אודות
תרומה / חברות

הלכות תשובה פרק ו (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — הלכות תשובה פרק ו’

הקדמה לפרק: מבנה ומתודולוגיה

חזרה על פרק ה’

בפרק ה’ קבע הרמב”ם את העיקר ש“לבו של אדם מסור בידו” — לאדם יש רשות על מעשיו, הוא יכול לבחור ללכת בדרך הצדקות או הרשעות. הרמב”ם גם דן בקושיית ידיעת ה’ (כיצד מתיישבת הבחירה עם העובדה שהקב”ה יודע הכל?), וענה שדעת ה’ היא עצמותו עצמו, שאיננו יכולים להשיג כל עוד אנו גוף עם נשמה — ממילא הקושיא רק שטחית, אבל באמת אין ידיעתו מפריעה לבחירה.

הקושיא החדשה של פרק ו’

“פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהם נראים כסותרים עיקר זה” — ישנם פסוקים רבים הנראים כאומרים שהקב”ה גורם לאנשים לחטוא או לעשות תשובה, שזו לכאורה סתירה לבחירה חפשית.

חידוש — הבדל בין הקושיות של פרק ה’ ופרק ו’: בפרק ה’ הקושיא היתה מעיקרי אמונה ויסודות שכליים (כיצד מתיישבת הבחירה עם ידיעת ה’ וכל-יכולתו?), לא מפסוקים. הרמב”ם השתמש שם גם בביטוי “שלא עלה על דעת איש” — לא היתה זו סתירה אמיתית, אלא דבר שצריך הבהרה. אבל כאן בפרק ו’ הקושיא היא מהפסוקים עצמם — ישנם הרבה יותר פסוקים הנשמעים כאילו הקב”ה שולט במעשי האדם, מאשר פסוקים הנשמעים כבחירה.

חידוש — מתודולוגיית הרמב”ם: שכל קודם לפסוקים: יסוד הרמב”ם בלימוד הוא: תחילה מה שהשכל אומר בבירור, ואחר כך עונים על הפסוקים. כאשר יודעים דבר בבירור מ”דרכי החכמה” (כפי שאמר בסוף פרק ה’), עשרת אלפים פסוקים אינם יכולים להכחיש זאת — רק צריך למצוא דרך להבין את אותם פסוקים אחרת. זה בדיוק כמו בנושא גשמיות ה’: יש פסוק אחד “השמים ושמי השמים לא יכלכלוך” ו”אל מי תדמיוני ואשוה” האומר בבירור שאין לקב”ה גוף, אבל מאות פסוקים מדברים כאילו יש לו גוף — והרמב”ם אומר שאותם פסוקים הם משלים. כך גם כאן: “ראה אנכי נותן לפניכם” ו”ובחרת” ברורים, ואת שאר הפסוקים צריך להבין אחרת.

חידוש — “רוב אדם” לעומת “טיפשי העולם”: הרמב”ם כותב: “ונכשלים בהם רוב אדם” — רוב האנשים נכשלים בפסוקים אלו. בפרק ה’ השתמש הרמב”ם בשמות גנאי כמו “טיפשי העולם” ו“רוב גלמי בני ישראל”, אבל כאן הוא אומר רק “רוב אדם” ללא שם גנאי. ההבדל: שם טעו בדבר שכלי (שכלם אינו פועל כראוי), כאן טעו בפירוש פסוקים — שזו טעות מובנת, ולכן אינו כועס עליהם. “אדם” מכוון כאן להמון העם, כפי שהרמב”ם עצמו אומר על הפסוק “גם בני אדם גם בני איש” — “בני אדם” מכוון לאנשים פשוטים, “איש” הוא לשון חשיבות (כרש”י).

מבנה פרק ו’ — שתי קושיות

לפרק יש שתי קושיות:

1. קושיא כללית: פסוקים רבים נשמעים כאילו הקב”ה עושה אנשים טובים או רעים — זה נדון עם ה”עיקר גדול.”

2. קושיא ספציפית (סוף הפרק): הקב”ה אמר במפורש על אנשים מסוימים שיחטאו, כמו “ועבדום וענו אותם” שאמר לאברהם אבינו על המצרים. זו קושיא חזקה יותר — כיצד אפשר לומר שהמצרים היתה להם בחירה, אם הקב”ה כבר הודיע מראש שיהיו רעים?

הלכה א’ — ה”עיקר גדול”: עונש דרך אובדן הבחירה

דברי הרמב”ם

“ויעלה על דעתם שהקב”ה גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה… הריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותם הפסוקים.”

פשט

רוב האנשים מסיקים שהקב”ה גוזר על אדם להיות טוב או רע, ושאין לב האדם בידו. הרמב”ם הולך לבאר עיקר גדול שיסביר את כל הפסוקים.

חידושים והסברות

1) ה”עיקר גדול” — הבחירה יכולה לבטל את עצמה: העיקר שהרמב”ם הולך לומר הוא: לפעמים אדם בוחר בעצמו, ודרך בחירתו הוא מאבד חלק מהבחירה. הרמב”ם קורא לזה “עונש”, אבל אין להבין שהקב”ה “מענישו” באופן אקטיבי — זה סדר הטבע עצמו. אדם המתרגל בהרגלים רעים, נעשה לו קשה באופן טבעי לחזור. זה לא “עונש נורא” אלא טבע הבחירה עצמה.

2) הבחירה כוללת את האפשרות לשלול את עצמה: נקודה עמוקה: חלק מכוח הבחירה עצמו הוא שאדם יכול גם לעשות מעשים שמהם אין כבר דרך חזרה. זו אינה סתירה לבחירה — להיפך, זה מראה כמה חזקה הבחירה. המשל: לאדם יש בחירה ליטול את חייו — אבל לאחר שעושה זאת, אין לו עוד בחירה לחיות. הוא “השתמש” בבחירתו על דבר סופי, בלתי הפיך. כך גם אדם החוטא שנים רבות — הוא השתמש בבחירתו עד שמגיע לנקודה שאינו יכול עוד לחזור.

3) מדוע הפסוק מייחס זאת לקב”ה? אם זו באמת תוצאה טבעית של מעשי האדם עצמו, מדוע הפסוק אומר שהקב”ה עשה זאת? מדוע כתוב “ויחזק ה’ את לב פרעה” ולא “פרעה הקשה את לבו בעצמו”? התשובה: כאשר הפסוק אומר “הקב”ה עשה”, הכוונה לסדר הטבע שהקב”ה ברא — כמו כאשר אדם קופץ מגשר ואינו יכול לחזור, זה “הקב”ה עשה” במובן שהוא ברא את כוח המשיכה שגורם לכך שאי אפשר לחזור.

4) משל ההתמכרות: אדם הנהנה מאוד מדבר מסוים, נעשה מכור, ואחר כך אינו נהנה — הוא עושה זאת כי אינו יכול להפסיק. זה נראה כמו עונש, לא כהנאה. כמו אדם המעשן במיטת חולים — זה לא נראה שהוא נהנה, זה נראה שהוא סובל. אבל העונש הוא שכך הקב”ה הטביע בבריאה — אדם יכול להרוס את עצמו.

הלכה ג’ — “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים”

דברי הרמב”ם

“בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים… חטא שעושה מדעתו וברצונו…”

פשט

הרמב”ם מדבר הן על אדם בודד הן על מדינה שלמה (עיר/חברה) החוטאת.

חידושים והסברות

1) “מדינה” כישות עצמאית: הרמב”ם מראה שמדינה היא ישות עצמאית, לא רק אוסף של יחידים. אנשים היום עם האינדיבידואליזם שלהם אינם תופסים עד כמה הם מושפעים תת-הכרתית מהחברה סביבם. אדם נוצר מהאנשים הקרובים אליו, או מהמדינה סביבו.

2) נפקא מינה מעשית — אחריות קולקטיבית: כאשר מדינה מקבלת החלטה — למשל ללכת למלחמה — וזה חטא, כל אחד מקבל עונש, כי הוא חלק מהמדינה. אפילו יהודי יקר החי במדינה העושה החלטות רעות — רוצה הוא או לא, הוא חלק מכך. “מדינה” אינה מכוונת לארבע אמות קדושות שאפשר לברוח מהן, אלא לחברה שהוא חלק ממנה.

3) קושיית סדום ועמורה (ר’ יחיאל מאיר): בסדום ועמורה — “זעקת סדום ועמורה כי רבה” — היה ריבוי חטא. אבל ריבוי החטא (הקרבן, מי שסבל מהחטא) גם מת כשהפכו את סדום! האם זה צדק? מדוע אברהם אבינו צעק שאולי יש עשרה צדיקים? תירוץ: ריבוי החטא גם היה חלק מהעיר הרשעה. היא סבלה כי היא חלק מעיר רעה. לשון הרמב”ם: היא היתה צריכה לברוח. לא תמיד אפשר, אבל כך דרך בני אדם.

4) ההבדל בין “בחירה” ל”דעת ורצון”: “בחירה” מכוונת להחלטה הראשונה — אדם שוקל, אני אהיה אדם טוב או אדם רע, הוא בוחר. “בדעתו וברצונו” מכוון למשהו אחר — זה אומר שבעל הבית על המעשה הוא האדם עצמו, אף אחד לא כפה עליו. לרוב אדם עושה דברים “ברצונו” — הוא מבוגר שיכול לעשות דברים בעצמו — אבל זו לא היתה “בחירה” אמיתית (שקילה מודעת). לשון הרמב”ם “הרשות” מתאים במיוחד — זה מבטא שהאחריות והבעלות על המעשה היא של האדם.

הלכה ג’ (המשך) — שלוש קטגוריות של עונש

דברי הרמב”ם

“והקדוש ברוך הוא יודע היאך יעניש. יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו בעולם הזה — בגופו, או בממונו, או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות — קניינו הם. כדכתיב ‘איש בחטאו יומתו’ — אחר שיעשה איש.”

“ויש חטא שדינו נותן שנפרע ממנו לעולם הבא, ואין עליו שום נזק בעולם הזה.”

“ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ובעולם הבא.”

פשט

הקב”ה יודע כיצד להעניש. יש חטאים שהדין אומר שמקבלים עונש בעולם הזה — על הגוף, על הממון, או על ילדים קטנים. ילדים קטנים שאין להם עדיין דעת ולא הגיעו לכלל מצוות, הם כקניין האב. הפסוק “איש בחטאו יומתו” מכוון: רק לאחר שהוא נעשה “איש” (יש לו דעת משלו), הוא מת רק על חטאיו שלו.

חידושים והסברות

1) מדוע ילדים סובלים: הרמב”ם נותן תשובה לקושיית ילדים קטנים המתים. הוא אומר לא שזו קושיית צער, אלא שהילד אינו שייך לעצמו — אין לו עדיין דעת, ממילא הוא שייך לאב. העונש העיקרי הוא להורים.

2) “דינו נותן” הוא בדרך הטבע: כאשר הרמב”ם אומר שכר ועונש, צריך תחילה לחשוב על דברים שבדרך הטבע כך. למשל: אדם מזניח את ביתו, אינו עובד — ילדיו הקטנים ימותו מרעב. שואלים: הרי הם לא אשמים! עונים: דווקא כי הם לא אשמים הם מתים — אילו היו מבוגרים, היו הולכים להרוויח בעצמם. אבל עכשיו, תחת יד אביו, האב אחראי הן לעצמו הן לילדיו. כך פועל העולם.

3) מה מכוון “דינו נותן” — ממה תלוי סוג העונש: זה תלוי במה האדם פוגם. למשל: מישהו פוגם בדעתו — אולי הוא מאבד עולם הבא. מישהו פוגם רק בדברים שבגוף — מקבל עונש בעולם הזה. יש כאן סוד. מראים שבמצוות יש את החלוקה של “דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא” (שאומרים בברכת התורה), ובעבירות גם יש את אותן שלוש חלוקות.

הלכה ו’ — תשובה כמגן מפני הפורענות

דברי הרמב”ם

“במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה — הרי תשובה כתריס לפני הפורענות.”

פשט

העונש על עבירות הוא רק כאשר לא עשו תשובה. תשובה היא כמגן (שריון) המגן מפורענות.

חידושים והסברות

1) תשובה עוזרת אפילו נגד תוצאות טבעיות: תשובה עוזרת לא רק נגד עונשים “שמימיים”, אלא אפילו נגד תוצאות טבעיות של חטאים. למשל, אדם שמריב עם כולם וגונב מאנשים — התוצאה הטבעית היא שיתפסו אותו. אפילו על תוצאות טבעיות כאלה תשובה היא “מגן”. או אדם העובר על “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — העונש הטבעי הוא מחלה, אבל תשובה (יחד עם רפואה) מגינה עליו.

2) הבדל בין “תשובה” ל”מעשים טובים”: הרמב”ם מביא את המשנה (אבות): “תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות.” הוא מפרש: “תשובה” היא בדיעבד — כאשר כבר חטאו; “מעשים טובים” היא לכתחילה — לא חוטאים מלכתחילה. שתי דרכים להימנע מפורענות.

הלכה ו’ (המשך) — תשובה ברצונו ובדעתו

דברי הרמב”ם

“כשם שאדם חוטא ברצונו ובדעתו, כך הוא עושה תשובה ברצונו ובדעתו.”

פשט

תשובה היא אותו סוג מעשה כמו חטא — שניהם צריכים לבוא מרצונו ודעתו של האדם עצמו.

חידושים והסברות

1) תשובה אינה יוצאת מן הכלל של בחירה חפשית: אין להבין שהקב”ה “גורם” לאדם לעשות תשובה. כאשר אדם עושה תשובה, זו החלטתו שלו, בדיוק כמו שהחטא היה החלטתו שלו. לכן מגיע לו השכר על התשובה — כי הוא עשה זאת בעצמו.

2) הכנה לתירוץ: זו הכנה לתירוץ על הקושיא מפסוקים המשמיעים שהקב”ה לוקח את הבחירה.

הלכה ו’ (המשך) — העונש של מניעת התשובה

דברי הרמב”ם

“ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא עונשן של זה החוטא… שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה.”

פשט

אפשר שאדם חוטא כל כך הרבה או כל כך חמור, עד שדין האמת פוסק שעונשו יהיה שלוקחים ממנו את האפשרות לעשות תשובה, והוא נשאר בחטאיו ומת כרשע.

חידושים והסברות

1) “דיין האמת” — מה זה אומר? שתי אפשרויות: (א) הקב”ה הוא הדיין, ו”הדין” הוא כמו קטיגור/סניגור (כמו שחובת הלבבות אומר שה”פמליא של מעלה” היא הדעת). (ב) “דיין האמת” אומר שאנחנו לא יודעים מה הדין על כל דבר ספציפי — רק הקב”ה יודע מה נכון. הקב”ה לא “מחליט” מה נכון — הוא יודע מה נכון. הוא לא יכול להחליט שמשהו שאינו נכון יהיה נכון.

2) “רשות” — אובדן הבחירה: הרמב”ם משתמש בלשון “ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו.” זה מתאים לשפתו הקודמת: “מעשיו של אדם ברשותו”, “לבו של אדם ברשותו”, “רשות נתונה לו.” העונש הוא שמאבדים את הרשות — הבחירה העצמאית — לחזור.

3) משל היטלר: אם אדם הורג שישה מיליון יהודים, ואחר כך אומר “אני רוצה לעשות תשובה” — מה דין האמת? דין האמת הוא: אתה לא יכול לעשות תשובה. אתה תישאר רשע. לא רק שתשובתך לא תתקבל — אלא ידאגו שלא תוכל אפילו לרצות לעשות תשובה. זו כבר הכנה למיתה כרשע.

4) שתי דרכים להבין “עונש”: (א) עונש כמערכת שכר-ועונש — הקב”ה מעניש באופן אקטיבי. (ב) עונש כתוצאה טבעית — כאשר אדם עושה חטאים זמן רב, הוא מאבד באופן טבעי את הכוח לפתוח את עיניו. זה “מטמטם את הלב” — הטמטום הלב מקשה על התשובה. הלימוד נוטה לומר שהרמב”ם מכוון לדרך השנייה — זו תוצאה של החטא, לא ענישה נפרדת.

הלכה ו’ (המשך) — פסוקים: ישעיהו ו:י — “השמן לב העם הזה”

דברי הרמב”ם

“הוא אשר אמר הקב”ה על ידי ישעיהו: ‘השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.’”

פשט

הרמב”ם מביא את הפסוק כראיה שיש מציאות שבה הקב”ה לוקח את האפשרות של תשובה כעונש על חטאים קודמים.

חידושים והסברות

1) המשל של “שומן”: כאשר לב האדם נעשה “שמן” (השמן), זה מפריע ללב לתפקד — כמו ברפואה, כאשר שומן מצטבר על הלב. בדרך כלל לאדם יש עיניים פתוחות, אוזניים ולב — הוא יכול לראות מוסר, לשמוע מוסר, להבין שעשה רע, ולהחליט לעשות תשובה (“ושב ורפא לו”). העונש הוא שזה נסתם — לב, אוזניים, עיניים.

2) קשר ל”כבד לב פרעה”: אותו לשון — “כבד” — משמש אצל פרעה. לב האדם (הבנה, קבלת מוסר) נעשה כבד/סתום.

3) דיון על הפשט בפסוק: הפשט הפשוט בפסוק אולי אינו כפי שהרמב”ם לומד. הפסוק יכול לומר: (א) הקב”ה עשה את לבם שמן באופן אקטיבי (בעבר). (ב) זו תוכחה/אזהרה — אם תמשיכו כך, בסוף “השמן לב העם הזה” יקרה (בעתיד). הרמב”ם לומד זאת כעונש על חטאים קודמים — אבל זה לא בהכרח הפשט הפשוט. אפשר לומר שהרמב”ם רוצה להפחיד את העולם — הוא רוצה לגרום לאנשים לפחד שיעשו תשובה, לא שלא יעשו.

הלכה ו’ (המשך) — פסוק מדברי הימים: “

הלכה ו’ (המשך) — פסוק מדברי הימים: “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”

דברי הרמב”ם

“וכה”א: ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו… עד עלות חמת ה’ בעמו עד לאין מרפא.’”

“חטא איש ברצונו והרבה לפשוע… שנתחייב הוא למנוע ממנו התשובה שהיא מרפא.”

פשט

הרמב”ם מביא פסוק שני (דברי הימים ב, לו:טז) על היהודים בימי ירמיהו שלעגו לנביאים, כדוגמה נוספת לאותו עיקרון — כיצד חטאים מביאים לכך שמאבדים את היכולת לשמוע מוסר ולעשות תשובה. “מרפא” מתייחס לתשובה (כמו “ושב ורפא לו”).

חידושים והסברות

1) “מלעיבים במלאכי האלקים”: הם ענו את ירמיהו הנביא, לא רצו לקבל את מוסרו, הלכו אחר נביאי השקר.

2) “מתעתעים בנביאיו”: מתפרש כ”גזלייטינג” — בלבלו, ערבבו, לא לקחו ברצינות את הנביאים.

3) שלושה לשונות של חטא = חזקה בחטא: הפסוק מונה שלושה לשונות של חטא (מלעיבים, בוזים, מתעתעים), ושלוש פעמים נותן חזקה — הם נעשו מוחזקים בחטא, ולכן “עד לאין מרפא” — הם כבר לא יכולים למצוא דרך לתשובה.

4) קושיא על ראיית הרמב”ם מהפסוק: הפסוק עצמו אינו מדבר במפורש על תשובה. “אין מרפא” יכול פשוט לומר שיבואו צרות כאלה שלא יוכלו להתרפא (פיזית/לאומית). הרמב”ם מכניס את ענין התשובה על סמך “ושב ורפא לו” שכתוב במקום אחר, אבל בפסוק עצמו אין מילת תשובה. הראיה מסומנת כ”ראיה קצת חלשה.”

5) קושיא נוספת — הפסוק מדבר על בחירתם שלהם, לא על נטילת בחירה: בדברי הימים כתוב “ויקש את ערפו” — צדקיהו הקשה את עצמו, לא שהקב”ה חיזק את לבו (כמו אצל פרעה “ואני אחזק את לב פרעה”). אילו היה כתוב שהקב”ה חיזק את לב צדקיהו, היתה לרמב”ם ראיה טובה יותר. אבל הפסוק מתאר את אשמתם שלהם.

6) תירוץ — המנגנון של אובדן כוח התשובה: ירמיהו הנביא אמר מוסר לצדקיהו וליהודים מספר פעמים. כל כך הרבה פעמים לעגו לו, עד שכבר איבדו את הכוח להתחיל לקחת אותו ברצינות. זה עצמו היה עונשם — תהליך טבעי שבו חטא חוזר מוביל לחוסר יכולת להשתנות.

7) הבדל בין “נגזר דינו” ל”נמנע ממנו התשובה”: בספר מלכים כתוב שחטא מנשה נשאר ובגללו בא החורבן, אפילו אחרי שהשתפר מאוחר יותר. זה מושג של “נגזר דינו” — אבל חידוש הרמב”ם שונה: הדרך שבה נגזר הדין היא דרך זה שלא יכלו לעשות תשובה. זה הבדל — לא סתם גזירת עונש, אלא ספציפית נטילת כוח התשובה כעונש.

הלכה ו’ (המשך) — פרעה: “ואני אחזק את לב פרעה”

דברי הרמב”ם

“ולפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל שהם גרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו.”

“ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאינו משלח… כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא תשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו.”

פשט

פרעה חטא בעצמו בבחירתו נגד היהודים. “הבה נתחכמה לו” מראה שהוא השתמש בחכמתו ובדעתו לעשות אסטרטגיה נגדם. העונש היה שהוא מאבד את כוח התשובה עד שיקבל את עונשו. הרמב”ם שואל: אם הקב”ה כבר אמר שפרעה לא ישלח, למה הוא שולח את משה רבנו לומר לו שיעשה תשובה? התשובה: “כדי להודיע לבאי עולם” — להודיע לעולם את העיקרון שכאשר הקב”ה לוקח את התשובה, האדם לא יכול עוד לעשות תשובה.

חידושים והסברות

1) “הבה נתחכמה לו” — רשעות בדעת: הרמב”ם שם חשיבות מיוחדת ל”הבה נתחכמה לו” — פרעה לא סתם חטא, הוא השתמש בחכמתו, ברצונו, בבחירתו, בדעתו, לעשות החלטה להרע ליהודים. מכיוון שעשה זאת בחכמה ובדעת, ה”נתן הדין” — העונש הצודק — הוא שהוא מאבד את כוח הבחירה שלו.

2) העונש אינו לנצח — “עד שנפרע ממנו”: הרמב”ם מדגיש שהתשובה לא נלקחה לנצח. רק עד שיקבל את עונשו (עשר מכות). אחר כך הוא כבר יכול לעשות תשובה. ואכן, פרעה בסוף הוציא את היהודים. (מוזכר גם המדרש שפרעה שרד ועשה תשובה, אבל זה מסומן כ”כבר מדרשים.”)

3) סתירה מעניינת — “ואני אחזק את לב פרעה” לעומת פרעה משלח את היהודים: הקב”ה אומר “ואני אחזק את לב פרעה” — שלא יוציא את היהודים. אבל בסוף פרעה כן הוציא אותם. זה מראה שהקב”ה יכול לשלוט בזה — הוא יכול למשוך את גזירת הדין ולתת לו לעשות תשובה.

4) שליחות משה רבנו כשליחות תשובה: גם נבואת משה רבנו בנויה על תשובה — “כל הנביאים” בנויים על תשובה. משה ידע שזה לא יעבוד, אבל למעשה זו היתה שליחותו.

5) פסוקי הרמב”ם — “ואתה ועבדיך ידעתי” ו”ובעבור זאת העמדתיך”: הרמב”ם מחבר שני פסוקים: (א) “ואתה ועבדיך ידעתי” — משה אומר לפרעה שהוא כבר יודע שפרעה לא יציית; (ב) “ובעבור זאת העמדתיך… ולמען ספר שמי בכל הארץ” — המטרה היא להודיע לעולם. משה רבנו עצמו היתה לו הקושיא וגם ענה את התירוץ — והוא גם אמר זאת לפרעה עצמו.

6) חידוש בפשט של “ולמען ספר שמי בכל הארץ”: הפשט הפשוט של “ולמען ספר שמי” הוא שהקב”ה רוצה להראות את כוחו בעולם. אבל הרמב”ם לומד ש”ספר שמי” מכוון ספציפית להודיע הלכות תשובה — את העיקרון שמי שחוטא יותר מדי מאבד את כוח התשובה. כלומר, הלקח מפרעה הוא הלכות תשובה בכלל, לא סתם הדגמה של כוח ה’.

7) הבדל בהבנת ה”דוגמה” של פרעה: אפשר לחשוב שהקב”ה רצה לעשות דוגמה של מה קורה למי שחוטא כל כך הרבה (דוגמת עונש). אבל הרמב”ם אומר אחרת: הדוגמה היא להראות מה קורה כאשר חוטאים כל כך הרבה — המנגנון עצמו, שאי אפשר עוד לעשות תשובה. זה “לא פשט פשוט” — זו לימוד מחודש.

הלכה ו’ (המשך) — דוגמאות נוספות: סיחון, כנענים, ישראל בימי אליהו

סיחון מלך חשבון

“וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו.”

פשט: סיחון גם הוא דוגמה כמו פרעה – עוונותיו הקודמים גרמו לכך שאיבד את האפשרות לתשובה.

חידושים:

1) משמעות “נתחייב”: שתי אפשרויות: (א) העבירות גרמו (caused) למניעת התשובה כתוצאה טבעית, (ב) הוא נתחייב – דין של שכר ועונש, שהוא ראוי לעונש של מניעת תשובה.

2) קושיית הפסוק: בפסוק כתוב “למען תתו בידך” – הסיבה שה’ הקשה את רוח סיחון היא כדי שיפול בידי ישראל. זה לכאורה סותר את פשט הרמב”ם שזה היה עונש על עוונותיו. אצל פרעה יש לרמב”ם ראיה טובה מנבוכדנצר, אבל אצל סיחון אנחנו לא יודעים מה היו עוונותיו הספציפיים.

3) תירוץ – שני חלקים: אפשר להחזיק בראש יותר מדבר אחד. התכלית של “למען תתו בידך” היא המטרה החיצונית (שיהודים יקבלו את שטחו). אבל כיצד זה קרה – דרך מניעת תשובה – זה העונש על עוונותיו. שניהם אמת בו-זמנית.

הכנענים בימי יהושע

“וכן הכנענים… פיתה אותם וסייעם בעבור תועבותיהם ועוונותיהם שהיו מונעים מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל.”

פשט: הכנענים היו להם תועבות (עבודה זרה וכו’) שגרמו לכך שה’ מנע מהם תשובה, עד שעשו מלחמה עם ישראל והפסידו.

חידושים:

1) “עד שעשו מלחמה”: זה אומר שאחרת היו יכולים לעשות תשובה לפני כן, ואז כל התוכנית של ספר יהושע לא היתה מצליחה. הקב”ה מנע מהם תשובה ספציפית עד אחרי המלחמה.

2) ראיה מהפסוק: “לא הותירו עיר אשר השלימה אל בני ישראל” – זה מוכיח שהיתה אופציה להם לעשות שלום. הדבר החכם היה שכמה ערים יקבלו החלטה שכדאי לעשות שלום. אבל העונש על תועבותיהם הקודמות היה שלא יכלו לעשות את הצעד החכם.

3) הבדל בין סוגי עבירות: תועבות הכנענים (עבודה זרה, זימה) היו לפני כן – לא נגד יהודים. אבל דרך זה הם נפלו למצב שלא יכלו לעשות תשובה, ולכן עשו מלחמה במקום שלום.

4) “להתעיב” – לשון פועל: הרמב”ם משתמש בלשון “להתעיב בארצם” – פועל, כלומר להתלכלך באופן אקטיבי בתועבה. זה מדגיש שהם עשו זאת בעצמם, לא ה’ כפה עליהם.

ישראל בימי אליהו

“וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מהם התשובה, שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית.”

פשט: אליהו הנביא אומר לקב”ה: “אתה הפכת את לבם אחורנית” – במקום שילכו קדימה ויעשו תשובה, ה’ מנע מהם, כי חטאו כל כך הרבה.

חידוש: אליהו עצמו אומר “ואתה הסבות את לבם” – הוא מאשים כביכול את הקב”ה. הרמב”ם מפרש: “כלומר מנעתם מן התשובה” – זה היה עונשם על ריבוי חטאים.

מסקנת הרמב”ם — “נמצאת אומר”

דברי הרמב”ם

“נמצאת אומר שאין הקב”ה גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולם חטאו מעצמם ונתחייבו כולם למנוע מהם התשובה.”

פשט

הקב”ה לא גזר על אף אחד לחטוא. כולם חטאו בעצמם, ולכן נתחייבו שימנעו מהם תשובה.

חידושים והסברות

1) “כולם חטאו מעצמם” — כל הזמן, לא רק בהתחלה: הפשט אינו שבהתחלה פרעה עשה בעצמו ואחר כך נכפה עליו. כל הזמן הוא עצמו אשם. אפילו כשכתוב “ויחזק ה’ את לב פרעה”, זה לא אומר שזה נעשה אונס. הוא עדיין ברצונו ובדעתו.

2) ההבדל בין בחירה, רצון ואונס — שלושה שלבים: מוסבר מהלך של שלושה שלבים:

שלב ראשון: אדם עושה עבירות עם בחירה חפשית מלאה (בוחר).

שלב שני: אחרי פעמים רבות זה נעשה הרגל — הוא כבר לא בוחר במובן המלא, אבל הוא עדיין עושה זאת ברצונו ובדעתו. הוא עשה את עצמו לאדם כזה.

שלב שלישי: הוא בכלל לא יכול לחזור — זה העונש של מניעת תשובה.

אבל כל שלושת השלבים הם ברצונו — אף פעם זה לא אונס. אפילו בשלב השלישי, כשמבחוץ רואים שהוא לא יכול לחזור, הוא עדיין עושה זאת ברצון.

3) תירוץ לקושיא ידועה של אחרונים: אם אדם חייב רק כשהוא בוחר, למה הוא מקבל עונש על הפעם השנייה שעושה את אותה עבירה (כשזה כבר הרגל)? התשובה היא ההבדל של בחירה וברצון ובדעת — הוא אולי לא בוחר, אבל זה עדיין ברצון, כי הוא עצמו הכניס את עצמו למצב הזה.

4) “לחטוא בארצו” — משמעות: הלשון “לחטוא בארצו” (אצל סיחון) מצביע על השלב הראשון — חטאיו שלו בארצו, לא נגד ישראל. אחר כך ש”לחטוא בישראל” — זה כבר אולי היה בשלב של “מנע מהם התשובה”.

[דיגרסיה: שבת הגדול ושבת תשובה — שני חלקים של תשובה]

שבת הגדול ושבת תשובה שניהם דרשות של רב, אבל הם מייצגים שני חלקים שונים של תשובה:

שבת תשובה = בחירה חפשית של האדם — מה שתלוי בבחירת האדם עצמו לעשות תשובה.

שבת הגדול = התעוררותא דלעילא — מדברים על עשר המכות, שזה פרק בהלכות תשובה (מניעת תשובה כעונש). זה החלק שאינו ברשותו של אדם.

מה זה יציאת מצרים בהקשר הזה? הקב”ה נתן לנו את ההזדמנות להיות הפוך מפרעה — אנחנו כן יכולים לעשות תשובה. זה הנס: שקיבלנו את האפשרות, את הסייעתא דשמיא, את השכל, את הדחיפה החיצונית. זה מעשה ה’, לא מעשה בני אדם — לא בחירה, אבל חלק מהתשובה. לכן מודים על זה בשבת הגדול.

בספרים חסידיים כתוב ששבת הגדול היא “התעוררותא דלעילא”. בדרך הרמב”ם זה אומר: לפעמים הקב”ה נותן לאדם הזדמנות — סייעתא דשמיא, שכל, או דחיפה חיצונית — שדרכה הוא יכול לעשות תשובה.

הלכה ה’ (חלק ראשון) — תפילה על תשובה

דברי הרמב”ם

“בענין הזה שאלו הנביאים והצדיקים בתפילותיהם מהשם… לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד הורני ה’ דרכך… כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנו אדע דרכך ואייחד שמך.”

“ורוח נדיבה תסמכני — כלומר תניח רוחי לעשות חפצך.”

פשט

דוד המלך והנביאים ביקשו מהקב”ה עזרה ללכת בדרך האמת — לא שהקב”ה יסיר את היצר הרע, אלא שחטאים לא יחסמו את הדרך.

חידושים והסברות

1) הקושיא: כיצד אפשר להתפלל על תשובת אחרים? מילא על עצמו אפשר לומר שתשובה היא חלק מהבחירה — אבל כיצד אדם יכול להתפלל שאחר יעשה תשובה? זה נראה כסתירה לבחירה חפשית. אנשים מתפללים שילדים לא יחטאו, אומרים “ותן בלבנו לעבדך באמת”, “השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך” — אלו תפילות יומיומיות הנראות כמבקשות שהקב”ה יתערב בבחירה. (החזון איש באמונה ובטחון גם שואל קושיא זו; השם משמואל מחמיר עוד יותר — כיצד אדם יכול להתפלל שאחר יעשה תשובה?)

2) “הורני ה’ דרכך” — לא ביטול יצר הרע, אלא דרך האמת: הלשון “הורני ה’ דרכך” לא אומר שהקב”ה יסיר את היצר הרע. הפסוק מכוון ל”דרך האמת” — דבר רחב הכולל דעות, הבנה, מידות. המילה “דרכך” מתאימה מאוד לשיטת הרמב”ם בהלכות דעות, שבהן “דרכי ה’” מכוון למידות, דרך הטובה, דרך הממוצע.

3) “אהלך באמתך” — האדם צריך ללכת בעצמו: הפסוק “הורני ה’ דרכך אהלך באמתך” אומר: הראה לי את הדרך שאני אוכל ללכת באמת. האדם לא מבקש שהקב”ה ילך בשבילו, אלא שיקבל את האפשרות ללכת בעצמו.

4) “אל ימנעוני חטאי” — המדרון החלקלק של החטא: דוד מבקש שחטאיו הקודמים לא יעצרו אותו מדרך האמת. זה מתאים למהלך הרמב”ם על פרעה — שחטאים יכולים להביא להרגלות, הרגלות נעשות טבע (הרגל נעשה טבע), ואז כבר יש מציאות ש”חיצונית” לבחירה האקטואלית של האדם. על החלק החיצוני הזה אפשר כן להתפלל — כי תפילה פועלת על מה שכבר לא לגמרי ברשות האדם, לא על מה שהאדם צריך לעשות בעצמו.

5) “ורוח נדיבה תסמכני” — לא רוח הקב”ה, אלא רוח האדם עצמו: הרמב”ם מפרש: “כלומר תניח רוחי לעשות חפצך” — הנח לרוחי חופשי לעשות רצונך. דוד לא מבקש שהקב”ה יכפה עליו לעשות טוב, אלא שהקב”ה יסיר את המניעות (הרגלות בחטא) המעכבות אותו מלעשות מה שהוא עצמו רוצה.

6) חידוש גדול — תפילה על טוב לא אומרת ביטול בחירה, אלא החזרת בחירה: כאשר מתפללים על טובו, הכוונה לא שהקב”ה יסיר את הבחירה. מתפללים שהקב”ה יחזיר את הרשות/בחירה שאבדה דרך הרגלות בחטא. זה הבדל יסודי: בעונש הקב”ה לוקח רשות; בתפילה מבקשים שיחזיר רשות.

הלכה ה’ (המשך) — “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”

דברי הרמב”ם

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו.”

“אין הכוונה שלא יוכלו לבחור ברע… שהוא שולח להם נביאים מודיעים להם דרכי ה’ ומחזירים אותם בתשובה. ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם, כל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק הוא אוהבם ורודף אחריהם.”

פשט

הרמב”ם שואל: כיצד מתיישב זה עם בחירה, שהקב”ה “מדריך” אנשים? הוא עונה: זה לא אומר שהם לא יכולים לבחור ברע. אלא טובו וישרו של הקב”ה מתבטאים בשתי דרכים: (א) הוא שולח נביאים המודיעים דרכי ה’ ומחזירים בתשובה; (ב) הוא הטביע בכל אדם כוח טבעי ללמוד ולהבין, שכאשר אדם נמשך לדרכי החכמה והצדק, הוא אוהב זאת ורודף אחריו. שניהם עזרה “חיצונית” שאינה לוקחת את הבחירה.

חידושים והסברות

1) “הבא ליטהר מסייעין אותו” — פירוש הרמב”ם: הרמב”ם מביא את מאמר חז”ל “הבא ליטהר מסייעין אותו” ומפרש: “כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר” — הוא ימצא עזרה. זה לא אומר התערבות על-טבעית, אלא שהטבע הוא כך שכאשר אדם מבקש להיטהר, הוא ימצא את הכוחות, את הנסיבות, את ההזדמנויות — הן דרך נביאים, הן דרך דרכי החכמה והצדק — לקבל עזרה בדרכו. (המדרש הנעלם (זוהר) אומר ש”מסייעין” מכוון לנשמתו שלו או לנשמות צדיקים אחרים — הרמב”ם אומר נביאים.)

2) מדוע הרמב”ם לא אומר שיש “שכר” מקביל בטוב — שמתחייבים לעשות טוב? כמו שיש עונש שאחרי זמן רב של חטא מאבדים את הרשות לעשות תשובה, צריך להיות שכר מקביל — שאחרי זמן רב של עשיית טוב, לא יוכלו עוד ליפול!

התשובה: “כפייה לטוב” אינה טובה. כאשר אדם נכפה לעשות טוב ללא בחירה, זה לא שווה כלום. הקב”ה לא רוצה שאנשים יעבדו אותו כמו רובוטים. כפי שר’ נחמן אמר פעם — “זה לא עובד ככה.” ברע אפשר כן לאבד רשות (כי רע נשאר רע אפילו בלי בחירה), אבל בטוב — בלי בחירה זה לא טוב.

3) ההבדל המבני בין טוב לרע: בטוב אומרים שהרצון הוא אמיתי — זה מה שאדם באמת רוצה. ברע האדם “טועה” — הוא חושב שהוא רוצה, אבל באמת הוא לא רוצה. אבל לשניהם יש את המנגנון של “מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.”

4) קושיא על ההבדל: החוטא גם מרגיש שיש לו תאווה — הוא אומר שהוא לא יכול להתאפק, זה נעשה “מחלה.” בטוב אפשר לומר שאפילו בלי “מתאווה להם ורודף אחריהם” — אפילו בלי החשק — הוא בגן עדן ולא יכול להתאפק, אבל בטוב זה אפילו יותר טוב (לא בעיה).

5) התשובה: בטוב — הקב”ה לא לוקח רשות, אלא הוא נותן למשיכתו של האדם עצמו לחכמה ולצדק לפעול. זה “משועבד מצד עצמו” — זה בא מבפנים, לא מבחוץ. ברע — הקב”ה לוקח רשות כעונש, שזו התערבות חיצונית.

הלכה ה’ (חלק שני) — נבואות על רשעות עתידית

דברי הרמב”ם

“ועבדום וענו אותם” — הרי גזר על המצרים לעשות רע… “וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ” — הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם?

תירוץ: “לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה… ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם.”

“למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים’ — לא יאמר הרשע שכבר נגזר עליו שיהיה רשע.”

“כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.”

“וכן המצרים — כל אחד ואחד מאותם המצרים, אם רצה שלא להרע לישראל, הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיע שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם.”

פשט

הקושיא היא: כאשר הקב”ה אומר נבואה שמצרים יענו יהודים, או שיהודים יעבדו עבודה זרה — זו גזירה, וכיצד אפשר להעניש על משהו שנקבע? הרמב”ם עונה: הקב”ה לא קבע על אף אדם ספציפי — לא על מצרי ספציפי ולא על יהודי ספציפי. הוא רק הודיע “מנהגו של עולם” — המהלך הטבעי של העולם. כל יחיד היתה לו בחירה.

