הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה׳
כללי מבוא לפרק
פרק ד׳ פירט חמשה דברים המעכבין את התפילה – דברים שאם לא קיימם, התפילה פסולה (ידיים נקיות, מקום נקי, כוונה, וכו׳ – „תפילתו תועבה”, צריך לחזור ולהתפלל).
פרק ה׳ מונה עוד שמונה דברים שמשפרים את התפילה, אבל אינם מעכבים בדיעבד.
חמישה מעכבים ושמונה שאינם מעכבים = שלושה עשר תנאים בתפילה. הרמב״ם אינו אומר במפורש את המספר שלושה עשר, אבל שלושה עשר הוא „מספר יפה.” רשימת השמונה היא חיבורו של הרמב״ם (כמו גם החמישה הקודמים); בחמישה מביא הרמב״ם מרב סעדיה גאון, בשמונה לא רואים שמביא מקור למספר.
—
הלכה א – שמונה דברים: סקירה כללית
הרמב״ם: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או אנוס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין.
פשט: שמונה דברים צריך להיזהר בהם לכתחילה, אבל אם היה דחוק, אנוס, או אפילו עבר במזיד – אינו מעכב.
חידושים:
– לשון הרמב״ם „דחוק או אנוס” מתפרש: „דחוק” פירושו שלא היתה לו אפשרות לקיים את התנאים (לא שאינו יכול להתפלל כלל – זה היה הנושא בפרק ד׳). „אנוס” – לא יכול היה. ואפילו „עבר” – במזיד לא עשה – גם כן אינו מעכב.
רשימת השמונה:
1. עמידה – לעמוד, וכיצד לעמוד.
2. נוכח המקדש – להתפלל כלפי בית המקדש.
3. תיקון הגוף – כיצד הגוף צריך לעמוד (שתי רגליים צמודות וכו׳).
4. תיקון המלבושים – להיות לבוש כראוי (מעבר לכיסוי ערווה/לב הבסיסי שהוא מעכב).
5. תיקון המקום – מקום ראוי (מעבר לבסיסי שאינו מזוהם שהוא מעכב).
6. השוואת הקול – להתפלל בקול הנכון: לא גבוה מדי ולא רק בלב.
7. כריעה – מתי וכיצד כורעים בשמונה עשרה.
8. השתחוואה – להשתחוות אחר שמונה עשרה (נפילת אפים).
—
הלכה ב – עמידה
פשט: לעמוד בעת תפילת שמונה עשרה.
חידושים:
מדוע נקראת התפילה „תפילת העמידה”?
„תפילה” פירושה „עבודה”, ועבודה קשורה לעמידה – „שרפים עומדים ממעל לו.” המלך יושב והמשרתים עומדים. עמידה היא סימן לשעבוד – אתה עבד, משועבד. זה הפוך מהאינטואיציה הגשמית (שבה עמידה היא „גבוה יותר”), אבל רוחנית עמידה פירושה שאתה במדרגה נמוכה יותר – אתה משרת. „עומד לפני המלך” – לא אומרים „יושב לפני המלך.” הקב״ה הוא „מלך יושב על כסא רם ונשא” ואתה עומד לפניו. מובא בעל המנוח שתפילה = עבודה, ועבודה = עמידה.
עמידה בספינה או עגלה
הרמב״ם אומר: אם יושב בספינה או עגלה ויכול לעמוד, יעמוד. האם עמידה על עגלה/ספינה נחשבת „עמידה”? – הרי כל המקום זז. מסקנה: העיקר שאתה, העובד, במצב יציב – אינך עושה דבר, אתה עומד. לא משנה שכל המקום זז. הכלל „רוכב כמהלך” הוא לעניינים אחרים; בקרון/מטוס לפעמים אפשר לעמוד, וזה נחשב.
רוכב על הבהמה
הרמב״ם: “היה רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו, לא ירד, אלא יושב במקומו ומתפלל”
פשט: מי שרוכב על בהמה לא צריך לרדת אפילו כשיש מי שיכול להחזיק את הסוס, כי הירידה והעלייה קשות ומפריעות לכוונה.
חידושים:
1. הבדל בין רוכב על הבהמה לקרון/מטוס: על בהמה בכלל אי אפשר לעמוד, אבל בקרון, רכבת, או מטוס לפעמים אפשר לעמוד. העיקר אינו שהמקום זז, אלא שהעובד צריך לעמוד – זה דין במצב המתפלל, לא במקום.
2. מקור לחולה: מדין רוכב על הבהמה לומדים שאם אינו יכול לעמוד (חולה), נשאר יושב.
3. דרגות חולה: אם חלש מדי לעמוד אבל יכול לכוון – יתפלל יושב. אם אינו יכול לכוון אפילו יושב – יתפלל שוכב בכוונת הלב. העיקר: ישיבה בכוונה עדיפה על עמידה בלא כוונה.
4. נפקא מינה מעשית למטוס: ישב במקומו ויתפלל, לא יעמוד במעבר בלא כוונה.
צמא ורעב כחולה
הרמב״ם: “וכן מי שהיה צמא או רעב הרי הוא בכלל חולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”
פשט: אדם צמא או רעב נחשב כחולה. אם יכול עדיין לכוון – יתפלל; אם לא – יאכל וישתה תחילה.
חידושים:
1. צמא ורעב אינו “דברים המונעים”: „דברים המונעים” אצל הרמב״ם פירושו דברי נקיות (דברים מלוכלכים). צמא ורעב הוא קטגוריה מיוחדת – לא שמשהו מונע אותו, אלא שאין לו כוח לכוון.
2. מדוע כתוב כאן ולא אצל כוונה: לכאורה דין צמא ורעב שייך לפרק הקודם שבו מדובר על כוונה. תירוץ: כאן מדובר לא על כוונת המוח (כוונה שכלית) אלא על כוונת הגוף – שהגוף ישתף פעולה ולא יפריע. זה מתאים לעמידה, גילוי שוק, ושאר דיני גוף שבפרק זה. הגוף צריך להיות במצב שאינו מפריע לתפילה.
3. אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם אינו מדבר כאן על האיסור הכללי לאכול לפני התפילה (שיבוא רק בפרק ו׳). “רעב” אינו פירושו שרוצה לאכול ארוחת בוקר – “רעב” פירושו שמרגיש חלש, אינו יכול להתרכז. למשל, מי שלא אכל מאתמול בלילה – הוא כמעט כחולה וחייב לאכול לפני התפילה.
4. חילוק הפרי מגדים: איסור האכילה לפני התפילה הוא משום “אחרי כן ישתה, גאוה זה” – הוא דואג תחילה לגאוותו ואחר כך לקב״ה. אבל כשאוכל כדי להתפלל – האכילה היא הכנה לתפילה, לא גאווה. זה היסוד למנהג חב״ד לאכול משהו לפני התפילה.
5. מעשה עם ר׳ איציקל: ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול – כי ראו שהוא חלש. זו ממש ההלכה ברמב״ם, לא רק הנהגה חסידית.
6. קפה לפני התפילה: גם שתיית קפה לפני התפילה על יסוד זה – היא מעירה ונותנת כוח להתפלל.
7. טענה שהיום כוונה אינה שייכת — נדחית: (א) לא אומרים שבכלל אי אפשר לכוון – אלא שמסיחים מעט בכמה מילים. (ב) להיפך – אם כוונה קשה, כל שכן לעשות כל שאפשר (אכילה, שתייה) כדי לעזור בכוונה. (ג) אפילו אם כוונת המוח קשה, כוונת הגוף – שהגוף לא יפריע – עדיין שייכת.
8. תפילת שבת מאוחרת: כשמתפללים שבת בעשר בבוקר (כמו בבתי כנסת חסידיים), בטוח שאם לא אוכלים לפניה, רוב האנשים יהיו חלשים – במיוחד כשאכלו סעודה גדולה מאוחר בלילה.
9. אכילה בבית הכנסת לעומת בבית: אכילה בבית בבוקר לפני התפילה – זה “גאוה זה.” אבל אכילת עוגייה או שתיית קפה בבית הכנסת – זו בבירור הכנה לתפילה, אף אחד לא בא לבית הכנסת להשביע את עצמו.
10. שיטת הרמב״ם באיסור אכילה קודם תפילה: הרמב״ם לא סובר שזה לאו דאורייתא. רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא. הרמב״ם מביא זאת בפרק ו׳.
—
הלכה ג – נוכח המקדש
הרמב״ם: “היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל. העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.”
פשט: ישנן דרגות בקדושה הקובעות לאן פונים: חוץ לארץ → ארץ ישראל; ארץ ישראל → ירושלים; ירושלים → מקדש; מקדש → קודש הקדשים. זהו מקום השכינה, מרכז העולם.
חידושים:
1. הרמב״ם כבר הזכיר נוכח המקדש קודם בהלכות תפילה כשמדבר על תקופת התורה (לפני אנשי כנסת הגדולה): „והכל היו מתפללין נוכח המקדש.” זו עובדה היסטורית מהפסוקים. הרמב״ם מדייק שזה לא רק כלפי ירושלים – אפילו כלפי משכן שילה, שבו היה המשכן.
2. מקום המקדש הוא מקום קדוש מוחלט: לעתים קרובות הרעיון הוא ש„איפה שאנשים מקדשים, זה נעשה קדוש.” אבל כאן רואים שיש מקום קדוש מצד עצמו – „מנוחתך”, „מכון לשבתך”, „בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה”, „זה שער השמים.” זהו מקום ספציפי שבו הקב״ה שורה.
3. נקודה מעשית: אף על פי שנמצאים אלפי קילומטרים משם, „מכוון לבו כנגד” – פונים בראש/לב לאותו צד, וזה עוזר. הרמב״ם גם אומר „כדי שיפתח חלון” – זה משהו שעוזר אפילו מרחוק.
4. מעשה מר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן אמר שכשנוסעים ויש חבילות לשמור, “מזרח הוא אצל החבילות” – צריך להתפלל איפה שאפשר לשמור על החפצים, לא לעמוד במזרח ולהשאיר את החבילות ללא השגחה. זה לא רק מעשה – זה מבוסס על ההלכה שכוונה חשובה יותר מכיוון, ואם דואג לחבילות אי אפשר לכוון.
סומא, מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מהלך בספינה
הרמב״ם: “סומא, או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, או המהלך בספינה — יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל.”
פשט: מי שאינו יכול לדעת לאיזה כיוון לעמוד (עיוור, מי שאינו יודע להתמצא, מי שבספינה) — יכוון את לבו כנגד השכינה.
חידושים:
1. שינוי לשון הרמב״ם מהמשנה: במשנה (ברכות) כתוב „יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, אבל הרמב״ם כותב „כנגד השכינה”. זהו שינוי מודע. שני פירושים מוצעים: (א) יתאר במחשבתו את *מקום* השכינה (קודש הקדשים), אף על פי שאינו יודע את הכיוון הפיזי; (ב) יכוון אל השכינה „באשר היא שם” — השכינה אינה קשורה לכיוון, וכשאינו יודע את המקום, מכוון אל השכינה עצמה, wherever היא. הרמב״ם שינה במכוון מ„בית קדשי הקדשים” ל„השכינה” כי סובר שכשאינו יכול לדעת את הכיוון, אינו מחויב בכיוון פיזי, אלא בכוונת הלב כנגד השכינה.
2. „יכוין לבו” כאן לעומת „יכוין לבו” אצל כוונה: ה„יכוין לבו” כאן אינו אותו „יכוין לבו” של כוונה (כאילו שכינה כנגדו) שיבוא מאוחר יותר. כאן פירושו לכוון אל ה*מקום* — או אל ה*כיוון* — בדמיון, כשאינו יכול לעשות זאת פיזית.
—
הלכה ד – תיקון הגוף
הרמב״ם: “כשיעמוד בתפילה — צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותות, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו.”
פשט: צריך לעמוד עם רגליים צמודות, עיניים למטה, ידיים מקופלות על הלב (ימין על שמאל), כעבד לפני אדונו.
חידושים:
1. „רגליו זו בצד זו” — מלאכים וענווה: הגמרא מביאה שזה כמו המלאכים עומדים. אבל זו גם דרך ענווה לעמוד — לא רחב, לא בתנועה, לא מתנדנד — אלא שקט וישר.
2. „עיניו למטה… לבו פנוי למעלה” — החידוש העיקרי: לשון הרמב״ם „לבו פנוי למעלה” היא מילת קוד רמב״מית ל„איפה האדם חושב”. הכלל: איפה שאדם חושב, שם הוא נמצא. „למעלה” פירושו בין המלאכים, כנגד השכינה — שמדמה שהוא בשמים. זה מתקשר ליסוד הבעל שם טוב: „איפה שחושבים, שם נמצאים.” אבל אפילו בלי יסוד זה אפשר להבין זאת כדמיון — מדמה שעומד בין מלאכים השרים לקב״ה.
3. „עיניו למטה” — לא לעצום עיניים: הרמב״ם מתכוון שלא יעצום את העיניים, אלא יביט למטה. זו הכנעה — לא להסתכל מסביב, אבל גם לא לעצום.
4. תלמידי רבינו יונה (פרק ראשון דברכות): הוא מפרש „לבו למעלה” — „שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף.” הוא מביא את לשון „הקדמונים או הנביאים”: „כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך.” רבינו יונה גם נותן פירוש אחר — שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה (המכוון כנגד בית המקדש של מעלה). מצוין שהרמב״ם כנראה לא היה מסכים עם הפירוש השני של רבינו יונה.
5. „ולא יניח ידיו על חלציו”: זו דרך גאווה. לכאורה, אם כבר אמר שהידיים צריכות להיות כפותות על הלב, ממילא פשוט שלא מניחים אותן על הצדדים. אבל ישנן דרגות — הטוב ביותר הוא ידיים כפותות, אבל לכל הפחות לא יד על החלצים.
6. [דיגרסיה: תפילה בידיים מורמות — פריסת כפים:] ר׳ קאפיח מביא (בשם ר׳ יעקב עמדין) קושיה: בחומש ונ״ך רואים שהתפללו בידיים מורמות (פריסת כפים), אבל בהלכה כתוב דווקא שצריך להוריד את הידיים. תירוץ מובא שמכיוון שהנוצרים התחילו להתפלל בידיים מורמות, יהודים הפסיקו. ר׳ יעקב עמדין אינו מרוצה מתירוץ זה. זו נשארת שאלה מעניינת — מנהג ברור מתנ״ך שנעלם.
—
הלכה ה – תיקון המלבוש
הרמב״ם: “מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר ‘השתחוו לה׳ בהדרת קודש׳. ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים. ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו.”
פשט: צריך להתלבש יפה לפני התפילה. לא עם תרמיל/חגורה (אפונדתו), לא בראש מגולה, לא ברגליים יחפות (לפי מנהג המקום). לא יחזיק תפילין או ספר תורה בידיו.
חידושים:
1. „אפונדתו”: מובאים פירושים שונים — בגד עם כיסים גדולים, חגורה, חולצת תחתונה — משהו שאינו מכובד.
2. „ברגלים מגולות” — תלוי במנהג המקום: הרמב״ם מגביל זאת רק ל„אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים.” כלומר, רגליים יחפות הן בעיה רק אם באותו מקום זה לא מכובד. אבל „ראש מגולה” נראה שאינו תלוי במנהג המקום — זו הלכה כללית.
3. „לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו”: הטעם הוא כי זה גורע משלווה — צריך לשמור שלא יפול, ואינו יכול להשתחרר מזה. זה לא ממש ענין של מלבוש, אבל זה מתאים כי זה דומה ל„אפונדתו” — משהו שנושאים שמטריד.
4. [דיגרסיה: קושיה על דוד המלך:] דוד המלך היה לו ספר תורה תמיד עמו (כפי שמלך מחויב). איך התפלל? כנראה הניחו לפני התפילה, או אולי היה לו קשור כמו קיטל (לא בידיים).
החזקת דברים בידיים — תפילין, ספר תורה, מזוזה, לולב
הרמב״ם אומר שלא יחזיק דבר חשוב בידיים — לא תפילין בידו, לא ספר תורה בזרועו, לא מזוזה בידו — כי לבו טרוד בזה. אבל מתפלל ולולב בידו, כי זו מצות היום.
פשט: דברים חשובים בידיים גורעים משלוות הראש — צריך לשמור שלא יפלו. לולב הוא חריג כי זו מצות היום.
חידושים — מדוע לולב שונה? שלושה תירוצים:
1. כיוון שזו מצות היום, כבר רגיל לזה — מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא זה לא גורע מהראש. ראיה: הגמרא אומרת שמנהג אנשי ירושלים היה להחזיק את הלולב כל היום — הולך לנחם אבלים, לבקר חולים — זה בכלל לא בלבל אותם.
2. פירוש חידושי: לולב אינו הפרעה לתפילה, כי הוא חלק מהתפילה — אומרים הלל עמו, זה חלק מהתפילה עצמה.
3. אולי כיוון שזו מצווה, הטרדה עצמה היא טרדה של מצווה — מסתכל עליו ונזכר שזה יום של הודיה לקב״ה. טרדה כז
ו אינה מנותקת מהתפילה, היא לא מפריעה.
משא על ראשו
הרמב״ם אומר: אם פחות מארבעה קבין, מותר להתפלל; יותר מארבעה קבין — אסור.
פשט: הוא מדבר על המנהג הקדום לשאת דברים על הראש. משא כבד על הראש מפריע כי אינו מאוזן.
חידושים:
– מיושם על שטריימלים בהומור: השטריימלים הקדומים פחות מארבעה קבין — פשיטא מותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון — לפי כלל זה צריך להסירם.
– זה יותר נושא של כבוד מאשר טרדה, אבל כבוד וטרדה קשורים.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
“דרך חכמים ותלמידיהם להתפלל שיהיו עטופין.”
פשט: להיות עטוף בטלית, כי מצוות ציצית קשורה לתפילה.
חידושים:
– האם עטיפה היא בעיקר תיקון המלבוש (דרך מכובדת להתלבש), או שזו מצווה נוספת — שקובע את תפילתו ברוב מצוות? נשאר לא ברור.
– עטיפה יכולה להתכוון גם לכובע או שטריימל — כיסוי ראש הוא גם דרך כבוד.
– רמ״א: “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” — זה גנאי רק לתלמיד חכם, כי הוא יודע את המצווה ויכול לתפוס עוד מצווה. עם הארץ אינו יודע.
– שאלה על מנחה ומעריב: הרמב״ם לא עושה חילוק. בבוקר הולכים עם טלית, במנחה עם כובע — שניהם עטיפה. אבל זה רק חכם ותלמידיו; סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך כתוב ברמב״ם.
—
הלכה ו (בערך) – תיקון המקום
מקום נמוך
“תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”
פשט: לעמוד במקום נמוך, ישר — לא על גבעה או ספסל. מקור: “ממעמקים קראתיך ה׳.”
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”
פשט: שאיש לא יעבור לפניו, שלא יהיו הסחות דעת.
חלונות כנגד ירושלים
“וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה׳”
פשט: אצל דניאל כתוב שחלונותיו היו פתוחים כנגד ירושלים.
חידושים:
– רבינו מנוח אומר שהחלונות הם יותר כדי שתשמח הנפש — אור מביא שמחה. הוא מביא ראיה שביום המעונן (יום מעונן) לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא. פותחים את החלונות, השמש נכנסת, נעים להתפלל.
– קושיה: ויעמיד פניו לכותל אומר שלא יהיה שטח ריק מלפנים (כי אנשים עוברים), אבל חלונות כנגד ירושלים אומר שכן יהיה חלון! תירוץ: בבית שבו אנשים מסתובבים, מתפללים כנגד קיר. אבל אם זה שדה או מקום שאיש לא עובר, שטח ריק עם אור הוא דבר טוב — ישוב הדעת.
– שאלה: יוצא שמתפלל מזרח (כלפי ירושלים), האם החלונות צריכים להיות גם באותו צד? תירוץ: אין סתירה — יכול להיות סתם חלון עם וילון, נכנס אור אבל אינו מופרע מאנשים. משנה ברורה על ויעמיד פניו לכותל: שלא יהיה שום דבר מלפנים. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא יופרע.
קובע מקום לתפילה
“יהא לו מקום קבוע לתפילתו תמיד”
פשט: תמיד יעמוד בערך באותו מקום.
חידושים:
– מחלוקת ראשונים (מובא בכתב סופר): מה פירוש “מקום קבוע”?
– רא״ש (בשם ירושלמי): בבית הכנסת עצמו יהיה לו מקום ספציפי.
– כתב סופר עצמו לא מבין — כל בית הכנסת הוא מקום תפילה! הוא מתכוון ש״קובע מקום” מתייחס לכשמתפלל בבית — יעשה מקום מיוחד, פינת בית מדרש קטנה.
– [דיגרסיה: זיכרון אישי — “אבי אמר לי שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב” — זה קובע מקום לתפילתו.]
אין מתפללין בחורבה
“ואין מתפללין בחורבה”
פשט: לא מתפללים בחורבה. שתי סיבות בגמרא: (1) מקום מסוכן — עלול ליפול; (2) חשד — בחורבה הולכים לעשות עסקים עם שדים.
חידושים:
– זה מתייחס לתפילה ביחידות בחורבה, לא כשיש מנין.
– רבינו יונה מביא יסוד חשוב על חשד: למדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה — אסור לחשוד ביהודי אחר. אבל זה רק כשהאחר לא עושה דבר המחשיד. אם אתה עושה דבר המחשיד, אתה לוקה — גרמת ליהודים אחרים לחשוד, ואתה אשם בעבירתם של חשד.
ולא אחורי בית הכנסת
“ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת”
פשט: לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן מתפלל פונה לבית הכנסת. כשפונה החוצה ואינו עומד פנים אל פנים כלפי בית הכנסת, נראה כאחד המורדים.
חידוש: זה גם ענין של חשד — דומה לחורבה. גם מוסבר ש„מפני החשד” הוא למעשה „לשון נקיה” — זה לא רק שאחרים יחשדו בך, אלא זה מקום ניסיון. כשאומרים “אל תעשה מפני החשד” פירושו: אל תיכנס למקומות שבהם אתה יכול באמת להימצא בחשד — זו דרך לומר לאדם שלא להביא את עצמו לניסיון.
לא לשבת ליד מתפלל
“ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה… ולא לאחריו ולפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות”
פשט: אסור לשבת ליד, מאחורי, או לפני מי שמתפלל, עד שמרוחק ממנו ארבע אמות.
חידושים:
1. מדוע הציבור אינו מקפיד היום: בבתי מדרש של היום, שבהם לכל אחד יש מקום קבוע עם ספסל ושולחן — זה “ארבע אמותיו”. השולחן הבא כבר לא בארבע אמותיו. ארבע אמות אינו “גזירת הכתוב” — זה שיעור של המרחב הפרטי של האדם. כשיש מקום קבוע (ספסל, שולחן), זה כבר המקום שלו, והמקום הבא לא מפריע.
2. הענין של “לאו לפניו”: כשמישהו עוסק בדברים אחרים (בבית, למשל), ומישהו עובר עם סיר גדול או מערבב משהו — זה גורע מהמיקוד של התפילה. אבל בבית מדרש שבו כולם מתפללים, זה לא מפריע כל כך, כי אף אחד לא עושה דברים אחרים.
לא להתפלל במקום גבוה
“לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל, לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא. ואם היה גבוה, אם יש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו. וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו… מותר להתפלל בו לפי שאין גובהו ניכר.”
פשט: לא לעמוד במקום גבוה להתפלל, אלא אם כן המקום הוא ארבע אמות על ארבע אמות (רשות בפני עצמו), או אם מוקף מחיצות.
חידושים:
1. רבנים שמתפללים על במה: היתר הרמב״ם של ד״א על ד״א הוא היסוד — אם הבמה גדולה מספיק, היא רשות בפני עצמו.
2. אבל זה לא דרך הכנעה: אפילו עם ההיתר של ד״א על ד״א, נשארת בעיה — זה בוודאי לא “דרך הכנעה” לעמוד ולהתפלל על במה.
3. התירוץ האמיתי — שליח ציבור: הרב עומד על הבמה כי הוא שליח ציבור לקהל. כשם ששליח הציבור עומד על הבימה כדי שהקהל ישמע אותו — הבמה אינה לכבודו, אלא לכבוד הציבור. אם רב היה מתפלל ביחידות על במה, זה היה באמת בעייתי.
פועלים על עץ
“ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן, יורדין למטה ומתפללין… ואם היו בראש הזית או בראש התאנה… מתפללין במקומן מפני שהטורח מרובה.”
פשט: פועלים על קיר או עץ צריכים לרדת להתפלל. אבל על עץ זית או תאנה, שבהם קשה לרדת, מותרים להתפלל למעלה.
חידוש: ההלכה הולכת מעבר לענין של מקום בלבד — היא נוגעת גם לכמה מטריחים אדם באמצע עבודתו בגלל תפילה.
פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן
אם פועלים עובדים “בסעודתן בלבד” (משולמים רק באוכל) — מתפללים שמונה עשרה. אם “בשכרן” (משולמים בכסף) — מתפללים “הביננו” (תפילה קצרה). “בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם.”
חידושים:
1. מדוע בסעודתן מתפללים יותר: כשהפועל מקבל רק אוכל, אין כל כך רחמנות על בעל הבית — אפשר לתת לו להתפלל יותר. אבל כשמקבל שכר, גורעים מזמנו של בעל הבית, לכן מתפלל קצר יותר.
2. אין מנין לפועלים: הרמב״ם אומר שאפילו עשרה פועלים ביחד לא עושים מנין — הם לא הולכים “לפני התיבה” ולא “נושאין כפיהם”. החנוך עונה: “עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך” — בעל הבית יקפיד על הפסקה ארוכה כזו.
3. [דיגרסיה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום:] בזמן הגמרא לקחו עבודה בשדות ברצינות רבה — היה צריך לסיים את הזריעה היום, לא היה זמן. אבל היום במשרד, ללכת לשעה להתפלל מנחה לא מפריע כל כך לפרנסה.
—
הלכה (בערך ו-ז) – השוואת הקול
הרמב״ם: “לא יגביה קולו בתפלתו… ולא יתפלל בלבו, אלא יחתוך דבריו בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, אלא אם כן הוא חולה או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו.”
פשט: לא להתפלל בקול רם, אבל גם לא רק בלב — אלא להוציא בשפתיים, לשמוע לעצמו בלחש, אבל לא שאחרים ישמעו. חולה או מי שאינו יכול לכוון בלי לשמוע את עצמו — מותר בקול יותר.
חידושים:
1. “השוואה” פירושה דרך האמצע: “השוואת הקול” פירושה “שווה” — דרך האמצע, לא גבוה מדי ולא שקט מדי.
2. מדוע לא בקול רם — לא כי אלוקים לא שומע: הרמב״ם מביא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, כמו אצל נביאי הבעל: “קראו בקול גדול כי אלוהים הוא אולי ישנו ויקץ.”
3. מדוע דווקא בלחש (לא רק קול רגיל)? כמה תירוצים:
– גמרא (ר׳ יוחנן): “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה” — שלא ישמעו על אילו חטאים מתוודה.
– תפילה היא דבר אינטימי: זה בין אדם לאלוקים. בפסוקי דזמרה צועקים — זו לא תפילה. התפילה העיקרית (שמונה עשרה) היא כשעומדים לפני המלך ומתחננים — זה דבר פרטי.
4. שני עניינים נפרדים: (א) סתם כך צריך להתפלל בשקט (ענין של פרטיות/כבוד), (ב) בציבור — כדי לא להפריע לאחרים.
5. “ולא ישמיע קולו” — בדיעבד: לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. ההיתר של השמעת קול הוא רק בדיעבד לחולה או למי שאינו יכול לכוון.
—
הלכה (בערך ח-ט) – כריעות בתפילה
חמש כריעות בשמונה עשרה
הרמב״ם: “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה” — באבות (תחילה וסוף), במודים (תחילה וסוף — “הטוב שמך ולך נאה להודות”), ובסיום שמונה עשרה.
פשט: חמש פעמים כורעים בכל שמונה עשרה: (1) תחילת ברכת אבות, (2) סוף ברכת אבות, (3) תחילת מודים, (4) סוף מודים (הטוב שמך ולך נאה להודות), (5) כשמסיימים שמונה עשרה.
שיעור כריעה — עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
הרמב״ם: “צריך שיחוח עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה כקשת. ואם שחוח מעט וצער עצמו, כיון שנראה ככורע בכל כוחו – דיו.”
פשט: צריך להשתחוות עד שהגב יעקם כקשת. אבל אם השתחווה מעט ורואים שכורע בכל כוחו, די בכך.
חידושים:
– הרמב״ם מתכוון לכופף את הגב/שדרה, לא רק את הראש. השדרה צריכה להיעקם “כקשת” – כמו קשת.
– חשוב: הרמב״ם לא עושה חילוק בין “כורע” (כריעה על הברכיים) ל״שוחה” (כפיפה) בשמונה עשרה – הוא מדבר רק על כפיפת הגב. הוא לא אומר שצריך לכרוע על הברכיים בשמונה עשרה. מה שילדים לומדים לעשות עם הברכיים – לא כתוב ברמב״ם.
פסיעות ונתינת שלום ביציאה
הרמב״ם: “וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.”
פשט: צועדים שלוש פסיעות אחורה בעת שכורעים, נותנים שלום לשמאל ואחר כך לימין, ואז מרימים את הראש.
חידושים:
– מה פירוש “נותן שלום”? “נותן שלום” פירושו אומרים שלום לקב״ה – כתלמיד הנפרד מרבו, אומר “להתראות”, “כל טוב ריבונו של עולם”. זה הענין של ברכה אחר תפילה.
– מדוע לשמאלו תחילה? הרמב״ם מסביר: לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו – שמאלו הוא ימין המלך. צריך לדמיין שעומדים לפני מלך, ונותנים שלום תחילה לימין המלך (שהוא שמאל המתפלל), ואחר כך לשמאל המלך. מצוין שכאן טמונים סודות התורה – מתייחסים תחילה לימין – אבל הפשט הפשוט הוא כדברי הרמב״ם.
[דיגרסיה: כניסה לתפילה — שלוש פסיעות קדימה]
הרמב״ם לא מביא כאן כיצד נכנסים לתפילה (שלוש פסיעות קדימה). המנהג של הליכה אחורה וקדימה (שלושה צעדים אחורה ושלושה צעדים קדימה) מוטל בספק – יציאה הגיונית (התפללת, יוצא), אבל הכניסה על ידי הליכה אחורה תחילה אינה ברורה. התירוץ הוא שזה ענין של ויזואליזציה של צעידה שלושה צעדים למלך – אבל הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.
כריעה אצל כהן גדול ומלך
הרמב״ם: “הדיוט – כורע בארבע כריעות אלו. כהן גדול – כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. מלך – כמשתחוה בראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו.”
פשט: שלוש דרגות: הדיוט כורע רק בברכות הספציפיות; כהן גדול כורע בכל ברכה; מלך משתחווה פעם אחת בתחילה ונשאר כפוף עד סוף התפילה.
חידושים:
– היסוד: ככל שיש לאדם יותר “כוח” (חשיבות), צריך יותר הכנעה. הכהן גדול חשוב יותר, צריך יותר כריעות; המלך החשוב ביותר, צריך להיות כפוף כל התפילה.
– נקודה מעניינת: אדם פשוט יכול לחשוב “עומד לפני המלך”, אבל המלך עצמו – לפני מי הוא עומד? הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, ולכן צריך להשתחוות עוד יותר.
כריעה, קידה, השתחוואה – שלושה מושגים
הרמב״ם: “כריעה מורה בכל מקום על ברכיו. קידה על אפים. השתחויה – פישוט ידים ורגלים עד שנופל על פניו ארצה.”
פשט: שלוש רמות: כריעה = על הברכיים; קידה = פנים על הארץ; השתחוואה = פרוש ידיים ורגליים על הארץ.
חידושים:
– בעיה קטנה: הרמב״ם אמר קודם אצל כריעות של שמונה עשרה “עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה” – הוא לא אמר “על ברכיו” (על הברכיים). עכשיו הוא אומר שכריעה “בכל מקום” פירושה על ברכיו. איך זה מתיישב?
– תירוץ (לכאורה הפשט הפשוט): כש הרמב״ם אומר “בכל מקום” הוא מתכוון: באופן כללי בתורה וכדומה כריעה פירושה “על ברכיו”. אבל הכריעה שעליה דיבר קודם בשמונה עשרה אינה הכריעה שבכל מקום – בשמונה עשרה כריעה פירושה רק כפיפת הגב.
– שיטות אחרות רוצות ללמוד שהרמב״ם סובר שגם בשמונה עשרה צריך על ברכיו ממש. אבל זה נדחה: הרי הרמב״ם עצמו אמר ש״שוחה מעט” מספיק, והוא לא הזכיר כריעה על הברכיים.
—
הלכה (בערך י-יא) – נפילת אפים / השתחוואה אחר שמונה עשרה
הדין הבסיסי
הרמב״ם: “אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לו על הארץ ונופל על פניו ארצה.”
פשט: אחר הכריעה החמישית יושבים על הארץ ונופלים בפנים ארצה.
חידושים:
– “יושב על הארץ” – מדוע צריך לשבת על הארץ? כי כדי לעשות נפילת אפים/השתחוואה צריך להיות על הארץ. הישיבה אינה מצווה בפני עצמה, אלא הכנה לנפילת אפים. גם בזמן הרמב״ם ישבו
על הארץ (מנהג המדינה).
– שני אופנים של נפילת אפים: הרמב״ם אומר: “יש מי שעושה קידה לבד” (רק פנים על הארץ), “ויש מי שעושה השתחויה” (פריסת כל הגוף – פנים, ידיים, ורגליים על הארץ).
מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש
נפילת אפים היא ייאוש חזק, כשהאדם קורע את עצמו שחייבים לעזור לו. זה דומה לצדיקים שאמרו “לא אצא מכאן עד שאקבל עזרה” — סוג של מסירות נפש לתפילה. „נפלה נא ביד ה׳” — מוכנים למסירות נפש.
איסור השתחוואה על אבנים
חידוש: אסור לעשות השתחוואה על אבנים (רצפת אבן) חוץ מבבית המקדש – כנלמד במסכת עבודה זרה. ממילא, אם בבית המדרש יש רצפת אבן, צריך להניח עשב (או משהו אחר) כדי שיוכלו לעשות נפילת אפים.
אדם חשוב ונפילת אפים
הרמב״ם: “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע.”
פשט: אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו (לעשות נפילת אפים) אלא אם כן יודע שהוא צדיק כיהושע.
חידושים:
– מקור: על יהושע כתוב (יהושע ז:ו) “ויפול על פניו ארצה” – אחרי המפלה בעי – והקב״ה ענה לו.
– טעם (מהראשונים, כנראה רשב״א): אם אדם חשוב, מפורסם, עושה הכנעה גדולה כזו לפני הקב״ה והוא לא נענה, זה חילול השם. אנשים יראו שהוא התחנן וזה לא עזר. ממילא יעשה רק תפילה קטנה יותר – “להוריד את הציפיות”.
– אופן נפילת אפים: נפילת אפים היא תפילה חזקה, נואשת – לא סתם בקשה, אלא תחנונים בייאוש גדול. לא קורעים את עצמם אלא אם יודעים שזה יצליח. נפילת אפים קטנה מותרת, אבל “קובש אותם” — לא לעשות קיצוני.
מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית
מנהגנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים רק משהו עם הידיים ותו לא. הדין העיקרי הוא להטות הצידה.
חידוש: הטעם שאנחנו לא עושים נפילת אפים אמיתית הוא כי כל אחד הוא “חשוב” — יש אדם חשוב בציבור, ואדם חשוב אינו רשאי לעשות נפילת אפים אם אינו בטוח שייענה (כיהושע בן נון). אבל לא חושבים שאנחנו “צדיק ורע לו.”
חידוש: אפשר לעשות יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל על פניו. הרמב״ן היה קשה על הציבור שלא רצה לעשות כריעה (נפילה) כי יש רהיטים (מיבל) — אבל כשיושבים על הארץ זו לא בעיה.
מקום נפילת אפים — שונה מתפילה
הרמב״ם: “מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר.”
חידוש: זה קשור לענין של “משתחוה רחוק” — צריך מקום גדול יותר לנפילת אפים, זו הנהגה מיוחדת שהולכים למקום אחר.
נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה
חידוש חשוב למעשה: כשלאדם יש באמת צרה גדולה והוא רוצה לעשות נפילת אפים, יכול לעשות זאת בבית — אין שום ענין שזה צריך להיות בציבור. זה מושווה לרבי אליעזר שרצה באמת להתפלל בכוונה לדבר ספציפי.
מקום להשתחוואה
חידוש: כשאין מקום, פטור מהשתחוואה — צריך להיות מסוגל להשתטח. זה לא רק נוחות, אלא תנאי במצווה עצמה.
מתי לא עושים נפילת אפים
הרמב״ם: לא עושים זאת בימים שמחים, כפי שרבי יצחק אמר — כי נפילת אפים מראה ייאוש, ובזמנים של שמחה לא מראים עצבות.
המנהג פשוט בכל ישראל: לא בשבתות, לא בימים טובים, לא בראשי חדשים, לא בחנוכה ופורים, לא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, לא בערב ראש חודש.
חידוש: הכוונה של נפילת אפים היא ממש תפילה דאורייתא — מתכוונים ברצינות רבה. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק. חסידים אפילו לא עושים במנחה — מסיבה ידועה (לא מפורט).
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
הרמב״ם: “וביום הכיפורים בלבד” — רק ביום כיפור עושים נפילת אפים בכל תפילה ותפילה, כי אז זמן תחינה, בקשה ותחנונים.
חידוש: לפי הגהות מהר״ם מנהגנו שלא אומרים תחנון ביום כיפור (לא נפילת אפים במובן הקלאסי). אבל אנחנו כן כורעים במוסף — זה זכר לכהן גדול, אבל נראה שיש לזה קשר גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה הנקראת נפילת אפים, לא סתם תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לכך.
נוסח נפילת אפים
הדין העיקרי: צריך לומר מה שמתחנן — זה העיקר. בסידור שלנו הכניסו פרק תהילים כנוסח, אבל העיקר הם התחנונים עצמם, לא דווקא נוסח ספציפי.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳ – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן
הקדמה – מבנה הלכות תפילה
רבותי, אנו לומדים כאן הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳, הפרק החמישי של הלכות תפילה. עלינו להזכיר תורם חשוב כל כך, הרב הגאון הצדיק הנגיד רבי יואל ורצברגר, ראש מכון כרם לתורה וחכמה, אמן יראו עינינו וישמח לבנו.
אומר ר׳ יואל נ״י, אם גם אתה יהודי שמבין בלימוד, יזם עסקי, ויש לך כסף, ואתה מבין לפגוש שיעור ייחודי, אתה אוהב לפגוש תלמיד חכם ייחודי כזה כמו ר׳ יצחק ולתמוך בו – עלי אני לא יכול לדבר, זה לא מתאים – עשה כמו ר׳ יואל, עשה כמו ר׳ יואל.
אומר הרמב״ם הקדוש, הפרק החמישי, הלכות תפילה מסודרות יפה מאוד. הרמב״ם כבר פירט את עיקר הלכות תפילה, ואחר כך את סדר התפילה, נוסח התפילה. בפרק הקודם, הפרק הרביעי, פירט הרמב״ם חמישה דברים המעכבין את התפילה, שזה לא רק לכתחילה, אלא שאם אין את זה התפילה אינה תפילה טובה. למשל, אם הידיים אינן נקיות, או שהמקום אינו נקי, או שאי אפשר להתפלל בכוונה, לא יצא, או שהרמב״ם אמר על דברים מסוימים “תפילתו תועבה”, צריך להתפלל שוב.
עכשיו הולך הרמב״ם לפרט עוד דברים שראוי, שמשפרים את התפילה, את האיכות של התפילה, אבל אם אי אפשר, בדיעבד אינו פסול. טוב מאוד.
חידוש: המספר שלוש עשרה
זה מעניין מאוד, יש עוד שמונה דברים. שמונה ועוד חמישה זה כמה? שלוש עשרה. זה אותו דבר, יש שלוש עשרה שזה מספר יפה. הרמב״ם לא אמר את המספר שלוש עשרה, הוא אומר שיש חמישה דברים שמעכבים, ושמונה שאינם מעכבים. סך הכל שלוש עשרה הלכות תפילה יש.
יש עוד לגבי התפילה, אם היא לא בזמנה, אם היא לא בזמנה. את עיקר התפילה אמר הרמב״ם, אמרנו שלושה דברים: הנוסח, הזמן, וכמה תפילות ביום. שלושה דברים, צריך להקפיד על החמישה דברים. אלו פרטים שאפשר לארגן אולי אחרת, אבל אני חושב שפחות או יותר אפשר להכניס הכל לתוך החמישה דברים, דברים שמעכבים. עכשיו יש דברים אחרים שאינם מעכבים, אלא הם דברים יפים, זה עושה את זה טוב יותר. כן?
אומר הרמב״ם, שמונה דברים. איך הוא לקח את הרשימה? גם לא, הוא עשה את זה בעצמו. כן, אבל המספר הוא שמונה. גם הקודמים, החמישה דברים, זה גם המספר של הרמב״ם עצמו. הרמב״ם מביא את זה מהקודמים מרב סעדיה גאון, שאני לא רואה שכאן הוא מביא, אולי על זה אין.
הלכה א – שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן
אז, אומר הרמב״ם, שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן, הוא צריך לשים לב, הוא צריך לזכור את שמונת הדברים, זהיר בהם לעשותם, להתפלל עם התנאים, עם שמונת המלאכות. אומר הרמב״ם שהדברים הם לכתחילה, אבל אם היה דחוק או אנוס, אם הוא היה דחוק או שלא היה לו את הראש להקפיד על החמישה דברים, הוא לא היה לגמרי דחוק לא להתפלל, אתמול הייתה הלשון שהוא נעשה דחוק והוא בכלל לא יכול להתפלל, אבל הוא לא יכול לקיים את התנאים, בלאו הכי, או שהוא לא יכול, הוא צריך לעמוד, הוא חולה. שהדברים הם דברים לכתחילה, אבל זה לא מעכב. או אפילו עבר, הוא עשה את זה במזיד, זה לא משנה. כן, אינו מעכב, זה לא מעכב את התפילה.
הרשימה של שמונה דברים
אומר הרמב״ם, ואלו הן, ואלו הם. ואלו הן, אלו הם הדברים:
1. עמידה – האופן איך צריך לעמוד בתפילה. שצריך לעמוד בכלל, ששמונה עשרה צריך לעמוד, אבל גם איך צריך לעמוד.
2. נוכח המקדש – שצריך להתפלל נוכח המקדש. הרמב״ם כבר הזכיר קצת שיהודים מתפללים לכיוון ארץ ישראל או לכיוון מקום המקדש. זה מעניין, הוא הזכיר את זה כשהוא מדבר על הדאורייתא, כשהוא עדיין לא אמר את ההלכה, הוא אמר שמדאורייתא, מה שהיה קודם, ההיסטוריה של לפני אנשי כנסת הגדולה, הוא אמר “והכל היו מתפללין נוכח המקדש”, כי זה כבר כתוב בפסוק מקודם. הוא אומר את זה כעובדה היסטורית שהיו מתפללים כנגד מקום המקדש. הרמב״ם מדייק שלא רק אפילו בארץ ישראל, אלא כנגד מקדש שילה, כנגד המשכן, איפה שהמשכן היה. נדבר על זה, אפשר לדבר שתי דרכים שם. בדיוק, כי ההלכה היא רק מעשה על זה. כן.
3. תיקון הגוף – איך הגוף צריך להיות, צריך להיות לבוש יפה. לא, הוא הולך לדבר… הוא אומר בעמידה, הוא מתכוון שצריך לעמוד, תיקון הגוף זה שצריך לעמוד שתי רגליים אחת ליד השנייה… כן. איך צריך לעמוד.
4. תיקון המלבוש – איך צריך להיות לבוש. עצם הדבר, צריך להיות מכוסה הערוה והלב, צריך להיות מכוסה, כבר למדנו זאת במעכב. כאן זה לא מעכב, כי צריך להיות לבוש יפה.
5. תיקון המקום – המקום צריך להיות מתוקן, המקום צריך להיות מוכן. זה גם, שלא יהיה מקום מזוהם זה מעכב, אבל שיהיה מקום מכובד, שיהיה ממש טוב, זה כבר חומרא.
6. השוואת הקול – שצריך להתפלל בקול מסוים יפה, לא לצעוק… איך מתכוונים שצריך להשוות. שזה לא יעלה וירד. כל הזמן צריך להתפלל באותה רמה. לא, יכול להיות שצריך ללמוד בפירוש הזה. תגיד לי מתכוונים שצריך להתפלל בדרך המצוות. הוא אומר, לא מאוד גבוה, וגם לא רק בלבו. זה הפירוש. פשוט זה הנקודה האמצעית בין גבוה ובין לחש. אז אפשר לומר, אה, אז, למה ההשוואה מתכוונת שבדרך המצוות, שזה הקול הנכון? כן, כן, הקול הנכון. אוקיי.
7. כריעה – הענין של מתי צריך להשתחוות בתפילה, חצי, להתכופף, ולא השתחוואה, ואיך להתכופף, להשתחוות לגמרי. אז, זה שני דברים. לא השתחוואה מתכוון לומר הפעמים הרבות. עם ראייה פנימית. כן, כריעה, זה מה שמתכופפים בשמונה עשרה.
8. השתחוואה – הדבר הראשון שעושים אחרי שמונה עשרה. כן. הנפילה. אוקיי.
הלכה ב – עמידה
אז עכשיו… הולכים ללמוד… זה אחד מה… אני אולי אעשה מספרים, יהיה יותר קל. כן. מה זה העמידה? נכון? הדבר הראשון זה העמידה, נכון? העמידה היא עמידה ממש, לעמוד בעמידה.
למה קוראים לתפילה “תפילת העמידה”?
כשאומרים, תפילה כאן מתכוונים לשמונה עשרה? הכל… הכל צריך לעמוד. הכל צריך להיות בעמידה. הכל צריך להתפלל בעמידה. האם קוראים לתפילה תפילת העמידה? תפילת העמידה, כן. אה… בקבלה יש סיבות אחרות למה קוראים תפילת העמידה, שזה כבר האחרון, ומשם כבר לא הולכים יותר גבוה, שיש משהו כזה. אוקיי, אבל אפשר שזה היסוד של אותה רעיון. כן. כי זו התפילה החשובה ביותר, שצריך לעשות בעמידה.
אני לא יודע, אני מבין, ואתה מרגיש את הענין של עמידה. זו האמת. הוא מביא את הבית מנוח, שכתוב שתפילה נקראת עבודה. אז, עבודה ועמידה, צריך תפילה ועמידה. צריך מה שהכוונה של עמידה היא. כמו שהכהנים עומדים בעבודה.
אני רק רוצה להיות ברור למה הכהנים למה צריך לעמוד בעבודה? למשל, כדי להתכוון להיות, אני לא רואה שמתכוונים טוב יותר כשעומדים, אני רואה שמתכוונים טוב יותר כשיושבים, אני לא יודע. אבל נראה… להתכוון, לא מתכוונים, אפשר להתרכז טוב יותר, להתכוון, אפשר גם להתכוון אחרת כשעומדים מתוחים, עומדים כמו בדרך, איך אומרים את זה, שעכשיו בסטייט אוף מיינד מסוים של רצינות, צריך לסיים, יש חשיבות מסוימת כזו. נראה ש… עומד לפני המלך, אומרים גם את הלשון. לא אומרים יושב לפני המלך.
דיון: הענין של עמידה
אבל אז זה הגיוני, כי המלך יושב ואתה עומד מולו.
יכול להיות שיש ענין של כבוד, הקב״ה הוא מלך יושב על כסא רם ונשא, ואתה עומד לפניו, עומד לפני המלך, ואתה מתפלל.
כן, טוב. זה מסוים… זה עבודה, זה שירות. העמידה עצמה לא נעשתה…
לא, העמידה עצמה היא שירות.
לא, העמידה עצמה היא מסוימת… זה כמו שרפים עומדים ממעל לו, המלך יושב והמשרתים עומדים. זה כאילו… זה מעניין, מי שעומד הוא כאילו בנמוך יותר, ברמה נמוכה יותר ממי שיושב, נכון? זה הפוך מהגשמיות שבזה. לעמוד אומר שאתה משועבד, אתה עובד.
ההלכה: עמידה על ספינה או עגלה
בואו נראה בהלכה, הדברים שכבר היו לנו קודם, שאם אדם בזמן התפילה עובר במקום שיש ריח רע ודברים כאלה. כן, בקריאת שמע ראינו, אבל קריאת שמע אינה עמידה. אבל שמונה עשרה, לכתחילה צריך להתפלל בעמידה.
מה קורה אם הוא יושב בספינה או בעגלה, שם אי אפשר לעמוד? אז כך, אם אפשר לעמוד, הוא צריך להשתדל, אפילו בדרך הלא נוחה של… אולי הוא רוצה לומר אפילו שעמידה על עגלה נקראת גם עמידה.
לכאורה אפשר, אבל אולי זה לא הכוונה. אולי זה לא אומר לעמוד, כי אתה נוסע עכשיו, אתה זז.
זה אומר גם לעמוד. אתה במקום שאתה נמצא, זה נקרא כמו שאתה עומד.
אה, כן, אמת. כי הגם רוכב כמהלך, אתה מתכוון לומר? ראינו שרוכב על החמור…
לא, אפשר גם לטעון שמבחינת שאתה עובר דרך מקומות, אתה לא עומד.
אבל אתה לא נוסע.
