Parable of Dispute and Baseless Hatred
I want this that all people should together. I want parable only morn. Okay, I want this basically, what everyone wants… ah, so that what your see. So the cells is a good. I’m not good. I’m not the, you’re not I. It’s mine, it’s yet. I didn’t want the whole week. Okay, the good. How I’m very happy to be I, because mine actually sees it. It’s now a change of perspective, it’s not a change of perspective. And I see it, you haven’t yet summed, because you don’t see it yet.
Student:
What? One goes a Friday? It can be that… yes, yes, yes.
Teacher:
So you say what I say, that if all Jews will believe in the unity of Hashem, well… the whole world. Let’s already, you know what, let’s speak, I want to think of an example, okay? Let’s say just a problem of dispute, okay? There is baseless hatred. Baseless hatred causes the Jewish people, or the Satmar Hasidim, I don’t know, they shouldn’t be able to work as one body, which is, if they would be doing good things, it would be a bad thing, right?
There is a problem, separation for the wicked is fitting for them. Okay, but let’s say they do something a good thing. At least survival is a good thing, let’s say, for Jewish people. And it’s very hard to survive when one can’t work together. So, does one work together? So, one doesn’t work together. So, you say that the problem is that they are fighting. So, it’s a separation. Lack of abundance, lack, whatever you want to call.
The Question: Can Teaching Unity Help?
Student:
Will one teach for everyone, should know… I think it could work what you’re saying, although I haven’t ever seen it in history working. Maybe, maybe, yes.
Teacher:
I’m not asking you about Mashiach, I mean after Mashiach. After Mashiach will come and find what I here place.
Student:
No, no, even you’re not done. That’s what I’m trying to say.
Teacher:
Let’s teach for everyone who comes here. That what you are so that is so, means still everything not that it’s not “one father for all of us”. Eh, it’s different, who cares? Now, after everyone will understand this, will they stop being fighting. And therefore, they will be able to work together, what they have still been actually waiting.
Student:
It won’t be enough, it will perhaps call, it won’t be enough. Let’s not say all Jews accept the way of the Baal Shem. I do think it works. It could work. Could be that if all Jews will believe in the unity of Hashem and the Baal Shem Tov teaches, will they be less fighting one and the second. Although, one doesn’t see that the students of Baal Shem are less fighting to anyone else. So…
Teacher:
Of course, all things is not power. I understand, but the all clear this, I mean, almost no one is at all. It’s yet, I understand it. So in short, one is back to the same problem of the real. Why is there no unity of Hashem good? One is on the evil advice of dispute. And why does this disturb a covering on the unity of Hashem good? So, maybe we should go back to working with the reality above. Maybe we should solve the plain simple matters below, and then one can… It’s not so simple that it helps.
The Baal Shem Tov’s Way – Repair of the Individual
Let’s say it helps. Let’s say in one person in himself it helps, let’s say. The Baal Shem Tov didn’t have any practice in politics.
Student:
He said that he will be Mashiach. He said that he will be a leader.
Teacher:
Exactly, and he didn’t practice politics, he only practiced repair of the individual.
Student:
But he said that he will be Mashiach, which that means that he will something see that one will return.
Teacher:
But, the Bobover Rebbe, for example, is yet… He tried to make the Baal Shem Tov from Elijah the Prophet to Mashiach. He tried very hard.
Student:
But the Breslovers, they tell, that this is Mashiach. Well, he’s still everything not in any place.
Teacher:
At a certain point will be only all Jews will be Breslover. It will be only one whole, one totality of six hundred thousand Jews who will be Breslover.
Student:
I don’t see that. I don’t see that Breslav manages that you will take together Jews, throw off all partitions.
Teacher:
No, this is the Baal Shem Tov. What you speak is the Baal Shem Tov.
Student:
Ah, that’s a truth. Okay, okay.
The Difficulty of the Baal Shem Tov’s Way
Lecture on Sefer Pardes Rimonim – Charity, Sefirot, and the Limits of Chesed
The Measure of Charity – The Rich Shall Not Give More and the Poor Shall Not Give Less
Maggid Shiur:
Yes, I’m saying, let’s say, let’s say it’s not from the Torah, okay? Somewhere there’s a measure where it becomes bad. Because if you do this, you’ll give out all your money for charity, tomorrow you’ll be the pauper, so what will you do? The measure is basically that you shouldn’t become the pauper yourself. That’s really all it is.
This is the Chovot HaLevavot’s heuristic that the sages say. I don’t think it’s a fixed law, right? That even if someone has five billion dollars he may give. I mean that the poskim say not. It’s not a hard limit, it’s an ideal, a heuristic, a rule. It basically means to say, they assume that 20% is enough to make you poor. You’ll become poorer because you give too much charity.
Why? Because then you can’t give charity anymore. You destroy the charity. That’s basically the theory, right? Eh, you’ll be able to be the wealthy one? Okay, so be it. In short, it doesn’t work that way in the world usually.
Student:
Why is that bad? Everyone will become a pauper. Everyone needs to…
Maggid Shiur:
I don’t know, it’s not gonna work, right? No one will have enough to give.
Student:
Well, they’ll be equal.
Maggid Shiur:
No, the reason, I think, I mean in the real world, the reason why it’s not gonna work is because the pauper is usually a pauper because he can’t, he’s idle, he can’t give charity. It’s not gonna…
Student:
What is the Chovot HaLevavot’s question then?
Maggid Shiur:
I don’t know. I don’t know. I’m not a Chovos Halevavos expert, I don’t know what he says. I’m just saying, the idea, I think, they don’t want you to become a pauper. They don’t want you to become a pauper. I don’t know if he’s going to give money, he’s not going to give money. He’s a pauper. He’s a pauper. What’s he going to give?
Student:
But someone said that the point is…
Chesed Without Boundaries, Levels of Sefiros, and Machatzis Hashekel
Chesed Without Gevurah — The Parable of Communism
And this is what the communists don’t grasp. A communist doesn’t grasp that a child… I want to see the greatest wealthy person, I don’t know, he’s going to give away his money. It’ll work for one day, but the next day it goes back. Why? Nobody’s going to work. Nobody’s going to work, because he doesn’t have any money, what does he do?
Okay, so, well, I’m just trying to say, this would be called that it’s chesed without a boundary, and that’s bad. Lo kulo, lo titbatel Knesses Yisrael, I don’t know, right? It’s missing… whatever, I’m just giving a parable. It’s missing the gevurah that makes it a good thing.
You say, he gave without a boundary, his money ran out quickly, he had a boundary. The answer is, yes, but the boundary was on the same level. He, from his perspective, gave chesed without a boundary, but the external world limited him. So, but in his little world, he was limitless. And the correction is, the proper way of giving tzedakah with a boundary would mean that you yourself need to have the limit. It has to be within you also according to how much you can give away. Otherwise, it’s gonna destroy you. Yes, it’s true, that there are bigger levels in the world.
“Eser V’lo Teisha” — On Which Level?
So, in other words, in a certain detail it can be, that’s what I’m saying. When we say “eser v’lo teisha,” maybe that’s only true on the biggest… unlike what the Ramak said, maybe that’s only true on the biggest level, like the biggest klal. B’ofan hachi klali, I know, b’ofan hachi klali, they will never be… there can’t be less than ten, unless the whole world is destroyed, I guess. The haragos yehargunu of that one too. Within the structure of the world that Hashem made with the eser sefiros. But it can be that in Lakewood there shouldn’t be any sefiros, I don’t know, Chochmah Malchus, because they destroyed them. I don’t know which sefirah doesn’t exist in Lavan, they say that he can, let it be. The Ramak counts that he can’t be. Because on a pauper level he says that one must… but he maybe says all bechinas dileilah, not bechinas of real.
So, but according to what Kabbalah says, everything is here, everything, everything fifty thousand times. So, it doesn’t have ether. So, that’s the difference, and there is a difference. It’s built in, it’s built in, it’s built in, it’s built in on a certain level.
The Distinction Between Levels — Money as a Parable
Student: The money itself has all the sefiros.
Maggid Shiur: True, I can’t. But that’s not the relevant level. We’re always confusing different levels. Certainly. Also that the money itself is not one sefirah. Every money is five dollars. Every dollar is only one dollar. I agree. But we’re not talking about that level, right? That’s what I’m saying. When you say everything is built in, it’s true. But you can’t jump between one level or another.
When we say, his world he destroyed. So, it became nine, and it actually became destroyed. This maybe this for us, see how it means, if there should only be nine there will be nothing. Not that there isn’t such a thing that there’s only nine, there isn’t such a thing that it can’t stand, it will be destroyed.
This is the question, how much reality do we give to things that aren’t real? I mean that we need to give them a bit of reality, because otherwise we can’t speak about being normal. You say, according to the truth there’s only ten. Okay, but now I’m speaking of the exact exact way that it isn’t. You tell me, yes, one step up, one step up, one step every way, and we leave it to everything. But in the exact step, what is there? It must believe. Ah, don’t believe in the exact step, believe in your step up.
This is why the normal people are very mad at the mekubalim, because mekubalim gives reality to what doesn’t have reality. Because they say that there’s a separation. You know, there’s a separation? Forget it, I’m being attacked, I speak terribly of myself that there’s a separation. Do me something. Mekubalim speak, there’s a separation. But one shouldn’t do so.
Mi’ut Shefa and Mi’ut Klalus — The Ramak’s Explanation
U’vechinas hashefa. Can you say that Sefiras Yesod is batel? Well, says the Ramak, not that you’re speaking of the truth, of the reality. If you’re speaking of the mi’ut hashefa, you can say, just as it’s mi’ut shefa u’mi’ut klaluso.
Mi’ut klaluso just means that it’s one less level, right? Think about it. That let’s say, if it would have been complete he could have reached a hundred, now he can only reach ten, right? So it’s missing. Each one of those ten doesn’t have ten, you grasp? Do you agree with my calculation?
The Ramak says, I’m just, I bump into the two things he says, that there’s a wealthy person, there is a wealthy person and a poor person, but even they have ten. And he explains in two ways, maybe including the same, I mean still.
One is mi’ut shefa, that there’s more, as if the ten fit into more or less shefa. Okay, whatever that means, we want this can become.
Another thing he says, mi’ut klalus, because the Tiferes is a wealthy person. He’s always so separated, you could do all, one can speak of him as a thousand. Ten times ten, ten times ten and ten. But the Da’as, the Yesod, sometimes one can’t. One can only speak about a hundred. So in other words, each part of the hundred is not kol ma’aseh, but one. There is a level where he agrees that it’s not kol ma’aseh. And maybe if you look with a microscope, he’ll speak when it comes to a microscope. That’s the whole distinction, certainly with a microscope. The end of the text.
The Parable of Minyan and Eser Sefiros
Like you’re saying, that one needs a minyan, the Maharan Amor said that he needs to die with a minyan, because he needs with his eser sefiros, eser sefiros, eser sefiros, right? You say, very cute, but the minyan means that one should learn to daven with his eser sefiros, eser sefiros, right.
In the exact situation where one needs to say Kaddish with a minyan, he couldn’t say Kaddish. First he could say Kaddish in his head. The whole theme like any is v’tuv, which has a certain peshat, a legalistic, according to the peshat. One needs to live in a different world altogether. The Torah meant that the whole time itself, one needs to live in the eser sefiros.
But still, there’s different eser sefiros. There’s an eser sefiros when ten Jews come together, and there’s another eser sefiros when you yourself come together. Now, it was true that these people didn’t conduct themselves, and they didn’t themselves unify themselves, and therefore, maybe they don’t count for a minyan at all in your world, because they’re not people at all. Okay.
But also, he can’t say Kaddish. He can only say, let’s say that a ten sefiros, his head is the… his head can say Kaddish for his body. He can’t say Kaddish with his mouth. I guess. I don’t know if he said Kaddish. Kaddish, he makes the yichud of Kaddish, he makes in another… in his head. Between his head and his nose, whatever. It’s true. It’s true.
Machatzis Hashekel — Money and Sefiros
Good, we need to be clear and know the distinction of one thing from the other. Machatzis hashekel. I still don’t understand how he’s gonna answer those questions, unfortunately. A bit. I very much love the image of machatzis hashekel, it’s connected to this. Sounds to… means one perhaps showed from Moshe. Yes, with a finger. From a finger, which is the fingers that learned about… Ah, it specifically says the finger? How the… edvir shel in shel… the whole side.
But, anyway what he says, Hashem says, everything is worth money. And the nimshal of this is that everything is worth sefiros. Everything is worth something an amount of shefa, or something an amount of existence. Turns out, everything is the same.
In capitalism, everything is, you can buy everything from money. But this is the nimshal of this is that everything can be bought for existence. Everything can be exchanged. It’s only how much, and which ways, and unity is the existence. But, yes, it shows the unity of everything. This way it’s with dollars in order you grasp, you grasp? Can you say it for the song? What is the same money? No, osher lo yirbeh! Allowed! This says you have more money, that doesn’t make more of a person. That’s the opposite of one. It’s all only one. I don’t know! Way you like it?
Way the problem with the wealthy person is because he gave away his money, it can be equal with everyone. I can’t be no lying, hello, everything is a shiur. Ish eli arbeh. And one understands that the money, courses on reality, is the first sefiros. And the moment told me.
And that’s why there’s machatzis. And within that, there’s a machatzis hamachatzis. And the Tiferes is the Hillel, and he’s also in between. He still didn’t understand the Torah, Hillel. I’m missing, like the basic key of the whole derush I’m missing. Somehow, he understood that with this, maybe we’ll learn later Torah on…
He’s doing all this macheh u’mesamei’ach here. I’m going to make a new version for the terumah? All these go nicely the right science. But one can’t learn. Kmo shenever, hello? What is this from sher yesh lo tesha? I don’t know anything at all from here. Did he want to tell me the Torah of eser v’lo teisha?
Summary: Four Interpretations of “Eser V’lo Teisha”
I can hear, yotzei lanu mizeh, that there’s another third peshat of eser v’lo teisha, right? So one peshat is, let’s count the peshattim, one peshat was that one shouldn’t count the Ein Sof, and a second peshat is one shouldn’t count the Malchus, and a third peshat, this is he guesses that eser v’lo teisha, eser v’lo teisha, another peshat that one shouldn’t count the Olam HaBriah, and this is the end of Chapter 5, olam yachol lefaresh. One shouldn’t count down the Ein Sof, one shouldn’t count down the Malchus, one shouldn’t count the Olam HaBriah.
And another thing, one should never make any distinctions within your sefirah. Even when we say that every sefirah is kelulah me’eser, one shouldn’t say that because there are distinctions, there are changes in the shefa, one shouldn’t say that a pauper, it’s ever more than ten or less than ten. Will never mean all of them. That’s the last chiddush.
Not to Make Any Klalus in the Sefiros
The Chiddush: No Hierarchy of “More” and “Less” in the Sefiros
And another thing, one should never make any klalus in your sefirah. Even when we say that every sefirah is kelulah me’eser, one shouldn’t say that because there are distinctions, there are changes in the shefa, one shouldn’t say that a pauper is ever more than ten or less than ten.
That’s the last chiddush that’s written here. But to understand why, that’s enough. But to understand why the Torah is not a Torah—
—
[End of Shiur]
עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – פרדס רימונים, חלק א׳, שער א׳, פרק ו׳ (מיט הקדמה פון שער הנשמה)
—
איבערבליק: וואו מ׳האלט
מ׳האלט שוין נאך פרק ה׳ (וואס האט געהאנדלט וועגן דעם מאמר „עשר ולא תשע”), און מ׳גייט אריין אין פרק ו׳. אבער פריער ווערט געברענגט א וויכטיגע נקודה וואס דער רמ״ק שרייבט אין שער הנשמה (שער ל״א, פרק א׳), וואס איז געבויט אויף דעם יסוד פון שער „עשר ולא תשע” פרק ה׳.
—
א. די קשיא פון רבי יהודה חי (אין שער הנשמה פרק א׳)
רבי יהודה חי (א גרויסער מקובל) האט געפרעגט א קשיא אין נאמען פון רבי אל קאסטאלי:
אין זוהר שטייט אז ס׳איז דא דריי מדרגות אין דער נשמה: נפש, רוח, נשמה. יעדע מדרגה שטאמט פון אן אנדער ספירה:
– נפש – פון מלכות
– רוח – פון תפארת
– נשמה – פון בינה
אנדערשט, ווייסט מען אז אברהם אבינו איז פארבונדן מיט חסד, יצחק מיט גבורה, יעקב מיט תפארת. אויב יעדע נשמה באקומט איר דריי חלקים פון בינה, תפארת, מלכות – וויאזוי שטימט דאס צוזאמען מיט דעם יסוד אז יעדער צדיק האט זיין אייגענע ספירה אלס שורש?
—
ב. דער רמ״ק׳ס תירוץ: יעדע נשמה איז כולל אלע צען ספירות
דער רמ״ק ברענגט תירוצים פון פריערדיגע מפרשים, אבער ער איז נישט מסכים מיט זיי. זיין אייגענער וועג איז:
ווייל יעדע ספירה איז כולל פון אלע צען (ווי ער האט באוויזן אין שער עשר ולא תשע פרק ה׳) – אפילו מלכות אנטהאלט אלע צען – דעריבער האט יעדע נשמה אלע צען ספירות. אברהם אבינו איז נישט געבוירן מיט נאר מדת החסד. ער איז געבוירן מיט אלע מדות. נאר על ידי מעשיו – דורך זיין בחירה – האט ער מחליט געווען צו טון מער חסד. און דעמאלטס, אלע צען ספירות שבו ווערן מסכים צו די פעולת החסד – אלע ספירות ביי אים ווערן כביכול „בחינת חסד”.
דער רמ״ק ברענגט דעם לשון: „כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו” – א מענטש קען באשטימען וועלכער חלק פון זיין נשמה זאל דאמינירן, לויט זיינע מעשים.
—
ג. דער רמ״ק׳ס שיטה: קעגן „שורש נשמות” אלס פיקסירטע תכונה
דער רמ״ק איז נישט אזא גרויסער פען פון דעם וואס מ׳זאגט אז מענטשן האבן פארשידענע „שורש נשמות” פארבונדן מיט פארשידענע ספירות (אלס אן אינהערענטע, פעסטע תכונה). פאר אים, אלע נשמות האבן אלעס. דער חילוק צווישן מענטשן איז במעשיו – נישט אין א פריערדיגער, געבורטלעכער הגבלה.
דאס איז געבויט אויף דעם יסוד פון אחדות הספירות: אויב מ׳זאגט אז א נשמה קומט פון מלכות דאצילות, און מלכות דאצילות מוז זיין עשר ולא תשע (מ׳טאר נישט אפטיילן), דאן קען מען נישט זאגן אז א נשמה האט נאר א געוויסע מדה. אלעס האט צו טון מיט דער אחדות השם.
[הערת אגב: מענטשן מיינען אז אין קבלה „קען מען זאגן אלעס”, אבער דא זעט מען אז ס׳איז נישט אזוי – ס׳איז דא א סיסטעמאטישע לאגיק, און געוויסע זאכן קען מען נישט זאגן ווייל זיי סותר׳ן בעסיק יסודות.]
—
ד. ראיה פון ספר הבהיר
דער רמ״ק ברענגט א ראיה פון ספר הבהיר: דארט שטייט אז אברהם אבינו האט געוואלט חסד און האט דוחה געווען די מדת המלכות (שכינה). אויך יצחק האט נישט געוואלט מלכות. ביז עס איז געקומען דוד המלך, וואס ער האט מסכים געווען צו נעמען די מדת המלכות (דער פסוק „אבן מאסו הבונים”).
דער רמ״ק פרעגט: אויב מ׳זאגט אז אברהם׳ס נשמה שטאמט פון חסד, וואס איז דאס פאר א חידוש אז ער האט „געוואלט” חסד? ער האט דאך נישט געהאט קיין ברירה! אבער לויט זיין שיטה גייט עס שיין: אלע נשמות האבן אלעס, און אברהם האט בחר געווען אין חסד – ער האט אקטיוו נישט געוואלט מלכות, כאטש ער האט עס יא געהאט אין זיין נשמה.
—
ה. דיסקוסיע: וואס מיינט „בחירה” דא?
אויב אלעס איז בחירה, פארוואס זאגט מען אז אברהם איז „חסד”? איז דאס ראנדאם? ניין, ס׳איז נישט ראנדאם – ס׳איז מער אויף דער זייט פון בחירה, אבער א בחירה וואס שטייט אין א קאנטעקסט. א מענטש שטייט אין א סיטואציע וואו ער דארף עפעס טון, און ער וועלט. אבער ס׳איז נישט ווייל זיין נשמה „קען נישט” עפעס אנדערש – זיין נשמה איז נישט באגרעניצט צו איין מדה.
[הערת אגב: דאס איז א „זייער גרויסע שאלה” – וויפיל איז באמת בחירה, און וויפיל איז פארבעשטימט דורך דעם סיטואציע.]
—
ו. עולם קטן – מיקרוקוסמוס
דער באגריף
א מענטש איז אן עולם קטן (מיקרוקוסמוס): אין אים ליגן אלע כוחות פון דער גאנצער וועלט. למשל, די רעכטע האנט ווייזט אויף כח החסד אין דער וועלט, די לינקע האנט אויף כח הגבורה.
דער חילוק צווישן כלולות און מתייחדת
דא ווערט אריינגעבראכט דער חילוק וואס מען האט שוין געלערנט אין פרק ל״ד: כלולות לעומת מתייחדת. יעדער מענטש האט אין זיך אלע צען ספירות – דאס איז כלולות, ס׳איז אלעס כלול אין אים. אבער דאס מיינט נאך נישט אז אלע ספירות זענען מתייחד, אז זיי ארבעטן צוזאמען אין א פולע אחדות.
ביי א נארמאלן מענטש איז די האנט פארבונדן מיט דעם גאנצן גוף, אבער זי לעבט נישט מיט דער פולער כוח פון דעם גאנצן מענטש. אבער ווען א מענטש טוט עפעס מיט דער האנט וואס איז שיין, מיט דעת, מיט געפיל, מיט כוונה – דעמאלטס ליגן אלע צען ספירות אין דער פעולה פון דער האנט. דאס איז יחוד.
צי טוישט זיך דער כח החסד אין דער וועלט?
צי מיינט דאס אז ווען א מענטש טוט עפעס מיט זיין רעכטע האנט, טוישט זיך דער כח החסד אין דער גאנצער וועלט? דער ענטפער: נאר ביי צדיקים – נישט ביי יעדן מענטש. דאס איז אן עקסטערע מדרגה – דער חילוק צווישן סתם „מיקרוקוסמוס” (אז ביי דיר ליגן אלע כוחות) און דעם אמת׳דיגן השפעה אויף דער וועלט (וואס איז נאר ביי צדיקים, אדער אויף א העכערן לעוועל).
[הערת אגב: דער רמ״ק רעדט אין אנדערע פלעצער וועגן פארשידענע לעוועלס פון דעם – „יחוד”, „ספלא” (א דריטע לעוועל) – וואס באשרייבן ווי שטארק דער מענטש איז פארבונדן מיט דער כלל׳דיגער מציאות.]
—
ז. אברהם אבינו – אלעס דורך חסד
אברהם אבינו האט אויך געטון אלע נארמאלע זאכן וואס יעדער מענטש טוט – געגעסן, געשלאפן, געמאכט קינדער, ביזנעס, עבודת השם. אבער אלע זאכן האט ער געטון אין דעם וועג פון חסד. דאס איז וואס עס מיינט אז ער איז „מחמיר את החסד”. מען קען אבער אויך טון אלע זאכן אין דעם וועג פון גבורה, אדער אין דעם וועג פון תפארת.
[הערת אגב: אויך ראש השנה מאכט מען נעגל וואסער – דער סדר היום איז מערסטנס דער זעלבער ווי יעדן טאג, אבער דער אופן ווי מען טוט עס איז אנדערש. אין ספר יוסף רמ״א שטייט אז מענטשן קאכן זיך אין ספעציעלע סדרי יום און פארגעסן וועגן דעם בעיסיק.]
—
ח. דער זוהר וועגן חמש כנגד חמש – פינף בריחים אין משכן
דער זוהר זאגט אז אין דעם משכן זענען געווען פינף בריחים אויף יעדע זייט, און „והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה”. דער זוהר טייטשט אז דער בריח התיכון איז נישט א זעקסטער – ער איז איינע פון די פינף. דאס שטימט מיט דעם וואס מען האט פריער געלערנט וועגן חמש כנגד חמש – אז קיין פשט האט נישט געהאט אן עלפטע. דער זוהר איז באזארגט אז מען זאל נישט מאכן מער ווי צען.
—
ט. נאך א פשט אין „עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא אויף מחצית השקל
דער רמ״ק ברענגט נאך א ביאור אין דער משנה פון „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, פון דער רעיא מהימנא (וואס דער רמ״ק באהאנדלט ווי זיין רבי׳ס תורה), אין מצות מחצית השקל.
דער פשט אין מחצית השקל
„מאי מחצית השקל?” – וואס איז א מחצית השקל?
דער רעיא מהימנא טייטשט: „מחצית” איז ווי „חצי ההין”. אבער ער ליינט עס אנדערש:
– ההין = לשון ה״י – צוויי ה״אס (ה׳ עילאה און ה׳ תתאה פון שם הוי״ה)
– חצי = נישט „האלב”, נאר „אינצווישן”
– אלזא: מחצית השקל = דער ו׳ וואס שטייט אינצווישן צוויי ה״אס – דאס איז דער ו׳ פון שם הוי״ה, דער עמודא דאמצעיתא (תפארת).
דער שקל און דער י׳
„אבנא דמשקל ביה יו״ד” – מיט וואס וועגט מען אפ? מיט דער אות י׳. ווייל צוויי מאל ה׳ = 10 = גימטריא י׳. אלזא מ׳וועגט אפ די צוויי ה״אס מיט איין י׳.
איצט האט מען דעם גאנצן שם הוי״ה: י׳ (דער משקל), ה׳ (ערשטע), ו׳ (מחצית – אינצווישן), ה׳ (צווייטע).
עשרים גרה השקל
א שקל איז 20 גרה. א מחצית השקל איז 10 גרה = י׳. אבער וויאזוי איז דער שקל 20? ווייל י׳ שרייבט מען אויס י-ו-ד = 10 + 6 + 4 = 20. דאס איז דער סוד פון „עשרים גרה השקל”.
„העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”
– „העשיר” = דאס איז תפארת (עמודא דאמצעיתא), ער איז א „גביר” ווייל ער שטייט אינמיטן פון אלעס.
– „לא ירבה” = ווי ס׳שטייט אין ספר יצירה „עשר ולא אחת עשרה” – זאלסט נישט מאכן עלף ספירות.
– „והדל” = דאס איז יסוד (צדיק).
– „לא ימעיט” = ווי ס׳שטייט „עשר ולא תשע” – עס זאל נישט זיין ווייניגער ווי צען.
דאס איז דער רעיא מהימנא׳ס תורה אויף מחצית השקל – און דאס פאסט שיין מיט דער משנה אין ספר יצירה: נישט תשע און נישט אחת עשרה.
—
י. דער רמ״ק׳ס קשיות אויפ׳ן זוהר׳ס דרוש
דער רמ״ק גייט איצט מאכן דעם שטיקל זוהר זייער מדויק – ער שטעלט פיר קשיות:
קשיא 1: מחצית = ממוצע?
דער זוהר טייטשט „מחצית השקל” אז עס מיינט „חצי ההון” – דאס הייסט, תפארת איז דער ממוצע צווישן צוויי ה׳ן (צוויי ספירות). אבער „מחצית” מיינט דאך א האלב, נישט „אין דער מיט צווישן צוויי זאכן.” א ממוצע און א מחצית זענען נישט דאס זעלבע. דער זוהר׳ס דרוש פון „מחצית” צו „ממוצע” איז נישט אזוי א גלאטער מדרש – דער שייכות צווישן „האלב” און „מיטן” איז נישט פשוט.
