אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק כ״א (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק כ״א (שבותים / איסורי דרבנן)

הקדמה לפרק – חלוקת הרמב״ם בין דאורייתא ודרבנן

הרמב״ם עסק בפרקים הקודמים (בערך פרק ז׳ עד י״ט) באיסורי דאורייתא – ל״ט מלאכות, חיוב חטאת, סקילה, פטור אבל אסור. כעת הוא מתחיל באיסורי דרבנן – השבותים.

חידושים:

הרמב״ם חילק בהלכות שבת את הדאורייתא מהדרבנן – דבר שאף ספר אחר (לא המשנה, לא הגמרא, לא השולחן ערוך) לא עשה בהלכות שבת. הרמב״ם עשה פרקים נפרדים במיוחד לרשימת שבותים. זה עקבי עם שיטת הרמב״ם הכללית בהלכות אחרות, אבל בהלכות שבת זה חידוש כי אף אחד לא עשה זאת.

הלכה א – מקור “שבות”

הרמב״ם אומר: “נאמר בתורה תשבות – אפילו דברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהם. דברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות.”

פשט:

מלבד ל״ט מלאכות, נאמר בתורה “תשבות” – צריך לשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה. חכמים אסרו דברים רבים “משום שבות”.

חידושים:

1. מקור המילה “שבות”: המילה “שבות” באה מלשון התורה “תשבות”. “משום שבות” הוא קיצור של “משום תשבות”. חכמים נסמכו על הפסוק “תשבות” כאסמכתא (לפי המגיד משנה זו אסמכתא, לא דרשה דאורייתא).

2. שתי קטגוריות של שבותים: הרמב״ם מחלק:

(א) דומה למלאכות – דברים הנראים דומים למלאכה, אף אם אינם מביאים למלאכה.

(ב) גזירה שמא יבוא מהם לידי איסור סקילה – דברים שיכולים להביא לעשיית מלאכה דאורייתא.

3. החילוק בין “דומה למלאכות” ל״שמא יבוא”: “דומה למלאכות” פירושו שאחרים לא יכשלו כשזה נראה כמלאכה; “שמא יבוא” פירושו האדם עצמו יכשל.

4. הרמב״ם נגד הרמב״ן: הרמב״ן (פרשת אמור) שואל קושיה ידועה: אחרי כל ל״ט מלאכות אדם יכול עדיין להתייגע, לסחוב ארגזים, לעבוד – איך זה “תשבות”? הרמב״ן לומד ש״תשבות”/”שבת שבתון” פירושו שמלבד מלאכות יש חיוב דאורייתא לשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה. אבל הרמב״ם לא מתכוון כך כאן. שבות הרמב״ם כאן הוא בבירור דרבנן עם טעמים ספציפיים (דומה למלאכה או שמא יבוא), לא חיוב כללי של שביתה. ענין השביתה של הרמב״ם בכלל בא רק בפרק כ״ד, ושם זה בא מ״למען ינוח” – זו קטגוריה נפרדת (דיני טורח), לא אותו דבר כמו שבות. אצל הרמב״ן לא היה צורך לומר “דומה למלאכות” או “גזירה שמא יבוא” – פשוט כי צריך לשבות. אבל הרמב״ם לא אומר כך.

5. התירוץ הראשון של המגיד משנה מתאים לשיטת הרמב״ן, אבל לא מתחבר ללשון הרמב״ם כאן.

כללי יסוד בגזירות דרבנן:

כל ה״שמא יבוא לידי” אינם חששות רחוקים, אלא דברים שחכמים ראו שבשגרה היומיומית, הצעד הבא אחרי הפעולה המותרת הוא מלאכה דאורייתא. זה “slippery slope” שהוא קרוב מאוד – זה מאותה קטגוריית מלאכה. הכלל: אל תעשה צעד אחד לפני המלאכה.

גזירות הקשורות לחורש – משוה גומות

הרמב״ם אומר: “כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש” – זו תולדה של חורש (נאמר במפורש בפרק ט׳).

(א) אסור ליפנות בשדה הנירה

“אסור ליפנות בשדה הנירה בשבת שמא ישוה גומות.”

פשט: אסור להיפנות בשדה שכבר התחילו לעבדו, כי יגיע להשוות גומות (כשלוקח עפר לכסות).

חידושים: זהו איסור שמא יבוא – הצעד הבא אחרי הפעולה המותרת הוא מלאכה דאורייתא.

(ב) המפנה אוצר בשבת

“המפנה אוצר בשבת… אפילו לצורך דבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש – לא יגמור כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות.”

פשט: אסור לרוקן חדר עד הרצפה, כי כשיגיע לקרקע החשופה, יגיע להשוות גומות. אפילו להכנסת אורחים או בית מדרש – לא יסיים עד הסוף.

(ג) טיט שעל גבי רגלו

פשט: אסור לנגב טיט מרגלו בקרקע – שמא ישוה גומות. אבל מותר לנגב בכותל או בקורה.

(ד) לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו

“אסור לרוק על הקרקע ולשפשף ברגלו, שמא ישווה גומות. אבל מותר לדרוס על רוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו.”

פשט: אסור לירוק על הקרקע ואחר כך לשפשף ברגלו – שמא ישוה גומות. אבל מותר לדרוך על הרוק דרך אגב, כי אז אינו מחליק בכוונה את הקרקע.

חידושים: החילוק הוא בין שפשוף בכוונה (שאסור) לבין דריכה דרך אגב (שמותרת), כי בדרך אגב אינו מחליק בכוונה את הקרקע.

(ה) נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

“נשים המשחקות באגוזים ובשקדים וכיוצא בהן, אסור לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות גומות.”

פשט: נשים המשחקות באגוזים ושקדים – אסור בשבת כי צריך לישר את הקרקע כדי לשחק כראוי.

חידושים: נשאלת השאלה מדוע הרמב״ם אומר דווקא “נשים” – גברים לא היו משחקים בדברים כאלה. המנגנון: כששחקים באגוזים על הקרקע, צריך שהרצפה תהיה ישרה, וזה מביא להשוואת גומות.

(ו) כיבוד הקרקע

“אסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות, אלא אם כן היתה רצופה באבנים.”

פשט: אסור לטאטא את הרצפה, כי זה יכול להביא להשוואת גומות, אלא אם הרצפה מרוצפת באבנים.

חידושים: מעניין שהרמב״ם לא התחיל בהלכת כיבוד הקרקע, שהיא דבר יומיומי (נוגע לכל שבת אחרי הסעודה), ורק אחר כך מביא את ההלכות הנדירות יותר.

(ז) זילוף מים על גבי הקרקע

“מותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוין לכך.”

פשט: מותר לשפוך מים על הקרקע, כי אינו מתכוון להשוואת גומות.

חידושים:

קושיה: בכיבוד (טיאוט) הרי גם כן דבר שאינו מתכוין – הוא מתכוון רק לאסוף לכלוך, לא לעשות גומות?

תירוץ: בכיבוד זה “מיהוותא ליה” (פסיק רישיה / זה קורה כמעט בהכרח) – כששוטפים קרקע רכה, זה קרוב מאוד להשוואת גומות. אבל בשפיכת מים, בדרך כלל לא קורה השוואת גומות.

פשט אלטרנטיבי: “אינו מתכוין” לא פירושו דבר שאינו מתכוין במובן הטכני, אלא שבדרך כלל כששופכים מים אין עוסקים בהחלקת הרצפה – זו לא פעולה שמובילה באופן טבעי לגומות.

– אולי “אינו מתכוין” פירושו שכל עוד אין בדעתו השוואת גומות, מותר לשפוך. אבל אם יש בדעתו השוואת גומות, גם שפיכת מים תהיה אסורה.

(ח) סיכה, פינוי, הדחה – אפילו רצופה באבנים

“אין סכין את הקרקע אפילו היא רצופה באבנים, ואין מפנין אותה, ואין מדיחין אותה, אפילו ביום טוב כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות.”

פשט: אסור למרוח שמן על הקרקע, לא לנקות (להסיר אבק), לא לשטוף במים – אפילו על קרקע מרוצפת, אפילו ביום טוב.

חידושים:

חילוק בין זלף מים למדיחין: זלף מים פירושו פשוט שפיכת מים, אבל מדיחין פירושו שטיפה עם סמרטוט – הליך שלם של יום חול.

קושיה: באבנים הרי אין השוואת גומות, מדוע אסור? זו גזירה לגזירה!

תירוץ: טעם הרמב״ם הוא “שלא יעשה כדרך שעושה בחול” – כשעושים את כל ההליך של יום חול (מריחה, ניקוי, שטיפה), זה מביא להשוואת גומות במקום שאינו רצוף. בימים הקדומים לא היה אבנים בכל מקום – אמצע החדר היה אבנים, אבל הצדדים היו חול. אז שטיפת החלק המרוצף היא חלק מאותו הליך שמביא להשוואת גומות בחלק העפר.

כלל: אסור לעשות את כל ההליך של יום חול, כי זה מביא לצעד הבא שהוא מלאכה. מעט החלקה מותר, אבל לא ההליך המלא.

(ט) חצר שנתקלקלה במי גשמים

“חצר שנתקלקלה במי גשמים, מביא תבן ומרדה בו. וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות.”

פשט: חצר שהוצפה מגשם – מותר להביא קש ולפזרו, אבל רק בשינוי (עם קצה הסל), לא בדרך הרגילה.

חידושים: השינוי משמש כהיכר שזה שבת – כשעושים זאת בצורה מקצועית של יום חול, שוכחים שזה שבת ויכולים להגיע להשוואת גומות. השינוי מונע את ה”slippery slope.”

גזירות הקשורות לזורע

“המשקה את הזרעים חייב משום זורע. לפיכך אסור לשאוב מים מן הבאר בגלגל, גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ואם היה באר של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל, שאין אנו חוששין שמא ימלא לגנתו.”

פשט: השקיית צמחים היא תולדה של זורע. לכן אסור לשאוב מים מבאר בגלגל (מנגנון גלגל), כי זה מקל לשאוב כמויות גדולות של מים, והוא יכול להגיע להשקות את גינתו. אבל בחצר מותר, כי שם אין ליד הגינה.

חידושים:

“חורבתו” לא פירושו חורבה במובן הרגיל, אלא מקום שבו נוטעים – מקום שבו שייכת זריעה.

החילוק בין בגלגל לבלי גלגל: בלי גלגל מותר כי זה כלאחר יד – זה קשה יותר, והשינוי מהדרך הרגילה משמש כהיכר. עם גלגל זה מקצועי כמו בימי חול, ואין היכר.

חצר מול חוץ: בחצר מותר אפילו בגלגל, כי שם אין ליד הגינה ואין חשש שישקה.

גזירות הקשורות לקוצר

(א) רדיית דבש

“התולש חייב משום קוצר. לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש.”

פשט: הוצאת דבש מכוורת אסורה כי זה דומה לתולש (קוצר).

חידושים: זו אולי קטגוריה אחרת של גזירה – לא “שמא יבוא לידי מלאכה” אלא “דומה למלאכה” (שדומה למלאכה). אף שדבש אינו מחובר לקרקע וזה לא קצירה אמיתית, אבל צורת הדבר דומה – מרחוק זה נראה כאילו תולש משהו שנטוע.

(ב) עלייה באילן

“אין עולין באילן בין לח בין יבש, ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן… גזירה שמא יתלוש.”

פשט: אסור לעלות, להיתלות, או להישען על עץ – בין חי בין יבש – כי יכול להגיע לתלישה.

חידושים: כאן כבר לא מדברים רק על תולש ספציפית, אלא גזירה רחבה יותר: בכלל אסור להשתמש בכל דבר המחובר לקרקע בשבת. המנגנון: כשנמצאים על עץ, רואים ענף חי, קל לשכוח ולתלוש.

(ג) פירות שנשרו בשבת

“פירות שנשרו בשבת – אסור לאכלן עד מוצאי שבת, גזירה שמא יתלוש.”

פשט: פירות שנפלו מעצמם מעץ בשבת – אסור לאכלם עד מוצאי שבת.

חידושים: אף שלא הייתה כל קצירה (הם נפלו מעצמם), אסור – כי אם היו מתירים לאכול פירות כאלה, היו מגיעים לתלישה בכוונה. האדם ייהנה מפרי טרי שנפל, וישכח את האיסור ויתלוש בעצמו.

(ד) הדס המחובר – ריח מחובר לקרקע

“הדס המחובר שיש בו ריח – מותר להריח בו. אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה – אסור להריח בו במחובר, גזירה שמא יקצצנו לאכלו.”

פשט: צמח ריחני (הדס) שעדיין מחובר לקרקע – מותר להריח. אבל פרי הראוי לאכילה (אתרוג, תפוח) – אסור להריח כשמחובר.

חידושים: החילוק: בהדס ההנאה היא רק הריח – אין לו סיבה לתלשו, כי יכול להריח כשהוא עומד. אבל בפרי, כשמריח אותו, מקבל תאווה לאכול, ואז יש גזירה שמא יקצצנו לאכלו. הכלל: “לא שנו אלא ריח בו” – רק כשההנאה היא רק ריח, מותר; כשראוי לאכילה, אסור.

(ה) שרשים – ישיבה על אילן

“אילן שעושין רושם בגופו – אין עולין בו בשבת. שרשים שבולטים למעלה מג׳ טפחים – אסור. תוך ג׳ – מותר. היה בולט למעלה מג׳ ולתוך ג׳ – מותר להשתמש בחלק שתוך ג׳. היה גבוה ג׳ אפילו צידו אחד שוה לארץ – אסור לשבת עליו.”

פשט: שרשים הבולטים מהקרקע מעל ג׳ טפחים – אסור לשבת/להשתמש. מתחת לג׳ טפחים – מותר (לביד). אם צד אחד מעל ג׳ וצד אחר לא – אסור.

חידושים:

– יסוד “לביד” מיושם: מתחת לג׳ טפחים נחשב כאילו זה ביחד עם הקרקע, ממילא זה לא נקרא “ישיבה על אילן” אלא כאילו יושב על הקרקע.

– בישיבה על אילן כבר רחוקים מאוד מהחשש המעשי של חיתוך (תולש). זו כבר גזירה בפני עצמה.

– במקום מדורג שצד אחד מעל ג׳ וצד אחר לא – אסור, כי חצי ממנו הוא שימוש ראוי באילן.

(ו) רוכב על גבי בהמה

“אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואין נשענין על גבי בהמה. לא לעלות ולא לירד. צדי צדדים – מותר.”

פשט: אסור לרכוב על בהמה בשבת, לא להישען, לא לעלות ולא לרדת. אבל צדי צדדים (להישען על משהו שנשען על בהמה) – מותר.

חידושים:

– לכאורה אפשר היה לרכוב מצד “חי נושא את עצמו” – הבהמה נושאת את עצמה. אבל טעם האיסור הוא גזירה: שמא יחתוך זמורה – יחתוך ענף לנהוג את הבהמה, שזה תולש (או מחמר אם בחוץ).

– צדי בהמה (צדדי בהמה) – אסור, שנראה כגזירה לגזירה. אבל צדי צדדים – מותר, וזה הכלל הרגיל.

(ז) בדיעבד – עלה באילן / בהמה בשבת

“עלה באילן בשוגג – ירד. במזיד – אסור לו לירד (קנס). אבל בבהמה – בין שוגג בין מזיד ירד, משום צער בעלי חיים.”

פשט: בעץ: שוגג – מותר לרדת; מזיד – נשאר על העץ עד מוצאי שבת (קנס). בבהמה: תמיד יורד, כי אי אפשר לקנוס על חשבון הבהמה (צער בעלי חיים).

חידושים: החילוק: בעץ הקנס רק על האדם – הוא נשאר על העץ. אבל בבהמה הקנס היה פוגע בבהמה (צער בעלי חיים), ממילא אין קונסים.

(ח) פורקין המשא מעל הבהמה

“פורקין המשא מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה – מניח את ראשו תחתיה ומסלקה לצדדין (כלאחר יד).”

פשט: מותר להוריד משא מבהמה בשבת בגלל צער בעלי חיים, אבל עושים זאת כלאחר יד – מכניסים את הראש מתחת לשק ודוחפים אותו.

חידושים: האיסור להוריד בידיים הוא כי התבואה מוקצה (תבואה שהונחה לאוצר – לא מאכל בהמה, לא ראויה). ממילא מותר לטלטלה רק כלאחר יד.

(ט) בא מן הדרך בליל שבת – בהמה טעונה

“היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה – כשהגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין – מתיר את החבלים והשקים נופלים.”

פשט: כשמגיעים ערב שבת עם בהמה טעונה: דברים שאינם מוקצה – מורידים כראוי. דברים שהם מוקצה – מתירים את החבלים (קשר שאינו של קיימא) ומניחים לזה ליפול.

(י) כרים וכסתות – מבטל כלי מהיכנו

“אם היו שקים קטנים וראויים להשתבר – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, והשקים נופלים עליהם. ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו – שאם ירצה לשלוף שולף, שהשקים קטנים וקלים.”

פשט: בשקים קטנים שבירים – מניחים דברים רכים מתחתם שייפלו רך. זה לא מבטל כלי מהיכנו כי אפשר אחר כך למשוך את הכר.

חידושים:

– יסוד “מבטל כלי מהיכנו”: אסור לגרום לכלי שמותר להשתמש בו להיות בלתי שמיש בשבת. אבל כאן, כיוון שהשקים קטנים וקלים, תמיד אפשר למשוך

את הכר – ממילא הוא לא מבוטל.

שברי זכוכית (שברי זכוכית): כאן אין את ההיתר של כרים וכסתות. הטעם: לשברי זכוכית אין הפסד גדול כששוברים אותם, כי ממילא הולכים להמיס/להתיך אותם לעשות זכוכית חדשה – “הכל לטכה עומד.” להפסד מועט חכמים לא טרחו לעשות תקנות מיוחדות.

– בשקים גדולים עם כלי זכוכית, שיש חשש גדול של שבירה, וכר/כסת לא עוזרים (כי יהיה מבטל כלי מהיכנו – לא ירצה למשוך את הכר), התירו פריקה בנחת – הורדה לאט.

– מדוע לא מניחים את השקים הגדולים מהבהמה כדי להימנע מבעיית המוקצה? כי אין אנו חוששין על הבהמה – צער בעלי חיים הוא חשש גדול יותר מחשש המוקצה.

גזירות הקשורות למעמר

(א) מדבק פירות

“המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד חייב משום מעמר.”

פשט: כשמדביקים יחד פירות קטנים עד שהם הופכים לגוף אחד (למשל עושים דבילה), חייב משום מעמר.

חידושים: החילוק בין פירות (מעמר) וגבינה (בונה) – שניהם פעולה של איחוד, אבל בפירות זה מעמר כי זה דומה למעמר המקורי של תבואה.

(ב) נתפזרו פירות בחצר

“נתפזרו פירות בחצר – מלקט ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול.”

פשט: כשפירות התפזרו בחצר, מותר לאסוף ולאכול, אבל לא להכניס לסל או קופה כמו שעושים בחול.

חידושים: הטעם: שמא יכבשם בידו בתוך הקופה – כשכל הפירות כבר ביחד בכלי ילחץ אותם, שזו תולדה של דש, ושמא יבוא לידי סחיטה.

(ג) מלח שנתפזר

“וכן אם נתפזר לו מלח – אסור משום נראה כמעמר.”

פשט: מלח שהתפזר אסור לאסוף, משום נראה כמעמר.

חידושים: מעמר מדאורייתא הוא רק על דבר שגידולו מן הקרקע – מלח לא גדל. אבל התהליך של הוצאת מלח ליד ים המלח נראה דומה לאיסוף תבואה/פירות, לכן אסור מדרבנן משום נראה כמעמר.

גזירות הקשורות לדש – סחיטה / מפרק

(א) סחיטת זיתים וענבים

“המפרק חייב משום דש. הסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק.”

פשט: מפרק (הוצאת דבר אחד מהאחר) חייב משום דש. סחיטת זיתים (שמן) וענבים (יין) חייבת מדאורייתא משום מפרק.

(ב) תותים ורמונים

“אסור לסחוט תותים ורמונים – הרי מצינו בבני אדם שסוחטין אותן כזיתים וכענבים, שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים.”

פשט: תותים ורמונים אסורים מדרבנן לסחוט.

חידושים: יסוד החילוק: זיתים וענבים הם פירות העומדים לסחיטה – תכליתם היא שמן/יין. זה מפרק דאורייתא. תותים ורמונים לא עומדים לסחיטה, אבל כיוון שאנשים מסוימים סוחטים אותם, זה נראה דומה, ושמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. שאר פירות כמו תפוחים וכדומה שאף אחד לא סוחט – מותרים.

(ג) כבושים ושלקות

“כבושים ושלקות שסחטן – אם לרכך גופן מותר, ואם להוציא מימיהן אסור.”

פשט: פירות כבושים/מבושלים – כשלוחצים לרכך את הגוף מותר, אבל להוציא את המיץ אסור.

חידושים: זו חומרא בשאר פירות מדרבנן. כבושים ושלקות שונים ממיץ רגיל – בכבושים ושלקות שייך ששותים מי שלקות (כמו מימי דגים).

(ד) שלג

“אם מרסקן את השלג שירדו מימיו – אסור. אבל בכוס או קערה מותר לרסק.”

פשט: אסור לכתוש שלג בכמות גדולה שיהפוך למים, אבל בכוס/קערה מותר.

חידושים: נדון מה פירוש “בכוס” – סברא אחת שזה פירושו כוס שיש בו כבר מים, כך שהשלג נכנס למים וזה לא נולד/מוליד. סברא אחרת: “כוס” פירושו ישירות לשתייה – דומה להלכות אחרות שבהן שימוש ישיר הוא קולא. הענין כאן הוא מפרק, לא רק מוליד.

(ה) שום, קנבוס, בוסר, מלילות – ריסוק מבעוד יום

“שום, קנבוס, בוסר, מלילות שריסקן מבעוד יום – אם חסרים דיכה אסור לגמור דריכתן בשבת, אבל אם חסרים שחיקה ביד מותר לגמור שחיקתן בשבת.”

פשט: כשכבר כתשו (ריסוק) ערב שבת: אם חסר עדיין דיכה (בכלי) – אסור; אם חסר רק שחיקה ביד (לחיצה בידיים) – מותר.

חידושים: היסוד הוא שעיקר מלאכת הדישה כבר נעשתה ערב שבת, ומה שנשאר הוא רק דבר קטן – שחיקה ביד. זה מושווה לשחיפת אריפות (דייסה/פורינה) – זה כבר מבושל, כבר בעצם מוכן, רק מועכים קצת לאבקה, שזה “לא מיחזי אלא שחיקה ביד” – מותר.

(ו) מולל מלילות

“המולל מלילות – מולל בשינוי כדי שלא יראה כדש.”

פשט: מי ששף שיבולים בידיים להוציא תבואה, צריך לעשות זאת בשינוי.

חידושים: שלוש מדרגות: (1) דש – המלאכה המלאה בכלי; (2) מלילות – בידיים (כבר קולא); (3) מלילות כלאחר יד – בשינוי (למשל בגב היד). רק הדרך השלישית מותרת.

(ז) יונק חלב בפיו

“היונק חלב בפיו – פטור (אבל אסור). חולב – תולדה דדש.”

פשט: מי שיונק חלב בפיו פטור אבל אסור. חליבה היא תולדה של דש.

חידושים:

– יניקה בפה היא מפרק כלאחר יד – בפה אינה הדרך הרגילה של דש. הרמב״ם אומר “פטור” שפירושו פטור אבל אסור.

– הנפקא מינה המעשית: כשמישהו סובל (למשל חולה מבעל חי), מותר לינוק בפה – כי זה רק מפרק כלאחר יד, ובמקום צער לא גזרו.

– חכמים לא רוצים שיהודים יסבלו בשבת – זה יסוד חשוב בהלכות שבת.

– מובאת דוגמה של מעלית שבת כאנלוגיה: זה לא איסור דאורייתא אלא שבות, וכיוון שקשה לאנשים ללכת במדרגות, הקילו.

(ח) פירות שזבו מהן משקין בשבת

“פירות שזבו מהן משקין בשבת: אם זיתים וענבים – אסור לשתות עד מוצאי שבת, גזירה שמא יסחוט. אם תותים ורימונים – אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן מותרים; אם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורים עד מוצאי שבת.”

פשט: בזיתים וענבים, שבהם סחיטה דאורייתא, אסרו אפילו מה שזב מעצמו – גזירה שמא יסחוט. בתותים ורימונים (שבהם סחיטה רק דרבנן) תלוי בכוונה: הכניס לאכילה – מותר; הכניס לסחיטה – אסור.

חידושים:

– בתותים ורימונים שהכניסן לדורכן: כיוון שב״תעודה” שלו כתוב לסחיטה, הוא קרוב יותר לסחוט – אם מניחים לו לקחת מה שיצא מעצמו, בפעם הבאה ידחוף בעצמו.

– זו גזירה מיוחדת: האדם לא נגע בכלום, זה זב מעצמו, ובכל זאת חכמים אסרו לשתות עד מוצאי שבת. זה לא כמו שאר מלאכות בשוגג/באונס שבהן עשה משהו.

(ט) זיתים וענבים שריסקן מערב שבת

“זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויוצא מהן משקין מעצמן בשבת – מותרים. כעין חלות דבש שריסקן מערב שבת – משקין היוצאים מהן בשבת מותרין, שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן בערב.”

פשט: כשכבר ריסקו ערב שבת, אין גזירה שמא יסחוט, כי הכל כבר כתוש – אין צורך בעזרתו.

חידושים:

– מדוע ריסוק מערב שבת עוזר? ברגע שזה כבר מרוסק, אין מה ללחוץ – הכל כבר כתוש.

– טכנית אולי אפשר עדיין לסחוט, אבל מעשית אנשים לא מתנהגים כך – לכן אין את החשש.

גזירות הקשורות לזורה ובורר

(א) מנפח מלילות

“אע״פ שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו (בשינוי), מנפח ביד אחת בכל כוחו, אבל לא בקנון ולא בתמחוי – גזירה שמא ינפה בנפה ובכברה.”

פשט: מותר לנפות את המוץ ביד אחת, אבל לא בכלי – אפילו כלי שלא נעשה במיוחד לבירור – כי זו גזירה שיגיע להשתמש בנפה או כברה, שזה חייב דאורייתא.

חידושים: מדוע הרמב״ם לא אומר את האב של זורה ובורר כמו שעושה במפרק: במפרק צריך להסביר שזו תולדה של דש. אבל זורה ובורר הם עצמם אבות – כולם יודעים מה הם.

(ב) סינון יין

“מותר לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בקופת מצרית, אבל שלא יניח הכימה בסודר (לא יעשה צורת משפך), שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. אסור לתלות את המשמרת כדרך שעושה בחול, שמא יבוא לשמור.”

פשט: יין/מים צלולים מותר לסנן דרך בד או קופת מצרית (לא דרך משמרת אמיתית), אבל לא בצורה שנראית כדרך החול. גם אסור לתלות משמרת על כלי אפילו לא משתמשים בה עכשיו.

חידושים: “תלות את המשמרת” פירושו תולה אותה למעלה מכלי, שכשיוצק לא יעברו השמרים. אפילו לא הולך להשתמש בה עכשיו – זה שלב הכנה שמוביל לשימור.

(ג) מכבץ (עשיית גבינה)

“המכבץ הוא תולדת בורר – הפרדת החלק הקשה מהחלק הנוזלי של חלב.”

חידוש: מותר להכניס שומשום וגוזמין לדבש, אבל לא יכבוץ בידו – לא ילחץ/יפריד בידיים, כי זה דומה לבורר.

גזירות הקשורות לטוחן

(א) מחתך ירקות דק דק

“מחתך ירקות דק דק כדי לבשלו הוא תולדות טוחן וחייב. לפיכך, לא ישחק חרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה – נראה כטוחן.”

פשט: חיתוך ירקות דק מאוד הוא תולדה של טוחן (דאורייתא). כתישת חרובים לבהמה אסורה מדרבנן כי זה נראה כטוחן.

חידושים:

– מדוע מחתך ירקות דק דק תולדת טוחן? טוחן פירושו עשיית אבקה מחיטה, אבל חיתוך עגבנייה לחתיכות קטנות? התירוץ: לא צריך להיות ממש אבקה, אלא חתיכות קטנות.

– החילוק בין מחתך (תולדה דאורייתא) למרסק (דרבנן): מרסק הוא קצת יותר גס מטוחן, אבל קצת יותר דק ממה שהיה מותר.

(ב) אין טחינה בפירות

“מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים – שאין טחינה בפירות.”

פשט: מותר לחתוך פירות (כמו דלועין/קישואים) לבהמה, ונבילה לכלבים, כי בפירות אין איסור טוחן.

חידושים:

– החילוק בין ירקות לפירות: תבואה – זו הטחינה הקלאסית (עשיית קמח). ירקות – אי אפשר לאכול אותם כמו שהם, צריך להכין אותם לבישול, לכן החיתוך הוא הכנה שיש לה פנים של טוחן. פירות – אפשר לאכול אותם כמו שהם, רק עושים חתיכות קטנות יותר, לכן אין טוחן.

– זה מסביר גם מדוע נבילה מוזכרת יחד עם פירות – הכלב אוכל אותה כמו שהיא, רק מקלים עליו. הכלל “אין טחינה בפירות” מתאים גם לנבילה.

(ג) מתירין אלומות / מפספסין אלומות קטנות

“מתירין אלומות של עמר לפני הבהמה, ומפספסין ביד אלומות קטנות, אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.”

פשט: מותר לפתוח אלומת תבואה לבהמה, ואלומות קטנות מותר לרכך בידיים (משפשף), אבל לא אלומות גדולות.

חידושים: הטעם שאסור באלומות גדולות הוא לא בגלל טוחן, אלא מפני הטורח שבהן – בגלל הטורח. נשאלת השאלה מדוע הרמב״ם מניח זאת כאן אצל טוחן, כשעניני טורח באים מאוחר יותר. התירוץ: זו תוספת קטנה כי זה דבר קשור.

(ד) חבילי סיאה ועזוב – כותש בראשי אצבעותיו

“חבילי סיאה ועזוב וקרנות שהכניסן למאכל בהמה – כותש ואוכל בראשי אצבעותיו, אבל לא ביד הרבה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.”

פשט: צמחים מסוימים שהכניס למאכל בהמה – מותר לכתוש אותם בקצות האצבעות, אבל לא בידיים מלאות, כדי לא לעשות כמו ביום חול.

חידוש: הטעם הוא שאם עושה זאת כדרך חול, יגיע לטוחן ממש.

(ה) הצריך לדוך פלפלין – שינוי בכלי

“הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך מאכל בשבת – כותש ביד הסכין ובקערה. אבל במכתשת – חייב משום טוחן.”

פשט: כשצריך לכתוש פלפל למאכל שבת, מותר לעשות זאת בשינוי – בידית הסכין על צלחת. אבל במכתשת (מדוכה) חייב משום טוחן.

חידושים:

– השינוי מורכב משני דברים: (1) בצד העבה של הסכין (לא כדרכו), (2) על צלחת שאינה הכלי הרגיל לטוחן. רואים שהרמב״ם מדבר על מצב שבו נמצאים באמצע האכילה – זה חלק מאכילה, לא הכנה.

– החילוק העיקרי: הכלי משפיע יותר מהמעשה. אפילו כשנמצאים צעד אחד מטוחן, עדיין מותר כשזה חלק מאכילה. אבל במכתשת – זה ממש טוחן.

גזירת רפואה בשבת – שחיקת סממנים

(א) יסוד הגזירה

“לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים.”

פשט: כיוון שבמכתשת חייב משום טוחן, ורפואה צריכה לעתים קרובות שחיקת סממנים (כתישת תרופות), חז״ל אסרו לאדם בריא להתרפא בשבת.

חידושים:

– הרמב״ם מקשר את איסור רפואה בשבת ישירות לטוחן – ה״לפיכך” מראה שהגזירה שמא ישחוק סממנים נובעת מכך ששחיקה במכתשת חייבת משום טוחן.

– האיסור הוא רק לבריא (או מי שאינו בריא אבל לא חולה שיש בו סכנה). חולה שאין בו סכנה – מותר לעשות איסורי דרבנן עבורו.

כל הרפואות שהרמב״ם מדבר עליהן כאן, אפילו כאלה שלא שוחקים סממנים עבורן (כמו פשוט לשתות משקה), אסורות. כי מאחר שזו רפואה, ולרפואה בכלל יש שחיקת סממנים, גזרו על כל הרפואות.

סברת הגזירה – מדוע רק רפואה? ברפואה האדם יותר נואש – הוא צריך דווקא את זה, וילך לטחון סממנים. אבל באוכל רגיל, אם אין לו את זה, יאכל משהו אחר – הוא לא נואש מספיק ללכת לשחוק סממנים.

(ב) מאכל בריאים מול מאכל שאינו מאכל בריאים

“לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, כגון אזוב ואפוא. ולא דברים המשלשלים כגון לענה. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבישלו בהם אמנון ועשבים.”

“אבל: אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלם ולשתותם, כגון הכסבר והכוסת והאזוביון, ואף על פי שיש בהם כח הרפואה, ואף על פי שאוכלן כדי שיתרפאו בהם – מותר, הואיל והם מאכל בריאים.”

פשט: דברים שבריאים לא אוכלים – אסור לאכול בשבת (אפילו שלא לרפואה, כי זה נראה כרפואה). דברים שבריאים כן אוכלים – מותר לאכול אפילו לרפואה.

חידושים:

כלל כפול מעניין: מאכל שאינו מאכל בריאים – אסור אפילו שלא לרפואה (כי עצם מעשה האכילה של דבר כזה נראה כרפואה). מאכל בריאים – מותר אפילו לרפואה במפורש. הרמב״ם אומר “לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים” – הוא לא אומר “לרפואה”, אלא פשוט אסור לאכול דברים כאלה.

– דוגמה: צ׳ולנט – אפילו אומרים “זו רפואה”, לא צריך להפסיק לאכול, כי זה מאכל בריאים.

– הגדר של “מאכל בריאים” לא פירושו שכולם אוכלים אותו, אלא שקורה שאנשים אוכלים אותו – כמו “health food” שהוא לא ממש רפואה אבל גם לא מאכל טיפוסי, אבל אנשים אוכלים אותו.

(ג) שתה חלתית קודם השבת

“שתה חלתית קודם השבת וראה שעותה והולך – מותר לשתותה בשבת, במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית.”

פשט: מי ששתה חלתית (משקה רפואי) לפני שבת והוא עדיין עובד, מותר להמשיך לשתות בשבת, במקום שבריאים שותים אותו.

חידושים:

קושיה קשה על הגירסה: אם זה מקום שנהגו הבריאים לשתות – מדוע צריך את התנאי שהתחיל לפני שבת? זה כבר מאכל בריאים! ואם זה לא מאכל בריאים – מה עוזר שהתחיל לפני שבת?

הגהת הרב המגיד: הרב המגיד מגיה לקר

וא “אפילו במקומות שלא נהגו הבריאים” – זה הגיוני יותר, כי זה חידוש: אפילו במקום שבריאים לא שותים אותו, מותר להמשיך לשתות כי התחיל לפני שבת.

הצעה להבין את הגירסה שלנו: אולי הכוונה שכיוון שהאדם עשה לעצמו סדר של שתייה קבועה, זה עבורו נהיה כמו מאכל בריאים – זה לא עוד מעשה רפואה חד-פעמי, אלא שגרה רגילה. אבל זה נשאר לא ברור.

הצעה שנייה: אולי ההיתר מבוסס על כך שהפסקה באמצע קורס רפואי יכולה להיות סכנה. אבל גם זה לא מתקבל כי סכנה היא קטגוריה אחרת לגמרי.

(ד) שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם

“שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם – מותר לסוך בהם בשבת, אפילו שנתכוון לרפואה, ואין לו היכר. אבל שאינם דרך הבריאים – אסורים.”

פשט: שמן שבריאים משתמשים בו גם למריחה, מותר להשתמש בשבת אפילו בכוונה לרפואה, כי לא ניכר שעושה זאת לרפואה. אבל דברים שרק חולים משתמשים בהם – אסור.

חידושים: הרמב״ם אומר אפילו שנתכוון לרפואה – זה שונה מהלכות קודמות. בשמנים שדרך הבריאים, אפילו בכוונה לרפואה מותר, כי זה לא ניכר (אין לו היכר).

(ה) חושש במתניו – סיכה ביין וחומץ

“החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. אלא במקום שבני אדם סכין אותו. ומותר לסוך שמן המלך בכל מקום.”

פשט: מי שכואב לו במתניים אסור למרוח יין או חומץ (כי בריאים לא עושים זאת), אבל שמן מותר (כי בריאים עושים זאת גם), לא שמן ורד (שמן פרחים) אלא במקום שבריאים משתמשים בו גם. שמן המלך מותר בכל מקום כי בריאים משתמשים בו תמיד.

(ו) נקפה ידו או רגלו – צמיסה ביין

“נקפה ידו או רגלו – צומסה ביין ולא יצמוס בחומץ. ואם היה רגיל – אפילו ביין אסור.”

פשט: מי שחבל בידו או ברגלו, מותר לחבוש (לעצור דימום) ביין (כי בריאים משתמשים בו גם), אבל לא בחומץ (כי זה רק לרפואה).

חידושים: “ואם היה רגיל – אפילו ביין אסור” – חומץ עובד חלש יותר מיין, אבל אצל אדם רגיש (עדין), אפילו יין עובד כרפואה, ולכן אסור.

(ז) חושש בשיניו – חומץ

“החושש בשיניו לא יגמא בהם את החומץ ויפלוט, אבל מגמא ובולע.”

פשט: מי שכואבות לו השיניים אסור לגרגר חומץ ולירוק (כי זו בבירור רפואה), אבל מותר לגרגר ולבלוע – כי אז זה נראה כאילו אוכל/שותה אותו, דומה למאכל בריאים.

(ח) חושש בגרונו – שמן

“החושש בגרונו לא יערערנו בשמן, אבל בולעו שמן הרי זה מותר.”

פשט: מי שכואב לו הגרון אסור לגרגר בשמן ולירוק, אבל מותר לבלוע שמן.

חידושים:

– הלשון “יערערנו” מצוין כלשון עברית מעניינת לגרגור. לשון הקודש יש לה מילים ספציפיות לדברים מעשיים יומיומיים שאנחנו לא יודעים כי לא משתמשים בלשון הקודש לדברים יומיומיים.

– המנגנון: כדי לרפא את הגרון צריך שהגרון יבוא במגע עם שמן. גרגור וירוק מחזיק את השמן זמן רב בגרון (בבירור רפואה). בליעת שמן לאט גם עושה את הגרון “שמני” אבל זה נראה כשתייה רגילה.

– המושג של “כפי תומו” – הוא שותה שמן, אבל זה צריך להיראות כדרך אגב, לא להראות שזו רפואה.

(ט) שף בשיניו – נסר/מציצה

“ואם שף בו את שיניו – אם נתכוון לרפואה אסור, אבל אם נתכוון לריח הפה – מותר.”

פשט: אסור לשפשף את השיניים במשחה רפואית אם מתכוון לרפואה, אבל אם מתכוון לריח הפה מותר.

חידושים – שאלה לגבי משחת שיניים/שטיפת פה בשבת:

– לפי הרמב״ם, אם עושה זאת לריח הפה (היגיינה) מותר, אבל לרפואה אסור.

מניעה אינה רפואה – היגיינה מונעת (כמו צחצוח שיניים רגיל) אינה רפואה. “אדם שאוכל בריא לא פירושו רפואה.” זה גם כמו מאכל בריאים, לא סממנים.

– אבל אם רופא נתן משחה מיוחדת לתקופה מסוימת – זה כבר יכול להיות רפואה.

– יש שאלות אחרות בצחצוח שיניים בשבת: (1) יציאת דם, (2) מריחה (ממחה), (3) האחרונים חלוקים אם משחת שיניים מותרת בכלל.

(י) רפואה לעיניים – יין על עיניים

פשט: מריחת יין על העיניים – מותרת בצורה מסוימת.

חידושים:

– זה קשור למנהג של טבילת אצבע ביין בהבדלה והנחה על העיניים – יש לזה קשר לפרקטיקה רפואית עתיקה.

– הדרך שבה מניחים אותו (על העין, שיטפטף פנימה) לא ניכרת בבירור שזו רפואה.

(יא) רוק תפל

פשט: רוק בבוקר, לפני שאכל או שתה משהו, שיש לו רק את הטעם המקורי (בלי טעם צדדי של אוכל) – זו רפואה. כיוון שאין לו שם של יין או משקה אחר, עושים זאת רק לרפואה, לא לשום מטרה אחרת.

(יב) קילור (תרופה לעיניים)

“קילור ששרה אותה מערב שבת – מעבירה על גבי עינו בשבת ואינו חושש. אבל בשבת עצמה אסור לשרות.”

פשט: קילור (תרופה לעיניים, עשויה עם יין) שהשרה לפני שבת, מותר להניח על העיניים (מבחוץ) בשבת. אבל בשבת עצמה אסור להשרות.

חידושים: לקילור יש את אותו דין כמו יין עצמו – על גבי העין (מבחוץ) מותר, אבל בתוך העין אסור. הטעם שאסור לשרות בשבת עצמה הוא כי זו ממש הכנת רפואה בשבת, שזו בעיה גדולה יותר מסתם שימוש ברפואה מוכנה.

(יג) נקפה ידו או רגלו – הוצאת דם

“לא יטריח קנה בידו כדי להוציא את הדם.”

פשט: מי שחבל באצבע, אסור לקשור קנה כדי לרפא, ואסור להוציא את הדם, אפילו לא בידיים.

חידושים:

– רפואה בשבת אסורה אפילו כשזה לא תרופה כלשהי, אלא תרגיל או פעולה פיזית שעוזרת.

מחלוקת רש״י ורמב״ם: רש״י משמע שדחיפת דם החוצה היא עבירה של חובל. אבל הרמב״ם נראה שזה רק שבות של רפואה, לא חובל.

סברא לפי רמב״ם: בחובל צריך הנאה – “צריכה לגופה” או הנאת יצרו. כאן, אף שהוא רוצה דווקא שהדם יצא, זו לא סוג ההנאה שעושה חובל. כאן כבר היה חובל קודם (המכה), והוא רק מוציא את הדם – לכן זה רק חשש רפואה.

(יד) חמין ושמן על גבי מכה

“אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה, ולא על גבי מוך שעל גבי המכה.”

פשט: מים חמים עם שמן (רפואה ידועה לפצעים) אסור להניח ישירות על המכה, וגם לא על מוך (כותנה/גזה) שמונח על המכה.

חידושים:

מה כן מותר? מותר להניח יין חוץ למכה (בחוץ ליד המכה), וזה טופף מעצמו על המכה – כי כך זה לא רפואה ישירה.

מוך יבש: חתיכת כותנה יבשה מותר להניח על מכה, כי לא מוכח שזה לרפואה – אולי מניח זאת לנוחות.

מוך עתיק (ישן): חתיכת בד ישנה מותר להניח. חדש יותר מוכח שזה לרפואה. נשאלת השאלה: לכאורה אדרבה, חדש יותר דבר מצוי למטרות אחרות (נוחות, חום), והישן מוכח שאין סיבה אחרת? – נשאר קושיה.

(טו) רטיה – נפלה והחזרה

“רטיה שפירשה על גבי כלי – מותר להחזירה. פירשה על גבי קרקע – אסור.”

פשט: תחבושת שנפלה על כלי (שולחן, ספסל) מותר להחזיר. אם נפלה על הקרקע, אסור, כי זה נראה כתחבושת חדשה.

חידושים:

– היסוד: כל עוד אפשר להבליע זאת דרך אגב (“אני רק מחזיר את זה”), מותר. אבל כשזה הופך למעשה שלם של תחבושת חדשה, אסור.

ראב״ד חולק: הראב״ד סובר שאפילו על גבי קרקע מותר להחזיר.

(טז) רטיה במקדש

“מניחין רטיה על גבי מכה לכתחילה במקדש.”

פשט: בבית המקדש מותר לכתחילה להניח תחבושת, כי אין שבות במקדש.

חידושים:

– מעניין שהרמב״ם אומר זאת דווקא ברטיה – האם הוא מתכוון לכלל על כל הרפואות במקדש, או רק רטיה?

סברא מדוע דווקא רטיה: במקדש כהנים היו צריכים יותר לתקן פצעים במהירות, כי מכה יכולה לעשות בעל מום שפוסל אותם מעבודה. הראב״ד לא מסכים עם הסברא.

(יז) ממחק בסדין

“אין מקנח בסדין.”

חידושים: סדין מרוח במשחות, ואם רוצה לנגב ממכה עם סדין, שייך ממחק (מלאכת ממחק). זה איסור נפרד מלבד רפואה בשבת.

(יח) סוכין וממשמשין (מריחה ועיסוי)

“סוכין וממשמשין – מותר. סך וממשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול.”

פשט: מותר למרוח שמן ולעסות – למשל בתינוק עצור, מורחים שמן ומעסים את הבטן. אבל צריך לעשות את שניהם ביחד בבת אחת, לא בשני שלבים (קודם סך, אחר כך ממשמש) כמו שעושים בחול.

חידושים:

– זה מותר כי זה לא ממש דרך רפואה – אפשר לעשות זאת גם להנאה.

שאלת גירסה: “ממשמשין” מול “מסמשין” – שניהם אותה מילה, רק שהרמב״ם אולי לא כתב בלשון הקודש מדויקת, ומדפיסים תיקנו.

– אבל לא “יישר” – ליישר בכוח, כי זה כבר מעשה רפואה ממש.

– הרמב״ם לא אומר שהשינוי הוא כדי שיראה פחות כרפואה, אלא כדי שיראה פחות כיום חול. זה אומר, כל הרפואות הן באופן מהותי דבר “של יום חול” – האיסור הוא לעשות זאת בדרך הרגילה כמו שעושים בחול.

(יט) אין מתעמלין בשבת

“ואין מתעמלין בשבת. איזהו מתעמל? זה שדורס לו על הגוף בכח עד שיגע ויזיע, או שיהלך עד שיגע ויזיע… לפי שאסור ליגע עצמו כדי שיזיע בשבת.”

פשט: “מתעמל” (מלשון עמל) פירושו שני דברים: (1) עיסוי חזק – דורכים/מכים על אדם עד שהוא מתעייף ומזיע; (2) הליכה/טיול עד שמתעייף ומזיע. שניהם אסורים כי ההזעה היא רפואה.

חידושים:

1. הרמב״ם מכניס את המילים “ליגע כדי שיזיע” – זה אומר שפעילות גופנית שלא מביאה להזעה אולי לא באיסור הזה.

2. תוספתא מובאת: “אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מתעמל כדרכו ואינו חושש אפילו כל היום כולו” – אסור לרוץ בשבת כדי להתעמל, אבל מותר ללכת כדרכו. “שלא ירוץ בשבת” הוא הלכה נוספת שאין לה קשר לרפואה.

3. קושיה: איך זה מתאים לשחיקת סממנים? התעמלות לא קשורה ישירות לשחיקת סממנים. שני תירוצים:

“לא פלוג” – ברגע שאסרו רפואה, אסרו את כל דברי הרפואה, אפילו כששחיקת סממנים לא שייכת.

אולי יש גם סיבה אחרת – סתם טורח, או כי צריך לנוח בשבת.

4. שיטה מעניינת מוזכרת שהאיסור הוא “סתם כי צריך לנוח בשבת.” אבל זה לא לפי דרך הרמב״ם כאן – הרמב״ם מדבר על רפואה ספציפית.

(כ) קרקע דימוסס

“וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסס.”

פשט: לפי הערוך, זה מקום שבו הקרקע חמה (כמו חמי טבריה), שבו עומדים ומזיעים לרפואה. אסור ללכת שם בשבת.

(כא) רחיצה במים הרעים – צער מול עונג

“ולא במי משרה… ולא בים סדום… ולא במים הרעים שבים הגדול, שכל אלו צער הם, וקרוב הדבר להיות רחיצה של שבת עונג. לפיכך אם לא נשתהו שם אלא מעט, אפילו שיעור לחטט בראשו… מותר.”

פשט: אסור לרחוץ במים רעים (ים המלח, מקווה מלוכלך, מים שבהם השרו עורות) כי זה צער, ושבת צריכה להיות עונג. אבל אם נמצא שם רק זמן קצר, מותר.

חידושים:

1. טעם הרמב״ם כאן אינו רפואה אלא “לקראת שבת עונג” – זה אסור כי זה צער, לא כי זו רפואה. זו קטגוריה נפרדת.

2. קושיה: אם אדם הולך לשם כי הבטן כואבת לו (רפואה), הרי הצער של המים הרעים קטן יותר ממחלתו – הוא מפצה על מה שהוא עונג גדול יותר. מדוע זה יהיה אסור? תירוץ: עונג הוא אובייקטיבי, לא סובייקטיבי. זה שאדם רוצה לעשות משהו שאינו עונג, לא הופך את זה לעונג – זה רק הופך את זה לדבר שהוא רוצה לעשות. דברי רפואה אדם עושה לא בזמן שהוא רוצה להנות, אלא בזמן שהוא צריך לעשות אותם.

3. השקפה רחבה יותר מוצעת: אולי כל יסוד איסור רפואה בשבת (לא רק שחיקת סממנים) קשור ל“וקראת לשבת עונג” – לא לחשוב על מה שחסר לו, לא לחשוב על צערו, אלא להתמקד במה שטוב. כמו שאסור לבקש צרכיו בשבת. זה היה נותן סיבה אלטרנטיבית לכל איסורי הרפואה.

4. נפקא מינה מעשית: אם האדם כבר לא יכול לסבול, הוא הופך לחולה שאין בו סכנה שמותר לעשות דרבנן עבורו. מדברים רק על דברים שהוא יכול לחכות עד מוצאי שבת.

(כב) גורדין במגרדת

“אין גורדין במגרדת, אבל אם היה עליו לכלוך או צואה – מותר… גורר כדרכו.”

פשט: אסור לגרד במגרדת (למטרות רפואה), אבל אם יש עליו לכלוך, מותר – כי לא חושבים שעושה זאת לרפואה. אפילו אם יש לו גם הנאה מזה.

(כג) סוכין ומפרכסין לאדם אבל לא לבהמה

“סוכין ומפרכסין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה… אבל מותר להסיר צערה על ידי סיכה ופרכוס.”

פשט: מותר למרוח ולהקיש (עיסוי) לאדם לענגו (להנאתו/עונגו), אבל לא לבהמה. לבהמה – רק כדי להסיר צער.

חידושים:

1. “לענגו” עומד מיד אחרי “וקראת לשבת עונג” – לאדם עונג הוא סיבה להתיר, אבל בבהמה אין ענין של “עונג בהמתו.” יש שביתת בהמתו, אבל לא עונג בהמתו.

2. חילוק בין עונג לצער בבהמה: לעונג של בהמה אסור לאדם לעבוד בשבת. אבל צער בעלי חיים – מותר להסיר דרך סיכה ופרכוס, כי זה צורך (לא סתם עונג).

(כד) רפואה לבהמות

“בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר. וכן אחוזת דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים.”

פשט: בהמה שאכלה יותר מדי מותר להריץ אותה בחצר, ובהמה עם בעיית דם מותר להעמיד במים שתתקרר, ולא חוששים שבעל הבית יגיע לשחיקת סממנים.

חידושים:

– הרמב״ם אומר ישירות “ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים” – זה אומר שזו אכן רפואה, רק שבבהמות אין את החשש שהאדם יגיע לשחיקת סממנים.

– הרמב״ם לא אמר שמותר לתת ממש תרופה לבהמה — הוא רק התיר ריצה והעמדה במים, שאינם קשורים ישירות לסממנים.

סברא מדוע בהמות שונות מאנשים: באדם, כיוון שהקילו בחולה שיש בו סכנה (מותר לעשות הכל), יש חשש ש״מתוך שהקלת לו בסופו יחמיר לו בתחילתו” — כשהוא עדיין לא חולה יתחיל כבר לעשות סממנים. אבל בבהמה, שאסור לעולם לחלל שבת עבורה (חולה שיש בו סכנה לא חל), יש לאדם כבר גדר — הוא לא יגיע לשחיקת סממנים.

(כה) מקיא את אכלו בשבת

“אין מקיא את אכלו בשבת — מדובר במקיא ע״י סם. אבל אם רוצה להקיא בלא סם מותר.”

פשט: אסור להקיא דרך נטילת תרופה, אבל בלי סם (למשל באצבעות) מותר.

חידושים: האיסור ישירות קשור לשחיקת סממנים — נטילת סם להקאה ממש דומה לסממנים. אבל הקאה בלי סם בכלל לא רפואה, לכן מותר.

(כו) דחיקת כריסו של תינוק

“ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא רעי שלו, שמא יבוא לידי שחיקת סממנים המשלשלין.”

פשט: אסור ללחוץ על בטן תינוק להוציא צואה, כי זה יכול להביא לעשיית סממנים משלשלים.

חידושים: אלה כולם חילוק

ים שחכמים עשו על בסיס ניסיון — מה מביא לשחיקת סממנים ומה לא. ללמוד הלכה זה “הרבה מאוד ללמוד מציאות” — זה לא תיאוריה אלא התבוננות מעשית.

(כז) כפיית כוס על הטבור, חינוק קטן, העלאת אזנים, העלאת ענקלי

“ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו. וחייב לחנוק את הקטן וללפף… להעלות אזנים ולהעלות ענקלי. כל אלו וכיוצא בהן, אלו הן מן האומנים כדי שלא יבואו לידי שחיקת סממנים, והוא שיש לו צער מהן.”

פשט: מותר להניח כוס הפוכה (דומה לבנקעס/כוסות רוח) על הטבור לעשות יניקה, מותר לחתל/להדק תינוק, להעלות אוזניים, להעלות “ענקלי.” כל אלה מותרים כי אינם מביאים לשחיקת סממנים — אבל רק כשיש לו צער.

חידושים:

התנאי “שיש לו צער” הוא חילוק ברור: דברים אלה שאינם קשורים לסממנים מותרים, אבל רק כשיש צער. זה לא “היתר סתמי” — זה היתר מותנה.

כלל גדול: “אין דבר כזה שיהודי צריך לשבת בשבת ויכאב לו כי חכמים לא נותנים לקחת רפואה.” קודם כל, אם באמת כואב לו, הוא חולה שאין בו סכנה (שיש לו קולות). אבל אפילו פחות מזה — כל פעם שיש בעיה, יש עצה איך אפשר לעשות זאת, לא בדרך הנוחה ביותר, אבל כן. “בשבת לא עושים כמו בחול” — עושים חילוק שלא יהיה כיום חול, אבל לא נותנים לאנשים לסבול.

בדרבנן אין דבר כזה צער — הרבנן לא רוצים לגרום לאנשים לסבול. בדאורייתא אפשר לפעמים להיות “תקוע” כי התורה לא מתירה, אבל בדרבנן תמיד מוצאים עצה.

גזירות הקשורות למרקד (ניפוי)

“המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין את התבן בכברה, ולא יניח כברה שיש בה תבן [מפני שהוא כמרקד]. אבל נוטל תבן בכברה ומוליך לאבוס.”

פשט: מרקד (ניפוי) הוא אב מלאכה. לכן אסור לנפות קש בכברה (נפה), ואפילו לתלות כברה עם קש שהמוץ יפול אסור כי זה דומה למרקד. אבל מותר לקחת קש בכברה ולשאת לאבוס (שוקת מאכל), אפילו בדרך נופל המוץ.

חידושים:

תליית כברה — אפילו לא עושה זאת בידיים, אלא תולה את הכברה והמוץ נופל מעצמו, זה אסור כי זה “כמרקד.”

שאלה האם זה דאורייתא או דרבנן: תליית כברה היא כלאחר יד (לא הדרך הרגילה של מרקד), וגם לא ניחא ליה (אינו רוצה ישירות את התוצאה), לכן זה דרבנן. מרקד עצמו (בידיים, בכברה) הוא דאורייתא.

ההיתר של נשיאה לאבוס: כשנושאים קש בכברה לאבוס, אפילו המוץ נופל בשעת הליכה, מותר — כי הכוונה אינה לנפות אלא לשאת.

גזירות הקשורות ללש (גיבול)

(א) קמח קלי

“מגבל חייב משום לש. לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט.”

פשט: קמח קלי (קמח קלוי) לא הופך לבצק אמיתי כשמערבבים אותו עם נוזל – זה הופך למשהו אחר, לא ממש בצק. לכן זה לא לש דאורייתא, אבל מדרבנן אסור לגבל הרבה בבת אחת. מעט בכל פעם מותר, כי זה לא נראה כלש.

חידוש: יסוד הלש הוא ספציפית כשמקמח נעשה בצק – “חומר חדש לגמרי.” בקמח קלי זה רק נעשה קצת יותר סמיך, אבל זה לא השינוי הדרמטי כמו מקמח רגיל לבצק.

(ב) תבואה שלא הביאה שליש – קלויה

“תבואה שלא הביאה שליש קלויה, אחר טחינתה גסה שהיא כחול ואינה נקראת שתות – מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת. אבל קשה – אסור.”

פשט: תבואה מוקדמת שקלו וטחנו גס, שהיא כמו חול – מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת עם חומץ, כי זה לא הופך לבצק. אבל אם זה נעשה קשה, זה כן נראה כלש ואסור.

חידוש: אפילו במה שמותר, צריך שינוי – משתמשים בחומץ במקום מים, או עושים זאת בסדר אחר (קודם חומץ אחר כך שתות). השתות/שוסס מוזכר כמאכל פסח שקונים בחנויות.

(ג) מורסן (פסולת של תבואה)

“המורסן – אין רואה לגבל, שמא יבוא לגבל עפר וכיוצא בו. ונותן מים על גבי מורסן ומוליך בה את התרווד שתי וערב, אבל אינו מגבל בידו. ואם לא נתערב – מנער מכלי לכלי עד שיתערב.”

פשט: מורסן אסור לגבל כמו בצק, כי מורסן מעורב בדברים מלוכלכים כמו עפר, ועשיית גיבול עם עפר דומה ללש ממש (עשיית מלט/טיט). אבל מותר: (1) לשפוך מים על מורסן, (2) לערבב בכף רק שתי וערב (לרוחב), לא כמו לש רגיל, (3) לא לערבב ביד, (4) אם לא התערב – לשפוך מכלי לכלי.

חידוש: החילוק בין כף ויד: בכף שתי וערב זה שינוי מדרך לש, אבל ביד זה נראה כלש ממש. ההיתר של ניעור מכלי לכלי הוא רק לתינוקות ושבורים (חולים).

(ד) מורסן – כמות (כלי אחד)

“ומותר לערב מורסן… ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כוריים.”

פשט: מותר לערבב מורסן בכלי אחד אפילו כמות גדולה, ואחר כך לחלק לכלים קטנים יותר לכל בהמה.

חידוש/קושיה: מדוע דווקא כלי אחד עדיף? לכאורה כלי גדול אחד נראה יותר כפעולת לש גדולה! הטעם נשאר לא ברור. הרמב״ם אומר פשוט שכך צריך לעשות – כלי אחד, אחר כך לחלק.

הלכות האכלת בהמה בשבת

(א) כלל: אין מאכילין כדרך שמאכילין בחול

“אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול, משום טחינת קטניות ולישת קמח וכיוצא בו.”

פשט: ביום חול עושים הכנות מיוחדות למאכל בהמה (טוחנים, לשים) כדי שיהיה טעים יותר. בשבת אסור.

(ב) שיעור האכלה

“לא יאכיל הגמל מאכל שלשה או ארבעה ימים. ולא ירביץ עגל… ויפתח פיו ויתן לתוך כרסו. אבל מאכיל יותר ממה שהבהמה אוכלת, ומשקה אותה מעט.”

פשט: אסור למלא גמל באוכל ל-3-4 ימים. אסור לכפות אוכל לתוך פי/גרון בהמה. אבל מותר לעמוד שם ולהחזיק את הצלחת ולתת לאכול, אפילו יותר ממה שהיא הייתה אוכלת בדרך כלל.

חידוש: החילוק בין “למקום שיכולה להחזיר” (שבו הבהמה יכולה להקיא – מותר) ל״למקום שאינם יכולים להחזיר” (עמוק בגרון – אסור). בחיה ועוף מותר להכניס לפה למקום שיכולה להחזיר, וקל וחומר מותר להניח לפניהם.

(ג) מי שמזונותיו עליו מול אין מזונותיו עליו

“במה דברים אמורים? במי שמזונותיו עליו – בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזים ותרנגולים. אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים – לא יתן לפניהם.”

פשט: רק בהמות/חיות שהאדם אחראי למזונם מותר להאכיל בשבת. חיות שאוספות לעצמן אוכל (יוני שובך, דבורים) – אפילו הן שייכות לו – אסור להאכיל.

חידוש/קושיה: מה הטעם של איסור זה? שתי אפשרויות: (1) טירחא שלא לצורך (כמו שהרמב״ן מביא), (2) שמא יבוא לידי מכשול (חשש ממלאכות). נשאר לא ברור מה הטעם העיקרי.

(ד) עשבים מוקצים לבהמות

“ומותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים ותאכל. אבל אם היו על גבי דבר שהוקצה – לא יעמידנה עליו, אבל עומד בפניה כדי שתאכל.”

פשט: מותר להעמיד בהמה על עשב שתאכל. אבל על עשב מוקצה (שהונח לסחורה) אסור להעמיד את הבהמה ישירות. אבל מותר לעמוד שם ולעודד/לדחוף את הבהמה שתאכל מהמוקצה.

חידוש: החילוק: העמדת הבהמה ישירות על מוקצה היא סוג של טלטול/טיפול בחפץ המוקצה. אבל סתם לעמוד ולעודד – זה לא טלטול. וכן ביום טוב – אפילו יום טוב שחמור יותר במוקצה, מותר ההיתר של “עומד בפניה.”

[דיגרסיה: מנהג שבת שירה – הנחת אוכל לציפורים]

מוזכרים המגן אברהם ואחרונים אחרים לגבי מנהג שבת שירה להניח אוכל לציפורים. הקושיה: ציפורים הן “אין מזונותם עליך” – אסור להאכיל! מוזכר שמישהו טען שכיוון שזה מנהג זה מותר, אבל זה נדחה – “מנהג אינו ראיה.”

התירוץ הפשוט הוא שמניחים זאת לפני שבת (מכינים זאת לפני כניסת שבת). תשובה מאהבה מוזכרת כמקור שיש לו “תמיד תירוצים טובים” למנהג.

הערה חריפה נעשית בדרך צחות: עושים את המנהג לא בגלל הבהמה — הבהמה לא צריכה את האוכל, עושים זאת כי יש מנהג. “שאלת את הבהמה אם זה בסדר שפעם אחת בשנה פתאום נזכרים שהיא קיימת?” — נקודה מוסרית שצריך באמת לדאוג לבעלי חיים כל השנה, לא רק פעם אחת בשנה כמנהג.

[דיגרסיה: ציציות מרובות – “להתרחק מן המוזרות”]

מסופר מעשה/תשובה לגבי המנהג ללכת עם ציציות מרובות (כמו ר׳ חיים שמואלעוויטש). נשאלת השאלה: אם כל בגד הוא מצווה, מדוע לא ללבוש יותר? ר׳ דוב לנדא עונה: “להתרחק מן המוזרות” – צריך להתרחק מדברים מוזרים, אפילו על חשבון מצווה, כי זה יכול למשוך אנשים אחרים מתורה ומצוות. ר׳ חיים עונה בפיקחות: אם כן, ידרשו מכל אדם לעשות מאה חדרים קטנים עם מאה מזוזות, ובכל יום לשחוט מאה תרנגולות. מצוין שהכלל של “מוזרות” הוא סובייקטיבי.

בזה מסתיים פרק כ״א.


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ״א – שבותים: דומה למלאכה ושמא יבוא

הקדמה לפרק כ״א – המעבר מדאורייתא לדרבנן

אומר הרמב״ם בהלכות שבת, הפרק העשרים ואחד. ברוך השם, אנחנו מחזיקים כבר קרוב לסוף.

בפרקים הקודמים… הם לא אומרים שמגיעים לסוף, אגב, הם מאוד שמחים עם כל פרק. בכמה פרקים קודמים מההתחלה דיבר הרמב״ם על הדאורייתא. לקחנו כל מה שהיה בכלל, היה חייב או פטור. השאלה היא, האם זה דאורייתא? אם זה דאורייתא, חייב חטאת או סקילה, פטור. אבל הרמב״ם כבר אז אמר, בהתחלה בפרק הראשון, שרק מה אז, יש עוד הרבה דברים שאסורים מדרבנן.

חידושו של הרמב״ם: הפרדת דאורייתא ודרבנן

ובניגוד למקומות אחרים בתורה שבהם הרמב״ם מסביר את הדאורייתא עם הדרבנן ביחד, בהלכות שבת הפריד הרמב״ם את הדאורייתא מהדרבנן.

או ליתר דיוק, כמו בכל פעם שהרמב״ם מפריד את הדאורייתא מהדרבנן ביחד, כך הוא עושה גם בהלכות שבת, בניגוד לכל ספר אחר רגיל בהלכות שבת – המשנה, הגמרא, השולחן ערוך. לאף אחד לא עלה בדעת שאפשר לעשות זאת בהלכות שבת. אבל לרמב״ם עלה בדעת שאפשר לעשות עשרה פרקים נוספים, נאמר, עד… העשרה פרקים האחרונים, אני מתכוון חוץ מהוצאה, מפרק ז׳ עד פרק י״ט, נאמר, הוא דאורייתא, ועכשיו הוא כותב את כל הדרבנן, כל השבותים של שבת. אין שום ספר אחר בהלכות שבת שיש בו רשימה של שבותים. שבות הוא בכל מקרה, על הדאורייתא יש שבותים מהרבנן, כן, כי השבותים הם תחת המלאכות. כאן יש חורש עם הדאורייתא, וכאן יש חורש עם הדרבנן. כל חורש עם הדרבנן, וכן הלאה, הולך הרמב״ם לומר מכאן ואילך.

הלכה א – המקור של שבות

הפסוק “תשבות” והשתי קטגוריות

אומר הרמב״ם כך, נאמר בתורה, כתוב בפסוק “תשבות”. זה הפסוק שהבאנו קודם, המשנה “תשבות” ו״למען ינוח”. אומר הרמב״ם, לומדים מכאן, “אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהם”. מביא אותנו לפשט הפשוט. לא רק ל״ט מלאכות, אלא “תשבות” פירושו שצריך לנוח עוד יותר מזה, אפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות בהם. ומה פירוש הדבר? מה עוד אסור, אפילו דברים שאינן מלאכה? הדברים שאינן מלאכה אסורים מדרבנן. “דברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות”. דברים שונים אסרו החכמים משום שבות. אני חושב שצריך לומר את המצווה של תשבות. הנה, לגבי השבותים. ומגיעים לתכלית של מנוחה.

למה הם אסרו דברים? אילו סוגי דברים הם אסרו? אומר הוא, הם אסרו שני סוגי קטגוריות של דברים. מהם דברים האסורים שהם דומים למלאכות, יש דברים שאסרו כי הם דומים למלאכה, הם נראים כמו מלאכה. לא בגלל שזה יביא למלאכה, אפילו זה לא יביא לכלום, אבל זה נראה דומה למלאכה. כלומר, נאמר, האדם שרואה את זה רואה את זה כמו מלאכה. ומהם דברים האסורים גזירה שמא יבוא מהם איסור סקילה, דבר שלא נראה, האיסור הוא לא כי זה נראה כמו מלאכה, אלא כי זה יכול להוביל לעשות מלאכה שיש עליה איסור סקילה.

ביאור: פירושו של הרמב״ם ל״שבות”

כלומר, כאן צריך לומר כך, לכאורה לפי עניות דעתי, הרמב״ם בא פשוט להסביר את המילה “שבות”. כל אחד יודע שמדרבנן נקרא שבות, שייך לשבות, גזירת דרבנן. והרמב״ם מסביר שהמילה באה מלשון התורה שכתוב “תשבות”. ואיכשהו למדו החכמים, לפי המגיד משנה זה אסמכתא, כי לא שזה בא מהדרשה, אבל החכמים למדו שכאן כתוב רמז שצריך לנוח, מלבד מה שאסור, “לא תעשה כל מלאכה”, יש גם ענין של מנוחה, מצוות עשה של “תשבות”. יש גם שביתה שהיא משהו יותר רחב ממלאכה. וכאן הם סמכו את כל הענינים דרבנן, והם קוראים לזה “משום שבות”. ו״משום שבות” הוא קיצור כמו “משום תשבות”. וזה ההיגיון שלו.

החילוק בין הרמב״ם והרמב״ן

אבל צריך לומר, כמו שהרב ויזניצר-בלומינג אמר, ואני חושב שזה נכון, וכך מפרשים אחרים אומרים כך, יש פירוש אחר ברמב״ן, שכולם, המגיד משנה בתירוץ הראשון שלו מציג את זה, אבל זה לא מתחבר. כי לרמב״ן יש קושיא, כן? וכאן דיברנו על זה פעם אחרת, זה מאוד דומה לקושיא שיש לרמב״ן על הרבה מצוות בתורה, שבתורה כתוב שצריך לנוח בשבת, ובינתיים יש ל״ט מלאכות שאסור לעשות. אבל הוא יכול להתייגע, הוא יכול לסחוב ארגזים, הוא יכול לעבוד, הוא יכול לעשות הרבה מאוד דברים כל היום. איך זה יכול להיות? יוצא שהל״ט מלאכות עדיין לא גרמו ל״תשבות”. זו הקושיא של הרמב״ן, שאחרי גמר הל״ט מלאכות הוא עדיין לא נח, כי הוא עדיין יכול לסחוב, הוא עדיין יכול לטלטל מוקצה, וכן הלאה.

אומר הרמב״ן שמכאן עומד “שבות”, ששבות פירושו בעצם שמלבד שיש את כל המלאכות, איסור דאורייתא מלעשות דברים שאינם מלאכות שבת. והרמב״ן לומד שכל השבותים הם דרבנן, אולי אכן דרבנן, אבל יש חיוב מהרעיון, לכאורה, של “שבת שבתון” ו״תשבות”, הרמב״ן בפרשת אמור, והוא מדבר על זה באריכות.

אבל, צריך כאן לומר, צריך לתת לפרק כ״ד את מקומו האמיתי שבו הרמב״ם מדבר על הסוגיה. זה לא מה שהרמב״ם מתכוון כאן בוודאי, כי הרמב״ם סובר באמת שיש אכן דבר כזה של מנוחה, אבל זה קטגוריה נוספת, כביכול. הרמב״ם מביא את זה מ״למען ינוח”, ולגבי זה אכן יש דינים של טורח אסור. כלומר הרמב״ם מדבר על זה, שיש דברים שאינם שבתיים אסור לעשות. אבל מה שהוא אומר כאן שבות, לא מדבר על זה, כי הוא מדבר כאן בבירור, אותם דברים הם אולי אפילו דאורייתא או אולי סוג אחר של דרבנן. כאן הוא מדבר בבירור על דרבנן שהם, כמו שהוא אומר, גדר דומה למלאכה או שמא יבוא. זה לא אותו נושא. כי אם הולכים כמו הרמב״ן, לא היה צריך להיות לשון דומה למלאכות או גזירה שמא יבוא, אלא סתם כי צריך לנוח. אבל הרמב״ם לא אומר כי צריך לנוח. מנוחה פירושה הל״ט מלאכות. אלא כי יש משהו מילה נוספת, עוד מילה “תשבות”, לומר שמלבד הל״ט מלאכות אפשר עוד לגרור, יכולים עוד לבוא איסורים נוספים, אבל האיסורים יהיו איסורי דרבנן. ויש אכן כן ענין כזה של מנוחה, אבל זה ענין אחר, לא הענין של שבות לפי הרמב״ם.

סיכום: שיטת הרמב״ם בשבות

כלומר עד כאן מה שאפשר לומר על זה. כאן נגיע לאותו פרק, נראה יותר על זה. כלומר, וכאן הולך הרמב״ם למנות את כל האיסורים. הוא הולך ללכת הלאה לפי הסדר של הל״ט מלאכות, ובכל אחת מהל״ט מלאכות הוא הולך לומר מה אסור מדרבנן, כי זה דומה למלאכה או כי שמא יבוא מהם לידי מלאכה.

הלכה ב – שבותים של חורש: משוה גומות

דיון: דומה למלאכות ושמא יבוא

דובר 1: אומר הרמב״ם… לא, זו לא הלשון. הוא אומר “דומה למלאכות” פירושו אני זה, שזה דומה לדאורייתא. אבל זה אני אומר, המלאכות פירושן… אבל “דומה למלאכות” זה הפשט, ומה אתה אמרת, בוא נלמד היטב. רק כשהמלאכות, צריך לדעת, למה בעצם דברים הדומה למלכות אסורים? גם לכאורה כי זה מבלבל את האדם, אבל לא כי אם תעשה את זה תחליק לאיסור סקילה. לכאורה, מבחינה עליונה זה לא יכול להתאים מבפנים. דומה למלכות פירושו שאנשים אחרים יכשלו, שזה נראה כאילו אתה עושה מלכות. שמא יבוא פירושו שהאדם יכשל. יכול להיות, אבל זה שונה. בוא נראה.

דובר 2: בסדר, בוא נמצא את הגמרא. זה אולי מבפנים. כי כאן הולך הרמב״ם למנות את כל השבותים איסורי דרבנן.

משוה גומות – תולדה של חורש

אומר הרמב״ם כך, הוא מתחיל עם חורש. אומר הרמב״ם כך, כל המשוה גומות, עיקר חורש פירושו כשעושים בור כדי לנטוע, חופרים את האדמה כדי לנטוע. אבל יש כשחופרים את האדמה לא כדי לנטוע. אומר הרמב״ם כך, כל המשוה גומות, מי שמישר בורות, הוא מישר את האדמה, הרי זה חייב משום חורש. זה חייב. זו התולדה של חורש יכול להיות. אני אפתח כאן, שיהיה לנו תמיד את הריסא. הריסא גם, הוא אומר כך. משוה חייב, זו תולדה של חורש. כתוב בפירוש בפרק ט׳. בסדר, זה חיוב, אפילו אם זה לא חלק מהזריעה. כן, זו תולדה. תולדה של זריעה.

איסור ליפנות בשדה הנירה

טוב, אילו תולדות נוספו? אסור ליפנות… זה הרי, מגיעים לאיסור דרבנן. מה האיסור דרבנן שדומה לזה? משהו נוסף שאסור לעשות. אסור ליפנות, אסור לצאת לבית הכסא בשדה הנירה בשבת, בשדה שכבר עשו בו ניר, שכבר התחילו לעבד, שמא ישוה גומות. כי כשהוא הולך לשם, הוא יגיע למשוה גומות. אם הוא רוצה לקיים את “ויצאת אל מחוץ למחנה”, אם הוא אוכל מהעצים.

מאוד טוב. אם הוא אומר, הוא הולך לקחת עפר לכסות עם הרגליים, הוא הולך לזרוק את זה לתוך הבור. מאוד טוב. נו, הלאה.

המפנה אוצר בשבת

המפנה אוצר בשבת… עוד דבר שאסור לעשות בגלל משום שישוה גומות. שמא ישוה גומות הוא כמו השני, שמא יבוא מהם, והבא הוא דומה. בסדר, בוא נראה. תראה, תראה. הלאה זה שמא יבוא. המפנה אוצר בשבת, מי שמפנה אוצר שיש לו חדר שמלא בדברים, והוא מפנה אותו, אפילו כשזה לא לצורך דבר מצווה, אפילו הוא צריך את זה לסיבה חשובה. למה הוא אומר יש כאן? כי סתם טורח לא עושים סתם ככה. אבל אפילו אם מותר לעשות טורח, אבל אם האופן הוא שהוא מפנה את כל מה שיש בחדר לדבר מצווה. מה הדבר מצווה? כגון שיכניס בו אורחים, הוא רוצה להכניס שם אורחים, המצווה של הכנסת אורחים, או יקבע בו מדרש, הוא רוצה לעשות שם בית מדרש, שיעור. אסור לו להוציא הכל עד הקרקע. הוא לא צריך להוציא את האוצר, אפשר ממש להשאיר עד החול. הוא אסור להגיע עד החול. למה? שלא יגמור כל האוצר, הוא לא צריך להגיע עד הקיר, עד תחתית כל האוצר. למה? כי כשהוא הולך להיפגש עם החשופה, עם האדמה החשופה, והוא הולך לראות בורות, שמא יבוא להשוות גומות. אסרו שהוא בכלל לא יגיע לניסיון, הוא לא יסיים עד להגיע לבורות.

טיט שעל גבי רגלו

הלאה, טיט שעל גבי רגלו, אפשר גם בכותל או בקורה, אבל אם יש לו על רגלו קצת טיט, הוא רוצה לנגב את זה, הוא לא רוצה לעשות כאן השוואת גומות, הוא רוצה סתם לנגב. אסרו גם לנגב את רגלו בקרקע, גם אותו דבר, שמא יבוא להשוות גומות. הוא הולך לשפשף את הטיט שלו בקרקע, אולי הוא הולך עם זה לעשות השוואת גומות, הוא יעשה ישר את הקרקע.

לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו

עוד איסור, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו. אסור גם לירוק ואחר כך לשפשף ברגל את הרוק. מאותה סיבה, שמא ישווה גומות. כשהוא משפשף עם הרצפה שלו והוא ירצה למחוק את הרוק, הוא גם עם זה ישווה גומות. אבל מה מותר כן? אבל אם ירקו, מותר כן ללכת אחר כך על זה ולמחוק את זה בדרך אגב. מותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע, והולך לתומו, כי אז הוא לא עושה בכוונה לשפשף את האדמה ולעשות אותם דברים.

נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

הלאה, נשים המשחקות באגוזים ובשקדים מותר, נשים דווקא? גברים לא משחקים בדברים כאלה?

דובר 2: גברים משחקים עם הגמרא. “כי נר מצווה ותורה אור”, זה הכיף שלי.

דובר 1: בסדר. התירוץ היה הרבה משבת. כן.

דובר 2: שם לא יבוא עליה שבועה גמורה, כי האגוזים והשקדים רוצים ליפול על מקום ספציפי. כן, משווים אותם בקרקע ישרה כדי שיוכלו לשחק בכדורים טוב יותר. אה, הם יכולים לשחק בכדורים… משחקים בכדורים שם ביניהם.

גזירות דרבנן הקשורות למלאכות חורש, זורע, וקוצר

המשך גזירות הקשורות לחורש (השוואת גומות)

אסור לרוק ולשפשף ברגלו

אסור גם לירוק ואחר כך לשפשף ברגל את הרוק, מאותה סיבה, שמא ישווה גומות. כשהוא משפשף עם הרצפה שלו, ירצה למחוק את הרוק, הוא גם עם זה ישווה גומות.

אבל מה מותר כן? אבל אם ירקו מותר כן ללכת אחר כך על זה ולמחוק את זה בדרך אגב. מותר לדרוס על רוק שעל גבי קרקע, לדרוך על הרוק מותר כן, והולך לפי תומו, כי אז הוא לא עושה בכוונה לשפשף את האדמה ולעשות אותו דבר.

נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

הלאה, נשים המשחקות באגוזים ובשקדים וכיוצא בהן. נשים דווקא? גברים לא משחקים בדברים כאלה? גברים משחקים עם הגמרא. זמירות יאמרו ותשבחות, זה הכיף שלי.

בסדר, אסור לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות גומות, כי האגוזים והשקדים ייפלו על מקום ספציפי, צריך לעשות ישר את האדמה כדי שיוכלו לשחק כהלכה טוב יותר. אה, שהאדמה תהיה ישרה. לא שהוא ידחוף את האגוזים והשקדים. בסדר. כן, אבל הוא משחק עם זה, זה חלק מהמשחק שזה יהיה טוב.