אבל אפשר לראות, רוכב על הבהמה כתוב שהוא לא צריך לעמוד.
אבל בקרון כתוב שלפעמים אפשר. לפעמים אתה יושב בקרון, אני לא יודע, ברכבת…
במטוס אפשר לעמוד.
לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. הנקודה של עבודה. שאתה עומד. אתה, העובד, הוא זה שעומד.
כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב?
צריך לבדוק למשל האם צריך לעמוד לתלמיד חכם בספינה.
יכול להיות שאז לא.
בספינה אולי כן, אבל רוכב… ראינו, רוכב כמהלך. אבל כאן כתוב על עניין אחר שזה לא רלוונטי. אבל כאן הלאה, “ואם לאו, אם אינו יכול לעמוד” – מה שכתוב שם שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם – “ישב במקומו ויתפלל”.
מעניין, זו משנה שכתוב “יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים”. לא כתוב אחר כך יהיה “ישב במקומו”. זה לגבי אותו נושא. המשנה מדברת לגבי “עומד להתפלל”, לגבי אותו נושא הוא קטן.
הלכה ג – נוכח המקדש
ובשורה הזו יש את הפסוקים “וזאת תהיה מנוחתך, נחלת שבטך, פעלת ה׳, בית המקדש של מטה, ומכוון כנגד”. שם רואים כבר את המחשבה שהמקום הוא דבר ספציפי מאוד חשוב. הרבה פעמים יש את הדבר שבכל מקום שאנשים מקדשים זה נעשה קדוש, אבל שם כן משמע שיש מקום קדוש, שזה “נחלת שבטך”, שהקב״ה שורה שם. גם “זה שער השמים”. יש ענין של להתפלל נוכח המקדש.
אבל זה לא מעכב שזה יעזור לנו. אבל הנוכח המקדש הוא יותר בראש. זה כבר מקום שאפשר להתמקד על המקדש, כי נמצאים אלפי מיילים משם, זה לא נוגע. אבל זה מכוון לבו כנגד. יש גם שהרמב״ם אומר “כדי שיפתח חלון”. כי זה משהו שעוזר. לא, אני אומר, זה לא ממש המקום, זה עדיין מאוד רחוק, יש ימים ביניהם. אבל הראש שלו מופנה לצד ההוא, זה עוזר קצת. בואו נראה בפנים, מדברים על הדברים.
הלכות תפילה פרק ה – עמידה, צמא ורעב, ונוכח המקדש
הלכה י׳ (המשך) – רוכב על הבהמה
אבל אנחנו יכולים לראות, הרוכב על הבהמה, כתוב שהוא לא צריך לעמוד. אבל בקרון כתוב, לפעמים אפשר. לפעמים הוא יושב בקרון, אני יודע ברכבת, אפשר לעמוד. מה שייך במטוס, אפשר לעמוד. לא אכפת לו מזה שכל המקום זז. לא. העיקר שאתה במצב יציב, אתה לא עושה כלום. לא נקודה של עבודה, מה שעומד. לא, ש, העובד, הוא זה שעומד. זה לא שהמקום זז. כשהמלך נוסע במרכבה, צריך גם לעמוד כל הדרך מסביב. צריך לבדוק למשל האם, צריך לעמוד לתלמיד חכם כשנמצאים בספינה. אף אחד לא. בספינה אולי כן, אבל רוכב, הם למדו, רוכב זה כמהלך, היה שם. לגבי אותו. אבל כאן כתוב על עניין אחר. אבל כאן הלאה ואם לאו, אם הוא לא יכול לעמוד, מה שכתוב שהוא לא יכול, מתכוון כנראה שקשה לעמוד שם. ישב במקומו ויתפלל.
מעניין, זו משנה שכתוב יכוון לבו, כנגד בית קדשי הקדשים. לא כתוב אחר כך יהיה לגבי מקומו. אותו לגבי אותו נושא. אבל המשנה מדברת לגבי עומד להתפלל לגבי אותו נושא, הוא לא יכול ללכת למזרח, הוא צריך להפנות לצד השני, למערב לא יכול. אבל הרמ״א למד מזה לגבי שאם הוא לא יכול לעמוד הוא נשאר יושב. ישב במקומו ויתפלל.
מעניין, קודם הרמ״א דיבר מה שהחולה פטור. כאן יש חולה שיכול להיות יום חול. הוא לא צריך לעמוד, עליו יש את החיוב של עמידה. ויתפלל, אפילו שוכב אם צריך. כן, צריך להתפלל ממש, כן, ישב ויתפלל. כן, ישב ויתפלל. כן הם יהיו יכולים להתפלל. אם זה ממש, כמה חלש שאתה לא יכול לעמוד, אולי אתה לא יכול להתכוון. אם אתה לא יכול להתכוון, אתה פטור לגמרי מהענין. כן, מבטלים את התפילה. נכון, אבל אם יש לך מספיק כוח להתכוון, ויש לך רק לא כוח לעמוד, אז צריך להתפלל. לא רק זה, אם הוא התחיל ולא יכול להתכוון. אה, בעצמו, הוא יכול רק דבר אחד, הוא צריך אחרת לבחור שוכב עם כוונת הדעת. איך זה יוצא?
דרגות של חולה – ישיבה, שכיבה, וכוונה
אומר אז, צמא ורעב הרי הם בכלל חולים. מי שצמא ורעב הרי הם בכלל חולים ומותרים. כשאדם רעב או צמא, הוא לא יכול להתרכז כראוי, או שהוא חושב כל הזמן על ה… או שהוא יכול סתם להיות חלש. הוא חושב כבר כל הזמן על האוכל שלו. כשהם חושבים, הם לא יכולים חלשים. כשהם חלשים, הם לא יכולים להתרכז כראוי.
הלכה י׳ (המשך) – צמא ורעב
תראה מה הוא אומר, “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”. הוא אומר שצמא ורעב זה לא בהגדרה דבר המונע. אבל צריך לבדוק. דברים המונעים מתכוון בכלל לדברים של נקיות, דברים מלוכלכים, בלשון הרמב״ם. אבל כאן זה, אין לו כוונה. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. הוא צריך קודם לאכול משהו. לכאורה ההלכה בנויה בפרק הקודם בדין של כוונה. אני לא יודע למה הוא יותר מעורר עם הכוונה. זה לא נכנס לכאורה.
אלא אולי דרך אגב שהוא מזכיר שחולה לא צריך לעמוד, אומר הרוקח. כן, זה מעניין מה זה נכנס כאן. כן, הוא מביא הרי “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. מה, הרמב״ם לא מזכיר כאן את הענין שבבוקר לא צריך להתפלל לפני האכילה. וזה כשלא רעבים. רעב לא אומר שהוא יכול לסבול לאכול ארוחת בוקר. רעב אומר שהוא מרגיש חלש. הוא חלש. והכי נמי, אם מישהו קם, הוא לא אכל מאתמול בלילה סעודה, והוא קם, הוא צריך כן, הוא חייב לאכול ארוחת בוקר לפני התפילה, כי הוא כמו חולה, הוא לא יכול להתכוון.
דיון: אין סתירה לאיסור אכילה קודם תפילה?
המפרשים לא מעוררים על משהו לגבי השחר, ושאדם רגיל יהיה. לא, אין שום סתירה. אני לא רואה בכלל את הסתירה. אמת, אמת. סתם עם המפרשים של היום, בוקר טוב אומרים, אבל אני לא רואה שזו בכלל בעיה. השאלה היא הפוך, כולי עלמא הרי חולה הרי פטור מתפילה, אני לא יודע, אם הוא לא יכול להתכוון. אבל זה הרי חולה ולא פטור, כי הוא יכול לאכול ולהתפלל.
הוא אומר כבר “יתפלל”, אבל הוא מביא שהרמב״ם הרי מדייק ש“אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא צריך אחרת לא לאכול. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, הוא לא צריך לאכול, הוא צריך אחרת להתפלל ולקיים את המצווה של לא לאכול לפני התפילה. “ואם לאו”, אז יש לו היתר לאכול. זה איך שהוא מפרש את זה.
תרגום לעברית
אבל הרמב״ם לא מדבר כאן על איסור אכילה קודם תפילה. זה בכלל לא הנושא. הוא מביא שהאחרונים מדברים על השאלה, אבל אני לא רואה שזו בעיה. יש עוד, יש מי שהולכים באותה דרך. אם היום נוהגים שמתפללים בכל מקרה בלי כוונה, ממילא לא צריך לאכול לפני התפילה, זה לא נכון.
חילוקו של הפרי מגדים – הכנה לתפילה מול גאוה זה
הפרי מגדים אומר הערה טובה. הפרי מגדים אומר, הגמרא אומרת שהאכילה לפני התפילה היא חוצפה של “אחרי כן ישתה”, גאוה זה, הוא כבר אכל יפה. אבל כאן, כמו שאומרים בחב״ד, אומרים, אוכלים לפני התפילה. האכילה היא הכנה לתפילה. לא שקודם אני לוקח את הגאוה של עצמי, ואחר כך אדאג לקב״ה. לא, להיפך, כדי שאוכל להתפלל אני צריך לאכול משהו. זה לא ענין של גאוה זה.
אני מסכים, אני מסכים. אני לא צריך להסכים, הפרי מגדים לא צריך את הסכמתי, הוא לא צריך… אני אפס כלום, שפל שבמיעוט. על כל פנים, השאלה היא… ר׳ איציקל השתדל כל חייו לאכול עוגייה לפני התפילה, אפילו כשאמר שאין לו כוח לאכול. כי היה צעיר כבר אברהם ראה שהוא חלש, אמר לו שיאכל כל יום עוגייה.
אבל זו ממש ההלכה של הרמב״ם, זו לא הנהגה חסידית. כן, כדי שיהיה לו כוח, וזה בדיוק למה שותים גם קפה, כי קפה מעיר, שיהיה קצת כוח להתפלל.
דיון: אכילה בבית הכנסת מול בבית
טוב מאוד. מה רציתי לומר? זה לא מפורש. אני חושב שבבית הכנסת, ברגע שעשו שיש מקום להיות בבית הכנסת, זה פשוט, אף אחד לא בא לבית הכנסת לאכול. בבית הכנסת אוכלים משהו כי רוצים להיות בכוחות להתפלל. אכילה בבית בבוקר לפני התפילה, זה “אחרי כן ישתה”, גאוה זה. אתה בא לבית הכנסת ואתה תופס משהו שם, יש קצת עוגיות, יש…
זה יכול להיות גם. כאן הרמב״ם עדיין לא הביא את ההלכה של לא לאכול לפני התפילה בכלל, אני לא יודע, אולי אחר כך הוא יביא את זה. הרמב״ם לא סבר שזה לאו. הוא אומר שהוא יביא את זה בפרק ו׳. כן, הרמב״ם, אנחנו לא למדנו. אני מתכוון, רבינו ירוחם סובר שזה רק אסמכתא, זה לא דאורייתא. הרמב״ם לא סובר שזה דאורייתא. לא, זה לא. אבל למעשה, הרמב״ם מביא את זה בפרק ו׳, נלמד על זה.
דיון: היום מתפללים בלי כוונה – האם לא שייך לאכול?
השאלה שכן קיימת היא, אם אומרים שהיום בכל מקרה לא מכוונים, אז אם אין צורך לאכול כדי להיות מסוגל לכוון. זה ענין על צד הקטנים. אבל זה לא נכון, כי זה… אנחנו לא אומרים עם התוספות שלנו שאומר שהיום מתפללים אפילו כשלא יכולים לכוון. מה זה אומר שצריך לעשות? לא להיכנס לבית הכנסת? זו חומרא גדולה מאוד. אנחנו לא אומרים שלא יכולים לכוון. אבל אם יכולים לכוון טוב יותר, אני לא רואה שיהיה ספק בזה. גם היום…
לא, שואלים אותו בחיוב. כאן אומר הרמב״ם, “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. אומר, את החיוב אפשר לומר שאין יותר, כי החיוב הוא רק אם אתה יודע שזה יעזור לך עם הכוונה. מה עוזר? יכול להיות שהרמב״ם סבר שזה תורם ליישוב הדעת לכוונה. אוקיי, נכון, אני אומר. הרמב״ם בכלל לא מפרש מה ההיתר שלו.
גם היום מה שאוכלים בשבת, מתפללים בבית כנסת חסידי בתשע, עשר, בטוח שאם לא אוכלים לפני כן, רוב האנשים אכלו סעודה גדולה בלילה מאוחר וכדומה.
איפה, צריך לומר שכשכבר מתפללים זה לא אותו מצב כמו שחרית. אמת, אבל אדם נורמלי, ההלכות שעומדות לא לאכול לפני התפילה, מדובר שמתפללים בזמן נורמלי, ומתפללים כבר שלוש שעות ביום, אר��ע שעות, חמש שעות, זה לא אפשרי ש… אני מתכוון, אני שומע, שוב, זו נקודה טובה. לא, הרבה אנשים רגילים להיות חלשים בתפילה, ונדמה להם שהם לא יכולים לכוון.
כוונת הגוף מול כוונת המוח
אני חושב שעמידה מדברת על סוג מסוים, ואחר כך מדברים על כוונות הדעת, מדברים על סוג מסוים של כוונת הדעת, משהו שהוא פיזי. למשל אתמול למדנו שצריך להתפלל מתוך לימוד ולא מתוך הלכה פסוקה. עמידה מדברת על הגוף, שהגוף יעמוד. יש מצב מסוים שהגוף יהיה ב… ואם רעב, הגוף לא בהכנה. העמידה היא משהו… הוא מכניס כאן גילוי שוק, כן. הוא מכניס כאן גילוי שוק, כי כוונה קודם כבר דיבר, כוונה שהראש יהיה רגוע. כאן מדברים על משהו שהגוף שלו יוכל לשתף פעולה, שהגוף שלו לא יפריע לו מלהתפלל.
אני שומע. אוקיי, אפשר לטעון שהיום אין כוח לעשות כוונות המוח, אבל כוונות הגוף לפחות אפשר להשתמש, יותר מקפידים לעמוד.
בדיוק להיפך, אם הרמב״ם אומר שצריך לאכול לפני כן, היום כשכל כך קשה להיות בכוונה, כל שכן וקל וחומר שצריך לאכול לפני כן, לעשות כל מה שאפשר, אולי תהיה קצת כוונה. מה זה להתייאש מכוונה?
אני שומע. זה מעניין איך האחרונים קיבלו שמאחר שכוונה היא משהו שמופרז, אדם לא יותר נוגע. לא צריך להשתדל. לפעמים יש קצת כוונה, בכמה מילים תופסים את עצמם. אני לא יודע, שמעתי פעם את הדבר הזה, שאם בפנים אין כוונה, כאילו שכבר הכניסו שהתפללו בלי כוונה, האם לא פשוט שבכל תפילה מנסים קצת להיות בכוונה? זה נכון לי כן. זה נכון לי כן. אפשר לדבר על זה יותר, אבל בואו נמשיך הלאה.
חזרה לרוכב על הבהמה – נפקא מינה למטוס
הרי רוכב על הבהמה. אבל אני חושב לכאורה שכאן זה נכנס, כי כאן מדברים על חולה שאין לו כוח לעמוד וכדומה. נכון, נכון, נכון. הכוונה שלו פשוטה שהגוף שלו לא הולך עם זה. זו המילה, שאם הוא חולה, מה הוא יאכל כדי שיוכל לעמוד גם. חולה לא יכול לעמוד, הוא לא יכול לעמוד על הרגליים. חולה לא יכול לעמוד על הרגליים, זה לא עומד. סרוח וצנוע עומד, אבל מה עושים עם חולה שאין לו כוח? פשוט, אין לו כוח להיות חולה, הוא לא יכול לאכול, והוא צריך להיות בעמידה נורמלית.
טוב מאוד. “הרי רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחוז בהמתו”, אפילו יש לו מי שיאחז את בהמתו, “ולא ירד, אין מחייבין אותו לירד”. הוא לא צריך, הוא לא יכול. תראה מה הוא מוציא, “אלא יושב במקומו ומתפלל”. כי עומד שם בשבעה סלעים, שאם הוא ירד מהבהמה שלו, אפילו אם מישהו תופס את הסוס, למה הוא עדיין צריך שמישהו יהיה שם? כי הוא לא יעלה וירד, זה דבר קשה. הוא לא יהיה מוכרח.
זו לכאורה ההלכה למי שנוסעים במטוס, שישבו במקום ויתפללו. שלשבת בכוונה עדיף על לעמוד בלי כוונה. אה, זה ברור. כך זה מסתדר, זה יוצא מכל ההלכות האלה.
הלכה י״א – נוכח המקדש
ואני זוכר שר׳ נחמן מברסלב אמר שכשנוסעים, צריך לדעת שמזרח הוא ליד החבילות. כי בא אליו חסיד והוא אמר שנסע לרבי, והוא עומד להתפלל למזרח, והחבילות היו מאחור, ובא מישהו והוא הלך לחבילות. אומר לו, “חכם, אתה צריך לדעת שההלכה היא, שכשיש חבילות לשמור, מזרח הוא ליד החבילות.” זה לא מעשיות, זה לא שלום עליכם, זה בנוי על ההלכה. זו כבר הלכה פשוטה.
הבא מבין שמונת הדברים, “נוכח המקדש”. אומר, “היה עומד בחוץ לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל”. הוא מסתובב למזרח. אם הוא במערב, הולך לכיוון מערב, שזה לכיוון ארץ ישראל. ובארץ ישראל הולכים לכיוון מזרח.
העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. אלו הדרגות, הוא מדבר על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים. זה המקום הכי קדוש.
הלכות תפילה פרק ה: כיוון התפילה, תיקון הגוף, ותיקון המלבוש
הלכה ג (המשך) — כיוון התפילה: דרגות בקדושה
דובר 1:
אם הוא במערב, האזור היה מערב, לא היה הבדל, הוא היה מסתובב לכיוון מזרח.
היה עומד בחוץ לארץ, מכוון פניו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל, מכוון פניו כנגד ירושלים.
יש דרגות, הוא מדבר כאן על דרגות בקדושה, כן? קודם לכיוון ארץ ישראל, כנגד ירושלים.
היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.
זה המקום הכי קדוש שם.
כן, מעניין. זה המרכז של העולם. שם מקום השכינה, ואתה הולך לנקודה שאתה הולך למקום השכינה.
הדין של סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה עם סומא, מי שעיוור והוא בכל מקרה לא רואה את בית המקדש? אה, מעניין, יש הבדל בין סומא למי שרואה כן, שניהם לא רואים את בית המקדש. אה, הוא אפילו לא יכול לראות איזה צד הוא מזרח.
סומא או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מי שלא טוב עם זה, אין לו את ההתמצאות לדעת איפה הוא. אין לו מצפן, בעצם. או המהלך בספינה, מי שעל ספינה והוא לא יודע איפה הוא, איזה צד, יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל. אז הוא יכוון את ליבו.
דיון: מה זה “כנגד השכינה”?
זה מעניין. כנגד השכינה. לכאורה מתכוון כנגד מקום השכינה בליבו, כי כנגד השכינה צריך כל אחד. לא, אתה רואה כנראה ככה, אז איפה השכינה? אומרים שהשכינה היא בקדשי הקדשים. אבל אם אין לך, אתה לא יודע איפה קדשי הקדשים, אומר השכינה באשר היא שם.
לא, לא, לא, תראה מה הוא מביא בפירוש המשניות במפורש. לשון המשנה היא “יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, והרמב״ם תרגם את זה כ״כנגד השכינה”. אולי הוא שינה את זה כאן?
אתה מתכוון לומר שאתה מדמיין שאתה הולך כנגד ה… ה״יכוין את לבו” זה לא ה״יכוין את לבו” של כוונה שלמדנו קודם שכל אחד צריך לכוון “כאילו שכינה כנגדו”. זה המקום הלאה. “יכוין לבו” זה לכוון למקום. אתה צריך לדמיין, אפשר לומר. או אולי כמו שאתה אומר, שהשכינה היא “כביכול” בכל צד, והוא יכוון את ליבו שהוא מתפלל כנגד השכינה, wherever השכינה נמצאת. השכינה לא דווקא צד.
והרמב״ם שינה מ״כנגד בית קדשי הקדשים” ל״כנגד השכינה”, כי הוא סובר שהרמב״ם אמר שאתה לא מחויב לדעת את הכיוון של בית קדשי הקדשים, אתה שייך אבל לכנגד השכינה. אז צריך לומר שהרמב״ם שינה. פשט מהפירוש המשניות עד כאן. יכול להיות? כן, יכול להיות. לא ברור.
במילים אחרות, אם אפשר לעשות בליבו, אם לא אפשר במעשה, יעשה בליבו. אוקיי.
הלכה ד — תיקון הגוף: איך צריך לעמוד
דובר 1:
תיקון הגוף, הדבר השלישי, כן? זה היה באיזה כיוון צריך לעמוד. עכשיו בא ענין איך צריך לעמוד, בעצם, נכון? התנוחה, ה, איך אומרים, הפוסצ׳ר.
כן, תיקון הגוף אומר הרמב״ם, כיצד? אומר הרמב״ם, כשיעמוד בתפילה, כשעושים עמידה בתפילה, צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו. צריך להיות מכוון, צריך לכוון את ליבו, צריך לכוון פניו כנגד, צריך לכוון… מכוון זה ממש ליישר. מכוון זה שם המשחק בתפילה. יכוון רגליו, ליישר את רגליו זו בצד זו.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, להסתכל למטה, זו מבט של הכנעה.
מה הרעיון של זו בצד זו? בגמרא עומד שזה בגלל המלאכים. כך עומדים המלאכים. אני חושב שזה יותר שזה בגלל המלאכים… זו דרך ענווה לעמוד. לא עומדים ככה, לא עומדים ככה. לא עומדים… לא הולכים בהליכה, לא הולכים בעמידה. לא מתנדנדים, עומדים ישר.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים.
אתה יכול להגיד לי מה זה אומר?
דיון: “לבו פנוי למעלה” — איפה האדם?
דובר 2:
כן, תן לי להגיד לך. כפשוטו. צריך לחשוב שאתה ממש בשמים. מה זה אומר איך אדם? להסתכל למטה, כאילו מביט לארץ, כאילו הוא מסתכל על הארץ. זו התנוחה של הגוף, לא אחרת. אבל הוא לא ירגיש קטן מדי, הוא ירגיש ש…
דובר 1:
לא, זה פירוש יפה גם. אבל מה הפירוש שיכול לפי הרמב״ם להתכוון “ויהיה לבו פנוי”? אתה זוכר “לבו פנוי” זה אחד מהקודים של הרמב״ם, נכון? “לבו פנוי למעלה”. “לבו פנוי” אומר איפה אתה חושב. מה בעל המאמר אומר, איפה האדם? איפה שהוא חושב, כן? איפה אתה חושב? שאתה בשמים. שמים אומר בין המלאכים, בין ה… כנגד השכינה, בדיוק. הוא לא חושב שהוא כאן. חושב, שאתה… שאתה חושב על זה, אתה נמצא. זה הפירוש.
דובר 2:
זה לשון הגמרא, “עיניו למטה ולבו למעלה”. כאילו, אולי זה אומר, כי את… “עיניו למטה” זה ענין לכאורה של הכנעה, שלא תסתכל מסביב. אבל לא תחשוב שכאילו אתה תחשוב שה׳ על הארץ. זה לא הדבר. אלא כאילו, לבו למעלה.
דובר 1:
אני זוכר שיש דרשה יפה של תלמיד רבינו יונה, אני לא זוכר איפה, הוא הסתכל בגמרא על זה, על “לבו למעלה”. אני חושב שאפשר ללמוד את זה על פי יסודו של הבעל שם טוב, שאיפה שחושבים שם נמצאים. אבל אפילו אפשר לומר ממש דמיון, כאילו שאדם מדמיין, כמו שאומרים שאפשר לכוון לבו כאילו הוא בקודש הקדשים. אפשר לדמיין שהוא נמצא בין המלאכים ששרים לה׳ וכדומה. יכול להיות דמיון כזה.
המשך תיקון הגוף: הנחת הידיים
דובר 1:
ומניח ידיו על לבו כפותות. שהוא מניח את ידיו, שתי הידיים אחת על השנייה. כמו שכפותות אומר מחובר, כמו שהוא הניח יד אחת על השנייה. הימנית על השמאלית. הוא מניח את היד השמאלית על הלב, ועל זה מניח את ידו הימנית.
לא היו מקפידים על זה בהלכה? היום הרבה אנשים לא מקפידים. אוקיי, יכול להיות שקשה לחנך וכדומה, אבל…
ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד.
זה גם פוסצ׳ר, או זה עוד משהו? כי לכאורה, העמידה הישרה ועם הידיים מחוברות ולבו למעלה, זה העומד לפני רבו באימה וביראה. אין סתירה.
ולא יניח ידיו על חלציו. הוא לא יניח את ידו על הצד שלו מהכתף. זה אומר ככה, נכון? כן, על המותניים. כמו מי שהוא בעל גאווה עומד. אלא… בעצם, ברגע שאמר שהידיים צריכות להיות כפותות, ברור ש״ולא יניח ידיו על חלציו”. אבל יש כאלה לכתחילות. הלכתחילה העיקרית היא שיהיה ידיו כפותות.
סטייה: פריסת כפיים בתפילה
דובר 1:
יש שאלה אחת של… ר׳ קאפיל מביא את השאלה של… אני לא זוכר מי, אראה, ר׳ יעקב עמדין מדבר על זה, שלכאורה בחומש ובנ״ך רואים שמתפללים בפריסת כפיים, עם הרמת הידיים. אבל לא רואים בהלכה שצריך לעמוד כזה דבר. עומד יותר שצריך להניח את הידיים ככה. כן, כן. הכוזרי מביא תשובה של אחד האחרונים שטען שמאחר שהנוצרים התחילו להתפלל כך ונוהגים מאוד להתפלל כך עם הידיים מורמות, היהודים הפסיקו לעשות את זה. רבי יעקב עמדין לא מרוצה מהתירוץ הזה. הוא אומר כך, אני לא זוכר מה התירוץ שלו שם, אם יש לו תירוץ, אבל…
זה דבר מעניין, זו ממש דרך תפילה שרואים כל הזמן בחומש, ולא רואים.
חזרה לתלמידי רבינו יונה: “לבו למעלה”
אני רוצה רק… הרמב״ם מתכוון לכאורה כאן, בתלמידי רבינו יונה יש פירוש על הפרק הראשון בברכות, שם עומד כך, מה זה “לבו למעלה”? “כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים, או הנביאים, כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך”.
ואחר כך הוא אומר פירוש אחר, “לבו למטה, עיניו למטה”, שיתפלל גם לבית המקדש. זה לא הפירוש של הרמב״ם. הפירוש של הרמב״ם הוא “עיניו למטה” כפשוטו. מפי מורי הרב רבינו יונה. אבל זה אומר פשטות הגשמיות. רק לחשוב על הנשמה ולא על ה… כן, זה אומר לא פשטות, זה אומר כפשוטו, שזה הוא חושב. זה לא כל כך מסובך.
זה הפשט. אבל רבינו יונה אומר שאחרי שמשתחרר מגשמיות, צריך להיכנס לבית המקדש של מטה. זה אני לא יודע אם הרמב״ם היה מסכים. הספרים שלנו אומרים שצריך להחזיק שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וצריך להתפלל שם. אבל בסדר.
חידוש: הרמב״ם אומר לא לעצום את העיניים
הרמב״ם אומר שלא לעצום את העיניים, שמת לב? “עיניו למטה”. זה אומר, העיניים פחות או יותר עצומות, ואתה מסתכל למטה. לא, אתה לא מסתכל מסביב, אתה לא עוצם ככה. נכון. מעניין. אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה ה — תיקון המלבוש
דובר 1:
כן. זה תיקון הגוף, כן, איך צריך לעמוד. אחר כך יש תיקון המלבוש, איך צריך להתלבש, זה הדבר הרביעי.
תיקון המלבוש, כיצד? שיתפלל… אה, כל הדברים האלה אינם מעכבים. הפשט הוא כנראה אותו דבר, אם קשה לאדם לעמוד כך וכדומה, אינו צריך לעשות זאת. יש גם מדרגות. יש מדרגות של עומד לפני… זה תיקון הגוף. הטוב ביותר הוא, כמו שהוא אומר, לפחות לא להניח יד על החלצים.
תיקון המלבוש קודם התפילה. מתקן מלבושיו תחילה, מכין את הבגדים, ומציין עצמו ומהדר. מתלבש יפה, מתקשט, “התקשטו ישראל בציניהם”. מתלבש, שיראו שזו בקישה מתפללת. ומהדר, מתייפה, שנאמר “השתחוו לה׳ בהדרת קודש”, ביופי.
אז הוא ממשיך, הוא הולך להביא את הגמרא, “ולא יעמוד לתפלה באפונדתו”. לא יעמוד להתפלל כשהוא לבוש בתרמילו. כן, אפונדתו פירושו משהו שנושאים, בגד שיש לו כיסים גדולים. או שזה פירושו איזה דבר ברזל, או שזה פירושו איזה גופיה, איזה דבר שהוא פשוט לא קצר, לא דבר מכובד.
“ולא בראש מגולה”, לא עם ראש מגולה. כל היום צריך ללכת עם כיסוי ראש, אבל בתפילה צריך לשים כיסוי ראש.
“ולא ברגלים מגולות”, לא עם רגליים חשופות, בלי גרביים, רגליים חשופות, “אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים”. אם במקום ההוא מקובל שבמקום חשוב, כשעומדים לפני אדם גדול, לובשים גרביים, אתה יודע שזה הענין של כבוד.
דיון: “ראש מגולה” — תלוי במנהג המקום?
דובר 2:
אומר הרמ״א, “ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו”. לא יחזיק… אלה הדברים של הליכה, אולי ראש מגולה גם תלוי במנהג המקום?
דובר 1:
לא, הוא אומר “אלא במנעלים”. זה לפי המנהג, מה שמקובל אצל האנשים החשובים. אבל בשום מקום לא עושים דבר שמטריד, שלא… תראה, כי זה לא ממשיך להיות קשור למלבוש, אבל זה יכול להיות קשור, הוא אומר אפונדתו, שפירושו נושא ברזל עמו.
אוקיי. הוא אומר לך הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להשתחרר. “בכל מקום לא יאחז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו.”
קושיה: דוד המלך וספר התורה
דוד המלך היה איש אשר ליבו תורה, חייו תורה, הוא חושב רק בזה. הרי לכאורה מלך שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו כמו קיטל.
הלכות תיקון המלבוש והמקום לתפילה
המשך הלכות תיקון המלבוש — החזקת דברים בידיים בשעת תפילה
הוא אומר הלאה, לא יחזיק דבר חשוב בידיים, כי זה לוקח את השקט מהראש, כי הוא צריך לשמור שלא ייפול, הוא לא יוכל להתלבש. חמקו מלאחוז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו, רק אם ליבו טרוד בזה, הוא חושב על זה.
הרי לכאורה מעלה שהיה לו תמיד ספר תורה, הוא הוציא אותו לפני התפילה, הוא הניח אותו לפני התפילה. אם הוא החזיק אותו, אולי היה לו לבוש משהו שהוא היה צריך לשאת. ולא יאחז מזוזה בידו, הרי לפעמים היא יכולה להישבר, הוא צריך להחזיק אותה בחשיבות, לא יחזיק בידיים כי זה ייקח את הריכוז שלו על התפילה.
החריג של לולב — מצות היום
אבל מתפלל ולולב בידו, הוא מביא הרי ראיה מכאן, אתה יכול לראות שלולב גם מטלטל, אבל לולב כן אפשר להחזיק, למה שזה מצות היום. הפשט הוא, מאחר שזה מצות היום, הוא כבר רגיל לזה, הוא מחזיק אותו כל הזמן ביום טוב, ממילא אין לו את ה… לוקח לו את הראש, לא באמת, או כי עכשיו זה דבר חשוב, ממילא יש היתר? לא ברור.
הוא מביא ראיה שמאחר שזו מצווה, זה לא כל כך מטריד. אני לא מבין את זה. הייתי אומר אחרת, הייתי אומר שהפשט הוא, זה חלק מ… לא מחזיקים דבר שמפריע לדבקות, מפריע לכוונת התפילה. לולב הרי הדבר שמתפללים איתו, אומרים הלל איתו, זה חלק מהתפילה, מצות היום.
הוא מציין את הגמרא שמנהג אנשי ירושלים היה ללולב כל היום, הולך לנחם אבלים, לבקר חולים, לאן שהוא הלך לקח את זה איתו. הפשט הוא שבימים האלה זה בכלל לא בילבל אותו, הוא כבר היה מורגל כך, הוא כבר היה רגיל לסגנון הזה, ממילא זה לא מבלבל.
אבל סתם כך ביום טוב, נראה שכיוון שזו מצווה, ממילא… אולי כיוון שזו מצווה זה אחרת. אולי הטרדה אינה טרדה שמופרדת מהתפילה, שמפריעה. הטרדה עצמה היא גם טרדה של מצווה. הוא הולך להסתכל על זה, הוא הולך להיזכר אה, זה יום של להודות להקב״ה על הלולב.
משא על ראשו — משאות כבדים על הראש
או משא על ראשו, קודם הוא אמר שאסור להיות עם… חשוף את הראש. אבל אם יש לו שטריימל כבד מאוד על ראשו, איך מתפלל. כן, הוא לא מדבר על שטריימל, הוא מדבר על… הוא אומר כך, הוא אומר כך, אם זה פחות מארבעה קבין, כמו השטריימלים של פעם, פשיטא לכאורה שמותר להתפלל. אבל השטריימלים של היום ששוקלים טון, זה huge, אי אפשר להתפלל כך. ואם יש לי כאב ראש, אני לא יכול להתפלל, יסיר את המשא הכבד מהראש.
אבל פשוטו פירושו כמו שרואים במקומות ערביים שאנשים מחזיקים, זה נורמלי שאדם יחזיק דברים על ראשו. בידיים מחזיקים רק תיק קל. דבר כבד מאוד שמים שק על הראש. זה טוב מאוד, קל יותר לשאת דברים על הראש מאשר בידיים. אבל זה עול של טרחה. על הראש יש בעיה, זה לא מאוזן.
בקיצור, זה לאו דווקא נושא שמפריע מהתפילה. הוא אומר שזה יותר נושא של כבוד. אתה יכול לחשוב שזה נושא של טרדה. כל הדברים האלה, כבוד עם טרדה, אלה דברים שקשורים. אבל זה הדבר. והכי נמי, אם קשה מאוד למישהו השטריימל, יסיר אותו. זו השאלה.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
דרך כל חכמים ותלמידיהם להתפלל אינו אלא שיהיו עטופין. הוא מפרש, מתעטפים בטלית, כי מצוות ציצית יש לה שייכות לתפילה. זה דבר עצום להתפלל עם שטריימל. זה דומה ללילה שהוא אמר. אבל עטיפה היא יותר ענין של כבוד, שלובשים כובע. גם כבוד הוא אמר, כי זו מצוות ציצית. השאלה היא מה אתה מתכוון דווקא בציצית. יכול להיות שלובשים כובע, זה גם הנושא של עטיפה. כובע, שטריימל, כיסוי ראש, זו דרך כבוד. זו דרך כבוד מיוחדת.
ומאוחר יותר, לגבי ציצית, כותב הרמ״א, “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחויב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” זה גנאי לתלמיד חכם. הוא אומר הרי גם תלמיד חכם. תלמיד חכם צריך ללכת לבוש ציצית כשהוא מתפלל, כי הוא יודע את המצווה. עם הארץ לא יודע, הוא יודע שזה נוסח של ללכת עם ציצית. אבל תלמיד חכם יודע שזו מצווה שהוא יכול לתפוס עוד מצווה.
כך הוא יכול להיות גם כבוד, שהוא הולך עם טלית. הוא הולך עם טלית, זה כבוד.
דיון: עטיפה במנחה ומעריב
ומה עם מנחה ומעריב? גם הרמב״ם סתם לא עשה חילוק? צריך ללכת במנחה ומעריב גם עם טלית? מעריב אינו זמן ציצית, אבל לכאורה מנחה כן, והוא לא אומר. הוא מדבר על המצווה או על העיטוף של ה… של ה…
השאלה היא, האם זה בעיקר תיקון המלבוש, או שזה משהו נוסף של להיות עם עוד מצווה, שהוא קובע את הסעודה ברוב מצוות, משהו כזה?
לא, זה כבוד שהולכים עם המצוות. זה בגד שיהודי הולך. אפשר להציג את זה כמו שאמרת לגבי לילה.
ברגע שאנחנו נוהגים שהולכים בבוקר עם טלית, אבל במנחה עם כובע, שניהם זו עטיפה. בבוקר זה לפי הפשט, והכובע הוא בעצם העטיפה של ה… אבל זה רק חכם ותלמידיו. סתם יהודי לא צריך כובע בתפילה, כך עומד ברמב״ם.
אוקיי. עד כאן היו הלכות תיקון המלבוש. עכשיו נלמד איזה מקום טוב להתפלל.
הלכה ו — תיקון המקום
אומר הרמב״ם, מהו תיקון המקום? איך צריך המקום להיות מוכן?
יעמוד במקום נמוך
אומר הרמב״ם כך: “תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”, יעמוד במקום נמוך, שטוח. הגמרא אומרת “ממעמקים קראתיך ה׳”. אני לא יודע בדיוק מה הרמב״ם הולך לומר, אבל רואים ששם השקט הכי גדול, כי הוא לא יכול ליפול משם. כשהוא עומד על איזה גבעה או על ספסל, הוא יכול ליפול. אוקיי, “מקום נמוך”.
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”, כך שאף אחד לא יעבור לפניו, לא יהיו לו הסחות דעת.
חלונות כנגד ירושלים
אומר הרמב״ם, מתפללים אמנם כנגד הכותל, אבל יש ענין של להתפלל כנגד ירושלים. אומר, “וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה׳”. אצל דניאל כתוב, החלונות היו פתוחים בעלייתו, בקומה שלו, כנגד ירושלים. זה אומר שהוא הסתכל על ירושלים.
דיון: חלונות כנגד ירושלים — אור או כיוון?
יש הלכה, יש לי חלון בצד. בבבל אני יכול לשמוע, בבל לא כל כך רחוק, והוא אולי ידע שהוא פותח את אותו חלון, יודע שבדיוק שם ירושלים. אבל הוא פותח חלון באמריקה והוא נמצא בירושלים… ארבעת אלפים מייל, לא כל כך רחוק, ארבעת אלפים מייל. אותה יבשת, לפחות, אני מסכים.
הוא אומר, רבינו מנוח, שהחלונות זה יותר כדי שתשמח הנפש. הוא מביא שביום המעונן, שביום מעונן לא רצו לומר תחנון, כי האדם מדוכא, זה מצב שחור. פותחים את החלונות, השמש זורחת פנימה, אז טעים להתפלל.
הוא אמר כך, אם אתה בבית, לא טוב שיהיה לך שטח ריק מולך, כי מישהו יעבור. אבל אם אתה בשדה שאנשים לא מסתובבים, אין מי שיעבור מולך, הולך להסיח את דעתך, על זה נאמר כנגד ירושלים, ויחזיר פניו לכותל. אם לא תהיינה לך הסחות דעת, זה כן דבר טוב, ישוב הדעת להיות עם שטח ריק.
אני חושב שאתה רוצה לומר שהוא מתפלל הרי כנגד ירושלים, יצא שהוא מתפלל מזרח, צריך באותו צד להיות החלונות שלו. זה אמנם לא. כן, מדברים כאן, הוא צריך להיות עם חלונות. אין סתירה, יכול להיות סתם חלון, הוא מתפלל לצד, יכול להיות סתם חלון עם וילון, אבל נכנס האור, הוא לא מופרע מהאנשים.
בתי הכנסת אמנם לא אוהבים לשים חלונות במזרח, כי הם סוברים שזה מפריע. אבל המשנה ברורה, ויחזיר פניו לכותל, אומר זאת, שלא יהיה שום דבר מולך. לפתוח חלונות פירושו גם באופן שלא תופרע. אבל אין סתירה, כל אחד מבין, צריך להשתמש בשכל. אם זה בדיוק מקום שמולו יש חנות, אז מה שיהיה, צריך להשתמש בשכל איך.
קובע מקום לתפילה
עוד הלכה. ההלכה עומדת בגמרא, אדם יקבע מקום לתפלתו תמיד, יעמוד תמיד בערך באותו מקום.
אה, אז זה הפירוש, שהוא מדבר, דרך אגב, למדנו השבוע בספר המאור שאין לו ערוך, באחד הגליונות של בית המדרש בשול. כל ההלכות האלה, שתלמד אחר כך תפילה בציבור, פרק שלם על זה, מהו הענין להתפלל בבית. להתפלל בבית, לפתוח חלון. אומר, להתפלל בבית, אדם מתפלל בדרך כלל אין לו זמן ללכת לא כל יום. אז, יש לו מקום מסוים בביתו יש שם פינת בית מדרש קטנה. אבא שלי אמר לי, הוא זכר שאביו היה לו ארון מסוים, שם היה מתפלל מעריב. זה קובע מקום לתפילתו.
דיון: קובע מקום — בבית המדרש או בבית?
יפה מאוד. בבית המדרש זה כבר מקום קבוע. כל המקום הוא מקום קבוע. זה נושא שלם אם לאדם יש מקום מסוים בבית המדרש שלו, אבל זה לאו דווקא. יכול להיות שמקום יכול לומר שהוא הולך לאותו בית מדרש, לא לבית הכנסת הציבורי, כי זה מביא לשקט.
יש מחלוקת, זה מעניין, הכתב סופר מביא מחלוקת על זה. הוא מביא רא״ש, והרא״ש מביא ירושלמי שבבית הכנסת צריך להיות מקום. אבל הוא עצמו אומר הוא לא מבין, כל בית הכנסת הוא מקום תפילה. זה אומר שכשהוא מתפלל בבית, מה שדיברנו, כשהוא מתפלל בבית יעשה מקום. והם מתווכחים בירושלמי.
אז, אם הוא החליף מקום בבית הכנסת הוא אולי יוצא כל השיטות, אבל יש בוודאי בעלי דעות שסברו שזה לא חסר.
אוקיי. הלאה, אומר הרמ״א, אם בא אורח או משהו כזה, יאמר שלא צריך לקיים את המצווה של קובע מקום. יש ראשונים שאומרים שקובע מקום פירושו אותו בית כנסת. לא דבר שמפריע לכוונות, חלילה, מקום תפילה.
אין מתפללין בחורבה
יפה מאוד. ואין מתפללין, אומר הרמ״א הלאה, אין מתפללין לא בחורבה. לא מתפללים בחורבה. הגמרא אומרת על זה שתי סיבות: או משום שזה מקום מסוכן, יכול ליפול, או משום חשד. בחורבה הולכים לעשות עסקי שדים. אתה הולך שם להתפלל. אה, הלאה מדברים על תפילה ביחידות, לא כשיש מנין בחורבה. כל הרבאים החורבניים האלה, הוא לא מתפלל במקום נורמלי, הוא מתפלל כשהוא נמצא איפשהו בחורבה.
רבינו יונה אומר שמה שכתוב שאסור לעשות משום חשד, אנחנו זוכרים שלמדנו בהלכות תשובה שהחושד בכשרים לוקה, אסור לחשוד ביהודי אחר. אומר, זה כשהאחר לא עושה שום דבר שמחשיד. אבל אתה עושה דבר שמחשיד, אתה לוקה. אתה גרמת שיהודים אחרים יחשדו ביהודי אחר. נו נו, כך הוא אומר. זו עבירה גדולה, אסור לך לגרום לעשות עליך חשד, כי אתה גורם ליהודי לעבירה של לחשוד.
ולא אחורי בית הכנסת
אוקיי. ולא אחורי בית הכנסת. לא מתפללים מאחורי בית כנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת. רק אם הוא מתפלל עם הפנים לבית הכנסת. אחד המורדים, שהוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים אל פנים כנגד בית הכנסת. אני חושב גם שהנושא של פני החשד, אני לא חושב על הנחת, אני אגיד לאדם.
מה זה אומר, האדם, כל פעם שאדם עובר חדש נכנס לחדר, הוא חושב אולי יש כאן פסול, אולי זה לא טוב. אבל החשיבה, אני חושב שזו דרך יפה לומר לאדם,
תיקון המקום, תיקון הקול, וכריעות בתפילה
הלכה: לא להתפלל עם הגב לבית הכנסת
הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים
הלכה: לא יחזור בית הכנסת
דובר 1: אוקיי. “ולא יחזור בית הכנסת”, הוא לא יתפלל בגב של בית כנסת, “אלא אם כן פניו לבית הכנסת”, אלא אם הוא מתפלל גם עם הפנים לבית הכנסת. כלומר, הוא מסתובב, הוא עומד בחוץ ולא פנים כנגד בית הכנסת.
אני חושב גם שהנושא של “מפני החשד”, חשבתי על זה אתמול, פשוט שמה זה אומר, האדם כל פעם שאדם הולך לשם, אחד הולך לחורבה, חושב אולי שם יש פת זונות? אז מה נהיה החשד? אני מבין שזו דרך יפה לומר לאנשים, שיהיו חושדים בך ממש, אל תעשה זאת. זה מקום ניסיון. כאילו כשאומרים לאדם, אל תעשה מפני החשד, מתכוונים לומר, זה סוג של מעשה, אל תיכנס למקומות שאתה יכול להימצא ממש בחשד. אני מבין שזה פשוט לשון נקיה כזו.
הלכה: לא לשבת ליד מתפלל
דובר 1: אוקיי. “ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה”. עוד הלכה חדשה. אדם מתפלל, כן, כאן מדברים על מתפלל חי. אהא. כדי שהמתפלל יהיה לו מקום שאין בו שום הפרעה, לא תשב ממש לידו, כי אתה גם לוקח ממנו את הפרטיות שלו, מה… “אוי לאחריו ולפניו”, או שאתה צריך לעבור פלדאו שאלך בגלל, “עד שירחיק ממנו ארבע אמות”. כלומר, אתה מפריע לאדם.
כאילו עוד מהתקנות, אני רוצה לומר ככה, מבינים, זו הלכה לאנשים האחרים, שאתה צריך להתחיל להתפלל במקום שלא יפריע לאף אחד, שאתה לא נכנס… אבל… זה בכלל לא שייך בבתי מדרש הקטנים של היום, זה יותר מדי. כן, אבל זה ממש, זה לא לוקח ככה את הפוקוס, כי ככה מקובל. “לישב בתוך ד׳ אמות של תפלה”.
דיון: למה הציבור לא מקפיד היום
דובר 2: אולי לא, אולי אם כל ההלכות האלה הן על ה…
דובר 1: לא, אני חושב הערה אחרת. הציבור היום לא מקפיד על זה. אני מבין שיש לזה קשר למצב הריהוט. כלומר, אם יש ספסל, לכל אחד יש את המקום שלו, הנה הספסל שלי, הנה השולחן שאני יושב, אז הנה הד׳ אמות. הד׳ אמות זה לא הלכה מג׳יק, שהנה ארבע אמות. זה מקום שלו שם. אם יש לך ספסל ושולחן, שם מקומך. השולחן הבא לא בד׳ אמות שלך. ד׳ אמות זה לא גזירת הכתוב.
יכול גם להיות שה״לאו לפניו” מתכוון, ההוא עוסק באמצע לעשות דברים אחרים, ההוא עוסק בביתו. זה הולך לקחת, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך. אבל אתה בבית מדרש, כולם מתפללים עכשיו, ההוא לא הולך לקחת את הפוקוס שלך. אתה בבית, ואני יודע שאחד עובר עם סיר גדול, הוא עוסק באמצע לערבב, אני לא יודע מה לעשות, אתה הולך להסתכל מה הוא עושה, זה הולך לקחת את הפוקוס שלך מהתפילה.
הלכה: לא להתפלל במקום גבוה
דובר 1: אוקיי. הלאה, הם למדו שצריך לעמוד במקום נמוך. אני מבין שזה עולה על זה, “לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל”. לא צריך לעמוד על במה קטנה. “לא יעמוד לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא”. לא צריך לעמוד על…
דיון: רבנים שמתפללים על במה
דובר 2: הרבנים שעומדים על במה כשהם מתפללים?
דובר 1: על במה גדולה. הוא הולך לומר, הוא הולך לומר היתר. “ואם היה גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו”. אם זה גדול מספיק, רשות לעצמו, הרי זה עיר. אין בעיה. זה ההיתר של הרבנים שמתפללים על במה, הם עושים במה גדולה. זה מספיק עוד עיר.
“וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו”, שזה ממש מוקף, “כמקום כרשות בפני עצמו”, זה בטח לא הבמות הרבניות. אבל האיסור של “לא יעמוד במקום גבוה” יש לו לפחות. זה בטח לא דרך הכנעה לעמוד להתפלל על במה.
התירוץ הוא שהוא שליח ציבור. שליח ציבור עומד הרי על הבימה, שהציבור יוכל לשמוע אותו. זה דברים אחרים, הוא משרת את הציבור הרי. הבמה היא לא לכבודו, הבמה היא לכבוד הציבור, שכשהוא מדבר לציבור הציבור יוכל לשמוע. אם הרב מתפלל ביחידות על במה, אז זה ממש פאני. אבל העולם אומר הרי שהוא שליח ציבור של הציבור, שליח ציבור אומר רק איפה מחזיקים. אז, יכול להיות. כן, תמיד אפשר למצוא מעשה רבני ליישב.
טוב. הענין עדיין לא נגמר. עוד היתר למקום גבוה. “וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, לפי שאין גובהו ניכר, שהוא חלוק לרשות לעצמו”. זה כמו רשות קטנה לעצמו. תפילה יש לה גם קשר לקביעות המקום.
