הלכות שבת פרק כ״ב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות שבת, פרקים כ״ב-כ״ג (רמב״ם, ספר זמנים)
—
הקדמה כללית לפרק כ״ב
הרמב״ם עובר על שבותים (איסורי דרבנן) של ל״ט המלאכות. בפרקים ח׳-י״ב הוא פירט את כל מלאכות דאורייתא (אבות ותולדות), ובפרקים כ״א-כ״ג הוא מונה את השבותים.
חידושים לגבי מבנה הרמב״ם:
– הרמב״ם חילק את מלאכות דאורייתא ל-5 פרקים (ח׳-י״ב): עשר, עשר, שמונה, שמונה, שלוש — נראה שתכנן במקור 4 פרקים (כמעט 40÷4=10), אבל מכיוון שהמלאכות האחרונות (בונה, סותר, מכבה) כוללות הלכות רבות מאוד, חילק ל-5. בשבותים יש רק 3 פרקים, כי לא לכל מלאכה יש שבות נוסף. הרמב״ם רצה לצמצם בסך הכל ל-7-8 פרקים (5+3) עבור כל ל״ט המלאכות עם שבותיהן, ולכן הפרקים ארוכים יותר מהרגיל.
– נקודה חשובה: צירוף השבותים למלאכותיהם הוא עבודתו המקורית של הרמב״ם — בגמרא לא תמיד מפורש איזה שבות שייך לאיזו מלאכה.
—
רדיית הפת (הוצאת לחם מהתנור)
רמב״ם: רדיית הפת אינו מלאכה, אבל אסרוהו חכמים שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום וקידש עליו היום — מציל ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. שירדה במסל — ירדה, אלא בסכין, כדי לשנות.
פשט: הוצאת לחם מהתנור (רדיית הפת) אינה מלאכה דאורייתא — רק הכנסה (אופה) היא המלאכה. אבל חכמים אסרו זאת, שמא יבוא לאפות. כאשר הכניס לחם ערב שבת והגיע השבת, מותר להציל מזון שלש סעודות, ומותר לבקש מאחרים שיצילו גם עבור עצמם. אבל יעשה זאת בשינוי — בסכין במקום במרדה (כלי מיוחד).
חידושים:
– מדוע שינוי באיסור דרבנן: כאשר יש מלאכה דאורייתא והותרה, אומרים לעשות בשינוי. אבל כאן רדיית הפת בכלל אינה מלאכה — מדוע צריך שינוי? אלא, מכיוון שחכמים אסרו זאת, ואפילו כשהם מתירים במקום צורך גדול, הם עדיין דורשים שינוי.
– קשר לפרק ג׳: ההיתר של רדיית הפת מדבר רק כאשר הכניס בשוגג (או בהיתר — כדי שיקרמו פניה מבעוד יום). אם הכניס במזיד מוקדם מדי (סמוך לחשיכה, כשלא קרמו פניו), עבר על איסור דרבנן של שהייה/הדבקה, ואז אין אפילו היתר רדייה. זה נמצא בפרק ג׳, לא כאן.
—
רחיצה בשבת / גזירת מרחצאות
א. יסוד הגזירה
רמב״ם: ומה אסרו חכמים — ליכנס במרחץ בשבת, מפני הבלנים שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת חממו. לפיכך גזרו חכמים שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע.
פשט: חכמים אסרו להיכנס למרחץ (בית מרחץ) בשבת, אפילו רק להזיע. הטעם: הבלנים (עובדי המרחץ) היו מחממים מים בשבת ואחר כך משקרים שזה מערב שבת.
חידושים:
– מדוע לא אפשר פשוט לשאול/לסמוך? בדרך כלל היינו אומרים: שישאל את הבלן אם חומם מערב שבת, ואם כן, יהיה מותר. אבל חכמים ראו שבפועל הבלנים משקרים — הם מחממים בשבת ואומרים שזה מערב שבת. אי אפשר לסמוך עליהם.
– הטעם העיקרי: זה לא רק שאלה של אמון — כניסה למרחץ בשבת גורמת לכך שהבלנים יבשלו מים בשבת. זה יסוד הגזירה: מעשה שגורם ליהודים אחרים לעשות מלאכה דאורייתא (בישול).
– הבלן הוא יהודי — לא מדובר בגוי, אלא בבלן יהודי שעובר עבירה. אף על פי כן חכמים אסרו, כי יש סכנה ממשית שכניסה למרחץ גורמת מלאכה דאורייתא.
ב. פרטי הגזירה — מה אסור
רמב״ם: וגזרו אפילו להזיע, ולא בחמין. וגזרו שלא ירחץ כל גופו בחמין אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת. אבל פניו ידיו ורגליו מותר.
פשט: שני שלבים של גזירה:
1. המרחץ עצמו — אסור להיכנס כלל, אפילו רק להזיע, אפילו רק פניו ידיו ורגליו.
2. בביתו — אסור לרחוץ כל גופו בחמין (אפילו הוחמו מערב שבת), אבל פניו ידיו ורגליו מותר.
חידוש: החילוק בין מרחץ לבית: במרחץ אפילו פניו ידיו ורגליו אסור (כי הכניסה עצמה גורמת בישול), אבל בבית — שם האדם לא מרמה את עצמו — רק כל גופו אסור.
ג. חמי האור לעומת חמי טבריה
רמב״ם: בחמי האור — אסור. בחמי טבריה וכיוצא בהם — מותר להשתטף בהם כל גופו.
פשט: מים שהתחממו על ידי אש — אסור. מים שחמים באופן טבעי (מעיינות חמים) — מותר.
ד. חמי מערות
רמב״ם: חמין של מערות — אסור, לפי שמעלות שיש בהם הבל באות לידי זיעה ונמצאות כמרחץ.
פשט: למרות שחמי מערות גם אינם חמי האור, אסור מסיבה אחרת.
חידוש: הטעם לאיסור חמי מערות אינו משום שהמים חוממו על ידי אש, אלא משום שההבל (אדים חמים) במערה גורם לתחושה כמו במרחץ — מזיעים, יוצאים כמו מבית מרחץ. זו סיבה נפרדת — זה “בגדר גזירת מרחצאות” מצד המראה, לא מצד מקור החום.
ה. מתחמם כנגד המדורה
רמב״ם: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן — מותר. אבל אין משתטפין כל גופו בצונן ומתחממין כנגד המדורה, לפי שמפשיר מים שעליו.
פשט: להתחמם ליד האש ואחר כך לרחוץ במים קרים — מותר. אבל להיפך — קודם להירטב במים קרים ואחר כך לעמוד ליד האש — אסור.
חידוש: האיסור על הסדר ההפוך הוא משום שלמעשה הוא מתכסה במים חמים — המים על גופו מתחממים מהמדורה, וזה “אותו אפקט כמו מרחץ” — הוא כל גופו בחמין.
ו. סילון של צונן דרך חמין
רמב״ם: המעביר סילון של צונן בתוך מים חמים (אפילו חמי טבריה) — הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורים ברחיצה ובשתיה.
פשט: צינור עם מים קרים שעובר דרך מים חמים (אפילו חמי טבריה) — המים שיוצאים נחשבים כחמין שהוחמו בשבת.
חידושים:
1. לשון הרמב״ם — “הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת” — הוא לא אומר שזה ממש בישול, אלא שזה נראה כמו חמין שהוחמו בשבת. זה חלק מהגזירה הרחבה יותר נגד חמין שהוחמו בשבת — אנשים לא יבחינו בין מי סילון למים מבושלים רגילים.
2. ראשונים אחרים אומרים שהאיסור הוא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל — כי מכניסים מים קרים לחמים, זה כמו הטמנה.
3. קושיה על הרמב״ם: מדוע זה אסור גם בשתיה (לשתות)? חמין שהוחמו מערב שבת אינם אסורים לשתייה — רק חמין שהוחמו בשבת. זה נשאר ללא תירוץ ברור.
4. חילוק שבת/יום טוב: בשבת — אסור ברחיצה ובשתיה. ביום טוב — אסור ברחיצה אבל מותר בשתיה (כי ביום טוב מותר לבשל לצורך אכילה/שתיה).
ז. שיעור חימום — כריסו של תינוק
רמב״ם: מותר להעמיד כלי עם מים או שמן כנגד המדורה — רק כדי שתופג צינתן, לא שיחמו. וכן סך אדם בידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה — שלא יחמו המים שעליו עד שכריסו של תינוק נכוית בו.
חידוש — האם זה בישול מדאורייתא: כאשר הרמב״ם אומר “כריסו של תינוק נכוית בו” — האם מדובר כאן ממש במבשל (מלאכת בישול)? המסקנה היא שזה לא נקרא בישול: למרוח מים/שמן ולעמוד ליד אש זה “לא דרך בישול.” הראיה: אם אדם עומד בשמש החמה גופו גם נעשה חם — האם זה גם בישול? “זה לא עובד ככה.” זו לא דרך בישול, למרות ששיעור כריסו של תינוק משמש כאן.
—
בישול בחמה ותולדות חמה
רמב״ם: מותר לחמם מים קרים בשמש כדי שיחמו… אבל אסור בתולדות חמה.
פשט: מותר להוציא מים לשמש שיתחממו, אבל לא בחול שהתחמם מהשמש.
חידושים:
– תולדות חמה (חול חם) נראה כאילו מבשלים בתנור — אדם שרואה שמבשלים בחול חם עלול לחשוב שהחול חומם בתנור. אבל שאין אדם בא לטעות מחמה לאש — אף אחד לא יחשוב שבישול תחת השמש הוא כמו בישול באש.
– לפיכך מותר ליתן מים צוננים בשמש כדי שיחמו.
—
מוחמם בגד — חימום בגד
פשט: מותר לחמם בגד כדי להניחו על הגוף (למשל על הבטן). זו לא דרך בישול. “מוחמם” לא מתכוון לרמת חום גבוהה, אלא רק לחימום, ובגד אין לו ענין בישול.
—
כלי ראשון וכלי שני — יסודות
א. יציקת חמין לצונן או להיפך
רמב״ם: מותר לצקת מים חמים למים קרים או להיפך, אם אינו בכלי ראשון. אבל באמבטי (אמבט), שהוא כלי ראשון, אסור לצקת מים קרים לחמים, כי זה היה מבשל.
חידוש: תורת שבת תמה שמרחצאות של היום אף פעם לא חמים כמו פעם. פעם האמבט היה יד סולדת בו, והיה סכנה — יש ברכה כשיוצאים מהמרחץ בשלום.
ב. מיחם שפינה ממנו
רמב״ם: סיר שכבר ריקנו ממנו את המים, מותר לצקת מים קרים — כדי שהמים הקרים יתחממו מעט מהחום הנותר. זה לא מספיק חם כדי לבשל.
ג. קדירה רותחת — תבלין ומלח
רמב״ם: וכן קדירה רותחת אף על פי שהורדה מעל האש, לא יתן לתוכה תבלין — כי התבלין מתבשל מהחום של כלי ראשון. אבל מלח מותר להכניס, שמלח אינו מתבשל אלא על אש גדולה — מלח צריך ממש אש כדי להתבשל.
חידוש: מצוין שבמקומות אחרים מלח דווקא מקלי הבישול (קל לבישול) — סתירה שלא נפתרה.
ד. כלי שני אינו מבשל
רמב״ם: ואם הוא צק התבשיל מקדרה לקערה, אף על פי שהיא רותחת בקערה, נותנין לתוכה תבלין — שכלי שני אינו מבשל.
חידוש/מחלוקת: יש דיון האם הכלל “כלי שני אינו מבשל” מבוסס על טמפרטורה או על כלל. צד אחד טוען שעם מדי טמפרטורה של היום אפשר למצוא כלי שני שחם יותר מכלי ראשון (למשל אם הכלי ראשון כבר זמן רב מהאש). הצד האחר עונה שזה לא אפשרי — כלי שני תמיד מתקרר, לא נשאר חום עומד, וזו הסברא מדוע כלי שני לא מבשל. לשון הרמב״ם “אף על פי שהיא רותחת” מראה בבירור שזה כלל — אפילו כשזה עדיין מאוד חם.
ה. עירוי כלי ראשון
יש דיון האם עירוי כלי ראשון הוא ככלי ראשון — זו שיטה אחת, אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש. מובא שהרמב״ם אומר שאסור לשרות אפילו בכלי שני — וזה קשה, כי כלי שני אינו מבשל. התוספות עונה שאצל תבלין זה אחרת, לא דרך בישול אבל בכל זאת אסור.
—
חלתית — השריית תבלינים
רמב״ם: חלתית — אסור לשרותה, בין בחמין בין בצונן.
פשט: אפילו במים קרים אסור.
חידוש: מדוע מים קרים אסורים? הרי אי אפשר לבשל במים קרים! זה לא ענין בישול ממש, אלא זו דרך של הכנת אוכל (תיקון אוכל/דומה לתיקון), או שזה ענין של רפואה (חלתית היא לרפואה).
רמב״ם: אבל שורה אותה בחומץ — בחומץ מותר, כי זו לא הדרך הרגילה.
חלתית — כשכבר באמצע הטיפול
רמב״ם: ומותר לשתות יום חמישי ושישי… הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שיחם.
פשט: אם כבר התחיל לשתות חלתית לפני שבת (חמישי/שישי), מותר לשרותה בצונן בשבת ואפילו להניח בשמש, כדי שלא יכלה אם יפסיק מלשתות — כי הפסקה באמצע לא בריאה. זו לא ממש סכנה (שהיה מותר הכל מפיקוח נפש), אבל מכיוון שזה חשוב מספיק הקילו.
—
אין בישול אחר בישול — דברים שכבר מבושלים
רמב״ם: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין לפני השבת, אפילו נצטנן, מותר לשרותו בחמין בשבת — כי אין בישול אחר בישול.
רמב״ם: אבל דבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם — מדיחו בחמין (מותר לשטוף במים חמים), אם לא היתה הדחה זו גמר מלאכתו — רק כשהשטיפה אינה השלב האחרון בהכנת האוכל. אבל אין שורין אותו בחמין — השרייה במים חמים אסורה, כי זה כבר קצת בישול.
חידוש: הרמב״ם אומר סתם “בחמין” מבלי לפרט כלי ראשון או כלי שני. “לשרות” (השרייה) אסור אפילו בכלי שני, כי השרייה לזמן ארוך במים חמים שונה מסתם שטיפה.
—
קירור תבשיל
רמב״ם: נותנין מים יפים לתוך מים הרעים בשביל שיצוננו. וכן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא מצטנן.
פשט: מותר להכניס מים טובים למים חמים רעים כדי לקררם. מותר להכניס תבשיל לבור (מרתף/גומה) שם קריר.
חידוש: מדוע הרמב״ם צריך לומר שמותר לקרר? על יסוד פירוש המשניות החידוש הוא שאין חשש משבות של גומות — שלא יחשבו שאסור להתעסק עם גומה/בור.
—
מערב אדם מים ומלח ושמן — תערובות של מי מלח
רמב״ם: מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו ונותן לתוך התבשיל, ובלבד שלא יעשה הרבה.
פשט: מותר לעשות תערובת של מלח, מים ושמן כטיבול ללחם או להכניס לתבשיל, אבל רק כמויות קטנות.
חידוש: אם עושים כמות גדולה, נראה כעושה מלאכת התבשיל — נראה כאילו הוא עוסק בבישול. רוטב כזה הוא בדרך כלל דבר שמבשלים איתו (לזרעונים לצ׳ולנט וכדומה), ולכן כמות גדולה נראית כבישול.
—
מי מלח עזין
רמב״ם: ולא יעשה מי מלח עזין — שנים או שלשה מלח לשלשה מים — ונראה כעושה מליח.
פשט: אין לעשות מי מלח חזקים (שניים או שלושה חלקי מלח לשלושה חלקי מים), כי זו הדרך שעושים מליח (דג כבוש במי מלח).
חידוש: מכאן רואים שכובש הוא מבשל דרבנן. כאשר עושים מליח — משרים דג במי מלח חזקים — זו צורה של בישול שהרבנן אסרו. ואסרו אפילו רק את מי המלח עצמם (בלי הדג), כי נראה כאילו מתכוננים לכבוש.
—
מולח ביצה וצנון
רמב״ם: מותר למלוח ביצה. אבל צנון וכיוצא בו — אסור משום שנראה ככובש כבשים בשבת. והכובש אסור משום כמבשל.
פשט: מותר למלוח ביצה. אבל צנון או דברים חריפים אחרים שמלח משפר/משלים את אכילתם — אסור כי נראה ככובש כבושים.
חידוש — מה מותר לעשות עם צנון: מותר לטבול (לטבול) במלח בעת אכילה — מותר ליתן לתוך המלח אוכל בתוך אכילתו. ההבדל:
– מולח (שימת מלח על הצנון) = אסור, כי נראה ככובש כבושים
– טובל (טיבול הצנון במלח) = מותר
ההבדל הוא בין מליחה (שימת מלח על צלחת שלמה של צנון, שנראה ככובש) לבין טובל (טיבול חתיכות בודדות, שזו רק דרך אכילה). מליח כרותח מובחן במפורש מכבוש כמבושל.
—
יין ודבש ופלפלין
רמב״ם: מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן. אבל יין פרסי (שמן אפרסמון) אסור, שאין דרכו לאכלו אלא לבריאים.
פשט: מותר לערבב יין, דבש ופלפל לאכילה. אבל שמן אפרסמון אסור כי רק אנשים בריאים אוכלים אותו — זה לרפואה.
חידוש: מדוע זה כאן ולא בהלכות רפואה בשבת? כי זה לא ממש רפואה — זה דבר יקר (הגמרא אומרת נהרי אפרסמון הוא יקר לצדיקים) שבדרך כלל נהנים ממנו רק לרפואה, ולכן נראה כרפואה אפילו כשהאדם עושה זאת לאכילה. לכן זה מתאים כאן באיסורי “נראה כ-“, לא ברפואה ממש.
—
חרדל, שחליים, שום — הכנת מאכלים בשבת
רמב״ם: **חרדל שלשו מערב שבת — למחר ממחו ביד ובכלי, ונותן לתוכו דבש ותבלין,
ולא יטרוף אלא מערב. שחליים שטרפן מערב שבת — נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שום שכתשו מערב שבת — נותן לתוכו גריסין, ולא ישחוק.**
פשט: בכל שלושתם — חרדל, שחליים, שום — העיקרון הוא שמה שכבר התחיל ערב שבת מותר לסיים בשבת, אבל רק בשינוי — לא בדרך המקצועית כמו בחול. ההבדל בין “טריפה” (ערבוב חזק) ל״מערב” (ערבוב חלש) הוא אותו הבדל כמו קודם בין “שתי וערב” לערבוב רגיל.
חידושים:
– כל האיסורים הללו — חרדל, שחליים, שום, וההלכות הקודמות — נובעים מאותו יסוד שהרמב״ם אמר קודם: “שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. כלומר, מותר לעבוד במטבח בשבת, אבל לא יותר מדי — שלא ייראה כאילו עושה אחת ממלאכות סדורא דפת (לש, דש, טוחן, אופה). הכל מדרבנן — “חופש רבני” שבו מתירים בשינוי.
– “מלאכת התבשיל” לא מתכוון לבישול/אפייה עצמם, אלא לכל קטגוריית המלאכות שמובילות לאפייה — לש, דש, טוחן, וכו׳. האיסורים הם משום ש״נראה” כמלאכות אלו, או ש״יביא” אליהן.
—
גוזז — גזיזת שער מגוף האדם (פרק י, הלכה יז-יח)
רמב״ם: “הנוטל שער מגוף האדם גם כן חייב משום גוזז.”
פשט: אב מלאכת גוזז הוא גזיזת צמר מבהמה, אבל גם גזיזת שער מגוף אדם חייבת משום גוזז.
חידוש: בגוזז במשכן הסדר הוא שגוזזים צמר מכבשים כדי לעשות בגדים/יריעות. גזיזת שער מאדם אין לה אותה מטרה, אבל גם היא חייבת — זו תולדה דאורייתא.
—
רחיצה בדבר שמסיר שער — פסיק רישיה בגוזז
רמב״ם: “לפיכך אסור לרחוץ את ידיו בדבר שמסיר את השער ודאי, כגון אהל וכיוצא בו.” אבל “מותר לחפוף באפר לבונה ובאפר פלפלין ובאפר יסמין וכיוצא בהן, ואינו חושש שמא יוסר שער ידו, שאין זה מתכוון.”
פשט: רחיצת ידיים בחומר שמסיר בוודאי שער אסורה (פסיק רישיה). אבל שפשוף באפר של לבונה, פלפלין, יסמין — שעלולים אולי להסיר שער אבל לא בוודאי — מותר, כי זה דבר שאינו מתכוון ללא פסיק רישיה.
חידושים:
– בתערובת של חומר חריף (שמסיר בוודאי שער) עם לא-חריף, הרמב״ם אומר הולכים אחר הרוב: אם רוב מהלא-חריף, מותר; אם לא, אסור.
– קושיה חזקה: מדוע הולכים אחר רוב? הרי צריך לבדוק בפועל האם התערובת תולשת שער או לא! אם החומר החריף כל כך חזק שאפילו במיעוט הוא גורם לכל התערובת לתלוש, הרוב לא אמור לעזור. ביטול ברוב אינו שייך כאן — זו שאלה מציאותית!
– תירוץ: רוב כאן לא מתכוון לביטול ברוב, אלא מדד של ספק — כאשר הרוב מהלא-חריף, אפשר לסמוך שזה לא פסיק רישיה, כי רוב הזמן זה לא יתלוש. זה נשאר דבר שאינו מתכוון. אם יודעים בבירור שזה תולש (100% פסיק רישיה), אין צורך בהלכה — זה פשוט אסור.
– הבדל בין “לרחוץ” ל״לחפוף”: במה שאסור הרמב״ם אומר “לרחוץ” (רחיצה), ובמה שמותר הוא אומר “לחפוף” (שפשוף). נשאר ספק האם זה הבדל ממשי או רק שינוי לשון. “חפיפה” בדרך כלל מתכוונת לרחיצה עם משהו (כמו בחפיפה לטבילה).
—
מראה של מתכות — גזירה משום גוזז
רמב״ם: “אסור לראות במראה של מתכות בשבת, גזירה שמא יתלוש בה נימין מדלדול שער. ואפילו קבועה בכותל. אבל מראה שאינה של מתכות, מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.”
פשט: מראה מתכת — שיש לה קצה חד שאפשר להשתמש בו לגזיזת שער — אסור להסתכל בה בשבת, כי אולי יתלוש שער (מזקן וכו׳). אפילו תלויה על הקיר. אבל מראה לא-מתכתית מותרת, אפילו אינה קבועה.
חידושים:
– זו לא גזירה פשוטה ש״לא להסתכל במראה כי ילך להביא מספריים”. המראה עצמה היא כלי דו-תכליתי — היא משמשת גם כמראה, גם ככלי חיתוך. לכן הגזירה חזקה יותר — אפשר להשתמש בה מיד לגזיזה.
– בקבועה בכותל — לכאורה לא משתמשים בה לגזיזה כשהיא תלויה על הקיר? אפשר להוריד — אבל זה לא לגמרי ברור, כי זה דורש צעד.
—
מלאכת מלבן (מכבס) — סחיטה
א. יסוד: סחיטה היא חלק מכיבוס
רמב״ם: המכבס — חייב משום מלבן. והסוחט כיבוס — חייב משום מכבס.
פשט: מי שמכבס בגד חייב משום מלבן. ומי שסוחט את הבגד הרטוב אחרי הכביסה גם חייב משום מכבס, כי זה חלק מתהליך הכביסה.
חידוש: סחיטה בבגד אינה מלאכה נפרדת, אלא חלק מכיבוס/מלבן. הבגד הרטוב הוא כאילו עדיין לא מוכן — הוא עדיין “מלוכלך” במובן מסוים — והסחיטה מכינה את הבגד. סחיטת המים המלוכלכים היא השלב האחרון של כיבוס.
ב. לטרוק מטלית בפי שפופרת
רמב״ם: לפיכך אסור לדחוק שמלה או מוך וכיוצא בהן בפי השפופרת כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה.
פשט: אסור לדחוק סמרטוט או צמר גפן לתוך פתח בקבוק כפקק, כי בכל פעם שמוציאים ומחזירים את הפקק, יבוא לידי סחיטה.
חידוש: זו גזירה דרבנן — הבגד אפילו עדיין לא רטוב (מכניסים סמרטוט יבש), אבל הוא יירטב מהמשקה בבקבוק, ואחר כך כשמוציאים אותו יסחוט. זו לא סחיטה דאורייתא כי הסחיטה אינה חלק מכיבוס — לא סוחטים כדי לנקות את הבגד, אלא למטרות אחרות.
ג. ספוג — אין מקנחין בספוג
רמב״ם: ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה, שלא יסחוט.
פשט: אסור להתנגב בספוג, אלא אם כן יש לו ידית (בית אחיזה), כדי שלא יבוא לסחוט.
חידושים:
– פשט הרמב״ם: כאשר משתמשים בספוג בלי בית אחיזה, שמים את הידיים ישירות על הספוג וסוחטים אותו. עם בית אחיזה לא אוחזים ישירות בספוג, אז לא סביר שיסחטו.
– מחלוקת הראב״ד: הראב״ד מבין שספוג ספוג במים, ומשתמשים בו כמו מגבת. הראב״ד אומר חידוש גדול: כאשר לספוג יש בית אחיזה, רואים אותו ככלי (מיכל שמחזיק מים), לא כבגד. סחיטה אסורה רק משום שהיא חלק מכיבוס — אם זה לא בגד אלא כלי, אין ענין של סחיטה. בית האחיזה מבהיר שזה ספוג-כלי, לא בגד.
– הרמב״ם לעומת הראב״ד: אצל הרמב״ם בית האחיזה הוא דבר מעשי — לא סוחטים כשאוחזים דרך הידית. אצל הראב״ד זה הבדל מהותי — בית האחיזה מגדיר את הספוג ככלי, לא בגד.
ד. שני מיני סחיטה — סחיטה של מלבן לעומת סחיטה של דש
חידוש: מדוע סחיטת ספוג לא תהיה תולדה של דש (דישה)? בדש סוחטים מיץ מפירות (זיתים, ענבים, תותים, רימונים). ספוג מלא מים — כאשר סוחטים אותו, מוציאים את המשקה שנספג, בדיוק כמו שמוציאים יין מענבים.
ההבדל: בדש עושים דבר חדש — מענבים עושים יין. בספוג רק לוקחים בחזרה את אותם מים שנכנסו. נשאר ספק האם זה הבדל מספיק.
מובא מעשה שאנשים באניות בישלו מי מלח, שמו ספוג למעלה לתפוס את האדים הטהורים, ואחר כך סחטו — זה היה ממש סחיטה של דש.
ה. כיסוי חבית שמן בבגד
רמב״ם: אין מכסין חבית שמן וכיוצא בו בבגד שאינו מיוחד לו, גזירה שמא יסחוט.
פשט: אסור לכסות חבית שמן בבגד שאינו מיועד במיוחד לכך, כי הוא ירצה אחר כך להשתמש בבגד לדברים אחרים ויסחט אותו.
חידוש: בלטרוק מטלית בפי שפופרת הבגד נרטב מבפנים. כאן שמים את הבגד מלמעלה, אבל כשמורידים אותו הוא רטוב, והוא יסחט אותו — זה כבר ממש כיבוס.
ו. נשברה לו חבית בשבת — הצלת יין
רמב״ם: נשברה לו חבית בשבת — מצילין ממנו מזון שלוש סעודות לו ולאורחיו, אבל לא יספיג ביין ולא יטפח בשמן.
פשט: כאשר חבית יין נשברת בשבת, מותר להציל מספיק לשלוש סעודות עבורו ועבור אורחיו. אבל אסור לספוג את היין בספוגים/בגדים ואחר כך לסחוט, או למלא את הידיים בשמן ולגרד.
חידוש: מכאן רואים שספוג יכול גם להיות שייך לסחיטה — אבל לא סחיטה של כיבוס/מלבן, אלא מין סחיטה אחר. נשאר ספק האם זו סחיטה של דש (יקב) או גזירה נפרדת. האיסור הוא שמא יבוא לידי סחיטה — חוששים שיעשה מערכת סחיטה (יקב).
ז. כלי מונח תחתיו — ויקלוט / ויצרף
רמב״ם: מותר להניח כלי תחתיו. אבל לא יקלוט ולא יצרף כלי אחר.
פשט: מותר להניח כלי מתחת לחבית השבורה. אבל אסור (1) לעמוד ולהחזיק כלי מתחת ליין הזורם (יקלוט), ו-(2) לא להניח כלי שני להוביל את זרם היין לכיוון מסוים (יצרף).
חידושים:
– יקלוט = הוא מחזיק באופן אקטיבי את הכלי מתחת לחבית ותופס את היין בזמן שהוא זורם.
– יצרף = הוא עושה “מערכת מפל” — שם כלי שהיין יזרום בדרך מסוימת וינחת איפה שהוא רוצה.
– ההבדל בין מותר (כלי מונח) לאסור (יקלוט/יצרף): כאשר פשוט שמים כלי מתחת, אינו אקטיבי בפעולת ההצלה. אבל כאשר עומד ומחזיק את הכלי, או בונה מערכת, הוא מאוד אקטיבי — ואז יש גזירה שמא יביא כלים דרך רשות הרבים (הוא ירצה להביא עוד כלים להציל יותר).
ח. הבדל בין פת ליין לגבי הזמנת אורחים
פשט: בפת (לחם) מותר להזמין אנשים זרים ולומר “בואו הצילו לכם” — כל אחד יכול לבוא לקחת חלות לשבת. אבל ביין מותר להציל רק עבור עצמו ועבור אורחיו שלו — אי אפשר להביא אנשים זרים.
חידושים:
– יין יקר יותר, לא נותנים אותו כל כך בקלות. לחם — כל אחד לוקח כמה שהוא צריך, זה לא נראה כמו פעולת הצלה גדולה. אבל ביין, כאשר אחד עומד ומציל עבור כולם, זה נראה כמו אופה/סוחר.
– בלחם כל אחד לוקח לעצמו כיכר אחת — זה לא מעורר תשומת לב. ביין אחד מציל עבור כולם — זה בולט יותר.
– סברא מעשית: לחם אוכלים לבד, אבל בקבוק יין עודף — אי אפשר לשתות הכל לבד, צריכים אורחים.
ט. “נתדברו לאורחים” — הצלה עבור אורחים
רמב״ם: כאשר הוא לבד, מותר לו רק להניח כלי אחד. אבל כאשר יש לו אורחים, מותר להביא יותר כלים לפי כמה אורחים יש לו.
חידוש — סדר הדברים: אסור לתפוס תחילה את היין ואחר כך לקרוא לאורחים (“ולא יקלוט ויחזור ויזמן”). להיפך — מותר לקרוא תחילה לאורחים, ואחר כך להציל (“יזמנו והדר יקלוט”).
י. הערמה בדבר זה — מותר
רמב״ם: “ואם הרים בדבר זה” — אפילו לא באמת התכוון לאורחים, אלא רצה להציל יותר יין, מותר.
חידושים:
– זו חריגה — במקומות רבים אסור להערים, אבל כאן מותר.
– היסוד (לפי מפרשי הרמב״ם): זו רק גזירה שלא יביא כלים דרך רשות הרבים. אבל אם הוא עושה זאת באופן המותר — עבור אורחים — מותר, כי זה מזכיר לו שהוא לא בפעולה להציל יין, אלא להחזיק יין לשבת.
– הערמה לא אומרת שהוא מזמין אורחים ולא נותן להם — “להזמין ולא לתת לא נקרא הזמנה.” הוא חייב לתת לאורחים. רק ההערמה היא שכוונתו העיקרית היא להציל יותר יין, אפילו אם למעשה הציל יותר ממה שהיה צריך לאורחים.
– חידוש רבי דוד: ענין ההערמה הוא שהוא משתמש באורחים לאינטרסים שלו — הוא מתכוון לעצמו, לא לאורחים.
—
טיט שנפל על בגדו — דיני כיבוס
א. משפשפו מבפנים
רמב״ם: אם טיט נפל על בגד, מותר לשפשף מבפנים (מבפנים), אבל לא ישירות על הטיט מבחוץ.
חידוש: כאשר הוא הולך ישירות על הטיט, הוא יותר “עוסק” בלכלוך, וחוששים שהוא גם ישתמש במים וישטוף כראוי — קרוב למכבס.
ב. מגרדו בציפורן
רמב״ם: מותר לגרד בציפורניים, “ואינו חושש שמא ילבנו.”
חידוש — הבדל בין משפשף למגרד: “מגרדו” מתכוון לגרד חתיכה קשה — פעולה מהירה. “משפשפו” מתכוון לשפשף דבר רטוב/מרוסק — זה דורש יותר עבודה וקרוב יותר למכבס.
ג. המשפשף את הסודר — הבדל בין סודר לחלוק
רמב״ם: סודר (בגד עליון/חולצה) — אסור לנער/לנפנף משום מלבנו. אבל חלוק (בגד פשתן/תחתונים) — מותר.
חידוש: בגדים חיצוניים (בקיטשע) רוצים שיהיו יפים — זה שייך ללבון/כיבוס. אבל תחתונים — כאשר מנערים אותם, זה רק כדי שהמרקם יהיה רך, לא ליופי. לכן אין לזה קשר ללבון.
ד. מנעל או סנדל — נעל שנתלכלכה
רמב״ם: נעל שנתלכלכה בטיט ובצואה — מותר לשפשפו במים, אבל לכבסו אסור.
חידוש — הבדל בין בגד לנעל: בבגד מותר רק לשפשף מבפנים. בנעל מותר לשפשף אפילו מבחוץ במים, כי נעל (עור) עמידה למים — מים מסירים את הלכלוך אבל לא מנקים את פנים העור.
דין נוסף: אסור לגרד “מן הליים בסנדלין” — זה נותן ברק, דרך של ייפוי.
ה. נעליים ישנות — סוכין ומקנחין את הישנים
רמב״ם: נעליים ישנות שיבשות — מותר לשמן (סוכין) ולנגב (מקנחין), כי אין לזה קשר לכיבוס. נעלי עור — משמנים אותן שלא יהיו קשות.
ו. כר וכסת — כרים וכסתות
רמב״ם: אפשר לנגב אותם בסמרטוט (סמרטוט), אבל אסור לשים מים.
ז. מי שנתלכלכו ידיו בטיט — ידיים מלוכלכות
רמב״ם: מותר לשטוף בזנב הסוס או זנב הפרה, או במפה קשה שעשויה לאחוז קוצים. אבל לא במפה שמקנחין בה (מגבת שמשתמשים בה לניגוב ידיים).
חידוש — טעם האיסור: “שמא יאמר לו חבירו סחוב לי מפה זו” — בחול, כאשר מלכלכים מגבת, שוטפים אותה מיד. חוששים שיבוא לכבס את המגבת. אבל מפה קשה לקוצים, או זנב סוס — זו לא דרך כיבוס, לא שוטפים אותה.
—
ניגוב אחרי רחיצה — נשיאת מגבת רטובה
רמב״ם: מי שרחץ במים מקנח במטפחת ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט.
פשט: מותר להתנגב במגבת אחרי רחיצה, ומותר לשאת את המגבת הרטובה ביד. אין חוששים שיסחט אותה.
חידוש: הטעם מדוע אין חוששין שמא יסחוט: מגבת בדרך כלל רטובה — זה טבעה להיות רטובה. זה לא כמו בגד שנרטב בלי כוונה, שם היו רוצים לסחוט. במגבת הרטיבות לא מפריעה, לכן אין חשש סחיטה.
—
הליכה עם בגדים רטובים — איסור שטיחה
רמב״ם: מי שנשרו כליו בדרך — מותר ללכת עם בגדים רטובים, ואין חוששין שמא יסחוט. אבל אסור לשוטחן, אפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמרו הרואים הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה.
פשט: מותר ללכת עם בגדים רטובים, אבל אסור לפרוש אותם לייבוש — אפילו בבית — כי יחשבו שכיבס את בגדיו בשבת.
חידושים:
1. על אילו דברים חל איסור שטיחה? יש דיון האם האיסור חל על אלונטית (מגבת) או על בגדים. הסברא: בקיטשע בדרך כלל לא רטובה בשבת, וכאשר רואים אותה פרושה זה נראה כמו אחרי כביסה. מגבת לעומת זאת נורמלי שתהיה רטובה, ומבינים שזה לא מכיבוס. אבל אין ראיה ברורה להבדל הזה.
2. **שאלה מעשית — מגבות
במחנה:** במחנה היו בחורים תולים מגבות רטובות על חזית החדר אחרי המקווה בשבת, והיו מתווכחים האם איסור לשטוח חל גם על מגבות. ראש הישיבה פסק להחמיר.
3. כלל הרמ״א — מראית עין אפילו בחדרי חדרים: הרמ״א מביא את הכלל: כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. מראית עין לא מתכוונת דווקא שמישהו רואה — זה מתכוון למה שנראה, המעשה עצמו אסור כי יש לו מראה של איסור.
—
שתי מטהרות זו על גב זו — הוצאת פקק בין שני מקוואות
רמב״ם: שתי מטהרות זו על גב זו — נוטל את הפקק, ואח״כ מחזירו למקומו.
פשט: בשני מקוואות אחד מעל השני, מותר בשבת להוציא את הפקק לעשות השקה (חיבור) ביניהם, ואחר כך מותר להחזיר את הפקק.
חידושים:
1. חשש סחיטה בהחזרת הפקק: בית יוסף מביא שיטה שחוששים שידחוק את הפקק חזק מדי (מהדק), וזה דומה לסחיטה. התירוץ: מכיוון שהוא רוצה שמים יעברו (שרצונו שיצא המים), הוא לא ידחוק את הפקק כל כך חזק שיסחט.
2. מדוע הוא צריך להחזיר את הפקק אבל לא חזק? כי הוא לא עושה את ההשקה בגלל מים שאובין (שם השקה אחת מספיקה), אלא כי אין מספיק שיעור במקווה הקטנה — היא צריכה להיות כל הזמן מחוברת למקווה הגדולה. לכן הוא לא שם את הפקק חזק, כי הוא רוצה שיישאר חיבור.
—
פוקקין את הביב — סתימת צינור מים
רמב״ם: פוקקין את הביב בכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים. אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבאר.
פשט: מותר לסתום צינור בכל דבר שאינו מוקצה, כדי להציל אוכלים וכלים. אבל אסור לסתום כדי להפנות מים לבאר (בור).
חידושים:
1. טעם ההבדל: כאשר מצילים אוכלים/כלים, אין חשש סחיטה — כי הוא ישאיר את הפקק עד אחרי שבת. אבל כאשר הוא רוצה לשלוט בזרימת מים לבאר, יש חשש שמא יסחוט ויעשה דחוק שריר בפקק שרוי במים — הוא יסחט את הסודרין (סמרטוטים) שהוא משתמש בהם כפקק.
2. כאשר רוצים רק שמים לא יצאו, הוא פחות מהדק (דוחק פחות חזק) כי זה פחות מפריע לו. אבל כאשר הוא צריך לרוקן מים, הוא יותר מקפיד ויסחט יותר.
—
קיפול בגדים — סידור שרוולי בגדים
רמב״ם: אסור לסכן בית יד של בגדים לשברם… וכן אין מקפלין בשבת כדרך שעושין בחול בגדים כשחפצי אותם. אם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו כדי שיהא נאה בשבת. והוא שיהא בגד חדש לבן שאין מסמכין ומלחכין בו. וכשמקפל לא יקפל אלא איש אחד.
פשט: אסור לקפל/לסדר שרוולי בגדים בצורה יפה כמו בחול — זה כמו חלק מכיבוס. חריגה: כאשר אין לו בגד אחר להחליף, מותר לקפל כדי שיהיה יפה לשבת עצמה — רק בבגד חדש לבן שהקיפול לא מחזיק זמן רב (שאין מסמכין), ורק אדם אחד לבדו (לא שניים).
חידושים:
1. מה מתכוון “לסכן” ו״לשברם”? לסכן מתכוון לסדר/לקפל בצורה יפה. לשברם מתכוון לעשות קפל יפה — כמו בצווארון מגוהץ או שרוול שצריך לקבע. זה חלק מתהליך כיבוס.
2. איזה קיפול מדובר? הקיפול של חז״ל אינו סתם קיפול בגד למגירה. בגדי פעם לא היו “תפורים” כמו היום — הם היו כמו טליתות/גלימות גדולות, והיה צריך לקפל אותם בצורה מיוחדת כדי שייראו אנושיים כשלובשים אותם. זה מושווה לחיילים רומיים שהיתה להם אומנות שלמה איך לקפל את הגלימות שלהם, והקפלים החזיקו מעמד שבועות. זה מושווה לוילונות עם קפלים. כלומר, הקיפול היה תיקון ממשי של הבגד, לא סתם סידור.
3. נפקא מינה מעשית — טלית: קיפול טלית בשבת לא נראה בכלל שייך לנושא — צריך פשוט לשים אותה בצד, זה לא סוג ה״קיפול” שחז״ל אסרו.
4. שני אנשים: כאשר שניים מקפלים ביחד, זה נראה כמו “אופרציה” גדולה יותר של כיבוס, לכן אסור.
—
צובע — צביעה / איפור
רמב״ם: הצובע — אב מלאכה. אישה שמורחת צבע/איפור על פניה אסור “כצובע”.
פשט: צובע היא אחת מאבות המלאכות. לשון הרמב״ם “כצובע” באיפור על פנים מתכוון שמדרבנן (דומה לצובע), לא דאורייתא.
חידושים:
1. לשון “כצובע” = מדרבנן: כאשר הרמב״ם אומר “כ-” (כמו “כצובע”), הוא מתכוון שדומה למלאכה — דרבנן כי זה דומה לאב, אבל לא האב עצמו.
2. מדוע איפור אינו דאורייתא? האב של צובע הוא בדרך כלל צביעת סחורה (צמר שגזזו) — זה מחזיק. אבל צביעת פנים אינה אותו סוג צביעה, כי זה לא מחזיק באותה דרך. לכן זה רק מדרבנן.
3. הבדל בין אב לתולדה בצובע: ברוב המלאכות הרמב״ם מביא גם תולדות (שהן דאורייתא). כאן בצובע אין תולדה מוזכרת — הדרבנן מחובר ישירות לאב עצמו, כי ההבדל הוא שהאב חל על סחורה (שם זה מחזיק), והדרבנן חל על פנים (שם זה לא מחזיק כך).
—
מלאכת תופר (תפירה)
רמב״ם: והתופר — תפירת שני חתיכות סחורה היא מאבות מלאכות. לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין. אבל מוכין שנשרו מן הכרים והכסתות — מחזירין אותן.
פשט: האיסור דרבנן של תופר הוא שאסור למלא כרים/כסתות חדשים בנוצות/צמר גפן (מוכין), כי בדרך כלל אחר כך תופרים אותם — גזירה שמא יתפור. אבל אם המילוי נשר מכרים קיימים, מותר להחזיר אותו.
חידושים:
– מכאן רואים שהדרבנן הוא מסוג “שמא” (גזירה שמא יתפור), לא משום שזה דומה לאב. זה שונה מצובע, שם הדרבנן מחובר יותר ישירות למלאכה עצמה. במלאכות שונות לרמב״ם יש סוגים שונים של דרבנן — לפעמים “דומה לאב” ולפעמים “שמא יבוא לעשות האב.”
– ההבדל בין חדשים לישנים: בכרים חדשים זו הפעם הראשונה שעושים אותם, והסדר הרגיל הוא שאחרי המילוי תופרים אותם. בישנים שהמילוי נשר, זה רק תיקון — התפירה כבר קיימת, רק מחזירים דרך הפתח הקיים.
—
מלאכת קורע (קריעה)
רמב״ם: קורע מאבות מלאכות. לפיכך מי שנתפח בגדו בקוצים — מפרישן בצנעה ומסמא את עיניו כדי שלא יקרע. ואם נקרע — אינו חייב, שאינו מתכוין. ומותר ללבוש כלים חדשים. פוצעין אגוז במטלית ואינו חושש שמא יקרע.
פשט: אם בגד נתפס בקוצים, יסיר אותו בשקט ובזהירות שלא לקרוע. אם זה נקרע — פטור, כי אינו מתכוין. מותר ללבוש בגדים חדשים (אפילו הם עלולים להיקרע), ומותר לפצח אגוז בסמרטוט אפילו הסמרטוט עלול להיקרע.
חידושים:
1. מקלקל לעומת אינו מתכוין: לשון הרמב״ם “שאינו מתכוין” מראה שההיתר הוא דבר שאינו מתכוין, לא מקלקל. בקוצים אפשר לטעון שזה אפילו תיקון (הוא משחרר את הבגד), לא מקלקל.
2. בבגדים חדשים — פעם היו צריכים לעשות “שברים שברים” (קימוט/שבירה) בפעם הראשונה שלובשים, במיוחד בבית יד (שרוול). הבגדים של פעם היו יותר מסובכים ויכלו להיקרע בלבישה הראשונה. ההיתר הוא כי זה אינו מתכוין, ואולי אפילו כשזה נקרע זה תיקון (זה מתאים יותר).
3. מדוע הרמב״ם מביא מקרים ספציפיים במקום כללים? הלכות שבת בכלל מאוד מעשיות, לא מכוונות לכללים.
4. “בצנעה” — מה זה אומר? נשאלת קושיה חזקה: קודם הרמב״ם פסק ש״כל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור” — אם כך, מה עוזר “בצנעה”? שני תירוצים:
– תירוץ ראשון: “בצנעה” לא מתכוון בחדרי חדרים (פרטי), אלא זה מתכוון באופן עדין ושקט — שלא יעמוד וישבור ויקרע ברחוב, אלא בשקט ימשוך. זה לא מראית עין בכלל, אלא עצה מעשית איך למזער את הקריעה.
– תירוץ שני: בכלל, ככל שפחות אפשר לעשות בפרהסיא דברים שנראים לא-שבתיים, עדיף — אפילו כשזה טכנית מותר.
– מוצע גם ש״בצנעה” מתכוון: הוא לא יקרע באופן אקטיבי את הקוצים (שזו היתה מלאכה), אלא ישתחרר בשקט.
– היבט חילול השם: זה חילול השם כאשר יהודי עומד בשבת ברחוב וקורע את בגדיו ממסמר. “בצנעה” מתכוון שלא יעשה מזה מחזה.
—
מלאכת בונה — יסוד
רמב״ם: התוקע חייב משום בונה.
פשט: בונה מתכוון בדרך כלל לתקוע משהו במשהו — כמו להכניס עמודים לאדנים, לבנה על לבנה, תקיעה. אם מישהו תוקע דלת לצירים, או מוט למקומו — חייב משום בונה.
חידוש: לשון הרמב״ם כאן שונה ממלאכות אחרות — הוא לא מתחיל ב״הבונה אב מלאכה” אלא ישר עם “התוקע חייב משום בונה.” הוא כבר הסביר קודם מה בונה מתכוון, וכאן הוא מביא רק תולדה/דין שחייב משום בונה.
—
דלתות המחוברות לקרקע
רמב״ם: כל הדלתות המחוברות לקרקע — לא נוטלין אותן ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע.
פשט: דלתות שמחוברות לקרקע אסור להוריד ואסור להחזיר. אפילו כשמחזירים באופן שלא נעשה חיבור חזק — אסור, גזירה שמא יתקע.
חידושים:
– לא מדובר בדלת שתלויה על צירים (כמו דלתות מודרניות), אלא בחתיכת עץ גדולה שהזיזו מהפתח, וכאשר רוצים לסגור את הפתח מחזירים אותה למקומה — בלי שום ציר/צינור. זה עצמו אינו בונה, אבל זה אסור מדרבנן — גזירה שמא יתקע, אולי יחבר אותה לקיר.
– “לא נוטלין” היא גזירה של סותר, “לא מחזירין” היא גזירה של בונה. במחובר לקרקע בנין הוא בעיקר דאורייתא, לכן מחמירים אפילו על פעולות שאינן ממש תקיעה.
—
דלתות שידה תיבה ומגדל (דלתות כלים)
רמב״ם: דלתות שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות כלים — נוטלין אבל אין מחזירין.
פשט: דלתות של כלים — מותר להוריד (נוטלין), אבל אסור להחזיר (אין מחזירין).
חידושים:
– מדוע החזרה תהיה חמורה יותר מהורדה? הורדה מותרת כי רוצים להשתמש בדלת למשהו אחר — זה לא מוקצה, משתמשים בחתיכה. אבל החזרה נראית דומה לבונה — החזרת דלת למקומה.
– היסוד: בכלים תמיד יותר קל מאשר במחובר לקרקע, כי אין בנין בכלים מדאורייתא (או שיש הלכות אחרות). לכן בכלים מתירים נטילה, אבל החזרה נשארת אסורה מדרבנן.
—
ציר התחתון שנשמט
רמב״ם: ואם נשמט ציר התחתון שלהם — דוחקו למקומו. ובמקדש — מחזירין אותו.
פשט: אם הציר התחתון (צינור) נשמט — מותר לדחוף אותו חזרה למקומו (דוחק). בבית המקדש מותר אפילו להחזיר אותו כראוי (מחזיר).
חידושים:
– “דוחקו למקומו” מתכוון: הציר עדיין שם, רק לא טוב בפנים — נותנים דחיפה. “מחזיר” מתכוון: הוא נפל לגמרי, צריך להרים אותו ולהחזיר אותו פנימה. ההבדל אינו בתוצאה, אלא בבעיה שפותרים.
– זה חל על דלתות כלים (שידה תיבה ומגדל), לא על מחובר לקרקע. במחובר לקרקע אסור לעשות כלום עם צירים.
—
ציר העליון שנשמט
רמב״ם: אבל ציר העליונה שנשמטה — אסור להחזירה בכל מקום, גזירה שמא יתקע.
פשט: כאשר הציר העליון נשמט — אסור להחזיר אותו בשום אופן, אפילו בבית המקדש.
חידושים:
– “בכל מקום” מתכוון אפילו במקדש, ו״להחזירה” מתכוון בכל אופן — אפילו לא דחיקה.
– הציר העליון מחזיק בעיקר את הדלת (הוא חשוב יותר מהתחתון), לכן יש חשש גדול יותר שמא יתקע — יחבר אותו חזק.
דיון על “שמא יתקע” — מה זה אומר מעשית
– “ציר” הוא מסמר/יתד שבולט מהדלת ונכנס לחור במשקוף. הדלת מסתובבת על זה. זה לא כמו צירים מודרניים בכלל.
– “שמא יתקע” מתכוון: יתקע את הציר — כלומר יחבר את הציר בחורו באופן חזק, וזה בונה. במחובר לקרקע לא משחקים בכלל עם צירים — אפילו רק להניח חתיכת עץ בפתח ריק אסור, גזירה שיביא ציר ויתקע אותו.
– שאלת יעב״ץ ואחרונים אחרים (דף ל״ג) אומרים פשטים שונים למה ידקא מתכוון, ואף אחד לא יודע בדיוק. מוצע שקיימתא (תקיעה) מתכוונת אולי בכלל להברגת הציר לדלת — מלאכה אחרת לגמרי, לא הכנסת הדלת עצמה.
– דלת עשויה להסתובב (להיפתח ולהיסגר), לא להיות קבועה/מחוברת. אם “קיימא” מתכוון לחיבור, זה לא מתאים לדלת שצריכה להיפתח. לכן תוקע חייב להתכוון למשהו שלב אחר, לא ההכנסה עצמה.
—
אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו
רמב״ם: “אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו, משום שנראה כבונה.”
פשט: אסור לקלוע את שער הראש, ולא לעשות שיער מסודר/יפה (צמה וכו׳), כי זה נראה כבונה. לקחת את כל השיער לכיוון/צורה אחת נראה דומה לבנייה — מרכיבים מבנה מחתיכות.
חידושים:
– “נראה כבונה” — לא ממש בונה: לא אמרו שום בונה על שיער/אנשים. בונה הוא רק מחובר לקרקע (או כלים). זה רק דרבנן כי זה נראה כבונה.
– קושיה מבנין בכלים: הרי למדנו שמכה בפטיש על גבי חיים הוא בונה — אז יש בנין על דברים חיים? זה נשאר שאלה קשה.
[דיגרסיה: עשיית פאות בשבת]
כמה פוסקים אמרו שאסור לעשות קרלים (תלתלים) בפאות בשבת, כי זה גודלין או פוקסין. אבל המנהג של כמעט כל היהודים הוא לעשות את הפאות בשבת, מה שמראה שהאיסור חייב להיות על מצב גדול יותר — משהו שעושים פעם אחת לתקופה (כמו צמה), לא משהו שעושים כל יום.
—
אין מחזירין מנורה של חוליות
רמב״ם: “ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כסא מפורצל או שולחן מפורצל, משום שנראה כבונה. ואם החזיר — פטור.”
פשט: מנורה, כיסא, או שולחן שעשויים מחתיכות (חוליות) שאפשר לפרק ולהרכיב — אסור להרכיב בשבת. אבל אם הרכיב, הוא פטור (רק דרבנן), כי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
חידושים:
1. הבדל בין מפורק לגמרי לבנוי חלש: האיסור הוא רק כאשר הכלי מפורק לגמרי ומרכיבים אותו. אבל אם הוא כבר בנוי אבל חלש (רפוי), ורוצים רק להדק/לחזק, זה מותר. הלשון “מחזיר” (החזרה) תומך בזה — הוא לא אומר “לבנותה” אלא “להחזירה”, כלומר זה כבר קיים, רק מחזירים אותו.
2. חוליות של שידה תיבה ומגדל — רפוי: בדברים שתמיד רפויים (אף פעם לא מורכבים חזק), זה פחות בונה, ולכן מותר.
3. בנין שאינו של קיימא: נשאלת השאלה האם יש מושג של בנין שאינו של קיימא (כמו קשר שאינו של קיימא). אוהל עראי גם אסור מדרבנן, מה שמראה שיש מושג כזה בבנין.
4. שולחן מתקפל בשבת: שולחן מתקפל כבר מחובר — זה שונה מחוליות שמתכוון לחתיכות נפרדות שמרכיבים (כמו לגו). כמה פוסקים אומרים שדברים שעשויים בדרך כלל לפירוק והרכבה אינם בונה.
—
חוליות של שדרה של קטן
רמב״ם: חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו — אסור לתקן/להחזיר את החוליות של עמוד השדרה של ילד קטן, כי נראה כבונה.
חידושים:
1. לא סתם עיסוי: זה מתכוון ממש להחזיר עצמות למקום (כמו כירופרקטור), לא סתם להקיש על הגב או עיסוי. עיסוי או הקשה לא נראה כבונה — זה חייב להיראות כאילו
לוקחים חתיכות ומרכיבים אותן.
2. לא רפואה אמיתית: זה לא מקרה של עמוד שדרה שבור (שהיה סכנה), אלא משהו שעושים ליופי/נוחות — ילד שעיקם את הגב.
3. הקריטריון של “נראה כבונה”: זה צריך להיראות כמו בנייה — לוקחים חתיכות ומרכיבים אותן.
[דיגרסיה: לגו בשבת]
יש מחלוקת גדולה בין רבנים של היום האם מותר לשחק בלגו בשבת. אם אפשר לפרק אותו בקלות, זה פחות בעייתי. זה בטח לא מדאורייתא, אבל מדרבנן זו שאלה.
—
אוהל קבוע — חיוב דאורייתא
רמב״ם: העושה אוהל קבוע חייב משום בונה.
פשט: לא רק בניין של אבן/עץ הוא בונה — גם עשיית אוהל קבוע היא תולדה של בונה. זה נובע מכך שהמשכן עצמו היה אוהל, לא בניין.
חידושים:
– מחלוקת בראשונים על המשכן: האם בכל פעם הקימו את המשכן אפילו בחנייה קצרה. הפסוק אומר “על פי ה׳ יחנו” ו״יעשו שם יום או יומים” — כאשר זה היה רק יום אחד, האם גם הקימו את כל המשכן?
– הבדל חשוב: ההבדל בין אוהל קבוע לאוהל עראי אינו רק החלטה של האדם האם הוא רוצה להשאיר אותו זמן רב — זה חייב להיות סוג אחר של בנייה, סוג אחר של אוהל. “קבוע” מתכוון למבנה חזק, חשוב (כמו המשכן, אפילו כשהוא עומד רק יום אחד), ו״עראי” מתכוון לדבר קל, מסוג פופ-אפ.
—
אוהל עראי — איסור דרבנן
רמב״ם: לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ואין סותרין אוהל עראי, גזירה שמא יעשה אוהל קבוע.
פשט: עשיית או פירוק אוהל עראי אסור מדרבנן — גזירה שלא יבוא לעשות אוהל קבוע.
חידוש: הרמב״ם לא קורא לעושה אוהל-עראי “בונה” — הוא רק אומר “עשאו איסור.” אבל בסותר הוא כן קורא לזה סותר. זו אסימטריה מוזרה בלשון.
—
מוסיף על אוהל עראי — מותר
רמב״ם: מותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. טלית שהיא פרוסה על העמודים… והיתה כרוכה קודם השבת, אבל יש בה טפח — הרי זה מסככה בשבת עד שיעשה אוהל גדול.
פשט: מותר להגדיל אוהל עראי קיים. אם טלית פרושה על עמודים, מגולגלת לפני שבת, אבל יש טפח פתוח — מותר בשבת למתוח את השאר עד שנעשה אוהל גדול, כי זה רק מוסיף על אוהל קיים.
חידוש — שלאק (כיסוי גשם): זה היסוד להיתר של פתיחת שלאק בשבת — צריך לוודא שכבר יש טפח לפני שבת, אז הפתיחה היא רק “מוסיף על אוהל עראי.” אם עושים שלאק חדש בשבת בלי טפח קודם, זה בעייתי.
—
כילה (חופה למיטה) — אוהל עראי
רמב״ם: אין תולין כילה… שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי.
פשט: אסור לתלות כילה (חופה מעל מיטה) שעשויה לצל, כי מתחתיה נעשה אוהל עראי.
חידוש: הלשון “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי” מדויק — הוא לא אומר שזה בניית אוהל, אלא שמתחתיה נוצר משהו שדומה לאוהל. כילה עשויה לתחתיה — להשתמש במקום מתחתיה — לכן זה אוהל עראי.
—
מטה, כסא, טרסקל — לא אוהל
רמב״ם: מותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שנעשה תחתיהם אוהל, שהרי אין זו דרך עשיית אוהל, לא קבוע ולא עראי.
פשט: מותר להניח מיטה, כיסא, או שולחן, אפילו מתחתיהם נוצר מקום כמו אוהל — כי זו לא דרך עשיית אוהל, לא קבוע ולא עראי.
חידושים:
– היסוד: אוהל הוא דבר שעשוי לשימוש מלמטה. כיסא/מיטה עשויים לשימוש מלמעלה (יושבים עליהם). לכן הנחת כיסא אינה לעולם “עשיית אוהל.”
– הגבלת ההיתר: ההיתר מדבר רק כאשר מניחים את הכיסא בדרך רגילה על הרצפה. אם לוקחים כיסא ומרימים אותו גבוה כדי לעשות ממנו אוהל — אין כאן את ההיתר.
– מגן אברהם / רשב״א: במיטה שמשתמשים גם מתחתיה (למשל מיטה עם חורים בלי מזרון), אסור לכסות כי עושים אוהל מלמטה.
—
אוהל משופע — בלי טפח למעלה
רמב״ם: כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, או שאין בתוך שלושה סמוך לגגו רוחב טפח — הרי זה אוהל עראי.
פשט: אוהל שהולך בשיפוע (כמו גג בלי פסגה שטוחה), שאין בו טפח רוחב בגג, או אפילו בתוך שלושה טפחים מהגג אין טפח רוחב — זה אוהל עראי (אסור מדרבנן, לא מדאורייתא).
חידושים:
– זה מקביל להלכות סוכה שבהן הקירות נמשכים מהגג כשהוא יורד בשיפוע.
– אם בגג יש טפח רוחב — זה כבר אוהל קבוע (חיוב דאורייתא). שיעור טפח בגג הוא ההבדל בין קבוע לעראי באוהל משופע כזה.
—
טלית כפולה עם חוטים
רמב״ם: טלית כפולה (מקופלת) שתולים כמחיצה (קיר), לא כגג. כאשר לטלית יש חוטים שנתלו בה מערב שבת — חוטים שכבר מחוברים מערב שבת — מותר לנטותה. וכן הפרכות מותר לנטותן ומותר לפרקן.
פשט: החוטים הופכים את זה לכלי שכבר מוכן להקמה ולפירוק.
חידוש: אולי החוטים הופכים את זה כאילו האוהל כבר עשוי — הוא כבר שוכן שם בקביעות, והפריסה היא רק מוסיף על האוהל, לא עשיית אוהל חדש. אבל זה לא לגמרי ברור.
—
כילת חתנים
רמב״ם: כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלשה סמוך לגג רוחב טפח — הואיל והוא מתוקן לכך, מטלטלין אותה ומותר לנטותה ולפרקה.
פשט: חופת חתנים, שהגג שלה אין בו טפח רוחב, וגם לא בתוך שלושה סמוך לגג טפח — מכיוון שהוא מתוקן לכך (עשוי לפתיחה וסגירה), מותר להקים ולפרק אותה.
חידוש: אפילו בדבר שמתוקן לכך, ההיתר הוא דווקא כאשר אין טפח בגג. תנאי הטפח נשאר אפילו בכלים שעשויים במיוחד להקמה.
—
כובע (כובע עם שוליים)
רמב״ם: כובע שנותנין על הראש שיש לו שפה מקפת שעושה צל כמו אוהל — מותר ללובשו, לפי שאינו אוהל אלא מלבוש.
פשט: כובע עם שוליים רחבים שעושה צל סביב הראש — מותר, כי זה בגד, לא אוהל.
רמב״ם (המשך): אם הוציא מן הבגדים סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והידק על ראשו, ועשה סביבו שפה קשה ביותר כמו גג — אסור מפני שעושה אוהל עראי.
חידוש: ההבדל בין מותר לאסור: בגד רגיל נופל (רך), זה בגד. אבל כאשר עושים אותו קשה (קשיח) שהוא עומד כמו גג — אז זה אוהל עראי מדרבנן. המפתח הוא שלבגד רגיל אין אופי של אוהל, אבל כאשר בונים אותו אחרת מבגד רגיל, הוא הופך לאוהל.
—
תליית פרוכת
רבינו אברהם (בן הרמב״ם): הנוטה פרוכת — צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעת שנוטהו. לפיכך אם היתה פרוכת גדולה — תולה אותה שנים, אבל אחד אסור.
פשט: כאשר תולים פרוכת (וילון קיר), צריך להיזהר שבתהליך התלייה לא ייעשה אוהל. פרוכת גדולה צריכים שני אנשים לתלות, כי אדם אחד צריך להחזיק אותה פרושה ביד אחת, מה שיוצר אוהל.
חידוש: מכאן רואים שאוהל עראי מתכוון אפילו עראי עראי — אפילו לדקה אחת שנעשה אוהל, צריך להיזהר מדרבנן.
כילה שיש לה גג: אין מושכין אותה אפילו עשרה — בכילה עם גג, אפילו עשרה אנשים לא עוזרים, כי הפריסה עצמה יוצרת אוטומטית אוהל עראי (שונה מפרוכת שהיא רק קיר).
—
בגד על חבית (חבית)
רמב״ם: בגד שמכסה בו פי החבית — לא יכסה בו את כולו משום עשיית אהל, אבל מכסה הוא מקצתו.
פשט: אסור לכסות חבית שלמה בבד, כי זה יוצר אוהל עראי מעל החלל של החבית. אבל לכסות חלק מותר.
חידושים:
– מדוע זה נקרא אוהל? אוהל לא צריך להיות בגודל לאדם — שיעור טפח מספיק. אולי לכן זה רק אוהל עראי (דרבנן), לא דאורייתא.
– באורח חיים סימן ש״א כתוב שזה דווקא בחביות יין, כי יין צריך אוויר (אוויר), ולכן הכיסוי נקרא ממש כמו עשיית אוהל (זה גג פונקציונלי מעל חלל שצריך להישאר פתוח).
—
פקק החלון
רמב״ם: כאשר יש פקק (פקק) שמתוקן לכך — מוכן לחלון — מותר להכניס אותו לחור אפילו הוא לא קשור ונתון, כי זה לא נקרא בנין.
—
כפיפה מצרית (סל מצרי)
רמב״ם: המסנן בכפיפה מצרית — לא יגביה קרקע הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אהל עראי.
פשט: כאשר משתמשים בסל ארוג לסינון, לא ירים אותו טפח מעל הכלי, כי אז הסל הופך לגג — אוהל עראי.
חידוש — הבדל מכיסא: כיסא עשוי לשימוש מלמעלה (לשבת), לא מלמטה. אבל כפיפה עשויה לשימוש מלמטה — התועלת היא מה שמתחת לכפיפה (הסינון בכלי), ולכן זה נקרא אוהל עראי.
—
כיפה על כלים — סיום הדיון באוהל עראי
חידוש: ההבדל בין כיפה (כיסוי) על כלי לבין כיסא: כיסא עשוי לשימוש מלמעלה (יושבים עליו), לא מתחת לכיסא. אבל כיפה על כלי עשויה למטה — המטרה היא להגן/לכסות את מה שמתחת לכיפה. לכן כאשר מרימים את הכלי טפח ומכסים אותו מלמעלה, זה ענין של אוהל עראי.
—
פסקי תשובות — טלית ליד כלי (עמוד)
פסקי תשובות פוסק שמותר לשים טלית ליד עמוד (כלי נארים), כי לא עושים מחיצה, אלא משהו אחר סביב העמוד.
—
שאלה: החזקת משהו בידיים — האם זה אוהל?
שאלה: האם בכלל דיברו בהלכות על מקרה שבו אדם מחזיק משהו בידיים (לא קובע על משהו)?
חידוש: בפרוכת הרמב״ם אמר שלא צריך להחזיק — אבל ההבדל הוא: בפרוכת הוא מחזיק בזמן שהוא קובע אותה בצד — כלומר, הוא מחזיק רק זמנית אבל הוא עומד לקבוע אותה. אבל כאשר כל העניין הוא רק להחזיק בידיים (בלי קביעות), לא בטוח אם זה אוהל. מסקנה: צריך עיון.
—
שאלה כללית על הלכות אוהל עראי
קושיה: מדוע לא לעשות הגדרה כללית — שכל מה שיש לו דמיון לאוהל אסור מדרבנן? כיסא עם טפח הוא רחוק מאוד מאוהל — מדוע זה יהיה אוהל דרבנן? הגדרים כל כך רחבים שזה “מאוד מעניין.”
—
שמשייה (מטרייה) בשבת — אוהל עראי
חידוש מאחרונים: אסור לפתוח שמשייה בשבת כי עושים אוהל.
שאלה: כאשר השמשייה כבר פתוחה — האם רק להחזיק אותה מעל הראש הוא גם אוהל? זה נשאר שאלה פתוחה, קשורה לשאלה הקודמת האם החזקת משהו בידיים (בלי קביעות) היא אוהל. צריך עיון.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק כ״ב: שבותים מאופה ועד הסותר
הקדמה: מבנה הפרקים של שבותים
טוב, אנו לומדים הלכות שבת ברמב״ם, ספר זמנים. אנו עומדים בפרק העשרים ושניים, כ״ב. אנו עומדים באמצע, הרמב״ם עובר על ל״ט מלאכות, אבל דרבנן שלהן.
בפרקים הקודמים הוא פירט את כל הדאורייתא, כל האבות והתולדות של ל״ט המלאכות. כאן הוא מונה את השבותים, מה שהחכמים הוסיפו, או משום שדומה למלאכה, או משום שגורם למלאכה, או שנראה דומה למלאכה.
הודעה על ספונסרים
לפני שנמשיך, צריך לשבח את בעלי הקמח, “אם אין קמח אין תורה”, אלה שתומכים בשיעור שלנו, ואלה שמפרסמים את השיעור שלנו. ובראשם הספונסר הראשי שלנו, ידידנו, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, זכות התורה תעמוד לו בכל.
כיצד חילק הרמב״ם את המלאכות דאורייתא
תראו, אז אני רוצה לומר לכם, יש בהלכות פרק ח׳, ט׳, י׳, י״א, י״ב, הרמב״ם פירט את כל שלושים ותשע מלאכות דאורייתא, הוא חילק אותן:
– פרק ח׳ עשר מלאכות
– פרק ט׳ עשר מלאכות
– פרק י׳ רק שמונה מלאכות
– פרק י״א עוד שמונה מלאכות
– פרק י״ב שלוש המלאכות האחרונות, וקוצר גורר עומר, שיש בהם הרבה מאוד הלכות, על כן היה פרק קטן של רק שלוש מלאכות
בכל אופן, נראה בעצם שהרמב״ם חשב שלושים ותשע מלאכות, זה מתחלק בערך לארבע, כן, כולן כמעט ארבעים, כמעט ארבעים זה ארבע. אחר כך ראה שבאחרונות יש הרבה מאוד, אז חילק אותן לחמישה פרקים במקום ארבעה פרקים. כך נראה לעניות דעתי.
כיצד חילק הרמב״ם את השבותים
עכשיו, בשבותים אין שבות לכל מלאכה. קודם כל צריך לדעת, אפשר לעיין ברשימה, יראו, לא לכל מלאכה יש שבות. כלומר, כמעט לכל מלאכה יש פטור אבל אסור, שמשמעו שיש שבות, אבל שבותים ממש נוספים שהוא מונה כאן, לא פירטו חז״ל באופן ספציפי.
השאלה היא, כשיש דבר שדומה למלאכה, השאלה היא מתי הרמב״ם אומר שאסרו דברים שדומים למלאכה, האם הכוונה שאפילו כשלא כתוב מפורש, או רק הדברים שכתובים? ודאי רק הדברים שכתובים.
הוא אומר רק שלא כל פעם שכתוב פטור אבל אסור, כמעט בכל מלאכה, לא ממש כל מלאכה, חוץ משבת נערה, למשל, אני זוכר שאמרתי שאפילו פטור, אבל כמעט כל מלאכה יש גם דרבנן שפירטו באמת קודם. אבל שבותים שהם נוספים שהוא מונה כאן, לא לכל מלאכה יש.
אז הוא התחיל בעצם הרמב״ם, והשבותים הנוספים הם עוד שלושה פרקים. נראה שמחמישה פרקים על הדאורייתא יש שלושה פרקים, כ״א, כ״ב, כ״ג, זה כל שבותי ל״ט מלאכות.
דרך אגב, הקשר של השבותים עם המלאכות פחות מפורש בגמרא, לא כל שבות כתוב על איזו מלאכה אסרו אותו. הרמב״ם, הרבה פעמים, כשלומדים יותר בעיון רואים הרבה פעמים שהרמב״ם בעצמו סידר שזה כנראה על המלאכה הזו, זה שייך למלאכה הזו. זה לידיעתכם אפילו לא ברור שכתוב שזה על עובד, הוא מבין שזה שייך לסוגיא, אבל הרמב״ם הכניס את השבותים כסדר המלאכות באמת. אין משנה שמפרטת את כל הדברים האלה.
בכל אופן, הוא מחלק כאן גם פחות או יותר אותו הדבר, רק קצת אחרת. למה? כי למדנו שהנפקא מינה היא לחלק באופן כללי, אז הרמב״ם עשה שלושה פרקים על שבותים. השניים הראשונים הם בדיוק כמו שני הפרקים הראשונים של דאורייתא, יש עשר מלאכות בכל אחד, רק שלא לכל אחת מעשר המלאכות יש שבות.
בפרק הראשון כמעט לכל אחת יש שבות זכרתי, אבל בפרק השני יש רק אני חושב שש מלאכות שיש להן שבות. אז מתוך עשר המלאכות שהוא מונה כאן יש רק שש. יש דברים שהם שבות משום שני דברים, כמו משום רפואה ומשום חשש דש או ממרח. אפילו שמייש… אפילו אחד ל… כן.
כמו שאני אומר לך, השבותים לא לגמרי לפי המלאכות, אבל הרמב״ם הכניס אותם. יש גם קטגוריות גדולות יותר, כמו רחיצה בשבת היא גזירה בגלל בישול, אבל זו עוד סוגיא שלמה בפני עצמה. כן, כמו רפואה, זו גם סוגיא שלמה בפני עצמה.
אחר כך יוצא הפרק האחרון, הפרק השלישי, כתב את כל שאר המלאכות שיש להן שבותים, כי יש פחות, לכן זה נכנס לשלושה פרקים. אבל כשמסתכלים רואים שהשלושה פרקים הם פרקים ארוכים מאוד, פשוט בגלל זה. רואים שהוא דווקא רצה לצמצם, הוא רצה שיהיו עשרה פרקים של שביתות, וגם לפי האורך, זה יותר ארוך מפרקים רגילים ברמב״ם, הן הפרקים של המלאכות והן הפרקים של כאן, רואים שהוא מאוד רצה שזה יסתיים בסך הכל בשבעה פרקים עומדות כל ל״ט מלאכות עם שביתותיהן, או שמונה פרקים, נכון? חמש פלוס שלוש, אז בגלל זה אלה פרקים ארוכים יותר.
הלכה א: רדיית הפת
טוב מאוד. אומר הרמב״ם, רדיית הפת, רדיית הפת פירושו גירוד הלחם. הלחם היו מדביקים על דופן התנור, וצריך אחר כך לגרד אותו בכלי.
אומר הרמב״ם, אופה אינו מלאכה, זה לא מלאכה, להוציא מהתנור, להכניס היא המלאכה, להוציא אינה מלאכה. אבל אסרוהו חכמים, שמא יבוא לאפות. הולכים לתת לו לעסוק בלחם, להיות עסוק בלחם, יעשה גם אפייה. אני לא יודע אם ממש אולי לא להיות עסוק בלחם, כי רדיית הפת היא דבר ספציפי, להוציא דבר אפוי מהתנור אינו רדיית הפת. רק רדיית הפת היא פעולה חשובה, זו פעולה רצינית, שמא יבוא לאפות.
היתר הצלת פת
מה מותר לעשות? אם הכניסו לחם ורוצים להציל אותו לפני שבת, אז כך, המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקידש עליו היום, ונעשה שבת, מציל ממנו מזון שלש סעודות, מותר, כן, אסור להוציא את כל הלחם, אבל מותר להציל כמה שצריך לשלוש סעודות של שבת.
ולא רק זה, אלא מותר גם לבקש מאנשים אחרים שיצילו את שלוש הסעודות שלהם, וכך הכל יינצל. ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם, אפשר לומר לאנשים, בואו ומה שתצילו יהיה לשבת שלכם. זה מותר לעשות.
תנאי שינוי
מה ההיתר? כיון שזה רק דרבנן, התירו רבנן במקום צורך גדול. אומר, ואופה אינו אלא לא מלאכה, ממילא אולי לא היה צריך לעשות עוד שינוי, כי כל הדבר אינו מלאכה. כשזו מלאכה, אומרים, כשמותר לעשות זאת בשינוי. זה לא מלאכה.
אבל בכל זאת, כשיש היתר לרדות, כדי להציל לחם לשלוש סעודות שבת, אל יעשה זאת גם בדרך הרגילה. “שירדה במסל ירדה”, לא יוציא את הלחם מהתנור במרדה, בכלי המיוחד, “אלא בסכין”, אלא בסכין רגילה, “כדי לשנות”, שייראה אחרת. אפילו כשהתירו, זה עדיין בתנאי, שיהיה בשינוי.
קשר עם פרק ג׳
צריך כאן לזכור מה שלמדנו בפרק ג׳, אתה רואה שבעצם יש איסור מדרבנן להדביק פת בתנור בין השמשות, כי “אוכל שמא יחתה”, כי הוא יאפה אותו בשבת. אבל אם “כדי שיקרמו פניה מלבעוד יום”, אז מותר.
וממילא, מה שכתוב כאן שמותר לרדות את הפת, מדבר דווקא אם מה? אם הכניס בשוגג, כתוב. אם הכניס במזיד, עבר על איסור שהייה כולי, אז אסור. אז אין אפילו את ההיתר. כך כתוב בפרק ג׳.
כאן הוא לא אומר כך, שם הוא אומר כך. בפרק ג׳. “ואם נתנו סמוך לחשיכה וחשך ועדיין לא קרמו פניו”, אולי הולך לומר רק אם לא קרמו פניו, “אף על פי כן מותרים הם אפילו במזיד”, כי זה מותר. אבל אם עבר על איסור דרבנן של להכניס מוקדם מדי, אז אין את ההיתר.
דיון: איפה כתובה ההלכה של סודק?
ובדרך כלל יש היתר של לרדות כדי שלא יאפה, כדי שלא ייכשל באופה. כן, מה היה כתוב שם בהלכה? הלכה אחרת.
מה כתוב כאן? הוא הכניס בשבת, סודק בשבת, וכך מציל אותו לפני שמתחיל להיאפות.
כן, כתוב איפה? במקום אחר, בנושא אחר. לא היה כתוב באופה? היה כתוב בענייני ערב שבת, של הכנה לשבת, לא אצל מלאכת אופה.
מה שאמרתי לך עכשיו כתוב שם. בסדר, הלאה.
הלכה ב: מרחץ בשבת
בסדר, אומר הרמב״ם הלאה, “ומה אסרו חכמים”. הוא מתחיל באופן מעניין. זה בעצם עד כאן לשון הרמב״ם. עכשיו הוא אומר כך, אנחנו הולכים ללמוד על רחיצה בשבת, על כניסה למרחץ או רחיצה בשבת.
מתחיל הרמב״ם בשאלה כזו: “ומה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת?” למה אסור להיכנס למרחץ בשבת? הרי קודם למדנו על חולה, על הזעה. אבל כניסה למרחץ היא סוג אחר של דבר, זה לא הזעה מהאש, ולמה זה אסור?
הטעם לגזירה
אומר כך, “מפני הבלנים שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת חממו”. אנשי המרחץ, אלה שמטפלים במרחץ, הם כן חיממו מים בשבת, והם אמרו לאנשים, “מערב שבת הוחמו”, זה בא עוד מערב שבת. “לפיכך גזרו חכמים שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע”. אז לכבוד זה אסרו החכמים שאסור בכלל להיכנס למרחץ בשבת.
למה אי אפשר לסמוך על הבלנים?
בדרך כלל אדם היה אומר, צריך לשאול. בסדר, לפני שנכנסים למרחץ, לפחות לשאול, כי אם נעשה חם בשבת, אסור ליהנות מזה בשבת, אז ישאלו.
אבל אומרים החכמים שאי אפשר לסמוך, כי הם אומרים “מערב שבת הוחמו”, אבל למעשה צריך לחשוש בכל המרחצאות שמחממים גם בשבת. עכשיו, אם זה ניסיון גדול או שזה יותר קל כך…
הוא אומר הלאה, הוא לא אמר רק שאי אפשר לסמוך עליהם. כלומר, כל דבר, למדנו, כל דבר שגורם שכאשר עושים את הדבר אנשים עושים מלאכות בשבת, אסרו זאת החכמים. הם אומרים שקר, יש שם…
מה שהוא אומר הוא שכאן ראו שיש בעיה. בעצם, זו הנקודה, “חמין שהוחמו”, לא מבשלים בשבת, זה לא ספק. אם בישלו מים ערב שבת וזה חם, מותר לרחוץ בזה בשבת, אין שאלה.
הבעיה היא שכאשר אנשים הולכים למרחץ בשבת, הבלנים כן יחממו בשבת, וככל הנראה כך עשו, הם אמרו שקר אחר כך. אבל השאלה היא לא רק שאי אפשר לסמוך על הבלנים, זו באמת בעיה, זה גורם לכך שהבלנים יבשלו מים בשבת. ממילא, כניסה למרחץ בשבת גורמת לכך שיבשלו בשבת, וזה אסור.
למה לא עושים? מראה שהוספת, אבל כן, זה פשוט לא הגזירה, היה אפשר לסמוך אם הבעלן אומר שזה מערב שבת, היינו יודעים שאז מותר.
בכל אופן, הבעלן הוא יהודי, הוא לא עושה סתם כך, הוא לא מדבר על גוי שחוששים ממנו, הוא מדבר על יהודי. אסור להיכנס בשבת, זה רק דבר שגורם לאנשים לבשל בשבת.
גזירת מרחצאות – פרטי הדינים והחומרות
הלכה ב: יסוד הגזירה – גרמא לבישול בשבת
דובר 1:
אז כאן הוא גם אומר, שיאמרו שקר, אז כאן שם… מה שהוא אומר הוא, כאן ראו שיש בעיה. ובעצם, זו הנקודה, חמין שהוחמו מערב שבת, אסור לבשל בשבת, כן? אין ספק. אם בישלו מים ערב שבת, זה חם, מותר לרחוץ בזה בשבת, אין שאלה.
הבעיה היא, שכאשר אנשים יכנסו למרחץ בשבת, הבלנים כן יחממו בשבת. ומכוח זה כך עשו, הם אמרו שקר והכחשות.
אבל השאלה היא לא רק שאי אפשר לסמוך על הבלנים, זו באמת בעיה, זה גורם לכך שהבלנים יבשלו מים בשבת. ממילא, הכניסה למרחץ בשבת גורמת לכך שיבשלו מים בשבת, אז אסור. מראה קטנה הוסיפה זאת, אבל כן, אסור להיכנס בשבת לדבר שגורם לאנשים לבשל בשבת.
הלכה ב: פרטי הגזירה – מרחץ ובבית
דובר 1:
יפה מאוד, בואו נמשיך. “וגזרו אפילו להזיע”, אפילו, אין הבדל אם הולכים למרחץ לרחוץ לגמרי או רק לקבל מהחום, “ולא בחמין”, אפילו אם היה מענה חם אז זה יותר קל.
“וגזרו”, הם גם גזרו, “שלא ירחץ כל גופו בחמין”, אפילו לא הולכים למרחץ, אפילו אדם יש לו בבית מים חמים, אסור לרחוץ כל גופו במים חמים, “אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת”. גם בגלל אותה גזירת מרחצאות.
פעם אחת שעשו את הגזירה, הרחיבו אותה אפילו לאדם בביתו, הוא לא מרמה את עצמו. הוא אומר שהגזירה היא לא נגד הרמאות, אלא נגד זה שגורם לכך שיבשלו בשבת.
“אבל פניו ידיו ורגליו מותר”. אבל זה, האיסור היה דווקא כל גופו. פניו ידיו ורגליו מותר.
כלומר, כניסה למרחץ כתוב שאסור להיכנס, אפילו לרחוץ, אפילו רק להזיע, או אפילו רק פניו ידיו ורגליו. אבל בגזירת מרחצאות שאמרו גם שזה אצל המים החמים של האדם עצמו, זה אמרו רק על ממש רחיצת כל הגוף.
הלכה ב: חמי האור לעומת חמי טבריה
דובר 1:
אבל מודה, אומר הרמב״ם, בחמי האור, דברים שמחממים באש, בבית, אפילו יש חמין שחיממו באש, אסור גזירת מרחץ. אבל בחמי טבריה וכיוצא בהם, דברים שבכלל לא חמים מאש, זה חם מדברים אחרים, מהטבע, זה בא ממעיינות חמים, מותר להשתטף בהם, מותר כן לרחוץ את כל הגוף, על זה אין את גזירת מרחצאות.
הלכה ב: חמי מערות
דובר 1:
כן, זה חמי טבריה שלא במערה. אבל מה הדין עם חמי מערות? במערות, מים חמים שבמערה, אסור לרחוץ, לפי שמעלות שיש בהם הבל באות לידי זיעה ונמצאות כמרחץ.
כי במים שחמים אבל אין כזו כמות גדולה של זיעה, זה לא כמו הזעה, מותר. אבל מים חמים של מערות, אף על פי שזה גם לא חמי האור, היינו יכולים להתיר, אבל זה מסיבה אחרת נראה יותר כמו מרחץ, זה יותר מחובר לגזירת מרחצאות, כי שם המקום שכל המקום יש הרבה אוויר חם ויש בהם הבל, וזה נראה כמו מזיעים, זה נראה כמו יוצאים ממרחץ, או מרגישים כמו מרחץ, אז זה בגדר גזירת מרחצאות.
הלכה ג: מתחמם כנגד המדורה
דובר 1:
הלאה, עוד חומרות, עוד פרטים שיוצאים מזה. מתחמם אדם כנגד המדורה, אדם מותר להתחמם מול האש, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, מותר לרחוץ במים קרים, אף על פי שכאשר המים הקרים נוגעים המים נעשים חמים, אבל זה מותר, זה לא חלק מגזירת מרחצאות.
אבל אין משתטפין כל גופו בצונן, אסור להיות רטוב ממים קרים, ומתחממין כנגד המדורה, ולהתחמם ליד האש, לפי שמפשיר מים שעליו, כי בזה הוא גורם למים שהוא כבר רטוב בהם להיות חמים, ויש לו את אותו אפקט כמו מרחץ, ויש לו את אותו אפקט כמו מרחץ, הוא מוציא את כל הגוף בחמין, כי למעשה יוצא שהוא מכוסה במים חמים, אפילו זה בא לו בדרך הפוכה, חומרא להיות.
הלכה ג: סילון של צונן בתוך מים חמים
דובר 1:
הלאה, המעביר סילון של צונן בתוך מים חמים, מי שמצליח לעשות צינור, לעשות צינור של מים קרים שיעבור במים חמים, אין הבדל אם המים החמים חמים מאש, או אפילו כשזה יותר קר, כשזה חם מחמי טבריה, שחמי טבריה אין בהם את ה… חמי טבריה עצמם מותר לרחוץ בהם, אבל צינור של מים קרים שנעשה חם דרך חמי טבריה, הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורים ברחיצה ובשתיה.
למה דווקא הסילון חמור יותר מחמי טבריה עצמם? התירוץ הוא כי חמי טבריה, המים כשהולכים לשם לא הולכים למים חמים, אבל המים כשיוצאים מהסילון הם חמים, ואולי אנשים לא ידעו או לא יעשו הבדל, ומים שנעשו חמים בשבת.
דיון: טעם האיסור – הטמנה או גזירת חמין שהוחמו בשבת
דובר 2:
תרגום לעברית
ויהודים אחרים אומרים בראשונים שזו שאלה של הטמנה בדבר המוסיף הבל.
דובר 1:
אה, יכול להיות. כאילו גם זה הטמנה, בשעה שאתה מכניס את המים.
דובר 2:
אבל הטמנה היא לא ענין של איפה יש גחלים או איפה יש…
דובר 1:
לא, הטמנה אסור…
אבל הרמב״ם לא אומר כך, הוא אומר הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת.
דובר 2:
הוא אומר רק שזה אסור.
דובר 1:
כמו…
דובר 2:
לא, הוא אומר שמסתכלים על המים שיוצאים מהצינור כמו חמין שהוחמו בשבת, מאוד פשוט. הוא לא אומר מה האיסור של חמין שהוחמו בשבת. דיברנו קודם שאסרו מרחץ בגלל חמין שהוחמו בשבת, כי הולכים לחמם בשבת. אז כאן הגמרא מצאה דרך שיהיה דרך היתר דרך חמי טבריה, אז נשאר רק מבשל, שמים כאן איסור של חמין שהוחמו בשבת, שאיסור גזירת מרחצאות הוא עוד חומרות בענין שלא יכשלו בחמין שהוחמו בשבת. החכמים עשו חומרות על חמין שהוחמו בשבת, גם הענין על הצינור של צונן.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
יכול להיות שהרמב״ם מתכוון רק שיש לו דין כמו חמין שהוחמו בשבת, אבל לכאורה זה נראה יותר כמו חמין רגילים, זה חלק מהגזירה של חמין שהוחמו בשבת.
דובר 2:
אין גזירה על חמין שהוחמו בשבת, רק הגזירה היא על ערב שבת.
דובר 1:
לא, יש גזירה על חמין שהוחמו בשבת.
דובר 2:
האיסור הוא על ההוחמו בשבת. החמירו אפילו בערב שבת. הגזירה היא על ההוחמו בשבת, הבעיה היא ההוחמו בשבת, לא ההוחמו ערב שבת. כי לא סומכים, ויש חשש, וממילא אסרו הכל.
דובר 1:
שוב, חמין שהוחמו בשבת אסור, זה לא שאלה. אסור.
דובר 2:
כן, אבל כאן לא היה צריך להיות אסור, כי זה לא הוחמו בחמי טבריה.
דובר 1:
טוב מאוד.
דובר 2:
איזה איסור?
דובר 1:
האיסור שמחמירים אפילו כשאין איסור של מרחץ.
דובר 2:
זה דבר חדש, זה כמעט לא קשור למרחץ.
דובר 1:
אמת, הדבר הזה לכאורה אסור.
דיון: למה אסור בשתיה?
דובר 2:
כי תראה במשנה כתוב, אם זה בשבת אסור ברחיצה ובשתיה, אם זה יום טוב זה גם אסור ברחיצה אבל מותר בשתיה. כי ביום טוב מותר לבשל לשתיה, אבל לא לרחיצה. אבל לא כתוב למה זה אסור, והוא לא אומר למה, הוא אומר שזו גזירה אחרת, זו הייתה סתם גזירה אחרת, כמו שהכהנים למדו, נגיד לבשל בחמי טבריה מותר, אבל בצורה כזו אסור, למה לא? כי הצינור לא זורם, כי דעתי אומר, אולי זה לא אומר כלום, מה הקשר למרחץ? גם אסור, למה אסור לשתות? בדרך כלל חמין שהוחמו בערב שבת אסור לשתות, זה פשוט. הדבר הוא כחמין שהוחמו בשבת, אסור לשתות, אבל הוא לא רואה מספיק טוב למה. הרבי לא צריך להבין בכלל למה, לא להיות הדבר שלו למה, אבל… אסור לשתות, אבל הוא לא אומר למה.
הלכה ד: שיעור חימום – כדי שתופג צינתן
דובר 1:
כן, הלאה, מאימתי אדם נותן של מים, מה שמותר לעשות, שלא תחשוב שהגזירה של חמין שהוחמו בשבת הולכת רחוק מאוד, אני אגיד לך מה מותר לעשות. מאימתי אדם נותן של מים ומניחו כנגד המדורה, אם זה לאו בשביל שיחמו, הוא לא שם את זה כל כך קרוב או בצורה כזו שיהיה ממש חם, אלא כדי שתופג צינתן, שיהיה פחות, שירד מהקור, שהקור יעבור.
וכן, אותו דבר מותר לעשות עם פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשרו, שיהיה קצת חם, ולא שיחמו, לא שיהיה ממש חם.
וכן סך אדם בידו במים או בשמן, מותר למרוח על עצמו מים או שמן, ומחמם כנגד המדורה, מותר להתחמם כנגד המדורה, גם באותה דרך, איך? שלא יחמו המים שעליו, שלא יהיה, המים שנמצאים עליו לא יהיו כל כך חמים עד שכריסו של תינוק נכוית בו, חום כזה שכשתשים שם בטן של ילד היא תיכווה.
דיון: האם זה בישול מדאורייתא?
דובר 2:
זה בדיוק מה שעמד קודם, ההלכה של בישול, מי שעומד על כל גופו בצונן, מדברים גם כנראה כשזה נהיה ממש חם. אני לא יודע, האם יש חילוק בין ידיו לכל גופו?
דובר 1:
לא, ההוא יותר דומה למרחץ. צריך לדעת, עכשיו מדברים אסור בגלל בישול, נכון?
דובר 2:
לא, לא מדברים על ממש בישול, זה…
דובר 1:
אבל הלאה, כריסו של תינוק נכוית בו, הוא אומר שהוא מבשל, מה זה בשבת, מה הוא עושה? עכשיו מדברים כראוי על מבשל. זה אולי מבשל מדרבנן?
דובר 2:
לא, אני לא יודע, אמרתי שזה לא מבשל מדאורייתא, זה בכלל לא חייב.
דובר 1:
כן, הוא מבשל, הוא מבשל. אני לא מבין, באמת.