קשיא 2: וויאזוי איז דער יו״ד צוואנציג?
דער זוהר זאגט אז דער יו״ד (= 10) איז דער אבן משקל, און „עשרים גרה השקל” – דער שקל איז צוואנציג. אבער אויב יעדע ספירה האט אליין צען ספירות (כלל ידוע אין קבלה), און „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” מיינט אז קיין ספירה זאל נישט זיין מער אדער ווייניגער ווי צען – וויאזוי קען דער יו״ד זיין צוואנציג? ער האט דאך צוגעלייגט א גאנצע צען! דאס איז א סתירה צום כלל אז יעדע ספירה איז צען.
קשיא 3: אריכות לשון
דער זוהר זאגט „אבל למשקל בו דא יו״ד” און דערנאך „עשרים גרה השקל דא יו״ד.” אויב ביידע מאל מיינט עס דאס זעלבע, פארוואס זאגט ער עס צוויי מאל? דאס איז אן אריכות לשון וואס דארף א ביאור.
[הערת אגב: דער רמ״ק פרעגט תמיד קשיות אויף דעם זוהר׳ס לשון, ווייל ער איז מדייק אין יעדע ווארט. אין אנהויב קען מען מיינען אז די קשיות זענען „פעיק” – קינסטלעך. אבער ווען מען לערנט גענוג זוהר, זעט מען אז דער זוהר מיינט טאקע עפעס מיט יעדע ווארט. דער רמ״ק לערנט אונז close reading – מען קען נישט זאגן „עס שטימט בערך” און אוועקלייגן דעם דיוק. דער רמ״ק׳ס דרך איז: ער שטעלט אויף די פראבלעמען, און נאכדעם לייגט ער צו הקדמות פון קבלה, און דערמיט סאלווט ער די קשיות.]
—
יא. דער תירוץ: די הקדמה פון צוואנציג ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה
דער יסוד
דער רמ״ק מאכט א הקדמה (וואס ער האט שוין ברייטער מבואר אין שער ט״ו, שער מלמעלה למטה):
עס זענען דא צוואנציג ספירות באמת – צען מלמעלה למטה און צען מלמטה למעלה. דער משל איז: כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה ותשעה וחוזר ומתהפך כנגדן – ווי א שטראל זון וואס שלאגט אן אין א שפיגל און קערט זיך אום צוריק. ווען דער אור פון די ספירות קומט אראפ ביז צו מלכות, פארט ער צוריק ארויף. דעמאלט זענען דא כביכול צוואנציג ספירות: צען אויפ׳ן וועג אראפ און צען אויפ׳ן וועג ארויף.
וויכטיג: דאס זענען נישט דאס זעלבע צען צוויי מאל. דער מהלך אראפ (השתלשלות) און דער מהלך ארויף זענען צוויי פארשידענע מהלכים. עס איז דא אמת׳דיג א תנועה פון ירידה (procession) און א תנועה פון עלייה (reversion) – דאס אור גייט ארויס און קערט זיך צוריק.
[הערת אגב: אין פילאזאפיע הייסט דאס procession and reversion – א יסוד גדול פון פלאטאניזם, אז אלעס גייט צוריק צו זיין מקור. „צוריק” מיינט אז אלעס איז נוטה אל השלם, נוטה אל הטוב – דאס שלעכטע ווערט צוריקגעצויגן און בטל. אבער ס׳איז נישט קלאר צי דער רמ״ק האט עס פארשטאנען אין דעם פילאזאפישן זין. דער רמ״ק׳ס נקודה איז פשוט׳ער: מען קען רעדן וועגן יעדע ספירה פון דער פערספעקטיוו פון אראפגיין און פון דער פערספעקטיוו פון ארויפגיין.]
דער סוד פון דער אות א׳
דער גאנצער סוד שטעקט אין דער אות א׳:
– דער א׳ באשטייט פון א יו״ד פון אויבן און א יו״ד פון אונטן, מיט א ו׳ אין מיטן.
– די יו״ד פון אויבן = דער מקור האור למעלה (צען ספירות מלמעלה למטה).
– די יו״ד פון אונטן = דער מקור פון אונטן – ווייל ווען דער אור קומט אראפ ביז מלכות, הייבט זיך אן א נייער מהלך צוריק ארויף (צען ספירות מלמטה למעלה).
– דאס זענען מים עליונים (אויפ׳ן וועג אראפ) און מים תחתונים (אויפ׳ן וועג ארויף).
– די ו׳ אין מיטן = תפארת, וואס איז מייחד מים עליונים ומים תחתונים – ער מאכט פון ביידע צוזאמען א שקל, א מדה שלימה, מדת האצילות.
דער תירוץ אויף „צוואנציג”
דערמיט ווערט געענטפערט די קשיא פארוואס דער שקל איז צוואנציג: עס איז טאקע צוואנציג באמת – צען מלמעלה למטה פלוס צען מלמטה למעלה. דער תפארת, אלס ממוצע, מאכט פון ביידע צוזאמענע ריכטונגען איין שלימות – „מדת האצילות אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה.”
דער תירוץ אויף „מחצית = עשר”
אין סוף פון דעם שטיקל זוהר שטייט: „מחצית השקל עשר גרה.” דאס מיינט: דער מחצית השקל איז צען (האלב פון צוואנציג). דאס לייזט אויך דעם ערשטן דיוק: „מחצית” מיינט דא טאקע האלב (צען פון צוואנציג), נישט נאר „ממוצע.” אבער עס שטימט אויך מיט׳ן ממוצע-פשט: די ו׳ (תפארת) איז ממוצע צווישן צוויי ה׳ן, און דער „חצי” מיינט אז מען נעמט נאר איין ריכטונג פון די צוואנציג – נאר די צען מלמעלה למטה אדער נאר די צען מלמטה למעלה.
ווי דער פשט גייט: „מחצית השקל” = דער ו׳ (תפארת) וואס איז ממוצע צווישן צוויי ה׳ן. „עשרים גרה השקל” = דער גאנצער שקל איז צוואנציג (צען ארויף + צען אראפ). „מחצית השקל עשר” = דער האלב איז צען גרה. „העשיר לא ירבה” = תפארת זאל נישט זיין מער ווי צען. „והדל לא ימעיט” = יסוד זאל נישט זיין ווייניגער ווי צען.
—
יב. תפארת אלס מייחד מים עליונים ומים תחתונים
תפארת איז מייחד מים עליונים ומים תחתונים – ער פאראייניגט דעם וועג ארויף מיט דעם וועג אראפ. וואס מיינט דאס פונקטליך? אין א געוויסע מאס יא, אין א געוויסע מאס נישט – אלעס האט צו טון, אבער נישט אויף א פשוט׳ן אופן.
—
יג. אור חוזר / אור המתהפך
דער באגריף פון דאס וואס גייט פון אונטן ארויף איז דאס וואס מ׳רופט אור חוזר. דער רמ״ק אליין ברענגט דעם באגריף אין שער כ״ג, און ער רופט עס אויך אור המתהפך. ער פארבינדט עס מיט עבודה – דאס הייסט, דער אור חוזר איז דער נאטירליכער טענדענץ פון אלע זאכן צוריק צו זייער מקור. עבודה איז אויך „נאטירליך” אין דעם זין אז עס איז דער אינערליכער דרייוו פון יעדער באשעפעניש.
—
יד. כל הדברים נוטים אל הטוב – דער פילאזאפישער יסוד
דער פרינציפ
יעדע זאך וויל זיין גוט. „גוט” מיינט נישט עפעס עקסטערנעס – „גוט” מיינט צו זיין דאס בעסטע פון וואס דו ביסט. גוט = שלימות = דיין אמת׳ע מציאות. א שטיין וויל זיין א שטיין. א מענטש וויל זיין א מענטש. דאס איז א נאטירליכע תשוקה אין אלע נבראים.
צוויי וועגן: מלמעלה למטה און מלמטה למעלה
מ׳דארף קענען רעדן פון אלעס אויף צוויי וועגן: דער וועג אראפ און דער וועג ארויף.
דער וועג אראפ (מלמעלה למטה): דאס איז דער סדר פון סיבות – סיבת הסיבות, סיבה ראשונה. כתר האט געמאכט חכמה, חכמה האט געמאכט בינה, אזוי ווייטער – דאס איז השתלשלות. פון דעם אויבערשטן׳ס פערספעקטיוו גייט עס אראפ; פון אונזער פערספעקטיוו גייט מען צוריק ווען מ׳זוכט דעם מקור.
דער וועג ארויף (מלמטה למעלה): דאס איז די תשוקה – דער דרייוו, דער דיזייער – פון יעדער זאך צו זיין וויפיל ער קען וואס ער איז. דאס איז דער אור חוזר.
פארוואס פירט „גוט זיין” צוריק צום מקור?
אויב דו ביסט א דבר נברא, ביסטו נישט אמת׳דיג אין זיך אליין – דיין אמת ליגט אין דיין מקור, אין דעם וואס האט דיר באשאפן. צו זיין שלם מיינט צו זיין אינגאנצן וואס דו ביסט, און וואס דו ביסט אמת׳דיג איז דיין שורש. דעריבער איז די שאיפה פון אלע זאכן צו זיין גוט – די שאיפה צו זייער מקור.
מיינט דאס אז די וועלט דארף חרוב ווערן?
ניין. דער וואס האט אים געמאכט, האט אים געמאכט אז ער זאל יא זיין. צוריקגיין צום שורש מיינט נישט אויסגיין – עס מיינט נענטער ווערן צום מקור, פארבונדן ווערן.
דער חסידות׳דיגער אנגאנג vs. דער „חסרון” אנגאנג
מ׳קען נישט אנהייבן מיט דעם חסרון – אז דער אין סוף „האט געדארפט” עפעס, און דעריבער האט ער באשאפן. דאס איז א פראבלעמאטישער אנהייב. בעסער איז אנצוהייבן מיט דער שלימות: דער אין סוף איז אויבערפלוס פון טוב, און די בריאה איז דער עקספרעשן פון דעם טוב. מ׳דארף נישט אנהייבן מיט „ער האט געוואלט עפעס פון אונז” – מ׳קען אנהייבן מיט „ער האט זיך אויסגעדריקט אין יעדע איינציגע פארם פון עקזיסטענץ.”
[הערת אגב: דער חסידות׳דיגער וועג – אנצוהייבן מיט שלימות – איז אפשר דער ריכטיגער וועג, אבער אנדערע שיטות הייבן אן מיט דעם חסרון.]
באופן נפרד – דער חסרון פון זעלבסטשטענדיגקייט
אויב א נברא פרובירט צו זיין „גוט” אויף אן אופן נפרד – אפגעטיילט פון זיין מקור – איז דאס נישט אמת׳דיג גוט. ווייל ער איז נישט אמת׳דיג ער אליין, קען ער נישט אפילו זיין א פולשטענדיגער מענטש. צו זיין א „פערפעקטער מענטש” אויף אן אופן נפרד איז אן אילוזיע – ווייל דער מענטש האט זיך נישט אליין געמאכט. צו זיין שלם מיינט צו זיין פארבונדן מיט דעם מקור, נישט צו זיין א „שיינער דזשענטלמען” אליין פאר זיך.
מסירות נפש – מיינט דאס ווערן אויס?
ניין – ווייל דער וואס האט אים געמאכט, האט אים געמאכט אז ער דארף יא זיין. אבער עס מיינט יא נענטער ווערן צום שורש, אויף פארשידענע וועגן.
דער חילוק צווישן מענטשן און אנדערע באשעפענישן
דער פרינציפ אז „אלע זאכן ווילן זיין גוט” איז נישט נאר ביי מענטשן – עס איז ביי אלעס. א שטיין וויל זיין א שטיין, א גאנצע צייט. דער איינציגער אונטערשייד ביי מענטשן איז אז מענטשן האבן יצר הרע, יצר טוב, בחירה. ביי מענטשן דארף מען זיי לויבן (מוטיווירן) צו וועלן דאס גוטע – ביי א שטיין איז עס אויטאמאטיש.
צובראכענע שטיינער – א סארט טוב
אפילו א צובראכענער שטיין האט א געוויסע שלימות. דאס איז פארוואס ס׳איז בכלל דא מענטשן (נישט נאר מלאכים) – ווייל מענטשן האבן א ספעציעלן חסרון, מער ווי אנדערע באשעפענישן, און דאס אליין איז אויך א סארט טוב. ס׳איז דא א סארט טוב וואס איז א גאנצער שטיין, און ס׳איז דא א סארט טוב וואס איז א האלבער שטיין.
[הערת אגב: ווי גייט זיין דער „טוב” פון א צובראכענעם שטיין ווען משיח וועט קומען? וועט ער ווערן אויס א שטיין? דאס בלייבט א קשיא. אויך ווערט באמערקט אז „שמוץ” איז נאר א פערספעקטיוו – א זאך וואס איך האלט אז ס׳איז נישט גוט.]
—
טו. די גרויסע שאלה: איז די וועלט שוין פערפעקט?
ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן: ער איז במנוחה, ער איז בחינת שבת, הכל מלאכתך עשויה – אלעס איז שוין פארטיג, מ׳דארף גארנישט טון. אבער ווען איך וויל טון זאכן, קומט דאס אויך פון דער זעלבער מנוחה – דער אויבערשטער האט געמאכט די נאטור אז מענטשן מיט אמביציעס ווילן טון זאכן.
איינע מעגלעכקייט איז אז די וועלט איז בעצם פערפעקט אין א כללות׳דיגן זין, און ווען חז״ל און מקובלים רעדן פון אומפערפעקטקייט, מיינען זיי נאר אין א „לאקאלן” זין – דער מענטש איז נישט אין א גוטן מצב, ער וויל זיין אין א בעסערן מצב, און דאס גופא איז א טייל פון דער נאטור. אלע ציקלן אין דער בריאה – ווי למשל די זון וואס דרייט זיך ארום ווייל זי וויל צוריקגיין צו איר שורש – זענען א טייל פון דער פערפעקציע פון דעם גאנצן.
אין לאקאלע ענינים איז קלאר אז נישט – אידן זענען אין גלות, זיי ווילן נישט זיין אין גלות. אבער צו זאגן אז די גאנצע וועלט דארף זיין אנדערש – דאס איז שוין נישט אזוי קלאר. פארשידענע שיטות קוקן אויף דעם אנדערש.
—
טז. ספירות מלמעלה למטה און מלמטה למעלה – דער מענטש׳ס פערספעקטיוו
דער עיקר חידוש: אפילו ספירות גייען צוריק – נישט נאר מלמעלה למטה, נאר אויך מלמטה למעלה. דעריבער זענען דא צוויי סעטן פון צען ספירות: צען מלמעלה למטה און צען מלמטה למעלה. דאס איז א נאטירלעכער פראצעס.
דער רמ״ק׳ס פשט אויף „מלמטה למעלה” איז: אזוי ווי עס קוקט אויס פון אונזער זייט, פון דעם מענטש׳ס פערספעקטיוו. דער מענטש שטרעבט ארויף צום שורש. אבער „נכלל ווערן אין שורש” מיינט נישט אויפהערן צו עקזיסטירן – עס מיינט נאר אויפהערן צו עקזיסטירן אויף אן אפגעזונדערטן אופן.
[הערת אגב: אין דעם חסידישן וועג וואלט מען עס אזוי געזאגט: דער רצון השם איז אז עס זאלן זיין מענטשן וואס טוען אזוי און אזוי, און ווען זיי טוען נישט רצון השם, זענען זיי נישט אין זייער שורש. אבער עס איז מער קאמפליצירט ווי דאס.]
—
יז. די אות ו׳ – דער רקיע צווישן מים עליונים און מים תחתונים
די אות ו׳ שטעלט פאר א רקיע – א מחיצה וואס לאזט נישט די מים עליונים און מים תחתונים צוזאמענקומען. דאס שטייט אין תיקוני זהר און אין דער אידרא.
די צורה פון דער אות ו׳ ווערט אזוי אויסגעטייטשט: די י׳ פון אויבן און די י׳ פון אונטן (אין דער צורת א׳) זענען ווי צוויי כוחות – די שפע וואס גייט אראפ (מים עליונים) און דער דרוק וואס וויל ארויפגיין (מים תחתונים). און די ו׳ איז עפעס לאנגס, אויסגעשפרייט, וואס מאכט דעם צמצום – זי לאזט נישט, זי האלט אפ. זי איז א מתווך (mediator) צווישן דעם דרוק ארויפצוגיין און דעם דרוק אראפצוגיין. דאס האלט אויף א שפאנונג.
—
יח. מחצית השקל – דער תפארת אלס סופעראימפּאָזד סטרוקטור
תפארת איז מחצית השקל. דער פסוק „ואתה תדבר משמות חצי ההין” ווערט פארבונדן מיט מחצית השקל.
דער חידוש פון דעם רעיא מהימנא: ער לייגט אריין (superimposes) א נייע סטרוקטור – מלמעלה למטה און מלמטה למעלה – וואס ענטפערט דעם פראבלעם: וויאזוי קומט אויס צוואנציג? ווייל די זעלבע צען ספירות זענען צוויי מאל – איינמאל מלמעלה למטה, איינמאל מלמטה למעלה. דער מחצית השקל איז באמצע – ער איז סיי באמצע (ווייל תפארת איז צווישן אויבן און אונטן), סיי חצי (האלב פון דעם גאנצן שקל פון צוואנציג).
די אבן און די צורת יו״ד
אבן איז א צורה פון א יו״ד, וואס איז צען. „והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר.”
וואס איז די צוואנציג? דער שקל אין מילוי – עשרה גרה השקל – ווייזט אויף צוואנציג. די צוואנציג קומט פון די צוויי יודי״ן: א יו״ד פון אויבן און א יו״ד פון אונטן, אזוי ווי אין דער צורת א׳. דער אונטערשטער יו״ד, וואס איז האלב פון דעם גאנצן, איז דער אבן. ווען ס׳איז גאנץ – ביידע יודי״ן צוזאמען – איז עס א גאנצער שקל, וואס כולל מלמעלה למטה און מלמטה למעלה.
—
יט. עשיר לא ירבה – דער תפארת
„עשיר לא ירבה” ווערט אזוי אויסגעטייטשט: אפילו דער תפארת, וואס האט מער שפע און כוללות ווי אלע אנדערע ספירות, קען נישט זיין מער ווי צוואנציג (צוויי מאל צען). ער בלייבט אלעמאל אין דעם פריימווארק פון צען. עושר איז אויך א לשון פון עשר (צען). דאס מיינט: זיין עשירות איז אין ריבוי שפע ואור – ער קען זיין צען מאל צען (הונדערט), אבער נישט הונדערט-און-איינס. ער בלייבט אלעמאל א מאלטיפל פון צען, קיינמאל נישט עפעס אנדערש. דער עיקר אידיע: דער תפארת זאל נישט האבן אין זיך כלול מער ווי צען ספירות. ווען ער האט מער חשיבות, מיינט דאס נאר מער שפע, אדער מער פרטים (צען מאל צען), אבער נישט קיינמאל עלף.
—
כ. והדל לא ימעיט – דער יסוד
„והדל לא ימעיט” – דער דל (ארימער) איז דער יסוד. פארוואס הייסט יסוד „עני”? ווייל „הצדיק אבד” – דער יסוד באקומט נאר ווי שיריים פון תפארת. דער יסוד איז אביון בעצמו, נאר בשעת יחוד באקומט ער עפעס.
אבער אפילו ער איז עני, מיינט נישט אז עס וועט זיין ווייניגער ווי צען ספירות. אזוי ווי „אפילו עני שבישראל” דארף האבן ארבע כוסות – אפילו אן עני דארף נישט ווערן אויס י׳ (צען ספירות). ער בלייבט אלעמאל מיט צען.
[הערת אגב: דער בעל שם טוב׳ס חידוש: אויב ס׳איז דא ניין אידן, וועט דער עשירי זיכער קומען – ווייל ניין אן צען איז ווי ניין ספירות אן מלכות, וואס קען נישט בלייבן אזוי. דאס איז געבויט אויף דעם פסוק „אתם המעט מכל העמים” – וויאזוי קען מען בלייבן ניין? דאס איז דער סוד פון דעם בעל שם טוב׳ס קבלה – עס איז א יחוד.]
—
כא. שכינה און מנין – וואס מיינט „שכינה” אין דער וועלט?
שכינה מיינט א גרופע
שכינה מיינט א גרופע מענטשן צוזאמען. שכינה אין דער וועלט מיינט אז עס איז דא א גרופע אידן צוזאמען – דאס איז דער פשט פון שכינה בעולם. ווען צען אידן קומען זיך צוזאמען, קומט נאך א זאך דערצו – דאס איז די שכינה. דער צענטער מענטש ברענגט די שכינה. אן דעם צענטן מענטש – אן די לעצטע צען פראצענט – איז נישטא קיין שכינה בכלל.
ניין איז גארנישט – צען איז אלעס
א העכסט וויכטיגער יסוד: ניין אידן איז גארנישט. ניין איז נישט „ניין צענטלעך פון א מנין” – ניין איז גאר נישט. דער צענטער מענטש מאכט עס פאר אלעמען. ווען עס זענען ניין, זענען זיי ניין סעפּערעטע אינדיווידואלן. ווען עס זענען צען, זענען זיי איין גרופע. צען איז איינס, און איינס איז צען. ניין איז separate.
„עשיר לא ירבה ודל לא ימעיט” – גלייכקייט אין דער גרופע
ווען עס איז דא א גרעסערע עולם, זאל מען נישט מיינען אז עס קומט מער. דער פסוק „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” ווערט אויסגעטייטשט: אין א גרופע איז אלעמאל דא אן עשיר און א דל, אבער דער פסוק זאגט אז זיי זענען ראדיקל גלייך – עס איז א single. זיי זאלן נישט פאראויסגיין איינער פאר דעם אנדערן.
—
כב. „ה׳ אחד” – ער איז שוין איינס, אדער מ׳מאכט אים איינס?
דאס איז א זייער טיפע שאלה וואס דער רמ״ק באהאנדלט אין שער הכוונה, שער הנשמה, און שער ההנהגה. ווען מ׳זאגט שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד – וואס מיינט מען?
צוויי פשטים
1. דער פשוט׳ער פשט: ה׳ אחד מיינט אז דער אייבערשטער איז שוין דער מושל, מלך מלכי המלכים, מ׳איז ממליך אויף די גאנצע וועלט – ער איז פאקטיש איינס, דאס איז א קביעת עובדה.
2. דער קבלה פשט: ה׳ אחד מיינט אז מ׳מאכט א יחוד – ביז יעצט איז ער נישט געווען מיוחד (אין א געוויסן זין), און יעצט מאכט מען אים מיוחד. דאס איז א ריעלע אקטיוויטעט, א ריעלער טשיינדזש.
רש״י זאגט: ה׳ אחד – ס׳וועט קומען א צייט ווען ער וועט זיין „שמו אחד” (ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד). דאס מיינט אז יעצט איז ער נאך נישט „שמו אחד” אין דער פולער זין.
דער סתירה
ווען דער מקובל איז מכוון „אחד” אין שמע, מיינט ער אז מ׳מאכט אים איינס – וואס אימפליצירט אז ער איז נישט שוין איינס. אבער ווי טאר מען אין זין האבן אז ער איז נישט איינס? ס׳קומט אויס אז די קבלה׳שע כוונה איז פונקט פארקערט פון וואס נארמאלע מענטשן טראכטן – נארמאלע מענטשן מיינען אז ער איז שוין איינס, און די מקובלים זאגן ניין, מ׳דארף אים מאכן איינס.
—
כג. דער בעל שם טוב׳ס תירוץ – הסתר פנים און אחדות
דער בעל שם טוב׳ס וועג איז: ווי נעמט מען אוועק הסתר פנים? דורך דעם וואס מ׳פארשטייט אז ס׳איז נישט דא קיין הסתר פנים באמת. פאר דעם בעל שם טוב האבן מענטשן געטראכט אז אויב ס׳איז דא א הסתר פנים, איז עס עפעס ריעלס – עפעס וואס באמת פארשטעלט דעם אייבערשטער.
אבער דער בעל שם טוב זאגט: עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד – דאס איז נאך אלץ אמת׳דיג יעצט, און מ׳קען עס נאך אלץ עקסעסן יעצט.
—
כד. די נואנסן פון „אחדות” נאך דער בריאה
פאר דער בריאה vs. נאך דער בריאה
פאר דער בריאה איז אלעס געווען איינס – דאס איז נישט קיין חכמה. די חכמה איז: אז נאך דער בריאה, ווען ס׳זענען שוין דא אסאך באזונדערע זאכן, זאלן זיי נאך אלץ זיין איינס.
דער משל פון דער בוים
א בו
ים איז איינס ווייל אלע שטיקלעך ארבעטן צוזאמען, ס׳איז דא א form וואס מאכט עס איינס. ווען א מענטש שניידט אפ דעם בוים – איז עס מער נישט איין בוים. מ׳קען זאגן „דער זעלבער באשעפער האט עס געמאכט” – אבער דאס איז נישט גענוג. מ׳וויל נישט נאר איין באשעפער, מ׳וויל איין בוים – דאס איז דער תכלית הבריאה.
גלייבן אליין איז נישט גענוג
ס׳איז נישט גענוג צו גלייבן אז אלעס איז איינס – ווייל גלייבן האט מען שוין געגלייבט לפני שנברא העולם בכלל. מ׳דארף עס צוריק צונויפשטעלן – actually put it back together. אפשר דאס איז וואס דער בעל שם טוב מיינט: אז דער גלויבן העלפט אז מ׳זאל זיך דאס צוריק צונויפשטעלן.
יחידא תתאה
נאך דער בריאה איז דאס נישט די זעלבע לעוועל אחדות ווי פאר דער בריאה. מ׳קען דאס רופן יחידא תתאה אין חסידישע לשון – א נידעריגערע מדרגה פון אחדות. אפילו דער lowest סארט אחדות – ווי א בוים וואס אלע שטיקלעך זענען צוזאמען און ארבעטן גוט צוזאמען, וואו ס׳איז דא א form וואס פאראייניגט זיי.
—
כה. דער פאראדאקס פון גלות און צען ספירות
הדלא ידע – אפילו אין צייט פון גלות, חל׳ן די צען ספירות אין דעם צדיק. אבער למעשה איז דא גלות – מיעוט שפע, מיעוט כללות. ס׳איז נאך אלץ נישט דא א פירוד – אבער ס׳איז יא דא א פירוד. אין וועלכע זין איז נישט דא א פירוד? אז ס׳איז נאך אלץ צען – די סטרוקטור בלייבט. אבער עס פעלט א סארט יחוד, א סארט צוזאמענשטעל, א „שייפּ” – און דאס דארף מען מאכן.
מענטשן׳ס טעותן זענען ריעל
מענטשן וואס מיינען אז ס׳איז נישט אחד – זייערע טעותן זענען ריעל. ס׳איז נישט נאר א סובדזשעקטיווע פערסעפשן. ווען מענטשן האבן צובראכן די וועלט, איז דער צובראכנקייט עפעס אמת׳דיגס. מלאכים קריגן זיך, מחלוקת איז דא אין דער וועלט – דאס זענען ריעלע מציאות׳ן, נישט נאר מענטשלעכע ספקות. ביי קריאת שמע כאפט מען אז דער אייבערשטער האט אליין געמאכט דעם יצר הרע, די שוועריגקייטן – אבער דאס מאכט עס נישט ווייניגער ריעל.
—
כו. פירוד און אחדות אין צייט פון גלות – ווי אזוי מאכט מען דעם יחוד?
