משמעויות רחבות ופרטניות של סופרוסונה או זהירות (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הטיעון: מעלות, מידות והמושג זהירות באתיקה של הרמב״ם
—
I. מסגרת: מה נלמד
הנושא הוא המידה הראשונה ברשימתו של הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק ד׳. מטרת הרמב״ם בפרק זה אינה בעיקר לתת רשימה של מעלות, אלא הוא מביא אחת בדרך אגב כדי להדגים שמעשים טובים ומידות טובות (שהוא קורא להן מעלות) הן כל אחת אמצע בין שני קצוות.
—
II. הבהרה טרמינולוגית: מדוע מעלות נקראות מידות?
מידה פירושה המילולי “מדידה”. אם אדם הוא אריסטוטלי ומאמין שכל המעלות מורכבות מפגיעה במדה הנכונה (האמצע) של רגש – בין משיכה לבין דחייה – אז לקרוא להן מידות הגיוני. אולם מהות המעלה אינה להיות מדה; היא איכות טובה או נטייה של הנפש (מה שאריסטו קורא hexis). מונח עברי מדויק יותר יהיה תכונות טובות.
הרמב״ם עצמו קורא לדברים אלה דעות, וזו הסיבה שספר החוקים שלו מכנה את הסעיף הלכות דעות, לא הלכות מידות. מידות מתארות רק היבט אחד – הכמות הנכונה – של דעה. הפרק הראשון של הלכות דעות אומר שצריך להיות בעל הדעות בכמות הנכונה, והנכונות הזו היא מה שהופך אותן לטובות.
—
III. מדוע יש ללמוד מעלות בנפרד: טיעון המדע המעשי
האתיקה היא מדע מעשי, והמדע המעשי עוסק בפרטים, לא בכלליים. אנחנו אף פעם לא פועלים על כלליים – רק השכל עוסק בכלליים. פעולות, רגשות, הרגלים ומשיכות מכוונים תמיד לדברים ספציפיים.
אנלוגיה: רופא לא מרפא “מחלה” במופשט; הוא מרפא חולה ספציפי. האתיקה דומה לרפואה – היא “רפואת הנפש”, עיקרון שמקורו לפחות בסוקרטס.
השלכה: לומר “כל המעלות הן אמצעיות” הוא אמירה כללית נכונה אבל לא מאוד שימושית. כדי להבין באמת מעלה וכיצד לרכוש אותה, צריך לעבור על המעלות אחת אחת, ולהראות כיצד כל אחת היא אמצע בין קצוות ספציפיים. זה מה שגם אריסטו וגם הרמב״ם עושים עם הרשימות שלהם.
—
[סטייה צדדית: היררכיה של מעלות]
אריסטו מארגן מעלות בהיררכיה, אבל הרמב״ם (לפחות עבור קטגוריה זו של מעלות) לא מקים היררכיה. זה נדון קודם לכן ומושאר בצד כאן.
—
IV. הבעיה המרכזית: מהי זהירות?
המעלה הראשונה ברשימת הרמב״ם, בתרגומו העברי של ר׳ שמואל אבן תיבון, נקראת זהירות (מהערבית al-iffa).
A. המשמעות השטחית של זהירות
בשימוש הרגיל ובמשנה (למשל, הוי זהיר במצוה קלה), זהירות נראית כמשמעה זהירות, היזהרות, להיות ער/על המשמר. יש גם שורש הומונימי הקשור ל״זוהר”, אבל זו מילה אחרת למרות דרשות אפשריות.
B. הבעיה הפרשנית
הרמב״ם אומר שזהירות היא המעלה האמצעית הממוקמת בין תאווה מופרזת להנאה לבין תחושת הנאה לא מספקת.
אם זהירות פירושה “זהירות”, היינו מצפים שהיא תהיה האמצע בין להיות זהיר מדי לבין לא זהיר מספיק. אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר. במקום זאת, הוא ממקם אותה ישירות בתחום של הנאה והתמכרות – מדובר בהחלשה נכונה של ההנאה למה שטוב באמת לאדם.
החידה: מדוע המילה זהירות – שנראית מציינת זהירות/היזהרות – מסתיימת בתיאור הנטייה הנכונה כלפי הנאה דווקא? איך הגענו מ״זהירות” ל״מתינות בהתמכרות”?
—
V. בחינת הפרשנות “זהירות כאסטרטגיה”
הצעה אחת: זהירות עשויה להיות מתאימה מכיוון שהמעלה שהיא מכנה (מתינות בהתמכרות) דורשת גישה אסטרטגית, זהירה – אפשר בקלות לחרוג מגבולות או להימשך רחוק יותר מהמיועד.
התנגדות: ההיגיון הזה יכול לחול על כל מעלה (למשל, כעס – היזהר לא להיות בעל יותר מדי או מעט מדי), אז זה לא מצדיק באופן ייחודי זהירות למעלה הספציפית הזו.
שיפור: זהירות לא רק מכנה אמצע אלא גם שיטה/אסטרטגיה להשגת האמצע. זה אפשרי אבל לא מגיע לבעיה העמוקה והיסודית יותר.
—
VI. הבעיה העמוקה יותר: מציאת תקדים לזהירות בלקסיקון היהודי
A. פרויקט התרגום התרבותי של אבן תיבון
אבן תיבון לא עושה רק תרגום מילולי; הוא מבצע תרגום תרבותי – מוצא מילה שכבר משמעה משהו בלקסיקון של הראשונים. הוא כנראה מאמין שלזהירות יש תקדים באותו לקסיקון.
B. הקושי המרכזי: התורה חסרה שמות עצם מוסריים מופשטים
הבעיה היסודית – שחוזרת על עצמה עבור כל מונח-מעלה, לא רק זה – היא שקשה מאוד למצוא את המושג של החזקה במידות טובות כמצווה בתורה.
סיבה: התנ״ך מדבר באופן מכריע בפעלים, לא בשמות עצם, ובמיוחד לא בשמות עצם מופשטים. שמות עצם מופשטים הם חידוש רבני ופילוסופי. חכמים הם פילוסופים בדיוק משום שהם הופכים פעולות לצורות/שמות עצם מופשטים.
[סטייה צדדית: ההפשטה הנוספת של הרמב״ם]
במשנה, ל״ט מלאכות (קטגוריות מלאכת שבת) מפורטות כבינוניות פועליות (החורש, הזורע), בעוד שהרמב״ם הופך אותן לצורות שם עצם מופשטות (חרישה, זריעה). המשנה עצמה עדיין מאוד פועלית אבל מתחילה את תהליך ההפיכה לשמות עצם; הרמב״ם לוקח את זה צעד נוסף.
—
VII. ההימור המושגי: מידה מול פעולה
A. מה זה אומר להיות בעל מידה
כל הפרויקט של זיהוי מעלות כמידות הוא בעצם הפרויקט של מציאת צורת שם העצם של הפועל – מעבר מ״עשיית דברים טובים” ל״להיות אדם טוב” / “החזקה בתכונה”. מידה שייכת לטבע של האדם; היא צורה, תכונה, או “מקרה של צורה” שקיים בך וגורם לפעולותיך. זה שונה מבחינה מושגית מביצוע פעולות בלבד.
B. חיפוש אחר שפת-מעלות בספרות המקראית וספרות החכמה
השאלה: האם נוכל למצוא את המושג של מעלה כאיכות מוחזקת איפשהו בתורה, או אפילו בספרות החכמה (משלי, קהלת, פרקי אבות)? ההבחנה המבוקשת: לא “אתה צריך לעשות דברים טובים” אלא “אתה צריך להיות בעל מידות טובות” – משהו שאתה מחזיק ולא משהו שאתה עושה.
C. המקרה של קדושים תהיו
קדושים תהיו עשוי להיראות כמצוות-מעלה (מצווה על מצב של היות). אולם, הרמב״ם דוחה במפורש ספירת זה כמצווה נפרדת בספר המצוות. הוא מתייחס אליה כאזהרה על כל המצוות האחרות – חיזוק רטורי, לא מצווה להחזיק בתכונה. הוא מצטט מדרש: “שתהיו קדושים” = “שתשמרו את המצוות”. זה אולי גם מרמז על הפיכה לסוג מסוים של אדם, אבל זה לא מה שהרמב״ם אומר בהקשר זה.
D. פער הפועל/שם העצם מומחש: יראת שמים
אנחנו אומרים באופן טבעי שלמישהו “יש יראת שמים” כאיכות מוחזקת. אבל התורה אף פעם לא אומרת “אתה צריך להיות בעל יראה”; היא אומרת ליראה – תמיד פועל. באופן דומה: לאהוב, לא “להיות בעל אהבה”. זה דפוס עקבי: התורה מצווה על פעולות, לא על החזקה בתכונות.
[סטייה צדדית: דחיית הטענה “המחשבה העברית מבוססת-פעולה”]
כמה פופולריזטורים טוענים שהדפוס הכבד-בפעלים הזה משקף “דרך חשיבה עברית/יהודית” מובהקת שהיא מכוונת-פעולה מטבעה ואנטי-אסנציאליסטית (לעומת המחשבה היוונית). זה כנראה שטויות: כל השפות הישנות/פרימיטיביות יותר כבדות בפעלים. הרגיסטר של התנ״ך פשוט ישן יותר. זה לא אומר שלאנשים לא היו מושגים של תכונות אופי קבועות – זו תכונה של שפה, לא של מטפיזיקה.
—
VIII. ויתור: התנ״ך כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
בעוד שהתורה אולי לא מצווה על החזקה בתכונות, היא כן מתארת אנשים כבעלי מעלות – היא מאפיינת יחידים כבעלי איכויות מסוימות.
A. ההבחנה המרכזית: ציווי על מעלה מול תיאור מעלה
ציווי “היה בעל יראה” = התייחסות לאדם כנושא המסוגל להחזיק במידות, כאשר התכונה היא הגורם לפעולות. תיאור מישהו כבעל מעלות = מעשה דיבור שונה; זה מכיר בתכונה אבל לא בהכרח ממסגר אותה כמצווה לרכוש.
היחס בין פעולה לתכונה הוא דו-כיווני: פעולות מעצבות תכונות, ותכונות גורמות לפעולות – אבל הן נשארות שונות מבחינה מושגית. אפשר לעשות דברים טובים בלי להיות עדיין אדם טוב (פעולות מעצבות אופי בהדרגה). אפשר להיות אדם טוב בלי תמיד לעשות דברים טובים (בדרכים מוגבלות).
B. שלמות אנושית כהחזקה בשלמויות
להיות בן אדם מושלם פירושו להחזיק בכל השלמויות שבן אדם יכול להחזיק – מסגרת של קניינים (ערבית: malakāt), דברים השייכים לטבעך. האתגר הפילוסופי: כיצד לבסס מסגרת זו במסורת שטקסטי היסוד שלה מדברים בפעלים ובפעולות ולא בשמות-עצם מופשטים של אופי.
—
IX. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
A. התורה לא מדלגת על התהליך – היא מדלגת על השם המופשט
התורה לא מדלגת על התהליך של איך אתה הופך לסוג מסוים של אדם, אבל היא כן מדלגת על השם המופשט של מעלות כאובייקטים עצמאיים. היא אומרת ליראה – פועל – לא “אתה צריך להיות בעל יראת שמים” כתכונה ניתנת להחזקה. היא אומרת שאתה צריך להיות ירא שמים, לא שאתה צריך להחזיק באיכות של יראת שמים.
B. עברית מקראית מתארת אנשים דרך מעלות, לא מעלות כהחזקות
תנ״ך כן משתמש בשמות תואר ובשמות עצם שמתארים איזה סוג של אדם מישהו הוא: צדיק, חכם, אשת חיל, טוב לב. אולם, אלה מתארים את האדם דרך המעלה – המעלה לא מטופלת כאובייקט ניתן להפרדה השייך לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. צדיק הוא מישהו שעושה צדק, ובשלב מסוים הופך לצדיק – אבל שם העצם המופשט צדקות כאובייקט לניתוח נעדר.
C. המקרה של תכונות האל
מידות ה׳ (חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד) קיימות אבל מתפקדות כשמות תואר של ההוויה האלוהית, לא כמושגים מופשטים עצמאיים. חנון הוא מישהו שעושה חינון; נושא עוון אולי אפילו מתפקד כשם תואר. הדיון במידות כ״דבר בפני עצמו” – כאובייקט עצמאי לניתוח פילוסופי – לא נמצא בשפה המקראית.
D. סיומות ה”-ות” החסרות (צורות שם עצם מופשטות)
לעברית המקראית חסרות במידה רבה סיומות שם עצם מופשטות המקבילות לאנגלית “-ness” או לעברית “-ות” (חסידות, צדקות). לשפה יש פעלים ושמות תואר המחוברים לנושאים (איש מלחמה) אבל לא שמות עצם מופשטים כמו מלחמתיות כאובייקטים עצמאיים לניתוח.
[סטייה צדדית: המילה “is” באנגלית מול עברית]
אנגלית משתמשת בקופולה “is” באופן נרחב (למשל, “he is at home”) בעוד שעברית מקראית ומשנאית פשוט אומרת הוא בבית בלי שום מקבילה ל-“is”. עברית מודרנית יכולה להכניס נמצא אבל עברית עתיקה לא. השימוש המתמיד באנגלית ב-“is” עשוי לשקף אוריינטציה מופשטת פילוסופית יותר, הזרקת “היות” לכל משפט. היעדר שפת-מעלות מופשטת בעברית עשוי להיות מקרה ספציפי של דפוס לשוני רחב יותר זה – עברית נוטה לא להפוך לממשי או להפשיט באופן שאנגלית (או יוונית) עושה.
—
E. הטענה המרכזית: מידות כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
המילה מידה במובן של מידת הכעס – משהו שאדם יש לו – כמעט נעדרת מהתנ״ך. זה לא אומר שהמחברים המקראיים לא ידעו על תכונות אופי; זה אומר שהשפה לא פועלת ברמת ההפשטה הזו.
F. הרבנים כפילוסופים – אבל עדיין שאלה
חז״ל הם “בהחלט פילוסופים” שעוסקים בסוג זה של עבודה מושגית. אולם, נשארת שאלה אמיתית האם יש להם משהו המקביל למה שאנו קוראים “מעלות” או מידות במובן הפילוסופי המופשט. התשובה היא כן, אבל המושגים מוטמעים באופן משתמע ולא מוצהרים במפורש – רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה.
G. רשימות מעלות יווניות מול מקורות יהודיים
המסורת היוונית – לפחות מאפלטון ואילך – יש לה רשימות מפורשות של מעלות (ארבע המעלות הקרדינליות: אומץ, מתינות, חכמה, צדק) המטופלות כאובייקטים לניתוח (“מהי מתינות?”). למסורת הטקסטואלית היהודית חסרות רשימות כאלה ושאלות מופשטות כאלה בצורה ישירה.
H. הבעיה מיושמת על פרקי אבות
כל משנה בפרקי אבות עשויה לייצג מעלה שונה במהות, אבל פרקי אבות לא משתמשים במונח מידה טובה או מעלה כמושג עבודה. זו בדיוק הסיבה שהרמב״ם היה צריך לכתוב את ההקדמה שלו כדי לספק את המושגים המופשטים האלה. בלי המסגרת הפילוסופית של הרמב״ם, אי אפשר לארגן ולהבין כראוי מה המשניות מלמדות. למשנה יש את התוכן של אתיקת המעלות אבל חסר לה את האוצר המושגי המפורש.
I. דוגמה קונקרטית: זהירות
אפשר למצוא את הפועל זוהר או את שם התואר זהיר בטקסטים רבניים, אבל זהירות כשם עצם מופשט – תכונה שיש לאדם או שהוא היא – קשה מאוד למצוא במשנה. אפילו אדם זהיר כתואר/כינוי לסוג של אדם נדיר. זה מדגים את הפער הרחב יותר: המסורת הרבנית מרמזת על מעלות בלי לתת להן שם כאובייקטים מופשטים עצמאיים.
—
X. פתרון חלקי: שפת מעלות כן קיימת בתורה ובחז״ל
A. רשימות מעלות בתורה
אפילו בתורה עצמה, יש כמה רשימות של איכויות מעלה – למשל, הכישורים לשופטים: אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע. זו רשימת מעלות אמיתית, אבל היא קצרה ולא שיטתית.
B. שפת מעלות בחכמים
בספרות הרבנית (חז״ל), יש עוד יותר מונחי-מעלות. אולם, חכמים לא שיטתיים בארגון שלהם – ואולי במכוון. זה מקשה מאוד למפות את מונחי המעלות שלהם על הרשימות המאורגנות שעברו בירושה לחושבים כמו הרמב״ם, שקיבל טקסונומיות-מעלות מפילוסופים ערבים מוסלמים, שבתורם ירשו אותן מהיוונים.
C. הפרויקט קדימה
המשימה להמשך: לזהות סוגים ספציפיים של אנשים, מעלות, או הרגלים שחכמים דנים בהם שהם נבדלים ממה שהפסוקים אומרים – או משום שהתורה לא מזכירה אותם כלל, או משום שהתורה מדברת עליהם רק בצורת פועל (פעולות), בעוד שחכמים נותנים להם צורת שם עצם (תכונות אופי/נטיות) – ואז לחבר אלה למסגרת האתית הרחבה יותר.
—
XI. ראיה ראשונה מחז״ל: הברייתא של פנחס בן יאיר והמושג זהירות
A. הברייתא
זו ברייתא ידועה (מצוטטת מספר פעמים בבבלי): זהירות מביאה לידי זריזות… (וכן הלאה במעלה סולם). תכונות מרכזיות:
1. זה במפורש סולם של מעלות – התקדמות של סוגי אופי, כל שלב מוביל לבא אחריו הגבוה יותר.
2. זה מגיע לשיא בסוג הגבוה ביותר של אדם: לא רק צדיק או חסיד, אלא נביא שמחזיק ברוח הקודש, ואולי אפילו היכולת לתחיית המתים.
3. זה תומך בדעה שרוח הקודש אינה התערבות אלוהית קסומה – אלוהים לא פשוט “מקפיץ” נבואה לראש של מישהו. אלא, חסידות מביאה לידי רוח הקודש – יש סיבתיות טבעית של צמיחה רוחנית. להיות סוג אחד של אדם גורם או מאפשר באופן טבעי להפוך לסוג הבא, הגבוה יותר של אדם.
4. באופן מכריע, פנחס בן יאיר מדבר בשפה של מידות, לא פעולות. הוא לא אומר “אדם שזהיר (זוהר) הופך לאדם שזריז” – שזו הייתה הדרך הרגילה מכוונת-הפעולה לדבר. במקום זאת, הוא מדבר על זהירות שמביאה זריזות, ענווה, יראת חטא, חסידות, טהרה, קדושה – כולן מידות בצורת שם עצם. זו בדיוק רמת ההפשטה שנטען לה.
B. שאלה פתוחה
מה התכוון המסילת ישרים בזהירות? זה מסומן כחשוב אבל לא נפתר כאן.
—
XII. ראיה שנייה מחז״ל: המושג החדשני של יראת חטא
A. רקע: יראת אלוהים בתורה
התורה כבר מכילה את
המושג של יראת אלוהים. זה מופיע כבר בבראשית, כאשר אברהם אומר לאבימלך: אין יראת אלוהים במקום הזה – כלומר אפילו גוי חייב להיות בעל יראת אלוהים. אברהם כן משתמש בצורת שם העצם (יראת אלוהים) כאן, מתאר את זה כאיכות שמקום או אנשים יכולים להיות חסרים בה.
B. יראת חטא – מושג רבני חדש
חכמים מציגים מונח חדש שלא נמצא בתורה: יראת חטא (פחד מחטא / סלידה מחטא). מדוע מישהו יהיה “מפחד” מחטאים? חטאים לא מפחידים – הם מהנים (געשמאק). התורה מצווה אותנו לא לחטוא, אבל איפה החובה לפחד מחטא?
C. יראת חטא כמידה פרדיגמטית
יראת חטא היא בדיוק דוגמה למידה כשונה מפעולה:
1. זה לא על הימנעות מחטא (זה פשוט יהפוך אותך לצדיק – אדם צדיק שלא חוטא).
2. זה על להיות סוג האדם שלא חוטא – בעל נטייה פנימית, סלידה מחטא.
3. המילה יראה כאן לא פירושה “פחד” במובן של להיות מפוחד. היא משמעה משהו קרוב יותר למודעות, זהירות, סלידה, או אפילו שנאה של חטא. מונח טוב יותר עשוי להיות שונא חטא.
4. זה ממופה ישירות על ההבחנה של הרמב״ם: הרמב״ם מבדיל בין מישהו שיש לו מעלת המידות למישהו שרק עושה את הדברים הנכונים. האחרון הוא אדם ה״אפשי ומעשה” – “אני רוצה [את החטא] אבל אני לא עושה את זה”. אדם יראת החטא הוא בדיוק לא אדם “אפשי בחטא”. הוא לא רק מרסן את עצמו; הוא באמת לא רוצה לחטוא.
5. לכן: לא חוטא = צדיק (צדיק במעשה). יראת חטא = משהו מעבר לצדיק – אדם שהאופי עצמו מכוון נגד חטא.
D. למה לא “זהירות” או “חשדנות”?
– “זהירות” – כללי מדי, מרמז על חרדה מפוזרת ולא על אוריינטציה אופי ספציפית.
– “חשדנות” – קונוטציה לא נכונה לחלוטין.
– “היזהרות” – קרוב יותר אבל עדיין לא ממש נכון.
התיאור הטוב ביותר הוא: מישהו שלא אוהב לחטוא – מצב פנימי, לא פעולה חיצונית. זה מקרה ברור של חז״ל המנסחים מעלה/מידה שחורגת משפת הפעולה של התורה.
—
XIII. הבחנה בין ירא חטא לירא שמים
גם ירא חטא וגם ירא שמים חולקים את השורש ירא (פחד/זהירות), אבל אסור לקרוס אותם:
– ירא חטא = סלידה מחטא – האובייקט של הפחד/סלידה הוא החטא עצמו.
– ירא שמים = פחד/יראה משמים – אבל אדם לא “נגד” שמים; המילה ירא מתפקדת אחרת כאן.
אזהרה מתודולוגית: אותה מילה לא תמיד נושאת את אותה משמעות על פני קונסטרוקציות שונות. יראת אלוהים עשויה להיות בעלת חפיפה מסוימת, אבל בפשטות שלהן הן לא אותו מושג.
מסקנה: מהמונח ירא חטא לבדו, אנחנו יכולים לחלץ שיש מושג של להיות מנוגד פנימית לחטא.
—
XIV. תרגום הרמב״ם ליראת חטא
הרמב״ם, בכל פעם שהמשנה אומרת ירא חטא, מתרגם את זה לערבית כ-al-iffa – אותה מילה המשמשת ליוונית sophrosyne (מתינות/ריסון עצמי).
יתר על כן, שמואל אבן תיבון, בפרק ב׳ ברשימת המעלות של הרמב״ם, משווה במפורש: זהירות כלומר ירא חטא.
מסקנה: הרמב״ם הבין יראת חטא לא כ״להיות מפחד מלחטוא בגלל פחד מאלוהים” אלא כהחזקה בסלידה פנימית מחטא – אותו מושג כמו sophrosyne/al-iffa.
—
XV. ראיה שלישית: נפש שפלה – נפש תלמידי אברהם (פרקי אבות פ״ה)
המשנה מנגידה:
– תלמידי אברהם אבינו – שיש להם נפש שפלה
– תלמידי בלעם הרשע – שיש להם נפש רחבה
הרמב״ם מזהה נפש שפלה כזהירות / al-iffa – אותה מעלה שוב.
נפש שפלה לא פירושה “נמוכה” במובן פוגעני. זה אומר מוגבלת, מרוסנת, מתונה. המשנה מתארת במפורש סוג של נפש, לא רק דפוס התנהגות. תלמידי אברהם רוצים פחות; הם מגבילים את עצמם. רחבה פירושה בעל תאווה. התרגומים הנכונים הם מרוסן, מתון, מוגבל עצמית – לא “זהיר”.
ספירה שוטפת: שלושה מונחי משנה מזוהים כעת כמתייחסים לאותה מעלה:
1. זהירות
2. יראת חטא
3. נפש שפלה
—
XVI. סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות – מתח חלקי
בהלכות דעות פרק א׳, הרמב״ם דן בקצוות אופי ובדרך האמצעית (דרך המבצונית):
– קצה התאווה: בעל תאווה – “נפשם לא תשבע לרדוף אחר התאווה”
– דרך האמצע: מי שמתאווה רק למה שהגוף צריך
סיבוך: בהלכות דעות, הרמב״ם נותן שמות רק לקצוות (טובים או רעים), לא לאיכות האמצעית. כמו כן, נפש רחבה מתפרשת שם בקשר לכסף (לא תאווה פיזית), יוצר מתח אפשרי עם פירוש פרקי אבות. זה דורש מחשבה נוספת אבל לא נפתר כאן.
—
XVII. חידת זהירות כמילה – מנוסח מחדש
זהירות פירושה המילולי מודעות/זהירות, אך המידה שהיא מתייחסת אליה היא בבירור על הנאות פיזיות (אוכל ומין ספציפית). “מודעות” לא ממופה באופן טבעי על מתינות לגבי תאוות גופניות. מילים נרדפות נוספות מצוינות: פרישות (הימנעות/הפרדה), צניעות – כולן מצביעות על אותו מרחב מושגי אבל אף אחת לא לוכדת את זה בצורה מושלמת.
—
XVIII. הרקע היווני: Sophrosyne והמשמעות המתפתחת שלה
A. משמעות רחבה מקורית (חרמידס של אפלטון)
בדיאלוג זה, בחור צעיר טוען שיש לו sophrosyne, וסוקרטס בוחן אותו דרך הגדרות מוצעות מרובות:
– צניעות נכונה
– לא למהר ברחוב (סוג של ישוב הדעת / קומפוזיציה / יישוב)
– לטפל בעניינים שלך (לא להיות נפש רחבה)
– שליטה עצמית בכל הדרכים
אף אחת מההגדרות הללו לא כוללת הנאות פיזיות ספציפית. כולן על להיות מענטש במובן רחב – מה שעשוי להיקרא אדלקייט (אצילות/עידון).
מסקנת סוקרטס בדיאלוג: כולם אומרים שהבחור הצעיר הזה הוא בעל הגדול ביותר של מעלה זו, אבל מכיוון שהוא לא יכול להגדיר אותה, הוא לא יכול באמת להחזיק בה (השיטה הסטנדרטית של סוקרטס להטריד אנשים).
השלכה: Sophrosyne במקור פירושה משהו רחב מאוד – שליטה עצמית כללית, קומפוזיציה, עידון, אצילות אופי. רק מאוחר יותר (דרך אריסטו והמסורת שלאחר מכן) היא הצטמצמה לפירוש ספציפי של מתינות לגבי הנאות פיזיות.
—
[סטייה צדדית: מעלות בלתי ניתנות לתרגום תרבותית]
כמה מעלות קיימות רק בשפות מסוימות – למשל, “courtesy” באנגלית, שאין לה מקבילה טבעית ביידיש. מושגים מוסריים מסוימים קשורים לשונית ותרבותית.
—
[סטייה צדדית: חוסר התרגומיות של “אדל”]
המושג היידישי/עברי של “אדל” (איכות אופי המשובחת בהקשרי שידוכים) מתנגד לתרגום לאנגלית. מועמדים שונים מוצעים ונדחים:
– “Timid” – נדחה, אם כי השפת אמת הציע שביישנות עשויה להתקרב ל-sophrosyne
– “Refined” – הניסיון התרגום הנפוץ ביותר, אבל זה עובד רק כמילה נרדפת לאנשים שכבר יודעים מה “אדל” אומר; למי שבחוץ, “refined” מציע הערכה לאמנות יפה, לא האיכות המוסרית המיועדת
– “Well-mannered” – גם נדחה כלא לוכד את זה
“אדל” היא איכות מוסרית בלתי ניתנת לצמצום המוכרת באופן חוויתי (“אתה צריך לראות כשהוא אדלער גיי, אתה יודע מה זה אומר”) והיא אחת מתכונות האופי המוערכות (מעלות) בהערכות שידוכים, ישימה לשני המינים. יש אפילו את המושג של “אדלער גוי” או “אדלער חיה” – מציע ספקטרום של איכות זו אפילו מחוץ להקשר היהודי.
—
XIX. Sophrosyne ברפובליקה של אפלטון: הנפש התלת-חלקית
A. הנפש התלת-חלקית של אפלטון וארבע המעלות הקרדינליות
הרפובליקה של אפלטון מחלקת את הנפש לשלושה חלקים:
1. חלק תאבוני (כוח התאווה / תשוקה)
2. חלק נלהב (thumos / כעס, השראה, רוח)
3. שכל (חלק רציונלי)
כל חלק קשור בדרך כלל למעלה:
– שכל → חכמה
– רוח → אומץ
– תאווה → נאמר בדרך כלל שיש לה מתינות (sophrosyne)
אולם, אפלטון דוחה במפורש שמתינות היא כראוי מעלה של התאווה. תאווה, עבור אפלטון, אין לה מעלות משלה. במקום זאת, sophrosyne/מתינות היא מעלה פוליטית או יחסית: היא אומרת שהחלק התאבוני עומד ביחס הנכון של כניעה לחלק הנלהב ולשכל.
B. הבחנה בין Sophrosyne לצדק
– חכמה היא פשוט ידיעה – היא שייכת לשכל באופן מהותי
– אומץ שייך לחלק הנלהב באופן מהותי
– Sophrosyne ייחודית בהיותה על ויסות תאווה על ידי שכל (והמעלות הצאצאיות שלה)
– צדק הוא על שיש הכל בפרופורציה נכונה – שזה שונה מהיחס הכניעה שמגדיר sophrosyne
אז sophrosyne נשארת כללית מאוד באפלטון – היא לא שייכת לתאווה עצמה אלא מתארת תאווה שנמצאת תחת שליטה של שכל או רוח. זה מקביל למושג הרבני של כובש את יצרו.
C. המודל של אפלטון כ״מלחמת היצר”
הדימוי של כובש את יצרו כולל אומץ ומלחמה (“מלחמת היצר”). זה מתחבר לאמרה התלמודית לעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע. מודל הרפובליקה של אפלטון הוא בעצם חשבון מלחמת היצר: תאווה רוצה דבר אחד, ואתה כובש אותה דרך רוח המונחית על ידי שכל. מסגרת זו מאפשרת במפורש מקום לאקרסיה (חולשת רצון) ובעיות קשורות – אכן, היא מעוצבת להתמודד איתן. זו בדיוק הסיבה שאפלטון מניח שלושה חלקי-נפש.
—
XX. האלטרנטיבה האריסטוטלית (שהרמב״ם עוקב אחריה)
A. הנפש הדו-חלקית של אריסטו מול הנפש התלת-חלקית של אפלטון
אריסטו דוחה את מודל מלחמת היצר. הוא מאמין בנפש דו-חלקית:
1. חלק רציונלי
2. חלק לא-רציונלי – מחולק ל:
– לא-רציונלי לחלוטין (חלק תזונתי – לא רלוונטי לאתיקה)
– חצי-רציונלי – מסוגל להילמד ולהתרגל
החלק החצי-רציונלי הזה הוא על מה שמידות עוסקות. אריסטו מאמין שאתה יכול לאמן תשוקה עצמה – לא רק לשלוט בה מלמעלה. החלק התאבוני/מתאווה (לא החלק התזונתי) יכול להתחנך דרך התרגלות.
B. הצמצום של אריסטו ל-Sophrosyne
מכיוון שאריסטו מאמין שתשוקה יכולה להיות מאומנת (לא רק מבוקרת), הוא מצמצם באופן דרמטי את המשמעות של sophrosyne:
– זה לא שליטה עצמית כללית
– שליטה עצמית (enkrateia/להיות “encratic”) היא רק שלב בדרך למעלה, לא מעלה עצמה
– מעלה אמיתית פירושה שאתה כבר לא צריך להפעיל שליטה – התשוקות שלך כבר מאומנות כראוי
– Sophrosyne פירושה ספציפית לאהוב את הדברים הנכונים בתחום ההנאה הפיזית – זה כל התחום שלה
– אריסטו מחלק מעלות לפי אובייקט התשוקה שלהן, לא לפי חלקי הנפש (בניגוד לארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון המבוססות על מודל הנפש התלת-חלקית)
– זה מניב את הרשימה הארוכה הרבה יותר של אריסטו של 9-12 מעלות (הספירה המדויקת שנויה במחלוקת), במקום ארבע המעלות הקרדינליות של אפלטון
—
XXI. קריאת הרמב״ם לזהירות כיראת חטא – מוסבר במלואו כעת
עם הרקע האריסטוטלי שהוקם, הטיעון מגיע למסקנתו:
– הרמב״ם עוקב אחרי אריסטו, אז עבורו זהירות = יראת חטא במובן האריסטוטלי המצומצם
– “חטא” בהקשר זה לא פירושו חטא כהפרת חוק (למשל, עבירות הלכתיות טכניות)
– זה אומר המשיכה לחטא – ההנאה של חטא, במיוחד הנאות פיזיות ומיניות
– זה מתיישב עם השימוש של חז״ל: “לטעום טעם חטא” פירושו לטעום את ההנאה של חטא, לא העבירה החוקית; “חטא” בחז״ל מתייחס בדרך כלל לחטאים מיניים
– אז יראת חטא = מישהו שאימן את עצמו לא לרצות הנאות פיזיות לא ראויות – לא רק מישהו ששולט בעצמו נגדן
ניגוד עם הרמח״ל (קריאה אפלטונית)
– הרמח״ל הוא אפלטוניסט בהקשר זה: עבורו, זהירות פירושה מודעות ושליטה עצמית כללית (ה-sophrosyne האפלטונית הרחבה)
– עבור הרמב״ם, זה שגוי – זהירות היא ספציפית על הסלידה המאומנת מהנאה פיזית לא ראויה (ה-sophrosyne האריסטוטלית הצרה)
– אותו צמצום היסטורי שקרה למילה היוונית sophrosyne (מרחב לצר) קרה למונח היהודי זהירות
—
XXII. תצוגה מקדימה: מונחים קשורים נוספים
יש מונחים קשורים נוספים שעדיין צריך לנתח:
– צניעות
– בושת פנים
אלה נראים לוכדים היבטים שונים של אותה מעלה וצריכים להיבחן במסגרת של הרמב״ם. זה יהיה נושא השיעור הבא.
תמלול מלא 📝
מעלת הזהירות: הבנת המתינות בהנאה על פי שמונה פרקים לרמב״ם
פרק א: מבוא ללימוד המעלות בשמונה פרקים
מורה: כן, זה השיעור. כן, זה טוב. זה השיעור. השיעור הוא ככה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה. אנחנו לומדים את המידה הראשונה שהרמב״ם מזכיר כאן, שנמצאת בספר הזה שנקרא שמונה פרקים, פרק דלת, זוכרים?
תלמיד: איך זה נקרא?
מורה: הספר הראשון בשמונה פרקים.
תלמיד: לא.
מורה: פרק דלת.
לרמב״ם יש רשימה. המטרה שלו כאן היא לא באמת לתת רשימה, אבל יש לו רשימה. הרשימה שלו היא כאן בדרך אגב, שכפי שדיברנו, אני חושב, בשיעור קודם, אולי באחרים בסדרת היידיש. הוא מנסה להגיד לכם שהמעשים הטובים, ולכן המידות הטובות, מה שהוא קורא מעלות – מעלות, נכון? אנחנו קוראים להם לפעמים מעלות.
אבל בכל מקרה, כן, הוא אומר ש- מה הבעיה?
תלמיד: זה בחוץ, אל תדאג.
מורה: אתה צריך לדאוג, אבל זה בסדר.
הוא אמר שהוא נותן לנו רשימה של מעלות, בסדר? בדוגמה הראשונה הזאת יש משהו שמתורגם כאן כזהירות. אני לא יודע באיזה תרגום אתם משתמשים. אני הולך לקנות לכם תרגום טוב יותר. יש תרגומים שונים, בסדר? בערבית זה נקרא אל-עפה או עפה, ובתרגום של רבי שמואל אבן תיבון זה נקרא “זהירות”. ועכשיו אף אחד לא יודע מה זה הזהירות. יש לנו כבר את הדף על מה זה הזהירות, בסדר?
תלמיד: אף אחד מכם לא יודע?
מורה: עשינו. כן, עשינו את זה. אמרנו לכם את זה. ועכשיו אנחנו הולכים לדבר על זה יותר.
פרק ב: הבעיה הלשונית של תרגום המעלות
מורה: זה ה- כן, אבל אנחנו זוכרים איך הגענו ממקום אחד למשנהו?
תלמיד: מאיזה מקום לאיזה אחר?
מורה: בסדר, בואו ננסה להבין משהו מאוד בסיסי, כי אני אומר מאוד בסיסי, בסדר? אנחנו עושים משהו כזה. אנחנו לומדים ספר על מעלות, בסדר? בעברית, מתורגם כמידות טובות, מידות טובות, שזה סוג של תרגום מוזר, גם תרגום טוב אם אתה אריסטוטלי. אבל זה לא מהמהות של המעלות להיות מידה, נכון?
מידות פירושו מדידות. כמובן, אם אתה מאמין שכל המעלות הן מדידות במובן של להיות אמצעיות, אז זה הגיוני לקרוא להן מידות, נכון? אבל זה לא מהווה את היותן מעלה – זה הנכונות, המידה הנכונה של סוג מסוים של רגש, נכון? משיכה או סלידה בעיקרון זה מה שאנחנו קוראים מידה טובה. זה מה שמידה היא.
אז זה באמת צריך להיקרא משהו כמו תכונות טובות, כמו הקסיס טובה [יוונית: נטיות/מצבים] כמו שהאריסטוטליים היו קוראים להן, תכונות טובות של הנפש. הטוב שלהן מורכב מהיותן המידה הנכונה, נכון?
זה גם כמעט – הרמב״ם קורא לדבר הזה שהן באמת דעות, נכון? זוכרים את הדף הזה? לכן זה נקרא הלכות דעות, לא הלכות מידות, כי מידות זה רק של משהו, ושל מה? של דעות. לכן כתוב בפרק הראשון הזה שצריך שיהיו לך הדעות בכמות הנכונה. זה מה שעושה אותן טובות, בסדר?
פרק ג: למה אנחנו חייבים ללמוד מעלות בודדות
מורה: אבל עכשיו אנחנו דנים במשהו שנקרא ככה, נכון? עכשיו מה שרצינו להגיע לדון בו זה – ואנחנו הולכים להתחיל קצת לחמש דקות היום כי כולם עייפים – אנחנו הולכים להתחיל ללמוד על המעלות הספציפיות האלה והחטאים המקבילים להן, ברור, נכון?
לרמב״ם כאן יש רשימה מאוד מעניינת של תשע מעלות, והוא באמת – הרשימה כאן היא כדי להראות איך כל אחת מהן היא אמצעית, איך כל אחת מהן היא אמצע בין היותר מדי והפחות מדי, שהם הרעים, נכון? הגרסאות הרעות שלהן, החטאים המקבילים להן.
אבל אני חושב ש, וכפי שאריסטו אמר, זו הדרך הנכונה של למידה. מכיוון ש- בניגוד למה שאתם אמרתם – לא, מכיוון ש- מכיוון שבאתיקה היא מדע מעשי, מדע מעשי מורכב מפרטים, נכון? זה לא על ידיעה, זה על עשייה. ואנחנו אף פעם לא עושים כלליים. הדבר היחיד שעושה כלליים הוא השכל. השכל שלך עושה כלליים. זה מה שהוא עושה. הוא מכליל. הוא יודע כלליים.
אבל הפעילות שלך, המעשים שלך, או הרגשות שלך, או ההרגלים שלך, או המשיכות שלך הן תמיד כלפי דבר ספציפי כלשהו, נכון? כמו רופא שלא מרפא מחלה, הוא מרפא אדם חולה. זו הדוגמה העיקרית של מדע מעשי, אומנות מעשית, באמת. ומכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, אנחנו מבינים אותה באנלוגיה של רופא, כפי שהרמב״ם אמר, כפי שלמדנו עוד מסוקרטס, לפחות, שהאתיקה היא על ריפוי הנפש, וכנראה אפילו לפני כן.
אז אנחנו מבינים את זה. אז מכיוון שהאתיקה היא אומנות מעשית, זה לא ממש שימושי לדבר על זה באופן מופשט במובן, בסדר, כל החטא הטוב – כל המעלות הטובות, כל המידות הטובות של רגש ורצון, או תאווה, איך שאנחנו קוראים לזה, הן האמצעיות שלנו. בסדר, זו צורה מאוד כללית של כולן, אבל זה לא עוזר לנו הרבה מאוד.
לכן, אנחנו חייבים להראות את זה בפרט. אנחנו חייבים לעבור על הרשימה. ואריסטו אומר שאנחנו הולכים לעבור על הרשימה. הוא לא אומר לנו מאיפה הוא קיבל את הרשימה שלו. דיברתם כאן על רשימה כבר? קצת? אם אתם זוכרים, אתם צריכים להגיד לי. ויש רשימות שונות. ואנחנו צריכים להראות איך כל אחת מאלה היא אמצעית ולהבין כל אחת מהן. אז זו תהיה הדרך הטובה יותר להבין מה זו מעלה וגם איך להשיג מעלות ספציפיות.
בואו נסביר איך לארגן מעלות, כמו היררכית. דיברנו על זה, ודיברנו על כך שהרמב״ם לא עושה את זה, או לפחות בסוג המעלות הזה לא עושה את זה. אין לו היררכיה מסוימת של מעלות, וזה – בסדר, נדבר על זה בעוד שנייה. בסדר, אנחנו לא מדברים על ההיררכיה עכשיו. אנחנו רוצים לדבר על אלו בודדות.
פרק ד: המקרה של זהירות – חידה לשונית ומושגית
מורה: ואנחנו רוצים לדבר על אחת בודדת שנקראת – אז עכשיו יש לנו את הרשימה הזאת. עכשיו, אני רוצה לדבר קצת מנקודת המבט של אחת בודדת כדי לנסות להבין מה זה ולראות לאיזה סוג של בעיות אנחנו נכנסים כשאנחנו מדברים על אחת בודדת, כשאנחנו מדברים על מעלה או מידה, בסדר?
אז בואו ננסה להבין, ואנחנו הולכים להסביר את זה מנקודת המבט של סוג של בעיה פרשנית לשונית, נכון? זו הבעיה. מה הבעיה?
שאם אתה קורא את התרגום של רבי שמואל אבן תיבון כאן, אתה רואה שכתוב שיש מידה שנקראת זהירות, מעלה – זו הדרך של הרמב״ם לקרוא להן כאן – מעלה שנקראת זהירות, והיא בין יותר מדי תאווה ובין לא להרגיש הנאה. זה מה שכתוב. זה ממש מה שכתוב. וזה מראה לך איך הדבר הזה שנקרא זהירות, שכנראה ידעת עליו לפני כן, עכשיו זה נותן לך בהירות טובה יותר על ההגדרה שלו או מה זה ואיך לעשות את זה, שזה שזו מידה אמצעית, מעלה אמצעית, או תכונה אמצעית או מעלה, שהיא בין שני הדברים האלה, ששניהם רעים, נכון? בסדר.
עכשיו מה הבעיה שיש לי כאן? הבעיה היא שאף אחד לא יודע מה זה זהירות. מישהו יודע מה זה?
תלמיד: זו מילה שרבי שמואל אבן תיבון נתן לנו כאן, נכון? אנחנו גם לא יודעים מה המילה הערבית אומרת. במשנה נראה שזה מציין זהירות. המשנה אומרת משהו על זהירות?
מורה: אז בואו – אז בואו נחכה. אז טוב מאוד, טוב מאוד. אז המילה – היא – נראה שאנשים חושבים שזה אומר זהירות, בסדר, נכון? וברור כמו שאמרת, כתוב “הוי זהיר במצווה קלה”. או מה עוד כתוב?
תלמיד: זה מופיע – כמה פעמים כתוב את זה?
מורה: בדיוק פעם אחת.
תלמיד: זה הסיפור?
מורה: אז מה הבעיה הגדולה יותר שיש לנו כאן? אתה יכול לבדוק עכשיו. יש מילה שונה מזוהר, למרות שאתה יכול לעשות דרשות שמבלבלות בין שני הדברים האלה, אבל זה דברים שונים, בסדר? כל הדברים האלה אומרים – ראשית, כל הדברים הם פעלים, נכון? משהו אומר משהו כמו “היה מודע”, “היה מודע”, “היה זהיר”, דברים דומים, נכון? או “בדרך זהירה”, “היה זהיר”, בסדר?
אז המידה הזאת של זהירות היא בין יותר מדי תאווה ויותר מדי הנאה, ופחות מדי הנאה, בעיקרון לאהוב הנאה יותר מדי ולאהוב אותה פחות מדי. זה מה שזה.
תלמיד: לא, זה לא הגיוני, נכון?
מורה: למה זה לא הגיוני?
תלמיד: זה לא שזה לא סוג ההגדרה ההקשרית המסורתית, נכון?
מורה: וזה יהיה בין להיות זהיר מדי ופחות מדי זהיר. מה הקשר שלו להנאה? איך אנחנו נכנסים למושג הזה של הנאה ספציפית? למה בחרנו הנאה? ובכן, אנחנו מדברים על הנאה, ברור. למה זו המילה לתאר את ההתאמה של ההנאה למה שטוב לאנשים? אנחנו לא מדברים על להיות יותר מדי זהיר או קצת זהיר. אנחנו מדברים ספציפית על התמכרות.
הבעיה של תרגום אתיקת המעלות האריסטוטלית לעברית: שמות מופשטים והלקסיקון המקראי
פרק ה: הערכת “זהירות” כאלמנט אסטרטגי במעלה
תלמיד: אני חושב שמה שהוא מתאר כמידה זה זהירות הבאה מזהירות במובן שלעסוק בזה יותר מדי או פחות מדי עשוי להיות לו השלכות לא מכוונות, או שזה עשוי להיות משהו שיכול למשוך אותך פנימה יותר ממה שאתה מתכוון, או שאתה יכול לחרוג מגבול בלי…
מורה: כן, אני מבין את זה, אבל אנחנו יכולים לומר את זה על הכל. כמו, זהירות צריכה להיות האמצע של כעס גם, כי תיזהר לא לקבל יותר מדי כעס או פחות מדי כעס או משהו.
תלמיד: לא, אבל האם הדרך שבה אתה ניגש לזה אידיאלית על ידי זהירות? או האם ה- כמו, זהירות לי גם פשוט נראית שהיא מציינת לא רק אמצע, אלא גם אסטרטגיה.
מורה: בסדר, אבל איך זה – אני לא יודע אם האסטרטגיה הזאת מתאימה באותה מידה לכעס.
תלמיד: היא בהחלט מתאימה לעוד הרבה דברים אחרים.
מורה: כמה? אני לא יודע.
תלמיד: כסף. לא לתת יותר מדי או פחות מדי. אתה צריך להיזהר עם הכסף שלך. אנשים היו אומרים את זה.
מורה: כן, אבל זה זהיר, האסטרטגיה. האם אתה משיג את ההשגה של המעלה הזאת על ידי היותך זהיר?
תלמיד: אה, אנחנו לא נותנים… רק כדי להבהיר, אנחנו לא נותנים… אני לא חושב שאסטרטגיה תהיה פרשנות טובה כי אף אחד מהדברים האלה לא אסטרטגיות.
מורה: אני יודע, אני יודע.
תלמיד: אני אומר שזה למה הוא אולי בחר בזהירות זה כי היא מכילה אלמנט אסטרטגי מסוים בה.
מורה: בסדר, אז אולי. אולי, אבל אני חושב שיש תמיד בעיות עמוקות יותר כאן. בסדר? בואו ננסה לתת לכם את הבעיה העמוקה ביותר שאתם דואגים לגביה.
פרק ו: הבעיה היסודית של מציאת תקדים לשפת המעלות
4.1 הפרויקט של אבן תיבון של תרגום תרבותי
מורה: אתם דואגים לגבי זה. בסדר, טוב מאוד. אתם כבר דואגים לגבי זה, אז אני הולך לנסות לגרום לכם לא לדאוג. מה שאני מתכוון לומר זה שיש כאן ברור בעיה גדולה יותר. בסדר? עכשיו מה הבעיה הגדולה יותר? דיברנו על זה כבר, נכון? מה שתרגומים מנסים לעשות, לפחות במפורש, זה לעשות תרגום תרבותי מלבד תרגום מילולי, נכון? הוא רוצה לתת לנו מילה שאומרת משהו בלקסיקון שלנו.
תלמיד: כן, והלקסיקון בדיוק.
מורה: והוא חושב שזהירות היא משהו שנמצא בלקסיקון אבל היא וזה בערך מה שהמעלה הזאת אומרת, נכון? שאני – כלומר, האם יש תקדים?
תלמיד: אה, בסדר. אז חייב להיות תקדים.
מורה: אבל מה הבעיה? מה הנושא שיש לנו במציאת תקדים כזה? הנושא הוא יותר בסיסי, נכון? ואנחנו הולכים להיות עם הנושא הזה בכל אחד אחר, אני חושב, גם.
6.2 התורה מדברת בפעלים, לא בשמות מופשטים
מורה: הנושא הוא שיש מעט תקדים – לפחות אני יכול לסייג את זה – אבל הנושא הוא שקשה למצוא את המצווה של היות בעל מידות טובות בתורה, נכון? מה הנושא העיקרי?
תלמיד: היא בדרך כלל מדברת בפעלים.
מורה: כי היא בדרך כלל מדברת בפעלים. לתנ״ך אין שמות של דברים. כמעט אין לו שמות. בהחלט אין לו שמות מופשטים, נכון?
תלמיד: כן.
מורה: שמות מופשטים זה דבר רבני. זה דבר פילוסופי. זה למה כבר נתתי לכם את זה – ולמה החכמים הם פילוסופים – כי הם הופכים הכל לצורות, הכל לשמות מופשטים, נכון?
6.3 ההפשטה הנוספת של הרמב״ם: מבניינים פועליים לשמות טהורים
מורה: הראיתי לכם בשבוע שעבר בלמה תסמיל עוכס – שאני עושה את זה צעד אחד יותר אז, נכון? במשנה כתוב למה תסמיל עוכס החורש, הזורע, וכן הלאה. והרמב״ם אומר החרישה, הזריעה. אבל זה בסדר. סליחה, השבוע. אולי למדתי את זה בשבוע שעבר. זה סוג הדבר שהמשנה עושה כל הזמן, נכון? היא לוקחת דברים שאומרים צורת פועל והופכת אותם לצורת שם – השם של הפועל, נכון?
עכשיו המושג הזה בעצם לא עושה את זה כאן. המשנה היא עדיין מאוד, מאוד, מאוד פועלית – מאוד הרבה פעלים. אבל זה עדיין עושה הרבה מזה, נכון?
6.4 השינוי המושגי: ממעשה לבעלות על תכונות
מורה: עכשיו אתם מבינים שמה שאנחנו עושים כאן – כל המושג הזה של מה זה אומר להיות בעל מידה בניגוד לעשות משהו – זה למצוא את צורת השם של הפועל הזה. כי מה זה אומר להיות בעל מידה זה להשתייך לטבע שלך, להיות בעל טבע, להיות בעל סוג של צורה או סוג של תכונה, מקרה של צורה, משהו שקיים בך, שזה מה שאנחנו באמת עוסקים בו – מה שגורם למעשים.
אז אם אתה קורא את התורה, אתה כנראה לא תמצא אפילו אחד – לא רק בתורה, אפילו ב… תהיתי על זה. זו שאלה טובה. אולי יש. אנחנו צריכים למצוא אותם. זו שאלה.
6.5 חיפוש אחר שפת המעלות בספרות החכמה המקראית
מורה: אולי חלק מהמשנה זה – פרקי אבות תוהה על השאלה הזאת. כמו במשלי או בקהלת או בספרות חכמה מוסרית אחרת בתנ״ך, האם אנחנו יכולים למצוא את המושג של מעלה בהם? אתם מבינים למה אני מתכוון? המושג במקום לומר שאתה צריך להיות אדם טוב ולעשות הרבה דברים טובים, לומר שצריך להיות לך מידות טובות, נכון? צריך להיות לך משהו שיש לך במקום משהו שאתה עושה, נכון?
תלמיד: כן, זה יהיה אחד המקומות לשחק בהם, אבל כמובן –
מורה: לא, התורה בעצם אומרת את הסוג הזה של מצוות, אנחנו לא סופרים אותן כמצוות.
תלמיד: כי הוא לא מבין אותן כמשהו שצריך להיות לך. הוא מבין את זה כאומר לך שאתה צריך לעשות את כל השאר.
6.6 המקרה של קדושים תהיו
מורה: לא, כי הוא חושב – בהעדר מילה טובה יותר – אוניברסלי, נכון?
תלמיד: לא, לא בדיוק. הוא לא אומר את זה. אתה עשוי לפרש את זה ככה. הוא אומר את זה כי יש לזה הודעה על שאר המצוות. זו השפה של הרמב״ם, נכון? זה מוסר, זו רטוריקה על כל השאר. כי תוכן המידע שזה מכיל אומר לעשות את כל מה שכתוב. קדושים תהיו – הרמב״ם מביא מדרש שאומר, קדושים תהיו, ואין שום דבר לעשות חוץ מלעשות את כל השאר.
אתה אולי צודק שזה משהו ש- מה שאתה הופך אחר כך – אבל זה לא מדויק למה שהרמב״ם אומר. זו מצווה לפחות. זה אולי נכון גם, אבל זה לא מה שהוא אומר שם.
פרק ז: הפער פועל/שם בשפה המקראית
7.1 היעדר ציווים “להחזיק” בתכונות
מורה: אז זו השאלה: האם יש איזה ציווי או איזו מצווה – אפילו כמו שאמרתי, אפילו בספרות החכמה, אפילו במקומות שבהם היא נותנת עצה מוסרית יותר במפורש – האם יש דרך כלשהי שבה היא מדברת על להיות סוג, להפוך לסוג של אדם, להחזיק בתכונות מסוימות, נכון? קנינים אנחנו קוראים להם, נכון? מלכאת בערבית – דברים שיש לך.
אולי יש. אולי יש. אבל כמובן שיש לנו בעיה של שפה, נכון? אנחנו לא יודעים איך לקרוא את העברית. עברית מקורית היא משהו שאנחנו לא יודעים, ולכן הרבה אנשים יסתובבו ויגידו, אתה יודע – אתה יכול לשמוע כזה – אני מצטער, אתה יכול לשמוע איזה בחור אחר ששם לב לזה ואומר, “כן, כי הדרך היהודית של חשיבה, הדרך העברית של חשיבה, היא לחשוב במעשים כי אנחנו הרקליטיים. אנחנו לא מאמינים באף צורה קבועה.”
אבל זה כנראה שטויות. אין סיבה אמיתית לחשוב את זה. כל השפות הישנות או הפרימיטיביות יותר מדברות בצורת פועל בעיקר, והתנ״ך, כנציג של רגיסטר ישן יותר בשפה, הולך להיאלץ לדבר ככה. זה לא אומר שאין להם את המושגים האלה. זה רק אומר שככה הם מדברים.
7.2 הדוגמה של *יראת שמים*
מרצה: זה אומר חצי מיליון פעמים—אבל אף פעם לא הרבה—אבל זה לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. למישהו יש *יראת שמים*. אבל זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך *יראה*. זה אומר *ליראה*—זה פועל, נכון? לא להיות בעל יראה. זה אומר *ליראה אותו* או את ה׳, שזה גם סוג של פועל—כלומר אני עושה משהו. אבל הפסוק לא אומר שצריך להיות לך—שצריך להיות לך—שצריך להיות לך *יראה* או שצריך להיות לך *אהבה*. אנחנו מדברים ככה בצורה מאוד טבעית. אנחנו מדברים ככה. אבל זה לא אומר, והחומש לא אומר, והתנ״ך לא אומר.
7.3 המקרא כן מתאר אנשים כבעלי מעלות
תלמיד: כלומר, זה מתאר אנשים כבעלי מעלות. יש—
מרצה: אוקיי, טוב מאוד. טוב מאוד. אז מה? יש—טוב מאוד. מה ההבדל? מה שההבדל הוא—
תלמיד: לא, לא רק באיך שאתה מדבר. ההבדל הוא לדבר על שני דברים שונים.
פרק 8: ההבחנה המושגית בין פעולה לאופי
8.1 החזקת תכונות מול ביצוע פעולות
מרצה: כשאנחנו אומרים שצריך להיות לך *יראה*, אנחנו לא מתכוונים לך כאדם כסוג של דבר שמסוגל להיות בעל *מידות* מסוימות, נכון? משהו מסוים לגביך שהוא מה שגורם לך לעשות דברים. זה מאוד נבדל מהפעולה. הפעולה גורמת לזה וזה גורם לפעולה, כפי שאנחנו ממשיכים לדון. אבל זה משהו נבדל, נכון?
אם מישהו חשב שאפשר לעשות דברים טובים בלי להיות אדם טוב, זה לאט לאט יהפוך אותך לאדם טוב. אבל בינתיים, אתה לא, נכון? ואתה יכול להיות אדם טוב בלי לעשות דברים טובים בצורה מוגבלת, נכון?
תלמיד: זה לא בא מהטבע שלך.
8.2 המסגרת של שלמות אנושית כהחזקה
מרצה: כן, אז יש דבר אחר. כשיש לנו את הרעיון הזה של השלם להיות בן אדם מושלם, שאומר להיות בעל כל השלמות של בן אדם—שיש לו, כמובן—שיש לו את זה אומר…
היעדר שפת מידות מופשטת בעברית המקראית והרבנית
האם התורה מדלגת על ה״שלב העיקרי” של המידה?
תלמיד: אז אתה אומר שהשפה של התורה בעצם מדלגת על השלב העיקרי?
מרצה: לא, היא לא מדלגת על השלב העיקרי, המעשה. היא מדלגת על סוג של התוצאה או הסיבה.
תלמיד: הדרך שאתה מגיע לשם.
מרצה: יש לה את הדרך שאתה מגיע לשם. לא, אין לה, בדיוק כמו, נגיד, ליראה. ליראה אומר לפחד, לא להיות מישהו שיש לו יראה. ההיפך—מה זה? מה זה אומר לפחד, מה המילים האלה של סוג של רגש בתורה אומרות, זו בעיה אחרת. אבל אין—זה אף פעם לא אומר שצריך להיות לך יראת שמים. זה אומר שצריך להיות ירא שמים. איך אתה הופך לירא שמים? זו שאלה אחרת. אולי על ידי עשיית מצוות.
תלמיד: אפילו במקרים שזה כן, כמו אנחנו…
מרצה: טוב מאוד. אז מה שכן יש לנו—זה מאוד נדיר—כן יש לנו דברים כמו יש שמות תואר, נכון? כן יש לנו דברים שהם איזה סוג של אדם אתה. כן יש לנו את זה, כמו אפילו אני חושב שאפילו בהתחלה יש דברים כמו איש צדק, נכון? איש צדק הוא אדם שיש לו צדק, נכון? זה לא בדיוק אדם שפועל בצדק. אתה הופך לסוג כזה של אדם, נכון? זה הופך לשם התואר של הישות, של הנושא, של המהות, מה שזה לא יהיה.
העברית המקראית מתארת אנשים דרך מידות, לא מידות כרכוש
להיות אדם—הוא צדיק, נכון? הוא חכם. היא אשת חיל, כמו שאמרת. הוא טוב לב. זה לא… זה פשוט… זה מתאר את האדם דרך המידה, לא את המידה כשייכת לאדם.
תלמיד: בדיוק, בדיוק.
מרצה: זה מתאר—זה מאוד אתיקה של מידות בכל זאת. זה מאוד על איזה סוג של אדם אתה. אבל אין לזה—מה שאין לזה זה הפירוט, נכון? מה שאין לזה זה לדבר על מידה, מידה ספציפית, לפחות זה משהו שיש לאדם. אנחנו לא אומרים יש לו צדקות. אנחנו לא אומרים שיש לו את המידה של צדק או צדקות. איך היינו אומרים—אנחנו מדברים על כמה דברים כאלה, אבל זה כן אומר שהוא צדיק, בניגוד לזה שהוא עושה צדק, נכון? צדיק הוא מישהו שעושה צדק. בשלב מסוים הוא הופך לצדיק.
המקרה של תכונות ה׳
תלמיד: המידות של הקב״ה מפוצלות קצת במובן שזה—רובן, חלקן הן חנון, רחום—
מרצה: נכון, אבל אני מניח שאין לנו פועל ספציפי, שם תואר ספציפי שאומר אתיקה של מידות כמו שמובן.
תלמיד: לא, כי—כן, כי—כי טוב, כמה דברים אין לנו מילים בשבילם. כמו איך אנחנו אומרים מה שנקרא—
תלמיד: נושא עוון?
מרצה: לא, זה—מה—איך אתה מקבל—איך אתה מוסיף—אוקיי, אין מילה טובה לזה. זה מה שקורה בכל מקרה. הדברים האלה כמו, כן, אבל נושא עוון הוא מישהו שעושה נושא עוון או מה שזה לא יהיה, וכן הלאה. כן, אולי אפילו שם תואר.
צורות השמות המופשטים החסרים: בעיית ה”-ות”
אבל אז שאין לנו את זה, אבל אין לנו את הדיון במידות כדבר בפני עצמו. אני לא חושב שיש בשפה המקראית בתנ״ך. כן, כמו שאמרת איש מלחמה, כל הדברים האלה. כמו שיש לנו את הפעלים האלה מחוברים לנושא. כן דברים כאלה, אבל אין לנו כאובייקט של ניתוח בפני עצמו. אין לנו, כמו, מלחמתיות או חסידות, נכון? כל ה-ויות? כל ה—
תלמיד: ות, כמו—יש לנו? על מה אני חושב?
מרצה: כן, זה כן, נכון? כעסנות, כן.
תלמיד: ות, בדיוק, ות. כן, כן, לא עזרתי למה שאמרת.
מרצה: ויות, כן בדיוק. אין שום ויות שאני יודע עליהן, טוב מאוד. או מעט מאוד. אולי יש. בכל פעם שאני אומר את הדברים האלה, אז אני מגלה שהייתי—אני חושב שאני אמן ואני פשוט לא יודע את המגע של מילה מסוימת. אבל זה בעצם מעניין שה-ות מאוד דומה ל-יות. במילים אחרות, בעברית זה יהיה חסידיות.
תלמיד: כן, יש בעיה כי שוב, שוב זה יכול להיות שפה. כמו בעברית יש מעט מאוד יות. המילה יש לא קיימת בעברית, נכון?
[סטייה: המילה “יש” באנגלית מול עברית]
מרצה: היא, כמו “זה יש,” מה? זה הוא. אבל רק יש—באנגלית אנחנו אוהבים לשים את המילה יש בכל דבר. להיות או יש, מילים כאלה. הוא אומר הוא יש. זה שונה. אבל בעברית אתה פשוט אומר—באנגלית אנחנו אומרים דברים כמו “הוא נמצא בבית” באנגלית, נכון? מה ה-נמצא הזה עושה? הוא בבית. אם אתה מדבר עם אנשים שמדברים שפות שונות, הם תמיד מדברים ככה כי באנגלית יש את ה-נמצא האקראי הזה בלי סיבה. “הוא נמצא בבית.” כן, הוא בבית. בעברית היית אומר הוא בבית—הוא בבית, בבית. אנחנו לא אומרים הוא—הוא נמצא בבית. אנחנו יכולים לומר בעברית מודרנית אתה יכול להוסיף נמצא לכל משפט. הוא נמצא בבית—הוא נמצא בבית. זה קצת ארוך מדי בלי סיבה. אבל בעברית עתיקה ואפילו במשנה, אין את ה-נמצא האקראי הזה. אז זה כמו הגזמה של כמה נמצאות יש.
תלמיד: כן, אתה צריך לדעת את ההגדרה של נמצא.
מרצה: כן. אבל לא, זה לגמרי עודף. זה לא באמת עושה כלום. אבל בכל מקרה, יש את הדבר הזה. אבל אני חושב שיש ניתוח אובייקטיבי. יש רמה של הבנה כאן שאתה לא מקבל מפשוט קריאת ה—כלומר, זה מועיל לשפה מופשטת כי זה נותן לך זיהוי.
תלמיד: נכון, נכון. זה הופך הכל למשפט מופשט.
מרצה: לא הכל באמת ככה. כמו אני נמצא בבית, אני לא נמצא בבית. אני בבית. למה אני צריך להיות בעל הנמצא כאן? מה זה עושה? אבל אולי אנגלית היא שפה כל כך פילוסופית שהיא מקבלת את רמת ההוויה בכל מקום. אני לא יודע.
[סוף הסטייה]
הטענה המרכזית: *מידות* כאובייקטים מופשטים נעדרות מהתנ״ך
בכל מקרה, בשפות העתיקות שאנחנו קורים אין—אז מה שאני מנסה להגיע אליו זה אולי זה מקרה ספציפי של זה. גם אין מידות. אין לנו מידת הכעס. יש לנו כעס ואולי אפילו את זה—אני לא יודע אם יש בתורה—אבל יש דברים כאלה. הם על תכונות, הם על פעולות, אבל אין באמת כמו המילה מידת—מה שהמילה הזו מידת הכעס עושה, שזה משהו שיכול להיות לך. “יש לו מידת הכעס.” אין לנו את השפה הזו כמעט אף פעם בתנ״ך שאני יודע עליו, לא בצורה מפורשת כזו. שוב, לא אומר שהם לא ידעו. אולי—אולי השפה—אנחנו יכולים לדון. אני לא משוכנע שהשפה מוכיחה את זה. אני רק אומר לך רמה של שפה, רמה של שפה שקשה למצוא, וזו הסיבה שתתקשה למצוא את המידות של להיות בעל תאווה, נכון? או משהו כזה במקרא.
החכמים כפילוסופים—אבל עדיין שאלה
עכשיו, בלשון החכמים, כמו שאמרתי, החכמים בהחלט פילוסופים. הם בהחלט אוהבים למצוא דברים כאלה. אבל עדיין יש שאלה אם יש להם משהו כמו מה שאנחנו קוראים מידות או מידות. יש שאלה. אני חושב שהתשובה חייבת להיות כן, אבל רוב האנשים לא יודעים איך לקרוא את זה. אבל יש כאן שאלה. האם יש לחכמים ויות?
רשימות מידות יווניות מול מקורות יהודיים: בעיית המתינות
אם אני מחפש את המילה הזו למתינות, שזה מה שאני מחפש—סופרוסינה ביוונית. ליוונים, לפחות מנקודה מסוימת, לפחות מזמנו של אפלטון, אולי לפני—יש שאלות דומות ביוונית—יש רשימות של מידות, כמו ארבע המידות הקרדינליות שאפלטון לימד אותנו ברפובליקה, שהן ארבע המידות האלה, ארבע המידות העיקריות: אומץ, מתינות, חוכמה וצדק. אלה כמו ארבעה דברים טובים שאנשים צריכים להיות בעלי, נכון? וגם כמובן צריך להיות—אדם צודק נקרא צודק וכן הלאה. אדם מתון נקרא מתון. מישהו שיש לו מתינות נקרא מתון. אבל גם אנחנו מדברים עליהם כאובייקטים של ניתוח בפני עצמם, כמו “מה זה מתינות?” שיש לזה את השאלה הזו מלבד רק לשאול “מה זה אדם מתון?” כמובן שזו אותה שאלה, אבל אנחנו מדברים על זה כמשהו שיש לאדם.
סוג השפה הזה—לא ברור לי איפה היית מוצא את זה. יש שאלה. אתה אולי יכול להגיד לי את התשובה, אבל יש שאלה של איך ואיפה היינו מוצאים את זה.
הבעיה מיושמת על *פרקי אבות*
תלמיד: סוג הניתוח הזה של הפשטה נעשה עם פעולות בכל זאת בצורה מסוימת, כמו סוכה כיצד סוג של דבר, כמו שבו אנחנו מנסים למצוא את הפעולה האידיאלית ביותר.
מרצה: כן, אבל למשל, מה שהשאלה היא שמובילה אותנו לתשובה של מידה טובה היא ביניים—איפה היינו מוצאים את זה? אנחנו יכולים למצוא את שביל ההבנה. אם אנחנו מבינים, נגיד, סוכה כיצד הוא הכי אידיאלי, אז אנחנו יכולים להבין את הנדיבות.
תלמיד: כן, אבל הם לא שואלים את השאלה הזו.
מרצה: אתה יכול להבין הרבה דברים. אני לא אומר שהם לא כאן על להיות אדם טוב. אף אחד אף פעם לא אמר את זה. לא, אני אומר שאנחנו לא הולכים—אם אתה מנסה לעשות רשימה, כמו דוגמה לעשות משהו כזה, נכון? אם אתה מנסה לעשות רשימה של מה הן המידות, נכון? למשל, מקאינטייר חושב שלכל תרבות יש רשימה שונה של מידות שאכפת להם מהן. אנחנו לפעמים עובדים עם המושג הזה, נכון? עכשיו תגיד לי את רשימת המידות שהיהודים, שפרקי אבות אכפת להם מהן.
תלמיד: אבל כל משנה היא עוד אחת מהן.
מרצה: אבל האם יש להם את המילה מידה טובה או מעלה לעבוד איתה? הם ברור שלא, כי אתה רואה שהרמב״ם הפיק הקדמה לתת לנו את המושגים האלה, כי אתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זה לא אומר שאין למשנה אותם, זה רק אומר שאתה לא מיד מקבל אותם מהמשנה. זו הסיבה שאנחנו קורים את ההקדמה הזו לפרקי אבות עם הרמב״ם, כי אתה לא הולך להבין משנה אלא אם כן יש לך את המושגים המופשטים האלה בראש שלך לשים את המשנה לתוכם, נכון?
דוגמה קונקרטית: *זהירות*
אז זו בעיה. אז זו באמת הסיבה האמיתית כשאני אומר, כשאני מתחיל לדבר על זהירות, למשל, ואתה אומר, טוב, אני מוצא משהו שנקרא זהיר, להיות זהיר. זהיר הוא פועל. אתה לא מוצא הרבה זהירות במשנה כדבר להיות, נכון? כדבר שיכול להיות לך או להיות. אפילו אדם זהיר יהיה תואר לאותו אדם, שם התואר לסוג האדם שיש לו את זה. אני אפילו לא יודע כמה יש לנו מזה.
שפת מידות בתורה ובחז״ל: זהירות ויראת חטא
נוכחות רשימות מידות בתורה ובספרות חז״ל
רשימות מידות בתורה
מרצה: אז אני כן חושב, אז שני דברים. אני כן חושב שיש, בחכמים אנחנו בהחלט כן מוצאים תארים כאלה, נכון? ואפילו יותר מהם. כמו שאמרתי בתורה אתה אולי תמצא חמישה, זה יכול להיות צדיק, חכם, או אני לא יודע, טוב לב, או אשת חיל, אולי חמישה דברים כאלה. כמו שיש לנו אנשי חיל, ירא אלוהים, אנשי… אוקיי, זו רשימה יפה של מידות, נכון? מידות לשופט, כמובן, או משהו כזה, או מנהיג. זו רשימה יפה של מידות. לא רשימה ארוכה מאוד, אבל זו רשימה.
התרחבות בספרות חז״ל
בחכמים, אנחנו הולכים למצוא אפילו יותר מידות. אבל החכמים, הם לא שיטתיים לגבי זה, כמובן. אולי הם לא צריכים להיות. ויהיה לנו מאוד קשה לחבר את המידות האלה, לחבר את סוגי האנשים האלה שהם מתארים למילים שיש לנו. אנשים כמו הרמב״ם שיורשים רשימות של מידות מהפילוסופים המוסלמים שלהם או יורשים אותם מהיוונים ומנסים לחבר אותם לדברים שונים. יהיה לך קשה לזהות אותם, נכון?
אבל אנחנו כן הולכים למצוא דברים מסוימים. אז מה שאנחנו הולכים לנסות לעשות זה לנסות למצוא דברים מסוימים, סוגים מסוימים של אנשים או מידות מסוימות או הרגלים או דברים שיש לאנשים שהחכמים מדברים עליהם שנבדלים מהפסוק, נכון? הפסוק לא מדבר במפורש על דברים כאלה או לפחות לא במילים האלה, או אולי אפילו הפסוק ידבר עליהם בצורת פועל, ואז החכמים יתנו להם שם עצם, ולנסות לחבר את זה לזה.
אז אני יכול לתת לך עכשיו כמה פיסות מידע, אוקיי? וזה כמעט 11 בלילה, אז אני לא הולך להאריך יותר מדי על זה. שתי פיסות מידע אני רוצה לתת לך על זה. ראשית, שתי פיסות מידע מצד החכמים, אוקיי?
פיסת ראיה ראשונה: הברייתא של פנחס בן יאיר וזהירות
הצגת המושג זהירות
מרצה: אוקיי, אז תשתמש במילה זהירות. עכשיו המילה זהירות אני חושב שבאה מאתה יודע האנשים מעליה, באה מ, נכון? לא, זהירות.
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: אוקיי, מדברים על מידה של זהירות כי אנחנו צריכים לזכור שהפיזור לא הולך לעזור לנו, זה הולך לעזור לנו בעוד רגע אבל בינתיים אנחנו צריכים למצוא מילה מה?
תלמיד: [תגובה לא ברורה]
מרצה: לא, יש ברייתא מאוד מפורסמת שמצוטטת בכמה, אולי יותר מפעם אחת, בתלמוד בבלי, וזה אומר, זהירות מביאה לידי זריזות וכן הלאה, נכון?
סולם המידות
עכשיו המשנה הזו היא מאוד מפורשת, עשינו דף על זה, אני לא זוכר אם היה דף ביידיש על זה, שהמשנה הזו היא מאוד מפורשת סולם של מידות, נכון? יש שלם, אני עושה את זה, אבל יש משנה כמעין סולם של מידות, וזה גם מאוד מפורש, אולי הכי מפורש, הרמב״ם ציטט את זה בתחילת פירוש המשניות לרמב״ם כדי להוכיח את דרך החשיבה שלו, זו אחת המשניות החשובות באמת שמראה לך שלפחות [חכמים] אכן חשבו על התקדמות אנושית במונחים של להיות אדם יותר ויותר טוב, בסופו של דבר סוג האדם המושלם שהוא… זוכרים איך קוראים לסוג האדם המושלם, נכון?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, מה זה הסוג הטוב ביותר של אדם? כי זה רק השני, הסוג הטוב ביותר של אדם, הסוג הטוב ביותר של אדם נקרא נביא, בדיוק, שיש לו רוח הקודש. אולי יכולת להגיד את זה. זה הסוג הטוב ביותר של אדם, נכון?
סיבתיות טבעית בצמיחה רוחנית
אז זה תלוי אם אתה סובר כמוני וכמו הרמב״ם, שבעל רוח הקודש הוא פשוט הסוג הטוב ביותר של אדם. שום קשר לאלוקים, לא שום קשר, אבל לא איזה דבר קסום שאלוקים מכניס לך לראש. אתה יכול לראות את זה אולי ברוח הקודש. זה מה שהוא אמר. מביא לידי פירושו שיש כאן סיבתיות טבעית, נכון? סיבתיות של צמיחה, איזושהי צמיחה, שנוכל לדון בזמן אחר איך בדיוק לתאר אותה. איזשהו להיות סוג כזה של אדם מאפשר לך להיות או אולי גורם לך להיות בשלב הבא סוג האדם הטוב עוד יותר. נכון?
