חכמה בראש וחכמה בסוף | זוהר שמיני אסרו חג פסח תשפ”ו – וידאו
חכמה בראש וחכמה בסוף | זוהר שמיני עצרת חג פסח תשפ”ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
המהלך של חכמה, בינה וחכמה: מפסח עד שבועות
א) הקדמה – חיפזון לאחר פסח ושאלת הזמן
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
ב) שני סוגי שכל – חכמה ובינה
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא הכי למטה מן הזמן
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
ד) המהלך התלת-שלבי: כלל → פרט → כלל
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
2. פרט – בינה באמצע (ספירת העומר)
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
ה) “אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ’ שנה” – זמן הוא הכרחי
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
גדלות ראשון וגדלות שני (האריז”ל)
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
ו) חידושו של הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
ז) מאמר הבעל שם טוב: “יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
ח) מוסר השכל המעשי לחינוך
זמן בחינוך
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
ה”בן רשע” – אזהרה
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
נגד הרעיון של “OTD”
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
ט) המסקנה: מהי חכמה אמיתית?
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
תמלול מלא 📝
זמן והבנה: הדרך מאמונה פשוטה להבנה אמיתית
הקדמה: חיפזון אחרי פסח
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
פרק א: שני סוגי שכל – חכמה ובינה
היסוד: לא רק גוף ושכל, אלא שני סוגי שכל
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – שלושה שלבים של לימוד
הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
חיפזון – הבהרה
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
מצות – חיפזון של גלות
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
פרק ג: בינה – לימוד שלוקח זמן (ספירת העומר)
גדלות ראשון וגדלות שני
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
למה אמונה פשוטה לא לוקחת זמן
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
הבנה אמיתית לוקחת זמן
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
פרק ד: לקחים מעשיים לחינוך
חינוך לוקח זמן
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
הבנות עמוקות יותר לוקחות עוד יותר זמן
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
פרק ה: הבן רשע – אזהרה
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
המהלך של חכמה, בינה, וחכמה: הבנה לוקחת זמן
פרק א: הקונצפט של “OTD” הוא פיקציה
נגד יצירת קטגוריות מלאכותיות
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
אנשים הם לא קטגוריות
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
התהליך הטבעי של חינוך
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
המהירויות השונות של תשובה
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
הצורך במבט רחב יותר
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
פרק ב: היסוד – באמת הבנה לוקחת זמן
אבל זה היסוד – להבין דברים באמת לוקח זמן
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
ספירת העומר – תהליך הצמיחה
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
פרק ג: ביאור הבעל שם טוב על חמישים שערי בינה
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
מהו שער?
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
השער החמישים
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
הסוד של שער החמישים
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
הסכנה של להישאר במדרגה הראשונה
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
פרק ד: המהלך התלת-שלבי – חכמה, בינה, חכמה
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
למה מתחילים באמונה פשוטה
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
המדרגה הראשונה: חכמה – מה שקיבל מרבו
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
המדרגה השנייה: בינה – תהליך ההבנה
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
המדרגה השלישית: חכמה – לראות את כל הבניין
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
“אני יודע שהיא אומרת”
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
פרק ה: המדרגה השלישית אינה תחת הזמן
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
לא עוד למהר – לעסוק בזמן עצמו
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
פרק ו: מאמר הבעל שם טוב – “אני נער ואני מאמין”
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
“יש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין”
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” – ההשגה של ידיעת השלילה
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
המדרגה השלישית דומה לראשונה – אבל שונה לגמרי
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: הסדר מפסח עד שבועות
הפירוש האמיתי של חכמה
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
הסדר של פסח, ספירת העומר, ושבועות
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
סיום
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.
Wisdom at the Beginning and Wisdom at the End | Zohar Shemini Atzeres Chag Pesach 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
The Process of Chochmah, Binah, and Chochmah: From Pesach to Shavuos
A) Introduction – Chipazon After Pesach and the Question of Time
Motzaei Pesach, Erev Shabbos, everything is still in a state of chipazon (haste). The Maharal brings a secret: chipazon stems from the fact that higher/intellectual matters are not subject to time – the soul and intellect stand outside time. Therefore, one eats matzah b’chipazon. But in truth – we do live in time, and this brings out a deeper analysis.
—
B) Two Types of Intellect – Chochmah and Binah
A fundamental principle: It’s not just body versus intellect, rather there are two types of intellect:
– Chochmah – the essence of intellect, not subject to time, a flash of understanding, a single-moment comprehension
– Binah – intellect that takes time, step-by-step understanding, questions and answers
The difference between them is the key to the entire process.
—
C) Chipazon – Actually the Most Below Time
A sharp analysis: Chipazon is not truly above time – it is actually the most below time. The one who rushes is the one who is late (lazy), not the diligent one. Zerizus = calm, orderly, on time. Pezizus = the opposite. The chipazon of Yetzias Mitzrayim is a galus-chipazon – one doesn’t have time, one must run.
Simple faith (emunah peshutah) is also like this – it is like a medicine (the Zohar: matzah = “food of healing”). One needs it because one has no other way. It’s not truly above time, rather the most constricted in time – an emergency solution, not the ultimate goal.
—
D) The Three-Stage Process: General → Particular → General
The entire order from Pesach to Shavuos is built on three levels:
1. General Before Particular – Chochmah at the Beginning (Pesach)
The first general overview. Simple faith. “Anochi Hashem Elokecha.” “What he received from his teacher” – the basics that one receives from one’s rebbe. A leap, a jump. One doesn’t know why, one was told this way. Like matzah on the first night – simple, without questions. Takes almost no time.
2. Particular – Binah in the Middle (Sefiras HaOmer)
The long path of details. Questions and answers. Chesed she’b’Chesed, Gevurah she’b’Chesed, all 49 combinations. True understanding takes time – one cannot jump straight to Kabbalas HaTorah. It must take seven times seven – 49 days of work and growth.
3. General After the Particular – Chochmah at the End (Shavuos)
A deeper general understanding after going through the entire path. One sees the entire structure “as it is” – in one glance, “in one breath.” This is the same sentence as for the small child, but with completely different depth. “I say the same thing she says, but I know that she says it.”
—
E) “A Person Cannot Grasp His Teacher’s Understanding Until After 40 Years” – Time is Necessary
Questions and answers = already two moments = already time. Even “Mah Nishtanah” takes time. Forty years to understand a rebbe’s understanding cannot be shortened. Kefitzas haderech (jumping the path) is b’dieved – an emergency solution, not the ideal.
Gadlus Rishon and Gadlus Sheini (Arizal)
– Gadlus Rishon – until twenty, natural growth
– Gadlus Sheini – after twenty, a second bar mitzvah, the true main work, consists almost entirely of things that take time
—
F) The Baal Shem Tov’s Innovation Regarding the Fifty Gates of Binah
– A gate = a question with an answer. Each gate is a new level of understanding.
– The 50th gate is after 49. As long as a person lives, one never reaches the 50th gate. The 50th gate contains within it another 49 gates at a higher level. (Moshe Rabbeinu only reached it at his passing – “No man can see Me and live.”)
– The difference between levels: The questions of the first level are completely different from the questions of the second level. It’s not just harder – it’s a different world.
—
G) The Baal Shem Tov’s Statement: “I Have Many Insights, Afterwards I Am a Child and I Believe”
This does not mean that he is back in cheder. It means that after he has gone through all the insights, he arrives at simple faith on a completely different level. But this only works if “they kept My Torah” – one has actually learned and worked through it. Without this, it’s just an excuse.
—
H) Practical Moral Lesson for Chinuch
Time in Chinuch
Chinuch requires time – one must not expect a child to understand after being told ten times. Even middos (character traits, Sefiras HaOmer) take years. This is normal and necessary. Deeper understanding takes even more time.
The “Ben Rasha” – A Warning
A concern: people have begun to believe that “rasha” is a fixed category. In truth, “lachem v’lo lo” / “blunt his teeth” is a practical chinuch instruction, not a label – one speaks to the young man who thinks he’s above it all.
Against the Concept of “OTD”
The entire concept of “OTD” (Off The Derech) is a fiction. Every person has his mitzvos and his aveiros, everyone has times when he is more or less a yerei shamayim. A fifteen-year-old boy who asks questions like a “rasha” – this is only a stage in his growth. One must look with a broader view, with a “kavvan sheben shanah” – the long-term perspective. When one looks this way, one sees that the entire fear is “fantasy.”
—
I) The Conclusion: What is True Chochmah?
True chochmah is not just a “tachlis hazman” (end goal of a time process), but rather a comprehension of the thing as it is – an attainment of the thing as it truly is in its own essence.
The entire order from Pesach → Sefiras HaOmer → Shavuos is:
1. Chochmah at the beginning – chochmah at the start (Pesach)
2. Binah in the middle – the process of understanding and development (Sefiras HaOmer)
3. Chochmah at the end – chochmah at the conclusion (Shavuos), on a completely different level
One begins with a simple flash of chochmah, one goes through the long path of binah with all 49 gates, and one returns to chochmah – the same word, but with completely different depth. This is the natural process of every person’s spiritual growth.