אפילו בזמן הגלות זענען נאך אלץ דא צען ספירות אין דעם צדיק. די מציאות פון גלות – מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות – מיינט נישט אז עס איז דא אן אמת׳ער פירוד אין די ספירות. עס בלייבט נאך אלץ צען. אבער אין א געוויסן זין איז יא דא א פירוד – אין דעם וואס עס איז דא א חסרון אין דער פראקטישער שפע און אין דער הארמאניע פון דער מציאות. אין וועלכן זין איז נישט דא א פירוד? אין דעם וואס די צאל בלייבט צען, די סטרוקטור בלייבט גאנץ. אבער עס פעלט א סארט יחוד, א סארט צוזאמענשטעל – און דאס דארף מען מאכן.
נישט דורך בלויז זאגן „עס איז נישט דא קיין פירוד” – נישט דורך א דעקלאראציע אז „לא ימעד” (עס וועט נישט ווייניגער ווערן). נאר דורך אנדערע וועגן: דורך מאכן יחודים, דורך פועל׳ן אז די פרטים זאלן ווערן איין כלל. דאס איז א חילוק אין יחוד הכללות: די כללות איז אליבא דאמת שוין דא – די ריאליטי איז אז עס איז דא א קאהערענץ, אן אחדות, אלעס איז אזוי ווי עס דארף זיין. אבער אויך די ריאליטי איז אז עס זענען דא זאכן וואס זענען באמת געענדערט, פארדארבן – במעשיו, אין דער פראקטישער מציאות. און דערפאר דארף מען פיקסן יענע ריאליטי אויך, נישט נאר זיך באנוגענען מיט דער ידיעה אז „פון אויבן איז אלעס אחדות.”
—
כז. דער משל פון שנאת חינם און מחלוקת
אלס משל ווערט גענומען דער ענין פון שנאת חינם. ווען אידן – אדער א חסידות – קענען נישט ארבעטן אלס איין גוף צוליב מחלוקת, איז דאס א פירוד, א חסרון שפע. אפילו פאר בלויזע survival דארף מען קענען צוזאמענארבעטן.
אפשר קען מען דאס סאלווען דורך אויסלערנען פאר יעדן איינעם אז טראץ אלע חילוקים, „אב אחד לכולנו” – מיר האבן אלע איין פאטער. ווער עס קערט, אז דו ביסט אנדערש? דאס מיינט נאך אלץ נישט אז מיר זענען נישט איינס. אויב יעדער וועט דאס פארשטיין, וועלן זיי אויפהערן צו זיין צוקריגט, און וועלן קענען צוזאמענארבעטן.
—
כח. דער בעל שם טוב׳ס דרך – תיקון הפרט
דער בעל שם טוב האט נישט געפּראקטיצירט פּאליטיק. ער האט געפּראקטיצירט תיקון האינדיווידואל – ארבעטן מיט דעם יחיד. ער האט געגלייבט אז דורך אויסלערנען אחדות ה׳ וועלן אידן ווייניגער צוקריגט זיין. אבער – למעשה זעט מען נישט אז די תלמידי בעל שם טוב זענען ווייניגער צוקריגט. כמעט קיינער האט נישט דערגרייכט דעם מדרגה פון אמת׳ער אחדות השם אזוי ווי דער בעל שם טוב האט עס געמיינט, און דערפאר ארבעט עס נישט אין דער פּראקטיק.
[הערת אגב: דער בעל שם טוב האט געזאגט ער גייט זיין משיח – ער האט געזען אז מ׳גייט זיך צוריקקערן. דער באבוב׳ער רבי האט געטרייט צו מאכן דעם בעל שם טוב פון אליהו הנביא צו משיח. די ברעסלאווער זאגן אז ר׳ נחמן איז משיח, אבער ער איז נאך אלץ נישט אין „עוד ישמע.” די טענה אז אלע אידן וועלן ווערן ברעסלאווער און דאס וועט מאכן איין כללות – דאס ווערט באצווייפלט: ביי ברעסלאוו איז יעדער איינער א „רבי” פאר זיך, יעדער האט זיין אייגענע דרך, און דאס מאכט שווערער צו מיטארבעטן.]
[הערת אגב: דער לובאוויטשער רבי ווערט דערמאנט אלס איינער וואס האט געמענעדזשט אז אסאך מענטשן זאלן טאקע טון עפעס – גוטע זאכן – און ער העלפט אסאך אידן ארום די וועלט, ווייל ער האט די אמונה אז יעדער איד האט די זעלבע נשמה. אבער ער איז א „לענינער” (ער פירט ווי א לידער מיט א סטרוקטור), און אנדערע מענטשן האבן נאך נישט געמענעדזשט דאס זעלבע.]
—
כט. דער פּראבלעם פון גרופּעס-אידענטיטעט
א מענטש ווערט געפרעגט וואס ער איז, ענטפערט ער: „איך בין א פּאפּא׳נער,” „איך בין א וויזשניצער,” „איך בין א סאטמארער.” פארוואס זאגט ער נישט פשוט „איך בין א איד”? דאס אליין איז א סימפּטאם פון פירוד – אז די גרופּע-אידענטיטעט איז שטארקער ווי די כלל-ישראל-אידענטיטעט. עס זענען דאך זעקס הונדערט טויזנט נשמות וואס זענען איין גוף, אלע די זעלבע זאך.
—
ל. משה רבינו און דער פרעה-מאדעל
משה רבינו האט נישט געוואלט זיין א דיקטאטאר, הגם ער וואלט עס געקענט. פרעה׳ס מאדעל איז געווען: „אני פרעה – איך בין די קאנעקשאן צו גאט, יעדער פאלגט מיר, און פארטיג.” אבער דער אמת׳ער וועג דארף זיין אז יעדער איינער׳ס קאנשעסנעס דארף עס אליין פארשטיין און אננעמען – נישט דורך צוואנג פון אויבן.
—
לא. צוריק צום עיקר: די מקובלים נעמען פירוד בעסעריעס
די מקובלים נעמען ערנסט דעם פאקט אז עס איז יא דא חילוקים, עס איז יא דא אזא זאך ווי מיעוט שפע. אבער דער רמ״ק איז זייער מדגיש אז עס איז נישט פחות מעשר – עס ווערט נישט ווייניגער ווי צען ספירות. די סטרוקטור בלייבט גאנץ, אפילו ווען די שפע איז פארמינערט.
ברענגט דעת-אחדות ריבוי שפע?
אויב דער צדיק וועט דערגרייכן אז ער פארשטייט אז עס איז נישט קיין אמת׳ער פירוד – וועט דאס אים ברענגען א ריבוי שפע? דאס איז א מחלוקת, און למעשה זעט מען נישט אז עס ארבעט אזוי פשוט. עס ארבעט נאר אין א זייער באגרענעצטן זין. אפשר דארף נאך עפעס צוגעלייגט ווערן כדי עס זאל ארבעטן. מ׳קען נישט בלויז זאגן „עס איז אלעס שפע” ווען עס איז נישט דא שפע – דער אויבערשטער האט געמאכט א וועלט וואס דארף שפע, און מ׳דארף עס טאקע ברענגען.
—
לב. דער יחוד אלס תכלית הבריאה – צוויי מדרגות פון „אחד”
דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט מיט א תכלית פון יחוד. נישט בלויז אז די וועלט זאל פונקציאנירן, נאר אז עס זאל דערגרייכט ווערן אן אמת׳דיגער יחוד. דאס איז דער עיקר פון מדת היסוד – נישט א ספעציפישער צדיק, נאר די מדה אליין, וואס איר תפקיד איז צו פירן צום יחוד.
דער שליסל-חילוק: עס זענען דא צוויי מדרגות פון „אחד”:
מדרגה א׳ – „שמו אחד” אלס בסיסית ריאליטעט: עס איז אלעמאל געווען אזוי אז אלעס איז גוט, אלעס איז ג-ט, אלעס איז אחדות. דאס איז וואס מען רופט אמונה פשוטה. אויף דעם מדרגה טאר מען כמעט נישט רעדן, ווייל עס איז אזוי בעיסיק אז עס דארף נישט קיין שום שינוי – עס איז שוין אלעמאל געווען אזוי. דאס איז דער כי-פחות-אינטערעסאנטער מדרגה פאר די מקובלים, ווייל דער אייבערשטער האט נישט באשאפן די וועלט פאר דעם מדרגה אליין – ער איז שוין געווען פאר דער בריאה.
מדרגה ב׳ – דער אמת׳דיגער יחוד, „עוד ישמע… אחד”: דאס איז דער מדרגה וואס קען זיך טוישן. דאס איז פונקט די זאך וואס קען זיין „לאו שמו אחד” – עס קען זיין נישט אחד, און עס קען יא ווערן אחד. דאס פאדערט כוחות, עבודה, מען דארף עס מאכן. דאס איז דער אמת׳דיגער יחוד וואס די בריאה איז באשאפן געווארן פאר אים.
—
לג. דער בעל שם טוב׳ס סאלושן – צוויי-שריט פראצעס
[הערת אגב: דער בעל שם טוב קומט מיט א לייזונג: ערשטנס דארף א מענטש זיך אינגאנצן בטל מאכן – אריינגיין אין „מקוה” (משל), ווערן בטל, זאגן „אלעס איז דער אייבערשטער, אלעס איז גוט.” דאס נעמט אראפ דעם „אני ואפסי עוד”, דעם „שבירת עקב”, דעם „אני אמלוך” – די נארישע געפילן אז איך אליין בין דער וויכטיגסטער. דערנאך קומט ער ארויס פון דער „מקוה” און קען טון זיין ספעציפישע עבודה בעסער, ווייל ער איז נישט אזוי „סטאק” (פארשטאקט), און אויב עס געלונגט נישט, גייט ער ווייטער.
ביי יחידים ארבעט עס – אסאך מאל ווערט א מענטש נאכדעם לייכטער, בעסער, עס גייט בעסער. אבער ביי קהילות – איז עס נאך נישט באוויזן. אפילו צען מענטשן צוזאמען – עס הערט אויף צו ארבעטן. ביי פינף הונדערט מענטשן – עס ארבעט נישט. פארוואס? אפשר ווייל דער יצר הרע איז זייער טריקי – ער פיגורט אויס ווי אזוי צו מאכן פונקט דעם גוטן פאר די גרעסטע קליפות. ער וועקט זיך צוריק אויף, און מען דארף א ספעציעלע עבודה צו באהאנדלען דאס.]
[הערת אגב: ווען משיח וועט קומען, וועט יעדער איינער אין זיך אריינכאפן אלע מעלות – ברסלב, סאטמאר, חב״ד – אלעס וועט זיך אויסגלייכן. אבער ביז דערווייל קען מען נישט צווינגען מענטשן צו זיין ראדיקאל. מען האט שוין געפרובט עקספערימענטן, און פופצן יאר שפעטער זעט מען אז מען דארף יא א געוויסע סטרוקטור. אבער „דיקטאטור” איז נישט ריכטיג – אין תורה שטייט נישט אז עס דארף זיין א דיקטאטור. דער פראבלעם איז ווען א מענטש ווערט א מלך אנשטאט דער אייבערשטער – דאס איז א גאר אנדער פראבלעם.]
—
לד. מחצית השקל – דער סוד פון תפארת (המשך)
דער רמ״ק ברענגט דעם זוהר אויף דעם פסוק פון מחצית השקל. די שאלה איז: ווי אזוי מאכט מען פון עצמו (יסוד) דעם שכלו (חכמה/בינה)? דער ענטפער: מען שיקט עס ארויף צו תפארת, און מען מאכט שכלו צו תפארת עצמו.
די קשיא איז: ווי אזוי קען תפארת זיין „האלב”? ער איז דאך וואס ער איז – ער זאל נישט זיין מער ווי ער, דאס איז ער! דערויף ענטפערט דער רמ״ק: תפארת הייסט „מחצית” ווייל ער שטייט בין השקל וחוצאות – ער איז אין דער מיט, צווישן אויבן און אונטן. דער פסוק „והעשיר לא ירבה והדל לא ימעט ממחצית השקל” האט א טיפן סוד: דער עשיר קען נישט מער זיין ווי ער איז, און דער דל קען נישט ווייניגער זיין – ווייל מחצית השקל רעפרעזענטירט תפארת וואס איז פיקסירט אין זיין מקום אלס מיטלפונקט.
—
לה. צוויי דרכי הלימוד: אנטאלאגיש vs. עבודה
א פונדאמענטאלער חילוק אין ווי מען לערנט קבלה:
– אנטאלאגיש (אמונה): „לא ירבה” מיינט ער קען נישט – עס איז נישט דא מער ווי צען ספירות, עס איז נישט דא ווייניגער ווי צען. דאס איז א פאקט פון דער ריאליטעט.
– עבודה: „לא ירבה” מיינט מאך נישט – מאך נישט אז עס זאל זיין מער ווי צען. דאס איז א ציווי, א עבודה.
דאס איז א מערקווירדיגע זאך ביי די מקובלים: זיי נעמען אמאל אנטאלאגישע פאקטן און מאכן פון זיי עבודה-אנווייזונגען, און פארקערט. „טראכט נישט אז עס איז דא מער ווי צען” – איז דאס א פאקט אדער א ציווי? ביידע אינאיינעם.
—
לו. דער סוד פון מנין – שכינה דארף א גרופע
א מנין איז צען אידן – ביי צען קומט די שכינה. פארוואס נישט ביי ניין? מען ווייסט נישט. פארוואס נישט ביי איין יוד? דאך, יעדער יוד האט שוין א כלל פון צען אין זיך. אבער שכינה מיינט א גרופע – שכינה קען נישט שורה זיין אויף איין מענטש אליין (אין דעם זין פון „שכינה” אלס ציבור-השראה). איין מענטש איז נישט א גרופע. ווען ווערט עס א גרופע? ביי צען. שכינה מיינט מען קען זאגן „קדוש קדוש קדוש” – קדושת שם ה׳ – און דאס פאדערט א ציבור.
—
לז. מעטאפיזיש איז נישטא מער ווי צען ספירות
מעטאפיזיש איז נישטא אזא זאך ווי מער ווי צען ספירות. עס איז קיינמאל נישט מער ווי צען. אויב עס קומט צו נאך איינס, איז עס נאכאמאל צען – דאס איז דער „טריק”. עס איז יא דא אזא זאך ווי מער און ווייניגער, אבער מ׳קערט נישט וועגן דעם גענוג – אמת׳דיג איז נאר דא צען ספירות.
איי, אין יעדע ספירה איז דא צען? יא, אבער נאר צען. עס איז נישט דא קיינמאל אז א ספירה איז נאר א כלל פון זיבן. עס איז יא דא אזא זאך, אבער דאס איז נאר בחינת התגלות און נישט אמת׳דיג. אין אן אנדער מקום זאגט דער רמ״ק קלאר אז יא – אבער דער תירוץ מוז זיין דער זעלבער: מ׳רעדט אויף בחינת התגלות, נישט אויף בחינת יחוד.
—
לח. ז״א – ו״ק אן מוחין
לויט דער אריז״ל (דער רמ״ק זאגט עס נישט ספעציפיש אבער ענליך): דער ז״א פעלט דריי ספירות, מ׳דארף ברענגען מוחין. ער איז נאר ו״ק (שש קצוות). דאס איז די גאנצע עבודה פון השם – יעדן טאג ווען מ׳דאוונט, ברענגט מען מוחין צום ז״א.
—
לט. חסד – קיין חסד עקזיסטירט אליין
יעדער עקזיסטירנדער חסד אין דער וועלט וועט אלעמאל אויך אנטהאלטן גבורה. ספירת החסד איז טיילמאל נישט פאר זיך – ער איז אלעמאל גבורה שבחסד. מ׳קען זען גבורה שבחסד ווייל ער טוט mostly חסד, אבער ער איז גבורה שבחסד, און אזוי אויך אלע אנדערע ספירות.
קען זיין א חסד מיט צו ווייניג לימיט? דאס רופט מען חסד שאינו נכלל בגבורה – אבער אויך אזא חסד האט א לימיט, נאר דעם פאלשן לימיט. למשל, איינער וואס האט געדארפט אויפהערן געבן דא, און ער האט אויפגעהערט ווען דאס געלט איז אויסגעגאנגען – ער האט געדארפט אויפהערן אביסל פריער.
—
מ. חסד אן א גבול – א משל פון קאמוניזם און צדקה
דער ענין פון חסד בלי גבורה ווערט באלויכטן מיט א משל: אויב דער גרעסטער עשיר וואלט אוועקגעגעבן אלע זיינע געלט, וואלט עס געארבעט פאר איין טאג, אבער דעם נעקסטן טאג וואלט שוין קיינער נישט גאנגען ארבעטן, ווייל אלע האבן שוין געלט – און דאס פירט צו חורבן. דאס איז וואס קאמוניסטן פארשטייען נישט. חסד אן א גבול איז שלעכט – „לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל.” עס פעלט די גבורה וואס מאכט דעם חסד צו א גוטע, פונקציאנירנדע זאך.
א קשיא: ער האט דאך געגעבן מיט א גבול – זיין געלט איז אויסגעגאנגען! דער תירוץ: דער גבול איז געקומען פון דרויסן (the external world), נישט פון אינעווייניג. „הוא מבחינתו” – אין זיין אייגענע וועלט – האט ער געגעבן חסד אן א גבול. דער תיקון איז אז דער מענטש אליין דארף האבן דעם limit אינעווייניג – ער דארף וויסן וויפיל ער קען אוועקגעבן אן זיך אליין צו צעשטערן.
—
מא. שיעור פון צדקה – חומש
דער שיעור פון צדקה (חומש – 20%) איז נישט א hard limit מדאורייתא, נאר אן ideal, א heuristic, א כלל. דער עיקר איז: ווער נישט אליין דער עני דורך צופיל צדקה געבן. פארוואס? ווייל דעמאלט קענסטו מער נישט געבן צדקה – דו צעשטערסט די צדקה אליין. 20% איז דער שיעור וואס חז״ל האבן assumed אז עס איז גענוג צו מאכן איינעם ארעם.
—
מב. „עשר ולא תשע” – אויף וועלכע מדרגה?
דער כלל „עשר ולא תשע” – אז עס קען נישט זיין ווייניגער ווי צען ספירות – איז אפשר נאר אמת באופן הכי כללי, אויפן גרעסטן לעוועל. אויפן אלערגרעסטן כלל פון דער וועלט׳ס סטרוקטור, ווי דער אייבערשטער האט זי באשאפן מיט עשר ספירות, קען נישט זיין ווייניגער ווי צען – סיידן די גאנצע וועלט ווערט חרוב. אבער אויף א פרטי׳דיגן לעוועל – אין א באשטימטע מקום אדער מציאות – קען יא זיין אז געוויסע ספירות זענען „דעסטרויד” אדער פעלן.
—
מג. דער חילוק צווישן לעוועלס – „built in” vs. ריעל
א וויכטיגער יסוד: לויט קבלה איז יעדע זאך דא פופציג טויזנט מאל – יעדע ספירה איז „built in” אין יעדע אנדערע, אין אומצאליגע שכבות. אבער מ׳טאר נישט שפּרינגען צווישן לעוועלס. ווען מ׳זאגט אז אין א געוויסע וועלט זענען ספירות חרוב, מיינט מען אויף יענעם לעוועל. יא, אויף א העכערן לעוועל איז אלעס דא. אבער אויפן „exact step” וואו מ׳שטייט, קען עפעס טאקע פעלן.
דאס איז פארוואס „נארמאלע” מענטשן זענען אין כעס אויף די מקובלים: ווייל מקובלים געבן ריאליטעט צו וואס האט נישט ריאליטעט. מקובלים זאגן „ס׳איז דא א פירוד” – א טרענונג אין די ספירות – כאטש „אליבא דאמת” איז אלעס אחדות. אבער דער מקובל מוז רעדן וועגן דעם פירוד אויף זיין לעוועל, ווייל אנדערש קען מען נישט פארשטיין די מציאות נארמאל.
—
מד. מיעוט השפע און מיעוט כללות – דער רמ״ק׳ס צוויי וועגן
דער רמ״ק זאגט אז עס איז דא א עשיר און א דל (רייך און ארעם) אין ספירות, אבער אפילו ביידע האבן צען. ער איז מסביר דאס אויף צוויי וועגן:
1. מיעוט שפע – דער שפע איז ווייניגער. די צען ספירות זענען דא, אבער דער אמאונט פון שפע וואס פליסט דורך זיי איז באגרענעצט. ווי למשל, אויב בשלימות וואלט ער געקענט אנקומען צו הונדערט, איצט קען ער נאר אנקומען צו צען – יעדע איינע פון די צען האט נישט אירע אייגענע צען אינעווייניג.
2. מיעוט כללות – ווייניגער כלליות. דאס מיינט אז ס׳איז „one less level.” למשל, תפארת איז אן עושר – מ׳קען רעדן וועגן אים אלס טויזנט (צען מאל צען מאל צען). אבער יסוד, א דלות׳דיגע ספירה, קען מען נאר רעדן וועגן הונדערט – יעדע איינע פון זיינע הונדערט איז נאר איינס, נישט צען. ס׳איז ווי קוקן אן א מייקראסקאפ – אויף יענעם לעוועל זעט מען נישט מער.
—
מה. דער משל פון מנין און עשר ספירות – פארשידענע לעוועלס
[הערת אגב: עס ווערט דערמאנט דער מהר״ן וואס האט געזאגט אז ער דארף שטארבן מיט א מנין, ווייל ער דארף זיינע עשר ספירות. אבער דער חילוק איז: אויפן לעוועל פון „מיין אייגענע עשר ספירות” (מיין קאפ, מיין גוף) קען מען מאכן א ייחוד אינעווייניג. אבער אויפן לעוועל וואו מ׳דארף זאגן קדיש מיט א מנין פון צען אידן – דארט קען מען נישט פארבייטן איין לעוועל מיטן אנדערן. דער קאפ קען זאגן קדיש פארן גוף, אבער נישט מיטן מויל אן א מנין. מ׳דארף לעבן אין די עשר ספירות, אבער ס׳זענען דא פארשידענע עשר ספירות – ווען צען אידן קומען זיך צוזאמען, און ווען דו אליין קומסט זיך צוזאמען.]
—
מו. מחצית השקל – אלעס האט א ווערט פון ספירות
דער ענין פון מחצית השקל ווערט פארבונדן מיט דעם יסוד אז יעדע זאך האט א ווערט אין ספירות – אן „amount” פון שפע, פון עקזיסטענץ. ווי אין קאפיטאליזם קען מען אלעס קויפן פאר געלט, אזוי אין דער רוחניות׳דיגער מציאות קען מען אלעס „קויפן” פאר עקזיסטענץ – אלעס איז אויסטוישבאר, אלעס ווייזט אויף די אחדות פון אלעס.
אבער – „העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” – אז דו האסט מער געלט מאכט דאס נישט מער מענטש. אלעס איז נאר איינעם – „איש אלי ארבע.” דער עושר פון ריאליטעט איז די ערשטע ספירות, און דער דל׳ס ווערט איז אויך א חלק פון דעם זעלבן סיסטעם.
דערפאר איז דא מחצית – א האלב. און אינעווייניג דעם האלב איז נאך א מחצית המחצית. און תפארת איז דער „הלל” – ער שטייט אינצווישן, ער איז דער מיטעלסטער.
—
מז. סיכום פון פרק ה׳ – פיר פירושים אויף „עשר ולא תשע”
עס קומט ארויס אז ס׳זענען דא פיר פירושים אויף „עשר ולא תשע”:
1. מ׳זאל נישט אראפרעכענען דעם אין סוף – דער אין סוף איז נישט איינע פון די צען.
2. מ׳זאל נישט אראפרעכענען מלכות – מלכות איז אויך א ספירה, מ׳טאר זי נישט אוועקנעמען.
3. מ׳זאל נישט צורעכענען עולם הבריאה – בריאה איז נישט טייל פון די צען ספירות פון אצילות.
4. מ׳זאל קיינמאל נישט מאכן קיין חילוקים אין צאל פון ספירות – אפילו ווען מ׳זאגט אז יעדע ספירה איז „כלולה מעשר”, און ס׳זענען דא שינויים אין שפע (עשיר און דל), זאל מען נישט זאגן אז ס׳איז ווייניגער ווי צען אדער מער ווי צען. קיינמאל נישט ווייניגער ווי צען, קיינמאל נישט מער ווי צען.
דאס איז דער לעצטער חידוש פון פרק ה׳.
—
מח. דער לעצטער יסוד: קיין כללות אין א ספירה מאכט נישט קיין היעראַרכיע אין שפע
מען זאל קיינמאל נישט מאכן קיין כללות אין א ספירה – אפילו ווען מען זאגט אז א געוויסע ספירה איז א „כלל” פון מעשה (אדער פון א באשטימטן ענין), זאל מען נישט דערפון ארויסנעמען אז עס זענען דא שינויים אדער חילוקים אין דער שפע אליין – אז איין זאך איז „מער” אדער „ווייניקער” ווי א צווייטע. דאס הייסט, אפילו ווען מען רעדט פון חילוקים צווישן ספירות, מיינט דאס נישט אז איינע איז אויף א העכערן מדרגה פון שפע און א צווייטע אויף א נידעריקערן – מען טאר נישט אריינברענגען אזא מין היעראַרכיע אדער פארגלייך אין דער שפע גופא.
דאס איז דער חידוש: די חילוקים צווישן ספירות זענען נישט חילוקים פון „מער” אדער „ווייניגער” – נישט קוואנטיטאטיווע אונטערשיידן אין דער שפע. יעדע ספירה האט איר אייגענעם אופן פון השפעה, אבער נישט אויף אן אופן וואס מען קען זאגן אז איינע איז גרעסער אדער קלענער פון דער אנדערער.
[הערת אגב: שרייבן דעם שם ה׳ — אין די זמנים הראשונים, ווען מ׳האט געוואלט שרייבן דעם שם, האט מען געשריבן א יו״ד, אדער צוויי יו״דן, אדער דריי יו״דן (צוויי יו״דן מיט א סגול לפניה). היינט אין אונזערע צייטן שרייבט מען א ד׳ אדער א ה׳ — און דאס איז א גרויסע ירידה פון דער שכינה. מ׳דארף שרייבן די יו״ד, וואס ווייזט אויף דעם ערשטן אות פונעם שם הוי״ה. ווען מ׳שרייבט ה׳ כאילו ס׳איז א קיצור פאר „השם” — דערמיט מאכט מען א פירוד, ווייל „שם” איז ליטעראלי מלכות, און מ׳שרייבט עס ווי א באזונדער זאך. דעריבער, ווען מ׳ברענגט א פסוק און מ׳וויל נישט שרייבן דעם שם, זאל מען שרייבן א יו״ד אדער צוויי יו״דן, נישט א ה׳ כמנהג המדינות וואס איז זייער נידעריג.]
תמלול מלא 📝
שער הנשמה: די קשיא פון רבי יהודה חי און דער רמ״ק׳ס שיטה אז יעדע נשמה איז כולל אלע צען ספירות
וואו מיר האלטן אין לימוד
בקיצור, אונז לערנען פרדס רמונים חלק א׳, שער א׳, פרק ה׳. ניין, פרק ו׳ לערנען מיר שוין, יא?
תלמיד: זיי האבן געלערנט פרק ה׳?
ניין, ניין, זיי האבן געענדיגט פרק ה׳.
תלמיד: זיי האבן געענדיגט פרק ה׳?
פרק ה׳ איז וועגן די משנה וואס שטייט “עשר ולא תשע”. זיי האבן מער ווייניגער געענדיגט דעמאלטס.