חידושים והסברות

1) “מנהגו של עולם” — הנבואה לא אומרת חידוש: הרמב”ם מכוון למשהו עמוק מאוד: הנבואה של “ועבדום וענו אותם” או “וקם העם הזה וזנה” בעצם לא אומרת שום חידוש שלא היה בלי הנבואה. גם בלי הנבואה זה היה כך. הקב”ה רק “סיפר את דרך הטבע” — הוא הודיע כיצד העולם פועל. כמו שאפשר לומר “בכל עם יהיו רשעים” — זו מציאות סטטיסטית, לא גזירה על אדם ספציפי.

2) משל של “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”: הפסוק אומר שתמיד יהיו אנשים עניים. אף אחד לא אומר שעליו נגזר להיות עני כי כתוב פסוק כזה. כך גם — כאשר הקב”ה אומר שתהיה עבודה זרה, זה לא אומר שעליך נגזר.

3) הבחירה היא “על איזה ספסל אתה יושב”: יש “פוזיציות” — צדיקים, בינונים, רשעים — והבחירה של כל אדם היא איזה תפקיד הוא לוקח על עצמו. דומה למשל מההגדה — החכם, התם, הרשע, שאינו יודע לשאול — כל אדם בוחר מי הוא רוצה להיות.

4) אפילו פרעה בחר בעצמו: הרמב”ם מכוון שאפילו פרעה עצמו החליט להיות הרשע. הקב”ה אפילו לא אמר שזה יהיה במצרים — הוא אמר “בארץ לא להם.” פרעה בעצמו החליט להיות המשעבד. כל מצרי בודד יכול היה להחליט לא לענות יהודים.

5) [דיגרסיה: סיפור על בחירה בתוך מערכת]: סיפור על יהודי אחרי המלחמה בארץ ישראל שיושב במאסר ואומר: “ינקל הוא ראש הממשלה, משה הוא שר הדתות, בערל הוא שר האוצר, ואני האסיר.” הנקודה: אפילו בתוך מערכת לכל אחד יש בחירה. כך גם במצרים — בתוך המבנה של מצרים היו מצרים שעשו דברים אחרים, לא רק רשעות. אבל הרמב”ם מכוון אפילו יותר — אפילו כל המצרים, אפילו פרעה, כל אחד בעצמו החליט.

6) [דיגרסיה: ארגוני טרור]: אפילו בארגון טרור כמו חיזבאללה יש גני ילדים ומורות. הילד של הטרוריסט הגדול יכול להנהיג את המגרשים. בתוך כל מבנה יש בחירה.

הלכה ה’ (סוף) — “שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב”ה”

דברי הרמב”ם

“שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידים להיות.”

פשט

אדם, כל עוד הוא מורכב מגוף ונשמה (חומר ורוח), אין לו את הכוח להבין מהי דעת של הקב”ה.

חידושים והסברות

1) הקב”ה יודע כל מצרי ספציפי — איך התירוץ עוזר? אם התירוץ הוא שהקב”ה לא אמר איזה מצרי ספציפי — אבל הוא יודע! דעתו הרבה יותר גדולה! זה מחזיר את הקושיא הקודמת של ידיעה ובחירה. הרמב”ם עונה: אתה לא יודע מה “דעת השם” אומרת.

2) פשט עמוק ב”דעת השם” — דעת הקב”ה אינה “נוספת” על המציאות: אצלנו דעת היא משהו חוץ מהמציאות — יש לנו דעת על מציאות. אבל אצל הקב”ה — “הוא ידע והוא עד והוא דיין” — דעתו, מציאותו והוויתו הם אחד. הקב”ה יודע דברים בדיוק כפי שהם, כי דעתו אינה נוספת על המציאות. ממילא, כאשר הוא אומר “יהיו רשעים” — זה בדיוק כפי שהעולם הוא. איזה אדם ספציפי יהיה רשע — זה תלוי בבחירת האדם. וזה בכלל לא סתירה לכך שהקב”ה יודע הכל, כי דעתו פועלת באופן שונה לגמרי מדעתנו.

3) “צריך לחכות עד שנהיה נשמה”: הרמב”ם אומר שזה לא שאי אפשר להבין זאת בכלל — אלא כל עוד אנחנו אדם של גוף ונשמה אי אפשר להבין זאת לגמרי. כאשר נהיה נשמה בלי גוף נבין זאת טוב יותר.

4) הראב”ד לא מרוצה מתירוצי הרמב”ם: הראב”ד על פרק זה “בכלל לא מרוצה” מתירוצי הרמב”ם. אבל לרמב”ם יש מהלך ברור מאוד בזה, ומי שלומד את הרמב”ם היטב רואה שהרמב”ם מדבר בדיוק לעיקר הקושיא.

5) תירוץ הרמב”ם של “מנהגו של עולם” אינו רק תירוץ טכני (הוא לא אמר איזה אדם ספציפי), אלא חידוש יסודי על טבע הנבואה ודעת השם — שנבואה בענינים כאלה היא גילוי של “מנהגו של עולם”, לא גזירה היוצרת מציאות חדשה.

[סוף הסיכום]


תמלול מלא 📝

הלכות תשובה פרק ו׳ — ביאור הפסוקים הנראים סותרים עיקר הבחירה

הקדמה: חזרה על פרק ה׳ ומבוא לפרק ו׳

דובר 1:

רבותי, אנחנו לומדים בהלכות תשובה פרק ו׳, הפרק השישי של הלכות תשובה.

אמרנו כך ש… הרמב״ם עומד באמצע לדבר על הענין שאדם יש לו רשות על עצמו, אדם יש לו סמכות על עצמו, או כפי שאמרנו, ״לבו של אדם מסור בידו״, אדם יכול להחליט להיות צדיק או להיות רשע. וליתר דיוק, לא עכשיו להפוך לצדיק או לרשע, אבל עכשיו להתחיל ללכת בכיוון להיות צדיק, או להתרחק לכיוון האחר, להיטמא מהדרך הטובה.

והרמב״ם… לאחר מכן הרמב״ם הסביר איך זה מתיישב עם הידיעות האחרות שאנו יודעים, שהקב״ה עושה הכל. על זה אמר שזה עצמו הקב״ה עשה, שהטבע של האדם יהיה שהוא יכול לבחור. שאל, ואיך זה מתיישב עם מה שאנו יודעים שהקב״ה יודע הכל? ואם הקב״ה יודע הכל והוא יודע שפלוני הולך להיות רשע, איך האדם יכול לבחור לא להיות רשע?

ועל זה ענה שהקושיא קשה רק כאשר הדעת של הקב״ה היא כמו הדעת שאנו יכולים. אבל ברגע שאנו מבינים שהדעת של הקב״ה היא לגמרי משהו אחר, חלק מהעצמיות של הקב״ה, וממילא אין לנו… לא לומר המילה ״חלק״, כי כל הנקודה של הקב״ה היא שאין לו חלקים, הקב״ה אחד, הקב״ה לא מחולק לחלקים. זה… אבל ידיעתו היא עצמותו.

ממילא, אין לנו השגה בעצמותו, כפי שאמר לנו שכל זמן שאדם מורכב מגוף ונשמה, הוא לא יכול… הגוף מעכב אותו מלהבין את עצמותו של הקדוש ברוך הוא, ״אמיתתו״ כפי שקרא לזה. ממילא, לכן נראה זה על פני השטח כקושיא, אבל אילו היינו יכולים להשיג את הדעת של הקב״ה, היינו מבינים שיש דעת שלא מפריעה לבחירה של האדם. זה היה פרק ה׳.

מבנה פרק ו׳: פסוקים רבים הנראים כסותרים

ועכשיו הולך הרמב״ם בפרק ו׳ להמשיך הלאה, וזה קצת דומה לכמו שבתחילת יסודי התורה הרמב״ם הסביר, הוא נתן יסודות הדת אחרים, הרמב״ם תחילה אמר מהו היסוד, והוא הביא שורה של פסוקים. אחר כך אומר, אבל הרי יש פסוקים אחרים שבהם משמע קצת אחרת, הולך לענות. זה מה שהוא הולך לעשות כאן, לא רק לענות, איך מתיישב הדבר שאדם יש לו לגמרי בחירה על מעשיו, איך זה מתיישב עם פסוקים מסוימים שבהם נראה אחרת?

דובר 2:

כן, לא קצת, הריאל, ריאל, קודם כל, נכון שבפרק הקודם כבר היו קושיות כאלה על זה, אבל זה היה יותר כמו מישהו שאומר שלא יכול להיות בכלל כל הדבר, כי איך אפשר לומר שאדם יש לו רשות אם הקב״ה הרי כל יכול וכו׳.

הבדל בין הקושיות של פרק ה׳ ופרק ו׳

צריך להבין את ההבדל, זו לא היתה קושיא מפסוקים, זו היתה קושיא מאיזה עיקרי אמונה שיש, או איזה יסודות בסיסיים של דעת. מינים אחרים שיש היום. כן, וגם זה היה כמו ״שלא עלה על דעת איש״, זו לא היתה קושיא רצינית, זה היה דבר שצריך להבהיר, זו אמנם בעיה, אבל זה דבר שצריך להבהיר, לא סתירה.

כאן זה יותר, שבאמת, נניח שיש אחד-שניים פסוקים שאפשר להביא ראיה שאדם יש לו רשות נתונה לו, אבל יש הרבה יותר פסוקים שכתוב להפך, כפי שכתוב כאן ״פסוקים הרבה״.

שיטת הרמב״ם: שכל קודם לפסוקים

זה מאוד דומה למה שהוא הביא יפה מאוד את אותו המבנה בדיוק בנושא האם לקב״ה יש גוף. יש אמנם פסוק אחד שכתוב ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״, כתוב ״אל מי תדמיוני ואשוה״, פסוק אחד שאפשר להביא שלקב״ה אין גוף, אבל יש עשרות, מאות, אני יודע כמה פסוקים שמדברים כאילו לקב״ה יש גוף. צריך לומר שהפסוק אמיתי, את זה צריך להבין כפשוטו, והפסוקים האחרים זה משל וכדומה, דוחק.

ומאוד דומה הוא עושה כאן, והוא הולך לומר שכל הפסוקים האלה לא מתכוונים שלקב״ה אין רשות, שלאדם אין רשות, הם מתכוונים למשהו אחר. אני מתכוון כאן יש כן, יש מאוד ברור, ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״, לאדם יש בחירה, ״ובחרת״, יש פסוקים מאוד ברורים, אבל יש אמנם פסוקים שמשמע אחרת.

בואו נראה, אני מתכוון שהרמב״ם מבין שיש, אם מישהו, במילים אחרות, נניח ככה, אם מישהו היה הולך רק עם הפסוקים, היה יוצא לו שהדעה הטועה נכונה. במילים אחרות, יש שתי דרכים איך לומדים דבר, איך לומדים את המציאות.

דרך אחת היא, מתחילים, רואים, כמה פסוקים? יש שישים פסוקים שנוטים לדעה זו, שני פסוקים לדעה ההיא. רוב פסוקים, רוב פסוקים. רוב פסוקים, רוב פסוקים. סופרים יותר כך, והרמב״ם אומר כך, רוב אנשים חושבים ובאמת כך חושבים רוב אנשים, כמה פעמים כתוב שיש טובה, והרמב״ם הולך לומר אחרי שלמה המלך ״רוב בני אדם״, רוב בני אדם חושבים כך.

לרמב״ם היתה דרך אחרת לחשוב. הרמב״ם אמר שיש פסוק אחד, או יסוד אחד, יסוד שכלי, דבר שברור שכלית, שכפי שאמרנו קודם בסוף פרק ה׳, ״מדרכי הרעות״, ״מדרכי החכמה״, אמר, ״מדרכי החכמה״ יש דבר אחד שיודעים בבירור, עשרת אלפים פסוקים לא יכולים להכחיש. אה, יש פסוקים אחרים? בוודאי, אותם פסוקים חייבים להתכוון למשהו, נצטרך לדחוק למצוא… נצטרך למצוא דרך החוצה מאותם פסוקים, אבל זה סדר הלימוד של הרמב״ם, או היסוד שלו תמיד, שקודם הוא הולך מה העובדה, מה שיש תמיד פסוק על זה, אבל זה יותר בנוי על מה שזו ההבנה הנכונה. אחר כך, כל הפסוקים שיש שהם פסוקים נגד זה, אוקיי, פשוט נענה על הפסוק. זה הדבר.

הלכה א׳: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים

אוקיי, הרמב״ם שואל כאן קושיא. בואו נאמר סקירה על הפרק, כי אני חושב שזה מאוד טוב לעקוב. הרמב״ם מתחיל ושואל קושיא גדולה, שיש הרבה מאוד פעמים שהוא אומר שהוא לא עושה רשימה של פסוקים, אבל רואים מתוך אילו פסוקים הוא מדבר. יש הרבה פסוקים שרואים שאומרים שהקב״ה גורם לאנשים לחטוא, או גורם לאנשים לעשות תשובה, גורם לאנשים להיות טובים יותר או גרועים יותר. יש הרבה מאוד פסוקים שנשמעים שהם בנויים על ההנחה הזו. זו קושיא אחת שהרמב״ם שואל, והוא עונה על זה עם תירוץ מעניין שאני חושב שרוב העולם לא מבינים מה הוא מנסה להסביר.

ושנית, אחר כך הוא שואל עוד קושיא, שנראה כמו קושיא שנייה. אני מתכוון שצריך גם להבין את זה טוב יותר, שזה בסוף הפרק הוא שואל עוד קושיא, שיש מקומות שהקב״ה אמר במפורש על אנשים מסוימים שהם הולכים לעשות עבירות מסוימות, כמו המצרים הרי הקב״ה אמר לאברהם אבינו ״ועבדום וענו אותם״. זו קושיא חזקה יותר. זה לא פשט כאן באופן כללי הפסוקים שכתובים שהקב״ה גורם לאנשים להיות טובים או רעים, זה סוג אחד של קושיא. אחר כך יש קושיא שנייה ספציפית, שלפעמים הקב״ה אומר שהמצרים הולכים להיות רעים, אז לכאורה מתכוונים שלמצרים אין בחירה להיות רעים. יכול להיות שזה עוד מאותה קושיא, אבל זה פחות או יותר המבנה של הפרק.

לשון הרמב״ם: ״רוב אדם״ — לא ״טפשי העולם״

אז כן, ממילא, אומר הרמב״ם כך: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהם נראים כסותרים עיקר זה, הם סותרים את העיקר שאדם יש לו הרשות בידו לבחור. ונכשלים בהם רוב אדם, רוב אנשים נכשלים בפסוקים האלה. בפרק הקודם אמר שכל הטפשי העולם ורוב גלמי בני ישראל. כאן אבל הוא לא נותן שם גנאי על האנשים, כי הם טועים לגבי פסוק. מי שטועה לגבי פסוק הוא לא כועס עליהם. מי שטועה לגבי השכל שלהם לא עובד טוב, עליהם הוא כועס.

אדם, אומר, אדם. הפשט הוא שאדם זה כמו ״דברתי אל בני אדם״. בני אדם יכול להתכוון… הרמב״ם אומר שכתוב ״גם בני אדם גם בני איש״. בני אדם מתכוון לאנשים, המון העם, כל אחד. ואיש זה, כמו שרש״י אומר, ״איש״ לשון חשיבות. אז כשהוא אומר ״אדם״, מתכוון לרוב אנשים שעבורם נכתבה התורה, הפשט הפשוט של התורה, הם נכשלים, הם עושים טעות לגבי הפסוקים.

הוא אומר, ״ויעלה על דעתם״, הם מסבירים מהפסוקים, הם מסיקים מהפסוקים, ״שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה״, הקב״ה כן גוזר על אדם להיות טוב או רע, ״ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה״. אדם אין את ליבו שלו מסור בידו להטותו לאיזה כיוון. אז זו קושיא גדולה. אומר הרמב״ם, ״הריני מבאר עיקר גדול״, הוא הולך להסביר עיקר גדול, ״שממנו תדע פירוש כל אותם הפסוקים״, שמהעיקר הזה תדע איך לומדים את כל הפסוקים האלה שלא ייראה כסתירה.

העיקר הגדול: בחירה יכולה למחוק את עצמה

אני רוצה רק קודם להסביר קצת את הענין. מה שהרמב״ם הולך לומר הוא שיש לפעמים שאדם בחר, ואחרי שבחירתו גרמה לו לאבד קצת בחירה. הרמב״ם מניח את זה כעונש. אבל אני חושב שזה מאוד ברור, צריך להבין, הרמב״ם לא מתכוון לומר שהקב״ה לא אוהב את הצדיקים. הוא נותן לאנשים עונשים ועושה אותם רשעים בעיניהם הפקוחות.

מה שהרמב״ם מתכוון הוא פשוט לומר, כפי שלמדנו בהלכות דעות, בהלכות שמונה פרקים, תמיד, כפי שאמרת גם קודם, כשאומרים בחירה לא מתכוונים שאדם יכול בשנייה אחת להפוך מראובן למשה רבינו. זה מתכוון מאוד ברור שתיאורטית, כל אדם ראוי מצד עצמו להפוך למה שהוא רוצה. אבל בוודאי, אדם שמתרגל הרגלים רעים, העונש שלו כביכול, אבל זה לא עונש פשוט לא עונש, לא עונש נורא, הוא שעכשיו הוא מקבל הרגלים רעים ונעשה לו מאוד קשה לחזור. או לפעמים דברים חיצוניים, תנאים, לאדם אין כישרונות, או אין לו כסף, אלה דברים שמפריעים לו שיוכל להיות תלמיד חכם גדול. אלה גם דברים שהוא לא אשם בהם, הקב״ה אשם בהם.

אבל מה שאני מתכוון לומר הוא, כשכתוב עונש אל תחשבו שזה אומר שהקב״ה הולך להעניש, זה אומר שזה הסדר. ולהפך, הפסוקים שהבאת מוציאים את זה. זה לדעתי הפשט.

דיון: בחירה כוללת את האפשרות למחוק את עצמה

דובר 2:

אולי אמרתי את זה עם ביטוי קצת אחר. שחלק מכוח הבחירה עצמו הוא שאדם יוכל גם לעשות מעשים שמשם כבר מאוד קשה לחזור. כמו למשל, אדם יאמר שלאדם יש גם בחירה לקחת את החיים. אבל לקיחת החיים היא הבחירה הסופית, כי אחרי זה לא יכולים אחר כך לבחור כן לחיות. אחר כך אין את הבחירה, אחרי שלקחו את החיים אין את הבחירה כן להמשיך לחיות.

אז אדם חושב לעצמו, ״אה, יש לי בחירה, אז אני הולך לקפוץ מהבניין.״ ואחרי הקפיצה מהבניין הוא אומר, ״היי, מישהו אמר לי שיש לי בחירה.״ כן, היתה לך בחירה לעשות גם את הדבר הסופי שמשם כבר אין דרך חזרה. אז אדם עושה רע, הוא עושה רע, הוא עושה רע שוב, שוב, אומרים לו, ״אבל עדיין יש לך בחירה.״ אבל בסופו של דבר, אחרי שהוא עושה למשל, אני יודע מה, חמש שנים והוא עושה רע והוא עושה דברים מסוכנים, אומרים לו, ״יהודי יקר, אתה כבר נמצא בנקודה, אתה כבר עושה כל כך הרבה רע או שאתה עושה כבר רע שמשם כבר אין דרך חזרה.״ וזה לא סתירה לבחירה, אלא להפך, זה דווקא מסביר יותר את כוח הבחירה, שלאדם יש בחירה גם לעשות דברים כל כך חזקים שמשם כבר אין דרך חזרה.

דובר 1:

כן, יפה מאוד. אבל אז אשאל אותך, למה קורא את זה אבל כן הרמב״ם שהקב״ה… הפסוק לא קורא לזה הרמב״ם, הרמב״ם רוצה להתפרש את הפסוק. הפסוק קורא, לפעמים אומרים אמנם בפסוק שאתה עצמך חטאת, לפעמים כשהוא חטא כל כך הרבה אומרים כבר שהקב״ה עשה את זה. מה נכנס כאן הקב״ה? אם אתה אומר שזה עוד יותר בחירה…

דובר 2:

חשבתי שהוא מדבר קודם שאלוקים מתכוון כאן לסדר הטבע. זאת אומרת, זה כבר… אדם יכול לומר, ״הייתי רוצה, אם אנחנו מדברים על מה שרצית, בוודאי, הייתי רוצה לרקוד מגשר ועדיין יכול להיות לי חרטה בינתיים.״ אז לא יכולים. זה כבר הקב״ה עשה. הקב״ה עשה שהגשר כל כך גבוה, ומבין מה אני אומר? לכן זה נקרא הקב״ה, כי זה סדר הטבע. זה לא נגד. כשאומרים הקב״ה עשה את זה, מתכוונים כך הקב״ה הכניס לתוך הטבע.

דובר 1:

ואולי הייתי גם אומר עם קצת סיבוב כזה. למשל, אדם נהנה מאוד לעשות דבר מסוים, ומה שקורה אחר כך הוא שהוא נעשה מכור. אחרי שהוא מכור, הוא כבר לא נהנה מזה. הוא עושה את זה כבר לא, כי זה נראה כמו עונש. כמו אדם נבוך שמעשן כשהוא כבר שוכב על מיטת חולים, זה בכלל לא נראה שהוא ממשיך לעשן, זה נבוך נראה שהוא לא רוצה לעשן, זה עונש, זה נראה כמו עונש. וכך זה באמת, כשאדם כל כך שקוע בחטא, הוא כבר לא נהנה מהחטא, הוא כבר לא יכול עכשיו לעצור, זה כבר לא נראה, אין בזה שום תענוג, זה כבר עונש. החזותי של זה מאוד חזק כמו עונש. אבל העונש הוא שכך הקב״ה הכניס לתוך הבריאה, שאדם יכול להרוס את עצמו.

אוקיי, אז אמרנו מספיק הקדמה שיתבוננו כשקוראים עכשיו את הרמב״ם.

הלכה ג: “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים…”

המושג “מדינה” אצל הרמב״ם

דובר 1:

אומר הרמב”ם, “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה…” זה מאוד מעניין, כל הזמן אומר לנו הרמב”ם כאן שיש דבר כזה שנקרא מדינה. אנשים היום יש הרבה אינדיבידואליזם, ואנשים חושבים שמדינה היא צירוף של קבוצת אנשים. יש ישות כזו שנקראת מדינה. הרמב”ם אומר שבין… דרך בני אדם נעשים מושפעים מהסביבה… שיש עונש כשבוחנים כל אדם, ובוחנים גם את העיר.

למדינה יש כוח כל כך חזק. אנשים לא תופסים כמה חזק בתת-מודע הם עושים את זה. זה כמו המשפט שאומרים שאדם נעשה מושפע מחמשת האנשים הקרובים ביותר סביבו, או מהמדינה סביבו. אבל למדינה יש דבר חזק. מדינה פירושה עיר, אבל כמו שקודם כל אומר הוא את זה כנראה כי הוא הולך להביא פסוקים שמענישים את כל העיר.

דובר 2:

כן, אפילו יותר מכך, כלומר למשל מישהו שגר ב, אני לא יודע, יהודי יקר שגר במדינה שנקראת מדינת ישראל. בין אם הוא רוצה ובין אם הוא לא רוצה, עכשיו המדינה היא כעת סוג של מדינה שהם יכולים לקבל החלטות מסוימות. אתה אפילו לא יכול לעשות תשובה, אבל אתה בכל זאת, אתה חלק מזה. אז יכול להיות שתהיה לך עונש על המדינה.

דובר 1:

המדינה לא מתכוון הרמב”ם לארבע אמות קדושה, שאתה יכול לברוח למדבר, אלא הוא מתכוון לחברה. כל עוד אתה חלק מהחברה… אפילו יש אנשים שמתרחקים מהחברה. אני אומר אפילו יותר ממה שאתה אומר. אתה אומר שרק ככה תהיה מושפע, בכל זאת תקבל מידות רעות. אבל אנחנו אומרים, המדינה החליטה ללכת למלחמה. מי החליט? אני לא יודע. יכול להיות שדווקא היה מלך אחר היה אחרת. אבל עכשיו, אם המלחמה היא חטא ובא על זה עונש, כל אחד ואחד הולך להיות מושפע. אה, אתה שואל מה עם הצדיקים שבתוכה? אין צדיקים שבתוכה. מדינה היא דבר שהוא אמת, אתה אישית לא היית עושה את הדבר הזה, אבל אתה חלק מ. אין…

קושיא מר’ יחיאל מאיר: סדום ועמורה — למה הרבה חטא מתו?

ראיתי שמישהו שואל קושיא נפלאה, שאותי בוודאי עוררו. ר’ יחיאל מאיר שואל את הקושיא שהוא לא מבין. הרי יש שכתוב “זעקת סדום ועמורה כי רבה”, כן? למה? כי היה איזה… רוב חטא. כן? שואל הוא, נו, הרוב חטא גם מתו כשהפכו את סדום, אמת? זה צודק? למה אברהם אבינו צעק שאולי יש עשרה צדיקים? מה קורה כאן?

אוקיי, אני חושב שהתירוץ טמון במה שאמרתי, אבל הוא אומר אולי תירוץ אחר. אבל… אני צריך לראות מה הוא עומד. עומד שאני אומר שיש דברים כאלה במדינה. המדינה חרבה. הרוב חטא, היא גם הייתה חלק מהמדינה הרשעה. איך היא דווקא זו שסובלת מהחטא שלהם? הכי נמי, לכן היא סובלת באמת. למה היא סבלה מלכתחילה? כי היא חלק מעיר רעה. היא הייתה צריכה לברוח. קודם כל, לשון הרמב”ם היא, היא הייתה צריכה לברוח. אוקיי, לא תמיד אפשר. אז, אומר הרמב”ם, כך הוא דרך בני אדם.

“חטא שעושה מדעתו וברצונו” — החילוק בין בחירה לבין דעת ורצון

דובר 1:

יש לו את ההחלטה. חטא, ועושה חטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, הוא עושה את החטא, בהתחלה, at least, לכל הפחות חלש בזמן, הלכתא היא בבחירתו, והוא עושה את החטא בדעתו וברצונו.

למה הרמב”ם היה צריך להכניס את המילה בחירה? אני חושב שצריך קודם לתרגם מה היא המילה בחירה. אוקיי, צריך לחשוב מה היא המילה בחירה אחרת מהמילה דעת ורצון? יש הבדל. כשמבינים את ההבדל, צריך לעשות פילוסופיה להיכנס לדברים שאין זמן. אבל בחירה פירושה ההחלטה הראשונה, כמו שבדעתא וברצון זה כבר הרגילות, זה כבר הטבע. אני לא יודע, יש אולי חילוק.

זה בוודאי כשאדם… זה לא עובדתי שכל הזמן אדם בוחר, כמו שאדם שוקל כל הזמן, הוא צריך לעשות כך, הוא צריך לעשות כך, והוא מקבל החלטה. בדעתא וברצונא בדרך כלל לא החלטה מודעת כל כך חזקה. בדעתא וברצונא פירושו משהו אחר, זה פירושו הכרח שהבעל הבית, על זה אני אוהב את הלשון הרשות שהרמב”ם אומר. כי היסוד אומרים כאן שהאחריות, הבעל הבית על המעשה הוא אתה, הוא האדם עצמו. זה אתה, כן, מי שזה. וזו דרך לומר שזה היה ברצון, אף אחד לא אילץ אותך, זה מדעת, לא ממש בחירה. אבל המילה בחירה יכולה להיות פירושה משהו אחר ברמב”ם.

הרמב”ם משתמש כן בהקשר אחר על המילה בחירה, וזה פירושו משהו אחר, ואפשר להתבלבל. לבחור בטוב, מה זה בחירה אמר? לבחור במעשים טובים יותר? אני לא זוכר. אבל למשל, כשאדם מקבל החלטה להיות חוזר בתשובה או להיפך, לחזור על סורו נחם על הרע, זה נקרא בחירה. בחירה פירושה הוא שוקל, אני אהיה אדם טוב, אני אהיה אדם רע, הוא בוחר. רוב הפעמים אדם עושה ברצונו, כי הוא לא ילד שכופים אותו, הוא מבוגר שהוא יכול לעשות דברים בעצמו, אבל באמת לא הייתה בחירה.

אבל בואו נאחז בלשון הרמב”ם, כי זה נכנס לכלל שלי. באמת להבין צריך ללמוד 24 ספרים וכן הלאה. הרמב”ם היה מומחה לומר בדיוק מה זורם את כל הדבר, אבל אנחנו מסובבים לצערנו מילים אחרות ואומרים, אבל אנחנו לא מבינים מה הוא אומר, אנחנו צועקים אנחנו הולכים איתו.

ראוי להיפרע ממנו — עונש בעולם הזה

דובר 1:

טוב מאוד. אז הרמב”ם אומר שאדם או עיר חוטאים, הוא חוטא היום, הוא עובד עבודה זרה מדעת וברצון, וממילא בגלל זה הרי ראוי לעונשין, אפשר לתת להם עונשים, כמו שהרמב”ם אמר קודם, שבגלל שיש רשות לאדם לעשות מה שהוא רוצה, משמע הוא בחר בו, וממילא יש מקום לשכר ועונש.

אומר הרמב”ם הלאה, “והקדוש ברוך הוא יודע היאך יעניש”. הקב”ה יודע איך להעניש. אומר הוא, אומר הרמב”ם, “יש חטא שהדין נותן שאין הפרעון ממנו אלא חטא בעולם הזה”. יש חטאים כאלה שהצדק, הדין, אומר שהעונש הראוי על זה הוא שהוא מקבל את שכרו, את עונשו על חטאו בעולם הזה. איך? “בגופו”, הוא מקבל בגוף, הוא מקבל ייסורים או דברים כאלה, “או בממונו, או בבניו הקטנים”.

“שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות קניינו הם.” למה פשט, הבנים הם הרי ערך נוסף? אומר הוא לא, כל עוד ילדי האדם קטנים והם לא פיתחו דעת והם לא הגיעו לכלל המצוות, הם נקראים כמו קנין של האב. כמו שכתוב בפסוק “איש בחטאו יומתו”. מתרגם הרמב”ם, מה אומר הרמב”ם? שמה שכתוב, מאימתי “בחטאו יומתו”? מאימתי מת אדם רק על חטאיו שלו? “אחר שיעשה איש”, אחרי שהוא נעשה איש בעצמו, כשכבר שייך עליו עצמו שכר ועונש.

למה ילדים סובלים — תירוץ הרמב”ם

הרמב”ם נותן כאן בעצם תשובה קטנה על הקושיא הקטנה של מה הפשט שרואים ילדים קטנים מתים. אומר הרמב”ם שהעיקר צער הוא הצער של ההורים, והילד עצמו אינו קשה. הוא לא אומר את המילה צער, הוא לא אומר צער. הוא אומר שהילד לא שייך לעצמו, אין לו עדיין דעת, ממילא לא שייך הוא לעצמו, אבל למישהו הוא שייך כן. הוא שייך להורים. הוא לא שייך, אני מתכוון, במובן שאולי אפשר למכור אותו, אני מתכוון בת אפשר למכור, אבל בן לא אפשר למכור. על כל פנים, זה הכל, העובדה היא שהוא שייך לאבא.

“דינו נותן” הוא בדרך הטבע

וממילא יש עונשים מסוימים, חטאים מסוימים, שבואו נבין, כשהרמב”ם אומר שכר ועונש, בפעם הראשונה צריך לחשוב על דברים שהם בדרך הטבע כך, נכון? למשל, אדם לא עובד והוא מזניח, איך קוראים, הוא מזניח את ביתו, מה שלא יהיה, הולכים ילדיו הקטנים למות מרעב. שואלים, הם הרי לא אשמים. דווקא כי הם לא אשמים, בגלל זה הם מתים. וכשחטאי האבא, דווקא בגלל זה, כשהם היו ראשונים, הם היו צריכים בעצמם ללכת אחרי כסף, לעשות עבודה, כן, הם היו צריכים בעצמם להרוויח. אבל עכשיו ככה, תחת יד אביו, האבא אשם על גם אותו וגם על ילדיו. כך עובד העולם. כשאומרים שזה צודק או לא, מובן שהרבה נכנס צודק, כך עובד העולם. אם יש אנשים שהם קצת פחות טבעיים, עדיין זה עובד באותה דרך. ילדיך הקטנים, דווקא מפני שהם תחת דעתך, בגלל זה הם תחת דעתך, והאבא הוא זה שמחליט שיהיה טוב או רע.

אוקיי, בואו לא נתמקד, אבל הרמב”ם לא מתמקד בשאלה של האם זה צודק או לא. הרמב”ם רק נותן הערה שהרבה פעמים בין העונשים בעולם הזה הוא הגוף של האדם, הכסף של האדם, או הילדים הצעירים של האדם שהם חלק ממנו.

שלוש קטגוריות של עונש

דובר 1:

“ויש חטא אחר שדינו נותן שיפרע ממנו לעולם הבא, ואין עליו שום נזק בעולם הזה.” ויש קטגוריה שלישית, “ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ובעולם הבא.” אפשר לעשות מספר חדש? “ויש חטא שנפרעים ממנו בשניהם.” יש חטא שמקבלים עונשים בעולם הזה ובעולם הבא. טוב מאוד.

מה פירוש “דינו נותן” — זה תלוי במה פוגמים

נראה לי שהרמב”ם מתכוון כאן משהו כזה, שלוש הקטגוריות של עונשים הוא רוצה להוציא משהו, ואני עדיין לא יודע מה. נראה טוב, הוא מחזיק באמצע החשבון של חיים… כן, הוא רוצה כאן להוציא משהו דבר חשוב מאוד. אני חושב שה”דינו נותן”, אני אומר, ה”דינו נותן” פירושו שזה תלוי, אתה יכול לומר כך, זה תלוי במה אתה פוגם, למשל. מישהו פוגם בדעתו, אולי הוא מאבד עולם הבא. מישהו פוגם רק ב… דברים שבגוף. איזה סוד טמון כאן בוודאי. סתם הרמב”ם בא כאן לומר הלכות שכר ועונש, יש שלבים שונים.

מקור לשלושת החילוקים

דובר 2:

יש משנה, כן, כתוב במפורש על עבירות, אני זוכר, כתוב על ה… אומרים הרי בפרי, כן, יש “דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה”, יש את שלושת החילוקים במצוות, אבל נראה שבעבירות גם יש. מה המקור לזה? יש דברים שמקבלים שכר בעולם הזה, יש על שניהם, יש על רק בעולם הבא, אתה זוכר שיש מקור כזה לזה? זה לא מביא, מעניין.

דובר 1:

אה, יש כן, ופאה, אותם דברים, נפרעים מהם בעולם הזה, שקרן קיימת לעולם הבא, רואים שם, יש דברים, מקבלים עונשים על שני העולמות. יש שם שלושה דברים, אומר הרמב”ם והלאה, בלמדים, בלמדים, בלמדים, זה מקבלים עונשים על שני העולמות.

תשובה כתריס בפני הפורענות — ביאור הפסוקים הנראים סותרים עיקר הרשות

הלכה ו (המשך) — תשובה כתריס בפני הפורענות

אה, יש כן. בפאה, אותם דברים. “אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא”. רואים שם שיש דברים שמקבלים עונשים על שני העולמות. יש את שלושת סוגי הדברים.

אומר הרמב”ם הלאה, “במה דברים אמורים? זה שמקבלים עונשים נאמר רק בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, הרי תשובה כתריס לפני הפורעניות”. תשובה היא כמו שריון. זה מאוד יפה, כי אפשר להסתכל שכשהוא עשה תשובה, לא מגיע לו עונש.

אבל נראה שיש גם דברים שהעונש הוא טבעי. כמו אם אדם, נאמר, אדם מרמה כל אחד, אדם מסתובב והוא מרמה אנשים והוא גונב מאנשים, והעונש הוא טבעי שזה חוזר אליו, הוא נעשה חזרה נרדף והולכים לתפוס אותו. אבל אפילו על זה, תשובה הולכת להיות כמו שזה הולך לעצור אותו, זה שריון, זה הולך לעצור את העונשים הטבעיים מלקרות לו.

כמו נאמר, אדם עובר על “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, והעונש הולך להיות שהוא הולך להיות חולה. אבל אם הוא עושה תשובה, הוא הולך להיות לו שריון. שוב, אני מתכוון הוא הולך לקחת רפואה, אבל זה הולך לעזור, התשובה הנוכחית הולכת לעזור לו להגן מפורעניות.

תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות

מביא הרמב”ם במשנה, אומר מאוד יפה, כתוב במשנה “תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות”. אומר הרמב”ם, תשובה זה אם כבר חטאו, ומעשים טובים זה לכתחילה. יש שתי דרכים לא להיות פורעניות: או לא חוטאים לכתחילה, או אם כבר חטאו, שיעשו תשובה.

תשובה ברצונו ובדעתו

אומר הרמב”ם, “כשם שאדם חוטא ברצונו ובדעתו” — בדיוק כמו ששוחחנו שהעניין של חטא הוא כי אדם יש לו רצון ודעת והוא בוחר את מעשיו — “כך הוא עושה תשובה ברצונו ובדעתו”. גם אותו דבר, תשובה צריכה להיות אותו מין דבר כמו חטא, שאדם עשה החלטה או יש לו רצון לעשות משהו, ואותו דבר תשובה היא שיש לו רצון לא לחטוא יותר, ודעתו אומרת לו שהוא לא צריך לחטוא יותר.

הוא מוציא כלל הרמב”ם, שלא יחשבו שתשובה היא משהו יוצא מן הכלל. אולי יש פסוקים, לכאורה הוא הולך לראות מיד, יש פסוקים שאומרים שהקב”ה גורם שיעשו תשובה גם. אומר הוא, קודם כל תדע כלל, כשחוטאים מגיע עונש, אם חטאת בדעת, אתה עצמך אחראי, אתה צריך לעשות תשובה. תשובה זה לא שהקב”ה גורם שתעשה תשובה, אתה עצמך עשית תשובה, ממילא מגיע לך התשלומי פורעניות.

הלכה ה — העונש של מניעת התשובה

אז, עכשיו מגיעים סוף סוף לתירוץ של הקושיא. איך, “ואפשר”, כן, אומר הרמב”ם, “ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים”, אפשר שאדם יעשה חטא גדול או מספר חטאים, “עד שיתן הדין לפני דיין האמת”, שהדין הוא באופן שהדין נוטה. הרמב”ם רוצה כאן לומר שזה מאוד מסובך, אתה לא יכול לומר מראש מה הולך לקרות מכל דבר, אלא הקב”ה יודע.

דיון: מה פירוש “שיתן הדין לפני דיין האמת”?

וזה מעניין, הדין נוטה, למי הדין נוטה? לדיין האמת? כאילו הקב”ה הוא הדיין הגדול, והדעת היא כמו נעשה כאן הקטיגור או הסניגור, כן? זה שאמרנו קודם בחובת הלבבות. הפמליא של מעלה של הקב”ה כאן היא הדעת.

דובר 2: אני אומר, הדין נוטה פירושו לומר שכך נכון. הצדק אומר לפני הקב”ה…

דובר 1: אה, אוקיי, אתה כבר נכנס לחקירות עמוקות שאין… לא, אני מתכוון לומר שכך נכון. הדימוי שהוא אומר, המשל שהוא אומר, שהקב”ה מחליט, אבל הוא מחליט שנכון שהוא יחליט. הקב”ה הוא זה שיודע, לא הקב”ה מחליט, הקב”ה לא יכול להחליט שמשהו שלא נכון יהיה נכון. הקב”ה יודע מה נכון.

על פי הדין, הדין נוטה לפני דיין האמת, שדיין אמת פירושו לומר שאנחנו לא יודעים מה הדין, כי אנחנו לא מבינים בדיוק מה הדין על כל דבר. אבל יכול להיות, בדיוק כל דין, על איזה חטא מגיע איזה סוג עונש על פי דין.

העונש: מניעת התשובה

יש חטאים מסוימים שעל זה אומר הדין, על זה אומר הצדק, שיהא עונשן של זה החוטא החטאים אלו שעשה ברצונו ודעתו, שהעונש על החטא שהוא עשה את כל החטאים האלה ברצונו ודעתו יהיה כך, שמונעין ממנו התשובה, העונש על זה יהיה שימנעו ממנו תשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, לא נותנים לו רשות לשוב מרשעו.

רשות פירושה לא משאירים אותו יותר ברשותו העצמית. בדרך כלל, קודם הוא אמר שמעשיו של אדם הם ברשותו, ליבו של אדם הוא ברשותו, רשות נתונה לו. יש חטאים מסוימים שמידת הדין אומרת על זה שהעונש על זה צריך להיות שיאבדו את הרשות לשוב מרשעו, והאדם נשאר כבר תקוע בחטאיו, כדי שימות, זו כבר ההכנה לעונש הגדול יותר, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה, הוא ימות עם החטאים.

