הלכות מילה פרק ב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור: הלכות מילה, פרק ב׳ (ספר אהבה)
—
הלכה א: מי כשר למול
דברי הרמב״ם: “הכל כשרין למול, ואפילו ערל ועבד וקטן ואשה — הרי אלו מוהלין במקום שאין איש. אבל גוי לא ימול כלל, ואם מל אין צריך לחזור ולמולו שנית.”
פשט:
כל יהודי רשאי למול — אפילו ערל (יהודי שאינו נימול בעצמו), עבד, קטן, או אשה — אך רק “במקום שאין איש.” גוי לא ימול לכתחילה, אבל בדיעבד אם כבר מל, אין צורך לחזור ולמול.
חידושים והסברות:
1) ברית מילה אינה צריכה כוונה לשמה מהמוהל:
ברית מילה שונה ממצוות אחרות (כמו תקיעת שופר) שבהן נדרשת כוונה לשמה מבר-חיובא. כאן כשר אפילו ערל, עבד, קטן, או אשה — אנשים שאינם באותו חיוב. זה מראה שהמצוה מתמקדת יותר בתוצאה — שהילד יהיה נימול — ולא במעשה המוהל עצמו.
2) מדוע גוי לא — שתי שיטות בגמרא, ופסק הרמב״ם:
יש מחלוקת בגמרא על הטעם מדוע גוי לא ימול:
– שיטה א׳: גוי אינו יכול למול לשם שמים — לפי זה גם בדיעבד היה צריך להיות פסול.
– שיטה ב׳: החשש הוא סכנה מעשית — גוי אינו נאמן, הוא עלול לעשות כרות שפכה או פצוע דכא.
הרמב״ם פוסק כשיטה ב׳ — כי הוא אומר שבדיעבד כשר. זה אומר שהפסול של גוי הוא לא פסול במעשה המצוה, אלא חשש סכנה.
3) כנסת הגדולה — מוהל גוי מומחה:
לפי טעם הסכנה, היה אפשר שגוי שהוא מומחה (רופא) יהיה שונה — כי הוא לא יקלקל את המוניטין שלו, ואנו סומכים עליו כשמדובר בפרנסתו. אבל הרמב״ם לא עושה חילוק כזה — גוי נשאר פסול לכתחילה אפילו אם הוא מומחה.
4) נפקא מינה מעשית — מה עושים כשאין יהודי?
“במקום שאין איש” פירושו: אם אין גבר יהודי שיכול למול, רשאית אשה, עבד, או קטן למול. אבל גוי — אפילו במקום שאין שום יהודי — יש לחכות עד מחר למוהל יהודי, אף שיחמיצו את יום השמיני. זה החילוק המעשי בין “במקום שאין איש” (שבו אשה/עבד/קטן כשרים) לבין גוי (שהוא פסול לכתחילה אפילו במצב כזה).
5) מהו גדר מעשה המילה — מצוה או הכשר מצוה?
דיון למדני חשוב:
– שאלה: האם המעשה של חיתוך הערלה עצמו הוא מצוה, או שהוא רק הכשר מצוה (הכנה) לתוצאה של היותו נימול?
– ראיה שזו מעשה מצוה: הרמב״ם פסק קודם (פרק א׳) שמותר למול אפילו במקום צרעת — כי עשה דוחה לא תעשה. אם מילה הייתה רק הכשר מצוה, לא היה נוהג עשה דוחה לא תעשה — כי הכשר מצוה אינו דוחה לאו.
– טענת נגד: אולי המצוה היא רק התוצאה — שלא תהיה ערלה, או שיהיה בברית. מעשה החיתוך הוא רק אמצעי.
– תשובה: “התורה אומרת לחתוך את הערלה — איך אפשר לומר שזו לא מצוה?” — מעשה החיתוך עצמו הוא מצוה, לא רק הכנה.
6) הטפת דם ברית אצל גר שנימול — והחילוק להלכתנו:
גר שכבר נימול צריך הטפת דם ברית. קושיא: אם מילת גוי כשרה בדיעבד, מדוע גר צריך הטפת דם ברית?
– תירוץ: זו אינה ראיה להלכתנו. גר צריך להיעשות יהודי — הטפת דם ברית היא חלק מתהליך הגיור. אבל ילד יהודי כבר יהודי — הוא לא צריך “להיעשות” יהודי דרך מילה, הוא רק צריך לקיים את מצוות מילה. לכן, אם גוי מל ילד יהודי, כשר בדיעבד — כי הילד כבר יהודי, והמילה נעשתה.
7) “במקום שאין איש” — מה פירוש הדבר?
“במקום שאין איש” אינו אומר שאין ממש אף יהודי אחד בכל העיר — אלא שאין גבר יהודי שיכול למול. הטעם מדוע לכתחילה צריך להיות “איש” הוא כי הוא המחויב העיקרי במצוה — מצוה בו יותר מבשלוחו, או כי יש לו את החיוב למול.
—
הלכה ב: במה מוהלין — במה מלים
דברי הרמב״ם: “בכל מוהלין, אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת. ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. מצוה מן המובחר למול בברזל — או בסכין או במספרים. ונהגו כל ישראל בסכין.”
פשט:
מותר למול בכל דבר שחותך — אפילו אבן (צור) או זכוכית. רק לא בקרומית של קנה (חתיכת קנה קשה/עשב) כי זה מסוכן. מצוה מן המובחר היא בברזל (מתכת) — סכין או מספריים. מנהג ישראל הוא בסכין.
חידושים והסברות:
1) אין צורך בכלי מיוחד — מצוה טכנית:
ברית מילה אינה צריכה כלי מיוחד — “בכל דבר שכורת.” זה מחזק את הנקודה שהמצוה מתמקדת בתוצאה (שהילד יהיה נימול), לא בצורה מסוימת של המעשה.
2) ראיה מציפורה:
הפסוק “ותקח צפורה צור” (שמות ד:כה) — ציפורה השתמשה באבן חדה. זה מקור שאין צורך דווקא בסכין מתכת. כך גם יהושע (יהושע ה:ב — “חרבות צורים”) השתמש באבנים.
3) צור לעומת ברזל — התפתחות היסטורית:
ציפורה ויהושע השתמשו בצורים — אבנים חדות (מ״עידן האבן”). זה היה הכלי הטוב ביותר באותם זמנים. עם בוא “עידן הברזל” ברזל נעשה טוב יותר, והמנהג הסתגל. זה מראה שבמילה — הכלי — הולכים עם הזמן, מה שמעשי יותר.
4) מדוע מצוה מן המובחר בברזל:
הטעם הפשוט הוא מעשי — ברזל הוא החומר הבטוח והטוב ביותר לחיתוך, עם הסכנה המינימלית. זה מתאים לטעם מדוע קרומית של קנה אסורה — “מפני הסכנה.”
5) סתירה בין מדרש למעשה:
יש מדרש שאומר שצריך דווקא בסכין/ברזל. זה סותר את העובדה שציפורה ויהושע השתמשו באבנים. הרמב״ם פוסק שזו רק מצוה מן המובחר, לא חיוב — מה שפותר את הסתירה.
6) מדרש אומר שצריך למול בברזל — קושיא מהמזבח:
במזבח כתוב “לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה” — ברזל פסול במזבח כי הוא מקצר חיים. אבל דווקא במילה זו מצוה מן המובחר. נשאר פתוח האם זו מצוה מן המובחר מצד המצוה עצמה, או מצד מה שבריא יותר לילד.
7) מספריים לעומת סכין — מדוע המנהג דווקא סכין?
מספריים הם המצאה מאוחרת יותר, אבל בתוך כלי ברזל נשארו דווקא בצורה הישנה יותר — הסכין. לכאורה אפשר לחתוך היטב גם במספריים, אבל מנהג ישראל נשאר בסכין. אולי סכין קל יותר לשליטה, אבל סיבה ברורה לא מפורשת.
—
הלכה ב (המשך): תהליך המילה — חיתוך, פריעה, מציצה
דברי הרמב״ם: “כיצד מוהלין? חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה. ואחר כך פורין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה. ואחר כך מוצצין את המילה עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמוצץ נותנין עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן.”
פשט:
תהליך המילה כולל שלושה שלבים: (א) חיתוך — חותכים את כל העור (ערלה) המכסה את העטרה; (ב) פריעה — קורעים בציפורניים (ציפורן) את הקרום הדק (שכבת עור תחתונה) מתחת לעור, ומושכים אותו לכאן ולכאן עד שרואים את בשר העטרה; (ג) מציצה — שואבים את הדם ממקומות רחוקים כדי למנוע סכנה. מוהל שאינו עושה מציצה מעבירים אותו. אחרי מציצה שמים תחבושת (אספלנית/רטיה) עם משחה.
חידושים והסברות:
1) “מחזירו לכאן ולכאן” — מה פירוש הדבר?
“מחזירו לכאן ולכאן” פירושו מושכים את הקרום הדק — פותחים אותו לכאן ולכאן. זה לא חתך בסכין, אלא קריעה בציפורניים. הרמב״ם מתאר שתי שכבות נפרדות: (א) העור — העור העיקרי שנחתך בסכין, ו-(ב) הקרום הרך — עור דק יותר מתחתיו, שרק נקרע בציפורניים, לא נחתך. מוהלים כיום עושים זאת קצת אחרת טכנית, אבל העיקרון נשאר זהה.
2) מציצה — הטעם הוא סכנה, לא דין במצוות מילה:
הרמב״ם אומר בבירור שמציצה היא “כדי שלא יבוא לידי סכנה” — זה עניין רפואי, להוציא את הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יקרוש ויגרום לפצע. הראיה היא ש״כל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו” — לא כי הוא לא קיים דין במילה, אלא כי הוא לא זהיר מספיק בבריאות הילד.
3) מציצה בכלי — שאלה חשובה:
הרמב״ם לא ידע על מציצה בכלי (דרך כלי במקום ישירות בפה) — בזמנו זה לא היה קיים. הקבלה: כמו שבסכין המילה עצמה הרמב״ם אומר “בכל מולין” — לא משנה איזה סוג כלי, כל דור יש לו את הכלי שלו — כך לכאורה גם מציצה צריכה להיות. אם מציצה היא “ענין הסכנה” (עניין רפואי), אז צריך להשתמש במה שהוא הדרך הטובה ביותר להסיר את הסכנה. אבל הרמב״ם עצמו לא מדבר על זה, וצריך לעיין במקומות אחרים.
4) אספלנית ורטיה:
אספלנית ורטיה הן שתיהן בד עם משחה — שתי לשונות מהגמרא לתחבושות עם קרמים רפואיים. הרמב״ם לא מפרט מתכון מסוים, כי זה דבר רפואי מעשי שהולך לפי הזמן.
5) החילוק בין כלי המילה למציצה לגבי שינויים:
בסכין המילה הרמב״ם אומר במפורש “בכל מולין” — הכלי אינו מעכב, רק מנהג ישראל. אבל במציצה הרמב״ם אומר “כל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו” — מה שנשמע חמור יותר. הרמב״ם לומד פשט בגמרא שמציצה היא אכן דין קבוע (לא כמו אספלנית ורטיה שהם “שלא נתפרשו”), אבל אופן המציצה — האם בפה ישירות או דרך כלי — היא שאלה לרבנים של היום, לא שאלה על הרמב״ם, כי בזמנו לא היה קיים אלטרנטיבה.
—
הלכה ג: ציצין המעכבין את המילה
דברי הרמב״ם: “יש ציצין המעכבין את המילה. כיצד? אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה, הרי זה ערל כמו שהיה. וזהו הנקרא ציצין המעכבין את המילה. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט — ציצין שאינן מעכבין. המוהל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. פירש — על המעכבין חוזר, על שאינן מעכבין אינו חוזר.”
פשט:
אחרי המילה, אם נשארו חתיכות עור (ציצין): אם הן מכסות רוב גובהה של עטרה — הוא עדיין בדין ערל, וזה נקרא “ציצין המעכבין.” אם נשאר רק מעט — “ציצין שאינן מעכבין.” כל זמן שהמוהל עדיין באמצע, הוא חוזר על שני הסוגים. אבל אחרי שכבר פירש (התרחק), הוא חוזר רק על מעכבין, לא על שאינן מעכבין.
חידושים והסברות:
1) מה פירוש “ציצין”?
המילה “ציצין” קשורה ל״ציצית” — שהרמב״ם עצמו מגדיר בהלכות ציצית כחתיכה שבולטת. כך גם כאן: ציצין הם חתיכות עור שנשארו בולטות אחרי המילה.
2) השיעור של “מעכב” — רוב גובהה של עטרה:
שיעור הרמב״ם ברור: אם העור שנשאר חופה (מכסה) רוב גובהה של עטרה, הוא עדיין “ערל כמו שהיה.” זה אומר שכל מטרת המילה היא נתגלה העטרה — אם זה לא הושג, המילה אינה מילה.
3) פירש / לא פירש — הרמב״ם לא נשמע כמו שבת:
בפשטות, המשנה שמדברת על ציצין מדברת בהקשר של שבת: אם המוהל כבר פירש, השאלה היא האם מותר לחלל שבת שוב בשביל ציצין שאינן מעכבין. אבל הרמב״ם נשמע אחרת — הוא לא מזכיר שבת, ונשמע שאפילו בחול יש נפקא מינה: שלא לחזור ולצער את הילד לחינם. אבל “לא רואים זאת כל כך באחרונים.”
4) שיטת הרמ״א — לכתחילה חוזר אפילו על שאינן מעכבין:
הרמ״א אומר שלכתחילה צריך לחזור אפילו על ציצין שאינן מעכבין, אם הם גדולים. זה אולי עניין של הידור מצוה.
5) “מל ולא פרע כאילו לא מל”:
אם עשו את החיתוך אבל לא את הפריעה (קריעת הקרום הרך בציפורניים), ועדיין נשאר עור דק, זה “כאילו לא מל.” זה קשור לאותו עיקרון: המטרה היא נתגלה העטרה, והכל — חיתוך, פריעה, ציצין — הוא שיעור עד כמה צריך ללכת כדי להשיג זאת.
—
הלכה ד-ה: נתגלה העטרה — שיעור, מהות, מראית העין, ודין בעל בשר
דברי הרמב״ם: קטן שבשרו רך ודלדול… נראה כאילו אינו מהול… צריך לתקן מפני מראית העין… ובשעת קישוי נתגלה העטרה — הרי זה מהול ואינו צריך לחזור ולמול. אבל צריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין. וכל אלו הדברים מדברי סופרים.
פשט:
ילד שבשרו רך (רך ודלדול) או שהוא בעל בשר (שמן/עבה), יכול לקרות שאפילו אחרי מילה כשרה, זה נראה כאילו הוא לא נימול. הרמב״ם אומר שבודקים בשעת קישוי — אם אז נתגלה העטרה, הוא נימול כשר. אבל בכל זאת צריך “לתקן” את הבשר משני הצדדים, מפני מראית העין. כל זה מדברי סופרים.
חידושים והסברות:
1) פריעה היא חלק ממילה מדאורייתא — הלכה למשה מסיני:
פריעה (קריעת העור השני, הדק בציפורניים) אינה רק מנהג אלא הלכה למשה מסיני, כמו הכלל: “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל.” בתורה כתוב רק “מילה,” אבל פריעה היא חלק משלמות המצוה. בלי פריעה נשאר עדיין חתיכת עור שמכסה את העטרה, וזה כאילו לא עשו כלום.
2) פריעה נוספה מאוחר יותר — לא נתנה פריעה לאברהם אבינו:
גמרא אומרת שאברהם אבינו לא היה לו דין פריעה. סברא: הטעם שפריעה נוספה מאוחר יותר הוא טכני — בלי פריעה נשאר מספיק עור שאפשר לעשות “מושך בערלתו” — אפשר למשוך את העור חזרה ולכסות. פריעה גורמת לכך שזה לא יהיה אפשרי — “no backsies” — זה לא חוזר. זה חידוש שפריעה אינה רק שיעור בחיתוך, אלא מנגנון להבטיח שהמילה תהיה קבועה.
3) נתגלה העטרה — יותר משיעור, סימן של יהדות:
האם “נתגלה העטרה” הוא רק שיעור (עד כמה צריך לחתוך) או משהו שונה? מסקנה: זה יותר משיעור — מילה היא סימן בגוף של יהודי שהוא הולך בלי ערלה. לכן, אם מישהו מושך את העור חזרה (מושך בערלתו), הוא “התחפש כגוי בגופו.” זה היסוד למה שנעשה בזמן היוונים — יהודים שהלכו לגימנסיה (שבה הלכו עירומים) עשו מושך בערלתו כדי שיחשבו שהם לא נימולים.
4) הלכה של לא לכסות את המילה — בית המרחץ:
יש הלכה (שהרמב״ם מביא בהלכות בית המרחץ) שכאשר הולכים לנהר או למקוה, אסור לכסות את מקום המילה — “כדי שלא יראו מזבחי שפר ברית.” זו ראיה שיש עניין שהמילה תהיה נראית.
[סטייה: יהודים חסידים זקנים (כמו הרב מבאבוב) לא היו הולכים עם “בגדי ים” — זה קשור לעניין של לא לכסות.]
5) שלוש רמות בדין מילה — מדאורייתא, מדרבנן (נגלה העטרה), מדרבנן (מראית עין):
מבנה ברור של שלוש רמות:
– מדאורייתא: העיקר הוא שחתכו חתיכה מהערלה. אפילו בלי דאגה אם רואים או לא — “חתכו את הערלה, זה יום טוב.”
– מדרבנן (רמה ראשונה): צריך להיות נגלה העטרה — צריך לראות שהוא לא ערל. אם אין גילוי עטרה, חסר במילה, הוא “לא נימול היטב.”
– מדרבנן (רמה שנייה): אפילו אם הוא אכן נימול היטב (נגלה העטרה בשעת קישוי), יש עוד חיוב נוסף של מראית עין — “צריך לתקן” את הבשר משני הצדדים, כדי שייראה נימול גם בשעת דלדול.
ה״צריך לתקן” אינו אותו חיוב כמו עיקר המילה — זה לא מדין מילה, אלא מדין מראית עין, חיוב נפרד.
6) איך בודקים בשעת קישוי?
אצל ילד שהוא בעל בשר או שבשרו רך ודלדול, לא ניתן לה
ערך היטב האם נתגלה העטרה. לכן בודקים בשעת קישוי — כאשר “נתקשה,” הבשר נעשה יותר מוצק, ואז אפשר לראות האם העטרה באמת גלויה. “קישוי יכול לקרות גם אצל תינוק, זה לא תאווה, זה תגובה טבעית.” הרמב״ם אומר לנו שעצם “נתגלה העטרה” פירושו בשעת קישוי — זה השיעור.
[סטייה: הרב ממינקאטש היה בודק את המילות.]
7) מראית עין — איך זה שייך במקום פרטי?
קושיא: איך שייך מראית עין בדבר שתמיד בחדרי חדרים? הרי מראית עין אסור אפילו בחדרי חדרים (כמו הכלל). תירוץ: יש מצבים מעשיים שבהם רואים — כמו כשהולכים למקוה, לבית המרחץ. גם, מילה היא סימן לאומות — “מדברים כאן על חברה שהסטנדרטים שלה שונים משלנו.”
8) צמח צדק — “נראה ערל כמו שהיה”:
הצמח צדק אומר “נראה ערל כמו שהיה” — זה מאשר שזו לא שאלה האם מדאורייתא יוצאים בהסרת ערלה בלי גילוי העטרה. גילוי העטרה הוא דין נפרד. הבשר שמכסה אצל בעל בשר אינו הערלה עצמה — זו חתיכת עור/בשר אחרת. לכן הדין של “צריך לתקן” הוא קטגוריה נפרדת.
9) מה בדיוק חותכים ב״לתקן מכאן ומכאן”?
אצל בעל בשר, הבשר שמכסה אינו ערלה — זו חתיכת עור/בשר אחרת מהצדדים. חותכים “מכאן ומכאן” — משני הצדדים — כדי שייראה כמו נתגלה העטרה גם בשעת דלדול. הפרטים הטכניים צריך לשאול מוהל מעשית.
—
הלכות מילה בשבת: מה דוחה שבת
דברי הרמב״ם: “עושין כל צרכי מילה בשבת — מולין, פורעין, ומוצצין, וחוזר על ציצין המעכבין אפילו שפירש, ועל ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש, ונותנין עליה אספלנית… אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת.”
פשט:
כל צרכי המילה הישירים — מילה, פריעה, מציצה, ציצין המעכבין (אפילו אחרי פירש), ציצין שאינן מעכבין (כל זמן שלא פירש), והנחת אספלנית — דוחים שבת. אבל מכשירי מילה — הכנות והכנות למילה — אינם דוחים שבת.
חידושים והסברות:
1) החילוק בין “צרכי מילה” ו״מכשירי מילה”:
הרמב״ם עושה חילוק ברור בין שתי קטגוריות: “צרכי מילה” פירושו מעשה המצוה הישיר — מה שהמוהל עושה עם הילד (מילה, פריעה, מציצה, ציצין, אספלנית). “מכשירי מילה” פירושו ההכנות — הבאת סכין, בישול מים, הכנת סממנים, וכו׳. הראשון דוחה שבת, השני לא. זה מושג ממסכת שבת, שבה הייתה מחלוקת תנאים — רבי אליעזר סבר שמכשירי מילה גם דוחים שבת, אבל החכמים (והרמב״ם פוסק כמותם) סוברים שלא.
זו דוגמה מעניינת לחילוק הכללי בין מכשירים לעשיה — דומה לחילוק בין בניית סוכה (הכנה) לכניסה לסוכה (קיום המצוה).
2) ציצין בשבת — החילוק בין “אינו צריך” ל״אינו רשאי”:
חידוש במה שהרמב״ם אומר על ציצין בשבת. קודם (בהלכות ציצין בכלל) הרמב״ם אמר שציצין שאינן מעכבין אחרי פירש — “אינו צריך” לחזור אפילו בימי החול. אבל בשבת הדין חמור יותר: אינו רשאי לחזור על ציצין שאינן מעכבין אחרי פירש, כי שבת קיימת.
מהצד השני, ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש — מותר אפילו בשבת. זה חידוש, כי אפשר לומר שהוא כבר יצא ידי חובת המצוה, ובכל זאת, כל זמן שלא פירש, זה עדיין חלק ממצוות מילה כתקנה, ולכן זה דוחה שבת.
3) מציצה ואספלנית — מדוע הם “צרכי מילה”?
קושיא: מציצה ואספלנית אינם חלקים מעצם מצוות מילה (כמו מילה ופריעה שהם מעכבים). תירוץ: מציצה היא פשוט בגלל פיקוח נפש — בלי מציצה אי אפשר למול, כי זה סכנה. כך גם אספלנית — אחרת אי אפשר למול. זה לא ששני דברים נפרדים דוחים שבת (מילה + סכנה), אלא זו מצוות מילה אחת שלא ניתן לבצע בלי הדברים האלה.
4) איזו מלאכה היא מילה?
שאלה: איזו מלאכה עושים במילה? זה לא סתם “חובל” (פצוע), אלא “חובל שהוא מתקן” — זה לא מקלקל (הורס), אלא מתקן (מתקן). זה חשוב כי רק מלאכה שצריכה לגופה חייבת מדאורייתא, וכאן החובל הוא מתקן. זה “לא ברור איזו מלאכה” — האם זה חובל, האם מתקן, או שניהם.
—
יסוד “הואיל ואפשר לעשותו מערב שבת”
דברי הרמב״ם: “זה הכלל — כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת.”
פשט:
הסיבה שמכשירי מילה אינם דוחים שבת היא כי היה אפשר לעשות זאת לפני שבת. מילה עצמה לא ניתן לעשות לפני שבת, כי “ביום השמיני ימול” — שבת יצאה בדיוק ביום השמיני. אבל הבאת סכין, בישול מים, הכנת סממנים — כל זה היה אפשר לעשות ערב שבת.
חידושים והסברות:
1) מכשירי מילה אינם דוחים אפילו איסורי דרבנן:
הרמב״ם מביא דוגמה ספציפית: “אין מביאין איזמל ממקום למקום, אפילו במבוי שאינו מפולש.” מבוי שאינו מפולש אסור רק מדרבנן (לא רשות הרבים דאורייתא), ובכל זאת אסור להביא את הסכין. אפילו העירוב — שהוא עצמו דין מדברי חכמים — אינו נדחה מפני הבאת הסכין. היסוד הוא אותו דבר: “אפשר להביא מערב שבת.”
2) האם זה “קנס” או עצם דין?
האם הדין של “מכשירי מילה אינן דוחין שבת” הוא קנס למי שלא הכין? או שזה עצם דין? זה לא קנס — זה עיקרון. המצוה של “ביום השמיני ימול” חשובה מספיק כדי לדחות שבת לעצם מעשה המילה. אבל כשמדובר בהכנות שהיה אפשר לעשות קודם, שבת חשובה יותר. סברא: כאשר אדם מתחיל “לזלזל” בשבת עם דברים שהיה יכול לעשות קודם, זה חילול שבת הרבה יותר גדול מהמילה עצמה. (אבל לא בטוח שזה הניסוח המדויק, רק כיוון.)
—
עצות מעשיות כשלא הכינו ערב שבת
חידושים והסברות:
1) כמון:
אם לא טחנו כמון ערב שבת — “לא שחק כמון מערב שבת, שוחק בשינוי” — אפשר לטחון אותו בשיניים (שינוי), שאינו טוחן כדרכו.
2) יין ושמן:
אם לא ערבבו — “נותן זה לעצמו וזה לעצמו” — יוצקים בנפרד יין ובנפרד שמן, לא מעורבב.
[סטייה: “תורפין יין ושמן” — ערבוב יין ושמן — הוא לכאורה רק שבות של עוסק ברפואה, לא מלאכה דאורייתא. לכן זה אסור בשבת כי היה אפשר לעשות זאת ערב שבת.]
3) חמין:
על חמין (מים חמים) הרמב״ם לא נתן שום היתר או עצה. אם לא הכינו חמין ערב שבת, מלים מחר (לא בשבת). אצל כמון ויין/שמן יש דרך לעקוף כי אפשר לעשות זאת בשינוי (שהוא רק איסור דרבנן, ויש צד להקל), אבל אצל חמין אין שינוי — בישול הוא בישול.
—
כשכבר נימול ובא תקלה — סכנה דוחה שבת
דברי הרמב״ם: “מלת הקטן בשבת… ונתפזרו החמין או נתפזרו הסמנים… לעשות לו כל צרכיו בשבת, שאין סכנה זו…”
פשט:
אם כבר מלו את הילד בשבת (כדין, עם כל ההכנות שהוכנו ערב שבת), ואחר כך נשפכו החמין או הסממנים אבדו — מותר עכשיו לעשות הכל בשבת, כי סכנה דוחה שבת.
חידושים והסברות:
1) הסיבה היא סכנה, לא “הוא לא אשם”:
דיוק יפה: הסיבה היא לא כי האדם “לא אשם” (הוא אכן הכין ערב שבת, אז זה לא קנס). הסיבה היא סכנה. בסכנה לא עושים חשבונות — אפילו אם היינו “הפושעים הגדולים ביותר” (כלומר, אפילו אם היה רשלנות), סכנה עדיין דוחה שבת.
2) החילוק בין “לא הכין” ל״תקלה אחרי מילה”:
אם לא הכינו ערב שבת (שכחו חמין, סכין, וכו׳) — לא מלים בשבת, ממתינים עד מחר. כי מכשירי מילה אינן דוחין שבת. אבל אם כבר מלו (בהיתר), ועכשיו באה תקלה — זו כבר שאלה של סכנה, לא של מכשירי מילה, וסכנה בוודאי דוחה שבת.
—
רחיצת הקטן בשבת
דברי הרמב״ם (עם ביאור הרמ״א): מקום שנהגו לרחוץ את הקטן — מרחיצין אותו בשבת, בין לפני המילה בין לאחר המילה. וכן בשלישי של מילה שחל להיות בשבת — בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה. בין מחמין לו חמין מערב שבת, בין מחמין לו בשבת.
פשט:
אם מנהג המקום הוא לרחוץ את הילד לפני או אחרי המילה (כי זה טוב לרפואת הילד), מותר לעשות זאת גם בשבת. אותו דבר לשלישי למילה (היום השלישי אחרי המילה, שהוא זמן סכנה), אם זה יוצא בשבת — מותר לרחוץ את כל הגוף או רק את מקום המילה, ומותר אפילו לחמם מים בשבת עצמה.
חידושים והסברות:
1) מדוע רחיצה בשבת בכלל שאלה?
באופן כללי רחיצה בשבת אסורה מדרבנן (אפילו במים שכבר חמים). וחימום מים בשבת הוא איסור דרבנן אחר (או אפילו דאורייתא — בישול). במילה מותרים שני הדברים, כי זו סכנה לילד.
2) “בין מחמין לו בשבת” — על ידי מי? לא על ידי גוי!
יש דעה שאומרת ש״מחמין לו בשבת” פירושו על ידי גוי. זה נדחה בחריפות: לא כתוב גוי, אין צורך להמציא דברים שלא כתובים. הרמב״ם מתכוון שיהודי עצמו רשאי לחמם מים בשבת לילד, כי זה עניין של סכנה, ובסכנה לא עושים חשבונות.
3) הקושי של “לפני המילה” — והתירוץ:
קושיא: איך אפשר לומר שמחממים חמין לפני המילה בשבת? הרי כבר למדנו שמכשירי מילה אינם דוחים שבת, ואם לא הכינו מערב שבת, בכלל לא עושים את הברית בשבת! אם אין ברית היום, אין “לפני המילה”!
תירוץ: “מחמין לו בשבת” לא עולה על המקרה של “לפני המילה.” כלומר, הרמב״ם מדבר על שני מקרים נפרדים:
– לפני המילה — רק עם חמין מערב שבת (כי אם לא הכינו, ממילא אין ברית).
– אחר המילה, או שלישי למילה — שם מותר אפילו לעשות חמין בשבת עצמה (כי זה כבר אחרי המילה, או ברית שהייתה ביום חמישי, והשלישי יוצא בשבת).
4) הלימוד האחר של הרמ״א והמאבק:
הרמ״א למד אחרת — הוא הבין ש״מחמין לו בשבת” עולה גם על “לפני המילה.” לכן הוא התמודד עם הקושיא (מדוע לחמם חמין לפני המילה בשבת?), והוא הציע שזה פירושו על ידי גוי. אבל לפי הלימוד הפשוט, אין צורך בתירוץ הגוי — כי “מחמין בשבת” עולה רק על אחר המילה / שלישי למילה.
—
אמירה לגוי: שכח ולא הביא סכין מערב שבת
דברי הרמב״ם: “שכח ולא הביא סכין מערב שבת — אומרים לגוי להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביאנו דרך רשות הרבים.”
פשט:
אם שכחו להביא סכין לפני שבת, מותר לומר לגוי שיביא את הסכין בשבת, אבל רק דרך חצרות (שהוא רק איסור דרבנן), לא דרך רשות הרבים (שהוא איסור דאורייתא).
חידושים והסברות:
1) הכלל של אמירה לגוי במקום מצוה:
הרמב״ם מציב כלל:
– כל דבר שאיסורו משום שבות (איסור דרבנן, כמו נשיאה דרך חצרות) — מותר לאמרו לגוי לעשותו כדי לעשות מצוה בזמנה. מותר להורות לגוי לעשות איסור דרבנן למצוה.
– דבר שאיסורו משום מלאכה (איסור דאורייתא, כמו נשיאה דרך רשות הרבים) — אסור לאמרו לגוי לעשותו בשבת, אפילו למצוה.
2) מדוע אי אפשר להורות לגוי למול?
קושיא: האם אי אפשר להורות לגוי למול את הילד, כדי לעשות מצוה בזמנה? תירוץ: לא מדברים על הוראה לגוי לעשות את המצוה עצמה — הכלל הוא רק שמותר להורות לגוי לעשות מכשירי מילה (כמו הבאת סכין). עצם המילה על ידי גוי היא שאלה נפרדת — זה כשר בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לתת לגוי למול.
—
מכשירי מילה ביום טוב — קל וחומר
דברי הרמב״ם: “וקל וחומר הדברים — ומה מכשירי מילה שאינן דוחין את השבת שאיסורה בסקילה, לא ידחו את יום טוב שאיסורו בלאו. אבל מכשירי אוכל נפש — מותרין ביום טוב, הואיל והותרה מלאכת אוכל נפש.”
פשט:
הרמב״ם עושה קל וחומר: אם מכשירי מילה אינם דוחים שבת (שעונשה סקילה), קל וחומר שהם אינם דוחים יום טוב (שהוא “רק” לאו). אבל — ביום טוב יש קולא: דברים שנכללים במלאכת אוכל נפש (כמו סממנים / רפואות שאפשר גם להשתמש בהם במטבח) מותרים ביום טוב, כי מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב.
חידושים והסברות:
1) הקל וחומר משבת ליום טוב:
שבת חמורה יותר מיום טוב (סקילה לעומת לאו). אם מכשירי מילה לא יכולים לדחות שבת, פשוט שהם גם לא יכולים לדחות יום טוב. זה חידוש — שלא לחשוב שכיוון שיום טוב קל יותר, אפשר לעשות יותר.
2) הקולא של יום טוב — סממנים דרך “מתוך” / “הותרה”:
ביום טוב יש קולא מיוחדת: מלאכת אוכל נפש הותרה. לכן, סממנים (רפואות, כמון, וכו׳) שלא הוכנו לפני יום טוב — אם הם נכללים בקטגוריה של דברים שאפשר גם להשתמש בהם לבישול (הותרה לגבי קדירה), מותר להכין אותם ביום טוב עצמו. היסוד הוא הכלל של “מתוך שהותרה לצורך — הותרה שלא לצורך”, או הכלל שכיוון שזה טרי יותר (ולכן טוב יותר לעונג יום טוב), מותר לעשות זאת ביום טוב — כמו שנלמד בהלכות יום טוב.
—
בזה מסתיים פרק ב׳ של הלכות מילה.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה, פרק ב׳ — מי כשר למול ובמה מוהלין
הקדמה: מגבית לבית המדרש
טוב, אנחנו הולכים היום ללמוד הלכות מילה, פרק שני, פרק ב׳ בספר אהבה.
בימים אלה מתקיימת מגבית עבור בית המדרש שלנו כדי שנוכל לתמוך בלימוד התורה שלנו ובהרבצת התורה שלנו, והשיעור הזה וכל שאר השיעורים של ידידי הגאון ר׳ יצחק. אנו מבקשים מכל אחד שיכנס, יחזק, יודיע לאחרים, וכן הלאה, יעזור לתמוך בבית המדרש ולהפיץ תורה. והזכות תגן על נדיבנו הגדול, הנגיד החסיד ר׳ יואל וועטצבערגער, עם כל שאר העוזרים, ויתקיים “ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת”.
הלכה א: הכל כשרין למול — מי רשאי למול
אומר הרמב״ם, פרק ב׳, הרמב״ם הולך לומר מי יכול למול, וכאן הולך להיות טכני מי יכול למול וכל ההלכות איך מולים ומה בעצם התהליך של ברית מילה. כלומר, הפרק הקודם היה יותר מי חייב, ואיך עובדים החיובים, ובאיזה יום חייבים. כאן זה הרבה יותר המעשה המעשי של המילה.
אומר הרמב״ם: “הכל כשרין למול, ואפילו ערל” — כל אחד רשאי למול, אפילו יהודי שלא נימול בעצמו. לא אומרים שמכיוון שהוא לא נימול בעצמו הוא לא יכול למול אחר. אבל ערל מדברים כאן על יהודי, יהודי שהוא ערל. “ועבד” זה אותו דבר, “ועבד וקטן ואשה, הרי אלו מוהלין” — גם הם רשאים למול. לא צריך להיות דווקא איש שרק איש יכול לעשות דברים אחרים, כמו למשל להיות שליח ציבור או דברים אחרים. כל אחד יכול למול, “במקום שאין איש”.
רואים שהמילה היא… אוקיי, בואו נראה. “אבל גוי לא ימול כלל” — גוי לא ימול. גוי לא ימול, אבל לכתחילה הוא לא ימול. “ואם מל, אין צריך לחזור ולמולו שנית” — אם הוא כן מל, לא צריכים למול אותו שוב, לפי הרמב״ם.
חידוש: ברית מילה אינה צריכה כוונה לשמה
נראה לכאורה שברית מילה אינה כמו מצוות אחרות שהעשייה צריכה להיות בכוונה לשמה, או כמו תקיעת שופר ואחרות שצריך להיות דווקא אדם שיודעים שסומכים עליו שהוא עושה לשמה, או דרישות גדולות יותר, אלא עבד, כותי, וישראל יכולים גם למול. נו אם כך, למה גוי לא?
טעם הדין: למה גוי לא ימול — מחלוקת בגמרא
נראה שהרמב״ם לומד שגוי לא זה גם רק לכתחילה. אני חושב שיש מחלוקת בגמרא. יש מהלך שהסיבה שגוי לא מל היא כי הוא לא יכול לעשות לשם שמים, אבל אז בדיעבד גם היה צריך להיות בעיה. יש שיטה אחרת שגוי יש לנו חשש שהוא הולך לחתוך והוא יכול לעשות כרות שפכה, שזה דבר מסוכן, הוא יכול בקלות לעשות ילד לפצוע דכא או כרות שפכה. ממילא לא סומכים לכתחילה על גוי, אבל אם הוא מל זה כן כשר. נראה שכך פוסק הרמב״ם, שהגוי לא ימול זה דבר מעשי לגבי בריאות, לגבי סכנה, שאנחנו לא סומכים על הגוי.
ואכן, אני רואה בכנסת הגדולה ואחרים לומדים לפי זה שגוי שהוא מוהל מומחה, כלומר גוי שהוא רופא, שתמיד יודעים אנחנו שמומחה סומכים עליו, הוא לא הולך לקלקל את המוניטין שלו. אנחנו לא סומכים על גוי שהוא סתם ככה יהיה טוב אליך ויעשה עבודה טובה, אבל אם זה קשור לפרנסתו, כן סומכים. אז לפי זה אולי גוי כזה יהיה אחרת, אבל הרמב״ם לא עושה חילוק כזה. אוקיי.