דער רמ״ק׳ס באציאונג צו שער הנשמה
אה, דאס האב איך געזען, איך האב געזען אין די ענד איז דא א שער, איך האב עס געוואלט לערנען פאר אנדערע ריזענס. די לעצטע שער איז שער ל״א, שער הנשמה. ער רעדט זיך וועגן די נשמה, און דארט האט ער צוגעברענגט וואס ער האט געזאגט דא וועגן דעם אז יעדע נשמה איז כולל פון אלע צען ספירות, וואס ער האט דא געזאגט, ווייל אפילו מ׳איז נאר אין די מלכות איז שוין אלע צען, ווייל דאס האט ער גענוצט דארט צו מיישב זיין א פראבלעם וואס ער האט געהאט.
ווי איז עס? פרק… ער האט געזאגט ער גייט שרייבן אין שער הנשמה. סאו דא… ניין, סאו נישט אין פרק א׳, ער האט שרייבן שוין אין פרק א׳, ניין, ס׳איז איינער גייט. אין פרק א׳, אין שער הנשמה פרק א׳, שיין אין א׳ פרק א׳, האט ער געפרעגט א קשיא.
די קשיא פון רבי יהודה חי
בשם רבי יהודה חי — רבי יהודה חי איז געווען א גרויסער מקובל — און ער האט געפרעגט א קשיא פון רבי אל קאסטאלי. אינטערעסטינג, ער פרעגט די קשיא אז אין זוהר שטייט אז ס׳איז דא דריי לעוועלס: נפש, רוח, נשמה. און יעדער איינער פון זיי קומט פון אן אנדערע ספירה: נפש פון מלכות, רוח פון תפארת, נשמה פון בינה.
אויב אזוי, יעדער איינער ווייסט אז אברהם אבינו איז געווען פון מדת החסד, און יצחק פון מדת הגבורה, און יעקב פון תפארת. און וויאזוי קען עס זיין? האב איך יעצט געלערנט אז אלע ספירות, יעדע נשמה האט דריי פארטס פון בינה תפארת מלכות. So, how does it go together with this תורה אז יעדער צדיק האט זיך זיין ספירה? דאס איז בעיסקלי פון זיין קוועסטשן.
דער רמ״ק׳ס תירוץ: יעדע נשמה איז כולל אלע צען ספירות
ער האט געברענגט תירוצים פון די פריערדיגע מפרשים, ער איז נישט מסכים געווען מיט זיי, און ער האט געזאגט אז זיין וועג איז, אז וויבאלד יעדע נשמה איז כולל פון צען עניינים, אזוי ווי ער האט געברענגט אין שער עשר ולא תשע פרק ה׳ — זיי דארפן מאכן א בעקווארדס מפתח, אז ווער דער פרק וויל שרייבן וואו נאך ער נוצט עס, ווען ער פארשטייט נישט וואס ער וויל פון דעם.
און ממילא זאגט ער אזוי, אז אמת׳דיג, יעדער מענטש האט אלע ספירות. דאס וואס דער אברהם אבינו האט געהאט, אזוי קומט אים אויס. דאס וואס דער אברהם אבינו האט געהאט מדת החסד, מיינט נישט אז ער איז געבוירן מיט מדת החסד. שטעלט אייך פאר, יעדער איד איז געבוירן מיט אלע נשמות, מיט אלע מדות. נאר ער האט געהאט א בחירה, ער האט מחליט געווען צו טון מער חסד, און דעמאלטס אלע ספירות, אזוי ווי ער זאגט דא — ער זאגט אז ביי די ספירות אליינס, וואס מ׳דארף קוקן אין אחר הפעולה שינוי השמות והנהגה, וזה — איז אמת׳דיג אז ס׳איז נישט דא קיין אמת׳דיגע חילוק צווישן די ספירות, דיי אל דו עווערטינג.
נאר ווען מ׳טוט איין פעולה, דעמאלטס אלע מדות טוען אין יענעם וועג, אזוי זאגט ער. סאו אלע ספירות. אמת׳דיג אברהם אבינו האט געהאט אלע צען ספירות, אזוי ווי מ׳זאגט, נשמה פון דא, רוח פון דארט, נפש פון דארט, וכדומה. נאר על ידי מעשיו…
תלמיד: יא, יא, ס׳איז נאך ווארט לערנינג נאו, אקעי? יו פינישט קאלירינג? ס׳איז נאך קאליר סאמעטינג עלס ביי יורסעלף.
על ידי מעשיו האט ער מחליט געווען דאס, און על ידי מעשיו דעמאלטס אלע ספירות, אלע צען ספירות שבו, ווערן בחינת חסד, ווערן מסכים צו די פעולת החסד, עפעס אזא זאך. דאס איז געווען זיין… ער זאגט, ווייל בדרך זה אפשר ישראל התגלגל בכהן ולוי, א איד קען… אה, דאס הייסט תש״ו, און דארט איז די דרך אחרת.
דער רמ״ק׳ס שיטה קעגן פעסטע שורש נשמות
בקיצור, ער זאגט אז… בקיצור, די גאנצע זאך וואס מ׳זאגט אז מענטשן האבן אנדערע שורש נשמות פאר אנדערע ספירות, דער רמ״ק איז נישט אזא גרויסער פען דערפון. פאר אלע נשמות זענען אלעס. ער זאגט נישט אויף א בחינה עקזעקטלי. ער זאגט במעשיו.
תלמיד: סאו פארוואס זאגט ער סטעיק א פעיפער? טעיק א פעיפער. וואס? ער זאגט נישט דאס. איי דאונט נאו. וואס מיר זאגן סתם? It’s just randomly?
No, no, it doesn’t seem, it seems to be more on the side of choice, יא. איינער האט שוין עפעס געהאט צו טון מיט זיין געשיכטע, וואס ער האט געדארפט טון. כאילו, א מענטש שטייט עפעס אין א סיטואציע, שטייט דאך “כי אדם יכול לקבוע בנשמתו איזה חלק שירצה לפי מעשיו”. אסאך מאל האט עס נישט קיין בחירה, אסאך מאל דו ביסט אין אזא סיטואציע און דו דארפסט הערן די ווארט בחירה.
תלמיד: יא, I don’t know וואס הייסט. יא, כאילו, כאילו, כאילו, דו דארפסט הערן די ווארט בחירה.
דאס איז מער קאמפליקעיטעד, ס׳איז זייער א גרויסע שאלה.
די יסוד פון דעם רמ״ק׳ס שיטה: עשר ולא תשע און אחדות הספירות
דער רמ״ק איז אין דעם שטיקל, און ס׳איז געבויט, דאס אז ס׳איז נישטא קיין תכונה איז געבויט — ס׳איז יא דא, אבער ס׳איז דא אלע. ס׳איז געבויט אויף דעם וואס איז געמיינט פאקוסן.
תלמיד: וואס א חילוק? ווי דארפסטו וואס דו ביסט אין די סיטואציע? ווי מ׳מעסט מיט אים?
אפילו אסאך צדיקים האבן געהאלטן אין רמ״ק. יא, די רמ״ק איז אינטרעסטער אין די לומדות, און ס׳איז געבויט אויף די לומדות אז אויב ס׳איז א נשמה, און אויב די נשמה קומט פון, וויאזוי זאגט מען, איך ווייס נישט, פון מלכות דאצילות. און מלכות דאצילות מוז זיין עשר ולא תשע, אויב דו טיילסט עס אפ, זאגסטו אז ס׳איז דא עקסטערע עקסטערע עקסטערע מדות וואס מ׳טאר נישט אפטיילן, קומט אויס אז מ׳טאר נישט זאגן אז א שום נשמה האט א געוויסע טאטעט. אלעס האט צו טון מיט די אחדות השם סיטועישאן. מ׳טאר נישט זאגן אז א שום נשמה האט עפעס. ס׳איז א גענציגע געוויסע בעיסיק אידיעס.
דאס איז וואס איז אינטרעסטינג. ווייל מענטשן זאגן אז קבלה קען מען זאגן אלעס. אבער דא זעסטו אז מ׳קען נישט זאגן אלעס, אז ס׳איז אלעס, אבער א געוויסע וועג.
ראיה פון ספר הבהיר
איינע פון די בעיסיק אידיעס, די מאוסט ארידזשינעלע אידיעס פון קבלה איז געווען די אידיע אז אברהם איז חסד. דאס איז ממש אזוי ווי א בעיסיק יסוד אין קבלה. און ער זאגט אז דער רמ״ק פארשטייט עס נישט, ער ברענגט אפילו א ראיה, ער זאגט אז ספר הבהיר זאגט אז אברהם אבינו און יצחק האבן דוחה געווען די מדת המלכות. איך זע אז ס׳שטייט עפעס אבן מאסו הבונים, אבן מאסו הבונים זאגט דער ספר הבהיר, דער רמ״ק זאגט אז ער איז מסביר אין אים ס׳איז פלאץ, באט קוריס די יונגער וועט פראוו דאס.
זאגט דער ספר הבהיר אז די שכינה, די מדת המלכות, האט אברהם אבינו געוואלט חסד, און יצחק האט קיינער נישט געוואלט מלכות ביז ער איז געקומען דוד המלך, און ער האט מסכים געווען צו נעמען די מדה. פרעגט ער נאר אויף וואס הייסט, וואס האסטו טענות אויף אים? ס׳איז א המשגה פון ספירת החסד. ביסטו ער געקענט עפעס אנדערש טייזן? זאגט מען, ניין, ס׳גייט נישט ארויס. אלע נשמות האבן אלעס. נאר וואס? פארקערט, די אלע נשמות האבן אלעס. וועגן דעם, אברהם אבינו האט געוואלט חסד, ער האט נישט געוואלט מלכות.
תלמיד: זאגסטו, ער האט געוואלט אפשר טאקע לפי המעשה?
קאפי, ער דאזנט זעט יעצט, ער איז ניטאר אלעס. יא, קאפי דערס ריזענס, קאפי דערס טארטער ריזענס. אויב מלכות מיינט עס האבן א אידישע קעניגרייך, יא, סאו, וואטעווער עס מיינט. יא, אמת. באט, ער דארף גודם שפייטן, ער איז חסד. יצחק האט נישט געוואוינט.
תלמיד: יא, יא, קוד בי.
קוד בי דער איז א סטראקטשער צו דייס טינגס. איך זאג נאר אז… באט ס׳איז סטיל, ס׳איז נישט… I don’t know. ס׳איז נישט ווייל זיין נשמה האט נישט געקענט, אדער עפעס אזוי, זיין נשמה איז נישט קאנעקטעד מיט דאס.
דיסקוסיע: אינדיווידואליטעט און טייפס
א מענטש וואס זוכט זייער שיין, היינט איז א מענטש וואס זוכט נישט מער זייער שיין שיין אליינס.
תלמיד: אה, מ׳גייט צו די… ס׳איז דא די טייפס.
יא, עטס איז א ליל אויפרעיטעד דאס טייפס. אבער מצד שאינו, קיינער וויל נישט זיין סתם א דערמיטער. ער זאגט שוין א מעלה איד, ער זאגט נאך אלץ אז אברהם ווינען גאנץ.
תלמיד: אה, די אינדיווידזשועל זאל זיין… יעדער איינער אינדיווידזשועל עניוועי וואלט זיך זיין גוף.
ס׳איז נאר אגענץ די אינדיווידזשועלטי, ס׳איז מער אגענץ, סעפערעט. ווי דאס זאגט מען? ס׳וועט זיין אנדערש.
די קשיא פון התכללות
איז יא דא א קוועסטשן וואס מיינט דאס אז אלע ספירות זענען אלעס. דאס האב איך אויך געזוכט אין די ספר. ער רעדט פון דעם אסאך, איך האב נישט פארשטאנען וואס איז די חילוק וואס איך האב נישט געזען לעצטע וואך וועגן התכללות. איך טינק עס איז סאמטינג ווייל דאס.
למשל א מענטש איז אן עולם קטן, און ס׳שטייט אין עולם וואכן, חלק ע״ב. יעדער מענטש איז דא, לאמיר זאגן, אמת׳דיג אלע סארט כוחות וואס זענען דא אין די וועלט אין א סערטער וועג. אבער דאס מיינט נאך אלץ אז יעדער מענטש איז די גאנצע וועלט. כדי אז א מענטש זאל אמת׳דיג לעט עקטן א יוניבערסעל וועג, לאמיר זאגן, רייט?
לאמיר זאגן אז א מענטש איז א מייקראקאזם. מיין הענט, איך געדעסט ווייט אריין די ראנמאל וואס עס זעט, באט לאמיר זאגן מיין הענט ווייזט אויף די כח החסד וואס איז דא אין די וועלט, און מיין לינק האנט אויף די כח הגבורה. וואס דאס מיינט אז עווי טאמער פיקן מיין רייט הענט, די הויל וועלט׳ס כח החסד טוישט זיך?
תלמיד: נאר פאר צדיקים.
אה, אין דאן ווען. סאו, זייער גוט. סאו, דאס איז אן עקסטערע זאך, דאס איז אן עולם קטן וואס גארנישט…
תלמיד: נא, סאו, זייער גוט.
סאו, ס׳איז דא א… דעט וועט בי די דיפערענץ פון די סקאלערס, אזוי ווי וואס ער זאגט סקאלערס אין יחוד, אדער… איך וועל זאגן אין אנדערע פלעצער זאגט ער ספלא, א דריטע לעוועל.
סאו, וואט עס מיינס איז, סאמטינג ווייל דאס אז ביי דיר ליגט אלע קאפס, יא, זייער גוט, ווייל דו ביסט באשאפן פון די גאנצע וועלט. אדער איך דין נען וויי א פערסאן איז א מייקראקאסם, לאמיר זאגן. דאס האסטו די אלע זאכן, באט דאטאזנט מאכן יו…
דער מענטש אלס עולם קטן און דער סוד פון מחצית השקל
דער חילוק צווישן עולם קטן און יחוד
אבער דאס מיינט נאך אלץ נישט אז יעדער מענטש איז די גאנצע וועלט. כדי אז א מענטש זאל אמת׳דיג לעבן אין א יוניווערסאל וועג, לאמיר זאגן, רייט? לאמיר זאגן אז א מענטש איז א מייקראקאזם. מיין האנט, איך גיי אריין נאר מיט סתם, אבער לאמיר זאגן מיין האנט ווייזט אויף די כוחות חסד וואס איז דא אין די וועלט, און מיין לינקע האנט אויף די כוח הגבורה, און וכו׳. דאס מיינט אז יעדע מאל איך הייב אויף מיין רעכטע האנט, די גאנצע וועלט׳ס כוח החסד טוישט זיך? נאר פאר צדיקים.
אה, און דאמבער. זייער גוט. דאס איז אן עולם קטן, איך גארנישט. נא, זייער גוט. סאו, ס׳איז דא א… דאס וועט זיין די דיפערענץ פון די סקאלערס, אזוי ווי וואס ער זאגט סקאלערס אין יחוד, אדער… איך זע אין אנדערע פלעצער זאגט ער סוף, א דריטע לעוועל. סאו וואס עס מיינט איז, סאמטינג לייק דאס אז ביי דיר ליגט אלע כוחות. יא, זייער גוט, ווייל דו ביסט באשאפן פון די גאנצע וועלט, אבער איך דארף נאך ווייל יער פערסאן איז א מייקראקאזם. לאמיר זאגן, דאס האסטו די אלע זאכן. Universal being. It doesn’t mean that the real… כאילו מ׳מוז זאגן… וועלכע איז די real? מ׳מוז דאך נישט זאגן אז די… א מענטש איז א חומר מיט א צורה, יא, דאס וואלט אריינגעהויבן זיכער מער משיג געווען, יא? אז אויב מ׳איז מחבר זיין צורה אויף זיין חומר, whatever that means, איז ער דורך דעם קען ער מאכן אז די גאנצע וועלט וועט אזוי געשען, right? קענסטו די טעאריע? Does it really work that way? Sometimes. איך מיין אז דאס איז דער חילוק.
ניין, איך וויל נאר זאגן די למדות. די גאנצע וועלט באשטייט פון דיין… דיין גאנצע וועלט באשטייט פון דיין פערצעפשאן. די גאנצע וועלט באשטייט פון דיין פערצעפשאן. איך וויל נישט פאר א וועלט אויסער א פערצעפשאן. א יור און אבער. די וועלט קומט זיך צוזאמען דיר. אקעי, למדות, איך וויל לאזן, איך האב דאס נאר געוואלט ניצן צו ווייזן אויף די למדות.
כלולות און מתייחדת – דער אמת׳דיגער חילוק
איך מיין אז דאס וועט זיין די דיפערענץ צו די סקאלערס. סקאלערס זאגט אז אלעס ליגט ביי דיר. לאמיר זאגן, איך בין נאט מסכים אין טארט אויף די פערצעפשאן טעאם, because I don’t think it’s the best way to think, even if we don’t know. But if ס׳איז דא יא אזא זאך ווי א מענטש, וויבאלד אז ס׳איז אזוי, it’s true that that’s even that enables די יחוד. למשל, I don’t know the exact situation, אבער ס׳איז דא א מענטש וואס עקט אין דעם וועג, און דעמאלטס אמת׳דיג, אלע… יוקריבן ווייסטו וואס? פארגעט. פארגעט ביי די הויל וועלט, און פאר יערסעלף, right? און א מענטש׳ס האנט ליגט שכל. וואס מיינט אז ס׳ליגט שכל? יא, א מענטש האט א חלק פלות הידים, און זיין צען ספירות ווי מ׳האט געלערנט. און חוץ דעם האט ער עכטער צו עס, ס׳איז דא די אריגינעל צו עס, די הול באדי, אדער די הול פערסאן, רייט?
נא, סאו אין א סערטען סענס, דער איזנט א הענד וואס איז די הול פערסאן, ס׳איז די הענד פון א מענטש, ס׳ארבעט מיט א געוויסע שכל, וכדומה. But that doesn’t mean אז יעדע מאל דו נוצט דיין האנט, נוצט ער די גאנצע מענטש. דא אמאל, וואס יא, if you use your hand to make something very beautiful און very insightful. און ס׳האט מיט דעם אסאך דעת און פילינג און אבייטינג. סאו דען, דער אויב יחוד, אין דיין האנט ליגט אלע צען ספירות אין די פעולה וואס דו טוסט אין דיין האנט. באט אין א נארמאל סטעיט, ס׳איז true, like די דיפאלט סטעיט, דער פאקט איז נאך אלץ אז די האנט איז קאנעקטעד מיט די גאנצע גוף, באט ס׳לעבט נישט אז ס׳טוט נישט, ס׳איז דא נישט, ס׳איז דא נישט. דער אויב יעדער דיפערענט, וואס דו זאגסט?
און דעטס אויס, וויאזוי זיי האבן געלערנט אין די פריערדיגע פארט? אין קענסטו די חילוק פון… מתייחדת און כלולות. פארשטייסט וואס איך זאג? אין פרק ל״ד אין ביטאפא שטייט דאס, דאס האבן מיר געלערנט. ס׳איז דא וואס איז כלול, און ס׳איז דא וואס איז מתייחד.
אברהם אבינו – אלע זאכן אין דעם וועג פון חסד
און אין די סעים וועי, דער סטיל א דיפערענץ ביטן אברהם אבינו, אברהם אבינו האט אויך געטון אלע זאכן. סי, דאטס ווייט ווען יו סעי אז א מענטש זאל זיין א נארמאלע מענטש, א נארמאל יעדער מענטש טוט אלע זאכן, אפילו אברהם אבינו האט געשלאפן און געגעסן און געמאכט בעיביס און געטון ביזנעס און געטון עבודת השם אויכעט, וכו׳ וכו׳. But all of דעט וואס סינסטוו, אין דיס וועי, דער סטיל א טשויס, אנדערסטענד? איך ווייס נישט וואס איז טשויס. איך ווייס נישט. אלע זאכן האט ער געטון אין די וועג פון… Let’s say, I don’t know what it means, אז ער פלעגט וויאזוי מחמיר את החסד. So when I close the door, am I? אלע זאכן האט ער געטון אין די וועג פון חסד. Understand? So you could do all of those things אין גבורה אויכעט. און אין תפארת אויך.
אזוי ווי אזוי ווי ראש השנה מאכט מען אויך נעגל וואסער. ס׳מיינט נישט אז… אזוי ווי נעגל וואסער? יא, איך טינק סאו. ס׳איז דא א גאנצע סדר יום, און מערסטנס האבן די סעים סדר יום עווערי דעי. ס׳איז ראש השנה. יא, דער בעל שם טוב. דער מגיד. מען זעט שוין א גאנצע סדר יום, און מ׳איז דא דער בעל שם טוב, one of these two people. ס׳שטייט אין יוסף אומץ אז מענטשן קאכן זיך אין דאס, און זיי פארגעסן וועגן די בעיסיק. איך ווייס נישט אויב ס׳איז פעירלי קריטיסיזם, אבער די יוצרות איז ספעציעל. אבער יעצט האלטן מיר אז דאס איז געווען וואס איך האב געזען וועגן די פריערדיגע פריידיגע קניק, און ער האט געזאגט אז ער האט צוגעטיילט צו דאס, אז דאס האט צו טון מיט דאס אז די נשמות זענען אלע… און אלע די זעלבע זאך.
דער זוהר וועגן חמש כנגד חמש – די פינף בריחים אין משכן
אוי, I don’t have patience to do another שטיקל. עקשלי, איך האב יא. אקעי, פריק וואלף. אלסע טרעילער, לערנט ענדער זוהר. אקעי, בקיצור, ס׳איז זייער בעיסיק זאכן. היינט האב איך געלערנט נאך א זוהר וואס איך מיין אז ס׳האט צו טון מיט די חמש כנגד חמש. וואס אונז האבן מיט דעם וועגן? דער זוהר זאגט אז ס׳איז דא פינף בריחים אין די משכן, אין הבריח התיכון. חמשה בריחים, אויף יעדע זייט פון די משכן שטייט אין די פסוק הזה פינף בריחים, והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. יא. אז דער זוהר זאגט אז זאלסט נישט ליינען אז בריח התיכון איז נאך איינס, ניין ס׳איז איינע פון די פינף. עס סימס מיר טו בי טאקען געוועלט וואס די פארדערס וואס טו האט געוועלט איליער וועגן די פינף. איך ווייס נישט וועלכע פשט. אלע פשטים. קיין איין פשט האט נישט געהאט אן עלפטע. Right? It seems like די זוהר איז worried about that. פרשת פקודי אין די ימוקים.
נאך א פירוש אין “עשר ולא תשע” – רעיא מהימנא אויף מחצית השקל
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען נאך א פשט פון די “עשר ולא תשע”. זאגט די רמ״ק אזוי, אין תדוק פייווי. עוד ביאור אחד, ס׳איז דא נאך א פירוש אין די משנה אין די רעיא מהימנא. סאו רעיא מהימנא, די פריערדיגע פשט וואס איז דאס פון רעיא מהימנא, רייט? יא, די פריערדיגע תורה איז וועגן “עשר ולא תשע”. רעיא מהימנא, אהן הא, חלק ראשון, יא. רעיא מהימנא וואס איז סימס טו בי די רמ״ק׳ס רבי, וואס איך ווייס נישט פונקטליך ווער. אקעי.
און רעיא מהימנא, מצות מחצית השקל, האט ער געזאגט נאך א פשט אין די משנה פון “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”. ער זאגט אזוי, דא מצות מחצית השקל, אמר רעיא מהימנא, די רעיא מהימנא האט געזאגט אזוי, ער גייט מאכן פשט פון די מחצית השקל. וואס איז מחצית השקל? סאו יו אנדערסטענד, ס׳איז א ווערי נייס פשט.
> מאי מחצית השקל? אי כגון חצי ההין. ודא ו׳ ממצע בין שני ההי״ן.
ער זאגט אזוי, א מחצית השקל איז א האלבע שקל. וואס נאך איז האלב? שטייט דאך “חצי ההין”. טייטשט ער, ההין איז א לשון ה״י, צוויי ה״א׳ס. און “חצי” טייטשט ער אינצווישן, נישט האלב, אינצווישן. סאו די מחצית השקל איז א ו׳ וואס איז אינצווישן צוויי ה״א׳ס. דאס איז די ו׳ פון די שם, רייט? וואס איז צווישן צוויי ה״א׳ס. ס׳איז דא קודם די ה״א און נאכדעם די ה״א.
נאכדעם זאגט ער:
> אבנא דמשקל ביה יוד.
די שקל איז דאך טייטש מ׳וועגט עס. און מיט וואס וועגט מען עס? מיט די אות י׳. ווייל צוויי מאל ה׳ איז גימטריא י׳, יא? סאו מ׳וועגט אפ די צוויי ה״א׳ס מיט איין י׳. נאו יו העוו די האל שם, י׳, צוויי ה״א׳ס, און א ו׳ וואס איז די מחצית השקל. יא? שטימט? איך בין זייער אימפרעסד אז איך זע ער פייניגט די שם הוי״ה אין יעדע מצוה.
און ס׳שטייט אויך אז “עשרים גרה השקל”, וויאזוי איז די צען אויך צוואנציג? דאס הייסט, א שקל איז צען, רייט? ס׳מאכט א לאט אוו סענס. שקל איז צען, “עשרים גרה”, יא, י׳ איז צען גרה. “עשרים גרה השקל” איז צען. סארי, א י׳ איז א מחצית השקל, רייט? האלב פון א שקל איז י׳. סאו וואס זאגט ער, די שקל אליין איז די ו׳ וואס איז צווישן צוויי ה״א׳ס, און מ׳וועגט עס מיט א י׳, וואס דאס איז צען גרה. און וואו קומט אריין די גאנצע צוואנציג גרה? אה, מחצית השקל איז צען גרה, און א שקל איז צוואנציג גרה. דא י׳, ווייל י׳ שרייבט מען י׳ ו׳ ד׳, וואס איז גימטריא 20. די י׳ איז 10, און די ו׳ ד׳ איז נאך 10. סאו דען, דאס איז די סוד פון די מחצית השקל.
“העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”
נאכדעם זאגט ער אזוי, יעצט איז א ווערי נייס פשט, שטייט “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. זאגט ער:
> “העשיר לא ירבה” – דאס איז די עמודא דאמצעיתא.
עמודא דאמצעיתא איז another word for דעם ו׳, right? די מחצית השקל, וואס דאס שטייט אינצווישן צוויי ה׳ס. “לא ירבה ולא ימעיט”. סאו “לא ירבה” איז אזוי ווי ס׳שטייט אין ספר יצירה, “עשר ספירות בלי מה, עשר ולא אחת עשרה”. דאס הייסט, “העשיר לא ירבה”, זאלסט נישט זיין א גביר און האבן עלף ספירות. “והדל לא ימעיט”, זאל נישט זיין צדיק… אה, “העשיר”, I don’t know what it means, “העשיר” דאס איז די תפארת, די תפארת איז א גביר. פארוואס איז ער א גביר? ווייל ער שטייט אינמיטן פון אלעס, I guess. “והדל”, דאס איז די צדיק, די יסוד, איז אויך “לא ימעיט מעשר”, עס זאל נישט זיין ווייניגער, ווי ס׳שטייט “עשר ולא תשע”. דאס איז די מחצית השקל וואס איז צען.
דאס איז די רעיא מהימנא׳ס תורה אויף מחצית השקל. איך טינק עס איז זייער נייס דער ראש, תשעתה ליבה ועדין ליעמוד, וואס מיינט נישט תשע און נישט אחת עשרה.
דער רמ״ק׳ס קשיות אויף דעם זוהר
אבער דער רמ״ק גייט זיך טרייען צו מאכן זייער קאמפליקירט די שטיקל זוהר, און ער גייט זייער גוט לערנען, און ער גייט זאגן אזוי. קודם גייט ער מאכן א ליסט פון זיינע פיר קשיות, און נאכאמאל גייט ער עס מסביר זיין. יא? יא?
דער רמ״ק׳ס ערשטע קשיא: וויאזוי איז מחצית א ממוצע?