אסור לכבד את הקרקע

בסדר, ואסור לכבד את הקרקע. מעניין שהוא לא התחיל למשל עם “ואסור לכבד את הקרקע”, כי זה היומיומי, זה הרי העיקר, וכל האחרים הם הלכות נדירות. לא, יש עוד דברים. כן, אבל הוא מתחיל, “אסור לכבד את הקרקע” זה משהו שנוגע כל שבת אחרי הסעודה, שלא לטאטא. כל הדברים האלה הם יותר שטחיים.

שמא ישווה גומות, אלא אם כן היתה רצופה באבנים, אלא אם זה מרוצף באבנים, אז אין השוואת גומות. אבל כשיש אדמה, אדמה רכה, וכשמטאטאים ועושים בור, הרי אין כוונה, הוא מתכוון להרים את הלכלוך, אבל כשהוא מטאטא הוא מישר את האדמה. הוא נכנס לאדמה, הוא ראה שיש חור, הוא הלך למלא. זה אומר שהוא עובר על חורש.

מותר לזלף מים על גבי הקרקע

אבל מה שמותר לעשות זה, מותר לשפוך מים על גבי הקרקע, מותר לשפוך מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות. עם מים אפשר גם למשוה גומות, שהרי אינו מתכוין לכך.

דיון: למה כיבוד אסור אבל זילוף מים מותר?

דובר 1: מלבד לכבד זה גם דבר שאינו מתכוין לכך.

דובר 2: לא, זה כן יביא לזה. הוא מתכוין לטאטא. אין שאלה שזה לא יקרה בטעות. הוא הולך לכבד גם לעשות את זה. בעוד שזורקים מים, לא קורה שעושים את זה.

דובר 1: זה מה שאני מתכוון. מבין אתה מה אני מתכוון? לא שזה צריך להיות רך, הוא אכן מתרגם כך, אבל לא הייתי חושב שהדבר שאינו מתכוין הוא השיחה האחרת. הייתי אומר, שאינו מתכוין לכך פירושו שבדרך כלל כששופכים מים לא עוסקים בישור הרצפה.

דובר 2: צריך לומר כך, כי לא נוכל לומר על אסור לכבד גם שאינו מתכוין. מתכוונים רק ל… זו שיחה אחרת.

דובר 1: נכון, הוא אכן לא מתכוין. אם זה היה דבר שאינו מתכוין זה היה מותר. השאלה היא שזה מהוותא ליה.

דובר 2: נכון, אפילו זה דבר שאינו מתכוין, החכמים אסרו את זה. זו חומרא, זה לא איסור מדאורייתא. אבל החכמים אסרו את זה בכל זאת כי זה חזק מדי דומה או זה קרוב מדי שישווה גומות, לא היו גוזרים. וצריך לומר שאינו מתכוין לכך, כשהוא מתכוין היו אוסרים אפילו אם זה לא השוואת גומות כהלכה. למשל, נאמר, המים עצמם כבר עשו משהו…

דובר 1: אני אומר לך, הייתי אומר שזה מביא. אני לא רואה שזו הנקודה. זה נראה לי… צריך לראות את האחרים כאן.

דובר 2: כן, מה שהייתי אומר, יכול להיות שאומרים כל זמן שאינו מתכוין לכך, מותר לשפוך. גם, אם יש לו בדעתו השוואת גומות, אז לא צריך להיות מותר גם לא דרך מים.

דובר 1: כן, אבל זה אני מבין, זה הרי… אני לא מבין. בסדר.

אין סכין את הקרקע

עוד הלכה. אין סכין את הקרקע, אפילו היא רצופה באבנים. אסור למרוח שמן על הקרקע, אפילו אם זו קרקע שמכוסה באבנים, שאז אין את האיסור של מכבד, לטאטא מותר כן, אבל לסוך אסור.

הלכות שבת – גזירות על חורש וזורע

ואין מפנין אותה, אסור גם לנפות את הקרקע. כל הדברים הללו הם לכאורה כדי להסיר את האבק. לנפות, או ואין מדיחין אותה. מה ההבדל בין זולף מים ומדיחין אותה? נראה שזולף פירושו פשוט להתיז, ומדיחין פירושו עם סמרטוט, כמו שמשתמשים במים ומנקים במים.

אפילו ביום טוב, כל שכן בשבת. מדוע? “שלא יעשה כדרך שעושה בחול”.

דיון: מדוע אסור אפילו על אבנים?

דובר 1: אם כך, אפילו באבנים אסור גם כן. אה, באבנים אין שום השוואת גומות. אבל זה דבר חולי, והוא הולך להניח לעצמו לעשות דבר חולי, “ויבא להשוות גומות” במקום שאינו רצוף. זה קצת גזירה לגזירה. חוששים שהוא ילך כך… השוואת גומות היא…

דובר 2: כן, אבל הוא מדבר באבנים, אין השוואת גומות באבנים.

דובר 1: נכון, אבל הבעיה היא שאתה עושה דבר כל כך חולי, שזה השלב הבא. בדרך כלל בימי החול, שוטפים את הרצפה, ואחר כך עושים השוואת גומות. לא בדיוק על האבנים, נראה שבדרך כלל לא היו אבנים כמו היום. אולי היום, שהכל מרוצף, אכן זו לא השאלה. אבל היו האבנים באמצע, אבל הצד יש שם חול. אז זה חלק מהסדר. אל תעשה את כל הסדר החולי, זו הנקודה. קצת לסדר מותר לו. את כל הסדר החולי אל תעשה, כי זה מביא לכך. זה דבר מאוד מעשי. אני מבין את כל הדברים הללו.

חצר שנתקלקלה במי גשמים

הלאה, “חצר שנתקלקלה במי גשמים”, חצר שירד עליה גשם רב מדי, נעשתה בוצית, שאי אפשר ללכת שם. כן, זה סכנה בכל מקום. מותר להביא תבן “מרדה בו”. לפזר אותו, אני מבין. זה אומר כך מלשון רודה? פשוט לפזר אותו על הרצפה? או… אוקיי, כן. בקיצור, הוא מניח תבן כדי שיתייבש קצת, שיוכלו ללכת על המים. זה מותר לעשות. זה גם קצת דומה להשוואת גומות, אבל זה לא השוואת גומות, הוא מניח רק כדי שיוכלו ללכת על המים.

אבל “כשהוא מרדה”, אבל כשהוא עושה זאת, כשהוא מפזר את התבן, “לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה”. הוא יכול לעשות זאת בדרך הגב, בקצה הקופה, אבל לא שייקח את הקופה ויפזר בכל מקום את התבן. מדוע? “שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות”. שוב אותו דבר, כשהוא עושה דברים כמו בימי החול, הוא ילך לעשות עבודה מושלמת של התבן, לפזר כמו שהוא עושה בימי החול, אז הוא בא להשוואת גומות. הוא צריך לעשות זאת בשינוי, כך הוא זוכר שהוא לא עושה כדרך שהוא עושה בחול, והוא לא ייכשל.

סיכום: כללי יסוד בגזירות דרבנן

הלאה, ובכך סיימנו את כל התולדות של חורש.

חידוש כללי: מתבאר כלל חשוב בכל גזירות דרבנן הקשורות למלאכות שבת: כל ה״שמא יבוא לידי” אינם חששות רחוקים, אלא דברים שחכמים ראו שבשגרת החול, השלב הבא אחר הפעולה המותרת הוא מלאכה דאורייתא. זה “slippery slope” שהוא מאוד קרוב – זה מאותה קטגוריית מלאכה. הכלל הוא: אל תעשה שלב אחד לפני המלאכה.

גזירות הקשורות לזורע

נמשיך הלאה, זורע. אומר הרמב״ם, המשקה את הזרעים, מי שמשקה את הזרעים, הוא משקה את הצמחים, חייב משום זורע, זה זורע עצמו, זו תולדה של זורע.

לפיכך, מהי גזירת דרבנן בזה? אסור לשאוב מים מן הבאר בגלגל, אסור לשאוב מים מהבאר בגלגל, גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. כי אם יהיה לו קל מאוד לשאוב מים, הוא ישתמש בזה כמו שהוא משתמש בימי החול, הוא ישאב הרבה מים, וכשהוא שואב הרבה מים זה למלא כלים גדולים להשקות את גינתו, את… לחורבתו. מדוע חורבה? איך נכנסת חורבה? חורבה לא פירושה חורבה. נראה שזה פירושו איזה מקום שהיו נוהגים לשתול שם. אני מתכוון לא בחורבה היו שותלים. בקיצור, מקום שמתאים… שיש שם חשש, שנקרא זריעה.

רק בגלגל. בלי גלגל מותר. הוא עושה זאת כלאחר יד, קצת. זה דומה לכדרך שהוא עושה בחול. כשעושים משהו בצורה מקצועית, לא זוכרים ששבת, ועושים יותר דברים. זה לא שלא זוכרים ששבת, זה האופן, עושים בחול, אין היכר, ואפשר בקלות להיכשל.

אם יש, אם היה באר של גלגל בחצר, אחד טוב, אז מותר. כלומר, מה שאסור לשאוב מים מן הבאר פירושו מה שאינו בחצר, שהוא ברשות הרבים או רשות היחיד, רשות הרבים עם פס ברוחב, מה שלא יהיה. אבל אם זה בחצר, מותר כן. מדוע? מותר למלאות ממנו בגלגל. מדוע? אין החצר אין אנו חוששין שמא ימלא לגנתו. כי שם זה לא ליד הגינה, או מה שלא יהיה. נראה. זה לא אופן שהוא תכנית, שאני מבין, זה קשה. לא קשה, אלא פשוט.

אוקיי. לא עושים בגלגל גדול. שם שזה עדיין. השלב הבא. זה אני אומר לך, זה כל הדברים שכל השבוע השלב הבא הוא לעשות מלאכה דאורייתא. אל תעשה את אותם דברים. דברים שיכולים להביא, לא סתם, זה לא מה שעלה לי בדעת, תוהה אני חושב. כל השמא יבוא לידי הם דברים שחכמים הסתכלו, ביום שישי עושים כך, והשלב הבא הוא מלאכה. בשבת, אל תעשה שלב אחד לפני המלאכה. נכון? נכון. קוראים לזה “slippery slope”. זה אפילו לא מדרון, זה מאוד קרוב, זה לא מאוד רחוק. זה מאותה קטגוריית מלאכה.

גזירות הקשורות לקוצר

אוקיי, הלאה. קוצר. אומר הרמב״ם, התולש, כשמישהו תולש פרי, צמח, חייב משום קוצר. ומה הרבנן מזה?

אסור לרדות דבש מכוורתו

לפיכך, אסור לעשות משהו שאינו תולש. לפיכך, אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, אסור גם להוציא דבש מכוורת הדבורים, מהכוורת, בשבת, מה”beehive”, בשבת, מפני שהוא כתולש. זה נראה כמו תולש. אף על פי שאינו מחובר לקרקע, זה לא קוצר אמיתי, אבל זה נראה קצת כמו קוצר. כי קוצר זה שיש משהו מחובר לקרקע ואתה חותך אותו. וכאן זה כמו שהדבורים עובדות, זה כאילו נטוע, יש לזה איזו דמיון, ואתה תולש אותו. נראה דומה ל… זה אולי כמו שדומה למלאכה, לא שמא יבוא לידי מלאכה, אלא דומה למלאכה. כן, אין לזה שום קשר לקוצר, אבל זה נראה דומה. למי שרואה מרחוק איך משהו הוא מוציא משם. יש לזה צורה דומה, צורת הדבר דומה.

אין עולין באילן

הלאה, איסור הבא. אין עולין באילן, אסור לטפס על עץ, בין לח בין יבש, בין שזה עץ לח, בין שזה עץ יבש. ואין נתלין באילן, אסור גם להיתלות על עץ. ואין נסמכין באילן, אסור להישען על עץ. לא רק זאת, אלא אפילו אם אסור לעלות אפילו ערב שבת על עץ להישאר שם במשך שבת, ליתן שם כליו עליו. וכאן מדברים כבר לא על מחובר לקרקע כלל, אלא יותר בכלליות, בכלל אסור להשתמש בשום דבר שמחובר לקרקע בשבת, כי כל הדברים הללו גזירה שמא יתלוש. הוא ילך על העץ, הוא יראה חיה, יהיה לו קל, או שהוא שכח ויקצור.

פירות שנשרו בשבת

עוד גזירות של קוצר: פירות שנשרו בשבת, פירות שנפלו מעצמם בשבת, לא היה שום קוצר, אבל אסור לאכלן עד מוצאי שבת, אסור לאכול אותם עד מוצאי שבת, כי גזירה שמא יתלוש. הוא יהנה, “אה, פתאום יש לי פרי טרי נאה שנפל מהעץ,” והוא יהנה מזה, והוא ישכח שאסור בשבת, ושמא יתלוש, הוא יעשה תולדה, הוא ילך לחתוך, לתלוש.

הדס המחובר – להריח במחובר לקרקע

הדס המחובר, הדס, צמח ריחני, כן, ההדסים שמשתמשים בהם בארבעת המינים, שיש בו ריח, מותר להריח בו, מותר להריח אותו. לא תחשוב שכמו שאסור להוריד מעץ, אסור ל… שצריך לחשוש שאם יריחו יתלשו אותו.

לא, מותר, “לא שנו אלא ריח בו”. פרי, אם יתנו לגעת בפרי שעדיין… מותר להריח עלה שנעשה להריח, מדוע? “לא שנו אלא ריח בו”. ההנאה היא שיריח, להוציא ריח. הריח מאוד טוב, זה מונח שם, זה נשאר טרי, וכשהוא רוצה להריח הוא יכול ללכת לשם, אין לו שום סיבה לתלוש אותו.

אבל יש דברים שאסור להריח כשהם מחוברים לקרקע. אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר, אסור להריח כשזה מחובר. מדוע? גזירה שמא יקצצנו לאכלו. כשהוא יהנה מזה, דווקא כדי להריח, אבל הוא כבר יתפוס תאווה לאכול, יש גזירה שמא יקצצנו לאכלו.

הגיוני.

כן.

אילן שעושין רושם בגופו – שרשים יוצאים מהאדמה

אילן, עכשיו ההלכה הזו הרמ״א כתב כך ערב סוכות, הוא חשב על הדסים ואתרוגים. “אילן שעושין רושם בגופו אין עולין בו בשבת”, עץ שהשרשים בולטים מהאדמה, הכא נמי כאן השרשים יצאו החוצה, אז כי אדם חשב שזה כבר לא עץ, כבר אמרנו “אסור מחובר לקרקע”, אבל זה אסור לשבת עליו. כבר ראינו שאסור לשבת על זה, אסור לשבת על עץ, אסור לשבת על מחובר לקרקע, אסור להישען על מחובר לקרקע. אומר הוא, אם השרשים יוצאים מהאדמה שלושה טפחים, אסור גם כן.

אבל אם הם מתחת לג׳ טפחים, הענפים הקטנים שהם ממש ליד האדמה, הרי זה לביד, רחוקה הרי זה דין לביד, אומר הוא שאנחנו לא רואים כמשהו שליד האדמה שלא תלך לחתוך אותו. הנקודה היא לביד או כי… אני מתכוון שהלביד היה מסיר את החשש מחיתוך. זה קצת מעניין לומר. אומר הוא שכאן יש לך כבר סיבה מעשית, אבל לא חוששים שהוא יחתוך.

לא, לא, להיפך, החשש חיתוך, אנחנו מחזיקים בישיבה על אילן מחזיקים כבר רחוק מהחשש המעשי של חיתוך. ממילא זה רק כמו גזירה. כמו שנקרא ישיבה על אילן אסור, אבל כשאתה יושב כשזה קרוב לאדמה, לא אומר שאתה יושב על האדמה, אתה יושב ממש על העץ, אתה לא צריך בעצם את העץ, אתה יכול לומר שאתה לא משתמש בשום עץ, אתה יושב פשוט על הרצפה, אה, מדרגה גבוהה יותר.

וכאן הוא הולך לפרטים אבל, אם היה בולט, כן, יונתן, ג׳ טפחים, רחוקה ארץ, היה בולט למעלה מג׳ ולתוך ג׳, העץ גדל בצורה שהוא יוצא מהקרקע, הוא עולה גבוה מג׳ ואחר כך חוזר למטה לג׳, גם מותר להשתמש בהם. כלומר כבר החלק שהוא תוך ג׳, כן?

היה גבוה ג׳, אפילו צידו אחד שוה לארץ, זה מקום הררי, אז יש מקום שהשורש שבולט הוא גבוה ג׳ והמקום האחר אינו גבוה ג׳, אז אסור לשבת עליו, כי חצי ממנו לא אומר שהוא יושב על הקרקע, חצי ממנו זה כן משתמש באילן כהלכה.

אין רוכבין על גבי בהמה – גזירה שמא יחתוך זמורה

נמשיך לומר עוד הלכות של משתמש באילן או דברים דומים שהם תולדות. אומר הרמב״ם, אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, אסור לרכוב על בהמה בשבת. לכאורה היינו צריכים בעצם להתיר בגלל חי נושא את עצמו, לא אומר שהבהמה נושאת. כמו שאחי מזכיר, שאם אדם היה רוכב לא היה נקרא בהמה. נכון, נכון, נכון.

מדוע אסור לרכוב על גבי בהמה בשבת? גזירה שמא יחתוך זמורה, הוא יחתוך ענף להנהיגה, לנהוג את הבהמה. ואז הוא יעבור על… אוקיי, כן.

זה עוד תולש, תולש, כן. אולי על חמור אם זה בחוץ.

ואין נוטלין מבהמה. אמת. אסור גם להישען על בהמה, להיתלות על בהמה. וגם אסור אפילו לעלות באילן בשבת, לא לעלות ולא לירד בשבת, ולא נוח על גבי צדי בהמה. אלה דברים מעניינים, כי זה כבר נראה כמו קצת גזירה לגזירה, כן?

כן, כן. וצדי צדדים אבל כן מותר. זה נראה בכלל, זה הדרך הרגילה. כלומר, צדי צדדים, כלומר להישען על משהו שנשען על בהמה.

נכון. זה עוד הדבר הרגיל. כלומר, דבר ש… סדר הדברים נראה, אנחנו לא רוכבים על בהמות, אנחנו לא יודעים, אבל כשאנשים רוכבים על בהמות, הם נוהגים לחתוך ענפים כדי לנהוג את הבהמה. ממילא חכמים אסרו לרכוב על בהמה בשבת. וצדי צדדים מותר, כן. המשך.

מה ההלכה שאפשר לעשות בהמה למחיצה? אי אפשר לעשות כלום.

בדיעבד – עלה באילן או בהמה בשבת

בדיעבד, עלה באילן בשבת. רוצה אני עכשיו לדעת מה קורה אם מישהו שכח את האיסור, או… הוא כן עלה באילן בשבת. אז כך, בשוגג, אם הוא עלה על האילן בשוגג, בטעות, קונסין אותו. במזיד אבל, אם הוא עלה על האילן במזיד, הוא לא ציית לחז״ל, יש קנס, אסור לו לירד, אסור לו לרדת בשבת מהעץ.

רגע, לא ידעתי. הוא נשאר על העץ עד הלילה.

אבל בבהמה, אם הוא עלה על הבהמה, אז אין חילוק בין שוגג למזיד, ירד, הוא צריך לרדת מהבהמה. שמא צער בעלי חיים, למה תקנוס אותו על חשבון הבהמה?

נכון, טוב.

פורקין המשא מעל הבהמה – צער בעלי חיים

וכן, בגלל צער בעלי חיים היקלו עוד במשהו. פורקין המשא מעל הבהמה בשבת. מותר כן להוריד את המשא מהבהמה בשבת, אף על פי שאולי היינו חושבים שזה טרחה, התירו משום צער בעלי חיים.

כיצד? זה מסביר. היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, אם בהמתו טעונה שק של תבואה, מניח את ראשו תחתיה, מותר לו להכניס את ראשו מתחת לשק שמונח על הבהמה, כך שהוא עושה טלטול מן הצד, או טלטול לא בידיו בסדר הרגיל, אלא בראשו, ומסלקה לצדדין, ועם זה הוא מזיז את השק, עד שהוא נופל. כלומר, לא עושים זאת כהלכה בידיים. מה האיסור של בידיים להוריד מבהמה?

אני מתכוון שזה יכול להיות מוקצה או הוצאה?

נדבר. מדברים עכשיו שעושים זאת, אפשר לעשות זאת רק בכל מיני אופנים של כלאחר יד.

כלאחר יד, כן.

אז, מדוע? אני מתכוון שזה… אולי זה מוקצה? מדברים באופן שזה מוקצה?

אהא.

אני מתכוון שמדברים על מוקצה. אולי התבואה היא מוקצה? זה מוקצה, כן. כך נראה, הדברים שהם מוקצה. אוקיי, בואו נלמד.

ושליף של תבואה פירושו, מה זה אומר? זה לא מאכל בהמה, זה לא ראוי, כשזו תבואה שהניחו לאוצר.

בא מן הדרך בליל שבת – בהמה טעונה

היה בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה, הוא בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה, כשהגיע לחצר החיצונה, כשהוא מגיע לחצר החיצונית ביותר, הקרובה ביותר למקום שהוא מגיע, שזה כבר רשות היחיד, שמותר כבר לטלטל, אז נוטל את הכלים הניטלין בשבת, יוריד את הדברים שאינם מוקצה, כלים שמותר לטלטל בשבת, יוריד כהלכה. כלומר, גמרא סתם תשמישי בהמה או משהו כזה, או לא? יש קשר לבהמה, כן, יש יחס לבהמה, זה מותר לעשות.

ושאינן ניטלין, הדברים שהם מוקצה, התירו גם כן משום צער בעלי חיים, אבל רק באופן כלאחר יד. מתיר את החבלים, יתיר את החבלים, שזה קשר שאינו של קיימא, שקים נופלים, שקים שיפלו.

אומר הוא, הוי והשקים דומים להישבר, שיש שם דברים שנראים שיישברו, וממילא אין לו העצה של סתם לפתוח שיפול. אז כך, אם היו שקים קטנים, יש עצה, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, הוא מביא כרים וכסתות, דברים רכים, הוא מניח מתחת, והשקים נופלים על הכרים, השקים עם הדברים השבירים יפלו על הדברים הרכים.

מבטל כלי מהיכנו – כרים וכסתות תחת שקים

תרגום לעברית

אה, לכאורה היה כאן איסור, כפי שלמדנו שאסור להניח כלי מתחת לנר, משום שמבטל כלי מהיכנו, עושה בכך שכלי יהפוך למוקצה, כלי שהיה מותר להשתמש בו עכשיו עשה שאסור להשתמש בו בשבת. ומה האיסור של מבטל כלי מהיכנו? אני לא זוכר את האיסור, אבל יש איסור לעשות בשבת מבטל כלי מהיכנו.

אומר הוא לא, כאן אין מבטל כלי מהיכנו. למה? כי הרי זה שקים קטנים. אז אפילו שקים קטנים, אפילו אם יש דברים שיכולים להישבר בקלות, זה רק אם זה נופל מגב הבהמה שהוא גבוה ממנה. אבל על הרצפה, אפילו שקים קטנים, תמיד אפשר למצוא דרך זהירה ולהוציא אחר כך את הכר אם צריך אותו. ממילא אין זה מבטל כלי, כי תמיד יש דרך שאפשר כן להשתמש עוד בכלי בשבת, אז אין מבטלין כלי מהיכנו. שאם ירצה לשלוף, למשוך את הכר, שולף, שהשקים קטנים וקלים, הם הרי שקים קלים וקטנים, זה לא ישבר מסתם למשוך אותו מהשק שהוא מונח, מהכר וכסת שהוא מונח.

שברי זכוכית – הפסד מועט

אבל אם היתה שם שברי זכוכית, שברי זכוכית, דברים שהם מאוד שבירים, להיפך אבל, אז אז אין את ההיתר, אין את ההיתר. שברי זכוכית זה דבר שאמנם ישבר, אבל מצד שני אין שם הפסד. למה? כי ממילא הולכים לטחון אותו, להמיס אותו. אז אז אין את ההיתר להניח כרים וכסתות, כי ההיתר אפילו שאמרנו עכשיו הוא רק בדיעבד. אה, נכון? מעניין, הוא אומר זה לא מבטל כלי, אבל בכל זאת בדיעבד, זה קצת מבטל כלי. אוקיי.

אז אז אומרים לא להניח כלי, ומתירין אפילו לפרוק. אפילו פשוט ישבור, אפילו ישבר, הרי אין שום הפסד גדול, הרי הכל לטובה עומד. כל השברי זכוכית הם חתיכות זכוכית, שצריך לקחת כדי לעשות מהם זכוכית טובה. אז עומד בדרך כלל ממילא שצריך להמיס אותו, לחמם אותו באש ולעשות זכוכית חדשה. אז על הפסד מועט, להפסד מועט לא חיישינן. לא התירו כלום על הפסד מועט.

אבל אם יש שק גדול, ומניחים בתוכו כלי זכוכית וכיוצא בהן, כי אז יש חשש גדול שישבר, ואז גם אי אפשר להניח כר, אם יניחו כר או כסת זה לא יעזור יותר, כי כן, יהיה מבטל כלי מהיכנו, כי הוא לא ירצה לשלוף. אז התירו פורק בנחת, מותר, כן. פורק בנחת מותר אפילו בנחת, כן. אז התירו כראוי, בשופי, בנחת. זו המילה, בשופי, בנחת. כן, הוא יפרוק. כן, הוא לא רוצה הפסד, ממילא הוא מותר. פורק בנחת, כן, כשהוא חושש שישברו כלי הזכוכית שלו.

נכון. אבל אומר הוא, למה באמת לא התירו? למה לא אמרו שיוריד? למה לא להעלות על הבהמה את השקים הגדולים, כדי שלא ייכשל בחשש מוקצה? אומר הוא, מכל מקום אין אנו חוששין על הבהמה. זה עדיין שונה שהוא יעבור על משהו שהוא חשש מוקצה מאשר שיהיה על הבהמה, שיש בעיה של צער בעלי חיים. צער בעלי חיים.

מלאכת מעמר

סיימנו חורש, זורע, קוצר. עכשיו נלמד את המלאכה הבאה שהיא מעמר.

הלכה א: המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד — חייב משום מעמר

מה עוד לא עושים שדומה למעמר, או שמביא לידי מעמר?

אומר הרמב״ם, המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד, מדבק יחד פירות קטנים עד שיהיו גוף אחד, חייב משום מעמר. אצלנו כבר למדנו בהלכות מעמר, כן, למשל עושים דבילה וכדומה. בניגוד לגבינה, שהיא בונה, כן? אוקיי. זה פירות. פירות זה בדרך כלל מעמר, לוקחים יחד שניים. גם, מדבקים יחד פירות, אה, חייב. זו התורה של מעמר. תמיד הדבר הראשון הוא זו התורה. חייב סתם, זה חייב.

איסור דרבנן: נתפזרו פירות בחצר

מה האיסור דרבנן? נתפזרו פירות בחצר, אוי, התפזרו פירות בחצרו, אסור לאסוף את כל הפירות למקום אחד, שזה ייראה דומה למעמר. מלקט, אלא מה? מותר לאסוף את הפירות ואוכל, ולאכול. אבל אסור לאסוף את כל הפירות ולשים אותם בכלי, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול. אסור לאסוף אותם כראוי כמו תמיד, שמא יעשה כדרך שעושה בחול, חוששני שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, כשכולם יהיו יחד הוא יכווץ אותם ככה, כי אז יהיה תולדה של דש, וזה נקרא שמא יבוא לידי סחיטה.

מלח — נראה כמעמר

וכן אם נתפזר לו מלח, אסור לאסוף את המלח שיהיה במקום אחד, משום נראה כמעמר. כי זה לא דבר שגידולו מן הארץ, זה לא דבר שגדל. מעמר אפשרי רק על דברים שגדלים באמת. אבל הענין של מלח לא אומר שהתפזר על השולחן, זה אומר שהמקום שעושים אותו, ליד ים המלח, ואיך לוקחים אותו, זה קצת דומה לפירות, כי מלח לא גדל, אבל כן, לוקחים אותו מהאדמה, זה נראה קצת דומה לאיסוף פירות או איסוף תבואה. זה התהליך של עשיית המלח.

מלאכת דש — סחיטה

עכשיו נלמד על המלאכה של דש.

הלכה ב: המפרק חייב משום דש

אומר הרמב״ם, המפרק חייב משום דש. אם מישהו מפרק, הוא מוציא דבר אחד מהשני, למשל הוא מוציא את גרגרי החיטה מכל התבואה, חייב משום דש. הסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק, סוג של מפרק, להוציא את הפנימי מהזיתים, את השמן מהזיתים.

איסור דרבנן: סחיטת תותים ורימונים

וכן, מה האיסור דרבנן? האיסור דרבנן הוא שלא רק זיתים וענבים אסור, אלא גם אסור לסחוט תותים ורימונים. למה? הרי מצינו בני אדם סוחטין תותים ורימונים כזיתים וכענבים, חוששים שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. זה מעניין, כי אנחנו עדיין לא יודעים בכלל למה יש באמת חילוק בין זיתים וענבים לתותים ורימונים. כי זה הדרך, עכשיו תגיד, זה גילוי.

שוב, למה תותים ורימונים לא מפרק? זיתים וענבים הם פירות העומדים לסחיטה. מזיתים יוצא שמן, מענבים יוצא יין. מפרק זה לסיים את… לסיים משהו שבא שצריך להוציא אותו, ומוציאים אותו. סתם אם אתה סוחט חתיכת עץ, יוצא ממנו מים, זה לא סחיטה, זה לא מפרק. אבל תותים ורימונים, מאחר שאצל אנשים מסוימים, זה כן, הרי אפילו אצל אנשים מסוימים זה עדיין לא כמו זיתים וענבים. אלא מאחר שאצל אנשים מסוימים זה נראה דומה, יחשבו שאולי גם זיתים וענבים, או שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. מה שהוא מתכוון, עומדת לנו מחשבה שלמדנו. אה, הרמב״ם אומר כן, שמא יבואו לסחוט.

שאר פירות — מותר

אבל שאר פירות כגון תפוחים ואפרסקים וכל מיני דברים, שאף אחד לא סוחט את זה, כן, עושים אותם סחיטה כשמישהו רוצה סחיטה, אלה לא דברים ששייכת בהם כל כך סחיטה.

כבושים ושלקות — חומרא בשאר פירות

עוד, כבושים ושלקות, פירות או ירקות כבושים, שסחטן, שסחט אותם. אז ככה, אם לרכך גופן, אם סוחט את זה פשוט כי רוצה שהבשר שלהם יהיה רך יותר, מותר. ואם להוציא מימיהן, אם רוצה להוציא את המים מהם, אז כן אסור. זו חומרא בשאר פירות, מדרבנן, אותו דבר. כן, זו חומרא בשאר פירות. זה כן דבר שמבושל במים, לא רק אצל אדם משוגע שהוא שותה מיץ תפוחים, אמרתי שאדם טוב ששותה מיץ תפוחים זה לא דבר נורמלי. אבל כבושים ושלקות קורה, שותים את מי השלקות, למדנו כאן דבר, עושים על מי דגים.

שלג — מרסק בנחת

ואם מרסק את השלג שירדו מימיו, אם מישהו רוצה מים, אסור לקחת שלג ולהכות אותו שירדו המים. זה אסור לעשות בגדול שהוא לוקח קערה ענקית של שלג. אבל בכוס או בקערה מותר כן לרסק שלג.

דיון: מה זה אומר “בכוס”?

דובר 2: כוס שיש בו כבר מים?

דובר 1: מה המילה? כי זה כמות קטנה?

דובר 2: לא, לא כתוב כמה גדול. אני חושב שזה לתוך הכוס כי… כן, כי זה נכנס למים וזה לא נולד. זה מוליד, הוא עושה מים. כאן אתה רואה שהוא עושה מים, וכאן יש מים.

דובר 1: מדברים כאן על מפרק. מדברים כאן על מפרק. כך כתוב כאן ב… ב… מדברים כאן על מפרק. אני לא יודע מה ראית במקומות אחרים, ברמב״ם. אבל ה… כוס אתה מתכוון לומר שיש כבר מים? אני לא יודע, כבר כאן במשהו. כן, כוס מלא, לא כוס ריק. או ישירות… גם לא כתוב מה שאני אומר. אבל כך אומרים המפרשים שזה מתכוון לזה.

דובר 2: היינו נראה, שלג זה משהו לכמות גדולה יותר. אני יודע לצאת לשדות ולעשות הכל שלג, אבל בכוס, כמות קטנה.

דובר 1: לא, אתה יכול לומר שזה ישירות. ישירות הוא הולך לשתות את זה עכשיו. כמו שלמדנו בדברים אחרים, יש חילוק אם זה ישירות, נכון?

אוקיי.

שום, קנבוס, בוסר, מלילות — שריסקן מבעוד יום

השום, הקנבוס, והבוסר, אה, פירות צעירים, והמלילות, נכון? שריסקן מבעוד יום, שהכה מבעוד יום, אז ככה, אם חסרים דיכה, אם חסר עוד לסחוט אותם, לטחון, אסור לגמור דריכתן בשבת. אסור לעשות דיכה בכלי בשבת. אבל אם חסר רק שחיקה ביד, קצת לסחוט עם הידיים, אז מותר לגמור שחיקתן בשבת. לסחוט עם הידיים מותר, כי כבר ריסק מבעוד יום. כלומר, עיקר המלאכה של דישה כבר עשו, כבר הכו אותו ערב שבת. עכשיו רק לסיים, לסיים זה רק קטנות, שחיקה ביד מותר.

לפיכך, מותר לגמור שחיקת ריפות בתוך הקדרה בשבת, חוץ ממה שאמרו לנו אסור למלאות. אם מישהו רוצה לא כך מותר לעשות את שחיקת הריפות בעצם פורים מותר.

דובר 2: כן, ביידיש, זה מתורגם דייסה. זה סוג של פורינה, סוג של דבר, שבא חתיכות, שמכווצים אותו עוד קצת לאבקה. זה כבר מבושל, בעיקרון. אבל זה בעצם גמור. זה דומה ל״לא מיחזי אלא שחיקה ביד”, שזה מותר.

דובר 1: יפה מאוד.

המולל מלילות — בשינוי

המולל מלילות, אם מישהו עם ידיו משפשף על שיבולים שיוצא התבואה מהם, זה מתורגם דומה למה שעושים דש, אבל הוא עושה את זה בכמות קטנה עם אצבעותיו. מולל בשינוי, כדי שלא יראה כדש, שהוא יעשה את זה בשינוי, לא שהוא לא יעשה את זה בכמות גדולה שהוא מוציא את הגרעינים מהתבואה. הוא צריך עוד לעשות את זה בשינוי. יש דרך נורמלית, יש שלושה דברים: יש דש, יש מלילות, שזה עושים עם הידיים, ויש מלילות כלאחר יד, שהוא עושה את זה עם גב היד, אני יודע, הוא עושה את זה בדרך חלשה יותר. הוא עושה את זה בשינוי, כן.

היונק חלב בפיו — פטור אבל אסור

אז ככה, בואו נלמד על יניקת חלב. יונק חלב בפיו, פטור. זה אומר שאסור. זה אומר אסור, פטור אבל אסור. יונק, כן. חולב זה תולדה של דש. אבל הוא כבר סיים עם הפטור, היה צריך לומר אסור. איך זה יונק חלב? אם הוא חולה, אם כואב לו והוא צריך את החלב לרפואה, לא ממש רפואה, אבל כדי להירגע, ועם כל יניקה בפיו, מותר לינוק בפיו, כי זה לא מפרק אמיתי. מילא, זה מפרק כלאחר יד. זה כלאחר יד, כי בפיו זה לא הדרך הנורמלית של דש. אם מישהו חולב מבעל חי, בדרך כלל מפרה, הוא עושה את זה עם ידו לתוך כלי, הוא עושה, חולב דבר אחר, הוא שותה את זה, כן, כלי, דיכוי, הוא לא שם את זה לתוך פה, הוא שם את זה לתוך כלי.

כי זה עוד מפרק לחלוב ביד, זה לא מפרק כראוי, ומשום צער, במקום צער היקלו על זה.

הלכות שבת: מפרק, זורה ובורר, וטוחן

מפרק – יונק מן הבהמה

דובר 1: זה שינוי, מפרק כלאחר יד.

זה כלאחר יד. כלאחר יד, כי בפיו זה לא הדרך הנורמלית של חליבה. הוא חולב מבעל חי, בדרך כלל מפרה, עושה את זה עם ידו לתוך כלי. הוא עושה את זה בכלל דבר אחר, הוא שותה מהכלי לכלי. העיקר הוא, הוא לא שם את זה לתוך פה, הוא שם את זה לתוך כלי. ממילא זה רק מפרק כלאחר יד, זה לא מפרק כראוי. ומשום צער, הגזירות, במקום צער היקלו על ה… אפילו בסכנה, אפילו זה לא סכנה, כשיש סכנה החכמים כך. אבל כאן, זה לא סכנה, התירו על האיסור דרבנן של דומה למפרק. הרבנים לא רוצים שיהודים יצטערו בשבת. זה מאוד חשוב לדעת.

יפה מאוד. עוד הלכות של מפרק הן כך: פירות שזבו מהן משקין בשבת. אני רוצה לומר דבר אחר שמותר משום צער. למשל, לנסוע בשבת במעלית זה לא איסור דאורייתא, זה שבות. מאחר שקשה מאוד לאנשים ללכת במדרגות בשבת, היקלו.

דובר 2: מה זה אומר?

דובר 1: אני שומע.

מפרק – פירות שזבו מהן משקין בשבת

דובר 1: פירות שזבו מהן משקין בשבת. פירות שכבר ירד מהם. הרי למדנו קודם שאסור לסחוט בשבת זיתים וענבים, ותותים ורימונים גם אסור בגלל שזה דומה, וכן הלאה. מה קורה אם ירד מעצמו? מישהו קילף, חתך פירות, וירד מהם משקים. אז אם זיתים וענבים הם, שכאשר היו עושים את זה לכתחילה היה ממש סחיטה, כי הדברים האלה באים לסחוט כדי שיהיה השמן או היין שנשתנה למעליותא, אז אסור לשתות אותן המשקין עד מוצאי שבת. אסור לשתות אותם עד מוצאי שבת.

למה? גזירה שמא יסחוט ענבים בשבת. הגזירה היא שהוא הולך בפעם הבאה לחתוך ולהשתעשע עם זיתים וענבים, כן, בכוונה לסחוט אותם. בפעם הבאה הוא הולך לסחוט.

דובר 2: לא, אולי… לא כתוב שלא חתכת בכלל. שמת מסה שלמה כשחתכת.

דובר 1: אה, זה כמו שמתכוונים מעצמו. זה מונח בקערה, שירד מעצמו. זה נסחט מעצמו. אם הוא הולך לקחת את הענבים משם והוא הולך… תחילה בשבת.

דובר 1: פירות תותים ורימונים, אם זה תותים ורימונים שזה לא דאורייתא המפרק, אז אם הכניסן לאכילה, אם הכין את התותים והרימונים לאכילה, אז משקין שזבו מהן מותרים, אז המשקים שירדו מהם מותרים. ואם הכניסן לדורכן, אם הכניס אותם לסחוט למשקים שלהם, אז אז משקין שזבו מהן אסורים עד מוצאי שבת.

דובר 2: אהא. יפה מאוד. כן.

דובר 1: למה? כי אז זה יותר קרוב שהוא יסחוט. הוא הכניס את זה, הוא הכניס את זה הביתה לכבוד זה, על התווית של התותים והרימונים כתוב לסחיטה. אז אם הולכים לתת לו לקחת את מה שיצא מעצמו, הוא ייתן לזה דחיפה מעצמו בפעם הבאה.

יפה מאוד. אבל פשוט שאפשר לאכול את זה אחרי שבת, נכון? זה לא כמו דבר… זה אפילו לא מלאכה, זה סוג חדש של גזירה. למדנו בשוגג, אונס, עד מוצאי שבת וכדומה על מלאכות שונות שעושים בשבת. וכאן הוא אפילו לא עשה שום דבר לא נכון, האדם לא עשה כלום, זה ירד מעצמו. אלא מאי, החכמים אסרו כי אם הוא ישתה, הוא יבוא לעשות את זה מעצמו.

יפה מאוד.

מפרק – זיתים וענבים שריסקן מערב שבת

דובר 1: עוד. עכשיו נלמד את הדרבנן של זורה ובורר.

תרגום לעברית

זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, כיוון שכבר ריסק אותם מערב שבת, ויוצא מהן משקין מעצמן, והמשקים יצאו מהם במהלך השבת, מותרים. כלומר, מה ההבדל מקודם? כי כאן הוא כבר כן ריסק מערב שבת. אז אין כאן את הגזירה שמא יסחוט, כי זה כבר סוחט מעצמו.

כעין חלות דבש שריסקן מערב שבת, שלמדנו קודם שזה אסור מדרבנן, שזה נראה דומה למפרק. אבל כאן, משקין היוצאים מהן בשבת מותרין, שאין כאן מקום לגזור, שכבר ריסקן בערב, כבר עשה את הריסוק קודם. כלומר, בערב… אז לכן אחרי ריסוק אין שום שייכות של סחיטה או משהו כזה? זה לא ברור.

דובר 2: מה הוא אומר? לא ברור לי.

דובר 1: הגיוני. היה החשש שמא יסחוט, אבל ברגע שזה כבר מרוסק אין מה לסחוט, הכל כבר מעוך. אתה כבר לא צריך את העזרה שלך.

דובר 2: מעניין.

דובר 1: משהו חסר לך. אבל הוא רואה שבאופן הזה אנשים לא נוהגים לסחוט. אבל אולי אפשר טכנית להיות אותה עובדה, מבין מה אני אומר? זה אולי דבר מעשי. אבל לאופן הזה אין את החשש.

דובר 2: בסדר. כן.

זורה ובורר – הקדמה

דובר 1: עוד קצת הלאה, זורה ובורר. בסדר. כן.

זורה ובורר, הן אבות מלאכות. אבל למה הרמב״ם לא אומר את האב שלהן? כי כל אחד יודע מה זה זורה ובורר.

דובר 2: אה כן? יותר ממפרק?

דובר 1: כן, כי מפרק הוא תולדה מזה. הוא אומר רק על דברים שצריך את התולדה כדי להסביר את הדבר. אבל זורה זה זורה. זורה ובורר הן אותו סוג מלאכה, נכון? הוא למד שזה רק קצת שונה.

בורר – מנפח מלילות

דובר 1: זורה ובורר, הן אבות מלאכות. מה הן הדרבנן שלהן? לפיכך, אף על פי שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו, שלמדנו קודם שמותר לכתוש אחד, חצי בזמן אכילה, מותר לו למשל לאכול אגוזים, מותר לו לשבור את הקליפות ולהוציא את האגוזים בראשי אצבעותיו.

דובר 2: אה, בראשי אצבעותיו, נראה שהוא התכוון לומר בשינוי.

דובר 1: בשינוי, כן, ובלי כלי. אבל כשהוא מנפח אחר כך את הקליפות, שהקליפות יעופו, מנפח ביד אחת בכל כוחו. מותר ביד לשלוח את הקליפות, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. אבל אסור בכלי. והגם שאפילו הכלי אינו כלי שמשתמשים בו בדרך כלל לבורר, כמו מגרפה.

אבל אסור, כי אם משתמשים בכלי יש חשש שיתחילו להשתמש בכלי שעשוי לבורר, גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה, שאז יהיה חייב. ממש.

בורר/משמר – סינון יין

דובר 1: כי משמר שמורים, יין הוא רוצה להוציא את השמרים מהיין… שמרים… שמרים?

דובר 2: בסדר.

דובר 1: תולדות בורר או מרקד, הוא אומר כן. לפיכך… זה צריך להיות שלא… זה דאורייתא נכון? אז זה כך… כשמה שעדיין מעורב ממש שמרים… זה ממש בורר או מרקד. אבל יין שכבר צלול, והוא רוצה סתם להוציא קצת שמרים שיש שם, אבל זה כבר לא מלאכה, כי זה כבר יין, הוא לא הולך לתקן כלום בזה. הוא לא עושה זאת בכלי, אלא בסודר או בקופת מצרית.

אפילו שמיטה לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בקופת מצרית, לא עם הכלי הרגיל שמשמרים בו בדרך כלל, אבל לא לעשות באופן שלא יניח הכימה בסודר. לא לעשות כך שהסודר יכנס פנימה והיין יזרום דרכו, כי זה דומה לאיך שמוזגים, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. זה דומה מדי לאיך שעושים זאת עם כלי המיועד לכך. זה דומה מדי לאיך שעושים מקצועית, ואז הוא יבוא לקחת משמרת.

וכן, אסור לתלות את המשמרת על היין כדרך שעושה בחול. אסור לתלות את המשמרת על היין כדרך שעושה בחול, אפילו הוא לא הולך לעשות עכשיו את… הוא שם אותה שתזרום… לא, או מעל הכלי או מה, שכשמהפכים את הכלי זה יזרום. הוא תולה אותה על החלק העליון של הכלי, שכשמוזגים לא יבואו השמרים. אסור לעשות זאת בשבת, שמא יבוא לשמור. אפילו הוא לא הולך לעשות זאת עכשיו, הוא רק שם אותה שם שכשהוא מוזג כוס זה יעבור דרך…

דובר 2: על החלק העליון של הכלי? על הכוס שלו? או על הבקבוק שלו?

דובר 1: ובכן, שמרים זה סוג של משקע, נכון? סוג של משקע יין, בעצם. אז איך הוא תולה אותה?

דובר 2: על החבית, על החלק העליון של החבית.

דובר 1: מה שזה לא יהיה. זה מצחיק אותי. אולי הוא תולה אותה באוויר, ואז מוזגים?

דובר 2: לא, הוא לא רוצה לעשות את השלב הזה.

דובר 1: יכול להיות, איפה שלא שמים את המשמרת. אני מנסה להבין את “כדרך שעושה בחול”.

דובר 2: בסדר, זה שלב שהשלב הבא הוא לעשות את… שוב, את השימור של היין.

בורר – מכבץ (עשיית גבינה)

דובר 1: וכן, המכבץ, מכבץ פירושו עושה גבינה מחלב, הוא תולדת בורר, להפריד את החלק המוצק, מה שזה לא יהיה החלק מהמים. הוא תולדת בורר. הוא לא מדבר כאן על המכבץ של הגבינה, הוא מדבר כאן על העשייה עוד לפני כן משהו.

דובר 2: אסרן… או, כן? קורא… כן?

דובר 1: תולדות בורר, ליר, ופיכך אע״פ שנותן שומשום וגוזמין לתוך הדבש, מותר לשים, מותר לשים שומשום ואגוזים לדבש, אבל לא יכבוץ בידו. לא יעשה בידיו משהו ביחד מה לעשות? איזה חלק… גם הדבש גם, עושים את הדברים הקשים מהדבש שנדבקים לשומשום ולאגוזים, כי זה דומה לדבר של הוצאת הדבר הגושי מהדבר היותר נוזלי, אסור לעשות זאת בידו.

טוחן – תולדות ודרבנן

דובר 1: אנחנו הולכים לטוחן. טוחן, עד רפואות.

דובר 2: כן.

דובר 1: עכשיו הולכים ללמוד את המלאכות הרבניות של טוחן, האיסור הרבני שדומה לטוחן. טוחן פירושו לטחון, כמו חיטה לעשות קמח. ומחתך ירקות דק דק, הוא מתכוון הוא חותך ירקות לחתיכות קטנות מאוד כדי לבשלו, הוא תולדות טוחן וחייב.

אממ… זה ממש טוחן, תולדות טוחן. ופיכך, מה האיסור דרבנן שלו? אסור למרסק, לכתוש, לשבור לחתיכות, לא ישחק חרובין לפני בהמה, בין דקה, בין גסה. בהמה דקה, בהמה גסה, אבל נראה כטוחן.

דובר 2: מה פירוש נראה כטוחן? … מה זה טוחן אמיתי שזה נראה כטוחן? זה לא טוחן אמיתי, למה לא?

דובר 1: אני לא יודע. למה מחתך ירקות דק דק טוחן, זה גם קצת מעניין. טוחן… טוחן זה עושים שמחיטה יהיה עכשיו קמח, אבל… לעשות שעגבנייה תהיה חתוכה לחתיכות קטנות?

דובר 2: כן, חתיכות קטנות, צריך להיות כמה קטן? שזה נהיה ממש, שאתה עושה את זה לאבקה, או שאתה עושה את זה ל…

דובר 1: לא אבקה, לא אבקה, קצת יותר גדול מאבקה.

דובר 2: אבל המרסק נראה שזה לא כל כך קטן, אבל גם לא כל כך גדול. אני מכיר את המילה שמה שהוא מרסק, הוא מרסק את זה. נמצא הוא נותן מכה על אבטיח שיהיה חתוך לחתיכות. כשאדם מרסק רגיל לחתוך בסכין, הוא מרסק את זה ברגלו. זה קצת יותר גדול מטוחן, וקצת יותר קטן ממה שהיה צריך להיות גדול מספיק לא להיקרא טוחן. אבל חותכן לדליהם לפני בהמה, מה זה נבילה לפני הכלבים, מותר כן לחתוך פרי לדליה או נבילה לפני הכלבים. למה?

מלאכת טוחן (המשך) – רפואה בשבת

אין טחינה בפירות

למשל, הוא נותן מכה על אבטיח, זה נהיה חתיכות במכה. מה שזה לא יהיה, אני מבלבל אותו. כשאדם מרסק רגיל לחתוך בסכין, הוא מרסק את זה, הוא מרסק את זה ברגלו.

בקיצור, זה קצת יותר גדול מטוחן, וקצת יותר קטן מ… זה היה צריך להיות גדול מספיק לא להיקרא טוחן.

אבל חותכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים. מותר כן לחתוך פרי, דלעת, או נבילה לפני הכלבים. למה? שאין טחינה בפירות.

מה פירוש זה? רק בירק יש טחינה ולא בפירות? מה ההבדל בין ירק לפירות?

בתבואה בטח יש, נכון? תבואה זה הטוחן שמדברים עליו בדרך כלל, עשיית קמח. נכון.

וירק זה כדי לבשלו, זה כך ירק, ירק אי אפשר לאכול כמו שהוא. אז בהכנות לבישול עושים טחינה.

פירות אפשר לאכול כמו שהם, רק אתה רוצה לעשות חתיכות קטנות יותר.

וזה לכאורה גם למה הוא אומר גם על נבילה. מה לנבילה עם פירות? נבילה זה גם, כי הכלב אוכל אותה כמו שהיא. אתה רק עושה יותר קל לכלבים שלא יצטרכו להתמודד עם חתיכה גדולה. בגלל זה “אין טחינה בפירות” טוב גם על הנבילה.

אני שומע, טוב מאוד, הגיוני. יש גרסאות ופירושים אחרים, אבל כן, הפירוש הגיוני.

מתירין אלומות – מפני הטורח

ומתירים אלומות של עמר לפני הבהמה, מותר לפתוח אלומה גדולה, אלומה פירושה צרור של תבואה, לפני הבהמה. ומפספסין ביד אלומות קטנות, מותר לעשות בידיים, מפספסין פירושו לשפשף, כן, לכתוש בידיים, לרכך את זה, אלומות קטנות. אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. אלומות גדולות לא עושים.

מעניין, לא בגלל שיש לזה משהו עם טוחן, אלא מפני הטורח שבהן. למה הוא שם את זה כאן? כי זה אותו דבר.

לא, כי דברים של טורח הוא ילך לכאורה אחר כך לטרחות. זה שורה קטנה אחת שהוא מוסיף כאן.

חבילי סיאה – כותש בראשי אצבעותיו

חבילי סיאה ועזוב וקרנות אם כבר השתמשו למאכל בהמה, חבילה של דברים מסוימים שמשתמשים למאכל בהמה, צמחים מסוימים, גרוסים, שהשתמשו למאכל בהמה, יש ספק אם אפשר להשתמש מזה. וכותש ואוכל בראשי אצבעותיו, אפשר לטחון את זה בידיים קצת ולאכול אותו, אבל לא ביד הרבה, אסור למלא את הידיים בגרוסים ולטחון אותם, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לידי כך, אם תעשה את זה כמו שעושים בחול, תבוא לעשות ממש טוחן.

הצריך לדוך פלפלין – שינוי בכלי

הצריך לדוך פלפלין, מישהו יש לו פלפלין, פרי קטן כזה של הפלפלין, פלפל, והוא רוצה לעשות שיהיה שברים, וכהאי גוונא ליטול לתוך מאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אפשר לקחת, לא עושים את זה עם הסכין עצמה, צריך לעשות בשינוי, צריך לעשות עם הידית, הצד העבה יותר של הסכין, ובקערה, על ה… או קערה אולי פירושו? לא, על הקערה. אסור אולי על צלחת גדולה או דבר שמיועד לטחון בו. לא כדרכו.

כך רואים שהוא מחזיק באמצע אכילה עם אכילה, שהוא לא מכין את הטחינה כי הוא עובד עכשיו. אבל במכתשת חייב משום טוחן, אם עושים את זה במכתשת חייב משום טוחן, זה ממש טוחן.

אז כאן הוא מדגיש יותר את הכלי. שהגם שאתה שלב אחד מטוחן מותר עדיין כן, כשזה חלק מהאכילה.

לפיכך אסור לבריא להתרפאות – גזירה שמא ישחוק סממנים

לפיכך, אה, אומר הרמב״ם, הוא צריך ללמוד, מכיוון שיש איסור של טוחן במכתשת, שכשלוקחים מאכל שצריך, כמו פלפלין שרוצים שיהיה שבור, ושוברים אותו במכתשת הוא חייב, לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים.

כשרוצים לעשות תרופה, צריך גם לכתוש דברים מסוימים, לטחון, לקצוץ דברים מסוימים, וקל מאוד שיהיה טוחן, כי אם עושים את זה במכשיר, במכתשת, זה חייב משום טוחן. לכן אסרו להתרפאות, כי במתרפא צריך לעשות משהו שיש לו פנים של טוחן. ולהתרפא פירושו רק לאכול, אבל אפילו בריא היה נהנה מזה. כן.

כיצד? החולים כבר למדנו בתחילת הלכות שבת, שדיברו עליהם. לא בריא, אפילו חולה שאין בו סכנה, שמותר לעשות דרבנן, מותר לעשות אפילו איסורי דרבנן, וכל שכן שהוא לא יכול להיות איסור דרבנן חדש שהוא לא עושה. אבל כאן מדובר בבריא.

בריא שיש לו רפואה, לא כל כך בריא, הוא עושה את זה באמת.

הלכה כ״א – מאכל בריאים לעומת מאכל רפואה

כיצד, כן? כיצד, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, אסור לאכול דברים שבדרך כלל אנשים בריאים לא אוכלים, כגון אזוב ואפוא, אבל הוא אוכל את זה דווקא לרפואה. ולא דברים המשלשלים, אסור לאכול דברים שמשלשלים, שגורמים לו להוציא, כגון לענה וכיוצא בה.

וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבישלו בהם אמנון ועשבים, כי זה לא מאכל שאנשים בריאים אוכלים, זה מאכל שעשוי לרפואה.

אבל מה מותר כן? דברים שרגילים גם לאנשים בריאים לאכול, מותר. אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלם ולשתותם, מותר כן לאכול דברים שגם בריאים עושים כזה אכילה ושתייה, כגון הכסבר והכוסת והאזוביון, ואף על פי שיש בהם כח הרפואה, ואף על פי שאוכלן כדי שיתרפאו בהם, אפילו הוא אכל את זה לצורך הרפואה שלו, מותר, הואיל והם מאכל בריאים, הואיל והם מאכל בריאים אין בזה את החשש.

דיון: ההבדל בין מאכל בריאים למאכל רפואה

דובר 1: זה מעניין, כן, מאכל שאינן בריאים אסור לאכול אפילו שלא לרפואה, ומאכל בריאים מותר לאכול אפילו כן לרפואה. איך הוא אמר שלא לרפואה? הוא אמר דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, הוא לא אמר לרפואה.

דובר 2: בהתחלה כן, סעיף כא. דברים שדרכן לאכול מותר אפילו לרפואה. לא יודעים, כי הסיבה היחידה שהוא אוכל דבר כזה היא הרפואה.

דובר 1: לא, הסיבה היחידה שהוא אוכל דבר כזה היא הרפואה. זה לא ברור. כל דבר שהוא רפואה אסור לעולם. הוא לא אדם נורמלי, הוא שותה דברים שהם רפואה לסיבה טובה.

דובר 2: האם יש איסור להיות לא אדם נורמלי?

דובר 1: לא, הוא סתם משוגע. מדברים בתורה על אנשים נורמליים.

דובר 2: בסדר, אני כבר יודע, צריך להיות אחד עם זה.

דובר 1: מה אתה מתכוון?

דובר 2: בסדר, החידוש הוא, אפילו כשזה לרפואה, אם זה מאכל בריאים. מאכל בריאים פירושו גם לא שאף אחד לא אוכל את זה. שכל אחד אוכל את זה. צ׳ולנט, הגם שצ׳ולנט שבת כתוב שזה רפואה גדולה, לא עליו מדברים. מדברים על דברים ש, משהו בריאות, דבר כזה. זה לא ממש רפואה, אבל גם לא דבר נורמלי, אבל קורה שאנשים אוכלים את זה.

דובר 1: צריך להיות שכשמישהו קורא לעצמו באכילת צ׳ולנט, “אה, הצ׳ולנט הזה רפואה”, הוא צריך כבר להפסיק לאכול? לא, כי זה מאכל בריאים.

דובר 2: בסדר.

שתה חלתית קודם השבת – קושיא על הגירסא

שתה חלתית קודם השבת, חלתית זה איזו רפואה, וראה שעותה והולך, מותר לו להמשיך לשתות גם בשבת. אה, וראה שעותה והולך, הוא התחיל שגרה חדשה של שתיית חלתית, מותר לו. מותר לשתותה בשבת, במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית. במקום שבריאים שותים אותה.

דובר 1: אז למה אני צריך לשתות את זה בשבת עצמה? אני לא מבין. לא, אז מה אני לא מבין, למה צריך לבוא השתה קודם שבת? אם זה מקום שנהגו הבריאים, אני שואל. זה לא ברור לי. אני לא מבין.

דובר 2: אני לא מבין.

תרגום לעברית

דובר 1: אה, יש כאן באמת גירסאות אחרות, אפילו במקום… מה? נשתה חילתית קודם השבת, במקומות שנהגו הבריאים. יש כאן גירסאות אחרות, אפילו במקומות שלא נהגו הבריאים, מה שעושה יותר סנס. זה משהו היתר חדש. אבל לפי הגירסה שלנו עומד להיפך. אם כך באמת אין כאן חידוש. בגירסה שלנו יוצא חומרא, שאפילו הדברים שהם גם מאכל בריאים, מותר רק אם האדם… הוא מתכוון לומר כמו שאנשים בריאים אחרים אוכלים את זה, לא עוזר לי, כי אתה שותה רק כרפואה. אבל אם הוא עצמו שותה על דרך אולי רפואה, אפילו אם שואלים, אם זה דבר שהוא מאכל בריאים, ברור, אולי הגירסה האחרת עושה יותר סנס, או שזה היתר, באופן כזה שיכול להיות… הייתי חושב… מה ההיתר? למה אז מותר כי חושבים שזה יוצר הלכה מעניינת? יש מי שאומר, היה צריך. צריך רופא באמצע. או שהייתי חושב… אה, הרבים מדברים הרבה על סכנות. סכנות זה עניין אחר, כי לכל הדברים. חשבתי, אולי אחרת. חשבתי, שאם האדם עשה לעצמו סדר חדש שהוא שותה את זה… עכשיו, עבורו זה נעשה מאכל בריאים. זה יותר גבולי. זה דבר שיש… כמו שהכלל הוא לא לרפואה בריאים, אבל הוא שתה את זה כמה שבתות. הוא עושה קולר מן. לא לשם רפואה. לשם רפואה, אבל בדרך נורמלית. זה דבר של שבועיים. יודע, לא דבר שהוא עושה רק פעם אחת ביובל לשם רפואה. כי זה נעשה נורמלי שלו… לא ברור. אחרי הפסוקים. אירע רק… הרב המגיד מגיה, באמת כי זה לא מסתדר, וכל כתבי היד שיש לו, ומילא אומר פרופנוביץ משהו על זה… הרב המגיד אומר אפילו במקומות שלא נהגו? זה בהגהה שלו? כן, אבל הוא לא מבין. הוא אומר שכי יכול, אם הוא התחיל, הוא צודק במשהו, אם הוא הולך לכל אחד, אין צורך להגיע להיתר של מה שנופל דרך בריאים… אחד עם לי. אני מסתכל שהיכול הוא אפילו כשזה חשש רחוק מאוד. כל דין, חולה שאין בו סכנה, עדיין לא התיר, אבל זה לא דבר טוב לעצור. צריך לעשות איזו קולא? לא ברור… אוקיי… זה נוגע למעשה, כי זה מביא שהרבה פוסקים אומרים שצריך ה… כן… מה שיש לזה מההלכה… אה, טוב, זה לא ברור… אוקיי…

הלכות שבת – רפואה בשבת: שמנים, סיכה, וטיפולי פה ועיניים

שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם

צריך לעשות איזו קולא. לא ברור. אוקיי. זה נוגע למעשה, כי זה מביא הרבה פוסקים אומרים… כן, אם מותר לשפשף, כן. כן. צריך לדעת מה יש לזה מההלכה. אה, טוב. זה לא ברור. אוקיי. כן.

“וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם”, שמנים שדרך גם של אנשים בריאים למרוח בהם, “מותר לסוך בהם בשבת, אפילו שנתכוון לרפואה”. אפילו הוא התכוון לרפואה, אפילו הוא התכוון לרפואה. כאן כתוב אחרת, כאן כתוב אפילו כשהוא מתכוון לרפואה, אם זה דבר שבריאים עושים. “ואין לו היכר”. כאן אתה לא רואה את ההיכר. אין לו גם את ההיכר, וגם לא את ההיכר שאמרת שהוא לא צריך להתכוון. אפילו הוא בטוח שדברים שדרך לעשותם לרפואה, בין שמן, בין אוכל, וכדומה. “אבל שאינם דרך הבריאים לאכול מהם”, אם זה דבר שרק חולים עושים, “אסורים”.

סברת הגזירה – למה רק רפואה?

מה באמת הסברא של זה? אני חושב, אם האיסור הוא “שמא יבוא לשחוק סממנים”, אולי דבר שעושים במיוחד לרפואה, צריך להתחיל לטחון במיוחד. כי זה דבר שמוכרים במכולת. כי החשש אמרו רק על רפואה. זו יותר גזירה כזו? כן. מעניין. למה לא לומר כל דבר שהוא… אה, כי הדברים של רפואה, יכול להיות כי האדם יותר נואש שיהיה לו, הוא ילך לטחון. משא״כ סתם אוכל, אין לו את האוכל, הוא יאכל משהו אחר. אבל משהו שהוא צריך לרפואה, כי זה מה שאני חושב. יש משל. לא על זה, אם יש לו היכר לפני שבת, אין את החשש שמא יבוא לטחינה חלש יותר, כי יש לו כבר את המלאי. אני לא יודע, כי זה מה שאני חושב, כל הרפואות שמדברים כאן, מדברים אפילו על רפואות כאלה שלא שוחקים עבורן סממנים. סתם לשתות חילתית, אין סממנים שטוחנים. אבל מכיוון שזו רפואה, ולרפואה יש סממנים.

אהא, מעניין. מה יש כאן?

חושש במתניו – סיכה ביין וחומץ

“חושש במתניו”, מי שיש לו כאבים במתניו, “לא יסוך יין וחומץ”, לא ימרח יין וחומץ, כי זה משהו שבריאים לא עושים, רק לרפואה. “אבל שמן”, שכן הוא סדר, מותר כן, “ולא שמן ורד”, לא שמן של פרחים, “אלא במקום שבני אדם סכין אותו”, כי זה משהו שכן, העולם שם את זה, אלא במקום שגם הבריאים עושים, זה מותר. “ומותר לסוך שמן המלך בכל מקום”, כי זה תמיד בריאים עושים גם.

נקפה ידו או רגלו – צמידה ביין

“נקפה ידו או רגלו”, מי שחבל את ידו או רגלו, צמידה ביין, כתוב צמידה, הוא עושה שלא יזוב דם או משהו כזה, משהו הוא עושה, משהו כמו תחבושת. כן, מותר לשפוך שם יין, אני לא יודע מה, “ולא יצמוס בחומץ”, כי גם אותו דבר, יין זה יותר הסדר שמותר לעשות, לא רק לרפואה, אבל עם חומץ לא עושים.

“ואם היה רגיל”, אז אסור. למה? אפילו ביין אסור. למה? אני לא יודע. אה, הוא אומר שחומץ עובד פחות טוב מיין, אז ממילא, אדם שרגיל, זה עובד כן? מישהו שאומר שעם מים, זו הלכה כרבי עקיבא. מי זה הרגיל? את זה נלמד בהלכה ק״ד.

חושש בשיניו – חומץ

“החושש בשיניו”, מי שיש לו כאב שיניים, אז כך, אסור ממש לעסוק ברפואה, אבל אפשר לעשות טריקים אחרים. אז כך, “לא יגמא בהם את החומץ”, חומץ עוזר לשיניים. לא ישתה חומץ “ויפלוט”, וישפוך, כי זה הסדר, כשמישהו צריך חומץ לרפואה לשיניו, הוא לא בולע אותו, הוא מחזיק אותו שיעשה מה שהוא צריך לעשות על השיניים, והוא יורק אותו. אבל אז הוא מראה בבירור שהוא עושה עניין של רפואה. “אבל מגמא ובולע”, אבל הוא מותר כן לשטוף את שיניו עם זה, ואחר כך לבלוע, כי אז לא כל כך ברור שזו רפואה. הוא אוכל את זה, כמו דומה אולי למאכל בריאים. הוא אוכל את זה, לא רואים שזו רפואה ברורה.

חושש בגרונו – שמן

אותו דבר, “חושש בגרונו”, מי שיש לו כאב גרון, “לא יערערנו בשמן”. מה זה יערערנו? אתה מבין מה זה אומר, הוא מגרגר. אבל הלשון יערערנו היא לשון מעניינת. אם היינו יודעים הרבה לשון הקודש היינו יודעים הרבה יותר מילים מעשיות לדברים מעשיים. אנחנו לא יודעים כי לא משתמשים בלשון הקודש, לא קוראים את לשון הקודש הישנה, על דברים מעשיים יום יומיים. יש לכל דבר ספציפי. יערערנו ויגמא בהם זה עבורנו סתם אותו דבר, אבל זו מילה אחרת כי זה אחר…

אסור לגרגר עם שמן ולירוק אותו. “אבל בולעו שמן הרי זה מותר”, מותר לבלוע שמן. הרבה. זו רפואה. כי לכאורה הדרך היא כך, לרפא את הגרון שלך הגרון שלך צריך לבוא במגע עם השמן. אז אחד יש עצה לגרגר ולירוק, אז הפשט הוא שהגרון נמצא שם זמן רב. הדרך האחרת שזו תהיה רפואה היא שאתה צריך לשתות הרבה לאט לאט כמות של שמן שהגרון יהיה שמנוני.

מנסרפין נסרפין

“ומנסרפין נסרפין”, זו לשון מעניינת, מנסרפין נסרפין. זו לשון כמו שראינו קודם כאן אצל כפי תומא, שהוא דורסן כפי תומא. הוא שותה, אבל זה אומר שזה כבדרך אגב, שלא יראה שזו רפואה, אלא הוא שותה שמן ואה, מה אעשה, זה נשרף. מובן שהוא עושה את זה כן בכוונה, לא תחבולה, אבל זה רק אומר שלא יעשה את זה בפירוש. כן.

שף בשיניו – נסר/מציצה

הלכה חשובה. “אם לעשות נסר מציצה”, יש מציצה, יש משהו שלועסים וזה עוזר על איזו מחלה? לכאורה גם לשיניים או משהו כזה? אוקיי, אבל סתם, זה כמו משחת שיניים אולי? אוקיי, משהו כזה, אומרים שזה נוזל מעץ. “ואם שף בו את שיניו”, לא מצחצחים את השיניים, רבי, לא משפשפים את השיניים עם סם, עם סוג של תרופה בשבת, למשל, מתכוון לרפואה. זה אם מתכוון לרפואה, “אבל אם מתכוון לריח הפה, מותר”.

דיון: משחת שיניים ומי פה בשבת

יש לנו כאן שאלה טובה, אם מישהו שואל האם מותר להשתמש במשחת שיניים או מי פה, הדברים האלה, אם עושים את זה לרפואה זו שאלה, אבל אם בדרך כלל עושים את זה לריח הפה…

עושים את זה לסיבות אחרות, לא רפואה, לשמור היגיינה, לשמור על השיניים. אולי זה נקרא רפואה? אני לא חושב שזו שאלה של רפואה. לא, אין לי שאלה של רפואה. מניעה לא אומרת רפואה. מישהו אוכל בריא לא אומר רפואה. זה בטוח גם כמו מאכל בריאים, זה לא דברי סממנים עם זה.

זה אבל כן, נגיד למשל אם מישהו התחיל רק כי הרופא הזהיר אותו… הוא כבר התחיל אחרי שיש ילדים בדרך כלל. אני מדבר על הילדים שלי, אני מקווה שהם לא ישמעו את זה איך האבא מבזה אותם כאן ברבים. אבל ילדים קטנים, הרבה פעמים רק אחרי שהרופא ענה אותם כמה פעמים עם כתרים ודברים, הם מתחילים, הם רואים את זה כרפואה, אבל באמת זה בדרך כלל… זו מניעה, כן.

יש אם הרופא נותן אולי קרם מיוחד, רפואה כזו, סוג אחר של משחת שיניים שמשתמשים בה לפרק זמן, אז אולי כן. אבל יש מה שאומרים האחרים, יש אנשים שטוענים שכשמצחצחים שיניים יוצא דם. יכול לצאת דם, זו גם שאלה אם יוצא דם, והשאלה היא האם למרוח, זו שאלה על מריחה, כמו מישהו מ… ממחה… אני לא יודע, לאחרונים יש מחלוקת האם משחת שיניים נאסרת לגמרי, שיש על זה לעשות.

רפואה לעיניים – יין על עיניים

הלאה, אבל נמשיך הלאה. יש דרך לרפא את העיניים, מלשים יין לתוכן. אני מניח שמה ששוטפים במוצאי שבת בהבדלה את העיניים, עשו סתם משהו עם זה, אוקיי. אני אומר, הסגולה יש לה משהו עם משהו שהיו עושים פעם, זה לא כל כך רחוק, זה לא דבר מוזר.

למדתי אתמול באיזה ספר היסטורי, ש… אה, אומרים, מתי צריך את המידה של אומץ, כן, אומץ, מידה חשובה מאוד. אומר, מתי צריך אותה? כשצריך להתרפא. והמפרשים הסבירו לי מה זה שייך. אבל הרבה פעמים, הרופא אומר, לשים בעין משהו. צריך אומץ לעשות את ה… אז חלק מהרפואה הוא משהו מפחיד.

סטייה: ציציות מרובות – “להתרחק מן המוזרות”

כן, לא, אני חושב למה הסגולה צריכה להיות קשורה למשהו שהיו עושים. זה לא… סתם, ראיתי משהו מעניין… ראיתי שמישהו הוציא ספר על ציצית. קראתי אותו בשבת כי קראו את פרשת ציצית. והוא שואל מכמה גדולים, מהגדולים הליטאים, האם לעשות את המנהג ללכת עם כמה ציציות, כמו שר׳ חיים שמואלביץ׳ הלך. הוא שואל קושיא, שאם זה… הוא מביא ראיות שכל בגד הוא מצווה, נו למה לא לתפוס הכי הרבה מצוות?

ראיתי, ר׳ דב לנדא עונה לו שלא לעשות, והוא אומר “להתרחק מן המוזרות”. צריך להתרחק מדברים מוזרים, אפילו על חשבון שאולי אפשר לתפוס מצווה. זה היה מעניין, ראיתי את זה. היה לו מאוד פחד… זה גם קצת מעניין כי זה סובייקטיבי. כן, מספיק אנשים רואים את בני ברק כמוזרות. צודקים הם. אבל על כל פנים, הוא אומר שאפילו על חשבון שאולי הולכים לתפוס מצווה, יש עניין להתרחק מדברים מוזרים. זו קושיא, זה ימשוך אנשים אחרים מתורה ומצוות.

ור׳ חיים ענה שלא עושים כך. הוא אומר לו, כי אם כן, יצטרכו מכל אדם לעשות מאה חדרים קטנים בביתו ולשים מאה מזוזות, ובכל יום לשחוט מאה תרנגולות. כך עונה לו ר׳ חיים בפיקחותו. אבל זו קושיא, שלא צריך, צריך לשקול למה.

המשך: רפואה לעיניים

אוקיי, אוקיי, אנחנו לא רואים כבר איזו תמיכה. אוקיי, הוא שם את זה על ה… זה לא ברור, אנשים כשרואים אותו עושה שם על העין, ואחר כך שזה יטפטף, לא ברור שהוא עושה את זה לרפואה.

רוק תפל – רוק כרפואה

“ורוק תפל”, רוק גולמי. רוק לפני שאכלו עוד משהו הוא רוק אמיתי, אחרת יש לו כבר איזה טעם של קפה או של מה שאכלו או שתו זה עתה. רוק תפל, רוק אחרי קימה, צריך להיות רפואה בלי טעם צדדי, יש לו רק את הטעם המקורי, זו איזו רפואה. אבל זה עושים רק לרפואה, כי אין לזה שם יין. ממילא לא עושים לגוון.

רפואה בשבת – המשך דינים: קילור, הוצאת דם, חמין ושמן, רטייה, ועיסוי

קילור לעיניים – שרייה מערב שבת

דובר 1: רוק לפני שאכלו עוד משהו הוא רוק אמיתי, אחרת יש כבר איזה טעם של קפה או של מה שאכלו או שתו זה עתה. רוק תפל, רוק אחרי קימה, צריך להיות רפואה בלי טעם צדדי, יש לו רק את הטעם המקורי. אבל זה עושים רק לרפואה, זה עושים רק לרפואה לשים על העין, זה לא דבר יפה. ממילא לא עושים.

“ועל גבי עין אסור”. קילור, כי על זה לא אפשר לא להיזהר. נכון. קילור היא גם תרופה לעיניים, “כלורין לעינים”. נראה שהקילור היא… אני דווקא לא בטוח, קילור היא אולי הצבע, המברשת שמשתמשים כבר עם הכלורין, עם ה… כי הוא אומר “קילור ששרה אותה”, מבין? “ששרה אותה”. קילור היא ספוג כזה או משהו שעליו שמים את המריחות.

בוא נראה, הוא אוהב שיראו את התמונה. מה זה קילור? קילור הוא סם, הוא הסם המרפא את העין. אוקיי, יודע אני. זה לא רואה סוי, אה, אקסטרה. בוא נראה. “ושרה ביין”. “קילור ששרה אותה” ששרו אותו בערב שבת, “מעבירה על גבי עינו בשבת ואינו חושש”, מותר לשים אותו על העיניים בשבת.

למה? אומר, כי זה נראה כמו על גב, אה, על גב, כי יש בו יין, עושים את התרופה ביחד עם יין. האנשים לא רואים אותך. יש לזה אותו דין כמו יין עצמו, שעמד שעל העין מותר לשים, בתוך העין אסור. אותו דבר עם קילור.

בשבת עצמה אסור לשרות, כי זו תהיה בעיה גדולה יותר. זה יהיה מה? כי זה יהיה ממש הכנת רפואה בשבת, או יכול להיות סתם איסור בהכנת רפואה לפחות. כן, אבל אם כבר שרו אותו ערב שבת, יש לזה אותו דין כמו סתם יין, שמותר לשים אותו על גבי עינו מבחוץ, ואינו חושש.

מי שלקה באצבעו – הוצאת דם

אוקיי. “מי שלקה באצבעו”, מי שחבל את אצבעו, “לא יכרוך עליו גמי כדי להרפותו”, לא יכרוך עליו עשב כדי לרפא, “ולא יטריח קנה בידו כדי להוציא את הדם”. גם אם למשל נעשתה בועה, נעשה צבירת דם, והוא רוצה להוציא את הדם, אסור לעשות את זה, אפילו לא בידיים.

דיון: חובל או שבות רפואה?

כן, רואים בבירור שאסרו רפואה בשבת אפילו כשאין שום תרופה, אלא אפילו כשזה רק תרגיל לעשות משהו שרואים כאן.

זה מאוד מעניין, מה שהוא מאוד רחוק מ… הוא מביא, הרב בלום הביא שיש מקומות ברש״י שמשמע כך שדחיפת הדם היא עבירה על חובל. הרמב״ם נראה שזה רק שבות של רפואה, לא נושא של איסור. זה לא להיות חובל אלא באופן… אה, לפי הרמב״ם זה להיות חובל כי יש לו הנאה מזה.

תרגום לעברית

להיפך, לפי הרמב״ם זה רק איסור משום שבות. סוגיא בלא דם אין בחובל, למדנו קודם. שכאשר הוא עושה זאת להנאה, למאי יצרו, נקרא גם כן. אפילו אינו צריך את הדם, אינו נהנה לגבי הנאה, בוודאי שהוא רוצה דווקא שיצא. נכון, הוא רוצה דווקא שיצא. אבל לפי אחרים יש רק כאשר הוא צריך את הדם, כאשר הוא מפרק זה כאשר הוא צריך את הדם. אפילו כשהדם לא יהיה שם. אבל לפי הרמב״ם זה לא עניין, לפי הרמב״ם רק שיש לו הנאה מזה, הוא ראה אפילו הנאת יצרו זה מספיק.

על כל פנים, הרמב״ם אומר שזה לא זה. נראה שהוא אומר כיון שכבר היה, כבר חובל קודם, הוא לא מוציא את הדם. זה אולי משהו אחר, רק חשש של רפואה. כך נראה.

חמין ושמן על גבי מכה

אוקיי, עוד דברים שאסור. אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה. חמין ושמן עוזר למכה, אסור לעשות זאת בשבת, ולא על גבי מוך שעל גבי המכה. אפילו לא שמים ישירות, שמים על המוך, ומשם זה יספוג לתוך המכה.

דובר 2: כן, מים חמים עם שמן.

דובר 1: חמין ושמן ששכתו אמו, זו הדרך לטפל בפצע. ולא על גבי מוך ליתן על המכה, לא על המוך שכבר מונח על המכה, וגם לא על המוך אפילו לפני השמה על המכה, אסור בכל אופן.

מה מותר?

אבל מה מותר? אבל נותנין יין חוץ למכה, האלפסא על גבי עין, מבחוץ ליד המכה, ושופשף ויורד למכה, ואחר כך זה נוטף על המכה. עוד, כיון שלחם ושמן אינו רפואה, זה דבר רגיל. מה שקורה על המכה שמים על הידיים, וכל זמן שלא שמים על המכה לא רואים שזו רפואה.

מוך יבש ומוך עתיק

אבל המוך העתיק, היה מוך ישן שאין סיבה שיהיה שם. אבל נותנין מוך יבש על גבי מכה, מותר לשים מוך יבש, חתיכת צמר יבשה, על גבי המכה, כי נראה שגם זה לא דבר מוכח שהוא שם לרפואה. אולי הוא שם, אני לא יודע למה, משהו לא נוח לו שם.

אבל המוך העתיק, אם זה כבר גזה ישנה, מוך ישן שכבר השתמשו בו והוא כבר ספג תרופה או מה?

דובר 2: עתיק פירושו שהוא מבגד ישן.

דובר 1: אה, בגד ישן. זה לא חדש. חדש זה משהו אחר, אני לא יודע למה. חדש יותר מוכח שזו רפואה.