משל מהיטלר

תרגום לעברית

כלומר, אם תרצה לומר זאת כן בדרך של שכר ועונש, לא בדרך שאני סבור שהיא האמיתית, זה אומר כך: תשובה לכאורה היא תירוץ על פנימיות. תשובה לכאורה עוזרת לכל אחד. יש מישהו שהוא היטלר, הוא הרג שישה מיליון יהודים. אחר כך הוא יבוא ויאמר, “אני רוצה לעשות תשובה.” מה אפשר לומר לאדם הזה? מהו הדין אמת? הדין אמת הוא מה? תשובה? הדין אמת הוא שלא יתנו לו לעשות תשובה. לא לומר, “התשובה שלך היא…” הדין אמת הוא, “אתה לא יכול לעשות תשובה. אתה תישאר רשע.” “אה, אני רוצה לעשות תשובה.” “ידאגו שלא תוכל לרצות לעשות תשובה.” זו כבר ההכנה למות קודם. אתה תמות כרשע ואתה תלך לגיהנום או מה שיהיה בעולם הבא. זה הוא…

הלכה ו — ביאור הפסוקים: ישעיהו ו:י

יפה מאוד. אומר הרמב”ם, הוא אשר אמר הקב”ה על ידי ישעיהו. כאן הוא מביא את הפסוקים שהטרידו אותו. אומר, עכשיו תבין שהפסוקים שכתובים אינם סתירה לכל התורה של שכר ועונש שמבוססת על הרשות של אדם, אלא זה מתאים לתורה שאני אומר כאן, שיש לפעמים חטאים מסוימים שזה לוקח את הרשות של אדם. אבל בוודאי שהוא מביא את זה כפסוקים שמתאימים הכי טוב להסבר שהוא נתן.

אומר, על זה כתוב על ידי ישעיהו הנביא, אומר הקב”ה לישעיהו הנביא נבואה כזו, הוא אומר לו, “השמן לב העם הזה” — הלב של העם נעשה מאוד שמן, ועשה את זה, זה הולך להיות, “השמן” שזה יהיה, “ואזניו הכבד ועיניו השע” — ואוזניהם תהיינה כבדות מאוד, ועיניהם לא יוכלו לראות. למה? “פן יראה בעיניו” — כי הקב”ה אומר כך: היהודים חטאו הרבה מאוד, והעונש יהיה שלבם יהיה יותר כבד, זה יהיה יותר שמן.

המשל של לב שמן

זה מאוד מעניין, כשאדם שמן מאוד, זה מפריע ללב שלו לפעול, כי זה מצטבר על הלב. אבל כאן זה משל כזה, שהלב של אדם ברשותו. אומר, שהעונש על החטאים שהיהודים עשו הוא שלבם יהיה כבד, אוזניהם תהיינה כבדות, עיניהם לא יוכלו לראות.

למה? “פן” — כי בדרך כלל לאדם יש תמיד את ההזדמנות שיראה מחדש בעיניו. אדם, למשל, עשה חטאים שעדיין לא מגיע לו העונש שהרמב”ם סובר כאן באמצע לומר עליו. אז מה קורה? שאחרי עשיית חטאים הוא רואה בעיניו והוא שומע באוזניו מוסר, ובלבו הוא מבין שהוא עשה רע, ובלבבו הוא עושה החלטה טובה לעשות תשובה, “ושב ורפא לו” — והוא עושה תשובה והוא מתרפא.

אבל אומר הקב”ה, שליהודים העונש יהיה שלבם יהיה שמן, לא יהיה להם את ההזדמנות.

זה מתאים מאוד יפה. אומר הרמב”ם, אבל זה עונש על עבירה שהם עשו, שהם איבדו את הרשות של אדם, זה שעיניהם ואוזניהם ולבם פתוח לקבל תמיד את המוסר האמיתי.

דיון: הפשט בפסוק — עונש או תוכחה?

דובר ב’: יפה מאוד. כלומר, זה כמו “כבד לב פרעה”, אמרו לו את אותה לשון, כן? שהלב של האדם, כלומר הבנתו או ה… הוא יקבל את המוסר שלו וכדומה. והוא לא יוכל לקבל את המוסר שלו וכדומה.

דובר א’: וכן “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”. אני מאמין בשני המקרים שזה לא הפשט הפשוט בפסוק הזה, והרמב”ם אומר שזה הפשט, ולפי דעתי עבדך זה לא אומר את זה. אבל הרמב”ם לומד כך פשט בפסוק, וזה לא קשה, הוא יכול היה לכתוב אחרת. בואו נלמד עכשיו את הרמב”ם, ונאמר שהרמב”ם התכוון לומר שהוא מתכוון להפחיד את העולם. הוא אומר, “הלא, אתה כל כך סתום, אולי יש לך כל כך פחד לעשות תשובה? אולי יש לך פחד לתפוס שאתה צריך לעשות תשובה?” נו, הוא לא מתכוון שלא יעשו תשובה, הוא מתכוון שכן.

דובר ב’: לא, הרמב”ם גם לא לומד פשט שזה סופי, זו התוכחה. שאם אתם תמשיכו ללכת כך עם המעשה הזה, בסוף יהיה “השמן לב העם הזה”. צריך לראות בדיוק את הפסוקים. אבל הרמב”ם אומר כן ברור שזה מציאות, כשהלב נעשה כבר חזק מדי שמן לא יעשו תשובה.

דובר א’: אני יודע שהפסוק אומר שהקב”ה עשה את זה. הרמב”ם רוצה אולי לומר שזה יהיה העונש. יכול להיות שהפסוק אומר, כמו שרצית לתרגם שזה אומר בכלל בעבר, אני חושב שזה אומר בעתיד, אבל הפסוק אומר שזה יקרה כך כי אתם לא מחזיקים בזה. אולי זה החטא שלכם. אני לא יודע איך הרמב”ם מצא ברור שזה העונש.

דובר ב’: אוקיי, זו השאלה, האם הרמב”ם כשהוא אומר כאן “עונש”, הוא מתכוון לומר שזה סוג של חטא, כי זו התוצאה של החטא, כמו שדיברנו קודם. אדם עשה חטא שלא צריך דבר דרך חזרה. עשית את זה, וממילא קרה לך. זה כבר דבר שלא עשית.

דובר א’: העיקר שהוא אומר מהפסוק הזה הוא שאחרי שאדם עושה זמן רב חטאים, הוא מאבד את הכוח לפתוח את עיניו, וזה לא סתירה לבחירה שלו. אדם, כמו שאומרים, “מטמטם את הלב”, והטמטום הלב עושה לו יותר קשה לעשות תשובה.

הלכה ו (המשך) — פסוק מדברי הימים: “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”

דובר א’: אוקיי, בואו נמשיך. וכן, כך כתוב בפסוק, “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”. על מי אומרים את זה? על יהודים שעשו עבירות. זה פסוק בדברי הימים. על מי? על היהודים של ירמיהו. היהודים בזמנים של ירמיהו עשו עבירות.

הם ענו את ירמיהו הנביא, כך הם לא רצו לקבל את מלאכי אלקים שלו. הם לעגו למלאכי אלקים, הם הלכו אחרי נביאי השקר. “ובוזים דבריו”, ביזו את דבריו. “ומתעתעים בנביאיו”, טעו, התעו, לא לקחו ברצינות את הנביאים, או עשו להם “gaslight”, שזה מה ש”מתעתעים” אומר בדרך כלל התעו, בלבלו את הנביאים, “עד עלות”

הלכה ו (המשך) — הענין של “עד לאין מרפא” וחיזוק לב פרעה

דברי הרמב”ם: “עד לאין מרפא” — איבוד כוח התשובה

דובר א’:

לא, הם ענו את ירמיהו הנביא, שהם לא רצו לקבל את מלאכי אלקים שלו. הם לעגו למלאכי אלקים, הם הלכו אחרי נביאי השקר.

מה זה אומר עד שלא היה עוד רפואה?

אומר הרמב”ם, הענין, “חטא איש ברצונו והרבה לפשוע”, הפסוק מונה כאן שלוש לשונות של חטא שהם עשו כל הזמן, חטאים חמורים, שעל זה היה חמת ה’, העונש על זה היה “שנתחייב הוא למנוע ממנו התשובה שהיא מרפא”, כמו שכתוב קודם “ושבו ורפא לו”, תשובה היא רפואה לנפש.

אומר שהעונש על כל כך הרבה פעמים “מלעיבים במלאכי אלקים”, גם שלוש פעמים, כן, בשלוש פעמים מקבלים חזקה, הם כבר נעשו מוחזקים בחטא, וזה נעשה “עד לאין מרפא”, הם כבר לא יוכלו למצוא דרך לתשובה, הם כבר לא יהיה להם רשות.

קושיא על הראיה של הרמב”ם מהפסוק

גם לא צריך לפחד לבוא לזה שהפסוק מדבר על זה, אבל אוקיי, אני רוצה אולי לא לשאול את הרמב”ם, זה כתוב בפסוקים עכשיו, אני גם לא יודע כלום. כי אתה יכול לומר “אין מרפא” אומר שתהיה צרה כזו שאין מרפא. הרמב”ם הכניס כאן את הענין של תשובה, לא כתובה במילה שום מילת תשובה. אולי כי כתוב קודם “ושבו ורפא לו”.

אבל אתה רואה באמת, “עלות חמת ה’”, יבואו חמה ועונשים כאלה “באין מרפא”, שלא יוכלו לרפא. סטאטש, זה בא, כמו שכתוב אחר כך, שמלך כשדים בא והרג את כל היהודים, כבר לא יכלו לעצור אותם, כל עוד הם היו בחוץ עוד יכלו להחזיק מלחמה, כל עוד החומה הייתה אצלו.

אבל הרמב”ם הכניס שה”מרפא” אומר כאן “ושבו ורפא לו”, הרפואה של תשובה.

תירוץ — המנגנון של איבוד כוח התשובה

אבל אתה יכול עדיין אפילו ללמוד את זה שזה לא נגד פשוטו של מקרא, כי ירמיהו הנביא בא להוכיח את המלך שהוא צריך להשתנות מהר, הוא צריך מהר לא לחשוב שהוא יכול להילחם עם הגויים, אלא הוא צריך לנהוג אחרת. וחלק מהעונש הוא זה, שהם ימשיכו ללעוג לנביאים, ובאמת לאבד את הכוח לעשות את הנכון.

דובר ב’:

כן, ירמיהו הנביא רוצה לומר לנביאים שהוא צריך להציל את עצמו, הוא עוד יכול להינצל מהגזירה.

דובר א’:

לא, אבל הפסוק לא כתוב כך כאן, להיפך, הפסוק אומר… בואו נבין, זה מאוד מצחיק. שני הפסוקים שהרמב”ם הולך להביא בחלק הבא, ה“החזק את לב פרעה”, זה ממש הפסוקים שהרמב”ם מתייחס אליהם. ושם לא כתוב היסוד שהרמב”ם מתייחס למצוא, שזה בגלל שהם לא רצו לעשות תשובה.

מה כתוב בפסוקים? להיפך, היהודים עצמם אשמים, הקב”ה שלח נביאים להזהיר אותם, והם לא ציתו, הם לא רצו לעשות תשובה. הם כן יכלו לעשות תשובה. הרמב”ם צריך כאן איפשהו למצוא שהם לא יכלו לעשות תשובה.

דובר ב’:

נכון, “עד לאין מרפא” אומר שעד האחרון… כן, חבר, אתה אומר שאפילו כשהם עוד יכלו לעשות תשובה, הם כבר איבדו את כוח התשובה לעשות. זה אומר, בואו נאמר, ירמיהו מזהיר את צדקיהו ואת היהודים כמה פעמים, וכל כך הרבה פעמים הם לעגו לו, שהם כבר איבדו את הכוח להתחיל לקחת אותו ברצינות. זה היה העונש שלהם.

דובר א’:

זה נראה פסוק קודם, פסוק אחר כך, כתוב מפורש, “ויוקש בערפו”, וצדקיהו עצמו הקשה את ערפו, לא שהקב”ה דרש “והחזק את לב פרעה”. לא כתוב כך. אם היה כתוב שהקב”ה חיזק את הלב של צדקיהו, זה היה עונש, היה לרמב”ם ראיה טובה. אבל לא כתוב את זה. לקב”ה היה פשוט אחר…

דובר ב’:

ה”לאין מרפא”, ה”לאין מרפא”. או כמו ששם כתוב “פן ישוב ורפא לו”. שם “ורפא לו” מאוד ברור. “ורפא לו” אומר שהוא יוכל לעשות תשובה, והוא אומר “השמן לב העם הזה… פן… ישוב ורפא לו”, שהוא לא יוכל לעשות תשובה.

חילוק בין “נגזר דינו” ל”נמנע ממנו התשובה”

דובר א’:

הייתי חושב, אפילו הוא עייף מתשובה, זה כבר כמו שיש מושג של “נגזר דינו”. כן, כתוב גם ב… ב… בספר… ב… הנביא יוצא ש… לא בספר דברי הימים, דברי הימים כתוב לכאורה אחרת, אבל ב… איך קוראים לזה, בספר מלכים, יוצא שבעצם אחר כך כבר נעשה טוב יותר, אבל החטא של מנשה עדיין נשאר, ובגלל זה בא החורבן. יש דבר כזה שנגזר הדין.

אבל זה לא אותו דבר כמו הרמב”ם. הרמב”ם רוצה לומר שהדרך איך נגזר הדין היא דרך זה שהם לא יכלו לעשות תשובה. זה דבר אחר.

הרמב”ם על פרעה — “ואני אחזק את לב פרעה”

אומר הרמב”ם הלאה, “לפיכך…” אני חושש שאני חושב שהרמב”ם שאמרת נכון, אבל הראיה מהפסוק נראית לי איזו ראיה חלשה.

והוא אומר הרמב”ם הלאה, “ולפי שחטא מעצמו תחילה”, עכשיו הולך הרמב”ם הלאה לפסוקים הידועים בתורה של פרעה. כתוב בתורה “ואני אחזק את לב פרעה” או “ואני אחזק את לבו”. אז מה זה? אני הולך לחזק את לב פרעה? זה אומר שפרעה לא יהיה לו יותר את הכוח לעשות תשובה?

“הבה נתחכמה לו” — רשעות ביהודה (בדעת)

אומר הרמב”ם… זה דבר מעניין, כי פרעה בסוף כן עשה תשובה. הוא גירש את היהודים, הוא הוציא את היהודים. וה“אחזק את לב פרעה” הוא שהוא לא יוציא את היהודים. בסוף סוף הוא כן. זה אומר, הקב”ה יכול לשלוט בזה. זה מעניין. זה אומר, אחרי שנגזר על פרעה, הוא עוד היה לו. הקב”ה משך בחזרה את גזירת הדין ונתן לו בסוף. במיוחד עם המדרשים שכתוב שפרעה שרד ועשה תשובה. אבל זה כבר מדרשים.

אבל מה שכתוב כאן “ואני אחזק את לב פרעה”, אומר הרמב”ם, “ולפי שחטא מעצמו תחילה”, הוא חטא, “והרע לישראל שהם גרים בארצו”, הוא הרע ליהודים שהיו גרים בארצו, “שנאמר”, ובזה הוא עבר על האיסור של “ואהבתם את הגר”, כן, כל הדברים האלה, צריך לאהוב, צריך להיות נחמד לעולים.

“שנאמר”, לא, אני הולך הלאה מהגרים בארצו, “שנאמר הבה נתחכמה לו”, כתוב בפסוק שמה שהוא עשה, “הבה נתחכמה לו”. הרמב”ם אומר יפה מאוד, “הבה נתחכמה לו” היא רשעות ביהודה. הוא משתמש בחכמה שלו, הוא עושה החלטה. הוא עושה החלטה, “הבה נתחכמה לו”, בואו נחשוב אסטרטגיה ברצונו, בבחירתו, בדעתו, להרע ליהודים.

העונש אינו לנצח — “עד שנפרע ממנו”

“נתן הדין”, דרך זה מגיע לו עונש צודק, כי הוא עשה את זה בחכמה, בדעת. “נתן הדין”, בא עליו הדין, הצדק, “למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו”, לקחת את התשובה עד שיוכלו לקבל ממנו את העונש. התשובה לא הייתה לנצח. ברגע שהוא קיבל את העונש, שיבואו עשר מכות, אחר כך זה כבר נגמר, הוא כבר יכול לעשות תשובה.

רגע ה”ירחק ברחם” של פרעה

דובר ב’:

לא, זה מעניין, כי מה שדיברנו קודם שאדם מאבד הרבה פעמים את כוח התשובה לעשות, וזה חלק מהחטא שלו, יש גם כאן את ה”ירחק ברחם”. לפרעה היה איזה רגע של “ירחק ברחם”, שאז כבר היה העונש שלו.

ואז הוא כבר לא היה ביכולת תשובה לעשות.

דובר א’:

זה מעניין, אנשים הרבה פעמים חוטאים, והם מאבדים את הכוח להפסיק לחטוא. באיזשהו מקום זה כמו רגע של… כן, אתה מדבר על התמכרות, אבל כולנו נמצאים במצב הזה בהרבה דרכים.

קושיית הרמב”ם ותירוצו — למה שולח הקב”ה את משה לפרעה?

“לפיכך, חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו.”

אומר הרמב”ם הלאה: “ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה?”

אה, אנחנו התייסרנו למה אנחנו לומדים ערב פסח הלכות תשובה. הרמב”ם אומר, משה רבינו ניסה כל הזמן להשיב את פרעה. הוא ידע שהקב”ה אמר שזה לא הולך לעבוד, אבל למעשה, זו הייתה השליחות. זה כמו כל נביא, כל הנביאים, אומר הרמב”ם, כל הנביאים בנויים על תשובה. גם נבואת משה הייתה לנסות להשיב את פרעה.

שליחות משה רבינו כשליחות תשובה

אבל למה? “ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה?” אם כך, למה הוא שולח את משה רבינו לפרעה כל הזמן והוא אומר לו, “כן, שלח את היהודים ועשה תשובה,” כשהוא יודע? “וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאינו משלח.” הקב”ה כבר אמר לו.

למשה רבינו או לפרעה עצמו? כאן הוא מביא פסוק שהוא אומר לפרעה עצמו, אבל הקב”ה אמר למשה מיד בהתחלה, “ואני אחזק את לב פרעה.” זה לא… אבל כאן הוא מביא, “ואתה ואביך ידעתי.” אה, אני חושב שהרמב”ם… טרם טרם… אה, אה, סליחה, הרמב”ם לכאורה כאן… אה, כתוב הלאה, “ובעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי”. אני יודע שאתה הולך למשוך את זה בחזרה. “ולמען ספר שמי בכל הארץ”. זה דבר אחד ארוך. “ולמען ספר שמי בכל הארץ” זה בשביל ה… אבל הרמב”ם מחבר את שני הפסוקים לומר שמשה רבינו עצמו היה הקושיא, והוא כבר ענה את התירוץ. והוא גם אמר את זה לפרעה. אני יודע שאתה הולך למשוך את עצמך בחזרה מהיהודים, ואני הולך לעשות לך עונש עליך. “ולמען ספר שמי בכל הארץ” כתוב קצת קודם, נכון? זה צריך להיות. כן.

חידוש בפשט של “ולמען ספר שמי בכל הארץ”

אומר, מעניין. אז מה הפשט של הסתירה? הרמב”ם לא מתחיל להביא פסוקים לשעבר, אבל הוא מביא… זה חלק מאותה… ממש אותה פרשה. אחד הוא לפני זה, אחד הוא מילה. בכל מקרה, זה התירוץ. “ולמען ספר שמי בכל הארץ”, זה התירוץ של הקושיא.

תפילה על תשובה וגבולות הבחירה החופשית

השאלה: כיצד ניתן להתפלל על תשובתו של אחר?

דובר 1:

ועוד יותר קשה לו, כיצד יכול אדם להתפלל שאחר יעשה תשובה? לכל היותר על עצמו, אפשר לומר שזה חלק מהבחירה, תשובה הוא עושה. אבל הוא אומר שזה חייב להיות על החלק של תשובה. כיצד יכול אדם להתפלל על תשובתו של אחר? לא נראה.

דובר 2:

“ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו”, אנשים מתפללים על ילדים. הרי מתפללים על ילדיו, מתפללים על ילדים שלא יעברו עבירה. “ותן בלבנו לעבדך באמת”, זה ממש דבר יומיומי. “השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך”.

תשובת הרמב”ם: תפילה על דרך האמת

דובר 1:

במילים אחרות, “כדי להודיע לבאי עולם”, להודיע לבאי עולם, “שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא תשובה לחוטא אינו יכול לשוב”. להודיע דווקא את ההלכה, הדבר שהרמב”ם אומר כאן, שיש הרבה פעמים עונש על חטא שהקב”ה לוקח את האפשרות של תשובה, “ואינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו”. הוא ימות עם הרשעות שעשה בתחילה ברצונו.

ועם זה שמשה רבינו בא להוציא זאת לאור בבירור, עם הבוא למסור ולראות שפרעה לא מקשיב למוסר, רואים את הדבר, שמכיוון שפרעה בחר ברע, עשה רע ברצונו ברשעותו, אני כבר חושש להשתמש במילה בחירה, הוא דווקא לא יכול. כל הפעמים ש… כי בפסוקים זה מאוד מוזר, יש לו עונשים, יש לו דם צפרדע כינים, כל הדברים האלה, הצח”דש באח”ב, והוא לא עושה תשובה. ועם זה שמשה רבינו בא כל הזמן לומר לו שיעשה תשובה והוא לא יכול לעזור לעצמו, רואים כאן מאוד בבירור שזה מה שפרעה סבל מהתסמונת של איבוד רשות האדם.

חידוש — הלקח מפרעה הוא הלכות תשובה בכלל

הבה אבהיר משהו, משהו מפריע לי. במילים אחרות, חשבתי פעם ש“ובעבור זאת העמדתיך” מתכוון לומר שהקב”ה רצה לעשות דוגמה מפרעה מה קורה לפני שמי שחוטא כל כך הרבה שהם לא יכולים יותר לעשות תשובה.

הרמב”ם אומר לא. הקב”ה רצה לעשות דוגמה מפרעה מה קורה כאשר מי שחוטא כל כך הרבה שהוא לא יכול לעשות תשובה.

הלקח האחר. הלקח הוא הלכות תשובה בכלל, לא הלכות וידוי של היהודים. זה לא פשט פשוט. פשט פשוט כתוב “למען ספר את כחי”. לא, הרמב”ם אומר, כי אם זו השאלה קשה איך הרמב”ם לא מביא אותה. פעם אחת מסבירים כך, אני לא יודע בדיוק, לא חסר כל ה… גם יש לרמב”ם, הקב”ה עושה גזירה, זה גם קשה מה שהרמב”ם שאל קודם. הרמב”ם שאל קודם, הוא אומר כך, זה אופן אחר לקיים מצות תשובה,

הלכות תשובה פרק ו – המשך: דוגמאות למניעת תשובה כעונש

סיחון מלך חשבון

דברי הרמב”ם: “וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו”

הלקח האחר הוא הלכות תשובה בכלל, לא ההלכות איך לארגן יהודים. זה לא פשט פשוט. פשט כתוב “למען ספר שמי”, לא. הרמב”ם אומר כי אם עכשיו, זו קושיה על הרמב”ם, מדוע הקב”ה היה צריך להענישו פעם נוספת. אני כבר מדויק, לא חסר כל ה… גם הקב”ה עשה גזירה. זה גם קשה מה שהרמב”ם שאל קודם. הרמב”ם אמר קודם יסוד, שאם נביא בא לומר לך לעשות תשובה, והפשט הוא שאתה לא יכול, מה עושה הנביא? הנביא בא להודיע את היסוד שלפעמים אי אפשר לעשות תשובה.

סטייה: שבת הגדול ושבת תשובה – שני חלקים של תשובה

זה מאוד מעניין, יש שבת הגדול ושבת תשובה, שניהם דרשות שהרב נותן דרשה, אבל שבת הגדול הוא גם תשובה. כי על מה מדברים? מדברים על כל המכות. מה זה כל המכות? זה פרק בהלכות תשובה. זה עוד יותר מעורר. כי פשט טוב שאפשר לומר, שבת הגדול אומרים שמה עוד תלוי בבחירה חופשית של האדם שיעשה תשובה? להיפך, זה תשובה. שבת הגדול מדברים על הדברים שאינם ברשותו של אדם. קודם כל צריך לדעת את הטעם, ושנית, מודים על זה.

מה הקב”ה הוציא אותנו ממצרים? שהוא נתן לנו את ההזדמנות להיות להיפך, זה הרי הנס, שאנחנו יכולים עכשיו כן לעשות תשובה. זה הרי דווקא להיפך, כמו שהרמב”ם הולך לומר. אומרים לו, אם לא שמעת את דרשת שבת תשובה… לא, בספרים חסידיים כתוב שזה יותר התעוררותא דלעילא. אבל מה זה אומר התעוררותא דלעילא בדרך הרמב”ם? שלפעמים הקב”ה נותן לאדם הזדמנות, הוא נותן לו את הסייעתא דשמיא, את השכל, או את הדחיפה החיצונית. דרך זה הוא כן יכול לעשות תשובה. זה הרי יציאת מצרים.

מה זה יציאת מצרים? שעכשיו יש לנו כן אפשרות מסוימת להיות טובים יותר. זו ההנאה, זה מעשה ה’, לא מעשה בני אדם. זו לא הבחירה, זה החלק של תשובה, אבל זו ההודאה על עשר המכות וכו’. זה גם כבר דרשת שבת הגדול גם כן.

חזרה לסיחון – השאלה של “למען תתו בידך”

רבותי, מי שלומד רק חומש כמו אנחנו שהלכנו לחדר, שאנחנו לא מקיימים את ההלכה ללמוד את כל הנביאים וכתובים, לא יודע שפרעה לא היה היחיד שכתוב “ויחזק ה’ את לב”. הוא יביא עוד מהחומש. אמת, יש עוד פסוק בחומש, ואני אזכור אותו לא עכשיו, אבל יש. אוקיי, זה יהיה יותר גרוע. היו עוד שני אנשים שכתוב עליהם בפסוק רציני אותו לשון ש”הקשו את רוחם” וכדומה. אלה סיחון והכנענים בימי יהושע, זה הרי בפסוקים שכתוב אותו דבר.

הולך הרמב”ם לומר אותו תירוץ על שניהם. הרמב”ם אומר, וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה. הוא אומר משפט שלם, הוא אומר נתחייב. זה אומר שהעבירות היו מסוג כזה של עבירות שהביאו את התוצאה שהעונש על זה צריך להיות לקחת ממנו תשובה. נתחייב זה כמו הנושא, נכון? אותו לשון. נתחייב אומר שזה גרם. העבירות גרמו למנוע התשובה. לפי הבנתי, או אולי נתחייב אומר שהוא נתחייב? נתחייב שכר ועונש. אוקיי. לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר “כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו”.

אבל מה יש כאן את השאלה? מה אתה שואל איך זה מסתדר? אבל זו הוכחה עם אותו מהלך מעד עכשיו, שזו היתה תוצאה של עבירותיו.

דובר 2: כן, איך התשובה גם על פרעה היא, הרמב”ם מביא ראיה טובה מנבוכדנצר, אבל על סיחון אנחנו לא יודעים יותר מידע על מה היתה עבירתו. וגם בפסוק כתובה סיבה אחרת. הפסוק כתוב “למען תתו בידך”.

דובר 1: אז, בכל מקרה, זו עוד נקודה. אני לא בטוח שהרמב”ם הולך מפשטות הפסוק גם. אבל אתה אומר שזה מתנגש עם הרמב”ם. מותר לי לשאול?

דובר 2: הרי כתוב אצל פרעה רואים ברור את המעשה, הקב”ה רצה לקבל תשובה, הוא רצה למחול.

דובר 1: אוקיי, הבנתי מה הרמב”ם אומר. אוקיי, זה לא אותו נושא. אוקיי, אני רק אומר לך שזה לא כל כך פשוט בפשט הרמב”ם.

תירוץ: שני חלקים – תכלית ואופן

דובר 2: וכן הכנענים, כן? הרי מצרים היה גם התכלית העיקרית “למען ידע כל עמי הארץ”, “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.

דובר 1: אבל החלק הידיעה שהוא איבד את רשותו לחזור, על זה יש את התשובה. אותו דבר עם סיחון. התשובה יש מה שהולך להיות שהיהודים יקבלו את שטחו. אבל זה שהוא לא ענה, איך זה מסתדר? כי הוא עשה עבירות ונתחייב למנוע ממנו התשובה. אולי אפשר להחזיק את הראש על יותר מדבר אחד בו זמנית…

הכנענים בימי יהושע

אז כך, עכשיו אני קורא את הרמב”ם.

דובר 2: לא, החרם… אבל מכיוון שהרמב”ן, כדי שם, שם הרמב”ן אמר, הרמב”ן תרגם שם, הם כבר יכלו להביא את הסיבה הקודמת. לרמב”ן הדעה שלו היא לא הדעה דעת. אחרת ממה שכתוב בפסוק, אבל לפחות הוא תרגם את זה איכשהו. אולי גם זה שצריך…

דובר 1: זה אומר הרמב”ם הלאה, “וכן הכנענים, הכנענים מימי יהושע, כן, אותו דבר, פיתה אותם וסייעם בעבור תועבותיהם ועוונותיהם, שהיו מונעים מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל”. הוא משתמש כאן בלשון מעניינת. זה אומר כמו שאמרת משהו, מנעו מהם תשובה עד שיהיה להם מלחמה, הם הפסידו את המלחמה. אחרת היו יכולים לעשות תשובה לפני כן, לא היה מצליח כל התוכנית של ספר יהושע. כן, “עד שעשו מלחמה עם ישראל, ונענשו כי מעשה השם היתה זאת להחזיק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם”.

זה מעניין, כי שם כתוב ברור, שם כתוב “למען החרימם”, שם כתוב “לא הותירו עיר אשר השלימה אל בני ישראל”. זה אומר, היתה אופציה עבורם, שאם היו יכולים לעשות שלום, לעשות תשובה, היה טוב עבורם. אבל הקב”ה לא רצה, הקב”ה דווקא רצה שיפסידו את המלחמה, כי הם כבר חטאו כל כך הרבה לפני כן, היתה אופציה…

אפשר גם לומר קצת יותר, הדרך שלמדתי את זה, שחכם מהם היה שיבינו את המצב וכן, לפחות כמה ערים שיעשו החלטה שכדאי לעשות שלום. נו, למה לא? אז היה שזה היה חלק מהעונש שלהם, כי הם היו עד עכשיו תועבות. הרמב”ם אומר שתועבות, אולי הם עוד לא באמת… המלחמה היתה ההתחלה של עבירתם נגד היהודים, אבל היו להם תועבות אחרות. הוא אומר הרי תועבות, עבודה זרה. היו להם תועבות של עבודה זרה, תועבות אחרות. אבל עד עכשיו זה היה מניעה בידם, הם לא היו מניעה בידם. הם גם שילמו את המחיר עם היהודים, כשהם עשו את ה”החרימם”. אבל בסופו של דבר, הם היו במצב, הם היו לפני כן באיזה מצב שעשו את זה.

אפשר לראות את החכמה של המציאות, שיש עם שהם נכנסים לאיזו עקשנות, יש לזה כל מעשה למה, והחטא שמונע מהם לעשות תשובה.

דובר 2: אתה מתכוון לאיראן? אני לא מתכוון שצריך למישהו.

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “וכן ישראל…” אני רק מראה שזה דבר נורמלי.

דובר 2: הקב”ה אומר כבר, אבל זה לא אצל מדינה, אלא אצל אדם. דבר נורמלי, הוא נכנס לאיזה מהלך שהוא מתבלבל. מעשה בכל יום, אנשים שבאים אלי, הוא מתווכח עם אשתו כבר עשר שנים, והעונש על זה הוא שהוא ילך להתווכח איתה עוד עשר שנים.

ישראל בימי אליהו

דובר 1: אומר הרמב”ם, “וכן ישראל בימי אליהו”.

כן, אותו דבר. “ישראל”, היהודים בזמנים של אליהו הנביא… כן, זה פסוק קשה, “ישראל בימי אליהו”. שם במעשה עם אחאב, כן, זה “בימי אליהו”? מה הם עשו כל כך הרבה פשע, כל כך חטאו? “בימי אליהו”? מה היה להם? “מונע מהם התשובה”. כלומר, לפי שהרבו לפשוע, הקב”ה מנע תשובה, שנאמר “ואתה הסבות את לבם אחורנית”. אליהו אומר להקב”ה, “אתה הפכת את לבם אחורנית”, במקום שילכו קדימה, יעשו תשובה, ייפתחו להם העיניים. כלומר, “מנעתם מן התשובה”. זה היה העונש שלהם על ריבוי חטאיהם.

מסקנת הרמב”ם – “נמצאת אומר”

אוקיי. נמצאת אומר, שאין הקב”ה גוזר על פרעה להרע לישראל. הקב”ה לא גזר על פרעה שיעשה רע ליהודים, כי זו היתה קושיה גדולה. לא, פרעה עצמו עשה רע ליהודים, הוא עצמו בחר, והוא עצמו עשה בדעת.

דובר 2: אה, עד מתי בפעם הראשונה הוא…

דובר 1: “אלא לאורך כל הדרך”. לא פשט שקודם הוא עצמו עשה ואחר כך הוא היה מוכרח. לא, כל הזמן. אה, למה הוא עצמו לא עשה תשובה? כאן כבר יש אולי הרגל שמנע ממנו. אבל כל הזמן הוא עצמו אשם.

דיון: ההבדל בין בחירה, רצון, ואונס – שלושה שלבים

דובר 2: כמו ששואלים את השאלה, הם דיברו על זה… יש לי עכשיו… הם דיברו בשמונה פרקים על השאלה, אם אומרים שכל פעם זה הרגל, אז הפעם השנייה כבר האדם לא צריך להיות אשם. הרי יש אחרונים שהם צועקים על זה, כן? אם אדם הרי רק חייב כשהוא בוחר, כן, אז למה הפעם השנייה שהוא עושה אותו דבר הוא מקבל עונש? הרי אין לו בחירה.

דובר 1: התשובה היא הרי, זו התשובה, ההבדל של בחירה וברצון ובדעת. יכול להיות שהוא לא בוחר, אבל זה עדיין ברצון. הוא עצמו עשה את עצמו לאדם כזה, הוא עשה את עצמו לאדם כזה שעושה עכשיו בדעת וברצון את זה. הרי כל הזמן היה לו ברצון. זה פשט מה שכתוב שזה ברצון.

הקב”ה כתוב “הקשה את לבו” זה רק שהוא כבר היה בשלב כזה שהוא כבר לא יכול היה לחזור.

אבל זה מאוד מעניין, השלבים שאתה אומר זה נאמר יפה מאוד. נאמר, עשר הפעמים הראשונות שאדם עושה משהו הוא בוחר. שלושים הפעמים השניות הוא כבר ברצונו ובדעתו. ושלושים הפעמים האחרונות הוא כבר, זה כבר העונש, כבר אי אפשר לחזור.

אבל הכל זה ברצונו ובדעתו. זה לא יכול להיות אונס. אפילו כשכתוב “הקשה את לבו”, לא אומר שזה נעשה אונס משלב מסוים. הוא עדיין היה ברצונו. רק בסך הכל, כשאתה מסתכל מבחוץ אתה יכול לראות, הוא כבר בשלב שקשה מאוד לחזור, או שהוא בכלל לא יכול לחזור.

סיכום הרמב”ם

לעומת זאת, אומות העולם, “כי לא גזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב בארצם” – זה מעניין, “להתעיב” הוא לשון פועל, לעשות תועבה, לעסוק בתועבה ובשמץ, להתלכלך בתועבה, אני יודע, גסות – “ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולם חטאו מעצמם ונתחייבו כולם”. ומחטאם יצאה התוצאה, והם נעשו מחויבים “לפיכך מנע מהם התשובה”.

כאן כן משמע שהוא מדבר על השלב הראשון, “לחטוא בארצו”, כי אחרי ש”לחטוא בישראל”, זה כבר כן אולי היה ה”מנע מהם התשובה”.

תחילת החלק השני – תפילה על תשובה

עכשיו, סיימנו עם החלק הרע, עם זה איך אדם חוטא כל כך הרבה והוא מאבד את רשות האדם לחזור ולהתחיל לעשות טוב. אבל עכשיו הולך הרמב”ם לדבר על החלק ההפוך, כשרואים כל כך הרבה פעמים שמבקשים מהקב”ה, “תסיר ממני חטא”, “הקב”ה יעשה אותי צדיק”. איך יכול אדם לבקש שהקב”ה יעשה אותו לצדיק?

טוב מאוד, זה מאוד מעניין. יש קושיות שונות. הרמב”ם מביא פסוקים הרבה. אבל, סוג אחד של קושיה הוא זה שמוצאים פסוקים מפורשים שאומרים שהקב”ה עשה אנשים רעים. הוא מתחיל עם זה, כי זה עושה יותר כאב לאנשים, זה יותר כואב לאנשים ללמוד. אבל אני חושב שהחלק השני הוא עוד לא יותר. כמה תפילות בתהלים, “רפאני ה’ וארפא”, כן.

קושיות של חזון איש ושם משמואל

החזון איש שואל את השאלה ב”אמונה ובטחון” שלו. החזון איש אומר, איך יכול להיות שאדם יתפלל להיות טוב יותר? ועוד יותר שואל השם משמואל, איך יכול אדם להתפלל שאחר יעשה תשובה? לכל היותר על עצמו, אפשר לומר שזה חלק מהבחירה. תשובה עושה, והוא מתערב, הוא אומר שזה חייב להיות גם החלק שלו עם תשובה, כמה פעמים רואים שמתפללים על תשובתו של אחר? לא נראה. איך נו הנחל ויצצונו אינו וקלנו יודא שמיכל. אה, אנשים מתפללים על ילדיהם. מתפללים על ילדיהם, מתפללים על ילדים, זה לא דבר עסני. מתפללים בליבן נינדריכר אין די עובד און ריסח.

תרגום לעברית

אבל הרמב”ם באמת התקשה בקושיא הזו, והרמב”ם אומר תירוץ אחר מתירוץ החזון איש. הרמב”ם אמר, מה אומר הרמב”ם? “בענין הזה שאלו הנביאים והצדיקים בתפילותיהם מהשם”. אה, הרמב”ם מודה בבעיה. דוד המלך, בסדר שאחד מתפלל נגד היצר הרע, היצר הרע נאבק איתך. אבל הרי כתוב “חנה תפילה בנביאים”, דוד המלך אמר, והנביאים הם צדיקים. מבקשים מהקב”ה “לעזרם על דרך האמת”, לעזור להם שיוכלו ללכת בדרך האמת. “כמו שאמר דוד, הורני ה’ דרכך”. הראה לי את דרכך.

ביאור הפסוק “הורני ה’ דרכך”

דובר 1:

“כלומר”, אה, הוא אומר פירוש ברמב”ם, מה הפירוש ברמב”ם. לא פשט, דווקא הלשון בכלל אינו סתירה, “הורני ה’ דרכך” לא אומר שלא יהיה לו יצר הרע. אבל “הורני ה’ דרכך” מכוון ל”דרך האמת”, זה דבר רחב מאוד. “הורני ה’ דרכך, אהלך באמתך”. אולי יותר השני. עשה את הדרך שאהיה “אהלך באמתך”. אבל אני צריך בעצמי להיות “אהלך באמתך”. מה זה אומר הראה לי את הדרך? אתה יודע בעצמך, אתה אדם, הוא לא מדבר על נסיונות, מה אתה רוצה מהקב”ה? גם לגבי דעות, גם לגבי הבנת דברים.

אני מתכוון שהמילה “דרכך” טובה מאוד, כי הוא לימד שכל הענין של “דרכך” מכוון לגילוי במידות, דרך הטובה, דרך הממוצע, וכן הלאה. “כלומר”, אומר הוא, “אל ימנעוני חטאי דרך האמת”. הוא מבקש מהקב”ה, שחטאיי לא ימנעו ממני את דרך האמת. כמו שאמרתי עד עכשיו לגבי חטא, או כמו לגבי פרעה. מבקש דוד המלך, בורא עולם, עזור לי ש“אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנו אדע דרכך ואייחד שמך”. כי מדרך האמת אדע את דרכך ואייחד שמך.