הלכה: פועלים על עץ
דובר 1: “ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן”, מתי הולכים להתפלל? “יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן”. הם ירדו למטה להתפלל והם יחזרו להתפלל. הם לא יכולים להתפלל כשהם על דבר חד. “ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, ואינו טורח גדול לרדת, מתפללין במקומן”. אם אין זה טורח גדול לרדת, הרי הם שם כי הם מוצאים מקום טוב מאיפה להגיע לזיתים או לתאנה, “מתפללין במקומן, מפני שהטורח מרובה”. כי יש טורח גדול לרדת, התירו להם.
טוב מאוד. האמת היא שההלכה היא לא רק עם ההלכה של מקום, גם כאן כמה מטריחים אדם באמצע עבודתו ותפילה.
הלכה: פועלים — בסעודתן לעומת בשכרן
דובר 1: הגמרא מתפלל, יש “אם היו עוסקין בסעודתן בלבד”, אם האדם הוא רק עני והוא עובד, וכל מה שהוא מקבל בתשלום הוא מקבל לאכול, “מתפללין תפילה של שמונה עשרה ברכות”. הוא יתפלל את כל התפילה, כי אין לנו כל כך רחמנות על בעל הבית. בעל הבית יכול לשלם לך את האוכל אפילו אתה מתפלל את כל התפילה.
אבל אם… מדברים כאן באופן שבעל הבית מרשה. אם בעל הבית לא הולך לתת לו, זה להפך, אז יש יותר רחמנות על בעל הבית. כלומר, הולכים לגנוב מבעל הבית. זו המילה. אז המילה היא אולי שהוא לא עושה כל כך הרבה כסף, יתנו לו קצת זמן להתפלל. אולי זה הכלל.
“ואם היו עוסקין בשכרן”, אם הם מקבלים שכר, אז נותנים להם היתר שהם לא יפריעו כל כך מהתפילה, הם לא יקחו מהזמן שלהם לעשות את העבודה, אלא הם יתפללו את תפילת “הביננו”, התפילה הקצרה יותר.
חידוש הרמב״ם: אין מנין לפועלים
דובר 1: אומר הרמב״ם, “בין כך ובין כך”, אין חילוק אם הוא עובד בשכרן או בסעודתן, אפילו כשהוא עוסק בסעודתן לא אומר שהוא יפריע כל כך הרבה זמן ללכת להתפלל בבית המדרש או לדוכן. “בין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם”. הם לא צריכים ללכת לבית המדרש להתפלל.
דובר 2: להצטרף לשליח ציבור, או אפילו ללכת לשמוע את שליח ציבור?
דובר 1: לא, הם לא עושים שם. הוא לא עושה מנין לפועלים. הוא לא עושה מנין בין הפועלים.
דובר 2: כן, הוא לא עושה מנין בין הפועלים. הוא לא צריך ללכת לאותו דבר.
דובר 1: לא, הוא לא צריך שם. נגיד יש שני אנשים, יש עשרה אנשים, עשרה פועלים, הם יכולים לעשות מנין, והרמב״ם עומד שהפועל לא עושה מנין. החינוך אומר שהם עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך. אני לא יודע מאיפה הם לקחו את זה. כביכול, יש אמונה גדולה שבעל הבית של היום ירשה כן לפועלים לעבוד, לתת לתת. הם תמיד סומכים על ראש המשפט. אבל טוב.
סטייה: עבודה בזמן הגמרא לעומת היום
דובר 1: הדבר הבא הוא עמד השוואת הקול. בזמן הגמרא לקחו הרבה יותר ברצינות את נושא העבודה. הכנסת הגדולה גם ראתה איזו עבודה. הם עבדו בשדות, זה ממש, אין יותר מדי זמן, צריך לסיים את כל הזריעה היום וכדומה. עבודה במשרד, אין שום בעיה שהולכים לשעה להתפלל מנחה, מה אני יודע, מה הוא עשה? אין שום בעיה. הוא הרי לא עשה משהו שמפריע לפרנסה במהלך היום, הוא הלך להתפלל.
הלכה: השוואת הקול — באיזה קול להתפלל
דובר 1: הדבר הבא היה השוואת הקול, באיזה קול צריך להתפלל, ובאיזה טון צריך להתפלל. השוואת הקול, בקיצור, מה זה אומר? “לא יגביה קולו בתפלתו”, הוא לא יתפלל בקול רם מאוד, הוא לא יגביה את קולו. אבל גם “ולא יתפלל בלבו”, הוא לא יתפלל בשקט מאוד שהוא אומר זאת רק בלבו. בלבו אומר בלי שום קול, לא חיתוך שפתיים, אלא בהרהור בלב.
כאן חשבתי שהשוואה אומר באמצע, השוואה אומר שווה, בדרך השווה, בדרך הממוצעת, רק באמצע, לא בקול רם מאוד ולא בשקט מאוד. “אלא יחתוך דבריו בשפתיו”, הוא אומר זאת בשפתיו, “וישמיע לאזניו בלחש”, הוא עצמו יכול לשמוע, “ולא ישמיע קולו”, הוא לא יעשה את קולו רם שכולם ישמעו אותו, “אלא אם כן הוא חולה”, אלא אם הוא חולה וקשה לו לומר בלי לתת לעצמו לשמוע, “או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר”. אבל זה דווקא.
דיון: למה דווקא בלחש?
דובר 1: למה לכתחילה לא ישמיע קולו? גם על זה, על שזה מפריע לאנשים אחרים. נראה ככה, כי “ובפרט שלא יהא בציבור”, בציבור לא יעשה כי זה מפריע לאנשים אחרים. ממש הוא לפי תורת הדעת מכלל לא להפריע לאנשים אחרים עם קולו.
דובר 2: אומר מה שכתוב “ולא ישמיע קולו” אומר גם בציבור?
דובר 1: לא, זה אומר בדיעבד. לכתחילה כל אחד צריך להתפלל בשקט. אם יש מישהו שהוא לא יכול לכוון…
אה, צריך להבין את זה. למה צריך להתפלל בשקט כשאדם לבד? יש ענין של… זה תפילה יותר מכובדת? או כל הסיבה היא כדי לא להפריע לאנשים אחרים?
לא, אתה לא רואה ככה. נראה שיש שני ענינים. אחד, סתם ככה צריך להתפלל בשקט, והדבר השני…
“לא יגביה קולו” מביא שהפשט הוא שלא לחשוב שהקב״ה שומע רק אם צועקים, או שצריך לצעוק, כמו שכתוב אצל נביאי הבעל, “קראו בקול גדול כי אלהים הוא אולי ישנו ויקץ”. לא צריך לצעוק לקב״ה.
דובר 2: ו״לא ירים ולא ישא”. אבל למה לא לדבר בקול רגיל כמו שאני מדבר איתך, אלא בלחש?
דובר 1: זה אני לא יודע. אני מבין שזה נוסח של פרטיות אולי.
דובר 2: יכול להיות ש״לא ישמיע קולו” אומר גבוה מזה, אומר להתפלל בקול רם מאוד שמפריע לאנשים אחרים.
דובר 1: כן. הגמרא אומרת על רבי יוחנן, “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. שלא ישמעו…
דובר 2: לא, שכולם לא ישמעו איזה חטא הוא עשה.
דובר 1: אה, ה״על חטא” שלו. והוא אומר שם, אם כך היום שאומרים סתם את הנוסח אין חילוק. אני לא יודע. רואים באיזה “על חטא” הוא בוכה.
דובר 2: לא, בטח יש ענין שתפילה היא דבר אינטימי. זה בין אדם לאלוקים. לא צועקים. בפסוקי דזמרה צועקים, זה לא תפילה. עיקר התפילה היא העמידה, שאתה עומד לפני המלך ואתה בוכה. כן, זה דבר של פרטיות, כך אני מבין.
הלכה: כריעות בתפילה
דובר 1: אוקיי, כריעה מחזיקים. כריעה, זה בתפילה יש ענין של כריעה, קצרה. איך הכריעה? הלאה. הגמרא אומרת ככה, כמה פעמים צריך להשתחוות בתפילה? אומרת הגמרא ככה, “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה”. איך משתחווים? פנים כולם מונים את כל הדברים. “ברוך אתה ה׳”, תחילה וסוף. “מודים אנחנו לך”, תחילה וסוף. ב“הטוב שמך ולך נאה להודות”.
דובר 2: וב״מודים” יש גם תחילה וסוף?
דובר 1: ב״מודים” יש רק בהתחלה.
דובר 2: אה, כאן?
דובר 1: כן.
דובר 2: וב״הודאה” גם תחילה וסוף?
דובר 1: ב״מודים” וגם ב… על טוב שמך נאה להודות.
“איז גומר התפילה כראוי”, כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, לפני היציאה של הרגליים.
הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים
חמש כריעות בשמונה עשרה
דובר 1:
הוא לא אומר חמש פעמים, הוא אומר חמש כריעות. הוא מונה: ברכה ראשונה תחילתה וסופה, לך לבדך אנחנו מודים, והוא יהיה גם בתחילה ובסוף, במודים ואחר כך בהטוב שמך ולך נאה להודות.
וכשגומר התפילה, כורע. כשמסיימים להתפלל, כשיוצאים משמונה עשרה, זו החמישית, ויוצאים שוב כורע. ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע. יוצאים כי משתחווים, יוצאים כפוף כלפי מטה. ונותן שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.
מה פירוש “נותן שלום”?
דובר 1:
מה פירוש “נותן שלום”? אנחנו אומרים ככה, אני לא יודע מה זה אומר. אם מישהו מתפלל, מה זה אומר… לא, “נותן שלום” אומר הוא אומר שלום לקב״ה. כמו תלמיד שנפרד מרבו, הוא אומר “גוד ביי”, זה פירוש שלום. הוא אומר כל טוב, ריבונו של עולם. אנחנו נראה את זה הלאה, אנחנו נראה את זה במנחה. אני לא יודע, אבל הסדר של זה הוא, הוא עושה ככה וככה, קודם לשמאלו ואחר כך לימינו.
והסיבה היא כי כביכול, הרמב״ם לא אומר את הפירוש, נכון? כביכול אנחנו נפרדים. כשאנחנו לוקחים שלום, אנחנו נותנים שלום. ומה ה… הוא מביא משהו על זה כאן? עוזר שירגישו כעומד לפני המלך, ונפרדים. כן, אוקיי.
כריעה אצל הדיוט, כהן גדול, ומלך
דובר 1:
אני אומר לך, הרמב״ם אומר, “וכשכורע בארבע כריעות אלו, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.” אומר הרמב״ם, “ומדברים אלו למדנו בהדיוט.” סדר הכריעות הוא להדיוט. אבל כהן גדול יש לו סדר אחר, והוא כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, הוא היה בכריעה אחת. וכל… וכל הקירות. הוא צריך יותר הכנעה, כי הוא… הוא חשוב. ככל שיש לאדם יותר כוח, הוא צריך יותר הכנעה.
אומר הרמב״ם, ומלך יש לו מדרגה גבוהה יותר של כריעה, כי מלך, כמשתחוה בראשונה, מיד כשהתחיל להתפלל, הוא התכופף, ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו. הוא לא מרים את ראשו עד שמסיים את כל התפילה. את כל התפילה הוא מתפלל עם ראש כפוף.
זה מאוד מעניין, כי אדם פשוט יכול לחשוב על עומד לפני המלך, אבל המלך עצמו, לפני מי הוא עומד? הוא צריך ממש להתכופף. מלך אומר… כן, המלך עומד לפני מלך מלכי המלכים. אוקיי.
למה לשמאלו תחילה?
דובר 1:
אומר הרמב״ם, למה אמרו שכשיוצאים, נותנים שלום לשמאלו תחילה ואחר כך לימינו? למה נותנים שלום לשמאלו תחילה? אומר הרמב״ם, לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו. השמאל שלו הוא של מי שהיה עומד מולו, היה זה בשבילו ימין. כלומר, כשהיה מול המלך האמיתי, ימין המלך היה בשמאל שלו. כלומר, שהוא עומד לפני המלך, לפיכך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך.
כלומר, הוא חושב, זה מאוד מעניין, זה ממש כמו משחק. צריך לדמיין “עומד לפני המלך”, ממילא צריך להשתחוות באופן שהיית משתחווה כשהיית עומד מול מלך אמיתי, וצריך לתת שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. לכאורה כאן טמונים סודות התורה, ומתייחסים קודם לימין. אבל הפשט הפשוט הוא הפשט הפשוט. כן, טוב מאוד.
הכופף עצמו בתפלה כמו שנפטרים מלפני המלך, נפרדנו מתפילה כמו שנפרדים ממלך. בואו נפרד, כן. אני מבין שזה גם חשוב לצאת מתפילה.
סטייה: כניסה לתפילה
דובר 1:
בדיוק ככה, הרמב״ם דרך אגב בכלל לא מביא איך אנחנו צריכים להיכנס לתפילה, שאנחנו מתנהגים. כתוב, זה המנהג להציב את הרגליים. לא כתוב שהולכים אחורה והנה ואחורה. מה עושים ליצנות? עושים פורים? אתה נכנס או לא? לצאת זה הגיוני, עכשיו התפללתי, עכשיו אני יוצא. אבל הכניסה, מילא שאדם לא עומד במקומו והוא נכנס אני מבין, אבל מה הסתם שהולכים אחורה בקוורדס ופורוורדס? לא נראה כמו הכאני.
דובר 2:
לא כתוב בקוורדס ופורוורדס, כתוב שלוקחים שלוש פסיעות. זה שלושה צעדים לכאן, זה שלושה צעדים לשם, זה הולך קדימה. זה פאני, אבל לא הולכים אחורה אלא אם עומדים במקום אחד, צריך להיות מאיפה ללכת.
דובר 1:
טוב מאוד, זה מצחיק, אתה יודע מה אני מתכוון לומר. בכל אופן, הרמב״ם מביא את כל זה, מביא במקום אחר, עד עכשיו… זה לא מצחיק כי זה עניין של ויזואליזציה, שתהיה לך את הדמיון איך אתה הולך שלוש פסיעות למלך.
דובר 2:
אין בעיה.
שיעור הכריעה – עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כל הכריעות האלו, הכריעות, איך, כמה חזק צריך להשתחוות ואיך צריכה להיראות ההשתחוויה? צריך להשתחוות, צריך להשתחוות עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, ויעשה עצמו כקשת. כדי שהאדם, בדרך כלל גב האדם ישר, הוא ישתחווה כל כך חזק עד שהשדרה שלו תהיה…
אז לומדים מזה שאדם צריך לדעת הרבה תרגילים, אפילו יוגה, שהגב שלו יהיה ממש עגול. אתה יכול? עגול אתה יכול? כקשת. זה אומר להתכופף לגמרי, לא… בקיצור, הוא צריך לכופף את הגב שלו, לא רק… הוא צריך להשתחוות. הוא יכול להשתחוות רק עם הראש, הוא רוצה שישתחווה עם הגב שלו. הוא צריך לכופף את הגב.
ואם שחה מעט, אם הוא השתחווה וצער עצמו, והוא כבר מצטער, כיוון שנראה ככורע בכל כוחו, נראה שהוא משתחווה ממש בכל כוחו, אפילו אם הוא לא ממש כפוף. בסדר. זו כריעה.
כריעה, קידה, והשתחויה – שלושה מושגים
דובר 1:
יש עוד רמה של… של העניין של השתחוויה. זה מה שעושים ב… בארבע הברכות. הרמב״ם, זה התלמידים של הילדים צריכים להתעסק קצת עם הברכיים וכדומה, זה לא עומד ברמב״ם. הרמב״ם אומר כריעה זה הפירוש שאנחנו קוראים, משתחווים… משתחווים את הגב ומורידים את הראש. מברוך עד ה׳, כן? ברוך אתה, שניהם אותו דבר. הרמב״ם לא עושה חילוק בין… בין שני הדברים.
אחר כך יש עוד דבר, השתחוויה. מהי השתחוויה? אומר הרמב״ם, מה פירוש השתחוויה? השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית… אחרי שהוא קם מהחמישית שהשתחווה בסוף שמונה עשרה, יושב לו על הארץ, הוא יושב על הרצפה, ונופל על פניו ארצה, הוא נופל עם הפנים על הרצפה, ונופל כולו ארצה, הוא נופל לגמרי, השתחוויה. זה לא… כן. זה נקרא השתחוויה, כריעה אמיתית, שאמרו קודם. והשתחוויה, מקדישים שיעור שלם לזה, בוכים. מתפללים מה שצריך.
והרמב״ם מסביר… עכשיו אומר הרמב״ם, איך מגיעים לעשר כריעות והשתחוויות? אומר הרמב״ם כך, אני אסביר. כריעה, מורה בכל מקום, משתחווים על ברכיו.
בעיה: כריעה בשמונה עשרה – על ברכיו או שחיית הגוף?
דובר 1:
זה לא ממש כך, אבל זה היה דומה קצת. יש כאן בעיה. בוא נראה, יש כאן קצת בעיה. כריעה, מורה בכל מקום, זה על ברכיו, משתחווים על הרגליים. קידה זה על אפים, משתחווים עם הפנים קדימה על הרצפה. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, הכי הרבה, עד שנופל על פניו ארצה. שוכבים לגמרי פרושים.
עכשיו, כאן יש בעיה, כי הרמב״ם עד עכשיו אמר כריעה, הוא תרגם כריעה עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך לעשות על ברכיו. לכן, לכאורה הפשט הפשוט הוא, לכן אומר הרמב״ם “בכל מקום”. כאן הוא אמר כריעה, הוא לא התכוון לזה. באופן כללי, כריעה שעומדת בתורה וכדומה, מתכוונים לזה. עכשיו, הנפקא מינה היא, הוא הולך עכשיו לומר שבנפילת אפים יש שעושים קידה, ויש שעושים השתחוויה. כריעה לא עושים, אחד משניהם. אבל כריעה שמדברים עליה קודם היא לא הכריעה שבכל מקום. כך לכאורה. אחרים רוצים ללמוד אחרת, אבל לכאורה זו הדרך הישרה להבין.
אחרים רוצים ללמוד שהרמב״ם סובר שצריך כן השתחוויה ממש על הארץ. לא, בכריעה צריך על ברכיו. שהכריעה של הרמב״ם היא כן על ברכיו, אבל הוא בעצמו אמר שמספיק שחה מעט, והוא אפילו אמר אפילו בלא שחה מעט, הוא אמר חוליות שבשדרה, הוא לא אמר שצריך… הוא גם לא אומר בכריעה שצריך להתכופף, כן, הוא אומר יושב על הארץ כך. הוא לא אומר שצריך לשבת על הארץ בשמונה עשרה. כאן כן, אני מתכוון, היו מנהגים שהשתחוו כן בשמונה עשרה על הארץ לגמרי, כמו שהמתבודדים עושים?
דובר 2:
זה קשור דווקא כמו שאתה אומר, מנהג המדינה. שהרמב״ם אומר יושב על הארץ, כי היו נוהגים אז לשבת על הארץ.
דובר 1:
לא, אבל צריך להשתחוויה חייבת להיות על הארץ, כי הוא צריך להשתחוות על הארץ. איך הוא יצטרך לשבת? כדי שיוכל לעשות נפילת אפים, שזו לא מצווה של ישיבה. אתה מבין מה אני אומר? כך הוא מתכוון, לא ידעתי.
דובר 2:
לא ידעתי שהרמב״ם היו נוהגים לשבת על הארץ.
דובר 1:
כן, בסדר, יכול להיות.
נפילת אפים – קידה או השתחוויה
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם, “בשעה שעושין נפילת אפים, יש מי שעושה קידה לבד”, ובנפילת אפים עושין קידה דהיינו על אפים, הם מניחים על הפנים, “ויש מי שעושה השתחויה”, הם מניחים את כל גופם. זה אומר הרמב״ם, שכשעושים השתחוויה, מניחים את כל הגוף, מותחים את כל הגוף, “פניו ידיו ורגליו על הארץ”.
זה מה שהרמב״ם אומר כך, צריך אבל לזכור דבר אחד, שאסור לעשות שום השתחוויה על אבנים. זה למדנו בעבודה זרה. אסור לעשות השתחוויה על אבנים אלא במקדש, כמו שלמדנו במסכת עבודה זרה. ממילא, אם עושים זאת בבית המדרש, צריך להקפיד, אם זו רצפה של אבנים, שיניחו עשב. הרי עמד שם שהרמב״ם אמר שמניחים, המנהג הוא להניח עשב, כדי שיוכלו דווקא לעשות נפילת אפים.
אדם חשוב ונפילת אפים
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם הלאה, “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו”. אדם חשוב, אם הוא הולך ליפול על פניו, זה ייראה כמו נביא גדול, אז רק אם הוא עושה זאת באמת הוא רשאי, “אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע”. על יהושע כתוב “ויפול על פניו ארצה”. על יהושע כתוב? מי שהוא צדיק כיהושע רשאי. כן, מה הנושא? לא ברור. למה אדם חשוב אסור?
דובר 2:
אה, כתוב שם ב… אחרי עי, אחרי שעיר העי נפלה יהודי אחד, כתוב שיהושע נפל על פניו, והקב״ה ענה לו. אהא.
דובר 1:
הוא מביא שם מהראשונים, כנראה הרשב״א, שמי שאינו צדיק יהיה חילול השם, שהוא משתחווה ועושה הכנעה כל כך גדולה לפני הקב״ה והוא לא נענה. הוא מפורסם, הוא אדם חשוב. אה, לכן אדם חשוב. אדם חשוב, יראו שהוא לא נעזר, יהיה חילול השם. ממילא שיעשה רק תפילה קטנה. זה מעניין, הוא יוריד את הציפיות כביכול.
דיון: נפילת אפים – תפילה חזקה
דובר 2:
אבל אדרבה, זה אומר שנפילת אפים היא תפילה חזקה מאוד. זה לא סתם, אני מתכוון לומר, בדרך כלל מותח את עצמו, הוא דורש. הוא דורש, כן. הוא לא מבקש, הוא מתחנן, זה תחנונים, אבל זה מאוד… איך אמרו? כמו שדיברנו כל הזמן.
דובר 1:
אבל מתי בן מתת, הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק, אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז זה כנראה דומה למה שהצדיקים עשו איפשהו, אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר, אז הם התמסרו לתפילה, קרעו אותם.
דובר 2:
קרעו.
דובר 1:
זה לא עושים. זה כלל שלא קורעים אלא אם יודעים שזה יצליח. מה כן עושים? לא סתם כך עושים פורים. מתי בן מתת, הוא עושה קטנה…
נפילת אפים — הלכות ומנהגים
מהות נפילת אפים — ייאוש ומסירות נפש
איך אמרו? ייאוש, כמו שאונגרי אומר בלשון. אבל מתי בן מתת — הוא אומר שנפילת אפים היא ייאוש חזק. אז כשהאדם קורע, הוא חייב להיעזר. אז הוא דומה למה שהצדיקים הקדמונים עשו: “אני לא יוצא מכאן עד שאיעזר.” אז הוא התמסר לתפילה. קרעו, כך אומרים. קרעו.
זה לא עושים — ההלכה היא שאסור לקרוע, אלא אם יודעים שזה יצליח. למה לא לעשות סתם תפילות? אבל מתי בן מתת — נפילת אפים קטנה מותר, אבל מי שכובש אותם מקרא — אל תעשה קיצוני. זה למעשה איך שאנחנו נוהגים.
מנהגנו — אין נפילת אפים אמיתית
בסדר, אז צריך להזכיר שהמנהג שלנו הוא בכלל לא לעשות נפילת אפים — אנחנו עושים משהו עם הידיים וכלום. זה עיקר הדין שצריך להטות לצד.
ואחי אמר שהסיבה היא שכל אחד חשוב — יש אדם חשוב, והוא אסור. לא, הוא אמר זה דבר יפה, חשובים, חשובים שהם אדם חשוב, אבל לא חושבים שהם צדיק ורע לו.
יושב לארץ — דרך קלה יותר
אפשר לעשות יושב לארץ. יושב לארץ. הרמב״ן, לפני יום כיפור, הציבור לא רצה לעשות את הכריעה כי יש רהיטים, וזה מאוד קשה. גם אין. יושב לארץ — כשיושבים על הארץ קל יותר להיות נופל אפים.
מקום נפילת אפים — שונה מתפילה
אומר הרמב״ם, הלכות נפילת אפים: לא נמצאים באותו מקום שמתפללים — מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר. אולי זה חלק מתפילה. זה קשה, צריך לפתוח מקום גדול יותר, זה עניין של משתחוה רחוק. זה הפירוש, כן?
מתי לא עושים נפילת אפים
אומר הרמב״ם הלאה, מתי עושים את נפילת אפים? אומר הרמב״ם, לא עושים זאת בימים שמחים. כמו שרבי יצחק אמר, כי בנפילת אפים הפירוש הוא שמשקיעים מאוד בתפילה, כשמאוד מיואשים. ושבתות וימים טובים — הזמן שמאוחדים, לא מראים שום עצבות, זה לא זמן שמראים ייאוש.
המנהג פשוט בכל ישראל הוא שלא אומרים נפילת אפים בשבתות וימים טובים — לא שבתות ולא ימים טובים, ולא בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, ולא בערב ראש חודש בכל יום. סתם מקומות שונים. ולמה? כי זה לא… אז לא הוסיפו נפילת אפים.
תפילה דאורייתא — הכוונה של נפילת אפים
יכול להיות שהכוונה היא — הרבנים אמרו שצריך להתפלל. לכאורה הכוונה היא ממש התפילה דאורייתא, מתכוונים מאוד ברצינות. שלוש פעמים ביום אי אפשר לעשות, פעמיים ביום מספיק ועוד. אנחנו החסידים לא עושים אפילו במנחה מסיבה, אנחנו כבר יודעים למה.
ויש יחידים שנוהגים לעשות נפילת אפים — היחידים שעושים זאת כמה פעמים בשבוע.
נפילת אפים ביחיד — כשיש צרה
אבל זה צריך לדעת, שלפעמים כשלאנשים יש באמת צרה, הם רוצים באמת להתפלל. בדרך כלל מתפללים כי כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל. אבל למי שיש באמת צרה גדולה — כמו שרבי אליעזר רצה שאויבו ימות, אני לא יודע מה — למי שיש באמת צרה, הוא רוצה לעשות נפילת אפים, הוא לא יכול לעשות זאת בציבור, הוא יכול לעשות זאת בבית. אין שום עניין שזה צריך להיות בציבור, וזה יעבוד בעזרת ה׳.
נפילת אפים היא התפילה שאנחנו אומרים “נפלה נא ביד ה׳” — לא סתם נזרקים פנימה, מוכנים למסירות נפש על דבר כזה.
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
כמו שהרמב״ם אומר, “וביום הכיפורים בלבד” — מתי יש כן נפילת אפים בכל תפילה ותפילה? יום כיפור. כי אז זה יום חזק מאוד, זמן תחינה, בקשה ותחנונים. אז זה הזמן שצריך לעשות נפילת אפים.
מנהגנו יום כיפור — כורעים אבל לא תחנון
כתוב כאן בצד שהמנהג שלנו, הגהות מהר״ם, שלא עושים נפילת אפים. כלומר, אנחנו לא אומרים תחנון ביום כיפור. אבל אנחנו כן עושים כורעים במוסף, אנחנו כן עושים. הכורעים הוא זכר לכהן גדול, אותם כורעים. כן, אבל נראה שזה קשור גם לנפילת אפים האמיתית. יש סוג של תפילה שנקראת נפילת אפים, לא דרך תחנון, ויום כיפור הוא זמן טוב לעשות.
מקום להשתחוויה
מישהו אומר שכשאין מקום, פטורים מהשתחוויה, והשתחוויה רחבה, כדי שיוכלו לקבל את ההזדמנות לעשות את המצווה. כן, צריך להיות יכולים. זה לא רק לנוחות, שצריך להיות יכולים להתפלל.
נפלא.
נוסח נפילת אפים
זה נפילת אפים, וזה כבר על זה. ביום כיפור יש נחמיה ונפילת אפים, כן. בסידור שלנו הכניסו בנוסח פרק תהילים שצריך לומר. אבל עיקר ההלכה היא שצריך לומר מה שמתחנן.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 5 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Prayer and Priestly Blessing – Chapter 5
General Introduction to the Chapter
Chapter 4 enumerated five things that invalidate prayer – things that if one did not fulfill them, the prayer is invalid (clean hands, clean place, intention, etc. – “his prayer is an abomination,” one must pray again).
Chapter 5 goes on to enumerate eight more things that make prayer better, but are not invalidating after the fact.
Five invalidating things plus eight non-invalidating things = thirteen conditions in prayer. The Rambam doesn’t explicitly say the number thirteen, but thirteen is “a nice number.” The list of eight is the Rambam’s own compilation (as are the previous five); for the five the Rambam brings from Rav Saadia Gaon, for the eight we don’t see that he brings a source for the number.
—
Law 1 – Eight Things: Overview
The Rambam: “There are eight things that one who prays must be careful about and do them, but if he was pressed or forced or transgressed and did not do them – they are not invalidating.”
Explanation: Eight things one must be careful about initially, but if one is pressed, forced, or even transgresses intentionally – it is not invalidating.
Novel points:
– The Rambam’s language “pressed or forced” is explained: “pressed” means he didn’t have the ability to fulfill the conditions (not that he cannot pray at all – that was the topic in Chapter 4). “Forced” – he couldn’t. And even “transgressed” – intentionally didn’t do it – is also not invalidating.
The List of Eight:
1. Standing – one should stand, and how one should stand.
2. Facing the Temple – praying facing toward the Temple.
3. Preparation of the body – how the body should stand (two feet together, etc.).
4. Preparation of clothing – being well dressed (beyond the basic covering of nakedness/heart which is invalidating).
5. Preparation of the place – a suitable place (beyond the basic non-defiled which is invalidating).
6. Modulation of voice – praying with the right voice: not too loud and not just in the heart.
7. Bowing – when and how one bows in the Amidah.
8. Prostration – bowing down after the Amidah (nefilat apayim).
—
Law 2 – Standing
Explanation: One should stand when praying the Amidah.
Novel points:
Why is prayer called “standing prayer”?
“Prayer” means “service,” and service is connected with standing – “seraphim stand above Him.” The King sits and the servants stand. Standing is a sign of servitude – you are a servant, enslaved. This is opposite to the physical intuition (where standing is “higher”), but spiritually standing means you are at a lower level – you serve. “Standing before the King” – we don’t say “sitting before the King.” The Almighty is “King sitting on a high and exalted throne” and you stand before Him. The Baal HaMenoach is brought that prayer = service, and service = standing.
Standing on a ship or wagon
The Rambam says: if one is sitting in a ship or wagon and can stand, one should stand. Does standing on a wagon/ship count as “standing”? – the whole place is moving. Conclusion: The main thing is that you, the servant, are in a “stable state” – you’re not doing anything, you’re standing. It doesn’t matter that the whole place is moving. The principle “riding is like walking” is for other matters; in a wagon/airplane it’s sometimes possible to stand, and that counts.
Riding on an animal
The Rambam: “If he was riding on an animal, even if he has someone who can hold his animal, he should not dismount, but sits in his place and prays”
Explanation: One who rides on an animal need not dismount even when someone can hold the horse, because the mounting and dismounting is a difficult thing that disturbs concentration.
Novel points:
1. Distinction between riding on an animal and wagon/airplane: On an animal one cannot stand at all, but in a wagon, train, or airplane it’s sometimes possible to stand. The main point is not that the place moves, but that the servant must stand – this is a law regarding the worshiper’s state, not the place.
2. Source for a sick person: From this law of riding on an animal we learn that if someone cannot stand (sick person), he remains sitting.
3. Levels of illness: If one is too weak to stand but can concentrate – one should pray sitting. If one cannot even concentrate sitting – one should pray lying down with concentration of heart. The main thing: sitting with concentration is better than standing without concentration.
4. Practical application for airplane: One should sit in one’s seat and pray, not stand in the aisle without concentration.
Thirsty and hungry like a sick person
The Rambam: “Similarly, one who is thirsty or hungry is considered among the sick. If he has the ability to concentrate his mind he should pray, and if not he should not pray until he eats and drinks”
Explanation: A hungry or thirsty person is considered like a sick person. If he can still concentrate – he should pray; if not – he should first eat and drink.
Novel points:
1. Thirsty and hungry is not “preventing things”: “Preventing things” by the Rambam means things of cleanliness (dirty things). Thirsty and hungry is a special category – not that something prevents him, but that he doesn’t have strength to concentrate.
2. Why is this here and not by concentration: Seemingly the law of thirsty and hungry belongs to the previous chapter where we speak of concentration. Answer: Here we’re not speaking of concentration of mind (mental concentration) but of concentration of body – that the body should cooperate and not disturb. This fits together with standing, uncovered legs, and other body-laws that appear in this chapter. The body must be in a state where it doesn’t disturb the prayer.
3. No contradiction to the prohibition of eating before prayer: The Rambam isn’t speaking here of the general prohibition to eat before praying (which comes only in Chapter 6). “Hunger” doesn’t mean he wants to eat breakfast – “hunger” means he feels weak, he can’t concentrate. For example, someone who hasn’t eaten since last night – he is like a sick person and must eat before praying.
4. The Pri Megadim’s distinction: The prohibition of eating before praying is because “afterwards he will drink, this is arrogance” – he takes care of his own pride first and afterwards cares for the Almighty. But when one eats in order to be able to pray – this eating is a preparation for prayer, not arrogance. This is the foundation of the Chabad custom to eat something before praying.
5. Story with R’ Itzikl: R’ Itzikl struggled his whole life to eat a cookie before praying, even when he said he had no strength to eat – because they saw he was weak. This is exactly the Rambam’s law, not just a Chassidic practice.
6. Coffee before praying: Also drinking coffee before praying is on this foundation – it awakens and gives strength to pray.
7. Claim that today concentration isn’t relevant — is rejected: (a) We don’t say one cannot concentrate at all – just that one drifts a bit at a few words. (b) On the contrary – if concentration is difficult, all the more so should one do everything possible (eat, drink) to help with concentration. (c) Even if concentration of mind is difficult, concentration of body – that the body shouldn’t disturb – is still relevant.
8. Shabbat praying late: When one prays Shabbat at ten o’clock (as in Chassidic synagogues), it’s certain that if one doesn’t eat beforehand, most people will be weak – especially when one ate a large meal late at night.
9. Eating in synagogue vs. at home: Eating at home in the morning before praying – that is “this is arrogance.” But eating in synagogue a cookie or drinking coffee – that is clearly a preparation for prayer, no one comes to synagogue to eat a meal.
10. The Rambam’s position on the prohibition of eating before prayer: The Rambam doesn’t hold that it’s a Torah prohibition. Rabbeinu Yerocham holds it’s only an asmachta. The Rambam brings it in Chapter 6.
—
Law 3 – Facing the Temple
The Rambam: “If he was standing outside the Land, he turns his face toward the Land of Israel and prays. One standing in the Land of Israel directs his face toward Jerusalem. One standing in Jerusalem directs his face toward the Temple. One standing in the Temple directs his face toward the Holy of Holies.”
Explanation: There are levels of holiness that determine where one turns: outside the Land → Land of Israel; Land of Israel → Jerusalem; Jerusalem → Temple; Temple → Holy of Holies. This is the place of the Divine Presence, the center of the world.
Novel points:
1. The Rambam already mentioned facing the Temple earlier in Laws of Prayer when he speaks of the Torah-period (before the Men of the Great Assembly): “And all would pray facing the Temple.” This is a historical fact from verses. The Rambam is precise that it doesn’t only apply to Jerusalem – even toward the Tabernacle of Shiloh, where the Tabernacle was.
2. The site of the Temple is an absolutely holy place: Often the thought is that “where people sanctify, it becomes holy.” But here we see that there is a place holy in itself – “Your resting place,” “the foundation of Your dwelling,” “the earthly Temple corresponds to the heavenly Temple,” “this is the gate of heaven.” This is a specific place where the Almighty rests.
3. Practical point: Although one is thousands of miles away, “directing one’s heart toward” – one turns the head/heart to that side, and this helps. The Rambam also says “so that he may open a window” – it’s something that helps even from afar.
4. Story of R’ Nachman of Breslov: R’ Nachman said that when one travels and has packages to watch, “east is by the packages” – one must pray where one can watch one’s belongings, not stand by the east and leave the packages unattended. This isn’t just a story – it’s built on the law that concentration is more important than direction, and if one worries about packages one cannot concentrate.
Blind person, one who cannot determine directions, traveling on a ship
The Rambam: “A blind person, or one who cannot determine the directions, or one traveling on a ship — should direct his heart toward the Divine Presence and pray.”
Explanation: One who cannot know which direction to face (a blind person, one without orientation, one on a ship) — should direct his heart toward the Divine Presence.
Novel points:
1. The Rambam’s change of language from the Mishnah: In the Mishnah (Berachot) it says “should direct his heart toward the Holy of Holies,” but the Rambam writes “toward the Divine Presence.” This is a conscious change. Two explanations are proposed: (a) one should imagine the *place* of the Divine Presence (Holy of Holies) in one’s heart, although he doesn’t know the physical direction; (b) one should direct toward the Presence “wherever it is” — the Presence is not bound to a direction, and when one cannot know the place, one directs to the Presence itself, wherever it is. The Rambam intentionally changed from “Holy of Holies” to “the Divine Presence” because he holds that when one cannot know the direction, one is not obligated in a physical direction, but in a concentration of heart toward the Divine Presence.
2. “Direct his heart” here vs. “direct his heart” by concentration: The “direct his heart” here is not the same “direct his heart” of concentration (as if the Presence is before him) that comes later. Here it means directing to the *place* — or to the *direction* — through imagination, when one cannot do it physically.
—
Law 4 – Preparation of the Body
The Rambam: “When he stands in prayer — he must direct his feet next to each other, and place his eyes downward as if looking at the ground, and his heart should be free upward as if standing in heaven. And he places his hands on his heart folded, the right on the left. And he stands like a servant before his master in awe and fear and trembling. And he should not place his hands on his loins.”
Explanation: One must stand with feet together, eyes down, hands folded on the heart (right on left), like a servant before his master.
Novel points:
1. “His feet next to each other” — angels and humility: The Gemara brings that this is like the angels stand. But it’s also a humble way to stand — not wide, not in movement, not swaying — but still and straight.
2. “His eyes downward… his heart free upward” — the main novelty: The Rambam’s language “his heart free upward” is a Rambam code-word for “where the person thinks.” The principle is: where a person thinks, there he is. “Upward” means among the angels, toward the Divine Presence — that he imagines he is in heaven. This is connected with the foundation of the Baal Shem Tov: “Where one thinks, there one is.” But even without this foundation one can understand it as imagination — one imagines standing among angels singing to the Almighty.
3. “His eyes downward” — not closing eyes: The Rambam means one should not close the eyes, but look down. This is submission — not looking around, but also not closing.
4. Talmidei Rabbeinu Yonah (first chapter of Berachot): He explains “his heart upward” — “that he should think in his heart as if standing in heaven, and remove from his heart all the pleasures of this world and all bodily pleasures.” He brings the language of “the early ones or the prophets”: “When you want to pray, strip your body and elevate your soul.” Rabbeinu Yonah also gives another explanation — that after one divests from physicality, one must enter the earthly Temple (corresponding to the heavenly Temple). It’s noted that the Rambam would probably not have agreed with Rabbeinu Yonah’s second explanation.
5. “And he should not place his hands on his loins”: This is an arrogant manner. Seemingly, if he already said that hands should be folded on the heart, it’s obviously clear that one doesn’t place them on the sides. But there are levels — the best is hands folded, but at least not hands on the loins.
6. [Digression: Praying with raised hands — spreading of palms:] R’ Kapach brings (in the name of R’ Yaakov Emden) a question: In the Torah and Prophets we see that people prayed with raised hands (spreading of palms), but in halachah it specifically says one should lower the hands. An answer is brought that because the Christians began praying with raised hands, Jews stopped it. R’ Yaakov Emden is not satisfied with this answer. It remains an interesting question — a clear custom from Tanach that disappeared.
—
Law 5 – Preparation of Clothing
The Rambam: “He prepares his clothing first, and adorns himself and beautifies himself, as it says ‘Bow to God in the beauty of holiness’. And he should not stand in prayer in his apron, nor with uncovered head, nor with bare feet if the custom of the people of that place is not to stand before important people except with shoes. And in any place he should not hold tefillin in his hand or a Torah scroll in his arm.”
Explanation: One must dress nicely for prayer. Not with a satchel/money belt (apundato), not with uncovered head, not with bare feet (according to local custom). One should not hold tefillin or a Torah scroll in the hands.
Novel points:
1. “Apundato”: Various explanations are brought — a garment with large pockets, a money belt, an undershirt — something that isn’t respectable.
2. “With bare feet” — depends on local custom: The Rambam limits this only to “if the custom of the people of that place is not to stand before important people except with shoes.” That is, bare feet is only a problem if in that place it’s not respectable. But “uncovered head” seems not dependent on local custom — that is a general law.
3. “He should not hold tefillin in his hand or a Torah scroll in his arm”: The reason is because it takes away calmness — he must watch that it shouldn’t fall, and he cannot free himself from it. This isn’t exactly a matter of clothing, but it fits in because it’s similar to “apundato” — something one carries that is burdensome.
4. [Digression: Question about King David:] King David had a Torah scroll always with him (as a king is obligated). How did he pray? Presumably he put it down before praying, or perhaps he had it worn like a garment (not in the hands).
Holding things in the hands — tefillin, Torah scroll, mezuzah, lulav
The Rambam says one should not hold a precious thing in the hands — not tefillin in his hand, not a Torah scroll in his arm, not a mezuzah in his hand — because his heart is troubled by it. But one praying with a lulav in his hand, because this is the mitzvah of the day.
Explanation: Precious things in the hands take away peace of mind — one must watch it shouldn’t fall. Lulav is an exception because it’s the mitzvah of the day.
Novel points — why is lulav different? Three answers:
1. Because it’s the mitzvah of the day, he’s already accustomed to it — he holds it the whole time on the holiday, so it doesn’t take away his mind. Proof: the Gemara says the custom of the people of Jerusalem was to hold the lulav all day — going to comfort mourners, to visit the sick — it didn’t confuse them at all.
2. A novel explanation: lulav is not a disturbance to prayer, because it’s a part of prayer — one says Hallel with it, it’s a part of praying itself.
3. Perhaps because it’s a mitzvah, the burden itself is a mitzvah burden — he looks at it and remembers it’s a day of thanking the Almighty. Such a burden is not separate from prayer, it doesn’t disturb.
Burden on his head
The Rambam says: if it’s less than four kabin, one may pray; more than four kabin — not.
Explanation: He speaks of the ancient custom to carry things on the head. A heavy load on the head disturbs because it doesn’t balance.
Novel points:
– It’s applied to shtreimels humorously: the ancient shtreimels are less than four kabin — obviously one may pray. But today’s shtreimels that weigh a ton — according to this rule one should remove it.
– This is more a topic of honor than burden, but honor and burden are connected.
Wrapping — the way of sages and their students
“The way of sages and their students is to pray while wrapped.”
Explanation: One should be wrapped in a tallit, because the mitzvah of tzitzit has a connection to prayer.
Novel points:
– Is wrapping primarily a preparation of clothing (an honorable way to dress), or is it an extra mitzvah — that he establishes his prayer with many mitzvot? It remains unclear.
– Wrapping can also mean a hat or shtreimel — a head covering is also a way of honor.
– Rama: “A person should always try to be wrapped in a garment obligated in tzitzit, and at the time of prayer one must be especially careful. It is a disgrace for a Torah scholar to pray when he is not wrapped in tzitzit.” — It’s a disgrace only for a Torah scholar, because he knows the mitzvah and can grab another mitzvah. An ignoramus doesn’t know.
– Question about Minchah and Maariv: The Rambam makes no distinction. In the morning one goes with a tallit, at Minchah with a hat — both are wrapping. But this is only a sage and his students; an ordinary Jew doesn’t need a hat when praying, so it says in the Rambam.
—
Law 6 (approximately) – Preparation of the Place
Low place
“Preparation of the place how? He should stand in a low place”
Explanation: One should stand on a low, level place — not on a hill or bench. Source: “From the depths I called to You, God.”
And he should turn his face to a wall
“And he should turn his face to a wall”
Explanation: No one should pass before him, he shouldn’t have any distractions.
Windows toward Jerusalem
“And one must open windows or openings toward Jerusalem in order to pray toward them, as it says ‘and windows were open for him’”
Explanation: By Daniel it says his windows were open toward Jerusalem.
Novel points:
– Rabbeinu Manoach says the windows are more so that the soul should rejoice — light brings joy. He brings proof that on a cloudy day they didn’t want to say Tachanun, because a person is gloomy. One opens the windows, the sun shines in, it’s pleasant to pray.
– Question: “Turn his face to a wall” says one shouldn’t have an empty space in front (because people pass by), but windows toward Jerusalem says one should have a window! Answer: In a house where people move around, one prays toward a wall. But if it’s a field or place where no one passes, an empty space with light is a good thing — a settled mind.
– Question: It comes out that he prays east (toward Jerusalem), must the windows also be on the same side? Answer: There’s no contradiction — it can be just a window with a curtain, light comes in but he’s not disturbed by people. Mishnah Berurah on “turn his face to a wall”: one shouldn’t have anything in front. Opening windows also means in a way that one isn’t disturbed.
Establishing a place for prayer
“He should have a fixed place for his prayer always”
Explanation: One should always stand approximately in the same place.
Novel points:
– Dispute of Rishonim (brought in Ketav Sofer): What does “fixed place” mean?
– Rosh (in the name of Yerushalmi): In the synagogue itself one should have a specific place.
– Ketav Sofer himself doesn’t understand — the whole synagogue is a place of prayer! He means that “establishing a place” applies when he prays at home — he should make a special place, a little study hall.
– [Digression: A personal memory — “My father told me that his father had a certain closet, there he would pray Maariv” — this is establishing a place for his prayer.]
One does not pray in a ruin
“And one does not pray in a ruin”
Explanation: One doesn’t pray in a ruin. Two reasons in the Gemara: (1) dangerous place — it might collapse; (2) suspicion — in a ruin one goes to do demon business.
Novel points:
– This applies to praying alone in a ruin, not when there’s a minyan.
– Rabbeinu Yonah brings an important principle about suspicion: we learned in Laws of Repentance that one who suspects the innocent is punished — one may not suspect another Jew. But this is only when the other doesn’t do anything suspicious. If you do something suspicious, you are punished — you caused other Jews to suspect, and you are guilty of their sin of suspecting.
And not behind the synagogue
“And not behind the synagogue, unless he turns his face toward the synagogue”
Explanation: One doesn’t pray behind a synagogue, unless he prays facing the synagogue. When he turns away and doesn’t stand face to face toward the synagogue, it looks like he’s one of the rebels.
Novel point: This is also a matter of suspicion — similar to a ruin. It’s also proposed that “because of suspicion” is actually a “clean language” — it doesn’t only mean that others will suspect you, but it’s a place of temptation. When we say “don’t do it because of suspicion” we mean: don’t go into places where you might actually get caught in suspicion — it’s a way to tell a person he shouldn’t bring himself into temptation.
Not sitting next to one praying
“And it is forbidden to sit next to one standing in prayer… and not behind him and not before him until he distances himself four cubits from him”
Explanation: One may not sit next to, behind, or before someone praying, until one is four cubits away.
Novel points:
1. Why people aren’t careful today: In today’s study halls, where everyone has a fixed place with a bench and table — that is his “four cubits.” The next table is already not in his four cubits. Four cubits is not a “decree of Scripture” — it’s a measure of the person’s private space. When one has a fixed place (bench, table), that is already his place, and the next place doesn’t disturb.
2. The matter of “not before him”: When someone is engaged in other things (at home, for example), and someone passes by with a large pot or mixes something — this takes away the focus of prayer. But in a study hall where everyone prays, it doesn’t disturb as much, because no one is doing other things.
Not praying on a high place
“He should not stand on a high place to pray, not on a bed and not on a chair. And if he was high, if it has four cubits by four cubits which is a domain in itself, it is permitted to pray on it. And similarly if it is a place surrounded by partitions on all sides… it is permitted to pray on it because its height is not noticeable.”
Explanation: One should not stand on a high place to pray, except if the place is four cubits by four cubits (a domain in itself), or if it’s surrounded by partitions.
Novel points:
1. Rabbis who pray on a stage: The Rambam’s permission of four by four is the foundation — if the stage is large enough, it’s a domain in itself.
2. But it’s not the way of humility: Even with the permission of four by four, a problem remains — it’s certainly not “the way of humility” to stand praying on a stage.
3. The real answer — prayer leader: The rabbi stands on the stage because he is the prayer leader for the congregation. Just as the prayer leader stands on the bimah so the congregation can hear him — the stage is not for his honor, but for the honor of the congregation. If a rabbi prayed alone on a stage, it would indeed be problematic.
Workers on a tree
“And if they were working on top of a wall or on top of a tree, they descend below and pray… And if they were on top of an olive tree or on top of a fig tree… they pray in their place because the trouble is great.”
Explanation: Workers on a wall or tree must come down to pray. But on an olive or fig tree, where it’s difficult to come down, they may pray above.
Novel point: The law goes beyond just the matter of place — it also touches on how much one burdens a person in the middle of his work for the sake of prayer.
Workers — for their meal vs. for their wage
If workers work “for their meal only” (paid only with food) — they pray the Amidah. If “for their wage” (paid with money) — they pray “Havineinu” (shorter prayer). “In either case they do not go before the ark and do not raise their hands.”
Novel points:
1. Why for their meal one prays more: When the worker receives only food, one doesn’t have as much pity on the employer — he can let him pray longer. But when he receives wages, one takes away from the employer’s time, therefore he prays shorter.
2. No minyan for workers: The Rambam says that even ten workers together don’t make a minyan — they don’t go “before the ark” and don’t “raise their hands.” The Chinuch answers: “It is the way of the employer to be particular about this” — the employer will be particular about such a long interruption.