דובר 2:
זה בטוח לא, זה לא נקרא לבשל, זה רק לחמם את המים שנמצאים עליו, המעט מים שנמצאים על גופו, זה לא נקרא לבשל.
דובר 1:
לא שיעור? מה זה אומר לא לבשל? למה זה נקרא לא לבשל? הוא יצא תחת השמש החמה, הוא גם מבשל, כי גופו נתבשל? זה לא עובד כך.
דובר 2:
בשמש הוא לא יתבשל? הלוואי בשמש אפשר לבשל.
דובר 1:
למה זה נקרא לא לבשל? וכשהוא יושב בסאונה חמה, אסור ללכת ליד אש, סתם האדם, כי גופו מתבשל, כשהוא מתבשל. עם מים… זה מבשל את עצמו, למרוח על עצמו דברים ולעמוד ליד אש. זו לא דרך של בישול, זה לא נקרא לבשל.
הלכות בישול בשבת – כלי ראשון וכלי שני
בישול בחמה
דובר 1: הלא, הלא, בשמש אפשר לבשל. למה זה נקרא לא לבשל? וכשהחדר חם מאוד, אסור ללכת ליד אש סתם האדם, כי הם נתבשלו.
עם מים… למה זה נקרא לא מבושל עם מים? זו גזירה, זה קצת דומה לבישול. מכיוון שמה זה אומר לא דרך בישול? הם מביאים מסביר… מכיוון… שואלים אנשים מה זה לבשל. אף אחד לא בישל מרק, ולמרוח על עצמו דברים, ולעמוד ליד אש. למה זה… זו לא דרך של בישול! זה לא נקרא לבשל!
הוא מבשל, הוא שם סיר ליד אש, הוא אומר שעה, מבשל! הוא מבשל את הרוק מפיו, טיפת המים שצריכה להיות נתונה. הוא מתלוצץ על הרבנים! כאן זה כן נהיה מבשל!
מוחמם בגד – לחמם בגד
הלאה עוד דברים שמותר לעשות! מוחמם בגד חדש אצל מאה בשבת! מותר לחמם בגד לשים על הבטן כדי להרגיע כאבים, או מה? אצלנו יש, לא מדברים על רפואה. בכל מקרה אין לך בעיה של רפואה. אבל לחמם בגד זה לא אופן של בישול.
אתה צודק. למה? אני כבר זה דבר שבריאים עושים לפעמים, או מה?
דובר 2: לא, אני מדבר שם על הבגד.
דובר 1: אולי בגד לחמם, זה לא ענין של בישול בבגד. וזה דבר אחר.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: זה גם מוחמם, מתכוונים לא לרמה גבוהה של חום. לחמם.
דובר 2: לא משנה, אבל אפילו לא שורפים את הבגד, זה נהיה חם.
דובר 1: זה כבר מוחמם לגמרי.
אמבטי – כלי ראשון
כשהוא שופך את המים הקרים, המים הקרים נהיים חמים… הלאה תולדות! הוא רואה שהוא שופך… אפשר לומר שזה נהיה אופן של בישול?! בדיוק. שלא יהיה ברמה של בישול, הוא הולך להיכנס בזה, זה לא כל כך חם! אז… אבל זה ילד שלום תינוק נכווית. בכל זאת נכווית.
להיפך מותר, מותר לקחת מים חמים ולשפוך לתוך אמבטי של צונן, כי האמבטי של צונן הולך להיות על זה. בסך הכל מה שאתה הולך לעשות זה שהמים הקרים יהיו קצת פחות קרים, כמו שהיה קודם כדי שיפשירו לא שיוחמו.
בסדר.
מיחם שפינה ממנו
הלאה. מיחם שפינה ממנו, סיר שכבר שפכו ממנו את המים, מותר לשפוך לתוכו מים קרים. למה שופכים את המים הקרים? כי הוא רוצה שהמים הקרים יתחממו קצת מהחום שעדיין יש בסיר. אבל גם זו לא דרך של בישול כך, וזה לא מספיק חם לבשל כך.
ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין, מותר לשפוך מים חמים למים קרים או להיפך, אם אינו בכלי ראשון.
דיסקוסיה: מה זה אמבטי?
צריך לדעת מה זה אמבטי. אמבטי לא מספיק חם? אמבטי זה כלי ראשון.
דובר 2: לא, כתוב “נותן על מים צונן”.
דובר 1: כאן הוא אומר שאם זה לא כלי ראשון מותר.
דובר 2: אה, אם זה מאוד חם.
דובר 1: החילוק הוא כמה חם זה. אמבטי זה מאוד חם, אז אסור. אבל סתם מים חמין זה לא כל כך חם כמו אמבטי?
דובר 2: כן, כלי שני לא כל כך חם כמו אמבטי.
דובר 1: אמבטי זה כלי ראשון. פעם היה אש ממש מתחת לאמבטי.
הוא מביא שאמבטי זה כמו כלי ראשון, מה המילה? או שאמבטי זה משהו יותר גזירת מרחצאות, מחמירים יותר על זה?
דובר 2: לא, הוא לא נכנס יותר לגזירת מרחצאות. אני חושב שסיימנו עם המרחצאות. דווקא זה מרחץ, אכן, אבל אני מתכוון שזה…
דובר 1: אתה אמרת אמבטי של מרחץ.
דובר 2: כן, אני אומר שזה היה דבר מעשי כי זה מאוד חם.
דובר 1: רציתי לומר שהאמבטי זה כלי ראשון. הוא מביא שהתורת שבת אכן תמה, הוא אומר שהמרחץ של היום אף פעם לא מספיק חם. הוא אומר שפעם היה באמת יותר חם, היו מחממים את זה יותר.
הגמרא אומרת שהיה סכנה, יש ברכה כשיוצאים מהמרחץ בשלום. היה יד סולדת בו.
אולי לא צריך להיכנס ישירות לזה, זה היה לעשות את ההבחנה, מה שלא יהיה.
אממ… כן. חם כדי רחיצה, כן? חם… בקיצור, אסור לשים בכלי ראשון, כי כלי ראשון עושה מאוד חם. אבל כלי שני כבר מותר.
קדירה רותחת – תבלין ומלח
וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורדה מעל האש, כבר הורידו מהאש, אסור לשים בה תבלין, כי התבלין הולך להתבשל קצת מהחום של הסיר. אבל מלח מותר לשים מלח, שמלח אינו מתבשל אלא על אש גדולה, לבשל מלח לא מספיק שהסיר חם, צריך להיות ממש על אש, ממילא המלח לא יתבשל.
זה מעניין, כי אני זוכר שמלח הוא מקלי הבישול.
דובר 2: מלח? תבלין כתוב כאן.
דובר 1: אני לא יודע, הם למדו קודם. זה בעיקר הלכות מבשל שצריך ללמוד אותן ביחד עם הלכות בישול מקודם.
כלי שני אינו מבשל
ואם היה צק התבשיל מקדרה לקערה, אם שופכים את התבשיל מסיר אחד לאחר, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו זה עדיין רותח, אפילו הסיר עדיין… שוב, הוא שופך את התבשיל מהקדרה לקערה, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו זה עדיין חם בצלחת, בצלחת כבר מותר לשים תבלין, מותר לשים תבלין, שכלי שני אינו מבשל. אפילו זה עדיין חם, אבל זה כבר בקערה, בצלחת, זה כבר כלי שני, וכלי שני יש כלל אינו מבשל.
מעניין, כן, כתוב כאן “אף על פי שהיא רותחת”, כאן רואים ברור שכלי שני אינו מבשל אפילו כשזה מאוד חם. כן.
דיסקוסיה: אמבטי וכלי שני
הלאה, צריך אכן להתווכח על האמבטי, שהוא מביא קודם, שיש מי שאומרים שאולי אמבטי כן. בקיצור, אנחנו לא יודעים. אבל גם כאן קשה, אם זה מאוד רותחת, אם יש רמה, היום כשאפשר כל רמה של חום אפשר לבדוק בדיוק כמה מעלות זה, מה הקשר לכלי ראשון וכלי שני? הוא אומר כאן גם “אף על פי שהיא רותחת”, אפילו זה רותח. כאן יש כלל, כלי שני אינו מבשל. כי זה הולך להתקרר בשנייה, זה לא נשאר חום קבוע. יש לי זמן לזה? אולי זה לא מספיק כדי לבשל. ככה אני מבין את זה כבר, ככה אני מבין את זה. אתה גם מבין ככה?
דובר 2: לא.
דובר 1: מה אתה לא מבין?
דובר 2: על האש מתבשל כל הזמן.
דובר 1: אבל הוא מדבר אפילו אם זה לא על האש.
דובר 2: זה אפילו אם זה לא על האש אסור. אפילו הורידו את זה מהאש אסור.
דובר 1: אבל בקערה מותר.
דובר 2: זה נהיה יותר קר. אין דבר כזה.
דובר 1: אבל זה לא תלוי בנהיה יותר קר, זה מה שאני אומר. יש כלל שכלי שני אינו מבשל.
כי אם מישהו שופך מסיר מאוד מאוד חם, יכול להיות הרבה יותר חם בכלי שני מאשר בסיר הראשון שהוא פחות חם. כי בזמנים של היום אפשר להשתמש בכל דבר בטמפרטורה, ואפשר לשים טמפרטורה, ואפשר לבדוק שהרבה פעמים הצלחת השנייה או השלישית או החמישית יותר חמה מהצלחת הראשונה. זה תלוי במיליון פרטים, כמה זמן זה התבשל על האש, וכן הלאה.
מבין מה אני אומר? מבין מה אני אומר? כלי שני אינו מבשל, זה כלל. אני לא מבין מה אתה אומר דבר כזה. אתה יכול למדוד, קח מד וראה, אם תמצא לי כלי שני שהוא יותר חם מכלי ראשון, אני אתן לך פרס. אין דבר כזה. העובדה היא שזה נהיה יותר קר. אין דבר כזה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך. מישהו ייקח מד, אתה יכול באמת למדוד, ולראות שהכלי שני יותר קר.
חלתית – השריית תבלינים
דובר 1: ולמדנו קודם, חלתית זה תבלינים שמערבבים עם מים.
ולמדנו ברפואה שחלתית זה תבלינים שלשים עם מים. אסור לעשות את זה, אסור לשרות אותה, להשרות, בין בחמין ובין בצונן, גם אפילו לא במים קרים.
למה?
כי זו דרך של לבשל את זה, להכין אוכל.
דובר 2: מים קרים? במים קרים אי אפשר לבשל כלום.
דובר 1: חלתית. אה, איפה אני כאן?
יכול להיות שזה נושא של רפואה? למדנו קודם שחלתית עושים לרפואה. וכתוב שזה כדרך שעושין בכל. לא ברור.
דובר 2: זה לא יכול להיות מבשל במים קרים, זה בטוח אי אפשר לומר.
דובר 1: מבשל, אולי זו דרך של להכין את האוכל.
דובר 2: אה, זה יכול להיות שזה משהו דומה לתיקון.
דובר 1: אבל סתם דבר שלא, זה לא דבר שבתי, במפושין ובמצונן, אבל שורה אותה בסך החומץ, מותר להשרות את זה בחומץ.
חלתית – כשכבר באמצע הרפואה
אומר הרמב״ם הלכה, מעניין, למה יש שהם למדו לא עם אותן מילים בדיוק, “ומותר לשתות יום חמישי ושישי”, אם כבר התחילו לשתות מהחלתית, כבר באמצע המשטר של הרפואה, הרי זה שורה בשבת בצונן, מותר להשרות את זה, התירו להשרות את זה בצונן, ומותר אפילו מניחו בחמה עד שיחם, אפשר לשים את זה בשמש שיהיה קצת חם בזמן האכילה, למה? כדי שלא יכלה אם יפסיק מלשתות, כי אם כבר באמצע משהו לשתות, התחילו רפואה ועוצרים, זו סכנה. לא סכנה ממש, סכנה היה מותר הכל מסכנה, זה לא בריא, זו בעיה, ממילא היו יותר מקילים שאף על פי שאסור באופן כללי אפילו בצונן, התירו אם כבר התחילו לאכול את זה לפני שבת. לא ענין סם המוות, אלא כי זה כבר יותר חשוב היו מקילים, כמו שלמדנו קודם שזו הסיבה. טוב מאוד.
אין בישול אחר בישול – דברים שכבר מבושלים
דבר שנתבשל קודם השבת, דבר שכבר התבשל לפני שבת, או נשרה בחמין לפני השבת, או הושרה במים חמים לפני השבת, אפילו נצטנן, אפילו זה התקרר אחר כך, מותר לשרותו בחמין בשבת, מותר לשים את זה חזרה להשרות במים חמים בשבת, כי פעם אחת שזה כבר נתבשל, זה לא מתבשל שוב.
הלכות שבת – בישול בשבת: עירוי כלי ראשון, חמה ותולדות חמה, מליחה וכבישה
אבל דבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם, משהו שהוא קר ומעולם לא חומם, אסור להשרותו במים חמים, אבל מדיחו בחמין, אבל מותר לשטוף אותו במים חמים, אם לא היתה הדחה זו גמר מלאכתו, דבר שהשטיפה לא הופכת אותו לאוכל מוכן לגמרי, הרי זה כבר אוכל כמו שהוא, אלא שהוא רוצה לשטוף אותו כי זה יותר טוב כשזה קצת פחות קר, כשזה קצת חם, זה מותר, כי זה לא מתבשל מהשטיפה, מלתת לו שטיפה, מלשפוך עליו פעם אחת מים חמים. אבל אין שורין אותו בחמין, להשרות במים חמים, זה אסור. אבל כאן יש כבר איזה חשש, קצת בישול, בישול דרבנן, או שזה נראה כמו בישול.
למה? כלי ראשון, כלי שני, הרמב״ם לא אומר. הוא אומר “בחמין”, בסיר. אז פשוט שאסור, נכון? כשהוא אומר “לישרות”, הוא מתכוון לכאורה אפילו בכלי שני. הגיוני?
עירוי כלי ראשון וכלי שני
דובר 1: כי כלי שני אינו מבשל? אני לא יודע. אולי חמין זה כלי ראשון? למה הוא אומר חמין? בכלי ראשון אסור… מה זה אומר לשטוף? לשטוף זה כבר… רגע, לשטוף זה לא כלי ראשון, אמת. כי הוא שופך אותו. כי שופכים אותו.
בקיצור, מי שאומר שעירוי כלי ראשון הוא ככלי ראשון, זה דבר. אבל הרמב״ם לא כותב זאת בפירוש. הוא אומר שאסור להשרות אפילו בכלי שני? מה זה, כלי שני מבשל? תבלין? הוא שואל על זה. האדם, התוספות אומר שזה שונה, לא דרך בישול.
הלכה ט: חמה ותולדות חמה
דובר 1: הלאה, מותר לחמם מים קרים בשמש כדי שיחמו. מותר להוציא מים שיתחממו. אף על פי שזו הלכה, אסור לחמם בתולדות חמה. אסור לחמם בחול שהתחמם מהשמש. תולדות חמה נראה יותר… זה אומר, אדם שרואה שמבשלים בחול חם, יחשוב שהחול בושל בתנור.
אז, אף על פי שאסור לעשות בתולדות חמה, אבל בחמה עצמה מותר. שאין אדם בא לטעות מחמה לאש. אף אחד לא יטעה, רואים מישהו מבשל משהו תחת חום השמש, ולחשוב שזה לא נראה כמו אש. אבל התולדות יכולות כן להיראות.
לפיכך, מותר ליתן מים צוננים בשמש כדי שיחמו. מותר להוציא מים שיתחממו. וכן, נותנין מים יפים לתוך מים הרעים בשביל שיצוננו. מותר לקחת בקבוק מים טובים, מים שראויים, ולהכניס אותו למים חמים שאינם מים טובים, בשביל שיצוננו, כדי שהמים יישארו קרים.
וכן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא מצטנן. מותר להכניס תבשיל לבור, למרתף מתחת לאדמה שהוא קר. מותר להכניס תבשיל למקום ששומר על הטמפרטורה קרה, או אפילו חמה, אם הבור יותר חם מבחוץ, למשל זה חורף ואתה יודע…
דיון: למה זה חידוש שצריך לקרר?
דובר 2: למה זה חידוש שצריך לקרר? למה לא יהיה מותר לקרר?
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: למה לא יהיה מותר להכניס תבשיל לתוך הבור? זה מותר, אז… למה הוא צריך לומר את זה?
דובר 1: אני לא יודע.
אה, הוא מביא שבפירוש המשניות אומר הרמב״ם שאין חשש משבות גומות, שהוא עכשיו יתעסק עם בור. בבור.
דובר 2: בבור, כן.
דובר 1: אהה. במקרר גם אין שאלה.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי. אממ… כן.
הלכה י: מערב אדם מים ומלח ושמן
דובר 1: הלאה, מערב אדם מים… עוד דברים שקשורים למבשל דרבנן, מה מותר ומה אסור. מערב אדם מים ומלח ושמן, הוא יכול לעשות תערובת כזו של מי מלח עם שמן, וטובל בו פתו, לטבול את לחמו, לעשות רוטב כזה, ונותן לתוך התבשיל. ובלבד שלא יעשה מעט, אפשר לעשות מזה רק כמויות קטנות. אבל הרבה, אסור מפני שנראה כעושה מלאכת התבשיל.
זה נראה כאילו הוא עוסק בבישול, אנחנו יודעים שהוא לא עוסק בבישול, הוא מכין דבר פשוט שלא צריך לבשל אותו. אבל כשעושים דברים לאירוע גדול, זה נראה כאילו מתרחש בישול. זאת אומרת, לכאורה סוג הרוטב הזה הוא בדרך כלל דבר שמבשלים איתו. הוא אומר “נראה כמלאכת תבשיל”, רואים שעושה כמות גדולה מזה, זה נראה כאילו הוא עסוק במטבח, הוא עסוק בהכנה.
דובר 2: לא עסוק במטבח, הוא יכול להיות עסוק במטבח.
דובר 1: זה אומר שסוג הדבר הזה בדרך כלל הוא לא רק לטבילה בפת, בדרך כלל עושים את זה כדי לבשל את הזרעונים לצ׳ולנט, אני לא יודע מה.
מי מלח עזין
דובר 1: “ולא יעשה מי מלח עזין” – לא יעשה מי מלח חזקים. מה זה מי מלח חזקים? “שנים או שלשה מלח לשלשה מים”, מים כאלה שמלוחים, “ונראה כעושה מליח”. כי זו הדרך שעושים מליח. מליח זה כשלוקחים מי מלח עם דג.
כאן אפילו אין את חלק הדג, ורגע, כשעושים מליח זה היה בישול. אה, נראה כבר שכבישה היא בישול דרבנן. אז כשעושים מליח ושורים אותו במי מלח, היו מבשלים את הדג בזה. זו הדרך, דג אפשר לבשל או באש או במי מלח. זו צורת בישול שהרבנן אסרו, אבל אסרו אפילו את מי המלח עצמם.
מולח ביצה וצנון
דובר 1: “ומותר למלוח ביצה” – מותר למלוח ביצה, שלמה. זה גם עושה, זה משפר את הביצה, זה עושה אותה טובה יותר. אבל מה אסור? הוא בא לקחת, מה אסור? “אבל צנון וכיוצא בו”, צנון או דבר חריף שהמלח עושה אותו שיהיה טוב יותר, שיהיה אוכל גמור, אסור למלוח, “משום שנראה ככובש כבשים בשבת”. כי בזה זה נראה כמו מי ששורה, או מי שעושה חמוצים, מי ששורה ירקות במי מלח.
“והכובש אסור משום כמבשל”. כובש, מאחר וזו הדרך, זו דרך בישולו, דברים שלא יכלו לבשל, אז זו הדרך לבשל אותם. ממילא נקרא כבוש כמבושל, ואסרו אותו מדרבנן. אבל מליח כרותח זה לא אותו דבר.
דיון: מה מותר לעשות עם צנון?
דובר 2: מה מותר לעשות עם הצנון? אסור להשרות, אבל לשפוך עליו קצת מלח או לטבול קצת במלח מותר.
דובר 1: “מותר ליתן לתוך המלח, אוכל בתוך אכילתו”, מותר לטבול במלח. אבל מדברים כאן על צנון יותר ולמלוח אותו בקנה מידה גדול יותר, לא מה שהוא צריך עכשיו לאכילה, זה אסור.
דובר 2: תגיד לי דבר שאסור לעשות בגלל ההלכה הזו. לעשות, לקחת חבורה של מלפפונים ולעשות חמוצים, להכניס לצנצנת. זו כבישה ממש, זה בוודאי אסור. אבל מה ההלכה?
דובר 1: “לא יאכל”, לקחת קערה מלאה צנון ולמלוח אותם, אסור. אבל “כיוצא בו במלח”, לטבול קצת במלח, מותר. אז אם מגישים סלט גדול, אני לא יודע מה זה דבר עם הרבה… אוקיי, כאן נכנסים כבר לפרטים, מה קורה עבור כמה אנשים, “תוך אכילתו”.
הוא אומר שאסור למלוח צנון. מותר “כיוצא בו במלח ואוכל”. ההבדל הוא לא בין למלוח או לטבול, ההבדל הוא בדבר כי הוא הולך לאכול עכשיו.
דובר 2: מה עולה לך? כי שמים את המלח על זה, שמים את זה על המלח. כן, ההבדל. כן, כי… לא המלח אל המרכיבים.
אתה עושה את זה לעצמך? אוקיי, אין בעיה. כתוב שאסור למלוח, אפילו לא מדברים אף פעם.
דובר 1: לא, המילה היא שם “האוכל”. מותר. באכילה מותר.
דובר 2: אני זוכר שכתוב אבל לא. כתוב שזה אסור. יש היתר מיוחד שביצה, מותר לשים מלח בביצים עם בצל, מה שלא יהיה, והמלח, צריך היתר בשביל זה. אבל לשים על דברים אחרים, כתוב שאסור כי זה נראה.
אם זה כבוש כבושים ממש, זה כתוב, אני חושב שזה גם אסור מדרבנן, אבל זה בטוח. אבל כאן כתוב עוד רמה, שאסור למלוח. אני לא יודע מה הפירוש של צנון, צנון זה צנונית, הוא אמר. אסור למלוח, לא למלוח כמו שעושים ממש כבושים, זה ממש כבוש, אלא אפילו דבר שסתם מלוח, שנראה ככובש כבושים. זה נשמע שאסור למלוח ירקות בעצם.
ההבדל הוא לא בין אם שמים את המלח על הדבר, כי מותר כן לפזר מלח ולשים על הדבר לא.
דובר 1: לא, זה אותו דבר. ההבדל הוא לא בין מליחה לטבילה, אלא ההבדל הוא בין סתם למלוח ולמלוח לאוכל. למלוח לאכילה.
דובר 2: לא, הוא לא אומר את ההיתר. לא, לא כתוב את זה. ההבדל הוא במליחה של אחד, או במליחה וטבילה. טבילה זה פירושו טיבול.
כי קשה אתה אומר שאין הבדל באיזה שמים קודם. טבילה זה פירושו טיבול. אבל אם לוקחים קערה ושמים עליה מלח, מובן ששמים אותו מלמעלה על הפרי, זה אסור, זה הפירוש.
דובר 1: טוב מאוד.
הלכה יא: יין ודבש ופלפלין
דובר 1: מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן. מותר לערבב יין, דבש ופלפלין, יין, דבש ותבלינים, פלפל לבן, בשבת לאכילה. כי זו דרך אכילה, זאת אומרת אולי זו לא דרך האכילה הרגילה, אבל זה מותר.
אבל יין פרסי אסור, שאין דרכו לאכלו אלא לבריאים. זה לא דבר שאנשים בריאים אוכלים, אוכלים את זה לרפואה. אז אסור.
דיון: למה זה כתוב כאן ולא ברפואה?
דובר 2: מעניין למה הוא אומר את זה כאן, למה הוא לא אומר את זה ברפואה? אבל כאן נראה מהמילה כי זו רפואה, ממילא זה כבר לא דבר שמותר לעשות. אם זה לא ממש רפואה צריך זה להיות כתוב קודם. אם זה משהו אחר… אוקיי.
אולי ההנאה בגלל ה… אולי הוא אומר, הוא מפרש שאפילו כשהאדם עושה את זה כן לאכילה, אבל בדרך כלל שמן אפרסמון, הוא אומר שזה דבר יקר. הגמרא אומרת שזה חלק לצדיקים, אני לא יודע מה… נהרי אפרסמון, כי זה דבר יקר שבדרך כלל אדם מרשה לעצמו רק לרפואה, ממילא זה נראה כאילו זו רפואה. אוקיי, אבל זה…
דובר 1: כן, אמת, זה יכול היה להיות כתוב בהלכה של רפואה, כן. אוקיי.
הלכה יב: חרדל
דובר 1: והדבר הבא הוא, חרדל שלשו מערב שבת. אה, חרדל, סוג של ירק. אני לא יודע, זה מה שאנחנו קוראים חרדל? אני לא יודע. אבל מה שיש לנו כבר הוא משהו, זה עשוי ממנו…
דובר 2: לא, כי זה… חרדל זה דבר, דברים קטנים שקונים, ועושים מזה משחה כזו.
דובר 1: אוקיי, שלשו מערב שבת זה כך,
הלכות שבת: שבותים מאופה, גוזז, ומלבן
חרדל, שחליים, שום – הכנת מאכלים בשבת (המשך)
דובר 1: אוקיי, אבל זו הלכה אמיתית של רפואה, כן. אוקיי. והבא?
טוב. “חרדל שלשו מערב שבת.” חרדל, סוג של ירק, זה מה שאנחנו קוראים חרדל? אני לא יודע. כן, אבל מה שיש לנו כבר הוא דבר עדין, זה כבר עשוי מדבר חדש. אבל זה סוג של דבר שעושים ממנו משחה כזו. אוקיי. “שלשו מערב שבת”, כך, “למחר”, אם כבר השאירו אותו, מותר לסיים. מותר למחרת בשבת מותר לכתוש אותו קצת ביד, בכלי, ולהוסיף את המים, כי זה לא נקרא הכנת מאכל שדומה למבשל. הרי אמרנו דברים מסוימים שאסורים. מה לא עושים אבל? “ולא יטרוף”, אבל אסור לו לנער אותו בצורה מקצועית כמו שמנערים דברים בימי החול, “אלא מערב”, יערבב אותו בצורה חלשה יותר. כמו קודם היה לנו שתי וערב לעומת סתם ערבוב.
“שחליים”, איזה סוג של צמח חריף, ראיתי שכתוב לא, “שטרוף מערב שבת”, כבר כתשו אותו, עוד דבר דומה, כן, כל מה שכבר כתשו ערב שבת, גם “למחר נותן לתוכה שמן וחומץ ותבלין”, מותר לסיים לעשות מזה סלט בשבת, אבל גם אותו דבר, אסור לערבב את זה חזק, “ולא יטרוף אלא מערב”, לא יעשה מה שנקרא טריפה, שזה ערבוב חזק יותר, “אלא מערב”.
“שום שריסקו מערב שבת”, שום שכבר כתשו ערב שבת, “למחר נותן לתוכה גריסין”, מותר, היה להם מאכל של איזה גרגרים עם שום כתוש, מותר לעשות זאת בשבת, “ולא ישחוק”, אבל לא יטחן את השום, אפילו כשהוא כבר קצת כתוש, אסור לטחון אותו, שיש כבר גמרא, לכאורה הטחינה לא היתה סתם טוחן ממש, זה הכל מדרבנן, “אלא מערב”, רק יערבב אותו בצורה חלשה יותר. זה מאוד מצחיק, כל הקבוצה של הלכות. והכנת אוכל שאינו מבשל.
הכלל: “נראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”
יכול להיות שזה הכל חלק מהרבנים הבינו שזה הכל חלק מ״נראה כתבשיל”. כמו שהוא אמר בראשון, בדבר הראשון שלמדנו, שזה לא דברים ששמים בתוך האש. אבל יכול להיות שיש כאן אולי קשר לעבודה רבה מדי שנראה שעושים לתבשיל. כמו, לא, לפני זה, מה הוא אמר? שכחתי. “שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. זה. כן, “מערב אדם מים, מה שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. כך יש לשון בהלכות יום טוב, נכון?
יכול להיות שזה לא מאוד מצחיק, קצת זה לש, קצת זה רפואה. אולי כל הדברים האלה הרבנים הבינו שזה אולי כך, מותר לעבוד במטבח אבל לא יותר מדי. אם עובדים יותר מדי, זה לא יראה כאילו עושים אחת ממלאכות התבשיל. “מלאכת התבשיל” פירושו בעצם בישול. זו הכנה לבישול. זה נראה כאילו הוא עושה או לש, או דש, או אחת ממלאכות התבשיל, אחת מהמלאכות של סדורא דפת. וזה הכל תחת הרבנים זה שאלה של חופש. לכן אני חושב כך.
אבל הם אומרים “מלאכה למלאכת התבשיל” פירושו קטגוריית המלאכות שהיא לאופה. זה לא אופה עצמו או אחד מהשלבים. יבוא לידי אופה, או זה אולי כך ל… כמו שהרמב״ם אומר, זה נראה, זה איסורים מדרבנן שנראה או שיביא. זה דברים שיראה, כאן מה שיביא.
טוב. עשינו את המלאכות דאורייתא, אני מתכוון המלאכות דרבנן שהן ממשפחת מבשל. עכשיו נלמד, אנחנו אצל גוזז. מתחילים בזה את המלאכות של הכנת השיער מבהמה עד שזה הופך לקלף. עכשיו נראה את הרבנן שלהן.
גוזז – חיתוך שיער מגוף האדם
הלכה יג: גוזז שער האדם
דובר 1: אומר הרמב״ם כך, גוזז פירושו בדרך כלל חיתוך השיער מהבהמה. מה? עד שזה הופך לבגדים, כן. קלף זה צד צבי, אתה צודק. טוב, אומר הרמב״ם כך: “הנוטל שער מגוף האדם גם כן חייב משום גוזז.” זאת אומרת, העיקר, אב המלאכה, הפירוש הוא חיתוך שיער מבעל חי, אבל גם חיתוך שיער מגוף האדם גם חייב משום גוזז. יש כאן גם קצת חידוש, כי כשחושבים על גוזז הסדר הוא שחותכים כדי לעשות משהו, אבל זה גם תחת אותה קטגוריה שזה גוזז, תולדה, זה דאורייתא.
רחיצה בדבר שמסיר שער – פסיק רישיה בגוזז
דובר 1: “לפיכך”, אומר הרמב״ם כך, “לפיכך”, בגלל זה, כך, בואו נזכור שיש דבר שנקרא “דבר שאינו מתכוון”, שהרמב״ם פירט בתחילת הלכות שבת, דבר שאין לו כוונה, למשל גורר ספסל, אין לו בדעה לעשות חריץ, דבר שאינו מתכוון מותר. אבל אם זה פסיק רישיה, זה בוודאי יביא לתוצאה של עשיית חריץ, לא עושים.
אומר הרמב״ם כך: “לפיכך אסור לרחוץ את ידיו בדבר שמסיר את השער ודאי, כגון אהל וכיוצא בו.” בגלל זה לא עושים, כי חיתוך השיער הוא גוזז, לשטוף את הידיים בדבר חד שבוודאי יוציא את השיער גם אסור, כי אפילו הוא לא יתכוון, זה בכל זאת כמו פסיק רישיה.
תרגום לעברית
אבל מותר לחפוף, מותר, חפיפה היא אותו דבר כמו רחיצה, לשטוף, אבל מותר לשפשף את הידיים או משהו “באפר לבונה ובאפר פלפלין ובאפר יסמין”, בסוגי אבק מהסוגים לבונה, פלפלין, וסוגי תבלינים, “וכיוצא בהן”. אגב, הם יכולים גם לפעמים להוציא שיער מהידיים, הם גם חדים, אבל “ואינו חושש שמא יוסר שער ידו”, הוא לא צריך לחשוש שאולי זה יוציא, “שאין זה מתכוון”, הרי הוא לא מתכוון, הוא עושה זאת רק כדי לנקות את הידיים. אז אפילו אם זה כן יצא, זה יהיה דבר שאינו מתכוון בלי פסיק רישא, ומותר.
דיון: תערובת דבר שמסיר שער – דין רוב
דובר 1: מה קורה אם ערבבו שני מינים? ערבבו את החומר שהוא חד שבוודאי מוציא שיער עם זה שלא? “ערב דבר שמסיר את השער ודאי עם דבר שאינו מסיר ודאי”, אומר הרמב״ם צריך ללכת אחר רוב. “אם רובו מדבר שאינו מסיר ודאי ונתערב בו, מותר. ואם לאו, אסור.” אומר הוא, נראה שהולכים אחר רוב, כי היינו צריכים לומר שצריך לבדוק את התערובת האם זה תולש. לא איכפת לי ממה זה בא. האם זה מה שהוא מתכוון?
דובר 2: לא, כי אז זה לא היה בטל.
דובר 1: אם זה היה קורה כל שבת, כל שבת זה יוצא, והוא יודע שזה כבר נעשה פסיק רישא, מעניין שהולכים אחר רוב. הוא לא מתכוון רוב ממש, הוא מתכוון שבודקים האם זה נתלש. הייתי חושב שזה הופך את זה אפילו לפסיק רישא. אני מתכוון שאם זה מאה אחוז פסיק רישא, לא מתחילה השאלה, לא צריך אפילו את ההלכה. אני חושב שזה דבר כי זה כמעט כל פעם, סוג של רוב.
אם החומר מאוד חזק וזה גורם לכל התערובת לתלוש שיער, או שהוא לא כל כך חזק, זה ספק. אבל אם הוא יודע, נאמר בבירור, רוב הוא שאלה של ספק. אם הוא יודע שזה אסור בכל מקרה, אם הוא יודע את העובדה שזה לא פסיק רישא, לא צריך שתהיה הלכה לזה. אבל זה מאוד מעניין, כי דבר כזה לא הייתי הולך עם רוב, זה לא הולך עם ביטול ברוב. צריך ללכת האם זה כן תולש או לא. אבל הוא לא יודע, כמו אנשים שלא יודעים. אם זה חומר מאוד חד, לא יעזור שזה יהיה ברוב. אני רואה שלאנשים זה שווה שאפשר לסמוך. לא פסיק רישא, כן. זה רוב הזמן, אפשר לסמוך. אבל ברוב עבודות אין שאלה.
דיון: חילוק בין “לרחוץ” ל״לחפוף”
דובר 1: הלאה, עוד איסור דרבנן שהוא ממשפחת גוזז. אומר הרמב״ם, “אסור לירות במים של מצבע בשבת”. כן, כן. הראשון הוא, למה זה דרבנן למשל? זה צריך להיות פסיק רישא, נעשה דאורייתא. מסיר את ההיתר של דבר שאינו מתכוין. אני לא יודע, אני רואה שכתוב “שמא”. נראה שזה לא דאורייתא, לא ממש. אולי בגלל זה עוזר הרוב. אני לא יודע מה לומר. כתוב כאן “שמא”. אה, “שמא”. לא, “לפיכך אסור ליחות זה הדם, ולא שמא”. זו גזירה מגוזז. השני הוא “אינו חושש”. “אסור” לא אומר חייב, נכון? אסור מדרבנן, זה לא איסור. למה זה מדרבנן? זה לא דרך גוזז, שההיתר היה מסיבות אחרות. אולי בשני כתוב שמן. אה, שמן בעל סבונים בתשבורת. אולי זה גורם כזה. לא צריך להיות מעשה בידיים. זה גורם. אולי בכלל לא נופל בשעת מעשה. זה דבר חד שזה הולך להוציא שיער. אני לא יודע. לא ברור.
רואה גם, “אסור לרחוץ” אומר אפילו לרחוץ עצמו, ו“מותר” אומר הוא “לחפוף”, שאומר כנראה יותר מ. כשזה דבר שזה מותר אפילו לשפשף את הידיים. כן, אני מתכוון שזה דבר דומה. בסדר. אבל בואו נמשיך הלאה.
דובר 2: אולי הוא מחליף את המילה לחפוף לרחוץ? אני לא יודע אם יש חילוק, אבל…
דובר 1: בסדר, הלאה.
דובר 2: אני מתכוון לחפוף היא מילה שמשתמשים הרבה, כמו חפיפה. כן, חפיפה אומרת לשטוף עם שניים. כן, לשטוף עם שניים נקרא חפיפה. אולי זה אומר לשפשף או משהו כזה, אבל למעשה זה אותו דבר, לא?
דובר 1: כן, הלאה.
הלכה יד: מראה של מתכות – גזירה משום גוזז
דובר 1: עוד דבר שהחכמים אסרו משום גוזז. אומר הרמב״ם כך: “אסור לראות במראה של מתכות בשבת.” אסור להסתכל במראה שעשויה ממתכות. נראה שבזמנים קדומים היו להם מראה שיש לה קצה חד, כך שבשעה שמסתכלים במראה אפשר להתקן את עצמו, לגזוז שיער או דברים כאלה עם החדות של המראה של מתכות. כי “גזירה שמא יתלוש בה נימין מדלדול שער”, הוא הולך לתלוש חתיכות קטנות משערו, מזקנו, עם המראה. כי את המראה אפשר להשתמש בה, זו מראה של מתכות. “ואפילו קבועה בכותל”, אפילו היא תלויה על הקיר, אבל הוא יכול לתת לה מכה ולהוריד ולהשתמש. “אבל מראה שאינה של מתכות, מותר לראות בה”, כי אין שום דרך איך… הגזירה לא הולכת שהוא הולך עכשיו להביא שערה ולגזוז. הם גוזרים כשזה דבר שיכול להביא למלאכה. “אבל מראה שאינה של מתכות מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה”, כי אי אפשר לגזוז עם זה.
טוב מאוד. אתה רואה שזה היה המקרה. זה לא פשוט שהוא אומר לו אתה לא יכול לסרק את השיער, אתה לא יכול להסתכל במראה כי הוא הולך לקחת שערה. המראה היא כבר דבר דו-תכליתי. זו כבר מראה ש… נאמר, אפשר להשתמש בה, אפילו אם זה לא ממש המספריים, אבל אפשר להשתמש בה. אז יש גזירה. כן, אני מבין, אבל זה לא דבר ברור במיוחד. קבועה בכותל אומר הוא כן לכאורה שלא משתמשים בה. זה לא ממש כך. אבל בכל זאת זה לא לגמרי מעט, אפשר לתת לה מכה ולהוריד, היא תלויה פעם ומכה.
מלבן – ניקוי
דובר 1: בסדר, בואו נלמד את הדין של מלבן. מלבן אומר לנקות. בל״ט מלאכות זה, אחרי שהיה גוזז היה צמר, מנקים אותו כדי שאפשר יהיה להתחיל לעשות את החוטים והסחורות.
מלאכת מכבס – סחיטה, ספוג, והצלת יין בשבת
מלאכת מכבס והסוחט כיבוס
אז כך, המכבס, כשאחד מכבס בגד, הוא חייב משום מלבן. זה אותו דבר כמו מלבן. מלבן זה לקחת צמר מלוכלך ולעשות נקי, ואותו דבר כל פעם שאדם מכבס בגד בשבת.
והסוחט כיבוס, כשאחד סוחט את הרטיבות מהכיבוס, הוא גם חייב משום מכבס. זו צורה של כיבוס. כלומר, כשהבגד רטוב, זה כאילו מלוכלך, כאילו הוא לא מוכן, ועם זה מכינים את הבגד.
זה עדיין, אני מתכוון מה הם למדו שזה עדיין חלק מהכיבוס? עדיין מהכיבוס זה לסחוט את המים המלוכלכים. בסדר, הלאה.
איסור דרבנן – דחיקת מטלית בפי השפופרת
לפיכך, מה האיסור דרבנן? האיסור דרבנן הוא אפילו כשהאיסור דאורייתא אינו. אבל מה האיסור דרבנן? האיסור דרבנן הוא שאפילו כשסוחטים בגד, חתיכת סחורה, לא כחלק מהכיבוס, כי רוצים לנקות אותו, אלא מסיבות אחרות, אבל יוצאים מים, אסור.
לפיכך, אסור לדחוק, אסור לסחוט, סמרטוט או מוך צמר גפן וכיוצא בהן בפי השפופרת. מה זה אומר לסחוט? זה אומר שהוא לא סוחט כדי להוציא את המים. לדחוק פנימה, כדי שיוכל להכניס לתוך בקבוק. הוא רוצה לעשות פקק לבקבוק, לוקח סמרטוט רטוב ומכניס אותו לתוך הבקבוק כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה.
כי זה עוד יותר רחוק, זה עוד אפילו לא רטוב, אלא זה הולך לגרום שיסחטו. איך זה אומר? הוא מכניס מטלית לתוך הפקק, אהה, כן, כך הוא גורם. זה הולך להירטב, כי יש בקבוק מלא משקה, ואחר כך הוא יצטרך לסחוט אותו. הוא הולך להכניס אותו בחזרה, להוציא, וכל פעם שהוא הולך להוציא ולהכניס את הפקק, הוא הולך לעשות סחיטה.
בסדר, זה מדרבנן. עוד דבר, כן, כתוב שאסור להכניס אפילו חתיכת סמרטוט יבשה לתוך בקבוק, כי זה הולך להירטב כפקק בקבוק, זה יהפך לפקק. כי כל פעם שהולכים להוציא ולהכניס את הפקק, הולכים לסחוט. אז לאו דווקא סחיטה, זה רק דרבנן, כי סחיטה היא לא חלק מכיבוס, זו סוג אחר של דבר, זו רק גזירה, הולכים לסחוט אותו.
קינוח בספוג – מחלוקת הרמב״ם והראב״ד
אומר הרמב״ם הלאה, “ואין מקנחין בספוג, אסור להתנגב בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה, אלא אם לספוג יש ידית, שלא יסחוט”, שלא יסחט.
הרמב״ם אומר הרי, כשאוחזים את הספוג סוחטים, וכל פעם שסוחטים זה סוחט. אבל אם יש לו בית אחיזה, ידית, לא שמים את הידיים ישירות על הספוג.
שיטת הראב״ד
אבל הראב״ד חולק, הראב״ד מתנגד, הוא אומר שסתם כשאתה מבין להתנגב בספוג, מתכוונים שאדם רטוב, כן? הוא משתמש בזה כמו מגבת.
אז הראב״ד… אפשר להבין בדיוק ברמב״ם כמו הראב״ד, מדברים כאן על ספוג שאינו ספוג רטוב, את הספוג משתמשים עכשיו להתנגב. אבל אם אין לו בית אחיזה, שם שהוא הולך לשים את ידו, איפה שהוא אוחז אותו קצת יותר חזק, שם הוא סוחט.
אבל הראב״ד אומר לא, שספוג הוא הרי ספוג שיכול להחזיק בתוכו הרבה מים, הוא ספוג רטוב במים. משתמשים בו. אומר הראב״ד חידוש, חידוש גדול, שכשיש לו בית אחיזה, אני לא רואה את זה כמו בגד שרטוב וכשסוחטים אותו עוברים על סוחט, כי מוציאים מים. אני רואה את זה ככלי. כאן יש דרך להחזיק מים בבקבוק, או כאן יש דרך להחזיק מים בספוג.
בית האחיזה מבהיר שזה לא בגד אלא זה ספוג. סחיטה אסורה רק כי זה סוג של חלק מכיבוס, הוא אומר שזה לא שייך לכיבוס. זו לא גזירה של סחיטה. סחיטה היא סוג של כיבוס. אם זה לא בגד, אין בזה שום ענין של סחיטה. כך מפרש הראב״ד.
שיטת הרמב״ם
כי הרמב״ם לא לומד כך. בית האחיזה הופך את זה לבגד, בעצם. זה מה שהראב״ד אומר. אבל הרמב״ם הבין סתם כך, שכאילו הרמב״ם סובר שכשמתנגבים בספוג בלי בית האחיזה, אז לוחצים על הבגד, על הספוג, סוחטים. אבל כשמשתמשים בו עם בית אחיזה, לאו דווקא הולכים לסחוט את הבגד.
זה מה שהראב״ד מאוד קשה. הראב״ד צודק, איך יכול להיות? אתה משתמש בזה הרי למשהו.
שאלה: סחיטה של דש בספוג
צריך לדעת גם, למה זה לא יהיה סוג אחר של סחיטה של דש? בסדר, אנחנו עדיין לא פירשנו את הסחיטה של דש. אבל אם זה נכון שהם יכולים לספוג ואחר כך לוקחים את זה בחזרה החוצה… סחיטה של דש היא בפירות, אתה רוצה להוציא את המיץ.
נכון, אבל אתה לא רוצה לסחוט את זה. למשל, אני בדיוק ראיתי איך היו פעם, למשל, מקבלים מים ממי מלח. אנשים נסעו על ספינה, וכל המים הם מי מלח, הם הרתיחו את המים מהים, ושמו ספוג גדול מלמעלה, והאדים נכנסים ל… יוצאים רק המים הנקיים, ואחר כך הם שתו מהספוג. למשל, אופן כזה, כי זו היתה ממש סחיטה. ספוג אפשר… כי הוא רוצה להוציא את המשקה שנספג, כמו שאתה רוצה להוציא את היין שנספג בענבים.
הם לא מצאו סוג כזה של סחיטה עד עכשיו. למה לא? הם מצאו זיתים וענבים, זיתים וענבים תותים ורימונים, שלוש הרמות של סחיטה. אבל אז זה כי אתה עושה דבר חדש. אתה מוציא את המשקה, אתה עושה מענבים עושים יין.
כשאתה מוציא, אפילו במקרה שלך, כשזה אולי בורר, אני כבר יודע, אפילו במקרה שלך, אני לא רואה שזה אותו סוג של דבר. וברמב״ם עדיין לא ראינו סוג כזה של סחיטה. אבל לא ברמב״ם, זה אומר, איך נדע שיש שני סוגי סחיטה? יש סחיטה שהיא תולדה של דש, ויש סחיטה שהיא תולדה של מלבן. איך רואים סחיטת פירות, אבל לא סחיטת בגד? כשהוא סוחט את הבגד, הוא לא מוציא את המים מהבגד.
ובואו נראה הלאה.
כיסוי חבית בבגד שאינו מוכן
אסור לכסות חבית שמן וכיוצא בו בבגד שאינו מיוחד לו. בגד שאינו מיועד לכך אסור לתלות כדי לכסות חבית, גזירה שמא יסחוט. כי הרי הוא לא מיוחד לו, הוא ירצה אחר כך להשתמש בו לדברים אחרים, הוא יסחט אותו.
זה בעצם מאוד דומה ללטרוק מטלית. אבל שם זה יותר מובן, כי הוא הולך להוציא אותו והוא ירצה להוציא את היין מהסחוט, זה הולך להיות ממש כיבוס. בלטרוק מטלית הפשט הוא שזה הולך להירטב כי זה הולך להיכנס לתוך הבקבוק. כאן שם אותו מלמעלה, וכשרוצים לקחת משהו מורידים אותו, אבל זה רטוב, והוא יוציא אותו הוא יסחט אותו הרי.
נשברה לו חבית בשבת – הצלת יין
נשברה לו חבית בשבת. עוד גזירה שעשו, גזירה נוספת של שמא יסחוט. אומרים כך, נשברה לו חבית בשבת, אדם נשברה לו חבית בשבת, חבית יין, והוא רוצה להציל מזה, כמו שקודם אחד רצה להציל מלחם ששוכב על הטנור, הוא רוצה להציל יין שנשפך מהחבית. יש בזה גבולים, אי אפשר להציל את היין סתם כך, יש בזה גדרים וסייגים.
אז כך, מצילין ממנו מזון שלוש סעודות לו ולאורחיו, מותר להציל כמה שצריך לו ולאורחיו. אבל ובלבד שלא יספיג ביין או יטפח בשמן. אי אפשר לקחת, אי אפשר לספוג את היין בבגדים ואחר כך לכבס אותו, או בספוג, לספוג בספוג ואחר כך להוציא ממנו ולקבל ממנו את היין. או למלא את הידיים בשמן ואחר כך לגרד את השמן מהידיים. כי הדברים האלה הם שמא יתקן כלי שיוכל לסחוט, חוששים שהוא הולך להשתמש בספוג.
כאן אתה רואה שהספוג יכול להיות סחיטה. סחיטה של כיבוס? לא, זה סוג אחר של סחיטה. זה לא יכול להיות לא הספוג. לא, הוא רוצה את הסחיטה שוב, יספיג ביין, עם ספוג. ואחר כך לסחוט אותו. זה עצמו אינו סחיטה, אבל אחר כך הוא סחט את הספוג מסיבה אחרת.
מה זה אומר? שוב. “יספיג ביין”, מה זה אומר? הוא סופג עוד יין עם הספוג, כי הוא רוצה ללכת ואחר כך לסחוט אותו. אני חושש, אבל לא סחיטה של יקב, זו לא סחיטה של יקב, אבל אני חושש שהוא יעשה סחיטה שכן יש בה יקב. אני מתכוון שמה שהוא אמר קודם יש בו יקב, נראה. או אולי הוא עוסק בדבר כזה, בשבוע הוא התחיל לעשות את זה. אני לא יודע.
כלי מונח תחתיו – ויקלוט / ויצרף
בסדר, איך מותר אבל כן? אופן שאין בו יקב, אין סחיטה, מותר לו להניח כלי. הוא מותר להניח כלי ולהציל את מה שזורם מהחבית.
מה לא צריך אבל לעשות? אפילו כשהוא שם כלי, כאן הוסיפו עוד איסור. אכן, הוסיפו גזירה אחת של לא לשים ספוגים או בגדים, כי “שמא יבוא לידי לסחוט”. ואחר כך הוסיפו עוד איסור, שאפילו מהכלי גם אסור לעמוד עם הכלי ולהחזיק אותו מתחת לחבית שמטפטפת יין, “ויקלוט” ולתפוס את היין שזורם כי הוא מחזיק את הכלי, ואחר כך “כלי אחר ויצרוף”, או אסור.
ועוד דבר שאסור לעשות, גם אסור להניח כלי שזה יזרום דרך הכלי, לעשות שהכלי יהיה ה… קודם היה כלי מונח תחתיו, עכשיו הוא מדבר על לשים כלי שהוא יעשה חתיכה של “מפל מים” או “מה שזה לא יהיה”, לעשות שהיין השפוך ילך דרך מסוימת שזה ינחת איפה שהוא רוצה שזה ינחת. זה אסור.
למה? כי אם יתירו את הדבר, אז גזירה “שמא יביא כלים דרך רשות הרבים”, הוא ירצה שיהיו לו עוד כלים כדי שיוכל להציל, והוא עושה את זה יותר “אקטיבי”. כשהוא שם מתחת כלי שיציל את מה שזורם, הוא לא שם ולא כל כך “אקטיבי” ב״אופרציה” של הצלה, לא חוששים. אבל ברגע שהוא הולך לעמוד…
הלכות שבת – הצלת יין מדליקה וכיבוס בשבת
הצלת יין – כלי אחד לעומת מרובים
דובר א׳:
לא, שני דברים. אחד, להעמיד את הכלי ולתפוס את היין בזמן שהוא נשפך. או להביא כלי שני. מה ההבדל? מה המשמעות של “יקלוט”? שהוא מחזיק אותו? “יקלוט” פירושו שהוא מחזיק את הכלי. כן, הוא מחזיק את הכלי והוא תופס את היין בזמן שהוא זורם החוצה. ו״כלי אחר ויצרף” פירושו להניח כלי שם לאן שזורם, כך שיזרום בדרך מסוימת. הוא עושה מעין מערכת מפל מים שהיין יזרום אחר כך לאן שאתה רוצה שיזרום.
כי העניין הוא, הפשט הוא, כאן הוא מאוד אקטיבי בפעולה של הצלה. הוא בא, הוא הביא כלי גבוה לרשות הרבים, הוא הניח אותו מתחת לזה, הוא הניח את הכלי, הוא שכח ממנו, הוא לא אקטיבי בהצלה.
חילוק בין פת ליין לגבי הזמנת אורחים
אבל סיפרנו את הדבר, קודם למדנו אצל הפת שמותר להזמין אורחים ולומר “בואו והצילו לעצמכם”. אצל היין לא התירו זאת, אלא כשיש אורחים. עוד יותר מכך, אה. אז אומר הוא, “נתדברו לאורחים”. אתה מתכוון לומר, הוא לא מזמין כאן אנשים אחרים. שם הוא יכול לומר לאנשים זרים, “הצילו גם לעצמכם, לעצמכם לשבת”, ויכולים לבוא לקחת חלות לשבת. אבל כאן אומרים שרק האדם מותר לו להציל כמה שהוא צריך לעצמו ולאורחיו. הוא לא יכול להביא אורחים. אולי הוא לא רוצה לתת לאנשים האחרים. יכול להיות.
הלאה. אבל בואו נראה הלאה. זה כך, “נתדברו לאורחים”. אבל אם נזדמנו לו אורחים, כלומר כשהוא אדם לבדו מותר לו רק לקחת כלי אחד, להניח כלי אחד לעצמו כי הוא צריך. אבל אם יש אורחים, מותר כן לכל אורח, מותר לו להניח כלי לפי כמה אורחים שיש לו. מותר לו להביא “כלי אחר ויקלוט”, או מותר לו לעשות “כלי אחר ומצרף לראשון”, כי הוא מציל עבור האורחים, הוא מציל לשבת. יכול להיות, הדבר הוא כמו כשהוא רוצה להציל את היין כי הוא לא רוצה שיהיה הפסד, זה דבר חולני. אבל הוא בכל מקרה לא רשאי להציל אלא משהו.
נכון, לכתחילה אסור. הדבר הוא משהו שכשיש לו יותר אורחים… או “נתדברו לאורחים” האם בא עם האורחים? שוב, יש כאן שני דברים. מותר רק להציל כמה שצריך לעצמו ולאורחים. היה תנאי שני, ההצלה מותר גם רק לעשות עם כלי אחד, להניח את הכלי האחד. אומר הוא, כשיש אורחים מותר כן להביא עוד כלים כי הוא צריך להציל יותר. אוקיי.
סדר הדברים – הצלה והזמנת אורחים
אבל אומר הוא, זה רק כשיש לו באמת אורחים, אבל “ולא יקלוט ויחזור ויזמין” – הוא לא רשאי ללכת לתפוס עוד יין ואחר כך לומר, “אוקיי, אני הולך לקרוא לאורחים.” אלא, להיפך, מה מותר כן לעשות? הוא רשאי ללכת לקרוא לאורחים כדי שיוכל להציל, “יזמין והדר יקלוט”.
הערמה בדבר זה – מותר
אומר הרמב״ם, “ואם הערים בדבר זה”, הוא עשה קצת, הוא לא באמת רצה את האורחים, הוא רק רצה את האורחים כדי שיוכל להציל, מותר. יש הרבה פעמים שאסור להערים, אסור לעשות ערמה, אסור להערים על התורה, אבל כאן מותר כן, כי אני חושב שכמה מפרשי הרמב״ם לומדים את זה, זו רק גזירה שהוא הולך להביא כלי דרך רשות הרבים, אבל אם הוא עושה זאת באופן המותר, וזה מזכיר לו שהוא לא כאן על פעולה להציל את יינו, הוא כאן על להיות לו יין לשבת, אפילו אם זו ערמה, אבל הוא עושה זאת באופן המותר, שהוא עושה זאת עבור אורחים, מותר.
דובר ב׳:
אולי ערמה פירושה שהוא לא נותן בסוף לאורחים, הוא רק מזמין אותם והוא לא נותן להם?
דובר א׳:
לא, זו ערמה, זו… מה פירוש שהוא יזמין אורחים? “למה אני צריך להזמין אורחים? אני פשוט לא אמצא אורחים, אני כיבדתי אותם אבל הם לא שתו.” מה אתה אומר?
שוב, להזמין פירושו להזמין לשתות. להזמין ולא לתת פירושו לא הזמין, זה סתם קרא ולקח. אדם לא צריך ללכת להניח הרבה כלים, או לחשב את שמות המשפחות ולהניח, אבל להזמין אורחים כדי שיוכל להיות מקולט, זה עומד במסגרת, כתוב בפירוש, “יזמין והדר יקלוט”.
אז הערים הוא עוד סוג של… זו המשמעות של הערים! הערים פירושו שאפילו הוא לא התכוון באמת לאורחים, הוא התכוון להציל במהלך ה… האורחים הולכים לשתות את זה. ולמעשה הוא הציל הרבה יותר יין ממה שהוא היה צריך לאורחים. מה הוא אומר? הוא אומר שהוא עוזר להם, שהוא לא חייב לשתות את זה, שאם אני נותן לאורח דג והוא לא אוכל אותו, איזה הכנות שבת זה גם, אבל כלומר, מה אני עושה? כלומר, זה לא ברור.
דיון: מדוע יש חילוק בין פת ליין?
דובר ב׳:
מה שומעים כאן, שליהודי יש איזה אוכל לשבת, שהולך להיפסד והוא הולך להיות נפסד, מה הוא צריך לעשות? חבל! והחיים מתירים לו אפילו לעשות קצת עשר. חבל! קרא את כולם יחד. שיעשו לחיים גדול בכבוד שבת. זה פרי לכבוד שבת. אני חושב כך, שבמקומות אחרים להיפך, שמחמירים – אני בהלכות יום טוב משהו – מחמירים שאם היה יותר, מניחים שצריך להיות עוד חומרות. כאן הדבר הוא – אני יודע את מי לוקחים את זה – אבל בצדם, שזה עוד רק השם יתברך גדולי חסידי יוסף בכל, שהשם יתברך וקלוידר יחשת הרבים. פעם אחת הוא עושה את זה עם אורחים, הוא עושה את זה קצת יותר זהיר. אבל אני עדיין לא מבין, הדבר הזה אני עדיין לא יודע, מדוע אצל האפייה ברדיות היה פסל כלומר מאטרק, כל אחד יבוא ויקח, וכאן דווקא האורחים שלו – אולי כמו שאתה אמרת, כי לא נותנים כל כך בקלות. יין, יין יקר יותר, כלומר לחמים, מאמינים לו לא!
דובר א׳:
לא, אני יודע, מי שאומר שזה יכול להיות מהערמה, זו ערמה קלה יותר, אומרים מדוע הם היו אוכלים בעמפס, ואחרי שבת מה הוא ילך לאסוף מהם מכולם, זה לא פרקטי, אני לא יודע. אבל יודעים, לא כתוב ברור שאסור לעשות. אם הוא נותן באופן כזה, כי זה ניין של לו לאורחים. אני לא רואה שיש חילוק, אני לא רואה שכתוב שאסור. הוא דייטונה כתוב שבגלל זה ויסר ארבעת במאה 8 זה כך, לא יודע. אני חושב שיהודי צריך לחוות כי הוא צריך לקרוא יחד את האורחים להציל מהר את היין כי הוא הולך להיאבד. זה לא ברור.
כלומר, החידוש הוא שהוא צריך רק על השבת, ובמוצאי שבת אסור לו להציל. נכון שהדבר שם הוא ששם זה כמו הדבר שהוא לא רשאי לעמוד ולגרד כמה לחמים. כי כל אחד זה ייראה כמו מישהו שעומד כאן אופה. כאן, הוא מציל עבור כל האורחים. שם הדבר הוא כל אחד גורר מטה אחד גורר מטה אחד זה לא רדיעות אפס ג׳פריס. כל אחד לוקח לעצמו כמה שהוא צריך לעכשיו. כאן מדברים שהוא לא עושה עבור האורחים. ושם מדברים שאבל גם מותר לעשות רדיעות אלא בית עצמו עבור אורחיו. אז אולי שם צריך להיות יותר מדויק לכמה שהוא צריך בוודאי לאורחיו שלו, רק לעמוד קיין אנדמיטן להיות מותר.
דובר ב׳:
אני חושב שאישה, שהאורח עצמו יעשה. הלא, שליהודי יש בקבוק יין עודף, הוא צריך לקרוא לאורחים. הוא לא יכול לשתות לבד, הוא יהיה שיכור. אבל לחם, לחם אוכלים לבד, על לחם לא צריך לקרוא אורחים.
דובר א׳:
אה, איך אתה יכול לקרוא לאורח על לחמנייה עודפת? אני קורא לאורח, אבל לא לשני. בקבוק יין עודף, אתה יכול לקרוא לאורחים. מה אתה יכול לעשות עם לחמנייה? אתה יכול לזרוק אותה.
חידושו של רבי דוד – ניצול האורחים לאינטרסים עצמיים
אבל העולה כאן היא, מה כן העולה? שמעת את החידוש, רבי דוד אומר, כי האורחים חושבים שאתה לא אנוכי, אתה נותן מעצמך. אבל אתה מנצל את האורחים לאינטרסים שלך. אתה מנצל את האורחים.
כמו האורח של האגרות שם ב״אמונה ובטחון” או לא, הוא עושה חיזוק מאותו אדם שהיה כועס שאין לו אורחים. אתה חושב על עצמך, לא על האורחים. שוב, מה כל כך נפלא? לך תדע אם הוא מדבר על האורחים או לא. עבור האורחים זה כל הדברים שמסביב. זה פשוט שזה לא… בואו נמשיך הלאה.
—
הלכות כיבוס בשבת
טיט שנפל על בגדו – משפשפו מבפנים
טיט שנפל על בגדו, הבגד נתלכלך בטיט. משפשפו מבפנים, הוא רשאי מבפנים של הבגד, הוא רשאי כמו מאחורי הבגד, לגרד, לדחוף, או לעשות דברים שהטיט יירד. אבל דבר אחד בטוח, הוא לא רשאי ללכת ישירות על הטיט ולגרד אותו שם. ככל שהוא יותר חושש, כי זה יותר ישירות עוסק בלכלוך, חוששים שהוא ילך וגם ישתמש במים, גם ישתמש בדברים וישטוף אותו כראוי.
ומותר לגרדו בציפורן, אם אפשר לגרד אותו לגמרי בציפורניים, במסמרים, מותר גם. ואינו חושש שמא ילבנו, כשהוא צריך ממש לעמוד ולהיות עסוק בזה, אז זה יותר קרוב לכיבוס. אבל כשאפשר לגרד אותו בציפורניים… אני חושב משפשפו ומגרדו הם שני מיני דברים. מגרדו פירושו הוא גורד את כל הדבר, זה חתיכה קשה, הוא נותן לזה גירוד למטה. משפשפו פירושו הוא צריך לשפשף, למשל זה נתמעך או זה דבר רטוב, הוא צריך לעמוד ולשפשף, זה יותר קרוב לכיבוס.
המשפשף את הסודר – חילוק בין סודר וחלוק
המשפשף את הסודר, מישהו שיש לו ממחטה והוא מקמט אותה, הוא מנער אותה, אסור משום מלבן. זה היופי של ממחטה, זה כשהיא לא מאוד חלקה. הם ידעו בדיוק מה סוגי המנקים עשו בדברים שלהם. אבל חלוק זה בגד של פשתן, חולצה. חולצה מותר, לא נקשה אלא רכי, כביסה שעושים, הסדר הוא תמיד הבגדים החיצוניים, הבקישע, רוצים שזה יהיה יפה. אבל החולצה אין לה קשר ליופי, אלא כשהוא מנער אותה זה רק כי הוא רוצה שהמרקם יהיה רך, לא שזה יהיה יפה, ממילא אין לזה שום קשר לליבון ולכיבוס.
מנעל או סנדל – נעליים שנתלכלכו
הלאה, מנעל או סנדל, נעליים, שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשפשפו במים, מותר לטבול אותו ולנער כך במים, אבל לכבסו, לשטוף אסור. כלומר שמנעל או סנדל הוא פחות דרך כיבוס, מותר כן לשפשף, שלא כמו בגד שמותר רק לשפשף מבפנים, זה מותר כן לשפשף, אבל לשטוף אסור. ולגרד, לגרוד, אסור לגרוד מן הליים בסנדלין, זה ישפשף את זה, זה נותן לזה ברק או משהו, זו דרך של ייפוי.
אבל סכין ומקנחין את הישנים, מותר כן נעליים ישנות שכבר התייבשו, מותר כן לרענן או לנגב, סכין, כמו שמן, כן, נעליים עשויות מעור, זה שמן שלא יהיה כל כך קשה, או לנגב, כי אין לזה קשר לכיבוס.
כר וכסת – מצעים
כר וכסת, מיטה קטנה, מצעים, שורין אותן, אפשר לנגב אותם עם סמרטוט, אבל אסור לשים מים. אבל מנעל של עור, על עור לא שוטפים, עור נראה הוא עמיד למים, זה רק, שמים מים להוריד את הלכלוך, אבל זה לא מנקה, אין לזה השפעה על פנים העור.
מי שנתלכלכו ידיו בטיט – ידיים מלוכלכות
הלאה, מי שנתלכלכו ידיו בטיט, מישהו שידיו נתלכלכו בטיט, מקנחן בזנב הסוס, חשבתי שזו טעות, אה, ישר כוח בורא עולם. מותר לנגב אותן בזנב הסוס או בזנב הפרה, או במפה הקשה שעשאה לאחוז בה את הקוצים, או עם חתיכת הבד הקשה שנעשתה לאחוז, אתה רואה שבקצירת תבואה היה משהו מיוחד לאחוז בקוצים כדי לא להידקר, אפשר להשתמש בזה לגרד, כי זו לא דרך של כיבוס. אבל לא במפה שמקנחין בה, אסור להשתמש לטיט ממחטה שמשתמשים בה לנגב את הידיים. למה? שמא יאמר לו חבירו סחוב לי מפה זו. כי אחר כך מה היו עושים בשבוע? בשבוע היו משתמשים במפה, ואחר כך היו שוטפים אותה מיד, כן, כי היא נתלכלכה. הוא רוצה שהמפה תהיה נקייה. חוששים שהוא יבוא לכבס. מותר רק להשתמש…
הלכות שבת – סחיטה, שטיחת בגדים, פקיקת ביב, קיפול בגדים, צובע
איסור שימוש בממחטה לניגוב ידיים בטיט
אבל לא במפה שמקנח בה את ידיו. אבל אסור להשתמש לטיט בממחטה שמשתמשים לנגב את הידיים. למה? שלא יאסרנה. כדי שלא יחשוש, ויבוא לכבס את המפה.
אבל אחר כך, מה היו עושים בשבוע? בשבוע היו משתמשים במפה, ואחר כך היו שוטפים אותה מיד, נכון? כי היא מלוכלכת בטיט. הוא רוצה שהמפה תהיה נקייה. חוששים שהוא יבוא לכבס. מותר רק להשתמש בדברים שלא צריך לשמור נקיים, הזמורה והעפר, המפה, כן.
ניגוב לאחר רחצה – נשיאת ממחטה רטובה
מי שרחץ במים, רחץ, מקנח במטפחת ומביאה בידו, מותר להתנגב בממחטה, ומותר אחר כך להביא את הממחטה, לשאת את הממחטה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט, לא חוששים שיסחוט אותה.
למה? למה לא חוששים? למה כן? לא, הוא רוצה להגיע כשאסור. אוקיי, טוב מאוד.
הוא מביא מ, אני לא יודע ממי, שכי ממחטה זה נורמלי שתהיה רטובה. זה לא משהו בגד שנעשה רטוב, ירצה לסחוט אותו. אבל ממחטה זה נורמלי שתהיה רטובה.
הליכה עם בגדים רטובים – איסור שטיחה
וכן מי שנשרו כליו בדרך, מותר ללכת עם כביסה רטובה, ואין חוששין שמא יסחוט. אבל אסור לשוטחן, אבל אסור לפרוש את הכביסה שתתייבש. אפילו בתוך ביתו, אפילו בבית אסור לפרוש אותה, גזירה שמא יאמרו הרואים הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה, כי מי שיראה את זה יראה שהוא כיבס את בגדיו בשבת והוא פרש אותם לייבש.
דיון: על אילו דברים חל איסור השטיחה?
זה חל על חולצה או על בגדים? הייתי חושב שזה הגיוני יותר לכליו, כי בקישע בדרך כלל לא רטובה בשבת. למה הבקישע? פשוט האדם הלך בגשם והיא נעשתה רטובה. אבל זה נראה כאילו זה בא עכשיו ממכונת הכביסה, מה שזה לא יהיה, הכביסה, אני יודע מה היה פעם דבר הכביסה. ממילא לא עושים את זה.
ממחטה, מובן שממחטה זה דבר נורמלי שתהיה רטובה. אבל יש מישהו שחושב שזה כיבוס בשבת, מבין? רק הכסות שנשרה בדרך זה דבר מוזר. קרה אולי מעשה שנעשתה רטובה, היא נכנסה למים, או היה גשם. מבין מה אני אומר?
כן, אין לי ראיה מצדי, אבל זה הגיוני לי כך.
שאלה מעשית – ממחטות במחנה
אני זוכר שבמחנה הבחורים היו תולים את הממחטות כך על ה, אתה יודע, על החזית של החדרים כשישנו שבת, הם חזרו מהמקווה. והתווכחו בהלכה האם איסור לשטוח הוא על ממחטות. ראש הישיבה פסק להחמיר, אבל אני לא זוכר למה.
אבל אני לא רואה שיהיה…
הלאה. כן, הוא אומר כאן לקודם, הוא אומר כך, אבל אני לא רואה, אולי ההלכה מדברת רק על ה… כן, זה דברים שזו הדרך, כך הוא מביא מאנשים אחרים.
כלל הרמ״א – מראית עין אפילו בחדרי חדרים
תרגום לעברית
הוא אומר הרמ״א שאפילו בבית אסרו. למה? שמא יאמרו הרואים, מישהו שיראה את זה יאמר, “אה, הוא כיבס את כסותו בשבת”. אבל זה בבית? אפילו זה בבית.
אומר הרמ״א כלל, כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. מראית העין לא אומר שמישהו הולך לראות, מראית העין אומר איך זה נראה.
כן, טוב.
שתי מטהרות זו על גב זו – הוצאת פקק בין שני מקוואות
שתי מטהרות זו על גב זו, יש שני מקוואות אחד מעל השני. הוא אומר, “תן…” איזה מקווה זה? מקווה ליובאוויטש? מקווה ברכת חיים? אני לא יודע, מקווה על גבי מקווה. אה, סתם מקווה על גבי מקווה. אה, סתם. אה, אחד ליד השני.
הוא רוצה לעשות השקה בין השניים. נוטל את הפקק, מותר גם בשבת להוציא את הפקק שבין השניים כדי לעשות את ההשקה, ואח״כ מחזירו למקומו, ואחר כך מותר להחזיר את הפקק למקומו, את הפקק.
חשש סחיטה בהחזרת הפקק
הבית יוסף מביא שיטה שיש חשש שהוא יחזיר את זה בחוזק. מדברים כאן כשהפקק הוא… נניח, כמו הפקקים שיש היום, היה חשש דומה שהוא מכניס חתיכת עץ ו… והוא הולך גם לשים אותו חזק.
הוא אומר שלא, הוא לא רוצה שרדתו שיצא המים, הוא רוצה שיעבור מים ב… אה, ממילא הוא לא ישים אותו כל כך חזק שיסחט.
נו, ממילא מה? אפילו אחרי שמחזיר את הפקק למקומו הוא עדיין רוצה שתהיה השקה, שיהיה זרימה בין אחד לשני. הוא רוצה עדיין צירוף להחזיר את הפקק שיסתיים עם ההשקה.
אה, אולי הוא רוצה סתם שיהיה מחובר. הוא אומר שהוא לא עושה השקה בגלל מים שאובין, הוא עושה השקה כי אין שיעור במקווה הקטן, הוא צריך להיות מחובר כל הזמן. לא מספיק שמים שאובין נעשים טובים פעם אחת, אתה יכול לעשות את זה שוב. אין בזה שיעור, הוא צריך להיות מחובר כל הזמן. ממילא, הוא לא שם את זה חזק באופן של סחיטה.
פוקקין את הביב – סתימת צינור מים
פוקקין את הביב, יש צינור של מים, מותר לסתום אותו או לשים סביב הסחורה בכל דבר המטלטל, או בכל דבר שמותר לטלטל בשבת, כי עושים את זה כדי שלא יציפו המים על האוכלים, שהמים לא יעלו, שלא יהיה שטפון על האוכלים ועל הכלים, מותר לעשות.
אבל מה אסור? אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבאר. כשסותמים את הביב כי רוצים להציל אוכלים וכלים, אז מותר. אתה רואה שאז החכמים התירו. אבל כשזה מסיבה אחרת, כי הוא רוצה לשלוט במים, הוא רוצה שיזרום לבאר, אז אסור, שמא יסחוט ויעשה דחוק שריר בפקק שרוי במים. אז יש חשש שהוא אחר כך יסחט את הסודרין.
טעם החילוק
זאת אומרת שוב, כשזה באוכלים וכלים אין את החשש של שמא יסחוט, ואז הם התירו, כי ממילא הוא ישאיר את זה שם עד אחרי שבת.
הוא אומר שמותר לשים סביב כדי שהמים לא יעלו על האוכלים וכלים, כי אז זה מסיבה גדולה, שלא יהיה לו נזק. שלא יהיה לו נזק, אבל כשהוא עושה את זה רק כי הוא רוצה לסדר את הבאר, אז אסור.
אבל הלשון לא נראה כל כך ברור, כי הוא אומר שהחשש הוא כי הוא מביא כמה חילוקים מהמפרשים שאולי כשרוצים שלא יצא הוא פחות מקפיד, הוא פחות מהדק, כי זה פחות מפריע לו, הוא רק רוצה שמי השטח ירדו. אבל כשהוא צריך לפנות את המים, הוא אחר כך יסחט גם את המים שנתקע בסודרין, כן, אז הוא יותר מקפיד. לא ברור.
סיכון בית יד של בגדים – קיפול בגדים
אוקיי, בואו ניקח עוד אחד. אסור לסכן בית יד של בגדים. אסור לתקן את בית יד של בגדים, את השרוול של בגדים. לשברם – לסכן אומר כאן להציג, לקפל באיזו דרך יפה. לשברם – לשברם זה לעשות דרך יפה, שזה כמו קפל ברזל, שפעם לא היה מגהץ, או שלא היה להם, והיו צריכים לתקן באיזו דרך טובה. אסור לעשות את זה כדרך שמסכנין בחול, כי מה הוא עושה בדרך כלל? זה נראה כמו חלק מכיבוס.
וכן אין מקפלין בשבת כדרך שעושין בחול בגדים כשחפצי אותם. יש דרך מיוחדת, לא סתם לקפל אותו כדי שיהיה ישר, אלא ככה.
היתר קיפול כדי שיהא נאה בשבת
אם לא היה לו כלי אחר להחליפו, אם אין לו משהו אחר ללבוש, מותר לקפלו ולפשטו, מותר כן לקפל אותו ולפשוט אותו, כדי שיהא נאה בשבת. אם הוא רוצה ללכת בשבת עצמה, והסיבה שהוא מקפל את זה היא שאחר כך בשבת כשהוא ילבש את זה יהיה יפה, אז מותר.
והוא שיהא בגד חדש לבן, בגד לבן חדש חשוב שמקפלים אותו בדרך מסוימת. שאין מסמכין ומלחכין בו, ממילא אפילו אם הוא עושה תיקון עליו, זה לא נשאר לתמיד, זה תיקון קטן, הישרות נשארת לכמה דקות. אבל רוב זה בגד שהקיפול יעשה שיישאר מקופל לזמן ארוך יותר.
אומר, וכשמקפל לא יקפל אלא איש אחד, אדם אחד לבד, אבל להשתמש בשני אנשים לקפל, זה כבר נראה יותר כמו פעולה גדולה יותר של כיבוס.
איזה קיפול מדובר?
נו, יש גם היום חקירות בזה, אבל אני חושב שהקיפול שמדברים עליו, הוא לא מדבר על… זה פשוט אחרי כיבוס. הדבר המעשי הוא, בואו נתאים את זה למה שאנחנו עושים, אבל לקפל טלית אני לא רואה. צריך לשים אותו. זה לא בכלל הנושא.
אתה אומר קיפול, אבל פעם בגדים, אני חושב, וזה מה שחז״ל מדברים, לא היו “מותאמים” כמו היום, שאתה פשוט לובש. היו צריכים, חלק מללבוש בגד היה לעשות קפל כאן, איזה קפל כאן. זה לא היה סתם שיהיה מונח במגירה בסדר, זה היה הרבה יותר תיקון של בגד.
כך זה נראה. כי היו בגדים יקרים, זה היה כמו טליתים. כמו שמקפלים טליתים, היו צריכים לקפל בדרך מסוימת. ראיתי שלחיילים הרומאים היה איזה… בעצם זה טוגה זה נקרא. אבל אתה רוצה שזה יהיה אנושי, אתה לא יכול סתם שיהיה סמרטוט על הראש. היה אומנות שלמה איך… קפלים, אפילו החזיקו כמה שבועות את הקפלים בדרך מסוימת. כמו וילון היום למשל עושים, כן, כמו עם קפלים. אני חושב שהוא מדבר על דבר כזה, זה לא כל כך קשה להבין מה ה…
אוקיי.
הצובע – צביעה / איפור
הצובע. אבות מלאכות, אחת מאבות המלאכות היא צובע. בדרך כלל צובע אומר לצבוע צמר שגזזו. מה התולדה של זה? מה גם דאורייתא, אבל מה דומה לצובע? רחיצה? לא. אה, הוא אומר מדרבנן. הוא אומר שזה מדרבנן. אה, הוא אומר רק מדרבנן. אה, זה רק מדרבנן.
לצבוע זה דווקא על סחורה או מה? אישה לשים איפור על פניה, לשים צבע על פניה, אסור. הוא אומר כצובע. בדרך כלל כשהוא אומר “כ-” הוא אומר שזה תולדה. כשהוא אומר “אסור”, “אסור” הוא אומר שזה… שזה איסור דרבנן.
דיון: לשון “כצובע” – דאורייתא או דרבנן?
לא, בהרבה דאורייתא הוא אמר… לא, תולדות. הוא לא יכול לומר “כ-“. הלשון “כ-” פירושה מדרבנן. “כצובע” אומר שזה דומה לצובע. כמו שלמדנו, אחד מסוגי הדרבנן הם דברים שדומים למלאכה.
כן. אבל כאן הוא לא צריך לומר. ברוב המלאכות הוא אמר גם תולדה. כשהדרבנן רק מחובר לתולדה. שתיים, זה דבר פשוט, האב ברור, כשהדרבנן פשוט כי זה דומה לאב זה. אבל זה לא האב עצמו, אולי כי זה רק על סחורה? כך דיברו, כן. כך מביאים.
אין שתי צביעות, הצבע לא מחזיק. זה חילוק. בדרך כלל כשצובעים סחורה, זה פשוט שכשצבעו עכשיו סחורה, וזה יחזיק, שינו את הסחורה. זה רק משהו ששמים לזמן קצר. יכול להיות בגלל זה, יכול להיות סתם ככה.
צביעות, פירושו, כמו שאתה אומר, צביעות פירושו חלק מסדר הבגד, איך שתרצה לקרוא. צביעות כשצובעים בגד, ולשים צבע על פני אדם, זה לא אותו דבר. זה הדרבנן. כן.
דובר 2:
כן.
הלכה כג: והתופר מאבות מלאכות
דובר 1:
הלאה. תופר. בואו, בואו נעבור על כמה מלאכות. עוברים לתופר. לא. אומר הרמב״ם, והתופר, לא, פירושו לחבר שני חתיכות סחורה, הוא מאבות מלאכות. לפיכך, אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין. אם יש כר, כרית, שמיכה, שרוצים למלא עם הנוצות בפנים, עם המוכין, כותנה, בפנים, אסור. למרות שאין לזה שום קשר לתופר, אבל אסור מדרבנן גזירה שמא יתפור. כי בדרך כלל הסדר הוא שקודם ממלאים אותו במוכין, ואחר כך תופרים אותו בחזרה כדי שיחזיק בפנים טוב. אז גזירה שמא יתפור.
כמו שאתה אומר, שכאן אתה רואה שכאן הדרבנן הם ק׳, ויש שהם שמ״ו. שבצובע זה קצר, וכאן זה שמא יתפור. זה להכניס חדש, זאת אומרת בפעם הראשונה להכניס מוכין לכרים וכסתות. אבל מוכין שנשרו מן הכרים והכסתות, אבל זה כבר היה בפנים המילוי, מה ששמים בפנים בכר ובכרית, ונפל מהכרים והכסתות, אז מחזירין אותן, מותר להחזיר אותם, כי אז אין את הגזירה. הגזירה היא רק בפעם הראשונה, אז בדרך כלל אחר כך יש תפירה.
דיון: חילוק בין חדשים לישנים
דובר 2:
אוקיי, בפעם השנייה תופרים שוב? אני לא מבין, מה ההבדל?
דובר 1:
נראה שלא תופרים אותו פעם? זה לא דבר חשוב כשמכניסים את זה בפעם הראשונה זה… נו, הדבר חשוב. אחר כך כששמים את זה בחזרה זה לא נקרע, זה יצא, צריך לתקן את זה. אולי מדברים לא על קריעה, אולי התפירה לא נעלמה, אולי הקרב אפשר להחזיר… זה פשוט שהיו צריכים לתפור אותו, זה היה צריך להיכנס, היו צריכים לחבר אותו עם התפירה. פעם זה נופל, אבל זה נורמלי. זה לא… אני מתכוון, כרית של היום, כשנופל המוך, מה שיש בפנים, אני לא יודע מה שמים היום בפנים, האשפה, זה… כנראה זה עובדה גדולה יותר, זה יותר שבור. לא מדובר שם שזה היה פשוט דבר נורמלי וזה נופל קצת ומחזירים את זה. אבל לעשות חדש, זה כבר חלק מתפירה. זה לא כמו אחרי תאונה זה נשבר, שהמדע לא היה אומר מראש שזה נשבר, אבל זה בטוח תיקון. יש כן הבדל בין חדש ולא חדש, אבל צריך… אני מבין, חדש זה כשעושים את זה, אבל…
דובר 2:
אוקיי, כן.
מלאכת קורע — אינו מתכוין
הלכה כד: הקורע מאבות מלאכות
דובר 1:
הלאה. קורע הוא מאבות מלאכות, לקרוע. לקרוע הוא מאבות מלאכות, לפיכך… העיקר דאורייתא של קריעה הוא כשקורעים משהו שאפשר לתפור אותו בחזרה, אבל זה חלק מהמלאכה של תפירה, או שזה מחובר למלאכה של תפירה. אבל מה הדרבנן של זה? אוקיי, לפיכך, מי שנתפח בגדו בקוצים, מישהו הולך בדרך ובגדו נתפס, נקרע בקוצים, ואם הוא ינסה להשתחרר מזה ייקרע הבגד שלו, שלא יעשה את זה, שיזהר לא לקרוע את הבגד, אלא מפרישן בצינעה ומסמא את עיניו כדי שלא יקרע, שיסיר את הקוצים שנתפסו, והוא יהיה זהיר שלא ייקרע.
דיון: מקלקל או אינו מתכוין?
דובר 2:
הגהה: זה בטח כמו מקלקל, זה בטח לא… מדברים כאן שזה דרבנן כזה, שלא אפילו לעשות… נראה ש… מקלקל גם לא… כל המקלקלים הם דרבנן. יכול להיות שהוא מתקן כי החלק האחר ישאר עם כוח מחובר. כך לחשוב, אולי זה כן אולי תיקון גדול.
דובר 1:
אבל יש לו כאן את העצה של… לכתחילה זו תמיד העצה הטובה ביותר, ללכת לאט, והלאט לא יעזור. ואם נקרע, כן, אם זה כן נקרע אפילו כשניסה ללכת לאט, אינו חייב קורע, שאינו לובש חלוק. השני לא אומר שאינו מקלקל. נכון, כי אני אומר לך, כי זה היתר של דבר שאינו מתכוין. זה דבר שאינו מתכוין, זה היתר על הרבנן. זאת אומרת שמדאורייתא בטח לא היה, רק כי זה מקלקל, כי זה לא הקריעה. הרבנן לא מתירים אפילו כזה פתיחה. אבל כשזה אינו מתכוין, כשזה בדרך אגב, כך אתה מנסה ללכת בשקט, אז הם מתירים. כך זה נשמע.
דובר 2:
כתוב שכל מקלקל הם גם אסור דרבנן, אתה אומר.
דובר 1:
אני לא יודע על כולם, ה… אני לא עושה כללים.
דובר 2:
נכון.
בגדים חדשים ופוצעין אגוז במטלית
דובר 1:
אומר הלאה, ומותר ללבוש כלים חדשים. מותר ללבוש בגד חדש. בגד חדש, כל החששות שייקרע. זה לא מתאים טוב. כן, הוא מביא כאן, כן, מתקן. הוא מתקן את בגדיו. הוא מתקן אותם מהקוצים. כן. אוקיי.
ומותר ללבוש בגדים חדשים, מה זה? מה זה שייקרע? המקום שזה לא המידה שלו, שם זה ייקרע. כמו שראינו אתמול, כשלובשים בפעם הראשונה צריכים לעשות קפלים בדברים. לא הראשונה, יש מנהגים, חילוקים של חדשים וישנים. יש שלומדים שבפעם הראשונה צריכים לעשות קפלים. שברים שברים. קודם אמרו על בית היד, שברים שברים. נראה שהבגד של פעם היה יותר מסובך, והיה הסיכוי שכשלובשים בגד חדש בפעם הראשונה ייקרע, וצריכים לעשות אותו טוב יותר, להתאים למידה של האדם. כך אני חושב. ומותר, כי זה גם מקלקל וזה אינו מתכוין. גם בגלל זה, נכון.
פוצעין אגוז במטלית. מותר לשבור אגוז במטלית, עם סמרטוט. במקום… הוא רוצה לשבור עם הידיים, אבל לשבור עם הידיים על אגוז קשה לו, הוא שם חתיכת בד ועם זה הוא שובר. אבל בזמן המעשה יכול לקרוע עם זה את חתיכת הבד. או שהוא שובר עם פטיש, אבל ליד מטלית. הוא שובר מעל מטלית כדי לשבור את הדלת עם זה, כן, אולי. אגב המטלית, הסמרטוט, יכול להישבר מזה, להיקרע. ואינו חושש שמא יקרע, הוא לא צריך לחשוש. שוב אותו דבר, כי כל הקריעות האלה יהיו מקלקל.
דיון: למה לא כללי?
דובר 1:
זה נכון שהיו יכולים לומר את הדבר הרבה יותר כללי, היו יכולים לומר שהדאורייתא היא קורע על מנת לתקן, וכשזה מקלקל, והדברים הם… הוא לא אומר את הרעיונות, הוא אומר דברים מאוד ספציפיים.
דובר 2:
כל הלכות שבת כמעט הן דברים מאוד ספציפיים.
דובר 1:
לא, אבל כאן התירוצים לא על… זה לא כך. רואים כאן שקריעה אפילו שלא על מנת לתפור אסור לעשות מדרבנן. ומה שמותר זה דברים כאלה כמו שלא נתכוין וזה מקלקל.
דובר 2:
שניהם הם אינו מתכוין. מקלקל לא עמד כאן מעולם.
דובר 1:
אנחנו חשבנו שלכאורה זה מקלקל, והם אמרו שאולי זה לא מקלקל כי זה אולי תיקון בכל הדברים האלה. אפילו בנקרע של הבגדים החדשים יכול להיות שאפילו זה לא המטרה שלו, הוא רוצה שזה יקרע קצת.
דובר 2:
המטלית?
דובר 1:
לא, זה באמת היתר. כתוב יפה שכתוב באמת שמותר. שני דברים שכתוב שמותר. כי אתה יכול לחשוב שאסור, אולי יש מישהו שסובר שאסור. אבל ה… כן, זה קצת הלכה קטנה שהוא הביא מהגמרא. זה קשה, למה אני אחשוב שאסור? לא רואים מה הסיבה שהייתי חושב שאסור.
דיון: מה פירוש “בצנעא”?
תרגום לעברית
דובר 2:
הוא שואל קושיה, מה הפשט “בצנעא”? הרי למדנו קודם אצל “מי שנשרו בגדיו” שהבגדים נרטבו, שבצנעא לא עוזר, אפילו כל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבל איך עומד בצנעא? כאן ראינו שלמדנו במשנה, מי שנתפחו בגדיו בקוצים, מפלישן בצנעה.
דובר 1:
בצנעה פירושו שאנשים לא רואים. אני לא יודע, אבל בכל אופן נכון ההלכה של מראית עין. אין כאן מראית עין. בצנעה פירושו שלא יעמוד ויקרע את בגדיו. המשמעות היא שכאשר אדם עומד והוא מוציא חתיכות קוצים עם בגדיו, זו כן מלאכה. אבל כשהוא נסתבך בדרך והוא רוצה ללכת הלאה, שיעשה זאת בצנעה.
דובר 2:
כך בוודאי. הרי מדברים על שהוא נסתבך. למה נופל הבצנעה במקרה שהרי ברור שזה מקלקל או שזה מעצמו מסתבך?
דובר 1:
זה לא מקלקל. אוקיי, זה מעצמו מסתבך. מעצמו מסתבך? לא אמרתי שהוא כן מתכוון. הוא מתכוון להוציא את הקוצים מבגדיו. הוא לא רוצה שהם יקרעו אולי, אבל נראה שעדיין כך שאפשר לעשות זאת בצנעה. לכן אני אומר, אין כללים. לא הייתי מחפש כללים על כל אחת מההלכות. נראה לי שזה מאוד מעשי. זה חילול השם לראות יהודי הולך בשבת ברחוב, הבקישע שלו נתפסה במשהו מסמר שזה מצב לא נוח, ואומרים לו, “בוא הנה, אל תעמוד להתעסק ולקרוע. תן משיכה ככה.” זה פירוש בצנעה. בצנעה לא פירושו לשלוח את האנשים ולא לעשות מזה מופע. זה פירושו משהו כזה, אתה עדין ורגוע. כך הייתי מפרש. ועל כל דבר, ככל שפחות אפשר לעשות בפרהסיא, אפשר לעשות דברים שהם כאילו לא שבתיים, עושים. כך נראה לעניות דעתי.
דובר 2:
הלאה, טוב מאוד. אז זו מחלוקת. אבל אתה מסכים, שכל דבר צריך לעשות בעדינות ולא לעשות דבר שאנשים יכולים לחשוב או שזה באמת קצת מלאכה.
דובר 1:
טוב מאוד.
מלאכת בונה וסותר — התחלה
הלכה כה: התוקע חייב משום בונה
דובר 1:
ועכשיו, עכשיו נלמד על המלאכה של בונה וסותר, מה הן תולדותיהן. אומר הרמב״ם, כאן הוא אומר קצת לשון אחרת. הוא לא מתחיל “הבונה אב מלאכה, והתוקע חייב משום בונה”. הוא מתחיל מיד, “התוקע חייב משום בונה”. מדאורייתא, חייב. כן, אבל בדרך כלל הוא אומר את שמות המלאכה דאורייתא.
דובר 2:
אוקיי. אני מתכוון שהיתה הלכה, התחילה כך. הוא כבר אמר על למשל מרקד חטים משום דש, דבר פשוט, מבין? מה שהוא תולדה, אחרת זה אפילו האב, מבין למה אני מתכוון?
דובר 1:
כן. כן.
דובר 2:
התוקע חייב משום בונה, אצל מלאכת בונה הוא כבר הסביר שבונה פירושו בדרך כלל…
הלכות שבת – מלאכת בונה: תוקע, דלתות מחוברות לקרקע, דלתות כלים, צירים
הלכה כה: התוקע חייב משום בונה – דלתות המחוברות לקרקע
דובר 1:
מדרבנן?
דובר 2:
לא, מדאורייתא. מדאורייתא.
דובר 1:
כן, אבל בדרך כלל הוא אומר את שמות המלאכה דאורייתא.
דובר 2:
אוקיי. אה, אני מתכוון שהיתה הלכה, הוא התחיל כך. למשל, המרקד חייב משום דש, שהוא תולדה, או שזה אפילו האב, מה זה אומר?
דובר 1:
כן.