למדנות: מהו הגדר של מעשה המילה
אבל מה הגדר? במה ברית מילה שונה למשל מעשיית סוכה? הרמב״ם לא אומר שצריך להיות איזושהי עשייה לשמה. מספיק שהאנשים מסביב אומרים שעושים ברית מילה. ברית מילה היא קצת דבר יהודי שעושים לשם שמים. סוכה גוי יכול לעשות. איזה דבר גוי יכול לעשות? לכתוב ספר תורה… לתקוע שופר… רגע, ציצית זו באמת שאלה, כן. האם המעשה היא מצוה. מילה היא באמת דבר טכני.
כאן רציתי להגיע, שהמילה, המצוה היא שיהיה נימול. זה לא רק שיהיה נימול, יש גם תוספת של ברית, שיעבור דרך הברית. זה לא פשוט שהאדם שעושה את הברית, הוא זה שמעביר בברית, כאילו יש לו חלק בברית. אוקיי, הערלה היא גם חלק בברית, אבל גוי בדיעבד כשר גוי.
שהמוהל הוא כמו האדם הטכני. זה יותר שאלה… בואו נבהיר את ההלכה. אפילו ערל עבד עכו״ם זה רק בדיעבד, במקום שאין איש. גוי, אפילו במקום שאין יהודי, מה עושים? מחכים למחר? זה צריך לבוא בהלכה.
נפקא מינה מעשית: במקום שאין איש
כן, נראה כך. במקום שאין איש צריך גם לחשוב, זה לא אומר אם לא יכולים לקיים ביום השמיני, זו המילה, או מה שזה לא יהיה, שלא יהיה יום מאוחר יותר. שבמקום שאין איש יש בכלל איש. יוצא במקום שאין איש, לכאורה כי אדם יש לו חיוב במצוה, יוצא שצריך לתת את זה לאדם שבעיקר מחויב. או כי זה הכל רק בדיעבד. אנחנו לא יודעים אם יש דין כמו לא שליחות, מצוה בו יותר מבשלוחו, או שזה לא אותה לכתחילה המילה.
נכון, אז כשאומרים במקום שאין איש, לכאורה כי יהודי יעשה את המצוה, כי הוא מחויב. כן, לכתחילה צריך להיות יהודי שמחויב, יש לו החיוב למול. אם אתה במקום ביום השמיני, אין שם אף יהודי, אף גבר שיכול למול, כן, איש לא בהכרח אומר שאין שום איש בכל העיר, אלא מישהו שיכול להיות מוהל, אז לעשות אישה, אבל גוי לא, צריך לחכות עד מחר, כך זה נשמע. רק בדיעבד, אם בא גוי, לא צריכים לחזור. כך הייתי מפרש את ההלכה מעשית.
חזרה: למה מילה שונה ממצוות אחרות
ולמה? כי צריך לומר שמסתכלים על המילה יותר כמו עשיית הסוכה מאשר ישיבה בסוכה. בוודאי לפי הרמב״ם שגוי בדיעבד כשר. כן, צריך להבין את זה גם מול ההלכה שזה עתה למדנו שמותר למול אפילו במקום שיש צרעת גם. אם זה לא היה מעשה מצוה היתה בעיה, האם זה באמת עשה דוחה לא תעשה, כי זה רק הכשר מצוה. כאן נכנסת הלמדנות.
דיון: האם מילה היא מעשה מצוה או הכשר מצוה
חברותא א:
לא, זה לא הכשר מצוה, כמו הכנה. המצוה היא שלא יהיה את הערלה, ואולי גם להיות ברית.
חברותא ב:
אני לא מסכים.
חברותא א:
לכאורה, אני לא יודע, אולי יש דבר כזה הכשר מצוה. למדנו בפרק הזה שסוכה היא גם מצוה, לא רק הכשר מצוה.
חברותא ב:
נכון, מה אתה מתכוון מה זה אומר הכשר מצוה? זו מצוה, המצוה היא לעשות את זה. ובוודאי, התורה אומרת שצריך לחתוך את הערלה. התורה אומרת גם שאסור לחתוך… איך זה נקרא… צרעת, אבל עשה דוחה לא תעשה. מה זה אומר שזו לא מצוה לחתוך את הערלה? צריך כן לחתוך את הערלה, איך אתה יכול לומר?
חברותא א:
לא, אבל זו רק הכנה למצוה של להיות חתוך.
חברותא ב:
אני לא יודע מה אתה רוצה לומר.
חברותא א:
שהמעשה אינו מעשה, אלא התוצאה היא המעשה.
חברותא ב:
זה מעשה, ולא סתם מעשה, אלא יש מצוה לא לחתוך. יש לאו. אני לא מסכים איתך.
דיון: הטפת דם ברית אצל גר
חברותא א:
זה מעניין, לפי זה, למה מי שגוי מל אותו זה לא כמו גוי שנימול? מה ההבדל בין גוי ליהודי? צריך לעשות הטפת דם ברית. הגוי לא עשה את זה לשם הכנסת ברית של אברהם אבינו.
חברותא ב:
הייתי חושב שהגוי שמולים הוא גם פשוט שיש כמה יהודים מסביב, אמא של הילד מבקשת מהגוי, “אולי אתה תעשה את הברית?” וזה לשם. הדם שלו הוא גם דם ברית. כי לא סתם אמרו שצריך להטיל הטפת דם ברית אחרי שהגוי מל.
חברותא א:
הגוי מל, כאן מדברים שהוא עושה ברית ליהודים, הוא בא לברית, הוא יושב על ה… הוא מביא את ה… מה שזה לא יהיה, הוא בא לברית יהודית. לא גוי כזה שמל לא לשם מילה בכלל.
חברותא ב:
אם כך זה יותר מנולד מהול, זה לא מעשה. צריך להיות מעשה מילה.
חברותא א:
למה יש דבר כזה הטפת דם ברית?
חברותא ב:
אפשר לומר שנולד מהול הולך רק על הספק ערלה כבושה, אז זה עניין. אבל כאן זה עניין אחר. יודעים שהוא נימול, רק גוי עשה את זה.
חברותא א:
אוקיי, יש תמיד את שני הדרכים. אז לא יוצא ברור הדבר. זה יותר כך…
חברותא ב:
אבל זה גוי כשהוא מל, הוא צריך לעשות שוב. גוי כשהוא צריך דם ברית אם הוא כבר נימול. אבל זה הגיוני, כי אם מילה של גוי כשרה, אביו מל אותו. כן? כן, בואו נגיד מישהו מל אותו. אבל גוי צריך להיות יהודי. איך הוא הולך להיות יהודי? איך הילד הופך ליהודי? כלומר, הילד הוריד את השם.
חברותא א:
מה? ילד יהודי לא צריך להיות יהודי עם ברית. כן, הוא נכנס לברית. אתה אומר שגוי צריך עכשיו להיכנס לברית, ברוך את… הטפת דם ברית. הוא לא מסתכל על המילה, אני שומע אתה מדבר כאן על הטפת דם ברית. זו לא ראיה. אני לא רואה שזו ראיה, כי גוי צריך להיות יהודי. יהודי לא צריך להיות יהודי, הוא צריך לעשות ברית מילה, אבל הוא כבר יהודי. הוא כבר יהודי, הוא כבר לא יכול להפסיק.
הלכה (המשך): במה מוהלין — במה מולים
טוב, אומר הרמב״ם הלאה, במה מולים? בכל מוהלין. זה לא כמו מסוים… כמו שאני יודע אפילו בדברים אחרים… בכל מוהלין, אין הבדל, אפילו בצור, בזכוכית, לא צריך להיות סכין מסוים. בכל דבר שכורת — כל דבר שיכול לחתוך. כמו שרואים שם, כן, “ותקח צפורה”, היא לקחה צור. צור חותכים את ה… כן, זה לא אומר שצור זה אבן חדה. בכל דבר שכורת.
אבל מה לא? ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה — לא להשתמש במה שזה חתיכת עשב קשה, מפני הסכנה.
אומר הרמ״א, מצוה מן המובחר, הכל כשר, אבל המצוה מן המובחר היא למול בברזל. או בסכין, או סכין, או במספרים, מספריים, כמו שני סכינים. ונהגו כל ישראל בסכין — המנהג בישראל הוא לעשות את זה עם ברזל ולעשות את זה עם סכין.
למה זו מצוה מן המובחר? פשוט מעשית, כי זה הכי טוב. כנראה זה הכי טוב, כן, כנראה הגמרא אומרת שזה הכי טוב. הכי פחות סכנה. או הסכנה שהוא אומר מהקרומית של קנה.
דיון: מדרש על סכין מול צור
חברותא א:
מה? יש מדרש כזה שאומר שצריך לעשות עם סכין. למעשה, יש סתירה, כי אתה אומר שציפורה ויהושע השתמשו בצורים.
חברותא ב:
האבן, צור, היא אבן שמשחיזים. אבן מסוימת, אני לא בטוח מה זה, סוג מסוים של אבן שהיא מאוד חדה, כמו שהמשנה אומרת את זה. אבל הוא אומר שהמנהג הוא דווקא לא לעשות כך, אלא דווקא כך. יכול להיות שמצוה מן המובחר היא גם עניין של התפתחות. יש מדרש שאומר שמלו בברזל…
הלכה ב: בכל מולין — באיזה סוג ברזל אפשר להשתמש?
באיזה סוג ברזל אפשר להשתמש? או סכין, או סכין, או מספריים, מספריים, כמו שני סכינים. “ונהגו כל ישראל בסכין”. המנהג בישראל הוא לעשות את זה עם ברזל ולעשות את זה עם סכין.
למה זו מצוה מן המובחר? פשוט מעשית כי זה הכי טוב? כנראה זה הכי טוב, כן, כנראה הגמרא פסקה שזה הכי טוב, הכי פחות סכנה. על הסכנה שהוא אומר שאפשר לעשות פגם, הרי קיימת סכנה.
האם יש מדרש שאומר שצריך לעשות עם סכין. למעשה, יש סתירה, כי מה שציפורה ויהושע השתמשו בצורים, אני מתכוון אבנים. צור היא אבן שמשחיזים, כן, אבן מסוימת, אני לא זוכר איך קוראים לה, אבן מסוימת שהיא מאוד חדה מטבעה. אבל נראה שהמנהג הוא דווקא לא לעשות כך, אלא דווקא כך. יכול להיות שמצוה מן המובחר היא גם עניין של התפתחות. יש מדרש שאומר שצריך למול בברזל.
ברזל במילה מול ברזל במזבח
לא, אני רואה למשל את “לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה”. דווקא ברזל מראה שזו מצוה מן המובחר. האם זו מצוה מן המובחר במילה, או שזו מצוה מן המובחר במה שהכי בריא לילד? לא יודע.
מצור לברזל — התפתחות היסטורית
האם ברזל טוב יותר מצור? יכול להיות שהחכמים סברו שאפשר לשמור שליטה, זה יותר טוב. צור הוא הקודם של הברזל, של הסכין. אה, תקופה טובה במקרא השתמשו בצורים, וזה היה הכי טוב. זה תקופת האבן. עכשיו זה כבר לא תקופת האבן, אפשר כבר להשתמש בברזל. עדיף להשתמש בברזל. ברוכים הבאים לעידן הברזל, איך אומרים, כן.
אבל בין ברזל יש שני סוגי ברזל, או מספריים או סכין, והמנהג הוא להשתמש בסכין.
למה סכין ולא מספריים?
הרי מספריים הם המצאה מאוחרת יותר של סכין, קצת, כן. קודם היה סכין, מספריים הם הרבה יותר מאוחר. אז לגבי, עברו מתקופת האבן לברזל, אבל אפילו בברזל הם נשארו עם הישן. לכאורה אפשר לחתוך מאוד טוב מעשית עם מספריים. אולי מה שהיה בטוח. אבל המנהג בישראל הוא לעשות עם סכין.
אני לא יודע, צריך אולי לשאול את המוהלים אם אפשר לעשות מספריים טובים יותר שעובדים טוב. אולי להיפך, אולי מסיבה כלשהי יותר קל לשלוט בסכין, אני לא יודע. גם, אתה כאן עם סכין, אתה יודע שהסכין של היום היא בדיוק אותה סכין כמו הסכין שהיתה בזמנים של הרמב״ם. יש כל מיני טכנולוגיות עם…
טוב.
כיצד מהלין? — תהליך המילה
כיצד מהלין? “חותכין את כל העור החופה את העטרה”. בקצה של האבר יש עטרה, וצריך לחתוך את כל העור, העור העודף שיכול לכסות את העטרה. צריך לחתוך “עד שתתגלה כל העטרה”, עד שלא יהיה יותר עור שמכסה את זה.
“ואחר כך פורין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן”. אחר כך קורעים את הקרום הרך שמתחת לעור. מה זה אומר מתחת לעור יש עוד משהו שהוא הקרום הרך? רקמה או… עוד קרום זה אומר כמו… עוד שכבה של עור. “שלמטה מן העור בציפורן”, עושים את זה עם ציפורן לחתוך. “ומחזירו לכאן ולכאן”, מזיזים סביב כך שלא יחתכו יותר מדי מהעור, אבל גם לא מספיק, שיורידו את כל העודף. “ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה”.
דיון: מה זה אומר “מחזירו לכאן ולכאן”?
דובר 1:
המחזירו לכאן ולכאן עוזר לכך שלא יחתכו יותר מדי, שיחתכו רק עד כמה שחסר. זו לא המילה. “ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה”. “ואחר כך מוצצין”. לכאן ולכאן זה אומר מקלפים את זה. העור, ה… מה שאנחנו קוראים הערלה.
דובר 2:
כך שלא… אתה לא תדע אם לחתוך יותר מדי. אז אתה חותך קצת, את כל העור חותכים, ואחר כך קורעים קצת עם הציפורן. אני לא יודע. זה שתי רמות שונות.
דובר 1:
לפי מה שהרמב״ם אומר, חיתוך חותכים את כל הערלה, חתיכה אחת, כמו שכבה אחת. אחר כך, מתחת לזה יש עוד איזה עור, כך אומר הרמב״ם. אנחנו, המוהלים של היום עושים קצת אחרת, אבל מתחת לזה יש עוד כמו עור דק יותר, את זה בכלל לא חותכים. עושים קרע עם ה… ציפורן, וחותכים את זה לכאן ולכאן, פותחים את זה קצת.
מציצה — הדין והסיבה
תרגום לעברית
ואחר כך מוצץ את המילה, ואז מוצצים את המילה, והסיבה למציצה היא עד שיצא הדם ממקומות הרחוקות, שהדם שנמצא סביב הערווה לא יישאר עומד, שלא יהיה כמו פצע, כדי שלא יבוא לידי סכנה. אומר הרמב״ם, כל מוהל שאינו מוצץ, מוהל שאינו עושה את המציצה שהיא דין נוסף בסכנת הילד, דין נוסף בבריאות הילד, סכנה, מעבירין אותו, כי הוא אינו מוהל טוב, הוא אינו זהיר מספיק, וכן הלאה.
ואחר שמוצץ, אחרי המציצה, עושים עוד קצת, נותנין עליה אספלנית או רטיה, שמים תחבושת. אני מתכוון באותם זמנים סוגי התחבושות היו עלה או דבר כזה, וכיוצא בהן. אני מתכוון, אספלנית היא כבר התחבושת, ורטיה מתכוונת לקרם, לתרופה ששמים? או ששניהם מתכוונים לסמרטוט? לא, אספלנית היא סמרטוט עם משחה, ורטיה היא סמרטוט עם משחה. שניהם כבר יש קצת קרם, קצת משהו. אני מתכוון שאלו סתם לשונות מהגמרא.
דיון: מציצה בכלי — שאלה חשובה
דובר 1:
זה מאוד מעניין, כלומר מציצה, למשל, כתוב בגמרא שצריך לעשות, זו אולי טכניקה, זה אומר הרמב״ם שצריך לעשות כך בדיוק. אחר כך, בגמרא ובמשנה מוזכרים אספלנית ורטיה וכדומה. אומר הרמב״ם, לא אומרים שאספלנית היא איזה סוג של מתכון של… השאלה היא על מציצה.
על מציצה, פעם יצאו דרכים חדשות, אפשר לומר כמו לגבי מילה לא אכפת לי באיזה סכין. אומר לנו הרמב״ם בבירור, בכל מולין. כאן הוא אומר לנו, בכל מוצצין. הרמב״ם לא ידע, לא הייתה מילה, מציצה בכלי. מה שהרמב״ם לא אומר לנו, שאינו מוצץ מעבירין אותו. מציצה בכלי, מה שאנו קוראים מציצה בכלי, היא עדיין בפה, רק בהפסק כלי. בהפסק כלי, כלומר, אפשר לטעון שהיד היא… זה בוודאי בכלל לא שייך. כלומר מציצה… אני לא יודע, כל מציצה בכלי היא רק שהפה… מה שקוראים מציצה בכלי מתכוון דרך איזה דבר.
אני מתכוון, מה שאני זוכר, אפשר לומר אחרת, אפשר לעשות… לעשות דברים שזה לא מציצה, אפשר לשים, אולי היום יש אנטיביוטיקה, אני יודע מה, לא נורא. אוקיי, זו שאלה אחרת.
דובר 2:
אבל אתה רוצה לומר שהסכין שעושים בו את הברית, שהוא לכאורה עיקר המצווה, זה מה שעושים, זה מה שמורידים את הערלה, לא אכפת לי איזה סוג כלי. כל דור יש לו את הכלי שלו. הרמב״ם נותן כן תשובה, אנחנו נוהגים בכלל ישראל. אז מציצה צריכה לכאורה להיות גם אותו דבר. מציצה היא ענין הסכנה, מה שהכי טוב בענין הסכנה. אבל הרמב״ם לא אומר לנו, בשביל זה צריך לעיין במקומות אחרים.
דובר 1:
או שהוא אומר, כי הרמב״ם מתכוון ללמוד פשט בגמרא, שהמשנה שכתוב “שלא נתפרשו” מתכוון לאו דווקא, אבל מציצה כן. עד הרמב״ם היה דווקא קרוב.
דובר 2:
אתה רוצה לומר שהיום זה אחרת, זה מוצאים שהיום זה אחרת, צריך לשאול רב של היום, לא את הרמב״ם. זו לא שאלה על הרמב״ם.
דובר 1:
כן. בסדר.
הלכה ג: ציצין המעכבין את המילה
יש ציצין המעכבין את המילה. אחרי שעושים את הברית, יש הרבה פעמים… הרבה פעמים? או שיש דבר כזה ציצין, חתיכות. אה, לכאורה אם לא חתכו טוב. באה הסוגיא. מה זה מעכבין את המילה? יש שההלכה היא שאם לא חתכו לגמרי, נשארו ציצין, מה שזה אומר, חתיכות, מה שהוא מעכבין את המילה, יש שיעור מעכבין.
כיצד? הם אמרו את זה, הרמב״ם אמר את ההגדרה של המילה בהלכות ציצית. ציצית פירושו חתיכה שבולטת החוצה. אז ציצין המעכבין את המילה זה גם… ידעת שבברית מילה יש גם ציצית? לא, זה לא הפשט. הפשט הוא שלא חתכו.
השיעור של ציצין המעכבין
כיצד? אם נשאר מעור הערלה, נשארה חתיכת עור החופה רוב גובהה של עטרה, חתיכת עור ממנו נשארה, הרי זה ערל כמו שהיה, יש לו דין ערל, כי עדיין יש ערלה שמכסה את העטרה. הוא אומר “רוב גובהה של עטרה”.
וזהו הנקרא ציצין המעכבין את המילה, שהוא חתך את כל הערלה, נשארה איזו חתיכה חתיכה, אבל עדיין יש חתיכה שעדיין חופה. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט, אם רק נשארו ציצין שזה לא חופה, שיעור חופה, זה לא מעכב.
פירש / לא פירש — החילוק
מה זה אחד מעכב ואחד לא מעכב? זה כך, המוהל, כל זמן שעוסק במילה, כל עוד הוא עדיין באמצע, הוא עדיין עומד שם אצל הילד עם הסכין שלו, חוזר, צריך לחזור והוא מתכוון שהוא כבר סיים, נתגלה העטרה, אבל כשהוא רואה שיש ציצין, זה לא לגמרי נתגלה העטרה, עדיין נשארו חתיכות, חוזר בין על ציצין המעכבין, הוא חוזר והוא עושה מושלם את החיתוך, לחתוך את כל החתיכות, בין החתיכות שהן חופה רוב גובהה של עטרה שהן מעכבין, ובין על ציצין שאינן מעכבין.
אבל פירש, אחרי שהוא כבר סיים את המילה, השאלה היא עכשיו האם הוא צריך לחזור ולעשות, אני יודע, שוב לצער את הילד, או משהו שצריך לעשות שוב, אם הציצין מעכבין, חוזר, כי זה עדיין לא אומר שהוא מל טוב, צריך לעשות שוב. אבל ציצין שאינן מעכבין, אינו חוזר.
הפשט הפשוט ושיטת הרמב״ם
נשאלת השאלה, מה השאלה? בפשטות, המשנה שמדברת על זה מדברת על שבת. בשבת יש דווקא איסור לעשות את החבלה או את ברית המילה לתקן, אז אם זה ציץ המעכב, שהוא חלק מהמצווה, צריך להיות חוזר. אם זה לא מעכב, יש את החילוק של פירש ולא פירש. זה הפשט הפשוט.
הרמב״ם לא נשמע, הרמב״ם לא אומר שמדברים על שבת. נשמע מהרמב״ם שהוא מתכוון לומר שאפילו בחול יש את השאלה, שלא סתם לטרוף את הילד. אבל כל כך חזק לא רואים באחרונים. אבל הרמ״א אומר, כמו שהוא אומר כאן בעמוד, שלכתחילה צריך כן לחזור אפילו על ציצין שאינן מעכבין אם הם גדולים.
השמות של הקטגוריה של השאלה אומרים כבר את כל ההלכה. “אינן מעכבין” פירושו לא צריך לחזור, לא צריך. הרמ״א אומר שזה אמנם כן, לאו פירש, אבל לאו פירש כן. לכתחילה כן. אפילו ציצין שאינן מעכבין, בא מילה, אולי זה ענין של הידור מצווה, הוא ממהר כי לא סתם לקרוע.
מל ולא פרע — כאילו לא מל
יש ענין של “מל ולא פרע את המילה”. אם הוא עשה את המילה אבל הוא לא עשה את הדבר של לפרוע עם הציפורניים, ועדיין נשאר איזה עור קטן יותר, כאילו לא מל.
וזה דווקא ענין של נתגלה העטרה, הכל רק שיעור עד כמה הולכת מילה. זה דווקא ענין של נתגלה העטרה. זה דווקא ענין של נתגלה העטרה, הכל רק שיעור עד כמה הולכת מילה. כי כמו אם עדיין נשאר העור השני,
הלכה ד׳ (המשך): מל ולא פרע — פריעה כחלק מהמילה
דובר 1:
דבר אחר, “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל”. אם הוא עשה את המילה, אבל הוא לא עשה את הדבר של חייב לפרוע עם הציפורניים, ועדיין נשאר איזה עור קטן, כאילו לא מל.
ומה שאתה אומר, נתגלה העטרה הוא תמיד רק שיעור עד כמה הולכת מילה, ויש איזה ענין של נתגלה העטרה. אני שואל אותך כי אם עדיין נשאר העור השני, עדיין אין גילוי עטרה. או, ולוקחים אנחנו כאן את, איך זה נקרא? נו, עליות שאינן חוזרות למקומן. מה גורם שלא ייראה שהוא לא מהול? נו?
דובר 2:
אה, מושך בעורלתו.
דובר 1:
יש ענין כזה שהוא מכסה בחזרה את הערלה. אני מתכוון, נראה כאילו יש דבר כזה שהעטרה צריכה להיות גלויה. זה דווקא אפילו דברי קבלה, הכתר צריך להיות גלוי, אני לא יודע מה. אבל לכאורה בפשטות העטרה רק גלויה היא שיעור במצווה, של כמה צריך לחתוך.
דיון: פריעה — מדאורייתא או מדרבנן?
דובר 2:
אז, בפשטות, כמו שאתה אומר, יש תיאוריה שאומרת, אני מתכוון, אנחנו אומרים דווקא “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל”, כלומר שפריעה היא מדאורייתא, זה הלכה למשה מסיני, זה בדיוק כמו מילה. בתורה לא כתוב פריעה, כתוב מילה, ואור הפריעה כולל עוד חתיכה, אז זו השלמות.
ראיתי סברא שאומרת שהפריעה, בגמרא כתוב שיש מקומות שכתוב שלא הייתה פעם פריעה, אברהם אבינו לא עשה פריעה, לא נתנה פריעה לאברהם אבינו. יש מי שטוען שהסיבה למה זה נוסף היא, כי אם עושים, כך טוען אחד טכנית, אם עושים רק מילה פשוטה, אז נשאר איזה עור שאפשר לעשות את המושך בעורלתו, גוררים איזה עור ומכסים אותו. אבל פריעה עושה שלא יחזור לצמוח, שלא יהיה שייך המושך בעורלתו. אז פריעה עושה שהמילה תהיה, איך אומרים, “נאו בקסיס”, זה לא חוזר. פלא.
נתגלה העטרה — יותר משיעור
דובר 1:
כתוב שהיסוד של נתגלה העטרה הוא משהו יותר משיעור. זה ברור, לא, זה ברור שמילה היא דווקא סימן ליהודי, חוץ מזה שזה כריתת ברית, המעשה של כריתה, זה סימן של יהודי שבגופו הוא הולך בלי ערלה. אז אם יהודי הולך, הוא מושך בחזרה את הערלה, סליחה, הוא התחזה לגוי בגופו, נכון? יהודי לא רשאי להתחזות לגוי. כל הנקודה של מושכי ערלה הייתה, הם רצו, היו הולכים שם ל…
דובר 2:
הם רצו שיחשבו שהם מהולים. הם היו בגימנסיה, שם שהיו הולכים עירומים.
דובר 1:
כן, ויש הלכה, הרמב״ם לא הביא את זה, אבל יש הלכה בהלכות בית המרחץ, כן, שלא ללכת לכסות את המילה.
דובר 2:
אבל אני מדבר אחר כך, אחר כך הוא כבר ידבר על נראה כערל, שם רואים שזה ענין של מראית העין, זה לא סתם מראית העין.
דובר 1:
כן, את זה אנחנו עכשיו נלמד. יש לשון של איך קוראים לזה, מראית עין, אבל אני אומר שזה כמו כלל שיודעים שמילה יפה היא לא ללכת ל… כן, אוקיי, אני מתכוון שצריך לעצור.
הלכה ה׳: קטן שבשרו רך ומדולדל — בעל בשר ומראית העין
דובר 2:
אוקיי, הלכה ה׳.
דובר 1:
כן. אז אנחנו, בעצם הנושא כאן הוא כמו הרמה הטכנית של מילה, כמה צריך לחתוך, ולמדנו שיש ציצין המעכבין וציצין שאינן מעכבין. עכשיו נלמד גם שיש משהו כמו מדרבנן, ומדרבנן צריך לחתוך לפעמים יותר ממה שנראה, כן?
דובר 2:
אמרתי קצת יותר ברור, שאחרי שלמדנו שחלק ממצוות מילה היא, או סיבה או סימן, שהעטרה צריכה להיות בלי עור, אלא אם זה לא חתיכות גדולות שזה רוב גובהה של עטרה, וגם שהחתיכה הבאה צריך לחזור לציצין, יודעים אנחנו דווקא שיש משהו שצריך להיראות מהול. אוטומטית נכנסת ההלכה, מה קורה למי שמהול, אבל מסיבות אחרות הוא יכול להיראות כמו שהוא לא מהול.
דובר 1:
טוב מאוד. יש משהו כמו חוץ מהמילה שהיא סתם דין להוריד את העטרה, יש משהו מראה של עטרה יהודית, כמו שאומרים. יהודי יש לו מראה אחר ב…
דברי הרמב״ם: קטן שבשרו רך ומדולדל או שהיה בעל בשר
דובר 2:
“קטן שבשרו רך מאוד”, ילד שהעור שלו רך מאוד, וזה כל כך קל זה מחליק למטה, זה לא נוקשה, משהו כזה. “או שהיה בעל בשר”, או ילד שהוא בעל בשר, שהולך שמן, כמו היום כמו שאומרים שמן, כן, מה פירוש בעל בשר. כן, מדברים התינוק שלי הוא שמונה קילו. אבל הילד, השמן יותר יש לו למשל תשעה במקום של משנה דמילה. אפשר שאפילו אם מולים, זה יכול להיראות כמו שהוא לא מהול.
אז מה עושים אז גם כך, “רואין אותו בשעת קישוי”, אז מסתכלים כשזה מתקשה, אם זה יפה נימול, “אין צריך לימול”. אם כשמתקשה, אז רואים החוצה נימול, אז לא צריך כלום. נכון, קישוי יכול להיות גם לתינוק, זה לא תאווה. זה לא תגובה טבעית. אז כשזה נעשה יותר נוקשה, אז זה נראה טוב.
חידוש: נתגלה העטרה בשעת קישוי
אז הרמב״ם בעצם אומר לנו שהנתגלה העטרה פירושו העצם נתגלה העטרה, כשיש קישוי, זו המילה. אבל קודם הוא לא אמר לנו את זה. נכון. דווקא, העיקר לחתוך חותכים את הערלות, יודעים מה זה. עכשיו מדברים שזה בעצם לא הערלות, זה חתיכת עור אחרת שהולכת לכסות אותו. בעצם, כמו שהמושך בעורלתו הולך לעשות, נכון? החתיכה שלבעל בשר יש. זה לא, זה לא תלוי בשר מהצד. משהו. זה מובן שזה סוג, אצל ילד רגיל יש קצת מספיק לכסות. וכאן, אבל לא יודע לחתוך יותר מדי, מה שזה לא נראה, ויש לו הרבה בשר על לומר. לא התחילו הוא יכול לחתוך כמה ה… ומעט שיעור. צריך לשאול אחר. אבל כמה אפשר לחתוך. אוקיי, אני לא יודע בדיוק.
דובר 1:
אם יש מוהל… צריך לשאול מוהל מעשית מה מדברים, כי אני לא מבין איך זה יכול להיות יותר מחתיכה. כן.
דין מראית העין — צריך לתקן
דובר 2:
אבל בקיצור, אם בשעת קישוי, אפשר לראות שהוא כבר נימול, זה אומר שהוא מהול “אין צריך כלום”. אבל, אומר הרמב״ם, “הלכה וצריכה לתקן את הבשר מכאן ומכאן, מפני מראית העין”. זה צריך אבל להיראות כמו שזה מהול גם בלי בשעת קישוי. כמו שזה קודם גם אומר, מושכים את העור באופן שיראו. בשעת קישוי הוא גם לא נראה נימול, כלומר הוא כל כך חזק, כל כך הרבה בעל בשר, או כל כך חזק רך ומדולדל, אז צריך לחתוך את הקצוות לקחת בשר מדולדל מכאן ומכאן, צריך לחתוך יותר מהצדדים, שאותו לשון שהרמב״ם העטרה גלויה בשעת קישוי צריך לעשות.
בקיצור, הרמב״ם אמר לנו כאן בעצם את ההלכה, שכשקשה להעריך את נתגלה העטרה מאיזו סיבה, אז אפשר לבדוק את זה על סמך הקטגוריה של כשזה בקישוי. אבל אז, אפילו אם זה כשר כי זה מספיק חתוך שנתגלה העטרה בקישוי, יש ענין עם מראית העין.
דיון: איך שייך מראית העין במילה?
דובר 1:
זה מאוד מעניין, כי איך שייך מראית העין? זה דווקא ערווה שאתה לעולם לא יכול באמת כמו מקום על מראית העין.
דובר 2:
כשהולכים למקווה. במקומות אחרים אומרים מראית העין, אוקיי.
דובר 1:
אנחנו דיברנו, הזכרתי לך, אני זוכר כבר, הרמב״ם הביא… אנחנו דיברנו על זה כבר. יש הלכה שכשהולכים לנהר להיטבל או לרחוץ, פעם לא היה המנהג שהולכים עם בגדי ים. גם היום לאחרונה, היהודים החסידים יודעים, לא הולכים עם בגדי ים. אתה יודע על זה, כן? מחזיקים בזה. אבל סיפרו לי שהרבי מבאבוב, היהודים החסידים הישנים לא היו הולכים עם בגדי ים לשחות. אז כתוב בגמרא שבשעה שיורדים למים, אסור להתכסות, היו הולכים אחד עם הידיים, כדי שלא יראו מזבחי שפר ברית. אז יש פשט. אבל זה יכול גם להיות שמראית העין לא פירושו דווקא שמישהו הולך לראות.
דובר 2:
אוקיי, אני יודע, הדבר הוא מראית העין אסור אפילו במקום בחדרי חדרים, אבל כאן זה דווקא תמיד בחדרי חדרים. אבל רואים דווקא גם את המילה כדי שהגויים יחשבו, אז מדברים כאן בחברה שהסטנדרטים שונים משלנו.
שלוש רמות בדין מילה
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, מה כאן מה זה עם דברי סופרים, ההלכה של מראית העין היא מדברי סופרים. אה, לא, ההלכה… כן. לכאורה, כל ההלכה. שני הפרטים לכאורה, נכון? לא, הדבר שמי שבשרו רך ודלדול צריך לחתוך יותר, הדבר הוא מדברי סופרים. “מן התורה, אפילו שיעור קטן ערל, הרי זה מול ואינו צריך לחזור ולמול”. יש שלוש רמות. יש את מן התורה, שהעיקר הוא שחתכו חתיכה מהערלה, בלי הדאגה אם רואים או לא. ויש לנו כאן את דברי סופרים, שצריך גם להיות נגלה העטרה, שיראו שהוא לא ערל. ויש לנו כאן את הרמה השלישית של מראית העין, שאפילו כבר חתכו…
דובר 2:
כי יש שני רמות של רבנים. הרמה השנייה היא רק — הוא לא אומר “צריך לתקן”, והצריך לתקן הוא כאן איך ש… זה דבר נוסף, זה לא אותה חובה. זה לא חיוב מדין מילה, זה חיוב מדין “והייתם נקיים”, אני יודע, מדין מראית עין. אני יודע, עם הרבנים, אני יודע עם דברי סופרים, אבל… כן, כן. כלומר, מדאורייתא חתך את הערלה, זה יום טוב. מדרבנן צריך שזה גם ייראה כך. שניהם הם מראית עין.
דובר 1:
הרי זה אומר… אני מסכים לזה, אבל בדיעבד, כאילו זה רמה אחת פחותה, שאם אין איש שם, זה כשר. נראה שהרבנים אכן אמרו שאם אין נגלה העטרה, חסר במילה, הוא לא נימול היטב. ויש לנו כאן רמה נוספת של מי שכן נימול היטב, יש לנו כאן בעיה של מראית עין.
דיון: מה ההבדל בין נגלה העטרה למראית עין?
דובר 2:
לא, לא. כל מילה היא נגלה העטרה. כל מילה היא נגלה העטרה. לא הכל נראה. יש כאן חתיכת בשר אחרת. חתיכת הבשר הזו אינה חלק מהערלה. You keep on saying that it’s a part of the ערלה. אני לא מתכוון כך. אני מתכוון שזה דבר שאנחנו יודעים מה פירוש ערלה. אני לא יודע, לשאול מוהל טכנית. ואת זה בוודאי חותכים את כולו. יש ציצין שאינן מעכבין, כי זה חלק כל כך קטן ליד ה…
דובר 1:
כך נראה, כי הצמח צדק כן אמר שהרבנים אמרו, “נראה ערל כמו שהיה”. נראה ערל כמו שהיה. זו לא שאלה אם מדאורייתא יוצאים בהסרת ערלה בלי גילוי העטרה. צריך להיות גילוי העטרה. זה חלק אחר. אז, מה שיש בגילוי העטרה אבל גם יש, יש כמו שהוא אומר של מראית עין, יש כי זה לא נימול כל כך טוב. נכון, זה כבר אחרי זה, אחרי אותה רמה. צריך לשאול מוהל מה בדיוק ה…
הלכה ו׳: מילה בשבת — מעשה המילה ומכשירי מילה
דובר 2:
עכשיו נראה את ההלכות של מתי עושים ברית בשבת, מה כן ולא דוחה שבת. הוא כבר אמר את עצם הדבר שברית דוחה שבת. מילה בזמנה דוחה שבת אמר בפרק א׳. עכשיו הוא ידבר על הפרטים של אפילו אם מעשה המילה עצמה דוחה שבת, אבל האם תהיה מלאכה של מתקן? דיברנו. לא ברור איזו מלאכה. חובל? חובל שהוא מתקן. זה לא מקלקל. חובל שהוא מתקן.
הקדמה: מילה בזמנה דוחה שבת
עכשיו נראה את ההלכות מתי עושים ברית בשבת, מה כן ולא דוחה שבת. הוא כבר אמר את עצם הדבר שברית דוחה שבת, כן? מילה בזמנה דוחה שבת, אמר בפרק א׳. עכשיו הוא ידבר על הפרטים של זה.
כלומר, אפילו אם מעשה מילה עצמה דוחה שבת, מלאכה שלמה של, מה דיברנו? לא ברור איזו מלאכה, חובל שהוא מתקן. חובל שהוא מתקן, כן.
אבל מה קורה עם האחרים? צריך לעשות עוד הכנות לברית בשבת.
הלכה ו׳ (המשך): עושין כל צרכי מילה בשבת
דברי הרמב״ם: צרכי מילה דוחה שבת
אז כך, אומר הרמב״ם, “עושין כל צרכי מילה בשבת”, אפשר לעשות הכל מה שצריך למצוות מילה. כלומר, “מולין, פורעין, ומוצצין”, שלוש המלאכות של מילה.
ואפשר גם “וחוזר על ציצין המעכבין אפילו שפירש, ועל ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש”. בשבת מתייחסים גם לנושא של ציצין באותו אופן כמו בימי החול. לא אומרים שבסדר, נשלים אחרי שבת, אלא עושים את זה בשבת, כי זה מעכב.