זה אולי ההלך במתוך, מה האמת, לא רק הדרך.

תפילה היא על החיצוני – לא על הבחירה עצמה

דובר 1:

אז צריך להבין שזה הדבר, הרי יש כבר מצב שיש כבר ענין של… שיש כבר מחוץ לאדם דבר מסוים, כבר לא ברשותו, זה לא רק, כאן צריך לומר שכמו שלמדתי שההלך לא מתאים למעשה מודרני, עונש קיצוני, עונש גלוי, יכול להיות מחיר, סדר רגיל, בוודאי צריך את זה. נכון. אבל את זה צריך כסדר שאקבל הרגלים טובים יותר שחטאיי… כלומר כבר השתניתי, רוב האנשים כבר היו להם מסוימים… כמו שהרמב”ם אומר בדעות, רוב האנשים כבר היו להם מידות רעות מסוימות, שלא יהיה מניעה שיחשבו שוב דרך החוצה. אבל לא, שוב להיפך, אם זה עונש ממש זה מסתדר יותר, אם זה הרגלות זה גם מעניין, כי ההרגלות עצמה היא דבר שהוא בדעה וברצון, איך מגיעה כאן תפילה?

דובר 2:

אמת, אבל הוא אומר, בשלב מסוים ההרגלות כבר לא… ההרגלות כבר ענין של טבע, זה כבר נעשה הטבע שלך, הרגל נעשה טבע. אז, וכאן אומר הרמב”ם משהו מעניין, שיכול להיות כך, יכול להיות שיש, מה זה אומר שהקב”ה יעזור בתפילה? רק ככה לשאול, איך תפילה עובדת? אני לא יודע. אבל איך שתפילה עובדת, היא בטוח לא עובדת על מה שאדם צריך לעשות בעצמו. נכון. שם זה שהתפילה היא על מה שכבר דבר חיצוני, כבר מעשה השם. מה זה מעשה השם? שזה אדם. הקב”ה יכול לעשות, כאן הוא אומר משהו, הקב”ה יכול לעשות שאדם לפעמים כך הוא אומר שהיה לו פסיכו… חוויה שעזרה לו. נכון, נכון. הדברים החיצוניים שקורים לאדם. אפילו פנימה, הוא מקבל פסיכו…

ביאור הפסוק “ורוח נדיבה תסמכני”

דובר 1:

אבל הלשון כאן יפה מאוד, כי דוד מבקש “הורני ה’ דרכך אהלך באמיתך”, ששניהם מכוונים לראות אמיתת השם, לראות את הקב”ה, אומר הוא, חטא לא יעכב אותי מלעשות, מללכת בדרך, שמשם, אם הולכים זמן רב בדרך, אז יודעים דרך השם. אבל הדבר הוא, שלא ייכנס למדרון החלקלק של חטאים שמביא הרגלות שמביא שכבר לא יוכלו לחזור. נכון.

“וחיישינן שמא…” עוד פסוק שדוד אומר דומה מאוד, “ורוח נדיבה תסמכני”. רוח טובה, רוח של נדיבות תתמוך בי.

דובר 2:

שלום הוא… התכוונת שהרוח מכוונת לרוח הקב”ה.

דובר 1:

לא, הרמב”ם מפרש מכוון לאחר… “כלומר תניח רוחי לעשות חפצך”.

ויש דרך שאפילו אם רוחי רוצה לעשות טוב, אבל יש דבר שאני כבר רגיל בחטא, אני כבר במצב “ואיך אעשה תשובה והלא אני רגיל בחטא זה, והחטא אלימות נועייני התשובה”, “אלו תהיה הרשות בידי אכריח את עצמי ואחזור ואעמוד בדרך האמת”. אז במילים אחרות, זה לא אומר, לא התכוונו מה שאמרו שהתפילות אומרות שאדם יבטל את הרשות מיד הקב”ה, לא, להיפך. התפילות היא שאדם יהיה לו יותר רשות. כי מה גורם שאדם נתקע והוא כבר אין לו רשות, הוא כבר תקוע בעבירותיו? אומר דוד, “תסמכני”, תן שרוחי דווקא כן תהיה לה רשות.

חידוש: תפילה אומרת להחזיר את הבחירה – לא לקחת

דובר 2:

אז כמה שמתפללים על הטוב שלו, לא מתכוונים שהקב”ה ייקח את הבחירה, מתפללים שהקב”ה יחזיר את הבחירה. יפה מאוד. להשאיר את הבחירה או להחזיר את הבחירה, כן. סליחה, את הרשות.

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”

דובר 1:

אומר הרמב”ם הלאה, “ועל דרך זו כל הדומים לפסוקים אלו”. אומר הרמב”ם הלאה, “ומה זה שאמר דוד”, הוא מביא עוד פסוק שהוא קצת יותר קשה, כי שם מדברים לאחרים, על אנשים אחרים. דוד המלך אומר כך, “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”, הוא מורה חטאים בדרך, “ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו”. כי הקב”ה טוב, הוא מראה לחוטאים את הדרך הנכונה, והוא מדריך ענווים במשפט הנכון, והוא מלמד את הענווים דרך ה’. אז מה הפשט? אדם צריך בעצמו לבחור בדרך הטובה, לא דרך משהו “ידרך” שהקב”ה יורה. זו אולי קושיא גדולה יותר, כי כאן כתוב שהקב”ה מוביל אנשים, והקב”ה לא מוביל אנשים.

שתי דרכים של “יורה חטאים בדרך”

דובר 1:

אומר הוא, “אין הכוונה שלא יוכלו לבחור ברע”, זה לא אומר שאדם לא יוכל לבחור ברע, שהקב”ה אומר “יורה חטאים בדרך” שלא יוכלו לבחור ברע. לא. אלא הם מקבלים דחיפה חיצונית, הם מקבלים עזרה חיצונית. “שהוא שולח להם נביאים”, הקב”ה שולח נביאים ש“מודיעים להם דרכי ה’ ומחזירים אותם בתשובה”. זה מה שהוא אומר כאן, ש”טוב וישר ה’”, וממילא נתן כוח לנביאים להדריך יהודים אחרים. “ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין”, מלבד שנתן לאדם נביאים, נתן לאדם כוח לחזור בתשובה בעצמו.

דרך לימוד והבנה. “שמדה זו בכל אדם, כל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק”, שכל עוד הוא נמשך, כל עוד יש לו עדיין חשק ומשיכה לדרכי החכמה והצדק, ללמוד את הדרכים הנכונות, “איז הוא אוהבם ורודף אחריהם”, הוא אוהב אותם ורודף אחריהם. אז זה אומר הוא, הטובה והיושר של הקב”ה היא ששתי הדרכים של מודיע חוקיו ודרכיו, או דרך נביאים, או דרך הטבע של דרכי החכמה והצדק, שמוביל אנשים לעשות יותר צדק ולחשוק ליותר צדק.

“הבא ליטהר מסייעין אותו”

דובר 1:

אומר הוא, “וזהו שאמרו חכמים”, וזה מה שהחכמים אומרים, “הבא ליטהר”, שאדם בא בעצמו ליטהר, יפה מאוד, ליטהר, להיטהר בעצמו, “מסייעין אותו”. לא שמי שמסייע יטהר אותו, אלא הבא ליטהר, אדם רוצה להיטהר בעצמו, זה הוא מביא כראיה, מסייעין אותו, “כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר”. זה לא אומר שהקב”ה יעזור לך, מה שזה אומר הוא שהטבע הוא שימצא עזרה, או דרך הנביאים, או דרך דרכי החכמה והצדק, שכאשר אדם מחפש להיטהר, הוא ימצא את הכוחות, הוא ימצא את הנסיבות, ההזדמנויות, להיעזר בדרכו להיטהר. כמו הזוהר, הרמב”ם, לא הרמב”ם, המדרש הנעלם אומר, הבא ליטהר מסייעין אותו, מי הלשון הרמב”ם מסייעין? או נשמתו עצמו, או נשמות של צדיקים אחרים. זה פחות או יותר הרמב”ם, הרמב”ם אומר נביאים.

דיון: למה הרמב”ם לא אומר שיש מקבילה של “שכר” בטוב?

דובר 2:

טוב, אז עד כאן ענינו על כל המקומות שכתוב שהקב”ה כופה אדם להיות רע או להיות טוב.

עכשיו אפשר לשאול כמו שדיברנו בתחילת הפרק קצת.

אבל אני רוצה להבין משהו, הרמב”ם יכול היה לגשת לזה קצת אחרת ולומר כך, כמו שיש עונש שאחרי שעושים הרבה זמן רב חטא, כבר לא יכולים לחזור ולעשות טוב, יש כזה מין שכר שכאשר עושים זמן רב טוב, כבר לא יכולים לחזור ונשארים לעשות טוב. אבל הרמב”ם לא אומר זאת, כי כנראה הרמב”ם סבר שיש כן מעשיות של יוחנן כהן גדול, קורה דבר שמישהו היה צדיק שנים רבות ואחר כך, אולי הרמב”ם סבר שזה לא כך המקרה, זה רק כן ענין של…

דובר 1:

זו שאלה טובה ששואל אתה, אבל אני חושב שהתשובה צריכה להיות בזה, אני צריך לחשוב איך לומר, התשובה צריכה להיות בזה שזה אותו מבנה, במילים אחרות, בזה שאני אומר שלא פשוט שהקב”ה נותן עונש, הקב”ה יכול לתת שכר, כי צריך להבין שטוב אומר רשות, כאשר אדם עושה דבר שהוא טוב וזה לא בדעת ובצורה, זה לא שווה כלום, אמר ההוא שהקב”ה ישרת את עצמו, כך אמר ר’ נחמן פעם, זה לא הולך כך. זה להיפך, יכול רק להיות מניעות, שאדם יאבד את הרשות, זה יכול להיות, אבל לקבל לאבד את הרשות לטוב לא הגיוני.

דובר 2:

אבל אמת, מה שאתה אומר, שהקב”ה לא ייקח את הרשות, זה אמת, אבל הוא משועבד מצד עצמו, לא? והאמת היא שברע זה גם דומה, כי הם אמרו לפי מה שאמרתי שהוא עדיין אשם ברע, אבל שם אומרים שהוא איבד את רשותו, כי אדם באמת לא רוצה לעשות רע, אני לא יודע למה, אני חושב שזה הסיבה, כי במילים אחרות, השאלה ששאלת, למה לא אומרים לצד טוב שלפעמים אדם כל כך טוב שהקב”ה כופה אותו? כי כפייה לטוב אינה טובה, כפייה לרע היא עדיין רעה, הוא גורם שימשיך להיות מתאווה להם ורודף אחריהם.

דובר 1:

כי הנקודה היא, אפילו טוב היצר, תמיד לוקח את המניעה מ… הרי יש מאמר חז”ל שהוא עושה הלאה טוב בלי מתאווה להם ורודף אחריהם, הוא נמצא בגן עדן, הוא לא יכול לצאת משם. בטוב זה עוד יותר טוב שאין לו בכלל מתאווה להם ורודף אחריהם.

דובר 2:

כך אומרים, אני לא יודע אם זה באמת חילוק, כי החוטא מרגיש גם את הדבר שיש לו תאווה, רק הוא אומר שהוא לא יכול לצאת, אז כבר באמת אין דרך החוצה, זה מחלה, זה נעשה מחלה, התשובה נקראת ממנו.

דובר 1:

אבל כל הזמן אתה מכניס את הנושא של התמכרות, אני חושב שהרמב”ם לא מדבר על שום התמכרות. אני מבין את ההתמכרות, אבל הרמב”ם חושב אני כן שהוא רוצה את זה, הוא מתכוון שהוא רוצה את זה, הוא יודע אבל… בוא נשאל כך, פרעה עצמו, האם הוא חשב שהוא לא יכול לעשות תשובה? לא, מה הוא חשב? שהוא יכול לעשות תשובה, רק הוא לא רוצה, נכון? אבל זה אומרת התורה, הוא רצה, רק למה הוא לא רצה? כי הוא לא יכול.

דובר 2:

אבל אני חושב שהחילוק הוא איך מדברים על זה, בטוב אומרים שזה רצון האדם, זה באמת מה שאדם רוצה. ברע אומרים שהוא טועה, אבל באמת זה מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.

תחילת הקושיא האחרונה: נבואות על רשעויות עתידיות

דובר 1:

אוקיי, עכשיו נסיים עם הקושיא האחרונה, שהיא לכאורה קושיא חזקה יותר, שיש לפעמים בתורה שאומר נבואות מזמן רב מראש, שכך וכך או אלו ואלו רשעויות המצרים יעשו, או היהודים.

נבואות וגזירות – האם הנבואה סותרת בחירה חופשית?

הלכה ה’ – קושיא מנבואות על בחירה חופשית

הקושיא השנייה: נבואות שאומרות שאנשים יחטאו

דובר 1:

לא, הוא לא חשב שהוא לא יכול לעשות תשובה, אלא הוא לא רוצה. התורה אומרת שהוא לא רוצה. למה הוא לא רוצה? כי הוא לא יכול. אבל אני חושב שהחילוק הוא איך מדברים על זה. בטוב אומרים שזה רצון האדם, כי זה באמת מה שהאדם רוצה. ברע אומרים שהוא טועה, אבל באמת הוא דווקא היה מעורב, הוא דימה לעצמו שהוא רוצה, אבל באמת הוא דווקא היה מעורב עם המצווה, הוא דימה לעצמו שהוא רוצה.

אוקיי, עכשיו נסיים עם הקושיא האחרונה, שהיא לכאורה קושיא חזקה יותר. יש לפעמים בתורה שאומר נבואות, נבואות כבר זמן רב מראש, שבשנים אלו ואלו המצרים יעשו כך וכך, או היהודים יעשו כך וכך.

שתי קושיות. “ועבדום וענו אותם”, הקב”ה אומר “ועבדום וענו אותם”. במילים האלה הוא גזר על המצרים לעשות רע. לכאורה, זו הנבואה. זה דומה מאוד לקושיא מידיעת השם, אבל זה יותר, כי הקב”ה אמר זאת. במובן מסוים זה דומה.

אומר הוא הלאה, וכך כתוב בפסוק אחר, גם נבואה, שהקב”ה אומר למשה רבינו, “וקם העם הזה”, הנה, היהודים יכנסו לארץ ישראל, “וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ”, היהודים ילכו אחרי עבודה זרה. “הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה”. ואם כך השאלה הלאה, “ולמה נפרע מהם?” למה הוא מענישם? כל הענין של עונש הוא רק אם אדם ברשותו ודעתו עושה את העבירה.

תירוץ הרמב”ם: “לא גזר על איש פלוני הידוע”

אומר הרמב”ם כך. עונה הרמב”ם, “לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה”. הוא מתחיל עם הדבר השני. זה כמו ידיעת השם. הוא אמר שהיהודים ילכו אחרי עבודה זרה, הוא לא אמר שכל יהודי ספציפי יעשה עבודה זרה, או איזה יהודי ספציפי. אלא מה אז הוא אמר? שתהיה עבודה זרה. “וכל אחד ואחד מאותם הזונים שעבדו עבודה זרה, אילו לא רצה לעבוד לא עבד”.

חידוש הרמב”ם: “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”

בוא נקרא את התירוץ שהרמב”ם אומר, כי הראב”ד ישאל קושיא, אבל אני חושב שהרמב”ם אומר משהו עמוק יותר שהראב”ד לא תפס שהוא אומר. הרמב”ם אומר כך, קודם אומר הוא כך, הקב”ה מעולם לא אמר שהוא גזר, כפה על מישהו לעשות עבודה זרה. כל אחד שעשה עבודה זרה החליט בעצמו. על מה הקב”ה אומר כן? “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”. כלומר, הפסוק אומר לנו בעצם שום חידוש. אם לא הפסוק היה גם כך. זה רמב”ם עמוק מאוד. הרמב”ם אומר, “הבטחה וגזירה” לא אומר דבר שיקרה, ואם לא כאשר הקב”ה עשה את הנבואה, ההבטחה לאברהם, לא היה קורה. הפסוק אומר “מנהגו של עולם”. למה הפסוק אומר “מנהגו של עולם”? כי לומדים לקחת משהו אחר משהו להבין, זה משפיע על הבאים. הפסוק סיפר את דרך הטבע.

משל הרמב”ם: “העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים”

“ולמה הדבר דומה?” אומר הוא, “למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים’”. אה, אני יכול לומר לך עכשיו, הרמב”ם אומר, אני יכול לומר לך עכשיו, “העם הזה”, שיהיה, בכל עם יהיו רשעים. נשאלת השאלה, אין בחירה? לא, אני אומר שזה מנהגו של עולם, אין דבר אחר. יש ראיה מזה גם, הוא אומר אבל, “לא יאמר הרשע שכבר נגזר עליו שיהיה רשע, שכן הודיע הקב”ה למשה שיהיו רשעים בישראל”.

עצור, אני מתכוון שלא ספרת את זה טוב, אני מתכוון שצריך לעשות כאן עוד… נגיד ככה, כן? כלומר, אדם לא יכול לומר, הקב”ה כבר אמר למשה, יהיו רשעים. אתה אומר, כן, אם לא הקב”ה היה אומר היו גם כן רשעים. הנקודה היא לא שאתה הולך להיות רשע. הקב”ה סיפר למשה את העובדה שבדרך כלל, או תמיד, בעם יש רשעים.

ראיה מ”כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”

“כענין שנאמר”, בדומה, הוא מביא ראיה מפסוק נוסף. איך אני רואה בפסוק שבעולם יש עשירים, אנשים עשירים, ואנשים עניים? “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”. אף אדם לא יאמר שעלי נגזר להיות עני כי יש פסוק שיש עניים.

הפסוק אומר שכאשר עם נכנס לארץ ישראל שבה יש כל כך הרבה עבודה זרה, האם אנשים לא יתקרבו לעבודה זרה? או שהפסוק אומר שכך פועל טבע העולם, תהליכי חוקי בני אדם, שכאשר נכנס מיעוט בתוך אימפריה גדולה, יענו אותם.

דיגרסיה: משל מיושב-הכלא

אני זוכר פעם שיהודי אמר בשנים הראשונות אחרי המלחמה, יהודי יושב בכלא איפשהו בארץ ישראל, והוא אומר כך, “ינקל, משה, גרוינים, ובערל עשו מדינה. הוא יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה שר הדתות, הוא יהיה שר האוצר, ואני אהיה יושב הכלא.” אבל זה היה, כי בין עולם יש את המנהיגים ואת החלשים יותר. אבל היתה לך הבחירה, היתה לך הרשות להיות יושב הכלא.

דיון: מהי הבחירה אם יש סטטיסטיקה?

מהי הבחירה של אדם? אפשר אבל לשאול, יש פוזיציות לכל אחד. אפשר לומר שתמיד יהיו צדיקים ובינונים ורשעים, ובאמת כאן לכל אחד יש בחירה. מה, בואו נהיה ריאליים, הבחירה היא שאתה תהיה מה… איזו עבודה תיקח, על איזה ספסל תשב. אה, מה יהיה אם כולם יבחרו להיות טובים? אני לא יודע, זו לא השאלה. התורה אומרת שיש בן סורר ומורה. הבחירה היא שאתה תהיה החכם או שאתה תהיה התם.

אני אשאל אותך קושיה. מה הרמב”ם עונה על הקושיה? ומה הרמב”ם אומר שמישהו הוא עני? אני לא יודע, המציאות היא שיש סטטיסטיקה. זה אומר שתמיד יהיו צדיקים ובינונים ורשעים. מה הרמב”ם אומר שלכל אחד יש בחירה? הנחתי שהרמב”ם יאמר שהעולם היה אמיתי, והבורא אמר שזה יהיה כך. אוקיי. בוא נגיד שכל אחד יעשה תשובה, והנחתי שכל אחד יעשה תשובה. אבל, זה גם לא יהיה כך.

תירוץ הרמב”ם לגבי מצרים

לא, אומר הרמב”ם הלאה, וכן המצרים, כל זמן ששלטו על ישראל, כל אחד ואחד מאותם המצרים, אם רצה שלא להרע לישראל, הרשות בידו. המצרים הם מצרים. כולם ענו והציקו ליהודים. אילו לא רצה, לא הרע להם, הרשות בידו. כל מצרי בעצמו יכול היה לבחור שהוא לא יציק ליהודים. שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיע שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. הוא הודיע שבסוף הזרע של היהודים ישתעבד בארץ לא להם. הוא לא אמר שזה יהיה במצרים. אפילו פרעה יכול היה להיות אחר. פרעה החליט בעצמו להיות הרשע. הבורא אמר אמת, הבורא אמר שזה יקרה, וזה באמת קורה כך.

דיגרסיה: בחירה בתוך מבנה — משל מארגוני טרור

זה מעניין, אני חושב על זה הרבה פעמים, וחשבתי שבכל ארגון טרור, בחיזבאללה, יש גם גני ילדים ומורות גן. יכול להיות שהילד של הארכי-טרוריסט הגדול, בסוף הוא מנהל את מגרשי המשחקים של הארגון. אין באמת עליך להיות בתוך המבנה, אבל בתוך המבנה היו מצרים שהיו רשעים, והיו מצרים שעשו דברים אחרים, שניהלו את מערכת הביוב. יש בחירה בתוך המערכת.

והרמב”ם לא מתכוון אפילו לזה. אני מתכוון שהרמב”ם מתכוון אפילו כולם, אפילו כל מצרים, אפילו פרעה, כל אחד בעצמו החליט. זה מה שהבורא אמר, זו השגחה פרטית. הוא אמר שהבורא הוא כך.

דיון: אבל הקב”ה יודע איזה מצרי ספציפי

וזה הנקודה, ולכבוד המעמד, כי זה הרמב”ם. הוא מתכוון לומר שאפילו נשאלת השאלה אבל הקב”ה כן ידע מי זה יהיה, האם הוא אמר על זה. אולי הוא מתכוון לשון כמו שאמר את הדבר הכללי שהיהודים יהיו עבדים, או את הדבר הכללי שהיהודים יעבדו עבודה זרה? בוא נראה. בוא נחשוב. בוא נראה.

הלכה ה’ — סיום: “שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב”ה”

תירוץ הסיום של הרמב”ם

“שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא”. אדם אין לו כוח באדם, כל עוד הוא מורכב מגוף ונפש, אין לו כוח, מחומר ורוח, כן, גוף ונשמה. כל עוד אדם מקובל באדמיות, באנושות, אין לו את הכוח להבין את דעת הקדוש ברוך הוא, מהי דעת הקדוש ברוך הוא. ממילא אינו יודע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידים להיות.

ביאור: דעת הקב”ה אינה “נוספת” על המציאות

הייתי חושב שהנקודה מתכוונת כך. כלומר, קודם כל, אפשר לומר כך, נשארת קושיה אבל הקב”ה יודע כן איזה מצרי. אבל זה לא יכול לדחוק את הקושיה הקודמת. הייתי חושב שאדם היה חושב שדעת הקב”ה היא הרבה יותר גדולה מזה. האם זה אומר שהקב”ה יודע רק שבין המצרים, הקב”ה יודע גם כל מצרי. דעת הקב”ה היא הרבה יותר גדולה. הוא אומר, שזה כאשר אדם חושב שדעת הקב”ה היא מיליון פעמים גדולה יותר מדעתו, כך הייתי חושב כך. הקב”ה יודע את המצרים, והוא יודע גם איזה מצרי. אבל אתה לא יודע מהי דעת הקב”ה. דעת הקב”ה היא גדולה כל כך שאתה…

במילים אחרות, מעניין, הוא יכול לומר את התירוץ שיהיו אנשים רעים, והוא יתגמל אותם. במילים אחרות, זה לא מספיק, הקב”ה בעצמו לא יודע יותר. במילים אחרות, גם לו הקב”ה לא משיג יותר. אוקיי, זה אולי הוא מתכוון למשהו אחר.

את דעת הקדוש ברוך הוא, צריך להבין, הקב”ה יודע דברים בדיוק כמו שהם. דעת הקב”ה אינה נוספת על מה שהדברים הם. אצלנו, דעת היא חוץ ממה שהוא נוסף עליו, היא גם נוספת על המציאות. יש דעת על המציאות. אבל הקב”ה הוא דעתו ומציאותו והיותו, הוא ידע והוא עד והוא דיין. אז, הקב”ה יודע בדיוק כמו שהדברים הם. וזה שהוא אומר לנו שיהיו רשעים, זה באמת איך שהעולם הוא, שיהיו רשעים. מי? זה כבר לא תלוי ברשותו, אלא אדם יחליט מי יהיה. וזה בכלל לא סתירה לזה שהקב”ה יודע הכל. היי, אתה לא מבין את זה? זה ברור, זה מעבר למחשבה מה מתכוונת דעת השם. אבל זה תירוץ כשאתה רוצה להבין את זה. זה לא מעבר למחשבה, אלא אין כח באדם. צריך לחכות כשיהיו נשמה. כשיהיו נשמה, יבינו את זה טוב יותר. אפשר להבין, זה לא כל כך קשה. זה קשה, אבל אפשר.

אם מישהו רוצה להבין, רבי יצחק, אפשר לעשות חקירה.

סיום — הראב”ד ומהלך הרמב”ם

הראב”ד על הפרק שלנו, וגם בפרק הוא בכלל בכלל לא מרוצה מתירוצי הרמב”ם. לדעתי, מה אגיד לך, הרמב”ם, כן, הרמב”ם, אתה יודע מה קורה כשלומדים רמב”ם? מי שלמד רמב”ם, הרמב”ם מדבר על עיקר הקושיה. אבל לפי מה שלמדנו את זה טוב מאוד, לרמב”ם יש מהלך ברור מאוד בזה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Repentance, Chapter 6 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur — Hilchos Teshuva Chapter 6

Introduction to the Chapter: Structure and Methodology

Review of Chapter 5

In Chapter 5, the Rambam established the fundamental principle that “libo shel adam masur beyado” — a person has authority over his actions; he can choose to go in the path of righteousness or wickedness. The Rambam also dealt with the question of yedias Hashem (how does free choice align with the fact that the Almighty knows everything?), and answered that daas Hashem is His essence itself, which we cannot grasp as long as we are a body with a soul — therefore the question is only superficial, but in truth His knowledge does not interfere with free choice.

The New Question of Chapter 6

“Pesukim harbeh yesh baTorah uvdivrei haneviim shehem nir’im kesosirim ikar zeh” — there are many verses that appear to say that the Almighty makes people sin or do teshuva, which is seemingly a contradiction to free choice.

Chiddush — Distinction between the questions of Chapter 5 and Chapter 6: In Chapter 5, the question was from fundamental beliefs and intellectual foundations (how does choice align with yedias Hashem and omnipotence?), not from verses. The Rambam there also used the expression “shelo ala al daas ish” — it wasn’t a real contradiction, just something that needs clarification. But here in Chapter 6, the question is from the verses themselves — there are many more verses that sound like the Almighty controls people’s actions than verses that sound like free choice.

Chiddush — The Rambam’s methodology: intellect precedes verses: The Rambam’s foundation in learning is: first comes what the intellect says clearly, then one answers the verses. When we know something clearly from “darchei hachochma” (as he said at the end of Chapter 5), ten thousand verses cannot refute it — we just need to find a way to understand those verses differently. This is exactly like the topic of Hashem’s corporeality: there is one verse “hashamayim ushemei hashamayim lo yechalkelucha” and “el mi tedamyuni ve’eshveh” which clearly say that the Almighty doesn’t have a body, but hundreds of verses speak as if He does have a body — and the Rambam says those verses are metaphors. Similarly here: “re’eh anochi nosein lifneichem” and “uvacharta” are clear, and the other verses must be understood differently.

Chiddush — “Rov adam” vs. “tipshei ha’olam”: The Rambam writes: “venichshalim bahem rov adam” — most people stumble on these verses. In Chapter 5, the Rambam used derogatory terms like “tipshei ha’olam” and “rov golmei bnei Yisrael”, but here he only says “rov adam” without any derogatory term. The distinction: there they erred in an intellectual matter (their intellect doesn’t work properly), but here they err in interpreting verses — which is an understandable error, and therefore he’s not angry at them. “Adam” here means the common people, as the Rambam himself says about the verse “gam bnei adam gam bnei ish” — “bnei adam” means simple people, “ish” is a term of importance (like Rashi).

Structure of Chapter 6 — Two Questions

The chapter has two questions:

1. General question: Many verses sound like the Almighty makes people good or bad — this is dealt with through the “ikar gadol.”

2. Specific question (end of chapter): The Almighty explicitly said about certain people that they will sin, like “va’avadum ve’inu osam” which He said to Avraham Avinu about the Egyptians. This is a stronger question — how can we say the Egyptians had free choice if the Almighty already announced beforehand that they would be evil?

Halacha 1 — The “Ikar Gadol”: Punishment Through Loss of Free Choice

The Rambam’s Words

“Veya’aleh al da’atam shehaKadosh Baruch Hu gozer al ha’adam la’asos tova o ra’ah, veshe’ein libo shel adam masur lo lehatoso lechol asher yirtze… hareini meva’er ikar gadol shemimenu teda peirush kol osam hapesukim.”

Simple Meaning

Most people conclude that the Almighty decrees upon a person to be good or bad, and a person doesn’t have his heart in his hand. The Rambam is going to explain a great principle that will clarify all the verses.

Chiddushim and Explanations

1) The “ikar gadol” — choice can eliminate itself: The principle the Rambam is going to say is: sometimes a person chooses on his own, and through his choice he loses a piece of his choice. The Rambam calls this “punishment,” but one shouldn’t think the Almighty “punishes” him actively — it’s the natural order itself. A person who becomes habituated to bad habits naturally finds it difficult to return. This isn’t a “nasty punishment” but the nature of choice itself.

2) Choice includes the possibility of excluding oneself: A deep point: part of the power of choice itself is that a person can also do actions from which there is no way back. This isn’t a contradiction to choice — on the contrary, it shows how strong choice is. The analogy: a person has a choice to take his life — but after he does it, he no longer has the choice to live. He “used” his choice on a final, irreversible thing. Similarly, a person who sins for years — he used his choice until he reaches a point where he can no longer return.

3) Why does the verse attribute it to the Almighty? If this is really a natural consequence of the person’s own actions, why does the verse say that the Almighty did it? Why does it say “vayechazek Hashem es lev Pharaoh” and not “Pharaoh hardened his own heart”? The answer: when the verse says “the Almighty did,” it means the natural order that the Almighty created — just as when a person jumps from a bridge and can’t return, that’s “the Almighty did” in the sense that He created gravity which makes it impossible to return.

4) Analogy of addiction: A person who derives pleasure from something becomes addicted, and then he no longer derives pleasure — he does it because he can’t stop. This looks like punishment, not like pleasure. Like a person smoking on a sickbed — it doesn’t look like he’s enjoying it, it looks like he’s suffering. But the punishment is that this is how the Almighty embedded it in creation — a person can destroy himself.

Halacha 3 — “Bizman she’adam echad o anshei medina chot’im”

The Rambam’s Words

“Bizman she’adam echad o anshei medina chot’im… chet she’oseh mida’ato uvirtzono…”

Simple Meaning

The Rambam speaks both of an individual person and of an entire medina (city/society) that sins.

Chiddushim and Explanations

1) “Medina” as its own entity: The Rambam shows that a medina is its own entity, not just a collection of individuals. People today with their individualism don’t grasp how strongly subconsciously they are influenced by the society around them. A person is created from the closest people around him, or from the medina around him.

2) Practical ramification — collective responsibility: When a medina makes a decision — for example to go to war — and this is a sin, everyone gets punished, because he is part of the medina. Even a refined Jew who lives in a medina that makes bad decisions — whether he wants to or not, he is part of it. “Medina” doesn’t mean four cubits of holiness that one can escape from, but the society of which one is a part.

3) Question from Sodom and Amorah (R’ Yechiel Meir): At Sodom and Amorah — “ze’akas Sedom va’Amorah ki rabah” — there was abundant sin. But the abundant sin (the victim, the one who suffered from the sin) also died when Sodom was overturned! Is this just? Why did Avraham Avinu cry out that perhaps there are ten righteous people? Answer: The abundant sin was also part of the wicked medina. She suffered because she is part of a bad city. The Rambam’s language is: she should have fled. Not always can one, but such is the way of people.

4) The distinction between “bechira” and “daas veratzon”: “Bechira” means the first decision — a person evaluates, I will be a good person or a bad person, he chooses. “Beda’ato uvirtzono” means something else — it means that the master of the action is the person himself, no one forced him. Most of the time a person does things “birtzono” — he is an adult who can do things himself — but it wasn’t a true “bechira” (a conscious evaluation). The Rambam’s language “hareshus” is particularly fitting — it expresses that the responsibility and ownership of the action is the person’s.

Halacha 3 (continued) — Three Categories of Punishment

The Rambam’s Words

“VehaKadosh Baruch Hu yodea heiach ye’anish. Yesh chet shehadin nosein shenifra’in mimenu ba’olam hazeh — begufo, o bemamono, o bevanav haketanim. Shevanav shel adam haketanim she’ein bahem daas velo higi’u lichlal mitzvos — kinyanav hem. Kadichtiv ‘ish bechet’o yamus’ — achar sheya’aseh ish.”

“Veyesh chet shedino nosein shenifra mimenu la’olam haba, ve’ein alav shum nezek ba’olam hazeh.”

“Veyesh chet shenifra’im mimenu ba’olam hazeh uva’olam haba.”

Simple Meaning

The Almighty knows how to punish. There are sins where the law says one receives punishment in this world — on the body, on property, or on small children. Small children who don’t yet have understanding and haven’t reached the age of mitzvos are like the father’s property. The verse “ish bechet’o yamus” means: only after he becomes an “ish” (he has his own understanding) does he die only for his own sins.

Chiddushim and Explanations

1) Why children suffer: The Rambam gives an answer to the question of small children who die. He says not that it’s a painful question, but that the child doesn’t belong to itself — it doesn’t yet have understanding, therefore it belongs to the father. The main punishment is for the parents.

2) “Dino nosein” is in the natural way: When the Rambam says reward and punishment, one must first think of things that are in the natural way. For example: a person neglects his house, doesn’t work — his small children will die of hunger. One asks: but they’re not guilty! One answers: precisely because they’re not guilty they die — if they were adults, they would go earn for themselves. But now, under their father’s authority, the father is responsible for both himself and his children. This is how the world works.

3) What does “dino nosein” mean — how does the type of punishment vary: It depends on what the person damages. For example: someone damages his understanding — perhaps he loses the World to Come. Someone only damages physical matters — he receives punishment in this world. There’s a secret in this. It’s indicated that with mitzvos there’s the distinction of “devarim she’adam ochel peiroseihem ba’olam hazeh vehakerein kayemes lo la’olam haba” (which we say in the morning blessings), and with sins there are also the same three distinctions.

Halacha 6 — Teshuva as a Shield Against Calamity

The Rambam’s Words

“Bameh devarim amurim? Bizman shelo asah teshuva, aval im asah teshuva — harei teshuva ketaris lifnei hapuranius.”

Simple Meaning

The punishment for sins is only when one hasn’t done teshuva. Teshuva is like armor (shield) that protects from calamity.

Chiddushim and Explanations

1) Teshuva helps even against natural consequences: Teshuva helps not only against “heavenly” punishments, but even against natural consequences of sins. For example, a person who fights with everyone and steals from people — the natural result is that he’ll be caught. Even on such natural results teshuva is a “shield.” Or a person who violates “venishmartem me’od lenafshoseichem” — the natural punishment is illness, but teshuva (together with medicine) protects him.

2) Distinction between “teshuva” and “ma’asim tovim”: The Rambam brings the Mishna (Avos): “Teshuva uma’asim tovim ketaris lifnei hapuranius.” He explains: “Teshuva” is for after the fact — when one has already sinned; “ma’asim tovim” is from the outset — one doesn’t sin to begin with. Two ways to avoid calamity.

Halacha 6 (continued) — Teshuva Birtzono Uveda’ato

The Rambam’s Words

“Keshem she’adam chotei birtzono uveda’ato, kach hu oseh teshuva birtzono uveda’ato.”

Simple Meaning

Teshuva is the same type of act as sin — both must come from the person’s own will and understanding.

Chiddushim and Explanations

1) Teshuva is not an exception to free choice: One shouldn’t think that the Almighty “makes” a person do teshuva. When a person does teshuva, it’s his own decision, just as the sin was his own decision. Therefore he deserves the reward for teshuva — because he did it himself.

2) Preparation for the answer: This is a preparation for the answer to the question of verses that imply the Almighty takes away free choice.

Halacha 6 (continued) — The Punishment of Prevention of Teshuva

The Rambam’s Words

“Ve’efshar shechotei adam chet gadol o chata’im rabim, ad sheyiten hadin lifnei dayan ha’emes sheyehei onshen shel zeh hachotei… shemone’in mimenu hateshuva, ve’ein manihin lo reshus lashuv merishyo, kedei sheyamus veyo’vad bechet’o she’asah.”

Simple Meaning

It’s possible that a person sins so much or so severely that the true judge rules that his punishment should be that the possibility of teshuva is taken away from him, and he remains in his sins and dies as a wicked person.

Chiddushim and Explanations

1) “Dayan ha’emes” — what does this mean? Two possibilities: (a) The Almighty is the judge, and “hadin” is like a prosecutor/defender (as Chovos Halevavos says that the “pamalya shel ma’alah” is the understanding). (b) “Dayan ha’emes” means that we don’t know what the judgment is for each specific thing — only the Almighty knows what is right. The Almighty doesn’t “decide” what is right — He knows what is right. He can’t decide that something that isn’t right should become right.

2) “Reshus” — lost the choice: The Rambam uses the language “ve’ein manihin lo reshus lashuv merishyo.” This fits with his previous language: “ma’asav shel adam bireshuso”, “libo shel adam bireshuso”, “reshus nesunas lo.” The punishment is that one loses the reshus — one’s own choice — to return.

3) Analogy of Hitler: If a person murders six million Jews, and then says “I want to do teshuva” — what is the true judgment? The true judgment is: You cannot do teshuva. You should remain wicked. Not only that your teshuva won’t be accepted — but it will be ensured that you cannot even want to do teshuva. This is already preparation for dying as a wicked person.

4) Two ways to understand “punishment”: (a) Punishment as a reward-and-punishment system — the Almighty actively punishes. (b) Punishment as a natural consequence — when a person does sins for a long time, he naturally loses the ability to open his eyes. This is “metamtem es halev” — the dulling of the heart makes teshuva harder to do. The study tends to say that the Rambam means the second way — it’s a result of the sin, not a separate punishment.

Halacha 6 (continued) — Verses: Yeshayahu 6:10 — “Hashmen lev ha’am hazeh”

The Rambam’s Words

“Hu asher amar haKadosh Baruch Hu al yedei Yeshayahu: ‘Hashmen lev ha’am hazeh ve’oznav hachbed ve’einav hasha, pen yireh be’einav uve’oznav yishma ulevavo yavin veshav verafa lo.’”

Simple Meaning

The Rambam brings this verse as proof that there’s a reality where the Almighty takes away the possibility of teshuva as punishment for previous sins.

Chiddushim and Explanations

1) The analogy of “fat”: When a person’s heart becomes “fat” (hashmen), it prevents his heart from functioning — as in medicine, when fat deposits on the heart. Normally a person has open eyes, ears, and heart — he can see rebuke, hear rebuke, understand that he did wrong, and make a decision to do teshuva (“veshav verafa lo”). The punishment is that this becomes blocked — heart, ears, eyes.

2) Connection to “kaved lev Pharaoh”: The same language — “kaved” — is used with Pharaoh. The person’s heart (understanding, receiving rebuke) becomes heavy/blocked.

3) Discussion about the simple meaning in the verse: The simple meaning in this verse is perhaps not as the Rambam learns it. The verse can mean: (a) The Almighty actively made their heart fat (in the past). (b) This is a rebuke/warning — if you continue this way, eventually “hashmen lev ha’am hazeh” will happen (in the future). The Rambam learns it as punishment for previous sins — but this isn’t necessarily the simple meaning. However, one can say that the Rambam wants to frighten the world — he wants to make people afraid so they will do teshuva, not that they shouldn’t.