📝 Full Transcript
Time and Understanding: The Path from Simple Faith to True Comprehension
Introduction: The Rush After Pesach
Dear friends who are already holding motza’ei Pesach, Isru Chag, erev Shabbos – everything is still in the mode of speed, rush. It’s still right after Pesach, I need to go already to Shabbos.
We know, the Maharal said that the secret of the rush is that the higher matters, the intellectual matters, are generally not subject to time. The soul, the intellect, is not subject to time, it’s not in time at all. That’s why one eats matzah in haste, the rush – there is no time. And the truth is that it’s like this the whole year. That is, if it’s not in time, the meaning is that it’s always.
But we do live in time.
Chapter 1: Two Types of Intellect – Chochmah and Binah
The Foundation: Not Just Body and Intellect, But Two Types of Intellect
And we remember that the distinction between time and not-time is not only the distinction of, let’s say, the intellect is above time, not subject to time, and in contrast the body is subject to time. Rather, in truth there are also two types of intellect.
We’ve already spoken about this recently, but we speak about this always. In Kabbalah it’s called mochin of Chochmah and Binah:
– Chochmah is the essence of intellect, that is, the essential intellect which is not subject to time
– Binah is intellect that takes time
Let’s explain this a bit, it’s a very important foundation, one can always review it, and with this we’ll go further.
Chapter 2: Klal U’Prat U’Chlal – Three Stages of Learning
The Order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot
There are two types of learning, two types of ways of understanding. The first is called klal u’prat. We’ve spoken, we speak many times, it’s called klal u’prat. And here I want to add another piece of chiddush, it’s also connected with the order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot, where we are holding now.
And we’ll say that there are two times, there are two levels of the klal. That is, there is a klal u’prat u’chlal:
– There is a klal before the prat
– And a klal after the prat
Klal Before Prat: Simple Faith (Pesach)
In other words, a person begins to learn, one can even speak, let’s say, about faith. A person begins to know what God means. One teaches him “Anochi Hashem Elokecha”, yesodei hayesodot, faith, wisdom, “leit atar panui minei”, “malei chol ha’aretz kevodo” – this is klal. He understands it in a general way, one tells him one sentence, he understands it in a general way. This doesn’t take time.
Chipazon – A Clarification
One can say that truly, here there is perhaps a bit of a distinction, it does take a little, one can say it takes very quickly, truly in haste. There is a bit of a contradiction, because the Maharal says that chipazon is a hint that it’s not subject to time, but it’s not so simple.
Chipazon is the Most Time
Chipazon is the most time, yes? One must remember and say, when people say, what is the difference between zerizut and atzlut, yes?
The lazy person is always rushing. A lazy person is always one who rushes. Why? Because he arrives late, so he has to rush.
A zeriz is one who never rushes, he’s always on time, yes?
Many times people say about a person who drags that he’s above time. It’s not true, he’s the most below time, he’s the most subject to time, he’s never organized, therefore he always has to rush, therefore he does everything with pazizut, that is not even zerizut.
That is the difference between zerizut and pazizut, yes?
– Pazizut is the opposite of zerizut
– Zerizut is he does each thing calmly, but on time
This is the level of time itself, not above time, it’s the level of time itself, he’s organized. A lazy person, he’s the one who comes late, he rushes more.
Matzot – A Galut-Chipazon
So the matzot actually, therefore the Maharal who says that matzot is a hint of chipazon, it’s truly a weak hint. Because matzot is not really like that. We say “lo hispik betzekam”, we say “eili lehotzi Hakadosh Baruch Hu”, yes? All the sefarim say, I think it’s the simple meaning, one must put in the fifty gates of understanding, but the idea is, there was once a time, one had to run out. If one had waited another minute, one would have been late, one would have had to wait another thousand years, I don’t know what, to go out.
This is not above time, this is the greatest below time. That is, you’re so late, you’re so stuck in time, that you must rush. This is truly the chipazon of Egypt, chipazon of a galut.
Simple Faith – Meichla D’Asvata (Medicine)
And truly, one can say that this is the first point. When a person begins to learn, for example, we always ask the question, truly to understand God, truly to understand what “Anochi Hashem Elokecha” means, one needs to live ten thousand years. I mean, then one still won’t understand, but at least to understand something in the Name.
Obviously he’s under great pressure and great urgency to say, and to the little boy who doesn’t know about the Almighty, he hasn’t begun to learn anything with him, one simply tells him simple faith, “emunatcha baleilot”, “Anochi Hashem Elokecha”, there is a God. Okay, this is chipazon, this is the meaning of simple faith.
About this we said another time that the Zohar says that matzah is “meichla dimehemnuta”, “meichla d’asvata”, two different expressions, let them be different things, no difference. But the word refuah, medicine, simply means something that is not according to the natural way. This is simple faith. Simple faith is a medicine, one must. I live without any knowledge, I have no way, one simply tells it.
This is the chipazon, the so-to-speak above time. It’s not truly above time, it’s truly the most compressed in time, he has the least time, he has only one second, he doesn’t have all the time, he’s above time, he has the least time. Just like the young people who are said to be above time, they are meanwhile the most compressed in time.
And this is step one, this can be called the step of Pesach.
Chapter 3: Binah – Learning That Takes Time (Sefirat HaOmer)
Gadlut Rishon and Gadlut Sheni
Afterwards there is learning that is within time, and it’s very important, and this we must remember in our lives. There is a distinction, yes, there is a distinction, we’re speaking of people who have a certain da’at, “ben yada lehavchin”, he has a certain maturity. People who don’t have maturity, the same thing exists in spirituality, yes, the Arizal says there is gadlut sheni.
Gadlut sheni means that it’s not enough that he became an adult once, that’s in the natural way, there is another level of becoming an adult. There are people who had a second bar mitzvah, and there are people who never had a second bar mitzvah, yes. This is gadlut sheni.
The Arizal says that gadlut sheni is truly after twenty. Gadlut rishon is until twenty, “ad ben esrim shanah”, afterwards most people stop growing then, they remain with their nature. This is what they called in the devarim, in the acharonim, or in the kra’ot, one who says that one must say the goral. This is the gadol, one who still has gadlut rishon.
Gadlut rishon is that the main work. The main work is gadlut sheni, is that afterwards he becomes again a gadlut rishon. And what does da’at consist of? One must know the rule: Gadlut sheni consists almost only of things that take time.
Why Simple Faith Doesn’t Take Time
This is truly what was explained in that shiur also, that one cannot say, if one thinks only of simple faith, it’s the root of this, one can arrive. The reason why this also doesn’t take time is because truly the foundation is not subject to time. But in practice, how it appears in this world, it’s the most subject to time. If everything would remain there, indeed this doesn’t need to take time. These types of things don’t take time.
True Understanding Takes Time
But true understanding, understanding of a person, human understanding, is by definition something that takes time. You can say, even in the most compressed way, the most divided way, in order to learn something there must be questions and answers, yes? One asks “Mah Nishtanah”, and one answers. It takes time. It’s already, in other words, two moments.
Yes, you say, you can do the question and answer in one moment? No problem. I already have two moments, yes? A question, there was a moment of the question, and a moment of the answer. It takes time. It’s not like simple faith, there are no questions and answers, right?
Simple faith means Chochmah, that is, the first point of Chochmah. That’s how it is, “kacha hu”, “koach mah”, that’s how it is. That’s how it is doesn’t take time. But is it so? Is it not so? Even if it takes you one second, there was already time. It’s already there in time.
In other words, it’s called “shakla vetarya”, “masa umatan”. It takes time. This is what there is in Sefirat HaOmer, and each, and the truth is, it takes very much time.
Ein Adam Omed Al Da’at Rabo Ela L’Achar Arba’im Shanah
Generally speaking, simple faith one speaks to children, to bachurim. They haven’t even seen yet, they don’t even know what forty years means. I also don’t know, I’m not yet forty. One doesn’t even know what it means.
And this type of knowledge, yes, what does it mean to know what forty years means? I can know. One year I know, forty times that. I can do the math. But that’s not it, yes? This is in the mode of Chochmah, in the mode of simple faith, in the mode of distant faith I can say I know what forty years means.
Do you know what forty years means? Do you know what it means to learn forty years? Do you know what it means to struggle with a question for forty years, to go back and forth for forty years about this? One cannot know, only it takes forty years to know. There is no way.
Perhaps there is a shortcut. I thought, Rav Elazar Menachem Shach said “keheref ayin”, “keven shivim shanah”. There is something called kefitzat haderech, yes? Kefitzat haderech can make it a bit faster. Just as a person says he’s already seventy years in his soul, even though in his body he’s not. Okay, there is such a thing, but even then it’s still bedi’eved. We know that the kefitzat haderech one had to complete later. It’s not.