חידוש: החילוק בין “לא צריך” ל״אסור” לגבי ציצין
והחידוש הוא כך, דיברנו על זה קודם, שהרמב״ם הביא את ההלכה של ציצין המעכבין, שאחרי שפירש כבר לא צריך, אפילו בימי החול. אבל בשבת אסור, לא רק שלא צריך, אלא אסור. אם פירש, אסור לו לחזור, כי יש שבת. כן.
לא כל כך ברור למה הוא צריך לומר לנו את זה, הייתי אומר לך למה. קודם הוא רק אמר שבימי החול לא צריך, עכשיו הוא אומר שבשבת אסור.
אבל מצד שני, הציצין שאינן מעכבין, כל זמן שלא פירש, מותר אפילו בשבת, כל זמן שלא פירש. זה חידוש. אתה יכול לומר שהוא כבר יצא.
נכון, עכשיו זו כבר מלאכה אחרת. זה עדיין חלק ממצוות מילה כתקנה, וכל עוד אין פרישה, זה עדיין חלק ממצוות מילה. כן.
אספלנית גם דוחה שבת
“ונותנין עליה אספלנית”, מותר אחר כך לשים את התחבושת, מה שזה לא יהיה, לריפוי ה… הדברים האלה דוחים שבת.
מכשירי מילה אינן דוחין את השבת
היסוד: חילוק בין צרכי מילה ומכשירי מילה
אבל מה שלא, הוא כך, “מכשירי מילה”. יש את הדבר הראשון שנקרא “צרכי מילה”. צרכי מילה פירושו הדבר הישיר שהמוהל עושה עם הילד. אבל הכנת המילה היא “אינן דוחין את השבת”.
דיברנו אתמול לגבי ההלכות של ברכת הנהנין, הרמב״ם לא נותן חילוק בין מכשירים לעשייה בפועל. כאן הוא נותן לנו דוגמה לגבי דבר אחר, חילוק בין דברים שהם הכנות למצוה, למשל בונה סוכה לעומת בפועל להיכנס לסוכה. כאן זו הדוגמה לגבי מה נקרא מכשירי מילה.
מכשירי מילה — מושג ממסכת שבת
מכשירי מילה הוא מושג ממסכת שבת. כן, הייתה מחלוקת תנאים. רבי אליעזר אמר מכשירי מילה דוחה שבת. מכשיר הוא בדיוק לא לעשות את המילה, אלא להביא סכין, לשטוף אותו, וכדומה.
מה זה צרכי מילה?
אני חושב שצרכי מילה גם, הרמב״ם לא עושה את זה כל כך ברור, אבל צרכי מילה פירושו מעשה המצוה. כלומר, מילה ופריעה מעכבין את המצוה, ומציצה פשוט בגלל פיקוח נפש. זה לא או נותנין עליה אספלנית, אחרת אי אפשר למול.
דווקא, יש גם מחלוקת בפריעה. אחרת זה לא צרכי מילה. אחרת זה לא כמו ששני דברים דוחים שבת, מילה עם סכנה. זה מילה, כי אחרת אי אפשר למול.
טוב מאוד. אז אתה יכול אבל לומר, כאילו, אם לא שמילה הייתה מצוה, לא היו מותרים לעשות את הדברים. אבל עכשיו שצריך לעשות את מצוות מילה, צריך להניח את האספלנית.
מכשירי מילה אינן דוחין אפילו איסורי דרבנן
אבל מה שלא? אבל מכשירי מילה, דברים שהם להכין את המילה, לא דוחה שבת.
כיצד? אין מביאין איזמל ממקום למקום. אסור עכשיו ללכת להביא סכין, אפילו במבוי שאינו מפולש, אפילו במקום שאינו רשות הרבים שאסור בשבת מן התורה, אלא מבוי שאינו מפולש, שאסור מדרבנן, עדיין אסור לעשות. מכשירי מילה אפילו לא דוחה דרבנן.
אפילו במבוי שאינו מפולש, אין מביאין איזמל מחצר לחצר. בגלל עירוב חצרות, מצוות עירוב שהיא מדברי חכמים, לא נדחית מפני הבאת הסכין.
הטעם: ואפשר להביא מערב שבת
למה? אומר הרמב״ם, למה זה? האם כל מכשירי מילה לא דוחה אפילו מדרבנן? ואפשר להביא מערב שבת. כי כל הדברים שהיו יכולים לעשות לפני שבת, מילה עצמה לא שייך לעשות לפני שבת, כי המצוה היא “ביום השמיני ימול”, ושבת בדיוק יצא יום השמיני. אבל כל ענייני ההכנה האדם יכול היה לעשות לפני שבת. אם הוא לא עשה, too bad, לא מלים בשבת.
וממילא אותה סברא הולכת על דרבנן. הגמרא אומרת שכל הדבר הוא רק מדאורייתא, זה על דרבנן. אבל אותה סברא, שאתה יכול להביא ערב שבת.
הלכה ז׳: מכשירים ספציפיים שאינם דוחים שבת
דברי הרמב״ם: סממנים, חמין, אספלנית, יין ושמן
בסדר, בקיצור, אין שוחקין לה סממנין. זו הלכה מעניינת, כי האפשר הרי לא פשט שזה קנס על האדם שהתרשל ולא עשה. זו מצוה שצריכה להיעשות. וביום השמיני פשוט שהמצוה חשובה מספיק שהיא יותר חשובה משבת.
אבל היא חשובה מספיק שדברים שצריך לעשות… לא לשכוח, היה את הדין בגמרא למה שוחטים ביום השמיני בשבת. אבל הנקודה היא, צריך תאמר, בוודאי צריך, אבל המצוה דוחה שבת, שמה שצריך, אבל זה נקרא הבא את הסכין שבת, הבא אותו בערב שבת.
דיון: האם זה קנס או עצם דין?
ממילא, מה אתה אומר לי עכשיו, שזה קנס? ואתה יודע שהמצוה של ביום השמיני היא מצוה חשובה מספיק, היא דוחה שבת. פשט שכל דבר שחסר כדי שלא יוכלו למול ביום השמיני, לכאורה, אם אתה הולך עם אותו היגיון. אם אתה אומר שזה חסר, זה אבל לא חסר. אתה יכול להביא ערב שבת.
אבל עכשיו זה שבת, ואין, ואתה צריך להביא ערב שבת. כן, אבל עכשיו זה שבת. השאלה היא איזו מצוה עדיין ידועה? ביום השמיני ימול, או המצוה של שמירת שבת? אתה אומר שבת במצב הזה חשובה יותר.
כי שבת לא הייתה דוחה מכשירי מילה לכתחילה. מה שאתה אומר הוא החזיק כך, אבל החכמים לא החזיקו כך.
סברא: כשאדם מזלזל בשבת
בסדר, כן. בקיצור, לא, יש לי קצת כמו הסברא שלי היא כמו שכשאדם, מצוות מילה עצמה דוחה שבת, כבר, אתה יודע. אבל כשאדם כאילו מתחיל לזלזל בשבת, דברים שהוא יכול היה לעשות גם לפני כן, זה הרבה יותר חילול שבת. אני לא חושב שזו המילה, אבל זו הייתה מחלוקת תנאים, אבל אני חושב ש…
עוד מכשירים שלא עושים בשבת
כבר, הרמב״ם נכנס ואומר עוד דברים שלא עושים בשבת מאותה סיבה כי יכלו לעשות ערב שבת.
אין שוחקין סממנים, לא טוחנים סממנים כדי לרפא את הילד. אין מחמין לו חמין, אסור לבשל מים בשבת כדי לעשות מים חמים. ואין עושין לו אספלנית, לא מכינים את התחבושת. ואין תורפין יין ושמן, גם היה סוג של רפואה שהיו מערבבים יין ושמן ליולדת.
אגב, תורפין יין ושמן, זה הרי לכאורה רק שבות של עיסוק ברפואה.
כן, יכול להיות, יכול להיות שהרמב״ם לא רצה להיכנס לזה, יכול להיות שלרמב״ם אין חילוק. באלה לא עושים, באחרים יש עצה.
עצות בדיעבד: לא שחק כמון מערב שבת
כבר, כי כל הדברים האלה יכלו לעשות לפני שבת. אבל כאן יש חילוק: לא שחק כמון מערב שבת, אם אדם לא טחן כמון, הרמב״ם פסק שהדברים שאין שוחקין סממנים הוא לא נתן היתר, אבל כאן הוא כן. זה לא שחק כמון, זה לא שחק כמון. במילים אחרות, על הדברים האלה יש כן עצה, מאחר שזה איסור דרבנן, או מאחר שזה חסר.
על מחמין אין לו היתר, שיביאו גוי, אני לא יודע מה. שוב, על החמין, דיברנו על זה, אפשר לעשות ערב שבת, זה עושה פלטה. אבל אם לא היה לך, בוא נראה מה אפשר לעשות.
דיון: מה הרמב״ם מתכוון ב״לא שחק כמון”?
כן, הוא אומר, תראה מה הוא אומר. לכתחילה צריך להכין זאת ערב שבת. לא שחק סממנים, לא, הוא מדבר כאן על כמון, הוא מדבר כאן על כמון. הוא מתכוון לומר שזה רק החשוב ביותר מהסממנים, וכולי. הסממנים שיש הם פחות חשובים, אבל קח את מה שממש חשוב, הכמון. הוא מביא דוגמה לזה.
דברי הרמב״ם: עצות בשינוי
אז לא שחק כמון מערב שבת, אפשר לעשות זאת בשינוי שלא ייקרא טוחן, שלא ייקרא ממש טחינה. שוחק בשינוי על ידי נתינה, הוא טוחן בשיניו, זה לא נקרא טוחן, והוא שם. לא טרף לו יין ושמן, אם לא ערבב יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו, הוא נותן זאת כבר יותר בתורת עצה. יכול לשפוך קצת יין וקצת שמן.
הכלל: כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת
זה הכלל, כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת. משהו שיכלו להכין לפני שבת לא דוחה שבת. אבל בדיעבד אם שכח ולא הכין… אה, כלומר חוץ מהדברים שאפשר לעשות בהיתר. אם שכח ולא הכין המכשירים ואין שום דרך לעשות בלי חילול שבת…
מכשירים הוא מתכוון לומר הסכין וכדומה?
כן, או כל דבר, החמין. לכאורה גם, אבל בוא נראה את היום הבא. אבל מה שיש חמין ליתא, ימולו למחרת.
הלכה ח׳: מילת הקטן בשבת — כשסכנה דוחה שבת
כשכבר מלו ובאה תקלה
מה קורה מילת הקטן בשבת? מלו את הקטן בשבת, והיו מוכנים דברים. כלומר, האדם עשה כדת וכדין והכין לפני שבת מה שצריך. אבל ואך איך נתפזר החמין או נתפזרו הסמנים, החמין או הסממנים שהכין נשפכו או נעלמו, כאן אתה יכול לו… הילד כבר נימול. זה אמת, מילה לא דוחה שבת, אבל סכנה כן דוחה שבת. אל תעשה חשבונות כשמדובר בסכנה.
לעשות לו כל צרכיו בשבת, שאין סכנה זו… מותר לעשות הכל בשבת, כי זו סכנה לילד אם לא יחממו לו חמין, כי במקרה כזה סכנה בוודאי דוחה שבת.
החילוק: סכנה לעומת מכשירי מילה
זו מילה אחרת. במקרה כזה לא אומרים “הואיל ואפשר לעשותו”, כי הוא אכן עשה זאת ערב שבת. אבל אפילו לא צריך להגיע לזה, כי סכנה, אפילו אם היינו הפושעים הגדולים ביותר, סכנה עדיין דוחה שבת.
מה שהוא אומר, אם לא הכנת מים חמים ערב שבת, שכחת, אין הבדל, תמול מחר. כי כך ההלכה, מכשירי מילה אין דוחה שבת. אין לך זכות לעשות דבר, אפילו זו מצוה, שיביא לחילול שבת, אל תעשה.
אבל אם עשית בהיתר, מלת פרשת מילה, עכשיו יש לך תקלה שאתה צריך חמין, לא מתחילה השאלה. סכנה.
חידוש: המילה היא סכנה, לא קנס
זה אבל החידוש, שאפילו… זה דיוק יפה. המילה היא מחמת סכנה. למשל, אם אדם הכין חמין ונשפך, ממש לפני ברית מילה, זה הרי קנס, וממילא עכשיו אין לי את הקנס. המילה היא לא הקנס. המילה היא כשכבר מלו זו סכנה. המילה היא סכנה, אבל סכנה לא עושים חשבונות. ממילא זה טוב.
רחיצת הקטן בשבת
אומר הרבי מאיר קצת מסביר את הדברים שעושים בשבת. מקום שדרכו להרחיץ את הקטן הוא קטן שצריך להכין אותו להכנה.
הלכה ח׳ (המשך): רחיצת הקטן בשבת — מתי ואיך
דובר 1:
המילה היא סכנה, ובסכנה לא עושים חשבונות.
מולין אותו בשבת. אומר הרמ״א קצת מסביר את הדברים שעושים בשבת. מקום שנהגו לרחוץ את הקטן, שהרופאים על לרחוץ את הקטן אחרי המילה או לפני המילה, מרחיצין אותו בשבת בין לפני המילה בין לאחר המילה. אם כך המנהג, שזה טוב לילד שירחצו אותו לפני המילה או אחרי המילה.
אותו דבר, אם המנהג שבשלישי של מילה צריך לרחוץ, בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, מותר לעשות. בין מחמין לו חמין מערב שבת, בין מחמין לו בשבת, מותר לעשות גם ביום הברית, גם בשלישי למילה, מותר לעשות גם מחמין חמין מערב שבת, שיש את התקנה שלא רחיצה.
דיון: למה מותר לעשות חמין בשבת? דרך גוי?
דובר 2:
נכון. כן כן. באופן כללי, כן, בשבת לא עושים, אמת. אפילו תינוק אומרים שהרחיצה אסורה, איסור דרבנן. בין מחמין לו בשבת, שזה איסור דרבנן אחר, מה זה אומר דרך גוי?
דובר 1:
למה עושים בשבת? לא גוי, מאיפה הגעת לגוי? כן, דרך יהודי.
כלומר, יכול להיות שעדיף להכין מערב שבת, אבל הרמ״א אומר שצריך להכין מערב שבת אפילו. הוא רק אומר שלכאורה כמו שאתה אומר, הוא אומר בין מחמין לו בשבת, סליחה, מערב שבת, הוא מתכוון כי זה היה צריך גם להיות אסור מדרבנן, הרשימה הזו, עם רחיצה בשבת, כמו שלרמ״א היה מזל בהלכות שבת. אבל כאן מותר, מותר אפילו לבשל בשבת שזו סכנה.
דיון: הקושיה של “לפני המילה” — והתירוץ
דובר 2:
לא, אבל מה כתוב בין לפני המילה, כאן הבעיה. לאו דווקא לפני המילה, אפשר לכוון דרך גוי.
דובר 1:
מה נכנס גוי? לא כתוב גוי.
דובר 2:
רק מה הוא אומר, לפני המילה. למה צריך לחמם?
דובר 1:
גוי לא עומד. גוי לא עומד, אין צורך להמציא דברים שלא עומדים. התירוץ הוא, אם צריך לפני המילה לעשות חמין ואתה לא עושה את המילה היום, אין כאן לפני המילה. לא מדובר על זה. כמו שכבר שמענו קודם, שאם לא הכינו אחד מהמכשירים, לא עושים את הברית בשבת. מה שכתוב שמחממין בשבת מתכוון רב או מקרה אחר של אחר המילה, או שלישי למילה שכבר היתה ביום חמישי הברית, וכדומה. כך אומר האדם מלמטה, ראיתי לדעתי. אבל פשוט, אין צורך להתאמץ להבין את הסברא.
עם גוי אני לא יודע מה יעזור הנקודה. הרמ״א למד שם אחרת מאיתנו, על כן הוא התייגע והוא מתווכח עם הרמ״א, כי הרמ״א הבין שה״מחממין לו חמין בשבת” עולה גם על לפני המילה. הוא שואל, למה צריך לעשות לפני המילה? הוא אומר אולי על ידי גוי. אבל אם מסבירים שלומדים כמונו, שהמחממין עולה על המקרה השני, צריך להבין מעצמו שלפני המילה לא עושים את מכשירי המילה. אין כאן מילה היום! כבר למדנו שזו מילה חלשה אם לא הכינו. לכאורה פשוט.
אמירה לגוי: שכח ולא הביא סכין מערב שבת
דובר 1:
אוקיי. עכשיו נלמד על גוי. שכח ולא הביא סכין מערב שבת. מה קורה? הרמ״א אמר לנו שאסור להביא בשבת סכין, אפילו רק באיסור דרבנן. אפילו לא באיסור דרבנן. אפילו איסור דרבנן אסור. לא, אפילו “ומביאו שלא ע״י”. אדם רוצה לעשות ברית בשבת, והוא נזכר שלא הביא סכין למקום שבו הילד נמצא מערב שבת. מה שמותר לעשות הוא, אומרים לגוי להביא סכין בשבת. מותר לומר לגוי להביא סכין בשבת. אבל ובלבד שלא יביאנו דרך רשות הרבים. הגוי גם אסור לו לשאת דרך רשות הרבים. כלומר, מותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן. כתוב שהגוי עצמו גם אסור לו לעשות דאורייתא. הגוי יכול לעשות את מה שלמדנו קודם שהיהודי אסור לעשות, ללכת דרך החצרות. מה שהוא רק איסור דרבנן, שיש שני דרבנן, אתה אומר לגוי רק לעשות דרבנן אחד, זה מותר לומר. הרמ״א מסביר זאת. כל דבר שאיסורו בשבת אסור עלינו משום שבות, משהו שאותו דבר אסור רק משום שבות לעשות בשבת, כמו למשל לשאת דרך חצרות, מותר לאמרו לגוי לעשותו כדי לעשות מצוה בזמנה, מותר לצוות לגוי לעשות, במקום מצווה מותר לצוות לגוי לעשות מלאכה דרבנן.
אבל דבר שאיסורו בשבת אסור עלינו משום מלאכה, אסור לאמרו לגוי לעשותו בשבת, אם זה דבר שאסור לנו, זה איסור דאורייתא ממש כמו רשות הרבים, אסור לצוות לגוי, זה האיסור שבות, אסור לצוות לגוי לעשות בשבת אפילו למצווה.
דיון: האם אפשר לומר לגוי למול?
דובר 2:
אומר הרמב״ם, מכשירי מילה אפילו בזמנה, אחד לגבי יום טוב, עכשיו למדתי שמכשירי מילה ביום טוב שזה הרמב״ם אותו דבר, שלגבי יום טוב, זה החידוש, זמנה אפילו כשזה ביום השמיני יוצא ביום טוב, יוצא שביום טוב אני לא יכול לעשות מכשירי מילה, מכשירי מילה אינן דוחות את יום טוב, הואיל והיה אפשר לעשותן מערב יום טוב.
אני יכול לשאול אותך שאלה, אבל בצד שני עומד גוי, אפשר לומר, כדי לעשות מצוה בזמנה.
דובר 1:
אה, זה פשוט, כי אם זה לא ביום השמיני לא דוחה את השבת. אבל אתה אומר, לנו לא עומד רק לעשות מצווה, המצווה שעומדת על עצם הברית. אי אפשר לעמוד שיעשו ברית בשבת, גוי אחד לא ימול. או שיגנבו גוי כדי שמואל. מכיר בדי עובד גדול, בסדר כן. לא, בדי עובד זה כשר, אבל לא שהוא יכול. מתני אסור, אסור לא ניחא לגוי. מובן.
מכשירי מילה ביום טוב — קל וחומר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, וקל וחומר הדברים, ומה מכשירי מילה שאינן דוחין את השבת שאיסורה בסקילה, מכשירי מילה הרי אינם דוחים את השבת, לא ידחו את יום טוב שאיסורו בלאו. כלומר, יום טוב אמנם לא כל כך חמור כמו שבת, לא סקילה, אבל יש לאו. אז מכשיר אוכל גם לא יכול לדחות לאו. לא רק שבת הוא לא דוחה, הוא גם לא דוחה לאו. אבל מה כן, יש דברים שקלים יותר. למה ביום טוב מותר לעשות מלאכות אוכל נפש? יום טוב מותר לעשות מלאכות במטבח, מלאכות אוכל נפש. אז מותר הרבה דברים, הסממנים שהתייגענו מה קורה שיהודי לא הכין את הקומפרס עם הדברים לילד. אבל ביום טוב מותר הרבה דברים, הסממנים ביום טוב, כי הותרה לגבי הקדרה, הסממנים אפשר גם להשתמש בהם לבישול, מותר לעשות. בהלכות יום טוב למדנו שכיון שזה טרי יותר, כן, דבר שיוצא טרי יותר, יהיה אחר כך יותר עונג יום טוב, מותר לעשות ביום טוב, כי הותרה לגבי הקדרה. ואותו דבר, תורה מן ליה ושמה, כי יום טוב גם דבר שמותר לעשות.
יפה מאוד. אז סיימנו פרק שני.
Laws of Circumcision, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Lecture Summary: Laws of Circumcision, Chapter 2 (Book of Love)
—
Law 1: Who is Qualified to Perform Circumcision
Words of the Rambam: “All are qualified to circumcise, even an arel (uncircumcised), a slave, a minor, and a woman—these may circumcise when there is no man. But a non-Jew should not circumcise at all, and if he did circumcise, one need not circumcise again.”
Plain Meaning:
Every Jew may circumcise—even an arel (a Jew who is himself uncircumcised), a slave, a minor, or a woman—but only “when there is no man.” A non-Jew should not circumcise l’chatchila (ideally), but b’dieved (after the fact) if he did circumcise, one need not repeat it.
Insights and Explanations:
1) Brit milah does not require kavana l’shma (proper intention) from the mohel:
Brit milah is different from other mitzvot (like tekiat shofar) where one needs a bar chiyuva (one obligated) with kavana l’shma. Here it is valid even with an arel, slave, minor, or woman—people who are not under the same obligation. This shows that the mitzvah is more focused on the result—that the child should be circumcised—and not on the action of the mohel himself.
2) Why not a non-Jew—two opinions in the Gemara, and the Rambam’s ruling:
There is a dispute in the Gemara about the reason why a non-Jew should not circumcise:
– Opinion A: A non-Jew cannot circumcise l’shem shamayim—according to this, even b’dieved it should be invalid.
– Opinion B: The concern is a practical danger—a non-Jew is not trustworthy, he might make a k’rut shafcha or p’tzua daka.
The Rambam rules like Opinion B—because he says b’dieved it is valid. This means that the invalidation of a non-Jew is not an invalidation in the act of the mitzvah, but rather a concern for danger.
3) Kenesset HaGedolah—an expert non-Jewish mohel:
According to the reason of danger, an expert non-Jew (doctor) would perhaps be different—because he won’t ruin his reputation, and we trust him when it comes to his livelihood. But the Rambam does not make such a distinction—a non-Jew remains invalid l’chatchila even if he is an expert.
4) Practical difference—what does one do when there is no Jew?
“When there is no man” means: if there is no Jewish man who can circumcise, a woman, slave, or minor may circumcise. But a non-Jew—even when there is no Jew at all—one should wait until tomorrow for a Jewish mohel, even though one will miss the eighth day. This is the practical difference between “when there is no man” (where woman/slave/minor are valid) and a non-Jew (who is invalid l’chatchila even in such a situation).
5) What is the definition of the act of circumcision—mitzvah or preparation for a mitzvah?
An important scholarly discussion:
– Question: Is the act of cutting the orlah itself a mitzvah, or is it only a preparation for a mitzvah (hechsher mitzvah) for the result of being circumcised?
– Proof that it is an act of mitzvah: The Rambam ruled earlier (Chapter 1) that one may circumcise even in a place of tzara’at—because aseh docheh lo ta’aseh (a positive commandment overrides a negative commandment). If milah were only a hechsher mitzvah, aseh docheh lo ta’aseh would not apply—because hechsher mitzvah does not override a prohibition.
– Counter-argument: Perhaps the mitzvah is only the result—that one should not have an orlah, or that one should be in a covenant. The act of cutting is only a means.
– Answer: “The Torah says to cut the orlah—how can you say it’s not a mitzvah?”—the act of cutting is itself a mitzvah, not merely a preparation.
6) Hatafat dam brit for a convert who was already circumcised—and the distinction from our law:
A convert who is already circumcised requires hatafat dam brit. Question: if a non-Jew’s circumcision is valid b’dieved, why does a convert need hatafat dam brit?
– Answer: This is not a proof regarding our law. A convert must become a Jew—hatafat dam brit is part of the conversion process. But a Jewish child is already a Jew—he doesn’t need to “become” a Jew through circumcision, he only needs to fulfill the mitzvah of milah. Therefore, if a non-Jew circumcised a Jewish child, it is valid b’dieved—because the child is already a Jew, and the circumcision was performed.
7) “When there is no man”—what does it mean?
“When there is no man” doesn’t mean there is literally no Jew in the entire city—but that there is no Jewish man who can circumcise. The reason why l’chatchila there must be a “man” is because he is primarily obligated in the mitzvah—mitzvah bo yoter mi’b’shlucho (it is better for him to do it than through an agent), or because he has the obligation to circumcise.
—
Law 2: With What Does One Circumcise
Words of the Rambam: “One may circumcise with anything, even with a flint or glass or anything that cuts. But one should not circumcise with a reed stalk because of danger. The most preferred mitzvah is to circumcise with iron—either a knife or scissors. And all of Israel has the custom to use a knife.”
Plain Meaning:
One may circumcise with anything that can cut—even a stone (flint) or glass. But not with a reed stalk because it is dangerous. The mitzvah min hamuvchar (most preferred) is with iron (metal)—a knife or scissors. The custom of Israel is with a knife.
Insights and Explanations:
1) No specific instrument—a technical mitzvah:
Brit milah does not require a special instrument—”with anything that cuts.” This strengthens the point that the mitzvah is focused on the result (that the child should be circumcised), not on a specific form of the action.
2) Proof from Tzipporah:
The verse “And Tzipporah took a flint” (Exodus 4:25)—Tzipporah used a sharp stone. This is a source that one doesn’t necessarily need a metal knife. Similarly, Joshua (Joshua 5:2—”flint knives”) used stones.
3) Flint vs. iron—a historical development:
Tzipporah and Joshua used flints—sharp stones (from the “Stone Age”). This was the best instrument in those times. With the coming of the “Iron Age,” iron became better, and the custom adapted. This shows that regarding circumcision—the instrument—one goes with the times, what is practically better.
4) Why is iron mitzvah min hamuvchar:
The simple reason is practical—iron is the safest and best material for cutting, with the least danger. This fits with the reason why a reed stalk is forbidden—”because of danger.”
5) Contradiction between midrash and practice:
There is a midrash that says one must use specifically a knife/iron. This is in contradiction with the fact that Tzipporah and Joshua used stones. The Rambam rules that it is only a mitzvah min hamuvchar, not an obligation—which resolves the contradiction.
6) A midrash says one must circumcise with iron—question from the altar:
Regarding the altar it states “you shall not wield iron upon them, for you have profaned it with your sword”—iron is invalid for the altar because it shortens life. But specifically regarding circumcision it is mitzvah min hamuvchar. It is left open whether this is mitzvah min hamuvchar from the perspective of the mitzvah itself, or from the perspective of what is healthier for the child.
7) Scissors vs. knife—why is the custom specifically a knife?
Scissors are a later invention, but within iron instruments one has remained with the older form—the knife. Seemingly one can also cut well with scissors, but the custom of Israel has remained with a knife. Perhaps a knife is easier to control, but a clear reason is not stated.
—
Law 2 (continued): The Process of Circumcision—Cutting, Periah, Metzitzah
Words of the Rambam: “How does one circumcise? One cuts all the skin covering the corona until the entire corona is revealed. And afterwards one tears the soft membrane beneath the skin with the fingernail and folds it back and forth until one sees the flesh of the corona. And afterwards one suctions the circumcision until blood comes out from distant places so that there will be no danger. And any mohel who does not suction is removed. And after suctioning, one places upon it a bandage or compress and the like.”
Plain Meaning:
The process of circumcision has three stages: (a) Cutting—one cuts off all the skin (orlah) that covers the corona; (b) Periah—one tears with the fingernails the thin membrane (an innermost layer of skin) beneath the skin, and folds it back and forth until one sees the flesh of the corona; (c) Metzitzah—one suctions out the blood from distant areas to avoid danger. A mohel who does not do metzitzah is removed. After metzitzah one places a bandage (ispalanit/retiyah) with ointment.
Insights and Explanations:
1) “Folds it back and forth”—what does this mean?
“Folds it back and forth” means one peels back the thin membrane—one opens it up this way and that. This is not a cut with a knife, but a tearing with the fingernails. The Rambam describes two separate layers: (a) the skin—the main skin that is cut off with the knife, and (b) the soft membrane—a thinner skin beneath it, which is only torn with fingernails, not cut. Today’s mohelim do it somewhat differently technically, but the essence remains the same.
2) Metzitzah—the reason is danger, not a law in the mitzvah of circumcision:
The Rambam says clearly that metzitzah is “so that there will be no danger”—it is a medical matter, to draw out the blood from distant areas so it won’t stagnate and cause a wound. The proof is that “any mohel who does not suction is removed”—not because he didn’t fulfill a law in circumcision, but because he is not careful enough with the child’s health.
3) Metzitzah with an instrument—an important question:
The Rambam did not know about metzitzah with an instrument (through an instrument instead of directly with the mouth)—in his time it didn’t exist. A parallel: just as regarding the knife for circumcision itself the Rambam says “one may circumcise with anything”—it doesn’t matter what type of instrument, each generation has its instrument—so seemingly metzitzah should also be. If metzitzah is a “matter of danger” (a medical matter), then one should use whatever is the best way to eliminate the danger. But the Rambam himself doesn’t say about this, and one must look in other places.
4) Ispalanit and retiyah:
Ispalanit and retiyah are both a cloth with ointment—two terms from the Gemara for bandages with medicinal cream. The Rambam doesn’t specify a particular recipe, because this is a practical medical matter that goes according to the times.
5) The distinction between the instrument of circumcision and metzitzah regarding changes:
Regarding the knife for circumcision the Rambam says explicitly “one may circumcise with anything”—the instrument is not essential, only the custom of Israel. But regarding metzitzah the Rambam says “any mohel who does not suction is removed”—which sounds stricter. The Rambam learns simply in the Gemara that metzitzah is indeed a fixed law (unlike ispalanit and retiyah which are “not specified”), but the manner of metzitzah—whether directly by mouth or through an instrument—is a question for today’s rabbis, not a question on the Rambam, because in his time an alternative didn’t exist.
—
Law 3: Fringes That Invalidate the Circumcision
Words of the Rambam: “There are fringes that invalidate the circumcision. How so? If there remained from the skin of the orlah skin that covers most of the height of the corona, he is an arel as he was. And this is called fringes that invalidate the circumcision. But if only a little remained—fringes that do not invalidate. The mohel, as long as he is engaged in the circumcision, returns both for fringes that invalidate and for fringes that do not invalidate. If he separated—for those that invalidate he returns, for those that do not invalidate he does not return.”
Plain Meaning:
After the circumcision, if pieces of skin (fringes) remain: if they cover most of the height of the corona—he is still considered an arel, and this is called “fringes that invalidate.” If only a little remained—”fringes that do not invalidate.” As long as the mohel is still in the middle, he goes back for both types. But after he has already separated (stepped away), he only goes back for those that invalidate, not for those that don’t invalidate.
Insights and Explanations:
1) What does “fringes” mean?
The word “tzitzin” is connected to “tzitzit”—which the Rambam himself defines in the Laws of Tzitzit as a piece that sticks out. So too here: tzitzin are pieces of skin that remain sticking out after the circumcision.
2) The measure of “invalidating”—most of the height of the corona:
The Rambam’s measure is clear: if the remaining skin covers most of the height of the corona, he is still “an arel as he was.” This means that the entire goal of circumcision is revealing the corona—if this is not achieved, the circumcision is not a circumcision.
3) Separated / not separated—the Rambam doesn’t sound like Shabbat:
Simply, the Mishnah that speaks about tzitzin speaks in the context of Shabbat: if the mohel has already separated, the question is whether one may desecrate Shabbat again for fringes that don’t invalidate. But the Rambam sounds different—he doesn’t mention Shabbat, and it sounds like even during the week there is a practical difference: one shouldn’t just go back and cause the child pain unnecessarily. But “one doesn’t see this so strongly in the later authorities.”
4) The opinion of the Rema—l’chatchila one returns even for those that don’t invalidate:
The Rema says that l’chatchila one should return even for fringes that don’t invalidate, if they are large. This is perhaps a matter of beautifying the mitzvah.
5) “Circumcised but did not do periah is as if he did not circumcise”:
If one did the cutting but not the periah (tearing the soft membrane with fingernails), and a thin skin still remains, it is “as if he did not circumcise.” This is connected to the same principle: the goal is revealing the corona, and everything—cutting, periah, tzitzin—is a measure of how far one must go to achieve this.
—
Laws 4-5: Revealing the Corona—Measure, Nature, Appearance, and the Law of One with Thick Flesh
Words of the Rambam: A child whose flesh is soft and flabby… appears as if he is not circumcised… needs to be corrected because of appearance… and when erect the corona is revealed—he is circumcised and does not need to be circumcised again. But one needs to correct the flesh on both sides because of appearance. And all these matters are rabbinic.
Plain Meaning:
A child whose flesh is soft (soft and flabby) or he is thick-fleshed (fat/thick), it can happen that even after a valid circumcision, it looks like he is not circumcised. The Rambam says one checks when erect—if then the corona is revealed, he is validly circumcised. But nevertheless one must “correct” the flesh from both sides, because of appearance. All this is rabbinic.
Insights and Explanations:
1) Periah is part of circumcision from the Torah—halacha l’Moshe mi’Sinai:
Periah (tearing off the second, thinner skin with the fingernails) is not merely a custom but a halacha l’Moshe mi’Sinai, as the rule: “circumcised but did not do periah is as if he did not circumcise.” In the Torah it only says “circumcision,” but periah is part of the completeness of the mitzvah. Without periah there remains a piece of skin that covers the corona, and this is as if one did nothing.
2) Periah came later—periah was not given to Abraham our father:
A Gemara says that Abraham our father did not have the law of periah. A reasoning: the reason why periah came later is technical—without periah enough skin remains that one can “draw back the foreskin”—one can pull back the skin and cover. Periah makes this not applicable—”no backsies”—it doesn’t go back. This is an innovation that periah is not just a measure in cutting, but a mechanism to ensure that the circumcision will be permanent.
3) Revealing the corona—more than a measure, a sign of Jewishness:
Is “revealing the corona” only a measure (how far one must cut) or something different? Conclusion: it’s more than a measure—circumcision is a sign in the body of a Jew that he goes without an orlah. Therefore, if someone pulls back the skin (draws back the foreskin), he has “disguised himself as a non-Jew in his body.” This is the foundation of what was done in the times of the Greeks—Jews who went to the gymnasium (where one went naked) would draw back the foreskin so people would think they were not circumcised.
4) The law of not covering the circumcision—bathhouse:
There is a law (which the Rambam brings in the Laws of the Bathhouse) that when one goes in a river or mikveh, one may not cover the place of circumcision—”so that they will not see my altar of the covenant of circumcision.” This is a proof that there is a matter that the circumcision should be visible.
[Digression: Old Hasidic Jews (like the Bobover Rebbe) would not go with “bathing suits”—this is connected to this matter of not covering.]
5) Three levels in the law of circumcision—from the Torah, rabbinic (corona revealed), rabbinic (appearance):
A clear structure of three levels:
– From the Torah: The essence is that one has cut off a piece of the orlah. Even without concern whether one can see or not—”cut off the orlah, it’s a good day.”
– Rabbinic (first level): The corona must be revealed—one must see that he is not an arel. If there is no revealing of the corona, the circumcision is lacking, he is “not well circumcised.”
– Rabbinic (second level): Even if he is indeed well circumcised (corona revealed when erect), there is still an additional obligation of appearance—”needs to be corrected” the flesh from both sides, so it will look circumcised even when flabby.
The “needs to be corrected” is not the same obligation as the essential circumcision—it’s not from the law of circumcision, but from the law of appearance, a separate obligation.
6) How does one check when erect?
For a child who is thick-fleshed or whose flesh is soft and flabby, one cannot properly assess whether the corona is revealed. Therefore one checks when erect—when it is “hardened,” the flesh becomes more firm, and then one can see if the corona is truly revealed. “Erection can happen with a baby too, it’s not desire, it’s a natural reaction.” The Rambam tells us that the very “corona revealed” means when erect—this is the measure.
[Digression: The Minchas Elazar would check circumcisions.]
7) Appearance—how is it relevant in a private place?
Question: how is appearance relevant for a nakedness that is always in private chambers? After all, appearance is forbidden even in private chambers (as the rule). Answer: there are practical situations where one sees—like when one goes to the mikveh, to the bathhouse. Also, circumcision is a sign for the nations—”we’re talking here about a society where the standards are different from ours.”
8) Tzemach Tzedek—”appears an arel as he was”:
The Tzemach Tzedek says “appears an arel as he was”—this confirms that it’s not a question whether from the Torah one fulfills by removing the orlah without revealing the corona. Revealing the corona is a separate law. The flesh that covers in a thick-fleshed person is not the orlah itself—it’s a different piece of skin/flesh. Therefore the law of “needs to be corrected” is a separate category.
9) What exactly does one cut in “correcting on both sides”?
For a thick-fleshed person, the flesh that covers is not orlah—it’s a different piece of skin/flesh from the sides. One cuts “on both sides”—from both sides—so it will look like the corona is revealed even when flabby. The technical details one must ask a mohel practically.
—
Laws of Circumcision on Shabbat: What Overrides Shabbat
Words of the Rambam: “One does all the needs of circumcision on Shabbat—one circumcises, does periah, and suctions, and returns for fringes that invalidate even if he separated, and for fringes that do not invalidate as long as he has not separated, and places upon it a bandage… But preparations for circumcision do not override Shabbat.”