דובר 2:
כן. התוקע חייב משום בונה. אצל מלאכת בונה צריך לדעת שבונה פירושו בדרך כלל להכניס משהו למשהו. כלומר, להכניס את העמודים לאדנים, כן? להניח לבנה אחת על השנייה, לתקוע. אז אם אדם תוקע, אני יודע, דלת בציריה של הדלת, או שהוא תוקע מוט כמו שצריך להיות, חייב משום בונה.
לפיכך, כל הדלתות המחוברות לקרקע, דלתות שמחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין, אסור להוריד אותן מהמקום שהן מחוברות, ואסור להחזירן. אפילו כשהוא מחזיר אותן זה לא ממש תקיעה, אבל גוזרים שמא יתקע.
כלומר, אפילו כשמחזירים אותן באופן שלא נעשות מחוברות חזק, מה זה היה אומר, אני לא יודע, מה פירוש מחזיר בלי תקיעה? אנוש, משהו להחזיר את הדלת בלי לחבר אותה.
אה, אני מתכוון שמדברים כאן על דלת שלא מונחת על ציריים, אלא כמו שפעם היה חתיכת עץ גדולה, דלת, שהזזו אותה מהפתח, וכשרצו לסגור את הפתח הריק הניחו שם את החתיכה. לא תקעו אותה. זה לא בונה, אבל בסך הכל מניחים שם משהו לכסות את פתח הדלת. אבל זו גזירה שמא יתקע, אולי הוא ילך, שכשהוא מניח אותה שם, אולי הוא ילך גם לחבר אותה לקיר. כן?
דובר 1:
כן, אני רואה את זה.
דובר 2:
המפרשים באמת לא יודעים בבירור. למדנו בבירור שלהכניס דלת זה כן בונה.
דובר 1:
נכון, אם מניחים אותה עם הציריים.
דובר 2:
אבל כאן הוא אומר “לא נוטלין ולא מחזירין” פירושו להוריד מהפתח שלא מחובר, גזירה שיעשה זאת באופן שכן מחובר. כלומר, ה״לא נוטלין” הוא גזירה של סותר.
דובר 1:
לא, אני אומר מחזיר הוא הבונה ונוטל הוא הסותר שלו.
דובר 2:
אבל מה החילוק של דלתות? מה אין כאן טעם, אני לא יודע.
דלתות כלים – נוטלין אבל אין מחזירין
דובר 2:
דלתות הן דלתות המחוברות לקרקע, כי על דבר שמחובר לקרקע יש בנין. וכלים יש להם הלכות אחרות. ממילא דלתות שידה תיבה ומגדל, דלת של ארון, ושאר דלתות כלים, או דלתות של כלים אחרים, נוטלין, מותר להוריד. להוריד מותר כן, אין זה סותר. אבל אין מחזירין, אסור להחזיר. להחזיר אסור מדרבנן. למה להחזיר יהיה חמור יותר מלהוריד?
דיון: למה נוטלין מותר אבל מחזירין אסור
דובר 2:
הוא אומר, אם אני זוכר נכון, שבגמרא אומרים, מותר להוריד כי רוצים להשתמש בדלת. רוצים להשתמש בדלת למשהו אחר, בחתיכת הדלת של הארון. רוצים להשתמש בה למשהו אחר, מותר להוריד אותה כדי להשתמש למשהו אחר. אבל להחזיר לשידה תיבה ומגדל אסור. כי להוריד, אתה מוריד אותה לסיבה אחרת, אתה רוצה להשתמש בחתיכה, היא לא מוקצה, נניח, ואתה יכול להשתמש בה. אבל להחזיר נראה דומה להחזיר דלת.
ציר התחתון שנשמט – דוחקו למקומו
דובר 2:
ואם נשמט ציר התחתון שלהם, אם נזז, הלך משם, נשמט הציר התחתון, הדבר התחתון שמחזיק את הדלת, איך קוראים לזה? הציריים, הציר התחתון, דוחקו למקומו, מותר לדחוף אותו חזרה למקומו. מה זה אומר? הוא מתכוון, כשעדיין לא הורידו את הדלת. לא מדברים על הדלת, לא המשך, לא הדלת שהורידו כשמחזירים אותה. אלא הדלת מונחת שם, היא פשוט לא מחוברת היטב לציר. זה מותר לעשות, פשוט לדחוף אותה חזרה למקום שבו היא שייכת.
ובמקדש מחזירין אותו, בבית המקדש מותר להחזיר אותו כראוי, לא רק דוחקו למקומו. מחזיר בחוץ. מה ההבדל בין לדחוק ולהחזיר?
דיון: חילוק בין לדחוק ולהחזיר
דובר 2:
נראה שזו הדרך הנכונה של החזרה, וזו הדרך שמוחזר באופן ארעי, שלא נעשה מחובר שוב. לא, אני מתכוון שזה נראה כך. לדחוק פירושו שהוא עדיין שם, ואתה צריך רק לדחוף אותו למקומו. להחזיר הפשט שהוא נפל לגמרי, ואתה צריך להרים אותו ולהחזיר אותו. זה לא הבדל של מה התוצאה, זה הבדל של הבעיה שפותרים.
נשמט במקדש פירושו אפילו נשמט לגמרי. לדחוק פירושו שלא נשמט לגמרי, אתה צריך רק לתת דחיפה, ללחוץ או משהו כזה.
ציר העליון שנשמט – אסור להחזירה בכל מקום
דובר 2:
זה כשהציר התחתונה נזזה. אבל ציר העליונה שנשמטה, כשהציר העליון של הדלת נזז, אסור להחזירה בכל מקום, אסור להחזיר אותה בכל אופן, אפילו כשנזז רק קצת, אפילו כשיש רק לדחוק.
דובר 1:
כן, להחזירה פירושו באופן של… בכל מקום, הפירוש הוא אפילו במקדש, לא רק בכל העולם.
דובר 2:
אבל לדחוק גם לא לדחוק. כן, להחזירה פירושו לא דווקא להחזירה, אסור להחזיר אותה בכל אופן. בכל מקום יש את הגזירה אפילו במקדש. אבל להחזירה אני רוצה לומר… אולי את העליון לא אפשר לדחוק.
דובר 1:
לא, הוא אומר, הוא התחיל “נשמטה ציר התחתונה” וכו׳. “מה שאין כן ציר העליונה אחרת”. זה צריך להיות אחרת בשני המקרים, גם בגבולין שמה שמותר בדרך כלל לעשות אצל ציר התחתונה אסור, וגם במקדש מה שמותר בדרך כלל לעשות אצל ציר התחתונה אסור.
דובר 2:
נו, הוא אומר “אסור להחזירה”. אסור להחזירה בכל מקום, אין הבדל בין בית המקדש לגבולין. “גזירה שמא יתקע”. נראה שאצל הציר העליון יש גזירה גדולה יותר של שמא יתקע.
דיון: מה זה ציר ומה פירוש שמא יתקע
דובר 1:
כן, אני רוצה לדעת קצת את המידע על מה מדברים, מעולם לא הבנתי את זה. אז, אם מישהו יודע איך נראה הציר, ולמה העליון הוא יתקע, מה הפירוש של יתקע? אני לא מבין בפשטות את פירוש ההלכה.
דובר 2:
הציר הוא ציר, יש שני צירים שמחברים את הדלת לקיר. לא ציר וציר תחתון, כן? בערך.
דובר 1:
לא, לא בערך בכלל. כי לנו אין הסוג הזה של צירים. הציר הוא פשוט על מסמר…
דובר 2:
אבל הציר העליון מחזיק בעיקר את הדלת. הציר העליון חשוב יותר מהציר התחתון.
דובר 1:
אצלנו יש, אני לא יודע, אמרתי הבדל. אז לנו אין הסוג הזה של צירים. בואו נהיה ברורים, ציר… יש צירים, סוגים שונים של צירים, מה שזה לא יהיה, זה צירים. סוגים שונים של צירים.
דובר 2:
אין לי צירים, אני אסביר לך.
דובר 1:
אין לי צירים, אני אסביר לך מה זה ציר. אז מדברים על… אני יכול לומר לך שאני יודע מה זה ציר. ציר הוא מסמר כזה כמו מוט שבולט מהדלת, והוא נכנס לחור כזה במשקוף מהצד. זה הפירוש. הדלת מסתובבת על זה. היא תלויה מלמעלה ומלמטה. ואין צירים. לנו יש ציר שהוא כזה… כזה דלת כזו… הציר שיש לי בבית לפחות, הוא לא ציר בכלל. זה חתיכה כזו שהיא כזו… כזו דלת שתולים את הדלת בעצם, היא נפתחת. זה לא בכלל אותו סוג דבר שהם מדברים עליו.
אבל בכל אופן, מה שכתוב כאן לכאורה הוא שהציר העליון מחזיק בעיקר את הדלת, ושם יש את החשש הגדול יותר שמא יתקע. אבל זה לא כל כך קשה להניח. קודם כל, מה פירוש יתקע? פירוש, אמור לי פירוש. אני לא יודע מה זה אומר. אני לא יודע בדיוק איך הציר נראה, אבל יש לך אופן לחבר אותו לקיר, וזה נקרא “יתקע”. זה בוודאי אסור לעשות, זה בונה. זה לא מה שפירושו “יתקע”. נראה, אני לא יודע.
כי זה להכניס דלת לציר כראוי, שלכאורה כך יושבת דלת, זה פירושו שמותר, אבל כאן יש שמא יתקע. אבל לפי דלתות הכלים כתוב בפירוש מקרה כזה. יש דבר כזה, הוא מכניס את הדלת מלמעלה ומלמטה לחריצים, אבל הוא מכניס אותה, אבל היא לא תקועה. עכשיו אני שואל אותך, מה הוא עוד יכול לעשות שנקרא להיות תקוע?
הלכות בונה וסותר – המשך
תקיעה, תקיעה היא חייבת משום בונה. אי אפשר לתקוע. לכן, דלתות של בניין אסור בכל אופן להחזיר, אפילו כשאינו תוקע, שמא יתקע. אבל דלתות כלים אסור להחזיר, אסור גם להחזיר מחמת אותה סיבה. בדלתות כלים, כמו בדלתות בניין. אלא מדברים על דבר אחר, על תיקון הציר, כשאינו מחובר עם הציר…
דובר 2:
אבל החילוק שאתה עושה אינו חותם על כל החילוקים עם ציר, כי אני יודע מה זה אומר ידקא. אני לא כאן לתקן את הבעיה שלך, רק ניסיתי ללמוד את הקטע הזה ברמב״ם. אבל זה נכון…
דובר 1:
ואני אומר לעולם, החילוק שאתה עושה, אתה רואה שאתה עושה חידוש גדול שאסור לשים משהו… אני יודע מה הם… בקיצור, אני לא יודע את המציאות שמדברים עליה כאן, זה בעצם…
שאלות להלכה למעשה
דובר 2:
הלכה למעשה אני לא יודע, האם סוגרים דלת עושים?
דובר 1:
נניח יש לי חלון שיצא החלון, מותר לי להחזיר אותו?
דובר 2:
אוקיי, זה אחרת, הוא שאל הרבה פרטים שהם אחרת.
חזרה לסוגיית הציר
דובר 1:
בכל אופן משהו אני מפספס כאן בהבנה של מהו הציר?
ואני רואה שאני לא בוודאי לא הראשון שיודע את זה, כמו תמיד יצא… אף אחד לא יודע… דף ל״ג…
שו״ת מניח… שאלת יעבץ.
הם אומרים פירושים שונים מהו הידקא, ידקא פירושו…
דובר 2:
הם אומרים יודעים, מה שניסיתי לומר בערך?
דובר 1:
לא, אתה מנסה להבין ואתה מנסה לעשות לי… זה לא לגמרי נפל, זה לגמרי נפל. אתה עושה חילוק שלישי של עם ציר ובלי ציר שלא עומד.
אבל זה לא עושה לי הבדל, כי השם ידקא הולך בוודאי על דבר רביעי, משהו אחר שלא… לא באחד מהמקרים, נכון? לא התירו ולא אסרו את הקיימתא! להיות הקיימתא זה עושה מדאורייתא.
יש מי שאומרים כאן למטה שהקיימתא פירושו בכלל להכניס בברגים את הציר לתוך הדלת, מלאכה אחרת לגמרי, לא להיות הקיימתא להכניס את הדלת, את זה אני אבין.
אז כך אומר הטקסט שלי קושיות שאני לא מבין הרבה זמן.
קושיא: דלת עשויה להסתובב
דובר 1:
דלת היא עוד דבר שהיא עשויה להסתובב, לא דבר שהיא עשויה להיות תקועה, נכון? אם אתה רוצה לומר שהקיימא פירושו לבצר, דלת לבצר אין צורך, כי היא יכולה להיפתח.
אדרבה, להיפך, שמים שמן על הציר, אני לא יודע איך קוראים לזה, שזה יוכל להיפתח. דלת לא עשו שתישאר תקועה, אז איך אני אראה לעשות חזק יותר? בגלל זה אולי, כמו שהוא אומר שתוקע הוא משהו אחר לגמרי. אני לא יודע מה זה יכול להיות, אבל משהו שלב אחר לגמרי הוא התוקע, לא ההכנסה. אבל יכול להיות, מסתובבים עם זה ומתעסקים עם הדלת הזו. “ושמא יתקע”, כמו “שמא” הוא ממש כל שהו, whatever, “שמא״ות אחרות.
כך צריך להדליק דקה. טוב מאוד.
הלכה כו: אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו
דובר 1:
נראה עוד מלאכות דרבנן שיש להן שייכות לבונה. זה רחוק יותר מבונה. “אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו”. אסור לקלוע את שערות הראש, ולא רק לקלוע אלא גם “אין פוקסין אותו”. “פוקסין אותו” פירושו משהו לסובב. זה אומר לעשות, נניח, לעשות צמה ולעשות סתם שיער מסודר יפה. “משום שנראה כבונה”, כי זה נראה כמו בונה. זה אומר לאסוף את כל השערות שילכו בדרך מסוימת, שזה ייראה דומה לבונה.
“נראה כבונה”. זה נראה, אתה לא עושה בונה, כי לא אמרנו בונה על שיער, על בני אדם. בונה למדנו רק מחובר לקרקע אפילו. אבל בונה למדנו כן שעל דרתן מחט על גביהן. אמת, חיים זה כבר בונה. אני יודע, צריך להבין. זה על איזה פירוש למדנו בנין בכלים? זה משהו לא כזה כלל שחשבתי. אני לא יודע. אוקיי. “משום שנראה כבונה”, זה נראה כמו בונה.
הלכה כו: ואין מחזירין מנורה של חוליות
דובר 1:
“ואין מחזירין מנורה של חוליות”. מנורה שעשויה מחלקים, שאפשר להרכיב ולפרק אותה. אסור להרכיב. אפילו זה לא בונה, זה בכל זאת עשוי שיהיה קל לפרק ולהרכיב, אבל זה דומה לבונה. “ולא כסא מפורצל או שולחן מפורצל”, או ספסל או שולחן שעשוי מחלקים שאפשר לפרק. “משום שנראה כבונה”. כל הדברים האלה הם נראה כבונה. זה לא באמת בנוי, כי אפשר תמיד שוב לפרק ולבנות מחדש. זה דבר מורכב. נראה כבונה. “ואם החזיר”, אם כן החזיר, הרכיב בחזרה את המנורה או את הכיסא, הוא פטור. זה רק דרבנן. למה? שאין בנין בכלים, אין סתירה בכלים. הדין הוא שבעצם אין בנין וסתירה בכלים, בנין הוא במחובר לקרקע.
דיון: מחזיר – לחזק או להרכיב?
דובר 2:
ומה רופוי, את זה אני מבין שאסור להחזיר כשזה לגמרי מפורק. אבל אם זה כבר בנוי, זה רק רופף, והוא רוצה רק לחזק אותו עם ההחזרה, מותר להחזיר.
דובר 1:
כן, להחזיר פירושו לחזק? כך זה נראה לי.
דובר 2:
אצלנו הוא אומר בחוליות של שידה תיבה ומגדל, אולי רופוי סוג של רופוי מותר בכלל, אולי זה החילוק. זה אומר דבר רופף שמשתייך לרופוי?
דובר 1:
כן, מהו חיבור טוב, שזה מחובר היטב. אם זה דבר שמורכב היטב, אסור. אבל דבר שאף פעם לא מורכב ממש חזק, זה נשאר תמיד רופף, זה פחות בונה בשעת…
דובר 2:
למה הוא אומר מותר להחזירה? הוא היה צריך לומר מותר לבנותה. זו ראיה לפירושך.
דובר 1:
כן, אבל הוא הולך באותו לשון, מחזירין. מחזירין פירושו להרכיב בחזרה איך שזה נראה כשזה בנוי. ולפרק יהיה גם אותו איסור.
דיגרסיה: עשיית פיאות בשבת
דובר 1:
הוא מדבר, למשל, ההלכות האידיאליות הן מאוד מחמירות. יש למשל יהודים שאמרו שאסור לעשות תלתלים לפיאות בשבת, כי זה גודלין או פוקס, אחד מהדברים. אבל המנהג לא כך, המנהג של כל היהודים הוא לעשות את הפיאות בשבת, או כמעט כל היהודים חוץ מכמה חרדים. נראה שזה לא הרמה, זה חייב להיות איזו מצב גדול יותר כדי להיות איסור. מדברים כאן על איזו צמה שעושים פעם אחת בתקופה, לא משהו שעושים כל יום או שמתקנים כל פעם.
דיון: פאלדינג טייבל ובנין עראי
דובר 1:
אותו דבר הכלים האלה, למשל מותר לפתוח פאלדינג טייבל בשבת? זה כאילו הוא עושה אותו שבור, זה מקופל. זה יותר כמו משהו שמורכב כמו לגו, מורכב מחלקים. יש משהו, אני חושב פאלדינג טייבל, גם, זה מקופל, משהו אחר. יש משהו חלקים. בקיצור, חוליות פירושו חלקים חיצוניים, מרכיבים חלקים.
דובר 2:
כן, לא ברור. יש פוסקים שאומרים כמו שאתה אומר, שדברים שעשויים כסדר לפרק זה לא בונה. אין הלכה כזו של בנין עראי.
דובר 1:
מה זאת אומרת? כשאתה אומר “בונה וסותר”, מה זה אומר? זה אומר שזה עשוי להיפרק. זה לא בנין של קיימא, זה לא מבוצר. איזו נקודה עכשיו נשארת?
דובר 2:
אבל אתה הולך לראות, אוהל עראי יש גם איסור מדרבנן. אולי יש לזה בנין? זה לא כמו בקשירה שיש דבר של קשר שאינו של קיימא. אין דבר כזה כמו בנין שאינו של קיימא? אני לא יודע.
דובר 1:
העולם אומר שחוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, ילד קטן שהתעקמה לו השדרה, אסור לתקן את החלקים של השדרה, כי זה נראה כבונה. זה נראה כמו בונה. דבר מעניין.
הלכה כו: מחזיר חוליות של שדרה של קטן
דובר 2:
בטח שזה לא רפואה אמיתית. כן, זה משהו שעושים סתם ליופי, לא שנשברה לו השדרה.
דובר 1:
אבל נשברו חוליות של שדרה, זה איזו סכנה, לא? יש בו סכנה? אני לא יודע בדיוק על מה מדברים. זה אומר איזה עיסוי שצריך לתקן שהעצמות ילכו למקום.
דובר 2:
אממ, כן. אוקיי, טוב מאוד.
דובר 1:
אה, למדת קודם שמותר, כן, עיסוי זה רק האיסור בגלל זיעה. אוקיי, צריך לדעת בדיוק מה זה, המחזיר חוליות של שדרה זו בצד זו. זה בטח איזה סוג של דבר, איזה דבר לתקן ישירות את חוליות של שדרה. נראה שזזים ממש עצם. אולי היום לא עושים את זה. אני לא יודע.
אני לא בקי בחוליות של שדרה. היה לי חבר שהיתה לו בעיה עם הגב, והוא אמר לי שהוא היה צריך ללכת לכירופרקט.
דיון: מהו נראה כבונה?
דובר 2:
לא, נראה נראה כבונה זה כך: אחד עומד ומקיש על הגב של השני. אדם לבד…
דובר 1:
לא, לא, זה לא הקשה. להקיש על הגב זה מותר. זה אומר שאתה זז. זו בצד זו. זה חייב להיראות כמו בניין. להקיש על הגב או עיסוי לא נראה כמו בונה. זה נראה כמו משהו אחר, כמו שאתה אומר, אולי שאלה של רפואה בשבת וכדומה. אבל זה לא נראה.
זה חייב להיראות כמו שאתה עומד ואתה עושה את הפיאות, או אני לא יודע מה, אתה קולע את השיער. זה נראה כמו שאתה בונה משהו. כשזה נראה, אתה לוקח סתם חלקים ואתה עושה מהם משהו. לתת הקשה בגב לא נראה כמו בניה. נראה ומקיש על השני.
דיגרסיה: לגו בשבת
דובר 1:
יש מחלוקת גדולה אצל הרבנים של היום האם מותר לשחק לגו בשבת. אני לא יודע מה ההלכה. זה לא כתוב. זה קצת, זאת אומרת, אתה יכול לחשוב. זה גם כבר מדרבנן, זה בוודאי לא מדאורייתא, לכאורה.
אמרתי שכל המנורות והכל הדברים האלה הם, נניח שאפשר לפרק אותם שיהיה קל לשים הצידה, שזה לא יתפוס יותר מדי מקום, אבל ברגע שמרכיבים אותם משתמשים בהם. לגו זה בכל זאת עשוי להרכיב, לפרק, להרכיב, לפרק. זו שאלת הספק.
אוקיי, אני אומר לך, “במה דברים אמורים” יכול להיות מה שאתה מתכוון. “במה דברים אמורים” פירושו שכשזה סוג של כלי שמרכיבים לחצי שעה ולא מרכיבים אותו חזק, אבל הלגו הוא אולי בגדר רופף פאקר. כן, כך אפשר לחשוב.
הלכה כז: העושה אוהל קבוע חייב משום בונה
הלאה, עוד מלאכה של בונה היא כך: העושה אוהל קבוע, לא רק כשעושים בניין חייב משום בונה. זה מדרש כך, כי המשכן לא היה בניין, זה היה אוהל. העושה אוהל קבוע חייב משום בונה. זו גם דרך של בניה, לעשות אוהל קבוע. זה פשוט, למדנו, אני מתכוון במפורש בהלכות בונה, שאוהל זה גם בונה. זה רק אוהל קבוע.
איסור דרבנן: אוהל עראי
לפיכך, בגלל זה, מה האיסור שהחכמים הוסיפו? אין עושין אוהל עראי לכתחילה. האיסור של הרבנן הוא שאסור לעשות אוהל עראי לכתחילה, פירושו בפעם הראשונה כשמרכיבים אותו. אסור לסתור, לפרק אוהל עראי. למה? גזירה שמא יעשה אוהל קבוע. זה ממש אוהל עראי, אבל אם יתירו לעשות אוהל עראי זו גזירה שיעשו אוהל קבוע.
דיון: מהו החילוק בין אוהל קבוע לאוהל עראי?
זה, אוהל עראי הוא סוג אחר, סוג אחר של אוהל. זה לא סתם החלטה שהולכים להשאיר אותו זמן רב או… כי המשכן היה בכל זאת על פי ה׳ יחנו, יעשו שם יום או יומים, יעשו שם… בוודאי. זה נקרא תמיד אוהל עראי, כי זה משכן, זה דבר חשוב, ואפילו הקימו אותו ליום אחד.
דווקא שם יש מחלוקת בראשונים האם זה מתאים שבנו כל פעם, או גם כשהיתה רק חנייה, חנייה קצרה, האם לא בנו את המשכן. שם כתוב פסוק “על פי ה׳”, והרבה פעמים, “יעשו שם יום או יומים”. הוא שואל האם כשהיה יום, גם בנו את כל המשכן. זו עבודה ענקית, לבנות את המשכן לבד לוקח יום.
ראיתי אחד שאומר שהצברא היא על זה, שזה נקרא אוהל עראי, כי אוהל עראי הוא רק כשזמן גדול יותר בנו את המשכן. אוקיי, בטח יש מי שמדבר על השאלה של אוהל עראי לגבי ההוא.
לא, אבל אני מתכוון לומר שהחילוק בין אוהל עראי ואוהל קבוע לא אומר האם האדם מחליט שזה יהיה זמן רב או לא. זה חייב להיות סוג אחר של בנייה או סוג אחר של אוהל. כן?
אני בטוח שהשאלה של המשכן כבר מישהו שאל. אבל המשכן גם… אוקיי, מה זאת אומרת… אפילו מקימים אותו ליום, אולי זה יכול להיקרא אוהל קבוע. אני לא יודע מה זה אומר. בואו נראה את הגמרא. כי אצלי, כל אוהל הוא עראי. אני מתכוון, בגלל זה אוהל הוא לא בית, כי זה אוהל. יש תרבויות מסוימות שחיים באוהלים, זה הבית שלהם. כן, כמו שחיים במדבריות. ויש גם אנשים שיש להם בחצר האחורית אוהל שמקימים, ומקימים אותו פעם אחת לזמן רב. אני לא יודע. אוהל לא אומר…
אז מה אומר אוהל, בית של סחורה? הוא אומר שאוהל קבוע הוא בית של סחורה, ואוהל עראי הוא איזה פופ-אפ טנט, איזה דבר קטן שבונים ופורקים. אוקיי.
ואם עשאו – פטור אבל אסור
הוא אומר, ואם עשאו איסור אוהל עראי, אם כן… זה לא היה בונה, זאת אומרת, הוא לא קורא לזה בונה. סותר קוראים לזה כן אותו דבר, אבל בבנייה לא קוראים בונה על… הוא לא עשה בונה, הוא רק עשה איסור. אבל הוא קורא לזה כן, אבל הוא קורא לזה כן סותר. איך הוא יכול לקרוא לזה? פטור? אני שומע. אוקיי, אז הוא פטור. הוא פטור, זה רק דרבנן, כמו שנאמר.
מותר להוסיף על אוהל עראי בשבת
הוא אומר הלאה, מה מותר? ומותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. מותר לעשות אוהל עראי גדול יותר בשבת. את זה מותר כן. החומרא לא הלכה כל כך רחוק.
הוא מסביר בקצרה, טלית שהיא פרוסה על העמודים או על הכתלים, טלית פרושה על קירות או על עמודים, והיתה כרוכה קודם השבת, היא היתה מגולגלת לפני שבת, וממילא אין אוהל, אין לך אוהל גדול מספיק, אבל יש בה טפח, אבל יש בה טפח, לפחות מינימום גג של טפח מסך, אם לפחות טפח פתוח, יש כבר פשט שיש כבר שם קצת אוהל, אפשר לפתוח את השאר, הרי זה מסככה בשבת עד שיעשה אוהל גדול, מותר לפתוח את הטלית המגולגלת ולמתוח אותה שתהיה אוהל גדול, כי זה הוא רק הוסיף על אוהל קיים. החיים כלל פוסקים שלהגדיל אוהל קיים מותר, אוהל עראי.
דיון: היתר של סוכה בשבת
כן, זאת אומרת כאן ההיתר של סוכה, כן? לפתוח סוכה בשבת, זאת אומרת לכאורה מוזאכעך, אני לא יודע אם זה מדבר על הידיים, כי אתה עכשיו יכול לשאול שזה דרך… אני לא יודע את ההלכה, אבל זה בטח יש על מה לחשוב שזה אוהל עראי. כי אתה צריך לוודא שיש תמיד טפח. אז מה שזה הוסיף על האוהל עראי. אם אתה עושה סוכה חדשה, בשבת, יכול להיות, אסור אפילו הפרוסות הן טלית.
מה שכתוב כאן, נכון? אתה לא יכול לקחת טלית ולשים על מקלות בשלום? איך אנחנו עושים את שמחת תורה שאנחנו עושים את… מה קורה עכשיו? כמו האנשים… אם אנשים יכולים לעשות את המחיצות, יכולים גם לעשות עמודים. לא יודע. אוקיי, נניח זה לא על אדם. נניח אנחנו לא שמים כדי להיות רטובים. אין שם כל כך חשש של אוהל. אה, יש רק עוד חשש של שאלה של טלטול. כי אוהל עראי פירושו משהו שבונים, משהו שצריך לשכב על משהו. להחזיק טלית בידיים, אין לזה… אוקיי, בואו נראה עוד כמה הלכות הלאה. יש על מה לחשוב.
הלכה כח: כילה – אוהל עראי
חלק כב: שבותים מאופה ועד הסותר – המשך דינים (חלק יג)
אוהל עראי – המשך דינים
דיון: מהו החילוק בין כילה למיטה?
אחד תולה הוא כילה. אסור לתלות… הכילה היא… כילה היא מה שדיברתי עליו עכשיו… הכילה היא הכיסוי על המיטה, כזה… כזה… איך קוראים לזה? כזה… קנופי בד. כן. וילון. כן. אסור לתלות חתיכת סחורה כזו שהכילה עשויה לצל, שיוכלו לשבת תחתיה, שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי. זה באמת לא האופן שבו עושים אוהל, זה אחרת.
דיון: מהו החילוק בין כילה למיטה?
אוהל עראי? לא, הוא אומר הרי “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”. הוא לא אומר שזה נקרא לבנות אוהל. לא, זה הוא מתכוון. אוהל זה פעם כזה. והלשון לא נראה כך. “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי” – תחת זה יש לך משהו שדומה לאוהל, או יש לך מקום שמכוסה, שמכוסה מלמעלה. אני מתכוון שכל האוהלים הם מתחת, כמו סוכה. אוהל הוא דבר שמאהיל, שמכסה.
הוא עשה לצל? כן, זה לצל או וואטאווער, כן. הלשון כאן מאוד שונה, ולא הייתי צריך לומר שכילה נקראת גם אוהל עראי. הוא אומר כבר “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”.
מותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל – מותר כן להניח מיטה וכיסא וטרסקל, נניח, גבוה, ויכולים לשבת תחת זה, ואף על פי שנעשה תחתיהם אוהל, אפילו תחת זה נעשה אוהל, שהרי אין זו דרך עשיית אוהל. זו לא דרך. אפילו ילדים משחקים הרבה פעמים כך, כן, פורשים שמיכה ויושבים תחתיה. אבל זה לא נקרא אוהל, כי זו לא דרך לעשות אוהל, לא קבוע ולא עראי. זה אפילו לא נקרא אוהל עראי, זה לא נקרא כלום.
אוקיי, אז כילה היא דבר רגיל, זה בא כך. הכילה היא דרך פשוטה איך עושים אוהל עראי, כן. אבל מיטה, מיטה היא מיטה, היא לא עשויה להיות אוהל.
לא, אולי הוא מתכוון… סליחה, הוא מתכוון לדבר הרבה יותר פשוט. הוא לא מתכוון שלוקחים מיטה ותולים אותה על גבי המיטה. הוא מתכוון סתם, אתה לוקח מיטה, מרים מיטה, ומניח אותה איפשהו, ונניח שזו מיטה גבוהה, ואין שיעור אוהל. הרי תחת המיטה יש אוהל. בכל מקרה, אתה מביא ספסל, תחת הספסל יש אוהל. באמת, אתה לא עושה אוהל, זו אפילו לא הדרך. מבין? אבל אם הוא לוקח כן ספסל ומניח אותו מהגובה, לא זה, לא ההיתר עומד כאן. מבין? זו לא נורמלית מהדברים. השאלה היא, תחת ספסל… תחת כל ספסל יש אוהל, האם החיוב היה עכשיו גם אוהל. הוא הזיז את האוהל. אני מתכוון, מה ה…
וכך זה סתם.
לא, כאן עומד ההיתר.
אני מתכוון לכאורה, לא, אני מתכוון אפילו הוא מניח זאת על מיטה, אפילו הוא מניח זאת על מקום גבוה, אבל זו לא דרך עשיית אוהל. לא איכפת ליה. כאן מדובר על אותו הלכה. כאן עומד ההיתר של להניח ספסל על הרצפה, כי זה יכול להיות שהוא עושה אוהל, אומר הוא לא כך עושים אוהל. אם הוא לוקח את הספסל ומניח אותו בגובה, או משהו עושה אוהל, לא עומד כאן ההיתר, צריך לחפש היתר אחר אם יש.
כן, הוא אומר שאוהל הוא דבר שעשוי לשימוש מלמטה. ספסל עשוי לשימוש מלמעלה, לא עשוי לשימוש מלמטה.
כך זה האוהל.
נכון, זה שניים, אבל זה בדרך עראי.
כילה הוא כן עשה בשביל זה, להיות תחתיו.
כילה היא אבל אוהל עראי, לא עשויה לתחתיו.
היא עשויה למעלה, אבל כילה עשויה לתחתיו.
דעת מגן אברהם ורשב״א
יש פנים שהם אוסרים. ה… הוא מביא את המגן אברהם שאומר שיש סוג מיטה שמשתמשים באמת גם מלמטה, אז אסור להקים את המיטה. נניח, המיטה ריקה, נניח שאין מיטה שלנו שיש כבר מזרון, אלא יש לה חורים כאלה, ואין לבוד, וואטאווער, אסור לכסות אותה כי אתה עושה אוהל מלמטה. כך הרשב״א טען.
הלכה כט: אוהל משופע
טוב, אומר הוא היום הלאה. כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, יש… מניחים שני חתיכות סחורה משופעות, שתחת זה כמו אוהל, אבל אין טפח, זה הולך לגמרי משופע משני הצדדים. זה כמו הלכות סוכה שהוא יורד בצלע, ששני הקירות נעשים הגג, הקיר הוא הגג. או פחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח, או אוהל שגם אין בשלושה טפחים קרוב לשיא רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי. רציתי לומר כך, רציתי לומר כך כמו שהגג יש לו רוחב טפח, אפילו בגג כבר אין רוחב טפח, או קצת לפני זה יש רוחב טפח.
אז זה אוהל עראי. אז זה אוהל עראי, והעושה לכתחילה בשבת אסור.
מאוד טוב. טלית כפולה, מה זה כפולה? הוא קיפל את הטלית,
פרק כב: שבותים מאופה ועד הסותר – המשך דינים (חלק יג)
אוהל עראי – המשך דינים
טלית כפולה עם חוטים
זה אומר, אוהל עראי זה כן היה נקרא. לאו דווקא כך זה כן היה נקרא, כמו שהגג יש לו רוחב טפח. אפילו בגג כבר אין רוחב טפח, או קצת לפני זה יש רוחב טפח, זה חייב להיות רחב בעיקרון. אז זה אוהל עראי.
זה נקרא אוהל עראי, והעושה לכתחילה בשבת פטור.
כאן הוא הולך, טלית כפולה, מה זה כפולה? קיפל את הטלית? מכוסה, אומר הוא, על… כמו שתולים מגבת על ה… כזה חתיכה כזו של מקופלת שמניחים על הגג. לא מקופלת, מקופלת פירושו דבר שתלוי באמצע, כמו שתולים מגבת על… ואפשר לעשות מזה גג. אז כך, אם היו לה חוטים שיתלו בה מערב שבת, מה זה החוטים? זה אומר שהטלית יש לה חוטים, מותר לנטותה, מותר לפרוש אותה. וכן הפרכות מותר לנטותן ומותר לפרקן, כי פעם שיש חוטים רואים שזה מין כלי שעשוי להזיז, להקים ולהוריד.
אה, הוא לא מדבר שעושים גג, הוא מדבר שעושים קיר מזה, מחיצה. כמו מחיצה שיש שתלוי כמו טלית, ומזיזים אותה, זה מותר. כמו פרוכות. אבל העניין הוא, החוטים עושים שזה כבר מונח שם בקביעות, ואתה עכשיו לא עושה אוהל. לעומת זאת לא, לא התכוונו למה. זה לא אוהל, נניח שמזיזים אותה, לא עושים מלמעלה.
אז השאלה האם זה היה, כן, אם יש טפח בגג, והטלית יכולה ליצור טפח בגג, אבל בגלל שיש חוטים… משהו אני עדיין חסר. אני לא מבין מה זה החוטים. נניח שלא היו חוטים, אסור לתלות טלית לעשות מחיצה אם עושים עם זה גג טפח. אם יש גג טפח, זו הקושיה. זה המשך מההלכות מקודם. אפילו באופן שיש גג טפח. אבל כשיש חוטים על זה, אז זה חוטים. אז זה כבר… אני לא יודע. זה לא עומד כראוי. אני לא יודע.
אולי העניין הוא כי לא עשית כלום בשבת. זה כבר מונח שם מערב שבת. אתה רק פורש את זה עכשיו ליד החוטים. אתה תופס את זה ליד החוטים, ואתה נותן לזה משיכה. זה כמו מוסיף על האוהל. זה כבר עשוי. הייתי יכול להבין שזה היתר שהוא כמו קודם, שמוסיף על האוהל עראי, אבל כאן אני לא תופס מה חסר שהחבל יעשה. אני לא יודע. לא ברור. צריך להבין… יכול להיות שהחבל עושה את זה כאילו זה כבר עשוי. יש כבר שם גג. אפילו זה מונח למעלה, אבל יש שם חוט שמאוד קל לתת משיכה חזרה. לא יודעים איפה זה עכשיו היה מתקן אוהל.
בתוספות כתוב, כן, זה לא כתוב עם טרלי… אני לא יודע. אוקיי.
כילת חתנים
כילת חתנים. כאן כתוב עוד… כילת חתנים, אוהל כזה שעושים לחתנים, חופה כזו, כן. שאין בגגה טפח, גם הגג אין לו טפח, וגם אין לו בפחות משלושה סמוך לגג רוחב טפח, אז כך, הואיל והוא מתוקן לכך, הואיל וכילת החתנים עשויה להיות קצת… זה עשוי לפתוח ולסגור, וזה לא נקרא כמו כשאתה פותח אותו ואתה סוגר אותו אתה עושה אוהל. מטלטלין אותה ומתירין לפרקה. נטותה זה תרגום כמו לסגור, ולפרקה פירושו לפתוח. זה חוזר על לעשות אוהל, ולפרקה זה חוזר על להוריד שלא יהיה הגבוה בו.
אה, כאן אתה רואה כן את התנאי, אפילו הדבר שמתוקן לכך, זה דווקא אם אין טפח איפשהו כמוהו. שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח. אני לא תופס את התרגום האחר, משולשלת מעל המטה. יש מקום בראש המיטה? אני לא ממש מבין. איפה יש משולשלת מעל המטה? אבל הראש של המיטה לא בגובה של טפח, איפשהו אני לא תופס מאיפה מדברים. אתה רואה, על ההלכות היו צריכים לעשות תמונות. זה הרי מאוד פתוח, מאוד פשוט, זה גאומטריה. צריך להיות תמונות לדעת על מה מדברים. I don’t know.
הלאה.
צריך לדעת, נראה לי הרבה מאוד דברים שאנשים לא יודעים האם מותר, או האם זה בכלל שאלה של אוהל.
פקק החלון
פקק החלון, משהו לסתום את החלון. הרי התכוונת שאתה מתכוון כמו שיש חתיכה רחבה. זה לוח פשוט. זה ליד חור בקיר, ליד חלון, אז ממש זה מוכן לכך. כשיש שם חתיכת פקק שמוכן לחלון, אז אפילו זה לא עניין של קשור ותלוי, עם ליקוט על החלון, מותר להכניס אותו לתוך החור ולכסות עם זה את החלון. אפילו זה לא, כשזה קשור ותלוי זה בטוח, אבל אפילו בלי זה זה לא נקרא בנין. תן לזה כבר מוכן לכך.
כובע – כובע עם שוליים
כובע, כובע. כובע שנותנין על הראש, כובע שמניחים על הראש, שיש לו שפה מקפת, שיש לו שוליים סביב הכובע, שעושה צל כמו אוהל ללובשו, שעושה צל סביב מי שלובש אותו, כובע רחב, מותר ללובשו, מותר ללבוש אותו, לפי שאינו אוהל אלא מלבוש, כי זה לא נקרא אוהל, זה נקרא מלבוש.
אם הוציא מן הבגדים סביב ראשו או כנגד פניו כמו אוהל, אם אבל הוא מצליח כן לעשות משהו סביב ראשו או כנגד פניו שיהיה כמו אוהל, והידק על ראשו, והוא מחזק את זה שיהיה טוב על ראשו, ועשה סביבו שפה קשה ביותר כמו גג, והוא הצליח לעשות מהבגדים חתיכת אוהל כזו סביב ראשו, אבל שיהיה קשה כמו גג, לא משהו שנופל, אסור מפני שעושה אוהל עראי. כלומר, מה שאני אומר שבגד כזה לא נקרא אוהל עראי זה רק כשזה באמת בגד ראוי, אבל אם זה דווקא בנוי אחרת מבגד רגיל, וזה עשוי להיות קשה, בגד רגיל נופל, וכשזה עשוי קשה, אז כן, אז זה כן מדרבנן כי זה קצת אוהל עראי.
איך זה שונה מכובע? כובע שונה מזה משהו. כובע הוא כובע. הוציא מן הבגדים, הוא לא מדבר על כובע. כובע זה כובע. אם מקפידים שהמחצלת תהיה מהודקת, וזה חזק, זה קשה, זה לא כמו טלית. אוקיי.
פרוכת לתלות
אומר הרמב״ם, “הנוטה פרוכת וכיוצא בו”. מה זה נוטה? נוטה, אומרים הרי כל הזמן נוטה. נוטה פירושו לפרוש? כן, כך אני מתכוון. פרוכת מונחת הרי על המוט או על הווים, כשהוא תולה אותה, כן. הוא תולה אותה. כולה, זה לא עשוי בכלל לגג, זה עשוי לקיר. אבל כשהוא תולה אותה, אז הוא נוטה. כשהוא מחזיק אותה, נניח, הוא רוצה להניח את הפרוכת איפה שהיא שייכת, אבל לפני שהיא יורדת, מחזיקים אותה בידיים שיחברו אותה היטב. אז בזמן שהוא מחזיק אותה והוא מניח אותה, “צריך ליזהר שלא יעשה אוהל בשעת שנוטהו”, שכשהוא מתקן את הפרוכת, הוא מכניס את הפרוכת למקום, לא יהיה איפשהו נעשה בטעות אוהל.
מכאן נראה שאוהל עראי פירושו עראי עראי, ממש כמו לדקה אחת שזה נקרא אוהל. צריך להיזהר כמו שהרבנן. נכון. “לפיכך אם היתה פרוכת גדולה, תולה אותה שנים”, שיתלו אותה שני אנשים. “אבל אחד אסור”. למה? כי כששני אנשים עושים את זה, לא יהיה לאורך זמן, כן. לא יהיה החשש. לא יהיה האוהל, כי אפשר לעשות את זה בלי… אדם אחד יצטרך להחזיק ביד אחת ולהחזיק את זה פרוש, אבל שני אנשים יכולים… כן.
“ומוסיף כילה”, זו גמרא. אוקיי. זה לא על הכילה הקודמת, זה גג. רוב הפעמים תולים פרוכת, כן? סתם כך, אני חוזר להלכה של כילה שלי. אה, נכון. לא פרוכת, אלא כילה. נכון. אבל מדברים עכשיו על לתלות את הקיר, לא לתקן את הגג. הגג הוא כבר אמר קודם, כילה טמאה. אוקיי. “אין מושכין אותה אפילו עשרה”. למה? “אפשר שלא תקבע יפה מלמטה ויצא תחתיה אוהל עראי”. בפרוכת, אם שני אנשים תולים אותה ביחד, לא עושים אוהל עראי. אבל כילה שיש לה גג, כשפורשים אותה, אוטומטית עושים אוהל עראי.
בגד על חבית
בגד שמכסה בו פי החבית, בגדים שתולים על פי החבית, כמו שהיה לנו כבר בסוכה דבר כזה, לא יכסה בו את כולו משום עשיית אוהל. אה, מעניין. עשיית אוהל בפנים ב… טכנית, אם אדם מיניאטורי היה נכנס לתוך החבית, היה לו אוהל? האוהל הרגיל הוא פשט שמתחת לזה נעשה אוהל. אוקיי. לא יכסה בו את כולו משום עשיית אוהל, אבל מכסה הוא מקצתו. אי אפשר לכסות את כל החבית.
זה מאוד מעניין, למה זה נקרא אוהל? כשהפשט הרגיל הוא בקבוק, כשמישהו מניח מכסה על מיץ ענבים, הוא עכשיו עשה גג? מיץ ענבים אולי קטן מדי, אבל אם זו חבית, זה דבר גדול יותר. אבל אין לו חלל טפח. טפח? זה לא צריך להיות גודל לאדם. אוהל לא צריך להיות בכלל גודל לאדם. אוקיי, ראינו הרי גם בספסל, שיעור טפח.
אוהל עראי. כלומר, אולי למעשה בגלל זה זה אוהל עראי, כי זה מונח כך, זה לא אוהל מדאורייתא, אלא אוהל דרבנן. כן.
עוד דבר מעניין. הוא אומר כאן נראה בסוף אורח חיים סימן ש״א, שזה רק בחביות יין, כי היין צריך את האוויר, וממילא זה נקרא ממש כמו שעושים אוהל. מעניין.
כפיפה מצרית
המסנן בכפיפה מצרית, מי שמשתמש בכפיפה מצרית דרך ה… דרך הכלי שלו, וואטאווער, לא יגביה קרקע הכפיפה מן הכלי טפח. הוא לא יגביה את הכפיפה… התרגום הוא, מניחים סחורה. אני לא יודע בדיוק מה זה כפיפה מצרית. כפיפה זה סל, סל ארוג. לא להניח את הכפיפה, ה… עגולה, הדבר שטווה, לא להניח את זה גבוה מעל הכלי, כי אז כשמניחים את זה גבוה מהכלי, זה נעשה כמו גג, שזה… נעשה אוהל עראי, כדי שלא יעשה אוהל עראי.
אני לא מבין, למדנו קודם שלמשל, מה זה שונה מספסל? נראה שכאן יש כן תועלת מהכפיפה. ספסל, אני מבין כמו קודם, ספסל עשוי לשימוש מעל הספסל, לא מתחת לספסל. הדברים האלה כן עשויים לשימוש מתחת, זה עשוי לחביות, זה עשוי לחביות שזה מתחת לקו של מתחת. כן, הוא מניח את זה גבוה מהכלי טפח.
אוקיי, עד כאן הלכות אוהל עראי.
פסקי תשובות — טלית ליד כלי נערים
חברותא ב:
הוא מביא כאן מלמטה שהפסקי תשובות אומר שמותר לשים טלית על כלי נרים, כי לא עושים מחיצה, רק עושים משהו אחר סביב הדפנות. מה שזה אמור להיות, אני לא יודע.
דיון: החזקת משהו בידיים — האם זה אוהל?
חברותא א:
לא היה לנו כאן בכלל משהו שאדם מחזיק בידיים. דיברנו כל הזמן כשמניחים את זה על משהו.
חברותא ב:
לא, היה לנו. היה לנו. היה לנו בפירוש, כשתולים את הפרוכת הוא אומר שלא צריך להחזיק אותה.
חברותא א:
כן, אבל הוא הולך לקבוע אותה אחר כך על הצד.
חברותא ב:
בשנייה שהוא מחזיק אותה באמצע התלייה והוא מחזיק אותה בידיים.
חברותא א:
הוא מחזיק אותה עכשיו, אבל הוא קובע אותה. אבל כשכל העניין הוא מחזיק אותה בידיו, אני לא יודע. צריך לחשוב. אני לא יודע בבירור. אני לא יודע בבירור.
שאלה כללית על הלכות אוהל עראי
חברותא א:
אני לא מבין את הלכות אוהל עראי, האוהל הדרבנן. משהו עדיין חסר. איזה אוהל? אוהל עראי עצמו עדיין בסדר, אבל כשמגיעים לדברים קטנים, למה לא לעשות דבר כללי, משהו שיש לו דמיון לאוהל? אבל ספסל הוא רחוק מאוד מאוהל, טפח. זה מאוד מעניין.
שמשייה בשבת — פתיחה והחזקה
חברותא ב:
כן, האחרונים אמרו שאסור ללכת עם שמשייה בשבת, כי עושים אוהל. אסור לפתוח שמשייה. השאלה היא כשהשמשייה כבר פתוחה, האם להחזיק אותה מעל הראש זה גם אוהל.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Shabbat Chapter 22 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Laws of Shabbos, Chapters 22-23 (Rambam, Sefer Zemanim)
—
General Introduction to Chapter 22
The Rambam goes through shevusim (rabbinic prohibitions) of the 39 melachos. In chapters 8-12 he enumerated all the Torah-level melachos (avos and toldos), and in chapters 21-23 he enumerates the shevusim.
Insights about the Rambam’s structure:
– The Rambam divided the Torah-level melachos into 5 chapters (8-12): ten, ten, eight, eight, three — apparently he originally planned 4 chapters (approximately 40÷4=10), but because the last melachos (boneh, soser, mechabeh) have very many laws, he divided them into 5. For shevusim there are only 3 chapters, because not every melachah has an extra shevus. The Rambam wanted to be concise with a total of 7-8 chapters (5+3) for all 39 melachos with their shevusim, which is why the chapters are longer than usual.
– Important point: The organization of shevusim with their melachos is the Rambam’s own work — in the Gemara it doesn’t always explicitly state which shevus belongs to which melachah.
—
Redias HaPas (Removing Bread from the Oven)
Rambam: Redias hapas is not a melachah, but the Sages prohibited it lest one come to bake. One who attached bread to the oven while it was still day and Shabbos arrived — he may save from it food for three meals, and may tell others to come and save for themselves. If it came down in a basket — it came down, but with a knife, in order to make a change.
Explanation: Removing bread from the oven (redias hapas) is not a Torah-level melachah — only putting in (ofeh) is the melachah. But the Sages prohibited it, lest one come to bake. When one put in bread on erev Shabbos and Shabbos arrived, one may save food for three meals, and may ask others to also save for themselves. But one should do it with a shinui — with a knife instead of with the mardeh (special utensil).
Insights:
– Why shinui by a rabbinic prohibition: When it’s a Torah-level melachah and it was permitted, we say do it with a shinui. But here redias hapas is not a melachah at all — why do we need a shinui? However, because the Sages prohibited it, and even when they permit it in a case of great need, they still require a shinui.
– Connection to Chapter 3: The permission of redias hapas only applies when he put it in inadvertently (or permissibly — so that its surface would harden while it was still day). If he put it in intentionally too early (close to dark, when its surface didn’t harden), he violated the rabbinic prohibition of shehiyah/hadbakah, and then there isn’t even the permission of rediyah. This is stated in Chapter 3, not here.
—
Washing on Shabbos / Decree Regarding Bathhouses
A. The Foundation of the Decree
Rambam: What did the Sages prohibit — to enter a bathhouse on Shabbos, because of the bathhouse attendants who would heat on Shabbos and say they heated before Shabbos. Therefore the Sages decreed that a person should not enter a bathhouse on Shabbos even to perspire.
Explanation: The Sages prohibited entering a bathhouse on Shabbos, even just to sweat. The reason: the bathhouse attendants would heat water on Shabbos and then lie that it was from before Shabbos.
Insights:
– Why can’t we simply ask/trust? Normally we would say: let one ask the attendant if it was heated before Shabbos, and if yes, let it be permitted. But the Sages saw that in practice the attendants lie — they heat on Shabbos and say it’s from before Shabbos. We can’t trust them.
– The main reason: It’s not just a question of trust — going to the bathhouse on Shabbos causes the attendants to cook water on Shabbos. This is the foundation of the decree: an action that causes other Jews to do a Torah-level melachah (cooking).
– The attendant is a Jew — we’re not talking about a non-Jew, but about a Jewish attendant who commits a transgression. Nevertheless, the Sages prohibited it, because it’s a real danger that going to the bathhouse causes a Torah-level melachah.
B. Details of the Decree — What is Prohibited
Rambam: And they decreed even to perspire, and not in hot water. And they decreed that one should not wash his entire body in hot water even in water that was heated before Shabbos. But his face, hands and feet are permitted.
Explanation: Two levels of decree:
1. The bathhouse itself — one may not enter at all, even just to perspire, even just face, hands and feet.
2. At home — one may not wash his entire body with hot water (even if heated before Shabbos), but face, hands and feet are permitted.
Insight: The distinction between bathhouse and home: in the bathhouse even face, hands and feet are prohibited (because the going itself causes cooking), but at home — where the person isn’t fooling around — only the entire body is prohibited.
C. Hot Water from Fire vs. Hot Springs of Tiberias
Rambam: In hot water from fire — prohibited. In hot springs of Tiberias and the like — it is permitted to bathe one’s entire body in them.
Explanation: Water that was heated by fire — prohibited. Water that is naturally hot (hot springs) — permitted.
D. Hot Caves
Rambam: Hot water of caves — prohibited, because the chambers that have vapor in them lead to perspiration and are thus like a bathhouse.
Explanation: Although hot cave water is also not heated by fire, it is prohibited for a different reason.
Insight: The reason for the prohibition of hot cave water is not because the water was warmed by fire, but because the vapor (steamy hot air) in the cave makes it feel like a bathhouse — one sweats, one comes out as from a bathhouse. This is a separate reason — it’s “within the category of the bathhouse decree” from the perspective of appearance, not from the perspective of the source of the heat.
E. Warming Oneself by the Fire
Rambam: A person may warm himself by the fire and go out and bathe his entire body in cold water — permitted. But one may not bathe his entire body in cold water and warm himself by the fire, because he melts the water on him.
Explanation: Warming oneself by the fire and then washing with cold water — permitted. But the reverse — first getting wet with cold water and then standing by the fire — prohibited.
Insight: The prohibition of the reverse order is because in practice he becomes covered with hot water — the water on his body is warmed by the fire, and this has “the same effect as a bathhouse” — he is with his entire body in hot water.
F. Pipe of Cold Water Through Hot Water
Rambam: One who passes a pipe of cold water through hot water (even hot springs of Tiberias) — these are like water heated on Shabbos, and are prohibited for washing and drinking.
Explanation: A pipe with cold water that runs through hot water (even hot springs of Tiberias) — the water that comes out is considered like water heated on Shabbos.
Insights:
1. The Rambam’s language — “these are like water heated on Shabbos” — he doesn’t say it’s actually cooking, but it’s viewed as water heated on Shabbos. This is part of the broader decree against water heated on Shabbos — people won’t make a distinction between pipe-water and regular cooked water.
2. Other Rishonim say that the prohibition is from hatmanah in something that adds heat — because one puts cold water into hot, it’s like hatmanah.
3. Question on the Rambam: Why is this prohibited also for drinking? Water heated before Shabbos is not prohibited for drinking — only water heated on Shabbos. This remains without a clear answer.
4. Distinction between Shabbos/Yom Tov: On Shabbos — prohibited for washing and drinking. On Yom Tov — prohibited for washing but permitted for drinking (because on Yom Tov one may cook for the purpose of eating/drinking).
G. Measure of Heating — The Belly of an Infant
Rambam: It is permitted to place a vessel with water or oil by the fire — only so that its coldness is removed, not that it should be heated. And so a person may anoint his hand with water or oil and warm it by the fire — so long as the water on him is not heated to the point that the belly of an infant would be scalded by it.
Insight — Is this Torah-level cooking: When the Rambam says “the belly of an infant would be scalded by it” — are we talking here about actual cooking (the melachah of cooking)? The conclusion is that this doesn’t mean cooking: anointing oneself with water/oil and standing near a fire is “no way of cooking.” The proof: if a person stands in the hot sun his body also becomes hot — does that also mean cooking? “It doesn’t work that way.” This is not the manner of cooking, although the measure of the belly of an infant is used.
—
Cooking in the Sun and Derivatives of the Sun
Rambam: It is permitted to heat cold water in the sun so that it will be heated… but it is prohibited in derivatives of the sun.
Explanation: One may put water in the sun so it will warm up, but not in sand that was heated by the sun.
Insights:
– Derivatives of the sun (hot sand) looks like one is cooking in an oven — a person who sees that one is cooking in hot sand might think that the sand was heated in an oven. But a person will not come to confuse sun with fire — no one will think that cooking under the sun is like cooking with fire.
– Therefore it is permitted to place cold water in the sun so that it will be heated.
—
Warming a Garment
Explanation: One may warm a garment in order to place it on the body (e.g., on the stomach). This is not a way of cooking. “Warming” doesn’t mean to a high level of heat, but just warming, and a garment has no concept of cooking.
—
Kli Rishon and Kli Sheni — Foundations
A. Pouring Hot into Cold or Vice Versa
Rambam: One may pour hot water into cold water or vice versa, if it is not in a kli rishon. But in a bathtub, which is a kli rishon, one may not pour cold water into hot, because that would be cooking.
Insight: The Toras Shabbos wondered that today’s bathhouses are never as hot as in the past. In the past the bath would be yad soledes bo, and it was a danger — there is a blessing when one exits a bathhouse safely.
B. A Pot from Which One Has Poured
Rambam: A pot from which one has already poured out the water, one may pour in cold water — so that the cold water will warm up a bit from the residual heat. This is not hot enough to cook.
C. A Boiling Pot — Spices and Salt
Rambam: And so a boiling pot, even though it was removed from the fire, one should not put spices into it — because the spices will be cooked from the heat of a kli rishon. But salt one may put in, for salt is not cooked except on a large fire — salt needs actual fire to be cooked.
Insight: It is noted that in other places salt is specifically easy to cook — a contradiction that is not resolved.
D. Kli Sheni Does Not Cook
Rambam: And if he poured the cooked food from the pot into a bowl, even though it is boiling in the bowl, one may put spices into it — for a kli sheni does not cook.
Insight/Dispute: There is a discussion whether the principle “kli sheni does not cook” is based on temperature or on a rule. One side argues that with today’s thermometers one can find a kli sheni that is hotter than a kli rishon (e.g., if the kli rishon has been off the fire for a long time). The other side answers that this is not possible — a kli sheni always gets colder, there is no standing heat, and this is the logic why kli sheni does not cook. The Rambam’s language “even though it is boiling” clearly shows that it’s a rule — even when it’s still very hot.
E. Pouring from a Kli Rishon
It is discussed whether pouring from a kli rishon is like a kli rishon — this is one opinion, but the Rambam doesn’t state this explicitly. It is brought up that the Rambam says one may not soak even in a kli sheni — which is difficult, because kli sheni does not cook. Tosafos answers that with spices it’s different, not the manner of cooking but nevertheless prohibited.
—
Chiltis — Soaking Spices
Rambam: Chiltis — one may not soak it, whether in hot water or in cold.
Explanation: Even with cold water it is prohibited.
Insight: Why is cold water prohibited? One can’t cook with cold water! This is not a matter of actual cooking, but it’s a way of preparing food (tikun ochel/similar to tikun), or it’s a matter of medicine (chiltis is for medicine).
Rambam: But one may soak it in vinegar — in vinegar one may, because this is not the normal way.
Chiltis — When One is Already in the Middle of Treatment
Rambam: And it is permitted to drink on Thursday and Friday… he may soak it on Shabbos in cold water, and place it in the sun until it warms.
Explanation: If one has already started drinking chiltis before Shabbos (Thursday/Friday), one may soak it in cold water on Shabbos and even place it in the sun, so that it will not cease if he stops drinking — because stopping in the middle is not healthy. This is not actual danger (which would be permitted as pikuach nefesh), but because it’s important enough they were lenient.
—
There is No Cooking After Cooking
Rambam: Something that was cooked before Shabbos or soaked in hot water before Shabbos, even if it cooled, it is permitted to soak it in hot water on Shabbos — because there is no cooking after cooking.
Rambam: But something that is cold from the outset and never came into hot water — one may rinse it in hot water (one may rinse it with hot water), if this rinsing is not the completion of its preparation — only when this rinsing is not the final step in preparing the food. But one may not soak it in hot water — soaking in hot water one may not, because this is already a bit of cooking.
Insight: The Rambam says simply “in hot water” without specifying kli rishon or kli sheni. “To soak” is prohibited even in a kli sheni, because soaking for a longer time in hot water is different from just rinsing.
—
Cooling Cooked Food
Rambam: One may put good water into bad water in order to cool it. And so one may put cooked food into a pit in order that it will be cooling.
Explanation: One may put good water into bad warm water so that it will cool. One may put cooked food into a pit (cellar/hole) where it is cool.
Insight: Why does the Rambam need to say that one may cool? Based on the Perush HaMishnayos the innovation is that we are not concerned about the shevus of pits — one should not think that it’s prohibited to deal with a hole/pit.
—
Mixing Water, Salt and Oil
Rambam: A person may mix water, salt and oil and dip his bread in it and put it into cooked food, provided that he does not make a lot.
Explanation: One may make a mixture of salt, water and oil as a dip for bread or to put in cooked food, but only small amounts.
Insight: If one makes a large portion, it appears as doing the work of cooking — it looks like he is engaged in cooking. Such a sauce is usually something one cooks with (for seeds for cholent and the like), so a large portion looks like cooking.
—
Mei Melach Azin
Rambam: And one should not make strong salt water — two or three parts salt to three parts water — as it appears as making pickled fish.
Explanation: One should not make strong salt water (two or three parts salt to three parts water), because this is the way one makes pickled fish (fish preserved in salt water).
Insight: Here we see that pickling is a rabbinic form of cooking. When one makes pickled fish — one soaks fish in strong salt water — this is a form of cooking that the Rabbis prohibited. And they prohibited even just the salt water itself (without the fish), because it looks like one is preparing to pickle.
—
Salting an Egg and Radish
Rambam: It is permitted to salt an egg. But a radish and the like — prohibited because it appears as pickling pickles on Shabbos. And pickling is prohibited as similar to cooking.
Explanation: One may salt an egg. But a radish or other sharp things that salt makes better/completely edible — prohibited because it looks like pickling pickles.
Insight — What may one do with radish: One may dip (immerse) in salt while eating — it is permitted to put food into salt while eating it. The distinction:
– Salting (putting salt on the radish) = prohibited, because it looks like pickling pickles
– Dipping (immersing the radish in salt) = permitted
The distinction is between salting (putting salt on a whole plate of radish, which looks like pickling) and dipping (immersing individual pieces, which is just the manner of eating). Salting is like cooking is explicitly distinguished from pickling is like cooking.
—
Wine, Honey and Pepper
Rambam: It is permitted to mix wine, honey and pepper on Shabbos to eat. But Persian wine (balsam oil) is prohibited, for it is not the manner to eat it except for healthy people.
Explanation: One may mix wine, honey and pepper for eating. But balsam oil is prohibited because only healthy people eat it — it’s for medicine.
Insight: Why is this here and not in the laws of medicine on Shabbos? Because it’s not actually medicine — it’s an expensive thing (the Gemara says rivers of balsam oil are a hair for the righteous) that normally one only indulges in for medicine, so it looks like medicine even when the person makes it for eating. Therefore it fits here by “appears as” prohibitions, not by actual medicine.
—
Mustard, Cress, Garlic — Preparing Foods on Shabbos
Rambam: Mustard that was kneaded before Shabbos — the next day one may grind it by hand and in a vessel, and put honey and spices into it, but one should not beat it vigorously but only mix gently. Cress that was ground before Shabbos — one may put oil and vinegar and spices into it, but one should not beat it vigorously but only mix gently. Garlic that was crushed before Shabbos — one may put grits into it, but one should not grind.
Explanation: For all three — mustard, cress, garlic — the foundation is that what one started before Shabbos one may finish on Shabbos, but only with a change — not in the professional way as on a weekday. The distinction between “beating vigorously” (strong mixing) and “mixing gently” (weak mixing) is the same distinction as earlier between “warp and woof” and simple mixing.
Insights:
– All these prohibitions — mustard, cress, garlic, and the previous laws — stem from the same foundation that the Rambam said earlier: “as it appears as doing work for the work of cooking”. This means, one may work in the kitchen on Shabbos, but not too much — it should not look like one is doing one of the melachos of the bread-making process (kneading, threshing, grinding, baking). This is all rabbinic — a “rabbinic leniency” where they permit with a change.
– “The work of cooking” doesn’t mean cooking/baking itself, but the entire category of melachos that lead to baking — kneading, threshing, grinding, etc. The prohibitions are because it “looks like” such melachos, or it “will lead to” them.
—
Gozez — Cutting Hair from a Human Body (Chapter 10, Laws 17-18)
Rambam: “One who removes hair from a human body is also liable for gozez.”
Explanation: The av melachah of gozez is cutting wool from an animal, but also cutting hair from a person’s body is liable for gozez.
Insight: By gozez in the Mishkan the order is that one cuts wool from sheep in order to make garments/curtains. Cutting hair from a person doesn’t have the same purpose, but it’s also liable — it’s a Torah-level toldah.
—
Washing with Something That Removes Hair — Pesik Reishei by Gozez
Rambam: “Therefore it is prohibited to wash one’s hands with something that definitely removes hair, such as natron and the like.” But “it is permitted to rub with ashes of frankincense, ashes of pepper, ashes of jasmine and the like, and one need not be concerned lest hair from his hand be removed, for he does not intend this.”
Explanation: Washing hands with a material that definitely removes hair is prohibited (pesik reishei). But rubbing with dust of frankincense, pepper, jasmine — which might remove hair but not definitely — is permitted, because it’s a davar she’eino miskavein without pesik reishei.
Insights:
– By a mixture of sharp material (which definitely removes hair) with non-sharp, the Rambam says we follow the majority: if the majority is from the non-sharp, it’s permitted; if not, prohibited.
– Strong question: Why do we follow the majority? One should check in practice whether the mixture tears out hair or not! If the sharp material is so strong that even in the minority it makes the entire mixture tear out, the majority shouldn’t help. Nullification by majority is not relevant here — it’s a factual question!
– Answer: Majority here doesn’t mean nullification by majority, but a measure of doubt — when the majority is from the non-sharp, one can rely that it’s not a pesik reishei, because most of the time it won’t tear out. It remains a davar she’eino miskavein. If one knows clearly that it tears out (100% pesik reishei), one doesn’t need any law — it’s simply prohibited.
– Distinction between “washing” and “rubbing”: For what is prohibited the Rambam says “to wash”, and for what is permitted he says “to rub”. It remains a question whether this is an actual distinction or just a change in language. “Rubbing” usually means washing with something (as by rubbing for immersion).
—
Metal Mirror — Decree Because of Gozez
Rambam: “It is prohibited to look in a metal mirror on Shabbos, a decree lest one pluck with it loose hairs. And even if it is fixed to the wall. But a mirror that is not of metal, it is permitted to look in it, even if it is not fixed.”
Explanation: A metal mirror — which has a sharp edge that one can use to cut hair — is prohibited to look at on Shabbos, because one might pull out hair (from beard etc.). Even if it hangs on the wall. But a non-metal mirror is permitted, even if it is not fixed.
Insights:
– This is not a simple decree that “one should not look in a mirror because one will go get scissors”. The mirror itself is a double-function utensil — it serves both as a mirror and as a cutting instrument. Therefore the decree is stronger — one can use it immediately for cutting.
– By fixed to the wall — ostensibly one doesn’t use it for cutting when it hangs on the wall? One can take it down — but still it’s not entirely clear, because it requires a step.
—
The Melachah of Melaben (Laundering) — Squeezing
A. Foundation: Squeezing is Part of Laundering
Rambam: One who launders — is liable for melaben. And one who squeezes out laundry — is liable for laundering.
Explanation: One who washes out a garment is liable for melaben. And one who squeezes out the wet garment after washing is also liable for laundering, because this is part of the washing process.
Insight: Squeezing by a garment is not a separate melachah, but part of laundering/melaben. The garment that is wet is as if it’s not yet ready — it’s still “dirty” in a certain sense — and the squeezing prepares the garment. The squeezing out of dirty water is the final step of laundering.
B. Stuffing a Cloth in the Mouth of a Bottle
Rambam: Therefore it is prohibited to push a cloth or cotton and the like into the mouth of a bottle to seal it, lest one come to squeezing.
Explanation: One may not squeeze a rag or cotton into a bottle opening as a stopper, because every time one removes and replaces the stopper, one will come to squeezing.
Insight: This is a rabbinic decree — the cloth is not even wet yet (one puts in a dry rag), but it will become wet from the liquid in the bottle, and later when one takes it out one will squeeze. This is not Torah-level squeezing because the squeezing is not part of laundering — one doesn’t squeeze in order to clean the cloth, but for other purposes.
C. Sponge — One Does Not Wipe with a Sponge
Rambam: And one does not wipe with a sponge unless it has a handle, so that one will not squeeze.
Explanation: One may not wipe oneself with a sponge, unless it has a handle, so that one will not come to squeeze.
Insights:
– The Rambam’s explanation: When one uses a sponge without a handle, one puts the hands directly on the sponge and squeezes it out. With a handle one doesn’t hold directly on the sponge, so it’s not likely that one will squeeze.
– The Raavad’s dispute: The Raavad understands that a sponge is soaked with water, and one uses it like a towel. The Raavad says a great innovation: when the sponge has a handle, we view it as a utensil (a vessel that holds water), not like a garment. Squeezing is only prohibited because it’s part of laundering — if it’s not a garment but a utensil, there’s no concept of squeezing. The handle makes clear that this is a sponge-utensil, not a garment.
– The Rambam versus the Raavad: By the Rambam the handle is a practical thing — one doesn’t squeeze when one holds through the handle. By the Raavad it’s an essential distinction — the handle defines the sponge as a utensil, not a garment.
D. Two Types of Squeezing — Squeezing of Melaben vs. Squeezing of Dash
Insight: Why shouldn’t squeezing a sponge be a toldah of dash (threshing)? By dash one squeezes out juice from fruits (olives, grapes, berries, pomegranates). A sponge that is full of water — when one squeezes it out, one removes the liquid that is absorbed, just like one removes wine from grapes.
The distinction: By dash one makes a new thing — from grapes one makes wine. By a sponge one only takes back the same water that went in. It remains a question whether this is enough of a distinction.
A story is brought how people on ships would cook salt water, place a sponge on top to catch the pure steam, and then squeeze it out — this would be actual squeezing of dash.
E. Covering a Barrel of Oil with a Cloth
Rambam: One does not cover a barrel of oil and the like with a cloth that is not designated for it, a decree lest one squeeze.
Explanation: One may not cover a barrel of oil with a cloth that is not specifically designated for this, because he will later want to use the cloth for other things and will squeeze it out.
Insight: By stuffing a cloth in the mouth of a bottle the cloth becomes wet from inside. Here one places the cloth from above, but when one takes it off it’s wet, and he will squeeze it — this is already actual laundering.
F. A Barrel Broke on Shabbos — Saving Wine
Rambam: If a barrel broke on Shabbos — one may save from it food for three meals for him and his guests, but one should not absorb the wine with sponges or soak up the oil.
Explanation: When a barrel of wine breaks on Shabbos, one may save enough for three meals for him and his guests. But one may not absorb the wine with sponges/cloths and then squeeze them out, or fill the hands with oil and scrape it off.
Insight: Here we see that a sponge can also be related to squeezing — but not squeezing of laundering/melaben, but another type of squeezing. It remains a question whether this is squeezing of dash (wine press) or a separate decree. The prohibition is lest one come to squeezing — we are concerned he will make a squeezing system (wine press).
G. Vessel Placed Under It — Catching / Directing
Rambam: It is permitted to place a vessel under it. But one should not catch or direct with another vessel.
Explanation: One may place a vessel under the broken barrel. But one may not (1) stand and hold a vessel under the flowing wine (catching), and (2) not place a second vessel to direct the stream of wine in a particular direction (directing).
Insights:
– Catching = he actively holds the vessel under the barrel and catches the wine while it’s flowing.
– Directing = he makes a “waterfall system” — places a vessel so the wine will flow a certain way and land where he wants.
– The distinction between permitted (placing a vessel) and prohibited (catching/directing): When one simply places a vessel underneath, one is not active in the operation of saving. But when one stands and holds the vessel, or one builds a system, one is very active — and then there is a decree lest one bring vessels through the public domain (he will want to bring more vessels to save more).
H. Distinction Between Bread and Wine Regarding Inviting Guests
Explanation: By bread one may invite strangers and say “come save for yourselves” — everyone can come take loaves for Shabbos. But by wine one may only save for oneself and for one’s own guests — one cannot bring strangers.
Insights:
– Wine is more expensive, one doesn’t give it away so easily. Bread — everyone takes as much as he needs, it doesn’t look like a big saving operation. But by wine, when one person stands and saves for everyone, it looks like a baker/merchant.
– By bread each person takes a roll for himself — it’s not noticeable. By wine one person saves for everyone — this is more conspicuous.
– Practical logic: bread one eats alone, but an extra bottle of wine — one can’t drink it all alone, one needs guests
I. “They Gathered for Guests” — Saving for Guests
Rambam: When he is alone, he may only place one vessel underneath. But when he has guests, he may bring more vessels according to how many guests he has.
Insight — Order of Events: One may not first catch the wine and then call guests (“and one should not catch and then invite”). The opposite — he may first call guests, and then save (“he invites and then catches”).
J. Deception in This Matter — Permitted
Rambam: “And if he was deceptive in this matter” — even if he didn’t really mean it for the guests, but he wanted to save more wine, it’s permitted.
Insights:
– This is an exception — in many places one may not be deceptive, but here one may.
– The foundation (according to commentators on the Rambam): It’s only a decree that he should not bring vessels through the public domain. But if he does it in the permitted manner — for guests — it’s permitted, because this reminds him that he’s not on an operation to save wine, but to have wine for Shabbos.
– Deception doesn’t mean that he invites guests and doesn’t give them — “inviting and not giving doesn’t mean invited.” He must actually give to the guests. Only the deception is that his main intention is to save more wine, even if in practice he saved more than he needed for the guests.
– Rabbi David’s innovation: The matter of deception is that he uses the guests for his own interests — he means himself, not the guests.
—
Mud That Fell on His Garment — Laundering Laws
A. Rubbing from Inside
Rambam: If mud fell on a garment, one may rub it from inside (from within), but not directly on the mud from outside.
Insight: When he goes directly on the mud, he is more “engaged” with the dirt, and we are concerned he will also use water and wash it properly — close to laundering.
B. Scraping with the Nail
Rambam: One may scrape off with the nail, “and one need not be concerned lest he whiten it.”
Insight — Distinction between rubbing and scraping: “Scraping” means scraping off a hard piece — a quick action. “Rubbing” means rubbing a wet/crushed thing — this requires more work and is closer to laundering.
C. One Who Shakes Out a Scarf — Distinction Between Scarf and Robe
Rambam: A scarf (outer garment/shirt) — prohibited to shake/smooth out because of whitening. But a robe (linen garment/undergarment) — permitted.
Insight: Outer garments (coat) one wants them to be nice — this is related to whitening/laundering. But undergarments — when one shakes them off, it’s only because one wants the texture to be soft, not for beauty. Therefore it has no connection to whitening.
D. Shoe or Sandal — Shoe That Became Dirty
Rambam: A shoe that became soiled with mud and filth — it is permitted to rub it with water, but to launder it one may not.
Insight — Distinction between garment and shoe: By a garment one may only rub from inside. By shoes one may rub even from outside with water, because shoes (leather) are water-resistant — water removes the dirt but doesn’t clean the inside of leather.
Another law: One may not scrape “from the glue on sandals” — this gives a shine, a way of beautifying.
E. Old Shoes — Oiling and Wiping the Old Ones
Rambam: Old shoes that are dried out — one may oil (anoint) and wipe, because this has nothing to do with laundering. Leather shoes — one oils them so they won’t be hard.
F. Pillow and Cushion — Bedding
Rambam: One can wipe them with a rag, but one may not put water.
G. One Whose Hands Became Soiled with Mud — Dirty Hands
Rambam: One may wash them in a horse’s tail or cow’s tail, or in a hard cloth that is made to catch thorns. But not in a cloth with which one wipes (a towel that one uses to wipe hands).
Insight — Reason for the prohibition: “Lest his friend say to him, wring out this cloth for me” — on a weekday, when one soils a towel, one washes it immediately. We are concerned that he will come to launder the towel. But a hard cloth for thorns, or a horse’s tail — this is not a manner of laundering, one doesn’t wash it.
—
Wiping After Washing — Carrying a Wet Towel
Rambam: One who washed in water may wipe with a towel and bring it in his hand, and we are not concerned lest he squeeze.
Explanation: One may wipe oneself with a towel after washing, and one may carry the wet towel in the hand. We are not concerned that he will squeeze it.
Insight: The reason why we are not concerned lest he squeeze: a towel is normally wet — it’s its nature to be wet. It’s not like a garment that becomes wet unintentionally, where one would want to squeeze. By a towel the wetness doesn’t bother, so there’s no concern of squeezing.
—
Walking with Wet Garments — Prohibition of Spreading Out
Rambam: One whose garments became wet on the road — one may walk in wet garments, and we are not concerned lest he squeeze. But it is prohibited to spread them out, even inside his house, a decree lest those who see say this person laundered his garment on Shabbos and spread it to dry.
Explanation: One may walk in wet clothes, but one may not spread them out to dry — even at home — because people will think that he washed his clothes on Shabbos.
Insights:
1. On what things does the prohibition of spreading apply? It is discussed whether the prohibition applies to a towel or to garments. The logic: a coat is usually not wet on Shabbos, and when one sees it spread out it looks like after washing. A towel however is normal that it should be wet, and one understands that it’s not from laundering. But there’s no clear proof for this distinction.
2. Practical question — towels in camp: In camp boys would hang wet towels on the front of the room after the mikveh on Shabbos, and there was debate whether the prohibition of spreading also applies to towels. The Rosh Yeshiva ruled stringently.
3. Rema’s principle — appearance of wrongdoing even in the innermost chambers: The Rema brings the principle: Wherever the Sages prohibited because of appearance of wrongdoing, even in the innermost chambers it is prohibited. Appearance of wrongdoing doesn’t mean specifically that someone sees — it means what it looks like, the action itself is prohibited because it has an appearance of prohibition.
—
Two Mikvaos One on Top of the Other — Removing a Plug Between Two Mikvaos
Rambam: Two mikvaos one on top of the other — one removes the plug, and afterwards returns it to its place. And in the Temple — one returns it.
Explanation: By two mikvaos one above the other, one may on Shabbos remove the stopper to make a connection between them, and afterwards one may replace the plug.
Insights:
1. Concern of squeezing when replacing the plug: The Beis Yosef brings an opinion that we are concerned that he will press the plug in too hard, which is similar to squeezing. The answer: because he wants water to pass through, he won’t put the plug in so tight that it will squeeze.
2. Why does he need to replace the plug but not tightly? Because he’s not making the connection because of drawn water (where one-time connection is enough), but because there isn’t enough measure in the smaller mikvah — it needs to be constantly connected to the larger mikvah. Therefore he doesn’t put the plug in tightly, because he wants there to remain a connection.
—
Stopping Up the Pipe — Blocking a Water Distribution
Rambam: One may stop up the pipe with anything that is movable so that the water will not overflow onto the food and vessels. But one may not stop up the pipe so that the water will descend to the cistern.
Explanation: One may block a distribution pipe with any non-muktzeh thing, in order to save food and vessels. But one may not block it in order to direct water into a cistern.
Insights:
1. Reason for the distinction: When one is saving food/vessels, there’s no concern of squeezing — because he’s going to leave the plug there until after Shabbos. But when he wants to control water flow to the cistern, there is a concern lest he squeeze and make a tight seal with a plug soaked in water — he will squeeze out the rags that he uses as a plug.
2. When one only wants water not to come out, he is less pressing (he presses less hard) because it bothers him less. But when he needs to empty out water, he is more particular and will squeeze more.
—
Folding Garments — Arranging Sleeves of Garments
Rambam: It is prohibited to arrange the sleeves of garments to crease them… And so one does not fold on Shabbos in the manner that one does on weekdays garments when one desires them. If he had no other garment to change into, it is permitted to fold it and spread it so that it will be nice on Shabbos. And this is only a new white garment that doesn’t hold creases. And when he folds, only one person should fold.
Explanation: One may not fold/arrange the sleeves of garments in a nice way as one does on weekdays — it’s like part of laundering. Exception: When he has no other garment to change into, he may fold it so it will be nice for Shabbos itself — only by a new white garment where the fold doesn’t hold (that doesn’t hold creases), and only one person alone (not two).
Insights:
1. What does “to arrange” and “to crease them” mean? To arrange means to display/fold in a nice way. To crease them means to make a nice fold — like by an iron collar or sleeve that one needs to fix. It’s part of the laundering process.
2. What kind of folding are we talking about? The folding of the Sages is not simply putting away a garment in a drawer. Ancient garments were not “tailored” like today — they were like large tallises/togas, and one had to fold them in a special way so they would look human when one wears them. It’s compared to Roman soldiers who had an entire craft of how to fold their togas, and the folds would hold for weeks. It’s compared to curtains with folds. This means that the folding was an actual repair of the garment, not just tidying.
3. Practical application — tallis: Folding a tallis on Shabbos doesn’t seem to be in this category at all — one just needs to put it away, it’s not the sort of “folding” that the Sages prohibited.
4. Two people: When two people fold together, it looks like a bigger “operation” of laundering, therefore prohibited.
—
Tzovei’a — Dyeing / Makeup
Rambam: One who dyes — is an av melachah. A woman who puts paint/makeup on her face is prohibited “like dyeing.”
Explanation: Dyeing is one of the avos melachos. The Rambam’s language “like dyeing” by makeup on a face means that it’s rabbinic (similar to dyeing), not Torah-level.
Insights:
1. Language “like dyeing” = rabbinic: When the Rambam says “like” (as in “like dyeing”), he means that it’s similar to the melachah — rabbinic because it’s similar to the av, but not the av itself.
2. Why is makeup not Torah-level? The av of dyeing is usually dyeing merchandise (wool that was cut) — it holds. But dyeing a face is not the same sort of dyeing, because it doesn’t hold in the same way. Therefore it’s only rabbinic.
3. Distinction between av and toldah by dyeing: By most melachos the Rambam also brings toldos (which are Torah-level). Here by dyeing there’s no toldah mentioned — the rabbinic is directly connected with the av itself, because the distinction is that the av applies to merchandise (where it holds), and the rabbinic applies to a face (where it doesn’t hold as well).
—
The Melachah of Tofer (Sewing)
Rambam: And one who sews — sewing together two pieces of merchandise is from the avos melachos. Therefore it is prohibited to fill new pillows and cushions with stuffing. But stuffing that fell out from pillows and cushions — one may return it.
Explanation: The rabbinic prohibition of sewing is that one may not fill new pillows/blankets with feathers/cotton, because usually afterwards one sews it closed — a decree lest one sew. But if the filling fell out from already-existing pillows, one may put it back.
Insights:
– Here we see that the rabbinic is of the type “lest” (decree lest one sew), not because it’s similar to the av. This is different from dyeing, where the rabbinic is more directly connected with the melachah itself. By different melachos the Rambam has different types of rabbinics — sometimes “similar to the av” and sometimes “lest one come to do the av.”
– The distinction between new and old: by new pillows this is the first time one is making it, and the normal order is that after filling one sews it closed. By old ones where the filling fell out, this is just a fix — the sewing is already there, one just puts back through the existing opening.
—
The Melachah of Korei’a (Tearing)
Rambam: Tearing is from the avos melachos. Therefore one whose garment was caught on thorns — one should separate it quietly and close one’s eyes so as not to tear. And if it tore — he is not liable, for he does not intend. And it is permitted to wear new clothes. One may crack a nut in a cloth and need not be concerned lest it tear.
Explanation: If a garment gets caught on thorns, one should remove it quietly and carefully not to tear. If it tears however — exempt, because he does not intend. One may put on new clothes (even though they might tear), and one may crack a nut with a cloth even though the cloth might tear.
Insights:
1. Destructive vs. unintentional: The Rambam’s language “for he does not intend” shows that the permission is davar she’eino miskavein, not destructive. By the thorns one could argue that it’s even a repair (he frees the garment), not destructive.
2. By new clothes — in the past one had to make “breaks” (crease/break) the first time wearing, especially by the sleeves. Ancient clothes were more complicated and could tear the first time wearing. The permission is because it’s unintentional, and perhaps even when it tears it’s a repair (it fits better).
3. Why does the Rambam bring specific cases instead of principles? Laws of Shabbos are generally very practically-oriented, not principle-oriented.
4. “Quietly” — what does it mean? A strong question is asked: earlier the Rambam ruled that “anything prohibited because of appearance of wrongdoing even in the innermost chambers is prohibited” — if so, what does “quietly” help? Two answers:
– First answer: “Quietly” doesn’t mean in the innermost chambers (privately), but it means in a refined and calm manner — one should not stand and pull and tear in the street, but calmly give a tug. This is not appearance of wrongdoing at all, but practical advice how to minimize the tearing.
– Second answer: In general, the less one can do publicly things that look un-Shabbos-like, the better — even when it’s technically permitted.
– It’s also suggested that “quietly” means: he should not actively tear out the thorns (which would be a melachah), but quietly free himself.
– Desecration of God’s name aspect: It’s a desecration of God’s name when a Jew stands on Shabbos in the street and tears his clothes from a nail. “Quietly” means one should not make it into a spectacle.
—
The Melachah of Boneh — Foundation
Rambam: One who inserts is liable for building.
Explanation: Building generally means inserting something into something — like putting pillars into sockets, brick on brick, inserting. If one inserts a door into the holders, or a pole into its place — liable for building.
Insight: The Rambam’s language here is different from other melachos — he doesn’t begin with “one who builds is an av melachah” but immediately with “one who inserts is liable for building.” He already explained earlier what building means, and here he only brings a toldah/law that is liable for building.
—
Doors Connected to the Ground
Rambam: All doors that are connected to the ground — one may not remove them nor return them, a decree lest one insert.
Explanation: Doors that are connected to the ground one may not remove and not replace. Even when one replaces it in a manner that it doesn’t become strongly connected — prohibited, a decree lest one insert.
Insights:
– We’re not talking about a door that hangs on hinges (like modern doors), but about a large piece of wood that one moved away from the opening, and when one wants to close the opening one puts it back there — without any hinge. This itself is not building, but it’s prohibited rabbinically — a decree lest one insert, perhaps he will connect it to the wall.
– “One may not remove” is a decree of demolishing, “one may not return” is a decree of building. By connected to the ground, building is primarily Torah-level, therefore one is stringent even on actions that are not actual insertion.
—
Doors of Chest, Box and Tower (Doors of Utensils)
Rambam: Doors of chest, box and tower and other doors of utensils — one may remove but may not return.
Explanation: Doors of utensils — one may remove, but not replace.
Insights:
– Why should replacing be stricter than removing? Removing one may because one wants to use the door for something else — it’s not muktzeh, one uses the piece. But replacing looks similar to building — replacing a door in its place.
– The foundation: by utensils it’s always easier than by connected to the ground, because there is no Torah-level building by utensils (or it’s different laws). Therefore by utensils they permit removing, but replacing remains rabbinically prohibited.
—
The Lower Hinge That Slipped Out
Rambam: And if the lower hinge slipped out — one may push it into its place. And in the Temple — one may return it.
Explanation: If the lower hinge has slipped out — one may push it back into its place. In the Temple one may even properly replace it.
Insights:
– “Push it into its place” means: the hinge is still there, just not in well — one gives a push. “Return” means: it fell out completely, one must pick it up and put it back in. The distinction is not in the result, but in the problem that one is solving.
– This applies to doors of utensils (chest, box and tower), not to connected to the ground. By connected to the ground one may not do anything with hinges.
—
The Upper Hinge That Slipped Out
Rambam: But the upper hinge that slipped out — it is prohibited to return it anywhere, a decree lest one insert.
Explanation: When the upper hinge has slipped out — one may not replace it in any manner, even in the Temple.
Insights:
– “Anywhere” means even in the Temple, and “to return it” means in any manner — even not pushing.
– The upper hinge primarily holds the door (it’s more important than the lower one), therefore there is a greater concern lest one insert — one will fasten it strongly.
Discussion About “Lest One Insert” — What Does It Mean Practically
– A “hinge” is a nail/peg that sticks out from the door and goes into a hole in the doorpost. The door turns on this. This is not like modern hinges at all.
– “Lest one insert” means: one will insert the hinge — i.e. one will fasten the hinge in its hole in a strong manner, which is building. By connected to the ground one doesn’t play around with any hinges at all — even just placing a piece of wood by an empty opening is prohibited, a decree that one will bring a hinge and insert it.
– Question of the Ya’avetz and other Acharonim (page 33) say different explanations what insertion means, and no one knows exactly. It’s suggested that fastening (insertion) perhaps means screwing the hinge into the door — a completely different melachah, not the placing of the door itself.
– A door is made to turn (open and close), not to be stuck/fastened. If “fastening” means to fasten, it doesn’t fit by a door that needs to be able to open. Therefore inserting must mean some other step, not the placing itself.
—
One Does Not Braid the Hair of the Head and Does Not Style It
Rambam: “One does not braid the hair of the head and does not style it, because it appears as building.”
Explanation: One may not braid the hair of the head, and not make twisted/nice hair (braid etc.), because it looks like building. Gathering all the hair in one direction/form looks similar to building — one assembles a structure from pieces.
Insights:
– “Appears as building” — not actual building: No building was said on hair/people. Building is only connected to the ground (or utensils). This is only rabbinic because it looks like building.
– Question from building by utensils: But we learned that the final hammer blow on living things is building — so there is building on living things? This remains a difficult question.
[Digression: Making Peyos on Shabbos]
Some poskim have said one may not make curly the peyos on Shabbos, because this is braiding or styling. But the custom of almost all Jews is to make the peyos on Shabbos, which shows that the prohibition must be on a bigger situation — something that one does once in a while (like a braid), not something that one does every day.
—
One Does Not Return a Lamp of Segments
Rambam: “And one does not return a lamp of segments, nor a folding chair or folding table, because it appears as building. And if he returned — he is exempt.”
Explanation: A lamp, bench, or table that is made of pieces (segments) that one can take apart and assemble — one may not assemble on Shabbos. But if one did do it, he is exempt (only rabbinic), because there is no building by utensils and no demolishing by utensils.
Insights:
1. Distinction between completely taken apart vs. weakly built: The prohibition is only when the utensil is completely taken apart and one assembles it. But if it’s already built but weak, and one only wants to tighten/strengthen it, this is permitted. The language “returns” (reassemble) supports this — he doesn’t say “to build it” but “to return it”, which means it’s already there, one just puts it back.
2. Segments of chest, box and tower — weak: By things that are always weak (never strongly assembled), it’s less building, and therefore one may.
3. Building that is not permanent: It’s asked whether there’s a concept of building that is not permanent (like a knot that is not permanent). A temporary tent is also rabbinically prohibited, which shows that there is such a concept by building.
4. Folding table on Shabbos: A folding table is already held together — this is different from segments which means extra pieces that one assembles (like Lego). Some poskim say that things that are made regularly to take apart and assemble is not building.
—
Segments of the Spine of a Child
Rambam: Segments of the spine of a child one next to the other — one may not fix/realign the vertebrae of a small child’s back, because it appears as building.
Insights:
1. Not just massage: This means actually moving the bones into place (like a chiropractor), not just tapping on the back or a massage. A massage or tapping doesn’t look like building — it must look like one is taking pieces and assembling them.
2. Not actual medicine: This is not a case of a broken spine (which would be danger), but something that one does for beauty/comfort — a child who bent his back.
3. The criterion of “appears as building”: It must look like building — one takes pieces and assembles them.
[Digression: Lego on Shabbos]
There is a great dispute among contemporary rabbis whether one may play Lego on Shabbos. If one can easily take it apart, it’s less problematic. It’s certainly not Torah-level, but rabbinically is a question.
—
A Permanent Tent — Torah-Level Obligation
Rambam: One who makes a permanent tent is liable for building.
Explanation: Not only a building of stone/wood is building — also making a permanent tent is a toldah of building. This stems from the fact that the Mishkan itself was a tent, not a building.
Insights:
– Dispute in the Rishonim about the Mishkan: whether they built the Mishkan every time even during a short encampment. The verse says “at the word of God they camped” and “they would camp there a day or two days” — when it was only a day, did they also build the entire Mishkan?