In any case, in human reality, ordinary things take very much time. This is the order. This is a matter of chinuch.
Chapter 4: Practical Lessons for Chinuch
Chinuch Takes Time
Much of our chinuch is foolish, because chinuch one must fulfill in the mode of simple faith. One must begin with simple things. So one begins to think that chinuch is above time. Then one has complaints, “I already told my boy something ten times and he didn’t understand.”
Yes, because understanding is something that takes time. Understanding even in the mode of middot. Yes, the growth of the middot. The Sefirat HaOmer speaks of the growth of the middot. Also takes time. Takes truly seven weeks, not seven weeks. One says okay, give it even three years.
Even most, I look, I don’t know anyone who is not mechanech, he doesn’t live out anything. One who lives out, his children are students, he sees after a few years they figure it out. These simple things, it’s the simple thing. From the essence it’s simple. Then, from this side you can say it in a minute, but he doesn’t understand it. It takes much time. It’s a normal thing, it’s normal, it must be so.
Deeper Understandings Take Even More Time
And certainly deeper understandings. Deeper understandings, it’s truly, it’s truly, “lu yichyeh elef shanim pa’amayim”, yes, such expressions are written. It’s truly that one must take the time for this type of human understanding that is called Binah. It’s not the only type of understanding, but Binah, the main feminine understanding that is called Binah, takes time.
And as we learned, we always speak, time means that it must be in this like steps of separation, yes.
Chapter 5: The Ben Rasha – A Warning
And I also think, I thought about this, one sees all the magazines speaking about Pesach about the understanding that one does with the ben rasha. And I look, I’m fearfully worried. One has begun to believe that there is a category of a rasha. The rasha is the one who says this, yes, “lachem velo lo”. And one tells him back.
It doesn’t mean seriously. I already said at the Seder, it doesn’t mean seriously. It means to say, one says what it means. I explained at my Seder, the first Seder we explained what “lachem velo lo” means, “ve’af atah hakheih et shinav”. One can see it’s literally chinuch halachah lema’aseh.
The boy comes, the bachur, he says, “I, ah, who are you?” And as if he holds himself great, he’s not from you. Okay, let’s see if you really hold so. One tells him, okay.
—
[End of Part 1]
The Process of Chochmah, Binah, and Chochmah: Understanding Takes Time
Chapter 1: The Concept of “OTD” is a Fiction
Against Creating Artificial Categories
Suddenly he’s angry, “You’re excluding me? One must include everyone”. That means you’re already once a part of us. Very good, that’s what we wanted to show. You do want to be a part.
And the truth is, I think it’s literally foolishness. One takes, one has an investigation, I mean, one goes to the Rav, one asks him, “My son is fifteen years old, he has the mind of a carrot of fifteen”. I mean, the father is already reading twenty, twenty-five, thirty, he already has a fifteen-year-old child. He understands that fifteen, when he was fifteen, he remembers, he didn’t understand anything, true?
And he begins to investigate, “I saw my son, he does some sin, I need to know”. He’s a person, he did something, he’s a boy. Begin, he’s a teenager, and he’s holding exactly at the level of the question. Very good, he asks the question like a rasha. Let him be. So what?
People Are Not Categories
One becomes so impressed by things that are temporary, that are… There is no such boundary, because someone said that there is something called OTD [Off The Derech], there is no such thing.
There are people, in every house, there are people who do more, there are children who are wilder, there are… everyone has their mitzvot and their sins. There is no such boundary that one must investigate, and one should spend entire disputes of the rabbis and educators to… to bring close there or to. The whole thing doesn’t make sense, in my opinion.
He’s a deist! It’s not… when one tells him, when one pushes him out is the Rav angry, yes? It is yes a part of this, right? Something that… I don’t even need to have the hora’ah… It’s a fact! There are people!
The Natural Process of Chinuch
People have free choice, people there is chinuch! Sometimes it takes so long, sometimes it takes so long… a person lives a normal person! It’s five six seven eight nine ten! Until seventy! Perhaps afterwards, one says, until it’s completed! They need to ask, on the day of passing! Afterwards, been seventy years! The whole Shabbat was a whole life! One would think, what hesped to say!
But now he’s seventeen! You’re already asking, what hesped to say? What is a normal person who is the whole forgotten, how the world works?
In any case, this is a topic of chinuch, regarding the relationship. I don’t believe there is such a thing. One can say like by the father. Yes, everyone has their moment of heresy, everyone has their times when he is, let’s say, not a yerei shamayim, let’s not speak of the mind, more speak even of a terrible deed. He also sometimes has things that he does a sin.
The Different Speeds of Teshuvah
But sometimes it’s faster, yes? When not he’s older, he catches faster. He knows to figure out, he does a sin and he does immediately teshuvah. Okay, that’s one way.
A second, he does it longer. He does it more blessings. He does a sin for six years afterwards, he does it already for three years.
The Need for a Broader View
One must look with a with a broader look, with a direction of years. Da’at is direction of years. One must look at years. Generally speaking, when one looks at this view, one sees that it’s fantasy, it’s fiction. There is no such concept, like a ben rasha.
He’s not. He’s today. What does one do with this bachur boy? Today he didn’t get up, to is my question. Okay, this year he didn’t get up to is my question. It’s not even so different. How much more, I don’t see the whole investigation, it seems to me like nonsense, it seems to me a foolish investigation. In the bottom line no…
Chapter 2: The Foundation – Truly Understanding Takes Time
Wisdom, Understanding, and Wisdom: The Order from Pesach to Shavuos
The True Meaning of Chochmah
But the truth is, it’s not tachlis hazman [the ultimate goal of time], it’s a hasagah [comprehension] of the thing kmo shehi [as it truly is], that’s the meaning of chochmah, that’s the true chochmah.
The Order of Pesach, Sefiras HaOmer, and Shavuos
Now it’s like this, this is the order of the simple pshat [straightforward meaning], of the order of Pesach, Sefiras HaOmer, Shavuos:
There is:
– Chochmah b’rosh [wisdom at the beginning]
– Binah inmiten [understanding in the middle]
– Chochmah b’sof [wisdom at the end]
That’s the order.
Conclusion
Okay, I think that’s a clear enough matter, we can stop here and go to the questions.
חכמה בראש וחכמה בסוף | זוהר שמיני אסרו חג פסח תשפ”ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
דער מהלך פון חכמה, בינה, און חכמה: פון פסח ביז שבועות
א) אריינפיר – חיפזון נאך פסח און דער פראגע פון צייט
מוצאי פסח, ערב שבת, איז אלעס נאך אין א מצב פון חיפזון (איילעניש). דער מהר”ל ברענגט א סוד: חיפזון שטאמט דערפון וואס דברים עליונים/שכליים זענען נישט תחת הזמן – די נשמה און שכל שטייען אויסער צייט. דעריבער עסט מען מצה בחיפזון. אבער אין אמת’ן – מיר לעבן יא אין צייט, און דאס ברענגט ארויס א טיפערע אנאליזע.
—
ב) צוויי סארטן שכל – חכמה און בינה
א פונדאמענטאלער יסוד: עס איז נישט בלויז גוף קעגן שכל, נאר עס זענען דא צוויי סארטן שכל:
– חכמה – דער עצם שכל, נישט תחת הזמן, א בליץ פון פארשטאנד, אן איין-מאמענטיגער השגה
– בינה – שכל וואס נעמט צייט, שריט ביי שריט פארשטאנד, קושיות און תירוצים
דער חילוק צווישן זיי איז דער שליסל צום גאנצן מהלך.
—
ג) חיפזון – דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן
א שארפע אנאליזע: חיפזון איז נישט אמת למעלה מן הזמן – עס איז דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן. דער וואס איילט זיך איז דער וואס איז פארשפעטיגט (עצל), נישט דער זריז. זריזות = רואיג, מסודר, אויפ’ן צייט. פזיזות = דאס אפאזיט. די יציאת מצרים’דיגע חיפזון איז א גלות-חיפזון – מען האט נישט קיין צייט, מען מוז לויפן.
אמונה פשוטה איז אויך אזוי – זי איז ווי א רפואה (דער זוהר: מצה = „מאכל דאסוותא”). מען ברויכט עס ווייל מען האט נישט קיין אנדער וועג. עס איז נישט אמת’ע למעלה מן הזמן, נאר דער מערסטער מצומצם אין צייט – א נויט-לעזונג, נישט דער תכלית.
—
ד) דער דריי-שטאפלדיגער מהלך: כלל → פרט → כלל
דער גאנצער סדר פון פסח ביז שבועות בויט זיך אויף דריי לעוועלס:
1. כלל קודם לפרט – חכמה בראש (פסח)
דער ערשטער כללי’דיגער בליק. אמונה פשוטה. „אנכי ה׳ אלקיך.” „מה שקיבל מרבו” – דער בעיסיק וואס מען באקומט פון רבי. א דילוג, א שפרונג. מען ווייסט נישט פארוואס, מען האט עס אזוי געזאגט. ווי מצה אין דער ערשטער נאכט – פשוט, אן קשיות. נעמט כמעט נישט קיין צייט.