3. [Digression: Work in Talmudic times vs. today:] In Talmudic times work in fields was taken very seriously — one had to finish the sowing today, there was no time. But today in an office, going away for an hour to pray Minchah doesn’t disturb livelihood so much.
—
Law (approximately 6-7) – Modulation of Voice
The Rambam: “He should not raise his voice in his prayer… and he should not pray in his heart, but should articulate the words with his lips and make them audible to his ears in a whisper, and not make his voice heard, unless he is sick or cannot concentrate his mind until he makes his voice heard.”
Explanation: One should not pray loudly, but also not just in the heart — but say it with the lips, hear for oneself in a whisper, but not that others should hear. A sick person or one who cannot concentrate without hearing himself — may be louder.
Novel points:
1. “Modulation” means the middle way: “Modulation of voice” means “equal” — the middle way, not too loud and not too quiet.
2. Why not loud — not because God doesn’t hear: The Rambam brings that one shouldn’t think the Almighty hears only if one shouts, like the prophets of Baal: “Call out in a loud voice for he is a god, perhaps he is sleeping and will awaken.”
3. Why specifically in a whisper (not just a normal voice)? Several answers:
– Gemara (R’ Yochanan): “Why did they establish prayer in a whisper? So as not to embarrass transgressors” — so one won’t hear which sins someone confesses.
– Prayer is an intimate thing: It’s between a person and God. In Pesukei D’Zimra one shouts — it’s not prayer. The main prayer (Amidah) is when one stands before the King and pours out one’s heart — this is a private thing.
4. Two separate matters: (a) Generally one should pray quietly (matter of privacy/honor), (b) in public — so as not to disturb other people.
5. “And not make his voice heard” — after the fact: Initially everyone must pray quietly. The permission to make one’s voice heard is only after the fact for a sick person or one who cannot concentrate.
—
Law (approximately 8-9) – Bowing in Prayer
Five bowings in the Amidah
The Rambam: “One praying bows five times in each and every prayer” — at Avot (beginning and end), at Modim (beginning and end — “Your name is good and to You it is fitting to give thanks”), and at the end of the Amidah.
Explanation: Five times one bows in each Amidah: (1) beginning of blessing of Avot, (2) end of blessing of Avot, (3) beginning of Modim, (4) end of Modim (Your name is good and to You it is fitting to give thanks), (5) when one finishes the Amidah.
Measure of bowing — until all vertebrae of the spine protrude
The Rambam: “One must bow until all the vertebrae of the spine protrude like a bow. And if he bowed a little and pained himself, since it appears as if he is bowing with all his strength – it is sufficient.”
Explanation: One must bow until the back becomes round like a bow. But if one bowed a little and one sees he is bowing with all his strength, it is enough.
Novel points:
– The Rambam means one should bend the back/spine, not just the head. The spine should become round “like a bow” – like a bow.
– Important: The Rambam makes no distinction between “bowing” (kneeling) and “bending” (bowing) in the Amidah – he speaks only of bending the back. He does not say one should kneel on the knees in the Amidah. What children learn to do with the knees – is not in the Rambam.
Steps and giving peace when stepping back
The Rambam: “And when he finishes the prayer he bows and takes three steps backward while he is bowing, and gives peace to his left and afterwards to his right, and afterwards raises his head from the bowing.”
Explanation: One steps back three steps while bowed, gives peace to the left then to the right, and then raises the head.
Novel points:
– What does “giving peace” mean? “Giving peace” means one says peace to the Almighty – like a student who takes leave from his teacher, he says “goodbye,” “all the best, Master of the Universe.” This is the matter of blessing oneself after prayer.
– Why to his left first? The Rambam explains: because his left is the right of the One facing him – his left is the King’s right. One should visualize standing before a King, and one gives peace first to the King’s right (which is the worshiper’s left), then to the King’s left. It’s noted that here lie secrets of the Torah – one first relates to the right – but the simple explanation is as the Rambam says.
[Digression: Entering into prayer — three steps forward]
The Rambam doesn’t bring here how one enters into prayer (three steps forward). The custom of going back and forward (three steps back and three steps forward) is questioned – going out makes sense (one prayed, one goes out), but the entering by first going back is not clear. The answer is that this is a matter of visualizing how one walks three steps to the King – but the Rambam brings this elsewhere.
Bowing by the High Priest and King
The Rambam: “An ordinary person – bows at these four bowings. The High Priest – bows at the beginning of each blessing and at the end of each blessing. A king – prostrates at the beginning and does not raise his head until he finishes his prayer.”
Explanation: Three levels: an ordinary person bows only at the specific blessings; the High Priest bows at each blessing; a king bows once at the beginning and remains bowed until the end of prayer.
Novel points:
– The foundation: The more “power” (importance) a person has, the more humility he must have. The High Priest is more important, he needs more bowings; the king is the most important, he must be bowed the entire prayer.
– An interesting point: A simple person can think “standing before the King,” but the king himself – before whom does he stand? He stands before the King of Kings, and therefore he must bow down even more.
Bowing, kneeling, prostration – three concepts
The Rambam: “Bowing indicates everywhere on his knees. Kneeling on the face. Prostration – spreading hands and feet until he falls on his face to the ground.”
Explanation: Three levels: bowing = on the knees; kneeling = face on the ground; prostration = spread out with hands and feet on the ground.
Novel points:
– A bit of a problem: The Rambam said earlier regarding bowings of the Amidah “until all vertebrae of the spine protrude” – he did not say “on his knees” (on the knees). Now he says that bowing “everywhere” means on his knees. How does this fit?
– Answer (seemingly the straightest explanation): When the Rambam says “everywhere” he means: generally in Torah and the like, bowing means “on his knees.” But the bowing he spoke of earlier in the Amidah is not the bowing that is everywhere – in the Amidah bowing means only bending the back.
– Other opinions want to learn that the Rambam holds that also in the Amidah one must be on his knees actually. But this is rejected: the Rambam himself said that “bowing a little” is enough, and he didn’t mention kneeling on the knees.
—
Law (approximately 10-11) – Nefilat Apayim / Prostration after the Amidah
The basic law
The Rambam: “After he raises his head from the fifth bowing, he sits on the ground and falls on his face to the ground.”
Explanation: After the fifth bowing one sits down on the ground and falls with the face on the ground.
Novel points:
– “Sits on the ground” – why must one sit on the ground? Because in order to do nefilat apayim/prostration one must be on the ground. The sitting is not a mitzvah in itself, but a preparation for nefilat apayim. Also in the Rambam’s time people sat on the ground (local custom).
– Two ways of nefilat apayim: The Rambam says: “There is one who does only kneeling” (only face on the ground), “and there is one who does prostration” (spreading the entire body – face, hands, and feet on the ground).
The nature of nefilat apayim — desperation and self-sacrifice
Nefilat apayim is a strong desperation, like the person tears himself that he must be helped. This is similar to the righteous who said “I won’t leave here until I am helped” — a kind of devotion to prayer. “Let us fall into God’s hand” — one is ready for self-sacrifice.
Prohibition of prostration on stones
Novel point: One may not do prostration on stones (stone floor) except in the Temple – as learned in tractate Avodah Zarah. Therefore, if the study hall has a stone floor, one must place grass (or something else) so one can do nefilat apayim.
An important person and nefilat apayim
The Rambam: “And an important person is not permitted to fall on his face unless he knows in himself that he is righteous like Joshua.”
Explanation: An important person may not fall on his face (do nefilat apayim) unless he knows he is righteous like Joshua.
Novel points:
– Source: About Joshua it says (Joshua 7:6) “and he fell on his face to the ground” – after the defeat at Ai – and the Almighty answered him.
– Reason (from Rishonim, probably Rashba): If an important person, a famous one, makes such a great humility before the Almighty and he is not answered, it is a desecration of God’s name. People will see that he tore himself and it didn’t help. Therefore he should only make a smaller prayer – “lower the expectations.”
– The manner of nefilat apayim: Nefilat apayim is a strong, desperate prayer – not just asking, but supplications with great desperation. One doesn’t tear oneself except if one knows it will succeed. A small nefilat apayim one may do, but “suppress them” — one shouldn’t do it extremely.
Our custom — no real nefilat apayim
Our custom is generally not to do nefilat apayim — we only do something with the hands and nothing more. The main law is that one should lean to the side.
Novel point: The reason we don’t do real nefilat apayim is because everyone is “important” — there is an important person in the community, and an important person may not do nefilat apayim if he’s not certain he will be answered (like Joshua bin Nun). But one doesn’t think one is a “righteous person who suffers.”
Novel point: One can do sitting on the ground — when one sits on the ground it’s easier to be falling on one’s face. The Ramban was harsh on the people who didn’t want to do bowing (falling) because there is furniture – but when one sits on the ground this is not a problem.
Place of nefilat apayim — different from prayer
The Rambam: “He bows his head and prays in this place, and falls on his face in another place.”
Novel point: This is connected with the matter of “prostrating far away” — one needs a larger space for nefilat apayim, it’s a special practice that one goes to another place.
Nefilat apayim alone — when one has trouble
Important novel point for practice: When a person truly has great trouble and wants to do nefilat apayim, he can do it at home — there is no matter at all that it must be in public. It’s compared to Rabbi Eliezer who truly wanted to pray with concentration for a specific thing.
Place for prostration
Novel point: When there is no place, one is exempt from prostration — one must be able to stretch out. This is not just a convenience, but a condition in the mitzvah itself.
When one doesn’t do nefilat apayim
The Rambam: One doesn’t do it on joyful days, as Rabbi Yitzchak said — because nefilat apayim expresses desperation, and in times of joy one doesn’t express sadness.
The simple custom throughout Israel: Not on Sabbaths, not on holidays, not on New Moons, not on Chanukah and Purim, not at Minchah of Sabbath and holiday eves, not on New Moon eve.
Novel point: The intention of nefilat apayim is actually Torah prayer — one means very seriously. Three times a day one cannot do, twice a day is enough. Chassidim don’t even do it at Minchah — for a known reason (not elaborated).
Yom Kippur — nefilat apayim at every prayer
The Rambam: “And on Yom Kippur alone” — only Yom Kippur one does nefilat apayim at each and every prayer, because then is a time of supplication, request and supplications.
Novel point: According to Hagahot Maharam our custom is that we don’t say Tachanun on Yom Kippur (not nefilat apayim in the classic sense). But we do bow at Musaf — this is a remembrance of the High Priest, but it seems it also has to do with real nefilat apayim. There is a kind of prayer called nefilat apayim, not just Tachanun, and Yom Kippur is a good time for it.
Text of nefilat apayim
The main law: One must say what one is supplicating — this is the main thing. In our siddur they inserted a chapter of Psalms as the text, but the main thing is the supplications themselves, not specifically a specific text.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 5 – Eight Things the One Who Prays Must Be Careful About
Introduction – Structure of the Laws of Prayer
Rabbosai (gentlemen), we are learning here Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 5, the fifth chapter of Laws of Prayer. We must mention such an important patron, the Rav HaGaon HaTzaddik HaNagid Rabbi Yoel Wertzberger, the head of Machon Kerem L’Torah V’Chochma, amen may our eyes see and our hearts rejoice.
Says Reb Yoel, may he live, if you are also a Jew who understands learning, an entrepreneur, and you have money, and you understand how to find a unique shiur (lecture), you love to find such a unique talmid chacham (Torah scholar) like Reb Yitzchak and support him – about myself I cannot speak, it’s not appropriate – do like Reb Yoel, do like Reb Yoel.
Says the holy Rambam, the fifth chapter, the Laws of Prayer is very nicely organized. The Rambam has already laid out the main laws of prayer, and afterwards the order of prayer, the text of prayer. The previous chapter, the fourth chapter, the Rambam laid out five things that invalidate the prayer, which is not just l’chatchila (ideally), but rather if one doesn’t have them the prayer is not a good prayer. For example, if the hands are not clean, or the place is not clean, or one cannot pray with kavana (concentration), then one has not fulfilled the obligation, or the Rambam said about certain things “his prayer is an abomination,” one must pray again.
Now the Rambam is going to lay out other things that are appropriate, that make the prayer, the quality of the prayer better, but if one cannot, then b’dieved (after the fact) it is not invalid. Very good.
Innovation: The Number Thirteen
It’s very interesting, there are another eight things. Eight plus five is how much? Thirteen. It’s the same, there is thirteen is a number that is a beautiful number. The Rambam didn’t say the number thirteen, he says that there are five things that are me’akev (invalidating), and eight that are not me’akev. In total there are thirteen laws of prayer.
There is more about prayer, if it’s not at the proper time, if it’s not at the proper time. The main prayer the Rambam, we said the three things: the text, the time, and how many prayers a day. Three things, one must be precise about the five things. These are details that one could perhaps organize differently, but I think more or less one can put everything into the five things, things that are me’akev. Now there are other things that are not me’akev, but are nice things, it makes it better. Yes?
Says the Rambam, eight things. How did he arrive at this list? Also not, he made it himself. Yes, but the number is eight. Also the previous ones, the five things, is also the Rambam’s own number. The Rambam brings this about the previous one from Rav Saadia Gaon, which I don’t see that here he brings, perhaps about this one there isn’t.
Law 1 – Eight Things the One Who Prays Must Be Careful About
So, says the Rambam, eight things the one who prays must be careful about them, he must pay attention, he must keep in mind the eight things, careful about them to do them, to pray with the conditions, with the eight labors. Says the Rambam that these things are l’chatchila, but if he was pressed or forced, if he was pressed or he didn’t have the mind to be particular about the five things, he wasn’t completely pressed not to pray, yesterday was the language that he becomes pressed and he cannot pray at all, but he couldn’t fulfill the conditions, nevertheless, or he couldn’t, he must stand, he is sick. That these things are l’chatchila matters, but it’s not me’akev. Or even if he transgressed, he did it intentionally, it doesn’t matter. Yes, it is not me’akev, it doesn’t invalidate the prayer.
The List of Eight Things
Says the Rambam, and these are they, and these are they. V’elu hen, these are the things:
1. Standing – the way how one should stand during prayer. That one should stand at all, that for Shemoneh Esrei one must stand, but also how one should stand.
2. Facing the Temple – that one should pray facing the Temple. The Rambam already mentioned a bit that Jews pray towards Eretz Yisrael or towards the place of the Temple. It’s interesting, he mentioned it when he speaks of the Torah law, when he hadn’t yet said the law, he said that from the Torah, which was before, the history from before the Men of the Great Assembly, he said “and everyone would pray facing the Temple,” because this already stands in the verse from earlier. He says this as a historical fact that one would pray toward the place of the Temple. The Rambam is precise that not only even in Eretz Yisrael, but toward the Temple in Shiloh, toward the Mishkan (Tabernacle), where the Mishkan was. We will speak about this, one can speak two ways there. Precisely, because the law is only practically about this. Yes.
3. Preparation of the body – how the body should be, one must be dressed well. No, he’s going to speak… he says standing, he means that one should stand, preparation of the body is that one should stand with two feet one next to the other… Yes. How one should stand.
4. Preparation of clothing – how one should be dressed. The essential thing, one must cover the nakedness and the heart, must be covered, we already learned by me’akev. Here it’s not me’akev, because one should be dressed well.
5. Preparation of the place – the place should be prepared, the place should be ready. This is also, that one should not be in a contaminated place is me’akev, but that it should be a respectable place, that it should be very good, this is already a stringency.
6. Equalizing the voice – that one should pray with a certain nice voice, not shouting… what does it mean one should be quiet. It shouldn’t go higher and lower. The whole time one should pray softly. No, it could be that one should learn in this hidden way. Tell me it means like one should pray in the way of the commandments. He says, not very loud, and also not just in his heart. That’s the meaning. Simply this is the point in the middle of loud and and and whisper. Then one can say, ah, I see, what does the equalization mean that the way of the commandments, is that the right voice? Yes, yes, the right voice. Okay.
7. Bowing – the matter of when one must bow down during prayer, a half, to bend, and how not to prostrate, and when one wants to bend, completely bow down. I see, this is among the other things. Not prostrating means he’s saying the multiple times. We’ll see inside. Yes, bowing, is what one bows in Shemoneh Esrei.
8. Prostration – the first thing like this is what one does after Shemoneh Esrei. Yes. The drama. Okay.
Law 2 – Standing
So now… we’re going to learn… is one of the… I’ll perhaps make numbers, make it easier. Yes. What is standing? Right? The first thing like this is the drama of standing, it is? The drama has standing fallen let them stand forever.
Why is Prayer Called “Tefillat HaAmida”?
When one says, prayer here do we mean Shemoneh Esrei? Everything… everything should stand. They should be standing. They should pray standing. Is prayer called Tefillat HaAmida (the Standing Prayer)? Tefillat HaAmida, yes. Him… in Kabbalah there are other reasons why it’s called Tefillat HaAmida, and like it’s already the last, and from there one doesn’t go higher, that there’s something like that. Okay, but we know that it’s the foundation of the same idea. Yes. Because it’s the most important prayer, which one must do standing.
I don’t know, I understand, and you feel the matter of a servant. That’s the truth. He brings the Beit Menucha, that it says that prayer is called service. What, service and standing, must prayer and standing. Must what the intention of a servant is. A Jew feels this way.
I just want to be practical about why the intention about why one must stand in a servant? For example, in order to concentrate, I don’t see that one concentrates better when one stands, I see when one concentrates better when one sits, I don’t know. But it seems… one concentrates, one doesn’t mean, one can better focus, one concentrates, one can also mean otherwise that one stands tense, one stands like a soldier, how does one say it, that one is now in a certain state of mind of seriousness, one must finish, there’s a certain importance like that. It seems that the… standing before the King, one also says this language. One doesn’t say sitting before the King.
Discussion: The Matter of Standing
But then it makes sense, because the king sits and you stand in front of him.
It could be that there’s a matter of honor, the Almighty is a King sitting on a high and elevated throne, and you stand before Him, standing before the King, and you pray.
Yes, good. There’s a certain… it’s service, it’s a service. Your standing isn’t made…
No, the standing itself is a service.
No, the standing itself is a certain… it’s like the seraphim standing above Him, the king sits and the servants stand. It’s as if… it’s interesting, the one who stands is as if in a lower, in a low level than the one who sits, right? It’s opposite to the physicality of it. Standing means that you are subjugated, you are a servant.
The Law: Standing on a Ship or Wagon
Let’s see in the law, the things that we already had before, that if a person while praying goes through a place where there is a bad smell and such sorts of things. Yes, by the recitation of Shema we saw, but the recitation of Shema is not standing. But Shemoneh Esrei, l’chatchila one should pray standing.
What happens if he is sitting on a ship or wagon, there it’s impossible to sit? So like this, if it’s possible to stand, he should make an effort, even with the accepted way of… perhaps he wants to say even that standing on a wagon also means standing.
Apparently it could be, but perhaps that’s not the word. Perhaps this doesn’t mean standing, because you’re traveling now, you’re moving.
But it also means standing. You are in the place where you are, it means like you’re standing.
Ah, yes, true. Because although riding is like walking, do you mean to say? We saw that riding on a donkey…
No, one can also argue that from the aspect that you’re going through places, you’re not standing.
But you’re not moving yourself.
But one can see, riding on an animal it says that he shouldn’t stand up.
But in a carriage it says that sometimes it’s possible. Sometimes you sit in a car, I don’t know, in a train…
In an airplane one can stand.
He’s not concerned with the thing that the whole place is moving. The main thing is that you are in a stable state, you’re doing nothing. The point of service. That you stand. You, the servant, is the one who stands.
When the king travels in the chariot, must you also stand the whole way around?
One must look for example whether one must stand up for a talmid chacham on a ship.
It could be that then not.
On the ship perhaps yes, but riding… we saw, riding is like walking. But here it says for another business it’s not relevant. But here further, “and if not, if he cannot stand” – what there it says he cannot, means presumably that it’s hard to stand there – “he should stand in his place and pray”.
Interesting, this is a Mishna that says “he should direct his heart toward the Holy of Holies”. It doesn’t say later it will be “he should stand in his place”. This is regarding that topic. But the Mishna speaks regarding if he cannot go to the east, he must turn the other way, westward he cannot. But the Rama learned from this apparently that if he cannot stand he remains sitting. He should stand in his place and pray.
Interesting, earlier the Rama spoke about what if he’s sick he’s exempt. Here we have a sick person who can still be obligated. He doesn’t have to stand, on him there is the obligation of standing. And pray, even lying down would be fine. And yes, there are three to actually distinguish, and yes, where he eats. Yes, where he eats. Yes it will be obligated there. If it’s appropriate, how weak you cannot stand, perhaps you cannot be obligated there. If you cannot be obligated there, you are exempt from the matter. Yes, one explains a prayer. Yes, but if you have enough strength to be obligated there, and you just don’t have strength to stand, then you should be there. Not only that, if he has something and cannot be obligated there. Ah, first itself, he can only one thing, he should otherwise lie down with concentration of mind. How does it work out?
Levels of Sickness – Sitting, Lying, and Concentration
Says then, the thirsty and hungry are included among the sick. Someone who is distracted cannot be things that are important and permitted. When a person is hungry or thirsty, he cannot properly focus, or he thinks the whole time about his… or he can simply be weak. He thinks already the whole time about his food. When they think, they cannot be weak. When they are weak, they cannot properly focus.
Law 10 (Continued) – Thirsty and Hungry
Look what he says, “If he has the ability to concentrate his mind he should pray”. He says that thirsty and hungry is not by definition a preventing matter. But one must check. Preventing matters means generally matters of cleanliness, disgusting things, in the Rambam’s language. But here it is, he has no concentration. “If he has the ability to concentrate his mind he should pray, and if not he should not pray until he eats and drinks”. He should first eat something. Apparently the law is built in the previous chapter by the law of concentration. I don’t know why he is more concerned with the concentration. It doesn’t apparently come in.
But perhaps incidentally that he mentions that a sick person doesn’t have to stand, says the Rokeach. Yes, it’s interesting what this comes in here. Yes, he brings “he should not pray until he eats and drinks”. What, the Rambam doesn’t mention here the matter that in the morning one shouldn’t pray before eating. And this is when one is not hungry. Hungry doesn’t mean that he can manage to eat breakfast. Hungry means that he feels weak. He is weak. And likewise, if someone gets up, he hasn’t eaten since last night’s supper, and he gets up, he must yes, he must eat breakfast before praying, because he is like a sick person, he cannot concentrate.
Discussion: No Contradiction to the Prohibition of Eating Before Prayer?
The commentators are not concerned about something regarding the morning, and that a normal person will be. No, there’s no contradiction. I don’t see the contradiction at all. True, true. Simply with today’s commentators, good morning one says, but I don’t see that it’s a problem at all. The question is the opposite, everyone agrees a sick person is exempt from prayer, I don’t know, if he cannot concentrate. But this one is a sick person and not exempt, because he can eat and pray.
He already says “he should pray,” but he brings that the Rambam is precise that “if he has the ability to concentrate his mind he should pray”, he should otherwise not eat. “If he has the ability to concentrate his mind he should pray”, he should not eat, he should otherwise pray like this and fulfill the commandment of not eating before praying. “And if not”, then he has permission to eat. That’s how he interprets it.
Laws of Prayer Chapter 5: Direction of Prayer, Preparation of the Body, and Proper Attire
Law 3 (continued) – Direction of Prayer: Levels of Holiness
But the Rambam doesn’t speak here about the prohibition of eating before prayer. That’s not the topic at all. He brings that the Acharonim discuss this question, but I don’t see that it’s a problem. There’s more, there are those who go with the same approach. If today people conduct themselves that they pray without kavana (concentration) anyway, therefore one doesn’t need to eat before praying, that’s not correct.
The Pri Megadim’s Distinction – Preparation for Prayer vs. Arrogance
The Pri Megadim says a good point. The Pri Megadim says, the Gemara says that eating before prayer is chutzpah (audacity) of “acharei ken yishteh” (afterwards he will drink), arrogance – he has already eaten well for himself. But here, as they say in Chabad, they say to eat before prayer. This eating is a preparation for prayer. Not that first I take care of my own needs, and afterwards I’ll worry about the Almighty. No, on the contrary, in order that I should be able to pray I need to eat something. It’s not a matter of arrogance at all.
I agree, I agree. I don’t need to agree, the Pri Megadim doesn’t need my agreement, he doesn’t need… I am nothing at all, the lowest of the low. In any case, the question is… Reb Itzikl exerted himself his whole life to eat a cookie before prayer, even when he said he had no strength to eat. Because when he was young, Avraham already saw that he was weak, so he told him to eat a cookie every day.
But this is exactly the halacha of the Rambam, this isn’t a Chassidic practice. Yes, so that he should have strength, and that’s also why people drink coffee, because coffee wakes you up, so you should have a bit of strength to pray.
Discussion: Eating in Shul vs. at Home
Very good. What did I want to say? It’s not fully explored. I think that in shul, once it’s been established that there’s a place to be in shul, it’s obvious, no one comes to shul to eat a meal. In shul one eats something because one wants to have strength to pray. Eating at home, breakfast before prayer, that’s “acharei ken yishteh,” arrogance. You come to shul and you grab something there, there are some cookies, there’s…
It could also be. Here the Rambam hasn’t yet brought the law of not eating before prayer at all, I don’t know, perhaps later he’ll bring it. The Rambam didn’t hold that it’s a prohibition. He says he’ll bring it in Chapter 6. Yes, the Rambam, we haven’t learned it. I mean, Rabbeinu Yerucham holds that it’s only an asmachta (rabbinic support), it’s not Torah law. The Rambam doesn’t hold that it’s Torah law. No, it’s not. But actually, the Rambam brings it in Chapter 6, we’ll learn about it.
Discussion: Today We Pray Without Kavana – Is Eating Not Relevant?
The question that does exist is, if we say that today one doesn’t have kavana anyway, then if there’s no need to eat in order to be able to have kavana. This is a matter from the perspective of the stringent. But it’s not correct, because this is… We don’t say with our Tosafot which says that today one prays even when one can’t have kavana. What does that mean one should do? Not go into shul? That’s very nice, it’s a great stringency. We don’t say that one can’t have kavana. But if one can have better kavana, I don’t see that there should be a doubt about this. Also today…
No, they’re asking him about the obligation. Here the Rambam says, “al yitpalel ad sheyochal veyishteh” (one should not pray until he eats and drinks). He says, this obligation one can say no longer exists, because the obligation is only if you know that this will help you with having kavana. What does it help? It could be the Rambam held that this contributes to yishuv hadaat (peace of mind) for kavana. Okay, right, I say. The Rambam doesn’t explain at all what his leniency is.
Also today when one eats on Shabbos, one prays in a Chassidic shul at nine, ten o’clock, it’s certain that if one doesn’t eat beforehand, most people have already eaten a large meal at night late and so forth.
Where, right, one must say that when one is already praying, it’s not the same situation as Shacharis. True, but a normal person – the laws that say not to eat before prayer, it’s understood that one prays at a normal time, and one prays already three hours into the day, four hours, five hours, it’s not possible that one should… I mean, I hear, again, it’s a fine point. No, many people are accustomed to being weak during prayer, and they think they can’t have kavana.
Kavanas Haguf vs. Kavanas Hamoach
I think that standing speaks of a certain type, and then we speak about kavanas hadaas (concentration of mind), we speak of a certain type of kavanas hadaas, something that’s physical. Let’s say, for example, yesterday we learned one should pray from within learning and not from within decided halacha. Standing we speak about the body, the body should stand. It’s a certain – the body should be in… And if one is hungry, the body isn’t prepared. The standing is something of a… He includes here gilui shok (exposing the thigh), yes. He includes here gilui shok, because kavana earlier he already spoke about, kavana that the head should be calm. Here we speak of something that his body should be able to cooperate, his body shouldn’t disturb him from praying.
I hear. Okay, one could argue that today one doesn’t have the strength to make kavanos hamoach (concentration of mind), but kavanos haguf (physical preparation) one can at least use, one is more careful about standing.
Just the opposite, if the Rambam says one must eat beforehand, today when it’s so hard to have kavana, all the more so kal vachomer (logical inference) that one should eat beforehand, one should do everything one can, perhaps one will have a bit of kavana. What is this despair about kavana?
I hear. It’s interesting how the Acharonim have accepted that since kavana is something that’s beyond reach, a person is no longer concerned. One doesn’t need to exert oneself. Sometimes one has a bit of kavana, by a few words one catches oneself. I don’t know, I once heard this thing, that if one doesn’t have kavana inside, as if one has already introduced that one has prayed without kavana, isn’t it obvious that at every prayer one should try to have a bit of kavana? It makes sense to me, yes. It makes sense to me, yes. One can speak more about this, but let’s continue.
Return to Riding on an Animal – Practical Application for Airplanes
One who rides on an animal. But I think apparently that here it comes in, because here we speak of a sick person himself who doesn’t have strength to stand and so forth. Right, right, right. His intention is simply that his body doesn’t go along with it. That’s the point, that if he’s sick, what should he eat so that he should be able to stand also. A sick person can’t stand, he can’t stand on his feet. A sick person can’t stand on his feet, that doesn’t stand. A blind person and a modest person stands, but what does one do with a sick person who has no strength? Simply, he has no strength to be a sick person, he can’t eat, and he needs to be standing normally.
Very good. “One who rides on an animal, even if he has someone to hold his animal,” even if he has someone to hold his animal, “and he won’t descend, we don’t obligate him to descend.” He shouldn’t, he may not. Look what he derives, “rather he sits in his place and prays.” Because it says there in the Gemara, that if he’s going to descend from his animal, even if someone holds the horse, why should he still hold that someone needs to be there? So that he shouldn’t go up and down, it’s a difficult thing. He shouldn’t be forced.
This is apparently the halacha for those who travel on an airplane, that one should sit in one’s place and pray. That sitting with kavana is still better than standing without kavana. Ah, that’s clear. So it makes sense, it comes out from all these laws.
Law 11 – Facing the Temple
And I remember Reb Nachman of Breslov said that when one travels, one should know that east is by the packages. Because a chassid came to him and he said that he was traveling to the Rebbe, and he stands to pray facing east, and the packages were in the back, and someone came and went by the packages. He says, “Wise one, you need to know the halacha is, that when one has packages to watch, east is by the packages.” This isn’t a story, this isn’t a fairy tale, this is built on the halacha. It’s already straightforward halacha.
The next of the eight things, “facing the Temple.” He says, “If he was standing outside the Land, he turns his face toward the Land of Israel and prays.” He turns toward the east. If he’s in the west, he goes towards the east, which is toward the Land of Israel. And in the Land of Israel one goes towards the east.
“One who stands in the Land of Israel directs his face toward Jerusalem.” These are the levels, he’s speaking of levels in holiness, yes? First towards the Land of Israel, toward Jerusalem. “One who stands in Jerusalem directs his face toward the Temple. One who stands in the Temple directs his face toward the Holy of Holies.” That’s the holiest place there.
Yes, interesting. That’s the center of the world. There is the place of the Shechina (Divine Presence), and you go to the point where you go to the place of the Shechina.
The Law of a Blind Person and One Who Cannot Determine Directions
The Rambam says further, what happens with a blind person, someone who is blind and doesn’t see the Beis Hamikdash anyway? Ah, interesting, there’s a difference between a blind person or someone who does see, both don’t see the Beis Hamikdash. Ah, he can’t even see which side is east.
“A blind person or one who cannot determine the directions,” someone who isn’t good with this, he doesn’t have the orientation of knowing where he is. He doesn’t have a compass, basically. “or one who walks on a ship,” someone is on a ship and he doesn’t know where he is, which side, “should direct his heart toward the Shechina and pray.” Then he should direct his heart.
Discussion: What Does “Toward the Shechina” Mean?
This is interesting. Toward the Shechina. Apparently he means toward the place of the Shechina in his heart, because toward the Shechina everyone must. No, you see probably like, so where is the Shechina? We say that the Shechina is by the Holy of Holies. But if you don’t have, you don’t know where the Holy of Holies is, he says the Shechina is wherever it is.
No, no, no, look what he brings in the Perush HaMishnayos explicitly. The language of the Mishna is “should direct his heart toward the Holy of Holies,” and the Rambam translated it as “toward the Shechina.” Perhaps he changed it here?
You mean to say that you imagine that you’re going toward the… The “should direct his heart” isn’t the “should direct his heart” of kavana that we learned earlier that everyone must concentrate “as if the Shechina is before him.” That’s the place further. “Should direct his heart” is to concentrate on the place. You need to imagine, one could say. Or perhaps as you say, that the Shechina is “as it were” in any direction, and he should direct his heart that he’s praying toward the Shechina, wherever the Shechina is. The Shechina isn’t specifically a direction.
And the Rambam changed it from “toward the Holy of Holies” to “toward the Shechina,” because he holds that the Rambam said that you’re not obligated to know the direction of the Holy of Holies, but you are connected to toward the Shechina. Then one must say that the Rambam changed. The simple meaning of the Perush HaMishnayos until here. Could it be? Yes, it could be. Not clear.
In other words, if one can do it in his heart, if one can’t do it in action, one should do it in his heart. Okay.
Law 4 – Preparation of the Body: How One Must Stand
Preparation of the body, the third thing, yes? This was which direction one must stand. Now comes a matter of how one must stand, basically, right? The posture, the, how do you say, the posture.
Yes, preparation of the body says the Rambam, how? Says the Rambam, “When he stands in prayer,” when one makes a standing in prayer, “he needs to align his feet one next to the other.” It needs to be aligned, one needs to align one’s heart, one needs to align one’s face toward, one needs to align… Align is literally to straighten. Align is the name of the game in prayer. Align his feet, straighten his feet one next to the other.
“And place his eyes downward as if he is looking at the ground,” looking down, this is a humble look.
What’s the idea of one next to the other? The Gemara says it’s about the angels. That’s how the angels stand. I think it’s more that it’s about the angels… It’s a humble way to stand. One doesn’t stand like this, one doesn’t stand like this. One doesn’t stand… One doesn’t go with walking, one doesn’t go with standing. One doesn’t sway, one stands straight.
“And place his eyes downward as if he is looking at the ground. And his heart should be free upward as if he is standing in heaven.”
Can you tell me what this means?
Discussion: “His Heart Free Upward” – Where Is the Person?
Speaker 2:
Yes, let me tell you. Literally. One must think that one is literally in heaven. What does it mean how is a person? Looking down, as if looking at the ground, as if he’s looking at the earth. That’s the posture of the body, nothing else. But he shouldn’t feel too small, he should feel that…
Speaker 1:
No, that’s also a nice interpretation. But what’s the interpretation that according to the Rambam could mean “and his heart should be free”? You remember “his heart free” is one of the Rambam’s codes, right? “His heart free upward.” “His heart free” means where you think. What the Baal HaMaor says, where is the person? Where he thinks, yes? Where do you think? That you’re in heaven. Heaven means to say among the angels, among the… Toward the Shechina, exactly. He doesn’t think that he’s here. You think, that you’re… If you think about it, you are. That’s the interpretation.
Speaker 2:
This is language of the Gemara, “his eyes downward and his heart upward.” As if, perhaps it means to say, because this… “His eyes downward” is apparently a matter of humility, you shouldn’t look around. But you shouldn’t think as if you should think that the Almighty is on the earth. That’s not the thing. Rather as if, his heart upward.
Speaker 1:
I remember there’s a beautiful drasha from the Talmidei Rabbeinu Yonah, I don’t remember where, he looked in the Gemara at this, about “his heart upward.” I think one can learn it according to the foundation of the Baal Shem Tov, that where one thinks, there one is. But even one can say it as an actual imagination, as if a person imagines himself, as they say that one can direct his heart as if he is in the Holy of Holies. One can imagine that he is standing among the angels who sing to the Almighty and so forth. It can be an imagination like that.
Continuation of Preparation of the Body: Placement of Hands
Speaker 1:
“And places his hands on his heart, clasped.” So he places his hands, both hands one on the other. Like clasped means joined, as if he placed one hand on the other. “The right on the left.” He places the left hand on the heart, and on that he places his right hand.
Weren’t they careful about this in halacha? Today many people aren’t careful. Okay, it could be that it’s hard to educate and so forth, but…
“And stands like a servant before his master in awe and fear and dread.”
Is this also posture, or is this something else? Because apparently, this standing straight and with the hands clasped together and his heart upward, this is the standing before his master in awe and fear. There’s no contradiction.
“And he should not place his hands on his loins.” He shouldn’t place his hand on his side by the shoulder. It means like this, right? Yes, on his waist. Like someone who is arrogant stands. Rather… Actually, once he said that the hands need to be clasped, it’s obvious that “and he should not place his hands on his loins.” But there are such optimal practices. The main optimal practice is that the hands should be clasped.
Digression: Spreading Hands in Prayer
Speaker 1:
There’s one question from… Reb Kapil brings the question from… I don’t remember who, I’ll see, Rabbi Yaakov Emden speaks about this, that apparently in Chumash and in Tanach we see that one prays with spread hands, raising the hands. But we don’t see in halacha that such a thing should be stated. It says more that one should place the hands down like this. So, yes. The Kuzari brings an answer from one of the Acharonim who argued that since the Christians began to pray like this and conduct themselves very strongly to pray like this with hands raised, the Jews stopped doing it. Rabbi Yaakov Emden isn’t happy with this answer. He says so, I don’t remember what his answer is there, if he has an answer, but…
It’s an interesting thing, it’s actually a way of prayer that we see constantly in the Chumash, and we don’t see it.
Return to Talmidei Rabbeinu Yonah: “His Heart Upward”
I just want to… The Rambam apparently means here, in Talmidei Rabbeinu Yonah there’s a commentary on the first chapter of Berachos, there it says like this, what does “his heart upward” mean? “Meaning that he should think in his heart as if he stands in heaven, and remove from his heart all the pleasures of this world and all bodily pleasures, like the matter that the early ones said, or the prophets, when you want to pray, strip your body and elevate your soul.”
Continuation of Laws of Prayer
And afterwards he gives another interpretation, “libo l’mata, einav l’mata” (his heart below, his eyes below), that one should also pray toward the Beis HaMikdash. This is not the Rambam’s interpretation. The Rambam’s interpretation is “einav l’mata” literally. From my teacher, Rabbeinu Yonah. But this means physical simplicity. Rather to think of the soul and not of the… Yes, this doesn’t mean simplicity, this means literally, that this is what he thinks. It’s not so complicated.
This is the simple meaning. But Rabbeinu Yonah says that after one detaches from physicality, one must enter into the Beis HaMikdash of below. I don’t know if the Rambam would agree with this. Our sefarim say that one must hold that the Beis HaMikdash of above corresponds to the Beis HaMikdash of below, and one must pray there. But anyway.
Innovation: The Rambam Doesn’t Say to Close the Eyes
The Rambam says that one should not close the eyes, did you notice? “Einav l’mata.” That means, the eyes are more or less closed, and you look downward. No, you don’t look around, you don’t close them like that. Right. Interesting. Okay, let’s continue.
Halacha 5 — Preparation of Clothing
Speaker 1:
Yes. This is the preparation of the body, yes, how one must stand. Afterwards there is preparation of clothing, how one must dress, this is the fourth thing.
Preparation of clothing, how? To pray… Ah, all these things are not me’akev (indispensable). The simple meaning is presumably the same thing, if it’s difficult for a person to stand this way and so on, he doesn’t have to do it. There are also levels. There are levels of standing before… This is a preparation of the body. The best is, as he says, at least not to place hand upon the loins.
Preparation of clothing before prayer. One prepares his clothing first, one prepares the garments, and adorns himself and beautifies himself. One dresses nicely, one cleans oneself up, “beautify yourselves, Israel, with your adornments.” One dresses up, so that one should see that this is a praying bekeshe. And beautifies, one makes oneself beautiful, as it says “Bow down to Hashem in the beauty of holiness,” with beauty.
Then he continues, he goes to bring the Gemara, “And one should not stand in prayer with his apundaso.” He should not stand praying when he is wearing his satchel. Yes, apundaso means something that one carries, a garment that has large pockets. Or does it mean such an iron thing, or does it mean such an undershirt, some thing that is just not short, not an honorable thing.
“And not with an uncovered head,” not with an uncovered head. The whole day one must go with a head covering, but during prayer one must put on a head covering.
“And not with uncovered feet,” not with open, without socks, bare feet, “if it is the custom of the people of that place not to stand before important people except with shoes.” So if in that place it is customary that in an important place, when one appears before a great person, one puts on socks, you know that this is the matter of honor.
Discussion: “Uncovered Head” — Dependent on Local Custom?
Speaker 2:
The Rema says, “And in any place one should not hold tefillin in his hand.” One should not hold… These are the things of going, perhaps an uncovered head is also dependent on local custom?
Speaker 1:
No, he says “except with shoes.” This is according to the custom, what is accepted among important people. But in no place does one do something that is disturbing, that is not… You should see, because this doesn’t continue to have to do with clothing, but it can have to do, he says apundaso, which means carrying iron with oneself.
Okay. He tells you further, one should not hold an important thing in the hands, because it takes away the calmness from the head, because he has to watch that it shouldn’t fall, he won’t be able to detach himself. “In any place one should not hold tefillin in his hand, or a Sefer Torah in his arm.”
Question: Dovid HaMelech and the Sefer Torah
Dovid HaMelech was a man whose heart was Torah, his life is Torah, he thinks only of this. Isn’t it seemingly a king who always had a Sefer Torah, he took it out for praying, he put it down for praying. If he held it, perhaps he had it worn like some kind of gartel.
Laws of Preparation of Clothing and Place for Prayer
Continuation of Laws of Preparation of Clothing — Holding Things in the Hands During Prayer
He says further, one should not hold an important thing in the hands, because it takes away the calmness from the head, because he has to watch that it shouldn’t fall, he won’t be able to concentrate. One should refrain from holding tefillin in his hand, or a Sefer Torah in his arm, unless his heart is preoccupied with it, he’s thinking about it.
Isn’t it seemingly a virtue that he always had a Sefer Torah, he took it out for praying, he put it down for praying. If he held it, perhaps he had it worn something that he had to carry. And one should not hold a mezuzah in his hand, for sometimes it can break, he has to hold it carefully, he should not hold it in the hands because it will take away his focus on praying.
The Exception of Lulav — The Mitzvah of the Day
But one may pray with a lulav in his hand, he brings a proof from here, you can see that lulav is also portable, but lulav one may indeed have, why? Because it is the mitzvah of the day. The simple meaning is, since it’s the mitzvah of the day, he’s already accustomed to it, he holds it the whole time on Yom Tov, therefore he doesn’t have the… it doesn’t take away his mind, not really, or because now it’s an important matter, therefore there’s a heter (permission)? Not clear.
He brings a proof that since it’s a mitzvah, it’s not so disturbing. I don’t understand this. I would have said differently, I would have said that the simple meaning is, it’s a part of… One doesn’t hold a thing that interferes with devekus (attachment), it interferes with kavanah of prayer. Lulav is the thing that one prays with, one says Hallel with it, this is a part of the prayer, the mitzvah of the day.
He notes the Gemara that the custom of the people of Yerushalayim was to have the lulav the whole day, going to comfort mourners, to visit the sick, wherever he went he took it with him. The simple meaning is that for those few days it didn’t confuse him at all, he was already accustomed to this style, he was already used to this style, therefore it’s not confusing.
But just so on Yom Tov, it seems because it’s a mitzvah, therefore… Perhaps because it’s a mitzvah it’s different. Perhaps the preoccupation is not a preoccupation that is separate from praying, that it disturbs. The preoccupation itself is also a mitzvah preoccupation. He’ll look at it, he’ll remember ah, it’s a day of thanking the Almighty for the lulav.
A Burden on His Head — Heavy Things on the Head
Or a burden on his head, earlier he said that one may not have… an uncovered head. But if one has a very heavy shtreimel on his head, how does one pray. Yes, he’s not talking about a shtreimel, he’s talking about… He says so, he says so, if it’s less than four kabin, like the old-time shtreimels, obviously one may pray. But today’s shtreimels that weigh a ton, it’s huge, one cannot pray like that. And if I have a headache, I cannot pray, one should remove the heavy load from the head.
But the simple meaning is like when one sees in Arab places that people carry, it’s normal that a person should carry things on his head. In the hands one only carries a light bag. A very heavy thing one places a sack on the head. It’s very good, it’s easier to carry things on the head than from the hands. But it’s a burden of trouble. On the head there’s a problem, it doesn’t balance.
In short, this is not necessarily a topic that interferes with praying. He says it’s more a topic of honor. You might think it’s a topic of preoccupation. All these things, honor with preoccupation, these are things that are connected. But this is the thing. And likewise, if the shtreimel is very difficult for someone, he should take it off. This is the question.
Atifah — The Way of Sages and Their Students
The way of all sages and their students is to pray wrapped so that they are enwrapped. He interprets, one is wrapped with a tallis, because the mitzvah of tzitzis has a connection with praying. This is a tremendous thing to pray with a shtreimel. It’s similar to night that he said. But atifah is more a matter of honor, that one puts on a hat. Also honor he said, because it’s a mitzvah of tzitzis. The question is what you mean specifically with tzitzis. It could be that putting on a hat is also the topic of atifah. A hat, a shtreimel, a head covering, is a way of honor. It’s a special way of honor.
And later, regarding tzitzis, the Rema writes, “A person should always try to be wrapped in a garment that is obligated in tzitzis, and during prayer one must be especially careful. It is a disgrace for a talmid chacham to pray when he is not wrapped in tzitzis.” It’s a disgrace for a talmid chacham. He also says talmid chacham. A talmid chacham must go wearing tzitzis when he prays, because he knows the mitzvah. An am ha’aretz doesn’t know, he knows it’s a custom to wear tzitzis. But a talmid chacham knows that this is a mitzvah that he can grab another mitzvah.
So he can also have respect, that he goes with a tallis. He goes with a tallis, it’s an honor.
Discussion: Atifah at Mincha and Maariv
And what about Mincha and Maariv? Also the Rambam simply didn’t make a distinction? Must one go at Mincha and Maariv also with a tallis? Maariv is not the time of tzitzis, but seemingly Mincha yes, and he doesn’t say. He’s talking about the mitzvah or about the wrapping of the… of the…
The question is, is this primarily a preparation of clothing, or is this something extra of having another mitzvah, that he establishes the meal with many mitzvos, something like that?
No, it’s an honor that one goes with the mitzvos. It’s a garment that a Jew wears. One can compare this as you said regarding night.
The moment that we conduct ourselves that one goes in the morning with a tallis, but at Mincha with a hat, both are atifah. In the morning is according to the simple meaning, and the hat is essentially the atifah of the… But this is only a chacham and his students. An ordinary Jew doesn’t need a hat during praying, so it says in the Rambam.
Okay. Until here were the laws of preparation of clothing. Now we’re going to learn which place is good to pray.
Halacha 6 — Preparation of the Place
The Rambam says, what is the preparation of the place? How must the place be prepared?
Standing in a Low Place
The Rambam says thus: “Preparation of the place, how? One should stand in a low place,” one should stand on a straight, low place. The Gemara says “From the depths I called to You, Hashem.” I don’t know exactly what the Rambam is going to say, but one sees that there is the most calm, because he cannot fall from there. When he stands on some hill or on a bench, he can fall. Okay, “a low place.”
And Turn His Face to the Wall
“And turn his face to the wall,” so that no one should pass him, he should not have any distractions.
Windows Facing Yerushalayim
The Rambam says, one indeed prays facing the wall, but there is a matter of praying toward Yerushalayim. He says, “And one must open windows or openings toward Yerushalayim in order to pray facing them, as it says ‘And windows were open for him.’” By Daniel it says, the windows were open in his upper chamber, on his floor, toward Yerushalayim. This means he looked toward Yerushalayim.
Discussion: Windows Facing Yerushalayim — Light or Direction?
There is a halacha, I have a window on the side. In Bavel I can hear, Bavel is not so far, and he perhaps knew that when he opens those windows, he knows that right there is Yerushalayim. But he opens a window in America and he finds himself in Yerushalayim… four thousand miles, not so far, four thousand miles. The same continent, at least, I agree.
He says, the Rabbeinu Manoach, that the windows are more so that the soul should rejoice. He brings that on a cloudy day, they didn’t want to say Tachanun, because the person is gloomy, it’s a dark situation. One opens the windows, the sun shines in, then it’s pleasant to pray.
He said so, if you are in a house, it’s not good that you should have an empty space in front of you, because someone will pass by. But if you’re at a field where people don’t turn around, there’s no one to pass in front of you to distract you, on this it says toward Yerushalayim, and turn his face to the wall. If you’re not going to have any distractions, it is indeed a good thing, a settled mind to have an empty space.
I think you want to say that he prays toward Yerushalayim, it comes out that he prays east, so on the same side must be his windows. It’s actually not. Yes, we’re talking here, he must have windows. It’s not a contradiction, it can be just a window, he prays to the side, it can be just a window with a curtain, but the light comes in, he’s not disturbed by the people.
The shuls actually don’t like to put windows in the east, because they hold that it disturbs. But the Mishnah Berurah, and turn his face to the wall, says this, that one should not have any thing in front of you. To open windows also means in a way that you won’t be disturbed. But it’s not a contradiction, everyone understands, one must use common sense. If it’s exactly a place where in front of it is a store, whatever, one must use common sense how.
Establishing a Fixed Place for Prayer
Another halacha. The halacha is in the Gemara, a person should establish a fixed place for his prayer always, should always stand approximately in the same place.
Ah, so this is the interpretation, that he’s talking, by the way, we learned this week in Sefer HaMaor that has no equal, in one of the editions of Beis HaMedrash in shul. All these laws, that you’ll learn later prayer in congregation, a whole chapter on this, what kind of matter is it to pray at home. Praying at home, open a window. He says, praying at home, a person usually prays when one doesn’t have time to go not every day. So, I have a certain place in his house there’s a little Beis Medrash. My father told me, he remembered that his father had a certain closet, there he used to pray Maariv. It’s establishing a fixed place for his prayer.