– Important distinction: The distinction between a permanent tent and a temporary tent is not just a decision of the person whether he wants to leave it long — it must be a different kind of construction, a different sort of tent. A “permanent” means a strong, important construction (like the Mishkan, even when it stands only a day), and “temporary” means a light, pop-up sort of thing.
—
A Temporary Tent — Rabbinic Prohibition
Rambam: Therefore one does not make a temporary tent initially, and one does not demolish a temporary tent, a decree lest one make a permanent tent.
Explanation: Making or taking down a temporary tent is rabbinically prohibited — a decree lest one come to make a permanent tent.
Insight: The Rambam doesn’t call the temporary-tent-maker “builder” — he only says “they made a prohibition.” But by demolishing he does call it demolishing. This is a curious asymmetry in language.
—
Adding to a Temporary Tent — Permitted
Rambam: It is permitted to add to a temporary tent on Shabbos. A cloth that is spread over pillars… and it was rolled up before Shabbos, but there is a tefach in it — he may spread it on Shabbos until he makes a large tent.
Explanation: One may enlarge an existing temporary tent. If a cloth is spread over pillars, rolled up before Shabbos, but there is a tefach open — one may on Shabbos pull out the rest until it becomes a large tent, because one is only adding to an existing tent.
Insight — Umbrella (rain cover): This is the foundation for the permission to open an umbrella on Shabbos — one must make sure that there is already a tefach before Shabbos, then this opening is only “adding to a temporary tent.” If one makes a new umbrella on Shabbos without a tefach beforehand, this is problematic.
—
Canopy (Bed Canopy) — Temporary Tent
Rambam: One does not hang a canopy… for a temporary tent is made under it.
Explanation: One may not hang a canopy (canopy over a bed) that is made for shade, because under it becomes a temporary tent.
Insight: The language “for a temporary tent is made under it” is precise — he doesn’t say that this is building a tent, but that under it arises something that is similar to a tent. A canopy is made for underneath it — to use the space under it — therefore it’s a temporary tent.
—
Bed, Chair, Bench — Not a Tent
Rambam: It is permitted to place a bed, chair and bench even though a tent is made under them, for this is not the manner of making a tent, neither permanent nor temporary.
Explanation: One may put down a bed, bench, or table, even though underneath arises a space like a tent — because this is not a manner of making a tent, neither permanent nor temporary.
Insights:
– The foundation: A tent is a thing that is made to use from underneath. A bench/bed is made to use from above (one sits on it). Therefore putting down a bench is never “making a tent.”
– Limitation of this permission: The permission only speaks when one puts down the bench normally on the floor. If one takes a bench and lifts it up high in order to make a tent from it — this permission doesn’t apply.
– Magen Avraham / Rashba: By a bed that one also uses the underneath (e.g. a bed with holes without a mattress), one may not cover it because one makes a tent from underneath.
—
A Sloped Tent — Without a Tefach on Top
Rambam: Any sloped tent that doesn’t have a tefach in its roof, or doesn’t have within three close to the roof a width of a tefach — this is a temporary tent.
Explanation: A tent that goes sloped (like a roof without a flat top), where there isn’t a tefach wide at the roof, or even within three tefachim from the roof there isn’t a tefach wide — this is a temporary tent (rabbinically prohibited, not Torah-level).
Insights:
– This is parallel to the laws of sukkah where the walls extend from the roof when it goes sloped down.
– If at the roof there is a tefach wide — it’s already a permanent tent (Torah-level obligation). The measure of a tefach at the roof is the distinction between permanent and temporary by such a sloped tent.
—
A Doubled Cloth with Strings
Rambam: A doubled cloth (folded) that one hangs like a partition (wall), not like a roof. When the cloth has strings that were hung on it before Shabbos — strings that are already attached from before Shabbos — it is permitted to spread it. And so curtains it is permitted to spread them and permitted to take them down.
Explanation: The strings make it like a utensil that is already prepared for setting up and taking down.
Insight: Perhaps the strings make it as if the tent is already made — it’s already there permanently, and this spreading is only adding to the tent, not making a new tent. This remains not entirely clear.
—
Canopy of Grooms
Rambam: A canopy of grooms that doesn’t have a tefach in its roof, and doesn’t have within less than three close to the roof a width of a tefach — since it is prepared for this, one may move it and it is permitted to spread it and take it down.
Explanation: A wedding canopy for grooms, where the roof doesn’t have a tefach wide, and also not within three close to the roof a tefach — because it’s prepared for this (made for opening and closing), one may set it up and take it down.
Insight: Even by a thing that is prepared for this, the permission is specifically when there isn’t a tefach in the roof. The condition of a tefach remains even by utensils that are specially made for setting up.
—
A Hat (Hat with a Brim)
Rambam: A hat that one places on the head that has a brim around it that makes shade like a tent — it is permitted to wear it, for it is not a tent but a garment.
Explanation: A hat with a wide brim that makes shade around the head — permitted, because it’s a garment, not a tent.
Rambam (continuation): **If he extended from the garments around his head or opposite his face like a tent, and pressed it on his head, and made around
it a very hard brim like a roof — it is prohibited because he makes a temporary tent.**
Insight: The distinction between permitted and prohibited: a normal garment falls down (soft), this is a garment. But when one makes it hard so that it stands like a roof — then it’s a temporary tent rabbinically. The key is that a normal garment doesn’t have the character of a tent, but when one builds it differently than a normal garment, it becomes a tent.
—
Hanging a Curtain
Rabbeinu Avraham (son of the Rambam): One who spreads a curtain — must be careful not to make a tent while spreading it. Therefore if it was a large curtain — two people should hang it, but one is prohibited.
Explanation: When one hangs a curtain (wall hanging), one must be careful that in the process of hanging there should not be made a tent. A large curtain should be hung by two people, because one person must hold it spread with one hand, which creates a tent.
Insight: From here we see that temporary tent means even very temporary — even for one minute that it becomes a tent, one must be careful rabbinically.
A canopy that has a roof: One should not pull it even ten people — by a canopy with a roof, even ten people don’t help, because the spreading itself automatically creates a temporary tent (unlike a curtain which is only a wall).
—
A Cloth on a Barrel
Rambam: A cloth with which one covers the mouth of the barrel — one should not cover all of it because of making a tent, but one may cover part of it.
Explanation: One may not cover an entire barrel with a cloth, because this creates a temporary tent over the hollow of the barrel. But covering part is permitted.
Insights:
– Why is this called a tent? A tent doesn’t need to be large enough for a person — a measure of a tefach is enough. Perhaps it’s therefore only a temporary tent (rabbinic), not Torah-level.
– In Orach Chaim siman 301 it states that this is specifically by barrels of wine, because wine needs air, and therefore this covering is exactly like making a tent (it’s a functional roof over a hollow that needs to remain open).
—
Plug of the Window
Rambam: When there is a plug that is prepared for this — prepared for the window — one may put it in the hole even if it’s not tied and attached, because it’s not called building.
—
Egyptian Basket (Egyptian Basket)
Rambam: One who strains with an Egyptian basket — one should not raise the bottom of the basket from the vessel a tefach, so as not to make a temporary tent.
Explanation: When one uses a woven basket for filtering, one should not lift it a tefach higher than the vessel, because then the basket becomes a roof — a temporary tent.
Insight — Distinction from bench: A bench is made to use on top (for sitting), not underneath. But a basket is made to use underneath — the benefit is what is under the basket (the filtering in the vessel), and therefore it’s called a temporary tent.
—
Cover on Utensils — Conclusion of Discussion on Temporary Tent
Insight: The distinction between a cover on a utensil versus a bench: a bench is made to use on top of it (one sits on it), not under the bench. But a cover on a utensil is made for underneath — the purpose is to protect/cover what is under the cover. Therefore when one lifts up the utensil a tefach and covers it from above, this is a matter of temporary tent.
—
Piskei Teshuvos — Tallis by a Utensil (Stand)
The Piskei Teshuvos rules that one may place a tallis by a stand (utensil for children), because one doesn’t make a partition, but something else around the stand.
—
Question: Holding Something in the Hands — Is This a Tent?
Question: Was there any discussion in the laws about a case where a person holds something in the hands (not fixed on something)?
Insight: By curtain the Rambam said one must not hold it — but the distinction is: by a curtain he holds it while he is fixing it on the side — that is, he holds it only temporarily but he’s about to fix it. But when the entire matter is only holding in the hands (without fixing), we are not certain whether this is a tent. Conclusion: Requires study.
—
General Question on Laws of Temporary Tent
Question: Why shouldn’t one make a general definition — that everything that has a similarity to a tent is rabbinically prohibited? A bench with a tefach is very far from a tent — why should this be a rabbinic tent? The boundaries are so broad that it’s “very interesting.”
—
Umbrella on Shabbos — Temporary Tent
Insight from Acharonim: One may not open an umbrella on Shabbos because one makes a tent.
Question: When the umbrella is already open — is just holding it above the head also a tent? This remains an open question, connected with the previous question whether holding something in the hands (without fixing) is a tent. Requires study.
—
The Melachah of Makeh B’Patish (Final Hammer Blow)
Rambam: One who makes a utensil, or completes it, or fixes it — is liable for the final hammer blow.
Explanation: Making a new utensil, or completing an incomplete one, or fixing a broken one — all are liable for makeh b’patish.
Insight: This melachah is unique — it’s not about a specific action, but about completing something. Any action that brings something to completion can be makeh b’patish.
—
Smoothing a Stone
Rambam: One who smooths a stone to sit on it, or a piece of wood — is liable for the final hammer blow.
Explanation: Smoothing a stone or wood to make it suitable for sitting — liable for makeh b’patish.
Insight: Even though the stone/wood was already usable before, making it better for its purpose is considered completion.
—
Piercing a Hole in a Chicken Coop
Rambam: One who makes a hole in a chicken coop to let in light — is liable for the final hammer blow.
Explanation: Making a hole for light in a chicken coop — liable for makeh b’patish.
Insight: This is completion because the coop now functions better — the chickens have light.
—
Making a Utensil Usable
Rambam: Anyone who does something that makes a utensil fit for use — is liable for the final hammer blow.
Explanation: Any action that makes a utensil ready for its intended use is makeh b’patish.
Insight: This is the general principle of makeh b’patish — bringing something to its functional completion.
—
Tuning a Musical Instrument
Rambam: One who tunes a musical instrument — is liable for the final hammer blow.
Explanation: Adjusting/tuning an instrument so it plays properly — liable for makeh b’patish.
Insight: Even though the instrument existed before, making it function properly is considered completion.
—
Rabbinic Extensions of Makeh B’Patish
Rambam: Therefore one may not clap hands, slap thighs, or dance on Shabbos, a decree lest one come to fix musical instruments.
Explanation: Clapping, slapping thighs, and dancing are rabbinically prohibited, lest one come to fix musical instruments.
Insights:
– This is a gezeirah (decree) — the actions themselves are not makeh b’patish, but they might lead to it.
– The concern is that during celebration with music, if an instrument breaks, one will fix it.
– This is one of the most widely not-observed rabbinic prohibitions in contemporary Orthodox practice, with various justifications given.
—
Summary and Conclusion
These chapters (22-23) of Hilchos Shabbos in the Rambam cover the shevusim — rabbinic prohibitions related to the 39 melachos. The Rambam’s organization shows:
1. Practical focus — Rather than abstract principles, the Rambam brings specific cases and situations
2. Different types of rabbinic prohibitions — Some are “similar to” the Torah prohibition, others are “lest one come to” do the Torah prohibition
3. Appearance matters — Many prohibitions are because something “appears as” doing a melachah
4. Context-dependent — The same action can be permitted or prohibited depending on circumstances
The laws demonstrate the Sages’ concern for both:
– Preventing Torah violations (gezeiros)
– Maintaining the character of Shabbos (shevus, uvdin d’chol)
– Avoiding confusion (maris ayin, lo plug)
The complexity and detail of these laws reflect the delicate balance between preserving Shabbos and allowing necessary activities, showing the depth of the rabbinic tradition in applying Torah principles to practical life.
📝 Full Transcript
Laws of Shabbat Chapter 22: Shevutim from Baking to Demolishing
Introduction: Structure of the Chapters on Shevutim
Good, we are learning Hilchot Shabbat in the Rambam, Sefer Zemanim. We are holding at the twenty-second chapter, chapter 22. We are holding in the middle, the Rambam goes through the 39 melachot, but the rabbinic prohibitions thereof.
In the previous chapters he enumerated all the Torah prohibitions, all the avot and toladot of the 39 melachot. Here he enumerates the shevutim, what the Sages added, either because it resembles a melacha, or because it causes a melacha to be done, or it looks similar to a melacha.
Announcement Regarding Sponsors
Before we continue, we must praise the supporters, “im ein kemach ein Torah” – if there is no flour there is no Torah, those who support our shiur, and those who publicize our shiur. And at their head our main sponsor, our friend, the rabbinic dignitary Rabbi Yoel Halevi Wetzberger, may the merit of Torah assist him in everything.
How the Rambam Divided the Torah Melachot
So, I want to tell you, there is in Hilchot chapters 8, 9, 10, 11, 12, the Rambam enumerated all thirty-nine Torah melachot, he divided them:
– Chapter 8: ten melachot
– Chapter 9: ten melachot
– Chapter 10: only eight melachot
– Chapter 11: another eight melachot
– Chapter 12: the last three melachot, and kotzer gorer omer, which has very many laws, therefore it was a small chapter of only three melachot
But overall, it appears essentially the Rambam thought thirty-nine melachot, it divides approximately by four, yes, almost forty, almost forty is four. Afterwards he saw that the last one has very much, so he divided it into five chapters instead of four chapters. So it appears in my humble opinion.
How the Rambam Divided the Shevutim
Now, in the shevutim there isn’t a shevut for every melacha. First one must know, one can look at the list, you will see, not every melacha has a shevut. That is, almost every melacha has patur aval asur, which means there is a shevut, but actual extra shevutim that he enumerates here, Chazal didn’t enumerate specifically.
The question is, when something becomes domeh l’melacha, the question is when the Rambam says that they prohibited things that are domeh l’melacha, is the meaning that even when it’s not written explicitly, or is it only the things that are written explicitly? Certainly only the things that are written explicitly.
He only says that not every time it says patur aval asur, almost in every melacha, not literally every melacha, except for shevat na’arah, for example, I remember I said that even patur, but almost every melacha also has rabbinic prohibitions that were truly enumerated earlier. But shevutim that are extra that he enumerates here, not every melacha has.
So he began essentially the Rambam, and the extra shevutim is another three chapters. It appears from five chapters on the Torah prohibitions there are three chapters, 21, 22, 23, that is all the shevutim of the 39 melachot.
By the way, the connection of the shevutim with the melachot is less explicit in the Gemara, not every shevut states regarding which melacha it was prohibited. The Rambam, many times, when one learns more in depth one sees many times that the Rambam himself assembled that this is presumably about this melacha, this belongs to this melacha. This is for your knowledge even though it’s not clear that it states that it’s about ofeh, he understands that it’s related to the sugya, but the Rambam incorporated the shevutim according to the order of the melachot truly. There is no Mishna that states all these things.
Anyway, he divides here also more or less the same, just a bit differently. Why? Because we learned that the practical difference is to divide in a general way, so the Rambam made three chapters on shevutim. The first two are exactly like the first two chapters of Torah prohibitions, there are ten melachot each, just not every one of the ten melachot has a shevut.
In the first chapter almost every one has a shevut I remember, but in the second chapter there are only I think six melachot that have a shevut. So out of the ten melachot that he enumerates here there are only six. There are things that are a shevut because of two things, like because of medicine and because of concern for dosh or memachek. Even if… even one to… yes.
As I’m telling you, the shevutim are not entirely according to the melachot, but the Rambam incorporated them. There are also larger categories, like rechitza on Shabbat is a decree because of cooking, but it’s still a whole sugya by itself. Yes, like medicine, that’s also a whole sugya by itself.
Afterwards it comes out the last chapter, the third chapter, he wrote all the rest of the melachot that have shevutim, because there is less, therefore it fits into three chapters. But when one looks one sees that the three chapters are very long chapters, simply because of this. You see that he specifically wanted to be concise, he wanted it to be ten chapters of shevitot, and also according to the length, it’s longer than typical chapters in the Rambam, both the chapters of the melachot and the chapters here, you see that he strongly wanted that it should end up in total seven chapters containing all 39 melachot with their shevitot, or eight chapters, right? Five plus three, so therefore they are longer chapters.
Halacha 1: Rediyat HaPat
Very good. The Rambam says, rediyat hapat, rediyat hapat means scraping the bread. The bread used to be stuck onto the walls of the oven, and one must afterwards scrape it off with a utensil.
The Rambam says, ofeh eino melacha, this is not a melacha, it’s taking out from the oven, putting in is the melacha, taking out is not a melacha. But the Sages prohibited it, lest he come to bake. He’s going to let him be busy with the bread, be busy with the bread, he will also do baking. I don’t know if perhaps really not be busy with the bread, because rediyat hapat is a specific thing, taking out a baked thing from the oven is not rediyat hapat. It’s only rediyat hapat is an important action, it’s a serious action, lest he come to bake.
Permission to Save Bread
But what may one do? If one put in bread and wants to save it before Shabbat, it’s like this, one who sticks bread in the oven while it is still day, and the day became holy upon him, and it became Shabbat, he may save from it food for three meals, one may, yes, one may not take out all the bread, but one may save as much as one needs for the three meals of Shabbat.
And not only that, but one may also ask other people to save their three meals, and thus all will be saved. And he says to others, come and save for yourselves, one can say to people, come and what you will save will be for your Shabbat. This one may do.
Condition of Shinui
What is the permission? Because it’s only rabbinic, the Rabbis permitted it in a case of great need. He says, and ofeh is only not a melacha, therefore perhaps one wouldn’t need to make any other shinui, because the whole thing is not a melacha. When it’s when a melacha, one says, when you may do it with a shinui. It’s not a melacha.
But still, when there is a permission to be rodeh, in order to save bread for the three Shabbat meals, one should also not do it the usual way. “He should scrape with a skewer”, he should not take out the bread from the oven with a mardeh, with the special utensil, “but with a knife”, but with a regular knife, “in order to make a change”, it should look different. Even when they permitted, it’s still with a condition, it should be with a shinui.
Connection with Chapter 3
One must remember here what we learned in chapter 3, you see that essentially there is a rabbinic prohibition to place pat, to stick pat in the oven during bein hashemashot, because “food lest he stir it,” because he will bake it on Shabbat. But if it’s “enough that its surface should crust while it is still day,” then he may.
And therefore, what it says here that he may be rodeh the pat, speaks specifically if what? If he placed it inadvertently, it says. If he placed it intentionally, he transgressed the prohibition of shehiya etc., then he may not. Then there isn’t even this permission. So it says in chapter 3.
Here he doesn’t say so, there he says so. In chapter 3. “And if he placed it close to dark and it became dark and its surface still hasn’t crusted,” perhaps he will say only if it hasn’t crusted its surface, “nevertheless they are permitted even intentionally,” because that is permitted. But if he transgressed the rabbinic prohibition of placing too early, then there isn’t this permission.
Discussion: Where Does the Law of Sodek Appear?
And normally there is a permission of being rodeh so it shouldn’t bake, so that one shouldn’t stumble with ofeh. Yes, what was stated there in the law? Another law.
What does it say here? He placed it on Shabbat, sodek on Shabbat, and thus he saves it before it starts to be baked.
Yes, it says where? Another place, another topic. It wasn’t stated in ofeh? It was stated in the matters of erev Shabbat, of preparing for Shabbat, not by melachat ofeh.
What I just told you is stated there. Okay, further.
Halacha 2: Merchatz on Shabbat
Okay, the Rambam says further, “And what did the Sages prohibit”. He begins interestingly. It’s basically until here the language of the Rambam. Now he says like this, we’re going to learn about washing on Shabbat, about going to a bathhouse or washing on Shabbat.
The Rambam begins with such a question: “And what did the Sages prohibit to enter a bathhouse on Shabbat?” Why may one not enter a bathhouse on Shabbat? Isn’t it earlier we learned about a sick person, about sweating. But going to a bathhouse is a different kind of thing, it’s not sweating from the fire, and why is this forbidden?
The Reason for the Decree
He says like this, “Because of the bathhouse attendants who would heat on Shabbat and say they heated before Shabbat”. The bathhouse people, those who take care of the bathhouse, they did heat water on Shabbat, and they said to people, “they were heated before Shabbat,” it came from before Shabbat. “Therefore the Sages decreed that a person should not enter a bathhouse on Shabbat even to sweat”. So in honor of this the Sages prohibited that one may not go to a bathhouse on Shabbat at all.
Why Can’t We Trust the Bathhouse Attendants?
Normally a person would say, one must ask. Okay, before one goes to a bathhouse, one should at least ask, because if it became hot on Shabbat, one may not benefit from it on Shabbat, one should ask.
But the Sages say that one cannot trust, because they say “they were heated before Shabbat,” but in practice one must fear in all bathhouses that they also heat on Shabbat. Now, whether it’s a great temptation or it’s easier this way…
He says further, he said not only that one cannot trust them. That is, every thing, we learned, every thing that causes that when one does the thing people do melachot on Shabbat, the Sages prohibited that. They say lies, there is there a…
What he says is that here one saw that it’s a problem. Essentially, this is the point, “hot water that was heated,” one doesn’t cook on Shabbat, that’s not a doubt. If one cooked water before Shabbat and it’s warm, one may wash in it on Shabbat, it’s not a question.
The problem is that when people go to a bathhouse on Shabbat, the bathhouse attendants will heat it on Shabbat. And apparently they indeed did so, they said lies afterwards. But the question is not only that one cannot trust the bathhouse attendants, it’s truly a problem, it causes the bathhouse attendants to cook water on Shabbat. Therefore, going to a bathhouse on Shabbat causes that one should cook on Shabbat, and that is forbidden.
Why doesn’t one do? A mirror that you added, but yes, it’s simply not the decree, one could trust if the attendant says it’s from before Shabbat, one would know that then one may.
In any case, the attendant is a Jew, he doesn’t just do so, he’s not speaking of a non-Jew that one fears, he’s speaking of a Jew. One may not go on Shabbat, it’s just a thing that causes people to cook on Shabbat.
The Decree of Bathhouses – Details of the Laws and Stringencies
Halacha 2: Foundation of the Decree – Indirect Causation of Cooking on Shabbat
Speaker 1:
So here he also says, they should say lies, so there there a… What he says is, here one saw that it’s a problem. And essentially, this is the point, hot water that was heated before Shabbat, one may not cook on Shabbat, yes? It’s not a doubt. If one cooked water before Shabbat, it’s warm, one may wash in it on Shabbat, it’s not a question.
The problem is, that when people will go to a bathhouse on Shabbat, the bathhouse attendants will heat on Shabbat. And because of this they indeed did so, they said lies and denials.
But the question is not only that one cannot trust the bathhouse attendants, it’s truly a problem, it causes the bathhouse attendants to cook water on Shabbat. Therefore, this going to a bathhouse on Shabbat causes that one should cook water on Shabbat, so one may not. A mirror added this, but yes, one may not go on Shabbat to a thing that causes people to cook on Shabbat.
Halacha 2: Details of the Decree – Bathhouse and at Home
Speaker 1:
Very nice, let’s continue. “And they decreed even to sweat”, even, no difference whether one goes to a bathhouse to completely wash or just to get from the heat, “and not in hot water”, even if it would be a higher amount then it’s easier.
“And they decreed”, they also decreed, “that one should not wash his entire body in hot water”, even if one doesn’t go to the bathhouse, even if a person has at home hot water, one may not wash his entire body with hot water, “even in hot water that was heated before Shabbat”. Also for the same decree of bathhouses.
Once the decree was made, it was already spread even for a person at home, he’s not fooling himself. He says the decree is not against fooling oneself, but against that it causes that one should cook on Shabbat.
“But his face, hands and feet are permitted”. But this, the prohibition was specifically his entire body. His face, hands and feet are permitted.
That is, going to a bathhouse means entering one may not, even to wash, even just to sweat, or even just face, hands and feet. But by the decree of bathhouses that was also said that it’s by a person’s own hot water, this was only said about literally washing the entire body.
Halacha 2: Hot Water from Fire versus Hot Springs of Tiberias
Speaker 1:
However, the Rambam says, by hot water from fire, things that one heats through fire, for oneself at home, even if one has hot water that was heated with fire, it is forbidden by the decree of bathhouses. But in the hot springs of Tiberias and the like, things that are not hot from fire at all, it’s hot from other things, from nature, it comes from hot springs, it is permitted to wash in them, one may wash the entire body, on this there is not the decree of bathhouses.
Halacha 2: Hot Water of Caves
Speaker 1:
Yes, this is hot springs of Tiberias which is not in a cave. But what is the law with hot water of caves? In caves, hot water that is in a cave, one may not wash, because the chambers that have steam in them lead to sweating and are found to be like a bathhouse.
Because water that is hot but there isn’t such a great amount of sweat, it’s not like a sweat, one may. But hot water of caves, even though it’s also not hot water from fire, one would be able to be permitted, but it’s for another reason it looks more like a bathhouse, it’s more connected to the decree of bathhouses, because there the place where the entire place has much hot air and there is steam in them, and it looks like one is sweating, it looks like one is coming out of a bathhouse, or it feels like a bathhouse, so it’s within the category of the decree of bathhouses.
Halacha 3: Warming Oneself Opposite a Fire
Speaker 1:
Further, more stringencies, more details that come out from this. A person may warm himself opposite a fire, a person may warm himself opposite a fire, and go out and wash his entire body in cold water, he may wash himself with cold water, even though when the cold water touches him the water becomes warm, but this one may do, this is not part of the decree of bathhouses.
But one may not wash his entire body in cold water, one may not come wet from cold water, and warm himself opposite the fire, and warm himself by the fire, because he melts the water that is on him, because with this he makes the water that he is already wet with become hot, and he has the same effect as a bathhouse, and he has the same effect as a bathhouse, he takes out his entire body in hot water, because in practice it comes out that he becomes covered with hot water, even if it comes to him in a reverse way, to be stringent.
Halacha 3: A Pipe of Cold Water in Hot Water
Speaker 1:
Further, one who passes a pipe of cold water through hot water, one manages to take a pipe, make a pipe of cold water should run through hot water, it’s no difference whether the hot water is hot from fire, or even when it’s colder, when it’s hot from hot springs of Tiberias, which hot springs of Tiberias one doesn’t have the… hot springs of Tiberias itself one may wash, but a pipe of cold water that becomes hot through hot springs of Tiberias, these are like hot water that was heated on Shabbat, and are forbidden for washing and drinking.
Why indeed is the pipe more stringent than hot springs of Tiberias itself? The answer is because hot springs of Tiberias, the water when one goes there one doesn’t go into hot water, but the water when it comes out of the pipe it’s hot, and perhaps people won’t know or one won’t make a distinction, and water that became hot on Shabbat.
Discussion: Reason for the Prohibition – Hatmana or Decree of Water Heated on Shabbat
Speaker 2:
Translation
And other Jews say in the Rishonim that it’s a question of hatmanah (insulation) in something that adds heat.
Speaker 1:
Ah, could be. As if it’s also hatmanah, when you put in the water.
Speaker 2:
But isn’t hatmanah a matter of where there are coals or where there is…
Speaker 1:
No, hatmanah one may not… ah…
But the Rambam doesn’t say so, he says “these are like hot water that was heated on Shabbos”.
Speaker 2:
He only says that it’s forbidden.
Speaker 1:
Just like…
Speaker 2:
No, he says that one views the water that comes out from the pipe like hot water that was heated on Shabbos, very simple. He doesn’t say what prohibition hot water that was heated on Shabbos is. We discussed earlier that they forbade bathhouses because of hot water that was heated on Shabbos, because they would heat on Shabbos. So here the Gemara found a way that it would be through a leniency through the hot springs of Tiberias, so only cooking remained, so they applied a prohibition of hot water that was heated on Shabbos, so the decree of bathhouses is still stringent in this matter that one shouldn’t stumble with hot water that was heated on Shabbos. The Sages made stringencies on hot water that was heated on Shabbos, also this matter on the cold water pipe.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Could be the Ramban only means that it has a law like hot water that was heated on Shabbos, but apparently it looks more like regular hot water, it’s part of the decree of hot water that was heated on Shabbos.
Speaker 2:
There’s no decree on hot water that was heated on Shabbos, rather the decree is on erev Shabbos.
Speaker 1:
No, there is a decree on hot water that was heated on Shabbos.
Speaker 2:
The prohibition is on that which was heated on Shabbos. They were stringent even on erev Shabbos. The decree is on that which was heated on Shabbos, the problem is that which was heated on Shabbos, not that which was heated on erev Shabbos. Because they don’t trust, and they’re afraid, and therefore they forbade everything.
Speaker 1:
Again, hot water that was heated on Shabbos is forbidden, there’s no question. One may not.
Speaker 2:
Yes, but here it shouldn’t need to be forbidden, because it wasn’t heated in the hot springs of Tiberias.
Speaker 1:
Very good.
Speaker 2:
What prohibition?
Speaker 1:
The prohibition that they’re stringent even when there isn’t a prohibition of it not being a bathhouse.
Speaker 2:
That’s a new thing, that has almost nothing to do with bathhouses.
Speaker 1:
True, the thing is apparently forbidden.
Discussion: Why Forbidden for Drinking?
Speaker 2:
Because look in the Mishnah it says, if it’s on Shabbos it’s forbidden for bathing and drinking, if it’s Yom Tov it’s also forbidden for bathing but permitted for drinking. Because on Yom Tov one may indeed cook for drinking, but not for bathing. But it doesn’t say why it’s forbidden, and he doesn’t say why, he says it’s another decree, it was simply another decree, just as the Kohanim learned, let’s say cooking in the hot springs of Tiberias is permitted, but in such a manner one may not, why not? Because the pipe doesn’t pour, because it says, it doesn’t say anything about a bathhouse, what does it have to do with a bathhouse? One also may not, why may one not drink? Usually hot water that was heated on erev Shabbos one may not drink, it’s simple. The thing is like hot water that was heated on Shabbos, one may not drink, but he doesn’t see clearly enough why. One doesn’t need to think at all why, not be concerned why, but… no hot water, means very forbidden to drink, but he doesn’t say why.
Halacha 4: The Measure of Heating – Until Its Coldness Is Removed
Speaker 1:
Yes, further, “from when may a person place a jug of water”, what one may indeed do, you shouldn’t think that the decree of hot water that was heated on Shabbos goes very far, I’ll tell you what one may indeed do. “From when may a person place a jug of water and place it opposite the fire”, if it’s “not in order that it should be heated”, he doesn’t place it so close or in such a way that it should become really hot, rather “so that its coldness should be removed”, it should become less, it should go down from the cold, the cold should subside.
And similarly, the same thing one may do with a jug of oil opposite the fire so that it should soften, it should become a bit warm, and not that it should be heated, not that it should become really warm.
And similarly a person may anoint his hand with water or oil, one may anoint oneself with water or oil, and warm opposite the fire, one may warm oneself opposite the fire, also the same way, how? So that the water on him shouldn’t be heated, it shouldn’t become, the water that lies on him shouldn’t become so hot until a baby’s belly would be burned by it, such heat that when you place there a child’s belly it will be scalded.
Discussion: Is This Cooking Biblically?
Speaker 2:
Isn’t this what was stated earlier, the law of cooking, one who stands with his whole body in cold water, we’re also presumably speaking when it becomes really hot. I don’t know, is there a difference between hands and the whole body?
Speaker 1:
No, that is more similar to a bathhouse. One needs to know, now we’re speaking forbidden about cooking, right?
Speaker 2:
No, we’re not speaking about actual cooking, it’s…
Speaker 1:
But further, a baby’s belly would be burned by it, he says he’s cooking, what is the Shabbos, what then is he doing? Now we’re speaking properly about cooking. Is it perhaps cooking rabbinically?
Speaker 2:
No, I don’t know, I said it’s not cooking biblically, it’s certainly not liable.
Speaker 1:
Yes, he’s cooking, he’s cooking. I don’t understand, really.
Speaker 2:
It’s certainly not, it doesn’t mean cooking, it’s only warming the water that lies on him, the bit of water that lies on his body, that doesn’t mean cooking.
Speaker 1:
Not a measure? What does not cooking mean? Why doesn’t it mean cooking? He went out under the hot sun, is he also cooking, because his body is being cooked? It doesn’t work that way.
Speaker 2:
In the sun he won’t cook? If only in the sun one could cook.
Speaker 1:
Why doesn’t it mean cooking? And when he sits in a hot sauna, may one not go near a fire, just the person, because his body is being cooked, when cork is cooked. With water… that cooks itself, anointing oneself with things and standing near a fire. That’s no way of cooking, that doesn’t mean cooking.
Laws of Cooking on Shabbos – First Vessel and Second Vessel
Cooking in the Sun
Speaker 1: Hello, hello, in the sun one may cook. Why doesn’t it mean cooking? And when the room is very hot, may one not go near a fire just the person, because they became cooked.
With water… why doesn’t it mean cooked with water? This is a decree, it’s a bit similar to cooking. Because what doesn’t mean a way of cooking? Look, they bring to explain… because… ask people what cooking is. No one has cooked a soup, and anointing oneself with things, and standing near a fire. Why is… it’s no way of cooking! That doesn’t mean cooking!
He cooks, he places a pot near a fire, he says an hour, it cooks! He cooks the saliva of his mouth, the drop of water that must be poison. He has contempt for the Rabbis! Here it indeed becomes cooked!
Warming a Garment
Further, more things that one may do! “One may warm a garment” near a fire on Shabbos! One may warm a garment to place on the baby’s belly to calm pains, or what? We have, we’re not speaking about healing. In any case you don’t have any problem with healing. But warming a garment doesn’t mean any form of cooking.
You’re right. Why? I already, it’s a thing that healthy people sometimes do, or what?
Speaker 2: No, I’m speaking there about the garment.
Speaker 1: Perhaps warming a garment, there’s no matter of washing with a garment. And it’s another thing.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: It’s also warming, we don’t mean on a high level of heat. Warming.
Speaker 2: No difference, but even if one doesn’t burn the garment, it becomes warm.
Speaker 1: It’s already warmed and so on.
Bathtub – First Vessel
When he pours in the cold water, the cold water becomes hot… further consequences! He sees that he pours in that… can we say that it becomes a form of cooking?! Just. It shouldn’t be the level of cooking, he’s going to go into it, it’s not so dangerously hot! That… well, but it’s a new peace of rulers. Yet it stood to cook.
Conversely one may indeed, one may take hot water and pour into a tub of cold water, because the tub of cold water will indeed be affected by it. All you’re going to do is that the cold water will become a bit less cold, just as earlier it was “so that it should soften, not that it should be heated”.
Okay.
A Pot That Was Emptied
Further. “A pot that was emptied”, a pot from which the water was already poured out, one may pour into it cold water. Why are you pouring in the cold water? Because he wants the cold water to warm up a bit from the heat that’s still there in the pot. But this is also not a way of cooking like that, and it’s not hot enough to cook like that.
“And it’s permitted to pour hot water into cold water, or cold into hot”, one may pour hot water into cold water or vice versa, “if it’s not in a first vessel”.
Discussion: What Is a Bathtub?
One needs to know what a bathtub is. A bathtub isn’t hot enough? A bathtub is a first vessel.
Speaker 2: No, it was stated “one places on cold water”.
Speaker 1: Here he says that if it’s not a first vessel one may.
Speaker 2: Ah, if it’s very hot.
Speaker 1: The difference is how hot it is. A bathtub is very hot, so one may not. But regular hot water isn’t as hot as a bathtub?
Speaker 2: Yes, a second vessel isn’t as hot as a bathtub.
Speaker 1: A bathtub is a first vessel. Sometimes there used to be fire actually under the bathtub.
He brings that bathtub means like a first vessel, what is the word? Or is a bathtub something more of a decree of bathhouses, one is somewhat more stringent on this?
Speaker 2: No, he doesn’t come into bathhouses anymore. I think we’re done with the bathhouses. Indeed it’s a bathhouse, actually, but I mean that this is…
Speaker 1: You said a bathtub of a bathhouse.
Speaker 2: Yes, I’m saying it was a practical thing because this is very hot.
Speaker 1: I wanted to say that the bathtub is a first vessel. He brings that the holy Toras Shabbos indeed wondered, he says that today’s bathhouse is never hot enough. He says that in the past it used to actually be hotter, they used to heat it more.
The Gemara says that it was dangerous, there’s a blessing when one leaves a bathhouse in peace. It was yad soledes bo.
Perhaps one doesn’t need to go directly into this, it was to make the illusion, whatever.
Um… yes. Hot enough for bathing, yes? Hot… in short, one may not place in a first vessel, because a first vessel does indeed make very hot. But a second vessel one may already.
A Boiling Pot – Spices and Salt
And similarly a boiling pot, even though it was removed from the fire, it was already taken down from the fire, one may not place into it spices, because the spices will become a bit cooked from the heat of the pot. But salt one may indeed place salt, for salt isn’t cooked except on a large fire, to cook salt it’s not enough that the pot is hot, you need to have actually on fire, therefore the salt won’t be cooked.
It’s interesting, because I remember that salt is among the things easily cooked.
Speaker 2: Salt? Spices it says here.
Speaker 1: I don’t know, they learned earlier. This is mainly the laws of cooking that one needs to learn together with the laws of cooking from earlier.
A Second Vessel Doesn’t Cook
“And if the cooked food was poured from the pot to a bowl”, if one pours over the cooked food from one pot to the other, “even though it’s boiling in the bowl”, even if it’s still boiling, even the pot is still… again, he pours over the cooked food from the pot to the bowl, “even though it’s boiling in the bowl”, even if it’s still hot in the plate, in the plate one may already place spices, one may indeed place spices, for a second vessel doesn’t cook. Even if it’s still hot, but it’s already in the bowl, in the plate, it’s already a second vessel, and regarding a second vessel there’s a rule it doesn’t cook.
Interesting, yes, it says here “even though it’s boiling”, here one sees clearly that a second vessel doesn’t cook even when it’s very hot. Yes.
Discussion: Bathtub and Second Vessel
Further, one must indeed argue about the bathtub, which he brings earlier, that there are those who say that perhaps a bathtub is indeed. In short, we don’t know. But here it’s also difficult, if it’s very boiling, if there’s a level, today when one can measure every level of heat one can test precisely how many degrees it is, what does first vessel and second vessel have to do with it? He says here also “even though it’s boiling”, even if it’s boiling. Here is a rule, a second vessel doesn’t cook. Because it’s going to become cold in a second, no standing heat remains. Do I have time for this? Perhaps it’s not enough to be cooking. I understand this already, that’s how I understand this. Do you also understand this way?
Speaker 2: No.
Speaker 1: What don’t you understand?
Speaker 2: On the fire it cooks constantly.
Speaker 1: But he’s speaking even if it’s not on the fire.
Speaker 2: That’s even if it’s not on the fire one may not. Even if one removed it from the fire one may not.
Speaker 1: But in the bowl one may.
Speaker 2: It became colder. There’s no such thing.
Speaker 1: But it doesn’t depend on it becoming colder, that’s what I’m saying. It’s a rule that a second vessel doesn’t cook.
Because if someone pours out from a very very hot pot, it can be much hotter in the second vessel than in the first pot from which you less hot. Because in modern times one can use temperature on everything, and one can set temperature, and one can check that there are many times when the second or third or fifth plate is hotter than the first plate. It will depend on a million details, how long it cooked on the fire, and so on.
Do you understand what I’m saying? Do you understand what I’m saying? A second vessel doesn’t cook, that’s a rule. I don’t understand what you’re saying such a thing. You can measure, take a meter and see, if you find me a second vessel that’s hotter than a first vessel, I’ll give you a prize. There’s no such thing. The fact is that it becomes colder. There’s no such thing.
Speaker 2: I don’t agree with you. Someone should take a meter, you can actually measure, and see that the second vessel is colder.
Asafoetida – Soaking Spices
Speaker 1: And we learned earlier, asafoetida is spices that one mixes with water.
And we learned by healing that asafoetida is spices that one kneads with water. One may not do this, one may not soak it, whether in hot or in cold.
Why?
Because this is a way of cooking it, preparing food.
Speaker 2: Cold water? With cold water one can’t cook anything.
Speaker 1: Asafoetida. Ah, where am I here?
Could be it’s a topic of healing? We learned earlier that asafoetida one makes for healing. And it says that it’s in the manner that they do in everything. Not clear.
Speaker 2: It can’t be cooking in cold water, that one certainly can’t say.
Speaker 1: Cooking, perhaps this is a way of preparing the food.
Speaker 2: Ah, it could be that it’s something similar to fixing.
Speaker 1: But a regular thing that isn’t, it’s not a Shabbos thing, by crushed and by ground, “but one may soak it in vinegar”, one may indeed soak it in vinegar.
Asafoetida – When One Is Already in the Middle of Treatment
The Rambam says a law, interesting, why would they have learned not with the exact same words, “and it’s permitted to drink Thursday and Friday”, if one has already started drinking from the asafoetida, one is already in the middle of the regimen of the treatment, “one may soak it on Shabbos in cold water”, one may indeed soak it, they permitted that one should indeed soak it in cold water, and one may even place it in the sun until it warms, one can place it in the sun so it should become a bit warm while eating, why? “So that it shouldn’t cease if he stops drinking”, because if one is already in the middle of drinking something, one started a treatment and one stops, it’s a danger. Not an actual danger, a danger would have been permitted as danger, it’s not healthy, it’s a problem, therefore they were more lenient that although one may not generally even in cold water, they indeed permitted if one already started eating it before Shabbos. Not a matter of deadly poison, but because it’s already more important they were lenient, just as we learned earlier that this is the reason. Very good.
There Is No Cooking After Cooking – Already Cooked Things
“Something that was cooked before Shabbos”, a thing that was already cooked before Shabbos, “or soaked in hot water before Shabbos”, or soaked in hot water before Shabbos, “even if it cooled”, even if it cooled afterward, “it’s permitted to soak it in hot water on Shabbos”, one may place it back to soak with hot water on Shabbos, because once it was already cooked, it doesn’t become cooked again.
Laws of Shabbat – Cooking on Shabbat: Pouring from a Kli Rishon, Sun and Derivatives of Sun, Salting and Pickling
But something that is cold from the outset and has never been in hot water, something that is cold and has never yet been heated, one may not soak it in hot water, but one may rinse it with hot water, one may indeed rinse it with hot water, if this rinsing is not the completion of its preparation, something where the rinsing doesn’t make it finally edible, it’s already food as is, but he wants to wash it because it’s better when it’s a little less cold, when it’s a bit warm, that one may do, because it doesn’t become cooked from washing, from giving it a rinse, from pouring hot water on it once. But one may not soak it in hot water, soaking in hot water, that one may not do. But here there is indeed some concern, a bit of cooking, rabbinic cooking, or it looks like cooking.
Why? Kli rishon, kli sheni, the Rambam doesn’t say. He says “b’chamin”, in a pot. So obviously one may not, right? When he says “lishrot”, he apparently means even in a kli sheni. Makes sense?
Laws of Shabbat – Cooking on Shabbat: Pouring from a Kli Rishon, Sun and Derivatives of Sun, Salting and Pickling
Pouring from a Kli Rishon and Kli Sheni
Speaker 1: Because kli sheni doesn’t cook? I don’t know. Perhaps chamin is kli rishon? Why does he say chamin? In a kli rishon one may… What does washing mean? Washing is already… Wait, washing is not a kli rishon, true. Because he pours it. Because one pours it.
In short, the one who says that pouring from a kli rishon is like a kli rishon, that’s one thing. But the Rambam doesn’t explicitly state that. Does he say that one may indeed not soak even in a kli sheni? What is it, does kli sheni cook? A spice? He asks on this. The person, the Tosafot says that it’s different, not the way of cooking.
Law 9: Sun and Derivatives of Sun
Speaker 1: Further, it is permitted to warm cold water in the sun so they will warm. One may put out water so it will become warm. Even though this is the law, one may not warm in derivatives of the sun. One may not warm in sand that has become hot from the sun. Derivatives of the sun looks more like… That is, a person who sees that one is cooking in hot sand, will think that the sand was heated in an oven.
So, even though one may not do it in derivatives of the sun, but in the sun itself one may. Because a person will not come to err from sun to fire. No one will make a mistake, one sees someone cooking something under the heat of the sun, and think it doesn’t look like fire. But the derivatives can indeed look like it.
Therefore, it is permitted to place cold water in the sun so they will warm. One may put out water so it will become warm. And likewise, one places good water into bad water so they will cool. One may take a bottle of good water, water that is suitable, and place it in warm water that is not good water, so the water will stay cool.
And likewise one places a cooked dish into a pit so it will cool. One may place a cooked dish in a well, in a basement under the ground it’s cool. One may place a cooked dish in a place where it keeps the temperature cool, or even warm, if the pit is warmer than outside, for example it’s winter and you know…
Discussion: Why is it a novelty that one needs to cool it?
Speaker 2: Why is it a novelty that one needs to cool it? Why shouldn’t one be able to cool it?
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: Why shouldn’t one be allowed to place a cooked dish into a pit? One may, so… Why does he need to say it?
Speaker 1: I don’t know.
Ah, he brings that in the Commentary on the Mishnah the Rambam says that there’s no fear of shevut gumot, that he’s now going to busy himself with a pit. In the well.
Speaker 2: In the well, yes.
Speaker 1: Aha. By a freezer there’s also no question.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay. Um… yes.
Law 10: One Mixes Water and Salt and Oil
Speaker 1: Further, one mixes water… More things that have to do with rabbinic cooking, what one may and what one may not. One mixes water and salt and oil, he may make such a mixture of salt-water with oil, and dips his bread in it, to dip his bread, make such a dip, and puts it into the cooked dish. As long as he doesn’t make a lot, one can only make smaller amounts of this. But a lot is forbidden because it looks like doing the work of cooking.
It looks like he’s engaged in cooking, we know that he’s not engaged in cooking, he’s preparing a simple thing that doesn’t need to be cooked. But if one makes things for a large gathering, it looks like there’s cooking going on. That is, apparently this sort of sauce is usually something that one cooks with. He says “noseh melachta tavshil”, if one makes a large amount of this, it looks like he’s busy in the kitchen, he’s busy with making.
Speaker 2: Not busy in the kitchen, he may be busy in the kitchen.
Speaker 1: This indicates that this sort of thing usually isn’t just for dipping bread, usually one makes it for cooking the vegetables for the cholent, I don’t know what.
Mei Melach Azin
Speaker 1: “And one should not make mei melach azin” – one should not make strong salt water. What is strong salt water? “Two or three parts salt to three parts water”, such water that is salted, “and it looks like making pickles”. Because that’s the way one makes pickles. Pickles is when one takes salt water with fish.
Here even though the fish part isn’t there, and wait, when one makes pickles that would be cooking. Ah, we’re already seeing that pickling is a rabbinic form of cooking. So when one makes pickles and soaks it in salt water, one would thereby prepare the fish. That’s the way, fish one can either cook with fire or with salt water. That’s a form of cooking that the rabbis forbade, but they even forbade the salt water for it.
Salting an Egg and Radish
Speaker 1: “And it is permitted to salt an egg” – one may salt an egg, a whole one. It also does, it affects the egg, it makes it better. But what may one not? He comes to take, what may one not? “But a radish and the like”, a radish or a sharp thing where the salt makes it so it will become better, it will become fully edible, one may not salt, “because it looks like pickling pickles on Shabbat”. Because with this it looks like someone who is soaking, or someone making pickles, someone soaking vegetables in salt water.
“And pickling is forbidden because it’s like cooking”. Pickling, since this is the way, this is its way of cooking, things that couldn’t be cooked, so this is the way of cooking them. Therefore it’s called kevush kemevushal, and it was forbidden rabbinically. But salted like cooked is not the same thing.
Discussion: What may one indeed do with radish?
Speaker 2: What may one indeed do with the radish? One may not soak, but pouring a bit of salt or dipping a bit in salt one may.
Speaker 1: “It is permitted to place into salt, food during one’s meal”, one may dip into salt. But we’re talking here about having more radish and salting it for a larger gathering, not what he needs now for eating, one may not.
Speaker 2: Tell me something that one may not do because of this law. Making, taking a bunch of cucumbers and making pickles, placing in a jar. That’s proper pickling, that’s certainly forbidden. But what is the law?
Speaker 1: “Lo yochal”, taking a whole bowl of radish and salting them, one may not. But “the like in salt”, dipping a bit in salt, one may. So if one serves a large salad, I don’t know what is a thing with a lot… Okay, here it becomes the details, what happens for several people, “during one’s meal”.
He says that one may not salt radish. It is permitted “the like in salt and eat”. The distinction is not between salting or dipping, the distinction is the thing because he’s going to eat now.
Speaker 2: What occurs to you? Because one puts the salt on it, one puts it on the salt. Yes, the distinction. Yes, because… Not the salt to the ingredients.
You make it for yourself alone? Okay, no problem. It says that one may not salt, even we’re not talking ever.
Speaker 1: No, the word is there “the food”. One may. While eating one may.
Speaker 2: I remember that it says but not. It says that it’s forbidden. There’s a special permission that an egg, one may put salt in the eggs with onion, whatever, and the salt, one needs to have a permission for this. But to put on other things, it says that one may not because it’s noticeable.
If it’s kevush kevushim actually, that it says, I mean that it’s also forbidden rabbinically, but that’s certain. But here it says another level, that one may not salt. I don’t know what is the meaning of radish, radish is a retach, he said. One may not salt, not salt like one actually makes pickles, that’s actually pickling, but even a thing that is just salted, that looks like pickling pickles. It sounds like one may not salt vegetables basically.
The distinction is not between whether one puts the salt on the thing, because one may indeed spread salt and put on the thing no.
Speaker 1: No, that’s the same thing. The distinction is not between salting and dipping, but the distinction is between just salting and for food. Salting for eating.
Speaker 2: No, he doesn’t say the permission. No, it doesn’t say that. The distinction is with salting one, or with salting and with dipping. Dipping means with dipping.
Because it’s hard I say that you what there’s no distinction from which one puts on. Dipping means dipping. But if one takes a bowl and puts on salt, understand one puts it from above on the prints, that’s forbidden, that’s the meaning.
Speaker 1: Very good.
Law 11: Wine and Honey and Peppers
Speaker 1: It is permitted to mix wine and honey and peppers on Shabbat to eat. One may mix together wine, honey and peppers, wine, honey and spices, white pepper, on Shabbat to eat. Because that’s a way of eating, that is perhaps it’s not the usual way of eating, but this one may.
But Persian wine is forbidden, because its way is not to eat it except for the sick. This is not something that healthy people eat, one eats it for healing. So it’s forbidden.
Discussion: Why does it say this here and not by healing?
Speaker 2: Interesting why he says it here, why he doesn’t say it by healing? But here it looks with the word because it’s a healing, therefore it’s already not a thing that one may do. If it’s not actually healing it should indeed say earlier. If it’s something else… Okay.
Perhaps it’s the benefit because of the… Perhaps he says, he explains that even when the person makes it indeed to eat, but usually balsam oil, he says that it’s an expensive thing. The Gemara says that this is rare for the righteous, I don’t know what… Rivers of balsam, because it’s an expensive thing that normally a person only indulges in for healing, therefore it looks like it’s indeed a healing. Okay, but it’s a…
Speaker 1: Yes, true, it could have said in the law of healing, yes. Okay.
Law 12: Mustard
Speaker 1: And the next thing is, mustard that was kneaded on erev Shabbat. Ah, mustard, a type of vegetable. I don’t know, is this what we call mustard? I don’t know. But what we have already is something, it’s made from a…
Speaker 2: No, because it is… Mustard is a thing, small things that you buy, and one makes from it such a paste like that.
Speaker 1: Okay, that was kneaded on erev Shabbat is like this,
Laws of Shabbat: Shevutim from Baking, Shearing, and Whitening
Mustard, Cress, Garlic – Preparation of Foods on Shabbat (continued)
Speaker 1: Okay, but this is a true law of healing, yes. Okay. And the next?
Good. “Mustard that was kneaded on erev Shabbat.” Mustard, a type of vegetable, is this what we call mustard? I don’t know. Yes, but what we have already is already a fine thing, it’s already made from a new thing. But this is a type of thing that one makes from it such a paste. Okay. “That was kneaded on erev Shabbat”, is like this, “for tomorrow”, if one has already left it, one may finish. One may the next day on Shabbat one may crush it a bit by hand, with a utensil, and add the water, because that’s not called a preparation of food that is similar to cooking. We already said certain things that one may not. But what does one not do? “And one should not beat it”, but he may not shake it up in a professional way like one shakes up things during the week, “but rather mix”, one should mix it in a weaker way. Like earlier we had sheti v’erev versus just mixing.
“Cress”, some sort of sharp plant, I saw it doesn’t say, “that was crushed on erev Shabbat”, one already crushed it, another similar thing, yes, everything that one already crushed on erev Shabbat, also “tomorrow one places in it oil and vinegar and spices”, one may finish making from it a salad on Shabbat, but also the same thing, one may not strongly mix it, “and one should not beat it but rather mix”, one should not do what is called terifa, which is a stronger mixing, “but rather mix”.
“Garlic that was crushed on erev Shabbat”, garlic that one already crushed on erev Shabbat, “tomorrow one places in it groats”, one may, they had a food of some bundles with crushed garlic, one may do it on Shabbat, “and one should not grind”, but he should not grind the garlic, even when it’s already a bit crushed, one may not grind it, which already has a Gemara, apparently the grinding wouldn’t simply be actual grinding, this is all rabbinic, “but rather mix”, he should only mix it in such a weaker way. It’s very funny, this whole group of laws. And preparing food that is not cooking.
The Principle: “It Looks Like Doing Work for the Work of Cooking”
It could be that it’s all still part of the rabbis understood that it’s all still part of the “looks like cooking”. Like he said the first, by the, what’s it called, the first thing that we learned, that it’s not things that one puts into the fire. But it could be that it has perhaps to do with too much, too much work that it looks like one is making for a cooked dish. Like, no, before that, what did he say? I forgot. “That it looks like doing work for the work of cooking”. That. Yes, the “one mixes water, what looks like doing work for the work of cooking”. So there is such language by the laws of Yom Tov, right?
It could be that it’s not very funny, a bit is kneading, a bit is healing. Perhaps all these things the rabbis understood that it’s perhaps so, one may work in the kitchen but not too much. If one works too much, it shouldn’t look like one is doing one of the labors of cooking. “Labor of cooking” essentially means cooking. This is a preparation for cooking. It looks like he’s doing either kneading, or threshing, or one of the labors of cooking, one of the labors of the order of bread. And this is all under the rabbis is a question of freedom. That’s what I think.
But they say “labor for the labor of cooking” means the category of labors that is for baking. It’s not baking itself or one of the steps. It will come to baking, or it’s perhaps so to… Like the Rambam says, it looks, it’s rabbinic prohibitions that it looks or that it will bring. There are things that it will look, here what it will bring.
Good. We’ve done the Torah labors, I mean the rabbinic labors that are from the family of cooking. Now we’re going to learn, we’re holding by shearing. We begin with this the labors of preparing the wool of an animal until it becomes parchment. Now we’ll see the rabbis’ of it.
Gozez – Cutting Hair from the Human Body
Law 13: Shearing Human Hair
Speaker 1: The Rambam says like this, gozez usually means cutting off the wool from the animal. What? Until it becomes clothing, yes. Parchment is tzad tzvi, you’re right. Good, the Rambam says like this: “One who removes hair from the human body is also liable for shearing.” That is, the essence, the primary labor, the explanation is cutting hair from a living being, but also cutting hair from the human body is also liable for shearing. This is also a bit of a novelty, because when one thinks of shearing the order is that one cuts off to make a product, but this is also under the same category that it’s shearing, a toladah, it’s Torah law.
Washing with Something that Removes Hair – Psik Reisha by Shearing
Speaker 1: “Therefore”, the Rambam says like this, “therefore”, because of this, is like this, let’s remember that there’s something called “davar she’eino mitkaven”, which the Rambam explained at the beginning of the Laws of Shabbat, something that one has no intention, for example one drags a bench, one doesn’t intend to make a groove, so davar she’eino mitkaven is permitted. But if it’s a psik reisha, it will certainly bring the result of making a groove, one doesn’t do it.
The Rambam says like this: “Therefore it is forbidden to wash one’s hands with something that certainly removes hair, such as aloe and the like.” Because of this one doesn’t do it, because cutting off hair is shearing, washing the hands with a sharp thing that will certainly remove the hair is also the same thing forbidden, because even if he won’t intend it, it’s however like a psik reisha.
Translation
But one may wash one’s hair, one may – washing one’s hair is the same thing as washing, bathing – but one may rub one’s hands or something “with frankincense ash and with pepper ash and with spice ash”, with types of dust from the types of frankincense, peppers, and types of spices, “and the like”. By the way, they can also sometimes remove hair from the hands, they are also sharp, but “and he need not be concerned lest he remove the hair of his hand”, he doesn’t need to be concerned that perhaps it will remove it, “since this is not his intention”, he is not intending it, he only does it to clean his hands. So even if it will indeed come out, it will be a davar she’eino mitkaven (unintentional act) without a pesik reisha (inevitable consequence), so it’s permitted.
Discussion: Mixture of Hair-Removing Substance – Law of Majority
Speaker 1: What happens if one mixed two types? One mixed the material that is sharp that definitely removes hair with that which doesn’t? “If one mixed something that definitely removes hair with something that definitely doesn’t remove”, says the Rambam one must follow the majority. “If the majority is from that which doesn’t definitely remove and it was mixed in, it’s permitted. And if not, it’s forbidden.” He says, it appears that one follows the majority, because one would have had to say that one must check the mixture whether it tears out. It doesn’t matter to me what it comes from. Is that what he means?
Speaker 2: No, because then it wouldn’t be nullified.
Speaker 1: If it were tested every Shabbos, every Shabbos it came out, and he knows that it becomes a pesik reisha, it’s interesting that one follows the majority. He doesn’t mean actual majority, he means that one checks whether it’s torn out. I would have thought that this makes it even a pesik reisha. I mean that if it’s one hundred percent a pesik reisha, the question doesn’t even begin, one doesn’t even need the law. I hold that it’s a thing because it’s almost every time, so majority.
If the ingredient is very powerful and it causes the entire mixture to tear out hair, or it’s not so powerful, it’s a doubt. But if he knows, let’s say clearly, majority is a question of doubt. If he knows that it’s anyway forbidden, if he knows the fact that it’s not a pesik reisha, one doesn’t need to have any law for this. But it’s very interesting, because such a thing I wouldn’t go with majority, it doesn’t go with nullification by majority. One must go to whether it will indeed tear out or not. But he doesn’t know, just like people who don’t know. If it’s a very sharp material, it won’t help that it will be in the majority. I see that for people it’s the same that one can rely. Not a pesik reisha, yes. It’s most of the time, one can rely. But with most labors there’s no question.
Discussion: Distinction Between “Washing” and “Hair-Washing”
Speaker 1: Further, another rabbinic prohibition that is from the family of shearing. Says the Rambam, “It is forbidden to wash in dye water on Shabbos”. Yes, yes. The first is, why is it rabbinic for example? It should be a pesik reisha, it becomes biblical. It removes the leniency of davar she’eino mitkaven. I don’t know, I see that it says “lest”. It appears that it’s not biblical, not actual. Perhaps because of this the majority helps. I don’t know what to say. It says here “lest”. Ah, “lest”. No, “therefore it is forbidden to wash this blood, and not lest”. It’s a decree because of shearing. The second is “he suspects”. “Forbidden” doesn’t mean liable, right? Forbidden rabbinically, it’s not a prohibition. Why is it rabbinic? It’s not the normal way of shearing, that the leniency would be for other reasons. Perhaps with the second it says oil. Ah, oil with soap in mixture. Perhaps it’s a causative. It doesn’t need to be a direct action. It’s causative. Perhaps the rule doesn’t fall out at the time of the action. It’s a sharp thing that will bring out hair. I don’t know. Not clear.
You also see, “it is forbidden to wash” means even to wash oneself, and “it is permitted” he says “to wash one’s hair”, which presumably means more than. When it’s a thing that this one may even rub one’s hands. Yes, I mean that it’s a similar thing. Okay. But let’s go further.
Speaker 2: Perhaps he switches the word “to wash hair” to “to wash”? I don’t know if there’s a distinction, but…
Speaker 1: Okay, further.
Speaker 2: I mean “to wash hair” is a word that’s used a lot, like hair-washing. Yes, hair-washing means washing with two. Yes, washing with two is called hair-washing. Perhaps it means rubbing or something like that, but in practice it’s the same thing, no?
Speaker 1: Yes, further.
Law 14: Metal Mirror – Decree Because of Shearing
Speaker 1: Another thing that the Sages forbade because of shearing. Says the Rambam thus: “It is forbidden to look in a metal mirror on Shabbos.” One may not look at a mirror that is made of metal. It appears that in ancient times they used to have a mirror that has a sharp edge, so that while one looks in the mirror one can fix oneself, cut hair or such sorts of things with the sharpness of the metal mirror. Because “it is a decree lest he pluck with it fine hairs from the sparse hair”, he will tear out small pieces of his hair, of his beard, with the mirror. Because the mirror can be used, it’s a metal mirror. “And even if it’s attached to the wall”, even if it hangs on the wall, but he can give it a take down and use it. “But a mirror that is not of metal, it is permitted to look in it”, because there’s no way how… The decree doesn’t go that he will now go bring a hair and cut. They are stringent when it’s a thing that can lead to a melacha (forbidden labor). “But a mirror that is not of metal it is permitted to look in it, even if it’s not attached”, because one cannot cut with it.
Very good. You see that it was the case. It’s not simple that he tells him you may not comb your hair, you may not look in a mirror because he will take a hair. The mirror is already a double-function thing. It’s already a mirror that is… Let’s say, one can use it, even if it’s not exactly the case, but one can use it. Then there is a decree. Yes, I understand, but it’s not an ultra-clear thing. Attached to the wall he says yes seemingly that one doesn’t use it. It’s not exactly so. But still this is not entirely little, one can give it a knock down, it hangs from time to time and a knock.
Whitening – Cleaning
Speaker 1: Okay, let’s learn the law of whitening. Whitening means cleaning. In the 39 melachos (categories of forbidden labor) it is, after shearing was wool, one cleans it so that one can begin making the threads and goods.
The Labor of Laundering – Wringing, Sponge, and Saving Wine on Shabbos
The Labor of Laundering and One Who Wrings Laundry
So thus, one who launders, when someone washes out a garment, he is liable for whitening. It’s the same thing as whitening. Whitening is taking dirty wool and making it clean, and the same thing every time a person washes a garment on Shabbos.
And one who wrings laundry, when someone squeezes out the wetness from the laundry, he is also liable for laundering. It’s a type of way of washing. That is, when the garment is wet, it’s as if dirty, as if it’s not ready, and with this one prepares the garment.
This is still, I mean what did they learn that it’s still part of the laundering? Still part of the laundering is to squeeze out the dirty water. Okay, further.
Rabbinic Prohibition – Pushing a Rag into the Mouth of a Tube
Therefore, what is the rabbinic prohibition? The rabbinic prohibition is even when the biblical prohibition isn’t. But what is the rabbinic prohibition? The rabbinic prohibition is that even when one squeezes out a garment, a piece of cloth, not as part of the laundering, because one wants to clean it, but for other reasons, but water comes out, one may not.
Therefore, it is forbidden to push, one may not squeeze, a rag or cotton wool and the like into the mouth of a tube. What does this squeezing mean? It means he doesn’t squeeze in order to remove the water. To push in, in order to be able to put into a bottle. He wants to make a stopper for a bottle, he takes a wet rag and he puts it into the bottle in order to seal it, lest he come to wringing.
Because this is even further, it’s not even yet wet, but it will lead to squeezing. How does it mean? He puts a cloth into the stopper, aha, yes, so he brings. It will become wet, because there’s a bottle full of drink, and afterwards he will need to squeeze it out. He will put it back in, take it in, and every time he will take in and take out the stopper, he will do wringing.
Okay, this is rabbinic. Another thing, yes, it says one may not put in even a dry piece of rag into a bottle, because it will become wet as a bottle stopper, it will become a stopper. Because every time when one will take in and take out the stopper, one will squeeze. So not specifically wringing, it’s only rabbinic, because wringing is not a part of laundering, it’s another sort of thing, it’s only a decree, one will squeeze it.
Wiping with a Sponge – Dispute of the Rambam and the Raavad
Says the Rambam further, “And one may not wipe with a sponge, one may not wipe oneself with a sponge, unless it has a handle, unless the sponge has a handle, so that he won’t wring”.
The Rambam says indeed, when one grabs the sponge one squeezes, and every time one squeezes it’s wringing. But if it has a handle, a handle, one doesn’t put the hands directly on the sponge.
The Position of the Raavad
But the Raavad argues, the Raavad disputes, he says that simply when you understand wiping with a sponge, one means that a person is wet, yes? He uses it like a towel.
So, the Raavad… One can understand even in the Rambam like the Raavad, we’re talking here about a sponge that is not soaked wet, the sponge one uses now to wipe oneself. But if it doesn’t have a handle, there where he will put his hand, where he grabs it a bit stronger, there he squeezes.
But the Raavad says no, that a sponge is indeed a sponge that can hold in itself much water, it’s soaked with water. One uses it. Says the Raavad a novelty, a great novelty, that when it has a handle, I don’t look at it like a garment that is wet and when one squeezes it out one transgresses wringing, because one uses out water. I look at it like a vessel. Here is a way of holding water in a bottle, or here is a way of holding water in a sponge.
The handle makes clear that this is not a garment but it’s a sponge. Wringing is only forbidden because it’s a type of part of laundering, he says that it’s not joining any laundering. It’s not a decree of wringing. Wringing is a type of laundering. If it’s not a garment, there isn’t in this any concept of wringing. So explains the Raavad simply.
The Position of the Rambam
Because the Rambam doesn’t learn so. The handle makes it out a garment, basically. This is what the Raavad says. But the Rambam understood simply so, that as if the Rambam holds that when one wipes with the sponge without the handle, then you press on the garment, on the sponge, you squeeze. But when you use it with a handle, not specifically you will squeeze the garment.
This is what the Raavad is very difficult. The Raavad is right, that how can it be? You use it indeed for something.
Question: Wringing of Threshing with a Sponge
One must know also, why shouldn’t it be another type of wringing from threshing? Okay, we haven’t yet explained the wringing of threshing. But if it’s true that they can soak in and afterwards you take it back out… Wringing of threshing is with fruits, you want to remove the juice.
Right, but you don’t want to squeeze this. For example, I just saw exactly how one used to, for example, have water from salt water. People traveled on a ship, and all water is salt water, they boiled the water from the sea, and put a large sponge from above, and the steam should go into the… Only the pure water comes out, and afterwards they drank from the sponge. For example, such a manner, because it was actual wringing. A sponge one can… Because he wants to remove the liquid that is soaked in, just like you want to remove the wine that is soaked in the grapes.
They haven’t found such a type of wringing until now. Why not? They found olives and grapes, olives and grapes mulberries and pomegranates, the three levels of wringing. But then it’s because you make a new thing. You remove the liquid, you make from grapes you make wine.
When you remove, even in your case, when this is perhaps separating, I already know, even in your case, I don’t see that this is the same sort of thing. And in the Rambam we haven’t yet seen such a type of wringing. But not in the Rambam, it means, how should we know that there are two types of squeezing? There is squeezing that is a derivative of threshing, and there is squeezing that is a derivative of whitening. How do you see squeezing fruits, but not squeezing a garment? When he squeezes the garment, he doesn’t remove the water from the garment.
And let’s see further.
Covering a Barrel with an Unprepared Garment
One may not cover a barrel of oil and the like with a garment that is not designated for it. A garment that is not designated for this one may not hang to cover a barrel, a decree lest he wring. Because it’s indeed not designated for it, he will want to use it afterwards for other things, he will squeeze it out.
It’s actually very similar to a wet cloth. But there it’s more understandable, because he will take it away and he will want to remove the wine from the squeezed, it will actually be laundering. With a wet cloth the explanation is that it will become wet because it will stick into the bottle. Here he puts it from above, and when one wants to take something one takes it off, but it’s wet, and he will take it away he will squeeze it out indeed.
His Barrel Broke on Shabbos – Saving Wine
His barrel broke on Shabbos. Another decree that was made, a further decree of lest he wring. One says thus, his barrel broke on Shabbos, a person had his barrel break on Shabbos, a barrel of wine, and he wants to save from this, just like earlier someone wanted to save from bread that lies on the manure, he wants to save wine that spilled from the barrel. There are in this boundaries, one cannot save the wine simply so, there are in this boundaries and fences.
So thus, one may save from it food for three meals for him and his guests, one may save how much one needs for him and for his guests. But provided that he doesn’t soak up with wine or smear with oil. One cannot take, one cannot soak up the wine with garments and afterwards wash it out, or in a sponge, soak in a sponge and afterwards remove it from it and have from it the wine. Or fill the hands with oil and afterwards scrape the oil from the hands. Because these things are lest he prepare a vessel that he can wring, one fears that he will use the sponge.
Here you see that the sponge can be a wringing. Wringing of laundering? No, this is another type of wringing. This cannot be not the sponge. No, he wants the wringing again, soaking up with wine, with a sponge. And afterwards squeeze it out. That itself is not wringing, but later he squeezed out the sponge for another reason.
What does it mean? Again. “Soaking up with wine”, what does it mean? He soaks in more wine with the sponge, because he wants to go and afterwards squeeze it out. I fear, but not a wringing of winepress, this is not a wringing of winepress, but I fear he will make a wringing that is indeed there winepress. I mean that what he said earlier is there winepress, it appears. Or perhaps he is engaged in such a thing, during the week he began to do it. I don’t know.
A Vessel Placed Under It – Catching / Directing
Okay, how may one indeed? A way that there isn’t any winepress, any wringing, he may place a vessel underneath. He may place underneath a vessel and save what runs out from the barrel.
What should he not do though? Even when he places a vessel, here one added another prohibition. Indeed, one added one decree of not placing sponges or garments, because “lest he come to wring”. And afterwards one added another prohibition, that even from the vessel one also may not stand with the vessel and hold it under the barrel that is dripping wine, “and catch” and catch the wine that runs out because he holds the vessel, and afterwards “another vessel and direct”, or one may not.
And another thing that one may not do, one also may not place underneath a vessel that it should run “through” the vessel, make the vessel should be the… Earlier was a vessel placed under it, now he speaks of placing a vessel that he should make a little “waterfall” or “whatever”, make that the spilled wine should run a certain way that it should land somewhere where he wants it to land. This one may not.
Why? Because if one will permit the thing, it is a decree “lest he bring vessels through the public domain”, he will want to have more vessels so that he can save, and he does it indeed more “actively”. When he places under a vessel that should save what runs out, he is not there and not so “active” in the “operation” of saving, one doesn’t fear. But once he will stand…
Laws of Shabbos – Saving Wine from Fire and Laundering on Shabbos
Saving Wine – One Vessel Versus Many
Speaker 1:
No, two things. One, stand under the vessel and catch the wine as it pours out. Or bring a second vessel. What’s the difference? What does “koleit” mean? That he holds it? “Yiklot” means he holds the vessel. Yes, he holds the vessel and he catches the wine as it runs out. And “keli acher v’tzaref” means to place a vessel there where it runs, so that it should run in a certain way. He makes a waterfall system so that the wine should then run in the way you want it to run in.
Because the thing is, the simple meaning is, here he is very active in an operation of saving. He came, he brought a tall vessel to the reshus harabim, he placed it underneath, he placed the vessel, he forgot about it, he’s not active in saving.
Difference Between Bread and Wine Regarding Inviting Guests
But we explained the matter, earlier we learned by bread that one may invite guests and say “come save for yourselves.” By wine this was not permitted, only when one has guests. Even more so, ah. So, he says, “nisdabru l’orchim”. You mean to say, he doesn’t invite other people here. There he can say to strangers, “save also for yourselves, for yourselves for Shabbos,” and they can come take challos for Shabbos. But here it says that only the person may save as much as he needs for himself and for his guests. He cannot bring guests. Perhaps he doesn’t want to give it away to other people. Could be.
Further. Let’s see further. This is so, “nisdabru l’orchim”. But if guests came to him, that means when he is a person alone he may only take one vessel, place one vessel for himself because he needs it. But if there are guests, yes, each guest, he may place a vessel according to how many guests he has. He may bring “keli acher v’koleit”, or he may do “keli acher u’metzaref l’rishon”, because he’s saving for the guests, he’s saving for Shabbos. It could be, the point is like when he wants to save the wine because he doesn’t want to have a loss, it’s a weekday matter. But he’s not allowed to save anyway except a little bit.
Right, l’chatchila one is not allowed. The point is something that when he has more guests… or did “nisdabru l’orchim” come with the guests? Again, there are two things. One may only save as much as one needs for oneself and for the guests. There was a second condition, the saving may also only be done with one vessel, placing one vessel. He says, when there are guests one may indeed bring more vessels because he needs to save more. Okay.
Order of Events – Saving and Inviting Guests
But he says, this is only when he actually has guests, but “v’lo yiklot v’yachzor v’yazmin” – he may not go catch more wine and then say, “okay, I’ll call guests.” Rather, the opposite, what may one indeed do? He may go call guests in order to be able to save, “yazminenu v’achar kach yiklot”.
Deception in This Matter – Permitted
Says the Rambam, “v’im herim b’davar zeh”, he made a trick, he didn’t really want the guests, he only wanted the guests in order to be able to save, it’s permitted. There are many times where one may not be merim, one may not make a trick, one may not outsmart the Torah, but here one may indeed, because I think how certain commentators on the Rambam learn it, it’s only a decree that he goes bringing vessels through the reshus harabim, but if he does it in a permitted manner, and this reminds him that he’s not here on an operation to save his wine, he’s here to have wine for Shabbos, even if it’s taken through a trick, but he does it in a permitted manner, that he does it for guests, it’s permitted.
Speaker 2:
Perhaps trick means that he doesn’t give it in the end to the guests, he only invites them in and he doesn’t give them?
Speaker 1:
No, that’s indeed a trick, that’s indeed a clever… What does it mean he’ll invite guests? “Why should I invite guests? I just won’t find any guests, I honored them but they didn’t drink.” What are you saying?
Again, inviting means inviting to drink. Inviting and not giving means not invited, that’s just calling out names. A person shouldn’t go placing many vessels, or calculating the names of the meals and placing, but inviting guests so that it can be caught, this stands in the frame, it says explicitly, “yazminenu v’achar kach yiklot”.
So herim is another sort of… that’s what herim means! Herim means that even if he didn’t really mean it for the guests, he meant to save during the… the guests will drink it. And in practice he saved much more wine than he needed for the guests. What does he say? He says he helps them, that he doesn’t have to drink it, that if I give a guest fish and he doesn’t eat it, which is also Shabbos preparations, but I mean, what do I do? I mean, it’s not clear.
Discussion: Why Is There a Difference Between Bread and Wine?
Speaker 2:
What do we hear here, that a Jew has some Shabbos food, that’s going to go out and it’s going to be lost, what should he do? A shame! And the Chaim allows him to even do a little trick. A shame! Call together the whole community. They should make a big l’chaim in honor of Shabbos. It’s a party for the honor of Shabbos. I mean like this, that other places on the contrary, that one is stringent – I’m in the laws of Yom Tov something – one is stringent that if one had more, is placed one should have more stringencies. Here the point is – I already know who takes it – but on their side, that it’s still only Hashem’s great ones, that Hashem and vessels through the reshus harabim. Once he does it with guests, he does it a bit more carefully. But I still don’t understand, this thing I still don’t know, why by the oven by bread was it permitted my friend, everyone should come take, and here specifically his guests – perhaps like you said, because one doesn’t give away so easily. Wine, wine is more expensive, I mean bread, one gives it away!
Speaker 1:
No, I know, whoever says that it could be from the poor, this is an easier trick, say why they ate in the camps, and after Shabbos what will he go back to collect from them all from them, this is his practical, I don’t know. But know, it doesn’t say clearly that one cannot do it. If he gives away in that way, because it’s not lo l’orchim. I don’t see that there’s a difference, I don’t see that it says that we may not. He Daytona says that therefore wiser work in the 8th is so, doesn’t know. I think that a Jew breaks to save because he needs to call together the community to save quickly the wine because it’s going to be lost. It’s not clear.
I mean, the novelty is indeed that he needs only for the Shabbos meals, and for after Shabbos meals he may not save. It seems that the point there is that there it’s like the point that he may not stand and scrape down multiple breads. Because everyone will look like someone who stands here a baker. Here, he saves for all the guests. There the point is everyone drags down one loaf drags down one loaf is not any reshus harabim. Everyone takes as much as he needs for now. Here we’re talking that he doesn’t do it for the guests. And there one says but also may make reshus but for his guests. So perhaps there one would be more related to how much he needs certainly for his guests, but stand with others to be mother.
Speaker 2:
I think that a woman, the guest should do it himself. Hello, that if a Jew has an extra bottle of wine, he needs to call guests. He can’t drink it alone, he’ll become a drunkard. But bread, bread one eats alone, for bread one doesn’t need to call any guests.
Speaker 1:
Ah, how can you call a guest for an extra roll? I’ll call a guest, but not a second one. An extra bottle of wine, you can call guests. What can you do with a roll? You can throw it away.
Rabbi David’s Novelty – Using Guests for One’s Own Interests
The point here though is, what is indeed the point? Did you hear the novelty, Rabbi David says, because the guests think you’re not selfish, you’re giving away from yourself. But you’re using the guests for your interests. You’re using the guests.
Like the guest from the letters there in “Emunah U’Bitachon” or not, he makes strength from that person who was angry that he didn’t have guests. You mean yourself, not the guests. Again, what is indeed tremendous? Go know if he’s talking about the guests or not. For the guests is indeed all surrounding things. It’s simple that it’s not… Let’s go further.
—
Laws of Laundering on Shabbos
Mud That Fell on His Garment – Rubbing from Inside
Tit shenafal al bigdo, the garment became smeared with mud. Meshafshfo mibifnim, he may from inside the garment, he may like from the back of the garment, scrape it, push it off, or do things so that the mud should come off. But one thing is certain, he may not go directly on the mud and scrape it off there. How much more he is concerned, because this is already more directly occupied with the dirt, one is afraid that he’ll go and also use water, also use things and wash it properly.
U’mutar l’gardo b’tziporen, if one can scrape it off entirely with the fingernails, with the nails, one may also. V’eino choshesh shema yalbenu, when he must actually stand and be busy with it, then it’s closer to laundering. But when one can scrape it off with fingernails… I think meshafshfo u’mgardo are two types of things. Mgardo means he scrapes the whole thing, it’s a hard piece, he gives it a scrape off. Meshafshfo means he needs to rub, for example it became crushed or it’s a wet thing, he needs to stand and rub, that’s closer to laundering.
One Who Rubs the Handkerchief – Difference Between Handkerchief and Robe
Hameshafshef es hasudar, one has a handkerchief and he crumples it, he shakes it up, is forbidden because of melabno. This is the beauty of a handkerchief, is when it’s very smooth. They knew exactly what types of cleaners did to their things. But a chaluk is a garment of linen, an undergarment. An undergarment is permitted, nishkasha ela rachi, washing that one does, the order is always the outer garments, the bekishe, one wants it should be nice. But the undergarment has nothing to do with beauty, only when he shakes it off is only because he wants to have the texture should be soft, not that it should be nice, therefore it has no connection with whitening and with laundering.
Shoe or Sandal – Shoe That Became Dirty
Further, minaal o sandal, shoe, that became nislachleach b’tit u’v’tzo’ah, mutar l’shafshfo b’mayim, one may dip it and shake it off with water, aval l’chabso, to wash out one may not. That means that minaal o sandal is less the way of laundering, one may indeed be meshafshef, unlike a garment one may only be meshafshef from inside, this one may indeed be meshafshef, but to wash one may not. And to be megareid, to scrape, one may not scrape min halayim b’sandalin, one will rub it off, it gives it a shine or what, it’s a way of making nice.
Aval sochin u’mekanechin es hayeshanim, one may indeed old shoes that have already become dried, one may indeed freshen or wipe, sochin, like oiling, yes, shoes are made of leather, is oiling so it shouldn’t be so hard, or wiping, because this has nothing to do with laundering.
Pillow and Cushion – Bedding
Kar v’cheses, a small bed, bedding, shorin osan, one can wipe them with a rag, but one may not put water. Aval minaal shel or, on leather one doesn’t wash off, leather looks is water resistant, it’s only, one puts water to remove the dirt, but it doesn’t clean, it has no effect on the inside of the leather.
One Whose Hands Became Dirty with Mud – Dirty Hands
Further, mi shenislachlechu yadav b’tit, one whose hands became dirty with mud, mekanechan b’znav hasus, I thought it’s a typo, ah, yasher koach indeed. One may wipe them in the horse’s tail or in the cow’s tail, o b’mapah hakasha she’asah le’echaz bah es hakutzim, or with the hard piece of merchandise that’s made to grab, you see that when cutting grain one has a special thing to grab the thorns not to get poked, one can use that to scrape off, because that’s not a way of laundering. Aval lo b’mapah shemekanechin bah, one may not use for the mud a handkerchief that one uses to wipe the hands. Why? Shema yomar lo chaveiro schov li mapah zo. Because then what would one have done during the week? During the week one would have used a mapah, and then one would have washed it right away, yes, because it got muddy. He wants indeed the mapah should be clean. One is afraid that he’ll come to launder. One may only use…
Laws of Shabbos – Squeezing, Spreading Garments, Closing a Barrel, Folding Garments, Dyeing
Prohibition of Using a Handkerchief to Wipe Hands by Mud
Aval lo b’mapah shemekane’ach bo es yadav. But one may not use for the mud a handkerchief that one uses to wipe the hands. Why? Shelo ye’asrena. So that he shouldn’t be concerned, v’yavo l’chabes es hamapah.
But then, what would one have done during the week? During the week one would have used a mapah, and then one would have washed it right away, yes? Because it’s indeed muddy. He wants indeed the mapah should be clean. One is afraid that he’ll come to launder. One may only use things that one doesn’t need to keep clean, the branch and dust, the mapah, yes.
Wiping After Washing – Carrying a Wet Handkerchief
Mi sherachatz b’mayim, washed himself, mekanei’ach b’mitpachas u’mevi’ah b’yado, one may wipe oneself with a handkerchief, and one may then bring the handkerchief, carry the handkerchief in one’s hand, v’ein chosheshin shema yischot, we’re not concerned perhaps he’ll squeeze it out.
Why? Why aren’t we concerned? Why indeed? No, he wants to come when one may not. Okay, very good.
He brings from, I don’t know from whom, that because a handkerchief is normal that it should be wet. It’s not something a garment that becomes wet, he’ll want to squeeze it out. But a handkerchief is normal that it should be wet.
Walking with Wet Garments – Prohibition of Spreading
V’chen mi shenishru kelav baderech, one may walk with wet laundry, v’ein chosheshin shema yischot. Aval asur l’shotchan, but one may not spread out the laundry so it should dry. Afilu b’soch beiso, even in the house one may not spread it out, gezeirah shema yomru haro’im harei zeh kibes kesuso b’Shabbos v’shetachah l’yavshah, because the one who will look at it will see that he washed his garments on Shabbos and he spread them out to dry them.
Discussion: On What Things Does the Prohibition of Spreading Apply?
Does this apply to towels or to garments? I would have thought that it makes more sense for the kelav, because a bekishe is usually not wet on Shabbos. Why is the bekishe? Just the person walked in the rain and it became wet. But it looks like it’s just coming from the washing machine, whatever, the washing, I know what was once the washing thing. Therefore you don’t do that.
A handkerchief, one understands that a handkerchief is a normal thing that it should be wet. But there is someone who thinks it’s laundering on Shabbos, understand? Only the garment that got wet on the way is a strange thing. It happened perhaps an incident that it became wet, it went into water, or there was rain. Do you understand what I’m saying?
Yes, I have no proof from my side, but I make sense this way.
Practical Question – Handkerchiefs in Camp
I remember that in camp the boys used to hang the handkerchiefs like this on the, you know, on the front of the rooms when we slept Shabbos, they came back from the mikvah. And one argued in the halacha whether the prohibition of spreading applies to handkerchiefs. The Rosh Yeshiva ruled stringently, but I don’t remember why.
But I don’t see that there should be a…
Further. Yes, he says here to the previous, he says so, but I don’t see, perhaps the halacha only speaks of the… yes, it’s things that is the way, so he brings from other people.
Rema’s Rule – Appearance Even in Private Rooms
He says the Rema that even at home it was forbidden. Why? Shema yomru haro’im, someone who will see it will say, “Ah, he washed his garment on Shabbos.” But it’s at home? Even if it’s at home.
The Rema says a principle, kol makom she’asru chachamim mishum maris ayin, afilu b’chadrei chadarim asur. Maris ayin doesn’t mean that someone is going to see, maris ayin means what it looks like.
Yes, good.
Shtei Mikva’os Zo Al Gav Zo – Removing a Plug Between Two Mikva’os
Shtei mikva’os zo al gav zo, there are two mikva’os one above the other. He says, “Should a…” Which mikveh is that? A Lubavitcher mikveh? The Birkas Chaim mikveh? I don’t know, a mikveh al gabei mikveh. Ah, just a mikveh al gabei mikveh. Ah, just. Ah, one next to the other.
He wants to make a hashakah between the two. Notel es hapekek, may one also on Shabbos remove the stopper between the two to make the hashakah, v’achar kach machziro limkomo, and afterwards one may return the plug to its place, the stopper.
Chashash Sechitah When Returning the Plug
The Beis Yosef brings an opinion that we’re concerned that he will stuff it back in. We’re talking here when the plug is a… let’s say, like the plugs that we have today, there would be a similar concern that he puts in a piece of wood and a… and he’s going to also make it tight.
He says that no, he doesn’t want sheredaso sheyeitzei hamayim, he wants the water to go through at the… ah, so obviously he won’t put it in so tight that it will squeeze out.
Nu, so what? Even after returning the plug to its place he still wants there to be a hashakah, that it should flow between one and the other. He still wants to add a connection when placing the plug so that it should end with the hashakah.
Ah, perhaps he just wants it to be connected. He says he’s not making a hashakah because of mayim she’uvim, he’s making a hashakah because there isn’t a shiur in the small mikveh, it needs to be connected the whole time. It’s not enough that mayim she’uvim becomes good at once, you can make it again. That’s not a shiur, it needs to be connected the whole time. So he doesn’t put it in tight in a manner of sechitah.
Pokkin Es HaBiv – Stopping Up a Water Pipe
Pokkin es habiv, there is a pipe of water, one may stop it up or wrap around the merchandise b’chol davar hamitaltel, or with any things that one may move on Shabbos, because one does it kedei shelo yatzifu hamayim al ha’ochlim, so that the water shouldn’t overflow, so there shouldn’t be a flood al ha’ochlim v’al hakelim, one may do it.
But what may one not do? Aval ein pokkin es habiv kedei sheyeirdu hamayim lab’er. When one stops up the biv because one wants to save food and vessels, then one may. You see that then the Chachamim permitted it. But when it’s for another reason, because he wants to control the water, he wants it to flow into the well, then one may not, shema yischot v’ya’aseh dechuk sharir b’fekek sharui b’mayim. Then we’re concerned that he will afterwards squeeze out the sudarin.
The Reason for the Distinction
That means again, when it’s for food and vessels there isn’t the concern of shema yischot, and then they permitted it, because obviously he’s going to leave it there until after Shabbos.
He says that one may wrap around so the water shouldn’t go up on the food and vessels, because then it’s for a great reason, that he shouldn’t have any damage. He shouldn’t have any damage, but when he does it only because he wants to arrange the well, then one may not.
But the language doesn’t look so clear, because he says the concern is because he brings certain distinctions from commentators that perhaps when one wants it shouldn’t go out he cares less, he’s less mehadek, because it bothers him less, he only wants the surface water to go down. But when he needs to remove the water, he will afterwards also squeeze out the water that is stuck in the cloth, yes, then he’s more careful. Not clear.
Sikun Beis Yad Shel Begadim – Folding Garments
Okay, let’s take another one. Asur lesaken beis yad shel begadim. One may not straighten the sleeves of garments, the sleeves of garments. Lishbram – lesaken means here to arrange, to fold in some nice way. Lishbram – lishbram is to make a nice way, which is like an iron collar, which once there was no collar, or they didn’t have, and one had to fix something in a good way. One may not do it kedei derech shemesaknin b’chol, because what does he usually do? It looks like part of laundering.
V’chein ein mekaplim b’Shabbos kedei derech she’osin b’chol begadim k’shechaftzei osam. It has a special way, not just folding it so it should be straight, but something like that.
Heter Kipul Kedei Sheyehei Na’eh B’Shabbos
Im lo hayah lo kli acher l’hachlif, if he doesn’t have something else to change into, mutar lekaflo v’lifshto, one may fold it and spread it out, kedei sheyehei na’eh b’Shabbos. If he wants to wear it on Shabbos itself, and the reason why he folds it is so that later on Shabbos when he goes to put it on it should be nice, then one may.
V’hu sheyehei beged chadash lavan, a white new garment is important that one should fold it in a certain way. She’ein mesamchin umlechachin bo, so even if he makes a tikun on it, it doesn’t remain forever, it’s a small tikun, the straightness remains for a few minutes. But usually it’s a garment where the folding will make it remain folded for a longer time.
He says, uch’shemekafeil lo yekafeil ela ish echad, one person alone, but using two people to fold, that already looks more like a bigger operation of laundering.
What Kind of Folding Are We Talking About?
Nu, there are also contemporary questions about this, but I think that the folding that we’re talking about, he’s not talking about the… it’s simply after laundering. The practical thing is, let’s compare it to what we do, but to fold a tallis I don’t see. One needs to put it away. It’s not at all the topic.
You say a folding, but once garments, I think, and that’s what Chazal are talking about, weren’t as “tailored” as today, which you take out. One had to, in order to be able to wear a garment one had to make a crease here, some crease there. It wasn’t just that it should lie in the drawer in order, it was something much more of a tikun of a garment.
That’s how it looks. Because they were expensive garments, they were like tallises. Like one can with tallises, one had to fold them in a certain way. I saw that the Roman soldiers had some whole… it should look like it’s a… basically a sheet, it’s called a toga. But you want it to be human, you can’t just have a rag on your head. There was a whole art of how… folds, they even held for several weeks the folds in a certain way. Like a curtain today for example one makes, yes, like with folds. I think he’s talking about such a thing, it’s not so hard to understand what the…
Okay.
HaTzovei’a – Painting / Make-up
Hatzovei’a. Avos melachos, one of the avos melachos is tzovei’a. Usually tzovei’a means painting wool that was cut. What is the toladah of it? What is also d’Oraisa, but what is similar to tzovei’a? Washing? No. Ah, he says it’s d’Rabbanan. Ah, he says it’s only d’Rabbanan. Ah, he says only d’Rabbanan. Ah, it’s only d’Rabbanan.
Painting is specifically on merchandise or what? A woman putting make-up on her face, putting paint on her face, is forbidden. He says k’tzovei’a. Usually when he says “k-” he means to say that it’s a toladah. When he says “asur”, “asur” he says that it’s a… that it’s a Rabbinic prohibition.
Discussion: The Language “K’Tzovei’a” – D’Oraisa or D’Rabbanan?
No, by many d’Oraisa’s he said… no, toladot. He can’t say “k-“. The language “k-” means d’Rabbanan. “K’tzovei’a” means it’s similar to tzovei’a. As we learned, one of the types of d’Rabbanan are things that are similar to a melachah.
Yes. But here he doesn’t need to say. By most melachos he also said a toladah. When the d’Rabbanan is only connected with the toladah. Two, it’s a simple thing, the av is clear, when the d’Rabbanan is simply because it’s similar to this av. But it’s not the av itself, perhaps because it’s only on merchandise? That’s how they spoke, yes. That’s what they bring up.
There’s no two, it doesn’t hold. That’s a distinction, usually when one paints merchandise. I understand that one has now painted merchandise, and it’s going to hold.