לשון המידות
וזה אומר שאתה מאוד מפורש לא אומר אדם זהיר, נעשה, אדם זהיר וכן הלאה, שזו תהיה הדרך הרגילה, הדרך הסטנדרטית של אנשים לדבר בחכמים, הוא מדבר במפורש על מידות, נכון? הוא מדבר במפורש על תכונות שיהיו לאדם הזה, הוא נותן את הרמה הזו של ניתוח בדיוק, הוא מדבר על זהירות, מביא לזריזות, מביא לענווה ויראת שמים וכל מיני מילים כאלה, נכון? וחכמים ברור שיש להם הרבה מילים כאלה: ענווה, יראת שמים, חסידות, טהרה, קדושה, כל מיני מילים כאלה שמדברות ספציפית על המידות, נכון?
אז זה מספר אחת, עכשיו זה אומר לפי מה שאתה, מה הוא התכוון כשהוא אמר, הגיבור אומר שאלה מאוד חשובה, נכון, אוקיי, זה פיסת מידע אחת, אוקיי.
פיסת ראיה שנייה: המושג החדשני של יראת חטא
רקע: יראת אלוקים בתורה
מרצה: פיסת מידע שנייה היא מילה חדשה שנקראת… מאוד מעניין יש מילה שנקראת… וחכמים מילה חדשה שלא נאמרת בתורה, אוקיי, מה המילה החדשה? התורה אומרת שאתה צריך להיות ירא לו, אוקיי, אתה צריך ליראה את אלוקים, יפה מאוד, יש כבר בבראשית, בספר בראשית, זה על אבימלך, נכון, אפילו בגויים צריך להיות ירא, נכון? אברהם אמר לאבימלך שאין יראה במקום הזה ולכן הם הולכים להרוג אותו ולקחת את אשתו, אז יראה היא כמעין סוג של אדם כמעט כבר בשאלה הזו, מה שזה לא יהיה בדיוק, אוקיי, אבל זה לא ירא…
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: לא, לא, בדיוק זה יראה ההפך. אברהם כשהוא מדבר על זה, המידה הזו שנקראת יראת אלוקים. הוא בהחלט נותן לך שם עצם. יש לא יראת שמים, יראת אלוקים במקום הזה. הוא לא אומר את זה, טוב, כמובן, הוא מדבר על האנשים שלא יראי אלוקים, אבל הוא כן מדבר על זה בדיוק בלשון הזו, נכון?
המונח החדש של חכמים: יראת חטא
בחכמים, יש מילה חדשה שנקראת, מילה חדשה שנקראת, דבר חדש, יראת חטא. שמעתם על זה פעם?
תלמיד: [תשובה לא ברורה]
מרצה: אתה חושב שזה אומר להיות מפחד מ[חטאים]? הם לא מפחידים, איך תהיה מפחד מהם, אבל יש מילה חדשה כזו להיות… אני לא יודע אבל אולי זה נראה נכון, אני לא בטוח, אני לא ממש אוהב את המילה הזו, אני לא ממש אוהב את המילה הזו זהירות, אבל אני אראה לגבי זה, זהירות, הסתייגות או לפחות אוקיי, מודעות…
תלמיד: מודעות.
מרצה: מודעות היא מילה יותר טובה, היזהר נשמע יותר טוב, בכל מקרה לעת עתה, רגע, לא אמרתי שאני לא יודע, הוא אמר שאני לא יודע, יש סוג כזה של… סוג של אדם שנקרא ירא חטא, אוקיי, לא יודע מה זה אומר, מה זה אומר להיות ירא חטא בכל מקרה?
תלמיד: הוא נזהר.
ניתוח יראת חטא כמידה
מרצה: כמו, דבר אחד שזה אומר הוא שיש סוג כזה של אדם, נכון? זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש… חוץ מזה, זה לא אומר בתורה, בוא נגיד את זה ככה. אתה צריך להיות ירא אלוקים, כולם מבינים שאתה צריך לפחד מאלוקים. אולי זה אומר במעשה, אולי זה אומר גם רק לפחד ולהרגיש או משהו כזה. אתה מבין את הנקודה של זה, נכון? אבל יראת חטא, כמו, מאיפה הוא יקבל את הרעיון הזה? למה שמישהו יהיה ירא חטא? כמו, אתה יודע יפה מאוד, אתה יודע איך לעשות אותם, אני מבין את זה, לא צריך לעשות את זה, אבל למה שאני אפחד מהם, מה הטעם בזה, אין… כאן להסלים, איפה המפתח להיות נכון?
תלמיד: כן, אני חושב שזה מתאר הבנה מסוימת של איך הטבע של פעילויות פיזיות מסוימות שמה שזה מתאר…
מרצה: אני חושב שמה שזה מתאר הוא בדיוק משהו שאנחנו קוראים לו מידה, להבדיל ממעשה, נכון? לומר שאתה לא צריך רק להיות אדם שלא עושה חטאים, אתה צריך להיות הסוג של אדם שלא עושה חטאים. עכשיו איך אנחנו מבטאים את זה כפי שאנחנו ממשיכים להסביר, מידה פשוט אומרת אהבה או שנאה. ירא חטא אומר שאתה שונא חטא, נכון? יש לך סלידה מזה. המילה פחד אני חושב היא קצת שם שגוי, זה לא אומר להיות מפחד במובן של כאילו החטא הולך לאכול אותך, זה אומר כמו שאמרתי להיות מודע ל או להיות בעל סלידה מ?
תלמיד: שנאה, אוקיי?
מרצה: ירא חטא יהיה אולי יותר טוב… כן, זה למה אני חושב שיראה מתארת סוג מסוים של… אתה יכול לפטר, נכון? בדיוק. זהירות, יראה לא תמיד אומרת פחד. זה יכול להיות זהירות או משהו כזה.
תלמיד: כן, אבל זה גם מתאר גישה.
מרצה: כן, זה מתאר דבר פנימי, לא חיצוני, לא מעשה, אלא מצב פנימי של האדם, משהו שיש לאדם או שהוא. אני לא אוהב את המילה עייפות כי אנחנו לא רוצים להסביר לך למה, אבל כשאתה אומר עייפות אתה מדבר על כמו כללי… אני הולך להגיע לזה בעוד שנייה, לא עדיין, נכון, וכמו גישה כללית של להיות כמו בחור עם גישה…
תלמיד: חשדן?
הבחנה בין יראת חטא לצדקות גרידא
מרצה: לא, לא, מה שאני מדבר עליו הוא מישהו שלא אוהב לחטוא, תבין ככה. ההגדרה המדויקת של הרמב״ם להבדל בין מישהו שיש לו מעלת המידות לבין מישהו שפשוט עושה את הדברים הנכונים. מישהו שלא עושה את הדברים הנכונים, הוא אוהב לחטוא, הוא פשוט לא חוטא, כמו הבחור אפשי. האפשי היה הקלאסי… ירא חטא הוא בדיוק לא בחור אפשי בחטא, נכון? הוא מפחד מחטא, אז הוא לא אפשי בחטא, נכון? זה ההבדל בין ירא חטא ללא חוטא. לא חוטא זה פשוט צדיק. ירא חטא זה משהו אחר מצדיק, משהו שלא אוהב לחטוא, נכון? הוא נגד זה בעצמו.
אז כאן יש לנו משהו, אני חושב, מאוד ברור.
מידת הפרישות במקורות יהודיים: זיהוי יראת חטא, זהירות ונפש שפלה
הבחנה בין יראת חטא ליראת שמים
מרצה: כלומר, יראת שמים, אולי כן. נוכל לחשוב על זה, אבל פשטות לא אומרת את זה. למרות, קים ליה, איך שתרצה להבין את זה, מה שתרצה, צריך לדבר על זה. אבל יראת חטא במפורש מדברת על חטא. זה אומר שהוא נגד חטא. זה לא אומר, יראת שמים לא נגד השמים. זה משהו קצת אחר מזה, לפחות.
אבל כל מה שאני מקבל מהמילה יראת חטא הזו הוא שיש משהו להיות נגד חטא. אנחנו נכנסים למשהו שנקרא חטא. עכשיו, אני רוצה להמשיך עם זה, אבל אני רוצה לתת לכם עוד פיסת מידע.
פיסת ראיה ראשונה: תרגום הרמב״ם
אוקיי, זה שתי פיסות מידע. עכשיו, תשימו לב שהרמב״ם הקדוש, בכל מקום שכתוב – הוא מתרגם את זה כאותה מילה שאנחנו מתרגמים כ – הרמב״ם מתרגם לזהירות. ובפרק ב׳, שם הרמב״ם נתן גרסה אחרת של רשימת המידות, אומר – אמרתי לכם את זה כבר? יראת חטא היא ה – רמב״ם, רמב״ם הבין כמוני. אנחנו עדיין חסרים צעד, אבל הרמב״ם הבין שיראת חטא היא מה שנקרא אותו דבר סופרוסינה ביוונית, אוקיי? או אל-עיפה בערבית. ככה אנחנו מתרגמים את זה.
וזה הגיוני, כמו שאמרתי לכם. לפחות זה הגיוני שיראת חטא היא לא להיות מפחד מלחטוא כי אתה מפחד מאלוקים או משהו כזה. זה אומר שיש סלידה מחטא, סלידה נצחית מחטא. עכשיו, אילו חטאים? אני חושב שאנחנו חסרים את החלק הזה. אבל לפחות אנחנו מקבלים את זה, אוקיי?
אז זה שתי פיסות מידע שיש לנו. שתי המילים האלה – היראה שכנראה אומרת משהו דומה – לפחות רב שמואל אבן תיבון ואולי אנשים לפניו הבינו שזה לא הפועל של “להיות ירא”. זו סוג של תכונה של להיות משהו יחסית למשהו, להיות ירא יחסית לדברים מסוימים. נדבר בעוד רגע על מה.
ואותו דבר המילה יראת חטא. יש מילים אחרות שאני חושב שגם אנחנו יכולים לקשר עם זה. ומילה שלישית היא – אני יכול לתת לכם מילה שלישית שהרמב״ם נתן.
פיסת ראיה שנייה: נפש שפלה בפרקי אבות
עוד פיסת מידע שלישית: בפרק ה׳ במשנה, כתוב שיש תלמידי אברהם אבינו ותלמידי בלעם הרשע. מה היה לתלמידי אברהם אבינו? איזו מידה, איזו מידה הייתה לתלמידי אברהם אבינו? יש להם סוג אחר של נשמה, נכון?
לתלמידי בלעם יש נפש רחבה. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. לתלמידי אברהם אבינו יש נפש שפלה. מה ההבדל בין נפש רחבה לנפש שפלה?
הרמב״ם אומר שנפש שפלה היא זהירות – עוד מילה לאותו דבר, אוקיי? אז כבר יש לנו שלוש מילים במשנה למידה הזו. ושוב, דרך אגב, המשנה הזו של נפש שפלה היא שוב משנה מאוד מפורשת שמדברת על סוג של נשמה, נכון? זה לא אומר “אל תעשה דברים מסוימים”. זה אומר שיש להם סוג של נשמה שהיא יותר מוגבלת, נכון?
נפש שפלה לא אומרת “נמוכה” – יותר מוגבלת.
תלמיד: לא, אני לא מודאג. זה נשמע מאוד כמו מודאג ולא מודאג. רחבה היא כמו –
מרצה: לא, לא, לא, זה לא מה שזה אומר. רחבה אומרת בעל תאווה. הוא רוצה הרבה. הוא רוצה הרבה. ותלמידי אברהם, אנחנו רוצים פחות. הם לא מודאגים. הם יותר מוגבלים. יש להם שליטה עצמית מסוימת, אפשר לומר, או הגבלה עצמית. הם לא – זה לא על להיות מודאג. המילה “דאגה” היא מילה מאוד רעה שלא נכנסת לכל השיחה הזו. הם מוגבלים עצמית. הם מרוסנים. הם מתונים. אלה תרגומים טובים. אבל זה סוג של נשמה שהיא יותר קטנה, נכון? וזה התמונה שהמשנה משתמשת בה: נפש שפלה.
אני חושב שהיו לי אפילו יותר מילים לאותו דבר, אבל שכחתי עכשיו. אז אלה שלוש מילים לפחות.
סיבוך: הרמב״ם בהלכות דעות
עכשיו אני צריך להגיד לכם משהו מאוד מעניין, אוקיי? עכשיו יש עוד פיסת מידע שיכולה להיות לנו. הרמב״ם ביד – איך הוא קרא לתאווה?
תלמיד: אה, אז הרמב״ם –
מרצה: אה, זה מה שהתכוונתי. בספר היד, במשנה תורה, בהלכות דעות, בפרק א׳, לרמב״ם יש עוד מילים לדבר הזה. תאווה, גוף, הוא קורא – לא, זה הבינוני, הביניים. הוא קורא – וזה עוד – הוא אומר משהו מאוד טוב. הוא אומר – כן, לא, סליחה, אני חושב שזה התרגום, הגרסה שיש לי. כן, אבל חובות הלבבות משתמש במשהו אחר כאן, אז זה קצת יותר מסובך, אוקיי?
לכסף, מה הוא – הוא מדלג – הוא מדלג על חובות הלבבות כאן. הרמב״ם קורא לזה בעל תאווה, הקצוניות. אבל האמצע – מה האמצע? כתוב שיש בעצם אמצע, בינוני, וכתוב לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם.
אה, יש בעיות כאן. אני לא אצליח להגיע לזה. יש לו את המידות. יש לו את המידות, אבל הוא לא מדבר על האמצע הטוב. הוא רק מדבר על המידות הרעות. אתה צריך לזכור, בפרק א׳, אתה לא מקבל שמות לאמצע הבינוני של שום דבר. אתה רק מקבל שמות ל –
תלמיד: כן, מאוד טוב. אבל הטוב והרע הם יותר מדי, יותר מדי, זה יותר מדי, בעל תאווה.
מרצה: אה, הוא פשוט קורא לזה בעל תאווה?
תלמיד: כן.
מרצה: הוא לא קורא לזה –
תלמיד: לא, הוא קורא לזה בעל תאווה.
מרצה: כן.
תלמיד: יש לו נפש רחבה שם גם, אבל הוא מפרש את זה כחלק מהכסף, לא לגבי ה –
מרצה: מפזר.
תלמיד: לא מפזר. רוצה יותר מדי כסף. מפזר, לא נותן מספיק כסף. נותן יותר מדי כסף.
מרצה: אז יש עוד לגבי המשנה השלישית ההיא שאמרתי לכם בפרקי אבות. נראה שיש פירוש אחר בהלכות דעות, אז צריך לחשוב על –
החידה של זהירות כמילה
פיסת המידע שלי, החלק האחר של הפאזל שרציתי לתת לכם הוא משהו כזה: שמתם לב שהדבר הזה של זהירות הוא קצת מוזר. למה זה קצת מוזר? כי זה לא נראה שזה אומר מה שאני מנסה לגרום לזה להיות, נכון?
המילה זהירות אומרת מודעות. מה יש למודעות לעשות עם – זה מאוד ברור לכל מי שקורא את הפרק הזה, את ההגדרה הזו כאן, אפילו את כל הפרק, שהמידה של זהירות היא ספציפית על תענוגות גופניים, אוקיי? בעיקר אוכל ומין. אם אתה יודע על תענוג גופני אחר, אתה יכול להגיד לי ונחשוב על זה. אבל זה מה שהם מדברים עליו רוב הזמן.
וזה לא נראה להיות תרגום טוב לאף אחת מהמילים האלה, נכון? יש אנשים שמתרגמים פרישות – זו עוד מילה שבחכמים, פרישות. דרך אגב, יש לי מילה שלישית, צניעות. יש לי עוד רשימה ארוכה שלמה של מילים שצריך לחשוב עליהן כאן.
הרקע היווני: סופרוסינה והמשמעות הרחבה המקורית שלה
אז מה שאני רוצה להגיד הוא ככה. אני רוצה להגיד לכם פיסת מידע שהיוונים, הם האמינו ברשימת המידות הזו שדיברנו עליה. עכשיו אחת מהמידות שלהם נקראת, כמו שאמרתי, סופרוסינה. סופרוסינה מתורגמת באנגלית, או מלטינית, כ-temperance. זה אחד התרגומים שמועברים אלינו. יש גם תרגומים אחרים.
עכשיו, יש מחלוקת – אולי זה לא מחלוקת, אולי זה יותר כמו התפתחות. יש מחלוקת: מה המידה הזו?
אז נראה שבמקור, המידה הזו, הנקראת סופרוסינה, אמרה משהו מאוד רחב. אפלטון – לאפלטון יש דיאלוג שנקרא כרמידס, ובדיאלוג הזה, זה מדבר על איזה בחור צעיר שטוען שיש לו את המידה הזו. והוא עובר על ארבע או חמש הגדרות שונות שלהם, ובעצם לאף אחת מהן אין שום קשר לתענוגות גופניים. כולן על להיות מנטש, כל מיני דברים מאוד מאוד רחבים.
כמו שהוא אומר שיש לו את הצניעות הנכונה – זו מילה אחת, דבר אחד שיש לו. זה על – הוא אומר על לא לרוץ מהר מאוד ברחוב, אחת מההגדרות המצחיקות האלה שהוא נותן. והוא אומר, “מה אתה מתכוון? מה רע בללכת מהר? למה אתה צריך ללכת לאט?” אבל איזשהו ישוב הדעת, אדלקייט, נכון?
והיו שם כל אלה מאוד—ואז הוא אומר שאולי זה אומר להתעסק בענייניך שלך. אז כמו שום דבר—והם שמים אותך לכסות. אולי זה אומר להיות מרוסן בכל הדרכים. הוא עובר על כל ההגדרות האלה למילה *sophrosyne*. זה אחד מהשטיקים של אפלטון.
אז נראה שם—והוא אומר, כמו, כולם אומרים שאתה הכי *sophron* [בעל *sophrosyne*] כי היוונים, בעל המידה, הגאנץ של עושר. אבל אתה לא יודע מה זה, או לא יכול להיות. זו הדרך הסטנדרטית של סוקרטס עם צעירים, כמו—
בכל מקרה, נראה כמו—ואם אתה יכול להסתכל על מקורות מוקדמים יותר וכן הלאה—נראה שזה במקור התכוון למשהו מאוד רחב, בסדר? משהו באזור הזה של להיות מרוסן, של להיות—שאנחנו אומרים איידל [מעודן/אצילי], של להיות זה איידל זו אחת המילים, אגב.
נתתי כאן דף—לא, לא היה מספיק דף כאן על כל הנושא הזה. אבל היה פעם דף על איך יש מידות מסוימות שקיימות רק באנגלית, כמו courtesy, שאף אחד לא יודע איך אומרים courtesy ביידיש—
חוסר האפשרות לתרגם “אדל” והצמצום של Sophrosyne: מהשליטה העצמית הכללית של אפלטון לצניעות הפיזית הספציפית של אריסטו
הבעיה בתרגום “אדל”
מרצה: לא, אף אחד לא יודע. “מעודן” עובד רק לאנשים שיודעים מה זה “אדל” [מונח יידיש/עברי לאיכות אופי מעודנת] והם אומרים “מעודן”. אבל תנסה לכתוב את זה ברדיט: “אני מעודן. הוא מעודן. תן מידע לשידוך. הוא בחור מעודן.” מה זה אומר בכלל? הוא אוהב אמנות יפה. הוא מעריך מכוניות מפוארות, לא רק כמו המכוניות השמנות. אני חושב ש״מעודן” זה רק אנשים משתמשים בזה.
לא, הם לא יודעים שזה אומר את זה. אתה יכול להגיד “מעודן” וזה הגיוני בראש שלך שזה תרגום של “אדל”. לא, “אדל” זה לא “מנומס”.
תלמיד: לא, אולי אני פשוט… לא “מעודן”, זה אולי?
מרצה: כן, זה לא אותו דבר.
תלמיד: בסדר, טוב מאוד, בדיוק.
מרצה: אז המילה, אולי התרגום הנכון הוא “מעודן”, אבל זה לא… אתה לא מבין על מה אני מדבר. אתה צריך לראות אחד. הוא בחור “אדל-ער”. אתה יודע מה זה אומר. בסדר, זה אחד מה… שכחתי את הרשימה שלי של שידוכים. קראתי על זה, שמתי לב לזה לאחרונה. אמרתי שיש רשימה של מעלות שיש לך בשידוכים שלך, אבל זה גם אחד מהם: “אדל”. זה מעניין. מידה מעניינת שאנחנו מאמינים בה, לשני המינים.
חזרה ל-Sophrosyne: הנפש התלת-חלקית של אפלטון והמידות הקרדינליות
מרצה: בכל מקרה, כדי לחזור לנקודה שלי, sophrosyne [σωφροσύνη: מונח יווני לצניעות/שליטה עצמית] ביוונית במקור אומר משהו מאוד כללי. ואז אפלטון ב*המדינה* המפורסמת שלו אומר, אפילו אחרי שהוא עושה את החלוקה המפורסמת שלו של המידות לפי ארבעת חלקי הנפש, שלושה חלקי הנפש—זוכרים? זוכרים את שלושת חלקי הנפש שנקראים החלק התאווני, התאווה, המילכה תאווה [החלק המתאווה], ו-thumos [θυμός: מונח יווני לחלק הרוחני], כעס או השראה, רוח, ושכל.
ואז, כמובן, לשכל יש את המידה של חכמה. לרוח יש את המידה של אומץ. ואז הרבה אנשים אומרים—אני לא בטוח, כמו אני חושב שיש שתי דרכים לקרוא את זה באמת—אבל אנשים, אתה אומר לעתים קרובות, או אולי אנשים מאוחרים יותר בוודאי אומרים, שלתאווה יש את המידה של צניעות.
אבל מאוחר יותר [אפלטון] אומר במפורש—ושהצניעות היא לא באמת, אם לא כראוי, מידה של… אחרי… אחרי אין לו מידות. אני עדיין אולי לא מסכים עם זה.
תלמיד: לא, זו המידה של… זו מידה פוליטית.
מרצה: צניעות אומרת שלחלק התאווה יש את היחס הנכון, הוא כפוף לחלק הרוחני ולשכל.
תלמיד: זה לא מה שכל המידות הן?
מרצה: לא, לא כולן. זו… חכמה היא פשוט חכמה.
תלמיד: לא, חכמה לא, אבל האם לא…
מרצה: לא, רוח היא שיש לה אומץ. אין מה לעשות. אומץ זה שיש אומץ. זו היחידה שכזאת. צדק זה שהכל בפרופורציה, וזה שונה.
תלמיד: אני חושב שזה אומר ויסות על ידי השכל.
מרצה: לא, הדבר היחיד שאומר ויסות על ידי השכל הוא sophrosyne, לפי *המדינה*, בדיוק. וכל המידות הצאצאיות שלה.
תלמיד: כל זה?
מרצה: כלומר, כל המידות שיבואו מ…
תלמיד: לא הכל, שום דבר לא בא מזה.
מרצה: זו מידה. זו כמו אחת המידות הגדולות, וזה מה שזה.
Sophrosyne כיחסית ולא מהותית
מרצה: אז זה עדיין מאוד כללי במובן של לא… זה לא… זה לא באמת שייך לחלק התאווה. זה לא שייך לרצון שלך—לא הרצון שלך, סליחה—לתאווה שלך, לרצון שלך. זה שייך… זה שהרצון מקשיב למוח או לרוח אפילו. זה מה שזה. אז זה דבר מאוד כללי.
זה משהו כמו שאנחנו קוראים מעניין: הכובש יצרו יש לו דימוי של אומץ, דימוי של מלחמה. יש לנו את הרעיון הזה של… זה קשור ל… דיברנו על זה כבר. זה קשור לרעיון של אפלטון שהדרך להילחם עם התאווה שלך היא על ידי לחימה, על ידי שיש אומץ, על ידי שיש רוח.
האלטרנטיבה האריסטוטלית: אימון הרצון במקום שליטה בו
מרצה: לאריסטו אין באמת את הרעיון הזה. אריסטו חושב שאתה יכול לאמן… תראה, אריסטו חושב למשהו אחר, בדיוק. אריסטו לא מאמין ב… ה*מדינה* לפחות תמיד תקועה ב… לאפלטון עצמו יש תיאורים אחרים, אבל תיאור ה*מדינה* הוא תיאור מלחמת היצר, נכון? יש לך, התאווה שלך רוצה דבר אחד, ואתה הולך לכבוש אותה איכשהו, או על ידי הרוח המונחית על ידי השכל.
תלמיד: כן, כן, לזה זה מיועד. זה מיועד לפתור את זה. לכן יש לו שלוש נפשות, במפורש.
מרצה: אריסטו לא מאמין בזה, ואריסטו חושב שאתה יכול לאמן את התאווה עצמה. אתה יכול לאמן את החלקים הלא-רציונליים. זוכרים שאריסטו אמר, “אני לא באמת מאמין בנפש התלת-חלקית. אני מאמין בנפש דו-חלקית, שהיא כמו החלק הרציונלי והחלק הלא-רציונלי. אבל יש שני סוגים של חלקים לא-רציונליים. אחד הוא לגמרי לא-רציונלי, כמו החלק התזונתי. והשני הוא חצי-רציונלי כי אפשר ללמד אותו. אפשר להרגיל אותו.” וזה על מה שמידות עוסקות.
תלמיד: אז מה שאתה מרגיל הוא חצי-רציונלי?
מרצה: כן, כי אפשר ללמד אותו. אתה אף פעם לא מרגיל למטה עד לתאוות האהבה.
תלמיד: לא, לא, לא, אין טעם. כמובן שלא. לא התאווה.
מרצה: לא, לא, לא. זו אף פעם לא מידה של התאווה. לא, מה שאריסטו קורא תאווה ואפלטון קורא תאווה זה לא החלק התזונתי. אף אחד לא מדבר על זה.
תלמיד: נכון, נכון, נכון. זה הרצון, הרצון.
מרצה: לא רצון, תאווה.
Sophrosyne נשארת כללית אצל אפלטון אבל מצטמצמת אצל אריסטו
מרצה: אז לפי אפלטון המתקדם, אז עדיין, בגלל השקפתו על איך הדברים עובדים—כמו שנסביר את זה בעוד שנייה עכשיו—אבל עדיין ה-sophrosyne הזו, זהירות, היא מה שאנשים חושבים שזהירות היא: סוג של שליטה עצמית, להיות בשליטה או להגביל את עצמך או דברים כאלה.
תלמיד: זה לא כמו סלידה?
מרצה: לא, לא סלידה. זה מה שאני אומר. זה לא סלידה. זה כי אין אימון של התאווה. יש שליטה בתאווה שלך על ידי המוח שלך או על ידי הבושה שלך, אפילו על ידי תחושת הבושה שלך, על ידי כל מיני דברים שונים… יש הרבה דרכים לשלוט בתאווה שלך: על ידי בושה, על ידי אומץ, על ידי דברים אחרים. אבל זה להחזיק אותה תחת שליטה, להחזיק אותה… איך אנחנו קוראים לזה? מווסתת. או יש לי מילה טובה יותר ששכחתי. זה מה שזה.
זה מה שיהיה משהו כמו היידיש במובן הרחב יותר שאנשים חושבים. בנו ארסטל [אריסטו], שהרמב״ם הולך אחריו, לא מחזיק כך. בנו ארסטל חושב ש, כמו שאמרנו זה עתה, שאתה יכול לאמן את… אתה יכול לאמן… אתה יכול להיות ירא חטא. אתה יכול בעצם לשנוא דברים רעים ולא לאהוב דברים שלא באמת טובים לך וכן הלאה, נכון? וזה על מה, או זה על מה שאימון מוסרי, אימון אתי עוסק.
אפלטון גם מאמין בזה, אבל בואו לא ניכנס לסיפור.
הצמצום של אריסטו של Sophrosyne לתענוגות פיזיים
מרצה: וזה, לכן, הוא גם עושה משהו, ובגלל זה ומסיבות אחרות שכבר דיברנו עליהן קצת, המידות שלו הרבה יותר מפוצלות בעדינות מאשר של אפלטון. לאריסטו יש רשימה של 9, 10, 11, 12—אף אחד לא יודע איך לספור—מידות, וזה לא מאמין בארבע המידות הקרדינליות, כי ארבע המידות הקרדינליות האלה מבוססות על המודל הזה של התלת-חלקי, שלוש פלוס ארבע, או איך שאתה רוצה לחלק את הנפש.
אריסטו חושב שאנחנו לא צריכים לחלק מידות לפי הנפש. אנחנו צריכים לחלק מידות לפי האובייקט של הרצון שלהן, מאז שכל המידות הן על רצון או על יחסים חברתיים. אז המידות לאריסטו מורכבות מהיחס הזה או מהרצון הזה, בכוח של הנפש או בדרך שבה אתה מתאווה לזה. אבל זה תמיד יהיה מחולק לפי האובייקט שלו, לא לפי החלק של הנפש.
ולכן אריסטו אומר שזה, מה שאנחנו קוראים sophrosyne, צריך להיות מצומצם מאוד. וזה לא אומר רק להיות מרוסן. יש לו מידה… אין לו אפילו לגמרי מידה של שליטה עצמית, כי זוכרים, שליטה עצמית היא כשאין לך מידה, נכון? כשאתה enkratic [ἐγκρατής: מרוסן], לא akratic [ἀκρατής: חסר שליטה עצמית], אלא enkratic, kratos [κράτος: שליטה], בשליטה.
ואריסטו חושב שלהיות בשליטה זה רק בדרך למידות. כשיש לך מידות, אתה לא בשליטה. אתה מלא שליטה, אתה יכול להגיד משהו כזה, אבל זה לא ממה שזה מורכב. זה מורכב מהאימון של זה.
Sophrosyne ספציפית על תענוג פיזי
מרצה: כן, אז הוא אומר שב… אה… זהירות, sophrosyne, היא במפורש על… לאהוב את הדברים הנכונים, וספציפית לא רק לאהוב את הדברים הנכונים ב… באזור של תענוג פיזי. זה כל מה שזה עוסק בו. זה הצמצום שלו: צמצום גדול של… של sophrosyne לחלק מאוד ספציפי של חיים מוסריים, חלק מאוד ספציפי של חיים.
וכדי להבין בדיוק איך הוא… איך הוא מחליט על זה, אנחנו צריכים לדבר על זה בנפרד. אבל בכל מקרה, הרמב״ם הולך אחרי הפרשנות הזו של המילה.
הקריאה של הרמב״ם: זהירות כיראת חטא
מרצה: לכן לרמב״ם, זהירות אומרת בדיוק זהירות יחסית. לכן הוא קורא לזה יראת חטא.
עכשיו, אתה מבין שכשהוא אומר חטא, זה לא אומר חטא במובן של כמו, “שכב עם אשתך, אבל לא כשהיא בנידה, כי זה פשוט חטא.” מה שהוא מתכוון זה המשיכה לחטא, נכון? כמו, וזה נכון לחז״ל.
כשחז״ל מדברים על לטעום טעם חטא, הם מתכוונים לתענוג שבו. הם לא מתכוונים לחטא שבו, כמו להיות נגד החוק שבו. חטא לא אומר ללכת נגד החוק. בהקשר הזה, בהקשר של יראת חטא, זה בדרך כלל אומר מישהו שמרוסן. הוא שולט ביצרו, שולט ברצון שלו לתענוגות פיזיים, בעיקר לתענוגות מיניים בחז״ל. חטא, באופן כללי, בחז״ל, אומר חטאים מיניים.
אז, וזו הסיבה שהרמב״ם… זו הקריאה המצומצמת של הרמב״ם של זהירות, זהירות חטא.
ניגוד עם הקריאה האפלטונית של הרמח״ל
מרצה: ובניגוד, כמו, למשל, רמח״ל הוא אפלטוניסט במובן הזה, ולו, זהירות אומרת פשוט באופן כללי להיות מודע ומרוסן. אבל לרמב״ם, זה לא מה שזה אומר, כי הרמב״ם הולך אחרי אריסטו.
והמילה, אותה הלכה שקורית ל-sophrosyne, למילה היוונית, שהיא זהירות, קורית למונח היהודי זהירות, שהוא פחות או יותר תרגום של זה.
מונחים קשורים שיבדקו
מרצה: יש לי עוד מילים כמו צניעות, בושת פנים, שכולן נראות שאומרות דברים דומים אבל לוקחות היבטים שונים של המידה הזו. ותצטרכו לראות אותן ברמב״ם גם. אדבר על זה בזמן אחר.
וכולם צריכים להיות לילה טוב ולהאיר.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Broad and Specific meanings of Sôphrosunê or Zehiurs – Transcript
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Virtues, *Middos*, and the Concept of *Zehirus* in the Rambam’s Ethics
—
I. Framing: What Is Being Studied
The subject is the first *mida* (virtue/character trait) in Maimonides’ (*Rambam*) list found in Shmoneh Perakim, Chapter 4. The Rambam’s purpose in this chapter is not primarily to give a list of virtues, but he provides one *bederech agav* (incidentally) to demonstrate that good actions and good *midos* (what he calls *ma’alos* — “virtues” or “perfections”) are each a mean/intermediate between two extremes.
—
II. Terminological Clarification: Why Are Virtues Called *Midos*?
*Mida* literally means “measure.” If one is Aristotelian and believes all virtues consist in hitting the correct measure (the intermediate) of a feeling — whether attraction or aversion — then calling them *midos* makes sense. However, the essence of a virtue is not *being* a measure; it is a good *quality* or *disposition* of the soul (what Aristotle calls a *hexis*). A more precise Hebrew term would be *tichunos tovos* (good attributes/dispositions).
The Rambam himself calls these things *de’os* (opinions/dispositions), which is why his legal code titles the section *Hilchos De’os*, not *Hilchos Midos*. *Midos* describes only one aspect — the correct *amount* — of a *de’a*. The first chapter of *Hilchos De’os* says one should have the *de’os* in the correct amount, and that correctness is what makes them good.
—
III. Why Virtues Must Be Studied Individually: The Practical Science Argument
Ethics is a practical science, and practical science deals with particulars, not universals. We never *act* on universals — only the intellect deals with universals. Actions, feelings, habits, and attractions are always directed toward specific things.
Analogy: A doctor does not heal “sickness” in the abstract; he heals a *specific sick person*. Ethics is analogous to medicine — it is the “healing of the soul” (*refuas hanefesh*), a principle traced back at least to Socrates.
Implication: Saying “all virtues are intermediates” is a true universal statement but not very *useful*. To genuinely understand virtue and how to acquire it, one must go through the virtues one by one, showing how each is an intermediate between specific extremes. This is what both Aristotle and the Rambam do with their respective lists.
—
[Side Digression: Hierarchy of Virtues]
Aristotle organizes virtues hierarchically, but the Rambam (at least for this category of virtues) does not establish a hierarchy. This was discussed previously and is set aside here.
—
IV. The Central Problem: What Is *Zehirus*?
The first virtue on the Rambam’s list, in R. Shmuel Ibn Tibbon’s Hebrew translation, is called *zehirus* (from the Arabic *al-iffa*).
A. Surface Meaning of *Zehirus*
In common usage and in the Mishnah (e.g., *hevei zahir b’mitzvah kalah*), *zehirus* seems to mean caution, carefulness, being aware/on guard. There is also a homonymous root related to “shining,” but this is a different word despite possible *drashot* (homiletical connections).
B. The Interpretive Problem
The Rambam says *zehirus* is the intermediate virtue located between excessive desire for pleasure (*ta’ava*) and insufficient feeling of pleasure.
If *zehirus* means “caution,” one would expect it to be the mean between being *too cautious* and *not cautious enough*. But that is not what the Rambam says. Instead, he places it squarely in the domain of pleasure and indulgence — it is about the proper attenuation of pleasure to what is genuinely good for a person.
The puzzle: Why does the word *zehirus* — which seems to denote carefulness/caution — end up describing the correct disposition toward pleasure specifically? How did we get from “caution” to “moderation of indulgence”?
—
V. Exploring the “Caution as Strategy” Interpretation
One proposal: *zehirus* might be appropriate because the virtue it names (moderation of indulgence) requires a strategic, cautious approach — one can easily overstep boundaries or be pulled further than intended.
Objection: This logic could apply to any virtue (e.g., anger/*kaas* — be careful not to have too much or too little), so it doesn’t uniquely justify *zehirus* for this particular virtue.
A refinement: *zehirus* isn’t just naming a mean but also a method/strategy for achieving the mean. This is possible but does not reach the deeper, more fundamental problem.
—
VI. The Deeper Problem: Finding Precedent for *Zehirus* in the Jewish Lexicon
A. Ibn Tibbon’s Project of Cultural Translation
Ibn Tibbon is not merely doing literal translation; he is performing a cultural translation — finding a word that already means something in the lexicon of the *Rishonim* (medieval Jewish scholars). He presumably believes *zehirus* has precedent in that lexicon.
B. The Core Difficulty: The Torah Lacks Abstract Moral Nouns
The fundamental problem — which recurs for every virtue-term, not just this one — is that it is extremely hard to find the concept of possessing good *middot* (character traits) as a commandment in the Torah.
Reason: The Bible speaks overwhelmingly in verbs, not nouns, and especially not abstract nouns. Abstract nouns are a rabbinic and philosophical innovation. The *Chachamim* (Sages) are philosophers precisely because they transform actions into forms/abstract nouns.
[Side Digression: The Rambam’s Further Abstraction]
In the Mishnah, the 39 *melachot* (categories of Shabbat labor) are listed as verbal participles (*ha-choresh, ha-zorea* — “the one who plows, the one who sows”), while the Rambam converts them into abstract noun forms (*charisha, zeri’a* — “plowing, sowing”). The Mishnah itself is still very verbal but begins the process of nominalization; the Rambam takes it a step further.
—
VII. The Conceptual Stakes: *Middah* vs. Action
A. What It Means to Have a *Middah*
The entire project of identifying virtues as *middot* (character traits) is essentially the project of finding the noun form of the verb — moving from “doing good things” to “being a good person” / “possessing a trait.” A *middah* belongs to one’s nature; it is a form, attribute, or “accident of a form” that exists in you and causes your actions. This is conceptually distinct from merely performing actions.
B. Searching for Virtue-Language in Biblical and Wisdom Literature
The question: Can we find the concept of virtue as a possessed quality anywhere in the Torah, or even in wisdom literature (*Mishlei*, *Kohelet*, *Pirkei Avot*)? The distinction sought: not “you should do good things” but “you should have good *middot*” — something you possess rather than something you do.
C. The Case of *Kedoshim Tihyu* (“You Shall Be Holy”)
*Kedoshim tihyu* might seem like a virtue-command (commanding a state of being). However, the Rambam explicitly rejects counting this as a separate *mitzvah* in *Sefer HaMitzvot*. He treats it as an *azharah* (exhortation/warning) about all the other commandments — rhetorical reinforcement, not a command to possess a trait. He cites a Midrash: “that you should be holy” = “that you should keep the commandments.” It *might* also imply becoming a certain kind of person, but that is not what the Rambam says in that context.
D. The Verb/Noun Gap Illustrated: *Yirat Shamayim*
We naturally say someone “has *yirat shamayim*” (fear of heaven) as a possessed quality. But the Torah never says “you should have *yirah*”; it says *leyira* (“to fear”) — always a verb. Similarly: *le-ehov* (to love), not “to have *ahavah*.” This is a consistent pattern: the Torah commands actions, not the possession of traits.
[Side Digression: Dismissing the “Hebrew Thought Is Action-Based” Claim]
Some popularizers claim this verb-heavy pattern reflects a distinctly “Hebrew/Jewish way of thinking” that is inherently action-oriented and anti-essentialist (compared to Greek thought). This is probably nonsense: all older/more primitive languages are verb-heavy. The Bible’s register is simply older. It does not mean the people lacked concepts of fixed character traits — it’s a feature of language, not metaphysics.
—
VIII. A Concession: The Bible Does Describe People as Virtuous
While the Torah may not command the possession of traits, it does describe people as virtuous — it characterizes individuals as having certain qualities.
A. The Key Distinction: Commanding Virtue vs. Describing Virtue
Commanding “have *yirah*” = treating the person as a subject capable of possessing *middot*, where the trait is the cause of actions. Describing someone as virtuous = a different speech act; it acknowledges the trait but doesn’t necessarily frame it as a commandment to acquire.
The relationship between action and trait is bidirectional: actions shape traits, and traits cause actions — but they remain conceptually distinct. One can do good things without yet being a good person (actions gradually shape character). One can be a good person without always doing good things (in limited ways).
B. Human Perfection as Possession of Perfections
Being a perfect human being means possessing all the perfections a human being can have — a framework of *kinyanim* (acquisitions/possessions; Arabic: *malakāt*), things that belong to your nature. The philosophical challenge: how to ground this framework in a tradition whose foundational texts speak in verbs and actions rather than abstract character-nouns.
—
IX. The Absence of Abstract Virtue-Language in Biblical and Rabbinic Hebrew
A. The Torah Doesn’t Skip the Process — It Skips the Abstract Naming
The Torah doesn’t skip the process of *how* you become a certain kind of person, but it does skip the abstract naming of virtues as standalone objects. It says *le’yira* (to fear) — a verb — not “you should have *yiras shamayim*” as a possessable trait. It says you should *be* a *yerei shamayim*, not that you should *possess* the quality of fear of heaven.
B. Biblical Hebrew Describes Persons Through Virtues, Not Virtues as Possessions
Tanakh does use adjectives and nouns that describe what kind of person someone is: *tzadik* (righteous person), *chacham* (wise person), *eishet chayil* (woman of valor), *tov lev* (good-hearted). However, these describe the person *through* the virtue — the virtue is not treated as a separable object belonging to the person. We don’t say *yesh lo tzidkus* (“he has the virtue of righteousness”). A *tzadik* is someone who does *tzedek*, and at some point becomes a *tzadik* — but the abstract noun *tzidkus* as an object of analysis is absent.
C. The Case of God’s Attributes
God’s *middos* (*chanun ve’rachum, erech apayim ve’rav chesed*) exist but function as adjectives of the divine being, not as freestanding abstract concepts. *Chanun* is someone who does *chinun*; *nosei avon* might even function as an adjective. The discussion of *middos* as a “thing in itself” — as an independent object of philosophical analysis — is not found in biblical language.
D. The Missing “-ness” Suffixes (Abstract Noun Forms)
Biblical Hebrew largely lacks the abstract noun suffixes equivalent to English “-ness” (e.g., “angriness,” “courageousness”) or Hebrew “-us” (*chasidus*, *tzidkus*). The language has verbs and adjectives connected to subjects (*ish milchamah* — “man of war”) but not abstract nouns like *milchamiut* (“warlikeness”) as independent objects of analysis.
[Side Digression: The Word “Is” in English vs. Hebrew]
English uses the copula “is” pervasively (e.g., “he is at home”) while biblical and Mishnaic Hebrew simply says *hu babayit* (“he in his house”) without any equivalent of “is.” Modern Hebrew can insert *nimtza* but ancient Hebrew does not. English’s constant use of “is” may reflect a more philosophically abstract orientation, injecting “being” into every sentence. The absence of abstract virtue-language in Hebrew may be a specific case of this broader linguistic pattern — Hebrew tends not to reify or abstract in the way that English (or Greek) does.
—
E. The Core Claim: *Middos* as Abstract Objects Are Absent from Tanakh
The word *midda* in the sense of *middas hakaas* (“the trait of anger”) — something a person *has* — is virtually absent from Tanakh. This doesn’t mean the biblical authors didn’t *know* about character traits; it means the language doesn’t operate at that level of abstraction.
F. The Rabbis as Philosophers — But Still a Question
The rabbis (*Chazal*) are “definitely philosophers” who engage in this kind of conceptual work. However, there remains a genuine question about whether they have something equivalent to what we call “virtues” or *middos* in the abstract philosophical sense. The answer is yes, but the concepts are embedded implicitly rather than stated explicitly — most people don’t know how to read it.
G. Greek Virtue Lists vs. Jewish Sources
The Greek tradition — from at least Plato onward — has explicit lists of virtues (the four cardinal virtues: courage, temperance, wisdom, justice) treated as objects of analysis (“What *is* temperance?”). The Jewish textual tradition lacks such lists and such abstract questioning in a direct form.
H. The Problem Applied to *Pirkei Avos*
Each *Mishnah* in *Pirkei Avos* may represent a different virtue in substance, but *Pirkei Avos* does not use the term *midda tova* or *ma’ala* (virtue/excellence) as a working concept. This is precisely why the Rambam had to write his *hakdama* (introduction) to supply these abstract concepts. Without the Rambam’s philosophical framework, one cannot properly organize and understand what the *Mishnayos* are teaching. The *Mishnah* has the content of virtue ethics but lacks the explicit conceptual vocabulary.
I. Concrete Example: *Zehirus*
One might find the verb *zoher* (“to be careful”) or the adjective *zahir* in rabbinic texts, but *zehirus* as an abstract noun — a trait one *has* or *is* — is very hard to find in the Mishnah. Even *adam zahir* (“a careful person”) as a title/adjective for a type of person is rare. This exemplifies the broader gap: the rabbinic tradition implies virtues without naming them as freestanding abstract objects.
—
X. Partial Resolution: Virtue Language Does Exist in Torah and Chazal
A. Virtue Lists in the Torah
Even within the Torah itself, there are *some* lists of virtuous qualities — e.g., the qualifications for judges: “anshei chayil, yir’ei Elokim, anshei emes, sonei batza” (men of valor, God-fearing, men of truth, haters of bribes). This is a genuine list of virtues, but it is short and not systematic.
B. Virtue Language in the Chachamim (Sages)
In the rabbinic literature (Chazal), there are even more virtue-terms. However, the Sages are not systematic about organizing them — and perhaps deliberately so. This makes it very difficult to map their virtue-terms onto the organized lists inherited by thinkers like the Rambam, who received virtue-taxonomies from Arab Muslim philosophers, who in turn inherited them from the Greeks.
C. The Project Ahead
The task going forward: to identify specific kinds of people, virtues, or habits that the Chachamim discuss which are distinct from what the pesukim (verses) say — either because the Torah doesn’t mention them at all, or because the Torah speaks of them only in verb form (actions), while the Chachamim give them a noun form (character traits/dispositions) — and then to connect these to the broader ethical framework.
—
XI. First Piece of Evidence from Chazal: The Beraisa of Pinchas ben Yair and the Concept of *Zehirus*
A. The Beraisa
This is a well-known beraisa (quoted multiple times in the Bavli): “Zehirus mevi’ah lidei zerizus…” (Carefulness leads to alacrity, and so on up a ladder). Key features:
1. It is explicitly a ladder of virtues — a progression of character types, each stage leading to the next higher one.
2. It culminates in the highest kind of person: not merely a tzaddik or chassid, but a navi (prophet) who possesses ruach hakodesh (divine inspiration), and possibly even the capacity for techiyas hameisim (resurrection of the dead).
3. This supports the view that ruach hakodesh is not a magical divine intervention — God doesn’t just “pop” prophecy into someone’s head. Rather, chassidus mevi’ah lidei ruach hakodesh — there is a natural causality of spiritual growth. Being one kind of person naturally causes or enables you to become the next, higher kind of person.
4. Crucially, Pinchas ben Yair speaks in the language of middos (attributes/traits), not actions. He does not say “a person who is careful (*zoher*) becomes a person who is diligent (*zariz*)” — which would be the standard action-oriented way of speaking. Instead, he speaks of zehirus bringing zerizus, anava (humility), yirat chet (fear of sin), chasidus (piety), tahara (purity), kedusha (holiness) — all noun-form middos. This is precisely the level of abstraction that has been argued for.
B. Open Question
What did the Mesillas Yesharim mean by *zehirus*? This is flagged as important but not resolved here.
—
XII. Second Piece of Evidence from Chazal: The Novel Concept of *Yirat Chet*
A. Background: *Yirat Elokim* in the Torah
The Torah already contains the concept of yirat Elokim (fear of God). It appears as early as Bereishis, when Avraham tells Avimelech: “There is no yirat Elokim in this place” — meaning even a non-Jew must have fear of God. Avraham does use the noun form (*yirat Elokim*) here, describing it as a quality a place or people can lack.
B. *Yirat Chet* — A New Rabbinic Concept
The Chachamim introduce a new term not found in the Torah: yirat chet (fear of sin / aversion to sin). Why would anyone be “afraid” of sins? Sins aren’t scary — they’re pleasurable (*geshmak*). The Torah commands us not to sin, but where is the obligation to *fear* sin?
C. *Yirat Chet* as a Paradigmatic Midda
*Yirat chet* is precisely an example of a midda as distinct from an action:
1. It is not about refraining from sin (that would just make you a tzaddik — a righteous person who doesn’t sin).
2. It is about being the *kind of person* who doesn’t sin — having an internal disposition, an aversion to sin.
3. The word yira here does not mean “fear” in the sense of being scared. It means something closer to awareness, wariness, aversion, or even hatred of sin. A better term might be sonei chet (one who hates sin).
4. This maps directly onto the Rambam’s distinction: The Rambam differentiates between someone who has ma’alas hamiddos (excellence of character) and someone who merely does the right things. The latter is the “efshi ve-ma’aseh” person — “I desire [the sin] but I don’t do it.” The yirat chet person is precisely not an “efshi be-chet” person. He doesn’t merely restrain himself; he genuinely does not want to sin.
5. Therefore: Lo chotei (not sinning) = tzaddik (righteous in action). Yirat chet = something beyond a tzaddik — a person whose very character is oriented against sin.
D. Why Not “Wariness” or “Suspicion”?
– “Wariness” — too general, implies a diffuse anxiety rather than a specific character orientation.
– “Suspicion” — wrong connotation entirely.
– “Caution” — closer but still not quite right.
The best description is: someone who doesn’t like to sin — an internal state, not an external action. This is a clear instance of Chazal articulating a virtue/midda that goes beyond the Torah’s action-language.
—
XIII. Distinguishing *Yere Chet* from *Yere Shamayim*
Both *yere chet* and *yere shamayim* share the root *yere* (fear/caution), but they must not be collapsed:
– Yere chet = aversion *to sin* — the object of the fear/aversion is the sin itself.
– Yere shamayim = fear/awe *of heaven* — but one is not “against” heaven; the word *yere* functions differently here.
Methodological warning: The same word does not always carry the same meaning across different constructions. *Yirat Elokim* might have some overlap, but in their plain sense (*pshatus*) they are not the same concept.
Conclusion: From the term *yere chet* alone, we can extract that there is a concept of being internally opposed to *chet*.
—
XIV. The Rambam’s Translation of *Yere Chet*
The Rambam, whenever the Mishnah says *yere chet*, translates it into Arabic as al-iffa — the same word used for the Greek sophrosyne (temperance/self-restraint).
Furthermore, Shmuel ibn Tibbon, in Chapter 2 of the Rambam’s list of virtues, explicitly equates: “zehirus, meaning yere chet” (זהירות כלומר ירא חטא).
Conclusion: The Rambam understood *yere chet* not as “being afraid of sinning due to fear of God” but as possessing an internal aversion to sin — the same concept as *sophrosyne/al-iffa*.
—
XV. Third Piece of Evidence: *Nefesh Shefalah* — The Soul of Avraham’s Students (Pirkei Avot Ch. 5)
The Mishnah contrasts:
– Talmidei Avraham Avinu — who have a *nefesh shefalah* (a “lowly”/limited soul)
– Talmidei Bilam HaRasha — who have a *nefesh rechavah* (an expansive/greedy soul)
The Rambam identifies *nefesh shefalah* as zehirus / al-iffa — the same virtue again.
*Nefesh shefalah* does not mean “low” in a pejorative sense. It means limited, restrained, temperate. The Mishnah is explicitly describing a kind of soul, not merely a pattern of behavior. The students of Avraham want *less*; they are self-limiting. *Rechavah* means *baal ta’avah* (a person of excessive desire). The correct translations are restrained, temperate, self-limited — not “wary.”
Running tally: Three Mishnaic terms now identified as referring to the same virtue:
1. *Zehirus*
2. *Yere chet*
3. *Nefesh shefalah*
—
XVI. Complication: The Rambam in Hilchos De’os — Partial Tension
In *Hilchos De’os* Chapter 1, the Rambam discusses character extremes and the middle path (*derech ha-mivtzonis*):
– The extreme of desire: baal ta’avah — “their soul is never satisfied in pursuing desire”
– The middle path: one who desires only what the body needs
A complication: In *Hilchos De’os*, the Rambam only gives names for the extremes (good or bad), not for the intermediate quality. Also, *nefesh rechavah* is interpreted there in connection with money (not physical desire), creating a possible tension with the Pirkei Avot commentary. This requires further thought but is not resolved here.
—
XVII. The Puzzle of *Zehirus* as a Word — Restated
*Zehirus* literally means awareness/caution, yet the *middah* it refers to is clearly about physical pleasures (food and sex specifically). “Awareness” doesn’t naturally map onto temperance regarding bodily desires. Additional synonyms are noted: *prishus* (abstinence/separation), *tzniyus* (modesty) — all pointing to the same conceptual space but none perfectly capturing it.
—
XVIII. The Greek Background: *Sophrosyne* and Its Evolving Meaning
A. Original Broad Meaning (Plato’s *Charmides*)
In this dialogue, a young man claims to possess *sophrosyne*, and Socrates tests him through multiple proposed definitions:
– Correct modesty
– Not rushing in the street (a kind of *yishuvdigkeit* / composure / settledness)
– Minding your own business (not being a *nefesh rechavah*)
– Self-control in all ways
None of these definitions involve physical pleasures specifically. They are all about being a *mentch* in a broad sense — what might be called *edelkeit* (nobility/refinement).
Socrates’ conclusion in the dialogue: everyone says this young man is the greatest possessor of this virtue, but since he can’t define it, he can’t truly have it (Socrates’ standard method of unsettling people).
Implication: *Sophrosyne* originally meant something very broad — general self-control, composure, refinement, nobility of character. It was only later (through Aristotle and subsequent tradition) that it narrowed to specifically mean temperance regarding physical pleasures.
—
[Side Digression: Culturally Untranslatable Virtues]
Some virtues exist only in certain languages — for example, “courtesy” in English, which has no natural Yiddish equivalent. Certain moral concepts are linguistically and culturally bound.
—
[Side Digression: The Untranslatability of “Adel”]
The Yiddish/Hebrew concept of “adel” (a character quality praised in shidduch contexts) resists English translation. Various candidates are proposed and rejected:
– “Timid” — rejected, though the Sfas Emes suggested timidness might approximate sophrosyne
– “Refined” — the most common attempted translation, but it only works as a synonym for people who already know what “adel” means; to an outsider, “refined” suggests appreciation of fine art, not the intended moral quality
– “Well-mannered” — also rejected as not capturing it
“Adel” is an irreducible moral quality recognized experientially (“you have to see when he’s an adel-er guy, you know what it means”) and is one of the valued character traits (*maalos*) in shidduch evaluations, applicable to both genders. There is even the concept of an “adel-er goy” or “adel-er chaya” — suggesting a spectrum of this quality even outside the Jewish context.
—
XIX. Sophrosyne in Plato’s Republic: The Three-Part Soul
A. Plato’s Three-Part Soul and the Cardinal Virtues
Plato’s Republic divides the soul into three parts:
1. Appetitive part (koach hataavah / desire)
2. Spirited part (thumos / anger, inspiration, spirit)
3. Intellect (rational part)
Each part is commonly associated with a virtue:
– Intellect → Wisdom
– Spirit → Courage
– Appetite → popularly said to have Temperance (sophrosyne)
However, Plato explicitly denies that temperance is properly a virtue *of* the appetite. Appetite, for Plato, doesn’t have its own virtues. Rather, sophrosyne/temperance is a political or relational virtue: it means the appetitive part stands in the correct relation of submission to the spirited part and to the intellect.
B. Distinguishing Sophrosyne from Justice
– Wisdom is simply knowing — it belongs to intellect intrinsically
– Courage belongs to the spirited part intrinsically
– Sophrosyne is unique in being about regulation of appetite by intellect (and its descendant virtues)
– Justice is about having everything in proper proportion — which is different from the submissive relation that defines sophrosyne
So sophrosyne remains very general in Plato — it doesn’t belong to appetite itself but describes appetite being under control of mind or spirit. This is equivalent to the rabbinic concept of “koveish es yitzro” (subduing one’s inclination).
C. Plato’s Model as “Milchemes HaYetzer” (War Against the Inclination)
The imagery of koveish es yitzro involves courage and warfare (“milchemes hayetzer”). This connects to the Talmudic dictum “l’olam yargiz yetzer tov al yetzer hara” (one should always incite the good inclination against the evil inclination). Plato’s Republic model is essentially a milchemes hayetzer account: appetite wants one thing, and you subdue it through spirit guided by intellect. This framework explicitly allows room for akrasia (weakness of will) and related problems — indeed, it is designed to address them. That is precisely why Plato posits three soul-parts.
—
XX. The Aristotelian Alternative (Which the Rambam Follows)
A. Aristotle’s Two-Part Soul vs. Plato’s Three-Part Soul
Aristotle rejects the milchemes hayetzer model. He believes in a two-part soul:
1. Rational part
2. Irrational part — subdivided into:
– Totally irrational (nutritive part — not relevant to ethics)
– Semi-rational — capable of being taught and habituated
This semi-rational part is what middos (character traits) are about. Aristotle believes you can train desire itself — not merely control it from above. The appetitive/desiring part (not the nutritive part) can be educated through habituation.
B. Aristotle’s Restriction of Sophrosyne
Because Aristotle believes desire can be trained (not just controlled), he dramatically narrows the meaning of sophrosyne:
– It is not general self-control
– Self-control (enkrateia/being “encratic”) is only a stage on the way to virtue, not virtue itself
– True virtue means you no longer need to exert control — your desires are already properly trained
– Sophrosyne specifically means liking the right things in the area of physical pleasure — that is its entire domain
– Aristotle divides virtues by their object of desire, not by parts of the soul (unlike Plato’s four cardinal virtues based on the three-part soul model)
– This yields Aristotle’s much longer list of 9-12 virtues (the exact count is debated), rather than Plato’s four cardinal virtues
—
XXI. The Rambam’s Reading of *Zehirus* as *Yirat Chet* — Now Fully Explained
With the Aristotelian background established, the argument reaches its conclusion:
– The Rambam follows Aristotle, so for him zehirus = yirat chet in the restricted Aristotelian sense
– “Chet” in this context does not mean sin as violation of law (e.g., technical halachic transgressions)
– It means the attraction to chet — the pleasure of sin, especially physical and sexual pleasures
– This aligns with Chazal’s usage: “lit’om ta’am chet” means tasting the pleasure of sin, not the legal transgression; “chet” in Chazal generally refers to sexual sins
– So yirat chet = someone who has trained himself to not desire improper physical pleasures — not merely someone who controls himself against them
Contrast with the Ramchal (Platonist Reading)
– The Ramchal is a Platonist in this regard: for him, zehirus means general awareness and self-control (the broad Platonic sophrosyne)
– For the Rambam, this is wrong — zehirus is specifically about the trained aversion to improper physical pleasure (the narrow Aristotelian sophrosyne)
– The same historical narrowing that happened to the Greek word sophrosyne (from broad to restricted) happened to the Jewish term zehirus
—
XXII. Preview: Additional Related Terms
There are additional related terms still to be analyzed:
– Tznius (modesty)
– Boshes panim (shame-facedness)
These seem to pick up different aspects of the same virtue and need to be examined within the Rambam’s framework. This will be the subject of the next class.
📝 Full Transcript
The Virtue of Zehirus: Understanding Moderation in Pleasure According to Rambam’s Shemonah Perakim
Chapter 1: Introduction to the Study of Virtues in Shemonah Perakim
Instructor: Yeah, this is the shiur [lesson]. Yeah, it’s good. This is the shiur. Shiur is like this. We’re studying the first middah [character trait/virtue]. We’re studying the first middah of the Rambam [Maimonides] mentions here, which is in this book called Shemonah Perakim, Perek Dalet [Chapter Four], remember?
Student: What is it called?
Instructor: The first book in Shemonah Perakim.
Student: No.
Instructor: Perek Daled [Chapter Four].
Rambam has a list. His purpose here is not really to give a list, but he does have a list. His list is like here b’derech agav [incidentally/by the way], which as we’ve discussed, I think, in a previous shiur, maybe in the other ones in the Yiddish series. He’s trying to tell you that the good actions, and therefore good midos [character traits], good what he calls ma’alos [virtues/perfections] are—virtues, right? We call them virtues sometimes.
But anyways, yeah, he says that—what’s the problem?
Student: It’s outside, don’t worry.
Instructor: You should be worried, but it’s fine.
He said he gives us a list of virtues, okay? In this first example is something what’s translated here as the zehirus [caution/carefulness]. I don’t know which translation you people are using. I’m gonna buy you one better translation. There’s various translations, okay? In Arabic it says al-ifa or ifa, and in Rav [Rabbi] Shmuel Ibn Tibbon’s translation it says “zehirus.” And now nobody knows what the zehirus is. We have the sheet already about what the zehirus is, okay?
Student: None of you know?
Instructor: We did. Yeah, we did that. We told you that. And so now we’re going to talk about this more.
Chapter 2: The Linguistic Problem of Translating Virtues
Instructor: This is the—yeah, but do we remember how we got from one place to the other?
Student: Which place to which other?
Instructor: Okay, let’s try to understand something very basic, because I’m saying very basic, okay? We’re doing something like this. We’re studying a book about virtues, okay? In Hebrew, translated as midos tovos [good character traits], middos tovos, which is a kind of weird translation, also a good translation if you’re an Aristotelian. But it’s not of the essence of the virtues to be a measure, right?
Middos means measures. Of course, if you believe that all virtues are measures in the sense of being intermediate, then it makes sense to call them middos, right? But it don’t consist of being a virtue—it’s the correctness, the correct measure of a certain kind of feeling, right? Attraction or aversion basically is what we call a good measure. That’s what middah [measure] is.
So it really should be called something like tichunos tovos [good attributes], like good hexis [Greek: dispositions/states], like the Aristotelians would call them, good attributes of the soul. Their goodness consists in them being the correct middah, right?
That’s also almost—the Rambam calls this thing that they really are a de’os [opinions/dispositions], right? Remember this sheet? That’s why it’s called Hilchos De’os [Laws of Character Traits], not Hilchos Midos, because middos is just of something, and it’s of what? Of de’os. That’s why it says in this first perek [chapter] that you should have the de’os in the correct amount. That’s what makes them good, okay?
Chapter 3: Why We Must Study Individual Virtues
Instructor: But now we’re discussing something called like this, right? Now what we wanted to get to discuss is—and we’re going to begin a little bit for five minutes today because everyone’s tired—we’re going to begin to learn about these specific virtues and vices corresponding to them, obviously, right?
The Rambam here has a very interesting list of nine virtues, and he really—the list is here to show how each of them is an intermediate, how each of them is a middle between the too much and the too little, which are the bad, right? The bad versions of them, the vices that correspond to them.
But I think that, and as Aristotle said, this is the correct way of learning. Since—unlike what you people said—no, since in—since ethics is a practical science, practical science consists of particulars, right? It’s not about knowledge, it’s about doing. And we never do universals. The only thing that does universals is the intellect. Your intellect does universals. That’s what it does. It universalizes. It knows universals.
But your activity, your actions, or your feelings, or your habits, or your attractions are always towards some specific thing, right? Like a doctor doesn’t heal sickness, he heals a sick person. That’s the primary example of a practical science, practical art, really. And since ethics is a practical art, we understand it on the analogy of a doctor, as Rambam said, as we learned all the way back to Socrates, at least, that ethics is about healing of the soul, and probably even earlier than that.
So we understand this. So since ethics is a practical art, it’s not really as useful to talk about it in the abstract in the sense, okay, all good vice—all good virtues, all good measures of feeling and wanting, or appetite, how we call it, is our intermediates. Okay, that’s a very general form of all of them, but it doesn’t help us very much.
So therefore, we have to show this in the particular. We have to go through the list. And Aristotle says we’re going to go through the list. He doesn’t tell us where he got his list from. Did you talk here about a list yet? A little bit? If you may remember, you should tell me. And there are different lists. And we’ve got to show how each of these is an intermediate and understand each of them. So that would be the better way of understanding what a virtue is and also how to have specific virtues.
Let’s explain how to organize virtues, like hierarchically. We discussed that, and we discussed that Rambam doesn’t do that, or at least in this kind of virtues doesn’t do that. He doesn’t have a certain hierarchy of virtues, which is—okay, we’ll talk about this in a second. Okay, we’re not talking about the hierarchy now. We want to talk about individual ones.
Chapter 4: The Case of Zehirus – A Linguistic and Conceptual Puzzle
Instructor: And we want to talk about an individual one called—so now we have this list. Now, I want to talk a little bit from the perspective of an individual one to try to understand what it is and see what kind of problems we get into when we talk about an individual one, when we talk about a virtue or a middah, okay?
So let’s try to understand, and we’re going to explain this from the perspective of a sort of linguistic interpretive problem, right? This is the problem. What is the problem?
That if you read Rav [Rabbi] Shmuel Ibn Tibbon’s translation here, you see it says that there’s a middah called zehirus, a ma’alah [virtue/perfection]—that’s the Rambam’s way of calling them here—a ma’alah called zehirus, and it’s between too much ta’avah [desire/lust] and not feeling pleasure. That’s what it says. That’s literally what it says. And this is showing you how this thing called zehirus, which you probably have known about before, now it gives you a better clarity about its definition or what it is and how to do it, which is that it’s an intermediate middah, an intermediate virtue, or an intermediate attribute or perfection, which is in between these two things, both of which are bad, right? Okay.
Now what is the problem that I have here? The problem is that nobody knows what zehirus is. Does anyone know what it is?
Student: It’s a word that Rabbi Shmuel Ibn Tibbon gave us here, right? We don’t either know what the Arabic word means. In the Mishnah it seems to indicate caution. Does the Mishnah say anything about caution?
Instructor: So let’s—so let’s wait. So very good, very good. So the word—it is—it seems people think it means caution, okay, right? And obviously like you said, it says “hevei zahir b’mitzvah kalah” [be careful/cautious with a minor commandment]. Or what else does it say?
Student: Does it appear—how many times does it say that?
Instructor: Precisely once.
Student: Is that the story?
Instructor: So what is the bigger problem that we have here? You could check now. There is a different word from shining, although you can make drashos [homiletical interpretations] confusing these two things, but it’s different things, okay? All these things mean—first, all the things are verbs, right? Something means something like “be aware,” “be aware,” “be careful,” similar things, right? Or “cautious way,” “be cautious,” okay?
So this middah of cautiousness is between having too much ta’avah and too much pleasure, and too little pleasure, basically liking pleasure too much and liking it too little. That’s what it is.
Student: No, it doesn’t make sense, right?
Instructor: Why doesn’t it make sense?
Student: It’s not that it’s not the traditional kind of contextual definition, is it?
Instructor: And it would be between being too cautious and too little cautious. What’s it got to do with pleasure? How do we get into this concept of pleasure specifically? Why did we pick pleasure? Well, we’re talking about pleasure, obviously. Why is it the word to describe the attenuation of pleasure to what’s good for people? We’re not talking about being too much careful or a little careful. We’re talking specifically about indulgence.
The Problem of Translating Aristotelian Virtue Ethics into Hebrew: Abstract Nouns and the Biblical Lexicon
Chapter 5: Evaluating “Caution” as a Strategic Element in Virtue
Student: I think what he’s describing as a *hit* [virtue/trait] is *zehirut* [caution/carefulness] coming from caution in the sense that engaging in it too much or too little may have unintended consequences, or it may be something that can pull you in further than you intend, or you can overstep a boundary without…
Instructor: Yeah, I get that, but we could sort of say that for everything. Like, *zehirut* should be the intermediate of *kaas* [anger] also, because be careful not to get too much *kaas* or too little *kaas* or something.
Student: No, but is the way that you approach it idealized by caution? Or is the—like, *zehirut* to me also just seems to indicate not just a mean, but also a strategy.
Instructor: Okay, but how is that—I don’t know if that strategy is equally appropriate to *kaas*.
Student: It’s definitely appropriate to a bunch of other things.
Instructor: How many? I don’t know.
Student: Money. Not giving away too much or too little. You’ve got to be careful with your money. People would say that.
Instructor: Yeah, but it’s careful, the strategy. Do you achieve the attainment of that virtue by being cautious?
Student: Oh, we’re not giving… Just to be clear, we’re not giving… I don’t think strategy would be a good interpretation because none of these things are strategies.
Instructor: I know, I know.
Student: I’m saying it’s why he may have chosen *zehirut* is because it contains a certain strategic element to it.
Instructor: Okay, so maybe. Maybe, but I think that there’s always deeper problems here. Okay? Let’s try to give you the deepest problem that you’re worried about.
Chapter 6: The Fundamental Problem of Finding Precedent for Virtue-Language
4.1 Ibn Tibbon’s Project of Cultural Translation
Instructor: You’re worried about this. Okay, very good. You’re already worried about this, so I’m gonna try to make you not worried. What I mean to say is there’s obviously a bigger problem here. Okay? Now what’s the bigger problem? We’ve discussed this already, right? What translations are trying to do, at least explicitly, is doing a cultural translation besides for a literal translation, right? He wants to give us a word that means something in our lexicon.
Student: Yeah, and the lexicon exactly.
Instructor: And he thinks that *zehirut* is something that is in the lexicon but is and is sort of what this virtue means, right? That I—meaning, is there a precedent?
Student: Ah, okay. So there must be a precedent.
Instructor: But what is the problem? What is the issue that we have in finding such a precedent? The issue is more basic, right? And we’re going to have this issue by every other one, I think, also.
6.2 The Torah Speaks in Verbs, Not Abstract Nouns
Instructor: The issue is that there’s little precedent—at least I could qualify this—but the issue is that it’s hard to find the *mitzvah* [commandment] of having good *middot* [character traits] in the Torah, right? What’s the primary issue?
Student: It’s usually speaking in verbs.
Instructor: Because it’s usually speaking of verbs. The Bible doesn’t have nouns of things. It almost doesn’t have nouns. It definitely doesn’t have abstract nouns, right?
Student: Yeah.
Instructor: Abstract nouns is a rabbinic thing. It’s a philosophical thing. This is why I already gave you this—and why the *chachamim* [sages] are philosophers—because they turn everything into forms, everything into abstract nouns, right?
6.3 The Rambam’s Further Abstraction: From Verbal Participles to Pure Nouns
Instructor: I showed you last week in *Lama Tasmil Ochs* [why do you make your ox work]—that I’m doing that one step further then, right? In the Mishnah it says *Lama Tasmil Ochs ha-choresh, ha-zorea* [why do you make your ox work—the plowing one, the sowing one], and so on. And the Rambam says *ha-charisha, ha-zeri’a* [the plowing, the sowing]. But it’s fine. Sorry, this week. Maybe I learned it last week. That’s the kind of thing that the Mishnah does all the time, right? It takes things that say verb form and turns them into noun form—the noun of the verb, right?
Now this concept actually doesn’t do that over here. The Mishnah is still very, very, very verbal—very much a lot of verbs. But this still does a lot of this, right?
6.4 The Conceptual Shift: From Action to Possession of Traits
Instructor: Now you realize that what we’re doing here—this whole concept of what that means to have a *middah* as opposed to doing something—is finding the noun form of that verb. Because what it means to have a *middah* is to belong to your nature, to have a nature, to have a kind of form or kind of attribute, an accident of a form, something that exists in you, which is what we’re really about—what causes the actions.
So if you read the Torah, you probably won’t find even one—not only in the Torah, even in the… I was wondering about this. It’s a good question. There might be. We have to find them. This is a question.
6.5 Searching for Virtue-Language in Biblical Wisdom Literature
Instructor: Maybe some of the Mishnah is—*Pirkei Avot* is wondering about this question. In like *Mishlei* [Proverbs] or *Kohelet* [Ecclesiastes] or other like moral wisdom literature in the Bible, can we find the concept of a virtue in them? You understand what I mean? The concept instead of saying you should be a good person and do many good things, saying you should have good *middot*, right? You should have something that you have instead of something that you do, right?
Student: Yeah, that would be one of the places to play around, but of course—
Instructor: No, the Torah actually says those type of *mitzvot* [commandments], we don’t count as *mitzvot*.
Student: Because he doesn’t understand them as something that you should have. He understands it as telling you you should do everything else.
6.6 The Case of *Kedoshim Tihyu* [You Shall Be Holy]
Instructor: No, because he thinks—for lack of a better word—universal, right?
Student: No, not exactly. He doesn’t say that. You might interpret it that way. He says it because it has a *hoda’ah* [instruction/indication] on the rest of the *mitzvot*. That’s the Rambam’s language, right? It’s a *mussar* [moral instruction], it’s rhetoric about everything else. Because the information content that it contains means do everything that it says. *Kedoshim tihyu* [you shall be holy]—Rambam brings a Midrash that says, *Kedoshim tihyu*, and there isn’t anything to do besides for doing everything else.
You might be right that this is something that—what you become afterwards—but that’s not precise to what Rambam says. It’s a *mitzvah* at least. It might be true also, but it’s not what he says over there.
Chapter 7: The Verb/Noun Gap in Biblical Language
7.1 The Absence of Commands to “Possess” Traits
Instructor: So this is the question: Is there any command or any *mitzvah*—even like I said, even in the wisdom literature, even in places where it’s explicitly giving more moralistic advice—is there any way where it talks about being a kind, becoming a kind of person, owning certain attributes, right? *Kinyanim* [acquisitions/possessions] we call them, right? *Malakāt* in Arabic—things that you own.
There might be. There might be. But of course we have a problem of language, right? We don’t know how to read the Hebrew. Original Hebrew is something that we don’t know, and therefore many people will go around saying, you know—you could hear such—I’m sorry, you can hear some other guy that noticed this and says, “Yeah, because the Jewish way of thinking, the Hebrew way of thinking, is to think in actions because we’re Heraclitians. We don’t believe in any fixed forms.”
But that’s probably nonsense. There isn’t a real reason to think that. All older or more primitive languages speak in verb form mostly, and the Bible, as a representative of an older register in the language, is going to have to speak that way. It doesn’t mean that they don’t have those concepts. It just means that that’s how they speak.
7.2 The Example of *Yirat Shamayim* [Fear of Heaven]
Instructor: It says half a million times—but never have much—but it doesn’t say you should have *yir’ah* [fear]. We speak this way very naturally. Someone has *yirat shamayim* [fear of heaven]. But it doesn’t never say you should have *yir’ah*. It says *leyira* [to fear]—it’s a verb, right? Not to have *yir’ah*. It says *leyira oto* [to fear Him] or God, which is also kind of verb—means I’m doing something. But the verse says you should have—you should have—you should have *yir’ah* or you should have *ahavah* [love]. We talk this very naturally. We talk this way. But it doesn’t say, and the *Chumash* [Five Books of Moses] doesn’t say, and the *Tanakh* [Hebrew Bible] doesn’t say.
7.3 The Bible Does Describe People as Virtuous
Student: I mean, it describes people as virtuous. There are—
Instructor: Okay, very good. Very good. So what? There is—very good. What is the difference? What the difference is—
Student: No, not just in like how you talk. The difference is talking about two different things.
Chapter 8: The Conceptual Distinction Between Action and Character
8.1 Possessing Traits vs. Performing Actions
Instructor: When we say you should have *yir’ah*, we don’t mean you as a person as a kind of thing that is able to have certain *middot*, right? Certain something about you which is what causes you to do things. It’s very distinct from the action. The action causes this and this causes the action, as we keep on discussing. But it’s something distinct, right?