2. פרט – בינה אינמיטן (ספירת העומר)
דער לאנגער וועג פון פרטים. קושיות און תירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, אלע 49 קאמבינאציעס. אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט – מען קען נישט שפרינגען גלייך צו קבלת התורה. עס דארף נעמען זיבן מאל זיבן – 49 טעג פון ארבעט און וואוקס.
3. כלל שלאחר הפרט – חכמה בסוף (שבועות)
א טיפערער כלל נאכ’ן דורכגיין דעם גאנצן וועג. מען זעט דעם גאנצן בנין „כמו שהיא” – אין איין בליק, „בנשימה אחת.” דאס איז דער זעלבער סענטענס ווי פאר דעם קליינעם אינגל, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. „איך זאג דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט.”
—
ה) „אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר מ׳ שנה” – צייט איז מוכרח
קושיות און תירוצים = שוין צוויי רגעים = שוין צייט. אפילו „מה נשתנה” נעמט צייט. פערציג יאר צו פארשטיין א רבי’ס דעת קען מען נישט פארקירצן. קפיצת הדרך איז בדיעבד – א נויט-לעזונג, נישט דער אידעאל.
גדלות ראשון און גדלות שני (אריז”ל)
– גדלות ראשון – ביז צוואנציג, נאטירליכע וואוקס
– גדלות שני – נאך צוואנציג, א צווייטע בר מצוה, דער אמת’ער עיקר ארבעט, באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט
—
ו) דער בעל שם טוב’ס חידוש וועגן חמישים שערי בינה
– א שער = א קשיא מיט א תירוץ. יעדער שער איז א נייע מדרגה פון פארשטאנד.
– דער 50סטער שער איז נאך 49. כל זמן א מענטש לעבט, קומט מען קיינמאל נישט אן צום 50סטן שער. דער 50סטער שער אנטהאלט אין זיך נאכאמאל 49 שערים אויף א העכערע מדרגה. (משה רבינו האט עס נאר דערגרייכט ביי זיין פטירה – „לא יראני האדם וחי.”)
– דער חילוק צווישן לעוועלס: די קשיות פון דער ערשטער מדרגה זענען גאר אנדערש פון די קשיות פון דער צווייטער מדרגה. עס איז נישט סתם מער שווער – עס איז אן אנדערע וועלט.
—
ז) דער בעל שם טוב’ס מאמר: „איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב”
דאס מיינט נישט אז ער איז צוריק אין חדר. עס מיינט אז נאכדעם וואס ער האט דורכגעגאנגען אלע השגות, קומט ער צו אן אמונה פשוטה אויף א גאנץ אנדער מדרגה. אבער דאס ווערקט נאר אויב „תורתי שמרו” – מען האט טאקע געלערנט און דורכגעארבעט. אן דעם איז עס בלויז אן אויסרייד.
—
ח) פראקטישע מוסר-השכל פאר חינוך
צייט אין חינוך
חינוך דארף צייט – מען טאר נישט ערווארטן אז א קינד זאל פארשטיין נאך צען מאל זאגן. אפילו מידות (ספירת העומר) נעמען יארן. דאס איז נארמאל און מוכרח. טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט.
דער „בן רשע” – א וואָרענונג
א באזארגניש: מען האט אנגעהויבן צו גלייבן אז „רשע” איז א פעסטע קאטעגאריע. אין אמת’ן איז „לכם ולא לו” / „הקהה את שיניו” א פראקטישע חינוך-הוראה, נישט א לייבל – מען רעדט מיט דעם בחור’ל וואס מיינט ער איז אויבן אן.
קעגן דעם קאנצעפט פון “OTD”
דער גאנצער באגריף פון “OTD” (Off The Derech) איז א פיקציע. יעדער מענטש האט זיינע מצוות און זיינע עבירות, יעדער איינער האט צייטן וואס ער איז מער אדער ווייניגער א ירא שמים. א פופצן-יעריגער יונגל וואס פרעגט קשיות ווי א „רשע” – דאס איז נאר א שטאפל אין זיין וואוקס. מען דארף קוקן מיט א ברייטערע בליק, מיט א „קיוון שבן משנה” – דער לאנגפריסטיגער בליק. ווען מען קוקט אזוי, זעט מען אז דער גאנצער פחד איז „פאנטאזיע.”
—
ט) דער מסקנא: וואס איז אמת’דיגע חכמה?
אמת’דיגע חכמה איז נישט בלויז א „תכלית הזמן” (אן ענד-ציל פון א צייט-פראצעס), נאר אן השגה פון דער זאך כמו שהיא – א דערגרייכונג פון דער זאך ווי זי איז באמת אין איר אייגענער מהות.
דער גאנצער סדר פון פסח → ספירת העומר → שבועות איז:
1. חכמה בראש – חכמה אין אנהויב (פסח)
2. בינה אינמיטן – דער פראצעס פון פארשטאנד און אויסארבעטונג (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה אין סוף (שבועות), אויף א גאנץ אנדער מדרגה
מ’הויבט אן מיט א פשוט’ן בליץ פון חכמה, מ’גייט דורך דעם לאנגען וועג פון בינה מיט אלע 49 שערים, און מ’קומט צוריק צו חכמה – דאס זעלבע ווארט, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. דאס איז דער נאטירלעכער מהלך פון יעדן מענטש’ס גייסטיגער וואוקס.
תמלול מלא 📝
צייט און פארשטאנד: דער וועג פון אמונה פשוטה צו אמת’ע הבנה
הקדמה: חיפזון נאך פסח
טייערע חברים וואס האלטן שוין מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – איז אלעס נאך אלץ בבחינת מהירות, חיפזון. ס’איז נאך נאך פסח, איך דארף שוין גיין צו שבת.
אונז ווייסן דאך, דער מהר”ל האט געזאגט אז דער סוד פון די חיפזון איז אז די דברים עליונים, די דברים שכליים, זענען בכלל נישט תחת הזמן. די נשמה, די שכל, איז נישט תחת הזמן, ס’איז בכלל נישט אין צייט. וועגן דעם עסט מען מצה בחיפזון, די איילעניש – ס’איז נישט קיין צייט. און די אמת איז דאך אז ס’איז א גאנץ יאר אזוי. דאס הייסט, אויב ס’איז נישט אין צייט, די טייטש איז אז ס’איז אלעמאל.
אבער אונז לעבן יא אין צייט.
פרק א: צוויי סארטן שכל – חכמה און בינה
דער יסוד: נישט נאר גוף און שכל, נאר צוויי סארטן שכל
און אונז געדענקען אז די חילוק פון צייט און נישט צייט איז נישט נאר די חילוק פון, זאגט די שכל איז למעלה מן הזמן, נישט תחת הזמן, און משא”כ דער גוף איז תחת הזמן. נאר באמת איז דאך דא אויך צוויי סארט שכל.
אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם לעצטנס, אבער אונז רעדן וועגן דעם אלעמאל. אין קבלה הייסט עס מוחין חכמה און בינה:
– חכמה איז די עצם שכל, דאס הייסט, די עצם שכל וואס איז נישט תחת הזמן
– בינה איז שכל וואס נעמט צייט
לאמיר עס א ביסל מסביר זיין, ס’איז א זייער וויכטיגע יסוד, מען קען עס אלעמאל חזר’ן, און מיט דעם וועלן מיר גיין ווייטער.
פרק ב: כלל ופרט וכלל – דריי שטאפלען פון לערנען
דער סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות
ס’איז דא צוויי סארטן לימודים, צוויי סארטן וועגן פון פארשטיין. די ערשטע איז, ס’הייסט כלל ופרט. אונז האבן גערעדט, אונז רעדן אסאך מאל, רופט מען עס כלל ופרט. און דא וויל איך צולייגן נאך א שטיקל חידוש, ס’איז אויך קאנעקטעד מיט די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות, וואו אונז האלטן יעצט.
און מיר וועלן זאגן אז ס’איז דא צוויי מאל, ס’איז דא צוויי לעוועלס פון די כלל. דאס הייסט, ס’איז דא א כלל ופרט וכלל:
– ס’איז דא א כלל קודם לפרט
– און א כלל שלאחר הפרט
כלל קודם לפרט: אמונה פשוטה (פסח)
אין אנדערע ווערטער, א מענטש הייבט אן צו לערנען, מען קען אפילו רעדן, לאמיר זאגן, אין אמונה. א מענטש הייבט אן צו וויסן וואס הייסט גאָט. לערנט מען אים אויס “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – דאס איז כלל. ער פארשטייט עס באופן כללי, מען זאגט אים איין סענטענס, ער פארשטייט עס באופן כללי. דאס נעמט נישט קיין צייט.