Plain Meaning:
All direct needs of circumcision—circumcision, periah, metzitzah, fringes that invalidate (even after separation), fringes that don’t invalidate (as long as he hasn’t separated), and placing a bandage—override Shabbat. But preparations for circumcision—preparations and arrangements for the circumcision—do not override Shabbat.
Insights and Explanations:
1) The distinction between “needs of circumcision” and “preparations for circumcision”:
The Rambam makes a clear distinction between two categories: “needs of circumcision” means the direct act of the mitzvah—what the mohel does with the child (circumcision, periah, metzitzah, tzitzin, bandage). “Preparations for circumcision” means the preparations—bringing a knife, boiling water, preparing medicines, etc. The first overrides Shabbat, the second does not. This is a concept from Tractate Shabbat, where there was a dispute among the Tannaim—Rabbi Eliezer held that preparations for circumcision also override Shabbat, but the Sages (and the Rambam rules like them) hold that they do not.
This is an interesting example of the general distinction between preparations and action—similar to the distinction between building a sukkah (preparation) and entering the sukkah (fulfillment of the mitzvah).
2) Tzitzin on Shabbat—the distinction between “need not” and “may not”:
An innovation in what the Rambam says about tzitzin on Shabbat. Earlier (in the laws of tzitzin in general) the Rambam said that fringes that don’t invalidate after separation—”one need not” return even during the week. But on Shabbat the law is stronger: one may not return for fringes that don’t invalidate after separation, because Shabbat is present.
On the other hand, fringes that don’t invalidate as long as he has not separated—one may even on Shabbat. This is an innovation, because one could say he has already fulfilled the mitzvah, and nevertheless, as long as he has not separated, it is still part of the mitzvah of circumcision as it should be, and therefore it overrides Shabbat.
3) Metzitzah and bandage—why are they “needs of circumcision”?
Question: metzitzah and bandage are not parts of the essential mitzvah of circumcision (like circumcision and periah which are essential). Answer: metzitzah is simply about danger to life—without metzitzah one cannot circumcise, because it is dangerous. So too the bandage—otherwise one cannot circumcise. It’s not that two separate things override Shabbat (circumcision + danger), but rather it’s one mitzvah of circumcision that cannot be performed without these things.
4) What type of labor is circumcision?
Question: what type of labor does one do in circumcision? It’s not simply “wounding,” but “wounding that is constructive”—it’s not destructive, but constructive. This is important because only a labor needed for its own sake is biblically prohibited, and here the wounding is constructive. It’s “not clear which labor”—whether it’s wounding, whether constructive, whether both.
—
The Foundation of “Since It Could Have Been Done Before Shabbat”
Words of the Rambam: “This is the rule—anything that could have been done before Shabbat does not override Shabbat.”
Plain Meaning:
The reason why preparations for circumcision do not override Shabbat is because one could have done it before Shabbat. Circumcision itself cannot be done before Shabbat, because “on the eighth day he shall be circumcised”—Shabbat happened to be the eighth day. But bringing a knife, boiling water, preparing medicines—all this could have been done on Friday.
Insights and Explanations:
1) Preparations for circumcision do not override even rabbinic prohibitions:
The Rambam brings a specific example: “One does not bring a knife from place to place, even in an alley that is not open-ended.” An alley that is not open-ended is only rabbinically prohibited (not a biblical public domain), and nevertheless one may not bring the knife. Even the eruv—which is itself a rabbinic law—is not overridden for bringing the knife. The foundation is the same: “it could have been brought before Shabbat.”
2) Is this a “penalty” or an essential law?
Is the law of “preparations for circumcision do not override Shabbat” a penalty for one who did not prepare? Or is it an essential law? It’s not a penalty—it’s a principle. The mitzvah of “on the eighth day he shall be circumcised” is important enough to override Shabbat for the essential act of circumcision. But when it comes to preparations that could have been done earlier, Shabbat is more important. A reasoning: when a person begins to “be lax” with Shabbat with things he could have done earlier, this is a much greater desecration of Shabbat than the circumcision itself. (But it’s not certain that this is the precise wording, just a direction.)
—
Practical Solutions When One Did Not Prepare Before Shabbat
Insights and Explanations:
1) Cumin:
If one did not grind cumin before Shabbat—“if he did not grind cumin before Shabbat, he grinds it with a change”—one can grind it with the teeth (a change), which is not grinding in its usual manner.
2) Wine and oil:
If one did not mix them—“one places this by itself and that by itself”—one pours separately wine and separately oil, not mixed.
[Digression: “mixing wine and oil”—mixing wine and oil—is seemingly only a rabbinic prohibition of engaging in medicine, not a biblical labor. Therefore it is forbidden on Shabbat because one could have done it before Shabbat.]
3) Hot water:
For hot water the Rambam did not give any permission or solution. If one did not prepare hot water before Shabbat, one circumcises tomorrow (not Shabbat). For cumin and wine/oil there is a way around because one can do it with a change (which is only a rabbinic prohibition, and here there is a side to be lenient), but for hot water there is no change—cooking is cooking.
—
When Circumcision Has Already Been Done and a Problem Occurs—Danger Overrides Shabbat
Words of the Rambam: “Circumcised the child on Shabbat… and the hot water spilled or the medicines scattered… to do for him all his needs on Shabbat, for there is no danger…”
Plain Meaning:
If one already circumcised the child on Shabbat (properly, with all preparations made before Shabbat), and afterwards the hot water spilled or the medicines were lost—one may now do everything on Shabbat, because danger overrides Shabbat.
Insights and Explanations:
1) The reason is danger, not “he didn’t cause it”:
A nice distinction: the reason is not because the person “didn’t cause it” (he did prepare before Shabbat, so it’s not a penalty). The reason is danger. With danger one doesn’t make calculations—even if we were “the greatest criminals” (that is, even when one has been negligent), danger still overrides Shabbat.
2) The distinction between “didn’t prepare” and “problem after circumcision”:
If one did not prepare before Shabbat (forgot hot water, knife, etc.)—one does not circumcise on Shabbat, one waits until tomorrow. Because preparations for circumcision do not override Shabbat. But if one did already circumcise (permissibly), and now a problem occurs—it is already a question of danger, not of preparations for circumcision, and danger certainly overrides Shabbat.
—
Washing the Child on Shabbat
Words of the Rambam (with the Rema’s explanation): In a place where they customarily wash the child—one washes him on Shabbat, both before the circumcision and after the circumcision. And so on the third day after circumcision that falls on Shabbat—both washing his entire body and washing the circumcision. Whether one heated water for him before Shabbat, or one heats for him on Shabbat.
Plain Meaning:
If the local custom is to wash the child before or after the circumcision (because it is good for the child’s healing), one may do this even on Shabbat. The same applies to the third day after circumcision (the third day after circumcision, which is a time of danger), if it falls on Shabbat—one may wash the entire body or just the circumcision area, and one may even heat water on Shabbat itself.
Insights and Explanations:
1) Why is washing on Shabbat even a question?
Generally washing on Shabbat is rabbinically forbidden (even with water that is already warm). And making hot water on Shabbat is another rabbinic prohibition (or even biblical—cooking). For circumcision one may do both things, because it is a danger for the child.
2) “Or one heats for him on Shabbat”—by whom? Not by a non-Jew!
One approach says “one heats for him on Shabbat” means through a non-Jew. This is sharply rejected: it doesn’t say a non-Jew, one shouldn’t think up things that aren’t stated. The Rambam means that a Jew himself may heat water on Shabbat for the child, because it is a matter of danger, and with danger one doesn’t make calculations.
3) The difficulty of “before the circumcision”—and the answer:
Question: how can one say that one makes hot water before the circumcision on Shabbat? We already learned that preparations for circumcision do not override Shabbat, and if one didn’t prepare before Shabbat, one doesn’t do the brit on
Shabbat at all! If there is no brit today, there is no “before the circumcision”!
Answer: “One heats for him on Shabbat” does not apply to the case of “before the circumcision.” That is, the Rambam is speaking of two separate cases:
– Before the circumcision—only with hot water from before Shabbat (because if one didn’t prepare, there is no brit anyway).
– After the circumcision, or the third day after circumcision—there one may even make hot water on Shabbat itself (because this is already after the circumcision, or a brit that was on Thursday, and the third day falls on Shabbat).
4) The Rema’s different understanding and the struggle:
The Rema understood differently—he understood that “one heats for him on Shabbat” applies also to “before the circumcision.” Therefore he struggled with the question (why should one make hot water before the circumcision on Shabbat?), and he explained that it means through a non-Jew. But according to the simple understanding, one doesn’t need the non-Jew answer—because “heating on Shabbat” only applies to after the circumcision / third day after circumcision.
—
Telling a Non-Jew: Forgot and Didn’t Bring a Knife Before Shabbat
Words of the Rambam: “If he forgot and didn’t bring a knife before Shabbat—we tell a non-Jew to bring a knife on Shabbat, provided he doesn’t bring it through the public domain.”
Plain Meaning:
If one forgot to bring a knife before Shabbat, one may tell a non-Jew to bring the knife on Shabbat, but only through courtyards (which is only a rabbinic prohibition), not through the public domain (which is a biblical prohibition).
Insights and Explanations:
1) The principle of telling a non-Jew in a place of mitzvah:
The Rambam establishes a principle:
– Anything whose prohibition is a rabbinic decree (rabbinic prohibition, like carrying through courtyards)—it is permitted to tell a non-Jew to do it in order to perform a mitzvah in its time. One may have a non-Jew do a rabbinic prohibition for a mitzvah.
– Something whose prohibition is a labor (biblical prohibition, like carrying through the public domain)—it is forbidden to tell a non-Jew to do it on Shabbat, even for a mitzvah.
2) Why can’t one have a non-Jew circumcise?
Question: can’t one have a non-Jew circumcise the child, in order to perform the mitzvah in its time? Answer: we’re not talking about having a non-Jew do the mitzvah itself—the principle is only that one may have a non-Jew do preparations for circumcision (like bringing a knife). The actual circumcision by a non-Jew is a separate question—it is valid b’dieved, but l’chatchila it is forbidden to let a non-Jew circumcise.
—
Preparations for Circumcision on Yom Tov—Kal V’chomer
Words of the Rambam: “And kal v’chomer—if preparations for circumcision that do not override Shabbat whose prohibition is stoning, they will not override Yom Tov whose prohibition is only a negative commandment. But preparations for food—are permitted on Yom Tov, since the labor of food preparation was permitted.”
Plain Meaning:
The Rambam makes a kal v’chomer: if preparations for circumcision do not override Shabbat (which is stoning), kal v’chomer they do not override Yom Tov (which is “only” a negative commandment). But—on Yom Tov there is a leniency: things that fall under the labor of food preparation (like medicines/spices that can also be used in cooking) are permitted on Yom Tov, because the labor of food preparation is permitted on Yom Tov.
Insights and Explanations:
1) The kal v’chomer from Shabbat to Yom Tov:
Shabbat is more severe than Yom Tov (stoning versus a negative commandment). If preparations for circumcision cannot override Shabbat, it is obvious that they also cannot override Yom Tov. This is an innovation—one shouldn’t think that because Yom Tov is easier, one can do more.
2) The leniency of Yom Tov—medicines through “mitoch” / “hutra”:
On Yom Tov there is a special leniency: the labor of food preparation is permitted. Therefore, medicines (remedies, cumin, etc.) that one didn’t prepare before Yom Tov—if they fall under the category of things that can also be used for cooking (permitted regarding a pot), one may prepare them on Yom Tov itself. The foundation is the principle of “mitoch she’hutra l’tzorech—hutra shelo l’tzorech” (since it was permitted for a need—it was permitted not for a need), or the principle that because it’s fresher (and therefore better for Yom Tov enjoyment), one may do it on Yom Tov—as learned in the Laws of Yom Tov.
—
With this, Chapter 2 of the Laws of Circumcision is concluded.
📝 Full Transcript
Laws of Circumcision, Chapter 2 — Who is Qualified to Perform Circumcision and With What Do We Circumcise
Introduction: Fundraising for the Beis Medrash
Good day, we are going to learn today Hilchos Milah (Laws of Circumcision), the second chapter, Chapter 2 in Sefer Ahavah.
These days there is a fundraising campaign for our beis medrash (study hall) to be able to support our limud haTorah (Torah study) and our harbatzas haTorah (spreading of Torah), and this shiur (lecture) and all other shiurim of Yedidi HaGaon Rav Yitzchak. We ask everyone to participate, to strengthen, to inform others, and so forth, to help support the beis medrash and spread Torah. And may the merit protect our great sponsor, the generous philanthropist Rav Yoel Wetzberger, with all other supporters, and may it be fulfilled “Blessed is he who upholds the words of this Torah.”
Law 1: Everyone is Qualified to Circumcise — Who May Perform Circumcision
The Rambam says, Chapter 2, the Rambam goes on to say who can perform circumcision, and here he discusses technically who can perform circumcision and all the laws of how one circumcises and what exactly the process of bris milah (circumcision) is. That is, the previous chapter was more about who is obligated, and how the obligations work, and which day one is obligated. Here is much more the practical maaseh hamilah (act of circumcision).
The Rambam says: “Hakol kesheirim lamul, va’afilu arel” — everyone may perform circumcision, even a Jew who has not himself been circumcised. We don’t say that because he hasn’t been circumcised himself he cannot circumcise another. But arel here refers to a Jew, a Jew who is an arel. “Ve’eved” is the same thing, “ve’eved vekatan ve’ishah, harei eilu mohalin” — they too may circumcise. It doesn’t have to be specifically a man, as only a man can do other things, such as being a shaliach tzibbur (prayer leader) or other things. Everyone can circumcise, “bimkom she’ein ish”.
We see that the word is… okay, let’s see. “Aval goy lo yamul klal” — a non-Jew should not circumcise. A non-Jew should not circumcise, but lechatchilah (initially) he should not circumcise. “Ve’im mal, ein tzarich lachzor ulmolo shenis” — if he did circumcise, one does not need to circumcise him again, according to the Rambam.
Novel Point: Bris Milah Does Not Require Intention for Its Own Sake
It appears apparently that bris milah is not like other mitzvos where the action must be done with intention for its own sake, or like tekias shofar (blowing the shofar) and others which must be specifically a person whom we know we trust that he does it for its own sake, or greater requirements, but rather a slave, a Samaritan, and an Israelite can also circumcise. Well if so, why not a non-Jew?
Reason for the Law: Why a Non-Jew Should Not Circumcise — A Dispute in the Gemara
It appears that the Rambam learns that a non-Jew not circumcising is also only lechatchilah. I think there is a dispute in the Gemara. There is an approach that the reason why a non-Jew doesn’t circumcise is because he cannot do it for the sake of Heaven, but then it would also be a problem bedieved (after the fact). There is another opinion that with a non-Jew we are afraid that he will cut in and he can make a krus shafchah (severed organ), which is a dangerous thing, he can easily make a child into a petzu’a daka or krus shafchah (one with damaged reproductive organs). Therefore we don’t trust a non-Jew lechatchilah, but if he did circumcise it is indeed valid. It appears that this is how the Rambam rules, that the goy lo yamul is a practical matter regarding health, regarding danger, that we don’t trust the non-Jew.
And indeed, I see in Knesses HaGedolah and others learn accordingly that a non-Jew who is an expert mohel, that is a non-Jew who is a doctor, whom we always know that an expert we trust, he won’t ruin his reputation. We don’t trust a non-Jew that he will just be good to you and do a good job, but if it means his livelihood, we do trust him. According to this perhaps such a non-Jew would be different, but the Rambam doesn’t make such a distinction. Okay.
Talmudic Analysis: What is the Definition of the Act of Circumcision
But what is the definition? In what way is bris milah different, for example, from making a sukkah? The Rambam doesn’t say that there must be something of an action for its own sake. It’s enough that the people around say that one is making a bris milah. A bris milah is somewhat a Jewish thing that one does for the sake of Heaven. A sukkah a non-Jew can make. Which thing can a non-Jew make? Writing a sefer Torah… blowing shofar… wait, tzitzis is actually a question, yes. Is the action a mitzvah. Milah is actually a technical thing.
Here I wanted to get to, that the milah, the mitzvah is that one should be circumcised. It’s not just that one should be circumcised, there is also an addition of bris, one should go through until the bris. It’s not simple that the person who makes the bris, he is the one who is ma’avir babris (passes through the covenant), as if he has a part in the bris. Okay, the orlah (foreskin) is also a part in the bris, but a non-Jew bedieved is valid, a non-Jew.
So the mohel is like the technical person. It’s more a question… let’s clarify the law. Even an arel, slave, non-Jew is only bedieved, bimkom she’ein ish (when there is no man). A non-Jew, even bimkom she’ein yid (when there is no Jew), what does one do? Does one wait until tomorrow? This must come up in halachah.
Practical Application: When There is No Man
Yes, it appears so. Bimkom she’ein ish one must also think, it doesn’t mean to say if one cannot fulfill it on the eighth day, that’s the word, or whatever, that it shouldn’t be a day later. That bimkom she’ein ish there is indeed a man in general. It comes out bimkom she’ein ish, apparently because a person has an obligation in the mitzvah, it comes out that one should give it to the person who is primarily obligated. Or because this is all only bedieved. We don’t know if there is a law like not agency, mitzvah bo yoser mibeshlucho (a mitzvah is greater when performed by oneself than through an agent), or it’s indeed not the same lechatchilah for the milah.
Right, so when we say bimkom she’ein ish, apparently so that a Jew should do the mitzvah, because he is obligated. Yes, lechatchilah there must be a Jew who is obligated, he has the obligation to circumcise. If you are in a place on the eighth day, there is no Jew, no man who can circumcise, yes, an ish doesn’t necessarily mean there isn’t a single man in the entire city, but one who can be a mohel, so to make a woman, but not a non-Jew, you must wait until tomorrow, that’s how it sounds. But bedieved, if a non-Jew came, one doesn’t need to redo it. That’s how I would interpret the law practically.
Review: Why is Milah Different from Other Mitzvos
And why? Because one must say that we view milah more like making the sukkah than sitting in the sukkah. Certainly according to the Rambam that a non-Jew bedieved is valid. Yes, one must also understand this versus the law that we just learned that one may circumcise even in a place where there is also tzaraas (a skin affliction). If it weren’t a maaseh mitzvah (act of mitzvah) it would be a problem, whether it’s indeed aseh docheh lo saaseh (a positive commandment overrides a negative commandment), because this is only a hechsher mitzvah (preparation for a mitzvah). Here comes in the talmudic analysis.
Discussion: Is Milah an Act of Mitzvah or Preparation for a Mitzvah
Study Partner A:
No, it’s indeed not a hechsher mitzvah, like preparation. The mitzvah is that one should not have the orlah, and perhaps also to be a bris.
Study Partner B:
I don’t agree.
Study Partner A:
Apparently, I don’t know, perhaps there is such a thing as hechsher mitzvah. We learned in this chapter that sukkah is also a mitzvah, not just a hechsher mitzvah.
Study Partner B:
Right, what do you mean what does hechsher mitzvah mean? It’s a mitzvah, the mitzvah is to do this. And certainly, the Torah says that one should cut the orlah. The Torah also says that one may not cut a… what’s it called… a tzaraas, but aseh docheh lo saaseh. What does it mean it’s not a mitzvah to cut the orlah? One should indeed cut the orlah, how can you say?
Study Partner A:
No, but it’s only a preparation for the mitzvah of being cut.
Study Partner B:
I don’t know what you want to say.
Study Partner A:
That the action is not an action, but the result is the action.
Study Partner B:
It’s indeed an action, and not just an action, but there is a mitzvah not to cut. There is a prohibition. I don’t agree with you.
Discussion: Hatafas Dam Bris for a Convert
Study Partner A:
It’s interesting, according to this, why is someone whom a non-Jew circumcised not like a non-Jew who was circumcised? What is the difference between a non-Jew and a Jew? One must do hatafas dam bris (drawing a drop of covenantal blood). The non-Jew didn’t do it for the sake of entering into the covenant of Abraham our father.
Study Partner B:
I would have thought that the non-Jew who is circumcised is also simply that there are a few Jews around, the mother of the child asks the non-Jew, “Perhaps you’ll do the bris?” And it’s for the sake. The blood from him is also dam bris. Because not for nothing did they say that one must draw hatafas dam bris after the non-Jew circumcised.
Study Partner A:
The non-Jew circumcised, here we’re talking about him making a bris for Jews, he comes to a bris, he sits on the… he brings with the… whatever, he comes to a Jewish bris. Not such a non-Jew who circumcised not for the sake of milah at all.
Study Partner B:
If so it’s more than nolad mahul (born circumcised), it’s not an action. There must be an act of milah.
Study Partner A:
Why is there such a thing as hatafas dam bris?
Study Partner B:
One can say that nolad mahul only goes regarding the doubt of orlah kevushah (hidden foreskin), then it’s a matter. But here is indeed another matter. We know that he is circumcised, but a non-Jew did it.
Study Partner A:
Okay, there are always the two ways. It shouldn’t come out clearly. It’s more like…
Study Partner B:
But this is a non-Jew when he circumcises, he must do it again. A non-Jew when he must speak dam bris if he is already circumcised. But this makes sense, because if a milah by a non-Jew is valid, his father circumcised him. Yes? Yes, let’s say someone circumcised him. But a non-Jew must become a Jew. How does he become a Jew? How does the child become a Jew? I mean, the child cut off the name.
Study Partner A:
What? A Jewish child doesn’t need to become a Jew with a bris. Yes, he enters into the covenant. You say that a non-Jew must now enter into the covenant, blessed be… hatafas dam bris. He doesn’t look at the milah, I hear you’re talking here about hatafas dam bris. It’s not a proof. I don’t see that it’s a proof, because a non-Jew must become a Jew. A Jew doesn’t need to become a Jew, he must make a bris milah, but he is already a Jew. He is already a Jew, he can no longer become not one.
Law (Continued): With What Do We Circumcise
Okay, the Rambam says further, with what does one circumcise? Bakol mohalin. It’s not like a certain… like I know even in other things… Bakol mohalin, there’s no difference, afilu betzur, bizchoochis, it doesn’t have to be a certain knife. Bechol davar shekores — anything that can cut. As we see there, yes, “Vatikach Tziporah”, she took a tzur. A tzur one cuts the… yes, it doesn’t mean that a tzur means a sharp stone. Bechol davar shekores.
But what not? Velo yamul bikrumis shel kaneh mipnei hasakanah — one should not use what is a piece of hard grass, because of the danger.
The Rama says, mitzvah min hamuvchar, everything is valid, but the mitzvah min hamuvchar (the most preferred way) is lamul bebarzel, o besakin, to circumcise with iron, or with a knife, o bemisparayim, a scissors, like two knives. Venahagu kol Yisrael besakin — the custom of Israel is to do it with iron and to do it with a knife.
Why is this mitzvah min hamuvchar? Simply practically, because it’s the best. Presumably this is the best, yes, presumably the Gemara says that this is the best. The least danger. Or the danger that he says from the krumis shel kaneh.
Discussion: Midrash About Knife Versus Stone
Study Partner A:
What? There is such a midrash that says one must do it with a knife. In practice, it’s a contradiction, because you say that Tziporah and Yehoshua used stones.
Study Partner B:
The stone, tzur, is a stone that is sharpened. A certain stone, I’m not sure what it is, a “certain kind” of stone that is very sharp, as the Mishnah says this. But he says that the custom is specifically not to do so, but specifically so. It could be that a mitzvah min hamuvchar is also a composite matter. There is a midrash that says one must circumcise with iron.
Iron in Milah vs. Iron at the Altar
No, I see for example the “Lo sanif aleihem barzel ki charbecha henafta aleha vatechalelehah” (You shall not wield iron upon them, for you have lifted your sword upon it and profaned it). Specifically iron shows that it’s a mitzvah min hamuvchar. Is it a mitzvah min hamuvchar in milah, or is it a mitzvah min hamuvchar in what is healthiest for the child? I don’t know.
From Stone to Iron — A Historical Development
Is iron better than a stone? It could be that the Sages held that one can maintain control, this is better. Stone is indeed the predecessor of iron, of the knife. Ah, a good time in Scripture one used stones, and that was the best. That’s the Stone Age. Now it’s no longer the Stone Age, one can already use iron. It’s better to use iron. Welcome to the Iron Age, what’s it called, yes.
But between iron there are two types of iron, either scissors or a knife, and the custom is to use a knife.
Why a Knife and Not Scissors?
Indeed scissors are a later invention of a knife, somewhat, yes. First there was a knife, scissors are much later. So regarding, one moved from the Stone Age to iron, but even in iron they remained with the old. Apparently one can very practically cut well with scissors. Perhaps what was safe. But the custom of Israel is to do it with a knife.
I don’t know, one must perhaps ask the mohalim if one can make better scissors that work well. Perhaps the opposite, perhaps for some reason it’s easier to control a knife, I don’t know. Also, you’re here with a knife, you know that the knife of today is exactly the same as the knife that was in the times of the Rambam. There are all kinds of technologies with…
Okay.
How Do We Circumcise? — The Process of Milah
Keitzad mohalin? “Choschin es kol ha’or hachofeh es ha’atarah”. At the tip of the organ there is an atarah (corona), and one must cut off all the skin, the extra skin that can cover the atarah. One must cut “ad shetitgaleh kol ha’atarah”, until there is no longer any skin that covers it.
“Ve’achar kach porin es hakrum harach shelemata min ha’or betziporen”. Afterwards one tears the soft membrane that is under the skin. What does it mean under the skin there is still something that is the soft membrane? A tissue or… another membrane means like a… another layer of skin. “Shelemata min ha’or betziporen”, one does it with a fingernail to cut. “Umachziro lechan ulechan”, one moves it around so that one shouldn’t cut too much of the skin, but also not enough, so that one should remove all the excess. “Umachziro lechan ulechan ad sheyera’eh besar ha’atarah”.
Discussion: What Does “Machziro Lechan Ulechan” Mean?
Speaker 1:
The machziro lechan ulechan helps so that one shouldn’t cut too much, one should only cut as much as is missing. That’s not the word. “Umachziro lechan ulechan ad sheyera’eh”. “Ve’achar kach motztzin”. Lechan ulechan means one peels it. The skin, the… what we call the orlah.
Speaker 2:
So that you shouldn’t… you won’t know whether to cut too long. So you cut a bit, the kol ha’or you cut, and afterwards you tear a bit with the fingernail. I don’t know. It’s two different levels.
Speaker 1:
According to what the Rambam says, cutting one cuts the entire orlah, one piece, one like layer. Afterwards, under this there is still something of a skin, so says the Rambam. We, today’s mohalim do it a bit differently, but under this there is still like a thinner skin, this one doesn’t cut at all. One gives such a tear with the… fingernail, and one cuts it open lechan ulechan, one opens it up a bit.
Metzitzah — The Law and the Reason
And afterwards he performs metzitzah on the milah, then one performs metzitzah on the milah, and the reason for metzitzah is until the blood comes out from the distant places, so that the blood that is there around the nakedness shouldn’t remain stagnant, shouldn’t become like a wound, so that it should not come to danger. The Rambam says, any mohel who does not perform metzitzah, a mohel who doesn’t do the metzitzah which is an extra law regarding the danger to the child, an extra law regarding the health of the child, danger, we remove him, because he is not a good mohel, he is not careful enough, and so on.
And after he performs metzitzah, after metzitzah, one does a bit more, we place upon it ispalanit or retiyah, we put a bandage. I mean in those times the types of bandages were a leaf or such a thing, and similar things. I mean, ispalanit is already the bandage, and retiyah means the cream, the medicine that one puts? Or both mean the cloth? No, ispalanit is a cloth with an ointment, and retiyah is a cloth with an ointment. Both already have a bit of cream, a bit of something. I mean it’s just terms from the Gemara.
Discussion: Metzitzah with a Tube — An Important Question
Speaker 1:
It’s very interesting, that is metzitzah, for example, it says in the Gemara that one must do it, this is perhaps a technique, the Rambam says that you should do it exactly this way. Afterwards, in the Gemara and in the Mishnah, ispalanit and retiyah and the like are mentioned. The Rambam says, he doesn’t say that ispalanit is some sort of recipe of… The question is about metzitzah.
About metzitzah, once new methods came out, can you say just like regarding milah I don’t care which type. The Rambam tells us clearly, with anything one circumcises. Here he tells us, with anything one performs metzitzah. The Rambam didn’t know, there was no such thing as metzitzah with a tube. What the Rambam tells us, one who does not perform metzitzah we remove him. Metzitzah with a tube, what we call metzitzah with a tube, is still with the mouth, just with an interposition of a tube. With an interposition of a tube, that is, one can argue that the hand is… This is certainly not at all related. That is metzitzah… I don’t know, all metzitzah with a tube is just that the mouth… What is called metzitzah with a tube means through some thing.
I mean, what I remember, one can say differently, you can make… Do things that are not metzitzah, you can put, perhaps today there are antibiotics, I don’t know what, it’s not impossible. Okay, it’s a different question.
Speaker 2:
But you want to say that the knife with which one performs the brit, which is ostensibly the main mitzvah, that’s what one does, that’s what one removes the orlah with, I don’t care what type of instrument. Every generation has its own instrument. The Rambam does give an answer, we are accustomed in Klal Yisrael. So metzitzah should also ostensibly be the same thing. Metzitzah is a matter of danger, whatever is the best type of matter of danger. But the Rambam doesn’t tell us, for this one must look in other places.
Speaker 1:
Or say, because the Rambam means to learn the plain meaning in the Gemara, that the Mishnah which says “that were not separated” means it’s not necessarily so, but metzitzah is yes. Until the Rambam’s time it was close.
Speaker 2:
You want to say that today is different, we find that today is different, one must ask a contemporary rabbi, not the Rambam. It’s not a question on the Rambam.
Speaker 1:
Yes. Okay.
Halakha 3: Tzitzin That Invalidate the Milah
There are tzitzin that invalidate the milah. After one performs the brit, there are many times… Many times? Or there is such a thing as tzitzin, little pieces. Ah, ostensibly if one didn’t cut well. The sugya comes. What invalidates the milah? There is what the law is that if one didn’t completely cut off, tzitzin remained, whatever that means, little pieces, what invalidates the milah, there is a measure that invalidates.
How so? They said it, the Rambam said the definition of the word in Hilkhot Tzitzit. Tzitzit means a piece that sticks out. So tzitzin that invalidate the milah is also… Did you know that in brit milah there is also tzitzit? No, it’s not the plain meaning. The plain meaning is that one didn’t cut off.
The Measure of Tzitzin That Invalidate
How so? If there remained from the skin of the orlah, a piece of skin remained that covers the majority of the height of the corona, a piece of skin from it remained, he is an arel as he was, he has the status of an arel, because there is still orlah that covers the corona. He says “the majority of the height of the corona”.
And this is what is called tzitzin that invalidate the milah, that he cut the entire orlah, some little piece remained, but there is still a piece that is still a covering. And if only a little remained from it, if only tzitzin remained that is not a covering, the measure of covering, it doesn’t invalidate.
Separated / Did Not Separate — The Distinction
What does one invalidate and one not invalidate mean? It’s like this, the mohel, as long as he is engaged in the milah, as long as he is still in the middle, he is still standing there by the child with his knife, he returns, he must go back and he means he has already finished, the corona was revealed, but when he sees that there are tzitzin, the corona wasn’t completely revealed, pieces still remained, he returns both for tzitzin that invalidate, he goes back and he perfects the cutting, to cut off all the pieces, whether the pieces that cover the majority of the height of the corona are invalidating, and for tzitzin that do not invalidate.
But he separated, after he has already finished the milah, the question is now whether he must go again and, I don’t know, pain the child again, or something that one must do again, if the tzitzin invalidate, he returns, because it doesn’t yet mean that he circumcised well, one must do it again. But tzitzin that don’t invalidate, he doesn’t return.
The Simple Plain Meaning and the Rambam’s Approach
The question arises, what is the question? Simply, the Mishnah that speaks about this speaks about Shabbat. On Shabbat there is a prohibition to make the wound or to fix the brit milah, so if it’s a tzitz that invalidates, which is a part of the mitzvah, one must return. If it doesn’t invalidate, there is the distinction of separated and didn’t separate. That’s the simple plain meaning.
The Rambam doesn’t sound, the Rambam doesn’t say that we’re speaking of Shabbat. It sounds from the Rambam that he means to say that even on a weekday there is this question, one shouldn’t just bother the child. But we don’t see this so strongly in the Acharonim. But the Rema says, as he says here on this page, that initially one should yes return even for tzitzin that don’t invalidate if they are large.
The names of the categories of the question already say the entire law. “Do not invalidate” means one doesn’t have to go back, one doesn’t have to. The Rema says that it’s actually yes, not separated, but not separated yes. Initially yes. Even tzitzin that don’t invalidate, a milah comes, perhaps this is a matter of beautifying the mitzvah, he hurries because not just to tear.
Circumcised but Did Not Uncover — As If He Did Not Circumcise
There is a matter of “circumcised but did not uncover the milah”. If he performed the milah but he didn’t do the thing of uncovering with the fingernails, and a smaller skin still remained, it’s as if he did not circumcise.
And this is indeed a matter of revealing the corona, everything is just a measure in how far milah goes. This is indeed a matter of revealing the corona. It’s indeed about, because just as if the second skin still remained,
Halakha 4 (Continued): Circumcised but Did Not Uncover — Periah as Part of Milah
Speaker 1:
Another matter, “circumcised but did not uncover, it’s as if he did not circumcise”. If he performed the milah, but he didn’t do the thing of must uncover with the fingernails, and some small skin still remained, it’s as if he did not circumcise.
And what you say, revealing the corona is always just a measure in how far milah goes, and there is something of a matter of revealing the corona. I ask you because if the second skin still remained, there is still no revealing of the corona. Or, and we take here the, how is it called? Well, folds that don’t return to their place. What makes it not look like he is not circumcised? Well?
Speaker 2:
Ah, one who draws his foreskin.
Speaker 1:
There is such a matter that he covers back the orlah. I mean, it looks as if there is such a thing that the corona must be revealed. It’s even kabbalistic words, the crown should be revealed, I don’t know what. But ostensibly simply the corona being revealed is just a measure in the mitzvah, of how much one should cut.
Discussion: Periah — Biblical or Rabbinic?
Speaker 2:
So, simply, as you say, there is a theory that says, I mean, we say “circumcised but did not uncover, it’s as if he did not circumcise”, that means that periah is biblical, it’s a halakha from Moses at Sinai, it’s exactly like milah. In the Torah it doesn’t say periah, it says milah, and or the periah is included as another piece, so that’s the completeness.
I saw a reasoning that says that the periah, in the Gemara it says that there are places where it says that there wasn’t periah once, Abraham our father didn’t do periah, periah was not given to Abraham our father. There are those who argue that the reason why it was added is, because if one does, so one argues technically, if one does plain just milah, then some skin remains that one can do the drawing of his foreskin, one pulls some skin and covers it. But periah makes it so it won’t grow back, it won’t be relevant to draw his foreskin. So periah makes the milah be, as one says, “no backsies”, it doesn’t go back. Interesting.
Revealing the Corona — More Than a Measure
Speaker 1:
It says that the foundation of revealing the corona is something more than a measure. It’s clear, no, it’s clear that milah is indeed a sign for a Jew, besides it being a covenant cutting, the act of cutting, it’s a sign of a Jew that in his body he goes without an orlah. So if a Jew goes, he pulls back the orlah, sorry, he disguised himself as a gentile in his body, right? A Jew may not disguise himself as a gentile. The whole point of those who draw their foreskin was, they wanted, one used to go there to the…
Speaker 2:
They wanted people to think they were circumcised. They were in the gymnasium, there where one used to go naked.
Speaker 1:
Yes, and there is a law, the Rambam didn’t bring it, but there is a law in the laws of the bathhouse, yes, one shouldn’t go covering the milah.
Speaker 2:
But I’m speaking later, later he will speak about appearing as an arel, there you see that it’s a matter of appearance, it’s not just appearance.
Speaker 1:
Yes, we’re going to learn that now. There is a term of how do you call it, appearance, but I say it’s like as a rule that one knows that a nice milah is not going to any… Yes, okay, I mean one should stop.
Halakha 5: A Child Whose Flesh is Soft and Flabby — Fleshy and Appearance
Speaker 2:
Okay, halakha 5.
Speaker 1:
Yes. So for us, essentially the topic here is like the technical level of milah, how much one must cut, and we learned that there are tzitzin that invalidate and tzitzin that don’t invalidate. Now we’re also going to learn that there is something like rabbinically, and rabbinically one must sometimes cut more than it seems, yes?
Speaker 2:
I said a bit more clearly, that after we learned that a part of the mitzvah of milah is, or a reason or a sign, that the corona must be without skin, unless it’s not large pieces which is the majority of the height of the corona, and even that the next piece one must return to tzitzin, we know that there is something of one must look circumcised. Automatically comes in the law, what happens with one who is circumcised, but for other reasons he can look like he’s not circumcised.
Speaker 1:
Very good. There is something like besides the milah which is just a law to remove the corona, there is something of an appearance of a Jewish corona, as one says. A Jew has a different appearance in his…
The Rambam’s Words: A Child Whose Flesh is Soft or Who is Fleshy
Speaker 2:
“A child whose flesh is very soft”, a child whose skin is very soft, and it’s so easy it slides down, it’s not stiff, something like that. “Or who was fleshy”, or a child who is fleshy, who goes chubby, like today as one says chubby, yes, what means fleshy. Yes, one speaks my baby is on the eighth percentile. But the child, fatter has more flesh for example at the place of milah. Even if one circumcises, it can look like he’s not circumcised.
So what does one do then also like this, “we view him at the time of erection”, then one looks when it’s erect, then one sees circumcised, “he doesn’t need to be circumcised”. If when it’s erect, then one sees he’s circumcised, then one doesn’t need anything. Right, erection can happen to a baby also, it’s not desire. It’s not a natural reaction. So when it becomes more stiff, so then it looks good.