If someone thought you could do good things without being a good person, it’ll slowly make you a good person. But meanwhile, you’re not, right? And you could be a good person without doing good things in a limited way, right?
Student: It’s not coming from your nature.
8.2 The Framework of Human Perfection as Possession
Instructor: Yeah, so there’s a different thing. When we have this idea of the perfect being a perfect human being, which means having all the perfection of human being—that has, of course—having that means…
The Absence of Abstract Virtue-Language in Biblical and Rabbinic Hebrew
Does the Torah Skip the “Main Step” of Virtue?
Student: So you’re saying that the Torah’s language actually skips the main step?
Instructor: No, it doesn’t skip the main step, the ma’aseh [action]. It skips sort of the result or the cause.
Student: The way you get there.
Instructor: It does have the way you get there. No, it doesn’t, just as, let’s say, l’yira [to fear]. L’yira means to be afraid, not to be someone that has yira [fear]. The opposite—what is that? What being afraid means, what these kind of feeling words in the Torah means, is a different problem. But it doesn’t have—it doesn’t ever say you should have yiras shamayim [fear of heaven]. It says you should be a yerei shamayim [one who fears heaven]. How do you become yerei shamayim? That’s another question. Maybe by doing mitzvos [commandments].
Student: Even the cases where it is, like anchayemis [?].
Instructor: Very good. So what we do have—it’s very rare—we do have things like there are adjectives, right? We do have things that are what kind of person you are. We do have that, like even I think even initially there’s things like ish tzedek [man of righteousness], right? Ish tzedek is a person who has tzedek [righteousness/justice], right? It’s not exactly a person who acts with justice. You become that kind of person, right? It becomes the adjective of the being, of the subject, of the substance, whatever it is.
Biblical Hebrew Describes Persons Through Virtues, Not Virtues as Possessions
To be a person—he is a tzaddik [righteous person], right? He is a chacham [wise person]. He is an eishet chayil [woman of valor], like you said. He is a tov lev [good-hearted person]. It’s not an adnan [?], it’s just a nam [?]. It describes the person through the virtue, not as the virtue belonging to the person.
Student: Exactly, exactly.
Instructor: It describes—it’s very much virtue ethics though. It’s very much about what kind of person you are. But it doesn’t have—what it doesn’t have is the detail, right? What it doesn’t have is speaking of a virtue, a specific virtue, at least that’s something that a person has. We don’t say yesh lo tzidkus [he has the virtue of righteousness]. We don’t say he has the virtue of tzedek or tzidkus. How we would say—we talk about some things like that, but it does say he is a tzaddik, as opposed to he does tzedek, right? A tzaddik is someone who does tzedek. At some point he becomes a tzaddik.
The Case of God’s Attributes
Student: The middos [character traits/attributes] of God are split a little bit in the sense that it’s—most of them, some of them are chanun [gracious], rachum [merciful]—
Instructor: Right, but I guess we don’t have a specific verb, a specific adjective that says virtue ethics as understood.
Student: No, because—yeah, because—because well, some things we don’t have words for that. Like how do we say what’s called—
Student: Nosei avon [one who bears iniquity]?
Instructor: No, that’s—what’s—how do you get—how do you add—okay, there’s not a good word for that. That’s what happens anyway. These kind of things like, yeah, but nosei avon is someone who does nosei avon or whatever that is, and so on. Yeah, might even be an adjective.
The Missing Abstract Noun Forms: The “-ness” Problem
But so that we don’t have that, but we don’t have the discussion of middos as a thing in itself. I don’t think there is in the—and when they’re not an adjective of the person, of the being that’s being described, it may be of God. I don’t think we have that in the biblical language in Tanakh [the Hebrew Bible]. Yeah, like you said ish milchamah [man of war], all of these kind of things. Like we have these verbs connected to a subject. Yeah, things like that, but we don’t have as an object of analysis in itself. We don’t have, like, milchamiut [warlikeness] or chasidus [piety], right? Any of the nisses? Any of the—
Student: Nis, like—do we? What am I thinking of?
Instructor: Yeah, it is, right? Angriness, yeah.
Student: Nis, exactly, nis. Yeah, yeah, I didn’t help what you were saying.
Instructor: Nisses, yeah exactly. There isn’t any nisses that I know of, very good. Or very few. Maybe there are. Whenever I say these things, then I find that I was—I think I’m an artist and I just don’t know the touch of a certain word. But it’s actually interesting that the nis is very similar to is. In other words, in Hebrew it would be chasidis [?].
Student: Yeah, there’s a problem because again, again this could be language. Like in Hebrew there’s very few is. The word is doesn’t exist in Hebrew, right?
[Digression: The Word “Is” in English vs. Hebrew]
Instructor: She, like “it is,” what? That is. But just is—in English we like to put in the word is and everything. Being or is, words like that. Hu [he] means he is. It’s different. But in Hebrew you just say—in English we say things like “he is at home” in English, right? What’s that is doing? He at home. If you talk to people that speak different languages, they always talk like this because English has this random is’s for no reason. “He is at home.” Yeah, he at home. In Hebrew you would say hu babayit [he in his house]—he in his house, at home. We don’t say he—hu nimtza babayit [he is found in the house]. We could say in modern Hebrew you could add nimtza into every sentence. Hu nimtza babayit—he is at home. It’s a little too long for no reason. But in ancient Hebrew and even the Mishnah, there isn’t this random is. So that’s like an exaggeration of how much isness there is.
Student: Yeah, you need to know the definition of is.
Instructor: Yeah. But no, that is totally extra. It doesn’t really do anything. But in any case, there’s this thing. But I think that there is an objective analysis. There is a level of understanding here that you don’t get from simply reading the—I mean, it’s helpful for abstract language because it gives you identification.
Student: Right, right. It makes everything into an abstract sentence.
Instructor: Not everything is really like that. Like me being at home, I’m not being at home. I am at home. Why do I have to have the being here? What is it doing? But maybe English is such a philosophical language that it gets the level of being everywhere. I don’t know.
[End of Digression]
The Core Claim: *Middos* as Abstract Objects Are Absent from Tanakh
In any case, in the ancient languages that we read there isn’t—so what I’m trying to get at is maybe this is a specific case of that. There also isn’t middos. We don’t have middas hakaas [the trait of anger]. We have kaas [anger] and maybe even that—I don’t know if there’s in the Torah—but there are things like that. They’re about attributes, they’re about actions, but there isn’t really like the word middas—whatever work this word middas hakaas is doing, which is something that you could have. “He has a middas hakaas.” We don’t have that language almost ever in the Tanakh that I know of, not in this explicit way. Again, doesn’t mean they didn’t know. Maybe—maybe the language—we could discuss. I’m not convinced that the language proves this. I’m just telling you a level of language, a level of language which is hard to find, which is why you’re going to be hard pressed to find the middos of being a ba’al ta’avah [person of desire/appetite], right? Or something like that in the Bible.
The Rabbis as Philosophers—But Still a Question
Now, in the lashon hachachamim [the language of the Sages], as I said, the rabbis are definitely philosophers. They definitely like finding things like that. But there’s still a question if they have something like what we call virtues or middos. There’s a question. I think the answer has to be yes, but most people don’t know how to read it. But there is a question here. Do the rabbis have nisses?
Greek Virtue Lists vs. Jewish Sources: The Problem of Temperance
If I’m looking for this word for temperance, which is what I’m looking for—sophrosyne [σωφροσύνη] in Greek. The Greeks, at least from some point, at least from the times of Plato, maybe before—there’s similar questions in Greek—have lists of virtues, like the four cardinal virtues that Plato taught us in the Republic, which are these four middos, the four main middos: courage, temperance, wisdom and justice. These are like four good things that people have to have, right? And also of course should be—a just person is called just and so on. Temperate person is called temperate. Someone who has temperance is called temperate. But also we talk about them as objects of analysis in themselves, like “What is temperance?” which has this question besides for just asking “What is a temperate person?” Of course they’re the same question, but we talk about this as something that the person has.
This kind of language—it’s not clear to me where you would find it. There’s a question. You could maybe tell me the answer, but there’s a question of how and where we would find it.
The Problem Applied to *Pirkei Avos*
Student: This kind of analysis of abstraction is done with actions though in a certain way, like Stukke Keitzad [How is it done?] kind of thing, like where we try to find that least ideal action.
Instructor: Yeah, but for example, whatever the question is that leads us to the answer of a good middah is an intermediate—where would we find it? We can find the trail of understanding. If we understand, let’s say, Stukke Keitzad is the most ideal, then we can understand the generosity.
Student: Yeah, but they’re not asking that question.
Instructor: You can understand a lot of things. I’m not saying that they’re not here about being a good person. Nobody ever said that. No, I’m saying is that we are not going to—if you’re trying to make a list, like example for doing something like this, right? If you’re trying to make a list of what are the virtues, right? For example, MacIntyre [Alasdair MacIntyre, contemporary philosopher] thinks that every culture has a different list of virtues that they care about. We sometimes work with that concept, right? Now tell me the list of virtues that the Jews, that the Pirkei Avos [Ethics of the Fathers] cares about.
Student: But every Mishnah is another one of them.
Instructor: But do they have the word middah tovah [good character trait] or ma’alah [virtue/excellence] to work with? They obviously don’t, because you see that the Rambam [Maimonides] has derived a hakdamah [introduction] to give us these concepts, because you don’t immediately get them from the Mishnah. That doesn’t mean that the Mishnah doesn’t have them, it just means that you don’t immediately get them from the Mishnah. That’s why we’re reading this hakdamah to Pirkei Avos with Rambam, because you’re not going to understand Mishnah unless you have these abstract concepts in your head to put the Mishnah into, right?
Concrete Example: *Zehirus* (Carefulness/Vigilance)
So this is a problem. So this is really the real reason when I say, when I start talking about zehirus [carefulness/vigilance], for example, and you say, well, I find something called zahir [careful], to be zahir. Zahir is a verb. You don’t find much zehirus in the Mishnah as a thing to be, right? As a thing that you could have or be. Even an adam zahir [a careful person] would be a title for that person, the adjective for the kind of person who has this. I don’t even know how much we have of that.
Virtue Language in Torah and Chazal: Zehirus and Yirat Chet
The Presence of Virtue Lists in Torah and Rabbinic Literature
Virtue Lists in the Torah
Instructor: So I do think, so two things. I do think that there are, in the Chachamim [the Sages] we definitely do find titles like this, right? And even more of them. Like I said in the Torah you might find five, it could be a Tzaddik [righteous person], a Chocham [wise person], or I don’t know, Toiv Leiv [good-hearted], or Am Shechayim [I don’t know], maybe five things like that. Like we have Am Shechayim, Yireh Elohim [God-fearing], Am… Okay, that’s a nice list of virtues, right? Virtues for a judge, of course, or something like that, or a leader. That’s a nice list of virtues. Not a very long list, but it’s a list.
Expansion in Rabbinic Literature
In the Chachamim, we’re going to find even more virtues. But the Chachamim, they’re not systematic about this, of course. Maybe they shouldn’t be. And we’re going to have a very hard time of connecting those virtues, connecting those kinds of people that they describe to the words that we have. People like the Rambam [Maimonides] who inherit lists of virtues from their Muslim philosophers or inherit them from the Greeks and try to connect them to different things. You’re going to have a hard time identifying them, right?
But we are going to find certain things. So what we’re going to be trying to do is try to find certain things, certain kinds of people or certain virtues or habits or things that people have that the Chachamim talk about that are distinct from the Pasuk [verse], right? The Pasuk doesn’t explicitly talk about things like that or at least not in those words, or maybe even the Pasuk will talk about them in a verb way, and then the Chachamim would give them a noun, and try to connect it to this.
So I can give you now a few pieces of information, okay? And it’s almost 11 o’clock, so I’m not going to go too long about this. Two pieces of information I want to give you about this. Firstly, two pieces of information from the side of the Chachamim, okay?
First Piece of Evidence: The Beraisa of Pinchas ben Yair and Zehirus
Introducing the Concept of Zehirus
Instructor: Okay, so use this word zehirus [carefulness/watchfulness]. Now the word zehirus I think is comes from you know the people over it, comes from, right? No, zehirus.
Student: [inaudible response]
Instructor: Okay, talking about a middah [character trait] of zehirus because we have to remember that hafizor is not going to help us, it’s going to help us in a minute but meanwhile we have to find a word what?
Student: [inaudible response]
Instructor: No, there is a very famous [beraisa] that’s quoted in a few, maybe more than once, in the Talmud Bavli [Babylonian Talmud], and it says, [zehirus mevi’ah lidei zerizus] and so on, right?
The Ladder of Virtues
Now that Mishnah [teaching] is very explicitly, we did a sheet about this, I don’t remember if there was a sheet in Yiddish about this, that this Mishnah is very explicitly a ladder of virtues, right? There’s a whole, I’m making this, but there’s Mishnah as some kind of ladder of virtues, and it’s also very explicitly, maybe the most explicitly, Rambam quoted this in the beginning of Rambam Perush HaMishnayos [Rambam’s Commentary on the Mishnah] to prove his way of thinking this is one of the really important Mishnahs that shows you that at least [the Sages] did think of human progress in terms of becoming a better and better kind of person ultimately the perfect kind of person which is a… remember what the perfect kind of person is called right?
Student: [inaudible response]
Instructor: No, what’s the best kind of person? Because it’s only the second, the best kind of person, the best kind of person is called a Navi [prophet], exactly, who has Ruach HaKodesh [divine inspiration/holy spirit]. Maybe you could have said that. That’s the best kind of person, right?
Natural Causality in Spiritual Growth
So it depends whether you’re held [hold] like me and the Rambam, that the Baal Ruach HaKodesh [possessor of divine inspiration] is just the best kind of person. Nothing to do with God, not nothing to do, but not some magic thing that God pops into your head. You can see this maybe in the Ruach HaKodesh. That’s what he said. Mevi l’dei [leads to] means there’s a natural causality here going on, right? A causality of growing, some kind of growing, which we could discuss in a different time exactly how to describe it. Some kind of being this kind of person allows you to become or maybe makes you become at the next stage the even better kind of person. Right?
The Language of Middos
And it means that you very explicitly doesn’t say Adam Zahir, Naseh, Adam Zahir [a careful person becomes a careful person] and so on, which would be the regular, the standard way of people to talk in the Chachamim he explicitly talks about Middos [character traits] right? He explicitly talks about attributes that this person would have he gives this level of analysis exactly he talks about Zehirus [carefulness], bringing to Zerizus [alacrity] bringing to Anuvah [humility] and Yirushas [inheritance/fear] and all kinds of words like that, right? And Chachamim obviously have a lot of words like that: Anuvah, Yirushas, Chassidus [piety], Tahara [purity], Kedusha [holiness], all these kinds of words specifically talking about the Middos right?
So that’s number one now that means by your what did he mean when he said the hero says a very important question right okay this is one piece of information okay.
Second Piece of Evidence: The Novel Concept of Yirat Chet
Background: Yirat Elokim in the Torah
Instructor: Second piece of information is a new word called… very interesting there’s a word called… and the Chachamim new word that doesn’t say in the Torah okay what’s the new word? The Torah says you should be a yirei [God-fearing person] to Him okay you should be fear God very nice it has already in Bereishis [Genesis] in Sefer Bereishis [the Book of Genesis] it’s about Avimelech [Abimelech] right even in Goyim [non-Jews] it has to be a yirei right? Avram [Abraham] told Avimelech that there’s no Yirah [fear] in this place and therefore they’re going to kill him and take away his wife so Yirah is kind of a kind of person almost already in that question whatever exactly it means okay but it’s not a yirei…
Student: [inaudible response]
Instructor: No no exactly it’s Yirah the opposite. Avram when he talks about this this middah called Yiras Elokim [fear of God]. He definitely does give you a noun. There is not Yiras Shamayim [fear of Heaven], Yiras Elokim in this place. He doesn’t say that, well, of course, he’s talking about the people not being Yiras Elokim, but he does talk about it in this, exactly in this language, right?
The New Rabbinic Term: Yirat Chet
In the Chachamim, there’s a new word called, a new word called, a new thing, Yiras Chet [fear of sin]. Did you ever hear of it?
Student: [inaudible response]
Instructor: You think that means being afraid of [sins]? They’re not scary how would you be afraid of them but there’s such a new word being a… I don’t know but maybe it seems to be right I’m not sure I don’t really like this word I don’t really like this word caution but I’ll see about it caution, reservation or at least okay, awareness…
Student: Awareness.
Instructor: Awareness is a better word beware sounds better anyways for now wait, I didn’t say I don’t know, he said I don’t know, there’s such a kind of… a kind of person called a yirei chet [one who fears sin] okay, not manien [I don’t know] what would it mean what would it mean to be a yirei chet anyways?
Student: He’s wary.
Analyzing Yirat Chet as a Middah
Instructor: Like, one thing that it means is that there’s such a kind of person, right? This is what I’m trying to get at. There’s a… beside, it doesn’t say in the Torah, let’s say it like this. You have to be Yiras Elokim, everyone understands you’ve got to be afraid of God. Maybe it means in action, maybe it means also just to be afraid and feeling or something like that. You understand the point of that, right? But Yiras Chet, like, where would he get this idea from? Why would anyone be a yirei chet? Like, you know very nice you know how to do them I get that shouldn’t be doing that but why would I be afraid of them what’s the point of that there’s no… here escalate where’s the key to be right?
Student: Yeah I think it describes a certain understanding of how the nature of certain physical activities that what it describes…
Instructor: I think what it describes is precisely something that we call a middah as distinct from an action right? Saying you should not just be a person that doesn’t do chataim [sins] you should be the kind of person that doesn’t do chataim. Now how do we express that as we keep on explaining a middah just means a love or a hate. Yirei chet means you hate chet right? You have an aversion to it. The word fear I think is kind of a misnomer it doesn’t mean being afraid in the sense of like the chet is going to eat you it means like I said being aware of or being having an aversion from?
Student: Hating, okay?
Instructor: Yirei chet would be maybe a better… Yeah, that’s why I think Yirah [fear] describes a certain kind of… You may fire, right? Exactly. Caution, Yirah doesn’t always mean fear. It could mean caution or something like that.
Student: Yeah, but that’s also describing an approach.
Instructor: Yes, it’s describing an internal thing, not an external, not an action, but an internal state of the person, something that a person has or is. I don’t like the word weariness because we don’t want to explain you why but when you say weariness you talk about like a general… I’m going to get to this in a second no not yet right and like a general attitude of being like a guy with an attitude…
Student: Suspicious?
Distinguishing Yirat Chet from Mere Righteousness
Instructor: No no what I’m talking about is someone that doesn’t like to sin understand like that. Rambam’s exact definition of the difference between someone who has the ma’alas hamiddos [excellence of character traits] and someone who just does the correct things. Someone who doesn’t does the correct things he likes to sin he just doesn’t sin like the efshi [I desire] guy. The efshi was the classic… Yirei chet is precisely not an efshi be-chet [I desire to sin] guy, right? He’s afraid of chet, so he’s not an efshi be-chet, right? That’s the difference between yirei chet and lo chotei [one who doesn’t sin]. Lo chotei is just a tzaddik [righteous person]. Yirei chet is something different than a tzaddik, something that doesn’t like sinning, right? He’s against it by himself.
So here we have something, I think, very clearly.
The Virtue of Temperance in Jewish Sources: Identifying *Yere Chet*, *Zehirus*, and *Nefesh Shefalah*
Distinguishing *Yere Chet* from Fear of Heaven
Instructor: I mean, *Yere Selehi* [fear of sin], maybe it does. We could think about this, but *Pashtos* [the plain meaning] doesn’t mean that. Although, *Kim Leireh* [however you want to understand it], whatever, we have to talk about this. But *Yere Chet* [fear of sin] explicitly is talking about *Chet* [sin]. It’s saying he’s against *Chet*. It’s not saying, *Yire Shamayim* [fear of Heaven] is not against the *Shamayim* [Heaven]. It’s something slightly different than that, at least.
But all I’m getting from this *Yere Chet* word is that there’s something being against *Chet*. We’re getting into something called *Chet*. Now, I want to go further with this, but I want to give you another piece of information.
First Piece of Evidence: The Rambam’s Translation
Okay, that’s two pieces of information. Now, you’ll notice that the Holy Rambam [Maimonides], whenever it says—he translates it as the same word that we translate as—the Rambam translates for *Zehirus* [caution/awareness]. And in Perek Beis [Chapter Two], where the Rambam gave another version of the list of virtues, says—did I ever tell you this already? *Yire Chet* is the—Rambam, Rambam understood like me. We’re still missing a step, but the Rambam understood that *Yire Chet* is whatever the same thing called *Sophrosyne* [σωφροσύνη: the Greek virtue of temperance/self-control] in Greek, okay? Or *al-iffa* [العفة: the Arabic term for chastity/temperance] in Arabic. That’s how we translate it.
And this makes sense, like I just told you. At least it makes sense that *Yire Chet* is not being afraid of sinning because you’re afraid of God or something like that. It means having an aversion to sin, an eternal aversion to sin. Now, which sins? I think we’re missing that part. But at least we get this, okay?
So that’s two pieces of information we have. These two words—the *Yire* [fear/aversion] which probably means something similar—at least the Rav Shmuel ibn Tibbon [Samuel ibn Tibbon, the Hebrew translator of Maimonides’ works] and maybe people before that understood that it’s not the verb of “be *yere*” [be afraid]. It’s a kind of attribute of being something relative to something, being *yere* relative to some things. We’ll talk about in a minute what.
And same thing the word *Yire Chet*. There’s other words I think also we could make connected with this. And a third word is—I could give you a third word that Rambam gave.
Second Piece of Evidence: *Nefesh Shefalah* in Pirkei Avot
Another third piece of information: In *Perek Hei* [Chapter Five] in Mishnah [the Mishnaic tractate Pirkei Avot], it says there’s *talmidei Avraham Avinu* [students of Abraham our father] and *talmidei Bilam HaRasha* [students of Balaam the wicked]. What did the *talmidei Avraham Avinu* have? What *middah* [character trait], which *middah* did the *talmidei Avraham Avinu* have? They have a different kind of soul, right?
The *talmidei Bilam* have a *nefesh rechavah* [expansive/greedy soul]. *Amitil ni bolakum le b’es ha-kesav as well* [they inherit Gehinnom and descend to the pit of destruction]. The *talmidei Avraham Avinu* have a *nefesh shefalah* [lowly/limited soul]. What’s the difference between a *nefesh rechavah* and a *nefesh shefalah*?
The Rambam says that *nefesh shefalah* is *Zehirus* [caution/temperance]—another word for the same thing, okay? So we already have three words in the Mishnah for this virtue. And again, by the way, that Mishnah of *Nefesh Shefalah* is again a very explicit Mishnah talking about a kind of soul, right? It’s not saying “don’t do certain things.” It’s saying that they have the kind of soul that is more limited, right?
*Nefesh Shefalah* doesn’t mean “low”—more limited.
Student: No, I’m not worried. It sounds very much like worried and not worried. *Rechavah* is like—
Instructor: No, no, no, that’s not what it means. *Rechavah* means *baal ta’avah* [a person of excessive desire]. He wants a lot. He wants a lot. And the *talmidei Avraham*, we want less. They’re not worried. They’re more limited. They have a certain self-control, you could say, or self-limiting. They’re not—it’s not about being worried. The word “worry” is a very bad word that doesn’t come into this whole conversation. They’re self-limited. They’re restrained. They’re temperate. Those are good translations. But it’s a kind of soul that is smaller, right? And that’s the image that the Mishnah uses: *Nefesh Shefalah*.
I think I even had more words for the same thing, but I forgot right now. So that are three words at least.
Complication: The Rambam in Hilchos De’os
Now I have to tell you something very interesting, okay? Now there is another piece of information that we could have. The Rambam in the *Yad* [Mishneh Torah]—what did he call the *ta’avah* [desire]?
Student: Oh, so the Rambam—
Instructor: Oh, that’s what I meant. In *Sefer HaYad*, in *Mishneh Torah*, in the *Hilchos De’os* [Laws of Character Traits], in Perek Aleph [Chapter One], the Rambam has more words for this thing. *Ta’avah* [desire], *guf* [body], he calls—no, that’s the *beynonim* [intermediate], the intermediate. He calls—and this is another—he says something very good. He says—yes, no, sorry, I think that’s the translation, the version that I have. Yeah, but *Nefesh El Chovot* [Duties of the Heart] uses something else over here, so it’s a little more complicated, okay?
For money, what does he—he skips—he skips *Nefesh El Chovot* over here. The Rambam calls this *baal ta’avah* [master of desire], the *ketzoniyut* [extremity]. But the middle—what’s the middle one? It says that there is actually a middle, *beynonit* [intermediate], and it says *lo ye’sa’aveh ela l’dvarim she’ha’guf tzrichem* [he only desires things that the body needs].
Oh, there’s problems here. I’m not going to be able to get to that. He has the *middos* [character traits]. He has the *middos*, but he doesn’t talk about the middle *tovah* [good]. He only talks about the bad *middos*. You have to remember, in *Perek Aleph*, you don’t get names for the middle *beynonit* of anything. You only get names for the—
Student: Yeah, very good. But the good and the bad are the too much, the too much, that’s too much, *baal ta’avah*.
Instructor: Oh, he just calls it *baal ta’avah*?
Student: Yeah.
Instructor: He doesn’t call it—
Student: No, he calls it *baal ta’avah*.
Instructor: Yeah.
Student: He has *nefesh rechavah* over there also, but he interprets that as part of the money, not regarding the—
Instructor: *Mefazez* [squanderer].
Student: Not *mefazez*. Wanting too much money. *Mefazez*, not giving away enough money. Giving away too much money.
Instructor: So there’s some more regarding that third Mishnah that I told you in *Pirkei Avot*. There seems to be a different interpretation in *Hilchos De’os*, so we have to think of—
The Puzzle of *Zehirus* as a Word
My piece of information, my other piece of the puzzle that I wanted to give you is something like this: You have noticed that this *Zehirus* thing is somewhat weird. Why is it somewhat weird? Because it doesn’t seem to mean what I’m trying to get it to mean, right?
*Meshpubaya zahiris* [the word *zehirus*] means awareness. What does awareness got to do with—it’s very clear to anyone that reads this *perek* [chapter], this definition here, even the whole *perek*, that the *middah* of *Zehirus* is specifically about physical pleasures, okay? Basically food and sex. If you know of another physical pleasure, you can tell me and we’ll think about it. But that’s the one that they talk about most of the time.
And it doesn’t seem to be a good translation for any of these words, right? Some people translate *prishus* [separation/abstinence]—this is another word that in the *Chachamim* [Sages], *prishus*. By the way, I have a third word, *tzniut* [modesty]. I have a whole another long list of words that we have to think of here.
The Greek Background: *Sophrosyne* and Its Original Broad Meaning
So what I want to say is like this. I want to tell you a piece of information that the *Yevanim* [Greeks], they believed in this list of virtues that we discussed. Now one of their virtues is called, like I said, *sophrosyne*. *Sophrosyne* is translated in English, or from Latin, as temperance. That’s one of the translations that gets handed down to us. There’s other translations also.
Now, there’s a *machloket* [dispute]—maybe it’s not *machloket*, maybe it’s more like a development. There’s a *machloket*: What is this *middah*?
So it seems like, originally, this *middah*, *hanikra sophrosyne* [called *sophrosyne*], meant something very broad. Plato—Plato has a dialogue called the *Charmides*, and in this dialogue, it talks about some young man that claims to have this *middah*. And he goes through four or five different definitions of them, and basically none of them have anything to do with physical pleasures. They’re all about being a *mentch* [decent person], all kinds of very, very broad things.
Like he says having the correct modesty—that’s one word, one thing that he has. It’s about—he says about not running very quickly in the street, one of these funny definitions that he gives. And he says, “What do you mean? What’s wrong with going quickly? Why do you have to go slowly?” But some kind of *yishuv ha-da’at* [settledness of mind], *edelkeit* [nobility/refinement], right?
And there’s all these very—and then he says maybe it means minding your own business. So like nothing—and they put you to cover. Maybe it means being self-controlled in all ways. He goes through all these definitions for the word *sophrosyne*. That is one of the one shtick [piece] of Plato.
So it seems over there—and he says, like, everyone says that you’re the most *sophron* [possessing *sophrosyne*] because the Greeks, the *ba’al middah* [master of the trait], the *gans* [completely] of wealth. But you don’t know what it is, or can’t be. This is Socrates’ standard way with young people, like—
In any case, it seems like—and if you could look at earlier sources and so on—it seems like it originally meant something very broad, okay? Something in this area of like being self-controlled, of being—that we say *eidel* [refined/noble], of being this *eidel* is one of the words, by the way.
I gave a sheet here—no, there wasn’t enough sheet over here about this whole subject. But there was a sheet once about how there are certain virtues that only exist in English, like courtesy, that nobody knows how to say courtesy in Yiddish—
The Untranslatability of “Adel” and the Restriction of Sophrosyne: From Plato’s General Self-Control to Aristotle’s Specific Physical Temperance
The Problem of Translating “Adel”
Instructor: No, nobody knows. “Refined” only works for people that know what “adel” [Yiddish/Hebrew term for a refined character quality] is and they say “refined.” But go try to write it on Reddit: “I’m refined. He’s refined. Give information by shidduch [matchmaking]. He’s a refined guy.” What in the world does it mean? He likes fine art. He appreciates fancy cars, not just like the fat cars. I think “refined” is just people using it.
No, they don’t know that it means that. You can say “refined” and it makes sense in your head that that’s a translation of “adel.” No, “adel” is not “well-mannered.”
Student: No, maybe I just… not “refined,” this maybe?
Instructor: Yeah, that’s not the same thing.
Student: Okay, very good, exactly.
Instructor: So the word, maybe the correct translation is “refined,” but it doesn’t… you don’t understand what I’m talking about. You have to see one. He’s an “adel-er” guy. You know what it means. Okay, it’s one of the… I forgot my list of shidduchim [matchmaking qualities]. I read about, I’ve noticed about this recently. I said that there’s a list of ma’alos [positive qualities] that you have in your shidduchim, but this is also one of them: “adel.” This is interesting. Interesting middah [character trait] that we believe in, for both genders.
Return to Sophrosyne: Plato’s Three-Part Soul and the Cardinal Virtues
Instructor: Anyways, to get back to my point, sophrosyne [σωφροσύνη: Greek term for temperance/self-control] in Greek originally means something very general. And then Plato in his very famous *Republic* says, even after he does his very famous division of the virtues by the four parts of the soul, three parts of the soul—remember? Remember the three parts of the soul called the appetitive part, the ta’avah [תאוה: desire], hamilkecha ta’avah [the desiring part], and thumos [θυμός: Greek term for spirited part], anger or inspiration, spirit, and intellect.
And then, of course, intellect has the virtue of wisdom. Spirit has the virtue of courage. And then many people say—I’m not sure, like I think there’s two ways of reading this really—but people, you often say, or maybe later people for sure say, that appetite has the virtue of temperance.
But later [Plato] explicitly says—and that temperance is not really, if not properly, a virtue of… after… after doesn’t have virtues. I still might be disagreeing with this.
Student: No, it’s the virtue of… it’s a political virtue.
Instructor: Temperance means that the appetite of part has the correct relation, is submissive to the spirited part and to the intellect.
Student: Isn’t that what all the virtues are?
Instructor: No, not all of them. This one… wisdom is just wisdom.
Student: No, wisdom isn’t, but are not…
Instructor: No, a spirit is having courage. There’s nothing to do. Courage is having courage. This is the only one that’s like this. Justice is having everything in proportion, which is different.
Student: I think that it means regulation by the intellect.
Instructor: No, the only thing that means regulation by the intellect is sophrosyne, according to the *Republic*, precisely. And all of its descendant virtues.
Student: All of this?
Instructor: I mean, all the virtues that would follow from…
Student: Not everything, nothing follows from this.
Instructor: This is a virtue. This is like one of the big virtues, and this is what it is.
Sophrosyne as Relational Rather Than Intrinsic
Instructor: So it’s still very general in the sense of not… it doesn’t… it doesn’t really belong to the appetite part. It doesn’t belong to your will—not your will, sorry—to your appetite, to your desire. It belongs… it’s that desire listens to the mind or to the spirit even. That’s what it is. So it’s a very general thing.
It’s something like we call interesting: the kovesh yitzro [כובש יצרו: subduing one’s inclination] has an image of courage, an image of war. We have this idea of… this has to do with… we discussed this already. It has to do with Plato’s idea that the way to fight with your appetite is by fighting, by having courage, by having spirit.
The Aristotelian Alternative: Training Desire Rather Than Controlling It
Instructor: Aristotle doesn’t really have this idea. Aristotle thinks you could train… see, Aristotle thinks for something different, exactly. Aristotle doesn’t believe in Plato’s… the *Republic* at least is always stuck in the… Plato himself has other accounts, but the *Republic* account is the milchemes hayetzer [מלחמת היצר: war against the inclination] account, right? You have, your appetite wants one thing, and you’re going to sort of subdue it, or by the spirit guided by the intellect.
Student: Yeah, yeah, that’s what it’s meant for. It’s meant for absolving that. That’s why he has three souls, explicitly.
Instructor: Aristotle doesn’t believe in that, and Aristotle thinks that you could train the appetite itself. You could train the non-rational parts. Remember Aristotle said, “I don’t really believe in the three-part soul. I believe in a two-part soul, which is like the rational part and the irrational part. But there’s two kinds of irrational parts. One is totally irrational, like the nutritive part. And the other one is semi-rational because it can be taught. It can be habituated.” And that’s what middos [character traits] are about.
Student: So what you’re habituating is semi-rational?
Instructor: Yes, because it can be taught. You’re never habituating down to the appetite of love.
Student: No, no, no, there’s no point. Of course not. Not the appetite.
Instructor: No, no, no. It’s never a virtue of the appetite. No, what Aristotle calls appetite and Plato calls appetite is not the nutritive part. Nobody is talking about that.
Student: Right, right, right. It’s the will, the desire.
Instructor: Not will, desire.
Sophrosyne Remains General in Plato But Gets Restricted in Aristotle
Instructor: So according to the high-legged Plato, then still, because of his view of how the things work—like we’ll explain this in a second now—but still this sophrosyne, zehirus [זהירות: carefulness/temperance], is what people think zehirus is: some kind of self-control, being in control or limiting yourself or things like that.
Student: It’s not like aversion?
Instructor: No, not aversion. That’s what I’m saying. It’s not aversion. It’s because there isn’t a training of the appetite. There is controlling your appetite by your mind or by your shame, even by your sense of shame, by all kinds of different… there’s a lot of ways of controlling your appetite: by shame, by courage, by other things. But it’s having it under control, having it… how do we call it? Regulated. Or I have a better word that I forgot. That’s what it is.
That’s what would be something like the Yiddish in the broader sense that people think. The Banu Arstal [Aristotle], who the Rambam [Maimonides] follows, doesn’t hold like this. The Banu Arstal thinks that, like we just said, that you can train your… you can train… you could be a yirei chet [יראי חטא: one who fears sin]. You could actually hate bad things and not like things that are not really good for you and so on, right? And that’s what, or that’s what moral training, ethical training is about.
Plato also believes this, but let’s not get into the story.
Aristotle’s Restriction of Sophrosyne to Physical Pleasures
Instructor: And that, therefore, he also does something, and because of this and for other reasons that we already discussed a little bit, his virtues are a lot more finely split up than Plato’s. Aristotle has a list of 9, 10, 11, 12—nobody knows how to count—virtues, and that doesn’t believe in the four cardinal virtues, because those four cardinal virtues are based on this model of the three-part, three plus four, or however you want to divide the soul.
Aristotle thinks we should not divide virtues by the soul. We should divide virtues by their object of desire, since all virtues are about desire or about social relations. So the virtues for Aristotle consist in that relation or in that desire, in the power of the soul or in the way in which you desire that. But it’s always going to be divided by the object of it, not by the part of the soul.
And therefore Aristotle says that that, what we call sophrosyne, should be restricted greatly. And it doesn’t mean just being self-controlled. He has a virtue… he doesn’t even entirely have a virtue of self-control, because remember, self-control is when you don’t have a virtue, right? When you’re enkratic [ἐγκρατής: self-controlled], not akratic [ἀκρατής: lacking self-control], but enkratic, kratos [κράτος: control], in control.
And Aristotle thinks being in control is only on the way to virtues. When you have virtues, you’re not in control. You’re fully controlled, you could say something like that, but it’s not what it consists of. It consists of the training of this.
Sophrosyne Specifically About Physical Pleasure
Instructor: Yeah, so he says that at… um… zehirus, sophrosyne, is explicitly about having… liking the right things, and specifically not only liking the right things in the… in the area of physical pleasure. That’s all it’s about. That’s his restriction: great restriction of… of sophrosyne to a very specific part of moral life, very specific part of life.
And to understand exactly how he… how he decides it, we have to talk about separately. But in any case, the Rambam is following this interpretation of the word.
The Rambam’s Reading: Zehirus as Yirat Chet
Instructor: That’s why for the Rambam, zehirus means precisely zehirus relative. That’s why he reads it as yirat chet [יראת חטא: fear of sin].
Now, you understand that when he says chet [חטא: sin], it doesn’t mean sin in the sense of like, “sleep with your wife, but not when she’s in niddah [נדה: menstrual separation], because that’s just chet.” What he means is the attraction to chet, right? Like, and this is true for Chazal [חז״ל: the Sages].
When Chazal talks about lit’om ta’am chet [לטעום טעם חטא: to taste the taste of sin], they mean the pleasure of it. They don’t mean the sinning of it, like being over and against the law of it. Chet doesn’t mean going against the law. In this context, in the context of yirat chet, it usually means someone who is self-controlled. He controls his yetzer [יצר: inclination], controls his desire for physical pleasures, mostly for sexual pleasures in Chazal. Chet, in general, in Chazal, means sexual sins.
So, and this is why the Rambam… this is the Rambam’s restricted reading of zehirus, zehirus chet.
Contrast with the Ramchal’s Platonist Reading
Instructor: And unlike, like, for example, Ramchal [Rabbi Moshe Chaim Luzzatto] is a Platonist in this sense, and for him, zehirus means just generally being aware and self-controlled. But for the Rambam, that’s not what it means, because the Rambam follows Aristotle.
And the word, the same halacha [הלכה: Jewish law/ruling] that happens for sophrosyne, for the Greek word, which is zehirus, happens for the Jewish term zehirus, which is more or less a translation of that.
Related Terms to Be Explored
Instructor: I have more words like tznius [צניעות: modesty], boshes panim [בושת פנים: shame-facedness], that all seem to mean similar things but pick up different aspects of this virtue. And you’ll have to see them in the Rambam also. I’ll talk about that at a different time.
And everyone should have a good night and shine.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק ט׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב״ם הלכות שבת פרק ט׳
הקדמה כללית
פרקים א׳-ז׳ בהלכות שבת היו כלליים (כללי מלאכות, עונשים, ערב שבת, חולה). פרק ח׳ החל לעבור על המלאכות — כל מלאכה עם עיקרה, תולדותיה ושיעורה. עשר המלאכות הראשונות של “סדר הפת” (זריעה, חורש, קוצר, מעמר וכו׳) נלמדו בפרק ח׳. פרק ט׳ מתחיל באופה.
הרמב״ם עצמו אינו מביא את המושג “סדר הפת” — הוא נותן רק את הרשימה. רב רבינוביץ ניסה פשט מדוע אופה מופרד לפרק חדש, אך זה לא היה משכנע במיוחד. הסברה הפשוטה היא שאופה יש בו פרטים רבים יותר והפרק היה נעשה ארוך מדי.
—
הלכה א׳ – אופה כגרוגרת; אופה, מבשל, מחמם מים, מבשל סממנים
הרמב״ם: “האופה כגרוגרת חייב… וכל המבשל מאכלים או שהרתיח סממנים או המחמם את המים – הכל מעין אופה הוא, וכולן עוברין באב מלאכה של אופה.” שיעור מחמם מים: כדי לרחוץ בהם אבר קטן. שיעור מבשל סממנים: כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו (כגון כדי לצבוע בגד קטן).
פשט: אופה היא אב המלאכה, אך מבשל מאכלים, מרתיח סממנים ומחמם מים הם כולם “מעין אותו דבר” — לא תולדות אלא אותו אב. השיעור במאכלים הוא כגרוגרת; במים — כדי לרחוץ אבר קטן; בסממנים — כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין “מעין” ל״תולדה”: כאן רואים את החילוק בבירור. בישול מים או בישול מאכלים הוא אותה פעולה כמו אפיית לחם — רק בשם אחר. זה לא תולדה (שהיא פעולה שונה הנובעת מהאב), אלא ממש האב גופו בשם אחר. זה מקביל לזורע שבו נוטע אילן (נטיעת עץ) היא גם מעין זריעה, לא תולדה. הכלל: שם אב המלאכה אינו דווקא — “אופה” פירושו כל דרך שבה עושים דבר חי מבושל, בדיוק כמו ש״זריעה” פירושה כל דרך שבה גורמים למשהו לצמוח.
2. שיעור כגרוגרת — מדוע לא כזית? במלאכות שבת השיעור הוא כגרוגרת ולא כזית (כמו במצוות אכילה). הרמב״ם אמר קודם שגרוגרת היא אחד משלשה בביצה (שליש ביצה), שהוא מעט יותר מכזית. הראב״ד אומר שזה רק בערך. מוצע שזה הלכה למשה מסיני (מהפסוק בבחוקותי על שיעורים), אך זה נשאר לא ברור. הצעה שנייה: במצוות אכילה כזית הוא המינימום של “אכילה,” אך בשבת אין זה קשור לאכילה אלא ל״חשיבות” של המלאכה — שהיא מדה אחרת. הנקודה נשארת לא פתורה.
3. שיעור מחמם מים — כדי לרחוץ אבר קטן: במחמם מים מסתכלים על רחיצה ולא על שתייה — השיעור הוא מספיק לרחוץ אבר קטן.
4. שיעור מבשל סממנים: “סממנים” יכול להתכוון לתבלינים, חומרי רפואה או חומרי צביעה (צובע). לשון הרמב״ם “כדי לצבוע בגד קטן” מראה שמדובר בצבע. השיעור הוא הרבה פחות מגרוגרת, כי סממנים הם מרוכזים — כמות קטנה כבר חשובה למטרתה. השיעור בסממנים אינו קשור לשיעור הכללי כגרוגרת — הוא קשור רק למה שמבשלים אותו בשבילו.
—
הלכה ב׳ – בישול ביצה בצד מיחם; תולדות האור; הדחה בחמין; תולדות חמה; בישול אחר בישול
הנותן ביצה בצד מיחם
הרמב״ם: “הנותן ביצה בצד מיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה – חייב.”
פשט: מי שמניח ביצה ליד מיחם חם (לא על האש עצמה) כדי שתתבשל מעט (נתגלגל = היא מתהפכת אחרת מביצה חיה), חייב משום מבשל/אופה.
חידושים:
1. “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה” — מה פירוש התנאי? אם מישהו מניח את הביצה בכוונה שתתבשל לגמרי (לא רק נתגלגל), והיא רק נתגלגלה — האם הוא חייב או לא? לכאורה כן, כי קודם נלמד שכאשר מישהו מתכוון לשני שיעורים ונעשה רק שיעור אחד, הוא עדיין חייב.
2. שני פשטים אפשריים: (א) “בשביל שתתגלגל” הוא מעשי — זה מתאר מה שקורה במיחם (בצד המיחם יש רק מספיק חום לנתגלגל, לא לבישול מלא), לא תנאי בכוונה. (ב) אולי רוצה הרמב״ם לומר שאפילו כשרצה רק דרגה מינימלית כזו של בישול, הוא כבר חייב.
תולדות האור
הרמב״ם: “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו.”
פשט: מי שמבשל באמצעות תולדות האור (חום שבא בעקיפין מאש, כמו סיר שהתחמם מאש) הרי זה כמבשל על האש עצמה — חיוב דאורייתא.
חידושים:
– מזוהים שני חידושים: (1) תולדות האור הוא כאור עצמו, (2) שיעור הבישול — אפילו נתגלגל (ביצה שהתבשלה רק חלקית) נקרא כבר בישול לביצה. שיעור הבישול אינו שיעור כללי אחד לכל המאכלים, אלא לכל מאכל יש שיעור משלו של מה שנקרא “מבושל.”
הדחה בחמין — מליח ישן, כוליס האיספנין, דג דק ורך
הרמב״ם: “המדיח בחמין מליח ישן, או כוליס האיספנין, או דג דק ורך ביותר — חסרון חמין זהו גמר בישולו.”
פשט: כאשר שוטפים במים חמים דבר כבר מלוח (מליח ישן), או דג מסוים (כוליס האיספנין), או דג דק ורך מאוד — יציקת המים החמים היא גמר הבישול של המאכל.
חידושים:
1. לכל מאכל יש שיעור משלו: למאכל רגיל הדחה בחמין אינה מספיקה, אך למאכל שמתבשל מהר (כמו מליח ישן או דג דק ורך) זה כבר גמר בישול.
2. שאלה האם זה מדבר אפילו על כלי שני: האחרונים מביאים שלא ברור היכן עוצר השיעור — האם זה חייב להיות כלי ראשון או אפילו כלי שני.
3. חידוש גדול יותר מתולדות האור: כאן מדובר על פעולה שהיא עוד יותר רחוקה מאש (“נכד” של אור — האש מחממת את המים, המים מורדים, ואז יוצקים אותם על המאכל). וגם, הפעולה עצמה אינה בישול מלא — זו רק הדחה, פעולה קטנה, אך למאכל זה נקרא גמר בישול.
תולדות חמה — המפקע ביצה בבגד חם / חול שהוחם מחמת השמש
הרמב״ם: “המפקע ביצה… על בגד חם, או בחול שהוחם מחמת השמש” — פטור מדאורייתא, אך “גזרו עלייהו” — אסור מדרבנן.
פשט: מי שמקיש על ביצה על בד חם או חול חם שהתחמם מהשמש (תולדות חמה) — פטור מדאורייתא כי זה לא תולדות האש, אך אסור מדרבנן כי אפשר לבלבל עם תולדות האש.
חידושים:
1. תולדות חמה אינו תולדות האש. מלאכת הבישול התורנית היא ספציפית בישול בכוח אש (חום מאש). חום מהשמש הוא קטגוריה נפרדת.
2. חמה עצמה (ישירות בשמש): הרמב״ם אינו מביא במפורש שזה מותר, אך לפי ההיגיון זה חייב להיות מותר אפילו מדרבנן. טעם הגזירה הוא שתולדות חמה אפשר לבלבל עם תולדות האש. אך חמה עצמה (ישירות בשמש) לא מתחלפת באש עצמה — רואים את זה כקורה מעצמו, “השמש עושה את זה, אתה לא עשית כלום.”
3. [הרחבה: מיקרוגל/כימיקלים] בישול לפי חז״ל הוא ספציפית בישול בכוח חום/אש. אם מישהו מבשל בכימיקלים או במיקרוגל — זו שאלה נפרדת (מוזכר אך לא מפורט).
חמי טבריא
הרמב״ם: “וכן המבשל בחמי טבריא וכיוצא בהן” — פטור מדאורייתא, אך אסור מדרבנן.
פשט: בישול במעיינות חמים טבעיים (כמו חמי טבריא) פטור מדאורייתא כי זה לא חום מאש, אך אסור מדרבנן.
חידושים:
– חמי טבריא הרי לא מתחממים מהשמש — מדוע זה בכלל בגדר תולדות חמה? הכלל הוא שכל מה שאינו חום מאש (אש) הוא בגדר תולדות חמה — זה חום טבעי, לא מאש אנושית. טעם הגזירה: אם מבשלים בחמי טבריא, יטעו ויבואו לבשל בתולדות האש.
בישול אחר בישול / דבר שאין צריך בישול כלל
הרמב״ם: “המבשל אחר דבר שכבר נתבשל כל צרכו, או דבר שאין צריך בישול כלל” — פטור.
פשט: מי שמבשל דבר שכבר מבושל לגמרי, או דבר שלא צריך בישול כלל — פטור, כי לא קרה שום שינוי במאכל.
חידושים:
1. “דבר שכבר נתבשל כל צרכו” — זה הענין של “בישול אחר בישול,” כאשר מאכל כבר מבושל לגמרי ומבשלים אותו שוב.
2. “דבר שאין צריך בישול כלל” — קושיה חזקה: מה זה אומר? תפוח אפשר לאכול חי, אך אפשר גם לבשל אותו (קומפוט) — האם זה נקרא “אין צריך בישול”? המסקנה היא ש״דבר שאין צריך בישול כלל” פירושו דבר שהבישול לא שינה כלום — אי אפשר לראות עליו שבישלו אותו, לא קרה שום שינוי. דוגמאות שונות מנוסות:
– מיץ תפוזים — אם מבשלים אותו, הוא לא נעשה טוב יותר, אך מיץ תפוזים חם הוא משהו אחר ממיץ קר.
– מים מלוחים — דוגמה טובה יותר: אפשר לעשות מים מלוחים עם מים חמים או קרים, החום לא עושה ממש כלום.
3. “פטור” פירושו פטור אבל אסור. היסוד: כל דבר שלא מבושל אסור רק מדרבנן מצד “שמא יחתה” (חשש שישרה את הגחלים). במצטמק ויפה לו יש חשש, במצטמק ולא יפה לו אפילו החשש אינו קיים. הרמב״ם אומר “פטור” וצריך לבדוק את המציאות הספציפית האם יש חשש.
—
הלכה ג׳-ד׳ – מספר אנשים שמבשלים ביחד
מקרה ראשון — בבת אחת (בתיאום)
הרמב״ם: “אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הגיס — כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצורכי הבישול הרי זה מבשל.”
פשט: שישה-שבעה אנשים עשו כל אחד פעולה שונה לבישול. כל אחד חייב משום מבשל, כי כל פעולה מצורכי הבישול היא בכלל מבשל.
חידושים:
1. יסוד הבישול — מספר פעולות: מלאכת מבשל מורכבת ממספר פעולות, וכל אחת היא מעשה בישול בפני עצמו. זה שונה ממלאכות אחרות כמו זריעה, שאי אפשר לחלק את הפעולה בין עשרה אנשים (הכנסת גרעין לאדמה היא פעולה אחת). אך בבישול, מאחר שצריך מספר שלבים, כל שלב הוא מעשה מבשל.
2. קושיה: נותן את האור ונותן את העצים — מדוע לא חייב משום מבעיר? מי שמדליק אש או מוסיף עצים לכאורה צריך להיות חייב משום מבעיר, לא (או לא רק) משום מבשל. התירוץ: הרמב״ם נראה שמאחר שהוא עושה זאת כהכנה לבישול, זה מעשה בישול. יכול להיות שהוא חייב שתיים (מבעיר ומבשל), למשל בחטאת היה צריך להביא שתי חטאות. רש״י טוען שנותן את העצים חייב משום מבעיר, אך הרמב״ם רואה זאת אחרת — מאחר שהוא מביא זאת לסיר, זה כבר מבשל.
מקרה שני — ללא תיאום (בזה אחר זה)
הרמב״ם: “אבל אם נתן הקדירה על התנור שאינו מוסק, ואחד נתן המים, ואחד נתן הבשר, ואחד נתן התבלין, ואחד הסיק, ואחד נתן העצים, ואחד הגיס — אין חייב אלא שנים אחרונים בלבד.”
פשט: כאשר מניחים סיר על תנור קר, יוצקים מים, מכניסים בשר — לא עשו כלום, כי עדיין אין אש. רק השניים האחרונים — מי שמוסיף עצים (כדי שהאש תהיה חזקה מספיק לבשל) ומי שמערבב (הגיס) — חייבים.
חידושים:
1. קושיה על החילוק בין שני המקרים: במקרה הראשון “נותן את האור” חייב, למרות שהאש הקטנה לבדה לא הייתה יכולה לבשל את סיר המרק. במקרה השני “נותן את האור” אינו חייב (רק נותן את העצים). זו לכאורה סתירה.
2. תירוץ (מאחד המפרשים): המקרה הראשון מדבר כאשר כולם עושים זאת בבת אחת — בתיאום, “משחק קבוצתי” שבו כל אחד עושה את חלקו ביחד. אז מסתכלים על התוצאה — בין כל האנשים נעשה סיר מרק מבושל, וכולם חייבים. המקרה השני מדבר כאשר כל אחד עושה את שלו ללא תיאום, אחד אחרי השני. במקרה כזה, נותן את האור — אם האדם הבא לא בא ומוסיף עצים, האש הייתה כבה, היא לא הייתה יכולה לבשל. לכן הוא פטור. מצוין שהחילוק (בבת אחת לעומת בזה אחר זה) הוא “דבר שלא עומד” במפורש ברמב״ם, וזה קצת קשה.
3. הגיס — פשוט חייב: ערבוב על האש פשוט חייב משום מבשל, כי כבר יש אש והוא מערבב את התבשיל.
4. פטור אבל אסור בפעולות הראשונות במקרה השני: האנשים שהציבו את הסיר, יצקו מים, הכניסו בשר — פטורים אבל אסורים. יכול להיות אסור מצד טעמים אחרים גם (למשל בשר חי הוא מוקצה, לפני עור לא תתן מכשול).
—
הלכה ד׳-ה׳ – שיעור בישול: כגרוגרת, חצי בישול, בשר על גחלים
בשר על גחלים — צירוף ממספר מקומות
הרמב״ם: “הניח בשר על גבי גחלים — אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בשנים או שלשה מקומות, חייב.”
פשט: אם מניחים בשר על גחלים, כאשר כגרוגרת נצלה, אפילו במספר מקומות ביחד, חייב.
חידוש: שיעור כגרוגרת לא צריך להיות במקום אחד — מצרפים ביחד משני-שלושה מקומות על הבשר.
חצי בישול = חייב
הרמב״ם: “לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול — חייב.”
פשט: כאשר אין כגרוגרת צלוי, אך כל הבשר נעשה חצי בישול (חצי מבושל), גם חייב — כי חצי בישול (מאכל בן דרוסאי) כבר ראוי לאכילה בשעת הדחק, או לאנשים מסוימים. המושג “חצי בישול” מושווה ל״רייר” סטייק — “נא” בלשון הקודש.
נתבשל חצי בישול מצד אחד
חידוש: אם חתיכת בשר עבה התבשלה רק למחצה מצד אחד, פטור. הסברא: שני חסרונות ביחד — (1) רק חצי בישול, ו-(2) רק מצד אחד — עושים את זה לא ראוי לאכילה. אפילו בן דרוסאי, שהיה אוכל דברים חצי מבושלים, לא ירד כל כך נמוך לאכול רק מצד אחד של חתיכת בשר. הוא אכל חתיכות שלמות של בשר שהן חצי מבושלות, לא חתיכות שמבושלות רק מצד אחד. אך אם חתיכת הבשר היא חצי בישול משני הצדדים, חייב כי אפשר לאכול אותה.
—
הדביק פת בתנור בשבת — רודה פת
פשט: אם מישהו בשוגג הכניס פת לתנור בשבת, יש שאלה האם מותר להוציא אותה לפני שתיאפה, כדי לא להתחייב על אפייה.
חידושים:
1. בעיית רודה פת: יש איסור דרבנן של רודה פת (הוצאת לחם מהתנור), כפי שנלמד קודם בערב שבת שמותר לרדות רק שיעור שלוש סעודות. אך כאן מדובר במצב אחר — הוא הכניס בשבת עצמה, והוא רוצה להוציא אותה במהירות כדי לא לעבור על איסור סקילה של אפייה.
2. שאלת מקלקל: אולי הוא ממילא מקלקל (כי אם לא יוציא אותה, היא תישרף), ומקלקל פטור? התירוץ: זה לא מקלקל, כי לרגע היא כן נאפית לפני שהיא נשרפת. בנוסף, רואים שחז״ל התירו לרדותה קודם שתיאפה — זה מוכיח שיש חשש של חיוב מלאכה, לא רק מקלקל.
—
הלכה ט׳ – תולדות מבשל
הרמב״ם: “המתך אחד ממיני מתכות כל שהן, או הממם את המתכת עד שתעשה כחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת או את הפך ואת הכופר ואת הגפרית, הרי זה תולדת מבשל. האופה כלי אדמה עד שיעשו חרס, חייב משום מבשל.”
“כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש עד שנעשה רך, או שריפה גוף רך עד שהוקשה — חייב משום מבשל.”
פשט: תולדות מבשל כוללות: (1) התכת מתכות, (2) התכת שעווה, חלב, זפת, פך, כופר, גפרית, (3) אפיית כלי אדמה עד שנעשים חרס. הכלל: בין עשיית דבר רך קשה באש, בין עשיית דבר קשה רך באש — חייב משום מבשל.
חידושים:
1. לשון “מתך” ו״מתכות”: “המתך” (להתיך) ו״מתכות” (מתכות) באים מאותו שורש — מתכות פירושו דבר שיכול להימס/להתיך.
2. מדוע זה נקרא תולדה ולא אב: עיקר מבשל הוא באוכל (אופה/מבשל כפי שעומד בל״ט מלא
כות). כאשר עושים את אותו הדבר עם דברים שאינם אוכל (מתכות, שעווה, כלי אדמה), זו תולדה — כי זה אותו כוח של אש שמשנה את המרקם של דבר, אך לא באוכל.
—
גוזז — אב מלאכה (הלכה י׳ בערך)
הקדמה — סדר המלאכות
כאן מתחילה סדרה חדשה של מלאכות — מתפיסת חיה (הצד צבי) עד עשיית בגדים/ספר תורה. הסדר הוא: הצד (תפיסה), שחיטה/הפשטה, גוזז (גזיזה), ואחר כך עשיית בגדים. גוזז בא אחרי הצד צבי, כי לפני שאפשר לגזוז צריך קודם לתפוס את החיה. בכבשה החיה נשארת חיה (רק גוזזים את הצמר), אך בעור צריך חיה מתה.
אב המלאכה
הרמב״ם: “הגוזז את הצמר… אפילו מן השלח שלהם… חייב.”
פשט: גוזז (גזיזה) היא אב מלאכה — חיתוך צמר או שיער מחיה (חיה או מתה), או אפילו מעור מופשט.
חידוש — אפילו מן השלח: חייבים אפילו כאשר חותכים שיער מעור מופשט (לא רק מחיה חיה או מתה ממש). הפרדת הצמר ממה שנמצא בעור היא גם גוזז.
שיעור גוזז
הרמב״ם: “כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול.” “כדי למתוח מן בוהן של יד עד אצבע שלפניו כשפותח ביניהם כל כוחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת.”
פשט: שיעור גוזז הוא מספיק צמר/שיער כדי לטוות חוט שאורכו כסיט כפול. סיט הוא המרחק מהאגודל (בוהן) עד האצבע השנייה (אצבע) כאשר פורשים אותם בכוח מלא. זה בערך שני שלישי זרת. זרת היא שלושה טפחים, אז סיט הוא בערך שני טפחים, וסיט כפול הוא בערך ארבעה טפחים.
חידוש: השיעור מבוסס על שימושיות מעשית — פחות מזה אינו חוט חשוב ואי אפשר לעשות איתו כלום.
תולדה של גוזז — נוצות מעוף
הרמב״ם: “התולש כנף מן העוף…”
פשט: תלישת נוצה מעוף היא תולדה של גוזז. נוצה בעוף היא כמו שיער בחיה. זה לא אב המלאכה עצמו כי נוצה אינה שיער — זה סוג אחר של דבר, אך זה דומה לגוזז, לכן זו תולדה.
טוויה על בהמה חיה
הרמב״ם: מי שעושה טוויה (טוויית חוט) על עור בהמה בעודה חיה — זה לא הדרך הרגילה.
פשט: אפשר לעשות מלאכה על החומר בעוד הוא עדיין מחובר לבעל חי, אך זה לא דרך מלאכה.
חידושים:
1. בנות ישראל עשו במשכן טוויה על העזים בעודן חיות (כמבואר ברש״י). זו הייתה מעלה מיוחדת של חכמתן.
2. קושיה: הרי לומדים את כל מלאכות שבת ממלאכת המשכן — אם שם עשו כך, זה היה צריך להיות מלאכה דאורייתא!
3. תירוץ רש״י: רק למומחה זה דרכו — אצלו זה נורמלי. לאדם פשוט זה לא דרכו. הרמב״ם מדבר על אדם פשוט.
4. תוספות חולק: אפילו מומחה — בטלה דעתו, זה לא הדרך הנורמלי בכלל.
5. תירוץ נוסף: במשכן לא כל הטוויה הייתה כך — היו אחרים שעשו בדרך רגילה. עיקר המלאכה לומדים מהטוויה הרגילה, לא מהאופן המיוחד הזה.
6. [הרחבה: שאלה על תלוש ולא מן המחובר] אולי הענין הוא שכאשר גזזו אותו, רק אז קיבל שם של חומר כשר.
תולדת גוזז — חיתוך שיער, ציפורניים, שפם, זקן
הרמב״ם: “הנוטל שערו או הנוטל ציפורניו, או הנוטל שפמו או זקנו — הרי זה תולדת גוזז וחייב.”
פשט: חיתוך שיער, ציפורניים, שפם או זקן היא תולדה של גוזז.
חידושים:
– נקודה מעניינת: בגוזז צמר רוצים את מה שחותכים — רוצים את הצמר. אך בנוטל ציפורניו לא רוצים את זה — זורקים אותו! חותכים אותו כי לא רוצים שיהיה. לכן זה נקרא תולדת גוזז. הסברא היא: הוא רוצה להיות יפה — זו גם תכלית של המלאכה.
בכלי לעומת ביד — בשיער וציפורניים
הרמב״ם: “והוא שנטלן בכלי. אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר — פטור.”
פשט: חייבים רק כאשר חותכים בכלי. ביד (תלישה) פטורים אבל אסורים.
חידוש: ביד אינו דרכו — לכן פטורים (אבל אסורים מדרבנן).
חותך יבלת (יבלת)
הרמב״ם: “החותך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר — פטור.”
פשט: חיתוך יבלת מהגוף פטור אבל אסור — זה לא נקרא גוזז.
חידושים:
1. בית המקדש: שבות (איסור דרבנן) מותר במקדש. לכן, כהן שיש לו יבלת שמפריעה לו לעבוד עבודה — מותר להסיר אותה ביד, אך לא בכלי. ביד זה עוד פחות דומה למלאכה.
2. יבשה (יבלת יבשה): כאשר היבלת כבר התייבשה (כמו עץ יבש שלא שולח יניקה) — אז אפילו בכלי מותר לעובד בבית המקדש.
3. לאדם רגיל (לא במקדש): אפילו יבשה אסורה — אסרו הכל.
4. [הרחבה: שאלה על דם] כאשר חותכים יבלת לפעמים יוצא דם — האם יש אולי גם איסור חבורה? זה לא נפתר, רק מוזכר.
שיעור גוזז בשיער
הרמב״ם: “נוטל שערות בכלי — כמה יהא חייב? שתי שערות.”
פשט: השיעור לחיוב בחיתוך שיער הוא שתי שערות.
חידוש — לוקט לבנות מתוך שחורות: מי שתולש שערות לבנות מבין שחורות (כי הוא לא רוצה להיראות זקן) — אפילו אחת חייב, כי כל שערה בודדת חשובה לו, כל אחת מפריעה לו. הרמב״ם הביא את הענין של לבנות מתוך שחורות גם בלא תלבש (מוזכר שהזוהר מדבר על כך).
ציפורן שפרשו רובן / ציצין של עור
הרמב״ם: ציפורן שרובה כבר ניתק, או חתיכות עור (ציצין של עור) שרובן כבר ניתק:
– פרשו כלפי מעלה ומצערת אותו (זה מגרד, מפריע) — מותר ליטול בידו, אבל לא בכלי. ואם נטלו בכלי — פטור.
– אינו מצער אותו — אפילו בידו אסור.
– לא פרשו רובו (רוב עדיין לא ניתק) — אפילו מצער אותו, אסור ליטלו בידו. ואם נטלו בכלי — חייב.
פשט: צריך שני תנאים ביחד כדי שיהיה מותר ביד: (1) פרשו רובו, (2) מצער אותו. כאשר שניהם קיימים — ביד מותר, בכלי פטור. כאשר חסר אחד — בכלי יכול להיות אפילו חייב.
—
מלבן — אב מלאכה (הלכה ט׳ בערך)
הרמב״ם: “המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן, חייב. כמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו כמלא רוחב הסיט כפול.”
פשט: אב המלאכה של מלבן היא ניקוי/כיבוס צמר, פשתן או שני (שלושה סוגי חומרים מבהמות) כחלק מהכנה לחומר. השיעור הוא מספיק צמר לעשות חוט אחד שאורכו כמלא רוחב הסיט כפול — כפול מרוחב הסיט, שהרמב״ם פירש קודם כארבעה טפחים.
חידושים:
– הרמב״ם מביא שלושה סוגי חומרים — צמר, פשתן, שני — ואחר כך מרחיב עם “וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן,” שפירושו כל הדברים שכחלק מהכנה לחומר צריך לנקות אותם.
– הרמב״ם לא אומר כאן במפורש “ארבעה טפחים” אלא משתמש במונח “כמלא רוחב הסיט כפול” — אך זה יוצא אותו שיעור.
—
תולדת מלבן — מכבס (הלכה י׳)
הרמב״ם: “המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצורכי הכיבוס היא כמו שההגסה מצורך הבישול.”
פשט: כיבוס בגדים (בגדים מוגמרים כבר) הוא תולדה של מלבן. סחיטת מים מבגד רטוב היא גם מכבס, כי סחיטה היא חלק מכיבוס, כמו שהגסה (ערבוב) היא חלק מבישול.
חידושים:
1. חילוק בין אב ותולדה: מלבן (האב) הוא כאשר מנקים חומר גלם (צמר/פשתן) כהכנה לחומר; מכבס (התולדה) הוא כאשר מכבסים בגדים מוגמרים — חומר מוגמר כבר. שניהם חייבים.
2. סחיטה כחלק מכיבוס: הראיה של הרמב״ם מהגסה מעניינת מאוד — כמו שהגסה אינה הדלקת האש או הכנסה לסיר, אלא רק ערבוב, ובכל זאת היא חלק מבישול, כך גם סחיטה (סחיטה) היא רק השלב האחרון של כיבוס, אך היא חייבת. משל של מכונת כביסה שיש לה שלבים שונים — הכנסת מים, הכנסת סבון, סחיטה — וסחיטה היא אחד השלבים.
3. שאלה: סחיטה לא לצורך כיבוס: אם בגד של מישהו נרטב (לא דרך כיבוס) והוא סוחט אותו כי זה לא נוח לו — האם זו גם סחיטה של כיבוס? משתמע מלשון הרמב״ם “שהסחיטה מצורכי הכיבוס” שזה חייב להיות קשור לניקוי, לא סתם סחיטה. אך צריך לראות מה הדין מדרבנן. השיחה נשארת לא ברורה בנושא זה.
4. חילוק בין סחיטת בגד וסחיטת פירות: סחיטה של בגד (תולדת מלבן) אינה אותו דבר כמו סחיטה של פירות (תולדת דש). בדש מדובר על הוצאת נוזל ממקום גידולו — נוזל שמאוחסן בפנים. שניהם נקראים “סוחט” אך הם שתי מלאכות שונות.
5. סחיטה בשיער ועור: (מרש״י) בשיער שייכת סחיטה כי למרות שכל שערה היא כמו חתיכה קטנה, מאחר שזה צרור חתיכות קטנות, יש מקומות קטנים שבהם מים יכולים להישאר. אך בעור הוא “עמיד למים” — מים עולים על העור אך לא נכנסים פנימה, לכן “אין חייבין על סחיטתו.” החילוק הוא שעור הוא מאוד דחוס, בניגוד לצמר/בגד שיש בו מקומות שבהם מים יכולים להיכנס. כיבוס בשיער יכול אולי להיות אם מוצאים דרך לעשות בגד משיער, אך סחיטה אינה שייכת.
—
מנפץ (הלכה י״א)
הרמב״ם: “המנפץ את הצמר או את הפשתן או את שאר מיני קווצין, חייב. וכמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ארבעה טפחים.”
פשט: מנפץ פירושו ניפוץ/סירוק צמר ופשתן כחלק מההכנה — עשיית ישר, הפרדה. השיעור הוא מספיק לחוט של ארבעה טפחים.
חידושים:
1. תולדת מנפץ — גידים: מנפץ אינו רק בצמר/פשתן. גידים משתמשים גם לעשות דברים (למשל בספר תורה תופרים בגידים). כאשר מישהו מסרק גידים “עד שיעשה כצמר כדי לטוות אותן” — עד שזה נעשה כמו צמר כדי שאפשר לטוות — זו תולדת מנפץ וחייב.
2. הרמב״ם לא היו לו דוגמאות נוספות של מנפץ מלבד התולדה עם גידים. מצוין שסירוק שיער לא נקרא מנפץ.
—
צובע (הלכה י״ב)
הרמב״ם: “הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או צמר כדי לטוות ממנו חוט כזה, חייב. אינו חייב עד שיהיה צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרקא או ששר על גבי ברזל או נחושת שצבעו — פטור, שהרי אינו מתקיים, וכל שאינה מלאכה מתקיימת בשבת פטור.”
פשט: צביעת חוט של ארבעה טפחים (או מספיק צמר לחוט כזה) חייבת, רק בצבע שמתקיים. צבע שלא מחזיק בכלל (כמו צביעת ברזל/נחושת שלא נספג) פטור כי זו לא מלאכה המתקיימת.
חידושים:
1. צבע שאינו מתקיים — פטור אבל אסור: “פטור” פירושו פטור אבל אסור מדרבנן. טוש חד-פעמי/מחיק היה בקטגוריה של פטור אבל אסור.
2. מנגנון “אינו מתקיים”: דוגמת הרמב״ם היא ברזל/נחושת — הוא מורח צבע אך זה לא נשאר כי המתכת לא סופגת. “מעביר לשעתו” — זה מכסה לרגע אך נופל מהר.
3. תולדת צובע — עשיית צבע: מי שעושה את הצבע עצמו (לא מי שצובע איתו) הוא תולדה של צובע. דוגמה: “שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור” או “שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק.” זה אומר ערבוב שני דברים ביחד שעושה צבע חדש.
4. שיעור תולדת צובע: גם בעשיית צבע השיעור הוא “כדי לצבוע חוט ארכו ארבעה טפחים” — מספיק צבע כדי לצבוע חוט של ארבעה טפחים.
5. כרכום: זה מזוהה כתבלין (אולי כורכמא/כורכום) שיש לו צבע כתום חזק מאוד.
—
טווה (הלכה י״ג)
הרמב״ם: “הטווה [חוט] ארכו ארבעה טפחים מכל דבר הנתפס [בטוויה], חייב.”
פשט: טוויה — לקיחת חתיכות חומר רופפות ועשיית חוט — חייבת כאשר החוט הוא ארבעה טפחים באורך, מכל חומר שיהיה.
חידושים:
1. מדוע לא כתוב “רוחב שתי אצבעות”? הרמב״ם אומר כאן רק “ארבעה טפחים” ומשמיט את הלשון הקודם של “כמלא רוחב הסיט כפול.” בגמרא כתוב “כרוחב שתי אצבעות” והרמב״ם פירש זאת קודם. לא ברור מדוע הוא משמיט זאת כאן.
2. “מכל דבר הנתפס”: בטווה אין את החילוק שיש במלבן (שבו שיער לא שייך). בטווה כל דבר שאפשר לטוות — צמר, פשתן, שיער, ואפילו נוצה (נוצות) — חייב. זו קטגוריה רחבה יותר ממלבן.
3. תולדה של טווה: הרוצה לבד (עשיית לבד). לבד הוא חומר שלא טווי או תפור, אלא חתיכות דחוסות (מרוכז) — כמו הריפוד בתוך שמיכה.
4. שיעור בלבד: בעובי בינוני — הרמב״ם צריך לציין את העובי כי בלבד אין חוט אמיתי. מחשבים: אם החומר היה חוט, הוא היה יוצא באורך של ארבעה טפחים בעובי בינוני (לא דק מדי, לא עבה מדי).
5. השגת הראב״ד: הראב״ד לא מבין מדוע לבד הוא תולדה של טווה. הוא חושב שזה יותר מתאים כתולדת בונה (כי דוחסים/לוחצים ביחד). אך הרמב״ם רואה את לבד כחוט עבה — חומר שעובד בדומה לטוויה.
—
מלאכת מיסך (הלכה י״ד בערך)
הרמב״ם: “דרך האורגים שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה, ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומסדרן זה בצד זה עד שיהיו כולן שתי ולא ערב.”
פשט: תהליך האריגה: תחילה מותחים את כל החוטים לאורך (שתי), שני אנשים מחזיקים משני הצדדים כדי שיהיה מתוח, ומסדרים אותם ישר. זה נקרא מיסך — המתיחה/הכנה של חוטי השתי.
חידושים:
1. מה פירוש המילה “מיסך”? מוצעות מספר אפשרויות: (1) מלשון מוסך פתח — הצבה/פריסה; (2) מלשון סוכה/סכך — כיסוי; (3) מלשון מסך = כיסוי. הרמב״ם אומר שמסך הוא לשון הפסוק.
2. קשר למסכתא: מסכתא גמרא אולי נקראת כך מהמילה הזו — כמו יריעה פרושה.
3. מיסך = שתי, אורג = ערב: מיסך היא מתיחת חוטי השתי (אורך), ואורג היא הכנסת חוטי הערב (רוחב). מיסך היא הכנה לאורג — שני חלקים של אותו תהליך.
4. הרמב״ם מטפל במיסך ואורג ביחד — מה שמעניין, כי הוא שם שתי אבות מלאכות בהלכה אחת, כי הן בעצם חלקים של אותו תהליך.
תולדה של מיסך
הרמב״ם: “והשווה את החוטין עד שיותקנו ויסודרו יפה — הרי זה תולדת מיסך.”
פשט: מי שמכה/מיישר את חוטי השתי כדי שיהיו ישרים ומסודרים (כדי שאפשר להכניס את הערב בין כל חוט) — הוא תולדה של מיסך.
חידוש: אם חוטים מתחברים/מתפתלים, אי אפשר להכניס את הערב, לכן היישור הזה הוא חלק מהמלאכה.
—
מלאכת אורג — שיעור
הרמב״ם: “כדי לארוג שתי אצבעות חייב. וכן האורג שני חוטים ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שאורג בתחילה בין שהיה מקצת ארוג והוסיף על אריג שיעור שני חוטים. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד, חייב.”
פשט: שיעור אורג הוא שני חוטים ברוחב שתי אצבעות. זה תקף בין בהתחלה בין באמצע. אך כאשר מסיימים את הבגד עם החוט האחרון, חייבים אפילו עם חוט אחד.
חידושים:
1. שתי אצבעות (חצי טפח) הוא השיעור המינימ
לי של חתיכת בגד שיש לה משמעות — שונה משיעור של חוט (ארבעה טפחים).
2. חוט אחד בסוף: כאשר זה החוט האחרון שמסיים את הבגד, חייבים אפילו באחד — כי זה גמר מלאכה.
ארג בשפת היריעה
הרמב״ם: “ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב.”
פשט: כאשר אורגים בקצה/שפה של היריעה, השיעור שונה — שני חוטים ברוחב שלושה בתי נירין.