חיפזון – א קלארשטעלונג
מען קען זאגן אז אמת’דיג, דא איז דא אפשר א שטיקל חילוק, עס נעמט אביסל יא, מען קען זאגן עס נעמט זייער שנעל, אמת’דיג בחיפזון. ס’איז דא א שטיקל סתירה, ווייל דער מהר”ל זאגט אז חיפזון איז א רמז אז ס’איז נישט תחת הזמן, אבער ס’איז נישט אזוי סימפל.
חיפזון איז די מערסטע זמן
חיפזון איז די מערסטע זמן, יא? מען דארף געדענקען און זאגן, ווען מענטשן זאגן, וואס איז די חילוק פון זריזות און עצלות, יא?
דער עצל איילט זיך אלעמאל. א עצל איז אלעמאל איינער וואס איילט זיך. פארוואס? ווייל ער קומט אן שפעט, דארף ער זיך איילן.
א זריז איז איינער וואס איילט זיך קיינמאל נישט, ער איז אלעמאל אין צייט, יא?
סאך מאל מענטשן זאגן אויף א מענטש וואס פארשלעפט אז ער איז למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת, ער איז די מערסטע למטה מן הזמן, ער איז די מערסטע תחת הזמן, ער איז קיינמאל נישט מסודר, ממילא דארף ער זיך אלעמאל איילן, ממילא טוט ער אלעס בפזיזות, דאס הייסט נישט אפילו זריזות.
דאס הייסט די חילוק פון זריזות און פזיזות, יא?
– פזיזות איז די אפאזיט פון זריזות
– זריזות איז ער טוט יעדע זאך רואיג, אבער אויפ’ן צייט
דאס איז די מדרגה פון זמן אליינס, נישט למעלה מן הזמן, ס’איז די מדרגה פון זמן אליינס, ער איז מסודר. א עצל, ער איז דער וואס קומט שפעט, ער איילט זיך מער.
מצות – א גלות-חיפזון
סא די מצות באמת, ממילא דער מהר”ל וואס זאגט אז מצות איז א רמז פון חיפזון, ס’איז אמת’דיג א שוואכע רמז. ווייל מצות איז נישט ממש אזוי. מ’זאגט דאך “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, מ’זאגט דאך “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, יא? זאגן אלע ספרים, איך מיין אז ס’איז פשט, מ’דארף אריינלייגן די חמישים שערי בינה, אבער די איידיע איז, ס’איז אמאל געווען א צייט, מ’האט געדארפט ארויסלויפן. אויב מ’וואלט געווארט נאך איין מינוט, וואלט מען זיך פארשפעטיגט, וואלט מען געדארפט ווארטן נאך טויזנט יאר, איך ווייס וואס, ארויסצוגיין.
דאס איז נישט למעלה מן הזמן, דאס איז די גרעסטע למטה מן הזמן. דאס הייסט, דו ביסט אזוי פארשפעטיגט, דו ביסט אזוי סטאק אין די צייט, אז דו מוזט דיך איילן. דאס איז אמת’דיג די חיפזון פון מצרים, חיפזון פון א גלות.
אמונה פשוטה – מאכל דאסוותא (רפואה)
און אמת’דיג, מ’קען זאגן אז דאס איז די ערשטע נקודה. ווען א מענטש הייבט אן צו לערנען, למשל, אונז פרעגן אלעמאל די קשיא, אמת’דיג צו פארשטיין גאָט, אמת’דיג צו פארשטיין וואס טייטש “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, דארף מען לעבן צען טויזנט יאר. איך מיין, דעמאלטס וועט מען אויך נישט פארשטיין, אבער עפעס חלל זיין אין די שם פארשטיין.
פארטשייני איז ער אין זייער לחץ און אין זייער דחק צו זאגן, און דעם קליינעם אינגל וואס ווייסט נישט פון די אייבערשטער, ער איז נישט אנהייבן צו לערנען מיט אים גארנישט, זאגט מען אים פשוט אריין אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, ס’איז דא א גאָט. אקעי, דאס איז חיפזון, דאס איז די טייטש פון אמונה פשוטה.
פאר דעם האבן מיר אן אנדערע מאל געזאגט אז דער זוהר זאגט אז מצות איז “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, צוויי אנדערע לשונות, זאל זיין אנדערע זאכן, נישט קיין חילוק. אבער די ווארט פון רפואה פשט איז א זאך וואס איז נישט על פי דרך הטבע. דאס איז אמונה פשוטה. אמונה פשוטה איז א רפואה, מ’מוז. איך לעב אן קיין שום ידיעה, איך האב נישט קיין וועג, זאגט מען עס בויערן פשוט.
דאס איז די חיפזון, די כביכול למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת’דיג למעלה מן הזמן, ס’איז אמת’דיג די מערסטע מצומצם אין צייט, ער האט די ווייניגסטע צייט, ער האט נאר איין סעקונדע, ער האט נישט אלע צייט, ער איז למעלה מן הזמן, ער האט די ווייניגסטע צייט. אזוי ווי די יונגע מענטשן וואס מ’זאגט אז זיי זענען למעלה מן הזמן, זיי זענען דערווייל די מערסטע מצומצם אין צייט.
און דאס איז סטעפ וואן, דאס קען מען רופן די סטעפ פון פסח.
פרק ג: בינה – לימוד וואס נעמט צייט (ספירת העומר)
גדלות ראשון און גדלות שני
נאכדעם איז דא א לימוד וואס איז בתוך הזמן, און ס’איז זייער וויכטיג, און דאס דארפן מיר געדענקען אין אונזער לעבן. ס’איז דא א חילוק, יא, ס’איז דא א חילוק, מיר רעדן פון מענטשן וואס האבן א געוויסע דעת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, ער האט א געוויסע גדלות. מענטשן וואס האבן נישט קיין גדלות, די זעלבע זאך איז דא ברוחניות, יא, דער אריז”ל זאגט ס’איז דא גדלות שני.
גדלות שני מיינט אז ס’איז נישט גענוג אז ער איז געווארן איינמאל א גדול, דאס איז בדרך הטבע, ס’איז דא נאך א לעוועל פון ווערן א גדול. ס’איז דא מענטשן וואס האבן געהאט א צווייטע בר מצוה, און ס’איז דא מענטשן וואס האבן קיינמאל נישט געהאט קיין צווייטע בר מצוה, יא. דאס איז גדלות שני.
דער אריז”ל זאגט אז גדלות שני איז אמת’דיג נאך די צוואנציג. גדלות ראשון איז ביז די צוואנציג, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, נאכדעם רוב מענטשן הערן אויף צו וואקסן דעמאלטס, זיי בלייבן מיט זייער טבע. דאס איז וואס זיי האבן גערופן אין די דברים, אין די אחרונים, אדער אין די קראות, איינער וואס זאגט אז מ’דארף זאגן די גורל. דאס איז דער גדול, איינער וואס האט נאך גדלות ראשון.
גדלות ראשון איז יענער די עיקר ארבעט. די עיקר ארבעט איז גדלות שני, איז אז נאכדעם ווערט ער נאכאמאל א גדלות ראשון. און פון וואס באשטייט דעת? דארף מען וויסן די כלל: גדלות שני באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט.
פארוואס אמונה פשוטה נעמט נישט צייט
דאס איז אמת’דיג וואס ס’איז מסביר געווען אין יענעם שיעור אויך, אז מ’קען נישט זאגן, אויב מ’טראכט נאר פון אמונה פשוטה, ס’איז די שורש פון דעם, קען מען אנקומען. די ריזען פארוואס דאס נעמט אויך נישט קיין צייט איז ווייל אמת’דיג דער יסוד איז נישט תחת הזמן. אבער למעשה, וויאזוי ס’איז מופיע בעולם הזה, איז עס די מערסטע תחת הזמן. אויב אלעס וואלט געבליבן דארט, טאקע דארף דאס נישט נעמען קיין צייט. די סארט זאכן נעמען נישט קיין צייט.
אמת’דיגע הבנה נעמט צייט
אבער די אמת’דיגע הבנה, הבנה פון א מענטש, מענטשליכע הבנה, איז ביי דעפינישאן א זאך וואס נעמט צייט. דו קענסט זאגן, אפילו די מערסטע מצומצמ’דיגע אופן, די מערסטע מוחלק’דיגע אופן, כדי צו לערנען עפעס דארף זיין קושיות און תירוצים, יא? מ’פרעגט “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, און מ’ענטפערט. ס’נעמט צייט. ס’איז שוין, אין אנדערע ווערטער, צוויי מאמענטס.
יא, דו זאגסט, דו קענסט מאכן אין א רגע די קשיא און די תירוץ? נאו פראבלעם. האב איך שוין צוויי רגעים, יא? א קשיא, געווען א רגע פון די קשיא, און א רגע פון די תירוץ. ס’נעמט צייט. ס’איז נישט אזוי ווי אמונה פשוטה, ס’איז נישט קיין קושיות און תירוצים, רייט?