Halacha 6 (continued) — Verse from Divrei Hayamim: “Vayihyu mal’ivim bemal’achei haElokim”

The Rambam’s Words

“Vechen hu: ‘Vayihyu mal’ivim bemal’achei haElokim uvozim devarav umis’at’im binevi’av… ad alos chamas Hashem be’amo ad le’ein marpei.’”

“Chata ish birtzono vehirbah lifshoa… shenischayev hu limno’a mimenu hateshuva shehee marpei.”

Simple Meaning

The Rambam brings a second verse (Divrei Hayamim II, 36:16) about the Jews in Yirmiyahu’s time who mocked the prophets, as another example of the same principle — how sins lead to losing the ability to hear rebuke and do teshuva. “Marpei” refers to teshuva (like “veshavu verafa lo”).

Chiddushim and Explanations

1) “Mal’ivim bemal’achei haElokim”: They tortured Yirmiyahu the prophet, didn’t want to accept his rebuke, followed false prophets.

2) “Mis’at’im binevi’av”: Is explained as “gaslight” — they confused, mixed up, didn’t take the prophets seriously.

3) Three expressions of sin = chazaka in sin: The verse lists three expressions of sin (mal’ivim, bozim, mis’at’im), and three times makes a chazaka — they became established in sin, and therefore “ad le’ein marpei” — they can no longer find a way to teshuva.

4) Question on the Rambam’s proof from this verse: The verse itself doesn’t explicitly speak of teshuva. “Ein marpei” can simply mean that such troubles will come that cannot be healed (physically/nationally). The Rambam reads in the concept of teshuva based on “veshavu verafa lo” which appears elsewhere, but in this verse itself there’s no word teshuva. The proof is characterized as “somewhat weak proof.”

5) Another question — the verse speaks of their own choice, not of taking away choice: In Divrei Hayamim it says “vayakesh es orpo” — Tzidkiyahu himself was stubborn, not that the Almighty hardened his heart (like with Pharaoh “va’ani achazek es lev Pharaoh”). If it had said that the Almighty hardened Tzidkiyahu’s heart, the Rambam would have had better proof. But the verse describes their own guilt.

6) Answer — the mechanism of losing the power of teshuva: Yirmiyahu the prophet gave rebuke to Tzidkiyahu and the Jews several times. So many times did they mock him that they already lost the ability to start taking him seriously. This itself was their punishment — a natural process where repeated sin leads to inability to change.

7) Distinction between “nigzar dino” and “nimna mimenu hateshuva”: In Sefer Melachim it says that Menashe’s sin remained and because of it came the destruction, even after things later improved. This is a concept of “nigzar dino” — but the Rambam’s chiddush is different: the way the judgment was decreed was through their inability to do teshuva. This is a distinction — not just a decree of punishment, but specifically taking away the power of teshuva as punishment.

Halacha 6 (continued) — Pharaoh: “Va’ani achazek es lev Pharaoh”

The Rambam’s Words

“Ulefi shechata me’atzmo techila vehera leYisrael shehem gerim be’artzo shene’emar hava nischakma lo, nitan hadin limno’a mimenu hateshuva ad shenifra mimenu.”

“Velamah haya shole’ach lo beyad Moshe ve’omer lo shalach va’aseh teshuva, vechvar amar lo haKadosh Baruch Hu she’eino meshalei’ach… kedei lehodi’a leva’ei olam shebizman shemone’a haKadosh Baruch Hu teshuva lachotei eino yachol lashuv ela yamus berishyo she’asah batechila birtzono.”

Simple Meaning

Pharaoh himself by his own choice sinned against the Jews. “Hava nischakma lo” shows that he used his wisdom and understanding to make a strategy against them. The punishment was that he lost the ability to do teshuva until he received his punishment. The Rambam asks: if the Almighty already said that Pharaoh won’t send them out, why does He send Moshe Rabbeinu to tell him to do teshuva? The answer: “Kedei lehodi’a leva’ei olam” — to inform the world of the principle that when the Almighty takes away teshuva, the person can no longer do teshuva.

Chiddushim and Explanations

1) “Hava nischakma lo” — wickedness with understanding: The Rambam places special importance on “hava nischakma lo” — Pharaoh didn’t just sin, he used his wisdom, his will, his choice, his understanding, to make a decision to harm the Jews. Because he did it with wisdom and understanding, the “nitan hadin” — the just punishment — is that he loses his power of choice.

2) The punishment is not forever — “ad shenifra mimenu”: The Rambam emphasizes that teshuva wasn’t taken away forever. Only until he receives his punishment (the ten plagues). After that he can already do teshuva. And indeed, Pharaoh ultimately sent out the Jews. (The Midrash is also mentioned that Pharaoh survived and did teshuva, but this is characterized as “already midrashim.”)

3) Interesting contradiction — “va’ani achazek es lev Pharaoh” vs. Pharaoh sends out the Jews: The Almighty says “va’ani achazek es lev Pharaoh” — he shouldn’t send out the Jews. But in the end Pharaoh did send them out. This shows that the Almighty can control it — He can withdraw the decree and let him do teshuva.

4) Moshe Rabbeinu’s mission as a teshuva mission: Also Moshe Rabbeinu’s prophecy is built on teshuva — “kol hanevi’im” is built on teshuva. Moshe knew it wouldn’t work, but in practice this was his mission.

5) The Rambam’s verses — “ve’ata va’avadecha yadati” and “uva’avur zos he’emadticha”: The Rambam combines two verses: (a) “Ve’ata va’avadecha yadati” — Moshe tells Pharaoh that he already knows Pharaoh won’t listen; (b) “Uva’avur zos he’emadticha… ulema’an saper shemi bechol ha’aretz” — the purpose is to inform the world. Moshe Rabbeinu himself had the question and also answered it — and he also said it to Pharaoh himself.

6) Chiddush in the simple meaning of “ulema’an saper shemi bechol ha’aretz”: The simple meaning of “ulema’an saper shemi” is that the Almighty wants to show His power in the world. But the Rambam learns that the “saper shemi” means specifically to inform about Hilchos Teshuva — the principle that whoever sins too much loses the ability to do teshuva. This means the lesson of Pharaoh is Hilchos Teshuva in general, not just a demonstration of God’s power.

7) Distinction in understanding the “example” of Pharaoh: One can think that the Almighty wanted to make an example of what happens to whoever sins so much (a punishment-example). But the Rambam says differently: the example is to show what happens when one sins so much — the mechanism itself, that one can no longer do teshuva. This is “not simple meaning” — it’s a novel teaching.

Halacha 6 (continued) — Other Examples: Sichon, Canaanites, Israel in the Days of Eliyahu

Sichon King of Cheshbon

“Vechen Sichon, lefi avonos shehayah lo nischayev limno’a mimenu hateshuva, shene’emar ki hikshah Hashem Elokecha es rucho.”

Simple meaning: Sichon is also an example like Pharaoh — his previous sins caused him to lose the possibility of teshuva.

Chiddushim:

1) Meaning of “nischayev”: Two possibilities: (a) The sins caused the prevention of teshuva as a natural result, (b) He became obligated — a judgment of reward and punishment, that he deserves the punishment of prevention of teshuva.

2) Question from the verse: In the verse it says “lema’an tito veyadecha” — the reason why Hashem hardened Sichon’s heart is so he would fall into Israel’s hands. This seemingly contradicts the Rambam’s explanation that it was punishment for his sins. With Pharaoh the Rambam has good proof from Nevuchadnetzar, but with Sichon we don’t know what his specific sins were.

3) Answer — two parts: One can hold one’s head on more than one thing. The purpose of “lema’an tito veyadecha” is the external goal (Jews should get his territory). But how this happened — through prevention of teshuva — that’s the punishment for his sins. Both are true simultaneously.

The Canaanites in the Days of Yehoshua

“Vechen haKena’anim… pita osam vesiya’am ba’avur to’avoseihem va’avonoseihem shehayah mone’im mehem hateshuva ad she’asu milchama im Yisrael.”

Simple meaning: The Canaanites had abominations (idolatry etc.) that caused Hashem to prevent them from teshuva, until they made war with Israel and lost.

Chiddushim:

1) “Ad she’asu milchama”: This means that otherwise they could have done teshuva before, and then the entire plan of Sefer Yehoshua wouldn’t have succeeded. The Almighty prevented them from teshuva specifically until after the war.

2) Proof from the verse: “Lo hoshiru ir asher hishlima el bnei Yisrael” — this proves that there would have been an option for them to make peace. The smart thing would have been for a few cities to make a decision that it’s worthwhile to make peace. But the punishment for their previous abominations was that they couldn’t take the smart step.

3) Distinction between types of sins: The Canaanites’ abominations (idolatry, impurity) were beforehand — not against Jews. But through this they fell into the state where they couldn’t do teshuva, and therefore they made war instead of peace.

4) “Lehis’aiv” — active verb: The Rambam uses the language “lehis’aiv be’artzam” — an active verb, meaning actively defiling themselves with abomination. This underscores that they did it themselves, Hashem didn’t force them.

Israel in the Days of Eliyahu

“Vechen Yisrael bimei Eliyahu, lefi shehirbu lifshoa mana mehem hateshuva, shene’emar ve’ata hasibosa es libam achoranis.”

Simple meaning: Eliyahu the prophet says to the Almighty: “You turned their heart backward” — instead of them going forward and doing teshuva, Hashem prevented them, because they sinned so much.

Chiddush: Eliyahu himself says “ve’ata hasibosa es libam” — he blames the Almighty, as it were. The Rambam explains: “Kelomar mana’tam min hateshuva” — this was their punishment for many sins.

The Rambam’s Conclusion — “Nimtzeit omer”

The Rambam’s Words

“Nimtzeit omer she’ein haKadosh Baruch Hu gozer al Pharaoh lehara leYisrael, velo al Sichon lachato be’artzo, velo al haKena’anim lehis’aiv, velo al Yisrael la’avod avoda zara, ela kulam chat’u me’atzman venischayvu kulam limno’a mehem hateshuva.”

Simple Meaning

The Almighty didn’t decree on anyone to sin. All sinned on their

own, and therefore they all became obligated to be prevented from teshuva.

Chiddushim and Explanations

1) “Kulam chat’u me’atzman” — the entire time, not just in the beginning: It’s not the simple meaning that first Pharaoh acted on his own and then he was forced. The entire time he himself is guilty. Even when it says “vayechazek Hashem es lev Pharaoh,” it doesn’t mean it became coercion. He is still birtzono uveda’ato.

2) The distinction between bechira, ratzon, and ones — three stages: A progression of three stages is explained:

First stage: A person does sins with full free choice (bocher).

Second stage: After many times it becomes a habit — he is no longer choosing in the full sense, but he still does it birtzono uveda’ato. He made himself into such a person.

Third stage: He cannot return at all — this is the punishment of prevention of teshuva.

But all three stages are birtzono — it’s never coercion. Even in the third stage, when looking from outside one sees he cannot return, he still does it with will.

3) Answer to a well-known question from the Acharonim: If a person is only liable when he is choosing, why does he receive punishment the second time he does the same sin (when it’s already a habit)? The answer is the distinction of bechira and birtzono uveda’as — he perhaps isn’t choosing, but it’s still with will, because he put himself into this situation.

4) “Lachato be’artzo” — meaning: The language “lachato be’artzo” (by Sichon) points to the first stage — his own sins in his land, not against Israel. After he already “lachato beYisrael” — that’s perhaps already in the stage of “mana mehem hateshuva.”

[Digression: Shabbos HaGadol and Shabbos Teshuva — Two Parts of Teshuva]

Shabbos HaGadol and Shabbos Teshuva are both drashos of the Rav, but they represent two different parts of teshuva:

Shabbos Teshuva = free choice of the person — which depends on the person’s own choice to do teshuva.

Shabbos HaGadol = awakening from Above — we speak of the ten plagues, which is a chapter in Hilchos Teshuva (prevention of teshuva as punishment). This is the part that is not in the person’s control.

What is the Exodus from Egypt in this context? The Almighty gave us the opportunity to be the opposite of Pharaoh — we can do teshuva. This is the miracle: that we received the possibility, the heavenly assistance, the intellect, the external drive. This is God’s action, not human action — not choice, but a part of teshuva. Therefore one thanks for it on Shabbos HaGadol.

In Chassidic works it says that Shabbos HaGadol is “awakening from Above.” In the Rambam’s terms this means: sometimes the Almighty gives a person an opportunity — heavenly assistance, intellect, or external drive — through which he can do teshuva.

Halacha 5 (First Part) — Prayer for Teshuva

The Rambam’s Words

“Ba’inyan hazeh sha’alu hanevi’im vehatzadikim bisfiloseihem meHashem… le’ozram al derech ha’emes, kemo she’amar David horeni Hashem darkecha… kelomar al yimne’uni chata’ai derech ha’emes shemimenu eda darkecha va’ayached shemecha.”

“Veruach nediva tismecheni — kelomar taniach ruchi la’asos cheftzecha.”

Simple Meaning

David HaMelech and the prophets asked the Almighty for help to go on the path of truth — not that the Almighty should remove the yetzer hara, but that sins shouldn’t block the path.

Chiddushim and Explanations

1) The question: How can one pray for someone else’s teshuva? Perhaps for oneself one can say that teshuva is part of choice — but how can a person pray that another should do teshuva? This seems to be a contradiction to free choice. People pray that children shouldn’t sin, we say “veten belibenu le’avdecha be’emes,” “hashivenu avinu leTorasecha vekarevenu malkenu la’avodatecha” — these are daily prayers that seem to ask that the Almighty interfere with choice. (The Chazon Ish in Emuna Uvitachon also asks this question; the Shem MiShmuel makes it even harder — how can a person pray that another should do teshuva?)

2) “Horeni Hashem darkecha” — not nullification of yetzer hara, but derech ha’emes: The language “horeni Hashem darkecha” doesn’t say that the Almighty should remove the yetzer hara. The verse means “derech ha’emes” — a broad thing that includes beliefs, understanding, character traits. The word “darkecha” fits very well with the Rambam’s approach in Hilchos De’os, where “darchei Hashem” means the character traits, the good path, the middle path.

3) “Ahalech ba’amitecha” — the person must walk himself: The verse “horeni Hashem darkecha ahalech ba’amitecha” means: show me the way so that I can walk in truth. The person doesn’t ask that the Almighty walk for him, but that he receive the ability to walk himself.

4) “Al yimne’uni chata’ai” — the slippery slope of sin: David asks that his previous sins shouldn’t hold him back from derech ha’emes. This fits with the Rambam’s approach regarding Pharaoh — that sins can bring habit, habit becomes nature (hergel na’aseh teva), and then there’s already a reality that is “external” to the person’s actual choice. On this external part one can pray — because prayer works on what is no longer entirely in the person’s control, not on what a person must do himself.

5) “Veruach nediva tismecheni” — not the Almighty’s spirit, but the person’s own spirit: The Rambam explains: “Kelomar taniach ruchi la’asos cheftzecha” — let my spirit be free to do Your will. David doesn’t ask that the Almighty force him to do good, but that the Almighty remove the obstacles (habit in sin) that hold him back from doing what he himself wants.

6) Great chiddush — prayer for good doesn’t mean nullification of choice, but restoration of choice: When one prays for one’s good, it doesn’t mean not that the Almighty should take away choice. One prays that the Almighty should restore the authority/choice that was lost through habit in sin. This is a fundamental distinction: with punishment the Almighty takes away authority; with prayer one asks that He restore authority.

Halacha 5 (continued) — “Tov veyashar Hashem al ken yoreh chata’im baderech”

The Rambam’s Words

“Tov veyashar Hashem al ken yoreh chata’im baderech, yadrech anavim bamishpat vilameid anavim darko.”

“Ein hakavana shelo yuchlu livechor bara… shehu shole’ach lahem nevi’im modi’im lahem darchei Hashem umachzirim osam biteshuva. Ve’od shenatan bahem ko’ach lilmod ulehavin, shemida zo bechol adam, kol zeman shehu nimshach bedarchei hachochma vehatzedek hu ohavam verodei acharihem.”

Simple Meaning

The Rambam asks: How does this fit with choice, that the Almighty “guides” people? He answers: It doesn’t mean they cannot choose evil. Rather the Almighty’s goodness and justice is shown in two ways: (a) He sends prophets who inform of God’s ways and bring back to teshuva; (b) He embedded in every person a natural ability to learn and understand, that when a person is drawn to the ways of wisdom and righteousness, he loves it and pursues it. Both are “external” help that doesn’t take away choice.

Chiddushim and Explanations

1) “Haba letaher mesa’yin oso” — the Rambam’s explanation: The Rambam brings the statement of Chazal “haba letaher mesa’yin oso” and explains: “Kelomar yimtza atzmo ne’ezar al hadavar” — he will find himself helped. This doesn’t mean a supernatural intervention, but that nature is such that when a person seeks to purify himself, he will find the forces, the circumstances, the opportunities — whether through prophets or through the ways of wisdom and righteousness — to be helped on his way. (The Midrash HaNe’elam (Zohar) says that “mesa’yin” means his own soul or souls of other tzadikim — the Rambam says prophets.)

2) Why doesn’t the Rambam say there’s a parallel “reward” for good — that one becomes “forced” to do good? Just as there’s a punishment that after a long time of sin one loses the authority to do teshuva, there should be a parallel reward — that after a long time of doing good, one should no longer be able to fall back!

The answer: “forcing good” is not good. When a person is forced to do good without choice, it’s worth nothing. The Almighty doesn’t want people to serve Him like robots. As R’ Nachman once said — “it doesn’t work that way.” With bad one can lose authority (because bad remains bad even without choice), but with good — without choice it’s not good.

3) The structural distinction between good and evil: With good we say that the will is true — this is what a person truly wants. With evil the person is “mistaken” — he thinks he wants, but truly he doesn’t. But both have the mechanism of “mitzva goreres mitzva va’aveira goreres aveira.”

4) Question on this distinction: The sinner also feels he has a desire — he says he can’t help himself, it becomes an “illness.” With good one can say that even without “mis’aveh lahem verodei acharihem” — even without the desire — he’s in Gan Eden and can’t help himself, but with good this is even better (not a problem).

5) The answer: With good — the Almighty doesn’t take away authority, but lets the person’s own attraction to wisdom and righteousness work. This is “meshu’abad mitzad atzmo” — it comes from within, not from outside. With evil — the Almighty takes away authority as punishment, which is an external intervention.

Halacha 5 (Second Part) — Prophecies About Future Wickedness

The Rambam’s Words

“Va’avadum ve’inu osam” — harei gazar al haMitzrim la’asos ra… “Vekam ha’am hazeh vezana acharei elohei nechar ha’aretz” — harei gazar al Yisrael la’avod avoda zara, velamah nifra mehem?

Answer: “Lefi shelo gazar al ish peloni hayadu’a sheyihyeh hu hazoneh… velo hodi’o haBoreh ela minhago shel olam.”

“Lamah hadavar domeh? Le’omer ‘ha’am hazeh yihyu vahem tzadikim uresha’im’ — lo yomar harasha shekvar nigzar alav sheyihyeh rasha.”

“Ki lo yechdal evyon mikerev ha’aretz.”

“Vechen haMitzrim — kol echad ve’echad me’osam haMitzrim, im ratza shelo lehara leYisrael, hareshus beyado, shelo gazar al ish yadu’a, ela hodi’a shesoif zar’o lehishta’aved be’eretz lo lahem.”

Simple Meaning

The question is: When the Almighty says a prophecy that Egypt will torment Jews, or that Jews will serve idolatry — this is a decree, and how can one punish for something that was predetermined? The Rambam answers: The Almighty didn’t predetermine any specific person — not a specific Egyptian and not a specific Jew. He only informed “minhago shel olam” — the natural course of the world. Each individual had choice.

Chiddushim and Explanations

1) “Minhago shel olam” — the prophecy says no chiddush: The Rambam means something very deep: the prophecy of “va’avadum ve’inu osam” or “vekam ha’am hazeh vezana” essentially says no chiddush that wouldn’t have been without the prophecy. Even without the prophecy it would have been so. The Almighty only “told the natural way” — He informed how the world works. Just as one can say “in every nation there will be wicked people” — this is a statistical reality, not a decree on a specific person.

2) Analogy of “ki lo yechdal evyon mikerev ha’aretz”: The verse says there will always be poor people. No one says that it was decreed upon him to be poor because such a verse exists. Similarly — when the Almighty says there will be idolatry, it doesn’t mean it was decreed upon you.

3) The choice is “which bench you sit on”: There are “positions” — tzadikim, beinonim, resha’im — and each person’s choice is which role he takes upon himself. Similar to the analogy from the Haggada — the wise son, the simple son, the wicked son, the one who doesn’t know to ask — each person chooses which one he wants to be.

4) Even Pharaoh himself chose: The Rambam means that even Pharaoh himself decided to be the wicked one. The Almighty didn’t even say it would be in Egypt — He said “be’eretz lo lahem.” Pharaoh himself decided to be the enslaver. Each individual Egyptian could have decided not to torment Jews.

5) [Digression: A story about choice within a system]: A story of a Jew after the war in Eretz Yisrael who sits in prison and says: “Yankel is head of government, Moshe is minister of religion, Berel is finance minister, and I’m the prisoner.” The point: even within a system each person has a choice. Similarly with Egypt — within the structure of Egypt there were Egyptians who did other things, not just wickedness. But the Rambam means even more — even all Egyptians, even Pharaoh, each one individually decided.

6) [Digression: Terror organizations]: Even in a terror organization like Hezbollah there are kindergartens and nursery teachers. The child of the great terrorist can run the playgrounds. Within every structure there is choice.

Halacha 5 (End) — “She’ein ko’ach ba’adam lada’as heichach yada haKadosh Baruch Hu”

The Rambam’s Words

“She’ein ko’ach ba’adam lada’as heichach yada haKadosh Baruch Hu devarim she’asidim lihyos.”

Simple Meaning

A person, as long as he is composed of body and soul (matter and spirit), doesn’t have the ability to understand what daas of the Kadosh Baruch Hu is.

Chiddushim and Explanations

1) The Almighty knows each specific Egyptian — how does the answer help? If the answer is that the Almighty didn’t say which specific Egyptian — but He knows! His knowledge is much greater! This brings back the previous question of knowledge and choice. The Rambam answers: You don’t know what “daas Hashem” means.

2) Deep meaning in “daas Hashem” — the Almighty’s knowledge is not “additional” to reality: For us, knowledge is something outside of reality — we have knowledge about a reality. But with the Almighty — “hu yodea vehu ed vehu dayan” — His knowledge, His reality, and His being are all one. The Almighty knows things exactly as they are, because His knowledge is not additional to reality. Therefore, when He says “there will be wicked people” — this is exactly how the world is. Which specific person will be wicked — this depends on the person’s choice. And this is not at all a contradiction to the Almighty knowing everything, because His knowledge works in a completely different way than our knowledge.

3) “One must wait until one is a soul”: The Rambam says it’s not that one can’t understand it at all — but as long as one is a person of body and soul one cannot fully understand it. When one will be a soul without a body one will understand it better.

4) The Ra’avad is not satisfied with the Rambam’s answers: The Ra’avad on this chapter is “generally not happy” with the Rambam’s answers. But the Rambam has a very clear approach in this, and whoever learns the Rambam well sees that the Rambam speaks precisely to the main question.

5) The Rambam’s answer of “minhago shel olam” is not just a technical answer (he didn’t say which specific person), but a fundamental chiddush about the nature of prophecy and daas Hashem — that prophecy in such matters is a revelation of “minhago shel olam,” not a decree that creates a new reality.


📝 Full Transcript

Laws of Repentance Chapter 6 — Explanation of Verses That Appear to Contradict the Principle of Free Choice

Introduction: Review of Chapter 5 and Introduction to Chapter 6

Speaker 1:

Gentlemen, we are learning in Laws of Repentance Chapter 6, the sixth chapter of Laws of Repentance.

We said that… the Rambam stops in the middle of speaking about the matter that a person has authority over himself, a person has control over himself, or as we said, “libo shel adam masur b’yado” (a person’s heart is given into his hand), a person can decide to be a tzaddik or to be a rasha. And better said, not to become a tzaddik or a rasha right now, but to begin going now in the direction of being a tzaddik, or to move in the other direction, to defile himself from the good path.

And the Rambam… afterwards the Rambam discussed how this fits with the other knowledge that we have, that Hashem does everything. To this he said that this itself Hashem made, that the nature of man should be that he can choose. He asked, and how does this fit with what we know that Hashem knows everything? And if Hashem knows everything and He knows that someone will be a rasha, how can the person choose not to be a rasha?

And to this he answered that the question is only difficult when Hashem’s knowledge is like the knowledge that we have. But once we understand that Hashem’s knowledge is completely something else, a part of Hashem’s essence, and therefore we don’t have any… not to say the word “a part,” because the whole point about Hashem is that He doesn’t have parts, Hashem is One, Hashem is not divided into parts. It’s… but His knowledge is His essence.

Therefore, we don’t have any comprehension of His essence, as He told us that as long as a person is composed of a body and a soul, he cannot… the body holds him back from understanding the essence of the Holy One Blessed be He, “His truth” as he called it. Therefore, on the surface it looks like a question, but if one could comprehend Hashem’s knowledge, we would understand that there is knowledge that doesn’t interfere with man’s free choice. That was Chapter 5.

Structure of Chapter 6: Many Verses That Appear Contradictory

And now the Rambam in Chapter 6 continues further, and it’s somewhat similar to how at the beginning of Foundations of Torah the Rambam explained, he gave other foundations of the faith, the Rambam first said what the foundation is, and he brought a series of verses. Afterwards he says, but there are other verses where it seems somewhat different, he goes to answer them. That’s what he’s going to do here, not just answer, how does the matter that a person has complete free choice over his actions fit, how does it fit with certain verses where it appears otherwise?

Speaker 2:

Yes, not a little, the real, real, first of all, it’s actually correct that in the previous chapter there were already certain such questions on this, but that was more like someone who says it can’t be at all the whole thing, because how can one say that a person has free will if Hashem is all-powerful etc.

Distinction Between the Questions of Chapter 5 and Chapter 6

One must understand the distinction, it wasn’t a question from verses, it was a question from certain such principles of faith that one has, or certain basic foundations of knowledge. Other heretics that exist today. Yes, and also it was like “shelo alah al da’at ish” (it didn’t occur to anyone), it wasn’t a serious question, it was such a thing that needs to be clarified, it is indeed a problem, but it’s something that needs to be clarified, not a contradiction.

Here it goes further, that indeed, let’s say there are indeed one or two verses that one can bring a proof that a person has free will given to him, but there are many more verses that say the opposite, as it says here “pesukim harbeh” (many verses).

The Rambam’s Methodology: Intellect Before Verses

It’s very similar to what he brought very nicely the exact same structure regarding the topic of whether Hashem has a body. There is indeed one verse that says “hashamayim ushemei hashamayim lo yechalkelucha” (the heavens and the highest heavens cannot contain You), it says “el mi tedamyuni v’eshveh” (to whom will you liken Me and compare), one verse that one can bring that Hashem doesn’t have a body, but there are tens, hundreds, I don’t know how many verses that speak as if Hashem does have a body. Should one say that this verse is genuine, this must be understood literally, and the other verses are a parable and the like, a forced interpretation.

And very similarly he does here, and he’s going to say that all these verses don’t mean that Hashem doesn’t have free will, that a person doesn’t have free will, they mean something else. I mean here there is, it’s very clear, “re’eh anochi notein lifneichem hayom” (see, I place before you today), a person has a choice, “uvacharta” (and you shall choose), there are very clear verses, but there are indeed verses where it seems otherwise.

Let’s see, I mean the Rambam understands that there is, if someone, in other words, let’s say it this way, if someone would go only with the verses, it would come out to him that the mistaken opinion is correct. In other words, there are two ways how one learns something, how one learns reality.

One way is, one begins, one sees, how many verses? There are sixty verses that lean toward this opinion, two verses toward that opinion. Majority of verses, majority of verses. Majority of verses, majority of verses. Count more like that, and the Rambam says so, most people think and indeed most people think so, how many times it says more that there is good, and the Rambam will say after King Solomon “rov bnei adam” (most people), most people think like that.

But the Rambam had a different way of thinking. The Rambam said that there is one verse, or one foundation, one intellectual foundation, one thing that is intellectually clear, which as we said earlier at the end of Chapter 5, “midarchei hara’ot” (from the ways of evil), “midarchei hachochmah” (from the ways of wisdom), he said, “midarchei hachochmah” there is one thing that one knows clearly, ten thousand verses cannot contradict it. Oh, there are other verses? Certainly, those verses must mean something, one will have to force to find a… one will have to find a way out of those verses, but that is the Rambam’s order of study, or his foundation always, that first he goes what the fact is, what there is always a verse on that, but it’s more built on that this is the correct understanding. Afterwards, all verses that exist that are verses against this, okay, we’ll simply answer the verse. That’s the thing.

Halacha 1: Many Verses in the Torah and in the Words of the Prophets

Okay, so the Rambam asks here a question. Let’s give an overview of the chapter, because I think it’s very good to keep track. The Rambam begins and asks a great question, that there are many times where he says that he’s not making a list of verses, but one sees from within which verses he’s speaking about. There are many verses where one sees that it says that Hashem makes people sin, or makes people do repentance, makes people better or worse. There are very many verses that sound like they’re built on this assumption. That’s one question that the Rambam asks, and he answers it with an interesting answer that I think most people don’t understand what he’s trying to explain.

And secondly, afterwards he asks another question, which looks like a second question. I mean one must also understand it much better, which is at the end of the chapter he asks another question, that there are places where Hashem explicitly said about certain people that they will do certain sins, like to the Egyptians Hashem said before Avraham Avinu “va’avadum v’inu otam” (and they will enslave them and afflict them). That’s a stronger question. It’s not simply here in general the verses that say that Hashem makes people good or bad, that’s one type of question. Afterwards there’s a second specific question, that sometimes Hashem says that the Egyptians will be bad, so apparently it means that the Egyptians don’t have free choice to be bad. It could be that it’s still from the same question, but that’s more or less the structure of the chapter.

The Rambam’s Language: “Rov Adam” — Not “Fools of the World”

So yes, therefore, the Rambam says thus: Many verses there are in the Torah and in the words of the prophets that appear as contradicting this principle, they contradict the principle that a person has the authority in his own hand to choose. And most people stumble on them, most people stumble on these verses. In the previous chapter he said that all the fools of the world and most of the ignorant children of Israel. Here however he doesn’t give a derogatory name to the people, because they’re mistaken about a verse. One who is mistaken about a verse he’s not angry at them. One who is mistaken because their intellect doesn’t work well, at them he’s angry.

Adam, he says, adam. The simple meaning is that adam is like “dibarti el bnei adam” (I spoke to people). Bnei adam can mean… the Rambam says that it says “gam bnei adam gam bnei ish” (both sons of adam and sons of ish). Bnei adam means people, the common folk, everyone. And ish is, as Rashi says, “ish” is a term of importance. So when he says “adam,” he means most people for whom the Torah was written, the simple plain meaning of the Torah, they stumble, they make a mistake about the verses.

He says, “v’ya’aleh al da’atam” (and it occurs to them), they explain from the verses, they make the conclusion from the verses, “she’haKadosh Baruch Hu gozer al ha’adam la’asot tovah o ra’ah” (that the Holy One Blessed be He decrees upon a person to do good or evil), Hashem indeed decrees upon a person to be good or bad, “v’she’ein libo shel adam masur lo l’hatoto l’chol asher yirtzeh” (and that a person’s heart is not given to him to bend it whichever way). A person doesn’t have his own heart given into his hand to bend it which way. So it’s a great question. The Rambam says, “hareini meva’er ikar gadol” (behold I will explain a great principle), he’s going to explain a great principle, “shemimenu teda peirush kol otam hapesukim” (from which you will know the explanation of all those verses), that from this principle you will understand how one learns all these verses so it shouldn’t look like a contradiction.

The Great Principle: Free Choice Can Eliminate Itself

I just want to first explain a bit the matter. What the Rambam is going to say is that there are times when a person has chosen, and after his choice has caused him to lose a bit of free choice. The Rambam puts it down as a punishment. But I think it’s very clear, one must understand, the Rambam doesn’t mean to say that Hashem doesn’t love the righteous. He gives people punishments and makes them wicked before their open eyes.

What the Rambam means is simply to say, as we learned in Laws of Character Traits, in Laws of the Eight Chapters, always, as you also said earlier, when one says free choice one doesn’t mean that a person can in one second become from Reuven to Moshe Rabbeinu. It means very clearly that theoretically, every person is worthy in himself to become what he wants. But certainly, a person who habituates himself in bad habits, his punishment so to speak, but it’s not a punishment simply not a punishment, not a nasty punishment, is that now he gets bad habits it becomes very difficult for him to return. Or sometimes indeed external things, conditions, a person doesn’t have talents, or he doesn’t have money, these are things that prevent him from being able to be a great Torah scholar. These are also things that he’s not guilty of, Hashem is responsible for.

But what I mean to say is, when it says punishment one shouldn’t think that it means that Hashem is going to punish, it means that this is the order. And conversely, the verses that you brought express this. That’s in my opinion the simple meaning.

Discussion: Free Choice Includes the Ability to Exclude Oneself

Speaker 2:

I perhaps said it with a bit of a different expression. That a part of the power of free choice itself is that a person should also be able to do actions from which it’s very difficult to return. Like for example, a person will say that a person also has a choice to take his life. But taking one’s life is the final choice, because afterwards one cannot afterwards choose yes to live. Afterwards one doesn’t have the choice, after one has taken one’s life one doesn’t have the choice yes to continue living.

So a person thinks to himself, “Ah, I have a choice, so I’ll jump from the building.” And after jumping from the building he says, “Hey, someone told me I have a choice.” Yes, you had a choice to do also the final thing from which there’s no way back. So a person does bad, he does bad, he does bad again, again, one tells him, “But you still have a choice.” But eventually, after he does for I don’t know what, for five years and he does bad and he does dangerous things, one tells him, “Mister, you’re already at a point, you’re doing so much bad or you’re doing bad from which there’s no way back.” And that’s not a contradiction to free choice, but on the contrary, that indeed explains more the power of free choice, that a person has a choice also to do such powerful things from which there’s no way back.

Speaker 1:

Yes, very good. But then I’ll ask you, why does the Rambam call it… not the Rambam, the Rambam wants to explain the verse. The verse calls it, sometimes one indeed says in the verse that you yourself sinned, sometimes when he has sinned so much one already says that Hashem did it. What comes in here Hashem? If you say that it’s even more free choice…

Speaker 2:

I thought that he speaks earlier that Hashem means here the natural order. That is, this is already… a person can say, “I would have wanted, but he wanted as you wanted. I would have wanted to dance off a bridge and I can’t go between… that must not come.” That’s already Hashem made it. Hashem made that the bridge is so high and the…

Speaker 1:

I didn’t know what you said before that. I thought you were saying that Hashem, because that’s the natural order. No one can oppose that. When one says that Hashem did it, means so, Hashem is avenged.

Continuation of Introduction: Free Choice and Punishment — The Concept of “Hashem Did It”

The Concept of “Hashem Did It” — Natural Order

Speaker 1:

Yes, very good. But then I must ask you, why does the Rambam call it that it’s Hashem? And when the verse doesn’t call it quickly, the Rambam will explain the verse. The verse calls it, sometimes one indeed says in the verse that you yourself sinned, sometimes when he has sinned so much one already says that Hashem did it. What comes in here Hashem? If you say that it’s even more free choice?

I thought this answer, that “Hashem” means here the natural order. That is, this is already, a person can say, “I would have wanted, if we’re speaking about what you wanted, certainly, I would have wanted to dance off a bridge and still be able to have regret in between.” Then one cannot. That’s already Hashem made it. Hashem made that the bridge is so high, and do you understand what I’m saying? Therefore it’s called Hashem, because that’s the natural order. That’s not any opposition. When one says Hashem did it, means so Hashem placed into nature.

Parable of Addiction — Punishment That Looks Like Punishment

And I would perhaps also say with a bit of such a twist. For example, a person enjoys very strongly to do a certain thing, and what happens afterwards is that he becomes addicted. After he’s addicted, he no longer enjoys it. He no longer does it, because it looks like a punishment. Like a person unfortunately who smokes when he’s already lying on a sickbed, it doesn’t look at all like he continues to smoke, it unfortunately looks like he doesn’t want to smoke, it’s a punishment, it looks like a punishment. And so it is indeed, when a person is so immersed in sin, he no longer enjoys sin, he can’t stop now, it no longer looks, there’s no pleasure in it at all, it’s already a punishment. The visual of it is very strong like a punishment. But the punishment is that so Hashem placed into creation, that a person can destroy himself.

Okay, so we’ve said enough of an introduction that one should contemplate when one now reads this Rambam.

Halacha 3: “When One Person or the People of a Country Sin…”

The Concept of “Country” in the Rambam

Speaker 1:

The Rambam says, “bizman she’adam echad o anshei medinah…” It’s very interesting, the whole time the Rambam tells us here that there is such a thing as a medinah (state/country). People today have a lot of individualism, and people think that a medinah is just a collection of a bunch of people. There is such an entity called a medinah. The Rambam says either… derech bnei adam (the way of people) are influenced by their surroundings… that there is a punishment when one weighs each person, and one also weighs the city.

The medinah has such a strong power. People don’t grasp how strongly subconsciously they do this. It’s like the saying that someone says that a person is influenced by the five closest people around him, or by the medinah around him. But the medinah has a strong thing. A medinah means a city, but as he first says this presumably because he’s going to bring pesukim (verses) that one punishes the entire city.

Speaker 2:

Yes, even more so, that is to say for example someone who lives in, I don’t know, a refined Jew who lives in a medinah called Medinat Yisrael (the State of Israel). Whether he wants to or not, now the medinah is now such a kind of medinah that they can make certain decisions. You can’t even do teshuva (repentance), but you are anyway, you are a part of that. So it could be that you will have a punishment on the medinah.

Speaker 1:

The medinah doesn’t mean according to the Rambam the dalet amot kedoshah (four sacred cubits), that you can run away to the desert, rather he means the society. As long as you are part of the society… even there are people who remove themselves from society. I say even more than you say. You say that it’s only that you’ll be influenced, so you’ll get bad middot (character traits). But we say, the medinah decided to go to war. Who decided? I don’t know. It could be that if there had been a different king it would have been different. But now, if the war is a chet (sin) and a punishment comes upon it, everyone will be influenced. Ah, you ask what about the tzaddikim shebetochah (righteous ones within it)? There are no tzaddikim shebetochah. A medinah is a thing that is true, you personally wouldn’t have done the thing, but you are part of it. There is no…

Question from Reb Yechiel Meir: Sodom and Amorah — Why Did the Innocent Sinners Die?

I saw someone asks an excellent question, which perhaps aroused me. Reb Yechiel Meir asks the question that he doesn’t understand. There is what it says “ze’akah Sedom va’Amorah ki rabbah” (the outcry of Sodom and Gomorrah is great), yes? Why? Because there was some… innocent sinners. Yes? He asks, well, the innocent sinners also died when Sodom was overturned, true? Is that just? Why did Avraham Avinu cry out that perhaps there are ten tzaddikim? What’s going on here?

Okay, I think the answer lies in what I said, but he says perhaps a different answer. But… I need to see what he says. It says that I say that there are such things in the medinah. The medinah is destroyed. The innocent sinners, they were also part of the wicked medinah. But they are the ones who suffer from their sin? Even so, that’s why they suffer. Why did they suffer in the first place? Because they are part of a bad city. They should have run away. First of all, the Rambam’s language is, they should have run away. Okay, not always can one. Well, says the Rambam, such is derech bnei adam (the way of people).

“Chet she’oseh mida’ato uvirtzono” — The Distinction Between Bechirah and Da’at V’ratzon

Speaker 1:

He has the decision. Chet, v’oseh chet chet she’oseh mida’ato uvirtzono, he does the sin, initially, at least, at the very least temporarily, halachically it is bivchinato, and he does the sin beda’ato uvirtzono.

Why did the Rambam need to bring in the word bechirah (choice)? I think one needs to first explain what is the word bechirah. Okay, one needs to think what is the word bechirah different from the word da’at v’ratzon? There is a difference. When one understands the difference, one needs to make philosophy to go into things that one doesn’t have time for. But bechirah means the first decision, just as beda’ata uvirtzono is already the habit, is already the nature. I don’t know, there is perhaps a distinction.