חידוש: בשפה של היריעה צריך עבודה נוספת לסיום/חיזוק. השיעור כאן קטן יותר משתי אצבעות, כי זה דומה ללאורג צלצל קטן — בגד קטן מיוחד (חגורה או משהו קטן).
תולדות של אורג/מיסך
חידושים:
1. הרמב״ם מביא תולדות שונות: עושה נפה, כברה, סלה — כל מיני דברים שעובדים דרך מבנה חוטים (שתי וערב).
2. מיטה מחבלים — מיטה שעובדת עם חבלים היא גם תולדה, כי מכניסים חבל למסגרת, בדומה לשתי וערב.
3. [הרחבה: שאלה מודרנית] מיטה עם קפיצים — האם זה דומה למיטה מחבלים? הקפיץ בא כבר עשוי, אך הכנסת שני קפיצים זה לתוך זה יכולה להיות דומה. גם רשת חלון מוזכרת כהקבלה אפשרית.
תולדה של אורג — מדקדק / כולל נימין
פשט: המדקדק (חוטם) — מפריד בין בתי נירין, הוא מכין את החוטים לאריגה. גם, הכולל עשר נימין — מי שקולע נימין (חתיכות חומר) — הרי זה תולדת אורג.
חידוש: המדקדק הוא בערך אותה עבודה כמו במסך (שלב קודם), רק הוא עושה זאת בשלב הבא של האריגה. שיעור השירה (השארת חוטים בסוף) הוא משייר כלים באורך שתי אצבעות — קשור לכלים ספציפיים (בגדים קטנים).
—
מלאכת הבוצע
הרמב״ם: “הבוצע שני חוטים חייב. בוצע הוא המפריד את הארוג — הוא מפרק את מה שכבר ארוג. מי שרוצה לפרק ערב מן השתי או שתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב. והוא שלא יקלקל אלא שיצטרך לתקן. והוא שיצטרך לאותן החוטין לארוג מהן בגדים קלים ביותר.”
פשט: בוצע הוא ההיפך מאורג — כמו שסותר הוא ההיפך מבונה. אורג פירושו קליעה/אריגה, בוצע פירושו פירוק של מה שכבר קלוע. השיעור הוא שני חוטים. החיוב הוא רק כאשר הוא עושה זאת על מנת לתקן — לא כאשר הוא סתם מקלקל.
חידושים:
1. בוצע כמו בוצע את הפת: המילה בוצע מושווית לשבירת לחם — מפרקים, קורעים.
2. רק על מנת לתקן: הרמב״ם מדגיש שהחיוב הוא רק כאשר הוא לא מקלקל את הבגד, אלא הוא עושה זאת כדי לתקן. למשל, כאשר השתי לא יצא טוב, צריך לפרק את החוטים לפני שמכניסים את הערב. זה לא דווקא בגד ישן — זה יכול להיות באמצע עשיית בגד חדש.
3. מאחה — חיבור מחדש: מאחה פירושו מחברים מחדש — כמו אחים (אח = אח). התהליך הוא: יש שתי חתיכות שלא מתאימות, קורעים (בוצע) משני הצדדים, ואחר כך אורגים אותם מחדש ביחד. כאשר הוא מחבר אותם — זה בוצע על מנת לתקן. כאשר הוא סתם מפרק — הוא רק עובר על בוצע (בלי היבט התיקון).
4. סותר את הכלי על מנת לתקנו — תולדה של בוצע.
—
קליעה — תולדה של אורג
חידוש — חילוק בין קליעה ואריגה: אריגה היא עם שתי וערב, קליעה היא בלי שתי וערב — זה קלוע כמו צמה. זה בערך אותו רעיון אך בלי מבנה שתי-וערב.
—
פוצע — תולדה של בוצע
פוצע (פתיחת קליעה) היא תולדה של בוצע, עם אותו שיעור — שני חוטין.
—
עד כאן פרק ט׳.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק ט׳ – אופה, מבשל, ומחמם מים
הקדמה – מבנה הפרקים בהלכות שבת
דובר 1: היום אנחנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט׳.
הרמב״ם מחזיק באמצע לעבור בקיצור על כל ל״ט מלאכות. בפרק ח׳ הוא מנה לנו… כלומר, ארבעת הפרקים הראשונים היו דברים כלליים, כמו כללי המלאכות, כללי עונשים על המלאכות, כללים מה מותר לעשות ערב שבת, מה מותר לעשות לחולה. בפרק ח׳ הוא התחיל לעבור במהירות על ל״ט המלאכות. כשאני אומר במהירות, אני מתכוון אבל הוא לא נותן פרק לכל אחת מהמלאכות. הוא עובר על כל מלאכה, את הבסיס של מה המלאכה היא, מה התולדות שלה, ומה השיעור שלה.
ועברנו כבר על עשר המלאכות הראשונות של לחם, של עשייה שנקראת “סדר הפת”. מזריעה, מנטיעה, למדנו כל מיני מלאכות, אבות מלאכות ותולדות מזריעה, חורש, קוצר, מעמר, וכו׳, ועכשיו אנחנו מחזיקים באחרונה ממלאכות הפת, אופה.
דיון: מדוע הרמב״ם חילק את אופה לפרק חדש?
דובר 1: מדוע בעצם לא סיים הרמב״ם עד שיש כבר לחם אפוי בפרק הקודם? יכול להיות שהוא לא רצה שהפרקים יהיו ארוכים מדי, אני לא יודע.
לכאורה, לכאורה אופה יש בו יותר פרטים. איזה פרק לא כל כך ארוך? הכל ביחד, הפרק הוא עשרים. כן. אופה לכאורה קצת יותר ארוך. נראה שהרמב״ם לא הקפיד שיהיה איזה… הרמב״ם לא הביא את המילה “סדר הפת”, הוא נותן רק את הרשימה. כן. הוא ניסה לומר איזה פשט, הרב רבינוביץ, אבל זה לא היה משכנע במיוחד בפרק הקודם. הוא רצה לומר שאופה הוא משהו אחר מכל האחרים. יכול להיות פשוט שזה יותר ארוך, יש יותר פרטים.
הלכה א׳ – אופה כגרוגרת חייב
לשון הרמב״ם
דובר 1: טוב. אומר הרמב״ם כך, הוא מתחיל עם העיקר: “האופה כגרוגרת” – השיעור גרוגרת. כמו הרבה מלאכות שבת שדיברנו, השיעור הוא כגרוגרת, שחייבים עליו. כמעט הכל גרוגרת היא המינימום של אכילה. דבר שמכינים לאכילה, גרוגרת היא שיעור אכילה שממלא חצי לחי. כשאדם לוקח שיעור… המינימום שצריך לקחת הוא גרוגרת.
דיון: מדוע גרוגרת ולא כזית?
דובר 2: כן, זה הרי לעניין שיעור כמה אוכלים לגבי יום כיפור.
דובר 1: נכון, אבל זה שונה מלמשל כל שיעורי אכילה שיש בהם מצווה לאכול זה תמיד השיעור כזית. גרוגרת הרמב״ם אמר היא לא אותו דבר כמו כזית, היא קצת יותר מכזית.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אתה זוכר?
דובר 2: אני לא זוכר.
דובר 1: מה בעצם הפשט? למה הם הלכו מהשיעור הרגיל שהוא כזית?
דובר 2: אני חושב שהדברים הם הלכה למשה מסיני, ולומדים את זה משם.
דובר 1: גרוגרת לעניין שבת? אני לא יודע.
דובר 2: הלכה למשה מסיני שלומדים מאותו פסוק מפרשת בחוקותי שזה לעניין שיעורים.
דובר 1: כן, אבל אני לא זוכר על זה, אולי.
דובר 2: טוב.
דובר 1: אממ… טוב. אני חושב ש… יכול להיות שזה דרך אחרת. כשיש עניין שצריכים לאכול משהו, המינימום של אכילה היא אכילה, אבל זה עדיין לא שיעור חשוב. זה לא אותו דבר. אני לא יודע, זה לא הגיוני מה שאני אומר.
דובר 2: למה זה לא בגלל חשיבות? רואים כאן שיעורים מינימליים לגמרי.
דובר 1: אני חושב שזה צריך להיות חשוב לדבר, למשל כדי לקיים. זה משהו אחר. אני מרגיש שזה שונה, אני לא יודע איך לומר.
דובר 2: צריך לאכול משהו, המינימום של אכילה זה כזית. זה לא פשט שצריך לאכול משהו, נכון? זה מאפה אותך עכשיו. זה לא מצווה של אכילה או איסור של אכילה שנאמר שזה כזית. עומד הרי שזה משהו אחר.
בדיוק, למה זה שונה? למה זה נעשה גרוגרת דווקא?
דובר 1: הרמב״ם אמר כמה גרוגרת היא לעומת זית?
דובר 2: הוא אמר קודם, כן, בפרק הקודם. לא, הוא אמר מה זה כביצה. אם יהיה לנו כלל פשוט שכזית היא חצי ביצה או שליש, לפי החישוב שהרמב״ם מחזיק בזה.
דובר 1: יכול להיות שגרוגרת היא לאו דווקא גדולה יותר מזית?
דובר 2: גרוגרת אחד משלושה בביצה.
דובר 1: כך הוא אומר בפרק הקודם. הראב״ד אומר שזה רק בערך.
דובר 2: וזית הוא אחד מכמה? כמה זיתים זה ביצה? לא כתוב כאן. הרמב״ם אמר גם, אתה זוכר איך כזית הוא אמר כאן? או… לא מזמן למדנו את זה ברמב״ם, מה הפירוש כזית, אמת? הוא אמר כזית… אולי אני טועה, אולי על כביצה. כביצה הוא אמר אצל עיבורין, כשלמדנו אז. נכון, אבל על כזית הוא לא הסביר? אני לא זוכר שהוא הסביר. אז אני לא יודע. טוב.
מבשל, מחמם מים, ומבשל סממנים – מעין אופה
דובר 1: בואו נמשיך. האופה כגרוגרת חייב. מי שאופה שיעור כגרוגרת חייב. עכשיו אומר הרמב״ם, החלק הבא אומר הרמב״ם כך, שאופה, המלאכה נקראת אופה, אבל זה לא פשט שכל שאר מיני דרכים של בישול או אפייה שאינם אופה זו תולדה, אלא זה מעין אותו עניין, וזה גם אותה אב מלאכה. הלשון קוראים אופה.
כאן מאוד ברור מה ההבדל בין מעין לתולדה. כי לבשל מים זה אותו דבר כמו לאפות לחם, זה רק יש לזה שם אחר. ולחם קוראים לזה לאפות. זו פעולה אחרת.
דובר 2: כן, אני חושב שהיה לנו גם דבר דומה, שלמשל, כך ראיתי, זורע הוא רובע ונוטע אילן, זה אותו דבר, יש לזה שם אחר. זה כך שאדם לא יחשוב שאב המלאכה הוא השם מאוד חזק דווקא זריעה, דווקא אופה, לא. זריעה פירושה כל מין דרך איך עושים שמשהו יגדל. אותו דבר אופה פירושו כל מין דרך איך עושים שדבר חי יהיה מבושל.
דובר 1: אז הוא מסביר, אופה הוא פת, אופה פירושו בדרך כלל לאפות לחם, אבל אותו דבר הוא אם זורקים פנימה מאכל, מבשלים מאכל נוזלי, מבשלים, או סממנים צריך לבשל, תבלינים, או המחמם את המים, מי שמחמם מים, הכל מעין אכילה הוא, זה מעין אותו דבר, וכולם עוברים באופה.
שיעורים – מחמם מים ומבשל סממנים
דובר 1: אבל שיעורים כן ייחודי, כל מין אפייה צריך לראות מה השיעור אצלו. אצל לחם דיברנו, כמה לחם זה נחשב רגיל חשוב? חתיכת לחם שגדולה כגרוגרת.
מה קורה עם מים? מה קורה עם רחיצה? מים שמחממים, השיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן. מסתבר שמחמם מים מסתכלים יותר על משהו לרחיצה מאשר לשתייה. הוא לא אומר כוס קטנה של מים חמים.
כמה? מספיק חשוב לרחוץ איבר קטן של אדם.
והשיעור במבשל סממנים, שונה ממבשל מאכלים שהרי כגרוגרת. הוא בעצם לא אומר מבשל מאכלים, על סתם מבשל מאכלים זה כגרוגרת. מבשל סממנים זה פחות מגרוגרת, כי תבלינים נעשה שאדם יבשל טיפה, כי תבלינים מספיק טיפה קטנה לסיר מרק שלם, אז תבלינים זה הרבה פחות.
דיון: מה פירוש סממנים?
דובר 1: סממנים פירושו צבעים, דברים שמשתמשים בהם לצבוע, כך אומרים כל המפרשים כנראה כאן. כמו שלומדים אצל הקטורת. לא, סממנים זה… אהה. כתוב יוסף סממנים. כן, כתוב אצל רפואה, אבל כאן מדובר… הרמב״ם אומר שהשיעור הוא כדי לצבוע בגד קטן. יכול להיות הרמב״ם מתכוון לצביעה, או סממנים של… שהרמב״ם… שיגידו לי שמבשלים משהו שהוא לא לאכילה, או לרפואה, או ל… פירושו שמבשלים לרפואה, טוחנים לרפואה. סממנים בדרך כלל פירושו מבשלים ל… נו? צבע. לצבוע. שימו לב, יש הרי עוד קוראים סממנים.
דובר 2: אוקיי, על כל פנים, כשמבשלים סממנים זה בדרך כלל… לא אוכלים את הסממנים כמו שהם, או לא משתמשים בהם כמו שהם, משתמשים בהם למשהו, להכין צבע, או להכין מאכל, אז השיעור פחות, כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו. כמה, נניח, אני חוזר לשלי, נניח שסממנים פירושו תבלינים, כמה פלפל צריך כדי לתבל מרק? צריך מעט מאוד, אבל זה מספיק חשוב לעניין, כי סממנים קצת מזה זה חשוב. או לגבי צבע, קצת מצבע חזק זה חשוב. יכול להיות יותר, אני לא יודע, צריך לדעת מה השיעור, אני לא יודע, לא כתוב כאן לגבי ה… אני חושב שהמילה היא פחות, הרבה פחות מגרוגרת. אתה לא צריך גרוגרת פלפל, אתה צריך טיפת פלפל כדי לתבל גרוגרת. יכול גם להיות שגרוגרת זה לא… זה לא הבדל, זה לא קשור לשיעור כגרוגרת. השיעור קשור רק למה עושים את זה, נכון? כן.
הלכה ב׳ – הנותן ביצה בצד מיחם
לשון הרמב״ם
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה… ההלכה הבאה, הלכה ב׳, אומר הרמב״ם, מה קורה כשבדרך כלל בישול או אפייה מבינים שמניחים משהו על האש או מניחים משהו בתנור. אבל מה קורה כשעושים בדרך אחרת שזה יהיה חם מאוד?
הנותן ביצה בצד מיחם, ביצה כבר למדנו מתבשלת מהר. אם מישהו מניח ביצה בצד המיחם, ליד מיחם, כלי שמחממים בו מים חמים, הוא עושה את זה בשביל שתתגלגל, שהביצה תהיה מעט מבושלת, מה שקוראים ביצה רכה, שנעשית… הסימן איך יודעים שהביצה כבר מעט מבושלת היא שהיא מסתובבת בצורה שונה מביצה חיה שלא מסתובבת, על כן קוראים לזה נתגלגל. זה לא קשור לבישול שזה יהיה לגמרי קשה והכל. אין מספיק מיחם, בצד המיחם, אבל בצד המיחם מספיק שזה יעשה את הביצה מעט מבושלת בשביל שתתגלגל. ונתגלגלה, חייב.
דיון: מה פירוש “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”?
דובר 1: הוא אומר כאן, המילה היא כשהוא הניח את זה בשביל כך. אם הוא הניח את זה כי הוא רוצה שזה יהיה לגמרי מבושל, וזה רק נעשה נתגלגל, הוא עדיין לא סיים את המלאכה שהוא רצה. כן? כי הוא אומר כאן “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”. אם הוא לא הניח את זה בשביל שתתגלגל, לא נחשבת כוונתו. אם אדם רצה שהביצה תהיה לגמרי מבושלת וזה רק נעשה נתגלגל… זה לא עובד כך. למדנו הרי במפורש, אני חושב בפרק קודם, לגבי אם מישהו מתכוון לשני שיעורים וזה נעשה שיעור קטן יותר, הוא עדיין חייב. אז מה הפירוש “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”? אני לא יודע, אולי זה מעשי. שזה למה נתגלגל חייב להיות, איזה בישול חייב לקרות. אבל… אבל… בשביל שתתגלגל זה לאפוקי מה? רק מה אז? שזה יהיה מבושל לגמרי? איך… איך… אז אתה חייב שזה לא יתבשל? איך… כש הוא מניח את זה שזה יהיה רק מבושל לא נתגלגל, כשזה נתגלגל הוא חייב. אבל אם היה מניח את זה ל… שזה יהיה יותר מבושל מזה, ונתגלגל לא היה מספיק, זה בטח לא יכול להיות נכון. יכול להיות להיפך, אפילו רק נתגלגל זה כבר… אפשר לומר כך, בואו נבין את ההלכה.
החידוש של ההלכה
השאלה היא, מה החידוש של ההלכה? ההלכה, החידוש הוא שלא רק באש, אלא בצד האש, שקוראים תולדות האור, גם חייבים. אבל יכול גם להיות שעומד עוד חידוש, שיש כמו שיעור. מה השיעור? הרמב״ם עצמו אומר איך הוא מבשל את זה בכזה… אז ביצה, אפילו נתגלגל, פירושו גם מבושל. אולי זה עוד חידוש שעומד בהלכה.
אולי זה סתם מעשי, שזה לא מתבשל בצד החמה, אתה יודע, מלאכת מחשבת. והלשון קצת מעניינת אותי.
לשון הרמב״ם: “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו”
אוקיי. אומר הוא, למה חייבים במקרה כזה? הוא הרי לא הניח את זה על האש, הוא רק בסך הכל בישל דרך דבר שחם דרך האש. התשובה היא, “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו”. כשמישהו מבשל בתולדת האור, כלומר החום שליד הסיר, זה הרי כבר יד שנייה, זה כבר לא החום של האש. האש מחממת את הסיר, הסיר מחמם את הביצה. אבל להלכה הרי אין הבדל בין לבשל על האש או לא לבשל על האש.
הדחה בחמין — מליח ישן, כוליס האיספנין, דג דק ורך
מאותה סיבה הוא אומר עוד הלכה דומה, וכן, בדרך כלל לשטוף משהו במים חמים עדיין לא מבשל, אבל דבר שמתבשל מהר, אומר הוא כך, המדיח בחמין, כשמישהו שוטף, הוא מדיח במים חמים, מליח ישן, דבר, למשל דג, אני לא יודע, דג או איזה דבר שכבר עשו שזה יתבשל דרך מליחה, זה כבר ראוי לאכילה דרך מליחה, אבל רוצים עכשיו לרענן אותו, אומר הוא שלוקחים חתיכת דג, מולחים אותו שזה יישמר זמן רב, ואחר כך נותנים לו שטיפה במים חמים שזה יקבל קצת… יהיה קצת מרוענן, יהיה קצת מבושל.
או כוליס האיספנין, או מבשלים איזה סוג תבלין, מה פירוש כוליס האיספנין? הוא אומר הרי שזה דג. עוד איזה דג. עוד הרינג כזה. עוד איזה דג שמתבשל מהר, ודג דק ורך ביותר, זה דג דק, רך, שהוא הרינג, אני לא יודע. הנקודה היא שזה מתבשל. מה? הנקודה של הדק ורך פירושה לומר שממילא זה קל לבשל. כי זה מתבשל בקלות, זה נעשה עם קצת חמין, דבר רגיל עם החמין הקלים ביותר עדיין לא מתבשל. אבל הדבר הזה חייב, כי הדבר הזה פירושו זה מבושל כבר. הדחת חמין זהו גמר בישולו, השפיכה על המים החמים, זה הבישול.
היסוד: שיעור בישול אינו כללי אחד לכל דבר
זה הרי בישול לא מסתכלים תמיד כמה, בכללי, שיהיה שיעור אחד לכל דבר, אלא כל מאכל הסתכלו על כל מאכל מה צריך להיות בישול כזה. הבדל כשנאמר, לשפוך מים חמים על מאכל זה עדיין לא מספיק, אבל למאכל הזה זה מספיק, פירוש זה בישול לדבר הזה, וכן כל כיוצא בו.
דיון: כלי שני או כלי ראשון?
דובר 2:
אז החמין פירושו שאפילו כלי שני או משהו כזה?
דובר 1:
זו שאלה אינסופית, אין הבדל אם זה כלי ראשון או… האחרונים מביאים, הם לא יודעים בבירור מתי זה נעצר, מה הוא משהו שמוכן ממים קרים זה לא מבושל, משהו חם זה צריך להיות, נכון? זה לא ברור.
ניתוח: תולדות אור ותולדות חמה — מה החידוש הגדול יותר?
על כל פנים, אז כאן אתה רואה גם שזה דומה לביצה. הוא אומר כך, נראה שתולדות אור גם, אבל תולדות חמה זה גם החידוש השני. זה חידוש גדול יותר. זה דברים שיותר קלים. אם דבר, אפשר לומר להיפך, דבר שלא מתבשל בתולדות אור לעולם, זה צריך אש שלמה, לא עובר סתם כך, כי זה לא נעשה כלום. זה ה…
אדרבה, החידוש הרי שתולדות אור זה חידוש גדול יותר. אפשר לומר שזה יותר מתולדות אור, זה נכד של האור, כן? כי זה על האש וזה נוגע בדבר שעל האש. זה כבר אחרי ההורדה מהאש, אתה שופך את המים החמים.
כאן הנקודה השנייה, שזה לא שלם, אני לא יודע איך אני קורא לזה, זה אפילו לא בישול, זה לא נעשה קשה, זה הדחה בחמין, זה גמר בישול, זה פעולה קטנה, אבל זה נקרא גמר הבישול של סוג המאכל הזה, זה בא כך.
דיון: “דבר שאין בו ממש”
תרגום לעברית
אבל דבר שאין בו ממש, כשנראה מפרשים שאומרים שהרמב״ם מתכוון לומר שכל דבר שמוסיף הבל, אם מכניסים דבר שמתבשל מהר, זה דבר שאין בו ממש. אני לא יודע, כי כל הדברים שמנינו יש להם קשר לאש. דבר שאין בו ממש שאין לו כלל אש, אז אולי נאמר שנמצא דרכים אחרות לבשל.
דובר 2:
לא, דבר שאין בו ממש פירושו שהיה על האש.
דובר 1:
לא, לא על האש, זה סוג של חמין.
דובר 2:
לא, תולדות, לא האש, זה התחמם מאש, ושמים על זה.
דובר 1:
טוב, עכשיו למדנו שתולדות חמה זה… בקיצור, ראינו כאן כך, שבישול פירושו דווקא בישול בחום, בחום, בחום מאש. זה דבר מעניין, כי אפשר לומר שאש היא מלאכה של מבעיר, בישול זה איך שזה עובד. אבל זה לא נראה כך, נראה שבישול שחז״ל מדברים עליו הוא בישול בכוח החום. אם מישהו מבשל בכימיקלים או במיקרוגל, צריך לדעת.
בישול בתולדות חמה — “המפקיע ביצה בבגד חם או בחול שהוחם מחמת השמש”
אבל ההלכה הבאה תהיה, מה קורה אם מישהו מבשל לא בחום מאש, אלא בחום מהשמש. הוא אומר כך, המפקיע ביצה, אם מישהו שובר ביצה. מפקיע פירושו הוא מוציא, הוא מוציא את הביצה מהקליפה שבה היא שמורה. הוא שובר אותה על בגד חם, על בגד שהוא חם, או בחול שהוחם, או על החול החם, שהוחם מחמת השמש, שהוא חם מחימום בשמש. אבל בשעת נסיעה, אפילו אם זה נצלה בדרך, החום של הבגד החם או החול הרותח, הרמב״ם פוטר.
החילוק בין תולדות האור ותולדות חמה
למה? לפי החשבון הקודם היה צריך להיות חייב, כי זה ממילא לא ממש על האש. אומר הוא, אבל ההלכה הקודמת הייתה, שבישל תולדות אור, במשהו שנעשה חם מהאש. אבל זה נעשה חם דרך השמש, תולדות חמה, נכדים של תולדות האש. מה שנעשה חם דרך השמש לא נקרא תולדות האש, הוא לא קורא לזה, הוא לא רואה את זה כאילו זה מבושל באש.
לפיכך זה פטור, אין עובר מדאורייתא. אבל גזרו עליהו, החכמים כן גזרו על תולדות האור, כמו שגזרו על תולדות חמה, כך גם גזרו על תולדות אור.
דיון: מה קורה עם חמה עצמה?
הרמב״ם עדיין לא אמר לנו מה קורה כשהוא מבשל לא בתולדות שמש אלא בשמש עצמה. השמש צורבת מאוד, והוא שם את זה תחת השמש. האם זה אומר שזה מותר, כי זה לא תולדות חמה אלא חמה עצמה? שאי אפשר להשוות את זה לתולדות האש?
הרמב״ם צריך להיות מותר. הוא רואה את זה כאילו זה קורה מעצמו. השמש עושה את זה, אתה לא עשית כלום. הוא שם את זה. הנקודה היא שמה שכתוב כאן הוא שתולדות, תולדות חמה אפשר להחליף עם תולדות האש, ולכן גזרו. אבל החמה עצמה לא מחליפים עם האש עצמה.
אז הרמב״ם לא מביא שזה מותר. כך צריך לצאת שזה מותר, כי הוא לא אומר שזה אסור. כך אני זוכר, אבל זה לא כתוב כאן בפירוש.
בישול בחמי טבריא
אוקיי. כן. אומר הרמב״ם הלאה, “וכן המבשל בחמי טבריא וכיוצא בהן”, ו״כיוצא בהן” פירושו במקומות אחרים, לא רק חמי טבריא, אלא היכן שיש מעיינות חמים, זה גם אותו דבר, פטור. זה פטור מדאורייתא, כי זה בבחינת תולדות חמה, או תולדות טבע, אני לא יודע, הבריאה גורמת לזה להתחמם, פטור, אבל זה איסור מדרבנן לכאורה מאותה סיבה, שזה דומה לתולדות חמה.
דיון: האם חמי טבריא ממש תולדות חמה?
חמי טבריה לא מתחממים מהשמש. אני לא יודע בדיוק איך הטבע עובד למה מעיינות מסוימים חמים, אבל אני לא חושב שיש לזה קשר לשמש. יש לזה קשר לשמש?
דובר 2:
בוא נסתכל בגמרא על ה… אתה רוצה לשאול את זה?
דובר 1:
אני יכול לשמוע שהמשך יהיה משום תולדות, וכשמבשלים במצב אחר, במים חמים אחרים שחמים מסיבה אחרת, יטעו בתולדות… תולדות האש. בתולדה. בתולדה. זה לא שזה בטוח שחמי טבריה הם מדעית תולדות חמה. זה תולדות חמה, רואים את זה שכשמבשלים במים החמים, יבשלו במים החמים.
הלכה ג: בישול אחר בישול / דבר שאין צריך בישול
אומר הרמב״ם כך, שבישול פירושו מאכל שלא היה מוכן ונעשה מוכן דרך חום. אבל “המבשל דבר שכבר נתבשל כל צרכו”, אם זה כבר מבושל לגמרי והוא רק עושה שזה יהיה חם יותר, “או דבר שאין צריך בישול כלל”, או דבר שלא צריך להתבשל בכלל והוא מבשל את זה סתם כך, פטור, כי לא קרה שום שינוי במאכל לכאורה, כן? לא קרה שום שינוי, זה היה ראוי לפני כן.
דיון: מה פירוש “דבר שאין צריך בישול כלל”?
דובר 2:
אתה יודע דוגמה ל״דבר שאין צריך בישול כלל”?
דובר 1:
אתה מתכוון דבר שכבר מבושל לגמרי? דבר שלא צריך לבשל. אבל צריך לדעת, יש דרך לאכול תפוח מבושל, אני לא יודע. “דבר שאין צריך בישול כלל” פירושו שזה לא עזר בכלל לבשל את זה, לא השתנה כלום.
דובר 2:
למשל? מאכל שכבר מבושל, אני מבין. זה אומר ביידיש “בישל אחר בישול”, למשל?
דובר 1:
כן. אבל מה הפירוש של “דבר שאין צריך בישול כלל”?
דובר 2:
“דבר הנאכל כמו שהוא חי” קוראים לזה ב…
דובר 1:
כן, אבל זו שאלה טובה, שאם מישהו מבשל תפוח, אפשר לאכול תפוח חי, אבל אפשר לאכול אותו בצורה של קומפוט. מה נאמר שזה לא נקרא בישול? לכאורה מדברים כשלא קרה שום שינוי, ואי אפשר לראות על זה שבישלו את זה. כמו מים שבישלו ואז התקררו. מים זה… זה עכשיו חזרה קר.
דובר 2:
לא, זה לא נוגע, כי כשמבשלים את זה חייבים.
דובר 1:
אבל אולי זה מדבר על משהו כזה… אני לא יודע, אין לי דבר בראש עכשיו. זה נשמע מצחיק, על מה הוא יכול לחשוב? אני לא יודע, הוא מבשל מיץ תפוזים.
הלכה ג (המשך): פרטים בשיעורים ובמעשה הבישול
דיון: “נאכל שאינו צריך בישול כלל” — מה זה אומר?
דובר 1: לכאורה מדברים כשלא קורה שום שינוי, אי אפשר לראות על זה שבישלו את זה. כמו מים שבישלו ואז התקררו, עכשיו חזרה קר.
דובר 2: לא, זה לא נוגע, כי כשמבשלים את זה חייבים.
דובר 1: אבל אולי זה מדבר על משהו כזה, אני לא יודע, אין לי דבר בראש עכשיו. זה נשמע מצחיק, על מה הוא יכול לחשוב?
דוגמה: מיץ תפוזים
דובר 1: מישהו מבשל מיץ תפוזים והוא הולך לשתות את זה אחר כך. מיץ התפוזים לא השתנה כלום, זה לא נעשה טוב יותר. אם הוא שותה את זה עכשיו חם זה כמו מים חמים.
דובר 2: לא, לא מדברים באופן ש… אוקיי, אז הוא היה לו הנאה ממשהו מה… תגיד לי דוגמה למה לא עשית שום שינוי. דבר שהבישול לא עושה שום שינוי במאכל.
דובר 1: מיץ תפוזים, מישהו מבשל מיץ תפוזים. מיץ תפוזים לא טוב יותר אם זה מבושל, וזה לא השתנה שום שינוי, לא השתנה כלום. זה נעשה חם, אסור לחמם.
דובר 2: מים חמים זה דבר אחר ממים קרים.
דובר 1: הייתי שותה מים חמים כמו מיץ תפוזים קר.
דובר 2: יש אנשים שאוהבים יותר מיץ תפוזים חם, אני מוסיף שהם לא אוהבים, אני לא מאוד בטוח.
דובר 1: זה לא, אבל זה לא יותר גרוע ממים, זה לא יכול להיות.
אני לא יודע, מה הפירוש כאן “נאכל שאינו צריך בישול כלל”? משהו שאוכלים אותו חי. אני לא יודע, אני מנסה לחשוב על מה מדברים. אני לא רואה כאן שום… אני מפספס משהו.
דוגמה: תה
דובר 2: אמרת דבר טוב, תה. נניח שלמישהו יש סוג של תה שאתה יכול לשים אותו במים קרים ולשתות, זה נעשה טוב מאוד, ואתה יכול לשים אותו במים חמים ולשתות, אין שום הבדל. “במקרה” הוא שפך עליו מים חמים. אני לא רוצה לפסוק עכשיו, אני צריך לדעת על תה. אבל יכול להיות שזה כבר אינו צריך בישול כלל.
דובר 1: כן, בדרך כלל תה מתירים בגלל… הוא עושה מי מלח.
דוגמה: מי מלח
דובר 2: אפשר לעשות מי מלח עם מים חמים או עם מים קרים.
דובר 1: אה, זו הייתה דוגמה טובה יותר.
דובר 2: כן, בתה בדרך כלל אומרים שזה כבר מבושל או לא, לרבי יש קשר לשאלה. אבל דבר שהחום לא עושה כלום. זה כן עושה משהו, זה ששמים את ה… כמו שאתה אומר, מי המלח והמים. אבל זה היה ממיס את זה קצת יותר מהר, אולי.
דובר 1: לא, אוקיי.
פטור אבל אסור
דובר 2: זה פטור, פטור אבל פטור פירושו פטור אבל אסור. מאיפה אני יודע פטור אבל אסור? כי הם למדו קודם את הסוגיה של מצטמק ויפה לו.
דובר 1: אה, שם לא היה ענין של חשש שמא יחתה.
דובר 2: אבל כל דבר שלא מבושל אסור רק כשמא יחתה. יכול להיות פטור אבל אסור, כי אם יש איזה חשש, ומשהו טוב יותר אם זה מצטמק ויפה לו, אם זה מצטמק ולא יפה לו אפילו אין כאן. אבל על זה הוא אומר פטור, וצריך לבדוק את המציאות הספציפית, כן, אם יש איזה חשש.
הלכה: כמה שבישלו ביחד — כמה אנשים שמבשלים ביחד
דובר 2: כאן הרמב״ם הולך לומר לנו הלכה מעניינת, חידוש שיש במלאכת מבשל. הם למדו קודם, באחד הפרקים הראשונים, שכששני אנשים עושים מלאכה ביחד זה כך: אם רק אחד מהם היה יכול לעשות את זה לבד, האדם השני נקרא רק עוזר ולא בוי ממש. כאן נראה הלכה שקשורה לזה, סוג כזה של הלכה. אומר הרמב״ם, שבעצם ההלכה היא, שבישול יש בו כמה פעולות. לפיכך, כמה אנשים יכולים להיות חייבים על אותה פעולה של לעשות משהו מבושל.
דברי הרמב״ם: כשכבר היה הקדירה על האור
אומר הוא כך: אחד נתן את האור, אחד הדליק אש, והשני בא, הוא הוסיף לזה עצים, הוא הוסיף עץ שהאש תהיה טובה יותר. ואחד נתן את הקדירה, האדם האחר שם אחר כך על זה את הסיר, ואחר כך בא האדם הבא שפך מים לתוך הסיר, ואחר כך האדם הבא שם בשר לתוך הסיר, ואחד נתן את התבלין, ואחד הוסיף את התבלינים, ה-spices לבשר שנמצא בסיר. ובא האדם האחרון ויגיס, וערבב את הסיר. זה אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה אנשים עשו כאן פעולות, אבל כל אחת מהפעולות חסרה. אם היה חסר אחד מהאנשים, הסיר לא היה תבשיל טוב, זה לא היה מצליח. בלי האש, או בלי העץ שיעשה שהאש תבער זמן רב, או בלי הקדירה, כל אחד מהם עשה שהתבשיל יוכל להיות. כולם חייבים משום מבשל. כולם חייבים משום מבשל. למה? שכל העושה דבר מצורכי הבישול הרי זה מבשל. כל אחד שעושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל.
דיון: למה לא חייב משום מבעיר?
דובר 1: צריך להבין, האנשים שנותנים את האור וגם נותנים את העצים, לכאורה היו צריכים להיות חייבים על מבעיר, יותר מאשר על מבשל, לא? או אולי על שניהם?
דובר 2: למה? שם אתה מתכוון הוא שם חתיכה… הוא אומר שהוא מביא את זה שזה מבשל, כך זה נקרא, והוא שם את זה במקום שצריך, על התנור. הוא לא הדליק אש.
דובר 1: אולי יכול להיות אפילו אם הוא כן הדליק אש, הוא הדליק אש כדי לבשל, יכול להיות שהוא חייב שניהם. הוא מביא דבר בוער. אפילו אם הוא כן עשה מבעיר, יכול להיות שהוא חייב שניים, למשל בחטאת היה צריך להביא שתי חטאות, כי ההבערה כאן היא הכנה לבישול.
דובר 2: כן, אז הוא מביא שרש״י טוען שהנותן את העצים חייב משום מבעיר. אבל הרמב״ם לא נראה כך. הרמב״ם נראה שיכול להיות שמבעיר תלוי אם הוא הדליק קצת את האש או לא. אבל כאן, מאחר שהוא מביא את זה לסיר, זה כבר מבשל.
דובר 1: אז בעצם מה שהרמב״ם כאן אומר לנו הוא שבבישול שייך יסוד שכדי לבשל סיר מרק עוף, כמו שכתוב כאן, אפשר שכמה אנשים יעשו פעולות, וכל אחד מהם עשה פעולה שחסרה שזה יתבשל.
מה שאין כן למשל בזריעה, להכניס גרעין לאדמה, לכאורה לא שייך. אחד ימצא דרך איך עשרה אנשים יהיו זורעים, אני לא יודע איך הם יהיו חייבים, כי זריעה פירושה להכניס גרעין לאדמה. זה שניים שעשאוהו. זה אומר שהם לא עושים את אותה פעולה.
המקרה השני: נתנו האור לבסוף
דובר 1: אני רק רוצה לומר הלאה, זה רק אם עשו את זה באופן כמו שהוא אמר, שהאדם הראשון הדליק את האש וכן הלאה. אבל אם עשו אחרת, אחד שם קודם את הסיר על התנור, והתנור עדיין לא מודלק. ואחד שפך מים, ואחר כך אחד שם את הבשר והבשר, ואחד שם את התבלינים. האדם האחרון הלך להדליק אש. אני לא רוצה לומר שהוא האדם האחרון, אלא הלך אחד והדליק אש. אחר כך הלך אחד ושם עץ שהאש תבער היטב. ואחר כך בא אחד והגיס. מי יהיה כאן חייב? רק שניים אחרונים בפני עצמן, רק שני האנשים האחרונים חייבים. כי כשאדם שם סיר ריק על תנור קר, הוא לא עשה כלום. אחד שופך מים לתוך סיר קר, הוא לא עשה כלום. אחד שם חתיכת בשר במים בסיר קר, הוא לא עשה כלום. ואותו דבר הלאה. מתי מתחילים לעשות? מתחילים לעשות מאימתי שיש אש רצינית. לא כשיש אור, את זה אני צריך להבין. אבל מהעצים, לפחות.
דובר 2: לא, הייתי אולי אומר לפחות מהאור. אבל אתה רואה שהאור היא עדיין אש קטנה, מהאור לבדו בישול עדיין לא היה קורה כלום.
דובר 1: כן, אבל בהלכה הקודמת אמרנו שגם הוא חייב.
דובר 2: אה, למה הנותן את האור? נותן את האור זה הדבר היחיד שאני מבולבל. אבל אפשר לשמוע, את השאר אני יכול לשמוע, כי פעם אחת שופכים מים לתוך סיר שמתבשל כבר, או שהולך להתבשל, שכבר על האש, עושים איזו פעולה של בישול, לשפוך מים לתוך סיר בוער.
את זה אני מבין. אבל את האור אני צריך להבין באמת. אם אתה אומר שהאש לא חזקה מספיק, האש לבדה עדיין לא הייתה יכולה לבשל, אז למה הוא חייב?
דובר 1: אז זה שנתן את האור יהיה פטור, ורק זה שנתן את העצים יהיה חייב.
דובר 2: במקרה הקודם.
דובר 1: במקרה הקודם הוא צריך להיות פטור.
דובר 2: נכון. אז מה ההבדל?
דובר 1: מסיבה כלשהי, שם זה אחרת.
תירוץ: בבת אחת לעומת בזה אחר זה
דובר 2: אחד המפרשים ראיתי אומר שהמקרה הראשון הרמב״ם מדבר כשכולם עושים את זה בבת אחת. הם עושים משחק קבוצתי, הם מתארגנים ביחד, כל אחד עושה חלק מהפעולה. רואים שבסוף התוצאה הייתה שבין כל שישה-שבעה האנשים היה סיר מרק מבושל, כולם עשו את זה. במקרה השני מדברים כשכל אחד עשה את הדבר שלו בלי תיאום. ובמקרה כזה רואים שרק שני האנשים האחרונים עשו שבאמת יוכל להיות מרק. כי אפילו הנותן את האור, אם האדם הבא לא בא ושם עצים, זה היה נכבה, האור לא היה יכול לעשות כלום. אפילו לא נכבה, אבל זו אש קטנה, זה לא היה יכול לבשל את סיר המרק. הגיוני?
דובר 1: אני שומע, אבל זה ענין שצריך להוסיף הסבר שלם שלא כתוב.
תרגום לעברית
דובר 2: כן, אבל החילוק שחסר… כן, זה קצת מעניין.
הערה: אור פירושו אש
דובר 1: אגב, זה לא אור, אור הוא אור, אור הוא אש.
דובר 2: אור כשדים.
דובר 1: אור כשדים, או “באורים כבדו את ה׳”.
הקושי עם החילוק
דובר 2: כן, אני לא יודע. הגוס הוא פשוט, כי כבר יש שם אש והוא מערבב על האש, כמו שכל הגוס חייב משום מבשל. אבל הנותן סאה על גבי עור זה קצת מעניין באמת. החילוק בין… מה שהיה עומד בשניהם שהוא פטור היה מסתדר, או שעומד בשניהם שהוא חייב. זה שכאן זה שונה זה קצת מוזר לי.
בואו נאריך מעט בפסק של העור. העור עצמו הוא מאוד חלש בלי העצם אחר כך. והחידוש הוא שכאשר עובדים כן בתיאום, האדם הראשון מניח את העור והאדם האחר מניח את העצם, הכל בישול אחד גדול. מה שאין כן כשאין את ה… זו הלכה קצת קשה.
פטור אבל אסור במקרה השני
דובר 1: נכון, גם כל זה רק פטור, נכון? כלומר אסור לעשות זאת. או מותר? בלי תיאום מותר. מותר להניח עור סתם על האש. לא מדברים כאן על אדם שעושה זאת סתם. מדברים כן כשהוא מתכוון שהוא מציל דבר האבוד, אני לא יודע מה, לפני עור, הוא בוודאי יעזור לעשות איסור. יכול להיות שזה איסור משום בשר חי שהוא בכלל מוקצה. אני מתכוון, יש עוד סיבות למה… אוקיי. כן.
פרטים בדיני שיעור הבישול
דובר 2: נכון, כאן הרמב״ם נותן לנו פרטים. הוא אמר שהשיעור של בישול הוא כגרוגרת. הרמב״ם נותן לנו בזה פרטים של השיעור.
כגרוגרת בשנים או שלשה מקומות
אומר הרמב״ם כך: הניח בשר על גבי גחלים, אם מישהו הניח בשר על גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת, אם חתיכה מהבשר, שם שנגע בגחלים, נצלתה, אפילו בשנים או שלשה מקומות, אפילו זה לא במקום אחד שיעור שלם כגרוגרת, אלא במקומות אחרים על הבשר, הכל ביחד כגרוגרת, אפילו בשנים או שלשה מקומות, הוא חייב כי בישל כדי שיעור.
נתבשל כולו חצי בישול
מה קורה לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול, כל הבשר נתבשל מעט, אבל עדיין לא ראוי לאכילה, עדיין חצי בישול, הוא גם חייב. למה הוא גם חייב? חצי בישול פירושו מאכל בן דרוסאי, זה כבר קצת ראוי לאכילה. לא צריך להשתמש במילה מאכל בן דרוסאי. חצי בישול, זה כבר ראוי לאנשים מסוימים לאכול, או שאפשר כבר לאכול בשעת הדחק, חייב.
דובר 1: זה נקרא באנגלית “rare”, לא? אוכלים סטייק כך, כשהוא רק חצי צלוי.
דובר 2: נו, בלשון הקודש זה נקרא נא.
דובר 1: יכול להיות.
דובר 2: נו. כן. אבל, נתבשל חצי בישול מצד האוכל, אבל אם הבשר נעשה רק חצי בישול…
מבשל – המשך: שיעור חצי בישול (מאכל בן דרוסאי)
דובר 1:
חצי בישול פירושו מאכל בן דרוסאי. זה כבר קצת ראוי לאכילה. לא צריך להשתמש במילה מאכל בן דרוסאי, חצי בישול. זה נעשה, זה כבר ראוי לאנשים מסוימים לאכול, או שאפשר כבר לאכול בשעת הדחק, חייב.
זה נקרא באנגלית “rare”, לא? אוכלים סטייק כך כשהוא רק חצי אפוי. נו, בלשון הקודש זה נקרא “נא”. יכול להיות, כן. נו. כן.
חידוש: נתבשל חצי בישול מצד אחד
אבל נתבשל חצי בישול מצד אחד, אבל אם הבשר נעשה רק חצי בישול, אבל גם לא כל חתיכת הבשר, אלא חתיכה קטנה נעשתה חצי, אני מתכוון, נניח שגרוגרת נעשתה חצי בישול מצד אחד, אבל רק מצד אחד, פטור, כי עדיין לא אפשר לאכול. אף אחד לא הולך לאכול רק מצד אחד של חתיכת בשר. כשיש חתיכה שאתה יכול להוציא את החתיכה, החתיכה היא חתיכה שגדולה מספיק, אז החתיכה… אני לא רוצה לומר שהחתיכה מחוברת לחתיכות אחרות של בשר שלא. אבל אם אין שום דרך לאכול אותה, כי אתה לא יכול לחלק את הבשר רק מצד אחד, זו חתיכת בשר דקה, צד אחד כן וצד אחד לא, אתה באמת תדע.
אם זו חתיכת בשר עבה והיא נתבשלה חצי מצד אחד, אם זה חצי וזה רק מצד אחד, אף אחד לא הולך לאכול. אם זה חצי הכל, אפשר לאכול. אבל שני חסרונות, זה חצי וזה מצד אחד, זה לא… אפילו אם האדם אוכל חצי בישול, הוא לא יאכל את זה כי זה מבושל רק מצד אחד. האוכל בן דרוסאי שהיה אוכל כשהיה חצי מבושל, כל כך נמוך הוא לא ירד. לא, הוא אוכל חתיכות שלמות של בשר, הוא לא אוכל… במזלג, הוא אוכל את כל הדבר לפני כן. אני מתכוון שלא. אברהם זכרונו לטובה.
דובר 2:
נכון. ההלכה החדשה, פטור עד שיאפה כולו. פטור עד ש… מתי הוא חייב? כשזה נעשה לפחות חצי מבושל, וחותכים את זה אז. או גרוגרת מלא. כן. זה נושא נוסף… אפשר לעשות פרק נוסף בזה.
הדביק פת בתנור בשבת – רודה פת
דובר 1:
למדנו קודם על פת, למה מספיק שאחד נעשה פריך מצד אחד, זה נגמר אפייה? מה קורה? אדם שכח שזה שבת, והדביק פת בתנור בשבת, הוא הכניס פת לתנור בשבת. אוי ואבוי, מה לעשות עכשיו? אם מוציאים את זה, אפשר עדיין להציל אותו מעבירה של אפייה, מלהיות חייב, אם מוציאים את זה משם עוד לפני שזה נאפה.
אבל יש בעיה, נאפה… יש בעיה, יש איסור חכמים של רודה פת, כמו שלמדנו קודם, שאם הכניסו ערב שבת, מותר לרדות רק שיעור שלוש סעודות, כן? כי רודה פת זה איסור. זה לא איסור גדול, זה איסור חלש, זה איסור דרבנן, אבל זה בכל זאת איסור. ובגלל זה למדנו קודם שאם שכחו ערב שבת וזה הולך להישרף, מותר לחתוך רק כמה שצריך לסעודה, כי התירו את זה כך.
וכאן מדברים על דבר אחר, הוא הכניס את זה בשבת, והוא רוצה להוציא את זה מהר כדי שלא יעבור על איסור סקילה של אפייה.
דיון: האם זה מקלקל?
אבל אולי זה לא ממש כך, כי זה הולך להיות מקלקל, אם הוא לא יוציא את זה, הוא לא יכול להוציא את זה, הוא הולך אוטומטית להיות מקלקל, כי הוא ילך לתת לפת להישרף לגמרי, לא?
דובר 2:
אז, קודם זה בכלל לא אפוי, זה לא מקלקל.
דובר 1:
למה זה לא מקלקל? אם הוא הכניס את זה לתנור, זה נעשה נא, זה נשרף. מה היה הרגע שהיה… זה לא מקלקל. אם זה לא ראוי, פשוט שזה לא… לא, אני חושב שזה לא, כי רואים שהתירו לרדותה קודם שתיאפה, לפני שזה נאפה, כדי שלא יעבור על מלאכה.
דובר 2:
כן. הרמב״ם לא אומר שסתם אסור, אני לא יודע. קודם גם לא עמד ברור. מה עמד קודם? הרמב״ם עדיין לא פירט את הסדר דרבנן, הוא דיבר מאוחר יותר שמדברים על האיסור שפת אסור. קודם הוא דיבר כעניין אחר, של אם הכניסו ערב שבת כשאסור, מותר לרדות רק באותו שיעור, לאחרים זה יהיה לגמרי אפוי, כל השבת קודם שיכלה וישרף, ואחר כך מותר כן. נכון. אז לא ברור שאסור בכלל. על כל פנים, הרמב״ם, עד עכשיו אנחנו לא יודעים שאסור. אוקיי. כן.
הלכה ט: תולדות מבשל
דובר 1:
אז, אומר הרמב״ם הלאה, עוד תולדות. עד כאן למדנו את האב של מבשל ומעין מבשל, זה נקרא בישול, אפייה, זה כולו אותו דבר. עכשיו הוא הולך לומר תולדות מבשל.
אומר הרמב״ם, “המתך אחד ממיני מתכות כל שהן” – זה מעניין, מתכות, כשעושים מתכות זה אותו לשון, מתך. זה שם מפעיל משם הפועל מתכות. אני לא יודע. מה הוא מתכוון הוא מדבר, הוא גורם להימס, נכון? מתכות זה לא להימס, זה דבר שיכול להימס. כן.
אם מישהו גורם לכל סוג של מתכות להימס, מבשלים, כמו שלמדנו אתמול, כשמבשלים זהב, מפוררים פנימה קצת מתכות. כך כשמבשלים סוג של מתכות שזה יהיה רך, “או הממם את המתכת עד שתעשה גחלת, או שעשה המתכת עד שתהא כגחלת, הרי זה תולדת מבשל” – זה תולדות מבשל. זה לא מבשל עצמו, בדרך כלל מבשל זה אוכל. תולדות מבשל זה כל דבר שיש מעלה מלבשל אותו, מלהחמם אותו.
“וכן הממסס את הדונג” – זה שעווה, כן? אוקיי. “או את החלב או את הזפת או את הזפת ואת הכופר ואת הגפרית” – זה גופרית, כן, סוגים של כימיקלים שגורמים להימס ואפשר להשתמש בהם כמו שמן או אני לא יודע מה. הוא אומר, “הרי זה תולדת מבשל”.
“וכן כלי אדמה” – כדי לעשות כלי חרס לוקחים חתיכות אדמה ומבשלים ואופים אותם חזק. “האופה כלי אדמה עד שיעשו חרס, חייב משום מבשל”.
כלל: מהו תולדת מבשל
“כללו של דבר” – מה פירוש מבשל? “בין שריפה גוף קשה באש עד שנעשה רך, או שריפה גוף רך עד שנעשה קשה” – מישהו לקח דבר רך ועשה אותו קשה דרך אש, כמו כלי אדמה שנעשה חרס, או להפך, הוא לקח מתכת והוא עשה שזה יהיה רך, הוא חייב משום מבשל, כי הוא שינה את המרקם של דבר שזה יהיה משונה דרך כוח הבישול. זו תולדה.
דיון: למה זה נקרא תולדה?
דובר 2:
כוח של אש, זו תולדה, למה? כי אין בזה אוכל. לכאורה, העיקר של אש הוא כשזה אוכל, זה כל החילוק, נכון? או אולי זה אותו דבר, אותו אופן, מקבלים אותו עונש, רק שחז״ל קבעו את הל״ט מלאכות באופה ומבשל. אני רק רוצה להבין למה זה נקרא תולדה, וקודם זה נקרא… מעין אותה מלאכה. כן.
הלכה י: גוזז – אב מלאכה
דובר 1:
אז עכשיו אנחנו הולכים לקטגוריות החדשות של מלאכות, מלהתחיל לקחת מחיה עד שהחיה נלבשת לצורה, ספר תורה. אז הראשונה היא… הגוזז. מתחיל בהגוזז? לא כתוב לפני זה הצד? לא לפני הגוזז?
דובר 2:
הצד צבי. וכאן? תסתכל בפרק הקודם.
דובר 1:
לא, זה לא… זה כשאנחנו עושים בגדים, אז זה… אה, בגדים. אבל זה עושים… מה פירושו ראיתי אותו? סליחה, לא צורה. צורה תופסים צבי, צריך להיות ציידה. זה עושים עם צמר על החיים. לוקחים את הצמר מהצמר, וגוזזים אותו. זה עושים עם בעלי חיים שנשארים חיים. ברוך השם, לא צריך להיות מושך. הצמר והוא נשאר חי. אה, נכון. עור, צריך בעל חי מת. זה ייסורים גדולים לקלף עור. פרווה חותכים. שיער חותכים. אהם.
הגוזז – פשט המלאכה
הגוזז. מה עושים לבגדים? זה הסדר של עשיית בגדים. הוא אומר הרמב״ם. מה האב מלאכה? גוזז, צמר, שיער, מישהו חותך צמר, או סוג אחר של שיער. מבעל חי, מבעל חי. אין חילוק בין חיה חיה או חיה מתה, או מבעל חי, “אפילו מן השלח שלהם”. אפילו אם אתה חותך את זה, אפילו זה לא מעור חתוך, מחתך בעור, שחלפת את כל החיה, ועכשיו צריך להפריד את הצמר מהדחסתות או מה שיש בעור.
דובר 2:
לא, השיער. העור, כן כן. הדחסתות זה החלקים או מה שמוצאים בשיער עצמו. אני אומר, לחתוך את השיער מהעור שעליו זה מחובר, כן כן, חייב.
שיעור גוזז
דובר 1:
זה האב מלאכה. “וכמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול”. אם חתכו מספיק צמר או איזה סוג של צמר, שאפשר מזה לעשות חוט קטן. מה פירושו חוט קטן? שהוא ארוך כמו סיט כפול. סיט פירושו כמה מקום יש בין האצבע הראשונה, האגודל, לאצבע הבאה, כן, האצבע.
הרמב״ם הולך לומר את זה. כמה זה הסיט? “כרוחב הסיט כפול”, פעמיים כזה סיט. כמה זה סיט? “כדי למתוח מן בוהן של יד”, כמה לוקח למתוח מהבוהן, האצבע הגדולה, “עד אצבע שלפניו”, עד האצבע, האצבע השנייה, “כשפותח ביניהם כל כוחו”, כשפותחים את זה לגמרי. וכמה זה? “והוא קרוב לשני שלישי זרת”. זה שני שלישים של זרת. זרת היא האצבע האמצעית. זרת היא שלושה טפחים. בקיצור, זה קרוב לשני שלישי זרת, שני טפחים בערך יוצא. ושניים מזה זה ארבעה טפחים.
דובר 2:
יפה מאוד. נכון, זה השיעור שמשתמשים כשעושים עם חוט. פחות מזה פירושו כבר לא חוט חשוב, זה כבר שיעור חשוב. כן. זה עדיין לא ציפוי חשוב, אבל זה כלום. לא אפשר לעשות כלום עם פחות מזה.
יפה.
תולדה של גוזז
דובר 1:
מה התולדה של גוזז? אומר הרמב״ם, “התולש כנף מן העוף”, מישהו תולש כנף מעוף. הוא תולש כנף מעוף. זה אומר שיש להם גם נוצה, או נוצה יכולה להיקרא ממש שיער. נוצה היא השיער של… הוא תולש. האם…
תולדת גוזז – נוצה מתרנגולת
דובר 1: לא כל כך חשוב אולי לעשות. לא אפשר לעשות כלום עם זה, עם פחות מזה. כן. נכון.
ומה התולדה בגזיזה? אומר הרמב״ם, התולש כנף מעוף. מישהו תולש… נוצה? כנף פירושו כנף. כן, כנף. הוא תולש כנף מהתרנגולת. זה אומר שיש גם נוצה, או נוצה יכולה להיקרא… נוצה היא השיער של התרנגולת. לא חותך. כי הוא תולש את הכנף, הוא… אולי זה שובר איבר מן החי. אני מתכוון, זה צד אחר. הוא תולש נוצה מהתרנגולת. גם כנף כשכתוב לא פירושו כנפיים, זה פירושו נוצות כאלה.
זה נקרא תולדות של גוזז. זו תולדה. למה זה לא האב? כי זה לא שיער. זה נוצה. זה משהו אחר… דומה, זה תולדות של גוזז.
טווייה על בהמה חיה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה למישהו… הוא לא חותך את הצמר מבהמה, אלא יש לו את הבהמה, והוא עושה על הבהמה, עושה טווייה, הוא עושה חוט ארוך, אני לא יודע מה הוא עושה על הצמר, שאפשר אחר כך לחתוך. באופן זה בנות ישראל עשו טווי צמר עזים, כתוב שם ברש״י, שהן עשו את היריעות, הן עוד התחילו לעבוד עם הצמר, כשהוא עוד היה על בעל החי. זה עוד איזה אופן, רואים שזה איזה דבר שעושים לפעמים. פטור כי דרך עזאזא בקחס, לא דרך עזאזא, זה לא כך מכינים את הצמר.
למישהו שלא מתעסק… אבל זה גם לא חייב כטווה, כגוזז אתה בטוח שלא, אבל כטווה כן. אבל זה לא צמר, בכלל זה השתעשע עם השיער של הבהמה, כמו שמישהו עושה פאות יפות, ומישהו עושה שיער של בהמה שחיה עדיין, אפשר לעשות עם השיער משהו כזה. אבל זו לא הדרך הרגילה. אז הדרך הרגילה היא שפטור הוא מביא, הוא מה שמוזכר, שהיו עושים את זה כתוב טווי עזים יש מחלוקת רש״י ותוספות, יכול להיות שרש״י אומר שמי שהוא חכם גדול, מי שהוא כן יכול לעשות את זה, הוא כן ייקרא בעל מלאכה, לגביו זו דרך. אבל תוספות טוענים שלא, שמי שלא, שמישהו עושה כך זה בטלה דעתו, זו לא הדרך הרגילה.
יכול להיות שהנשים במשכן עשו את זה דווקא כי הן רצו שיוכלו לעשות את זה גם בשבת, הן רצו שיוכלו כבר להגיע מהר יותר.
דובר 2: לא, אבל לומדים… לכאורה קשה לי, כי לומדים את כל מלאכות שבת ממלאכת המשכן. אם עשו שם כך, היה צריך להיות שם אסור.
דובר 1: אז לפי רש״י זה מסתדר, כי אם זה היה נחשב בגדים חשובים מספיק בעניין משכן, היה זה נחשב שיעור טווייה, היה זה נחשב טווייה, זו קושיה.
תרגום לעברית
אומר שם רש״י, אם הוא עושה זאת כמומחה, מי שהוא מומחה, אצלו זה נורמלי, אצל אדם רגיל זה לא נורמלי. כך אומר רש״י, זה רק לא נורמלי עבור יהודי פשוט שלא יכול לעשות זאת. והרמב״ם מדבר גם על יהודי פשוט. הרמב״ם לא אומר את החילוק. לכאורה זה באמת לא מלאכה דרך איר, אבל צריך לדעת מה הנשים עשו שם במשכן, מה הפשט בזה.
דובר 2: לא, צריך אבל לומר שזה לא דרך.
דובר 1: כן, אמת, כי הקושיא היא כן. אבל הרמב״ם לא אומר שזה לא דרך.
אוקיי. עוד תולדה של גוזז. אני לא יודע אם זו קושיא על המשכן. אני לא יודע אם במשכן הייתה בעיה עם תלוש ולו מן המחובר, אני לא יודע מה. אם הוציאו אותו, אז זה קיבל שם כשרה סחורה. עשו את הטווייה על העיזים, וחתכו אותו כשכבר היה צמר חתוך.
דובר 2: שוב, טווייה, גזיזה, וכל המלאכות האלה לומדים מהמשכן. אם במשכן היו עושים כך, צריך לומר שהיו אחרים שעשו אחרת.
דובר 1: לא הכל היה כך. היה מצב מסוים של טווייה שעשו באופן זה, לא כל הטווייה במשכן הייתה כך.
אוקיי.
דובר 2: חוץ מהעיזים היה עוד. היה עור תחש וכל הדברים האלה שכתוב שם.
דובר 1: עוד תולדות אומר הרמב״ם כך. עוד תולדות של גוזז.
דובר 2: מה שאמרו קודם היה א׳. אתה מתכוון לצמר, הטריילס שבאו.
דובר 1: כן, אמת.
תולדת גוזז – נוטל ציפורניו ושערו
הלכה ח: נוטל ציפורניו ושערו – בכלי חייב, ביד פטור
דובר 1: אומר הרמב״ם כך, עוד תולדה. בדרך כלל גוזז מתכוון לחלק מהכנת סחורה. כשאדם חותך את שערו, או “הנוטל ציפורניו”, מי שחותך את ציפורניו, או את שערו, או הוא חותך את שפמו, זקנו, או את זקנו, “הרי זה תולדת גוזז וחייב”. זו תולדת גוזז והוא חייב.
זה מאוד מעניין, כי בדרך כלל גוזז פשט כי הוא רוצה בזה. נוטל ציפורניו הוא כי הוא לא רוצה בזה, הוא זורק את זה מיד. זה מאוד שונה מגוזז. אבל חז״ל אומרים שזה נקרא תולדת גוזז. באמת אף אחד לא מחשב את זה, כי הוא רוצה להיות יפה, הוא חותך את הציפורניים כי הוא לא רוצה להיות עם ציפורניים. מאוד מעניין שזה נקרא גוזז, כי גוזז פשט כי רוצים בזה כן, לא כי חותכים את זה כדי לזרוק.
אוקיי. אבל זו תולדת גוזז וחייב.
אבל זה דווקא… אבל “והוא שנטלן בכלי”. זה רק אם הוא חותך בכלי. נראה שאז זה דרכו. “אבל אם נטלן בידו”, אם מישהו חותך, הוא תולש ביד שיער, או הוא תולש את ציפורניו ביד, “בין לו בין לאחר”, הוא עושה זאת לעצמו או לאחר, הוא פטור. פטור, לכאורה אסור, אבל פטור. כי זה לא הדרך. כן.
חותך יבלת – פטור אבל אסור
דובר 1: כן. “וכן”, עוד דבר שאינו תולדה, זה פטור. משהו שהיית יכול לחשוב שזה סוג של גוזז, היית יכול לחשוב שזה כמו נוטל ציפורניו, אבל הנה זה לא. “החותך יבלת”, אם מישהו חותך יבלות “מגופו, בין ביד בין בכלי, פטור, בין לו בין לאחר”, כי זה לא נקרא גוזז.
אבל זה אסור. רק בבית המקדש מותר. ומכיוון שמותר בבית המקדש, דברים שאסורים רק מדרבנן מותרים במקדש, כן, שבות מותר במקדש. ממילא מותר “לחתוך יבלת”. אבל אי אפשר להביא יבלת, יבלת היא מום בבהמה.
אה, אז… כהן, אומר הוא, כהן, “אוחזת בכהן”, הוא לא יכול לעשות את העבודה אם יש לו יבלת, צריך להסיר אותה. מותר להסיר אותה ביד, אבל לא בכלי. זה אומר למה? אף על פי שביד פטור, נראה שביד זה עוד פחות הדרך. כן, אפשר לעשות זאת ביד, כן, נראה שהם לא יעשו בכלי שדומה למורט. אצל הספרדים יש חילוק בין יד וכלי, כאן אין חילוק.
זה הכל יבלת שעדיין מחוברת לגוף, שעדיין חיה, עדיין לחה. אבל מוסר יבשו, זה כמו שלמדנו אתמול על עץ שכבר התייבש, הוא כבר לא שולח יניקה, אז אפילו בכלי עבור עובד.
דובר 2: איך, זה עולה על בית המקדש, או זה עולה על כולם? לייט מהכהנים? לא, אצל עובד.
דובר 1: לא, זה עולה על בית המקדש.
דובר 2: מה זה אומר אצל עובד?
דובר 1: בדרך כלל בבית המקדש צריך לעשות ביד, אז, כשזה יבש, מותר אפילו בכלי.
דובר 2: אה, אבל יבש לא עוזר, לאדם אסרו הכל, אפילו יבש.
דובר 1: כך כתוב כאן ברמב״ם בהתחלה.
דובר 2: אומרים שכשחותכים שם ביבלת בא בדרך כלל דם, אז יכול להיות שהוא כבר התכוון לדם.
דובר 1: לא, אני אומר שיכול להיות שהוא תמיד אסור, הוא פטור אבל אסור יהיה גם כי זה איסור חבורה. אני לא יודע. לא תמיד בא דם, כן? אוקיי. זה כבר מזמן לא היה רחמנא ליצלן.
הלכה ט: שיעורי גוזז – שתי שערות, לבנות מתוך שחורות
דובר 1: מה השיעור של גוזז? של הגזיזה, הוא כבר אמר את השיעור של עשיית אפודים. אבל מה כשמישהו חותך את שערו, כמה השיעור? “נוטל שערות בכלי, כמה יהא חייב? שתי שערות.” שתי שערות זה תמיד שיעור חשוב של שערות, נעשים גדול עם שתי שערות.
“ואם לוקט לבנות מתוך שחורות”, אם האדם נמצא באמצע עובר על… הרמב״ם לא קיבל… הרמב״ם הביא לבנות מתוך שחורות כשדיברנו על לא תלבש? אני לא זוכר. כן, אני חושב כך. הזוהר אומר את זה, כתוב איפשהו. “ואם לוקט לבנות מתוך שחורות”, אז לא צריך שתי שערות, “אפילו אחת חייב”, כי כל שערה הוא רוצה להוציא, כי זה מפריע לו. אפילו אחת חשובה. כן.
ציפורן שפרשו רובן / ציצין של עור
דובר 1: כבר, ציפורן. דיברו גם על ציפורן, אם תולשים ציפורן, האם זה גוזז? אומר הרמב״ם כך, אבל בכלל הזה, “ציפורן שפרשו רובן”, שרוב ממנה כבר נפל, אבל עדיין יש “ציצין של עור”, או “ציצין של עור שפרשו רובן”, שזה חתיכות עור שכמעט לגמרי ירדו, אבל עדיין מחובר. אז כך, “אם פרשו כלפי מעלה ומצערת אותו”, זה אומר כלפי מעלה, זה אומר שזה מתגרד בבגד, כי זה נעשה עכשיו מצב חד כזה, או בעור, משהו מפריע, זה מצערת אותו, אז “מותר ליטול אותה בידו”. זה אומר, הוא רואה שגוזז הוא כבר לא, כי זה כבר פרשו רובו, זה רק איסור דרבנן, אז כשזה במקום צער, מותר ליטול בידו, “אבל לא בכלי. ואם נטלו בכלי”, הוא פטור.
“ואם אינו מצער אותו, אפילו בידו אסור.” ההיתר של ביד הוא רק כשזה מצער, אם זה לא מצער אסור ביד גם כן. “ואם לא פרשו רובו”, אם לא נתלש רוב הציפורן או העור, “אפילו מצער אותו אסור ליטלו בידו. ואם נטלו בכלי”, הוא חייב.
זה אומר, צריך להיות שני תנאים: צריך להיות גם פרשו רובו וגם מצער אותו, ואז ביד מותר ובכלי פטור. אם חסר אחד מהתנאים, זה אומר שזה לא פרשו רובו אפילו אם זה מצער, אז בכלי הוא אפילו חייב. נכון? כן.
אב מלאכה: המלבן
הלכה י: המלבן – ניקוי צמר ופשתן
דובר 1: כבר, עכשיו נראה את אב המלאכה הבא, שנקרא המלבן. מלבן פירושו לנקות את הצמר והפשתן, לכבס את הצמר והפשתן שיהיו ראויים. כבר, אומר הרמב״ם, מה האיסור העיקרי של מלבן? אב המלאכה של מלבן הוא “המלבן”, מי שמלבן, הוא מכבס, יש צמר, יש פשתן, יש שני, שלושה מיני סחורות, שלושה מיני צמר מבהמות שעושים מזה סחורה, “וכן כל כיוצא בהן”, ממשיך דרכו של אליהו הנביא.
הלכה י: מלבן — ניקוי צמר ופשתן
דובר 1:
מלבן פירושו לנקות את הצמר והפשתן, לכבס את הצמר והפשתן שיהיו ראויים.
אומר הרמב״ם, מה האיסור העיקרי של מלבן, אב המלאכה של מלבן? המלבן, מי שמלבן, הוא מכבס, בין צמר, בין פשתן, בין שני, שלושה מיני סחורות, שלושה מיני צמר מבהמות שעושים מזה סחורה, וכן כל כיוצא בהן, ממה שדרכו להסלבן, כל הדברים שצריך לכבס, חייב. צמר ופשתן גדלים. וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להסלבן, כל דבר שכחלק מההכנה שיהיה, שיוכלו לעשות ממנו סחורות, צריך לנקות אותו, חייב.
כמה שיעורו? מה השיעור של כמה צמר לכבס? זה אותו שיעור שלמדנו כדי לטוות ממנו חוט אחד, לעשות ממנו חוט אחד. כמה גדול יהיה החוט? ארכו כמלא רוחב הסיט כפול, האורך יהיה כמלא רוחב הסיט כפול, כפול מרוחב הסיט, שהרמב״ם אמר קודם שהאורך ארבעה טפחים. הוא לא אומר כאן את המספר, אבל זה יוצא כך. הוא אומר כאן רק את המונח.
הלכה יא: תולדת מלבן — מכבס וסחיטה
מכבס — כיבוס בגדים
דובר 1:
מה התולדות של מלבן? אומר הרמב״ם, המכבס בגדים, מי שמכבס כביסה, הרי זה תולדת המלבן וחייב. זו תולדה של מלבן והוא חייב. זאת אומרת אף על פי שזה לא מלבן שנעשה באופן שמכינים את הסחורה, זו סחורה מוגמרת, רק מנקים אותה, הניקוי גם חייב.
סחיטה — סחיטת מים
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, סחיטה, אם הבגד של מישהו רטוב והוא סוחט את המים, סחיטת המים היא סוג של כיבוס, הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצורך הכיבוס היא, כמו שההגסה מצורך הבישול. אפילו תסתכל על זה שזה כבר אחרי שכבר עשו סחיטה, זה רק לסיים, אבל אתה רואה גם בהגסה, המגיס לא הדליק ולא בישל, אבל זה חלק מלסיים את הבישול. בדיוק כמו שכיבוס יש לו שלבים שונים, אז כיבוס, תסתכל במכונת הכביסה שלך, תראה שיש לה שלבים שונים. שלב אחד זה שמכניסים מים, שלב אחד זה שמכניסים סבון, שלב אחד זה שסוחטים. אז סחיטה היא חלק מ…
דיון: סחיטה שלא לצורך כיבוס
דובר 2:
אז הסוחט הוא בגד שמדברים כאן באמת הוא כשהוא עושה זאת ככיבוס. אם זה נרטב והוא לא נוח ללבוש אותו, לכאורה צריך להיות סוג אחר, זה לא סחיטה של כיבוס.
דובר 1:
לא, זה לא. כי הוא סוחט את בגדו כי יש בו מים, הוא רוצה להוציא את המים. הוא לא רוצה בזה לנקות את הבגד, זה לא חלק ממכבס.
דובר 2:
לא יודע, צריך לדעת. לא ברור לי. כך יש מה שעושים, כמו שהבאת, אני רואה שהוא מביא שיש משהו לא ברור.
דובר 1:
משמע, אם הרמב״ם אומר שזה מצורכי, זה אומר שאם זה היה מנוקה לפני כן, או משהו חייב להיות קשור לניקוי, לא סתם סחיטה בעולם. אבל צריך לראות, אולי אצל הרבנן יש כן, צריך לראות מה למדו הרבנן מזה.
דיון: סחיטה של בגד מול סחיטה של פירות
דובר 2:
אמת שהיה גם את הדבר של הוצאת לחות ממקום גידולו, היה לנו אתמול כדש. אבל זה משהו אחר מסחיטה.
דובר 1:
לא, כי המים זה לא פירות.
דובר 2:
כן, כי ההוא הוא במקום גידולו, ההוא הוא לחות שנשמרת, שקשורה לגידול, והוא מוציא אותה.
דובר 1:
זה דומה, אבל זו מלאכה אחרת. שניהם נקראים סוחט, אבל זה לא אותו דבר.
דובר 2:
נכון. כן.
דובר 1:
הסוחט שלנו הוא ענבים, מה שלא יהיה, ענבים וזיתים בענבים, וכאן הסוחט הוא בגד. לא אותו דבר.
סחיטה בשער ובעור
דובר 1:
יש סחיטה אחת בשער. שער אין בו סחיטה. זה אומר, כיבוס אולי כן יהיה אם הוא ימצא דרך לעשות בגד של שער אפילו. אבל על סחיטה לא שייך, למה? מציאותית, כי זה לא סופג. כך מביא הוא מרש״י.
“וכן הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו”. גם עור לא חייב סחיטה, כי על עור זה כמו water resistance. זה עולה על העור, אבל זה לא נכנס לתוך העור.
זה קצת מעניין, כי אם מסתכלים עמוק בדברים, רואים ש… אף אחד לא נכנס ומסתכל עמוק. אוקיי. כן. מי רוצה להסתכל כאן עמוק? כל דבר אפשר לשאול. זה לא science. מדברים על הלכות מאוד פשוטות. אף אחד לא רוצה לשמוע מה קשה להבין.
אבל כל שערה קטנה היא כמו שערה. רק בגלל שזה צרור חתיכות שער, יש מקומות קטנים שהמים יכולים להישאר. זו סחיטה. עור מאוד דחוס. אמת. זה באמת החילוק. מה יש פה פשט חילוק? מה המציאות שיש חילוק? מה אתה רוצה, טכנית, מדעית זה אותו סוג עניין. לא מזה, לא מזה דיברה התורה. החכמים אמרו כך את ההלכה. טוב מאוד.
הלכה יב: מנפץ — ניפוץ צמר ופשתן
דובר 1:
עכשיו נראה את ההלכה הבאה. ההלכה הבאה, כן. מנפץ פירושו לנפץ את הצמר והפשתן כחלק מההכנה. לעשות ישר, קצת לסרוק, קצת לפזר. לסרוק, כן, אוקיי.
המנפץ את הצמר או את הפשתן או את שאר מיני קווצין, חייב. וכמה שיעורו? גם אותו כלל אריגה שאמרנו, חוט אחד ארכו ארבעה טפחים. בכל הבגדים השיעור הוא חוט ואורכו ארבעה טפחים. כשעושים חוטים לבגדים, כן.
תולדת מנפץ — גידים
דובר 1:
מה התולדה של זה? כי מנפץ הוא גידים. גידים משתמשים בהם גם לעשות בהם דברים. כמו בספר תורה תופרים אותו עם גידים. עם גידים אפשר גם לעשות סוגי סחורה. ומי שמסרק את הגידים עד שיעשה כצמר, כדי לטוות אותן, כדי שיוכלו לטוות עם הגידים, הרי זה תולדת מנפץ וחייב. אז זו תולדת מנפץ.