Melachos Tofer, Korei’a, and Boneh: Rabbinic Prohibitions
Meleches Tofer — Shema Yitpor
Speaker 1:
But here he doesn’t need to say. By most melachos he also said a toladah, and the d’Rabbanan is only connected with the toladah. Two is a simple thing, the av is clear, and the d’Rabbanan is simply because it’s similar to this av. But it’s not the av itself, perhaps because it’s only on merchandise. That’s how they spoke, yes. That’s what they bring up.
There’s no coloring, but the color doesn’t hold. That’s a distinction. Usually when one paints merchandise, it’s simple that when one has now painted merchandise, and it’s going to hold, one has changed the merchandise. That’s only something that one puts on for a little bit. Could be because of that, could be just so.
Coloring, means, as you say, coloring means part of the process of a garment, whatever you want to call it. Coloring when one is dyeing a garment, and one puts a color on the face of a person, that’s not the same. That’s the d’Rabbanan. Yes.
Speaker 2:
Yes.
Halacha 23: V’HaTofer Me’Avos Melachos
Speaker 1:
Further. Tofer. Let’s go, let’s go through a few melachos. We’re going to tofer. No. The Rambam says, v’hatofer, no, means sewing together two pieces of merchandise, is from avos melachos. L’fichach, asur l’malos hakar v’hakeses hachadashim b’muchin. If one has a pillow, a blanket, a blanket, that one wants to fill with the feathers inside, with the muchin, cotton, inside, it’s forbidden. Even though it has nothing to do with tofer, but it’s forbidden d’Rabbanan, a decree lest he sew. Because usually the order is that first one fills it with muchin, and afterwards one sews it back so that it should hold inside well. So it’s a decree lest he sew.
As you say, here you see that here the d’Rabbanan are short, and there are some that are shema yitpor. That by tzovei’a it’s temporary, and here it’s shema yitpor. That’s putting in new, that means the first time putting muchin into the pillows and blankets. Aval muchin shenashru min hakarim v’hakesasos, but it was already inside the filling, the what one puts inside in a pillow and a blanket, and it fell out from the pillows and blankets, then machzirin osam, one may return it, because then there isn’t the decree. The decree is only the first time, then usually afterwards there is sewing.
Discussion: Distinction Between New and Old
Speaker 2:
Okay, the second time one is again sewing? I don’t understand, what’s the distinction?
Speaker 1:
It looks like one isn’t sewing then? It’s not an important thing when one puts it in the first time it’s a… nu, the thing is important. Afterwards when one puts it back it’s not at all torn, it came out, one needs to fix it back. Perhaps it’s not talking about tearing, perhaps the sewing hasn’t gone away, perhaps the seam you can back… it’s simply like one had to sew it together, it had to be put in, one had to connect it with the sewing. Sometimes it falls out, but that’s normal. It’s not… I mean, a contemporary pillow, when the stuffing falls out, whatever is inside, I don’t know what one puts inside today, the garbage, is… probably that’s a bigger problem, it’s more broken. It’s not talking about there where it was simply a normal thing and it falls out a bit and one puts it back. But making a new one, that’s already part of sewing. It’s not like after an accident it’s broken, where the sign wouldn’t have said beforehand that it’s broken, but it’s certainly fixing. There is a distinction between new and not new, but one needs… I understand, new is when one makes it, but…
Speaker 2:
Okay, yes.
Meleches Korei’a — Eino Miskavein
Halacha 24: HaKorei’a Me’Avos Melachos
Speaker 1:
Further. Korei’a is from avos melachos, tearing. Tearing is avos melachos, l’fichach… the main d’Oraisa of tearing is when one tears something that one can sew back together, but it’s part of the melachah of sewing, or it’s connected with the melachah of sewing. But what is the d’Rabbanan of it? Okay, l’fichach, mi shenifpach bigdo b’kotzim, someone is going along and his garment got caught, entangled in thorns, and if he’s going to tear himself away from it his garment will tear, he should not do it, he should be careful not to tear the garment, but mafrish b’tzinah umesama es einav kedei shelo yikra, he should remove the thorns that got caught, and he should be still so that it shouldn’t tear.
Discussion: Mekalkel or Eino Miskavein?
Speaker 2:
Note: This is certainly like mekalkel, it’s certainly not any… we’re talking here that this is such a d’Rabbanan, that one shouldn’t even do a… it looks like… mekalkel is also not any… all mekalkels are d’Rabbanan. It could be that he’s fixing because the other piece will remain with a strength attached. To think so, perhaps that is yes perhaps a great tikun.
Speaker 1:
But he has here the advice of… l’chatchilah this is always the best advice, go slowly, and the slowly won’t help. V’im nikra, yes, if it did tear even when he tried to go slowly, one is liable for tearing, she’eino lovesh chaluk. The second one doesn’t say she’eino mekalkel. Right, because I’m telling you, because this is a heter of davar she’eino miskavein. It’s a davar she’eino miskavein, it’s a heter on the Rabbanan. That means that d’Oraisa it certainly wouldn’t be, only because it’s mekalkel, because it’s not that is the tearing. The Rabbanan don’t allow even such an opening. But when it’s eino miskavein, when it’s b’derech agav, so you try to go quietly, then they allow. That’s how it sounds.
Speaker 2:
It says that all mekalkel are also forbidden d’Rabbanan, you say.
Speaker 1:
I don’t know about all, the… I don’t make any rules.
Speaker 2:
Right.
New Garments and Potze’in Egoz B’Matlis
Speaker 1:
He says further, u’mutar lilbosh klim chadashim. One may wear new clothing. New clothing, all concerns that it will tear. It doesn’t fit well. Yes, he brings here, yes, metaken. He fixes his clothes. He fixes it from the thorns. Yes. Okay.
And mutar lilbosh begadim chadashim, what is that? What is that will tear? The place where it’s not his size, where it’s going to tear. Like we saw last night, when one wears it the first time one needs to make creases with things. Not the first, there are customs, distinctions of new and old. There are those who learn that the first time one needs to make creases. Shevarim shevarim. Earlier it was said about the sleeve, shevarim shevarim. It looks like the old-time clothing was more complicated, and there was the chance that when one wears new clothing the first time it will tear, and one needs to make it better, fit it to the person’s size. That’s what I think. And one may, because it’s also a mekalkel and it’s an eino miskavein. Also because of that, right.
Potze’in egoz b’matlis. One may crack a nut with a cloth. Instead of… he wants to hit with his hands, but hitting with his hands on a nut is hard for him, he puts a piece of cloth and with that he hits. But in the process it can tear the piece of cloth. Or he hits with a hammer, but next to a cloth. He hits over a cloth to break the door with it, yes, perhaps. Incidentally the cloth, the rag, can break from that, tear. V’eino choshesh shema yikra, he doesn’t need to be afraid. Again the same thing, because all this tearing will be a mekalkel.
Discussion: Why Not Generally?
Speaker 1:
It’s true that one could have said the thing much more generally, one could have said that the d’Oraisa is tearing in order to fix, and when it’s a mekalkel, and the things are… he doesn’t say the ideas, he says very specific things.
Speaker 2:
Almost all the laws of Shabbos are very specific things.
Speaker 1:
No, but here the answers aren’t about… it’s not so. One sees here that a tearing even not in order to sew one may not do d’Rabbanan. And what one may is such things like shelo niskavein and it’s mekalkel.
Speaker 2:
Both are eino miskavein. Mekalkel was never mentioned here.
Speaker 1:
We thought that apparently it’s a mekalkel, and they said that perhaps it’s not a mekalkel because it’s perhaps a tikun in all these things. Even in the tearing of new garments it could be that even if it’s not his goal, he wants it to tear a bit.
Speaker 2:
The cloth?
Speaker 1:
No, that’s actually a heter. It’s written nicely that it’s written actually that it’s permitted. Two things that it’s written that one may. Because you could think that one may not, perhaps there is someone who holds that one may not. But the… yes, it’s a bit of a small halachah that he brought from the Gemara. It’s difficult, why should I think that one may not? One doesn’t see what is the reason that I would have thought that one may not.
Discussion: What Does “B’Tzinah” Mean?
Speaker 2:
He asks a question, what does “b’tzinea” (privately) mean? We learned earlier by the “mi shenashru begadav” (one whose garments got wet), that when the garments became wet, that b’tzinea doesn’t help, even kol davar she’asur mishum maras ayin afilu b’chadrei chadarim asur (anything forbidden due to appearances is forbidden even in the innermost chambers). But how does b’tzinea work? Here we saw we learned by the mishna, mi shenispachah begadav b’kotzim, maflishin b’tzinea (one whose garments got caught in thorns, may remove them privately).
Speaker 1:
B’tzinea means where people don’t see. I don’t know, but in any case the halacha of maras ayin is true. It’s not maras ayin. B’tzinea means to say he shouldn’t stand and tear his clothes. That means that when someone stands and he pulls out pieces of thorns with his clothes, it is indeed a melacha. But when it’s caught on the way and he wants to continue walking, he should do it b’tzinea.
Speaker 2:
So it’s certain. We’re talking about when it’s caught. Why does the b’tzinea matter in a case when it’s clear that it’s a mekalkel (destructive act) or that it’s itself caught?
Speaker 1:
It’s not a mekalkel. Okay, it’s itself caught. Itself caught? I didn’t say that he is indeed intending. He intends to remove the thorns from his garments. He doesn’t want them to tear perhaps, but it seems that it’s still such that one can do it b’tzinea. Therefore I say, there are no rules. I wouldn’t look for rules on each one of these halachos. It seems to me that it’s very practical. It’s a chilul Hashem (desecration of God’s name) to see a Jew walking on Shabbos in the street, his bekeshe (coat) got caught on some nail which is an awkward situation, and they tell him, “Come here, don’t stand there pulling and tearing. Give a pull like this.” That’s what b’tzinea means. B’tzinea doesn’t mean send away the people and don’t make a show of it. It means something like this, you are refined and calm. That’s how I would translate it. And for each thing, the less one can do publicly, one can do things that are like not Shabbos-like, one does. Kach nireh l’aniyus da’ati (so it seems in my humble opinion).
Speaker 2:
Further, very good. So, this is a dispute. But you agree, like every thing one must do with refinement and not do something that people might think or that is actually somewhat of a melacha.
Speaker 1:
Very good.
Melechet Boneh V’Soser — Beginning
Halacha 25: HaToke’a Chayav Mishum Boneh
Speaker 1:
And now, now we’re going to learn about the melacha of boneh v’soser (building and demolishing), what are their rabbinic derivatives. The Rambam says, here he says a slightly different language. He doesn’t begin “haboneh av melacha, v’hatoke’a chayav mishum boneh” (the builder is a primary category of labor, and one who inserts is liable for building). He begins right away, “hatoke’a chayav mishum boneh” (one who inserts is liable for building). From the Torah, liable. Yes, but usually he says the names of the Torah melacha.
Speaker 2:
Okay. I mean there was a halacha, it began like that. He already said about for example meraked chitim mishum dash (one who sifts wheat is liable for threshing), a simple thing, understand? What is a toladah (derivative), otherwise it’s even the av (primary category), understand what I mean?
Speaker 1:
Yes. Yes.
Speaker 2:
Hatoke’a chayav mishum boneh, by melechet boneh he already explained that boneh means generally…
Hilchos Shabbos – Melechet Boneh: Toke’a, Delasos Mechubaros LaKarka, Delasos Keilim, Tzirim
Halacha 25: HaToke’a Chayav Mishum Boneh – Delasos HaMechubaros LaKarka
Speaker 1:
From rabbinic law?
Speaker 2:
No, from Torah law. From Torah law.
Speaker 1:
Yes, but usually he says the names of the Torah melacha.
Speaker 2:
Okay. Ah, I mean that there was a halacha, he began like that. For example, hameraked chayav mishum dash (one who sifts is liable for threshing), which is a toladah, or it’s even the av, what does that mean?
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
Yes. Hatoke’a chayav mishum boneh. By melechet boneh one needs to know that boneh generally means inserting something into something. That means, placing the pillars into the sockets, yes? Placing one brick on the other, being toke’a. So if someone inserts, I don’t know, a door into the holders of the door, or he inserts a pole where it should lie, chayav mishum boneh (liable for building).
Lfikach, kol hadelasos hamechubaros lakarka (therefore, all doors that are attached to the ground), doors that are attached to the ground, lo notlin osan v’lo machzirin (we don’t remove them and we don’t return them), one may not remove it from the place where it’s attached, and one may not put it back. Even when he puts it back it’s not exactly teki’ah (insertion), but we decree lest he insert.
That means, even when one puts it back in a manner where it doesn’t become strongly attached, which would mean, I don’t know, what does it mean to be machzir (return) without teki’ah? Anyway, somehow putting back the door without connecting it.
Ah, I mean that we’re talking here about a door that doesn’t rest on hinges, but like it used to be a large piece of wood, a deles (door), that one moved away from the hole, and when one wanted to close the empty opening one placed the piece there. One didn’t insert it. That’s not boneh, but in any case one places something there to cover the opening of the door. But it’s a gezeira shema yitka (decree lest he insert), perhaps he’ll go, that he places it there, perhaps he’ll go and also attach it to the wall. Yes?
Speaker 1:
Yes, I see it.
Speaker 2:
The commentators actually don’t know clearly. We learned clearly that inserting a door is indeed boneh.
Speaker 1:
Right, if one places it up with the hinges.
Speaker 2:
But here he says “lo notlin v’lo machzirin” means removing from the opening which is not attached, a decree that he will do it in a manner when it is indeed attached. That means, the “lo notlin” is a decree of soser (demolishing).
Speaker 1:
No, I say machzir is the boneh and notel is the soser of it.
Speaker 2:
But what is the difference of doors? What, there’s no reason, I don’t know.
Delasos Keilim – Notlin Aval Ein Machzirin
Speaker 2:
Doors are doors that are attached to the ground, because on something that is attached to the ground there is binyan (building). But vessels have different halachos. Therefore delasos shida teiva u’migdal (doors of a chest, box and tower), a door of a closet, u’she’ar delasos keilim (and other doors of vessels), or doors of other vessels, notlin (we remove), one may remove. Removing one may indeed, it’s not soser. Aval ein machzirin (but we don’t return them), one may not put it back. Putting back is indeed forbidden rabbinically. Why should putting back be stricter than removing?
Discussion: Why Is Notlin Permitted But Machzirin Forbidden
Speaker 2:
He says, if I remember correctly, that in the Gemara they say, one may remove it because one wants to use the door. One wants to use the door for something else, the piece of door from the closet. One wants to use it for something else, one may remove it to use for something else. But to put it back to the shida teiva u’migdal one may not. Because removing, you take it away for some other reason, you want to use the piece, it’s not muktzeh, let’s say, and you may use it. But putting back looks similar to putting back a door.
Tzir HaTachton SheNishmat – Docho LiMkomo
Speaker 2:
V’im nishmat tzir hatachton shelahem (and if their lower hinge slipped out), if it moved away, it went from there, the lower hinge slipped, the lowest thing that holds the door, how is that called? The hinges, the lowest hinge, docho limkomo (push it back to its place), one may push it back into place. What does that mean to say? He means, when one hasn’t yet removed the door. We’re not talking about the door, not a continuation, not the door that one removed when one puts it back. Rather the door is lying there, it’s just not well connected with the hinge. That one may indeed do, simply push it back into the place where it belongs.
U’vamikdash machzirin oso (and in the Temple we return it), in the Beis HaMikdash one may properly put it back, not just docho limkomo. Machzir outside. What is the difference between pushing and returning?
Discussion: Difference Between Docho and Machzir
Speaker 2:
It seems that this is the proper way of putting back, and this is the way that is put back temporarily, that it doesn’t become reattached. No, I mean it seems like this. Pushing is the meaning that it’s still there, and you just need to push it into its place. Machzir is the meaning that it completely fell out, and you need to give it a lift up and put it back in. It’s not a difference of what the result is, it’s a difference of the problem that one solves.
Nishmat in the Mikdash means even if it completely slipped. Pushing means that it didn’t completely slip, you just need to give a push, squeeze it in or something like that.
Tzir HaElyon SheNishmeta – Asur L’Hachzira B’Chol Makom
Speaker 2:
That’s when the lower hinge moved away. Aval tzir ha’elyona shenishmeta (but the upper hinge that slipped), when the upper hinge of the door moved away, asur l’hachzira b’chol makom (it’s forbidden to return it in any place), one may not put it back in any manner, even when it just moved a bit, even when there’s just a pushing.
Speaker 1:
Yes, l’hachzira means in the manner of… b’chol makom, the meaning is even in the Mikdash, not just in the whole world.
Speaker 2:
But pushing also not pushing. Yes, l’hachzira means not specifically l’hachzira, one may not put it back in any manner. B’chol makom there is the decree even in the Mikdash. But l’hachzira I want to suggest… perhaps the top one can’t push.
Speaker 1:
No, he says, he began “nishmeta tzir hatachtona” etc. “Mah she’ein kein tzir ha’elyona is different”. It must be different in both cases, both in the provinces that what one may usually do by the lower hinge one may not, and also in the Mikdash what one may usually do by the lower hinge one may not.
Speaker 2:
Well, he says “asur l’hachzira”. Asur l’hachzira b’chol makom, there’s no difference between the Beis HaMikdash and the provinces. “Gezeira shema yitka” (decree lest he insert). It seems that by the upper hinge there is a greater decree of shema yitka.
Discussion: What Is a Tzir and What Does Shema Yitka Mean
Speaker 1:
Yes, I want to know a bit the information of what we’re talking about, I’ve never understood it. So, if someone knows how the tzir looks, and why the upper one is yitka, what is the meaning of the yitka? I don’t understand plainly about the meaning of the halacha.
Speaker 2:
The tzir is a hinge, there are two hinges that connect the door to the wall. Not a hinge and a lower hinge, yes? Approximately.
Speaker 1:
No, not approximately at all. Because we don’t have that sort of hinges. The tzir is simply on a nail…
Speaker 2:
But the upper tzir mainly holds the door. The upper tzir is more important than the lower tzir.
Speaker 1:
By us there is, I don’t know, I said a difference. So we don’t have that sort of hinges. Let’s be clear, a tzir… It’s hinges, other types of hinges, whatever it is, it’s hinges. Other types of hinges.
Speaker 2:
I don’t have hinges, I’ll explain to you.
Speaker 1:
I don’t have hinges, I’ll explain to you what a tzir means. So we’re talking about… I can indeed tell you that I know what a tzir is. A tzir is such a nail like a stick that sticks out from the door, and it goes into such a hole in the doorpost on the side. That’s the meaning. The door turns on this. It hangs from above and from below. And there are no hinges. We have a hinge that is such a… such a door such a… the hinge that I have in my house at least, is not a tzir at all. It’s such a piece that is such a… such a door that one hangs up the door basically, it opens. That’s not at all the same sort of thing that they’re talking about.
But in any case, what stands here apparently is that the upper tzir holds the main door, and there is the greater concern of shema yitka. But it’s not so hard to place. First of all, what does yitka mean? What does yitka mean? Fixing the tzir, making the tzir go into the hole as it should go in.
Speaker 2:
And one can’t insert it? Machzir hanoteil.
Speaker 1:
True?
Speaker 2:
In the Mikdash.
Speaker 1:
Yes. So certainly that one is not boneh.
Speaker 2:
What do you mean? You’re talking that some such sort of yitka is forbidden. I’m talking about delasos hakeilim.
Speaker 1:
Okay, and what is the yitka?
Speaker 2:
No, first of all, we’re talking about such a sort of yitka that even by attached to the ground is not boneh, it’s just a decree shema yitka. Yitka is indeed.
Speaker 1:
No, because there we’re talking about… how can you say that one distinguishes? One minute, one minute. The doors that are attached lo yitol v’lo yachzir. He’s not talking here about hinges at all. As I said, placing the door on the place.
Speaker 2:
No, “lo yachzir tzir tachton shelahem”. Right?
Speaker 1:
Those doors…
Speaker 2:
No, that goes up to delasos shida teiva u’migdal.
Speaker 1:
Very good. The same one that you said a minute ago that it doesn’t have a tzir, suddenly has a tzir.
Speaker 2:
Okay. No. The first piece. And so, he’s talking about doors that are attached to the ground, one may not do any removal and any return, not a lower one and not an upper one. Shema yitka. Now he says, delasos hakeilim is always easier. Delasos hakeilim is always easier. So what? That one may indeed be notel and machzir when one doesn’t connect it to the tzir. But if there is another case, the door of the teiva u’migdal one doesn’t want to remove or put back, but it’s lying there, but the tzir has become weak and one needs to fix it a bit, one needs to push it back a bit.
Speaker 1:
So the lower one may be put back.
Speaker 2:
Shema yitka. The same decree, true?
Speaker 1:
You have the same, you sometimes have the same decree of shema yitka. So usually inserting is not teki’ah, whatever that means, but he can insert it. The same point the same thing as before, that lo notlin v’lo machzirin by attached to the ground which is more boneh from the Torah or something like that, because there is such a halacha of binyan in vessels from the Torah. So, then there is always shema yitka, and here there is a manner where there isn’t shema yitka.
But I, Yitzchak, still don’t understand the translation of what shema yitka means. What does inserting without being toke’a mean? What is there to be toke’a? And how can it be the upper door is more shema yitka? That’s a third thing I don’t understand. But first I don’t understand plainly the translation.
I say, let’s say over again the Rambam as I understood it. I’m not establishing what the reality is, tell me what the meaning is, he inserts a door and he’s not toke’a. Translate, what does it mean?
Speaker 2:
Okay. Because something that is attached to the ground is actually there there is binyan, mainly binyan. Vessels are always easier. So he began like this, that the door of the house, even if there are no hinges at all, there is a large piece of board…
Speaker 1:
No, no, let me. Let me. What that means a door. Shema yitka means to be toke’a the tzir. So then it can be what you’re saying is correct. From anything that is attached to the ground one may not take the piece of thing called a door and place it by the empty opening or remove it from there, a decree one will build, a decree one will bring a tzir, one will make a tzir and be toke’a the tzir. Stop here. A decree one will fasten there a…
Speaker 2:
What does fasten mean? You’re not standing anything. I don’t know what that means. Perhaps you know, but I don’t know. What will he do? What is he doing now and what will he do? Just precisely.
Speaker 1:
By attachment to the ground one doesn’t do even something that is not in the category of insertion. One doesn’t play at all with the tzir. One is not busy with the tzir. Just from dragging a piece of wood and inserting it by a place where it’s empty. Why? Because here it’s forbidden like this, says the Rambam. But vessels one will indeed remove, but not put back.
Delasos Mechubar LaKarka, Nireh K’Boneh, U’Machzir Chulyos Shel Shidra
Discussion: What Does “Fasten” Mean By Doors?
Speaker 1:
What does fasten mean? You’re saying words that you don’t know what it means, at least. Perhaps you know, but I don’t know. What will he do? What is he doing now and what will he do? Tell me precisely.
By attached to the ground one may not do even something that is not in the category of insertion. One doesn’t play at all with the tzir, one is not busy with the tzir. He shouldn’t even take a piece of wood and insert it by a place where it wasn’t. Why? Because it’s not precise, so says the Rambam. But vessels one may indeed remove, but not put back.
You’re not helping me. Besides that you inserted a whole story that never was, that the doors that we’re talking about attached to the ground don’t have a tzir – you made it up yourself. It doesn’t say so. But I can bring proofs from good ways to say that the Rambam doesn’t agree. I’m not trying at all to make support from the Rambam. That’s not the plan. It doesn’t bother me, it doesn’t help me, because I know that it’s left over.
What Is “Yitka”?
Speaker 1:
What is the meaning “yitka”? Meaning, tell me the meaning. I don’t know what that means. I don’t know precisely how the tzir looks, but you have a manner of connecting it to the wall, and that’s called “yitka”. That one certainly may not do, that’s boneh. It’s not what “yitka” means. We’ll see, I don’t know.
Because that inserting a door into the tzir properly, which apparently that’s how a door sits, that means one may, but here is shema yitka. But according to delasos hakeilim it says explicitly such a case. There is such a thing, he inserts the door from above and from below into grooves, but he inserts it, but it’s not teku’ah (inserted firmly). Now I ask you, what else can he do that means being teku’ah?
Lecture on Hilchos Boneh (Laws of Building)
tekiah, a tekiah is obligated because of boneh. It can’t be a tekiah. Therefore, doors of a building one may not under any circumstances replace, even when one is not tokea, lest one will be tokea. But doors of vessels one may not be machzir, one indeed also may not be machzir because of the same reason. By doors of vessels, just as by doors of buildings. But we’re talking about something else, about fixing the hinge, when it’s not mechubor with the hinge…
Speaker 2:
But the distinction that you’re making isn’t stamped on all distinctions with hinges, because I know what that means yedka. I’m not here to fix your problem, I only tried to learn this piece of Rambam. But that’s correct…
Speaker 1:
And I’m saying to the audience, the distinction that you’re making, you think you’re making a great chiddush that one may not place something… I know what they… In short, I don’t know the reality that we’re talking about here, it’s basically…
Questions for Practical Halacha
Speaker 2:
Halacha lemaaseh I don’t know, if one closes a door what does one do?
Speaker 1:
If I have a window where the window came out, may I put it back in?
Speaker 2:
Okay, that’s different, he asked many details that are different.
Return to the Topic of the Hinge
Speaker 1:
In any case, I’m missing something about the meaning of what is the hinge?
And I see that I’m probably not the first one who knows this, as always it came out… No one knows… Daf lamed gimmel…
Responsa Maniach… Sheilas Yaavetz.
They say different explanations of what is the yedka, yedka means…
Speaker 2:
They say to know, what I tried to say approximately?
Speaker 1:
No, you’re trying to understand and you’re trying to make me… It’s not completely fallen out, it is completely fallen out. You’re making a third distinction of with a hinge and without a hinge that doesn’t stand.
But that doesn’t make a difference to me, because the term yedka certainly goes on a fourth thing, something else that we don’t have… not in any of the cases, right? We didn’t permit and didn’t forbid the kiyamta! The kiyamta being is an action d’oraisa.
There are those who say here below that the kiyamta means actually screwing the hinge into the door, a completely different melacha, not the kiyamta being putting in the door, that I would understand.
So saying this answers my questions that I haven’t understood for a long time.
Question: A Door is Made to Turn
Speaker 1:
A door is something else that it was made to turn, not something that it was made to be stuck, right? If you want to say that the kiyama means to fasten, a door doesn’t need to be fastened, because it can open.
On the contrary, the opposite, one puts in oil on the hinge, I don’t know what it’s called, so that it can open. A door wasn’t made to remain stuck, so how should I see to make it stronger? About this perhaps, as he says that tokea is something completely different. I don’t know what it could mean, but something a completely different step is the tekiah, not putting in. But it could be, one turns with it and one gets involved with this door. “And lest he will be tokea”, just as “lest” is indeed kol shehu, whatever, other “lests”.
Kach tzarich lehadlik dakah. Very good.
Halacha 26: One May Not Braid the Hair of the Head and Not Style It
Speaker 1:
We’ll see more rabbinic melachos that have some connection to boneh. This is further from boneh. “One may not braid the hair of the head and not style it.” One may not braid the hair of the head, and not only braid but also “not style it”. “Style it” means something is turning. It means making, let’s say, making a braid and making simply twisted beautiful hair. “Because it appears like boneh,” because it looks like boneh. It means gathering all the hair so it runs in a certain way, it should look similar to boneh.
“Appears like boneh”. It looks, you don’t mean actual boneh, because we didn’t say any boneh on hair, on people. Boneh we learned only mechubor lakarke even. But boneh we did learn that on there machat al gabeihen. True, chaim is already boneh. I know, we need to understand. On what explanation did we learn binyan in vessels? It’s something not such a rule that I meant. I don’t know. Okay. “Because it appears like boneh,” it looks like boneh.
Halacha 26: And One May Not Reassemble a Segmented Menorah
Speaker 1:
“And one may not reassemble a segmented menorah.” A menorah that’s made from pieces, one can set it up and take it apart. One may not assemble it. Even though it’s not boneh, it’s made so that one should easily take it apart and assemble it, but it’s similar to boneh. “Nor a segmented chair or segmented table,” or a bench or a table that’s made from pieces that one can take apart. “Because it appears like boneh.” All these things appear like boneh. It’s not really built, because one can always take it apart again and rebuild it. It’s an assembled thing. Appears like boneh. “And if one did reassemble,” if one did indeed reassemble, put back together the menorah or the chair, one is exempt. It’s only rabbinic. Why? Because there is no building in vessels, no demolition in vessels. The law is that essentially there is no building and demolition in vessels, building is only in what’s attached to the ground.
Discussion: Machzir – Tightening or Assembling?
Speaker 2:
And what do you call it, I understand that one may not be machzir when it’s completely taken apart. But if it’s already built, it’s just weak, and he wants to just tighten it with the returning, may one be machzir.
Speaker 1:
Yes, being machzir means tightening? That seems to me.
Speaker 2:
By us he says regarding chalyos of chest, box and tower, perhaps there’s a type of loose that one may in general, perhaps that’s the distinction. That means a loose thing that belongs to loose?
Speaker 1:
Yes, what is a good attachment, if it’s well attached. If it’s something that becomes well assembled, one may not. But something that never becomes very strongly assembled, it always remains loose, it’s less boneh at the time…
Speaker 2:
Why does he say it’s permitted to return it? He should have said it’s permitted to build it. That’s a proof to your explanation.
Speaker 1:
Yes, but he uses the same language, machzirin. Machzirin means to reassemble how it looks when it’s built. And taking apart will also be the same prohibition.
Digression: Making Peyos on Shabbos
Speaker 1:
He’s talking, for example, the ideal halachos are very strict. There are for example Jews who said that one may not make the peyos curly on Shabbos, because that’s a godlin or pokeis, one of these things. But the custom is not so, the custom of all Jews is to make the peyos on Shabbos, or almost all Jews except a few very pious ones. It seems that this isn’t the level, it must be something a greater situation to be a prohibition. We’re talking here about something a braid that one makes once in a while, not something that one makes every day or that one fixes all the time.
Discussion: Folding Table and Temporary Building
Speaker 1:
The same thing here, for example these vessels, may one open a folding table on Shabbos? It’s as if he makes it broken, it’s folded. It’s more like something that’s assembled like Legos, assembled from pieces. There’s something, I think a folding table, also, it’s folded, something different. There’s something pieces. In short, chalyos means external pieces, one assembles pieces.
Speaker 2:
Yes, not clear. There are poskim who say as you say, that things that are made regularly to take apart is not boneh. There’s no such halacha of temporary building.
Speaker 1:
What do you mean? When you say “boneh vesoter”, what does that mean? It means that it’s made to take apart. It’s not a permanent building, it’s not fastened. What point now remains?
Speaker 2:
But you’ll see, ohel arai there’s also prohibited rabbinically. Perhaps that has building? It’s not like by a knot there’s a thing of a non-permanent knot. Isn’t there such a thing as a non-permanent building? I don’t know.
Speaker 1:
People say that chalyos of the spine of a small child next to each other, a small child whose back has become crooked, one may not fix the pieces of the spine, because it appears like boneh. It looks like boneh. An interesting thing.
Halacha 26: Returning the Vertebrae of a Child’s Spine
Speaker 2:
It must be that this isn’t real medicine. Yes, this is something that one does simply for beauty, not that his spine is broken.
Speaker 1:
But the vertebrae of the spine are broken, it’s something dangerous, no? Is there danger in it? I don’t know exactly what we’re talking about. It means something a massage that needs to fix the bones so they go in place.
Speaker 2:
Um, yes. Okay, very good.
Speaker 1:
Ah, did you learn earlier that one may, yes, massage is only the prohibition because of anointing. Okay, one needs to know exactly what this is, the returning vertebrae of the spine next to each other. It’s certainly some sort of thing, something to directly fix the vertebrae of the spine. It seems that one moves around a bone literally. Perhaps today one doesn’t do that. I don’t know.
I’m not an expert in the vertebrae of the spine. I had a friend who had a problem with his back, and he told me that he had to go to a chiropractor.
Discussion: What is Appears Like Boneh?
Speaker 2:
No, it seems appears like boneh is like this: someone stands and knocks on someone else’s back. A person himself…
Speaker 1:
No, no, it’s not knocking. Knocking on the back is permitted. It means that you move. Next to each other. It must look like a building. Knocking on the back or a massage doesn’t look like boneh. It looks like something else, as you say, perhaps a question of medicine on Shabbos and the like. But this isn’t any appearance.
It needs to look like you stand and you make the peyos, or I don’t know what, you make a braid of the hair. It looks like you’re building something. When it looks, you take simply pieces and you make from it something. To give a knock on the back doesn’t look like building. It looks and knocks on someone.
Digression: Lego on Shabbos
Speaker 1:
There’s a great dispute among contemporary rabbis whether one may play Lego on Shabbos. I don’t know what the halacha is. It doesn’t say. This is such a piece, that is, you can think about it. It’s also already rabbinic, it’s certainly not d’oraisa for sure, apparently.
I said that all these menorahs and all these things are, let’s say that one can take them apart so it should be easy to put away, so it shouldn’t take up too much space, but once one sets it up one uses it. Legos is made to set up, throw down, set up, throw down. That’s the question of doubt.
Okay, I’m telling you, “bameh devarim amurim” could be what you mean. “Bameh devarim amurim” means that when it’s such a type of vessel that one sets up for half an hour and one doesn’t set it up strongly, but the Legos is perhaps in the category of loose packer. Yes, so one can think.
Halacha 27: One Who Makes a Permanent Tent is Liable for Boneh
Further, another melacha of boneh is like this: One who makes a permanent tent, not only when one makes a building is one liable for boneh. It’s a midrash like this, because the Mishkan wasn’t any building, it was a tent. One who makes a permanent tent is liable for boneh. This is also a way of building, making a permanent tent. This is simple, we learned, I mean explicitly in the laws of boneh, that a tent is also boneh. This is only a permanent tent.
Rabbinic Prohibition: Temporary Tent
Therefore, for this, what prohibition did the Sages add? One may not make a temporary tent lechatchila. The prohibition of the Rabbis is that one may not make a temporary tent lechatchila, meaning the first time when one sets it up. One may not be soter, take apart a temporary tent. Why? A decree lest one will make a permanent tent. This is indeed a temporary tent, but if we’ll allow making a temporary tent it’s a decree that one will make a permanent tent.
Discussion: What is the Distinction Between Permanent and Temporary Tent?
This is, a temporary tent is a different type, a different sort of tent. It’s not simply a decision whether we’re going to leave it long or… because the Mishkan was also al pi Hashem yachanu, they will stay there a day or two days, they will stay there… Certainly. But it’s always called a temporary tent, because it’s a Mishkan, it’s an important thing, even if we set it up for a day.
Precisely there there’s a dispute in the Rishonim whether this means that they built every time, or also when it was only an encampment, a short encampment, whether they didn’t build the Mishkan. There it says a verse “al pi Hashem”, and many times, “they will stay there a day or two days”. He asks whether when it was a day, did they also build the entire Mishkan. It’s a huge job, building the Mishkan itself takes a day.
I saw someone says that the question is about this, that it was called a temporary tent, because a temporary tent is only when a longer time they built the Mishkan. Okay, certainly someone is talking about the question of temporary tent regarding that.
No, but I mean to say that the distinction between temporary tent and permanent tent doesn’t mean to say whether the person decides if it’s for long or not. It must be a different type of building or a different type of tent. Yes?
I’m sure that the question of the Mishkan someone already asked. But the Mishkan also had… Okay, what does it mean… even if one sets it up for a day, perhaps it can be called a permanent tent. I don’t know what it means. Let’s see the Gemara. Because by me, every tent is temporary. I mean, for this a tent isn’t any house, because it’s a tent. There are certain cultures where one lives in tents, that’s their house. Yes, like one lives in deserts. And that’s their way of building. No, but there are also people who have in their backyard a tent that they set up, and one sets it up once for a long time. I don’t know. A tent doesn’t mean…
So what does tent mean, a house of merchandise? He says that a permanent tent is a house of merchandise, and a temporary tent is something such a pop-up tent, something such a small thing that one builds up and takes down. Okay.
And If One Made It – Exempt But Prohibited
He says, and if one made a temporary tent, if one did… It wasn’t boneh, that is, he doesn’t call it boneh. Soter he does call it the same, but by building he doesn’t call boneh on… He didn’t do boneh, he only did a prohibition. But he does call it, but he does call it soter. How can he call it? Exempt? I hear. Okay, so he’s exempt. He’s exempt, it’s only rabbinic, as stated.
It’s Permitted to Add to a Temporary Tent on Shabbos
He says further, what may one do? And it’s permitted to add to a temporary tent on Shabbos. One may make a temporary tent larger on Shabbos. This one may indeed do. The stringency didn’t go so far.
He explains briefly, a tallis that is spread over pillars or over walls, a tallis is spread out on walls or on pillars, and it was rolled up before Shabbos, it was rolled up before Shabbos, and therefore there’s no tent, you don’t have a large enough tent, but there is a tefach in it, but there’s a tefach, meaning a minimum gap of a tefach covering, if at least a tefach is open, there’s already an explanation that there’s already something a bit of a tent, you may set up the rest, behold this one may spread it on Shabbos until he makes a large tent, one may unroll the rolled-up tallis and stretch it out so it should become a large tent, because this he was only adding to an existing tent. The entire rule of poskim is that enlarging an existing tent one may, a temporary tent.
Discussion: The Permit of Shlock on Shabbos
Yes, this means here is the permit of a shlock, yes? Opening a shlock on Shabbos, this means apparently, I already know if it’s talking about the hands, because you then can ask that it’s dark… I don’t know the halacha, but it’s certainly there where to think that this is an ohel harah. Because you need to make sure that there’s always a tefach. Then what it’s adding to the ohel harah. If you make a new shlock, on Shabbos, your door, one may not even if the fruits are a tallis.
What it says here, right? Can’t you take a tallis and lay it over a midim bak shalom? How can we make the Simchas Torah that we make the… what is going on? Like the people… If people can want the partitions, they can also be pillars. Don’t know. Okay, let’s say it’s not on a person. Let’s say we’re not laying to become wet. It’s not standing there much a concern of tent. Or, it’s only another concern of a question of carrying. Because a temporary tent means something that one builds, something that should lie on something. Holding a tallis in the hands, doesn’t have any… Okay, let’s see a few more halachos further. There’s how to think.
Halacha 28: Chuppah – Temporary Tent
Chapter 22: Shevusim from Boneh to Soser – Continuation of Laws (Part 13)
Ohel Arai – Continuation of Laws
Discussion: What is the Difference Between a Kilah and a Mittah?
One toleh is a kilah. One may not hang… the kilah is a… kilah is what I just spoke about… the kilah is the cover on the bed, such a… such a… what is it called? Such a… canopy bed. Yes. A villan. Yes. One may not hang such a piece of merchandise that the kilah is made letzeil, that one should be able to sit under it, sheharei na’aseh tachteha ohel arai. It’s actually not the manner in which one makes an ohel, it’s different.
Ohel arai? No, he says “sheharei na’aseh tachteha ohel arai”. He doesn’t say that this means building an ohel. No, that’s what he means. Ohel is once this. And the language doesn’t look like that. “Sheharei na’aseh tachteha ohel arai” – under this you have something that is similar to an ohel, or you have a place that is covered, that is covered from above. I mean that all oholim are underneath, like a sukkah. An ohel is a thing that is ma’ahil, it covers.
He made it letzeil? Yes, it’s letzeil or whatever, yes. The language here is very different, and otherwise I would have had to say that a kilah is also called an ohel arai. He already says “sheharei na’aseh tachteha ohel arai”.
Mutar lehani’ach mittah vechissei vetraskeil – one may place a bed and chair and traskeil, let’s say, high, and be able to sit under it, ve’af al pi shena’aseh tachteihem ohel, even though under it becomes an ohel, sheharei ein zo derech asiyas ohel. It’s not a way. Even children play like this many times, yes, one spreads out a blanket and sits under it. But this doesn’t mean an ohel, because it’s not a derech of making an ohel, lo kavua velo arai. It doesn’t even mean an ohel arai, it means nothing.
Okay, so a kilah is a normal thing, it came about this way. The kilah is a simple way of how one makes an ohel arai, yes. But a bed, a bed is a bed, it’s not made to be an ohel.
No, perhaps he means… sorry, he means something much simpler. He doesn’t mean that one takes a bed and hangs it on top of the bed. He just means, you take a bed, you lift up a bed, and you put it down somewhere, and let’s say it’s a high bed, and there isn’t the shiur ohel. Right, under the bed is an ohel. Anyway, you bring a bench, under the bench is an ohel. Actually, you’re not making an ohel, that’s not even the derech. Understand? But if he does take a bench and places it from the height, not that, not the heter stands here. Understand? It’s not normal from the tables. The question is, under a bench… under every bench is an ohel, so the chiyuv is now also been ohel. He moved the ohel. I mean, what is the…
And that’s just plain.
No, here stands the heter.
I mean lekho’ora, no, I mean even if he places it on a bed, even if he places it on a high place, but this is not a derech asiyas ohel. Lo ikpas lei. Here we’re talking about that law. Here stands the heter of placing a bench on the floor, because it could mean that he’s making an ohel, he explains that’s not how one makes an ohel. If he takes the bench and places it in the height, or somehow makes an ohel, the heter doesn’t stand here, one needs to seek another heter if there is one.
Yes, he says that an ohel is a thing that is made to use from underneath. A bench is made to use from above, not made to use from underneath.
That’s how the ohel is.
Right, it’s temporary, but it’s bederech arai.
A kilah he did make for this, to be tachtav.
A kilah is however an ohel arai, not made for a tachtav.
It’s made le’eila, but kilah is made letachtav.
Opinion of Magen Avraham and Rashba
There are opinions that forbid it. The… he brings the Magen Avraham who says that there is a type of bed that one actually also uses the underneath, so one may not set up the bed. Let’s say, the bed is empty, let’s say it’s not a bed that we have that already has a mattress, but it has such holes, and there’s no lavud, whatever, one may not cover it because you’re making an ohel from underneath. So the Rashba held.
Law 29: Slanted Ohel
Now, he says further today. Kol ohel meshupah she’ein begago tefach, there is… one places two pieces of merchandise slanted, so under it is like an ohel, but there isn’t a tefach, it goes entirely slanted from both sides. It’s like the laws of sukkah where he goes down in tzelem, that the two walls become the roof, the wall is the roof. Or at least when there is pachos misheloshah samuach legago rochav tefach, or an ohel that also doesn’t have within three tefachim close to the peak a width of a tefach, harei zeh ohel arai. I wanted to say like this, I wanted to say like this that the roof has a width of a tefach, even if at the roof there’s already no width of a tefach, or a bit before that there is a width of a tefach.
So it’s an ohel arai. So this is ohel arai, ulevush oser lechatchilah beshabbos asur.
Very good. Tallis kefulah, what does kefulah mean? He folded the tallis,
Chapter 22: Shevusim from Boneh to Soser – Continuation of Laws (Part 13)
Ohel Arai – Continuation of Laws
Folded Tallis with Strings
It means, ohel arai it would indeed be called. Not necessarily so it would indeed be called, like the roof has a width of a tefach. Even if at the roof there’s already no width of a tefach, or a bit before that there is a width of a tefach, it must be wide basically. So it’s an ohel arai.
It’s called ohel arai, veha’oseh lecha techilah beshabbos is patur.
Here he goes, tallis kefulah, what does kefulah mean? Folded the tallis? Draped over, he says, on a… like one hangs a towel on the… such a fold of a folded thing that one puts on the roof. Not folded, folded means a thing that hangs in the middle, like one hangs a towel on a… and one can make a roof from it. So, if havah lei chutim sheyitlu bah me’erev shabbos, what are these strings? This means the tallis has strings, mutar lenotah, one may spread it out. Vechen haparochos mutar lenotan umutar lefarkan, because once it has strings one sees that it’s a type of vessel that is made to move, to set up and to take down.
Ah, he’s not talking about making a roof, he’s talking about making a wall from it, a mechitzah. Like a mechitzah that one has that hangs like a tallis, and one moves it, this is permitted. Like parochos. But the point is, the strings make it so that it already lies there bekevi’us, and you’re not now making an ohel. On the contrary not, one didn’t mean why. It’s not an ohel, let’s say that one moves it, one doesn’t make from above.
So the question is if it was, yes, if there is a tefach bagag, and the tallis can create a tefach bagag, but because it has strings… something I’m still missing. I don’t understand what these strings are. Let’s say there wouldn’t be strings, may one not hang a tallis to make a mechitzah if one makes with it a gag tefach. If there is a gag tefach, that’s the question. It’s a continuation of the previous laws. Even in a manner which a gag tefach. But when there are strings on it, it’s strings. So it’s already… I don’t know. It doesn’t stand properly. I don’t know.
Perhaps the point is because you haven’t done anything on Shabbos. It’s already lying there from erev Shabbos. You’re just spreading it out now by the strings. You grab it by the strings, and you give it a pull. It’s like mosif al ha’ohel. It’s already made. I could understand that it’s a heter that is like before, that mosif al ha’ohel arai, but here I don’t grasp what’s missing that the rope should do. I don’t know. Not clear. One must understand… could be the rope makes it as if it’s already made. There’s already a roof there. Even if it’s laid up, but there’s a string there that is very easy to give a pull back to. One doesn’t know where this is now metaken been an ohel.
In Tosafos it says, yes, it doesn’t say with really… I don’t know. Okay.
Chuppah for Grooms
Kilas chasanim. Here stands another… kilas chasanim, such an ohel that one makes for grooms, such a chuppah, yes. She’ein begagah tefach, either the roof doesn’t have a tefach, and also it doesn’t have bifachos misheloshah samuach legag rochav tefach, so, ho’il vehu mesukon lechach, since the kilas chasanim is made to be a bit… it’s made to open and close, and it doesn’t mean that when you open it and you close it you make an ohel. Metaltelim osah umatilin lefarekah. Notah is translated as closing it, and lefarekah means opening. It’s going back to making an ohel, and lefarekah is going back to taking it down so it shouldn’t be the highest in it.
Ah, here you see indeed the condition, even the thing that is mesukon lechach, is specifically if there isn’t a tefach somehow like this. Shelo tehei meshulsheles me’al hamittah tefach. I don’t grasp the other translation, meshulsheles me’al hamittah. There is space on top of the mittah? I don’t really understand. Where is there meshulsheles me’al hamittah? But the top of the mittah is not at a height of a tefach, somewhere I don’t grasp from where we’re talking. You see, on these laws one would have needed to make pictures. It’s very open, very simple, it’s geometry. One needs to have pictures to know what we’re talking about. I don’t know.
Further.
One needs to know, it seems to me very many things that people don’t know if one may, or if it’s at all a question of ohel.
Window Stopper
Pekak hachalon, something to plug the window. You meant that you mean like there is a piece of board. It’s a simple board. It’s next to a hole in the wall, next to a window, so really it’s mesukon lechach. When there is there a piece of pekak that is prepared for the window, so even if it’s not a matter of kashur venasun, with a likut al hachalon, one may place it in the hole and cover with it the window. Even if it’s not, when it’s kashur venasun it’s certainly, but even without that it doesn’t mean binyan. Let it already be mesukon for that.
Hat with Brim
Kova, a hat. Kova shenosnin al harosh, a hat that one puts on the head, sheyesh lo safah makefes, that has such a brim around the hat, she’oseh tzeil kemo ohel lelovsho, that makes a shade around the one who wears it, a wide hat, mutar lelabsho, one may wear it, lefi she’eino ohel ela malbush, because this doesn’t mean an ohel, this means a garment.
Im hotzi min habegadim seviv rosho o keneged panav kemo ohel, if however he manages to make something seviv rosho o keneged panav that should indeed be kemo ohel, vehidak al rosho, and he fastens it so it should lie well on his head, ve’asah sevivo safah kashah beyoser kemo gag, and he managed to make from the garments such a piece of ohel around his head, but it should be hard kemo gag, not something that falls down, asur mipnei she’oseh ohel arai. Meaning, what I say that such a garment doesn’t mean an ohel arai is only when it’s truly a proper garment, but if it’s specifically built differently than a normal garment, and it’s made to be hard, a normal garment falls down, and when it’s made hard, so yes, then it is indeed miderabbanan because it’s somewhat a piece of ohel arai.
How does this differ from a hat? A hat is different from this something. Hotzi min habegadim, he’s not talking about a hat. Kova is a hat. If one is particular that the mechitzah should be mehudak, and it’s strong, it’s kashah, it’s not like a tallis. Okay.
Hanging a Paroches
Says the Rav, “Hanoteh paroches vechayotza bo”. What does noteh mean? Noteh, we say the whole time noteh. Noteh means spreading out? Yes, that’s what I mean. A paroches lies on the bar or on the hook, when he hangs it, yes. He hangs it up. A whole, it’s not made at all for the roof, it’s made for the wall. But when he hangs it up, he is noteh. When he holds it, let’s say, he wants to place the paroches where it belongs, but before it hangs down, one holds it in the hands so one should connect it well. So while he holds it and he places it, “tzarich lizaher shelo ya’aseh ohel bish’as shenotahu”, that when he fixes the paroches, he places the paroches in place, there shouldn’t somewhere happen to be any ohel.
From here it appears that ohel arai means arai arai, really like for the one minute that it’s called an ohel. One needs to be careful like the rabbanan. Right. “Lefikach im hayesah paroches gedolah, toleh osah shenayim”, two people should hang it. “Aval echad asur”. Why? Because when two people do it, it doesn’t go through, yes. The concern doesn’t happen. The ohel doesn’t happen, because one can do it without a… one person will have to hold it with one hand and hold it spread out, but two people can… yes.
“Umosif kilah”, this is a Gemara. Okay. It’s not for the previous kilah, it’s a roof. Usually one hangs a paroches, yes? Just like that, I go back to the law of a kilah of mine. Ah, right. Not a paroches, but a kilah. Right. But we’re talking now about hanging the wall, not fixing the roof. The roof he already said before, a kilah temei’ah. Okay. “Ein moshchin osah afilu asarah”. Why? “Efshar shelo tikava yafeh milematah veyetzei tachteha ohel arai”. By a paroches, if two people hang it together, it doesn’t make an ohel arai. But a kilah sheyesh lah gag, when one spreads it out, automatically one makes an ohel arai.
Cloth on a Barrel
Beged shemechaseh bo pi hechavit, garments that one hangs on the opening of the barrel, like we already had in sukkah such a type of thing, lo yechaseh bo es kulo mishum asiyas ohel. Ah, interesting. Asiyas ohel inside the… technically, if a miniature person would sit inside the barrel, would he have an ohel? The usual ohel is simple that under it becomes an ohel. Okay. Lo yechaseh bo es kulo mishum asiyas ohel, but mechaseh hu miktzaso. One cannot cover the entire barrel.
It’s very interesting, why does this mean an ohel? When the simple rule is a bottle, when someone puts a lid on grape juice, has he now made a roof? Grape juice is perhaps too small, but if it’s a barrel, it’s a bigger thing. But it doesn’t have a chalal tefach. Tefach? It doesn’t need to be a size for a person. An ohel doesn’t need to be at all a size for a person. Okay, we saw also by the bench, a shiur tefach.
Ohel arai. It means, perhaps actually because of this it’s ohel arai, because it’s so placed, it’s not an ohel mid’oraisa, but an ohel derabbanan. Yes.
Another interesting thing. He says here it seems at the end of Orach Chaim siman shin alef, that this is only by wine barrels, because the wine needs the air, and therefore it means really like one makes an ohel. Interesting.
Egyptian Basket
Hamesanen bechefifah mitzris, one who strains with an Egyptian basket, through his… through his wagon, whatever, lo yagbi’ah karka hachefifah min hakeli tefach. He shouldn’t lift the basket… the translation is, one places merchandise. I don’t know exactly what an Egyptian basket is. Chefifah is a basket, a woven basket. One shouldn’t place the basket, the… round thing, the thing that one has spun, one shouldn’t place it high higher than the vessel, because then when you place it higher than the vessel, it becomes like a roof, which is a… it becomes an ohel arai, kedei shelo ya’aseh ohel arai.
I don’t understand, we learned before that what is this different from a bench? It appears that here there is indeed benefit from the basket. A bench, I understand like before, a bench is made to use on top of the bench, not under the bench. These things are indeed made to use underneath, it’s made for the barrels, it’s made for the barrels which is under the line from the bottom. Yes, he places it higher than the vessel a tefach.
End of Laws of Ohel Arai — Questions on Basket, Holding in Hands, and Umbrella
Basket on Vessels — Difference Between Basket and Bench
Study Partner A:
I don’t understand, we learned before that for example, what is this different from a bench? You see that here there is indeed benefit from the basket. A bench I understand before.
Study Partner B:
No, a bench is made to use on top of the bench, not under the bench. These things are indeed made to use underneath. It’s made for underneath, for the barrels. It’s made for the barrels which is under the basket, mitachas.
Yes, he places it higher than the vessel a tefach, and whatever covers the vessel from above, this is a matter of ohel arai.
Okay, until here laws of ohel arai.
Piskei Teshuvos — Tallis by a Kli Narim
Chavrusa B:
He brings here from below indeed that the Piskei Teshuvos says that one may indeed place a tallis by a kli narim, because one doesn’t make a mechitzah (partition), one only makes something else around the walls. Whatever it’s supposed to mean, I don’t know.
Discussion: Holding Something in One’s Hands — Is That an Ohel?
Chavrusa A:
We didn’t have here at all something that a person holds in their hands. The whole time we spoke about when one places it on something.
Chavrusa B:
No, we did have. We did have. We had explicitly, when one hangs the paroches (curtain) he says that one doesn’t need to hold it.
Chavrusa A:
Yes, but he’s going to affix it afterwards on the side.
Chavrusa B:
At the second when he holds it in the middle of hanging and he holds it with his hands.
Chavrusa A:
He’s holding it now indeed, but he’s affixing it. But when the entire thing is that he holds it in his hands, I don’t know. One needs to think. I don’t know clearly. I don’t know clearly.
General Question on the Laws of Ohel Arai
Chavrusa A:
I don’t understand the laws of ohel arai (temporary tent), the Rabbinic ohel. Something is still missing. Which ohel? The ohel arai itself is still okay, but when it comes to small things, why shouldn’t one make a general thing, something that has a similarity to an ohel? But a bench is very far from an ohel, a tefach (handbreadth). It’s very interesting.
Umbrella on Shabbos — Opening and Holding
Chavrusa B:
Yes, the Acharonim (later authorities) have said that one may not go with an umbrella on Shabbos, because one makes an ohel. One may not open an umbrella. The question is when the umbrella is already open, whether holding it above one’s head is also an ohel.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות שבת פרק כ״ב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות שבת, פרקים כ״ב-כ״ג (רמב״ם, ספר זמנים)
—
כללי׳ע הקדמה צום פרק כ״ב
דער רמב״ם גייט דורך שבותים (דרבנן-איסורים) פון די ל״ט מלאכות. אין פרקים ח׳-י״ב האט ער אויסגערעכנט אלע דאורייתא-מלאכות (אבות און תולדות), און אין פרקים כ״א-כ״ג רעכנט ער די שבותים.
חידושים וועגן דער סטרוקטור פון רמב״ם:
– דער רמב״ם האט די דאורייתא-מלאכות צעטיילט אויף 5 פרקים (ח׳-י״ב): צען, צען, אכט, אכט, דריי — כנראה האט ער אריגינעל געפלאנט 4 פרקים (כמעט 40÷4=10), אבער ווייל די לעצטע מלאכות (בונה, סותר, מכבה) האבן זייער אסאך הלכות, האט ער צעטיילט אויף 5. ביי שבותים זענען נאר 3 פרקים, ווייל נישט יעדע מלאכה האט אן עקסטערע שבות. דער רמב״ם האט געוואלט מצמצם זיין אויף סך הכל 7-8 פרקים (5+3) פאר אלע ל״ט מלאכות מיט זייערע שבותים, וועגן דעם זענען די פרקים לענגער ווי געוויינטליך.
– וויכטיגער נקודה: די צוזאמענשטעלונג פון שבותים מיט זייערע מלאכות איז דעם רמב״ם׳ס אייגענע ארבעט — אין דער גמרא שטייט נישט אלעמאל בפירוש וועלכע שבות געהערט צו וועלכע מלאכה.
—
רדיית הפת (ארויסנעמען ברויט פון אויוון)
רמב״ם: רדיית הפת אינו מלאכה, אבל אסרוהו חכמים שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום וקידש עליו היום — מציל ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. שירדה במסל — ירדה, אלא בסכין, כדי לשנות.
פשט: ארויסנעמען ברויט פון אויוון (רדיית הפת) איז נישט קיין מלאכה דאורייתא — נאר אריינלייגן (אופה) איז די מלאכה. אבער חכמים האבן עס אסור׳ט, שמא יבוא לאפות. ווען מ׳האט אריינגעלייגט ברויט ערב שבת און ס׳איז שבת געווארן, מעג מען ארויסראטעווען מזון שלש סעודות, און מ׳מעג אנדערע בעטן זאלן אויך ראטעווען פאר זיך. אבער מ׳זאל עס טון מיט א שינוי — מיט א מעסער אנשטאט מיט דער מרדה (ספעציעלע כלי).
חידושים:
– פארוואס שינוי ביי א דרבנן: ווען ס׳איז א דאורייתא-מלאכה און מ׳האט מתיר געווען, זאגט מען טו עס מיט א שינוי. אבער דא איז רדיית הפת בכלל נישט קיין מלאכה — פארוואס דארף מען א שינוי? דאך, ווייל חכמים האבן עס אסור׳ט, און אפילו ווען זיי זענען מתיר במקום צורך גדול, פאדערן זיי נאך א שינוי.
– פארבינדונג מיט פרק ג׳: דער היתר פון רדיית הפת רעדט נאר ווען ער האט אריינגעלייגט בשוגג (אדער בהיתר — כדי שיקרמו פניה מבעוד יום). אויב ער האט במזיד אריינגעלייגט צו פרי (סמוך לחשיכה, ווען ס׳האט נישט קרמו פניו), איז ער עובר געווען אויף דעם איסור דרבנן פון שהייה/הדבקה, און דעמאלטס איז נישטא אפילו דער היתר פון רדייה. דאס שטייט אין פרק ג׳, נישט דא.
—
רחיצה בשבת / גזירת מרחצאות
א. דער יסוד פון דער גזירה
רמב״ם: ומה אסרו חכמים — ליכנס במרחץ בשבת, מפני הבלנים שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת חממו. לפיכך גזרו חכמים שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע.
פשט: חכמים האבן אסור׳ט אריינצוגיין אין א מרחץ (באדהויז) שבת, אפילו בלויז צו שוויצן. דער טעם: די בלנים (באדהויז-ארבעטער) פלעגן אנהייצן וואסער בשבת און דערנאך ליגנען אז ס׳איז פון ערב שבת.
חידושים:
– פארוואס קען מען נישט סתם פרעגן/טראסטן? נארמאלערהייט וואלט מען געזאגט: זאל מען פרעגן דעם בלן צי ס׳איז אנגעהייצט געווארן ערב שבת, און אויב יא, זאל מען מעגן. אבער חכמים האבן געזען אז בפועל ליגנען די בלנים — זיי הייצן אן שבת און זאגן ס׳איז פון ערב שבת. מ׳קען זיי נישט טראסטן.
– דער עיקר טעם: ס׳איז נישט בלויז א שאלה פון טראסטן — גיין אין מרחץ שבת איז גורם אז די בלנים זאלן קאכן וואסער בשבת. דאס איז דער יסוד פון דער גזירה: א מעשה וואס איז גורם אז אנדערע אידן זאלן טון מלאכה דאורייתא (בישול).
– דער בלן איז א איד — מ׳רעדט נישט פון א גוי, נאר פון א אידישן בלן וואס טוט עבירה. דאך האבן חכמים גע׳אסר׳ט, ווייל ס׳איז א ריאלע סכנה אז גיין אין מרחץ גורם מלאכה דאורייתא.
ב. פרטי הגזירה — וואס איז אסור
רמב״ם: וגזרו אפילו להזיע, ולא בחמין. וגזרו שלא ירחץ כל גופו בחמין אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת. אבל פניו ידיו ורגליו מותר.
פשט: צוויי שטופן פון גזירה:
1. מרחץ אליין — טאר מען בכלל נישט אריינגיין, אפילו נאר להזיע, אפילו נאר פניו ידיו ורגליו.
2. ביי זיך אינדערהיים — טאר מען נישט וואשן כל גופו מיט חמין (אפילו הוחמו מערב שבת), אבער פניו ידיו ורגליו איז מותר.
חידוש: דער חילוק צווישן מרחץ און אינדערהיים: אין מרחץ איז אפילו פניו ידיו ורגליו אסור (ווייל דאס גיין אליין איז גורם בישול), אבער אינדערהיים — וואו דער מענטש נארט זיך דאך נישט — איז נאר כל גופו אסור.
ג. חמי האור לעומת חמי טבריה
רמב״ם: בחמי האור — אסור. בחמי טבריה וכיוצא בהם — מותר להשתטף בהם כל גופו.
פשט: וואסער וואס איז הייס געווארן דורך פייער — אסור. וואסער וואס איז נאטירלעך הייס (הייסע קוועלן) — מותר.
ד. חמי מערות
רמב״ם: חמין של מערות — אסור, לפי שמעלות שיש בהם הבל באות לידי זיעה ונמצאות כמרחץ.
פשט: כאטש חמי מערות זענען אויך נישט חמי האור, איז עס אסור פאר אן אנדערע סיבה.
חידוש: דער טעם פון איסור חמי מערות איז נישט ווייל דאס וואסער איז אנגעווארעמט דורך פייער, נאר ווייל דער הבל (שטיקיגע הייסע לופט) אין דער מערה מאכט אז עס פילט זיך ווי א מרחץ — מ׳שוויצט, מ׳קומט ארויס ווי פון א באדהויז. דאס איז א באזונדערע סיבה — עס איז “בגדר גזירת מרחצאות” מצד דער ערשיינונג, נישט מצד דעם מקור פון דער היץ.
ה. מתחמם כנגד המדורה
רמב״ם: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן — מותר. אבל אין משתטפין כל גופו בצונן ומתחממין כנגד המדורה, לפי שמפשיר מים שעליו.
פשט: זיך אנווארעמען ביים פייער און דערנאך אפוואשן מיט קאלט וואסער — מותר. אבער פארקערט — ערשט נאס ווערן מיט קאלט וואסער און דערנאך שטיין ביים פייער — אסור.
חידוש: דער איסור פון דער פארקערטער סדר איז ווייל למעשה ווערט ער באדעקט מיט הייסע וואסער — דאס וואסער אויף זיין גוף ווערט אנגעווארעמט דורך דער מדורה, און דאס האט “די זעלבע אפעקט ווי א מרחץ” — ער איז כל גופו אין חמין.
ו. סילון של צונן דורך חמין
רמב״ם: המעביר סילון של צונן בתוך מים חמים (אפילו חמי טבריה) — הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורים ברחיצה ובשתיה.
פשט: א פייפ מיט קאלטע וואסער וואס לויפט דורך הייסע וואסער (אפילו חמי טבריה) — דאס וואסער וואס קומט ארויס ווערט באטראכט ווי חמין שהוחמו בשבת.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס לשון — „הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת” — ער זאגט נישט עס איז ממש בישול, נאר עס ווערט אנגעקוקט ווי חמין שהוחמו בשבת. דאס איז א חלק פון דער ברייטערער גזירה קעגן חמין שהוחמו בשבת — מענטשן וועלן נישט מאכן א חילוק צווישן סילון-וואסער און רעגולערע אנגעקאכטע וואסער.
2. אנדערע ראשונים זאגן אז דער איסור איז פון הטמנה בדבר המוסיף הבל — ווייל מ׳לייגט אריין קאלטע וואסער אין הייסע, איז עס ווי הטמנה.
3. קשיא אויף דעם רמב״ם: פארוואס איז דאס אסור אויך בשתיה (צו טרינקען)? חמין שהוחמו מערב שבת איז נישט אסור צו טרינקען — נאר חמין שהוחמו בשבת. דאס בלייבט אן א קלארע תירוץ.
4. חילוק שבת/יום טוב: אויף שבת — אסור ברחיצה ובשתיה. אויף יום טוב — אסור ברחיצה אבער מותר בשתיה (ווייל יום טוב מעג מען קאכן לצורך אכילה/שתיה).
ז. שיעור חימום — כריסו של תינוק
רמב״ם: מותר צו שטעלן א כלי מיט וואסער אדער שמן כנגד המדורה — נאר כדי שתופג צינתן, נישט שיחמו. וכן סך אדם בידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה — שלא יחמו המים שעליו עד שכריסו של תינוק נכוית בו.
חידוש — צי דאס איז בישול מדאורייתא: ווען דער רמב״ם זאגט „כריסו של תינוק נכוית בו” — רעדט מען דא פון ממש מבשל (מלאכת בישול)? דער מסקנא איז אז דאס הייסט נישט קאכן: זיך אנשמירן מיט וואסער/שמן און שטיין לעבן א פייער איז „קיין וועג פון קאכן.” דער ראיה: אויב א מענטש שטייט אין דער הייסער זון ווערט זיין גוף אויך הייס — הייסט דאס אויך קאכן? „ס׳ארבעט נישט אזוי.” דאס איז נישט דער דרך פון בישול, כאטש דער שיעור פון כריסו של תינוק ווערט באנוצט.
—
בישול בחמה ותולדות חמה
רמב״ם: מותר לחמם מים קרים בשמש כדי שיחמו… אבל אסור בתולדות חמה.
פשט: מ׳מעג ארויסלייגן וואסער אין זון עס זאל ווארעם ווערן, אבער נישט אין זאמד וואס איז הייס געווארן פון זון.
חידושים:
– תולדות חמה (הייסע זאמד) זעט אויס ווי מ׳קאכט אין אן אויוון — א מענטש וואס זעט אז מ׳קאכט אין הייסע זאמד קען מיינען אז די זאמד איז געהיצט געווארן אין אן אויוון. אבער שאין אדם בא לטעות מחמה לאש — קיינער וועט נישט מיינען אז קאכן אונטער דער זון איז ווי קאכן מיט פייער.
– לפיכך מותר ליתן מים צוננים בשמש כדי שיחמו.
—
מוחמם בגד — אנווארעמען א בגד
פשט: מען מעג אנווארעמען א בגד כדי עס צו לייגן אויף דעם גוף (צ.ב. אויף דער בויך). דאס איז נישט קיין וועג פון קאכן. “מוחמם” מיינט נישט אויף א הויכע לעוועל היץ, נאר בלויז אנווארעמען, און א בגד האט נישט קיין ענין פון בישול.
—
כלי ראשון און כלי שני — יסודות
א. אריינגיסן הייסע אין קאלטע אדער פארקערט
רמב״ם: מען מעג אריינגיסן הייסע וואסער אין קאלטע וואסער אדער פארקערט, אם אינו בכלי ראשון. אבער אין אן אמבטי (באָד), וואס איז א כלי ראשון, טאר מען נישט אריינגיסן קאלטע וואסער אין הייסע, ווייל דאס וואלט געווען מבשל.
חידוש: דער תורת שבת האט זיך געוואונדערט אז היינטיגע מרחצאות זענען קיינמאל נישט אזוי הייס ווי אמאל. אמאל פלעגט דאס באָד זיין יד סולדת בו, און עס איז געווען א סכנה — עס איז דא א ברכה ווען מען גייט ארויס פון א מרחץ בשלום.
ב. מיחם שפינה ממנו
רמב״ם: א טאפ וואס מען האט שוין אויסגעגאסן די וואסער דערפון, מעג מען אריינגיסן קאלטע וואסער — כדי די קאלטע וואסער זאל זיך אביסל אנווארעמען פון די רעשטלעכע היץ. דאס איז נישט גענוג הייס צו קאכן.
ג. קדירה רותחת — תבלין און מלח
רמב״ם: וכן קדירה רותחת אף על פי שהורדה מעל האש, לא יתן לתוכה תבלין — ווייל דער תבלין ווערט געקאכט פון די היץ פון א כלי ראשון. אבל מלח מעג מען אריינלייגן, שמלח אינו מתבשל אלא על אש גדולה — זאלץ דארף ממש פייער צו ווערן געקאכט.
חידוש: עס ווערט אנגעמערקט אז אין אנדערע מקומות איז מלח דוקא מקלי הבישול (לייכט צו קאכן) — א סתירה וואס ווערט נישט אויסגעלייזט.
ד. כלי שני אינו מבשל
רמב״ם: ואם הוא צק התבשיל מקדרה לקערה, אף על פי שהיא רותחת בקערה, נותנין לתוכה תבלין — שכלי שני אינו מבשל.
חידוש/מחלוקת: עס ווערט א דיסקוסיע צי דער כלל “כלי שני אינו מבשל” איז באזירט אויף טעמפעראטור אדער אויף א כלל. איין צד טענה׳ט אז מיט היינטיגע טעמפעראטור-מעסטערס קען מען טרעפן א כלי שני וואס איז הייסער ווי א כלי ראשון (צ.ב. אויב דער כלי ראשון איז שוין לאנג אראפ פון פייער). דער אנדערער צד ענטפערט אז דאס איז נישט מעגלעך — א כלי שני ווערט תמיד קעלטער, ס׳בלייבט נישט קיין שטייענדע היץ, און דאס איז דער סברא פארוואס כלי שני מבשל נישט. דער רמב״ם׳ס לשון “אף על פי שהיא רותחת” ווייזט קלאר אז עס איז א כלל — אפילו ווען ס׳איז נאך זייער הייס.
ה. עירוי כלי ראשון
עס ווערט דיסקוטירט צי עירוי כלי ראשון איז ככלי ראשון — דאס איז איין שיטה, אבער דער רמב״ם שטייט נישט דאס בפירוש. עס ווערט אויפגעברענגט אז דער רמב״ם זאגט מ׳טאר נישט שורה זיין אפילו בכלי שני — וואס איז שווער, ווייל כלי שני אינו מבשל. דער תוספות ענטפערט אז ביי תבלין איז עס אנדערש, נישט דרך בישול אבער פונדעסטוועגן אסור.
—
חלתית — איינווייקן תבלינים
רמב״ם: חלתית — מ׳טאר עס נישט שורה זיין, בין בחמין בין בצונן.
פשט: אפילו מיט קאלטע וואסער איז אסור.
חידוש: פארוואס איז קאלטע וואסער אסור? מ׳קען דאך נישט קאכן מיט קאלטע וואסער! דאס איז נישט ענין בישול ממש, נאר עס איז א וועג פון גרייטן עסן (תיקון אוכל/דומה לתיקון), אדער עס איז א ענין פון רפואה (חלתית איז פאר רפואה).
רמב״ם: אבל שורה אותה בחומץ — אין עסיג מעג מען יא, ווייל דאס איז נישט דער נארמאלער וועג.
חלתית — ווען מען האלט שוין אינמיטן רפואה
רמב״ם: ומותר לשתות יום חמישי ושישי… הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שיחם.
פשט: אויב מען האט שוין אנגעהויבן טרינקען חלתית פאר שבת (דאנערשטאג/פרייטאג), מעג מען עס איינווייקן בצונן אין שבת און אפילו לייגן אין זון, כדי שלא יכלה אם יפסיק מלשתות — ווייל אויפהערן אינמיטן איז נישט געזונט. דאס איז נישט ממש סכנה (וואלט געווען מותר אלס פיקוח נפש), אבער ווייל ס׳איז וויכטיג גענוג האט מען מקיל געווען.
—
אין בישול אחר בישול — שוין געקאכטע זאכן
רמב״ם: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין לפני השבת, אפילו נצטנן, מותר לשרותו בחמין בשבת — ווייל אין בישול אחר בישול.
רמב״ם: אבל דבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם — מדיחו בחמין (מען מעג עס אפשווענקען מיט הייס וואסער), אם לא היתה הדחה זו גמר מלאכתו — נאר ווען דאס אפשווענקען איז נישט דער לעצטער שריט אין גרייטן דאס עסן. אבל אין שורין אותו בחמין — איינווייקן אין הייס וואסער טאר מען נישט, ווייל דאס איז שוין א שטיקל בישול.
חידוש: דער רמב״ם זאגט סתם “בחמין” אָן צו ספעציפירן כלי ראשון אדער כלי שני. “לשרות” (איינווייקן) איז אסור אפילו אין א כלי שני, ווייל איינווייקן פאר א לענגערע צייט אין הייס וואסער איז אנדערש ווי בלויז אפשווענקען.
—
אפקילן תבשיל
רמב״ם: נותנין מים יפים לתוך מים הרעים בשביל שיצוננו. וכן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא מצטנן.
פשט: מ׳מעג אריינלייגן גוטע וואסער אין שלעכטע ווארימע וואסער כדי זיי זאלן זיך אפקילן. מ׳מעג אריינלייגן א תבשיל אין א באר (קעלער/גרוב) וואו ס׳איז קיל.
חידוש: פארוואס דארף דער רמב״ם זאגן אז מ׳מעג אפקילן? אויפן יסוד פון פירוש המשניות איז דער חידוש אז מ׳האט נישט מורא פון שבות פון גומות — מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז אסור צו פאטשקען זיך מיט א גרוב/באר.
—
מערב אדם מים ומלח ושמן — מיקסטשורס פון זאלץ-וואסער
רמב״ם: מערב אדם מים ומלח ושמן וטובל בו פתו ונותן לתוך התבשיל, ובלבד שלא יעשה הרבה.
פשט: מ׳מעג מאכן א מיקסטשער פון זאלץ, וואסער און אויל אלס דיפ פאר ברויט אדער צו לייגן אין תבשיל, אבער נאר קליינע אמאונטס.
חידוש: אז מ׳מאכט א גרויסע פארציע, נראה כעושה מלאכת התבשיל — ס׳זעט אויס ווי ער איז עוסק אין קאכן. אזא סאוס איז געווענליך א זאך וואס מ׳קאכט מיט דעם (פאר זרעונים פאר טשאלנט וכדומה), ממילא א גרויסע פארציע זעט אויס ווי קאכעריי.
—
מי מלח עזין
רמב״ם: ולא יעשה מי מלח עזין — שנים או שלשה מלח לשלשה מים — ונראה כעושה מליח.
פשט: מ׳זאל נישט מאכן שטארקע זאלץ-וואסער (צוויי אדער דריי טיילן זאלץ צו דריי טיילן וואסער), ווייל דאס איז די וועג ווי מ׳מאכט מליח (פיש איינגעזאלצן אין זאלץ-וואסער).
חידוש: דא זעט מען אז כובש איז א דרבנ׳דיגע מבשל. ווען מ׳מאכט מליח — מ׳ווייקט איין פיש אין שטארקע זאלץ-וואסער — איז דאס אן אופן פון בישול וואס די רבנן האבן אסור געמאכט. און מ׳האט אסור געמאכט אפילו בלויז די מי מלח אליין (אן די פיש), ווייל ס׳זעט אויס ווי מ׳גרייט זיך צו כובש זיין.
—
מולח ביצה און צנון
רמב״ם: מותר למלוח ביצה. אבל צנון וכיוצא בו — אסור משום שנראה ככובש כבשים בשבת. והכובש אסור משום כמבשל.
פשט: מ׳מעג זאלצן אן איי. אבער א רעטעך אדער אנדערע שארפע זאכן וואס זאלץ מאכט זיי בעסער/גמור אכילה — אסור ווייל ס׳זעט אויס ווי כובש כבושים.
חידוש — וואס מעג מען יא טון מיט צנון: מ׳מעג טובל זיין (איינטונקען) אין זאלץ ביים עסן — מותר ליתן לתוך המלח אוכל בתוך אכילתו. די חילוק:
– מולח (לייגן זאלץ אויפן צנון) = אסור, ווייל ס׳זעט אויס ווי כובש כבושים
– טובל (איינטונקען דעם צנון אין זאלץ) = מותר
דער חילוק איז צווישן מליחה (לייגן זאלץ אויף א גאנצע טאץ צנון, וואס זעט אויס ווי כובש) און טובל (איינטונקען איינציגע שטיקלעך, וואס איז בלויז דרך אכילה). מליח כרותח ווערט אויסדריקליך אונטערשיידן פון כבוש כמבושל.
—
יין ודבש ופלפלין
רמב״ם: מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן. אבל יין פרסי (שמן אפרסמון) אסור, שאין דרכו לאכלו אלא לבריאים.
פשט: מ׳מעג צוזאממישן וויין, האניג און פעפער צום עסן. אבער שמן אפרסמון איז אסור ווייל נאר געזונטע מענטשן עסן עס — ס׳איז פאר רפואה.
חידוש: פארוואס שטייט דאס דא און נישט ביי הלכות רפואה בשבת? ווייל ס׳איז נישט ממש רפואה — ס׳איז א טייערע זאך (די גמרא זאגט נהרי אפרסמון איז חאר פאר צדיקים) וואס נארמאלערהייט פארגינט מען זיך נאר פאר רפואה, ממילא זעט עס אויס ווי רפואה אפילו ווען דער מענטש מאכט עס צום עסן. דערפאר פאסט עס דא ביי “נראה כ-” איסורים, נישט ביי ממש רפואה.
—
חרדל, שחליים, שום — הכנת מאכלים בשבת
רמב״ם: חרדל שלשו מערב שבת — למחר ממחו ביד ובכלי, ונותן לתוכו דבש ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שחליים שטרפן מערב שבת — נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שום שכתשו מערב שבת — נותן לתוכו גריסין, ולא ישחוק.
פשט: ביי אלע דריי — חרדל, שחליים, שום — איז דער יסוד אז וואס מען האט שוין אנגעהויבן ערב שבת מעג מען פארענדיגן שבת, אבער נאר מיט א שינוי — נישט אויף דעם פראפעשאנעלן וועג ווי אין וואכנטאג. דער חילוק צווישן “טריפה” (שטארק מישן) און “מערב” (שוואך מישן) איז דער זעלבער חילוק ווי פריער צווישן “שתי וערב” און סתם ארוממישן.
חידושים:
– אלע דאזיגע איסורים — חרדל, שחליים, שום, און די פריערדיגע הלכות — שטאמען פון דעם זעלבן יסוד וואס דער רמב״ם האט געזאגט פריער: “שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. דאס מיינט, מען טאר ארבעטן אין קיך אויף שבת, אבער נישט צו פיל — עס זאל נישט אויסקוקן ווי מען טוט איינע פון די מלאכות פון סדורא דפת (לש, דש, טוחן, אופה). דאס איז אלעס מדרבנן — א “רבנישע פרייהייט” וואו מען ערלויבט מיט א שינוי.
– “מלאכת התבשיל” מיינט נישט בישול/אופה אליין, נאר די גאנצע קאטעגאריע פון מלאכות וואס פירן צו אופה — לש, דש, טוחן, א.א.וו. די איסורים זענען ווייל עס “זעט אויס” ווי אזעלכע מלאכות, אדער עס “וועט צוברענגען” צו זיי.
—
גוזז — אראפשניידן האר פון גוף האדם (פרק י, הלכה יז-יח)
רמב״ם: “הנוטל שער מגוף האדם גם כן חייב משום גוזז.”
פשט: די אב מלאכה פון גוזז איז אפשניידן וואל פון א בהמה, אבער אויך אפשניידן האר פון א מענטש׳ס גוף איז חייב משום גוזז.
חידוש: ביי גוזז אין משכן איז דער סדר אז מען שניידט אפ וואל פון שעפסן כדי צו מאכן בגדים/יריעות. אפשניידן האר פון א מענטש האט נישט דעם זעלבן צוועק, אבער ס׳איז אויך חייב — עס איז א תולדה דאורייתא.
—
רחיצה בדבר שמסיר שער — פסיק רישיה ביי גוזז
רמב״ם: “לפיכך אסור לרחוץ את ידיו בדבר שמסיר את השער ודאי, כגון אהל וכיוצא בו.” אבער “מותר לחפוף באפר לבונה ובאפר פלפלין ובאפר יסמין וכיוצא בהן, ואינו חושש שמא יוסר שער ידו, שאין זה מתכוון.”
פשט: וואשן הענט מיט א מאטעריאל וואס נעמט זיכער ארויס האר איז אסור (פסיק רישיה). אבער רייבן מיט שטויב פון לבונה, פלפלין, יסמין — וואס קענען אפשר ארויסנעמען האר אבער נישט זיכער — איז מותר, ווייל עס איז א דבר שאינו מתכוון אן פסיק רישיה.
חידושים:
– ביי א תערובת פון שארפע מאטעריאל (וואס נעמט זיכער ארויס האר) מיט נישט-שארפע, זאגט דער רמב״ם מען גייט נאך רוב: אויב רוב איז פון דעם נישט-שארפן, איז מותר; אויב נישט, אסור.
– שטארקע קשיא: פארוואס גייט מען נאך רוב? מען דארף דאך טשעקן בפועל צו די מיקסטשער רייסט ארויס האר אדער נישט! אויב די שארפע מאטעריאל איז אזוי שטארק אז אפילו אין מיעוט מאכט עס אז די גאנצע מיקסטשער רייסט ארויס, זאל רוב נישט העלפן. ביטול ברוב איז דאך נישט שייך דא — עס איז א מציאות׳דיגע שאלה!
– תירוץ: רוב דא מיינט נישט ביטול ברוב, נאר א מדד פון ספק — ווען רוב איז פון דעם נישט-שארפן, קען מען זיך פארלאזן אז עס איז נישט קיין פסיק רישיה, ווייל רוב הזמן וועט עס נישט ארויסרייסן. עס בלייבט א דבר שאינו מתכוון. אויב מען ווייסט קלאר אז עס רייסט ארויס (100% פסיק רישיה), דארף מען נישט קיין הלכה — עס איז פשוט אסור.
– חילוק צווישן “לרחוץ” און “לחפוף”: ביי דעם וואס איז אסור זאגט דער רמב״ם “לרחוץ” (וואשן), און ביי דעם וואס איז מותר זאגט ער “לחפוף” (רייבן). עס בלייבט א ספק צי דאס איז א ממש׳דיגער חילוק אדער בלויז א לשון-ענדערונג. “חפיפה” מיינט געוויינטלעך וואשן מיט עפעס (ווי ביי חפיפה פאר טבילה).
—
מראה של מתכות — גזירה משום גוזז
רמב״ם: “אסור לראות במראה של מתכות בשבת, גזירה שמא יתלוש בה נימין מדלדול שער. ואפילו קבועה בכותל. אבל מראה שאינה של מתכות, מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.”
פשט: א מעטאלענער שפיגל — וואס האט א שארפע עק וואס מען קען נוצן צום אפשניידן האר — איז אסור צו קוקן אויף שבת, ווייל מען וועט אפשר ארויסרייסן האר (פון בארד א.א.וו.). אפילו ס׳הענגט אויף די וואנט. אבער א נישט-מעטאלענער שפיגל איז מותר, אפילו ער איז נישט קבוע.
חידושים:
– דאס איז נישט א פשוט׳ע גזירה אז “מען זאל נישט קוקן אין שפיגל ווייל מען וועט גיין ברענגען א שער”. דער שפיגל אליין איז א דאבל-פאנקשן כלי — ער דינט סיי אלס שפיגל, סיי אלס שניידענדיגע מכשיר. דערפאר איז די גזירה שטערקער — מען קען עס גלייך נוצן צום שניידן.
– ביי קבועה בכותל — לכאורה נוצט מען עס נישט צום שניידן ווען עס הענגט אויף די וואנט? מען קען עס אראפנעמען — אבער דאך איז עס נישט אינגאנצן קלאר, ווייל עס פאדערט א שריט.
—
מלאכת מלבן (מכבס) — סחיטה
א. יסוד: סחיטה איז א חלק פון כיבוס
רמב״ם: המכבס — חייב משום מלבן. והסוחט כיבוס — חייב משום מכבס.
פשט: ווער עס וואשט אויס א בגד איז חייב משום מלבן. און ווער עס קוועטשט אויס דעם נאסן בגד נאך דעם וואשן איז אויך חייב משום מכבס, ווייל דאס איז א חלק פון דעם וואש-פראצעס.
חידוש: סחיטה ביי א בגד איז נישט א באזונדערע מלאכה, נאר א חלק פון כיבוס/מלבן. דער בגד וואס איז נאס איז אזוי ווי ער איז נאך נישט גרייט — ער איז נאך „שמוציג” אין א געוויסן זין — און דאס אויסקוועטשן גרייט אן דעם בגד. דאס אויסקוועטשן פון שמוציגע וואסער איז דער לעצטער שריט פון כיבוס.
ב. לטרוק מטלית בפי שפופרת
רמב״ם: לפיכך אסור לדחוק שמלה או מוך וכיוצא בהן בפי השפופרת כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה.
פשט: מ׳טאר נישט אריינקוועטשן א שמאטע אדער אוואטע אין א פלאש-עפענונג אלס דעקל, ווייל יעדע מאל ווען מ׳נעמט ארויס און לייגט צוריק דעם דעקל, וועט מען קומען צו סחיטה.
חידוש: דאס איז א גזירה דרבנן — דער בגד איז אפילו נאך נישט נאס (מ׳לייגט אריין א טרוקענע שמאטע), אבער ס׳וועט ווערן נאס פון דעם משקה אין דער פלאש, און שפעטער ווען מ׳נעמט עס ארויס וועט מען קוועטשן. דאס איז נישט סחיטה דאורייתא ווייל דאס קוועטשן איז נישט א חלק פון כיבוס — מ׳קוועטשט נישט כדי צו ריינמאכן דעם בגד, נאר פאר אנדערע צוועקן.
ג. ספוג — אין מקנחין בספוג
רמב״ם: ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה, שלא יסחוט.
פשט: מ׳טאר זיך נישט אפוישן מיט א ספאנדזש, סיידן ער האט אן אנכאפער (בית אחיזה), כדי מ׳זאל נישט קומען צו קוועטשן.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס פשט: ווען מ׳נוצט א ספוג אן א בית אחיזה, לייגט מען די הענט דירעקט אויפן ספוג און קוועטשט אים אויס. מיט א בית אחיזה האלט מען נישט דירעקט אויפן ספוג, איז נישט מסתבר אז מ׳וועט קוועטשן.
– דער ראב״ד׳ס מחלוקת: דער ראב״ד פארשטייט אז א ספוג איז דורכגעווייקט מיט וואסער, און מ׳נוצט עס ווי א האנטוך. דער ראב״ד זאגט א גרויסער חידוש: ווען דער ספוג האט א בית אחיזה, קוקט מען עס אן ווי א כלי (א געפעס וואס האלט וואסער), נישט ווי א בגד. סחיטה איז נאר אסור ווייל ס׳איז א חלק פון כיבוס — אויב ס׳איז נישט קיין בגד נאר א כלי, איז נישטא קיין ענין פון סחיטה. די בית אחיזה מאכט קלאר אז דאס איז א ספוג-כלי, נישט א בגד.
– דער רמב״ם לעומת דער ראב״ד: ביים רמב״ם איז דער בית אחיזה א פראקטישע זאך — מ׳קוועטשט נישט ווען מ׳האלט דורכן אנכאפער. ביים ראב״ד איז עס א מהותדיגער חילוק — דער בית אחיזה דעפינירט דעם ספוג אלס כלי, נישט בגד.
ד. צוויי מיני סחיטה — סחיטה פון מלבן vs. סחיטה פון דש
חידוש: פארוואס זאל סחיטה פון א ספוג נישט זיין א תולדה פון דש (דרעשן)? ביי דש קוועטשט מען ארויס זאפט פון פירות (זיתים, ענבים, תותים, רימונים). א ספוג וואס איז פול מיט וואסער — ווען מ׳קוועטשט עס ארויס, נעמט מען ארויס דעם משקה וואס איז איינגעזאפט, פונקט ווי מ׳נעמט ארויס וויין פון טרויבן.
דער חילוק: ביי דש מאכט מען א נייע זאך — פון טרויבן מאכט מען וויין. ביי א ספוג נעמט מען נאר צוריק דאס זעלבע וואסער וואס איז אריינגעגאנגען. עס בלייבט א ספק צי דאס איז גענוג פון א חילוק.
עס ווערט געברענגט א מעשה ווי מענטשן אויף שיפן האבן געקאכט זאלץ-וואסער, געלייגט א ספאנדזש אויבן צו כאפן דעם ריינעם שטאם, און נאכדעם אויסגעקוועטשט — דאס וואלט געווען ממש סחיטה פון דש.
ה. צודעקן א חבית שמן מיט א בגד
רמב״ם: אין מכסין חבית שמן וכיוצא בו בבגד שאינו מיוחד לו, גזירה שמא יסחוט.
פשט: מ׳טאר נישט צודעקן א פאס מיט אויל מיט א בגד וואס איז נישט ספעציעל באשטימט דערפאר, ווייל ער וועט שפעטער וועלן דעם בגד ניצן פאר אנדערע זאכן און וועט אים אויסקוועטשן.
חידוש: ביי לטרוק מטלית בפי שפופרת ווערט דער בגד נאס פון אינעווייניג. דא לייגט מען דעם בגד פון אויבן, אבער ווען מ׳נעמט עס אראפ איז עס נאס, און ער וועט עס אויסקוועטשן — דאס איז שוין ממש כיבוס.
ו. נשברה לו חבית בשבת — הצלת יין
רמב״ם: נשברה לו חבית בשבת — מצילין ממנו מזון שלוש סעודות לו ולאורחיו, אבל לא יספיג ביין ולא יטפח בשמן.
פשט: ווען א חבית וויין צעברעכט זיך שבת, מעג מען ראטעווען גענוג פאר דריי סעודות פאר אים און זיינע געסט. אבער מ׳טאר נישט איינזאפן דעם וויין מיט ספאנדזשעס/בגדים און נאכדעם אויסקוועטשן, אדער אנפילן די הענט מיט שומן און אראפקראצן.
חידוש: דא זעט מען אז א ספאנדזש קען אויך זיין שייך צו סחיטה — אבער נישט סחיטה פון כיבוס/מלבן, נאר אן אנדערע מין סחיטה. עס בלייבט א ספק צי דאס איז סחיטה פון דש (יקב) אדער א באזונדערע גזירה. דער איסור איז שמא יבוא לידי סחיטה — מ׳האט מורא ער וועט מאכן א סחיטה-סיסטעם (יקב).
ז. כלי מונח תחתיו — ויקלוט / ויצרף
רמב״ם: מותר להניח כלי תחתיו. אבל לא יקלוט ולא יצרף כלי אחר.
פשט: מ׳מעג אונטערלייגן א כלי אונטער דער צעבראכענער חבית. אבער מ׳טאר נישט (1) שטיין און האלטן א כלי אונטער דער רינענדער וויין (יקלוט), און (2) נישט לייגן א צווייטע כלי צו פירן דעם שטראם וויין אין א באשטימטע ריכטונג (יצרף).
חידושים:
– יקלוט = ער האלט אקטיוו דעם כלי אונטער דער חבית און כאפט דעם וויין בשעת ס׳רינט.
– יצרף = ער מאכט א „וואטערפאל-סיסטעם” — לייגט א כלי אז דער וויין זאל רינען א באשטימטע וועג און לאנדן וואו ער וויל.
– דער חילוק צווישן מותר (כלי מונח) און אסור (יקלוט/יצרף): ווען מ׳לייגט סתם א כלי אונטער, איז מען נישט אקטיוו אין דער אפעראציע פון ראטעווען. אבער ווען מ׳שטייט און האלט דעם כלי, אדער מ׳בויט
א סיסטעם, איז מען זייער אקטיוו — און דעמאלט איז דא א גזירה שמא יביא כלים דרך רשות הרבים (ער וועט וועלן ברענגען מער כלים צו ראטעווען מער).
ח. חילוק צווישן פת און יין בנוגע לאדענען געסט
פשט: ביי פת (ברויט) מעג מען לאדענען פרעמדע מענטשן און זאגן “קומט ראטעוועט פאר אייך” — יעדער קען קומען נעמען חלות פאר שבת. אבער ביי יין מעג מען נאר ראטעווען פאר זיך און פאר זיינע אייגענע געסט — מען קען נישט ברענגען פרעמדע מענטשן.