It’s certain that when a person… It’s not factual that a person is always choosing, just as a person estimates the whole time, he should do this, he should do that, and he makes a decision. Beda’ata uvirtzono is usually not such a strong conscious decision. Beda’ata uvirtzono means something else, it means a necessity that the ba’al habayit (master), on this I love the language harshut (the authority) that the Rambam says. Because the foundation says here that the achrayut (responsibility), the ba’al habayit on the ma’aseh (deed) is you, is the person himself. So you, yes, whoever it is. And this is a way of saying that it was birtzono (by his will), no one forced you, it’s mida’at (with knowledge), not exactly bechirah. But the word bechirah can mean something else in the Rambam.

The Rambam indeed uses in a different context the word bechirah, and it means something else, and one can get confused. Bocher (to choose) to be batov (in good), what is bechirah he said? Bocher to be in better deeds? I don’t remember. But for example, when a person makes a decision to be chozer beteshuva (return in repentance) or to be the opposite, to chozer (return) to al suro nacham al hara (regret the evil), that’s called a bechirah. Bechirah means he weighs, I’ll be a good person, I’ll be a bad person, he chooses. Most of the time a person acts birtzono, because he’s not a child that one forces him, he’s an adult who can do things himself, but in truth there was no bechirah.

But let’s hold to the Rambam’s language, because it goes into my principle. To truly understand one needs to learn 24 sefarim (books) and so on. The Rambam was an expert in saying precisely what flows the whole thing, but we unfortunately turn other words and one says, but we don’t understand what he says, we shout we go with him.

Ra’uy Lehipara Mimenu — Punishment in This World

Speaker 1:

Very good. So the Rambam says that a person or a fool sins, he sins today, he is an oved avodah zarah (idolater) mida’at uvirtzono, and therefore because of this it is fitting that ra’uy le’onashin, one can give them punishments, just as the Rambam said earlier, that because there is a reshut (authority) for a person to do what he wants, means he bachar bo (chose it), and therefore there is a place for reward and punishment.

The Rambam says further, “vehaKadosh Baruch Hu yode’a heichach ye’anish”. The Almighty knows how to punish. He says, says the Rambam, “yesh chet shehaddin noten she’ein hapir’on mimenu ela chet ba’olam hazeh”. There are such types of sins that the justice, the din, says that the fitting punishment for this is that he receives his reward, his punishment for his sin ba’olam hazeh (in this world). How? “begufo”, he receives in body, he receives yissurim (suffering) or such things, “o bemamono, o bevanav haketanim”.

“Shevanav shel adam haketanim she’ein bahem da’at velo higi’u lichlal mitzvot kinyanav hem.” Why the simple meaning, the children are an external entry? He says no, as long as a person’s children are small and they don’t have developed da’at and they haven’t reached klal hamitzvot (the category of commandments), they are called like a kinyan (possession) of the father. Just as it says in the pasuk “ish bechet’o yumat” (a man shall die for his own sin). The Rambam explains, what does the Rambam say? That what it says, from when is “bechet’o yumat”? From when does a person die only for his own sins? “Achar sheya’aseh ish”, after he becomes his own man, when reward and punishment already applies to him himself.

Why Children Suffer — The Rambam’s Answer

The Rambam gives here basically a small answer to the small question of what is the simple meaning that one sees small children die. The Rambam says that the main tzaar (pain) is the tzaar of the parents, and the child itself is not difficult. He doesn’t say the word tzaar, he doesn’t say tzaar. He says that the child doesn’t belong to himself, he doesn’t yet have da’at, therefore he doesn’t belong to himself, but to someone he does belong. He belongs to the parents. He doesn’t belong, I mean, in the sense that perhaps one can sell him, I mean a daughter one can sell, but a son one cannot sell. In any case, it’s all, the fact is that he belongs to the father.

“Dino Noten” Is Bederech Hateva

And therefore there are certain punishments, certain sins, that let’s understand, when the Rambam says reward and punishment, the first time one needs to think of things that are bederech hateva (in the natural way) like this, right? For example, a person doesn’t work and he neglects, what do you call it, he neglects his house, whatever, his small children will die of hunger. One asks, they’re not guilty. Precisely because they’re not guilty, that’s why they die. And when the father’s sins, precisely because of this, when they would have been first, they would have needed to go themselves after money, make work, yes, they would have needed to earn themselves. But now like this, tachat yad aviv (under his father’s hand), the father is guilty for both him and his children. That’s how the world works. When one says whether it’s fair or not, it’s understood that many comes in fair, that’s how the world works. If there are people who are a bit less natural, still it works in the same way. Your small children, precisely because they are under your da’at, that’s why they are under your da’at, and the father is the one who decides whether it should go well or badly.

Okay, let’s not focus, but the Rambam doesn’t focus on the question of whether it’s fair or not. The Rambam just throws in that many times among the punishments ba’olam hazeh is the body of the person, the money of the person, or the young children of the person which is a part of him.

Three Categories of Punishment

Speaker 1:

“Veyesh chet acher shedino noten sheyipara mimenu le’olam haba, ve’ein alav shum nezek ba’olam hazeh.” And there is a third category, “veyesh chet shenifra’im mimenu ba’olam hazeh uva’olam haba.” Can you make a new number? “Veyesh chet shenifra’im mimenu bishneihem.” There is a sin that one receives punishments ba’olam hazeh uva’olam haba (in this world and the next world). Very good.

What Does “Dino Noten” Mean — It Depends on What One Damages

It seems to me that the Rambam means here something like this, the three categories of punishments he wants to bring out something, and I don’t yet know what. It looks good, he’s holding in the middle of the calculation of life… Yes, he wants to bring out here something very important. I think the “dino noten”, I say, the “dino noten” means that it depends, you can say like this, it depends on what you are pogem (damaging), for example. Someone is pogem in his da’at, perhaps he loses olam haba. Someone is pogem only in his… devarim shebaguf (physical matters). Some secret surely lies here. Just the Rambam comes here to say hilchot schar ve’onesh (laws of reward and punishment), there are different stages.

Source for the Three Distinctions

Speaker 2:

There is a Mishnah, yes, it says exclusively on aveirot (transgressions), I remember, it says on the… one says in the Peri, yes, there is “devarim she’adam ochel peiroteihem ba’olam hazeh” (things whose fruits a person eats in this world), there are the three distinctions bemitzvot (in commandments), but it seems that by aveirot there is also. What is the source for this? There are things that one receives reward ba’olam hazeh, there is on both, there is on naraf even habad, do you remember that there is such a source for this? It doesn’t bring, interesting.

Speaker 1:

Ah, there is yes, and Peah, the same things, nifra’im mul dodam mezet, what turn kemat le’olam haba, one sees there, there are things, one receives punishments on both worlds. There are three things there, says the Rambam and further, by lamer’s, by lamer’s, by lamer’s, on this one receives punishments on both worlds.

Teshuva Katris Bifnei HaPur’anut — Explanation of the Verses That Seem to Contradict the Principle of Free Will

Halacha 6 (Continued) — Teshuva Katris Bifnei HaPur’anut

Ah, there is yes. In Peah, the same things. “Eilu devarim she’adam ochel peiroteihen ba’olam hazeh vehakeren kayemet lo le’olam haba”. One sees there that there are things that one receives punishments on both worlds. There are the three types of things.

The Rambam says further, “bameh devarim amurim? That which one receives punishments is only said bizman shelo asah teshuva, aval im asah teshuva, harei teshuva katris lifnei hapur’anut”. Teshuva is like armor. This is very nice, because one can look at it that when he did teshuva, no punishment comes to him.

But it seems that there are also things where the punishment is natural. Just as if a person, let’s say, a person fights with everyone, a person turns around and he fights people and he steals from people, and the punishment is natural that it comes back to him, he becomes a nirdaf (pursued) and one goes to catch him. But even on this, teshuva will be like it will stop him, it’s armor, it will stop the natural punishments from happening to him.

Just as let’s say, a person transgresses “venishmartem me’od lenafshoteichem” (guard yourselves very much), and the punishment will be that he will become sick. But if he does teshuva, he will have armor. Again, I mean he will take a refuah (cure), but it will help, the current teshuva will help him protect from pur’anut (calamity).

Teshuva Uma’asim Tovim Katris Bifnei HaPur’anut

The Rambam brings in the Mishnah, says very nicely, it says in the Mishnah “teshuva uma’asim tovim katris bifnei hapur’anut”. The Rambam says, teshuva is if one has already sinned, and ma’asim tovim is lechatchilah (from the outset). There are two ways of not having pur’anut: either one doesn’t sin lechatchilah, or if one has already sinned, one should do teshuva.

Teshuva Birtzono Uveda’ato

The Rambam says, “keshem she’adam chotei birtzono uveda’ato” — just as we discussed that the matter of sin is because a person has ratzon and da’at and he chooses his deeds — “kach hu oseh teshuva birtzono uveda’ato”. Also the same thing, teshuva must be the same kind of thing as sin, that a person made a decision or he has a ratzon to do something, and the same thing teshuva is that he has a ratzon to no longer sin, and his da’at tells him that he should no longer sin.

He brings out a principle the Rambam, one shouldn’t think that teshuva is something yotzei min haklal (exceptional). Perhaps there are pesukim, apparently he’s going to see soon, there are pesukim that say that the Almighty makes one do teshuva also. He says, first of all you should know a principle, when one sins a punishment comes, if you sinned with da’at, you yourself are responsible, you should do teshuva. Teshuva is not the Almighty makes you do teshuva, you yourself did teshuva, therefore you get the payment of pur’ania.

Halacha 5 — The Punishment of Prevention of Teshuva

Now, now one comes finally to the answer to the question. How, “ve’efshar”, yes, says the Rambam, “ve’efshar sheyecheta adam chet gadol o chata’im rabbim”, it’s possible that a person will do a great sin or several sins, “ad sheyiten haddin lifnei dayyan ha’emet”, that the din is in a way that the din noteh (inclines). The Rambam wants to say here that it’s very complicated, you can’t say in advance what will happen from each thing, rather the Almighty knows.

Discussion: What Does “Sheyiten Haddin Lifnei Dayyan Ha’emet” Mean?

And it’s interesting, the din noteh, for whom does the din incline? For dayyan ha’emet? As if the Almighty is the great judge, and the da’at is like there becomes the kategor (prosecutor) or the sanegor (defender), yes? That which we said earlier in Chovot HaLevavot. The pamalya shel ma’alah (heavenly entourage) of the Almighty here is the da’at.

Speaker 2: I say, the din noteh means to say that this is correct. The yosher (justice) says before the Almighty…

Speaker 1: Ah, okay, you’re already going into deep investigations that one doesn’t have… No, I mean to say that this is correct. The dimyon (image) that he says, the mashal (parable) that he says, that the Almighty decides, but He decides that it’s correct that He should decide. The Almighty is the one who knows, not the Almighty decides, the Almighty can’t decide that something that isn’t correct should be correct. The Almighty knows what is correct.

Al pi hadin (according to the law), the din noteh lifnei dayyan ha’emet, that dayyan emet means to say that we don’t know what the din is, because we don’t understand precisely what the din is for each thing. But it could be, precisely each din, for which sin comes which type of punishment al pi din.

The Punishment: Prevention of Teshuva

There are certain sins that on this the din says, on this the yosher says, that yeha onsham shel zeh hachotei hachata’im eilu she’asah birtzono veda’ato, that the punishment for the sin that he did all these sins birtzono veda’ato should be like this, shemon’in mimenu hateshuva, the punishment for this should be that one prevents from him teshuva. Ve’ein maniḥin lo reshut lashuv merisho, one doesn’t give him reshut lashuv merisho (permission to return from his wickedness).

Reshut means one doesn’t leave him over anymore his own reshut. Usually, earlier he said that ma’asav shel adam is bireshuto (in his authority), libo shel adam is bireshuto, reshut netunah lo (permission is given to him). There are certain sins that the middat hadin (attribute of justice) says on this that the punishment for this must be that one should lose the reshut lashuv merisho, and the person remains already trapped in his sins, kedei sheyamut, this is already the preparation for the greater punishment, kedei sheyamut veyovad becheto she’asah, he should die with the sins.

Example of Hitler

Lecture on Teshuva (Repentance) – Part 3

That is, if you want to say it in terms of reward and punishment, not in the way that I hold is the truth, it means to say this: Teshuva (repentance) seemingly is an answer to pnimiyus (inner essence). Teshuva seemingly helps for everyone. There is someone who is a Hitler, he murdered six million Jews. Afterwards he will come and say, “I want to do teshuva.” What can one say to this person? What is the din emes (true judgment)? The din emes is what? Teshuva? The din emes is that one should not let him do teshuva. Not to say, “Your teshuva is…” The din emes is, “You cannot do teshuva. You should remain a rasha (wicked person).” “Ah, I want to do teshuva.” “We will make sure that you cannot want to do teshuva.” This is already the preparation to die earlier. You will die as a rasha and you will go to Gehinnom or whatever the Olam Haba (World to Come). This is the…

Halacha 6 — Explanation of the Verses: Isaiah 6:10

Very good. Says the Rambam, “This is what the Holy One Blessed Be He said through Isaiah.” Here he brings the verses that bothered him. He says, now you will understand that the verses that are written are not a contradiction to the entire Torah of reward and punishment which is based on the free will of man, rather it fits with the Torah that I say here, that there are sometimes certain sins that take away the free will of man. But it is certainly that he brings this as verses that fit best with the explanation that he has given.

He says, regarding this it is written through Isaiah the prophet, the Almighty says to Isaiah the prophet such a prophecy, He says to him, “Make the heart of this people fat” — the heart of the people has become very fat, and make it, it will become, “Make it fat” it should become, “and make their ears heavy and shut their eyes” — and their ears will become very heavy, and their eyes will not be able to see. Why? “Lest they see with their eyes” — because the Almighty says thus: The Jews have sinned very much, and the punishment will be that their heart will become more heavy, it will become more fat.

The Parable of a Fat Heart

It is very interesting, when a person is very fat, it disturbs his heart from operating, because it lays upon the heart. But here this is such a parable, that the heart of man is in his control. He says, that the punishment for the sins that the Jews have done is that their heart will become heavy, their ears will become heavy, their eyes will not be able to see.

Why? “Lest” — because normally a person always has the opportunity that he should see freshly with his eyes. A person, for example, has done sins for which he does not yet deserve the punishment that the Rambam holds here in the middle of saying. So what happens? That after doing sins he sees with his eyes and he hears with his ears mussar (moral instruction), and with his heart he understands that he has done wrong, and in his heart he makes a good decision to do teshuva, “and return and be healed” — and he does teshuva and he becomes healed.

But says the Almighty, that for the Jews the punishment will be that their heart will become fat, they will not have the opportunity.

It fits very well. Says the Rambam, but this is a punishment for a sin that they have done, that they have lost the free will of man, that their eyes and ears and heart is open to be able to always accept the true mussar.

Discussion: The Plain Meaning in the Verse — Punishment or Rebuke?

Speaker 2: Very good. That is to say, it is like “harden the heart of Pharaoh,” he was told the same language, yes? That the person’s heart, meaning his understanding or his… he will receive his mussar and the like. And he will not be able to receive his mussar and the like.

Speaker 1: And similarly “and they mocked the messengers of God.” I believe in both ways that this is not the simple plain meaning in this verse, and the Rambam says that this is the plain meaning, and in my humble opinion it doesn’t mean that. But the Rambam learns this as the plain meaning in the verse, which is not a question, he could have written differently. Let us now learn the Rambam, and we will say that the Rambam meant to say that he means to frighten the people. He says, “Behold, are you so blocked, perhaps you are so afraid to do teshuva? Perhaps you are afraid to grasp that you must do teshuva?” Well, he doesn’t mean that one should not do teshuva, he means that one should.

Speaker 2: No, the Rambam is also not learning the plain meaning that it is final, this is the rebuke. That if you continue to go on this way with this doing, in the end it will be “make the heart of this people fat.” One must see precisely the verses. But the Rambam says clearly that this is a reality, when the heart becomes too strongly fat one will not do teshuva.

Speaker 1: I know that the verse means that the Almighty did this. The Rambam perhaps wants to say that this will be the punishment. It could be the verse means, as you wanted to interpret that it means in the past, I mean that it means in the future, but the verse means that it will happen this way because you don’t hold by it. Perhaps this is your sin. I don’t know how the Rambam found clearly that this is the punishment.

Speaker 2: Okay, this is the question, whether the Rambam when he says here “punishment,” means to say that it is a kind of sin, because this is the result of the sin, as we discussed earlier. A person has a sin for which one doesn’t need a thing a way back. You have done this, and consequently it has happened to you. It is already a thing that you have not done.

Speaker 1: The main thing that he says from this verse is that after a person does sins for a long time, he loses the power to be able to open his eyes, and it is not a contradiction with his free choice. A person, as one says, “dulls the heart,” and the dullness of the heart makes it harder for him to do teshuva.

Halacha 6 (Continued) — Verse from Chronicles: “And they mocked the messengers of God”

Speaker 1: Okay, let’s go further. “And similarly,” so it is written in the verse, “and they mocked the messengers of God.” About whom does one say this? About Jews who did sins. This is a verse in Chronicles. About whom? About the Jews in the time of Jeremiah. The Jews in the times of Jeremiah did sins.

They tormented Jeremiah the prophet, so they did not want to accept his messengers of God. They mocked the messengers of God, they went after the false prophets. “And despised His words,” one shamed his words. “And scoffed at His prophets,” one made an error, one mocked around, one did not take the prophets seriously, or they “gaslight” them, which “scoffed” usually means mocked around, one confused the prophets, “until there arose”

Halacha 6 (Continued) — The Matter of “Until There Was No Remedy” and Pharaoh’s Hardening of Heart

The Rambam’s Words: “Until There Was No Remedy” — Losing the Power of Teshuva

Speaker 1:

No, they tormented Jeremiah the prophet, that they did not want to accept his messengers of God. They mocked the messengers of God, they went after the false prophets.

What does it mean until there was no more remedy?

Says the Rambam, the matter, “a person sins willingly and increases to transgress,” the verse counts here three expressions of sin that they all did, serious sins, for which there was the wrath of Hashem, the punishment for this was “he became obligated to prevent from him the teshuva which is a remedy,” as it is written earlier “and return and be healed,” teshuva is a remedy for the soul.

He says that the punishment for so many times “mocking the messengers of God,” also three times, yes, by three times one gets a chazaka (presumption), they have already become established in sin, and it becomes “until there was no remedy,” they will no longer be able to find a way for teshuva, they will no longer have free will.

Question on the Rambam’s Proof from This Verse

One also need not be afraid to come to that the verse speaks of this, but okay, I perhaps don’t want to challenge the Rambam, it is written in the verses now, I also know nothing. Because you can say “no remedy” means that there will be such a trouble that there is no remedy. The Rambam has learned in here the matter of teshuva, there is not written in the word any word teshuva. Perhaps because it is written earlier “and return and be healed.”

But you see indeed, “the wrath of Hashem arose,” there will come such wrath and punishments “with no remedy,” that one will not be able to heal. Instead, it came, as it is written further, that the king of the Chaldeans came and killed all the Jews, one could no longer hold them back, as long as they were outside one could still hold war, as long as the wall was by him.

But the Rambam has learned in that the “remedy” means here “and return and be healed,” the remedy of teshuva.

Answer — The Mechanism of Losing the Power of Teshuva

But you can still even learn this that it is not against the plain meaning of Scripture, because Jeremiah the prophet comes to rebuke the king that he should quickly change, he should quickly not think that he can fight with the nations, rather he should deal differently. And a part of the punishment is this, that they should continue to mock the prophets, and indeed lose the power to be able to do the right thing.

Speaker 2:

Yes, Jeremiah the prophet wants to say to the prophets that he should save himself, he can still save from the decree.

Speaker 1:

No, but the verse is not written here so, on the contrary, the verse says… Let us understand, it is very funny. The two verses that the Rambam will bring in the next piece, the “I will harden the heart of Pharaoh,” are exactly the verses that the Rambam is referring to. And there it is not written the foundation that the Rambam is referring to find, that it is because they did not want to do teshuva.

What is written in the verses? On the contrary, the Jews are themselves guilty, the Almighty sent prophets to warn them, and they did not obey, they did not want to do teshuva. They could have done teshuva. The Rambam must here somewhere find that they could not do teshuva.

Speaker 2:

Right, “until there was no remedy” means that until the last… yes, friend, you say that even when they would have still been able to do teshuva, they have already lost the power to do teshuva. That is, let’s say, Jeremiah warns Zedekiah and the Jews several times, and so many times they mocked him, that they have already lost the power to start taking him seriously. This was their punishment.

Speaker 1:

It looks a verse earlier, a verse after, it is written explicitly, “and he stiffened his neck,” and Zedekiah himself hardened his neck, not that the Almighty demanded “and I will harden the heart of Pharaoh.” It is not written so. If it would have been written that the Almighty hardened the heart of Zedekiah, it would have already been a punishment, the Rambam would have had a good proof. But it is not written that. The Almighty simply had another…

Speaker 2:

The “no remedy,” the “no remedy.” Or as it is written there “lest he return and be healed.” There “and be healed” is very clear. “And be healed” means he should be able to do teshuva, and he says “make the heart of this people fat… lest… he return and be healed,” he should not be able to do teshuva.

Distinction Between “His Judgment Was Sealed” and “Teshuva Was Prevented From Him”

Speaker 1:

I would have thought, even if he is prevented from teshuva, it is already like there is a concept of “his judgment was sealed.” Yes, it is also written in… in… in the book… in… the prophet comes out that… not in the book of Chronicles, Chronicles is written seemingly differently, but in… what is it called, in the book of Kings, it comes out that actually later it became better, but the sin of Menashe still remained, and because of this came the destruction. There is such a thing that the judgment was sealed.

But this is not the same as the Rambam. The Rambam wants to say that the way how the judgment was sealed is through the fact that they could not do teshuva. It is a different thing.

The Rambam Regarding Pharaoh — “And I Will Harden the Heart of Pharaoh”

Says the Rambam further, “Therefore…” I am afraid that I think that the Rambam that you said is correct, but the proof from the verse seems to me somewhat a weak proof.

And he says the Rambam further, “Because he sinned of his own accord initially,” now the Rambam goes further to the well-known verses with the Torah of Pharaoh. It is written in the Torah “and I will harden the heart of Pharaoh” or “and I will harden his heart.” So what is this? I will harden the heart of Pharaoh? This means that Pharaoh will no longer have the power to be able to do teshuva?

“Come, Let Us Deal Wisely With Him” — Wickedness With Knowledge

Says the Rambam… It is an interesting thing, because Pharaoh did in the end do teshuva. He expelled the Jews, he sent out the Jews. And the “I will harden the heart of Pharaoh” is that he should not send out the Jews. In the end in the end he did. That is, the Almighty can control it. It is interesting. That is, after it was decreed upon Pharaoh, he still had. The Almighty withdrew the decree of judgment and did let him in the end. Especially with the Midrashim that it is written that Pharaoh survived and did teshuva. But this is already Midrashim.

But what is written here “and I will harden the heart of Pharaoh,” says the Rambam, “because he sinned of his own accord initially,” he sinned, “and did evil to Israel who were strangers in his land,” he did harm to the Jews who were strangers in his land, “as it is said,” and with this he transgressed the prohibition of “and you shall love the stranger,” yes, all these things, one must love, one must be nice to immigrants.

“As it is said,” no, I go further from the strangers in his land, “as it is said, ‘Come, let us deal wisely with him,’” it is written in the verse that what he did, “Come, let us deal wisely with him.” The Rambam says very nicely, “Come, let us deal wisely with him” is wickedness with knowledge. He uses his wisdom, he makes a decision. He makes a decision, “Come, let us deal wisely with him,” let us think a strategy with his will, with his choice, with his knowledge, to harm the Jews.

The Punishment Is Not Forever — “Until Retribution Is Taken From Him”

“The judgment was given,” through this comes to him a just punishment, because he did it with wisdom, with knowledge. “The judgment was given,” came upon him the judgment, the justice, “to prevent from him the teshuva until retribution is taken from him,” to take away the teshuva until one will be able to get from him the punishment. The teshuva was not forever. Once he received the punishment, it should come ten plagues, afterwards it is already finished, he can already do teshuva.

Pharaoh’s “Distance Greatly” Moment

Speaker 2:

No, it is interesting, because what we discussed earlier that a person loses many times the power to do teshuva, and this is a part of his sin, is also here the “distance greatly.” Pharaoh had somewhat some moment of “distance greatly,” which then was already his punishment.

And then he was already not in the ability to do teshuva.

Speaker 1:

It is interesting, people many times sin, and they lose the power to stop sinning. Somewhere there is like a moment of… yes, you speak of addiction, but we are all in this situation in many ways.

The Rambam’s Question and Answer — Why Does the Almighty Send Moses to Pharaoh?

“Therefore, the Holy One Blessed Be He hardened his heart.”

Says the Rambam further: “And why was He sending to him through Moses and saying to him send out and do teshuva?”

Ah, we struggled why we learn on the eve of Pesach laws of teshuva. The Rambam says, Moses our teacher tried the whole time to bring Pharaoh to repentance. He knew that the Almighty said that it will not work, but in practice, this was the mission. It is like every prophet, all the prophets, says the Rambam, all the prophets are built on teshuva. Also the prophecy of Moses was to try to bring Pharaoh to repentance.

Moses Our Teacher’s Mission as a Teshuva Mission

But why? “And why was He sending to him through Moses and saying to him send out and do teshuva?” If so, why does He send Moses our teacher to Pharaoh the whole time and he says to him, “Yes, send out the Jews and do teshuva,” when He knows? “And the Holy One Blessed Be He already told him that he is not sending out.” The Almighty already told him.

To Moses our teacher or to Pharaoh himself? Here he brings a verse that he says to Pharaoh himself, but the Almighty said to Moses in the beginning, “and I will harden the heart of Pharaoh.” It is not… But here he brings, “and you and your father I knew.” Ah, I mean that the Rambam… before before… ah, ah, sorry, the Rambam seemingly here… ah, it is written further, “and for this cause have I made you stand, to show you My power.” I know that you will withdraw. “And that My name may be declared throughout all the earth.” It is one long thing. “And that My name may be declared throughout all the earth” is for the… But the Rambam puts together the two verses to say that Moses our teacher was himself the question, and he already answered the answer. And he also said it to Pharaoh. I know that you will withdraw from the Jews, and I will make a punishment on you. “And that My name may be declared throughout all the earth” is written a bit earlier, right? It must be. Yes.

Innovation in the Plain Meaning of “And That My Name May Be Declared Throughout All the Earth”

He says, interesting. So what is the plain meaning of the contradiction? The Rambam is not particular to bring verses retroactively, but he brings… It is a continuation of the same… exactly the same portion. One is before, one is a word. Anyway, this is the answer. “And that My name may be declared throughout all the earth,” this is the answer to the question.

In other words, “kedei lehodiya levai olam”, to make known to those who come into the world, “shebizman shemonei’a HaKadosh Baruch Hu teshuva lachotei eino yachol lashuv”. To make known precisely this halacha, this thing that the Rambam says here, that there are many times a punishment for a sin that the Almighty takes away the ability of teshuva, “ve’eino yachol lashuv ela yamus berishyo she’asa batechila birtzono”. He will die with the wickedness that he did initially of his own will.

And with Moshe Rabbeinu coming to bring this out clearly, with the coming of mussar and seeing that Pharaoh doesn’t follow the mussar, one sees this thing, that because Pharaoh chose evil, did evil birtzono berishuto, I’m already afraid to use the word “chose,” he truly cannot. All those times that… because in the pesukim it’s very strange, he has punishments, he has blood, frogs, lice, all these things, the tzachad”sh bacha”v, and he doesn’t do teshuva. And with Moshe Rabbeinu coming the whole time to tell him he should do teshuva and he can’t help himself, one sees here very clearly that this is what Pharaoh suffered from this syndrome of losing the reshus shel adam.

Chiddush — The Lesson of Pharaoh is Hilchos Teshuva in General

Let me clarify something, something bothers me. In other words, I once thought that “uva’avur zos he’emadticha” means to say that the Almighty wanted to make an example of Pharaoh what happens before one sins so much that they can no longer do teshuva.

The Rambam says no. The Almighty wanted to make an example of Pharaoh what happens when one sins so much that he cannot do teshuva.

The other lesson. The lesson is Hilchos Teshuva in general, not Hilchos Vidui of the Jews. It’s not simple pshat. Simple pshat says “lema’an saper es kochi”. No, the Rambam says, because if that’s the case the question is difficult why doesn’t the Rambam bring it. Once one explains it this way, I don’t know exactly, it’s not missing the whole… Also the Rambam has, the Almighty makes a decree, it’s also difficult what the Rambam asked earlier. The Rambam asked earlier, he says like this, it’s an ofen acher lekayem mitzvas teshuva,

Hilchos Teshuva Chapter 6 – Continuation: Examples of Prevention of Teshuva as Punishment

Sichon King of Cheshbon

The Rambam’s words: “Vechen Sichon, lefi avonos shehayu lo nischayev limno’a mimenu hateshuva, shene’emar ki hiksha Hashem Elokecha es rucho”

The other lesson is the Hilchos Teshuva in general, not the halachos of how to organize Jews. It’s not simple pshat. Pshat says “lema’an saper shemi”, no. The Rambam says because if now, it’s a question on the Rambam, why did the Almighty have to punish him one more time. I’m already exact, it’s not missing the whole… Also the Almighty made a decree. It’s also difficult what the Rambam asked earlier. The Rambam already said earlier a yesod, that if a prophet comes to tell you to do teshuva, and the pshat is that you can’t, what does the prophet do? The prophet comes, lehodiya the yesod that sometimes one cannot do teshuva.

Digression: Shabbos HaGadol and Shabbos Teshuva – Two Parts of Teshuva

It’s very interesting, there is Shabbos HaGadol and Shabbos Teshuva, both are drashos that the rav gives a drasha, but Shabbos HaGadol is also teshuva. Because what does one speak about? One speaks about all the makos. What are all the makos? It’s a chapter in Hilchos Teshuva. This is even more me’orer. Because a good pshat that one can say, a Shabbos HaGadol one says that what still depends on bechira chofshis shel ha’adam that he should do teshuva? On the contrary, it’s teshuva. A Shabbos HaGadol one speaks of the things that are not bireshuso shel adam. First of all one must know the reason, and secondly, one thanks for this.

What did the Almighty take us out of Egypt? That He gave us the opportunity to be the opposite, that is indeed the miracle, that we can now yes do teshuva. That is indeed the opposite, just as the Rambam will say. One tells him, if you didn’t listen to the Shabbos Teshuva drasha… No, in Chassidic sefarim it says that this is more hisorerus dile’eila. But what does hisorerus dile’eila mean in the Rambam’s way? That sometimes the Almighty gives a person an opportunity, He gives him the siyata dishmaya, the seichel, or the external drive. Through this he can yes do teshuva. That is indeed Yetzias Mitzrayim.

What is Yetzias Mitzrayim? That now we yes have a certain possibility to be better. It’s the pleasure, it’s ma’aseh Hashem, not ma’aseh bnei adam. It’s not the bechira, it’s the part of teshuva, but this is the hoda’ah of the ten makos etc. It’s also already a Shabbos HaGadol drasha as well.

Back to Sichon – The Question of “Lema’an Tito Beyadecha”

Rabbosai, whoever learns only Chumash like us who go to cheder, that we don’t fulfill the halacha of learning all the Nevi’im and Kesuvim, doesn’t know that Pharaoh wasn’t the only one about whom it says “vayechazek Hashem es lev”. He will bring more from Chumash. True, there is another pasuk in Chumash, and I won’t remember it now, but there is. Okay, it will be worse. There were two more people about whom it says in a serious pasuk the same language that “hiksheh es rucham” and the like. These are Sichon and the Canaanites in the days of Yehoshua, that is indeed in the pesukim that say the same thing.

The Rambam will say the same answer on both. The Rambam says, vechen Sichon, lefi avonos shehayu lo nischayev limno’a mimenu hateshuva. He says a whole, he says nischayev. That means the aveiros were such types of aveiros that brought the result that the punishment for this must be to take away from him teshuva. Nischayev means like the nosa, right? The same language. Nischayev means that it caused. The aveiros caused limno’a hateshuva. According to my understanding, or perhaps nischayev means that he became nischayev? Nischayev sachar ve’onesh. Okay. Lefi avonos shehayu lo nischayev limno’a mimenu hateshuva, shene’emar “ki hiksha Hashem Elokecha es rucho”.

But what is the proof here? What are you asking how does this fit? Rather it’s a proof with the same approach as until now, that it was a result of his aveiros.

Speaker 2: Yes, how is the answer although on Pharaoh is, the Rambam brings a good proof from Nevuchadnetzar, but on Sichon we don’t know any more information about what his aveira was. And also in the pasuk it says a different reason. The pasuk says “lema’an tito beyadecha”.

Speaker 1: So, in any case, this is another point. I’m not sure that the Rambam is concerned with the simple meaning of the pasuk either. But you’re saying that it contradicts the Rambam. May I ask?

Speaker 2: It says by Pharaoh one sees clearly the ma’aseh, the Almighty wanted to accept teshuva, he wanted mechila.

Speaker 1: Okay, hear what the Rambam says. Okay, that’s not the same topic. Okay, I’m just telling you that it’s not so simple in the Rambam’s pshat.

Answer: Two Parts – Tachlis and Ofen

Speaker 2: Vechen haKena’anim, yes? Indeed Egypt was also the main tachlis “lema’an yede’u kol amei ha’aretz”, “lema’an tesaper be’oznei bincha uven bincha”.

Speaker 1: But the part of the knowledge that he lost his reshus to turn back, on this there is the answer. The same thing is with Sichon. The answer is there what will be that the Jews will receive his territory. But this that he didn’t answer, how does this fit? Because he did aveiros and nischayev limno’a mimenu hateshuva. Perhaps one can hold the head on more than one thing at once…

The Canaanites in the Days of Yehoshua

So now, now I’ll read the Rambam.

Speaker 2: No, the cherem… but since the Rambam, kedei there, there the Rambam said, the Rambam translated there, they could already bring the previous reason. The Rambam has their opinion is not the opinion of knowledge. Different from what the pasuk says, can it but at least he translated it somehow. Perhaps this also that one should…

Speaker 1: This the Rambam says further, “vechen haKena’anim, haKena’anim mimei Yehoshua, yes, the same thing, pisa osam vesiyam ba’avur to’evoseihem va’avonoseihem, shehayu monim mehem hateshuva ad she’asu milchama im Yisrael”. He means a language here that is interesting. It means like you just said something, they were prevented teshuva until they should have a war, they lost the war. Otherwise they could have done teshuva before, the whole plan of Sefer Yehoshua wouldn’t have succeeded. Yes, “ad she’asu milchama im Yisrael, vene’enshu ki ma’aseh Hashem haysa zos lehachazik es libam likras hamilchama es Yisrael lema’an hacharimam”.

It’s interesting, because there it says clearly, there it says “lema’an hacharimam”, there it says “lo hosiru ir asher hishlima el bnei Yisrael”. That means, there would have been an option for them, that they could have made peace, done teshuva, it would have been good for them. But the Almighty didn’t want, the Almighty specifically wanted them to lose the war, because they had already sinned so much before, it would have been an option…

You can also say it a bit more, the way I learned it, that clever of them would have been that they should see the situation and yes, at least there should be made a few cities that should make a decision that it’s worthwhile to make peace. Nu, why not? So it was that this was part of their punishment, because they had been until now to’evos. The Rambam says that to’evos, perhaps they haven’t yet really… the war was the beginning of their aveira against the Jews, but they had other to’evos. He says indeed to’evos, avoda zara. They had to’evos of avoda zara, other to’evos. But until now it was meni’a baden, they weren’t meni’a baden. They also paid the price with the Jews, when they had the “hacharimam”. But in the end, they were in a condition, they were before in some situation that did this.

One can see the wisdom of reality, that there is a nation that they go into some stubbornness, it has some whole ma’aseh why, and the chet that prevents them from doing teshuva.

Speaker 2: You mean Iran? I don’t mean that one must anyone.

Speaker 1: The Rambam says further, “vechen Yisrael…” I’m just showing that it’s a normal thing.

Speaker 2: The Almighty says already, but it’s not by a state, rather by a person. A normal thing, he goes into some process that he becomes fooled. Ma’aseh bechol yom, people who come to me, he’s already fighting with his wife for ten years, and the punishment for this is that he’ll fight with her for another ten years.

Yisrael in the Days of Eliyahu

Speaker 1: The Rambam says, “vechen Yisrael umimei Eliyahu”.

Yes, the same thing. “Yisrael”, the Jews in the times of Eliyahu HaNavi… yes, it’s a difficult pasuk, “Yisrael umimei Eliyahu”. There in the ma’aseh with Achav, yes, is “umimei Eliyahu”? What did they do so much pesha, sinned so much? “Mone’a mehem hateshuva”. That is, lefi shehirbu lifshoa, the Almighty prevented teshuva, shene’emar “ve’ata hasibosa es libam achoranis”. Eliyahu says to the Almighty, “You turned their heart backward”, instead of them going forward, doing teshuva, opening their eyes. Kelomar, “mana’tam min hateshuva”. This was their punishment for their abundance of sins.

The Rambam’s Conclusion – “Nimtzeis Omer”

Okay. Nimtzeis omer, she’ein HaKadosh Baruch Hu gozer al Pharaoh lehara leYisrael. The Almighty didn’t decree on Pharaoh that he should do evil to Jews, because that would have been a great question. No, Pharaoh himself did evil to Jews, he himself was borer, and he himself did it beda’as.

Speaker 2: Ah, until when the first time he…

Speaker 1: “Ela le’orech kol haderech”. Not pshat that first he did it himself and afterwards he was forced. No, the whole time. Aye, why didn’t he himself do teshuva? Here there is already perhaps a hergel that prevented him. But the whole time he himself is guilty.

Discussion: The Difference Between Bechira, Ratzon, and Ones – Three Stages

Speaker 2: Like one asks the question, they spoke about this… I now have… they spoke in Shemonah Perakim the question, if one says that every time is a hergel, then the second time the person shouldn’t already be guilty. It’s indeed Acharonim who cry about this, yes? If a person is only chayav when he is borer, yes, then why the second time he does the same thing does he get a punishment? He doesn’t have any bechira.

Speaker 1: The answer is indeed, this is the answer, the difference of bechira and biratzon uveda’as. It can be he wasn’t borer, but it’s still biratzon. He himself made himself such a person, he made himself such a person who now does with da’as and with ratzon this. It’s indeed the whole time he had ratzon. This is pshat what it says that it’s biratzon.

The Almighty says “hiksha es libo” is only that he was already in such a stage that he already couldn’t go back.

But it’s very interesting, the stages that you say is very nicely said. Let’s say, the first ten times that a person does something he is borer. The second thirty times he is already biratzon uvirtzono. And the last thirty times he is already, this is already the punishment, one can already not turn back.

But everything is biratzon uvirtzono. It can’t be ones. Even when it says “hiksha es libo”, doesn’t mean that it became ones from a certain stage. He was still biratzon. Rather the whole thing, when you look from outside you can see, he’s already in a stage that it’s very difficult to go back, or he can’t go back at all.

The Rambam’s Summary

On the other hand, the nations of the world, “ki lo gazar al Pharaoh lehara leYisrael, velo al Sichon lachato be’artzo, velo al haKena’anim lehis’aiv be’artzam” – it’s interesting, “lehis’aiv” is a language of po’el, to do to’eva, to be engaged in to’eva and filth, to defile oneself with to’eva, I know, baseness – “velo al Yisrael la’avod avoda zara, ela kulam chat’u me’atzman venischayvu kulam”. And from their sin came out the result, and they became mechuyav “lefikach mana min hahem hateshuva”.

Here it is indeed implied that he’s speaking of the first stage, “lachato be’artzo”, because after it’s already “lachato beYisrael”, it’s already yes perhaps been the “mana mehem hateshuva”.

Beginning of the Second Part – Tefilla for Teshuva

Now, one has finished with the bad part, with how a person sins so much and he loses the reshus shel adam to turn back and begin to do good. But now the Rambam will speak about the opposite part, when one sees so often that one asks the Almighty, “You should take away sin from me”, “the Almighty should make me that I should be a tzaddik”. How can a person ask that the Almighty should make him into a tzaddik?