הוא לא היה לו דוגמה של מנפץ, עוד דוגמאות. לא כל הלכה יש… לסרוק את הפאות לא נקרא מנפץ, נראה כאן. זה לא כתוב. כן. זה לא כתוב דבר כזה. כבר. אוקיי. עכשיו נמשיך הלאה, כן? צובע? מה קרה כאן? צביעה. אה, צביעה. מי שצובע. אומר הרמב״ם כך. אה, יש צביעה, סליחה.
הלכה יג: צובע — צביעה
דובר 2:
צביעה פירושה מי שעושה אנשים אחרים לאפיקורסים.
דובר 1:
אוקיי, בקיצור, הוא צובע. כן, הוא צובע. צובע זו לא המילה הנכונה. הוא צובע, כן, הוא עושה צבעוני, צובע, כן.
הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, פירושו הוא צובע חוט. שיעור החוט אנחנו כבר יודעים, ארבעה טפחים. או שהוא לא צובע חוט, אלא הוא צובע חתיכת צמר שממנה אפשר לעשות חוט כזה, זה אומר שהצמר מספיק כדי לעשות ממנו חוט של ארבעה טפחים, שאפשר לצבוע מהחוט הזה, חייב.
צבע המתקיים — צבע שמחזיק
דובר 1:
אומר הרמב״ם, איזה סוג צבע חייב? אומר הרמב״ם, צביעה פירושה צבע חזק. אם הוא צובע במשהו שלא מתקיים, זה לא נקרא. אינו צובע חייב עד שיהיה צבע המתקיים, צבע שמחזיק. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, אבל אם הוא משתמש בצבע שלא מחזיק בכלל, כגון שהעביר סרקא או ששר, איך אומרים את המילה הזו, על גבי ברזל או נחושת שצבעו, ואנחנו יודעים שזה לא יחזיק, וזה יירד מהברזל והנחושת, זה לא סופג צבע, פטור, שהרי אינו מעביר לשעתו, הוא באמת מכסה את זה עם הצבע, אבל בבת אחת שתיים הצבע לא נשאר בכלל כי זה יורד.
דובר 2:
כמו שאתה אומר, מעביר זה לא צובע, אבל זה לא. אה, זה לא מזל. הוא שם את זה ולא נשאר. וכל שאינה מלאכה מתקיימת בשבת, פטור.
דובר 1:
אז, אבל זה פטור. זה פטור אבל אסור. זה אומר, חד פעמי, זה אומר טוש מחיק או דבר כזה, פטור.
הלכה יד: תולדת צובע — עשיית צבע
דובר 1:
תרגום לעברית
מהי תולדה של צביעה? תולדה של צביעה היא כשאתה מכין את הצבע. כן, אה, להכין צבע. העושה איזה צבע, כשאחד עושה את הצבע של הצבע. כן, אם אחד עושה צבע, זה הולך לעשות את העולם. הרי זה תולדת צובע וחייב. מהי תולדת צובע? הוא עושה צבע. צבע הוא כלום, צבע הוא מים. כיצד אמר, שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא, שנעשה הכל שחור. קלקנתוס הוא הצבע, והעפצא הוא המים, הבסיס שיכול להיות שחור. שנעשה הכל שחור, הכל נעשה שחור. או שנתן איסטיס, מין דיו אחר, לתוך מי כרכום, מין בסיס אחר, מין מים אחר שמקבל את הצבע, שנעשה עכשיו הצבע, שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה.
מעניין, כי ברמב״ם כתוב, אני לא יודע אם קלקנתוס, עפצא, אם הדברים היו אקטיביים. הרמב״ם מביא את הלשונות מהגמרא. כן, אני חושב שכן. זה היה אחר כך. כן, הרמב״ם אמר אחר כך, אני זוכר שהוא אמר אחר כך ספר תורה, שצריך לעשות מזה. אני לא יודע. זה לא ארשיב לאירן. כרכום זה לא כורכמא? זה סוג של תבלין, זה כתום מאוד חזק. קומין? קומין, כן. משהו אחד מהדברים. בקיצור, זה תבלין, משהו. אוקיי. וכן כל כיוצא בזה.
וכמה שיעורו? כמה הוא השיעור של הצובע? כדי לצבוע חוט ארכו ארבעה טפחים. כל כך צבע שאפשר מזה לצבוע חוט של ארבעה טפחים זה המלוא צובע. גם בהכנת הצבע זה אותו שיעור.
הלכה טו: טווה — טוויה
דובר 1:
טוב, המלאכה הבאה היא הטווה. מי שעושה… איך אומרים ביידיש טווה? ספין. ספין. אה, לא אריגה. הוא לוקח חתיכות סחורה רופפות ועושה שזה יהיה חוט, כן? הטווה אורך ארבעה טפחים. כאן הוא כבר לא אומר רוחב שתי אצבעות, הוא כבר עובר לארבעה טפחים. נכון, הוא כבר גם השאיר את… אני לא יודע למה. אני לא יודע למה. הרמב״ם אמר, אני זוכר שבגמרא כתוב כרוחב שתי אצבעות, והוא אמר שזה מפורש נאמר, הוא אומר שזה רק כי… אני לא יודע למה הוא אומר, אני לא יודע למה הוא מתכוון. אולי אני צריך ללמוד את הרמב״ם פעמיים, אני אגיד לך מה הוא מתכוון. אוקיי.
הטווה אורך ארבעה טפחים, וכל דבר הנצרך. כלומר, כשהוא אומר שעושים מזה חוט, כך הוא אמר, צמר, פשתן, מה שלא יהיה. אה, אומר הוא שכאן אין חילוק בין קודם שאמר שעל שער לא נקרא מלבין או על דברים אחרים. אומר הוא שטווה הוא כל דבר שאפשר לעשות טווה, ממילא אני כאן טווה, זה בעצם מסביר על הדבר מכל דבר הנתפס, אין חילוק מה, זה צמר, זה פשתן,
מלאכת טווה (המשך) – הרחבה בשיעורים ובסוגים
דובר 1: אפילו מי שלמד את זה שלוש פעמים לפני שתי דקות לא יודע מה זה אומר. אוקיי. כן.
הטווה, אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטווה. מכל דבר שעושים ממנו חוט. כלומר, כמו שנאמר, צמר, פשתן, מה שלא יהיה. טוב מאוד.
אה, אומר הוא שכאן יש חילוק בין קודם שאמר שעל שער לא נקרא מלבן, או על דברים אחרים. אומר הוא שטווה הוא כל דבר שאתה יכול לעשות טווה. לכן, אני צריך טווה. זה בעצם מסביר על הדבר “מכל דבר הנטווה”, אין חילוק מה. זה צמר, זה פשתן, זה שער, זה נוצה.
מהי נוצה? נוצה היא כנראה אפשר לומר שנוצה היא באמת נוצה. נוצה למשל אינה גיזה, אבל טווה כן יש. או יש אומרים גדילין וכל היוצא בהן חייב.
תולדת טווה – העושה לבד
מהי התולדה? הרוצה לבד. מי שעושה סחורה, הרי זה תולדת טווה וחייב. לבד הוא הלבד, כן? לא… זו סחורה שאינה… כמו הפנימי של שמיכה, שהוא סתם חתיכות דחוסות. זה סתם דחוס. זה לא כמו שחושבים עדיין. לבד, כן, או כמו שהוא אומר, הלבד נקרא כך. זו לא טוויה אמיתית. הבטנה, הבטנה הפנימית של מעיל, או מה, רואים שזו סחורה חלשה יותר, זו לא סחורה תפורה, זה חתיכות קטנות דחוסות של נוצה או מה.
והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני. כמה הוא העובי? אורך הוא אמר, העובי הוא בעובי בינוני. כי כאן יש חידוש, כי בדרך כלל חוט לא צריך לומר, חוט הוא חוט. אבל כאן, כי זה לא חוט, זה חוט מזויף, צריך לחשב שאם היה חוט, היה יוצא ל… דבר… כן, בערך.
דובר 2: אה, עובי בינוני לא אומר חוט? אתה צריך להיות… מה זה בינוני אני לא יודע עכשיו.
דובר 1: חוט רגיל, לא חוט דק מאוד, לא חוט עבה מאוד, חוט רגיל. אוקיי.
השגת הראב״ד – האם לבד הוא תולדת בונה?
אבל הראב״ד לא מבין מה זה טווה, הוא סובר שאולי זה תולדת בונה. הראב״ד לא מבין את ההלכה. כמו ברמה הזו. אין לו הבנה. הוא אומר בבירור שאין הבנה. הרמב״ם הסתכל, שהוא עושה חוט! רק חוט עבה כזה.
מהו חוט? משהו דחוס. חוט הרי אתה רואה. זה דרך אחרת של דחיסה. זה דחיסה. ובדרך כלל עושים חוט אחר כך מהחוט עם העובי לבגד. הוא עשה גר הראב״ד משהו לא מסכים. הוא לא מבין למה זה נקרא טווה. הוא אומר והייתי חושב שזה יותר כמו לעשות מארז. אה. זה בונה. יכול להיות. הוא לוקח חתיכה קטנה עשויה מדבר אחד. אה. אוקיי, עוד קצת לאחס.
זה לעניין הזרד, צריך לדעת, איזה מלאכות צריך לעבור האדם, לפי הרמב״ם עד שעובד על דעות, ולפי הראב״ד עד שעובד על דעות. אה. אה. שני בטאריבר, ונרן.
מלאכת עושה שני בתי נירין
וכשפעם אחת עושים את זה, שמכניסים את החוט לבתי הנירין… זה לא כל כך מסובך! היום גם יש דרך כזו, ומכונת תפירה כמו שמישהו ראה פעם, וזה אומר כך שזה לא תפירה, אבל כדי לתפור מכניסים ללולאה, שזה יחזיק את השתי והערב… אבל מה פירוש העושה? עושה לא אומר מי שעושה את המכונה או מי שמכניס את החוט למכונה… חייב… כשזה נראה גם תולדות…
תולדות עושה שני בתי נירין
מהן התולדות? אומר הרמב״ם שלעשות רשת זה גם כך, יש לך למשל את המסגרת העגולה של הרשת, שאליה צריך לחבר חוטים ולמשוך אותם לצד השני, זה ממש אותו דבר כמו להכניס חוט למכונה אחרת ולמשוך אותו, כך עושה, נפה, כברה, סלא, שמיכה, כל הסוגים האלה של דברים שעושים שעובדים דרך חוטים, שתי וערב, עושה סרק.
הוא עושה סרק מיטה מחבלים, או גם מיטה עושים באותה דרך מסחורת מחוטים או רצועות, שתי דרכים רשת תולדות, עושה נירין, משה יעשה שני בתים, באחד מכל אלה חייב, הוא קושר שני חבלים, הוא קושר מיטה שהולכת עם חבל כך זה שניים, חייב כל עושה שני בתים, בדבר שאותם, חייב מה עניין דוגמה של מתי עושים כגוי נעיין?
דיון: שאלות על מיטות ומסכים של היום
דובר 2: אני יודע, למשל מיטה של היום שהולכת עם קפיצים, כך כשמניחים שניים מהם, האם חייב כי זה לא ארוג? זה משהו דומה, זה מספיק סולידי, זה נראה דומה. אתה מבין מה אני מתכוון?
דובר 1: אני לא יודע מה אני מתכוון. זה לא נעשה כך, הקפיץ בא כבר עשוי, אבל… אני לא יודע, אני רק שואל, זו בעיה.
אבל אני רק רוצה לומר, זה הרעיון. כל דבר אחר, מסך של חלון, נניח שזה נעשה כך, המסך בא כבר עשוי, אבל… זה הרעיון, זה משהו…
מלאכת מיסך ואורג
ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד את שני הדברים הבאים, מהו אורג ומיסך. הרמב״ם הולך להסביר קודם מהו… כאן הוא הולך להסביר.
הסבר דרך האורגים
הוא אומר, דרך האורגים, שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה, שמותחים חוטים, על האורך ועל הרוחב של הדבר שרוצים לתפור, היריעה. מהי היריעה? היריעה שהולכת להיות על שולחן עץ. היריעה פירושה הסחורה שהולכים לעשות.
ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, שני אנשים אוחזים אותו, ואחד שובט בשבט על החוטין, ומסדרן זה בצד זה, עד שיהיו כולן שתי ולא ערב. קודם מותחים על צד אחד, כלומר למשל האורך של הבגד מניחים את כל החוטים על האורך של הבגד. שני האנשים אוחזים אותו משני הצדדים שיהיה מתוח, ואחר כך הולכים לעשות את הכיוון ההפוך, השתי, הערב. השתי פירושה האורך, כשצריך להוסיף אותו.
הגדרת מיסך
ומסיכת החוטין, מהו המיסך? המשיכה החוטין כדי לארוג, זה נקרא הנסכת מיסך.
מהו הדבר עם המילה מיסך? מסך פתח שער החצר? מציבים, פשוט מיסך פירושו כך. אולי מלשון סוכה? כמו שהוא עושה סוכה? אולי זה כמו שיוצקים משהו, מיסוך, אבן מסכית. כמו יציקה? זה יכול לפרש להחליק, לפרוש את החוטים? לא יודע.
דובר 2: מה הוא אומר? מישהו אומר כאן, יש מי שאומרים שמסכת גמרא היא על שם זה, שזה כמו דבר פרוש, שנעשה כמו יריעה, זה כמו אחד… אני לא יודע. מה פירוש כך?
דובר 1: מסך, הוא אומר שזו לשון בפסוק, מסך לשון כיסוי. כיסוי. אבל הוא אומר שזו לשון סכך. לא, לשון כיסוי, לשון סכך, כמו… נו, אתה מכסה, זו יריעה, נו. סוכה… הוא אומר שמסך היא לשון הפסוק. אוקיי. טוב, זה מיסך.
כן. ולא כופל הנושא? אה, מה פירוש לא כופל הנושא? בצד השני, לא כופל, מכפילים אותו. פירושו מתחילים… אה, עושים עכשיו שזה יהפוך לסחורה דרך הכנסת החוטים בכיוון ההפוך. “המסך להכניס בו ערב בשתי”. אהם, אז זה נקרא אורג. אז האורג הוא מיסך… בקיצור, זה שני אותם דברים. מיסך הוא השתי, ואורג הוא הערב. להפך, כן? לא, זה השתי וזה הערב. אבל מיסך תלוי ברור במתיחה, בעשיית ישר, וכן הלאה.
חיוב מיסך ואורג
“המיסך חייב, והוא מלאכה מאבות מלאכות”. זה קצת מעניין הלשון, כי הרמב״ם הכניס כאן שתי מלאכות בבת אחת. הוא הולך ללמוד עכשיו מיסך ואורג בבת אחת, כי זה בעצם חלק מאותו תהליך. אחרי שהוא אומר שמיסך חייב, זו אחת המלאכות, אומר הוא, הולכים לדבר על אורג. במקרה שהוא הולך לומר כמובן על אורג, אבל אורג יודעים כבר מהו אורג.
תולדת מיסך – השווה את החוטין
מה הוא אומר תולדות של מיסך? אומר הרמב״ם, “והשווה את החוטין עד שיותקנו ויסודרו יפה”. מי שמכה על החוטים ועושה אותם ישרים, שכל שתי יהיה ישר במקומו, כי צריך אחר כך לוכל להכניס את הערב בין כל חוט. אם החוטים מתחברים, זה לא יהיה תפור טוב. המתיחה… אה, עכשיו אני מבין שהמתיחה היא הכנה להכנסת הערב. זה שני חלקים של אותו דבר.
“הרי זה תולדת מיסך”. אם מישהו מכה על החוטים שיהיה ישר, שיוכלו לסיים את האריגה, זה נכנס לתולדות מלאכת האורג.
שיעור מיסך ואורג
ומה שיעורו? כדי לארוג שתי אצבעות חייב. מה פירוש? אה, שתי אצבעות, חצי טפח. לא, ארבעה טפחים צריך להיות למחנה, חוט. אבל כאן המינימום של עשיית חתיכת בגד שאפשר משהו שיהיה מוכן, הוא שתי אצבעות. זה שונה.
וכן האורג שני חוטים ברוחב שתי אצבעות חייב. זו כבר אב המלאכה הבאה של אורג, שזה נעשה בין שאורגן בתחילה, בין שהוא עכשיו התחיל לארוג, ובין שהיה מקצת ארוג, כבר היה בגד ארוג, והוסיף על ארוג שיעור שני חוטים. כשהוא הוסיף על ארוג שיעור שני חוטים. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד, חייב. כלומר, בדרך כלל באמצע או בתוך צריך לעשות שני חוטים, אבל כשזה החוט האחרון, אני מבין שזה החוט האחרון, אין מה עוד, אז הוא חייב אפילו בחוט אחד.
ארג בשפת היריעה
ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב. הוא ארג, ובפינה של היריעה, של הסחורה, שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב. אז, לכאורה הפירוש של זה הוא כך, כלומר, בדרך כלל כשאומרים שצריך להיות… בדרך כלל כשאומרים שצריך להיות שתי אצבעות, פירושו ברוחב של כל הבגד. כאן, בפינה, צריך יותר לקחת את השתי וערב, צריך לתפור משהו על הפינות.
כן, או מה זה דומה? לאורג צלצל קטן ברוחב שלשה בתי נירין, כלומר, שיחשב כבגד קטן חדש כזה, אפילו זה לא הרוחב של כל הבגד. כך אני מבין, הוא מפרש כאן משהו אחר. או שהוא מתכוון שזה לא רחב, ואפילו רוחב בתי נירין פירושו אפילו לא שתי אצבעות. בדרך כלל צריך להיות שתי אצבעות, כאן אין שתי אצבעות, אבל זו הדרך, עושים בסוף כזה… איך אומרים? סיום כזה, דבר כזה. ממילא זה חייב, כמו צלצל קטן.
מהו צלצל? חגורה? משהו… מה כתוב כאן צלצל? משהו בגד קטן. אוקיי.
תולדת אורג – המדקדק
מהי התולדה של אורג? מדקדק. מדקדק הוא חותם. מפריד בין בתי נירין. הוא עושה שיהיה מופרד כמו שני בתי נירין. אוקיי, זה אותו דבר כמו השובט של מעשה המיסך.
תולדת אורג: מדקדק וכולל נימין
דובר:
איך אומרים את זה? סיום כזה, דבר כזה. כן. ממילא, זה חייב. כמו צלצל קטן. מהו צלצל? חגורה? משהו… אני לא יודע מה פירוש צלצל. משהו בגד קטן. אוקיי.
מהי התולדה של אורג? מדקדק. מדקדק הוא חותם. מפריד בין בתי נירין. הוא עושה שיהיה מופרד כדי שיוכלו… אוקיי. זה בערך אותו דבר כמו השובט של המיסך. עכשיו הוא עושה את זה בשלב הבא. הרי זה תולדת אורג.
לכן, הכולל עשר נימין — מי שקולע נימין, חתיכות סחורה — הרי זה תולדת אורג.
והשירה משייר כלים באורך שתי אצבעות. טוב מאוד. הוא מביא כאן שזה רק במוסקליידיגע קאפ ובפאטער שה… טוב מאוד.
—
מלאכת הבוצע
הגדרת הבוצע
דובר:
המלאכה הבאה היא הבוצע, שאני חושב שזה ההפך של אורג, כמו סותר ובונה. אורג פירושו לקלוע, בוצע פירושו לפרק את מה שכבר קלעו כדי שיוכלו לתקן.
הבוצע שני חוטים — אם מישהו פורק, כמו בוצע את הפת, פורקים לחם — הוא קורע שני חוטים, חייב.
מה פירוש? אומר הרמב״ם מסביר: בוצע הוא המפריד את הארוג. יש ארוג, אבל צריך לפעמים להפריד אותו, כי לא תפרו אותו טוב. כדי… פירוש, לפעמים חלילה השתי לא נעשה טוב, לפני שמניחים את הערב צריך עכשיו לפרק את שני החלקים של השתי או מה. מי שרוצה ערב מן השתי או ערב שתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב.
תנאי החיוב: על מנת לתקן
דובר:
אומר הוא, החיוב הוא אבל רק והוא שלא יקלקל, אלא ישחברנו לתקן. לא שמישהו יש לו בגד ישן והוא בוצע. להפך, רק מדברים כשיש לו בגד חדש, הוא נמצא באמצע… לא דווקא ישן. אני מתכוון לומר, כשהוא נמצא באמצע תיקון והבוצע היא… הוא אומר, הוא אומר: והוא שיצטרך לאותן החוטין לארוג מהן בגדים קלים ביותר.
מאחה: חיבור הבגדים בחזרה
דובר:
מה עושים? מאחה פירושו מחזירים את זה ביחד, כמו קשר, מישהו הוא אח, זה חוזר להיות כמו אחים. מתקן, מאחה. מאחה, הוא עושה אותם להיות כמו אחים, כן? כלום ביותר, אפילו קטנים… בגדים קלים, אפילו רק בגד קטן, שבוצע ואחר כך חוזר ואורגן.
הוא אומר שמה אני עושה עם שני הבגדים שאני לא מרגיש שום אחד? אני קורע אותם. אני פותח קצת מכאן, אני פותח קצת משם. עכשיו אני יכול לחבר אותם בחזרה ביחד. כשהוא מחבר אותם ביחד, זה בצע על מנת לתקן, זה הפירוש. כשהוא לוקח את זה סתם, הוא רק עובר על בצע.
תולדת בוצע: סותר את הכלי על מנת לתקנו
דובר:
סותר את הכלי על מנת לתקנו היא תולדה של בצע. כלומר קליעה היא תולדה של אורג, שנלמד.
—
קליעה — תולדת אורג
דובר:
מה ההבדל של קליעה מאריגה? כי אריגה היא עם שתי וערב, וקליעה אין שתי וערב, זה קלוע כמו צמה. זה בערך אותו רעיון.
—
פוצע — תולדת בוצע
דובר:
ופוצע היא תולדה, והשיעור הוא כמו בצע, אותו שיעור. והוא צריך מה הוא השיעור? שני חוטין, שלמדנו. אוקיי.
—
סיום פרק ט׳
דובר:
עד כאן פרק ט׳.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Shabbat Chapter 9 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Shabbos Chapter 9
General Introduction
Chapters 1-7 of Hilchos Shabbos were general topics (general melachos, punishments, erev Shabbos, sick person). Chapter 8 began going through the melachos — each melachah with its ikkar, toladot, and shiur. The first ten melachos of “seder hapat” (zoreah, choresh, kotzer, me’amer, etc.) were covered in Chapter 8. Chapter 9 begins with ofeh.
The Rambam himself doesn’t bring the concept “seder hapat” — he just gives the list. Rav Rabinowitz tried an explanation for why ofeh is separated into a new chapter, but it wasn’t very convincing. The simple sevara is that ofeh has more details and the chapter would have become too long.
—
Halacha 1 – Ofeh k’grogeres; ofeh, mevashel, mechamem mayim, mevashel sammanim
The Rambam: “One who bakes a k’grogeres is liable… and anyone who cooks foods or boils spices or heats water — all are like ofeh, and all transgress the av melachah of ofeh.” Shiur mechamem mayim: enough to wash a small limb. Shiur mevashel sammanim: enough that it should be suitable for the thing it’s being cooked for (such as enough to dye a small garment).
Explanation: Ofeh is the av melachah, but mevashel foods, mevashel sammanim, and mechamem mayim are all “like that same thing” — not toladot but the same av. The shiur for foods is k’grogeres; for water — enough to wash a small limb; for sammanim — enough that it should be suitable for what it’s being cooked for.
Chiddushim and explanations:
1. Distinction between “like” and “toladah”: Here we see the distinction clearly. Cooking water or cooking foods is the same action as baking bread — just with a different name. It’s not a toladah (which is a different action that stems from the av), but literally the av itself under a different name. This is parallel to zoreah where noteh ilan (planting a tree) is also like zeriah, not a toladah. The principle: The name of the av melachah is not precise — “ofeh” means any way that one makes a raw thing cooked, just as “zeriah” means any way that one makes something grow.
2. Shiur k’grogeres — why not k’zayis? By Shabbos melachos the shiur is k’grogeres and not k’zayis (as by mitzvos of eating). The Rambam said earlier that a grogeres is one-third of an egg, which is slightly more than a k’zayis. The Ra’avad says this is only approximate. It’s suggested that it’s halacha l’Moshe miSinai (from the verse in Bechukosai about shiurim), but it remains unclear. A second suggestion: by mitzvos of eating, k’zayis is the minimum of “eating,” but by Shabbos it’s not about eating but about “significance” of the melachah — which is a different standard. The point remains unresolved.
3. Shiur mechamem mayim — enough to wash a small limb: By heating water we look at washing (rechitzah) and not drinking — the shiur is enough to wash a small limb.
4. Shiur mevashel sammanim: “Sammanim” can mean spices, medicinal items, or dye materials (tzovea). The Rambam’s language “enough to dye a small garment” shows it’s talking about dye. The shiur is much less than a grogeres, because sammanim are concentrated — a small amount is already significant for its purpose. The shiur by sammanim has nothing to do with the general shiur k’grogeres — it only has to do with what one is cooking it for.
—
Halacha 2 – Bishul beitzah b’tzad meicham; toladot ha’or; hadachah b’chamin; toladot chamah; bishul achar bishul
Hanoten beitzah b’tzad meicham
The Rambam: “One who places an egg next to a meicham so that it should become nisgalgel and it became nisgalgel — is liable.”
Explanation: Someone who places an egg next to a hot meicham (not on the fire itself) in order that it should become somewhat cooked (nisgalgel = it turns differently than a raw egg), is liable for mevashel/ofeh.
Chiddushim:
1. “So that it should become nisgalgel and it became nisgalgel” — what does the condition mean? If someone places the egg with intention that it should become fully cooked (not just nisgalgel), and it only becomes nisgalgel — is he liable or not? Apparently yes, because earlier it was learned that when someone intends for two shiurim and only one shiur happens, he’s still liable.
2. Two possible explanations: (a) “So that it should become nisgalgel” is practical — it describes what happens by a meicham (next to the meicham there’s only enough heat for nisgalgel, not for complete cooking), not a condition in intention. (b) Perhaps the Rambam wants to say that even when one only wanted such a minimal level of bishul, one is already liable.
Toladot ha’or
The Rambam: “One who cooks with toladot ha’or is like one who cooks with fire itself.”
Explanation: Whoever cooks through toladot ha’or (heat that comes indirectly from fire, like a pot that was heated by fire) is as if he cooks on the fire itself — a Torah-level obligation.
Chiddushim:
– Two chiddushim are identified: (1) toladot ha’or is like or itself, (2) the shiur of bishul — even nisgalgel (an egg that’s only partially cooked) is already called bishul for an egg. The shiur of bishul is not one general shiur for all foods, but each food has its own shiur of what’s called “cooked.”
Hadachah b’chamin — maliach yashan, kulis ha’ispanin, dag dak v’rach
The Rambam: “One who rinses in hot water an old salted item, or kulis ha’ispanin, or a very thin and soft fish — the deficiency of hot water is its completion of cooking.”
Explanation: When one rinses with hot water an already-salted thing (maliach yashan), or a certain fish (kulis ha’ispanin), or a very thin soft fish — this pouring of hot water is the completion of cooking of that food.
Chiddushim:
1. Each food has its own shiur: For a regular food, hadachah b’chamin is not enough, but for a food that cooks quickly (like maliach yashan or dag dak v’rach) this is already completion of cooking.
2. Question whether this speaks even of kli sheni: The Acharonim bring that it’s not clear where the shiur stops — whether it must be kli rishon or even kli sheni.
3. An even greater chiddush than toladot ha’or: Here we’re talking about an action that’s even further from fire (a “grandchild” of or — the fire heats the water, the water is removed, and then one pours it on the food). And also, the action itself is not a full cooking — it’s only a hadachah, a small action, but for this food it’s called completion of cooking.
Toladot chamah — hamefakei’a beitzah b’beged cham / chol she’ucham meichamas hashemesh
The Rambam: “One who cracks an egg… on a hot garment, or in sand that was heated from the sun” — is exempt from Torah law, but “they decreed upon them” — it’s forbidden rabbinically.
Explanation: Whoever cracks an egg on a hot cloth or hot sand that was heated by the sun (toladot chamah) — is exempt from Torah law because it’s not toladot ha’esh, but it’s forbidden rabbinically because one can confuse it with toladot ha’esh.
Chiddushim:
1. Toladot chamah is not toladot ha’esh. The Torah melachah of mevashel is specifically cooking with the power of fire (heat from esh). Heat from the sun is a separate category.
2. Chamah itself (directly in sun): The Rambam doesn’t bring explicitly that it’s permitted, but according to the logic it must be permitted even rabbinically. The reason for the decree is that toladot chamah can be confused with toladot ha’esh. But chamah itself (directly in sun) is not exchanged with esh itself — we view it as happening by itself, “the sun does it, you did nothing.”
3. [Digression: microwave/chemicals] Cooking according to Chazal is specifically cooking with the power of heat/fire. If one cooks with chemicals or microwave — that’s a separate question (mentioned but not elaborated).
Chamei Teverya
The Rambam: “And similarly one who cooks in Chamei Teverya and the like” — is exempt from Torah law, but forbidden rabbinically.
Explanation: Cooking in natural hot springs (like Chamei Teverya) is exempt from Torah law because it’s not heat from fire, but forbidden rabbinically.
Chiddushim:
– Chamei Teverya doesn’t get hot from the sun — why is it included in toladot chamah? The principle is that everything that’s not heat from fire (esh) is included in toladot chamah — it’s a natural heat, not from human fire. The reason for the decree: if one cooks in Chamei Teverya, one will err and come to cook in toladot ha’esh.
Bishul achar bishul / davar she’ein tzarich bishul klal
The Rambam: “One who cooks something that was already fully cooked, or something that doesn’t need cooking at all” — is exempt.
Explanation: Whoever cooks an already-fully-cooked thing, or a thing that doesn’t need cooking at all — is exempt, because no change occurred in the food.
Chiddushim:
1. “Something that was already fully cooked” — this is the concept of “bishul achar bishul,” when a food is already fully cooked and one cooks it again.
2. “Something that doesn’t need cooking at all” — strong question: What does this mean? An apple can be eaten raw, but one can also cook it (compote) — does that mean “doesn’t need cooking”? The conclusion is that “something that doesn’t need cooking at all” means something where the cooking changed nothing — one can’t see on it that it was cooked, no change occurred. Various examples are tried:
– Orange juice — if one cooks it, it doesn’t become better, but warm orange juice is something different than cold.
– Salt water — a better example: one can make salt water with hot or cold water, the heat doesn’t really do anything.
3. “Exempt” means exempt but forbidden. The principle: anything that’s not cooked is only forbidden rabbinically because of “lest one stir the coals.” By mitzamek v’yafeh lo there’s a concern, by mitzamek v’lo yafeh lo even that concern isn’t there. The Rambam says “exempt” and one must check the specific situation whether there’s a concern.
—
Halacha 3-4 – Multiple people cooking together
First case — b’vas achas (with coordination)
The Rambam: “One placed the fire and one placed the wood and one placed the pot and one placed the water and one placed the meat and one placed the spices and one stirred — all are liable for mevashel, for anyone who does something from the needs of cooking is mevashel.”
Explanation: Six-seven people each did a separate action for cooking. Each one is liable for mevashel, because every action from the needs of cooking is included in mevashel.
Chiddushim:
1. The principle of bishul — multiple actions: The melachah of mevashel consists of multiple actions, and each one is an act of bishul in itself. This is different from other melachos like zeriah, where one can’t divide the action among ten people (placing a kernel in earth is one action). By bishul however, since it requires multiple steps, each step is an act of mevashel.
2. Question: noten es ha’or and noten es ha’etzim — why not liable for mav’ir? The one who lights fire or adds wood should apparently be liable for mav’ir, not (or not only) for mevashel. The answer: The Rambam apparently holds that since he does it as preparation for cooking, it’s an act of bishul. It could be that he’s liable for both (mav’ir and mevashel), for example by chatas he would have to bring two chata’os. Rashi argues that noten es ha’etzim is liable for mav’ir, but the Rambam sees it differently — since he brings it to the pot, this is already mevashel.
Second case — without coordination (b’zeh achar zeh)
The Rambam: “But if one placed the pot on an unlit oven, and one placed the water, and one placed the meat, and one placed the spices, and one lit, and one placed the wood, and one stirred — only the last two are liable.”
Explanation: When one places a pot on a cold oven, pours in water, places in meat — nothing was done, because there’s still no fire. Only the last two — the one who adds wood (so the fire should be strong enough to cook) and the one who stirs (hegis) — are liable.
Chiddushim:
1. Question on the distinction between the two cases: In the first case the “noten es ha’or” is liable, even though the small fire alone wouldn’t have been able to cook the pot of soup. In the second case the “noten es ha’or” is not liable (only the noten es ha’etzim). This is apparently a contradiction.
2. Answer (from one of the commentators): The first case speaks when all do it b’vas achas — in coordination, a “team play” where each does his part together. Then we look at the result — between all the people a cooked pot of soup was made, and all are liable. The second case speaks when each does his part without coordination, one after the other. In such a case, the noten es ha’or — if the next person doesn’t come and add wood, the fire would go out, it wouldn’t be able to cook. Therefore he’s exempt. It’s noted that the distinction (b’vas achas vs. b’zeh achar zeh) is “a whole construct that doesn’t stand” explicitly in the Rambam, and it’s somewhat difficult.
3. Hegis — simply liable: Stirring on the fire is simply liable for mevashel, because there’s already a fire and he stirs the food.
4. Exempt but forbidden by the first actions in the second case: The people who placed the pot, poured water, placed in meat — are exempt but forbidden. It can be forbidden for other reasons too (for example raw meat is muktzeh, lifnei iver lo titen michshol).
—
Halacha 4-5 – Shiur bishul: k’grogeres, half-cooking, meat on coals
Meat on coals — combining from multiple places
The Rambam: “One who placed meat on coals — if a k’grogeres was roasted on it, even in two or three places, he’s liable.”
Explanation: If one places meat on coals, when a k’grogeres becomes roasted, even in multiple places together, one is liable.
Chiddush: The shiur k’grogeres doesn’t need to be in one place — one combines together from two-three places on the meat.
Half-cooking = liable
The Rambam: “If a k’grogeres wasn’t roasted on it, but the whole thing was cooked half-cooking — he’s liable.”
Explanation: When there isn’t a k’grogeres roasted, but the whole meat became half-cooked (chatzi bishul), one is also liable — because half-cooking (ma’achal ben Drusai) is already fit to eat in pressing circumstances, or for certain people. The concept “half-cooking” is compared to “rare” steak — “na” in lashon hakodesh.
Nisbashel chatzi bishul from one side
Chiddush: If a thick piece of meat was only half-cooked from one side, one is exempt. The sevara: two deficiencies together — (1) only half-cooking, and (2) only from one side — makes it not fit for eating. Even ben Drusai, who used to eat half-cooked things, didn’t lower himself so much to eat only from one side of a piece of meat. He ate whole pieces of meat that were half-cooked, not pieces that were only cooked from one side. But if the piece of meat is half-cooked on both sides, one is liable because it can be eaten.
—
Hidbik pas b’tanur b’Shabbos — rodeh pas
Explanation: If someone inadvertently placed bread in an oven on Shabbos, there’s a question whether one may remove it before it becomes baked, in order not to become liable for baking.
Chiddushim:
1. Problem of rodeh pas: There’s a rabbinic prohibition of rodeh pas (removing bread from an oven), as learned earlier by erev Shabbos that one may only be rodeh his shiur of three meals. But here we’re talking about a different situation — he placed it in on Shabbos itself, and he wants to quickly remove it in order not to transgress the prohibition of stoning for baking.
2. Question of mekalkel: Perhaps he’s anyway a mekalkel (because if he doesn’t remove it, it will burn), and a mekalkel is exempt? The answer: This is not mekalkel, because for a moment it does become baked before it burns. Furthermore, we see that Chazal permitted to remove it before it bakes — this proves there’s a concern of liability for melachah, not just mekalkel.
—
Halacha 9 – Toladot mevashel
The Rambam: “One who melts any type of metal at all, or softens the metal until it becomes like wax, this is a toladah of mevashel. And similarly one who melts dung or wax or pitch or zefes or kopher or sulfur, this is a toladah of mevashel. One who bakes earthenware vessels until they become pottery, is liable for mevashel.”
“The general principle: whether one softens a hard body with fire until it becomes soft, or softens a soft body until it hardens — he’s liable for mevashel.”
Explanation: Toladot mevashel includes: (1) melting metals, (2) melting wax, fat, pitch, zefes, kopher, sulfur, (3) baking earthenware vessels until they become pottery. The principle: whether making a soft thing hard through fire, or making a hard thing soft through fire — one is liable for mevashel.
Chiddushim:
1. Language “matech” and “matechos”: “Hamatech” (melting) and “matechos” (metals) come from the same root — matechos means something that can melt/be melted.
2. Why is this called toladah and not av: The essence of mevashel is by food (ofeh/mevashel as it stands in the 39 melachos). When one does the same with non-food items (metals, wax, earthenware), it’s a toladah — because it’s the same power of fire that changes the texture of something, but not by food.
—
Gozez — av melachah (Halacha 10 approximately)
Introduction — order of melachos
Here begins a new series of melachos — from catching an animal (hatzad tzvi) to making garments/sefer Torah. The order is: hatzad (catching), shechitah/hafshata, gozez (shearing), and then making garments. Gozez comes after hatzad tzvi, because before one can shear one must first catch the animal. By sheep the animal remains alive (one just shears off the wool), but by hide one needs a dead animal.
The av melachah
The Rambam: “One who shears wool… even from their hide… is liable.”
Explanation: Gozez (shearing) is an av melachah — cutting off wool or hair from an animal (alive or dead), or even from a removed hide.
Chiddush — even from the hide: One is liable even when one cuts off hair from a removed hide (not just from a living or dead animal itself). Separating the wool from what’s in the hide is also gozez.
Shiur gozez
The Rambam: “Enough to spin from it a thread whose length is like the width of the sit doubled.” “Enough to stretch from the thumb of the hand to the finger before it when spreading between them with all one’s strength, and it’s close to two-thirds of a zeres.”
Explanation: The shiur of gozez is enough wool/hair to spin a thread that’s as long as a double sit. A sit is the distance from the thumb (bohen) to the second finger (etzba) when one spreads them out with full strength. This is approximately two-thirds of a zeres. A zeres is three tefachim, so a sit is approximately two tefachim, and a double sit is approximately four tefachim.
Chiddush: The shiur is based on practical usefulness — less than this is not a significant thread and one can’t do anything with it.
Toladah of gozez — feathers from a bird
The Rambam: “One who plucks a wing from a bird…”
Explanation: Pulling out a feather from a bird is a toladah of gozez. A feather by a bird is like hair by an animal. This is not the av melachah itself because a feather is not hair — it’s a different type of thing, but it’s similar to gozez, therefore it’s a toladah.
Spinning on a living animal
The Rambam: Someone who does spinning on the hide of an animal while it’s still alive — this is not the normal way.
Explanation: One can do work on the material while it’s still attached to the living being, but this is not the way of melachah.
Chiddushim:
1. The daughters of Israel by the Mishkan did spinning on the goats while they were still alive (as explained in Rashi). This was a special excellence of their wisdom.
2. Question: We learn all Shabbos melachos from the work of the Mishkan — if they did it that way there, this should be a Torah-level melachah!
3. Rashi’s answer: Only for an expert is this his way — for him it’s normal. For a simple person it’s not his way. The Rambam speaks of a simple person.
4. Tosafos disagrees: Even an expert — his opinion is nullified, it’s not the normal way at all.
5. Another answer: By the Mishkan not all spinning was done this way — there were others who did it in a normal way. The main melachah we learn from the normal spinning, not from this special way.
6. [Digression: question about talush v’lo min hamechubor] Perhaps the concept is that when one cut it off, it first received the name of proper material.
Toladot gozez — cutting hair, nails, mustache, beard
The Rambam: “One who removes his hair or removes his nails, or removes his mustache or beard — this is a toladah of gozez and he’s liable.”
Explanation: Cutting hair, nails, mustache or beard is a toladah of gozez.
Chiddushim:
– Interesting point: By gozez wool one wants what one cuts off — one wants the wool. But by removing nails one doesn’t want it — one throws it away! One cuts it off because one doesn’t want to have it. Therefore it’s called toladot gozez. The sevara is: he wants to be presentable — that’s also a purpose of the melachah.
With a tool vs. by hand — by hair and nails
The Rambam: “And this is when one removed them with a tool. But if one removed them by hand, whether for himself or for another — he’s exempt.”
Explanation: One is liable only when one cuts with a tool. With the hand (tearing) one is exempt but forbidden.
Chiddush: By hand is not the normal way — therefore one is only exempt (but forbidden rabbinically).
Chotech yabeles (wart)
The Rambam: “One who cuts a wart from his body, whether by hand or with a tool, whether for himself or for another — is exempt.”
Explanation: Cutting a wart from the body is exempt but forbidden — it’s not called gozez.
Chiddushim:
1. Beis HaMikdash: Shevus (rabbinic prohibition) is permitted in the Temple. Therefore, a kohen who has a wart that prevents him from doing the service — one may remove it by hand, but not with a tool. By hand is even less similar to melachah.
2. Yeveishah (dry wart): When the wart is already dried out (like a dry tree that doesn’t send out sustenance) — then even with a tool is permitted for a worker in the Beis HaMikdash.
3. For a regular person (not in the Temple): Even dry is forbidden — they forbade everything.
4. [Digression: question about blood] When one cuts a wart sometimes blood comes — is there perhaps also a prohibition of chaburah? It’s not resolved, just mentioned.
Shiur gozez by hair
The Rambam: “One who removes hairs with a tool — how much is he liable? Two hairs.”
Explanation: The shiur for liability by cutting hair is two hairs.
Chiddush — loket levanos mitoch shechorot: Someone who pulls out white hairs from among black ones (because he doesn’t want to look old) — even one is liable, because each individual hair is significant to him, each one bothers him. The Rambam also brought this concept of levanos mitoch shechorot by lo silbash (it’s mentioned that the Zohar speaks of this).
Tziporen shefarshu ruban / tzitzin shel or
The Rambam: A nail where most of it is already off, or pieces of skin (tzitzin shel or) where most is already off:
– Parshu k’lapei ma’alah u’metzaeres oso (it scratches, bothers) — permitted to remove by hand, but not with a tool. And if one removed it with a tool — exempt.
– Eino metzaer oso — even by hand is forbidden.
– Lo parshu rubo (most is not yet off) — even if it bothers him, it’s forbidden to remove it by hand. And if one removed it with a tool — liable.
Explanation: One needs two conditions together for it to be permitted by hand: (1) parshu rubo, (2) metzaer oso. When both are present — by hand is permitted, with a tool is exempt. When one is missing — with a tool one can even be liable.
—
Melaben — av melachah (Halacha 9 approximately)
The Rambam: “One who whitens wool or flax or sheni and similarly anything like them that’s normally whitened, is liable. What’s the shiur? Enough to spin from it one thread whose length is like the full width of the sit doubled.”
Explanation: The av melachah of melaben is cleaning/washing wool, flax, or sheni (three types of materials from animals) as part of preparation for material. The shiur is enough wool to make one thread that’s like the full width of the sit doubled — double the width of the sit, which the Rambam explained earlier as four tefachim.
Chiddushim:
– The Rambam brings three types of materials — wool, flax, sheni — and then expands with “and similarly anything like them that’s normally whitened,” which means all things that as part of preparation for material one needs to clean them.
– The Rambam doesn’t say here explicitly “four tefachim” but uses the term “like the full width of the sit doubled” — but it comes out the same shiur.
—
Toladot melaben — mechaves (Halacha 10)
The Rambam: “One who launders garments is a toladah of melaben and is liable. And one who wrings out the garment until he removes the water in it is mechaves and liable, for wringing is from the needs of laundering just as stirring is from the needs of cooking.”
Explanation: Washing laundry (already finished garments) is a toladah of melaben. Wringing out water from a wet garment is also mechaves, because wringing is part of laundering, just as stirring is part of cooking.
Chiddushim:
1. Distinction between av and toladah: Melaben (the av) is when one cleans raw material (wool/flax) as preparation for material; mechaves (the toladah) is when one washes already finished garments — an already finished material. Both are liable.
2. Sechitah as part of laundering: The Rambam’s proof from stirring is very interesting — just as stirring is not lighting the fire or placing in the pot, but only stirring, and yet it’s part of cooking, exactly so is wringing (squeezing out) only the last step of laundering, but it’s liable. A parable of a washing machine that has different steps — putting in water, putting in soap, wringing — and wringing is one of the steps.
3. Question: sechitah not for laundering: If someone’s garment became wet (not through laundering) and he wrings it out because it’s uncomfortable — is that also wringing of laundering? It’s implied from the Rambam’s language “for wringing is from the needs of laundering” that it must have something to do with cleaning, not just wringing. But one must see what’s by rabbinic law. The discussion remains unclear on this.
4. Distinction between wringing a garment and wringing fruits: Wringing a garment (toladot melaben) is not the same as wringing fruits (toladot dash). By dash we’re talking about removing liquid from its place of growth — a liquid that’s contained inside. Both are called “wringing” but they’re two different melachos.
5. Sechitah by hair and leather: (from Rashi) By hair wringing applies because although each hair is like a small piece, because it’s a bunch of small pieces, there are small places where water can settle. But by leather it’s “water resistant” — water goes on top of the leather but doesn’t go in, therefore “one is not liable for wringing it.” The distinction is that leather is very condensed, as opposed to wool/garment which has places where water can enter. Laundering by hair can perhaps be yes if one finds a way to make a garment from hair, but wringing doesn’t apply.
—
Menafetz (Halacha 11)
The Rambam: “One who beats wool or flax or other types of fibers, is liable. And what’s the shiur? Enough to spin from it one thread whose length is four tefachim.”
Explanation: Menafetz means beating out/combing wool and flax as part of preparation — making straight, separating out. The shiur is enough for a thread of four tefachim.
Chiddushim:
1. Toladot menafetz — gidim: Menafetz is not only by wool/flax. G
idim (sinews) are also used to make things (for example by a sefer Torah one sews with gidim). When someone combs out gidim “until they become like wool in order to spin them” — until it becomes like wool in order to be able to spin — this is toladot menafetz and he’s liable.
2. The Rambam didn’t have other examples of menafetz except the toladah with gidim. It’s noted that combing hair is not called menafetz.
—
Tzovea (Halacha 12)
The Rambam: “One who dyes a thread whose length is four tefachim, or wool enough to spin from it such a thread, is liable. One is not liable unless it’s a dye that’s permanent. But a dye that’s not permanent at all, such as one who passed red paint or vermillion on iron or copper that dyed it — is exempt, for it’s not permanent, and anything that’s not a permanent melachah on Shabbos is exempt.”
Explanation: Dyeing a thread of four tefachim (or enough wool for such a thread) is liable, only with a dye that’s permanent. A dye that doesn’t hold at all (like dyeing iron/copper which doesn’t absorb) is exempt because it’s not a permanent melachah.
Chiddushim:
1. Tzeva she’eino miskayem — exempt but forbidden: “Exempt” means exempt but forbidden rabbinically. A disposable/erasable marker would be in the category of exempt but forbidden.
2. The mechanism of “eino miskayem”: The Rambam’s example is iron/copper — he puts on dye but it doesn’t stay because the metal doesn’t absorb. “Ma’avir l’sha’ato” — it covers for a moment but soon falls off.
3. Toladot tzovea — making dye: The one who makes the dye itself (not the one who dyes with it) is a toladah of tzovea. Example: “One who placed kalkantos into mei afatza so that it all became black” or “one who placed istis into mei karkum so that it all became green.” This means mixing two things together that makes a new color.
4. Shiur of toladot tzovea: Also by making dye the shiur is “enough to dye a thread whose length is four tefachim” — enough dye to be able to dye a thread of four tefachim.
5. Karkum: It’s identified as a spice (possibly kurkuma/turmeric) that has a very strong orange color.
—
Toveh (Halacha 13)
The Rambam: “One who spins [a thread] whose length is four tefachim from anything that can be spun, is liable.”
Explanation: Spinning — taking loose pieces of material and making a thread — is liable when the thread is four tefachim long, from whatever material it may be.
Chiddushim:
1. Why doesn’t it say “rochav shtei etzba’ot”? The Rambam says here only “four tefachim” and leaves out the earlier language of “like the full width of the sit doubled.” In the Gemara it says “k’rochav shtei etzba’ot” and the Rambam explained this earlier. It’s not clear why he leaves it out here.
2. “From anything that can be spun”: By spinning there isn’t the distinction that we had by melaben (where hair doesn’t apply). By spinning anything that one can spin — wool, flax, hair, and even notzah (feathers) — is liable. This is a broader category than melaben.
3. Toladah of toveh: harotzeh leved (felt making). Leved/felt is a material that’s not spun or sewn, but compressed pieces (condensed) — like the lining inside a blanket.
4. Shiur by leved: b’ovi beynoni — the Rambam must specify the thickness because by felt there’s no actual thread. One calculates: if this material were a thread, it would come out to a length of four tefachim in a medium thickness (not too thin, not too thick).
5. The Ra’avad’s objection: The Ra’avad doesn’t understand why leved is a toladah of toveh. He thinks it’s more fitting as toladot boneh (because one condenses/presses together). But the Rambam looks at leved as a thick thread — a material that works similarly to spinning.
—
Melachas meisach (Halacha 14 approximately)
The Rambam: “The way of weavers is that they first stretch out the threads along the length of the cloth and its width, and two hold it from here and from there, and one beats with a rod on the threads and arranges them next to each other until they’re all warp and not weft.”
Explanation: The process of weaving: first one stretches out all the threads along the length (shesi), two people hold from both sides so it should be taut, and one arranges them evenly. This is called meisach — the stretching/preparing of the warp threads.
Chiddushim:
1. What does the word “meisach” mean? Several possibilities are suggested: (1) from the language mosach pesach — setting up/spreading out; (2) from the language sukkah/sechach — a covering; (3) from the language masach = covering. The Rambam says that masach is a language from Scripture.
2. Connection to masechta: A masechta of Gemara is perhaps named from this word — like a spread-out cloth.
3. Meisach = shesi, oreg = erev: Meisach is the stretching out of the warp threads (length), and oreg is the inserting of the weft threads (width). Meisach is a preparation for oreg — two parts of the same process.
4. The Rambam treats meisach and oreg together — which is interesting, because he places two avos melachos in one halacha, because they’re basically parts of the same process.
Toladah of meisach
The Rambam: “And one who evens out the threads until they’re properly arranged — this is toladot meisach.”
Explanation: The one who beats/evens out the warp threads so they should be straight and orderly (so that one can insert the weft between each thread) — is a toladah of meisach.
Chiddush: If threads become connected/tangled, one can’t insert the weft, therefore this straightening is part of the melachah.
—
Melachas oreg — shiur
The Rambam: “Enough to weave two fingers is liable. And similarly one who weaves two threads in the width of two fingers is liable, whether one weaves at the beginning or if it was partially woven and he added to the weaving the measure of two threads. And if he wove one thread and completed the garment with it, he’s liable.”
Explanation: The shiur of oreg is two threads in the width of two fingers. This applies whether at the beginning or in the middle. But when one finishes the garment with the last thread, one is liable even with one thread.
Chiddushim:
1. Shtei etzba’ot (half a tefach) is the minimum shiur of a piece of garment that has significance — different from the shiur of a thread (four tefachim).
2. Chut echad at the end: When it’s the last thread that finishes the garment, one is liable even with one — because that’s the completion of the melachah.
Arag b’sfas hayeri’ah
The Rambam: “One who weaves at the edge of the cloth two threads in the width of three batei nirin, is liable.”
Explanation: When one weaves at the edge/border of the cloth, the shiur is different — two threads in the width of three batei nirin.
Chiddush: At the edge of the cloth one needs extra work to finish/secure. The shiur here is smaller than two fingers, because this is similar to weaving a small belt — a small special garment (a belt or something small).
Toladot of oreg/meisach
Chiddushim:
1. The Rambam brings various toladot: oseh nafah, kevarah, salah — all sorts of things that work through a thread structure (shesi v’erev).
2. Mitah mechavalin — a bed that goes with rope is also a toladah, because one inserts rope into a framework, similar to shesi v’erev.
3. [Digression: modern question] A bed with springs — is this similar to mitah mechavalin? The spring comes already made, but the inserting of two springs together can be similar. Also a window screen is mentioned as a possible parallel.
Toladah of oreg — medakdek / kolel nimin
Explanation: The medakdek (chotem) — separates between batei nirin, he prepares the threads for weaving. Also, hakolel eser nimin — one who braids nimin (pieces of material) — this is toladot oreg.
Chiddush: The medakdek is approximately the same work as by the masach (previous stage), only he does it at the next stage of weaving. The shiur of shireh (leaving threads at the end) is meshayer kelim b’orech shtei etzba’ot — connected to specific vessels (small garments).
—
Melachas habotzei’a
The Rambam: “Habotzei’a two threads is liable. Botzei’a is one who separates the woven — he takes apart what’s already woven. One who wants to separate weft from warp or warp from weft, this is botzei’a and liable. And this is when he doesn’t ruin but needs to fix. And this is when he needs those threads to weave from them very light garments.”
Explanation: Botzei’a is the opposite of oreg — just as soteir is the opposite of boneh. Oreg means weaving, botzei’a means taking apart what was already woven. The shiur is two threads. The obligation is only when he does it al menas lesaken — not when he’s just ruining.
Chiddushim:
1. Botzei’a like botzei’a es hapas: The word botzei’a is compared to breaking bread — one takes apart, one tears apart.
2. Only al menas lesaken: The Rambam emphasizes that the obligation is only when he’s not ruining the garment, but he does it in order to fix. For example, when the warp didn’t come out well, one needs to take apart the threads before one puts in the weft. It’s not necessarily an old garment — it can be in the middle of making a new garment.
3. Ma’acheh — putting back together: Ma’acheh means one puts back together — like brothers (ach = brother). The process is: one has two pieces that don’t fit, one tears (botzei’a) from both sides, and then one weaves them back together. When he makes them together — that’s botzei’a al menas lesaken. When he just takes it apart — he’s only transgressing botzei’a (without the fixing aspect).
4. Soteir es hakli al menas lesaken — toladah of botzei’a.
—
Keli’ah — toladah of oreg
Chiddush — distinction between keli’ah and arigah: Arigah is with shesi v’erev (warp and weft), keli’ah is without shesi v’erev — it’s braided like a braid (plait). It’s approximately the same idea but without the warp-weft structure.
—
Potzei’a — toladah of botzei’a
Potzei’a (undoing a braid) is a toladah of botzei’a, with the same shiur — two threads.
—
Until here Chapter 9.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Shabbat Chapter 9 – Baking, Cooking, and Heating Water
Introduction – Structure of the Chapters in Laws of Shabbat
Speaker 1: Today we are learning Rambam, Sefer Zemanim, Laws of Shabbat, Chapter 9.
The Rambam is in the middle of going through briefly all 39 melachot. In Chapter 8 he enumerated for us… That is, the first four chapters were general matters, such as general principles of melachot, general principles of punishments for the melachot, general rules about what one may do on erev Shabbat, what one may do for a sick person. In Chapter 8 he began to go through quickly the 39 melachot. When I say quickly, I mean that he doesn’t give a chapter for each one of the melachot. He goes over each melachah, the basics of what the melachah is, what the toladot are, and what the shiur is.
And we’ve already gone through the first ten melachot of bread, of making what is called “seder hapat.” From zoreah, from planting, we learned all kinds of melachot, avot melachot and toladot of zoreah, choresh, kotzer, me’amer, etc., and now we’re at the last of the melachot of pat, ofeh.
Discussion: Why Did the Rambam Divide Ofeh into a New Chapter?
Speaker 1: Why indeed didn’t the Rambam finish until there is already a baked bread in the previous chapter? It could be that he didn’t want the chapters to become too long, I don’t know.
Apparently, apparently ofeh has more details. Which chapter isn’t so long? All together, the chapter is twenty. Yes. Ofeh apparently is a bit longer. It seems that the Rambam wasn’t particular that there should be some… The Rambam didn’t bring the word “seder hapat,” he only gives the list. Yes. He tried to say some explanation, Rabbi Rabinowitz, but it wasn’t very convincing in the previous chapter. He wanted to say that ofeh is somehow different from all the others. It could be simply that it’s longer, there are more details.
Law 1 – One Who Bakes a Grogeret is Liable
The Rambam’s Language
Speaker 1: Okay. The Rambam says like this, he begins with the main thing: “One who bakes a grogeret” – the shiur of a grogeret. Just as many melachot of Shabbat we’ve discussed, the shiur is like a grogeret, for which one is liable. Almost all – grogeret is the minimum of food. Something that one prepares as food, grogeret is a shiur of food that fills half a cheek. When a person takes a shiur… the minimum that one needs to take is a grogeret.
Discussion: Why Grogeret and Not Kezayit?
Speaker 2: Yes, it’s regarding the shiur of how much one eats regarding Yom Kippur.
Speaker 1: Right, but it’s different from, for example, all shiurei achilah where there’s a mitzvah to eat is always the shiur of a kezayit. A grogeret, the Rambam said, is not the same as a kezayit, it’s a bit more than a kezayit.
Speaker 2: Right.
Speaker 1: Do you remember?
Speaker 2: I don’t remember.
Speaker 1: What is indeed the explanation? Why did they go from the usual shiur which is kezayit?
Speaker 2: I think these things are halachah l’Moshe miSinai, and one learns it from there.
Speaker 1: Grogeret regarding Shabbat? I don’t know.
Speaker 2: Halachah l’Moshe miSinai from which one learns from that verse in Parshat Bechukotai that it’s regarding shiurim.
Speaker 1: Yes, but I don’t remember about that, perhaps.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Um… okay. I think that… It could be that it’s a different way. When there’s a matter that one must eat something, the minimum of eating is an achilah, but that doesn’t yet mean it’s a significant shiur. It’s not the same thing. I don’t know, what I’m saying doesn’t make sense.
Speaker 2: Why isn’t it about significance? We see here very minimal shiurim.
Speaker 1: I think it must be significant for the thing, for example to fulfill. It’s something different. I feel that it’s different, I don’t know how to say it.
Speaker 2: One must eat something, the minimum of eating means a kezayit. It’s not the simple meaning that one must eat something, right? It concerns you now. It’s not a mitzvah of eating or a prohibition of eating that one should say it’s a kezayit. It says that it’s something different.
Precisely, why is it different? Why does it become specifically a grogeret?
Speaker 1: Did the Rambam say how much a grogeret is versus a zayit?
Speaker 2: He said earlier, yes, in the previous chapter. No, he said what a kebeitzah is. If we would have a simple rule that a kezayit is half an egg or a third, according to the calculation that the Rambam holds.
Speaker 1: Could it be that a grogeret is not necessarily larger than a zayit?
Speaker 2: Grogeret is one third of an egg.
Speaker 1: So he says in the previous chapter. The Ra’avad says it’s only approximate.
Speaker 2: And a zayit is one of how many? How many zeitim is an egg? It doesn’t say here. The Rambam said also, do you remember how he said kezayit here? Or… not long ago we learned it in Rambam, what does kezayit mean, right? He said kezayit… maybe I’m wrong, maybe about kebeitzah. Kebeitzah he said by embryos, when we learned then. Right, but about kezayit he wasn’t explaining? I don’t remember him explaining. So I don’t know. Okay.
Mevashel, Mechamem Mayim, and Mevashel Samanim – Similar to Ofeh
Speaker 1: Let’s go further. One who bakes a grogeret is liable. Now the Rambam says, the next piece the Rambam says like this, that ofeh, the melachah is called ofeh, but it’s not simple that all other kinds of ways of cooking or baking that aren’t ofeh are a toladah, rather it’s similar to the same matter, and it’s also the same av melachah. The term is called ofeh.
Here it’s very clear what the difference is between similar and toladah. Because cooking water is the same thing as baking bread, it’s just that it has a different name. And bread is called baking. It’s a different action.
Speaker 2: Yes, I think we also had a similar thing, that for example, as I saw, zoreah is roveh v’noteh ilan, it’s the same thing, it has a different name. It’s so that one shouldn’t think that the av melachah is the name very specifically zoreah, specifically ofeh, no. Zoreah means every kind of way that one makes something grow. The same thing ofeh means every kind of way that one makes a raw thing become cooked.
Speaker 1: So he explains, ofeh is pat, ofeh usually means baking bread, but the same thing is if one throws in a food, one cooks a wet food, one cooks, or samanim, if samanim need to be cooked, spices, or one who heats water, one who warms up water, it’s all similar to eating, it’s similar to the same thing, and all transgress with ofeh.
Shiurim – Heating Water and Cooking Spices
Speaker 1: But shiurim is yes unique, each kind of baking one must look what the shiur is for that. By bread we discussed, how much bread is considered normal and significant? A piece of bread that is as large as a grogeret.
What about water? What about washing? Water that one heats, the shiur is one who heats water enough to wash with it a small limb. It turns out that heating water, one looks more at something for washing than for drinking. He doesn’t say a small cup of hot water.
How much? Enough that is significant to wash a small limb of a person.
And the shiur for cooking spices, unlike cooking foods which is a grogeret. He doesn’t actually say cooking foods, in a general way cooking foods is a grogeret. Cooking spices is less than a grogeret, because spices – a person cooks just a drop, because spices – a small drop is enough for a whole pot of soup, so spices is much less.
Discussion: What Does Samanim Mean?
Speaker 1: Samanim means dyes, things that one uses for dyeing, so say all the commentators presumably here. Just as one learns by the ketoret. No, samanim is… aha. It says Joseph’s samanim. Yes, it says by medicine, but here it’s talking about… The Rambam says that the shiur is enough to dye a small garment. Could be the Rambam means a building, or samanim of… let the Rambam… let them tell me that one cooks something that’s not for eating, or for medicine, or for… means that one cooks for medicine, one grinds for medicine. Samanim usually means one cooks for… well? Dye. To dye. Attention, there is also called samanim.
Speaker 2: Okay, in any case, when one cooks samanim it’s usually… one doesn’t eat the samanim as it is, or one doesn’t use it as it is, one uses it for something, to prepare dye, or to prepare a food, so the shiur is less, enough that it should be suitable for the thing that one cooks it for. How much, let’s say, I go back to my, let’s say that samanim means spices, how much pepper does one need to spice a soup? One needs very little, but that’s significant enough for the matter, because samanim – a small bit of it is significant. Or regarding dye, a small bit of a strong dye is significant. Could be more, I don’t know, one must know what the shiur is, I don’t know, it doesn’t say here regarding the… I think the word is less, much less than a grogeret. You don’t need a grogeret of pepper, you need a drop of pepper to spice a grogeret. It could also be that grogeret isn’t any… it’s not a difference, it has nothing to do with the shiur of a grogeret. The shiur only has to do with why one makes it, right? Yes.
Law 2 – One Who Places an Egg Next to a Heater
The Rambam’s Language
Speaker 1: The Rambam says further, what happens… the next law, Law 2, the Rambam says, what happens when usually cooking or baking one understands that one places something on the fire or one places something in the oven. But what happens when one does it in a different way that it should become very hot?
One who places an egg next to a heater, an egg we’ve already learned cooks quickly. If one places an egg next to the heater, next to a heater, a vessel with which one heats hot water, he does it so that it will become roasted, that the egg should become a bit cooked, what is called a loose egg, which becomes… the sign of how one knows that the egg is already a bit cooked is that it spins in a different kind of way than a raw egg which doesn’t spin, that’s why it’s called nitgalgel. It has nothing to do with cooking that it should become completely hard and everything. One doesn’t have enough just a heater, next to the heater, but next to the heater is enough that it should make the egg a bit cooked so that it will become roasted. And it became roasted, he is liable.
Discussion: What Does “So That It Will Become Roasted and It Became Roasted” Mean?
Speaker 1: He says here, the word is when he placed it for that. If he placed it because he wants it to become completely cooked, and it only became nitgalgel, he hasn’t yet finished the melachah that he wanted. Yes? Because he says here “so that it will become roasted and it became roasted”. If he didn’t place it so that it will become roasted, his intention isn’t considered. If a person wanted the egg to become completely cooked and it only became nitgalgel… but it doesn’t work that way. We learned explicitly, I think in a previous chapter, about if one intends for two shiurim and it becomes a smaller shiur, he is still liable. So what does “so that it will become roasted and it became roasted” mean? I don’t know, perhaps it’s practical. That this is why nitgalgel must be, some cooking must happen. But… but… so that it will become roasted is if when he placed it that it should only be cooked nitgalgel.
Or perhaps he wants to say that when he placed it that it should only be cooked so that it will become roasted, gilgul hachaim, but if he would have placed it that it should be cooked more than that, if it became nitgalgel it wouldn’t be accepted. That certainly can’t be correct. It could be the opposite, even just…
Law 1 (Continued): Cooking with Derivatives of Fire, Derivatives of Sun, and Hot Springs of Tiberias
Cooking with Derivatives of Fire — “One Who Cooks with a Derivative of Fire is Like One Who Cooks with Fire Itself”
Speaker 1:
If a person wanted the egg to become completely cooked, and it only became nitgalgel, but it doesn’t work that way. We learned it explicitly, I think, in a previous chapter, about if one intends for two shiurim and it becomes a smaller shiur, he is still liable.
So what does “cooked a shiur that it will become roasted” mean? I already know, perhaps it’s practical. This is why nitgalgel must be, some cooking must happen. But… but… “cooked a shiur that it will become roasted” is to exclude what? Only what then? That it should become fully cooked? How… how… so you must have it not cooked? How… when he places it that it should only be cooked not nitgalgel, when it’s nitgalgel he is liable. But if he would have placed it for a… that it should become more cooked than that, and nitgalgel wouldn’t have been enough, that certainly can’t be correct. It could be the opposite, even just nitgalgel is already… One can say like this, let’s understand the law.
The Innovation of the Law
The question is, what is the innovation of the law? The law, the innovation is that not only in the fire, but also the side of the fire, which is called derivatives of fire, one is also liable. But it could also be that there’s another innovation, that there’s like a shiur. What is the shiur? The Rambam himself says how he cooks it in such a… so an egg, even nitgalgel, also means cooked. Perhaps that’s another innovation that’s in the law.
Perhaps it’s simply practical, that it doesn’t get cooked next to the heat, you know, melekhet machshevet. And the language is somewhat interesting to me.
The Rambam’s Language: “One Who Cooks with a Derivative of Fire is Like One Who Cooks with Fire Itself”
Okay. He says, why is one liable in such a case? He didn’t place it on the fire, he only basically cooked it through something that is hot from the fire. The answer is, “One who cooks with a derivative of fire is like one who cooks with fire itself”. When one cooks in the derivative of fire, that means the heat that is next to the pot, is already second-hand, it’s no longer the heat from the fire. The fire heats the pot, the pot heats the egg. But according to halachah there’s no difference between cooking on the fire or not cooking on the fire.
Washing in Hot Water — Old Salted Fish, Spanish Colias, Thin and Soft Fish
For the same reason he says another similar law, and likewise, usually washing something with hot water doesn’t yet cook, but something that gets cooked quickly, he says like this, one who rinses in hot water, when one washes off, he rinses off with hot water, old salted fish, a thing, for example a little fish, I don’t know, a little fish or something that one has already made that it should be cooked through salting, it’s already fit to eat through salting, but one wants to now refresh it, he says that one takes a piece of fish, one salts it so it should keep long, and afterwards one gives it a wash with hot water so it should get a bit… become a bit refreshed, become a bit cooked.
Or Spanish colias, or one cooks off some kind of spice, what does Spanish colias mean? He says that it’s a fish. Another kind of fish. Another herring like that. Another kind of fish that cooks quickly, and a very thin and soft fish, that is a thin, soft fish, what is a herring, I don’t know. The point is that it gets cooked. What? The point of the thin and soft means to say that anyway it’s easy to cook. Because it cooks easily, it becomes with a bit of hot water, a usual thing with the lightest hot water still doesn’t get cooked. But this thing is liable, because this thing means this is already cooked. Pouring hot water on it, that is the completion of its cooking, the pouring on it the hot water, that is the cooking.
The Principle: The Shiur of Cooking is Not One General Rule for Everything
Cooking, one doesn’t always look at it as a general rule, that there should be one shiur for everything, rather each food one looked at each food what kind of cooking it needs. A difference when one would say, pouring hot water on a food is still not enough, but for this food it’s enough, that means cooking for this thing, and likewise all similar cases.
Discussion: Keli Sheni or Keli Rishon?
Speaker 2:
So the hot water means even a keli sheni or something like that?
Speaker 1:
It’s an endless question, there’s no difference if it’s a keli rishon or… The acharonim bring, they don’t know clearly when it’s stopped, what is something that is prepared from cold water is not cooked, it must be somewhat warm, right? It’s not clear.
Analysis: Derivatives of Fire and Derivatives of Heat — Which is the Greater Innovation?
In any case, so here you also see that this is similar to the egg. He says like this, it seems that derivatives of fire is also, but derivatives of heat is also the second innovation. That is a greater innovation. That is things that are easier. If a thing, you can say the opposite, a thing that doesn’t get cooked with derivatives of fire ever, it needs a whole fire, one doesn’t transgress just like that, because nothing happens. It’s the…
On the contrary, the innovation is that derivatives of fire is a greater innovation. You can say that it’s more than derivatives of fire, it’s a grandchild of the fire, yes? Because this is on the fire and this touches the thing that’s on the fire. This is already after taking off from the fire, you pour the hot water.
Here is the second point, that it’s not complete, I don’t know how I call it, it’s not even any cooking, it didn’t become hard, it’s a rinsing in hot water, that’s the completion of cooking, it’s a small action, but that’s called the completion of cooking of this kind of food, it comes like that.
Discussion: “Something That Has No Substance”
Translation
But a davar she’ein bo mamash (something insubstantial), when we see commentators say that the Rambam means to say that anything that increases steam, if one puts in something that cooks quickly, it’s a davar she’ein bo mamash. I don’t know, because all these things that were enumerated have something to do with fire. A davar she’ein bo mamash that has no fire at all, perhaps we’ll say that one will find other ways to cook.
Speaker 2:
No, davar she’ein bo mamash means that it was on the fire.
Speaker 1:
No, not on the fire, it’s a type of chamin (hot food).
Speaker 2:
No, toladot (derivatives), not the fire, it was heated from a fire, and one places it on that.
Speaker 1:
Okay, now we’ve learned that toladot chamah (derivatives of the sun) is… In short, we’ve seen here that cooking specifically means cooking with heat, with heat from fire. It’s an interesting thing, because one can say that fire is a melachah (forbidden labor) of mavir (kindling), cooking is how it works. But it doesn’t look that way, it looks like the cooking that Chazal (our Sages) speak of is cooking with the power of heat. If someone cooks with chemicals or with a microwave, one needs to know.
Bishul B’toladot Chamah — “One Who Cracks an Egg on a Hot Garment or on Sand That Was Heated by the Sun”
But the next halachah will be, what happens if someone cooks not with heat from fire, but with heat from the sun. He says this: hamafkei’a beitzah (one who cracks an egg), if someone cracks an egg. Mafkei’a means he takes out, he takes the egg out from the shell where it’s contained. He cracks it on a beged cham (hot garment), on a garment that is hot, o b’chol she’hucham (or on hot sand), or on hot sand, she’hucham meichamat hashemesh (that was heated by the sun), which is hot from baking in the sun. But during travel, even if it gets roasted on the way, the heat from the hot garment or the boiling sand, the Rambam exempts.
The Distinction Between Toladot Ha’or and Toladot Chamah
Why? According to the previous calculation he should have been liable, because it’s certainly not directly on the fire. He says, but the previous halachah was, one cooked it toladot or (derivatives of light), in something that became hot from the sun, I mean, excuse me, from the fire. But this became hot through the sun, toladot chamah (derivatives of the sun), grandchildren of toladot ha’eish (derivatives of fire). That which becomes hot through the sun is not called toladot ha’eish, he doesn’t call it, he doesn’t view it as if it was cooked in fire.
Therefore it’s exempt, one doesn’t transgress biblically. But gazru alav (they decreed upon it), the Sages did decree regarding toladot ha’or, just as they decreed regarding toladot chamah, they also decreed regarding toladot or.
Discussion: What About Chamah Itself?
The Rambam hasn’t yet told us what happens when he cooks not in toladot shemesh (derivatives of the sun) but in the sun itself. The sun bakes very strongly, and he places it under the sun. Does this mean it’s permitted, because it’s not toladot chamah but chamah itself? That one can’t compare it to toladot ha’eish?
The Rambam must hold it’s permitted. He takes it as if it happens by itself. The sun does it, you haven’t done anything. He places it. The point is what’s written here is that a toladah, toladot chamah can be confused with toladot ha’eish, and therefore they decreed. But the sun itself isn’t confused with the fire itself.
So the Rambam doesn’t bring that it’s permitted. It should come out that it’s permitted, because he doesn’t say that it’s forbidden. That’s how I remember it, but it’s not written here explicitly.
Cooking in Chamei Teverya
Okay. Yes. The Rambam says further, “v’chein hamevashel b’chamei Teverya v’chayotzei bahen” (and so one who cooks in the hot springs of Tiberias and the like), and “v’chayotzei bahen” means in other places too, not only chamei Teverya, but where there are hot springs, it’s also the same thing, exempt. It’s biblically exempt, because it’s in the category of toladot chamah, or toladot nature, I don’t know, creation makes it become hot, exempt, but it’s rabbinically forbidden apparently for the same reason, that this is like toladot chamah.
Discussion: Is Chamei Teverya Actually Toladot Chamah?
The chamei Teverya doesn’t become hot from the sun. I don’t know exactly how nature works why certain springs are hot, but I don’t think it has to do with the sun. Does it have to do with the sun?
Speaker 2:
Let’s look in the Gemara about the… Do you want to ask about that?
Speaker 1:
I can hear that the next one with gezeirah (decree) should be because of toladot, and one cooks in any other situation, in any other hot water that is hot for another reason, one will make a mistake with toladot… toladot ha’eish. In a toladah. In a toladah. It’s not the point that it’s certain that chamei Teverya is scientifically toladot chamah. It’s a toladot chamah, we view it that one cooks with the hot water, one will cook with the hot water.
Halachah 3: Bishul Achar Bishul / Davar She’eino Tzarich Bishul
The Rambam says that cooking means food that wasn’t ready and it becomes ready through heat. But “hamevashel achar davar shekvar nitbashel kol tzorko” (one who cooks after something that was already fully cooked), if it’s already completely cooked and he only makes it hotter, “o davar she’eino tzarich bishul klal” (or something that doesn’t need cooking at all), or a thing that doesn’t need to be cooked at all and he just cooks it, exempt, because nothing happened, no change in the food apparently, yes? Nothing happened, no change, it was ready before.
Discussion: What Does “Davar She’eino Tzarich Bishul Klal” Mean?
Speaker 2:
Do you know an example of a “davar she’eino tzarich bishul klal”?
Speaker 1:
You mean something that’s already completely cooked? Something that doesn’t need cooking. But one needs to know, it’s a way of eating a cooked apple, I don’t know. “Davar she’eino tzarich bishul klal” means that the cooking accomplished nothing, nothing changed.
Speaker 2:
For example? Food that’s already cooked, I understand. That’s called in Yiddish “bishul achar bishul,” for example?