Discussion: Fixed Place — In Beis HaMedrash or at Home?
Very good. In Beis HaMedrash is already a fixed place. The whole place is a fixed place. It’s a whole theme if a person has a certain place in his Beis HaMedrash, but it’s not necessarily so. It could be that a place can mean that he goes to the same Beis HaMedrash, not to shul publicly, because this brings about calmness.
There is a dispute, it’s interesting, the Kesav Sofer brings a dispute about this. He brings a Rosh, and the Rosh brings a Yerushalmi that in the Beis HaKnesses one should have a place. But he himself says he doesn’t understand, the whole Beis HaKnesses is a place of prayer. This means to say that when he prays at home, what we talked about, when he prays at home he should make a place. And they argue simply in the Yerushalmi.
So, if he switched a place in shul he perhaps fulfills all opinions, but there are certainly authorities who held that it doesn’t work out.
Okay. Further, the Rema says, if a guest comes or such a thing, one should say that one doesn’t have to fulfill the mitzvah of establishing a fixed place. There are Rishonim who say that establishing a fixed place means the same shul. Not any thing that disturbs the intentions, God forbid, a place of prayer.
Not Praying in a Ruin
Very good. And one should not pray, the Rema says further, one should not pray in a ruin. One doesn’t pray in a ruin. The Gemara gives two reasons for this: either because it’s a dangerous place, it can collapse, or because of suspicion. In a ruin one goes to do shady business. You go there to pray. Ah, further it talks about praying alone, not when there’s a minyan in a ruin. All these ruined rebbes, he doesn’t pray in a normal place, he prays when he finds himself somewhere in a ruin.
Rabbeinu Yonah says that what it says that one may not do because of suspicion, we remember that we learned in the laws of teshuvah that one who suspects the innocent is punished, one may not suspect another Jew. He says, this is when the other doesn’t do anything that is suspicious. But you do something that is suspicious, you are punished. You caused other Jews to suspect another Jew. Well well, so he says. This is a great sin, you may not allow suspicion to be cast on yourself, because you make a Jew commit the sin of being suspicious.
And Not Behind the Beis HaKnesses
Okay. And not behind the Beis HaKnesses. One doesn’t pray in back of a shul, unless he turns his face toward the Beis HaKnesses. Only if he prays with his face toward the shul. One of the rebels, that he turns away, he stands outside and not face to face toward the Beis HaKnesses. I also think the topic of suspicion, I don’t think of the pleasure, I’ll say for the person.
What does it mean, the person, every time when a person goes through a new goes into a room, he thinks perhaps there is a disqualification here, perhaps this is not good. But the thought, I think that a nice way of saying for the person,
Preparation of the Place, Preparation of the Voice, and Bowing in Prayer
Halacha: Not Praying with One’s Back to the Beis HaKnesses
Laws of Prayer – Chapter 5: Bowing, Prostration, and Falling on the Face
Okay. “And he should not pray with his back to the synagogue”
Speaker 1: Okay. “And he should not pray with his back to the synagogue”, he should not pray with his back to a shul, “unless his face is toward the synagogue”, unless if he also prays with his face toward the shul. That means, he turns around, he stands outside and not facing toward the synagogue.
I also think that the topic of “because of suspicion,” I thought about this last night, it’s simple that what does it mean, should a person every time that a person goes there, someone goes into a ruin, does he think perhaps there is a prostitute there? So what has become the suspicion? I think it’s a nice way of saying to people, they should indeed suspect you, don’t do it. It’s a place of temptation. As if when one says to a person, don’t do it because of suspicion, one means to say, this is a kind of action, don’t go into places where you can indeed be found in suspicion. I think it’s simply a clean language like that.
Law: Not Sitting Next to Someone Praying
Speaker 1: Okay. “And it is forbidden to sit next to one who stands in prayer”. Another new law. A person is praying, yes, here we’re talking about a living person praying. Aha. So that the one who is praying should have a place where there is no disturbance in it, you shouldn’t sit right next to him, because you also take away from his privacy, from his… “Woe to his back and his front”, or what you need to walk past him, “until he distances himself four amos from him”. That means, you disturb the person.
As if still from the enactments, I want to say like this, you understand, this is a law for other people, that you need to position yourself to pray in such a place where it won’t disturb any people, that you don’t come in… But… this isn’t relevant at all in today’s small study halls, it’s too much. Yes, but it’s actually, it doesn’t take away the focus so much, because that’s how it’s accepted. “To sit within four amos of prayer”.
Discussion: Why People Aren’t Careful About This Today
Speaker 2: Perhaps no, perhaps if all these laws are about the…
Speaker 1: No, I think a different point. People today aren’t careful about this. I think it has to do with the furniture situation. That means, if there’s a bench, everyone has his place, here is my bench, here is the table where I sit, so here are the four amos. The four amos isn’t some magic law, that here is four amos. It’s his place there. If you have a bench and a table, that’s your place. The next table isn’t in your four amos. Four amos isn’t a decree of Scripture.
It could also be that “not in front of him” means, that one is in the middle of doing other things, that one is busy at home. It will take away, it will take away your focus. But you’re in the study hall, everyone is praying now, that one won’t take away your focus. You’re at home, and I know that someone is walking through with a big pot, he’s in the middle of mixing, I don’t know what to do, you go look what he’s doing, it will take away your focus from praying.
Law: Not Praying on an Elevated Place
Speaker 1: Okay. Further, they learned that one should stand at a low place. I think this goes back to this, “He should not stand in a high place to pray”. One shouldn’t stand on a small stage. “He should not stand on a bed or on a chair”. One shouldn’t stand on a…
Discussion: Rebbes Who Pray on a Stage
Speaker 2: The rebbes who stand on a stage when they pray?
Speaker 1: On a large stage. He’s going to say, he’s going to say a leniency. “And if it was high, if it has four amos by four amos which is a domain in itself, it is permitted to pray on it”. If it’s large enough, a domain unto itself, it’s like a city. It’s not a problem. This is the leniency of the rebbes who pray on a stage, they make a large stage. It’s still like a city.
“And similarly if it is a place surrounded by partitions on all its sides”, that it’s completely surrounded, “like a place like a domain in itself”, this is certainly not the rebbe’s stages. But the prohibition of “he should not stand in a high place” has at least not. It’s certainly not a way of humility to stand praying on a stage.
The answer is that he is the prayer leader. The prayer leader stands on the bimah, so that the congregation can hear him. It’s other things, he serves the congregation. The stage isn’t for his honor, the stage is for the honor of the congregation, that when he speaks to the congregation the congregation should be able to hear. If the rebbe prays privately on a stage, then it’s indeed strange. But the world says that he is the congregation’s prayer leader, the prayer leader only says where we’re holding. So, it could be. Yes, one can always find a rebbe’s action to reconcile.
Alright. The matter isn’t finished yet. Another leniency for the high place. “And similarly if it is a place surrounded by partitions on all its sides, even though it doesn’t have four amos, it is permitted to pray on it, because its height isn’t noticeable, since it is separated as a domain unto itself”. It’s like a small domain unto itself. Prayer also has to do with establishing a place.
Law: Workers on a Tree
Speaker 1: “And if they were working at the top of a wall or at the top of a tree”, when should they go pray? “They should descend below and pray, and return to their work”. They should come down to pray and they should return to pray. They can’t pray when they’re on top of something. “And if they were at the top of an olive tree or at the top of a fig tree, and it’s not a great burden to descend, they pray in their place”. If it’s not a great burden to come back down, since they are there because they find a good place from where to be able to reach the olives or the figs, “they pray in their place, because the burden is great”. Because there’s a great burden from coming down, they were permitted.
Very good. The truth is the law isn’t only with the law of place, also here how much one burdens a person in the middle of his work and praying.
Law: Workers — In Their Meal vs. For Their Wages
Speaker 1: The Gemara is praying, there is “if they were working only for their meal”, if the person is only a poor man and he works, and the whole thing that he gets paid is he gets to eat, “they pray the prayer of eighteen blessings”. He should pray the whole prayer, because we don’t have so much mercy on the employer. The employer may pay you the food even if you pray the whole prayer.
But if… we’re talking here in a manner that the employer allows. If the employer won’t give him, it’s the opposite, then we have more mercy on the employer. That means, we’ll steal from the employer. That’s the word. So the word is perhaps that he doesn’t make so much money, we’ll give him a little time to pray. Perhaps that’s the principle.
“And if they were working for their wages”, if they get paid, then we give them a leniency that they shouldn’t disturb themselves so much from praying, they shouldn’t take away from their time of doing the work, but they should pray the prayer of “Havineinu,” the shorter prayer.
The Rambam’s Innovation: No Minyan for Workers
Speaker 1: Says the Rambam, “in either case”, there’s no difference whether he works for wages or for his meal, even when he’s working for his meal doesn’t mean he should disturb himself so long to go pray in the study hall or to bless. “In either case, they don’t go before the ark and they don’t lift their hands”. They don’t need to go to the study hall to pray.
Speaker 2: Join the prayer leader, or even go hear the prayer leader?
Speaker 1: No, they don’t do there. He doesn’t make a minyan for the workers. He doesn’t make a minyan among the workers.
Speaker 2: Yes, he doesn’t make a minyan among the workers. He doesn’t need to go to the same thing.
Speaker 1: No, he doesn’t need there. Let’s say there are two people, there are ten people, ten workers, they can make a minyan, and the Rambam says that the worker doesn’t make a minyan. The Chinuch says that they are poor in the eye of the employer to be particular about this. I don’t know where they got this from. So to speak, there’s a great trustworthiness that today’s employer will let yes the workers work, let let. They always rely on the head of judgment. But alright.
Digression: Work in Talmudic Times vs. Today
Speaker 1: The next thing was a comparison of voice. In Talmudic times they took the topic of work much more seriously. The Great Assembly also saw what kind of work. They worked in the fields, it’s actually, there isn’t too much time, one needs to finish the whole harvest today and so on. Work in an office, it’s nothing that one goes away for an hour to pray Mincha, what do I know, what did he do? It’s nothing. He didn’t do something that disturbs livelihood during the day, he went to pray.
Law: Equalizing the Voice — How Loud to Pray
Speaker 1: The next thing was equalizing the voice, which voice should one pray, and which tone should one pray. Equalizing the voice, in short, what does this mean? “He should not raise his voice in his prayer”, he shouldn’t pray very loud, he shouldn’t raise his voice. But also “and he should not pray in his heart”, he shouldn’t pray very quietly that he only says it in his heart. In his heart means without any voice at all, not any movement of lips, only in thought in the heart.
Here I thought that equalization means in the middle, equalization means equal, in the average way, in the middle way, not very loud and not very quiet. “Rather he should articulate his words with his lips”, he says it out with his lips, “and he should make audible to his ears quietly”, he himself can hear, “and he should not make his voice audible”, he shouldn’t make his voice loud that everyone should hear him, “unless he is sick”, unless if he’s sick and it’s hard for him to say without letting himself hear, “or he cannot concentrate his heart until he makes his voice audible, this is permitted”. But this is specifically.
Discussion: Why Specifically Quietly?
Speaker 1: Why initially shouldn’t one make his voice audible? Also about this, about it disturbs other people. It seems so, because “and particularly that it not be in public”, in public he shouldn’t do it because it disturbs other people. Immediately he according to the Torat HaDaat from the general rule shouldn’t disturb other people with his voice.
Speaker 2: Says the one who said “and he should not make his voice audible” also means in public?
Speaker 1: No, it means after the fact. Initially everyone needs to pray quietly. If there’s someone who he can’t concentrate…
Ah, this needs to be understood. Why should one pray quietly when one is alone? It’s a matter of… it’s a more honorable prayer? Or the whole reason is in order not to disturb other people?
No, you don’t see it like that. It seems there are two matters. One, just so one should pray quietly, and the second thing…
“He should not raise his voice” he brings that the simple meaning is that one shouldn’t think that the Almighty only hears if one shouts, or that one needs to shout, like it says by the prophets of Baal, “Call out in a loud voice for he is a god, perhaps he is sleeping and will awaken”. One doesn’t need to shout to the Almighty.
Speaker 2: And “he will not raise nor carry.” But why not speak in a normal voice like I speak with you, but quietly?
Speaker 1: This I don’t know. I think it’s a version of privacy perhaps.
Speaker 2: It could be that “he should not make his voice audible” means higher than this, means praying very loud which disturbs other people.
Speaker 1: Yes. The Gemara says about Rabbi Yochanan, “Why did they enact prayer quietly? So as not to embarrass the transgressors”. That one shouldn’t hear…
Speaker 2: No, that everyone shouldn’t hear which sin he did.
Speaker 1: Ah, his “Al Chet.” And he says there, if so today when we say just the text there’s no difference. I don’t know. One sees by which “Al Chet” he cries.
Speaker 2: No, it’s certainly a matter that prayer is an intimate thing. It’s between a person and God. One doesn’t shout. By Pesukei D’Zimra one shouts, it’s not prayer. The main prayer is the Amidah, where you stand before the King and you pour out your heart. Yes, it’s a privacy thing, so I think.
Law: Bowing in Prayer
Speaker 1: Okay, bowing we hold. Bowing, this is during prayer there’s a matter of bowing, kneeling. How is the bowing? Further. The Gemara says like this, how many times does one need to bow during prayer? Says the Gemara like this, “One who prays bows five bowings in each and every prayer”. How does one bow? Face all counts out all the things. “Blessed are You, Hashem”, beginning and end. “We give thanks to You”, beginning and end. By “Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks”.
Speaker 2: And by “Modim” is there also beginning and end?
Speaker 1: By “Modim” is only at the beginning.
Speaker 2: Ah, here?
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: And by “Thanksgiving” also beginning and end?
Speaker 1: By “Modim” and also by… for good is Your Name it is fitting to give thanks.
“When one finishes the prayer properly”, when one finishes praying, when one steps out from the Eighteen, before stepping out the feet.
Laws of Prayer – Chapter 5: Bowings, Prostration, and Falling on the Face
Five Bowings in the Eighteen
Speaker 1:
He doesn’t say five times, he says five bowings. He counts out: the first blessing its beginning and its end, you you alone we give thanks, and it will be there also at the beginning and at the end, by Modim and afterwards by Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks.
And when he finishes the prayer, he bows. When one finishes praying, when one steps out from the Eighteen, this is the fifth, and one steps out again bowing. And he steps three steps backward while he is bowing. One steps out because one bows, one steps out bent downward. And he gives peace to his left, and afterwards to his right, and afterwards he raises his head from the bowing.
What Does “Gives Peace” Mean?
Speaker 1:
What does “gives peace” mean? We say like this, I don’t know what this means. If someone is praying, what does it mean… No, “gives peace” means he says peace to the Almighty. Like a student who takes leave from his rabbi, he says “goodbye,” that’s what peace means. He says all good, Master of the Universe. We’ll see this further, we’ll see this by Mincha. I don’t know, but the order of this is, he does this and this, first to his left and afterwards to his right.
And the reason is because as if, the Rambam doesn’t say the meaning, right? As if we take leave. When we take peace, we give peace. And what is the… does he bring something about this here? It helps that one should feel as standing before the King, and one takes leave. Yes, okay.
Bowing by a Commoner, High Priest, and King
Speaker 1:
I tell you, the Rambam says, “And when he bows in these four bowings, he bows at ‘Blessed,’ and when he straightens up, he straightens up at the Name.” Says the Rambam, “And from these words we learned about a commoner.” The order of bowings is for a commoner. But a High Priest has a different order, and he bows at the beginning of each blessing and at the end of each blessing, he was in one bowing. And every… and all from the walls. He needs more humility, because he is a… he is important. The more power a person has, he needs to have more humility.
Says the Rambam, and a king has an even higher level of bowing, because a king, prostrates at the beginning, as soon as he began to pray, he bent down, and he doesn’t raise his head until he finishes his prayer. He doesn’t lift his head until he finishes the whole prayer. The whole prayer he prays with a bowed head.
It’s very interesting, because a simple person can think of standing before the King, but the king himself, before whom is he standing? He needs to really bend down. King means… Yes, the king stands before the King of Kings. Okay.
Why to His Left First?
Speaker 1:
Says the Rambam, why did they say that when one steps out, one gives peace to his left first and afterwards to his right? Why does one give peace to his left first? Says the Rambam, because his left is the right of the one who is opposite his face. His left is what would have been for the one who would have stood opposite him, it would have been for him right. It means, when it would have been opposite the actual King, the King’s right would have been by his left. That is to say, that he stands before the King, therefore he gives peace to the right of the King and afterwards to the left of the King.
It means, he thinks, it’s very interesting, it’s really like a play. One should visualize “standing before the King,” therefore one should bow in the manner how you would have bowed when you would have stood in front of an actual King, and one needs to give peace to the right of the King and afterwards to the left of the King. Ostensibly here lie the secrets of the Torah, and one is first relating to the right. But the simple meaning is the simple meaning. Yes, very good.
One who bends himself in prayer as those who take leave from before the King, have we taken leave from prayer like we take leave from a king. Let’s take leave, yes. I think it’s also important to exit from prayer.
Digression: Entering into Prayer
Speaker 1:
Just so, the Rambam by the way doesn’t bring at all how we should enter into prayer, which we conduct ourselves. It was said, it’s the custom to position the feet. It wasn’t said that one goes back and here and back. What are you making a mockery? Are you making Purim? Are you going in or not? Going out makes sense, now I prayed, now I’m going out. But this going in, granted if a person isn’t standing in his place and he goes in I understand, but what is the norm that one goes back backwards and forwards? Doesn’t seem like the Kony.
Speaker 2:
It doesn’t say backwards and forwards, it says that one takes three steps. It’s three steps there, it’s three steps back, it’s got for. It’s strange, but don’t go back unless if one stands in one place, you need to have from where to walk.
Speaker 1:
Very good, it’s funny, you know what I mean to say. Anyway, the Rambam brings all this, brings in a different place, something until meanwhile… It’s not funny because it is indeed a matter of visualization, so that you should have the visualization of how you walk three steps toward the King.
Speaker 2:
No problem.
The Measure of Bowing – Until All the Vertebrae of the Spine Protrude
Speaker 1:
Says the Rambam, all these bowings, the bowings, and how, how much must one bend and how should the bowing look? One must bow until all the vertebrae of the spine protrude, like a bow. So that a person, normally a person’s back is straight, he should bend so strongly that his spine should become…
So we learn from this that a person must be able to do a lot of exercise, even yoga, so that his… his back should become truly round. Can you do it? Round, can you? Like a bow. It means to bend completely around, not… In short, he must bend his back, not just… He must bend somewhat. He can bend just with his head, but he wants him to bend with his back. He must somewhat the word.
And if he bowed a little, if he has bowed and exerted himself, and he has already exerted himself, since it appears as if he is bowing with all his strength, it looks like he is bowing truly with all his strength, even if he is not truly bent over. Okay. This is bowing (kri’ah).
Bowing, Prostration, and Full Prostration – Three Concepts
Speaker 1:
There is another level of… of this matter of prostration (hishtachava’ah). This is what one does at… at the four blessings. The Rambam, this is what the students of the children have to do with the kneeling a bit and that, this is not stated in the Rambam. The Rambam says kri’ah is what we call, one bends… one bends one’s back and one bows down the head. From “Baruch” to “Hashem,” yes? “Baruch Atah,” both the same. The Rambam makes no distinction between… between the two things.
Afterwards there is another thing, hishtachava’ah. What is hishtachava’ah? Says the Rambam, what does hishtachava’ah mean? How is hishtachava’ah done? After he raises his head from the fifth bowing… after he stands up from the fifth time that he bowed at the end of Shemoneh Esrei, he sits on the ground, he sits down on the floor, and falls on his face to the ground, he falls with his face on the floor, and falls completely to the ground, he falls completely, hishtachava’ah. This is not… yes. This is called hishtachava’ah, true bowing, as was said earlier. And hishtachava’ah, one holds during one measure to then, one cries out. One prays for what one needs.
And the Rambam explains… Now says the Rambam, how do we get the ten bowings and prostrations? Says the Rambam thus, I will explain. Kri’ah, indicates in every place, one bows on one’s knees.
Problem: Bowing in Shemoneh Esrei – On the Knees or Bending the Body?
Speaker 1:
This is not quite so, but it was similar a bit. There is a problem here. Let us see, there is a bit of a problem here. Kri’ah, indicates in every place, is on the knees, one bows on the feet. Kidah is on the face, one bows over with the face forward on the floor. Hishtachava’ah is spreading out hands and feet, the most, until one falls on one’s face to the ground. One lies completely spread out.
Now, here is a problem, because the Rambam has until now said kri’ah, he translated kri’ah until all the vertebrae of the spine protrude, he did not say that one should do it on the knees. Therefore, apparently the simple explanation is, beforehand the Rambam says “in every place.” Here he said kri’ah, he did not mean that. Generally, kri’ah that appears in the Torah and the like, one means that. Now, the practical difference is, he will now say that at nefilat apayim there are those who do kidah, and there are those who do hishtachava’ah. Kri’ah one does not do, one of the two. But kri’ah that we spoke of earlier is not the kri’ah that is in every place. So it is apparently. Others want to learn differently, but apparently this is the straightest way to understand.
Others want to learn that the Rambam holds that one must indeed do hishtachava’ah from truly on the ground. No, at kri’ah one must be on the knees. That the Rambam’s kri’ah is indeed on the knees, but he himself said that it is enough to bow a little, and he even said even without bowing a little, he said the vertebrae of the spine, he did not say that one must… he also does not say at kri’ah that one must lower oneself, yes, he says sits on the ground like that. He does not say that one should sit on the ground at Shemoneh Esrei. Here yes, I mean, there were customs where one did indeed bow at Shemoneh Esrei on the ground completely, like the meditators (mitbodedim) do?
Speaker 2:
It has to do exactly as you say, the custom of the place. That the Rambam says sits on the ground, because people used to sit on the ground then.
Speaker 1:
No, but one must for hishtachava’ah must be on the ground, because he must bow on the ground. How will he need to sit down? So that he can do nefilat apayim, which is not such a mitzvah of sitting. Do you understand what I’m saying? So he means, I didn’t know.
Speaker 2:
I didn’t know that according to the Rambam people used to sit on the ground.
Speaker 1:
Yes, okay, could be.
Nefilat Apayim – Kidah or Hishtachava’ah
Speaker 1:
Yes, says the Rambam, “At the time when they do nefilat apayim, there are those who do kidah alone”, and at nefilat apayim they do kidah, that is on the face, they lay on their faces, “and there are those who do hishtachava’ah”, they lay down their entire body. This means the Rambam, that when one does hishtachava’ah, one lays the entire body, one stretches out the entire body, “face, hands and feet on the ground”.
This is what the Rambam says thus, but one must remember one thing, that one may not do any hishtachava’ah on stones. This we learned in Avodah Zarah. One may not do hishtachava’ah on stones except in the Temple, as we learned in tractate Avodah Zarah. Therefore, if one does it in the beit midrash, one must be careful, if it is a floor of stones, one should lay grass. It is indeed stated there that the Rambam said that one lays, the custom is to lay grass, so that one can specifically do nefilat apayim.
An Important Person and Nefilat Apayim
Speaker 1:
Yes, says the Rambam further, “And an important person is not permitted to fall on his face”. An important person, if he goes to fall on his face, it will look like a great prophet, so only if he truly does it may he, “unless he knows himself that he is a tzaddik like Yehoshua”. About Yehoshua it says “and he fell on his face to the ground”. It says it about Yehoshua? One who is a tzaddik like Yehoshua may. Yes, what is the issue? Not clear. Why may an important person not?
Speaker 2:
Ah, it says there in… after Ai, after the city of Ai fell one Jew, it says that Yehoshua fell on his face, and the Almighty answered him. Aha.
Speaker 1:
He brings there from the Rishonim, presumably the Rashba, that one who is not a tzaddik will be a desecration of God’s name, that he bows and does such a great submission before the Almighty and he is not answered. He is indeed famous, he is an important person. Ah, therefore an important person. An important person, people will see that he is not helped, it will be a desecration of God’s name. Therefore he should only do such a small prayer. It’s interesting, he should lower the expectations like that.
Discussion: Nefilat Apayim – A Strong Prayer
Speaker 2:
But on the contrary, it says that nefilat apayim is indeed a strong prayer. It’s not just, I mean to say, usually one stretches out, he demands. He demands, yes. He doesn’t ask, he asks himself, it’s supplications (tachanun), but it’s very… How did we say? Like we spoke the whole time.
Speaker 1:
But Mati from Ibn Mot, he says that nefilat haben is a strong desperation, so when the person tears in, he must be helped. So it is presumably similar to what the tzaddikim did somewhere, I’m not leaving here until I’m helped, so they gave themselves over to prayer, they tore themselves in.
Speaker 2:
Tore in.
Speaker 1:
One doesn’t do this. This is a rule that one doesn’t tear oneself in except if one knows it will succeed. What does one do? Not just like that make a Purim out of it. But Ibn Moti from Ibn Mot, he makes a small…
Nefilat Apayim — Laws and Customs
The Nature of Nefilat Apayim — Desperation and Self-Sacrifice
How did we say? Desperate, as a Hungarian says the expression. But Mati from Ibn Mot — he says that nefilat apayim is a strong desperation. So when the person tears in, he must be helped. So he is indeed similar to what the former tzaddikim did: “I’m not leaving here until I’m helped.” So he gave himself over to prayer. Tore in, as one says. Tore in.
One doesn’t do this — the law is that one may not tear oneself in, except if one knows that it will succeed. Why shouldn’t one just make prayers like that? But Mati from Ibn Mot — a small nefilat apayim one may, but one who subdues them from afar — don’t be extreme. This is in practice how we conduct ourselves.
Our Custom — No True Nefilat Apayim
Okay, so one must mention that our custom is generally not to do nefilat apayim — we do something with the hands and nothing. This is the main law that one should bend to the side.
And my brother said that the reason is that everyone is important — there is an important person, and he may not. No, he said it’s a nice thing, one is important, one is important that one is an important person, but one doesn’t think that one is a tzaddik with suffering.
Sitting on the Ground — An Easier Way
One can do there sitting on the ground. Sitting on the ground. The Ramban, before many Yom Kippur, the people didn’t want to do the bowing because there is furniture, so it is very difficult. It also isn’t there. Sitting on the ground — when one sits on the ground it is easier to be falling on the face.
The Place of Nefilat Apayim — Different from Prayer
Says the Rambam, the laws of nefilat apayim: one is not in the same place where one prays — he bows his head and prays in this place, and falls on his face in another place. Perhaps it is a part of prayer. It’s difficult, one must open a larger place, it is a matter of bowing from afar. This is the meaning, yes?
When One Doesn’t Do Nefilat Apayim
Says the Rambam further, when does one do the nefilat apayim? Says the Rambam, one doesn’t do it on joyful days. As Rabbi Yitzchak said, because in nefilat apayim it means that one puts oneself very much into the prayer, when one is very desperate. And Sabbaths and festivals — the time when one is united, one doesn’t show any sadness, this is not a time when one shows desperation.
The widespread custom among all Israel is that one doesn’t say any nefilat apayim on Sabbaths and festivals — not Sabbaths and not festivals, nor on Rosh Chodesh, nor on Chanukah and Purim, nor at Minchah on the eve of Sabbaths and festivals, nor on the eve of Rosh Chodesh on any day. Just like that various places. So why? Because it is not… so at least one didn’t add any nefilat apayim.
Torah Prayer — The Intention of Nefilat Apayim
It could be that the intention is — the Rabbis said that one should pray. Apparently the intention is truly the Torah prayer, one means very seriously. Three times a day one cannot do, twice a day is enough and more. We Chassidim don’t even do it at Minchah for a reason, we already know why.
And there are individuals who are accustomed to do nefilat apayim — the individuals who do it several times a week.
Nefilat Apayim Individually — When One Has Trouble
But this one must know, that sometimes when people truly have trouble, they truly want to pray. Usually one prays because it says in the Shulchan Aruch that one should pray. But one truly has a great trouble — like Rabbi Eliezer wanted his enemy to die, I don’t know what — one truly has trouble, he wants to do nefilat apayim, he cannot do it in public, he can do it at home. There is no matter at all that it must be in public, and it will work with God’s help.
Nefilat apayim is the prayer where we say “Let us fall into the hand of God” — not just that one throws oneself in, one is ready for self-sacrifice for such a thing.
Yom Kippur — Nefilat Apayim at Every Prayer
As the Rambam says, “And on Yom Kippur alone” — when is there indeed nefilat apayim at every single prayer? Yom Kippur. Because then it is indeed a strong day, a time of supplication, request and supplications. Then is the time when one should do nefilat apayim.
Our Custom on Yom Kippur — We Bow but Not Tachanun
It says here on the side that our custom, glosses of Maharam, that one doesn’t do any nefilat apayim. That is, we don’t say any tachanun on Yom Kippur. But we do indeed bow at Musaf, we do indeed. The bowing is a remembrance for the High Priest, those bowings. Yes, but it appears that it also has to do with the true nefilat apayim. There is a sort of prayer called nefilat apayim, not the tachanun way, and Yom Kippur is a good time to do it.
Place for Prostration
One says that when there is no place, one is exempt from hishtachava’ah, and hishtachava’ah is widespread, so that one can have the opportunity to do the mitzvah. Yes, one must be able to. It’s not just for convenience, that one must be able to work it out.
Wonderful.
The Text of Nefilat Apayim
So nefilat apayim, and this is already about this. On Yom Kippur there is Nechemyah and nefilat apayim, yes. In our siddur they inserted into a text a chapter of Psalms that one should say this. But the main law is that one must say what is supplicating.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ה – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק ה׳
כללי מבוא צום פרק
פרק ד׳ האט אויסגערעכנט חמשה דברים המעכבין את התפילה – זאכן וואס אויב מען האט זיי נישט מקיים, איז די תפילה פסול (ריינע הענט, ריינער מקום, כוונה, א.א.וו. – „תפילתו תועבה”, מ׳דארף איבערדאווענען).
פרק ה׳ גייט אויסרעכענען נאך אכט זאכן וואס מאכן די תפילה בעסער, אבער זענען נישט מעכב בדיעבד.
פינף מעכב׳דיגע זאכן פלוס אכט נישט-מעכב׳דיגע זאכן = דרייצן תנאים אין תפילה. דער רמב״ם זאגט נישט בפירוש די צאל דרייצן, אבער דרייצן איז „א שיינע נומער.” די ליסטע פון אכט איז דער רמב״ם׳ס אייגענע צוזאמענשטעלונג (ווי אויך די פריערדיגע פינף); ביי די פינף ברענגט דער רמב״ם פון רב סעדיה גאון, ביי די אכט זעט מען נישט אז ער ברענגט א מקור פאר דער נומער.
—
הלכה א – שמונה דברים: איבערבליק
דער רמב״ם: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם, ואם היה דחוק או אנוס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין.
פשט: אכט זאכן דארף מען לכתחילה אכטונג געבן, אבער אויב מ׳איז דחוק, אנוס, אדער אפילו עובר בכוונה – איז עס נישט מעכב.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס לשון „דחוק או אנוס” ווערט מסבירט: „דחוק” מיינט ער האט נישט געהאט די מעגליכקייט צו מקיים זיין די תנאים (נישט אז ער קען בכלל נישט דאווענען – דאס איז געווען דער נושא אין פרק ד׳). „אנוס” – ער האט נישט געקענט. און אפילו „עבר” – בכוונה נישט געטון – איז אויך נישט מעכב.
די ליסטע פון אכט:
1. עמידה – מ׳זאל שטיין, און וויאזוי מ׳זאל שטיין.
2. נוכח המקדש – דאווענען פנים צום בית המקדש.
3. תיקון הגוף – וויאזוי דער גוף זאל שטיין (צוויי פיס צוזאמען א.א.וו.).
4. תיקון המלבושים – גוט אנגעטון זיין (מעבר דעם בסיסי כיסוי ערוה/לב וואס איז מעכב).
5. תיקון המקום – א פאסיגע פלאץ (מעבר דעם בסיסי נישט-מזוהם וואס איז מעכב).
6. השוואת הקול – דאווענען מיט דער ריכטיגער קול: נישט צו הויך און נישט נאר אין הארצן.
7. כריעה – ווען און וויאזוי מ׳בייגט זיך אין שמונה עשרה.
8. השתחוואה – זיך אראפבייגן נאך שמונה עשרה (נפילת אפים).
—
הלכה ב – עמידה
פשט: מ׳זאל שטיין ביים דאווענען שמונה עשרה.
חידושים:
פארוואס הייסט תפילה „תפילת העמידה”?
„תפילה” הייסט „עבודה”, און עבודה איז פארבונדן מיט עמידה – „שרפים עומדים ממעל לו.” דער מלך זיצט און די משרתים שטייען. שטיין איז א סימן פון שעבוד – דו ביסט אן עובד, א משועבד. דאס איז פארקערט פון דער גשמיות׳דיגע אינטואיציע (וואו שטיין איז „העכער”), אבער רוחנית מיינט שטיין אז דו ביסט אין א נידריגערע מדרגה – דו דינסט. „עומד לפני המלך” – מ׳זאגט נישט „יושב לפני המלך.” דער אייבערשטער איז „מלך יושב על כסא רם ונשא” און דו שטייסט לפניו. דער בעל המנוח ווערט ברענגט אז תפילה = עבודה, און עבודה = עמידה.
עמידה אויף א ספינה אדער עגלה
דער רמב״ם זאגט: אויב מ׳זיצט אין א ספינה אדער עגלה און מ׳קען שטיין, זאל מען שטיין. צי שטיין אויף אן עגלה/ספינה הייסט „עמידה”? – דער גאנצער פלאץ רוקט זיך דאך. מסקנא: דער עיקר איז אז דו, דער עובד, ביסט אין א „מצב יציב” – דו טוסט גארנישט, דו שטייסט. עס גייט אים נישט אן אז דער גאנצער פלאץ רוקט זיך. דער כלל „רוכב כמהלך” איז פאר אנדערע ענינים; אין א קרון/עראפלאן איז אמאל מעגליך צו שטיין, און דאס ציילט.
רוכב על הבהמה
דער רמב״ם: “היה רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו, לא ירד, אלא יושב במקומו ומתפלל”
פשט: ווער עס רייט אויף א בהמה דארף נישט אראפגיין אפילו ווען עמיצער קען האלטן דאס פערד, ווייל דאס ארויפגיין און אראפגיין איז א שווערע זאך וואס שטערט כוונה.
חידושים:
1. חילוק צווישן רוכב על הבהמה און קרון/עראפלאן: ביי א בהמה קען מען בכלל נישט שטיין, אבער אין א קרון, טרעין, אדער עראפלאן איז עס אמאל מעגליך צו שטיין. דער עיקר נקודה איז נישט אז דער פלאץ רירט זיך, נאר אז דער עובד דארף שטיין – דאס איז א דין אין דעם מתפלל׳ס מצב, נישט אין דעם פלאץ.
2. מקור פאר חולה: פון דעם דין פון רוכב על הבהמה לערנט מען אז אויב איינער קען נישט שטיין (חולה), בלייבט ער זיצן.
3. דרגות פון חולה: אויב מען איז צו שוואך צו שטיין אבער קען מכוון זיין – זאל מען דאווענען זיצנדיג. אויב מען קען נישט אמאל זיצנדיג מכוון זיין – זאל מען דאווענען ליגנדיג מיט כוונת הלב. דער עיקר: זיצן מיט כוונה איז בעסער ווי שטיין אן כוונה.
4. פראקטישע נפקא מינה פאר עראפלאן: מען זאל זיצן אין זיין פלאץ און דאווענען, נישט שטיין אין גאנג אן כוונה.
צמא ורעב כחולה
דער רמב״ם: “וכן מי שהיה צמא או רעב הרי הוא בכלל חולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”
פשט: א הונגעריגער אדער דארשטיגער מענטש ווערט גערעכנט ווי א חולה. אויב ער קען נאך מכוון זיין – זאל ער דאווענען; אויב נישט – זאל ער קודם עסן און טרינקען.
חידושים:
1. צמא ורעב איז נישט “דברים המונעים”: „דברים המונעים” ביים רמב״ם מיינט דברים של נקיות (שמוציגע זאכן). צמא ורעב איז א באזונדערע קאטעגאריע – נישט אז עפעס מונע אים, נאר אז ער האט נישט קיין כח צו מכוון זיין.
2. פארוואס שטייט דאס דא און נישט ביי כוונה: לכאורה געהערט דער דין פון צמא ורעב צום פריערדיגן פרק וואו מען רעדט פון כוונה. תירוץ: דא רעדט מען נישט פון כוונת המוח (גייסטיגע כוונה) נאר פון כוונת הגוף – אז דער גוף זאל מיטארבעטן און נישט שטערן. דאס פאסט צוזאמען מיט עמידה, גילוי שוק, און אנדערע גוף-דינים וואס שטייען אין דעם פרק. דער גוף דארף זיין אין א מצב וואס ער שטערט נישט דעם דאווענען.
3. קיין סתירה צום איסור אכילה קודם תפילה: דער רמב״ם רעדט דא נישט פון דעם כללות׳דיגן איסור צו עסן פאר׳ן דאווענען (וואס קומט ערשט אין פרק ו׳). “רעב” מיינט נישט אז ער וויל עסן פרישטאג – “רעב” מיינט אז ער פילט זיך שוואך, ער קען זיך נישט קאנצענטרירן. למשל, איינער וואס האט נישט געגעסן פון נעכטן ביינאכט – ער איז אזויווי א חולה און מוז עסן פאר׳ן דאווענען.
4. דער פרי מגדים׳ס חילוק: דער איסור פון עסן פאר׳ן דאווענען איז ווייל “אחרי כן ישתה, גאוה זה” – ער נעמט קודם זיין אייגענע גאוה און נאכדעם זארגט ער פאר׳ן אייבערשטן. אבער ווען מען עסט כדי צו קענען דאווענען – איז דאס עסן א הכנה פאר׳ן דאווענען, נישט קיין גאוה. דאס איז דער יסוד פון דעם חב״ד׳ישן מנהג צו עסן עפעס פאר׳ן דאווענען.
5. מעשה מיט ר׳ איציקל: ר׳ איציקל האט זיין גאנץ לעבן זיך אנגעשטרענגט צו עסן א קוקי פאר׳ן דאווענען, אפילו ווען ער האט געזאגט ער האט נישט קיין כח צו עסן – ווייל מען האט געזען אז ער איז שוואך. דאס איז ממש די הלכה פון רמב״ם, נישט בלויז א חסידישע הנהגה.
6. קאווע פאר׳ן דאווענען: אויך קאווע טרינקען פאר׳ן דאווענען איז אויף דעם יסוד – עס וועקט אויף און גיט כח צו דאווענען.
7. טענה אז היינט איז כוונה נישט שייך — ווערט אפגעוויזן: (א) מען זאגט נישט אז מען קען בכלל נישט מכוון זיין – נאר אז מען טרייט אביסל ביי אפאר ווערטער. (ב) פארקערט – אויב כוונה איז שווער, כל שכן זאל מען טון אלעס וואס מען קען (עסן, טרינקען) כדי צו העלפן מיט כוונה. (ג) אפילו אויב כוונת המוח איז שווער, כוונת הגוף – אז דער גוף זאל נישט שטערן – איז נאך אלץ שייך.
8. שבת דאווענען שפעט: ווען מען דאוונט שבת צען אזייגער (ווי אין חסידישע שולן), איז עס זיכער אז אויב מען עסט נישט פארדעם, וועלן רוב מענטשן זיין שוואך – בפרט ווען מען האט געגעסן א גרויסע סעודה שפעט ביינאכט.
9. עסן אין שול vs. אינדערהיים: עסן אינדערהיים פרישטאג פאר׳ן דאווענען – דאס איז “גאוה זה.” אבער עסן אין שול א קיכל אדער טרינקען קאווע – דאס איז קלאר א הכנה פאר׳ן דאווענען, קיינער קומט נישט אין שול זיך אנצועסן.
10. דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן איסור אכילה קודם תפילה: דער רמב״ם האלט נישט אז עס איז א לאו דאורייתא. רבינו ירוחם האלט אז עס איז נאר אסמכתא. דער רמב״ם ברענגט עס אין פרק ו׳.
—
הלכה ג – נוכח המקדש
דער רמב״ם: “היה עומד בחוצה לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל. העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.”
פשט: עס זענען דרגות אין קדושה וואס באשטימען וואוהין מען דרייט זיך: חוץ לארץ → ארץ ישראל; ארץ ישראל → ירושלים; ירושלים → מקדש; מקדש → קודש הקדשים. דאס איז דער מקום השכינה, דער צענטער פון דער וועלט.
חידושים:
1. דער רמב״ם האט שוין דערמאנט נוכח המקדש פריער אין הלכות תפילה ווען ער רעדט פון דער דאורייתא-תקופה (פאר אנשי כנסת הגדולה): „והכל היו מתפללין נוכח המקדש.” דאס איז א היסטארישע פאקט פון פסוקים. דער רמב״ם איז מדייק אז עס גייט נישט נאר אויף ירושלים – אפילו קעגן משכן שילה, וואו דער משכן איז געווען.
2. דער מקום המקדש איז אן אבסאלוט הייליגער פלאץ: אסאך מאל איז דער געדאנק אז „וואו מענטשן זענען מקדש, ווערט עס הייליג.” אבער דא זעט מען אז ס׳איז דא א מקום קדוש מצד עצמו – „מנוחתך”, „מכון לשבתך”, „בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה”, „זה שער השמים.” דאס איז א ספעציפישע פלאץ וואו דער אייבערשטער רוהט.
3. פראקטישער נקודה: כאטש מ׳איז טויזנטער מייל אוועק, איז „מכוון לבו כנגד” – מ׳דרייט דעם קאפ/הארץ צו יענע זייט, און דאס העלפט. דער רמב״ם זאגט אויך „כדי שיפתח חלון” – עס איז עפעס וואס העלפט אפילו פון דערווייטנס.
4. מעשה פון ר׳ נחמן מברסלב: ר׳ נחמן האט געזאגט אז ווען מען פארט און מען האט פעקלעך צו וואטשן, “מזרח איז ביי די פעקלעך” – מען דארף דאווענען וואו מען קען אויפפאסן אויף זיינע זאכן, נישט זיך אוועקשטעלן ביי מזרח און לאזן די פעקלעך אן אויפזיכט. דאס איז נישט בלויז א מעשה – עס איז געבויט אויף דער הלכה אז כוונה איז וויכטיגער ווי ריכטונג, און אויב מען זארגט זיך וועגן פעקלעך קען מען נישט מכוון זיין.
סומא, מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, מהלך בספינה
דער רמב״ם: “סומא, או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, או המהלך בספינה — יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל.”
פשט: ווער עס קען נישט וויסן וועלכע ריכטונג צו שטיין (א בלינדער, איינער אן אריענטאציע, איינער אויף א שיף) — זאל מכוון זיין זיין הארץ כנגד השכינה.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס שינוי לשון פון דער משנה: אין דער משנה (ברכות) שטייט „יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, אבער דער רמב״ם שרייבט „כנגד השכינה”. דאס איז א באוואוסטע טוישונג. צוויי טייטשן ווערן פארגעלייגט: (א) מען זאל זיך פארשטעלן דעם *מקום* השכינה (קודש הקדשים) אין זיין הארץ, כאטש ער ווייסט נישט די פיזישע ריכטונג; (ב) מען זאל מכוון זיין צו דער שכינה „באשר היא שם” — די שכינה איז נישט געבונדן צו א ריכטונג, און ווען מען קען נישט וויסן דעם מקום, איז מען מכוון צו דער שכינה עצמה, wherever זי איז. דער רמב״ם האט מכוון געטוישט פון „בית קדשי הקדשים” צו „השכינה” ווייל ער האלט אז ווען מען קען נישט וויסן די דירעקציע, איז מען נישט מחויב אין א פיזישע ריכטונג, נאר אין א כוונת הלב כנגד השכינה.
2. „יכוין לבו” דא vs. „יכוין לבו” ביי כוונה: דער „יכוין לבו” דא איז נישט דער זעלבער „יכוין לבו” פון כוונה (כאילו שכינה כנגדו) וואס קומט שפעטער. דא מיינט עס מכוון זיין צום *פלאץ* — אדער צום *ריכטונג* — דורך אימאדזשינאציע, ווען מען קען עס נישט פיזיש טון.
—
הלכה ד – תיקון הגוף
דער רמב״ם: “כשיעמוד בתפילה — צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותות, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו.”
פשט: מען דארף שטיין מיט פיס צוזאמען, אויגן אראפ, הענט צוזאמגעלייגט אויפ׳ן הארץ (רעכטע אויף לינקע), ווי א קנעכט פאר זיין הער.
חידושים:
1. „רגליו זו בצד זו” — מלאכים און ענוה: די גמרא ברענגט אז דאס איז אזוי ווי די מלאכים שטייען. אבער עס איז אויך אן ענוה׳דיגע וועג צו שטיין — נישט ברייט, נישט אין באוועגונג, נישט שאקלענדיג — נאר שטיל און גראד.
2. „עיניו למטה… לבו פנוי למעלה” — דער עיקר חידוש: דער רמב״ם׳ס לשון „לבו פנוי למעלה” איז א רמב״ם׳שער קאָד-ווארט פאר „וואו טראכט דער מענטש”. דער כלל איז: וואו א מענטש טראכט, דארט איז ער. „למעלה” מיינט צווישן די מלאכים, כנגד השכינה — אז ער שטעלט זיך פאר אז ער איז אין הימל. דאס ווערט פארבונדן מיט דעם יסוד פון בעל שם טוב: „וואו מען טראכט, דארט איז מען.” אבער אפילו אן דעם יסוד קען מען עס פארשטיין אלס אימאדזשינאציע — מען שטעלט זיך פאר אז מען שטייט צווישן מלאכים וואס זינגען צום אייבערשטן.
3. „עיניו למטה” — נישט פארמאכן אויגן: דער רמב״ם מיינט אז מען זאל נישט פארמאכן די אויגן, נאר קוקן אראפ. דאס איז הכנעה — נישט ארומקוקן, אבער אויך נישט פארמאכן.
4. תלמידי רבינו יונה (ערשטער פרק ברכות): ער טייטשט „לבו למעלה” — „שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף.” ער ברענגט דעם לשון פון „הקדמונים או הנביאים”: „כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך.” רבינו יונה גיט אויך אן אנדער טייטש — אז נאכדעם וואס מען איז זיך משלח פון גשמיות, דארף מען אריינגיין אין בית המקדש של מטה (מכוון כנגד בית המקדש של מעלה). עס ווערט באמערקט אז דער רמב״ם וואלט מסתמא נישט מסכים געווען מיט דעם צווייטן טייטש פון רבינו יונה.
5. „ולא יניח ידיו על חלציו”: דאס איז א גאוה׳דיגע שטייגער. לכאורה, אויב ער האט שוין געזאגט אז הענט זאלן זיין כפותות אויפ׳ן הארץ, איז דאך ממילא פשוט אז מען לייגט זיי נישט אויף די זייטן. אבער עס זענען דא מדרגות — דאס בעסטע איז ידיו כפותות, אבער לכל הפחות נישט יד על החלצים.
6. [דיגרעסיע: דאווענען מיט אויפגעהויבענע הענט — פריסת כפים:] ר׳ קאפיח ברענגט (בשם ר׳ יעקב עמדין) א קשיא: אין חומש און נ״ך זעט מען אז מען האט געדאוונט מיט אויפגעהויבענע הענט (פריסת כפים), אבער אין הלכה שטייט דוקא אז מען זאל אראפלייגן די הענט. א תירוץ ווערט געברענגט אז ווייל די נוצרים האבן אנגעהויבן דאווענען מיט אויפגעהויבענע הענט, האבן אידן עס אויפגעהערט. ר׳ יעקב עמדין איז נישט צופרידן מיט דעם תירוץ. עס בלייבט אן אינטערעסאנטע פראגע — א דייטלעכער מנהג פון תנ״ך וואס איז פארשוואונדן.
—
הלכה ה – תיקון המלבוש
דער רמב״ם: “מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר ‘השתחוו לה׳ בהדרת קודש׳. ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים. ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו.”
פשט: מען דארף זיך שיין אנטון פאר׳ן דאווענען. נישט מיט א רענצל/בערזל (אפונדתו), נישט מיט אפענעם קאפ, נישט מיט אפענע פיס (לויט מנהג המקום). מען זאל נישט האלטן תפילין אדער ספר תורה אין די הענט.
חידושים:
1. „אפונדתו”: עס ווערן געברענגט פארשידענע טייטשן — א מלבוש מיט גרויסע טאשן, א בערזל, אן אינטערהעמד — עפעס וואס איז נישט מכובד׳יג.
2. „ברגלים מגולות” — תלוי במנהג המקום: דער רמב״ם באגרעניצט דאס נאר צו „אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים.” דאס הייסט, אפענע פיס איז נאר א פראבלעם אויב אין יענעם פלאץ איז עס נישט מכובד׳יג. אבער „ראש מגולה” שיינט נישט תלוי אין מנהג המקום — דאס איז א כללות׳דיגע הלכה.
3. „לא יאחז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו”: דער טעם איז ווייל עס נעמט אוועק רואיגקייט — ער דארף אויפפאסן אז עס זאל נישט אראפפאלן, און ער קען זיך נישט מסלק זיין דערפון. דאס איז נישט ממש א ענין פון מלבוש, אבער עס פאסט אריין ווייל עס איז ענלעך צו „אפונדתו” — עפעס וואס מען טראגט מיט זיך וואס איז מטריד.
4. [דיגרעסיע: קשיא וועגן דוד המלך:] דוד המלך האט געהאט א ספר תורה תמיד מיט זיך (ווי א מלך איז מחויב). ווי האט ער געדאוונט? מסתמא האט ער עס אראפגעלייגט פאר׳ן דאווענען, אדער אפשר האט ער עס געהאט אנגעטון ווי א קייטל (נישט אין די הענט).