Innovation: Revealing the Corona at the Time of Erection
So the Rambam explicitly tells us that the revealing the corona means the essence of revealing the corona, when there is erection, that’s the point. But earlier he didn’t tell us this. Right. Indeed once, the main cutting one cuts off the orlah, one knows what it is. Now one speaks that it’s essentially not the orlah, it’s another piece of skin that goes to cover it. Essentially, as the one who draws it will do it, right? The piece that the fleshy one has. It’s not, flesh doesn’t hang down from the sides. Something. It’s understood that it’s a type, by a normal child there is a bit of extra covering. And here, but I don’t know to cut too much, what it’s not seen, and he has a lot of flesh on to say. One didn’t start he can cut how much the… And very much. One must ask someone. But how much one can cut. Okay, I really don’t know.
Speaker 1:
If there is a mohel… One must ask a mohel practically what one speaks, because I don’t understand how it can be such a piece. Yes.
The Law of Appearance — Must Fix
Speaker 2:
But in short, if at the time of erection, one can see he’s already circumcised, it means he’s circumcised “he doesn’t need”. But, says the Rambam, “the law is one must fix the flesh from here and here, because of appearance”. It must however look like it’s circumcised in a normal way at the time of erection. As it also says earlier, one pulls the skin in a manner that one should see. At the time of erection he also doesn’t look circumcised, that means he is so strong, so much fleshy, or such strong flabbiness, then one must cut the edges to take flesh that’s flabby from here and here, one must cut more from the sides, to the same term that the Rambam the corona revealed at the time of erection one must make.
In short, the Rambam told us here basically the law, that when it’s hard to assess the revealing the corona for some reason, then one can check it based on the category of when it’s in erection. But then, even if it’s kosher because it’s cut enough that the corona is revealed in erection, there is a matter of appearance.
Discussion: How is Appearance Relevant by Milah?
Speaker 1:
It’s very interesting, because indeed how is appearance relevant? It’s indeed a nakedness that you can never really like a place for appearance.
Speaker 2:
When one goes to the mikveh. By other places one says appearance, okay.
Speaker 1:
We spoke, I reminded you, I remember already, the Rambam brought a… We spoke about this already. There is a law that when one goes in a river to immerse or to wash, once it wasn’t the custom that one goes with bathing suits. Also today lately, the Hasidic Jews you know, one doesn’t go with bathing suits. You know about this, yes? One refrains from it. But I was told that the Bobover Rav, the old Hasidic Jews didn’t used to go with bathing suits to swim. So then it says in the Gemara that at the time that one goes down into the water, one may not cover oneself, one used to go with the hands, so that they should not see the altars of the covenant of circumcision. So there is a plain meaning. But it can also be that appearance doesn’t necessarily mean that someone will see.
Speaker 2:
Okay, I know, the thing is appearance is forbidden even in the innermost chambers, but here it’s always in the innermost chambers. But one also sees the milah so that the gentiles should think, so we’re speaking here in a society where the standards are different from ours.
Three Levels in the Law of Milah
Speaker 1:
The Rambam says further, what here what is with rabbinic words, the law of appearance is with rabbinic words. Ah, no, the law… Yes. Ostensibly, the entire law. Both details ostensibly, right? No, the thing that one who has soft and flabby flesh must cut more, this thing is rabbinic. “From the Torah, even a small measure of an arel, he is circumcised and doesn’t need to return and circumcise”. There are three levels. There is the biblical level, that the main thing is that one cut off a piece from the orlah, without the concern whether one can see or not. And we have here the rabbinic words, that it must also be the corona revealed, one should see that he’s not an arel. And we have here the third level of appearance, that even if one already cut off…
Speaker 2:
Because there are two levels from the Rabbis. The second level is only — he doesn’t say “tzarich letaken” (needs to be fixed), and the tzarich letaken is here how… It’s an extra thing, it’s not the same obligation. It’s not an obligation from the law of milah, it’s an obligation from the law of “veheyitem nekiyim” (you shall be clean), I know, from the law of marit ayin (appearance). I know, with the Rabbis, I know with the divrei sofrim (rabbinic words), but… yes, yes. That means, from the Torah, if the orlah is cut off, it’s a good day. From the Rabbis, it also needs to look right. Both are marit ayin.
Speaker 1:
It says… I dissent on this, but bedieved (after the fact), as if it’s one lesser level, that if there is an ish sham (someone there), it’s kosher. It appears that the Rabbis indeed said that if there is no giluy ha’atarah (revealing of the corona), then the milah is lacking, he’s not properly circumcised. And we have here an extra level of someone who is indeed properly circumcised, we have here a problem of marit ayin.
Discussion: What is the difference between giluy ha’atarah and marit ayin?
Speaker 2:
No, no. All milah is giluy ha’atarah. Every milah is giluy ha’atarah. Not everything is visible. There is another piece of flesh. This piece of flesh is not part of the orlah. You keep on saying that it’s a part of the orlah. I don’t mean it that way. I mean that there is something that we know what orlah means. I don’t know, ask a mohel technically. And that one certainly cuts off the whole thing. There are tzitzim she’einan me’akvin (fringes that don’t invalidate), because that’s such a small part next to the…
Speaker 1:
It appears so, because the Tzemach Tzedek indeed said about the Rabbis, “nir’eh arel kemo sheha’yah” (appears uncircumcised as he was). Nir’eh arel kemo sheha’yah. It’s not a question whether from the Torah one fulfills the obligation by removing the orlah without giluy ha’atarah. There must be giluy ha’atarah. It’s a different piece. So, what is in giluy ha’atarah is also there, there is as he says about marit ayin, there is because it’s not so well circumcised. Right, that’s already afterwards, after that level. One needs to ask a mohel what exactly is the…
Law 6: Milah on Shabbat — The act of milah and the instruments of milah
Speaker 2:
Now we’re going to see the laws of when one performs a brit on Shabbat, what is yes and doesn’t override Shabbat. He already said the essential thing that a brit overrides Shabbat. Milah bizmanah docheh Shabbat (circumcision in its time overrides Shabbat) he said in chapter 1. Now he’s going to speak about the details of even if the act of milah itself overrides Shabbat, but will there be a melachah (forbidden labor) of metaken (fixing)? We spoke about this. It’s not clear which melachah. Chovel (wounding)? A chovel that is metaken. It’s not mekalkel (destructive). A chovel that is metaken.
Introduction: Milah bizmanah overrides Shabbat
Now we’re going to see the laws when one performs a brit on Shabbat, what is yes and doesn’t override Shabbat. He already said the essential thing that a brit overrides Shabbat, yes? Milah bizmanah docheh Shabbat, he said in chapter 1. Now he’s going to speak about the details of this.
It means, even if the act of milah itself overrides Shabbat, a whole melachah of, what did we speak about? It’s not clear which melachah, a chovel that is metaken. A chovel that is metaken, yes.
But what happens with the others? One needs to make additional preparations for the brit on Shabbat.
Law 6 (continued): One may do all the needs of milah on Shabbat
The Rambam’s words: The needs of milah override Shabbat
So, says the Rambam, “osin kol tzorchei milah beShabbat” (one may do all the needs of milah on Shabbat), one can do everything that’s needed for the mitzvah of milah. That means, “molin, pore’in, umotztzin” (we circumcise, uncover, and suck), the three labors of milah.
And one may also “vechozer al tzitzin hame’akvin afilu shepeirash, ve’al tzitzin she’einan me’akvin kol zman shelo peirash” (return to the fringes that invalidate even if he separated, and to the fringes that don’t invalidate as long as he hasn’t separated). On Shabbat we deal with the issue of tzitzin the same way as during the week. We don’t say okay, complete it after Shabbat, rather we do it on Shabbat, because it’s me’akev (invalidating).
Innovation: The distinction between “doesn’t need to” and “may not” regarding tzitzin
And the innovation is this, we spoke about this earlier, that the Rambam brought the law of tzitzin hame’akvin, that after he separated one doesn’t need to anymore, even during the week. But on Shabbat one may not, not just one doesn’t need to, but one may not. If he separated, he may not return, because Shabbat is here. Yes.
It’s not so clear why he needs to tell us this, I would have told you why. Earlier he only said that during the week one doesn’t need to, now he says that on Shabbat one may not.
But on the other hand, the tzitzin she’einan me’akvin, kol zman shelo peirash (as long as he hasn’t separated), one may even on Shabbat, kol zman shelo peirash. This is an innovation. You could say that he was already yotzei (fulfilled the obligation).
Right, now it’s a different melachah. It’s still part of the mitzvat milah ketakanah (the mitzvah of milah as ordained), and as long as there’s no separation, it’s still part of the mitzvat milah. Yes.
Isplanit also overrides Shabbat
“Venotnin aleha isplanit” (and one places isplanit on it), one may afterwards place the bandage, whatever, for healing the… These things override Shabbat.
The instruments of milah don’t override Shabbat
The principle: The distinction between tzorchei milah and machshirei milah
But what doesn’t, is this, “machshirei milah” (instruments of milah). There is the first thing called “tzorchei milah” (needs of milah). Tzorchei milah means the direct thing that the mohel does with the child. But preparing for the milah is “einan dochin et haShabbat” (don’t override Shabbat).
We spoke yesterday regarding the laws of birchat hanehenin (blessings of enjoyment), the Rambam doesn’t give any distinction between machshirim (instruments) and the actual doing. Here he gives us an example regarding another thing, a distinction between things that are preparations for a mitzvah, for example boneh sukkah (building a sukkah) versus actually going into the sukkah. Here is the example regarding what machshirei milah means.
Machshirei milah — a concept from tractate Shabbat
Machshirei milah is a concept from tractate Shabbat. Yes, there was a dispute among the Tannaim. Rabbi Eliezer said machshirei milah docheh Shabbat (the instruments of milah override Shabbat). A machshir is exactly not doing the milah, but bringing a knife, washing it, and the like.
What are tzorchei milah?
I think that tzorchei milah also, the Rambam doesn’t make it so clear, but tzorchei milah means the act of the mitzvah. That means, milah and priah are me’akvin the mitzvah, and metzitzah is simply about pikuach nefesh (saving a life). It’s not or placing isplanit on it, otherwise one cannot circumcise.
Actually, there’s also a dispute about priah. Otherwise it’s not tzorchei milah. Otherwise it’s not like two things are here that override Shabbat, milah with danger. It’s milah, because otherwise one cannot circumcise.
Very good. So you could say, as if, if milah weren’t a mitzvah, one wouldn’t be allowed to do these things. But now that one must perform the mitzvat milah, one must place the isplanit.
Machshirei milah don’t override even rabbinic prohibitions
But what doesn’t? But machshirei milah, things that are to prepare the milah, don’t override Shabbat.
Keitzad? Ein meviyin izmel mimakom lemakom (How so? One doesn’t bring a knife from place to place). One may not now go bring a knife, afilu bemavoy she’eino mefulash (even in an alley that isn’t open), even in a place that isn’t a reshut harabim (public domain) which is forbidden on Shabbat from the Torah, but a mavoy she’eino mefulash, which is forbidden rabbinically, one still may not do it. Machshirei milah doesn’t even override rabbinic law.
Afilu bemavoy she’eino mefulash, ein meviyin izmel mechatzer lechatzer (Even in an alley that isn’t open, one doesn’t bring a knife from courtyard to courtyard). For one eruv of their words, the mitzvah of eruv which is from the words of the Sages, is not pushed aside because of bringing the knife.
The reason: Ve’efshar lehavi me’erev Shabbat
Why? Says the Rambam, lamah zeh? (why is this?) Why don’t all machshirei milah override even rabbinically? Ve’efshar lehavi me’erev Shabbat (and it’s possible to bring from before Shabbat). Because all things that one could have done before Shabbat, milah itself isn’t relevant to do before Shabbat, because the mitzvah is “bayom hashemini yimol” (on the eighth day he shall be circumcised), and Shabbat happened to fall on the eighth day. But all these matters of preparation the person could have done before Shabbat. If he didn’t do it, it’s too bad, one doesn’t circumcise on Shabbat.
And consequently the same reasoning applies to rabbinic law. The Gemara says that the whole thing is only from the Torah, this is about rabbinic law. But the same reasoning, that you can bring it before Shabbat.
Law 7: Specific instruments that don’t override Shabbat
The Rambam’s words: Spices, hot water, isplanit, wine and oil
Okay, in short, ein shochakin lah samanin (one doesn’t grind spices for it). This is an interesting law, because the possibility isn’t simply that it’s a penalty for the person who neglected and didn’t do it. It’s a mitzvah that needs to be done. And on the eighth day it’s simple that the mitzvah is important enough that it’s more important than Shabbat.
But it’s important enough that things that one needs to do… Don’t forget, there was a law in the Gemara why one slaughters on the eighth day on Shabbat. But the point is, you’ll need to say, certainly you need to, but the mitzvah overrides Shabbat, that what one needs, but it’s called bring your knife on Shabbat, bring it around Shabbat.
Discussion: Is this a penalty or an essential law?
Consequently, what are you telling me now, that it’s a penalty? And you know that the mitzvah of on the eighth day is an important enough mitzvah, it overrides Shabbat. It’s simple that anything that’s needed to be able to circumcise on the eighth day, seemingly, if you go with the same logic. If you say it’s needed, but it’s not needed. You can bring it before Shabbat.
But now it’s Shabbat, and it’s not here, and you need to bring it before Shabbat. Yes, but now it’s Shabbat. The question is which mitzvah is more known? On the eighth day he shall be circumcised, or the mitzvah of keeping Shabbat? You say Shabbat in this situation is more important.
Because Shabbat didn’t override machshirei milah lechatchilah (initially). What you’re saying he would have held, but the Sages didn’t hold that way.
Reasoning: When a person is mezalzel in Shabbat
Okay, yes. In short, no, I have something like my reasoning is like that when a person is, the mitzvat milah itself overrides Shabbat, already, you know. But when a person is as if beginning to be mezalzel (disrespectful) of Shabbat, things that he could have done also before, is much more of a desecration of Shabbat. I don’t believe that’s the word, but that was a dispute among the Tannaim, but I think that…
More instruments that one doesn’t do on Shabbat
Already, the Rambam goes in and says more things that one doesn’t do on Shabbat for the same reason because one could have done it before Shabbat.
Ein shochakin samanin (one doesn’t grind spices), one doesn’t grind spices to heal the child. Ein mechamim lo chamin (one doesn’t heat water for him), one may not cook water on Shabbat to make hot water. Ve’ein osin lo isplanit (and one doesn’t make isplanit for him), one doesn’t prepare the bandage. Ve’ein torfin yayin veshemen (and one doesn’t mix wine and oil), also was a type of medicine that one would mix wine and oil for the birthing mother.
By the way, torfin yayin veshemen, this is seemingly only a shevut (rabbinic prohibition) of being involved in medicine.
Yes, could be, could be that the Rambam didn’t want to go into this, could be that the Rambam has no distinction. By some of them one doesn’t do, by the other things there is a solution.
Solutions bedieved: If one didn’t grind cumin before Shabbat
Already, because all these things one could have done before Shabbat. But here there is a distinction: lo shachak kamon me’erev Shabbat (if one didn’t grind cumin before Shabbat), if a person didn’t grind cumin, the Rambam ruled that on the things where ein shochakin samanin he didn’t give any permission, but here he did. This is lo shachak kamon, this is lo shachak kamon. In other words, on these things there is indeed a solution, since this is a rabbinic prohibition, or since this is needed.
On heating he has no permission, that one should bring a non-Jew, I don’t know what. Again, on the hot water, we spoke about this, one can make it before Shabbat, make a blech (hot plate). But if you didn’t have, let’s see what one can do.
Discussion: What does the Rambam mean by “lo shachak kamon”?
Yes, he says, look what he says. Lechatchilah one needs to prepare this before Shabbat. Lo shachak samanin, no, he’s speaking here about cumin, he’s speaking here about cumin. He means to say that this is only the most important of the spices, etc. The spices that are here are less important, but take what is really important, the cumin. He brings an example of this.
The Rambam’s words: Solutions with a change
So lo shachak kamon me’erev Shabbat, one can do it with a change so it won’t be called grinding, it won’t be called actual grinding. Shochek beshinuy al yedei netinah (grinds with a change by means of giving), he grinds it with his teeth, that’s not called grinding, and he places it. Lo taraf lo yayin veshemen (if he didn’t mix wine and oil for him), if he didn’t mix wine and oil, noten zeh le’atzmo vezeh le’atzmo (gives this by itself and this by itself), he gives this already more as advice. He can pour a little wine and a little oil.
The principle: Kol she’efshar la’asoto me’erev Shabbat ein docheh Shabbat
Zeh haklal, kol she’efshar la’asoto me’erev Shabbat ein docheh Shabbat (This is the principle, anything that’s possible to do before Shabbat doesn’t override Shabbat). Something that one could have prepared before Shabbat doesn’t override Shabbat. Aval bedieved im shachach velo hechin… (But after the fact if he forgot and didn’t prepare…) Ah, that means except for the things that one can do permissibly. Im shachach velo hechin hamachshirim (if he forgot and didn’t prepare the instruments) and there’s no way to do without desecrating Shabbat…
Machshirim means the knife and the like?
Yes, or anything, the hot water. Seemingly also, but let’s see the next day. But what there is hot water leit shi (makes no difference), one should circumcise the next day.
Law 8: Circumcising the child on Shabbat — when danger overrides Shabbat
When one has already circumcised and a problem arises
What happens milat hakatan beShabbat? (circumcising the child on Shabbat?) One circumcised the child on Shabbat, and had things ready. That means, the person did according to law and prepared before Shabbat what was needed. But ach im nitpazru hachamin o nitpazru hasamanim (but if the hot water spilled or the spices scattered), the hot water or the spices that he prepared were spilled or became lost, here you can… The child is already circumcised. It’s true, milah doesn’t override Shabbat, but danger does override Shabbat. Don’t make any calculations when it comes to danger.
La’asot lo kol tzrachav beShabbat, she’ein sakanah zo… (to do all his needs on Shabbat, for this danger is not…) May we indeed do everything on Shabbat, because it’s a danger for the child if we don’t warm hot water for him, because in such a case danger certainly overrides Shabbat.
The distinction: Danger versus machshirei milah
It’s different words. In such a case we don’t say “hoil ve’efshar la’asoto” (since it’s possible to do it), because he actually did it before Shabbat. But we don’t even need to come to this, because danger, even if we were the greatest criminals, danger still overrides Shabbat.
What he’s saying is, if you didn’t prepare hot water before Shabbat, you forgot, it makes no difference, you’ll circumcise tomorrow. Because that’s the law, machshirei milah don’t override Shabbat. You have no right to do something, even if it’s a mitzvah, that will lead to desecration of Shabbat, don’t do it.
But if you did it permissibly, you circumcised according to the law of milah, now you have a problem that you need hot water, the question doesn’t begin. Danger.
Innovation: The word is danger, not penalty
But this is the innovation, that even… It’s a nice inference. The word is because of danger. For example, if a person prepared hot water and it spilled, right before the brit milah, that’s a penalty, and consequently now I don’t have the penalty. The word isn’t the penalty. The word is when one has already circumcised it’s a danger. The word is danger, but with danger one doesn’t make calculations. Consequently it’s good.
Washing the child on Shabbat
Says the Rambam a bit explaining the things that one does on Shabbat. Makom shedarkho lerachitz et hakatan (in a place where it’s customary to wash the child) is a child that one needs to prepare the prep.
Law 8 (continued): Washing the child on Shabbat — when and how
Speaker 1:
The word is danger, and with danger one doesn’t make calculations.
Molin oto beShabbat (We circumcise him on Shabbat). Says the Rambam a bit explaining the things that one does on Shabbat. Makom shenohagu lirchatz et hakatan (In a place where they are accustomed to wash the child), where the medical authorities say to wash the child after the milah or before the milah, marchitzin oto beShabbat bein lifnei hamilah bein le’achar hamilah (we wash him on Shabbat whether before the milah or after the milah). If that’s the custom, that it’s good for the child that one should wash him before the milah or after the milah.
The same thing, if it’s the custom that on the third day of milah one needs to wash, bishlishi shel milah shachal lihyot beShabbat, bein rechitzat kol gufo bein rechitzat milah (on the third day of milah that falls on Shabbat, whether washing his whole body or washing the milah), one may do it. Bein mechamim lo chamin me’erev Shabbat, bein mechamim lo beShabbat (Whether one heats water for him before Shabbat, or heats for him on Shabbat), one may indeed do it either on the day of the brit, or on the third day of milah, one may do it either heating water before Shabbat, which is the proper way so there won’t be washing.
Discussion: Why may one make hot water on Shabbat? Through a non-Jew?
Speaker 2:
Right. Yes yes. Generally, yes, on Shabbat one doesn’t do, true. Even for a baby we say that washing is forbidden, a rabbinic prohibition. Bein mechamim lo beShabbat, what is this another rabbinic prohibition, which means through a non-Jew?
Speaker 1:
Why does one do it on Shabbat? Not a non-Jew, where did you come to a non-Jew? Yes, through a Jew.
It means, it could be that it’s better to prepare from before Shabbat, but the Rambam says that one needs to prepare from before Shabbat even. He only says that seemingly as you say, he says bein mechamim lo beShabbat (whether one heats for him on Shabbat), sorry, me’erev Shabbat (before Shabbat), he means because this would also have to be rabbinically forbidden, at least, with washing on Shabbat, as the Rambam had luck in the laws of Shabbat. But here one may do this, one may even cook on Shabbat which is a danger.
Discussion: The question of “lifnei hamilah” — and the answer
Speaker 2:
No, but what does it say bein lifnei hamilah (whether before the milah), here is the problem. Not necessarily lifnei hamilah, one can mean through a non-Jew.
Speaker 1:
What comes in a non-Jew? It doesn’t say a non-Jew.
Speaker 2:
But what does he say, before the circumcision (lifnei hamilah)? Why should one warm it?
Speaker 1:
A non-Jew doesn’t make sense. A non-Jew doesn’t make sense, one shouldn’t think up things that don’t make sense. The answer is, if one needs to make hot water (chamin) before the circumcision and you’re not doing the circumcision today, there is no “before the circumcision.” We’re not talking about that. Just as we heard earlier, that if one didn’t prepare one of the instruments, one doesn’t perform the brit on Shabbat. What it says that “one warms on Shabbat” means after the circumcision (achar hamilah), or another case, or the third day after the circumcision when the brit was on Thursday, and the like. So the person below says, I saw what I meant. But simply, one doesn’t need to try to understand the reasoning.
With a non-Jew I don’t know what the point will help. The Rema learned it differently there than us, that’s why he struggled with it and he argues with the Rema, because the Rema understood that “they warm hot water for him on Shabbat” applies also to before the circumcision. He asks, why should one make it before the circumcision? He says perhaps through a non-Jew. But if one explains that one learns like us, that the warming applies to the second case, one must understand on one’s own that before the circumcision one doesn’t do the preparations for circumcision. There is no circumcision today! We already learned that it’s an invalid circumcision if one didn’t prepare. Apparently it’s simple.
Telling a Non-Jew: He Forgot and Didn’t Bring a Knife Before Shabbat
Speaker 1:
Okay. Now we’re going to learn about a non-Jew. He forgot and didn’t bring a knife before Shabbat. What happens? The Rema told us that one may not bring on Shabbat a knife, even only through a rabbinic prohibition. Even not with a rabbinic prohibition. Even a rabbinic prohibition one may not. No, even “and he brings it not in the usual manner” (shelo al yedei issur). A person wants to make a brit on Shabbat, and he realized that he didn’t bring a knife to the place where the child is before Shabbat. What one may indeed do is, we tell a non-Jew to bring a knife on Shabbat. One may indeed tell a non-Jew to bring a knife on Shabbat. But provided that he doesn’t bring it through the public domain (reshut harabim). The non-Jew also may not carry it through the public domain. That means, one may tell a non-Jew to do a rabbinic prohibition. It says that the non-Jew himself also may not do any Torah prohibition. The non-Jew may do what we learned earlier that the Jew may not do, go through the courtyards. What is only a rabbinic prohibition, which is two rabbinic prohibitions, you’re telling a non-Jew only to do one rabbinic prohibition, that one may say. The Rema explains this. Anything whose prohibition on Shabbat is forbidden to us because of shevut (rabbinic decree), something which that thing is only forbidden because of shevut to do on Shabbat, such as for example carrying through courtyards, it is permitted to tell a non-Jew to do it in order to perform a mitzvah in its proper time, one may have a non-Jew do it, for the sake of a mitzvah one may have a non-Jew do a rabbinic labor.
But something whose prohibition on Shabbat is forbidden to us because of labor (melacha), it is forbidden to tell a non-Jew to do it on Shabbat, if it’s something that is forbidden to us, it’s a proper Torah prohibition like the public domain, one may not tell the non-Jew, that is the prohibition of shevut, one may not tell the non-Jew to do it on Shabbat even for a mitzvah.
Discussion: Can One Tell a Non-Jew to Circumcise?
Speaker 2:
The Rambam says, preparations for circumcision even in its proper time, one regarding Yom Tov, I just learned that preparations for circumcision on Yom Tov that it’s the Rambam the same thing, that regarding Yom Tov, it’s the novelty, its proper time even when it is on the eighth day which happens to be on Yom Tov, it turns out that on Yom Tov, I may not do preparations for circumcision, preparations for circumcision do not override Yom Tov, since it was possible to do them before Yom Tov.
I can ask you a question, but with difficulty there’s a non-Jew standing, can one say, in order to perform a mitzvah in its proper time.
Speaker 1:
Ah, it’s simple, because if it’s not on the eighth day it doesn’t make us Shabbat. But I’m telling you, we’re not just standing to do a mitzvah, the mitzvah that stands on the actual brit. You can’t say they should make a brit on Shabbat, a non-Jew doesn’t circumcise. Or have a non-Jew circumcise like Shmuel. Recognize for the sake of a great worker, yes. No, for the sake of a worker it’s valid, but not that he should. From the Mishnah it’s forbidden, forbidden we don’t let a non-Jew. You understand.
Preparations for Circumcision on Yom Tov — Kal Vachomer (A Fortiori Argument)
Speaker 1:
The Rambam says, and how much more so (kal vachomer) are these matters, and if preparations for circumcision which don’t override Shabbat whose prohibition is by stoning, preparations for circumcision are indeed not overriding Shabbat, they will not override Yom Tov whose prohibition is by a negative commandment. So, a Yom Tov is indeed not as severe as Shabbat, not stoning, but it’s a negative commandment. So a preparation for food also cannot merit a negative commandment. Not only Shabbat he doesn’t merit, he also doesn’t merit a negative commandment. But what yes, there are things that are easier. Why on Yom Tov may one indeed do labors for food preparation (ochel nefesh)? On Yom Tov one may indeed do labors in the kitchen, labors for food preparation. So one may indeed do many things, the spices that one struggled with what happens if a Jew didn’t prepare the cumin with the things for the child. But on Yom Tov one may indeed do many things, the spices on Yom Tov, because it was permitted regarding the pot, the spices one can also use for cooking, one may indeed make. In the laws of Yom Tov we learned that because it’s fresher, yes, something that comes out fresher, it will afterwards increase the pleasure of Yom Tov, one may indeed do on Yom Tov, because it was permitted regarding the pot. And the same thing, Torah gave it and placed it, because Yom Tov is also something that one may do.
Very good. So, we have finished chapter nineteen.
הלכות מילה פרק ב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור: הלכות מילה, פרק ב׳ (ספר אהבה)
—
הלכה א: ווער איז כשר צו מל׳ן
דברי הרמב״ם: “הכל כשרין למול, ואפילו ערל ועבד וקטן ואשה — הרי אלו מוהלין במקום שאין איש. אבל גוי לא ימול כלל, ואם מל אין צריך לחזור ולמולו שנית.”
פשט:
יעדער איד מעג מל׳ן — אפילו אן ערל (איד וואס איז אליין נישט נימול), אן עבד, א קטן, אדער אן אשה — אבער נאר “במקום שאין איש.” א גוי זאל לכתחילה נישט מל׳ן, אבער בדיעבד אויב ער האט יא גע׳מל׳עט, דארף מען נישט איבערמאכן.
חידושים און הסברות:
1) ברית מילה דארף נישט קיין כוונה לשמה פון דעם מוהל:
ברית מילה איז אנדערש פון אנדערע מצוות (ווי תקיעת שופר) וואו מ׳דארף א בר-חיובא מיט כוונה לשמה. דא איז כשר אפילו א ערל, עבד, קטן, אדער אשה — מענטשן וואס זענען נישט אין דעם זעלבן חיוב. דאס ווייזט אז די מצוה איז מער פאקוסירט אויף דעם רעזולטאט — אז דאס קינד זאל זיין נימול — און נישט אויף דעם מעשה פון דעם מוהל אליין.
2) פארוואס א גוי נישט — צוויי שיטות אין דער גמרא, און דער רמב״ם׳ס פסק:
ס׳איז דא א מחלוקת אין דער גמרא וועגן דעם טעם פארוואס א גוי זאל נישט מל׳ן:
– שיטה א׳: א גוי קען נישט מל׳ן לשם שמים — לויט דעם וואלט בדיעבד אויך געדארפט זיין פסול.
– שיטה ב׳: דער חשש איז א פראקטישער סכנה — א גוי איז נישט נאמן, ער קען מאכן א כרות שפכה אדער פצוע דכא.
דער רמב״ם פסקנ׳ט ווי שיטה ב׳ — ווייל ער זאגט אז בדיעבד איז כשר. דאס מיינט אז דער פסול פון גוי איז נישט א פסול אין דער מעשה מצוה, נאר א חשש סכנה.
3) כנסת הגדולה — גוי מוהל מומחה:
לויט דעם טעם פון סכנה, וואלט א גוי וואס איז א מומחה (דאקטאר) אפשר אנדערש זיין — ווייל ער וועט נישט מקלקל זיין זיין רעפוטאציע, און מיר טראסטן אים ווען עס גייט אום זיין פרנסה. אבער דער רמב״ם מאכט נישט אזא חילוק — א גוי בלייבט לכתחילה פסול אפילו אויב ער איז א מומחה.
4) פראקטישע נפקא מינה — וואס טוט מען ווען ס׳איז נישט דא קיין איד?
“במקום שאין איש” מיינט: אויב ס׳איז נישט דא קיין אידישער מאן וואס קען מל׳ן, מעג אן אשה, עבד, אדער קטן מל׳ן. אבער א גוי — אפילו במקום שאין שום איד — זאל מען ווארטן ביז מארגן אויף אן אידישן מוהל, כאטש מ׳וועט פארפאסן יום השמיני. דאס איז דער פראקטישער חילוק צווישן “במקום שאין איש” (וואו אשה/עבד/קטן זענען כשר) און א גוי (וואס איז לכתחילה פסול אפילו אין אזא מצב).
5) וואס איז דער גדר פון מעשה המילה — מצוה אדער הכשר מצוה?
א חשוב׳ע למדנות׳דיגע דיסקוסיע:
– שאלה: איז דער מעשה פון שניידן די ערלה אליין א מצוה, אדער איז עס נאר א הכשר מצוה (הכנה) צו דער תוצאה פון זיין נימול?
– ראיה אז עס איז א מעשה מצוה: דער רמב״ם האט פריער (פרק א׳) פסקנ׳ט אז מ׳מעג מל׳ן אפילו במקום צרעת — ווייל עשה דוחה לא תעשה. אויב מילה וואלט נאר געווען א הכשר מצוה, וואלט עשה דוחה לא תעשה נישט געגאלטן — ווייל הכשר מצוה איז נישט דוחה א לאו.
– קאונטער-ארגומענט: אפשר איז די מצוה נאר דער רעזולטאט — אז מ׳זאל נישט האבן קיין ערלה, אדער אז מ׳זאל זיין אין א ברית. דער מעשה שניידן איז נאר א מיטל.
– תשובה: “די תורה זאגט אז מ׳זאל שניידן די ערלה — וויאזוי קענסטו זאגן ס׳איז נישט קיין מצוה?” — דער מעשה שניידן איז אליין א מצוה, נישט בלויז א הכנה.
6) הטפת דם ברית ביי א גר שנימול — און דער חילוק צו אונזער הלכה:
א גר וואס איז שוין נימול דארף הטפת דם ברית. קשיא: אויב א גוי׳ס מילה איז בדיעבד כשר, פארוואס דארף א גר הטפת דם ברית?
– תירוץ: דאס איז נישט קיין ראיה אויף אונזער הלכה. א גר דארף ווערן א איד — הטפת דם ברית איז א טייל פון דעם גיור-פראצעס. אבער אן אידיש קינד איז שוין א איד — ער דארף נישט “ווערן” א איד דורך מילה, ער דארף נאר מקיים זיין די מצות מילה. דעריבער, אויב א גוי האט גע׳מל׳עט אן אידיש קינד, איז בדיעבד כשר — ווייל דער קינד איז שוין א איד, און די מילה איז געשען.
7) “במקום שאין איש” — וואס מיינט עס?
“במקום שאין איש” מיינט נישט אז ס׳איז ממש נישט דא קיין איין איד אין דער גאנצער שטאט — נאר אז ס׳איז נישט דא קיין אידישער מאן וואס קען מל׳ן. דער טעם פארוואס לכתחילה דארף זיין אן “איש” איז ווייל ער איז דער בעיקר מחויב אין דער מצוה — מצוה בו יותר מבשלוחו, אדער ווייל ער האט דעם חיוב למול.
—
הלכה ב: במה מוהלין — מיט וואס מל׳ט מען
דברי הרמב״ם: “בכל מוהלין, אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת. ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. מצוה מן המובחר למול בברזל — או בסכין או במספרים. ונהגו כל ישראל בסכין.”
פשט:
מ׳מעג מל׳ן מיט יעדן זאך וואס קען שניידן — אפילו א שטיין (צור) אדער גלאז. נאר נישט מיט א קרומית של קנה (א שטיקל הארטע גראז/ריד) ווייל ס׳איז מסוכן. מצוה מן המובחר איז מיט ברזל (מעטאל) — א מעסער אדער א שער. דער מנהג ישראל איז מיט א סכין.
חידושים און הסברות:
1) קיין ספעציפישע כלי — א טעכנישע מצוה:
ברית מילה דארף נישט קיין ספעציעלע כלי — “בכל דבר שכורת.” דאס שטארקט דעם פונקט אז די מצוה איז פאקוסירט אויף דעם רעזולטאט (אז דאס קינד זאל זיין נימול), נישט אויף א ספעציפישע פארם פון דעם מעשה.
2) ראיה פון צפורה:
דער פסוק “ותקח צפורה צור” (שמות ד:כה) — צפורה האט גענוצט א שארפן שטיין. דאס איז א מקור אז מ׳דארף נישט דוקא א מעטאלענע מעסער. אזוי אויך יהושע (יהושע ה:ב — “חרבות צורים”) האט גענוצט שטיינער.
3) צור vs. ברזל — א היסטארישע אנטוויקלונג:
צפורה און יהושע האבן גענוצט צורים — שארפע שטיינער (פון דער “סטאון עידזש”). דאס איז געווען דער בעסטער כלי אין יענע צייטן. מיט דער קומען פון דער “אייראן עידזש” איז ברזל געווארן בעסער, און דער מנהג האט זיך אנגעפאסט. דאס ווייזט אז ביי מילה — דער כלי — גייט מען מיט דער צייט, וואס איז פראקטיש בעסער.
4) פארוואס מצוה מן המובחר מיט ברזל:
דער פשוט׳ער טעם איז פראקטיש — ברזל איז דער זיכערסטער און בעסטער מאטעריאל צום שניידן, מיט די ווייניגסטע סכנה. דאס שטימט מיט דעם טעם פארוואס קרומית של קנה איז אסור — “מפני הסכנה.”
5) סתירה צווישן מדרש און מעשה:
ס׳איז דא א מדרש וואס זאגט אז מ׳דארף דוקא מיט א סכין/ברזל. דאס שטייט אין א סתירה מיט דעם פאקט אז צפורה און יהושע האבן גענוצט שטיינער. דער רמב״ם פסקנ׳ט אז ס׳איז נאר א מצוה מן המובחר, נישט א חיוב — וואס פארענטפערט די סתירה.
6) א מדרש זאגט מ׳דארף מל׳ן מיט ברזל — קשיא פון מזבח:
ביי מזבח שטייט “לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה” — ברזל איז פסול ביים מזבח ווייל עס פארקירצט לעבן. אבער דוקא ביי מילה איז עס א מצוה מן המובחר. עס ווערט אפענגעלאזט צי דאס איז א מצוה מן המובחר מצד דער מצוה אליין, אדער מצד וואס איז געזונטער פאר דאס קינד.
7) מספריים (שערל) vs. סכין — פארוואס איז דער מנהג דוקא סכין?
א שערל איז א שפעטערדיגע אינווענשאן, אבער אינערהאלב ברזל-כלים איז מען דוקא געבליבן ביי דער עלטערער פארם — דער סכין. לכאורה קען מען מיט א מספריים אויך גוט שניידן, אבער דער מנהג ישראל איז געבליבן ביי א סכין. אפשר איז א סכין גרינגער צו קאנטראלירן, אבער א קלארע סיבה ווערט נישט אויסגעפירט.
—
הלכה ב (המשך): דער פראצעס פון מילה — חיתוך, פריעה, מציצה
דברי הרמב״ם: “כיצד מוהלין? חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה. ואחר כך פורין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה. ואחר כך מוצצין את המילה עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמוצץ נותנין עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן.”
פשט:
דער פראצעס פון מילה האט דריי שלבים: (א) חיתוך — מ׳שניידט אראפ דעם גאנצן עור (ערלה) וואס באדעקט די עטרה; (ב) פריעה — מ׳צורייסט מיט די ציפורן (נעגל) דעם דינעם קרום (אן אונטערשטע לעיער פון הויט) אונטער דעם עור, און מ׳שיילט עס לכאן ולכאן ביז מ׳זעט דעם בשר העטרה; (ג) מציצה — מ׳זויגט ארויס דאס בלוט פון ווייטערע ערטער כדי צו פארמיידן סכנה. א מוהל וואס טוט נישט מציצה ווערט אפגעזעצט. נאך מציצה לייגט מען א בענדעידזש (אספלנית/רטיה) מיט א משחה.
חידושים און הסברות:
1) “מחזירו לכאן ולכאן” — וואס מיינט דאס?