Speaker 1:
Yes. But what’s the meaning of “davar she’eino tzarich bishul klal”?
Speaker 2:
“Davar hane’echal kmo shehu chai” (something edible as it is raw) it’s called in the…
Speaker 1:
Yes, but it raises a good question, if someone cooks an apple, one can eat an apple raw, but one can eat it as compote. What should we say that this isn’t called cooking? Apparently we’re speaking when no change happened, and one can’t see from it that one cooked it. Like water that one cooked and it cooled down. Water is… it’s now cold again.
Speaker 2:
No, it’s not relevant, because when one cooks it one is liable.
Speaker 1:
But perhaps this refers to such a thing… I don’t know, I don’t have anything on my mind now. It sounds funny, what could he be thinking? I don’t know, he cooks orange juice.
Halachah 3 (Continued): Details in Measurements and the Act of Cooking
Discussion: “Food That Doesn’t Need Cooking at All” — What Does That Mean?
Speaker 1: Apparently we’re speaking when no change happens, one can’t see from it that one cooked it. Like water that one cooked and it cooled down, it’s now cold again.
Speaker 2: No, that’s not relevant, because when one cooks it one is liable.
Speaker 1: But perhaps this refers to such a thing, I don’t know, I don’t have anything on my mind now. It sounds funny, what could he be thinking?
Example: Orange Juice
Speaker 1: Someone cooks orange juice and he’s going to drink it afterwards. The orange juice hasn’t changed at all, it didn’t become better. If he drinks it now hot it’s like hot water.
Speaker 2: No, we’re not speaking in a way that… Okay, then he had some benefit from the… Tell me an example where you made no change at all. A thing where the cooking makes no change in the food.
Speaker 1: Orange juice, someone cooks orange juice. Orange juice isn’t better when it’s cooked, and no change happened, nothing changed. It became warm, one may not warm.
Speaker 2: Warm water is a different kind of thing than cold water.
Speaker 1: I would drink warm water like cold orange juice.
Speaker 2: There are people who prefer warm orange juice, I admit they prefer not to, I’m not very certain.
Speaker 1: It’s not, but it’s not worse than water, it can’t be.
I don’t know, what does “food that doesn’t need cooking at all” mean? Something one eats raw. I don’t know, I’m trying to think what we’re talking about. I don’t see here any… I’m missing something.
Example: Tea
Speaker 2: You said a good thing, tea. Let’s say if someone has a type of tea that you can put in cold water and drink it, it becomes very good, and you can put it in hot water and drink, there’s no difference. “It so happens to be” he poured hot water on it. I don’t want to rule now, I need to know about tea. But it could be that this is already something that doesn’t need cooking at all.
Speaker 1: Yes, usually tea is permitted because… He makes salt water.
Example: Salt Water
Speaker 2: One can make salt water with hot water or with cold water.
Speaker 1: Ah, that would have been a better example.
Speaker 2: Yes, by tea usually one says that it’s already cooked or not, the Rebbe should deal with the question. But a thing where the heat does nothing. It does do something, that which one puts in the… As you say, the salt water and the water. But it would dissolve it a bit faster, perhaps.
Speaker 1: No, okay.
Exempt But Forbidden
Speaker 2: It’s exempt, exempt but exempt means exempt but forbidden. How do I know exempt but forbidden? Because they already learned earlier the sugya (Talmudic discussion) of mitzamek v’yafeh lo (reduces and improves).
Speaker 1: Ah, there wasn’t an issue of a concern lest one stoke.
Speaker 2: But everything that isn’t cooked is only forbidden as lest one stoke. It could actually be exempt but forbidden, because if there’s some concern, and something is better if it’s mitzamek v’yafeh lo, if it’s mitzamek not v’yafeh lo there isn’t even that. But about this he says exempt, and one must check the specific situation, yes, whether there’s any concern.
Halachah: Several People Who Cook Together
Speaker 2: Here the Rambam is going to tell us an interesting halachah, a novelty that exists by the melachah of cooking. They learned earlier, in one of the first chapters, that when two people do a melachah together it’s like this: if only one of them could have done it alone, the second person is just a helper and not really doing. Here we’re going to see a halachah that has to do with this, such a type of halachah. The Rambam says, what basically the halachah is, that cooking has in it multiple actions. Therefore, multiple people can be liable for the same action of making something cook.
The Rambam’s Words: When the Pot Was Already on the Fire
He says this: echad natan et ha’or (one gave the fire), one kindled fire, and the second came, he added to the wood, he added wood so the fire should be better. v’echad natan et hakederah (and one placed the pot), the other person afterwards placed on it the pot, and afterwards came the next person and poured water into the pot, and afterwards the next person put meat into the pot, v’echad natan et hatavlin (and one put in the spices), and one added the spices to the meat lying in the pot. And came the last person v’heigis (and stirred), and mixed the pot. So one, two, three, four, five, six people did actions here, but each one of the actions is essential. If one of the people had been missing, the pot wouldn’t have been a good stew, it wouldn’t have succeeded. Without the fire, or without the wood that should make the fire burn long, or without the pot, each one made it so the stew could happen. Kulam chayavim mishum mevashel. Kulam chayavim mishum mevashel. (All are liable for cooking. All are liable for cooking.) Why? Shekol ha’oseh davar mitzorchei habashul harei zeh mevashel. (For anyone who does something necessary for the cooking, behold he is cooking.)
Discussion: Why Not Liable for Kindling?
Speaker 1: One must understand, the people who are noten et ha’or (giving the fire) and also noten et ha’etzim (giving the wood), apparently they should have been liable for mavir (kindling), more than for cooking, no? Or perhaps for both?
Speaker 2: Why? Placing, you mean he places a piece… He says he brings it so it cooks, that’s what it means, and he places it in the place where one needs, on the oven. He didn’t kindle a fire.
Speaker 1: Perhaps it could be even if he did kindle a fire, he kindled a fire in order to cook, it could be that he’s liable for both. He brings a burning thing. Even if he did do kindling, it could be he’s liable for two, for example by a sin offering he would have had to bring two sin offerings, because the kindling here is a preparation for the cooking.
Speaker 2: Yes, so he actually brings that Rashi argues that the noten et ha’etzim (one who gives the wood) is liable for kindling. But the Rambam doesn’t look that way. The Rambam looks like it could be that kindling depends on whether he kindled the fire or not. But here, since he brings it to the pot, this is already cooking.
Speaker 1: So basically what the Rambam here tells us is that by cooking there applies a principle that to cook a pot of chicken soup, as it says here, one can use multiple people to do actions, and each one of them did an action that is essential for it to be cooked.
Unlike for example by planting, putting a kernel in the ground, apparently it’s not applicable. Someone finds a way how ten people should be planting, I don’t know how they’ll be liable, because planting means putting a kernel in the ground. That’s shnayim she’asuhu (two who did it). That means they’re not doing the same action.
The Second Case: Natnu Ha’or B’sof
Speaker 1: I just want to say further, this is only if one did it in the manner as he said, that the first person kindled the fire and so on. But if one did it differently, someone first placed the pot on the oven, and the oven isn’t yet kindled. And someone poured in water, and afterwards someone put in the meat and flesh, and someone put in the spices. The last person went to kindle a fire. I don’t want to say he’s the last person, but someone went and kindled a fire. Afterwards someone went and put wood so the fire should burn well. And afterwards came someone v’heigis (and stirred). Who will be liable here? Only the last two by themselves, only the last two people are liable. Because when a person places an empty pot on a cold oven, he did nothing. Someone pours water into a cold pot, he did nothing. Someone puts a piece of meat into a cold pot of water, he did nothing. And the same thing further. When does doing begin? Doing begins from when there’s a serious fire. Not when there’s or (light), that I need to understand. But from the wood, at least.
Speaker 2: No, I would perhaps have said at least from the or. But you see that the or is still a small fire, from the or alone cooking wouldn’t have happened yet.
Speaker 1: Yes, but in the previous halachah we said that that one is also liable.
Speaker 2: Ah, why the noten et ha’or? Noten et ha’or is the only thing I’m puzzled about. But one can hear, the rest I can hear, because once one pours water into a pot that’s already cooking, or that’s going to cook, that’s already on the fire, you do some action of cooking, pouring water into a burning pot.
I understand that. But the or I need to understand actually. If you say that the fire isn’t strong enough, the fire alone wouldn’t have been able to cook yet, why is he liable?
Speaker 1: So the one who gave the or should be exempt, and only the one who gave the wood should be liable.
Speaker 2: In the previous case.
Speaker 1: In the previous case he should be exempt.
Speaker 2: Right. So what’s the answer?
Speaker 1: For some reason, there it’s different.
Answer: All at Once vs. One After Another
Speaker 2: One of the commentators I saw says that the first case the Rambam speaks when all do it all at once. They do a team play, they get together, each one does a part of the action. We view that in the end the result was that among all six-seven people there was a cooked pot of soup, they all did it. In the second case we’re speaking when each one did his thing without coordination. And in such a case we see that only the last two people made it so it could actually happen a soup. Because even the noten et ha’or, if the next person doesn’t come and put wood, it would have gone out, the or wouldn’t have been able to do anything. Even not gone out, but it’s a small fire, it wouldn’t have been able to cook the pot of soup. Makes sense?
Speaker 1: I hear, but it’s an issue that one must add a whole construct that isn’t written.
English Translation
Speaker 2: Yes, but the distinction that’s missing… yes, it’s a bit interesting.
Note: Or means fire
Speaker 1: By the way, it’s not or (light), or is brightness, or is fire.
Speaker 2: Ur Kasdim.
Speaker 1: Ur Kasdim, or “ba’urim kavdu et Hashem” (honor God with lights).
The difficulty with the distinction
Speaker 2: Yes, I don’t know. Heating is simple, because there’s already a fire and he stirs up the fire, just as every heating is liable for cooking. But the one who places a se’ah on top of a hide is actually a bit interesting. The distinction between them… what would make sense is if by both it said he’s exempt, or it says by both that he’s liable. That here it’s different is a bit strange to me.
Let’s elaborate a bit on the ruling about the hide. The hide itself is very weak without the bone afterwards. And the novelty is that when they work in coordination, the first person places the hide and the other person places the bone, it’s all one big cooking. Unlike when there isn’t… it’s a somewhat difficult law.
Exempt but prohibited in the second case
Speaker 1: So, also all this is only exempt, right? That means one may not do this. Or may one? Without coordination one may. One may place a hide alone on the fire. We’re not talking here about a person who does it for no purpose. We’re talking about when he intends that he’s saving a lost item, I don’t know what, lifnei iver (before the blind), he will surely help commit a prohibition. It could be that it’s a prohibition because of raw meat which is generally muktzeh. I mean, there are other reasons why… okay. Yes.
Details in the laws of the measure of cooking
Speaker 2: So, here the Rambam will give us details. He said that the measure of cooking is like a dried fig. The Rambam will give us details about this measure.
Like a dried fig in two or three places
The Rambam says thus: “If one placed meat on coals,” if someone placed meat on coals, “if a piece of it was roasted,” if a piece of the meat, there where it touched the coals, became roasted, “even in two or three places,” even if it’s not in one place a whole measure of a dried fig, but in other places on the meat, all together is like a dried fig, even in two or three places, he is liable because he cooked the required measure.
The whole thing was cooked half-cooking
What happens “if it wasn’t roasted like a dried fig, but the whole thing was cooked half-cooking,” the whole meat became somewhat cooked, but it’s still not fit to eat, it’s still half-cooked, he is also liable. Why is he also liable? Half-cooking means ma’achal ben Drusai, it’s already somewhat fit to eat. One doesn’t need to use the term ma’achal ben Drusai. Half-cooking, it’s already fit for certain people to eat, or one can already eat it in a time of need, he’s liable.
Speaker 1: It’s called “rare” in English, no? One eats steak that way, when it’s only half-cooked.
Speaker 2: Well, in lashon hakodesh (Hebrew) it’s called na (rare).
Speaker 1: Could be.
Speaker 2: Well. Yes. But, if it was cooked half-cooking on one side, but if the meat only became half-cooked…
Mevashel – Continuation: The measure of half-cooking (ma’achal ben Drusai)
Speaker 1:
Half-cooking means ma’achal ben Drusai. It’s already somewhat fit to eat. One doesn’t need to use the term ma’achal ben Drusai, half-cooking. It became, it’s already fit for certain people to eat, or one can already eat it in a time of need, he’s liable.
It’s called “rare” in English, no? One eats steak that way when it’s only half-baked. Well, in lashon hakodesh it’s called “na.” Could be, yes. Well. Yes.
Novelty: Cooked half-cooking on one side
But if it was cooked half-cooking on one side, but if the meat only became half-cooked, but also not the whole piece of meat, but a small piece became half, I mean, let’s say a dried fig’s worth became half-cooked on one side, but only from one side, he’s exempt, because one still can’t eat it. No one will eat only from one side of one piece of meat. When there’s a piece that you can take out, that piece is already a piece that’s big enough, that piece… I don’t want to say that piece is connected to other pieces of meat that aren’t. But if there’s no way to eat it, because you can’t divide the meat only from one side, it’s a thin piece of meat, one side yes and one side no, you’ll actually know.
If it’s a thick piece of meat and it was cooked half on one side, if it’s half and it’s only on one side, no one will eat it. If it’s half the whole thing, one can eat it. But two deficiencies, it’s half and it’s on one side, it’s not… even if the person eats half-cooked, he won’t eat it because it’s only cooked on one side. The glutton ben Drusai who used to eat when it was half-cooked, he didn’t lower himself that much. No, he eats whole pieces of meat, he doesn’t eat… with a fork, he eats the whole thing before. I mean not. Avraham, may his memory be for a blessing.
Speaker 2:
So. The new law, exempt until it’s all baked. Exempt until… when does he become liable? When it became at least half-cooked, and one cuts it then. Or a dried fig fully. Yes. It’s an extra… one can make an extra section about this.
One who stuck bread in an oven on Shabbos – removing bread
Speaker 1:
We learned earlier about bread, why is it enough that one side becomes crispy, is the baking finished? What happens? A person forgot that it’s Shabbos, and stuck bread in an oven on Shabbos, he put bread in an oven on Shabbos. A cry went up, what should one do now? If one takes it out, one can still save him from the sin of baking, from becoming liable, if one takes it out from there before it becomes cooked.
But there’s a problem, baked… there’s a problem, there’s a rabbinic prohibition of removing bread, as we learned earlier, that if one put it in before Shabbos, one may only remove the amount for three meals, yes? Because removing bread is a prohibition. It’s not a big prohibition, it’s a weak prohibition, it’s a rabbinic melachah (prohibited labor), but it is a prohibition. And regarding this we learned earlier that if one forgot before Shabbos and it will become burnt, one may only cut off as much as needed for the meal, because it was permitted that way.
And here we’re talking about something else, he put it in on Shabbos, and he wants to quickly take it out so he won’t transgress the prohibition of stoning for baking.
Discussion: Is this mekalkeil (destructive)?
But perhaps it’s not exactly so, because it will be mekalkeil (destructive), if he doesn’t take it out, he’s not allowed to take it out, he’ll automatically be mekalkeil, because he’ll let the bread become completely burnt, no?
Speaker 2:
So, first it’s not baked at all, it’s not mekalkeil.
Speaker 1:
Why isn’t it mekalkeil? If he put it in the oven, it became burnt, it became burnt. What was the moment that was… that’s not mekalkeil. If it’s not fit, it’s obvious that it’s not… no, I think it’s not, because we see that it was permitted to remove it before it’s baked, before it becomes baked, so he won’t transgress a melachah.
Speaker 2:
Yes. The Rambam doesn’t say that one simply may not, I don’t know. Earlier also it wasn’t clear. What was written earlier? The Rambam hasn’t yet explained the rabbinic order, he spoke later that we’re talking about the prohibition that bread is forbidden. Earlier he spoke as another matter, that if one put it in before Shabbos when one may not, one may only remove that measure, for the rest it will be fully baked, all Shabbos before it’s finished and burns, and afterwards one may. Right. So it’s not clear that one may not at all. In any case, the Rambam, until now we don’t know that one may not. Okay. Yes.
Law 9: Toladot (derivatives) of cooking
Speaker 1:
So, the Rambam says further, about toladot (derivatives). Until now we’ve learned the av (primary category) of cooking and similar to cooking, that means cooking, baking, it’s all the same thing. Now he’ll say toladot of cooking.
The Rambam says, “One who melts any type of metal at all” – it’s interesting, metals, when one makes metals it’s the same language, melting. It’s an active noun from the noun metals. I don’t know. What he means he’s talking about, he makes it melt, right? Metals isn’t melting, it’s something that can melt. Yes.
If someone makes any metal melt, one heats it up, as we learned yesterday, when one heats up gold, one breaks in a bit of metal. So when one heats up a type of metal so it should become soft, “or one softens the metal until it becomes a coal, or makes the metal until it becomes like a coal, this is a toladah of cooking” – it’s a derivative of cooking. It’s not cooking itself, usually cooking is food. A derivative of cooking is any thing that has an advantage from cooking it, from making it hot.
“And similarly one who melts wax” – that’s wax, yes? Okay. “or fat or pitch or resin or gopher or sulfur” – that’s sulfur, yes, sorts of chemicals that one makes melt and one can use like an oil or I don’t know what. He says, “this is a toladah of cooking.”
“And similarly earthenware vessels” – in order to make pottery one takes pieces of earth and one cooks and bakes it strongly. “One who bakes earthenware vessels until they become pottery, is liable for cooking.”
General rule: What is a toladah of cooking
“The general rule” – what does cooking mean? “Whether one softens a hard body with fire until it becomes soft, or softens a soft body until it becomes hard” – someone took a soft thing and made it become hard through fire, like earthenware should become pottery, or the opposite, he took metal and he made it become soft, he is liable for cooking, because he changed the texture of something so it should become changed through the power of cooking. That is a toladah.
Discussion: Why is this called a toladah?
Speaker 2:
The power of fire, this is a toladah, why? Because it doesn’t have food. Seemingly, the main fire is when it’s food, that’s the whole distinction, right? Or perhaps it’s the same, the same manner, one receives the same punishment, only the Sages established the 39 melachot by baking and cooking. I just want to know why this is called a toladah, and earlier it’s called a… similar to that melachah. Yes.
Law 10: Gozez (shearing) – primary melachah
Speaker 1:
So then, now we’re going to the new categories of melachot, from beginning to take from an animal until the animal becomes dressed in a garment, a Torah scroll. So the first is… shearing. Does it start with shearing? Doesn’t it say before shearing trapping? Not before shearing?
Speaker 2:
Trapping a deer. And here? Look in the previous chapter.
Speaker 1:
No, that’s not… that’s when we make garments, so that’s… ah, garments. But that one does… what does it mean seen? Excuse me, not garment. A garment catches a deer, one needs to be a trapper. That one does with living creatures. One takes the shearing from the living creature, and one shears it. That one does with animals that remain alive. Thank God, doesn’t need to be dressed. The wool remains alive. Ah, right. Hide, one needs a dead animal. It’s great suffering to pull off hide. A pelt one cuts off. Hair one cuts off. Um.
Shearing – the plain meaning of the melachah
Shearing. What does one do to make garments? This is the order of making garments. The Rambam says. What is the primary melachah? Shearing, wool, or similar, someone cuts off wool, or another sort of hair. From an animal, from a living creature. No difference between a living animal or a dead animal, or from an animal, “even from their afterbirth.” Even if you cut it off, even if it’s not from cut-off hide, from a cut in the hide, that you flayed the whole animal, and now one needs to separate the wool from the membranes or whatever is in the hide.
Speaker 2:
No, the hair. The hide, yes yes. The membranes are the parts or what you find in the hair itself. I’m saying, cutting off the hair from the hide on which it’s connected, yes yes, liable.
The measure of shearing
Speaker 1:
This is the primary melachah. “And how much is its measure? Enough to spin from it a thread whose length is like the width of a sit doubled.” If one cut off enough wool or whatever sort of wool, that one can make from it a small thread. What does a small thread mean? That is as long as a double sit. Sit means how much space there is between the first finger, the thumb, and the next finger, yes, the index finger.
The Rambam will say it. How much is the sit? “Like the width of a sit doubled,” two times such a sit. How much is a sit? “Enough to stretch from the thumb of the hand,” how much it takes to stretch from the thumb, the big finger, “to the index finger next to it,” to the index finger, the second finger, “when one opens between them with all one’s strength,” when one opens it completely. And how much is that? “And it is close to two-thirds of a zeret.” That’s two-thirds of a zeret. A zeret is the middle finger. A zeret is three tefachim (handbreadths). In short, it’s close to two-thirds of a zeret, about two tefachim it comes out. And two of that is four tefachim.
Speaker 2:
Very good. So this is the measure that one uses when one works with thread. Less than this means it’s not a significant thread, this means it’s already a significant measure. Yes. It’s not yet a significant covering, but it’s nothing. One can do nothing with less than this.
Good.
Toladah of shearing
Speaker 1:
What is the toladah of shearing? The Rambam says, “One who plucks a wing from a bird,” someone tears out a wing from a bird. He tears off a wing from a fowl. It means they also have a feather, or a feather can mean actual hair. A feather is the hair of a… he tears out. Is he…
Toladah of shearing – feather from a chicken
Speaker 1: Not so important perhaps to explain. One can’t explain anything with less than this. Yes. So.
And what is the next in the order? The Rambam says, one who plucks a wing from a fowl. Someone tears out a… a feather? A wing means a wing. Yes, a wing. He tears off a wing from the fowl. It means also a feather, or a feather can mean… a feather is the actual hair. A feather is the hair of the fowl’s covering. Not cutting it off. Because he tears out the feather, he is… even if he breaks a oven from it. I mean, it’s another side. He tears out a feather from the fowl. Also no feather when it says doesn’t mean little wings, it means feathers and such.
This is called the toladah of shearing. This is a toladah. Why isn’t it the primary? Because this isn’t hair. This is a feather. It’s something else… similar, it’s a toladah of shearing.
Spinning on a living animal
Speaker 1: The Rambam says further, what happens if someone… not he cuts off the hide from an animal, but he has the animal, and he works on the animal, he makes produce, he makes a long braid, I don’t know what he does on the hide, so it’s ready to cut off. In this manner the daughters of Israel made spinning on the goats, it says there in the verse, that they made the curtains, they began working with the merchandise, when it was still on the living creature. It’s still on some manner, you see that it’s some thing that one does sometimes. Exempt in a normal manner, not in a normal manner, it’s not so ready in merchandise.
For someone who doesn’t want to… but it’s also not liable as spinning, as shearing you’re certainly not, but as spinning yes. But this doesn’t mean merchandise, generally one played with the hair of the animal, like someone makes nice sidelocks, and someone makes hair of an animal that still lives, one can make with the hair one side. But this isn’t the normal way. So the normal way is that one is exempt, what was mentioned, that one used to, it says spinning on goats there’s a dispute between Rashi and Tosafot, it could be that Rashi says that one who is a great sage, one who can do this, he should be called a craftsman, for him it’s a normal way. But Tosafot argues that no, that one who isn’t, that someone who does so is batel da’ato (his opinion is nullified), it’s not the normal way.
It could be that the women by the Mishkan did it specifically because they wanted to be able to do it on Shabbos too, they wanted to be able to arrive even faster.
Speaker 2: No, but one learns… seemingly it was difficult for me, because one learns all the melachot of Shabbos from the work of the Mishkan. If one did so there, that should have been forbidden there.
Speaker 1: So according to Rashi it works out, because if it was called sufficiently important garments in the matter of the Mishkan, it would have been called a measure of spinning and weaving, it would have been called spinning, it’s a question.
Translation
Rashi says there, if he does it like an expert, someone who is an expert, for him this is normal, but for a normal person this is not normal. So Rashi says, it’s just not normal for a simple Jew who can’t do this. And the Rambam also speaks of a simple Jew. The Rambam doesn’t say the distinction. Apparently it’s truly not a melacha in its proper manner, but one must know what the women did there in the Mishkan, what is the meaning of this.
Speaker 2: No, but one must say that it’s not the proper manner.
Speaker 1: Yes, true, because the question is indeed valid. But the Rambam doesn’t say that it’s not the proper manner.
Okay. Another tolada (derivative) of shearing. I don’t know if it’s a question on the Mishkan. I don’t know if in the Mishkan there was a problem with something detached but originally attached, I don’t know what. If it was removed, then it received the status of kosher merchandise. They spun the wool on the goats, and they cut it off when they already had cut wool.
Speaker 2: Again, spinning, shearing, and all these melachos (labors) are learned from the Mishkan. If in the Mishkan they used to do it this way, one must say that there were others who did it differently.
Speaker 1: Not everything was done this way. There was a certain situation of spinning that was done in this manner, not all spinning in the Mishkan was done this way.
Okay.
Speaker 2: Besides the goats there was also more. There was the tachash hide and all these things that are mentioned there.
Speaker 1: The Rambam says this about other toladot. Other toladot of shearing.
Speaker 2: What was just said was point A. You mean the wool, the fibers that came.
Speaker 1: Yes, true.
Tolada of Shearing – Removing One’s Nails and Hair
Halacha 8: Removing One’s Nails and Hair – With a Tool is Liable, By Hand is Exempt
Speaker 1: The Rambam says this, another tolada. Usually shearing means a part of preparing merchandise. When a person cuts off his hair, or “one who removes his nails,” someone cuts off his nails, or his hair, or he cuts his mustache, his sideburns, or his beard, “this is a tolada of shearing and he is liable.” This is a tolada of shearing and he is liable.
It’s very interesting, because usually shearing is because he wants it. Removing one’s nails is because he doesn’t want it, he throws it away immediately. It’s very different from shearing. But the Sages say it’s called a tolada of shearing. Actually no one calculates it, because he wants to be neat, he cuts off the nails because he doesn’t want to have nails. Very interesting that it’s called shearing, because shearing is because one wants it, not because one cuts it off to throw it away.
Okay. But it’s a tolada of shearing and he is liable.
But this is specifically… But “this is when he removed them with a tool.” This is only if he cuts it with a tool. It seems that then it’s the proper manner. “But if he removed them by hand,” if someone cuts off, he pulls out with his hand hair, or he tears off his nails with his hand, “whether for himself or for another,” he does it for himself or for someone else, he is exempt. Exempt, apparently forbidden, but exempt. Because it’s not the proper manner. Yes.
Cutting a Wart – Exempt but Forbidden
Speaker 1: Yes. “And likewise,” another thing that is not a tolada, it’s exempt. Something that you might have thought is a type of shearing, you might have thought it’s like removing one’s nails, but no, it’s not. “One who cuts a wart” if someone cuts off warts “from his body, whether by hand or with a tool, is exempt, whether for himself or for another,” because this is not called shearing.
But it’s forbidden. Only in the Temple it’s permitted. And because it’s permitted in the Temple, things that are only rabbinically forbidden are permitted in the Temple, yes, shevut (rabbinic prohibition) is permitted in the Temple. Therefore it’s permitted “to cut a wart.” But one cannot bring a wart, a wart is a blemish on an animal.
Ah, so… a Kohen, he says, a Kohen, “if it’s on a Kohen,” he cannot perform the service if he has a wart, one must remove it. One may remove it by hand, but not with a tool. What does this mean? Although by hand is exempt, it seems that by hand is even less the proper manner. Yes, one can do it by hand, yes, it seems they should not do it with a tool which is similar to a razor. Among Sephardim there is a distinction between hand and tool, here there is no such distinction.
This is all a wart that is still fully attached to the body, that is still alive, still moist. But if it dried out, this is like what we learned yesterday about a tree that has already dried out, it no longer sends out any sustenance, then even with a tool is permitted for a worker.
Speaker 2: How, does this apply to the Temple, or does this apply to everyone? People other than Kohanim? No, for a worker.
Speaker 1: No, this applies to the Temple.
Speaker 2: What does “for a worker” mean?
Speaker 1: Usually in the Temple he must do it by hand, then, if it’s dry, he may even use a tool.
Speaker 2: Ah, but dry doesn’t help, for a person everything has been forbidden, even dry.
Speaker 1: That’s what it says here in the Rambam at the start.
Speaker 2: They say that when one cuts there at a wart usually blood comes, so it could be that he was already intending for the blood.
Speaker 1: No, I’m saying it could be that it’s always forbidden, he’s exempt but it will also be forbidden because it’s a prohibition of making a wound. I don’t know. Not always does blood come, yes? Okay. It’s been a long time, God forbid.
Halacha 9: Measurements of Shearing – Two Hairs, White from Among Black
Speaker 1: What is the measurement of shearing? Of the shearing, he already said the measurement of making shoulder straps. But what is when someone cuts his hair, how much is the measurement? “One who removes hair with a tool, how much is he liable? Two hairs.” Two hairs is always an important measurement of hairs, one becomes an adult with two hairs.
“And if he plucks white from among black,” if the person is in the midst of going through… The Rambam didn’t accept… Did the Rambam bring white from among black when we spoke of “you shall not wear”? I don’t remember. Yes, I think so. The Zohar says it, it’s written somewhere. “And if he plucks white from among black,” then one doesn’t need two hairs, “even one he is liable,” because he wants to remove each hair, because it bothers him. Even one is significant. Yes.
A Nail That Most Has Peeled Off / Strips of Skin
Speaker 1: Now, nails. We also discussed nails, if one tears off a nail, is that shearing? The Rambam says this, but in this category, “a nail that most has peeled off,” where most of it has already fallen off, but there are still “strips of skin,” or “strips of skin that most has peeled off,” which are pieces of skin that have almost completely come off, but are still connected. So, “if they peeled upward and it bothers him,” that means upward, meaning it catches on the garment, because it’s now become such a protruding situation, or on the skin, something bothers, it bothers him, then “it’s permitted to remove it by hand.” That means, he sees that shearing it’s not, because most has already peeled off, so it’s only a rabbinic prohibition, so when there’s pain, it’s permitted to remove by hand, “but not with a tool. And if he removed it with a tool,” he is exempt.
“And if it doesn’t bother him, even by hand is forbidden.” The permission of by hand is only when it bothers, if it doesn’t bother one may not even by hand. “And if most hasn’t peeled off,” if most of the nail or the skin hasn’t torn off, “even if it bothers him it’s forbidden to remove it by hand. And if he removed it with a tool,” he is liable.
That means, there must be two conditions: it must be both that most has peeled off and that it bothers him, and then by hand is permitted and with a tool is exempt. If one of the conditions is missing, meaning it’s not that most has peeled off even though it bothers, then with a tool he is even liable. Right? Yes.
Primary Melacha: Whitening
Halacha 10: Whitening – Cleaning Wool and Linen
Speaker 1: Now, we’re going to see the next primary melacha, which is called whitening. Whitening means cleaning the wool and linen, washing the wool and linen so they become suitable. Now, the Rambam says, what is the main prohibition of whitening? The primary melacha of whitening is “the whitener,” one who makes white, he washes off, whether it’s wool, whether it’s linen, whether it’s sheni, three types of merchandise, three types of wool from animals that one makes merchandise from, “and likewise all similar things,” all things that one must wash, “liable.” Wool and linen grow. And likewise all similar things that are customarily whitened, any thing that as part of the preparation so it will become, so one can make merchandise from it, one must clean it, is liable.
“What is its measurement? What is the measurement of how much wool to wash?” It’s the same measurement that was learned “enough to spin from it one thread. How long should the thread be? Its length like the full width of the sit doubled, the length should be like the full width of the sit doubled,” which the Rambam said earlier is a length of four tefachim. He doesn’t say the number here, but that’s how it comes out. He only says the term here.
Halacha 11: Tolada of Whitening – Laundering and Wringing
Laundering – Washing Clothes
Speaker 1:
What are the toladot of whitening? The Rambam says, “One who launders clothes, one who washes laundry, this is a tolada of whitening and he is liable.” This is a tolada of whitening and he is liable. Meaning although it’s not whitening that was done in the manner when one prepares the merchandise, it’s a finished product, it’s just being cleaned, the cleaning is also liable.
Wringing – Squeezing Out Water
Speaker 1:
The Rambam continues, “And one who wrings out the garment until he removes the water that’s in it, wringing, if someone makes wet, if someone’s garment is wet and he squeezes out the water, squeezing out the water is a type of laundering, this is laundering and he is liable, for wringing is for the purpose of laundering, just as stirring is for the purpose of cooking.” Even if you look at it as this is already after one has already done wringing, it’s just to finish, but you also see with stirring, the stirrer didn’t light and didn’t cook, but it’s a part of finishing the cooking. Just like laundering has different steps, so washing, look in your washing machine, you’ll see it has different steps. One step is water is put in, one step is soap is put in, one step is it’s wrung out. So wringing is a part of…
Discussion: Wringing Not for the Purpose of Laundering
Speaker 2:
So the wringing of a garment that’s spoken of here is actually when he does it as laundering. If it became wet and it’s uncomfortable for him to wear it, apparently it should be a different type, it’s not wringing of laundering.
Speaker 1:
No, that’s not. Because he wrings his garment because there’s water in it, he wants out the water. He doesn’t want to clean the garment with this, it’s not part of laundering.
Speaker 2:
I don’t know, one must know. Not clear to me. So there is what one is doing, as you brought, I see that he brings that they are somewhat unclear.
Speaker 1:
It’s implied, if the Rambam says that it’s for the purpose of, it means that if it had been cleaned before, or something must have something to do with cleaning, not just wringing out into the world. But one must see, perhaps among the Rabbis there is indeed, one must see what was learned from the Rabbis about this.
Discussion: Wringing a Garment versus Wringing Fruits
Speaker 2:
It’s true that we also had the matter of removing moisture from its place of growth, we had it yesterday as threshing. But this is something different from wringing.
Speaker 1:
No, because the water is not fruits.
Speaker 2:
Yes, because that is in its place of growth, that is moisture that is contained, that is related to moisture, and he removes it.
Speaker 1:
It’s similar, but it’s a different melacha. Both are called wringing, but it’s not the same.
Speaker 2:
Right. Yes.
Speaker 1:
Our wringing is grapes, whatever, grapes and olives with grapes, and here the wringing is a garment. Not the same thing.
Wringing with Hair and Leather
Speaker 1:
There is one wringing with hair. “With hair there is no wringing.” It means, laundering will perhaps be yes if he finds a way to make a garment of hair even. But wringing doesn’t apply, why? Physically, because it doesn’t absorb. So he brings from Rashi.
“And likewise the law for leather that one is not liable for wringing it.” Also leather is not liable for wringing, because on leather it’s like water resistant. It goes on top of the leather, but it doesn’t go into the leather.
It’s a bit interesting, because if one looks deeply into things, one sees that… No one goes in and looks deeply. Okay. Yes. Who wants to look deeply here? Every thing you can ask. This is not science. We’re talking about very simple halachot. No one wants to hear what’s hard to understand.
But every small fiber is like a hair. Only because it’s a bunch of pieces of fiber, there are small spaces where the water can settle. That’s wringing. Leather is very condensed. True. That’s actually the distinction. What is the simple distinction? What is the reality that there’s a distinction? What do you want, technically, scientifically it’s the same sort of matter. Not from this, not from that did the Torah speak. The Sages said the halacha this way. Very good.
Halacha 12: Beating – Beating Out Wool and Linen
Speaker 1:
Now we’re going to see the next halacha. The next halacha, yes. Beating means beating out the wool and linen as part of the preparation. Making straight, a bit combing out, a bit distributing. Combing out, yes, okay.
“One who beats the wool or the linen or other types of fibers, is liable. And what is its measurement?” Also the same rule of weaving that was said, “one thread its length four tefachim.” In all garments the measurement is a thread and its length four tefachim. When one makes threads for garments, yes.
Tolada of Beating – Sinews
Speaker 1:
What is the tolada of this? Because beating is sinews. Sinews are also used to make things with them. Like with a Torah scroll one sews it together with sinews. With sinews one can also make types of merchandise. “And one who combs out the sinews until he makes them like wool, in order to spin them, in order to be able to spin with the sinews, this is a tolada of beating and he is liable.” So this is a tolada of beating.
He didn’t have an example of beating, other examples. Not every halacha has… Combing out the sideburns is not called beating, it doesn’t seem so here. It’s not written. Yes. It’s not written such a thing. Now. Okay. Now we’ll continue, yes? Dyeing? What happened here? Dyeing. Ah, dyeing. One who paints. The Rambam says this. Ah, there is dyeing, sorry.
Halacha 13: Dyeing – Coloring
Speaker 2:
Dyeing means one who makes other people into heretics.
Speaker 1:
Okay, in short, he paints. Yes, he dyes. Painting is not the right word. He dyes, yes, he makes colored, colors, yes.
“One who dyes a thread whose length is four tefachim,” meaning he colors a thread. The measurement of a thread we already know, four tefachim. “Or he doesn’t dye a thread, but he dyes a piece of wool from which one can make such a thread,” meaning the wool is enough to be able to make from it a thread of four tefachim, “this is possible to dye from such a thread, is liable.”
Permanent Dye – Dye That Holds
Speaker 1:
The Rambam says, what kind of paint is liable? The Rambam says, dyeing means strong paint. If he paints with something that is not permanent, it’s not called. “One is not liable for dyeing unless it’s a permanent dye, a paint that holds. But a dye that doesn’t hold at all, but if he uses a dye that doesn’t hold at all, such as if he passed red paint or vitriol, how does one say that word, on iron or copper that he colored,” and we know that this won’t hold, and it will come off from the iron and copper, paint doesn’t absorb, “exempt, for it doesn’t pass for its time,” he indeed covers it with the paint, but in one or two it comes to nothing because the paint will fall off.
Speaker 2:
As you say, passing is not dyeing, but it’s not. Ah, it’s not lucky. He puts it on and it doesn’t stay. “And anything that is not a lasting work on Shabbat, is exempt.”
Speaker 1:
So, but this is exempt. It’s exempt but forbidden. That means, a disposable, meaning an erasable marker or such a thing, is exempt.
Halacha 14: Tolada of Dyeing – Making Dye
Speaker 1:
Translation
What is a toladah of dyeing? A toladah of dyeing is when you make the paint. Yes, ah, making paint. Ha’oseh eizeh tzeva, when someone makes the color of the paint. Yes, if someone makes paint, that goes to make the worldly. Harei zeh toldos tzovei’a v’chayav. What is toldos tzovei’a? He makes paint. Paint is nothing, paint is water. Keitzad has he said, shenasan kilkantus l’soch mei aftza, she’na’aseh hakol shachor. Kilkantus is the paint, and the aftza is the water, the base which can become black. She’na’aseh hakol shachor, everything becomes black. O shenasan istis, another type of ink, l’soch mei karkum, another type of base, another type of water that receives the paint, which now becomes the paint, she’na’aseh hakol yarok, v’chein kol kayotzei bazeh.
Interesting, because in the Rambam it says, I don’t know if kilkantus, aftza, if these things were active. The Rambam brings the leshonos from the Gemara. Yes, I think yes. It was afterwards. Yes, the Rambam said afterwards, I remember he said afterwards Sefer Torah, one should make from this. I don’t know. It’s not archiv to them. Karkum isn’t kurkuma? It’s a sort of spice, it’s a very strong orange. Cumin? Cumin, yes. Something one of these things. In short, it’s a spice, something a thing. Okay. V’chein kol kayotzei bazeh.
V’kamah shi’uro? How much is the shi’ur of dyeing? Kedei litzbo’a chut arko arba’ah tefachim. Enough paint that one can dye from it a thread of four tefachim is the full dyeing. Also by preparing the paint, that is the same shi’ur.
Halacha 15: Toveh — Spinning
Speaker 1:
Now, the next melachah is hatoveh. Someone who… how do you say in Yiddish toveh? Spin. Spin. Ah, not weaving. He takes loose pieces of merchandise and makes it become a thread, yes? Hatoveh orech arba’ah tefachim. Here he already doesn’t say rochav shtei etzba’os, he already goes to four tefachim. Right, he already also left the… I don’t know why. I don’t know why. The Rambam said, I remember in the Gemara it says k’rochav shtei etzba’os, and he said this is explicitly stated, he says this is only because… I don’t know why he says, I don’t know why he means. Perhaps I need to learn this Rambam twice, I’ll tell you what he means. Okay.
Hatoveh orech arba’ah tefachim, v’chol davar hanitzrach. That means, when he says that one makes from this thread, as he said, wool, flax, whatever anything else. Ah, he says that here there is no difference between earlier he said that on hair it’s not malbein or on other things. He says that toveh is anything that you can make toveh, so I need toveh. It’s basically explaining the thing “mikol davar hanitzveh”, there’s no difference what. It’s wool, it’s flax, it’s hair, it’s feathers.
What is notzah? Notzah is a… can you say that notzah is actually a feather. Feather for example isn’t gizah, but toveh yes there is. O yesh omrim gedilin v’chol hayotzei bahen chayav.
Toldos Toveh — Ha’oseh Leved
What is the toladah? Harotzeh leved. Someone makes felt, harei zeh toldos toveh v’chayav. Leved is the felt, yes? Not a… it’s a merchandise that isn’t… like the inside of a comforter, which is just condensed little pieces. It’s just compressed together. It’s not like one thinks yet. Leved, yes, or as he says, the felt is called that. It’s not real spinning. The lining, the lining inside of a coat, or what, you see that it’s a weaker merchandise, it’s not a sewn merchandise, it’s condensed small pieces of feathers or what.
V’hu sheyalebed davar she’efshar litvos mimenu orech arba’ah tefachim b’ovi beynoni. How much is the thickness? Length he said, the thickness is b’ovi beynoni. Because here is a chiddush, because usually a thread one doesn’t need to say, a thread is a thread. But here, because it’s not a thread, it’s a fake thread, he needs to calculate that if it would have been a thread, it would have come out to… davar… yes, approximately.
Speaker 2: Ah, ovi beynoni doesn’t mean a thread? You need to have… what is that beynoni I don’t know now.
Speaker 1: A regular thread, not a very thin thread, not a very thick thread, a regular thread. Okay.
Hasagas HaRa’avad — Is Leved a Toldos Boneh?
But the Ra’avad doesn’t understand what is toveh, he holds that perhaps it’s from the toldos boneh. The Ra’avad doesn’t understand the halachah. On that level. He doesn’t have a tevuah. He says for sure that tevuah. The Rambam looked, that he makes a thread! Just such a thick thread.
What is a thread? All compressed. A thread is you see. It’s another way compressed. That’s compressed. And usually one makes a thread after from the thread with the rest a garment. He made… the Ra’avad is somewhat not agreeing. He doesn’t understand why this is called toveh. He says and would have thought that it’s more like making a case. Ah. It’s that boneh. Could be. He takes a small piece made from one thing. Ah. Okay, still a bit unclear.
It’s regarding hazard, one needs to know, each mill needs to be lost in the person, according to the Rabbanim until the oved on de’os, and according to the Ra’avad until the oved on de’os. Ah. Ah. Very complicated, and nerves.
Melaches Oseh Shnei Batei Nirin
And when once one does this, that one puts in the thread into the beis hanirin… it’s not so complicated! Today there is also such a thing, and a sewing machine that anyone has ever seen, and it says so for what isn’t shnei, but in order to things one puts in a loop, it should hold the shtei and the erl… but what means the oseh? Oseh doesn’t mean the one who makes the machine or who puts in the thread in the machine… chayav… when it sees also toldos…
Toldos Oseh Shnei Batei Nirin
What are the toldos? Says the Rambam that to make a ship is also like this, you have for example the wooden base of the ship, which to this you need to connect ropes and pull it to the other side, is exactly the same as putting thread into another machine and pulling it, so oseh, nafa, kevara, sala, simchah, all these sorts of things that one makes that work through having ropes, shtei v’erev, oseh srak.
He has oseh srak mitah mechavalim, or also a bed one makes the same way from merchandise from ropes or retziyos, two ways a retziya toldos, oseh nirin, Moshe ya’aseh shnei batim, b’echad mikol eilei chayav, he weaves two ropes, he weaves a bed that goes with rope so is two, chayim kol oseh shnei batim, b’davar she’osam, chayim will be the example of when one does against neyineh?
Discussion: Questions on Today’s Beds and Screens
Speaker 2: I know, for example a today’s bed that goes with springs, so if one puts two of them, is one chayav because it’s not woven? It’s something similar, it’s enough solid, it looks similar. Do you understand what I mean?
Speaker 1: I don’t know what I mean. It wasn’t made like that, the spring comes already made, but… I don’t know, I’m just asking, it’s a problem.
But I just want to say, this is the idea. Any other thing, a screen of a window, let’s say it was made like this, the screen comes already made, but… this is the idea, this is something a…
Melaches Meisach V’Oreg
And now we’re going to learn the next two things, which is oreg and meisach. The Rambam is going to explain first what is… here he’s going to explain.
Explanation of Derech Ha’orgim
He says, derech ha’orgim, shemotchin hachutim techilah b’orech hayeri’ah uv’rochbah, that one stretches out threads, ropes, on the length and on the width of the thing that one wants to sew, the yeri’ah. What is the yeri’ah? The yeri’ah that will be on a wooden table. The yeri’ah means the merchandise that one is going to make.
Ushnayim ochazin zeh mikan v’zeh mikan, two people grab it, v’echad shovet b’shevet al hachutim, umsadran zeh b’tzad zeh, ad sheyihyu chulan shtei v’lo erev. First one stretches on one side, that means for example the length of the garment one puts all threads on the length of the garment. The two people grab it from two sides it should be tight, and afterwards one goes to do the opposite way, the shtei, the erev. The shtei means the length, when one needs to add it.
Definition of Meisach
Umsichas hachutim, what is the meisach? The pulling out the threads in order to weave, that is called hansachas meisach.
What is this with the word meisach? Masach pesach sha’ar hechatzer? One sets up, simply meisach means like this. Perhaps from the language of sukkah? Like he makes a sukkah? Perhaps it’s like one pours something, misuch, even masechis. Like pouring? It can mean sliding, spreading out the threads? I don’t know.
Speaker 2: What does he say? Someone says here, there are those who say that a maseches Gemara is named after this, that it’s like a spread out thing, which becomes like a yeri’ah, it’s like one… I don’t know. What does that mean?
Speaker 1: Masach, he says that it’s a language in the pasuk, masach language of covering. A covering. But he says that it’s language of sechach. No, language of covering, language of sechach, like… well, you cover, this is a yeri’ah, well. Sukkah… he says that masach is a language of the pasuk. Okay. Now, that is meisach.
Yes. And not kofel hanose? Ah, what means not kofel hanose? On the other side, not kofel, one doubles it. It means one starts… ah, one makes now that it should become into a merchandise through putting in the threads the opposite way. “Hameisach l’hachnis bo erev b’shtei”. Uhm, then it’s called oreg. So the oreg is a meisach… in short, it’s both the same things. A meisach is the shtei, and oreg is the erev. Opposite, yes? No, this is the shtei and this is the erev. But meisach clearly depends on the stretching, the making straight, and so on.
Chiyuv Meisach V’Oreg
“Hameisach chayav, v’hu melachah me’avos melachos”. It’s a bit interesting the language, because the Rambam here put in two melachos at once. He’s going to learn now meisach and oreg at once, because it’s basically part of the same process. After he says that meisach is chayav, it’s one of the melachos, he says, we’re going to talk about oreg. In case he’s going to say namely about oreg, but oreg one already knows what oreg is.
Toldos Meisach — Hashaveh Es Hachutim
What does he say toldos of meisach? Says the Rambam, “v’hashaveh es hachutim ad sheyusekanu v’yesudaru yafeh”. The one who knocks on the threads and makes them straight, that each shtei should be straight in its place, because one needs afterwards to be able to put in the erev between each thread. If threads become connected, it won’t be a good sewing together. The pulling out… ah, now I understand that the pulling out is a preparation to put in the erev. It’s two parts of the same thing.
“Harei zeh toldos meisach”. If someone knocks on the threads that it should be straight, one should be able to finish the weaving, is in toldos melaches ha’oreg.
Shi’ur Meisach V’Oreg
Umah shi’uro? Kedei li’arog shtei etzba’os chayav. What means? Ah, shtei etzba’os, a half tefach. No, four tefachim it needs to be for a thread, a thread. But here is the minimum of making a piece of garment that one can something that will be ready, is shtei etzba’os. It’s different.
V’chein ha’oreg shnei chutim b’rochav shtei etzba’os chayav. This is already the next av melachah of oreg, that it becomes bein she’orgen b’techilah, whether he just started to weave, uvein shehayah miktzas arug, there was already a woven garment, v’hosif al arug shi’ur shnei chutim. When he added on the weaving the measure of two threads. V’im arag chut echad v’hishlim bo habeged, chayav. That means, usually in the middle or in the middle he needs to make two threads, but when it’s the last thread, I understand this is the last thread, there’s nothing more, he’s chayav even with one thread.
Arag Bisfas Hayeri’ah
Arag bisfas hayeri’ah shnei chutim b’rochav shloshah batei nirin, chayav. He was weaving, and by the corner of the yeri’ah, of the merchandise, shnei chutim b’rochav shloshah batei nirin, chayav. So, apparently the meaning of this is like this, that means, usually when one says that it needs to be… usually when one says that it needs to be two etzba’os, it means in the width of the entire garment. Here, by the corner, one needs extra to take the shtei v’erev, one needs to sew something on the corners.
Yes, or mah zeh domeh? Li’arog tziltzul katan b’rochav shloshah batei nirin, that means, it should be considered such a new small garment, even if it’s not the width of the entire garment. That’s how I understand, he means here something different. Or he means that it’s not wide, and even rochav batei nirin means even not two etzba’os. Usually it needs to be two etzba’os, here isn’t two etzba’os, but this is the way, one makes by the end such a… how do you say? Such a finish, such a thing. So this is chayav, like a tziltzul katan.
What is a tziltzul? A belt? Something a… what does it say here tziltzul? Something a small garment. Okay.
Toldos Oreg — Hamdekaydek
What is the toladah of oreg? A mekaydek. A mekaydek is a seal, mafrid bein batei nirin. He makes that this should be able to… Okay. It’s approximately the same as the shovet of the ma’aseh rechem. Now he does it at the next step. Harei zeh toldos oreg.
Lachein, hakollel eser nimin — someone who braids nimin, pieces of merchandise — harei zeh toldos oreg.
V’hashirah meshayer kelim b’orech shtei etzba’os. Fine good. He brings here that this is only by a Moslem head and by the father who… Fine good.
—
Melaches Habotze’a
Definition of Habotze’a
Speaker:
The next melachah is habotze’a, which I think is the opposite of oreg, like soser and boneh. Oreg means to braid, botze’a means to take apart what one has already braided in order to be able to fix.
Habotze’a shnei chutim — if someone takes apart, like botze’a es hapas, one takes apart a bread — he tears shnei chutim, chayav.
What means? Says the Rambam explains: Botze’a hu hamafrid es ha’arug. There is weaving, but one needs to sometimes separate it, because one didn’t sew it well. In order to… means, sometimes unfortunately the shtei wasn’t made well, before one puts the erev one needs now to take apart the two pieces of shtei or what. Mi sherotzeh erev min hashtei o erev shtei me’al ha’erev, harei zeh botze’a v’chayav.
Condition for Chiyuv: Al Menas Lesaken
Speaker:
He says, the chiyuv is however only v’hu shelo yekalkel, ela yeshavreinu lesaken. Not that someone has an old garment and he is botze’a. On the contrary, only we’re talking when he has a new garment, he’s in the middle… not necessarily an old one. I mean to say, when he’s in the middle of fixing and the botze’a is… he says, he says: v’hu sheyitzterech l’osan hachutim li’arog mehen begadim kalim biyoser.
Ma’acheh: Putting Back Together the Garments
Speaker:
What does one do? Ma’acheh means one puts it back together, like kesher, someone is ach, it becomes back like brothers. A fixer, a mender. Ma’acheh, he makes them become like brothers, yes? A klum biyoser, even small… begadim kalim, even just a small garment, shebotze’a v’achar kach chozer v’organ.
He says that what do I do with the two garments that I don’t feel are one? I tear them. I open a bit from here, I open a bit from there. Now I can put them back together. When he makes them together, that is botze’a al menas lesaken, that’s the meaning. When he takes it just, he’s only over on botze’a.
Toldos Botze’a: Soser Es Hakli Al Menas Lesaken
Speaker:
A soser es hakli al menas lesaken is a toladah of botze’a. That means kli’ah is a toladah of oreg, which we will learn.
—
Kli’ah — Toldos Oreg
Speaker:
What is the difference of kli’ah with arigah? Because arigah is with shtei v’erev, and kli’ah isn’t shtei v’erev, it’s braided like a braid. It’s approximately the same idea.
—
Potze’a — Toldos Botze’a
Speaker:
And potze’a is a toladah, and the shi’ur is like botze’a, the same shi’ur. And he needs what is the shi’ur? Shnei chutin, which we learned. Okay.
—
End of Chapter 9
Speaker:
Until here is Chapter 9.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק ט׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות שבת פרק ט׳
כללי הקדמה
פרקים א-ז פון הלכות שבת זענען געווען כלליות (כללי מלאכות, עונשים, ערב שבת, חולה). פרק ח׳ האט אנגעהויבן דורכגיין די מלאכות — יעדע מלאכה מיט איר עיקר, תולדות, און שיעור. די ערשטע צען מלאכות פון “סדר הפת” (זריעה, חורש, קוצר, מעמר, א.א.וו.) זענען דורכגעגאנגען אין פרק ח׳. פרק ט׳ הייבט אן מיט אופה.
דער רמב״ם אליין ברענגט נישט דעם באגריף “סדר הפת” — ער גיט נאר די ליסטע. רב רבינוביץ האט געפרובט א פשט פארוואס אופה איז אפגעטיילט אין א נייעם פרק, אבער עס איז נישט געווען זייער קאנווינסינג. די פשוט׳ע סברא איז אז אופה האט מער פרטים און דער פרק וואלט געווארן צו לאנג.
—
הלכה א׳ – אופה כגרוגרת; אופה, מבשל, מחמם מים, מבשל סממנים
דער רמב״ם: „האופה כגרוגרת חייב… וכל המבשל מאכלים או שהרתיח סממנים או המחמם את המים – הכל מעין אופה הוא, וכולן עוברין באב מלאכה של אופה.” שיעור מחמם מים: כדי לרחוץ בהם אבר קטן. שיעור מבשל סממנים: כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו (כגון כדי לצבוע בגד קטן).
פשט: אופה איז די אב מלאכה, אבער מבשל מאכלים, מרתיח סממנים, און מחמם מים זענען אלע “מעין אותו דבר” — נישט תולדות נאר דער זעלבער אב. דער שיעור ביי מאכלים איז כגרוגרת; ביי מים — כדי לרחוץ אבר קטן; ביי סממנים — כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן “מעין” און “תולדה”: דא זעט מען דעם חילוק קלאר. קאכן וואסער אדער קאכן מאכלים איז די זעלבע פעולה ווי באקן ברויט — נאר מיט אן אנדער נאמען. ס׳איז נישט א תולדה (וואס איז א פארשידענע פעולה וואס שטאמט פון דער אב), נאר ממש דער אב גופא אונטער אן אנדער נאמען. דאס איז פאראלעל צו זורע וואו נוטע אילן (פלאנצן א בוים) איז אויך מעין זריעה, נישט א תולדה. דער כלל: דער נאמען פון דער אב מלאכה איז נישט דווקא — “אופה” מיינט יעדער וועג ווי מען מאכט א רויע זאך געקאכט, פונקט ווי “זריעה” מיינט יעדער וועג ווי מען מאכט עפעס וואקסן.
2. שיעור כגרוגרת — פארוואס נישט כזית? ביי שבת-מלאכות איז דער שיעור כגרוגרת און נישט כזית (ווי ביי מצוות אכילה). דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז גרוגרת איז אחד משלשה בביצה (א דריטל ביצה), וואס איז אביסל מער ווי א כזית. דער ראב״ד זאגט אז דאס איז נאר בערך. עס ווערט פארגעלייגט אז עס איז הלכה למשה מסיני (פון דעם פסוק אין בחקותי וועגן שיעורים), אבער עס בלייבט אומקלאר. א צווייטער פארשלאג: ביי מצוות אכילה איז כזית דער מינימום פון “אכילה,” אבער ביי שבת גייט עס נישט וועגן אכילה אלא וועגן “חשיבות” פון דער מלאכה — וואס איז אן אנדער מאסשטאב. דער נקודה בלייבט אומגעלייזט.
3. שיעור מחמם מים — כדי לרחוץ אבר קטן: ביי מחמם מים קוקט מען אויף וואשן (רחיצה) און נישט אויף טרינקען — דער שיעור איז גענוג צו אפוואשן א קליין אבר.
4. שיעור מבשל סממנים: “סממנים” קען מיינען ספייסעס, רפואה-זאכן, אדער פארב-מאטעריאלן (צובע). דער רמב״ם׳ס לשון “כדי לצבוע בגד קטן” ווייזט אז עס רעדט זיך פון פארב. דער שיעור איז אסאך ווייניגער ווי גרוגרת, ווייל סממנים זענען קאנצענטרירט — א קליין ביסל איז שוין חשוב פאר זיין צוועק. דער שיעור ביי סממנים האט נישט צו טון מיט דעם כלל׳דיגן שיעור כגרוגרת — עס האט נאר צו טון מיט וואס מען קאכט עס פאר.
—
הלכה ב׳ – בישול ביצה בצד מיחם; תולדות האור; הדחה בחמין; תולדות חמה; בישול אחר בישול
הנותן ביצה בצד מיחם
דער רמב״ם: „הנותן ביצה בצד מיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה – חייב.”
פשט: איינער וואס לייגט אן איי לעבן א הייסע מיחם (נישט אויפן פייער אליין) כדי עס זאל ווערן אביסל געקאכט (נתגלגל = ס׳דרייט זיך אנדערש ווי א רויע איי), איז חייב משום מבשל/אופה.
חידושים:
1. “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה” — וואס מיינט דער תנאי? אויב איינער לייגט די איי מיט כוונה אז עס זאל ווערן אינגאנצן געקאכט (נישט נאר נתגלגל), און עס ווערט נאר נתגלגל — איז ער חייב אדער נישט? לכאורה יא, ווייל פריער איז געלערנט געווארן אז ווען איינער איז מכוון פאר צוויי שיעורים און עס ווערט נאר איין שיעור, איז ער נאך אלץ חייב.
2. צוויי מעגליכע פשטים: (א) “בשביל שתתגלגל” איז פראקטיש — עס באשרייבט וואס פאסירט ביי א מיחם (בצד המיחם איז נאר גענוג היץ פאר נתגלגל, נישט פאר פולשטענדיג קאכן), נישט א תנאי אין כוונה. (ב) אפשר וויל דער רמב״ם זאגן אז אפילו ווען מען האט נאר געוואלט אזא מינימאלע מדרגה פון בישול, איז מען שוין חייב.
תולדות האור
דער רמב״ם: „המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו.”
פשט: ווער עס קאכט דורך תולדות האור (היץ וואס קומט אינדירעקט פון פייער, ווי א טאפ וואס איז אנגעווארעמט פון פייער) איז אזוי ווי ער קאכט אויפן פייער אליין — א דאורייתא-חיוב.
חידושים:
– צוויי חידושים ווערן אידענטיפיצירט: (1) תולדות האור איז ווי אור עצמו, (2) דער שיעור בישול — אפילו נתגלגל (א ביצה וואס איז נאר טיילווייז געקאכט) הייסט שוין בישול פאר א ביצה. דער שיעור בישול איז נישט איין כלליות׳דיגער שיעור פאר אלע מאכלים, נאר יעדע מאכל האט איר אייגענעם שיעור וואס הייסט “געקאכט.”
הדחה בחמין — מליח ישן, כוליס האיספנין, דג דק ורך
דער רמב״ם: „המדיח בחמין מליח ישן, או כוליס האיספנין, או דג דק ורך ביותר — חסרון חמין זהו גמר בישולו.”
פשט: ווען מ׳וואשט אפ מיט הייס וואסער א שוין-געזאלצענע זאך (מליח ישן), אדער א געוויסע פיש (כוליס האיספנין), אדער א זייער דינע ווייכע פיש — איז דאס גיסן הייס וואסער דער גמר בישול פון דעם מאכל.
חידושים:
1. יעדע מאכל האט איר אייגענעם שיעור: פאר א געווענליכע מאכל איז הדחה בחמין נישט גענוג, אבער פאר א מאכל וואס קאכט זיך שנעל (ווי מליח ישן אדער דג דק ורך) איז דאס שוין גמר בישול.
2. שאלה צי דאס רעדט אפילו פון כלי שני: די אחרונים ברענגען אז ס׳איז נישט קלאר וואו דער שיעור סטאפט — צי ס׳מוז זיין כלי ראשון אדער אפילו כלי שני.
3. א נאך גרעסערער חידוש ווי תולדות האור: דא רעדט מען פון א פעולה וואס איז נאך ווייטער אוועק פון פייער (אן “אייניקל” פון אור — דער פייער הייצט דאס וואסער, דאס וואסער ווערט אראפגענומען, און דאן גיסט מען עס אויף דעם מאכל). און אויך, די פעולה אליין איז נישט א פולע קאכונג — ס׳איז נאר א הדחה, א קליינע פעולה, אבער פאר דעם מאכל הייסט דאס גמר בישול.
תולדות חמה — המפקע ביצה בבגד חם / חול שהוחם מחמת השמש
דער רמב״ם: „המפקע ביצה… על בגד חם, או בחול שהוחם מחמת השמש” — פטור מדאורייתא, אבער „גזרו עלייהו” — ס׳איז אסור מדרבנן.
פשט: ווער עס קלאפט אויף אן איי אויף א הייסע טוך אדער הייסע זאמד וואס איז אנגעווארעמט פון די זון (תולדות חמה) — איז פטור מדאורייתא ווייל ס׳איז נישט תולדות האש, אבער ס׳איז אסור מדרבנן ווייל מ׳קען עס פארבייטן מיט תולדות האש.
חידושים:
1. תולדות חמה איז נישט תולדות האש. די תורה׳דיגע מלאכה פון מבשל איז ספעציפיש קאכן מיט כח פון פייער (היץ פון אש). היץ פון די זון איז א באזונדערע קאטעגאריע.
2. חמה עצמה (דירעקט אין זון): דער רמב״ם ברענגט נישט בפירוש אז ס׳איז מותר, אבער לויט דעם לאגיק מוז עס זיין מותר אפילו מדרבנן. דער טעם פון דער גזירה איז אז תולדות חמה קען מען פארבייטן מיט תולדות האש. אבער חמה עצמה (דירעקט אין זון) טוישט מען נישט אויס מיט אש עצמה — מ׳קוקט עס אן ווי עס געשעט פון זיך אליין, “די זון מאכט עס, דו האסט גארנישט געטון.”
3. [Digression: מייקראוועיוו/קעמיקאלס] קאכן לויט חז״ל איז ספעציפיש קאכן מיט כח פון היץ/פייער. אויב איינער קאכט מיט קעמיקאלס אדער מייקראוועיוו — דאס איז א באזונדערע שאלה (ווערט דערמאנט אבער נישט אויסגעפירט).
חמי טבריא
דער רמב״ם: „וכן המבשל בחמי טבריא וכיוצא בהן” — פטור מדאורייתא, אבער אסור מדרבנן.
פשט: קאכן אין נאטירליכע הייסע קוועלער (ווי חמי טבריא) איז פטור מדאורייתא ווייל ס׳איז נישט היץ פון פייער, אבער אסור מדרבנן.
חידושים:
– חמי טבריא ווערט דאך נישט הייס פון די זון — פארוואס איז עס בכלל בגדר תולדות חמה? דער כלל איז אז אלעס וואס איז נישט היץ פון פייער (אש) איז בגדר תולדות חמה — ס׳איז א נאטירליכע היץ, נישט פון מענטשליכע פייער. דער טעם פון דער גזירה: אויב מ׳קאכט אין חמי טבריא, וועט מען זיך טועה זיין און קומען צו קאכן אין תולדות האש.
בישול אחר בישול / דבר שאין צריך בישול כלל
דער רמב״ם: „המבשל אחר דבר שכבר נתבשל כל צרכו, או דבר שאין צריך בישול כלל” — פטור.
פשט: ווער עס קאכט א שוין-אינגאנצן-געקאכטע זאך, אדער א זאך וואס דארף בכלל נישט קיין בישול — איז פטור, ווייל ס׳איז גארנישט געשען קיין שינוי אין דעם מאכל.
חידושים:
1. “דבר שכבר נתבשל כל צרכו” — דאס איז דער ענין פון “בישול אחר בישול,” ווען א מאכל איז שוין פולשטענדיג געקאכט און מ׳קאכט עס נאכאמאל.
2. “דבר שאין צריך בישול כלל” — שטארקע קשיא: וואס מיינט דאס? א עפל קען מען עסן רוי, אבער מ׳קען עס אויך קאכן (קאמפאט) — צי הייסט דאס “אין צריך בישול”? דער מסקנא איז אז “דבר שאין צריך בישול כלל” מיינט א זאך וואו דאס קאכן האט גארנישט געטשעינדזשט — מ׳קען נישט זען אויף דעם אז מ׳האט עס געקאכט, ס׳איז קיין שינוי נישט געשען. פארשידענע ביישפילן ווערן פרובירט:
– אראנדזש דזשוס — אויב מען קאכט עס, ווערט עס נישט בעסער, אבער ווארעמע אראנדזש דזשוס איז עפעס אנדערש ווי קאלטע.
– זאלץ וואסער — א בעסערע ביישפיל: מען קען מאכן זאלץ וואסער מיט הייסע אדער קאלטע וואסער, די היץ טוט נישט ממש עפעס.
3. “פטור” מיינט פטור אבל אסור. דער יסוד: יעדע זאך וואס איז נישט געקאכט איז נאר אסור מדרבנן מצד “שמא יחתה” (חשש מען וועט שירן די קוילן). ביי מצטמק ויפה לו איז דא א חשש, ביי מצטמק ולא יפה לו איז אפילו דער חשש נישט דא. דער רמב״ם זאגט “פטור” און מען דארף טשעקן די ספעציפישע מציאות צי ס׳איז דא א חשש.
—
הלכה ג׳-ד׳ – מערערע מענטשן וואס קאכן צוזאמען
ערשטער פאל — בבת אחת (מיט קאארדינעישאן)
דער רמב״ם: „אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הגיס — כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצורכי הבישול הרי זה מבשל.”
פשט: זעקס-זיבן מענטשן האבן יעדער איינער געטון א באזונדערע פעולה צום קאכן. יעדער איינער איז חייב משום מבשל, ווייל יעדע פעולה פון צורכי הבישול איז בכלל מבשל.
חידושים:
1. דער יסוד פון בישול — מערערע פעולות: מלאכת מבשל באשטייט פון מערערע פעולות, און יעדע איינע איז א מעשה בישול בפני עצמו. דאס איז אנדערש פון אנדערע מלאכות ווי זריעה, וואו מען קען נישט טיילן די פעולה צווישן צען מענטשן (אריינלייגן א קערנדל אין ערד איז איין פעולה). ביי בישול אבער, וויבאלד ס׳דארף מערערע שריט, איז יעדער שריט א מעשה מבשל.
2. קשיא: נותן את האור און נותן את העצים — פארוואס נישט חייב משום מבעיר? דער וואס צינדט אן פייער אדער לייגט צו האלץ זאל לכאורה זיין חייב משום מבעיר, נישט (אדער נישט נאר) משום מבשל. דער תירוץ: דער רמב״ם זעט אויס אז וויבאלד ער טוט עס אלס הכנה צום קאכן, איז עס א מעשה בישול. ס׳קען זיין אז ער איז חייב שתיים (מבעיר און מבשל), למשל ביי חטאת וואלט ער געדארפט ברענגען צוויי חטאות. רש״י טענה׳ט אז נותן את העצים איז חייב משום מבעיר, אבער דער רמב״ם זעט עס אנדערש — וויבאלד ער ברענגט עס צו דער טאפ, איז דאס שוין מבשל.
צווייטער פאל — אן קאארדינעישאן (בזה אחר זה)
דער רמב״ם: „אבל אם נתן הקדירה על התנור שאינו מוסק, ואחד נתן המים, ואחד נתן הבשר, ואחד נתן התבלין, ואחד הסיק, ואחד נתן העצים, ואחד הגיס — אין חייב אלא שנים אחרונים בלבד.”
פשט: ווען מען שטעלט א טאפ אויף א קאלטע תנור, גיסט אריין וואסער, לייגט אריין פלייש — האט מען גארנישט געטון, ווייל ס׳איז נאך נישט דא קיין פייער. נאר די לעצטע צוויי — דער וואס לייגט צו עצים (אז די פייער זאל שטארק גענוג זיין צו קאכן) און דער וואס מישט (הגיס) — זענען חייב.
חידושים:
1. קשיא אויף דעם חילוק צווישן די צוויי פאלן: ביים ערשטן פאל איז דער “נותן את האור” חייב, כאטש די קליינע פייער אליין וואלט נישט געקענט קאכן דעם טאפ זופ. ביים צווייטן פאל איז דער “נותן את האור” נישט חייב (נאר דער נותן את העצים). דאס איז א סתירה לכאורה.
2. תירוץ (פון איינער פון די מפרשים): דער ערשטער פאל רעדט ווען אלע טוען עס בבת אחת — אין קאארדינעישאן, א “טיעם פלעי” וואו יעדער טוט זיין חלק צוזאמען. דעמאלט קוקט מען אויף דעם ריזולטאט — צווישן אלע מענטשן איז געווארן א געקאכטע טאפ זופ, און אלע זענען חייב. דער צווייטער פאל רעדט ווען יעדער טוט זיינס אן קאארדינעישאן, איינער נאכ׳ן אנדערן. אין אזא פאל, דער נותן את האור — ווען נישט דער נעקסטער מענטש קומט און לייגט עצים, וואלט זיך די פייער אויסגעלאשן, זי וואלט נישט געקענט קאכן. דעריבער איז ער פטור. עס ווערט אנגעמערקט אז דער חילוק (בבת אחת vs. בזה אחר זה) איז “א גאנצע געקומטער וואס שטייט נישט” בפירוש אין רמב״ם, און ס׳איז אביסל שווער.
3. הגיס — פשוט חייב: מישן אויפ׳ן פייער איז פשוט חייב משום מבשל, ווייל ס׳איז שוין דא א פייער און ער מישט דעם תבשיל.
4. פטור אבל אסור ביי די ערשטע פעולות אין צווייטן פאל: די מענטשן וואס האבן געשטעלט דעם טאפ, געגאסן וואסער, אריינגעלייגט פלייש — זענען פטור אבל אסור. ס׳קען זיין אסור מצד אנדערע טעמים אויך (למשל רוי פלייש איז מוקצה, לפני עור לא תתן מכשול).
—
הלכה ד׳-ה׳ – שיעור בישול: כגרוגרת, חצי בישול, בשר אויף גחלים
בשר אויף גחלים — צירוף פון מערערע פלעצער
דער רמב״ם: „הניח בשר על גבי גחלים — אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בשנים או שלשה מקומות, חייב.”
פשט: אויב מען לייגט פלייש אויף קוילן, ווען א כגרוגרת ווערט אפגעבראטן, אפילו אין מערערע פלעצער צוזאמען, איז מען חייב.
חידוש: דער שיעור כגרוגרת דארף נישט זיין אויף איין פלאץ — מען צירפט צוזאמען פון צוויי-דריי פלעצער אויפ׳ן פלייש.
חצי בישול = חייב
דער רמב״ם: „לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול — חייב.”
פשט: ווען ס׳איז נישט דא א כגרוגרת אפגעבראטן, אבער דאס גאנצע פלייש איז געווארן חצי בישול (האלב געקאכט), איז מען אויך חייב — ווייל חצי בישול (מאכל בן דרוסאי) איז שוין ראוי צו עסן בשעת הדחק, אדער פאר געוויסע מענטשן. דער מושג “חצי בישול” ווערט פארגליכן מיט “רעיר” סטעיק — “נא” אין לשון הקודש.
נתבשל חצי בישול מצד אחד
חידוש: אויב א דיקע שטיקל פלייש איז נאר האלב געקאכט געווארן פון איין זייט, איז מען פטור. דער סברא: צוויי חסרונות צוזאמען — (1) נאר חצי בישול, און (2) נאר פון איין זייט — מאכט עס נישט ראוי לאכילה. אפילו בן דרוסאי, וואס פלעגט עסן האלב-געקאכטע זאכן, האט זיך נישט אזוי נידריק אראפגעלאזט צו עסן נאר פון איין זייט פון א שטיקל פלייש. ער האט געגעסן גאנצע שטיקלעך פלייש וואס זענען האלב געקאכט, נישט שטיקלעך וואס זענען נאר פון איין זייט געקאכט. אבער אויב דאס שטיקל פלייש איז חצי בישול אויף ביידע זייטן, איז מען חייב ווייל מ׳קען עס עסן.
—
הדביק פת בתנור בשבת — רודה פת
פשט: אויב איינער האט בשוגג אריינגעלייגט א פת אין אויוון אויף שבת, איז דא א שאלה צי מ׳מעג עס ארויסנעמען פאר עס ווערט אפגעבאקן, כדי נישט חייב צו ווערן אויף אפיה.
חידושים:
1. פראבלעם פון רודה פת: עס איז דא אן איסור דרבנן פון רודה פת (ארויסנעמען ברויט פון אויוון), ווי פריער געלערנט ביי ערב שבת אז מ׳מעג נאר רודה זיין שיעור שלש סעודות. אבער דא רעדט מען פון א אנדערע סיטואציע — ער האט אריינגעלייגט בשבת גופא, און ער וויל עס שנעל ארויסנעמען כדי נישט עובר צו זיין אויף איסור סקילה פון אפיה.
2. שאלה פון מקלקל: אפשר איז ער ממילא א מקלקל (ווייל אויב ער נעמט עס נישט ארויס, וועט עס פארברענט ווערן), און א מקלקל איז פטור? דער תירוץ: דאס איז נישט מקלקל, ווייל פאר א רגע ווערט עס יא אפגעבאקן פארדעם וואס עס ווערט פארברענט. אויסערדעם, מ׳זעט אז חז״ל האבן מתיר געווען לרדותה קודם שתיאפה — דאס באווייזט אז עס איז דא א חשש פון חיוב מלאכה, נישט בלויז מקלקל.
—
הלכה ט׳ – תולדות מבשל
דער רמב״ם: „המתך אחד ממיני מתכות כל שהן, או הממם את המתכת עד שתעשה כחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת או את הפך ואת הכופר ואת הגפרית, הרי זה תולדת מבשל. האופה כלי אדמה עד שיעשו חרס, חייב משום מבשל.”
„כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש עד שנעשה רך, או שריפה גוף רך עד שהוקשה — חייב משום מבשל.”
פשט: תולדות מבשל כולל: (1) צולאזן מתכות (מעטאלן), (2) צולאזן שעווע, חלב, זפת, פך, כופר, גפרית, (3) באקן כלי אדמה ביז עס ווערט חרס. דער כלל: סיי מאכן א ווייכע זאך הארט דורך אש, סיי מאכן א הארטע זאך ווייך דורך אש — איז חייב משום מבשל.
חידושים:
1. לשון “מתך” און “מתכות”: “המתך” (צולאזן) און “מתכות” (מעטאלן) קומען פון דעם זעלבן שורש — מתכות הייסט א זאך וואס קען צוגיין/צולאזט ווערן.