האלטן זאכן אין די הענט — תפילין, ספר תורה, מזוזה, לולב
דער רמב״ם זאגט מ׳זאל נישט האלטן א חשוב׳ע זאך אין די הענט — נישט תפילין בידו, נישט ספר תורה בזרועו, נישט מזוזה בידו — ווייל ליבו טרוד אין דעם. אבער מתפלל ולולב בידו, ווייל שזה מצות היום.
פשט: חשוב׳ע זאכן אין די הענט נעמען אוועק די רואיגקייט פון קאפ — מ׳דארף וואטשן עס זאל נישט אראפפאלן. לולב איז אן אויסנאם ווייל ס׳איז מצות היום.
חידושים — פארוואס איז לולב אנדערש? דריי תירוצים:
1. ווייל ס׳איז מצות היום, איז ער שוין צוגעוואוינט צו דעם — ער האלט עס די גאנצע צייט אין יום טוב, ממילא נעמט עס נישט אוועק זיין קאפ. ראיה: די גמרא זאגט אז מנהג אנשי ירושלים איז געווען צו האלטן דעם לולב א גאנצן טאג — הולך לנחם אבלים, לבקר חולים — ס׳האט זיי בכלל נישט מבולבל.
2. א חידוש׳דיגער פשט: לולב איז נישט א שטערונג צו תפילה, ווייל ס׳איז א חלק פון תפילה — מ׳זאגט הלל מיט דעם, ס׳איז א חלק פון דאווענען אליין.
3. אפשר ווייל ס׳איז א מצוה, איז די טרדה אליין א מצוה׳דיגע טרדה — ער קוקט דערויף און דערמאנט זיך אז ס׳איז א טאג פון דאנקען דעם אייבערשטן. אזא טרדה איז נישט אפגעטיילט פון דאווענען, ס׳שטערט נישט.
משא על ראשו
דער רמב״ם זאגט: אויב ס׳איז פחות מארבעה קבין, מעג מען מתפלל זיין; מער ווי ארבעה קבין — נישט.
פשט: ער רעדט פון די פארצייטישע מנהג צו טראגן זאכן אויפ׳ן קאפ. א שווערע לאסט אויפ׳ן קאפ שטערט ווייל ס׳באלאנסירט נישט.
חידושים:
– ס׳ווערט אנגעווענדט אויף שטריימלעך בהומאר: די פארצייטישע שטריימלעך זענען פחות מארבעה קבין — פשיטא מ׳מעג דאווענען. אבער די היינטיגע שטריימלעך וואס וועגן א טאן — לויט דעם כלל זאל מען עס אויסטון.
– דאס איז מער א נושא פון כבוד ווי פון טירדא, אבער כבוד מיט טירדא זענען קאנעקטעד.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
“דרך חכמים ותלמידיהם להתפלל שיהיו עטופין.”
פשט: מ׳זאל זיין ארומגענומען מיט א טלית, ווייל מצות ציצית האט א שייכות מיט דאווענען.
חידושים:
– איז עטיפה בעיקר א תיקון המלבוש (א כבוד׳דיגע דרך זיך אנצוטון), אדער איז עס אן עקסטערע מצוה — אז ער קובע׳ט זיין תפילה ברוב מצוות? ס׳בלייבט אומקלאר.
– עטיפה קען מיינען אויך א הוט אדער שטריימל — א כיסוי ראש איז אויך א דרך כבוד.
– רמ״א: “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” — ס׳איז א גנאי נאר פאר א תלמיד חכם, ווייל ער ווייסט די מצוה און קען אריינכאפן נאך א מצוה. א עם הארץ ווייסט נישט.
– שאלה וועגן מנחה און מעריב: דער רמב״ם מאכט נישט קיין חילוק. אין דער פרי גייט מען מיט א טלית, ביי מנחה מיט א הוט — ביידע איז עטיפה. אבער דאס איז נאר א חכם ותלמידיו; סתם א איד דארף נישט קיין הוט ביים דאווענען, אזוי שטייט אין רמב״ם.
—
הלכה ו (בערך) – תיקון המקום
מקום נמוך
“תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”
פשט: מ׳זאל שטיין אויף א נידריגע, גראדע פלאץ — נישט אויף א בערגל אדער בענקל. קוועלע: “ממעמקים קראתיך ה׳.”
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”
פשט: קיינער זאל אים נישט דורכגיין, ער זאל נישט האבן קיין דיסטרעקשנס.
חלונות כנגד ירושלים
“וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה'”
פשט: ביי דניאל שטייט אז זיינע פענסטער זענען געווען אפן נגד ירושלים.
חידושים:
– רבינו מנוח זאגט אז די חלונות איז מער כדי שתשמח הנפש — ליכטיגקייט ברענגט שמחה. ער ברענגט ראיה אז ביום המעונן (א וואלקנדיגע טאג) האבן זיי נישט געוואלט זאגן תחנון, ווייל דער מענטש איז פאר׳חמאר׳עט. מאכט מען אויף די פענסטער, די זון שיינט אריין, איז געשמאק צו דאווענען.
– קשיא: ויעמיד פניו לכותל זאגט מ׳זאל נישט האבן א ליידיגע שטח אין פראנט (ווייל מענטשן גייען אריבער), אבער חלונות כנגד ירושלים זאגט מ׳זאל יא האבן א פענסטער! תירוץ: אין א הויז וואו מענטשן דרייען זיך, דאוונט מען קעגן א וואנט. אבער אויב ס׳איז א פעלד אדער א פלאץ וואו קיינער גייט נישט אריבער, איז א ליידיגע שטח מיט ליכטיגקייט א גוטע זאך — א ישוב הדעת.
– שאלה: קומט אויס אז ער דאוונט מזרח (קעגן ירושלים), דארפן די חלונות אויך זיין אויף די זעלבע זייט? תירוץ: ס׳איז נישט קיין סתירה — ס׳קען זיין סתם א חלון מיט א קורטין, ס׳קומט אריין ליכטיגקייט אבער ער ווערט נישט געשטערט פון מענטשן. משנה ברורה אויף ויעמיד פניו לכותל: מ׳זאל נישט האבן קיין שום זאך אין פראנט. לפתוח חלונות מיינט אויך באופן וואס מ׳ווערט נישט געשטערט.
קובע מקום לתפילה
“יהא לו מקום קבוע לתפילתו תמיד”
פשט: מ׳זאל אייביג שטיין בערך די זעלבע פלאץ.
חידושים:
– מחלוקת ראשונים (געברענגט אין כתב סופר): וואס מיינט “מקום קבוע”?
– רא״ש (בשם ירושלמי): אין בית הכנסת אליין זאל מען האבן א ספעציפישע פלאץ.
– כתב סופר אליין פארשטייט נישט — די גאנצע בית הכנסת איז א מקום תפילה! ער מיינט אז “קובע מקום” גייט אויף ווען ער דאוונט אינדערהיים — זאל ער מאכן א ספעציעלע פלאץ, א שטיקל בית המדרש׳ל.
– [דיגרעסיע: א פערזענליכע זכרון — “מיין טאטע האט מיר געזאגט אז זיין טאטע האט געהאט א געוויסע קלאזעט, דארט פלעגט ער דאווענען מעריב” — דאס איז קובע מקום לתפילתו.]
אין מתפללין בחורבה
“ואין מתפללין בחורבה”
פשט: מ׳דאוונט נישט אין א חורבה. צוויי סיבות אין גמרא: (1) מקום מסוכן — ס׳קען צופאלן; (2) חשד — אין א חורבה גייט מען טון שעדי ביזנעס.
חידושים:
– דאס גייט אויף דאווענען ביחידות אין א חורבה, נישט ווען ס׳איז א מנין.
– רבינו יונה ברענגט א וויכטיגע יסוד וועגן חשד: מיר האבן געלערנט אין הלכות תשובה אז החושד בכשרים לוקה — מ׳טאר נישט חושד זיין א צווייטן איד. אבער דאס איז נאר ווען יענער טוט נישט גארנישט וואס איז מחשיד. אויב דו מאכסט א זאך וואס איז מחשיד, ביסטו א לוקה — דו האסט געמאכט אז אנדערע אידן זאלן חושד זיין, און דו ביסט שולדיג אין זייער עבירה פון חושד זיין.
ולא אחורי בית הכנסת
“ולא אחורי בית הכנסת, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת”
פשט: מ׳דאוונט נישט הינטער א שול, סיידן ער דאוונט מיט די פנים צו די שול. ווען ער דרייט זיך אויס און שטייט נישט פנים אל פנים קעגן בית הכנסת, זעט עס אויס ווי ער איז איינער פון די מורדים.
חידוש: דאס איז אויך א ענין פון חשד — ענליך צו חורבה. אויך ווערט פארגעלייגט אז „מפני החשד” איז אייגנטלעך א „לשון נקיה” — עס מיינט נישט נאר אז אנדערע וועלן דיך חושד זיין, נאר עס איז א מקום נסיון. ווען מען זאגט “טו נישט מפני החשד” מיינט מען: גיי נישט אריין אין פלעצער וואו דו קענסט זיך טאקע טרעפן אין א חשד — עס איז א וועג צו זאגן פאר א מענטש ער זאל זיך אליין נישט ברענגען אין א נסיון.
נישט זיצן לעבן א מתפלל
“ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה… ולא לאחריו ולפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות”
פשט: מען טאר נישט זיצן לעבן, הינטער, אדער פאר איינעם וואס דאוונט, ביז מען איז ווייט ד׳ אמות.
חידושים:
1. פארוואס דער עולם איז נישט מקפיד היינט: אין היינטיגע בתי מדרשים, וואו יעדער האט א פעסטן פלאץ מיט א בענקל און א טיש — דאס איז זיין “ד׳ אמות”. דער נעקסטער טיש איז שוין נישט אין זיין ד׳ אמות. ד׳ אמות איז נישט קיין “גזירת הכתוב” — עס איז א שיעור פון דעם מענטש׳ס פריוואטן מקום. ווען מען האט א פעסטן מקום (בענקל, טיש), איז דאס שוין דער מקום שלו, און דער נעקסטער פלאץ שטערט נישט.
2. דער ענין פון “לאו לפניו”: ווען איינער איז עוסק אין אנדערע זאכן (אינדערהיים, למשל), און עמיצער גייט דורך מיט א גרויסן טאפ אדער מישט עפעס — דאס נעמט אוועק דעם פאקוס פון דאווענען. אבער אין א בית המדרש וואו אלע דאווענען, שטערט עס נישט אזוי, ווייל קיינער טוט נישט קיין אנדערע זאכן.
נישט דאווענען אויף א מקום גבוה
“לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל, לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא. ואם היה גבוה, אם יש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו. וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו… מותר להתפלל בו לפי שאין גובהו ניכר.”
פשט: מען זאל נישט שטיין אויף א הויכן פלאץ צו דאווענען, אויסער אויב דער פלאץ איז ד׳ אמות אויף ד׳ אמות (א רשות בפני עצמו), אדער אויב עס איז ארומגענומען מיט מחיצות.
חידושים:
1. רבי׳ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש: דער רמב״ם׳ס היתר פון ד״א על ד״א איז דער יסוד — אויב די סטעידזש איז גרויס גענוג, איז עס א רשות בפני עצמו.
2. אבער ס׳איז נישט דרך הכנעה: אפילו מיט דעם היתר פון ד״א על ד״א, בלייבט א פראבלעם — ס׳איז זיכער נישט “דרך הכנעה” צו שטיין דאווענען אויף א סטעידזש.
3. דער אמת׳ער תירוץ — בעל תפילה: דער רבי שטייט אויף דער סטעידזש ווייל ער איז דער בעל תפילה פאר דעם ציבור. אזוי ווי דער בעל תפילה שטייט אויפן בימה כדי דער עולם זאל אים הערן — די סטעידזש איז נישט לכבודו, נאר לכבוד הציבור. אויב א רבי וואלט געדאוונט ביחידות אויף א סטעידזש, וואלט עס טאקע געווען פראבלעמאטיש.
פועלים אויף א בוים
“ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן, יורדין למטה ומתפללין… ואם היו בראש הזית או בראש התאנה… מתפללין במקומן מפני שהטורח מרובה.”
פשט: ארבעטער אויף א וואנט אדער בוים דארפן אראפקומען דאווענען. אבער אויף א זית אדער תאנה בוים, וואו ס׳איז שווער אראפצוקומען, מעגן זיי דאווענען אויבן.
חידוש: די הלכה גייט ווייטער פון נאר דעם ענין פון מקום — עס רירט אויך אן וויפיל מען איז מטריח א מענטש אינמיטן זיין ארבעט צוליב דאווענען.
פועלים — בסעודתן vs. בשכרן
אויב פועלים ארבעטן “בסעודתן בלבד” (באצאלט נאר מיט עסן) — דאווענען זיי שמונה עשרה. אויב “בשכרן” (באצאלט מיט געלט) — דאווענען זיי “הביננו” (קורצערע תפילה). “בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם.”
חידושים:
1. פארוואס בסעודתן דאוונט מען מער: ווען דער ארבעטער באקומט נאר עסן, האט מען נישט אזוי רחמנות אויפן בעל הבית — ער קען אים שוין לאזן דאווענען לענגער. אבער ווען ער באקומט שכר, נעמט מען אוועק פון דעם בעל הבית׳ס צייט, דעריבער דאוונט ער קירצער.
2. קיין מנין פאר פועלים: דער רמב״ם זאגט אז אפילו צען פועלים צוזאמען מאכן נישט קיין מנין — זיי גייען נישט “לפני התיבה” און נישט “נושאין כפיהם”. דער חנוך פארענטפערט: “עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך” — דער בעל הבית וועט זיין מקפיד אויף אזא לאנגע אפסטעלונג.
3. [דיגרעסיע: ארבעט אין גמרא צייטן vs. היינט:] אין גמרא צייטן האט מען ארבעט אין פעלדער זייער ערנסט גענומען — מען האט געדארפט ענדיגן די זייעס היינט, ס׳איז נישט געווען קיין צייט. אבער היינט אין אן אפיס, אוועקגיין פאר א שעה דאווענען מנחה שטערט נישט אזוי פאר פרנסה.
—
הלכה (בערך ו-ז) – השוואת הקול
דער רמב״ם: “לא יגביה קולו בתפלתו… ולא יתפלל בלבו, אלא יחתוך דבריו בשפתיו וישמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, אלא אם כן הוא חולה או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו.”
פשט: מען זאל נישט דאווענען הויך, אבער אויך נישט נאר אין הארצן — נאר ארויסזאגן מיט די ליפן, הערן פאר זיך אליין בלחש, אבער נישט אז אנדערע זאלן הערן. א חולה אדער איינער וואס קען נישט מכוון זיין אן הערן זיך — מעג הויכער.
חידושים:
1. “השוואה” מיינט דער מיטלוועג: “השוואת הקול” מיינט “שוה” — דער מיטלוועג, נישט צו הויך און נישט צו שטיל.
2. פארוואס נישט הויך — נישט ווייל גאט הערט נישט: דער רמב״ם ברענגט אז מ׳זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער הערט נאר אויב מ׳שרייט, ווי ביי נביאי הבעל: “קראו בקול גדול כי א
להים הוא אולי ישנו ויקץ.”
3. פארוואס דווקא בלחש (נישט נאר א נארמאלע קול)? עטלעכע תירוצים:
– גמרא (ר׳ יוחנן): “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה” — אז מען זאל נישט הערן וועלכע חטאים איינער מתוודה זיך.
– תפילה איז אן אינטימע זאך: ס׳איז צווישן א מענטש און גאט. ביי פסוקי דזמרה שרייט מען — ס׳איז נישט תפילה. די עיקר תפילה (שמונה עשרה) איז ווען מען שטייט לפני המלך און וויינט זיך אויס — דאס איז א פריוואטקייט זאך.
4. צוויי באזונדערע ענינים: (א) סתם אזוי זאל מען דאווענען שטיל (ענין פון פריוואטקייט/כבוד), (ב) בציבור — כדי נישט צו שטערן אנדערע מענטשן.
5. “ולא ישמיע קולו” — בדיעבד: לכתחילה דארף יעדער דאווענען שטילערהייט. דער היתר פון משמיע קולו איז נאר בדיעבד פאר א חולה אדער איינער וואס קען נישט מכוון זיין.
—
הלכה (בערך ח-ט) – כריעות בתפילה
חמש כריעות בשמונה עשרה
דער רמב״ם: “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה” — ביי אבות (תחילה וסוף), ביי מודים (תחילה וסוף — “הטוב שמך ולך נאה להודות”), און ביים ענדיגן שמונה עשרה.
פשט: פינף מאל בוקט מען זיך אין יעדע שמונה עשרה: (1) אנהויב ברכת אבות, (2) סוף ברכת אבות, (3) אנהויב מודים, (4) סוף מודים (הטוב שמך ולך נאה להודות), (5) ווען מען ענדיגט שמונה עשרה.
שיעור פון כריעה — עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
דער רמב״ם: “צריך שיחוח עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה כקשת. ואם שחוח מעט וצער עצמו, כיון שנראה ככורע בכל כוחו – דיו.”
פשט: מען דארף זיך בייגן ביז דער רוקן ווערט רונד ווי א בויגן. אבער אויב מען האט זיך אביסל געבויגן און מען זעט אז ער בייגט זיך מיט זיין גאנצע כוח, איז עס גענוג.
חידושים:
– דער רמב״ם מיינט מען זאל בייגן דעם בעק/רוקן, נישט נאר דעם קאפ. דער שדרה זאל ווערן רונד “כקשת” – ווי א בויגן.
– וויכטיג: דער רמב״ם מאכט נישט קיין חילוק צווישן “כורע” (קניען) און “שוחה” (בייגן) ביי שמונה עשרה – ער רעדט נאר פון בייגן דעם רוקן. ער זאגט נישט אז מען זאל זיך נידערן אויף די קני ביי שמונה עשרה. דאס וואס קינדער לערנען צו מאכן מיט די קניען – שטייט נישט אינעם רמב״ם.
פסיעות און שלום געבן ביים ארויסטרעטן
דער רמב״ם: “וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע, ונותן שלום לשמאלו ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.”
פשט: מען טרעט ארויס דריי טריט צוריק בעת מען איז אראפגעבויגן, גיט שלום לינקס דערנאך רעכטס, און דערנאך הייבט מען אויף דעם קאפ.
חידושים:
– וואס מיינט “נותן שלום”? “נותן שלום” מיינט מען זאגט שלום פאר׳ן אייבערשטן – ווי א תלמיד וואס נעמט אפשייד פון זיין רבי, זאגט ער “גוד ביי”, “כל טוב ריבונו של עולם”. דאס איז דער ענין פון זיך געזעגענען נאך תפילה.
– פארוואס לשמאלו תחילה? דער רמב״ם איז מסביר: לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו – זיין לינקס איז דעם מלך׳ס רעכטס. מען זאל זיך וויזשועלייזן אז מען שטייט פאר א מלך, און מען גיט שלום ערשט צו ימין המלך (וואס איז דעם מתפלל׳ס שמאל), דערנאך צו שמאל המלך. ס׳ווערט באמערקט אז דא ליגן סודות התורה – מען איז זיך קודם מתייחס צו די ימין – אבער דער פשוט׳ער פשט איז ווי דער רמב״ם זאגט.
[דיגרעסיע: אריינטרעטן אין תפילה — דריי פסיעות פארויס]
דער רמב״ם ברענגט נישט דא וויאזוי מען טרעט אריין אין תפילה (דריי פסיעות פארויס). דער מנהג פון גיין צוריק און פארויס (דריי סטעפס צוריק און דריי סטעפס פארויס) ווערט באקוועסטשענד – ארויסגיין מאכט סענס (מען האט געדאוונט, מען גייט ארויס), אבער דאס אריינגיין דורך ערשט צוריקגיין איז נישט קלאר. דער תירוץ איז אז דאס איז א ענין פון וויזשועליזירן ווי מען וואקסט דריי טריט צום מלך – אבער דער רמב״ם ברענגט דאס אנדערשוואו.
כריעה ביי כהן גדול און מלך
דער רמב״ם: “הדיוט – כורע בארבע כריעות אלו. כהן גדול – כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. מלך – כמשתחוה בראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו.”
פשט: דריי מדרגות: הדיוט כורע נאר ביי די ספעציפישע ברכות; כהן גדול כורע ביי יעדע ברכה; מלך בייגט זיך איין ביים אנהויב און בלייבט אראפגעבויגן ביז סוף תפילה.
חידושים:
– דער יסוד: ווי מער “פאוער” (חשיבות) א מענטש האט, דארף ער האבן מער הכנעה. דער כהן גדול איז חשוב׳ער, דארף ער מער כריעות; דער מלך איז דער חשוב׳סטער, דארף ער די גאנצע תפילה אראפגעבויגן זיין.
– אן אינטערעסאנטע נקודה: א פשוט׳ער מענטש קען טראכטן “עומד לפני המלך”, אבער דער מלך אליין – פאר וועם שטייט ער? ער שטייט פאר דעם מלך מלכי המלכים, און דעריבער דארף ער זיך נאך מער איינבייגן.
כריעה, קידה, השתחויה – דריי באגריפן
דער רמב״ם: “כריעה מורה בכל מקום על ברכיו. קידה על אפים. השתחויה – פישוט ידים ורגלים עד שנופל על פניו ארצה.”
פשט: דריי לעוועלס: כריעה = אויף די קני; קידה = פנים אויף דער ערד; השתחויה = אויסגעשפרייט מיט הענט און פיס אויף דער ערד.
חידושים:
– א שטיקל פראבלעם: דער רמב״ם האט פריער ביי כריעות פון שמונה עשרה געזאגט “עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה” – ער האט נישט געזאגט “על ברכיו” (אויף די קני). יעצט זאגט ער אז כריעה “בכל מקום” מיינט על ברכיו. ווי שטימט דאס?
– תירוץ (לכאורה דער גראדסטער פשט): ווען דער רמב״ם זאגט “בכל מקום” מיינט ער: באופן כללי אין תורה וכדומה מיינט כריעה “על ברכיו”. אבער די כריעה וואס ער האט גערעדט פריער ביי שמונה עשרה איז נישט די כריעה שבכל מקום – ביי שמונה עשרה מיינט כריעה נאר בייגן דעם רוקן.
– אנדערע שיטות ווילן לערנען אז דער רמב״ם האלט אז אויך ביי שמונה עשרה דארף מען על ברכיו ממש. אבער דאס ווערט אפגעשטעלט: דער רמב״ם האט דאך אליין געזאגט אז “שוחה מעט” איז גענוג, און ער האט נישט דערמאנט זיך נידערן אויף די קני.
—
הלכה (בערך י-יא) – נפילת אפים / השתחויה נאך שמונה עשרה
דער גרונט-דין
דער רמב״ם: “אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לו על הארץ ונופל על פניו ארצה.”
פשט: נאך דער פינפטער כריעה זעצט מען זיך אראפ אויף דער ערד און פאלט מיט׳ן פנים אויף דער ערד.
חידושים:
– “יושב על הארץ” – פארוואס דארף מען זיצן אויף דער ערד? ווייל כדי צו מאכן נפילת אפים/השתחויה מוז מען זיין אויף דער ערד. דאס זיצן איז נישט א מצוה בפני עצמה, נאר א הכנה צום נפילת אפים. אויך אין דער רמב״ם׳ס צייט האט מען געזעסן אויף דער ערד (מנהג המדינה).
– צוויי אופנים פון נפילת אפים: דער רמב״ם זאגט: “יש מי שעושה קידה לבד” (נאר פנים אויף דער ערד), “ויש מי שעושה השתחויה” (אויסשפרייטן דעם גאנצן גוף – פנים, הענט, און פיס אויף דער ערד).
מהות נפילת אפים — דעספעראציע און מסירות נפש
נפילת אפים איז א שטארקע דעספעראציע, ווי דער מענטש רייסט זיך איין אז ער מוז געהאלפן ווערן. דאס איז ענליך צו די צדיקים וואס האבן געזאגט “איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן” — א מין איבערגעבנקייט פאר תפילה. „נפלה נא ביד ה'” — מען איז גרייט אויף מסירות נפש.
איסור השתחויה על אבנים
חידוש: מען טאר נישט מאכן השתחויה על אבנים (שטיינערנע פלאר) חוץ אין בית המקדש – ווי געלערנט אין מסכת עבודה זרה. ממילא, אויב דער בית המדרש האט א שטיינערנע פלאר, דארף מען לייגן גראז (אדער עפעס אנדערש) כדי מען זאל קענען מאכן נפילת אפים.
אדם חשוב און נפילת אפים
דער רמב״ם: “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע.”
פשט: א חשוב׳ער מענטש טאר נישט פאלן אויף זיין פנים (נפילת אפים מאכן) סיידן ער ווייסט אז ער איז א צדיק ווי יהושע.
חידושים:
– מקור: אויף יהושע שטייט (יהושע ז:ו) “ויפול על פניו ארצה” – נאך דער מפלה ביי עי – און דער אייבערשטער האט אים געענטפערט.
– טעם (פון ראשונים, מסתמא רשב״א): אויב א אדם חשוב, א מפורסם, מאכט אזא גרויסע הכנעה פאר׳ן אייבערשטן און ער ווערט נישט געענטפערט, איז עס א חילול השם. מענטשן וועלן זען אז ער האט זיך איינגעריסן און ס׳האט נישט געהאלפן. ממילא זאל ער נאר מאכן א קלענערע תפילה – “לאוערן די עקספעקטעישאנס”.
– דער אופן פון נפילת אפים: נפילת אפים איז א שטארקע, דעספעראטע תפילה – נישט סתם בעטן, נאר תחנונים מיט גרויס דעספעריישאן. מען רייסט זיך נישט איין חוץ אויב מען ווייסט אז ס׳גייט געלונגען ווערן. א קליינע נפילת אפים מעג מען, אבער “קובש אותם” — מען זאל נישט מאכן עקסטרעם.
אונזער מנהג — קיין אמת׳ע נפילת אפים
אונזער מנהג איז בכלל נישט צו מאכן נפילת אפים — מיר מאכן בלויז עפעס מיט די הענט און גארנישט מער. דער עיקר הדין איז אז מען זאל זיך פארבייגן צו די זייט.
חידוש: דער טעם פארוואס מיר מאכן נישט אמת׳ע נפילת אפים איז ווייל יעדער איינער איז “חשוב” — עס איז דא אן אדם חשוב אין ציבור, און אן אדם חשוב טאר נישט מאכן נפילת אפים אויב ער איז נישט זיכער אז ער וועט ענטפערט ווערן (ווי יהושע בן נון). אבער מען טראכט נישט אז מען איז א “צדיק ורע לו.”
חידוש: מען קען מאכן יושב לארץ — ווען מען זיצט אויף דער ערד איז גרינגער צו זיין נופל על פניו. דער רמב״ן איז געווען שווער אויף דעם עולם וואס האט נישט געוואלט מאכן קריעה (נפילה) ווייל עס איז דא פארניטשער (מעבעל) — אבער ווען מען זיצט אויף לארץ איז דאס נישט קיין פראבלעם.
מקום נפילת אפים — אנדערש ווי תפילה
דער רמב״ם: “מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר.”
חידוש: דאס איז פארבונדן מיט דעם ענין פון “משתחוה רחוק” — מען דארף א גרעסערע פלאץ פאר נפילת אפים, עס איז א באזונדערע הנהגה אז מען גייט צו אן אנדער ארט.
נפילת אפים ביחיד — ווען מען האט א צרה
חידוש חשוב למעשה: ווען א מענטש האט באמת א גרויסע צרה און ער וויל מאכן נפילת אפים, קען ער עס טון אינדערהיים — עס איז נישט קיין שום ענין אז עס דארף זיין בציבור. עס ווערט פארגליכן צו רבי אליעזר וואס האט באמת געוואלט דאווענען מיט כוונה פאר א ספעציפישע זאך.
פלאץ פאר השתחוואה
חידוש: ווען עס איז נישטא קיין פלאץ, איז מען פטור פון השתחוואה — מען דארף קענען זיך אויסשטרעקן. דאס איז נישט נאר א באקוועמליכקייט, נאר א תנאי אין דער מצוה אליין.
ווען מאכט מען נישט נפילת אפים
דער רמב״ם: מען טוט עס נישט אין פרייליכע טעג, אזוי ווי רבי יצחק האט געזאגט — ווייל נפילת אפים ווייזט ארויס דעספעראציע, און אין צייטן פון שמחה ווייזט מען נישט ארויס קיין עצבות.
דער מנהג פשוט בכל ישראל: נישט שבתות, נישט ימים טובים, נישט ראשי חדשים, נישט חנוכה ופורים, נישט מנחה של ערב שבתות וימים טובים, נישט ערב ראש חודש.
חידוש: די כוונה פון נפילת אפים איז ממש תפילה דאורייתא — מען מיינט זייער ערנסט. דריי מאל א טאג קען מען נישט טון, צוויי מאל א טאג איז גענוג. חסידים טוען אפילו נישט ביי מנחה — פאר א באקאנטע סיבה (ווערט נישט אויסגעפירט).
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
דער רמב״ם: “וביום הכיפורים בלבד” — נאר יום כיפור מאכט מען נפילת אפים בכל תפילה ותפילה, ווייל דעמאלטס איז א זמן תחינה, בקשה ותחנונים.
חידוש: לויט הגהות מהר״ם איז אונזער מנהג אז מיר זאגן נישט תחנון יום כיפור (נישט נפילת אפים אין דעם קלאסישן זין). אבער מיר מאכן יא כורעים ביי מוסף — דאס איז א זכר פאר די כהן גדול, אבער עס זעט אויס אז עס האט אויך צו טון מיט דער אמת׳ער נפילת אפים. עס איז דא א סארט תפילה וואס הייסט נפילת אפים, נישט סתם תחנון, און יום כיפור איז א גוטע צייט דערפאר.
נוסח נפילת אפים
דער עיקר הלכה: מען דארף זאגן וואס מען איז מתחנן — דאס איז דער עיקר. אין אונזער סידור האט מען אריינגעשטעלט א קאפיטל תהילים אלס נוסח, אבער דער עיקר איז די תחנונים זעלבסט, נישט דווקא א ספעציפישער נוסח.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳ – שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן
הקדמה – סטרוקטור פון הלכות תפילה
רבותי, מיר לערנען דא הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה׳, דער פינפטער פרק פון הלכות תפילה. מיר דארפן דערמאנען אזא חשוב׳ע נדבן, הרב הגאון הצדיק הנגיד רבי יואל ווערצבערגער, דער ראש מכון כרם לתורה וחכמה, אמן יראו עינינו וישמח לבנו.
זאגט ר׳ יואל נ״י, אויב דו ביסט אויך א איד וואס פארשטייט לערנען, אן אנטרעפרענאר, און דו האסט געלט, און דו פארשטייסט צו טרעפן א יוניק שיעור, דו האסט ליב צו טרעפן אזא יוניק תלמיד חכם ווי ר׳ יצחק און אים שטיצן – וועגן מיר קען איך נישט רעדן, ס׳פאסט נישט – מאך נאך ר׳ יואל, מאך נאך ר׳ יואל.
זאגט דער הייליגער רמב״ם, דער פינפטער פרק, די הלכות תפילה איז זייער שיין מסודר. דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט די עיקר הלכות תפילה, און נאכדעם די סדר התפילה, די נוסח התפילה. פאריגע פרק, דער פערטער פרק, האט דער רמב״ם אויסגערעכנט פינף זאכן המעכבין את התפילה, וואס איז נישט נאר א לכתחילה, נאר וואס איז אויב מען האט עס נישט איז די תפילה נישט קיין גוטע תפילה. למשל, אויב די הענט זענען נישט ריין, אדער די פלאץ איז נישט ריין, אדער מ׳קען נישט דאווענען מיט כוונה, איז מען נישט יוצא געווען, אדער דער רמב״ם האט געזאגט אויף געוויסע זאכן “תפילתו תועבה”, מ׳דארף איבערדאווענען.
יעצט גייט דער רמב״ם אויסרעכענען נאך זאכן וואס ס׳פאסט זיך, ס׳מאכט די דאווענען, די קוואליטי פון די דאווענען בעסער, אבער אויב קען מען נישט, איז בדיעבד נישט פסול. זייער גוט.
חידוש: די צאל דרייצן
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז דא נאך אכט זאכן. אכט מיט פינף איז וויפיל? דרייצן. ס׳איז די זעלבע, ס׳איז דא דרייצן איז א נומער וואס איז א שיינע נומער. דער רמב״ם האט נישט געזאגט די נומער דרייצן, ער זאגט אז ס׳איז דא פינף זאכן וואס זענען מעכב, און אכט וואס זענען נישט מעכב. סך הכל דרייצן הלכות תפילה זענען דא.
ס׳איז דא נאך וועגן די תפילה, אויב ס׳איז נישט בזמנה, אויב ס׳איז נישט בזמנה. די עיקר תפילה האט דער רמב״ם, מיר האבן געזאגט די דריי זאכן: די נוסח, די צייט, און די וויפיל תפילות א טאג. דריי זאכן, מ׳דארף נוקט זיין אויף די פינף זאכן. דאס זענען פרטים וואס מ׳קען ארגענייזן אפשר אנדערש, אבער איך מיין אז מער ווייניגער קען מען אלעס אריינלייגן אין די פינף זאכן, זאכן וואס זענען מעכב. יעצט זענען דא אנדערע זאכן וואס זענען נישט מעכב, נאר זענען שיינע זאכן, עס מאכט עס בעסער. יא?
זאגט דער רמב״ם, שמונה דברים. ווי האט ער גענומען די ליסט? אויך נישט, ער האט עס אליינס געמאכט. יא, אבער די נאמבער איז אכט. אויך די פריערדיגע, די פינף זאכן, האט אויך דער רמב״ם׳ס אייגענע נאמבער. דער רמב״ם ברענגט דאס אויף די פריערדיגע פון רב סעדיה גאון, וואס איך זע נישט אז דא ברענגט ער נישט, אפשר אויף דעם איז נישטא.
הלכה א – שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן
סאו, זאגט דער רמב״ם, אכט זאכן דארף דער וואס מתפלל איז זהיר בהם, ער דארף אכטונג געבן, ער דארף האלטן אין קאפ די אכט זאכן, זהיר בהם לעשותם, צו דאווענען מיט די תנאים, מיט די אכט מלאכות. זאגט דער רמב״ם אז די זאכן זענען לכתחילה, אבל אם היה דחוק או אנוס, אויב ער איז געווען דחוק אדער ער האט נישט געהאט די קאפ צו מקפיד זיין אויף די פינף זאכן, ער איז נישט געווען אינגאנצן דחוק נישט צו דאווענען, נעכטן איז געווען די לשון אז ער ווערט דחוק און ער קען בכלל נישט דאווענען, אבער ער האט נישט געקענט נאכקומען די תנאים, בלאו הכי, אדער ער האט נישט געקענט, ער דארף שטיין, ער איז קראנק. אז די זאכן זענען לכתחילה׳דיגע זאכן, אבער ס׳איז נישט מעכב. אדער אפילו עבר, ער האט עס בכוונה נישט געטון, איז עס קערט נישט. יא, אינו מעכב, מ׳איז נישט מעכב די דאווענען.
די ליסטע פון אכט זאכן
זאגט דער רמב״ם, ואלו הן, און דאס זענען זיי. ואלו הן, דאס זענען די זאכן:
1. עמידה – די וועג וויאזוי מ׳זאל שטיין ביים דאווענען. אז מ׳זאל שטיין בכלל, אז מ׳זאל שמונה עשרה מוז מען שטיין, אבער אויך וויאזוי מ׳זאל שטיין.
2. נוכח המקדש – דאס וואס מ׳זאל דאווענען נוכח המקדש. דער רמב״ם האט שוין אביסל דערמאנט אז אידן דאווענען towards ארץ ישראל אדער towards די מקום המקדש. ס׳איז אינטערעסאנט, ער האט עס דערמאנט ווען ער רעדט פון די דאורייתא, ווען ער האט נאך נישט געזאגט די הלכה, ער האט געזאגט אז מדאורייתא, וואס איז געווען פאר, די היסטאריע פון פאר אנשי כנסת הגדולה, האט ער געזאגט “והכל היו מתפללין נוכח המקדש”, ווייל דאס שטייט שוין אין פסוק שוין פון פריער. ער זאגט דאס אלס א היסטארישע פאקט אז מ׳פלעגט דאווענען נגד מקום המקדש. דער רמב״ם איז מדייק אז נישט נאר אפילו אין ארץ ישראל, נאר קעגן מקדש שילה, קעגן משכן, ווי די משכן איז געווען. מיר וועלן רעדן וועגן דעם, מ׳קען רעדן צוויי וועגן דארט. פונקטליך, ווייל די הלכה איז נאר מעשה וועגן דעם. יא.
3. תיקון הגוף – וויאזוי דער גוף דארף זיין, מ׳דארף זיין אנגעטון גוט. ניין, ער גייט רעדן… ער זאגט בעמידה, ער מיינט אז מ׳זאל שטיין, תיקון הגוף איז אז מ׳זאל שטיין צוויי פיס איינע לעבן די אנדערע… יא. וויאזוי מ׳זאל שטיין.
4. תיקון המלבוש – וויאזוי מ׳זאל גיין אנגעטון. די עצם זאך, מען דארף זיין מכסה די ערוה און די לב, דארף זיין מכוסה, האט מען שוין געלערנט ביי מעכב. זאל מען דא נישט מעכב, ווייל מען זאל זיין אנגעטון גוט.
5. תיקון המקום – די פלאץ זאל זיין מתוקן, די פלאץ זאל זיין גרייט. דאס איז אויך, דאס וואס מ׳זאל נישט זיין קיין מקום מזוהם איז מעכב, אבער דאס זאל זיין א בערדעריגע פלאץ, עס זאל זיין גאר גוט, דאס איז שוין א חומרא.
6. השוואת הקול – אז מען זאל דאוונען מיט א געוויסע שיינע קול, נישט וואו א שרייען… ווי מיינט מען זאל מ׳דעמה׳ זיין. עס זאל נישט גיין העכער און נידעריגער. די גאנצע צייט זאל מען דאוונען מלכה. ניין, עס קען זיין אז מען זאל מען לערנען אין דעם סתימון טעש טייטש. זאג מיר מיינט אזוי ווי מ׳זאל דאווענען אין דרך המצוות טייטש. ער זאגט, נישט זייער הויעך, און אויך נישט נאר בלבו. דאס איז די טייטש. פשוט איז דאס די פונקט אינמיטן פון הויעך און און און פלאנדערש. דאן מ׳קען זאגן, אה, זייגער, צו וואס דער השווא מיינט אז דרך המצוות, אלס וואס דאס די ריכטיגע קול? יא, יא, די ריכטיגע קול. אקעי.
7. כריעה – די ענין פון ווען מ׳דארף זיך אראפבייגן ביים דאווענען, א האלבע, זיך ביקן, און ווי נישט אחוואוי, און וועל זיך זיך וויל ביקן, אין גאנצע זיך אראפבייגן. זייגער, דאס איז צו די אנדער זאכן. נישט אחוואוי מיינט ער צו זאגן די פילות הפעים. מיט זעען אינעוועניג. זיי, כריעה, איז וואס מ׳ביגט זיך אין שמונה עשרה.
8. השתחוואה – ערשט זאך אזוי איז וואס מען טוט נאך שמונה עשרה. יא. די דרמה. אקעי.
הלכה ב – עמידה
איז יעצט… גייט מען נערנען… איז איינע פון די… איך גיי אפשר מאכן נאמבערס, מאכן גרינגערעס. יא. וואס איז די עמידה? רייט? ערשט זאך אזוי איז דרמה האמידעקייט, ס׳איז? דרמה האט עמידס פארלען לעמט מען עלם ועמער.
פארוואס הייסט תפילה “תפילת העמידה”?
ווען מען זאגט, תפילה דא מיינט מיר שמונה עשרה? אלעס… אלעס זאל שטיין. זיי זאל זיין ביי עמידה. זיי זאל דאווענען שטייע דיך. הייסט תפילה תפילת העמידה? תפילת העמידה, יא. אים… אין קבלה האט דא אנדערע סיבות וואס הייסט תפילת העמידה, און אלס עס איז שוין דער לעצטע, און פון דארטן גייט מען שוין נישט העכער, אז דער עפעס איז אזא. אקעי, אבער קענען אז ס׳איז דער יסוד פון די זעלבסב איידיע. יא. ווייל ס׳איז די חשובעסטע תפלה, וואס דארף מען נישט טוהן בן עמוד.
איך ווייס נישט, איך פארשטיי, און דו פילסט די ענין פון א מודה. דאס איז די אמת. ער ברענגט דער בער מנוח, אז ס׳איז שטייט אז תפלה הייסט עבודה. מאה, עבודה און מעמוד, דארף תפלה און מעמוד. דארף וואס דער כאבנא פון א מודה איז. א ימות פילסטע איז אזוי וויל.
איך וויל נאר מעשה זיין פאר וואס דער כבנא פאר וואס מ׳טארף שטיין אין א מודה? למשל, כדי לעכדכאווען צו זיין, איך זעה נישט אויף אז מ׳כאבן בעסער ווען מ׳שטייט, איך זיי ווען מ׳כאבן בעסער ווען מ׳זיץ, איך ווייס נישט. אבער זעט אויס… מ׳כאווען זיין, מ׳נישט מיט מיינען, מ׳קען בעסער פאקעסט׳ן, מ׳כאווען דיין, מ׳קען אויך מיינען אינדערס אז מ׳שטייט געשפאנט, מ׳שטייט אזוי ווי אן דערוך, וויאזוי זאגט מען עס, אז מ׳איז יעצט אין א געוויסע סתיעור מינד פון אן ערנסטקאל, מ׳דארף ענדיגן, ס׳איז א געוויסע סחיבות אזא. ס׳זעט אויס אז דער… עומד לפני המלך, זאגט מען אויך די לשון. מ׳זאגט נישט קיין יושב לפני המלך.
דיסקוסיע: דער ענין פון שטיין
אבער דעמאלטס מאכט עס סענס, ווייל דער מלך זיצט און דו שטייסט אין פראנט פון אים.
ס׳איז קען זיין אז ס׳איז דא אן ענין פון כבוד, דער אייבערשטער איז מלך יושב על כסא רם ונשא, און דו שטייסט לפניו, עומד לפני המלך, און דו דאוונסט.
יא, גוט. ס׳איז א געוויסע… ס׳איז עבודה, ס׳איז א סערוויס. דו שטייען איז נישט געמאכט…
ניין, דאס שטיין אליין איז א סערוויס.
ניין, דאס שטיין אליין איז א געוויסע… ס׳איז אזויווי שרפים עומדים ממעל לו, דער מלך זיצט און די משרתים שטייען. ס׳איז כאילו… ס׳איז אינטערעסאנט, דער וואס שטייט איז כאילו אין א נידריגערע, אין א low level פון דער וואס זיצט, right? ס׳איז אפאזיט ווי די גשמיות דערפון. שטיין הייסט אז דו ביסט א משועבד, דו ביסט אן עובד.
די הלכה: עמידה אויף א ספינה אדער עגלה
לאמיר זען אין די הלכה, די זאכן וואס מיר האבן שוין געהאט פריער, אז אויב א מענטש בשעת׳ן דאווענען גייט דורך א פלאץ וואו ס׳איז דא א ריח רע און אזעלכע סארט זאכן. דאך, ביי קריאת שמע האבן מיר געזען, אבער קריאת שמע איז נישט עמידה. אבער שמונה עשרה, לכתחילה זאל מען דאווענען בעמידה.
וואס טוט זיך אויב ער איז יושב בספינה או בעגלה, ס׳איז דארטן איז אוממעגליך צו זיצן? איז אזוי, אויב ס׳איז שייך צו שטיין, זאל ער זיך אנשטרענגען, אפילו מיט די אנגענומענע וועג פון… אפשר וויל ער זאגן אפילו אז עמידה על עגלה הייסט אויך געשטאנען.
לכאורה קען, אבער אפשר איז דאס נישט די ווארט. אפשר דאס הייסט נישט שטיין, ווייל דו פארסט דאך יעצט, דו רוקסט דיך.
ס׳הייסט אבער אויך שטיין. דו ביסט אויף די פלאץ וואו דו ביסט, הייסט עס ווי דו שטייסט.
אה, יא, אמת. ווייל הגם רוכב כמהלך, מיינסטו צו זאגן? מיר האבן געזען אז רוכב על החמור…
ניין, מ׳קען אויך טענה׳ן אז מבחינת דו גייסט דורך פלעצער, דו שטייסט נישט.
אבער דו רוקסט דיך נישט.
אבער מ׳קען זען, רוכב על הבהמה שטייט אז ער זאל נישט אויפשטיין.
אבער אין א קרון שטייט אז אמאל איז מעגליך. אמאל דו זיצסט אין א קאר, איך ווייס נישט, אין א טרעין…
אין אן עראפלאן קען מען שטיין.
ס׳גייט אים נישט אן די זאך אז דער גאנצער פלאץ רוקט זיך. דער עיקר איז אז דו ביסט במצב יציב, דו טוסט גארנישט. די נקודה פון עבודה. אז דו שטייסט. דו, דער עובד, איז דער וואס שטייט.
ווען דער מלך פארט אין די מרכבה, מוזט דו אויך שטיין די גאנצע באן ארום?
מ׳דארף קוקן למשל צו מ׳דארף זיך אויפשטעלן פאר א תלמיד חכם אין ספינה.
קען זיין אז דעמאלטס נישט.
אין די ספינה אפשר יא, אבער רוכב… מיר האבן געזען, רוכב כמהלך. אבער דא שטייט פאר אן אנדערע ביזנעס איז נישט רלוונט. אבער דא ווייטער, “ואם לאו, אם אינו יכול לעמוד” – וואס דארט שטייט ער קען נישט, מיינט מסתמא וואס ס׳איז שווער צו שטיין דארטן – “יעמוד במקומו ויתפלל”.
אינטערסאנט, דאס איז א משנה וואס שטייט “יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים”. ס׳שטייט נישט שפעטער גייט זיין “יעמוד במקומו”. דאס איז לגבי יענע נושא. די משנה רעדט לגבי “עומד להתפלל”, לגבי יענע נושא איז ער קטן.
הלכה ג – נוכח המקדש
און אין די שורה איז דא די סתוויים “וזאת תהיה מנוחתך, מחל לשבטך, פעלת השם, בית המקדש של מטה, ומכוון כנגד”. דארטן זעט מען שוין די געדאנק אז די פלאץ איז זייער א וויכטיגע ספעציפישע זאך. אסאך מאל איז דא די זאך אז וואו אימער מענטשן זענען מקדש ווערט עס הייליג, אבער דארטן איז יא משמע אז ס׳איז דא א מקום קדוש, וואו דאס איז “מחל לשבטך”, וואו דער אייבערשטער רוהט. אויך “זה שער השמים”. איז דא אן ענין פון דאווענען נוכח המקדש.
אבער ס׳איז נישט מעכב אז ס׳וועט אונז גיין זען. אבער די נוכח המקדש איז ווייטער אין די קאפ. ס׳איז שוין א פלאץ וואס דארטן קען מען פאוקעסן אויף די מקדש, ווייל מ׳איז טויזנטער מייל אוועק, ס׳איז נישט נוגע. אבער ס׳איז מכוון לבו כנגד. ס׳איז אויך דא די רמב״ם זאגט “כדי שיפתח חלון”. ווייל ס׳איז עפעס וואס העלפט. ניין, איך זאג, ס׳איז נישט ממש די פלאץ, ס׳איז נאך זייער ווייט, ס׳איז די ימים אינצווישן. אבער זיין קאפ איז געדרייט צו יענע זייט, ס׳איז געהאלפן אביסל. לאמיר זען אינעווייניג, מ׳רעדט פון די זאכן.
הלכות תפילה פרק ה – עמידה, צמא ורעב, ונוכח המקדש
הלכה י׳ (המשך) – רוכב על הבהמה
אבער מיר קענען זען, דער רוכב על הבהמה, דאס שטייט אז ער זאל נישט אויפשטיין. אבער אין א קרון שטייט, אמאל איז מעגליך. אמאל ער זיצט אין א קאר, איך ווייס פון א טרעין, מען קען שטיין. וואס איז שייך אין אן ערפלעין, מען קען שטיין. ס׳גייט מיר נישט אן די זאך אז דער גאנצע פלאץ צוריקט זיך. ניין. דער עיקר איז אז דו ביזט מיר מצב די אחר, דאס טיסט גאר נישט. ניין נקודה פון עבודה, וואס שטיין. ניין, אז די, דער עובד, איז דער וואס שטייט. ס׳איז נישט אז דער פלאץ צוריקט זיך. ווען דער מלך פארט אין דער מקלבה, מוזט מען אויך צעטשטייענדיג א בארעם ארום. מען דארף קוקן למשל צו, מ׳דארף זיך אויפשטיין פאר א תלמוד חכם ווען מ׳איז בספנה. קיינע זענען עס נישט. אינו דער עס פון אפשר יא, אבער רכף, זיי האבן געלערנט, רכף עס כמלך, האב איך געווען דארט. לגבי יענץ. אבער דא שטייט פון אנדערע רידענטס. אבער דא ווייטער ואומלייב, אויב קען עס נישט שטיין, וואס דארטש ער קען נישט, מיינט מסתמוז צו זיין שווער צו שטיין דארטן. יישר במקומה אויב יוספעל.
אינטערסאנט, עס איז א משנה וואס שטייט כ׳חווה ליבור, כ׳נגד בית קדוש אריין הקדוש. עס שטייט נישט שפעטער גייט זיין מלכבי מעגש. יענצע לגבי יענע נושא. אבער דער משנה רעדט לגבי איטל חולה לגבי יענע נושא, ער קען נישט גיין צום מזרח, ער דארף דארף זיך הארן די אנדערע וועג, מערעבער קענישט. אבער דער רמא האט געלערנט פון דעם מלכבי אז אויב ער קען נישט שטיין בלייבט ער עצט. יישר מקומה וויספעל.