Instructor:
קודם כל, וואס איז דאס וואס ער זאגט אז מחצית השקל איז געווען חצי ההון? און ער טייטשט, דאס מיינט אז די חצי ההון איז תפארת, וואס ער איז ממוצע, בין שני ההון. אבער אמנם במחצית השקל, וויאזוי קען מען מפרש זיין ממוצע בין? וואס איז די טייטש אז א מחצית השקל איז צווישן, נישט צווישן, ס׳איז א האלב?
סאו דאס איז לייג… בקיצור, דער רבי אלעזר איז נאטיסינג אז דער זוהר׳ס מדרש פון מחצית צו ממוצע איז נאר א וועריגער גוט מדרש, וואס דער שייכות אין ממוצע איז נישט צווישן גארנישט, ער איז האלב פון האלב.
דער רמ״ק׳ס צווייטע קשיא: וויאזוי איז דער יו״ד צוואנציג?
אקעי, נאכדעם האט ער געזאגט דעם תנאי אמונה אז אבן משקל בה די יו״ד, אז די יו״ד איז א… זאגט ער זייער גוט און זאגן אז די יו״ד איז צוואנציג, right? איז וואס הייסט, וויאזוי קען מען נישט מוסיף זיין, נישט פוחת זיין, נישט מוסיף זיין? ס׳איז דאך צוואנציק. ער האט דאך יעצט צוגעלייגט א גאנצע צען. יא?
און אייך צו זאגן אז יעדע ספירה אליינס האט צען ספירות. לאמיר פארשטיין, ווייל כדת רצון וואס לייגט יסוד, נישט די תפארת און נישט די יסוד איז מען אליינגער די צען. אקעי, רייט? אזוי וויאזוי דער יו״ד, וואס דארף נאך איין ספירה, איז ווייטער צוואנציק.
בקיצור, די… אויב ער זאגט לכאורה די פשט, ער זאגט אז העשיר אייער ספירה, לאמיר זאגן, האט אליינס צען ספירות פון זיינע פרטים, און ביידע קיינע פון זיי זאלן נישט זיין ווייניגער ווי צען. אקעי, וויאזוי איז דער יוד מער ווי צען? וואס איז דער יוד צוואנציק?
אקעי, דאס איז טאקע א שטיקל פראבלעם פאר די תורה פון דריי מיינע פראבלעמען. דריטע פראבלעם. דו ביסט מסכים אז ס׳איז א פראבלעם? ווייסט נישט. אלע די קשיות זענען a little bit fake אין מיין opinion. נאר וואס ער זאגט אין זיין תירוץ, צו ער מאכט עס בעסער.
דיון וועגן דעם אופן ווי דער רמ״ק לערנט זוהר
Student:
וויאזוי האב איך געטייטשט? דו פרעגסט א קשיא אויף א תורה?
Instructor:
ניין, דער רמ״ק פרעגט אלעמאל קשיות אויף תורות. ווייל ער איז סתם, אז דער זוהר איז נישט קיין תורה סייענטיסט, ער איז מדייק. און ער איז not wrong אין דעם סענס, איך מיין נישט אז ער איז wrong וועגן דעם. די שאלה איז נאר וויאזוי מ׳דארף עס נאכדעם פארשטיין. דער זוהר תיאורטיקער טרייט צו סאלווען מיט דעם פראבלעם.
לויט וואס איך האב געזאגט, אז די צוואנציק, I said that’s what I would tell you. I was saying אז דער יוד, דער יוד איז נאר צען, באט אויב מ׳זאגט עס ארויס און מ׳שרייבט עס ארויס יוד ו׳ ד׳ איז צוואנציק. So, I can understand what he was saying.
Student:
ניין, ניין, ער זאגט עס אין פלאץ.
Instructor:
ער זאגט עס אין פלאץ, ער זאגט עס אין פלאץ.
Student:
נו, אבער ס׳שטייט אין זוהר, ס׳שטייט אין זוהר, ער זאגט עס אין פלאץ.
Instructor:
ער זאגט נישט קיין כללים. I know, it’s a good question. באט די תירוץ איז אז ער ווייסט יא די כללים, און ער ווייסט עס פון ערגעץ אנדערש.
Student:
אקעי, דאס איז וואס דו ווילסט לערנען, דו ווילסט לערנען אזוי איז די זוהר.
Instructor:
דו דארפסט בלייבן ביי די רמ״ק׳ס קשיא. איך מיין אז דער רמ״ק איז teaching you close reading. און איך האב אסאך מאל געמיינט, ווען איך האב אנגעהויבן דא, האב איך געמיינט אסאך אז דער רמ״ק׳ס קשיות זענען fake. נאכדעם, איך האב געלערנט גענוג זוהר, איך האב געזען אז דער זוהר מיינט אמת׳דיג עפעס מיט יעדע ווארט וואס ער זאגט.
די שאלה איז, איינמאל דער רמ״ק איז מחבר על האמת, מסתמא נישט, יעדער מחבר איז נישט, מ׳קען נישט זאגן דאס הונדערט פראצענט, but there is something, you do have to read it seriously. דו קענסט נישט זאגן, אה, די תורה האט געזאגט א תורה, צען, צוואנציק, עיקר די שם הוי״ה, ס׳שטימט, ס׳איז דא עפעס א מינינג. ס׳איז נישט פאראויס.
אקעי, נאכדעם פרעגט ער א דרוש. אבער דו זעסט די ערשטע צוויי שאלות וואס ער פרעגט, זיי זענען פראבלעמען אין די דרוש? ס׳איז דא עפעס א סאלושאן? A lot of times ווען די דרוש אויף די זוהר שטייט נישט די ערשטע סאלושאן. וואס דער רמ״ק איז געווען איז פייניג די סאלושאן, מ׳דארף צולייגן געוויסע הקדמות פון קבלה געווענליך, צום סוף סאלוויט ער די פראבלעמען. און איך מיין אז ס׳איז נישט אינגאנצן ראל.
דער רמ״ק׳ס דריטע קשיא: אריכות לשון – פארוואס שטייט יו״ד צוויי מאל?
נאכדעם זאגט ער אזוי, וואס איז דאס עבדא למשתא ביי דא יו״ד? פרעגט ער א קשיא, וואס הייסט? אקעי, ביידע פון די קשיות זענען פארענטפערט לויט מיין פשט, אז דער יוד איז… ווייטער, אפשר דאס גייט ער גראדע זאגן בעצם, וואס הייסט, וויאזוי קען מען שוקל זיין מיט די שטיין? ס׳איז דאך צוואנציק, און דער שקל זאל זיין צען.
איינער וועט ער זאגן אז דרך לשקול באבן זהו השקל השלם, וואס הייסט, מ׳קען רעכענען מיט דעם? אם כן אריכות לשון, איך האב נישט קלאר, איך כאפ נישט וואס ער פרעגט, וואס די צווייטע וואס דער אמנם אומר איז. איינער וועט ער זאגן אז וואס, אז מ׳קען רעכענען, וויאזוי קען מען שוקל זיין מיט די אבן?
I greatly like this idea פון די שקל, די זוהר האט די idea, איך טראכט אז ס׳איז אסאך א ברייטערע idea אז די ספירות זענען מעזשורס, אז נישט די זאך וואס ווערט געמאסטן, נאר די יוד איז די זאך וואס מעסט, ער איז מחליט וואס, אין סענדערס לייגט די וואליו, איז די זאך וואס מחליט וואס צו מעסטן.
אבער עניוועי, איך פארשטיי וואס זיין ואימנם אמרו, ואימנם שכמתו לימוד דרך לשקול באבן צופיע השקל השלם. ער איז די רעגלערשער. געוויינליך מעסט נישט קיין הלשון. לאמיר שווערן פארוואס ער זאגט אריכות לשון. איך וויל אנדערשטענדן די אריכות לשון פראמט.
אבל למשקל, בו, דא יו״ד. עשרים גרה השקל, דא יו״ד. איי, ער זאגט צוויי מאל. כאילו, אויב וועסטו זאגן אז ס׳איז דא מיינט די זעלבע זאך, ס׳איז אויסגעגאנגען צוויי מאל. אבל למשקל, דא יו״ד. עשרים גרה השקל, דא יו״ד. אקעי.
לויט מיין פשט, אגען, איז פארענטפערט געווארן, באט מעיבי דאטס וועט ער איז געווען אין געטא. די אלע דריי, אלע קשיות, נישט אלע דריי, די ערשטע קשיות האב איך נישט קיין געהעריגע תירוץ, לויט מיין פשט.
ד׳ אמרו מחצית השקל עשר אי, וואו שטייט דאס? אה, אין די ענד, מחצית השקל מילת מעשר בלי תשר, מחצית השקל עשר. וואס קומט דאס אריין? פריער האט ער געזאגט אז מחצית השקל איז ממוצע, און דאס זאגט ער אז ס׳איז צען. איך האב נאט שור, איך אנדערסטענד די שטיקל פאר די מאוסט פארט, די אנדערסטינג, ווייל לויט ווי איך האב עס מסביר געליינט, איך האב אויך פארענטפערט די אלע זיינע דיוקים ווי איך האב עס געליינט.
ווען ער זאגט, מחצית השקל, דאס איז די חצי ה׳, דאס איז די ו׳ וואס איז מחצית, ממוצע צווישן צוויי ה׳, און ענין הכי נמי, ס׳איז נישט האלב, ס׳איז ממוצע. But that makes sense, ווייט אונזער האלב מהלך, די חמש קדעגט די חמש, העף וואן אין די מידל וואס איז ממוצע. די גרמתא זאגט נישט די חמש קדעגט חמש, דאס איז די ו׳ וואס איז צווישן צוויי ה׳.
און ס׳ווערט געמאסטן מיט די י׳, עשרים גרה, דאס איז א גאנצע י׳, און די מחצית איז נאר איין י׳, אזוי ווי איך פארשטיי. דאכט זיך ער זאגט “העשיר לא ירבה”, העשיר די תפארת זאל נישט זיין מער ווי צען, און “הדל” די יסוד זאל נישט זיין ווייניגער ווי צען. און מחצית השקל איז צען, הייסט צען גרה. דאס מיינט ער צו זאגן אין די ענדע, מחצית השקל עשר גרה. יא, אזוי ווי איך האב געטייטשט.
אקעי. ער זאגט, it goes back to this first thing, אז ער איז נישט happy מיט דעם אז מחצית זאל טייטשן ממוצע. And here, אז ער ברענגט אריין אז אין סוף פון דעם שטיקל גייט ער זאגן, יא, דער נארמאלער טייטש אז מחצית איז האלב, ס׳איז צען גרה instead of צוואנציק. אקעי.
די הקדמה פון דער רמ״ק: צוואנציק ספירות – עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה
בקיצור, מאכט ער א הקדמה, אן אינטערעסאנטע הקדמה. What is important in the הקדמה, I’m not sure what we need from it. ער זאגט א הקדמה, אז וויסן די הקדמה, אזוי, ס׳איז אן important הקדמה, but ער איז געווען זייער, און really איז געווען טאקע בעטער אין שער ט״ו, שער מלמעלה למטה.
ער מאכט א הקדמה אז ס׳איז דא צוואנציק ספירות אמת׳דיג. און די ספירות זענען עשר מלמעלה למטה, ועשר מלמטה למעלה. כדמיון ניצוץ השמש הבא מכה במראה לתשעה וחוזר ומתהפך כנגדן. ס׳איז like a mirror. ווען די ספירות קומען אן צו די מלכות, פארן זיי צוריק ארויף, און דעמאלט איז כביכול like 20 ספירות. צען אויף די וועג אראפ און צען אויף די וועג ארויף.
זיי זענען not די same ten twice, לויט וואס ער זאגט. ווייל ס׳גייט אראפ, ס׳איז דא אזא מהלך פון השתלשלות, און נאכדעם איז דא א מהלך פון צוריק ארויפגיין. און די זאכן זענען דא אמת׳דיג טאקע, ס׳איז דא אמת׳דיג טאמער, אויב מ׳רעדט איז געווען א זאך.
דאס הייסט, אין שער מלמטה למעלה איז ער מסביר אז ס׳איז נישט פשט אז מ׳קען ציילן וועלכע וועג מ׳וויל. ס׳איז דא אמת׳דיג אזוי ווי א מהלך פון א הצלה וואס גייט ארויס, און נאכדעם גייט עס צוריק. אין ליטעראריזם, this is called procession and reversion.
אבער איך ווייס נישט צו ער האט עס פארשטאנען עקזעקטלי אין יענע וועג, ווייל דאס איז דער יסוד גדול פון פלאטאניזם, אז אלעס גייט צוריק צו וואו ס׳איז געקומען פון. און צוריק מיינט נאר צו זאגן אז ס׳איז נוטה אל השלם, ס׳איז נוטה אל הטוב, וואס די מדה הרע גייט צוריק און ווערט destroyed. אבער דער רמ״ק איז דזשאסט נאטיסינג אז מ׳קען קוקן אדער מ׳קען רעדן וועגן יעדע ספירה פון די וועי דאון און פון די וועי אפ.
דער סוד פון דער אות א׳
און ער זאגט אזוי: דער גאנצער סוד שטייט אין די אות א׳. פארוואס? ווייל א׳ איז א י׳ פון אויבן און א י׳ פון אונטן. דאס ווייזט אויף וואס? אז ס׳איז דא די מקור האור למעלה ולמטה. ס׳איז דא אויך א מקור פון אונטן, כאילו, ווייל ווען ער קומט אלל די וועי דאון צו די מלכות, הייבט זיך עס אן צוריק פון דארט, עס גייט צוריק ארויף.
און די ו׳, דאס הייסט מים עליונים ומים תחתונים. מים עליונים איז אויפ׳ן וועג ארויף, און די ו׳ איז די תפארת, וואס ער איז מייחד מים עליונים ומים תחתונים, זי מאכט עס א שקל, א מדה השלימה, מדת האצילות, אשר מלמעלה למטה, ואשר מלמטה למעלה.
סאו, קומט אויס אז ער איז א מידה שווה צו צוואנציק, ריעלי. דאס איז די סאלושן פאר די צוואנציק, אז ער איז ריעלי צוואנציק, ווייל דאס איז די יסוד פון צען מלמטה למעלה און צען מלמעלה למטה.
Student:
איך ווייס נישט וואס מיינט אז דער תפארת איז מייחד מים עליונים ומים תחתונים. דאס הייסט, ער מאכט פון ביידע, ער מאכט פון ביידע צוויי? ער מאכט פון די…
צוואנציג ספירות, אור חוזר, און די תשוקה צום מקור
די יסוד פון צוואנציג ספירות
Instructor: This is the solution for the twenty. אז ס׳איז דא באמת צוואנציג, ווייל ס׳איז דא די יסוד פון צען מלמטה למעלה און צען מלמעלה למטה.
אקעי, די תפארת איז משפיע. אה, ניין, איך ווייס נישט. איך ווייס וואס ס׳מיינט אז די תפארת איז מייחד מים עליונים ומים תחתונים. דאס הייסט ער מאכט פון ביידע צוויי? ער מאכט פון די וועג ארויף און די וועג אראפ די זעלבע זאך? I don’t understand this טאקע. What does this mean?
I will have a lot of questions and not know what everything means. וואס האט דאס צו טון מיט וואס די ספרים זענען ביזי, די מים עליונים און מים תחתונים? נישט נאר האלב וועגס. אין א געוויסע וועג יא, אין א געוויסע וועג נישט יא. ס׳האט צו טון. אלעס האט צו טון. נו, ס׳האט צו טון.
אור חוזר און אריכות הדעת
די אריכות הדעת איז אור חוזר. דאס איז וואס ס׳הייסט אור חוזר. I think אור חוזר is something אז דער רמ״ק זאגט עס אין שער כ״ג. ער זאגט עס מיט עבודה, מיט עבודה פון אים. You can call it עבודה, יא, אויב דו וועסט. אור המתהפך. אה, ער רופט עס אור החוזר און אור המתהפך. אדער אז ס׳איז natural. עבודה איז אויך natural, anyways. יא, ווייל עבודה איז just די tendency אויף.
די חסידישע משל: כל הדברים נוטים אל הטוב
אזוי ווי למשל, איך מיין די חסידישע משל, ווי סאמבער לאנג דאס איז run-off, די… I have to remember how to… וויאזוי איך פארשטיי דאס. אונז לערנען דא צו האבן קשיות, נאכדעם גייט מען אויסטרעפן וואס דאס מיינט. באט די וועג וואס ער פארשטייט עס איז עפעס אז סאמטינג לייג די… וויאזוי זאגט מען אויף עדעיס? אל טינגס דיזייערד גוט. יעדע זאך וויל זיין גוט. דאס איז א natural זאך.
דאס איז ביי מענטשן דריקט זיך אויס, דאס אז יעדע זאך וויל זיין גוט, וויל זיין זיין טובה אדער זיין שלימות. גוט מיינט נאר perfectly גוט, וויפיל ער קען זיין וואס ער איז. גוט איז נישט א הויז זאך פון אינדרויסן, ער דארף זיין גוט. ס׳איז דא דיך און ס׳איז דא גוט. גוט איז די בעסטע פון דיך. שטימט? Right? One and the same basically.
יעצט, אלע זאכן ווילן זיין גוט. למשל, אלע זאכן האבן זיך זייער וועג פון זיין גוט. דאס אלע זאכן זענען כל הדברים נוטים אל הטוב. אלע זאכן ווילן זיין גוט. יא, דאס איז די רעווערשן. דאס איז די צוויי וועגן.
צוויי וועגן: מלמעלה למטה און מלמטה למעלה
למשל, אונז קענען רעדן פון… און ס׳איז זייער וויכטיג, מ׳דארף קענען רעדן פון אלעס אויף צוויי וועגן. פון די וועג ארויף און פון די וועג אראפ. דאס וואס די קבלים רופן עס. און די קבלים האבן די פראבלעם אז ער האלט נישט אויף די משל, און ער ווייסט נאך נישט וואס דאס איז א משל פאר.
אבער למשל, ס׳איז דא פון וואו זאכן קומען פון, רייט? כאילו די פעסט, לאמיר עס רופן די פעסט א גאנצע מאל א משל. די פעסט, למשל, מיר מוזן עס רופן סיבות הסיבות. לאמיר זען די ערשטע סיבות הסיבות, רייט? ס׳איז דא דאס, פון וואו איז דאס געקומען פון דארט? ס׳איז געקומען פון די ערשטע סיבה, סיבה ראשונה. This is called, from our perspective, this is going back. From the אויבערשטער׳ס perspective, this is going down, right?
די ערשטע זאך האט געמאכט די צווייטע, וואס האט געמאכט די דריטע, אזוי ווי די השתלשלות פון ספירות, כתר האט געמאכט חכמה, און אזוי ווייטער.
Now, די טבע, די תשוקה, right? דאס איז די תשוקה, די דרייוו, די דיזייער. די דיזייער פון יעדע זאך איז צו זיין וויפיל ער קען וואס ער איז. און דאס איז א נאטורליכע זאך, אפילו א שטיין וויל זיין א שטיין.
שלימות און דער מקור
אקעי, דארט לערנט אונז א נידעריגער וועג, אבער דארט לערנט אונז מסביר וואס מיינט גוט, און יעדע זאך וויל זיין גוט. יעצט, צו זיין גוט מיינט צו זיין דיין שלימות. יעצט, צו זיין דיין שלימות מיינט צו זיין וואס דו ביסט אמת׳דיג.
יעצט, די פראבלעם איז אז אויב דו ביסט א דבר נברא, אויב דו ביסט א קאוז טינג, דו ביסט נישט אמת׳דיג, דיין אמת ליגט אין דיין סורס. right? Because the thing that makes you real is your parents, לאמיר זאגן, כאילו, נישט דיין פיזישע טאטע, ווייל די פיזישע טאטע איז נישט עכט דיין טאטע, but די זאך וואס האט דיר געמאכט, ער איז די מקור פון דיין מציאות, right?
And to be complete means to be entirely what you could be or what you are, which means that די שאיפה פון אלע זאכן צו זיין גוט איז די שאיפה פון זייער מקור. שטימט?
מיינט דאס צו ווערן אויס?
דאס דאסן מין צו בי דיסטרויד. דו האסט אנדערסטענדן, דאס איז וואט פיפל טינקען, די רעווערשן מיינס צו דיסטרויד די וועלט. איך מיין נישט צו דיסטרוידן, איך בין טאקע אביסל נישט קיין.
ווען דו זאגסט, די גאנצע בריאה איז דאך ספויזדלי א וועג צו מאכן תענוג, אדער צו סאמעהאו געבן פאר די אין סוף, סאמטינג וואס ער דארף האבן אין אונז. סאו, ס׳איז געווארן צושטיקלט. און דען… וואס we try to do is, how do we complete ourselves by completing it?
Right, you don’t have to start with this חסרון. You have to say, the גאנצע בריאה איז, די עקספרעשן פון טוב, ווייל אז די אין סוף איז overflow. פארוואס וועט מען צוריקגיין צום שורש? צוריקגיין מיינט נישט, זייער גוט. צוריקגיין צום איינער מענטש.
נא, שורש, שורש, because you are not a gentile. You don’t have to start with this חסרון אז די אין סוף האט געוואלט. די חסידות האט געוואלט אזוי אן, און די ריזען אפשר די אנדערע מענטשן, וואלט מען דארף נישט אזוי אמת׳דיג אנהייבן, ווייל דו קענסט אנהייבן מיט די שלימות פון די שלימות הטבה.
די אויבערשטער׳ס עקספרעשן אין די בריאה
ס׳איז א פאני וועג, איך בין גענט צו זאגן שלילות׳דיגע לענגליכע, אבער ס׳איז גוט אנאך פאר די אייבערעטיגע אלעס, כביכול וואנסטו עקספרעס אינזעלף אין אייבערע סינגל וועג פון עקזיסטענס.
נא, די סארט אויף סארטע טינגען אייבערעטיגע זאך איז אז זיי זענען נאט קאמפליט אין דעם סוף. ווייל ער האט זיך נישט אריינגעמאכט. ענדיגט וואס ער האט זיך נישט אריינגעמאכט, סאו אויף וויפיל ער האט זיך שוין אליינס געמאכט, אין א געוויסע זין מאכן זיי זיך אלעס אוועק, באט אויף וויפיל ער האט זיך שוין אליינס געמאכט איז זאגן זיין גוט איז נישט צו זיין גוט אליינס, צו זיין גוט באופן וואס מ׳רופט עס אין חסידות באופן נפרד.
כאילו ווייל ס׳איז נישט אמת׳דיג אים, ווייל ער איז נישט אמת׳דיג אים, קען נישט אפילו זיין א מענטש. דו קענסט נישט זיין א דזשענטלמען און זיין א שיינע וואוילע דזשענטלמען. דאס איז וואס מיר לערנען אין די אנדערע שיעורים, ס׳סאונדט אזוי, אזוי ווי ס׳איז געווען א פערפעקט מענטש.
די פראבלעם איז דאס אונלי טרו אויב יו דאנט ביליוו אר אויב יו דאנט נאו, אז א מענטש האט זיך שוין אליינס געמאכט. סאו צו זיין א פערפעקט מענטש איז נישט צו זיין א מענטש אינגאנצן.
מסירות נפש און די קאנעקשן צום מקור
Student: נאו, דעמאלטס הייבט מען אן צו א שאלה, מיינט מען מסירות נפש צו ווערן אויס?
Instructor: ניין, ווייל דער וואס האט אים געמאכט האט אים געמאכט אז ס׳דארף יא זיין. אבער ס׳מיינט יא, צו… it’s a call to become closer to the source or different ways but ס׳איז גאנץ זיכער, קען מען זאגן אז זיין א דזשענטלמען, אז ס׳וועט זיין א ביוטיפול וועלט, אויב אלע מענטשן וועלן זיין א דזשענטלמען, וועט די רעיס פון מענטשן זיין זייער שיין, דעמאלטס וועט די גאנצע וועלט וועט זיין מורא׳דיג שיין, און די גאנצע זאך, אלעס זאגן… רייט, ס׳איז נישט נאר זיין א דזשענטלמען, נישט לשם זיין א דזשענטלמען. לשם… קען זיין ס׳איז נאר א דין אין די כוונה. לשם צו זיין קאנעקטעד מיט די סורס פון די אלע מענטשן.
ביי די וועי, דאס איז נאר נישט טרו ביי מענטשן, ס׳איז טרו ביי עווערטינג. ער זאגט, ס׳איז א נאטורליכע זאך. די איינציגסטע פאני זאך איז מענטשן, מענטשן האבן די יצר הרע, יצר טוב, בחירה, וואטעווער. פיפל ווארקן. די נעיטשער אויף פיפל איז צו בי די קיינד אוו טינגס וואס מ׳דארף זיי לויבן צו וועלן. דאס הייסט, א שטיין וויל זיין גוט און א גאנצע צייט בלייבט.
Student: ווייל מענטש איז גארנישט גוט?
Instructor: ניין, יא. צובראכענע שטיינער האבן א געוויסע… פארדעם בכלל איז דא מענטשן, נישט נאר מלאכים וכדומה. Because there’s surely people have certain חסרון, more than all of those things. But דאס איז אויך א זאך. סאו דאס איז א סארט זאך, נאך א סארט טוב. ס׳איז דא א סארט טוב וואס איז א גאנצע שטיין, ס׳איז דא אויך א סארט וואס א האלבע שטיין.
Student: ווי גייט זיין יענער׳ס טוב ווען משיח גייט קומען און גייט ווערן אויס א שטיין?
Instructor: די קיר זענען נישט שיין, זיי דארפן נישט האבן… יא? ס׳איז א קוועסטשן, ס׳איז נישט קלאר.
Student: שמוץ איז נאר א פערספעקטיוו, שמוץ מיינט א זאך וואס איך האלט אז ס׳איז נישט גוט.
Instructor: אבער אזוי דארף א מענטש גארנישט טון.
Student: אקעי, דער אייבערשטער האט מיר געזאגט.
Instructor: אקעי, ביי די וועי, ביי די וועי, ביי די וועי, ווער איז דאס נישט? אקעי, ביי די וועי, דאס איז א דיפערענט קוועסטשן.
Student: יא, וואס איז טווער?
Instructor: ס׳איז אייער גוט. ס׳איז אייער גוט. דאס איז די מענטשן, טרו, סאו, דאס ווארט. ס׳איז ווער, ווער, איי דאס איז א דיפערענט קוועסטשן.
עבודה און נאטור
בקיצור, וויאזוי דאס ארבעט, דאס אז מענטשן ווילן מאכן זאכן בעסער, ביסטו אויך א פארט פון די נעיטשער. סאו, נישט אזוי ספעטע.
Student: ניין, פארשטייסט, ס׳איז דא מענטשן וואס זיי זאגן אז ער איז במנוחה, ער איז בחינת שבת, ס׳איז הכל מלאכתך עשויה, און ממילא טוט ער נישט גארנישט.
Instructor: אקעי, ווען איך וויל טון זאכן, קומט עס אויך פון די זעלבע מנוחה. וויאזוי ווייסטו אז דער אייבערשטער האט געמאכט די נעיטשער אז אמאל מענטשן מיט עמבישאנס ווילן טון זאכן? פארוואס איז דאס אפגעפרעגט? נישט אפגעפרעגט? נאך א beautiful סאיל, אויך זענען עלעפאנס פארצוקן, ווייל איך ווייס נישט וואס איז פארצוקן.
די גרויסע שאלה: איז די וועלט שוין פערפעקט?