2. פארוואס הייסט דאס תולדה און נישט אב: דער עיקר פון מבשל איז ביי עסן (אופה/מבשל ווי עס שטייט אין די ל״ט מלאכות). ווען מ׳טוט דאס זעלבע מיט נישט-עסן זאכן (מתכות, שעווע, כלי אדמה), איז עס א תולדה — ווייל עס איז דער זעלבער כח פון אש וואס טוישט די טעקסטור פון א זאך, אבער נישט ביי עסן.
—
גוזז — אב מלאכה (הלכה י׳ לערך)
הקדמה — סדר פון מלאכות
דא הייבט זיך אן א נייע סעריע מלאכות — פון כאפן א חיה (הצד צבי) ביז מאכן בגדים/ספר תורה. דער סדר איז: הצד (כאפן), שחיטה/הפשטה, גוזז (שערן), און דערנאך מאכן בגדים. גוזז קומט נאך הצד צבי, ווייל פאר מען קען שערן דארף מען ערשט כאפן די חיה. ביי שאף בלייבט די חיה לעבעדיג (מ׳שערט נאר די וואל אפ), אבער ביי הויט דארף מען א טויטע חיה.
דער אב מלאכה
דער רמב״ם: „הגוזז את הצמר… אפילו מן השלח שלהם… חייב.”
פשט: גוזז (שערן) איז אן אב מלאכה — אפשניידן וואל אדער האר פון א חיה (לעבעדיג אדער טויט), אדער אפילו פון אן אפגעשניטענע הויט.
חידוש — אפילו מן השלח: מ׳איז חייב אפילו ווען מ׳שניידט אפ האר פון אן אפגעשניטענע הויט (נישט נאר פון א לעבעדיגע אדער טויטע חיה ממש). אפטיילן די צמר פון דעם וואס איז אין די הויט איז אויך גוזז.
שיעור גוזז
דער רמב״ם: „כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול.” „כדי למתוח מן בוהן של יד עד אצבע שלפניו כשפותח ביניהם כל כוחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת.”
פשט: דער שיעור פון גוזז איז גענוג וואל/האר כדי צו שפינען א פאדעם וואס איז אזוי לאנג ווי א דאפלטע סיט. א סיט איז דער אפשטאנד פון דעם גראבן פינגער (בוהן) ביז דעם צווייטן פינגער (אצבע) ווען מ׳שפרייט זיי אויס מיט פולע כח. דאס איז בערך צוויי דריטל פון א זרת. א זרת איז דריי טפחים, אלזא א סיט איז בערך צוויי טפחים, און א דאפלטע סיט איז בערך פיר טפחים.
חידוש: דער שיעור איז באזירט אויף פראקטישע נוצבארקייט — ווייניגער פון דעם איז נישט א חשוב׳ע פאדעם און מ׳קען גארנישט טון דערמיט.
תולדה פון גוזז — פעדערן פון א הון
דער רמב״ם: „התולש כנף מן העוף…”
פשט: ארויסרייסן א פעדער פון א פויגל איז א תולדה פון גוזז. א פעדער ביי א פויגל איז ווי שער ביי א חיה. דאס איז נישט דער אב מלאכה גופא ווייל א פעדער איז נישט האר — עס איז אן אנדערע מין זאך, אבער עס איז ענלעך צו גוזז, דעריבער איז עס א תולדה.
טוויה אויף א לעבעדיגע בהמה
דער רמב״ם: איינער וואס מאכט טוויה (שפּינען) אויף דער פעל פון א בהמה בעת זי לעבט נאך — דאס איז נישט דער נארמאלער דרך.
פשט: מ׳קען טון ארבעט אויף דער סחורה בעוד זי איז נאך מחובר צום בעל חי, אבער דאס איז נישט דרך מלאכה.
חידושים:
1. בנות ישראל האבן ביים משכן געטון טוויה אויף די עזים בעוד זיי לעבן נאך (כמבואר אין רש״י). דאס איז געווען א באזונדערע מעלה פון זייער חכמה.
2. קשיא: מ׳לערנט דאך אלע מלאכות שבת פון מלאכת המשכן — אויב האט מען דארט אזוי געטון, וואלט דאס געדארפט זיין א מלאכה דאורייתא!
3. רש״י׳ס תירוץ: נאר פאר א מומחה איז דאס דרכו — ביי אים איז עס נארמאל. פאר א פשוט׳ער מענטש איז עס נישט דרכו. דער רמב״ם רעדט פון א פשוט׳ער מענטש.
4. תוספות חולק: אפילו א מומחה — בטלה דעתו, עס איז נישט דער נארמאלער דרך בכלל.
5. נאך א תירוץ: ביי משכן איז נישט אלע טוויה געווען אזוי — עס איז געווען אנדערע וואס האבן געטון אויף א נארמאלע אופן. די עיקר מלאכה לערנט מען פון דער נארמאלער טוויה, נישט פון דעם באזונדערן אופן.
6. [Digression: שאלה וועגן תלוש ולא מן המחובר] אפשר איז דער ענין אז ווען מ׳האט עס אראפגעשניטן, האט עס ערשט באקומען א נאמען כשרה סחורה.
תולדת גוזז — שניידן האר, נעגל, שנאָץ, בארד
דער רמב״ם: „הנוטל שערו או הנוטל ציפורניו, או הנוטל שפמו או זקנו — הרי זה תולדת גוזז וחייב.”
פשט: שניידן האר, נעגל, שנאָץ אדער בארד איז א תולדה פון גוזז.
חידושים:
– אינטערעסאנטער פונקט: ביי גוזז צמר וויל מען דאס וואס מ׳שניידט אראפ — מ׳וויל די צמר. אבער ביי נוטל ציפורניו וויל מען עס נישט — מ׳ווארפט עס אוועק! מ׳שניידט עס אראפ ווייל מ׳וויל עס נישט האבן. פונדעסטוועגן הייסט עס תולדת גוזז. דער סברא איז: ער וויל זיין שיין — דאס איז אויך א תכלית פון דער מלאכה.
בכלי vs. ביד — ביי האר און נעגל
דער רמב״ם: „והוא שנטלן בכלי. אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר — פטור.”
פשט: חייב איז מען נאר ווען מ׳שניידט מיט א כלי. מיט דער האנט (רייסן) איז מען פטור אבל אסור.
חידוש: ביד איז נישט דרכו — דעריבער איז מען נאר פטור (אבל אסור מדרבנן).
חותך יבלת (ווארצל)
דער רמב״ם: „החותך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר — פטור.”
פשט: שניידן א ווארצל פון גוף איז פטור אבל אסור — עס הייסט נישט גוזז.
חידושים:
1. בית המקדש: שבות (איסור דרבנן) איז מותר אין מקדש. דעריבער, א כהן וואס האט א יבלת וואס שטערט אים צו טון עבודה — מעג מען עס אראפנעמען ביד, אבער נישט בכלי. ביד איז נאך ווייניגער ענלעך צו מלאכה.
2. יבשה (טרוקענע יבלת): ווען די יבלת איז שוין אויסגעטריקנט (ווי א טרוקענער בוים וואס שיקט נישט ארויס קיין יניקה) — דעמאלט איז אפילו בכלי מותר פאר אן עובד אין בית המקדש.
3. פאר א רגיל׳ער מענטש (נישט אין מקדש): אפילו טרוקן איז אסור — מ׳האט אסור געמאכט אלעס.
4. [Digression: שאלה וועגן בלוט] ווען מ׳שניידט א יבלת קומט אפטמאל בלוט — איז דא אפשר אן איסור חבורה אויך? עס ווערט נישט אויסגעלייזט, נאר אנגערירט.
שיעור גוזז ביי האר
דער רמב״ם: „נוטל שערות בכלי — כמה יהא חייב? שתי שערות.”
פשט: דער שיעור פאר חיוב ביי שניידן האר איז צוויי האר.
חידוש — לוקט לבנות מתוך שחורות: איינער וואס רייסט ארויס ווייסע האר פון צווישן שווארצע (ווייל ער וויל נישט אויסזען אלט) — אפילו אחת חייב, ווייל יעדע איינציגע האר איז חשוב פאר אים, יעדע איינע שטערט אים. דער רמב״ם האט דעם ענין פון לבנות מתוך שחורות אויך געברענגט ביי לא תלבש (מ׳דערמאנט אז דער זוהר רעדט דערפון).
ציפורן שפרשו רובן / ציצין של עור
דער רמב״ם: א נעגל וואס רוב דערפון איז שוין אראפ, אדער שטיקלעך הויט (ציצין של עור) וואס רוב איז שוין אראפ:
– פרשו כלפי מעלה ומצערת אותו (עס קראצט זיך אן, שטערט) — מותר ליטול בידו, אבל לא בכלי. ואם נטלו בכלי — פטור.
– אינו מצער אותו — אפילו בידו אסור.
– לא פרשו רובו (רוב איז נאך נישט אראפ) — אפילו מצער אותו, אסור ליטלו בידו. ואם נטלו בכלי — חייב.
פשט: מ׳דארף צוויי תנאים צוזאמען כדי עס זאל זיין מותר ביד: (1) פרשו רובו, (2) מצער אותו. ווען ביידע זענען דא — ביד מותר, בכלי פטור. ווען עס פעלט איינער — בכלי קען מען זיין אפילו חייב.
—
מלבן — אב מלאכה (הלכה ט׳ לערך)
דער רמב״ם: „המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן, חייב. כמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו כמלא רוחב הסיט כפול.”
פשט: די אב מלאכה פון מלבן איז רייניגן/וואשן צמר, פשתן, אדער שני (דריי מיני סחורות פון בהמות) אלס חלק פון הכנה פאר סחורה. די שיעור איז גענוג צמר צו מאכן איין חוט וואס איז כמלא רוחב הסיט כפול — דאפלט פון רוחב הסיט, וואס דער רמב״ם האט פריער מפרש געווען אלס ארבע טפחים.
חידושים:
– דער רמב״ם ברענגט דריי מיני סחורות — צמר, פשתן, שני — און דערנאך מרחיב מיט “וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן,” וואס מיינט אלע זאכן וואס אלס חלק פון הכנה פאר סחורה דארף מען זיי רייניגן.
– דער רמב״ם זאגט נישט דא אויסדריקלעך “ארבע טפחים” נאר נוצט דעם טערמין “כמלא רוחב הסיט כפול” — אבער עס קומט אויס די זעלבע שיעור.
—
תולדת מלבן — מכבס (הלכה י׳)
דער רמב״ם: „המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצורכי הכיבוס היא כמו שההגסה מצורך הבישול.”
פשט: וואשן וועש (שוין פארטיגע בגדים) איז א תולדה פון מלבן. אויסקוועטשן וואסער פון א נאסן בגד איז אויך מכבס, ווייל סחיטה איז א חלק פון כיבוס, אזוי ווי הגסה (אומרירן) איז א חלק פון בישול.
חידושים:
1. חילוק צווישן אב און תולדה: מלבן (די אב) איז ווען מען רייניגט ראמאטעריאל (צמר/פשתן) אלס הכנה פאר סחורה; מכבס (די תולדה) איז ווען מען וואשט שוין פארטיגע בגדים — א שוין ענדיגע סחורה. ביידע זענען חייב.
2. סחיטה אלס חלק פון כיבוס: דער רמב״ם׳ס ראיה פון הגסה איז זייער אינטערעסאנט — אזוי ווי הגסה איז נישט דאס אנצינדן פון פייער אדער דאס אריינלייגן אין טאפ, נאר בלויז אומרירן, און דאך איז עס א חלק פון בישול, פונקט אזוי איז סחיטה (אויסקוועטשן) בלויז דער לעצטער סטעפ פון כיבוס, אבער עס איז חייב. א משל פון א וואשינג מאשין וואס האט פארשידענע סטעפס — אריינלייגן וואסער, אריינלייגן זייף, אויסקוועטשן — און סחיטה איז איינער פון די סטעפס.
3. שאלה: סחיטה נישט לצורך כיבוס: אויב איינער׳ס בגד איז נאס געווארן (נישט דורך כיבוס) און ער קוועטשט עס אויס ווייל עס איז אים אומבאקוועם — איז דאס אויך סחיטה פון כיבוס? עס איז משמע פון דעם רמב״ם׳ס לשון “שהסחיטה מצורכי הכיבוס” אז עס מוז האבן עפעס צו טון מיט רייניגן, נישט סתם אויסקוועטשן. אבער מ׳דארף זען וואס איז ביי דרבנן. דער שמועס בלייבט נישט קלאר אויף דעם.
4. חילוק צווישן סחיטת בגד און סחיטת פירות: סחיטה פון א בגד (תולדת מלבן) איז נישט די זעלבע ווי סחיטה פון פירות (תולדת דש). ביי דש רעדט מען פון ארויסנעמען נאסעקייט ממקום גידולו — א נאסעקייט וואס איז באהאלטן אינעווייניג. ביידע הייסן “סוחט” אבער עס זענען צוויי פארשידענע מלאכות.
5. סחיטה ביי שער און עור: (פון רש״י) ביי שער איז שייך סחיטה ווייל כאטש יעדע שערה איז ווי א קליין שטיקל, ווייל עס איז א באנטש קליינע שטיקלעך, זענען דא קליינע פלעצער וואו וואסער קען זיך זעצן. אבער ביי עור איז עס “water resistant” — וואסער גייט ארויף אויפן עור אבער גייט נישט אריין, דערפאר “אין חייבין על סחיטתו.” דער חילוק איז אז עור איז זייער condensed, אין קעגנזאץ צו צמר/בגד וואס האט שטעלעס וואו וואסער קען אריינגיין. כיבוס ביי שער קען אפשר יא זיין אויב מ׳טרעפט א וועג צו מאכן א בגד פון שער, אבער סחיטה איז נישט שייך.
—
מנפץ (הלכה י״א)
דער רמב״ם: „המנפץ את הצמר או את הפשתן או את שאר מיני קווצין, חייב. וכמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ארבעה טפחים.”
פשט: מנפץ מיינט אויסקלאפן/אויסקעמען צמר און פשתן אלס חלק פון אנגרייטן — מאכן גראדע, אויסצוטיילן. די שיעור איז גענוג פאר א חוט פון ארבעה טפחים.
חידושים:
1. תולדת מנפץ — גידים: מנפץ איז נישט נאר ביי צמר/פשתן. גידים (sinews) נוצט מען אויך צו מאכן זאכן (למשל ביי ספר תורה נייט מען מיט גידים). ווען איינער קעמט אויס גידים “עד שיעשה כצמר כדי לטוות אותן” — ביז עס
ווערט ווי צמר כדי צו קענען שפינען — איז דאס תולדת מנפץ וחייב.
2. דער רמב״ם האט נישט געהאט נאך דוגמאות פון מנפץ אויסער די תולדה מיט גידים. עס ווערט באמערקט אז אויסקעמען פיאות הייסט נישט מנפץ.
—
צובע (הלכה י״ב)
דער רמב״ם: „הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או צמר כדי לטוות ממנו חוט כזה, חייב. אינו חייב עד שיהיה צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרקא או ששר על גבי ברזל או נחושת שצבעו — פטור, שהרי אינו מתקיים, וכל שאינה מלאכה מתקיימת בשבת פטור.”
פשט: פארבן א חוט פון ארבעה טפחים (אדער גענוג צמר פאר אזא חוט) איז חייב, נאר מיט א פארב וואס איז מתקיים. א פארב וואס האלט זיך בכלל נישט (ווי פארבן ברזל/נחושת וואס זאפט נישט איין) איז פטור ווייל עס איז נישט א מלאכה המתקיימת.
חידושים:
1. צבע שאינו מתקיים — פטור אבל אסור: “פטור” מיינט פטור אבל אסור מדרבנן. א דיספאזעבל/אירעיסעבל מארקער וואלט געווען אין דער קאטעגאריע פון פטור אבל אסור.
2. דער מעכאניזם פון “אינו מתקיים”: דער רמב״ם׳ס דוגמא איז ברזל/נחושת — ער לייגט ארויף פארב אבער ס׳בלייבט נישט ווייל דאס מעטאל זאפט נישט איין. “מעביר לשעתו” — עס דעקט צו פאר א מאמענט אבער פאלט באלד אראפ.
3. תולדת צובע — מאכן פארב: דער וואס מאכט די פארב אליין (נישט דער וואס פארבט דערמיט) איז א תולדה פון צובע. דוגמא: “שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור” אדער “שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק.” דאס מיינט מישן צוויי זאכן צוזאמען וואס מאכט א נייע פארב.
4. שיעור פון תולדת צובע: אויך ביי מאכן פארב איז די שיעור “כדי לצבוע חוט ארכו ארבעה טפחים” — גענוג פארב צו קענען פארבן א חוט פון ארבעה טפחים.
5. כרכום: עס ווערט אידענטיפיצירט אלס א ספייס (מעגלעך קורכמא/טורמעריק) וואס האט א זייער שטארקן ארענדזש קאליר.
—
טווה (הלכה י״ג)
דער רמב״ם: „הטווה [חוט] ארכו ארבעה טפחים מכל דבר הנתפס [בטוויה], חייב.”
פשט: שפינען — נעמען לויזע שטיקלעך סחורה און מאכן א חוט — איז חייב ווען דער חוט איז ארבעה טפחים לאנג, פון וועלכע מאטעריאל עס זאל זיין.
חידושים:
1. פארוואס שטייט נישט “רוחב שתי אצבעות”? דער רמב״ם זאגט דא בלויז “ארבעה טפחים” און לאזט אויס דעם פריערדיגן לשון פון “כמלא רוחב הסיט כפול.” אין די גמרא שטייט “כרוחב שתי אצבעות” און דער רמב״ם האט דאס פריער מפרש געווען. עס איז נישט קלאר פארוואס ער לאזט עס דא אויס.
2. “מכל דבר הנתפס”: ביי טווה איז נישט דא דער חילוק וואס מ׳האט ביי מלבן (וואו שער איז נישט שייך). ביי טווה איז יעדע זאך וואס מ׳קען שפינען — צמר, פשתן, שער, און אפילו נוצה (פעדערן) — חייב. דאס איז א ברייטערע קאטעגאריע ווי מלבן.
3. תולדה פון טווה: הרוצה לבד (פעלט מאכן). לבד/פעלט איז א סחורה וואס איז נישט געשפונען אדער גענייט, נאר צוזאמגעקוועטשטע שטיקלעך (קאנדענסט) — ווי די ליינינג אינעווייניג פון א קאלדרע.
4. שיעור ביי לבד: בעובי בינוני — דער רמב״ם דארף ספעציפיצירן די דיקייט ווייל ביי לבד איז נישטא קיין עכטער חוט. מען רעכנט: ווען דאס מאטעריאל וואלט געווען א חוט, וואלט עס אויסגעקומען אן אורך פון ארבעה טפחים אין א מיטעלע דיקייט (נישט צו דין, נישט צו גראב).
5. דער ראב״ד׳ס השגה: דער ראב״ד פארשטייט נישט פארוואס לבד איז א תולדה פון טווה. ער מיינט אז עס איז מער פאסיג אלס תולדת בונה (ווייל מען קאנדענסט/פרעסט צוזאמען). דער רמב״ם אבער קוקט אויף לבד אלס א גראבער חוט — א סחורה וואס ארבעט ענליך ווי שפינען.
—
מלאכת מיסך (הלכה י״ד לערך)
דער רמב״ם: „דרך האורגים שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה, ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומסדרן זה בצד זה עד שיהיו כולן שתי ולא ערב.”
פשט: דער פראצעס פון וועבן: ערשט ציט מען אויס אלע פעדעם אויף די לענג (שתי), צוויי מענטשן האלטן פון ביידע זייטן אז עס זאל זיין שטראף, און מען סדר׳ט זיי גלייך. דאס הייסט מיסך — דאס אויסשטרעקן/צוגרייטן פון די שתי-פעדעם.
חידושים:
1. וואס מיינט דאס ווארט “מיסך”? עס ווערן פארגעלייגט עטליכע מעגליכקייטן: (1) מלשון מוסך פתח — אויסשטעלן/אויסשפרייטן; (2) מלשון סוכה/סכך — א דעקונג; (3) מלשון מסך = כיסוי. דער רמב״ם זאגט אז מסך איז א לשון הפסוק.
2. פארבינדונג צו מסכתא: א מסכתא גמרא איז אפשר באנומען פון דעם ווארט — אזוי ווי אן אויסגעשפרייטע יריעה.
3. מיסך = שתי, אורג = ערב: מיסך איז דאס אויסשטרעקן פון די שתי-פעדעם (לענג), און אורג איז דאס אריינלייגן פון די ערב-פעדעם (ברייט). מיסך איז א הכנה צום אורג — צוויי פארטס פון דעם זעלבן פראצעס.
4. דער רמב״ם באהאנדלט מיסך און אורג צוזאמען — וואס איז אינטערעסאנט, ווייל ער לייגט צוויי אבות מלאכות אין איין הלכה, ווייל זיי זענען בעיסיקלי טיילן פון דעם זעלבן פראצעס.
תולדה פון מיסך
דער רמב״ם: „והשווה את החוטין עד שיותקנו ויסודרו יפה — הרי זה תולדת מיסך.”
פשט: דער וואס קלאפט/גלייכט אויס די שתי-פעדעם אז זיי זאלן זיין גראד און סדר׳דיג (כדי מען זאל קענען אריינלייגן די ערב צווישן יעדע פאדעם) — איז א תולדה פון מיסך.
חידוש: אויב פעדעם ווערן פארקאנעקטעד/פארדרייט, קען מען נישט אריינלייגן די ערב, דערפאר איז דאס גלייכמאכן א חלק פון דער מלאכה.
—
מלאכת אורג — שיעור
דער רמב״ם: „כדי לארוג שתי אצבעות חייב. וכן האורג שני חוטים ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שאורג בתחילה בין שהיה מקצת ארוג והוסיף על אריג שיעור שני חוטים. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד, חייב.”
פשט: דער שיעור פון אורג איז צוויי חוטים ברוחב פון צוויי אצבעות. דאס גילט סיי ביים אנהויב סיי אינדערמיטן. אבער ווען מען ענדיגט דעם בגד מיט דעם לעצטן חוט, איז מען חייב אפילו מיט איין חוט.
חידושים:
1. שתי אצבעות (א האלבע טפח) איז דער מינימום שיעור פון א שטיקל בגד וואס האט א באדייטונג — אנדערש ווי דער שיעור פון א חוט (פיר טפחים).
2. חוט אחד בסוף: ווען עס איז דער לעצטער חוט וואס פארענדיגט דעם בגד, איז מען חייב אפילו מיט איינס — ווייל דאס איז דער גמר מלאכה.
ארג בשפת היריעה
דער רמב״ם: „ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב.”
פשט: ווען מען וועבט ביים עק/ראנד פון דער יריעה, איז דער שיעור אנדערש — שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין.
חידוש: ביים ראנד פון דער יריעה דארף מען עקסטרא ארבעט צו פארענדיגן/באפעסטיגן. דער שיעור איז דא קלענער ווי צוויי אצבעות, ווייל דאס איז ענליך צו לאורג צלצל קטן — א קליינע באזונדערע בגד׳ל (א גארטל אדער עפעס קליינס).
תולדות פון אורג/מיסך
חידושים:
1. דער רמב״ם ברענגט פארשידענע תולדות: עושה נפה, כברה, סלה — אלע סארטן זאכן וואס ארבעטן דורך פעדעם-שטרוקטור (שתי וערב).
2. מיטה מחבלים — א בעט וואס גייט מיט שטריק איז אויך א תולדה, ווייל מען לייגט אריין שטריק אין א פריימוואָרק, ענליך צו שתי וערב.
3. [Digression: מאדערנע שאלה] א בעט מיט ספרינגס — איז דאס ענליך צו מיטה מחבלים? דער ספרינג קומט שוין געמאכט, אבער דאס אריינלייגן פון צוויי ספרינגס אינאיינעם קען זיין ענליך. אויך א פענסטער-סקרין ווערט דערמאנט אלס א מעגליכע פאראלעל.
תולדה פון אורג — מדקדק / כולל נימין
פשט: דער מדקדק (חוטם) — מפריד בין בתי נירין, ער גרייט צו די פעדעם פאר׳ן וועבן. אויך, הכולל עשר נימין — איינער וואס פלעכט נימין (שטיקלעך סחורה) — הרי זה תולדת אורג.
חידוש: דער מדקדק איז בערך די זעלבע ארבעט ווי ביי דער מסך (פריערדיגע שטופע), נאר ער טוט עס ביי דער נעקסטע שטופע פון וועבן. דער שיעור פון שירה (אויסלאזן פעדעם ביים ענדע) איז משייר כלים באורך שתי אצבעות — פארבונדן מיט ספעציפישע כלים (קליינע בגדים).
—
מלאכת הבוצע
דער רמב״ם: „הבוצע שני חוטים חייב. בוצע הוא המפריד את הארוג — ער נעמט אויסאנאנד דאס וואס איז שוין געוועבט. מי שרוצה לפרק ערב מן השתי או שתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב. והוא שלא יקלקל אלא שיצטרך לתקן. והוא שיצטרך לאותן החוטין לארוג מהן בגדים קלים ביותר.”
פשט: בוצע איז דער פארקערטער פון אורג — אזוי ווי סותר איז דער פארקערטער פון בונה. אורג מיינט פלעכטן/וועבן, בוצע מיינט צונעמען דאס וואס מ׳האט שוין געפלאכטן. דער שיעור איז שני חוטים. דער חיוב איז נאר ווען ער טוט עס על מנת לתקן — נישט ווען ער איז סתם מקלקל.
חידושים:
1. בוצע ווי בוצע את הפת: דער וואָרט בוצע ווערט פארגליכן צו ברויט ברעכן — מ׳צונעמט, מ׳רייסט אויסאנאנד.
2. נאר על מנת לתקן: דער רמב״ם באטאנט אז דער חיוב איז נאר ווען ער איז נישט מקלקל די בגד, נאר ער טוט עס כדי צו פיקסן. למשל, ווען די שתי איז נישט גוט אויסגעקומען, דארף מען צונעמען די פעדעם פאר מ׳לייגט דעם ערב. ס׳איז נישט דווקא אן אלטע בגד — ס׳קען זיין אינמיטן פון מאכן א נייע בגד.
3. מאחה — צוריק צוזאמשטעלן: מאחה מיינט מ׳שטעלט צוריק צוזאם — ווי ברידער (אח = ברודער). דער פראצעס איז: מ׳האט צוויי שטיקער וואס פאסן נישט, מ׳צורייסט (בוצע) פון ביידע זייטן, און דערנאך וועבט מען זיי צוריק צוזאמען. ווען ער מאכט זיי צוזאמען — דאס איז בוצע על מנת לתקן. ווען ער נעמט עס סתם אויסאנאנד — איז ער נאר עובר אויף בוצע (אן דעם תיקון אספעקט).
4. סותר את הכלי על מנת לתקנו — תולדה פון בוצע.
—
קליעה — תולדה פון אורג
חידוש — חילוק צווישן קליעה און אריגה: אריגה איז מיט שתי וערב (ווארפ און וועפט), קליעה איז אן שתי וערב — ס׳איז געפלאכטן אזוי ווי א צאפ (פדל״ך). ס׳איז בערך די זעלבע איידיע אבער אן דעם שתי-וערב סטרוקטור.
—
פוצע — תולדה פון בוצע
פוצע (אויפמאכן א פלעכטונג) איז א תולדה פון בוצע, מיט דעם זעלבן שיעור — שני חוטין.
—
עד כאן פרק ט׳.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק ט׳ – אופה, מבשל, ומחמם מים
הקדמה – מבנה הפרקים בהלכות שבת
Speaker 1: היינט איז לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט׳.
דער רמב״ם האלט אינמיטן איבערגיין בקיצור אלע ל״ט מלאכות. אין פרק ח׳ האט ער אונז אויסגערעכנט… ס׳הייסט, די ערשטע פאר פרקים איז געווען כלליות׳דיגע זאכן, אזוי ווי כללי המלאכות, כללי עונשים אויף די מלאכות, כללים וואס מ׳מעג טון ערב שבת, וואס מ׳מעג טון פאר א חולה. אין פרק ח׳ האט ער אנגעהויבן דורכגיין שנעל די ל״ט מלאכות. וואס איך זאג שנעל, איך מיין אבער ער געבט נישט קיין פרק פאר יעדע איינס פון די מלאכות. ער גייט איבער יעדע מלאכה, די בעיסיק וואס די מלאכה איז, וואס די תולדות איז, און וואס די שיעור איז.
און מ׳האט שוין דורכגעגאנגען די ערשטע צען מלאכות פון ברויט, פון מאכן וואס ווערט גערופן “סדר הפת”. פון זריעה, פון איינפלאנצן, האט מען געלערנט אלע מיני מלאכות, אבות מלאכות און תולדות פון זריעה, חורש, קוצר, מעמר, וכו׳, און יעצט האלטן מיר ביי די לעצטע פון די מלאכות פון פת, אופה.
דיסקוסיע: פארוואס האט דער רמב״ם געטיילט אופה אין א נייעם פרק?
Speaker 1: פארוואס טאקע נישט האט דער רמב״ם נישט געענדיגט ביז נאך וואס ס׳איז שוין דא א געבאקענע ברויט אין די פאריגע פרק? ס׳קען זיין אז ער האט נישט געוואלט אז די פרקים זאלן ווערן צו לאנג, איך ווייס נישט.
לכאורה, לכאורה אופה האט מער פרטים. וועלכע פרק איז נישט אזוי לאנג? אלעס צוזאמען, דער פרק איז צוואנציג. יא. אופה לכאורה איז אביסל לענגער. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט נישט מקפיד געווען אז ס׳זאל זיין עפעס א… דער רמב״ם האט נישט געברענגט די ווארט “סדר הפת”, ער געבט נאר די ליסט. יא. ער האט געטרייט צו זאגן עפעס א פשט, דער רב רבינוביץ, אבער ס׳איז נישט געווען זייער קאנווינסינג אין די פריערדיגע פרק. ער האט געוואלט זאגן אז אופה איז עפעס אנדערש פון אלע אנדערע. קען זיין פשוט אז ס׳איז לענגער, ס׳איז דא מער דיטעילס.
הלכה א׳ – אופה כגרוגרת חייב
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1: שוין. זאגט דער רמב״ם אזוי, ער הייבט אן מיט די עיקר זאך: “האופה כגרוגרת” – די שיעור גרוגרת. אזויווי אסאך מלאכות שבת האבן מיר געשמועסט, די שיעור איז כגרוגרת, וואס איז חייב. כמעט אלע גרוגרת איז די מינימום פון עסן. א זאך וואס מ׳גרייט אן עסן, גרוגרת איז א שיעור עסן וואס אנפילט א האלבע באק. ווען א מענטש נעמט א שיעור… דער מינימום וואס מ׳דארף נעמען איז א גרוגרת.
דיסקוסיע: פארוואס גרוגרת און נישט כזית?
Speaker 2: יא, ס׳איז דאך לענין שיעור וויפיל מ׳עסט לגבי יום כיפור.
Speaker 1: רייט, באט ס׳איז אנדערש פון למשל אלע שיעורי אכילה וואס ס׳איז דא א מצוה צו עסן איז אלעמאל די שיעור א כזית. א גרוגרת האט דער רמב״ם געזאגט איז נישט די זעלבע ווי א כזית, ס׳איז אביסל מער ווי א כזית.
Speaker 2: רייט.
Speaker 1: דו געדענקסט?
Speaker 2: איך געדענק נישט.
Speaker 1: וואס איז טאקע די פשט? פארוואס זענען זיי געגאנגען פון די געווענליכע שיעור וואס איז כזית?
Speaker 2: איך מיין אז די זאכן זענען הלכה למשה מסיני, און מ׳לערנט עס ארויס פון דארטן.
Speaker 1: גרוגרת לענין שבת? איך ווייס נישט.
Speaker 2: הלכה למשה מסיני פון וואס מ׳לערנט ארויס פון יענע פסוק פון פרשת בחקותי אז ס׳איז לענין שיעורים.
Speaker 1: יא, אבער איך געדענק נישט אויף דעם, אפשר.
Speaker 2: שיין.
Speaker 1: אממ… שוין. איך מיין אז… ס׳קען זיין אז ס׳איז אן אנדערע וועג. ווען ס׳איז דא אן ענין אז מ׳דארף עפעס עסן, די מינימום פון עסן איז אן אכילה, אבער ס׳הייסט נאכנישט קיין חשוב׳ע שיעור. ס׳איז נישט די זעלבע זאך. איי דאונט נאו, דאס מאכט נישט קיין סענס וואס איך זאג.
Speaker 2: פארוואס איז עס נישט וועגן חשוב? מ׳זעט דא גאנץ מינימאלע שיעורים.
Speaker 1: איך מיין אז ס׳דארף זיין חשוב פאר די זאך, למשל צו מקיים זיין. ס׳איז עפעס אנדערש. איך פיל אז ס׳איז אנדערש, איך ווייס נישט וויאזוי צו זאגן.
Speaker 2: ס׳דארף עפעס עסן, די מינימום פון עסן הייסט א כזית. ס׳איז נישט פשט אז מ׳דארף עפעס עסן, רייט? ס׳באקט דיך יעצט. ס׳איז נישט א מצוה פון עסן אדער אן איסור פון עסן אז מ׳זאל זאגן אז ס׳איז א כזית. ס׳שטייט דאך אז ס׳איז עפעס אנדערש.
פונקטליך, פארוואס איז עס אנדערש? פארוואס ווערט עס א גרוגרת דוקא?
Speaker 1: דער רמב״ם האט געזאגט וויפיל א גרוגרת איז ווערסעס א זית?
Speaker 2: ער האט געזאגט פריער, יא, אין די פריערדיגע פרק. ניין, ער האט געזאגט וואס איז א כביצה. אויב מיר זאלן האבן א פשוט׳ן כלל אז א כזית איז א האלבע ביצה אדער א דריטל, ווי די חשבון וואס דער רמב״ם האלט פון דעם.
Speaker 1: קען זיין אז א גרוגרת איז לאו דוקא גרעסער ווי א זית?
Speaker 2: גרוגרת אחד משלשה בביצה.
Speaker 1: אזוי זאגט ער אין די פריערדיגע פרק. דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז נאר בערך.
Speaker 2: און א זית איז איינס פון וויפיל? וויפיל זיתים איז א ביצה? ס׳שטייט נישט דא. דער רמב״ם האט געזאגט אז אויך, דו געדענקסט וויאזוי כזית האט ער געזאגט דא? אדער… נישט לאנג צוריק האבן מיר עס געלערנט אין רמב״ם, וואס איז דער טייטש א כזית, אמת? ער האט געזאגט כזית… אפשר בין איך ראנג, אפשר אויף כביצה. כביצה האט ער געזאגט ביי עיבורינס, ווען מיר האבן דעמאלטס געלערנט. רייט, אבער אויף כזית איז ער נישט מסביר געווען? איך געדענק נישט ער זאל זיין מסביר געווען. סאו איי דאונט נאו. שוין.
מבשל, מחמם מים, ומבשל סממנים – מעין אופה
Speaker 1: לאמיר גיין ווייטער. האופה כגרוגרת חייב. איינער וואס באקט א שיעור כגרוגרת איז חייב. יעצט זאגט דער רמב״ם, די נעקסטע שטיקל זאגט דער רמב״ם אזוי, אז אופה, די מלאכה ווערט גערופן אופה, אבער ס׳איז נישט פשט אז אלע אנדערע מיני וועגן פון קאכן אדער באקן וואס זענען נישט אופה איז א תולדה, נאר ס׳איז מעין אותו ענין, און ס׳איז אויך די זעלבע אב מלאכה. די לשון רופט מען אופה.
דא איז זייער קלאר וואס איז די חילוק צווישן מעין און תולדה. ווייל קאכן וואסער איז די זעלבע זאך ווי באקן ברויט, ס׳איז נאר ס׳האט נאר אן אנדערע נאמען. און ברויט רופט מען עס באקן. ס׳איז אן אנדערע פעולה.
Speaker 2: יא, איך מיין אז מיר האבן געהאט אויך אן ענליכע זאך, אז למשל, אזוי האב איך געזען, זורע איז רובע ונוטע אילן, ס׳איז די זעלבע זאך, ס׳האט אן אנדערע נאמען. ס׳איז אזוי אז איינער זאל נישט מיינען אז די אב מלאכה איז די נאמען זייער שטארק דווקא זריעה, דווקא אופה, ניין. זריעה מיינט יעדער מין וועג וויאזוי מ׳מאכט אז עפעס זאל וואקסן. די זעלבע זאך אופה מיינט יעדער מין וועג וויאזוי מ׳מאכט א רויע זאך זאל ווערן געקאכט.
Speaker 1: איז ער מסביר, אופה איז א פת, אופה מיינט געווענליך באקן ברויט, אבער די זעלבע זאך איז אויב מ׳ווארפט אריין א מאכל, מ׳קאכט א נאסע מאכל, קאכט מען, אוסם סמנין, אויב סממנים דארף מען קאכן, ספייסעס, אדער המחמם את המים, איינער ווארימט אן וואסער, הכל מעין אכילה הוא, ס׳איז מעין אותו דבר, און אלע עובר׳ס בין אופה.
שיעורים – מחמם מים ומבשל סממנים
Speaker 1: אבער שיעורים איז יא יוניק, יעדער מין באקן דארף מען קוקן וואס איז די שיעור ביי יענץ. ביי ברויט האבן מיר געשמועסט, וויפיל ברויט הייסט א נארמאלע חשוב׳ע? א שטיקל ברויט וואס איז גרויס ווי א גרוגרת.
וואס טוט זיך וואסער? וואס טוט זיך וואשן? מים וואס מ׳איז מחמם, איז די שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן. עס נעצט אויס אז מחמם מים קוקט מען מער אן עפעס פאר צו וואשן ווי צו טרינקען. ער זאגט נישט א קליינע קאפ פון ווארעמע וואסער.
וויפיל? גענוג חשוב צו אפוואשן א קליינע אבר פון א מענטש.
והשיעור במבשל סממנים, אנדערש ווי מבשל מאכלים איז דאך כגרוגרת. ער זאגט טאקע נישט מבשל מאכלים, אויף א סתם אופן מבשל מאכלים איז כגרוגרת. מבשל סממנים איז ווייניגער ווי גרוגרת, ווייל ספייסעס מאכט זיך א מענטש זאל קאכן א טראפעלע, ווייל ספייסעס איז גענוג א קליין טראפעלע פאר א גאנצע טאפ זופ, סאו ספייסעס איז אסאך ווייניגער.
דיסקוסיע: וואס מיינט סממנים?
Speaker 1: סממנים איז טייטש פעינט, זאכן וואס מ׳נוצט צו פעינטן, אזוי זאגן אלע מפרשים מסתמא דא. אזויווי מ׳לערנט ביי די קטורת. ניין, סממנים איז… אהא. ס׳שטייט יוסף׳ס סממנים. יא, ס׳שטייט ביי רפואה, אבער דא רעדט זיך… דער רמב״ם זאגט אז די שיעור איז כדי לצבוע בגד קטן. קען זיין דער רמב״ם מיינט א געביידע, אדער סממנים פון… זאל דער רמב״ם… זאלן זיי מיר זאגן אז מ׳קאכט עפעס וואס איז נישט פאר עסן, אדער פאר רפואה, אדער פאר… הייסט אז מ׳קאכט פאר רפואה, מ׳איז טוחן פאר רפואה. סממנים בד״כ מיינט מ׳קאכט פאר… נו? פעינט. צו צובע זיין. אכטונג, ס׳איז דאך דא רופט מען נאך סממנים.
Speaker 2: אקעי, על כל פנים, ווען מ׳קאכט סממנים איז געווענליך… מ׳עסט נישט די סממנים אזויווי ס׳איז, אדער מ׳נוצט עס נישט אזויווי ס׳איז, מ׳נוצט עס פאר עפעס, צו אנגרייטן פעינט, אדער צו אנגרייטן א מאכל, איז די שיעור ווייניגער, כדי שיהא ראוי לדבר שמבשלים לו. וויפיל, לאמיר זאגן, איך גיי צוריק צו מיין, לאמיר זאגן אז סממנים מיינט ספייסעס, וויפיל פעפער דארף מען פאר צו ספייסן א זופ? מ׳דארף גאנץ ווייניג, אבער דאס איז גענוג חשוב פאר די ענין, ווייל סממנים איז א קליין ביסל דערפון איז חשוב. אדער לגבי פעינט, א קליין ביסל פון א שארפע פעינט איז חשוב. קען זיין מער, איך ווייס נישט, מ׳דארף וויסן וואס די שיעור איז, איך ווייס נישט, ס׳שטייט נישט דא ליגן די… איך מיין די ווארט איז ווייניגער, אסאך ווייניגער ווי גרוגרת. דו דארפסט נישט א גרוגרת פעפער, דו דארפסט א טראפ פעפער צו ספייסן א גרוגרת. קען אויך זיין אז גרוגרת איז נישט קיין… ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳האט נישט מיט די שיעור כגרוגרת. די שיעור האט נאר צו טון מיט פארוואס מ׳מאכט עס, רייט? יא.
הלכה ב׳ – הנותן ביצה בצד מיחם
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך… די נעקסטע הלכה, הלכה ב׳, זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך ווען געווענליך קאכן אדער באקן פארשטייט מען אז מ׳לייגט עפעס אויף די פייער אדער מ׳לייגט עפעס אין די אויוון. אבער וואס טוט זיך ווען מ׳מאכט אויף אן אנדערע אופן אז ס׳זאל ווערן שטארק הייס?
הנותן ביצה בצד מיחם, א ביצה האבן מיר שוין געלערנט קאכט זיך שנעל. אויב איינער לייגט א ביצה בצד המיחם, לעבן א מיחם, א כלי מיט וואס מ׳הייצט אן הייס וואסער, ער טוט עס בשביל שתתגלגל, אז די איי זאל ווערן אביסל געקאכט, דאס וואס מ׳רופט א לויזע איי, וואס ווערט… די סימן וויאזוי מ׳ווייסט אז די איי איז שוין אביסל געקאכט איז אז ס׳דרייט זיך א סארט וועג אנדערש ווי א רויע איי וואס דרייט זיך נישט, וועגן דעם רופט מען עס נתגלגל. ס׳האט נישט קיין שייכות צו קאכן אז ס׳זאל ווערן אינגאנצן הארט און אלעס. מ׳האט סתם נישט גענוג א מיחם, בצד המיחם, אבער בצד המיחם איז גענוג אז ס׳זאל מאכן די איי אביסל געקאכט בשביל שתתגלגל. ונתגלגלה, חייב.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”?
Speaker 1: ער זאגט דא, די ווארט איז ווען ער האט עס געלייגט פאר דעם. אויב האט ער עס געלייגט ווייל ער וויל ס׳זאל ווערן אינגאנצן געקאכט, און ס׳איז נאר געווארן נתגלגל, האט ער נאכנישט געענדיגט די מלאכה וואס ער האט געוואלט. יא? ווייל ער זאגט דא “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”. אויב ער האט עס נישט געלייגט בשביל שתתגלגל, איז נישט אנגעשען זיין כוונה. אויב א מענטש האט געוואלט אז די איי זאל ווערן אינגאנצן געקאכט און ס׳איז נאר געווארן נתגלגל… ס׳ארבעט אבער נישט אזוי. מיר האבן דאך געלערנט בפירוש, מיין איך אין א פריערדיגע פרק, וועגן אויב איינער איז מכוון פאר צוויי שיעורים און ס׳ווערט א קלענערע שיעור, איז ער נאך אלץ חייב. סאו וואס איז די טייטש “בשביל שתתגלגל ונתגלגלה”? איך ווייס נישט, אפשר איז עס פראקטיש. אז דאס איז פארוואס נתגלגל מוז זיין, עפעס א בישול מוז געשען. אבער… אבער… בשביל שתתגלגל איז אויב ווען ער האט עס געלייגט אז ס׳זאל נאר געקאכט ווערן נתגלגל.
אדער אפשר וויל ער זאגן אז ווען ער האט געלייגט אז ס׳זאל ווערן נאר געקאכט בשביל שתתגלגל, גלגול החיים, אבער ער וואלט עס געלייגט אז ס׳זאל ווערן מער געקאכט ווי דעם, וואלט ער נתגלגל געווארן נישט זיין אנגענומען. דאס קען זיכער נישט זיין ריכטיג. ס׳קען זיין פארקערט, אפילו נאר…
הלכה א׳ (המשך): בישול בתולדות האור, תולדות חמה, וחמי טבריא
בישול בתולדות האור — “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו”
Speaker 1:
אויב א מענטש האט געוואלט אז די איי זאל ווערן אינגאנצן געקאכט, און ס׳איז נאר געווארן נתגלגל, ס׳ארבעט אבער נישט אזוי. מיר האבן עס געלערנט בפרוש, מיין איך, אין א פריערדיגע פרק, וועגן אויב איינער איז מכוון פאר צוויי שיעורים און ס׳ווערט א קלענערע שיעור, איז ער נאך אלץ חייב.
סא וואס איז דער טייטש “בישל שיעור שתתגלגל”? איך ווייס שוין, אפשר איז עס פראקטיש. דאס איז פארוואס נתגלגל מוז זיין, עפעס א בישול מוז געשען. אבער… אבער… “בישל שיעור שתתגלגל” איז לאפוקי וואס? נאר וואס דען? אז ס׳זאל ווערן אפגעקאכט? ווי… ווי… סא דו מוזט האבן ווערט נישט געקאכט? ווי… ווען ער לייגט עס אז ס׳זאל ווערן נאר געקאכט נישט נתגלגל, ווען ס׳איז נתגלגל איז ער חייב. אבער אויב וואלט ער עס געלייגט פאר א… אז ס׳זאל ווערן מער געקאכט ווי דעם, און נתגלגל וואלט נישט געווען גענוג, דאס קען זיכער נישט זיין ריכטיג. ס׳קען זיין פארקערט, אפילו נאר נתגלגל איז שוין… מ׳קען זאגן אזוי, לאמיר פארשטיין די הלכה.
דער חידוש פון די הלכה
די שאלה איז, וואס איז די חידוש פון די הלכה? די הלכה, די חידוש איז אז נישט נאר אין די פייער, נאר די זייט פון די פייער, וואס מ׳רופט תולדות האור, איז מען אויך חייב. אבער ס׳קען אויך זיין אז ס׳שטייט נאך א חידוש, אז ס׳איז דא ווי א שיעור. וואס איז די שיעור? דער רמב״ם אליין זאגט ווי ער קאכט עס אין אזא… סא א ביצה, אפילו נתגלגל, הייסט אויך געקאכט. אפשר דאס איז נאך א חידוש וואס שטייט אין די הלכה.
אפשר איז עס סתם פראקטיש, אז ס׳ווערט נישט געקאכט בצד החמה, ווייסטו, מלאכת מחשבת. און די לשון איז מיר עפעס א ביסל אינטערעסאנט.
דער רמב״ם׳ס לשון: “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו”
אקעי. זאגט ער, פארוואס איז מען חייב אין אזא פאל? ער האט עס דאך נישט געלייגט אויף די פייער, ער האט עס נאר בסך הכל געקאכט דורך א זאך וואס איז הייס דורך די פייער. די ענטפער איז, “המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמו”. ווען איינער קאכט אין די תולדת האור, דאס הייסט די היץ וואס איז לעבן די טאפ, איז דאך שוין א סעקאנד-הענד, ס׳איז שוין נישט די היץ פון די פייער. די פייער הייצט אן די טאפ, דער טאפ הייצט אן די ביצה. אבער להלכה איז דאך נישט קיין חילוק צווישן קאכן אויפן פייער אדער נישט קאכן אויפן פייער.
הדחה בחמין — מליח ישן, כוליס האיספנין, דג דק ורך
פאר די זעלבע סיבה זאגט ער נאך אן ענליכע הלכה, וכן, געווענליך אויפוואשן עפעס מיט הייס וואסער קאכט נאך נישט, אבער א זאך וואס ווערט שנעל געקאכט, זאגט ער אזוי, המדיח בחמין, ווען איינער וואשט אפ, ער שווענקט אפ מיט הייס וואסער, מליח ישן, א זאך, למשל א פישל, איך ווייס נישט, א פישל אדער עפעס א זאך וואס מ׳האט שוין געמאכט אז ס׳זאל ווערן געקאכט דורך זאלצן, ס׳איז שוין ראוי לאכילה דורך זאלצן, אבער מ׳וויל עס יעצט אויפרישן, זאגט ער אז מ׳נעמט א שטיקל פיש, מ׳זאלצט עס אז ס׳זאל זיך האלטן לאנג, און נאכדעם גיבט מען עס א וואש אפ מיט הייס וואסער אז ס׳זאל באקומען אביסל א… ווערן אביסל אויפגעפרישט, ווערן אביסל געקאכט.
או כוליס האיספנין, אדער מ׳קאכט אפ עפעס א סארט ספייס, וואס הייסט כוליס האיספנין? ער זאגט דאך אז ס׳איז א פיש. נאך עפעס א פיש. נאך א הערינג אזא. נאך עפעס א פיש וואס קאכט זיך שנעל, ודג דק ורך ביותר, דאס איז א דינע, ווייכע פיש, וואס איז א הערינג, איך ווייס נישט. דער פוינט איז אז ס׳ווערט געקאכט. וואס? דער פוינט פון דעם דק ורך מיינט צו זאגן אז ממילא איז עס גרינג צו קאכן. ווייל ס׳קאכט זיך גרינג, ווערט עס מיט אביסל חמין, א געווענליכע זאך מיט די לייכסטע חמין ווערט נאך נישט געקאכט. אבער די זאך איז חייב, ווייל די זאך הייסט דאס איז געקאכט שוין. די חסרון חמין זהו גמר בישולו, דאס גיסן אויף דעם הייס וואסער, דאס איז די בישול.
דער יסוד: שיעור בישול איז נישט איין כלליות פאר אלעם
ס׳איז דאך בישול קוקט מען נישט אייביג ווי סאך, כלליות, ס׳זאל זיין איין שיעור פאר אלעם, נאר יעדע מאכל האט מען געקוקט אויף יעדע מאכל וואס ס׳דארף ווערן אזאך בישול. א חילוק ווען מ׳זאל זאגן, גיסן הייס וואסער אויף א מאכל איז נאך נישט גענוג, אבער פאר דעם מאכל איז עס גענוג, הייסט דאס בישול פאר די זאך, וכן כל כיוצא בו.
דיסקוסיע: כלי שני אדער כלי ראשון?
Speaker 2:
סאו די חמין הייסט אז אפילו כלי שני אדער עפעס אזוי?
Speaker 1:
ס׳איז דאך אן ענדלאזע שאלה, ס׳איז נישט קיין חילוק צו ס׳איז א כלי ראשון אדער… די אחרונים ברענגען, זיי ווייסן נישט קלאר ווען ס׳איז סטאפט, וואס איז עפעס וואס ווערט גרייט פון קאלטע וואסער איז נישט געקאכט, עפעס ווארעם דארף עס זיין, רייט? ס׳איז נישט קלאר.
אנאליז: תולדות אור און תולדות חמה — וואס איז דער גרעסערע חידוש?
על כל פנים, סאו דא זעסטו אויך אז דאס איז ענליך צו די ביצה. ער זאגט אזוי, זעט אויס אז תולדות אור איז אויך, אבער תולדות חמה איז אויך דער צווייטער חידוש. דאס איז א גרעסערע חידוש. דאס איז זאכן וואס איז גרינגער. אויב א זאך, קענסט זאגן פארקערט, א זאך וואס ווערט נישט געקאכט בתולדות אור קיינמאל, עס דארף א גאנצע פייער, איז נישט עובר סתם אזוי, ווייל ס׳ווערט נישט גארנישט. ס׳איז דעם…
אדרבה, דער חידוש איז דאך אז תולדות אור איז א גרעסערע חידוש. דו קענסט זאגן אז ס׳איז מער ווי תולדות אור, ס׳איז אן אייניקל פון די אור, יא? ווייל דאס איז אויף די פייער און דאס טאטשט די זאך וואס איז אויפן פייער. דאס איז שוין נאכן אראפנעמען פון די פייער, דו גיסט די הייס וואסער.
דא איז דער צווייטער נקודה, אז ס׳איז נישט פולקאם, איך ווייס נישט וויאזוי איך רוף עס, ס׳איז אפילו נישט קיין קאכן, ס׳איז נישט געווארן הארט, ס׳איז א הדחה בחמין, זיגמאר בישול, ס׳איז א קליינע פעולה, אבער דאס רופט זיך דער גמר בישול פון די סארט מאכל, עס קומט אזוי.
דיסקוסיע: “דבר שאין בו ממש”
אבער דבר שאין בו ממש, ווען מ׳וועט זען מפרשים זאגן אז דער רמב״ם מיינט צו זאגן אז יעדע זאך וואס איז מוסיף הבל, אויב לייגט מען אריין א זאך וואס קאכט זיך שנעל, איז עס א דבר שאין בו ממש. איך ווייס נישט, ווייל די אלע זאכן וואס מ׳האט אויסגערעכנט האט עפעס צו טון מיט פייער. דבר שאין בו ממש וואס האט בכלל נישט פייער, איז וועט מען זאגן אפשר אז מ׳וועט טרעפן אנדערע וועגן צו קאכן.
Speaker 2:
ניין, דבר שאין בו ממש מיינט אז ס׳איז געווען אויף די פייער.
Speaker 1:
ניין, נישט אויף די פייער, ס׳איז א סארט חמין.
Speaker 2:
ניין, תולדות, נישט די פייער, ס׳איז זיך אנגעווארעמט פון א פייער, און מ׳לייגט אויף דעם.
Speaker 1:
שוין, יעצט אונז האבן געלערנט אז תולדות חמה איז… קיצור, אונז האבן דא געזען אזוי, אז קאכן מיינט דווקא קאכן מיט הייס, מיט היץ, מיט היץ פון פייער. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל מ׳קען זאגן אז פייער איז א מלאכה פון מבער, קאכן איז וויאזוי ס׳ארבעט. אבער ס׳זעט נישט אויס אזוי, ס׳זעט אויס אז קאכן וואס חז״ל רעדן איז קאכן מיט די כח פון היץ. אויב איינער קאכט מיט קעמיקאלס אדער מיט מייקראוועיוו, דארף מען וויסן.
בישול בתולדות חמה — “המפקע ביצה בבגד חם או בחול שהוחם מחמת השמש”
אבער די נעקסטע הלכה גייט זיין, וואס טוט זיך אויב איינער קאכט נישט מיט היץ פון פייער, נאר מיט היץ פון די זון. ער זאגט אזוי, המפקע ביצה, אויב איינער קלאפט אויף אן איי. מפקע מיינט ער נעמט ארויס, ער נעמט ארויס די איי פון די געיט ווי ס׳איז באהאלטן אין די שאלעכץ. ער קלאפט עס אויף אויף א בגד חם, אויף א בגד וואס איז הייס, או בחול שהוחם, אדער אויף די הייסע זאמד, שהוחם מחמת השמש, וואס איז הייס פון באקן אויף די זון. אבער בשעת נסיעה, אפילו ס׳ווערט געבראטן אויף די וועג, די היץ פון די באגט חם אדער די חול ברותח, איז דער רמב״ם פוטר.
דער חילוק צווישן תולדות האור און תולדות חמה
פארוואס? לויט די פריערדיגע חשבון וואלט ער דאך געדארפט זיין חייב, ווייל ס׳איז ממילא נישט ממש אויף די פייער. זאגט ער, אבער די פריערדיגע הלכה איז געווען, האט מען עס כאטשיג געקאכט תולדות אור, אין עפעס וואס איז געווארן הייס פון די זון, איך מיין, אנטשולדיגט, פון די פייער. אבער דאס איז געווארן הייס דורך די זון, תולדות חמה, אייניקלעך פון תולדות האש. דאס וואס ווערט הייס דורך די זון הייסט נישט תולדות האש, ער רופט עס נישט, ער קוקט עס נישט אן אזויווי ס׳איז געקאכט אין פייער.
ממילא איז עס פטור, מ׳איז נישט עובר מדאורייתא. אבער גזרו עלייהו, די חכמים האבן יא גוזר געווען מיט א תולדות האור, אזויווי מ׳האט גוזר געווען אויף תולדות חמה, האט מען אויך גוזר געווען אויף תולדות אור.
דיסקוסיע: וואס טוט זיך מיט חמה עצמה?
דער רמב״ם האט אונז נאכנישט געזאגט וואס טוט זיך ווען ער קאכט נישט אין תולדות שמש נאר אין די שמש אליין. די זון באקט זייער שטארק, און ער לייגט עס אונטער די זון. איז דאס הייסט אז ס׳איז אן הרבר, ווייל ס׳איז נישט תולדות חמה נאר חמה אליין? אז מ׳קען עס נישט ענדלען צו תולדות האש?
דער רמב״ם דארף זיין מותר. ער נעמט עס אזויווי ס׳געשעט פון זיך אליין. די זון מאכט עס, דו האסט גארנישט געטון. ער לייגט עס. די פוינט איז וואס ס׳שטייט דא איז אז א תולדות, תולדות חמה קען מען אויפטוישן מיט תולדות האש, און דערפאר האט מען גוזר געווען. אבער די חמה אליינס טוישט מען נישט אויס מיט די אש אליינס.
סאו דער רמב״ם ברענגט אבער נישט אז ס׳איז מותר. אזוי דארף אויסקומען אז ס׳איז מותר, ווייל ער זאגט נישט אז ס׳איז אסור. אזוי געדענק איך, אבער ס׳שטייט נישט דא בפירוש.
בישול בחמי טבריא
אקעי. יא. זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכן המבשל בחמי טבריא וכיוצא בהן הייסע וואסערן”, און “כיוצא בהן” מיינט אין נאך אנדערע פלעצער, נישט נאר חמי טבריא, נאר וואו ס׳איז דא הייסע קוועלער, איז אויך די זעלבע זאך, פטור. ס׳איז פטור מדאורייתא, ווייל ס׳איז בבחינת תולדות חמה, אדער תולדות נעיטשער, איך ווייס נישט, די בריאה מאכט אז ס׳זאל ווערן הייס, פטור, אבער ס׳איז אן איסור מדרבנן לכאורה פאר די זעלבע סיבה, וואס דאס הייסט אזויווי תולדות חמה.
דיסקוסיע: איז חמי טבריא ממש תולדות חמה?
די חמי טבריה ווערט נישט הייס פון די זון. איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי די נעיטשער ארבעט פארוואס געוויסע קוועלער זענען הייס, אבער איך דאונט טינק אז ס׳האט צוטון מיט די זון. ס׳האט צוטון מיט די זון?
Speaker 2:
לאמיר קוקן אין די גמרא וועגן די… דו ווילסט פרעגן דאס איין?
Speaker 1:
איך קען הערן אז די ווייטערדיגע מיט גוזל זיין משום תולדות, און מ׳קאכט אין עני אנדערע מצב, אין עני אנדערע הייס וואסער וואס איז הייס פאר אן אנדערע סיבה, וועט מען זיך טועה זיין מיט תולדות… תולדות האש. אין א תולדה. אין א תולדה. ס׳איז נישט די ווארט אז ס׳איז זיכער אז חמי טבריה איז סייענטיפיקלי תולדות חמה. ס׳איז א תולדות חמה, מ׳קוקט עס אן אז מ׳קאכט מיט די הייס וואסער, וועט מען קאכן מיט די הייס וואסער.
הלכה ג: בישול אחר בישול / דבר שאין צריך בישול
זאגט דער רמב״ם אזוי, אז קאכן מיינט א מאכל וואס איז נישט געווען גרייט און ס׳ווערט גרייט דורך היץ. אבער “המבשל אחר דבר שכבר נתבשל כל צרכו”, אויב ס׳איז שוין אינגאנצן געקאכט און ער מאכט נאר אז ס׳זאל ווערן הייסער, “או דבר שאין צריך בישול כלל”, אדער א זאך וואס דארף בכלל נישט ווערן געקאכט און ער קאכט עס סתם אזוי, פטור, ווייל ס׳איז גארנישט געשען קיין טשעינדזש אין די עסן לכאורה, יא? ס׳איז גארנישט געשען קיין טשעינדזש, ס׳איז געווען ראוי פארדעם.
דיסקוסיע: וואס מיינט “דבר שאין צריך בישול כלל”?
Speaker 2:
דו ווייסט אן עקזעמפל פון א “דבר שאין צריך בישול כלל”?
Speaker 1:
דו מיינסט א זאך וואס איז שוין אינגאנצן געקאכט? א זאך וואס דארף נישט קאכן. אבער דארף דאך געוויסן, ס׳איז דאך א וועג פון עסן א געקאכטע עפל, ווייס איך נישט. “דבר שאין צריך בישול כלל” מיינט אז ס׳האט גארנישט אויפגעטון מיטן דאס קאכן, ס׳איז גארנישט געטשעינדזשט.
Speaker 2:
למשל? א מאכל וואס איז שוין געקאכט, פארשטיי איך. דאס הייסט אויף אידיש “בישל אחר בישול”, למשל?
Speaker 1:
יא. אבער וואס איז די טייטש פון “דבר שאין צריך בישול כלל”?
Speaker 2:
“דבר הנאכל כמו שהוא חי” רופט מען עס אין די…
Speaker 1:
יא, אבער ס׳איז פרעגט א גוטע קשיא, אז איינער קאכט אן עפל, מ׳קען עסן אן עפל רוי, אבער מ׳קען עס עסן באופן קאמפאט. וואס זאל מען זאגן אז דאס הייסט נישט קאכן? לכאורה רעדט מען ווען ס׳איז נישט געשען קיין טשעינדזש, און מ׳קען נישט זען אויף דעם אז מ׳האט עס געקאכט. אזויווי וואסער וואס מ׳האט מיר געקאכט און ס׳האט זיך אפגעקילט. וואסער איז… ס׳איז יעצט צוריק קאלט.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט נוגע, ווייל ווען מ׳קאכט עס איז מען חייב.
Speaker 1:
אבער איך האב דא געזאגט אזא מין זאך… ווייס איך נישט, איך האב נישט קיין דינג אויף מיין קאפ יעצט. ס׳סאונדט פאני, וואס קען ער טראכטן? ווייס איך נישט, ער קאכט אפ ארענדזש דזשוס.
הלכה ג (המשך): פרטים בשיעורים ובמעשה הבישול
דיון: “נאכל שאינו צריך בישול כלל” — וואס מיינט דאס?
Speaker 1: לכאורה רעדט מען ווען ס׳געשעט נישט קיין טשעינדזש, מ׳קען נישט זען אויף דעם אז מ׳האט עס געקאכט. אזויווי וואסער וואס מ׳האט געקאכט און ס׳האט זיך אפגעקילט, איז יעצט צוריק קאלט.
Speaker 2: ניין, דאס איז נישט נוגע, ווייל ווען מ׳קאכט עס איז מען מחייב.
Speaker 1: אבער אפשר גייט דאס אויף אזא מין זאך, איך ווייס נישט, איך גיי נישט קיין דינג אויף מיין קאפ יעצט. ס׳סאונדט פאני, פון וואס קען ער טראכטן?
ביישפיל: אראנדזש דזשוס
Speaker 1: איינער קאכט אפ אראנדזש דזשוס און ער גייט עס נאכדעם טרינקען. די אראנדזש דזשוס האט זיך גארנישט געטשעינדזשט, ס׳איז נישט געווארן בעסער. אויב ער טרינקט עס יעצט הייס איז עס אזויווי הייסע וואסער.
Speaker 2: ניין, מ׳רעדט נישט באופן וואס… אקעי, דעמאלטס האט ער דאך הנאה געהאט עפעס פון די… זאג מיר אן עקזעמפל פארוואס דו האסט גארנישט געמאכט קיין טשעינדזש. א זאך וואס די קאכן מאכט נישט קיין טשעינדזש אין די עסן.
Speaker 1: אראנדזש דזשוס, איינער קאכט אראנדזש דזשוס. אראנדזש דזשוס איז נישט בעסער אז ס׳איז געקאכט, און ס׳איז נישט געטשעינדזשט קיין טשעינדזש, ס׳איז גארנישט געטשעינדזשט. ס׳איז געווארן ווארעם, מ׳טאר נישט ווארעמען.
Speaker 2: ווארעמע וואסער איז אן אנדערע מין זאך ווי קאלטע וואסער.
Speaker 1: איך וואלט געטרונקען ווארעמע וואסער ווי קאלטע אראנדזש דזשוס.
Speaker 2: ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליבער ווארעמע אראנדזש דזשוס, איך לייג צו אז זיי האבן ליבער נישט, איך בין נישט זייער סענט.
Speaker 1: איז נישט, אבער ס׳איז נישט ערגער ווי וואסער, ס׳קען נישט זיין.
איך ווייס נישט, וואס טייטש דא “נאכל שאינו צריך בישול כלל”? עפעס וואס מ׳עסט עס רוי. איך ווייס נישט, איך טריי צו טראכטן פון וואס מ׳רעדט. איך זע נישט דא קיין… איך בין מיסינג עפעס.
ביישפיל: טיי
Speaker 2: האסט געזאגט א גוטע זאך, טיי. לאמיר זאגן אויב איינער האט א מין טיי וואס דו קענסט עס אריינלייגן אין קאלטע וואסער און עס טרינקען, ס׳ווערט זייער גוט, און דו קענסט עס אריינלייגן אין הייסע וואסער און טרינקען, ס׳איז נישט קיין חילוק. “It so happens to be” ער האט געגאסן דערויף הייסע וואסער. איך וויל נישט פסק׳ענען יעצט, איך דארף וויסן וועגן טיי. אבער ס׳קען זיין אז דאס איז דאך שוין איינער צריך בישול כלל.
Speaker 1: יא, געווענליך טיי איז מען מתיר וועגן… ער מאכט זאלץ וואסער.
ביישפיל: זאלץ וואסער
Speaker 2: מ׳קען מאכן זאלץ וואסער מיט הייסע וואסער אדער מיט קאלטע וואסער.
Speaker 1: אה, דאס וואלט דאך געווען א בעסערע עקזעמפל.
Speaker 2: יא, ביי טיי איז געווענליך זאגט מען אז ס׳איז שוין געקאכט אדער נישט, דער רבי זאל האבן צו טון מיט די שאלה. אבער א זאך וואס די היץ טוט נישט גארנישט. ס׳טוט יא עפעס, דאס וואס מ׳לייגט אריין די… אזוי ווי דו זאגסט, די זאלץ וואסער און די וואסער. אבער ס׳וואלט געמעלטיד אן דעם אביסל שנעלער, אפשר.
Speaker 1: ניין, אקעי.
פטור אבל אסור
Speaker 2: איז פטור, פטור אבער פטור מיינט פטור אבל אסור. פון וואו ווייס איך פטור אבל אסור? ווייל זיי האבן דאך פריער געלערנט די סוגיא פון מצטמק ויפה לו.
Speaker 1: אה, דארט איז נישט געווען אן ענין א חשש שמא יחתה.
Speaker 2: אבער יעדע זאך וואס איז נישט געקאכט איז נאר אסור אלס שמא יחתה. ס׳קען טאקע זיין פטור אבל אסור, ווייל אז ס׳איז דאך דא עפעס א חשש, און עפעס איז דאך בעסער אויב ס׳איז מצטמק ויפה לו, אויב ס׳איז מצטמק נישט ויפה לו איז אפילו נישט דא. אבער וועגן דעם זאגט ער פטור, און מ׳דארף טשעקן די ספעציפישע מציאות, יא, צו ס׳איז דא עני חשש.
הלכה: כמה שבישלו ביחד — מערערע מענטשן וואס קאכן צוזאמען
Speaker 2: דא גייט דער רמב״ם אונז זאגן אן אינטערעסאנטע הלכה, א חידוש וואס איז דא ביי מלאכת מבשל. זיי האבן געלערנט פריער, אין איינע פון די ערשטע פרקים, אז ווען צוויי מענטשן טוען א מלאכה צוזאמען איז אזוי: אויב נאר איינער פון זיי האט עס געקענט טון אליין, הייסט דער צווייטער מענטש נאר א העלפער אין איין בוי ממש. דא גייען מיר זען אין א הלכה וואס האט צו טון מיט דעם, אזא סארט הלכה. זאגט דער רמב״ם, וואס בעיסיקלי די הלכה איז, אז קאכן האט אין זיך מערערע פעולות. ממילא, קענען מערערע מענטשן זיין חייב אויף די זעלבע פעולה פון מאכן עפעס קאכן.
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשכבר היה הקדירה על האור
זאגט ער אזוי: אחד נתן את האור, איינער האט אנגעצונדן פייער, און דער צווייטער איז צוגעקומען, ער האט צוגעלייגט צו דעם עצים, ער האט צוגעלייגט האלץ אז די פייער זאל זיין בעסער. ואחד נתן את הקדירה, דער אנדערער מענטש האט נאכדעם ארויפגעלייגט אויף דעם די טאפ, און נאכדעם איז געקומען דער נעקסטער מענטש האט אריינגעגאסן וואסער אין די טאפ, און נאכדעם דער נעקסטער מענטש האט אריינגעלייגט פלייש אין די טאפ, ואחד נתן את התבלין, און איינער האט צוגעלייגט די תבלינים, די spices צו די פלייש וואס ליגט אין די טאפ. און ס׳איז געקומען דער לעצטער מענטש ויגיס, און געמישט די טאפ. איז איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס מענטשן האבן דא געטון פעולות, אבער יעדע איינס פון די פעולות פעלט אויס. ווען ס׳וואלט ווען איינער פון די מענטשן געפעלט, וואלט די טאפ נישט געווען קיין גוטע תבשיל, ס׳וואלט זיך נישט מצליח געווען. אן די פייער, אדער אן די האלץ וואס זאל מאכן די פייער זאל ברענען לאנג, אדער אן די קדירה, יעדער איינער פון די האט געמאכט אז די תבשיל זאל קענען געשען. כולם חייבים משום מבשל. כולם חייבים משום מבשל. פארוואס? שכל העושה דבר מצורכי הבישול הרי זה מבשל. יעדער איינער וואס טוט א זאך מצורכי הבישול, איז ער הרי זה מבשל.
דיון: פארוואס נישט חייב משום מבעיר?
Speaker 1: דארף מען פארשטיין, די מענטשן זענען נותן את האור און אויך נותן את העצים, וואלטן זיי לכאורה געדארפט זיין חייב אויף מבעיר, מער ווי אויף מבשל, ניין? אדער אפשר אויף ביידע?
Speaker 2: פארוואס? לייגן איר מיינט ער לייגט א שטיקל… ער זאגט דאך ער ברענגט עס אז עס קאכט, אזוי הייסט עס, און ער לייגט עס אויף די פלאץ וואו מען דארף, אויפ׳ן תנור. ער האט נישט אנגעצינדן א פייער.
Speaker 1: אפשר קען זיין אפילו אויב ער האט יא אנגעצינדן א פייער, ער האט אנגעצינדן א פייער אום צו קאכן, קען זיין אז ער איז חייב ביידע. ער ברענגט א ברענענדיגע זאך. אפילו אויב ער האט יא געטון מבעיר, קען זיין אז ער איז חייב שניים, למשל ביי חטאת וואלט ער געדארפט ברענגען צוויי חטאות, ווייל די הבערה דא איז א הכנה צו די קאכן.
Speaker 2: יא, סאו ער ברענגט טאקע אז רש״י טענה׳ט אז דער נותן את העצים איז חייב משום מבעיר. אבער דער רמב״ם זעט נישט אזוי אויס. דער רמב״ם זעט אויס אז עס קען זיין אז מבעיר איז תלוי צי ער האט אביסל אנגעצינדן די פייער צי נישט. אבער דא, וויבאלד ער ברענגט עס צו די טאפ, איז דאס שוין א מבשל.
Speaker 1: סאו בייסיקלי וואס דער רמב״ם דא זאגט אונז איז אז ביי בישול איז שייך א יסוד אז צו קאכן א טאפ טשיקן סופ, אזויווי עס שטייט דא, קען מען נוצן מערערע מענטשן זאלן טון פעולות, און יעדער איינס פון זיי האט געטון א פעולה וואס עס פעלט אויס אז עס זאל ווערן געקאכט.
מה שאין כן למשל ביי זריעה, אריינלייגן א קערנדל אין די ערד, איז לכאורה נישט שייך. איינער טרעפט א וועג וויאזוי צען מענטשן זאלן זיין זורע, ווייס איך נישט וויאזוי זיי וועלן זיין חייב, ווייל זריעה מיינט אריינלייגן א קערנדל אין די ערד. דאס איז שניים שעשאוהו. דאס מיינט אז זיי טוען נישט די זעלבע פעולה.
דער צווייטער פאל: נתנו האור לבסוף
Speaker 1: איך וויל נאר זאגן ווייטער, דאס איז נאר אויב מען האט עס געטון באופן אזויווי ער האט געזאגט, אז דער ערשטער מענטש האט אנגעצינדן די פייער און אזוי ווייטער. אבער אויב האט מען געטון אנדערש, איינער האט קודם געשטעלט די טאפ אויפ׳ן תנור, און די תנור איז נאך נישט אנגעצינדן. און איינער האט אריינגעגאסן וואסער, און נאכדעם האט איינער אריינגעלייגט די פלייש און בשר, און איינער האט אריינגעלייגט די תבלינים. דער לעצטער מענטש איז געגאנגען אנגעצינדן א פייער. איך וויל נישט זאגן אז ער איז דער לעצטער מענטש, נאר מ׳איז געגאנגען איינער און אנגעצינדן א פייער. נאכדעם איז געגאנגען איינער און געלייגט האלץ אז די פייער זאל גוט ברענען. און נאכדעם איז געקומען איינער והגיס. ווער גייט דא זיין חייב? נאר שניים אחרונים בפני עצמן, נאר די לעצטע צוויי מענטשן זענען חייב. ווייל ווען א מענטש לייגט א ליידיגע קדרה אויף א קאלטע תנור, האט ער גארנישט געטון. איינער גיסט אריין וואסער אין א קאלטע טאפ, האט ער גארנישט געטון. איינער לייגט אריין א שטיקל פלייש אין א קאלטע טאפ וואסער, האט ער גארנישט געטון. און די זעלבע זאך ווייטער. ווען הייבט זיך אן טון? הייבט זיך אן טון איז פון ווען ס׳איז דא אן ערנסטע פייערל. נישט ווען ס׳איז אור, דאס דארף איך פארשטיין. אבער פון די עצים, את ליסט.
Speaker 2: ניין, איך וואלט אפשר געזאגט את ליסט פון די אור. אבער זעסט אז די אור איז נאך א קליינטשיגע פייער, פון די אור אליין קאכן וואלט געשען נאך גארנישט.
Speaker 1: יא, אבער ביי די פריערדיגע הלכה האבן מיר געזאגט אז יענער איז אויך חייב.
Speaker 2: אה, ווייל פון די מענטש וואס האט געלייגט די… אה, פארוואס די נותן את האור? נותן את האור איז די איינציגסטע זאך וואס איך בין נבוך. אבער מ׳קען הערן, די איבריגע קען איך הערן, ווייל איינמאל מ׳גיסט אריין וואסער אין א טאפ וואס קאכט שוין, אדער וואס גייט שוין קאכן, וואס איז שוין אויפ׳ן פייער, טוסטו עפעס א פעולה פון קאכן, אריינגיסן וואסער אין א ברענעדיגע טאפ.
דאס פארשטיי איך. אבער די אור דארף איך פארשטיין טאקע. אויב דו זאגסט אז די פייער איז נישט גענוג שטארק, די פייער אליין וואלט נאך נישט געקענט קאכן, איז פארוואס איז ער חייב?