Very good, it’s very interesting. There are various questions. The Rambam brings many pesukim. But, one type of question is this that one finds explicit pesukim that say that the Almighty made people bad. He begins with that, because that hurts people more, it’s more painful for people to learn. But I think the second part is even more. How many tefillos in Tehillim, “refa’eini Hashem ve’erapei”, yes.

Questions from Chazon Ish and Shem MiShmuel

The Chazon Ish asks the question in his “Emuna U’Bitachon”. The Chazon Ish says, how can it be that a person should be mispallel to become better? And even more the Shem MiShmuel asks, how can a person be mispallel that a second person should do teshuva? At least for oneself, one can say that it’s part of the bechira. He does teshuva, and he mixes himself, he says that it must be that also his part with teshuva, how often does one see that one is mispallel for another’s teshuva? Doesn’t see. How nu hanachal veyatztzunu eino vekalnu yoda shemichel. Ah, people are mispallel for their children. One is mispallel for one’s children, one is mispallel for children, it’s not a strange thing. One is mispallel to remain lower in the oved and risach.

Tefilla for Teshuva and the Boundaries of Free Will

The Question: How Can One Be Mispallel for Another’s Teshuva?

Speaker 1:

And even more is difficult for him, how can a person be mispallel for a second person to do teshuva? At least for oneself, one can say this is part of the bechira, he does teshuva. But he says that it must be on the part of teshuva. How can a person be mispallel for another’s teshuva? Doesn’t see.

Speaker 2:

“Vihi noam Hashem Elokeinu aleinu uma’aseh yadeinu konena aleinu”, people are mispallel for children. Aye, one is mispallel for one’s children, one is mispallel for children that they shouldn’t do any aveira. “Vesen belibeinu le’ovdecha be’emes”, this is literally a daily thing. “Hashiveinu Avinu leSorasecha vekarveinu Malkeinu la’avodatecha”.

The Rambam’s Answer: Tefilla for Derech Ha’emes

Speaker 1:

Prophecies and Decrees — Does Prophecy Contradict Free Will?

Halacha 5 — The Question of Prophecies on Free Will

However, the Rambam did find this question difficult, and the Rambam gives a different answer from the Chazon Ish’s answer. The Rambam said, what does the Rambam say? “Regarding this matter, the prophets and the righteous asked Hashem in their prayers”. Ah, the Rambam acknowledges the problem. Dovid HaMelech, granted, someone prays against the yetzer hara, the yetzer hara pushes itself on you. But it says “many prayers among the prophets,” Dovid HaMelech said, and the prophets are righteous. They ask from the Almighty “to help them on the path of truth”, to help them so they should be able to go on the path of truth. “As Dovid said, ‘Teach me, Hashem, Your way’”. Show me Your way.

Explanation of the Verse “Teach Me, Hashem, Your Way”

Speaker 1:

“That is to say”, ah, he gives an interpretation in the Rambam, what is the interpretation in the Rambam. Not the simple meaning, actually the language itself is not a contradiction at all, “Teach me, Hashem, Your way” doesn’t say that he shouldn’t have the yetzer hara. But “Teach me, Hashem, Your way” means “the path of truth,” that’s a very broad thing. “Teach me, Hashem, Your way, I will walk in Your truth.” Perhaps more the second one. Make the way that I should be one who “walks in Your truth.” Hey, I need to myself be one who “walks in Your truth.” What does it mean show me the way? You know yourself, you’re a person, he’s not talking about trials, what do you want from the Almighty? Also regarding beliefs, also regarding understanding things.

I mean the word “Your way” is very good, because he taught that the whole concept of “Your way” means the revelation in character traits, the good path, the middle path, and so on. “That is to say”, he says, “Let my sins not prevent me from the path of truth”. He asks the Almighty, my sins should not prevent me from the path of truth. Just as I said until now regarding sin, or as regarding Pharaoh. Dovid HaMelech asks, Creator, help me that “my sins should not prevent me from the path of truth, so that from it I will know Your way and unify Your Name”. Because from the path of truth I will know Your way and unify Your Name.

This is perhaps the approach of “through,” what is the truth, not just the path.

Prayer Is on the External — Not on Choice Itself

Speaker 1:

So, one must understand that this is the point, there is already a situation when there is already a matter of… that there is already outside the person a certain, already not in his control, it’s not just, here one must say that just as I learned that the approach doesn’t fit some modern deed, extreme punishment, open punishment, can be a price, a normal order, certainly this must be. Right. But this is needed in order that I should acquire better habits so that my sins… That is, I have already changed, most people have already had certain… as the Rambam says in Deios, most people have already had certain bad character traits, it shouldn’t be a prevention that one should think again a way out. But no, again the opposite, if it’s an actual punishment it fits better, if it’s a habit it’s also interesting, because the habit itself is something that is with knowledge and will, how does prayer come in here?

Speaker 2:

True, but he says, at some point the habit is no longer… the habit is already a matter of nature, it has already become your nature, habit becomes nature. So, and here the Rambam says something interesting, that it can be so, it can be that there is, what does it mean that the Almighty will help with prayer? Just to ask simply, how does prayer work? I don’t know. However prayer works, it certainly doesn’t work on what a person must do himself. Right. There it is that the prayer is on what is already an external thing, already an act of Hashem. What is an act of Hashem? That this is a person. The Almighty can make, here he says something before the Almighty, the Almighty can make that a person sometimes so he says he had a psycho… experience that helped him. Right, right. The external things that happen to a person. Even internally, he receives a psycho…

Explanation of the Verse “And a Generous Spirit Will Support Me”

Speaker 1:

But the language here is very beautiful, because Dovid asks “Teach me, Hashem, Your way, I will walk in Your truth,” which both mean seeing the truth of Hashem, seeing the Almighty, he says, sin should not hold me back from doing, from going on the path, because from there, if one is a long time on the path, then one knows the way of Hashem. But the point is, that it shouldn’t enter into the slippery slope of sins which brings habit which brings that one should no longer be able to turn back. Right.

“And we are concerned lest…” Another verse that Dovid says very similarly, “And a generous spirit will support me”. A good spirit, a spirit of generosity should support me.

Speaker 2:

Shalom he… You meant that the spirit means the Almighty’s spirit.

Speaker 1:

No, the Rambam interprets it means another… “That is to say, let my spirit rest to do Your will”.

And there is a way that even if my spirit wants to do good, but there is a thing that I am already accustomed to sin, I am already in such a state “and how shall I do teshuva when I am accustomed to this sin, and the sin prevents me from teshuva,” “if the authority were in my hand I would force myself and return and stand on the path of truth”. So, in other words, it doesn’t mean, it doesn’t mean what they meant who said that the prayers mean that a person should nullify the authority from the hand of the Holy One Blessed Be He, no, the opposite. The prayers are that a person should have more authority. Because what makes a person become stuck and he no longer has any authority, he is already stuck in his transgressions? Dovid says, “support me,” let my spirit specifically yes have authority.

Innovation: Prayer Means Returning Choice — Not Taking It Away

Speaker 2:

So, as much as one prays for one’s good, one doesn’t mean to pray that the Almighty should take away the choice, one prays that the Almighty should return the choice. Very good. Leave the choice or return the choice, yes. Sorry, the authority.

“Good and Upright Is Hashem, Therefore He Instructs Sinners in the Way”

Speaker 1:

The Rambam says further, “And in this manner all verses similar to these”. The Rambam says further, “And what is this that Dovid said”, he brings another verse which is a bit more difficult, because there he speaks to others, about other people. Dovid HaMelech says thus, “Good and upright is Hashem, therefore He instructs sinners in the way”, He instructs sinners in the way, “He guides the humble in justice and teaches the humble His way”. Because the Almighty is good, He shows sinners the right way, and He guides the humble with the right justice, and He teaches the humble the way of Hashem. So what is the simple meaning? A person should himself choose the good way, not through something “He guides” that the Almighty should instruct. This is perhaps a greater question, because here it says that the Almighty leads people, and the Almighty doesn’t lead people.

Two Ways of “He Instructs Sinners in the Way”

Speaker 1:

He says, “The intention is not that they cannot choose evil”, it doesn’t mean to say that a person should not be able to choose evil, that the Almighty says “He instructs sinners in the way” that they should not be able to choose evil. No. Rather they receive an “outside” push, they receive an “outside” help. “That He sends them prophets”, the Almighty sends prophets who are “informing them of the ways of Hashem and returning them in teshuva”. This is what he says here, that “good and upright is Hashem,” and consequently He gave a power to prophets to be able to guide other Jews. “And furthermore, He gave them the power to learn and understand”, besides that He gave a person prophets, He gave a person a power to himself return in teshuva.

Through learning and understanding. “This measure is in every person, as long as he is drawn to the ways of wisdom and righteousness”, that as long as he is drawn, as long as he still has a desire and an attraction to the ways of wisdom and righteousness, to learn the right ways, “then he loves them and pursues them”, he loves it and runs after it. So this he says, the goodness and uprightness of the Almighty is that He has these two ways of informing His statutes and ways, either through prophets, or through the nature of the ways of wisdom and righteousness, that it leads people to do more righteousness and to desire more righteousness.

“One Who Comes to Purify Himself Is Helped”

Speaker 1:

He says, “And this is what the Sages said”, and this is what the Sages say, “One who comes to purify himself”, that a person comes himself to purify, very nice, to purify, to purify himself, “is helped”. Not that the one who helps will purify him, but one who comes to purify, a person wants to purify himself, this he brings as a proof, is helped, “that is to say, he will find himself helped in the matter”. This doesn’t mean that the Almighty will help you, what it means is that the nature is that it will be found with help, either through the prophets, or through the ways of wisdom and righteousness, that when a person seeks to purify himself, he will find the powers, he will find the circumstances, the opportunities, to be helped with his way of purifying himself. Like the Zohar, the Rambam, not the Rambam, the Midrash HaNe’elam says, one who comes to purify himself is helped, who is the language of the Rambam “is helped”? Either his own soul, or souls of other righteous people. It’s more or less the Rambam, the Rambam says prophets.

Discussion: Why Doesn’t the Rambam Say There Is a Parallel “Reward” by Good?

Speaker 2:

So, until here we have answered all the places where it says that the Almighty forces a person to be bad or to be good.

Now one can ask just as we spoke at the beginning of the chapter a bit.

But I want to understand something, the Rambam could have gone to this a bit differently and said thus, just as there is a punishment that after one does a lot for a long time sin, one can no longer pull back and do good, so there is such a kind of reward that when one does for a long time good, one can no longer pull back and one remains doing good. But the Rambam doesn’t say it, because presumably the Rambam held that there are yes stories of Yochanan Kohen Gadol, it happens that someone was a tzaddik for many years and afterwards, perhaps the Rambam held that it’s not so the case, it’s only yes a matter of…

Speaker 1:

It’s a good question that you ask, but I think that the answer must lie in this, I need to think how to say, the answer must lie in what is the same structure, in other words, in what I say that it’s not simple that the Almighty gives punishment, the Almighty can give a reward, because one must understand that good means authority, when a person does a thing that is good and it’s not with knowledge and in form, it’s worth nothing, that one said that the Almighty should serve Himself, so said Reb Nachman once, it doesn’t go that way. It’s the opposite, it can only be that there should be preventions, a person should lose the authority, that can be, but to receive losing the authority for good doesn’t make any sense.

Speaker 2:

But true, what you say, the Almighty should not take the authority, that’s true, but it’s enslaved from itself, no? And the truth is that by evil it’s also similar, because they said according to what I said that he is still guilty for evil, but there they say that he has lost his authority, because a person truly doesn’t want to do bad, I don’t know why, I mean that this is the reason, because in other words, the question that you asked, why doesn’t one say on the side of good that sometimes a person is so good that the Almighty forces him? Because forcing good is not good, forcing bad is still bad, he makes that he should continue to desire them and pursue them.

Speaker 1:

Because the point is, even the good inclination, always takes away the prevention from… There is a statement of the Sages that he continues to do good without desiring them and pursuing them, he finds himself in Gan Eden, he can’t get out of it. By good it’s even better that he has nothing desiring them and pursuing them.

Speaker 2:

So one says, I don’t know if it’s really a distinction, because the sinner also feels the thing that he has a desire, but he says he can’t get out, then there is really no way out, it’s a disease, it becomes a disease, the teshuva is called from him.

Speaker 1:

But the whole time you bring in the topic of addiction, I think that the Rambam doesn’t speak of any addiction. I understand the addiction, but the Rambam I think yes that he wants it, he means that he wants it, he knows but… Let’s ask thus, Pharaoh himself, did he think that he can’t do teshuva? No, what did he think? That he can do teshuva, but he doesn’t want to, right? But this the Torah says, he wanted to, but why didn’t he want to? Because he couldn’t.

Speaker 2:

But I think that the distinction is how one speaks about this, by good one says that it’s the will of the person, that is truly what a person wants. By evil one says that he is mistaken, but truly it’s a mitzvah brings a mitzvah and a sin brings a sin.

Beginning of the Last Question: Prophecies About Future Wickedness

Speaker 1:

Okay, now we’re going to finish with the last question, which is apparently a stronger question, that there is sometimes in the Torah that says prophecies from a long time in advance, that such and such or these and these wickednesses the Egyptians are going to do, or the Jews.

Prophecies and Decrees — Does Prophecy Contradict Free Will?

Halacha 5 — Question of Prophecies on Free Will

The Second Question: Prophecies That Say People Will Sin

Speaker 1:

No, he didn’t think that he can’t do teshuva, but he doesn’t want to. The Torah says that he doesn’t want to. Why doesn’t he want to? Because he can’t. But I think that the distinction is how one speaks about this. By good one says that it’s the will of the person, because that is truly what the person wants. By evil one says that he is mistaken, but truly he was involved, he imagined that he wants, but truly he was involved with the mitzvah, he imagined that he wants.

Okay, now we’re going to finish with the last question, which is apparently a stronger question. There is sometimes in the Torah that says prophecies, prophecies already a long time in advance, that in such and such years the Egyptians are going to do such and such, or the Jews are going to do such and such.

Two questions. “And they will enslave them and afflict them”, the Almighty says “and they will enslave them and afflict them”. With these words He decreed upon the Egyptians to do evil. Apparently, this is the prophecy. It’s very similar to the question of Hashem’s knowledge, but it’s more, because the Almighty said it out. In a certain sense it’s similar.

He says further, and so it says in another verse, also a prophecy, which the Almighty says to Moshe Rabbeinu, “And this people will rise up”, behold, the Jews are going to enter into Eretz Yisrael, “and this people will rise up and go astray after the gods of the foreigners of the land”, the Jews are going to go after idolatry. “Behold, He decreed upon Israel to worship idolatry”. And if so the question continues, “and why should they be punished?” Why does He punish them? The whole concept of punishment is only if a person in his authority and knowledge does the transgression.

The Rambam’s Answer: “He Did Not Decree Upon a Specific Known Person”

The Rambam says thus. The Rambam answers, “Because He did not decree upon a specific known person that he should be the one who goes astray”. He begins with the second thing. This is if not for Hashem’s knowledge. He said that the Jews are going to go after idolatry, He didn’t say that every specific Jew is going to do idolatry, or any specific Jew. But what then did He say? That there will be idolatry. “And each and every one of those who went astray who worshiped idolatry, if he had not wanted to worship he would not have worshiped”.

The Rambam’s Innovation: “The Creator Only Informed the Custom of the World”

Let’s read the answer that the Rambam says, because the Raavad is going to ask a question, but I think that the Rambam says something deeper that the Raavad didn’t grasp that he says. The Rambam says thus, first he says thus, the Almighty never said that He was decreeing, forcing anyone to do idolatry. Every single one who did idolatry decided himself. Upon what does the Almighty say yes? “The Creator only informed the custom of the world”. That is, the verse tells us essentially no innovation. If not for the verse it would also be so. It’s a very deep Rambam. The Rambam says, “promise and decree” doesn’t say a thing that will happen, and if not when the Almighty made the prophecy, the promise to Avraham, it wouldn’t have happened. The verse says “the custom of the world.” Why does the verse say “the custom of the world”? Because one learns to take something after something to understand, it makes an impression on the future. So the verse told the natural way.

The Rambam’s Parable: “This People Will Have Among Them Righteous and Wicked”

“To what is this comparable?” he says, “To what is this comparable? To one who says ‘This people will have among them righteous and wicked’”. Ah, I can tell you now, the Rambam says, I can tell you now, “this people,” that there will be, in every nation there will be wicked people. The question is, there is no free will? No, I say that this is the custom of the world, there is no other thing. There is a proof from this also, he says however, “The wicked person should not say that it was already decreed upon him that he should be wicked, for so the Holy One Blessed Be He informed Moshe that there would be wicked people in Israel”.

Stop, I think you didn’t count it correctly, I think we need to make here another… let’s say like this, yes? That is, a person cannot say, the Almighty already told Moshe, there will be wicked people. You say, yes, if the Almighty hadn’t said it there would also have been wicked people. The point is not that you’re going to be wicked. The Almighty told Moshe the fact that usually, or always, in a nation there are wicked people.

Proof from “Ki lo yechdal evyon mikerev ha’aretz”

“As it says,” similarly, he brings a proof from another verse. How do I see in a verse that in the world there are rich people, wealthy people, and poor people? “Ki lo yechdal evyon mikerev ha’aretz”. So no person is going to say that it was decreed upon me to be poor because there’s a verse that there are poor people.

The verse says that when a nation enters Eretz Yisrael where there is so much avodah zarah (idolatry), won’t people be drawn to avodah zarah? Or the verse says that this is how the teva ha’olam (nature of the world) works, the tahlichei chukei bnei adam (processes of human laws), that when a minority comes into a large empire, they will be persecuted.

Digression: Parable of the Prison Inmate

I once forgot that a Jew said in the first years after the war, a Jew is sitting in prison somewhere in Eretz Yisrael, and he says like this, “Yankel, Moshe, Groynim, and Berel made a state. He’s going to be head of government, he’s going to be minister of religion, he’s going to be minister of treasury, and I’m going to be the prison inmate.” But it was, because among a people there are the leaders and the weaker ones. But you had the choice, you had the permission to be the prison inmate.

Discussion: What is Free Choice if There are Statistics?

What is a person’s free choice? But one can ask, there are positions for everyone. One may say that there will always be tzaddikim (righteous people) and beinonim (intermediate people) and resha’im (wicked people), and indeed here everyone has free choice. What, let’s be real, the choice is that you should be from the… which job you should take, which bench you should sit on. Eh, what will be if everyone will choose to be good? I don’t know, that’s not the question. The Torah says that there is a ben sorer u’moreh (rebellious son). The choice is whether you should be the chacham (wise son) or you should be the tam (simple son).

I’m going to ask you a question. What does the Rambam answer to this question? And what does the Rambam say about someone being poor? I don’t know, the reality is that there are statistics. It says that there will always be tzaddikim and beinonim and resha’im. What does the Rambam say that everyone has free choice? I assumed that the Rambam would say that the world was truly, and the Creator said that it will be so. Okay. Let’s say that everyone will do teshuvah (repentance), and I assumed that everyone should do teshuvah. But, it won’t go that way either.

The Rambam’s Answer Regarding Egypt

No, says the Rambam further, “And so the Egyptians, as long as they ruled over Israel, each and every one of those Egyptians, if he wanted not to harm Israel, the choice was in his hand.” The Egyptians are Egyptians. All of them persecuted and oppressed the Jews. “If he didn’t want to, he didn’t harm them, the choice was in his hand.” Each Egyptian himself could have chosen that he won’t oppress the Jews. “For He did not decree upon a specific person, but rather informed that in the end his descendants would be enslaved in a land not theirs.” He informed that in the end the descendants of the Jews would be enslaved in a land not theirs. He didn’t say it would be in Egypt. Even Pharaoh could have been a different one. Pharaoh decided himself to be the wicked one. The Creator said the truth, the Creator said that it will happen, and it indeed happens that way.

Digression: Choice Within a Structure — Parable of Terror Organizations

It’s interesting, I think about this many times, and I thought that in every terror organization, in Hezbollah, there are also kindergartens and nursery teachers. It could be that the child of the great arch-terrorist, in the end he runs the playgrounds of the organization. It’s true there isn’t for you to be within the structure, but within the structure there were Egyptians who were wicked, and there were Egyptians who did other things, who ran the sewer system. There is a choice within the system.

And the Rambam doesn’t even mean that. I think the Rambam means even all of them, even all of Egypt, even Pharaoh, each one himself decided. That’s what the Creator said, that’s hashgachah pratis (Divine providence). He said that the Creator is so.

Discussion: But the Almighty Knows Which Specific Egyptian

And this is the piece, and in honor of the occasion, because this is the Rambam. He means to say that even though one asks but the Almighty did indeed know which one it will be, did He say it about him. Perhaps he means the language as he said the general thing that the Jews will be slaves, or the general thing that the Jews will serve avodah zarah? Let’s see. Let’s think. Let’s see.

Halacha 5 — Conclusion: “She’ein koach ba’adam leidah heichach yada HaKadosh Baruch Hu”

The Rambam’s Final Answer

“For there is no power in man to know how the Holy One, Blessed be He, knows.” A person has no power in man, as long as he is composed of body and soul, he has no power, of matter and spirit, yes, body and soul. As long as a person is bound in humanity, in humanness, he doesn’t have the power to understand the knowledge of the Holy One, Blessed be He, what is the knowledge of the Holy One, Blessed be He. Therefore he doesn’t know “how the Holy One, Blessed be He, knows things that are destined to be.”

Explanation: The Almighty’s Knowledge is Not “Additional” to Reality

I would have thought that the piece means like this. That is, first of all, one can say like this, it remains a question but the Almighty does indeed know which Egyptian. But this cannot press the previous question. I would have thought that a person would think that the Almighty’s knowledge is much greater than that. Does it mean that the Almighty only knows that among the Egyptians, the Almighty knows indeed every Egyptian. The Almighty’s knowledge is much greater. He says, that this is when a person thinks that the Almighty’s knowledge is a million times greater than his knowledge, that’s how I would have thought. The Almighty knows the Egyptians, and He also knows which Egyptian. But you don’t know what the Almighty’s knowledge is. The Almighty’s knowledge is so great that you…

In other words, interestingly, can he say the answer that there will be bad people, and He will reward them. In other words, it’s not enough, the Almighty Himself doesn’t know more. In other words, even to Him the Almighty is not comprehensible more. Okay, perhaps he means something else.

The knowledge of the Holy One, Blessed be He, one must understand, the Almighty knows things exactly as they are. The Almighty’s knowledge is not additional to what things are. By us, knowledge is outside of what is additional to him, is also additional to reality. There is knowledge about reality. But the Almighty is His knowledge and His reality and His being, Hu yodei’a v’Hu ha’eid v’Hu ha’dayan (He knows and He is the witness and He is the judge). So, the Almighty knows exactly how things are. And that He tells us that there will be wicked people, that is indeed how the world is, that there will be wicked people. Which ones? That is no longer dependent on His will, but man will decide which one it will be. And this is not at all a contradiction with the fact that the Almighty knows everything. Hey, you don’t understand it? So clearly, it’s thought through what the knowledge of Hashem means. But this is an answer when you want to understand this. It’s not thought through, but there is no power in man. One must wait until one will be a soul. When one will be a soul, one will understand it better. One can understand, it’s not so difficult. It’s difficult, but one can.

If someone wants to understand, Rabbi Yitzchak, one can make an investigation.

Conclusion — The Ra’avad and the Rambam’s Approach

The Ra’avad on our chapter, and also in the chapter he is generally not at all happy with the Rambam’s answers. In my opinion, what should I tell you, the Rambam, yes, the Rambam, you know what happens when one learns Rambam? Whoever has learned Rambam, the Rambam speaks to the main difficulty. But according to how we have learned it very well, the Rambam has a very clear approach in this.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תשובה פרק ו – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור — הלכות תשובה פרק ו’

הקדמה צום פרק: סטרוקטור און מעטאדאלאגיע

חזרה אויף פרק ה’

אין פרק ה’ האט דער רמב”ם פעסטגעשטעלט דעם עיקר אז “לבו של אדם מסור בידו” — א מענטש האט רשות איבער זיינע מעשים, ער קען בוחר זיין צו גיין אין דעם וועג פון צדקות אדער רשעות. דער רמב”ם האט אויך באהאנדלט דעם קשיא פון ידיעת ה’ (ווי שטימט בחירה מיט דעם וואס דער אייבערשטער ווייסט אלעס?), און געענטפערט אז דעת ה’ איז זיין עצמות אליין, וואס מיר קענען נישט משיג זיין כל זמן מיר זענען א גוף מיט א נשמה — ממילא איז דער קשיא נאר אויבנאויף, אבער אין אמת’ן שטערט זיין ידיעה נישט די בחירה.

דער נייער קשיא פון פרק ו’

“פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהם נראים כסותרים עיקר זה” — עס זענען דא אסאך פסוקים וואס זעען אויס ווי זיי זאגן אז דער אייבערשטער מאכט מענטשן זינדיגן אדער תשובה טון, וואס איז לכאורה א סתירה צו בחירה חפשית.

חידוש — חילוק צווישן די קשיות פון פרק ה’ און פרק ו’: אין פרק ה’ איז די קשיא געווען פון עיקרי אמונה און שכל’דיגע יסודות (ווי שטימט בחירה מיט ידיעת ה’ און כל-יכולת?), נישט פון פסוקים. דער רמב”ם האט דארט אויך באנוצט דעם אויסדרוק “שלא עלה על דעת איש” — עס איז נישט געווען א ריכטיגע סתירה, נאר א זאך וואס מ’דארף אויסקלארן. דא אבער אין פרק ו’ איז די קשיא פון פסוקים גופא — עס זענען דא אסאך מער פסוקים וואס קלינגען ווי דער אייבערשטער קאנטראלירט מענטשנ’ס מעשים, ווי פסוקים וואס קלינגען ווי בחירה.

חידוש — דער רמב”ם’ס מעטאדאלאגיע: שכל קודם פסוקים: דער רמב”ם’ס יסוד אין לערנען איז: קודם גייט וואס דער שכל זאגט קלאר, נאכדעם פארענטפערט מען פסוקים. ווען מ’ווייסט א זאך קלאר פון “דרכי החכמה” (ווי ער האט געזאגט סוף פרק ה’), קענען צען טויזנט פסוקים דאס נישט מכחיש זיין — מ’מוז נאר טרעפן א וועג ווי צו פארשטיין יענע פסוקים אנדערש. דאס איז פונקט ווי ביי דעם נושא פון גשמיות ה’: עס איז דא איין פסוק “השמים ושמי השמים לא יכלכלוך” און “אל מי תדמיוני ואשוה” וואס זאגט קלאר אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, אבער הונדערטער פסוקים רעדן ווי ער האט יא א גוף — און דער רמב”ם זאגט אז יענע פסוקים זענען משלים. פונקט אזוי דא: “ראה אנכי נותן לפניכם” און “ובחרת” זענען קלאר, און די אנדערע פסוקים מוז מען אנדערש פארשטיין.

חידוש — “רוב אדם” vs. “טיפשי העולם”: דער רמב”ם שרייבט: “ונכשלים בהם רוב אדם” — רוב מענטשן ווערן נכשל אין די פסוקים. אין פרק ה’ האט דער רמב”ם באנוצט שמות גנאי ווי “טיפשי העולם” און “רוב גלמי בני ישראל”, אבער דא זאגט ער בלויז “רוב אדם” אן קיין שם גנאי. דער חילוק: דארט האבן זיי זיך געטעות אין א שכל’דיגע זאך (זייער שכל ארבעט נישט גוט), דא אבער טעות’ן זיי זיך אין פירוש פסוקים — וואס איז א פארשטענדליכע טעות, און דערפאר איז ער נישט ברוגז אויף זיי. “אדם” מיינט דא דעם המון עם, ווי דער רמב”ם אליין זאגט אויף דעם פסוק “גם בני אדם גם בני איש” — “בני אדם” מיינט פשוט’ע מענטשן, “איש” איז לשון חשיבות (ווי רש”י).

סטרוקטור פון פרק ו’ — צוויי קשיות

דער פרק האט צוויי קשיות:

1. כללי’דיגע קשיא: אסאך פסוקים קלינגען ווי דער אייבערשטער מאכט מענטשן גוט אדער שלעכט — דאס ווערט באהאנדלט מיט דעם “עיקר גדול.”

2. ספעציפישע קשיא (סוף פרק): דער אייבערשטער האט מפורש געזאגט אויף געוויסע מענטשן אז זיי וועלן זינדיגן, ווי “ועבדום וענו אותם” וואס ער האט געזאגט צו אברהם אבינו וועגן די מצרים. דאס איז א שטערקערע קשיא — ווי קען מען זאגן אז די מצרים האבן געהאט בחירה, אויב דער אייבערשטער האט שוין פריער אנגעזאגט אז זיי וועלן שלעכט זיין?

הלכה א’ — דער “עיקר גדול”: עונש דורך פארלוסט פון בחירה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ויעלה על דעתם שהקב”ה גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה… הריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותם הפסוקים.”

פשט

רוב מענטשן מאכן די מסקנא אז דער אייבערשטער איז גוזר אויף א מענטש צו זיין גוט אדער שלעכט, און א מענטש האט נישט זיין הארץ אין זיין האנט. דער רמב”ם גייט מבאר זיין א גרויסע עיקר וואס וועט ערקלערן אלע פסוקים.

חידושים און הסברות

1) דער “עיקר גדול” — בחירה קען זיך אליין אויסמעקן: דער עיקר וואס דער רמב”ם גייט זאגן איז: אמאל בוחר א מענטש אליין, און דורך זיין בחירה פארלירט ער א שטיק בחירה. דער רמב”ם רופט דאס אן “עונש”, אבער מ’זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער “מעניש’ט” אים אקטיוו — עס איז דער סדר הטבע אליין. א מענטש וואס איז זיך מרגיל אין שלעכטע הרגלים, ווערט אים נאטירלעך שווער צוריקצוקומען. דאס איז נישט א “נעסטי עונש” נאר דער טבע פון בחירה גופא.

2) בחירה אינקלודירט די מעגליכקייט זיך אליין אויסצושליסן: א טיפער נקודה: א חלק פון כח הבחירה אליין איז אז א מענטש קען אויך טון מעשים וואס פון דארטן איז שוין נישטא קיין וועג צוריק. דאס איז נישט א סתירה צו בחירה — פארקערט, דאס ווייזט ארויס ווי שטארק בחירה איז. דער משל: א מענטש האט א בחירה זיך צו נעמען דאס לעבן — אבער נאכדעם וואס ער טוט עס, האט ער שוין נישט די בחירה צו לעבן. ער האט “באנוצט” זיין בחירה אויף א פיינעלע, אומקערבארע זאך. פונקט אזוי, א מענטש וואס זינדיגט יארן לאנג — ער האט באנוצט זיין בחירה ביז ער האלט ביי א פונקט וואס ער קען שוין נישט צוריק.

3) פארוואס שרייבט דער פסוק עס צו צום אייבערשטן? אויב דאס איז באמת א נאטירליכע קאנסעקווענץ פון דעם מענטש’ס אייגענע מעשים, פארוואס זאגט דער פסוק אז דער אייבערשטער האט עס געטון? פארוואס שטייט “ויחזק ה’ את לב פרעה” און נישט “פרעה האט אליין פארהארטעוועט זיין הארץ”? דער ענטפער: ווען דער פסוק זאגט “דער אייבערשטער האט געמאכט”, מיינט מען דער סדר הטבע וואס דער אייבערשטער האט באשאפן — אזוי ווי ווען א מענטש שפרינגט פון א בריק און קען נישט צוריק, איז דאס “דער אייבערשטער האט געמאכט” אין דעם זין אז ער האט באשאפן די כוח המשיכה וואס מאכט אז מ’קען נישט צוריק.

4) משל פון אדיקשאן: א מענטש הנה’ט שטארק פון א געוויסע זאך, ווערט ער עדיקטעד, און דערנאך הנה’ט ער שוין נישט — ער טוט עס ווייל ער קען נישט אויפהערן. דאס זעט אויס ווי אן עונש, נישט ווי א תענוג. ווי א מענטש וואס סמאוקט אויף א קראנקן בעט — עס זעט נישט אויס ווי ער גענוסט, עס זעט אויס ווי ער ליידט. אבער די עונש איז אז אזוי האט דער אייבערשטער אריינגעלייגט אין דער בריאה — א מענטש קען זיך קאליע מאכן.

הלכה ג’ — “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים… חטא שעושה מדעתו וברצונו…”

פשט

דער רמב”ם רעדט סיי פון אן איינצלנעם מענטש סיי פון א גאנצע מדינה (שטאט/סאסייעטי) וואס זינדיגט.

חידושים און הסברות

1) “מדינה” אלס אייגענע ענטיטי: דער רמב”ם ווייזט אז א מדינה איז אן אייגענע ענטיטי, נישט בלויז א צוזאמשטעל פון אינדיווידואלן. מענטשן היינט מיט זייער אינדיווידואליזם כאפן נישט ווי שטארק סובקאנשעסלי זיי ווערן באאיינפלוסט פון דער סאסייעטי ארום זיי. א מענטש ווערט נישטבא פון די נאנטסטע מענטשן ארום אים, אדער פון דער מדינה ארום אים.

2) פראקטישע נפקא מינה — קאלעקטיווע אחריות: ווען א מדינה מאכט א החלטה — למשל צו גיין אין מלחמה — און דאס איז א חטא, באקומט יעדער איינער אן עונש, ווייל ער איז א טייל פון דער מדינה. אפילו אן איידעלער איד וואס וואוינט אין א מדינה וואס מאכט שלעכטע החלטות — צי ער וויל צי ער וויל נישט, ער איז א פארט פון דעם. “מדינה” מיינט נישט ד’ אמות קדושה וואס מ’קען אנטלויפן דערפון, נאר דער סאסייעטי וואס מ’איז א חלק דערפון.

3) קשיא פון סדום ועמורה (ר’ יחיאל מאיר): ביי סדום ועמורה — “זעקת סדום ועמורה כי רבה” — ס’איז געווען א ריבוא חטא. אבער די ריבוא חטא (דער קרבן, דער וואס האט געליטן פון דער חטא) איז אויך געשטארבן ווען מ’האט איבערגעקערט סדום! איז דאס יושר? פארוואס האט אברהם אבינו געשריגן אז אפשר איז דא צען צדיקים? תירוץ: די ריבוא חטא איז אויך געווען א טייל פון דער רשע’דיגע מדינה. זי האט געליטן ווייל זי איז פארט פון א שלעכטע שטאט. דער רמב”ם’ס לשון איז: זי וואלט געדארפט אנטלויפן. נישט אלעמאל קען מען, אבער אזוי איז דרך בני אדם.

4) דער חילוק צווישן “בחירה” און “דעת ורצון”: “בחירה” מיינט די ערשטע החלטה — א מענטש שאצט אפ, איך וועל זיין א גוטער מענטש אדער א שלעכטער מענטש, ער איז בוחר. “בדעתו וברצונו” מיינט עפעס אנדערש — עס מיינט אז דער בעל הבית אויף דער מעשה איז דער מענטש אליין, קיינער האט אים נישט געצוואונגען. רוב מאל טוט א מענטש זאכן “ברצונו” — ער איז אן ערוואקסענער וואס קען אליין טון זאכן — אבער עס איז נישט געווען קיין אמת’ע “בחירה” (א באוואוסטע אפשאצונג). דער רמב”ם’ס לשון “הרשות” איז באזונדערס פאסיג — עס דריקט אויס אז די אחריות און בעלות אויף דער מעשה איז דעם מענטש’ס.

הלכה ג’ (המשך) — דריי קאטעגאריעס פון עונש

דער רמב”ם’ס ווערטער

“והקדוש ברוך הוא יודע היאך יעניש. יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו בעולם הזה — בגופו, או בממונו, או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות — קניינו הם. כדכתיב ‘איש בחטאו יומתו’ — אחר שיעשה איש.”

“ויש חטא שדינו נותן שנפרע ממנו לעולם הבא, ואין עליו שום נזק בעולם הזה.”

“ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ובעולם הבא.”

פשט

דער אייבערשטער ווייסט וויאזוי צו שטראפן. ס’איז דא חטאים וואס דער דין זאגט אז מ’באקומט שטראף בעולם הזה — אויפן גוף, אויף ממון, אדער אויף קליינע קינדער. קליינע קינדער וואס האבן נאך נישט קיין דעת און זענען נישט אנגעקומען צו כלל מצוות, זענען ווי א קנין פון דעם טאטע. דער פסוק “איש בחטאו יומתו” מיינט: ערשט נאכדעם וואס ער ווערט אן “איש” (ער האט אייגענע דעת), שטארבט ער נאר פאר זיינע אייגענע חטאים.

חידושים און הסברות

1) פארוואס קינדער ליידן: דער רמב”ם גיט א תירוץ אויף דער קשיא פון קליינע קינדער וואס שטארבן. ער זאגט נישט אז עס איז א צער-קשיא, נאר אז דאס קינד באלאנגט נישט צו זיך אליינס — עס האט נאך נישט קיין דעת, ממילא באלאנגט עס צום טאטע. דער עיקר עונש איז פאר די עלטערן.

2) “דינו נותן” איז בדרך הטבע: ווען דער רמב”ם זאגט שכר ועונש, דארף מען ערשט טראכטן פון זאכן וואס זענען בדרך הטבע אזוי. למשל: א מענטש נעגלעקט זיין שטוב, ארבעט נישט — גייען זיינע קליינע קינדער שטארבן פון הונגער. פרעגט מען: זיי זענען דאך נישט שולדיג! ענטפערט מען: טאקע ווייל זיי זענען נישט שולדיג שטארבן זיי — ווען זיי וואלטן געווען ערוואקסענע, וואלטן זיי אליין געגאנגען פארדינען. אבער יעצט, תחת יד אביו, איז דער טאטע פאראנטווארטליך פאר סיי זיך סיי זיינע קינדער. אזוי ארבעט די וועלט.

3) וואס מיינט “דינו נותן” — ווי ווענדט זיך דער סארט עונש: עס ווענדט זיך אין וואס דער מענטש איז פוגם. למשל: איינער איז פוגם אין זיין דעת — אפשר פארלירט ער עולם הבא. איינער איז פוגם נאר אין דברים שבגוף — באקומט ער עונש בעולם הזה. עס ליגט דא א סוד אין דעם. עס ווערט אנגעוויזן אז ביי מצוות איז דא דער חילוק פון “דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא” (וואס מ’זאגט אין דער פרי), און ביי עבירות איז אויך דא די זעלבע דריי חילוקים.

הלכה ו’ — תשובה כתריס בפני הפורענות

דער רמב”ם’ס ווערטער

“במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה — הרי תשובה כתריס לפני הפורענות.”

פשט

דער עונש אויף עבירות איז נאר ווען מ’האט נישט תשובה געטון. תשובה איז ווי א פאנצער (שילד) וואס שיצט פון פורענות.

חידושים און הסברות

1) תשובה העלפט אפילו קעגן נאטירלעכע קאנסעקווענצן: תשובה העלפט נישט נאר קעגן “שמימ’דיגע” עונשים, נאר אפילו קעגן נאטירלעכע קאנסעקווענצן פון חטאים. למשל, א מענטש וואס טשעפּעט מיט אלעמען און באגנב’עט מענטשן — דער נאטירלעכער רעזולטאט איז אז מ’גייט אים כאפּן. אפילו אויף אזעלכע נאטירלעכע תוצאות איז תשובה א “תריס”. אדער א מענטש וואס איז עובר אויף “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — דער נאטירלעכער עונש איז קראנקהייט, אבער תשובה (צוזאמען מיט רפואה) שיצט אים.

2) חילוק צווישן “תשובה” און “מעשים טובים”: דער רמב”ם ברענגט די משנה (אבות): “תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות.” ער טייטשט: “תשובה” איז פאר בדיעבד — ווען מ’האט שוין געזינדיגט; “מעשים טובים” איז לכתחילה — מ’זינדיגט נישט פון אנהייב אן. צוויי וועגן צו פארמיידן פורענות.

הלכה ו’ (המשך) — תשובה ברצונו ובדעתו

דער רמב”ם’ס ווערטער

“כשם שאדם חוטא ברצונו ובדעתו, כך הוא עושה תשובה ברצונו ובדעתו.”