דובר 2: לכאורה אדרבה, חדש יותר דבר מצוי שישימו אותו מסיבות אחרות, אני יודע, לנוחות או לחום, אני לא יודע מה. הישן מוכח שאין סיבה אחרת לשים.

דובר 1: כן.

רטיה – תחבושת

עוד, רטיה, רטיה פירושה כמו תחבושת, גזה, דבר כזה. שפירשה על גבי כלי, שהורידו אותה מהמכה, כן, הורידו אותה מהמכה, והיא נפלה, או הניחו אותה על גבי כלי, הניחו אותה על השולחן, הניחו אותה על הספסל, מותר להחזיר.

יש לשון, אה, אם פירשה על גבי קרקע, אם אבל נפלה על הרצפה, נראה כדבר חדש, לא נראה שהיא כבר הייתה מונחת, זה לא כל כך מוכח שהיא כבר הייתה מונחת.

דיון: מראית העין או דומה לרפואה?

דובר 2: מעניין שמהדברים האלה מסתכלים על אנשים, לא מסתכלים על ה… איך נכנסים אנשים? אוקיי. כן כן. שהנושא הוא האם זה לא מראית העין, או אז זה יותר דומה לרפואה או יותר… אבל כאן מדברים על כל הרפואות אם עושים זאת באופן שלא נראה שהוא עושה רפואה. או יודעים, נראה, רואים שהאדם יודע שזו הרטיה שפשוט נפלה, אבל לאדם אחר נראה כאילו הוא מרים עכשיו מהרצפה. אני לא יודע, צריך לחשוב איך כל הדברים האלה עובדים.

דובר 1: אני לא חושב ש… צריך לדעת שכל הדברים האלה הם ממש כמו… כי באופן כזה הוא התחיל לעשות רטיה ולהחזיר ולהרכיב, אבל זה משהו כמו גזירה שלא עושים רטיה בשבת. כל עוד אפשר להבליע את זה, דרך אגב, אני לא עושה עכשיו רטיה, אני מחזיר, אבל ברגע שזה הופך לעניין שלם, אני עושה כבר רטיה, יש איסור של רטיה בשבת. אוקיי.

רטיה במקדש

ומניחין רטיה על גבי מכה לכתחילה במקדש. על… במקדש מותר לשים רטיה.

דובר 2: שמים בפעם הראשונה. מותר לשים לכתחילה, כן. לא רק אם נפלה. כן.

דובר 1: ובכל מקום… כן. כי שאין איסור שבות במקדש. במקדש מקילים.

דיון: מדוע דווקא רטיה?

מעניין שהוא אומר זאת דווקא לגבי רטיה. האם הוא מתכוון לומר שיש לזה דין כללי על כל הרפואות, או רק על הרטיה דווקא? מעניין. שם מותר, כי לא גזרו, ואין איסור שבות במקדש. הדרך… שאין איסור שבות במקדש זה דבר מאוד כללי. זה לא נעשה דווקא עם רטיה.

דובר 2: אהא. שאלה טובה. אולי זו הסברא. אה, במקדש… מעניין. לא מביאים שם שום קולות, אני לא יודע מה. הרפואות האחרות, בדיוק אחד, חושש באחד מאבריו, מה נכנס במקדש, חושש באחד מאבריו. אבל רטיה היא, כמו שאמרת, נעשה אחד שנחבל, שמים רטיה.

דובר 1: הראב״ד לא מסכים עם הסברא שהכהנים היו יותר זהירים לשים רטיה, שלא יהיו בעלי מום. הם היו צריכים לתקן מהר אם הם פוגעים בבועה, אני לא יודע.

דובר 2: מה אתה אומר על הראב״ד?

דובר 1: הראב״ד חולק על כל הדבר. הוא אומר, אפילו על גבי קרקע מותר להחזיר.

דובר 2: אה. אז יש שאלה מה ה… לא ברור.

מקנח בסדין – ממחק

ובכל מקום, אומר הרמב״ם הלאה, מקנחין את המכה, מותר לנגב את המכה. אבל אין מקנח בסדין, הוא רואה את הסדין שלנו לא כמו שאנחנו רגילים מנייר או סחורה, סדין הוא יותר משהו רך, בואו נחשוב אולי כמו עלה אלוורה, שאם מורחים, אם מחליקים זה ממחק.

דובר 2: אה, הסדין בא כבר עם משהו… מרוח בקרמים, כן. בדרך כלל. אה, מקנח בסדין פירושו מה? פירושו לנגב את הסדין? לנגב מהקרם?

דובר 1: אהה, לחתוך או לנגב, כן. אוקיי, שייך ממחק, על סדין שייך להיות ממחק, כלומר מלבד הדין של רפואה בשבת יש דין שצריך להיזהר מממחק. נכון, כבר למדנו את זה, שממחק בסדין, עמד מפורש ב… על הרמב״ם ממחק, שהולכים ללמוד אותו, כן. כן, אני מתכוון למדנו ממחק, כן. אוקיי.

סכין וממשמשין – מריחה ועיסוי

אהם, עוד, עוד דבר שאסור לעשות משום רפואה בשבת הוא… סכין, אה סליחה, זה מותר לעשות, סכין וממשמשין, אני מתכוון ממשמשין היא לשון יותר טובה, מותר למרוח שמן ואחר כך לעסות עליו.

דובר 2: אתה מתכוון שזו לשון יותר טובה היא הגירסא הנכונה, הלשון הפחות טובה, כי המדפיס תיקן לשונות כמו שיכול, אבל הרמב״ם לא דיבר את השפה שלנו בדיוק, בכל מקרה.

דובר 1: כן, ממשמשין היא מילה מוכרת בלשון הקודש, ומסמשין זה גם כנראה מילה. זו אותה מילה, רק הדרך הנכונה לכתוב. מבין? מסמשין.

דובר 2: לפי הרמב״ם מחזיקים שהולכים להיות מסמשין. אהה, מסמשין פירושו שמישהו אחר עושה לך זאת למה?

דובר 1: לא, לא, אוקיי, לא התכוונתי לומר, אוקיי. יש תשובה ממשמשין בבואן, בכלל ה… מה פירוש ממשמשין בדרך אגב בשייכות? לא ראיתי את כל הנושא, אני לא יודע. ממשמשין בבוא, מה הלשון ממשמשין בבוא? אני אגיד לך למה זה בא. אוקיי. ממשמשין פירושו למשש, כן, אילו משנו אבותינו, ממששים. כן, כאן זה גם פירושו, כך גם מפרשים.

כן, פירושו פשוט מאוד לעשות עיסוי לתינוק הרבה פעמים, התינוק עצור, מורחים קצת שמן ומעסים קצת את הבטן, עיסוי. זה מותר לעשות בנימין בשבת, כי זה לא ממש דרך רפואה, אפשר לעשות זאת סתם כך להנאה, או מה. אבל כי שיסוך וימשמש בבת אחת, אבל לא לעשות בנפרד, שוב, לא לסוך קודם ואחר כך לממשש, אלא לעשות זאת בבת אחת. כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול, רואים שבחול עושים זאת בנפרד, זה בדיוק סדר הדברים, אבל לא לעשות זאת באופן שעושים בימות החול, מותר. מאוד פשוט.

מעניין, הוא לא אומר זה לא כי נראה פחות כרפואה, אלא נראה פחות כחולי. כל הרפואות הן חולי. בשבת הוא אומר, שינוי כדרך שעושה בחול פירושו שלא לעשות כמו האופן הרגיל של רפואה. כי הסיכה והממשוש הוא דבר בפני עצמו שעושים. לא, שוב, כי זו רפואה לא עושים זאת סתם בעולם, ורפואות לא עושים בשבת, צריך לעשות זאת אחרת.

הלכה: אין מתעמלין בשבת

דובר 1: ואין מתעמלין בשבת. הלכה חדשה. אסור לעשות התעמלות בשבת. מתעמל מלשון עמל. מתעמל לא פירושו התעמלות אבל בואו נראה מה פירושו. מתעמל פירושו עמל, מלשון עמל. הוא כבר יגיד מה זה מתעמל.

איזהו מתעמל? זה שדורס לו על הגוף בכח עד שיגע ויזיע. אה, זה עיסוי חזק מסוג מתעמל, שדורכים על אדם, עושים, מכים על אדם עד שהוא נעשה יגע, הוא נעשה עייף מזה והוא מזיע. או שיהלך עד שיגע ויזיע, שהאדם עצמו הולך עד שיגע ויזיע, עד שהוא נעשה עייף והוא מזיע.

הדברים האלה אסור לעשות, לפי שאסור ליגע עצמו כדי שיזיע בשבת. אסור להתאמץ ולהתאמץ כדי להזיע להשיג רפואה, כי ההזעה היא רפואה.

דיוק: “ליגע כדי שיזיע”

דובר 1: הוא מכניס את המילים “ליגע כדי שיזיע”. הוא אומר שהתעמלות שלא מביאה זיעה, האם זה אומר שאדם יודע שהתעמלות היא בריאה, ולכאורה אין זו רפואה, זה דבר של אורח חיים. זה משהו יותר, זה משהו כדי שיזיע, שהזיעה תעזור לו… אולי לא מה שאנחנו מכירים כהתעמלות שהיא סתם בריאה. אסור לעשות התעמלות בשבת. כל השבוע גם לא חסידי.

דובר 2: לא, זה לא עניין של…

דובר 1: הוא לא אומר בבירור. בפשטות, דברים שהם רפואה אסור לעשות.

תוספתא: אין רצין בשבת כדי להתעמל

דובר 1: הוא מביא בתוספתא: “אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מתעמל כדרכו ואינו חושש אפילו כל היום כולו.” אחר כך נאמר הלכה אחרת של “שלא ירוץ בשבת”, שאסור לרוץ בשבת, זו הלכה נוספת שאין לה קשר לרפואה. כאן מדברים על רפואה.

דיון: מה הקשר לשחיקת סממנים?

דובר 1: וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסס. מה זה “קרקע דימוסס”? מה הפירוש? קרקע שממנה יוצאים מים חמים, כמו חמי טבריה, כך מביא מהערוך. זה מקום מסוים שהקרקע בוצית, וצריך… בקיצור, גם איזו דרך של פעם.

דובר 2: לא, לא, לא, זה לא פעם. זה מקום שעומדים בו, ושם, כמו שאתה אומר, חם ויבש, וממילא מרפא זה לרפואה.

דובר 1: בקיצור, לא הולכים לשם רק לשם רפואה, לא הולכים לשם ביום שבת אף פעם.

וכן אסור להתעמל – להיות מתעמל, כלומר כמו מתעמל שדורכים עליו.

דובר 2: מתעמל לא פירושו לעשות התעמלות כמו שאתה אומר, מתעמל פירושו לגרום לאדם להזיע או משהו כזה, כדי להתרפא. אפשר לדרוך עליו, הוא יכול ללכת בעצמו, או הוא יכול ללכת לקרקע דימוסס, זו קרקע חמה שגורמת לו להזיע.

דובר 1: כל הדברים האלה מעניינים מסיכה והתעמלות, כי אלה לא דברים שהם שונים מאוד מרפואה. זה סוג אחר של דבר, זה בסך הכל אולי קצת יותר מורחב, אבל גם את זה אסרו. וזה משהו שלא עושים רק בגלל רפואה. אני אומר, אבל זה כבר קצת רחוק יותר מהחשש של שחיקת סממנים שהוא על תרופות.

אני זוכר שמישהו טען שזה סתם כי צריך לנוח בשבת. יכול להיות שזה אכן הרמב״ם, אבל לא לפי דרך הרמב״ם. אבל אני אומר, הרמב״ם גם מחזיק שצריך לנוח בשבת, יש לו פסוק אחר לזה. אבל הדברים של מנוחה הרמב״ם מסביר אחר כך, סוף… בסימנים המאוחרים יותר.

אני אומר, אני מוסיף כאן כי נגעת בנושא. בוודאי שיש נושא של רפואה, אני רק מציין, אני רק מציין, כי רק יכול להיות שחלק מהדברים נפלו גם לענות על קושייתך. אתה אומר מה זה קשור לשחיקת סממנים? יכול להיות שזו רפואה שאסורה מסיבות נוספות גם, שהיא סתם טרחה וכדומה.

או יכול להיות שלאו פלוג, פעם אחת שאסרו רפואה אסרו לא רק כשזה קשור ישירות לשחיקת סממנים. זה נכון, השאלה רק עד כמה זה הולך. אוקיי, ועוד דברים, אבל תראה, כתוב במפורש, ההלכה הבאה כתובה במפורש על מה שחשבת.

הלכה: רחיצה במים הרעים – לקראת שבת עונג

דובר 1: עוד דבר שאסור לעשות בשבת. אסור להתרחץ במים שמשרשלין, נראה שזה כשהולכים למקווה מלוכלכת מספיק שתגרום לך מיד להיות משרשל, או מים שיש בהם חרקים, מה שזה לא יהיה, זה סוג של מים. ולא בטיט שטובלין בו, לא בוץ שטובלים בו, בוץ, מים בוציים. ולא במי משרה בעושין, מים ששרו בהם עור למה. ולא בים סדום, ים סדום פירושו ים המלח. ולא במים הרעים שבים הגדול, שכל אלו צער הם, וקרוב הדבר להיות רחיצה של שבת עונג.

כלומר, הדבר הזה לא אסור כרפואה, זה אסור ככבוד שבת עונג. אני אומר, זה לכאורה גם דברים שאף אחד לא עושה לרפואה, אבל האיסור הוא יותר לא כי זה צער. צער. אני מתכוון לומר כך, זה בסך הכל להתרחץ, מה איכפת לך במים האלה או האחרים? זה לא כל כך ברור. הוא מוסיף, זה בכל זאת בגלל שבת עונג.

היתר: אם לא נשתהו שם אלא מעט

דובר 1: לפיכך, תראה, אבל בגלל זה יש היתר. לפיכך, אם לא נשתהו שם אלא מעט, אפילו לא היה שם זמן רב, אפילו שיעור לחטט בראשו, וזו הסיבה שהוא הלך לשם, מותר. כי הדבר כך, זה לא צער כל כך גדול, הוא הולך להמתין דקה. יש המתנה, אבל מה קורה עם חלק הרפואה? נראה כך, אולי העניין של נשתהו באמת צריך להיות כמו הדברים האחרים, כמו על גבי אוויר, כי אז לא כל כך ברור שהוא עושה רפואה.

דיון: צער מול רפואה – מה הסיבה העיקרית?

דובר 2: נראה כמעט כתוב כך. צריכים להיות שני הדברים, כמו רפואה והעניין של צער. צריכים להיות דברים, כי הוא הולך לשם כי הצער האחר גדול יותר.

דובר 1: כן, אני מתכוון, למה הוא הולך לשם אפילו אם זה צער? כי הבטן שלו כואבת לו יותר.

דובר 2: מה הבעיה עם לקראת שבת עונג? הוא עושה זאת במוצאי שבת. נראה משהו, כן, אבל הוא חולה שאין בו סכנה, אמת. מותר לו לעשות אפילו מלאכות דרבנן בשבת. איך אתה יכול לומר שיש איסור? כל האיסור של רפואה הוא כשזה אפילו לא חולה שאין בו סכנה. נכון?

דובר 1: אני אומר שחייב להיות שהסיבה העיקרית כאן היא רפואה, לא הלקראת שבת עונג. כי אם הלקראת שבת עונג לבד, הרי האדם מחליט מה עונג גדול יותר. הוא הולך לשם כי הבטן שלו כואבת לו מאוד. אף אחד לא מחפש, כולם מחפשים עונג, גם באמצע השבוע אדם מחפש עונג. והולכים לשם כי זה יותר חשוב.

תרגום לעברית

דובר 2: קודם כל, זה לשיטתך, כי אתה תומך בטיפשות של הזמנים הנוכחיים שהכל סובייקטיבי. זה לא אמת. עונג הוא אובייקטיבי. מה שאדם רוצה לעשות משהו שאינו עונג, לא הופך את זה לעונג, זה הופך את זה לדבר שהוא רוצה לעשות. ואפילו האדם, כשהוא עושה תרגילים מסוימים או דברים מסוימים שהם לרפואה, הוא לא עושה את זה בזמן שהוא רוצה ליהנות. הוא עושה את זה בזמן שהוא צריך לעשות את זה, שהוא צריך לעשות את זה. שבת היא זמן שצריך ליהנות, לכן הוא לא עושה דברים כאלה.

חידוש: אולי כל איסור רפואה קשור ל״וקראת לשבת עונג”

דובר 1: אני מתכוון אבל כן, יכול להיות שכל הנושא של רפואה לא כל כך רחוק מהנושא של וקראת לשבת עונג. אני אומר את הגזירה למה משום שחיקת סממנים, אם אתה רוצה קונספירציה, דברים כאלה שאנחנו אוהבים לפעמים. לומר שיכול להיות באופן כללי שהרפואות, הפשט שיש טעם אחד לכל הרפואות יכול להיות ועשית לשבתך עונג. מהגדר של אסור לבקש צרכיו בשבת, כי הוא לא יחשוב עכשיו על מה שחסר לו, הוא לא יחשוב על הצער שלו, הוא יתמקד במה שטוב. זה מה שאני מתכוון.

דובר 2: כן, שבת היא ממילא כך. אם מישהו חולה, הוא צריך לקחת טיפול, אבל אם יש לך ברירה, זה מה שאני מחזיק בדברים שיש לך ברירה, אתה יכול לעשות את זה במוצאי שבת, תרגילים אתה צריך דווקא בשבת? תעשה את זה במוצאי שבת. שבת היא מנוחה.

דובר 1: הגיוני, כי אם הוא כבר לא מחזיק מעמד, הוא כבר יהיה בגדר חולה שאין בו סכנה שמותר כן. מדברים הרי כל הזמן כל עוד הוא יכול באמת לעשות את זה ביום ראשון בשקט.

הלכה: גורדין במגרדת

דובר 1: אמת גורדין במגרדת. אסור לגרד עצמך עם מגרדת. אבל אם היה עליו לכלוך או צואה, אז מותר, כי לא חושבים שהוא עושה את הגירוד לרפואה. הוא עושה את זה, אז מותר לגרור כדרכו. אפילו אם יש לו גם הנאה מזה, שיש לו גם את המגרדת שפותחת.

הלכה: סוכין ומפרכסין לאדם לענגו אבל לא לבהמה

דובר 1: סוכין ומפרכסין לאדם לענגו, מותר להיות סך ומפרכס כלומר כמו סתם להכות, לעשות עיסוי חזק. אבל אחרת ממה שלמדנו קודם דורשין אגיפין כדי שיזיעו, זה דבר אחר, לאדם לענגו, לענג אדם. אבל לא לבהמה, כי כתוב מיד אחרי “וקראת לשבת עונג”, אם זה לענגו, אבל לא לבהמה, אין ענין של לעשות עונג, יש ענין של שביתת בהמתו, אבל אין ענין של עונג בהמתו.

הנקודה היא שאדם צריך לעבוד, אדם לא עובד בשבת כדי שהבהמה תהיה מרוצה. אבל להסיר צער מותר כן. כמו להסיר צער. סתם הבהמה קיבלה שריטה כזו?

דובר 2: לא, שריטה אחרי שבת.

דובר 1: אבל אם הצער של הבהמה מותר להסיר צערה על ידי סיכה ופרכוס, כי הרפואה לא כל כך גדולה נראה. זה לא רפואה. גם, לענג אסור, שזה לא צורך של שבת, אבל להסיר צער זה צורך.

אכל כרשינים הרבה, ובהמה זו נתפטמה. מריצים אותה בחצר כדי שתרוץ, רצים סביבה איתה, גורמים לה לרוץ בחצר כדי שירד מה שאכלה. מריצים אותה, האנשים רצים איתה.

רפואה בשבת: בהמות, מקיא, מרקד

רפואה לבהמות — המשך

דובר 1: זה אומר גם חלק ברפואה, שהרפואה לא כל כך גדולה, נראה. זה לא רפואה. אבל גם לענג יש הוצאה, כי זה צורך שבת, אבל להסיר צער זה צורך.

בהמה שאכלה כרשינין הרבה, בהמה שאכלה יותר מדי, מריצין אותה בחצר. מה זה? רצים סביבה איתה, גורמים לה לרוץ בחצר, כדי שירד קצת מה שאכלה.

מריצין פירושו שהאדם מותר לרוץ איתה? אני לא יודע. אולי מריצין פירושו עושים לה מרוץ, הוא רץ איתה. מריצין אותה, ומה הרפואה?

דובר 2: לא, הוא אמר שהחידוש שמותר זה לא סתם לומר לבהמה לרוץ, מותר בעצמו לרוץ למה? אני לא יודע. למה צריך להגיע לזה? למה לא יהיה מותר לגרום לבהמה לרוץ?

דובר 1: וכמו ששאלת, זו רפואה, לא עושים רפואות לבהמות, אמרת עכשיו.

דובר 2: בסדר.

דובר 1: וכן אחוזת דם. מה זה אחוזת דם? אחוזת דם פירושו מה, יש לה יותר מדי דם? או אחוזת דם?

דובר 2: לא, זה בעיה אחרת, יש לה יותר מדי דם, סוג של מחלה או משהו.

דובר 1: כן, אז על ידי זה שהיו עושים הקזת דם, כשהחזיקו שיש יותר מדי דם. מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, מותר להעמיד במים כדי שתתקרר, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים.

כן, לבהמה… כאן הוא אומר מאוד ישירות, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים. הוא לא אומר סתם כי זה לא ממש רפואה. לא, נראה שזו כן רפואה, רק בהמות, אדם לא יכול לשחוק סממנים לבהמה בשבת, עד כדי כך אין אנו חוששים.

דובר 2: לא, זה לא כלל על הכל. הוא לא אמר שמותר לעשות רפואה לבהמה. הוא אומר רק את הדברים הספציפיים האלה, מותר. הוא לא אומר שמותר לתת לבהמה… מה אתה רואה שזה כבר משהו אחר? הוא לא אומר שמותר לתת לבהמה תרופה ממשית.

דובר 1: כי זה כבר יותר קרוב לשחיקת סממנים.

דובר 2: אני לא מסכים איתך. זה הרי שתי רמות רחוק יותר משחיקת סממנים. עדיין לא היה אף דבר אחד שלא התירו לבהמה. וכך הוא מביא כאן.

דובר 1: אבל הוא עדיין לא אמר רפואה ממש לבהמה. הוא רק אמר כמו לתת שריטה ולהריץ אותה. אדם אסור לרוץ בשביל שיתרפא.

דיון: למה בהמות שונות?

דובר 2: כן, אבל יש דברים שקשורים ישירות לשחיקת סממנים, כמו לשים תרופה או לתת תרופה. זה קשור ישירות. ההבדל הוא מדרבנן.

דובר 1: בסדר, בהלכה אין את ההבדל. ההבדל הוא דבר אחר, כי “אלמלא קראו שורה”. זו ההלכה, זו המציאות. כתוב “כמשמעו”, לא אמת. “כמשמעו”, לא אמת. “כמשמעו”.

אז השאלה היא, כמו שמישהו אומר ששחיקת סממנים היא הלכה כללית על כל הרפואות, או שזה הולך רק על הדבר שאני עוסק בו?

דובר 2: לא, כי אדם גם היה יכול ללכת למים או אפילו בשביל הנאה.

דובר 1: להנאה לא היה… זה קריר, משא״כ שחיקת סממנים לבהמות. זה לא הולך ככה. אם לא שבת אולי, בימי החול אולי כן, אבל שבת לא. כך אומרים כמעט כל המפרשים. אבל גם, אם לא, לא צריך להגיע לתירוץ הזה, זה מיותר. סתם שהוא אומר שזה היתר, שהוא אומר טענה כאן.

מה שכתוב כאן הוא שלבהמות מותר לעשות רפואה בשבת. כך נראה כאן. למה? כי בהמה אין את הגזירה של צער בעלי חיים. אבל בהמה היא… משהו כזה.

דובר 2: כן. הוא לומד תירוץ אחר, אבל משהו כזה. אדם, תירוץ טוב מאוד. כמו אדם, כמו אם זה חולה שיש בו סכנה מותר לעשות הכל, יש חשש שכשהוא לא חולה… זו ההלכה. כשהוא לא חולה, כן, זה הגיוני. מתוך שהקלת לו בסופו, יחמיר לו בתחילתו. אז כשזה לא חולה, אז יש את החשש של שחיקת סממנים. משא״כ בהמה שאסור לעולם שום היתר לעשות, יש לאדם כבר גדר. זו לא סברא רעה.

דובר 1: על כל פנים, אנשים דואגים. למה צריך להגיע לזה? יכול להיות שהוא דואג פחות לבהמה שלו מאשר לעצמו? אני דואג ליהודי אחר, אבל לא על… אלא אם כן זה מהממון חולה מגפה, כן.

מקיא את אכלו בשבת

דובר 1: בסדר, הלאה. עוד דברים שאסור לעשות. למה למדו מהאדם בהמה וממון? עוד משהו יש שיכלו ללמוד. אה, כבוד הבריות, שמירת שבת, זה יכול להיות. אה, עוד דברים שאסור לעשות שדומים לרפואה.

אין מקיא את אכלו בשבת. אדם שאכל יותר מדי, הוא רוצה להקיא, אסור. מה גם כאן, כי בדרך כלל עושים את זה רק לרפואה?

דובר 2: כן.

דובר 1: גם מדובר במקיא על ידי סם. כשהוא מקיא את האוכל על ידי נטילת סם, על ידי נטילת תרופה חזקה שתגרום לו להקיא. מה אז הגזירה ישירות “שמא ישחוק סממנים”.

אז כאן אתה רואה את מה שאמרתי, אבל אם רוצה להקיא בלא סם מותר. אז זה לא הקאה בידיים, למשל. רואים שזה בכלל לא רפואה. רק בסם זה דומה ל״שמא ישחוק סממנים”. הוא לא אומר אם זה אסור משום רפואה.

דחיקת כריסו של תינוק

דובר 1: בסדר. ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא רעי שלו. אסור ללחוץ על תינוק שיש לו, הילד הקטן ביותר, ללחוץ על הבטן להוציא רעי שלו, שמא יבוא לידי שחיקת סממנים המשלשלין.

אלו כל ההבחנות שהחכמים הסתכלו על זה מביא כן וזה לא מביא. אני לא יכול להגיד לך את המציאות. בכלל, ללמוד הלכה זה הרבה מאוד ללמוד מציאות. זה לא ללמוד סברות, הלכות, תיאוריות. זה להסתכל סביב בעולם. והחכמים, כשהם עשו את ההלכות, או קיבלו, אני לא יודע בדיוק מי עשה את זה פעם או שזה נעשה במהלך הזמן, זה בנוי על הרבה מאוד ניסיון. זה יותר נושא של ניסיון מאשר נושא של תיאוריה.

אני מדמיין, אני יכול להיות בעל דעות כך. כן, כשאדם עושה כך, הוא לא מגיע לשחיקת סממנים. הוא שותה קצת, מה שלא יהיה, איך קוראים לזה, משלשל, אז הוא עושה סממנים. הוא לוחץ על תינוק אבל, אז כבר כן דומה.

אני לא מאמין שנשב בבית, כלומר ב״כורסה”, ונמצא את הטעם של כל ההלכות האלה. צריך לשבת, לא לשבת בבית, אלא לעבוד במרפאה כמה ימים, בחדר מיון. כמו שטראמפ עשה, הוא הלך, אני לא יודע כמה זמן, למבקר ימים, שמונה עשר חודשים. כן.

כפיית כוס על הטבור

דובר 1: ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו. יש דבר כזה לשים כוס הפוך, לשים לחץ. זה דומה לכוסות רוח של היום, שנקרא בנקס, כן, שמושך החוצה. שמים כוס הפוך, אולי כוס חם, וזה מושך למעלה.

על טבור פירושו לא ספציפית טבור, זה פירושו על הבטן. יכול להיות שזה פירושו דווקא הטבור. הוא אומר שלפעמים הבטן תקועה, וזה מעלה את זה, דומה ל״לדחות כריסו של תינוק”, סוג של עיסוי לבטן. הפוך, זה לא לדחוף למטה, אלא לדחוף למעלה, משהו תקוע בשניים. השאיבה, לכאורה כן, לכאורה השאיבה. את זה מותר לעשות.

חינוך קטן, העלאת אזנים, העלאת ענקלי

דובר 1: למה מותר לעשות את זה? דומה למה שמותר לעשות מ… תראה, אומר הרמב״ם, חייב את הלחנוק וללפף את הקטן. מותר לחנוק, כמו… כן, לא לחנוק, אבל לאסוף היטב, לעטוף את הקטן. להעלות אזנים, מה פירוש להעלות אזנים? לפעמים האוזן, משהו נופל, ואתה צריך להרים אותה. ולהעלות ענקלי, גם משהו לרכך ב… מה שהענקלי אומר, הוא לא ידע מה זה אומר. איזה חתיכה. ולהעלות ענקלי.

יש כל אלו וכיוצא בהן, אלו הן מן האומנים כדי שלא יבואו לידי שחיקת סממנים. והוא שיש לו צער מהן. כל הדברים האלה לא עושים לעולם, הוא מתכוון, שיהיה חשש של שחיקת סממנים, והוא שיש לו צער מהן. אתה רואה, כאן הוא כן עושה הבחנה ברורה בין דברים שיש בהם דין שחיקת סממנים, ובין דברים ש, אני יודע, להזיע זה קצת צער, אבל להזיע זה גם לא לעולם לעשות עם סממנים.

אבל זה לא “שיש לו צער”, זה הרי תנאי כאן. אתה רואה שזה לא ניתן בהיתר עיוור. הוא קודם לא עשה שום תנאי, למשל ב… מרחיץ במים שמשלשלים, בסדר, הייתה העצה של ללכת לזמן קצר.

דיון: הכלל של צער בשבת

דובר 2: כן, יש עצות, לא עושים שאנשים יסבלו בשבת. זה כלל גדול בתורה. הרבנים לא רוצים לגרום לאנשים לסבול. בדאורייתא אפשר להיות תקוע לפעמים, אני לא אומר, כי אתה יודע, התורה לא מתירה, לא מתיר, צריך למצוא עצה. אבל בדרבנן אין דבר כזה צער. אז אם זה דבר שאין בו שחיקת סממנים ממש, אם זה סתם כך, זה לא… כלומר, רפואות אחרות שאפילו זה לא אוכל נפש שעדיין מתירים, זו המילה.

זה מעניין, כי עם הכלל הזה הוא היה יכול להוריד הרבה מההלכות. כי לעשות בוודאי, אם יש ענין של… למשל להזיע, אין לו צער. להזיע לא בא להסיר צער.

דובר 1: הוא עושה את זה בגלל צער, אף אחד לא רוצה ללכת במלוכלך… הוא אומר הרי כי יש צער בגלל קדושת שבת ועונג, ויש לו צער גדול יותר כשהוא לא עושה את זה.

דובר 2: זה לא מוסכם איתך קודם, זה לא אמת. יש לו צער, הוא לא מדבר… הוא יודע שיש לו בעיה כרונית, הוא לא עושה את זה לשם רפואה, אבל זה לא שהוא יושב עכשיו ומשהו לוחץ אותו. אם משהו לוחץ אותו, הוא צריך למצוא עצה.

דובר 1: אני לא מסכים. אין פעם שיושב יהודי… אין דבר כזה, לא למדנו בכל שבת שלא לשתות חומץ. למדנו שלא לשתות חומץ. יש דרך? יש דרך? בוודאי, בוודאי.

ההלכה היא מעשית, בוודאי הלכה דרבנן היא מעשית. אין אף הלכה אחת, אני רוצה לומר הלכה ברורה, ההלכה קיימא לן. אין דבר כזה שיהודי צריך לשבת בשבת ומשהו יכאב לו כי החכמים לא מתירים לקחת רפואה.

קודם כל, אם זה באמת כואב לו, זה חולה שאין בו סכנה. אבל אפילו פחות מזה אין דבר כזה. בסך הכל יש דבר כזה שאל תעשה דברים שיגרמו לך אפילו יותר צער או סתם טירחה בשבת, שאתה יכול לעשות במוצאי שבת. אבל כל פעם שיש בעיה באמת, יש עצה איך אפשר לעשות את זה. לא הדרך הנוחה, לא הדרך הנכונה, אבל כן. עושה הבדל שזה לא יהיה שבועתי. שבת לא עושים כמו בשבוע, זה בכלל לא כמו בשבוע.

מרקד — ניפוי

דובר 1: עכשיו נלמד קצת על המלאכה של מרקד, הדרבנן של מרקד. מרקד פירושו לנפות את הקמח מהלכלוך. ועכשיו נלמד מה דומה לזה.

אומר הוא, המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין את התבן בכברה, אסור לנפות את התבן בסוג של נפה לתבן, ולא יניח כברה שיש בה תבן, אסור גם אפילו לתלות את הכברה שאחר כך יפול משם המוץ, מפני שהוא כמרקד. אפילו הוא לא עושה את זה בידיים, אבל התלייה דומה למרקד.

ומה זה דאורייתא? לכאורה.

דובר 2: זה לא דאורייתא. מרקד הוא דאורייתא, וזה דרבנן. זה כלאחר יד. ולא ניחא ליה זה כבר דרבנן, אהא.

דובר 1: אבל מה מותר כן? נוטל תבן בכברה ומוליך לאבוס. מותר כן בדרך לאבוס לתת לאכול לבהמות, מותר לשאת עם כברה, אפילו בדרך יפול המוץ בשעת הליכה.

הלכות שבת – מלאכת לש מדרבנן ומאכילין בהמה בשבת

המשך: כוונה במלאכת דש

דובר 1: לכאורה פירושו לומר שעיקר כוונתו אינה המרקד, עיקר כוונתו שזה יגיע. הוא משתמש כן דווקא בכברה כי הוא רוצה שיפול המוץ, אבל הוא לא מתכוון דווקא לזה, כן? כך הייתי מפרש.

דובר 2: אהא.

הלכה: מגבל – לישת קמח קלי

דובר 1: הלאה. נלמד את המלאכה של לש מדרבנן.

מגבל, אומר הרמב״ם, מגבל, כשמישהו לש, הוא חייב משום לש. לפיכך, אין מגבלין קמח קלי הרבה.

קמח קלי, על זה אין לישה אמיתית, כי זה לא נעשה בצק קשה, זה לא נעשה ממש בצק, זה סתם כזה, אני לא יודע, משהו אחר. כן, אסור אבל על מנת ללוש קמח שאינו קלי, כמו שידוע הלישה הרגילה.

ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. קצת מותר כן, פעם קטנה, זה לא הולך להיות דומה ללש, זה לא דומה ללש.

תבואה שלא הביאה שליש קלויה

אבל תבואה שלא הביאה שליש קלויה, תבואה שהיא מוקדמת, שקלו אחר טחינתה גסה, אחר כך עשו ממנה קמח גס כזה, שהיא כחול, שזה כמו חול, ואינה נקראת שתות, זה נקרא שתות או שוסס, מותר לגבל ממנה בחומץ כיוצא בו הרבה בבת אחת, עם זה מותר כן לגבל.

תרגום לעברית

נראה שלישה היא דבר ספציפי, משהו שמלמעלה נעשה בצק, שבצק הוא סוג חומר חדש לגמרי. הדברים לא קורים כך, זה נעשה קצת יותר דחוס, מלמעלה זה נעשה קצת יותר, זה נעשה קצת אחרת, אבל זה לא שינוי כמו מלמעלה עד בצק.

אף היכן רך, אבל קשה אסור, אם יש תבואה שלא הביאה שליש, אם זה קשה, נראה זה כן כמו לישה.

אז צריכים לשנות, אפילו אלו שסוברים שהקלי מותר, צריך גם לעשות בשינוי. אף פעם לא משתמשים בחומץ, תמיד לא משתמשים בחומץ. אנשים שמים קודם חומץ אחר כך חרוסת, החרוסת היא ממתק פסחי שכבר אחר הפסח אוכלים אותו, זה סוג מאכל שאפשר לקנות בחנויות.

מורסן – שלקות של תבואה

המורסן, שלקות של תבואה, שאינו ראוי לגיבול, אפילו זה גם לא כמו קמח רגיל שאפשר לעשות ממנו בצק, אבל לא עושים ממנו גיבול, לא עושים ממנו בצק, שמא יבוא לגבל עפר וכיוצא בו, כי נראה שמורסן מעורב עם עפר, או שזה דבר מלוכלך, משתמשים בו לכל מיני דברים, משתמשים בו גם כדי לעשות עפר, ונראה שעשיית טיט או עשיית מלט דומה ממש לגיבול.

ונותן מים על גבי מורסן, מותר לשים מים על גבי מורסן, ומוליך בה את התרווד שתי וערב, ואחר כך לוקחים כף ומערבבים קצת, לא ממש מערבבים לכאן או לכאן, מותר לעשות קווים, קווים כך וכך, כי זה לא אופן של לישה.

אבל אינו מרבץ בידו, אבל לא עושים, זה מותר לעשות בכף, אבל לא לערבב ביד, כי אם עושים זאת ביד, נראה זה כן כמו לישה.

ואם לא נתערב, אם המים והמורסן לא התערבבו, לא לוקחים את היד ומערבבים, כי זה גם דרך לישה, אלא מה צריך לעשות? מנער מכלי לכלי עד שיתערב, מותר לשפוך מכלי אחד לכלי אחר, כך שיתערבב.

והיתר זה אינו אלא לתינוקות ולמוליכין לשבורים, ההיתר הזה הוא למה שלא הספיקו להתערבב.

דובר 2: אוקיי, זה הכלל.

דיון: כמות מורסן – כלי אחד

דובר 1: ומותר לערב מורסן על דרך זה, זו הנקודה. לא עושים יותר מדי, אבל רואים אותנו. למה? כי זה טורח? לא ברור. אולי להיפך, קודם ראינו שאסור יותר מדי, למשל אצל… איפה ראינו שאסור יותר מדי?

דובר 2: “כמלא כלי הרבה”.

דובר 1: נראה שכאן מותר כן, אפילו זה הרבה.

דובר 2: אפילו זה הרבה.

דובר 1: אפילו זה צלחת גדולה אחת. אפילו זה כלי אחד. אבל בכמה כלים אסור. איפה אתה רואה את זה?

דובר 2: לא, לא, לא כתוב להיפך. הוא אומר שמותר אפילו זה כלי אחד ויש לך כאן כמות גדולה, כמו “כמלא כלי הרבה”. ואפילו אחר כך תצטרך בכל מקרה לחלק לכלים קטנים כדי לתת לאכול לכל חיה, לכל בהמה לתת כלי אחר, אתה יכול לערבב את זה קודם בכלי גדול.

דובר 1: כך אני מבין, לא?

דובר 2: אני רואה, אני רואה שמה שאתה חושב לא ברור. מה הייתה הבעיה עם יותר כלים?

דובר 1: זה נכון, לכאורה כלי אחד הוא יותר בעיה, כי זה יותר כזה… זה נראה יותר כאילו הוא לש עסק גדול, דבר גדול.

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי, על כל פנים, הדרך שצריך לעשות את זה, אומר הרמב״ם, צריך לשים בכלי אחד, ואחר כך לחלק. כך אומר הרמב״ם. למה בדיוק כי זה היה בשני כלים, או להיפך, לא כתוב כראוי. אוקיי.

“ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כורים” – אפילו כמות גדולה, כלומר, כל עוד הוא לא שם בצד למחר, אלא פשוט הוא נותן היום כי יש לו הרבה בהמות, אפילו זה צלחת גדולה אחת מראש, מותר.

הלכה: מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת

דובר 1: הלאה. “אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול”. עכשיו כשמדברים כבר על נתינת אוכל לבהמות, צריך לדעת איך נותנים אוכל לבהמות, אבל גם כל החששות של לישה. כן.

“אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול”. לא עושים באותה דרך כמו בחול. “משום יובלא דקידוש קטניות ולישת קמח וכיוצא בו, כדי שלא יבואו” – באמצע השבוע כשנותנים אוכל לבהמה, נראה שיש דרך לתת שיהיה טעים יותר לבהמה, עושים בצק או עושים… טוחנים דברים. לא לעשות באותה דרך כמו בחול, כי זה יביא אותו.

שיעור האכלת בהמות

כיצד? “לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים”. גמל אוכל פעם אחת לזמן ארוך. כן. לא לתת בשבת מאכל… לתת לו לאכול עכשיו לשלושה או ארבעה ימים.

“ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו” לפתוח את הפה ולדחוף כמויות גדולות לתוך כרסם ומעיהם, וכן ליתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינם יכולים להחזיר. לפטם ולכפות על בעלי חיים לאכול.

אבל מאכיל יותר ממה שהבהמה אוכלת, הוא יכול לעמוד שם ולהחזיק את הצלחת ולהראות לה לתת לאכול, ומשקה אותה מעט. אבל אם הוא עומד, היא לא רוצה לאכול כל כך הרבה. אם הוא עומד, זה גם שיעור שמותר לתת לאכול. נכון?

דובר 2: כן.

דובר 1: או משקה אותה מעט, נותן לתוך פיה מים בפני עצמן, וקש בפני עצמו, למקום שיכולה להחזיר. כלומר, במקום בפה שהבהמה יכולה עדיין לירוק. זה עדיין נורמלי. אבל אתה דוחף פנימה לגרון שלה, היא כבר לא יכולה לירוק. אתה מאכיל אותה דרך שלא כדרכה.

חיה ועוף דיורים, למקום שיכולה להחזיר. אחר כך כתוב, “לפניה ויאכלום”. כלומר, הוא יכול אפילו לשים בפיה. אבל קל וחומר שאתה יכול לשים לפניה ותאכל בעצמה.

במה דברים אמורים

במה דברים אמורים? כל ההיתרים האלה שמותר כן לפטם בהמות, זה רק במי שמזונותיו עליו. מישהו שהאדם יש לו חיוב על בהמתו, הוא אחראי. “בהמתו וחיתו ויוני הבית”, ציפורים שעפות בבית, “אווזים ותרנגולים”, חיות בית, חיות מבויתות.

אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים, הגמרא אומרת, מה זה “יוני שובך”? יש לו שובכים, השובכים שייכים לו. כן, אבל הסדר הוא שהם אוספים לעצמם אוכל, או דבורים מוצאים בעצמם פרחים מאיפה לינוק. נכון, ולא שהם בהמות כאלה שגדלות אצלך ואתה נותן להם לאכול כל יום. הם מסתובבים והם חוזרים בלילה. אפילו אם, נניח, מסיבה כלשהי הוא כן רוצה לתת ביד, כי מזונותיו אינם עליו, לא יתן לפניהם. לא יתן לפניהם.

למה? כי זה טורח, או כי תמיד יש את החשש של “שלא יבוא לידי מכשול”? אני לא יודע. הרמב״ם מביא טורח שלא לצורך. לא ברור. אני לא יודע. אני צריך לדעת אם זה סתם שלא לצורך. אני מבין שכאשר יש קצת צורך היה מותר. אבל אם זה סתם, סתם יבוא לידי לישה או לידי לישה, כמו שלמדנו קודם. אוקיי.

מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים

ומותר לו להעמיד בהמתו על גבי עשבים ויאכלום, הוא יכול להעמיד את בהמתו על דשא שהבהמה תאכל מהדשא.

אבל אם היו על גבי דבר שהוקצה, אבל אם יש לו דשא שהוא הניח לסחורה, שהוא מוקצה, אסור לתת לבהמה. למה? כי הבהמה דוחה שבות בהמתו?

דובר 2: לא, אסור.

דובר 1: הוא אומר שכי האדם עצמו לקח את המוקצה.

דובר 2: אה, האדם מעורב בזה.

דובר 1: לא ברור. הרמב״ם לא אומר טעמים, לא צריך לדעת את זה.

ועומד בפניה כדי שתאכל. מה שמותר כן, הוא יכול לעמוד שם ולעודד את הבהמה לאכול, כדי שהיא תאכל מהמוקצה. כלומר, הוא לא יכול לשים את הבהמה ישירות על המוקצה, אבל הוא מכוון אותה, הוא עומד, הוא דוחף אותה, הוא עושה שהיא לא תוכל לאכול מהצד האחר, אלא מהמוקצה. זה מותר, כי השאלה היא רק השימה. מה שאתה שם הוא יותר כזה… זה סוג של טלטול, כי הוא מזיז אותה, הוא מזיז אותה ממש פעולה עם הדבר. אבל סתם לעמוד שם ולעודד את הבהמה לאכול מזה, זה מותר כן.

וכן ביום טוב, שם יום טוב חמור יותר, מותר את הדבר האחרון, אסור את הדבר הקודם. זה מותר לעשות אפילו ביום טוב, שיום טוב חמור יותר במוקצה, יש דברים שהם מוקצה ביום טוב, מותר לעשות ביום טוב.

דיגרסיה: מנהג שבת שירה – לתת אוכל לציפורים

דובר 1: הוא מביא שהמגן אברהם ואחרונים אחרים דיברו על השאלה, שיש מנהג בשבת שירה לתת אוכל לציפורים. אמת היא ש״אין מזונותם עליך”. יש מי שטען שלא, זה כן, זה הרי מנהג.

מנהג אינו ראיה. זה הרי מנהג, וזה גם כל העניין, אני מתכוון, דברים אחרים, שצריך להביא צלחות של אוכל, זה טורח. אבל זה הרי דבר של כיף, הילדים מביאים פירורים. אף אחד אין לו טורח מנתינת אוכל לציפורים בשבת. אני רק רוצה להבין.

אוקיי, המנהג שלנו הוא, אני מתכוון, שמים את זה ערב שבת לפני שבת, אני לא זוכר. אני מתכוון שיש סוגי סיבות אחרות גם. יכול להיות.

דובר 2: “צדקתך כהררי אל”.

דובר 1: והילדים עושים אחר כך ומספרים. אוקיי, והציפורים, יש לי…

דובר 2: אה, כן? יש לי…

דובר 1: גם, ובכלל, עושים את זה לא בשביל הציפורים.

סיום פרק כ״א: המנהג של נתינת אוכל לציפורים בשבת שירה

דובר 1:

אבל כאן זה הרי דבר של כיף, הילדים מביאים פירורים, אף אחד אין לו טורח מנתינת אוכל לציפורים בשבת. אם כן, לא לעשות את זה.

אוקיי, המנהג שלנו הוא, אני מתכוון, בזה שמים את זה לפני שבת.

דובר 2:

תודה.

דובר 1:

לאחרים יש סיבות אחרות גם. ילדים, תשובה מאהבה יש לה תמיד תירוצים טובים. מי עושה את זה? הילדים עושים את המנהג הזה.

סיום השיעור

דובר 1:

אוקיי, עד כאן פרק כ״א. אה, כן? כ״א אמרנו.

גם בכלל, עושים את זה לא בשביל הבהמה בכלל. הבהמה לא צריכה להיות אוכל. אתה עושה את זה כי יש לך מנהג. אתה עושה מנהג. שאלת את הבהמה? שאלת את הבהמה אם זה בסדר שפעם אחת בשבת פתאום נזכרים שהיא קיימת? אני מתכוון שהיא מתביישת. אני מתכוון שאבותינו הקדושים מתביישים. כן.

אוקיי, נו.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 21 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 21 (Shevusin / Rabbinic Prohibitions)

Introduction to the Chapter – The Rambam’s Division of D’Oraisa and D’Rabbanan

The Rambam dealt in the previous chapters (approximately chapters 7 through 19) with d’Oraisa prohibitions – the 39 melachos, chiyuv chatas, sekilah, patur aval assur. Now he begins with the d’Rabbanan prohibitions – the shevusin.

Chidushim:

The Rambam divided in Hilchos Shabbos the d’Oraisa from the d’Rabbanan – something that no other sefer (not the Mishnah, not the Gemara, not the Shulchan Aruch) has done in Hilchos Shabbos. The Rambam made extra chapters specifically for a list of shevusin. This is consistent with the Rambam’s general approach in other halachos, but in Hilchos Shabbos it is a chiddush because no one else did this.

Halacha 1 – The Source of “Shevus”

The Rambam says: “It is stated in the Torah ’tishbos’ – even from things that are not melacha one must rest from them. There are many things that the Chachamim prohibited because of shevus.”

Explanation:

Besides the 39 melachos, it says in the Torah “tishbos” – one must rest even from things that are not melacha. The Chachamim prohibited various things “because of shevus.”

Chidushim:

1. The source of the word “shevus”: The word “shevus” comes from the Torah’s language “tishbos.” “Mishum shevus” is a shortening of “mishum tishbos.” The Chachamim relied on the verse “tishbos” as an asmachta (according to the Maggid Mishneh it is an asmachta, not a d’Oraisa derasha).

2. Two categories of shevusin: The Rambam divides:

(a) Domeh l’melachos – things that look similar to a melacha, even if they don’t lead to any melacha.

(b) Gezeirah shema yavo mehem lidei issur sekilah – things that can lead to doing a d’Oraisa melacha.

3. The difference between “domeh l’melachos” and “shema yavo”: “Domeh l’melachos” means that other people shouldn’t stumble because it looks like melacha; “shema yavo” means the person himself will stumble.

4. The Rambam versus the Ramban: The Ramban (Parshas Emor) has a famous question: after all 39 melachos, a person may still exert himself, drag boxes, work – how is this “tishbos”? The Ramban learns that “tishbos”/”Shabbos Shabbason” means that besides melachos there is a d’Oraisa obligation to rest even from non-melacha things. But the Rambam doesn’t mean this here. The Rambam’s shevus here is clearly d’Rabbanan with specific reasons (domeh l’melacha or shema yavo), not a general obligation of rest. The Rambam’s concept of “rest” in general comes first in Chapter 24, and there it comes from “l’ma’an yanuach” – this is a separate category (dinim of tircha), not the same as shevus. According to the Ramban, one wouldn’t need to say “domeh l’melachos” or “gezeirah shema yavo” – simply because one must rest. But the Rambam doesn’t say so.

5. The Maggid Mishneh’s first answer aligns with the Ramban’s approach, but it doesn’t connect with the Rambam’s language here.

General Principles in Rabbinic Decrees:

All “shema yavo lidei” are not distant concerns, but things that the Chachamim saw that in the weekday routine, the next step after the permitted action is a d’Oraisa melacha. It’s a “slippery slope” that is very close – it’s from the same category of melacha. The rule is: don’t do one step before the melacha.

Decrees Related to Choresh – Meshavet Gumos

The Rambam says: “Anyone who levels holes is liable for choresh” – this is a toldah of choresh (stated explicitly in Chapter 9).

(a) Prohibited to Relieve Oneself in a Plowed Field

“It is prohibited to relieve oneself in a plowed field on Shabbos lest one level holes.”

Explanation: One may not go to the bathroom in a field that has already been plowed, because he will come to level holes (when he takes earth to cover).

Chidushim: This is a shema yavo prohibition – the next step after the permitted action is a d’Oraisa melacha.

(b) One Who Empties a Storehouse on Shabbos

“One who empties a storehouse on Shabbos… even for a mitzvah purpose such as to bring in guests or establish a study hall – he should not finish the entire storehouse lest he come to level holes.”

Explanation: One may not empty a room down to the floor, because when he encounters the exposed earth, he will come to level holes. Even for hachnasas orchim or beis midrash – he should not finish down to the bottom.

(c) Mud on One’s Foot

Explanation: One may not wipe mud from one’s foot on the ground – lest one level holes. But one may wipe it on a wall or beam (on a wall or beam).

(d) One Should Not Spit on the Ground and Rub with One’s Foot

“It is prohibited to spit on the ground and rub with one’s foot, lest one level holes. But it is permitted to step on spit that is on the ground and walk normally.”

Explanation: One may not spit on the earth and then rub with one’s foot – lest one level holes. But one may step on the spit incidentally, because then he is not intentionally smoothing the earth.

Chidushim: The distinction is between intentionally rubbing (which is prohibited) and stepping incidentally (which is permitted), because incidentally he is not intentionally leveling the earth.

(e) Women Playing with Nuts and Almonds

“Women who play with nuts and almonds and the like, it is prohibited to play with them on Shabbos, lest one come to level holes.”

Explanation: Women who play with nuts and almonds – it is prohibited on Shabbos because one needs to make the ground level in order to play properly.

Chidushim: It is asked why the Rambam says specifically “women” – men didn’t play with such things. The mechanism: when one plays with nuts on the ground, one needs the floor to be level, and this leads to leveling holes.

(f) Sweeping the Floor

“It is prohibited to sweep the floor lest one level holes, unless it is paved with stones.”

Explanation: One may not sweep the floor, because this can lead to leveling holes, unless the floor is paved with stones.

Chidushim: It is interesting that the Rambam didn’t begin with the halacha of sweeping the floor, which is a daily matter (relevant every Shabbos after the meal), and only afterward brings the more rare halachos.

(g) Pouring Water on the Ground

“It is permitted to pour water on the ground and one need not be concerned lest one level holes, since he does not intend to do so.”

Explanation: One may pour water on the earth, because he is not intending to level holes.

Chidushim:

Question: By sweeping too, it’s also davar she’eino miskavein – he only intends to gather dirt, not to make holes?

Answer: By sweeping it is “mihavsa lei” (pesik reisha / it comes out almost unavoidably) – when one sweeps soft earth, it is very close to leveling holes. But by pouring water, usually no leveling of holes occurs.

Alternative explanation: “Eino miskavein” doesn’t mean davar she’eino miskavein in the technical sense, but that usually when one pours water one is not engaged in leveling the floor – it’s not an action that naturally leads to holes.

– Perhaps “eino miskavein” means that as long as he doesn’t have in mind leveling holes, he may pour. But if he does have in mind leveling holes, even pouring water would be prohibited.

(h) Oiling, Sweeping, Washing – Even Paved with Stones

“One may not oil the floor even if it is paved with stones, and one may not sweep it, and one may not wash it, even on Yom Tov, certainly on Shabbos, so that one should not do as one does on weekdays and come to level holes.”

Explanation: One may not oil the earth, not blow (remove dust), not wash with water – even on paved earth, even Yom Tov.

Chidushim:

Distinction between pouring water and washing: Pouring water means simply pouring water, but washing means washing with a rag – a full weekday procedure.

Question: By stones there is no leveling of holes, why is it prohibited? It’s a decree for a decree!

Answer: The Rambam’s reason is “so that one should not do as one does on weekdays” – when one does the entire weekday routine (oiling, blowing, washing), this leads to leveling holes in a place that is not paved. In ancient times there weren’t stones everywhere – the middle of the room was stones, but the sides were sand. So washing the stone part is part of the same routine that leads to leveling holes on the earth part.

Rule: One may not do the entire weekday routine, because this leads to the next step which is a melacha. A little leveling one may do, but not the full procedure.

(i) A Courtyard Muddied by Rainwater

“A courtyard that became muddied by rainwater, one brings straw and spreads it. And when he spreads, he should not spread with a basket or container but with the bottom of the container, so that he should not do as one does on weekdays and come to level holes.”

Explanation: A courtyard that became flooded from rain – one may bring straw and spread it, but only with a change (with the edge of the container), not in the normal way.

Chidushim: The change serves as a reminder that it is Shabbos – when one does it in a professional weekday manner, one forgets that it is Shabbos and one can come to level holes. The change prevents the “slippery slope.”

Decrees Related to Zore’a

“One who waters seeds is liable for zore’a. Therefore, it is prohibited to draw water from a well with a wheel, a decree lest one fill for one’s garden or ruin. But if it was a wheel well in a courtyard, it is permitted to fill from it with a wheel, since we are not concerned lest one fill for one’s garden.”

Explanation: Watering plants is a toldah of zore’a. Therefore, one may not draw water from a well with a wheel (wheel mechanism), because this makes it easy to draw large amounts of water, and he can come to water his garden. But in a courtyard it is permitted, because there it is not near the garden.

Chidushim:

“Churvaso” doesn’t mean a ruin in the usual sense, but a place where one plants – a place where planting is relevant.

The distinction between with a wheel and without a wheel: Without a wheel it is permitted because it is k’le’achar yad – it’s harder, and the change from the normal way serves as a reminder. With a wheel it is as professional as on weekdays, and there is no reminder.

Courtyard vs. outside: In a courtyard it is permitted even with a wheel, because there it is not near the garden and there is no concern that he will water.

Decrees Related to Kotzer

(a) Extracting Honey

“One who detaches is liable for kotzer. Therefore, it is prohibited to extract honey from a beehive on Shabbos, because it is like detaching.”

Explanation: Removing honey from a beehive is prohibited because it is similar to tolesh (kotzer).

Chidushim: This is perhaps a different category of decree – not “shema yavo lidei melacha” but “domeh l’melacha” (similar to melacha). Although honey is not attached to the ground and it’s not a true kotzer, but the form of the matter is similar – from a distance it looks like one is tearing out something that is planted.

(b) Climbing a Tree

“One may not climb a tree whether moist or dry, and one may not hang on a tree, and one may not lean on a tree… a decree lest one detach.”

Explanation: One may not climb, hang, or lean on a tree – whether living or dry – because one can come to detachment.

Chidushim: Here we’re already not just talking about tolesh specifically, but a broader decree: in general one may not use anything attached to the ground on Shabbos. The mechanism: when one is on a tree, one sees a living branch, it’s easy to forget and tear off.

(c) Fruit That Fell on Shabbos

“Fruit that fell on Shabbos – it is prohibited to eat them until after Shabbos, a decree lest one detach.”

Explanation: Fruit that fell by themselves from a tree on Shabbos – one may not eat them until after Shabbos.

Chidushim: Although there was no kotzer (they fell by themselves), it is prohibited – because if one were permitted to eat such fruit, one would come to intentional detachment. The person will have pleasure from a fresh fruit that fell, and will forget the prohibition and will detach himself.

(d) Attached Hadas – Smelling Attached to the Ground

“Attached hadas that has a scent – it is permitted to smell it. But an esrog and apple and anything fit for eating – it is prohibited to smell it when attached, a decree lest one cut it to eat it.”

Explanation: A fragrant plant (hadas) that is still attached to the ground – one may smell it. But a fruit that is fit for eating (esrog, apple) – one may not smell it when it is attached.

Chidushim: The distinction: by hadas the pleasure is only the scent – he has no reason to tear it off, because he can smell it as it stands. But by a fruit, when he smells it, he gets a desire to eat, and then there is a decree lest one cut it to eat it. The rule: “They only taught regarding scent in it” – only when the pleasure is only scent, it is permitted; when it is fit for eating, it is prohibited.

(e) Roots – Sitting on a Tree

“A tree that makes an impression on one’s body – one may not climb it on Shabbos. Roots that protrude above three tefachim – prohibited. Within three – permitted. If it protruded above three and within three – permitted to use the part within three. If it was three high even if one side is level with the ground – prohibited to sit on it.”

Explanation: Roots that stick out from the earth higher than three tefachim – prohibited to sit/use. Under three tefachim – permitted (lavud). If one side is higher than three and the other side not – prohibited.

Chidushim:

– The principle of “lavud” is applied: under three tefachim we consider it as if it’s together with the earth, therefore it’s not called “sitting on a tree” but as if he sits on the earth.

– By sitting on a tree we are already quite far from the practical concern of cutting (tolesh). This is already a decree in itself.

– By a hilly place where one side is higher than three and the other side not – prohibited, because half of it is a proper use of a tree.

(f) Riding on an Animal

“One may not ride on an animal on Shabbos, a decree lest one cut a branch to lead it. And one may not lean on an animal. Not to ascend and not to descend. Sides of sides – permitted.”

Explanation: One may not ride on an animal on Shabbos, not lean, not ascend and not descend. But sides of sides (leaning on something that is leaning on an animal) – permitted.

Chidushim:

– Seemingly one could ride because of “chai nosei es atzmo” – the animal carries itself. But the reason for the prohibition is a decree: lest one cut a branch – he will cut a twig to drive the animal, which is tolesh (or mechamer if outside).

– Sides of animal (sides of animal) – prohibited, which looks like a decree for a decree. But sides of sides – permitted, and this is the normal rule.

(g) B’dieved – Climbed a Tree / Animal on Shabbos

“If one climbed a tree inadvertently – he should descend. Intentionally – it is prohibited for him to descend (penalty). But with an animal – whether inadvertent or intentional he descends, because of tza’ar ba’alei chayim.”

Explanation: By a tree: inadvertent – may descend; intentional – stays on the tree until after Shabbos (penalty). By an animal: always he descends, because we cannot penalize at the animal’s expense (tza’ar ba’alei chayim).

Chidushim: The distinction: by a tree the penalty is only on the person – he stays on the tree. But by an animal the penalty would affect the animal (tza’ar ba’alei chayim), therefore we don’t penalize.

(h) Unloading the Burden from the Animal

“One unloads the burden from the animal on Shabbos because of tza’ar ba’alei chayim. If his animal was loaded with a sack of grain – he places his head under it and pushes it to the sides (k’le’achar yad).”

Explanation: One may remove a load from an animal on Shabbos because of tza’ar ba’alei chayim, but one does it k’le’achar yad – with the head putting under the sack and pushing it out.

Chidushim: The prohibition of removing with hands is because the grain is muktzeh (grain that is set aside for storage – not animal food, not fit). Therefore one may only move it k’le’achar yad.

(i) Coming from the Road on Friday Night – Animal Loaded

“If one was coming from the road on Friday night and his animal was loaded – when he reaches the outer courtyard, he takes the vessels that are movable on Shabbos. And those that are not movable – he unties the ropes and the sacks fall.”

Explanation: When one arrives Friday evening with a loaded animal: things that are not muktzeh – one removes properly. Things that are muktzeh – one opens the ropes (a knot that is not permanent) and lets it fall.

(j) Pillows and Blankets – Mevatel Kli Meheichano

“If they were small sacks and likely to break – one brings pillows and blankets and places them underneath, and the sacks fall on them. And there is no issue of mevatel kli meheichano – because if he wants to pull he can pull, since the sacks are small and light.”

Explanation: By fragile small sacks – one places soft things underneath so they fall softly. This is not mevatel kli meheichano because one can afterward pull out the pillow.

Chidushim:

– The principle of “mevatel kli meheichano”: one may not make a vessel that one may use become unusable on Shabbos. Here however, because the sacks are small and easy, one can always pull out the pillow – therefore it is not mevutal.

Broken glass (pieces of glass): here there is no heter of pillows and blankets. The reason: broken glass doesn’t have a great loss when it breaks, because one will anyway grind/melt it to make new glass – “everything stands for melting.” For a small loss the Chachamim didn’t trouble to make special enactments.

– By large sacks with glass vessels, where there is a great concern of breaking, and a pillow/blanket doesn’t help (because one will be mevatel kli meheichano – one won’t want to pull out the pillow), they permitted unloading gently – removing slowly.

– Why doesn’t one put down the large sacks from the animal in order to avoid the muktzeh problem? Because we are not concerned about the animal – tza’ar ba’alei chayim is a greater concern than the concern of muktzeh.

Decrees Related to Me’amer

(a) Sticking Fruits Together

“One who sticks fruits together until they become one body is liable for me’amer.”

Explanation: When one glues together small fruits until they become one body (for example making a fig cake), one is liable for me’amer.

Chidushim: The distinction between fruits (me’amer) and cheese (boneh) – both are an action of gathering, but by fruits it is me’amer because it is similar to the original me’amer of grain.

(b) Fruits Scattered in the Courtyard

“If fruits scattered in the courtyard – one gathers and eats, but should not put into a basket or container so as not to do as one does on weekdays.”

Explanation: When fruits have scattered in the courtyard, one may gather them and eat, but not put them into a basket or container as one does on weekdays.

Chidushim: The reason: lest one press them with one’s hand in the container – when all the fruits are already together in a vessel he will squeeze them, which is a toldah of dash, and lest one come to squeezing.

(c) Scattered Salt

“And similarly if salt scattered – it is prohibited because it appears like me’amer.”

Explanation: Salt that has scattered one may not gather, because it appears like me’amer.

Chidushim: Me’amer d’Oraisa is only on something whose growth is from the ground – salt doesn’t grow. But the process of how one extracts salt near the Dead Sea looks similar to gathering grain/fruits, therefore it is prohibited d’Rabbanan because it appears like me’amer.

Decrees Related to Dash – Squeezing / Mefarek

(a) Squeezing Olives and Grapes

“Mefarek is liable for dash. One who squeezes olives and grapes is liable for mefarek.”

Explanation: Mefarek (extracting one thing from another) is liable for dash. Squeezing olives (oil) and grapes (wine) is liable d’Oraisa for mefarek.

(b) Mulberries and Pomegranates

“It is prohibited to squeeze mulberries and pomegranates – we find that people squeeze them like olives and grapes, lest they come to squeeze olives and grapes.”

Explanation: Mulberries and pomegranates are prohibited d’Rabbanan to squeeze.

Chidushim: The basis of this distinction: olives and grapes are fruits that stand for squeezing – their purpose is oil/wine. This is mefarek d’Oraisa. Mulberries and pomegranates don’t stand for squeezing, but because certain people squeeze them, it looks similar, and lest they come to squeeze olives and grapes. Other fruits like apples and the like that no one squeezes – are permitted.

(c) Pickled and Cooked Vegetables

“Pickled and cooked vegetables that one squeezed – if to soften their body it is permitted, but if to extract their liquid it is prohibited.”

Explanation: Pickled/cooked fruit – when one squeezes to soften the body it is permitted, but to extract the juice it is prohibited.

Chidushim: This is a stringency in other fruits d’Rabbanan. Pickled and cooked are different from regular apple juice – by pickled and cooked it is relevant that one drinks mei shelakos (like mei dagim).

(d) Snow

“If one crushes snow so that its water flows – prohibited. But in a cup or bowl one may crush it.”

Explanation: One may not crush snow on a large scale so that it becomes water, but in a cup/bowl one may.

Chidushim: It is discussed what “in a cup” means – one reasoning is brought that it means a cup that already has water in it, so that the snow goes into water and it’s not nolad/molid. Another reasoning: “cup” means directly for drinking – similar to other halachos where direct use is a leniency. The issue here is mefarek, not just molid.

(e) Garlic, Hemp, Unripe Grapes, Salted Vegetables – Crushed Before the Day

“Garlic, hemp, unripe grapes, salted vegetables that one crushed before the day – if they lack pounding with a vessel it is prohibited to finish pounding them on Shabbos, but if they lack grinding by hand it is permitted to finish grinding them on Shabbos.”

Explanation: When one has already crushed (crushing) before Shabbos: if it still needs pounding (with a vessel) – prohibited; if it only needs grinding by hand (squeezing with hands) – permitted.

Chidushim: The principle is that the main melacha of disha was already done before Shabbos, and what remains is only a small thing – grinding by hand. This is compared to grinding arifos (disa/purina) – it’s already cooked, already essentially finished, one just squeezes a bit into powder, which is “it only appears like grinding by hand” – permitted.

(f) Rubbing Salted Vegetables

“One who rubs salted vegetables – rubs with a change so that it should not appear like dash.”

Explanation: One who rubs grains with the hands to extract grain, must do it with a change.

Chidushim: Three levels: (1) dash – the full melacha with a vessel; (2) salted vegetables – with the hands (already a leniency); (3) salted vegetables k’le’achar yad – with a change (for example back-hand). Only the third way is permitted.

(g) Sucking Milk with One’s Mouth

“One who sucks milk with his mouth – exempt (but prohibited). Milking – a toldah of dash.”

Explanation: One who sucks milk with his mouth is exempt but prohibited. Milking is a toldah of dash.

Chidushim:

– Sucking with one’s mouth is mefarek k’le’achar yad – with the mouth is not the normal way of dash. The Rambam says “exempt” which means exempt but prohibited.

– The practical difference: when someone has pain (for example a sick person from an animal), he may suck with his mouth – because it’s only mefarek k’le’achar yad, and in a place of pain they didn’t decree.

– The Chachamim don’t want Jews to suffer on Shabbos – this is an important principle in Shabbos halachos.

– An example of Shabbos elevator is brought as an analogy: it’s not a d’Oraisa prohibition but a shevus, and because it’s difficult for people to walk stairs, they were lenient.

(h) Fruits from Which Liquids Flowed on Shabbos

“Fruits from which liquids flowed on Shabbos: if olives and grapes – prohibited to drink until after Shabbos, a decree lest one squeeze. If mulberries and pomegranates – if one brought them in for eating, liquids that flowed from them are permitted; if one brought them in to squeeze, liquids that flowed from them are prohibited until after Shabbos.”

Explanation: By olives and grapes, where squeezing is d’Oraisa, we prohibit even what flowed by itself – a decree lest one squeeze. By mulberries and pomegranates (where squeezing is only d’Rabbanan) it depends on intention: brought in for eating – permitted; brought in for squeezing – prohibited.

Chidushim:

– By mulberries and pomegranates brought in for squeezing: because on his “list” it says for squeezing, he is closer to squeezing – if we let him take what came out by itself, he will next time give a push himself.

– This is a special type of decree: the person didn’t touch anything, it flowed by itself, and nevertheless the Chachamim prohibit drinking it until after Shabbos. This is not like other melachos inadvertently/by accident where one did something.

(i) Olives and Grapes Crushed Before Shabbos

“Olives and grapes that one crushed before Shabbos and liquids flow from them by themselves on Shabbos – permitted. Like honeycomb that one crushed before Shabbos – liquids that flow from them on Shabbos are permitted, since there is no place to decree since they already crushed before.”

Explanation: When one has already crushed before Shabbos, there is no decree lest one squeeze, because everything is already crushed – one doesn’t need your help anymore.

Chidushim:

– Why does crushing before Shabbos help? Once it’s already crushed, there’s nothing to squeeze – everything is already crushed.

– Technically one can perhaps still squeeze, but practically people don’t conduct themselves that way – therefore there is no concern.

Decrees Related to Zoreh and Borer

(a) Blowing Salted Vegetables

“Even though it is permitted to rub salted vegetables with one’s fingertips (with a change), one blows with one hand with all one’s strength, but not with a winnowing basket or tray – a decree lest one winnow with a sieve or strainer.”

Explanation: One may blow away the chaff with one hand, but not with a vessel – even a vessel that is not specially made for selection – because it’s a decree that he will come to use a sieve or strainer, which is liable d’Oraisa.

Chidushim: Why doesn’t the Rambam say the av of zoreh and borer as he does by mefarek: by mefarek one needs to explain that it’s a toldah of dash. But zoreh and borer are themselves avos – everyone knows what they are.

(b) Straining Wine

“It is permitted to strain clear wine or clear water through cloths or an Egyptian basket, but one should not make a funnel shape in the cloth, so as not to do as one does on weekdays and come to strain with a strainer. It is prohibited to hang the strainer as one does on weekdays, lest one come to strain.”

Explanation: Clear wine/water one may pour through a cloth or Egyptian basket (not through a proper strainer), but not in a way that looks like the weekday way. Also one may not hang a strainer on a vessel even if one doesn’t use it now.

Chidushim: “Hanging the strainer” means he hangs it above a vessel, so that when one pours the sediment won’t come along. Even if he won’t use it now – it’s a preparation step that leads to straining.

(c) Makbitz (Making Cheese)

“Makbitz is a toldah of borer – separating the hard part from the watery part of milk.”

Chiddush: One may put sesame and nuts into honey, but should not press with one’s

Continuation of Translation

(c) Makbitz (Making Cheese)

“Makbitz is a toldah of borer – separating the hard part from the watery part of milk.”

Chiddush: One may put sesame and nuts into honey, but should not press with one’s hand – one should not squeeze/separate with the hands, because this is similar to borer.

Decrees Related to Tochen

(a) Cutting Vegetables Very Fine

“One who cuts vegetables very fine in order to cook them is a toldah of tochen and is liable. Therefore, one should not grind carobs for an animal whether small or large – it appears like tochen.”

Explanation: Cutting vegetables very small is a toldah of tochen (d’Oraisa). Crushing carobs for an animal is prohibited d’Rabbanan because it looks like tochen.

Chidushim:

– Why is cutting vegetables very fine a toldah of tochen? Tochen means making powder from wheat, but cutting a tomato into small pieces? The answer: it doesn’t need to be actual powder, but small pieces.

– The distinction between cutting (toldah d’Oraisa) and crushing (d’Rabbanan): crushing is a bit larger than tochen, but a bit smaller than what would be permitted.

(b) There Is No Tochen in Fruits

“One may cut squash for an animal and a carcass for dogs – because there is no tochen in fruits.”

Explanation: One may cut fruits (like squash/gourds) for an animal, and a carcass for dogs, because by fruits there is no prohibition of tochen.

Chidushim:

– The distinction between vegetables and fruits: Grain – this is the classic tochen (making flour). Vegetables – one cannot eat them as they are, one must prepare them for cooking, therefore this cutting is a preparation that has an aspect of tochen. Fruits – one can eat them as they are, one just makes smaller pieces, therefore there is no tochen.

– This also explains why carcass is mentioned together with fruits – the dog eats it as it is, one just makes it easier for him. The rule “there is no tochen in fruits” also applies to carcass.

(c) Untying Bundles / Softening Small Bundles

“One may untie bundles of straw for an animal, and one may soften small bundles by hand, but not large bundles because of the effort involved.”

Explanation: One may open a bundle of grain for an animal, and small bundles one may soften with the hands (rubbing), but not large bundles.

Chidushim: The reason why one may not do large bundles is not because of tochen, but because of the effort involved – because of the tircha. It is asked why the Rambam places it here by tochen, when tircha matters come later. The answer: it’s a small addition because it’s a related matter.

(d) Bundles of Hyssop and Ezov – Crushing with Fingertips

“Bundles of hyssop and ezov and horns that one brought in for animal food – one crushes and eats with one’s fingertips, but not with much hand, so as not to do as one does on weekdays.”

Explanation: Certain plants that one brought in for animal food – one may crush them with the fingertips, but not with full hands, in order not to do as on weekdays.

Chiddush: The reason is that if one does it like on weekdays, one will come to actual tochen.

(e) One Who Needs to Crush Pepper – Change in Vessel

“One who needs to crush pepper and the like to put into food on Shabbos – crushes with the knife handle and on a plate. But with a mortar – liable for tochen.”

Explanation: When one needs to crush pepper for Shabbos food, one may do it with a change – with the handle of a knife on a plate (dish). But in a mortar (grinder) one is liable for tochen.

Chidushim:

– The change consists of two things: (1) with the thick side of the knife (not its normal way), (2) on a plate which is not the normal vessel for tochen. We see that the Rambam is speaking of a situation where one is in the middle of eating – it’s part of eating, not preparation.

– The main distinction: The vessel matters more than the action. Even when one is one step away from tochen, one may still do it when it’s part of eating. But with a mortar – this is actual tochen.

The Decree of Medicine on Shabbos – Grinding Medicines

(a) The Basis of the Decree

“Therefore, it is prohibited for a healthy person to heal himself on Shabbos, a decree lest one grind medicines.”

Explanation: Because by a mortar one is liable for tochen, and medicine often requires grinding medicines (crushing medicinal things), Chazal prohibited a healthy person from healing himself on Shabbos.

Chidushim:

– The Rambam connects the prohibition of medicine on Shabbos directly with tochen – the “therefore” shows that the decree lest one grind medicines stems from the fact that grinding in a mortar is liable for tochen.

– The prohibition is only for a healthy person (or someone who is not so healthy but not a choleh she’yesh bo sakanah). A choleh she’ein bo sakanah – one may do rabbinic prohibitions for him.

All medicines that the Rambam speaks of here, even those for which one is not grinding medicines (like simply drinking a potion), are prohibited. Because since it’s a medicine, and for medicine in general there is grinding of medicines, they decreed on all medicines.

The reasoning of the decree – why only medicine? By medicine the person is more desperate – he needs specifically this, and will go grind medicines. But by regular food, if he doesn’t have this, he eats something else – he’s not desperate enough to go grind medicines.

(b) Food of Healthy People vs. Food That Is Not Food of Healthy People

“One should not eat things that are not food of healthy people, such as hyssop and afua. And not things that are laxatives such as wormwood. And similarly one should not drink things that healthy people don’t drink, such as water in which fish and herbs were cooked.”

“But: one may eat foods and drinks that healthy people eat and drink, such as coriander and endive and hyssop, even though they have healing power, and even though one eats them in order to be healed by them – it is permitted, since they are food of healthy people.”

Explanation: Things that healthy people don’t eat – one may not eat on Shabbos (even not for healing, because it looks like medicine). Things that healthy people do eat – one may eat even for healing.

Chidushim:

Interesting double rule: Food that is not food of healthy people – prohibited even not for healing (because the mere act of eating such a thing looks like medicine). Food of healthy people – permitted even explicitly for healing. The Rambam says “one should not eat things that are not food of healthy people” – he doesn’t say “for healing,” but simply one may not eat such things.

– Example: cholent – even if one says “this is a medicine,” one doesn’t need to stop eating, because it’s food of healthy people.

– The definition of “food of healthy people” doesn’t mean that everyone eats it, but that it happens that people eat it – like a “health food” that is not exactly a medicine but also not a typical food, but people eat it.

(c) One Who Drank Chiltis Before Shabbos

“One who drank chiltis before Shabbos and sees that it is helping and continuing – it is permitted to drink it on Shabbos, in a place where healthy people are accustomed to drink chiltis.”

Explanation: Someone who began drinking chiltis (a medicinal drink) before Shabbos and it is still working, may continue drinking on Shabbos, in a place where healthy people drink it.

Chidushim:

Difficult question on the text: If it is a place where healthy people are accustomed to drink – why do we need the condition that he began before Shabbos? It’s already food of healthy people! And if it’s not food of healthy people – what does it help that he began before Shabbos?

The Maggid Mishneh’s emendation: The Maggid Mishneh corrects to read “even in places where healthy people are not accustomed” – this makes more sense, because this is a chiddush: even where healthy people don’t drink it, one may continue drinking because he already began before Shabbos.

A suggestion to understand our text: Perhaps it means that because the person made himself a routine of drinking this regularly, it has become for him like food of healthy people – it’s no longer a one-time medicinal act, but a normal routine. But this remains unclear.

A second suggestion: Perhaps the permission is based on the fact that stopping in the middle of a medical treatment can be dangerous. But this is also not accepted because danger is a completely different category.

(d) Oils That Healthy People Anoint With

“Oils that healthy people anoint with – it is permitted to anoint with them on Shabbos, even if one intended for healing, and there is no recognizable sign. But those that are not the way of healthy people – are prohibited.”

Explanation: Oil that healthy people also use to anoint themselves, one may use on Shabbos even with intention for healing, because it is not recognizable that he is doing it for healing. But things that only sick people use – is prohibited.

Chidushim: The Rambam says even if one intended for healing – this is different from previous halachos. By oils that are the way of healthy people, even with intention for healing it is permitted, because it is not recognizable (there is no recognizable sign).

(e) One Whose Loins Hurt – Anointing with Wine and Vinegar

“One whose loins hurt should not anoint with wine and vinegar, but anoints with oil, and not rose oil. Except in a place where people anoint with it. And it is permitted to anoint with king’s oil in any place.”

Explanation: Someone with pain in the loins may not anoint with wine or vinegar (because healthy people don’t do this), but oil one may (because healthy people do it too), not rose oil (flower oil) except in a place where healthy people also use it. King’s oil is permitted everywhere because healthy people use it constantly.

(f) One Whose Hand or Foot Is Sprained – Bandaging with Wine

“One whose hand or foot is sprained – may bandage it with wine but not with vinegar. And if he was sensitive – even with wine is prohibited.”

Explanation: Someone who sprained a hand or foot, may bandage (stop bleeding) with wine (because healthy people also use it), but not with vinegar (because that is only for healing).

Chidushim: “And if he was sensitive – even with wine is prohibited” – vinegar works weaker than wine, but by a person who is sensitive (delicate), even wine works like a medicine, and therefore is prohibited.

(g) One Whose Teeth Hurt – Vinegar

“One whose teeth hurt should not rinse with vinegar and spit out, but rinses and swallows.”

Explanation: Someone with a toothache may not gargle vinegar and spit out (because this is clearly a medicine), but he may gargle and swallow – because then it looks like he is eating/drinking it, similar to food of healthy people.

(h) One Whose Throat Hurts – Oil

“One whose throat hurts should not gargle with oil, but swallows oil which is permitted.”