Speaker 1: סא דער וואס האט געגעבן די אור זאל זיין פטור, און נאר דער וואס האט געגעבן די עצים זאל זיין חייב.
Speaker 2: אין די פריערדיגע פאל.
Speaker 1: אין די פריערדיגע פאל דארף ער זיין פטור.
Speaker 2: רייט. סא וואס איז די אינווענדיגע?
Speaker 1: פאר סאם ריזען, דארט איז אנדערש.
תירוץ: בבת אחת vs. בזה אחר זה
Speaker 2: איינער פון די מפרשים האב איך געזען זאגט אז די ערשטע פאל רעדט די רמב״ם ווען אלע טוען עס בבת אחת. זיי טוען א טיעם פלעי, זיי נעמען זיך צוזאם, יעדער איינער טוט א חלק פון די פעולה. קוקט מען אן אז ביי די ענד איז די ריזאלט געווען אז צווישן די אלע זעקס-זיבן מענטשן איז געווען א געקאכטע טאפ זופ, האבן זיי עס אלע געטון. ביי די צווייטע פאל רעדט מען ווען יעדער האט געטון זיין זאך אן קאארדינעישאן. און אין אזא פאל זעט מען אז נאר די לעצטע צוויי מענטשן האבן געמאכט אז ס׳זאל עקטשועלי קענען געשען א זופ. ווייל אפילו דער נותן את האור, ווען נישט דער נעקסטער מענט קומט און לייגט עצים, וואלט זיך עס אויסגעלאשן, די אור וואלט גארנישט געקענט טון. אפילו נישט אויסגעלאשן, אבער ס׳איז א קליינטשיגע פייערל, ס׳וואלט נישט געקענט קאכן די טאפ זופ. מאכט סענס?
Speaker 1: איך הער, אבער ס׳איז אן ענין וואס מ׳דארף צולייגן א גאנצע געקומטער וואס שטייט נישט.
Speaker 2: יא, אבער די חילוק וואס איז חסר… יא, ס׳איז אביסל אינטערעסאנט.
הערה: אור הייסט פייער
Speaker 1: אגב, ס׳איז נישט קיין אור, אור איז לעכטיגקייט, אור איז פייער.
Speaker 2: אור כשדים.
Speaker 1: אור כשדים, אדער “באורים כבדו את ה׳”.
די שווערקייט מיט דעם חילוק
Speaker 2: יא, איך ווייס נישט. הייגוס איז פשוט, ווייל ס׳איז שוין דא א פייער און ער מישט אויפ׳ן פייער, אזוי ווי יעדער הייגוס איז חייב משום מבשל. אבער די נותן סאה על גבי עור איז אביסל אינטערעסאנט טאקע. די חילוק פון די… וואס וואלט געשטאנען ביי ביידע אז ער איז פטור וואלט געשטימט, אדער ס׳שטייט ביי ביידע אז ער איז חייב. דאס אז דא איז עס אנדערש איז אביסל מאדנע צו מיר.
לאמיר אביסל מאריך זיין אין די פסק פון די עור. די עור אליין איז זייער שוואך אן די עצם נאכדעם. און די חידוש איז אז ווען מ׳ארבעט יא אין קאארדינעישאן, דער ערשטער מענטש לייגט די עור און די אנדערע מענטש לייגט די עצם, איז אלעס איין גרויסע בישול. מה שאין כן ווען ס׳איז נישט דא די… ס׳איז אביסל א שווערע הלכה.
פטור אבל אסור אין צווייטן פאל
Speaker 1: שוין, אויך איז דאס אלעס נאר פטור, אמת? דאס הייסט מ׳טאר דאס נישט טון. אדער מ׳טאר יא? אן קיין קאארדינעישאן טאר מען. מ׳מעג לייגן אן עור ליידיג אויפ׳ן פייער. מ׳רעדט זיך נישט דא פון א מענטש וואס טוט עס פאר ליידיג גיין. מ׳רעדט זיך יא ווען ער צייכנט צו אז ער איז א מציל דבר האבוד, איך ווייס נישט וואס, לפני עור, ער וועט זיכער העלפן טון אן איסור. קען זיין אז ס׳איז אן איסור משום רוי פלייש וואס איז בכלל מוקצה. איך מיין, ס׳איז דא נאך סיבות פארוואס… אקעי. יא.
פרטים בדיני שיעור הבישול
Speaker 2: שוין, דא גייט אונז די רמב״ם געבן פרטים. ער האט געזאגט אז די שיעור פון בישול איז כגרוגרת. גייט אונז די רמב״ם געבן אין דעם פרטים פון די שיעור.
כגרוגרת בשנים או שלשה מקומות
זאגט די רמב״ם אזוי: ניח בשר על גבי גחלים, אויב איינער האט געלייגט פלייש אויף קוילן, אם נצלה בו כגרוגרת, אויב א שטיקל פון די פלייש, דארטן וואו ס׳האט געטאטשט די גחלים, איז געווארן אפגעבראטן, אפילו בשנים או שלשה מקומות, אפילו ס׳איז נישט אויף איין פלאץ א גאנצע שיעור כגרוגרת, נאר אין אנדערע פלעצער אויף די בשר, אלעס צוזאמען איז כגרוגרת, אפילו בשנים או שלשה מקומות, איז ער חייב ווייל ער האט געקאכט כדי שיעור.
נתבשל כולו חצי בישול
וואס טוט זיך לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול, די גאנצע פלייש איז געווארן אביסל געקאכט, אבער ס׳איז נאך נישט ראוי צו עסן, ס׳איז נאך חצי בישול, איז ער אויך חייב. פארוואס איז ער אויך חייב? א האלבע בישול איז הייסט מאכל בן דרוסאי, ס׳איז שוין אביסל ראוי צו עסן. מ׳דארף נישט נוצן די ווארט מאכל בן דרוסאי. חצי בישול, ס׳איז שוין ראוי פאר געוויסע מענטשן צו עסן, אדער מ׳קען שוין עסן בשעת הדחק, איז חייב.
Speaker 1: ס׳הייסט אויף ענגליש “רעיר”, ניין? מ׳עסט דאך סטעיק אזוי, ווען ס׳איז נאר האלב געבראטן.
Speaker 2: נו, אין לשון הקודש הייסט עס נא.
Speaker 1: קען זיין.
Speaker 2: נו. יא. אבער, נתבשל חצי בישול מצד האוכל, אבער אויב דער בשר איז געווארן נאר חצי בישול…
מבשל – המשך: שיעור חצי בישול (מאכל בן דרוסאי)
Speaker 1:
האלבע בישול איז הייסט מאכל בן דרוסאי. ס׳איז שוין אביסל ראוי צו עסן. מ׳דארף נישט ניצן די ווארט מאכל בן דרוסאי, חצי בישול. ס׳איז געווארן, ס׳איז שוין ראוי פאר געוויסע מענטשן צו עסן, אדער מ׳קען עס שוין עסן בשעת הדחק, איז חייב.
ס׳הייסט אויף ענגליש “רעיר”, ניין? מ׳עסט דאך סטעיק אזוי ווען ס׳איז נאר האלב געבאקן. נו, אין לשון הקודש הייסט עס “נא”. קען זיין, יא. נו. יא.
חידוש: נתבשל חצי בישול מצד אחד
אבער נתבשל חצי בישול מצד אחד, אבער אויב די בשר איז געווארן נאר חצי בישול, אבער אויך נישט די גאנצע שטיקל בשר, נאר א קליינע שטיקל איז געווארן חצי, איך מיין, לאמיר זאגן אז א גרויגער איז געווארן חצי בישול מצד אחד, אבער נאר פון איין זייט, איז פטור, ווייל מ׳קען עס נאך אלץ נישט עסן. קיינער גייט נישט עסן נאר פון איין זייט פון איין שטיקל פלייש. ווען ס׳איז דא א שטיקל וואס דו קענסט דעם שטיקל אויסנעמען, דעם שטיקל איז שוין א שטיקל וואס איז גרויס גענוג, איז דעם שטיקל… איך וויל נישט זאגן אז דעם שטיקל איז קאנעקטעד צו אנדערע שטיקלעך פלייש וואס זענען נישט. אבער אויב איז נישט דא קיין וועג עס צו עסן, ווייל דו קענסט נישט צוטיילן די פלייש נאר פון איין זייט, ס׳איז א דינע שטיקל פלייש, איין זייט יא און איין זייט נישט, וועסטו טאקע ווייסן.
אויב איז עס א דיקע שטיקל פלייש און ס׳איז נתבשל חצי מצד אחד, אויב איז עס חצי און ס׳איז נאר מצד אחד, גייט עס קיינער נישט עסן. אויב איז עס חצי די גאנצע, קען מען עס עסן. אבער צוויי חסרונות, ס׳איז חצי און ס׳איז מצד אחד, איז עס נישט קיין… אפילו אז דער מענטש עסט חצי בישול, גייט ער עס נישט עסן ווייל ס׳איז נאר מצד אחד געקאכט. דער פרעסער בן דרוסאי וואס ער פלעגט עסן ווען ס׳איז געווען האלב געקאכט, אזוי נידריג האט ער זיך נישט אראפגעלאזט. ניין, ער עסט גאנצע שטיקלעך פלייש, ער עסט נישט קיין… מיט א גאפל, ער עסט די גאנצע זאך פארדעם. איך מיין אז נישט. אברהם זכרונו לטובה.
Speaker 2:
שוין. די נייע הלכה, פטור עד שיאפה כולו. פטור עד שי… ווען ווערט ער חייב? ווען ס׳איז געווארן עט ליעסט האלב געקאכט, און מ׳שניידט עס דאך דאן. אדער גרוגרת פולי. יא. ס׳איז אן עקסטערע… מ׳קען מאכן אן עקסטערע קעפל אין דעם.
הדביק פת בתנור בשבת – רודה פת
Speaker 1:
מיר האבן פריער געלערנט אז פת, פארוואס איז גענוג אז איינער ווערט קריספי פון איין זייט, איז עס געענדיגט באקן? וואס טוט זיך? א מענטש האט פארגעסן אז ס׳איז שבת, והדביק פת בתנור בשבת, ער האט אריינגעלייגט א פת בתנור בשבת. געוואלד געשריגן, וואס זאל מען יעצט טון? אויב נעמט מען עס ארויס, קען מען אים נאך אפראטעווען פון עבירה פון אפיה, פון ווערן חייב, אויב נעמט מען עס ארויס פון דארט נאך פאר ס׳ווערט אפגעקאכט.
אבער ס׳איז דא א פראבלעם, אפגעבאקן… ס׳איז דא א פראבלעם, ס׳איז דא אן איסור חכמים פון רודה זיין א פת, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, אז אויב מ׳האט אריינגעלייגט ערב שבת, מעג מען נאר רודה זיין שיעור שלש סעודות, יא? ווייל רודה זיין א פת איז אן איסור. ס׳איז נישט קיין גרויסע איסור, ס׳איז א שוואכע איסור, ס׳איז א חכם אמור מלאכה, אבער ס׳איז דאך אן איסור. און וועגן דעם האבן מיר פריער געלערנט אז אויב מ׳האט פארגעסן ערב שבת און ס׳גייט ווערן פארברענט, מעג מען נאר אראפשניידן וויפיל מ׳דארף פאר די סעודה, ווייל מ׳האט עס אזוי מתיר געווען.
און דא רעדט מען פון אן אנדערע זאך, ער האט עס אריינגעלייגט בשבת, און ער וויל עס שנעל ארויסנעמען כדי ער זאל נישט עובר זיין אויף איסור סקילה פון אפיה.
דיון: איז דאס מקלקל?
אבער אפשר איז נישט ממש אזוי, ווייל ס׳גייט דאך זיין א מקלקל, אויב גייט ער עס נישט ארויסנעמען, ער טאר דאך נישט ארויסנעמען, ער גייט דאך אויטאמאטיש זיין מקלקל, ווייל ער גייט לאזן די ברויט ווערן אויס פארברענט, ניין?
Speaker 2:
סאו, קודם איז עס גארנישט געבאקן, ס׳איז נישט מקלקל.
Speaker 1:
פארוואס איז עס נישט מקלקל? אז ער האט עס אריינגעלייגט אין אויוון, ס׳איז געווארן נאש, ס׳איז געווארן פארברענט. וואס איז געווען פאר א רגע וואס איז געווען… דאס הייסט נישט מקלקל. אויב ס׳איז נישט ראוי, איז פשט אז ס׳איז נישט… ניין, איך קלער אז ס׳איז נישט, ווייל מ׳זעט דאך אז מ׳האט מתיר געווען לרדותה קודם שתיאפה, פאר ס׳ווערט אפגעבאקן, כדי ער זאל נישט עובר זיין א מלאכה.
Speaker 2:
יא. דער רמב״ם זאגט נישט אז סתם אזוי טאר מען נישט, איך ווייס נישט. פריער אויך האט עס נישט געשטאנען קלאר. וואס איז געשטאנען פריער? דער רמב״ם האט נאכנישט אויסגערעכנט די סדר דרבנן, ער האט גערעדט שפעטער אז מ׳רעדט פון די איסור פת איז אסור. פריער האט ער גערעדט אלס אן אנדערע ענין, פון אויב מ׳האט יא אריינגעלייגט ערב שבת ווען מ׳טאר נישט, מעג מען נאר רודה זיין באותו שיעור, פאר אנדערע וועט עס זיין גאנץ געבאקן, אלץ שבת קודם שיכלה וישרף, און נאכדעם מעג מען יא. רייט. סאו ס׳איז נישט קלאר אז מ׳טאר נישט בכלל. על כל פנים, דער רמב״ם, ביז דערווייל ווייסן מיר נישט אז מ׳טאר נישט. אקעי. יא.
הלכה ט: תולדות מבשל
Speaker 1:
סאו, זאגט די רמב״ם ווייטער, נאך תולדות. ביז אט די דא האבן מיר געלערנט די אב פון מבשל און מעין מבשל, ס׳הייסט קאכן, באקן, ס׳איז אלעס די זעלבע זאך. יעצט גייט ער זאגן תולדות מבשל.
זאגט די רמב״ם, “המתך אחד ממיני מתכות כל שהן” – ס׳איז אינטערעסאנט, מתכות, ווען מ׳מאכט מתכות איז עס די זעלבע לשון, מתך. ס׳איז א שם מפעיל פון די שם הפועל מתכות. איך ווייס נישט. וואס ער מיינט ער רעדט, ער מאכט צוגיין, אמת? מתכות איז נישט צוגיין, ס׳איז א זאך וואס קען צוגיין. יא.
אויב איינער מאכט אז סיי וועלכע מתכות זאל ווערן צולאזט, מ׳קאכט אויף, אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט, ווען מ׳קאכט אויף גאלד, ברעקלט מען אריין אביסל מתכות. אזוי ווען מ׳קאכט אויף א מין מתכות אז ס׳זאל ווערן ווייך, “או הממם את המתכת עד שתעשה גחלת, או שעשה המתכת עד שתהא כחלת, הרי זה תולדת מבשל” – ס׳איז תולדות מבשל. ס׳איז נישט מבשל אליין, געווענליך מבשל איז עסן. תולדות מבשל איז סיי וועלכע זאך וואס מ׳האט א מעלה פון עס קאכן, פון עס הייס מאכן.
“וכן הממסס את הדונג” – דאס איז שעווה, יא? אקעי. “או את החלב או את הזפת או את הפך ואת הכופר ואת הגפרית” – דאס איז סאלפער, יא, סארטן קעמיקאלס וואס מ׳מאכט אז ס׳זאל ווערן צולאזט און מ׳זאל עס קענען נוצן ווי אן אויל אדער איך ווייס נישט וואס. ער זאגט, “הרי זה תולדת מבשל”.
“וכן כלי אדמה” – כדי צו מאכן כלי חרס נעמט מען שטיקלעך אדמה און מ׳קאכט און מ׳באקט עס שטארק. “האופה כלי אדמה עד שיעשו חרס, חייב משום מבשל”.
כלל: מהו תולדת מבשל
“כללו של דבר” – וואס טייטש מבשל? “בין שריפה גוף קשה באש עד שנעשה רך, או שריפה גוף רך עד שנעשה קשה” – איינער האט גענומען א ווייכע זאך און געמאכט צו ווערן הארט דורך אש, אזוי ווי כלי אדמה זאל ווערן חרס, אדער פארקערט, ער האט גענומען מתכת און ער האט געמאכט אז עס זאל ווערן רך, איז ער חייב משום מבשל, ווייל ער האט געטוישט די טעקסטשער פון א זאך אז עס זאל ווערן געטוישט דורך די כח פון בישול. דאס איז א תולדה.
דיון: פארוואס הייסט דאס תולדה?
Speaker 2:
כח פון אש, דאס איז א תולדה, פארוואס? ווייל עס האט נישט קיין עסן. לכאורה, די עיקר אש איז ווען עס איז עסן, דאס איז די גאנצע חילוק, רייט? אדער אפשר איז דאס די זעלבע, די זעלבע אופן, מען באקומט די זעלבע עונש, נאר די חז״ל האבן אוועקגעשטעלט די ל״ט מלאכות ביי אופה און מבשל. איך וויל נאר האבן פארוואס דאס הייסט א תולדה, און פריער הייסט א… א מעין אותה מלאכה. יא.
הלכה י: גוזז – אב מלאכה
Speaker 1:
אזויגער, יעצט גייען מיר אונז גיין צו די נייע קעטעגאריעס פון מלאכות, פון אנהייבן נעמען פון א חיה ביז ווען די חיה ווערט אנגעטאן צו א פארמעט, א ספר תורה. איז די ערשטע איז א… הגוזז. הייבט זיך אן מיט הגוזז? עס שטייט נישט פארדעם הצד? נישט פאר הגוזז?
Speaker 2:
הצד צבי. און דא? קוק אין די פריערדיגע פרק.
Speaker 1:
ניין, דאס איז נישט… דאס איז ווען מיר מאכן בגדים, אז דאס איז… אה, בגדים. אבער דאס טוט מען… וואס הייסט אים געזעהנגט? אנטשולדיג, נישט פארמעט. פארמעט כאפט מען א הערש, דארף מען זיין א הצדה. דאס טוט מען זיך מיט שטוב על החיים. מען נעמט די גדוה פונעם שטוב, און מען שעט אים אויף. דאס טוט מען זיך מיט באלעמעס בלייבען לעבעדיג. ברוך השם, דארף נישט זיין אנגעצויגער. דער וויילער ובלייבט לעבעדיג. אה, גערעכט. הויט, דארף מען א טויטע ביים. עס זיך גרויסע יסורים ארויף שלעפן הויט. א פעלט שניידט מען אפ. האר שניידט מען אפ. אהם.
הגוזז – פשט המלאכה
הגוזז. וואס פאר מען מאכט בגדים? דאס איז דער סדר פון מאכן בגדים. ער זאגט דער רמב״ם. וואס איז די אב מלאכה? א גוזז, צמר, אויסייער, איינער שניידט ער אפ וואל, אדער אנדערע סארט האר. ביימער א ביימער, ביימער א חיה. נישט קיין חילוק צווישן א לעבעדיגע חיה אדער א טויטע חיה, אדער ביימער, “אפילו מן השלח שלהם”. אפילו אז דו שניידסט עס אפ, אפילו ס׳איז נישט פון אפגעשניטענע הויט, פון אן אפשניט אין די הויט, וואס דו האסט אפגעשינדן די גאנצע בוים, און יעצט דארף מען אפטיילן די צמר פון די דחסתות אדער וואטעווער ס׳האט אין די הויט.
Speaker 2:
ניין, די האר. די הויט, יא יא. די דחסתות איז די פארטס אדער וואס דו טרעפסט אין די האר אליינס. איך זאג, אפשניידן די האר פון די הויט אויף וואס ס׳איז קאנעקטעד, יא יא, חייב.
שיעור גוזז
Speaker 1:
דאס איז די אב מלאכה. “וכמה שיעורו? כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול”. אויב האט מען אפגעשניטן גענוג צמר אדער וואסערע סארט וואל, וואס מ׳קען פון דעם מאכן א קליינע פאדעם. וואס הייסט א קליינע פאדעם? וואס איז אזוי לאנג ווי א דאפלטע סיט. סיט מיינט וויפיל פלאץ ס׳איז דא צווישן די ערשטע פינגער, די טאמב, און די נעקסטע פינגער, יא, די אצבע.
דער רמב״ם גייט עס זאגן. וויפיל איז די סיט? “כרוחב הסיט כפול”, צוויי מאל אזא סיט. וויפיל איז א סיט? “כדי למתוח מן בוהן של יד”, וויפיל ס׳נעמט צו אויסשטרעקן פון די בוהן, די גראבע פינגער, “עד אצבע שלפניו”, ביז די אצבע, די צווייטע פינגער, “כשפותח ביניהם כל כוחו”, ווען מ׳עפנט עס אינגאנצן אויף. און וויפיל איז דאס? “והוא קרוב לשני שלישי זרת”. דאס איז צוויי דריטל פון א זרת. א זרת איז די מיטלסטע פינגער. א זרת איז דריי טפחים. קיצור, ס׳איז קרוב לשני שלישי זרת, צוויי טפחים בערך קומט עס אויס. און צוויי פון דעם איז פיר טפחים.
Speaker 2:
זייער גוט. כורע, דאס איז די שיעור וואס מ׳נוצט ווען מ׳מאכט מיט פאדעם. ווייניגער פון דעם הייסט שוין נישט קיין חשוב׳ע פאדעם, דאס הייסט שוין א שיעור חשוב. יא. ס׳איז נאך נישט קיין חשוב׳ע ציפוי, אבער ס׳איז גארנישט. מ׳קען גארנישט טון מיט ווייניגער פון דעם.
שיין.
תולדה פון גוזז
Speaker 1:
וואס איז די תולדה פון גוזז? זאגט דער רמב״ם, “התולש כנף מן העוף”, איינער רייסט ארויס א פליגל פון א פויגל. ער רייסט אראפ א פליגל פון א עוף. ס׳מיינט אז זיי האבן אויך א פעדער, אדער א פעדער קען הייסן ממש שער. א פעדער איז די שער פון א… ער רייסט ארויס. איז ער…
תולדת גוזז – פעדער פון א הון
Speaker 1: נישט אזוי חשוב אפשר צו פירן. מ׳קען גארנישט פירן דערמיט, מיט׳ן ווייניגערן דעם. יא. שוין.
און וואס איז דער צאלגערשט אין די עבאינג איז עס? ער זאגט דער רבים, א מטוליש קנאף מיט א הויף. איינער רייסט ארויס א… א פעדער? א קנאף מיינט א פליגל. יא, א פליגל. ער רייסט אראפ א פליגל פון דעם הויף. ס׳מיינט מען ס׳אויס אויך א פעדער, אדער א פעדער קען הייסן… א פעדער איז דער מימש סייער. א פעדער איז דער סייער פון די הויף צו געדולה. נישט עס שניידט אראפ. ווייל ער רייסט ארויס די פיגל, איז ער… תאמער עס ברעכטער א אייוון מנחי. איך מיין, עס איז אנדערע זייט. ער רייסט ארויס א פעדער פון די הויף. אויך קיין פייאנער ווען ס׳שטייט מיינט נישט פליגעלעך, ס׳מיינט פעדערון דעמעטס.
ער הייסט די תולדות און גוזות. דאס איז א תולדה. פארוואס עס איז נישט די אייו? ווייל דאס איז נישט קיין האר. דאס איז א פעדער. ס׳איז אן אנדערע… ענענלעך, ס׳איז תולדות און גוזות.
טוויה אויף א לעבעדיגע בהמה
Speaker 1: זאג דער ראמען ווייטער, וואס טוט זיך פאר איינער… נישט ער שניידט אפ די פעל פון א בהמה, נאר ער האט די בהמה, און ער מאכט אויף די בהמה, מאכט ער תבואה, ער מאכט א לאנגע צעפ, איך ווייס נישט וואס ער טוט אויף די פעל, אז עס איז נאכגעקענען אראפשניידן. אויף דעי אופן האבן די בנות ישראל געמאכט תבי עס צעו אוזים, שטייט דארטן אין רשע, אז זיי האבן געמאכט די יריות, זיי האבן נאך אנגעהויבן ארבעטן מיט די סחורה, ווען ס׳איז נאך געווען אויף די בעל חיה. עס איז נאך אויבן א מיני אופן, זעהט אז עס איז א מיני זאך וואס מ׳טוט אמאל. פטר שיין דרך אזיעזא בקחס, נישט קיין דרך אזיעזא, איז נישט אזוי אים גרייט מען אן אין סחורה.
פאר איינדער וואס עס ליבן זיך נישט אייבער… אבער עס איז אויך נישט חייב אלס תבה, אלס גודר׳ס ביסטו זיכער נישט, אבער אלס תובה יא. אבער דאס הייסט נישט קיין סחורה, בכלל דאס האט זיך געשפילט מיט די האר פון די ביימא, אזוי ווי איינער מאכט שיינע פייעס, און איינער מאכט אהר פון א ביימא וואס לעבט נאך, מ׳קען מאכן מיט די זייעס איינע זייער. אבער דאס איז נישט די נארמעלע דרך. איז די נארמעלע דרך אז מ׳פטר ער ברענגט אז, ער וואס איז דערמאנט, אז מען פלעגט דיך אז עס שטייט תבי יסאוזים איז דא א מחלוקת רשי׳ און תוספות, ס׳קען זיין אז רשי׳ זאגט אז דער וואס איז א גרויסער חכם, דער וואס ער קען יא דאס טון, ער זאל יא הייסן א בעל מלאכה, פאר אים איז דאס אן א דרך קויף. אבער תוספות טענה׳ט אז ניין, אז דער וואס איז נישט, אז איינער טוט אזוי איז בטלה דעתו, ס׳איז נישט דער נארמאלער דרך.
קען זיין אז די פרויען ביי די משכן האבן עס דווקא געטון ווייל זיי האבן געוואלט עס קענען טון שבת אויך, זיי האבן געוואלט עס קענען שוין נאך שנעלער אנקומען.
Speaker 2: ניין, אבער מ׳לערנט דאך… לכאורה איז מיר שווער געווען, ווייל מ׳לערנט דאך אלע מלאכות שבת פון מלאכת המשכן. אויב האט מען דארט אזוי געטון, וואלט דאס געדארפט ווערן דארט אסור.
Speaker 1: איז לויט רש״י שטימט עס, ווייל אויב האט עס געהייסן גענוג חשוב׳ע בגדים אין ענין משכן, וואלט עס געהייסן שיעור טוויה ונר, ס׳וואלט געהייסן טוויה, ס׳איז א קשיא.
זאגט דארט רש״י, אויב ער טוט עס ווי א מומחה, איינער וואס איז א מומחה, ביי אים איז דאס נארמאל, ביי א נארמאלע מענטש איז דאס נישט נארמאל. אזוי זאגט רש״י, ס׳איז נאר נישט נארמאל פאר א פשוט׳ער איד וואס קען נישט דאס טון. און דער רמב״ם רעדט אויך פון א פשוט׳ער איד. דער רמב״ם זאגט נישט דער חילוק. לכאורה איז עס טאקע נישט קיין מלאכה דרך איר, אבער דארף מען וויסן וואס די פרויען האבן געטון דארט אין משכן, וואס איז די פשט פון דעם.
Speaker 2: ניין, מ׳מוז אבער זאגן אז ס׳איז נישט קיין דרך.
Speaker 1: יא, אמת, ווייל די קשיא איז יא. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז נישט קיין דרך.
אקעי. נאך א תולדה פון גוזז. איך ווייס נישט אויב ס׳איז א קשיא אויף די משכן. איך ווייס נישט אויב ביי די משכן איז געווען א פראבלעם מיט תלוש ולו מן המחובר, איך ווייס נישט וואס. אויב האט מען עס ארויסגענומען, דעמאלטס האט עס באקומען א נאמען כשרה סחורה. מ׳האט געמאכט די טוויה אויף די עיזים, און מ׳האט עס אראפגעשניטן ווען מ׳האט שוין געהאט געשניטענע צמר.
Speaker 2: נאכאמאל, טוויה, גוזז, און די אלע מלאכות לערנט מען דאך פון די משכן. אויב ביי די משכן פלעגט מען אזוי טון, דארף מען זאגן אז ס׳איז געווען אנדערע וואס האבן געטון אנדערש.
Speaker 1: נישט אלעס איז געווען אזוי. ס׳איז געווען א געוויסע מצב פון טוויה וואס מ׳האט געמאכט באופן זה, נישט אלע טוויה אין משכן איז געווען אזוי.
אקעי.
Speaker 2: חוץ די עיזים איז דאך געווען נאך. ס׳איז געווען עור תחש און די אלע זאכן וואס שטייט דארט.
Speaker 1: נאך תולדות זאגט דער רמב״ם אזוי. נאך תולדות פון גוזז.
Speaker 2: דאס וואס מ׳האט נארוואס געזאגט איז געווען א׳. דו מיינסט די צמר, די טריילעס וואס זענען געקומען.
Speaker 1: יא, אמת.
תולדת גוזז – נוטל ציפורניו ושערו
הלכה ח: נוטל ציפורניו ושערו – בכלי חייב, ביד פטור
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, נאך א תולדה. געווענליך גוזז מיינט א חלק פון אנגרייטן סחורה. ווען א מענטש שניידט אראפ זיין האר, אדער “הנוטל ציפורניו”, איינער שניידט אראפ זיינע נעגל, אדער זיין האר, אדער ער שניידט זיך זיין מאסטעטש, זיין שוואנצן, אדער זיין בארד, “הרי זה תולדת גוזז וחייב”. דאס איז תולדת גוזז און ער איז חייב.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל געווענליך איז גוזז פשט ווייל ער וויל עס. נוטל ציפורניו איז דאך ווייל ער וויל עס נישט, ער ווארפט עס גלייך אוועק. ס׳איז זייער אנדערש ווי גוזז. אבער חז״ל זאגן אז ס׳הייסט תולדת גוזז. טאקע קיינער קאלקולעיט עס נישט, ווייל ער וויל זיין שיין, ער שניידט אראפ די נעגל ווייל ער וויל נישט האבן נעגל. זייער אינטערעסאנט אז ס׳הייסט גוזז, ווייל גוזז איז פשט ווייל מ׳וויל עס יא, נישט וועגן מ׳שניידט עס אראפ עס אוועקצואווארפן.
אקעי. אבער ס׳איז תולדת גוזז וחייב.
אבער דאס איז דוקא… אבער “והוא שנטלן בכלי”. דאס איז נאר אויב ער שניידט עס מיט א כלי. זעט אויס אז דעמאלטס איז עס דרכו. “אבל אם נטלן בידו”, אויב איינער שניידט אראפ, ער רייסט ארויס מיט זיין האנט האר, אדער ער רייסט אראפ זיינע ציפורניים מיט זיין האנט, “בין לו בין לאחר”, ער טוט עס פאר זיך אדער פאר יענעם, איז ער פטור. פטור, לכאורה אסור, אבער פטור. ווייל ס׳איז נישט די וועג. יא.
חותך יבלת – פטור אבל אסור
Speaker 1: יא. “וכן”, נאך א זאך וואס איז נישט א תולדה, ס׳איז פטור. עפעס וואס דו וואלסט געקענט טראכטן אז ס׳איז א מין גוזז, דו וואלסט געקענט טראכטן אז ס׳איז אזוי ווי נוטל ציפורניו, אבער האב ס׳איז נישט. “החותך יבלת”, אויב איינער שניידט אראפ ווארצלעך “מגופו, בין ביד בין בכלי, פטור, בין לו בין לאחר”, ווייל דאס הייסט נישט גוזז.
אבער ס׳איז אסור. נאר אין בית המקדש מעג מען. און ווייל ס׳איז מותר אין בית המקדש, זאכן וואס זענען נאר אסור מדרבנן איז מותר אין מקדש, יא, שבות איז מותר אין מקדש. ממילא איז מותר “לחתוך יבלת”. אבער מ׳קען נישט ברענגען א יבלת, א ווארצל איז א מום אויף א בהמה.
אה, סאו… א כהן, זאגט ער, א כהן, “אוחזת בכהן”, ער קען נישט טון די עבודה אויב ער האט א יבלת, דארף מען עס אראפנעמען. מעג מען עס אראפנעמען ביד, אבער לא בכלי. דאס הייסט פארוואס? הגם ביד איז פטור, זעט אויס אז ביד איז נאך ווייניגער די דרך. יא, מען קען עס טון ביד, יא, זעט אויס אז זיי זאלן נישט טון בכלי וואס איז ענליך צו מורט. ביי ספרדים איז דא א חילוק פון יד און כלי, דא איז נישט דא קיין חילוק.
דאס איז אלעס א יבלת וואס איז נאך פולי מחובר צו די גוף, וואס איז נאך עלייוו, נאך נאס. אבער מוסר יבשו, דאס איז אזוי ווי מיר זענען מיר נעכטן געלערנט וועגן א בוים וואס איז שוין געווארן פארטרוקנט, ער שיקט שוין נישט ארויס קיין יניקה, דעמאלטס איז אפילו בכלי פאר אן עובד.
Speaker 2: ווי, דאס גייט ארויף אויף די בית המקדש, אדער דאס גייט ארויף אויף אלע? לייט פון די כהנים? ניין, ביי אן עובד.
Speaker 1: ניין, דאס גייט ארויף אויף די בית המקדש.
Speaker 2: וואס הייסט ביי אן עובד?
Speaker 1: געווענליך אין בית המקדש דארף ער טון ביד, דעמאלטס, אז עס איז טרוקן, מעג ער אפילו בכלי.
Speaker 2: אה, אבער טרוקן העלפט נישט, פאר א מענטש האט מען גע׳אסר׳ט אלעס, אפילו טרוקן.
Speaker 1: אזוי שטייט דא אין די רמב״ם ביי די סטארט.
Speaker 2: זיי זאגן אז ווען מען שניידט דארט ביי א יבלת קומט דאך געווענליך בדרך כלל אן בלוט, איז קען זיין אז ער האט דאך שוין מתכוון געווען אויף די בלוט.
Speaker 1: ניין, איך זאג אז עס קען זיין אז ער איז אייביג אסור, ער איז פטור אבער אסור וועט אויך זיין ווייל עס איז א איסור חבורה. איך ווייס נישט. נישט אלעמאל קומט בלוט, יא? אקעי. ס׳איז שוין לאנג נישט געווען רחמנא ליצלן.
הלכה ט: שיעורי גוזז – שתי שערות, לבנות מתוך שחורות
Speaker 1: וואס איז די שיעור פון גוזז? פון די גוזז, ער האט שוין געזאגט די שיעור פון מאכן אפודים. אבער וואס איז ווען איינער שניידט זיינע האר, וויפיל איז די שיעור? “נוטל שערות בכלי, כמה יהא חייב? שתי שערות.” שתי שערות איז דאך אייביג א שיעור חשוב פון שערות, מען ווערט א גדול מיט שתי שערות.
“ואם לוקט לבנות מתוך שחורות”, אויב דער מענטש האלט אינמיטן עובר זיין אויף די… דער רמב״ם האט נישט אנגענומען… דער רמב״ם האט געברענגט לבנות מתוך שחורות ביי ווען מיר האבן גערעדט פון לא תלבש? איך געדענק נישט. יא, איך מיין אזוי. די זוהר זאגט עס, שטייט ערגעץ וואו. “ואם לוקט לבנות מתוך שחורות”, דעמאלטס איז דארף מען נישט שתי שערות, “אפילו אחת חייב”, ווייל יעדע האר וויל ער ארויסנעמען, ווייל עס שטערט אים. אפילו אחת איז חשוב. יא.
ציפורן שפרשו רובן / ציצין של עור
Speaker 1: שוין, ציפורן. מ׳האט געשמועסט אויך ציפורן, אויב מ׳רייסט אראפ א נעגל, איז דאס גוזז? זאגט דער רמב״ם אזוי, אבער אין דעם כלל, “ציפורן שפרשו רובן”, וואס רוב דערפון איז שוין אראפגעפאלן, אבער ס׳איז נאך דא “ציצין של עור”, אדער “ציצין של עור שפרשו רובן”, וואס איז שטיקלעך הויט וואס איז שוין כמעט אינגאנצן אראפגעקומען, אבער ס׳איז נאך קאנעקטעד. איז אזוי, “אם פרשו כלפי מעלה ומצערת אותו”, דאס הייסט כלפי מעלה, דאס הייסט אזוי ווי ס׳קראצט זיך אן אין די בגד, ווייל ס׳איז יעצט געווארן אזא פלינקער זאך סיטואציע, אדער אין די הויז, עפעס שטערט, ס׳איז מצערת אותו, דעמאלט “מותר ליטול אותה בידו”. דאס הייסט, זעט ער אז גוזז איז ער שוין נישט, ווייל ס׳איז שוין פרשו רובו, איז עס נאר איסור דרבנן, איז ווען ס׳איז במקום צער, מותר ליטול בידו, “אבל לא בכלי. ואם נטלו בכלי”, איז ער פטור.
“ואם אינו מצער אותו, אפילו בידו אסור.” די היתר פון בידו איז נאר ווען ס׳איז מצער, אויב ס׳איז נישט מצער טאר מען נישט בידו אויך נישט. “ואם לא פרשו רובו”, אויב ס׳האט זיך נישט אראפגעריסן רוב פון די ציפורן אדער פון די עור, “אפילו מצער אותו אסור ליטלו בידו. ואם נטלו בכלי”, איז ער חייב.
דאס הייסט, ס׳דארף זיין צוויי תנאים: ס׳דארף זיין סיי פרשו רובו און סיי מצער אותו, און דעמאלט איז ביד מותר און בכלי פטור. טאמער ס׳פעלט איינער פון די תנאים, דאס הייסט ס׳איז נישט פרשו רובו אפילו אז ס׳איז מצער, דעמאלט איז בכלי איז ער אפילו חייב. שטימט? יא.
אב מלאכה: המלבן
הלכה י: המלבן – רייניגן צמר ופשתן
Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר זען די נעקסטע אב מלאכה, וואס הייסט המלבן. מלבן מיינט רייניגן די צמר ופשתן, וואשן די צמר ופשתן אז זיי ווערן ראוי. שוין, זאגט דער רמב״ם, וואס איז די עיקר איסור מלבן? די אב מלאכה פון מלבן איז “המלבן”, איינער מאכט ווייס, ער וואשט אפ, איז דא צמר, איז דא פשתן, איז דא שני, דריי מיני סחורות, דריי מיני סארטן מענטשן וואס מאכן פון דעם סחורה, “וכן כל כיוצא בזה”, ממשיך דרכו של אליהו הנביא.
הלכה י: מלבן — רייניגן צמר ופשתן
Speaker 1:
מלבן מיינט רייניגן די צמר ופשתן, וואשן די צמר ופשתן אז ס׳זאל ווערן ראוי.
זאגט דער רמב״ם, וואס איז דער עיקר איסור מלבן, די אב מלאכה פון מלבן? המלבן, איינער מאכט ווייס, ער וואשט אפ, איז עס צמר, איז עס פשתן, איז עס שני, דריי מיני סחורות, דריי מיני צמר פון בהמות וואס מ׳מאכט פון דעם סחורה, וכן כל כיוצא בהן, ממה שדרכו להסלבן, אלע זאכן וואס מ׳דארף אפוואשן, חייב. צמר און פשתן וואקסט. וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להסלבן, סיי וועלכע זאך וואס אלס חלק פון די הכנה אז ס׳זאל ווערן, מ׳זאל קענען מאכן דערמיט סחורות, דארף מען עס רייניגן, איז חייב.
כמה שיעורו? וואס איז די שיעור פון וויפיל צמר אפצוּוואשן? איז די זעלבע שיעור וואס מ׳האט געלערנט כדי לטוות ממנו חוט אחד, צו מאכן דערפון איין חוט. ווי גרויס זאל זיין די חוט? ארכו כמלא רוחב הסיט כפול, די לענג זאל זיין כמלא רוחב הסיט כפול, דאפלט פון די רוחב הסיט, וואס דער רמב״ם האט פריער געזאגט איז די אורך ארבע טפחים. ער זאגט נישט דא די נאמבער, באט ס׳קומט אזוי אויס. ער זאגט דא נאר די טערמין.
הלכה יא: תולדת מלבן — מכבס וסחיטה
מכבס — וואשן בגדים
Speaker 1:
וואס זענען די תולדות פון מלבן? זאגט דער רמב״ם, המכבס בגדים, איינער וואס וואשט אויס וועש, הרי זה תולדת המלבן וחייב. דאס איז א תולדה פון מלבן און ער איז חייב. הייסט הגם אז ס׳איז נישט מלבן וואס איז געמאכט געווארן אויף די אופן ווען מ׳גרייט צו די סחורה, ס׳איז אן ענדיגע סחורה, ס׳ווערט נאר ריין, די אויסרייניגונג איז אויך חייב.
סחיטה — אויסקוועטשן וואסער
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, סחיטה, אויב איינער מאכט נאס, אויב איינער׳ס בגד איז נאס און ער קוועטשט אויס די וואסער, די אויסקוועטשן די וואסער איז א מין כיבוס, הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצורך הכיבוס היא, כמו שההגסה מצורך הבישול. אפילו דו וועסט אנקוקן אז דאס איז שוין נאכדעם וואס מ׳האט שוין געמאכט סחיטה, ס׳איז שוין נאר צו ענדיגן, אבער דו זעסט אויך ביי הגסה, דער מגיס האט נישט אנגעצינדן און נישט געקאכט, אבער ס׳איז א חלק פון די צו ענדיגן די קאכן. פונקט אזוי ווי כיבוס האט פארשידענע סטעפס, סאו אויסוואשן, קוק אין דיין וואשינג מאשין, דו וועסט זען ס׳האט פארשידענע סטעפס. איין סטעפ איז מ׳לייגט אריין וואסער, איין סטעפ איז מ׳לייגט אריין זייף, איין סטעפ איז מ׳קוועטשט עס אויס. סאו אויסקוועטשן איז א פארט פון…
דיון: סחיטה נישט לצורך כיבוס
Speaker 2:
סאו די סוחט איז א בגד וואס מ׳רעדט דא טאקע איז ווען ער טוט עס אלס כיבוס. אויב ס׳איז געווארן נאס און ס׳איז אים אומבאקוועם עס אנצוטון, לכאורה דארף עס זיין אן אנדערע מין, ס׳איז נישט קיין סחיטה פון כיבוס.
Speaker 1:
ניין, דאס נישט. ווייל ער קוועטשט זיין בגד ווייל ס׳איז דא דערין וואסער, ער וויל ארויס די וואסער. ער וויל נישט מיט דעם רייניגן די בגד, ס׳איז נישט קיין חלק פון מכבס.
Speaker 2:
ווייס איך נישט, מ׳דארף וויסן. נישט קלאר ביי מיר. אזוי איז דא וואס מ׳איז טוען, אזוי ווי דו האסט געברענגט, איך זע אז ער ברענגט אז זיי זענען דא עפעס נישט קלאר.
Speaker 1:
ס׳איז משמע, אויב די רמב״ם זאגט אז ס׳איז מצורכי, ס׳טייטש אז ווען ס׳וואלט געווען גע׳רייניגט פארדעם, אדער עפעס מוז האבן עפעס צו טון מיט רייניגן, נישט סתם אויסקוועטשן אין די וועלט אריין. אבער מ׳דארף זען, אפשר ביי די רבנן איז יא דא, מ׳דארף זען וואס מ׳האט געלערנט די רבנן׳ס פון דעם.
דיון: סחיטה פון בגד קעגן סחיטה פון פירות
Speaker 2:
ס׳איז אמת אז מ׳האט אויך געהאט די זאך פון ארויסנעמען נאסעקייט פון מקום גידולו, האט מען עס געהאט נעכטן אלס דש. אבער דאס איז עפעס אן אנדערע זאך פון סחיטה.
Speaker 1:
ניין, ווייל די וואסער איז נישט פירות.
Speaker 2:
יא, ווייל יענץ איז במקום גידולו, יענץ איז א נאסעקייט וואס איז באהאלטן, וואס איז שייך ווישן, און ער נעמט עס ארויס.
Speaker 1:
ס׳איז ענליך, אבער ס׳איז אן אנדערע מלאכה. ביידע הייסן סוחט, אבער ס׳איז נישט די זעלבע.
Speaker 2:
שטימט. יא.
Speaker 1:
אונזער סוחט איז ענבים, וואטעווער, ענבים און זיתים ביי ענבים, און דא איז די סוחט איז א בגד. נישט די זעלבע זאך.
סחיטה ביי שער און עור
Speaker 1:
ס׳איז דא איין סחיטה אין שער. שער איז נישטא קיין סחיטה. ס׳טייטש, כיבוס וועט אפשר יא זיין אויב ער וועט טרעפן א וועג צו מאכן א בגד של שער אפילו. אבער אויף סחיטה איז נישט שייך, פארוואס? מציאות׳דיג, ווייל ס׳זאפט נישט איין. אזוי ברענגט ער פון רש״י.
“וכן הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו”. אויך עור איז נישט חייב סחיטה, ווייל אויף עור איז עס אזוי ווי water resistance. ס׳גייט ארויף אויף די עור, אבער ס׳גייט נישט אריין אין די עור.
ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל אויב מ׳קוקט טיף אריין אין זאכן, זעט מען אז… קיינער גייט נישט אריין און קוקן טיף. אקעי. יא. ווער וויל דא אריינקוקן טיף? יעדע זאך קענסטו פרעגן. דאס איז נישט קיין science. מ׳רעדט דאך זייער פשוט׳ע הלכות. קיינער וויל נישט הערן וואס איז שווער צו פארשטיין.
אבער יעדע קליינע פוך איז דאך אזוי ווי א שערה. נאר ווייל ס׳איז א באנטש שטיקלעך פוך, איז דא קליינע פלעצער וואו די וואסער קען זיך זעצן. דאס הייסט סחיטה. עור איז זייער condensed. אמת. דאס איז טאקע די חילוק. וואס איז דא פשט חילוק? וואס איז די מציאות אז ס׳איז א חילוק? וואס ווילסטו, טעקניקלי, סייענטיפיקלי איז דאס די זעלבע סארט ענין. נישט פון דעם, נישט פון דעם האט די תורה גערעדט. די חכמים האבן אזוי געזאגט די הלכה. זייער גוט.
הלכה יב: מנפץ — אויסקלאפן צמר ופשתן
Speaker 1:
יעצט גייען מיר זען די נעקסטע הלכה. די נעקסטע הלכה, יא. מנפץ טייטשט אויסקלאפן די צמר ופשתן אלס א חלק פון דאס אנגרייטן. מאכן גראדע, אביסל אויסקעמען, אביסל אויסצוטיילן. אויסקעמען, יא, אקעי.
המנפץ את הצמר או את הפשתן או את שאר מיני קווצין, חייב. וכמה שיעורו? אויך די זעלבע כלל אריגה וואס מ׳האט געזאגט, חוט אחד ארכו ארבעה טפחים. אין אלע בגדים איז די שיעור א חוט און ארכו ארבעה טפחים. ווען מ׳מאכט חוטים פאר בגדים, יא.
תולדת מנפץ — גידים
Speaker 1:
וואס איז די תולדה פון דעם? ווייל מנפץ איז א גידים. גידים נוצט מען דאך אויך צו מאכן דערמיט זאכן. אזוי ווי ביי א ספר תורה נייט מען עס צו מיט גידים. מיט גידים קען מען אויך מאכן סארטן סחורה. און איינער קעמט אויס די גידים עד שיעשה כצמר, כדי לטוות אותן, כדי צו קענען טווה זיין מיט די גידים, הרי זה תולדת מנפץ וחייב. איז דאס תולדת מנפץ.
ער האט נישט געהאט קיין דוגמא פון מנפץ, נאך דוגמאות. נישט יעדע הלכה האט… אויסקעמען די פיאות הייסט נישט מנפץ, זעט דא אויס. ס׳שטייט נישט. יא. עס שטייט נישט אזא זאך. שוין. אקעי. יעצט גייען מיר ווייטער, יא? צובע? וואס איז געשען דא? צביעה. אה, צביעה. איינער וואס פעינטעט. זאגט דער רמב״ם אזוי. אה, ס׳איז דא צביעה, סארי.
הלכה יג: צובע — פארבן
Speaker 2:
צביעה מיינט איינער וואס מאכט אנדערע מענטשן פאר אפיקורסים.
Speaker 1:
אקעי, בקיצור, ער פעינטעט. יא, ער דייט. פעינטעט איז נישט די ריכטיגע ווארט. ער דייט, יא, ער מאכט קאלירט, פארבט, יא.
הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, מ׳מיינט ער פארבט א חוט. די שיעור חוט ווייסן מיר שוין, ארבעה טפחים. אדער ער פארבט נישט א חוט, נאר ער פארבט א שטיקלעך צמר וואס פון דעם קען מען מאכן אזא חוט, דאס הייסט די צמר איז גענוג פאר צו קענען מאכן דערפון א חוט פון ארבעה טפחים, דאס איז אפשר ליצבות מן החוט כזה, איז חייב.
צבע המתקיים — פארב וואס האלט זיך
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, וואספארא מין פעינט איז חייב? זאגט דער רמב״ם, צביעה מיינט שטארקע פעינט. אויב ער פעינטעט מיט עפעס וואס איז נישט מתקיים, הייסט עס נישט. אינו צובע חייב עד שיהיה צבע המתקיים, א פעינט וואס האלט זיך. אבל צבע שאינו מתקיים כלל, אבער אויב ער נוצט א צבע וואס האלט זיך בכלל נישט, כגון שהעביר סרקא או ששר, ווי זאגט מען דאס ווארט, על גבי ברזל או נחושת שצבעו, און אונז ווייסן אז דאס גייט זיך נישט האלטן, און ס׳גייט אראפקומען פון די ברזל און נחושת, ס׳זאפט נישט איין קיין פעינט, פטור, שהרי אינו מעביר לשעתו, ער דעקט עס טאקע צו מיט די פעינט, אבער ביי איינס צוויי קומט ס׳פעינט נישט גארנישט ווייל ס׳גייט אראפפאלן.
Speaker 2:
אזוי ווי דו זאגסט, מעביר איז נישט קיין צובע, ס׳איז אבער נישט. אה, ס׳איז נישט קיין גליק. ער לייגט עס ארויף און ס׳בלייבט נישט. וכל שאינה מלאכה מתקיימת בשבת, איז פטור.
Speaker 1:
סאו, אבער דאס איז פטור. ס׳איז פטור אבל אסור. דאס הייסט, א דיספאזעבל, דאס הייסט אן אירעיסעבל מארקער אדער אזא זאך, איז פטור.
הלכה יד: תולדת צובע — מאכן פארב
Speaker 1:
וואס איז א תולדה פון צביעה? תולדה פון צביעה איז ווען דו מאכסט די פעינט. יא, אה, מאכן פעינט. העושה איזה צבע, ווען איינער מאכט די קאליר פון די פעינט. יא, אז איינער מאכט פעינט, דאס גייט מאכן די וועלטליך. הרי זה תולדת צובע וחייב. וואס איז תולדת צובע? ער מאכט פעינט. פעינט איז גארנישט, פעינט איז וואסער. קייצעד האט ער געזאגט, שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא, שנעשה הכל שחור. קלקנתוס איז די פעינט, און די עפצא איז די וואסער, די בעיס וואס עס קען ווערן שווארץ. שנעשה הכל שחור, אלעס ווערט שווארץ. או שנתן איסטיס, אן אנדערע מין דיו, לתוך מי כרכום, אן אנדערע מין בעיס, אן אנדערע מין וואסער וואס באקומט די פעינט, וואס ווערט יעצט די פעינט, שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה.
אינטערעסאנט, ווייל אין רמב״ם שטייט, איך ווייס נישט צו קלקנתוס, עפצא, צו די זאכן זענען געווען עקטיוו. דער רמב״ם ברענגט די לשונות פון די גמרא. יא, איך מיין אז יא. ס׳איז געווען נאכדעם. יא, דער רמב״ם האט געזאגט נאכדעם, איך געדענק ער האט געזאגט נאכדעם ספר תורה, מען זאל מאכן פון דעם. איך ווייס נישט. ס׳איז נישט ארשיב צו אירן. כרכום איז נישט קורכמא? ס׳איז א סארט ספייס, ס׳איז א זייער שטארקער ארענדזש. קיומין? קיומין, יא. עפעס איינס פון די זאכן. בקיצור, ס׳איז א ספייס, עפעס א זאך. אקעי. וכן כל כיוצא בזה.
וכמה שיעורו? וויפיל איז די שיעור פון די צובע? כדי לצבוע חוט ארכו ארבעה טפחים. אזויפיל פעינט וואס מען קען פון דעם צובע זיין א חוט פון ארבעה טפחים איז די פאלע צובע. אויך ביי אנגרייטן די פעינט איז דאס די זעלבע שיעור.
הלכה טו: טווה — שפינען
Speaker 1:
שוין, די נעקסטע מלאכה איז הטווה. איינער וואס… וויאזוי זאגט מען אין אידיש טווה? ספין. ספין. אה, נישט וויבן. ער נעמט לויזע שטיקלעך סחורה און מאכט אז ס׳זאל ווערן א חוט, יא? הטווה אורך ארבעה טפחים. דא זאגט ער שוין נישט רוחב שתי אצבעות, ער גייט שוין צו ארבעה טפחים. רייט, ער האט שוין אויך געלאזט די… איך ווייס נישט פארוואס. איך ווייס נישט פארוואס. דער רמב״ם האט געזאגט, איך געדענק אין די גמרא שטייט כרוחב שתי אצבעות, און ער האט געזאגט דאס איז מפרש גערעדט, ער זאגט דאס איז נאר ווייל… איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט, איך ווייס נישט פארוואס ער מיינט. אפשר דארף איך לערנען דעם רמב״ם צוויי מאל, איך וועל דיר זאגן וואס ער מיינט. אקעי.
הטווה אורך ארבעה טפחים, וכל דבר הנצרך. דאס הייסט, ווען ער זאגט אז מען מאכט פון דעם פאדעם, אזוי האט ער געזאגט, צמר, פשתן, וואטעווער עניטינג עלס. אה, זאגט ער אז דא איז נישט קיין חילוק צווישן פריער האט ער געזאגט אז אויף סייער הייסט נישט מלבין אדער אויף אנדערע זאכן. זאגט ער אז טווה איז עניטינג וואס מ׳קען מאכן טווה, ממילא איך דא טווה, איז בעיסיקלי א מסביר אויף די זאך מכל דבר הנתפס, איז נישט קיין חילוק וואס, ס׳איז א צמר, ס׳איז א פשתן,
מלאכת טווה (המשך) – הרחבה בשיעורים ובסוגים
Speaker 1: אפילו דער וואס האט עס געלערנט דריי מאל צוויי מינוט צוריק ווייסט נישט וואס עס מיינט. אקעי. יא.
הטווה, אורך הרבה טויה מכל דבר הנטווה. פון סיי וועלכע זאך וואס מען מאכט מיט דעם פאדעם. דאס הייסט, אזוי געזאגט, צמר, פשתן, וואטעווער, עניטינג עלס. זייער גוט.
אה, זאגט ער אז דא איז דא א חילוק צווישן פריער האט ער געזאגט אז אויף שער הייסט נישט מלבן, אדער אויף אנדערע זאכן. זאגט ער אז טווה איז עניטינג וואס דו קענסט מאכן טווה. מילא, איך דארף טווה. ס׳איז בעיסיקלי א מסביר אויף די זאך “מכל דבר הנטווה”, ס׳איז נישט קיין חילוק וואס. ס׳איז צמר, ס׳איז פשתן, ס׳איז שער, ס׳איז נוצה.
וואס איז נוצה? נוצה איז א קאנט קענסטו פייען אז נוצה איז טאקע א פעדער. פעדער למשל איז נישט קיין גיזה, איז אבער טווה איז יא דא. או יש אומרים גדילין וכל היוצא בהן חייב.
תולדת טווה – העושה לבד
וואס איז די תולדה? הרוצה לבד. איינער מאכט סחורה, הרי זה תולדת טווה וחייב. לבד איז דער פעלט, יא? נישט א… ס׳איז א סחורה וואס איז נישט… אזוי ווי די אינעווייניגסטע פון א קאלדרע, וואס איז סתם קאנדענסט שטיקלעך. ס׳איז סתם צוזאמגעקוועטשט. ס׳איז נישט אזוי ווי מען מיינט נאך. לבד, יא, אדער ווי זאגט ער, דער פעלט הייסט דאס. ס׳איז נישט קיין עכטע ספארגען. די ליינינג, די ליינינג אינעווייניג פון א רעקל, אדער וואס, זעט מען אז ס׳איז א שוואכערע סחורה, ס׳איז נישט א גענייטע סחורה, ס׳איז קאנדענסט קליינע שטיקלעך נוצה אדער וואס.
והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך הרבה טויה בעובי בינוני. וויפיל איז די דיקקייט? אורך האט ער געזאגט, די דיקקייט איז בעובי בינוני. ווייל דא איז א חידוש, ווייל געווענליך א חוט דארף מען נישט זאגן, א חוט איז א חוט. אבער דא, ווייל ס׳איז נישט קיין חוט, ס׳איז א פעיק חוט, דארף ער רעכענען אז ווען ס׳וואלט געווען א חוט, וואלט עס אויסגעקומען צו… דבר… יא, בערך.
Speaker 2: אה, עובי בינוני מיינט נישט קיין חוט? דו דארפסט האבן… וואס איז דאס בינוני ווייס איך נישט יעצט.
Speaker 1: א געווענליכער חוט, נישט זייער א דינער חוט, נישט זייער א גראבער חוט, א רעגולער חוט. אקעי.
השגת הראב״ד – האם לבד הוא תולדת בונה?
אבער דער ראב״ד פארשטייט נישט וואס איז טווה, ער האלט אז אפשר איז עס מגבן תולדות בונה. דער ראב״ד פארשטייט נישט די הלכה. ווי אויף דעם לעוועל. ער האט נישט קיין תבואה. ער זאגט פארשייכער אז תבואה. דער רמב״ם האט אנגעקוקט, אז ער מאכט א חוט! נאר אזא גראבער חוט.
וואס איז א חוט? אככל סאמגעפרעסט. א חוט איז דאך דער זעסט. ס׳איז אנדער וועג קיין פרעסט. דאס איז קיין פרעסט. און געווענליך מאכט מען א חוט נאכטער פון דער חוט מיט׳ן עוריג א בגד. ער האט געמאכט גר דער ראב״ד איז עפעס נישט מסכים. ער פארשטייט נישט פאר וואס דאס הייסט טווה. ער זאגט און וואלט געטראכט אז עס איז מער זעו מאכן קעיס. אה. ס׳איז דאס בונה. קען זיין. דער נעמט זיך א קליינע שטיקל איגעמאכט פון איין זאך. אה. אקעי, נאך א ביסל לאכעס.
ס׳איז ער לענין הזרד, מען דארפן וויסן, איידע מעלן דארפן פארוירן אין דער מענטש, לויט די רבנים ביז די עובד אויף דעות, און לויט די ראב״ס ביז די עובד אויף דעות. אה. אה. שניי באטאריבער, און נערן.
מלאכת עושה שני בתי נירין
און ווען איינמאל מען טוט דאס, אז מען לייגט אריין די פאדעם אין די בת הנה׳ן… ס׳איז נישט אזוי קאמפליקערט! היינט איז אויך דא דארך אזא זאך, און א סויונג מאשין ווי ענער האט עמאל געזען, און עס זאגט אזוי פאר שעס איז נישט שניי, אבער כדי צו זאכן לייגט מען אריין אין א לופ, עס זאל האלטן די שתה און די ערל… אבער וואס טייטש די עושר? עושר מיינט נישט די וואס מאכט די מאשין אדער וואס לייגט אריין די פאדעם אין די מאשין… חייו… ווען עס זעט אויך תולדות…
תולדות עושה שני בתי נירין
וואס זענט די תולדות? זאגט דער רמב״ם אז צו מאכן א זופ איז דאך אויך אזוי, האסט למשל די רינדעכיגע בעס פון די זופ, וואס צו דעם דארפסטו צוקאנעקטן פעדימער און עס שלעפן צו די אנדערע זייט, איז דאך ממש די זעלבע ווי אריינלייגן פאדעם אין אן אנדערע מאשין און עס שלעפן, אזוי עושר, נפא, כברא, סלא, שמחה, די אלע סארטן זאכן וואס מען מאכט וואס ארבעט דורך האבן פעדימער, שתי וערב, עושר סרק.
ער האט עושר סרק מיטה מחבלים, אדער אויך א בעט מאכט מען די זעלבע וועג פון סחורת פון פעדימער אדער רציאת, צוויי וועגן א רייזא תולדות, עושר נירן, משה יעשה שניי בתים, באכד מיקול אילי חייו, ער וועגט צוויי שטריק, ער וועגט א בעט וואס גייט מיט שטריק אזוי איז צוויי, חיים כל עושר שניי בתים, בדבר שאותם, חיים וועט ענין דיגמע פון ווען מ׳טוט קעגוי נעיינע?
דיון: שאלות אויף היינטיגע בעטן און סקרינס
Speaker 2: איך ווייס, למשל א היינטיגע בעט וואס גייט מיט ספרינגס, אזוי ווי מ׳לייגט צוויי פון זיי, איז מען חייב ווייל ס׳איז דאך נישט איינגעוואוירן? ס׳איז עפעס ענליך, ס׳איז גענוג סאליד, ס׳זעט אויס ענליך. דו פארשטייסט וואס איך מיין?
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס איך מיין. ס׳איז נישט געווארן געמאכט אזוי, די ספרינג קומט שוין געמאכט, אבער… איך ווייס נישט, איך פרעג נאר אויף, ס׳איז א פראבלעם.
אבער איך וויל נאר זאגן, דאס איז די איידיע. עני אנדערע זאך, א סקרין פון א פענסטער, לאמיר זאגן ס׳איז געווען געמאכט אזוי, די סקרין קומט שוין געמאכט, אבער… דאס איז די איידיע, דאס איז עפעס א…
מלאכת מיסך ואורג
און יעצט גייען מיר לערנען די נעקסטע צוויי זאכן, וואס איז אורג און מיסך. דער רמב״ם גייט מסביר זיין קודם וואס איז… דא גייט ער מסביר זיין.
הסבר דרך האורגים
ער זאגט, דרך האורגים, שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה, אז מ׳ציט אויס חוטין, פעדעם, אויף די לענג און אויף די ברייט פון די זאך וואס מ׳וויל נייען, היריעה. וואס איז די יריעה? די יריעה וואס גייט זיין על שלחן עץ. די יריעה מיינט די סחורה וואס מ׳גייט מאכן.
ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, צוויי מענטשן כאפן עס אן, ואחד שובט בשבט על החוטין, ומסדרן זה בצד זה, עד שיהיו כולן שתי ולא ערב. קודם ציט מען אויף איין זייט, דאס הייסט למשל די לענג פון די בגד לייגט מען אלע פעדעם אויף די לענג פון די בגד. די צוויי מענטשן כאפן עס אן פון צוויי זייטן ס׳זאל זיין טייט, און נאכדעם גייט מען טון די פארקערטע וועג, די שתי, די ערב. די שתי טייטשט די לענג, ווען מ׳דארף עס צוזעצן.
הגדרת מיסך
ומסיכת החוטין, וואס איז די מיסך? דאס אויסשלעפן די חוטין כדי לאורגן, דאס ווערט אנגערופן הנסכת מיסך.
וואס איז דאס מיט די ווארט מיסך? מוסך פתח שער החצר? מ׳שטעלט אויס, פשוט מיסך מיינט אזוי. אפשר מלשון סוכה? אזוי ווי ער מאכט א סוכה? אפשר איז עס אזוי ווי מ׳גיסט עפעס, מיסוך, אבן מסכית. אזוי ווי אויסגיסן? ס׳קען טייטשן גלידער, אויסשפרייטן די פעדעמער? ווייס איך נישט.
Speaker 2: וואס זאגט ער? איינער זאגט דא, ס׳איז דא וואס זאגן אז א מסכתא גמרא איז על שם דעם, וואס ס׳איז אזוי ווי אן אויסגעשפרייטע זאך, וואס ווערט אזוי ווי א יריעה, ס׳איז אזוי ווי איין… איך ווייס נישט. וואס הייסט אזוי?
Speaker 1: מסך, ער זאגט אז ס׳איז א לשון אין פסוק, מסך לשון כיסוי. א דעקונג. אבער ער זאגט אז ס׳איז לשון סכך. ניין, לשון כיסוי, לשון סכך, אזויווי… נו, צו דעקסטו, דאס איז א יריעה, נו. סוכה… ער זאגט אז מסך איז א לשון הפסוק. אקעי. שוין, דאס איז מיסך.
יא. און נישט כופל הנושא? אה, וואס הייסט נישט כופל הנושא? אויף די אנדערע זייט, נישט כופל, מ׳דאפלט עס. ס׳הייסט מ׳הייבט אן… אה, מ׳מאכט יעצט אז ס׳זאל ווערן אינטו א סחורה דורך אריינלייגן די פעדעמער די פארקערטע וועג. “המסך להכניס בו ערב בשתי”. אהם, דעמאלטס הייסט עס אורג. איז דער אורג איז א מיסך… קיצור, ס׳איז ביידע די זעלבע זאכן. א מיסך איז די שתי, און אורג איז די ערב. פארקערט, יא? ניין, דאס איז די שתי און דאס איז די ערב. אבער מיסך הענגט קלאר אפ אין די אויסשטרעקנדע, דאס מאכן גראד, און אזוי ווייטער.
חיוב מיסך ואורג
“המיסך חייב, והוא מלאכה מאבות מלאכות”. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט די לשון, ווייל דער רמב״ם האט דא אריינגעלייגט צוויי מלאכות אויף איין מאל. ער גייט איך לערנען יעצט מיסך און אורג אויף איין מאל, ווייל ס׳איז בעיסיקלי פארט פון די זעלבע פראסעס. נאכדעם וואס ער זאגט אז מיסך איז חייב, ס׳איז איינע פון די מלאכות, זאגט ער, מ׳גייט רעדן וועגן אורג. אין פאל אז ער גייט זאגן נעמליך וועגן אורג, אבער אורג ווייסט מען שוין דאך וואס אורג איז.
תולדת מיסך – השווה את החוטין
וואס זאגט ער תולדות פון מיסך? זאגט דער רמב״ם, “והשווה את החוטין עד שיותקנו ויסודרו יפה”. דער וואס האקט אויף די חוטין און מאכט זיי גראד, אז יעדער שתי זאל זיין גראד אויף זיין פלאץ, ווייל מ׳דארף דאך נאכדעם קענען אריינלייגן די ערב צווישן יעדע פאדעם. אויב ווערן פעדעמער קאנעקטעד, גייט עס נישט זיין א גוט צוזאמגענייט. די אויסציען… אה, יעצט פארשטיי איך אז די אויסציען איז א הכנה צו אריינלייגן די ערב. ס׳איז צוויי פארטס פון די זעלבע זאך.
“הרי זה תולדת מיסך”. אויב איינער קלאפט אויף די חוטין אז ס׳זאל זיין גראד, מ׳זאל קענען ענדיגן די אריגה, איז אריין אין תולדות מלאכת האורג.
שיעור מיסך ואורג
ומה שיעורו? כדי לארוג שתי אצבעות חייב. וואס הייסט? אה, שתי אצבעות, א האלבע טפח. ניין, פיר טפחים דארף עס זיין פאר א מחנה, א חוט. אבער דא איז די מינימום פון מאכן א שטיקל בגד וואס מ׳קען עפעס וואס וועט זיין גרייט, איז שתי אצבעות. ס׳איז אנדערש.
וכן האורג שני חוטים ברוחב שתי אצבעות חייב. דאס איז שוין די נעקסטע אב מלאכה פון אורג, אז ס׳ווערט בין שאורגן בתחילה, סיי ער האט יעצט אנגעהויבן אורג זיין, ובין שהיה מקצת ארוג, ס׳איז שוין געווען א בגד ארוג, והוסיף על אריג שיעור שני חוטים. ווען ער האט צוגעלייגט על אריג שיעור שני חוטים. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד, חייב. דאס הייסט, געווענליך אינדערהיים אדער אינדערמיטן דארף ער מאכן צוויי חוטים, אבער ווען ס׳איז די לעצטע חוט, איך פארשטיי דאס איז די לעצטע חוט, נישטא וואס נאך, איז ער חייב אפילו מיט איין חוט.
ארג בשפת היריעה
ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב. ער איז אורג געווען, און ביי די עק פון די יריעה, פון די סחורה, שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין, חייב. סאו, לכאורה די טייטש פון דעם איז אזוי, דאס הייסט, געווענליך ווען מ׳זאגט אז ס׳דארף זיין… געווענליך ווען מ׳זאגט אז ס׳דארף זיין צוויי אצבעות, מיינט עס ברוחב פון די גאנצע בגד. דא, ביי די עק, דארף מען עקסטער צונעמען די שתי וערב, דארף מען עפעס נאכנייען אויף די עקן.
יא, אדער מה זה דומה? לאורג צלצל קטן ברוחב שלשה בתי נירין, דאס הייסט, ס׳זאל זיך רעכענען אזא נייע קליינע בגד, אפילו ס׳איז נישט די רוחב פון די גאנצע בגד. אזוי פארשטיי איך, ער טייטשט דא עפעס אנדערש. אדער ער מיינט אז ס׳איז נישט ברייט, און אפילו רוחב בתי נירין מיינט אפילו נישט קיין צוויי אצבעות. געווענליך דארף זיין צוויי אצבעות, דא איז נישט קיין צוויי אצבעות, אבער דאס איז די דרך, מ׳מאכט ביי די ענד אזא… ווי זאגסטו? אזא סיום, אזא זאך. ממילא דאס איז חייב, אזוי ווי א צלצל קטן.
וואס איז א צלצל? א גארטל? עפעס א… וואס שטייט דא צלצל? עפעס א קליינע בגד׳ל. אקעי.
תולדת אורג – המדקדק
וואס איז די תולדה פון אורג? א מדקדק. א מדקדק איז א חותם, מפריד בין בית הרחם. ער מאכט אז דאס זאל זיין בעטן ווי צוויי בעטן רחם. אקעי, דאס איז די זעלבע ווי דער שובת פון די מעשה רחם.
תולדת אורג: מדקדק וכולל נימין
Speaker:
ווי זאגט מען עס? אזא סיום, אזא זאך. יא. ממילא, דאס איז חייב. אזוי ווי א צלצל קטן. וואס איז א צלצל? א גארטל? עפעס א… איך ווייס נישט וואס טייטש א צלצל. עפעס א קליין בעגדל. אקעי.
וואס איז די תולדה פון אורג? א מדקדק. א מדקדק איז א חוטם. מפריד בין בתי נירין. ער מאכט אז ס׳זאל זיין געיטן צו קענען… אקעי. ס׳איז בערך די זעלבע ווי די שובת פון די מסך. יעצט טוט ער עס ביי די נעקסטע סטעפ. הרי זה תולדת אורג.
לכן, הכולל עשר נימין — איינער וואס פלעכט נימין, שטיקלעך סחורה — הרי זה תולדת אורג.
והשירה משייר כלים באורך שתי אצבעות. פיין גוט. ער ברענגט ער דא אז דאס איז נאר ביי א מוסקליידיגע קאפ און ביים פאטער וואס… פיין גוט.
—
מלאכת הבוצע
הגדרת הבוצע
Speaker:
די נעקסטע מלאכה איז הבוצע, וואס איך מיין אז דאס איז די פארקערטע פון אורג, אזוי ווי סותר און בונה. אורג מיינט פלעכטן, בוצע מיינט צו צונעמען דאס וואס מ׳האט שוין געפלאכטן כדי צו קענען פיקסן.
הבוצע שני חוטים — אז איינער צונעמט, אזוי ווי בוצע את הפת, מ׳צונעמט א ברויט — ער צורייסט שני חוטים, חייב.
וואס טייטש? זאגט דער רמב״ם מסביר: בוצע הוא המפריד את הארוג. ס׳איז דא ארוג, אבער מ׳דארף עס אמאל מפריד זיין, ווייל מ׳האט עס נישט גוט גענייט. כדי… טייטש, אמאל איז לא עלינו די שתי איז נישט געווארן גוט געמאכט, פאר מ׳לייגט די ערב דארף מען יעצט צונעמען די צוויי שטיקלעך שתי אדער וואס. מי שרוצה ערב מן השתי או ערב שתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב.
תנאי החיוב: על מנת לתקן
Speaker:
זאגט ער, דער חיוב איז אבער נאר והוא שלא יקלקל, אלא ישחברנו לתקן. נישט אז איינער האט אן אלטע בגד און ער איז בוצע. פארקערט, נאר מ׳רעדט ווען ער האט א נייע בגד, ער האלט אינמיטן… נישט דווקא אן אלטע. איך מיין צו זאגן, ווען ער האלט אינמיטן מתקן זיין און די בוצע איז… ער זאגט, ער זאגט: והוא שיצטרך לאותן החוטין לארוג מהן בגדים קלים ביותר.
מאחה: צוריקשטעלן די בגדים
Speaker:
וואס טוט מען? מאחה מיינט מ׳שטעלט עס צוריק צוזאם, אזוי ווי קשר, איינער איז אח, ס׳ווערט צוריק ווי ברידער. א פיקסער, א מענדער. מאחה, ער מאכט זיי ווערן ווי ברידער, יא? א כלום ביותר, אפילו קליינע… בגדים קלים, אפילו נאר א קליינע בגד׳ל, שבוצע ואחר כך חוזר ואורגן.
ער זאגט אז וואס טו איך מיט די צוויי בגדים וואס איך פיל זיך נישט קיין איינס? איך צורייס איך. איך עפן אביסל פון דא, איך עפן אביסל פון דארט. יעצט קען מיר זיי צוריק צוזאמען. ווען ער מאכט זיי צוזאמען, דאס איז בצע על מנת לתקן, דאס איז די טייטש. ווען ער נעמט עס סתם, איז ער נאר עוכר אויף בצע.
תולדת בוצע: סותר את הכלי על מנת לתקנו
Speaker:
א סותר את הכלי על מנת לתקנו איז א תולדה פון בצע. ס׳הייסט קליעה איז א תולדה פון אורג, וואס מיר וועלן לערנען.
—
קליעה — תולדת אורג
Speaker:
וואס איז די חילוק פון קליעה מיט אריגה? ווייל אריגה איז מיט שתי וערב, און קליעה איז נישט קיין שתי וערב, ס׳איז אזוי געפלאכטן אזוי ווי א פדל״ך. ס׳איז בערך די זעלבע איידיע.
—
פוצע — תולדת בוצע
Speaker:
און פוצר איז א תולדה, און די שיעור איז ווי בצע, די זעלבע שיעור. און ער דארף וואס איז די שיעור? שני חוטין, וואס מיר האבן געלערנט. אקעי.
—
סיום פרק ט׳
Speaker:
עד כאן איז פרק ט׳.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Broad and Specific meanings of Sôphrosunê or Zehiurs
https://www.dropbox.com/scl/fi/xl1ydb0e9za9iky1qe4rz/SPE057-Broad-and-Specific-meanings-of-S-phrosun-or-Zehiurs.mp4?rlkey=vs3uc1gfp9vg96nfd6g6j41fo&dl=0
📌 This Shiur Also On