אמונה פשוטה איז טייטש חכמה, דאס הייסט, די ערשטע נקודה פון חכמה. אזוי איז עס, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, אזוי איז עס. אזוי איז עס נעמט נישט קיין צייט. אבער איז עס אזוי? איז עס נישט אזוי? אפילו ס’זאל דיך נעמען איין סעקונדע, איז שוין געווען צייט. ס’איז שוין דא אין דעם צייט.
אין אנדערע ווערטער, מ’רופט עס אן “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. ס’נעמט צייט. דאס איז וואס ס’איז דא אין ספירת העומר, און יעדע, און די אמת איז, ס’נעמט זייער אסאך צייט.
אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה
על פי רוב, אמונה פשוטה רעדט מען צו קינדער, צו בחורים. זיי האבן נאך אפילו נישט געזען, זיי ווייסן אפילו נישט וואס ס’מיינט פערציג יאר. איך ווייס אויך נישט, איך בין נאך נישט קיין פערציג. מ’ווייסט אפילו נישט וואס ס’מיינט.
און די סארט וויסן, יא, וואס מיינט וויסן וואס מיינט פערציג יאר? איך קען וויסן. איין יאר ווייס איך, פערציג מאל דאס. איך קען מאכן די מעט. אבער דאס איז נישט דאס, יא? דאס איז בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת קען איך זאגן איך ווייס וואס מיינט פערציג יאר.
דו ווייסט וואס מיינט פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט צו לערנען פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט זיך צו מוטשען מיט א קשיא פערציג יאר, גיין אהין און צוריק פאר פערציג יאר וועגן דעם? מ’קען עס נישט וויסן, נאר ס’נעמט פערציג יאר צו וויסן. ס’איז נישטא קיין וועג.
אפשר איז דא א שארטקאט. איך האב געטראכט, ר’ אלעזר מנחם שך האט געזאגט “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. ס’איז דא א זאך וואס הייסט קפיצת הדרך, יא? קפיצת הדרך קען מאכן אביסל שנעלער. אזוי ווי א מענטש זאגט ער איז שוין זיבעציג יאר אין זיין נפש, אפילו אין זיין גוף איז נישט. אקעי, ס’איז דא אזא זאך, אבער אפילו דעמאלטס איז עס נאך בדיעבד. מיר ווייסן אז די קפיצת הדרך האט מען געדארפט משלים זיין שפעטער. ס’איז נישט.
על כל פנים, אין די מענטשליכע רעאליטי, געווענליכע זאכן נעמען זייער אסאך צייט. דאס איז די סדר. דאס איז א זאך פון חינוך.
פרק ד: פראקטישע לעקציעס פאר חינוך
חינוך נעמט צייט
אסאך פון אונזער חינוך איז פאני, ווייל חינוך דארף מען מקיים זיין בבחינת אמונה פשוטה. מ’דארף אנהייבן מיט פשוט’ע זאכן. סאו מ’הייבט אן צו טראכטן אז חינוך איז למעלה מן הזמן. נאכדעם האט מען טענות, “איך האב שוין געזאגט מיין יונגל צען מאל עפעס און ער האט נישט פארשטאנען.”
יא, ווייל פארשטיין איז א זאך וואס נעמט צייט. פארשטיין אפילו אין בחינת מידות. יא, די גדולה פון די מידות. די ספירת העומר רעדט מען פון די התגדלות פון די מידות. נעמט אויך צייט. נעמט אליבא דאמת זיבן וואכן, נישט זיבן וואכן. מ’זאגט אקעי, גיב עס אפילו דריי יאר.
אפילו רוב, איך קוק, איך קען נישט איינער וואס איז נישט מחנך, ער לעבט נישט גארנישט אויס. איינער וואס לעבט אויס, זיינע קינדער זענען תלמידים, זעט ער נאך אפאר יאר פיגורן זיי עס אויס. דעי פשוט’ע זאכן, ס’איז די פשוט’ע זאך. מצד העצם איז עס פשוט. נאכדעם, מצד דעם קענסטו עס זאגן אין א מינוט, אבער ער פארשטייט עס נישט. ס’נעמט אסאך צייט. ס’איז א נארמאלע זאך, ס’איז נארמאל, ס’איז מוכרח אזוי.
טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט
און ס’איז זיכער טיפערע הבנות. טיפערע הבנות, ס’איז אמת’דיג, ס’איז אמת’דיג, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, יא, ס’שטייט אזעלכע לשונות. ס’איז אמת’דיג אז מ’דארף נעמען די צייט פאר דעם סארט מענטשליכע הבנה וואס הייסט בינה. ס’איז נישט די איינציגסטע סארט הבנה, אבער בינה, די עיקר הבנה נשית וואס הייסט בינה, נעמט צייט.
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מיר רעדן אלעמאל, די צייט מיינט אז ס’מוז זיין אין דעם אזוי ווי סטעפס פון אפירקוסות, יא.
פרק ה: דער בן רשע – א וואָרענונג
און איך מיין אויך, איך האב געטראכט וועגן דעם, מ’זעט אלע מעגעזינס רעדן פסח וועגן די הבנה וואס מ’טוט מיט דעם בן רשע. און איך קוק, איך בין מורא’דיג מודאג. מ’האט אנגעהויבן צו גלייבן אז ס’איז דא א קאטעגאריע פון א רשע. דער רשע איז דער וואס זאגט דאס, יא, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. און מ’זאגט אים צוריק.
ס’מיינט נישט ערנסט. איך האב שוין געזאגט ביים סדר, ס’מיינט נישט ערנסט. ס’מיינט צו זאגן, מ’זאגט וואס ס’מיינט. איך האב מפרש געווען ביי מיין סדר, די ערשטע סדר האבן מיר מפרש געווען וואס ס’טייטש “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. מ’קען זען ס’איז ממש חינוך הלכה למעשה.
ס’קומט דער יונגל, דער בחור’ל, ער זאגט, “איך, אה, ווער איז ענק?” און כאילו ער האלט זיך גרויס, ער איז נישט פון די ענק. אקעי, לאמיר זען צו דו האלטסט טאקע אזוי. זאגט מען אים, אקעי.
—
[סוף חלק א]
דער מהלך פון חכמה, בינה, און חכמה: פארשטיין נעמט צייט
פרק א: דער קאנצעפט פון “OTD” איז א פיקציע
קעגן דעם שאפן פון קינסטלעכע קאטעגאריעס
מיטאמאל איז ער ברוגז, “You’re excluding me? מ’דארף אינקלודן יעדן איינעם”. הייסט עס דו ביסט שוין איינמאל א חלק פון אונז. זייער גוט, דאס האבן מיר געוואלט ווייזן. דו ווילסט יא זיין א חלק.
און די אמת איז, איך מיין אז ס’איז ממש א טיפשות. מ’נעמט, מ’האט א חקירה, איך מיין, מ’גייט צום רב, מ’פרעגט אים, “מיין זון איז פופצן יאר, ער האט שכל פון א מארישקע פון פופצן”. איך מיין, דער טאטע איז שוין אט ליעסט צוואנציג, פינף און צוואנציג, דרייסיג, ער האט שוין א פופצן יעריג קינד. ער פארשטייט דאך אז פופצן, ווען ער איז געווען פופצן, ער געדענקט, ער האט נישט פארשטאנען גארנישט, אמת?
און ער הייבט אן חוקר צו זיין, “איך האב געזען מיין זון, ער טוט עפעס אן עבירה, איך דארף וויסן”. ער איז א מענטש, ער האט עפעס געטון, ער איז א יונגל. הייב אן, ער איז א פארצייכנטער, און ער האלט פונקט ביי די לעוועל פון די קשיא. זייער גוט, ער פרעגט די קשיא אזוי ווי א רשע. לאז אים זיין. סאו וואט?
מענטשן זענען נישט קאטעגאריעס
מ’ווערט עפעס אזוי נתפעל פון זאכן וואס זענען צייטווייליג, וואס זענען… ס’איז נישטא אזא גדר, ווייל איינער האט געזאגט אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט OTD [Off The Derech], איז נישטא אזא זאך.
ס’איז דא מענטשן, אין יעדער שטוב, ס’איז דא מענטשן וואס טוען מער, ס’איז דא קינדער וואס זענען וואוילער, ס’איז דא… יעדער איינער האט זיך זיינע מצוות און זיינע עבירות. ס’איז נישטא אזא גדר וואס מ’דארף חוקר זיין, און מ’זאל פארברענגען גאנצע מחלוקות פון די רבנים ומחנכים צו… זאל מקרב זיין דארט איר צו. די גאנצע מאכט מאכט נישט קיין סענס, אין מיין אפיניאן.
ער איז דעיסט! עס איז נישט… ווען מ’זאגט אים, ווען מ’פארשט אים ארויס איז רב רוגז, יא? עס איז יא א פארט פון דעם, רייט? סאוואס וואס… איך דארף אפילו נישט האבן די הוראה… עס איז א פאקט! עס איז דא מענטשן!