Explanation: Someone with a sore throat may not gargle with oil and spit out, but may swallow oil.

Chidushim:

– The language “gargle” is noted as an interesting Lashon Hakodesh word for gargling. Lashon Hakodesh has specific words for practical daily things that we don’t know because one doesn’t use Lashon Hakodesh for everyday things.

– The mechanism: to heal the throat the throat needs to come in contact with oil. Gargling and spitting out keeps the oil long at the throat (clearly a medicine). Swallowing oil bit by bit also makes the throat “oily” but it looks like normal drinking.

– The concept of “as if innocently” – he drinks oil, but it should look like incidentally, not showing that it’s a medicine.

(i) Rubbing One’s Teeth – Stick/Sucking

“And if he rubbed his teeth with it – if he intended for healing it is prohibited, but if he intended for bad breath – permitted.”

Explanation: One may not rub the teeth with a medicinal salve if one means healing, but if one means for bad breath it is permitted.

Chidushim – Question About Toothpaste/Mouthwash on Shabbos:

– According to the Rambam, if one does it for bad breath (hygiene) it is permitted, but for healing it is prohibited.

Prevention is not medicine – preventive hygiene (like regular tooth brushing) is not medicine. “Someone eats healthy doesn’t mean medicine.” It’s also like food of healthy people, not medicines.

– But if a doctor gave a special cream for a specific time – this can already be medicine.

– There are other questions by tooth brushing on Shabbos: (1) blood coming out, (2) smearing (memacheh), (3) the Acharonim have a dispute whether toothpaste is permitted at all.

(j) Medicine for Eyes – Wine on Eyes

Explanation: Putting wine on the eyes – permitted in a certain way.

Chidushim:

– It is connected with the custom of dipping a finger in wine at Havdalah and putting on the eyes – this has a connection to an old medicinal practice.

– The way one puts it on (on the eye, so it drips in) is not clearly recognizable that it’s a medicine.

(k) Fasting Saliva

Explanation: Saliva after waking up, before one has eaten or drunk anything, has only the original taste (without a side taste of food) – this is a medicine. Because it doesn’t have the name of wine or other drinks, one does it only for medicine, not for any other purpose.

(l) Kilor (Medicine for Eyes)

“Kilor that one soaked before Shabbos – one passes it over one’s eye on Shabbos and need not be concerned. But on Shabbos itself it is prohibited to soak.”

Explanation: A kilor (medicine for eyes, made with wine) that one soaked before Shabbos, one may put on the eyes (from outside) on Shabbos. But on Shabbos itself one may not soak.

Chidushim: The kilor has the same law as wine itself – on the eye (from outside) one may, but into the eye one may not. The reason why one may not soak on Shabbos itself is because this is actually preparing a medicine on Shabbos, which is a greater problem than simply applying an already-prepared medicine.

(m) One Whose Hand or Foot Is Sprained – Extracting Blood

“One should not bind a reed on his hand to extract the blood.”

Explanation: Someone who sprained a finger, may not bind a reed to heal, and may not extract the blood, even not with the hands.

Chidushim:

– Medicine on Shabbos is prohibited even when there is no medicine at all, but an exercise or physical action that helps.

Dispute between Rashi and Rambam: Rashi implies that pushing out blood is a violation of chovel. But the Rambam appears that it is only a shevus of medicine, not chovel.

Reasoning according to Rambam: By chovel one needs pleasure – “tzricha l’gufah” or pleasure of his inclination. Here, although he wants specifically that the blood should come out, it’s not the type of pleasure that makes chovel. Here there was already chovel before (the blow), and he only removes the blood – therefore it is only a concern of medicine.

(n) Hot Water and Oil on a Wound

“One does not put hot water and oil on a wound, and not on cotton that is on a wound.”

Explanation: Warm water with oil (a known medicine for wounds) one may not put directly on the wound, and also not on cotton (gauze) that lies on the wound.

Chidushim:

What may one do? One may put wine outside the wound (outside near the wound), and it drips by itself onto the wound – because this way it’s not direct medicine.

Dry cotton: A dry piece of cotton one may put on a wound, because it’s not evident that it’s for medicine – perhaps he puts it for comfort.

Old cotton (used): An old piece of cloth one may put. A new one is more evident that it’s for medicine. It is asked: seemingly on the contrary, a new one is more a common thing for other purposes (comfort, warmth), and the old one is evident that there is no other reason? – remains a question.

(o) Bandage – Fell Off and Putting Back

“A bandage that separated on a vessel – it is permitted to return it. If it separated on the ground – prohibited.”

Explanation: A bandage that fell on a vessel (table, bench) one may put back. If it fell on the earth, one may not, because it looks like a new bandage.

Chidushim:

– The principle: as long as one can make it seem incidental (“I’m just putting it back”), it is permitted. But when it becomes a whole new act of bandaging, it is prohibited.

Ra’avad disagrees: The Ra’avad holds that even on the ground one may put back.

(p) Bandage in the Temple

“One places a bandage on a wound initially in the Temple.”

Explanation: In the Beis Hamikdash one may initially put a bandage, because there is no shevus in the Temple.

Chidushim:

– It is interesting that the Rambam says it specifically by bandage – does he mean a general thing on all medicines in the Temple, or only bandage?

Reasoning why specifically bandage: In the Temple the Kohanim needed more to quickly fix wounds, because a wound can make a baal mum which disqualifies them from service. The Ra’avad doesn’t agree with the reasoning.

(q) Wiping with a Sheet

“One does not wipe with a sheet.”

Chidushim: A sheet is smeared with creams, and if one wants to wipe from a wound with a sheet, there is an issue of memachek (the melacha of memachek). This is a separate prohibition besides medicine on Shabbos.

(r) Anointing and Massaging

“Anointing and massaging – permitted. Anoints and massages at once, so as not to do as one does on weekdays.”

Explanation: One may anoint oil and massage – for example by a baby who is constipated, one anoints oil and rubs the belly. But one should do both together at once, not in two steps (first anoint, then massage) as one does on weekdays.

Chidushim:

– This is permitted because it’s not really a way of medicine – one can do it for pleasure too.

Text question: “Memamshesin” vs. “mesamsesin” – both are the same word, only the Rambam perhaps didn’t write in precise Lashon Hakodesh, and printers fixed it.

– But one should not “straighten” – straighten out with force, because this is already a real medicinal act.

– The Rambam doesn’t say that the change is so that it should look less like medicine, but so that it should look less like weekday. This means, all medicines are inherently a “weekday” thing – the prohibition is to do it in the usual way as one does on weekdays.

(s) One May Not Exercise on Shabbos

“And one may not exercise on Shabbos. What is exercising? This is one who treads on the body with force until he becomes tired and sweats, or walks until he becomes tired and sweats… because it is prohibited to tire oneself in order to sweat on Shabbos.”

Explanation: “Exercising” (from the language of toil) means two things: (1) a strong massage – one treads/pounds on a person until he becomes tired and sweats; (2) walking/strolling until one becomes tired and sweats. Both are prohibited because the sweating is a medicine.

Chidushim:

1. The Rambam inserts the words “to tire in order to sweat” – this means that exercise that doesn’t bring sweating is perhaps not in this prohibition.

2. Tosefta is brought: “One may not run on Shabbos in order to exercise, but exercises in his way and need not be concerned even the entire day” – one may not run on Shabbos in order to exercise, but one may walk in his way. “That one should not run on Shabbos” is an extra halacha that has nothing to do with medicine.

3. Question: How does this fit with grinding medicines? Exercise is not directly connected with grinding medicines. Two answers:

“Lo plug” – once they prohibited medicine, they prohibited all medicine things, even when grinding medicines is not relevant.

Perhaps there is another reason too – simply tircha, or because one must rest on Shabbos.

4. An interesting opinion is mentioned that the prohibition is “simply because one must rest on Shabbos.” But this is not according to the Rambam’s way here – the Rambam speaks of medicine specifically.

(t) Hot Ground

“And similarly it is prohibited to stand on hot ground.”

Explanation: According to the Aruch, this is a place where the ground is hot (like Tiberias hot springs), where one stands and sweats for medicine. One may not go there on Shabbos.

(u) Bathing in Bad Waters – Pain vs. Pleasure

“And not in soaking water… and not in the Dead Sea… and not in the bad waters of the Great Sea, since all these are painful, and it is close to the matter that Shabbos bathing should be pleasure. Therefore if one did not stay there except a little, even the measure to scratch one’s head… permitted.”

Explanation: One may not wash in bad waters (Dead Sea, dirty mikveh, water where leather was soaked) because this is pain, and Shabbos must be pleasure. But if one is there only a short time, it is permitted.

Chidushim:

1. The Rambam’s reason here is not medicine but “toward Shabbos pleasure” – this is prohibited because it’s pain, not because it’s a medicine. This is a separate category.

2. Question: If a person goes there because his stomach hurts (medicine), the pain from the bad water is less than his illness – he is making up what is a greater pleasure. Why should it be prohibited? Answer: Pleasure is objective, not subjective. The fact that a person wants to do something that is not pleasure, doesn’t make it pleasure – it only makes it a thing he wants to do. Medicine things a person doesn’t do at the time he wants to enjoy himself, but at the time he needs to do it.

3. A broader perspective is presented: Perhaps the entire basis of the prohibition of medicine on Shabbos (not just grinding medicines) is connected with “v’karasa l’Shabbos oneg” – one should not think about what he lacks, not think about his pain, but focus on what is good. Just as one may not request one’s needs on Shabbos. This would give an alternative reason for all medicine prohibitions.

4. Practical difference: If the person can no longer bear it, he becomes a choleh she’ein bo sakanah for whom one may do rabbinic prohibitions. We’re only talking about things he can wait until after Shabbos.

(v) Scraping with a Scraper

“One may not scrape with a scraper, but if there was dirt or filth on him – permitted… scrapes in his way.”

Explanation: One may not scratch oneself with a scratcher (medicinal purposes), but if there is dirt on him, he may – because we don’t think he is doing it for medicine. Even if he also has pleasure from it.

(w) Anointing and Massaging a Person But Not an Animal

“One anoints and massages a person for his pleasure, but not an animal… but it is permitted to remove its pain through anointing and massage.”

Explanation: One may anoint and massage (massage) a person for his pleasure (for his enjoyment/pleasure), but not an animal. For an animal – only to remove pain.

Chidushim:

1. “For his pleasure” stands right after “v’karasa l’Shabbos oneg” – for a person pleasure is a reason to permit, but by an animal there is no concept of “pleasure of his animal.” There is shvisas behemto, but not pleasure of his animal.

2. Distinction between pleasure and pain by an animal: For pleasure of the animal a person may not work on Shabbos. But tza’ar ba’alei chayim – one may remove through anointing and massage, because this is a need (not just pleasure).

(x) Medicine for Animals

“An animal that ate many vetch one makes it run in the courtyard. And similarly one seized by blood one stands it in water so that it should cool, and we are not concerned lest one grind medicines for it.”

Explanation: An animal that overate one may make run around in the courtyard, and an animal that has a blood problem one may stand in water so it should cool, and we don’t worry that the owner will come to grind medicines.

Chidushim:

– The Rambam says directly “and we are not concerned lest one grind medicines for it” – this means it is indeed a medicine, only by animals there is no concern that the person will come to grind medicines.

– The Rambam didn’t say that one may give actual medicine for an animal — he only permitted running around and standing in water, which are not directly connected with medicines.

A reasoning why animals are different from people: By a person, because we were lenient by choleh she’yesh bo sakanah (one may do everything), there is a concern that “since you were lenient for him at his end, he will be stringent at his beginning” — when he is not yet sick he will already start making medicines. But by an animal, for which one may never desecrate Shabbos (no choleh she’yesh bo sakanah applies), the person already has a boundary — he won’t come to grind medicines.

(y) One Who Vomits His Food on Shabbos

“One may not vomit one’s food on Shabbos — speaking of vomiting through medicine. But if one wants to vomit without medicine it is permitted.”

Explanation: One may not vomit by taking a medicine, but without medicine (for example with the hands) it is permitted.

Chidushim: The prohibition is directly connected with grinding medicines — taking medicine to vomit is very similar to medicines. But vomiting without medicine is not medicine at all, therefore permitted.

(z) Pressing a Baby’s Belly

“And it is prohibited to press a baby’s belly to bring out his stool, lest one come to grinding laxative medicines.”

Explanation: One may not squeeze on a child’s belly to bring out stool, because this can lead to making laxative medicines.

Chidushim: These are all distinctions that the Chachamim made based on experience — what leads to grinding medicines and what doesn’t. Learning halacha is “very much learning reality” — it’s not theory but practical observation.

(aa) Cupping on the Navel, Swaddling a Baby, Raising Ears, Raising Ankles

“And it is permitted to cup on the navel on Shabbos to raise it. And one must swaddle the baby and wrap… to raise ears and to raise ankles. All these and similar things, these are from craftsmen so that they should not come to grinding medicines, and this is when he has pain from them.”

Explanation: One may place an inverted cup (similar to cupping/suction cups) on the navel to make suction, one may swaddle/tighten a baby, raise ears, raise “ankles.” All these things are permitted because they don’t lead to grinding medicines — but only when he has pain.

Chidushim:

The condition “when he has pain” is a clear distinction: these things that are not connected with medicines are permitted, but only when there is pain. This is not a “blanket permission” — it’s a conditional permission.

Great rule: “There is no such thing that a Jew must sit on Shabbos and it should hurt him because the Chachamim don’t let him take a medicine.” First of all, if it really hurts him, he is a choleh she’ein bo sakanah (which has its leniencies). But even less than that — every time there is a problem, there is a way how one can do it, not in the most convenient way, but yes. “On Shabbos one doesn’t do like the weekdays” — one makes a distinction so it shouldn’t be weekday-like, but one doesn’t let people suffer.

By d’Rabbanan there is no such thing as pain — the Rabbanan don’t want to make people suffer. By d’Oraisa one can sometimes be “stuck” because the Torah doesn’t allow, but by d’Rabbanan one always finds a way.

Decrees Related to Merakeid (Sifting)

“Merakeid is from the avos melachos, therefore one does not sift straw with a sieve, and one should not place a sieve that has straw in it [because it is like merakeid]. But one takes straw in a sieve and brings it to the feeding trough.”

Explanation: Merakeid (sifting) is an av melacha. Therefore one may not sift straw in a sieve, and even hanging a sieve with straw so the chaff should fall out is prohibited because it is similar to merakeid. But one may take straw in a sieve and carry to the feeding trough (feed trough), even if on the way the chaff falls out.

Chidushim:

Hanging a sieve — even if he doesn’t do it with hands, but he hangs up the sieve and the chaff falls out by itself, this is prohibited because it is “like merakeid.”

Question whether this is d’Oraisa or d’Rabbanan: Hanging a sieve is k’le’achar yad (not the normal way of merakeid), and also lo nicha lei (he doesn’t want directly the result), therefore it is d’Rabbanan. Merakeid itself (with hands, with a sieve) is d’Oraisa.

The permission of carrying to the feeding trough: When one carries straw in a sieve to the feeding trough, even if the chaff falls out during walking, it is permitted — because the intention is not to sift but to carry.

Decrees Related to Lash (Kneading)

(a) Roasted Flour

“One who kneads is liable for lash. Therefore, one does not knead much roasted flour, and it is permitted to knead the roasted flour little by little.”

Explanation: Roasted flour (roasted flour) doesn’t become a true dough when one mixes it with liquid – it becomes something else, not really a dough. Therefore it is not a d’Oraisa lash, but d’Rabbanan one may not knead a lot at once. A little at once one may, because it doesn’t look like lash.

Chiddush: The basis of lash is specifically when from flour becomes a dough – a “whole new type of material.” By roasted flour it only becomes a bit thicker, but it’s not the dramatic change like from regular flour to dough.

(b) Grain That Didn’t Reach a Third – Roasted

**”Grain that didn’t reach a third roasted, after its

Continuation of Translation

(b) Grain That Didn’t Reach a Third – Roasted

“Grain that didn’t reach a third roasted, after its grinding it is coarse like sand and is not called ground – it is permitted to knead from it with vinegar and the like much at once. But hard – prohibited.”

Explanation: Early grain that one roasted and coarsely ground, which is like sand – one may knead even a lot at once with vinegar, because it doesn’t become a dough. But if it becomes hard, it does look like lash and is prohibited.

Chiddush: Even by what one may do, one needs a change – one uses vinegar instead of water, or one does it in a different order (first vinegar then ground flour). The ground flour/shus is mentioned as a Pesach food that one buys in stores.

(c) Mursan (Bran from Grain)

“Mursan – one may not knead, lest one come to knead earth and the like. And one puts water on mursan and brings with it the chicken feed back and forth, but does not knead with one’s hand. And if it did not mix – one pours from vessel to vessel until it mixes.”

Explanation: Mursan one may not knead like a dough, because mursan is mixed with dirty things like earth, and making a kneading with earth is similar to actual lash (making cement/clay). But one may: (1) pour water on mursan, (2) mix with a spoon but only back and forth (lines), not like normal lash, (3) not mix with the hand, (4) if it didn’t mix – pour from one vessel to another.

Chiddush: The distinction between spoon and hand: with a spoon back and forth is a change from the way of lash, but with the hand it looks like actual lash. The permission of pouring from vessel to vessel is only for babies and sick people (the sick).

(d) Mursan – Amount (One Vessel)

“And it is permitted to mix mursan… and mixes in one vessel even a kor even two korim.”

Explanation: One may mix mursan in one vessel even a large amount, and afterward divide into smaller vessels for each animal.

Chiddush/Question: Why is specifically one vessel better? Seemingly one large vessel looks more like a large lash operation! The reason remains unclear. The Rambam simply says that this is how one should do it – one vessel, then divide.

Laws of Feeding Animals on Shabbos

(a) Rule: One Does Not Feed as One Feeds on Weekdays

“One does not feed animals, beasts and birds on Shabbos as one feeds on weekdays, because of grinding legumes and kneading flour and the like.”

Explanation: On weekdays one makes special preparations for animal food (grinding, kneading) to make it tastier. On Shabbos one may not.

(b) Amount of Feeding

“One should not feed a camel food for three or four days. And one should not lay down a calf… and open its mouth and put into its stomach. But one feeds more than what the animal eats, and gives it a little to drink.”

Explanation: One may not stuff a camel with food for 3-4 days. One may not force food into an animal’s mouth/throat. But one may stand there and hold the plate and give to eat, even more than it would normally eat.

Chiddush: The distinction between “to a place where it can return” (where the animal can spit out – permitted) and “to a place where they cannot return” (deep in the throat – prohibited). By beasts and birds one may put into the mouth to a place where it can return, and certainly one may place it before them.

(c) Whose Sustenance Is Upon Him vs. Whose Sustenance Is Not Upon Him

“In what case are we speaking? In one whose sustenance is upon him – his animal and his beast and house doves and geese and chickens. But one whose sustenance is not upon him such as a pig and dovecote doves and bees – one should not place before them.”

Explanation: Only animals/beasts for which the person is responsible for their food may one feed on Shabbos. Creatures that gather food themselves (dovecote doves, bees) – even if they belong to him – one may not feed.

Chiddush/Question: What is the reason for this prohibition? Two possibilities: (1) unnecessary tircha (as the Ramban brings), (2) lest one come to stumbling (concern of melachos). It remains unclear what the main reason is.

(d) Muktzeh Grass for Animals

“And it is permitted to stand one’s animal on grass and it will eat. But if they were on something that was muktzeh – one should not stand it on it, but stands before it so that it should eat.”

Explanation: One may stand an animal on grass so it should eat. But on muktzeh grass (set aside for merchandise) one may not stand the animal directly. But one may stand there and encourage/push the animal so it should eat from the muktzeh.

Chiddush: The distinction: directly standing the animal on muktzeh is a type of moving/handling the muktzeh object. But simply standing and encouraging – this is not moving. And so on Yom Tov – even Yom Tov which is more stringent in muktzeh, one may use the permission of “standing before it.”

[Digression: Custom of Shabbos Shirah – Putting Food for Birds]

The Magen Avraham and other Acharonim are mentioned regarding the custom of Shabbos Shirah to put food for birds. The question is: birds are “their sustenance is not upon you” – one may not feed! It is mentioned that someone argued that because it is a custom it is permitted, but this is rejected – “custom is not a proof.”

The simple answer is that one puts it before Shabbos (one prepares it before Shabbos begins). Teshuvah Me’Ahavah is mentioned as a source that has “always good answers” for the custom.

A sharp comment is made humorously: one doesn’t do this custom for the animal’s sake — the animal doesn’t need this food, one does it because one has a custom. “Did you ask the animal if it’s okay that one Shabbos one should suddenly remember that it exists?” — a moral point that one should truly care about animals the entire year, not only once a year as a custom.

[Digression: Multiple Tzitzis – “To Distance from Strangeness”]

A story/responsum is told about the custom to wear multiple tzitzis (like R’ Chaim Soloveitchik). It is asked: if each garment is a mitzvah, why not wear more? R’ Dov Lando answers: “To distance from strangeness” – one must distance oneself from strange things, even at the expense of a mitzvah, because it can pull other people away from Torah and mitzvos. R’ Chaim answers cleverly: if so, one will demand from every person to make a hundred small rooms with a hundred mezuzos, and every day slaughter a hundred chickens. It is noted that the rule of “strangeness” is subjective.

With this Chapter 21 is concluded.


📝 Full Transcript

Rambam Hilchot Shabbat Chapter 21 – Shevutim: Similar to Melacha and Lest One Come To

Introduction to Chapter 21 – The Transition from D’Oraita to D’Rabbanan

The Rambam says in Hilchot Shabbat, the twenty-first chapter. Baruch Hashem, we’re already holding close to the end.

In the previous chapters… They don’t say that it’s coming to the end, by the way, they’re very happy with each chapter. In the previous several chapters from the beginning, the Rambam spoke about the d’Oraita prohibitions. We dealt with whatever was in the chapter, whether one was chayav or patur. The question is, is it a d’Oraita? If it’s a d’Oraita, one is chayav a chatat or sekila, or patur. But the Rambam already said back then, at the beginning in the first chapter, that not only that, there are still many things that are forbidden mi’d’rabbanan.

The Rambam’s Innovation: Separation of D’Oraita and D’Rabbanan

And unlike other places in the Torah where the Rambam explains the d’Oraita prohibitions together with the d’rabbanan prohibitions, in Hilchot Shabbat he separated the d’Oraita prohibitions from the d’rabbanan prohibitions.

Or rather, just as the Rambam always separates the d’Oraita prohibitions from the d’rabbanan prohibitions together, so he does also in Hilchot Shabbat, unlike any other normal sefer in Hilchot Shabbat – the Mishna, the Gemara, the Shulchan Aruch. No one thought that one could do this in Hilchot Shabbat. But the Rambam thought that one could make an extra ten chapters, let’s say, until… the last ten chapters, I mean aside from hotza’ah, from chapter 7 until chapter 19, let’s say, is d’Oraita, and now he writes all the d’rabbanan prohibitions, all the shevutim of Shabbat. There is no other sefer in Hilchot Shabbat that has a list of shevutim. Shevut is in any case, on the d’Oraita prohibitions there are shevutim from the Rabbanan, yes, because the shevutim are under the melachot. Here there is choresh with the d’Oraita prohibitions, and here there is choresh with the d’rabbanan prohibitions. All of choresh with the d’rabbanan prohibitions, and so on, the Rambam will say from here onward.

Halacha 1 – The Source of Shevut

The Pasuk “Tishbot” and the Two Categories

The Rambam says as follows, it is stated in the Torah, it says in the pasuk “tishbot.” This is the pasuk that we brought earlier, the Mishna “tishbot” and “lema’an yanuach.” The Rambam says, we learn from here, “even from things that are not melacha one is obligated to rest from them.” It leads us to the simple explanation. Not only the 39 melachot, but “tishbot” means that one must rest even more than that, even things that are not melacha one is obligated to rest from them. And what does this mean? What else is forbidden, even things that are not melacha? The things that are not melacha are forbidden mi’d’rabbanan. “There are many things that the Sages forbade because of shevut.” Various things the Sages forbade because of shevut. I think one must say the mitzva of tishbot. Okay, regarding the shevutim. And it comes to the purpose of resting.

Why did they forbid things? What kinds of things did they forbid? He says, they forbade two kinds of categories of things. Some of them are things that are forbidden because they are similar to melachot, there are things that were forbidden because they are similar to a melacha, they look like a melacha. Not because this will bring about a melacha, even if it won’t bring anything, but it looks similar to a melacha. So, let’s say, the person who sees it, it looks like a melacha. And some of them are things that are forbidden as a decree lest one come from them to a prohibition punishable by sekila, a thing where the prohibition is not because it looks like a melacha, but because this can lead to doing a melacha for which there is the prohibition of sekila.

Explanation: The Rambam’s Understanding of “Shevut”

So, here one must say as follows, apparently according to my humble opinion, the Rambam is simply coming to explain the word “shevut.” Everyone knows that mi’d’rabbanan is called shevut, related to shevut, a rabbinic decree. And the Rambam explains that the word comes from the language of the Torah where it says “tishbot.” And somehow the Sages learned, according to the Maggid Mishne it’s an asmachta, because it doesn’t come from the derasha, but the Sages learned that here there is a hint that one must rest, aside from what one may not do, “lo ta’aseh chol melacha,” there is also a concept of resting, a positive commandment of “tishbot.” There is also a shevita that is somewhat broader than melacha. And here they based all these rabbinic matters, and they call it “mishum shevut.” And “mishum shevut” is an abbreviation like “mishum tishbot.” And this is the reasoning for it.

The Difference Between the Rambam and the Ramban

But one must say, as Rav Viznitzer-Bluming said, and I think it’s correct, and as other commentators say, there is a different interpretation in the Ramban, which everyone, the Maggid Mishne in his first answer presents it, but it doesn’t connect. Because the Ramban has a question, yes? And here we spoke about this another time, it’s very similar to the question that the Ramban has on many mitzvot in the Torah, that in the Torah it says that one should rest on Shabbat, and meanwhile there are 39 melachot that one may not do. But he may exert himself, he may drag boxes, he may work, he may do very many things all day. How can this be? It turns out that the 39 melachot haven’t yet caused “tishbot.” This is the Ramban’s question, that after finishing the 39 melachot he still hasn’t rested, because he may still carry himself around, he may still carry muktzeh, and so on.

The Ramban says that from this comes “shevut,” that shevut means essentially that aside from all the melachot, there is a Torah prohibition on doing things that are not Shabbat melachot. And the Ramban learns that all shevutim are d’rabbanan, perhaps indeed d’rabbanan, but it’s an obligation from the idea, apparently, of “Shabbat Shabbaton” and “tishbot,” the Ramban in Parshat Emor, and he speaks about this at length.

But, one must say here, one must give chapter 24 its true place where the Rambam speaks about this topic. This is certainly not what the Rambam means here, because the Rambam truly holds that there is indeed such a thing as resting, but that is a different category, as it were. The Rambam brings it from “lema’an yanuach,” and regarding that there are indeed laws that exertion is forbidden. So the Rambam speaks about that, that there are things that are not Shabbat-like that one may not do. But what he says here about shevut, doesn’t speak about that, because he speaks here clearly, those things are perhaps even d’Oraita or perhaps another kind of d’rabbanan. Here he speaks clearly about d’rabbanan prohibitions that are, as he says, a category of similar to melacha or lest one come to. It’s not that topic. Because if one goes according to the Ramban, it wouldn’t need to be a language of similar to melachot or a decree lest one come to, but simply because one must rest. But the Rambam doesn’t say because one must rest. Resting means the 39 melachot. But because there is something, an extra word, another word “tishbot,” to say that besides the 39 melachot one can still drag along, can still bring in other prohibitions, but these prohibitions will be rabbinic prohibitions. And there is indeed such a concept of resting, but that is a different matter, not the matter of shevut according to the Rambam.

Summary: The Rambam’s Approach to Shevut

So that’s what one can say about this. There we will come to that chapter, we will see more about that. So, and here the Rambam will enumerate all the prohibitions. He will go further according to the order of the 39 melachot, and by each of the 39 melachot he will say what is forbidden mi’d’rabbanan, either because it’s similar to melacha or because lest one come from them to melacha.

Halacha 2 – Shevutim of Choresh: Meshavet Gumot

Discussion: Similar to Melachot and Lest One Come To

Speaker 1: The Rambam says… no, that’s not the language. He says “similar to melachot” means I think, that it’s similar to the d’Oraita prohibitions. But I’m saying, the melachot means… but “similar to melachot” is the simple meaning, and what did you say, let’s learn it well. But when the melachot, one must know, why indeed are things similar to melachot forbidden? Also apparently because it confuses the person, but not because if you do this you will slip into a prohibition punishable by sekila. Apparently, on the surface it can’t be consistent internally. Similar to melachot means other people should be prevented from stumbling, because it looks like you’re doing melacha. Lest one come to means the person himself will stumble. It could be, but it’s different. Let’s see.

Speaker 2: Okay, let’s find the Gemara. It’s perhaps inside. Because here the Rambam will enumerate all the shevutim, rabbinic prohibitions.

Meshavet Gumot – A Toladah of Choresh

The Rambam says as follows, he begins with choresh. The Rambam says, anyone who levels holes, the main choresh means when one makes a hole to plant, one digs the earth to plant. But there is when one digs the earth not to plant. The Rambam says, anyone who levels holes, one who levels little holes, he levels the earth, behold this one is chayav because of choresh. This is chayav. This is the main obligation. It’s a toladah of choresh perhaps. I’ll open here, so we should always have the Rambam. The Rambam also, he says so. Meshavet is chayav, it’s a toladah of choresh. It’s stated explicitly in chapter 9. Okay, this is an obligation, even if it’s not part of planting. Yes, it’s a toladah. A toladah of planting.

The Prohibition of Clearing in a Plowed Field

Fine, what toladot were added? It’s forbidden to clear… It’s indeed, comes to a rabbinic prohibition. What is the rabbinic prohibition that is similar to this? Something else that one may not do. It’s forbidden to clear, one may not go to the bathroom in a plowed field on Shabbat, in a field where one has already made a plowed area, where one has already begun to cultivate, lest one level holes. Because when he goes there, he will come to level holes. If he wants to fulfill “and you shall go out to outside the camp,” if he eats from the trees.

Very good. If he says, he will take earth to cover with his feet, he will throw it into the hole. Very good. So, further.

One Who Clears a Storehouse on Shabbat

One who clears a storehouse on Shabbat… Another thing that one may not do because of lest one level holes. Lest one level holes is like the second, lest one come from them, and the next is similar. Okay, let’s see. Look, look. Further is lest one come to. One who clears a storehouse on Shabbat, one who empties out a storehouse that has a room filled with things, and he empties it out, even when it’s not for the purpose of a mitzva matter, even if he needs it for an important reason. Why does he say there is? Because one doesn’t just do exertion for no reason. But even if one may do exertion, but if the manner is that he empties out everything that’s in the room for a mitzva matter. What is the mitzva matter? Such as if he will bring in guests, he wants to place guests there, the mitzva of hospitality, or he will establish a study hall in it, he wants to make a beit midrash there, a shiur. He may not take out everything down to the earth. He shouldn’t take out the storehouse, one can literally leave until the sand. He may not reach the sand. He may not reach until the sand. Why? So that he not finish the entire storehouse, he should not reach the wall, to the bottom of the entire storehouse. Why? Because when he will encounter the exposed, the exposed earth, and he will see holes, lest he come to level holes. So it was forbidden that he may not at all reach the temptation, he should not finish until reaching the holes.

Mud on One’s Foot

Further, mud on one’s foot, one can also on a wall or on a beam, but if he has a bit of mud on his foot, he wants to wipe it off, he doesn’t want to make leveling of holes here, he just wants to wipe it off. But it was also forbidden to wipe one’s foot on the ground, also the same thing, lest one come to level holes. He will rub his mud on the ground, perhaps he will thereby make a leveling of holes, he will level the ground.

One May Not Spit on the Ground and Rub with His Foot

Another prohibition, one may not spit on the ground and rub with his foot. One also may not spit and then rub the spit with his foot. For the same reason, lest one level holes. When he rubs with his floor and he will want to erase the spit, he will also thereby level holes. But what may one do? But if one has spit, one may indeed walk on it afterward and erase it in passing. It’s permitted to step on spit that’s on the ground, and walk innocently, because then he’s not intentionally rubbing the earth and doing the same things.

Women Who Play with Nuts and Almonds

Further, women who play with nuts and almonds are permitted, specifically women? Men don’t play with such things?

Speaker 2: Men play with the Gemara. “For a commandment is a lamp and Torah is light,” that’s my fun.

Speaker 1: Okay. The answer is it was much from Shabbat. Yes.

Speaker 2: There won’t come upon it a complete oath, because the nuts and almonds will fall on a specific place. Yes, one pushes them into level earth in order to be able to play better. Ah, they can play better… one plays with them there between.

Rabbinic Decrees Related to the Melachot of Choresh, Zore’a, and Kotzer

Continuation of Decrees Related to Choresh (Leveling Holes)

It’s Forbidden to Spit and Rub with One’s Foot

He also may not spit and then rub the spit with his foot, for the same reason, lest one level holes. When he rubs with his floor, he will want to erase the spit, he will also thereby level holes.

But what may one do? But if one has spit, one may indeed walk on it afterward and erase it in passing. It’s permitted to step on spit that’s on the ground, and walk innocently, because then he’s not intentionally rubbing the earth and doing the same thing.

Women Who Play with Nuts and Almonds

Further, women who play with nuts and almonds and similar things. Specifically women? Men don’t play with such things? Men play with the Gemara. Songs they will say and praises, that’s my fun.

Okay, it’s forbidden to play with them on Shabbat, lest one come to level holes, because the nuts and almonds will fall on a specific place, one must level the earth in order to be able to play properly better. Ah, the earth should be level. Not that he will push in the nuts and almonds. Okay. Yes, but he’s playing with them, it’s part of the game that it should be good.

It’s Forbidden to Sweep the Ground

Okay, and it’s forbidden to sweep the ground. It’s interesting he didn’t begin for example with “and it’s forbidden to sweep the ground,” because that’s the daily thing, that’s indeed the main thing, and all these others are rare halachot. No, there are other things. Yes, but he begins, “it’s forbidden to sweep the ground” is something that’s relevant every Shabbat after the meal, that one shouldn’t sweep. All these things are more superficial.

Lest one level holes, unless it was paved with stones, but if it’s paved with stones, then there’s no leveling of holes. But when there’s earth, soft earth, and when one sweeps and makes a hole, there’s indeed no intention, he indeed means to gather the dirt, but when he sweeps he levels the earth. He goes into the earth, he saw that there’s a hole, he went to fill it. That means he transgressed choresh.

It’s Permitted to Pour Water on the Ground

But what one may do is, one may sprinkle water on the ground, one may sprinkle water on the ground, and one need not be concerned lest one level holes. With water one can also level holes, for behold he doesn’t intend for this.

Discussion: Why is Sweeping Forbidden but Pouring Water Permitted?

Speaker 1: Except sweeping is also a davar she’eino mitkaven.

Speaker 2: No, that will indeed bring to it. He intends to sweep. There’s no question that it won’t come by mistake. He’s going to sweep and also do that. Whereas when one throws water, it doesn’t happen that one does that.

Speaker 1: That’s what I mean. Do you understand what I mean? Not that it needs to be soft, he indeed translates it so, but I wouldn’t have thought that the davar she’eino mitkaven is the other discussion. I would have said, she’eino mitkaven means that usually when one sprinkles water one is not engaged in leveling the floor.

Speaker 2: One must say so, because one won’t be able to say about forbidden to sweep also she’eino mitkaven. One indeed only means to… It’s a different discussion.

Speaker 1: Right, he’s indeed not mitkaven. If it were a davar she’eino mitkaven it would be permitted. The question is that it’s psik reisha.

Speaker 2: Right, even if it’s a davar she’eino mitkaven, the Sages forbade it. It’s indeed a stringency, it’s not a Torah prohibition. But the Sages forbade it anyway because it’s too strongly similar or it’s too close that one should level holes, one wouldn’t have decreed. And one must say she’eino mitkaven, when he’s mitkaven one would forbid even if it’s not a proper leveling of holes. For example, let’s say, the water itself already made something a…

Speaker 1: I’m telling you, I would have said it brings. I don’t see that this is the point. It seems to me… One must see the others here.

Speaker 2: Yes, what I would have said, it could be that one says as long as he’s not mitkaven, one may sprinkle. Also, if he indeed has in mind leveling holes, then one shouldn’t be allowed even through water.

Speaker 1: Yes, but I understand that, that’s indeed… I don’t understand. Okay.

One May Not Oil the Ground

Another halacha. One may not oil the ground, even if it’s paved with stones. One may not smear oil on the ground, even if it’s a ground that’s covered with stones, where then there’s no prohibition of sweeping, sweeping one may indeed do, but oiling one may not.

“and one may not sweep it”, one may not blow on the ground either. All these things are ostensibly to remove the dust. Blowing, or “and one may not wash it”. What is the difference between sprinkling water and washing it? It seems sprinkling means simply spraying, and washing means with a rag, the way one uses water and cleans with water.

“Even on Yom Tov, all the more so on Shabbos”. Why? “So that one should not do it in the manner that one does on a weekday”.

Discussion: Why is it forbidden even on stones?

Speaker 1: If so, even by stones one may not. Ah, by stones there is no concern of leveling holes. But it’s a weekday activity, and he’s going to let himself do a weekday activity, “and he will come to level holes” in a place that is not paved. It’s a bit of a decree for a decree. We’re afraid that he will go so… leveling holes is…

Speaker 2: Yes, but he’s talking about stones, there’s no leveling holes by stones.

Speaker 1: Right, but the problem is that you’re doing such a weekday activity, which is the next step. Usually during the week, one washes the floor, and afterwards one levels holes. Not exactly on the stones, it seems usually there weren’t stones like today. Perhaps today, where everything is paved, it’s really not the question. But there were stones in the middle, but on the side there is sand. So, it’s part of the routine. Don’t do the whole weekday routine, that’s the point. A little straightening he may do. Don’t do the whole weekday routine, because that leads to this. It’s a very practical thing. I understand all these things.

A courtyard that became muddy from rainwater

Further, “a courtyard that became muddy from rainwater”, a courtyard that got too much rain on it, it became muddy, that one cannot walk there. Yes, it’s a puddle everywhere. He may bring straw “and trample it down”. Chop it down, I mean. Does it mean like from the language of trampling? Simply spread it on the floor? Or… okay, yes. In short, he puts out straw so it should dry up a bit, so one should be able to walk on the water. This one may do. It’s also a bit similar to leveling holes, but this is not leveling holes, he’s only putting it so one should be able to walk on the water.

But “when he tramples”, but when he does it, when he spreads the straw, “he should not trample it with a basket or with a container but with the bottom of the container”. He can do it in an unusual manner, with the edge of the container, but not that he should take the container and put it all around on the straw. Why? “So that one should not do it in the manner that one does on a weekday and come to level holes”. Again the same thing, when he does things like during the week, he’s going to do a perfect job of the straw, trample it like he does during the week, then he has come to leveling holes. He must do it with a change, so he remembers that he’s not doing it as he does on a weekday, and he won’t stumble.

Summary: Basic principles in rabbinic decrees

Further, and with this we have finished all the toladot of plowing.

General innovation: An important principle is brought out in all rabbinic decrees related to Shabbos labors: all the “lest one come to” are not distant concerns, but things that the Sages saw that in the weekday routine, the next step after the permitted action is a Torah-level labor. It’s a “slippery slope” that is very close – it’s from the same category of labor. The principle is: don’t do one step before the labor.

Decrees related to sowing

Let’s go further, sowing. The Rambam says, one who waters seeds, one who gives to drink to the seeds, he waters the plants, is liable for sowing, this is sowing itself, this is a toladah of sowing.

Therefore, what is the rabbinic decree in this? It is forbidden to draw water from the well with a wheel, one may not draw water from the well with a wheel, a decree lest one fill for his garden and his ruin. Because if it will be very easy for him to draw water, he will use it as he uses during the week, he will draw a lot of water, and when he draws a lot of water to fill large vessels to water his garden, his… his ruin. Why a ruin? How does a ruin come in? A ruin doesn’t mean a ruin. It seems it means something a place where one used to plant. I don’t mean in a ruin one used to plant. In short, a place that is proper… where there is indeed a concern, where it’s called sowing.

But with a wheel. Without a wheel one may. He does it in an unusual manner, a bit. It’s similar to this as he does on a weekday. When one does something in a professional way, one doesn’t remember that it’s Shabbos, and one does more things. It’s not that one doesn’t remember that it’s Shabbos, this is the manner, one does it on a weekday, there’s no distinguishing sign, and one can easily stumble.

If there is, if there was a well with a wheel in the courtyard, one good, then it is permitted. That is, what is forbidden to draw water from the well means what is not in a courtyard, what is in a public domain or a private domain, a public domain with a partition of width, whatever. But if it’s in a courtyard, one may. Why? It is permitted to fill from it with a wheel. Why? In the courtyard we are not concerned lest one fill for his garden. Because there it’s not next to the garden, or whatever. It seems. It’s not a manner that is a plan, which I understand, it’s difficult. Not difficult, but simple.

Okay. One doesn’t do it with a large wheel. There where it’s still. The next step. This I tell you, these are all things where the whole week the next step is to do a Torah-level labor. Don’t do those things. Things that can bring, not just anything, it’s not what occurred to me, I wonder I think. All these “lest one come to” are things that the Sages looked at, on Friday one does so, and the next step is a labor. On Shabbos, don’t do one step before the labor. Right? Right. It’s called a “slippery slope”. It’s not even a slope, it’s very close, it’s not very far. It’s from the same category of labor.

Decrees related to reaping

Okay, further. Reaping. The Rambam says, one who detaches, when one tears out a fruit, a plant, is liable for reaping. And what is the rabbinic decree from this?

It is forbidden to extract honey from its beehive

Therefore, one may not do something that is not detaching. Therefore, it is forbidden to extract honey from its beehive on Shabbos, one may also not take out honey from the beehive, from the hive, on Shabbos, from the “beehive”, on Shabbos, because it is like detaching. It looks like detaching. Although it’s not attached to the ground, it’s not a true reaping, but it looks a bit like reaping. Because reaping is there something lies attached to the ground and you cut it off. And here is how the bees work, it’s like planted, it has some similarity, and you tear it out. It looks similar to… This is perhaps like that which is similar to a labor, not lest one come to a labor, but similar to a labor. Yes, it has no connection to reaping, but it looks similar. To someone who sees from a distance how something he’s pulling out from there. It has a similar form, the form of the thing is similar.

One may not climb trees

Further, next prohibition. One may not climb trees, one may not climb up a tree, whether moist or dry, whether it’s a dry tree, whether it’s a dried-out tree. And one may not hang on trees, one may also not hang on a tree. And one may not lean on trees, one may not lean on a tree. Not only that, but even one may not go up even on erev Shabbos on a tree to remain there during Shabbos, to place his vessels on it. And here we’re already not talking about attached to the ground at all, but more generally, in general one may not use anything that is attached to the ground on Shabbos, because all these things are a decree lest one detach. He will go on the tree, he will see a live one, it will be easy for him, or he will forget and reap.

Fruits that fell on Shabbos

More decrees of reaping: fruits that fell on Shabbos, fruits fell by themselves on Shabbos, there was no reaping at all, but it is forbidden to eat them until after Shabbos, you may not eat them until after Shabbos.

Laws of Shabbos – Decrees on detaching and using a tree

Fruits that fell on Shabbos – decree lest one detach

He will go up on the tree, and it will be easy for him, or he will forget and reap.

Very good.

More decrees of reaping: fruits that fell on Shabbos, fruits fell by themselves on Shabbos, there was no reaping at all, but it is forbidden to eat them until after Shabbos, one may not eat them until after Shabbos, because a decree lest one detach. He will have pleasure, “ah, suddenly I had a fresh fruit now that fell from a tree,” and he will have pleasure from it, and he will forget that one may not on Shabbos, and lest he detach, he will make a toladah, he will go cut, tear.

Myrtle that is attached – smelling something attached to the ground

Myrtle that is attached, a myrtle, a fragrant plant, yes, the myrtles that one uses in the four species, that has a fragrance, it is permitted to smell it, one may smell it. You shouldn’t think that just as one may not take from a tree, one may not… one should be afraid that if one will smell one will tear it off.

No, one may, “they only taught about its fragrance”. A fruit, if one will let touch a fruit that is still… one may smell a leaf that is made to smell, why? “They only taught about its fragrance”. The pleasure is that it should smell, for a fragrance that emanates. The fragrance is very good, it lies there, it stays fresh, and when he wants to smell he can go there, he has no reason to tear it out.

But there are things that one may not smell when it’s attached to the ground. An esrog and an apple and anything fit for eating, it is forbidden to smell it when attached, one may not smell when it’s attached. Why? A decree lest one cut it to eat it. When he will have pleasure from it, indeed to smell, but he will already catch a desire to eat, there is a decree lest one cut it to eat it.

Makes sense.

Yes.

A tree whose roots make an impression on its body – roots out of the ground

A tree, now this law the Rema wrote so erev Sukkos, he thought of myrtles and esrogim. “A tree whose roots make an impression on its body, one may not climb it on Shabbos”, a tree whose roots stick out from the ground, here too the roots will come out back, so because a person thought that this is already not a tree, we already said “forbidden attached to the ground”, but this is forbidden to sit on it. We already saw one may not sit on this, one may not sit on a tree, one may not sit on something attached to the ground, one may not lean on something attached to the ground. He says, if the roots come out from the ground three tefachim, one may also not.

But if they are under three tefachim, the small little branches that are right by the ground, is indeed lavud, a distance is indeed a law of lavud, he says that we don’t look at something that is next to the ground that you’re not going to go cut it down. The point is lavud or because… I mean that lavud would remove the concern of cutting. It’s a bit interesting to say. He says that here you already have a practical reason, but we’re not afraid he will cut.

No, no, on the contrary, the concern of cutting, we hold by sitting on a tree we already hold quite far from the practical concern of cutting. Therefore it’s only like a decree. As it’s called sitting on a tree is forbidden, but when you sit when it’s close to the ground, doesn’t mean you’re sitting on the ground, you’re sitting indeed on the tree, you don’t need essentially the tree, you can say you’re not using any tree, you’re sitting simply on the floor, ah, a step higher.

And here he goes to details but, if it protrudes, yes, Yonasan, three tefachim, a distance of ground, if it protruded above three and within three, the tree grew in a way that it comes out from the ground, it goes higher than three and afterwards it comes back down to three, it is also permitted to use them. That means already the part where it’s within three, yes?

If it was three high, even if one side is level with the ground, it’s such a hilly place, so there is a place where the root that sticks out is three high and the other place is not three high, then it is forbidden to sit on it, because half of it doesn’t mean he’s sitting on the ground, half of it is indeed a proper use of a tree.

One may not ride on an animal – decree lest one cut a branch

Let’s say more laws of using a tree or similar things that are toladot. The Rambam says, one may not ride on an animal on Shabbos, one may not ride on an animal on Shabbos. Ostensibly one would have thought one should be allowed because of “a living thing carries itself”, it doesn’t mean the animal is carrying. As my brother mentions, if a person would be riding it wouldn’t be called an animal. Right, right, right.

Why may one not ride on an animal on Shabbos? A decree lest one cut a branch, he will cut off a twig to lead it, to drive the animal. And then he will be transgressing on… okay, yes.

This is still detaching, detaching, yes. Perhaps on a donkey if it’s outside.

And one may not take from an animal. True. One may also not lean on an animal, hang on an animal. And also one may not even go up on trees on Shabbos, not to ascend and not to descend on Shabbos, and not rest on the side of an animal. These are interesting things, because this already looks like a bit of a decree for a decree, yes?

Yes, yes. But the side of sides is permitted. This looks in general, this is the normal way. That is, the side of sides, that means leaning on something that is leaned on an animal.

Right. This is further the normal thing. That is, a thing that… the order of things looks like, we don’t ride on animals, we don’t know, but when people ride on animals, they hold on dragging branches in order to drive the animal. Therefore the Sages forbade riding on an animal on Shabbos. And the side of sides is permitted, yes. Go further.

What is the law that one can make an animal for a partition? One can do nothing.

After the fact – climbed a tree or animal on Shabbos

After the fact, climbed a tree on Shabbos. I now want to know what happens if someone forgot the prohibition, or… he did indeed climb a tree on Shabbos. So, inadvertently, if he climbed the tree inadvertently, with an error, we fine him. But intentionally, if he climbed the tree intentionally, he didn’t follow the Sages, there is a fine, it is forbidden for him to descend, he may not come down on Shabbos from the tree.

One minute, I didn’t know. He stays on the tree until night.

But on an animal, if he climbed on the animal, then there is no distinction between inadvertent or intentional, he should descend, he should get off the animal. Because of animal suffering, why would you fine him on the animal’s account?

Right, good.

One unloads the burden from the animal – animal suffering

And so, for animal suffering they were more lenient about something else. One unloads the burden from the animal on Shabbos. One may indeed take off the load from an animal on Shabbos, although perhaps one would have thought that it’s a burden, they permitted it because of animal suffering.

How? This explains. If his animal was loaded with a sack of grain, if his animal is loaded with a sack of grain, he places his head under it, he may put his head under the sack that lies on the animal, so that he makes such an indirect movement, or movement not with his hands in the regular order, but with his head, and pushes it to the sides, and with this he moves the sack, as soon as it falls off. That is, one doesn’t do it properly with hands. What is the prohibition of taking off from an animal with hands?

I mean that it can be muktzeh or carrying?

We’re going to talk. We’re talking now that one does it, can only do it in all kinds of ways in an unusual manner.

In an unusual manner, yes.

So, why? I mean that it’s… perhaps it’s muktzeh? Are we talking in a way that it’s muktzeh?

Aha.

I mean that we’re talking about muktzeh. Perhaps the grain is muktzeh? It’s muktzeh, yes. So it seems, the things that are muktzeh. Okay, let’s learn.

And a sack of grain means, what does it mean? It’s not animal food, it’s not fit, when it’s grain that one put away for storage.

Coming from the road on Friday night – animal loaded

If he was coming from the road on Friday night, and his animal is loaded, he arrived coming from the road on Friday night, and his animal is loaded, when he reaches the outer courtyard, when he comes to the outermost courtyard, the closest to where he arrives, where it’s already a private domain, where one may already carry, then he takes the vessels that may be handled on Shabbos, he should take off the things that are not muktzeh, vessels that may be handled on Shabbos, he should properly take off. That is, a Gemara simply animal utensils or something like that, or not? It’s a connection with the animal, yes, it’s a relationship with the animal, this one may do.

And those that may not be handled, the things that are muktzeh, they also permitted because of animal suffering, but only in an unusual manner. He unties the ropes, he should open the rope, which this is a knot that is not permanent, the sacks fall, sacks that should fall.

He says, behold the sacks are similar to breaking, that there are things there that seem to break, and therefore he doesn’t have the solution of simply opening that it should fall. So, if the sacks were small, there is a solution, he brings pillows and blankets and places them under them, he brings pillows and blankets, soft things, he puts them underneath, and the sacks fall on the pillows, the sacks with the fragile things should fall on the soft things.

Nullifying a vessel from its readiness – pillows and blankets under sacks

Lecture on Melachos: Me’amer, Dash, and Related Laws

Yes, seemingly there would be a prohibition here, as we learned that one may not place a vessel under a lamp, because one is mevatel kli mehechano, one causes a vessel to become muktzeh, a vessel that one could have used has now been made so that one may not use it on Shabbos. And what is the prohibition of mevatel kli mehechano? I don’t remember the prohibition, but there is a prohibition to do mevatel kli mehechano on Shabbos.

He says no, here it is not mevatel kli mehechano. Why? Because they are small sacks. Even though they are small sacks, even if there are things that can easily break, that is only if it falls from the animal’s back which is high. But on the floor, even small sacks, one can always find a careful way and remove the pillow afterwards if one needs it. Therefore it is not mevatel kli, because there is always a way that one can still use the vessel on Shabbos, so one is not mevatel kli mehechano. Sha’im yirtzeh lishlof, to pull out the pillow, sholef, shehashaqim ketanim vekalim, they are light and small sacks, it won’t break from just pulling it out from the sack that it’s lying in, from the pillow and cushion that it’s lying on.

Broken Glass – Minor Loss

But if there were broken glass there, pieces of glass, things that are very fragile, on the contrary, then there is no heter, there is no heter. Broken glass is something that will indeed break, but on the other hand there is no loss there. Why? Because one will grind it anyway, to melt it. So then there is no heter to place pillows and cushions, because the heter even that we just said is only bedi’eved. Ah, right? Interesting, he says it’s not mevatel kli, but still bedi’eved, it’s a bit mevatel kli. Okay.

So then one does not say that one should place a vessel, and the Gemara says we permit even if it breaks. Simply if it breaks, there is no great loss, since everything is destined for melting. All these broken pieces of glass are pieces of glass that one needs to have to make good glass from them. So it’s normal anyway that one should leave it, one should cook it in fire and make new glass. So for a minor loss, for a minor loss, we are not concerned. They did not permit anything for a minor loss.

But if there is a large sack, and one places glass vessels and the like in it, because then there is indeed a great concern that it will break, and then one also cannot place a pillow, if one places a pillow or cushion it still won’t help, because yes, one will be mevatel a kli mehechano, because he won’t want to pull it out. Then they permitted unloading gently, it is permitted, yes. Unloading gently is permitted even gently, yes. Then they permitted properly, gently, gently. That is the word, gently, gently. Yes, he should unload. Yes, he doesn’t want to load, therefore he is permitted. Unloading gently, yes, when he is afraid that his glass vessels will break.

Right. But he says, why didn’t they actually permit? Why didn’t they say one should take it off? Why shouldn’t one load the large sacks on the animal, so that one shouldn’t stumble with the concern of muktzeh? He says, nevertheless we are not concerned about the animal. It’s still different that he should transgress something that is a concern of muktzeh than it should be on the animal, than there is a problem of causing pain to animals. Causing pain to animals.

The Melacha of Me’amer

We have finished choresh, zorei’a, kotzer. Now we will learn the next melacha which is me’amer.

Law 1: One Who Sticks Fruits Together Until They Become One Body – Liable for Me’amer

What else does one not do that is similar to me’amer, or what leads to me’amer?

The Rambam says, One who sticks fruits together until they become one body, one glues together small fruits until they become one body, is liable for me’amer. We have already learned in the laws of me’amer, yes, for example one makes a fig cake and the like. Unlike cheese, which is boneh, yes? Okay. This is fruits. Fruits is usually me’amer, one takes together two. Also, one glues together fruits, ah, one is liable. This is the Torah prohibition of me’amer. Always the first thing is the Torah prohibition. Liable without qualification, means liable.

Rabbinic Prohibition: Fruits Scattered in the Courtyard

What is the rabbinic prohibition? Fruits scattered in the courtyard, oh, fruits have spread out in his courtyard, he may not gather all the fruits in one place, which would look similar to me’amer. He may gather, but what then? He may gather the fruits and eat. But he may not gather all the fruits and put them in a vessel, but he may not put them in a basket or in a box so that he should not do as he does on a weekday. He may not properly gather them as usual, lest he do as he does on a weekday, I am afraid lest he press them with his hand in the box, when they are all together he will press them together, because then it will become a toladah of dash, and it is called lest he come to squeezing.

Salt – Appears Like Me’amer

And similarly if salt scattered for him, one may not gather the salt so that it should be in one place, because it appears like me’amer. Because it is not something that grows from the ground, it is not something that grows. Me’amer is perhaps only on things that actually grow. But the matter of salt means not that it scattered on the table, it means the place where one makes it, near the Dead Sea, and how one takes it, is somewhat similar to fruits, because salt doesn’t grow, but yes, one takes it out from the earth, it looks somewhat similar to gathering fruits or gathering grain. It’s the process of how one makes the salt.

The Melacha of Dash – Squeezing

Now we will learn about the melacha of dash.

Law 2: One Who Separates is Liable for Dash

The Rambam says, One who separates is liable for dash. If someone separates, he takes out one thing from another, for example he takes out the kernels of wheat from the whole grain, he is liable for dash. One who squeezes olives and grapes is liable for separating, a type of separating, taking out the inside from the olives, the oil from the olives.

Rabbinic Prohibition: Squeezing Berries and Pomegranates

And so, what is the rabbinic prohibition? The rabbinic prohibition is that not only olives and grapes may one not, but also it is forbidden to squeeze berries and pomegranates. Why? We find that people squeeze grapes like olives and like grapes, we are afraid lest they come to squeeze olives and grapes. It’s interesting, because we don’t even know yet at all why there is actually a distinction between olives and grapes and berries and pomegranates. Because that is the way, now say, it’s a revelation.

Again, why are berries and pomegranates not separating? Olives and grapes are fruits that are meant for squeezing. From olives comes out oil, from grapes comes out wine. Separating is to finish the… to finish something that is meant to be taken out, and one takes it out. Simply if you squeeze a piece of wood, water comes out from it, it’s not squeezing, it’s not separating. But berries and pomegranates, since certain people, yes, even by certain people it’s still not the same as olives and grapes. But since by certain people it looks similar, they will think that perhaps also olives and grapes, or lest they come to squeeze olives and grapes. Whatever he means, we’ve learned a thought. Ah, the Rambam says yes, lest they come to squeeze.

Other Fruits – Permitted

But other fruits such as peaches and apples and so on, which no one squeezes, yes, one does squeeze them when one is thirsty for squeezing, these are not things to which squeezing applies so strongly.

Pickled and Cooked – Stringency with Other Fruits

Further, pickled and cooked, pickled fruits or vegetables, that one squeezed. So, if to soften their body, if one squeezes it simply because one wants the flesh from it to become softer, it is permitted. And if to extract their liquids, if one wants to take out the water from it, then yes it is forbidden. This is a stringency with other fruits, a rabbinic prohibition, the same thing. Yes, this is a stringency with other fruits. This is indeed something that is cooked in water, not only by a crazy person who drinks apple juice, I said that a good person drinks apple juice is not a normal thing. But pickled and cooked happens, one drinks the cooking water, we learned here a thing, one makes from the fish water.

Snow – Crushing Gently

And if one crushes the snow so that its water flows, if someone wants to have water, he may not take snow and beat it so that the water should run out. This one may not do on a large scale that he takes a huge bowl of snow. But in a cup or in a bowl one may indeed crush snow.

Discussion: What Does “In a Cup” Mean?

Speaker 2: A cup that already has water in it?

Speaker 1: What is the word? Because it’s a small amount?

Speaker 2: No, it doesn’t say how large. I think it’s into the cup because… yes, because it goes into water and it’s not nolad. This is molid, he makes water. Here you see that he makes water, and here there is water.

Speaker 1: We’re talking here about separating. We’re talking here about separating. So it says here in the… in the… we’re talking here about separating. I don’t know what you saw in other places, in the Rambam. But the… a cup do you mean to say that already has water? I don’t know, already here in this something. Yes, a full cup, not an empty cup. Or directly… it also doesn’t say what I’m saying. But so it says in the commentators that it means this.

Speaker 2: We would have thought, snow is something for a larger amount. I know going out to the fields and making is all snow, but in a cup, a small amount.

Speaker 1: No, you can say that it’s direct. Directly he’s going to drink it now. Just as we learned by other things, there’s a distinction if it’s direct, right?

Okay.

Garlic, Hemp, Unripe Grapes, Ears of Grain – Crushed Before the Day

Garlic, hemp, and unripe grapes, ah, young fruit, and ears of grain, right? That one crushed before the day, that one beat before the day, so, if they lack crushing, if it still needs to be crushed, ground, it is forbidden to complete their crushing on Shabbos. One may not do crushing with a vessel on Shabbos. But if it only lacks grinding by hand, a bit of squeezing with the hands, then it is permitted to complete their grinding on Shabbos. Squeezing with the hands one may, because it was already crushed before the day. That is, the main melacha of dashing one has already done, one already beat it on erev Shabbos. Now only to finish, to finish is only a small thing, grinding by hand one may.

Therefore, it is permitted to complete the grinding of groats in the pot on Shabbos, except what they said to us it is forbidden to fill. If someone wants not so one may make the grinding of groats basically on Purim one may.

Speaker 2: Yes, in Yiddish, it means grits. It’s a type of farina, a type of thing, that comes in pieces, that one squeezes it a bit more into powder. It’s already cooked, basically. But it’s basically finished. It’s similar to the “it only appears like grinding by hand”, which this is permitted.

Speaker 1: Very good.

One Who Rubs Ears of Grain – With a Change

One who rubs ears of grain, if someone with his hands rubs on grains so that it should take out the grain from it, it’s similar to what one does threshing, but he does it on a small scale with his fingers. He rubs with a change, so that it should not appear like threshing, that he should do it with a change, he should not do it on a large scale that he takes out the kernels from the grain. He must still do it with a change. There is a normal way, there are three things: there is threshing, there is rubbing ears of grain, which one does with the hands, and there is rubbing ears of grain backhanded, I know, he does it in a weaker way. He does it with a change, yes.

One Who Nurses Milk in His Mouth – Exempt But Forbidden

So, let us learn about nursing milk. Nursing milk in his mouth, exempt. It means that he may not. It means forbidden, exempt but forbidden. Nursing, yes. Milking is a toladah of dash. But he already finished with the exempt, he should have said forbidden. How is this nursing milk? If he is a sick person, if it hurts him and he needs to have the milk for a cure, not exactly a cure, but to calm himself, and with all the nursing in his mouth, one may nurse in his mouth, because it’s not a true separating. At least, it’s a separating backhanded. It’s backhanded, because in his mouth is not the normal way of threshing. If someone milks from an animal, usually from a cow, he does it with his hand into a vessel, he does it, milking another thing, he drinks it, yes, a vessel, a thicker one, he doesn’t put it into a mouth, he puts it into a vessel.

Because it’s still separating backhanded, it’s not a proper separating, and because of pain, the sages, in a place of pain they were lenient on this.

Laws of Shabbos: Separating, Winnowing and Selecting, and Grinding

Separating – Nursing from an Animal

Speaker 1: It’s a change, separating backhanded.

It’s backhanded. Backhanded, because in his mouth is not the normal way of milking. He milks from an animal, usually from a cow, he does it with his hand into a vessel. He does it with a different thing altogether, he drinks from the vessel to a vessel. The main thing is, he doesn’t put it into a mouth, he puts it into a vessel. Therefore it is only separating backhanded, it’s not a proper separating. And because of pain, the sages, in a place of pain they were lenient on this… even not in danger, even if it’s not a danger the sages may do so. But here, it’s not a danger, they permitted on this rabbinic prohibition of similar to separating. The rabbis don’t want Jews to suffer on Shabbos. It’s very important to know.

Very good. More laws of separating are as follows: Fruits from which liquids flowed on Shabbos. I want to say another thing that is permitted because of pain. For example, riding on a Shabbos elevator is not a Torah prohibition, it’s a shevus. Since it’s very difficult for people to walk the stairs on Shabbos, they were lenient.

Speaker 2: What does that mean?

Speaker 1: I hear.

Separating – Fruits from Which Liquids Flowed on Shabbos

Speaker 1: Fruits from which liquids flowed on Shabbos. Fruits from which it already ran out. We learned earlier that one may not squeeze out on Shabbos any olives and grapes, and berries and pomegranates one also may not because it’s similar, and so on. What happens if it ran out by itself? Someone peeled, cut fruits, and liquids ran out from it. So if they are olives and grapes, which if one would have done it initially it would have been actual squeezing, because these things are meant to be squeezed in order to have the oil or wine which is changed for the better, then it is forbidden to drink those liquids until after Shabbos. One may not drink it until after Shabbos.

Why? A decree lest one squeeze grapes on Shabbos. The decree is that he will next time cut and play with olives and grapes, yes, with the intention to squeeze them out. Next time he will squeeze.

Speaker 2: No, perhaps… it doesn’t say that you didn’t cut at all. You put in a whole mass when you cut.

Speaker 1: Ah, it’s like it means by itself. It’s lying in a bowl, which ran out by itself. It squeezed itself. If he will take the grapes from it and he will… initially on Shabbos.

Speaker 1: Fruits berries and pomegranates, if it’s berries and pomegranates which is not a Torah prohibition of separating, then if he brought them in for eating, if he prepared the berries and pomegranates to eat, then the liquids that flowed from them are permitted, then the liquids that ran out from them are permitted. And if he brought them in to squeeze them, if he brought them in to squeeze for the liquids from them, then the liquids that flowed from them are forbidden until after Shabbos.

Speaker 2: Aha. Very good. Yes.

Speaker 1: Why? Because then it’s closer that he should squeeze. He brought them in, he brought them into the house in honor of this, on the label of the berries and pomegranates it says for squeezing. So if one will let him take what came out by itself, he will give it a push by itself next time.

Very good. But it’s obvious that one can eat it after Shabbos, right? It’s not like a thing… it’s not even a melacha, it’s a new type of decree. We learned by mistake, oops, until after Shabbos and the like on various melachos that one does on Shabbos. And here he didn’t even do anything wrong, the person did nothing, it ran out by itself. Rather what, the sages forbade because if he will drink, he will come to do it by himself.

Very good.

Separating – Olives and Grapes Crushed on Erev Shabbos

Speaker 1: Further. Now we will learn the rabbinics of winnowing and selecting.

Olives and Grapes That Were Crushed on Erev Shabbos

Olives and grapes that were crushed on erev Shabbos, they were squeezed on erev Shabbos, and liquid came out of them by itself, it flowed out during Shabbos, it is permitted. That means, what’s the difference from before? Because here he already did crush them on erev Shabbos. So, there’s no longer the decree of lest he squeeze, because it’s already squeezing by itself.

Honeycombs that were crushed on erev Shabbos, which we learned earlier that it’s rabbinically forbidden, because it looks similar to separating. But here, the liquid that comes out of them on Shabbos is permitted, because there’s no place for a decree here, since he already crushed them on erev, he already did the crushing earlier. That means, on erev… So therefore after crushing there’s no longer any connection to squeezing or anything like that? It’s not clear.

Speaker 2: What is he saying? I don’t have it clear.

Speaker 1: Makes sense. There was the concern of lest he squeeze, but once it’s already crushed there’s nothing left to squeeze, everything is already squeezed. You don’t need your help anymore.

Speaker 2: Interesting.

Speaker 1: Something’s bothering you. But he sees that, he sees that in this manner people don’t conduct themselves to squeeze. But perhaps it could technically be that fact, you understand what I’m saying? It’s perhaps a practical thing. But for this manner there isn’t the concern.

Speaker 2: Okay. Yes.

Winnowing and Selecting – Introduction

Speaker 1: Further on a bit, winnowing and selecting. Okay. Yes.

Winnowing and selecting are primary categories of labor. But why doesn’t the Rambam say the primary category of it? Because everyone knows what winnowing and selecting are.

Speaker 2: Ah yes? More than threshing?

Speaker 1: Yes, because threshing is a subcategory of this. He only says about things where you need the subcategory in order to explain the thing. But winnowing is winnowing. Winnowing and selecting are the same type of labor, right? He learned that it’s just a bit different.

Selecting – Blowing Away Chaff

Speaker 1: Winnowing and selecting are primary categories of labor. What are the rabbinic prohibitions derived from them? Therefore, even though it’s permitted to rub stalks with one’s fingertips, which we learned earlier that one may squeeze one, half while eating, he may for example eat nuts, he may break the shells and take out the nuts with his fingertips.

Speaker 2: Ah, with his fingertips, which looks like what he meant to say with a change.

Speaker 1: With a change, yes, and no utensil. But when he blows away the shells afterward, so that the shells should go away, he blows with one hand with all his strength. One may with the hand one may send away the shells, but not with a basket or with a tray. But he may not with a utensil. But even though the utensil is not a utensil that one normally uses for selecting, like a sieve.

But one may not, because if one uses a utensil there’s a concern one will start using the utensil that’s made for selecting, a decree lest he winnow with a winnowing fan or with a sieve, in which case he will be liable. Actually.

Selecting/Straining – Filtering Wine

Speaker 1: Because one who strains sediment, wine he wants to remove the sediment from the wine… sediment… sediment?

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: It’s a subcategory of selecting or sifting, he says yes. Therefore… it must be that it’s not… it’s biblical right? So it’s like… when what has really mixed sediment… that’s actually selecting or sifting. But wine that’s already clear, and he just wants to remove a bit of sediment that’s there, but it’s no longer a labor, because it’s already wine, he’s not going to improve anything with this. He doesn’t do it with the utensil, but with a cloth or with an Egyptian basket.

Even it’s permitted to filter clear wine or clear water with cloths or with an Egyptian basket, not with the regular utensil that one normally uses for straining, but one should not do it in a manner where he places the cloth as a filter. One shouldn’t make it so that the cloth goes in and the wine should run through, because that’s similar to how one pours over, so that he shouldn’t do it the way he does on a weekday and come to strain with a strainer. That’s too strongly similar to how one does it with a utensil that’s appropriate for this. It’s too similar to how one does it professionally, and then he will come to take a strainer.

And similarly, it’s forbidden to hang the strainer over the wine the way one does on a weekday. One may not hang the strainer over the wine the way one does on a weekday, even if he’s not going to do the… he places it so it should pour… no, or on top of the vessel or what, so that when one turns over the vessel it should pour. He hangs it on the top of the vessel, so that when one pours out the sediment shouldn’t come along. One may not do this on Shabbos, lest he come to strain. Even if he’s not going to do it now, he just places it on top so that when he pours himself a cup it should go through the…

Speaker 2: On top of the vessel? On his cup? Or on his bottle?

Speaker 1: Well, sediment is like a soup, right? A type of wine soup, basically. So, how does he hang it?

Speaker 2: On the barrel, on top of the barrel.

Speaker 1: Whatever it is. It’s funny to me. Perhaps he hangs it in the air, and then one pours?

Speaker 2: No, he doesn’t want to do the step before that.

Speaker 1: Could be, wherever one places the strainer. I’m trying to understand this “the way one does on a weekday”.

Speaker 2: Okay, it’s a step where the next step is to do the… again, the straining of the wine.

Selecting – Making Cheese

Speaker 1: And similarly, one who curdles, curdling means making cheese from milk, it’s a subcategory of selecting, separating the hard part, whatever the part from the water. It’s a subcategory of selecting. He’s not talking here about the curdling of the cheese, he’s talking here about doing something else before that.

Speaker 2: Forbidden… or, yes? Curds… yes?

Speaker 1: Subcategories of selecting, therefore, even though one may put sesame and nuts into honey, one may put in, one may put in sesame and nuts into honey, but one should not press together with his hand. He shouldn’t with his hands press together what? Some part… also the honey too, one makes the hard things from the honey that stick to the sesame and nuts, because it’s similar to the thing of removing the solid matter from the more liquid thing, one may not do it with his hand.

Grinding – Subcategories and Rabbinic Prohibitions

Speaker 1: We’re going to grinding. Grinding, until medicines.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Now we’re going to learn the rabbinic labors of grinding, the rabbinic prohibition that’s similar to grinding. Grinding means to grind, like making flour from wheat. And one who cuts vegetables very finely, he means he cuts vegetables into very small pieces in order to cook it, it’s a subcategory of grinding and he’s liable.

Um… that’s actually grinding, a subcategory of grinding. Therefore, what’s the rabbinic prohibition derived from it? One may not crush, squeeze, break into pieces, one shouldn’t crush carobs before an animal, whether small or large. Small animal, large animal, but it appears like grinding.

Speaker 2: What does “appears like grinding” mean? … What’s a real grinding that it appears like grinding? It’s not real grinding, why not?

Speaker 1: I don’t know. Why cutting vegetables very finely is grinding, is also a bit interesting. Grinding… grinding is one makes that from wheat should become flour, but… making that a tomato should become cut into small pieces?

Speaker 2: Yes, small pieces, does it have to be how small? That it becomes actually, that you make it into a powder, or you make it into…

Speaker 1: Not a powder, not a powder, a bit bigger than a powder.

Speaker 2: But this crushing looks like it’s not so small, but also not so big. I know the word that what he’s crushing, he’s chopping it. So he gives a whack on a watermelon it should become cut into pieces. When a crushing person is used to cutting with a knife, he chops it with his foot. It’s a bit bigger than grinding, and a bit smaller than it would have needed to be big enough not to be called grinding. But when one cuts them for gourds before an animal, which is a carcass before dogs, one may indeed cut a fruit for a gourd or a carcass before dogs. Why?

The Labor of Grinding (Continued) – Medicine on Shabbos

There Is No Grinding With Fruits

For example, he gives a whack to a watermelon, it becomes in a whack pieces. Whatever, I’m mixing him up. When a crushing person is accustomed to cutting with a knife, he chops it, he chops it with his foot.

In short, it’s a bit bigger than grinding, and a bit smaller than… it would have needed to be big enough not to be called grinding.

But one may cut gourds before an animal, and a carcass before dogs. One may indeed cut a fruit, a gourd, or a carcass before dogs. Why? Because there is no grinding with fruits.

What does that mean? Only vegetables have grinding and not fruits? What’s the difference between vegetables and fruits?

With grain there certainly is, right? Grain is the grinding that one normally speaks of, making flour. Right.

And vegetables is in order to cook it, that’s vegetables like that, vegetables one can’t eat as they are. So in preparation for cooking one does grinding.

Fruits one can eat as they are, you just want to make smaller pieces.

And this is apparently also why he says also about a carcass. What does a carcass have to do with fruits? A carcass is also, because the dog eats it as it is. You’re just making it easier for the dogs so they won’t have to figure out what to do with a large piece. Because of this the “there is no grinding with fruits” is also good for the carcass.

I hear, very good, makes sense. There are other versions and explanations, but yes, this explanation makes sense.

Untying Bundles – Because of the Effort

And one may untie bundles of straw before an animal, one may open a large bundle, bundle means a bundle of grain, before an animal. And one may crumble by hand small bundles, one may make with the hands, crumbling means to rub, yes, to squeeze with the hands, make it soft, small bundles. But not large bundles because of the effort involved. Large bundles one doesn’t do.

Interesting, not because it has something to do with grinding, but because of the effort involved. Why does he place it here? Because it’s the same thing.

No, because things of effort he will apparently later in the efforts. It’s a small one line that he adds here.

Bundles of Hay – Crushing with Fingertips

Bundles of hay and hyssop and horns if one has already used for animal food, a package of certain things that one uses for animal food, certain plants, coarse, which one has used for animal food, there’s a doubt if one can use from it. And one crushes and eats with his fingertips, one can grind it with the hands a bit and eat it, but not with the hand a lot, one may not fill the hands with the coarse and grind it, so that he shouldn’t do it the way he does on a weekday and come to this, if you’ll do it the way one does it on a weekday, you’ll come to actually do grinding.

One Who Needs to Grind Peppers – Change in Utensil

One who needs to grind peppers, someone has peppers, such a small fruit from the peppers, pepper, and he wants to make it so it should be crumbs, and in such a case to take into food on Shabbos, behold he crushes with the handle of a knife and in a bowl, one can take, one doesn’t do it with the knife itself, one should do it with a change, one should do it with the handle, the thicker side of the knife, and in a bowl, on the… or perhaps a bowl means? No, in the bowl. One may perhaps not on a large board or a thing that’s appropriate for grinding. Not in its usual manner.

So one sees that he holds in the middle of eating with eating, that he doesn’t prepare the grinding because he’s working now. But with a mortar he’s liable for grinding, if one does it in a mortar he’s liable for grinding, that’s actually grinding.

So here he emphasizes more the utensil. That even though you’re one step away from grinding one may still yes, when it’s part of the eating.

Therefore It’s Forbidden for a Healthy Person to Take Medicine – A Decree Lest He Grind Ingredients

Therefore, ah, says the Rambam, he must learn, and since there’s a prohibition of grinding with the mortar, that when one takes a food that one needs, like peppers that one wants it to be crumbled, and one crumbles it with a mortar one is liable, therefore it’s forbidden for a healthy person to take medicine on Shabbos, a decree lest he grind ingredients.

When one wants to make medicine, one must also squeeze certain things, grind, chop certain things, and it’s very easy that it should be grinding, because if one does it with a machine, with a mortar, it’s liable for grinding. So they forbade taking medicine, because by taking medicine one needs to do something that has the appearance of grinding. And to take medicine means only to eat, but even a healthy person would see it. Yes.

How so? The sick people we already learned at the beginning of the laws of Shabbos, which they spoke about. Not a healthy person, even a sick person who’s not in danger, who may do rabbinic prohibitions, may do even rabbinic prohibitions, and all the more so that he can’t be a new rabbinic prohibition that he doesn’t do. But here we’re talking about a healthy person.

A healthy person who has a medicine, not so healthy, he makes it true.

Law 21 – Food of Healthy People Versus Medicine Food

How so, yes? How so, one shouldn’t eat things that aren’t food of healthy people, one may not eat things that normal healthy people don’t eat, such as hyssop and colocynth, but he eats it explicitly for medicine. And not things that are laxatives, one may not eat things that are laxative, it makes him should go out, such as wormwood and the like.

And similarly one shouldn’t drink things that healthy people aren’t accustomed to drink, such as water in which they cooked herbs and plants, because it’s not food that healthy people eat, it’s food that’s made for medicine.

But what may one yes? Things that are normal for healthy people also to eat, one may. A person may eat foods and drinks that healthy people are accustomed to eat and drink, one may indeed eat things that healthy people also make such food and drink, such as coriander and endive and hyssop, even though they have medicinal power, and even though he eats them in order to be healed by them, even if he ate it for the sake of his medicine, it’s permitted, since they are food of healthy people, since it’s food of healthy people there isn’t in this the concern.

Discussion: The Difference Between Food of Healthy People and Medicine Food

Speaker 1: It’s interesting, yes, food that isn’t of healthy people one may not eat even not for medicine, and food of healthy people one may eat even yes for medicine. How did he say not for medicine? He said things that healthy people aren’t accustomed to drink, one shouldn’t eat things that aren’t food of healthy people, he didn’t say for medicine.

Speaker 2: In the beginning yes, section 21. Things that are customary to eat one may even for medicine. One doesn’t know, because the only reason why he eats such a thing is the medicine.

Speaker 1: No, the only reason why he eats such a thing is the medicine. That’s not clear. Anything that’s medicine one may never. He’s not a normal person, he drinks things that are medicine for a good reason.

Speaker 2: Is there a prohibition to be a not normal person?

Speaker 1: No, he’s just crazy. The Torah speaks of normal people.

Speaker 2: Okay, I already know, one must be one with this.

Speaker 1: What do you mean?

Speaker 2: Okay, the novelty is, even when it’s for the purpose of medicine, if it’s food of healthy people. Food of healthy people doesn’t mean also that no one eats it. That everyone eats it. Cholent, even though Shabbos cholent it says it’s a great medicine, we’re not talking about it. We’re talking about things that, some health food, such a thing. It’s not actually medicine, but also not a normal thing, but it happens that people eat it.

Speaker 1: It should be that when someone calls out while eating cholent, “ah, this cholent is medicine”, does he have to stop eating? No, because it’s food of healthy people.

Speaker 2: Okay.

One Who Drank Asafetida Before Shabbos – A Question on the Version

One who drank asafetida before Shabbos, asafetida is some medicine, and sees that it’s helping and going, he may continue drinking also on Shabbos. Ah, and sees that it’s helping and going, he started a new routine of drinking asafetida, he may. It’s permitted to drink it on Shabbos, in a place where healthy people are accustomed to drink asafetida. In a place where healthy people drink it.

Speaker 1: So what do I need to drink it on Shabbos itself? I don’t understand. No, so what I don’t understand, why does it need to come the drinking before Shabbos? If it’s a place where healthy people are accustomed, I’m asking. It’s not clear to me. I don’t understand.

Speaker 2: I don’t understand.