“מחזירו לכאן ולכאן” מיינט מ׳שיילט אראפ דעם דינעם קרום — מ׳עפנט עס אויף אהין און אהער. דאס איז נישט א שניט מיט א מעסער, נאר א צורייסן מיט די ציפורן. דער רמב״ם באשרייבט צוויי באזונדערע לעיערס: (א) דער עור — דער הויפט-הויט וואס ווערט אפגעשניטן מיט דער סכין, און (ב) דער קרום הרך — א דינערע הויט אונטער דעם, וואס ווערט נאר צוריסן מיט ציפורן, נישט געשניטן. היינטיגע מוהלים טוען עס אביסל אנדערש טעכניש, אבער דער עיקר בלייבט דער זעלבער.
2) מציצה — דער טעם איז סכנה, נישט א דין אין מצוות מילה:
דער רמב״ם זאגט קלאר אז מציצה איז “כדי שלא יבוא לידי סכנה” — עס איז א רפואה-ענין, ארויסצוציען דאס בלוט פון ווייטערע ערטער כדי עס זאל נישט סטאגנירן און מאכן א וואונד. דער ראיה איז אז “כל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו” — נישט ווייל ער האט נישט מקיים געווען א דין אין מילה, נאר ווייל ער איז נישט קערפול גענוג מיט דער געזונט פון דאס קינד.
3) מציצה בכלי — א חשוב׳ע שאלה:
דער רמב״ם האט נישט געוואוסט פון מציצה בכלי (דורך א כלי אנשטאט דירעקט מיט דעם מויל) — אין זיין צייט איז עס נישט עקזיסטירט. א פאראלעל: אזוי ווי ביי דער סכין פון מילה גופא זאגט דער רמב״ם “בכל מולין” — עס גייט נישט אן וועלכע מין כלי, יעדער דור האט זיין כלי — אזוי זאל לכאורה מציצה אויך זיין. אויב מציצה איז אן “ענין הסכנה” (א רפואה-ענין), דאן זאל מען נוצן וואטעווער איז דער בעסטער וועג צו באזייטיגן די סכנה. אבער דער רמב״ם אליין זאגט נישט אויס וועגן דעם, און מ׳דארף קוקן אין אנדערע פלעצער.
4) אספלנית און רטיה:
אספלנית און רטיה זענען ביידע א שמאטע מיט א משחה — צוויי לשונות פון דער גמרא פאר בענדעידזשעס מיט מעדיצינישע קריעם. דער רמב״ם ספעציפיצירט נישט א באשטימטע רעצעפט, ווייל דאס איז א פראקטישע רפואה-זאך וואס גייט לויט דער צייט.
5) דער חילוק צווישן כלי המילה און מציצה לגבי שינויים:
ביי דער סכין פון מילה זאגט דער רמב״ם אויסדריקלעך “בכל מולין” — דער כלי איז נישט מעכב, נאר דער מנהג ישראל. אבער ביי מציצה זאגט דער רמב״ם “כל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו” — וואס קלינגט שטרענגער. דער רמב״ם לערנט פשט אין דער גמרא אז מציצה איז יא א פעסטער דין (נישט ווי אספלנית ורטיה וואס זענען “שלא נתפרשו”), אבער דער אופן פון מציצה — צי בפה דירעקט אדער דורך א כלי — איז א שאלה פאר היינטיגע רבנים, נישט א שאלה אויפ׳ן רמב״ם, ווייל אין זיין צייט האט נישט עקזיסטירט אן אלטערנאטיוו.
—
הלכה ג: ציצין המעכבין את המילה
דברי הרמב״ם: “יש ציצין המעכבין את המילה. כיצד? אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה, הרי זה ערל כמו שהיה. וזהו הנקרא ציצין המעכבין את המילה. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט — ציצין שאינן מעכבין. המוהל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. פירש — על המעכבין חוזר, על שאינן מעכבין אינו חוזר.”
פשט:
נאך דער מילה, אויב ס׳איז געבליבן שטיקלעך הויט (ציצין): אויב זיי באדעקן רוב גובהה של עטרה — איז ער נאך אלץ א דין ערל, און דאס הייסט “ציצין המעכבין.” אויב ס׳איז נאר געבליבן א ביסל — “ציצין שאינן מעכבין.” כל זמן דער מוהל האלט נאך אינמיטן, גייט ער צוריק אויף ביידע סארטן. אבער נאכדעם וואס ער האט שוין פירש (אפגעטראטן), גייט ער נאר צוריק אויף מעכבין, נישט אויף שאינן מעכבין.
חידושים און הסברות:
1) וואס מיינט “ציצין”?
דאס ווארט “ציצין” איז פארבונדן מיט “ציצית” — וואס דער רמב״ם אליין דעפינירט אין הלכות ציצית אלס א שטיקל וואס שטעקט זיך ארויס. אזוי אויך דא: ציצין זענען שטיקלעך הויט וואס זענען געבליבן ארויסשטעקנדיג נאך דער מילה.
2) דער שיעור פון “מעכב” — רוב גובהה של עטרה:
דער רמב״ם׳ס שיעור איז קלאר: אויב דער איבערגעבליבענער עור איז חופה (באדעקט) רוב גובהה של עטרה, איז ער נאך אלץ “ערל כמו שהיה.” דאס מיינט אז דער גאנצער ציל פון מילה איז נתגלה העטרה — אויב דאס איז נישט דערגרייכט, איז די מילה נישט מילה.
3) פירש / לא פירש — דער רמב״ם קלינגט נישט ווי שבת:
בפשטות, די משנה וואס רעדט וועגן ציצין רעדט אין קאנטעקסט פון שבת: אויב דער מוהל האט שוין פירש, איז די שאלה צי מ׳טאר מחלל שבת זיין נאכאמאל פאר ציצין שאינן מעכבין. אבער דער רמב״ם קלינגט אנדערש — ער דערמאנט נישט שבת, און עס הערט זיך אויס אז אפילו בחול איז דא א נפקא מינה: מ׳זאל נישט סתם צוריקגיין און מצער זיין דאס קינד אומזיסט. אבער “אזוי שטארק זעט מען נישט אין די אחרונים.”
4) שיטת הרמ״א — לכתחילה חוזר אפילו אויף שאינן מעכבין:
דער רמ״א זאגט אז לכתחילה זאל מען יא חוזר זיין אפילו אויף ציצין שאינן מעכבין, אויב זיי זענען גדולים (גרויס). דאס איז אפשר אן ענין פון הידור מצוה.
5) “מל ולא פרע כאילו לא מל”:
אויב מ׳האט געטון די חיתוך אבער נישט די פריעה (צורייסן דעם קרום הרך מיט ציפורן), און ס׳איז נאך געבליבן א דינערע הויט, איז “כאילו לא מל.” דאס איז פארבונדן מיט דעם זעלבן עיקרון: דער ציל איז נתגלה העטרה, און אלעס — חיתוך, פריעה, ציצין — איז א שיעור אין ווי ווייט מ׳דארף גיין כדי דאס צו דערגרייכן.
—
הלכה ד-ה: נתגלה העטרה — שיעור, מהות, מראית העין, און דער דין פון בעל בשר
דברי הרמב״ם: קטן שבשרו רך ודלדול… נראה כאילו אינו מהול… צריך לתקן מפני מראית העין… ובשעת קישוי נתגלה העטרה — הרי זה מהול ואינו צריך לחזור ולמול. אבל צריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין. וכל אלו הדברים מדברי סופרים.
פשט:
א קינד וואס זיין בשר איז ווייך (רך ודלדול) אדער ער איז בעל בשר (גראב/דיק), קען עס פאסירן אז אפילו נאך א כשר׳ע מילה, זעט עס אויס ווי ער איז נישט נימול. דער רמב״ם זאגט אז מ׳טשעקט בשעת קישוי — אויב דעמאלטס איז נתגלה העטרה, איז ער כשר גע׳מל׳ט. אבער פונדעסטוועגן דארף מען “לתקן” דעם בשר פון ביידע זייטן, מפני מראית העין. דאס אלעס איז מדברי סופרים.
חידושים און הסברות:
1) פריעה איז א חלק פון מילה מדאורייתא — הלכה למשה מסיני:
פריעה (אראפרייסן די צווייטע, דינערע הויט מיט די ציפורניים) איז נישט בלויז א מנהג נאר א הלכה למשה מסיני, ווי דער כלל: “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל.” אין תורה שטייט נאר “מילה,” אבער פריעה איז א חלק פון דער שלמות פון דער מצוה. אן פריעה בלייבט נאך א שטיקל הויט וואס באדעקט די עטרה, און דאס איז כאילו מ׳האט גארנישט געטון.
2) פריעה איז צוגעקומען שפעטער — לא נתנה פריעה לאברהם אבינו:
א גמרא זאגט אז אברהם אבינו האט נישט געהאט קיין דין פריעה. א סברא: דער טעם פארוואס פריעה איז שפעטער צוגעקומען איז א טעכנישער — אן פריעה בלייבט נאך גענוג הויט אז מ׳קען מאכן “מושך בערלתו” — מ׳קען די הויט צוריקציען און צודעקן. פריעה מאכט אז דאס זאל נישט זיין שייך — “no backsies” — ס׳גייט נישט צוריק. דאס איז א חידוש אז פריעה איז נישט נאר א שיעור אין שניידן, נאר א מעכאניזם צו פארזיכערן אז די מילה זאל זיין פערמאנענט.
3) נתגלה העטרה — מער ווי א שיעור, א סימן פון אידישקייט:
צי “נתגלה העטרה” איז בלויז א שיעור (ווי ווייט מ׳דארף שניידן) אדער עפעס דיפערס? מסקנא: ס׳איז מער ווי א שיעור — מילה איז א סימן אין גוף פון א איד אז ער גייט אן אן ערלה. דערפאר, אויב איינער ציט זיך צוריק די הויט (מושך בערלתו), האט ער זיך “פארשטעלט ווי א גוי אין זיין גוף.” דאס איז דער יסוד פון דעם וואס מ׳האט געטון אין די צייטן פון די יוונים — אידן וואס זענען געגאנגען אין די גימנאזיע (וואו מ׳איז געגאנגען נאקעט) האבן געמאכט מושך בערלתו כדי מ׳זאל מיינען אז זיי זענען נישט נימול.
4) הלכה פון נישט צודעקן די מילה — בית המרחץ:
ס׳איז דא א הלכה (וואס דער רמב״ם ברענגט אין הלכות בית המרחץ) אז ווען מ׳גייט אין א נהר אדער מקוה, טאר מען נישט צודעקן דעם מקום המילה — “כדי שלא יראו מזבחי שפר ברית.” דאס איז א ראיה אז ס׳איז דא אן ענין אז די מילה זאל זיין נראית.
[Digression: אלטע חסיד׳ישע אידן (ווי דער באבוב׳ער רב) פלעגן נישט גיין מיט “bathing suits” — דאס איז פארבונדן מיט דעם ענין פון נישט צודעקן.]
5) דריי לעוועלס אין דין מילה — מדאורייתא, מדרבנן (נגלה העטרה), מדרבנן (מראית עין):
א קלארע סטרוקטור פון דריי לעוועלס:
– מדאורייתא: דער עיקר איז אז מ׳האט אפגעשניטן א שטיקל פון דער ערלה. אפילו אן זארג צו מ׳קען זען צו נישט — “אפגעשניטן די ערלה, איז א גוטן טאג.”
– מדרבנן (ערשטער לעוועל): ס׳דארף זיין נגלה העטרה — מ׳דארף זען אז ער איז נישט קיין ערל. אויב ס׳איז נישט דא גילוי עטרה, פעלט אין דער מילה, ער איז “נישט גוט גע׳מל׳עט.”
– מדרבנן (צווייטער לעוועל): אפילו אויב ער איז יא גוט גע׳מל׳עט (נגלה העטרה בשעת קישוי), איז דא נאך אן עקסטערע חיוב פון מראית עין — “צריך לתקן” דעם בשר פון ביידע זייטן, כדי ס׳זאל אויסקוקן גע׳מל׳עט אויך בשעת דלדול.
דער “צריך לתקן” איז נישט דער זעלבער חיוב ווי דער עיקר מילה — ס׳איז נישט מדין מילה, נאר מדין מראית עין, א באזונדערע חיוב.
6) ווי טשעקט מען בשעת קישוי?
ביי א קינד וואס איז בעל בשר אדער שבשרו רך ודלדול, קען מען נישט גוט אפשאצן צי נתגלה העטרה. דעריבער טשעקט מען בשעת קישוי — ווען ס׳איז “נתקשה,” ווערט דער בשר מער שטייף, און דעמאלטס קען מען זען צי די עטרה איז באמת גלוי. “קישוי קען זיך מאכן ביי א בעיבי אויכעט, ס׳איז נישט קיין תאווה, ס׳איז א נאטורליכע רעאקציע.” דער רמב״ם זאגט אונז אז דער עצם “נתגלה העטרה” מיינט בשעת קישוי — דאס איז דער שיעור.
[Digression: דער מינקאטשער רב פלעגט טשעקן די מילה׳ס.]
7) מראית עין — ווי איז שייך ביי א פריוואטן מקום?
קשיא: ווי איז שייך מראית עין ביי אן ערע וואס איז תמיד בחדרי חדרים? דאך איז מראית עין אסור אפילו בחדרי חדרים (ווי דער כלל). תירוץ: ס׳איז דא פראקטישע סיטואציעס ווי מ׳זעט — ווי ווען מ׳גייט אין מקוה, אין בית המרחץ. אויך, מילה איז א סימן פאר די אומות — “מ׳רעדט דא אין א סאסייעטי ווי די סטענדארדס זענען אנדערש ווי אונזערע.”
8) צמח צדק — “נראה ערל כמו שהיה”:
דער צמח צדק זאגט “נראה ערל כמו שהיה” — דאס באשטעטיגט אז ס׳איז נישט א שאלה צי מדאורייתא איז מען יוצא מיט אראפנעמען ערלה אן גילוי העטרה. גילוי העטרה איז א באזונדערע דין. דער בשר וואס באדעקט ביי א בעל בשר איז נישט די ערלה אליין — ס׳איז אן אנדערע שטיקל הויט/פלייש. דערפאר איז דער דין פון “צריך לתקן” א באזונדערע קאטעגאריע.
9) וואס פונקטליך שניידט מען ביי “לתקן מכאן ומכאן”?
ביי א בעל בשר, דער בשר וואס באדעקט איז נישט ערלה — ס׳איז אן אנדערע שטיקל הויט/פלייש פון די זייטן. מ׳שניידט “מכאן ומכאן” — פון ביידע זייטן — כדי ס׳זאל אויסקוקן ווי נתגלה העטרה אויך בשעת דלדול. די טעכנישע פרטים דארף מען פרעגן א מוהל פראקטיש.
—
הלכות מילה בשבת: וואס איז דוחה שבת
דברי הרמב״ם: “עושין כל צרכי מילה בשבת — מולין, פורעין, ומוצצין, וחוזר על ציצין המעכבין אפילו שפירש, ועל ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש, ונותנין עליה אספלנית… אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת.”
פשט:
אלע דירעקטע צרכי מילה — מילה, פריעה, מציצה, ציצין המעכבין (אפילו נאך פירש), ציצין שאינן מעכבין (כל זמן שלא פירש), און ארויפלייגן אספלנית — זענען דוחה שבת. אבער מכשירי מילה — הכנות און צוגרייטונגען פאר די מילה — זענען נישט דוחה שבת.
חידושים און הסברות:
1) דער חילוק צווישן “צרכי מילה” און “מכשירי מילה”:
דער רמב״ם מאכט א קלארן חילוק צווישן צוויי קאטעגאריעס: “צרכי מילה” מיינט די דירעקטע מעשה המצוה — דאס וואס דער מוהל טוט מיט׳ן קינד (מילה, פריעה, מציצה, ציצין, אספלנית). “מכשירי מילה” מיינט די הכנות — ברענגען א מעסער, קאכן וואסער, צוגרייטן סממנים, א.ד.ג. דער ערשטער איז דוחה שבת, דער צווייטער נישט. דאס איז א מושג פון מסכת שבת, וואו ס׳איז געווען א מחלוקת תנאים — רבי אליעזר האט געהאלטן אז מכשירי מילה אויך דוחה שבת, אבער די חכמים (און דער רמב״ם פסק׳נט ווי זיי) האלטן אז נישט.
דאס איז אן אינטערעסאנטע דוגמא פאר דעם כללות׳דיגן חילוק צווישן מכשירים און עשיה — ענלעך ווי דער חילוק צווישן בונה סוכה (הכנה) און אריינגיין אין סוכה (קיום המצוה).
2) ציצין בשבת — דער חילוק צווישן “דארף נישט” און “טאר נישט”:
א חידוש אין דעם וואס דער רמב״ם זאגט וועגן ציצין בשבת. פריער (אין די הלכות פון ציצין בכלל) האט דער רמב״ם געזאגט אז ציצין שאינן מעכבין נאך פירש — “דארף מען נישט” חוזר זיין אפילו אין די וואכן. אבער אין שבת איז דער דין שטארקער: מ׳טאר נישט חוזר זיין אויף ציצין שאינן מעכבין נאך פירש, ווייל שבת איז דא.
פון דער אנדערער זייט, ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש — מעג מען יא אפילו בשבת. דאס איז א חידוש, ווייל מ׳קען זאגן אז ער איז שוין יוצא געווען די מצוה, און פונדעסטוועגן, כל זמן שלא פירש, איז עס נאך א חלק פון די מצוות מילה כתקנה, און דעריבער איז עס דוחה שבת.
3) מציצה און אספלנית — פארוואס זענען זיי “צרכי מילה”?
קשיא: מציצה און אספלנית זענען דאך נישט חלקים פון דער עצם מצוות מילה (ווי מילה און פריעה וואס זענען מעכבין). תירוץ: מציצה איז פשוט וועגן פיקוח נפש — אן מציצה קען מען זיך נישט מל׳ן, ווייל ס׳איז א סכנה. אזוי אויך אספלנית — אנדערש קען מען נישט מל׳ן. ס׳איז נישט אזוי אז צוויי באזונדערע זאכן זענען דוחה שבת (מילה + סכנה), נאר ס׳איז איין מצוות מילה וואס קען נישט אויסגעפירט ווערן אן די זאכן.
4) וועלכע מלאכה איז מילה?
שאלה: וואס פאר א מלאכה טוט מען ביי מילה? ס׳איז נישט סתם “חובל” (פארוואונדן), נאר א “חובל וואס איז מתקן” — ס׳איז נישט מקלקל (צעשטערן), נאר מתקן (פאררעכטן). דאס איז וויכטיג ווייל נאר א מלאכה שצריכה לגופה איז חייב מדאורייתא, און דא איז דער חובל א מתקן. ס׳איז “נישט קלאר וועלכע מלאכה” — צי ס׳איז חובל, צי מתקן, צי ביידע.
—
דער יסוד פון “הואיל ואפשר לעשותו מערב שבת”
דברי הרמב״ם: “זה הכלל — כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת.”
פשט:
דער גרונט פארוואס מכשירי מילה זענען נישט דוחה שבת איז ווייל מ׳האט עס געקענט טון פאר שבת. מילה אליין קען מען נישט טון פאר שבת, ווייל “ביום השמיני ימול” — שבת איז פונקט אויסגעקומען דער אכטער טאג. אבער ברענגען א מעסער, קאכן וואסער, צוגרייטן סממנים — דאס אלעס האט מען געקענט טון ערב שבת.
חידושים און הסברות:
1) מכשירי מילה זענען נישט דוחה אפילו איסורי דרבנן:
דער רמב״ם ברענגט א ספעציפישע דוגמא: “אין מביאין איזמל ממקום למקום, אפילו במבוי שאינו מפולש.” א מבוי שאינו מפולש איז נאר אסור מדרבנן (נישט קיין רשות הרבים דאורייתא), און פונדעסטוועגן טאר מען נישט ברענגען דעם מעסער. אפילו דער עירוב — וואס איז אליין א דין מדברי חכמים — ווערט נישט נדחה מפני הבאת הסכין. דער יסוד איז דער זעלבער: “אפשר להביא מערב שבת.”
2) איז דאס א “קנס” אדער א עצם דין?
איז דער דין פון “מכשירי מילה אינן דוחין שבת” א קנס פאר דעם וואס האט נישט צוגעגרייט? אדער איז עס אן עצם דין? ס׳איז נישט א קנס — ס׳איז א פרינציפ. די מצוה פון “ביום השמיני ימול” איז גענוג חשוב צו זיין דוחה שבת פאר דער עצם מעשה המילה. אבער ווען עס קומט צו הכנות וואס מ׳האט געקענט טון פריער, איז שבת וויכטיגער. א סברא: ווען א מענטש הייבט אן “מזלזל זיין” אין שבת מיט זאכן וואס ער וואלט געקענט טון פריער, איז דאס אן אסאך גרעסערע חילול שבת ווי די מילה אליין. (אבער ס׳איז נישט זיכער אז דאס איז דער פרעציזער ווארט, נאר א ריכטונג.)
—
פראקטישע עצות ווען מ׳האט נישט צוגעגרייט ערב שבת
חידושים און הסברות:
1) כמון:
אויב מ׳האט נישט צעמאלן כמון ערב שבת — “לא שחק כמון מערב שבת, שוחק בשינוי” — מ׳קען עס צעמאלן מיט די ציין (א שינוי), וואס איז נישט טוחן כדרכו.
2) יין ושמן:
אויב מ׳האט נישט צוזאמגעמישט — “נותן זה לעצמו וזה לעצמו” — מ׳גיסט אויף באזונדער יין און באזונדער שמן, נישט צוזאמגעמישט.
[Digression: “תורפין יין ושמן” — מישן יין און שמן — איז לכאורה נאר א שבות פון עוסק ברפואה, נישט א מלאכה דאורייתא. פונדעסטוועגן איז עס אסור בשבת ווייל מ׳האט עס געקענט טון ערב שבת.]
3) חמין:
אויף חמין (הייסע וואסער) האט דער רמב״ם נישט געגעבן קיין היתר אדער עצה. אויב מ׳האט נישט אנגעגרייט חמין ערב שבת, מל׳ט מען מארגן (נישט שבת). ביי כמון און יין/שמן איז דא א וועג ארום ווייל מ׳קען עס טון בשינוי (וואס איז נאר אן איסור דרבנן, און דא איז דא א צד להקל), אבער ביי חמין איז נישטא קיין שינוי — קאכן איז קאכן.
—
ווען ס׳איז שוין גע׳מל׳ט געווארן און ס׳קומט א תקלה — סכנה דוחה שבת
דברי הרמב״ם: “מלת הקטן בשבת… ונתפזרו החמין או נתפזרו הסמנים… לעשות לו כל צרכיו בשבת, שאין סכנה זו…”
פשט:
אויב מ׳האט שוין גע׳מל׳ט דאס קינד בשבת (כדין, מיט אלע הכנות אנגעגרייט ערב שבת), און נאכדעם האבן זיך די חמין אויסגעגאסן אדער די סמנים זענען פארלוירן געגאנגען — מעג מען יעצט אלעס טון בשבת, ווייל סכנה איז דוחה שבת.
חידושים און הסברות:
1) דער גרונט איז סכנה, נישט “ער האט נישט פארשולדיגט”:
א שיינער דיוק: דער גרונט איז נישט ווייל דער מענטש האט “נישט פארשולדיגט” (ער האט יא אנגעגרייט ערב שבת, אלזא ס׳איז נישט קיין קנס). דער גרונט איז סכנה. סכנה מאכט מען נישט קיין חשבונות — אפילו ווען מיר וואלטן געווען “די גרעסטע פארברעכער” (כלומר, אפילו ווען מ׳האט neglect’ט), איז סכנה נאך אלץ דוחה שבת.
2) דער חילוק צווישן “נישט צוגעגרייט” און “תקלה נאך מילה”:
אויב מ׳האט נישט צוגעגרייט ערב שבת (פארגעסן חמין, מעסער, א.ד.ג.) — מל׳ט מען נישט שבת, מ׳ווארט ביז מארגן. ווייל מכשירי מילה אינן דוחין שבת. אבער אויב מ׳האט שוין גע׳מל׳ט (בהיתר), און יעצט קומט א תקלה — איז עס שוין א שאלה פון סכנה, נישט פון מכשירי מילה, און סכנה איז זיכער דוחה שבת.
—
רחיצת הקטן בשבת
דברי הרמב״ם (מיט דעם רמ״א׳ס ביאור): מקום שנהגו לרחוץ את הקטן — מרחיצין אותו בשבת, בין לפני המילה בין לאחר המילה. וכן בשלישי של מילה שחל להיות בשבת — בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה. בין מחמין לו חמין מערב שבת, בין מחמין לו בשבת.
פשט:
אויב דער מנהג המקום איז אז מ׳וואשט אפ דאס קינד פאר אדער נאך די מילה (ווייל ס׳איז גוט פאר דעם קינד׳ס רפואה), מעג מען דאס טון אויך בשבת. דאס זעלבע גילט פאר דעם שלישי למילה (דער דריטער טאג נאך די מילה, וואס איז א סכנה-צייט), אויב עס קומט אויס שבת — מעג מען וואשן דעם גאנצן גוף אדער נאר דעם מילה-פלאץ, און מעג מען אפילו ווארעמען וואסער בשבת אליין.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס איז רחיצה בשבת בכלל א שאלה?
באופן כללי איז רחיצה בשבת אסור מדרבנן (אפילו מיט וואסער וואס איז שוין ווארעם). און חמין מאכן בשבת איז אן אנדערע איסור דרבנן (אדער אפילו דאורייתא — בישול). ביי מילה מעג מען ביידע זאכן, ווייל ס׳איז א סכנה פאר דעם קינד.
2) “בין מחמין לו בשבת” — דורך וועמען? נישט דורך א גוי!
א מהלך זאגט אז “מחמין לו בשבת” מיינט דורך א גוי. דאס ווערט שארף אפגעוויזן: ס׳שטייט נישט א גוי, מ׳דארף נישט אויסטראכטן זאכן וואס שטייט נישט. דער רמב״ם מיינט אז א איד אליין מעג ווארעמען וואסער בשבת פאר דעם קינד, ווייל ס׳איז א ענין פון סכנה, און ביי סכנה מאכט מען נישט קיין חשבונות.
3) דער שווער פון “לפני המילה” — און דער תירוץ:
קשיא: ווי קען מען זאגן אז מ׳מאכט חמין לפני המילה בשבת? מיר האבן דאך שוין געלערנט אז מכשירי מילה זענען נישט דוחה שבת, און אויב מ׳האט נישט צוגעגרייט פון ער
ב שבת, מאכט מען גאר נישט די ברית בשבת! אויב ס׳איז נישטא קיין ברית היינט, איז נישטא קיין “לפני המילה”!
תירוץ: “מחמין לו בשבת” גייט נישט ארויף אויף דעם פאל פון “לפני המילה.” דאס הייסט, דער רמב״ם רעדט פון צוויי באזונדערע פאלן:
– לפני המילה — נאר מיט חמין פון ערב שבת (ווייל אויב מ׳האט נישט צוגעגרייט, איז ממילא נישטא קיין ברית).
– אחר המילה, אדער שלישי למילה — דארט מעג מען אפילו מאכן חמין בשבת גופא (ווייל דאס איז שוין נאך דער מילה, אדער א ברית וואס איז געווען דאנערשטאג, און דער שלישי קומט אויס שבת).
4) דער רמ״א׳ס אנדערע לערנונג און דער קריג:
דער רמ״א האט אנדערש אפגעלערנט — ער האט פארשטאנען אז “מחמין לו בשבת” גייט ארויף אויך אויף “לפני המילה.” דערפאר האט ער זיך געמוטשעט מיט דער קשיא (פארוואס זאל מען מאכן חמין לפני המילה בשבת?), און ער האט פארגעלייגט אז עס מיינט דורך א גוי. אבער לויט דעם פשוט׳ן לערנונג, דארף מען דעם גוי-תירוץ גאר נישט — ווייל “מחמין בשבת” גייט נאר אויף אחר המילה / שלישי למילה.
—
אמירה לגוי: שכח ולא הביא סכין מערב שבת
דברי הרמב״ם: “שכח ולא הביא סכין מערב שבת — אומרים לגוי להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביאנו דרך רשות הרבים.”
פשט:
אויב מ׳האט פארגעסן צו ברענגען א סכין פאר שבת, מעג מען זאגן פאר א גוי ער זאל ברענגען דעם סכין בשבת, אבער נאר דורך חצירות (וואס איז נאר אן איסור דרבנן), נישט דורך רשות הרבים (וואס איז אן איסור דאורייתא).
חידושים און הסברות:
1) דער כלל פון אמירה לגוי במקום מצוה:
דער רמב״ם שטעלט אוועק א כלל:
– כל דבר שאיסורו משום שבות (איסור דרבנן, ווי טראגן דורך חצירות) — מותר לאמרו לגוי לעשותו כדי לעשות מצוה בזמנה. מ׳מעג הייסן א גוי טון אן איסור דרבנן פאר א מצוה.
– דבר שאיסורו משום מלאכה (איסור דאורייתא, ווי טראגן דורך רשות הרבים) — אסור לאמרו לגוי לעשותו בשבת, אפילו פאר א מצוה.
2) פארוואס קען מען נישט הייסן א גוי מל זיין?
קשיא: קען מען נישט הייסן א גוי מל זיין דאס קינד, כדי לעשות מצוה בזמנה? תירוץ: מ׳רעדט נישט פון הייסן א גוי טון די מצוה אליין — דער כלל איז נאר אז מ׳מעג הייסן א גוי טון מכשירי מילה (ווי ברענגען א סכין). די עצם מילה דורך א גוי איז א באזונדערע שאלה — ס׳איז בדיעבד כשר, אבער לכתחילה אסור צו לאזן א גוי מל זיין.
—
מכשירי מילה ביום טוב — קל וחומר
דברי הרמב״ם: “וקל וחומר הדברים — ומה מכשירי מילה שאינן דוחין את השבת שאיסורה בסקילה, לא ידחו את יום טוב שאיסורו בלאו. אבל מכשירי אוכל נפש — מותרין ביום טוב, הואיל והותרה מלאכת אוכל נפש.”
פשט:
דער רמב״ם מאכט א קל וחומר: אויב מכשירי מילה זענען נישט דוחה שבת (וואס איז סקילה), קל וחומר אז זיי זענען נישט דוחה יום טוב (וואס איז “נאר” א לאו). אבער — ביום טוב איז דא א קולא: זאכן וואס פאלן אונטער מלאכת אוכל נפש (ווי סממנים / רפואות וואס מ׳קען אויך נוצן אין קיך) זענען מותר ביום טוב, ווייל מלאכת אוכל נפש איז הותרה ביום טוב.
חידושים און הסברות:
1) דער קל וחומר פון שבת צו יום טוב:
שבת איז חמור מער ווי יום טוב (סקילה לעומת לאו). אויב מכשירי מילה קענען נישט דוחה זיין שבת, איז פשוט אז זיי קענען אויך נישט דוחה זיין יום טוב. דאס איז א חידוש — מ׳זאל נישט מיינען אז ווייל יום טוב איז גרינגער, קען מען מער טון.
2) די קולא פון יום טוב — סממנים דורך “מתוך” / “הותרה”:
ביום טוב איז דא א ספעציעלע קולא: מלאכת אוכל נפש איז הותרה. דערפאר, סממנים (רפואות, קאמאן, א.ד.ג.) וואס מ׳האט נישט צוגעגרייט פאר יום טוב — אויב זיי פאלן אונטער דער קאטעגאריע פון זאכן וואס מ׳קען אויך נוצן פאר קאכן (הותרה לגבי קדירה), מעג מען זיי צוגרייטן ביום טוב אליין. דער יסוד איז דער כלל פון “מתוך שהותרה לצורך — הותרה שלא לצורך”, אדער דער כלל אז ווייל ס׳איז פרישער (און דערפאר בעסער פאר עונג יום טוב), מעג מען עס טון ביום טוב — ווי געלערנט אין הלכות יום טוב.
—
דערמיט ווערט פרק ב׳ פון הלכות מילה פארענדיגט.
תמלול מלא 📝
הלכות מילה, פרק ב׳ — מי כשר למול ובמה מוהלין
הקדמה: מגבית לבית המדרש
א גוטן, מיר גייען היינט לערנען הלכות מילה, צווייטע פרק, פרק ב׳ אין ספר אהבה.
די טעג גייט פאר א מגבית פאר אונזער בית המדרש צו קענען שטיצן אונזער לימוד התורה און אונזער הרבצת התורה, און די שיעור און אלע אנדערע שיעורים פון ידידי הגאון ר׳ יצחק. בעטן מיר יעדן איינעם זאל אריינקומען, מחזק זיין, מודיע זיין אנדערע, און אזוי ווייטער, העלפן שטיצן די בית המדרש און מפיץ זיין תורה. און די זכות זאל מגין זיין פאר אונזער גרויסער ספאנסער, הנגיד החסיד ר׳ יואל וועטצבערגער, מיט אלע אנדערע עוזרים, און מ׳זאל מקיים ווערן “ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת”.
הלכה א: הכל כשרין למול — ווער מעג מל׳ן
זאגט דער רמב״ם, פרק ב׳, גייט דער רמב״ם זאגן ווער קען מל׳ן, און דא גייט זיין טעכניקעל ווער קען מל׳ן און אלע הלכות וויאזוי מ׳מל׳עט און וואס איז עקשעלי די פראסעס פון ברית מילה איז. טייטש, די פריערדיגע פרק איז געווען מער ווער איז מחויב, און וויאזוי ארבעט די חיובים, און וועלכע טאג איז מען מחויב. דא איז אסאך מער די פראקטישע מעשה המילה.
זאגט דער רמב״ם: “הכל כשרין למול, ואפילו ערל” — יעדער איינער מעג מל׳ן, אפילו א איד וואס האט זיך נישט אליין געמל׳עט. זאגט מען נישט אז ווייל ער האט זיך נישט אליין געמל׳עט קען ער נישט מל׳ן אן אנדערן. אבער ערל רעדט מען דא א איד, א איד וואס איז א ערל. “ועבד” איז די זעלבע זאך, “ועבד וקטן ואשה, הרי אלו מוהלין” — זיי מעגן אויך מל׳ן. ס׳דארף נישט זיין דווקא א איש וואס נאר א איש קען טון אנדערע זאכן, ווי למשל זיין א שליח ציבור אדער אנדערע זאכן. יעדער איינער קען מל׳ן, “במקום שאין איש”.
זעט מען אז די ווארט איז… אקעי, לאמיר זען. “אבל גוי לא ימול כלל” — א גוי זאל נישט מל׳ן. א גוי זאל נישט מל׳ן, אבער לכתחילה זאל ער נישט מל׳ן. “ואם מל, אין צריך לחזור ולמולו שנית” — אויב ער האט יא געמל׳עט, דארף מען אים נישט נאכאמאל מל׳ן, לויט דער רמב״ם.
חידוש: ברית מילה דארף נישט קיין כוונה לשמה
זעט אויס לכאורה אז די ברית מילה איז נישט אזוי ווי אנדערע מצוות וואס די עשיה דארף זיין כוונה לשמה, אדער אזוי ווי תקיעת שופר און אנדערע וואס דארף זיין דווקא א מענטש וואס מ׳ווייסט אז מ׳טראסט אז ער טוט לשמה, אדער גרעסערע ריקוואיירמענטס, נאר א עבד, כותי, וישראל קענען אויך מל׳ן. נו אויב אזוי, פארוואס איז א גוי נישט?
טעם הדין: פארוואס א גוי לא ימול — מחלוקת אין דער גמרא
זעט אויס אז דער רמב״ם לערנט אז א גוי נישט איז אויך נאר א לכתחילה. איך מיין אז ס׳איז דא א מחלוקת אין די גמרא. ס׳איז דא א מהלך אז די סיבה פארוואס א גוי מל׳ט נישט איז ווייל ער קען נישט מאכן לשם שמים, אבער אזוי וואלט בדיעבד אויך געדארפט זיין א פראבלעם. ס׳איז דא אן אנדערע שיטה אז א גוי האבן מיר מורא אז ער גייט אריינשניידן און ער קען מאכן א כרות שפכה, וואס איז א מסוכנ׳דיגע זאך, ער קען גרינג מאכן א קינד פאר א פצוע דכא אדער כרות שפכה. ממילא טראסט מען נישט לכתחילה א גוי, אבער אויב ער האט געמל׳ט איז עס יא כשר. זעט אויס אז אזוי פסקנ׳ט דער רמב״ם, אז די גוי לא ימול איז א פראקטישע זאך וועגן געזונטהייט, וועגן סכנה, אז מיר טראסטן נישט די גוי.
און טאקע, איך זע אין כנסת הגדולה און אנדערע לערנען לויט דעם אז א גוי וואס איז א מוהל מומחה, דאס הייסט א גוי וואס איז א דאקטאר, וואס אייביג ווייסן מיר אז א מומחה טראסטן מיר, ער גייט נישט מקלקל זיין זיין רעפוטאציע. מיר טראסטן נישט א גוי אז ער גייט סתם אזוי זיין גוט צו דיר און טון א גוטע דזשאב, אבער אויב עס מיינט זיין פרנסה, טראסטן מיר יא. זאל לויט דעם אפשר אזא גוי זיין אנדערש, אבער דער רמב״ם מאכט נישט אזא חילוק. אקעי.
למדנות: וואס איז דער גדר פון מעשה המילה
אבער וואס איז די גדר? מיט וואס איז ברית מילה אנדערש למשל ווי מאכן א סוכה? דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳דארף זיין עפעס אן עשיה לשמה. ס׳איז גענוג אז די מענטשן ארום זאגן אז מ׳מאכט א ברית מילה. א ברית מילה איז אביעסלי א אידישע זאך וואס מ׳מאכט לשם שמים. א סוכה קען א גוי מאכן. וועלכע זאך קען א גוי מאכן? שרייבן א ספר תורה… בלאזן שופר… ווייט, ציצית איז טאקע א שאלה, יא. איז די מעשה א מצוה. מילה איז טאקע א טעכנישע זאך.