בקיצור, סאו, סאו, ס׳איז דא א קוועסטשן, ס׳איז נישט קלאר. און סערטען לאקאל וועגן איז יא, און דו קענסט זאגן די אידן זענען אין גלות, זיי ווילן נישט זיין אין גלות. אקעי, איך פארשטיי דאס. אבער דו ווילסט זאגן אז די גאנצע וועלט דארף זיין אנדערש? ס׳איז נאר קלערדיג צו מיר. וואט דער ענק זאגט, דאס איז די ביג קוועסטשן סתם. נאבער יענען, דיפערענט שיטות איז א דיפערענט ווער ס׳איז לוקן אין דאס. איז די וועלט ערעדי פערפעקט?
די סטרוקטור פון מלמעלה למטה און מלמטה למעלה, און דער סוד פון מחצית השקל
די שאלה פון פערפעקציע אין דער וועלט
נישט אפגעפרעגט? נאך א beautiful style. אויב דען עלעפאנס פארצוקן, וואנעווער, איך ווייס נישט וואס איז פארצוקן. בקיצור, סאו, עס איז א קוועסטשן, like, דו איז דו איבערגישן, ס׳איז נישט קלאר. אין סערטן, like, לאקאל וועגן איז יא, און דו קענסט זאגן אז די אידן זענען אין גלות, זיי ווילן נישט זיין אין גלות. אקעי, איך פארשטיי דאס. אבער דו ווילסט זאגן אז די גאנצע וועלט דארף זיין אנדערש? ס׳איז נאר קלערער צו מיר.
וואט דער ענק זאגט, קען מען זאגט, דאס איז א ביג קוועסטשן סתיל. נאבער איר געהערט, like, דיפערענט שיטערס, דיפערענט ווערס איז לוקן געט עס. Like, איז די וועלט ערעדי פערפעקט? אין די מאוסט דזשענעראל סענס? אפשר יא. קען זיין אז ווען זיי זאגן אז ס׳איז נישט פערפעקט, מיינען זיי זאלן אין א לאקאל סענס. איך בין נישט אין א גוטע סטעיט, אז איך וויל זיין א בעסערע סטעיט. און דאס איז פארט אוו נעיטשור. די פערפעקשן פון אלעס, אז ס׳איז דא אזוי פיל אנדערע סייקלס, יעדע זאך פארט צוריק. די זון דרייט זיך דאך נאר ווייל ער וויל צוריקגיין צו זיין שורש, באט למעשה דרייט זיך א גאנצע צענטל, ס׳קומט נישט קיין ענין. Right? That’s something like a theory that, again, I’m saying it in a funny way, but ס׳שטייט נאך אין די קיצור אין סאך ספור.
ספירות מלמעלה למטה און מלמטה למעלה
סאו, דאס איז פארט ווארט ווארטס. בקיצור, א מעשה איז אז אפילו ספירות גייען צוריק מלמעלה למטה, דערפאר איז דא two of them. ס׳איז דא ספירות מלמעלה למטה, מלמעלה למטה. אקעי? און דאס איז נעטשורל סטאפ, ס׳איז אלעס נעטשורל. ס׳הייסט נישט קיין. בקיצור, ס׳איז… נא, דאס איז דא אזא תורת שנארי, אז ס׳איז געווען אין דעם. באט איך דארף נאך אויב דאס איז true.
תלמיד: אה, דאס איז א פראבלעם פאר אונז. True, אונז האלטן אלעמאל וואס מיר מטלין מיין, ווייל אונז זענען נעבעך אנגעהויבן דא, אונז זענען סטאק. איך מיין, באט עט דאזנט מינט אז די ריאליטי איז like דאס.
מגיד שיעור: יא, ניין, ווייל נאכדעם וואס… דער איז א דיפערענט סענס, דעטס ווייט די רמ״ק פשט על מלמטה למעלה איז די פשט, אזוי ווי מיין כבלים, זיי טאגן אבער ווי די ריאליה איז ביי אונזער. מצד מענטשן, איז די פליטניזם וואס גייט צו דעסטרוינ׳ס. דאס מיינט פארקערט, ס׳איז נישט צו זאגן, דאס וואס דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן, דו ווילסטו זאגן.
נא, being נכלל בשורש doesn’t mean stopping to exist in your way. It just means stopping to exist in a separate way. איז איך מסכים, ווייל אין די חסידישע וועג וואלט עס געווען אזוי ווי צו זאגן אז דער רצון השם איז אז ס׳זאל זיין מענטשן וואס טוען אזוי. נאר וואס זיי טוען נישט רצון השם, זענען זיי נישט אין זייער שורש. But I think it’s more complicated than that.
אקעי, בקיצור, ס׳איז דא זייער אסאך געימוס אין דעם.
די אות ו׳ — דער רקיע צווישן מים עליונים און מים תחתונים
דאס איז די מים עליונים און די מים תחתונים, און מ׳לאזט זיי נישט. דאס איז די אות ו׳. די אות ו׳ לאזט נישט די מים עליונים. איי איי אין נאו. דאטס וואט עס סימסטוווי זיין, אז די ו׳ איז אזוי ווי א רקיע. דאס שטייט אין תיקוני זהר, די אידריש, ידערין, מ׳מעיקן אפ אים סעלף. ו׳ איז אייך א… רייט? אויף די ס׳איז די דאטס, די י׳ פון אויבן און די י׳ פון אונטן, זענען אזוי ווי די… ריקוואלער? לייגט די שפע, די מים תחתונים וואס גייט אראפ, די מים עליונים וואס ער וויל סריק ארויפגרייט. און דען ו׳ איז like something long. ס׳איז like א רקיע המעטש ביים מעין למעין. ס׳איז like spread out, ביז מאך די צמצום, די ו׳. ס׳לאזט נישט. ער רוקט עס מייחד. איך ווייס די ווער ס׳איז מייחד. עטס קופס דיס טענשען, סאמעהאו. עטס קומט עס אן ענין. אין דיס וויו, like something that mediates between the pressure to go up און the pressure to go down. עפעס אזוי, אזוי האט ער געטראכט.
זה מחצית השקל. ער זאגט נישט, ער איז נישט מסביר וואס ער מיינט אז ס׳איז מיוחד, סאו איך קען נאך נישט העלפן אזא פשוט. איך מיין, whatever, ניין, מ׳קען פאר ווייטער. איך טראכט אז ס׳גייט שפעטער. ער איז נישט מסביר דאס שפעט. עס איז אינמיטן א סתירה, צו ס׳איז אינמיטן, צו ס׳איז אין אלטער ווארט, ס׳האט איכות נישט מיט דעם, דער מכריע. אין די ענד, אין די ענד, אל די וועי, ער טרעפט עפעס א… איי עם נאט שאו, איי עם נאט שאו אויף יעקלי סאוות די סתירה. אסאך מאל ווען מ׳זאגט אזא קשיא, אפשר די קשיא, איך ווייס נישט, אפשר די קשיא בלייבט.
מחצית השקל — דער תפארת
בקיצור, איז תפארת, דאס הייסט מחצית השקל. לאמיר זען. דאס איז מחצית השקל, ס׳איז באמצע צווישן די שקלים, דאס איז באמצע פון די גאנצע שקל, דאס הייסט די צוואנציג, right? ווייל ס׳איז תנא למעלה למטה, און תנא למטה למעלה.
So, ס׳איז א real new פשט, ער invent א new פשט, וואס דאס איז אין די שטיקל רעיא מהימנא, ער איז superimposed אן another whole structure פון דאס מלמעלה למטה און מלמטה למעלה, וואס דאס ענטפערט די problem, וויאזוי איז דא צוואנציג? ס׳איז דא צוואנציג, ווייל די זעלבע צען צוויי מאל. און די מחצית השקל איז, דאס איז, “ואתה תדבר משמות חצי ההין”, וואס דאס איז מחצית השקל על כל דבר אחד.
I don’t understand דאס. ס׳איז מחצית השקל, דאס הייסט ס׳איז סיי באמצע, ווייל ס׳איז צווישן די תפארת, און סיי איז צווישן די מים עליונים ומים תחתונים, און סיי ס׳איז חצי. I don’t understand. How is it חצי? איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט. I don’t understand זיין תירוץ. און תירוץ כשירוש אני, איך פארשטיי אז ער האט געווארן, איך פארשטיי נישט. עפעס מיינט ער צו זאגן, but I don’t know what. I don’t understand.
די problem איז געווען, אז די מחצית השקל איז נישט באמצע צווישן גארנישט און גארנישט, ס׳איז נאר האלב פון צען. די תירוץ איז, ניין, ס׳איז האלב פון צען, אבער באמצע פון צוואנציג, something like that, or the opposite. ס׳איז באמצע צווישן צען און צען. איך פארשטיי נישט וויאזוי ער האט געסאלווד די problem. ער טענה׳ט אז ער האט געסאלווד די problem, ער טענה׳ט אז ער האט געסאלווד די problem. אני עני מאיך, איך וויל איך טון?
די אבן און די צורת יו״ד
נאכדעם זאגט ער אזוי: “עבדה למשחה בידה יו״ד”. וואס טייטש? אבן איז יו״ד, אמת׳דיג. אבן איז א צורה פון א יו״ד. אקעי, לעטס סעי. די מקובלים וואלטן אויסגעמאלן א יו״ד צו בי דזשאסט א דאט. איך דארף נאר ווייט. “והנה היא אבן לשקול במחצית השקל, כי מחצית השקל הוא עשר”, אזוי ווי מיר גייען מסביר זיין, “לכן האבן שבו שקול מצורת יו״ד היינו עשר”. אקעי, דאס האב איך פארשטאנען אויך די נאטשורף.
סאו וואס איז די 20? אה, זאגט ער אזוי, עשרה מגר השקל איז די יו די מילואה. וואס ווייזט אויף 20? וואס איז דא די צוויי יו? ס׳איז דא א יו פון אויבן און א יו פון אונטן, אזוי ווי אין די צורת א׳. קומט אויס די אונדערשטע, וואס איז האלב פון דעם וואס איז א פלענער יוד, איז דער אבן. ווען ס׳איז גאנץ, איז עס א גאנצע שקל, וואס דאס איז אשר מלמעלה למטה ואשר מלמטה למעלה למטה. בקיצור, ער האלט אז די תורה פון מלמעלה למטה האלפט אלעס, ווייל יעצט איז דא צוואנציג און צען, און ס׳איז די זעלבע צען.
עשיר לא ירבה — דער תפארת
יעצט, וואס טייטשט עושר לא ירבה? זאגט ער אזוי: אין צריך לומר בשערי ספירות, אפילו דער עושר וואס דער תפארת האט מער שפע און קלאזט מער ווי אלע אנדערע ספירות. וואטעף וויי, איך דארט נאו, מיר וויל פיינדען א דיפערענט טיים. אם כל זה אין לו להרבות, כלל זה יותר מעשרים, איז נישט קלול פון מער ווי צען, ווייל ס׳איז אן עשר פון די אחד עשר. קען אין לו לויט, כלל זה יותר מעשרים, ווייל בו עושר איז אויך א לשון עשר. אה, עשר יו, איך רעד נא, העשיר, העשיר לא יעבור מעשר. מיט א ש׳ מיט א סיון, מ׳ווייסט נישט.
אלא עשירותו יהיה בריבוי שפע ואור. אוי, יוסף כלל מעשר פעמים. האב איך אפשר דארף פאר הונדערט, אבער נישט הונדערט און איינס. אוי, דאס איז פאר כללות מעשר. אקעי, דאס איז די טייטש עשיר לא ירבה. איך פארשטיי דאס. ס׳בלייבט אלעמאל דאבלס אויף טען. ס׳ווערט קיינמאל נישט עפעס אנדערש. דאס איז עפעס די אידיע. דאס פארשטיי איך.
ער איז געווען עלעקט טו און דאן א גאנצע זאך, ווייל ער טייטשט דאך מיינט אז ער איז גערעכט אין דעם, אז דער עשיר לא ירבה מיינט אז דער תפארת זאל נישט זיין מער ווי צען, ער זאל נישט זיין אין אים כלול מער ווי צען. זאגט ער, איז ער מסביר אז הגם ס׳האט יא א געוויסע כללות מער, און א געוויסע וועג איז דער תפארת מער חשוב ווי אנדערע ספירות, דאס מיינט נאר צו זאגן אז ס׳האט מער שפע, אדער אז מ׳קען אים מפרט זיין נאך מער, צען מאל צען, אבער נישט קיינמאל עלף.
והדל לא ימעיט — דער יסוד
והד״ל וואס איז דער ד׳? דער יסוד הייסט עני. פארוואס איז ער עני? כאמרו הצדיק אבד, יא, איך ווייס נישט פארוואס. וואס איז דער יסוד פון די ד׳? יא, אויף דעם איז “אותו דל” איז דער יסוד. איך פארשטיי עס, ווייל וואס בגלות איז ער דל? ווייל ווען ס׳איז נישט דא קיין שפע, איז ער דל. אבער פארוואס איז ער אלעמאל דל ווייס איך נישט.
ואם הוא עושה עני, אפשר מיינט ער דאס, אפילו דער יסוד באקומט נאר אזוי ווי שיריים פון תפארת, דאס איז וויאזוי ער קוקט אויס, דער יסוד איז אביון בעצמו, נאר בשעת היחוד באקומט ער עפעס. סאו, הגם ער איז עני, מיינט נישט אז עס וועט זיין ווייניגער ווי צען ספירות. דאס איז אויך אזוי ווי אפילו עני שבישראל, אקעי, ער האט די ארבע כוסות, איך ווייס נישט. קען זיין דא עפעס אזעלכע זאכן, אז אפילו אן עני דארף נישט ווערן אויס י׳, נישט ווערן אויס י׳ איז צען ספירות.
דער בעל שם טוב׳ס חידוש וועגן מנין
בקיצור, אלעמאל איז נישט געווען ווען מ׳הייסט אידן. ווי קליין זיי זענען, האבן זיי נאך א מנין. ניין, דער בעל שם טוב וואס האט געזאגט אז אויב ס׳איז דא ניין וועט זיין צען, איז אלעס געווען געבויט אויף דעם פלאץ. יא, ס׳שטייט דאך א פסוק, “אתם המעט מכל העמים”, וויאזוי קען זיין צו בלייבן ניין? אויב ס׳איז נישט דא נאר אכט, אקעי. ניין אן צען איז ממש אזוי ווי די ניין ספירות אן די מלכות, איז ער קיין… איך זעץ די סוד פאר די דריטע קבלה וואס מ׳זאגט פון בעל שם טוב. ס׳איז א יחוד.
בקיצור, ווען מ׳שרייט אידן, דארף מען שרייבן אידן אויפהערן. נישט אזוי ווי דער… ווער האט געמאכט די אלע פיר דל״ת׳ן? זיכער, מ׳דארף שרייבן אידן אויף דל״ת׳ן. איך מיין אז ס׳איז נאר ווייל…
די שאלה פון “ה׳ אחד” — ער איז שוין איינס, אדער מ׳מאכט אים איינס?
דער יסוד פון צען ספירות — ניט ווייניגער ווי צען
אקעי, ס׳איז נישט דא גארנישט. הייבט זיך שוין אן די פראבלעם. ניין אן צען איז ממש אזוי ווי די ניין ספירות אן די מלכות — דאס קען נישט זיין.
ווייסטו די סיקרעט פון דעם קבלה וואס מ׳זאגט פונעם בעל שם טוב? ס׳איז יחוד. בקיצור, ס׳איז נישטא ווייניגער ווי צען. נישט אזוי ווי די… ווער האט געמאכט די אלע פיר דיימענשאנס? ס׳איז א מין קליפה. איך מיין אז ס׳איז נאר ווייל דעמאלט דארף מען זאגן יו״ד.
[הערה: שרייבן דעם שם ה׳ — יו״ד vs. ה׳]
אה, עניוועיס, מ׳זאגט די חסידישע עברה איז יו״ד, נישט קיין ה׳. וואס איז די אל״ף? פון וואו קומט עס? ס׳איז א יודישע איסטישע זאך? ניין, ס׳איז א יודישע איסטישע שרייבן מיט יו״ד, אבער ס׳איז פארוואס די יו״ד? דער יו״ד. א איד. א איד, דאס איז א איד, א איד.
איך בין זייער מקפיד דארט, און דו ווייסט אז אין די זמנים ראשונים, ווען מ׳וויל שרייבן דעם שם, וועט מען שרייבן א יו״ד אדער צוויי יו״דן, דריי יו״דן, אפשר ווען מ׳פלעגט שרייבן דריי יו״דן וואס טייטש פונעם שם, צוויי יו״דן מיט א סגול לפניה. היינט אין די צייטן שרייבט מען א ד׳ אדער א ה׳ — דאס איז א גרויסע ירידה פונעם שכינה, ווייל מ׳דארף שרייבן די יו״ד וואס ווייזט דאך אויף דעם ערשטן אות פונעם שם, און דעמאלטס קלערט אלעס. פלוצלינג האבן מיר מפריד געזאגט א “שם” — א “שם” מיינט דאך ליטעראלי, “שם” איז די מלכות, און מ׳שרייבט ה׳ כאילו ס׳איז א קיצור פאר א “שם”. סאו איך טריי זייער שטארק ווען איך ברענג א פסוק און איך וויל נישט שרייבן דעם שם, שרייב איך א יו״ד אדער צוויי יו״דן, נישט א ה׳ כמנהג המדינות וואס איז זייער נידעריג.
תלמיד: דאס ווייזט דאך אויף דעם נאמען השם. וואס? אה, דו מיינסט דעם נאמען השם? יא. דאס איז השם, השם איז אדנ-י. דאס ווייסטו דעם חילוק? מ׳טאר נישט זאגן דעם נאמען אדנ-י אין דעם… מ׳זאגט דאס שרייבן דעם נאמען השם, ס׳איז א ק-י-ל, א ק-י-ל, א ק-י-ל.
דער רמ״ק׳ס שאלה: “ה׳ אחד” — וואס מיינט עס?
דאס העלפט נישט, ס׳איז עניוועי דער אייבערשטער. ניין, פרוביר נישט צו זען נידעריג. אפילו ווי נידעריג מ׳איז, הדל יעמוד. דו צדיק. לא יעמוד מעשר. אפילו דער גרעסטער צדיק, דער גרעסטער רבי האט אלעס דא אינעם יעמוד. לא יעמוד מעשר. שאינו נתפס. ניין, דו כאפסט עס נישט. ער איז די זעלבע זאך, עניותו במיעוט שלא מכללותו מעשיו ולא שבחתו. דארף קארס דאס איז א פעריער ביג מיעוט סטיל. דאס איז מער ווי ס׳קולט, right? די סיטואציע פון מיעוט שפע אדער מיעוט קללות, וואס האט צו טון מיט דעם סאמפיר?
איך האב געלערנט, אה, איך בין סטינקען דארט דאס וועריער דיקלעך, וואס דער רמ״ק — דאס האט צו טון מיט זייער טיפע זאכן, די אלע זאכן, זייער בעיסיקע זאכן אין עבודה אויף די קבלה. וואס דער רמ״ק איז מסביר אין שער הכוונה, און אין שער הנשמה, און אין שער הנהגה, אלע די פלעיסעס. ס׳האט דאווייט דאס טעג, ער רעדט פון אזא שאלה. וואס איז די טייטש וואס מ׳זאגט שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד?
סאו, לכאורה איז דא צוויי זאכן. אלעס זאגסטו אז אלעס איז שוין. ס׳איז דא צוויי פשטים, יא, רש״י האט — איך קען זאגן אז ס׳איז אפילו מחלוקת רש״י און די פשוט׳ע פשט, right? אדער על פי קבלה. יעדער איינער זאגט אזוי, ס׳איז א מחלוקת קבלה אין די פשט, אבער דו זעסט אויס דער רמ״א זאגט אז מ׳דארף איך האב אין על פי פשט און נישט מאל.
ס׳איז דא צוויי — ס׳איז דא צו זאגן אז די זאך איז אזוי, right? ס׳איז שוין דא, אדער ווי מ׳זאגט, ס׳איז שוין דא צען ספירות און אלעס. לא יעמד מיינט אז ס׳קען נישט זיין, דאס איז די מציאות, right? די וועי די סטראקטור אויף ריאליטי איז, אז אלעמאל פירט דער אייבערשטער, אלעמאל איז אלעס, ס׳ווערט נישט “השם אחד”, right?
דער פשוט׳ער פשט
השם אחד פשוט פשט מיינט אז דער אייבערשטער איז דער מושל, מלך מלכי המלכים, די ד׳ וואס שטייט אין די גמרא, זענען מיר ממליך אויף די גאנצע וועלט. דאס איז די טייטש פשוט פשוט.
דער קבלה׳שע פשט
קומט דעם קבלים און מיר זאגן, ניין, “השם אחד” מיינט מ׳מאכט א יחוד. ביז יעצט איז ער נישט געווען מיוחד, יעצט איז ער מיוחד. ס׳איז א ריעל אקטיוויטי, א ריעל טשעינדזש.
אדער אזוי ווי רש״י זאגט, “השם אחד” — איז די זמן אז ער איז נישט “השם אחד”. אט יעדן לאו שמו אחד? ניין, ער איז נישט שמו אחד. וואס איז דאס וועט זיין “השם אחד ושמו אחד”?
די קשיא
סאו נאו, דאס איז די קוועסטשן. סאו וועלכע דארף מען טון? וועלכע דארף מען אינזין האבן? וועלכע דארף מען אינזין האבן ביי שמע? מ׳מאכט אים איינס, אדער ער איז שוין איינס? און בכלל, וואס טאר מען אין זין האבן אז ער איז נישט איינס?
ס׳קומט אויס אז זיינע קבלים זענען מכוון פונקט פארקערט. אלע נארמאלע מענטשן זיי מיינען אז דער אייבערשטער איז שוין איינס. קומט אויס אז ער זאל זאגן ניין, ער איז נישט, מ׳דארף ער מאכן. סאו ווען ער איז מכוון “אחד”, מיינט ער זאגט “לא אחד”. ס׳איז א נארישע קשיא. סאו, אין עני קעיס, ס׳איז א פארשטעריס פראבלעם.
דער בעל שם טוב׳ס תירוץ — הסתר פנים און אחדות
נאר ווען ער זאגט “לא יעמוד”, סאו, ס׳איז דא פארשטער וואס מ׳איז דא פארשטער. מיר וועלן דערקלערן ווער דאס איז? פארדעם איז עס געווען אדער נאר געווען? פארדעם האט מען נישט געוואוסט. פארדעם ווי דינקען ווייטער.
תלמיד: אקעי, אונז האבן נישט געוואוסט אז עס מאכט א חילוק?
מגיד שיעור: יעס קראנד, וויפיל געט ער דא? ער איז שוין צען, ער איז שוין פופציק. סאו ווער גוט, סאו די יור פשט איז אז עס איז סובדזשעקטיוו, באט עס איז נישט נאר סובדזשעקטיוו, ווייל מענטשן, אלעס פון די וועלט איז נישט קול יעדער מענטש. יעצט ווייסט מען אז טאקע יעדער איינער, אה, טאקע, עס איז נאר גויין גוט, וואס איז נאר געווען גוט? וואס איז נאר געווען גוט? יעצט קען נישט קיין שטארקענטער פון אנדערש.
נאר ווייל לעטסטעי אז “נישט אחד” מיינט, אקעי, ס׳איז געווען נעכטן אזעלכע מענטשן. ס׳איז געווען נעכטן אזעלכע מענטשן. זייגערס, ס׳איז געווען אבער אנדערע מענטשן נעכטן. אקעי, נאכדעם וואס משיח קומט, נאכדעם וואס מ׳זאגט זיי, מ׳פרעגט צו צו נעכטן איז געווען צוויי נעכטן. זאגט ער, ס׳איז געווען צוויי נעכטן. וואס איז נאר געווען איינער? ס׳איז געווען אמת. נעכטן האב איך נישט געדענקט. ס׳האט נישט געוואוסט פון דעם. יעצט ווייס איך שוין, יעצט ווייס איך נישט. אבער נעכטן איז געווען זייגערס.
סאו ווען מ׳זאגט “נישט אחד” מיינט אז ס׳איז דא מענטשן וואס מיינען אז ס׳איז נישט דא. סאו ווען נעכטן איז געווען אזעלכע מענטשן. ס׳איז נאך אלע מענטשן. ס׳איז אייגער תוספות. אבער ס׳איז א תוספות וואס מענטשן האבן, און מענטשן זענען ריעל. מענטשן׳ס טעותן זענען ריעל.
תלמיד: אין וועלכע סענס איז עס נישט ריעל?
מגיד שיעור: דאס איז די קוועסטשן. איך האב געזאגט, ס׳איז נישט עכט גוי. ס׳איז נישט עכט גוי. ס׳איז נאר א פערסעפשן. איך האב געזאגט, איך האב געזאגט, איך האב געזאגט, איך האב געזאגט, איך האב געזאגט.
אז די כוונה, די וועג וויאזוי דער בעל שם טוב זאגט אזא תורה, וויאזוי נעמט מען אוועק קיין הסתר פנים? דורך לאו ווייל עס איז נישט קיין הסתר פנים. די פראבלעם איז אז אלע מענטשן פאר׳ן בעל שם טוב האבן געטראכט אז אויב ס׳איז דא א זאך, ווער ס׳איז דער פנים, איז עפעס דער אייבערשטער. אויף דעם ווארט, ס׳איז סאמטינג ריעל.
די נואנסן פון “אחדות” נאך דער בריאה
איך וועל דיר זאגן אזוי, למשל, אויב מ׳זאגט אז… וואטער די איווען מיינט אז ס׳איז נישט דא קיין שפע, ס׳איז נישט דא קיין יחוד, right? ס׳מיינט למשל אז די וועלט ארבעט נישט אזוי גוט, right? נישט נאר די מענטשן. אפשר די מענטשן זענען שולדיג, באט נאכדעם וואס די מענטשן האבן עס געטון, ס׳איז געווען א מבול. יעצט, ס׳איז דא א מבול. I don’t know, מבול איז נאר א גוטע קראמפל, exactly. באט ס׳איז דא, די לעסטער, די לעסטער, די לעסטערענס אין די וועלט, אין סאם סענס, right?
די וועלט איז עפעס מורא׳דיג מחלוקת, איך ווייס נישט, מחלוקת איז גאר אן ערגומענט ביטווין פיפל, אבער איך וועל נעמען פיינד אן עקזעמפל. מענטשן האבן צובראכן די וועלט, right? ס׳איז געווען א בוים, ס׳איז געווען אן אחדות, איין בוים. קומט א מענטש וואס האט אפגעשניטן די בוים, און יעצט איז אויס איין בוים, לאו שמו אחד.
קומט א מענטש און זאגט יא, אבער טראכט אריין, אפילו נאכדעם וואס די בוים האט צעשטיקלט, איז עס נאך אלץ איינס אין א טיפערע וועג.
תלמיד: אקעי, באט דאס איז נישט געסיילד. די לשון “אחד” האט עס נישט געסיילד, דאס איז נאר געסיילד אז… מאכט עס נישט קיין טעות אז ס׳איז דא צוויי געטער אר סאמטינג.
מגיד שיעור: אקעי. עד איז נאו ווי אנדערענט אז דאס האסט נאך צוויי שטיקל, איך מיין נישט אז ס׳ווערט… ס׳מיינט אבער יא. אין א געוויסע סענס מיינט עס יא. נאר פאר איינעם וואס כאפט נישט… נא, עטס איז דא יא. ס׳מיינט יא. ווייל די וועג צו ס׳האלטן וועלן גיין איינטראנספארן, און ס׳איז צוריק צו די… די מהלך פון א פשוט׳ע מהלך האט געהערט אז כדי צו זאגן, איין זאך מוז זיין קאנעקטעד. סאו וואנס יו, פיזיקלי, איי געט דאט. יא? איינמאל זיי נישט קאנעקט פיזיקלי, איז עס א צוויי.