Laws of Shabbos – Medicine on Shabbos: Oils, Anointing, and Treatments for Mouth and Eyes

Oils That Healthy People Anoint With

Ah, there are actually other versions, even in places… what? “Drinking milk before Shabbos, in places where healthy people were accustomed.” There are other versions, even in places where healthy people were not accustomed, which makes more sense. This is something of a new leniency. But according to our version it’s the opposite. If so, it’s really not a novelty. In our version it comes out as a stringency, that even things that are also food for healthy people, one may only if the person… he means to say that just like other healthy people eat it, doesn’t help me, because you’re drinking it only as medicine. But if he himself drinks it in a manner of perhaps medicine, even if you ask, it asks you, if it’s something that is food for healthy people, clearly, perhaps the other version makes more sense, or it’s a leniency, in such a way that could be… I would have thought… what is the leniency? Why then may we because of thinking to create an interesting halacha? There is, one would say, it would be confusing. There needs to be a reference in the middle. Or I would have thought… ah, the Rambam speaks strongly about danger. Danger is a different category, because for all things. I thought, perhaps differently. I thought, that if the person has made himself a new routine that he drinks this… now, for him it has become food for healthy people. It’s like more of a boundary. It’s something that exists… like the general rule isn’t for healthy people, but he has been drinking this for several Shabbosos. He makes it normal. Not for medicine. For medicine, but in a normal way. It’s something for two weeks. You know, not something he does only once in a while for medicine. Because it becomes his normal… Not clear. According to the commentaries. Only… the Maggid is troubled, specifically because it doesn’t fit, and all the manuscripts that he saw, and so Profanowitz says something about this… the Maggid says even in places where they didn’t practice? Is that in his emendation? Yes, but he doesn’t understand. He says that because if he started, he did something, if he goes every time, one doesn’t need to come to the leniency of what comes out the way of healthy people… One with me. I see that the if is even when it’s a very distant concern. The law of a sick person without danger, still wasn’t permitted, but it’s not a good thing to stop. Must one make some compromise? Not clear… okay… It’s relevant practically, because it brings that many poskim say that one must… yes… what this has from the halacha… ah, good, it’s not clear… okay…

Must one make some compromise. Not clear. Okay. It’s relevant practically, because it brings many poskim say… yes, if one may rub, yes. Yes. One must know what this has from the halacha. Ah, good. It’s not clear. Okay. Yes.

“And likewise oils that healthy people are accustomed to anoint with them”, oils that it’s the custom also for healthy people to anoint themselves with this, “it’s permitted to anoint with them on Shabbos, even if he intended for healing”. Even if he intended for healing, even if he intended for healing. Here it says differently, here it says even when he intends for healing, if it’s something that healthy people may. “And there’s no recognizable sign”. Here you don’t see the recognizable sign. He also doesn’t have the recognizable sign, and also not the recognizable sign that you said that he must not intend. Even if he’s certain that things that it’s the custom, one may do for healing, whether oil, whether eating, and the like. “But that which is not the way of healthy people to eat from them”, if it’s something that only sick people do, “is forbidden”.

The Reasoning Behind the Decree – Why Only Medicine?

What is actually the reasoning for this? I think, if the prohibition is “lest one come to grind ingredients,” perhaps something that one does especially for medicine, one needs to especially begin to grind. Because this is something that one sells in the grocery. Because the concern was said only about medicine. It’s more such a decree? Yes. Interesting. Why shouldn’t one say every thing that is… ah, because things for medicine, it could be because the person is more desperate to have it, he will go grind it. As opposed to ordinary food, if he doesn’t have the food, he’ll eat something else. But something he needs for medicine, because that’s what I think. There’s a comparison. Not about this, if he has a recognizable sign before Shabbos, there isn’t the concern lest one come to grinding weaker, because he already has his stock. I don’t know, because that’s what I think, all medicines that are discussed here, one speaks even of such medicines that one doesn’t grind ingredients for them. Simply drinking a potion, there are no ingredients that one grinds. But since it’s medicine, and for medicine there are ingredients.

Aha, interesting. What is there?

One Who Has Pain in His Loins – Anointing with Wine and Vinegar

“One who has pain in his loins”, someone who has pain in his loins, “may not anoint wine and vinegar”, he shouldn’t anoint wine and vinegar, because this is something that healthy people don’t do, only for healing. “But oil”, which is indeed customary, one may yes, “and not rose oil”, not any oil from any flowers, “except in a place where people anoint with it”, because this is something that yes, people apply it, except in a place where also healthy people do it, this one may. “And it’s permitted to anoint royal oil in any place”, because this is something healthy people always do also.

If His Hand or Foot Was Injured – Bandaging with Wine

“If his hand or foot was injured”, he struck his hand or foot, bandaging with wine, it says to bandage, he makes it so it shouldn’t bleed or something like that, something he does, some kind of band-aid. Yes, one may pour some wine there, I don’t know what, “but he shouldn’t bandage with vinegar”, because also the same thing, wine is more customary that one may do it, not only for healing, but with vinegar one doesn’t do it.

“And if he was accustomed”, then it’s forbidden. Why? Even with wine it’s forbidden. Why? I don’t know. Ah, he says that vinegar works less well than wine, so therefore, a person who is accustomed, does it work yes? Someone who says that with water, this is the law follows Rabbi Akiva. Who is the accustomed one? This we will learn in halacha 104.

One Who Has Tooth Pain – Vinegar

“One who has tooth pain”, someone who has a toothache, so, one may not actually be engaged in healing, but one can do other tricks. So, “he may not sip the vinegar”, vinegar helps for teeth. He shouldn’t swallow vinegar “and spit it out”, because this is the custom, when someone needs to have vinegar for medicine for his teeth, he doesn’t swallow it down, he holds it so it should do what it needs to do on the teeth, and he spits it out. But then he clearly shows that he’s doing a matter of healing. “But he may sip and swallow”, but he may yes like rinse his teeth with it, and then swallow it, because then it’s not so clearly obvious that it’s medicine. He eats it, like similar perhaps to food for healthy people. He eats it, one doesn’t see that it’s clear medicine.

One Who Has Throat Pain – Oil

The same thing, “one who has throat pain”, someone who has a sore throat, “may not gargle with oil”. What does gargle mean? You understand what it means, he gargles. But the language “gargle” is an interesting language. If we knew a lot of lashon hakodesh we would know many more practical words for practical things. We don’t know because one doesn’t use lashon hakodesh, one doesn’t read the old lashon hakodesh, for practical daily things. There is for every specific. Gargle and sip is for us simply the same thing, but it’s a different word because it’s a different…

One may not gargle with oil and spit it out. “But swallowing oil is permitted”, one may yes swallow oil. A lot. It’s medicine. Because apparently the point is this, to heal your throat your throat needs to come in contact with the oil. So one is there’s an advice of gargling it and spitting it out, so the point is that the throat is there a long time. The other way that it should be medicine is that you need to drink a lot bit by bit a bunch of oil so the throat should become oily.

Those Who Become Burned Get Burned

“And those who become burned get burned”, it’s an interesting language, those who become burned get burned. It’s such a language like we saw earlier here by kefei tumah, that he thirsts for kefei tumah. He drinks, but it means to say that it’s incidentally, he shouldn’t show that it’s medicine, rather he drinks oil and ah, what should I do, it became burned. Obviously he does it yes intentionally, not a ruse, but it only means to say that he shouldn’t do it explicitly. Yes.

Splinter in His Teeth – Splinter/Suction

An important halacha. “If to make a splinter suction”, there is a suction, there’s something that one chews and it helps for which illness? Apparently also for the teeth or something like that? Okay, but simply, it’s such a toothpaste perhaps? Okay, something like that, they say it’s a liquid from a tree. “And if he rubbed his teeth with it”, one doesn’t brush the teeth, Rebbe, one doesn’t rub the teeth with medicine, with some sort of medicine on Shabbos, for example, if one intends for healing. This is if one means medicine, “but if one intends for bad breath, it’s permitted”.

Discussion: Toothpaste and Mouthwash on Shabbos

Do we have here a good question, if someone asks whether one may use toothpaste or mouthwash, these things, if one does it for healing is a question, but if normally one does it for bad breath…

One does it for other reasons, not healing, to maintain hygiene, to maintain the teeth. Perhaps that’s called healing? I don’t believe that it’s a question of healing. No, I don’t have a question of healing. Prevention doesn’t mean healing. Someone eats healthy doesn’t mean healing. It’s certainly also like food for healthy people, it’s not any ingredient things with this.

It’s however yes, let’s say for example if someone only started because the doctor warned him… he already started after having children normally. I’m talking about my children, I hope they won’t hear this how the father shames them here publicly. But small children, many times only after the doctor has tortured them several times with crowns and things, they begin, they look at it like medicine, but really it’s normally… It’s prevention, yes.

There is if the doctor gives perhaps a special cream, such medicine that, a different sort of toothpaste that one uses for a period of time, then perhaps yes. But there is what others say, there are people who claim that brushing teeth brings out blood. It can bring out blood, that’s also a question if blood comes out, and the question is whether to anoint, is a question about anointing, like someone from… smoothing… I don’t know, the later authorities have a dispute whether toothpaste is forbidden entirely, that there is about doing it.

Medicine for Eyes – Wine on Eyes

Further, but we’ll go further. There is a way of healing the eyes, from placing wine in them. I mean that what one dips on motzaei Shabbos at havdalah by the eyes, one simply did something with this, okay. I say, the segulah has something with something that one used to do, it’s not so far, it’s not a strange thing.

I learned last night in some historical book, that… ah, one says, when does one need the trait of courage, yes, bravery, a very important trait. He says, when does one need it? When one needs to heal oneself. And the commentators explained to me what’s relevant. But many times, the doctor says, put in the eye some thing. One needs to have courage to do the… so a part of the healing is something painful.

Digression: Multiple Tzitzis – “To Distance from Strangeness”

Yes, no, I think why the segulah must have to do with something that one used to do. It’s not to me… Simply, I saw an interesting… I saw someone published a book on tzitzis. I read it on Shabbos because one read the portion of tzitzis. And he asks from several great ones, from the Lithuanian great ones, whether one should do the custom of going with multiple tzitzis, like Rav Chaim Shmuelevitz went. He asks a question, that if it’s… he brings proofs that every garment is a mitzvah, so why shouldn’t one grab the most mitzvos?

I saw, Rav Dov Landau answers him that one shouldn’t, and he says “to distance from strangeness”. One must distance oneself from crazy things, even at the expense that perhaps one can grab a mitzvah. It was interesting, I saw it. He has great fear… It’s also a bit interesting because it’s subjective. Yes, enough people look at Bnei Brak as strangeness. They’re right. But in any case, he says that even at the expense that perhaps one will grab a mitzvah, there is a matter of staying away from crazy things. It’s a question, this will drag other people away from Torah and mitzvos.

And Rav Chaim answered that one doesn’t do so. He tells him, because if yes, one will demand from every person to make a hundred small rooms in his house and place a hundred mezuzos, and every day slaughter a hundred chickens. So Rav Chaim answers him with his cleverness. But it’s a question, that one doesn’t need to, one needs to weigh why.

Continuation: Medicine for Eyes

Okay, okay, we don’t see anymore which support. Okay, he places it on your… It’s not clear, people when one sees them do it place on the eye, and then it should drip in, it’s not clear that he does it for healing.

Tasteless Saliva – Saliva as Medicine

“And tasteless saliva”, raw saliva. Saliva before one has eaten something else is real saliva, otherwise it already has some taste of coffee or whatever one has just eaten or drunk. Tasteless saliva, saliva after waking up, needs to be medicine without an added taste, it only has the original taste, it’s some medicine. But this one does only for medicine, because it doesn’t have any name of wine. Therefore one doesn’t do it for color.

Medicine on Shabbos – Continuation of Laws: Kilor, Bloodletting, Hot Water and Oil, Bandaging, and Massage

Kilor for Eyes – Soaking Before Shabbos

Speaker 1: Saliva before one has eaten something else is real saliva, otherwise it already has some taste of coffee or whatever one has just eaten or drunk. Tasteless saliva, saliva after waking up, needs to be medicine without an added taste, it only has the original taste. But this one does only for medicine, this one does only for medicine to place on the eye, it’s not a nice thing. Therefore one doesn’t do it.

“And on the eye is forbidden.” Kilor, because on this one cannot not be careful. Right. Kilor is also medicine for the eyes, “kilor for eyes”. What it looks like is that the kilor is… I’m actually not sure, kilor is perhaps the painter, the brush that one already uses with the kilor, with the… because he says “kilor that he soaked”, understand? “That he soaked”. Kilor is such a sponge or something that on this one places the ointment.

Let’s see, he likes that one should see the picture. What is a kilor? Kilor is medicine, is the medicine that heals the eye. Okay, I know. It’s not visible, ah, external. Let’s see. “And soaked in wine”. “Kilor that he soaked” which one soaked on erev Shabbos, “he passes it over his eye on Shabbos and doesn’t worry”, one may place it on the eyes on Shabbos.

Why? He says, because it looks like incidentally, ah, incidentally, because it has wine, one makes the medicine together with wine. People don’t see you. It has the same law as wine itself, which was stated that on the eye one may place, in the eye one may not. It has the same thing with kilor.

On Shabbos itself one may not soak, because that will be a bigger problem. That will be what? Because that will literally mean preparing medicine on Shabbos, or it could be simply a prohibition in preparing medicine at least. Yes, but if one already soaked it on erev Shabbos, it has the same law as ordinary wine, which one may place it on his eye from outside, and he doesn’t worry.

One Whose Finger Was Struck – Bloodletting

Okay. “One whose teeth were struck”, someone who struck his finger, he shouldn’t wrap grass on it to heal it, he shouldn’t wrap grass around to heal, and he shouldn’t press a reed in his hand to extract the blood. Also if for example there formed a blister, there formed a collection of blood, and he wants to remove the blood, one may not do it, even not with the hands.

Discussion: Injuring or Rabbinic Prohibition of Medicine?

Yes, one sees clearly that medicine on Shabbos was forbidden even when there’s no medicine at all, but even when it’s only an exercise to do something that one sees here.

It’s very interesting, which is very far from… he brings, Rabbi Blum brought that there are places in Rashi which implies that pushing the blood is a transgression of injuring. The Rambam looks like it’s only a rabbinic prohibition of medicine, not any issue of a prohibition. It’s not to be injuring only in a manner… ah, according to the Rambam it’s to be injuring because he has benefit from it.

Prohibition of Medical Treatment on Shabbat: Exercise, Anointing and Massaging, and Bathing in Harmful Waters

On the contrary, according to the Rambam it’s only a prohibition of shevut. Sugah belo dam (bruising without blood) doesn’t exist in chovel, we learned earlier. That when he does it for pleasure, for his desire, it’s also called that. Even if he doesn’t need the blood, he’s not benefiting regarding pleasure, it’s certain that he specifically wants it to come out. Right, he specifically wants it to come out. But according to others, it’s only when he needs the blood, when he’s mefareik (setting a bone) is when he needs the blood. Even when the blood won’t be there. But according to the Rambam that’s not a thing, according to the Rambam it’s only that he has pleasure from it, he has even a hana’at yitzro (pleasure of desire) is enough.

In any case, the Rambam says that this isn’t that. It seems that he says because it was already, it’s already chovel beforehand, he’s not taking out the blood. It’s perhaps something else, just a concern of medicine. That’s how it seems.

Hot Water and Oil on a Wound

Okay, other things that one may not do. One may not place hot water and oil on a wound. Hot water and oil helps for the wound, one may not do it on Shabbat, and not on cotton that’s on the wound. Even if one doesn’t place it directly, one places it on the cotton, and from there it should soak into the wound.

Speaker 2: Yes, warm water with oil.

Speaker 1: Hot water and oil that his mother heated, that’s the way of treating the wound. And not on cotton to place on the wound, not on the cotton that’s already lying on the wound, and also not on the cotton even before placing it on the wound, one may not in any case.

What May One Do?

But what may one do? But one may place wine outside the wound, the ilpesa (compress) on the eye, outside next to the wound, and it drips and descends to the wound, and afterwards it drips down onto the wound. Further, because bread and oil isn’t medicine, it’s a normal thing. What happens on the wound, one places it on the hands, and as long as one doesn’t place it on the wound, one doesn’t see that it’s medicine.

Dry Cotton and Old Cotton

But old cotton, it was an old cotton where there’s no reason for it to lie there. But one may place dry cotton on a wound, one may place dry cotton, a dry piece of cotton, on the wound, because it seems that it’s also not such a clear thing that he’s placing it for medicine. Perhaps he’s placing it, I don’t know why, something is uncomfortable for him there.

But old cotton, if it’s already an old gauze pad, an old cotton that one has already used and it’s already soaked in medicine or what?

Speaker 2: Old means it’s from an old garment.

Speaker 1: Ah, an old garment. It’s not new. A new one is something else, I don’t know why. A new one is more obvious that it’s medicine.

Speaker 2: Seemingly on the contrary, a new one is more a common thing that one would place it for other reasons, I don’t know, for comfort or for warmth, I don’t know what. The old one is obvious that there’s no other reason to go.

Speaker 1: Yes.

Retiyah – Bandage

Further, retiyah, retiyah means like a bandage, a gauze pad, such a thing. If it fell off onto a vessel, if one removed it from the wound, yes, one removed it from the wound, and it fell, or one placed it down on a vessel, one placed it down on the table, one placed it down on the bench, one may replace it.

There’s a version, ah, if it fell onto the ground, if however it fell on the floor, it looks like a new thing, it doesn’t look like it was already lying there, it’s not as obvious that it was already lying there.

Discussion: Appearance to Others or Similar to Medicine?

Speaker 2: It’s interesting that from these things one looks at people, one doesn’t look at the… how do people come in? Okay. Yes yes. That the topic is whether it’s not mar’it ayin (appearance), or then is it more similar to medicine or more… But here we’re talking about all medicines if one does it in a way that doesn’t look like he’s doing medicine. Or one knows, it looks, one sees that the person knows that this is the retiyah that just fell off, but for another person it looks like he’s now picking it up from the floor. I don’t know, one needs to think how all these things work.

Speaker 1: I don’t believe that… One needs to know that all these things are exactly like… because in such a way he began to make a retiyah and put it back together, but it’s something like a decree that one doesn’t make a retiyah on Shabbat. As long as one can make it inconspicuous, by the way, I’m not now making a retiyah, I’m putting it back, but the moment it becomes a whole thing, I’m now making a retiyah, there’s a prohibition of retiyah on Shabbat. Okay.

Retiyah in the Temple

And one may place a retiyah on a wound initially in the Temple. On a… in the Beit HaMikdash one may place a retiyah.

Speaker 2: One places it the first time. One may place it initially, yes. Not just if it fell off. Yes.

Speaker 1: And everywhere… yes. Because there’s no prohibition of shevut in the Temple. In the Beit HaMikdash one is lenient.

Discussion: Why Specifically Retiyah?

It’s interesting that he says it specifically for retiyah. Does he mean to say that this has a general law on all these medicines, or only on retiyah specifically? Interesting. There one may, because they didn’t decree, and there’s a prohibition of shevut in the Beit HaMikdash. The way… that there’s no prohibition of shevut in the Temple is a very general thing. It wasn’t done specifically with retiyah.

Speaker 2: Aha. Good question. Perhaps that’s the reasoning. Eh, in the Beit HaMikdash… it’s interesting. One doesn’t bring there any leniency, I don’t know what. The other medicines, exactly one, one who is ill in one of his limbs, what comes into the Beit HaMikdash, one who is ill in one of his limbs. But a retiyah is, as you said, it happened that someone got hurt, so they placed a retiyah.

Speaker 1: The Ra’avad doesn’t agree with the reasoning that the Kohanim paid more attention to place a retiyah, so they shouldn’t become a baal mum. They had to quickly fix if they get a wound, I don’t know.

Speaker 2: What do you say about the Ra’avad?

Speaker 1: The Ra’avad disagrees with the whole thing. He says, even on the ground one may replace it.

Speaker 2: Ah. So there’s a question what is the… not clear.

Wiping with a Sheet – Erasing

And everywhere, says the Rambam further, one may wipe the wound, one may wash the wound. But one may not wipe with a sheet, he doesn’t see our sheet the way we’re accustomed to paper or cloth, a sheet is more something soft, let’s think perhaps like an aloe vera leaf, which if one goes to smear, if one goes to smooth something out is erasing.

Speaker 2: Ah, the sheet comes already with something… smeared with creams, yes. Usually. Ah, wiping with a sheet means what? Means wiping the sheet? Wiping from the cream?

Speaker 1: Ahh, cutting or wiping, yes. Okay, erasing is relevant, on a sheet erasing can be relevant, that means besides the law of medicine on Shabbat there’s a law that one needs to be careful about erasing. Right, we already learned this, that erasing a sheet, it was stated explicitly in… on the Rambam on erasing, that one goes to learn it, yes. Yes, I mean we learned erasing, yes. Okay.

Anointing and Massaging

Um, further, another thing that one may not do because of medicine on Shabbat is… anointing, ah sorry, that one may do, anointing and massaging, I mean massaging is a better term, one may smear oil and then massage on it.

Speaker 2: You mean that it’s a better term is the correct version, the less good term, because the printer fixed terms as he could, but the Rambam didn’t speak our language exactly, anyway.

Speaker 1: Yes, memamshesin is a known word in lashon kodesh, and mesamsesin is also presumably a word. It’s the same word, just the correct way written. Understand? Mesamsesin.

Speaker 2: According to the Rambam they hold that one goes to be mesamsesin. Ahh, mesamsesin means that a second person does it for you for what?

Speaker 1: No, no, okay, I didn’t mean to say, okay. There’s an answer memamshesin in such and such, above generally the… what does memamshesin mean in the way in such context? I haven’t seen the whole topic, I don’t know. Memamshesin in such, what is the term memamshesin in such? I’ll tell you what it comes to. Okay. Memamshesin means to feel, yes, if our fathers changed, one feels. Yes, here it also means to feel, also to interpret.

Yes, it means one simply very simply makes a massage for a baby many times, the baby is constipated, smear a bit of oil and rub a bit the belly, a massage. That one may do on Shabbat, because that’s not really a way of medicine, that one can do just so for pleasure, or what. But that one should anoint and massage at once, but one shouldn’t do extra, again, one shouldn’t first anoint and then massage, rather one should do it at once. So that he shouldn’t do as he does on weekdays, you see that on weekdays one does it extra, that’s exactly the order of things, but one shouldn’t do it in the way one does it during the week, one may. Very simple.

It’s interesting, he doesn’t say it’s not because it looks less like medicine, rather it looks less like weekday. All medicines are weekday. Shabbat he says, a change from the way one does on weekdays means that one shouldn’t do like the usual way of medicine. Because this anointing and massaging is a thing in itself that one does. No, again, because it’s medicine one doesn’t do it just in the world, and medicines one doesn’t do on Shabbat, one needs to do it differently.

The Law: One May Not Exercise on Shabbat

Speaker 1: And one may not exercise on Shabbat. A new law. One may not do exercise on Shabbat. Exercising is from the language of toil. Exercising doesn’t mean exercise but let’s see what it means. Exercising means toil, from the language of toil. He’s going to say what exercising is.

What is exercising? This is one who treads on the body with force until he becomes tired and sweats. Ah, that’s a strong massage type of exercising, that one treads on a person, one pounds on a person until he becomes tired, he becomes exhausted from it and he sweats. Or that he should walk until he becomes tired and sweats, that the person himself goes walking until he becomes tired and sweats, until he becomes exhausted and he sweats.

These things one may not do, because it’s forbidden to tire oneself in order to sweat on Shabbat. One may not exhaust oneself and exert oneself in order to sweat to achieve healing, because the sweating is a medicine.

Precision: “To Tire in Order to Sweat”

Speaker 1: He puts in the words “to tire in order to sweat”. He says that exercise that doesn’t bring any sweat, does that mean that a person knows that exercise is healthy, and seemingly it’s not a medicine thing, it’s a lifestyle thing. This is something more, this is something in order to sweat, the sweat should… perhaps not what we know as exercise which is simply healthy. One may not do exercise on Shabbat. A whole week also not in a Hasidic way.

Speaker 2: No, it’s not a matter of…

Speaker 1: He doesn’t say clearly. Simply, things that are medicine one may not do.

Tosefta: One May Not Run on Shabbat to Exercise

Speaker 1: He brings in the Tosefta: “One may not run on Shabbat in order to exercise, but one may walk in his way and need not worry even the whole day.” Later we’re going to say another law of “that he shouldn’t run on Shabbat”, that one may not run on Shabbat, that’s an extra law that has nothing to do with medicine. Here we’re talking about medicine.

Discussion: What’s the Connection to Grinding Spices?

Speaker 1: And so it’s forbidden to stand in muddy ground. What is this “muddy ground”? What’s the meaning? Ground from which hot water comes, like the hot springs of Tiberias, so he brings from the Aruch. It’s a certain place where the ground is muddy, and one needs… in short, also some way from back then.

Speaker 2: No, no, no, it’s not from back then. It’s a place where one stands, and there it’s, as you say, hot and dry, and therefore it heals for a medicine.

Speaker 1: In short, one doesn’t go there only for medicine, one doesn’t go there for a Shabbat day ever.

And so it’s forbidden to exercise – to be exercised, i.e. like exercising where one pushes on him.

Speaker 2: Exercising doesn’t mean doing exercise as you say, exercising means making that a person should sweat or something like that, in order to be healed. One can push him, he can go himself, or he can go in the muddy ground, it’s a warm ground that makes him sweat.

Speaker 1: All these things are interesting about anointing and exercising, because these aren’t things that are very different from medicine. It’s a different type of thing, it’s basically perhaps a bit more expanded, but this was also forbidden. And this is something that one doesn’t do only because of medicine. I say, but it’s already a bit further from the concern of grinding spices which is on medicine.

I remember that someone argued that this is simply because one needs to rest on Shabbat. It could be that this is indeed the Rambam, but not according to the Rambam’s way. But I say, the Rambam also holds that one needs to rest on Shabbat, he has another ruling for that. But these things of resting the Rambam explains later, end of… in the later sections.

I say, I add here because you touched on the topic. It’s certain that it has a topic of medicine, I just pose it, I just pose it, because it could be that some things also fell to answer your question. You say what does this come in with grinding spices? It could be that this is medicine that’s forbidden for other reasons also, which is simply exertion and the like.

Or it could be a lav plug, once they forbade medicine they forbade not only when it’s directly connected with grinding spices. It’s true, the question is only how far it goes. Okay, and these things, but look, it states explicitly, the next law states explicitly from what you thought.

The Law: Bathing in Harmful Waters – Regarding Oneg Shabbat

Speaker 1: Another thing one may not do on Shabbat. One may not wash with water that causes diarrhea, it seems that it’s when one goes in a sufficiently dirty mikveh that will immediately make you have diarrhea, or water that has insects, whatever, it’s a type of water. And not in mud that one sinks into, a mud, muddy water. And not in water of soaking that they make, water in which one has soaked leather for what. And not in the Dead Sea, the Dead Sea means the Salt Sea. And not in the harmful waters of the Great Sea, because all these are suffering, and the matter is close to being bathing of oneg Shabbat.

That means, this thing isn’t forbidden as medicine, this is forbidden as oneg Shabbat. I say, this is seemingly also things that no one does for medicine, but the prohibition is more not because it’s suffering. Suffering. I mean to say so, it’s basically just washing, what does it matter to you this water or that water? It’s not so clear. He adds, it’s also because of medicine still there regarding oneg Shabbat.

Permission: If One Didn’t Stay There But a Little

Speaker 1: Therefore, look, but because of this there’s a permission. Therefore, if one didn’t stay there but a little, even wasn’t there long, even the measure to dip his head, and that’s the reason why he went there, it’s permitted. Because the thing is so, it’s not such great suffering, he goes to wait for a minute. There’s waiting, but what happens with the medicine part? It seems so, perhaps the matter of staying should indeed be like the other things, like on the air, because then it’s not so obvious that he’s doing medicine.

Discussion: Suffering vs. Medicine – What’s the Main Reason?

Speaker 2: It seems almost it states so. It should be the two things, like medicine and the matter of suffering. It should be things, because he goes there because the other suffering is greater.

Speaker 1: Yes, I mean, why does he go there even though it’s suffering? Because his stomach hurts him more.

Speaker 2: What’s the problem with regarding oneg Shabbat? He does it after Shabbat. It looks like something, yes, but he’s a sick person without danger, true. He may do even rabbinic prohibitions on Shabbat. How can you say that there’s a prohibition? The whole prohibition of medicine is when it’s even not a sick person without danger. Right?

Speaker 1: I say that it must be that the main reason here is medicine, not the regarding oneg Shabbat. Because if the regarding oneg Shabbat alone, the person is deciding what’s greater pleasure. He goes there because his stomach hurts him very much. No one seeks, everyone seeks pleasure, also in the middle of the week a person seeks pleasure. And one goes there because it’s more important.

Speaker 2: First of all, this is according to your approach, because you support the foolishness of today’s times that everything is subjective. It’s not true. Pleasure (oneg) is objective. The fact that a person wants to do something that isn’t pleasure doesn’t make it pleasure, it makes it something he wants to do. And even a person, when he does certain exercises or certain things that are for healing, he doesn’t do it at a time when he wants to enjoy himself. He does it at a time when he needs to do it, when he has to do it. Shabbos is a time when one needs to enjoy oneself, so he doesn’t do such things.

Innovation: Perhaps the Entire Prohibition of Medicine is Connected to “V’karasa LaShabbos Oneg”

Speaker 1: But I mean yes, it could be that the entire topic of medicine is not so far from the topic of calling Shabbos a pleasure. I’ll tell you the decree, why because of grinding medicines, if you want a conspiracy, such things that we sometimes love. To say that it could be in a general way that medicines, the simple explanation that one reason for all medicines could be “v’asisa l’Shabboscha oneg.” From the principle that one may not request one’s needs on Shabbos, because he shouldn’t think now about what he’s lacking, he shouldn’t think about his pain, he should focus on what is good. That’s what I mean.

Speaker 2: Yes, Shabbos is anyway like that. If someone is sick, he needs to take care, but if you have a choice, that’s what I hold – things where you have a choice, you can do it motzaei Shabbos, do you need to exercise specifically on Shabbos? Do it motzaei Shabbos. Shabbos is calm.

Speaker 1: Makes sense, because if he can’t hold out anymore, he’ll already become in the category of a sick person without danger where it’s permitted. We’re talking the whole time about as long as he can actually do it Sunday calmly.

Law: Scraping with a Scraper

Speaker 1: True, scraping with a scraper. You’re not allowed to scratch yourself with a scratcher. But if there was dirt or filth on him, then it’s permitted, because we don’t think he’s doing the scratching for healing. He’s doing it, then he may scrape in his usual way. Even if he also has pleasure from it, if he also has the scraper that opens up.

Law: Massaging and Pounding a Person for Pleasure but Not an Animal

Speaker 1: Massaging and pounding a person for his pleasure, one may massage and pound oneself, meaning like simply hitting, making a strong massage. But unlike what we learned earlier about trampling on hides so they should sweat, that’s a different thing, for a person for his pleasure, to pleasure a person. But not for an animal, because it says right after “v’karasa LaShabbos oneg,” if it’s for pleasure, but not for an animal, there’s no concept of making pleasure, there is a concept of resting one’s animal, but there’s no concept of pleasuring one’s animal.

The point is that a person had to work, a person doesn’t work on Shabbos so that the animal should be comfortable. But removing pain he may do. Like removing pain. Simply the animal got a scratch like that?

Speaker 2: No, scratch after Shabbos.

Speaker 1: But if the animal’s pain, it’s permitted to remove its pain through rubbing and pounding, because the healing isn’t so great it seems. It’s not healing. Also, for pleasure is forbidden, which isn’t a need of Shabbos, but to remove pain is a need.

An animal that ate many vetch seeds, and this animal became bloated. They make it run in the courtyard so it should run, they run around with it, they make it run around in the courtyard so what it ate should go down. They make it run, the people run with it.

Medicine on Shabbos: Animals, Vomiting, Scraping

Medicine for Animals – Continued

Speaker 1: That means also a part in the medicine, that the medicine isn’t so great, it seems. It’s not medicine. But also for pleasure there’s exertion, because it’s a need of Shabbos, but to remove pain is a need.

An animal that ate many vetch seeds, an animal that unfortunately overate, they make it run in the courtyard. What is this? They run around with it, they make it run around in the courtyard, so what it ate should go down a bit.

Making it run means that the person may run along? I don’t know. Perhaps making it run means they make it a race, he runs along with it. They make it run, and what’s the healing?

Speaker 2: No, he said that the innovation that it’s permitted isn’t simply to tell the animal to run, one may oneself run along to what? I don’t know. Why do you need to come to this? Why shouldn’t one be allowed to make the animal run?

Speaker 1: And as you asked, it’s a healing, one doesn’t do healings for animals, you just said now.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: And similarly one seized with blood. What is seized with blood? Seized with blood means what, she has too much blood? Or seized with blood?

Speaker 2: No, it’s something another problem, she has too much blood, some sort of illness or something.

Speaker 1: Yes, so through this what they used to do bloodletting, when they held that one has too much blood. They stand it in water so it should cool down, one may put it in water so it should cool down, and we don’t worry lest he grind medicines for it.

Yes, for an animal… Here he says very directly, and we don’t worry lest he grind medicines for it. He doesn’t simply say because that doesn’t mean really medicine. No, it seems it is indeed a healing, but for animals, a person can’t be suspected of grinding medicines for an animal on Shabbos, we’re not concerned to that extent.

Speaker 2: No, that’s not a rule for everything. He didn’t say that one may do a healing for an animal. He only says these specific things, one may. He doesn’t say that one may give for an animal… What do you see that this is already something different? He doesn’t say that one may give for an animal actual medicine.

Speaker 1: Because that’s already closer to grinding medicines.

Speaker 2: I don’t agree with you. That’s two levels further from grinding medicines. There hasn’t yet been any one thing that wasn’t allowed for an animal. And so he brings here.

Speaker 1: But he hasn’t yet said an actual healing for an animal. He only said like giving a scratch and making it run. A person isn’t allowed to run in order that he should be healed.

Discussion: Why Are Animals Different?

Speaker 2: Yes, but there are things that are directly connected to grinding medicines, like applying medicine or giving medicine. That’s directly connected. The distinction is rabbinic.

Speaker 1: Okay, in the law there isn’t this distinction. The distinction is something else, because “if not that they called it an ox.” That’s the law, that’s the reality. It says “as it sounds,” not true. “As it sounds,” not true. “As it sounds.”

So the question is, as one says that grinding medicines is a general law on all medicines, or it only goes on the thing that I’m dealing with?

Speaker 2: No, because a person could also go into water even for pleasure.

Speaker 1: For pleasure wouldn’t be any… It’s cool, unlike grinding medicines for animals. It doesn’t go like that. If it’s not Shabbos perhaps, during the week perhaps yes, but Shabbos no. So say almost all commentators. But also, if not, one doesn’t need to come to this answer, it remains. Simply that he says it’s a permission, that he says a claim here.

What it says here is that for animals one may do healing on Shabbos. That’s how it looks here. Why? Because for an animal there isn’t the decree of pain to living creatures. But an animal is… Something like that.

Speaker 2: Yes. He learns another answer, but something like that. A person, a very good answer. Like a person, like if it’s a dangerously sick person one may do everything, there’s a concern that when he’s not sick… That’s the law. When he’s not sick, yes, it makes sense. Since you were lenient with him in the end, you’ll be strict with him in the beginning. So when it’s not a sick person, then there’s the concern of grinding medicines. Unlike an animal where one may never do any permission, the person already has a boundary. It’s not a bad reasoning.

Speaker 1: In any case, people care. Why does it need to come to this? Could be he cares less about his animal than about himself? I care for another Jew, but not about… Unless if it’s from the money of a sick epidemic, yes.

Vomiting One’s Food on Shabbos

Speaker 1: Okay, further. More things that one may not do. Why did they learn from the person animal and money? Something else there is that could have been learned. Ah, human dignity, keeping Shabbos, that could be. Ah, more things that one may not do that are similar to medicine.

One may not vomit one’s food on Shabbos. A person overate, he wants to vomit, one may not. What also here, because usually one only does this for healing?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Also we’re speaking of vomiting through medicine. When he vomits the food through inserting medicine, through taking something a sharp medicine that will make him vomit. What then the decree is directly “lest he grind medicines.”

So here you see what I said, but if he wants to vomit without medicine it’s permitted. That this isn’t vomiting with the hands, for example. One sees that this is not medicine at all. But with medicine is similar to “lest he grind medicines.” He doesn’t say if it’s forbidden because of medicine.

Pressing a Baby’s Belly

Speaker 1: Okay. And it’s forbidden to press the belly of a baby to expel his excrement. One may not press on a child who has, the smallest child, press on the belly to expel his excrement, lest he come to grinding laxative medicines.

These are all distinctions that the Sages looked at – this brings yes and this doesn’t bring. I can’t tell you the reality. In general, learning law is very much learning reality. It’s not learning any reasonings, laws, theories. It’s looking around in the world. And the Sages, when they made the laws, or received them, I don’t know exactly who made it once or it became over time, it’s built on very much experience. It’s more a topic of experience than a topic of theory.

I imagine, I can have opinions like this. Yes, when a person does like this, he doesn’t come to grinding medicines. He drinks a bit, whatever, what’s it called, laxative, then he makes medicines. He presses a baby though, so it’s already similar.

I don’t believe that we should sit at home, that means this “armchair,” and we’ll figure out the reason for all these laws. One needs to sit, not sit at home, but work in a clinic for a few days, in an urgent care. Like Trump did, he went away, I don’t know how long, for a visit of days, eighteen months. Yes.

Cupping on the Navel

Speaker 1: And it’s permitted to place a cup on the navel on Shabbos to raise it. There’s such a thing as placing an overturned cup, to apply pressure. It’s similar to today’s cupping, which is called bankes, yes, which draws out. One places an overturned cup, perhaps a hot cup, and that draws up.

On the navel means not specifically the navel, it means on the belly. It could be it means specifically the navel. He says that sometimes the belly is something stuck, and this brings it up, similar to “pressing the belly of a baby,” some massage for the belly. An opposite, it’s not to push down, but to push up, it’s something stuck in two. The suction, seemingly yes, seemingly the suction. This one may do.

Swaddling a Baby, Raising Ears, Raising Ankles

Speaker 1: Why may one do this? Similar to what one may do from… Look, says the Rambam, one must swaddle and wrap the baby. One may choke, like… Yes, not choke, but well bind, swaddle the baby. To raise ears, what does raising ears mean? Sometimes the ear, something falls down, and you need to lift it. And to raise ankles, also something back in the… What the ankle says, he didn’t know what this means. Some piece. And to raise ankles.

All these and similar to them, these are from craftsmen so they shouldn’t come to grinding medicines. And this is when he has pain from them. All these things one never does, he means, that there should be a concern of grinding medicines, and this is when he has pain from them. You see, here he does make a clear distinction between things where there is the law of grinding medicines, and things where, I know, sweating is a bit of pain, but sweating is also never to do with medicines.

But it’s not “when he has pain,” it’s a condition here. You see that this wasn’t given with a blank permission. He didn’t make any condition earlier, for example by… Bathing in waters that loosen, okay, it was the advice of going for a short time.

Discussion: The Principle of Pain on Shabbos

Speaker 2: Yes, there are solutions, one doesn’t make that people should suffer on Shabbos. That’s a great principle in Torah. The Rabbis don’t want to make people suffer. In Torah law one can be stuck sometimes, I’m not saying, because you know, the Torah doesn’t allow, doesn’t allow, one needs to find a solution. But in rabbinic law there’s no such thing as pain. So if it’s such a thing that it’s not actual grinding of medicines, if it’s simply like that, it’s not… That means, other medicines that even if it’s not food preparation that one still permits, that’s the point.

It’s interesting, because with this principle he could have removed many of the laws. Because making certainly, if there’s a concept of… For example the sweating, he has no pain. Sweating doesn’t come to remove pain.

Speaker 1: He does it because of pain, no one wants to go in dirty… He says because there’s pain regarding the holiness of Shabbos and pleasure, and he has greater pain when he doesn’t do it.

Speaker 2: It’s not forced with you earlier, it’s not true. He has pain, he doesn’t speak… He knows he has some chronic problem, he doesn’t do this for healing, but it’s not that he’s sitting now and something is pressing him. If something is pressing him, he needs to find a solution.

Speaker 1: I don’t agree. There’s never a time when a Jew sits… There’s no such thing, we haven’t learned in all of Shabbos that one shouldn’t swallow vinegar. We learned that one shouldn’t swallow vinegar. Is there a way? Is there a way? Certainly, certainly.

The law is practical, certainly a rabbinic law is practical. There isn’t any one law, I want to say a clear law, the law stands for us. There’s no such thing that a Jew needs to sit on Shabbos and something should hurt him because the Sages don’t allow taking medicine.

First of all, if it really hurts him, it’s a sick person without danger. But even less than that there’s no such thing. The sum total is there’s such a thing as don’t do things that will make you even more pain or simply exertion on Shabbos, that you can do it motzaei Shabbos. But every time there’s actually a problem, there’s a solution how one can do it. Not the convenient way, not the proper way, but yes. Makes a distinction that it shouldn’t be weekday-like. On Shabbos one doesn’t do like during the week, it’s nothing like the week.

Merakeid – Sifting

Speaker 1: Now we’re going to learn a bit about the labor of merakeid, the rabbinics of merakeid. Merakeid means sifting the flour from the dirt. And now we’re going to learn what’s similar to this.

He says, Merakeid is from the primary labors, therefore one may not sift the straw in a sieve, one may not sift the straw in a sort of sieve for straw, and one may not place a sieve that has straw in it, one also may not even hang up the sieve so that the chaff should fall out from there afterward, because it’s like merakeid. Even if he doesn’t do it with his hands, but the hanging is similar to merakeid.

And what is this from the Torah? Seemingly.

Speaker 2: No, it’s not from the Torah. Merakeid is from the Torah, and this is rabbinic. This is in an unusual manner. And he doesn’t want it is already rabbinic, aha.

Speaker 1: But what may one do? One takes straw in a sieve and brings it to the feeding trough. One may on the way to the feeding trough to give to eat for the animals, one may carry it with a sieve, even on the way the chaff will fall out during walking.

Laws of Shabbos – Rabbinic Kneading and Feeding Animals on Shabbos

Continuation: Intent in the Labor of Threshing

Speaker 1: Seemingly it means to say that his main intent isn’t the sifting, his main intent is that it should arrive. He does use specifically a sieve because he wants the chaff to fall out, but he doesn’t intend specifically for this, yes? That’s how I would interpret it.

Speaker 2: Aha.

Law: Kneading – Kneading Roasted Flour

Speaker 1: Further. We’re going to learn the labor of rabbinic kneading.

Kneading, says the Rambam, kneading, when one kneads, is liable for kneading. Therefore, one may not knead much roasted flour.

Roasted flour, on this there isn’t real kneading, because it doesn’t become hard dough, it doesn’t become really any dough, it becomes simply such, I don’t know, something else. Yes, but one may not in order to knead unroasted flour, like it’s known the proper kneading.

And it’s permitted to knead the roasted flour little by little. A bit one may, a small amount, it doesn’t go to similar to kneading, it’s not similar to kneading.

Grain That Hasn’t Reached a Third, Roasted

But grain that hasn’t reached a third, roasted, a grain that’s premature, that was roasted after its coarse grinding, afterward one made from it such a coarse flour, that is like sand, that it’s like sand, and it’s not called shesos, this is called shesos or shuss, it’s permitted to knead from it with vinegar and the like, much at once, with this one may knead.

Translation

It seems that lash (kneading) is a specific thing, something where from flour becomes dough, where dough is a completely new type of material. Things don’t happen that way, it becomes a bit more dense, from flour it becomes a bit more, it becomes a bit different, but it’s not such a change as from flour to dough.

On the other hand, if it’s hard, it’s forbidden, if there is grain that hasn’t brought forth a third, if it’s hard, then it does look like lash.

Then one needs to change, even those who hold that one may use a vessel, one must also do it with a change. One never uses a pestle, one certainly doesn’t use vinegar. People put vinegar first, then the pestle, the pestle is a Passover candy that one eats after Passover, it’s a type of food that one can buy in the stores.

Mursan – Bran from Grain

Hamursan, bran from grain, which one doesn’t normally knead, even though it’s also not like regular flour that one can make into dough, but one doesn’t knead it, one doesn’t make dough from it, lest one come to knead earth and the like, because it seems mursan is mixed with earth, or it’s such a dirty thing, one uses it for all kinds of things, but one also uses it to make earth, and it seems making clay or making cement is indeed similar to actual kneading.

And one puts water on top of the mursan, one may put water on top of mursan, and moves through it the spoon lengthwise and widthwise, and then take a spoon and mix it a bit, not really mixing it this way or that way, one may make lines, lines this way and that way, because that’s not a manner of kneading.

But one doesn’t rub it with one’s hand, but one doesn’t do, this one may do with a spoon, but not mix with the hand, because if one does it with the hand, it does look like lash.

And if it didn’t mix, if the water and the mursan didn’t become mixed, one doesn’t take the hand and mix it, because that’s also the manner of lash, but what should one do? One pours from vessel to vessel until it mixes, one may pour it from one vessel to another vessel, so it should become mixed.

And this permission is only for children and for those who feed the sick, this permission is for what hasn’t yet become…

Speaker 2: Okay, that’s the point.

Discussion: Amount of Mursan – One Vessel

Speaker 1: And it’s permitted to mix mursan in the manner of ah, that’s the point. One doesn’t do too much, but we see. Why? Because it’s a burden? Not clear. Perhaps the opposite, earlier we saw that one may not do too much, for example by… where did we see that one may not do too much?

Speaker 2: “Like filling many vessels.”

Speaker 1: Here one may indeed, even if it’s a lot.

Speaker 2: Even if it’s a lot.

Speaker 1: Even if it’s one large plate. Even if it’s one vessel. But in several vessels one may not. Where do you see that?

Speaker 2: No, no, it doesn’t say the opposite. He says that one may even if it’s one vessel and you have here a large amount, like “filling many vessels.” And even though afterwards you’ll anyway need to divide it into small vessels to give to eat for each animal, for each beast to give another vessel, you may nevertheless mix it beforehand in a large vessel.

Speaker 1: That’s what I mean, no?

Speaker 2: I see, I see that what you’re thinking isn’t clear. What would be the problem with more vessels?

Speaker 1: It’s correct, seemingly one vessel is more of a problem, because it’s more like… it looks more like he’s kneading a big business, a big thing.

Speaker 2: I don’t know.

Speaker 1: Okay, in any case, the way one should do it, says the Rambam, one should put in one vessel, and then divide. That’s what the Rambam says. Why exactly because it would be in two vessels, or the opposite, isn’t properly stated. Okay.

“And one mixes in one vessel even a kor even korim” – even a large amount, that is, as long as he doesn’t put away for the day after tomorrow, but simply he gives it today because he has many animals, even if it’s one large plate beforehand, one may.

Law: Feeding Animals, Beasts and Birds on Shabbat

Speaker 1: Further. “One doesn’t feed animals, beasts and birds on Shabbat the way one feeds them on weekdays.” Now that we’re already talking about giving food to animals, one needs to know how one gives food to animals, but also all concerns of lash. Yes.

“One doesn’t feed animals, beasts and birds on Shabbat the way one feeds them on weekdays.” One doesn’t do the same way as during the week. “Because of the concern of grinding legumes and kneading flour and the like, so that they shouldn’t come” – during the week when one gives food to an animal, it seems there’s a way to give that it should be tastier for the animal, one makes dough or one makes… one grinds things. One shouldn’t do it the same way as during the week, because it will bring him.

Measure of Feeding Animals

How so? “One shouldn’t feed a camel on Shabbat food for three or four days.” A camel eats once for a long time. Yes. One shouldn’t give on Shabbat food… give it to eat now for three or four days.

“And one shouldn’t lay down a calf and the like and open its mouth” open the mouth and push in large amounts into their stomach and intestines, and so too to put into the mouths of doves and chickens to a place where they cannot return. Feeding and forcing animals to eat.

But one feeds more than what the animal eats, he may stand there and hold the plate and show it, give it to eat, and gives it to drink a little. But if he stands, it won’t want to eat so much. If he stands, that’s also a measure that one may give to eat. Right?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Or gives it to drink a little, puts into its mouth water by itself, and straw by itself, to a place where it can return. That is, in the place of the mouth where the animal can still spit it out. That’s still normal. But you stuff it into its throat, it can no longer spit out. You force it in a manner not in its way.

Beasts and domesticated birds, to a place where it can return. Then it stands, “before it and it eats them.” That is, he may even put it in its mouth. But kal vachomer that you can put it in front of it and it eats by itself.

Whose Sustenance is Upon Him

When are these things said? All these permissions that one may indeed feed animals, this is only if its sustenance is upon him. Someone where the person has an obligation for his animal, he is responsible. “His animal and his beast and house doves,” birds that fly around in the house, “geese and chickens,” house animals, domesticated animals.

But one whose sustenance is not upon him, such as pigs and dovecote doves and bees, the Gemara actually says, what is “dovecote doves”? He has dovecotes, the dovecotes belong to him. Yes, but the arrangement is that they gather food themselves, or bees find flowers themselves from where to suck. Right, and not that they’re such animals that depend on you and you give them to eat every day. They turn around and they come back at night. Even if, let’s say, for some reason he wants to indeed hand feed, because their sustenance is not upon him, one doesn’t put before them. One doesn’t put before them.

Why? Because it’s a burden, or because there’s always the concern of “lest one come to stumbling”? I don’t know. The Ramban brings burden that’s not necessary. Not clear. I don’t know. I need to know if it’s simply not necessary. I understand that when there’s a bit of need one was permitted. But if it’s simply, simply come to something holy or to lash, as we learned earlier. Okay.

Muktzeh Grass for Animals

And it’s permitted for him to stand his animal on top of grass and it eats, he may place his animal on grass so the animal should eat from the grass.

But if they were on top of something that was set aside, but if he has grass that he set aside for merchandise, which is muktzeh, he may not give it to the animal. Why? Because the animal pushes aside shevut for his animal?

Speaker 2: No, may not.

Speaker 1: He says because the person himself took the muktzeh.

Speaker 2: Ah, the person becomes involved in it.

Speaker 1: Not clear. The Rambam doesn’t give reasons, one doesn’t need to know it.

And stands before it so that it should eat. What one may indeed, he may stand there and encourage the animal to eat, so that it should eat from the muktzeh. That is, he may not put the animal directly on the muktzeh, but he directs it, he stands, he pushes it, he makes it so it shouldn’t be able to eat from the other side, only from the muktzeh. This one may, because the question is only the putting. What you put is more like a… it’s a type of moving, because he moves it, he moves it, it’s literally an action with the thing. But simply standing there and encouraging the animal to eat from this, that one may indeed.

And so too on Yom Tov, where there it’s stricter on Yom Tov, one may do the last thing, one may not do the previous thing. This one may do even on Yom Tov, where Yom Tov is stricter regarding muktzeh, there are things that are muktzeh on Yom Tov, one may do on Yom Tov.

Digression: Custom of Shabbat Shirah – Putting Food for Birds

Speaker 1: He brings that the Magen Avraham and other Acharonim spoke about the question, that there’s a custom on Shabbat Shirah to put food for the birds. The truth is that “their sustenance is not upon you.” There’s someone who argued that no, this is indeed, it’s indeed a custom.

A custom is not a proof. It’s indeed a custom, and it’s indeed also the whole thing, I mean, other things, that one needs to bring plates of food, it’s a burden. But this is indeed a fun thing, the children bring crumbs. No one has any burden from giving food to the birds on Shabbat. I just want to understand.

Okay, our custom is, I mean, one puts it Friday before Shabbat, I don’t remember. I mean there are other types of reasons also. Could be.

Speaker 2: “Your righteousness is like the mountains of God.”

Speaker 1: And the children do afterwards and tell. Okay, and the birds, I have a…

Speaker 2: Ah, yes? I have a…

Speaker 1: Also, and in general, one doesn’t do it for the birds.

End of Chapter 21: The Custom of Giving Food to Birds on Shabbat Shirah

Speaker 1:

But here it’s indeed a fun thing, the children bring in crumbs, no one has any burden from giving food to the birds on Shabbat. If yes, one shouldn’t do it.

Okay, our custom is, I mean, with this he puts it before Shabbat.

Speaker 2:

Thank you.

Speaker 1:

For the others there are other reasons also. Children, teshuvah me’ahavah always has good answers. Who does it? The children do this custom.

End of the Lesson

Speaker 1:

Okay, until here chapter 21. Ah, yes? 21 we said.

Also in general, one doesn’t do it for the animal at all. The animal doesn’t need to be food. You do it because you have a custom. You do a custom. Did you ask the animal? Did you ask the animal if it’s okay that one Shabbat one should suddenly remember that it exists? I mean that it’s embarrassed. I mean that our holy forefathers are embarrassed. Yes.

Okay, enough.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ״א – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק כ״א (שבותים / איסורי דרבנן)

הקדמה צום פרק – דער רמב״ם׳ס צעטיילונג פון דאורייתא און דרבנן

דער רמב״ם האט אין די פריערדיגע פרקים (בערך פרק ז׳ ביז י״ט) באהאנדלט די דאורייתא-איסורים – די ל״ט מלאכות, חיוב חטאת, סקילה, פטור אבל אסור. יעצט הייבט ער אן מיט די דרבנן-איסורים – די שבותים.

חידושים:

דער רמב״ם איז אויסגעטיילט אין הלכות שבת די דאורייתא׳ס פון די דרבנן׳ס – עפעס וואס קיין אנדערע ספר (נישט די משנה, נישט די גמרא, נישט דער שולחן ערוך) האט געטון אין הלכות שבת. דער רמב״ם האט געמאכט עקסטערע פרקים ספעציעל פאר א ליסט פון שבותים. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם רמב״ם׳ס כללית׳ע שיטה אין אנדערע הלכות, אבער אין הלכות שבת איז עס א חידוש ווייל קיינער האט דאס נישט געטון.

הלכה א – דער מקור פון „שבות”

דער רמב״ם זאגט: „נאמר בתורה תשבות – אפילו דברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהם. דברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות.”

פשט:

חוץ פון די ל״ט מלאכות, שטייט אין תורה „תשבות” – מ׳דארף רוען אפילו פון זאכן וואס זענען נישט קיין מלאכה. די חכמים האבן אסור געמאכט פארשידענע זאכן „משום שבות”.

חידושים:

1. דער מקור פון דעם ווארט „שבות”: דאס ווארט „שבות” קומט פון דעם לשון התורה „תשבות”. „משום שבות” איז א קיצור פון „משום תשבות”. די חכמים האבן זיך סומך געווען אויף דעם פסוק „תשבות” אלס אסמכתא (לויט דער מגיד משנה איז עס אסמכתא, נישט א דרשה דאורייתא).

2. צוויי קאטעגאריעס פון שבותים: דער רמב״ם טיילט אויס:

(א) דומה למלאכות – זאכן וואס זעען אויס ענליך צו א מלאכה, אפילו אויב זיי פירן נישט צו קיין מלאכה.

(ב) גזירה שמא יבוא מהם לידי איסור סקילה – זאכן וואס קענען פירן צו טון א מלאכה דאורייתא.

3. דער חילוק צווישן „דומה למלאכות” און „שמא יבוא”: „דומה למלאכות” מיינט אז אנדערע מענטשן זאלן נישט נכשל ווערן דורך וואס עס זעט אויס ווי מלאכה; „שמא יבוא” מיינט דער מענטש אליין גייט נכשל ווערן.

4. דער רמב״ם קעגן דער רמב״ן: דער רמב״ן (פרשת אמור) האט א באקאנטע קשיא: נאך אלע ל״ט מלאכות מעג א מענטש זיך נאך מוטשען, שלעפן באקסעס, ארבעטן – וויאזוי איז דאס „תשבות”? דער רמב״ן לערנט אז „תשבות”/„שבת שבתון” מיינט אז חוץ פון מלאכות איז דא א דאורייתא-חיוב צו רוען אפילו פון נישט-מלאכה׳דיגע זאכן. אבער דער רמב״ם מיינט נישט אזוי דא. דער רמב״ם׳ס שבות דא איז קלאר דרבנן מיט ספעציפישע טעמים (דומה למלאכה אדער שמא יבוא), נישט א כללות׳דיגער חיוב פון רוען. דער רמב״ם׳ס ענין פון „רוען” בכלל קומט ערשט אין פרק כ״ד, און דארט קומט עס פון „למען ינוח” – דאס איז א באזונדערע קאטעגאריע (דינים של טרחה), נישט דאס זעלבע ווי שבות. ביי דעם רמב״ן וואלט מען נישט געדארפט זאגן „דומה למלאכות” אדער „גזירה שמא יבוא” – סתם ווייל מ׳דארף רוען. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אזוי.

5. דער מגיד משנה׳ס ערשטע תירוץ שטעלט צו דעם רמב״ן׳ס שיטה, אבער עס קאנעקט זיך נישט מיט׳ן רמב״ם׳ס לשון דא.

כללי יסוד אין גזירות דרבנן:

אלע “שמא יבוא לידי” זענען נישט ווייטע חששות, נאר זאכן וואס חכמים האבן געזען אז אין דער וואכעדיגער רוטין, דער נעקסטער שריט נאך דער ערלויבטער פעולה איז א מלאכה דאורייתא. ס׳איז א “slippery slope” וואס איז זייער נאנט – ס׳איז פון דער זעלבער קאטעגאריע מלאכה. דער כלל איז: טו נישט איין שריט פאר דער מלאכה.

גזירות הקשורות לחורש – משוה גומות

דער רמב״ם זאגט: „כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש” – דאס איז א תולדה פון חורש (שטייט בפירוש אין פרק ט׳).

(א) אסור ליפנות בשדה הנירה

„אסור ליפנות בשדה הנירה בשבת שמא ישוה גומות.”

פשט: מ׳טאר נישט גיין בית הכבוד אין א פעלד וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן אויסצואקערן, ווייל ער וועט אנקומען צו משוה זיין גומות (ווען ער נעמט עפר לכסות).

חידושים: דאס איז א שמא יבוא איסור – דער נעקסטער שריט נאך דער ערלויבטער פעולה איז א מלאכה דאורייתא.

(ב) המפנה אוצר בשבת

„המפנה אוצר בשבת… אפילו לצורך דבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש – לא יגמור כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסליידיגן א צימער ביז צום באדן, ווייל ווען ער טרעפט זיך מיט די עקספאזד׳ע ערד, וועט ער אנקומען צו משוה גומות. אפילו פאר הכנסת אורחים אדער בית המדרש – ער זאל נישט ענדיגן ביז אונטן.

(ג) טיט שעל גבי רגלו

פשט: מ׳טאר נישט אפרייבן טיט פון זיין פוס אין די קרקע – שמא ישוה גומות. מעג מען אבער אפווישן אן א וואנט אדער א באלקן (בכותל או בקורה).

(ד) לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו

„אסור לרוק על הקרקע ולשפשף ברגלו, שמא ישווה גומות. אבל מותר לדרוס על רוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו.”

פשט: מ׳טאר נישט שפייען אויף די ערד און נאכדעם אפרייבן מיט זיין פוס – שמא ישוה גומות. אבער מ׳מעג בדרך אגב טרעטן אויף די רוק, ווייל דעמאלטס טוט ער נישט בכוונה רוקן די ערד.

חידושים: דער חילוק איז צווישן בכוונה רייבן (וואס איז אסור) און בדרך אגב טרעטן (וואס איז מותר), ווייל ביי בדרך אגב טוט ער נישט בכוונה אויסגראדן די ערד.

(ה) נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

„נשים המשחקות באגוזים ובשקדים וכיוצא בהן, אסור לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות גומות.”

פשט: פרויען וואס שפילן מיט ניס און מאנדלען – ס׳איז אסור אין שבת ווייל מ׳דארף מאכן גראד די ערד כדי צו שפילן כהוגן.

חידושים: עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב״ם זאגט דווקא “נשים” – מענער פלעגן נישט שפילן מיט אזעלכע זאכן. דער מעכאניזם: ווען מ׳שפילט מיט ניס אויף דער ערד, דארף מען אז דער באדן זאל זיין גלייך, און דאס ברענגט צו השוואת גומות.

(ו) כיבוד הקרקע

„אסור לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות, אלא אם כן היתה רצופה באבנים.”

פשט: מ׳טאר נישט אויסקערן דעם באדן, ווייל דאס קען ברענגען צו השוואת גומות, סיידן דער באדן איז אויסגעפלאסטערט מיט שטיינער.

חידושים: עס איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט נישט אנגעהויבן מיט דער הלכה פון כיבוד הקרקע, וואס איז דאך א טאג-טעגליכע זאך (נוגע יעדן שבת נאך דער סעודה), און ערשט נאכדעם ברענגט ער די מער זעלטענע הלכות.

(ז) זילוף מים על גבי הקרקע

„מותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוין לכך.”

פשט: מ׳מעג שפריצן וואסער אויף די ערד, ווייל ער איז נישט מתכוין צו השוואת גומות.

חידושים:

קשיא: ביי כיבוד (אויסקערן) איז דאך אויך דבר שאינו מתכוין – ער מיינט נאר צוזאמצונעמען שמוץ, נישט צו מאכן גומות?

תירוץ: ביי כיבוד איז עס “מיהוותא ליה” (פסיק רישיה / עס קומט אויס כמעט אומפארמיידליך) – ווען מ׳קערט אויס ווייכע ערד, איז עס זייער נאנט צו השוואת גומות. אבער ביי שפריצן וואסער, געווענליך קומט נישט פאר קיין השוואת גומות.

אלטערנאטיווע פשט: “אינו מתכוין” מיינט נישט דבר שאינו מתכוין אין דעם טעכנישן זין, נאר אז געווענליך ווען מ׳שפריצט וואסער איז מען נישט עוסק אין אויסגראדן דעם באדן – ס׳איז נישט א פעולה וואס פירט נאטירליך צו גומות.

– אפשר מיינט “אינו מתכוין” אז כל זמן ער האט נישט אין זין השוואת גומות, מעג ער שפריצן. אבער אויב ער האט יא אין זין השוואת גומות, וואלט אויך שפריצן וואסער אסור געווען.

(ח) סיכה, פינוי, הדחה – אפילו רצופה באבנים

„אין סכין את הקרקע אפילו היא רצופה באבנים, ואין מפנין אותה, ואין מדיחין אותה, אפילו ביום טוב כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות.”

פשט: מ׳טאר נישט שמירן אויל אויף די ערד, נישט בלאזן (אוועקנעמען שטויב), נישט אויסוואשן מיט וואסער – אפילו אויף אויסגעפלאסטערטע ערד, אפילו יום טוב.

חידושים:

חילוק צווישן זלף מים און מדיחין: זלף מים מיינט פשוט שפריצן וואסער, אבער מדיחין מיינט אויסוואשן מיט א שמאטע – א פולע וואכעדיגע פראצעדור.

קשיא: ביי אבנים איז דאך נישטא קיין השוואת גומות, פארוואס איז אסור? ס׳איז דאך א גזירה לגזירה!

תירוץ: דער רמב״ם׳ס טעם איז “שלא יעשה כדרך שעושה בחול” – ווען מ׳טוט די גאנצע וואכעדיגע סדר (שמירן, בלאזן, אויסוואשן), ברענגט דאס צו השוואת גומות אין א פלאץ וואס איז נישט רצוף. אין די אלטע צייטן איז נישט געווען אומעטום שטיינער – דער מיטן פון צימער איז געווען שטיינער, אבער די זייטן זענען געווען זאמד. אזוי אז אויסוואשן דעם שטיינערנעם טייל איז א חלק פון דעם זעלבן סדר וואס ברענגט צו השוואת גומות אויף דעם ערד-טייל.

כלל: מ׳טאר נישט טון די גאנצע וואכעדיגע סדר, ווייל דאס ברענגט צום נעקסטן שריט וואס איז א מלאכה. אביסל אויסגראדן מעג מען, אבער נישט די פולע פראצעדור.

(ט) חצר שנתקלקלה במי גשמים

„חצר שנתקלקלה במי גשמים, מביא תבן ומרדה בו. וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות.”

פשט: א הויף וואס איז פארפלייצט געווארן פון רעגן – מעג מען ברענגען שטרוי און עס אויסשפרייטן, אבער נאר מיט א שינוי (מיט דעם עק פון דער קופה), נישט אויף דעם נארמאלן אופן.

חידושים: דער שינוי דינט אלס א היכר אז ס׳איז שבת – ווען מ׳טוט עס אויף א פראפעסיאנעלן וואכעדיגן אופן, פארגעסט מען אז ס׳איז שבת און מ׳קען קומען צו השוואת גומות. דער שינוי פארמיידט דעם “slippery slope.”

גזירות הקשורות לזורע

„המשקה את הזרעים חייב משום זורע. לפיכך אסור לשאוב מים מן הבאר בגלגל, גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ואם היה באר של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל, שאין אנו חוששין שמא ימלא לגנתו.”

פשט: באוואסערן פלאנצן איז א תולדה פון זורע. דערפאר טאר מען נישט שעפן וואסער פון א ברונעם מיט א גלגל (רעדל-מעכאניזם), ווייל דאס מאכט עס גרינג צו שעפן גרויסע מאסן וואסער, און ער קען קומען צו באוואסערן זיין גארטן. אבער אין א חצר איז מותר, ווייל דארט איז נישט נעבן דער גינה.

חידושים:

“חורבתו” מיינט נישט א חורבה אין דעם געווענליכן זין, נאר א פלאץ וואו מ׳פלאנצט – א פלאץ וואו ס׳איז שייך זריעה.

דער חילוק צווישן מיט גלגל און אן גלגל: אן א גלגל איז מותר ווייל ס׳איז כלאחר יד – ס׳איז שווערער, און דער שינוי פון דעם נארמאלן אופן דינט אלס היכר. מיט א גלגל איז עס אזוי פראפעסיאנעל ווי אין די וואכן, און ס׳איז נישטא קיין היכר.

חצר vs. דרויסן: אין א חצר איז מותר אפילו מיט גלגל, ווייל דארט איז נישט נעבן דער גינה און ס׳איז נישטא קיין חשש אז ער גייט באוואסערן.

גזירות הקשורות לקוצר

(א) רדיית דבש

„התולש חייב משום קוצר. לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש.”

פשט: ארויסנעמען האניג פון א בינענשטאק איז אסור ווייל ס׳איז דומה צו תולש (קוצר).

חידושים: דאס איז אפשר א אנדערע קאטעגאריע גזירה – נישט “שמא יבוא לידי מלאכה” נאר “דומה למלאכה” (שדומה למלאכה). הגם האניג איז נישט מחובר לקרקע און ס׳איז נישט אן אמת׳דיגע קוצר, אבער די צורת הדבר איז ענליך – פון דער ווייטנס זעט עס אויס ווי מ׳רייסט ארויס עפעס וואס איז איינגעפלאנצט.

(ב) עלייה באילן

„אין עולין באילן בין לח בין יבש, ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן… גזירה שמא יתלוש.”

פשט: מ׳טאר נישט ארויפגיין, זיך הענגען, אדער זיך אנלאנען אויף א בוים – סיי א לעבעדיגן סיי א טרוקענעם – ווייל מ׳קען קומען צו תלישה.

חידושים: דא רעדט מען שוין נישט נאר פון תולש ספעציפיש, נאר א ברייטערע גזירה: בכלל טאר מען נישט ניצן קיין שום זאך וואס איז מחובר לקרקע אין שבת. דער מעכאניזם: ווען מ׳איז אויף א בוים, זעט מען א לעבעדיגע צווייג, ס׳איז גרינג צו פארגעסן און אפרייסן.

(ג) פירות שנשרו בשבת

„פירות שנשרו בשבת – אסור לאכלן עד מוצאי שבת, גזירה שמא יתלוש.”

פשט: פירות וואס זענען אליין אראפגעפאלן פון בוים אין שבת – מ׳טאר זיי נישט עסן ביז מוצאי שבת.

חידושים: הגם ס׳איז נישט געווען קיין שום קוצר (זיי זענען אליין אראפגעפאלן), איז עס אסור – ווייל אויב מ׳וואלט ערלויבט עסן אזעלכע פירות, וואלט מען געקומען צו תלישה בכוונה. דער מענטש וועט הנאה האבן פון א פרישע פרוכט וואס איז אראפגעפאלן, און וועט פארגעסן דעם איסור און וועט אליין תולש זיין.

(ד) הדס המחובר – שמעקן מחובר לקרקע

„הדס המחובר שיש בו ריח – מותר להריח בו. אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה – אסור להריח בו במחובר, גזירה שמא יקצצנו לאכלו.”

פשט: א שמעקעדיגע געוויקס (הדס) וואס איז נאך מחובר לקרקע – מעג מען שמעקן. אבער א פרוכט וואס איז ראוי לאכילה (אתרוג, תפוח) – טאר מען נישט שמעקן ווען ס׳איז מחובר.

חידושים: דער חילוק: ביי הדס איז די הנאה נאר דער ריח – ער האט נישט קיין סיבה עס אראפצורייסן, ווייל ער קען שמעקן ווי ס׳שטייט. אבער ביי א פרוכט, ווען ער שמעקט עס, באקומט ער א חשקות צו עסן, און דעמאלטס איז דא גזירה שמא יקצצנו לאכלו. דער כלל: „לא שנו אלא ריח בו” – נאר ווען די הנאה איז בלויז ריח, איז מותר; ווען ס׳איז ראוי לאכילה, איז אסור.

(ה) שרשים – ישיבה על אילן

„אילן שעושין רושם בגופו – אין עולין בו בשבת. שרשים שבולטים למעלה מג׳ טפחים – אסור. תוך ג׳ – מותר. היה בולט למעלה מג׳ ולתוך ג׳ – מותר להשתמש בחלק שתוך ג׳. היה גבוה ג׳ אפילו צידו אחד שוה לארץ – אסור לשבת עליו.”

פשט: שרשים וואס שטעקן ארויס פון ערד העכער פון ג׳ טפחים – אסור צו זיצן/נוצן. אונטער ג׳ טפחים – מותר (לביד). אויב איין זייט איז העכער פון ג׳ און אנדערע זייט נישט – אסור.

חידושים:

– דער יסוד פון „לביד” ווערט אנגעווענדט: אונטער ג׳ טפחים רעכנט מען ווי ס׳איז צוזאמען מיט דער ערד, ממילא הייסט עס נישט „ישיבה על אילן” נאר ווי ער זיצט אויף דער ערד.

– ביי ישיבה על אילן זענען מיר שוין גאנץ ווייט פון דער פראקטישער חשש פון שניידן (תולש). דאס איז שוין א גזירה בפני עצמה.

– ביי א בערגלדיגע פלאץ וואו איין זייט איז העכער פון ג׳ און אנדערע זייט נישט – אסור, ווייל האלב דערפון איז א געהעריגע משתמש באילן.

(ו) רוכב על גבי בהמה

„אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואין נשענין על גבי בהמה. לא לעלות ולא לירד. צדי צדדים – מותר.”

פשט: מ׳טאר נישט רייטן אויף א בהמה בשבת, נישט זיך אנלאנען, נישט ארויפגיין און נישט אראפגיין. אבער צדי צדדים (אנלאנען אויף עפעס וואס איז אנגעליינט אויף א בהמה) – מותר.

חידושים:

– לכאורה וואלט מען געמעגט רייטן מצד „חי נושא את עצמו” – די בהמה שלעפט זיך אליין. אבער דער טעם פון דעם איסור איז א גזירה: שמא יחתוך זמורה – ער וועט אפשניידן א צווייגל צו טרייבן די בהמה, וואס איז תולש (אדער מחמר אויב אינדרויסן).

– צדי בהמה (זייטן פון בהמה) – אסור, וואס זעט אויס ווי א גזירה לגזירה. אבער צדי צדדים – מותר, און דאס איז דער נארמאלער כלל.

(ז) בדיעבד – עלה באילן / בהמה בשבת

„עלה באילן בשוגג – ירד. במזיד – אסור לו לירד (קנס). אבל בבהמה – בין שוגג בין מזיד ירד, משום צער בעלי חיים.”

פשט: ביי בוים: שוגג – מעג אראפקומען; מזיד – בלייבט אויפן בוים ביז מוצאי שבת (קנס). ביי בהמה: אלעמאל גייט ער אראפ, ווייל מ׳קען נישט קנס׳ן אויף דער בהמה׳ס חשבון (צער בעלי חיים).

חידושים: דער חילוק: ביי אילן איז דער קנס נאר אויף דעם מענטש – ער בלייבט אויפן בוים. אבער ביי בהמה וואלט דער קנס געטראפן די בהמה (צער בעלי חיים), ממילא קנס׳ט מען נישט.

(ח) פורקין המשא מעל הבהמה

„פורקין המשא מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים. היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה – מניח את ראשו תחתיה ומסלקה לצדדין (כלאחר יד).”

פשט: מ׳מעג אראפנעמען א לאסט פון א בהמה בשבת צוליב צער בעלי חיים, אבער מ׳טוט עס כלאחר יד – מיט׳ן קאפ אריינלייגן אונטער דעם זאק און עס ארויסרוקן.

חידושים: דער איסור פון בידים אראפנעמען איז ווייל די תבואה איז מוקצה (תבואה וואס איז אוועקגעלייגט לאוצר – נישט מאכל בהמה, נישט ראוי). ממילא מעג מען עס נאר טלטל׳ן כלאחר יד.

(ט) בא מן הדרך בליל שבת – בהמה טעונה

„היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה – כשהגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין – מתיר את החבלים והשקים נופלים.”

פשט: ווען מ׳קומט אן ערב שבת מיט אן אנגעלאדענע בהמה: זאכן וואס זענען נישט מוקצה – נעמט מען געהעריג אראפ. זאכן וואס זענען מוקצה – עפנט מען די שטריק (קשר שאינו של קיימא) און לאזט עס אראפפאלן.

(י) כרים וכסתות – מבטל כלי מהיכנו

„אם היו שקים קטנים וראויים להשתבר – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, והשקים נופלים עליהם. ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו – שאם ירצה לשלוף שולף, שהשקים קטנים וקלים.”

פשט: ביי פרעדזשילע קליינע שקים – לייגט מען ווייכע זאכן אונטער אז זיי זאלן ווייך פאלן. דאס איז נישט מבטל כלי מהיכנו ווייל מ׳קען נאכדעם ארויסציען דעם כר.

חידושים:

– דער יסוד פון „מבטל כלי מהיכנו”: מ׳טאר נישט מאכן אז א כלי וואס מ׳מעג נוצן זאל ווערן אומנוצבאר בשבת. דא אבער, ווייל די שקים זענען קליין און גרינג, קען מען אלעמאל ארויסשלעפן דעם כר – ממילא איז ער נישט מבוטל.

שברי זכוכית (שטיקער גלאז): דא איז נישטא די היתר פון כרים וכסתות. דער טעם: שברי זכוכית האבן נישט קיין גרויסע הפסד ווען זיי צוברעכן זיך, ווייל מ׳גייט זיי עניוועי צומאלן/צומעלטן צו מאכן נייע גלאז – „הכל לטכה עומד.” פאר א הפסד מועט האבן חכמים נישט מטריח געווען צו מאכן ספעציעלע תקנות.

– ביי שקים גדולים מיט כלי זכוכית, וואו עס איז דא א גרויסע חשש פון צוברעכן, און א כר/כסת העלפט נישט (ווייל מען וועט מבטל כלי מהיכנו זיין – מען וועט נישט וועלן ארויסציען דעם כר), האט מען מתיר געווען פורק בנחת – אראפנעמען פאמעלעך.

– פארוואס לייגט מען נישט אראפ די שקים גדולים פון דער בהמה כדי צו פארמיידן דעם מוקצה-פראבלעם? ווייל אין אנו חוששין על הבהמה – צער בעלי חיים איז א גרעסערע חשש ווי דער חשש פון מוקצה.

גזירות הקשורות למעמר

(א) מדבק פירות

„המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד חייב משום מעמר.”

פשט: ווען מען קלעבט צוזאם קליינע פירות ביז זיי ווערן איין גוף (למשל מאכן א דבילה), איז מען חייב משום מעמר.

חידושים: דער חילוק צווישן פירות (מעמר) און קעז (בונה) – ביידע זענען א פעולה פון צוזאמנעמען, אבער ביי פירות איז עס מעמר ווייל עס איז דומה צום אוריגינעלן מעמר פון תבואה.

(ב) נתפזרו פירות בחצר

„נתפזרו פירות בחצר – מלקט ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול.”

פשט: ווען פירות האבן זיך אויסגעשפרייט אין חצר, מעג מען זיי צוזאמנעמען און עסן, אבער נישט אריינלייגן אין א סל אדער קופה ווי מען טוט בחול.

חידושים: דער טעם: שמא יכבשם בידו בתוך הקופה – ווען אלע פירות זענען שוין צוזאם אין א כלי וועט ער זיי צוזאמקוועטשן, וואס איז א תולדה פון דש, און שמא יבוא לידי סחיטה.

(ג) מלח שנתפזר

„וכן אם נתפזר לו מלח – אסור משום נראה כמעמר.”

פשט: מלח וואס האט זיך צעשפרייט טאר מען נישט צוזאמנעמען, משום נראה כמעמר.

חידושים: מעמר מדאורייתא איז נאר אויף דבר שגידולו מן הקרקע – זאלץ וואקסט נישט. אבער דער פראצעס ווי מען נעמט ארויס זאלץ לעבן ים המלח זעט אויס ענליך צו צוזאמנעמען תבואה/פירות, דערפאר איז עס אסור מדרבנן משום נראה כמעמר.

גזירות הקשורות לדש – סחיטה / מפרק

(א) סחיטת זיתים וענבים

„המפרק חייב משום דש. הסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק.”

פשט: מפרק (ארויסנעמען איין זאך פון דער אנדערער) איז חייב משום דש. סחיטת זיתים (שמן) וענבים (יין) איז חייב מדאורייתא משום מפרק.

(ב) תותים ורמונים

„אסור לסחוט תותים ורמונים – הרי מצינו בבני אדם שסוחטין אותן כזיתים וכענבים, שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים.”

פשט: תותים ורמונים זענען אסור מדרבנן צו סחט׳ן.

חידושים: דער יסוד פון דעם חילוק: זיתים וענבים זענען פירות שעומדין לסחיטה – זייער תכלית איז שמן/יין. דאס איז מפרק דאורייתא. תותים ורמונים שטייען נישט לסחיטה, אבער ווייל געוויסע מענטשן סחט׳ן זיי, זעט עס אויס ענליך, און שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. שאר פירות ווי תפוחים וכדומה וואס קיינער סחט׳ט נישט – זענען מותר.

(ג) כבושים ושלקות

„כבושים ושלקות שסחטן – אם לרכך גופן מותר, ואם להוציא מימיהן אסור.”

פשט: איינגעווייקטע/געקאכטע פרוכט – ווען מען קוועטשט צו ווייך מאכן דעם גוף איז מותר, אבער צו ארויסנעמען דעם זאפט איז אסור.

חידושים: דאס איז א חומרא בשאר פירות מדרבנן. כבושים ושלקות זענען אנדערש ווי סתם עפל דזשוס – ביי כבושים ושלקות איז עס שייך אז מען טרינקט מי שלקות (ווי מימי דגים).

(ד) שלג

„אם מרסקן את השלג שירדו מימיו – אסור. אבל אין א כוס אדער קערה מעג מען מרסק זיין.”

פשט: מען טאר נישט צוקלאפן שניי אויף א גרויסע פארנעם אז ס׳זאל ווערן וואסער, אבער אין א כוס/קערה מעג מען.

חידושים: עס ווערט דיסקוטירט וואס מיינט “אין א כוס” – א סברא ווערט געברענגט אז עס מיינט א כוס וואס האט שוין וואסער דרינען, אזוי אז דער שניי גייט אריין אין וואסער און ס׳איז נישט קיין נולד/מוליד. אן אנדער סברא: “כוס” מיינט דירעקט פאר טרינקען – ענליך צו אנדערע הלכות וואו דירעקט באנוצן איז א קולא. דער ענין דא איז מפרק, נישט נאר מוליד.