דא האב איך געוואלט צוקומען, אז די מילה, די מצוה איז מ׳זאל זיין געמל׳עט. ס׳איז נישט נאר מ׳זאל זיין געמל׳עט, ס׳איז אויך דא א תוספת דברית, מ׳זאל דורכגיין ביז די ברית. ס׳איז נישט פשט אז דער מענטש וואס מאכט די ברית, ער איז דער וואס איז מעביר בברית, אזוי ווי ער האט א חלק אין די ברית. אקעי, די ערלה איז אויך א חלק אין די ברית, אבער א גוי בדיעבד איז כשר א גוי.
אז די מוהל איז אזוי ווי די טעכניקעל מענטש. ס׳איז מער א שאלה… לאמיר קלאר מאכן די הלכה. אפילו א ערל עבד עכו״ם איז נאר בדיעבד, במקום שאין איש. א גוי, אפילו במקום שאין יוד, וואס טוט מען? מ׳ווארט אויף מארגן? דאס דארף קומען אין הלכה.
פראקטישע נפקא מינה: במקום שאין איש
יא, ס׳זעט אויס. במקום שאין איש דארף מען אויך טראכטן, ס׳מיינט נישט צו זאגן אויב מ׳קען נישט מקיים זיין ביום השמיני, דאס איז די ווארט, אדער סיי וואס, ס׳זאל נישט זיין א טאג שפעטער. אז במקום שאין איש איז דאך דא א איש בכלל. ס׳קומט אויס במקום שאין איש, לכאורה ווייל א מענטש האט א חיוב אין די מצוה, ס׳קומט אויס אז מ׳זאל עס געבן פאר די מענטש וואס איז בעיקר מחויב. אדער ווייל דאס איז אלעס נאר בדיעבד. מיר ווייסן נישט צו ס׳איז דא א דין אזוי ווי נישט שליחות, מצוה בו יותר מבשלוחו, אדער ס׳איז דאך נישט די זעלבע לכתחילה די מילה.
רייט, סאו ווען מ׳זאגט במקום שאין איש, לכאורה ווייל זאל א איד טון די מצוה, ווייל ער איז מחויב. יא, לכתחילה דארף זיין א איד וואס איז מחויב, ער האט די חיוב למול. אויב דו ביסט אין א פלאץ די אכטע טאג, ס׳איז נישט דא קיין איד, קיין מאן וואס קען מל׳ן, יא, אן איש מיינט נישט דווקא ס׳איז נישט דא קיין איין איש אין די גאנצע שטאט, נאר איינער וואס קען א מוהל, איז צו מאכן אן אשה, אבער א גוי נישט, דארפסטו ווארטן ביז מארגן, אזוי סאונדט עס. נאר בדיעבד, אויב ס׳איז געקומען א גוי, דארף מען נישט איבערמאכן. אזוי וואלט איך געטייטשט די הלכה פראקטיש.
חזרה: פארוואס איז מילה אנדערש פון אנדערע מצוות
און פארוואס? ווייל מ׳מוז זאגן אז מ׳קוקט אן די מילה מער אזויווי מאכן די סוכה ווי זיצן אין די סוכה. זיכער לויט די רמב״ם אז א גוי בדיעבד איז כשר. יא, מ׳דארף עס פארשטיין אויך ווערסעס די הלכה וואס אונז האבן דזשאסט געלערנט אז מ׳מעג מל זיין אפילו במקום וואו ס׳איז דא א צרעת אויך. אויב וואלט ער נישט געווען א מעשה מצוה וואלט עס געווען א פראבלעם, צו ס׳איז טאקע עשה דוחה לא תעשה, ווייל דאס איז נאר א הכשר מצוה. דא קומט אריין די למדנות.
דיסקוסיע: איז מילה א מעשה מצוה אדער הכשר מצוה
חברותא א:
ניין, ס׳איז דאך נישט קיין הכשר מצוה, אזויווי אנגרייטן. די מצוה איז אז מ׳זאל נישט האבן די ערלה, און אפשר אויך צו זיין א ברית.
חברותא ב:
איך בין נישט מסכים.
חברותא א:
לכאורה, איך ווייס נישט, אפשר איז דא אזא זאך ווי הכשר מצוה. אונז האבן געלערנט אין דעם פרק אז סוכה איז אויך א מצוה, נישט נאר א הכשר מצוה.
חברותא ב:
רייט, וואס מיינסטו וואס מיינט הכשר מצוה? ס׳איז א מצוה, די מצוה איז דאס צו טון. און אוודאי, די תורה זאגט אז מ׳זאל שניידן די ערלה. די תורה זאגט אויך אז מ׳טאר נישט שניידן א… וויאזוי הייסט עס… א צרעת, אבער עשה דוחה לא תעשה. וואס הייסט ס׳איז נישט קיין מצוה צו שניידן די ערלה? מ׳זאל יא שניידן די ערלה, וויאזוי קענסטו זאגן?
חברותא א:
ניין, אבער ס׳איז נאר א הכנה צו די מצוה פון זיין געשניטן.
חברותא ב:
איך ווייס נישט וואס דו ווילסט זאגן.
חברותא א:
אז די מעשה איז נישט קיין מעשה, נאר די תוצאה איז די מעשה.
חברותא ב:
ס׳איז דאך א מעשה, און נישט סתם א מעשה, נאר ס׳איז דא א מצוה נישט אפצושניידן. ס׳איז דא א לאו. איך בין נישט מסכים מיט דיר.
דיסקוסיע: הטפת דם ברית ביי א גר
חברותא א:
ס׳איז אינטערעסאנט, לויט דעם, פארוואס איינער וואס א גוי האט אים געמל׳עט איז נישט אזוי ווי א גוי וואס איז געווארן געמל׳עט? וואס איז די חילוק צווישן א גוי און א איד? דארף מען מאכן אן הטפת דם ברית. דער גוי האט עס נישט געטון לשם הכנסת ברית של אברהם אבינו.
חברותא ב:
איך וואלט געטראכט אז דער גוי וואס מ׳מל׳עט איז אויך פשט אז ס׳איז דא אפאר אידן ארום, די מאמע פון דעם קינד בעט דעם גוי, “אפשר דו טוסט די ברית?” און ס׳איז לשם. די בלוט פון אים איז אויך דם ברית. ווייל נישט אומזיסט האט מען געזאגט אז מ׳דארף מטיל זיין הטפת דם ברית נאך וואס דער גוי איז מל.
חברותא א:
דער גוי איז מל, דא רעדט מען אז ער מאכט א ברית פאר אידן, ער קומט צו א ברית, ער זיצט אויף די… ער ברענגט מיט די… וואטעווער, ער קומט צו א אידישע ברית. נישט אזא גוי האט געמל׳עט נישט לשם מילה בכלל.
חברותא ב:
אויב אזוי איז עס מער ווי נולד מהול, ס׳איז נישט קיין מעשה. ס׳דארף זיין א מעשה מילה.
חברותא א:
פארוואס איז דא אזא זאך ווי הטפת דם ברית?
חברותא ב:
מ׳קען זאגן אז נולד מהול גייט נאר וועגן די ספק ערלה כבושה, דעמאלטס איז עס אן ענין. אבער דא איז דאך אן אנדערע ענין. מ׳ווייסט אז ער איז געמל׳עט, נאר א גוי האט עס געטון.
חברותא א:
אקעי, ס׳איז דא אלעמאל די צוויי וועגן. זאל נישט קלאר ארויסקומען די זאך. ס׳איז מער אזוי…
חברותא ב:
אבער דאס איז א גוי ווען ער מל׳עט, ער דארף מאכן נאכאמאל. א גוי ווען ער דארף רעדן דם ברית אויב ער איז שוין געמל׳עט. אבער דאס מאכט סענס, ווייל אויב א מילה פון א גוי איז כשר, האט אים זיין טאטע געמל׳עט. יא? יא, לאמיר זאגן איינער האט אים געמל׳עט. אבער א גוי דארף ווערן א איד. וויאזוי גייט ער ווערן א איד? וויאזוי ווערט דער קינד א איד? איך מיין, דער קינד האט זיך אראפגעשניטן דעם נאמען.
חברותא א:
וואס? א אידיש קינד דארף נישט ווערן א איד מיט א ברית. יא, ער קומט אריין אין ברית. דו זאגסט אז א גוי דארף יעצט אריינקומען אין ברית, ברוך דעם… הטפת דם ברית. ער זעט נישט אויף די מילה, איך הער דו רעדסט דא פון הטפת דם ברית. ס׳איז נישט קיין ראיה. איך זע נישט אז ס׳איז א ראיה, ווייל א גוי דארף ווערן א איד. א איד דארף נישט ווערן א איד, ער דארף מאכן א ברית מילה, אבער ער איז שוין א איד. ער איז שוין א איד, ער קען שוין נישט ווערן אויס.
הלכה (המשך): במה מוהלין — מיט וואס מל׳עט מען
שוין, זאגט די רמב״ם ווייטער, מיט וואס מל׳עט מען? בכל מוהלין. ס׳איז נישט אזוי ווי א געוויסע… אזויווי איך ווייס אפילו אין אנדערע זאכן… בכל מוהלין, ס׳איז נישט קיין חילוק, אפילו בצור, בזכוכית, ס׳דארף נישט זיין א געוויסע מעסער. בכל דבר שכורת — עניטינג וואס קען שניידן. אזויווי מ׳זעט דארט, יא, “ותקח צפורה”, זי האט גענומען צור. א צור שניידט מען די… יא, ס׳מיינט נישט אז א צור מיינט א שארפע שטיין. בכל דבר שכורת.
אבער וואס נישט? ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה — זאל נישט ניצן וואס דאס איז א שטיקל הארטע גראז, מפני הסכנה.
זאגט די רמ״א, מצוה מן המובחר, אלעס איז כשר, אבער די מצוה מן המובחר איז למול בברזל. או בסכין, אדער א מעסער, או במספרים, א שערל, אזויווי צוויי מעסערס. ונהגו כל ישראל בסכין — די מנהג ישראל איז עס צו טון מיט ברזל און עס צו טון מיט א סכין.
פארוואס איז דאס מצוה מן המובחר? פשוט פראקטיש, ווייל ס׳איז די בעסטע. מסתמא איז דאס די בעסטע, יא, מסתמא זאגט די גמרא אז דאס איז די בעסטע. די ווייניגסטע סכנה. אדער די סכנה וואס ער זאגט פון די קרומית של קנה.
דיסקוסיע: מדרש וועגן סכין ווערסעס צור
חברותא א:
וואס? ס׳איז דא אזא מדרש וואס זאגט אז מ׳דארף מאכן מיט א סכין. למעשה, ס׳איז א סתירה, ווייל דו זאגסט אז צפורה און יהושע האבן גענוצט צורים.
חברותא ב:
דער שטיין, צור, איז א שטיין וואס איז אויסגעשארפט. א געוויסער שטיין, איך בין נישט זיכער וואס ס׳איז, א “certain kind” שטיין וואס איז זייער שארף, ווי די משנה זאגט דאס. אבער ער זאגט אז דער מנהג איז דוקא נישט צו טון אזוי, נאר דוקא אזוי. ס׳קען זיין אז א מצוה מן המובחר איז אויך א תלפיקי. ס׳איז דא פסוקי מדרש וואס זאגט אז מען האט מיט בארזל…
הלכה ב: בכל מולין — מיט וועלכע מין ברזל קען מען נוצן?
וועלכע מין ברזל קען מען נוצן? אדער א סכין, אדער א מעסער, אדער מספריים, א שערל, אזוי ווי צוויי מעסערס. “ונהגו כל ישראל בסכין”. דער מנהג ישראל איז עס צו טון מיט ברזל און עס צו טון מיט א סכין.
פארוואס איז דאס מצוה מן המובחר? פשוט פראקטיש ווייל עס איז די בעסטע? מסתמא איז עס די בעסטע, יא, מסתמא האט די גמרא גע׳ירש׳נט אז עס איז די בעסטע, די ווייניגסטע סכנה. אויף די סכנה וואס ער זאגט אז מען קען מאכן א דעפעקט, איז דאך פארהאן א סכנה.
איז דא א מדרש וואס זאגט אז מען דארף מאכן מיט א סכין. למעשה, ס׳איז א סתירה, ווייל דאס וואס ציפורה און יהושע האבן גענוצט צורים, מיין איך שטיין. צור איז א שטיין וואס איז אויסגעשארפט, יא, א געוויסע שטיין, איך געדענק נישט וויאזוי ס׳הייסט, א געוויסע שטיין וואס איז זייער שארף פון נאטור אויס. אבער ס׳זעט אויס אז דער מנהג איז דוקא נישט צו טון אזוי, נאר דוקא אזוי. ס׳קען זיין אז א מצוה מן המובחר איז אויך א תלפיות׳דיגע ענין. ס׳איז דא א מדרש וואס זאגט אז מען דארף מל׳ן מיט ברזל.
ברזל ביי מילה vs. ברזל ביים מזבח
ניין, איך זע למשל די “לא תניף עליהם ברזל כי חרבך הנפת עליה ותחלליה”. דוקא ברזל ווייזט אז ס׳איז א מצוה מן המובחר. צי איז עס א מצוה מן המובחר אין מילה, אדער איז עס א מצוה מן המובחר אין וואס איז די געזונטסטע פאר די קינד? ווייס איך נישט.
פון צור צו ברזל — א היסטארישע אנטוויקלונג
איז ברזל בעסער ווי א צור? ס׳קען זיין אז די חכמים האבן געהאלטן אז מען קען האלטן קאנטראל, דאס איז בעסער. צור איז דאך די פארגייער פון די ברזל, פון די סכין. אה, א גוטע צייט אין די מקרא האט מען גענוצט די צורים, און דאס איז געווען די בעסטע. דאס איז די סטאון עידזש. יעצט איז שוין נישט די סטאון עידזש, מ׳קען שוין נוצן ברזל. ס׳איז בעסער צו נוצן ברזל. וועלקאם טו די אייראן עידזש, וויאזוי הייסט עס, יא.
אבער צווישן ברזל איז דא צוויי סארט ברזל, אדער א שערל אדער א מעסער, און די מנהג איז צו נוצן א מעסער.
פארוואס א מעסער און נישט א שערל?
ס׳איז דאך א שערל איז א שפעטערדיגע אינווענשאן פון א מעסער, אביעסלי, יא. קודם איז געווען א מעסער, א שערל איז אסאך שפעטער. סא לגבי, מ׳האט זיך גערוקט פון די סטאון עידזש צו ברזל, אבער אטע אין ברזל האבן זיי געבליבן ביי די אלטע. לכאורה קען מען זייער פראקטיש גוט שניידן מיט א מספריים. אפשר וואס איז געווען safe. אבער דער מנהג ישראל איז צו טון מיט א סכין.
איך ווייס נישט, מ׳דארף אפשר פרעגן די מוהלים צו מ׳קען מאכן א בעסערע שערל וואס ארבעט גוט. אפשר פארקערט, אפשר איז for some reason גרינגער צו קאנטראלירן א מעסער, איך ווייס נישט. אויך, דו ביסט דא מיט א מעסער, דו ווייסט אז די מעסער פון היינט איז פונקט די זעלבע ווי די מעסער וואס איז געווען אין די צייטן פון די רמב״ם. ס׳איז דא אלע מיני טעכנאלאגיעס מיט…
שוין.
כיצד מהלין? — דער פראצעס פון מילה
כיצד מהלין? “חותכין את כל העור החופה את העטרה”. ביי די שפיץ פון די עבר איז דא א עטרה, און מ׳דארף מען אפשניידן די גאנצע עור, די איבעריגע הויט וואס איז עקסטרע וואס קען איבערדעקן די עטרה. מ׳דארף שניידן “עד שתתגלה כל העטרה”, ביז ס׳זאל נישט זיין מער קיין הויט וואס דעקט עס צו.
“ואחר כך פורין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן”. נאכדעם צורייסט מען די קרום הרך וואס איז אונטער די עור. וואס הייסט אונטער די עור איז נאך דא עפעס וואס איז די קרום הרך? א טישיו אדער… נאך א קרום מיינט אזויווי א… נאך א לעיער פון הויט. “שלמטה מן העור בציפורן”, מ׳טוט עס מיט א ציפורן צו צושניידן. “ומחזירו לכאן ולכאן”, מ׳רוקט ארום אזוי אז מ׳זאל נישט אפשניידן צופיל פון די עור, אבער אויך נישט גענוג, אז מ׳זאל אראפנעמען אלע איבעריגע. “ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה”.
דיסקוסיע: וואס מיינט “מחזירו לכאן ולכאן”?
Speaker 1:
די מחזירו לכאן ולכאן העלפט פאר דעם מ׳זאל נישט שניידן צופיל, מ׳זאל נאר שניידן ביז וויפיל ס׳פעלט אויס. דאס איז נישט די ווארט. “ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה”. “ואחר כך מוצצין”. לכאן ולכאן איז טייטש מ׳שיילט עס. די עור, די… וואס מיר רופן די ערלה.
Speaker 2:
אזוי אז דו זאלסט נישט… דו גייסט נישט וויסן צו שניידן צו לאנג. סאו דו שניידסט אביסל, דאס כל העור שניידסטו, און נאכדעם צורייסטו אביסל מיט די ציפורן. איך ווייס נישט. ס׳איז two different levels.
Speaker 1:
לויט וואס דער רמב״ם זאגט, שניידן שניידט מען די גאנצע ערלה, איין שטיקל, איין אזויווי לעיער. נאכדעם, אונטער דעם איז דא נאך עפעס א עור, אזוי זאגט דער רמב״ם. אונז, די היינטיגע מוהלים טוען אביסל אנדערש, אבער אונטער דעם איז דא נאך אזויווי א דינערע עור, דאס שניידט מען בכלל נישט. מ׳געט אזא רייס מיט די… ציפורן, און מ׳שניידט עס אויף לקאן ולקאן, מ׳עפנט עס אביסל אויף.
מציצה — דער דין און די סיבה
ואחר כך מוצץ את המילה, נאר איז מען מוצץ די מילה, און די סיבה פון מציצה איז עד שיצא הדם ממקומות הרחוקות, די דם וואס איז דא ארום די עריע זאל נישט בלייבן סטאק, זאל נישט ווערן אזוי ווי קיין וואונד, כדי שלא יבוא לידי סכנה. זאגט דער רמב״ם, כל מוהל שאינו מוצץ, א מוהל וואס טוט נישט די מציצה וואס איז אן עקסטערע דין אין סכנה פון די קינד, אן עקסטערע דין אין העלט פון די קינד, סכנה, איז מעבירין אותו, ווייל ער איז נישט קיין גוטע מוהל, ער איז נישט גענוג קערפול, און אזוי ווייטער.
ואחר שמוצץ, נאך מציצה, טוט מען נאך אביסל, נותנין עליה אספלנית או רטיה, מ׳לייגט א בענדעידזש. איך מיין אין יענע צייטן סארטן בענדעידזשעס זענען געווען א בלעטל אדער אזא סארט זאך, וכיוצא בהן. איך מיין, אספלנית איז שוין די בענדעידזש, און רטיה מיינט די קריעם, די מעדיסין וואס מ׳לייגט? אדער ביידע מיינט די שמאטע? ניין, אספלנית איז א שמאטע מיט א משחה, און רטיה איז א שמאטע מיט א משחה. ביידע האט שוין אביסל קריעם, אביסל עפעס. איך מיין אז ס׳איז סתם לשונות פון די גמרא.
דיסקוסיע: מציצה בכלי — א חשוב׳ע שאלה
Speaker 1:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דאס הייסט מציצה, למשל, שטייט אין די גמרא אז מ׳דארף טון, דאס איז אפשר א טעכניק, דאס זאגט דער רמב״ם אז מ׳זאלסט אזוי טון פונקטליך. נאכדעם, אין די גמרא און אין די משנה ווערט דערמאנט אספלנית ורטיה וכדומה. זאגט דער רמב״ם, מ׳זאגט נישט אז אספלנית איז עפעס א סארט רעסיפי פון… די שאלה איז אויף מציצה.
אויף מציצה, איינמאל ס׳איז ארויסגעקומען נייע וועגן, קענסטו זאגן אזוי ווי לגבי מילה גייט מיך נישט אן וועלכע מין. זאגט דער רמב״ם אונז קלאר, בכל מולין. דא זאגט ער אונז, בכל מוצצין. דער רמב״ם האט נישט געוואוסט, ס׳איז נישט געווען קיין מילה, מציצה בכלי. וואס דער רמב״ם זאגט אונז נישט, שאינו מוצץ מעבירין אותו. מציצה בכלי, וואס אונז רופן מציצה בכלי, איז נאך אלץ בפה, נאר בהפסק כלי. בהפסק כלי, דאס הייסט, מ׳קען טענה׳ן אז האנט איז… דאס איז זיכער בכלל נישט קיין שייכות. דאס הייסט מציצה… איך ווייס נישט, אלע מציצה בכלי איז נאר אז די מויל… וואס מ׳רופט מציצה בכלי מיינט דורך עפעס א זאך.
איך מיין, וואס איך געדענק, מען קען זאגן אנדערש, קענסט מאכן… מאך זאכן וואס איז נישט מציצה, קענסט לייגן, אפשר היינט איז דא אנטיביוטיקס, איך ווייס וואס, ס׳פעלט נישט אויס. אקעי, ס׳איז אן אנדערע שאלה.
Speaker 2:
אבער דו ווילסט זאגן אז די מעסער מיט וואס מ׳מאכט די ברית, וואס איז לכאורה די עיקר מצוה, דאס איז וואס מ׳טוט, דאס איז וואס מ׳נעמט אראפ די ערלה, גייט מיך נישט אן וועלכע סארט כלי. יעדער דור האט זיך זיין כלי. דער רמב״ם געבט יא אן ענטפער, מיר זענען נוהג אין כלל ישראל. סא מציצה דארף אויך לכאורה זיין די זעלבע זאך. מציצה איז אן ענין הסכנה, וואטעווער איז די בעסטע מין ענין הסכנה. אבער דער רמב״ם זאגט אונז נישט, פאר דעם דארף מען קוקן אין אנדערע פלעצער.
Speaker 1:
אדער זאג ער, ווייל דער רמב״ם מיינט צו לערנען פשט אין די גמרא, אז די משנה וואס שטייט “שלא נתפרשו” מיינט עס לאו דווקא, אבער מציצה איז יא. ביז׳ן רמב״ם איז געווען דאך קרוב.
Speaker 2:
דו ווילסט זאגן אז היינט איז אנדערש, דאס געפינען מיר אז היינט איז אנדערש, דארף מען פרעגן א היינטיגער רב, נישט דער רמב״ם. ס׳איז נישט קיין שאלה אויפ׳ן רמב״ם.
Speaker 1:
יא. שוין.
הלכה ג: ציצין המעכבין את המילה
יש ציצין המעכבין את המילה. נאכדעם וואס מ׳מאכט די ברית, איז דא אסאך מאל… אסאך מאל? אדער ס׳איז דא אזא זאך ווי ציצין, שטיקלעך. אה, לכאורה אויב מ׳האט נישט געשניטן גוט. קומט די סוגיא. וואס איז מעכבין את המילה? איז דא וואס די הלכה איז אז אויב האט מען נישט אינגאנצן אויסגעשניטן, ס׳איז געבליבן ציצין, וואטעווער דעט מינס, שטיקלעך, וואס איז מעכבין את המילה, איז דא שיעור מעכבין.
כיצד? די האבן עס געזאגט, דער רמב״ם האט געזאגט די דעפינישן פון די ווארט אין הלכות ציצית. ציצית טייטשט א שטיקל וואס שטעקט זיך ארויס. סא ציצין המעכבין את המילה איז אויך… האסט געוואוסט אז אין ברית מילה איז דא אויך ציצית? ניין, ס׳איז נישט פשט. ס׳איז פשט אז מ׳האט נישט אויסגעשניטן.
דער שיעור פון ציצין המעכבין
כיצד? אם נשאר מעור הערלה, ס׳איז געבליבן א שטיקל עור החופה רוב גובהה של עטרה, א שטיקל עור דערפון איז געבליבן, הרי זה ערל כמו שהיה, האט ער א דין ערל, ווייל ס׳איז נאך אלץ דא ערלה וואס באדעקט די עטרה. ער זאגט “רוב גובהה של עטרה”.
וזהו הנקרא ציצין המעכבין את המילה, אז ער האט געשניטן די גאנצע ערלה, ס׳איז געבליבן עפעס א שטיקל שטיקל, אבער ס׳איז נאך אלץ דא א שטיקל וואס איז נאך אלץ חופה. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט, אויב ס׳איז נאר געבליבן ציצין וואס איז נישט חופה, שיעור חופה, איז נישט מעכב.
פירש / לא פירש — דער חילוק
וואס הייסט איינס מעכב און איינס נישט מעכב? איז אזוי, המוהל, כל זמן שעוסק במילה, ווילאנג ער האלט נאך אינמיטן, ער שטייט נאך דארטן ביי די קינד מיט זיין מעסער, איז חוזר, דארף ער צוריקגיין און ער מיינט ער האט שוין געענדיגט, נתגלה העטרה, אבער ווען ער זעט אז ס׳איז דא ציצין, ס׳איז נישט אינגאנצן נתגלה העטרה, ס׳איז נאך געבליבן שטיקלעך, איז חוזר בין על ציצין המעכבין, גייט ער צוריק און ער מאכט פערפעקט די חיתוך, אראפצושניידן אלע שטיקלעך, סיי די שטיקלעך וואס זענען חופה רוב גובהה של עטרה זענען מעכבין, ובין על ציצין שאינן מעכבין.
אבער פירש, נאכדעם וואס ער האט שוין געענדיגט די מילה, איז די שאלה יעצט צו ער דארף נאכאמאל גיין און, איך ווייס, נאכאמאל מצער זיין די קינד, אדער עפעס וואס מ׳דארף נאכאמאל טון, אויב די ציצין זענען מעכבין, חוזר, ווייל ס׳הייסט נאך נישט אז ער האט גוט גע׳מל׳עט, דארף מען נאכאמאל טון. אבער ציצין שאינן מעכבין, אינו חוזר.
דער פשטות׳דיגע פשט און דער רמב״ם׳ס שיטה
פרעגט זיך, וואס איז די שאלה? בפשטות, די משנה וואס רעדט וועגן דעם רעדט וועגן שבת. א שבת איז דאך אן איסור צו מאכן די חבלה אדער די ברית מילה צו מתקן זיין, איז אויב ס׳איז א ציץ המעכב, וואס איז א חלק פון די מצוה, דארף מען חוזר זיין. אויב ס׳איז נישט מעכב, איז דא די חילוק פון פירש און נישט פירש. דאס איז די פשטות׳דיגע פשט.
דער רמב״ם סאונדט נישט, דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳רעדט פון שבת. ס׳סאונדט פון רמב״ם אז ער מיינט צו זאגן אז אפילו בחול איז דא די שאלה, מ׳זאל נישט סתם טשעפען די קינד. אבער אזוי שטארק זעט מען נישט אין די אחרונים. אבער די רמ״א זאגט, אזויווי ער זאגט דא אין די זייט, אז לכתחילה זאל מען יא חוזר זיין אפילו אויף ציצין שאינן מעכבין אויב זיי זענען גדולים.
די נאמען פון די קעטעגאריע פון די שאלה זאגט שוין די גאנצע הלכה. “אינן מעכבין” מיינט מ׳דארף נישט צוריקגיין, מ׳דארף נישט. די רמ״א זאגט אז ס׳איז עכט יא, לאו פירש, אבער לאו פירש יא. לכתחילה יא. אפילו ציצין שאינן מעכבין, קומט א מילה, אפשר איז דאס אן ענין פון הידור מצוה, איז ער איילן ווייל נישט סתם צוריסן.
מל ולא פרע — כאילו לא מל
ס׳איז דא אן ענין פון “מל ולא פרע את המילה”. אויב ער האט געטון די מילה אבער ער האט נישט געטון די זאך פון פורע זיין מיט די ציפורן, און ס׳איז נאך אלץ געבליבן עפעס א קלענערע הויט, איז כאילו לא מל.
און דאס איז דאך אן ענין פון נתגלה העטרה, איז אלעס נאר א שיעור אין ווי ווייט גייט מילה. דאס איז דאך אן ענין פון נתגלה העטרה. ס׳איז דאך וועגן, ווייל אזויווי אויב ס׳איז נאך געבליבן די צווייטע הויט,
הלכה ד׳ (המשך): מל ולא פרע — פריעה כחלק מהמילה
Speaker 1:
מילתא אחריתי, “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל”. אויב ער האט געטון די מילה, אבער ער האט נישט געטון די זאך פון מוז פורע זיין מיט די ציפורניים, און עס איז נאך אלץ געבליבן עפעס א קליינע הויט, איז כאילו לא מל.
און דאס וואס דו זאגסט, נתגלה העטרה איז אלץ נאר א שיעור אין ווי ווייט גייט מילה, און עס איז דא עפעס אן ענין פון נתגלה העטרה. איך פרעג דיך ווייל אויב ס׳איז נאך געבליבן די צווייטע הויט, איז נאך אלץ נישט דא גילוי עטרה. אדער, און נעמען מיר דא די, וויאזוי ווערט עס גערופן? נו, עליות שאינן חוזרות למקומן. וואס מאכט אז ס׳זאל נישט אויסקוקן אז ער איז נישט מהול? נו?
Speaker 2:
אה, מושך בעורלתו.
Speaker 1:
איז דא אזא ענין אז ער באדעקט צוריק די עורלה. איך מיין, ס׳זעט אויס כאילו ס׳איז דא אזא זאך ווי די עטרה דארף זיין גלוי. ס׳איז דאך אפילו קבלה׳דיגע ווערטער, די כתר זאל זיין גלוי, איך ווייס נישט וואס. אבער לכאורה בפשטות איז די עטרה נאר גלוי איז א שיעור אין די מצוה, פון וויפיל מ׳זאל שניידן.
דיסקוסיע: פריעה — מדאורייתא אדער מדרבנן?
Speaker 2:
סאו, בפשטות, אזוי ווי דו זאגסט, ס׳איז דא א תיאוריה וואס זאגט, איך מיין, מיר זאגן דאך “מל ולא פרע הרי זה כאילו לא מל”, דאס הייסט אז פריעה איז מדאורייתא, ס׳איז הלכה למשה מסיני, ס׳איז פונקט אזוי ווי מילה. אין די תורה שטייט נישט פריעה, ס׳שטייט מילה, און אור הפריעה איז כולל נאך א שטיקל, סאו דאס איז די שלמות.
איך האב געזען א סברא וואס זאגט אז די פריעה, אין די גמרא שטייט אז ס׳איז דא פלעצער וואו ס׳שטייט אז ס׳איז נישט געווען אמאל פריעה, אברהם אבינו האט נישט געמאכט קיין פריעה, לא נתנה פריעה לאברהם אבינו. איז דא וואס טענה׳ן אז די סיבה פארוואס ס׳איז צוגעקומען איז, ווייל אויב מ׳מאכט, אזוי טענה׳ט איינער טעכניש, אויב מ׳מאכט פלעין נאר מילה, דעמאלטס בלייבט עפעס א הויט וואס מ׳קען מאכן די מושך בעורלתו, מ׳שלעפט עפעס א הויט און מ׳דעקט עס צו. אבער פריעה מאכט אז ס׳זאל נישט צוריקוואקסן, ס׳זאל נישט זיין שייך די מושך בעורלתו. סאו פריעה מאכט אז די מילה זאל זיין, וויאזוי מ׳זאגט, “נאו בעקסיס”, ס׳גייט נישט צוריק. פלא.
נתגלה העטרה — מער ווי א שיעור
Speaker 1:
ס׳שטייט אז די יסוד פון נתגלה העטרה איז עפעס מער ווי א שיעור. ס׳איז קלאר, ניין, ס׳איז קלאר אז מילה איז דאך א סימן פאר א איד, חוץ פון דעם וואס ס׳איז א כריתת ברית, די מעשה פון כריתה, איז א סימן פון א איד אז אין זיין גוף איז ער גייט אן אן ערלה. סאו אויב א איד גייט, ער ציט זיך אן צוריק די ערלה, סארי, ער האט זיך פארשטעלט ווי א גוי אין זיין גוף, רייט? א איד טאר זיך נישט פארשטעלן ווי א גוי. די גאנצע פוינט פון די מושכי ערלה איז געווען, זיי האבן געוואלט, מען פלעגט גיין דארט אין די…
Speaker 2:
זיי האבן געוואלט מ׳זאל מיינען אז זיי זענען געמאל׳ט. זיי זענען געווען אין די גימנאזיע, דארט וואו מ׳פלעגט גיין נאקעט.
Speaker 1:
יא, און ס׳איז דא א הלכה, דער רמב״ם האט עס נישט געברענגט, אבער ס׳איז דא א הלכה אין הלכות בית המרחץ, יא, מ׳זאל נישט גיין צודעקן די מילה.
Speaker 2:
אבער איך רעד שפעטער, שפעטער גייט ער שוין רעדן וועגן נראה כערל, דארט זעט מען אז ס׳איז אן ענין פון מראית העין, ס׳איז נישט סתם מראית העין.
Speaker 1:
יא, דאס גייען מיר יעצט לערנען. ס׳איז דא א לשון פון וויאזוי רופט מען עס, מראית עין, אבער איך זאג אז ס׳איז ווי אזויווי א כלל וואס מ׳ווייסט אז א שיינע מילה איז נישט גיין קיין… יא, אקעי, איך מיין מ׳זאל סטאפן.
הלכה ה׳: קטן שבשרו רך ומדולדל — בעל בשר און מראית העין
Speaker 2:
אקעי, הלכה ה׳.
Speaker 1:
יא. סאו אונז, בעצם די נושא דא איז אזויווי די טעכנישע לעוועל פון מילה, וויפיל מ׳דארף שניידן, און מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא ציצין המעכבין און ציצין שאינן מעכבין. יעצט גייען מיר אויך לערנען אז ס׳איז דא עפעס אזויווי א מדרבנן, און מדרבנן דארף מען שניידן אמאל מער וויפיל ס׳פעלט אויס, יא?
Speaker 2:
איך האב געזאגט אביסל מער קלאר, אז נאכדעם וואס מיר האבן געלערנט אז א חלק פון מצוות מילה איז, אדער א סיבה אדער א סימן, אז די עטרה דארף זיין אן קיין עור, סיידן ס׳איז נישט קיין גרויסע שטיקלעך וואס איז רוב גובהה של עטרה, און זעלבסט אז די נעקסטע שטיקל דארף מען צוריקגיין צו ציצין, ווייסן מיר דאך אז ס׳איז דא עפעס א זאך פון מ׳דארף אויסקוקן גע׳מל׳ט. אטאמאטיש קומט אריין די הלכה, וואס טוט זיך איינער וואס איז גע׳מל׳ט, אבער פאר אנדערע סיבות קען ער אויסקוקן ווי ער איז נישט גע׳מל׳ט.
Speaker 1:
זייער גוט. ס׳איז דא עפעס אזויווי חוץ פון די מילה וואס איז סתם א דין אראפצונעמען די עטרה, איז דא עפעס אן אויסזען פון א אידישע עטרה, ווי מ׳זאגט. א איד האט אן אנדערע אויסזען אין זיין…
דברי הרמב״ם: קטן שבשרו רך ומדולדל או שהיה בעל בשר
Speaker 2:
“קטן שבשרו רך מאוד”, א קינד וואס זיין הויט איז זייער ווייעך, און ס׳איז אזוי גרינג עס גליטשט זיך אראפ, ס׳איז נישט סטיף, עפעס אזוי. “או שהיה בעל בשר”, אדער א קינד וואס איז בעל בשר, וואס גייט גראב, אזוי ווי היינט אזוי ווי מען זאגט גראב, יא, וואס מיינט בעל בשר. יא, מ׳רעדט זיך מיין בעיבי איז אכטער גייל. אבער די קינד, דיקער האט מער תשעה למשל בעבי דא מקום ווי משנה דמילה. אטשייך איר ראי, כאילו איינע מאל. אפילו אויב מען מ׳העט מאלענען, קען עס אויסקוקן ווי ער איז נישט געמאלעט.
איז וואס טוט מען איז דאן אויך אזוי, “רואין אותו בשעת קישוי”, דעמאלטס מען קוקט ווען ווען ס׳איז נתקשה, אמנער שיין נימל, “אין צריך לימל”. אויב ווען מ׳איז נתקשה, דעמאלטס זעט מען ארויסן נימל, דעמאלטס דארפט מען גארנישט. רייט, כישוי קענט זיך מאכן א בעיבי אויכעט, ס׳איז נישט קיין תאווה. ס׳איז נישט א נעטשוראל רעעקשן. סאווי ווענטס א דיסקאשן אונז, ווערט עס מער סטוף, סאווי דעמאלטס עס זעט עס אויס גוט.
חידוש: נתגלה העטרה בשעת קישוי
סאווי דער רמב״ם עסקלי זאגט אונז אז דער נתגלה העטרה מיינט דער עצם נתגלה העטרה, כשיש כשו, דאס איז דער ווארט. אבער פריער האט ער אונז עס נישט געזאגט. רייט. דאך אמאל, די עיקר אפשניידן שניידט מען אפ די ערלות, מען ווייסט וואס עס איז. יעצט רעדט מען אז ס׳איז דער בעצים נישט די ערלות, ס׳איז אן אנדערע שטיקל הויט וואס גייט עס צודעקן. דער בעצים, אזוי ווי דער משך בעל עס גייט עס טון, רייט? דער שטיקל וואס דער בעל בשר האט. ס׳איז נישט, ס׳הענגט נישט אראפ פלייש פון די טשים. עפעס. ס׳איז דער פארשטיילט אז עס איז א מין, ביי געווענליכע קינד איז דא אביסל צוספון פארמעקפען. און דא, אבער וויסט איך נישט שניידן צופיל, וואס עס איז נישט געזעהנט, און ער האט א סאך טיש על אויף זאגן. האט מען נישט אנגעהויבט ער קענט שניידן וויפיל די… און מעט שאור. מען דארף פרעגן אייבער. אבער וויפיל מען קען שניידן. אקעי, איך ווייס נאקע נישט.
Speaker 1:
אויב עס איז דא א מויל… דארף פרעגן א מויל פראקטיש וואס מען רעדן, ווייל איך פארשטיי נישט ווי ס׳קען זיין איבעס א שטיקל. יא.