חידושים:
– יין איז טייערער, מען גיט עס נישט אזוי גרינג אוועק. ברויט — יעדער נעמט זיך וויפיל ער דארף, עס זעט נישט אויס ווי א גרויסע ראטעוונג-אפעראציע. אבער ביי יין, ווען איינער שטייט און ראטעוועט פאר אלע, זעט עס אויס ווי א בעקער/סוחר.
– ביי ברויט נעמט יעדער איינער זיך איין בולקע — עס איז נישט קיין רעיות. ביי יין ראטעוועט איין מענטש פאר אלע — דאס איז מער אויפפאלנד.
– פראקטישע סברא: ברויט עסט מען אליין, אבער אן איבעריגע פלעשל יין — מען קען נישט אליין טרינקען אלעס, מען דארף געסט.
ט. “נתדברו לאורחים” — ראטעווען פאר געסט
רמב״ם: ווען ער איז אליין, מעג ער נאר איין כלי אונטערלייגן. אבער ווען ער האט געסט, מעג ער ברענגען מער כלים לויט וויפיל געסט ער האט.
חידוש — סדר הדברים: מען טאר נישט ערשט כאפן דעם יין און נאכדעם רופן געסט (“ולא יקלוט ויחזור ויזמן”). פארקערט — ער מעג ערשט רופן געסט, און דערנאך ראטעווען (“יזמנו והדר יקלוט”).
י. הערמה בדבר זה — מותר
רמב״ם: “ואם הרים בדבר זה” — אפילו ער האט נישט באמת געמיינט פאר די געסט, נאר ער האט געוואלט ראטעווען מער יין, איז מותר.
חידושים:
– דאס איז אן אויסנאם — אין אסאך פלעצער טאר מען נישט מערים זיין, אבער דא מעג מען יא.
– דער יסוד (לויט מפרשי הרמב״ם): ס׳איז נאר א גזירה אז ער זאל נישט ברענגען כלים דורך רשות הרבים. אבער אויב ער טוט עס באופן המותר — פאר געסט — איז עס מותר, ווייל דאס דערמאנט אים אז ער איז נישט אויף אן אפעראציע צו ראטעווען יין, נאר צו האבן יין אויף שבת.
– הערמה מיינט נישט אז ער לאדנט געסט און גיט זיי נישט — “לאדנען און נישט געבן הייסט נישט געלאדנט.” ער מוז טאקע געבן פאר די געסט. נאר דער הערמה איז אז זיין עיקר כוונה איז צו ראטעווען מער יין, אפילו אויב למעשה האט ער געראטעוועט מער ווי ער האט געדארפט פאר די געסט.
– רבי דוד׳ס חידוש: דער ענין פון הערמה איז אז ער נוצט די געסט פאר זיינע אייגענע אינטערעסן — ער מיינט זיך, נישט די געסט.
—
טיט שנפל על בגדו — כיבוס-דינים
א. משפשפו מבפנים
רמב״ם: אז טיט איז געפאלן אויף א בגד, מעג מען עס רייבן פון אינעווייניג (מבפנים), אבער נישט דירעקט אויף דעם טיט פון דרויסן.
חידוש: ווען ער גייט דירעקט אויף דעם טיט, איז ער מער “עוסק” מיט דער שמוץ, און מען האט מורא ער וועט אויך נוצן וואסער און עס געהעריג אפוואשן — נאנט צו מכבס.
ב. מגרדו בציפורן
רמב״ם: מען מעג אראפקראצן מיט די נעגל, “ואינו חושש שמא ילבנו.”
חידוש — חילוק צווישן משפשף און מגרד: “מגרדו” מיינט אראפקראצן א הארטע שטיקל — א שנעלע אקציע. “משפשפו” מיינט רייבן א נאסע/צעמאלענע זאך — דאס דארף מער ארבעט און איז נאנטער צו מכבס.
ג. המשפשף את הסודר — חילוק צווישן סודר און חלוק
רמב״ם: א סודר (אויבערשטע בגד/העמד) — אסור צו שאקלען/אויפגלעטן משום מלבנו. אבער א חלוק (בגד פשתן/אונטערוועש) — מותר.
חידוש: דרויסנדיגע בגדים (בעקיטשע) וויל מען זיי זאלן זיין שיין — דאס איז שייך צו ליבון/כיבוס. אבער אונטערוועש — ווען מען שאקלט עס אפ, איז עס נאר ווייל מען וויל די טעקסטור זאל זיין ווייך, נישט פאר שיינקייט. ממילא האט עס נישט קיין שייכות מיט ליבון.
ד. מנעל או סנדל — שיך וואס איז געווארן שמוציג
רמב״ם: שיך וואס איז נתלכלך בטיט ובצואה — מותר לשפשפו במים, אבער לכבסו טאר מען נישט.
חידוש — חילוק צווישן בגד און שיך: ביי א בגד מעג מען נאר משפשף זיין מבפנים. ביי שיך מעג מען יא משפשף זיין אפילו פון דרויסן מיט וואסער, ווייל שיך (עור) איז וואטער-רעזיסטענט — וואסער נעמט אראפ די שמוץ אבער רייניגט נישט דאס אינעווייניג פון עור.
נאך א דין: מען טאר נישט קראצן “מן הליים בסנדלין” — דאס גיט א גלאנץ, א וועג פון שיין מאכן.
ה. אלטע שיך — סוכין ומקנחין את הישנים
רמב״ם: אלטע שיך וואס זענען פארטריקנט — מעג מען אוילן (סוכין) און אויפווישן (מקנחין), ווייל דאס האט נישט מיט כיבוס צו טון. שיך פון לעדער — מען אוילט עס אז ס׳זאל נישט זיין הארט.
ו. כר וכסת — בעטגעוואנט
רמב״ם: מען קען עס אויפווישן מיט א סמרטוט (שמאטע), אבער מען טאר נישט לייגן וואסער.
ז. מי שנתלכלכו ידיו בטיט — שמוציגע הענט
רמב״ם: מעג אריינווישן אין זנב הסוס אדער זנב הפרה, אדער אין א הארטע מפה וואס איז געמאכט צו אנכאפן קוצים. אבער נישט אין א מפה שמקנחין בה (א האנטוך וואס מען ניצט צו ווישן הענט).
חידוש — טעם האיסור: “שמא יאמר לו חבירו סחוב לי מפה זו” — אין וואכנטאג, ווען מען באשמוצט א האנטוך, וואשט מען עס גלייך אפ. האט מען מורא אז ער וועט קומען מכבס זיין דעם האנטוך. אבער א הארטע מפה פאר קוצים, אדער א פערד׳ס עק — דאס איז נישט קיין דרך כיבוס, מען וואשט עס נישט אפ.
—
זיך אפווישן נאכ׳ן וואשן — טראגן א נאסע האנטוך
רמב״ם: מי שרחץ במים מקנח במטפחת ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט.
פשט: מ׳מעג זיך אפווישן מיט א האנטוך נאכ׳ן וואשן, און מ׳מעג די נאסע האנטוך טראגן אין דער האנט. מ׳איז נישט חושש אז ער וועט עס אויסקוועטשן.
חידוש: דער טעם פארוואס אין חוששין שמא יסחוט: א האנטוך איז נארמאלערווייז נאס — ס׳איז זיין טבע צו זיין נאס. ס׳איז נישט ווי א בגד וואס ווערט נאס אומגעוואונטשן, וואו מ׳וואלט געוואלט אויסקוועטשן. ביי א האנטוך שטערט נישט די נאסקייט, ממילא איז נישטא קיין חשש פון סחיטה.
—
גיין מיט נאסע בגדים — איסור שטיחה
רמב״ם: מי שנשרו כליו בדרך — מעג מען גיין מיט נאסע בגדים, ואין חוששין שמא יסחוט. אבל אסור לשוטחן, אפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמרו הרואים הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה.
פשט: מ׳מעג גיין מיט נאסע קליידער, אבער מ׳טאר זיי נישט אויסשפרייטן צום טריקענען — אפילו אינדערהיים — ווייל מ׳וועט מיינען אז ער האט געוואשן זיינע בגדים שבת.
חידושים:
1. אויף וועלכע זאכן גייט דער איסור פון שטיחה? עס ווערט דיסקוטירט צי דער איסור גייט אויף די אלונטית (האנטוך) אדער אויף בגדים. דער סברא: א בעקיטשע איז געווענליך נישט נאס שבת, און ווען מ׳זעט עס אויסגעשפרייט זעט עס אויס ווי נאכ׳ן וואשן. א האנטוך אבער איז נארמאל אז ס׳זאל זיין נאס, און מ׳פארשטייט אז ס׳איז נישט פון כיבוס. אבער ס׳איז נישטא א קלארע ראיה פאר דעם חילוק.
2. פראקטישע שאלה — האנטוכער אין קעמפ: אין קעמפ פלעגן בחורים הענגען נאסע האנטוכער אויף די פראנט פון צימער נאכ׳ן מקוה שבת, און מ׳האט זיך געדינגען צי דער איסור פון לשטוח גייט אויך אויף האנטוכער. דער ראש ישיבה האט גע׳פסק׳נט לחומרא.
3. רמ״א׳ס כלל — מראית העין אפילו בחדרי חדרים: דער רמ״א ברענגט דעם כלל: כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. מראית העין מיינט נישט דווקא אז איינער זעט — ס׳מיינט וואס עס זעט אויס, דער מעשה אליין איז אסור ווייל ס׳האט אן אויסזען פון איסור.
—
שתי מטהרות זו על גב זו — ארויסנעמען א פקק צווישן צוויי מקוואות
רמב״ם: שתי מטהרות זו על גב זו — נוטל את הפקק, ואח״כ מחזירו למקומו.
פשט: ביי צוויי מקוואות איינס איבער דעם אנדערן, מעג מען שבת ארויסנעמען דעם שטאפער (פקק) צו מאכן א השקה (פארבינדונג) צווישן זיי, און נאכדעם מעג מען צוריקלייגן דעם פקק.
חידושים:
1. חשש סחיטה ביים צוריקלייגן דעם פקק: דער בית יוסף ברענגט א שיטה אז מ׳האט מורא אז ער וועט דעם פקק צו שטארק אריינשטופן (מהדק זיין), וואס איז דומה צו סחיטה. דער תירוץ: ווייל ער וויל דאך אז וואסער זאל דורכגיין (שרעדתו שיצא המים), גייט ער נישט דעם פקק אזוי טייט אריינלייגן אז ס׳זאל אויסקוועטשן.
2. פארוואס דארף ער דעם פקק צוריקלייגן אבער נישט טייט? ווייל ער מאכט נישט די השקה וועגן מים שאובין (וואו איין מאל השקה איז גענוג), נאר ווייל ס׳איז נישטא גענוג שיעור אין דער קליינער מקוה — זי דארף זיין כל הזמן קאנעקטעד צו דער גרעסערער מקוה. ממילא לייגט ער דעם פקק נישט טייט אריין, ווייל ער וויל אז ס׳זאל בלייבן א פארבינדונג.
—
פוקקין את הביב — פארשטאפן א וואסער-פארפלייצונג
רמב״ם: פוקקין את הביב בכל דבר המטלטל כדי שלא יציפו המים על האוכלים ועל הכלים. אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבאר.
פשט: מ׳מעג פארשטאפן א פארפלייצונג מיט סיי וועלכע מוקצה-פרייע זאך, כדי צו ראטעווען אוכלים און כלים. אבער מ׳טאר נישט פארשטאפן כדי צו דיריגירן וואסער אין א באר (ברונעם).
חידושים:
1. טעם פון דעם חילוק: ווען מ׳ראטעוועט אוכלים/כלים, איז נישטא קיין חשש פון סחיטה — ווייל ער גייט דעם פקק לאזן בלייבן ביז נאך שבת. אבער ווען ער וויל קאנטראלירן וואסער-פלוס צו דער באר, איז דא א חשש שמא יסחוט ויעשה דחוק שריר בפקק שרוי במים — ער וועט אויסקוועטשן די סודרין (שמאטעס) וואס ער נוצט אלס פקק.
2. ווען מ׳וויל נאר אז וואסער זאל נישט ארויסגיין, איז ער ווייניגער מהדק (ער דריקט ווייניגער שטארק) ווייל ס׳שטערט אים ווייניגער. אבער ווען ער דארף אויסליידיגן וואסער, איז ער מער מקפיד און גייט מער אויסקוועטשן.
—
קיפול בגדים — סיכון בית יד של בגדים
רמב״ם: אסור לסכן בית יד של בגדים לשברם… וכן אין מקפלין בשבת כדרך שעושין בחול בגדים כשחפצי אותם. אם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו כדי שיהא נאה בשבת. והוא שיהא בגד חדש לבן שאין מסמכין ומלחכין בו. וכשמקפל לא יקפל אלא איש אחד.
פשט: מ׳טאר נישט פאלדן/פאררעכטן ארבלען פון בגדים אויף א שיינע וועג ווי מ׳טוט אין וואכנטאג — ס׳איז ווי א חלק פון כיבוס. אויסנאם: ווען ער האט נישט קיין אנדער בגד צום בייטן, מעג ער מקפל זיין כדי ס׳זאל זיין שיין אויף שבת אליין — נאר ביי א נייע ווייסע בגד וואו דער קיפול האלט זיך נישט לאנג (שאין מסמכין), און נאר איין מענטש אליין (נישט צוויי).
חידושים:
1. וואס מיינט “לסכן” און “לשברם”? לסכן מיינט אויסצושטעלן/פאלדן אויף א שיינע וועג. לשברם מיינט צו מאכן א שיינע פאלד — ווי ביי אן אייזערנע קאלנער אדער ארבל וואס מ׳דארף פיקסן. ס׳איז א חלק פון כיבוס-פראצעס.
2. וואס פאר א קיפול רעדט מען? דער קיפול פון חז״ל איז נישט סתם צוזאמלייגן א בגד אין א שופלאד. אמאל׳דיגע בגדים זענען נישט געווען “טיילערד” ווי היינט — זיי זענען געווען ווי גרויסע טליתים/טאגעס, און מ׳האט געדארפט זיי פאלדן אויף א ספעציעלע וועג כדי זיי זאלן אויסזען מענטשליך ווען מ׳טראגט זיי. ס׳ווערט פארגליכן צו רוימישע סאלדאטן וואס האבן געהאט א גאנצע אומנות ווי אזוי צו פאלדן זייערע טאגעס, און די פאלדס האבן זיך געהאלטן אויף וואכן. ס׳איז פארגליכן צו קורטענס מיט פאלדס. דאס מיינט אז דער קיפול איז געווען א ממש׳דיגער תיקון בגד, נישט סתם ארדענונג.
3. פראקטישע נפקא מינה — טלית: צוזאמלייגן א טלית שבת זעט נישט אויס צו זיין בכלל דעם נושא — מ׳דארף עס סתם אוועקלייגן, ס׳איז נישט דער סארט “קיפול” וואס חז״ל האבן אסור געווען.
4. צוויי מענטשן: ווען צוויי מענטשן מקפל זיינען צוזאמען, זעט עס אויס ווי א גרעסערע “אפערעישאן” פון כיבוס, ממילא אסור.
—
צובע — פעינטן / מעיק-אפ
רמב״ם: הצובע — אב מלאכה. א פרוי וואס לייגט פעינט/מעיק-אפ אויף איר פנים איז אסור “כצובע”.
פשט: צובע איז איינע פון די אבות מלאכות. דער רמב״ם׳ס לשון “כצובע” ביי מעיק-אפ אויף א פנים מיינט אז ס׳איז מדרבנן (דומה לצובע), נישט דאורייתא.
חידושים:
1. לשון “כצובע” = מדרבנן: ווען דער רמב״ם זאגט “כ-” (ווי “כצובע”), מיינט ער אז ס׳איז דומה למלאכה — א דרבנן ווייל ס׳איז ענליך צום אב, אבער נישט דער אב אליין.
2. פארוואס איז מעיק-אפ נישט דאורייתא? דער אב פון צובע איז געוויינטלעך פעינטן סחורה (וואל וואס מ׳האט אפגעשניטן) — ס׳האלט זיך. אבער פעינטן א פנים איז נישט דער זעלבער סארט צביעה, ווייל ס׳האלט זיך נישט אויף דער זעלבער וועג. ממילא איז ס׳נאר מדרבנן.
3. חילוק צווישן אב און תולדה ביי צובע: ביי רוב מלאכות ברענגט דער רמב״ם אויך תולדות (וואס זענען דאורייתא). דא ביי צובע איז נישטא קיין תולדה דערמאנט — דער דרבנן איז דירעקט קאנעקטעד מיט׳ן אב אליין, ווייל דער חילוק איז אז דער אב גייט אויף סחורה (וואו ס׳האלט זיך), און דער דרבנן גייט אויף א פנים (וואו ס׳האלט זיך נישט אזוי).
—
מלאכת תופר (נייען)
רמב״ם: והתופר — צאמנייען צוויי שטיקלעך סחורה איז מאבות מלאכות. לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין. אבער מוכין שנשרו מן הכרים והכסתות — מחזירין אותן.
פשט: דער איסור דרבנן פון תופר איז אז מען טאר נישט אנפילן נייע קישנס/דאכענעס מיט פעדערן/וואטע (מוכין), ווייל געווענליך נאכדעם נייט מען עס צו — גזירה שמא יתפור. אבער אויב די פילונג איז ארויסגעפאלן פון שוין-עקזיסטירנדע קישנס, מעג מען עס צוריקלייגן.
חידושים:
– דא זעט מען אז דער דרבנן איז פון סוג “שמא” (גזירה שמא יתפור), נישט ווייל עס איז דומה צו דער אב. דאס איז אנדערש פון צובע, וואו דער דרבנן איז מער דירעקט פארבונדן מיט דער מלאכה אליין. ביי פארשידענע מלאכות האט דער רמב״ם פארשידענע סוגים דרבננ׳ס — מאל “דומה לאב” און מאל “שמא יבוא לעשות האב.”
– דער חילוק צווישן חדשים און ישנים: ביי נייע קישנס איז דאס דער ערשטער מאל וואס מען מאכט עס, און דער נארמאלער סדר איז אז נאכ׳ן אנפילן נייט מען עס צו. ביי אלטע וואס די פילונג איז ארויסגעפאלן, איז דאס בלויז א פיקס — די תפירה איז שוין דא, מען לייגט בלויז צוריק דורך דער עקזיסטירנדער עפענונג.
—
מלאכת קורע (צורייסן)
רמב״ם: קורע מאבות מלאכות. לפיכך מי שנתפח בגדו בקוצים — מפרישן בצנעה ומסמא את עיניו כדי שלא יקרע. ואם נקרע — אינו חייב, שאינו מתכוין. ומותר ללבוש כלים חדשים. פוצעין אגוז במטלית ואינו חושש שמא יקרע.
פשט: אויב א בגד ווערט פארכאפט אין דערנער, זאל מען עס אראפנעמען שטיל און אכטונג געבן נישט צו רייסן. אויב עס רייסט זיך אבער — פטור, ווייל אינו מתכוין. מען מעג אנטון נייע קליידער (אפילו זיי קענען זיך צורייסן), און מען מעג ברעכן א ניס מיט א שמאטע אפילו די שמאטע קען זיך צורייסן.
חידושים:
1. מקלקל vs. אינו מתכוין: דער רמב״ם׳ס לשון “שאינו מתכוין” ווייזט אז דער היתר איז דבר שאינו מתכוין, נישט מקלקל. ביי די קוצים קען מען טענה׳ן אז עס איז אפילו א תיקון (ער באפרייט דעם בגד), נישט א מקלקל.
2. ביי בגדים חדשים — אמאל האט מען געדארפט מאכן “שברים שברים” (קנייטשן/ברעכן) ביים ערשטן מאל אנטון, ספעציעל ביי די בית יד (ארבל). די אמאליגע קליידער זענען געווען מער קאמפליצירט און האבן זיך געקענט צורייסן ביים ערשטן אנטון. דער היתר איז ווייל עס איז אינו מתכוין, און אפשר אפילו ווען עס רייסט זיך איז עס א תיקון (עס פאסט בעסער).
3. פארוואס ברענגט דער רמב״ם ספעציפישע קעיסעס אנשטאט כללים? הלכות שבת זענען בכלל זייער פראקטיש-אריענטירט, נישט כלל-אריענטירט.
4. “בצנעה” — וואס מיינט עס? עס ווערט געפרעגט א שטארקע קשיא: פריער האט דער רמב״ם פסק׳נט אז “כל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור” — אויב אזוי, וואס העלפט “בצנעה”? צוויי תירוצים:
– ערשטער תירוץ: “בצנעה” מיינט נישט בחדרי חדרים (פריוואט), נאר עס מיינט באופן איידל און רואיג — מען זאל נישט שטיין און שאבערן און רייסן אין גאס, נאר רואיג א רוק געבן. דאס איז נישט מראית עין בכלל, נאר א פראקטישע עצה ווי אזוי צו מינימיזירן דעם צורייסן.
– צווייטער תירוץ: בכלל, וויפיל ווייניגער מען קען טון בפרהסיא זאכן וואס זעען אויס נישט-שבת׳דיג, איז בעסער — אפילו ווען עס איז טעכניש מותר.
– עס ווערט אויך פארגעלייגט אז “בצנעה” מיינט: ער זאל נישט אקטיוו רייסן ארויס די קוצים (וואס וואלט געווען א מלאכה), נאר זיך רואיג באפרייען.
– חילול השם אספעקט: עס איז א חילול השם ווען א איד שטייט שבת אין גאס און רייסט זיינע קליידער פון א נעגל. “בצנעה” מיינט מען זאל עס נישט מאכן צו א פאראנטשע.
—
מלאכת בונה — יסוד
רמב״ם: התוקע חייב משום בונה.
פשט: בונה מיינט בדרך כלל אריינשטעקן עפעס אין עפעס — ווי אריינלייגן עמודים אין אדנים, ציגל אויף ציגל, תוקע זיין. אויב איינער שטעקט אריין א טיר אין די האלטערס, אדער א פאול אין זיין פלאץ — חייב משום בונה.
חידוש: דער רמב״ם׳ס לשון דא איז אנדערש פון אנדערע מלאכות — ער הייבט נישט אן מיט “הבונה אב מלאכה” נאר גלייך מיט “התוקע חייב משום בונה.” ער האט שוין פריער מסביר געווען וואס בונה מיינט, און דא ברענגט ער בלויז א תולדה/דין וואס איז חייב משום בונה.
—
דלתות המחוברות לקרקע
רמב״ם: כל הדלתות המחוברות לקרקע — לא נוטלין אותן ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע.
פשט: טירן וואס זענען מחובר לקרקע טאר מען נישט אראפנעמען און נישט צוריקלייגן. אפילו ווען מ׳לייגט עס צוריק באופן וואס ס׳ווערט נישט שטארק מחובר — אסור, גזירה שמא יתקע.
חידושים:
– מ׳רעדט נישט פון א טיר וואס הענגט אויף הינדזשעס (ווי מאדערנע טירן), נאר פון א גרויסע שטיק האלץ וואס מ׳האט אוועקגערוקט פון דער עפענונג, און ווען מ׳וויל פארמאכן דעם פתח לייגט מען עס צוריק אהין — אן שום ציר/הינדזש. דאס אליין איז נישט בונה, אבער ס׳איז אסור מדרבנן — גזירה שמא יתקע, אפשר וועט ער עס מחבר זיין צום וואנט.
– “לא נוטלין” איז א גזירה פון סותר, “לא מחזירין” איז א גזירה פון בונה. ביי מחובר לקרקע איז בנין בעיקר דאורייתא, דערפאר איז מען מחמיר אפילו אויף פעולות וואס זענען נישט ממש תקיעה.
—
דלתות שידה תיבה ומגדל (דלתות כלים)
רמב״ם: דלתות שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות כלים — נוטלין אבל אין מחזירין.
פשט: טירן פון כלים — מעג מען אראפנעמען (נוטלין), אבער נישט צוריקלייגן (אין מחזירין).
חידושים:
– פארוואס זאל צוריקלייגן זיין שטרענגער ווי אראפנעמען? אראפנעמען מעג מען ווייל מ׳וויל נוצן די טיר פאר עפעס אנדערש — ס׳איז נישט מוקצה, מ׳נוצט דעם שטיקל. אבער צוריקלייגן זעט אויס ענליך צו בונה — צוריקלייגן א טיר אויף איר פלאץ.
– דער יסוד: ביי כלים איז אייביג גרינגער ווי ביי מחובר לקרקע, ווייל אין בנין בכלים מדאורייתא (אדער ס׳איז אנדערע הלכות). דערפאר ביי כלים ערלויבט מען נוטלין, אבער מחזירין בלייבט אסור מדרבנן.
—
ציר התחתון שנשמט
רמב״ם: ואם נשמט ציר התחתון שלהם — דוחקו למקומו. ובמקדש — מחזירין אותו.
פשט: אויב דער אונטערשטער ציר (הינדזש) האט זיך אוועקגערוקט — מעג מען עס צוריק אריינשטופן אין זיין פלאץ (דוחק). אין בית המקדש מעג מען עס אפילו געהעריג צוריקלייגן (מחזיר).
חידושים:
– “דוחקו למקומו” מיינט: די ציר איז נאך דארט, נאר נישט גוט אריין — מ׳גיט א שטופ. “מחזיר” מיינט: ס׳איז אינגאנצן ארויסגעפאלן, מ׳דארף עס אויפהייבן און צוריק אריינלייגן. דער חילוק איז נישט אין דעם ריזולטאט, נאר אין דעם פראבלעם וואס מ׳סאלווט.
– דאס גייט אויף דלתות כלים (שידה תיבה ומגדל), נישט אויף מחובר לקרקע. ביי מחובר לקרקע טאר מען גארנישט טון מיט צירים.
—
ציר העליון שנשמט
רמב״ם: אבל ציר העליונה שנשמטה — אסור להחזירה בכל מקום, גזירה שמא יתקע.
פשט: ווען דער אויבערשטער ציר האט זיך אוועקגערוקט — טאר מען עס נישט צוריקלייגן בשום אופן, אפילו אין בית המקדש.
חידושים:
– “בכל מקום” מיינט אפילו במקדש, און “להחזירה” מיינט בכל אופן — אפילו נישט דוחק׳ן.
– דער אויבערשטע ציר האלט בעיקר די טיר (ער איז וויכטיגער ווי דער אונטערשטער), דערפאר איז דא א גרעסערע חשש שמא יתקע — מ׳וועט עס באפעסטיגן שטארק.
דיסקוסיע וועגן “שמא יתקע” — וואס מיינט עס פראקטיש
– א “ציר” איז א נאגל/שטעקן וואס שטעקט זיך ארויס פון דער טיר און לייגט זיך אריין אין א לאך אין דער משקוף. די טיר דרייט זיך אויף דעם. דאס איז נישט ווי מאדערנע הינדזשעס בכלל.
– “שמא יתקע” מיינט: מ׳וועט תוקע זיין די ציר — ד.ה. מ׳וועט באפעסטיגן דעם ציר אין זיין לאך אויף א שטארקן אופן, וואס איז בונה. ביי מחובר לקרקע שפילט מען זיך גארנישט מיט קיין צירים — אפילו נאר אוועקלייגן א שטיק האלץ ביי א ליידיגע פתח איז אסור, גזירה אז מ׳וועט ברענגען א ציר און עס תוקע זיין.
– שאלת יעב״ץ און אנדערע אחרונים (דף ל״ג) זאגן פארשידענע פשטים וואס ידקא מיינט, און קיינער ווייסט נישט בדיוק. עס ווערט פארגעלייגט אז קיימתא (תקיעה) מיינט אפשר בכלל אריינסקרוען די ציר אין די דלת — א גאנץ אנדערע מלאכה, נישט דאס אריינלייגן פון דער דלת אליין.
– א דלת איז געמאכט זיך צו דרייען (עפענען און צומאכן), נישט צו זיין סטאק/באפעסטיגט. אויב “קיימא” מיינט באפעסטיגן, פאסט עס נישט ביי א טיר וואס דארף זיך קענען עפענען. דערפאר מוז תוקע מיינען עפעס אן אנדערע סטעפ, נישט דאס אריינלייגן אליין.
—
אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו
רמב״ם: “אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו, משום שנראה כבונה.”
פשט: מען טאר נישט פלעכטן די האר פון קאפ, און נישט מאכן געדרייטע/שיינע האר (צעפ אד״ג), ווייל עס זעט אויס ווי בונה. צוזאמנעמען אלע האר אין איין ריכטונג/פארם זעט אויס ענליך צו בויען — מען שטעלט צוזאם א סטרוקטור פון שטיקלעך.
חידושים:
– “נראה כבונה” — נישט ממש בונה: מען האט נישט געזאגט קיין בונה אויף האר/מענטשן. בונה איז נאר מחובר לקרקע (אדער כלים). דאס איז נאר א דרבנן ווייל עס זעט אויס ווי בונה.
– קשיא פון בנין בכלים: מיר האבן דאך געלערנט אז מכה בפטיש על גבי חיים איז בונה — אלזא ס׳איז דאך דא בנין אויף לעבעדיגע זאכן? דאס בלייבט א שווערע פראגע.
[דיגרעסיע: פיאות מאכן שבת]
עטלעכע פוסקים האבן געזאגט מען טאר נישט מאכן קראצליג (קערלי) די פיאות שבת, ווייל דאס איז גודלין אדער פוקסין. אבער דער מנהג פון כמעט אלע אידן איז צו מאכן די פיאות שבת, וואס ווייזט אז דער איסור מוז זיין אויף א גרעסערע סיטואציע — עפעס וואס מען מאכט איינמאל אין א שטיק צייט (ווי א צעפ), נישט עפעס וואס מען מאכט יעדן טאג.
—
אין מחזירין מנורה של חוליות
רמב״ם: “ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כסא מפורצל או שולחן מפורצל, משום שנראה כבונה. ואם החזיר — פטור.”
פשט: א מנורה, בענקל, אדער טיש וואס איז געמאכט פון שטיקלעך (חוליות) וואס מען קען צונעמען און צוזאמשטעלן — טאר מען נישט צוזאמשטעלן שבת. אבער אויב מען האט עס יא געטון, איז מען פטור (נאר דרבנן), ווייל אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
חידושים:
1. חילוק צווישן אינגאנצן צענומען vs. שוואך געבויט: דער איסור איז נאר ווען דער כלי איז אינגאנצן צענומען און מען שטעלט עס צוזאם. אבער אויב עס איז שוין געבויט נאר שוואך (רופוי), און מען וויל עס נאר טייטענען/פארשטארקן, איז דאס מותר. דער לשון “מחזיר” (צוריקשטעלן) שטיצט דעם — ער זאגט נישט “לבנותה” נאר “להחזירה”, וואס מיינט עס איז שוין דא, נאר מען שטעלט עס צוריק.
2. חוליות של שדה תיבה ומגדל — רופוי: ביי זאכן וואס זענען תמיד רופוי (קיינמאל נישט שטארק צוזאמגעשטעלט), איז עס ווייניגער בונה, און דערפאר מעג מען.
3. בנין שאינו של קיימא: עס ווערט געפרעגט צי ס׳איז דא א קאנצעפט פון בנין שאינו של קיימא (ווי קשר שאינו של קיימא). אוהל עראי איז אויך אסור מדרבנן, וואס ווייזט אז עס איז דא אזא קאנצעפט ביי בנין.
4. פאלדינג טעיבל שבת: א פאלדינג טעיבל איז שוין צוזאמגעהאלטן — דאס איז אנדערש פון חוליות וואס מיינט עקסטערע שטיקלעך וואס מען שטעלט צוזאם (ווי לעגא). עטלעכע פוסקים זאגן אז זאכן וואס זענען געמאכט כסדר צו צונעמען און צוזאמשטעלן איז נישט קיין בונה.
—
חוליות של שדרה של קטן
רמב״ם: חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו — מען טאר נישט פיקסן/צוריקשטעלן די ווירבלען פון א קליין קינד׳ס רוקן, ווייל נראה כבונה.
חידושים:
1. נישט סתם מאסאזש: דאס מיינט ממש רוקן די ביינער אין פלאץ (ווי א כירופרקטור), נישט סתם קלאפן אויף דעם רוקן אדער א מאסאזש. א מאסאזש אדער קלאפן זעט נישט אויס ווי בונה — עס מוז אויסזען ווי מען נעמט שטיקלעך און שטעלט זיי צוזאם.
2. נישט קיין עכטע רפואה: דאס איז נישט א פאל פון א צעבראכענע שדרה (וואס וואלט געווען סכנה), נאר עפעס וואס מען מאכט פאר שיינקייט/קאמפארט — א קינד וואס האט זיך פארקרומט דעם רוקן.
3. דער קריטעריום פון “נראה כבונה”: עס דארף אויסזען ווי בויען — מען נעמט שטיקלעך און שטעלט זיי צוזאם.
[דיגרעסיע: לעגא שבת]
ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת ביי היינטיגע רבנים צי מען מעג שפילן לעגא שבת. אויב מען קען עס גרינג צונעמען, איז עס ווייניגער פראבלעמאטיש. ס׳איז זיכער נישט מדאורייתא, אבער מדרבנן איז א שאלה.
—
אוהל קבוע — חיוב דאורייתא
רמב״ם: העושה אוהל קבוע חייב משום בונה.
פשט: נישט נאר א בנין פון שטיין/האלץ איז בונה — אויך מאכן אן אוהל קבוע איז א תולדה פון בונה. דאס שטאמט פון דעם וואס דער משכן אליין איז געווען אן אוהל, נישט א בנין.
חידושים:
– מחלוקת אין די ראשונים וועגן דעם משכן: צו האט מען יעדע מאל אויפגעבויט דעם משכן אפילו ביי א קורצע חניה. דער פסוק זאגט “על פי ה׳ יחנו” און “יעשו שם יום או יומים” — ווען ס׳איז געווען נאר א טאג, האט מען אויך אויפגעבויט דעם גאנצן משכן?
– וויכטיגער חילוק: דער חילוק צווישן אוהל קבוע און אוהל עראי איז נישט בלויז א decision פון דעם מענטש צו ער וויל עס לאזן לאנג — עס מוז זיין אן אנדער מין בנייה, אן אנדער סארט אוהל. א “קבוע” מיינט א שטארקע, חשוב׳ע קאנסטרוקציע (ווי דער משכן, אפילו ווען ער שטייט נאר א טאג), און “עראי” מיינט א לייכטע, פאפ-אפ סארט זאך.
—
אוהל עראי — איסור דרבנן
רמב״ם: לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ואין סותרין אוהל עראי, גזירה שמא יעשה אוהל קבוע.
פשט: מאכן אדער צונעמען אן אוהל עראי איז אסור מדרבנן — א גזירה מ׳זאל נישט קומען צו מאכן אן אוהל קבוע.
חידוש: דער רמב״ם רופט דעם אוהל-עראי-מאכער נישט “בונה” — ער זאגט נאר “עשאו איסור.” אבער ביי סותר רופט ער עס יא סותר. דאס איז א מערקווירדיגע אסימעטריע אין לשון.
—
מוסיף על אוהל עראי — מותר
רמב״ם: מותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. טלית שהיא פרוסה על העמודים… והיתה כרוכה קודם השבת, אבל יש בה טפח — הרי זה מסככה בשבת עד שיעשה אוהל גדול.
פשט: מ׳מעג פארגרעסערן אן עקזיסטירנדן אוהל עראי. אויב א טלית איז אויסגעשפרייט אויף עמודים, צוזאמגעדרייט פאר שבת, אבער ס׳איז דא א טפח אפן — מעג מען שבת אויסציען דעם רעשט ביז ס׳ווערט א גרויסער אוהל, ווייל מ׳איז נאר מוסיף אויף אן עקזיסטירנדן אוהל.
חידוש — שלאק (רעגן-כיסוי): דאס איז דער יסוד פאר דעם היתר פון עפענען א שלאק שבת — מ׳דארף זיכער מאכן אז ס׳איז שוין דא א טפח פאר שבת, דאן איז דאס עפענען נאר “מוסיף על אוהל עראי.” אויב מ׳מאכט א נייע שלאק שבת אן א טפח פריער, איז דאס פראבלעמאטיש.
—
כילה (קענאפי בעט) — אוהל עראי
רמב״ם: אין תולין כילה… שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי.
פשט: מ׳טאר נישט אויפהענגען א כילה (קענאפי איבער א בעט) וואס איז געמאכט לצל, ווייל אונטער דעם ווערט אן אוהל עראי.
חידוש: דער לשון “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי” איז מדויק — ער זאגט נישט אז דאס איז בויען אן אוהל, נאר אז אונטער דעם ענטשטייט עפעס וואס איז ענליך צו אן אוהל. א כילה איז געמאכט לתחתיו — צו נוצן דעם פלאץ אונטער דעם — דערפאר איז עס אוהל עראי.
—
מטה, כסא,
טרסקל — נישט אוהל
רמב״ם: מותר להניח מטה וכסא וטרסקל ואף על פי שנעשה תחתיהם אוהל, שהרי אין זו דרך עשיית אוהל, לא קבוע ולא עראי.
פשט: מ׳מעג אראפלייגן א בעט, בענקל, אדער טיש, אפילו אונטער דעם ענטשטייט א פלאץ ווי אן אוהל — ווייל דאס איז נישט קיין דרך פון מאכן אן אוהל, נישט קבוע און נישט עראי.
חידושים:
– דער יסוד: אן אוהל איז א זאך וואס איז געמאכט צו נוצן פון אונטן. א בענקל/בעט איז געמאכט צו נוצן פון אויבן (מ׳זיצט דערויף). דערפאר איז אראפלייגן א בענקל קיינמאל נישט “מאכן אן אוהל.”
– באגרענצונג פון דעם היתר: דער היתר רעדט נאר ווען מ׳לייגט אראפ דעם בענקל נארמאל אויפן פלאר. אויב מ׳נעמט א בענקל און הייבט עס אויף אין דער הייך כדי צו מאכן אן אוהל דערפון — שטייט נישט דא דער היתר.
– מגן אברהם / רשב״א: ביי א מיטה וואס מ׳נוצט אויך דעם אונטן (ז.ב. א בעט מיט לעכער אן א מאטראץ), טאר מען עס נישט צודעקן ווייל מ׳מאכט אן אוהל פון אונטן.
—
אוהל משופע — אן א טפח אויבן
רמב״ם: כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, או שאין בתוך שלושה סמוך לגגו רוחב טפח — הרי זה אוהל עראי.
פשט: אן אוהל וואס גייט שיף (ווי א דאך אן א פלאכע שפיץ), וואו ס׳איז נישט דא א טפח ברייט ביים גג, אדער אפילו אינערהאלב דריי טפחים פון גג איז נישט דא א טפח ברייט — דאס איז אן אוהל עראי (אסור מדרבנן, נישט מדאורייתא).
חידושים:
– דאס איז פאראלעל צו הלכות סוכה וואו די ווענט ווערן אויס דער דאך ווען ס׳גייט שיף אראפ.
– אויב ביים גג איז דא א טפח ברייט — איז עס שוין אן אוהל קבוע (חיוב דאורייתא). דער שיעור טפח ביים גג איז דער חילוק צווישן קבוע און עראי ביי אזא משופע אוהל.
—
טלית כפולה מיט חוטים
רמב״ם: א טלית כפולה (צוזאמגעלייגט) וואס מען הענגט אויף ווי א מחיצה (וואנט), נישט ווי א דאך. ווען די טלית האט חוטים שנתלו בה מערב שבת — שטריק וואס זענען שוין אנגעמאכט פון ערב שבת — מותר לנטותה. וכן הפרכות מותר לנטותן ומותר לפרקן.
פשט: די חוטים מאכן עס ווי א כלי וואס איז שוין צוגעגרייט צום אויפשטעלן און צונעמען.
חידוש: אפשר מאכן די חוטים עס אזוי ווי דער אהל איז שוין געמאכט — ס׳ליגט שוין דארט בקביעות, און דאס אויסשפרייטן איז בלויז מוסיף על האהל, נישט מאכן א נייעם אהל. דאס בלייבט אבער נישט אינגאנצן קלאר.
—
כילת חתנים
רמב״ם: כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלשה סמוך לגג רוחב טפח — הואיל והוא מתוקן לכך, מטלטלין אותה ומותר לנטותה ולפרקה.
פשט: א חופה-געצעלט פאר חתנים, וואס דער גג האט נישט קיין טפח ברייט, און אויך נישט אין תוך שלשה סמוך לגג א טפח — ווייל עס איז מתוקן לכך (געמאכט צום עפענען און צומאכן), מעג מען עס אויפשטעלן און צונעמען.
חידוש: אפילו ביי א זאך וואס איז מתוקן לכך, איז דער היתר דווקא ווען ס׳איז נישטא קיין טפח בגג. דער תנאי פון טפח בלייבט אפילו ביי כלים וואס זענען ספעציעל געמאכט צום אויפשטעלן.
—
כובע (הוט מיט ברים)
רמב״ם: כובע שנותנין על הראש שיש לו שפה מקפת שעושה צל כמו אהל — מותר ללובשו, לפי שאינו אהל אלא מלבוש.
פשט: א הוט מיט א ברייטע ברים וואס מאכט שאטן ארום דעם קאפ — מותר, ווייל ס׳איז א מלבוש, נישט אן אהל.
רמב״ם (המשך): אם הוציא מן הבגדים סביב ראשו או כנגד פניו כמו אהל, והידק על ראשו, ועשה סביבו שפה קשה ביותר כמו גג — אסור מפני שעושה אהל עראי.
חידוש: דער חילוק צווישן מותר און אסור: א נארמאלע בגד פאלט אראפ (ווייך), דאס איז מלבוש. אבער ווען מען מאכט עס קשה (הארט) אז עס שטייט ווי א גג — דעמאלט איז עס אהל עראי מדרבנן. דער שליסל איז אז א נארמאלע בגד האט נישט דעם אופי פון אן אהל, אבער ווען מען בויט עס אנדערש ווי א נארמאלע בגד, ווערט עס אן אהל.
—
פרוכת אויפהענגען
רבינו אברהם (בן הרמב״ם): הנוטה פרוכת — צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעת שנוטהו. לפיכך אם היתה פרוכת גדולה — תולה אותה שנים, אבל אחד אסור.
פשט: ווען מען הענגט אויף א פרוכת (וואנט-פארהאנג), דארף מען אויפפאסן אז אין דעם פראצעס פון אויפהענגען זאל נישט ווערן אן אהל. א גרויסע פרוכת זאלן צוויי מענטשן אויפהענגען, ווייל איין מענטש מוז עס האלטן אויסגעשפרייט מיט איין האנט, וואס שאפט אן אהל.
חידוש: פון דא זעט מען אז אהל עראי מיינט אפילו עראי עראי — אפילו פאר איין מינוט וואס ס׳ווערט אן אהל, דארף מען זיך היטן מדרבנן.
כילה שיש לה גג: אין מושכין אותה אפילו עשרה — ביי א כילה מיט א גג, אפילו צען מענטשן העלפן נישט, ווייל דאס אויסשפרייטן אליין שאפט אויטאמאטיש אן אהל עראי (אנדערש ווי א פרוכת וואס איז בלויז א וואנט).
—
בגד אויף א חבית (פאס)
רמב״ם: בגד שמכסה בו פי החבית — לא יכסה בו את כולו משום עשיית אהל, אבל מכסה הוא מקצתו.
פשט: מען טאר נישט צודעקן א גאנצע חבית מיט א טוך, ווייל דאס שאפט אן אהל עראי איבער דעם חלל פון דער חבית. אבער א טייל צודעקן איז מותר.
חידושים:
– פארוואס הייסט דאס אן אהל? אן אהל דארף נישט זיין בגודל פאר א מענטש — שיעור טפח איז גענוג. אפשר איז עס דערפאר נאר אהל עראי (דרבנן), נישט דאורייתא.
– אין אורח חיים סימן ש״א שטייט אז דאס איז דווקא ביי חביות יין, ווייל יין דארף לופט (אוויר), און דערפאר הייסט דאס צודעקן ממש ווי מאכן אן אהל (ס׳איז א פונקציאנעלע דאך איבער א חלל וואס דארף בלייבן אפן).
—
פקק החלון
רמב״ם: ווען ס׳איז דא א פקק (שטאפל) וואס איז מתוקן לכך — צוגעגרייט פאר דער פענסטער — מעג מען עס אריינלייגן אין דער לאך אפילו ס׳איז נישט קשור ונתון, ווייל ס׳הייסט נישט בנין.
—
כפיפה מצרית (מצרישע קארב)
רמב״ם: המסנן בכפיפה מצרית — לא יגביה קרקע הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אהל עראי.
פשט: ווען מען ניצט א געוועבטע קארב צום פילטערן, זאל מען עס נישט אויפהייבן א טפח העכער פון דעם כלי, ווייל דעמאלט ווערט דער קארב א דאך — אן אהל עראי.
חידוש — חילוק פון בענקל: א בענקל איז געמאכט צו נוצן אויבן (צום זיצן), נישט אונטן. אבער א כפיפה איז געמאכט צו נוצן אונטן — דער תועלת איז דאס וואס איז אונטער דער כפיפה (דאס פילטערן אין דעם כלי), און דערפאר הייסט עס אן אהל עראי.
—
כיפה אויף כלים — סיום הדיון אין אוהל עראי
חידוש: דער חילוק צווישן א כיפה (קאווער) אויף א כלי לבין א בענקל: א בענקל איז געמאכט צו נוצן אויבן דערפון (מ׳זיצט דערויף), נישט אונטער דעם בענקל. אבער א כיפה אויף א כלי איז געמאכט פאר אונטן — דער תכלית איז צו שיצן/דעקן וואס איז מתחת דער כיפה. דערפאר ווען מ׳הייבט אויף דעם כלי א טפח און דעקט עס צו פון אויבן, איז דאס אן ענין פון אוהל עראי.
—
פסקי תשובות — טלית ביי א כלי (סטענדער)
דער פסקי תשובות פסק׳נט אז מ׳מעג לייגן א טלית ביי א סטענדער (כלי נארים), ווייל מ׳מאכט נישט קיין מחיצה, נאר עפעס אנדערש ארום דעם סטענדער.
—
שאלה: האלטן עפעס אין די הענט — צי דאס איז אוהל?
שאלה: צי האט מען בכלל גערעדט אין די הלכות וועגן א פאל וואו א מענטש האלט עפעס אין די הענט (נישט קובע אויף עפעס)?
חידוש: ביי פרוכת האט דער רמב״ם געזאגט מ׳דארף עס נישט האלטן — אבער דער חילוק איז: ביי פרוכת האלט ער עס בשעת ער איז עס קובע אויף דער זייט — דאס הייסט, ער האלט עס נאר טעמפערערי אבער ער גייט עס באלד קובע זיין. אבער ווען דער גאנצער סך הכל איז נאר האלטן אין די הענט (אן קביעות), איז מען נישט זיכער צי דאס איז אוהל. מסקנא: צריך עיון.
—
כללות׳דיגע שאלה אויף הלכות אוהל עראי
קשיא: פארוואס זאל מען נישט מאכן א כללות׳דיגע הגדרה — אז אלעס וואס האט אן ענליכקייט צו אן אוהל איז אסור מדרבנן? א בענקל מיט א טפח איז דאך זייער ווייט פון אן אוהל — פארוואס זאל דאס זיין א דרבנ׳דיגע אוהל? די גדרים זענען אזוי ברייט אז עס איז „זייער אינטערעסאנט.”
—
שירעם (אַמברעלע) בשבת — אוהל עראי
חידוש פון אחרונים: מ׳טאר נישט עפענען א שירעם בשבת ווייל מ׳מאכט אן אוהל.
שאלה: ווען דער שירעם איז שוין אפן — צי נאר האלטן עס העכער דעם קאפ איז אויך אן אוהל? דאס בלייבט אן אפענע שאלה, פארבונדן מיט דער פריערדיגער שאלה צי האלטן עפעס אין די הענט (אן קביעות) איז אוהל. צריך עיון.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק כ״ב: שבותים מאופה ועד הסותר
הקדמה: סטרוקטור פון די פרקים פון שבותים
א גוטן, אונז לערנען הלכות שבת אין רמב״ם, ספר זמנים. אונז האלטן ביי די צוויי-און-צוואנציגסטע פרק, כ״ב. אונז האלטן אינמיטן, דער רמב״ם גייט דורך ל״ט מלאכות, אבער דרבנן׳ס דערפון.
אין די פריערדיגע פרקים האט ער אויסגערעכנט אלע דאורייתא׳ס, אלע אבות און תולדות פון די ל״ט מלאכות. דא רעכנט ער די שבותים, דאס וואס די חכמים האבן צוגעלייגט, אדער ווייל ס׳איז דומה למלאכה, אדער ווייל ס׳גייט גורם זיין א מלאכה, אדער ס׳זעט אויס ענליך צו א מלאכה.
הודעה וועגן ספאנסארס
פאר מיר גייען ווייטער, דארף מען משבח זיין די בעלי הקמח, “אם אין קמח אין תורה”, די וואס שטיצן אונזער שיעור, און די וואס זענען מפרסם אונזער שיעור. ובראשם אונזער הויפט ספאנסאר, אונזער ידיד, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער, די זכות התורה זאל אים אלעס ביישטיין.
ווי דער רמב״ם האט צעטיילט די מלאכות דאורייתא
שארגעט, סאו איך וויל אייך זאגן, ס׳איז דא אין הלכות פרק ח׳, ט׳, י׳, י״א, י״ב, האט דער רמב״ם אויסגערעכנט אלע ניין-און-דרייסיג מלאכות דאורייתא, ער האט עס צעטיילט:
– פרק ח׳ צען מלאכות
– פרק ט׳ צען מלאכות
– פרק י׳ נאר אכט מלאכות
– פרק י״א נאך אכט מלאכות
– פרק י״ב די לעצטע דריי מלאכות, און קוצר גורר עומר, וואס האט זייער אסאך הלכות, וועגן דעם איז געווען א קליינע פרק פון נאר דריי מלאכות
באט כולי, ס׳זעט אויס בעצם דער רמב״ם האט געטראכט ניין-און-דרייסיג מלאכות, ס׳טיילט זיך בערך אויף פיר, יא, כולי כמעט פערציג, כמעט פערציג איז פיר. נאכדעם האט ער געזען אז די לעצטע איז דא זייער אסאך, האט ער עס צעטיילט אויף פינף פרקים אנשטאט פיר פרקים. כך נראה לעניות דעתי.
ווי דער רמב״ם האט צעטיילט די שבותים
יעצט, אין די שבותים איז נישט דא קיין שבות פאר יעדע מלאכה. קודם דארף מען וויסן, מ׳קען קוקן אין די ליסט, וועט מען זען, נישט יעדע מלאכה האט א שבות. הייסט, כמעט יעדע מלאכה איז דא פטור אבל אסור, וואס מיינט אז ס׳איז דא א שבות, אבער ממש עקסטערע שבותים וואס ער רעכנט דא, האבן חז״ל נישט אויסגערעכנט ספעציפיש.
די שאלה איז, ווען ס׳ווערט עפעס וואס איז דומה למלאכה, די שאלה איז ווען דער רמב״ם זאגט אז מ׳האט גע׳אסר׳ט זאכן וואס איז דומה למלאכה, איז די פשט אז אפילו ווען ס׳שטייט נישט ארויסגעשריבן, אדער איז עס נאר די זאכן וואס זענען ארויסגעשריבן? אוודאי נאר די זאכן וואס זענען ארויסגעשריבן.
ער זאגט נאר אז נישט יעדע מאל וואס ס׳שטייט פטור אבל אסור, כמעט אין יעדע מלאכה, נישט ממש יעדע מלאכה, אויסער שבת נערה, למשל, איך געדענק איך האב געזאגט אז אפילו פטור, אבער כמעט יעדע מלאכה האט אויך דרבננ׳ס וואס מ׳האט אויסגערעכנט אמת׳דיג פריער. אבער שבותים וואס זענען עקסטערע וואס ער רעכנט דא, איז נישט יעדע מלאכה דא.
סאו ער האט אנגעהויבן בעצם די רמב״ם, און די עקסטערע שבותים איז נאך דריי פרקים. עס זעט אויס פון פינף פרקים אויף די דאורייתא איז דא דריי פרקים, כ״א, כ״ב, כ״ג, דאס איז כל שבותי ל״ט מלאכות.
דרך אגב, די קאנעקשאן פון די שבותים מיט די מלאכות איז ווייניגער בפירוש אין די גמרא, נישט יעדע שבות שטייט וועגן וועלכע מלאכה מ׳האט עס גע׳אסר׳ט. דער רמב״ם, אסאך מאל, ווען מ׳לערנט מער בעיון זעט מען אסאך מאל אז דער רמב״ם האט אליינס צוזאמגעשטעלט אז דאס איז מסתמא וועגן די מלאכה, דאס געהערט צו די מלאכה. דאס איז לידיעתך אפילו נישט קלאר אז ס׳שטייט אז ס׳איז וועגן עובד, ער פארשטייט אז ס׳איז שייך צו די סוגיא, אבער דער רמב״ם האט אריינגעלייגט די שבותים אלס סדר המלאכות באמת. דאס איז נישטא קיין משנה וואס שטייט די אלע זאכן.
עניוועיס, ער צעטיילט דא אויך מער ווייניגער די זעלבע, נאר אביסל אנדערש. פארוואס? ווייל מיר האבן געלערנט אז די נפקא מינה איז צו צעטיילן באופן כללי, סאו דער רמב״ם האט געמאכט דריי פרקים אויף שבותים. די ערשטע צוויי זענען פונקטליך אזויווי די ערשטע צוויי פרקים פון דאורייתא, ס׳איז דא צען מלאכות איטש, נאר נישט יעדע איינע פון די צען מלאכות האט א שבות.
אין די ערשטע פרק כמעט יעדע האט א שבות האב איך געדענקט, אבער אין די צווייטע פרק איז נאר דא מיין איך זעקס מלאכות וואס האבן א שבות. סאו אוט אוו די טען מלאכות וואס ער רעכנט דא איז נאר דא זעקס. ס׳איז דא זאכן וואס איז א שבות משום צוויי זאכן, אזויווי משום רפואה און משום חשש דש או ממרח. אפילו שמייש… אפילו איינער צו… יא.
אזויווי איך זאג דיר, די שבותים איז מיר נישט אינגאנצן לויט די מלאכות, אבער דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט. ס׳איז דא אויך גרעסערע קאטס, אזויווי רחיצה בשבת איז א גזירה וועגן בישול, אבער ס׳איז נאך א גאנצע סוגיא פאר זיך. יא, אזויווי רפואה, דאס איז אויך נאך א גאנצע סוגיא פאר זיך.
נאכדעם קומט אויס די לעצטע פרק, די דריטע פרק, האט ער געשריבן אלע די רעסט פון מלאכות וואס האבן שבותים, ווייל ס׳איז דא ווייניגער, וועגן דעם פיט עס אריין אין דריי פרקים. אבער ווען מ׳וועט קוקן זעט מען אז די דריי פרקים זענען זייער לאנגע פרקים, פשוט וועגן דעם. זעט אז ער האט דוקא געוואלט מצמצם זיין, ער האט געוואלט ס׳זאל זיין צען פרקים פון שביתות, און גם לפי האורך, ס׳איז לענגער ווי געווענליכע פרקים אין רמב״ם, סיי די פרקים פון די מלאכות און סיי די פרקים פון דא, זעט אז ער האט שטארק געוואלט אז ס׳זאל זיך ענדיגן אין סך הכל זיבן פרקים שטייט אלע ל״ט מלאכות מיט זייערע שביתות, אדער אכט פרקים, רייט? פינף פלאס דריי, סא וועגן דעם איז עס לענגערע פרקים.
הלכה א: רדיית הפת
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם, רדיית הפת, רדיית הפת טייטשט אפקראצן די ברויט. די ברויט פלעגט מען ארויפקלעבן אויף די וואנט פון די תנור, און מ׳דארף עס נאכדעם אראפקראצן מיט א כלי.
זאגט דער רמב״ם, אופה אינו מלאכה, דאס איז נישט קיין מלאכה, ס׳איז ארויסנעמען פון די אויוון, אריינלייגן איז די מלאכה, ארויסנעמען איז נישט קיין מלאכה. אבל אסרוהו חכמים, שמא יבוא לאפות. מ׳גייט אים לאזן עוסק זיין מיט די ברויט, זיין ביזי מיט די ברויט, וועט ער אויך טון באקן. איך ווייס נישט צו ממש אפשר נישט זיין ביזי מיט די ברויט, ווייל רדיית הפת איז א ספעציפישע זאך, ארויסנעמען א געקאכטע זאך פון די אויוון איז נישט רדיית הפת. ס׳איז נאר רדיית הפת איז א חשוב׳ע פעולה, ס׳איז אן ערנסטע פעולה, שמא יבוא לאפות.
היתר הצלת פת
וואס מעג מען אבער יא טון? אויב מ׳האט אריינגעלייגט ברויט און מ׳וויל עס ראטעווען פאר שבת, איז אזוי, המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקידש עליו היום, און ס׳איז געווארן שבת, מציל ממנו מזון שלש סעודות, מעג מען, יא, מ׳טאר נישט ארויסנעמען אלע ברויט, אבער מ׳מעג ארויסראטעווען וויפיל מ׳דארף פאר די דריי סעודות פון שבת.
און נישט נאר דאס, נאר מ׳מעג אויך בעטן נאך מענטשן זאלן ראטעווען זייערע דריי סעודות, און אזוי וועלן אלע ווערן געראטעוועט. ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם, מ׳קען זאגן פאר מענטשן, קומט און וואס איר גייט ראטעווען ארויס וועט זיין פאר אייער שבת. דאס מעג מען טון.
תנאי שינוי
וואס איז די היתר? ווייל ס׳איז נאר א דרבנן, האבן די רבנים מתיר געווען במקום צורך גדול. זאגט ער, ואופה אינו אלא נישט קיין מלאכה, ממילא אפשר וואלט מען נישט געדארפט מאכן קיין נאך א שינוי, ווייל די גאנצע זאך איז נישט קיין מלאכה. ווען ס׳איז ווען א מלאכה, זאגט מען, ווען דו מעגסט יא עס טון מיט א שינוי. ס׳איז דאך נישט קיין מלאכה.
אבער דאך, ווען ס׳איז דא א היתר צו רודה זיין, אויף צו ראטעווען ברויט פאר שלש סעודות שבת, זאל מען עס אויך נישט טון די געווענליכע וועג. “שירדה במסל ירדה”, ער זאל נישט ארויסנעמען די ברויט פון די אויוון במרדה, מיט די ספעציעלע כלי, “אלא בסכין”, נאר מיט א געווענליכע מעסער, “כדי לשנות”, עס זאל אויסקוקן אנדערש. אפילו ווען מ׳האט מתיר געווען, איז עס נאך אלץ מיט א תנאי, עס זאל זיין מיט א שינוי.
פארבינדונג מיט פרק ג׳
מ׳דארף דא געדענקען וואס מיר האבן געלערנט אין פרק ג׳, דו זעסט אז בעצם איז דא א איסור מדרבנן צו לייגן פת, מדביק זיין פת בתנור בין השמשות, ווייל “אוכל שמא יחתה”, ווייל ער גייט עס באקן אין שבת. נאר אויב ס׳איז “כדי שיקרמו פניה מלבעוד יום”, דעמאלטס מעג ער.
און ממילא, דאס וואס שטייט דא אז ער מעג רודה זיין די פת, רעדט דוקא אויב וואס? אויב ער האט עס געלייגט בשוגג, שטייט. אויב ער האט עס געלייגט במזיד, איז ער עובר געווען אויף די איסור שהייה כולי, דעמאלטס טאר ער נישט. דעמאלטס איז נישטא אפילו די היתר. אזוי שטייט אין פרק ג׳.
דא זאגט ער נישט אזוי, דארט זאגט ער אזוי. אין פרק ג׳. “ואם נתנו סמוך לחשיכה וחשך ועדיין לא קרמו פניו”, אפשר גייט ער זאגן נאר אויב ס׳איז נישט קרמו פניו, “אף על פי כן מותרים הם אפילו במזיד”, ווייל דאס איז מותר. אבער אויב ער איז עובר געווען אויף די איסור דרבנן פון לייגן צו פרי, דעמאלטס איז נישטא די היתר.
דיסקוסיע: וואו שטייט די הלכה פון סודק?
און נארמאל איז דא א היתר פון רודה זיין אז ס׳זאל נישט באקן, כדי מ׳זאל נישט נכשל ווערן מיט אופה. יא, וואס איז דארט געשטאנען אין די הלכה? אן אנדערע הלכה.
וואס שטייט דא? ער האט עס אריינגעלייגט אין שבת, סודק אין שבת, און אזוי ראטעוועט ער עס אפ נאך פאר ס׳הייבט אן ווערן געבאקן.
יא, ס׳שטייט וואו? אן אנדערע פלאץ, אן אנדערע נושא. ס׳איז נישט געשטאנען אין אופה? ס׳איז געשטאנען אין די ענינים פון ערב שבת, פון אנגרייטן אויף שבת, נישט ביי מלאכת אופה.
דאס וואס איך האב דיר יעצט געזאגט שטייט דארט. אקעי, ווייטער.
הלכה ב: מרחץ בשבת
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ומה אסרו חכמים”. ער הייבט אן אינטערעסאנט. ס׳איז בעיסיקלי עד כאן לשון הרמב״ם. יעצט זאגט ער אזוי, מיר גייען לערנען וועגן זיך וואשן שבת, וועגן גיין אין מרחץ אדער זיך וואשן שבת.
הייבט דער רמב״ם אן מיט אזא קשיא: “ומה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת?” פארוואס טאר מען נישט אריינגיין אין מרחץ בשבת? ס׳איז נישט פריער האבן מיר געלערנט וועגן א חולה, וועגן מזיע זיין. אבער גיין אין מרחץ איז אן אנדערע מין זאך, ס׳איז נישט קיין מזיע זיין פון די פיר, און פארוואס איז דאס אסור?
דער טעם פון דער גזירה
זאגט ער אזוי, “מפני הבלנים שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת חממו”. די מקוה אידן, די וואס נעמען קעיר פון די מרחץ, זיי האבן יא אנגעהייצט וואסער בשבת, און זיי האבן געזאגט פאר מענטשן, “מערב שבת הוחמו”, ס׳איז געקומען נאך פון ערב שבת. “לפיכך גזרו חכמים שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע”. אז לכבוד דעם האבן די חכמים גע׳אסר׳ט אז מ׳טאר בכלל נישט גיין אין מרחץ בשבת.
פארוואס קען מען נישט טראסטן די בלנים?
נארמאלערהייט וואלט א מענטש געזאגט, מ׳דארף פרעגן. אקעי, איידער מ׳גייט אין א מרחץ, זאל מען עט ליעסט פרעגן, ווייל אויב ס׳איז געווארן הייס בשבת, טאר מען נישט הנאה האבן דערפון בשבת, זאל מען פרעגן.
אבער זאגן די חכמים אז מ׳קען נישט טראסטן, ווייל זיי זאגן “מערב שבת הוחמו”, אבער למעשה דארף מען מורא האבן אין אלע מרחצאות אז מ׳ווארעמט אויך אן שבת. יעצט, צי ס׳איז א גרויסע נסיון אדער ס׳איז גרינגער אזוי…
ער זאגט ווייטער, ער האט געזאגט נישט נאר אז מ׳קען זיי נישט טראסטן. דאס הייסט, א יעדע זאך, האבן מיר געלערנט, יעדע זאך וואס איז גורם אז ווען מ׳טוט די זאך טוען מענטשן מלאכות בשבת, אסרן דאס די חכמים. זיי זאגן ליגנט, ס׳איז דא דארט א…
וואס ער זאגט איז אז דא האט מען געזען אז ס׳איז א פראבלעם. בעצם, דאס איז די נקודה, “חמין שהוחמו”, מ׳טוט נישט קאכן שבת, דאס איז נישט קיין ספק. אויב מ׳האט געקאכט וואסער ערב שבת און ס׳איז ווארעם, מעג מען זיך וואשן אין דעם שבת, ס׳איז נישט קיין שאלה.
די פראבלעם איז אז ווען מענטשן גייען אין מרחץ אין שבת, וועלן די בלנים עס יא אנווארעמען שבת, און כנראה האבן זיי אזוי טאקע געטון, זיי האבן געזאגט ליגנט נאכדעם. אבער די שאלה איז נישט נאר אז מ׳קען נישט טראסטן די בלנים, ס׳איז טאקע א פראבלעם, ס׳גייט גורם זיין אז די בלנים זאלן קאכן וואסער שבת. ממילא, גיין אין מרחץ שבת איז גורם אז מ׳זאל קאכן שבת, און דאס איז אסור.
פארוואס טוט מען נישט? א שפיגל וואס דו האסט צוגעלייגט, אבער יא, ס׳איז פשוט נישט די גזירה, וואלט מען געקענט טראסטן אויב דער בעלן זאגט אז ס׳איז ערב שבת, וואלט מען געוואוסט אז דעמאלטס מעג מען.
בכל אופן, דער בעלן איז א איד, ער טוט נישט סתם אזוי נישט, ער רעדט נישט פון א גוי וואס האט מען מורא, ער רעדט דאך פון א איד. מ׳טאר נישט גיין אין שבת, ס׳איז נאר א זאך וואס איז גורם מענטשן זאלן קאכן שבת.
גזירת מרחצאות – פרטי הדינים והחומרות
הלכה ב: יסוד הגזירה – גרמא לבישול בשבת
Speaker 1:
סאו דא זאגט ער אויך, זיי זאלן זאגן ליגנט, סאו דא דארט א… וואס ער זאגט איז, דא האט מען געזען אז ס׳איז א פראבלעם. ובעצם, דאס איז די נקודה, חמין שהוחמו מערב שבת, מ׳טאר נישט קאכן שבת, יא? ס׳איז נישט קיין ספק. אויב מ׳האט געקאכט וואסער ערב שבת, ס׳איז ווארעם, מעג מען זיך וואשן אין דעם שבת, ס׳איז נישט קיין שאלה.
דער פראבלעם איז, אז ווען מענטשן וועלן גיין אין מרחץ אין שבת, וועלן די בלנים יא אנווארעמען שבת. און מכח זה האבן זיי אזוי טאקע געטון, זיי האבן געזאגט ליגנט און הכחשות.
אבער די שאלה איז נישט נאר אז מ׳קען נישט טראסטן די בלנים, ס׳איז טאקע א פראבלעם, ס׳גייט גורם זיין אז די בלנים זאלן קאכן וואסער שבת. ממילא, דאס גיין אין מרחץ שבת איז גורם אז מ׳זאל קאכן וואסער שבת, סאו טאר מען נישט. א שפיגלעך האט דאס צוגעלייגט, אבער יא, מ׳טאר נישט גיין שבת אין א זאך וואס איז גורם מענטשן זאלן קאכן אין שבת.
הלכה ב: פרטי הגזירה – מרחץ ואינדערהיים
Speaker 1:
זייער שיין, לאמיר גיין ווייטער. “וגזרו אפילו להזיע”, אפילו, נישט קיין חילוק צו מ׳גייט אין מרחץ זיך אינגאנצן נאר וואשן אדער נאר באקומען פון די היץ, “ולא בחמין”, אפילו ס׳וואלט געווען א הייבער מענה דעמאלטס איז גרינגער.
“וגזרו”, זיי האבן אויך גוזר געווען, “שלא ירחץ כל גופו בחמין”, אפילו מ׳גייט נישט אין די מרחץ, אפילו א מענטש האט זיך ביי זיך אינדערהיים א הייסע וואסער, טאר מען זיך נישט וואשן כל גופו מיט הייסע וואסער, “אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת”. אויך פאר די זעלבע גזירת מרחצאות.
איינמאל מ׳האט געמאכט די גזירה, האט מען שוין אויסגעשפרייט אפילו פאר א מענטש ביי זיך אינדערהיים, ער נארט זיך דאך נישט. ער זאגט דאך די גזירה איז נישט קעגן די נארן זיך, נאר קעגן דעם וואס ס׳איז גורם אז מ׳זאל קאכן שבת.
“אבל פניו ידיו ורגליו מותר”. אבער דאס, דער איסור איז געווען דווקא כל גופו. פניו ידיו ורגליו איז מותר.
דאס הייסט, גיין אין מרחץ שטייט אריינגיין טאר מען נישט, אפילו אנצווואשן, אפילו נאר להזיע, אדער אפילו נאר פניו ידיו ורגליו. אבער ביי די גזירת מרחצאות וואס מ׳האט אויך געזאגט אז ס׳איז ביי א מענטש׳ס אייגענע חמין, דאס האט מען נאר געזאגט אויף ממש זיך וואשן די גאנצע גוף.
הלכה ב: חמי האור לעומת חמי טבריה
Speaker 1:
ביי מודה אבער, זאגט דער רמב״ם, ביי חמי האור, זאכן וואס מ׳הייצט אן דורך פייער, פאר זיך אין שטוב, אפילו מ׳האט חמין וואס מ׳האט געהייצט מיט פייער, איז אסור גזירת מרחץ. אבל בחמי טבריה וכיוצא בהם, זאכן וואס ס׳איז בכלל נישט הייס פון פייער, ס׳איז הייס פון אנדערע זאכן, פון nature, ס׳קומט פון הייסע קוועלער, מותר להשתטף בהם, מעג מען זיך יא אפוואשן די גאנצע גוף, אויף דעם איז נישט דא די גזירת מרחצאות.
הלכה ב: חמי מערות
Speaker 1:
יא, דאס איז חמי טבריה וואס איז נישט אין א מערה. אבער וואס איז די הלכה מיט חמי של מערות? אין מערות, הייסע וואסער וואס איז אין א מערה, טאר מען זיך נישט וואשן, לפי שמעלות שיש בהם הבל באות לידי זיעה ונמצאות כמרחץ.
ווייל באוואסער וואס איז הייס אבער ס׳איז נישט דא אזא גרויסע amount פון זיעה, ס׳איז נישט אזוי ווי א שוויץ, מעג מען. אבער א מים חמים של מערות, אף על גב ס׳איז אויך נישט חמי האור, מ׳וואלט געמעגט מעגן, אבער ס׳איז פאר אן אנדערע סיבה זעט עס אויס מער ווי א מרחץ, ס׳איז מער connected צו גזירת מרחצאות, ווייל דארטן איז די פלאץ וואו די גאנצע פלאץ איז דא אסאך הייסע לופט און יש בהם הבל, און ס׳זעט אויס ווי מ׳שוויצט, ס׳זעט אויס ווי מ׳קומט ארויס פון א מרחץ, אדער ס׳פילט ווי א מרחץ, איז עס בגדר גזירת מרחצאות.
הלכה ג: מתחמם כנגד המדורה
Speaker 1:
ווייטער, נאך חומרות, נאך details וואס קומט ארויס פון דעם. מתחמם אדם כנגד המדורה, א מענטש מעג זיך אנווארעמען קעגן א פייער, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, מעג ער זיך אפוואשן מיט קאלטע וואסער, אף על גב ווען די קאלטע וואסער רירט אן ווערט די וואסער ווארעם, אבער דאס מעג מען, דאס איז נישט א חלק פון גזירת מרחצאות.
אבל אין משתטפין כל גופו בצונן, מ׳טאר נישט קומען נאס פון קאלטע וואסער, ומתחממין כנגד המדורה, און זיך אנווארעמען ביי די פייער, לפי שמפשיר מים שעליו, ווייל מיט דעם מאכט ער אז די וואסער וואס ער איז שוין נאס מיט זאל ווערן הייס, און ער האט די זעלבע אפעקט ווי א מרחץ, און ער האט די זעלבע אפעקט ווי א מרחץ, ער נעמט זיך ארויס די גאנצע גוף אין חמין, ווייל למעשה קומט אויס אז ער ווערט באדעקט מיט הייסע וואסער, אפילו ס׳קומט אים אויף א פארקערטע וועג, חומרא זיין.
הלכה ג: סילון של צונן בתוך מים חמים
Speaker 1:
ווייטער, המעביר סילון של צונן בתוך מים חמים, איינער מענעדזשט צו נעמען א פייפ, מאכן א פייפ פון קאלטע וואסער זאל דורכלויפן אין א הייסע וואסער, ס׳איז נישט קיין חילוק צו די הייסע וואסער איז הייס פון פייער, אדער אפילו ווען ס׳איז מער קאל, ווען ס׳איז הייס פון חמי טבריה, וואס חמי טבריה האט מען דאך נישט די… חמי טבריה אליין מעג מען זיך וואשן, אבער א פייפ פון קאלטע וואסער וואס ווערט הייס דורך חמי טבריה, הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורים ברחיצה ובשתיה.
פארוואס טאקע די סילון מער הארב ווי חמי טבריה אליין? די תירוץ איז ווייל חמי טבריה, די וואסער ווען מ׳גייט דארטן גייט מען נישט אין א הייסע וואסער, אבער די וואסער ווען ס׳קומט ארויס פון די סילון איז עס הייס, און אפשר מענטשן וועלן נישט וויסן אדער מ׳וועט נישט מאכן קיין חילוק, און א יוסף וואסער וואס איז געווארן הייס בשבת.
דיון: טעם האיסור – הטמנה או גזירת חמין שהוחמו בשבת
Speaker 2:
און אנדערע אידן זאגן אין ראשונים אז ס׳איז א שאלה פון הטמנה בדבר המוסיף הבל.
Speaker 1:
אה, קען זיין. כאילו אויך איז הטמנה, בשעת דו נעמסט אריין די וואסער.
Speaker 2:
אבער איז נישט הטמנה אן ענין פון וואו ס׳איז דא גחלים אדער וואו ס׳איז דא…
Speaker 1:
ניין, הטמנה טאר מען נישט… אה…
אבער די רמב״ם זאגט נישט אזוי, ער זאגט הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת.
Speaker 2:
ער זאגט נאר אז ס׳איז אסור.
Speaker 1:
אזוי ווי…
Speaker 2:
ניין, ער זאגט אז מ׳קוקט אן די וואסער וואס קומט ארויס פון די סילון ווי חמין שהוחמו בשבת, זייער סימפל. ער זאגט נישט דאס איז נישט קיין וועלכע איסור איז חמין שהוחמו בשבת. מ׳האט זיך פריער געשמועסט אז מ׳האט גע׳אסר׳ט מרחץ וועגן חמין שהוחמו בשבת, ווייל מ׳גייט אנווארעמען שבת. סא דא האט די גמרא געטראפן א וועג אז ס׳וועט זיין דורך א היתר דורך חמי טבריה, איז דאך נאר איבערגעבליבן מבשל, לייגט מען דא אן איסור פון חמין שהוחמו בשבת, אז די איסור גזירת מרחצאות איז נאך חומרות אין די ענין אז מ׳זאל נישט נכשל ווערן מיט חמין שהוחמו בשבת. די חכמים האבן געמאכט חומרות אויף חמין שהוחמו בשבת, אויך די ענין אויף די סילון של צונן.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
קען זיין דער רמב״ן מיינט נאר אז ס׳האט א דין ווי חמין שהוחמו בשבת, אבער לכאורה זעט עס אויס מער ווי א רגילות׳דיגע חמין, עס איז א חלק פון די גזירה פון חמין שהוחמו בשבת.
Speaker 2:
ס׳איז נישטא קיין גזירה אויף חמין שהוחמו בשבת, נאר די גזירה איז אויף ערב שבת.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז דא א גזירה אויף חמין שהוחמו בשבת.
Speaker 2:
די איסור איז דא די הוחמו בשבת. מ׳איז מחמיר געווען אפילו ערב שבת. די גזירה איז די הוחמו בשבת, די פראבלעם איז די הוחמו בשבת, נישט די הוחמו ערב שבת. ווייל מ׳טראסט נישט, און מ׳האט מורא, און ממילא האט מען גע׳אסר׳ט אלעס.
Speaker 1:
אגעין, חמין שהוחמו בשבת איז אסור, ס׳איז נישט קיין שאלה. מ׳טאר נישט.
Speaker 2:
יא, אבער דא וואלט נישט געדארפט זיין אסור, ווייל ס׳איז נישט הוחמו בחמי טבריה.
Speaker 1:
זייער גוט.
Speaker 2:
וועלכע איסור?
Speaker 1:
די איסור פון אז מ׳איז מחמיר אפילו ווען ס׳איז נישט דא א איסור פון ווערן נישט קיין מרחץ דאס.
Speaker 2:
דאס איז א נייע זאך, דאס האט כמעט נישט גארנישט מיט מרחץ.
Speaker 1:
אמת, די זאך איז דאך לכאורה אסור.
דיון: פארוואס אסור בשתיה?
Speaker 2:
ווייל קוק אין די משנה שטייט, אויב ס׳איז בשבת איז אסור ברחיצה ובשתיה, אויב ס׳איז יום טוב איז עס אויך אסור ברחיצה אבער מותר בשתיה. ווייל אין יום טוב טאר מען דאך יא קאכן די שתיה, אבער נישט ברחיצה. אבער ס׳שטייט נישט פארוואס ס׳איז אסור, און ער זאגט נישט פארוואס, ער זאגט אז ס׳איז אן אנדערע גזירה, ס׳איז געווען סתם אן אנדערע גזירה, אזויווי כהנים האבן געלערנט, לאמיר זאגן קאכן בחמי טבריה מעג מען, אבער אויף אזא אופן טאר מען נישט, פארוואס נישט? ווייל די סילון זיפ׳ס נישט, ווייל דעתי זאגט, ליכט עס זאגטס נישט קיין מח frei ידער, וואס עס זעט מיט א מחץ? מען טאר נישט צו אויך נישט, פארוואס טאר מען נישט טרינקען? געווענליך חמין שהוחמו בערב שבת טאר מען נישט טרינקען, עס פשוט. די זאך איז כחמין שהוחמו חיים בשבת, טאר מען נישט טרינקען, אבער ער זעט נישט פיין גערוג פארוואס. דער רבי מען דארף נישט מיין זיין בכלל פארוואס, נישט זיין זאך צו זיין פארוואס, אבער… קיין חיים, מיינט אסאך אסור צו טרינקען, אבער ער זאגט נישט פארוואס.
הלכה ד: שיעור חימום – כדי שתופג צינתן
Speaker 1:
יא, ווייטער, מאימתי אדם כותן של מים, וואס מען מעג יא טון, דו זאלסט נישט מיינען אז די גזירה פון חמין שהוחמו בשבת גייט זייער ווייט, וועל איך דיר זאגן וואס מען מעג יא טון. מאימתי אדם כותן של מים ומניחו כנגד המדורה, אויב איז עס לאו בשביל שיחמו, ער לייגט עס נישט אזוי נאנט אדער אויף אזא סארט וועג אז עס זאל ווערן ממש הייס, נאר כדי שתופג צינתן, עס זאל ווערן ווייניגער, עס זאל אראפגיין פון די קעלט, די קעלט זאל נאכלאזן.
וכן, די זעלבע זאך מעג מען טון מיט א פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשרו, עס זאל ווערן אביסל ווארעם, ולא שיחמו, נישט אז עס זאל ווערן ממש ווארעם.
וכן סך אדם בידו במים או בשמן, מען מעג זיך אנשמירן מיט מים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה, מען מעג זיך ווארעמען כנגד המדורה, אויך די זעלבע וועג, ווי? שלא יחמו המים שעליו, עס זאל נישט ווערן, די וואסער וואס ליגט אויף אים זאל נישט ווערן אזוי הייס עד שכריסו של תינוק נכוית בו, אזא היץ וואס ווען דו לייגסט דארטן א קינד׳ס בויך וועט עס ווערן אפגעבריט.
דיון: איז דאס בישול מדאורייתא?
Speaker 2:
ס׳איז דאך דאס וואס איז פריער געשטאנען, די הלכה פון בישול, איינער וואס שטייט על כל גופו בצונן, רעדט מען אויך מסתמא ווען ס׳ווערט ממש הייס. איך ווייס נישט, איז דא א חילוק צווישן ידוי וכל גופו?
Speaker 1:
ניין, יענץ איז מער ענליך צו מרחץ. דארף מען וויסן, יעצט רעדט מען אסור וועגן בישול, רייט?
Speaker 2:
ניין, מען רעדט נישט פון ממש בישול, ס׳איז…
Speaker 1:
אבער ווייטער, כריסו של תינוק נכוית בו, ער זאגט ער קאכט, וואס איז די שבת, וואס דען טוט ער? יעצט רעדט מען געהעריג פון מבשל. ס׳איז אפשר א מבשל מדרבנן?
Speaker 2:
ניין, איך ווייס נישט, איך האב געזאגט אז ס׳איז נישט קיין מבשל מדאורייתא, ס׳איז דאך נישט קיין חייב.
Speaker 1:
יא, ער קאכט, ער קאכט. איך פארשטיי נישט, טאקע.
Speaker 2:
ס׳איז זיכער נישט, ס׳הייסט נישט קאכן, ס׳איז נאר ווארעם די וואסער וואס ליגט אויף אים, די ביסל וואסער וואס ליגט אויף זיין גוף, דאס הייסט נישט קאכן.
Speaker 1:
נישט קיין שיעור? וואס הייסט נישט קאכן? פארוואס הייסט עס נישט קאכן? ער איז ארויסגעגאנגען אונטער די הייסע זון, איז ער אויך קאכן, ווייל זיין גוף ווערט געקאכט? ס׳ארבעט נישט אזוי.
Speaker 2:
אין די זון וועט ער נישט קאכן? הלואי אין די זון מעג מען קאכן.
Speaker 1:
פארוואס הייסט עס נישט קאכן? און ווען ער זיצט אין א הייסע סאונע, טאר מען נישט גיין לעבן א פייער, סתם די בענטש, ווייל זיין גוף ווערט געקאכט, ווען קורק איז געקאכט. מיט וואסער… דאס קאכט א זיך, מ׳זיך אנשמירן מיט זאכן און זיך אוועקשטעלן לעבן א פייער. דאס איז קיין וועג פון קאכן, דאס הייסט נישט קאכן.
הלכות בישול בשבת – כלי ראשון וכלי שני
בישול בחמה
Speaker 1: העלא, העלא, אין די זון מעג מען קאכן. פארוואס הייסט נישט קאכן? און ווען די צימער איז אייער הייס, טאר מען נישט גיין לעבן א פייער סתם דער מענטש, ווייל זיי האבן געווערט געקאכט.
מיט וואסער… פארוואס הייסט נישט געקאכט מיט וואסער? דאס איז א גזירה, עס איז עביסל ענליך צו קאכן. וויבאלד וואס הייסט נישט א קיין וועג קאכן? לעוו, זיי ברענגען מסביר… וויבאלד… פרעגט מענטשן וואס קאכן. מען קיינער האט נישט געקאכט א זופ, און זיך אנשמירן מיט זאכן, און זיך אוועקשטעלן לעבן אויף פייש. פארוואס איז… עס איז קיין וועג פון קאכן! דאס הייסט נישט קאכן!
ער קאכט, ער זעצט א טאפ לעבן א פייער, ער זאגט א אוער, קאכט! ער קאכט די שפייכץ פון זיין מויל, די טראפ וואסער וואס דארף זיין גיפט. ער האט מעטשט אין די רבנים! דא ווערט עס יא האבן מ׳קאכט!
מוחמם בגד – אנווארעמען א בגד
ווייטער נאך זאכן וואס מען מעג טון! מוחמם בגד מנוכל גבי מאה בשבת! מען מעג אנווארעמען א בגד צו לייגן אויף די בויך צעטלס צו בארואיגן יסורים, אדער וואס? אונז האבן, מען רעדט נישט וועגן רפואה. איבער א אופן האסט נישט קיין פראבלעם אלץ רפואה. אבער מוחמם זיין א בגד הייסט נישט קיין א אופן פון קאכן.
איר רייט. פארוואס? איך שוין איז א זאך וואס ברי׳ים טוען אמאל, אדער וואס?
Speaker 2: ניין, איך רעד דארט די בגד.
Speaker 1: אפשר א בגד נעגן אנווארעמען, צו נישט קיין ענין פון וואשל ביים א בגד. און עס איז אן אנדערע זאך.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: עס איז אויך מוחמם, מען מיינט נישט אויף א הויכע לעוועל היץ. אנווארעמען.
Speaker 2: נישט קיין חילוק, אבער אפילו מען פארברענצט נישט די בגד, עס ווערט מען וואריבן.
Speaker 1: עס איז שוין א מוחממה מה כולי.
אמבטי – כלי ראשון
ווען ער גיסט אריין די קאלטן וואסער, ווערט די קאלטע וואסער הייס… ווייטער תולדות! ער זעהט אז ער גיסט אריין אז… מען מיט מזלזאגן אז איך ווערט עס איז אופן פון קאכן?! יוסט. עס זאל נישט די לעוועל פון קאכן, ער גייט זיך אריינגיין בעלט אין דעם, עס איז נישט אזוי באריעדיג הייס! אז… וויילט, נאר איז א נייד שלום תיין מושלים. דאך עמד יושל צוין.
פארקערט מעג מען יא, מען מעג נעמען הייסע וואסער אריינגיסן אין אמבטי של צונן, ווייל די אמבטי של צונן גייט זיך דאך זיין דערויף. סך הכל וואס דו גייסט אויפטאן איז אז די צונן וואסער וועט ווערן אביסל ווייניגער קאלט, אזויווי פריער איז געווען כדי שיפשירו לא שיוחמו.
אקעי.
מיחם שפינה ממנו
ווייטער. מיחם שפינה ממנו, א טאפ וואס מען האט שוין אויסגעגאסן די וואסער דערפון, מעג מען אריינגיסן אין דעם קאלטע וואסער. פארוואס גיסטו אריין די קאלטע וואסער? ווייל ער וויל די קאלטע וואסער זאל זיך אביסל אנווארעמען פון די היץ וואס איז נאך דא אין די טאפ. אבער דאס איז אויך נישט קיין וועג פון קאכן אזוי, און ס׳איז נישט גענוג הייס צו קאכן אזוי.
ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין, מען מעג אריינגיסן הייס וואסער אין קאלטע וואסער אדער פארקערט, אם אינו בכלי ראשון.
דיסקוסיע: וואס איז אן אמבטי?
דאס דארף מען וויסן וואס איז אן אמבטי. אמבטי איז נישט גענוג הייס? אמבטי איז א כלי ראשון.
Speaker 2: ניין, ס׳איז געשטאנען “עינוי נותן על מים צונן”.
Speaker 1: דא זאגט ער אז אויב ס׳איז נישט קיין כלי ראשון מעג מען.
Speaker 2: אה, אז ס׳איז זייער הייס.
Speaker 1: די חילוק איז ווי הייס ס׳איז. אן אמבטי איז זייער הייס, איז מעג מען נישט. אבער סתם מים חמין איז נישט אזוי הייס ווי אן אמבטי?
Speaker 2: יא, א כלי שני איז נישט אזוי הייס ווי אן אמבטי.
Speaker 1: אן אמבטי איז א כלי ראשון. אמאל פלעגט זיין פייער ממש אונטער די אמבטי.
ער ברענגט אז אמבטי הייסט ווי א כלי ראשון, וואס איז די ווארט? אדער אמבטי איז עפעס מער גזירה של מרחצאות, מען איז עפעס מער מחמיר אויף דעם?
Speaker 2: ניין, ער קומט נישט אריין קיין מרחצאות ענימאר. איי טינק ווי אר דאן מיט די מרחצאות. גראדע איז עס א מרחץ, טאקע, אבער איך מיין אז דאס איז…
Speaker 1: דו האסט געזאגט אמבטי של מרחץ.
Speaker 2: יא, איך זאג אז ס׳איז געווען א פראקטישע זאך ווייל דאס איז זייער הייס.
Speaker 1: איך האב געוואלט זאגן אז די אמבטי איז א כלי ראשון. ער ברענגט אז די הייליגע תורת שבת האט זיך טאקע געוואונדערט, ער זאגט אז די היינטיגע מרחץ איז קיינמאל נישט גענוג הייס. ער זאגט אז אמאל פלעגט טאקע זיין הייסער, זיי פלעגן עס מער אנווארעמען.
די גמרא זאגט אז ס׳איז געווען א סכנה, ס׳איז דא א ברכה ווען מען גייט ארויס פון א מרחץ בשלום. ס׳איז געווען יד סולדת בו.
אפשר דארף מען נישט אריינגיין דירעקט אין דעם, ס׳איז געווען צו מאכן די הלזיה, וואטעווער.
אממ… יא. חם כדי רחיצה, יא? חם… בקיצור, מ׳טאר נישט אריינלייגן אין א כלי ראשון, ווייל א כלי ראשון מאכט יא שטארק הייס. אבער א כלי שני מעג מען שוין.
קדירה רותחת – תבלין און מלח
וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורדה מעל האש, מ׳האט שוין אראפגענומען פון די פייער, טאר מען נישט אריינלייגן אין דעם תבלין, ווייל דער תבלין גייט ווערן אביסל געקאכט פון די היץ פון די טאפ. אבל מלח מעג מען יא אריינלייגן זאלץ, שמלח אינו מתבשל אלא על אש גדולה, צו קאכן זאלץ איז נישט גענוג אז דער טאפ איז הייס, דו דארפסט האבן ממש אויף פייער, ממילא גייט זיך נישט קאכן די זאלץ.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איך געדענק אז מלח איז מקלי הבישול.
Speaker 2: מלח? תבלין שטייט דא.
Speaker 1: איך ווייס נישט, זיי האבן געלערנט פריער. דאס איז בעיקר די הלכות מבשל וואס מ׳דארף עס לערנען צוזאמען מיט הלכות בישול פון פריער.
כלי שני אינו מבשל
ואם הויא צק התבשיל מקדרה לקערה, אויב מ׳גיסט איבער די תבשיל פון איין טאפ צו די אנדערע, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו ס׳איז נאך בריעדיג, אפילו די טאפ איז נאך… נאכאמאל, ער גיסט איבער די תבשיל פון די קדרה צו די קערה, אף על פי שהיא רותחת בקערה, אפילו ס׳איז נאך הייס אין די טעלער, אין די טעלער מעג מען שוין אריינלייגן תבלין, מ׳טאר דאך אריינלייגן תבלין, שכלי שני אינו מבשל. אפילו ס׳איז נאך הייס, אבער ס׳איז שוין אין די קערה, אין די טעלער, ס׳איז שוין א כלי שני, און כלי שני איז דא א כלל אינו מבשל.
אינטערעסאנט, יא, ס׳שטייט דא “אף על פי שהיא רותחת”, דא זעט מען קלאר אז כלי שני אינו מבשל אפילו ווען ס׳איז זייער הייס. יא.
דיסקוסיע: אמבטי און כלי שני
ווייטער, מ׳דארף דאך טאקע מתווכח זיין וועגן די אמבטי, וואס ער ברענגט פריער, אז ס׳איז דא וואס זאגן אז אפשר אמבטי איז יא. בקיצור, מיר ווייסן נישט. אבער דא איז אויך שווער, אויב ס׳איז זייער רותחת, אויב ס׳איז דא א לעוועל, היינט ווען מ׳קען יעדע לעוועל פון היץ קען מען טעסטן פונקטליך וויפיל דיגריס ס׳איז, וואס האט צו טון כלי ראשון און כלי שני? ער זאגט דא אויך “אף על פי שהיא רותחת”, אפילו ס׳איז בריעדיג. דא איז א כלל, כלי שני אינו מבשל. ווייל ס׳גייט ווערן קאלט אין א סעקונדע, ס׳בלייבט נישט קיין שטייענדע היץ. האב איך צייט פאר דעם? אפשר איז עס נישט גענוג אויף צו מבשל זיין. דאס שטעל איך זיך מיט שוין, אזוי שטיי איך וועגן דעם. פארשטייסטו אויך אזוי?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: וואס פארשטייסטו נישט?
Speaker 2: אויפן פייער קאכט זיך כסדר.
Speaker 1: אבער ער רעדט אפילו אויב ס׳איז נישט אויפן פייער.
Speaker 2: דאס איז אפילו אויב ס׳איז נישט אויפן פייער טאר מען נישט. אפילו מ׳האט עס אראפגענומען פון די פייער טאר מען נישט.