(ה) שום, קנבוס, בוסר, מלילות – שריסקן מבעוד יום

„שום, קנבוס, בוסר, מלילות שריסקן מבעוד יום – אם חסרים דיכה אסור לגמור דריכתן בשבת, אבל אם חסרים שחיקה ביד מותר לגמור שחיקתן בשבת.”

פשט: ווען מען האט שוין צוקלאפט (ריסוק) ערב שבת: אויב ס׳פעלט נאך דיכה (מיט א כלי) – אסור; אויב ס׳פעלט נאר שחיקה ביד (צוקוועטשן מיט הענט) – מותר.

חידושים: דער יסוד איז אז די עיקר מלאכה פון דישה איז שוין געטון געווארן ערב שבת, און וואס בלייבט איז נאר א קלייניגקייט – שחיקה ביד. דאס ווערט פארגליכן מיט שחיפת אריפות (דיסה/פורינא) – עס איז שוין געקאכט, שוין בעצם פארטיג, מען קוועטשט נאר אביסל אין צו פוידער, וואס איז “לא מיחזי אלא שחיקה ביד” – מותר.

(ו) מולל מלילות

„המולל מלילות – מולל בשינוי כדי שלא יראה כדש.”

פשט: ווער עס רייבט זאנגען מיט די הענט צו ארויסנעמען תבואה, דארף עס טון מיט א שינוי.

חידושים: דריי מדרגות: (1) דש – די פולע מלאכה מיט א כלי; (2) מלילות – מיט די הענט (שוין א קולא); (3) מלילות כלאחר יד – מיט א שינוי (למשל בעק-הענד). נאר דער דריטער אופן איז מותר.

(ז) יונק חלב בפיו

„היונק חלב בפיו – פטור (אבל אסור). חולב – תולדה דדש.”

פשט: ווער עס יונקט מילך בפיו איז פטור אבל אסור. חולב זיין איז א תולדה פון דש.

חידושים:

– יונק בפיו איז מפרק כלאחר יד – בפיו איז נישט דער נארמאלער וועג פון דש. דער רמב״ם זאגט “פטור” וואס מיינט פטור אבל אסור.

– דער פראקטישער נפקא מינה: ווען איינער האט צער (למשל א חולה פון א בעל חי), מעג ער יונק׳ן בפיו – ווייל ס׳איז נאר מפרק כלאחר יד, און במקום צער לא גזרו.

– חכמים ווילן נישט אז אידן זאלן זיך מצער זיין שבת – דאס איז א וויכטיגער יסוד אין שבת-הלכות.

– עס ווערט געברענגט א דוגמא פון שבת-עלעוועיטאר אלס אנאלאגיע: ס׳איז נישט קיין איסור דאורייתא נאר א שבות, און ווייל ס׳איז שווער פאר מענטשן צו גיין טרעפ, איז מען מיקל געווען.

(ח) פירות שזבו מהן משקין בשבת

„פירות שזבו מהן משקין בשבת: אויב זיתים וענבים – אסור לשתות עד מוצאי שבת, גזירה שמא יסחוט. אויב תותים ורימונים – אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן מותרים; אם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורים עד מוצאי שבת.”

פשט: ביי זיתים וענבים, וואו סחיטה איז דאורייתא, אסר׳ט מען אפילו וואס איז אליין ארויסגערינען – גזירה שמא יסחוט. ביי תותים ורימונים (וואו סחיטה איז נאר דרבנן) איז עס תלוי אין כוונה: אריינגעברענגט צום עסן – מותר; אריינגעברענגט צום סחטן – אסור.

חידושים:

– ביי תותים ורימונים הכניסן לדורכן: ווייל אויף זיין “צעטל” שטייט לסחיטה, איז ער מער קרוב צו סוחט זיין – אויב מ׳לאזט אים נעמען וואס איז אליין ארויסגעקומען, וועט ער נעקסטע מאל געבן א שטופ אליין.

– דאס איז א באזונדערע סארט גזירה: דער מענטש האט גארנישט ראנג געטון, ס׳איז אליין ארויסגערינען, און פונדעסטוועגן אסר׳ן חכמים עס צו טרינקען ביז מוצאי שבת. דאס איז נישט ווי שאר מלאכות בשוגג/באונס וואו מ׳האט עפעס געטון.

(ט) זיתים וענבים שריסקן מערב שבת

„זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויוצא מהן משקין מעצמן בשבת – מותרים. כעין חלות דבש שריסקן מערב שבת – משקין היוצאים מהן בשבת מותרין, שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן בערב.”

פשט: ווען מ׳האט שוין מרסק געווען ערב שבת, איז נישטא קיין גזירה שמא יסחוט, ווייל אלעס איז שוין צוקוועטשט – מ׳דארף שוין נישט דיין העלף.

חידושים:

– פארוואס העלפט ריסוק מערב שבת? איינמאל ס׳איז שוין מרוסק, איז נישטא וואס צו קוועטשן – אלעס איז שוין צוקוועטשט.

– טעכניש קען מען אפשר נאך סוחט זיין, אבער פראקטיש פירן זיך מענטשן נישט אזוי – דערפאר איז נישטא די חשש.

גזירות הקשורות לזורה ובורר

(א) מנפח מלילות

„אע״פ שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו (בשינוי), מנפח ביד אחת בכל כוחו, אבער לא בקנון ולא בתמחוי – גזירה שמא ינפה בנפה ובכברה.”

פשט: מ׳מעג אוועקבלאזן די שולאכץ מיט איין האנט, אבער נישט מיט א כלי – אפילו א כלי וואס איז נישט ספעציעל געמאכט פאר ברירה – ווייל ס׳איז א גזירה אז ער וועט קומען צו נוצן א נפה אדער כברה, וואס איז חייב דאורייתא.

חידושים: פארוואס דער רמב״ם זאגט נישט דעם אב פון זורה ובורר ווי ער טוט ביי מפרק: ביי מפרק דארף מען דערקלערן אז ס׳איז א תולדה פון דש. אבער זורה ובורר זענען אליין אבות – יעדער ווייסט וואס זיי זענען.

(ב) סינון וויין

„מותר לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בקופת מצרית, אבער שלא יניח הכימה בסודר (זאל נישט מאכן א פונעל-שאפ), שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. אסור לתלות את המשמרת כדרך שעושה בחול, שמא יבוא לשמור.”

פשט: קלארע וויין/וואסער מעג מען דורכגיסן דורך א טוך אדער קופת מצרית (נישט דורך א ריכטיגע משמרת), אבער נישט אויף אזא אופן וואס זעט אויס ווי דער חול׳דיגער אופן. אויך טאר מען נישט אויפהענגען א משמרת אויף א כלי אפילו מ׳נוצט עס נישט יעצט.

חידושים: “תלות את המשמרת” מיינט ער הענגט עס אויף אויבן פון א כלי, אז ווען מ׳גיסט אויס זאלן נישט מיטקומען די שמרים. אפילו ער גייט עס נישט יעצט נוצן – ס׳איז א הכנה-סטעפ וואס פירט צו משמר זיין.

(ג) מכבץ (מאכן גבינה)

„המכבץ איז תולדת בורר – אפטיילן דעם הארטן חלק פון דעם וואסעריגן חלק פון מילך.”

חידוש: מ׳מעג אריינלייגן שומשום וגוזמין אין דבש, אבער לא יכבוץ בידו – מ׳זאל נישט מיט די הענט צוזאמדריקן/אפטיילן, ווייל דאס איז דומה צו בורר.

גזירות הקשורות לטוחן

(א) מחתך ירקות דק דק

„מחתך ירקות דק דק כדי לבשלו איז תולדות טוחן וחייב. לפיכך, לא ישחק חרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה – נראה כטוחן.”

פשט: צושניידן ירקות זייער קליין איז א תולדה פון טוחן (דאורייתא). צוקוועטשן חרובין פאר א בהמה איז אסור מדרבנן ווייל עס זעט אויס ווי טוחן.

חידושים:

– פארוואס איז מחתך ירקות דק דק תולדת טוחן? טוחן מיינט מאכן פאודער פון ווייץ, אבער צושניידן א טאמעיטא אויף קליינע שטיקלעך? דער תירוץ: ס׳דארף נישט זיין ממש פאודער, נאר קליינע שטיקלעך.

– דער חילוק צווישן מחתך (תולדה דאורייתא) און מרסק (דרבנן): מרסק איז אביסל גרעסער ווי טוחן, אבער אביסל קלענער ווי וואס וואלט געווען מותר.

(ב) אין טחינה בפירות

**„מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים – ש

אין טחינה בפירות.”

פשט: מען מעג צושניידן פירות (ווי דלועין/קישואים) פאר א בהמה, און א נבילה פאר הינט, ווייל ביי פירות איז נישטא דער איסור טוחן.

חידושים:

– דער חילוק צווישן ירקות און פירות: תבואה – דאס איז דער קלאסישער טוחן (מאכן מעל). ירקות – מען קען זיי נישט עסן אזוי ווי זיי זענען, מען דארף זיי צוגרייטן צום קאכן, דעריבער איז דאס צושניידן א הכנה וואס האט א פנים פון טוחן. פירות – מען קען זיי עסן אזוי ווי זיי זענען, מען מאכט נאר קלענערע שטיקלעך, דעריבער איז נישטא טוחן.

– דאס ערקלערט אויך פארוואס נבילה ווערט דערמאנט צוזאמען מיט פירות – דער הונט עסט עס אזוי ווי עס איז, מען מאכט נאר גרינגער פאר אים. דער כלל “אין טחינה בפירות” פאסט אויך אויף נבילה.

(ג) מתירין אלומות / מפספסין אלומות קטנות

„מתירין אלומות של עמר לפני הבהמה, ומפספסין ביד אלומות קטנות, אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.”

פשט: מען מעג עפענען א בינטל תבואה פאר א בהמה, און קליינע בינטלעך מעג מען ווייך מאכן מיט די הענט (משפשף), אבער נישט גרויסע בינטלעך.

חידושים: דער טעם פארוואס מען טאר נישט גרויסע אלומות איז נישט וועגן טוחן, נאר מפני הטורח שבהן – וועגן דעם טרחה. עס ווערט געפרעגט פארוואס דער רמב״ם לייגט עס דא ביי טוחן, ווען טרחה-ענינים קומען שפעטער. דער תירוץ: ס׳איז א קליינע צוגאב ווייל עס איז א פארוואנדטע זאך.

(ד) חבילי סיאה ועזוב – כותש בראשי אצבעותיו

„חבילי סיאה ועזוב וקרנות שהכניסן למאכל בהמה – כותש ואוכל בראשי אצבעותיו, אבל לא ביד הרבה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.”

פשט: געוויסע געוויקסן וואס מען האט אריינגעבראכט פאר מאכל בהמה – מען מעג זיי צומאלן מיט די פינגערשפיצן, אבער נישט מיט פולע הענט, כדי נישט צו טון ווי אין וואכנטאג.

חידוש: דער טעם איז אז אויב מען טוט עס כדרך חול, וועט מען קומען צו ממש טוחן.

(ה) הצריך לדוך פלפלין – שינוי בכלי

„הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך מאכל בשבת – כותש ביד הסכין ובקערה. אבל במכתשת – חייב משום טוחן.”

פשט: ווען מען דארף צעברעקלען פעפער פאר שבת-עסן, מעג מען עס טון מיט א שינוי – מיט דעם הענטל פון א מעסער אויף א קערה (טעלער). אבער אין א מכתשת (מערסער) איז מען חייב משום טוחן.

חידושים:

– דער שינוי באשטייט אין צוויי זאכן: (1) מיט דעם דיקערן זייט פון סכין (נישט כדרכו), (2) אויף א קערה וואס איז נישט דער נארמאלער כלי פאר טוחן. מען זעט אז דער רמב״ם רעדט פון א סיטואציע וואו מען איז אינמיטן עסן – עס איז א חלק פון אכילה, נישט הכנה.

– דער עיקר חילוק: דער כלי דרוקט מער ווי דער מעשה. אפילו ווען מען איז איין סטעפ אוועק פון טוחן, מעג מען נאך יא ווען עס איז א חלק פון עסן. אבער מיט א מכתשת – דאס איז ממש טוחן.

גזירת רפואה בשבת – שחיקת סממנים

(א) דער יסוד פון דער גזירה

„לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים.”

פשט: ווייל ביי מכתשת איז מען חייב משום טוחן, און רפואה דארף אפט שחיקת סממנים (צומאלן מעדיצינישע זאכן), האבן חז״ל גע׳אסר׳ט א געזונטן מענטש זיך צו היילן בשבת.

חידושים:

– דער רמב״ם פארבינדט דעם איסור רפואה בשבת דירעקט מיט טוחן – דאס “לפיכך” ווייזט אז דער גזירה שמא ישחוק סממנים שטאמט פון דעם אז שחיקה אין א מכתשת איז חייב משום טוחן.

– דער איסור איז נאר פאר א בריא (אדער איינער וואס איז נישט אזוי בריא אבער נישט א חולה שיש בו סכנה). א חולה שאין בו סכנה – מעג מען טון איסורי דרבנן.

אלע רפואות וואס דער רמב״ם רעדט דא, אפילו אזעלכע וואס מען איז נישט שוחק סממנים פאר זיי (ווי סתם טרינקען א פשילתא), זענען אסור. ווייל וויבאלד ס׳איז א רפואה, און פאר רפואה בכלל איז דא שחיקת סממנים, האט מען גזר׳ט אויף אלע רפואות.

סברת הגזירה – פארוואס נאר רפואה? ביי רפואה איז דער מענטש מער דעספעראט – ער דארף דווקא דאס, און וועט גיין טוחן סממנים. אבער ביי סתם עסן, אויב ער האט נישט דאס, עסט ער עפעס אנדערש – ער איז נישט דעספעראט גענוג צו גיין שחוק סממנים.

(ב) מאכל בריאים vs. מאכל שאינו מאכל בריאים

„לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, כגון אזוב ואפוא. ולא דברים המשלשלים כגון לענה. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבישלו בהם אמנון ועשבים.”

„אבער: אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלם ולשתותם, כגון הכסבר והכוסת והאזוביון, ואף על פי שיש בהם כח הרפואה, ואף על פי שאוכלן כדי שיתרפאו בהם – מותר, הואיל והם מאכל בריאים.”

פשט: זאכן וואס געזונטע מענטשן עסן נישט – טאר מען נישט עסן בשבת (אפילו שלא לרפואה, ווייל עס זעט אויס ווי רפואה). זאכן וואס געזונטע מענטשן עסן יא – מעג מען עסן אפילו לרפואה.

חידושים:

אינטערעסאנטער דאפלטער כלל: מאכל שאינו מאכל בריאים – אסור אפילו שלא לרפואה (ווייל דער בלויזער אקט פון עסן אזא זאך זעט אויס ווי רפואה). מאכל בריאים – מותר אפילו לרפואה בפירוש. דער רמב״ם זאגט “לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים” – ער זאגט נישט “לרפואה”, נאר סתם מען טאר נישט עסן אזעלכע זאכן.

– ביישפיל: טשולנט – אפילו מען זאגט “דאס איז א רפואה”, דארף מען נישט אויפהערן עסן, ווייל עס איז א מאכל בריאים.

– דער גדר פון “מאכל בריאים” מיינט נישט אז יעדער עסט עס, נאר אז עס מאכט זיך אז מענטשן עסן עס – ווי א “העלט פוד” וואס איז נישט ממש א רפואה אבער אויך נישט א טיפישע מאכל, אבער מענטשן עסן עס.

(ג) שתה חלתית קודם השבת

„שתה חלתית קודם השבת וראה שעותה והולך – מותר לשתותה בשבת, במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית.”

פשט: איינער וואס האט אנגעהויבן טרינקען חלתית (א רפואה-טרונק) פאר שבת און עס ארבעט נאך, מעג ער ווייטער טרינקען בשבת, אין א פלאץ וואו בריאים טרינקען עס.

חידושים:

שווערע קשיא אויף דער גירסא: אויב עס איז א מקום שנהגו הבריאים לשתות – פארוואס דארף מען דעם תנאי אז ער האט אנגעהויבן פאר שבת? עס איז דאך שוין מאכל בריאים! און אויב עס איז נישט מאכל בריאים – וואס העלפט אז ער האט אנגעהויבן פאר שבת?

דער רב המגיד׳ס הגהה: דער רב המגיד איז מגיה צו לייענען “אפילו במקומות שלא נהגו הבריאים” – דאס מאכט מער סענס, ווייל דאס איז א חידוש: אפילו וואו בריאים טרינקען עס נישט, מעג מען ווייטער טרינקען ווייל ער האט שוין אנגעהויבן פאר שבת.

א פארשלאג צו פארשטיין אונזער גירסא: אפשר מיינט עס אז ווייל דער מענטש האט זיך געמאכט א סדר פון טרינקען דאס רעגולער, איז עס פאר אים געווארן ווי א מאכל בריאים – עס איז נישט מער א איינמאליגע רפואה-מעשה, נאר א נארמאלע רוטין. אבער דאס בלייבט נישט קלאר.

א צווייטער פארשלאג: אפשר איז דער היתר באזירט אויף דעם אז אויפהערן אינמיטן א רפואה-קור קען זיין א סכנה. אבער דאס ווערט אויך נישט אנגענומען ווייל סכנה איז אן אנדערע קאטעגאריע לגמרי.

(ד) שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם

„שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם – מותר לסוך בהם בשבת, אפילו שנתכוון לרפואה, ואין לו היכר. אבל שאינם דרך הבריאים – אסורים.”

פשט: אויל וואס געזונטע מענטשן נוצן אויך זיך איינצושמירן, מעג מען נוצן אויף שבת אפילו מיט כוונה פאר רפואה, ווייל עס איז נישט דערקענטליך אז ער טוט עס פאר רפואה. אבער זאכן וואס נאר קראנקע מענטשן נוצן – איז אסור.

חידושים: דער רמב״ם זאגט אפילו שנתכוון לרפואה – דאס איז אנדערש פון פריערדיגע הלכות. ביי שמנים שדרך הבריאים, איז אפילו מיט כוונה לרפואה מותר, ווייל עס איז נישט דערקענטליך (אין לו היכר).

(ה) חושש במתניו – סיכה ביין וחומץ

„החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. אלא במקום שבני אדם סכין אותו. ומותר לסוך שמן המלך בכל מקום.”

פשט: איינער מיט ווייטאג אין מתניים טאר נישט שמירן יין אדער חומץ (ווייל בריאים טוען דאס נישט), אבער שמן מעג מען (ווייל בריאים טוען עס אויך), נישט שמן ורד (בלומען-אויל) אויסער אין א מקום וואו בריאים נוצן עס אויך. שמן המלך איז מותר אומעטום ווייל בריאים נוצן עס שטענדיג.

(ו) נקפה ידו או רגלו – צומסה ביין

„נקפה ידו או רגלו – צומסה ביין ולא יצמוס בחומץ. ואם היה רגיל – אפילו ביין אסור.”

פשט: איינער וואס האט זיך צוקלאפט האנט אדער פוס, מעג צומסה (באנדאזשירן/שטילן בלוט) מיט יין (ווייל בריאים נוצן עס אויך), אבער נישט מיט חומץ (ווייל דאס איז נאר פאר רפואה).

חידושים: “ואם היה רגיל – אפילו ביין אסור” – חומץ ארבעט שוואכער ווי יין, אבער ביי א מענטש וואס איז רגיל (עמפינדליך), ארבעט אפילו יין ווי א רפואה, און דעריבער איז אסור.

(ז) חושש בשיניו – חומץ

„החושש בשיניו לא יגמא בהם את החומץ ויפלוט, אבל מגמא ובולע.”

פשט: איינער מיט ציינווייטאג טאר נישט גארגלען חומץ און אויסשפייען (ווייל דאס איז קלאר א רפואה), אבער ער מעג גארגלען און אראפשלינגען – ווייל דעמאלטס זעט עס אויס ווי ער עסט/טרינקט עס, ענליך צו מאכל בריאים.

(ח) חושש בגרונו – שמן

„החושש בגרונו לא יערערנו בשמן, אבל בולעו שמן הרי זה מותר.”

פשט: איינער מיט האלדזווייטאג טאר נישט גארגלען מיט אויל און אויסשפייען, אבער מעג שלינגען אויל.

חידושים:

– דער לשון “יערערנו” ווערט באמערקט אלס אן אינטערעסאנטע לשון הקודש ווארט פאר גארגלען. לשון הקודש האט ספעציפישע ווערטער פאר פראקטישע טאג-טעגליכע זאכן וואס מיר קענען נישט ווייל מען נוצט נישט לשון הקודש פאר אלטעגליכע זאכן.

– דער מעכאניזם: צו היילן דעם האלדז דארף דער האלדז קומען אין קאנטאקט מיט אויל. גארגלען און אויסשפייען האלט דאס אויל לאנג ביים האלדז (קלאר א רפואה). שלינגען אויל צוביסלעך מאכט אויך דעם האלדז “אויליג” אבער עס זעט אויס ווי נארמאל טרינקען.

– דער מושג פון “כפי תומו” – ער טרינקט שמן, אבער עס זאל אויסזען ווי כבדרך אגב, נישט ווייזן אז ס׳איז א רפואה.

(ט) שף בשיניו – נסר/מציצה

„ואם שף בו את שיניו – אם נתכוון לרפואה אסור, אבער אם נתכוון לריח הפה – מותר.”

פשט: מען טאר נישט ריבן די ציין מיט א מעדיצינישע זאלב אויב מען מיינט רפואה, אבער אויב מען מיינט פאר ריח הפה איז מותר.

חידושים – שאלה וועגן טוטפעיסט/מאוטוואש בשבת:

– לויט דעם רמב״ם, אויב מען טוט עס פאר ריח הפה (היגיענע) איז מותר, אבער פאר רפואה איז אסור.

פריווענשאן איז נישט רפואה – פריווענטיווע היגיענע (ווי רעגולערע ציין-פוצן) איז נישט רפואה. “איינער עסט געזונט הייסט נישט רפואה.” עס איז אויך ווי מאכל בריאים, נישט סממנים.

– אבער אויב א דאקטער האט געגעבן א ספעציעלע קריעם פאר א באשטימטע צייט – דאס קען שוין זיין רפואה.

– עס זענען דא אנדערע שאלות ביי ציין-פוצן אויף שבת: (1) ארויסקומען בלוט, (2) שמירן (ממחה), (3) די אחרונים האבן א מחלוקת צו טוטפעיסט איז מותר בכלל.

(י) רפואה פאר אויגן – יין אויף אויגן

פשט: לייגן יין אויף די אויגן – מותר אויף א באשטימטע אופן.

חידושים:

– עס ווערט פארבונדן מיט דעם מנהג פון טונקען פינגער אין יין ביי הבדלה און לייגן אויף די אויגן – דאס האט א שייכות צו אן אלטע רפואה-פראקטיק.

– דער אופן ווי מען לייגט עס אויף (אויפן אויג, עס זאל אריינטראפן) איז נישט קלאר דערקענטליך אז ס׳איז א רפואה.

(יא) רוק תפל

פשט: שפייעכץ נאכן אויפשטיין, פאר מען האט עפעס געגעסן אדער געטרונקען, האט נאר דעם אריגינעלן טעם (אן א צד טעם פון עסן) – דאס איז א רפואה. ווייל עס האט נישט קיין שם פון יין אדער אנדערע געטראנקען, טוט מען עס נאר פאר רפואה, נישט פאר קיין אנדערע צוועק.

(יב) קילור (מעדיצין פאר אויגן)

„קילור ששרה אותה מערב שבת – מעבירה על גבי עינו בשבת ואינו חושש. אבל בשבת עצמה אסור לשרות.”

פשט: א קילור (מעדיצין פאר אויגן, אנגעמאכט מיט וויין) וואס מען האט איינגעווייקט פאר שבת, מעג מען לייגן אויף די אויגן (פון דרויסן) בשבת. אבער בשבת אליין טאר מען נישט איינווייקן.

חידושים: דער קילור האט דעם זעלבן דין ווי וויין אליין – על גבי העין (פון דרויסן) מעג מען, אבער אין די אויג אריין טאר מען נישט. דער טעם פארוואס מען טאר נישט שרה׳ן בשבת אליין איז ווייל דאס איז ממש אנגרייטן א רפואה בשבת, וואס איז א גרעסערע פראבלעם ווי סתם אנווענדן א שוין-גרייטע רפואה.

(יג) נקפה ידו או רגלו – ארויסנעמען בלוט

„לא יטריח קנה בידו כדי להוציא את הדם.”

פשט: איינער וואס האט זיך צוקלאפט א פינגער, טאר נישט ארומבינדן א גראזל צו היילן, און טאר נישט ארויסנעמען דאס בלוט, אפילו נישט מיט די הענט.

חידושים:

– רפואה בשבת איז אסור אפילו ווען עס איז נישט קיין שום מעדיצין, נאר אן עקסערסייז אדער פיזישע אקציע וואס העלפט.

מחלוקת רש״י און רמב״ם: רש״י איז משמע אז ארויסשטופן בלוט איז אן עבירה פון חובל. אבער דער רמב״ם זעט אויס אז עס איז נאר א שבות פון רפואה, נישט חובל.

סברא לויט רמב״ם: ביי חובל דארף מען הנאה – “צריכה לגופה” אדער הנאת יצרו. דא, כאטש ער וויל דוקא אז דאס בלוט זאל ארויסקומען, איז עס נישט די סארט הנאה וואס מאכט חובל. דא איז עס שוין געווען חובל קודם (דער קלאפ), און ער נעמט נאר ארויס דאס בלוט – דערפאר איז עס נאר א חשש רפואה.

(יד) חמין ושמן על גבי מכה

„אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה, ולא על גבי מוך שעל גבי המכה.”

פשט: ווארעם וואסער מיט אויל (א באקאנטע רפואה פאר וואונדן) טאר מען נישט לייגן דירעקט אויף די מכה, און אויך נישט אויף א מוך (קאטאן/גאז) וואס ליגט אויף די מכה.

חידושים:

וואס מעג מען יא? מען מעג לייגן וויין חוץ למכה (אינדרויסן לעבן די מכה), און עס טראפט אליין אראפ אויף די מכה – ווייל אזוי איז עס נישט דירעקט רפואה.

מוך יבש: א טרוקענע שטיקל קאטאן מעג מען לייגן אויף א מכה, ווייל עס איז נישט מוכח אז עס איז פאר רפואה – אפשר לייגט ער עס פאר באקוועמליכקייט.

מוך עתיק (אלטע): אן אלטע שטיקל שטאף מעג מען לייגן. א נייע איז מער מוכח אז עס איז פאר רפואה. עס ווערט געפרעגט: לכאורה אדרבה, א נייע איז מער א דבר מצוי פאר אנדערע צוועקן (באקוועמליכקייט, ווארעמקייט), און דער אלטער איז מוכח אז עס איז נישטא קיין אנדערע סיבה? – בלייבט א קשיא.

(טו) רטיה – אראפגעפאלן און צוריקלייגן

„רטיה שפירשה על גבי כלי – מותר להחזירה. פירשה על גבי קרקע – אסור.”

פשט: א בענדעידזש וואס איז אראפגעפאלן אויף א כלי (טיש, בענקל) מעג מען צוריקלייגן. אויב עס איז אראפגעפאלן אויף דער ערד, טאר מען נישט, ווייל עס זעט אויס ווי א נייע רטיה.

חידושים:

– דער יסוד: כל זמן מען קען עס מבליע זיין בדרך אגב (“איך לייג עס נאר צוריק”), איז עס מותר. אבער ווען עס ווערט צו א גאנצע נייע מעשה פון רטיה, איז עס אסור.

ראב״ד חולק: דער ראב״ד מיינט אז אפילו על גבי קרקע מעג מען צוריקלייגן.

(טז) רטיה במקדש

„מניחין רטיה על גבי מכה לכתחילה במקדש.”

פשט: אין בית המקדש מעג מען לכתחילה לייגן א רטיה, ווייל אין שבות במקדש.

חידושים:

– עס איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם זאגט עס דווקא ביי רטיה – צי מיינט ער א כלל׳דיגע זאך אויף אלע רפואות אין מקדש, אדער נאר רטיה?

סברא פארוואס דווקא רטיה: אין מקדש האבן כהנים מער געדארפט שנעל פיקסן וואונדן, ווייל א מכה קען מאכן א בעל מום וואס פסל׳ט זיי פון עבודה. דער ראב״ד איז נישט מסכים מיט דער סברא.

(יז) ממחק ביי סדין

„אין מקנח בסדין.”

חידושים: א סדין איז אנגעשמירט מיט קריעם׳ס, און אויב מען וויל אפווישן פון א מכה מיט א סדין, איז שייך ממחק (מלאכת ממחק). דאס איז א באזונדערער איסור אויסער רפואה בשבת.

(יח) סוכין וממשמשין (שמירן און מאסאזשירן)

„סוכין וממשמשין – מותר. סך וממשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול.”

פשט: מען מעג שמירן אויל און מאסאזשירן – למשל ביי א בעיבי וואס איז קאנסטיפעיטעד, שמירט מען אויל און רייבט דעם בויך. אבער מ׳זאל עס טון ביידע צוזאמען אויף איינמאל, נישט אין צוויי שטאפלען (ערשט סך, דערנאך ממשמש) ווי מ׳טוט אין וואכן.

חידושים:

– דאס איז מותר ווייל עס איז נישט ממש א דרך רפואה – מען קען עס טון פאר פלעזשער אויך.

גירסא-שאלה: “ממשמשין” vs. “מסמשין” – ביידע זענען דאס זעלבע ווארט, נאר דער רמב״ם האט אפשר נישט געשריבן אין פונקטליכע לשון הקודש, און דרוקער האבן געפיקסט.

– אבער מען זאל נישט “יישר” – גלייכן אויס מיט כח, ווייל דאס איז שוין ממש א רפואה-מעשה.

– דער רמב״ם זאגט נישט אז דער שינוי איז כדי עס זאל ווייניגער אויסזען ווי רפואה, נאר כדי עס זאל ווייניגער אויסזען ווי וואכעדיג. דאס הייסט, אלע רפואות זענען אינהערענט א “וואכעדיגע” זאך – דער איסור איז צו טון עס אויף דעם געוויינטלעכן אופן ווי מ׳טוט אין חול.

(יט) אין מתעמלין בשבת

„ואין מתעמלין בשבת. איזהו מתעמל? זה שדורס לו על הגוף בכח עד שיגע ויזיע, או שיהלך עד שיגע ויזיע… לפי שאסור ליגע עצמו כדי שיזיע בשבת.”

פשט: “מתעמל” (פון לשון עמל) מיינט צוויי זאכן: (1) א שטארקע מאסאזש – מ׳טרעט/האקט אויף א מענטש ביז ער ווערט מיד און שוויצט; (2) גיין/שפּאצירן ביז מ׳ווערט מיד און שוויצט. ביידע זענען אסור ווייל די שוויצן איז א רפואה.

חידושים:

1. דער רמב״ם לייגט אריין די ווערטער “ליגע כדי שיזיע” – דאס מיינט אז עקסערסייז וואס ברענגט נישט קיין שוויצן איז אפשר נישט אין דעם איסור.

2. תוספתא ווערט געברענגט: “אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מתעמל כדרכו ואינו חושש אפילו כל היום כולו” – מ׳טאר נישט לויפן שבת כדי זיך מתעמל צו זיין, אבער מ׳מעג גיין כדרכו. “שלא ירוץ בשבת” איז אן עקסטערע הלכה וואס האט נישט מיט רפואה צו טון.

3. קשיא: וויאזוי פּאסט דאס מיט שחיקת סממנים? התעמלות איז נישט דירעקט פארבינדן מיט שחיקת סממנים. צוויי תירוצים:

“לא פלוג” – איינמאל מ׳האט גע׳אסר׳ט רפואה, האט מען גע׳אסר׳ט אלע רפואה-זאכן, אפילו ווען שחיקת סממנים איז נישט שייך.

אפשר איז דא אן אנדערע סיבה אויך – סתם טרחה, אדער ווייל מ׳דארף רוען שבת.

4. אן אינטערעסאנטע שיטה ווערט דערמאנט אז דער איסור איז “סתם ווייל מען דארף רוען שבת.” דאס איז אבער נישט לויט דעם רמב״ם׳ס וועג דא – דער רמב״ם רעדט פון רפואה שפּעציפיש.

(כ) קרקע דימוסס

„וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסס.”

פשט: לויט דעם ערוך, איז דאס א פּלאץ וואו די קרקע איז הייס (ווי חמי טבריה), וואו מ׳שטייט און שוויצט פאר רפואה. מ׳טאר דארט נישט גיין שבת.

(כא) רחיצה במים הרעים – צער vs. עונג

„ולא במי משרה… ולא בים סדום… ולא במים הרעים שבים הגדול, שכל אלו צער הם, וקרוב הדבר להיות רחיצה של שבת עונג. לפיכך אם לא נשתהו שם אלא מעט, אפילו שיעור לחטט בראשו… מותר.”

פשט: מ׳טאר זיך נישט וואשן אין שלעכטע וואסערן (ים המלח, שמוציגע מקוה, וואסער וואו מ׳האט לעדער געווייקט) ווייל דאס איז צער, און שבת דארף זיין עונג. אבער אויב מ׳איז דארט נאר א קורצע צייט, איז מותר.

חידושים:

1. דער רמב״ם׳ס טעם דא איז נישט רפואה נאר “לקראת שבת עונג” – דאס איז אסור ווייל ס׳איז צער, נישט ווייל ס׳איז א רפואה. דאס איז א באזונדערע קאטעגאריע.

2. קשיא: אויב א מענטש גייט דארטן ווייל זיין בויך טוט אים וויי (רפואה), איז דאך דער צער פון די שלעכטע וואסער קלענער ווי זיין קראנקהייט – ער מאכט אפּ וואס איז א גרעסערע עונג. פארוואס זאל עס זיין אסור? תירוץ: עונג איז אבדזשעקטיוו, נישט סובדזשעקטיוו. דאס וואס א מענטש וויל עפּעס טון וואס איז נישט קיין עונג, מאכט עס נישט קיין עונג – ס׳מאכט עס נאר א זאך וואס ער וויל טון. רפואה-זאכן טוט א מענטש נישט אין די צייט וואס ער וויל זיך ענדזשויען, נאר אין די צייט וואס ער דארף עס טון.

3. א ברייטערע השקפה ווערט פארגעלייגט: אפשר איז דער גאנצער יסוד פון איסור רפואה בשבת (נישט נאר שחיקת סממנים) פארבינדן מיט “וקראת לשבת עונג” – מ׳זאל נישט טראכטן פון וואס פעלט אים, נישט טראכטן פון זיין צער, נאר פאקוסן אויף וואס איז גוט. אזוי ווי מ׳טאר נישט בעטן צרכיו בשבת. דאס וואלט געגעבן אן אלטערנאטיווע סיבה פאר אלע רפואה-איסורים.

4. פּראקטישע נפקא מינה: אויב דער מענטש קען עס שוין נישט אויסהאלטן, ווערט ער א חולה שאין בו סכנה וואס מ׳מעג יא טון דרבנן׳ס פאר אים. מ׳רעדט נאר וועגן זאכן וואס ער קען ווארטן ביז מוצאי שבת.

(כב) גורדין במגרדת

„אין גורדין במגרדת, אבל אם היה עליו לכלוך או צואה – מותר… גורר כדרכו.”

פשט: מ׳טאר זיך נישט קראצן מיט א קראצער (רפואה-צוועקן), אבער אויב ס׳איז דא שמוץ אויף אים, מעג ער – ווייל מ׳טראכט נישט אז ער טוט עס פאר רפואה. אפילו אויב ער האט אויך הנאה דערפון.

(כג) סוכין ומפרכסין לאדם אבל לא לבהמה

„סוכין ומפרכסין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה… אבל מותר להסיר צערה על ידי סיכה ופרכוס.”

פשט: מ׳מעג שמירן און קלאפּן (מאסאזש) א מענטש לענגו (פאר זיין פארגעניגן/עונג), אבער נישט א בהמה. פאר א בהמה – נאר צו מסיר צער זיין.

חידושים:

1. “לענגו” שטייט גלייך נאך “וקראת לשבת עונג” – פאר א מענטש איז עונג א סיבה צו מתיר זיין, אבער ביי א בהמה איז נישטא קיין ענין פון “עונג בהמתו.” ס׳איז דא שביתת בהמתו, אבער נישט עונג בהמתו.

2. חילוק צווישן עונג און צער ביי בהמה: פאר עונג פון בהמה טאר א מענטש נישט ארבעטן שבת. אבער צער בעלי חיים – מ׳מעג יא מסיר זיין דורך סיכה ופרכוס, ווייל דאס איז א צורך (נישט סתם עונג).

(כד) רפואה פאר בהמות

„בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר. וכן אחוזת דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים.”

פשט: א בהמה וואס האט זיך איבערגעגעסן מעג מען מאכן ארומלויפן אין חצר, און א בהמה וואס האט א בלוט-פראבלעם מעג מען שטעלן אין וואסער זי זאל זיך אפקילן, און מיר זארגן זיך נישט אז דער בעל הבית וועט קומען צו שחיקת סממנים.

חידושים:

– דער רמב״ם זאגט דירעקט “ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים” – דאס מיינט אז ס׳איז טאקע א רפואה, נאר ביי בהמות איז נישטא די חשש אז דער מענטש וועט קומען צו שחיקת סממנים.

– דער רמב״ם האט נישט געזאגט אז מ׳מעג געבן ממש מעדיצין פאר א בהמה — ער האט נאר מתיר געווען ארומלויפן און שטעלן אין וואסער, וואס זענען נישט דירעקט פארבונדן מיט סממנים.

א סברא פארוואס בהמות זענען אנדערש פון מענטשן: ביי א מענטש, ווייל מ׳האט מקיל געווען ביי חולה שיש בו סכנה (מ׳מעג אלעס טון), איז דא א חשש אז “מתוך שהקלת לו בסופו יחמיר לו בתחילתו” — ווען ער איז נאך נישט קיין חולה וועט ער שוין אנהייבן מאכן סממנים. אבער ביי א בהמה, וואס מ׳טאר קיינמאל נישט מחלל שבת זיין פאר איר (קיין חולה שיש בו סכנה גילט נישט), האט דער מענטש שוין א גדר — ער וועט נישט קומען צו שחיקת סממנים.

(כה) מקיא את אכלו בשבת

„אין מקיא את אכלו בשבת — מדובר במקיא ע״י סם. אבל אם רוצה להקיא בלא סם מותר.”

פשט: מ׳טאר נישט ברעכן דורך נעמען א מעדיצין, אבער אן א סם (למשל מיט די הענט) איז מותר.

חידושים: דער איסור איז דירעקט פארבונדן מיט שחיקת סממנים — נעמען א סם צו ברעכן איז ממש ענליך צו סממנים. אבער ברעכן אן א סם איז בכלל נישט רפואה, דערפאר מותר.

(כו) דחיקת כריסו של תינוק

„ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא רעי שלו, שמא יבוא לידי שחיקת סממנים המשלשלין.”

פשט: מ׳טאר נישט קוועטשן אויף א קינד׳ס בויך ארויסצוברענגען רעי, ווייל דאס קען ברענגען צו מאכן לעקסעטיוו-סממנים.

חידושים: דאס איז אלץ חילוקים וואס די חכמים האבן געמאכט אויף באזיס פון עקספיריענס — וואס ברענגט צו שחיקת סממנים און וואס נישט. לערנען הלכה איז “זייער אסאך לערנען ריעליטי” — ס׳איז נישט תיאוריע נאר פראקטישע באאבאכטונג.

(כז) כפיית כוס על הטבור, חינוק קטן, העלאת אזנים, העלאת ענקלי

„ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו. וחייב לחנוק את הקטן וללפף… להעלות אזנים ולהעלות ענקלי. כל אלו וכיוצא בהן, אלו הן מן האומנים כדי שלא יבואו לידי שחיקת סממנים, והוא שיש לו צער מהן.”

פשט: מ׳מעג לייגן אן איבערגעדרייטע כוס (ענליך צו באנקעס/כוסות רוח) אויף דעם טבור צו מאכן סאקשן, מ׳מעג צאמנעמען/טייטענען א קינד, אויפהייבן אויערן, אויפהייבן “ענקלי.” אלע דאזיגע זאכן זענען מותר ווייל זיי ברענגען נישט צו שחיקת סממנים — אבער נאר ווען ער האט צער.

חידושים:

דער תנאי “שיש לו צער” איז א קלארער חילוק: דאזיגע זאכן וואס זענען נישט פארבונדן מיט סממנים זענען מותר, אבער נאר ווען ס׳איז דא צער. דאס איז נישט א “בליינעם היתר” — ס׳איז א באדינגטער היתר.

גרויסער כלל: “ס׳איז נישטא אזא זאך אז א איד דארף זיצן שבת און ס׳זאל אים וויי טון ווייל די חכמים לאזן נישט נעמען א רפואה.” קודם כל, אויב ס׳טוט אים טאקע וויי, איז ער א חולה שאין בו סכנה (וואס האט זיינע קולות). אבער אפילו ווייניגער פון דעם — יעדע מאל וואס ס׳איז דא א פראבלעם, איז דא אן עצה וויאזוי מ׳קען עס טון, נישט אויף דעם באקוועמסטן וועג, אבער יא. “שבת טוט מען נישט אזוי ווי די וואכן” — מ׳מאכט א חילוק אז ס׳זאל נישט זיין וואכעדיג, אבער מ׳לאזט נישט מענטשן ליידן.

בדרבנן איז נישטא אזא זאך צער — די רבנן ווילן נישט מאכן מענטשן ליידן. בדאורייתא קען מען אמאל זיין “סטאק” ווייל די תורה לאזט נישט, אבער בדרבנן טרעפט מען אלעמאל אן עצה.

גזירות הקשורות למרקד (זיפן)

„המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין את התבן בכברה, ולא יניח כברה שיש בה תבן [מפני שהוא כמרקד]. אבל נוטל תבן בכברה ומוליך לאבוס.”

פשט: מרקד (זיפן) איז אן אב מלאכה. דערפאר טאר מען נישט זיפן תבן אין א כברה (זיפ), און אפילו אויפהענגען א כברה מיט תבן אז דער מוץ זאל ארויספאלן איז אסור ווייל ס׳איז ענליך צו מרקד. אבער מ׳מעג נעמען תבן אין א כברה און טראגן צום אבוס (פוטער-טראג), אפילו אויפ׳ן וועג פאלט ארויס דער מוץ.

חידושים:

כברה אויפהענגען — אפילו ער טוט עס נישט בידים, נאר ער הענגט אויף די כברה און דער מוץ פאלט אליין ארויס, איז דאס אסור ווייל ס׳איז “כמרקד.”

שאלה צי דאס איז דאורייתא אדער דרבנן: כברה אויפהענגען איז כלאחר יד (נישט דער נארמאלער וועג פון מרקד), און אויך לא ניחא ליה (ער וויל נישט דירעקט דעם רעזולטאט), דערפאר איז עס דרבנן. מרקד אליין (בידים, בכברה) איז דאורייתא.

דער היתר פון טראגן צום אבוס: ווען מ׳טראגט תבן אין א כברה צום אבוס, אפילו דער מוץ פאלט ארויס בשעת הליכה, איז עס מותר — ווייל דער כוונה איז נישט צו זיפן נאר צו טראגן.

גזירות הקשורות ללש (גיבול)

(א) קמח קלי

„מגבל חייב משום לש. לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, ומותר לגבל את הקלי מעט מעט.”

פשט: קמח קלי (געבראטענע מעל) ווערט נישט אן אמת׳ער טייג ווען מען מישט עס מיט פליסיגקייט – עס ווערט עפעס אנדערש, נישט ממש א טייג. דעריבער איז עס נישט א דאורייתא לש, אבער מדרבנן טאר מען נישט מגבל זיין א סך אויף אמאל. א ביסל אויף אמאל מעג מען, ווייל עס זעט נישט אויס ווי לש.

חידוש: דער יסוד פון לש איז ספעציפיש ווען פון מעל ווערט א טייג – א “גאנצע נייע מין מאטעריאל.” ביי קמח קלי ווערט עס בלויז א ביסל מער געדיכט, אבער עס איז נישט דער דראמאטישער טשעינדזש ווי פון רעגולערע מעל צו טייג.

(ב) תבואה שלא הביאה שליש – קלויה

„תבואה שלא הביאה שליש קלויה, אחר טחינתה גסה שהיא כחול ואינה נקראת שתות – מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת. אבל קשה – אסור.”

פשט: פריצייטיגע תבואה וואס מען האט געבראטן און גראב געמאלן, וואס עס איז ווי זאמד – מעג מען מגבל זיין אפילו א סך אויף אמאל מיט חומץ, ווייל עס ווערט נישט קיין טייג. אבער אויב עס ווערט הארט, זעט עס יא אויס ווי לש און איז אסור.

חידוש: אפילו ביי די וואס מען מעג, דארף מען א שינוי – מען נוצט חומץ אנשטאט וואס

ער, אדער מען טוט עס אין אן אנדער סדר (קודם חומץ נאכדעם שתות). דער שתות/שוסס ווערט דערמאנט אלס א פסח׳דיגע מאכל וואס מען קויפט אין געשעפטן.

(ג) מורסן (שלעכטס פון תבואה)

„המורסן – אין רואה לגבל, שמא יבוא לגבל עפר וכיוצא בו. ונותן מים על גבי מורסן ומוליך בה את התרווד שתי וערב, אבל אינו מגבל בידו. ואם לא נתערב – מנער מכלי לכלי עד שיתערב.”

פשט: מורסן טאר מען נישט מגבל זיין ווי א טייג, ווייל מורסן איז פארמישט מיט שמוציגע זאכן ווי עפר, און מאכן א גיבול מיט עפר איז ענליך צו ממש לש (מאכן סעמענט/טעט). מען מעג אבער: (1) גיסן וואסער אויף מורסן, (2) מישן מיט א לעפל נאר שתי וערב (ליינס), נישט ווי נארמאלע לש, (3) נישט מישן מיט די האנט, (4) אויב עס האט זיך נישט צעמישט – אויסגיסן פון איין כלי צום אנדערן.

חידוש: דער חילוק צווישן לעפל און האנט: מיט א לעפל שתי וערב איז עס א שינוי פון דרך לש, אבער מיט די האנט זעט עס אויס ווי ממש לש. דער היתר פון מנער מכלי לכלי איז נאר פאר תינוקות און שבורים (קראנקע).

(ד) מורסן – כמות (כלי אחד)

„ומותר לערב מורסן… ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כוריים.”

פשט: מען מעג מישן מורסן אין איין כלי אפילו א גרויסע כמות, און נאכדעם צעטיילן אין קלענערע כלים פאר יעדע בהמה.

חידוש/קשיא: פארוואס איז דווקא איין כלי בעסער? לכאורה איין גרויסע כלי זעט מער אויס ווי א גרויסע לש-אפעראציע! דער טעם בלייבט נישט קלאר. דער רמב״ם זאגט פשוט אז אזוי זאל מען עס טון – איין כלי, נאכדעם צעטיילן.

הלכות מאכילין בהמה בשבת

(א) כלל: אין מאכילין כדרך שמאכילין בחול

„אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול, משום טחינת קטניות ולישת קמח וכיוצא בו.”

פשט: אין וואכנטאג מאכט מען ספעציעלע צוגרייטונגען פאר בהמה-עסן (מאלן, קנעטן) כדי עס זאל זיין געשמאקער. אין שבת טאר מען נישט.

(ב) שיעור פיטערן

„לא יאכיל הגמל מאכל שלשה או ארבעה ימים. ולא ירביץ עגל… ויפתח פיו ויתן לתוך כרסו. אבל מאכיל יותר ממה שהבהמה אוכלת, ומשקה אותה מעט.”

פשט: מען טאר נישט אנפילן א גמל מיט עסן פאר 3-4 טעג. מען טאר נישט אריינצווינגען עסן אין א בהמה׳ס מויל/האלדז. אבער מען מעג שטיין דארטן און האלטן די טעלער און געבן צו עסן, אפילו מער ווי זי וואלט נארמאל געגעסן.

חידוש: דער חילוק צווישן “למקום שיכולה להחזיר” (וואו די בהמה קען אויסשפייען – מותר) און “למקום שאינם יכולים להחזיר” (טיף אין האלדז – אסור). ביי חיה ועוף מעג מען אריינלייגן אין מויל למקום שיכולה להחזיר, און קל וחומר מעג מען עס לייגן פאר זיי.

(ג) מי שמזונותיו עליו vs. אין מזונותיו עליו

„במה דברים אמורים? במי שמזונותיו עליו – בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזים ותרנגולים. אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך ודבורים – לא יתן לפניהם.”

פשט: נאר בהמות/חיות וואס דער מענטש איז אחראי פאר זייער עסן מעג מען פיטערן אין שבת. חיות וואס קלויבן זיך אליין עסן (יוני שובך, דבורים) – אפילו זיי באלאנגען פאר אים – טאר מען נישט פיטערן.

חידוש/קשיא: וואס איז דער טעם פון דעם איסור? צוויי מעגליכקייטן: (1) טירחא שלא לצורך (ווי דער רמב״ן ברענגט), (2) שמא יבוא לידי מכשול (חשש פון מלאכות). עס בלייבט נישט קלאר וואס דער עיקר טעם איז.

(ד) מוקצה-גראז פאר בהמות

„ומותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים ותאכל. אבל אם היו על גבי דבר שהוקצה – לא יעמידנה עליו, אבל עומד בפניה כדי שתאכל.”

פשט: מען מעג שטעלן א בהמה אויף גראז זי זאל עסן. אבער אויף מוקצה-גראז (אוועקגעלייגט לסחורה) טאר מען נישט שטעלן די בהמה דירעקט. מען מעג אבער שטיין דארטן און אינקארעדזשן/פושן די בהמה זי זאל עסן פון דעם מוקצה.

חידוש: דער חילוק: דירעקט שטעלן די בהמה אויף מוקצה איז א סארט טלטול/האנדלונג מיט דעם מוקצה-חפץ. אבער סתם שטיין און אינקארעדזשן – דאס איז נישט קיין טלטול. וכן ביום טוב – אפילו יום טוב וואס איז מער חמור אין מוקצה, מעג מען דעם היתר פון “עומד בפניה.”

[דיגרעסיע: מנהג שבת שירה – לייגן עסן פאר פייגלעך]

עס ווערט דערמאנט דער מגן אברהם און אנדערע אחרונים וועגן דעם מנהג שבת שירה צו לייגן עסן פאר פייגלעך. דער קשיא איז: פייגלעך זענען “אין מזונותם עליך” – מען טאר נישט פיטערן! עס ווערט דערמאנט אז איינער האט גע׳טענה׳ט אז ווייל עס איז א מנהג איז עס מותר, אבער דאס ווערט אפגעוויזן – “מנהג איז נישט קיין ראיה.”

דער פשוט׳ער תירוץ איז אז מען לייגט עס פאר שבת (מען גרייט עס צו פאר שבת אריין). תשובה מאהבה ווערט דערמאנט אלס א מקור וואס האט “אייביג גוטע תירוצים” פאר דעם מנהג.

א שארפע באמערקונג ווערט געמאכט בדרך צחות: מען טוט דעם מנהג נישט פאר דער בהמה׳ס וועגן — די בהמה דארף נישט דעם עסן, מען טוט עס ווייל מען האט א מנהג. “האסט געפרעגט די בהמה צו ס׳איז אקעי אז איין שבת זאל מען זיך פלוצלינג דערמאנען אז ער עקזיסט?” — א מוסר׳דיגע נקודה אז מען זאל זיך באמת באקימערן מיט בעלי חיים דאס גאנצע יאר, נישט בלויז איין מאל א יאר אלס א מנהג.

[דיגרעסיע: מערערע ציצית – “להתרחק מן המוזרות”]

עס ווערט דערציילט א מעשה/תשובה וועגן דעם מנהג צו גיין מיט מערערע ציצית (ווי ר׳ חיים שמואלעוויטש). עס ווערט געפרעגט: אויב יעדע בגד איז א מצוה, פארוואס נישט אנטון מערערע? ר׳ דוב לאנדא ענטפערט: “להתרחק מן המוזרות” – מען דארף זיך דערווייטערן פון מאדנע זאכן, אפילו אויפן חשבון פון א מצוה, ווייל עס קען אוועקשלעפן אנדערע מענטשן פון תורה ומצוות. ר׳ חיים ענטפערט מיט פיקחות: אויב יא, וועט מען פאדערן פון יעדן מענטש צו מאכן מאה חדרים קטנים מיט מאה מזוזות, און יעדן טאג שעכטן מאה טשיקענס. עס ווערט באמערקט אז דער כלל פון “מוזרות” איז סובייעקטיוו.

דערמיט ווערט פרק כ״א פארענדיקט.


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ״א – שבותים: דומה למלאכה ושמא יבוא

הקדמה לפרק כ״א – המעבר מדאורייתא לדרבנן

זאגט דער רמב״ם אין הלכות שבת, די איין און צוואנציגסטע פרק. ברוך השם, מיר האלטן שוין נאנט צו די ענד.

אין די פריערדיגע פרקים… זיי זאגן נישט אז ס׳קומט צו די ענד, ביי די וועי, זיי זענען זייער העפי מיט יעדע פרק. אין די פריערדיגע מערערע פרקים פון אנהייב האט דער רמב״ם גערעדט וועגן די דאורייתא׳ס. מ׳האט גענומען סיי וואס ס׳איז געווען אין קעפל, געווען חייב אדער פטור. די שאלה איז, איז עס א דאורייתא? אויב איז עס א דאורייתא, איז חייב חטאת אדער סקילה, פטור. אבער דער רמב״ם האט שוין דעמאלטס געזאגט, אנהייב אין די ערשטע פרק, אז נאר וואס דען, ס׳איז נאך דא אסאך זאכן וואס איז אסור מדרבנן.

דער רמב״ם׳ס חידוש: צעטיילונג פון דאורייתא און דרבנן

און אנדערש ווי אנדערע פלעצער אין די תורה וואו דער רמב״ם איז מסביר די דאורייתא׳ס מיט די דרבנן׳ס צוזאמען, האט ער אין הלכות שבת אפגעטיילט די דאורייתא׳ס מיט די דרבנן׳ס.

אדער ראדער, אזוי ווי אלע אלע מאל וואס דער רמב״ם צעטיילט די דאורייתא׳ס מיט די דרבנן׳ס צוזאמען, אזוי טוט ער אויך אין הלכות שבת, אנדערש ווי עני אנדערע נארמאלע ספר אין הלכות שבת – די משנה, די גמרא, די שולחן ערוך. קיינער איז נישט איינגעפאלן אז מ׳קען דאס טון אין הלכות שבת. אבער דער רמב״ם איז איינגעפאלן אז מ׳קען מאכן עקסטערע צען פרקים, לאמיר זאגן, ביז… די לעצטע צען פרקים, איך מיין חוץ פון הוצאה, פון פרק ז׳ ביז פרק י״ט, לאמיר זאגן, איז דאורייתא, און יעצט שרייבט ער אלע דרבנן׳ס, אלע שבות׳ן פון שבת. ס׳איז נישטא קיין שום אנדערע ספר אין הלכות שבת וואס האט א ליסט פון שבות׳ן. שבות איז אויף יעדן אופן, אויף די דאורייתא׳ס איז דא שבות׳ן פון די רבנן, יא, ווייל די שבות׳ן זענען אונטער די מלאכות. דא איז דא חורש מיט די דאורייתא׳ס, און דא איז דא חורש מיט די דרבנן׳ס. אלע חורש מיט די דרבנן׳ס, און אזוי ווייטער, גייט דער רמב״ם זאגן פון דא און ווייטער.

הלכה א – המקור פון שבות

דער פסוק “תשבות” און די צוויי קאטעגאריעס

זאגט דער רמב״ם אזוי, נאמר בתורה, ס׳שטייט אין פסוק “תשבות”. דאס איז דער פסוק וואס מיר האבן געברענגט פריער, די משנה “תשבות” און “למען ינוח”. זאגט דער רמב״ם, לומדים ארויס פון דא, “אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהם”. פירט אונז פירט אונז נאך די פשוט׳ע פשט. נישט נאר די ל״ט מלאכות, נאר “תשבות” מיינט אז מ׳דארף רוען נאך מער פון דעם, אפילו זאכן וואס זענען נישט קיין מלאכה חייב לשבות בהם. און וואס מיינט דאס? וואס נאך איז אסור, אפילו דברים שאינן מלאכה? די דברים שאינן מלאכה זענען אסור מדרבנן. “דברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות”. פארשידענע זאכן האבן די חכמים גע׳אסר׳ט משום שבות. איך טראכט אז מ׳דארף זאגן די מצוה פון תשבות. אקעי, וועגן די שבות׳ן. און קומט אן צו די תכלית פון רוען.

פארוואס האבן זיי גע׳אסר׳ט זאכן? וואסערע מיני זאכן האבן זיי גע׳אסר׳ט? זאגט ער, זיי האבן גע׳אסר׳ט צוויי מיני קאטעגאריעס פון זאכן. מהם דברים האסורים שהם דומים למלאכות, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט ווייל זיי זענען דומה צו א מלאכה, זיי זעען אויס צו א מלאכה. נישט ווייל דאס גייט ברענגען א מלאכה, אפילו דאס גייט גארנישט ברענגען, אבער ס׳זעט אויס ענליך צו א מלאכה. סאו, לאמיר זאגן, דער מענטש וואס זעט עס זעט עס אויס ווי א מלאכה. ומהם דברים האסורים גזירה שמא יבוא מהם איסור סקילה, א זאך וואס ס׳זעט נישט אויס, די איסור איז נישט ווייל ס׳זעט אויס ווי א מלאכה, נאר ווייל דאס קען פירן צו טון א מלאכה וואס איז דא אויף דעם איסור סקילה.

ביאור: דער רמב״ם׳ס פירוש פון “שבות”

סאו, דא דארף מען זאגן אזוי, לכאורה לפי עניות דעתי, דער רמב״ם קומט פשוט מסביר זיין די ווארט “שבות”. יעדער איינער ווייסט אז מדרבנן הייסט שבות, שייכות שבות, גזירת דרבנן. און דער רמב״ם איז מסביר אז די ווארט קומט פון די לשון התורה וואס שטייט “תשבות”. און סאמהאו האבן די חכמים געלערנט, לויט די מגיד משנה איז עס אסמכתא, ווייל נישט וואס ס׳קומט פון די דרשה, אבער די חכמים האבן געלערנט אז דא שטייט א רמז אז מ׳דארף רוען, חוץ פון דעם וואס מ׳טאר נישט, “לא תעשה כל מלאכה”, איז דא אויך אן ענין פון רוען, מצוות עשה פון “תשבות”. ס׳איז דא אויך א שביתה וואס איז עפעס מער ברייטער פון מלאכה. און דא האבן זיי סומך געווען די אלע ענינים דרבנן, און זיי רופן עס “משום שבות”. און “משום שבות” איז א קיצור אזוי ווי “משום תשבות”. און דאס איז די ריזאנינג דערפון.

דער חילוק צווישן דער רמב״ם און דער רמב״ן

מ׳דארף אבער זאגן, אזוי ווי הרב וויזניצער-בלומינג האט געזאגט, און איך מיין אז ס׳איז גערעכט, און אזוי אנדערע מפרשים זאגן אזוי, ס׳איז דא אן אנדערע טייטש אין רמב״ן, וואס יעדער איינער, די מגיד משנה אין זיין ערשטע תירוץ שטעלט עס צו, אבער ס׳קאנעקט זיך נישט. ווייל דער רמב״ן האט א קשיא, יא? און דא האבן מיר גערעדט אן אנדערע מאל, ס׳איז זייער ענליך צו די קשיא וואס דער רמב״ן האט אויף אסאך מצוות אין די תורה, אז אין די תורה שטייט אז מ׳זאל רוען שבת, און ביזדערווייל איז דא ל״ט מלאכות וואס מ׳טאר נישט טון. אבער ער מעג זיך מוטשען, ער מעג שלעפן באקסעס, ער מעג ארבעטן, ער מעג טון זייער אסאך זאכן א גאנצע טאג. וויאזוי קען דאס זיין? ס׳קומט אויס אז די ל״ט מלאכות האט נאך נישט גורם געווען “תשבות”. דאס איז די קשיא פון רמב״ן, אז נאכן ענדיגן די ל״ט מלאכות האט ער נאך אלץ נישט גערוט, ווייל ער מעג זיך נאך טראגן, ער מעג נאך טראגן מוקצה, און אזוי ווייטער.

זאגט דער רמב״ן אז פון דעם שטייט “שבות”, אז שבות מיינט בעצם אז חוץ פון דעם וואס ס׳איז דא די אלע מלאכות, איסור דאורייתא פון טון זאכן וואס זענען נישט קיין מלאכות שבת. און דער רמב״ן לערנט אז אלע שבותים זענען דרבנן, אפשר טאקע דרבנן, אבער ס׳איז א חיוב פון די איידיע, לכאורה, פון “שבת שבתון” און “תשבות”, דער רמב״ן אין פרשת אמור, און ער רעדט וועגן דעם באריכות.

אבער, מ׳דארף דא זאגן, מ׳דארף געבן דעם פרק כ״ד קיין אמת׳דיגע פלאץ וואס דער רמב״ם רעדט וועגן די סוגיא. דאס איז נישט וואס דער רמב״ם מיינט דא זיכער, ווייל דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אז ס׳איז טאקע דא אזא זאך פון רוען, אבער יענץ איז אן עקסטערע קייט, כביכול. דער רמב״ם ברענגט עס פון “למען ינוח”, און וועגן דעם איז טאקע דינים של טרחה אסור. סאו דער רמב״ם רעדט וועגן יענץ, אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען נישט שבת׳דיג טאר מען נישט טון. אבער דאס וואס ער זאגט דא שבות, רעדט נישט פון יענץ, ווייל ער רעדט דא קלאר, יענע זאכן זענען אפשר אפילו דאורייתא אדער אפשר אנדערע סארט דרבנן. דא רעדט ער קלאר פון דרבנן וואס זענען, אזוי ווי ער זאגט, א גדר דומה למלאכה אדער שמא יבוא. ס׳איז נישט יענע נושא. ווייל אויב גייט מען ווי דער רמב״ן, וואלט עס נישט געדארפט זיין א לשון דומה למלאכות אדער גזירה שמא יבוא, נאר סתם ווייל מ׳דארף רוען. אבער דער רמב״ם זאגט נישט ווייל מ׳דארף רוען. רוען מיינט די ל״ט מלאכות. נאר ווייל ס׳איז דא עפעס אן עקסטערע ווארט, נאך עפעס א ווארט “תשבות”, צו זאגן אז אויסער די ל״ט מלאכות קען מען נאך מיטשלעפן, קען נאך מיטקומען נאך איסורים, אבער די איסורים וועלן זיין איסורי דרבנן. און ס׳איז טאקע יא דא אזא ענין פון רוען, אבער דאס איז אן אנדערע ענין, נישט די ענין פון שבות לויט׳ן רמב״ם.

סיכום: דער רמב״ם׳ס שיטה אין שבות

סאו עד כאן וואס מ׳קען זאגן איבער דעם. דא וועט מען אנקומען אין יענעם פרק, וועט מען זען מער וועגן יענץ. סאו, און דא גייט דער רמב״ם אויסרעכענען די אלע איסורים. ער גייט גיין ווייטער לויט די סדר פון די ל״ט מלאכות, און ביי יעדע פון די ל״ט מלאכות גייט ער זאגן וואס איז אסור מדרבנן, ווייל ס׳איז דומה למלאכה אדער ווייל שמא יבוא מהם לידי מלאכה.

הלכה ב – שבותים פון חורש: משוה גומות

דיסקוסיע: דומה למלאכות און שמא יבוא

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם… ניין, ס׳איז נישט די לשון. ער זאגט “דומה למלאכות” מיינט איך דאס, אז ס׳איז דומה צו די דאורייתא׳ס. אבער דאס זאג איך, די מלאכות מיינט… אבער “דומה למלאכות” איז די פשט, און וואס האסטו געזאגט, לאמיר גוט געלערנט. נאר ווען די מלאכות, מ׳דארף וויסן, פארוואס טאקע דברים הדומה למלכות זענען אסור? אויכעט לכאורה ווייל ס׳צעמישט דעם מענטש, אבער נישט ווייל אויב דו וועסט דאס טון וועסטו אריינגליטשן אין א איסור סקילה. לכאורה, אויבן אויף קען עס נישט שטימען אינעווייניג. דומה למלכות מיינט אנדערע מענטשן זאלן נכשל ווערן, וואס ס׳זעט אויס ווי דו טוסט מלכות. שמא יבוא מיינט דער מענטש גייט נכשל ווערן. ס׳קען זיין, אבער ס׳איז אנדערש. לאמיר זען.

Speaker 2: אקעי, לאמיר טרעפן די גמרא. ס׳איז אפשר אינעווייניג. ווייל דא גייט די רמב״ם אויסרעכענען די אלע שבותים איסורי דרבנן.

משוה גומות – תולדה פון חורש

זאגט די רמב״ם אזוי, ער הייבט אן מיט חורש. זאגט די רמב״ם אזוי, כל המשוה גומות, די עיקר חורש מיינט ווען מ׳מאכט א גרוב אויף איינצופלאנצן, מ׳גראבט די ערד איינצופלאנצן. אבער ס׳איז דא ווען מ׳גראבט די ערד נישט אויף איינצופלאנצן. זאגט די רמב״ם אזוי, כל המשוה גומות, איינער וואס מאכט גראד גריבלעך, ער מאכט גראד די ערד, הרי זה חייב משום חורש. דאס איז חייב. דאס איז די עיקר חיוב. ס׳איז א תולדה פון חורש קען זיין. איך וועל עפענען דא, מ׳זאל האבן אלעמאל די ריסעדיגע. די ריסא אויך, ער זאגט אזוי. משוה איז חייב, ס׳איז א תולדה פון חורש. ס׳שטייט בפירוש אין פרק ט׳. אקעי, דאס איז א חיוב, אפילו אויב ס׳איז נישט א חלק פון די זריעה. יא, ס׳איז א תולדה. תולדה פון זריעה.

איסור ליפנות בשדה הנירה

פיין, וואסערע תולדות איז צוגעקומען? אסור ליפנות… ס׳איז דאך, קומט צו א איסור דרבנן. וואס איז די איסור דרבנן וואס איז ענליך צו דעם? עפעס איז נאך וואס מ׳טאר נישט טון. אסור ליפנות, מ׳טאר נישט ארויסגיין בית הכבוד בשדה הנירה בשבת, אין א פעלד וואס מ׳האט שוין געמאכט דארטן א ניר, וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן אויסצואקערן, שמא ישוה גומות. ווייל ווען ער גייט דארטן גיין, וועט ער אנקומען צו משוה זיין גומות. אז ער וויל מקיים זיין די “ויצאת אל מחוץ למחנה”, אז ער עסט פון די עצים.

זייער גוט. אז ער זאגט, ער גייט נעמען עפר לכסות מיט די רגלים, ער גייט עס אריינווארפן אין די גומא. זייער גוט. שוין, ווייטער.

המפנה אוצר בשבת

המפנה אוצר בשבת… נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון וועגן משום שישוה גומות. שמא ישוה גומות איז אזויווי די צווייטע, שמא יבוא מהם, און די נעקסטע איז דומה. אקעי, לאמיר זען. קוק, קוק. ווייטער איז שמא יבוא. המפנה אוצר בשבת, איינער ליידיגט אויס א אוצר האט א רום וואס איז אנגעפילט מיט זאכן, און ער ליידיגט עס אויס, אפילו ווען ס׳איז נישט לצורך דבר מצוה, אפילו ער דארף עס פאר א וויכטיגע סיבה. פארוואס זאגט ער איז דא? ווייל סתם טירחא טוט מען סתם אזוי נישט. אבער אפילו אויב מען מעג טון א טירחא, אבער אויב איז דער אופן אז ער ליידיגט אויס אלעס וואס איז דא אין דער צימער פאר א דבר מצוה. וואס איז דער דבר מצוה? כגון שיכניס בו אורחים, ער וויל דארטן אריינשטעלן געסט, די מצוה פון הכנסת אורחים, או יקבע בו מדרש, ער וויל דארטן מאכן א בית המדרש, א שיעור. טאר ער נישט ארויסנעמען אלעס ביז די ערד. ער זאל נישט ארויסנעמען די אוצר, קען מען ממש איבערלאזן ביז די זאמד. ער טאר נישט אנקומען ביז די זאמד. פארוואס? שלא יגמור כל האוצר, ער זאל נישט אנקומען ביז די וואנט, ביז אונטן פון די גאנצע אוצר. פארוואס? ווייל ווען ער גייט זיך טרעפן מיט די אנטבלויזטע, מיט די עקספאזד׳ע ערד, און ער גייט זען גומות, שמא יבוא להשוות גומות. האט מען גע׳אסר׳ט אז ער טאר בכלל נישט אנקומען צו די נסיון, ער זאל נישט ענדיגן ביז אנקומען צו די גומות.

טיט שעל גבי רגלו

ווייטער, טיט שעל גבי רגלו, מען קען אויך בכותל או בקורה, אבער אויב ער האט אויף זיין פוס אביסל טיט, ער וויל עס אפווישן, ער וויל נישט דא מאכן השוואת גומות, ער וויל סתם אפווישן. האט מען אבער גע׳אסר׳ט אויך די אפווישן זיין פוס אין די קרקע, אויך די זעלבע זאך, שמא יבוא להשוות גומות. ער גייט אפרייבן זיין טיט אין די קרקע, אפשר גייט ער מיט דעם מאכן א השוואת גומות, ער וועט מאכן גראד די קרקע.

לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו

נאך א איסור, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו. מען טאר אויך נישט שפייען און נאכדעם אפראבן מיט זיין פוס די רוק. פאר די זעלבע סיבה, שמא ישווה גומות. ווען ער רייבט מיט זיין פלאר און ער וועט וועלן אויסמעקן די רוק, וועט ער אויך מיט דעם משווה זיין גומות. אבער וואס מעגט מען יא? אבער אויב מען האט געשפיגן, מעג מען יא גיין נאכדעם אויף דעם און עס אזוי בדרך אגב אויסמעקן. מותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע, והולך לתומו, ווייל דעמאלטס טוט ער נישט בכוונה רוקן די ערד און טון די זעלבע זאכן.

נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

ווייטער, נשים המשחקות באגוזים ובשקדים מותר, נשים דווקא? מענער שפילן נישט מיט אזעלכע זאכן?

Speaker 2: מענער שפילן מיט די גמרא. “כי נר מצוה ותורה אור”, דאס איז מיין פאן.

Speaker 1: אקעי. די תירוץ איז אסאך געווען משבת. יא.

Speaker 2: שם לא יבוא עליה שבועה גמורה, ווייל די גוזזי משקאות ווילן אריינפאלן אויף א ספעציפיש פלאץ. יא, מען שווייגט זיי איין אין א גראדע ערד כדי צו קענען שפירן קוגעלעך בעסער. אה, די קענען שפירן קוגעלעך… מען שפירט קוגעלעך דארט צווישן.

גזירות דרבנן הקשורות למלאכות חורש, זורע, וקוצר

המשך גזירות הקשורות לחורש (השוואת גומות)

אסור לרוק ולשפשף ברגלו

ער טאר אויך נישט שפייען און נאכדעם אפראבן מיט זיין פוס די רוק, פאר די זעלבע סיבה, שמא ישווה גומות. ווען ער רייבט מיט זיין פלאר, וועט ער וועלן אויסמעקן די רוק, וועט ער אויך מיט דעם משוה זיין גומות.

אבער וואס מעג מען יא? אבער אויב מ׳האט געשפיגן מעג מען יא גיין נאכדעם אויף דעם און עס אזוי בדרך אגב אויסמעקן. מותר לדרוס על רוק שעל גבי קרקע, טרעטן אויף די רוק מעג מען יא, והולך לפי תומו, ווייל דעמאלטס טוט ער נישט בכוונה רוקן די ערד און טון די זעלבע זאך.

נשים המשחקות באגוזים ובשקדים

ווייטער, נשים המשחקות באגוזים ובשקדים וכיוצא בהן. נשים דווקא? מענער שפילן נישט מיט אזעלכע זאכן? מענער שפילן מיט די גמרא. זמירות יאמרו ותשבחות, דאס איז מיין פאן.

אקעי, אסור לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות גומות, ווייל די אגוזים און שקדים וועלן אריינפאלן אויף א ספעציפיש פלאץ, מוז מען מאכן גראד די ערד כדי צו קענען שפילן כהוגן בעסער. אה, די ערד זאל זיין גראד. נישט אז ער וועט אריינפושן די אגוזים און די שקדים. אקעי. יא, אבער ער שפילט דאך מיט דעם, ס׳איז א פארט פון די געים אז ס׳זאל זיין גוט.

אסור לכבד את הקרקע

אקעי, ואסור לכבד את הקרקע. ס׳איז אינטערעסאנט ער האט נישט אנגעהויבן למשל מיט “ואסור לכבד את הקרקע”, ווייל דאס איז די טאג-טעגליכע, דאס איז דאך די עיקר, און די אלע אנדערע זענען זעלטענע הלכות. ניין, ס׳זענען נאך זאכן. יא, אבער ער הייבט אן, “אסור לכבד את הקרקע” איז עפעס וואס איז נוגע יעדן שבת נאך די סעודה, מ׳זאל נישט אויסקערן. די אלע זאכן זענען אזוי מער אויבערפלעכליך.

שמא ישווה גומות, אלא אם כן היתה רצופה באבנים, נאר אויב ס׳איז אויסגעפלאסטערט מיט שטיינער, דעמאלטס איז נישטא קיין השוואת גומות. אבער ווען ס׳איז דא א ערד, ווייכע ערד, און ווען מ׳קערט אויס און מ׳מאכט א גומא, איז דאך נישטא קיין כוונה, ער מיינט דאך צוזאמצונעמען די שמוץ, אבער ווען ער קערט גראדט ער אויס די ערד. ער גייט אן קיין די ערד, ער האט געזען אז ס׳איז דא א לאך, ער איז געגאנגען פילן. דאס הייסט ער איז עובר אויף חורש.

מותר לזלף מים על גבי הקרקע

אבער וואס מ׳מעג יא טון איז, מ׳מעג שפריצן וואסער אגב הקרקע, מ׳מעג שפריצן מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות. מיט וואסער קען מען אויך משוה זיין גומות, שהרי אינו מתכוין לכך.

דיון: פארוואס איז כיבוד אסור אבער זילוף מים מותר?

Speaker 1: אויסער לכבד איז דאך אויך דבר שאינו מתכוין לכך.

Speaker 2: ניין, דאס וועט יא ברענגען דערצו. ער איז מתכוין צו קערן. ס׳איז נישט קיין שאלה אז ס׳גייט נישט קומען ביי א מיסטעיק. ער גייט לכבד דעם אויך דאס טון. בשעת וואס מ׳ווארפט וואסער, מאכט זיך נישט אז מ׳טוט דאס.

Speaker 1: דאס איז וואס איך מיין. פארשטייסטו וואס איך מיין? נישט אז ס׳דארף מורך, ער טייטשט יא אזוי, אבער איך וואלט נישט געטראכט אז די דבר שאינו מתכוין איז די אנדערע שמועס. איך וואלט געזאגט, שאינו מתכוין לכך מיינט אז געווענליך ווען מ׳שפריצט וואסער איז מען נישט עוסק אין גראד מאכן די פלאר.

Speaker 2: מ׳מוז זאגן אזוי, ווייל מ׳וועט נישט קענען זאגן אויף אוסר לכבד אויך שאינו מתכוין. מ׳מיינט דאך נאר צו… ס׳איז אן אנדערע שמועס.

Speaker 1: רייט, ער איז טאקע נישט מתכוין. אויב ס׳וואלט געווען א דבר שאינו מתכוין וואלט עס געווען מותר. די שאלה איז אז ס׳איז מהוותא ליה.

Speaker 2: רייט, אפילו ס׳איז א דבר שאינו מתכוין, די חכמים האבן עס גע׳אסר׳ט. ס׳איז דאך א חומרא, ס׳איז נישט איסור מדאורייתא. אבער די חכמים האבן עס עניוועי גע׳אסר׳ט ווייל ס׳איז צו שטארק ענליך אדער ס׳איז צו נאנט אז מ׳זאל משוה זיין גומות, וואלט מען נישט גוזר געווען. און מ׳מוז זאגן שאינו מתכוין לכך, ווען ער איז מתכוין וואלט מען גע׳אסר׳ט אפילו אויב ס׳איז נישט קיין געהעריגע השוואת גומות. למשל, לאמיר זאגן, די וואסער אליין האט שוין געמאכט עפעס א…

Speaker 1: איך זאג דיר, איך וואלט געזאגט אז ס׳ברענגט. איך זע נישט אז דאס איז די נקודה. ס׳זעט מיר אויס… מ׳דארף זען די אנדערע דא.

Speaker 2: יא, וואס איך וואלט געזאגט, ס׳קען זיין אז מ׳זאגט כל זמן שאינו מתכוין לכך, זאל מען מעגן שפריצן. אויך, אויב ער האט יא אין זין השוואת גומות, דעמאלטס זאל מען נישט טארן אויך נישט דורך וואסער.

Speaker 1: יא, אבער דאס פארשטיי איך, דאס איז דאך… איך פארשטיי נישט. אקעי.

אין סכין את הקרקע

נאך א הלכה. אין סכין את הקרקע, אפילו היא רצופה באבנים. מ׳טאר נישט שמירן אויל אויף די קרקע, אפילו אויב ס׳איז א קרקע וואס איז באדעקט מיט אבנים, וואס דעמאלטס איז נישטא די איסור פון מכבד זיין, אויסקערן מעג מען יא, אבער סך זיין טאר מען נישט.

ואין מפנין אותה, מ׳טאר אויך נישט בלאזן אויף די קרקע. די אלע זאכן זענען לכאורה צו אוועקנעמען די שטויב. בלאזן, אדער ואין מדיחין אותה. וואס איז די חילוק צווישן זולף מים און מדיחין אותה? זעט אויס זולף מיינט פלעין שפריצן, און מדיחין מיינט מיט א שמאטע, אזוי ווי מ׳נוצט וואסער און מ׳קערט אויס מיט וואסער.

אפילו ביום טוב, כל שכן בשבת. פארוואס? “שלא יעשה כדרך שעושה בחול”.

דיון: פארוואס אסור אפילו אויף אבנים?

Speaker 1: אויב אזוי, אפילו ביי אבנים טאר מען אויך נישט. אה, ביי אבנים איז דאך נישט קיין שכר שבת גומות. אבער ס׳איז א וואכעדיגע זאך, און ער גייט זיך לאזן טון א וואכעדיגע זאך, “ויבא להשוות גומות” במקום שאינו רצוף. ס׳איז דאך א שטיקל גזירה לגזירה. מ׳האט מורא אז ער גייט אזוי… שבת גומות איז…

Speaker 2: יא, אבער ער רעדט דאך ביי אבנים, ס׳איז נישט קיין שכר שבת גומות ביי אבנים.

Speaker 1: רייט, אבער די פראבלעם איז אז דו טוסט אזא וואכעדיגע זאך, וואס דאס איז די נעקסטע סטעפ. געווענליך אין די וואכנס, מ׳וואשט אויס די פלאר, און נאכדעם מאכט מען שבת גומות. נישט פונקט אויף די שטיינער, מ׳זעט אויס געווענליך איז נישט געווען שטיינער אזויווי היינט. אפשר היינט, וואס איז איבעראל אויסגעפלאסטערט, איז טאקע נישט די שאלה. אבער ס׳איז געווען די שטיינער אינמיטן, אבער די זייט איז דא זאמד. סאו, ס׳איז א חלק פון די סדר. טו נישט די גאנצע וואכעדיגע סדר, דאס איז די ווארט. אביסל אויסגראדן מעג ער. די גאנצע וואכעדיגע סדר טו נישט, ווייל דאס ברענגט צו דעם. ס׳איז זייער א פרעקטישע זאך. איך כאפ די אלע זאכן.