די נאטירלעכע פראצעס פון חינוך
מענטשן האבן בחירה, מענטשן איז דא חינוך! אמאל נעמט עס אזוי לאנג, אמאל נעמט עס אזוי לאנג… א מענטש לעבט א נארמאלער מענטש! עס איז חמש ששינוי בן שבן שנה! על פירף! ביי די זיבעציג! עפעט מען אפשר דאכדעם, איינער זאגסט, ביז עס זיך מסכר’ס! זיי דארפן פרעגן, ביום הפטירה! נאכטער, געווען זיבעציג יאר! חול השבת איז געווען א גאנץ לעבן! העט מען טראכטן, וואס איז א הספד צו זאגן!
אבער יעצט איז זיבעצן! דו פרעגסט שוין, וואס איז א הספד צו זאגן? וואס איז א נארמאלער מענטש וואס איז דער גאנצער פארגעסן, ווי די וועלט ארבעט?
הכל פנים, דעיס איז דעיס איז א נושא פון חינוך, כדי די יחסט. איך גלייב נישט אז דא אזא זאך. עס קען זאגן אזוי ווי ביי די טאטע. יא, יעדע איינער האט זיך א רירה כפירה, יעדע איינער האט זיך א זמנים וואס ער איז, לאמיר זאגן, נישט קיין ירא שמים, לאמיר נישט רעדן פון די מונה, מער רעדן אפילו פון א הוגלע מעשה. ער האט אויכעט אמאל זאכן וואס ער טוטן א עבירה.
די פארשידענע שנעלקייטן פון תשובה
נאר עמאט עס שנעלער, יא? ווען נישט עס איז עלטער, כאפט ער שנעלער. ער ווייסט אויף פיגורן, ער טוטן א עבירה און ער טוט שוין גלייך תשובה. אקעי, איז איין וועג.
א צווייטער, ער טוט עס לענגער. ער טוט עס מער ברכות. ער טוט א עבירה פאר זעקס יאר נאכדער, ער טוט עס שוין פאר דריי יאר.
די נויטיגקייט פון א ברייטערע בליק
מען דארף קוקן מיט א מיט א ברייטערע קליק, מיט א קיוון שבן משנה. דעת איז קיוון שבן משנה. מען דארף פארליסט קוקן אויף שבן משנה. על פי רוב, ווען מען קוקט אויף דעם בליק, זעט מען אז עס איז פענטאסי, עס איז פיקטשן. עס איז נישטא אזא קאנצעפט, ווי א בער דרשה.
ער איז נישט. ער איז היינט. וואס טוט מען מיט דעם בחור יונגע? היינט איז ער נישט אויפגעשטאנען, צו איז מיין קרשמה. אקעי, אין דעי יאר איז ער נישט אויפגעשטאנען צו איז מיין קרשמה. עס איז נישט אייכעט אזוי אנדערש. ווי מילא, איך זעה נישט די גאנצע חקירה, עס זעט מיך כשטאס, עס זעט מיך אויס א פעגע חקירה. אין די נאכט ליניע ני…
פרק ב: דער יסוד – אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט
אבער דאס איז דער יסוד, צו פארשטיין זאכן אמתיג נעמט צייט, און ס’איז באדרפט, ס’מוז זי זיין.
ספירת העומר – דער פראצעס פון וואוקס
אויב איינער מיט מיין, א ספירת העומר. און ספירת העומר מיינט, טאנץ נישט, מ’גייט נישט מאכן קיין קבלת התורה, ס’גייט נעמען צייט, זיבן מאל זיבן.
פרק ג: דער בעל שם טוב’ס ביאור אויף חמישים שערי בינה
דער בעל שם טוב זאגט, יא, דאס איז דער ענין וואס דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’איז דא זיבן… דאס איז דאך חמישים שערי בינה [די פופציג טויערן פון פארשטאנד].
דער בעל שם טוב איז מסביר, און איך מיין אז ס’איז פשוט פשט, איך ווייס נישט, אפשר איז דא אנדערע פשטים, דער אברבנאל, נגדימה על התורה, אבער ס’איז אן אנדערע טייל פון שערי בינה, אבער ס’איז זיכער א גוטע פשט, און ס’איז זיכער א פשוט’ע פשט, נישט קיין חסיד’ישע געקוועטשטע דרש.
וואס איז א שער?
דער בעל שם טוב זאגט אזוי, ס’איז דא חמישים שערי בינה. א שער מיינט א שאלה מיט א תירוץ. א שער, מ’זאגט אז א משל איז א געיט, אבער וואס איז דער נמשל? ס’איז א קשיא מיט א תירוץ. ער פארשטייט נישט איין זייט, אה, דער תירוץ איז… יעדע שער האט אין זיך א קשיא און א תירוץ. פופציג שערים.
דער פופציגסטער שער
דארטן קומט אן צו די פופציגסטע שער, וואס דארט וואלט מען געזאגט, וואס איז דארט? דארט האט מען שוין די תירוץ אויף אלע קשיות. יא, דארט איז שוין די קלארע אמונה פשוטה, אזוי ווי די צווייטע אמונה פשוטה וואס מ’גייען רעדן אין א מינוט, דאס איז דארט שוין אן קיין קשיות.
אבער זאגט דער בעל שם טוב, ער פרעגט אזא שאלה, וואס געשעט ביי די פופציגסטע שער? דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’שטייט אין תולדות אפאר מאל, דער בעל שם טוב האט געזאגט אזוי, די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג. מ’קומט קיינמאל נישט אן צו די פופציגסטע שער. דאס איז כל זמן א מענטש לעבט.
אפשר איז דא, משה רבינו איז געשטארבן, שטייט אין די פופציגסטע שער, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אקעי, דארט איז שוין בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן].
דער סוד פון שער החמישים
אבער כל זמן א מענטש לעבט, די פופציגסטע שער… וואס איז די פופציגסטע שער? ס’איז נאך ניין און פערציג. שטייט דאך א פופציג. וואס איז די סוד פון שער החמישים? שער החמישים איז דא נאך ניין און פערציג בתוך די פופציג.
דער פשט איז, ס’איז דא א חילוק, מ’דארף פארשטיין, ס’איז אן אנדערע לעוועל. א מענטש, מ’קען זאגן, די ערשטע קשיות איז איין גאנצע לעוועל קשיות, נישט סתם ס’איז א חילוק לפי ערך לגבי די אנדערע לעוועל. די ערשטע סעט איז געווען אן אנדערע סארט קשיות, ס’האט שוין אמער גדלות. די סארט קשיות וואס ער האט געהאט דארט, ער איז נישט שווער, ס’איז אן אנדערע ווערסיע, אן אנדערע עולם.
אקעי, אבער למעשה גייט עס ווייטער, אלעס גייט אזוי. דאס איז טייטש חמישים שערי בינה, אזוי ארבעט די לעבן פון א מענטש.
די געפאר פון בלייבן אויף די ערשטע מדרגה
און אויב איינער וויל נישט, אויב איינער וויל נישט האבן די סארט דעת, ער וויל נאר בלייבן… וועט ער בלייבן קינדעריש, וועט ער בלייבן ביי די מצה אין ערשטע נאכט. דאס איז וואס געשעט. און דאס איז בינה, דאס איז די צווייטע לעוועל.
פרק ד: דער דריי-שטאפלדיגער מהלך – חכמה, בינה, חכמה
נאכדעם, אבער דאס איז זייער וויכטיג. מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא בתחילה מוז מען אנהייבן מיט חכמה, און מ’האט נישט אפילו וואס צו פרעגן די קשיא.
פארוואס מען הייבט אן מיט אמונה פשוטה
איינער וועט פרעגן, יא, מ’קען אזוי פרעגן אזא שאלה, דער בן חכם, דער בן רשע. פארוואס הייבסטו אן מיט די מנהג פשוט? ס’איז דאך שווער, מ’דארף קודם וויסן די קשיא נאך אין די תורה.
זאג איך, יא, אבער דו ווילסט האבן א קשיא, יא? דו ביסט אן אפיקורס. איך וויל דיר האבן פרעגן אויף וועם צו פרעגן א קשיא? יא, אויף וואס גייסטו פרעגן א קשיא אויב איך גיי דיר נישט אויסלערנען די פשוט’ע פשט קודם, די מנהג פשוט? דו מוזט האבן די מנהג פשוט.
די ערשטע מדרגה: חכמה – מה שקיבל מרבו
און דאס איז, איך זאג עס בתורת דזשאוק, אבער ס’איז אמת טיפער פון דעם. מ’דארף אנהייבן, אזוי ווי רש”י זאגט, חכמה איז מה שקיבל מרבו [וואס ער האט באקומען פון זיין רבי].