Speaker 1: אבער אין די קערה טאר מען.
Speaker 2: ס׳איז געווארן קעלטער. ס׳איז נישטא קיין אזא זאך.
Speaker 1: אבער ס׳ווענדט זיך נישט אין די געווארן קעלטער, דאס איז וואס איך זאג. ס׳איז א כלל אז כלי שני אינו מבשל.
ווייל אויב איינער גיסט ארויס פון זייער זייער א הייסע טאפ, קען עס זיין אסאך הייסער אין די כלי שני ווי אין די ערשטע טאפ פון וואס דו ווייניגער הייסט. ווייל היינטיגע צייטן קען מען נוצן אויף יעדע זאך טעמפעראטור, און מ׳קען אריינלייגן טעמפעראטור, און מ׳קען טשעקן אז דא אסאך מאל וואס די צווייטע אדער די דריטע אדער די פיפטע טעלער איז הייסער ווי די ערשטע טעלער. ס׳וועט זיך ווענדן אין א מיליאן פרטים, ווי לאנג ס׳האט זיך געקאכט אויף די פייער, און אזוי ווייטער.
פארשטייסט וואס איך זאג? פארשטייסט וואס איך זאג? כלי שני אינו מבשל, דאס איז א כלל. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט אזא זאך. דו קענסט מעסטן, נעם א מעסטער און זע, אויב דו טרעפסט מיר א כלי שני וואס איז הייסער פון א כלי ראשון, איך וועל דיר געבן א פרייז. ס׳איז נישטא אזא זאך. דער פאקט איז אז ס׳ווערט קעלטער. ס׳איז נישטא אזא זאך.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט דיר. איינער זאל נעמען א מעסטער, דו קענסט טאקע מעסטן, און זען אז די כלי שני איז קעלטער.
חלתית – איינווייקן תבלינים
Speaker 1: און מיר האבן געלערנט פריער, חלתית איז תבלינים וואס מ׳מישט אויס מיט וואסער.
און מיר האבן געלערנט ביי רפואה אז חלתית איז תבלינים וואס מ׳קנעט מיט וואסער. מ׳טאר נישט דאס טון, מ׳טאר עס שורה זיין, איינווייקן, בין במפורש ובין מצונן, סיי אפילו נישט מיט קאלטע וואסער.
פארוואס?
ווייל דאס איז א וועג פון עס קאכן, דאס גרייטן עסן.
Speaker 2: קאלטע וואסער? מיט קאלטע וואסער קען מען נישט גארנישט קאכן.
Speaker 1: חלתית. אה, וואו בין איך דא?
קען זיין אז ס׳איז א נושא פון רפואה? מיר האבן געלערנט פריער אז חלתית מאכט מען פאר רפואה. און ס׳שטייט אז ס׳איז כדרך שעושין בכל. נישט קלאר.
Speaker 2: ס׳קען נישט זיין קיין מבשל אין קאלטע וואסער, דאס קען מען זיכער נישט זאגן.
Speaker 1: מבשל, אפשר דאס איז א וועג פון גרייטן די עסן.
Speaker 2: אה, דאס קען זיין אז ס׳איז עפעס א דומה לתיקון.
Speaker 1: אבער סתם א זאך וואס איז נישט, ס׳איז נישט א שבת׳דיגע זאך, ביי מעפושין און ביי מעצנין, אבל שורה אותה בסך החומץ, מען מעג עס יא איינווייקן אין עסיג.
חלתית – ווען מען האלט שוין אינמיטן רפואה
זאגט דער רמב״ם א הלכה, אינטערעסאנט, פארוואס איז דא וואלן זיי זיך אנגעלערנט נישט מיט די עקזעקט זעלבע ווערטער, “ומותר לשתות יום חמישי ושישי”, אויב האט מען שוין אנגעהויבן טרינקען פון די חילתית, מען האלט שוין אינמיטן די רעזשימענט פון די רפואה, הרי זה שורה בשבת בצונן, מעג מען עס יא איינווייקן, האט מען מתיר געווען מען זאל עס יא איינווייקן בצונן, און מען מעג אפילו מניחו בחמה עד שיחם, מען קען עס לייגן אין די זון אז ס׳זאל ווערן אביסל ווארעם בשעת׳ן עסן, פארוואס? כדי שלא יכלה אם יפסיק מלשתות, ווייל אויב מען האלט שוין אינמיטן עפעס טרינקען, מען האט אנגעהויבן א רפואה און מען סטאפט, איז עס א סכנה. נישט א סכנה ממש, א סכנה וואלט געווען מותר אלס סכנה, ס׳איז נישט געזונט, ס׳איז א פראבלעם, ממילא האט מען מער מקיל געווען אז הגם מען טאר נישט באופן כללי אפילו בצונן, האט מען יא מתיר געווען אויב האט מען שוין אנגעהויבן עס עסן פאר שבת. נישט ענין סם המות, נאר ווייל ס׳איז שוין וויכטיגער איז מען מקיל געווען, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער אז דאס איז די טעם. זייער גוט.
אין בישול אחר בישול – שוין געקאכטע זאכן
דבר שנתבשל קודם השבת, א זאך וואס האט זיך שוין געקאכט פאר שבת, או נשרה בחמין לפני השבת, אדער געווייקט אין הייסע וואסער לפני השבת, אפילו נצטנן, אפילו ס׳האט זיך נאכדעם אויסגעקילט, מותר לשרותו בחמין בשבת, מעג מען עס צוריקלייגן איינווייקן מיט הייסע וואסער אין שבת, ווייל איינמאל ס׳איז שוין געווארן געקאכט, ווערט עס נישט געקאכט נאכאמאל.
אבל דבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם, עפעס וואס איז קאלט און ס׳איז נאכנישט געווארן קיינמאל געהייצט, איז טאר מען עס נישט איינווייקן אין הייסע וואסער, אבל מדיחו בחמין, מען מעג עס יא אפשווענקען מיט הייס וואסער, אם לא היתה הדחה זו גמר מלאכתו, א זאך וואס די אפשווענקען גייט עס נישט מאכן ענדליך עסן, ס׳איז דאך שוין אן עסן אזוי אויך, נאר ער וויל עס אפוואשן ווייל ס׳איז בעסער ווען ס׳איז אביסל ווייניגער קאלט, ווען ס׳איז אביסל ווארעם, דאס מעג מען טון, ווייל ס׳ווערט נישט געקאכט פון אפוואשן, פון עס געבן א שווענק אפ, פון גיסן אויף עס איינמאל הייס וואסער. אבל אין שורין אותו בחמין, איינווייקן אין הייס וואסער, דאס טאר מען שוין נישט. אבער דא איז שוין יא דא עפעס א חשש, א שטיקל בישול, בישול דרבנן, אדער ס׳זעט אויס ווי בישול.
פארוואס? כלי ראשון, כלי שני, דער רמב״ם זאגט נישט. ער זאגט “בחמין”, אין א טאפ. איז פשוט אז מ׳טאר נישט, רייט? ווען ער זאגט “לישרות”, מיינט ער לכאורה אין א כלי שני אפילו. מאכט סענס?
הלכות שבת – בישול בשבת: עירוי כלי ראשון, חמה ותולדות חמה, מליחה וכבישה
עירוי כלי ראשון און כלי שני
Speaker 1: ווייל כלי שני אינו מבשל? איך ווייס נישט. אפשר חמין איז כלי ראשון? פארוואס זאגט ער חמין? אין א כלי ראשון טאר מען… וואס מיינט אפוואשן? אפוואשן איז שוין… רגע, אפוואשן איז נישט קיין כלי ראשון, אמת. ווייל ער גיסט עס. ווייל מ׳גיסט עס.
בקיצור, דער וואס זאגט אז עירוי כלי ראשון איז ככלי ראשון, דאס איז א דבר. דער רמב״ם שטייט אבער נישט דאס בפירוש. ער זאגט אז מ׳טאר טאקע נישט שורה זיין אפילו בכלי שני? וואס איז דען, כלי שני איז דען מבשל? א טבלין? פרעגט ער אויף דעם. דער מענטש, דער תוספות זאגט אז ס׳איז אנדערש, נישט דרך בישול.
הלכה ט: חמה ותולדות חמה
Speaker 1: ווייטער, מותר לחמם מים קרים בשמש כדי שיחמו. מ׳מעג ארויסלייגן וואסער עס זאל ווערן ווארעם. אפילו שזו הלכה, מ׳טאר נישט אנווארעמען אין תולדות חמה. מ׳טאר נישט אנווארעמען אין זאמד וואס איז געווארן הייס פון די זון. תולדות חמה זעט מער אויס… ס׳טייטש, א מענטש וואס זעט אז מ׳קאכט אין הייסע זאמד, וועט ער מיינען אז די זאמד האט מען געקאכט אין אן אויוון.
סא, אפילו מ׳טאר נישט מאכן אין תולדות חמה, אבער אין די חמה אליין מעג מען. שאין אדם בא לטעות מחמה לאש. קיינער גייט נישט זיך טועה זיין, מ׳זעט איינעם קאכן עפעס אונטער די היץ פון די זון, און מיינען אז ס׳זעט נישט אויס ווי אש. אבער די תולדות קען יא אויסזען.
לפיכך, מותר ליתן מים צוננים בשמש כדי שיחמו. מ׳מעג ארויסלייגן וואסער עס זאל ווערן ווארעם. וכן, נותנין מים יפים לתוך מים הרעים בשביל שיצוננו. מען מעג נעמען א באטל גוטע וואסער, וואסער וואס איז ראוי, און עס אריינלייגן אין ווארימע וואסער וואס זענען נישט גוטע וואסער, בשביל שיצוננו, כדי די וואסער זאלן זיך האלטן קיל.
וכן נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא מצטנן. מען מעג אריינלייגן א תבשיל אין א באר, אין א בעיסמענט אונטער די ערד איז קיל. מעג מען אריינלייגן א תבשיל אין א פלאץ וואו ס׳האלט די טעמפעראטור קיל, אדער אפילו ווארעם, אויב איז די באר מער ווארעם ווי אינדרויסן, למשל ס׳איז א ווינטער און דו ווייסט…
דיסקוסיע: פארוואס איז עס א חידוש אז מ׳דארף עס אפקילן?
Speaker 2: פארוואס איז א חידוש אז מ׳דארף עס אפקילן? פארוואס זאל מען נישט מעגן אפקילן?
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: פארוואס זאל מען נישט טארן אריינלייגן א תבשיל לתוך הבור? מ׳טאר יא, סאו… פארוואס דארף ער עס זאגן?
Speaker 1: איך ווייס נישט.
אה, ער ברענגט אז אין פירוש המשניות זאגט דער רמב״ם אז מ׳האט נישט מורא פון א שבות גומות, אז ער גייט יעצט זיך פאטשקענען מיט א גרוב. אין די באר.
Speaker 2: אין די באר, יא.
Speaker 1: אהא. ביי א פריזער איז אויך נישטא קיין שאלה.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי. אממ… יא.
הלכה י: מערב אדם מים ומלח ושמן
Speaker 1: ווייטער, מערב אדם מים… נאך זאכן וואס האט צוטון מיט די דרבנ׳דיגע מבשל, וואס מ׳מעג יא און וואס מ׳טאר נישט. מערב אדם מים ומלח ושמן, ער מעג מאכן אזא מיקסטשער פון זאלץ-וואסער מיט אויל, וטובל בו פתו, צו איינטינקען זיין ברויט, מאכן אזא דיפ, ונותן לתוך התבשיל. ובלבד שלא יעשה מעט, מ׳קען פון דעם מאכן נאר קלענערע אמאונטס. אבל הרבה, איז אסור מפני שנראה כעושה מלאכת התבשיל.
ס׳זעט אויס ווי ער איז עוסק אין קאכן, אונז ווייסן אז ער איז נישט עוסק אין קאכן, ער גרייט אן א סימפל זאך וואס מ׳דארף נישט מיט דעם קאכן. אבער אז מ׳מאכט זאכן פאר א גרויסן פארנעם, זעט עס אויס ווי ס׳טוט זיך א קאכעריי. דאס הייסט, לכאורה די סארט סאוס איז געווענליך א זאך וואס מ׳קאכט מיט דעם. ער זאגט “נושא מלכתא תבשיל”, מ׳גייט זען מאכן א גרויסע מאנט פון דעם, זעט עס אויס ווי ער איז ביזי אין די קיטשן, ער איז ביזי מיט מאכן.
Speaker 2: נישט ביזי אין די קיטשן, ער מעג זיין ביזי אין די קיטשן.
Speaker 1: דאס זאגט אויס אז די סארט זאך געווענליך איז נישט נאר פאר א טבילה בפת, געווענליך מאכט מען עס פאר צו קאכן די זרעונין פאר די טשאלנט, איך ווייס נישט וואס.
מי מלח עזין
Speaker 1: “ולא יעשה מי מלח עזין” – מ׳זאל נישט מאכן שטארקע זאלץ וואסער. וואס איז שטארקע זאלץ וואסער? “שנים או שלשה מלח לשלשה מים”, אזא וואסער וואס איז איינגעזאלצן, “ונראה כעושה מליח”. ווייל דאס איז די וועג וויאזוי מ׳מאכט מליח. מליח איז ווען מ׳נעמט זאלץ וואסער מיט פיש.
דא אפילו ס׳איז נישט דא די פיש חלק, און א מינוט, ווען מ׳מאכט ווען מליח וואלט דאס געווען מבשל. אה, מ׳גייט שוין זען אז כובש זיין איז א דרבונ׳דיגע מבשל. סאו ווען מ׳מאכט ווען מליח און מ׳ווייקט עס איין מיט זאלץ וואסער, וואלט מען מיט דעם פארראכטן די פיש. דאס איז די וועג, פיש קען מען אדער קאכן מיט פייער אדער מיט זאלץ וואסער. דאס איז אן אופן פון מבשל וואס די רבנן האבן גע׳אסר׳ט, אבער האט מען גע׳אסר׳ט אפילו די מי מלח דערפון.
מולח ביצה און צנון
Speaker 1: “ומותר למלוח ביצה” – מ׳מעג זאלצן אן איי, א גאנצע. ס׳מאכט אויך, ס׳עידזש׳ט די איי, ס׳מאכט עס בעסער. אבער וואס טאר מען נישט? ער קומט צו צו נעמען, וואס טאר מען נישט? “אבל צנון וכיוצא בו”, א צנון אדער א שארפע זאך וואס די זאלץ מאכט אים אז ס׳זאל ווערן בעסער, ס׳זאל ווערן גמור אכילה, טאר מען נישט זאלצן, “משום שנראה ככובש כבשים בשבת”. ווייל מיט דעם זעט עס אויס אזויווי איינער וואס ווייקט איין, אדער איינער מאכט פיקלס, איינער ווייקט איין וועדזשטעבלס מיט זאלץ וואסער.
“והכובש אסור משום כמבשל”. א כובש, היות דאס איז די וועג, דאס איז דרך בישולו, זאכן וואס מ׳האט נישט געקענט קאכן, איז דאס די וועג פון עס קאכן. ממילא הייסט עס כבוש כמבושל, און מ׳האט עס גע׳אסר׳ט מדרבנן. אבער מליח כרותח איז נישט די זעלבע זאך.
דיסקוסיע: וואס מעג מען יא טון מיט צנון?
Speaker 2: וואס מעג מען יא טון מיט די צנון? טאר נישט איינווייקן, אבער ארויפגיסן אביסל זאלץ אדער איינטונקען אביסל זאלץ מעג מען.
Speaker 1: “מותר ליתן לתוך המלח, אוכל בתוך אכילתו”, מעג מען איינטונקען אין זאלץ. אבער מ׳רעדט דא פון האבן מער צנון און עס איינזאלצן אויף א גרעסערן פארנעם, נישט וואס ער דארף יעצט פאר עסן, טאר מען נישט.
Speaker 2: זאג מיר א זאך וואס מ׳טאר נישט טון וועגן די הלכה. מאכן, נעמען א באנטש קיוקאמבערס און מאכן פיקלס, אריינלייגן אין א דזשאר. דאס איז א געהעריגע כובש, דאס איז זיכער אסור. אבער וואס איז די הלכה?
Speaker 1: “לא יאכל”, נעמען א גאנצע טאץ פון צנון און זיי באזאלצן, טאר מען נישט. אבער “כיוצא בו במלח”, איינטונקען אביסל אין זאלץ, מעג מען. סאו אויב מ׳סערווירט א גרויסע סאלאד, איך ווייס נישט וואס איז א זאך מיט אסאך… אקעי, דא ווערט שוין די דעטאלן, וואס טוט זיך פאר מערערע מענטשן, “תוך אכילתו”.
ער זאגט אז מ׳טאר נישט מולח זיין צנון. מותר “כיוצא בו במלח ואוכל”. די חילוק איז נישט מולח זיין אדער מטבל זיין, די חילוק איז די זאך ווייל ער גייט יעצט עסן.
Speaker 2: וואס פאלט דיר איין? ווייל מ׳לייגט די זאלץ אויף דעם, מ׳לייגט דאס אויף די זאלץ. יא, די חילוק. יא, ווייל… נישט די זאלץ צו די אינגרידיענטס.
דו מאכסט עס פאר דיר אליינס? אקעי, נאו פראבלעם. שטייט אז מ׳טאר נישט זאלצן, אפילו מ׳רעדט נישט יעמאלטס.
Speaker 1: ניין, די ווארט איז דארטן “האוכל”. מ׳מעג. ביים עסן מעג מען.
Speaker 2: איך געדענק אז ס׳שטייט אבער נישט. ס׳שטייט אז ס׳איז אסור. ס׳איז דא א ספעציעלע היתר אז אן איי, מ׳מעג לייגן זאלץ אין די אייער מיט צוויבל, וואטעווער, און די זאלץ, מ׳דארף האבן פאר דעם א היתר. אבער צו לייגן אויף אנדערע זאכן, שטייט אז מ׳טאר נישט ווייל ס׳איז נראה.
אויב ס׳איז כבוש כבושים ממש, דאס שטייט, איך מיין אז ס׳איז אויך אסור מדרבנן, אבער דאס איז זיכער. אבער דא שטייט נאך א לעוועל, אז מ׳טאר נישט זאלץ איינזאלצן. איך ווייס נישט וואס איז די טייטש פון צנון, צנון איז א רעטעך, האט ער געזאגט. מ׳טאר נישט איינזאלצן, נישט איינזאלצן ווי מ׳מאכט טאקע כבושים, דאס איז טאקע כבוש, נאר אפילו א זאך וואס איז סתם געזאלצן, וואס ס׳זעט אויס ווי כובש כבושים. ס׳סאונדט אז מ׳טאר נישט זאלצן וועדזשטעבלס בעיסיקלי.
די חילוק איז נישט צווישן צו מען לייגט די זאלץ אויף די אומצא, ווייל מען מעג יא אויסשפרייטן זאלץ און לייגן אויף די אומצא ניין.
Speaker 1: ניין, דאס איז די זעלבע זאך. די חילוק איז נישט צווישן מליחה זיין און טובל זיין, נאר די חילוק איז צווישן סתם זאלצן און פאר אן אוכל. זאלצן פארן עסן.
Speaker 2: ניין, ער זאגט נישט די העטער. ניין, עס שטייט נישט דאס. די חילוק איז מיט איין זאלצן איינס, אדער מיט מליחה זיין און מיט טובל זיין. טובל זיין איז טייטש מיט טיפן.
ווייל שווערט איך זאגט אז דו וואס איז נישט קיין חילוק פון וועלכע מען לייגט ארויף. טובל זיין איז טייטש איין דיפן. אבער טאמער מ׳נעמט א טאץ און מ׳לייגט ארויף זאלץ, פארשטייט מען לייגט עס פון אויבן אויף די פרינטן, דאס איז אסור, דאס איז די טייטש.
Speaker 1: זייער גוט.
הלכה יא: יין ודבש ופלפלין
Speaker 1: מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת לאכלן. מען מעג צאמשען יין, דבש ופלפלין, וויין, האניג און תבלינים, ווייס פעפער, בשבת צו עסן. ווייל דאס איז א דרך אכילה, ס׳טייטש אפשר עס איז נישט די געווענליכע דרך אכילה, אבער דאס מעג מען.
אבל יין פרסי מיין אסור, שאין דרכו לאכלו אלא לבריאים. דאס איז נישט קיין זאך וואס געזונטע מענטשן עסן, מ׳עסט עס פאר רפואה. איז אסור.
דיסקוסיע: פארוואס שטייט דאס דא און נישט ביי רפואה?
Speaker 2: אינטערסאנט פארוואס ער זאגט עס דא, פארוואס ער זאגט עס נישט ביי רפואה? אבער דא זעט אויס מיט דער ווארט ווייל ס׳איז א רפואה, ממילא הייסט עס שוין נישט א זאך וואס מען מעג טון. אויב ס׳איז נישט ממש רפואה דארף עס טאקע שטיין פריער. אויב ס׳איז עפעס אנדערע… אקעי.
אפשר איז די הנאה וועגן די… אפשר זאגט ער זאגט, זיי מפרש אז אפילו ווען דער מענטש מאכט עס יא אויף צו עסן, אבער געווענליך שמן אפרסמון, ער זאגט אז ס׳איז א טייערע זאך. די גמרא זאגט אז דאס איז חאר פאר צדיקים, איך ווייס נישט וואס… נהרי אפרסמון, ווייל ס׳איז א טייערע זאך וואס נארמאלערהייט פארגינט זיך נאר א מענטש פאר רפואה, ממילא זעט עס אויס ווי ס׳איז דאך א רפואה. אקעי, באט ס׳איז א…
Speaker 1: יא, אמת, ס׳וואלט געקענט שטיין אין די הלכה פון רפואה, יא. אקעי.
הלכה יב: חרדל
Speaker 1: און די נעקסטע זאך איז, חרדל שלשו מערב שבת. אה, חרדל, א סארט ירק. איך ווייס נישט, ס׳איז דאס וואס אונז רופן מאסטערד? איך ווייס נישט. אבער וואס אונז איז שוין מיינטער איז עפעס, ס׳איז מיינט דערפון א…
Speaker 2: ניין, ווייל עס איז… מאסטערד איז א זאך, קליינע זאכן וואס דו קויפסט, און מ׳מאכט דערפון אזא טייגל אזא.
Speaker 1: אקעי, שלשו מערב שבת איז אזוי,
הלכות שבת: שבותים מאופה, גוזז, ומלבן
חרדל, שחליים, שום – הכנת מאכלים בשבת (המשך)
Speaker 1: אקעי, אבער דאס איז אן אמת׳ע הלכה פון רפואה, יא. אקעי. און די נעקסטע?
גוט. “חרדל שלשו מערב שבת.” א חרדל, א סארט ירק, איז דאס וואס אונז רופן מאסטערד? איך ווייס נישט. יא, אבער וואס אונז האבן שוין איז שוין א פיינע זאך, ס׳איז שוין געמאכט פון א נייע זאך. אבער דאס איז א סארט זאך וואס מען מאכט דערפון אזא טייגל. אקעי. “שלשו מערב שבת”, איז אזוי, “למחר”, אויב מען האט עס שוין געלאזט געווען, מעג מען צוענדיגן. מעג מען די נעקסטע טאג אויף שבת מעג מען עס אביסל צוקוועטשן ביים יד, ביים כלי, און צולייגן די וואסער, ווייל דאס הייסט נישט א הכנת מאכל וואס איז ענליך צו מבשל. מען האט דאך געזאגט געוויסע זאכן וואס מען טאר נישט. וואס טוט מען אבער נישט? “ולא יטרוף”, ער טאר עס אבער נישט אויפשאקלען אויף א פראפעשענעל וועג אזוי ווי מען שאקלט אויף זאכן אין די וואכן, “אלא מערב”, מען זאל עס אויסמישן אויף א שוואכערע וועג. אזוי ווי פריער האבן מיר געהאט שתי וערב ווערסעס סתם ארוממישן.
“שחליים”, עפעס א סארט שארפע צמח, האב איך געזען שטייט נישט, “שטרוף מערב שבת”, מען האט עס אויפגעקלאפט שוין, נאך אזא ענליכע זאך, יא, אלעס וואס מען האט שוין אויפגעקלאפט מערב שבת, איז אויך “למחר נותן לתוכה שמן וחומץ ותבלין”, מען מעג צוענדיגן מאכן דערפון א סאלאט אויף שבת, אבער אויך די זעלבע זאך, מען טאר דאס נישט שטארק אויסמישן, “ולא יטרוף אלא מערב”, זאל מען נישט מאכן דאס וואס הייסט טריפה, וואס דאס איז א שטארקערע אויסמישן, “אלא מערב”.
“שום שריסקו מערב שבת”, קנאבל וואס מען האט שוין צוקלאפט ערב שבת, “למחר נותן לתוכה גריסין”, מעג מען, זיי האבן געהאט א מאכל פון עפעס בונדלעך מיט צוקלאפטע שום, קנאבל, מעג מען עס טון שבת, “ולא ישחוק”, ער זאל אבער נישט צומאלן די שום, אפילו ווען עס איז שוין אביסל צוקלאפט, טאר מען עס נישט צומאלן, וואס האט שוין א גמרא, לכאורה די צומאלן וואלט מען סתם נישט געווען קיין טוחן ממש, דאס איז אלעס מדרבנן, “אלא מערב”, ער זאל עס נאר אויסמישן אויף אזא שוואכערע וועג. עס איז זייער פאני, די גאנצע גרופע הלכות. און אנגרייטן עסן וואס איז נישט מבשל.
הכלל: “נראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”
ס׳קען זיין אז ס׳איז אלץ פארט פון די רבנים האבן פארשטאנען אז ס׳איז אלץ פארט פון די “נראה כתבשיל”. אזויווי ער האט געזאגט די ערשטע, ביי די, וואס הייסט עס, די ערשטע זאך וואס מ׳האט געלערנט, אז ס׳איז נישט זאכן וואס מ׳לייגט אריין אין די פייער. אבער ס׳קען זיין אז ס׳האט דא אפשר צו טון צו פיל, צו גרויסע ארבעט וואס ס׳זעט אויס אז מ׳מאכט פאר א תבשיל. אזויווי, ניין, פארדעם, וואס האט ער געזאגט? איך האב פארגעסן. “שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. דאס. יא, די “מערב אודם מים, מה שנראה כעושה מלאכה למלאכת התבשיל”. אזוי איז דא א לשון ביי די הלכות יום טוב, רייט?
ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט זייער פאני, אביסל איז לש, אביסל איז רפואה. אפשר די אלע זאכן האבן די רבנים פארשטאנען אז ס׳איז אפשר אזוי, מ׳טאר ארבעטן אין די קיטשן אבער נישט צו פיל. אויב מ׳ארבעט צו פיל, זאל עס נישט אויסקוקן ווי מ׳טוט איינע פון די מלאכות התבשיל. “מלאכת התבשיל” מיינט בעצם בישול. דאס איז א הכנה פאר בישול. ס׳זעט אויס ווי ער טוט אדער לש, אדער דש, אדער איינע פון די מלאכות התבשיל, איינע פון די מלאכות פון סדורא דפת. און דאס איז אלץ אונטער די רבנים איז א פרעגער פרייהייט. פארדעם טראכט איך עס.
אבער זיי זאגן “מלאכה למלאכת התבשיל” מיינט די קאטעגאריע פון מלאכות וואס איז פאר אופה. ס׳איז נישט אופה אליין אדער איינע פון די פאדערן. יבוא לידי אופה, אדער ס׳איז אפשר אזוי צו… אזוי ווי די רמב״ם זאגט, ס׳זעט אויס, ס׳איז איסורים מדרבנן וואס ס׳זעט אויס אדער וואס ס׳וועט צוברענגען. ס׳זענען זאכן וואס ס׳וועט אויסזען, דא וואס ס׳וועט צוברענגען.
שוין. האבן מיר געטון די מלאכות דאורייתא, איך מיין די מלאכות דרבנן וואס איז פון די פעמילי פון מבשל. יעצט גייען מיר עס לערנען, האלטן מיר ביי גוזז. מ׳הייבט מיט דעם אן די מלאכות פון אנגרייטן די האר פון בהמה ביז ס׳ווערט קלף. יעצט גייען מיר זען די רבנן׳ס דערפון.
גוזז – אראפשניידן האר פון גוף האדם
הלכה יג: גוזז שער האדם
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, גוזז טייטשט געווענליך אראפשניידן די האר פון די בהמה. וואס? ביז ס׳ווערט בגדים, יא. קלף איז צד צבי, דו ביסט גערעכט. שוין, זאגט דער רמב״ם אזוי: “הנוטל שער מגוף האדם גם כן חייב משום גוזז.” דאס טייטש, דער עיקר, די אב מלאכה, די פירוש איז אפשניידן האר פון א בעל חי, אבער אויך אפשניידן האר פון גוף האדם איז אויך חייב משום גוזז. דאס איז אויך דא א שטיקל חידוש, ווייל ווען מ׳טראכט פון גוזז איז די סדר אז מ׳שניידט אפ פאר צו מאכן א רעקעטשע, אבער דאס איז אויך אונטער די זעלבע קאטעגאריע אז ס׳איז גוזז, א תולדה, ס׳איז א דאורייתא.
רחיצה בדבר שמסיר שער – פסיק רישיה ביי גוזז
Speaker 1: “לפיכך”, זאגט דער רמב״ם אזוי, “לפיכך”, וועגן דעם, איז אזוי, לאמיר דערמאנען אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט “דבר שאינו מתכוון”, וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אין אנפאנג הלכות שבת, א זאך וואס מ׳האט נישט קיין כוונה, למשל מ׳שלעפט א באנק, מ׳האט נישט אין זין צו מאכן א גרוב, איז דבר שאינו מתכוון מותר. אבער אויב ס׳איז א פסיק רישיה, ס׳גייט זיכער ברענגען די רעזולטאט פון מאכן א גרוב, טוט מען נישט.
זאגט דער רמב״ם אזוי: “לפיכך אסור לרחוץ את ידיו בדבר שמסיר את השער ודאי, כגון אהל וכיוצא בו.” וועגן דעם טוט מען נישט, ווייל אפשניידן די האר איז גוזז, אפוואשן די הענט מיט א שארפע זאך וואס גייט זיכער ארויסנעמען די האר איז אויך די זעלבע זאך אסור, ווייל אפילו ער וועט נישט מתכוון זיין, איז עס אבער אזויווי א פסיק רישיה.
אבער מ׳מעג יא חופף זיין, מ׳מעג יא, חופף זיין איז די זעלבע זאך ווי לרחוץ, אפוואשן, מ׳מעג אבער יא רייבן די הענט אדער עפעס “באפר לבונה ובאפר פלפלין ובאפר יסמין”, אין סארטן שטויב פון די סארטן לבונה, פלפלין, און סארטן תבלינים, “וכיוצא בהן”. אגב, זיי קענען אויך אמאל ארויסנעמען האר פון די הענט, זיי זענען אויך שארף, אבער “ואינו חושש שמא יוסר שער ידו”, ער דארף נישט חושש זיין אז אפשר גייט עס ארויסנעמען, “שאין זה מתכוון”, ער איז דאך נישט מתכוון, ער טוט עס נאר אויף צו רייניגן די הענט. איז אפילו אויב ס׳וועט יא ארויסקומען, וועט עס זיין א דבר שאינו מתכוון אן א פסיק רישיה, איז מותר.
דיון: תערובת דבר שמסיר שער – דין רוב
Speaker 1: וואס טוט זיך אז מ׳האט צוזאמגעמישט צוויי מינים? מ׳האט צוזאמגעמישט די מאטריאל וואס איז שארף וואס נעמט זיכער ארויס האר מיט די וואס נישט? “ערב דבר שמסיר את השער ודאי עם דבר שאינו מסיר ודאי”, זאגט דער רמב״ם מ׳דארף גיין נאך רוב. “אם רובו מדבר שאינו מסיר ודאי ונתערב בו, מותר. ואם לאו, אסור.” זאגט ער, ס׳זעט אויס אז מ׳גייט נאך רוב, ווייל מ׳וואלט געדארפט זאגן אז מ׳דארף טשעקן די מיקסטשער צו דאס רייסט ארויס. ס׳גייט מיר נישט אן פון וואס ס׳קומט. איז דאס וואס מ׳מיינט?
Speaker 2: ניין, ווייל אזוי וואלט עס נישט בטל געווען.
Speaker 1: אויב וואלט עס געווען א געטועכץ יעדע שבת, יעדע שבת איז עס ארויסגעקומען, און ער ווייסט אז ס׳ווערט שוין א פסיק רישיה, איז אינטערעסאנט אז מ׳גייט נאך רוב. ער מיינט נישט רוב ממש, ער מיינט אז מ׳טשעקט צו ס׳איז ארויסגעריסן. איך וואלט געטראכט אז דאס מאכט עס אפילו א פסיק רישיה. איך מיין אז אויב ס׳איז הונדערט פראצענט א פסיק רישיה, הייבט זיך נישט אן די שאלה, מ׳דארף נישט אפילו די הלכה. איך האלט אז ס׳איז א זאך ווייל ס׳איז כמעט יעדע מאל, סאו רוב.
אויב איז די מיד זייער פאוערפול און ס׳מאכט אז די גאנצע מיקסטשער זאל ארויסרייסן שער, איז עס נישט אזוי פאוערפול, ס׳איז א ספק. אבער אויב ער ווייסט, לאמיר זאגן קלאר, רוב איז א שאלה פון ספק. אויב ער ווייסט אז ס׳איז עניוועי אסור, אויב ער ווייסט דעם פאקט אז ס׳איז נישט קיין פסיק רישיה, דארף מען נישט האבן קיין הלכה פאר דעם. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אזא זאך וואלט איך נישט געגאנגען מיט רוב, ס׳גייט נישט מיט ביטול ברוב. מ׳דארף גיין צו ס׳גייט יא אויסרייסן אדער נישט. אבער ער ווייסט נישט, אזוי ווי מענטשן וואס ווייסן נישט. אויב איז עס זייער א שארפע מאטעריאל, וועט עס נישט העלפן וואס ס׳וועט זיין אין רוב. איך זע אז פאר מענטשן איז גלייך אז מ׳קען זיך פארלאזן. נישט קיין פסיק רישיה, יא. ס׳איז רוב הזמן, מ׳קען זיך פארלאזן. אבער ביי רוב עבודות איז נישט קיין שאלה.
דיון: חילוק צווישן “לרחוץ” און “לחפוף”
Speaker 1: ווייטער, נאך אן איסור דרבנן וואס איז פון די פאמיליע פון גוזז. זאגט דער רמב״ם, “אסור לירות במים של מצבע בשבת”. יא, יא. די ערשטע איז, פארוואס איז עס דרבנן למשל? ס׳דארף זיין א פסיק רישיה, ווערט עס א דאורייתא. נעמט אוועק די היתר פון דבר שאינו מתכוין. איך ווייס נישט, איך זע אז ס׳שטייט “שמא”. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט דאורייתא, נישט קיין ממש. אפשר וועגן דעם העלפט די רוב. איך ווייס נישט וואס צו זאגן. ס׳שטייט דא “שמא”. אה, “שמא”. ניין, “לפיכך אסור ליחות זה הדם, ולא שמא”. ס׳איז א גזירה פון גוזז. די צווייטע איז “עינוי חושד”. “אסור” טייטשט נישט חייב, רייט? אסור מדרבנן, ס׳איז נישט קיין אסור. פארוואס איז עס מדרבנן? ס׳איז נישט קיין דרך גוזז, אז די היתר וואלט מען געווען פאר אנדערע סיבות. אפשר ביי די צווייטע שטייט שמן. אה, שמן בעל סבונים בתשבורת. אפשר ס׳איז א גורם אזא. ס׳דארף נישט זיין א מעשה בידים. ס׳איז א גורם. אפשר כלל פאלט נישט ארויס בשעת מעשה. ס׳איז א שארפע זאך וואס ס׳גייט ארויסברענגען האר. איך ווייס נישט. נישט קלאר.
זעסט אויך, “אסור לרחוץ” מיינט אפילו לרחוץ זיין, און “מותר” זאגט ער “לחפוף”, וואס מיינט מסתמא מער ווי. ווען ס׳איז א זאך וואס דאס מעג מען אפילו אפרייבן די הענט. יא, איך מיין אז ס׳איז אן ענליכע זאך. אקעי. אבער לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 2: אפשר טוישט ער די ווארט לחפוף צו לרחוץ? איך ווייס נישט צו ס׳איז א חילוק, באט…
Speaker 1: אקעי, ווייטער.
Speaker 2: מיין לחפוף איז א ווארט וואס מ׳נוצט אסאך, אזויווי חפיפה. יא, חפיפה מיינט וואשן מיט צוויי. יא, וואשן מיט צוויי ווערט גערופן חפיפה. אפשר מיינט עס רייבן אדער עפעס אזוי, באט למעשה איז עס די זעלבע זאך, ניין?
Speaker 1: יא, ווייטער.
הלכה יד: מראה של מתכות – גזירה משום גוזז
Speaker 1: נאך א זאך וואס די חכמים האבן גע׳אסר׳ט משום גוזז. זאגט דער רמב״ם אזוי: “אסור לראות במראה של מתכות בשבת.” מ׳טאר נישט קוקן אויף א שפיגל וואס איז געמאכט פון מתכות. זעט אויס אין אמאל׳יגע צייטן פלעגן זיי האבן א שפיגל וואס האט א שארפע עק, אזוי אז בשעת ווען מ׳קוקט אין שפיגל קען מען זיך פאררעכטן, אפשניידן האר אדער אזעלכע סארט זאכן מיט די שארפקייט פון די מראה של מתכות. ווייל “גזירה שמא יתלוש בה נימין מדלדול שער”, ער גייט אראפרייסן קליינע שטיקלעך פון זיין האר, פון זיין בארד, מיט די מראה. ווייל די מראה קען מען עס נוצן, ס׳איז א מראה של מתכות. “ואפילו קבועה בכותל”, אפילו ס׳הענגט אויף די וואנט, אבער ער קען עס געבן א נעם אראפ און נוצן. “אבל מראה שאינה של מתכות, מותר לראות בה”, ווייל ס׳איז נישטא קיין וועג וויאזוי… די גזירה גייט נישט אז ער גייט יעצט גיין ברענגען א שערל און שניידן. זיי זענען מתגבר ווען ס׳איז א זאך וואס ס׳קען ברענגען צו א מלאכה. “אבל מראה שאינה של מתכות מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה”, ווייל מ׳קען נישט מיט דעם שניידן.
אזוי גוט. זעסטו אז ס׳איז געווען די סייז. ס׳איז נישט פשוט אז ער זאגט אים דו טארסט זיך נישט קעמען די האר, דו טארסט נישט קוקן אין שפיגל ווייל ער גייט נעמען א שערל. די מראה איז שוין א דאבל-פאנקשן זאך. ס׳איז שוין א מראה וואס איז… לאמיר זאגן, מ׳קען עס נוצן, אפילו אויב ס׳איז נישט ממש די סייז, אבער מ׳קען עס נוצן. דעמאלטס איז דא א גזירה. יא, איך פארשטיי, אבער ס׳איז נישט קיין אולטראא קלארע זאך. קבועה בכותל זאגט ער יא לכאורה אז מ׳נוצט עס נישט. ס׳איז נישט ממש אזוי. אבער דאך איז דאס נישט אינגאנצן ווייניג, מען קען עס געבן א האק אראפ, עס הענגט אפ צייט און א האק.
מלבן – רייניגן
Speaker 1: אקעי, גייען מיר לערנען די דין פון מלבן. מלבן מיינט רייניגן. אין די ל״ט מלאכות איז עס, נאכדעם וואס מ׳האט גוזז איז געווען צמר, רייניגט מען עס אז מ׳זאל קענען אנהייבן מאכן די חוטין און סחורות.
מלאכת מכבס – סחיטה, ספוג, והצלת יין בשבת
מלאכת מכבס והסוחט כיבוס
איז אזוי, המכבס, ווען איינער וואשט אויס א בגד, איז ער חייב משום מלבן. ס׳איז די זעלבע זאך ווי מלבן. מלבן איז נעמען שמוציגע צמר און מאכן ריין, און די זעלבע זאך יעדע מאל א מענטש וואשט א בגד שבת.
והסוחט כיבוס, ווען איינער קוועטשט אויס די נאסע פון די כיבוס, איז ער אויך חייב משום מכבס. ס׳איז א מין וועג פון וואשן. דאס הייסט, ווען דער בגד איז נאס, איז עס אזוי ווי שמוציג, אזוי ווי ס׳איז נישט גרייט, און מיט דעם גרייט מען אן דעם בגד.
דאס איז פארט, איך מיין וואס זיי האבן געלערנט אז ס׳איז פארט פון די כיבוס? פארט פון די כיבוס איז אויסצוקוועטשן די שמוציגע וואסער. אקעי, ווייטער.
איסור דרבנן – דחיקת מטלית בפי השפופרת
לפיכך, וואס איז דער איסור דרבנן? דער איסור דרבנן איז אפילו ווען דער איסור דאורייתא איז נישט. אבער וואס איז דער איסור דרבנן? דער איסור דרבנן איז אז אפילו ווען מ׳קוועטשט אויס א בגד, א שטיקל סחורה, נישט אלס א חלק פון די כיבוס, ווייל מ׳וויל עס רייניגן, נאר פון אנדערע סיבות, אבער ס׳קומט ארויס וואסער, טאר מען נישט.
לפיכך, אסור לדחוק, מ׳טאר נישט קוועטשן, א שמאטע אדער א מוך אוואטע וכיוצא בהן בפי השפופרת. וואס הייסט דאס קוועטשן? ס׳הייסט ער קוועטשט נישט כדי ארויסצונעמען די וואסער. אריינקוועטשן, כדי צו קענען אריינלייגן אין א באטל. ער וויל מאכן א דעקל פאר א באטל, נעמט ער א נאסע שמאטע און ער לייגט עס אריין אין די באטל כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה.
ווייל דאס איז נאך ווייטער, ס׳איז נאך נישט אמאל נאס, נאר ס׳גייט ברענגען אז מ׳זאל אויסקוועטשן. וויאזוי הייסט עס? ער לייגט אריין א מטלית אין דער דעקל, אהא, יא, אזוי ברענגט ער. ס׳גייט ווערן נאס, ווייל ס׳איז דא א באטל פול מיט טרינקען, און נאכדעם גייט ער עס דארפן אויסקוועטשן. ער גייט עס צוריק אריינלייגן, ארייננעמען, און יעדע מאל ער גייט עס ארייננעמען און ארויסנעמען די דעקל, גייט ער טון סחיטה.
אקעי, דאס איז מדרבנן. נאך א זאך, יא, ס׳שטייט מ׳טאר נישט אריינלייגן אפילו א טרוקענע שטיקל שמאטע אין א באטל, ווייל ס׳גייט ווערן נאס אלס א באטל דעקל, ס׳וועט ווערן א דעקל. ווייל יעדע מאל ווען מ׳גייט עס ארייננעמען און ארויסנעמען די דעקל, גייט מען קוועטשן. איז לאו דווקא סחיטה, ס׳איז נאר א דרבנן, ווייל סחיטה איז נישט א חלק פון כיבוס, ס׳איז אן אנדערע סארט זאך, ס׳איז נאר א גזירה, מ׳גייט עס קוועטשן.
קינוח בספוג – מחלוקת הרמב״ם והראב״ד
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואין מקנחין בספוג, מ׳טאר זיך נישט אפווישן מיט א ספאנדזש, אלא אם כן יש לו בית אחיזה, נאר אויב די ספאנדזש האט אן אנכאפער, שלא יסחוט“, ער זאל נישט קוועטשן.
דער רמב״ם זאגט דאך, ווען מ׳כאפט אן די ספאנדזש קוועטשט מען, און יעדע מאל מ׳קוועטשט איז עס סוחט. אבער אויב האט עס א בית אחיזה, אן אנכאפער, לייגט מען נישט די הענט דירעקט אויף די ספאנדזש.
שיטת הראב״ד
אבער דער ראב״ד קריגט זיך, דער ראב״ד מוטשעט זיך, ער זאגט אז סתם ווען דו פארשטייסט אפווישן מיט א ספוג, מ׳מיינט אז א מענטש איז נאס, יא? ער נוצט עס ווי א האנטוך.
סא, דער ראב״ד… מ׳קען פארשטיין גראדע אין רמב״ם ווי דער ראב״ד, מ׳רעדט דא פון א ספוג וואס איז נישט דורכגעווייקט נאס, די ספוג נוצט מען יעצט זיך אפצואווישן. אבער אויב האט עס נישט קיין בית אחיזה, דארטן וואו ער גייט לייגן זיין האנט, וואו ער כאפט עס אן אביסל שטערקער, דארטן קוועטשט ער.
אבער דער ראב״ד זאגט ניין, אז א ספוג איז דאך א ספאנדזש וואס קען האלטן אין זיך אסאך וואסער, ס׳איז דורכגעווייקט מיט וואסער. מ׳נוצט עס. זאגט דער ראב״ד א חידוש, א גרויסע חידוש, אז ווען ס׳האט א בית אחיזה, קוק איך עס נישט אן ווי א בגד וואס איז נאס און ווען מ׳קוועטשט עס ארויס איז מען עובר אויף סוחט, ווייל מ׳נוצט ארויס וואסער. איך קוק עס אן ווי א כלי. דא איז א וועג פון האלטן וואסער אין א באטל, אדער דא איז א וועג פון האלטן וואסער אין א ספוג.
די בית אחיזה מאכט קלאר אז דאס איז נישט א בגד נאר ס׳איז א ספוג. סחיטה איז נאר אסור ווייל ס׳איז א סארט חלק פון כיבוס, ער זאגט אז ס׳איז נישט מצרף קיין כיבוס. ס׳איז נישט קיין גזירה פון סחיטה. סחיטה איז א סארט כיבוס. אויב ס׳איז נישט קיין בגד, איז נישט דא אין דעם קיין ענין פון סחיטה. אזוי טייטשט דער ראב״ד פשט.
שיטת הרמב״ם
ווייל דער רמב״ם לערנט נישט אזוי. די בית אחיזה מאכט עס אויס בגד, בעיסיקלי. דאס איז וואס דער ראב״ד זאגט. אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען סתם אזוי, אז כאילו דער רמב״ם האלט אז ווען מ׳איז מקנח מיט די ספוג אן די בית אחיזה, דעמאלטס שטיפסטו אויף די בגד, אויף די ספוג, קוועטשסטו. אבער ווען דו נוצסט עס מיט א בית אחיזה, איז לאו דווקא דו גייסט קוועטשן די בגד.
דאס איז וואס דער ראב״ד איז זייער שווער. דער ראב״ד איז גערעכט, אז וויאזוי קען עס זיין? דו נוצסט עס דאך פאר עפעס.
שאלה: סחיטה פון דש ביי ספוג
מ׳דארף וויסן צו, פארוואס זאל עס נישט זיין אן אנדערע מין סחיטה פון דש? אקעי, אונז האבן נאכנישט געטייטשט די סחיטה פון דש. אבער אויב איז עס אמת אז זיי קענען זיך איינזאפן און נאכדעם נעמסטו עס צוריק ארויס… סחיטה פון דש איז ביי פירות, דו ווילסט ארויסנעמען די זאפט.
רייט, אבער דו ווילסט דאס נישט קוועטשן. למשל, איך האב גראדע פונקט געזען וויאזוי מ׳פלעגט אמאל, למשל, האבן וואסער פון זאלץ וואסער. מענטשן זענען געפארן אויף א שיף, און אלע וואסער איז זאלץ וואסער, האבן זיי אויפגעקאכט די וואסער פון ים, און געלייגט א גרויסע ספאנדזש פון אויבן, און די זויער זאל אריינגיין אין די… ס׳קומט נאר ארויס די ריינע וואסער, און נאכדעם האבן זיי געטרונקען פון די ספאנדזש. למשל, אזא אופן, ווייל ס׳איז געווען ממש סחיתה. א ספאנדזש קען מען… ווייל ער וויל ארויסנעמען די משקה וואס איז איינגעזאפט, אזויווי דו ווילסט ארויסנעמען די וויין וואס איז איינגעזאפט אין די טרויבן.
זיי האבן נישט געטראפן אזא סארט סחיטה ביזדערווייל. פארוואס נישט? זיי האבן געטראפן זיתים וענבים, זיתים וענבים תותים ורימונים, די דריי לעוועלס פון סחיטה. אבער דענצמאל איז עס ווייל דו מאכסט א נייע זאך. דו נעמסט ארויס די משקה, דו מאכסט פון טרויבן מאכסטו וויין.
ווען דו נעמסט ארויס, אפילו אין דיין פאל, ווען דאס איז אפשר א בורר, איך ווייס שוין, אפילו אין דיין פאל, איך זע נישט אז דאס איז די זעלבע סארט זאך. און אין די רמב״ם האבן מיר נאכנישט געזען אזא סארט סחיטה. אבער נישט אין די רמב״ם, ס׳טייטש, וויאזוי זאלן מיר דאס וויסן אז ס׳איז דא צוויי מיני אויסקוועטשן? ס׳איז דא אויסקוועטשן וואס איז א תולדה פון דש, און ס׳איז דא אויסקוועטשן וואס איז א תולדה פון מלבן. ווי זעסטו אויסקוועטשן פירות, אבער נישט אויסקוועטשן א בגד? ווען ער קוועטשט די בגד, ער נעמט נישט ארויס די וואסער פון די בגד.
און לאמיר זען ווייטער.
כיסוי חבית בבגד שאינו מוכן
מ׳טאר נישט צודעקן א חבית שמן וכיוצא בו בבגד שאינו מיוחד לו. א בגד וואס איז נישט געאייגנט פאר דעם טאר מען נישט אויפהענגען אויף צוצודעקן א חבית, גזירה שמא יסחוט. ווייל ס׳איז דאך נישט מיוחד לו, וועט ער עס וועלן נאכדעם ניצן פאר אנדערע זאכן, וועט ער עס אויסקוועטשן.
ס׳איז בעצם זייער ענליך צו לטרוק מטלית. אבער דארט איז מער פארשטענדליך, ווייל ער גייט עס אוועקנעמען און ער וועט וועלן ארויסנעמען די וויין פון די אויפגעקוועטשטע, ס׳גייט ממש זיין כיבוס. ביי לטרוק מטלית איז די פשט אז ס׳גייט ווערן נאס ווייל ס׳גייט זיך אריינשטעקן אין די באטל. דא לייגט ער עס פון אויבן, און ווען מ׳וויל עפעס נעמען נעמט מען עס אראפ, אבער ס׳איז נאס, און ער וועט עס אוועקנעמען וועט ער עס אויסקוועטשן דאך.
נשברה לו חבית בשבת – הצלת יין
נשברה לו חבית בשבת. נאך א גזירה וואס מ׳האט געמאכט, א ווייטערדיגע גזירה פון שמא יסחוט. זאגט מען אזוי, נשברה לו חבית בשבת, א מענטש האט זיך אים צעבראכן א חבית בשבת, א חבית וויין, און ער וויל ראטעווען פון דעם, אזויווי פריער האט איינער געוואלט ראטעווען פון ברויט וואס ליגט אויף די טאנער, ער וויל ראטעווען וויין וואס האט זיך אויסגעגאסן פון די חבית. איז דא אין דעם גבולים, מ׳קען נישט ראטעווען די וויין סתם אזוי, ס׳איז דא אין דעם גדרים וסייגים.
איז אזוי, מצילין ממנו מזון שלוש סעודות לו ולאורחיו, מ׳מעג ראטעווען וויפיל מ׳דארף פאר אים און פאר זיינע געסט. אבל ובלבד שלא יספיג ביין או יטפח בשמן. מ׳קען נישט נעמען, מ׳קען נישט איינזאפן די וויין מיט בגדים און נאכדעם עס אויסוואשן, אדער אין א ספוג, איינזאפן אין א ספאנדזש און נאכדעם עס ארויסנעמען דערפון און האבן דערפון די וויין. אדער אנפילן די הענט מיט שומן און נאכדעם אראפקראצן די שומן פון די הענט. ווייל די זאכן זענען שמא יתקן כלי שיוכל לסחוט, מ׳האט מורא אז ער גייט ניצן די ספאנדזש.
דא זעט איר אויס אז די ספאנדזש קען זיין א סחיטה. סחיטה פון כיבוס? ניין, דאס איז אן אנדערע מין סחיטה. דאס קען נישט זיין נישט די ספאנדזש. ניין, ער וויל די סחיטה נאכאמאל, יספיג ביין, מיט א ספאנדזש. און נאכדעם עס אויסקוועטשן. יענץ אליין איז נישט סחיטה, אבער שפעטער האט ער אויסגעקוועטשט די ספאנדזש פאר אן אנדערע ריזן.
וואס הייסט? נאכאמאל. “יספיג ביין”, וואס טייטש? ער זאפט איין ווי מער וויין מיט די ספאנדזש, ווייל ער וויל אנגיין און נאכדעם עס אויסקוועטשן. האב איך מורא, אבער נישט א סחיטה פון יקב, דאס איז נישט קיין סחיטה פון יקב, אבער איך האב מורא ער וועט מאכן א סחיטה וואס איז יא דא יקב. איך מיין אז וואס ער האט פריער געזאגט איז דא יקב, זעט אויס. אדער אפשר ער איז עוסק אין אזא זאך, וואכנדיג האט ער עס אנגעהויבן צו טון. איך ווייס נישט.
כלי מונח תחתיו – ויקלוט / ויצרף
אקעי, וויאזוי מעג מען אבער יא? אופן וואס ס׳איז נישט דא קיין יקב, קיין סחיטה, מעג ער א כלי אונטערלייגן. ער מעג אונטערלייגן א כלי און ראטעווען דאס וואס רינט ארויס פון די חבית.
וואס זאל ער נישט אבער טון? אפילו ווען ער לייגט א כלי, דא האט מען צוגעלייגט נאך אן איסור. טאקע, מען האט צוגעלייגט איין גזירה פון נישט לייגן ספאנדזשעס אדער בגדים, ווייל “שמא יבוא לידי לסחוט”. און נאכדעם האט מען צוגעלייגט נאך אן איסור, אז אפילו פון די כלי טאר מען אויך נישט שטיין מיט די כלי און עס האלטן אונטער די חבית וואס איז נוטף פון וויין, “ויקלוט” און כאפן די וויין וואס רינט ארויס ווייל ער האלט די כלי, און נאכדעם “כלי אחר ויצרוף”, אדער טאר מען נישט.
און נאך א זאך וואס מען טאר נישט טון, מען טאר אויך נישט אונטערלייגן א כלי אז עס זאל רינען “through” די כלי, מאכן די כלי זאל זיין די… פריער איז געווען כלי מונח תחתיו, יעצט רעדט ער פון לייגן א כלי אז ער זאל מאכן אזא שטיקל “waterfall” אדער “whatever”, מאכן אז די אויסגערינענע וויין זאל לויפן א געוויסע וועג אז עס זאל לאנדן ערגעץ וואו ער וויל עס זאל לאנדן. דאס טאר מען נישט.
פארוואס? ווייל אויב וועט מען מתיר זיין די זאך, איז גזירה “שמא יביא כלים דרך רשות הרבים”, ער וועט וועלן האבן ווי מער כלים כדי ער זאל קענען ראטעווען, און ער טוט דאך עס מער “עקטיוו”. ווען ער לייגט אונטער א כלי וואס זאל ראטעווען וואס רינט ארויס, איז ער נישט דארטן און נישט אזוי “עקטיוו” אין די “אפערעישאן” פון ראטעווען, האט מען נישט מורא. אבער איינמאל ער גייט שטיין…
מיינט צוויי זאכן: איינס, שטיין אונטער די כלי און כאפן די וויין “while” ס׳גיסט זיך אויס, אדער ברענגען… וואס איז די חילוק? וואס טייטש “כלי מונח תחתיו”? אז ער האלט עס? “ויקלוט” מיינט ער האלט עס. “ויקלוט” – ער האלט די כלי און ער כאפט די וויין “while” ס׳רינט ארויס. און “כלי אחר ויצרוף” מיינט לייגן א כלי שיף דארטן. אז ס׳זאל רינען א געוויסע וועג. ער מאכט אזא וואטערפאל סיסטעם אז די וויין זאל נאכדעם אריינרינען ווי ער וויל ס׳זאל אריינרינען.
ווייל די זאך איז די פשט אז ער איז דא זייער עקטיוו אין אן אפערעישאן פון ראטעווען, ער האט געקומען א געוויסע וועג.
הלכות שבת – הצלת יין מדליקה וכיבוס בשבת
הצלת יין – כלי אחד לעומת מרובים
Speaker 1:
ניין, צוויי זאכן. איינס, שטיין אונטער די כלי און כאפן די וויין וויאזוי ס׳גיסט זיך אויס. אדער ברענגען א צווייטע כלי. וואס איז די חילוק? וואס איז די טייטש “קולט”? אז ער האלט עס? “יקלוט” מיינט ער האלט די כלי. יא, ער האלט די כלי און ער כאפט די וויין וויאזוי ס׳רינט ארויס. און “כלי אחר ויצרף” מיינט לייגן א כלי שיף דארט ווי ס׳רינט, אז ס׳זאל אריינרינען אין א געוויסע וועג. ער מאכט אזא וואטערפאל סיסטעם אז די וויין זאל נאכדעם אריינרינען ווי דו ווילסט ס׳זאל אריינרינען.
ווייל די זאך איז, דער פשט איז, דא איז ער זייער עקטיוו אין אן אפערעישאן פון ראטעווען. ער איז געקומען, ער האט געברענגט א הויכע כלי לרשות הרבים, ער האט אים געלייגט אונטער דעם, ער האט געלייגט די כלי, ער האט פארגעסן דערפון, ער איז נישט עקטיוו אין ראטעווען.
חילוק צווישן פת און יין בנוגע לאדענען געסט
אבער מיר האבן דערציילט די זאך, פריער האבן מיר געלערנט ביי די פת אז מ׳מעג לאדענען געסט און זאגן “קומט ראטעוועט פאר אייך”. ביי די וויין האט מען דאס נישט מתיר געווען, נאר ווען מ׳האט געסט. נאך מער, אה. שוין, זאגט ער, “נתדברו לאורחים”. דו מיינסט צו זאגן, ער לאדענט נישט דא אנדערע מענטשן. דארטן קען ער זאגן פאר פרעמדע מענטשן, “ראטעוועט אויך פאר אייך, פאר אייך פאר שבת”, און קענען דא קומען נעמען חלות פאר שבת. אבער דא זאגט מען אז נאר דער מענטש מעג ער ראטעווען וויפיל ער דארף פאר זיך און פאר זיינע געסט. ער קען נישט ברענגען געסט. אפשר וויל ער עס נישט אוועקגעבן פאר די אנדערע מענטשן. קען זיין.
ווייטער. לאמיר אבער זען ווייטער. דאס איז אזוי, “נתדברו לאורחים”. אויב אבער האט זיך אים געמאכט געסט, דאס הייסט ווען ער איז א מענטש אליין מעג ער נאר נעמען א כלי, איין כלי אונטערלייגן פאר זיך ווייל ער דארף. אבער אויב ס׳איז דא געסט, מעג יא יעדער גאסט, מעג ער לייגן א כלי לויט וויפיל געסט ער האט. מעג ער ברענגען “כלי אחר וקולט”, אדער מעג ער טון “כלי אחר ומצרף לראשון”, ווייל ער ראטעוועט פאר די געסט, ער ראטעוועט פאר שבת. ס׳קען זיין, די ווארט איז אזויווי ווען ער וויל אפראטעווען די וויין ווייל ער וויל נישט האבן שאדן, איז עס א וואכעדיגע זאך. אבער ער טאר עניוועי נישט ראטעווען נאר משהו.
רייט, לכתחילה טאר מען נישט. די ווארט איז עפעס אז ווען ער האט מער געסט… אדער “נתדברו לאורחים” איז געקומען מיט די געסט? נאכאמאל, ס׳איז דא צוויי זאכן. מ׳מעג נאר ראטעווען וויפיל מ׳דארף פאר זיך און פאר די געסט. איז געווען א צווייטע תנאי, די ראטעווען מעג מען אויך נאר טון מיט איין כלי, אונטערלייגן די איין כלי. זאגט ער, ווען ס׳איז דא געסט מעג מען יא ברענגען נאך כלים ווייל ער דארף ראטעווען מער. אקעי.
סדר הדברים – ראטעווען און לאדענען געסט
אבער זאגט ער, דאס איז נאר ווען ער האט טאקע געסט, אבער “ולא יקלוט ויחזור ויזמן” – ער טאר נישט גיין כאפן ווי מער וויין און נאכדעם זאגן, “אקעי, איך גיי רופן געסט.” אלא, פארקערט, וואס מעג מען יא טון? ער מעג גיין רופן געסט כדי צו קענען ראטעווען, “יזמנו והכך יקלוט”.
הערמה בדבר זה – מותר
זאגט דער רמב״ם, “ואם הרים בדבר זה”, ער האט געמאכט א שטיקל, ער האט נישט באמת געוואלט די געסט, ער האט נאר געוואלט די געסט כדי צו קענען ראטעווען, איז מותר. ס׳איז דא אסאך מאל וואו מ׳טאר נישט מערים זיין, מ׳טאר נישט מאכן אן ערמה, מ׳טאר נישט איבערקלוגן די תורה, אבער דא מעג מען יא, ווייל איך מיין וויאזוי געוויסע מפרשי הרמב״ם לערנען עס אפ איז, ס׳איז דאך נאר א גזירה אז ער גייט ברענגען כלי דרך רשות הרבים, אבער אויב ער טוט עס באופן המותר, און דאס גייט אים דערמאנען אז ער איז נישט דא אויף אן אפערעישאן צו ראטעווען זיין וויין, ער איז דא אויף צו האבן וויין אויף שבת, אפילו אויב ס׳איז גענומען די ערמה, אבער ער טוט עס באופן המותר, אז ער טוט עס פאר געסט, איז מותר.
Speaker 2:
אפשר ערמה מיינט אז ער געט עס נישט אין די ענד פאר די געסט, ער לאדנט זיי נאר איין און ער געט זיי נישט?
Speaker 1:
ניין, דאס איז דאך אן ערמה, דאס איז דאך א קלוגע… וואס הייסט ער וועט זיי לאדנען? “וואס דארף איך לאדנען געסט? איך וועל פונקט נישט טרעפן קיין געסט, איך האב זיי מכבד געווען אבער זיי האבן נישט געטרונקען.” וואס זאגסטו?
נאכאמאל, לאדנען מיינט לאדנען אויף צו טרינקען. לאדנען און נישט געבן הייסט נישט געלאדנט, דאס איז סתם אויסגערופן נעמען. א מענטש זאל נישט גיין אונטערלייגן אסאך כלים, אדער אויסרעכענען די נעמען פון די שפיזן און אונטערלייגן, אבער לאדנען געסט כדי עס זאל קענען עקלט זיין, דאס שטייט אין די פריים, שטייט בפירוש, “יזמנו והכך יקלוט”.
סאו הרים איז נאך סארט אוו… דאס איז די טייטש הרים! הרים מיינט אז אפילו ער האט עס נישט באמת געמיינט פאר די געסט, ער האט געמיינט צו ראטעווען במשך די… די געסט גייען עס טרינקען. און למעשה האט ער געראטעוועט אסאך מער וויין ווי ער האט געדארפט פאר די געסט. וואס זאגט ער? ער זאגט אז ער עלפט זיי, אז ער מוז עס נישט טרינקען, אז איך געב פאר א גאסט פיש און ער עסט עס נישט, וועלכע שבת הכנות איז אויך, אבער מיין, וואס איך טוה? מיין, עס איז נישט קלאר.
דיסקוסיע: פארוואס איז דא א חילוק צווישן פת און יין?
Speaker 2:
וואס הערט מען דא, אז א איד האט עפעסט א נאכל שבת, וואס ס׳גייט אויסגיין און ער גיי ס׳גייט נפסד ווערן, וואס זאל ער טון? א שאד! און דער חיים לאזט דעם אפילו ער טון א שטיקל עשר. א שאד! רופט עס צאמען די גאנצע רוב. מען זאל מאכן א גרויסן לחיים בכבוד של נשברה. עס איז א פארי פאר די כבוד של נשברה. איך מיין אזוי, אז אנדערע פלעצער פארקערט, אז מען מחמיר – איך בין אין הלכות יום טוב עפעס – מען איז מחמיר אז אויב מען האט מער געווען, איז געלייגט מען האבן נאך צו חומרות. דא איז די ווארט – איך ווייס שוין וועמען נעמט עס – אבער אין מצדם, אז עס איז נאך נאר השם יעסי גדולי חשי יוסף בכל, אז השם יו וקלוידער יחשת הרבים. איינמאל ער טוט ערס מיט געסט, ער טוט ער עס א ביסל מער קערעפול. אבער איך שטיי נאך נישט, דאס זאך ווייס איך נאך נישט, פארוואס ביי די אויוון ביי רעדיות איז א פסל מיין מאטרק געווען, יעדער איינער זאל קומען נעמען, און דא דארפסקא זיינע געסט – אפשר אזוי ווי דו עס האט געזאגט, ווייל מען געט נישט אזוי גרינגע אוועק. וויין, וויין איז טייערער, מיין לעדשים, גלייבט מען עים נישט!
Speaker 1:
ניין, איך ווייסן, ווער עס זאגט אז עס קען זיך מיין פון דעי ארמע, דעי איז א גרינגערע ארמע, זאגן פארוואס זיי הייל געעסט אין די עמפס, און נאך שבת וואס וועט דער גיין צוריק צוזאמענעמען פון זיי אלע פון זיי, דאס איז זיין זיין פראכטיש, איך ווייס נישט. נאר וויסן, עס שטייט נישט קלאר אז מען קען ענט נישט טון. אויב גיבס ער אבעק אויף אן יענערעך, ווייל עס זיין ניין פון לו לאורכים. איך זעה נישט אז ס׳איז א חילוק, איך זעה נישט אז ס׳איז צו שטייט אז מיר טאר נישט. ער Daytona שטייט אז דערוועגען וויסער ארבעט במאה 8 איז אזוי, ווייסט נישט. איך מיין אז א איד צעברעכט צו חוות ווייל דארף ער צוזאמען רופן די עסטועצל אויסצוריקן שנעל דעם ווייל עס גייט זיך פארלוירן ווערן. עס איז נישט קלער.
מיין, דער חידוש איז דאך אז ער דארפסט נאר אויף א די שרייבערס, און אויף מוצאי שרייבערס טאר ער נישט ראטעווען. עס גענען אז די ווארט דארטן איז אז דארטן איז אזוי ווי די ווארט אז ער טאר נישט שטיין און אראפקראצן מערערע ברויטן. ווייל יעדער עס וועט אויסקוקן ווי איינער וואס שטייט דא א בעקער. דא, ער ראטעוועט פאר אלע געסט. דארט׳ן איז די ווארט יעדער איינער שלעפט אראפ איין בילקע אראפשלעפט אראפ איין בילקע איז נישט קיין רדיעות א פאס Jeffrey’s. יעדער איינער נעמט זיך וויפיל ער דארף פאר יעצט. דא רעדט מען אז ער טוט נישט פאר די געסט. און דארטמאט מען דאך אבער אויך מעג מאכן רדיעות אלא בית זיך פאר זיינע געסט. אז אפשר דארט מען עט זיין מער באצינד צום וויפיל ער דארף זיכער פארליינע געסט, נאר שטיין קיין אנדעמיטן צום זיין מוטער.
Speaker 2:
איך מיין אז א ווייב, די גאסט זאל אליין טון. העלא, אז א איד האט אן איבעריגע פלעשל וויין, דארף ער רופן געסט. ער קען נישט אליין טרינקען, ער וועט ווערן א שיכור. אבער ברויט, ברויט עסט מען אליין, אויף ברויט דארף מען נישט רופן קיין געסט.
Speaker 1:
אה, וויאזוי קענסטו רופן א גאסט אויף אן איבעריגע בולקע? איך רוף א גאסט, אבער נישט קיין צווייטן. אן איבעריגע באטל וויין, קענסטו רופן געסט. וואס קענסטו טון מיט א בולקע? קענסט עס אוועקווארפן.
רבי דוד׳ס חידוש – נוצן די געסט פאר אייגענע אינטערעסן
די עולה דא אבער איז, וואס איז יא די עולה? האסטו די חידוש געהערט, רבי דוד זאגט, ווייל די געסט מיינען אז דו ביסט נישט סעלפיש, דו געסט אוועק פון דיר. אבער דו נוצט די געסט פאר דיינע אינטערעסן. דו נוצט די געסט.
אזוי ווי די גאסט פון די אגרות דארט אין “אמונה ובטחון” אדער נישט, ער מאכט חוזק פון יענעם מענטש וואס איז געווען ברוגז אז ער האט נישט קיין געסט. דו מיינסט דיך, נישט די געסט. נאכאמאל, וואס איז דאך געוואלדיג? גיי ווייס צי ער רעדט וועגן די געסט אדער נישט. פאר די געסט איז דאך אלע ארומיגע זאכן. ס׳איז פשוט אז ס׳איז נישט… לאמיר גיין ווייטער.
—
הלכות כיבוס בשבת
טיט שנפל על בגדו – משפשפו מבפנים
טיט שנפל על בגדו, די בגד איז געווארן פארשמירט מיט טיט. משפשפו מבפנים, ער מעג פון אינעווייניג פון די בגד, ער מעג אזוי ווי פון בעק פון די בגד, דאס קראצן, אראפשטויסן, אדער טון זאכן אז די טיט זאל אראפקומען. אבער איין זאך איז זיכער, ער טאר נישט גיין דירעקט אויף די טיט און עס דארטן אראפקראצן. ווי אזוי ער איז שוין מער חושש, ווייל דאס איז שוין מער דירעקט עוסק געווען מיט די שמוץ, האט מען מורא אז ער וועט גיין און אויך נוצן וואסער, אויך נוצן זאכן און עס געהעריג אפוואשן.
ומותר לגרדו בציפורן, אויב קען מען עס אראפקראצן גאנצערהייט מיט די ציפורן, מיט די נעגל, מעג מען אויך. ואינו חושש שמא ילבנו, ווען ער דארף ממש שטיין און זיין ביזי דערמיט, דעמאלטס איז מער נאנט צו מכבס זיין. אבער ווען מען קען עס אראפקראצן מיט ציפורן… איך מיין משפשפו ומגרדו איז צוויי מיני זאכן. מגרדו מיינט ער קראצט די גאנצע זאך, דאס איז א הארטע שטיקל, ער גיט עס א קראץ אראפ. משפשפו מיינט ער דארף רייבן, למשל ס׳איז געווארן צעמאלן אדער ס׳איז א נאסע זאך, ער דארף שטיין און רייבן, דאס איז נאנטער צו מכבס זיין.
המשפשף את הסודר – חילוק צווישן סודר און חלוק
המשפשף את הסודר, איינער האט א העמד און ער צעקנייטשט עס, ער שאקלט עס אויף, איז אסור משום מלבנו. דאס איז די שיינקייט פון א העמד, איז ווען ס׳איז נישט זייער גלאט. זיי האבן געוואוסט פונקטליך וואס די מיני קלינערס האבן געטון אין זייערע זאכן. אבער א חלוק איז א בגד פון פשתן, אן אונטערוועש. אן אונטערוועש מותר, נישקשה אלא רחי, וועשן וואס מ׳טוט, די סדר איז אייביג די דרויסנדיגע בגדים, די בעקיטשע, וויל מען ס׳זאל זיין שיין. אבער די אונטערוועש האט נישט צו טון מיט שיינקייט, נאר ווען ער שאקלט עס אפ איז נאר ווייל ער וויל האבן די טעקסטשער זאל זיין ווייעך, נישט אז ס׳זאל זיין שיין, ממילא האט עס נישט קיין שייכות מיט ליבון און מיט כיבוס.
מנעל או סנדל – שיך וואס איז געווארן שמוציג
ווייטער, מנעל או סנדל, שיך, וואס איז געווארן נתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשפשפו במים, מען מעג עס איינטינקען און אזוי אפשאקלען מיט וואסער, אבער לכבסו, אויסוואשן טאר מען נישט. דאס הייסט אז מנעל או סנדל איז ווייניגער דרך כיבוס, מעג מען יא משפשף זיין, אנדערש ווי בגד מעג מען נאר משפשף זיין מבפנים, דאס מעג מען יא משפשף זיין, אבער אפוואשן טאר מען נישט. און מגרד זיין, קראצן, טאר מען נישט קראצן מן הליים בסנדלין, מען וועט דאס אפרייבן, דאס געבט עס א גלאנץ אדער וואס, ס׳איז א וועג פון שיין מאכן.
אבל סוכין ומקנחין את הישנים, מען מעג יא אלטע שיך וואס איז שוין געווארן פארטרוקנט, מעג מען יא אויפרישן אדער אויפווישן, סוכין, אזויווי אוילן, יא, שיך איז געמאכט פון לעדער, איז אוילן אז ס׳זאל נישט זיין אזוי הארט, אדער אויפווישן, ווייל דאס האט נישט מיט כיבוס.
כר וכסת – בעטגעוואנט
כר וכסת, א קליינע מיטה, בעטגעוואנט, שורין אותן, מען קען עס אויפווישן מיט סמרטוט, אבער מ׳טאר נישט לייגן וואסער. אבל מנעל של עור, אויף עור וואשט מען נישט אפ, עור זעט אויס איז וואטער רעזיסטענט, ס׳איז נאר, מען לייגט וואסער אראפצונעמען די שמוץ, אבער ס׳רייניגט נישט, ס׳האט נישט קיין עפעקט אויף די אינעווייניג פון די עור.
מי שנתלכלכו ידיו בטיט – שמוציגע הענט
ווייטער, מי שנתלכלכו ידיו בטיט, איינער וואס זיינע הענט איז געווארן מלוכלך מיט טיט, מקנחן בזנב הסוס, איך האב געמיינט ס׳איז א טייפא, אה, יישר כח באשעפער. מעג מען עס אריינווישן אין די זנב הסוס אדער אין די זנב הפרה, או במפה הקשה שעשאה לאחוז בה את הקוצים, אדער מיט די הארטע שטיקל סחורה וואס איז געמאכט צו אנכאפן, דו זעסט אז ביים שניידן תבואה האט מען א ספעציעלע זאך אנצוכאפן די קוצים נישט צו ווערן צעשטאכן, קען מען נוצן דאס צו אראפקראצן, ווייל דאס איז נישט קיין וועג פון מכבס זיין. אבל לא במפה שמקנחין בה, מען טאר נישט ניצן פאר די טאץ א האנטוך וואס מען ניצט צו ווישן די הענט. פארוואס? שמא יאמר לו חבירו סחוב לי מפה זו. ווייל נאכדעם וואס וואלט מען ווען געטון אין די וואך? אין די וואך וואלט מען געניצט א מאפע, און נאכדעם וואלט מען עס גלייך אפגעוואשן, יא, ווייל ס׳איז זיך באטאצט. ער וויל דאך די מאפע זאל זיין ריין. האט מען מורא אז ער גייט קומען מכבס זיין. מען מעג נאר ניצן…
הלכות שבת – סחיטה, שטיחת בגדים, פקיקת ביב, קיפול בגדים, צובע
איסור ניצן א האנטוך צום ווישן הענט ביי טיט
אבל לא במפה שמקנח בה את ידיו. מ׳טאר אבער נישט נוצן פאר די טיט א האנטוך וואס מ׳נוצט צו ווישן די הענט. פארוואס? שלא יאסרנה. כדי ער זאל נישט חושש זיין, ויבוא לחבס את המפה.
אבער נאכדעם, וואס וואלט מען ווען געטון אין די וואכן? אין די וואכן וואלט מען גענוצט א מאפע, און נאכדעם וואלט מען עס גלייך אפגעוואשן, יא? ווייל ס׳איז דאך באטיט. ער וויל דאך די מאפע זאל זיין ריין. האט מען מורא אז ער גייט קומען מחבר זיין. מ׳מעג נאר נוצן זאכן וואס מ׳דארף נישט האלטן ריין, די זמורה ועפרא, די מאפע, יא.
זיך אפווישן נאכ׳ן וואשן – טראגן א נאסע האנטוך
מי שרחץ במים, האט זיך געוואשן, מקנח במטפחת ומביאה בידו, מ׳מעג זיך אפווישן מיט א האנטוך, און מ׳מעג נאכדעם ברענגען די האנטוך, טראגן די האנטוך אין זיין האנט, ואין חוששין שמא יסחוט, מ׳גייט עס אויסקוועטשן.
פארוואס? פארוואס אין חוששין? פארוואס יא? ניין, ער וויל זיך צוקומען ווען מ׳טאר נישט. אוקיי, זייער גוט.
ער ברענגט פון, איך ווייס נישט פון וועמען, אז ווייל א האנטוך איז נארמאל אז ס׳זאל זיין נאס. ס׳איז נישט עפעס א בגד וואס ווערט נאס, וועט ער עס וועלן אויסקוועטשן. אבער א האנטוך איז נארמאל אז ס׳זאל זיין נאס.
גיין מיט נאסע בגדים – איסור שטיחה
וכן מי שנשרו כליו בדרך, מ׳מעג גיין מיט נאסע וועש, ואין חוששין שמא יסחוט. אבל אסור לשוטחן, מ׳טאר אבער נישט אויסשפרייטן די וועש אז ס׳זאל זיך אויסטרוקענען. אפילו בתוך ביתו, אפילו אין די הויז טאר מען עס נישט אויסשפרייטן, גזירה שמא יאמרו הרואים הרי זה כיבס כסותו בשבת ושטחה לייבשה, ווייל דער וואס וועט עס אנקוקן וועט זען אז ער האט געוואשן זיינע בגדים בשבת און ער האט עס אויסגעשפרייט עס אויסצוטרוקענען.
דיסקוסיע: אויף וועלכע זאכן גייט דער איסור פון שטיחה?
דאס גייט ארויף אויף אלונטית אדער אויף בגדים? איך וואלט געטראכט אז ס׳מאכט מער סענס פאר די כליו, ווייל א בעקיטשע איז געווענליך נישט נאס שבת. פארוואס איז די בעקיטשע? פונקט דער מענטש איז געגאנגען אין די רעגן און ס׳איז געווארן נאס. אבער ס׳זעט אויס אזויווי ס׳קומט יעצט פון די וואשינג מאשין, וואטעווער, די וואשינג, איך ווייס וואס ס׳איז געווען אמאל די וואשינג זאך. ממילא טוסטו נישט דאס טון.
א האנטוך, מ׳פארשטייט אז א האנטוך איז א נארמאלע זאך אז ס׳זאל זיין נאס. ס׳איז אבער דא איינער טראכט אז ס׳איז כיבוס בשבת, פארשטייסט? נאר די כסות וואס איז נשרף בדרך איז א פאני זאך. ס׳איז געשען אפשר א מעשה אז ס׳איז געווארן נאס, ס׳איז געגאנגען אין א וואסער, אדער ס׳איז געווען רעגן. פארשטייסטו וואס איך זאג?
יא, איך האב נישט קיין ראיה פון מיין צד, אבער איך מאך סענס אזוי.
פראקטישע שאלה – האנטוכער אין קעמפ
איך געדענק אז אין קעמפ פלעגן די בחורים הענגען די האנטוכער אזוי אויף די, דו ווייסט, אויף די פראנט פון די צימער ווען מיר האבן געשלאפן שבת, זיי זענען געקומען צוריק פון די מקוה. און מ׳האט זיך געדינגען אין די הלכה צו די איסור פון לשטוח איז אויף האנטוכער. די ראש ישיבה האט גע׳פסק׳נט לחומרא, אבער איך געדענק נישט פארוואס.
אבער איך זע נישט אז ס׳זאל זיין א…
ווייטער. יא, ער זאגט דא צום פריערדיגן, ער זאגט אזוי, אבער איך זע נישט, אפשר די הלכה רעדט נאר פון די… יא, ס׳איז זאכן וואס איז דער דרך, אזוי ברענגט ער פון אנדערע מענטשן.
רמ״א׳ס כלל – מראית העין אפילו בחדרי חדרים
ער זאגט די רמ״א אז אפילו אינדערהיים האט מען גע׳אסר׳ט. פארוואס? שמא יאמרו הרואים, איינער וואס וועט עס זען וועט זאגן, “אה, ער האט געוואשן כסותו בשבת”. איי, ס׳איז אינדערהיים? אפילו ס׳איז אינדערהיים.
זאגט די רמ״א א כלל, כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור. מראית העין מיינט נישט אז איינער גייט זען, מראית העין מיינט וואס ס׳זעט אויס.
יא, גוט.
שתי מטהרות זו על גב זו – ארויסנעמען א פקק צווישן צוויי מקוואות
שתי מטהרות זו על גב זו, ס׳איז דא צוויי מקוואות איינס איבער די אנדערע. ער זאגט, “זאל א…” וועלכע מקוה דאס? א ליובאוויטשער מקוה? די ברכת חיים מקוה? איך ווייס נישט, א מקוה על גבי מקוה. אה, סתם א מקוה על גבי מקוה. אה, סתם. אה, איינס לעבן דעם אנדערן.
ער וויל מאכן א השקה צווישן די צוויי. נוטל את הפקק, מעג מען אויך בשבת ארויסנעמען די שטאפער צווישן די צוויי צו מאכן די השקה, ואח״כ מחזירו למקומו, און נאכדעם מעג מען צוריקלייגן די פקק למקומו, די שטאפער.
חשש סחיטה ביים צוריקלייגן דעם פקק
דער בית יוסף ברענגט א שיטה אז מ׳האט מורא אז ער וועט דאס צוריקשטופן. מ׳רעדט דא ווען די פקק איז א… לאמיר זאגן, אזויווי די פקק׳לעך וואס מ׳האט היינט, וואלט געווען אן ענליכע חשש אז ער לייגט אריין א שטיקל עץ און א… און ער גייט עס אויך שטעלן טייט.
ער זאגט אז ניין, ער וויל דאך נישט שרעדתו שיצא המים, ער וויל דאך אז ס׳זאל דורך גיין וואסער ביי די… אה, ממילא גייט ער עס נישט לייגן אזוי טייט וואס ס׳זאל ארויסקוועטשן.
נו, ממילא וואס? אפילו נאכ׳ן מחזיר זיין די פקק למקומו וויל ער נאך אלץ אז ס׳זאל זיין א השקה, אז ס׳זאל זיך רירן צווישן איינס פון די אנדערע. ער וויל נאך א צירוף לייגן די פקק אז ס׳זאל זיך ענדיגן מיט די השקה.
אה, אפשר וויל ער סתם אז ס׳זאל זיין קאנעקטעד. ער זאגט אז ער מאכט נישט קיין השקה וועגן מים שאובין, ער מאכט א השקה ווייל ס׳איז דאך נישטא קיין שיעור אין די קליינע מקוה, ער דארף זיין די גאנצע צייט קאנעקטעד. ס׳איז נישט גענוג אז מים שאובין ווערט גוט אויף איין מאל, דו קענסט עס צוריק מאכן. דאס איז נישט קיין שיעור, ער דארף די גאנצע צייט זיין קאנעקטעד. ממילא, ער לייגט עס נישט טייט אויפ׳ן אופן פון סחיטה.
פוקקין את הביב – פארשטאפן א וואסער-פארפלייצונג
פוקקין את הביב, ס׳איז דא א פארפלייצונג פון וואסער, מעג מען עס צושטאפן אדער ארומלייגן ארום די סחורה בכל דבר המטלטל, אדער סיי וועלכע זאכן וואס מען מעג לייגן שבת, ווייל מען טוט עס כדי שלא יציפו המים על האוכלים, אז די וואסער זאל נישט ארויפרינען, ס׳זאל נישט ווערן קיין פלאד על האוכלים ועל הכלים, מעג מען עס טון.
אבער וואס טאר מען נישט? אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבאר. ווען מען פארשטאפט די ביב ווייל מען וויל ראטעווען אוכלים און כלים, דעמאלטס מעג מען. דו זעסט אז דעמאלטס האבן די חכמים מתיר געווען. אבער ווען ס׳איז פאר אן אנדערע סיבה, ווייל ער וויל קאנטראלירן די וואסער, ער וויל אז ס׳זאל אריינרינען אין די באר, דעמאלטס טאר מען נישט, שמא יסחוט ויעשה דחוק שריר בפקק שרוי במים. דעמאלטס האט מען מורא אז ער גייט נאכדעם אויסקוועטשן די סודרין.
טעם פון דעם חילוק
דאס הייסט נאכאמאל, ווען ס׳איז אין אוכלים און כלים איז נישט דא די חשש פון שמא יסחוט, און דעמאלטס האבן זיי מתיר געווען, ווייל ממילא גייט ער עס לאזן בלייבן דארטן ביז נאך שבת.
ער זאגט אז מען מעג ארומלייגן כדי די וואסער זאל נישט ארויפגיין אויף די אוכלים וכלים, ווייל דעמאלטס איז עס פאר א גרויסע סיבה, אז ער זאל נישט האבן קיין שאדן. ער זאל נישט האבן קיין שאדן, אבער ווען ער טוט עס נאר ווייל ער וויל מסדר זיין די באר, דעמאלטס טאר מען נישט.
אבער די לשון זעט נישט אויס אזוי קלאר, ווייל ער זאגט די חשש איז ווייל ער ברענגט עפעס חילוקים פון מפרשים אז אפשר ווען מ׳וויל עס זאל נישט ארויסגיין קערט ער ווייניגער, ער איז ווייניגער מהדק, ווייל עס שטערט אים ווייניגער, נאר ער וויל נאר אז די שטח וואסער זאל אראפגיין. אבער ווען ער דארף געליידיגט די וואסער, ער גייט נאכדעם אויסקוועטשן אויך די וואסער וואס איז סטאק אין די יארד ימים, יא, דעמאלטס איז ער מער מקפיד. נישט קלאר.
סיכון בית יד של בגדים – קיפול בגדים
אוקיי, לאמיר נעמען נאך איינס. אסור לסכן בית יד של בגדים. מ׳טאר נישט פאררעכטן בית יד של בגדים, די ארבל פון בגדים. לשברם – לסכן מיינט דא אויסצושטעלן, צו פאלדן אין עפעס א שיינע וועג. לשברם – לשברם איז צו מאכן א שיינע וועג, וואס איז ווי אן אייזערנע קאלנער, וואס אמאל איז נישט געווען קיין קאלנער, אדער זיי האבן נישט געהאט, און מ׳האט געדארפט עפעס פיקסן אויף א גוטע וועג. טאר מען עס נישט טון כדי דרך שמסכנין בחול, ווייל וואס טוט ער געווענליך? ער איז עס נישט אויס ווי א חלק פון כיבוס.
וכן אין מקפלין בשבת כדרך שעושין בחול בגדים כשחפצי אותם. עס האט א ספעציעלע וועג, נישט סתם פאלדן עס כדי ס׳זאל מאכן גראד, נאר עפעס אזוי.
היתר קיפול כדי שיהא נאה בשבת
אם לא היה לו כלי אחר להחליפו, אויב ער האט נישט עפעס אן אנדערע זאך אנצוטון, מותר לקפלו ולפשטו, מעג מען יא עס צוזאמצולייגן און עס אויסטון, כדי שיהא נאה בשבת. אויב ער וויל עס גיין אויף שבת אליין, און די סיבה פארוואס ער לייגט עס צוזאם איז אז שפעטער שבת ווען ער גייט עס אנטון זאל עס זיין שיין, דעמאלטס מעג מען.
והוא שיהא בגד חדש לבן, א ווייסע נייע בגד איז וויכטיג אז מ׳זאל עס צוזאמלייגן אין א געוויסע וועג. שאין מסמכין ומלחכין בו, ממילא אפילו אז ער מאכט א תיקון דערויף, בלייבט עס נישט אייביג, ס׳איז א קליינע תיקון, די גראדקייט בלייבט אויף אפאר מינוט. אבער רוב איז א בגד וואס די קיפול גייט מאכן אז ס׳זאל בלייבן אזוי מקופל פאר א לענגערע צייט.
זאגט ער, וכשמקפל לא יקפל אלא איש אחד, איין מענטש אליין, אבער נוצן צוויי מענטשן צו מקפל זיין, דאס זעט שוין אויס מער ווי א גרעסערע אפערעישאן פון כיבוס.
וואס פאר א קיפול רעדט מען?
נו, דאס איז אויך דא היינטיגע חקירות, אבער איך מיין אז די קיפול פון וואס מ׳רעדט, ער רעדט נישט פון די… ס׳איז פשוט נאך כיבוס. די פראקטישע זאך איז, לאמיר עס צושטעלן צו וואס אונז טוען, אבער אויף צו פאלדן א טלית זע איך נישט. מ׳דארף עס אוועקלייגן. ס׳איז נישט בכלל די נושא.
דו זאגסט א קיפול, אבער אמאל בגדים, מיין איך, און דאס רעדן חז״ל, איז נישט געווען אזוי “טיילערד” אזויווי היינט, וואס דו פירסט ארויף. מ׳האט געדארפט, פארט פון קענען אנטון א בגד איז געווען צו מאכן א קראטש דא, עפעס א קראטש דא. ס׳איז נישט געווען סתם אז ס׳זאל ליגן אין די לעדל אין ארדער, ס׳איז געווען עפעס אסאך מער א תיקון א בגד.
אזוי זעט אויס. ווייל ס׳איז געווען טייערע בגדים, ס׳איז געווען אזויווי טליתים. אזויווי מ׳קען טליתים, מ׳האט געדארפט צוזאמלייגן מיט א געוויסע וועג. איך האב געזען אז די רוימישע סאלדזשערס האבן געהאט עפעס אזא גאנצע… עס זאל זיך זען אז ס׳איז א… בעיסיקלי א טייל, ס׳איז א טאגע הייסט עס. אבער דו ווילסט אז ס׳זאל זיין מענטשליך, קענסטו נישט האבן סתם א שמאטע אויפ׳ן קאפ. מ׳האט געהאט א גאנצע אומנות וויאזוי… פאלדס, מ׳האט אפילו געהאלטן אויף אפאר וואכן די פאלדס אויף א געוויסע וועג. אזויווי א קורטען היינט למשל מ׳מאכט, יא, אזויווי מיט פאלדס. איך טראכט אז ער רעדט פון אזא זאך, ס׳איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין וואס דער…
אוקיי.
הצובע – פעינטן / מעיק-אפ
הצובע. אבות מלאכות, איינע פון די אבות מלאכות איז צובע. געווענליך צובע מיינט פעינטן וואל וואס מ׳האט אפגעשניטן. וואס איז די תולדה דערפון? וואס איז אויך דאורייתא, אבער וואס איז ענליך צו צובע? רחיצה? ניין. אה, ער זאגט מדרבנן. ער זאגט אז ס׳איז מדרבנן. אה, ער זאגט נאר מדרבנן. אה, ס׳איז נאר מדרבנן.
פעינטן איז דווקא אויף סחורה אדער וואס? א פרוי לייגן מעיק-אפ אויף איר פנים, לייגן פעינט אויף איר פנים, איז אסור. ער זאגט דאך כצובע. געווענליך ווען ער זאגט “כ-” מיינט ער צו זאגן אז ס׳איז א תולדה. ווען ער זאגט “אסור”, “אסור” זאגט ער אז ס׳איז א… אז ס׳איז אן איסור דרבנן.
דיסקוסיע: לשון “כצובע” – דאורייתא אדער דרבנן?
ניין, ביי אסאך דאורייתא׳ס האט ער געזאגט… ניין, תולדות. ער קען נישט זאגן “כ-“. די לשון “כ-” איז טייטש מדרבנן. “כצובע” מיינט ס׳איז דומה לצובע. אזויווי מיר האבן געלערנט, איינע פון די סארט דרבנן זענען זאכן וואס זענען דומה למלאכה.