חצר שנתקלקלה במי גשמים

ווייטער, “חצר שנתקלקלה במי גשמים”, חצר וואס איז געווארן צו סאך גערעגנט דערויף, ס׳איז קאלוגע געווארן, אז מ׳קען נישט גיין דארט. יא, ס׳איז א פארל איבעראל. מעג ער ברענגען תבן “מרדה בו”. האקט עס אראפ, מיין איך. ס׳מיינט אזוי מלשון רודה? פשוט עס אראפ אויף די פלאר? אדער… אקעי, יא. קיצור, ער לייגט ארויס תבן אז ס׳זאל אביסל אפטרוקענען, מ׳זאל קענען דארטן וואקן אויף די וואסער. דאס מעג מען יא טון. ס׳איז אויך אביסל ענליך צו השוואת גומות, אבער דאס איז נישט קיין השוואת גומות, ער לייגט עס נאר אז מ׳זאל קענען וואקן אויף די וואסער.

אבער “כשהוא מרדה”, אבער ווען ער טוט עס, ווען ער פוסט די תבן, “לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה”. ער קען עס טון מיט א דרך הגב, מיט די עק פון די קופה, אבער נישט ער זאל נעמען די קופה און עס איבעראל ארומלייגן אויף די תבן. פארוואס? “שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא להשוות גומות”. נאכאמאל די זעלבע זאך, ווען ער טוט זאכן אזויווי אין די וואכן, ער גייט טון א פערפעקט ארבעט פון די תבן, מרדה זיין אזויווי ער טוט אין די וואכן, דעמאלטס איז ער דא געקומען צו השוואת גומות. ער דארף עס טון מיט א שינוי, אזוי געדענקט ער אז ער טוט נישט כדרך שהוא עושה בחול, און ער ווערט נישט נכשל ווערן.

סיכום: כללי יסוד אין גזירות דרבנן

ווייטער, און דערמיט האבן מיר געענדיגט אלע שבויות פון חורש.

חידוש כללי: עס ווערט ארויסגעברענגט א וויכטיגער כלל אין אלע גזירות דרבנן הקשורות למלאכות שבת: אלע “שמא יבוא לידי” זענען נישט ווייטע חששות, נאר זאכן וואס חכמים האבן געזען אז אין דער וואכעדיגער רוטין, דער נעקסטער שריט נאך דער ערלויבטער פעולה איז א מלאכה דאורייתא. ס׳איז א “slippery slope” וואס איז זייער נאנט – ס׳איז פון דער זעלבער קאטעגאריע מלאכה. דער כלל איז: טו נישט איין שריט פאר דער מלאכה.

גזירות הקשורות לזורע

גייען מיר ווייטער, זורע. זאגט דער רמב״ם, המשקה את הזרעים, איינער גיט צו טרינקען פאר די זרעים, ער באוואסערט די plants, חייב משום זורע, דאס איז זורע אליין, דאס איז א תולדה פון זורע.

לפיכך, וואס איז די גזירת דרבנן דערין? אסור לשאוב מים מן הבאר בגלגל, מ׳טאר נישט שואב זיין וואסער פון די באר מיט א רעדל, גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ווייל אויב גייט אים אנקומען זייער גרינג צו שעפן וואסער, ער גייט עס נוצן אזוי ווי ער נוצט אין די וואכן, גייט ער שעפן אסאך וואסער, און ווען ער שעפט אסאך וואסער איז אנצופילן גרויסע כלים צו באוואסערן זיין גינה, זיין… לחורבתו. פארוואס א חורבה? ווי קומט אריין א חורבה? א חורבה מיינט נישט א חורבה. זעט אויס ס׳מיינט עפעס א פלאץ וואו מ׳פלעגט דארט איינפלאנצן. איך מיין נישט אין א חורבה פלעגט מען איינפלאנצן. קורץ, א פלאץ וואס איז געהעריג… וואו ס׳איז יא דא א חשש, וואו ס׳הייסט זריעה.

נאר מיט א גלגל. אן א גלגל מעג מען. ער טוט עס כלאחר יד, א ביסל. ס׳איז ענליך צו דעם כדרך שהוא עושה בחול. אז מ׳טוט עפעס אין א professional וועג, געדענקט מען נישט אז ס׳איז שבת, און מ׳טוט מער זאכן. ס׳איז נישט אז מ׳געדענקט נישט אז ס׳איז שבת, דאס איז דער אופן, מ׳טוט בחול, ס׳איז נישטא קיין היכר, און מ׳קען גרינג נכשל ווערן.

אויב איז דא, אם היה באר של גלגל בחצר, איין גוט, דאן איז מותר. דאס הייסט, דאס וואס איז אסור לשאוב מים מן הבאר מיינט מען וואס איז נישט אין א חצר, וואס איז אין רשות הרבים אדער רשות היחיד, רשות הרבים מיט א פס ברוחב, וואטעווער. אבער אויב איז עס אין א חצר, מעג מען יא. פארוואס? מותר למלאות ממנו בגלגל. פארוואס? אין החצר אין אנו חוששין שמא ימלא לגנתו. ווייל דארט איז נישט נעבן די גינה, אדער וואטעווער. זעט אויס. ס׳איז נישט קיין אופן וואס איז א פלאן, וואס איך פארשטיי, ס׳איז שווער. נישט שווער, אבער פשוט.

אקעי. מ׳טוט נישט אין א גרויסע גלגל. דארט וואו ס׳מיר פארט. די נעקסטע סטעפ. דאס זאג איך דיר, דאס איז אלע זאכן וואס א גאנצע וואך די נעקסטע סטעפ איז צו טון א מלאכה דאורייתא. טו נישט יענע זאכן. זאכן וואס ס׳קען ברענגען, נישט סתם, ס׳איז נישט וואס ס׳איז מיר איינגעפאלן, וואנדער איך חשוב. די אלע שמא יבוא לידי זענען זאכן וואס חכמים האבן געקוקט, פרייטאג טוט מען אזוי, און די נעקסטע סטעפ איז א מלאכה. אין שבת, טו נישט איין סטעפ פאר די מלאכה. שטימט? רייט. מ׳רופט עס א “slippery slope”. ס׳איז נישט אפילו א סלאופ, ס׳איז זייער נאנט, ס׳איז נישט זייער ווייט. ס׳איז פון די זעלבע קאטעגאריע מלאכה.

גזירות הקשורות לקוצר

אקעי, ווייטער. קוצר. זאגט דער רמב״ם, התולש, ווען איינער רייסט ארויס א פרוכט, א געוואוקס, חייב משום קוצר. און וואס איז די רבנן דערפון?

אסור לרדות דבש מכוורתו

לפיכך, טאר מען נישט טון עפעס וואס איז נישט תולש. לפיכך, אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, טאר מען אויך נישט ארויסנעמען האניג פון די בינען שטאק, פון די כוורת, אין שבת, פון די “beehive”, בשבת, מפני שהוא כתולש. ס׳זעט אויס ווי תולש. הגם ס׳איז נישט מחובר לקרקע, ס׳איז נישט אן אמת׳דיגע קוצר, אבער ס׳זעט אויס אביסל ווי קוצר. ווייל קוצר איז דא עפעס ליגט מחובר לקרקע און דו שניידסט עס אפ. און דא איז ווי די בינען ארבעטן, ס׳איז אזוי ווי איינגעפלאנצט, ס׳האט עפעס אן ענליכקייט, און דו רייסט עס ארויס. ס׳זעט אויס ענליך צו… דאס איז אפשר אזוי ווי די שדומה למלאכה, נישט שמא יבוא לידי מלאכה, נאר דומה למלאכה. יא, ס׳האט נישט קיין שייכות צו קוצר, אבער ס׳זעט אויס ענליך. צו איינער וואס זעט פון די ווייטענס ווי עפעס שלעפט ער ארויס פון דארט. ס׳האט אן ענליכע צורה, די צורת הדבר איז ענליך.

אין עולין באילן

ווייטער, נעקסטע איסור. אין עולין באילן, טאר נישט ארויפקריכן אויף א בוים, בין לח בין יבש, סיי ס׳איז א טרוקענע בוים, סיי ס׳איז אן אויסגעדרוקענטע בוים. ואין נתלין באילן, טאר אויך נישט זיך הענגען אויף א בוים. ואין נסמכין באילן, טאר זיך נישט אנלאנען אויף א בוים. נישט נאר דאס, נאר אפילו אם טאר נישט ארויפגיין אפילו ערב שבת אויף א בוים צו בלייבן דארט במשך שבת, ליתן שם כליו עליו. און דא רעדט מען שוין נישט פון מחובר לקרקע כלל, נאר מער כלליות׳דיג, בכלל טאר מען נישט ניצן קיין שום זאך וואס איז מחובר לקרקע בשבת, ווייל די אלע זאכן איז גזירה שמא יתלוש. ער גייט גיין אויף די בוים, ער גייט זען א לעבעדיגע, עס גייט זיין גרינג פאר אים, אדער ער האט פארגעסן אין קוצר זיין.

פירות שנשרו בשבת

נאך גזירות פון קוצר: פירות שנשרו בשבת, פירות זענען פון זיך אליינס אראפגעפאלן אין שבת, נישט געווען קיין שום קוצר, אבער אסור לאכלן עד מוצאי שבת, דו טארסט עס נישט עסן ביז מוצאי שבת.

הלכות שבת – גזירות על תולש ומשתמש באילן

פירות שנשרו בשבת – גזירה שמא יתלוש

ער גייט ארויף אויף די בוום, און ס׳וועט זיין גרינג פאר אים, אדער ער וועט פארגעסן און קוצר זיין.

זייער גוט.

נאך גזירות פון קוצר: פירות שנשרו בשבת, פירות זענען פון זיך אליין אראפגעפאלן אין שבת, ס׳איז נישט געווען קיין שום קוצר, אבער אסור לאכלן עד מוצאי שבת, מ׳טאר עס נישט עסן ביז מוצאי שבת, ווייל גזירה שמא יתלוש. ער גייט הנאה האבן, “אה, פלוצלינג האב איך געהאט א פרישע פרוכט נאה וואס איז אראפ פון בוים,” און ער גייט הנאה האבן דערפון, און ער וועט פארגעסן אז מ׳טאר נישט שבת, און שמא יתלוש, ער וועט מאכן א תולדה, ער וועט גיין שניידן, רייסן.

הדס המחובר – שמעקן מחובר לקרקע

הדס המחובר, א הדס, א שמעקעדיגע געוויקס, יא, די הדסים וואס מ׳נוצט אין די ארבעה מינים, וואס יש בו ריח, מותר להריח בו, מ׳מעג אים שמעקן. זאלסט נישט מיינען אז אזוי ווי מ׳טאר נישט אראפנעמען פון א בוים, טאר מען נישט… זאל מען מורא האבן אז אויב מ׳וועט שמעקן וועט מען עס אראפרייסן.

ניין, מ׳מעג, “לא שנו אלא ריח בו”. א פרוכט, אויב וועט מען לאזן טאטשן א פרוכט וואס איז נאך… מ׳מעג שמעקן א בלעטל וואס איז געמאכט צו שמעקן, פארוואס? “לא שנו אלא ריח בו”. די הנאה איז אז ס׳זאל שמעקן, פאר א ריח המוציא. די ריח איז זייער גוט, ס׳ליגט דארטן, ס׳האלט זיך פריש, און ווען ער וויל שמעקן קען ער אהינגיין, ער האט נישט קיין סיבה עס ארויסצורייסן.

אבער ס׳איז דא זאכן וואס מ׳טאר נישט שמעקן ווען ס׳איז מחובר לקרקע. אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר, מ׳טאר נישט שמעקן ווען ס׳איז מחובר. פארוואס? גזירה שמא יקצצנו לאכלו. ווען ער גייט הנאה האבן דערפון, טאקע אויף צו שמעקן, אבער ער וועט שוין אנכאפן א חשקות צו עסן, איז דא א גזירה שמא יקצצנו לאכלו.

מאכט סענס.

יא.

אילן שעושין רושם בגופו – שרשים ארויס פון ערד

אילן, יעצט די הלכה האט דער רמ״א געשריבן אזוי ערב סוכות, ער האט געטראכט פון הדסים און אתרוגים. “אילן שעושין רושם בגופו אין עולין בו בשבת”, א בוים וואס די שרשים שטעקן זיך ארויס פון די ערד, די הכא נמי דא וועלן די שרשים קומען ארויס צוריק, איז ווייל א מענטש האט געמיינט אז דאס איז שוין נישט קיין בוים, מ׳האט זיך שוין געזאגט “אסור מחובר לקרקע”, אבער דאס איז אסור לשבת עליו. מ׳האט שוין געזען מ׳טאר נישט זיצן אויף דעם, מ׳טאר נישט זיצן אויף א בוים, מ׳טאר נישט זיצן אויף א מחובר לקרקע, מ׳טאר נישט זיך אנלאנען אויף א מחובר לקרקע. זאגט ער, אויב די שרשים קומען ארויס פון די ערד שלשה טפחים, טאר מען אויך נישט.

אבער אויב זענען זיי אונטער ג׳ טפחים, די קליינע שטיקלעך צווייגלעך וואס איז גלייך ביי די ערד, איז דאך א לביד, א רחוקה איז דאך א דין לביד, זאגט ער אז אונז קוקן נישט אן ווי עפעס וואס איז נעבן די ערד אז דו גייסט עס נישט גיין אראפשניידן. די ווארט איז לביד אדער ווייל… איך מיין אז די לביד וואלט אוועקגענומען די חשש פון שניידן. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט צו זאגן. זאגט ער אז דא האסטו שוין א פראקטישע סיבה, אבער מ׳האט נישט מורא ער גייט שניידן.

ניין, ניין, פארקערט, די חשש שניידן, אונז האלטן ביי די ישיבה על אילן האלטן מיר שוין גאנץ ווייט פון די פראקטישע חשש פון שניידן. ממילא איז נאר אזוי ווי א גזירה. ווי ס׳הייסט ישיבה על אילן איז אסור, אבער ווען דו זיצסט ווען ס׳איז נאנט צו די ערד, הייסט נישט אז דו זיצסט אויף די ערד, דו זיצסט טאקע אויף די בוים, דו דארפסט נישט בעצם די בוים, דו קענסט זאגן דו נוצט נישט קיין בוים, דו זיצסט פשוט אויף די פלאר, אה, א טראפ העכער.

און דא גייט ער צו פרטים אבער, אויב ס׳איז בולט, יא, יונתן, ג׳ טפחים, א רחוקה ארץ, היה בולט למעלה מג׳ ולתוך ג׳, די בוים איז געוואקסן אויף א וועג אז ס׳קומט ארויס פון די קרקע, ס׳גייט העכער ג׳ און נאכדעם קומט עס צוריק אראפ צו ג׳, איז אויך מותר להשתמש בהם. ס׳הייסט שוין די חלק ווי ס׳איז תוך ג׳, יא?

היה גבוה ג׳, אפילו צידו אחד שוה לארץ, ס׳איז אזא בערגלדיגע פלאץ, סאו איז דא א פלאץ ווי די שורש וואס שטעקט זיך ארויס איז גבוה ג׳ און די אנדערע פלאץ איז נישט גבוה ג׳, דעמאלטס אסור לשבת עליו, ווייל האלב דערפון הייסט נישט ווי ער זיצט אויף די קרקע, האלב דערפון איז יא א געהעריגע משתמש באילן.

אין רוכבין על גבי בהמה – גזירה שמא יחתוך זמורה

גייען מיר זאגן נאך הלכות פון משתמש באילן אדער ענליכע זאכן וואס איז תולדות. זאגט די רמב״ם, אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, מ׳טאר נישט רייטן אויף א בהמה בשבת. לכאורה וואלט מען דאך בעצם געדארפט מעגן וועגן חי נושא את עצמו, ס׳הייסט נישט ווי די בהמה שלעפט. אזוי ווי מיין ברודער דערמאנט, אז ווען א מענטש וואלט געווען א רוכב וואלט עס נישט געהייסן בהמה. רייט, רייט, רייט.

פארוואס טאר מען נישט רוכב זיין על גבי בהמה בשבת? גזירה שמא יחתוך זמורה, ער וועט אפשניידן א צווייגל להנהיגה, צו טרייבן די בהמה. און דעמאלטס וועט ער עובר זיין אויף… אקעי, יא.

דאס איז נאך תולש, תולש, יא. אפשר אויף מחמר אויב איז עס אינדרויסן.

ואין נוטלין מבהמה. אמת. מען טאר זיך אויך נישט אנלאנען אויף א בהמה, זיך הענגען אויף א בהמה. און אויך טאר מען אפילו נישט ארויפגיין באילן בשבת, לא לעלות ולא לירד בשבת, און נישט נוח על גבי צדי בהמה. דאס איז אינטערעסאנטע זאכן, ווייל דאס זעט שוין אויס ווי אביסל אזא שטיקל גזירה לגזירה, יא?

יא, יא. וצדי צדדים איז אבער יא מותר. דאס זעט אויס אגענעראל, דאס איז די נארמאלע וועג. דאס הייסט, צדי צדדים, דאס הייסט אנלאנען אויף עפעס וואס איז אנגעליינט אויף א בהמה.

רייט. דאס איז ווייטער די נארמאלע זאך. דאס הייסט, א זאך וואס… דער סדר הדברים זעט אויס, אונז רייטן נישט אויף בהמות, אונז ווייסן נישט, אבער ווען מענטשן רייטן אויף בהמות, האלטן זיי אין איין אראפשלעפן צווייגן כדי צו טרייבן די בהמה. ממילא האבן חכמים גע׳אסר׳ט צו רייטן אויף א בהמה בשבת. וצדי צדדים איז מותר, יא. גיי ווייטער.

וואס איז די הלכה אז מ׳קען מאכן א בהמה פאר א מחיצה? מ׳קען טוהן גארנישט.

בדיעבד – עלה באילן או בהמה בשבת

בדיעבד, עלה באילן בשבת. וויל איך יעצט וויסן וואס טוט זיך אויב איינער האט פארגעסן די איסור, אדער… ער איז יא ארויפגעגאנגען באילן בשבת. איז אזוי, בשוגג, אויב איז ער ארויפגעגאנגען אויף די אילן בשוגג, מיט אן ערר, קונסין אותו. במזיד אבער, אויב איז ער ארויפגעגאנגען אויף די אילן במזיד, ער האט נישט געפאלגט די חז״ל, איז דא א קנס, אסור לו לירד, ער טאר נישט אראפקומען אום שבת פון די בוים.

איין מינוט, איך האב נישט געוואוסט. ער בלייבט אויפן בוים ביז ביינאכט.

אבער בבהמה, אויב איז ער ארויפגעגאנגען אויף די בהמה, דעמאלטס איז נישט קיין חילוק שוגג אדער מזיד, ירד, ער זאל אראפגיין פון די בהמה. שמא צער בעלי חיים, וואס דו גייסט אים קנס׳ן אויף די בהמה׳ס חשבון?

רייט, גוט.

פורקין המשא מעל הבהמה – צער בעלי חיים

וכן, פאר א צער בעלי חיים האט מען נאך עפעס מקיל געווען. פורקין המשא מעל הבהמה בשבת. מ׳מעג יא אראפנעמען די משא פון א בהמה בשבת, הגם אפשר וואלט מען געטראכט אז ס׳איז א טרחה, האט מען מתיר געווען משום צער בעלי חיים.

כיצד? דאס איז מסביר. היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, אויב זיין בהמה ליגט אנגעלאדנט א זאק פון תבואה, מניח את ראשו תחתיה, מעג ער אזוי אריינלייגן זיין קאפ אונטער די זעק וואס ליגט אויף די בהמה, אזוי אז ער מאכט אזא טלטול מן הצד, אדער טלטול נישט מיט זיינע הענט אין רגילות׳דיגן סדר, נאר מיט זיין קאפ, ומסלקה לצדדין, און מיט דעם רוקט ער די זאק, ווי נאר וואס עס פאלט אראפ. דאס הייסט, מ׳טוט נישט עס טון געהעריג בידים. וואס איז די איסור פון בידים אראפנעמען פון א בהמה?

איך מיין אז ס׳קען זיין מוקצה אדער הוצאה?

מ׳גייט רעדן. מ׳רעדט דאך יעצט אז מ׳טוט עס, קען עס נאר טון אויף אלע מיני אופנים פון כלאחר יד.

כלאחר יד, יא.

סאו, פארוואס? איך מיין אז ס׳איז… אפשר איז עס מוקצה? מ׳רעדט באופן אז ס׳איז מוקצה?

אהא.

איך מיין אז מ׳רעדט וועגן מוקצה. אפשר די תבואה איז מוקצה? ס׳איז א מוקצה, יא. אזוי זעט אויס, די זאכן וואס זענען מוקצה. אקעי, לאמיר לערנען.

און שליף של תבואה מיינט, וואס הייסט? ס׳איז נישט מאכל בהמה, ס׳איז נישט ראוי, ווען ס׳איז א תבואה וואס מ׳האט אוועקגעלייגט לאוצר.

בא מן הדרך בליל שבת – בהמה טעונה

היה בא מן הדרך בליל שבת, און בהמתו טעונה, ער איז אנגעקומען בא מן הדרך בליל שבת, און זיין בהמה איז אנגעלאדנט, כשהגיע לחצר החיצונה, ווען ער קומט אן צו די מערסטע אויסעווייניגסטע חצר, די נאנטסטע צו וואו ער קומט אן, וואו ס׳איז שוין א רשות היחיד, וואו מ׳מעג שוין טראגן, דעמאלט נוטל את הכלים הניטלין בשבת, זאל ער אראפנעמען די זאכן וואס זענען נישט מוקצה, כלים וואס מ׳מעג ניטל זיין בשבת, זאל ער געהעריג אראפנעמען. דאס הייסט, א גמרא סתם תשמישי בהמה אדער עפעס אזוי, אדער נישט? ס׳איז א קשר מיט בהמה, יא, ס׳איז א רילעישאנשיפ מיט די בהמה, דאס מעג מען טון.

ושאינן ניטלין, די זאכן וואס זענען מוקצה, האט מען אויך מתיר געווען משום צער בעלי חיים, אבער נאר באופן כלאחר יד. מתיר את החבלים, זאל ער אויפעפענען די שטריק, וואס דאס איז א קשר שאינו של קיימא, שקים נופלים, שקים וואס זאלן אראפפאלן.

זאגט ער, הוי והשקים דומים להשתבר, אז ס׳איז דא דארטן זאכן וואס זעען זיך צו צוברעכן, און ממילא האט ער נישט די עצה פון סתם עפענען אז ס׳זאל אראפפאלן. איז אזוי, אם היו שקים קטנים, איז דא אן עצה, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, ער ברענגט כרים וכסתות, ווייכע זאכן, ער לייגט עס אונטער, והשקים נופלים על הכרים, די שקים מיט די פרעדזשיל זאכן זאלן פאלן אויף די ווייכע זאכן.

מבטל כלי מהיכנו – כרים וכסתות אונטער שקים

איי, לכאורה וואלט דא געווען אן איסור, אזויווי מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט לייגן א כלי אונטער די פייער, ווייל מ׳איז מבטל כלי מהיכנו, מ׳מאכט מיט דעם אז א כלי זאל ווערן מוקצה, א כלי וואס מ׳האט געמעגט נוצן האט מען יעצט געמאכט אז מ׳זאל עס נישט טארן נוצן בשבת. און וואס איז די איסור פון מבטל כלי מהיכנו? איך געדענק נישט די איסור, אבער ס׳איז אן איסור צו טון שבת מבטל כלי מהיכנו.

זאגט ער ניין, דא איז נישט מבטל כלי מהיכנו. פארוואס? ווייל ס׳איז דאך שקים קטנים. אז אפילו שקים קטנים, אפילו אויב ס׳האט זאכן וואס קענען זיך גרינג צוברעכן, דאס איז נאר פון ס׳גייט אראפפאלן פון די בהמה׳ס רוקן וואס איז הויך פון איר. אבער אויף די פלאר, אפילו שקים קטנים, קען עס אייביג טרעפן א קערפול וועג און ארויסנעמען נאכדעם די כר אויב מ׳דארף עס. ממילא איז עס נישט מבטל כלי, ווייל ס׳איז אייביג דא א וועג אז מ׳זאל יא נוצן נאך די כלי בשבת, איז מען נישט מבטל כלי מהיכנו. שאם ירצה לשלוף, ארויסשלעפן די כר, שולף, שהשקים קטנים וקלים, זיי זענען דאך גרינגע און קליינע שקים, עס גייט נישט צוברעכן פון א קלענערע, פון נאר עס ארויסשלעפן פון די שק וואס ס׳ליגט, פון די כר וכסת וואס ס׳ליגט.

שברי זכוכית – הפסד מועט

אבל אם היתה שם שברי זכוכית, שטיקער גלאז, זאכן וואס זענען זייער שטארק פרעדזשיל, פארקערט אבער, איז דעמאלטס נישטא די היתר, איז נישטא די היתר. א שברי זכוכית איז א זאך וואס ס׳איז טאקע גייט זיך צוברעכן, אבער מצד שני פעלט נישט דארט קיין הפסד. פארוואס? ווייל מ׳גייט עס עניוועיס צומאלן, צו מעלטן. איז דעמאלטס נישטא די היתר צו לייגן כרים וכסתות, ווייל די היתר אפילו וואס מיר האבן יעצט געזאגט איז נאר בדיעבד. אה, רייט? אינטערעסאנט, ער זאגט ס׳איז נישט מבטל כלי, אבער דאך בדיעבד, ס׳איז א שטיקל מבטל כלי. אקעי.

סאו דעמאלטס זאגט מען נישט אז מ׳זאל לייגן א כלי, און די מטר אתקים אבי׳ם רפלים. אבא פשוט יושבורי, עס האט זיך צוברעכן דיך נישטא קיינע גרויסע הפסד, שוין א הכל לטכה עומד. די אלע הששישע זכיחות זענען שטיקערס און גלאז, וואס מען דארף האבן צו מאכן דערפון גוטע גלאז. סאו שטייט דיך געווענליך עניוועי מען זאל עס צולאזן, מען זאל עס אויפקאכן אין פייער און מאכן נייע גלאז. סאו עס האט א הפסד מיוד, להפסד מיוד, לא חששי. האבן זיי נישט מאטער געווען גארנישט פאר די הפסד מיוד. אבער אויער עס האט געווען גדולים אין מיוד,

מלאכות מעמר ודש — תולדות, איסורי דרבנן, וחילוקי סוגים

סיום הענין דשקים גדולים על הבהמה

Speaker 1: אקעי? סאו דעמאלטס זאגט מען נישט ער זאל לייגן א כלי, נאר מתירין אסורין ואפילו אפילו. אפילו פשוט ישבור, אפילו ס׳וועט זיך צוברעכן, איז דאך נישטא קיין גרויסע הפסד, ס׳איז דאך הכל לטוב עומד. די אלע אששות של זכוכית זענען שטיקער גלאז וואס מ׳דארף האבן צו מאכן דערפון גוטע גלאז. סאו ס׳שטייט דאך געווענליך עניוועי אז מ׳זאל עס צולאזן, מ׳זאל עס אויפקאכן אין פייער און מאכן נייע גלאז. סאו פאר א הפסד מועט, להפסד מועט לא חיישינן. האבן זיי נישט מתיר געווען גארנישט פאר די הפסד מועט.

אבער אויב איז דא א שק גדולים, און מ׳לייגט אריין כלי זכוכית וכיוצא בהן, ווייל דעמאלטס איז יא דא א גרויס חשש אז ס׳וועט זיך צוברעכן, און דעמאלטס קען מען אויך נישט לייגן א כר, אויב מ׳וועט לייגן א כר אדער א כסת וועט עס ווייטער נישט העלפן, ווייל יא, מ׳וועט מבטל זיין א כלי מהכנו, ווייל ער גייט נישט וועלן שלף זיין. דעמאלטס האט מען מתיר געווען פורק בנחת, מותר, יא. פורק בנחת איז מותר אפילו בנחת, יא. דעמאלטס האט מען מתיר געווען געהעריג, בשופי, בנחת. דאס איז די ווארט, בשופי, בנחת. יא, ער זאל איבערפאלן. יא, ער וויל נישט הארב, ממילא איז ער מותר. פורק בנחת, יא, ווען ער איז מורא אז ס׳וועט זיך צוברעכן זיינע גלאזענע כלים.

רייט. אבער זאגט ער, פארוואס האט מען טאקע נישט מתיר געווען? פארוואס האט מען נישט געזאגט מ׳זאל אראפנעמען? פארוואס זאל מען נישט ארויפלייגן אויף די בהמה די שקים גדולים, כדי מ׳זאל נישט נכשל ווערן מיט די חשש מוקצה? זאגט ער, מכל מקום אין אנו חוששין על הבהמה. ס׳איז נאך אלץ ענדערש אז ער זאל עובר זיין אויף עפעס וואס איז א חשש מוקצה ווי ס׳זאל זיין אויף די בהמה, ווי ס׳איז א פראבלעם פון צער בעלי חיים. צער בעלי חיים.

מלאכת מעמר

האבן מיר געענדיגט חורש, זורע, קוצר. יעצט גייען מיר לערנען די נעקסטע מלאכה איז מעמר.

הלכה א: המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד — חייב משום מעמר

וואס נאך טוט מען נישט טון וואס איז דומה צו מעמר, אדער וואס איז מביא לידי מעמר?

זאגט דער רמב״ם, המדבק פירות עד שיהיו גוף אחד, מ׳קלעבט צוזאם קליינע פירות ביז זיי ווערן איין גוף, חייב משום מעמר. אונז האבן מיר שוין געלערנט אין הלכות מעמר, יא, למשל מ׳מאכט א דבילה וכדומה. אנדערש ווי קעז, וואס איז בונה, יא? אקעי. דאס איז פירות. פירות איז געווענליך מעמר, מ׳נעמט צוזאם צוויי. אויך, מ׳קלעבט צוזאם פירות, אה, ס׳איז חייב. דאס איז די דאורייתא פון מעמר. אלעמאל די ערשטע זאך איז דאס די דאורייתא. חייב סתם, איז חייב.

איסור דרבנן: נתפזרו פירות בחצר

וואס איז די איסור דרבנן? נתפזרו פירות בחצר, אוי, ס׳האט זיך אויסגעשפרייט פירות אין זיין חצר, טאר ער נישט צוזאמנעמען אלע פירות אויף איין פלאץ, וואס עס וועט אויסקוקן ענליך צו דעם מעמר. מלקט, נאר וואס דען? מעג ער צוזאמנעמען די פירות ואוכל, און עסן. אבער ער טאר נישט צוזאמנעמען די אלע פירות און עס לייגן אין א כלי, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ער טאר נישט געהעריג עס צוזאמנעמען אזוי ווי אייביג, שמא יעשה כדרך שעושה בחול, האב איך מורא שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ווען זיי וועלן שוין אלע האבן צוזאמען וועט ער עס אזוי צוזאמקוועטשן, ווייל דעמאלטס וועט ווערן א תולדה פון דש, און עס הייסט שמא יבוא לידי סחיטה.

מלח — נראה כמעמר

וכן אם נתפזר לו מלח, טאר מען נישט צוזאמנעמען די מלח אז ס׳זאל זיין אין איין פלאץ, משום נראה כמעמר. ווייל עס איז נישט קיין דבר שגידולו מן הקרקע, עס איז נישט קיין זאך וואס וואקסט. מעמר איז אפשר נאר אויף זאכן וואס וואקסן באמת. אבער די ענין פון מלח מיינט אבער נישט אז ס׳האט זיך אויסגעשפרייט אויפן טיש, ס׳מיינט אז דער פלאץ ווי מ׳מאכט עס, לעבן ים המלח, און ווי מען נעמט עס, איז ענליך אביסל צו פירות, ווייל זאלץ וואקסט נישט, אבער יא, מען נעמט עס ארויס פון די ערד, זעט עס אויס אביסל ענליך צו צוזאמנעמען פירות אדער צוזאמנעמען תבואה. ס׳איז די פראסעס ווי מ׳מאכט די זאלץ.

מלאכת דש — סחיטה

יעצט גייען מיר לערנען וועגן די מלאכה פון דש.

הלכה ב: המפרק חייב משום דש

זאגט דער רמב״ם, המפרק חייב משום דש. אז איינער איז מפרק, ער נעמט ארויס איין זאך פון די אנדערע, למשל ער נעמט ארויס די שטיקל ווייץ פון די גאנצע תבואה, איז חייב משום דש. הסוחט זיתים וענבים איז חייב משום מפרק, א סארט מפרק, ארויסנעמען די אינעווייניג פון די זיתים, די שמן פון די זיתים.

איסור דרבנן: סחיטת תותים ורימונים

וכן, וואס איז דער איסור דרבנן? דער איסור דרבנן איז אז נישט נאר זיתים וענבים טאר מען נישט, נאר אויך אסור לסחוט תותים ורמונים. פארוואס? הרי מצינו בבני אדם סוחטין ענבים כזיתים וכענבים, האבן אונז מורא שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אונז ווייסן נאך נישט בכלל פארוואס איז טאקע דא א חילוק צווישן זיתים וענבים און תותים ורימונים. ווייל דאס איז דער דרך, יעצט זאג דאך, ס׳איז א גילוי.

נאכאמאל, פארוואס איז תותים ורימונים נישט מפרק? זיתים וענבים זענען פירות שעומדין לסחיטה. זיתים קומט ארויס שמן, ענבים קומט ארויס יין. מפרק איז צו ענדיגן די… צו ענדיגן עפעס וואס קומט אז מען זאל עס ארויסנעמען, און מען נעמט עס ארויס. סתם אז דו צעקוועטשסט א שטיקל האלץ, ס׳קומט ארויס פון דעם וואסער, איז נישט קיין סחיטה, איז נישט קיין מפרק. אבער תותים ורימונים, וויבאלד אז געוויסע מענטשן, דאס יא, ס׳איז דאך אפילו ביי די געוויסע מענטשן הייסט עס נאך אלץ נישט אזוי ווי זיתים וענבים. נאר וויבאלד ביי די געוויסע מענטשן זעט עס אויס ענליך, וועלן זיי מיינען אז אפשר איז אויך זיתים וענבים, אדער שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים. וואטעווער קער מיינט, ס׳שטייט אונז א מחשבה געלערנט. אה, דער רמב״ם זאגט יא, שמא יבואו לסחוט.

שאר פירות — מותר

אבער שאר פירות כגון פרישים ותפוחים ואיזא ארדין, וואס קיינער קוועטשט דאס נישט, יא, מען טוט עס שוחט׳ן בשעת מ׳איז איינער ברייט סחיטה, דאס זענען נישט זאכן וואס איז אויף דעם שייך אזוי שטארק סחיטה.

כבושים ושלקות — חומרא בשאר פירות

ווייטער, כבושים ושלקות, איינגעווייקטע פרוכט אדער וועדזשטעבלס, שסחטן, וואס מ׳האט זיי אויסגעקוועטשט. איז אזוי, אם לרכך גופן, אויב מ׳קוועטשט עס פשוט ווייל מ׳וויל אז די פלייש דערפון זאל ווערן ווייכער, איז מותר. ואם להוציא מימיהן, אויב מ׳וויל ארויסצונעמען די וואסער דערפון, איז יא אסור. דאס איז א חומרא בשאר פירות, א מדרבנן, די זעלבע זאך. יא, דאס איז א חומרא בשאר פירות. דאס איז יא א זאך וואס איז געקאכט אין וואסער, נישט נאר ביי א מאדנע מענטש וואס ער טרינקט עפל דזשוס, כ׳האב געזאגט אז א גוטער מענטש טרינקט עפל דזשוס איז נישט קיין נארמאלע זאך. אבער כבושים ושלקות מאכט זיך, מ׳טרינקט די מי שלקות, האבן מיר געלערנט דא א זאך, מ׳מאכט אויף די מימי דגים.

שלג — מרסק בנחת

ואם מרסקן את השלג שירדו מימיו, אויב איינער וויל האבן וואסער, טאר ער נישט נעמען שניי און עס צו קלאפן אז ס׳זאל ארויסרינען די וואסער. דאס טאר מען נישט טון אויף א גרויסע אז ער נעמט א ריזיגע שיסל פון שניי. אבער אין א כוס אדער אין א קערה מעג מען יא מרסק זיין שלג.

דיסקוסיע: וואס מיינט “אין א כוס”?

Speaker 2: א כוס וואס האט שוין אין דעם וואסער?

Speaker 1: וואס איז די ווארט? ווייל ס׳איז א קליינע פארנעם?

Speaker 2: ניין, ס׳שטייט נישט ווי גרויס. איך מיין אז ס׳איז לתוך הכוס ווייל… יא, ווייל ס׳איז גייט אריין אין וואסער און ס׳איז נישט קיין נולד. דאס איז מוליד, ער מאכט וואסער. דא זעסטו אז ער מאכט וואסער, און דא איז וואסער.

Speaker 1: מ׳רעדט דא פון מפרק. מ׳רעדט דא פון מפרק. אזוי שטייט דא אין די… אין די… מ׳רעדט דא פון מפרק. איך ווייס נישט וואס דו האסט געזען אין אנדערע פלעצער, אין רמב״ם. אבער די… א כוס מיינסטו צו זאגן וואס האט שוין וואסער? איך ווייס נישט, שוין דא אין דעם עפעס. יא, א כוס מלא, נישט א כוס ליידיג. אדער דירעקט… ס׳שטייט אויך נישט וואס איך זאג. אבער אזוי זאגט אין די מפרשים אז ס׳מיינט דאס.

Speaker 2: מיר וואלט אויסגעקוקט, שלג איז עפעס פאר א גרעסערע פארנעם. איך ווייס ארויסגיין אין די פעלדער און מאכן איז אלעס שלג, אבער אין א כוס, קליינע פארנעם.

Speaker 1: ניין, דו קענסט זאגן אז ס׳איז א דירעקטע. דירעקט ער גייט עס יעצט טרינקען. אזוי ווי מ׳האט געלערנט ביי אנדערע זאכן, ס׳איז א חילוק צו ס׳איז דירעקט, רייט?

אקעי.

שום, קנבוס, בוסר, מלילות — שריסקן מבעוד יום

השום, קנבוס, והבוסר, אה, יונגע פרוכט, והמלילות, רייט? שריסקן מבעוד יום, וואס מ׳האט צוקלאפט מבעוד יום, איז אזוי, אם חסרים דיכה, אויב ס׳פעלט נאך אויס מ׳זאל עס צוקוועטשן, צומאלן, אסור לגמור דריכתן בשבת. מ׳טאר נישט טון דיכה מיט א כלי בשבת. אבער אויב ס׳פעלט נאר שחיקה ביד, אביסל צוקוועטשן מיט די הענט, איז מותר לגמור שחיקתן בשבת. צוקוועטשן מיט די הענט מעג מען, ווייל ס׳איז שוין געריסקן מבעוד יום. דאס הייסט, די עיקר מלאכה פון דישה האט מען שוין געטון, מ׳האט עס שוין צוקלאפט ערב שבת. יעצט נאר די ענדיגן, צו ענדיגן איז נאר א קלייניגקייט, שחיקה ביד מעג מען.

לפיכך, מותר לגמור שחיפת אריפות בתוך הגדרה בשבת, אחוץ מה שאמרו לנו אסור למלאות. אויב איינער וויל נישט אזוי מען מעג מאכן די שחיקת אריפות בעצם פורים מעג מען.

Speaker 2: יא, אויף אידיש, ס׳טייטשט דיסה. ס׳איז אזא סארט פורינא, אזא סארט זאך, ואן ס׳קומט אזוי שטיקלעך, ואן מען קוועטשט עס נאך אביסל אין צו פוידער. ס׳איז שוין געקאכט, בעיסיקלי. אבער ס׳איז שוין בעצם געענדיגט. ס׳איז ענליך צו די “לא מיחזי אלא שחיקה ביד”, וואס דאס איז מותר.

Speaker 1: זייער גוט.

המולל מלילות — בשינוי

המולל מלילות, אויב איינער מיט זיינע הענט רייבט ער אויף זאנגען אז ס׳זאל ארויסנעמען די תבואה דערפון, ס׳טייטש ענליך צו וואס מען טוט דש, אבער ער טוט עס אויף א קליינע פארנעם מיט זיינע פינגערס. מולל בשינוי, כדי שלא יראה כדש, אז ער זאל עס טון מיט א שינוי, נישט ער זאל עס נישט מאכן אויף א גרויסע פארנעם אז ער נעמט ארויס די קערלעך פון די תבואה. ער דארף עס נאך טון מיט א שינוי. ס׳איז דא א נארמאלע וועג, ס׳איז דא דריי זאכן: ס׳איז דא דש, ס׳איז דא מלילות, וואס דאס טוט מען מיט די הענט, ואן ס׳איז דאך דא מלילות כלאחר יד, אז ער טוט עס מיט בעק-הענד, איך ווייס, ער טוט עס אויף א שוואכערע וועג. ער טוט עס מיט א שינוי, יא.

היונק חלב בפיו — פטור אבל אסור

איז אזוי, לאמיר לערנען וועגן יונק מילך. יונק זיין מילך בפיו, פטור. ס׳טייטש אז ער טאר נישט. ס׳טייטש אסור, פטור אבל אסור. יונק, יא. חולב זיין איז א תולדה פון דש. אבער ער האט שוין געענדיגט מיט די פטור, וואלט ער געדארפט זאגן אסור. וויאזוי איז דאס יונק מילך? אז ער איז א מוגלנייעך, אויב ס׳טוט אים וויי און ער דארף האבן די מילך פאר א רפואה, נישט ממש רפואה, אבער פאר זיך צו בארואיגן, ואן מיט אלע לינונג בפיו, מעג מען יונק זיין בפיו, ווייל ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע מפרק. מילא, ס׳איז א מפרק כלאחר יד. ס׳איז כלאחר יד, ווייל בפיו איז נישט די נארמאלע וועג פון דש. אויב איינער איז חולה פון א בעל חי, געווענליך פון א קו, האט ער עס געטון מיט זיין האנט אריין אין א כלי, ער טוט עס, חלב אנדערע זאך, ער טרינקט עס, יא, א כלי, א דיקערע, ער לייגט עס נישט אריין אין א מויל, ער לייגט עס אריין אין די פסיעה.

ווייל ס׳איז נאך מפרק לחלב היד, ס׳איז נישט קיין געהעריגע מפרק, און משום צער לגזרי, במקום צער האט מען מקיל געווען אויף דעם.

הלכות שבת: מפרק, זורה ובורר, וטוחן

מפרק – יונק מן הבהמה

Speaker 1: מ׳איז א שינוי, מפרק כלאחר יד.

ס׳איז כלאחר יד. כלאחר יד, ווייל מפיו איז נישט די נארמאלע וועג פון חולב זיין. ער איז חולב פון א בעל חי, געווענליך פון א קו, טוט ער עס מיט זיין האנט אריין אין א כלי. ער טוט עס בכלל אן אנדערע זאך, ער טרינקט פון די כלי צו א כלי. די עיקר איז, ער לייגט עס נישט אריין אין א מויל, ער לייגט עס אריין אין א כלי. ממילא איז עס נאר מפרק כלאחר יד, ס׳איז נישט קיין געהעריגע מפרק. און משום צער, האבן די גוזרים, במקום צער האט מען מיקל געווען אויף די… אפילו אין סכנה, אפילו ס׳איז נישט קיין סכנה, ווען ס׳איז א סכנה מעגן די חכמים אזוי. אבער דא, ס׳איז נישט קיין סכנה, האט מען מתירין געווען אויף די איסור דרבנן פון דומה צו מפרק. די רבנים ווילן נישט אז אידן זאלן זיך מצער זיין שבת. ס׳איז זייער וויכטיג צו וויסן.

זייער גוט. נאך הלכות פון מפרק איז אזוי: פירות שזבו מהן משקין בשבת. איך וויל זאגן אן אנדערע זאך וואס איז מותר משום צער. למשל, פארן אויף א שבת עלעוועיטאר איז נישט קיין איסור דאורייתא, ס׳איז א שבות. וויבאלד ס׳איז זייער שווער פאר מענטשן צו גיין די טרעפ שבת, איז מען מיקל געווען.

Speaker 2: וואס הייסט?

Speaker 1: איך הער.

מפרק – פירות שזבו מהן משקין בשבת

Speaker 1: פירות שזבו מהן משקין בשבת. פירות וואס ס׳האט שוין ארויסגערינען. מ׳האט דאך פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט אויסקוועטשן שבת קיין זיתים וענבים, און תותים ורמונים טאר מען אויך נישט וועגן ס׳איז דומה, און אזוי ווייטער. וואס טוט זיך אויב ס׳האט ארויסגערינען פון זיך אליין? איינער האט אויפגעשיילט, צעשניטן פרוכטן, און ס׳האט זיך גערינען דערפון משקים. איז אם זיתים וענבים הם, וואס ווען מ׳וואלט עס ווען געטון לכתחילה וואלט עס געווען ממש סחיטה, ווייל די זאכן קומט צו קוועטשן כדי מ׳זאל האבן די שמן אדער די יין וואס איז נשתנה למעליותא, איז אסור לשתות אותן המשקין עד מוצאי שבת. מ׳טאר עס נישט טרינקען עד מוצאי שבת.

פארוואס? גזירה שמא יסחוט ענבים בשבת. די גזירה איז אז ער גייט נעקסט טיים צו שניידן און זיך שפילן מיט זיתים וענבים, יא, מיט די כוונה עס אויסצוקוועטשן. נעקסטע מאל גייט ער סוחט זיין.

Speaker 2: ניין, אפשר… ס׳שטייט נישט אז דו האסט בכלל נישט געשניטן. דו האסט אריינגעלייגט א גאנצע מאס ווען דו האסט געשניטן.

Speaker 1: אה, ס׳איז אזוי ווי מ׳מיינט פון זיך אליין. ס׳ליגט אין א טאץ, וואס ס׳האט זיך אליין גערינען. ס׳האט זיך געקוועטשט אליין. אז ער גייט נעמען די ענבים דערפון און ער גייט עס… תחילה בשבת.

Speaker 1: פירות תותים ורימונים, אויב איז עס תותים ורימונים וואס איז נישט קיין דאורייתא די מפרק, איז אם הכניסן לאכילה, אויב האט ער אנגעגרייט די תותים ורימונים אויף צו עסן, איז משקין שזבו מהן מותרים, איז די משקין וואס איז ארויסגערינען פון זיי מותר. ואם הכניסן לדורכן, אויב האט ער עס אריינגעברענגט זיי צו קוועטשן פאר די משקין דערפון, איז דעמאלטס משקין שזבו מהן אסורים עד מוצאי שבת.

Speaker 2: אהא. זייער גוט. יא.

Speaker 1: פארוואס? ווייל דעמאלטס איז עס מער קרוב אז ער זאל סוחט זיין. ער האט עס אריינגעברענגט, ער האט עס אריינגעברענגט אין הויז לכבוד דאס, אויף די צעטל פון די תותים ורימונים שטייט לסחיטה. סאו אויב מ׳גייט אים לאזן נעמען דאס וואס איז ארויסגעקומען אליינס, גייט ער עס געבן א שטופ אליינס נעקסטע מאל.

זייער גוט. אבער ס׳איז פשוט אז מ׳קען עס נישט עסן נאך שבת, רייט? ס׳איז נישט אזוי ווי א זאך… ס׳איז נישט אפילו א מלאכה, ס׳איז א נייע סארט גזירה. מיר האבן געלערנט בשוגג, אונס, עד מוצאי שבת וכדומה אויף פארשידענע מלאכות וואס מ׳טוט שבת. און דא האט ער אפילו נישט געטון גארנישט ראנג, דער מענטש האט גארנישט געטון, ס׳איז ארויסגערינען אליינס. אלא מאי, די חכמים האבן גע׳אסר׳ט ווייל אויב וועט ער טרינקען, וועט ער קומען עס צו טון אליינס.

זייער גוט.

מפרק – זיתים וענבים שריסקן מערב שבת

Speaker 1: ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען די דרבננ׳ס פון זורע ובורר.

זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, מ׳האט עס געקוועטשט ערב שבת, ויוצא מהן משקין מעצמן, ס׳איז ארויסגערינען במשך שבת, איז מותרים. דאס הייסט, וואס איז די חילוק פון פריער? ווייל דא האט ער שוין יא מרסק געווען ערב שבת. סאו, ס׳איז שוין נישטא די גזירה שמא יסחוט, ווייל ס׳איז שוין סוחט מעצמו.

כעין חלות דבש שריסקן מערב שבת, וואס מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז אסור מדרבנן, וואס דאס זעט אויס ענליך צו מפרק. אבער דא, משקין היוצאים מהן בשבת מותרין, שאין כאן מקום לגזור, שכבר ריסקן בערב, מ׳האט שוין געטון די ריסוק פריער. דאס הייסט, בערב… סאו דערפאר איז נאך ריסוק נישטא קיין שייכות פון סחיטה אדער עפעס אזוי? ס׳איז נישט קלאר.

Speaker 2: וואס זאגט ער? איך האב נישט קלאר.

Speaker 1: מאכט סענס. ס׳איז געווען די חשש שמא יסחוט, אבער איינמאל ס׳איז שוין מרוסק איז שוין נישטא וואס צו קוועטשן, אלעס איז שוין צוקוועטשט. דארף מען שוין נישט דיין העלפ.

Speaker 2: אינטרעסאנט.

Speaker 1: ס׳פעלט דיך עפעס. אבער ער זעט אז, ער זעט אז אין דעם אופן מענטשן פירן זיך נישט צו קוועטשן. אבער אפשר קען מען טעקניקלי צו יענעם עובד זיין, פארשטייסטו וואס איך זאג? עס איז א פראקטישע זאך אפשר. אבער פאר דעם אופן איז נישט די חשש.

Speaker 2: אקעי. יא.

זורה ובורר – הקדמה

Speaker 1: ווייטער נאך אביסל, זורה ובורר. אקעי. יא.

זורה ובורר, זענען אבות מלאכות. נאר פארוואס זאגט נישט דער רמב״ם דער אב דערפון? ווייל יעדער איינער ווייסט וואס איז זורה ובורר.

Speaker 2: אה יא? מער ווי מפרק?

Speaker 1: יא, ווייל מפרק איז א תולדה פונדעם. ער זאגט נאר אויף זאכן וואס מ׳דארף האבן די תולדה כדי צו מסביר זיין די זאך. אבער זורה איז א זורה. זורה ובורר זענען די זעלבע סארט מלאכה, רייט? ער האט געלערנט אז עס איז נאר אביסל אנדערש.

בורר – מנפח מלילות

Speaker 1: זורה ובורר, זענען אבות מלאכות. וואס זענען די דרבננ׳ס דערפון? לפיכך, אף על פי שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו, וואס מיר האבן פריער געלערנט אז מען מעג צוקוועטשן איינע, האלב ביים עסן, מעג ער למשל עסן ניסלעך, מעג ער צוברוכן די שולאכץ און ארויסנעמען די ניסלעך בראשי אצבעותיו.

Speaker 2: אה, בראשי אצבעותיו, וואס זעט אויס וואס ער האט געמיינט צו זאגן בשינוי.

Speaker 1: בשינוי, יא, און קיין כלי. אבער ווען ער בלאזט נאך דעם אפ די שולאכץ, אז מ׳זאל די שולאכץ אוועקגיין, מנפח ביד אחת בכל כוחו. מעג מען מיט די האנט מעג מען אוועקשיקן די שולאכץ, אבער לא בקנון ולא בתמחוי. טאר ער אבער נישט מיט א כלי. אבער הגם אפילו די כלי איז נישט א כלי וואס מען נוצט געווענליך פאר ברירה, אזוי ווי א זעפ.

אבער טאר מען נישט, ווייל אויב מען נוצט א כלי איז דא א חשש מ׳וועט אנהויבן נוצן די כלי וואס איז געמאכט פאר ברירה, גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה, וואס דעמאלטס וועט ער זיין חייב. ממש.

בורר/משמר – סינון וויין

Speaker 1: ווייל משמר שמורים, א וויין ער וויל ארויסנעמען די שמורים פונעם וויין… זאץ… זאץ?

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: תולדות בורר או מרקד, זאגט ער יא. לפיכך… ס׳דארף דאך שלא זיין… ס׳טא דאורייתא רייט? סאו ס׳איז אזוי… ווען וואס האט נאך צעמישט ממש שמורים… דאס איז ממש בורר או מרקד. אבער וויין וואס איז שוין ריין, און ער וויל סתם ארויסנעמען אביסל שמורים וואס זענען דא, אבער ס׳איז שוין נישט קיין מלאכה, ווייל ס׳איז שוין וויין, ער גייט גארנישט מתקן זיין מיט דעם. ער טוט עס נישט אין די כלי, נאר אין א סודר אדער א קופת מצרית.

אפילו שמיטה לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בקופת מצרית, נישט מיט די רגילה כלי וואס מ׳טוט געווענליך משמר זיין, זאל מען עס אבער נישט טון באופן שלא יניח הכימה בסודר. מ׳זאל נישט מאכן אזוי ווי דער סודר זאל גיין אויף אריין און די וויין זאל אדורך רינען, ווייל דאס איז ענליך צו וויאזוי מ׳גיסט איבער, שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. דאס איז צו שטארק ענליך צו ווי מ׳טוט עס מיט א כלי וואס איז געאייגנט פאר דעם. ס׳איז צו ענליך וויאזוי מ׳טוט פאכענדיק, און דעמאלטס וועט ער שוין קומען צו נעמען א משמרת.

וכן, אסור לתלות את המשמרת על היין כדרך שעושה בחול. מ׳טאר נישט אויפהענגען די משמרת אויף די וויין כדרך שעושה בחול, אפילו ער גייט נישט יעצט טון די… ער לייגט עס אז ס׳זאל גיסן… ניין, אדער אויבן פון די כלי אדער וואס, אז ווען מ׳זאל איבערדרייען די כלי זאל זיך עס גיסן. ער הענגט עס אויף די אויבן פון די כלי, אז ווען מ׳גיסט אויס זאלן נישט מיטקומען די שמורים. מ׳טאר דאס נישט טון בשבת, שמא יבוא לשמור. אפילו ער גייט דאס נישט יעצט טון, ער לייגט עס נאר ארויף אז ווען ער גיסט זיך אן א כוס זאל עס דורכגיין דעם…

Speaker 2: אויבן פון די כלי? אויף זיין בעכער? אדער אויף זיין באטל?

Speaker 1: אייל, שמורים איז אזא זופ, רייט? א מין וויין זופ, בעיסיקלי. סאו, ווי הענגט ער עס?

Speaker 2: אויף די חוות, אויבן פון די חוות.

Speaker 1: וואטעווער ס׳איז. ס׳איז פאני צו מיר. אפשר הענגט ער עס אין די לופט, און נאכדעם גיסט מען?

Speaker 2: ניין, ער וויל נישט טון די סטעפ פאר דעם.

Speaker 1: קען זיין, וואו אימער מ׳לייגט אויף די משמרת. איך פרוביר צו פארשטיין דאס “כדרך שעושה בחול”.

Speaker 2: אקעי, ס׳איז א סטעפ וואס די נעקסטע סטעפ איז צו טון די… אגעין, די משמר זיין די וויין.

בורר – מכבץ (מאכן גבינה)

Speaker 1: וכן, המכבץ, מכבץ מיינט מאכן גבינה פון מילך, איז תולדת בורר, אפטיילן די הארטע פארט, וואטעווער די חלק פון די וואסער. איז תולדת בורר. ער רעדט נישט דא פון די מכבץ זיין די גבינה, ער רעדט דא פון די טון נאך פאר דעם עפעס.

Speaker 2: אסרן… אור, יא? קורא… יא?

Speaker 1: תולדות בורר, ליר, ופיכך אע״פ שנותן שומשום וגוזמין לתוך הדבש, מעג אריינלייגן, מעג אריינלייגן שומשום וגוזמין לדבש, אבער לא יכבוץ בידו. זאל ער נישט מיט זיין הענט עפעס צאם וואס טון? עפעס חלק… אויך די דבש אויך, מען מאכט די הארטע זאכן פון די דבש וואס זיך אנקלעבן אין די שומשום וגוזמין, ווייל עס איז ענלעך צו די זאך פון אראפנעמען די דבר גוש פון די מער גיסעדיגע זאך, טאר מען עס נישט טון בידו.

טוחן – תולדות און דרבננ׳ס

Speaker 1: מיר גייען נאך תוכן. תוכן, ביז רפואות.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: יעצט גייט מען לערנען די רבנ׳דיגע מלאכות פון תוכן, די רבנ׳דיגע איסור וואס איז דומה צו תוכן. תוכן מיינט צומאלן, אזויווי ווייץ מאכן מעל. ומחתך ירקות דק דק, ער מיינט ער צושניידט ירקות זייער קליינע שטיקלעך כדי לבשלו, איז תולדות תוכן וחייב.

אממ… דאס איז ממש תוכן, תולדות תוכן. ופיכך, וואס איז די איסור דרבנן דערפון? מ׳טאר נישט מראסק זיין, צוקוועטשן, צוקראכן אויף שטיקלעך, לא ישחק חרובין לפני בהמה, בין דקה, בין גסה. בהמה דקה, בהמה גסה, נאר ס׳איז נראה כתוכן.

Speaker 2: וואס מיינט נראה כתוכן? … וואס איז אן אמת׳דיגע תוכן וואס ס׳איז נראה כתוכן? ס׳איז נישט אמת׳דיג תוכן, פארוואס נישט?

Speaker 1: איך ווייס נישט. פארוואס א מחתך ירקות דק דק תוכן, ס׳איז אויך אביסל אינטרעסאנט. תוכן… תוכן איז מען מאכט אז פון ווייץ זאל ווערן יעצט מעל, אבער… מאכן אז א טאמעיטא זאל ווערן צושניטן אויף קליינע שטיקלעך?

Speaker 2: יא, קליינע שטיקלעך, דארף עס זיין ווי קליין? אז עס ווערט ממש, אז דו מאכסט עס אינטו א פאודער, אדער דו מאכסט עס אינטו…

Speaker 1: נישט א פאודער, נישט א פאודער, אביסל גרעסער ווי א פאודער.

Speaker 2: אבער דעי מראסק זיין זעט אויס אז ס׳איז נישט אזוי קליין, אבער אויך נישט אזוי גרויס. איך קען די ווארט אז דאס וואס ער איז מראסק, ער צעהאקט עס. נמילא ער גיבט א ווארף פאר אויף א וואטער מעלאן עס זאל ווערן צושניטן אויף שטיקלעך. ווען א מרסק מענטש איז געוואוינט צו שניידן מיט א מעסער, ער האקט עס מיט זיין פיס. עס איז אביסל גרעסער ווי טוחן, און אביסל קלענער ווי עס וואלט געדארפט זיין גענוג גרויס נישט צו הייסן טוחן. אבער ביים חותכן לדליהם לפני בהמה, וואס איז נבילה לפני הכלבים, מען מעג יא צושניידן א פרוכט לדליה אדער א נבילה לפני הכלבים. פארוואס?

מלאכת טוחן (המשך) – רפואה בשבת

אין טחינה בפירות

למשל, ער געט א ווארף אראפ א וואטערמעלאן, עס ווערט אין א ווארף שטיקלעך. וואטעווער, איך פארריב אים. ווען א מרסק׳דיגער מענטש איז געוואויר געווארן צו שניידן מיט א מעסער, ער צעהאקט עס, ער האקט עס אין זיין פוס.

בקיצור, עס איז אביסל גרעסער ווי טוחן, און אביסל קלענער ווי… עס וואלט געדארפט זיין גענוג גרויס נישט צו הייסן טוחן.

אבער מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים. מען מעג יא צושניידן א פרוכט, א דלועה, אדער א נבילה לפני הכלבים. פארוואס? שאין טחינה בפירות.

וואס מיינט דאס? נאר ירק איז דא טחינה און נישט אויף פירות? וואס איז דער חילוק צווישן ירק און פירות?

אין תבואה איז זיכער דא, רייט? תבואה איז דער טוחן פון וואס מען רעדט געווענליך, מאכן מעל. רייט.

און ירק איז כדי לבשלו, ס׳דאך ירק אזוי, ירק קען מען נישט עסן אזוי ווי ס׳איז. סאו אין הכנות צום קאכן מאכט מען טחינה.

פירות קען מען דאך עסן אזוי ווי ס׳איז, נאר דו ווילסט מאכן קלענערע שטיקלעך.

און דאס איז לכאורה אויך פארוואס ער זאגט אויך אויף א נבילה. וואס האט נבילה מיט פירות? נבילה איז דאך אויך, ווייל דער הונט עסט עס אזוי ווי ס׳איז. דו מאכסט נאר גרינגער פאר די הונט זאלן נישט דארפן זיך אן עצה געבן מיט א גרויסע שטיק. וועגן דעם איז דער “אין טחינה בפירות” אויך גוט אויף די נבילה.

איך הער, זייער גוט, מאכט סענס. ס׳דא אנדערע גרסאות און פשטים, באט יא, דער פשט מאכט סענס.

מתירין אלומות – מפני הטורח

ומתירים אלומות של עמר לפני הבהמה, מען מעג עפענען א גרויסע אלומה, אלומה מיינט א בינטל פון תבואה, לפני הבהמה. ומפספסין ביד אלומות קטנות, מען מעג מאכן מיט די הענט, מפספסין מיינט צו משפשף זיין, יא, צו קוועטשן מיט די הענט, עס ווייעך מאכן, אלומות קטנות. אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. גרויסע אלומות טוט מען נישט.

אינטערעסאנט, נישט וועגן עס האט עפעס מיט טוחן, נאר מפני הטורח שבהן. פארוואס ער לייגט עס דא? ווייל ס׳איז די זעלבע זאך.

ניין, ווייל זאכן פון טרחה גייט ער לכאורה שפעטער אין די טרחות. ס׳איז א קליינע איין שורה וואס ער לייגט צו דא.

חבילי סיאה – כותש בראשי אצבעותיו

חבילי סיאה ועזוב וקרנות אויב מ׳האט שוין גענוצט פאר מאכל בהמה, א פעק פון געוויסע זאכן וואס מ׳נוצט פאר מאכל בהמה, געוויסע געוויקסן, גרוסליך, וואס מ׳האט גענוצט פאר מאכל בהמה, איז א ספק אויב מ׳קען נוצן דערפון. וכותש ואוכל בראשי אצבעותיו, מ׳קען עס צומאלן מיט די הענט אביסל און עס עסן, אבל לא ביד הרבה, מ׳טאר נישט אנפילן די הענט מיט די גרוסליך און עס צומאלן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לידי כך, אויב וועסטו עס טון אזוי ווי מ׳טוט עס בחול, וועסטו קומען צו מאכן ממש טוחן.

הצריך לדוך פלפלין – שינוי בכלי

הצריך לדוך פלפלין, איינער האט פלפלין, אזא קליינע פרוכט פון די פלפלין, פעפער, און ער וויל מאכן אז ס׳זאל זיין ברעקלעך, וכהאי גוונא ליטול לתוך מאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, קען מען נעמען, מ׳טוט עס נישט מיט די סכין אליין, מ׳זאלסט טון מיט א שינוי, מ׳זאלסט טון מיט די הענטל, די דיקערע זייט פון די סכין, ובקערה, אויף די… אדער א קערה אפשר מיינט עס? ניין, אויף די קערה. ס׳טאר אפשר נישט אויף א גרויסע טאץ אדער א זאך וואס איז געאייגנט צו טוחן זיין. נישט כדרכו.

אזוי זעט מען אז ער האלט אינמיטן עסן מיט אכילה, אז ער גרייט נישט אן די טחינה ווייל ער ארבעט יעצט. אבל במכתשת חייב משום טוחן, אויב טוט מען עס אין א מכתשת איז חייב משום טוחן, דאס איז ממש טוחן.

אז דא דרוקט ער מער די כלי. אז הגם דו ביסט איין סטעפ אוועק פון טוחן מעג מען נאך יא, ווען ס׳איז א חלק פון די עסן.

לפיכך אסור לבריא להתרפאות – גזירה שמא ישחוק סממנים

לפיכך, אה, זאגט דער רמב״ם, ער מוז לערנען, וויבאלד ס׳איז דא א איסור פון טוחן זיין צו די מכתשת, אז ווען מ׳נעמט אן עסן וואס מ׳דארף, אזויווי פלפלין וואס מ׳וויל אז ס׳זאל זיין צעברעקלט, און מ׳צעברעקלט עס מיט א מכתשת איז מען חייב, לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים.

ווען מ׳וויל מאכן מעדיצין, דארף מען דאך אויך צוקוועטשן געוויסע זאכן, צומאלן, צעהאקן געוויסע זאכן, און ס׳איז זייער גרינג אז ס׳זאל זיין טוחן, ווייל אויב טוט מען עס מיט א מאשינקע, מיט א מכתשת, איז עס חייב משום טוחן. האט מען גע׳אסר׳ט להתרפאות, ווייל ביי מתרפא דארף מען טון עפעס וואס האט די פנים פון טוחן. און לך מתרפא זיין מיינט נאר צו עסן, אבער אפילו א בריא וואלט עס אים געזען. יא.

קייצד? די נישט בריאים האבן אונז שוין געלערנט אנפאנג הלכות שבת, וואס די האבן גערעדט. נישט א בריא, אפילו א חולה שאין בו סכנה, וואס מעג טון די רבנן, מעג טון אפילו איסורי דרבנן, און כל שכן אז ער קען נישט זיין א נייע איסור דרבנן וואס ער טוט נישט טון. נאר דא רעדט זיך א בריא.

א בריא וואס האט א רפואה, נישט אזוי בריא, ער מאכט עס אמת.

הלכה כ״א – מאכל בריאים לעומת מאכל רפואה

קייצד, יא? קייצד, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, מען טאר נישט עסן זאכן וואס נארמאל געזונטע מענטשן עסן נישט, כגון אזוב ואפוא, אבער ער עסט עס דאך אויסדרוקליך לרפואה. ולא דברים המשלשלים, מען טאר נישט עסן זאכן וואס איז משלשל, ס׳מאכט אים זאל ארויסגיין, כגון לענה וכיוצא בה.

וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, כגון מים שבישלו בהם אמנון ועשבים, ווייל ס׳איז נישט קיין מאכל וואס געזונטע מענטשן עסן, ס׳איז א מאכל וואס איז געמאכט פאר א רפואה.

אבער וואס מעג מען יא? זאכן וואס איז נארמאל פאר אויך געזונטע מענטשן צו עסן, מעג מען. אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלם ולשתותם, מעג יא עסן זאכן וואס אויך בריאים מאכט זיך אזא עסן און טרינקען, כגון הכסבר והכוסת והאזוביון, ואף על פי שיש בהם כח הרפואה, ואף על פי שאוכלן כדי שיתרפאו בהם, אפילו ער האט עס געגעסן לצורך זיין רפואה, מותר, הואיל והם מאכל בריאים, הואיל און ס׳איז מאכל בריאים איז נישטא אין דעם דער חשש.

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן מאכל בריאים און מאכל רפואה

Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט, יא, מאכל שאינן בריאים טאר מען נישט עסן אפילו שלא לרפואה, און מאכל בריאים מעג מען עסן אפילו יא לרפואה. ווי האט ער געזאגט שלא לרפואה? ער האט געזאגט דברים שאין דרך הבריאים לשתותם, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, ער האט נישט געזאגט לרפואה.

Speaker 2: אנפאנג יא, סעיף כא. דברים שדרכן לאכול מעג מען אפילו לרפואה. מ׳ווייסט נישט, ווייל די איינציגסטע ריזען פארוואס ער עסט אזא זאך איז די רפואה.

Speaker 1: ניין, די איינציגסטע ריזען פארוואס ער עסט אזא זאך איז די רפואה. דאס איז נישט קלאר. עניטינג וואס איז רפואה טאר מען קיינמאל נישט. ער איז נישט קיין נארמאלע מענטש, ער טרינקט זאכן וואס זענען רפואה פאר א גוטן ריזען.

Speaker 2: איז אן איסור צו זיין א נישט נארמאלע מענטש?

Speaker 1: ניין, ער איז סתם א משוגענער. מ׳רעדט דאך די תורה׳ליך פון נארמאלע מענטשן.

Speaker 2: אקעי, איך ווייס שוין, מ׳דארף מיר איינס זיין דעם.

Speaker 1: וואס מיינסטו?

Speaker 2: אקעי, די חידוש איז, אפילו ווען תורת רפואה, אויב ס׳איז א מאכל בריאים. מאכל בריאים מיינט אויך נישט אז קיינער עסט נישט. אז יעדער איינער עסט עס. טשולנט, הגם אז טשולנט שבת שטייט אז ס׳איז א גרויסע רפואה, נישט פון אים רעדט מען. מ׳רעדט פון זאכן וואס, עפעס א העלט פוד, אזא זאך. ס׳איז נישט ממש א רפואה, אבער אויך נישט קיין נארמאלע זאך, אבער ס׳מאכט זיך אז מענטשן עסן עס.

Speaker 1: ס׳זאל זיין אז ווען איינער רופט זיך אן ביים עסן טשולנט, “אה, די טשולנט איז א רפואה”, דארף ער שוין סטאפן עסן? ניין, ווייל ס׳איז א מאכל בריאים.

Speaker 2: אקעי.

שתה חלתית קודם השבת – קשיא אויף דער גירסא

שתה חלתית קודם השבת, חלתית איז עפעס א רפואה, וראה שעותה והולך, מעג ער ווייטער ממשיך זיין טרינקען אויך שבת. אה, וראה שעותה והולך, ער האט אנגעהויבן א נייע רוטין פון טרינקען חלתית, מעג ער. מותר לשתותה בשבת, במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית. אין א פלאץ וואו בריאים טרינקען עס.

Speaker 1: סאו וואס דארף איך דאס טרינקען אין שבת אליינס? איך פארשטיי נישט. ניין, סאו וואס איך פארשטיי נישט, פארוואס דארף אנקומען די שתה קודם שבת? אויב ס׳איז א מקום שנהגו הבריאים, איך פרעג. ס׳איז מיר נישט קלאר. איך פארשטיי נישט.

Speaker 2: I don’t understand.

Speaker 1: אה, ס׳איז דא טאקע אנדערע גירסאות, אפילו במקום… וואט? נשתה חלתית קודם השבת, במקומות שנהגו הבריאים. איז דא אנדערע גירסאות, אפילו במקומות שלא נהגו הבריאים, וואס דאס מאכט מער סענס. דאס איז עפעס א נייע היתר. אבער לויט אונזער גירסא שטייט פארקערט. אויב אזוי איז טאקע נישט קיין חידוש. אין אונזער גירסא קומט אויס א חומרא, אז אפילו די דברים וואס איז אויך א מאכל בריאים, מעג מען אויך נאר אויב דער מענטש… ער מיינט עפעס צו זאגן אזוי ווי אנדערע געזונטע מענטשן עסן עס, העלפט מיר נישט, ווייל דו טרינקסט דאך וואס נאר דא רפואה. אבער אויב ער אליין טרינקט דאך אויף א מושל אולי רפואה, אפילו עס פרעגט מען, עס פרעגט דיך, אויב עס איז א דבר וואס איז מאכל בריאים, קלאר, אפשר די אנדערע גרסע מאכט מער סענס, אדער עס איז א העטער, אזא אופן וואס קען זיין… איך וואלט געטראכט… וואס איז דער העטער? פארוואס דעמאלט מעגן מיר אויף ווייל א געדינקען פאר שויפן קען אינטערסאנטע הלכה? עס איז דא וואלט זאגן, וואלט ס׳מיסצוקן. עס איז דארפן א רעפער אינמיטן. אדער איך וואלט געטראכט… איי, דער רבים רעדט געשטאר פון סכנות. סכנות איז אן אנדערע גערדע, ווייל פאר אלע זאכן. איך האב געטראכט, אפשר אנדערש. איך האב געטראכט, אז אויב דער מענטש האט זיך געמאכט א נייע סדר אז עס טרינקט דאס… יעצט, פאר אים איז עס געווארן א מאכל בריהם. ס׳איז דאס ווי א מער גבולי. ס׳איז א זאך וואס איז דא… ווי דער כלל איז נישט לרענט בריהם, אבער ער האט דאס געטרינקען פאר א שבת נאכקע. ער מאכט א קאלער מען. נישט לשם רפואה. לשם רפואה, אבער די שם נארמאל. ס׳איז א זאך פאר צוויי וואכן. ווייסט אים, נישט א זאך וואס ער טוט נאר איינמאל א יובל לשם רפואה. ווייל עס דערמות זיין נארמאלע… נישט קלאר. אייז נאך די פסטורות. אייראנט נאר… דעם רב המגיד איז מגיער, טאקע ווייל ס׳שטימט נישט, און אלע כתבי השטייערן וואס אים האבן געזאגט, און מיילא זאגט אריין פראפאנאוויטש עפעס אויף שא… דער רב המגיד זאגט אפילו מקומות שלום ההגיא? דאס איז אין זיין הגאה? יא, אבער ער פארשטייט מיר נישט. ער זאגט אז ווייל יעכלע, אויב ער האט אנגעהויבן, ער האט עפעס גערעכט, אויב ער גייט פאר יעכלע, דארף מען נישט אנקומען צו די העטער פון וואס פעלט אויס די דרך אבריים… איינער מיטן לי. אני קוק אהן אז דער יעכלע איז אפילו ווען ס׳איז זייער א ווייטער חשש. אלץ דין, חולה שעים וסכנים, נאכנישט מתיר געווען, אבער ס׳איז דאך נישט קיין גוטע זאך צו סטאפן. מוז מען מאכן עפעס א קומטא? נישט קלאר… אקעי… ס׳איז נוגע למעשה, ווייל עס ברענגט אז אסאך פוסקים זאגן אז מ׳מוז דער… יא… וואס דאס האט פון די הלכה… אה, גוט, ס׳איז נישט קלאר… אקעי…

הלכות שבת – רפואה בשבת: שמנים, סיכה, וטיפולי פה ועיניים

שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם

מוז מען מאכן עפעס א קומטא. נישט קלאר. אקעי. ס׳איז נוגע למעשה, ווייל ס׳ברענגט אסאך פוסקים זאגן… יא, אויב מ׳טאר רייבן, יא. יא. מ׳דארף וויסן וואס דאס האט פון די הלכה. אה, גוט. ס׳איז נישט קלאר. אקעי. יא.

“וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם”, אוילן וואס ס׳איז דער דרך אויך פון געזונטע מענטשן זיך צו שמירן מיט דעם, “מותר לסוך בהם בשבת, אפילו שנתכוון לרפואה”. אפילו ער האט זיך מתכוון געווען לרפואה, אפילו ער האט זיך מתכוון געווען לרפואה. דא שטייט אנדערש, דא שטייט אפילו ווען ער איז מתכוון לרפואה, אויב איז עס א זאך וואס בריאים מעגן. “ואין לו היכר”. דא זעסטו נישט די היכר. ער האט אויך נישט די היכר, און אויך נישט די היכר וואס דו האסט געזאגט אז ער מוז נישט מיינען. אפילו ער איז זיכער אז זאכן וואס ס׳איז דער דרך, וועגט מען טון לרפואה, סיי שמן, סיי עסן, וכדומה. “אבל שאינם דרך הבריאים לאכול מהם”, אויב איז עס א זאך וואס נאר חולים טוען, “אסורים”.

סברת הגזירה – פארוואס נאר רפואה?

וואס איז טאקע די סברא פון דעם? איך טראכט, אויב די איסור איז “שמא יבא לשחוק סממנים”, אפשר א זאך וואס מ׳טוט ספעשל פאר רפואה, דארף מען ספעשל אנהייבן צו רייבן. ווייל דאס איז א זאך וואס מ׳פארקויפט אין גראסערי. ווייל די חשש האט מען געזאגט נאר אויף רפואה. ס׳איז מער אזא גזירה? יא. אינטערעסאנט. פארוואס זאל מען נישט זאגן יעדע זאך וואס איז… אה, ווייל די זאכן פון רפואה, ס׳קען זיין ווייל דער מענטש איז מער דעספערעט עס צו האבן, וועט ער גיין טוחן זיין. משא״כ א סתם עסן, ער האט נישט אן די עסן, וועט ער עסן עפעס אנדערש. אבער עפעס וואס ער דארף פאר רפואה, ווייל דאס איז וואס איך טראכט. ס׳איז דא א משל. נישט וועגן דעם, אויב ער האט היכר פאר שבת, איז נישטא די חשש שמא יבא לטחינה שוואכער, ווייל ער האט שוין זיין סטאק. איך ווייס נישט, ווייל דאס איז וואס איך טראכט, אלע רפואות וואס מ׳רעדט דא, רעדט מען אפילו אזעלכע רפואות וואס מ׳איז נישט שוחק פאר זיי סממנים. סתם טרינקען א פשילתא, ס׳איז נישט קיין סממנים וואס מ׳רייבט. אבער וויבאלד ס׳איז א רפואה, און פאר רפואה איז דא סממנים.

אהא, אינטערעסאנט. וואס איז דא?

חושש במתניו – סיכה ביין וחומץ

“א חושש במתניו”, איינער האט יסורים ביי זיינע מתניו, “לא יסוך יין וחומץ”, ער זאל נישט שמירן יין וחומץ, ווייל דאס איז עפעס וואס בריאים טוען נישט, נאר פאר רפואה. “אבער שמן”, וואס איז יא א סדר, מעג מען יא, “ולא שמן וורד”, נישט קיין שמן פון קיין בלומען, “אלא במקום שבני אדם סכין אותו”, ווייל דאס איז עפעס וואס יא, דער עולם לעגט עס אויף, אויסער במקום וואס אויך די בריאים טוען, דאס מעג מען. “ומותר לסוך שמן המלך בכל מקום”, ווייל דאס איז אייביג בריאים טוען אויכעט.

נקפה ידו או רגלו – צומסה ביין

“נקפה ידו או רגלו”, ער האט זיך צוקלאפט זיין האנט אדער די פיס, צומסה ביין, עס שטייט צו צומסה, ער מאכט אז מ׳זאל נישט בלוטן אדער עפעס אזוי, עפעס טוט ער, עפעס א בענד-עיד. יא, מען מעג עפעס דארטן גיסן וויין, איך ווייס נישט וואס, “ולא יצמוס בחומץ”, ווייל אויך די זעלבע זאך, יין איז מער די סדר אז מען מעג עס טון, נישט נאר פאר רפואה, אבער מיט חומץ טוט מען נישט.

“ואם היה רגיל”, דעמאלטס אסור. פארוואס? אפילו ביין אסור. פארוואס? איך ווייס נישט. אה, ער זאגט אז חומץ ארבעט ווייניגער גוט ווי יין, סאו ממילא, א מענטש וואס איז רגיל, ארבעט עס יא? איינער וואס זאגט אז מיט מים, דאס איז הלכה כרבי עקיבא. ווער איז דער רגיל? דאס וועלן מיר לערנען אין די הלכה ק״ד.

חושש בשיניו – חומץ

“החושש בשיניו”, איינער וואס האט ציינווייטאג, איז אזוי, מ׳טאר נישט ממש עוסק זיין אין רפואה, אבער מ׳קען טון אנדערע טריקס. איז אזוי, “לא יגמא בהם את החומץ”, חומץ העלפט פאר די ציין. זאל ער נישט שלינגען חומץ “ויפלוט”, און אויסשפייען, ווייל דאס איז די סדר, ווען איינער דארף האבן חומץ פאר א רפואה פאר זיין ציין, שלינגט ער עס נישט אראפ, ער האלט עס אז ס׳זאל טון וואס ס׳דארף טון אויף די ציין, און ער שפייט עס אויס. אבער דעמאלטס ווייזט ער קלאר אז ער טוט אן ענין פון רפואה. “אבל מגמא ובולע”, ער מעג אבער יא אזוי ווי אויסשווענקען זיין ציין מיט דעם, און נאכדעם אראפשלינגען, ווייל דעמאלטס איז נישט אזוי קלאר בולט אז ס׳איז א רפואה. ער עסט עס, אזויווי ענליך אפשר צו מאכל בריאים. ער עסט עס, זעט מען נישט אז ס׳איז א קלארע רפואה.