דין מראית העין — צריך לתקן
Speaker 2:
סאבער קיצור, אויב איז בשעת קישוי, קען מען זעהן אין שוין נימל, הייסט עס געמאלעט איינער “צריך קלים”. אבער, זאגט דער רמב״ם, “הלכה וצריכה לתקן את הבשר מכאן ומכאן, מפני מראית העין”. עס דארף אבער אויסקוקן ווי ס׳איז גע׳מאלעט אויף א לשלו בשעת קישוי. אזוי ווי עס פריער אויך זאגט, מען רוקט די הויט אויף א ס׳אופן מען זאל זעהן. בשעת קישוי זעט ער אויך נישט אויס נומיל, דאס הייסט ער איז אזוי שטארק, אזוי סאך בעל בשר, אדער אזוי שטארקע רחבת הדלדל, דעמאלטס דארף מען שניידן די קוצים צו נעמען א בשר הדלדל מכאן ומכאן, דארף מען שניידן מער פון די זייטן, צו די זעלבע לשון וואס דער רמב״ם העטרה גליה בשעת קישוי דארף מען מאכן.
בקיצור, דער רמב״ם האט אונז דא געזאגט בעסיקלי די הלכה, אז ווען ס׳איז שווער צו אפשאצן די נתגלה העטרה פאר סאם ריזען, דעמאלטס קען מען עס טשעקן בעיסד אויף די קאטעגאריע פון ווען ס׳איז אין די קשי. אבער דעמאלטס, אפילו אויב מ׳האט ס׳איז כשר ווייל ס׳איז גענוג געשניטן אז נתגלה העטרה בקישוי, איז דא אן ענין מיט׳ן מראית העין.
דיסקוסיע: ווי איז שייך מראית העין ביי מילה?
Speaker 1:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דאך ווי איז שייך מראית העין? ס׳איז דאך אן ערע וואס דו קענסט קיינמאל נישט עכט אזוי ווי א מקום אויף מראית העין.
Speaker 2:
ווען מ׳גייט אין מקוה. ביי אנדערע פלעצער זאגט מען מראית העין, אקעי.
Speaker 1:
אונז האב מיר גערעדט, איך האב דיר דערמאנט, איך געדענק שוין, דער רמב״ם האט געברענגט א… אונז האב מיר גערעדט וועגן דעם שוין. ס׳איז דא א הלכה אז ווען מ׳גייט אין א נהר זיך טובל׳ן אדער זיך רחצ׳ן, אמאל פלעגט נישט זיין דער מנהג אז מ׳גייט מיט בעיטינג סוטס. אויך היינט לעצטנס, די חסיד׳ישע אידן ווייסט מען, מ׳גייט נישט קיין בעיטינג סוטס. דו ווייסט וועגן דעם, יא? מ׳האלט זיך דערפון. אבער מ׳האט מיר פארציילט אז דער באבוב׳ער רב, די אלטע חסיד׳ישע אידן פלעגן נישט גיין מיט בעיטינג סוטס צו שווימען. סאו דעמאלטס איז שטייט אין די גמרא אז בשעת וואס מ׳גייט אראפ אין די וואסער, טאר מען זיך נישט צודעקן, מ׳פלעגט איינער גיין מיט די הענט, כדי שלא יראו מזבחי שפר ברית. סאו ס׳איז דא פשט. אבער ס׳קען אויך זיין אז מראית העין מיינט נישט דווקא אז איינער גייט זען.
Speaker 2:
אקעי, איך ווייס, די זאך איז מראית העין איז אסור אפילו במקום בחדרי חדרים, אבער דא איז דאך אייביג בחדרי חדרים. אבער מ׳זעט דאך אויך די מילה כדי די גוים זאלן מיינען, סאו מ׳רעדט דא אין א סאסייעטי ווי די סטענדארדס זענען אנדערש ווי אונזערע.
דריי לעוועלס אין דין מילה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס דא וואס איז מיט דברי סופרים, די הלכה פון מראית העין איז מיט דברי סופרים. אה, ניין, די הלכה… יא. לכאורה, די גאנצע הלכה. די ביידע פרטים לכאורה, רייט? ניין, די זאך אז איינער וואס איז בשרו רך ודלדול דארף מער שניידן, די זאך איז מדברי סופרים. “מן התורה, אפילו שיעור קטן ערל, הרי זה מול ואינו צריך לחזור ולמול”. ס׳איז דא דריי לעוועלס. ס׳איז דא דער מן התורה, אז דער עיקר איז אז מ׳האט אפגעשניטן א שטיקל פון די ערלה, אן די זארג צו מ׳קען זען צו נישט. און האבן מיר דא די דברי סופרים, אז ס׳דארף אויך זיין נגלה העטרה, מ׳זאל זען אז ער איז נישט קיין ערל. און האבן מיר דא די דריטע לעוועל פון מראית העין, אז אפילו מ׳האט שוין אראפגעשניטן…
Speaker 2:
ווייל ס׳איז צוויי לעוועלס פון די רבנים. דער צווייטע לעוועל איז נאר — ער זאגט נישט “צריך לתקן”, און דער צריך לתקן איז דא ווי אזוי… ס׳איז אן עקסטערע זאך, ס׳איז נישט די זעלבע חיוב. ס׳איז נישט קיין חיוב מדין מילה, ס׳איז א חיוב מדין “והייתם נקיים”, איך ווייס, מדין מראית עין. איך ווייס, מיט די רבנים, איך ווייס מיט די דברי סופרים, אבער… יא, יא. דאס הייסט, מדאורייתא איז אפגעשניטן די ערלה, איז א גוטן טאג. מדרבנן דארף עס נאך אויסזען אויכעט. ביידע זענען מראית עין.
Speaker 1:
ס׳איז דאך זאגט… איך דיסענט עס, אבער בדיעבד, כאילו ס׳איז איין ווייניגער לעוועל, אז אויב אין איש שם, איז עס כשר. ס׳זעט אויס אז די רבנים האבן יא געזאגט אז אויב איז נישט דא נגלה העטרה, איז פעלט אין די מילה, ער איז נישט גוט געמאל׳עט. און האבן מיר דא אן עקסטערע לעוועל פון איינער וואס איז יא גוט געמאל׳עט, האבן מיר דא א פראבלעם פון מראית עין.
דיסקוסיע: וואס איז דער אנדערשייד צווישן נגלה העטרה און מראית עין?
Speaker 2:
ניין, ניין. אלע מילה איז נגלה העטרה. יעדע מילה איז נגלה העטרה. ס׳איז נישט אלעס איז נראה. ס׳איז דאך דא אן אנדערע שטיקל פלייש. די שטיקל פלייש איז נישט קיין חלק פון די ערלה. You keep on saying that it’s a part of the ערלה. איך מיין נישט אזוי. איך מיין אז ס׳איז דאך א זאך וואס אונז ווייסן וואס טייטשט ערלה. איך ווייס נישט, פרעגן א מוהל טעקניקלי. און דאס שניידט מען זיכער אפ די גאנצע. ס׳איז דא ציצים השאינן מעכבין, ווייל דאס איז אזא קליינע פארט לעבן די…
Speaker 1:
אזוי זעט אויס, ווייל די צמח צדק האט יא די רבנים געזאגט, “נראה ערל כמו שהיה”. נראה ערל כמו שהיה. ס׳איז נישט א שאלה אויב מדאורייתא איז מען יוצא מיט אראפנעמען ערלה אן גילוי העטרה. ס׳דארף זיין גילוי העטרה. ס׳איז אן אנדערע שטיקל. סאו, וואס איז אין גילוי העטרה איז אבער אויך דא, ס׳איז דא ווי ער זאגט פון מראית עין, איז דא ווייל ס׳איז נישט אזוי גוט געמאל׳עט. רייט, דאס איז שוין נאכדעם, נאך יענע לעוועל. מ׳דארף פרעגן א מוהל וואס איז פונקטליך די…
הלכה ו׳: מילה בשבת — מעשה המילה און מכשירי מילה
Speaker 2:
יעצט גייען מיר זען די הלכות פון ווען מ׳מאכט א ברית בשבת, וואס איז יא און נישט דוחה שבת. ער האט שוין געזאגט די עצם זאך אז א ברית איז דוחה שבת. מילה בזמנה דוחה שבת האט ער געזאגט אין פרק א׳. יעצט גייט ער רעדן פון די דעטאלן פון אפילו אויב די מעשה המילה אליין איז דוחה שבת, אבער גייט עס זיין א מלאכה פון מתקן? האבן מיר גערעדט. נישט קלאר וועלכע מלאכה. חובל? א חובל וואס איז מתקן. ס׳איז נישט מקלקל. א חובל וואס איז מתקן.
הקדמה: מילה בזמנה דוחה שבת
יעצט גייען מיר זען די הלכות ווען מ׳מאכט א ברית בשבת, וואס איז יא און נישט דוחה שבת. ער האט שוין געזאגט די עצם זאך אז א ברית איז דוחה שבת, יא? מילה בזמנה דוחה שבת, האט ער געזאגט אין פרק א׳. יעצט גייט ער רעדן פון די דעטאלן פון דעם.
ס׳טייטש, אפילו אויב די מעשה מילה אליין איז דוחה שבת, א גאנצע מלאכה פון, וואס האבן מיר גערעדט? ס׳איז נישט קלאר וועלכע מלאכה, א חובל וואס איז מתקן. א חובל וואס איז מתקן, יא.
אבער וואס טוט זיך מיט די אנדערע? מ׳דארף מאכן נאך הכנות פאר די ברית בשבת.
הלכה ו׳ (המשך): עושין כל צרכי מילה בשבת
דברי הרמב״ם: צרכי מילה דוחה שבת
איז אזוי, זאגט דער רמב״ם, “עושין כל צרכי מילה בשבת”, מ׳קען טון אלעס וואס ס׳פעלט אויס פאר מצוות מילה. ס׳טייטש, “מולין, פורעין, ומוצצין”, די דריי מלאכות פון מילה.
און מ׳קען אויך “וחוזר על ציצין המעכבין אפילו שפירש, ועל ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש”. בשבת דיעלט מען אויך מיט די נושא פון ציצין די זעלבע וועג ווי אין די וואכן. מ׳זאגט נישט אז אקעי, ס׳איז משלים זיין נאך שבת, נאר מ׳טוט עס אום שבת, ווייל ס׳איז מעכב.
חידוש: דער חילוק צווישן “דארף נישט” און “טאר נישט” לגבי ציצין
און די חידוש איז אזוי, דאס האבן מיר גערעדט פריער, אז דער רמב״ם האט געברענגט די הלכה פון ציצין המעכבין, אז נאך דעם פירש דארף מען שוין נישט, אפילו אין די וואכן׳ס. אבער אין שבת טאר מען נישט, נישט נאר מ׳דארף נישט, נאר מ׳טאר נישט. אויב פירש, טאר ער נישט חוזר זיין, ווייל שבת איז דא. יא.
ס׳איז נישט אזוי קלאר פארוואס ער דארף אונז דאס זאגן, איך וואלט דיר געזאגט פארוואס. פריער האט ער נאר געזאגט אז אין די וואכן׳ס דארף מען נישט, יעצט זאגט ער אז שבת טאר מען נישט.
אבער מצד שני, די ציצין שאינן מעכבין, כל זמן שלא פירש, טאר מען אפילו שבת, כל זמן שלא פירש. ס׳איז א חידוש דאס. דו קענסט זאגן אז ער איז שוין יוצא געווען.
רייט, יעצט איז שוין אן אנדערע מלאכה. ס׳איז נאך א חלק פון די מצוות מילה כתקנה, און אזוי לאנג ווי ס׳איז נישט דא קיין פירש, איז עס נאך א חלק פון די מצוות מילה. יא.
אספלנית איז אויך דוחה שבת
“ונותנין עליה אספלנית”, מ׳מעג נאכדעם לייגן די בענדעיד, וואטעווער, פאר׳ן היילן די… די זאכן זענען דוחה שבת.
מכשירי מילה אינן דוחין את השבת
דער יסוד: חילוק צווישן צרכי מילה און מכשירי מילה
אבער וואס נישט, איז אזוי, “מכשירי מילה”. ס׳איז דא די ערשטע זאך האט געהייסן “צרכי מילה”. צרכי מילה מיינט די דירעקטע זאך וואס דער מוהל טוט מיט׳ן קינד. אבער אנגרייטן די מילה איז “אינן דוחין את השבת”.
מיר האבן גערעדט נעכטן לגבי די הלכות פון ברכת הנהנין, דער רמב״ם געבט נישט קיין חילוק צווישן מכשירים און די עקטשועל עשיה. דא געבט ער אונז א דוגמא לגבי אן אנדערע זאך, א חילוק צווישן זאכן וואס זענען הכנות למצוה, למשל בונה סוכה ווערסעס עקטשועלי אריינגיין אין די סוכה. דא איז די דוגמא לגבי וואס הייסט מכשירי מילה.
מכשירי מילה — א מושג פון מסכת שבת
מכשירי מילה איז א מושג פון מסכת שבת. יא, ס׳איז געווען אן תנאים׳שע מחלוקת. רבי אליעזר האט געזאגט מכשירי מילה דוחה שבת. א מכשיר איז עקזעקטלי נישט טון די מילה, נאר ברענגען א מעסער, עס וואשן, וכדומה.
וואס איז צרכי מילה?
איך מיין אז צרכי מילה אויך, דער רמב״ם מאכט עס נישט אזוי קלאר, אבער צרכי מילה מיינט די מעשה המצוה. דאס הייסט, מילה און פריעה זענען מעכבין די מצוה, און מציצה איז פשוט וועגן פיקוח נפש. ס׳איז נישט אדער נותנין עליה אספלנית, אנדערש קען מען זיך נישט מל׳ן.
גראדע, ס׳איז אויך דא א מחלוקת אין פריעה. אנדערש איז עס נישט צרכי מילה. אנדערש איז עס נישט אזוי ווי צוויי זאכן זענען דא דוחה שבת, מילה מיט סכנה. ס׳איז מילה, ווייל אנדערש קען מען זיך נישט מל׳ן.
זייער גוט. סאו דו קענסט אבער זאגן, כאילו, ווען נישט אז מילה וואלט געווען א מצוה, וואלט מען נישט געמעגט מאכן די זאכן. אבער יעצט אז מ׳דארף מאכן די מצות מילה, דארף מען דאך לייגן די אספלנית.
מכשירי מילה אינן דוחין אפילו איסורי דרבנן
אבער וואס נישט? אבער מכשירי מילה, זאכן וואס איז אנצוגרייטן די מילה, איז נישט דוחה שבת.
כיצד? אין מביאין איזמל ממקום למקום. מ׳טאר נישט יעצט גיין ברענגען א סכין, אפילו במבוי שאינו מפולש, אפילו אין א פלאץ וואס איז נישט קיין רשות הרבים וואס איז אסור שבת מן התורה, נאר א מבוי שאינו מפולש, וואס איז אסור מדרבנן, טאר מען נאך אלץ נישט טון. מכשירי מילה איז ניטאמאל דוחה דרבנן.
אפילו במבוי שאינו מפולש, אין מביאין איזמל מחצר לחצר. פאר איין עירוב דבריהם, די מצות עירוב וואס איז פון דברי חכמים, ווערט נישט נדחה מפני הבאת הסכין.
דער טעם: ואפשר להביא מערב שבת
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, למה זה? איז דען אלע מכשירי מילה נישט דוחה אפילו מדרבנן? ואפשר להביא מערב שבת. ווייל אלע זאכן וואס מען וואלט ווען געקענט טון פאר שבת, מילה אליין איז נישט שייך צו טון פאר שבת, ווייל די מצוה איז “ביום השמיני ימול”, און שבת איז פונקט אויסגעקומען די יום השמיני. אבער די אלע ענייני הכנה האט דאך דער מענטש געקענט טון פאר שבת. אויב ער האט עס נישט געטון, איז too bad, גייט מען נישט מל׳ן שבת.
און ממילא די זעלבע סברא גייט אויף דרבנן. די גמרא זאגט אז די גאנצע זאך איז נאר מדאורייתא, דאס איז אויף דרבנן. אבער די זעלבע סברא, אז דו קענסט עס ברענגען ערב שבת.
הלכה ז׳: ספעציפישע מכשירים וואס זענען נישט דוחה שבת
דברי הרמב״ם: סממנים, חמין, אספלנית, יין ושמן
אקעי, בקיצור, אין שוחקין לה סממנין. דאס איז אן אינטערעסאנטע הלכה, ווייל די אפשר איז דאך נישט א פשט אז ס׳איז א קנס פאר די מענטש וואס האט גע’neglect’ט און נישט געטון. ס׳איז דאך א מצוה וואס דארף דא געטון ווערן. און ביום השמיני איז פשוט אז די מצוה איז גענוג חשוב אז ס׳איז וויכטיגער ווי שבת.
אבער ס׳איז גענוג חשוב אז זאכן וואס מען דארף טון… נישט פארגעסן, ס׳איז געווען מיט די דין אין די גמרא פארוואס מען איז שוחט ביום השמיני בשבת. אבער די פוינט איז, דארף דו וועסטו זאגן, אוודאי דארפסטו, אבער די מצוה איז דוחה שבת, אז וואס מען דארף, אבער עס ווערט דאך געהייסן ברענג זיין מעסער שבת, ברענג עס ארום שבת.
דיסקוסיע: איז דאס א קנס אדער אן עצם דין?
ממילא, וואס זאגסטו מיר יעצט, אז ס׳איז א קנס? און דו ווייסט דאך אז די מצוה פון ביום השמיני איז גענוג א חשוב׳ע מצוה, ס׳איז דוחה זיין שבת. ס׳איז פשט אז עניטינג וואס פעלט אויס צו קענען נישט מל׳ן ביום השמיני, לכאורה, אז דו גייסט מיט די זעלבע לאדזשיק. אז דו זאגסט ס׳פעלט אויס, ס׳פעלט אבער נישט אויס. דו קענסט עס ברענגען ערב שבת.
אבער יעצט איז שבת, און ס׳איז נישטא, און דו דארפסט עס ברענגען ערב שבת. יא, אבער יעצט איז שבת. די שאלה איז וועלכע מצוה איז נאך באקאנט? ביום השמיני ימול, אדער די מצוה פון שמירת שבת? זאגסטו שבת אין דעם מצב איז וויכטיגער.
ווייל שבת האט נישט דוחה געווען מכשירי מילה לכתחילה. דאס וואס דו זאגסט האט ער ענזער געהאלטן, אבער די חכמים האבן נישט אזוי געהאלטן.
סברא: ווען א מענטש איז מזלזל אין שבת
אקעי, יא. בקיצור, ניין, איך האב עפעס א שטיקל אזוי ווי מיין סברא איז אזוי ווי אז ווען א מענטש איז, די מצות מילה אליין איז דוחה שבת, שוין, ווייסטו. אבער ווען א מענטש איז כאילו הייבט אן צו מזלזל זיין אין די שבת, זאכן וואס ער וואלט ווען געקענט טון אויך פארדעם, איז אסאך א גרעסערע חילול שבת. איך גלייב נישט אז דאס איז די ווארט, אבער דאס איז דאך געווען א מחלוקת תנאים, אבער איך מיין אז…
נאך מכשירים וואס מען טוט נישט בשבת
שוין, דער רמב״ם גייט אריין און זאגט נאך זאכן וואס מען טוט נישט אום שבת פאר די זעלבע סיבה ווייל מען האט עס געקענט טון ערב שבת.
אין שוחקין סממנים, מען צעמאלט נישט סממנים פאר צו אויסהיילן די קינד. אין מחמין לו חמין, מען טאר נישט קאכן וואסער שבת צו מאכן הייס וואסער. ואין עושין לו אספלנית, מען גרייט נישט אן די בענדעדזש. ואין תורפין יין ושמן, אויך איז געווען א סארט רפואה וואס מען פלעגט מישן יין ושמן פאר די יולדת.
אגב, תורפין יין ושמן, דאס איז דאך לכאורה נאר א שבות פון עוסק זיין ברפואה.
יא, קען זיין, קען זיין אז דער רמב״ם האט נישט געוואלט אריינגיין אין דעם, קען זיין אז דער רמב״ם האט נישט קיין חילוק. ביי די פון זיי טוט מען נישט, ביי די אנדערע זאכן איז דא אן עצה.
עצות בדיעבד: לא שחק כמון מערב שבת
שוין, ווייל די אלע זאכן האט מען געקענט טון פאר שבת. אבער דא איז דא א חילוק: לא שחק כמון מערב שבת, אויב א מענטש האט נישט צעמאלן כמון, האט דער רמב״ם גע׳פסק׳נט אז די זאכן וואס אין שוחקין סממנים האט ער נישט געגעבן קיין היתר, אבער דא האט ער יא. דאס איז לא שחק כמון, דאס איז לא שחק כמון. אין אנדערע ווערטער, אויף די זאכן איז דא יא אן עצה, וויבאלד דאס איז אן איסור דרבנן, אדער וויבאלד אז דאס פעלט אויס.
אויף מחמין האט ער נישט קיין היתר, אז מען זאל ברענגען א גוי, איך ווייס נישט וואס. נאכאמאל, אויף די חמין, מ׳האט גערעדט וועגן דעם, מ׳קען מאכן ערב שבת, ס׳מאכט א בלעך. אבער אויב דו האסט נישט געהאט, גיימיר שוין זען וואס מ׳קען טון.
דיסקוסיע: וואס מיינט דער רמב״ם מיט “לא שחק כמון”?
יא, ער זאגט, קוק וואס ער זאגט. לכתחילה דארף מען צוגרייטן דאס ערב שבת. לא שחק סממנים, ניין, ער רעדט דא פון כמון, ער רעדט דא פון כמון. ער מיינט צו זאגן אז דאס איז נאר די וויכטיגסטע פון די סממנים, כולי. די סממנים וואס זענען דא זענען ווייניגער וויכטיג, אבער נעם דאס וואס איז ממש וויכטיג, די כמון. ער ברענגט א דוגמא פון דעם.
דברי הרמב״ם: עצות בשינוי
איז לא שחק כמון מערב שבת, קען מען עס טון מיט א שינוי אז ס׳זאל נישט הייסן טוחן, ס׳זאל נישט הייסן ממש צעמאלן. שוחק בשינוי על ידי נתינה, ער צעמאלט עס מיט זיינע ציין, דאס הייסט נישט טוחן, און ער לייגט עס. לא טרף לו יין ושמן, אויב האט ער נישט צוזאמגעמישט יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו, ער גיט דאס שוין מער בתורת עצה. קען ער ארויפגיסן אביסל יין און אביסל שמן.
דער כלל: כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת
זה הכלל, כל שאפשר לעשותו מערב שבת אין דוחה שבת. עפעס וואס מ׳וואלט געקענט אנגרייטן פאר שבת איז נישט דוחה שבת. אבל בדיעבד אם שכח ולא הכין… אה, דאס הייסט אויסער די זאכן וואס מ׳קען טון בהיתר. אם שכח ולא הכין המכשירים און ס׳איז נישטא קיין וועג צו טון אן חילול שבת…
מכשירים מיינט ער צו זאגן די מעסער וכדומה?
יא, אדער די עניטינג, די חמין. לכאורה אויך, אבער לאמיר זען די נעקסטע טאג. אבער וואס ס׳איז דא חמין לית שי, זאל מען מל׳ן די נעקסטע טאג.
הלכה ח׳: מלת הקטן בשבת — ווען סכנה איז דוחה שבת
ווען מ׳האט שוין גע׳מל׳ט און ס׳קומט א תקלה
וואס טוט זיך מילת הקטן בשבת? מ׳האט גע׳מל׳ט די קטן בשבת, און מ׳האט געהאט גרייט זאכן. דאס הייסט, דער מענטש האט געטון כדת וכדין און האט אנגעגרייט פאר שבת וואס מ׳האט געדארפט. אבער ואך איך נתפזר החמין או נתפזרו הסמנים, די חמין אדער די סמנים וואס ער האט אנגעגרייט איז געווארן אויסגעגאסן אדער ס׳איז געווארן נעלם, איז דא קענסטו אים… די קינד איז דאך שוין גע׳מל׳ט. ס׳איז אמת, מילה איז נישט דוחה שבת, אבער סכנה איז יא דוחה שבת. מאך נישט קיין חשבונות ווען ס׳קומט צו סכנה.
לעשות לו כל צרכיו בשבת, שאין סכנה זו… מעגן מיר יא טון אלעס בשבת, ווייל ס׳איז א סכנה פאר די קינד אויב מ׳וועט אים נישט אנווארעמען חמין, ווייל אין אזא פאל איז סכנה זיכער דוחה שבת.
דער חילוק: סכנה לעומת מכשירי מילה
ס׳איז אן אנדערע ווערטער. אין אזא פאל זאגט מען נישט “הואיל ואפשר לעשותו”, ווייל ער האט עס טאקע געטון ערב שבת. אבער מ׳דארף אפילו נישט צוקומען צו דעם, ווייל סכנה, אפילו ווען מיר וואלטן געווען די גרעסטע פארברעכער, איז סכנה נאך אלץ דוחה שבת.
וואס ער זאגט איז, טאמער דו האסט נישט צוגעגרייט הייסע וואסער ערב שבת, דו האסט פארגעסן, ס׳איז נישט קיין חילוק, וועסטו מל׳ן מארגן. ווייל אזוי איז די הלכה, מכשירי מילה אין דוחה שבת. דו האסט נישט קיין רעכט צו טון א זאך, אפילו ס׳איז א מצוה, וואס וועט ברענגען צו חילול שבת, טו עס נישט.
אבער טאמער האסטו געטון בהיתר, האסט גע׳מל׳ט פרשת מילה, יעצט האסטו א תקלה אז דו דארפסט א חמין, הייבט זיך נישט אן די שאלה. סכנה.
חידוש: די ווארט איז סכנה, נישט קנס
דאס איז אבער די חידוש, אז אפילו… ס׳איז א שיינע דיוק. די ווארט איז מחמת סכנה. למשל, אויב א מענטש האט אנגעגרייט חמין און ס׳האט זיך אויסגעגאסן, גלייך פארן ברית מילה, דאס איז דאך א קנס, און ממילא יעצט האב איך נישט די קנס. די ווארט איז נישט די קנס. די ווארט איז ווען מ׳האט שוין גע׳מל׳ט איז עס א סכנה. די ווארט איז סכנה, אבער א סכנה מאכט מען נישט קיין חשבונות. ממילא איז עס גוט.
רחיצת הקטן בשבת
זאגט דער רבי מאיר אביסל מסביר די זאכן וואס מ׳טוט בשבת. מקום שדרכו להרחיץ את הקטן איז א קטן וואס מ׳דארף אים פרעפערן די פרעפ.
הלכה ח׳ (המשך): רחיצת הקטן בשבת — ווען און ווי
Speaker 1:
דער ווארט איז סכנה, און ביי סכנה מאכט מען נישט קיין חשבונות.
מולין אותו בשבת. זאגט דער רמ״א אביסל מסביר די זאכן וואס מ׳טוט בשבת. מקום שנהגו לרחוץ את הקטן, וואס די ארובות הרפואות אויף וואשן די קטן נאך די מילה אדער פאר די מילה, מרחיצין אותו בשבת בין לפני המילה בין לאחר המילה. אויב אזוי איז דער מנהג, אז ס׳איז גוט פאר די קינד אז מ׳זאל אים אפוואשן פאר די מילה אדער נאך די מילה.
די זעלבע זאך, אויב איז דער מנהג אז בשלישי של מילה דארף מען אפוואשן, בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, מעג מען טון. בין מחמין לו חמין מערב שבת, בין מחמין לו בשבת, מעג מען יא טון סיי די יום הברית, סיי די שלישי למילה, מעג מען טון סיי מחמין חמין מערב שבת, וואס איז דא די תקנה אז מ׳זאל נישט רחיצה.
דיון: פארוואס מעג מען מאכן חמין בשבת? דורך א גוי?
Speaker 2:
נכון. יא יא. באופן כללי, יא, שבת טוט מען נישט, אמת. אפילו א בעיבי זאגט מען אז די רחיצה איז אסור, א איסור דרבנן. בין מחמין לו בשבת, וואס דאס איז אן אנדערע איסור דרבנן, וואס טייטש דורך א גוי?
Speaker 1:
פארוואס טוט מען בשבת? נישט א גוי, וואו ביסטו אריינגעקומען אין א גוי? יא, דורך א איד.
ס׳הייסט, ס׳קען זיין אז ס׳איז בעסער צוגרייטן פון ערב שבת, אבער דער רמ״א זאגט אז מ׳דארף צוגרייטן פון ערב שבת אפילו. ער זאגט נאר אז לכאורה ווי דו זאגסט, ער זאגט בין מחמין לו בשבת, סארי, מערב שבת, ער מיינט ווייל דאס וואלט געדארפט אויך זיין אסור מדרבנן, אט ליסט, מיט רחיצה בשבת, ווי דער רמ״א האט געהאט א מזל אין הלכות שבת. אבער דא מעג מען דאס, מעג אפילו קאכן שבת וואס איז דאך א סכנה.
דיון: די קשיא פון “לפני המילה” — און דער תירוץ
Speaker 2:
ניין, אבער וואס שטייט בין לפני המילה, דא איז די פראבלעם. לאו דווקא לפני המילה, מ׳קען מיינען דורך א גוי.
Speaker 1:
וואס קומט אריין א גוי? ס׳שטייט נישט א גוי.
Speaker 2:
נאר וואס זאגט ער, לפני המילה. פארוואס זאל מען עס ווארעמען?
Speaker 1:
א גוי שטייט נישט. א גוי שטייט נישט, מ׳דארף נישט אויסטראכטן זאכן וואס שטייט נישט. דער תירוץ איז, אויב מ׳דארף לפני המילה מאכן חמין און דו מאכסט נישט די מילה היינט, איז נישטא קיין לפני המילה. ס׳רעדט זיך נישט פון דעם. אזויווי מיר האבן דאך געהערט פריער, אז אויב מ׳האט נישט צוגעגרייט איינע פון די מכשירים, מאכט מען נישט די ברית שבת. דאס וואס שטייט אז מ׳חמם בשבת מיינט רב אדער אן אנדערע פאל פון אחר המילה, אדער שלישי למילה וואס ס׳איז שוין געווען דאנערשטאג די ברית, וכדומה. אזוי זאגט דאך דער מענטש פון אונטן, איך האב געזען מיין איך. אבער פשוט, מ׳דארף נישט אנלייגן צו פארשטיין די סברא.
מיט א גוי ווייס איך נישט וואס ס׳גייט העלפן די פוינט. דער רמ״א האט דארט אנדערש אפגעלערנט ווי אונז, וועגן דעם האט ער זיך געמוטשעט און ער קריגט זיך מיט דער רמ״א, ווייל דער רמ״א האט פארשטאנען אז די “מחממין לו חמין בשבת” גייט ארויף אויך אויף די לפני המילה. פרעגט ער, פארוואס זאל מען מאכן לפני המילה? זאגט ער אפשר דורך א גוי. אבער אויב מ׳איז מסביר אז מ׳לערנט ווי אונז, אז די מחממין גייט ארויף אויף די צווייטע פאל, דארף מען אליין פארשטיין אז לפני המילה טוט מען נישט די מכשירי מילה. ס׳איז נישטא קיין מילה היינט! מ׳האט דאך שוין געלערנט אז ס׳איז א שוואכע מילה אויב מ׳האט נישט צוגעגרייט. לכאורה איז פשוט.
אמירה לגוי: שכח ולא הביא סכין מערב שבת
Speaker 1:
אקעי. יעצט גייען מיר לערנען וועגן א גוי. שכח ולא הביא סכין מערב שבת. וואס טוט זיך? דער רמ״א האט אונז געזאגט אז מ׳טאר נישט ברענגען אין שבת א מעסער, אפילו נאר דורך איסור דרבנן. אפילו נישט מיט אן איסור דרבנן. אפילו אן איסור דרבנן טאר מען נישט. ניין, אפילו “ומביאו שלא עי״ב”. א מענטש וויל מאכן א ברית בשבת, און ער האט זיך געכאפט אז ער האט נישט געברענגט א סכין צו די מקום וואו די קינד איז מערב שבת. וואס מ׳מעג יא טון איז, אומרים לגוי להביא סכין בשבת. מ׳מעג יא זאגן פאר א גוי צו ברענגען א סכין בשבת. אבער ובלבד שלא יביאנו דרך רשות הרבים. דער גוי טאר עס אויך נישט טראגן דורך רשות הרבים. דאס הייסט, מ׳מעג זאגן פאר א גוי צו טון אן איסור דרבנן. ס׳שטייט אז דער גוי אליין טאר אויך נישט טון קיין דאורייתא. דער גוי מעג טון דאס וואס מיר האבן פריער געלערנט אז דער איד טאר נישט טון, גיין דורך די חצרות. דאס וואס איז נאר אן איסור דרבנן, וואס ס׳איז צוויי דרבנן׳ס, דו זאגסט פאר א גוי נאר אפצוטון איין דרבנן, דאס מעג מען זאגן. דער רמ״א איז מסביר דאס. כל דבר שאיסורו בשבת אסור עלינו משום שבות, עפעס וואס יענע זאך איז נאר אסור משום שבות צו טון בשבת, אזוי ווי למשל טראגן דורך חצירות, מותר לאמרו לגוי לעשותו כדי לעשות מצוה בזמנה, מען מעג הייסן א גוי טון, במקום מצוה מעג מען הייסן א גוי טון א מלאכה דרבנן.
אבל דבר שאיסורו בשבת אסור עלינו משום מלאכה, אסור לאמרו לגוי לעשותו בשבת, טאמער איז א זאך וואס איז אסור פאר אונז, איז א געהעריגע איסור דאורייתא אזויווי רשות הרבים, טאר מען נישט הייסן פאר די גוי, דאס איז די איסור שבות, מען טאר נישט הייסן פאר די גוי צו טון בשבת אפילו פאר א מצוה.
דיון: קען מען זאגן פאר א גוי צו מל זיין?
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם, מכשירי מילה אפילו בזמנה, איינער וועגן יום טוב, איך האב יעצט געלערנט אז מכשירי מילה אין יום טוב אז ס׳איז דער רמב״ם דער זעלבע זאך, אז וועגן יום טוב, ס׳איז דער חידוש, זמנה אפילו ווען עס איז ביום השמיני קומט אויס אום יום טוב, איך טאר מיר נישט טוהן מכשירי מילה, מכשירי מילה אינן דוחות את יום טוב, הואיל והיה אפשר לעשותן מערב יום טוב.
איך קען דיר פרעגן א שאלה, אבער מיט צווארקער שטאנען א גוי, קען מען זאגן, כדי לעשות מצוה בזמנה.
Speaker 1:
אה, עס איז פשוט, ווייל אויב עס איז נישט ביום השמיני מאכט אונז נישט שבת. אבער איך זאגסט, אונז שטייט נישט נאר צו טוהן א מצוה, דער מצוה וואס שטייט אויף די עצם ברית. קענסט נישט שטאמען זיי מאכן א ברית שבת, איינער גוי מלכה נישט. אדער האבן גענעבט א גוי כדי שמואלע. ערקענט בדי עובד גאדל, באט יא. ניין, בדי עובד איז עס כשר, אבער נישט אז ער קענט. מתני אסור, אסור לא ניחל לגוי. מאך פארשטייט.
מכשירי מילה ביום טוב — קל וחומר
Speaker 1:
זאג דער רמב״ם, וקל וחומר הדברים, ומה מכשירי מילה שאינן דוחין את השבת שאיסורה בסקילה, מכשירי מילה זענען דאך די נישט דוחה שבת, לא ידחו את יום טוב שאיסורו בלאו. אזייז, א יום טוב איז טאקע נישט אזוי הארב ווי שבת, נישט קיין סקילה, אבער ס׳איז א לאו. איז מכשיר אוכל קען ער אויך נישט זוכה זיין קיין לאו. נישט נאר א שבת איז ער נישט זוכה, ער איז אויך נישט זוכה קיין לאו. אבער וואס יא, ס׳איז דא זאכן וואס ס׳איז גרינגער. פארוואס יום טוב מעג מען יא טון מלאכות אוכל נפש? יום טוב מעג מען דאך טון מלאכות אין די קיטשן, מלאכות אוכל נפש. איז מעג מען יא אסאך זאכן, די סממנים וואס מ׳האט זיך געמוטשעט וואס טוט זיך א איד האט נישט אנגעגרייט די קאמאן מיט די זאכן פאר די קינד. אבער יום טוב מעג מען יא אסאך זאכן, די סממנים אין יום טוב, ווייל ס׳איז הותרה לגבי די קדירה, די סממנים קען מען דאך אויך נוצן אויף קאכן, מען מעג דאך מאכן. אין הלכות יום טוב האבן מיר געלערנט אז ווייל ס׳איז פרישער, יא, א זאך וואס ס׳קומט אויס פרישער, ס׳וועט נאכדעם מער די עונג יום טוב, מעג מען דאך טון יום טוב, ווייל ס׳איז הותרה לגבי די קדירה. און די זעלבע זאך, תורה פון ליה און ושמה, ווייל יום טוב איז אויך א זאך וואס מען מעג טון.
זייער גוט. שוין, מיר האבן געענדיגט פרק רייז.
הלכות מילה פרק ב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/12y0tpy5g17gpbuixlyx4/DR104.mp4?rlkey=qttcpk2mosxrusgm6o8dcpcz5&dl=0
הלכות מילה פרק ב – וידאו
הלכות מילה פרק ב
דער שיעור לערנט הלכות מילה פרק ב׳ פון רמב״ם, וואס באהאנדלט ווער איז כשר צו מל׳ן (אפילו ערל, עבד, קטן, אשה, אבער נישט א גוי), מיט וואס מען מל׳עט (בכל דבר שכורת), און דעם גאנצן פראצעס פון מילה, פריעה און מציצה. ס׳ווערט אויך דורכגענומען די הלכות פון ציצין המעכבין, די חילוק צווישן צרכי מילה וואס דוחה שבת און מכשירי מילה וואס דוחה נישט שבת, און די דינים פון רחיצת הקטן בשבת. דער שיעור קלערט אויס די יסודות פון נתגלה העטרה, צי מילה דארף כוונה לשמה, און די אונטערשייד צווישן מעשה מצוה און הכשר מצוה.