סאו ניין, וועי, די גאנצע וואס זיי זענען אפילו זאכן וואס זענען נישט קאנעקטעד. אבער איך טינג די ענדלע סטאקע, אבער איך טינג די ענדלע סטאקע. אקעי, סאו דאס האלטן אין איין, יעדן בלעך קריאת שמע קאנעקט מען דארט פון אלע זאכן.
תלמיד: אקעי, ווער גוט. אבער ביז די בלעכס זענען אמת׳דיג נישט קאנעקטעד. נישט נאר ספקות אין מענטשן. די מלאכים, צוויי מלאכים זענען צוקריגט יעצט. לאמיר זאגן מענטשן שולדיג. איך ווייס נישט. אן עכטע גליק. נאכאמאל קריאת שמע כאפט מען דאך אז ווער האט געמאכט די יצר הרע, מחלוקת וואס קומען אויפ׳ן אייבערשטן. right.
מגיד שיעור: באט רעמעמבער אז די פויינט וואס דאס האט דער אייבערשטער פאר לפני שנברא העולם איז געווען איינס, דאס איז נישט די חכמה. די חכמה איז געווען אז ס׳זאל זיין נאך זיין, און אויך זיי זאלן נאך אלעס זיין איינס.
עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד
ווען יו סעה נאך אלץ אין די סענס, דו כאפסט עס אזוי, ווען יו סעה נאך אלץ, אויב דו קענסט רעדן אזוי, ס׳איז בשעת עד שלא נברא העולם הוא ושמו בלבד, סאו טענק יו ווערי מאטש, דאס איז נאך אלץ אמת׳דיג יעצט, און דער בעל שם טוב זאגט מ׳קען עס נאך אלץ עקסעסן יעצט, סאו טענק יו ווערי מאטש, אויף קורס.
די ריזען ווייל די וועלט איז קרעיטעד, וואלט דאס שוין בי קאנהערענס, נישט די זעלבע לעוועל אחדות, מ׳קען דאס רופן יחידא תתאה און חסידישע לענגעוועד, נישט די זעלבע לעוועל אחדות, נאר זאל זיין אזא סארט אחדות, וואס לאמיר אפילו זאגן די lowest סארט אחדות, וואס איז אזוי ווי זאכן וואס זענען נאנט צו איינער, אזוי ווי א טיש, נישט א טיש איז נישט קיין גוטע עקזעמפל, א בוים וואס איז איינס ווייל אלע שטיקלעך פון אים זענען צוזאמען און ס׳ארבעט גוט צוזאמען, ס׳איז נישט נאר די שטיקלעך, right? אפילו ביי א בוים איז דא עפעס א form וואס מאכט עס איינס, יא?
יעצט, דו זאגסט אז די בוים האט זיך צעבראכן, למעשה איז עס איינס ווייל דער זעלבער באשעפער האט עס געמאכט.
תלמיד: ניין, ס׳איז נישט איין בוים, ניין, ניין, ס׳איז נישט איין בוים.
מגיד שיעור: זייער גוט, אבער אונז ווילן גארנישט זיין איין בוים, אונז ווילן זיין איין וועלט, אונז ווילן זיין איין בוים. Remember, דאס איז די תכלית הבריאה, ס׳זאל זיין נישט נאר איין באשעפער נאר אויך איין בוים. לאמיר זאגן, איך רעד פון א בוים, איך מאך אסאך שטיקלעך, יעדע שטיקל איז אן איינס, אמת, לאמיר זאגן. די הסתלקות גייט עס מאכן אסאך שטיקלעך, און דעמאלטס… maybe, but you have to actually put it back together, ס׳איז נישט גענוג צו גלייבן.
די שאלה איז צו ס׳איז גענוג צו גלייבן, איך טענה אז ס׳איז נישט גענוג צו גלייבן, ווייל גלייבן האט מען געגלייבט לפני שנברא העולם בכלל.
Like, you could say something, I think what the בעל שם טוב was really getting at, is maybe אז די גלייבן העלפט אז מ׳זאל זיך דאס צוריק צונויפשטעלן. I don’t know if די ווארט איז צונויפשטעלן, I’m calling it מ׳האט גלייבן און צונויפשטעלן.
דער פאראדאקס פון גלות און צען ספירות
הדלא ידע, אפילו בזמן הגלות, חל די צען ספירות אין די צדיק, אמת? אבער למעשה איז דא גלות, אמת? מיעוט שפע, מיעוט כללות, or whatever you want to call it, right? ס׳איז נאך אלץ נישט דא א פירוד, אבער ס׳איז יא דא א פירוד, right? אין וועלכע סענס איז נישט דא א פירוד? אז ס׳איז נאך אלץ צען, אקעי.
פירוד און אחדות בזמן הגלות – די פראבלעם פון מחלוקת און די דרכים פון תיקון
פירוד און אחדות אין צייט פון גלות
מגיד שיעור:
איך ווייס נישט וואס די ווארט איז צו, נאר איך קאל גוט פון א גלייבן אין טון. הדל יאמד, אפילו בזמן הגלות, דאך האלט דא צען ספירות אין די צדיק, אמת? אבער די מעשה איז גלות, אמת. מיעוט שפע, מיעוט קדושה, קללות, whatever you want to call it, right? ס׳איז נאך אלץ נישט דא א פירוד, אבער ס׳איז יא דא א פירוד.
אין וועלכע סענס איז נישט דא א פירוד? אבער ס׳איז נאך אלץ עשר. אוקיי. אין וועלכע וועג איז יא דא א פירוד, און אן אנדערע וועג. אוקיי. אבער דו זאגסט דאך אז ס׳איז דא אן ענין פון מאכן א יחוד, ס׳איז דא אן ענין פון מאכן א שייפ. וואס איך מיין אז ס׳וועט זיין נישט פירוד אין נאך א וועג. און וויאזוי טוט מען יענץ? נישט דורך זאגן אז “לא ימעד”, נאר דורך אנדערע וועגן, דורך מאכן יחודים.
דורך, עקשעלי, דאס איז א דיפערענס אין יחוד הכללות. האבן מיר געזאגט אז די כללות איז אליבא דאמת די ריאליטי. די ריאליטי, אליבא דאמת, איז אז ס׳איז דא א קאהערענס, ס׳איז דא אן אחדות, ס׳איז אלעס אזוי ווי ס׳איז. But also the reality is that there’s things that are truly במעשיו, ונאדם אדער תולי, און other things, איז א change. און דערפאר מ׳דארף פיקסן יענע ריאליטי אויך.
משל פון מחלוקת און שנאת חינם
איך וויל דאס אז אלע מענטשן זאלן צוזאמען. איך וויל משל נאר מארן. אוקיי, איך וויל דאס בעיסיקלי, וואס עווענען וויל… אה, סאו דאס וואס יויר זען. סאו די סעלס איז א גוט. איך בין נישט גוט. איך בין נישט די, דו ביסט נישט איך. ס׳איז מיינס, ס׳איז דאך. איך האב נישט געוואלט די גאנצע וואך. אוקיי, דער גוט. ווי איך בין זייער העפי צו זיין איך, ווייל מיין טאקע זעט עס. ס׳איז יעצט א טשיינדזש אויף פּערספּעקטיוו, ס׳איז נישט א טשיינדזש אויף פּערספּעקטיוו. און איך זע עס, האסט נאך נישט געסאמט, ווייל דו זעסט עס נאך נישט.
תלמיד:
וואס? מ׳גייט א פרייטן? ס׳קען זיין אז… יא, יא, יא.
מגיד שיעור:
סאו דו זאגסט וואס איך זאג, אז אויב אלע אידן וועלן גלייבן אין די אחדות ה׳, נו… די גאנצע וועלט. לאמיר שוין, ווייסטו וואס, לאמיר רעדן, איך וויל טראכטן פון אן עקזעמפּל, אוקיי? לאמיר זאגן סתם א פּראבלעם פון מחלוקת, אוקיי? ס׳איז דא שנאת חינם. שנאת חינם קאזעס די דזשואיש פּיפּל, אדער די חסידות סאטמאר, איך ווייס נישט, זיי זאלן נישט קענען ארבעטן אלס איין גוף, וואס איז, if they would be doing good things, it would be a bad thing, right?
ס׳איז דא א פּראבלעם, פירוד לרשעים איז נאה להם. אוקיי, אבער לאמיר זאגן זיי טוען עפעס א גוטע זאך. At least survival איז א good thing, let’s say, for Jewish people. און ס׳איז זייער שווער צו survive ווען מ׳קען נישט ארבעטן צוזאמען. סאו, ארבעט מען צוזאמען? סאו, נישט ארבעט מען צוזאמען. סאו, זאגסטו אז די פּראבלעם איז אז זיי זענען צוקריגט. סאו, ס׳איז א פירוד. חסרון שפע, חסרון, whatever you want to call.
די שאלה: קען אויסלערנען אחדות העלפן?
תלמיד:
גייט מען אויסלערנען פאר יעדער איינער, זאלן וויסן… I think it could work what you’re saying, although I haven’t ever seen it in history working. Maybe, maybe, yes.
מגיד שיעור:
איך פרעג דיר נישט וועגן משיח, איך מיין נאך משיח. נאכדעם וואס משיח וועט קומען און טרעפן וואס איך דא ארט.
תלמיד:
No, no, even you’re not done. That’s what I’m trying to say.
מגיד שיעור:
לאמיר אויסלערנען פאר יעדער איינער וואס קומט אהער. דאס וואס דו ביסט אזוי יענס איז אזוי, מיינט נאך אלץ נישט אז ס׳איז נישט “אב אחד לכולנו”. איי, ס׳איז אנדערש, who cares? יעצט, נאכדעם וואס יעדער איינער גייט דאס פארשטיין, גייען זיי אויפהערן צו זיין צוקריגט. און דערפאר, זיי וועלן be able to work together, וואס זיי האבן שטיל געווען עקשטיאנען ווארטן.
תלמיד:
ס׳גייט נישט זיין גענוג, ס׳גייט אפשר קול, ס׳גייט נישט זיין גענוג. לאמיר נישט זאגן אלע אידן זענען מקבל דרך דעם בעל שם. I do think it works. It could work. קוד בי אז אויב אלע אידן וועלן גלייבן אין די אחדות השם און די בעל שם טוב לערנט אויס, גייען זיי זיין ווייניגער צוקריגט איינער און די צווייטער. הגם, מ׳זעט נישט אז די תלמידי בעל שם זענען ווייניגער צוקריגט צו ענימען אלס. סאו…
מגיד שיעור:
אויף פארס, כל זאכן איז נישט כח. איך פארשטיי, באט די אלקלער דאס, איך מיין, כמעט קיינער איז נישט בכלל. ס׳איז דאכט דאך, איך פארשטיי עס. סאו בקיצור, מ׳איז צוריק צו די זעלבע פּראבלעם פון די עכט. פארוואס איז נישט קיין אחדות השם טוב? מ׳איז אויף די עצה הרעה פון מחלוקת. און פארוואס דאס שטערט א כיסוי אויף די אחדות השם טוב? סאו, מייבי מיר זאלן צוריקגיין צו ארבעטן מיט די מציאות למעלה. מייבי מיר זאלן סאלווען די פּליין פּשוט׳ע ענינים אונטן, און נאכדעם קען מען… ס׳איז נישט אזוי סימפּל אז ס׳העלפט.
דער בעל שם טוב׳ס דרך – תיקון הפרט
לעטס סעי ס׳העלפט. לעטס סעי אין איין פּערסאן אין אים אליין העלפט עס, לאמיר זאגן. דער בעל שם טוב האט נישט געהאט קיין פּראקטיס אין פּאליטיקס.
תלמיד:
ער האט געזאגט אז ער גייט זיין משיח. ער האט געזאגט אז ער גייט זיין א לידער.
מגיד שיעור:
עקזעקטלי, און ער האט נישט געפּראקטיסט פּאליטיקס, ער האט נאר געפּראקטיסט תיקון האינדיווידזשועל.
תלמיד:
אבער ער האט געזאגט אז ער גייט זיין משיח, וואס דאס מיינט אז ער גייט עפעס געזען אז מ׳גייט זיך צוריקקערן.
מגיד שיעור:
נאר, דער באבוב׳ער רבי, למשל, איז דאך… ער האט געטרייט צו מאכן דעם בעל שם טוב פון אליהו הנביא צו משיח. ער האט געטרייט זייער שטארק.
תלמיד:
אבער די ברעסלאווער, דערציילן זיי, אז דאס איז משיח. נו, ער איז נאך אלץ נישט אין עני פּלייס.
מגיד שיעור:
אויף א געוויסע פּוינט גייט זיין נאר אלע אידן גייען זיין ברעסלאווער. ס׳גייט זיין נאר איין גאנצע, איין כללות פון זעקס הונדערט טויזנט אידן וואס גייען זיין ברעסלאווער.
תלמיד:
איי דאונט סי דעט. איי דאונט סי דעט ברעסלאוו מענעדזשעס אז דו וועסט נעמען צוזאמען אידן, ווארף אויף אלע מחיצות.
מגיד שיעור:
ניין, דאס איז דער בעל שם טוב. דאס וואס דו רעדסט איז דער בעל שם טוב.
תלמיד:
אה, דאס איז אן אמת. אוקיי, אוקיי.
די שוועריקייט פון דעם בעל שם טוב׳ס דרך
מגיד שיעור:
קאז אפילו די בעל שם טוב׳ס טינג איז ווערי הארד טו דו. ס׳איז נישט אזוי סימפּל. מ׳דארף זיין א גרויסער פּסיכאלאג און וויסן וויאזוי צו פירן איינער מיט׳ן צווייטן. אבער אלל אף דיס איז נאך אלץ נאר א תיקון אויף די פרט, כדי אז וויבאלד ס׳איז דא א געוויסע ייחוד וואס געשעט ווען אלע אידן קענען אריינקומען צוזאמען. און מ׳זעט נישט למעשה אז אלע ברעסלאווער קענען אריינקומען צוזאמען, הגם אז אלע אידן זענען אזוי ווי דער אייבערשטער.
תלמיד:
אין א געוויסע זין מאכט עס ערגער.
מגיד שיעור:
דו יו?
תלמיד:
ס׳מאכט עס אפילו ערגער.
מגיד שיעור:
דו ריעלייז אז אין א געוויסע זין מאכט עס ערגער, רייט?
תלמיד:
אבער יעדער איינער איז א רבי.
מגיד שיעור:
יעדער איינער איז א רבי. אוקיי, אבער קודם האט מען שוין אראפגענומען איין באגאזש. ס׳איז נישטא קיין גרופּעס. דו פרעגסט א מענטש וואס ער איז, זאגט ער דיר ער איז א פּאפּא׳נער, ער איז א וויזשניצער, ער איז א סאטמארער. פארוואס זאגסטו נישט אז דו ביסט א איד? איך בין נישט קיין איד, ווייל איך בין מער פּאפּא׳נער ווי א איד. סאו, וואס איז די פּראבלעם? דארט זענען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן וואס זענען וואן באדי, און זיי זענען אלע די זעלבע זאך.
ס׳איז נישט צופעליג אז איך בין א איד, איך שטאם פון אידן, איך בין נישט קיין איד, איך בין א סאטמארער. מיין מסורה איז סאטמאר. לאז אים נאר, שטעל זיי צוזאמען, און די גאנצע וועלט וועט נישט קענען ביישטיין, ווייל אפילו יעצט פירן מיר שוין אין קאנטראל די גאנצע וועלט. און ער זאגט אזוי נישט. די מעדנעס וואס איז געשען וועט עס זאל זיין צוזאמגענומען. רייט, באט דאס איז די זאך.
דער לובאוויטשער רבי׳ס דרך
סאו בקיצור, איך נוץ דאס אלעס אלס א משל, איך וויל ענדערש איך זאל פארשטיין כבוד. סאו, איך וויל נישט דוקא זאגן, איך ווייס נישט. מיין פּוינט איז, ס׳איז נאר דאס איז ווירד, ווייל מיר זעט אויס אז, עגען, ס׳איז אלעס דא איידיעלייזעישנס אויף טינגס. אין די ריאליטי, ברסלב מאכט שווערער צו מיטארבעטן מיט מענטשן זייער אסאך, ווייל יעדער האט זיך זיין אייגענע פּערער.
תלמיד:
איך האב ערשט געזאגט, העלאו, איך האב ערשט נישט געזאגט. איך זאג נאר… ניין, וואס, רבי, ער האט געמענעדזשט.
מגיד שיעור:
ניין, ניין, ניין, ניין. איך מיין אז דער… איך זאג דעם, ס׳איז די פּוינט. Again, if you want to do that, I don’t know. Again, these are ways that things work. I don’t know. איך זאג, איך האב לאזט מיינט צו זאגן אז דער לובאוויטשער רבי האט געמאנדזשט צו מיר אסאך מענטשן זאלן עקשולי טון עפעס, good things or bad things, און נאך א שאלה. בשם דאס אז אלע אידן… ער מאכט אסאך, העלפט אסאך אידן אין אנדערע וועגן ארום די וועלט, ווייל ער האט די אמונה אז יעדער איד האט די זעלבע נשמה, אזוי ווייטער.
תלמיד:
די ערזע וועי וואלסטו קיל… ווייל ס׳איז א לענינער, און ער ווייסט נישט קיין אנדערע וועג פון די וועג.
מגיד שיעור:
איי איי אין ליינג דאט, איי איי אין ליינג דאט. אבער די אנדערע מענטשן האבן נאך נישט געמענדזשט. ס׳קען זיין, ס׳איז דאס. אבער דאס איז די אנדערע וועג, איך פארשטיי די פּראבלעם, די אנדערע וועג עקשלי נישט מענערשט, נישט מיטארבעט מיט מענטשן, ס׳איז א ריעלע פּראבלעם. איך מיין אז דאס איז אן עכטע פּראבלעם. דאס איז די שנאת חינם וואס דער חכם האט געזאגט אז ער האט מחליט געווען דעם חורבן ביי שני און ביי שלישי.
משה רבינו און דער פּרעה-מאדעל
אויב האט משה רבינו געוואלט ארויפשטיין די דיקטעיטאר, וואלט ער עס געקענט טון רייט א וועי. ער האט געמאכט די דיקטעיטאר, ער האט געזאגט אז אלע אידן וועלן לייגן די זעלבע תפילין. און פארוואס די זעלבע תפילין? ווייל סך הכל, מיט דעם וועט מען זאגן אז איך ווי, תשמ״ח וואלט אידן געווארן. און מיט דעם נעמט ער שטייט אים צוזאמען. פון דעם נעמט ער צוויי טויזנט יאר, און ער האט געוואלט משה רבינו קענען שטיין ביי א דיקטעיטאר, און אלעמאל פאלגן, און פּרעה, איך הייס, און פארטיג. פּרעה האט געהאט מער מער מענטשן ווי משה.
אבער וואס איז סאו הארב? אה, וואס איז דיפערנט? מ׳קען אראפווארטן, אכאנאטן ווער עס געטון. פארטיג, מיין גאנצע וועלט וועט דינען דעם אייבערשטן. פארוואס? ווייל יעדער איינער פאלגט פּרעה. אני פּרעה, איך בין די קאנעקשאן צו גאט, און פארטיג, everything is good. די פּוינט איז אז די אלע מענטשן, יעדער איינער׳ס קאנשעסנעס דארף עס פארווארפן.
מסקנא: די מקובלים נעמען פירוד בעסעריעס
בקיצור, ווי אזוי ארבעט עס אז מ׳זאל קענען ארבעטן צוזאמען? איך ווייס נישט. אפשר ארבעט עס נישט. אפשר נאר, יו נאו, ווי אזוי הייסט עס, די מחלוקת שמואל הנביא מיט די אלע אנדערע אידן. בקיצור, מ׳האט נאכנישט געטראפן, מ׳האט נאכנישט געטראפן, מ׳האט נאכנישט געסעטלט. נאר בקיצור, נאכדעם איז דא אן ענין דא, ער מעג זיין גערעכט נישט אז אלעס איז איין וועלט. וואס איז א שם? מ׳האט עס נישט קיין שום… מ׳דארף פארשטיין צו זען צו… מ׳דארף פארשטיין צו זען צו… ווי איך בין געווען אינמיטן.
אה, סאו, די מקובלים at least טעיקן סיריעסלי די פאקט אז ס׳איז דא יא חילוקים, ס׳איז דא יא אזא זאך ווי מיעוט שפע, נאר ער איז זייער מדגיש דאס אז ס׳איז נישט פחות מעשר. דאס איז וואס איך וויל אנקומען. נאר ס׳איז נישט פחות מעשר. זאגסטו אז אויב נאכדעם וואס זיי האבן געדזשאמפּט צו א שאלה, צו אויב דען ווען דער צדיק גייט כאפּן אז ער איז נישט קיין צדיק כבד, הייבט דאך שוין די גאנצע מעשה, דעמאלטס גייט אים אויך ברענגען א ריבוי שפע. דאס איז גאר א מחולק, איך האב נאך נישט געזען אז ס׳ארבעט.
אין אנדערע ווערטער, it’s like it works only in a very… בקיצור, ס׳קען זיין אז ס׳דארף נאך עפעס צו ווערן ס׳איז ארבעטן. איך ווייס נישט. איך זע נישט. דו ווילסט עס זאגן משפע, דו האסט נישט משפע. מ׳דארף יא. האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט ס׳איז אשר שפע. נא, נאר מסכיר. נא, נאר מסכיר. ס׳איז נישט אן עקסקיוס. די אייערע שטארקער האט געמאכט די וועלט פּרעסט וואס זאל זיין א יחיד. די הויל קבלה איז די ענט פאר יו.
יחוד אלס תכלית הבריאה — דער חילוק צווישן צוויי מדרגות פון “אחד”
דער יחוד און די תפקיד פון מדת היסוד
מגיד השיעור:
דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט זאל זיין א יחוד. נישט נאר די תפקיד איז צו זיין די צדיק עולם, די גאנצע וועלט וועט זיין זייער העפי. נישט נאר וואס די תפקיד איז צו זיין פרעס. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט פרעס וועט זיין א יחוד. די גאנצע קבלה איז די ענטפער פאר יאר. וואס ער איז בעצם פון אונז וואס איז די וועלט.
ס׳איז איינער, איך רעד פון די צדיק, די סאן וואס פירט. אקעי, דער איינער איז נישט א צדיק, די מדת הצדיק, איך רעד נישט פון א געוויסע צדיק, איך רעד יעצט פון די מדת היסוד. די דזשאב איז צו ס׳איז א יחוד, די הויל טינג איז דא אז די זאך איז לאו שמו אחד, די זאך איז יא שמו אחד.
קומסט איר און זאגסט מיר, יא, ווען ס׳איז לאו שמו אחד, ווען יעדער וועט כאפן אז ס׳איז דא אויך לאו שמו אחד. איך מיין, יעס, מייבי, באט אלסא נאו. איך בין נישט מסכים. ווייל דאס איז אלעמאל געווען, דאס דארף מען נישט גארנישט. מען דארף מאכן… ווייל מאכן א ריעל טשענדזש.
דער חילוק צווישן צוויי מדרגות פון “אחד”
ווייל יעדן איינעם גייט גוט? Again, that’s a different question. To some extent, I tell you. If you go like in the most global sense, איך ווייס נישט. In the local sense, אויב אונז רעדן פון אידן, למשל, ס׳איז דא אזא זאך אז אידן גייען גוט, ס׳איז דא אזא זאך אז ס׳גייט זיי נישט גוט. און ס׳מעג זיך גיין נישט. אקעי, איך האב נישט קיין פאליטיק יעצט. ס׳איז דא צוויי נאמבערס, ס׳דארף נאר זיין איינס, אקעי? אבער קיין איינס נישט, איך ווייס נישט, זיכער נישט צוויי. יע, איך האב נישט קיין… מייבי די רייט נאמבערס, too. איך נאר דיר. איך זאג דיר נאר אז…
If we talk about, we talk about לאו דווקא, but if we talk about some kind of sense of דא איז דא א דעת, און ער זאגט אז אף על פי כן, רעדט אונז פון די חילוק. איך וועל יעצט זאגן דאס קבלה וואס ס׳שטייט אין אלעמען אין קבלה, אז ס׳איז דא א סענס אין וואס אלעמאל איז אלעס גוט, און דאס איז די סענס וואס ער זאגט מ׳טאר נישט זאגן. ווען מ׳זאגט מ׳טאר נישט זאגן, ווייל ס׳איז דא אזויווי א בעיסיק ריאליטי, אזויווי א בעיסיק אמונה, וואס דו רופסט אמונה פשוטה, אדער וואס דו רופסט אמונה נישט פשוטה, but basically תלוי אין אמונה פשוטה אז אלעס איז גוט און אלעס איז גאט און אזוי ווייטער.
That’s one level. און דעט לעוועל איז די לעסט אינטערעסטינג לעוועל פאר די מקובלים, ווייל זיי זעען אז דער אייבערשטער האט נישט געמאכט די וועלט פאר יענע לעוועל. יענע לעוועל איז געווען אלעמאל, און די וועלט פון אן אינטערעסאנטע לעוועל, וואס אונז רופן יחוד, וואס אונז רופן אמת׳דיג יחוד, וואס אונז רופן די “עוד ישמע… אחד”, איז פונקט די זאך וואס קען זיך טוישן. פונקט די זאך וואס קען זיין נישט דער אחד, און ס׳קען יא זיין, און דו דארפסט האבן כוחות עס צו מאכן.
דער בעל שם טוב׳ס סאלושן — און די שאלה צי עס ארבעט בציבור
קומט דער בעל שם טוב און ער זאגט, איך האב א סאלושן פאר דעם פראבלעם. וויאזוי גייט מען עס מאכן דורך דעם? נו, it’s true, it’s a two-step, איך פארשטיי. אז דו זאגסט אז ווען א מענטש כאפט, למעשה, I think it’s true, א סאך מאל מענטשן וואס האבן דאס, למעשה טוט ער זיין דזשאב, זיין ספעציפישע דזשאב טוט ער אויך בעסער, ווייל ער איז נישט אזוי סטאק, און אויב ס׳געלונגט נישט גייט ער ווייטער. איך בין מסכים, אלע די זאכן זענען true.
דאס איז ווי איך זאג אין די משל, די… דארף מען אויסלערנען פאר יעדער איינער, און סאמטיימס די סאלושן איז like very radical, very radical אין די סענס פון זייער זייער בעיסד ריאליטי, right? דארף מען קודם ברענגען אביסל און גיין אין מקוה, מקוה מיין איך דעם משל, right? אזוי ווערן אינגאנצן בטל, און זאגן, קען מער, אלעס איז דער אייבערשטער פירט די וועלט, נישט קיין חילוק דאס, נישט קיין חילוק יענץ, אלעס איז גוט, און אזוי ווייטער.
And then he’ll come out of that mikvah and he’ll be able to do his work, and he’ll be able to work with other people, ווייל ער האט אביסל אראפגענומען די נארישע, like, “אני ואפסי עוד”, די “שבירת עקב”, “אני אמלוך”, וואס זאגט אים אז אלע אידן מוזן זיין דאס. מוזן נישט. ווער האט דיר געזאגט אז זיי מוזן? ווייסט וואס, אפילו זיי מוזן יא, מוזן זיי נישט היינט, מוזן זיי מארגן. איך ווייס נישט, אביסל סאפטער, and that will help.
I think that that’s true, כאטש איך האב נאכנישט געזען אז ס׳זאל ארבעטן. אבער, I do see it work in individuals, איך האב עס געזען אסאך מאל. אסאך מאל מענטשן, ultimately, נאכדעם וואס ער כאפט דאס, ער טוט אלעס בעסער. ער ווערט אפילו בעסער ממש, but even without that, ער ווערט לייטער, things will work better.