חושש בגרונו – שמן

די זעלבע זאך, “א חושש בגרונו”, איינער וואס האט האלדז ווייטאג, “לא יערערנו בשמן”. וואס הייסט יערערנו? דו פארשטייסט וואס ס׳מיינט, ער גארגלט. אבער די לשון יערערנו איז אן אינטערעסאנטע לשון. מיר האבן געוואוסט אסאך לשון הקודש וואלטן מיר געוואוסט אסאך מער פראקטישע ווערטער פאר פראקטישע זאכן. מיר ווייסן נישט ווייל מ׳נוצט נישט לשון הקודש, אט ליעסט נישט די אלטע לשון הקודש, אויף פראקטישע טאג טעגליכע זאכן. ס׳איז דא פאר יעדע ספעציפיק. יערערנו און יגמע בהם איז אונז סתם די זעלבע זאך, אבער ס׳איז אן אנדערע ווארט ווייל ס׳איז אן אנדערע…

טאר מען נישט גארגלען זיך מיט אויל און עס אויסשפייען. “אבל בולעו שמן הרי זה מותר”, מ׳מעג יא שלינגען אויל. אסאך. ס׳איז א רפואה. ווייל לכאורה די ווארט איז אזוי, אויסצוהיילן דיין האלדז דארף דיין האלדז קומען אין קאנטאקט מיט די אויל. סאו איינס איז דא אן עצה פון עס גארגלען און אויסשפייען, סאו די פשט איז אז די האלדז איז דארט א לאנגע צייט. די אנדערע וועג וואס ס׳זאל זיין א רפואה איז אז דו דארפסט טרינקען אסאך צוביסלעך א באנטש אויל אז די האלדז זאל ווערן אויל׳יג.

מנסרפין נסרפים

“ומנסרפין נסרפים”, ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון, מנסרפין נסרפים. ס׳איז אזא לשון אזויווי מיר האבן געזען פריער דא ביי כפי תומא, אז ער דורסן כפי תומא. ער טרינקט, אבער ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז כבדרך אגב, ער זאל נישט ווייזן אז ס׳איז א רפואה, נאר ער טרינקט שמן און אה, וואס זאל איך טון, ס׳איז נסרף געווארן. פארשטייט זיך ער טוט עס יא בכוונה, נישט קיין ארומה, אבער ס׳מיינט נאר צו זאגן אז ער זאל עס נישט טון בפירוש. יא.

שף בשיניו – נסר/מציצה

א וויכטיגע הלכה. “אם לעשות נסר מציצה”, איז דא א מציצה, איז אן עפעס וואס מ׳קייט און ס׳העלפט אויף וועלכע מחלה? לכאורה אויך פאר די ציינער אדער עפעס אזא זאך? אקעי, אבער סתם, ס׳איז אזא טוטפעיסט אזא אפשר? אקעי, עפעס אזוי, זיי זאגן אז ס׳איז א ליקוויד פון א בוים. “ואם שף בו את שיניו”, מ׳בראשט נישט די ציין, רבי, מ׳רייבט נישט די ציין מיט סם, מיט סארט מעדיצין בשבת, למשל, מ׳איז מכוון לרפואה. דאס איז אויב מ׳מיינט די רפואה, “אבער אויב מ׳איז מכוון לריח הפה, איז מותר”.

דיסקוסיע: טוטפעיסט און מאוטוואש אויף שבת

האבן מיר דא א גוטע שאלה, אויב איינער פרעגט צו מ׳מעג נוצן טוטפעיסט אדער מאוטוואש, די זאכן, אויב טוט מען עס פאר רפואה איז א שאלה, אבער אויב געווענליך טוט מען עס פאר א ריח הפה…

מען טוט עס פאר אנדערע ריזענס, נישט רפואה, צו האלטן היידזשין, צו האלטן די ציין. אפשר דאס הייסט רפואה? איך גלייב נישט אז ס׳איז א שאלה פון רפואה. ניין, איך האב נישט קיין שאלה פון רפואה. פריווענשאן הייסט נישט רפואה. איינער עסט געזונט הייסט נישט רפואה. ס׳איז זיכער אויך אזוי ווי א מאכל בריאים, ס׳איז נישט קיין סממנים זאכן מיט דעם.

ס׳איז אבער יא, זאגן למשל אז אויב איינער האט נאר אנגעהויבן ווייל דער דאקטער האט אים געווארנט… ער האט שוין אנגעהויבן נאכ׳ן האבן קינדער געווענליך. איך רעד פון מיינע קינדער, איך האף זיי גייען נישט הערן דאס ווי דער טאטע שמוצט זיי דא ברבים. אבער קליינע קינדער, אסאך מאל נאר נאכדעם וואס דער דאקטער האט זיי אפאר מאל געפייניגט מיט קראונס און זאכן, הייבן זיי אן, זיי קוקן עס אן ווי רפואה, אבער עכט איז עס נארמאלעווייזע… ס׳איז פריווענשאן, יא.

ס׳איז דא אויב דער דאקטער געט אפשר א ספעציעלע קריעם, אזא רפואה וואס, אן אנדערע סארט טוטפעיסט וואס מ׳נוצט פאר א שטיק צייט, דעמאלטס אפשר יא. אבער ס׳איז דא וואס זאגן די אנדערע, ס׳איז דא מענטשן וואס טענה׳ן אז מ׳בראשט די ציין קומט ארויס בלוט. ס׳קען ארויסקומען בלוט, דאס איז אויך א שאלה אויב קומט ארויס בלוט, און די שאלה איז צו שמירן, איז א שאלה וועגן שמירן, אזוי ווי איינער פון… ממחה… איך ווייס נישט, די אחרונים האבן א מחלוקת צו טוטפעיסט איז אפגעפרעגט אינגאנצן, אז דאס איז דא וועגן עס צו טון.

רפואה פאר אויגן – יין אויף אויגן

ווייטער, אבער מ׳גייען ווייטער. ס׳איז דא א וועג פון היילן די אויגן, פון לייגן וויין לתוכן. איך מיין אז דאס וואס מ׳טונקט איין מוצאי שבת ביי הבדלה ביי די אויגן, האט מען סתם עפעס געטון מיט דעם, אקעי. איך זאג, די סגולה האט עפעס מיט עפעס וואס מ׳פלעגט אמאל טון, ס׳איז נישט אזוי ווייט, ס׳איז נישט א דבר מוזר.

איך האב געלערנט נעכטן אין עפעס א היסטארישע בוק, אז… אה, מ׳זאגט, ווען דארף מען די מדה פון קארעדזש, יא, אומץ, זייער א וויכטיגע מדה. זאגט ער, ווען דארף מען עס? ווען מ׳דארף זיך אויסהיילן. און די מפרשים האבן מיר מסביר געווען וואס ס׳איז שייך. אבער אסאך מאל, דער דאקטער זאגט, אריינטאן אין אויג עפעס א זאך. מ׳דארף האבן קוראזש צו טון די… סאו א חלק פון די רפואה איז עפעס פאני.

דיגרעסיע: מערערע ציצית – “להתרחק מן המוזרות”

יא, ניין, איך טראכט פארוואס די סגולה מוז האבן צו טון מיט עפעס וואס מ׳פלעגט טון. ס׳איז מיר נישט… סתם, איך האב געזען אן אינטערעסאנטע… איך האב געזען איינער האט ארויסגעגעבן א ספר אויף ציצית. איך האב עס געליינט שבת ווייל מ׳האט געליינט די פרשת ציצית. און ער פרעגט פון אפאר גדולים, פון די ליטווישע גדולים, צו מ׳זאל טון די מנהג פון גיין מיט מערערע ציצית, אזויווי ר׳ חיים שמואלעוויטש איז געגאנגען. ער פרעגט א קשיא, אז אויב ס׳איז… ער ברענגט ראיות אז יעדע בגד איז א מצוה, נו פארוואס זאל מען זיך נישט אנכאפן די מערסטע מצוות?

האב איך געזען, ר׳ דוב לאנדא ענטפערט אים אז מ׳זאל נישט, און ער זאגט “להתרחק מן המוזרות”. מ׳מוז זיך דערווייטערן פון מאדנע זאכן, אפילו על חשבון אז אפשר קען מען אריינכאפן א מצוה. ס׳איז געווען אינטערעסאנט, איך האב עס געזען. ער האט זייער מורא… ס׳איז אויך אביסל אינטערעסאנט ווייל ס׳איז סובדזשעקטיוו. יא, גענוג מענטשן קוקן אן בני ברק מוזרות. גערעכט זענען זיי. אבער על כל פנים, ער זאגט אז אפילו אויפ׳ן חשבון אז אפשר גייט מען כאפן א מצוה, ס׳איז דא אן ענין פון זיך אוועקשטיין פון מאדנע זאכן. ס׳איז א קשיא, דאס וועט אוועקשלעפן אנדערע מענטשן פון תורה ומצוות.

און ר׳ חיים האט געענטפערט אז מ׳טוט נישט אזוי. ער זאגט אים, ווייל אויב יא, וועט מען פאדערן פון יעדן מענטש צו מאכן מאה חדרים קטנים אין זיין הויז און לייגן מאה מזוזות, און יעדן טאג שעכטן מאה טשיקענס. אזוי ענטפערט אים ר׳ חיים מיט זיין פיקחות. אבער ס׳איז א קשיא, אז מ׳דארף נישט, מ׳דארף ארויסוועגן פארוואס.

המשך: רפואה פאר אויגן

אקעי, אקעי, מיר זעען נישט שוין וועלכע שטיצונג. אקעי, ער לייגט עס אויף דיין… ס׳איז נישט קלאר, מענטשן ווען מ׳זעט צום עס טון לייגן אויף די אויג, און נאכדעם זאל עס אריינטראפן, איז נישט קלאר אז ער טוט עס פאר רפואה.

רוק תפל – שפייעכץ אלס רפואה

“ורוק תפל”, רויע שפייעכץ. שפייעכץ פאר מען האט נאך עפעס געגעסן איז עכטע שפייעכץ, אנדערש האט עס שוין עפעס א טעם פון קאווע אדער פון וואטעווער מען האט דזשאסט געגעסן אדער געטרונקען. רוק תפל, שפייעכץ נאכן אויפשטיין, דארף צו זיין א רפואה אן א צד טעם, עס האט נאר די אריגינעלע טעם, איז עס עפעס א רפואה. דאס טוט מען אבער נאר פאר א רפואה, ווייל עס האט נישט קיין שם וויין. ממילא טוט מען נישט פאר א גוון.

רפואה בשבת – המשך דינים: קילור, הוצאת דם, חמין ושמן, רטיה, ומאסאזש

קילור לעינים – שרייה מערב שבת

Speaker 1: שפייעכץ פאר מען האט נאך עפעס געגעסן איז עכטע שפייעכץ, אנדערש האט שוין עפעס א טעם פון קאווע אדער פון וואטעווער מען האט דזשאסט געגעסן אדער געטרונקען. רוק תפל, שפייעכץ נאכ׳ן אויפשטיין, דארף צו זיין א רפואה אן א צוטעם, עס האט נאר די אריגינעלע טעם. דאס טוט מען אבער נאר פאר א רפואה, דאס טוט מען אבער נאר פאר א רפואה צו לייגן אויף די אויג, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך. ממילא טוט מען נישט.

“ועל גבי עין אסור”. קילור, ווייל אויף דעם קען מען נישט נישט שטויער זיין. רייט. קילור איז אויך א מעדיצין פאר די אויגן, “כלורין לעינים”. וואס ס׳זעט אויס אז די קילור איז… איך בין גראדע נישט זיכער, קילור איז אפשר די פעינטער, די בראש וואס מען נוצט שוין מיט די כלורין, מיט די… ווייל ער זאגט “קילור ששרה אותה”, פארשטייסט? “ששרה אותה”. קילור איז אזא ספאנדזש אדער עפעס וואס אויף דעם לייגט מען ארויף די שמירעכץ.

לאמיר זען, ער האט ליב אז מ׳זאל זען די פיקטשער. וואס איז א קילור? קילור איז סם, איז די סם המרפא את העין. אקעי, ווייס איך. ס׳איז נישט רואה סוי, אה, עקסטער. לאמיר זען. “ושרה ביין”. “קילור ששרה אותה” וואס מ׳האט דאס געווייקט אין ערב שבת, “מעבירה על גבי עינו בשבת ואינו חושש”, מעג מען עס לייגן אויף די אויגן בשבת.

פארוואס? זאגט ער, ווייל ס׳זעט אויס ווי על גב, אה, על גב, ווייל ס׳האט וויין, מ׳מאכט די מעדיצין צוזאמען מיט וויין. די מענטשן זעען דיך נישט. ס׳האט די זעלבע דין ווי וויין אליין, וואס איז געשטאנען אז אויף די אויג מעג מען לייגן, אין די אויג טאר מען נישט. ס׳האט די זעלבע זאך מיט קילור.

שבת אליין טאר מען נישט צו ווייקן, ווייל דאס וועט זיין א גרעסערע פראבלעם. דאס וועט זיין וואס? ווייל דאס וועט ממש הייסן אנגרייטן א רפואה בשבת, אדער קען זיין סתם א איסור ביים אנגרייטן א רפואה עט ליעסט. יא, אבער אויב מ׳האט עס שוין משריח געווען ערב שבת, האט עס די זעלבע דין ווי סתם וויין, וואס מ׳מעג עס לייגן על גבי עינו פון דרויסן, ואינו חושש.

מי שלקה באצבעו – הוצאת דם

אקעי. “מי שלקה בשיניו”, איינער וואס צוקלאפט זיין פינגער, לא יכרוך עליו גמי כדי להרפותו, זאל ער נישט ארומבינדן א גראזל צו היילן, ולא יטריח קנה בידו כדי להוציא את הדם. אויך אויב למשל ס׳האט זיך געמאכט א באל, ס׳האט זיך געמאכט א פארזאמלונג פון בלוט, און ער וויל ארויסנעמען די בלוט, טאר מען עס נישט טון, אפילו נישט מיט די הענט.

דיון: חובל או שבות רפואה?

יא, מ׳זעט קלאר אז מ׳האט גע׳אסר׳ט רפואה בשבת אפילו ווען ס׳איז נישט קיין שום מעדיצין, נאר אפילו ווען ס׳איז נאר אן עקסערסייז צו טון עפעס וואס מ׳זעט דא.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, די וואס איז זייער ווייט פון… ער ברענגט, הרב בלום האט געברענגט אז ס׳איז דא פלעצער אין רש״י וואס איז משמע אזוי מיט׳ן שטופן די בלוט צו זיין אן עבירה אויף חובל. די רמב״ם זעט אויס אז ס׳איז נאר א שבות פון רפואה, נישט קיין נושא פון אן איסור. ס׳איז נישט צו זיין חובל נאר באופן… אה, לויט די רמב״ם איז עס צו זיין חובל ווייל ער האט הנאה דערפון.

פארקערט, לויט די רמב״ם איז עס נאר אן איסור פון שבות. סוגה בלא דם איז נישט דא אין חובל, האבן מיר געלערנט פריער. אז ווען ער טוט עס להנאה, למאי יצרו, הייסט עס אויך. אפילו ער דארף נישט די בלוט, איז נישט נהנה לגבי הנאה, ס׳איז זיכער אז ער וויל דוקא אז ס׳זאל ארויסקומען. רייט, ער וויל דוקא אז ס׳זאל ארויסקומען. אבער לויט אנדערע איז דא נאר ווען ער דארף די בלוט, ווען ער איז מפרק איז ווען ער דארף די בלוט. אפילו ווען די בלוט זאל נישט זיין דארטן. אבער לויט די רמב״ם איז דאס נישט קיין זאך, לויט די רמב״ם איז נאר אז ער האט אן הנאה דערפון, ער האט געזען אפילו א הנאת יצרו איז גענוג.

על כל פנים, די רמב״ם זאגט אז דאס איז נישט דאס. ס׳זעט אויס אז ער זאגט ווייל ס׳איז שוין געווען, ס׳איז שוין חובל קודם, ער נעמט נישט ארויס די בלוט. ס׳איז אפשר עפעס אנדערש, נאר א חשש פון רפואה. אזוי זעט עס אויס.

חמין ושמן על גבי מכה

אקעי, נאך זאכן וואס מ׳טאר נישט. אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה. חמין ושמן העלפט פאר די מכה, טאר מען עס נישט טון בשבת, ולא על גבי מוך שעל גבי המכה. אפילו מ׳לייגט עס נישט דירעקט, מ׳לייגט עס אויף די מוך, און פון דארטן זאל עס איינזאפן אין די מכה.

Speaker 2: יא, ווארעם וואסער מיט שמן.

Speaker 1: חמין ושמן ששכתו אמו, דאס איז די וועג פון טריטן די בייג. ולא על גבי מוך ליתן על המכה, נישט אויף די מוך וואס ליגט שוין אויף די מכה, און אויך נישט אויף די מוך אפילו פאר׳ן לייגן אויף די מכה, מ׳טאר בכל אופן נישט.

וואס מעג מען יא?

אבער וואס מעג מען יא? אבל נותנין יין חוץ למכה, דער אילפסא על גבי עין, אינדרויסן לעבן די מכה, ושופשף ויורד למכה, און נאכדעם טראפט עס אראפ אויף די מכה. ווייטער, ווייל לחם ושמן איז נישט קיין רפואה, ס׳איז א נארמאלע זאך. וואס מאכט זיך אויף די מכה לייגט מען עס אויף די הענט, און כל זמן מ׳לייגט עס נישט אויף די מכה זעט מען נישט אז ס׳איז לא רפואה.

מוך יבש ומוך עתיק

אבער דער מוך עתיק, ס׳איז געווען אן אלטע מוך וואס ס׳איז נישטא קיין סיבה אז ס׳זאל ליגן דארטן. אבער נישטא מוך יבש על גבי מכה, מ׳מעג לייגן א מוך יבש, א טרוקענע שטיקל קאטאן, על גבי המכה, ווייל ס׳זעט אויס אז ס׳איז אויך נישט אזא דבר מוכח אז ער לייגט עס פאר רפואה. אפשר לייגט ער עס, איך ווייס נישט פארוואס, עפעס איז אים אומבאקוועם דארט.

אבער דער מוך עתיק, אויב ס׳איז שוין אן אלטע גאז פעד, אן אלטע מוך וואס מ׳האט שוין גענוצט און ס׳האט שוין איינגעזאפט מעדיצין אדער וואס?

Speaker 2: עתיק מיינט אז ס׳איז פון אן אלטע בגד.

Speaker 1: אה, אן אלטע בגד. ס׳איז נישט קיין נייע. א נייע איז עפעס אנדערש, איך ווייס נישט פארוואס. א נייע איז מער מוכח אז ס׳איז רפואה.

Speaker 2: לכאורה אדרבה, א נייע איז מער א דבר מצוי אז מ׳זאל עס לייגן פאר אנדערע ריזענס, איך ווייס, פאר באקוועמליכקייט אדער פאר ווארעמקייט, איך ווייס נישט וואס. דער אלטער איז מוכח אז ס׳איז נישטא קיין אנדערע סיבה צו גיין.

Speaker 1: יא.

רטיה – בענדעידזש

ווייטער, רטיה, רטיה מיינט אזויווי א בענדעידזש, א גאז פעד, אזא זאך. שפירשה על גבי כלי, אז מ׳האט עס אראפגענומען פון די באבע, יא, מ׳האט עס אראפגענומען פון די מכה, און ס׳איז געפאלן, אדער מ׳האט עס אראפגעלייגט על גבי כלי, מ׳האט עס אראפגעלייגט אויף די טיש, מ׳האט עס אראפגעלייגט אויף די בענקל, מעג מען עס צוריקלייגן.

ס׳איז דא א לשון, אה, אם פירשה על גבי קרקע, אויב ס׳איז אבער געפאלן אויף די פלאר, זעט עס אויס ווי א נייע זאך, ס׳זעט נישט אויס ווי ס׳איז שוין געלעגן, ס׳איז נישט אזוי מוכח ווי ס׳איז שוין געלעגן.

דיון: מראית העין אדער דומה לרפואה?

Speaker 2: ס׳איז אינטערעסאנט אז פון די זאכן קוקט מען אויף מענטשן, מ׳קוקט נישט אויף די… ווי קומט אריין מענטשן? אקעי. יא יא. אז דער נושא איז יענער נישט מראית העין, אדער דעמאלטס איז עס מער דומה צו א רפואה אדער מער… אבער דא רעדט מען דאך אלע רפואות אויב מ׳טוט עס אויף אן אופן וואס ס׳זעט נישט אויס אז ער טוט רפואה. אדער מ׳ווייסט, ס׳זעט, מ׳זעט אז דער מענטש ווייסט אז דאס איז די רטיה וואס איז דזשאסט אראפגעפאלן, אבער פאר אן אנדערע מענטש זעט עס אויס ווי ער הייבט יעצט אויף פון די פלאר. איך ווייס נישט, מ׳דארף טראכטן וויאזוי די אלע זאכן ארבעטן.

Speaker 1: איך גלייב נישט אז… מ׳דארף וויסן אז די אלע זאכן זענען ממש אזויווי… ווייל אין אזא אופן האט ער אנגעהויבן צו מאכן א רטיה און צוריק צוזאמענלייגן, אבער ס׳איז עפעס אזוי ווי א גזירה אז מ׳טוט נישט א רטיה שבת. ווי לאנג מ׳קען עס אזוי מבליע זיין, בדרך אגב, איך מאך נישט יעצט א רטיה, איך לייג עס צוריק, אבער די רגע וואס ס׳ווערט צו א גאנצע זאך, איך מאך שוין א רטיה, איז דא א איסור פון רטיה שבת. אקעי.

רטיה במקדש

און מניחין רטיה על גבי מכה לכתחילה במקדש. אויף א… אין די בית המקדש מעג מען יא לייגן א רטיה.

Speaker 2: לייגט מען די ערשטע מאל. מ׳מעג לייגן לכתחילה, יא. נישט נאר אז ס׳איז אראפגעפאלן. יא.

Speaker 1: ובכל מקום… יא. ווייל שאין איסור שבות במקדש. אין בית המקדש איז מען מיקל.

דיון: פארוואס דווקא רטיה?

ס׳איז אינטערעסאנט אז ער זאגט עס דווקא פאר רטיה. ער מיינט צו זאגן אז דאס האט א דין כללי אויף די אלע רפואות, אדער נאר אויף די רטיה דווקא? אינטערעסאנט. דארט מעג מען יא, ווייל מ׳האט נישט גוזר געווען, און ס׳איז דא א איסור שבות אין בית המקדש. די וועג… שאין איסור שבות במקדש איז זייער א כללי׳דיגע זאך. ס׳האט זיך נישט געטון דווקא מיט רטיה.

Speaker 2: אהא. שאלה טובה. אפשר איז דאס די סברא. איי, אין די בית המקדש… ס׳איז אינטערעסאנט. מ׳ברענגט נישט דארט קיין הרי קולי, איך ווייס נישט וואס. די אנדערע רפואות, פונקט איינער, חושש באחד מאבריו, וואס קומט אריין אין בית המקדש, חושש באחד מאבריו. אבער א רטיה איז, אזויווי דו האסט געזאגט, ס׳האט זיך געמאכט איינער צוטקלאפט, האט מען געלייגט א רטיה.

Speaker 1: די ראב״ד איז נישט מסכים מיט די סברא אז די כהנים האבן מער שטארק אכטונג געגעבן צו לייגן א רטיה, זיי זאלן נישט ווערן א בעל מום. זיי האבן געדארפט שנעל פיקסן אויב זיי טרעפן א בובא, איך ווייס נישט.

Speaker 2: וואס זאגסטו אויף די ראב״ד?

Speaker 1: די ראב״ד איז מחלק אויף די גאנצע זאך. ער זאגט, אפילו על גבי קרקע מעג מען צוריקלייגן.

Speaker 2: אה. איז דאך דא א שאלה וואס איז די… נישט קלאר.

מקנח בסדין – ממחק

ובכל מקום, זאגט די רמב״ם ווייטער, מ׳קען כנפי המכה, מ׳מעג אויפוואשן די מכה. אבער איין מקנח אין סדין, ער זעהט אונזער סדין נישט אזוי ווי אונז זענען מיר צוגעוואוינט פון פעיפער אדער סחורה, א סדין איז מער עפעס א ווייכע זאך, לאמיר טראכטן אפשר אזוי ווי אן עלאו ווערא בלעטל, וואס אויב מ׳גייט שמירן, אויב מ׳גייט עפעס אויסגראדן איז ממחק.

Speaker 2: אה, דער סדין קומט שוין מיט עפעס א… אנגעשמירט מיט קריעם׳ס, יא. געווענליך. אה, מקנח אין סדין מיינט וואס? מיינט אפווישן די סדין? אפווישן פון די קריעם?

Speaker 1: אהה, ס׳אפשניידן אדער אפווישן, יא. אקעי, איז שייך ממחק, אויף א סדין איז שייך ממחק זיין, דאס הייסט אויסער די דין פון רפואה בשבת איז דא א דין פון מ׳דארף אכטונג געבן פון ממחק. רייט, מ׳האמיר שוין געלערנט דאס, אז א ממחק סדין, ס׳איז געשטאנען מפורש אין… אויף די רמב״ם ממחק, אז מ׳גייט עס לערנען, יא. יא, איך מיין מ׳האט געלערנט ממחק, יא. אקעי.

סוכין וממשמשין – שמירן און מאסאזשירן

אהם, ווייטער, נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טוהן משום רפואה בשבת איז… סוכין, אה סארי, דאס מעג מען יא טוהן, סוכין וממשמשין, איך מיין ממשמשין איז א בעסערע לשון, מ׳מעג שמירן אן אויל און נאכדעם די מאסאזשן דערויף.

Speaker 2: דו מיינסט אז ס׳איז א בעסערע לשון איז די ריכטיגע גירסא, די ווייניגער גוטע לשון, ווייל די דרוקער האט געפיקסט לשונות ווי ער האט געקענט, אבער די רמב״ם האט נישט גערעדט אונזער שפראך פונקטליך, עניוועיס.

Speaker 1: יא, ממשמשין איז א באקאנטע ווארט אין לשון קודש, און מסמשין איז אויך מסתמא א ווארט. ס׳איז די זעלבע ווארט, נאר די ריכטיגע וועג געשריבן. פארשטייסט? מסמשין.

Speaker 2: לויט די רמב״ם האלטן דאך אז מ׳גייט ווערן מסמשין. אהה, מסמשין מיינט אז א צווייטער טוט עס פאר דיר צו וואס?

Speaker 1: ניין, ניין, אקעי, איך האב נישט געמיינט צו זאגן, אקעי. ס׳איז דא א תשובה ממשמשין בבואן, אויבן כללי די… וואס טייטשט ממשמשין ביי די וועי אין בבא שייכות? איך האב נישט געזען די גאנצע טאפיק, איך ווייס נישט. ממשמשין בבוא, וואס איז די לשון ממשמשין בבוא? איך גיי דיר זאגן צו וואס ס׳קומט. אקעי. ממשמשין מיינט צו באטאפן, יא, אילו משנו אבותינו, מ׳באטאפט. יא, דא מיינט עס אויך ריח, אזוי אויך דייטן.

יא, ס׳מיינט מען סתם זייער פשוט מאכן א מאסאזש פאר א בעיבי אסאך מאל, די בעיבי איז קאנסטעפעיטעד, שמיר אביסל אויל און רייב אביסל די בויך, א מאסאזש. דאס מעג מען טון בנימין בשבת, ווייל דאס איז נישט ממש א דרך רפואה, דאס קען מען טון נישט סתם אזוי פאר פלעזשער, אדער וואס. אבער ווי יישר יסחי ממש מישר בת אחת, אבער מ׳זאל נישט סתם פארקבירן.

איסור רפואה בשבת: התעמלות, סיכה וממשמש, ורחיצה במים הרעים

הלכה: סיכה וממשמש בבת אחת

Speaker 1: ממשיך מיינט באטאפן, יא. “אילו משענו אביו”, יא, דא מיינט עס אויך, אנטאפן. וואס מיינט, מ׳מאכט מסתמא זייער פשוט א מאסאזש פאר א בעיבי אסאך מאל, די בעיבי איז קאנצטיפעיטעד, שמיר אביסל אויל און ראב אביסל די בויך, א מאסאזש. דאס מעג מען טון אין א מיינונג בשבת, ווייל דאס איז נישט ממש א דרך רפואה, דאס קען מען טון סתם אזוי פאר פלעזשור אדער וואס.

אבער ווי שיסוך וימשמש בבת אחת, אבער מ׳זאל נישט טון עקסטער, נאכאמאל, מ׳זאל נישט קודם סך זיין און עקסטער ממשמש זיין, נאר מ׳זאל עס טון אויף איינמאל. כדי שלא יעשה כדרך שעושה בחול, זעסט אז בחול טוט מען עס עקסטער, דאס איז פונקטליך די סדר הדברים, אבער מ׳זאל עס נישט טון באופן וואס מ׳טוט עס אין די וואכן, מעג מען. זייער פשוט.

ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט נישט ס׳איז נישט ווייל ס׳זעט ווייניגער אויס ווי רפואה, נאר ס׳זעט ווייניגער אויס ווי וואכעדיג. אלע רפואות איז וואכעדיג. שבת זאגט ער, שינוי כדרך שעושה בחול מיינט אז מ׳זאל נישט טון אזוי ווי די געווענליכע אופן פון א רפואה. ווייל דאס סך און ממשמש זיין איז דאך א זאך פאר זיך וואס מ׳טוט. ניין, נאכאמאל, ווייל ס׳איז א רפואה טוט מען עס נישט סתם אין די וועלט אריין, און רפואות טוט מען נישט שבת, דארף מען עס טון אנדערש.

הלכה: אין מתעמלין בשבת

Speaker 1: ואין מתעמלין בשבת. א נייע הלכה. מ׳טאר נישט טון עקסערסייז שבת. מתעמל איז מלשון עמל. מתעמל איז נישט טייטש עקסערסייז אבער לאמיר זען וואס ער טייטשט. מתעמל טייטשט עמל, מלשון עמל. ער גייט שוין זאגן וואס מתעמל איז.

איזהו מתעמל? זה שדורס לו על הגוף בכח עד שיגע ויזיע. אה, דאס איז א שטארקע מאסאזש טייפ פון מתעמל, אז מ׳טרעט אויף א מענטש, מ׳מאכט, מ׳האקט אויף א מענטש ביז ער ווערט יגע, ער ווערט אנגעמוטשעט פון דעם און ער שוויצט. או שיהלך עד שיגע ויזיע, אז דער מענטש אליין גייט שפאצירט עד שיגע ויזיע, ביז ער ווערט אנגעמוטשעט און ער שוויצט.

די זאכן טאר מען נישט טון, לפי שאסור ליגע עצמו כדי שיזיע בשבת. מ׳טאר נישט זיך מוטשען און זיך אנשטרענגען כדי צו שוויצן להשיג רפואה, ווייל די שוויצן איז א רפואה.

דיוק: “ליגע כדי שיזיע”

Speaker 1: ער לייגט אריין די ווערטער “ליגע כדי שיזיע”. ער זאגט אז אן עקסערסייז וואס ברענגט נישט קיין זיעה, טייטש דאס אז א מענטש ווייסט אז עקסערסייז איז געזונט, און לכאורה איז נישט קיין רפואה זאך, ס׳איז א לייפסטייל זאך. דאס איז עפעס מער, דאס איז עפעס כדי שיזיע, די זיעה זאל אים… אפשר נישט דאס וואס אונז קענען אלס עקסערסייז וואס איז סתם העלטי. מ׳טאר נישט טון עקסערסייז שבת. א גאנצע וואך אויך נישט חסידיש.

Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט אן ענין פון…

Speaker 1: ער זאגט נישט קלאר. בפשטות, זאכן וואס זענען א רפואה טאר מען נישט טון.

תוספתא: אין רצין בשבת כדי להתעמל

Speaker 1: ער ברענגט אין די תוספתא: “אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מתעמל כדרכו ואינו חושש אפילו כל היום כולו.” שפעטער גייען מיר זאגן אן אנדערע הלכה פון “שלא ירוץ בשבת”, אז מ׳טאר נישט לויפן שבת, דאס איז אן עקסטערע הלכה וואס האט נישט מיט רפואה. דא רעדט מען פון רפואה.

דיון: וואס איז די שייכות צו שחיקת סממנים?

Speaker 1: וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסס. וואס איז דאס “קרקע דימוסס”? וואס איז די טייטש? א קרקע וואס פון דארטן קומט הייסע וואסער, אזויווי חמי טבריה, אזוי ברענגט ער פון די ערוך. ס׳איז א געוויסע פלאץ וואס די קרקע איז בלאטעדיג, און מ׳דארף… בקיצור, אויך עפעס א וועג פון אמאל.

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ס׳איז נישט קיין אמאל. ס׳איז א פלאץ וואו מ׳שטייט, און דארט איז, ווי דו זאגסט, הייס און טרוקן, און ממילא איז מרפא עס פאר א רפואה.

Speaker 1: בקיצור, מ׳גייט נישט דארטן נאר לשם רפואה, מ׳גייט נישט דארטן פאר א שבת׳דיגע טאג קיינמאל נישט.

וכן אסור להתעמל – זיך מתעמל זיין, ד.ה. אזויווי מתעמל וואס מ׳שטופט אויף אים.

Speaker 2: מתעמל מיינט נישט טון עקסערסייז ווי דו זאגסט, מתעמל מיינט מאכן אז א מענטש זאל שוויצן אדער עפעס אזוי, כדי זיך מתרפא צו זיין. מ׳קען אים שטופן, ער קען אליינס גיין, אדער ער קען גיין אין די קרקע דימוסס, ס׳איז א ווארעמע קרקע וואס מאכט אים שוויצן.

Speaker 1: די אלע זאכן זענען אינטערעסאנט פון סוכה און התעמלות, ווייל דאס זענען נישט זאכן וואס איז זייער אנדערש ווי מעדיצין. ס׳איז אן אנדערע מין זאך, ס׳איז בסך הכל אפשר טיפה מער דערווייטערט, אבער דאס האט מען אויך גע׳אסר׳ט. און דאס איז עפעס וואס מען טוט נישט נאר וועגן רפואה. איך זאג, אבער ס׳איז שוין אביסל ווייטער פון די חשש פון שחיקת סממנים וואס איז אויף מעדיצין.

איך געדענק אז איינער האט גע׳טענה׳ט אז דאס איז סתם ווייל מען דארף רוען שבת. ס׳קען זיין אז דאס איז טאקע די רמב״ם, אבער נישט לויט די רמב״ם׳ס וועג. אבער איך זאג, די רמב״ם האלט אויך אז מען דארף רוען שבת, ער האט אן אנדערע פוסק דערפאר. אבער די זאכן פון רוען רעדט די רמב״ם אויס שפעטער, סוף… אין די שפעטערדיגע סימנים.

איך זאג, איך לייג צו דא ווייל דו האסט געטאטשט ביי די נושא. ס׳איז זיכער אז ס׳האט א נושא פון רפואה, איך שטעל עס נאר, איך שטעל עס נאר, ווייל נאר ס׳קען זיין אז א חלק זאכן האט זיך מיר אויך געפאלן פארענטפערן דיין קשיא. דו זאגסט אז וואס קומט דאס אריין מיט שחיקת סממנים? ס׳זאל קענען זיין אז דאס איז א רפואה וואס איז אסור פאר נאך ריזענס אויך, וואס איז סתם טרחה וכדומה.

אדער ס׳קען זיין אז א לאו פלוג, איינמאל מ׳האט גע׳אסר׳ט רפואה האט מען גע׳אסר׳ט נישט נאר ווען ס׳איז דירעקט פארבינדן מיט שחיקת סממנים. ס׳איז אמת, די שאלה איז נאר ווי ווייט ס׳גייט. אקעי, און דאך זאכן, אבער קוק, ס׳שטייט בפירוש, די נעקסטע הלכה שטייט בפירוש פון דעם וואס דו האסט געטראכט.

הלכה: רחיצה במים הרעים – לקראת שבת עונג

Speaker 1: נאך אום שבת דארף מען טון נישט. מען טאר זיך נישט וואשן מיט מים שמשרשלין, זעט אויס אז ס׳איז ווען מ׳גייט אין א גענוג שמוציגע מקוה וואס וועט דיך גלייך מאכן משרשלין זיין, אדער וואסער וואס האט פעשפינקעלעך, וואטעווער, ס׳איז א סארט וואסער. ולא בטיט שטובלין בו, נישט טיט וואס מ׳זינקט זיך איין אין וואס, א מאד, א בלאטעדיגע וואסער. ולא במי משרה בעושין, וואסער וואס מ׳האט אין דעם געווייקט לעדער צו וואס. ולא בים סדום, ים סדום מיינט די ים המלח. ולא במים הרעים שבים הגדול, שכל אלו צער הם, וקרוב הדבר להיות רחיצה של שבת עונג.

דאס הייסט, די זאכן איז נישט אסור אלס רפואה, דאס איז אסור אלס כבוד שבת עונג. איך זאג, דאס איז לכאורה אויך זאכן וואס קיינער טוט זיך נישט פאר רפואה, אבער די איסור איז מער נישט ווייל ס׳איז צער. צער. איך מיין צו זאגן אזוי, ס׳איז דאך בסך הכל זיך וואשן, וואס גייט דיר אן צו די וואסער אדער יענע וואסער? ס׳איז נישט אזוי ברור. לייגט ער צו, ס׳איז דאך אויס רפואה נאך דא בקראת שבת עונג.

היתר: אם לא נשתהו שם אלא מעט

Speaker 1: לפיכך, קוק, אבער וועגן דעם איז דא א היתר. לפיכך, אם לא נשתהו שם אלא מעט, אפילו נישט דארט געווען לאנג, אפילו שיעור לחטט בראשו, און דאס איז די סיבה פארוואס ער איז דארטן געגאנגען, מותר. ווייל די זאך איז אזוי, ס׳איז נישט אזא גרויסע צער, ער גייט ווארטן פאר א מינוט. דאס איז דא ווארטן, אבער וואס טוט זיך מיט די רפואה חלק? ס׳זעט אויס אזוי, אפשר די עילוי נשתהו באמת זאל זיין אזוי ווי די אנדערע זאכן, אזוי ווי על גבי אוויר, ווייל דעמאלטס איז נישט אזוי אבוויעס אז ער טוט רפואה.

דיון: צער vs. רפואה – וואס איז די עיקר סיבה?

Speaker 2: נראה כמעט שטייט אזוי. ס׳זאל זיין די צוויי זאכן, אזוי ווי רפואה און די ענין פון צער. ס׳זאל זיין זאכן, ווייל ער גייט דאך דארטן ווייל די אנדערע צער איז גרעסער.

Speaker 1: יא, איך מיין, פארוואס גייט ער דארטן אפילו ס׳איז צער? ווייל זיין בויך ווייטאג טוט אים מער וויי.

Speaker 2: וואס איז די פראבלעם מיט לקראת שבת עונג? ער טוט עס מוצאי שבת. ס׳זעט עפעס אויס, יא, אבער ער איז א חולה שאין בו סכנה, אמת. מעג ער טון אפילו מלאכות דרבנן בשבת. וויאזוי קענסטו זאגן אז ס׳איז דא אן איסור? די גאנצע איסור פון רפואה איז ווען ס׳איז אפילו נישט קיין חולה שאין בו סכנה. שטימט?

Speaker 1: איך זאג אז ס׳מוז זיין אז די עיקר סיבה דא איז רפואה, נישט די לקראת שבת עונג. ווייל אז די לקראת שבת עונג אליין, איז דאך דער מענטש מאכט אפ וואס איז א גרעסערע עונג. ער גייט דארטן ווייל זיין בויך טוט אים זייער וויי. קיינער זוכט נישט, יעדער זוכט עונג, אויך אינמיטן וואך זוכט א מענטש עונג. און מ׳גייט דארטן ווייל ס׳איז וויכטיגער.

Speaker 2: קודם כל, דאס איז לשטתך, ווייל דו שטיצט אז די טיפשות פון די היינטיגע צייטן אז אלעס איז סובדזשעקטיוו. ס׳איז נישט אמת. עונג איז אבדזשעקטיוו. דאס וואס א מענטש וויל עפעס טון וואס איז נישט קיין עונג, מאכט עס נישט קיין עונג, ס׳מאכט עס א זאך וואס ער וויל טון. און אפילו דער מענטש, ווען ער טוט געוויסע עקסערסייזעס אדער געוויסע זאכן וואס זענען פאר רפואה, ער טוט עס נישט אין די צייט וואס ער וויל זיך ענדזשויען. דאס טוט ער אין די צייט וואס ער דארף עס טון, וואס ער דארף זיך טון. שבת איז א צייט וואס מ׳דארף זיך ענדזשויען, טוט ער נישט אזעלכע זאכן.

חידוש: אפשר איז דער גאנצער איסור רפואה פארבינדן מיט “וקראת לשבת עונג”

Speaker 1: איך מיין אבער יא, ס׳קען זיין אז די גאנצע נושא פון רפואה איז נישט אזוי ווייט פון די נושא פון לקראת שבת עונג. איך גיי מיר זאגן די גזירה פארוואס משום שחיקת סממנים, אויב דו ווילסט א קאנספיראסי, אזעלכע זאכן וואס מיר האבן ליב סאמטיים. צו זאגן אז ס׳קען זיין באופן כללי אז די רפואות, די פשט אז איינער נאך א טעם פאר אלע רפואות קען זיין די ועשית לשבתך עונג. פון די גדר פון מ׳טאר נישט בעטן צרכיו בשבת, ווייל ער זאל נישט טראכטן יעצט פון וואס ס׳פעלט אים, ער זאל נישט טראכטן פון זיין צער, ער זאל פאקוסן אויף וואס ס׳איז גוט. דאס איז וואס איך מיין.

Speaker 2: יא, שבת איז ממילא אזוי. אויב איינער איז קראנק, דארף ער נעמען קעיר, אבער אויב דו האסט א טשויס, דאס איז וואס איך האלט זאכן וואס דו האסט א טשויס, דו קענסט טון דאס מוצאי שבת, עקסערסייז דארפסטו פונקט שבת? טו עס מוצאי שבת. שבת איז א רואיג.

Speaker 1: מאכט סענס, ווייל אויב האלט ער עס שוין נישט אויס, וועט ער שוין ווערן א בגדר חולה שאין בו סכנה וואס מ׳מעג יא. מ׳רעדט דאך די גאנצע צייט ווי לאנג ער קען עס טאקע טון זונטאג רואיג.

הלכה: גורדין במגרדת

Speaker 1: אמת גורדין במגרדת. דו טארסט זיך נישט קראצן מיט א קראצער. אבל אם היה עליו לכלוך או צואה, דעמאלטס איז מותר, ווייל מ׳טראכט נישט אז ער טוט דאס קראצן פאר א רפואה. ער טוט עס, דעמאלטס מעג ער יא גורר זיין כדרכו. אפילו אויב ער האט אויך הנאה דערפון, אז ער האט אויך די מגרדת טוט אויף.

הלכה: סוכין ומפרכסין לאדם לענגו אבל לא לבהמה

Speaker 1: סוכין ומפרכסין לאדם לענגו, מ׳מעג זיך זיין און מפרכס זיין מיינט אזויווי סתם קלאפן, מאכן א שטארקע מאסאזש. אבער אנדערש ווי דאס וואס מיר האבן פריער געלערנט דורשין אגיפין כדי שיזיעו, דאס איז אן אנדערע זאך, לאדם לענגו, צו מענג זיין א מענטש. אבל לא לבהמה, ווייל ס׳שטייט גלייך נאך “וקראת לשבת עונג”, אויב ס׳איז לענגו, אבל לא לבהמה, ס׳איז נישטא קיין ענין פון מאכן עונג, ס׳איז דא אן ענין פון שביתת בהמתו, אבער ס׳איז נישטא קיין ענין פון עונג בהמתו.

די פוינט איז אז א מענטש געדארף ארבעטן, א מענטש ארבעט נישט שבת כדי די בהמה זאל זיין געשמאק. אבער אוועקנעמען צער מעג ער יא. ווי מולה צער. סתם האט די בהמה באקומען א קראץ אזא?

Speaker 2: ניין, קראץ נאך שבת.

Speaker 1: אבער אויב די צער פון די בהמה איז מותר להסיר צערה על ידי סיכה ופרכוס, ווייל די רפואה איז נישט אזוי גרויס זעט אויס. ס׳איז נישט קיין רפואה. אויך, לעונג איז אסור, וואס איז נישט צורך פון שבת, אבער להסיר צער איז א צורך.

אכל כרשינים הרבה, ובהמה זו נתפטמה. מריצים אותה בחצר כדי שתרוץ, לויפט מען ארום מיט אים, מ׳מאכט אים ארומלויפן אין די חצר אז ס׳זאל אראפגיין די וואס ער האט געגעסן. מריצים אותה, די מענטשן לויפן מיט אים.

רפואה בשבת: בהמות, מקיא, מרקד

רפואה פאר בהמות — המשך

Speaker 1: דאס הייסט אויך א חלק אין די רפואה, אז די רפואה איז נישט אזוי גרויס, זעט אויס. ס׳איז נישט קיין רפואה. אבער אויך לעונג איז דא הוצאה, ווייל ס׳איז צורך שבת, אבער להוסר צער איז א צורך.

בהמה שאכלה כרשינין הרבה, א בהמה וואס האט זיך נעבעך איבערגעגעסן, מריצין אותה בחצר. וואס איז דאס? מ׳לויפט ארום מיט אים, מ׳מאכט אים ארומלויפן אין חצר, אז ס׳זאל אביסל אראפגיין די וואס ער האט געגעסן.

מריצין מיינט אז דער מענטש מעג מיט לויפן? איך ווייס נישט. אפשר מריצין מיינט מ׳מאכט אים א רעיס, ער לויפט מיט מיט אים. מריצין אותה, און וואס איז די רפואה?

Speaker 2: ניין, ער האט דאך געזאגט אז די חידוש אז מ׳מעג איז נישט סתם זאגן די בהמה צו לויפן, מ׳מעג אליין מיט לויפן צו וואס? איך ווייס נישט. פארוואס דארפסטו אנקומען צו דעם? פארוואס זאל מען נישט טארן מאכן די בהמה לויפן?

Speaker 1: און ווי דו האסט געפרעגט, ס׳איז א רפואה, מ׳מאכט נישט קיין רפואות פאר בהמות, האסטו יעצט געזאגט.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: וכן אחוזת דם. וואס איז אחוזת דם? אחוזת דם מיינט וואס, זי האט צו פיל בלוט? אדער אחוזת דם?

Speaker 2: ניין, ס׳איז עפעס אן אנדערע פראבלעם, זי האט צו פיל בלוט, עפעס א סארט מחלה אדער עפעס.

Speaker 1: יא, איז על ידי זה וואס מ׳פלעגט מאכן הכזת דם, ווען מ׳האט געהאלטן אז מ׳האט צו פיל בלוט. מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, מעג מען אריינלייגן אין וואסער אז זי זאל זיך אפקילן, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים.

יא, פאר א בהמה… דא זאגט ער זייער דירעקט, ואין חוששין שמא ישחוק לה סממנים. ער זאגט נישט סתם ווייל דאס הייסט נישט ממש רפואה. ניין, זעט אויס אז ס׳איז יא א רפואה, נאר בהמות, א מענטש קען נישט סוחט זיין סממנים פאר א בהמה בשבת, עד כדי כך האבן מיר נישט חושש.

Speaker 2: ניין, דאס איז נישט א כלל אויף אלע. ער האט נישט געזאגט אז מ׳מעג טון א רפואה פאר א בהמה. ער זאגט נאר די ספעציפישע זאכן, מ׳מעג. ער זאגט נישט אז מ׳מעג געבן פאר א בהמה… וואס זעסטו אז דאס איז שוין עפעס אנדערש? ער זאגט נישט אז מ׳מעג געבן פאר א בהמה עקטשועל מעדיצין.

Speaker 1: ווייל דאס איז שוין נאנטער צו שחיקת סממנים.

Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט דיר. דאס איז דאך צוויי לעוועלס ווייטער פון שחיקת סממנים. ס׳איז נאך נישט געווען קיין איין זאך וואס מ׳האט נישט געלאזט פאר א בהמה. און אזוי ברענגט ער דאך דא.

Speaker 1: ער האט אבער נאך נישט געזאגט א רפואה ממש פאר א בהמה. ער האט נאר געזאגט אזוי ווי געבן א קראץ און אים לויפן. א מענטש טאר נישט לויפן בשביל שיתרפא.

דיסקוסיע: פארוואס איז בהמות אנדערש?

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז דא זאכן וואס איז דירעקט קאנעקטעד צו שחיקת סממנים, אזויווי לייגן מעדיצין אדער געבן מעדיצין. דאס איז דירעקט קאנעקטעד. דער חילוק איז מדרבנן.

Speaker 1: אקעי, די הלכה איז נישטא דער חילוק. דער חילוק איז אן אנדערע זאך, ווייל “אלמלא קראו שורה”. דאס איז די הלכה, דאס איז די מציאות. עס זאגט “כמשמעו”, נישט אמת. “כמשמעו”, נישט אמת. “כמשמעו”.

סאו די שאלה איז, ווי איינער זאגט אז שחיקת סממנים איז א כללי׳דיגע הלכה אויף אלע רפואות, אדער עס גייט נאר אויף די זאך וואס איך בין נושא ונותן?

Speaker 2: ניין, ווייל א מענטש וואלט אויך געמעגט גיין אין וואסערן אדער אפילו בשביל הנאה.

Speaker 1: פאר הנאה וואלט נישט געווען קיין… ס׳איז קיל, משא״כ שחיקת סממנים פאר בהמות. ס׳גייט נישט אזוי. אויב איז נישט שבת אפשר, אין די וואכן איז אפשר יא, אבער שבת נישט. אזוי זאגן אלע מפרשים כמעט. אבער אויך, אויב נישט, דארף מען נישט אנקומען צו די תירוץ, איז איבריג. סתם אז ער זאגט אז ס׳איז א היתר, אז ער זאגט א טענה דא.

וואס עס שטייט דא איז אז פאר בהמות מעג מען טון רפואה שבת. אזוי זעט דא אויס. פארוואס? ווייל א בהמה איז נישטא די גזירה פון צער בעלי חיים. אבער בהמה איז… עפעס אזוי.

Speaker 2: יא. ער לערנט אן אנדערע תירוץ, אבער עפעס אזוי. א מענטש, א גאנץ גוטע תירוץ. ווי א מענטש, ווי אויב עס איז א חולה שיש בו סכנה מעג מען אלעס טון, איז דא א חשש אז ווען ער איז נישט קיין חולה… דאס איז די הלכה. ווען ער איז נישט קיין חולה, יא, ס׳מאכט סענס. מתוך שהקלת לו בסופו, יחמיר לו בתחילתו. אז ווען ס׳איז נישט קיין חולה, דעמאלטס איז דא די חשש פון שחיקת סממנים. משא״כ א בהמה וואס מ׳טאר קיינמאל נישט קיין היתר טון, האט דאך דער מענטש שוין א גדר. ס׳איז נישט קיין שלעכטע סברא.

Speaker 1: על כל פנים, מענטשן קערן. פארוואס דארף עס אנקומען צו דעם? קען זיין ער קערט ווייניגער וועגן זיין בהמה ווי וועגן זיך? איך קער פאר א צווייטע איד, אבער נישט וועגן… אויסער אויב עס איז פון די ממונה חולה מגיפה, יא.

מקיא את אכלו בשבת

Speaker 1: אקעי, ווייטער. נאך זאכן וואס מ׳טאר נישט טון. פארוואס האבן זיי געלערנט פון די אדם בהמה וממונה? נאך עפעס איז דא וואס מ׳האט געקענט לערנען. אה, כבוד הבריות, שמירת שבת, דאס קען זיין. אה, נאך זאכן וואס מ׳טאר נישט טון וואס איז ענליך צו רפואה.

אין מקיא את אכלו בשבת. א מענטש האט זיך איבערגעגעסן, ער וויל אויסברעכן, טאר מען נישט. וואס אויך דא, ווייל געווענליך טוט מען דאס נאר פאר רפואה?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אויך מדובר במקיא ע״י סם. ווען ער ברעכט אויס די עסן דורך אריינלייגן א סם, דורך נעמען עפעס א שארפע מעדיצין צו וואס וועט אים מאכן ברעכן. וואס דעמאלטס איז די גזירה דירעקט “שמא ישחוק סממנים”.

סא דא זעסטו דאס וואס איך האב געזאגט, אבל אם רוצה להקיא בלא סם מותר. אז דאס איז נישט קיין ברעכן מיט די הענט, למשל. מען זעט אז דאס איז בכלל נישט רפואה. נאר בסם איז ענליך צו “שמא ישחוק סממנים”. ער זאגט נישט אויב ס׳איז אסור משום רפואה.

דחיקת כריסו של תינוק

Speaker 1: אקעי. ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא רעי שלו. מ׳טאר נישט קוועטשן אויף א קינד וואס האט, די קלענסטע פערד, קוועטשן אויף די בויך להוציא רעי שלו, שמא יבוא לידי שחיקת סממנים המשלשלין.

דאס איז אלץ חילוקים וואס די חכמים האבן געקוקט אויף דאס ברענגט יא און דאס ברענגט נישט. איך קען דיר נישט זאגן די ריעליטי. בכלל, לערנען הלכה איז זייער אסאך לערנען ריעליטי. ס׳איז נישט לערנען נישט קיין סברות, הלכות, תיאוריות. ס׳איז קוקן ארום אין די וועלט. און די חכמים, ווען זיי האבן געמאכט די הלכות, אדער מקבל געווען, איך ווייס נישט פונקטליך ווער ס׳האט עס אמאל געמאכט אדער ס׳איז געווארן במשך די צייט, ס׳איז געבויט אויף זייער אסאך עקספיריענס. ס׳איז מער א נושא פון עקספיריענס ווי א נושא פון תיאוריה.

איך שטעל זיך פאר, איך קען האבן דעות אזוי. יא, ווען א מענטש מאכט אזוי, קומט ער נישט צו שחיקת סממנים. ער טרינקט אביסל, וואטעווער, וויאזוי הייסט דאס, לעקסעטיוו, דעמאלטס מאכט ער סממנים. ער קוועטשט א תינוק אבער, איז שוין יא ענליך.

איך גלייב נישט אז מיר זאלן זיצן אינדערהיים, דאס הייסט דאס “ארם טשעיר”, און מ׳וועט אויסגעפינען די טעם פון די אלע הלכות. מ׳דארף זיך זעצן, נישט זיצן אינדערהיים, נאר ארבעטן אין א קליניק פאר אפאר טעג, אין אן ערדזשענט קעיר. אזויווי טראמפ האט געטון, ער איז אוועקגעגאנגען, איך ווייס נישט ווי לאנג, פאר מבקר מימים, אכצן חדשים. יא.

כפיית כוס על הטבור

Speaker 1: ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו. ס׳איז דא אזא זאך ווי לייגן א כוס איבערגעדרייט, צו לייגן פרעשור. ס׳איז ענליך צו די היינטיגע כוסות רוח, וואס הייסט באנקעס, יא, וואס ס׳ציט ארויס. מ׳לייגט אן איבערגעדרייטע קאפ, אפשר א הייסע קאפ, און דאס ציט ארויף.

אויף טבור מיינט עס נישט ספעציפיש טבור, ס׳מיינט אויף די בויך. ס׳קען זיין אז ס׳מיינט דוקא די טבור. ער זאגט אז אמאל די בויך איז עפעס סטאק, און דאס ברענגט עס ארויף, ענליך צו “לדחוי כריסו של תינוק”, עפעס א מאסאזש פאר די בויך. א פארקערטע, ס׳איז נישט אראפצושטופן, נאר ארויפצושטופן, ס׳איז עפעס סטאק אין צוויי. די סאקשן, לכאורה יא, לכאורה די סאקשן. דאס מעג מען טון.

חינוק קטן, העלאת אזנים, העלאת ענקלי

Speaker 1: פארוואס מעג מען דאס טון? ענליך צו דאס וואס מ׳מעג טון פון… קוק, זאגט דער רמב״ם, חייב את הלחנוק וללפף את הקטן. מ׳מעג טשאוקן, אזויווי… יא, נישט טשאוקן, אבער גוט צאמנעמען, טייטענען די קאטן. להעלות אזנים, וואס הייסט להעלות אזנים? אמאל די אויער, עפעס פאלט אראפ, און דו דארפסט עס אויפהייבן. ולהעלות ענקלי, אויך עפעס רוקן אין די… וואס די ענקלי זאגט, ער האט נישט געוואוסט וואס דאס מיינט. עפעס א שטיקל. ולהעלות ענקלי.

יש כל אלו וכיוצא בהן, אלו הן מן האומנים כדי שלא יבואו לידי שחיקת סממנים. והוא שיש לו צער מהן. די אלע זאכן טוט מען נישט קיינמאל, מיינט ער, אז ס׳זאל זיין א חשש פון שחיקת סממנים, והוא שיש לו צער מהן. זעהסט, דא מאכט ער יא א קלארע חילוק צווישן זאכן וואס ס׳איז דא די דין שחיקת סממנים, און זאכן וואס, איך ווייס, שוויצן איז אביסל צער, אבער שוויצן איז אויך נישט קיינמאל צו טון מיט סממנים.

אבער ס׳איז נישט “שיש לו צער”, ס׳איז דאך א תנאי דא. דו זעהסט אז דאס איז נישט געגעבן געווארן מיט א בליינעם היתר. ער האט פריער נישט געמאכט קיין תנאי, למשל ביי… מ׳רוחץ זיין במים שמשלשלים, אקעי, ס׳איז געווען די עצה פון גיין אויף א קורצע צייט.

דיסקוסיע: די כלל פון צער בשבת

Speaker 2: יא, ס׳איז דא עצות, מ׳מאכט נישט אז קיין מענטשן זאלן סאפערן אין שבת. דאס איז א כלל גדול בתורה. די רבנן ווילן נישט מאכן מענטשן ליידן. בדאורייתא קען מען זיין סטאק אמאל, איך זאג נישט, ווייל ווייסטו, די תורה לאזט נישט, לאזט ער נישט, דארף מען טרעפן אן עצה. אבער בדרבנן איז נישטא אזא זאך צער. סאו אויב ס׳איז אזא זאך וואס ס׳איז נישט קיין שחיקת סממנים ממש, אויב ס׳איז סתם אזוי, ס׳איז נישט… דאס הייסט, אנדערע רפואות וואס אפילו ס׳איז נישט אוכל נפש וואס מ׳האט עס נאך אלץ מתיר, דאס איז די ווארט.

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מיט דעם כלל וואלט ער ווען געקענט אראפנעמען אסאך פון די הלכות. ווייל מאכן זיכערליך, אויב איז דא אן ענין פון… למשל די מזיע זיין, ער האט נישט קיין צער. מזיע קומט נישט אוועקצונעמען צער.

Speaker 1: ער טוט עס וועגן א צער, קיינער וויל נישט גיין אין א שמוציגע… ער זאגט דאך ווייל ס׳איז דא א צער וועגן קדושת שבת ועונג, און ער האט א גרעסערע צער ווען ער טוט עס נישט.

Speaker 2: ס׳איז נישט געדונגען מיט דיר פריער, ס׳איז נישט אמת. ער האט צער, ער רעדט נישט… ער ווייסט אז ער האט עפעס א כראנישע פראבלעם, ער טוט דאס נישט לשם רפואה, אבער ס׳איז נישט אז ער זיצט יעצט און ס׳קוועטשט אים עפעס. אויב ס׳זיצט און ס׳קוועטשט אים עפעס, דארף ער טרעפן אן עצה.

Speaker 1: איך בין נישט מסכים. ס׳איז נישט דא קיין מאל וואס ס׳זיצט א איד… ס׳איז נישט דא אזא זאך, מיר האבן נישט געלערנט אין גאנץ שבת אז מ׳זאל נישט שלינגען חומץ. מיר האבן געלערנט אז מ׳זאל נישט שלינגען חומץ. איז דא א וועג? איז דא א וועג? אוודאי, אוודאי.

די הלכה איז פראקטיש, זיכער א הלכה דרבנן איז פראקטיש. ס׳איז נישטא קיין איין הלכה, איך וויל זאגן א קלארע הלכה, די הלכה קיימא לן. ס׳איז נישט דא אזא זאך אז א איד דארף זיצן שבת און ס׳זאל אים וויי טון עפעס ווייל די חכמים לאזן נישט נעמען א רפואה.

קודם כל, אויב ס׳טוט אים טאקע וויי, איז עס א חולה שאין בו סכנה. אבער אפילו ווייניגער פון דעם איז נישטא אזא זאך. סך הכל איז דא אזא זאך אז טו נישט קיין זאכן וואס זיי גייען דיר מאכן אפילו מער צער אדער סתם טירחא בשבת, אז דו קענסט עס טון מוצאי שבת. אבער יעדע מאל וואס ס׳איז דא א פראבלעם טאקע, איז דא אן עצה וויאזוי מ׳קען עס טון. נישט די באקוועמע וועג, נישט די געהעריגע וועג, אבער יא. מאכט א חילוק אז ס׳זאל נישט זיין וואכעדיג. שבת טוט מען נישט אזוי ווי די וואכן, ס׳איז גארנישט אזוי ווי די וואכן.

מרקד — זיפן

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען אביסל וועגן די מלאכה פון מרקד, די דרבנן׳ס פון מרקד. מרקד מיינט זיפן די מעל פון די שמוץ. און יעצט גייען מיר לערנען וואס איז ענליך צו דעם.

זאגט ער, המרקד מאבות מלאכות, לפיכך אין כוברין את התבן בכברה, מ׳טאר נישט זיפן די תבן אין א סארט זיפ פאר תבן, ולא יניח כברה שיש בה תבן, מ׳טאר אויך נישט אפילו אויפהענגען די כברה אז ס׳זאל נאכדעם ארויספאלן פון דארטן די מות, מפני שהוא כמרקד. אפילו ער טוט עס נישט בידים, אבער די אויפהענגען איז ענליך צו מרקד.

און וואס איז דאס דאורייתא? לכאורה.

Speaker 2: ק׳ איז נישט דאורייתא. מרקד איז דאורייתא, און ק׳ איז דרבנן. ק׳ איז כלאחר יד. ולא ניחא ליה איז שוין דרבנן, אהא.

Speaker 1: אבער וואס מעג מען יא? נוטל תבן בכברה ומוליך לאבוס. מען מעג יא אויפ׳ן וועג צו די אבוס צו געבן צו עסן פאר די בהמות, מעג מען עס טראגן מיט א כברה, אפילו אויפ׳ן אונטערוועגנס גייט ארויספאלן די מוץ בשעת הליכה.

הלכות שבת – מלאכת לש מדרבנן ומאכילין בהמה בשבת

המשך: כוונה במלאכת דש

Speaker 1: לכאורה מיינט עס צו זאגן אז זיין עיקר כוונה איז נישט די מרקד זיין, זיין עיקר כוונה איז אז ס׳זאל אנקומען. ער נוצט זיך יא דווקא מיט א כברה ווייל ער וויל אז ס׳זאל ארויספאלן די מוץ, אבער ער איז נישט מתכוין דווקא צו דעם, יא? אזוי וואלט איך געטייטשט.

Speaker 2: אהא.

הלכה: מגבל – קנעטן קמח קלי

Speaker 1: ווייטער. גייען מיר לערנען די מלאכה פון לש מדרבנן.

מגבל, זאגט די רמב״ם, מגבל, ווען איינער קנעט, איז חייב משום לש. לפיכך, אין מגבלין קמח קלי הרבה.

קמח קלי, אויף דעם איז נישט דא עכט מגבל, ווייל ס׳ווערט נישט הארט פארטייגט, ס׳ווערט נישט ממש קיין טייג, ס׳ווערט סתם אזא, איך ווייס נישט, עפעס אנדערש. יא, טאר מען אבער נישט על מנת ללוש קמח שאינו קלי, ווי ס׳איז ידוע די געהעריגע לש.

ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. א ביסל מעג מען יא, א קליינע אמאל, ס׳גייט נישט צו ענליך צו לש, ס׳איז נישט ענליך צו לש.

תבואה שלא הביאה שליש קלויה

אבל תבואה שלא הביאה שליש קלויה, א תבואה וואס איז פריצייטיג, וואס מ׳האט געבראטן אחר טחינתה גסה, נאכדעם האט מען געמאכט דערפון אזא גראבע מעל, שהיא כחול, וואס ס׳איז אזוי ווי זאמד, ואינה נקראת שתות, דאס ווערט אנגערופן שתות אדער שוסס, מותר לגבל ממנה בחומץ כיוצא בו הרבה בבת אחת, מיט דעם מעג מען יא מגבל זיין.

זעט עס אויס לש איז א ספעציפישע זאך, עפעס וואס פון מעל ווערט א טייג, וואס א טייג איז א גאנצע נייע מין מאטעריאל. די זאכן געשעען נישט אזוי, ס׳ווערט א ביסל מער א געדיכטע, פון מעל ווערט עס אביסל מער, ס׳ווערט אביסל אנדערש, אבער ס׳איז נישט אזא טשעינדזש ווי פון מעל ביז א טייג.

אף היכן ירך, אבל קשה אסור, אויב איז דא תבואה שלא הביא שליש, אויב ס׳איז הארט, זעט עס יא אויס ווי לש.

איז צריכים לשנות, אפילו די וואס האלטן אז די קלי מעג מען, דארף מען אויך טון מיט א שינוי. קיינמאל נוצט מען נישט א שטוס, וואקאך נוצט מען נישט א חומץ. מענטשן לייגן קודם חומץ נאכדעם שטוס, די שטוס איז א פסח׳דיגע קענדי וואס שוין אח״פ עסט מען דאס, ס׳איז א סארט מאכל וואס מ׳קען קויפן אין די געשעפטן.

מורסן – שלעכטס פון תבואה

המורסן, שלעכטס פון תבואה, וואס איז איינער רואה ליגבל, אפילו ס׳איז אויך נישט אזוי ווי געווענליכע מעל וואס מ׳קען מאכן מיט דעם א טייג, טוט מען אבער נישט גיבול זיין, מ׳טוט נישט דערפון מאכן א טייג, שמא יבוא לגבל עפר וכיוצא בו, ווייל זעט אויס מורסן איז פארמישט מיט עפר, אדער ס׳איז אזא שמוציגע זאך, מ׳נוצט עס אויף אלע מיני זאכן, מ׳נוצט עס אבער אויך צו טון עפר, און זעט אויס מאכן טעט אדער מאכן סעמענט איז יא ענליך צו גיבול ממש.

ונותן מים על גבי מורסן, מ׳מעג לייגן וואסער על גבי מורסן, ומוליך בה את התרווד שתי וערב, און נאכדעם נעמען א לעפל און עס אביסל מישן, נישט ממש אויסמישן די וועג אדער יענע וועג, מ׳מעג מאכן ליינס, ליינס אזוי און אזוי, ווייל דאס איז נישט קיין אופן ווי אזוי מ׳איז לש.

אבל אינו מרבץ בידו, אבער מ׳טוט אבער נישט, דאס מעג מען טון מיט א לעפל, אבער נישט מישן מיט די האנט, ווייל אויב מ׳טוט עס מיט די האנט, זעט עס יא אויס ווי לש.

ואם לא נתערב, אויב די מים און די מורסן זענען נישט געווארן צעמישט, טוט מען נישט נעמען די האנט און עס מישן, ווייל דאס איז אויך דרך לש, נאר וואס דארף מען טון? מנער מכלי לכלי עד שיתערב, מ׳מעג עס אויסגיסן פון איין כלי צום אנדערן כלי, אזוי זאל עס ווערן אויסגעמישט.

והיתר זה אינו אלא לתנוקות ולמוליכין לשבורים, די היתר איז פאר וואס מ׳האט נישט שוין געווארן ווערן.

Speaker 2: אקעי, דאס איז די ווייל.

דיון: כמות מורסן – כלי אחד

Speaker 1: ומותר לערב מורסן על דרך אה, דאס איז די נקודה. מ׳טוט נישט צו פיל, אבער מ׳זעט אונז. פארוואס? ווייל ס׳איז א טירחא? נישט קלאר. אפשר פארקערט, פריער האבן מיר געזען אז מ׳טאר נישט צו פיל, למשל ביי… וואו האבן מיר געזען אז מ׳טאר נישט צו פיל?

Speaker 2: “כמלאך כלי הרבה”.

Speaker 1: זעט עס דא מעג מען יא, אפילו ס׳איז אסאך.

Speaker 2: אפילו ס׳איז אסאך.

Speaker 1: אפילו ס׳איז איין גרויסע טעלער. אפילו ס׳איז איין כלי. אבער אין אפאר כלים טאר מען נישט. וואו זעסטו דאס?

Speaker 2: ניין, ניין, ס׳שטייט נישט פארקערט. ער זאגט אז מ׳מעג אפילו ס׳איז א כלי אחד און דו האסט דא א גרויסע אמאונט, אזוי ווי “כמלאך כלי הרבה”. און אפילו נאכדעם גייסטו עניוועי דארפן צעטיילן אין קליינע כלים עס צו געבן צו עסן פאר יעדע חיה, פאר יעדע בהמה צו געבן אן אנדערע כלי, מעגסטו עס אבער פארדעם מישן אין א גרויסע כלי.

Speaker 1: אזוי מיין איך מיין, ניין?

Speaker 2: איך זע, איך זע אז דא וואס דו טראכטסט איז נישט קלאר. וואס וואלט געווען די פראבלעם מיט מער כלים?

Speaker 1: ס׳איז גערעכט, לכאורה איין כלי איז מער א פראבלעם, ווייל ס׳איז מער אזוי… ס׳זעט מער אויס ווי ער קנעט א גרויסע עסק, א גרויסע זאך.

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: אקעי, על כל פנים, די וועג וואס מ׳זאל עס טון, זאגט דער רמב״ם, מ׳זאל לייגן אין איין כלי, און נאכדעם צעטיילן. אזוי זאגט דער רמב״ם. פארוואס פונקטליך ווייל ס׳וואלט געווען אין צוויי כלים, אדער פארקערט, שטייט נישט געהעריג. אקעי.

“ומערב בכלי אחד אפילו כור אפילו כורים” – אפילו א גרויסע אמאונט, דאס הייסט, ווי לאנג ער לייגט נישט אוועק פאר איבערמארגן, נאר פשוט ער געבט עס היינט ווייל ער האט אסאך בהמות, אפילו ס׳איז איין גרויסע טעלער פארדעם, מעג מען.

הלכה: מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת

Speaker 1: ווייטער. “אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול”. יעצט אז מ׳רעדט שוין וועגן געבן צו עסן פאר בהמות, דארף מען וויסן וויאזוי מ׳געבט צו עסן פאר בהמות, אבער אויך אלס חששות פון לש. יא.

“אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת כדרך שמאכילין בחול”. מ׳טוט נישט די זעלבע וועג ווי אין די וואך. “משום יובלא דקידוש קטניות ולישת קמח וכיוצא בו, כדי שלא יבאו” – אינמיטן וואך ווען מ׳געבט צו עסן פאר א בהמה, זעט אויס אז ס׳איז דא אן אופן צו געבן אז ס׳זאל זיין געשמאקער פאר די בהמה, מ׳מאכט א טייג אדער מ׳מאכט א… מ׳צעמאלט זאכן. זאל מען עס נישט טון די זעלבע וועג ווי אין וואך, ווייל ס׳וועט אים ברענגען.

שיעור פיטערן בהמות

כיצד? “לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלשה או ארבעה ימים”. א גמל עסט איינמאל א לאנגע צייט. יא. זאל מען נישט געבן אין שבת מאכל… אים געבן צו עסן יעצט פאר דריי אדער פיר טעג.

“ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו” עפענען די מויל און אריינפושן גרויסע אמאונטס אין כרסם ומעים, וכן ליתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינם יכולים להחזיר. פיטערן און אריינצווינגען אין בעלי חיים עסן.

אבער מאכיל יותר ממה שהבהמה אוכלת, ער מעג שטיין דארטן און האלטן די טעלער און איר ווייזן געבן צו עסן, און משקה אותה מעט. אבער אז ער שטייט, וויל ער נישט עסן אזויפיל. אויב ער שטייט, דאס איז אויך א שיעור וואס מען מעג געבן צו עסן. שטימט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אי משקה אותה מעט, נותן לתוך פיה מים בפני עצמה, וקש בפני עצמה, למקום שיכולה להחזיר. דאס הייסט, אין די פלאץ פון די מויל וואס די בהמה קען עס דאך אויסשפייען. דאס איז נאך נארמאל. אבער דו שטיפסט אריין אין זיין האלדז, ער קען שוין נישט אויסשפייען. דו פארסט עס אים דרך שלא כדרכה.

חיה ועוף דיורים, למקום שיכולה להחזיר. דערנאך שלמה שטייט, “לפני ויאכלום”. דאס הייסט, ער מעג אפילו אריינלייגן אין זיין מויל. אבער קל וחומר אז דו קענסט עס אים לייגן אין פראנט פון זיך און עסן אליינס.

משנה מזונותיו עליו

במה דברים אמורים? די אלע היתרים אז מען מעג יא פיטערן בהמות, דאס איז נאר אין משנה מזונותיו עליו. איינער וואס דער מענטש האט א חיוב אלס זיין בהמה, ער איז אחראי. “בהמתו וחיתו ויוני הבית”, פייגלעך וואס פליען ארום אין שטוב, “אווזים ותרנגולים”, שטוב חיות, דאמעסטיקירטע חיות.

אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים, ס׳טאקע גמרא זאגט, וואס איז “יוני שובך”? ער האט שובכים, די שובכים באלאנגען פאר אים. יא, אבער דער סדר איז אז זיי קלויבן זיך אליין עסן, אדער דבורים טרעפן אליין בלומען פון וואו צו זויגן. רייט, און נישט אז זיי זענען אזעלכע בהמות וואס וואקסן אויף דיר און דו גיבסט זיי צו עסן יעדן טאג. זיי דרייען זיך און זיי קומען צוריק ביינאכט. אפילו אויב, לאמיר זאגן, פאר סאם ריזען וויל ער יא האנט געבן, ווייל זיינע מזונות איז נישט עליו, לא יתן לפניהם. לא יתן לפניהם.

פארוואס? ווייל ס׳איז טירחא, אדער ווייל ס׳איז אייביג דא די חשש פון “שלא יבוא לידי מכשול”? איך ווייס נישט. די רמב״ן ברענגט טירחא שלא לצורך. נישט קלאר. איך ווייס נישט. איך דארף וויסן אויב איז סתם שלא לצורך. איך פארשטיי אז ווען ס׳איז דא א שטיקל הצורך האט מען געמעגט. אבער אויב איז עס סתם, סתם יבוא לדבר קדושה אדער לדבר לשה, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט. אקעי.

מוקצה-גראז פאר בהמות

ומתיר לו להעמיד בהמתו על גבי עשבים ויאכלוס, ער מעג ארויפשטעלן זיין בהמה אויף גראז אז די בהמה זאל עסן פון די גראז.

אבל אם היו על גבי דבר שהוקצה, אבער אויב ער האט גראז וואס ער האט אוועקגעלייגט לסחורה, וואס ס׳איז מוקצה, טאר ער נישט געבן פאר די בהמה. פארוואס? ווייל די בהמה תדחה שבות בהמתו?

Speaker 2: ניין, טאר נישט.

Speaker 1: ער זאגט אז ווייל דער מענטש האט אליינס גענומען די מוקצה.

Speaker 2: אה, דער מענטש ווערט אינוואלווד דערין.

Speaker 1: נישט קלאר. דער רמב״ם זאגט נישט טעמים, דארף מען עס נישט וויסן.

ועומד בפניו כדי שתאכל. וואס מ׳מעג יא, ער מעג שטיין דארטן און אינקארעדזשן די בהמה צו עסן, כדי אז זי זאל עסן פון די מוקצה. דאס הייסט, ער מעג נישט לייגן די בהמה דירעקט אויף די מוקצה, אבער ער פארשט איר, ער שטייט, ער פושט איר, ער מאכט אז זי זאל נישט קענען עסן פון די אנדערע זייט, נאר פון די מוקצה. דאס מעג מען, ווייל די שאלה איז נאר די לייגן. דאס וואס דו לייגסט איז מער אזא… ס׳איז א סארט טלטול, ווייל ער רוקט איר, ער רוקט איר ממש א האנדלונג מיט די זאך. אבער סתם שטיין דארטן און אינקארעדזשן די בהמה צו עסן פון דעם, דאס מעג מען יא.

וכן ביום טוב, וואס דארט איז חמור יום טוב, מעג מען די לעצטע זאך, מ׳טאר נישט די פריערדיגע זאך. דאס מעג מען טון אפילו יום טוב, וואס יום טוב איז מער חמור אין מוקצה, זענען דא זאכן וואס זענען מוקצה אין יום טוב, מעג מען טון אין יום טוב.

דיגרעסיע: מנהג שבת שירה – לייגן עסן פאר פייגלעך

Speaker 1: ער ברענגט אז דער מגן אברהם און אנדערע אחרונים האבן גערעדט וועגן די שאלה, אז ס׳איז דא א מנהג שבת שירה צו לייגן עסן פאר די פייגלעך. אמת איז אז “אין מזונותם עליך”. ס׳איז דא איינער וואס האט גע׳טענה׳ט אז ניין, דאס איז יא, ס׳איז דאך א מנהג.

מנהג איז נישט קיין ראיה. ס׳איז דאך א מנהג, און ס׳איז דאך אויך די גאנצע זאך, איך מיין, אנדערע זאכן, אז מ׳דארף ברענגען טעלערס פון עסן, ס׳איז א טרחה. אבער דאס איז דאך א פאן זאך, די קינדער ברענגען א ברעקלעך. קיינער האט נישט קיין טרחה פון געבן עסן פאר די פייגלעך שבת. איך וויל נאר פארשטיין.

אקעי, אונזער מנהג איז, איך מיין, מ׳לייגט עס פרייטאג פאר שבת, איך געדענק נישט. איך מיין ס׳איז דא אנדערע סארט ריזענס אויך. קען זיין.

Speaker 2: “צדקתך כהררי אל”.

Speaker 1: און די קינדער טוען נאכדעם און דערציילן. אקעי, און די פייגלעך, איך האב א…

Speaker 2: אה, יא? איך האב א…

Speaker 1: אויך, און בכלל, מען טוט עס נישט פאר די פייגלעך.

סיום פרק כ״א: דער מנהג פון געבן עסן פאר פייגלעך אויף שבת שירה

Speaker 1:

אבער דא איז דאך א פאן זאך, די קינדער ברענגען אריין ברעקלעך, קיינער האט נישט קיין טירחא פון געבן צו עסן פאר די פייגלעך שבת. אויב יא, זאל מען עס נישט טון.

אקעי, אונזער מנהג איז, איך מיין, דערמיט לייגט ער עס פאר שבת.

Speaker 2:

דאנקע.

Speaker 1:

פאר די אנדערע איז דא אנדערע ריזענס אויך. קינדער, תשובה מאהבה האט אייביג גוטע תירוצים. ווער טוט עס? די קינדער טוען דאך דעם מנהג.

סיום השיעור

Speaker 1:

אקעי, עד כאן פרק כ״א. אה, יא? כ״א האבן מיר געזאגט.

אויך בכלל, מען טוט עס נישט פאר די בהמה בכלל. די בהמה דארף נישט זיין עסן. דו טוסט עס ווייל דו האסט א מנהג. דו טוסט א מנהג. האסט געפרעגט די בהמה? האסט געפרעגט די בהמה צו ס׳איז אקעי אז איין שבת זאל מען זיך פלוצלינג דערמאנען אז ער עקזיסט? איך מיין אז ער שעמט זיך. איך מיין אז אונזערע אבות הקדושים שעמען זיך. יא.

אקעי, שוין.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.