אינטערסאנט, פריער האט דער רמא האט געדעט וואס זיין חולה איז פטור. דא האבן א חולה וואס קען יום חוון זיין. ער דארף נישט שטיין, אויף אים איז דא דער חיוב פון שטיין. וויספעלל, אפילו שוחה וואלט סיד. והי, דארבן דרייץ צו טאקע תדליי, ווהי, שבו יאכל. ווי, שבו יאכל. ווי עס וועלן חוון זיין דאטו. אויב עס איז טאסט, ווי שוואכע די קענסטו נישט צו שטיין, אפשר קענסטו נישט מלכבי זיין דאטו. אויב קענסטו נישט מלכבי זיין דאטו, ביסט א פרדים באגערן צו ענין. יא, מ׳עקלעמעס א תפילה. דויט, אבער אויב האסט גענוג כח צו מלכאמען זיין דאטו, און האסט נאר נישט קיין כח צו שטייען, דערמאלט זאלסטו זיין דאטו. נישט נאר דעם, אויב ער האט עטשייניגט און נישט קענען מלכאמען זיין דאטו. אה, דערסט אליין, ער קענען נאר איין זאך, ער זאל ענדערש צווינען ליגענדיג מיט כוונות הדעות. ווי אזוי קומט אויס?
דרגות פון חולה – זיצן, ליגן, און כוונה
זאגט דערמאלט, עצמה וערועל הריים בכלל חולים. איינער וואס דער סנצנטן דיסטווארן קענען זיין דברים החבות ומותם. ווען א מענטש איז הונגעריג אדער דארשטריק, ער קענט זיך נישט געהעריג פאקסטו, אדער ער טראכט די גאנצע צייט וועגן זיין… אדער ער קען סתם זיין שוואך. ער טראכט שוין די גאנצע צייט וועגן זיין עסן. ווען זיי טראכטן, קענען זיי נישט שוואך. ווען זיי זענען שוואך, קענען זיי נישט געהעריג פאוקעסן.
הלכה י׳ (המשך) – צמא ורעב
קוק וואס ער זאגט, “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”. ער זאגט אז צמא ורעב איז נישט ביי דעפינישן א דבר המונע. אבער מ׳דארף טשעקן. דברים המונעים מיינט בכלל דברים של נקיות, שמוציגע זאכן, אין רמב״ם׳ס לשון. אבער דא איז עס, ער האט נישט קיין כוונה. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. ער זאל קודם עפעס עסן. לכאורה די הלכה איז געבויט אין די פריערדיגע פרק ביי די דין פון כוונה. איך ווייס נישט פארוואס ער איז מער מעורר מיט די כוונה. ס׳קומט נישט לכאורה אריין.
נאר אפשר די דרך אגב וואס ער דערמאנט אז א חולה דארף נישט שטיין, זאגט דער רוקח. יא, ס׳איז אינטערעסאנט וואס דאס קומט דא אריין. יא, ער ברענגט דאך “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. וואס, דער רמב״ם דערמאנט נישט דא די ענין פון אז צופרי זאל מען נישט דאווענען פארן עסן. און דאס איז ווען מ׳איז נישט הונגעריג. רעב מיינט נישט אז ער קען באשטיין צו עסן פרישטאג. רעב מיינט אז ער פילט זיך שוואך. ער איז שוואך. און הכי נמי, אויב איינער שטייט אויף, ער האט נישט געגעסן פון נעכטן ביינאכט סאפער, און ער שטייט אויף, דארף ער יא, מוז ער עסן פרישטאג פארן דאווענען, ווייל ער איז אזויווי א חולה, ער קען זיך נישט מכוון זיין.
דיסקוסיע: קיין סתירה צום איסור אכילה קודם תפילה?
די מפרשים זענען נישט מעורר אויף עפעס וועגן די שחר, און אז א נארמאלער מענטש וועט זיין. ניין, ס׳איז נישט קיין סתירה. איך זע נישט בכלל די סתירה. אמת, אמת. סתם מיט די היינטיגע מפרשים, א גוטן מארגן זאגט מען, אבער איך זע נישט אז ס׳איז בכלל א פראבלעם. די שאלה איז פארקערט, כולי עלמא איז דאך א חולה דאך פטור מתפילה, איך ווייס נישט, אויב ער קען זיך נישט מכוון זיין. אבער דער איז דאך א חולה און נישט פטור, ווייל ער קען עסן און דאווענען.
ער זאגט שוין “יתפלל”, אבער ער ברענגט אז דער רמב״ם איז דאך מדייק אז “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, זאל ער ענדערש נישט עסן. “אם יש בו יכולת לכוין דעתו יתפלל”, זאל ער נישט עסן, זאל ער ענדערש דאווענען אזוי און מקיים זיין די מצוה פון נישט עסן פארן דאווענען. “ואם לאו”, דעמאלטס האט ער א היתר פון עסן. דאס איז ווי אזוי ער טייטשט עס.
אבער דער רמב״ם רעדט נישט דא פון די איסור אכילה קודם תפילה. ס׳איז בכלל נישט די נושא. ער ברענגט אז די אחרונים רעדן וועגן די שאלה, אבער איך זע נישט אז ס׳איז א פראבלעם. ס׳איז דא ווייטער, ס׳איז דא וואס גייען מיט די זעלבע דרך. אויב היינט פירט מען זיך אז מ׳דאוונט עניוועיס אן כוונה, ממילא דארף מען נישט עסן פאר׳ן דאווענען, איז נישט ריכטיג.
דער פרי מגדים׳ס חילוק – הכנה פאר׳ן דאווענען vs. גאוה זה
דער פרי מגדים זאגט א גוטע הערה. דער פרי מגדים זאגט, די גמרא זאגט אז דאס עסן פאר׳ן דאווענען איז א חוצפה פון “אחרי כן ישתה”, גאוה זה, ער האט זיך שוין פיין אנגעגעסן. אבער דא, אזויווי אין חב״ד זאגט מען, זאגט מען, עסן פאר׳ן דאווענען. דאס עסן איז א הכנה פאר׳ן דאווענען. נישט אז קודם נעם איך די גאוה פון מיין גאוה, און נאכדעם וועל איך זיך זארגן פאר׳ן אייבערשטן. ניין, פארקערט, כדי איך זאל קענען דאווענען דארף איך עפעס עסן. ס׳איז נישט קיין ענין פון גאוה זה.
איך בין מסכים, איך בין מסכים. איך דארף נישט מסכים זיין, דער פרי מגדים דארף נישט מיין הסכמה, ער דארף נישט… איך בין אפס כלום, שפל שבמיעוט. על כל פנים, די שאלה איז… ר׳ איציקל האט זיין גאנץ לעבן זיך אנגעשטרענגט צו עסן א קוקי פאר׳ן דאווענען, אפילו ווען ער האט געזאגט אז ער האט נישט קיין כח צו עסן. ווייל ער איז געווען יונג האט שוין אברהם געזען אז ער איז שוואך, האט ער געזאגט אז ער זאל יעדן טאג עסן א קוקי.
אבער דאס איז ממש די הלכה פון די רמב״ם, דאס איז נישט קיין חסידישע הנהגה. יא, כדי ער זאל האבן כח, און דאס איז דאך פארוואס מ׳גייט טרינקען קאווע אויך, ווייל קאווע וועקט אויף, מ׳זאל האבן אביסל כח צו דאווענען.
דיסקוסיע: עסן אין שול vs. אינדערהיים
זייער גוט. וואס האב איך געוואלט זאגן? ס׳איז נישט אויסגעפרעגט. איך מיין אז אין שול, איינמאל מ׳האט געמאכט אז ס׳איז דא א פלאץ צו זיין אין שול, איז דאך פשוט, קיינער קומט נישט אין שול זיך אנצועסן. אין שול עסט מען עפעס ווייל מ׳וויל האבן כח צו דאווענען. עסן אינדערהיים פרישטאג פאר׳ן דאווענען, דאס איז “אחרי כן ישתה”, גאוה זה. דו קומסט אין שול און דו כאפסט עפעס דארטן, ס׳איז דא אביסל קיכלעך, ס׳איז דא…
ס׳קען אויך זיין. דא האט דער רמב״ם נאכנישט געברענגט די הלכה פון נישט עסן פאר׳ן דאווענען בכלל, איך ווייס נישט, אפשר שפעטער גייט ער עס ברענגען. דער רמב״ם האט זיך נישט געהאלטן אז ס׳איז א לאו. ער זאגט אז ער גייט עס ברענגען אין פרק ו׳. יא, דער רמב״ם, אונז האבן נישט געלערנט. איך מיין, רבינו ירוחם האלט אז ס׳איז נאר אן אסמכתא, ס׳איז נישט קיין דאורייתא. דער רמב״ם האלט זיך נישט אז ס׳איז א דאורייתא. ניין, ס׳איז נישט. אבער עקטשועלי, דער רמב״ם ברענגט עס אין פרק ו׳, מ׳גייט לערנען וועגן דעם.
דיסקוסיע: היינט דאוונט מען אן כוונה – איז נישט שייך צו עסן?
די שאלה וואס איז יא דא איז, אויב מ׳זאגט אז היינט איז מען נישט מכוון עניוועיס, איז אויב ס׳האט זיך קיין נויט צו עסן כדי צו קענען מכוון זיין. דאס איז אן ענין על צד הקטנים. אבער ס׳איז נישט ריכטיג, ווייל דאס איז… אונז זאגן נישט מיט אונזער תוספות וואס זאגט אז היינט דאוונט מען אפילו ווען מ׳קען נישט מכוון זיין. וואס מיינט אז מ׳זאל טון? נישט אריינגיין אין שול? ס׳איז זייער פיין, ס׳איז א חומרא גדולה. אונז זאגן נישט אז מ׳קען נישט מכוון זיין. אבער אז מ׳קען בעסער מכוון זיין, איך זע נישט אז ס׳זאל זיין א ספק וועגן דעם. אויך איז היינט…
ניין, מ׳פרעגט אים אין חיוב. דא זאגט דער רמב״ם, “אל יתפלל עד שיאכל וישתה”. זאגט ער, דעם חיוב קען מען זאגן נישט מער נישט דא, ווייל דער חיוב איז נאר אויב דו ווייסט אז דאס גייט דיר העלפן מיט מכוון זיין. וואס העלפט? ס׳קען זיין דער רמב״ם האט געהאלטן אז דאס טוט צו יישוב הדעת צו מכוון זיין. אקעי, רייט, איך זאג איך. דער רמב״ם בכלל זאגט נישט אויס וואס איז זיין היתר.
אויך איז היינט וואס מ׳עסט שבת, מ׳דאוונט אין א חסידישע שול ניין, צען אזייגער, ס׳איז זיכער אז אויב מ׳עסט נישט פארדעם, רוב מענטשן האבן דאך געגעסן א גרויסע סעודה ביינאכט שפעט וכדומה.
וואו ריי, מ׳מוז זאגן אז ווען מ׳איז שוין דאווענען איז שוין נישט די זעלבע שטאט ווי שחרית. אמת, נאר א נארמאלע מענטש איז דאך די הלכות וואס שטייט נישט צו עסן פאר׳ן דאווענען, רעדט זיך אז מ׳דאוונט אין א נארמאלע צייט, און מ׳דאוונט שוין דריי שעה אריין אין טאג אריין, פיר שעה, פינף שעה, ס׳איז נישט מעגליך אז מ׳זאל… איך מיין, איך הער, אגעין, ס׳איז א פיינע פונקט. ניין, אסאך מענטשן זענען צוגעוואוינט צו זיין שוואך ביים דאווענען, און זיי דאכט זיך זיי קענען נישט מכוון זיין.
כוונת הגוף vs. כוונת המוח
איך מיין אז עמידה רעדט פון א געוויסע מין, און נאכדעם רעדט מען וועגן די כוונות דעתא, רעדט מען פון א געוויסע מין כוונת הדעת, עפעס וואס איז פיזיקל. זאל מיר למשל לעכטן געלערנט מ׳זאל דאווענען מתוך לימוד און נישט מתוך הלכה פסוקה. עמידה רעדט מען וועגן די גוף, די גוף זאל שטיין. ס׳איז א געוויסע די גוף זאל זיין אין… און אויב מ׳איז הונגעריג, איז די גוף נישט די הכנה. די עמידה איז עפעס א… ער לייגט דאך אריין גילוי שוק, יא. ער לייגט דא אריין גילוי שוק, ווייל כוונה פריער האט ער שוין גערעדט, כוונה די קאפ זאל זיין רואיג. דא רעדט מען פון עפעס אז זיין גוף זאל קענען מיטארבעטן, זיין גוף זאל אים נישט שטערן פון דאווענען.
איך הער. אקעי, ס׳קען איינער טענה׳ן אז היינט האט מען נישט קיין כח צו מאכן כוונות המוח, אבער כוונות הגוף קען מען אט ליעסט נוצן, מ׳איז מער מקפיד אויף צו שטיין.
פונקט פארקערט, אויב דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף עסן פארדעם, היינט ווען ס׳איז אזוי שווער צו האבן כוונה, כל שכן וקל וחומר אז מ׳זאל עסן פארדעם, מ׳זאל טון אלעס וואס מ׳קען, אפשר וועט מען האבן אביסל כוונה. וואס איז דאס מייאש זיין אויף כוונה?
איך הער. ס׳איז אינטערעסאנט אזוי די אחרונים האבן אנגענומען אז וויבאלד כוונה איז עפעס וואס איז מופרע, א מענטש איז מער נישט נוגע. מ׳דארף עס נישט אנשטרענגען. אמאל האט מען אביסל כוונה, ביי אפאר ווערטער כאפט מען זיך. איך ווייס נישט, איך האב געהערט אמאל די זאך, אז מ׳האט אינוועניג נישט כוונה, כאילו אז מ׳האט שוין איינגעפירט אז מ׳האט געדאווענט אן כוונה, איז נישט פשט אז מ׳האט ביי יעדע תפילה געטרייט אביסל צו האבן כוונה? ס׳שטומט מיר יא. ס׳שטומט מיר יא. מ׳קען רעדן וועגן דעם מער, אבער לאמיר גיין ווייטער.
חזרה צו רוכב על הבהמה – נפקא מינה פאר עראפלאן
הוי רוכב על הבהמה. אבער איך טראכט לכאורה אז דא קומט עס אריין, ווייל דא רעדט מען פון חולה עצמו וראה וואס ער האט נישט קיין כח צו שטיין וכדומה. רייט, רייט, רייט. זיין כוונה איז פשוט אז זיין גוף גייט נישט מיט דעם. דאס איז די ווארט, אז אויב עצמו וראה, וואס זאל ער עסן כדי ער זאל קענען שטיין אויך. א חולה קען נישט שטיין, ער קען נישט שטיין אויף די פיס. א חולה קען נישט שטיין אויף די פיס, דאס שטייט נישט. א סרוח וצנוע שטייט, אבער וואס טוט מען מיט א חולה וואס האט נישט קיין כח? פשוט, ער האט נישט קיין כח צו זיין א חולה, ער קען נישט עסן, און ער דארף זיין בעמידה נארמאל.
זייער גוט. “הוי רוכב על הבהמה, אפילו יש לו מי שיאחז בהמתו”, אפילו ער האט ווער ס׳זאל אנכאפן זיין בהמה, “ולא ירד, אין מחייבין אותו לירד”. ער זאל נישט, ער טאר נישט. קוק וואס ער פירט אויס, “אלא יושב במקומו ומתפלל”. כדי שטייט דארט אין שבעה סלעים, אז אויב ער גייט אראפגיין פון זיין בהמה, אפילו אויב איינער כאפט די סוס, פארוואס זאל ער נאך האלטן אז איינער דארף זיין דארט? ווייל ער זאל נישט גיין ארויף גיין אראפגיין, ס׳איז א שווערע זאך. ער זאל נישט געצוואונגען.
דאס איז לכאורה די הלכה פאר די וואס פארן אויף אן עראפלאן, אז מ׳זאל זיצן אין די פלאץ און דאווענען. אז זיצן מיט כוונה איז נאך אלץ בעסער ווי שטיין אן כוונה. אה, דאס איז קלאר. אזוי שטומט, ס׳קומט ארויס פון די אלע הלכות.
הלכה י״א – נוכח המקדש
און איך געדענק ר׳ נחמן ברסלבער האט געזאגט אז ווען מ׳פארט, זאל מען וויסן אז מזרח איז ביי די פעקלעך. ווייל ס׳איז געקומען צו אים א חסיד און ער האט געזאגט אז ער איז געפארן אויף צום רבי׳ן, און ער שטעלט זיך דאווענען ביי מזרח, און די פעקלעך זענען געווען ביים הינטן, און ס׳איז געקומען איינער און ער איז געגאנגען ביי די פעקלעך. זאגט ער, “חכם, דו דארפסט וויסן די הלכה איז, אז ווען מ׳האט פעקלעך צו וואטשן, מזרח איז ביי די פעקלעך.” דאס איז נישט קיין מעשיות, דאס איז נישט קיין שלום עליכם, דאס איז געבויט אויף די הלכה. ס׳איז שוין פשטות׳דיגע הלכה.
די נעקסטע פון די אכט זאכן, “נוכח המקדש”. זאגט ער, “היה עומד בחוץ לארץ, מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל”. ער דרייט זיך אויס צו מזרח. אויב ער איז אין מערב, גייט towards מערב, וואס איז קיין ארץ ישראל. און אין ארץ ישראל גייט מען towards מזרח.
העומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים. דאס איז די דרגות, ער רעדט אויס דרגות אין קדושה, יא? קודם towards ארץ ישראל, כנגד ירושלים. העומד בירושלים מכוון פניו כנגד המקדש. העומד במקדש מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים. דאס איז די הייליגסטע פלאץ.
הלכות תפילה פרק ה: כיוון התפילה, תיקון הגוף, ותיקון המלבוש
הלכה ג (המשך) — כיוון התפילה: דרגות בקדושה
Speaker 1:
אויב ער איז אין מערב, די געגנט וואלט געווען מערב, וואלט נישט געווען קיין חילוק, ער וואלט זיך געדרייט towards מזרח.
היה עומד בחוץ לארץ, מכוון פניו כנגד ארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל, מכוון פניו כנגד ירושלים.
ס׳איז דא דרגות, ער רעדט דא פון דרגות אין קדושה, יא? קודם towards ארץ ישראל, כנגד ירושלים.
היה עומד בירושלים, מכוון פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש, מכוון פניו כנגד בית קדשי הקדשים.
דאס איז די הייליגסטע פלאץ דארט.
יא, אינטערעסאנט. דאס איז דער צענטער פון די וועלט. דארט איז די מקום השכינה, און דו גייסט צו די פוינט וואו דו גייסט צו די מקום השכינה.
דער דין פון סומא און מי שאינו יכול לכוין את הרוחות
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך סומא, איינער וואס איז בלינד און ער זעט עניוועי נישט די בית המקדש? אה, אינטערעסאנט, ס׳איז א חילוק צווישן סומא אדער איינער וואס זעט יא, ביידע זעען נישט די בית המקדש. אה, ער קען אפילו נישט זען וועלכע זייט איז מזרח.
סומא או מי שאינו יכול לכוין את הרוחות, איינער וואס איז נישט גוט מיט דעם, ער האט נישט די orientation פון וויסן וואו ער איז. ער האט נישט קיין קאמפאס, בעיסיקלי. או המהלך בספינה, איינער איז אויף א שיף און ער ווייסט נישט וואו ער איז, וועלכע זייט, יכוין לבו כנגד השכינה ויתפלל. דעמאלטס זאל ער מכוון זיין זיין הארץ.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כנגד השכינה”?
דאס איז אינטערעסאנט. כנגד השכינה. לכאורה מיינט ער כנגד מקום השכינה בליבו, ווייל כנגד השכינה דארף דאך יעדער. ניין, דו זעסט מסתמא אזוי ווי, איז וואו איז די שכינה? זאגט מען אז די שכינה איז ביי די קדשי קדשים. אבער אויב האסטו נישט, דו ווייסט נישט וואו די קדשי קדשים איז, זאגט ער די שכינה באשר היא שם.
ניין, ניין, ניין, קוק וואס ער ברענגט די פירוש המשניות במפורש. די לשון המשנה איז “יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים”, און דער רמב״ם האט עס אויסגעטייטשט אלס “כנגד השכינה”. אפשר האט ער עס געטוישט דא?
דו מיינסט צו זאגן אז דו שטעלסט דיך פאר אז דו גייסט קעגן די… די “יכוין את לבו” איז נישט די “יכוין את לבו” פון כוונה וואס מ׳האט געלערנט פריער אז יעדער איינער דארף מכוון זיין “כאילו שכינה כנגדו”. דאס איז די פלאץ ווייטער. “יכוין לבו” איז מכוון זיין צו די פלאץ. דו דארפסט זיך אימאדזשינען, קען מען זאגן. אדער איז אפשר אזוי ווי דו זאגסט, אז די שכינה איז “כביכול” אין סיי וועלכע זייט, און ער זאל מכוון זיין זיין הארץ אז ער בעט קעגן די שכינה, wherever די שכינה איז. די שכינה איז נישט דוקא א זייט.
און דער רמב״ם האט עס געטוישט פון “כנגד בית קדשי הקדשים” צו “כנגד השכינה”, ווייל ער האלט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז דו ביסט נישט מחוייב צו וויסן די דירעקציע פון די בית קדשי הקדשים, דו ביסט שייך אבער צו כנגד השכינה. דעמאלטס דארף מען זאגן אז דער רמב״ם האט געטוישט. פשט פון די פירוש המשניות ביז דא. קען זיין? יא, ס׳קען זיין. נישט קלאר.
מיט אנדערע ווערטער, אויב מ׳קען מאכן בלבו, אויב מ׳קען נישט במעשה, זאל מען מאכן בלבו. אקעי.
הלכה ד — תיקון הגוף: וויאזוי מען דארף שטיין
Speaker 1:
תיקון הגוף, די דריטע זאך, יא? דאס איז געווען וועלכע דירעקשאן מ׳דארף שטיין. יעצט קומט אן ענין וויאזוי מ׳דארף שטיין, בעיסיקלי, רייט? די תנוחה, די, ווי זאגט מען, די פאסטשער.
יא, תיקון הגוף זאגט דער רמב״ם, כיצד? זאגט דער רמב״ם, כשיעמוד בתפילה, ווען מ׳מאכט אן עמידה בתפילה, צריך שיכוון את רגליו זו בצד זו. ס׳דארף זיין מכוון, מ׳דארף זיין מכוון את לבו, מ׳דארף זיין מכוון פניו כנגד, מ׳דארף זיין מכוון… מכוון איז ליטעראלי צו אויסגראדן. מכוון איז די נעמען אוו די געים ביים דאווענען. יכוון רגליו, אויסגראדן זיינע פיס זו בצד זו.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, אראפקוקן, דאס איז אן הכנעה׳דיגע קוק.
וואס איז די אידיע פון זו בצד זו? די גמרא שטייט אז ס׳איז וועגן די מלאכים. אזוי שטייען די מלאכים. איך מיין אז ס׳איז מער אז ס׳איז וועגן די מלאכים… ס׳איז אן ענווה׳דיגע וועג צו שטיין. מ׳שטייט נישט אזוי, מ׳שטייט נישט אזוי. מ׳שטייט נישט… מ׳גייט נישט מיט׳ן גיין, מ׳גייט נישט מיט׳ן שטיין. מ׳שאקלט זיך נישט, מ׳שטייט גראד.
ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים.
קענסטו מיר זאגן וואס דאס מיינט?
דיסקוסיע: “לבו פנוי למעלה” — וואו איז דער מענטש?
Speaker 2:
יא, לאמיך דיר זאגן. כפשוטו. מ׳דארף טראכטן אז מ׳איז ליטעראלי אין די הימל. וואס מיינט וויאזוי איז א מענטש? אראפקוקן, כאילו מביט לארץ, כאילו ער קוקט אויף די ערד. דאס איז די תנוחה פון די גוף, נישט אנדערש. אבער ער זאל זיך נישט פילן צו קליין, ער זאל זיך פילן אז…
Speaker 1:
ניין, דאס איז א שיינע טייטש אויך. אבער וואס איז די טייטש וואס קען לויט׳ן רמב״ם מיינען “ויהיה לבו פנוי”? דו געדענקסט “לבו פנוי” איז איינע פון די רמב״ם׳ס קאודס, רייט? “לבו פנוי למעלה”. “לבו פנוי” מיינט וואו טראכטסטו. וואס דער בעל המאמר זאגט, וואו איז דער מענטש? וואו ער טראכט, יא? וואו טראכטסטו? אז דו ביסט אין הימל. הימל מיינט דאך צו זאגן צווישן די מלאכים, צווישן די… כנגד השכינה, עקזעקטלי. ער טראכט נישט אז ער איז דא. טראכטסט, אז דו ביסט… אז דו טראכטסט וועגן דעם, ביסטו. דאס איז דאך די טייטש.
Speaker 2:
דאס איז א לשון הגמרא, “עיניו למטה ולבו למעלה”. כאילו, אפשר מיינט עס צו זאגן, ווייל דעם… “עיניו למטה” איז אן ענין לכאורה פון די הכנעה, זאלסט נישט ארומקוקן. אבער זאלסט נישט מיינען אז כאילו דו זאלסט טראכטן אז דער אייבערשטער איז אויף דער ארץ. דאס איז נישט די זאך. נאר כאילו, לבו למעלה.
Speaker 1:
איך געדענק אז ס׳איז דא א שיינע דרשה פון דער תלמיד רבינו יונה, איך געדענק נישט וואו, ער האט אנגעקוקט אין די גמרא אויף דעם, וועגן “לבו למעלה”. איך מיין אז מען קען עס לערנען על פי יסודו של הבעל שם טוב, אז וואו מען טראכט דארט איז מען. אבער אפילו מען קען עס זאגן ממש אן אימעדזשינעישן, כאילו אז א מענטש אימעדזשינט זיך, אזוי ווי מען זאגט אז מען קען מכוון זיין לבו כאילו ער איז אין קודש הקדשים. מען קען זיך אימעדזשינען אז ער איז נהנה צווישן די מלאכים וואס זינגען צו דער אייבערשטער וכדומה. ס׳קען זיין אן אימעדזשינעישן אזוי.
המשך תיקון הגוף: מניחת הידיים
Speaker 1:
ומניח ידיו על לבו כפותות. אז ער לייגט זיינע הענט, ביידע הענט איינס אויף די אנדערע. אזוי ווי כפותות מיינט מחבר, אזוי ווי ער האט ארויפגעלייגט איין האנט אויף די אנדערע. הימנית על השמאלית. ער לייגט די לינקע האנט אויף די הארץ, און אויף דעם לייגט ער זיין רעכטע האנט.
זענען דאס נישט מקפיד געווען אזוי אין הלכה? היינט זענען סאך מענטשן נישט מקפיד. אקעי, ס׳קען זיין אז ס׳איז שווער מחנך צו זיין וכדומה, אבער…
ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד.
דאס איז אויך פאסטשער, אדער דאס איז נאך עפעס? ווייל לכאורה, דאס שטיין גראד און מיט די הענט צוזאמגעלייגט און לבו למעלה, דאס איז די עומד לפני רבו באימה וביראה. ס׳איז נישט קיין סתירה.
ולא יניח ידיו על חלציו. ער זאל נישט לייגן זיין האנט אויף זיין זייט פון די אקסל. ס׳מיינט אזוי, רייט? יא, אויף זיין וועיסט. אזוי ווי איינער וואס איז א בעל גאוה שטייט. נאר… בעצם, איינמאל ער האט געזאגט אז די הענט דארפן זיין כפותות, איז דאך פשוט אז “ולא יניח ידיו על חלציו”. אבער ס׳איז דא אזעלכע לכתחילה׳ס. די מערסטע לכתחילה איז אז ס׳זאל זיין ידיו כפותות.
דיגרעסיע: פריסת כפיים ביי תפילה
Speaker 1:
ס׳איז דא איין שאלה פון… ר׳ קאפיל ברענגט די שאלה פון… איך געדענק נישט ווער, איך וועל זען, ר׳ יעקב עמדין רעדט וועגן דעם, אז לכאורה אין חומש און אין נ״ך זעט מען אז מען דאווענט בפריסת כפיים, מיט אויפהייבן די הענט. זעט מען אבער נישט אין הלכה אז ס׳זאל שטיין אזא זאך. ס׳שטייט מער אז מען זאל אראפלייגן די הענט אזוי. אזוי, יא. דער כוזרי ברענגט א תשובה פון איינער פון די אחרונים וואס האט גע׳טענה׳ט אז וויבאלד די נוצרים האבן אנגעהויבן צו דאווענען אזוי און פירן זיך זייער שטארק צו דאווענען אזוי מיט די הענט ארויפגעווארפן, האבן די אידן עס אויפגעהערט צו טון. רבי יעקב עמדין איז נישט העפי מיט דעם תירוץ. ער זאגט אזוי, איך געדענק נישט וואס זיין תירוץ איז דארט, אויב ער האט א תירוץ, אבער…
עס איז אן אינטערעסאנטע זאך, עס איז ממש א וועג פון תפילה וואס מען זעט כסדר אין די חומש, און מען זעט נישט.
חזרה צו תלמידי רבינו יונה: “לבו למעלה”
איך וויל נאר… דער רמב״ם מיינט לכאורה דא, אין תלמידי רבינו יונה איז דא א פירוש אויף די ערשטע פרק ברכות, דארט שטייט אזוי, וואס הייסט “לבו למעלה”? “כלומר שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים, ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כענין שאמרו הקדמונים, או הנביאים, כשאתה רוצה להתפלל, פשוט גופך והעלה נשמתך”.
און נאכדעם זאגט ער אן אנדערע טייטש, “לבו למטה, עיניו למטה”, זאל דאווענען אויך צום בית המקדש. דאס איז נישט דער רמב״ם׳ס טייטש. דער רמב״ם׳ס טייטש איז “עיניו למטה” כפשוטו. מפי מורי הרב רבינו יונה. אבער דאס מיינט פשטות הגשמיות. נאר טראכטן פון די נשמה און נישט פון די… יא, דאס מיינט נישט פשטות, דאס מיינט כפשוטו, אז דאס טראכט ער. עס איז נישט אזוי קאמפליקירט.
דאס איז די פשט. אבער רבינו יונה זאגט אז נאכדעם וואס מען איז זיך משלח פון גשמיות, דארף מען אריינגיין אין בית המקדש של מטה. דאס ווייס איך נישט אויב דער רמב״ם וואלט מסכים געווען. אונזערע ספרים זאגן אז מען דארף האלטן אז דער בית המקדש של מעלה איז מכוון כנגד בית המקדש של מטה, און מען דארף דאווענען דארט. אבער שוין.
חידוש: דער רמב״ם זאגט נישט פארמאכן די אויגן
דער רמב״ם זאגט אז מען זאל נישט פארמאכן די אויגן, דו האסט באמערקט? “עיניו למטה”. דאס הייסט, די אויגן זענען מער ווייניגער פארמאכט, און דו קוקסט אויף אראפ. ניין, דו קוקסט נישט ארום, דו פארמאכסט נישט אזוי. רייט. אינטערעסטינג. אקעי, לעטס קאנטיניו.
הלכה ה — תיקון המלבוש
Speaker 1:
יא. דאס איז די תיקון הגוף, יא, וויאזוי מען דארף שטיין. נאכדעם איז דא תיקון המלבוש, וויאזוי מען דארף זיך אנטון, דאס איז די פערדע זאך.
תיקון המלבוש, כיצד? זאל דאווענען… אה, די אלע זאכן זענען נישט מעכב. די פשט איז מסתמא די זעלבע זאך, אויב עס איז שווער פאר א מענטש צו שטיין אזוי וכדומה, דארף ער עס נישט טון. עס איז אויך דא מדרגות. עס איז דא מדרגות פון עומד לפני… דאס איז א תיקון הגוף. די בעסטע איז, אזויווי ער זאגט, אטליסט נישט לייגן יד על החלצים.
תיקון המלבוש קודם התפילה. מתקן מלבושיו תחילה, מען גרייט זיך אן די מלבושים, ומציין עצמו ומהדר. מען טוט זיך אן שיין, מען פוצט זיך אפ, “התקשטו ישראל בציניהם”. מען טוט זיך אפס אן, אז מ׳זאל זען אז דאס איז א דאווענענדיגע בעקיטשע. ומהדר, מען מאכט זיך שיין, שנאמר “השתחוו לה׳ בהדרת קודש”, מיט א שיינקייט.
איז ער ממשיך, ער גייט ברענגען די גמרא, “ולא יעמוד לתפלה באפונדתו”. ער זאל נישט שטיין דאווענען ווען ער איז אנגעטון מיט זיין רענצל. יא, אפונדתו מיינט עפעס וואס מ׳טראגט, א מלבוש וואס האט גרויסע טאשן. אדער מיינט עס אזא בערזל זאך, אדער מיינט עס אזא אינטערהעמד, עפעס א זאך וואס איז נאר נישט קיין קורצע, נישט קיין מכובד׳יגע זאך.
“ולא בראש מגולה”, נישט מיט אן אפענעם קאפ. א גאנצן טאג דארף מען גיין מיט א קאפל, אבער ביים דאווענען דארף מען אנטון א קאפל.
“ולא ברגלים מגולות”, נישט קיין אפענע, אן קיין זאקן, אפענע פיס, “אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא במנעלים”. אז אויב איז אין יענעם פלאץ איינגעפירט אז ביי א מקום חשוב, ווען מ׳פארט אויס פון אן אדם גדול, טוט מען זיך אן אין זאקן, ווייסטו אז דאס איז דער ענין פון כבוד.
דיסקוסיע: “ראש מגולה” — תלוי במנהג המקום?
Speaker 2:
זאגט דער רמ״א, “ובכל מקום לא יאחז תפילין בידו”. מ׳זאל נישט האלטן… דאס איז די זאכן פון גיין, אפשר ראש מגולה איז אויך תלוי אין מנהג המקום?
Speaker 1:
ניין, ער זאגט “אלא במנעלים”. דאס איז לפי די מנהג, וואס איז אנגענומען ביי די חשוב׳ע אנשים חשובים. אבער אין א שום פלאץ טוט מען נישט א זאך וואס איז מטריד, וואס איז נישט קיין… זאלסטו זען, ווייל דאס האט נישט ממשיך צו טון מיט מלבוש, אבער ס׳קען האבן צו טון, ער זאגט אפונדתו, איז טייטש מהדר בערזל מיט זיך.
אקעי. ער זאגט דיר ווייטער, מ׳זאל נישט האלטן א חשוב׳ע זאך אין די הענט, ווייל ס׳נעמט אוועק די רואיגקייט פון די קאפ, ווייל ער דארף וואטשן ס׳זאל נישט אראפפאלן, ער גייט זיך נישט קענען מסלק זיין. “בכל מקום לא יאחז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו.”
קשיא: דוד המלך און דער ספר תורה
דוד המלך איז געווען א איש אשר לבב תורה, זיין לעבן איז תורה, ער טראכט נאר אין דעם. ס׳איז דאך לכאורה א מלך וואס האט געהאט אייביג א ספר תורה, ער האט עס אויסגעטון פאר׳ן דאווענען, ער האט עס אראפגעלייגט פאר׳ן דאווענען. אויב ער האט עס געהאלטן, אפשר האט ער עס געהאט אנגעטון עפעס ווי א קייטל.
הלכות תיקון המלבוש והמקום לתפילה
המשך הלכות תיקון המלבוש — האלטן זאכן אין די הענט בשעת תפילה
ער זאגט ווייטער, מ׳זאל נישט האלטן א חשוב׳ע זאך אין די הענט, ווייל ס׳נעמט אוועק די רואיגקייט פון די קאפ, ווייל ער דארף וואטשן עס זאל נישט אראפפאלן, ער גייט זיך נישט קענען מתלבש זיין. חמקו מלאחוז תפילין בידו, או ספר תורה בזרועו, נאר אויב ליבו טרוד אין דעם, ער טראכט וועגן דעם.
ס׳איז דאך לכאורה א מעלה וואס ער האט אייביג א ספר תורה, ער האט עס אויסגעטוהן פאר׳ן דאווענען, ער האט עס אראפגעלייגט פאר׳ן דאווענען. אויב ער האט עס געהאלטן, אפשר האט ער עס געהאט אנגעטוהן עפעס וואס ער האט געדארפט טראגן. ולא יאחז מזוזה בידו, ס׳איז דאך עניטיים ס׳קען זיך צוברעכן, ער דארף עס האלטן חשוב, זאל ער נישט האלטן אין די הענט ווייל ס׳וועט אוועקנעמען זיין פאוקעס אויף דאווענען.
די אויסנאם פון לולב — מצות היום
אבל מתפלל ולולב בידו, ער ברענגט דאך א ראיה פון דא, דו קענסט זען אז לולב איז אויך מטלטל, אבער לולב קען מען יא האבן, איי שזה מצות היום. פשט איז, וויבאלד ס׳איז מצות היום, איז ער שוין צוגעוואוינט צו דעם, ער האלט עס די גאנצע צייט אין יום טוב, ממילא האט ער נישט די… נעמט עס אים אוועק די קאפ, נישט עכט, אדער ווייל יעצט איז עס א דבר חשוב, ממילא איז דא א היתר? נישט קלאר.
ער ברענגט א ראיה אז וויבאלד ס׳איז א מצוה, איז עס נישט אזוי מטריד. איך פארשטיי נישט דאס. איך וואלט געזאגט אנדערש, איך וואלט געזאגט אז פשט איז, ס׳איז א חלק פון… מ׳האלט נישט א זאך וואס שטערט פאר די דביקות, ס׳שטערט פאר כוונת התפילה. לולב איז דאך די זאך וואס מ׳דאווענט מיט דעם, מ׳זאגט הלל מיט דעם, דאס איז א חלק פון די תפילה, מצות היום.
ער צייכנט צו די גמרא אז מנהג אנשי ירושלים האבן געהאט די לולב א גאנצן טאג, הולך לנחם אבלים, לבקר חולים, וואו ער איז געגאנגען האט ער דאס מיטגענומען. פשט איז אז פאר די פאר טעג האט עס אים בכלל נישט מבולבל געווען, ער איז שוין געווען אנגעפירט אזוי, ער איז שוין צוגעוואוינט צו דעם סטייל, ממילא איז עס נישט מבולבל.
אבער סתם אזוי אין יום טוב, זעט אויס ווייל ס׳איז א מצוה, ממילא… אפשר ווייל ס׳איז א מצוה איז עס אנדערש. אפשר איז די טרדה נישט קיין טרדה וואס איז אפגעטיילט פון דאווענען, אז ס׳שטערט. די טרדה אליינס איז אויך א מצוה׳דיגע טרדה. ער גייט קוקן דערויף, ער גייט זיך דערמאנען אה, ס׳איז א טאג פון דאנקען דעם אייבערשטן פאר די לולב.
משא על ראשו — שווערע זאכן אויפ׳ן קאפ
או משא על ראשו, פריער האט ער געזאגט אז מ׳טאר נישט האבן קיין… אנטבלויזט די קאפ. אבער אויב האט מען זייער א שווערע שטריימל אויף זיין קאפ, ווי גיסט מיין תפילה. יא, ער רעדט נישט פון א שטריימל, ער רעדט פון… ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, אויב ס׳איז פחות מארבעה קבין, אזויווי די פארצייטישע שטריימלעך, פשיטא לכאורה אז מ׳מעג מתפלל זיין. אבער די היינטיגע שטריימלעך וואס ס׳וועגט א טאן, ס׳איז huge, קען מען נישט דאווענען אזוי. און אויב איך האב א קרקפתא, איך קען נישט מתפלל זיין, זאל מען אויסטון די שווערע לאסט פון קאפ.
אבער פשטות מיינט ער אזויווי ווען מ׳זעט אין אראבישע פלעצער אז מענטשן האלטן, ס׳איז נארמאל אז א מענטש זאל האלטן זאכן אויף זיין קאפ. אין די הענט האלט מען נאר א גרינגע בעג. גאר א שווערע זאך לייגט מען א זאק אויפ׳ן קאפ. ס׳איז זייער גוט, ס׳איז גרינגער צו טראגן זאכן אויפ׳ן קאפ ווי פון די הענט. אבער ס׳איז דאך אן עול פון טרייסא. אויפ׳ן קאפ איז דא א פראבלעם, ס׳באלאנסירט נישט.
קיצור, דאס איז לאו דוקא א נושא וואס שטערט פון דאווענען. ער זאגט אז ס׳איז מער א נושא פון כבוד. דו קענסט טראכטן אז ס׳איז א נושא פון טירדא. די אלע זאכן, כבוד מיט טירדא, דאס זענען זאכן וואס זענען קאנעקטעד. אבער דאס איז די זאך. און הכי נמי, אויב ס׳איז איינעם שטארק שווער די שטריימל, זאל ער עס אויסטון. דאס איז די שאלה.
עטיפה — דרך חכמים ותלמידיהם
דרך כל חכמים ותלמידיהם איז להתפלל ערליך שיהיו עטופין. ער טייטשט, ס׳ווערט ארומגענומען מיט א טלית, ווייל מצות ציצית האט א שייכות מיט דאווענען. דאס איז א ריזיגע זאך צו דאווענען מיט א שטריימל. ס׳איז ענליך צו לילה וואס ער האט געזאגט. אבער עטיפה איז מער אן ענין פון כבוד, אז מ׳טוט זיך אן א הוט. אויך כבוד האט ער געזאגט, ווייל ס׳איז א מצוה פון ציצית. די שאלה איז וואס דו מיינסט דוקא מיט ציצית. קען זיין אז מ׳טוט זיך אן א הוט, איז אויך די נושא פון עטיפה. א הוט, א שטריימל, א כיסוי ראש, איז א דרך כבוד. ס׳איז א ספעציעלע דרך כבוד.
און שפעטער, בנוגע ציצית, שרייבט די רמ״א, “לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייב בציצית, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו מעוטף בציצית.” ס׳איז א גנאי פאר א תלמיד חכם. ער זאגט דאך אויך תלמיד חכם. א תלמיד חכם דארף גיין אנטון ציצית ווען ער דאוונט, ווייל ער ווייסט די מצוה. א עם הארץ ווייסט נישט, ער ווייסט אז ס׳איז א נוסח פון גיין ציצית. אבער א תלמיד חכם ווייסט אז דאס איז א מצוה וואס ער קען אריינכאפן נאך א מצוה.
אזוי קען ער האבן אויך א רעספעקט, אז ער גייט מיט א טלית. ער גייט מיט א טלית, ס׳איז א כבוד.
דיסקוסיע: עטיפה ביי מנחה און מעריב
און וואס איז מיט מנחה און מעריב? אויך האט דער רמב״ם סתם נישט געמאכט א חילוק? דארף גיין ביי מנחה און מעריב אויך מיט א טלית? מעריב איז לאו זמן ציצית, אבער לכאורה מנחה יא, און ער זאגט נישט. ער רעדט פון די מצוה אדער פון די עטיף פון די… פון די…
די שאלה איז, איז דאס בעיקר א תיקון המלבוש, אדער איז דאס עפעס אן עקסטערע זאך פון האבן נאך א מצוה, אז ער קובע׳ט די סעודה ברוב מצוות, עפעס אזוינס?
ניין, ס׳איז א כבוד אז מ׳גייט מיט די מצוות. ס׳איז א בגד וואס א איד גייט. מ׳קען דאס צושטעלן אזויווי דו האסט געזאגט לגבי לילה.
די רגע וואס מיר פירן זיך אז מ׳גייט אין דער פרי מיט א טלית, אבער ביי מנחה מיט א הוט, איז ביידע איז עטיפה. אין דער פרי איז לויט די פשט, און די הוט איז בעצם די עטיפה פון די… אבער דאס איז נאר א חכם ותלמידיו. סתם א איד דארף נישט קיין הוט ביים דאווענען, אזוי שטייט אין רמב״ם.
אקעי. ביז דא איז געווען הלכות תיקון המלבוש. יעצט גייען מיר לערנען וועלכע פלאץ איז גוט צו דאווענען.
הלכה ו — תיקון המקום
זאגט דער רמב״ם, וואס איז די תיקון המקום? וויאזוי דארף די פלאץ זיין צוגעגרייט?
יעמוד במקום נמוך
זאגט דער רמב״ם אזוי: “תיקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך”, מ׳זאל שטיין אויף א גראדע, נידריגע פלאץ. די גמרא זאגט “ממעמקים קראתיך ה'”. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דער רמב״ם גייט צו זאגן, אבער מ׳זעט אז דארט איז די מערסטע רואיג, ווייל ער קען נישט פון דארט פאלן. ווען ער שטייט אויף עפעס א בערגל אדער אויף א בענקל, קען ער פאלן. אקעי, “מקום נמוך”.
ויעמיד פניו לכותל
“ויעמיד פניו לכותל”, אזוי אז קיינער זאל אים נישט דורכגיין, ער זאל נישט האבן קיין דיסטרעקשנס.
חלונות כנגד ירושלים
זאגט דער רמב״ם, מ׳דאוונט טאקע קעגן די כותל, אבער ס׳איז דא אן ענין פון דאווענען כנגד ירושלים. זאגט ער, “וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר ‘וכוין פתיחן ליה'”. ביי דניאל שטייט, די פענסטער זענען געווען אפן בעלייתו, אויף זיין שטאק, נגד ירושלים. ס׳הייסט אז ער האט געקוקט אויף ירושלים.
דיסקוסיע: חלונות כנגד ירושלים — ליכטיגקייט אדער כיוון?
ס׳איז דא אן הלכה, איך האב א פענסטער אויף די זייט. אין בבל קען איך הערן, בבל איז נישט אזוי ווייט, און ער האט אפשר געוואוסט אז ער עפנט יענע פענסטער, ווייסט ער אז דא גראד איז ירושלים. אבער ער עפנט א פענסטער אין אמעריקע און ער טרעפט זיך אין ירושלים… פיר טויזנט מייל, נישט אזוי ווייט, פיר טויזנט מייל. די זעלבע קאנטינענט, אט ליעסט, איך בין מסכים.
ער זאגט, דער רבינו מנוח, אז די חלונות איז מער כדי שתשמח הנפש. ער ברענגט אז ביום המעונן, אז אויף א וואלקנדיגע טאג האבן זיי נישט געוואלט זאגן תחנון, ווייל דער מענטש איז פאר׳חמאר׳עט, ס׳איז א שחור׳דיגע מצב. מאכט מען אויף די פענסטער, די זון שיינט אריין, דעמאלטס איז געשמאק צו דאווענען.
ער האט געזאגט אזוי, אויב דו ביסט אין א הויז, איז נישט גוט זאלסט האבן א ליידיגע שטח אין פראנט פון דיר, ווייל איינער גייט אריבערגיין. אבער אויב ביסטו ביי א פעלד וואו מענטשן דרייען זיך נישט, ס׳איז נישטא ווער ס׳זאל אריבערגיין אין פראנט פון דיר, גייט דיך דיסטרעקטן, אויף דעם איז געשטאנען קנעגד ירושלים, ויחזיר פניו לכותל. אויב גייסטו נישט האבן קיין דיסטרעקשענס, איז עס יא א גוטע זאך, א ישוב הדעת צו האבן א ליידיגע שטח.
איך מיין אז דו ווילסט זאגן אז ער דאוונט דאך קעגן ירושלים, קומט אויס אז ער דאוונט מזרח, דארף אין די זעלבע זייט זיין זיינע חלונות. ס׳איז טאקע נישט. יא, מ׳רעדט זיך דא, ער דארף האבן חלונות. ס׳איז נישט קיין סתירה, ס׳קען זיין סתם א חלון, ער דאוונט אויף די זייט, ס׳קען זיין סתם א חלון מיט א קורטין, אבער ס׳קומט אריין די ליכטיגקייט, ער ווערט נישט געשטערט פון די מענטשן.
די שולן טאקע האבן נישט ליב צו לייגן פענסטערס אין מזרח, ווייל זיי האלטן אז ס׳שטערט. אבער די משנה ברורה, ויחזיר פניו לכותל, זאגט דאס, אז מ׳זאל נישט האבן קיין שום זאך אין פראנט פון דיר. לפתוח חלונות מיינט אויך באופן וואס דו ווערסט נישט געשטערט. אבער ס׳איז נישט קיין סתירה, יעדער איינער פארשטייט, מ׳דארף נוצן מיט שכל. אויב ס׳איז פונקט א פלאץ וואס אין פראנט פון דעם איז א סטאר, זאל מען וואטעווער, מ׳דארף נוצן די שכל וויאזוי.
קובע מקום לתפילה
נאך א הלכה. די הלכה שטייט אין די גמרא, זאל א מענטש קובע זיין מקום לתפלתו תמיד, זאל אייביג שטיין בערך די זעלבע פלאץ.
אה, סאו דאס איז די טייטש, אז ער רעדט, דרך אגב, מ׳האט געלערנט די וואך אין ספר המאור שאין לו ערוך, אין איינע פון די גליונות פון בית המדרש אין שul. די אלע הלכות, וואס דו וועסט לערנען שפעטער תפילה בצבור, א גאנצע פרק אויף דעם, וואספארא ענין איז צו דאווענען אין דער היים. דאווענען אין דער היים, עפען א פענסטער. זאגט ער, דאווענען אין דער היים, א מענטש דאוונט געווענליך מען האט נישט קיין צייט צו גיין נישט יעדן טאג. סאו, איך האב א געוויסע פלאץ אין זיין הויז איז דא א שטיקל בית המדרש׳ל. מיין טאטע האט מיר געזאגט, ער האט געדענקט אז זיין טאטע האט געהאט א געוויסע קלאזעט, דארט פלעגט ער דאווענען מעריב. ס׳איז א קובע מקום לתפילתו.