I haven’t seen communities manage to… אפילו צען מענטשן, איך האב… again, maybe, יא, maybe איך האב נאכנישט געזען. אפשר איז דא שטיבלעך וואס ארבעטן בעסער פאר יעדן איינעם און דער באשעפער. יא, וואס איז די קליינע שטיבלעך? וואס איז דא צוואנציג מענטשן. וואס איז דא פינף הונדערט מענטשן? It stops working.
און ס׳איז הארט צו זאגן אז ס׳סטאפט ווארקינג, ווייל not everyone believes in this. Maybe it stops working ווייל די פלעין אלטע יצר הרע וועקט זיך צוריק אויף, און מ׳דארף האבן א ספעציעלע עבודה צו נעמען קעיר פון יענץ. That’s what I wonder. ווייל די יצר הרע איז זייער טריקי, און ער פיגערט אויס וועגן וויאזוי צו מאכן יענץ פאר די גרעסטע קליפות. ס׳איז דא וועגן, that’s what’s hard. I don’t know, that’s like my thought, but I don’t have a ראיה. I think you’re right, but…
משיח, קהילות, און דער פראבלעם פון “דיקטאטור”
אוודאי, ווען משיח וועט קומען, וועט יעדער איינער זיין א ברסלב׳ער און א סאטמארער און א חב״ד׳ניק. דאס קען זיך אויסגלייכן. אבער ביז דערווייל, יעשו נאר וועלן זיי ארבעטן, ווייל מ׳קען נישט נעמען מענטשן זאלן ווילד זיין. זיי דארפן נישט. מ׳קען יא, אבער…
וואס קען מיר שטערן די נצחון פון בעל שם טוב? וואס פינקטליכע מעמד אביסל דעם? We believe in people, we believe the things are good, we want to help them. דער עולם איז דאך גערעכט, ניין, מ׳האט שוין געטרייט דעם, איך הייס נישט פאר מ׳האט געטרייט, מ׳האט געמאכט עקספערימענטס, און ס׳איז פופצן יאר לעיטער, ווי ס׳איז דאך נא, מ׳דארף יא דיקטירן. איך ווייס נישט צו מ׳זען. נא, אין קוביר דארף מען נאר האבן מער חינוך, ס׳קען אלעמאל זיין. איך זאג נאר אז…
קיצור, א מעשה, לאמיך ענדיגן די שטיקל פארדעס. איך הער, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב ס׳האט מיט דיקטאטור דאס, ס׳האט נישט מיט די נושא, מ׳דארף טרעפן א בעסערע ווארט. דיקטאטור, ס׳שטייט נישט אין תורה אז ס׳איז דא א דיקטאטור, ס׳איז דא א דיקטאטור אז ס׳איז דא שלעכט אז א מענטש ווערט א מלך און נישט דער אייבערשטער. ס׳איז א דיפענט פראבלעם. און איך טינק וואטס די פראבלעם מיט דארט. עניוועיס, קיצור, דאס איז די זאך. אבער דאס איז טייטש די עלי עמוד.
מחצית השקל — דער סוד פון תפארת
לאמיר טראכטן. איך וויל אנדערסטענדן. ווי עצמו מאכסטו שכלו? ואכלת לשול על העשיר, לשול תפארת, ומאכסטו שכלו לתפארת עצמו. איך וויל אנדערסטענדן די קוועסטשן. דו האסט מיר פריער, דו קענסט פארשטיין נישט וואס איז די קאנטשע? סאו וויאזוי קען ער זיין האלב? ער זאל נישט זיין מער ווי ער, דאס איז ער.
פארדעם זאגט ער, די מחצית השקל:
> אעשה לפרוש עמו יושב רש״י למעלה תפארת הוא נקרא מחצית מה שימצאו מכל זה נקרא ערץ מדי פשוטו.
וואו, דו וויסט? דו האסט געוואוסט אז די מקרים האלטן אויף פון איין מקרא ערץ מדי פשוטו? שוין נקרא קיין אנדערע. נו, דער זוהר זאגט אז די איין מקרא, אעשה, הייסט מחצית, האט צוויי מינינגס טאקע. פשוט פשט מיינט טאקע היילט. פשוט פשט פון פסוק מיינט דא די תפארת. אויף אנדערע תפארת גייט נישט מיט א פשוטה, אבער פארוואס הייסט ער אזוי? ווייל ער איז בין השקל וחוצאות… אה, נאר אנגעקומען.
> וחצו השקל יסף, ואתם רעשי לא ירבה, ומצאתי שמעת השקל, אני שחוצא השקל לשתים עוסק לכם מאוסרות.
איך אין אנדערסטענד. אז וואס? איך מיין אז דער רמ״ק איז גערעכט אז די מצוה פון מחצית השקל שטייט ד׳ סודות, שטייט ממש “והעשיר לא ירבה והדל לא ימעט”. ס׳איז א יסוד גדול בתורה.
צוויי דרכי הלימוד: אנטאלאגיש און עבודה
צדיק, און דא, again, we are going back to this thing. נישט “לא ירבה”, ער קען נישט, right? נישט אז מ׳קען. That’s the question. ס׳קען זיין, there’s like two ways, there’s two דרך הלימוד. ס׳איז דא like אנטאלאגיש און ס׳איז דא like עבודה, right? עבודה זאגט מ׳קען טוישן זאכן, און זיי נישט. און אמונה זאגט מ׳קען נישט, right? ס׳איז נישט דא מער ווי צען, ס׳איז נישט דא ווייניגער ווי צען.
ס׳איז very funny, אין די מקובלים, like, וויאזוי ס׳גייט לשיטתם. Sometimes זיי make from די, like, facts, אמונה, איז אין די, like, עבודה. טראכט נישט אז ס׳איז דא. וואס הייסט? מ׳זאגט, טראכט, ס׳איז נישט דא. ניין, ניין, ס׳זעט אויס אז ס׳איז יא דא. ניין, טראכט נישט. מאך נישט. מאך נישט אז ס׳זאל זיין מער ווי צען. ס׳איז די same question. דו זאגסט אז מ׳טראכט און מ׳וועט נישט וויסן.
דער סוד פון מנין — שכינה דארף א גרופע
אפשר אזוי, ס׳איז דא א מנין יודן, און א מנין איז נאר צען יודן. צען יודן קומען די שכינה. פארוואס קומט עס נאר ביי צען, נישט ביי ניין, מ׳ווייסט נישט. פארוואס דארף עכט קומט עס ביי איין יוד, ביי יעדע יוד האט עס שוין א כלל פון צען. באט ווי סענסט די ליטוויקוס קען עס נישט זען, קען מען נישט מאכן א מנין פון איין יוד. ס׳האט געמיינט ווייט. ווייט ווייט ניד טענד פיפל פאר די שכינה תקו? ס׳דארף זיין א גרופ, ס׳זאל זיין צען מענטשן, יא?
איין מענטש איז א גרופ? איך האב אסאך מענטשן, אסאך מענטשן. איין מענטש איז א גרופ, יא? ווען ווערט עס א גרופ? איך האב געהערט פון דעם. וואס מיינט א גרופ? איין מענטש איז א גרופ? ס׳דארף זיין א גרופ, די שכינה קען נישט פאר איין מענטש. שכינה מיינט א גרופ. שכינה מיינט א גרופ? שכינה מיינט א גרופ פיפל? שוין, וואס זאגט שכינה? שכינה מיינט מען קען זאגן קדוש קדוש קדוש, קדושת שם סוף הקודש. אקעי, איך קען נאך זאגן סייער זאכן, איך וועל זאגן פאר די שכינה.
שיעור אין ספר פרדס רמונים – צדקה, ספירות, און די גרענעצן פון חסד
די שיעור פון צדקה – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
מגיד שיעור:
יא, זאג איך, לאמיר זאגן, לאמיר זאגן אז ס׳איז נישט מדאורייתא, אקעי? ערגעץ איז דא א שיעור וואס ס׳ווערט שלעכט. Because if you do this, you’ll give out all your money for צדקה, מארגן וועסטו זיין דער עני, סאו וואס וועסטו אויפטון? די שיעור איז basically אז דו זאלסט נישט ווערן אליין דער עני. That’s really all it is.
דאס איז די חובת הלבבות׳ס heuristic וואס די חכמים say. I don’t think it’s a כזית הכתומה, right? אז אפילו איינער האט פינף ביליאן דאלאר מעג ער געבן. איך מיין אז די פוסקים זאגן אז נישט. ס׳איז נישט קיין hard limit, ס׳איז אן ideal, א heuristic, א כלל. ס׳איז basically means to say, זיי assume אז 20% is enough to make you poor. ווער נישט ווייניגער ארימער ווייל דו געסט צופיל צדקה.
פארוואס? Because then you can’t give צדקה anymore. You destroy the צדקה. That’s basically the theory, right? איי, דו וועסט קענען זיין דער גביר? אקעי, לך נמי. קיצור, it doesn’t work that way in the world usually.
תלמיד:
פארוואס איז דאס שלעכט? יעדער וועט ווערן אן עני. יעדער דארף…
מגיד שיעור:
I don’t know, it’s not gonna work, right? קיינער גייט נישט האבן גענוג צו געבן.
תלמיד:
נו, וועלן זיין equal.
מגיד שיעור:
No, the reason, I think, I mean in the real world, the reason why it’s not gonna work is because דער עני איז usually אן עני ווייל ער קען נישט, ער איז א בטלן, ער קען נישט געבן צדקה. It’s not gonna…
תלמיד:
וואס איז די חובת הלבבות׳ס שאלה דעמאלטס?
מגיד שיעור:
I don’t know. איך ווייס נישט. איך בין נישט קיין חובת הלבבות׳ניק, איך ווייס נישט וואס ער זאגט. I’m just saying, די די די idea, I think, זיי ווילן נישט אז דו זאלסט ווערן אן עני. זיי ווילן נישט אז דו זאלסט ווערן אן עני. איך ווייס נישט צו ער גייט געבן געלט, ער גייט נישט געבן געלט. ער איז אן עני. ער איז אן עני. וואס גייט ער געבן?
תלמיד:
נאר איינער האט געזאגט אז די נקודה איז…
חסד אָן גבול, לעוועלס פון ספירות, און מחצית השקל
חסד בלי גבורה — דער משל פון קאָמוניזם
און דאָס איז וואָס די קאָמוניסטן כאַפּן נישט. א קאָמוניסט כאַפּט נישט אַז א קינד… איך וויל זען דעם גרעסטן עשיר, איך ווייס נישט, ער גייט זיך געבן די געלט. ס׳גייט אַרבעטן פאַר איין טאָג, אָבער די נעקסטע טאָג גייט שוין צוריק. פאַרוואָס? קיינער גייט נישט אַרבעטן. קיינער גייט נישט אַרבעטן, ווייל ער האָט נישט קיין געלט, וואָס מאַכט ער?
אָקיי, סאָו, נו, I’m just trying to say, דאָס וואָלט געווען called אַז ס׳איז חסד אָן א גבול, און דאָס איז שלעכט. לא כולו, לא תתבטל כנסת ישראל, איך ווייס נישט, right? ס׳פעלט… whatever, I’m just giving a משל. ס׳פעלט די גבורה וואָס מאַכט עס פאַר א גוטע זאַך.
זאָגסטו, ער האָט געגעבן אָן א גבול, זיין געלט איז אויסגעגאַנגען שנעל, ער האָט געהאַט א גבול. דער תירוץ איז, יאָ, but די גבול איז געווען אין די זעלבע level. הוא, מבחינתו, האָט ער געגעבן חסד אָן א גבול, נאָר די external world האָט אים געלימיטעט. So, but אין his little world, ער איז געווען limitless. און די תיקון איז, די ריכטיגע וועג פון געבן צדקה מיט א גבול וואָלט געזאָגט אַז דו דאַרפסט אַליינס האָבן די limit. ס׳דאַרף זיין ביי דיר אויך לויט וויפיל דו קענסט אַוועקגעבן. Otherwise, it’s gonna destroy you. יאָ, it’s true, אַז ס׳איז דאָ bigger levels אין די וועלט.
„עשר ולא תשע” — אויף וועלכע מדרגה?
סאָו, אין אַנדערע ווערטער, אין א געוויסע פּרט קען יאָ זיין, that’s what I’m saying. ווען מ׳זאָגט „עשר ולא תשע”, maybe that’s only true on the biggest… unlike וואָס דער רמ״ק האָט געזאָגט, maybe that’s only true on the biggest level, like די biggest כלל. באופן הכי כללי, איך ווייס, באופן הכי כללי, they will never be… there can’t be less than ten, unless the whole world is destroyed, I guess. די הרגות יהרגונו פון יענץ אויך. Within די structure פון די וועלט וואָס דער אייבערשטער האָט געמאַכט מיט די עשר ספירות. But ס׳קען יאָ זיין אַז אין לעיקוואָוד זאָל נישט זיין קיין ספירות, איך ווייס נישט, חכמה מלכות, ווייל זיי האָבן זיי destroyed. איך ווייס נישט וועלכע ספירה ס׳איז נישטאָ אין לבן, זיי זאָגן אַז ער קען זאָל עס זיין. דער רמ״ק׳ס קאַונט אַז ער קען נישט זיין. ווייל אין עני לעוועל זאָגט ער אַז מ׳דאַרף… באַט ער מעיבי זאָגט אַלע בחינת דיליילא, נישט בחינת פון ריעלע.
סאָו, אָבער לויט וואָס די קבלה זאָגט, איז יעדע זאַך דאָ, יעדע זאַך, יעדע זאַך פופציג טויזנט מאָל. סאָו, ס׳דאַזנט האָבן עטער. סאָו, דאָס איז דיפערענץ, און ס׳איז דאָ אַן דיפערענץ. ס׳איז דאָ בילט אין, ס׳איז דאָ בילט אין, ס׳איז דאָ בילט אין, ס׳איז אויס בילט אין א סערטן לעוועל.
דער חילוק צווישן לעוועלס — געלט אַלס משל
תלמיד: די געלט אַליין האָט אַלע ספירות.
מגיד שיעור: אמת, I can’t. But that’s not the relevant level. We’re always confusing different levels. אַוודאי. אויך אַז די געלט אַליין איז נישט איין ספירה. יעדע געלט איז פינף דאָלער. יעדע דאָלער איז נאָר איין דאָלער. איך בין מסכים. But we’re not talking about that level, right? That’s what I’m saying. ווען you say everything is built in, it’s true. But you can’t jump between one level or another.
ווען אונז זאָגן, זיין וועלט האָט ער דעסטרויד. So, ס׳איז געוואָרן תשע, און ס׳איז טאַקע געוואָרן הויז. דעס מייבי דעס פאַר מיר, זע ווי תריי שמיינט, אויב ס׳זאָל זיין נאָר ניין וועט זיין גאָרנישט. נישט אַז ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך וואָס ס׳איז נאָר דאָ ניין, ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך וואָס ס׳קען נישט שטיין, ס׳וועט חרוב ווערן.
דאָס איז אויס די קוועסטשן, ווי סאַך ריעליטי געבט מען פאַר די זאַכן וואָס זענען נישט ריל? איך מיין אַז מ׳דאַרף זיי געבן אַביסל ריעליטי, ווייל אַנדערש קען מען נישט רעדן וועגן זיין נאָרמאַל. דו זאָגסט, אַליבא די אמת איז נאָר דאָ צען. אָקיי, אָבער יעצט רעד איך פון די exact exact וועג ווי ס׳איז נישט. זאָגסט מיר, יאָ, איין step אַרויף, איין step אַרויף, איין step יעדע וועג, און מ׳לאָזט עס קיין אַלעס. But in the exact step, וואָס איז דאָ? ס׳דאַרף גלייבן. אַה, גלייב אין נישט אין די exact step, גלייב אין דיין step אַרויף.
This is why the normal people are very mad at the מקובלים, because מקובלים gives reality to what doesn’t have reality. ווייל זיי זאָגן אַז ס׳איז דאָ א פירוד. ווייסטו, ס׳איז דאָ א פירוד? שכוח, איך בין נחסקים, איך רעד ענקזעצטליך פון מיר אַז ס׳איז דאָ א פירוד. טו מיר עפּעס. רעד מקובלים, ס׳איז דאָ א פירוד. אָבער מ׳טאָר נישט אַזוי.
מיעוט שפע און מיעוט כללות — דער רמ״ק׳ס ביאור
ובחינת השפע. קען דו זאָגן אַז די ספירת היסוד איז בטל? וועל, זאָגט דער רמ״ק, נישט אַז דו רעדסט פון די אמת, פון די מציאות. אויב דו רעדסט פון די מיעוט השפע, קענסטו יאָ זאָגן, אַזוי ווי ס׳איז מיעוט שפעו ומיעוט כללותו.
מיעוט כללותו דזשאַסט מיינט אַז ס׳איז one less level, right? טינק אַבאַוט איט. אַז לעטס סעי, איף וואָלט געווען בשלימות וואָלט ער געקענט אַנקומען צו הונדערט, נאַו קען ער נאָר אַנקומען צו צען, right? סאָו ס׳פעלט. יעדע איינס פון יענע צען האָט נישט קיין צען, דו כאַפּסט? דו ביסט מסכים צו מיין חשבון?
דער רמ״ק זאָגט, איך בין סתם, איך באַמפּ אַריין אין די צוויי זאַכן וואָס ער זאָגט, אַז ס׳איז דאָ עשיר, ס׳איז דאָ יאָ אַן עשיר און א דל, אָבער אפילו זיי האָבן צען. און ער איז מסביר אין צוויי וועגן, מיט מעיבי אַריין די סעים, איך מיין נאָך.
וואָן איז מיעוט שפע, אַז ס׳איז דאָ מער, כאילו די צען פּיט אַריין אין דעם מער אָדער ווייניגער שפע. אָקיי, וואַטעווער דאָס מיינט, מיר ווילן דאָס קען אַווערן.
נאָך א זאַך זאָגט ער, מיעוט כללות, ווייל די תפארת איז אַן עושר. He’s always so מפורד, you could do all, מ׳קען רעדן פון אים אַלס טויזנט. צען מאָל צען, צען מאָל צען און צען. אָבער די דעה, די יסוד, סאַמטעמס קען מען נישט. מ׳קען נאָר רעדן וועגן הונדערט. סאָו אין אַדער ווארד, איטש ווארט אויף די זאַנדענדערט איז נישט קול מעשה׳ס, נאָר איינס. ס׳איז יאָ דאָ א לעוועל ווי ער איז מסכים אַז ס׳איז נישט קול מעשה׳ס. און מייבי אויב יו לוקט מיט א מייקראָסקאָפּט, וועט ער רעדן ווען ס׳קומט אַן א מייקראָסקאָפּט. דאָס איז דאָך די גאַנצע חילוק, אַוודאי מיט א מייקראָסקאָפּט. די ענדע פון די מקרא.
דער משל פון מנין און עשר ספירות
Like you’re saying, אַז מ׳דאַרף א מנין, האָט דער מהר״ן אַמאָר געזאָגט אַז ער דאַרף שטאַרבן מיט א מנין, ווייל ער דאַרף מיט זיינע עשר ספירות, עשר ספירות, עשר ספירות, right? זאָגסטו, זייער קיוט, באַט דער מנין מיינט אַז מ׳זאָל לערנען דאַווענען מיט זיין עשר ספירות, עשר ספירות, right.
אין די עקזעקט סעץ וואָס מ׳דאַרף זאָגן קדיש מיט א מנין, האָט ער נישט געקענט זאָגן קדיש. מיין ערשטער האָט ער געקענט זאָגן קדיש אין זיין קאָפּ. די ענטסע טעמען ווי ענני איז ותוב, וואָס האָט א געוויסע פּשט, א לעגאַליסטע, א נאָכדעם פּשט. מ׳דאַרף לעבן אין אַן אַנדערע וועלט בכלל. די תורה האָט געמיינט אַז די גאַנצע צייט זיך, מ׳דאַרף לעבן אין די עשרה ספירות.
But still, there’s different עשר ספירות. ס׳איז דאָ אַן עשר ספירות ווען צען אידן קומען זיך צוזאַם, און ס׳איז דאָ אַן אַנדערע עשר ספירות ווען דו אַליינס קומסט זיך צוזאַם. Now, it was true that דאָס פאָלק האָבן זיך נישט אַנגעטון, and they didn’t themselves unify themselves, and therefore, maybe they don’t count for a מנין בכלל אין דיין וועלט, ווייל זיי זענען נישט קיין מענטשן בכלל. אָקיי.
But also, ער קען נישט זאָגן קדיש. ער קען נאָר זאָגן, לאָמיר זאָגן אַז א צען ספירות, זיין קאָפּ איז דער… זיין קאָפּ קען זאָגן קדיש פאַר זיין גוף. ער קען נישט זאָגן קדיש מיט זיין מויל. I guess. I don’t know if he said קדיש. קדיש, ער מאַכט די ייחוד פון קדיש, מאַכט ער אין אַנדערע… אין זיין קאָפּ. צווישן זיין קאָפּ און זיין נאָז, וואַטעווער. ס׳איז אמת. ס׳איז אמת.
מחצית השקל — געלט און ספירות
גוט, מיר דאַרפן זיין קלאָר און וויסן די חילוק פון איין זאַך מיט די צווייטע. מחצית השקל. I still don’t understand how he’s gonna answer those questions, unfortunately. אַביסל. איך האָב זייער ליב די אימעדזש פון מחצית השקל, עס איז קאַנעקטעד צו דאָס. סאַונדס טו… מיינט מען האָט אפשר געוויזן פון משה. יאָ, באצבע. אויס פון באצבע, וואָס איז די אצבעות וואָס האָבן געלערנט וועגן… אַה, עס שטייט דווקא די באצבע? וויאַזוי דער… עדביר של אין של… די גאַנצע זייט.
נאָר, עווייטענע וואָס ער זאָגט, דער אייבערשטער זאָגט, יעדע זאַך איז ווערט געלט. און די נמשל דערפון איז אַז די יעדע זאַך איז ווערט ספירות. יעדע זאַך איז ווערט עפּעס אַן amount פון שפע, אָדער עפּעס אַן amount פון עקזיסטענס. טורנס אַפּ, עווייטינג איז די סעים.
אין קעפּיטאַליזם, everything is, you can buy everything from money. אָבער דאָס איז די נמשל דערפון איז אַז אַלעס קען מען קויפן פאַר עקזיסטענס. אַלעס קען מען טוישן. סעלס נאָר וויפיל, און וועלכע וועגן, און יוניטי איז די עקזיסטענס. But, יאָ, it shows the unity of everything. דאָס ווייט ס׳איז מיט דאָלער אין גאָרדער די טראַפסט, דו כאַפּסט? דו קענסט עס זאָגן פאַר די שירה? וואָס איז די סעניגע געלט? ניין, עושר לא ירבה! אַלאָו! דאָס זאָגט דו האָסט מער געלט, דאָס מאַכט דאָך נישט מער מענטש. דאָס איז די פאַרטער איינעם. ס׳איז דאָך אַלץ נאָר איינעם. איי דאָנט נאָו! וועג ווי דו לייק עס?
וועג ווי די פּראָבלעם אויף די עושר איז ווייל ער אַוועקגעבן זיין געלט, קען עס זאָל זיין גלייך מיט יעדן. איך קען נישט זיין קיין ליגנט, העלאָו, אַלעס איז א שיעור. איש אלי ארבע. און איינער פאַרשטייט אַז די געלט, קורסי אויף ריעליטי, איז די ערשטע ספירות. און די הומענט האָט מיר געזאָגט.
And that’s why there’s מחצית. And within that, there’s a מחצית המחצית. And the תפארת איז די הלל, און ער איז אויך אינצווישן. ער still didn’t understand די תורה, הלל. I’m missing, like the בעיסיק מפתח פון די גאַנצע דרוש בין איך מיסינג. Somehow, ער האָט פאַרשטאַנען אַז מיט די, maybe we’ll learn later תורה אויף…
He’s doing all this מכת ומשמח דאָ. איך גיי מאַכן א נייע ווערזשען פאַר די תרומה? די אַלע גייט שיין די ריכטיגע סייענט. נאָר מ׳קען נישט צו לערנען. כמו שנבער, העלאָ? וואָס איז דאָס פון שער יש לו תשע? איך ווייס נישט גאָרנישט נאָכנישט פון דאָ. האָט ער געוואָלט מיר זאָגן די תורה פון עשר ולא תשע?
סיכום: פיר פּירושים אויף „עשר ולא תשע”
איך קען הערן, יוצא לינו מזה, אַז ס׳איז דאָ נאָך א דריטע פּשט פון עשר ולא תשע, right? סאָו איין פּשט איז, לאָטס קאַונט די פּשטים, איין פּשט איז געווען אַז מ׳זאָל נישט רעכענען די אין סוף, און א צווייטע פּשט איז מ׳זאָל נישט רעכענען די מלכות, און א דריטע פּשט, דאָס איז ער געסט אויס אַז עשר ולא תשע, עשר ולא תשע, נאָך א פּשט אַז מ׳זאָל נישט רעכענען די עולם הבריאה, און דאָס איז די ענדע פון פּרק ה׳, עולם יכול לפרש. מ׳זאָל נישט אַראָפּצורעכענען די אין סוף, מ׳זאָל נישט אַראָפּרעכענען די מלכות, מ׳זאָל נישט צורעכענען די עולם הבריאה.
און נאָך א זאַך, מ׳זאָל נישט קיינמאָל מאַכן קיין חילוקים אין אייערע ספירה. אפילו ווען מ׳זאָגט אַז יעדע ספירה איז כלולה מעשר, זאָל מען נישט זאָגן אַז וויבאַלד ס׳איז דאָ חילוקים, ס׳איז דאָ יאָ שינויים אין די שפע, זאָל מען נישט זאָגן אַז עניי, ס׳איז עווער מער דען טען אָדער לעס דען טען. וועט קיינמאָל נישט מיינען דער אַלע. דאָס איז די לעצטער חידוש.
לא צו מאכן קיין כללות אין די ספירות
דער חידוש: קיין היררכיע פון “מער” און “ווייניקער” אין די ספירות
און נאך א זאך, מ׳זאל נישט קיינמאל מאכן קיין כללות אין איר ספירה. אפילו ווען מ׳זאגט אז אייערע ספירה איז כלל מעשה, זאל מען נישט זאגן אז וויבאלד ס׳איז דא חילוקים, ס׳איז דא יא שינויים אין די שפע, זאל מען נישט זאגן אז עני איז עטס עווער מער דען טען אדער לעסס דען טען.
דאס איז די לעוועל חידוש וואס ס׳שטייט דא. But to understand why, that’s enough. But צו פארשטיין פארוואס די תורה איז נישט קיין תורה—
—
[סוף השיעור]
עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/lvgxcna4x0s5kosn8qqme/PRY006-_.mp4?rlkey=fi2134l0rbemcg80wj2ycq27f&dl=0
עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו
עשר ולא תשע בפרטי הספירות וסוד מחצית השקל | פרדס רמונים שער א פרק ו
אין דעם שיעור לערנט מען פרדס רימונים שער א׳ פרק ו׳, וואו דער רמ״ק באהאנדלט די קשיא פון רבי יהודה חי: ווי שטימט צוזאמען אז יעדע נשמה האט דריי חלקים (נפש, רוח, נשמה) פון דריי פארשידענע ספירות, מיט דעם וואס אברהם איז חסד, יצחק איז גבורה, און יעקב איז תפארת? דער רמ״ק ענטפערט אז יעדע נשמה איז כולל אלע צען ספירות, און די צדיקים האבן געוועלט זייער ספציפישע מדה דורך בחירה און מעשים. דער שיעור גייט אויך אריין אין די רעיא מהימנא׳ס דרוש אויף מחצית השקל, וואו ער פארבינדט די שם הוי״ה מיט די סוד פון “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, און ווייזט ווי די תפארת איז ממוצע צווישן מלמעלה למטה און מלמטה למעלה.