יא. סא נאר דא דארף ער נישט זאגן. ביי רוב מלאכות האט ער געזאגט אויך א תולדה. ווען די דרבנן איז נאר קאנעקטעד מיט די תולדה. צוויי, איז א פשוט׳ע זאך, די אב איז קלאר, ווען די דרבנן איז פשוט ווייל ס׳איז דומה לאב זה. אבער ס׳איז נישט די אב אליין, אפשר ווייל ס׳איז נאר אויף סחורה? אזוי האבן זיי גערעדט, יא. אזוי ברענגען זיי אויף.
נישטא קיין צוויי האלט זיך דאך נישט. דאס איז דאך א חילוק, געווענליך ווען מ׳פיינט סחורה. איך פארשטיי אז מ׳האט יעצט געפיינט סחורה, און ס׳גייט זיך האלטן.
מלאכות תופר, קורע, ובונה: איסורים דרבנן
מלאכת תופר — שמא יתפור
Speaker 1:
סא נאר דא דארף ער נישט זאגן. ביי רוב מלאכות האט ער געזאגט אויך א תולדה, און די דרבנן איז נאר קאנעקטעד מיט די תולדה. צוויי איז א פשוט׳ע זאך, די אב איז קלאר, און די דרבנן איז פשוט ווייל ס׳איז דומה לאב זה. אבער ס׳איז נישט די אב אליין, אפשר ווייל ס׳איז נאר אויף סחורה. אזוי האט מען גערעדט, יא. אזוי ברענגען זיי אויף.
נישטא קיין צביעות, סא די צבע האלט זיך דאך נישט. דאס איז דאך א חילוק. געווענליך ווען מען פעינט סחורה, דאס איז פשוט אז ווען מען האט יעצט געפעינט סחורה, און ס׳גייט זיך האלטן, מען האט געטוישט די סחורה. דאס איז דאך נאר עפעס וואס מען לייגט ארויף פאר אביסל. קען זיין וועגן דעם, קען זיין סתם אזוי.
צביעות, טייטש, אזויווי דו זאגסט, צביעות טייטש א פארט פון די סדירא דבגד, וואס דו ווילסט רופן. צביעות ווען מ׳איז צובע א בגד, און מ׳לייגט א קאלער אויפ׳ן פנים פון א מענטש, איז דאס נישט דאס מייצבי. דאס איז די דרבנן. יא.
Speaker 2:
יא.
הלכה כג: והתופר מאבות מלאכות
Speaker 1:
ווייטער. תופר. גיימיר, לאמיר אויסרעכענען אפאר מלאכות. מ׳גייט צו תופר. ניין. זאגט די רמב״ם, והתופר, ניין, טייטש צאמנייען צוויי שטיקלעך סחורה, איז מאבות מלאכות. לפיכך, אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין. אז מ׳האט א קישן, א דאכענע, א בלענקעט, וואס מ׳וויל אנפילן מיט די פעדערן אינעווייניג, מיט די מוכין, קאטען, אינעווייניג, איז אסור. הגם ס׳האט נישט גארנישט מיט תופר, אבער ס׳איז אסור מדרבנן גזירה שמא יתפור. ווייל געווענליך די סדר איז אז קודם פילט מען עס אן במוכין, און נאכדעם נייט מען עס צוריק צו אז ס׳זאל זיך האלטן אינעווייניג גוט. איז גזירה שמא יתפור.
אזויווי דו זאגסט, אז דא זעסטו אז דא די דרבנן זענען ק׳, און ס׳איז דא וואס זענען שמ״ו. אז ביי צובע איז עס קורצווייליג, און דא איז עס שמא יתפור. דאס איז אריינלייגן נייע, דאס הייסט די ערשטע מאל אריינלייגן מוכין אין די כרים וכסתות. אבער מוכין שנשרו מן הכרים והכסתות, אבער ס׳איז שוין געווען אינעווייניג די פילינג, די די וואס מ׳לייגט אריין אינעווייניג אין א קישן און א דאכענע, און ס׳איז ארויסגעפאלן פון די כרים וכסתות, דעמאלט איז מחזירין אותן, מעג מען עס צוריקלייגן, ווייל דעמאלט איז נישטא די גזירה. די גזירה איז נאר ביי די ערשטע מאל, דעמאלט איז געווענליך נאכדעם דא תפירה.
דיסקוסיע: חילוק צווישן חדשים און ישנים
Speaker 2:
אקעי, די צווייטע מאל איז מען נאכאמאל תופר? איך פארשטיי נישט, וואס איז די חילוק?
Speaker 1:
זעט אויס אז מ׳איז נישט תופר דאך אמאל? ס׳איז נישט קיין חשוב׳ע זאך ווען מ׳לייגט עס אריין די ערשטע מאל איז עס א… נו, זאך איז דאך חשוב. נאכדעם וואס מ׳לייגט עס צוריק איז עס גארנישט צוריסן, ס׳איז ארויסגעקומען, מ׳דארף עס צוריקפיקסן. אפשר רעדט זיך עס נישט פון צוריסן, אפשר די נייעס איז נישט אוועקגעגאנגען, אפשר די קארב קענסטו צוריק… ס׳איז פשוט ווי מ׳האט עס געדארפט צוזאמנייען, ס׳האט געדארפט זיין אריינגעקומען, מ׳האט עס געדארפט צו קאנעקטן מיט די נייען. אמאל פאלט עס ארויס, אבער דאס איז נארמאל. ס׳איז נישט… איך מיין, א היינטיגע קישן, ווען ס׳פאלט ארויס די מאך, וואטעווער ס׳איז דא אינסייד, איך ווייס נישט וואס מ׳לייגט היינט אינסייד, די גארבעדזש, איז… מסתמא איז דאס א גרעסערע פאקט, ס׳איז מער צעבראכן. ס׳רעדט זיך נישט אויס אז דארט איז געווען פשוט א נארמאלע זאך און ס׳פאלט ארויס אביסל און מ׳לייגט עס צוריק. אבער מאכן א נייע, דאס איז שוין פארט פון תפירה. ס׳איז נישט אזויווי נאך אן עקסידענט ס׳איז צעבראכן, וואס די סייענס וואלט נישט געזאגט פון פאראויס אז ס׳איז צעבראכן, אבער ס׳איז אוודאי פיקסן. ס׳איז יא דא א חילוק צווישן חדש און נישט חדש, אבער מ׳דארף… איך פארשטיי, חדש איז ווען מ׳מאכט עס, אבער…
Speaker 2:
אקעי, יא.
מלאכת קורע — אינו מתכוין
הלכה כד: הקורע מאבות מלאכות
Speaker 1:
ווייטער. קורע איז מאבות מלאכות, צורייסן. צורייסן איז מאבות מלאכות, לפיכך… די עיקר דאורייתא פון קריעה איז ווען מ׳רייסט עפעס וואס מ׳קען עס צוריק צונוינייען, אבער ס׳איז א חלק פון די מלאכה פון תפירה, אדער ס׳איז קאנעקטעד מיט די מלאכה פון תפירה. אבער וואס איז די דרבנן דערפון? אקעי, לפיכך, מי שנתפח בגדו בקוצים, איינער גייט אונטערוועגנס און זיין וועש איז געווארן פארכאפט, פארפלאנטערט אין קוצים, און אויב ער גייט זיך אוועקרייסן דערפון גייט זיך צורייסן זיין בגד, זאל ער עס נישט טון, זאל ער אכטונג געבן נישט צו צורייסן דעם בגד, נאר מפרישן בצינעה ומסמא את עיניו כדי שלא יקרע, זאל ער אראפנעמען די קוצים וואס האט זיך אריינגעכאפט, און ער זאל זיין שטייט אז ס׳זאל זיך נישט צורייסן.
דיסקוסיע: מקלקל אדער אינו מתכוין?
Speaker 2:
הגהה: דאס איז זיכער אזוי ווי מקלקל, ס׳איז זיכער נישט קיין… מ׳רעדט דאך דא אז דאס איז א דרבנן אזא, אז מ׳זאל ניטאמאל טון א… זעט אויס אז… מקלקל איז אויך נישט קיין… אלע מקלקלים זענען דרבנן. ס׳קען זיין אז ער איז מתקן ווייל די אנדערע אפשניט זאל בלייבן מיט א כח צוגעטשעפעט. אזוי צו טראכטן, אפשר איז דאס יא אפשר א גרויסער תיקון.
Speaker 1:
אבער ער האט דא די עצה פון… לכתחילה איז דאס אייביג די בעסטע עצה, גיין שטייט, און די שטייט גייט נישט העלפן. ואם נקרע, יא, אויב ס׳האט זיך יא צוריסן אפילו ווען ער האט געטרייט צו גיין שטייט, איינער חייב קורע, שאינו לובש חלוק. דער צווייטער זאגט נישט שאינו מקלקל. רייט, ווייל איך זאג דיר, ווייל דאס איז א היתר פון דבר שאינו מתכוין. ס׳איז א דבר שאינו מתכוין, ס׳איז א היתר אויף די רבנן. דאס הייסט אז מדאורייתא וואלט זיכער נישט געווען, נאר ווייל ס׳איז מקלקל, ווייל ס׳איז נישט דאס איז די קריעה. די רבנן לאזן נישט אפילו אזא עפענען. אבער ווען ס׳איז איינער מתכוין, ווען ס׳איז בדרך אגב, אזוי דו טרייסט צו גיין רואיג, דעמאלטס לאזן זיי. אזוי סאונדט עס.
Speaker 2:
ס׳שטייט אז אלע מקלקל זענען אויך אסור דרבנן, זאגסטו.
Speaker 1:
איך ווייס נישט וועגן אלע, די… איך מאך נישט קיין כללים.
Speaker 2:
רייט.
בגדים חדשים ופוצעין אגוז במטלית
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער, ומותר ללבוש כלים חדשים. מ׳מעג אנטון א נייע וועש. א נייע וועש, אלע חששות אז ס׳גייט זיך צורייסן. ס׳פיט נישט גוט. יא, ער ברענגט דא, יא, מתקן. ער פיקסט זיינע קליידער. ער פיקסט עס פון די קוצים. יא. אקעי.
און מותר ללבוש בגדים חדשים, וואס איז דאס? וואס איז דאס וועט צוריסן? די פלאץ וואו ס׳איז נישט זיין סייז, וואו ס׳גייט ווערן צוריסן. אזויווי מיר האבן נעכטן געזען, ווען מ׳טוט אן די ערשטע מאל דארף מען מאכן קנייטשן מיט זאכן. נישט די ערשטע, ס׳איז דא מנהגים, חילוקים פון חדשים וישנים. ס׳איז דא וואס לערנען אז די ערשטע מאל דארף מען מאכן קנייטשן. שברים שברים. פריער האט מען געזאגט אויפן בית יד, שברים שברים. זעט אויס אז די אמאליגע וועש איז געווען מער קאמפליצירט, און ס׳איז געווען די טשענס אז ווען מ׳טוט אן א נייע וועש די ערשטע מאל גייט זיך עס צורייסן, און מ׳דארף עס בעסער מאכן, פיטן אויף די מענטש׳ס סייז. אזוי טראכט איך. און מ׳מעג, ווייל ס׳איז אויך א מקלקל און ס׳איז אן אינו מתכוין. אויך וועגן דעם, רייט.
פוצעין אגוז במטלית. מ׳מעג צוברעכן א ניס במטלית, מיט א שמאטע. אנשטאט… ער וויל האקן מיט די הענט, אבער ער האקט מיט די הענט אויף א ניסל איז אים שווער, לייגט ער א שטיקל סחורה און מיט דעם האקט ער. אבער בשעת מעשה קען זיך מיט דעם צורייסן די שטיקל סחורה. אדער ער האקט מיט א האמער, אבער נעבן א מטלית. ער האקט איבער א מטלית צו ברעכן די טיר מיט דעם, יא, אפשר. אגב די מטלית, די שמאטע, קען זיך צוברעכן פון דעם, צורייסן. ואינו חושש שמא יקרע, ער דארף נישט מורא האבן. נאכאמאל די זעלבע זאך, ווייל די אלע צורייסן וועט דאך זיין א מקלקל.
דיסקוסיע: פארוואס נישט כללי׳דיג?
Speaker 1:
ס׳איז אמת אז מ׳וואלט געקענט זאגן די זאך אסאך מער כללי׳דיג, מ׳וואלט געקענט זאגן אז די דאורייתא איז קורע על מנת לתקן, און ווען ס׳איז א מקלקל, און די זאכן זענען… ער זאגט נישט די אידיעס, ער זאגט גראדע זייער ספעציפישע זאכן.
Speaker 2:
אלע הלכות שבת כמעט זענען זייער ספעציפישע זאכן.
Speaker 1:
ניין, אבער דא די תירוצים זענען נישט וועגן… ס׳איז נישט אזוי. מ׳זעט דא אז א קריעה אפילו שלא על מנת לתפור טאר מען נישט טון מדרבנן. און וואס מ׳מעג יא איז אזעלכע זאכן ווי שלא נתכוין און ס׳איז מקלקל.
Speaker 2:
ביידע זענען אינו מתכוין. מקלקל איז נישט געשטאנען דא קיינמאל.
Speaker 1:
אונז האבן געטראכט אז לכאורה איז עס א מקלקל, און זיי האבן געזאגט אז אפשר איז עס נישט קיין מקלקל ווייל ס׳איז אפשר א תיקון אין די אלע זאכן. אפילו אין די נקרי פון די בגדים חדשים קען זיין אז אפילו ס׳איז נישט זיין ציל, וויל ער עס זאל זיך אביסל צורייסן.
Speaker 2:
די מטלית?
Speaker 1:
ניין, דאס איז טאקע א היתר. ס׳שטייט שיין אז ס׳שטייט טאקע אז ס׳איז מותר. צוויי זאכן וואס ס׳שטייט אז מ׳מעג. ווייל דו קענסט מיינען אז מ׳מעג נישט, אפשר איז דא איינער וואס האלט אז מ׳מעג נישט. אבער די… יא, ס׳איז אביסל א קליינע הלכה׳לע וואס ער האט געברענגט פון די גמרא. ס׳איז שווער, פארוואס זאל איך טראכטן אז מ׳מעג נישט? מ׳זעט נישט וואס איז די ריזן וואס איך וואלט געטראכט אז מ׳מעג נישט.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בצנעא”?
Speaker 2:
ער פרעגט א קשיא, וואס איז די פשט “בצנעא”? מ׳האט דאך געלערנט פריער ביי די “מי שנשרו בגדיו” וואס די בגדים זענען נאס געווארן, אז בצנעא העלפט נישט, אפילו כל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. אבער ווי שטייט בצנעא? דא האבן מיר געזען געלערנט ביי די משנה, מי שנתפחו בגדיו בקוצים, מפלישן בצנעה.
Speaker 1:
בצנעה מיינט ווי מענטשן זעען נישט. איך ווייס נישט, אבער ס׳איז על כל פנים אמת די הלכה פון מראית עין. ס׳איז נישט קיין מראית עין. בצנעה מיינט צו זאגן ער זאל נישט שטיין און רייסן זיינע קליידער. דאס טייטש אז ווען איינער שטייט און ער רייסט ארויס שטיקלעך קוצים מיט זיינע קליידער, איז עס יא א מלאכה. נאר ווען ס׳איז נסתבך אויפ׳ן וועג און ער וויל גיין ווייטער, זאל ער עס טון בצנעה.
Speaker 2:
אזוי איז זיכער. מ׳רעדט דאך פון ס׳איז נסתבך. פארוואס פעלט אויס דער בצנעה אין א פאל ווען ס׳איז דאך קלאר אז ס׳איז א מקלקל אדער אז ס׳איז אליינס מסתבך?
Speaker 1:
ס׳איז נישט קיין מקלקל. אקעי, ס׳איז אליינס מסתבך. אליינס מסתבך? איך האב נישט געזאגט אז ער איז יא מתכוון. ער איז מתכוון ארויסצונעמען די קוצים פון זיינע בגדים. ער וויל נישט אז זיי זאלן זיך צורייסן אפשר, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז נאך אלץ אזוי אז מ׳קען עס טון בצנעה. פארדעם זאג איך, ס׳איז נישט קיין כללים. איך וואלט נישט געזוכט כללים אויף יעדע איינע פון די הלכות. ס׳זעט מיר אויס אז ס׳איז זייער פראקטיש. ס׳איז א חילול השם צו זען א איד גייט שבת אין די גאס, זיין בעקיטשע האט זיך עפעס אנגעכאפט אין עפעס א נעל וואס איז אן awkward situation, און זאגט מען אים, “קום אהער, שטיי נישט שאבערן און רייסן. געב א רוק זיך אזוי.” דאס טייטש בצנעה. בצנעה מיינט נישט שיק אוועק די מענטשן און מאך נישט קיין פאראנטשעס דערפון. ס׳מיינט עפעס אזוי, דו ביסט איידל און רואיג. אזוי וואלט איך געטייטשט. און אויף יעדע זאך, וויפיל ווייניגער מ׳קען טון בפרהסיא, מ׳קען טון זאכן וואס זענען אזוי ווי נישט שבת׳דיג, טוט מען. כך נראה לעניות דעתי.
Speaker 2:
ווייטער, זייער גוט. אזוי, דאס איז מחלוקת. אבער דו ביסט מסכים, ווי יעדע זאך דארף מען טון מיט אן איידלקייט און נישט טון א זאך וואס מענטשן קענען מיינען אדער וואס ס׳איז טאקע עפעס א שטיקל מלאכה.
Speaker 1:
זייער גוט.
מלאכת בונה וסותר — אנהויב
הלכה כה: התוקע חייב משום בונה
Speaker 1:
און שוין, יעצט גייען מיר לערנען וועגן די מלאכה פון בונה וסותר, וואס זענען זייערע דרבננ׳ס דערפון. זאגט דער רמב״ם, דא זאגט ער אביסל אן אנדערע לשון. ער הייבט נישט אן “הבונה אב מלאכה, והתוקע חייב משום בונה”. ער הייבט גלייך אן, “התוקע חייב משום בונה”. מדאורייתא, חייב. יא, אבער געווענליך זאגט ער די נאמען פון די מלאכה דאורייתא.
Speaker 2:
אקעי. איך מיין ס׳איז געווען א הלכה, ס׳האט אנגעהויבן אזוי. ער האט שוין געזאגט וועגן למשל מרקד חטים משום דש, פשוטע זאך, פארשטייסט? וואס איז א תולדה, אנדערש איז אפילו די אב, פארשטייסט וואס איך מיין?
Speaker 1:
יא. יא.
Speaker 2:
התוקע חיה משום בונה, ביי מלאכת בונה האט ער שוין מסביר געווען אז בונה מיינט בדרך כלל…
הלכות שבת – מלאכת בונה: תוקע, דלתות מחוברות לקרקע, דלתות כלים, צירים
הלכה כה: התוקע חייב משום בונה – דלתות המחוברות לקרקע
Speaker 1:
מדרבנן?
Speaker 2:
ניין, מדאורייתא. מדאורייתא.
Speaker 1:
יא, אבער געווענליך זאגט ער די נאמען פון די מלאכה דאורייתא.
Speaker 2:
אקעי. אה, איך מיין אז ס׳איז געווען א הלכה, ער האט אנגעהויבן אזוי. למשל, המרקד חייב משום דש, וואס איז א תולדה, אדער ס׳איז אפילו די אב, וואס הייסט דאס?
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
יא. התוקע חייב משום בונה. ביי מלאכת בונה דארף מען וויסן אז בונה מיינט בדרך כלל אריינשטעקן עפעס אין עפעס. דאס הייסט, אריינלייגן די עמודים אין די אדנים, יא? אריינלייגן ציגל איינס אויף די אנדערע, תוקע זיין. סאו אויב איינער שטעקט אריין, איך ווייס, א טיר אין די האלטערס פון די טיר, אדער ער שטעקט אריין א פאול ווי ס׳דארף ליגן, חייב משום בונה.
לפיכך, כל הדלתות המחוברות לקרקע, טירן וואס זענען מחובר לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין, טאר מען עס נישט אראפנעמען פון די פלאץ ווי ס׳איז מחובר, און מ׳טאר עס נישט צוריקלייגן. אפילו ווען ער לייגט עס צוריק איז עס נישט ממש תקיעה, אבער מ׳איז גוזר שמא יתקע.
דאס הייסט, אפילו ווען מ׳לייגט עס צוריק באופן וואס ס׳ווערט נישט שטארק מחובר, וואס וואלט דען געהייסן, איך ווייס נישט, וואס הייסט מחזיר זיין אן תקיעה? אניש, עפעס צוריקלייגן די טיר אן עס קאנעקטן.
אה, איך מיין אז מ׳רעדט דא פון א טיר וואס ליגט נישט אויף הינדזשעס, נאר אזוי ווי אמאל איז געווען א גרויסע שטיק האלץ, א דלת, וואס מ׳האט עס אוועקגערוקט פון די לאך, און ווען מ׳האט געוואלט צושטאפן די ליידיגע פתח האט מען ארויפגעלייגט דארטן די שטיק. מ׳האט עס נישט תוקע געווען. דאס איז נישט קיין בונה, אבער סך הכל לייגט מען דארטן עפעס צו פארדעקן די עפענונג פון די טיר. אבער ס׳איז גזירה שמא יתקע, אפשר גייט ער עס, אז ער לייגט עס דארטן, אפשר גייט ער עס שוין אויך מחבר זיין צום וואנט. יא?
Speaker 1:
יא, איך זע עס.
Speaker 2:
די מפרשים ווייסן טאקע נישט קלאר. מיר האבן געלערנט קלאר אז אריינלייגן א דלת איז יא בונה.
Speaker 1:
רייט, אויב מ׳לייגט עס ארויף מיט די צירים.
Speaker 2:
אבער דא זאגט ער “לא נוטלין ולא מחזירין” מיינט אוועקנעמען פון די פתח וואס איז נישט מחובר, גזירה אז ער וועט עס טון באופן ווען ס׳איז יא מחובר. דאס הייסט, די “לא נוטלין” איז א גזירה פון סותר.
Speaker 1:
ניין, איך זאג מחזיר איז דער בונה און נוטל איז דער סותר דערפון.
Speaker 2:
אבער וואס איז דער חילוק פון דלתות? וואס איז נישט דא קיין טעם, איך ווייס נישט.
דלתות כלים – נוטלין אבל אין מחזירין
Speaker 2:
דלתות איז דלתות המחוברות לקרקע, ווייל אויף א זאך וואס איז מחובר לקרקע איז דא בנין. וכלים האבן אנדערע הלכות. ממילא דלתות שידה תיבה ומגדל, א טיר פון א קלאזעט, ושאר דלתות כלים, אדער טירן פון אנדערע כלים, נוטלין, מעג מען אוועקנעמען. אראפנעמען מעג מען יא, ס׳איז נישט קיין סותר. אבל אין מחזירין, מ׳טאר עס נישט צוריקלייגן. צוריקלייגן איז יא אסור מדרבנן. פארוואס זאל צוריקלייגן זיין הארבער ווי אראפנעמען?
דיסקוסיע: פארוואס נוטלין מותר אבער מחזירין אסור
Speaker 2:
ער זאגט, אויב איך געדענק גוט, אז אין די גמרא זאגט מען, מ׳מעג עס אראפנעמען ווייל מ׳וויל נוצן די טיר. מ׳וויל נוצן די טיר פאר עפעס אנדערש, די שטיקל טיר פון די קלאזעט. מ׳וויל עס נוצן פאר עפעס אנדערש, מעג מען עס אוועקנעמען צו נוצן פאר עפעס אנדערש. אבער צוריקלייגן צו די שידה תיבה ומגדל טאר מען נישט. ווייל אוועקנעמען, דו נעמסט עס אוועק פאר עפעס אן אנדערע סיבה, דו ווילסט נוצן די שטיקל, ס׳איז נישט מוקצה, לאמיר זאגן, און דו מעגסט עס נוצן. אבער צוריקלייגן זעט אויס ענליך צו צוריקלייגן א טיר.
ציר התחתון שנשמט – דוחקו למקומו
Speaker 2:
ואם נשמט ציר התחתון שלהם, אויב ס׳האט זיך אוועקגערוקט, ס׳איז אוועקגעגאנגען פון דארטן, ס׳איז נשמט געווארן די אונטערשטע ציר, די אונטערשטע זאך וואס האלט די טיר, וויאזוי הייסט דאס? די הינדזשעס, די אונטערשטע הינדזש, דוחקו למקומו, מעג מען עס צוריק אריינפושן אין פלאץ. וואס מיינט דאס צו זאגן? ער מיינט, ווען מ׳האט נאכנישט אוועקגענומען די טיר. מ׳רעדט נישט ביי די טיר, נישט א המשך, נישט די טיר וואס מ׳האט אוועקגענומען ווען מ׳לייגט עס צוריק. נאר די טיר ליגט דארטן, ס׳איז פשוט נישט גוט קאנעקטעד מיט די הינדזש. דאס מעג מען יא טון, עס פשוט צוריק אריינפושן אין די פלאץ וואו ס׳באלאנגט.
ובמקדש מחזירין אותו, אין בית המקדש מעג מען עס געהעריג צוריקלייגן, נישט נאר דוחקו למקומו. מחזיר אין נויסא. וואס איז די חילוק צווישן דוחק׳ן און מחזיר?
דיסקוסיע: חילוק בין דוחק׳ן און מחזיר
Speaker 2:
זעט אויס אז דאס איז די געהעריגע וועג פון צוריקלייגן, און דאס איז די וועג וואס איז צוריקגעלייגט באופן ארעי, וואס עס ווערט נישט צוריק מחבר. ניין, איך מיין עס זעט זיך ווי אזוי. דוחק׳ן איז די טייטש אז עס איז נאך דארט, און דו דארפסט עס נאר אריינשטופן אין זיין פלאץ. מחזיר איז די פשט אז עס איז אינגאנצן ארויסגעפאלן, און דו דארפסט עס געבן א הייב אויף און צוריק אריינלייגן. ס׳איז נישט א חילוק פון וואס די ריזאלט איז, ס׳איז א חילוק פון די פראבלעם וואס מ׳סאלווט.
נשמט במקדש מיינט אפילו ס׳איז אינגאנצן נשמט. דוחק׳ן מיינט אז ס׳איז נישט אינגאנצן נשמט, דו דארפסט נאר געבן א שטופ, אריינקוועטשן אדער עפעס אזוי.
ציר העליון שנשמט – אסור להחזירה בכל מקום
Speaker 2:
דאס איז ווען די ציר התחתונה האט זיך אוועקגערוקט. אבל ציר העליונה שנשמטה, ווען די אויבערשטע הינדזש פון די טיר האט זיך אוועקגערוקט, אסור להחזירה בכל מקום, טאר מען עס נישט צוריקלייגן בכל אופן, אפילו ווען ס׳האט זיך נאר אביסל גערוקט, אפילו ווען ס׳איז נאר דא אן דוחק׳ן.
Speaker 1:
יא, להחזירה מיינט אויף די אופן פון… בכל מקום, די טייטש איז אפילו במקדש, נישט נאר אין די גאנצע וועלט.
Speaker 2:
אבער דוחק׳ן אויך נישט דוחק׳ן. יא, להחזירה מיינט נישט דווקא להחזירה, מ׳טאר עס נישט צוריקלייגן בכל אופן. בכל מקום איז דא די גזירה אפילו במקדש. אבער להחזירה וויל איך נאכשטעלן… אפשר די טאפ קען מען נישט דוחק׳ן.
Speaker 1:
ניין, ער זאגט דאך, ער האט אנגעהויבן “נשמטה ציר התחתונה” ווס. “מה שאין כן ציר העליונה איז אנדערש”. ס׳דארף זיין אנדערש ביי ביידע פעלער, סיי בגבולין אז דאס וואס מ׳מעג יא געווענליך טון ביי ציר התחתונה טאר מען נישט, און סיי במקדש דאס וואס מ׳מעג געווענליך טון ביי ציר התחתונה טאר מען נישט.
Speaker 2:
נו, ער זאגט “אסור להחזירה”. אסור להחזירה בכל מקום, ס׳איז נישט קיין חילוק צווישן בית המקדש און גבולין. “גזירה שמא יתקע”. זעט אויס אז ביי די ציר העליונה איז דא א גרעסערע גזירה פון שמא יתקע.
דיסקוסיע: וואס איז א ציר און וואס מיינט שמא יתקע
Speaker 1:
יא, איך וויל וויסן אביסל די אינפארמאציע פון וואס מ׳רעדט דאך, איך האב עס קיינמאל נישט פארשטאנען. סאו, אויב איינער ווייסט וויאזוי ס׳זעט אויס די ציר, און פארוואס די אויבערשטע איז יתקע, וואס איז די טייטש פון די יתקע? איך פארשטיי נישט פלעין איבער די טייטש פון די הלכה.
Speaker 2:
די ציר איז א הינדזש, ס׳איז דא צוויי הינדזשעס וואס קאנעקטן די טיר צו די וואנט. נישט א הינדזש און אונטערע הינדזש, יא? בערך.
Speaker 1:
ניין, נישט בערך בכלל. ווייל אונז האבן נישט די סארט הינדזשעס. די ציר איז פשוט אויף א נאגל…
Speaker 2:
אבער די אויבערשטע ציר האלט בעיקר די טיר. די אויבערשטע ציר איז וויכטיגער ווי די אונטערשטע ציר.
Speaker 1:
ביי אונז איז דא, איך ווייס נישט, איך האב געזאגט א חילוק. סאו אונז האבן נישט די סארט הינדזשעס. לאמיר זיין קלאר, א ציר… ס׳איז הינדזשעס, אנדערע מיני הינדזשעס, וואטעווער ס׳איז, ס׳איז הינדזשעס. אנדערע מיני הינדזשעס.
Speaker 2:
איך האב נישט קיין הינדזשעס, איך וועל דיר מסביר זיין.
Speaker 1:
איך האב נישט קיין הינדזשעס, איך וועל דיר מסביר זיין וואס הייסט א ציר. סאו מ׳רעדט פון… איך קען דיר יא זאגן אז איך ווייס וואס איז א ציר. א ציר איז אזא נוגעל אזויווי א שטעקן וואס שטעקט זיך ארויס פון די טיר, און ס׳לייגט זיך אריין אין אזא לאך אין די משקוף פון די זייט. דאס איז די טייטש. די טיר דרייט זיך אויף דעם. ס׳הענגט פון אויבן און פון אונטן. און מ׳האט נישט קיין הינדזשעס. אונז האבן א הינדזש וואס איז אזא… אזא טיר אזא… די הינדזש וואס איך האב אין מיין הויז עט ליעסט, איז נישט קיין ציר בכלל. ס׳איז אזא שטיקל וואס איז אזא… אזא טיר וואס מ׳הענגט ארויף די טיר בעסיקלי, ס׳עפנט זיך. דאס איז נישט בכלל די זעלבע סארט זאך פון וואס זיי רעדן.
אבער על כל פנים, וואס דא שטייט לכאורה איז אז די אויבערשטע ציר האלט די עיקר די טיר, און דארטן איז דא די גרעסערע חשש שמא יתקע. אבער ס׳איז נישט אזוי שווער צו לייגן. קודם כל, וואס איז טייטש יתקע? וואס איז טייטש יתקע? פיקסן די ציר, מאכן די ציר זאל אריינגיין אין די לאך ווי ס׳דארף אריינגיין.
Speaker 2:
און מ׳קען נישט אריינשטעקן? מחזיר הנוטל.
Speaker 1:
אמת?
Speaker 2:
במקדש.
Speaker 1:
יא. סאו אוודאי איז יענץ נישט די בונה.
Speaker 2:
וואס הייסט? דו רעדסט בכלל אז עפעס אזא סארט יתקע איז אסור. איך רעד פון דלתות הכלים.
Speaker 1:
אקעי, און וואס איז די יתקע?
Speaker 2:
ניין, קודם כל, מ׳רעדט פון אזא סארט יתקע וואס אפילו ביי מחובר לקרקע איז נישט בונה, ס׳איז נאר א גזירה שמא יתקע. יתקע איז יא.
Speaker 1:
ניין, ווייל דארטן רעדט מען וועגן… וויאזוי קענסטו זאגן אז מ׳איז מחלק? איין מינוט, איין מינוט. די דלתות המחוברות לא יטול ולא יחזיר. ער רעדט נישט בכלל נישט דא קיין צירים. אזויווי איך האב געזאגט, לייגן די טיר אויף די פלאץ.
Speaker 2:
ניין, “לא יחזיר ציר תחתון שלהם”. העלאו?
Speaker 1:
יענע דלתות…
Speaker 2:
ניין, דאס גייט ארויף אויף דלתות שדה תיבה ומגדל.
Speaker 1:
זייער גוט. די זעלבע וואס דו האסט געזאגט א מינוט צוריק אז ס׳האט נישט קיין ציר, האט יא א ציר סאדענלי.
Speaker 2:
אקעי. ניין. די ערשטע שטיקל. וכן, ער רעדט וועגן דלתות המחוברות לקרקע, טאר מען נישט טון קיין שום נטילה און קיין שום החזרה, נישט קיין אונטערשטע און נישט קיין אויבערשטע. שמא יתקע. יעצט זאגט ער, דלתות הכלים איז אייביג גרינגער. דלתות הכלים איז אייביג גרינגער. אז וואס? אז מ׳מעג יא נוטל זיין און מחזיר זיין ווען מ׳קאנעקט עס נישט צו די ציר. אבער אויב איז דא אן אנדערע פאל, די דלת של תיבה ומגדל וויל מען נישט אוועקנעמען אדער צוריקלייגן, נאר ס׳ליגט דארטן, נאר די ציר איז שוואך געווארן און מ׳דארף עס אביסל פיקסן, מ׳דארף עס אביסל צוריקרוקן.
Speaker 1:
אז די תחתון מעג מען צוריקלייגן.
Speaker 2:
שמא יתקע. די זעלבע גזירה, אמת?
Speaker 1:
דו האסט די זעלבע, דו האסט סאמטיים׳ס די זעלבע גזירה שמא יתקע. סאו געווענליך אריינלייגן איז נישט קיין תקיעה, וואטעווער דעט מיענס, אבער ער קען עס תוקע זיין. די זעלבע פונקט די זעלבע זאך ווי פריער, וואס לא נוטלין ולא מחזירין ביי א מחובר לקרקע וואס איז מער בונה מדאורייתא אדער עפעס אזוי, ווייל ס׳איז דא אזא הלכה אין בנין בכלים מדאורייתא. סאו, דעמאלטס איז דא אלעמאל שמא יתקע, און דא איז דא אופן וואס ס׳איז נישט דא שמא יתקע.
אבער איך, יצחק, פארשטיי נאך אלץ נישט איבערטייטש וואס מיינט שמא יתקע. וואס מיינט אריינלייגן אן תוקע זיין? וואס איז דא תוקע זיין? און וויאזוי קען זיין די טיר העליון איז מער שמא יתקע? דאס איז א דריטע זאך וואס איך פארשטיי נישט. אבער קודם פארשטיי איך נישט פלעין איבערטייטש.
איך זאג, לאמיר נאכאמאל איבערזאגן די רמב״ם וואס איך האב עס פארשטאנען. איך שטעל נישט וואס איז די מציאות, זאג מיר וואס איז די טייטש, ער לייגט אריין א טיר און ער איז נישט תוקע. איבערטייטש, וואס מיינט עס?
Speaker 2:
אקעי. ווייל א זאך וואס איז מחובר לקרקע איז ממש דארטן איז דא בנין, בעיקר בנין. כלים איז אייביג גרינגער. סאו האט ער אנגעהויבן אזוי, אז די טיר פון די הויז, אפילו ס׳איז נישט דא קיין שום הינדזשעס, ס׳איז דא א גרויסע שטיק ברעט…
Speaker 1:
ניין, ניין, לאמיך. לאמיך. וואס דאס הייסט א דלת. שמא יתקע טייטשט תוקע זיין די ציר. סאו דאן קען זיין וואס דו זאגסט איז ריכטיג. פון עניטינג וואס איז מחובר לקרקע טאר מען נישט נעמען די שטיק זאך וואס הייסט א דלת און לייגן ביי די ליידיגע פתח אדער אוועקנעמען פון דארטן, גזירה מ׳גייט בויען, גזירה מ׳גייט ברענגען א ציר, מ׳גייט מאכן א ציר און תוקע זיין די ציר. סטאפ דא. גזירה מ׳גייט באפעסטיגן דארטן א…
Speaker 2:
וואס מיינט באפעסטיגן? דו שטייסט גארנישט. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. אפשר דו ווייסט, אבער איך ווייס נישט. וואס גייט ער טון? וואס טוט ער יעצט און וואס גייט ער טון? נאר פונקטליך.
Speaker 1:
ביים חיבור לקרקע טוט מען נישט אפילו עפעס וואס איז נישט בגדר ייחוד. מען שפילט זיך גארנישט מיט די ציור. מען איז נישט ביזי מיט די תנועות. נאר פון צו שלעפן א שטיק האלץ און עס אריינלייגן ביי א פלאץ וואו ס׳איז ליידיג. פארוואס? כדי דא איז פארמיטן אזוי, זאגט דער רמב״ם. אבער כלים וועט מען יא אוועקנעמען, אבער נישט צוריקלייגן.
דלתות מחובר לקרקע, נראה כבונה, ומחזיר חוליות של שדרה
דיון: וואס מיינט “באפעסטיגן” ביי דלתות?
Speaker 1:
וואס מיינט באפעסטיגן? You’re saying words that you don’t know what it means, at least. אפשר דו ווייסט, אבער איך ווייס נישט. וואס גייט ער טון? וואס טוט ער יעצט און וואס גייט ער טון? זאג מיר פונקטליך.
ביים מחובר לקרקע טאר מען נישט טון אפילו עפעס וואס איז נישט בגדר ידות. מ׳שפילט זיך גארנישט מיט די ציר, מ׳איז נישט ביזי מיט די ציר. זאל ער אפילו נישט נעמען א שטיק האלץ און עס אריינלייגן ביי א פלאץ וואו ס׳איז נישט געווען. פארוואס? ווייל ס׳איז נישט פונקטליך, אזוי זאגט דער רמב״ם. אבער כלים מעג מען יא אוועקנעמען, אבער נישט צוריקלייגן.
You’re not helping me. חוץ פון דעם וואס דו האסט אריינגעלייגט א גאנצע מעשה שלא היתה, אז די דלתות וואס מ׳רעדט פון מחובר לקרקע האבן נישט קיין ציר – you made it up yourself. ס׳שטייט נישט. אבער איך קען ברענגען ראיות פון גוטע וועגן צו זאגן אז דער רמב״ם שטימט נישט. איך טריי בכלל נישט צו מאכן סייעתא פון דער רמב״ם. ס׳איז נישט דער פלאן. ס׳שטערט מיך נישט, ס׳העלפט מיך נישט, ווייל איך ווייס דאך אז ס׳איז איבריג.
וואס איז “יתקע”?
Speaker 1:
וואס איז די טייטש “יתקע”? טייטש, זאג מיר טייטש. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. איך ווייס נישט פונקטליך ווי די ציר זעט אויס, אבער דו האסט אן אופן פון קאנעקטן עס צו די וואנט, און דאס הייסט “יתקע”. דאס טאר מען זיכער נישט טון, דאס איז בונה. ס׳איז נישט וואס ס׳טייטש “יתקע”. מיר וועלן זען, איך ווייס נישט.
ווייל דאס אריינלייגן א דלת אין די ציר געהעריג, וואס לכאורה אזוי זיצט א דלת, דאס הייסט מ׳מעג עס, נאר דא איז שמא יתקע. אבער אליבא דדלתות הכלים שטייט בפירוש אזא קעיס. ס׳איז דא אזא זאך, ער לייגט אריין די דלת פון אויבן און פון אונטן אין חריצים, אבער ער לייגט עס אריין, אבער ס׳איז נישט תקועה. יעצט פרעג איך דיר, וואס קען ער נאך טון וואס הייסט תקועה זיין?
תקועה, א תקועה איז חייב משום בונה. ס׳קען נישט תקועה זיין. סאו, דלתות פון א בנין טאר מען נישט בכל אופן צוריקלייגן, אפילו ווען מ׳איז נישט תוקע, שמא יתקע. אבער דלתות כלים טאר מען נישט מחזיר זיין, טאר מען טאקע אויך נישט מחזיר זיין מחמת די זעלבע סיבה. ביי דלתות כלים, אזוי ווי ביי דלתות בנין. נאר מ׳רעדט פון אן אנדערע זאך, פון פיקסן די ציר, ווען ס׳איז נישט מחובר מיט׳ן ציר…
Speaker 2:
אבער די חילוק וואס דו מאכסט איז נישט שטעמפל אויף אלע חילוקים מיט ציר, ווייל איך ווייס וואס דאס טייטש ידקא. איך בין נישט דא צופיקסן דיין פראבלעם, איך האב נאר געטרייט אנצולערנען דעם שטיקל רמב״ם. אבער דאס שטימט…
Speaker 1:
און איך זאג פאר׳ן עולם, די חילוק וואס דו מאכסט, דו קוקסט וואס דו מאכסט א גרויסע חידוש אז מען טאר נישט לייגן עפעס א… איך ווייס וואס זיי… קיצור, איי דאנט נאו די ריאליטי וואס מ׳רעדט דא וועגן, איטס בעיסיקלי…
שאלות להלכה למעשה
Speaker 2:
הלכה למעשה איך ווייס נישט, אויב פארמאכן א טיר טוט מען?
Speaker 1:
טאמער איך האב א פענסטער וואס איז ארויסגעקומען די פענסטער, איך מעג עס צוריק אריינלייגן?
Speaker 2:
אקעי, דאס איז אנדערש, ער האט געפרעגט א סאך דיטעילס וואס זענען אנדערש.
חזרה לסוגיית הציר
Speaker 1:
בכל אופן עפעס בין איך מיסינג איבער די טייטש פון וואס איז דער ציר?
און איך זע אז איך בין נישט מסתמא נישט דער ערשטער וואס ווייסט דאס, ווי אלעמאל איז ארויס… קיינער ווייסט נישט… דף ל״ג…
שו״ת מניח… שאלת יעבץ.
זיי זאגן פארשידענע פשטים וואס איז דער ידקא, ידקא מיינט…
Speaker 2:
זיי זאגן וויסן, וואס איך האב געטרייט צו זאגן בערך?
Speaker 1:
ניין, דו טרייסט צו פארשטיין און דו טרייסט מיר צו מאכן… ס׳איז נישט אין גאנצן ארויסגעפאלן, עס איז אין גאנצן ארויסגעפאלן. דו מאכסט א דריטע חילוק פון מיט א ציר און אן א ציר וואס שטייט נישט.
אבער דאזענט מעיק א דיפרענס צו מיר, ווייל דער שם ידקא גייט זיכער א פערטע זאך, עפעס א אנדערע זאך וואס מ׳האט נישט… נישט אין איינע פון די קעיסעס, רייט? מ׳האט נישט מתיר געווען און נישט גע׳אסר׳ט די קיימתא! די קיימתא זיין איז עשה מדאורייתא.
איז דא וואס זאגן דא אויף די אונטן אז די קיימתא מיינט בכלל אריינסקרוען די ציר אין די דלת, א גאנצע אנדערע מלאכה, נישט די קיימתא זיין אריינלייגן די דלת, דאס וועל איך פארשטיין.
סא אזוי זאגנדיג מיין טעקסט קושיות וואס איך פארשטיי נישט א גאנצע צייט.
קושיא: א דלת איז געמאכט זיך צו דרייען
Speaker 1:
א דלת איז נאך א זאך וואס ער האט געמאכט זיך צו דרייען, נישט קיין זאך וואס ער האט געמאכט צו זיין סטאק, רייט? אויב ווילסטו זאגן אז דער קיימא מיינט באפעסטיגן, א טיר באפעסטיגן דארף מען נישט, ווייל עס קען זיך עפענען.
אדרבה, פארקערט, מען לייגט אריין אויל אויפ׳ן הינדזש, איך ווייס נישט ווי אזוי מ׳רופט עס, דאס זאל זיך קענען עפענען. א טיר האט מען נישט געמאכט צו בלייבן סטאק, סאו וויאזוי זאל איך זעהן צו מאכן שטערקער? וועגן דעם אפשר, אזוי ווי ער זאגט אז תוקע איז עפעס א גאנצע אנדערע זאך. I don’t know what it could mean, באט עפעס א גאנצע אנדערע סטעפ איז דעי תוקע, נישט אריינלייגן. אבער עס קען זיין, מען דרייט זיך דערמיט און מען פארעט זיך מיט דעם טיר. “ושמא יתקע”, אזויווי “שמא” איז טאקע כל שהו, whatever, אנדערע “שמא׳ס”.
כך צריך להדליק דקה. זייער גוט.
הלכה כו: אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו
Speaker 1:
מיר גייען זען נאך מלאכות דרבנן וואס האט עפעס א שייכות צו בונה. דאס איז ווייטער פון בונה. “אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו”. מען טאר נישט פלעכטן די האר פון די קאפ, און נישט נאר פלעכטן נאר אויך “אין פוקסין אותו”. “פוקסין אותו” מיינט עפעס איז דרייען. ס׳טייטש מאכן, לאמיר זאגן, מאכן א צעפ און מאכן סתם געדרייטע שיינע האר. “משום שנראה כבונה”, ווייל ס׳זעט אויס ווי בונה. ס׳טייטש צוזאמנעמען אלע האר זאל לויפן אין איין געוויסע וועג, ס׳זאל אויסקוקן ענליך צו בונה.
“נראה כבונה”. ס׳זעט אויס, מיינסטו נישט קיין בונה, ווייל מ׳האט נישט געזאגט קיין בונה אויף האר, אויף מענטשן. בונה האבן מיר געלערנט נאר מחובר לקרקע אפילו. אבער בונה האבן מיר יא געלערנט אז אויף דארטן מחט על גביהן. אמת, חיים איז שוין בונה. איך ווייס, מ׳דארף פארשטיין. ס׳איז אויף וואס פשט האט מען געלערנט אין בנין בכלים? ס׳איז עפעס נישט אזא כלל וואס איך האב געמיינט. I don’t know. אקעי. “משום שנראה כבונה”, ס׳זעט אויס ווי בונה.
הלכה כו: ואין מחזירין מנורה של חוליות
Speaker 1:
“ואין מחזירין מנורה של חוליות”. א מנורה וואס איז געמאכט פון שטיקלעך, מ׳קען עס אויפשטעלן און צונעמען. טאר מען נישט צאמשטעלן. אפילו ס׳איז נישט בונה, ס׳איז דאך געמאכט מ׳זאל עס גרינג צונעמען און צאמשטעלן, אבער ס׳איז ענליך צו בונה. “ולא כסא מפורצל או שולחן מפורצל”, אדער א בענקל אדער א טיש וואס איז געמאכט פון שטיקלעך וואס מ׳קען צונעמען. “משום שנראה כבונה”. די אלע זאכן איז נראה כבונה. ס׳איז נישט עכט געבויט, ווייל מ׳קען עס אייביג נאכאמאל צוריקצונעמען און צוריקבויען. ס׳איז א צאמלייג זאך. נראה כבונה. “ואם החזיר”, אויב האט מען יא מחזיר געווען, צוריק צאמגעשטעלט די מנורה אדער די כסא, איז פטור. ס׳איז נאר דרבנן. פארוואס? שאין בנין בכלים, אין סתירה בכלים. די דין איז אז ביי עצם איז נישטא קיין בנין און סתירה בכלים, בנין איז במחובר לקרקע.
דיון: מחזיר – טייטענען אדער צוזאמשטעלן?
Speaker 2:
און מה רופוי, דאס פארשטיי איך אז מ׳טאר נישט מחזיר זיין ווען ס׳איז אינגאנצן צענומען. אבער אויב ס׳איז שוין געבויט, ס׳איז נאר שוואך, און ער וויל עס נאר טייטענען מיט די החזרה, מעג מען עס מחזיר זיין.
Speaker 1:
יא, מחזיר זיין מיינט טייטענען? דאס זעט מיר אויס.
Speaker 2:
ביי אונז זאגט ער אין חוליות של שידה תיבה ומגדל, אפשר איז רופוי א סארט רופוי מעג מען בכלל, אפשר דאס איז די חילוק. דאס הייסט א טייטע זאך וואס באלאנגט רופוי?
Speaker 1:
יא, וואס איז א גוטע אטאטשטער, אז ס׳איז גוט אטאטשטער. אויב ס׳איז א זאך וואס ווערט גוט צוזאמגעשטעלט, מעג מען נישט. אבער א זאך וואס ווערט קיינמאל נישט עפעס גאר שטארק צוזאמגעשטעלט, ס׳בלייבט אלעמאל רופוי, איז עס ווייניגער בונה בשעת׳ן…
Speaker 2:
פארוואס זאגט ער מותר להחזירה? ער וואלט געדארפט זאגן מותר לבנותה. דאס איז א ראיה צו דיין פשט.
Speaker 1:
יא, אבער ער גייט די זעלבע לשון, מחזירין. מחזירין מיינט צוריק צוזאמשטעלן וויאזוי ס׳זעט אויס ווען ס׳איז געבויט. און צענעמען וועט אויך זיין די זעלבע איסור.
דיגרעסיע: פיאות מאכן שבת
Speaker 1:
ער רעדט, למשל, די אידיאלע הלכות זענען זייערע גייסט. ס׳איז דא למשל אידן וואס האבן געזאגט אז מ׳טאר נישט מאכן קראצליג די פיאות שבת, ווייל דאס איז א גודלין אדער פוקס, איינע פון די זאכן. אבער די מנהג איז נישט אזוי, די מנהג פון אלע אידן איז צו מאכן די פיאות שבת, אדער כמעט אלע אידן חוץ א פאר פרומע. זעט אויס אז דאס איז נישט די לעוועל, ס׳מוז זיין עפעס א גרעסערע סיטואציע צו זיין אן איסור. מ׳רעדט דא פון עפעס א צעב וואס מ׳מאכט איינמאל אין א שטיק צייט, נישט עפעס וואס מ׳מאכט יעדן טאג אדער וואס מ׳פיקסט יעדן שטיק צייט.
דיון: פאלדינג טעיבל און בנין ארעי
Speaker 1:
די זעלבע זאך די, למשל די כלים, מ׳טאר עפענען א פאלדינג טעיבל שבת? ס׳איז אזוי ווי ער מאכט עס צובראכן, ס׳איז פאלט. ס׳איז מער אזוי ווי עפעס וואס איז צוזאמגעשטעלט אזוי ווי לעגאוס, צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך. ס׳איז דא עפעס, איך טראכט א פאלדינג טעיבל, אויך, ס׳איז פאלט, עפעס אנדערש. ס׳איז דא עפעס שטיקלעך. בקיצור, חוליות מיינט עקסטערע שטיקלעך, מ׳שטעלט צוזאם שטיקלעך.
Speaker 2:
יא, נישט קלאר. ס׳איז דא פוסקים וואס זאגן אזוי ווי דו זאגסט, אז זאכן וואס איז געמאכט כסדר צו צונעמען איז נישט קיין בונה. ס׳איז נישט דא אזא הלכה בנין ארעי.
Speaker 1:
וואס הייסט? ווען דו זאגסט “בונה וסותר”, וואס מיינט דאס? ס׳מיינט אז ס׳איז געמאכט צו צונעמען. ס׳איז נישט קיין בנין של קיימא, ס׳איז נישט באפעסטיגט. וואספארא פונקט יעצט בלייבט עס?
Speaker 2:
אבער דו גייסט זען, אוהל עראי איז אויך דא אסור מדרבנן. אפשר דאס האט בנין? ס׳איז נישט אזוי ווי ביי א קשירה איז דא א זאך פון קשר שאינו של קיימא. איז נישט דא אזא זאך ווי בנין שאינו של קיימא? איך ווייס נישט.
Speaker 1:
דער עולם זאגט אז חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, א קליין קינד וואס האט זיך פארקרומט זיין רוקן, טאר מען נישט פיקסן די שטיקלעך פון די שדרה, ווייל ס׳איז נראה כבונה. ס׳זעט אויס ווי בונה. אן אינטערעסאנטע זאך.
הלכה כו: מחזיר חוליות של שדרה של קטן
Speaker 2:
מוז זיין אז דאס איז נישט קיין עכטע רפואה. יא, דאס איז עפעס א זאך וואס מ׳מאכט סתם פאר שיינקייט, נישט אז ס׳איז צעבראכן זיין שדרה.
Speaker 1:
אבער ס׳איז צעבראכן די חוליות של שדרה, ס׳איז עפעס א סכנה, נישט? יש בו סכנה? איך ווייס נישט פונקטליך פון וואס מ׳רעדט. ס׳מיינט עפעס א מאסאזש וואס דארף פיקסן די ביינער זאלן גיין אין פלאץ.
Speaker 2:
אממ, יא. אקעי, זייער גוט.
Speaker 1:
אה, האסטו פריער געלערנט אז מ׳מעג, יא, מאסאזש איז נאר די איסור וועגן זייער. אקעי, מ׳דארף וויסן פונקטליך וואס דאס איז, די מחזיר חוליות של שדרה זו בצד זו. ס׳איז זיכער עפעס א סארט זאך, עפעס א זאך צו דירעקט פיקסן די חוליות של שדרה. ס׳זעט אויס אז מ׳רוקט ארום א ביין ממש. אפשר היינט טוט מען נישט דאס. איך ווייס נישט.
איך בין נישט קיין בקי אין די חוליות של שדרה. איך האב געהאט א חבר וואס האט געהאט א פראבלעם מיט די רוקן, און ער האט מיר געזאגט אז ער האט געדארפט גיין צו א כירופרקטור.
דיון: וואס איז נראה כבונה?
Speaker 2:
ניין, ס׳זעט אויס נראה כבונה איז אזוי: איינער שטייט און קלאפט אויף יענעמ׳ס רוקן. א מענטש אליין…
Speaker 1:
ניין, ניין, ס׳איז נישט קלאפן. קלאפן אויף די רוקן איז מותר. ס׳מיינט אז דו רוקסט. זו בצד זו. ס׳מוז אויסזען ווי א בנין. קלאפן אויף די רוקן אדער א מאסאזש זעט נישט אויס ווי בונה. ס׳זעט אויס ווי עפעס אנדערש, ווי דו זאגסט, אפשר א שאלה פון מעדיצין שבת וכדומה. אבער דאס איז נישט קיין נראה.
ס׳דארף אויסזען אזוי ווי דו שטייסט און דו מאכסט די פאות, אדער איך ווייס נישט וואס, דו מאכסט א פלעכט די האר. ס׳זעט אויס ווי דו בויסט עפעס. ווען ס׳זעט אויס, דו נעמסט סתם שטיקלעך און דו מאכסט פון אים עפעס. צו געבן א קלאפ אין רוקן זעט נישט אויס ווי בויען. זעט אויס און קלאפט יענעם.
דיגרעסיע: לעגא שבת
Speaker 1:
ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת ביי די היינטיגע רבנים צו מ׳מעג שפילן לעגא שבת. איך ווייס נישט וואס די הלכה איז. ס׳שטייט נישט. דאס איז אזא שטיקל הדעת, קענסט טראכטן אין דעם. ס׳איז אויסגעשמועסט מיט רבנים. ס׳איז אזא נערע. איך וואלט געזאגט אז די אלע מנוחה׳לעך און די אלע זאכן איז, לאמיר זאגן אז מ׳קען עס צונעמען אז ס׳זאל זיין איזי אוועקצולייגן.
הלכות בונה וסותר – אוהל קבוע ואוהל עראי
מחלוקת בנוגע ללעגא שבת
עס איז דא א גרויסע מחלוקה ביי די היינטיגע רבנים צו מ׳מעג שפילן לעגא שבת. איך ווייס נישט וואס די הלכה איז, עס שטייט נישט. דאס איז אזא שטיקל, די הייסט, דו קענסט טראכטן. ס׳איז אויך שוין מדרבנן, ס׳איז דאך נאר א מדאורייתא איז זיכער נישט, לכאורה.
איך האב געזאגט אז די אלע מנורות און די אלע זאכן איז, לאמיר זאגן אז מ׳קען עס צונעמען אז עס זאל זיין איזי אוועקצולייגן, אז עס זאל נישט אויפנעמען צופיל פלאץ, אבער once מ׳שטעלט עס אויף נוצט מען עס. לעגאס איז דאך געמאכט צו אויפשטעלן, אראפווארפן, אויפשטעלן, אראפווארפן. דאס איז די שאלת הספק.
אקעי, איך זאג דיר, “במה דברים אמורים” קען זיין דאס וואס דו מיינסט. “במה דברים אמורים” מיינט אז ווען ס׳איז אזא מין כלי וואס מ׳שטעלט אויף פאר א האלבע שעה און מ׳שטעלט עס נישט שטארק אויף, אבער די לעגאס איז אפשר בגדר רופף פאקער. יא, אזוי קען מען טראכטן.
הלכה כז: העושה אוהל קבוע חייב משום בונה
ווייטער, נאך א מלאכה פון בונה איז אזוי: העושה אוהל קבוע, נישט נאר ווען מ׳מאכט א בנין איז חייב משום בונה. ס׳איז א מדרש אזוי, ווייל די משכן איז נישט געווען קיין בנין, ס׳איז געווען אן אוהל. העושה אוהל קבוע חייב משום בונה. דאס איז אויך א וועג פון בויען, מאכן אן אוהל קבוע. דאס איז פשוט, מיר האבן געלערנט, איך מיין בפירוש אין הלכות בונה, אז אוהל איז אויך בונה. דאס איז נאר אוהל קבוע.
איסור דרבנן: אוהל עראי
לפיכך, פארדעם, וואס איז די איסור חכמים צוגעלייגט? אין עושין אוהל עראי לכתחילה. דער איסור פון די רבנן איז אז מ׳טאר נישט מאכן אן אוהל עראי לכתחילה, מיינט די ערשטע מאל ווען מ׳שטעלט עס אויף. מ׳טאר נישט סותר זיין, צונעמען אן אוהל עראי. פארוואס? גזירה שמא יעשה אוהל קבוע. דאס איז טאקע אן אוהל עראי, אבער אויב מ׳וועט לאזן מאכן אן אוהל עראי איז גזירה אז מ׳וועט מאכן אן אוהל קבוע.
דיון: וואס איז דער חילוק צווישן אוהל קבוע און אוהל עראי?
דאס איז, אוהל עראי איז אן אנדערע מין, אן אנדערע סארט אוהל. ס׳איז נישט סתם א decision צו מ׳גייט עס לאזן לאנג אדער… ווייל די משכן איז דאך אויך געווען על פי ה׳ יחנו, יעשו שם יום או יומים, יעשו שם… זיכער. ס׳הייסט אבער אייביג אוהל עראי, ווייל ס׳איז א משכן, ס׳איז א חשוב׳ע זאך, ואפילו מ׳האט עס אויפגעשטעלט פאר א טאג.
גרעדע דא דארט איז דא א מחלוקת אין די ראשונים צו דאס צושטייט אז מ׳האט יעדע מאל געבויט, צו אויך ווען ס׳איז נאר געווען א חניה, א קורצע חניה, צו האט מען נישט געבויט די משכן. דארט שטייט דאך א פסוק “על פי ה'”, ואין אסאך מאל, “יעשו שם יום או יומים”. פרעגט ער צו ווען ס׳איז געווען יום, האט מען אויך אויפגעבויט די גאנצע משכן. ס׳איז דאך א ריזיגע עבודה, אויפבויען די משכן אליין נעמט א טאג.
אני האב געזען איינער זאגט אז די צברא איז וועגן דעם, אז ס׳האט געהייסן אוהל עראי, ווייל אוהל עראי איז נאר ווען א גרעסערע צייט האט מען אויפגעבויט די משכן. אקעי, מ׳איז זיכער איינער וואס רעדט וועגן די שאלה פון אוהל עראי לגבי יענץ.
ניין, אבער איך מיין צו זאגן אז די חילוק צווישן אוהל עראי ואוהל קבוע מיינט נישט צו זאגן צו דער מענטש איז מחליט אז ס׳איז זיין לאנג אדער נישט. ס׳מוז זיין אן אנדער מין בנייה אדער אן אנדער מין אוהל. יא?
אני בין זיכער אז די שאלה פון די משכן האט איינער שוין געפרעגט. אבער די משכן האט אויך… אקעי, וואס הייסט… אפילו מ׳שטעלט עס אויף פאר א טאג, אפשר קען עס הייסן אן אוהל קבוע. אני ווייס נישט וואס ס׳טייטשט. לאמיר זען די גמרא. ווייל ביי מיר, יעדע אוהל איז אן עראי. אני מיין, פאר דעם איז דאך אן אוהל נישט קיין בית, ווייל ס׳איז א טענט. ס׳איז דא געוויסע קולטורן וואו מ׳לעבט אין אוהלים, דאס איז זייער בית. יא, ווי מ׳לעבט אין מדבריות. ואין דאס איז זייער וועג פון בויען. ניין, אבער ס׳איז אויך דא מענטשן וואס האבן אין זייער בעקיארד אן אוהל וואס זיי שטעלן אויף, ואין מ׳שטעלט עס אויף איינמאל פאר א לאנגע צייט. אני ווייס נישט. אן אוהל מיינט נישט…
סאו וואס מיינט אוהל, א הויז פון סחורה? זאגט ער אז אן אוהל קבוע איז א הויז פון סחורה, ואין אן אוהל עראי איז עפעס אזא פאפ-אפ טענט, עפעס אזא קלייניגקייט וואס מען בויעט אויף ומ׳נעמט אראפ. אקעי.
ואם עשאו – פטור אבל אסור
זאגט ער, ואם עשאו איסור אוהל עראי, אויב האט מען יא… ס׳איז נישט בונה געווען, דאס הייסט, ער רופט עס נישט בונה. סותר רופט מען עס יא די זעלבע, אבל ביים בויען רופט מען נישט בונה אויף… ער האט נישט געמאכט בונה, ער האט נאר געמאכט אן איסור. אבער ער רופט עס יא, אבער ער רופט עס יא סותר. וויאזוי קען ער עס רופן? פטור? אני הער. אקעי, איז ער פטור. ער איז פטור, ס׳איז נאר א דרבנן, אזויווי געזאגט.
מותר להוסיף על אוהל עראי בשבת
זאגט ער ווייטער, וואס מעג מען? ומותר להוסיף על אוהל עראי בשבת. מען מעג מאכן אן אוהל עראי גרעסער בשבת. דאס מעג מען יא. די חומרא איז נישט געגאנגען אזוי ווייט.
ער איז מסביר בקצרה, טלית שהיא פרוסה על העמודים או על הכתלים, א טלית איז אויסגעשפרייט אויף ווענט אדער אויף עמודים, והיתה כרוכה קודם השבת, ס׳איז געווען צוזאמגעדרייט פאר שבת, וממילא איז נישט קיין אוהל, האסט נישט גענוג א גרויסע אוהל, אבל יש בה טפח, אבער ס׳איז דא א טפח, אומניש א מינימום גאק טפח מסיך, אויב אט ליעסט א טפח איז אפן, איז דא שוין פשט אז ס׳איז שוין דא דא עפעס א שטיקל אוהל, מעגסטו אויפשטעלן די איבעריגע, הרי זה מסככה בשבת עד שיעשה אוהל גדול, מעג מען אויפדרייען די צוזאמגעלייגטע טלית און עס אויסציען אז ס׳זאל ווערן אן אוהל גדול, ווייל דאס איז ער שוין נאר מוסיף געווען אויף אן עקזיסטינג אוהל. החיים כלל פוסקים אז גרעסער מאכן אן עקזיסטינג אוהל מעג מען, אוהל עראי.
דיון: היתר פון שלאק שבת
יא, ס׳הייסט דא איז די היתר פון א שלאק, יא? עפענען א שלאק שבת, ס׳הייסט לכאורה מוזאכעך, איך ווייס שוין אויב ס׳רעדט פון די הענט, ווייל דו יענצט קענסט פרעגן אז ס׳איז דארק… איך ווייס נישט די הלכה, אבער עס איז זיכער דא וואוסט טראכטן אז דאס איז א עולה הרה. ווייל דו דארפן מאכן זיכער אז ס׳איז אלעמאל דא א טפח. דעמאלטס וואס ס׳איז א מוסיף אויף די עולה הרה. אויב דו מאכסט א נייע שלאק, שבת, קען דיין טער, טאר נישט אפילו די פורות זענען א תלית.
דאס וואס שטייט דא, רייט? קענסטו נישט נעמען א תלית און לייגען איבער א מידים בק שלום? וויאזוי מעגן מיר מאכן די שמחת תורה וואס מיר מאכט די… וואס איז גארן ענרים? ווי די מענטשן… אויב מענטשן קענען וועלן די חיצות, קענען עס אויך דערן עמידים. ווייס נישט. אקעי, לאמיר זאגן ס׳איז נישט אויף מענטש. לאמיר זאגן מיר לייגט נישט צו ווערן נאס. עס איז נישט געשטאנען דארטן אסאך א חשש פון אוהל. ארי, עס איז נער נאך א חשש פון א שאלה פון טראגן. ווייל א אוהל עראי מיינט עפעס וואס מ׳בויעט, עפעס וואס זאל ליגן אויף עפעס. האלטן א תלית אין די הענט, האט נישט קיין… אקעי, לאמיר זען נאך אפאר הלכות ווייטער. עס איז דא ווי צו טראכטן.
הלכה כח: כילה – אוהל עראי
איין תולה איז א כילה. מ׳טאר נישט אויפהענגען… די כילה איז א… כילה איז וואס איך האב יעצט גערעדט וועגן… די כילה איז די דעקל אויפ׳ן בעט, אזא… אזא… וויאזוי הייסט עס נישט? אזא… קענאפי בעד. יא. א ווילאן. יא. מ׳טאר נישט אויפהענגען אזא שטיק סחורה וואס די כילה איז געמאכט לצל, מ׳זאל קענען זיצן אונטער דעם, שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי. ס׳איז טאקע נישט די אופן וויאזוי מ׳מאכט אן אוהל, ס׳איז אנדערש.
דיון: וואס איז דער חילוק צווישן כילה און מיטה?
אוהל עראי? ניין, ער זאגט דאך “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”. ער זאגט נישט אז דאס הייסט בויען אן אוהל. ניין, דאס מיינט ער. אוהל איז איינמאל דעם. און די לשון זעט נישט אויס אזוי. “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי” – אונטער דעם האסטו עפעס וואס איז ענליך צו אן אוהל, אדער האסט א פלאץ וואס איז באדעקט, וואס איז צוגעדעקט פון אויבן. איך מיין אז אלע אוהלים זענען אונטערן, אזוי ווי א סוכה. אן אוהל איז א זאך וואס איז מאהיל, ס׳דעקט צו.
ער האט געמאכט לצל? יא, איז לצל אדער וואטעווער, יא. די לשון איז דא זייער אנדערש, און נישט וואלט איך געדארפט זאגן אז א כילה הייסט אויך אן אוהל עראי. ער זאגט דאך שוין “שהרי נעשה תחתיה אוהל עראי”.
מותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל – מ׳מעג יא לייגן א מיטה וכיסא וטרסקל, לאמיר זאגן, הויך, און זיך קענען זעצן אונטער דעם, ואף על פי שנעשה תחתיהם אוהל, אפילו אונטער דעם ווערט אן אוהל, שהרי אין זו דרך עשיית אוהל. ס׳איז נישט קיין וועג. אפילו קינדער שפילן אסאך מאל אזוי, יא, מ׳שפרייט אויס א דאכענע און מ׳זעצט זיך אונטער דעם. דאס הייסט אבער נישט קיין אוהל, ווייל ס׳איז נישט קיין דרך פון מאכן אן אוהל, לא קבוע ולא עראי. ס׳הייסט ניטאמאל אן אוהל עראי, ס׳הייסט גארנישט.
אקעי, סאו א כילה איז א נארמאלע זאך, ס׳איז צוגעקומען אזוי. די כילה איז א פשוט׳ע וועג וויאזוי מ׳מאכט אן אוהל עראי, יא. אבער א בעט, א בעט איז א בעט, ס׳איז נישט געמאכט צו זיין אן אוהל.
ניין, אפשר מיינט ער… סארי, ער מיינט אסאך א פשוט׳ערע זאך. ער מיינט נישט אז מ׳נעמט א בעט און מ׳הענגט עס אויפ׳ן טאפ פון די בעט. ער מיינט סתם, דו נעמסט א בעט, הייבסט אויף א בעט, און דו לייגסט עס אראפ ערגעץ, און לאמיר זאגן ס׳איז א הויכע בעט, און ס׳איז נישט דא די שיעור אוהל. דאך, אונטער די בעט איז דאך אן אוהל. עניוועי, דו ברענגסט א בענקל, אונטער די בענקל איז אן אוהל. טאקע, דו מאכסט נישט קיין אוהל, דאס איז נישט די דרך אפילו. פארשטייסט? אבער אויב ער נעמט יא א בענקל און ער לייגט עס פון די הייך, נישט דאס, נישט די היתר שטייט דא. פארשטייסט? ס׳איז נישט קיין נארמאלע פון די טאלס. די שאלה איז, אונטער א בענקל… אונטער יעדער בענקל איז אן אוהל, איז די חיוב איז יעצט אויך געווען אוהל. ער האט גערוקט די אוהל. איך מיין, וואס איז די…
און אזוי איז דאך סתם.
ניין, דא שטייט די היתר.
איך מיין לכאורה, ניין, איך מיין אפילו ער לייגט עס אויף א מיטה, אפילו ער לייגט עס אויף א הויכע פלאץ, אבער דאס איז נישט קיין דרך עשיית אוהל. לא איכפת ליה. דא רעדט זיך פון יענע הלכה. דא שטייט די היתר פון אראפלייגן א בענקל אויפן פלאר, ווייל עס קען מיינען אז ער מאכט אן אוהל, טייטשט ער נישט אזוי מאכט מען אן אוהל. אויב ער נעמט די בענקל און ער לייגט עס אין דער הייעך, אדער עפעס מאכט אן אוהל, שטייט נישט דא די היתר, דארף מען זוכן אן אנדערע היתר אויב ס׳איז דא.
יא, ער זאגט אז אן אוהל איז א זאך וואס איז געמאכט צו נוצן פון אונטן. א בענקל איז געמאכט צו נוצן פון אויבן, נישט געמאכט צו נוצן פון אונטן.
אזוי איז דאך די אוהל.
רייט, ס׳איז צווייערט, אבער ס׳איז בדרך עראי.
א כילה האט ער דאך יא געמאכט פאר דעם, צו זיין תחתיו.
א כילה איז אבער אן אוהל עראי, נישט געמאכט פאר א תחתיו.
איז געמאכט לעילא, אבער כילה איז געמאכט לתחתיו.
דעה פון מגן אברהם ורשב״א
ס׳איז דא פנים וואס זיי אסר׳ן. דער… ער ברענגט די מגן אברהם וואס זאגט אז ס׳איז דא א סארט מיטה וואס מ׳נוצט טאקע אויך די אונטן, איז טאר מען נישט ארויפמאכן די בעט. לאמיר זאגן, די בעט איז ליידיג, לאמיר זאגן ס׳איז נישט קיין בעט וואס אונז האבן וואס האט שוין א מאטראץ, נאר ס׳האט אזעלכע לעכער, און ס׳איז נישט קיין לבוד, וואטעווער, טאר מען עס נישט צודעקן ווייל דו מאכסט אן אוהל פון אונטן. אזוי האט די רשב״א גע׳טענה׳ט.
הלכה כט: אוהל משופע
שוין, זאגט ער היינט ווייטער. כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ס׳איז דא… מ׳לייגט צוויי שטיקלעך סחורה שיף, אז אונטער דעם איז דאך ווי אן אוהל, אבער ס׳איז נישט דא קיין טפח, ס׳גייט אין גאנצן שיף פון ביידע זייטן. ס׳איז ווי די הלכות סוכה וואס ער גייט אראפ אין צלם, אז די צוויי ווענט ווערן אויס די דאך, די וואנט איז די דאך. אדער עט ליעסט ווען ס׳איז דא פחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח, אדער אן אוהל וואס האט אויך נישט אין די דריי טפחים נאנט צו די שפיץ א רוחב טפח, הרי זה אוהל עראי. איך האב געוואלט זאגן אזוי, איך האב געוואלט זאגן אזוי ווי די דאך האט א רחב טפח, אפילו ביי די דאך איז שוין נישטא קיין רחב טפח, אדער אביסל פארדעם איז דא א רחב טפח.
איז אריין די אוהל עראי. איז דאס די אוהל עראי, ולבוש אוסר לכתחילה בשבת אסור.
זייער גוט. טלית כפולה, וואס הייסט כפולה? ער האט צאמגעלייגט די טלית,
פרק כב: שבותים מאופה ועד הסותר – המשך דינים (חלק יג)
אהל עראי – המשך דינים
טלית כפולה מיט חוטים
עס טייטש, אוהל ארעי וואלט עס יא געהייסן. לאו דווקא אזוי וואלט עס יא געהייסן, אזויווי די דאך האט א רוחב טפח. אפילו ביי די דאך איז שוין נישטא קיין רוחב טפח, אדער אביסל פארדעם איז דא א רוחב טפח, עס מוז זיין ברייט בעיסיקלי. איז אריין אין אוהל ארעי.
הייסט עס אוהל ארעי, והעושה לך תחילה בשבת איז פטור.
דא גייט ער, טלית כפולה, וואס הייסט כפולה? צוזאמגעלייגט די טלית? איבערגעדעקט, זאגט ער, אויף א… אזויווי מ׳הענגט א האנטוך אויף די… אזא שלאק אזא פון א צוזאמגעלייגטע וואס מ׳לייגט אויף די דאך. נישט צוזאמגעלייגט, צוזאמגעלייגט מיינט אזאך וואס הענגט אין די מיטן, אזויווי מ׳הענגט א האנטוך אויף א… און מ׳קען פון דעם מאכן א דאך. איז אזוי, אויב הוה ליה חוטים שיתלו בה מערב שבת, וואס איז דאס די חוטים? דאס הייסט די טלית האט חוטים, מותר לנטותה, מעג מען עס אויסשפרייטן. וכן הפרכות מותר לנטותן ומותר לפרקן, ווייל איינמאל ס׳האט חוטים זעט מען אז ס׳איז א מין כלי וואס איז געמאכט צו רוקן, צו אויפשטעלן און צו נעמען.
אה, ער רעדט נישט אז מ׳מאכט א דאך, ער רעדט אז מ׳מאכט א וואנט דערפון, א מחיצה. אזויווי א מחיצה וואס מ׳האט וואס הענגט אזויווי א טלית, און מ׳רוקט עס, דאס איז מותר. אזוי ווי פרוכות. אבער די ווארט איז, די חוטים מאכט עס אז ס׳ליגט שוין דארט אזוי בקביעות, און דו מאכסט יעצט נישט קיין אוהל. אנטקעגן נישט, האט מען נישט געמיינט פארוואס. ס׳איז נישט קיין אוהל, לאמיר זאגן אז מ׳רוקט עס, מ׳מאכט נישט פון אויבן.
איז די שאלה צו ס׳איז געווען, יא, אויב איז דא א טפח בגג, און די טלית קען שאפן א טפח בגג, אבער ווייל ס׳האט חוטים… עפעס בין איך נאך מיסינג. איך פארשטיי נישט וואס איז דאס די חוטים. לאמיר זאגן ס׳וואלט נישט געווען קיין חוטים, טאר מען נישט אויפהענגען א טלית צו מאכן א מחיצה אויב מ׳מאכט מיט דעם א גג טפח. אויב איז דא א גג טפח, דאס איז די קשיא. ס׳איז א המשך פון די הלכות פארדעם. אפילו באופן וועלכע א גגא טפח. אבער ווען ס׳איז דא א חוטים אויף דעם, איז עס א חוטים. איז עס שוין… איך ווייס נישט. ס׳שטייט נישט געהעריג. איך ווייס נישט.
אפשר די ווארט איז ווייל דו האסט גארנישט געמאכט שבת. ס׳ליגט דאך שוין דארטן פון ערב שבת. דו שפרייטסט עס נאר יעצט אויס ביי די חוטים. דו כאפסט עס אן ביי די חוטים, און דו געסט עס א שלעפ. ס׳איז אזוי ווי מוסיף על האהל. ס׳איז שוין געמאכט. איך וואלט געקענט פארשטיין אז ס׳איז א היתר וואס איז אזוי ווי פריער, אז מוסיף על האהל ערב, אבער דא כאפ איך נישט וואס פעלט אויס אז די שטריק זאל טון. איי דאונט נאו. נישט קלאר. דער מוז פארשטיין… קען זיין די שטריק מאכט עס אזוי ווי ס׳איז שוין געמאכט. ס׳איז שוין דא דארטן א דאך. אפילו ס׳איז ארויפגעלייגט, אבער ס׳איז דא דארטן א חוט וואס איז זייער גרינג צו געבן א מאך צוריק צו. מ׳ווייסט נישט וואו דאס איז יעצט מתקן געווען אן אהל.
אין תוספות שטייט, יא, ס׳שטייט נישט מיט טרעלי… איי דאונט נאו. אקעי.
כילת חתנים
כילת חתנים. דא שטייט נאך א… כילת חתנים, אזא אהל וואס מ׳מאכט פאר חתנים, אזא חופה אזא, יא. שאין בגגה טפח, סיי די גג האט נישט קיין טפח, און אויך האט עס נישט קיין בפחות משלשה סמוך לגג רוחב טפח, איז אזוי, הואיל והוא מתוקן לכך, הואיל און די כילת חתנים איז געמאכט אויף צו זיין א שטיקל… ס׳איז געמאכט צו עפענען און צומאכן, און ס׳הייסט נישט ווי ווען דו עפנסט עס אויף און דו מאכסט עס צו מאכסטו אן אהל. מטלטלין אותה ומתלין לפרקה. נטותה איז א טייטש אזוי ווי ס׳פארמאכן, און לפרקה מיינט עס עפענען. ס׳איז צוריקן אויף ארויס צו מאכן אן אהל, און לפרקה איז צוריקן אויף אריין אז ס׳זאל נישט זיין די העכסטע אין אים.
אה, דא זעסטו יא די תנאי, אפילו די זאך וואס איז מתוקן לכך, איז דוקא אויב ס׳איז נישטא קיין טפח עפעס ווי הי. שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח. איך כאפ נישט די איבריגע טייטש, משולשלת מעל המטה. ס׳איז דא פלאץ אין טאפ פון די מטה? איי דאונט ריעלי אנדערסטענד. וואו איז דא משולשלת מעל המטה? אבער די טאפ פון די מיטה איז נישט אין גובה פון א טפח, ערגעץ כאפט מיך נישט פון וואו מ׳רעדט. דו זעסט, אויף די הלכות וואלט מען געדארפט מאכן פיקטשערס. ס׳איז דאך זייער אפן, זייער סימפל, ס׳איז געאמעטרי. מ׳דארף האבן פיקטשערס צו וויסן וואס מ׳רעדט. I don’t know.
ווייטער.
מ׳דארף וויסן, ס׳זעט מיר אויס זייער אסאך זאכן וואס מענטשן ווייסן נישט צו מ׳מעג, אדער צו ס׳איז בכלל א שאלה פון אהל.
פקק החלון
פקק החלון, אן עפעס צוצושטאפן די פענסטער. דו האסט דאך געמיינט אז דו מיינסט אזוי ווי ס׳איז דא א שטיקל ברייט. ס׳איז א פשוט׳ע ברעט. ס׳איז לעבן א לאך אין די וואנט, לעבן א פענסטער, איז ממש ס׳איז מסוכן לכך. ווען ס׳איז דא דארטן א שטיקל פקק וואס איז צוגעגרייט פאר די חלון, איז אפילו ס׳איז נישט אן ענין קשור ונתון, מיט א ליקוט על החלון, מעג מען עס אריינלייגן אין די לאך און צודעקן מיט דעם די חלון. אפילו ס׳איז נישט, ווען ס׳איז קשור ונתון איז דאך זיכער, אבער אפילו אן דעם הייסט עס נישט בנין. לאזטו שוין מסוכן פאר דעם.
כובע – הוט מיט ברים
כובע, א הוט. כובע שנותנין על הראש, א הוט וואס מ׳לייגט אויפ׳ן קאפ, שיש לו שפה מקפת, וואס האט אזא ברים ארום די הוט, שעושה צל כמו אהל ללובשו, וואס ס׳מאכט א צל ארום דער וואס טוט עס אן, א ברייטע הוט, מותר ללובשו, מעג מען עס אנטון, לפי שאינו אהל אלא מלבוש, ווייל דאס הייסט נישט קיין אהל, דאס הייסט א מלבוש.
אם הוציא מן הבגדים סביב ראשו או כנגד פניו כמו אהל, אויב אבער ער מענעדזשט יא צו מאכן עפעס סביב ראשו או כנגד פניו וואס ס׳זאל יא זיין כמו אהל, והידק על ראשו, און ער באפעסטיגט עס אז ס׳זאל גוט ליגן אויף זיין קאפ, ועשה סביבו שפה קשה ביותר כמו גג, און ער האט געמענעדזשט צו מאכן פון די בגדים אזא שטיקל אהל ארום זיין קאפ, אבער ס׳זאל זיין הארט כמו גג, נישט עפעס וואס פאלט אראפ, אסור מפני שעושה אהל עראי. טייטש, דאס וואס איך זאג אז אזא בגד הייסט נישט קיין אהל עראי איז נאר ווען ס׳איז טאקע א געהעריגע בגד, אבער אויב איז עס דווקא געבויט אנדערש ווי א נארמאלע בגד, און ס׳איז געמאכט צו זיין הארט, א נארמאלע בגד פאלט אראפ, און ווען ס׳איז געמאכט הארט, איז יא, דעמאלטס איז עס יא מדרבנן ווייל ס׳איז עפעס א שטיקל אהל עראי.
וויאזוי חילוק׳ט דאס מיט א הוט? א הוט איז אנדערש פון דעם עפעס. הוציא מן הבגדים, ער רעדט נישט פון א הוט. כובע איז א הוט. אויב איז מען מקפיד אז די מחצלת זאל זיין מהודק, און ס׳איז שטארק, ס׳איז קשה, ס׳איז נישט אזוי ווי א טלית. אקעי.
פרוכת אויפהענגען
זאגט די רב״א, “הנוטה פרוכת וכיוצא בו”. וואס הייסט נוטה? נוטה, מ׳זאגט דאך א גאנצע צייט נוטה. נוטה מיינט אויסשפרייטן? יא, אזוי מיין איך. א פרוכת ליגט דאך אויף די באר אדער אויף די הוק, ווען ער הענגט עס, יא. ער הענגט עס אויף. א גאנצע, ס׳איז נישט געמאכט בכלל פאר די דאך, ס׳איז געמאכט פאר די וואנט. אבער ווען ער הענגט עס אויף, איז ער נוטה. ווען ער האלט עס, לאמיר זאגן, ער וויל עס לייגן די פרוכת וואו ס׳באלאנגט, אבער פאר ס׳גייט אראפהענגען, האלט מען עס אין די הענט אז מ׳זאל עס גוט קאנעקטן. איז בשעת ווען ער האלט עס און ער לייגט עס, “צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעת שנוטהו”, אז ווען ער פיקסט די פרוכת, ער לייגט אריין די פרוכת אין פלאץ, זאל נישט ערגעץ ווערן מטעה צו זיין קיין אהל.
פון דא זעט עס אויס אז אהל עראי מיינט עראי עראי, ממש אזוי ווי פאר די איין מינוט וואס ס׳הייסט אן אהל. דארף מען זיך היטן אזוי ווי די רבנן. רייט. “לפיכך אם היתה פרוכת גדולה, תולה אותה שנים”, זאלן עס צוויי מענטשן אויפהענגען. “אבל אחד אסור”. פארוואס? ווייל ווען צוויי מענטשן טוען עס, גייט נישט דורכלאנג, יא. גייט נישט ווערן די חשש. גייט נישט ווערן די אהל, ווייל מ׳קען עס טון אן אן… איין מענטש וועט עס מוזן האלטן מיט איין האנט און עס האלטן אויסגעשפרייט, אבער צוויי מענטשן קענען עס… יא.
“ומוסיף כילה”, דאס איז א גמרא. אקעי. ס׳איז נישט פאר די פריערדיגע כילה, ס׳איז א דאך. רוב מאל הענגט מען א פרוכת, יא? סתם אזוי, איך גיי צוריק צו די הלכה פון א כילה מיינע. אה, רייט. נישט א פרוכת, נאר א כילה. רייט. אבער מ׳רעדט יעצט פון אויפהענגען די ווענט, נישט פיקסן די דאך. די דאך האט ער שוין געזאגט פריער, א כילה טמאה. אקעי. “אין מושכין אותה אפילו עשרה”. פארוואס? “אפשר שלא תקבע יפה מלמטה ויצא תחתיה אהל עראי”. ביי א פרוכת, אויב צוויי מענטשן הענגען עס אויף צוזאמען, מאכט נישט קיין אהל עראי. אבער א כילה שיש לה גג, ווען מ׳שפרייט עס אויס, איז אויטאמאטיש מאכט מען אן אהל עראי.
בגד אויף א חבית
בגד שמכסה בו פי החבית, בגדים וואס מ׳הענגט אויף אויף די פי החבית, אזויווי מיר האבן געהאט שוין בסוכה אזא סארט זאך, לא יכסה בו את כולו משום עשיית אהל. אה, אינטערעסאנט. עשיית אהל אינעווייניג אין די… טעקניקלי, אויב א מיניטשור מענטש וואלט זיך אריינגעזעצט אין די חבית, וואלט ער געהאט אן אהל? די געווענליכע אהל איז פשט אז אונטער דעם ווערט אן אהל. אקעי. לא יכסה בו את כולו משום עשיית אהל, אבער מכסה הוא מקצתו. מ׳קען נישט איבערדעקן די גאנצע חבית.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, פארוואס הייסט דאס אן אהל? ווען די פשטות׳דיגע כלל איז א באטל, ווען איינער לייגט א דעקל אויף א גרעיפ דזשוס, האט ער יעצט געמאכט א דאך? א גרעיפ דזשוס איז אפשר צו קליין, אבער אויב ס׳איז א חבית, איז עס א גרעסערע זאך. אבער ס׳האט נישט קיין חלל טפח. טפח? ס׳דארף נישט זיין א סייז פאר א מענטש. אן אהל דארף נישט זיין בכלל א סייז פאר א מענטש. אקעי, מיר האבן דאך געזען אויך ביי די בענקל, א שיעור טפח.
אהל עראי. ס׳הייסט, אפשר פאקטיש וועגן דעם איז עס אהל עראי, ווייל ס׳איז אזוי געלייגט, ס׳איז נישט קיין אהל מדאורייתא, נאר אן אהל דרבנן. יא.
נאך אן אינטערעסאנטע זאך. ער זאגט דא דאכט זיך ביי די סוף פון אורח חיים סימן ש״א, אז דאס איז נאר ביי חביות יין, ווייל די יין דארף די אוויר, און ממילא הייסט עס ממש ווי מ׳מאכט אן אהל. אינטערעסאנט.
כפיפה מצרית
המסנן בכפיפה מצרית, דער וואס ניצט א כפיפה מצרית דורך זיין… דורך זיין וואגן, וואטעווער, לא יגביה קרקע הכפיפה מן הכלי טפח. ער זאל נישט אויפהייבן די כפיפה… די טייטש איז, מ׳לייגט א סחורה. איך ווייס נישט פונקטליך וואס א כפיפה מצרית איז. כפיפה איז א באסקעט, א וואויווען באסקעט. זאל מען נישט לייגן די כפיפה, די… ארוגדיגע זאך, די זאך וואס מ׳האט געשפינט, זאל מען נישט לייגן היבש הויך העכער פון די כלי, ווייל דעמאלטס ווען דו לייגסט עס העכער די כלי, ווערט עס אזויווי א דאך, וואס איז א… ווערט עס אן אהל עראי, כדי שלא יעשה אהל עראי.
איך פארשטיי נישט, מיר האבן פריער געלערנט אז וואס איז דאס אנדערש ווי א בענקל? זעט אויס אז דא איז דא יא תועלת פון די כפיפה. א בענקל, איך פארשטיי אזוי ווי פריער, א בענקל איז געמאכט צו נוצן אויבן פון די בענקל, נישט אונטן פון די בענקל. די זאכן זענען יא געמאכט צו נוצן אונטן, ס׳איז געמאכט פאר די חובות, ס׳איז געמאכט פאר די חובות וואס איז אונטן פון די קו פון מיט פון די תחת. יא, ער לייגט עס העכער די קהלה תפלה.
סיום הלכות אוהל עראי — שאלות אין כיפה, האלטן אין די הענט, און שירעם
כיפה אויף כלים — חילוק צווישן כיפה און בענקל
חברותא א:
איך פארשטיי נישט, מיר האבן פריער געלערנט אז למשל, וואס איז דאס אנדערש ווי א בענקל? זעסטו אז דא איז יא דא א תועלת פון די כיפה. א בענקל פארשטיי איך פריער.
חברותא ב:
ניין, א בענקל איז געמאכט צו נוצן אויבן פון די בענקל, נישט אונטער די בענקל. די זאכן זענען יא געמאכט צו נוצן אונטער. ס׳איז געמאכט פאר אונטן, פאר די חובות. ס׳איז געמאכט פאר די חובות וואס איז אונטער די כיפה, מתחת.
יא, ער לייגט עס העכער די כלי א טפח, און וואטעווער ס׳דעקט צו די כלי פון אויבן, איז דאס אן ענין פון אוהל עראי.
אקעי, עד כאן הלכות אוהל עראי.
פסקי תשובות — טלית ביי א כלי נארים
חברותא ב:
ער ברענגט דא פון אונטן טאקע אז די פסקי תשובות זאגט אז ער מעג יא לייגן א טלית ביי א כלי נארים, ווייל מ׳מאכט נישט קיין מחיצה, מ׳מאכט נאר עפעס אנדערש ארום די סטענד. וואטעווער ס׳איז סופאוסד צו מיין, איך ווייס נישט.
דיון: האלטן עפעס אין די הענט — צי דאס איז אוהל?
חברותא א:
אונז האבן נישט געהאט בכלל דא עפעס וואס א מענטש האלט אין די הענט. מ׳האט די גאנצע צייט גערעדט ווען מ׳לייגט עס אויף עפעס.
חברותא ב:
ניין, אונז האבן יא געהאט. אונז האבן יא געהאט. אונז האבן געהאט בפירוש, ווען מ׳הענגט די פרוכת זאגט ער אז מ׳דארף עס נישט האלטן.
חברותא א:
יא, אבער ער גייט עס נאכדעם קובע זיין אויף די זייט.
חברותא ב:
אויף די סעקונד וואס ער האלט עס אינמיטן הענגען און ער האלט עס מיט די הענט.
חברותא א:
ער האלט עס טאקע יעצט, אבער ער איז עס קובע. אבער ווען די גאנצע סך הכל האלט ער עס אין זיינע הענט, איך ווייס נישט. דארף מען טראכטן. איך ווייס נישט קלאר. איך ווייס נישט קלאר.
כללות׳דיגע שאלה אויף הלכות אוהל עראי
חברותא א:
איך פארשטיי נישט די הלכות אוהל עראי, די דרבנן׳דיגע אוהל. עפעס איז נאך מיסינג. וועלכע אוהל? די אוהל עראי אליין איז נאך אקעי, אבער ווען ס׳קומט צו קליינע זאכן, פארוואס זאל מען נישט מאכן א כלליות׳דיגע זאך, עפעס וואס האט אן ענליכקייט צו אן אוהל? אבער א בענקל איז דאך זייער ווייט פון אן אוהל, א טפח. ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
שירעם בשבת — עפענען און האלטן
חברותא ב:
יא, די אחרונים האבן געזאגט אז מ׳טאר נישט גיין מיט א שירעם בשבת, ווייל מ׳מאכט אן אוהל. מ׳טאר נישט עפענען א שירעם. די שאלה איז ווען די שירעם איז שוין אפן, צו ס׳האלטן העכער די קאפ איז אויך אן אוהל.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות שבת פרק כ״ב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/dce9vcl7z6ay78xc34i5g/DR133-_.mp4?rlkey=2qbtsusz1isssjjvauhkzhegw&dl=0