דיסקוסיע: קובע מקום — אין בית המדרש אדער אינדערהיים?
זייער גוט. אין בית המדרש איז שוין א מקום קבוע. די גאנצע פלאץ איז א מקום קבוע. ס׳איז א גאנצע טעמע אויב א מענטש האט א געוויסע פלאץ אין זיין בית המדרש, אבער ס׳איז לאו דווקא. קען זיין אז א מקום קען מיינען אז ער גייט אין די זעלבע בית המדרש, נישט אין שול האפנטליך, ווייל דאס ברענגט אויף א רואיגקייט.
ס׳איז דא א מחלוקת, ס׳איז אינטערעסאנט, די כתב סופר ברענגט א מחלוקת וועגן דעם. ער ברענגט א רא״ש, און די רא״ש ברענגט א ירושלמי אז אין די בית הכנסת זאל מען האבן א פלאץ. אבער ער אליין זאגט ער פארשטייט נישט, די גאנצע בית הכנסת איז א מקום תפילה. ס׳מיינט צו זאגן אז ווען ער דאוונט אינדערהיים, וואס מיר האבן גערעדט, ווען ער דאוונט אינדערהיים זאל ער מאכן א פלאץ. און זיי דינגען זיך פלאן אין ירושלמי.
סאו, אויב ער האט זיך געטוישט א פלאץ אין שול איז ער אפשר יוצא אלע שיטות, אבער ס׳איז דא זיכער בעלי דעות וואס האבן געהאלטן אז ס׳פעלט נישט אויס.
אקעי. ווייטער, זאגט די רמ״א, אויב ס׳קומט א גאסט אדער אזא סארט זאך, זאל מען זאגן אז מ׳דארף נישט מקיים זיין די מצוה פון קובע מקום. ס׳איז דא ראשונים וואס זאגן אז קובע מקום מיינט די זעלבע שול. נישט קיין זאך וואס שטערט די כוונות, חלילה, א מקום תפילה.
אין מתפללין בחורבה
זייער גוט. ואין מתפללין, זאגט די רמ״א ווייטער, אין מתפללין לא בחורבה. מ׳דאוונט נישט אין א חורבה. די גמרא זאגט פאר דעם צוויי סיבות: אדער ווייל ס׳איז א מקום מסוכן, ס׳קען צופאלן, אדער וועגן חשד. אין א חורבה גייט מען טון שעדי ביזנעס. דו גייסט דארט דאווענען. אה, ווייטער רעדט מען דאווענען ביחידות, נישט ווען ס׳איז א מנין אין א חורבה. די אלע חורבה׳שע רבי׳ס, ער דאוונט נישט אין א נארמאלע פלאץ, ער דאוונט ווען ער טרעפט זיך ערגעץ א חורבה.
רבינו יונה זאגט אז דאס וואס שטייט אז מ׳טאר נישט טון צוליב חשד, מיר געדענקען אז מיר האבן געלערנט אין הלכות תשובה אז החושד בכשרים לוקה, מ׳טאר נישט חושד זיין א צווייטן איד. זאגט ער, דאס איז ווען יענער טוט נישט גארנישט וואס איז מחשיד. אבער דו מאכסט א זאך וואס איז מחשיד, ביסטו א לוקה. דו האסט געמאכט אז אנדערע אידן זאלן חושד זיין א צווייטן איד. נו נו, אזוי זאגט ער. דאס איז א גרויסע עבירה, דו טארסט נישט לאזן מאכן אויף זיך א חשד, ווייל דו מאכסט א איד מיט די עבירה פון חושד זיין.
ולא אחורי בית הכנסת
אקעי. ולא אחורי בית הכנסת. מ׳דאוונט נישט אין בעק פון א שול, אלא אם כן נושא פניו לבית הכנסת. נאר אויב ער דאוונט מיט די פנים צו די שול. איינער פון די מורדים, אז ער דרייט זיך אויס, ער שטייט אינדרויסן און נישט פנים אל פנים קעגן בית הכנסת. איך טראכט אויך אז די נושא פון פני החשד, איך טראכט נישט פון די נחת, איך וועל זאגן פאר׳ן מענטש.
וואס הייסט, דער מענטש, יעדע מאל ווען א מענטש גייט אדורך א נייע גייט אין א חדר, טראכט ער אפשר דאס איז דא א פסול, אפשר דאס איז נישט גוט. אבער די טראכט, איך מיין אז א שיינע וועג פון זאגן פאר׳ן מענטש,
תיקון המקום, תיקון הקול, וכריעות בתפילה
הלכה: נישט דאווענען מיט דעם רוקן צו בית הכנסת
Speaker 1: אקעי. “ולא יחזור בית הכנסת”, ער זאל נישט דאווענען אין בעק פון א שול, “אלא אם כן פניו לבית הכנסת”, נאר אויב ער דאווענט אויך מיט די פנים צו די שול. דאס הייסט, ער דרייט זיך אויס, ער שטייט אינדרויסן און נישט פנים כנגד בית הכנסת.
איך טראכט אויך אז די נושא פון “מפני החשד”, איך האב געטראכט וועגן דעם נעכטן, ס׳איז פשט אז וואס הייסט, דער מענטש זאל יעדע מאל וואס א מענטש גייט דארט, איינער גייט אין א חורבה, טראכט ער אפשר דארט איז דא פת זונות? סאו וואס איז געווארן די חשד? איך מיין אז ס׳איז א שיינע וועג פון זאגן פאר מענטשן, מען זאל דיך טאקע חושד זיין, טו עס נישט. ס׳איז א מקום נסיון. כאילו ווען מען זאגט פאר א מענטש, טו נישט מפני החשד, מיינט מען צו זאגן, דאס איז א סארט מעשה, גיי נישט אריין אין פלעצער וואו דו קענסט זיך טאקע טרעפן אין א חשד. איך מיין אז ס׳איז פשוט א לשון נקיה אזא.
הלכה: נישט זיצן לעבן א מתפלל
Speaker 1: אקעי. “ואסור לישב בצדו של העומד בתפלה”. נאך א נייע הלכה. א מענטש דאווענט, יא, דא רעדט מען וועגן א לעבעדיגע דאווענער. אהא. כדי דער וואס דאווענט זאל האבן א מקום וואס ס׳איז נישטא דערינען קיין שטער, זאלסטו נישט זיצן גלייך לעבן אים, ווייל דו נעמסט אויך אוועק פון זיין פריוואטקייט, פון זיין… “אוי לאחריו ולפניו”, אדער וואס דו דארפסט גיין פלאדאו זאל איך וועגן, “עד שירחיק ממנו ארבע אמות”. דאס הייסט, דו שטערסט פאר דעם מענטש.
כאילו פארט פון די תקנות, איך וויל זאגן אזוי, פארשטייסט, דאס איז א הלכה פאר די אנדערע מענטשן, אז דו דארפסט זיך שטעלן דאווענען אין אזא פלאץ וואו ס׳זאל נישט שטערן פאר קיין מענטשן, אז דו קומסט נישט אריין… אבער… דאס איז גארנישט שייך אין די היינטיגע קליינע בתי מדרשים, ס׳איז צופיל. יא, אבער ס׳איז טאקע, ס׳נעמט נישט אוועק אזוי די פאוקעס, ווייל אזוי איז אנגענומען. “לישב בתוך ד׳ אמות של תפלה”.
דיסקוסיע: פארוואס דער עולם איז נישט מקפיד היינט
Speaker 2: אפשר ניין, אפשר אויב די אלע הלכות זענען וועגן די…
Speaker 1: ניין, איך טראכט אן אנדערע הערה. דער עולם היינט איז נישט מקפיד אויף דעם. איך מיין אז ס׳האט צו טון מיט די פארניטשער סיטואציע. דאס הייסט, אויב ס׳איז דא א בענקל, יעדער האט זיין פלאץ, דא איז מיין בענקל, דא איז דער טיש וואו איך זיץ, סאו דא איז די ד׳ אמות. די ד׳ אמות איז נישט קיין מעדזשיק הלכה, אז דא איז פיר אמות. ס׳איז א מקום שלו דארט. אויב דו האסט א בענקל און א טיש, דארט איז מקומך. דער נעקסטער טיש איז נישט אין דיין ד׳ אמות. ד׳ אמות איז נישט קיין גזירת הכתוב.
ס׳קען אויך זיין אז די “לאו לפניו” מיינט, יענער האלט אינמיטן טון אנדערע זאכן, יענער איז עוסק אינדערהיים. ס׳גייט אוועקנעמען, ס׳גייט אוועקנעמען דיין פאוקעס. אבער דו ביסט אין ביהמ״ד, יעדער דאוונט יעצט, יענער גייט נישט אוועקנעמען דיין פאוקעס. דו ביסט אינדערהיים, און איך ווייס אז איינער וואקט דורך מיט א גרויסן טאפ, ער האלט אינמיטן מישן, איך ווייס נישט וואס טון, גייסטו קוקן וואס ער טוט, ס׳גייט אוועקנעמען דיין פאוקעס פון דאווענען.
הלכה: נישט דאווענען אויף א מקום גבוה
Speaker 1: אקעי. ווייטער, זיי האבן געלערנט מען זאל שטיין ביי א מקום נמוך. איך מיין דאס גייט ארויף אויף דעם, “לא יעמוד במקום גבוה שיתפלל”. מען זאל נישט שטיין אויף א קליינע סטעידזש. “לא יעמוד לא על גבי מיטה ולא על גבי כיסא”. מען זאל נישט שטיין אויף א…
דיסקוסיע: רבי׳ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש
Speaker 2: די רבי׳ס וואס שטייען אויף א סטעידזש ווען זיי דאווענען?
Speaker 1: אויף א גרויסע סטעידזש. ער גייט זאגן, ער גייט זאגן א היתר. “ואם היה גבוה, אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא רשות בפני עצמו, מותר להתפלל בו”. אויב ס׳איז גענוג גרויס, רשות לעצמו, איז דאך א שטאט. ס׳איז נישט קיין פראבלעם. דאס איז די היתר פון די רבי׳ס וואס דאווענען אויף א סטעידזש, זיי מאכן א גרויסע סטעידזש. ס׳איז גענוג נאך א שטאט.
“וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו”, וואס ס׳איז ממש ארומגענומען, “כמקום כרשות בפני עצמו”, איז דאס זיכער נישט די רבי׳שע סטעידזשעס. אבער די איסור פון “לא יעמוד במקום גבוה” האט עס עט ליעסט נישט. ס׳איז זיכער נישט קיין דרך הכנעה צו שטיין דאווענען אויף א סטעידזש.
דער תירוץ איז אז ער איז דער בעל תפילה. דער בעל תפילה שטייט דאך אויפן בימה, אז דער עולם זאל אים קענען הערן. ס׳איז אנדערע זאכן, ער סערווט דעם עולם דאך. די סטעידזש איז נישט לכבודו, די סטעידזש איז לכבוד הציבור, אז ער רעדט צום ציבור זאל דער ציבור קענען הערן. אויב דער רבי דאוונט ביחידות אויף א סטעידזש, דעמאלטס איז טאקע פאני. אבער דער וועלט זאגט דאך אז ער איז דעם ציבור׳ס בעל תפילה, דער בעל תפילה זאגט נאר וואו מ׳האלט. סאו, ס׳קען זיין. יא, אלעמאל קען מען טרעפן א רבי׳שע מעשה צו מיישב זיין.
שוין. דער ענין איז נאך נישט געענדיגט. נאך א היתר פאר די מקום גבוה. “וכן אם הוא מקום מוקף מחיצות מכל צדדיו, אף על פי שאין בו ארבע אמות, מותר להתפלל בו, לפי שאין גובהו ניכר, שהוא חלוק לרשות לעצמו”. ס׳איז אזוי ווי א קליינע רשות פאר זיך. תפילה האט עס אויך צוטון מיט קביעות המקום.
הלכה: פועלים אויף א בוים
Speaker 1: “ואם היו עוסקין בראש הכותל או בראש האילן”, מתי גייט מען זיך מתפלל זיין? “יורדין למטה ומתפללין, וחוזרין למלאכתן”. זיי זאלן אראפקומען דאווענען און זיי זאלן צוריקגיין דאווענען. זיי קענען נישט דאווענען ווען זיי זענען אויף א שפיץ זאך. “ואם היו בראש הזית או בראש התאנה, ואינו טורח גדול לרדת, מתפללין במקומן”. אויב ס׳איז נישט קיין גרויסע טירחא צוריק אראפצוקומען, ס׳איז דאך זענען זיי דארטן ווייל זיי טרעפן א גוטע פלאץ פון וואו צו קענען צוקומען צו די זיתים אדער די תאנה, “מתפללין במקומן, מפני שהטורח מרובה”. ווייל ס׳איז דא א גרויסע טירחא פון אראפקומען, האט מען זיי מתיר געווען.
זייער גוט. די אמת איז די הלכה איז נישט נאר מיט די הלכה פון פלאץ, אויך דא וויפיל איז מטריח א מענטש אינמיטן זיין ארבעט און דאווענען.
הלכה: פועלים — בסעודתן vs. בשכרן
Speaker 1: די גמרא איז מתפלל, איז דא “אם היו עוסקין בסעודתן בלבד”, אויב דער מענטש איז נאר אן ארימאן און ער ארבעט, און די גאנצע זאך וואס ער באקומט באצאלט איז ער באקומט צו עסן, “מתפללין תפילה של שמונה עשרה ברכות”. ער זאל דאווענען די גאנצע דאווענען, ווייל אונז האבן נישט אזוי רחמנות אויף די בעל הבית. די בעל הבית מעג דיר באצאלן די עסן אפילו דו דאווענסט די גאנצע דאווענען.
אבער אויב… מ׳רעדט דא באופן אז דער בעל הבית לאזט. אויב דער בעל הבית גייט אים נישט געבן, איז עס פארקערט, דעמאלטס האט מען מער רחמנות אויף די בעל הבית. דאס הייסט, מ׳גייט באגנב׳ענען דעם בעל הבית. דאס איז די ווארט. סא די ווארט איז אפשר אז ער מאכט נישט אזויפיל געלט, מ׳וועט אים שוין צוגעבן אביסל צייט צו דאווענען. אפשר איז דאס די כלל.
“ואם היו עוסקין בשכרן”, אויב זיי באקומען זייער באצאלט, דעמאלטס געבט מען זיי א היתר אז זיי זאלן נישט אזוי סאך זיך שטערן פון דאווענען, זיי זאלן נישט אוועקנעמען פון זייער צייט פון טון די ארבעט, נאר זיי זאלן דאווענען די תפילה פון “הביננו”, די קורצערע תפילה.
דער רמב״ם׳ס חידוש: קיין מנין פאר פועלים
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “בין כך ובין כך”, אין חילוק צו ער ארבעט בשכרן אדער בסעודתן, אפילו ווען ער איז עוסק בסעודתן מיינט נישט אז ער זאל זיך אזוי לאנג שטערן צו גיין גיין דאווענען אין בית המדרש אדער דוכנ׳ען. “בין כך ובין כך, אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם”. זיי דארפן נישט גיין אין בית המדרש דאווענען.
Speaker 2: דזשוינען דעם בעל תפילה, אדער אפילו גיין הערן דעם בעל תפילה?
Speaker 1: ניין, זיי מאכן נישט דארט. ער מאכט נישט קיין מנין פאר די פועלים. ער מאכט נישט קיין מנין צווישן די פועלים.
Speaker 2: יא, ער מאכט נישט קיין מנין צווישן די פועלים. ער דארף נישט גיין צו די זעלבע זאך.
Speaker 1: ניין, ער דארף נישט דארט. לאמיר זאגן ס׳איז דא צוויי מענטשן, ס׳איז דא צען מענטשן, צען פועלים, זיי קענען מאכן א מנין, און דער רמב״ם שטייט אז דער ארבעטער מאכט נישט קיין מנין. דער חנוך זאגט אז זיי זענען עניי עין דרך בעל הבית להקפיד על כך. איך ווייס נישט פון וואו זיי האבן דאס גענומען. אזוי צו זאגן, ס׳איז דא א גרויסע מהימנות וואס דער היינטיגער בעל הבית וועט לאזן יא די ארבעטערס ארבעטן, לאזן לאזן. זיי זענען זיך אלץ סומך אויף די ראש המשפט. אבער שוין.
דיגרעסיע: ארבעט אין גמרא צייטן vs. היינט
Speaker 1: די נעקסטע זאך איז געשטאנען א השוואת הקול. אין די גמרא צייטן האבן אסאך מער גענומען ערנסט די נושא פון ארבעט. די כנסת הגדולה האט אויך געזען וואס פאר א ארבעט. זיי האבן געארבעט אין די פעלדער, דאס איז טאקע, ס׳איז נישטא אויסצופיל צייט, מען דארף ענדיגן די גאנצע זייעס היינט וכדומה. ארבעט אין אן אפיס, ס׳איז נישט גארנישט אז מען גייט אוועק פאר א שעה דאווענען מנחה, וואס ווייס איך, וואס האט ער געטון? ס׳איז נישט גארנישט. ער האט דאך נישט געטון עפעס וואס שטערט פאר פרנסה במשך די טאג, ער איז געגאנגען דאווענען.
הלכה: השוואת הקול — וויאזוי הויך צו דאווענען
Speaker 1: די נעקסטע זאך איז געווען השוואת הקול, וועלכע קול זאל מען דאווענען, און וועלכע טאן זאל מען דאווענען. השוואת הקול, בקיצור, וואס מיינט דאס? “לא יגביה קולו בתפלתו”, ער זאל נישט דאווענען זייער הויך, ער זאל נישט מגביה זיין זיין קול. אבער אויך “ולא יתפלל בלבו”, ער זאל נישט דאווענען זייער שטיל אז ער זאגט עס נאר בלבו. בלבו מיינט אן קיין שום קול, נישט קיין חיתוך שפתים, נאר בהרהור אין די הארץ.
דא האב איך געטראכט אז השוואה מיינט אינמיטן, השוואה מיינט שוה, בדרך השוה, בדרך הממוצע, נאר אינמיטן, נישט זייער הויך און נישט זייער שטיל. “אלא יחתוך דבריו בשפתיו”, ער זאגט עס ארויס מיט זיינע ליפן, “וישמיע לאזניו בלחש”, ער אליין קען הערן, “ולא ישמיע קולו”, ער זאל נישט מאכן הויך זיין קול אז יעדער איינער זאל אים הערן, “אלא אם כן הוא חולה”, נאר אויב ער איז א חולה און ס׳איז אים שווער צו זאגן אן זיך לאזן אליין הערן, “או שאינו יכול לכוין לבו עד שישמיע קולו, הרי זה מותר”. אבער דאס איז דווקא.
דיסקוסיע: פארוואס דווקא בלחש?
Speaker 1: פארוואס לכתחילה זאל מען נישט משמיע זיין קולו? אויך וועגן דעם, וועגן ס׳שטערט אנדערע מענטשן. זעט אויס אזוי, ווייל “ובפרט שלא יהא בציבור”, בציבור זאל ער נישט טון ווייל ס׳שטערט אנדערע מענטשן. גלייך ער לויט די תורת הדעת מכלל זאלן נישט שטערן אנדערע מענטשן מיט זיין קול.
Speaker 2: זאגט דער וואס איז געשטאנען “ולא ישמיע קולו” מיינט אויך בציבור?
Speaker 1: ניין, ס׳מיינט בדיעבד. לכתחילה דארף יעדער איינער דאווענען שטילערהייט. אויב ס׳איז דא איינער וואס ער קען נישט מכוון זיין…
אה, דאס דארף מען פארשטיין. פארוואס זאל מען דאווענען שטילערהייט ווען מ׳איז אליין? ס׳איז אן ענין פון… ס׳איז מער א מכובד׳דיגע דאווענען? אדער די גאנצע סיבה איז כדי נישט צו שטערן אנדערע מענטשן?
ניין, דו זעסט נישט אזוי. ס׳זעט אויס ס׳איז דא צוויי ענינים. איינס, סתם אזוי זאל מען דאווענען שטיל, און די צווייטע זאך…
“לא יגביה קולו” ברענגט ער אז די פשט איז אז מ׳זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער הערט נאר אויב מ׳שרייט, אדער אז מ׳דארף שרייען, אזויווי ס׳שטייט ביי די נביאי הבעל, “קראו בקול גדול כי אלהים הוא אולי ישנו ויקץ”. מ׳דארף נישט אויפשרייען צום אייבערשטן.
Speaker 2: און “לא ירים ולא ישא”. אבער פארוואס נישט רעדן א נארמאלע קול אזויווי איך רעד מיט דיך, נאר בלחש?
Speaker 1: דאס ווייס איך נישט. איך מיין אז ס׳איז א נוסח פון פריוואטקייט אפשר.
Speaker 2: ס׳קען זיין אז “לא ישמיע קולו” מיינט העכער פון דעם, מיינט דאווענען זייער הויך וואס שטערט אנדערע מענטשן.
Speaker 1: יא. די גמרא זאגט אויף רבי יוחנן, “למה תיקנו תפילה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה”. אז מ׳זאל נישט הערן…
Speaker 2: ניין, אז יעדער זאל נישט הערן וואסערע חטא ער האט געטון.
Speaker 1: אה, זיין “על חטא”. און ער זאגט דארט, אויב אזוי היינט וואס מ׳זאגט סתם די נוסח איז נישט קיין חילוק. איך ווייס נישט. מ׳זעט ביי וועלכע “על חטא” ער וויינט זיך.
Speaker 2: ניין, ס׳איז זיכער דא אן ענין אז תפילה איז אן אינטימע זאך. ס׳איז צווישן א מענטש און גאט. מ׳שרייט נישט. ביי פסוקי דזמרה שרייט מען, ס׳איז נישט קיין תפילה. די עיקר תפילה איז די עמידה, וואס דו שטייסט לפני המלך און דו וויינסט זיך אויס. יא, ס׳איז א פריוואטקייט זאך, אזוי מיין איך.
הלכה: כריעות בתפילה
Speaker 1: אקעי, קריעה האלט מען. קריעה, דאס איז ביים דאווענען איז דא אן ענין פון קריעה, קצרה. וויאזוי איז די קריעה? ווייטער. די גמרא זאגט אזוי, וויפיל מאל דארף מען זיך בוקן ביים דאווענען? זאגט די גמרא אזוי, “מתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה”. וויאזוי בוקט מען זיך? פנים אלע רעכנט אויס די אלע זאכן. “ברוך אתה ה'”, תחילה וסוף. “מודים אנחנו לך”, תחילה וסוף. ביי “הטוב שמך ולך נאה להודות”.
Speaker 2: און ביי “מודים” איז דא אויך תחילה וסוף?
Speaker 1: ביי “מודים” איז נאר ביים אנהייב.
Speaker 2: אה, דא?
Speaker 1: יא.
Speaker 2: און ביי “הודאה” אויך תחילה וסוף?
Speaker 1: ביי “מודים” און אויך ביי… על טוב שמך נאה להודות.
“איז גומר התפילה כראוי”, ווען מ׳ענדיגט דאווענען, ווען מ׳טרעט אויס פון שמונה עשרה, פארן אויפטרעטן די פיס.
הלכות תפילה – פרק ה: כריעות, השתחויה, ונפילת אפים
חמש כריעות בשמונה עשרה
Speaker 1:
ער זאגט נישט פינף מאל, ער זאגט פינף כריעות. ער רעכנט אויס: ברכה ראשונה תחילתה וסופה, לך לך לבדך אנחנו מודים, והוא יהיה דא אויך בתחילה ובסוף, ביי מודים און נאכדעם ביי הטוב שמך ולך נאה להודות.
וכשגומר התפילה, כורע. ווען מען ענדיגט דאווענען, ווען מען טרעט אויס פון שמונה עשרה, דאס איז די פינפטע, און מען טרעט אויס נאך אמאל כורע. ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו כשהוא כורע. מען טרעט אויס ווייל מען בוקט זיך, מען טרעט אויס אראפגעבויגן כלפי מטה. ונותן שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו, ואחר כך מעביר ראשו מן הכריעה.
וואס טייטש “נותן שלום”?
Speaker 1:
וואס טייטש “נותן שלום”? אונז זאגן אזוי, איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט דאס. אויב איינער דאוונט, וואס מיינט… ניין, “נותן שלום” מיינט ער זאגט שלום פאר׳ן אייבערשטן. ווי א תלמיד וואס איז נפרד פון זיין רבי, ער זאגט “גוד ביי”, דאס טייטש שלום. ער זאגט כל טוב, ריבונו של עולם. מיר וועלן דאס זען ווייטער, מיר וועלן דאס זען ביי מנחה. איך ווייס נישט, אבער די סדר פון דעם איז, ער מאכט אזוי און אזוי, קודם לשמאלו און נאכדעם לימינו.
און די ריזען איז ווייל כביכול, דער רמב״ם זאגט נישט די טייטש, רייט? כביכול מיר געזעגענען זיך. ווען מיר נעמט שלום, מיר געבן שלום. און וואס איז די… ער ברענגט עפעס וועגן דעם דא? ס׳העלפט אז מ׳זאל פילן כעומד לפני המלך, און מ׳געזעגענט זיך. יא, אקעי.
כריעה ביי הדיוט, כהן גדול, און מלך
Speaker 1:
איך זאג דיר, דער רמב״ם זאגט, “וכשכורע בארבע כריעות אלו, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.” זאגט דער רמב״ם, “ומדברים אלו למדנו בהדיוט.” די סדר הכריעות איז פאר א הדיוט. אבל כהן גדול האט אן אנדערע סדר, און ער איז כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, ער האט זיך אין איין כריעה געזיין. און יעדער… און אלע פון די ווענטן. ער דארף מער הכנעה, ווייל ער איז א… ער איז א חשוב. ווי מער פאוער א מענטש האט, דארף ער האבן מער הכנעה.
זאגט דער רמב״ם, און א מלך האט נאך א העכערע מדרגה פון כריעה, ווייל מלך, כמשתחוה בראשונה, באלד ווען ער האט אנגעהויבן דאווענען, האט ער זיך איינגעבויגן, ואינו מגביה ראשו עד שגומר תפלתו. ער הייבט נישט אויף זיין קאפ ביז ער ענדיגט די גאנצע תפילה. די גאנצע תפילה דאוונט ער מיט אן אראפגעבויגענעם קאפ.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל א פשוט׳ער מענטש קען טראכטן פון עומד לפני המלך, אבער דער מלך אליין, פאר וועם איז ער עומד? ער דארף ממש זיך איינבייגן. מלך מיינט… יא, דער מלך שטייט פאר דער מלך מלכי המלכים. אקעי.
פארוואס לשמאלו תחילה?
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, פארוואס האט מען געזאגט אז ווען מען טרעט אויס, געבט מען שלום לשמאלו תחילה ואחר כך לימינו? פארוואס געבט מען שלום לשמאלו תחילה? זאגט דער רמב״ם, לפי ששמאלו היא ימינו של מי שכנגד פניו. זיין לינקס איז דעם וואס וואלט געשטאנען אקעגנאיבער אים, וואלט עס געווען פאר אים רעכטס. ס׳טייטש, ווען ס׳וואלט געווען אקעגנאיבער די ראמז׳דיגע מלך, וואלט דער מלך׳ס ימין געווען ביי דעם שמאל. כלומר, שהוא עומד לפני המלך, לפיכך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך.
ס׳טייטש, ער טראכט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז ממש אזוי ווי א פלעי. מען זאל וויזשועלייזן “עומד לפני המלך”, ממילא זאל מען זיך בוקן באופן וויאזוי דו וואלסט זיך געבוקט ווען דו וואלסט געשטאנען אין פראנט פון א ראמז׳דיגע מלך, און מען דארף געבן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. לכאורה דא ליגט סודות התורה, און מען איז זיך קודם מתייחס צו די ימין. אבער דער פשוט׳ער פשט איז דער פשוט׳ער פשט. יא, זייער גוט.
הכופף עצמו בתפלה כמו שנפטרים מלפני המלך, האבן מיר געזעגנט זיך פון תפילה אזוי ווי מיר געזעגנען זיך פון א מלך. לאמיר זיך געזעגנען, יא. איך מיין אז ס׳איז אויך וויכטיג ארויסצוגיין פון תפילה.
דיגרעסיע: אריינטרעטן אין תפילה
Speaker 1:
פונקט אזוי, דער רמב״ם דרך אגב ברענגט בכלל נישט וויאזוי מיר זאלן אריינטרעטן אין תפילה, וואס אונז פירן זיך. ס׳איז געשטאנען, ס׳איז די מנהג אויסצושטעלן די פיס. ס׳איז נישט געשטאנען אז מען גייט צוריק און אהער און צוריק. וואס מאכט מען זיך לצנות? מאכט מען זיך פורים? דו גייסט אריין אדער נישט? ארויסגיין מאכט סענס, יעצט האב איך געדאוונט, יעצט גיי איך ארויס. אבער דאס אריינגיין, מילא אז א מענטש שטייט נישט אין זיין פלאץ און ער גייט אריין פשטיי איך, אבער וואס איז די סתם אז מען גייט צוריק בעקווארדס און פארווערדס? זעט נישט אויס אזוי ווי די קאני.
Speaker 2:
ס׳שטייט נישט בעקווארדס און פארווערדס, ס׳שטייט אז מען נעמט דריי פסיעות. ס׳איז דריי סטעפס אהין, ס׳איז דריי סטעפס צוריק, ס׳איז גאט פאר. ס׳איז פאני, אבער גייט נישט צוריק נאר אויב מען שטייט אויף איין פלאץ, דארפסטו האבן פון ווי צו וואקן.
Speaker 1:
זייער גוט, איטס פאני, ווייסט וואס איך מיין צו זאגן. עניוועי, דער רמב״ם ברענגט דאס אלץ עפעס א ברענגט אריין אנדערע פלאץ, עפעס ביז דערווייל… ס׳איז נישט פאני ווייל ס׳איז דאך א ענין פון וויזשואלייזד, ווייל דו זאלסט האבן די וויזשואליזעישאן ווי דו וואקסט דריי טריט צום מלך.
Speaker 2:
נא פראבלעם.
שיעור הכריעה – עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, כל הכריעות האלו, די כריעות, וויאזוי, ווי שטארק דארף מען זיך בייגן און וויאזוי דארף אויסקוקן די בייגן? צורך שיחוח, דארף זיך בייגן עד שיפקקו כל חוליות שבשדרה, ביי עשיר קשתות. כדי דער מענטש, געווענליך דער מענטש׳ס רוקן איז גראד, ער זאל זיך אזוי שטארק איינבייגן אז זיין שדרה זאל ווערן…
סאו מען לערנט פון דערויף אז א מענטש דארף קענען אסאך עקסערסייז, אפילו יאגא, אז זיין… זיין רוקן זאל ווערן ממש רינדעכיג. דו קענסט עס? רינדעכיג קענסטו? כקשת. ס׳מיינט זיך אינגאנצן ארומבייגן, נישט… בקיצור, ער דארף בייגן זיין בעק, נישט נאר… ער דארף עפעס זיך בייגן. ער קען זיך בייגן נאר מיט די קאפ, ער וויל ער זאל זיך בייגן מיט זיין בעק. ער דארף עפעס די ווארט.
ואם שחוה מעט, אויב ער האט זיך געבויגן וצער עצמו, און ער איז זיך שוין מצטער געווען, כיוון שנראה ככורע בכל כוחו, ס׳זעט אויס ווי ער בייגט זיך ממש מיט זיין גאנצע כוח, אפילו אויב ער איז נישט ממש איינגעבויגן. אוקעי. דאס איז כריעה.
כריעה, קידה, והשתחויה – דריי באגריפן
Speaker 1:
איז דא נאך א לעוול פון… פון דעם ענין פון השתחויה. דאס איז וואס מען טוט ביים… ביי די פיר ברכות. דער רמב״ם, דאס איז די סטיודענטס פון די קינדערלעך האבן צו מאכן זיך מיט די קניען אביסל און דאס, דאס שטייט נישט אינעם רמב״ם. דער רמב״ם זאגט כריעה איז די טייטש וואס אונז רופן, מען בייגט זיך… מען בייגט זיך זיין רוקן און מען בייגט אראפ די קאפ. פון ברוך ביז השם, יא? ברוך אתה, ביידע די זעלבע. דער רמב״ם מאכט נישט קיין חילוק פון… פון די צוויי זאכן.
נאכדעם איז דא נאך א זאך, השתחויה. וואס איז השתחויה? זאגט דער רמב״ם, וואס טייטש השתחויה? השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית… נאכדעם וואס ער שטייט אויף פון די פינפטע וואס ער האט זיך געבויגן ביי סוף שמונה עשרה, יושב לו על הארץ, ער זעצט זיך אראפ אויף די פלאר, ונופל על פניו ארצה, ער פאלט מיט די פנים אויפן פלאר, ונופל כולו ארצה, ער פאלט אינגאנצן, השתחויה. דאס איז נישט… יא. דאס הייסט השתחויה, אמת׳דיגע כריעה, וואס מ׳האט געזאגט פריער. און השתחויה, מען האלט דאך אין איין שיעור צו דעמאלטס, וויינט מען זיך אויס. בעט זיך אויס וואס מ׳דארף.
און דער רמב״ם איז מסביר… יעצט זאגט דער רמב״ם, ווי קומט די עשר כריעות והשתחויות? זאגט דער רמב״ם אזוי, איך וועל זיך מסביר זיין. כריעה, מורה בכל מקום, מ׳ביגט זיך על ברכיו.
פראבלעם: כריעה בשמונה עשרה – על ברכיו אדער שחיית הגוף?
Speaker 1:
דאס איז נישט גאר אזוי, אבער ס׳איז געווען ענליך אביסל. ס׳איז דא א פראבלעם דא. לאמיר אונז זען, ס׳איז דא א שטיקל פראבלעם דא. כריעה, מורה בכל מקום, איז על ברכיו, מ׳ביגט זיך אויף די פיס. קידה איז על אפים, מ׳ביגט זיך איבער די פנים פרייער אויף די פלאר. השתחויה איז פישוט ידים ורגלים, די מערסטע, עד שנופל על פניו ארצה. מ׳ליגט אינגאנצן אויסגעשפרייט.
יעצט, דא איז א פראבלעם, ווייל דער רמב״ם האט ביז יעצט געזאגט כריעה, האט ער געטייטשט כריעה עד שיפקעו כל חוליות שבשדרה, ער האט נישט געזאגט אז מ׳זאל מאכן על ברכיו. וועגן דעם, לכאורה דער פשוט׳ער פשט איז, פארדעם זאגט דער רמב״ם “בכל מקום”. דא האט ער געזאגט כריעה, האט ער נישט דאס געמיינט. באופן כללי, כריעה וואס שטייט אין די תורה וכדומה, מיינט מען דאס. יעצט, די נפקא מינה איז, ער גייט יעצט זאגן אז ביי נפילת אפים איז דא וואס טוען קידה, און ס׳איז דא וואס טוען השתחויה. כריעה טוט מען נישט, איינע פון די צוויי. אבער כריעה וואס מ׳רעדט פריער איז נישט די כריעה שבכל מקום. אזוי איז לכאורה. אנדערע ווילן לערנען אנדערש, אבער לכאורה דאס איז די גראדסטע וועג צו פארשטיין.
אנדערע ווילן לערנען אז דער רמב״ם האלט אז מ׳דארף יא השתחויה פון מיטל על ארץ ממש. ניין, ביי כריעה דארף מען על ברכיו. אז דער רמב״ם׳ס כריעה איז יא על ברכיו, אבער ער האט דאך אליין געזאגט אז ס׳איז גענוג שוחה מעט, און ער האט אפילו געזאגט אפילו בלא שוחה מעט, ער האט געזאגט חוליות שבשדרה, ער האט נישט געזאגט אז מ׳דארף… ער זאגט אויך נישט ביי כריעה אז מ׳דארף זיך נידערן, יא, ער זאגט יושב על הארץ אזוי. ער זאגט נישט אז מ׳זאל זיך זיצן אויף די ערד ביי שמונה עשרה. דא יא, מיין איך, ס׳איז געווען מנהגים וואס מ׳האט זיך יא געביקט ביי שמונה עשרה אויף די ערד אינגאנצן, אזוי ווי די מתבודדים טוען?
Speaker 2:
ס׳האט צו טון טאקע אזוי ווי דו זאגסט, דער מנהג המדינה. אז דער רמב״ם זאגט יושב על הארץ, ווייל מ׳פלעגט דעמאלטס זיצן אויף די ערד.
Speaker 1:
ניין, אבער מ׳דארף צו השתחויה מוז זיין אויף די ערד, ווייל ער דארף זיך בוקן אויף די ערד. וויאזוי גייט ער דארפן זיך אוועקזעצן? כדי ער זאל קענען מאכן נפילת אפים, וואס איז נישט אזא מצוה פון זיצן. פארשטייסטו וואס איך זאג? אזוי מיינט ער, איך האב נישט געוואוסט.
Speaker 2:
איך האב נישט געוואוסט אז דער רמב״ם פלעגט מען זיצן אויף דער ערד.
Speaker 1:
יא, אקעי, קען זיין.
נפילת אפים – קידה אדער השתחויה
Speaker 1:
יא, זאגט דער רמב״ם, “בשעה שעושין נפילת אפים, יש מי שעושה קידה לבד”, ובנפילת אפים עושין קידה דהיינו על אפים, זיי לייגן זיך אויף די פנים, “ויש מי שעושה השתחויה”, זיי לייגן זיך אראפ זייער גאנצע גוף. דאס הייסט דער רמב״ם, אז ווען מ׳מאכט השתחויה, לייגט מען די גאנצע גוף, מ׳שטרעקט אויס די גאנצע גוף, “פניו ידיו ורגליו על הארץ”.
דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט אזוי, דארף מען אבער געדענקען איין זאך, אז מ׳טאר נישט טון קיין השתחויה על אבנים. דאס האט מען געלערנט אין עבודה זרה. מ׳טאר נישט מאכן השתחויה על אבנים אלא במקדש, ווי מ׳האט געלערנט אין מסכת עבודה זרה. ממילא, אויב מ׳טוט עס אין בית המדרש, דארף מען מקפיד זיין, אויב ס׳איז א פלאר פון אבנים, זאל מען לייגן גראז. ס׳איז דאך געשטאנען דארט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳לייגט, די מנהג איז צו לייגן גראז, כדי מ׳זאל קענען דוקא מאכן נפילת אפים.
אדם חשוב און נפילת אפים
Speaker 1:
יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו”. א אדם חשוב, אויב ער גייט פאלן על פניו, גייט עס אויסקוקן ווי א גרויסער נביא, איז נאר אויב ער טוט עס באמת מעג ער, “אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע”. אויף יהושע שטייט “ויפול על פניו ארצה”. אויף יהושע שטייט עס? איינער וואס איז א צדיק כיהושע מעג. יא, וואס איז די נושא? נישט קלאר. פארוואס טאר נישט א אדם חשוב?
Speaker 2:
אה, ס׳שטייט דארט אין… נאך עי, נאך די שטאט עי איז געפאלן איין איד, שטייט אז יהושע איז נפל על פניו, און דער אייבערשטער האט אים געענטפערט. אהא.
Speaker 1:
ער ברענגט דארט פון די ראשונים, מסתמא דער רשב״א, אז איינער וואס איז נישט קיין צדיק גייט זיין א חילול השם, אז ער בייגט זיך און טוט אזא גרויסע הכנעה פאר׳ן אייבערשטער און ער ווערט נישט געענטפערט. ער איז דאך א מפורסם, ער איז א אדם חשוב. אה, וועגן דעם א אדם חשוב. א אדם חשוב, מ׳וועט זען אז ער ווערט נישט געהאלפן, גייט עס זיין א חילול השם. ממילא זאל ער נאר טון אזא קליינע תפילה. ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאל לאוערן די עקספעקטעישאנס אזוי ווי.
דיסקוסיע: נפילת אפים – א שטארקע תפילה
Speaker 2:
אבער אדרבה, ס׳זאגט אז נפילת אפים איז גאר א שטרענגע תפילה. ס׳איז נישט סתם, איך מיין צו זאגן, געווענליך שטרעקט זיך אויס, ער פאדערט. ער פאדערט, יא. ער בעט נישט, ער בעט זיך, ס׳איז תחנונים, אבער ס׳איז זייער… וויאזוי האט מען געזאגט? אזוי ווי מיר האבן גערעדט די גאנצע צייט.
Speaker 1:
אבער מאטי פון אבן מאט, ער זאגט אז נפילת הבן איז א שטארקע דעספערעישאן, סאו ווען דער מענטש רייסט איין, ער מוז ווערן געהאלפן. סאו ס׳איז מסתם ענליך צו ווי די צדיקים האבן ערגעץ געמאכט, איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן, סאו זיי האבן זיך איבערגעגעבן פאר תפילה, איינגעריסן האבן זיי מיר זיי.
Speaker 2:
איינגעריסן.
Speaker 1:
דאס טוט מען נישט. דאס איז א כלל אז מ׳טוט זיך נישט איינרייסן חוץ אויב מ׳ווייסט אז ס׳גייט געלונגען. וואס טוט מען יא? נישט סתם אזוי מאכט א פורים ארויס. אבן מאטי פון אבן מאט, ער מאכט א קליינע…
נפילת אפים — הלכות ומנהגים
מהות נפילת אפים — דעספעראציע און מסירות נפש
וויאזוי האט מען געזאגט? דעספערעט, אזוי ווי אן אונגערישער זאגט די לשון. אבער מתי פניו מאט — ער זאגט אז נפילת אפים איז א שטארקע דעספערעישאן. סאו ווען דער מענטש רייסט איין, ער מוז ווערן געהאלפן. סאו ער איז טאקע ענליך אזויווי די צדיקים אמאליגע האבן געמאכט: “איך גיי נישט ארויס פון דא ביז איך ווער געהאלפן.” סאו ער איז זיך איבערגעגעבן פאר תפילה. איינגעריסן, אזוי זאגט מען. איינגעריסן.
דאס טוט מען נישט — די הלכה איז אז מען טאר זיך נישט איינרייסן, חוץ אויב מען ווייסט אז ס׳וועט געלונגען. פארוואס זאל מען נישט סתם אזוי מאכן תפילות? אבער מתי פניו מאט — א קליינע נפילת אפים מעג מען, אבער איינער קובש אותם מקאר — מאך נישט עקסטרעם. דאס איז למעשה וויאזוי מיר פירן זיך.
אונזער מנהג — קיין אמת׳ע נפילת אפים
אקעי, סאו מען דארף דאס דערמאנען אז אונזער מנהג איז בכלל נישט צו מאכן נפילת אפים — אונז מאכן עפעס מיט די הענט און גארנישט. דאס איז דער עיקר הדין אז מען זאל זיך פארבייגן צו די זייט.
און מיין ברודער האט געזאגט אז די סיבה איז אז יעדער איינער איז חשוב — ס׳איז דא אן אדם חשוב, און ער טאר נישט. ניין, ער האט געזאגט ס׳איז א שיינע זאך, מ׳איז חשוב, מ׳איז חשוב אז מ׳איז אן אדם חשוב, אבער מ׳טראכט נישט אז מ׳איז א צדיק ורע לו.
יושב לארץ — א גרינגערע וועג
מ׳קען מאכן אהין יושב לארץ. יושב לארץ. דער רמב״ן, פארן פילע יום כיפור, דער עולם האט נישט געוואלט מאכן די קריעה ווייל ס׳איז דא פארניטשער, איז ער איז זייער שווער. ס׳איז אויך נישט דא. יושב לארץ — ווען מ׳זיצט אויף לארץ איז גרינגער צו זיין נופל אפים.
מקום נפילת אפים — אנדערש ווי תפילה
זאגט דער רמב״ם, די הלכות פון נפילת אפים: מ׳איז נישט אין דעם זעלבן פלאץ וואו מען דאוונט — מטה ראשו ומתפלל במקום זה, ונופל על פניו במקום אחר. אפשר איז עס א חלק פון תפילה. ס׳איז שווער, מ׳דארף עפענען א גרעסערע פלאץ, ס׳איז אן ענין פון משתחוה רחוק. דאס איז דער טייטש, יא?
ווען מאכט מען נישט נפילת אפים
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ווען מאכט מען די נפילת אפים? זאגט דער רמב״ם, מ׳טוט עס נישט אין פרייליכע טעג. אזויווי רבי יצחק האט געזאגט, ווייל אין נפילת אפים איז טייטש אז מען לייגט זיך זייער סאך אריין אין די תפילה, ווען מ׳איז זייער דעספערעט. און שבתים וימים טובים — די צייט וואס מען איז פאראייניגט, מען ווייזט נישט ארויס קיין עצבות, דאס איז נישט א צייט וואס מען ווייזט ארויס דעספערעישאן.
דער מנהג פשוט בכל ישראל איז אז מען זאגט נישט קיין נפילת אפים בשבתות וימים טובים — נישט שבתות און נישט ימים טובים, ולא בראשי חדשים, ולא בחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערב שבתות וימים טובים, ולא בערב ראש חודש בכל יום. סתם אזוי מערערע פלעצער. איז פארוואס? ווייל עס איז נישט… איז מילא האט מען נישט צוגעלייגט קיין נפילת אפים.
תפילה דאורייתא — די כוונה פון נפילת אפים
עס קען זיין אז די כוונה איז — די רבנים האבן געזאגט אז מען זאל דאווענען. לכאורה די כוונה איז ממש די תפילה דאורייתא, מען מיינט זייער ערנסט. די דריי מאל א טאג קען מען נישט טון, צוויי מאל א טאג איז גענוג און נאך. מיר חסידים טוען אפילו נישט ביי מנחה פאר א סיבה, ווייסן מיר שוין פארוואס.
ויש יחידים שנוהגים לעשות נפילת אפים — די יחידים וואס טוען עס מערערע מאל א וואך.
נפילת אפים ביחיד — ווען מען האט א צרה
אבער דאס דארף מען וויסן, אז אמאל ווען מענטשן האבן באמת א צרה, ווילן זיי טאקע דאווענען. געווענליך דאווענט מען ווייל עס שטייט אין שולחן ערוך אז מען זאל דאווענען. אבער איינער האט באמת א גרויסע צרה — אזויווי רבי אליעזר האט געוואלט אז זיין שונא זאל שטארבן, איך ווייס נישט וואס — איינער האט באמת א צרה, ער וויל מאכן נפילת אפים, ער קען עס נישט טון בציבור, קען ער עס טון אינדערהיים. עס איז נישט קיין שום ענין אז עס דארף זיין בציבור, און עס וועט ארבעטן בעזרת השם.
נפילת אפים איז די תפילה וואס מיר זאגן “נפלה נא ביד ה'” — נישט סתם מען ווארפט זיך אריין, מען איז גרייט אויף מסירות נפש אויף אזא זאך.
יום כיפור — נפילת אפים בכל תפילה
אזויווי דער רמב״ם זאגט, “וביום הכיפורים בלבד” — ווען איז יא דא נפילת אפים בכל תפילה ותפילה? יום כיפור. ווייל דעמאלטס איז גאר א שטארקע טאג, א זמן תחינה, בקשה ותחנונים. דעמאלטס איז די צייט ווען מען זאל מאכן נפילת אפים.
אונזער מנהג יום כיפור — כורעים אבער נישט תחנון
שטייט דא אין די זייט אז אונזער מנהג, הגהות מהר״ם, אז מען מאכט נישט קיין נפילת אפים. דאס הייסט, מיר זאגן נישט קיין תחנון יום כיפור. אבער מיר מאכן יא א כורעים ביי מוסף, מיר מאכן יא. די כורעים איז זכר פאר די כהן גדול, יענע כורעים. יא, אבער עס זעט אויס אז עס האט אויך מיט די אמת׳ע נפילת אפים. עס איז דא א סארט תפילה וואס הייסט נפילת אפים, זיי נישט תחנון וועג, און יום כיפור איז א גוטע צייט צו טון.
פלאץ פאר השתחוואה
א זייגער זאגט אז ווען עס איז נישטא קיין פלאץ, מען איז פטור פון השתחוואה, און השתחוואה רבוכה, כדי מען זאל קענען האבן די אפארטוניטי צו טון די מצווה. יא, מ׳דארף קענען זיך. ס׳איז נישט נאר פאר א באקוועמליכקייט, אז מ׳דארף קענען זיך אויסארבעטן.
געוואלדיג.
נוסח נפילת אפים
איז נפילת אפים, און דאס איז די שוין וועגן דעם. אין יום כיפור איז נחמיא און נפילת אפים, יא. אין אונזער סידור האט מען אריינגעשטיפט אין א נוסח א קאפיטל תהילים וואס מ׳זאל זאגן דעם. אבער די עיקר הלכה איז אז מ׳דארף זאגן וואס איז מתחנן.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ה – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/dunnr7595vzv1vov87tt2/DR067.mp4?rlkey=9bp2x30z3ab0gbg9trv2bgch8&dl=0
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ה – וידאו
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ה
דער שיעור לערנט הלכות תפילה פרק ה׳ פון רמב״ם, וואס באהאנדלט אכט זאכן וואס א מתפלל דארף זיין זהיר: עמידה (וויאזוי צו שטיין), נוכח המקדש (דאווענען צו ירושלים), תיקון הגוף (די ריכטיגע האלטונג), תיקון המלבוש (אנטון זיך כבודיג), תיקון המקום (גרייטן דעם פלאץ), השוואת הקול (די ריכטיגע קול), כריעות (ווען און וויאזוי צו בוקן זיך), און השתחוואה (נפילת אפים). דער שיעור דיסקוטירט אויך פראקטישע שאלות ווי דאווענען אויף אן ערפלאן, פועלים וואס ארבעטן, און די חילוקים צווישן כריעה, קידה און השתחוואה, אזוי ווי ווען מען זאגט נפילת אפים און ווען נישט.