די ערשטע לעוועל, איך רעד פון די ערשטע סארט חכמה, נאכדעם די צווייטע, די ערשטע סארט חכמה מוז זיין אז ער האט א געוויסע בעיסיק אותיות, יא, מ’לערנט אים וואס אלף בית איז, מ’לערנט אים אויס וויאזוי די וועלט זעט אויס. נאכדעם וועט ער פרעגן אויף דעם קשיות, וועט ער זען אז ער פארשטייט נאך נישט ריכטיג, וכו’. ס’מוז זיין קודם חכמה.
און אין א געוויסן זין רופט מען דאס א דילוג, ליל פסח. ס’שטימט נישט. וויאזוי ווייסטו? איך ווייס נישט, מ’האט מיר אזוי געזאגט. אקעי. אבער אזוי מוז זיך עס אנהייבן.
די צווייטע מדרגה: בינה – דער פראצעס פון פארשטיין
נאכדעם מוז מען פארשטיין. נאכדעם איז אזוי, די דריטע סטעפ הייסט אויך חכמה, ס’איז נאכאמאל חכמה.
די דריטע מדרגה: חכמה – זען דעם גאנצן בנין
די דריטע סטעפ איז, אז נאכדעם וואס א מענטש פארשטייט, לאמיר זאגן אז א מענטש האט געלערנט א גאנצע מסכתא, מסכתא איז נישט ממש א גוטע עקזעמפל, אבער א קאנצעפט, יא, ער האט געלערנט א גאנצע קאנצעפט. נאכדעם פארשטייט ער עס קלאר, פארשטייט ער עס בנשימה אחת [אין איין אטעם], פארשטייט ער עס אזוי ווי בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [אין איין זאך זענען זיי געזאגט געווארן].
נישט ער פארשטייט די אלע פרטים, נישט אז ער איז יעצט עוסק אין זיין, ער פרעגט קשיות און ער זאגט תירוצים. ניין, ער קוקט אויף די תירוץ, אויף די גאנצע מהלך, אזוי ווי ס’איז. ער זעט די גאנצע בנין כמו שהיא [ווי עס איז]. דאס איז די דריטע לעוועל פון חכמה. דאס איז אמת’דיג וואס אונז רופן דא די לעוועל פון שבועות.
דאס מוז קומען דורך בינה
דאס מוז קומען דורך בינה. דאס הייסט, אן אנדערער וועט אים פרעגן מסביר צו זיין, וועט ער זאגן, אקעי, איך מוז דיר צוריקנעמען די אלע מ”ט שערי בינה, איך מוז דיר נעמען די גאנצע טריפ, די גאנצע דזשורני, אז דו זאלסט פארשטיין וואס איך זאג אין די איין סענטענס.
און די איין סענטענס איז אמת’דיג די זעלבע איין סענטענס וואס ער האט געזאגט פאר די קליינע אינגל אין די ערשטע סטעפ. אבער ס’איז נישט די זעלבע, ווייל ער איז נאכגעגאנגען די גאנצע מהלך, ער פארשטייט עס.
“איך ווייס אז זי זאגט”
אזוי ווי ער זאגט, איך זאג, איך ווייס און זי זאגט. אבער וואס זאג איך? דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט. דאס איז די לעוועל פון שבועות, פון נאכדעם, פון נאך די חמישים שערי בינה.
פרק ה: די דריטע מדרגה איז נישט תחת הזמן
שטעלט זיך דעמאלטס אן נאך אן ענין, אזוי ווי זיי האבן געזאגט. ער זעט די דריטע לעוועל, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. דעמאלטס איז אמת’דיג מצה, דעמאלטס איז אמת’דיג חמץ ומצה.
נישט מער איילן – עוסק זיין אין די זמן אליינס
ווייל ס’איז נישט מ’דארף זיך איילן, מ’האט אזוי ווייניג צייט, מ’דארף עס זאגן אין איין מינוט, ווייל דער יונגל האט נישט קיין כלים, ער קען דאך נישט משיג זיין מער ווי איין סענטענס. נישט!
מ’איז עוסק אין די זמן אליינס אויסצוארבעטן, אויסצוקנעטן, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וואטעווער, די אלע קשיות און אלע תירוצים וואס איז דא אויף יעדע לעוועל, נאר ער איז עוסק אין זען די גאנצע זאך כמו שהיא.
פרק ו: דער בעל שם טוב’ס מאמר – “איך בין א נער און איך גלייב”
פאר דעם, מענטשן, יא, מ’זאגט אז דער בעל שם טוב האט געזאגט, איך גלייב נישט אז ער האט עס געזאגט יעדע חג הפסח, אבער ס’איז א מאמר וואס די סלאנימער ספרים ברענגען, און ס’איז אויך שפעטער, ס’איז נישטא קיין איינער פון די פריערדיגע תלמידי בעל שם טוב וואס ברענגען אזא מאמר, אבער די איידיע, לויט ווי אזוי מ’איז עס מפרש, איז אמת.
“איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב”
ער זאגט אז איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב. וואס ער מיינט צו זאגן איז נישט אז יעצט איז ער צוריק א נער אזוי ווי אין חדר, ס’קען דאך נישט זיין, ס’איז א שאד געווען די גאנצע מהלך.
דער בעל שם טוב אליינס האט תורות וועגן דעם, ער זאגט אז מ’דארף לערנען. אויב מ’לערנט נישט, איך געדענק אז ס’שטייט, איך מיין דער תולדות זאגט א לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [מיך האבן זיי פארלאזט און מיין תורה האבן זיי געהיט].
“אותי עזבו” – די השגה פון ידיעת השלילה
“אותי עזבו” איז די טייטש אז מ’קומט אן צו השגות, צו ידיעת השלילה [וויסן דורך נעגאציע], אז מ’קען נישט זאגן גארנישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער דאס איז נאר אויב “תורתי שמרו”, אויב מ’האט געלערנט די גאנצע תורה, מ’האט געהאט אלע השגות, און נאכדעם פארשטייט מען, “אה, איך פארשטיי נישט”. דעמאלטס ווייסטו וואס דו פארשטייסט נישט.
הגם ער האט נישט קיין בעסערע ווערטער ווי די ערשטע לעוועל, אבער “תורתי לא שמרו” איז א שאד.
די דריטע לעוועל איז ענליך צו די ערשטע – אבער גאנץ אנדערש
סאו דאס איז די טייטש, אז די דריטע לעוועל, דאס איז שוין ענליך צו די ערשטע לעוועל, אבער ס’איז א גאנץ אנדערע זאך. מ’קען עס נישט מסביר זיין נאר דורך די חמישים שערי בינה, נאר דורך די פופציג טעג פון ספירת העומר.
אבער די אמת איז נישט תחת הזמן, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. ס’איז א השגה פון די זאך כמו שהיא. דאס איז די טייטש חכמה, דאס איז די אמת’ע חכמה.
יעצט איז אזוי, און דאס איז דער סדר פון די פשוט’ע פשט, פון די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות. ס’הייסט, ס’איז דא חכמה בראש, חכמה בסוף, און אינמיטן בינה.
חכמה, בינה, וחכמה: דער סדר פון פסח ביז שבועות
דער אמת’ער טייטש פון חכמה
אָבער דער אמת איז, ס’איז נישט תכלית הזמן [די ענדציל פון דער צייט], ס’איז אַן השגה פון די זאַך כמו שהיא [ווי זי איז באמת], דאָס איז די טייטש חכמה, דאָס איז די אמת’דיגע חכמה.
דער סדר פון פסח, ספירת העומר, און שבועות
יעצט איז אַזוי, דאָס איז דער סדר פון דער פּשוט’ער פּשט, פון דעם סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות:
ס’איז דאָ:
– חכמה בראש [חכמה אין אָנהייב]
– בינה אינמיטן [בינה אין מיטן]
– חכמה בסוף [חכמה אין סוף]
דאָס איז דער סדר.
סיום
אוקיי, איך מיין אַז דאָס איז גענוג אַ קלאָרע ענין, מ’קען עס שטאָפּן דאָ און גיין צו די שאלות.
חכמה בראש וחכמה בסוף | זוהר שמיני אסרו חג פסח תשפ”ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/q7j6eyca4s2zmdhc5kuc7/Z490-_-_.mp4?rlkey=3ki2dkruheeuipr8n7vbxqd2v&dl=0
חכמה בראש וחכמה בסוף | זוהר שמיני אסרו חג פסח תשפ”ו
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן צוויי סארטן שכל – חכמה און בינה – און ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם סדר פון פסח, ספירת העומר און שבועות. אמונה פשוטה איז דער ערשטער שטאפל (חכמה), נאכדעם קומט דער פראצעס פון פארשטיין וואס נעמט צייט (בינה – די מ”ט שערי בינה), און צום סוף קומט מען אן צו אן אמת’דיגע הבנה וואס זעט דעם גאנצן בנין (חכמה שוב). דער שיעור ברענגט ארויס אז אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט און מ’דארף דורכגיין דעם גאנצן מהלך פון בינה כדי אנצוקומען צו די העכסטע מדרגה פון חכמה.