פשט

תשובה איז דער זעלבער מין אקט ווי חטא — ביידע דארפן קומען פון דעם מענטש’ס אייגענעם רצון און דעת.

חידושים און הסברות

1) תשובה איז נישט א יוצא מן הכלל פון בחירה חפשית: מ’זאל נישט מיינען אז דער אייבערשטער “מאכט” א מענטש תשובה טון. ווען א מענטש טוט תשובה, איז דאס זיין אייגענע החלטה, פּונקט ווי דער חטא איז געווען זיין אייגענע החלטה. דערפאר קומט זיך אים דער שכר פון תשובה — ווייל ער האט עס אליין געטון.

2) הכנה צום תירוץ: דאס איז א הכנה צו דער תירוץ אויף די קשיא פון פסוקים וואס משמע אז דער אייבערשטער נעמט אוועק בחירה.

הלכה ו’ (המשך) — דער עונש פון מניעת התשובה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא עונשן של זה החוטא… שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה.”

פשט

ס’איז מעגלעך אז א מענטש זינדיגט אזוי פיל אדער אזוי שווער, אז דער דין האמת פסק’נט אז זיין עונש זאל זיין אז מ’נעמט אוועק פון אים די מעגלעכקייט תשובה צו טון, און ער בלייבט אין זיינע חטאים און שטארבט אלס רשע.

חידושים און הסברות

1) “דיין האמת” — וואס מיינט דאס? צוויי מעגליכקייטן: (א) דער אייבערשטער איז דער דיין, און “הדין” איז ווי א קטיגור/סניגור (אזוי ווי חובת הלבבות זאגט אז די “פמליא של מעלה” איז די דעת). (ב) “דיין האמת” מיינט אז מיר ווייסן נישט וואס דער דין איז אויף יעדע ספּעציפישע זאך — נאר דער אייבערשטער ווייסט וואס איז ריכטיג. דער אייבערשטער “מחליט” נישט וואס איז ריכטיג — ער ווייסט וואס איז ריכטיג. ער קען נישט מחליט זיין אז עפּעס וואס איז נישט ריכטיג זאל ווערן ריכטיג.

2) “רשות” — פארלוירן די בחירה: דער רמב”ם נוצט דעם לשון “ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו.” דאס שטימט מיט זיין פריערדיגע שפּראך: “מעשיו של אדם ברשותו”, “לבו של אדם ברשותו”, “רשות נתונה לו.” דער עונש איז אז מ’פארלירט די רשות — די אייגענע בחירה — צוריקצוקומען.

3) משל פון היטלער: אויב א מענטש הארגעט זעקס מיליאן אידן, און נאכדעם זאגט ער “איך וויל תשובה טון” — וואס איז דער דין אמת? דער דין אמת איז: דו קענסט נישט תשובה טון. דו זאלסט בלייבן א רשע. נישט נאר אז דיין תשובה ווערט נישט אנגענומען — נאר מ’וועט זיך מאכן זיכער אז דו קענסט נישט אמאל וועלן תשובה טון. דאס איז שוין א הכנה צום שטארבן אלס רשע.

4) צוויי וועגן צו פארשטיין “עונש”: (א) עונש אלס שכר-ועונש סיסטעם — דער אייבערשטער באשטראפט אקטיוו. (ב) עונש אלס נאטירלעכע קאנסעקווענץ — ווען א מענטש טוט א לאנגע צייט חטאים, פארלירט ער נאטירלעך די כח צו עפענען זיינע אויגן. דאס איז “מטמטם את הלב” — דער טמטום הלב מאכט שווערער תשובה צו טון. דער לימוד נוטה צו זאגן אז דער רמב”ם מיינט דעם צווייטן וועג — ס’איז א רעזולטאט פון די חטא, נישט א באזונדערע באשטראפונג.

הלכה ו’ (המשך) — פסוקים: ישעיהו ו:י — “השמן לב העם הזה”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“הוא אשר אמר הקב”ה על ידי ישעיהו: ‘השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.’”

פשט

דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק אלס ראיה אז ס’איז א מציאות וואו דער אייבערשטער נעמט אוועק די מעגלעכקייט פון תשובה אלס עונש פאר פריערדיגע חטאים.

חידושים און הסברות

1) דער משל פון “פעט”: ווען א מענטש’ס הארץ ווערט “פעט” (השמן), שטערט עס זיין הארץ פון פונקציאנירן — ווי אין מעדיצין, ווען פעט לייגט זיך אן אויפ’ן הארץ. נארמאלערהייט האט א מענטש אפענע אויגן, אויערן, און הארץ — ער קען זען מוסר, הערן מוסר, פארשטיין אז ער האט געטון ראנג, און מאכן א החלטה תשובה צו טון (“ושב ורפא לו”). דער עונש איז אז דאס ווערט פארשטאפּט — הארץ, אויערן, אויגן.

2) פארבינדונג צו “כבד לב פרעה”: דער זעלבער לשון — “כבד” — ווערט געברויכט ביי פרעה. דער מענטש’ס הארץ (הבנה, מקבל זיין מוסר) ווערט שווער/פארשטאפּט.

3) דיסקוסיע וועגן פשט אין פסוק: דער פשוט’ער פשט אין דעם פסוק איז אפשר נישט ווי דער רמב”ם לערנט. דער פסוק קען מיינען: (א) דער אייבערשטער האט אקטיוו געמאכט זייער הארץ פעט (בעבר). (ב) דאס איז א תוכחה/ווארנונג — אויב איר גייט ווייטער אזוי, וועט צום סוף “השמן לב העם הזה” פּאסירן (בעתיד). דער רמב”ם לערנט עס אלס עונש פאר פריערדיגע חטאים — אבער דאס איז נישט נויטווענדיג דער פשוט’ער פשט. מ’קען אבער זאגן אז דער רמב”ם וויל אונטערשרעקן דעם עולם — ער וויל מאכן מענטשן מורא האבן אז זיי זאלן יא תשובה טון, נישט אז מ’זאל נישט.

הלכה ו’ (המשך) — פסוק פון דברי הימים: “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“וכה”א: ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו… עד עלות חמת ה’ בעמו עד לאין מרפא.’”

“חטא איש ברצונו והרבה לפשוע… שנתחייב הוא למנוע ממנו התשובה שהיא מרפא.”

פשט

דער רמב”ם ברענגט א צווייטן פסוק (דברי הימים ב, לו:טז) וועגן די אידן אין ירמיהו’ס צייטן וואס האבן געשפּעט פון די נביאים, אלס נאך א ביישפּיל פון דעם זעלבן פּרינציפּ — ווי חטאים פירן דערצו אז מ’פארלירט די פעיקייט צו הערן מוסר און תשובה צו טון. “מרפא” רעפערירט צו תשובה (ווי “ושבו ורפא לו”).

חידושים און הסברות

1) “מלעיבים במלאכי האלקים”: זיי האבן געפּייניגט ירמיהו הנביא, נישט געוואלט אננעמען זיין מוסר, זענען געגאנגען נאך נביאי השקר.

2) “מתעתעים בנביאיו”: ווערט געטייטשט אלס “gaslight” — מ’האט ארומגעחוש’ט, צעמישט, נישט גענומען ערנסט די נביאים.

3) דריי לשונות פון חטא = חזקה בחטא: דער פסוק רעכנט דריי לשונות פון חטא (מלעיבים, בוזים, מתעתעים), און דריי מאל גיט א חזקה — זיי זענען געווארן מוחזק בחטא, און דעריבער “עד לאין מרפא” — זיי קענען שוין נישט טרעפן קיין וועג פאר תשובה.

4) קושיא אויף דעם רמב”ם’ס ראיה פון דעם פסוק: דער פסוק אליין רעדט נישט בפירוש פון תשובה. “אין מרפא” קען פשוט מיינען אז ס’וועט קומען אזעלכע צרות וואס מ’וועט נישט קענען אויסהיילן (פיזיש/נאציאנאל). דער רמב”ם לערנט אריין דעם ענין פון תשובה אויף סמך פון “ושבו ורפא לו” וואס שטייט אנדערשוואו, אבער אין דעם פסוק אליין שטייט נישט קיין ווארט תשובה. די ראיה ווערט באצייכנט אלס “עפעס א שוואכע ראיה.”

5) נאך א קושיא — דער פסוק רעדט פון זייער אייגענע בחירה, נישט פון אוועקנעמען בחירה: אין דברי הימים שטייט “ויוקש את ערפו” — צדקיהו האט זיך אליין מקשה געווען, נישט אז דער אייבערשטער האט מחזק געווען זיין הארץ (ווי ביי פרעה “ואני אחזק את לב פרעה”). אויב ס’וואלט געשטאנען אז דער אייבערשטער האט מחזק געווען צדקיהו’ס הארץ, וואלט דער רמב”ם געהאט א בעסערע ראיה. אבער דער פסוק באשרייבט זייער אייגענע שולד.

6) תירוץ — דער מעכאניזם פון פארלירן כח התשובה: ירמיהו הנביא האט מוסר געזאגט צדקיהו און די אידן מערערע מאל. אזויפיל מאל האבן זיי געשפעט פון אים, אז זיי האבן שוין פארלוירן די כח אים אנצוהייבן נעמען ערנסט. דאס אליין איז געווען זייער עונש — א נאטורלעכער פראצעס וואו ווידערהאלטע זינד פירט צו אומפעיקייט זיך צו בייטן.

7) חילוק צווישן “נגזר דינו” און “נמנע ממנו התשובה”: אין ספר מלכים שטייט אז די חטא פון מנשה איז געבליבן און צוליב דעם איז געקומען דער חורבן, אפילו נאכדעם וואס ס’איז שפעטער געווארן בעסער. דאס איז א קאנצעפט פון “נגזר דינו” — אבער דער רמב”ם’ס חידוש איז אנדערש: דער וועג וויאזוי ס’איז נגזר געווארן דער דין איז דורך דעם וואס זיי האבן נישט געקענט תשובה טון. דאס איז א חילוק — נישט סתם א גזירת עונש, נאר ספעציפיש אוועקנעמען די כח פון תשובה אלס עונש.

הלכה ו’ (המשך) — פרעה: “ואני אחזק את לב פרעה”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ולפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל שהם גרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו.”

“ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאינו משלח… כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא תשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו.”

פשט

פרעה האט אליין בבחירתו געזינדיגט קעגן די אידן. “הבה נתחכמה לו” ווייזט אז ער האט גענוצט זיין חכמה און דעת צו מאכן א סטראטעגיע קעגן זיי. דער עונש איז געווען אז ער פארלירט די כח תשובה צו טון ביז ער באקומט זיין שטראף. דער רמב”ם פרעגט: אויב דער אייבערשטער האט שוין געזאגט אז פרעה וועט נישט שיקן, פארוואס שיקט ער משה רבינו אים זאגן ער זאל תשובה טון? דער תירוץ: “כדי להודיע לבאי עולם” — צו מודיע זיין דער וועלט דעם פרינציפ אז ווען דער אייבערשטער נעמט אוועק תשובה, קען דער מענטש נישט מער תשובה טון.

חידושים און הסברות

1) “הבה נתחכמה לו” — רשעות מיט דעת: דער רמב”ם לייגט א באזונדערע וויכטיקייט אויף “הבה נתחכמה לו” — פרעה האט נישט סתם געזינדיגט, ער האט גענוצט זיין חכמה, זיין רצון, זיין בחירה, זיין דעת, צו מאכן א דיסיזשען צו וויי טון די אידן. ווייל ער האט עס געטון מיט חכמה און דעת, איז דער “נתן הדין” — דער יושר’דיגער עונש — אז ער פארלירט זיין כח פון בחירה.

2) די עונש איז נישט אויף אייביג — “עד שנפרע ממנו”: דער רמב”ם באטאנט אז די תשובה איז נישט אוועקגענומען געווארן אויף אייביג. נאר ביז ער באקומט זיין עונש (צען מכות). נאכדעם קען ער שוין תשובה טון. און טאקע, פרעה האט צום סוף ארויסגעטראגן די אידן. (דערמאנט ווערט אויך דער מדרש אז פרעה האט סורווייווד און תשובה געטון, אבער דאס ווערט באצייכנט אלס “שוין מדרשים.”)

3) אינטערעסאנטע סתירה — “ואני אחזק את לב פרעה” vs. פרעה שיקט ארויס די אידן: דער אייבערשטער זאגט “ואני אחזק את לב פרעה” — ער זאל נישט ארויסטראגן די אידן. אבער צום סוף האט פרעה יא ארויסגעטראגן זיי. דאס ווייזט אז דער אייבערשטער קען עס קאנטראלירן — ער קען צוריקציען די גזירת דין און אים לאזן תשובה טון.

4) משה רבינו’ס שליחות אלס תשובה-שליחות: אויך משה רבינו’ס נבואה איז געבויט אויף תשובה — “כל הנביאים” איז געבויט אויף תשובה. משה האט געוואוסט אז ס’גייט נישט ארבעטן, אבער למעשה איז דאס געווען זיין שליחות.

5) דער רמב”ם’ס פסוקים — “ואתה ואבדיך ידעתי” און “ובעבור זאת העמדתיך”: דער רמב”ם לייגט צוזאמען צוויי פסוקים: (א) “ואתה ואבדיך ידעתי” — משה זאגט פאר פרעה אז ער ווייסט שוין אז פרעה וועט נישט פאלגן; (ב) “ובעבור זאת העמדתיך… ולמען ספר שמי בכל הארץ” — דער צוועק איז צו מודיע זיין דער וועלט. משה רבינו האט אליין געהאט די קשיא און האט אויך געענטפערט דעם תירוץ — און ער האט עס אויך געזאגט פאר פרעה אליין.

6) חידוש אין פשט פון “ולמען ספר שמי בכל הארץ”: דער פשוט’ער פשט פון “ולמען ספר שמי” איז אז דער אייבערשטער וויל ווייזן זיין כח אין דער וועלט. אבער דער רמב”ם לערנט אז דער “ספר שמי” מיינט ספעציפיש צו מודיע זיין הלכות תשובה — דעם פרינציפ אז ווער ס’זינדיגט צופיל פארלירט די כח תשובה צו טון. דאס הייסט, די לעסאן פון פרעה איז הלכות תשובה בכלל, נישט סתם א דעמאנסטראציע פון גאט’ס מאכט.

7) חילוק אין פארשטיין דעם “עקזעמפל” פון פרעה: מ’קען מיינען אז דער אייבערשטער האט געוואלט מאכן אן עקזעמפל וואס געשעט פאר ווער ס’זינדיגט אזויפיל (א שטראף-עקזעמפל). אבער דער רמב”ם זאגט אנדערש: דער עקזעמפל איז צו ווייזן וואס געשעט ווען מ’זינדיגט אזויפיל — דער מעכאניזם אליין, אז מ’קען נישט מער תשובה טון. דאס איז “נישט פשוט פשט” — ס’איז א חידוש’דיגע לערנונג.

הלכה ו’ (המשך) — נאך דוגמאות: סיחון, כנענים, ישראל בימי אליהו

סיחון מלך חשבון

“וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו.”

פשט: סיחון איז אויך א דוגמא ווי פרעה – זיינע פריערדיגע עבירות האבן גורם געווען אז ער האט פארלוירן די מעגליכקייט פון תשובה.

חידושים:

1) משמעות “נתחייב”: צוויי מעגליכקייטן: (א) די עבירות האבן גע’קאזט (caused) די מניעת תשובה אלס נאטירליכע רעזולטאט, (ב) ער איז מחויב געווארן – א דין פון שכר ועונש, אז ער פארדינט דעם עונש פון מניעת תשובה.

2) קשיא פון פסוק: אין פסוק שטייט “למען תתו בידך” – דער טעם פארוואס ה’ האט פארהארטעוועט סיחון’ס הארץ איז כדי ער זאל פאלן אין די הענט פון ישראל. דאס שלאגט זיך לכאורה מיט’ן רמב”ם’ס פשט אז עס איז געווען א עונש פאר זיינע עבירות. ביי פרעה האט דער רמב”ם א גוטע ראיה פון נבוכדנצר, אבער ביי סיחון ווייסן מיר נישט וואס זיינע ספעציפישע עבירות זענען געווען.

3) תירוץ – צוויי חלקים: מ’קען האלטן דעם קאפ אויף מער ווי איין זאך. דער תכלית פון “למען תתו בידך” איז דער חיצוני’דיגער צוועק (אידן זאלן באקומען זיין שטח). אבער וויאזוי דאס איז געשען – דורך מניעת תשובה – דאס איז דער עונש פאר זיינע עבירות. ביידע זענען אמת בעת-ובעונה-אחת.

הכנענים בימי יהושע

“וכן הכנענים… פיתה אותם וסייעם בעבור תועבותיהם ועוונותיהם שהיו מונעים מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל.”

פשט: די כנענים האבן געהאט תועבות (עבודה זרה א.א.וו.) וואס האבן גורם געווען אז ה’ האט זיי מונע געווען תשובה, ביז זיי האבן מלחמה געמאכט מיט ישראל און פארלוירן.

חידושים:

1) “עד שעשו מלחמה”: דאס מיינט אז אנדערש וואלטן זיי געקענט תשובה טון פארדעם, און דאן וואלט דער גאנצער פלאן פון ספר יהושע נישט געלונגען. דער אייבערשטער האט זיי מונע געווען תשובה ספעציפיש ביז נאך דער מלחמה.

2) ראיה פון פסוק: “לא הותירו עיר אשר השלימה אל בני ישראל” – דאס באווייזט אז עס וואלט געווען אן אפציע פאר זיי שלום צו מאכן. דאס קלוגע וואלט געווען אז אפאר שטעט זאלן א דעסיזשען מאכן אז ס’לוינט זיך שלום צו מאכן. אבער דער עונש פאר זייערע פריערדיגע תועבות איז געווען אז זיי האבן נישט געקענט דעם קלוגן שריט טון.

3) חילוק צווישן סארטן עבירות: די כנענים’ס תועבות (עבודה זרה, שמוץ) זענען געווען פארדעם – נישט אנטקעגן אידן. אבער דורך דעם זענען זיי אריינגעפאלן אין דעם מצב וואס זיי האבן נישט געקענט תשובה טון, און דערפאר האבן זיי מלחמה געמאכט אנשטאט שלום.

4) “להתעיב” – לשון פועל: דער רמב”ם נוצט דעם לשון “להתעיב בארצם” – א פועל, מיינט אקטיוו זיך פארשמוציגן מיט תועבה. דאס אונטערשטרייכט אז זיי האבן עס אליין געטון, נישט ה’ האט זיי געצוואונגען.

ישראל בימי אליהו

“וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מהם התשובה, שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית.”

פשט: אליהו הנביא זאגט צום אייבערשטן: “דו האסט איבערגעדרייט זייער הארץ אחורנית” – אנשטאט זיי זאלן גיין פאראויס און תשובה טון, האט ה’ זיי מונע געווען, ווייל זיי האבן אזויפיל געזינדיגט.

חידוש: אליהו אליין זאגט “ואתה הסבות את לבם” – ער באשולדיגט כביכול דעם אייבערשטן. דער רמב”ם טייטשט דאס: “כלומר מנעתם מן התשובה” – דאס איז געווען זייער עונש פאר ריבוי חטאים.

דער רמב”ם’ס מ

דער רמב”ם’ס מסקנא — “נמצאת אומר”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“נמצאת אומר שאין הקב”ה גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולם חטאו מעצמם ונתחייבו כולם למנוע מהם התשובה.”

פשט

דער אייבערשטער האט קיינעם נישט גוזר געווען צו זינדיגן. אלע האבן אליין געזינדיגט, און דערפאר זענען זיי מחויב געווארן אז מ’זאל זיי מונע זיין תשובה.

חידושים און הסברות

1) “כולם חטאו מעצמם” — א גאנצע צייט, נישט נאר אין אנהייב: ס’איז נישט פשט אז קודם האט פרעה אליין געטון און נאכדעם איז ער געצוואונגען געווארן. א גאנצע צייט איז ער אליין שולדיג. אפילו ווען ס’שטייט “ויחזק ה’ את לב פרעה”, מיינט נישט אז ס’איז געווארן אן אונס. ער איז נאך אלץ ברצונו ובדעתו.

2) דער חילוק צווישן בחירה, רצון, און אונס — דריי סטעידזשעס: עס ווערט מסביר געווען א מהלך פון דריי שטופן:

ערשטע סטעידזש: א מענטש טוט עבירות מיט פולע בחירה חפשית (בוחר).

צווייטע סטעידזש: נאך פילע מאל ווערט עס א הרגל — ער איז נישט מער בוחר אין דעם פולן זין, אבער ער טוט עס נאך אלץ ברצונו ובדעתו. ער האט זיך אליין געמאכט אזא מענטש.

דריטע סטעידזש: ער קען בכלל נישט צוריקגיין — דאס איז דער עונש פון מניעת תשובה.

אבער אלע דריי סטעידזשעס זענען ברצונו — קיינמאל איז עס נישט אונס. אפילו אין דער דריטער סטעידזש, ווען מ’קוקט פון אינדרויסן זעט מען אז ער קען נישט צוריקגיין, אבער ער טוט עס נאך אלץ מיט רצון.

3) תירוץ אויף א באקאנטע קשיא פון אחרונים: אויב א מענטש איז נאר חייב ווען ער איז בוחר, פארוואס באקומט ער עונש פאר די צווייטע מאל ווען ער טוט די זעלבע עבירה (ווען ס’איז שוין א הרגל)? דער תירוץ איז דער חילוק פון בחירה און ברצון ובדעת — ער איז אפשר נישט בוחר, אבער ס’איז נאך אלץ ברצון, ווייל ער האט זיך אליין אריינגעשטעלט אין דעם מצב.

4) “לחטוא בארצו” — משמעות: דער לשון “לחטוא בארצו” (ביי סיחון) ווייזט אויף די ערשטע סטעידזש — זיינע אייגענע חטאים אין זיין לאנד, נישט אנטקעגן ישראל. נאכדעם וואס ער האט שוין “לחטוא בישראל” — דאס איז שוין אפשר געווען אין דער סטעידזש פון “מנע מהם התשובה”.

[דיגרעסיע: שבת הגדול און שבת תשובה — צוויי חלקים פון תשובה]

שבת הגדול און שבת תשובה זענען ביידע דרשות פון רב, אבער זיי רעפרעזענטירן צוויי פארשידענע חלקים פון תשובה:

שבת תשובה = בחירה חפשית של האדם — וואס ווענדט זיך אין דעם מענטש’ס אייגענע בחירה צו טון תשובה.

שבת הגדול = התעוררותא דלעילא — מ’רעדט פון די צען מכות, וואס איז א פרק אין הלכות תשובה (מניעת תשובה כעונש). דאס איז דער חלק וואס איז נישט ברשותו של אדם.

וואס איז יציאת מצרים אין דעם קאנטעקסט? דער אייבערשטער האט אונז געגעבן די אפארטוניטי צו זיין פארקערט פון פרעה — מיר קענען יא תשובה טון. דאס איז דער נס: אז מיר האבן באקומען די מעגליכקייט, די סייעתא דשמיא, דעם שכל, די חיצוניות’דיגע טרייב. דאס איז מעשה ה’, נישט מעשה בני אדם — נישט בחירה, אבער א חלק פון תשובה. דערפאר דאנקט מען דערפאר אויף שבת הגדול.

אין חסידישע ספרים שטייט אז שבת הגדול איז “התעוררותא דלעילא”. אין דעם רמב”ם’ס וועגן מיינט דאס: אמאל גיט דער אייבערשטער א מענטש אן אפארטוניטי — סייעתא דשמיא, שכל, אדער חיצוניות’דיגע טרייב — דורך וואס ער קען יא תשובה טון.

הלכה ה’ (ערשטער חלק) — תפילה אויף תשובה

דער רמב”ם’ס ווערטער

“בענין הזה שאלו הנביאים והצדיקים בתפילותיהם מהשם… לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד הורני ה’ דרכך… כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנו אדע דרכך ואייחד שמך.”

“ורוח נדיבה תסמכני — כלומר תניח רוחי לעשות חפצך.”

פשט

דוד המלך און די נביאים האבן געבעטן פון דעם אייבערשטן הילף צו גיין אויפ’ן וועג פון אמת — נישט אז דער אייבערשטער זאל אוועקנעמען דעם יצר הרע, נאר אז חטאים זאלן נישט פארשטעלן דעם וועג.

חידושים און הסברות

1) די קשיא: וויאזוי קען מען זיך מתפלל זיין אויף יענעם’ס תשובה? מילא אויף זיך אליין קען מען זאגן אז תשובה איז א חלק פון בחירה — אבער וויאזוי קען א מענטש זיך מתפלל זיין אז א צווייטער זאל תשובה טון? דאס שיינט צו זיין א סתירה צו בחירה חפשית. מענטשן זענען מתפלל אויף קינדער זאלן נישט זינדיגן, מ’זאגט „ותן בלבנו לעבדך באמת”, „השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך” — דאס זענען טאג-טעגליכע תפילות וואס שיינען צו בעטן אז דער אייבערשטער זאל אריינמישן זיך אין בחירה. (דער חזון איש אין אמונה ובטחון פרעגט אויך דעם קשיא; דער שם משמואל מאכט עס נאך שווערער — וויאזוי קען א מענטש מתפלל זיין אז א צווייטער זאל תשובה טון?)

2) „הורני ה’ דרכך” — נישט ביטול יצר הרע, נאר דרך האמת: דער לשון „הורני ה’ דרכך” זאגט נישט אז דער אייבערשטער זאל אוועקנעמען דעם יצר הרע. דער פסוק מיינט „דרך האמת” — א ברייטע זאך וואס שליסט אריין דעות, פארשטאנד, מדות. דאס ווארט „דרכך” פאסט זייער גוט מיט דעם רמב”ם’ס שיטה אין הלכות דעות, ווו „דרכי ה’” מיינט די מדות, דרך הטובה, דרך הממוצע.

3) „אהלך באמתך” — דער מענטש דארף אליין גיין: דער פסוק „הורני ה’ דרכך אהלך באמתך” מיינט: ווייז מיר דעם וועג אז איך זאל קענען גיין אין אמת. דער מענטש בעט נישט אז דער אייבערשטער זאל פאר אים גיין, נאר אז ער זאל באקומען די מעגליכקייט אליין צו גיין.

4) „אל ימנעוני חטאי” — דער סליפּערי סלאָופּ פון חטא: דוד בעט אז זיינע פריערדיגע חטאים זאלן אים נישט צוריקהאלטן פון דרך האמת. דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס מהלך וועגן פרעה — אז חטאים קענען ברענגען רגילות, רגילות ווערט טבע (הרגל נעשה טבע), און דעמאלטס איז שוין א מציאות וואס איז „חיצוני” צום מענטש’ס אקטועלער בחירה. אויף דעם חיצוני’דיגן חלק קען מען יא מתפלל זיין — ווייל תפילה ארבעט אויף דעם וואס איז שוין נישט גאנץ ברשותו פון מענטש, נישט אויף דעם וואס א מענטש דארף אליין טון.

5) „ורוח נדיבה תסמכני” — נישט דער אייבערשטער’ס רוח, נאר דעם מענטש’ס אייגענע רוח: דער רמב”ם טייטשט: „כלומר תניח רוחי לעשות חפצך” — לאז מיין רוח פריי צו טון דיין רצון. דוד בעט נישט אז דער אייבערשטער זאל אים פארסן צו טון גוט, נאר אז דער אייבערשטער זאל אוועקנעמען די מניעות (רגילות אין חטא) וואס האלטן אים צוריק פון טון וואס ער אליין וויל.

6) גרויסער חידוש — תפילה אויף גוט מיינט נישט ביטול בחירה, נאר צוריקגעבן בחירה: ווען מ’איז מתפלל אויף זיין גוט, מיינט מען נישט אז דער אייבערשטער זאל אוועקנעמען די בחירה. מ’איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל צוריקגעבן די רשות/בחירה וואס איז פארלוירן געגאנגען דורך רגילות אין חטא. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק: ביי עונש נעמט דער אייבערשטער אוועק רשות; ביי תפילה בעט מען אז ער זאל צוריקגעבן רשות.

הלכה ה’ (המשך) — “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו.”

“אין הכוונה שלא יוכלו לבחור ברע… שהוא שולח להם נביאים מודיעים להם דרכי ה’ ומחזירים אותם בתשובה. ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם, כל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק הוא אוהבם ורודף אחריהם.”

פשט

דער רמב”ם פרעגט: וויאזוי שטימט דאס מיט בחירה, אז דער אייבערשטער „פירט” מענטשן? ער ענטפערט: ס’מיינט נישט אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע. נאר דער אייבערשטער’ס טובה און יושר ווייזט זיך אין צוויי וועגן: (א) ער שיקט נביאים וואס זענען מודיע דרכי ה’ און מחזיר בתשובה; (ב) ער האט אריינגעלייגט אין יעדן מענטש א טבע’דיגן כח צו לערנען און פארשטיין, אז ווען א מענטש ווערט נמשך צו דרכי החכמה והצדק, האט ער עס ליב און לויפט עס נאך. ביידע זענען „אויסערליכע” הילף וואס נעמט נישט אוועק בחירה.

חידושים און הסברות

1) „הבא ליטהר מסייעין אותו” — דער רמב”ם’ס פירוש: דער רמב”ם ברענגט דעם מאמר חז”ל „הבא ליטהר מסייעין אותו” און טייטשט: „כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר” — ער וועט זיך טרעפן מיט הילף. דאס מיינט נישט א סופּערנאטוראלע אריינמישונג, נאר אז די טבע איז אזוי אז ווען א מענטש זוכט זיך מטהר צו זיין, גייט ער טרעפן די כוחות, די אומשטענדן, די אפּאָרטוניטיס — סיי דורך נביאים, סיי דורך דרכי החכמה והצדק — צו ווערן געהאלפן אויף זיין וועג. (דער מדרש הנעלם (זוהר) זאגט אז „מסייעין” מיינט זיין אייגענע נשמה אדער נשמות פון אנדערע צדיקים — דער רמב”ם זאגט נביאים.)

2) פארוואס זאגט דער רמב”ם נישט אז ס’איז דא א פאראלעל „שכר” ביי טוב — אז מ’ווערט „געצוואונגען” צו טון גוט? אזוי ווי ס’איז דא אן עונש אז נאך א לאנגע צייט חטא פארלירט מען די רשות צו תשובה טון, זאל דאך זיין א פאראלעלער שכר — אז נאך א לאנגע צייט גוט טון, זאל מען שוין נישט קענען צוריקפאלן!

דער ענטפער: „פארסט גוט” איז נישט גוט. ווען א מענטש ווערט געצוואונגען צו טון גוט אן בחירה, איז עס גארנישט ווערד. דער אייבערשטער וויל נישט אז מענטשן זאלן אים דינען ווי ראבאטן. ווי ר’ נחמן האט אמאל געזאגט — „ס’גייט נישט אזוי.” ביי שלעכט קען מען יא פארלירן רשות (ווייל שלעכט בלייבט שלעכט אפילו אן בחירה), אבער ביי גוט — אן בחירה איז עס נישט גוט.

3) דער סטרוקטורעלער חילוק צווישן טוב און רע: ביי טוב זאגט מען אז דער רצון איז אמת’דיג — דאס איז וואס א מענטש אמת’דיג וויל. ביי רע איז דער מענטש „טועה” — ער מיינט ער וויל, אבער אמת’דיג וויל ער נישט. אבער ביידע האבן דעם מעקאניזם פון „מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.”

4) קשיא אויף דעם חילוק: דער חוטא פילט אויך אז ער האט א תאוה — ער זאגט ער קען זיך נישט ארויסזען, ס’ווערט א „מחלה.” ביי טוב קען מען זאגן אז אפילו אן „מתאוה להם ורודף אחריהם” — אפילו אן דעם חשק — איז ער אין גן עדן און קען זיך נישט ארויסזען, אבער ביי טוב איז דאס נאך בעסער (נישט א פראבלעם).

5) דער ענטפער: ביי טוב — דער אייבערשטער נעמט נישט אוועק רשות, נאר ער לאזט דעם מענטש’ס אייגענע משיכה צו חכמה און צדק ווירקן. דאס איז „משועבד מצד עצמו” — עס קומט פון אינעווייניג, נישט פון אויסן. ביי רע — דער אייבערשטער נעמט אוועק רשות אלס עונש, וואס איז א חיצוני’דיגע אריינמישונג.

הלכה ה’ (צווייטער חלק) — נבואות וועגן צוקונפטיגע רשעות

דער רמב”ם’ס ווערטער

“ועבדום וענו אותם” — הרי גזר על המצרים לעשות רע… “וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ” — הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם?

תירוץ: “לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה… ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם.”

“למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים’ — לא יאמר הרשע שכבר נגזר עליו שיהיה רשע.”

“כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.”

“וכן המצרים — כל אחד ואחד מאותם המצרים, אם רצה שלא להרע לישראל, הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיע שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם.”

פשט

די קושיא איז: ווען דער אייבערשטער זאגט א נבואה אז מצרים וועלן פייניגן אידן, אדער אז אידן וועלן דינען עבודה זרה — איז דאס דאך א גזירה, און ווי קען מען שטראפן פאר עפעס וואס איז באשטימט געווארן? דער רמב”ם ענטפערט: דער אייבערשטער האט נישט באשטימט אויף קיין ספעציפישן מענטש — נישט אויף א ספעציפישן מצרי און נישט אויף א ספעציפישן איד. ער האט בלויז מודיע געווען “מנהגו של עולם” — דעם נאטירלעכן גאנג פון דער וועלט. יעדער איינצלנער האט געהאט בחירה.

חידושים און הסברות

1) “מנהגו של עולם” — די נבואה זאגט קיין חידוש: דער רמב”ם מיינט עפעס זייער טיפעס: די נבואה פון “ועבדום וענו אותם” אדער “וקם העם הזה וזנה” זאגט בעצם קיין שום חידוש וואס וואלט נישט געווען אן דער נבואה. אויך אן דער נבואה וואלט עס אזוי געווען. דער אייבערשטער האט בלויז “פארציילט דעם דרך הטבע” — ער האט מודיע געווען וויאזוי די וועלט ארבעט. אזוי ווי מען קען זאגן “אין יעדן פאלק גייט זיין רשעים” — דאס איז א סטאטיסטישע ריאליטעט, נישט א גזירה אויף א ספעציפישן מענטש.

2) משל פון “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”: דער פסוק זאגט אז עס וועלן אלעמאל זיין ארימע מענטשן. קיינער זאגט נישט אז אויף אים איז נגזר געווארן צו זיין אן עני ווייל ס’שטייט אזא פסוק. אזוי אויך — ווען דער אייבערשטער זאגט אז ס’וועט זיין עבודה זרה, מיינט עס נישט אז אויף דיר איז נגזר.

3) די בחירה איז “וועלכע בענקל דו זעצסט זיך אויף”: ס’איז דא “פאזישאנס” — צדיקים, בינונים, רשעים — און די בחירה פון יעדן מענטש איז וועלכע ראלע ער נעמט אויף זיך. ענליך צום משל פון דער הגדה — דער חכם, דער תם, דער רשע, דער שאינו יודע לשאול — יעדער מענטש טשויזט וועלכער ער וויל זיין.

4) אפילו פרעה האט אליין געטשויזט: דער רמב”ם מיינט אז אפילו פרעה אליין האט דיסיידעד צו זיין דער רשע. דער אייבערשטער האט נישט אמאל געזאגט אז עס גייט זיין אין מצרים — ער האט געזאגט “בארץ לא להם.” פרעה האט אליין באשלאסן צו זיין דער משעבד. יעדער איינצלנער מצרי האט געקענט באשליסן נישט צו פייניגן אידן.

5) [דיגרעסיע: א מעשה’לע וועגן בחירה אינערהאלב א סיסטעם]: א מעשה פון א איד נאכן קריג אין ארץ ישראל וואס זיצט אין תפיסה און זאגט: “יענקל איז ראש הממשלה, משה איז שר הדתות, בערל איז שר האוצר, און איך בין דער תפיסה-זיצער.” דער פוינט: אפילו אינערהאלב א סיסטעם האט יעדער א בחירה. אזוי אויך ביי מצרים — אינערהאלב דער סטרוקטור פון מצרים זענען געווען מצרים וואס האבן געטון אנדערע זאכן, נישט נאר רשעות. אבער דער רמב”ם מיינט אפילו מער — אפילו אלע מצרים, אפילו פרעה, יעדער איינער אליין איז מחליט געווען.

6) [דיגרעסיע: טעראר-ארגאניזאציעס]: אפילו אין א טעראר-ארגאניזאציע ווי חיזבאללא איז דא קינדערגארטנס און נורסערי טיטשערס. דער קינד פון דעם גרויסן טעראריסט קען אנפירן די פלעיגראונדס. אינערהאלב יעדע סטרוקטור איז דא בחירה.

הלכה ה’ (סוף) — “שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב”ה”

דער רמב”ם’ס ווערטער

“שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידים להיות.”

פשט

א מענטש, ווי לאנג ער איז צוזאמגעשטעלט פון גוף ונשמה (חומר ורוח), האט נישט די כח צו פארשטיין וואס דעת של הקב”ה איז.

חידושים און הסברות

1) דער אייבערשטער ווייסט דאך יעדן ספעציפישן מצרי — ווי העלפט דער תירוץ? אויב דער תירוץ איז אז דער אייבערשטער האט נישט געזאגט וועלכער ספעציפישער מצרי — אבער ער ווייסט דאך! זיין דעת איז דאך אסאך גרעסער! דאס ברענגט צוריק די פריערדיגע קושיא פון ידיעה ובחירה. דער רמב”ם ענטפערט: דו ווייסט נישט וואס “דעת השם” מיינט.

2) טיפער פשט אין “דעת השם” — דער אייבערשטער’ס דעת איז נישט “נוסף” אויף מציאות: ביי אונז איז דעת עפעס וואס איז חוץ פון דער מציאות — מיר האבן א דעת וועגן א מציאות. אבער ביי דער אייבערשטער — “הוא ידע והוא עד והוא דיין” — זיין דעת, זיין מציאות, און זיין זיין איז אלעס איינס. דער אייבערשטער ווייסט זאכן פונקטליך אזוי ווי זיי זענען, ווייל זיין דעת איז נישט נוסף אויף די מציאות. ממילא, ווען ער זאגט “ס’גייט זיין רשעים” — דאס איז פונקטליך וויאזוי די וועלט איז. וועלכער ספעציפישער מענטש גייט זיין א רשע — דאס איז תלוי אין דעם מענטש’ס בחירה. און דאס איז בכלל נישט קיין סתירה מיט דעם אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס, ווייל זיין דעת ארבעט אויף א גאנץ אנדער אופן ווי אונזער דעת.

3) “מ’דארף ווארטן ווען מ’וועט זיין א נשמה”: דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נישט אז מען קען עס גארנישט פארשטיין — נאר ווי לאנג מען איז א מענטש פון גוף ונשמה קען מען עס נישט פולשטענדיג פארשטיין. ווען מען וועט זיין א נשמה בלי גוף וועט מען עס בעסער פארשטיין.

4) דער ראב”ד איז נישט צופרידן מיט’ן רמב”ם’ס תירוצים: דער ראב”ד אויף דעם פרק איז “בכלל נישט העפי” מיט’ן רמב”ם’ס תירוצים. אבער דער רמב”ם האט א זייער קלארע מהלך אין דעם, און ווער עס לערנט דעם רמב”ם גוט זעט אז דער רמב”ם רעדט פונקטליך צו דער עיקר קושיא.

5) דער רמב”ם’ס תירוץ פון “מנהגו של עולם” איז נישט בלויז א טעכנישער תירוץ (ער האט נישט געזאגט וועלכער ספעציפישער מענטש), נאר א פונדאמענטאלער חידוש וועגן דעם נאטור פון נבואה און דעת השם — אז נבואה אין אזעלכע ענינים איז א גילוי פון “מנהגו של עולם”, נישט א גזירה וואס שאפט א נייע ריאליטעט.


תמלול מלא 📝

הלכות תשובה פרק ו׳ — ביאור הפסוקים הנראים סותרים עיקר הבחירה

הקדמה: חזרה על פרק ה׳ ומבוא לפרק ו׳

Speaker 1:

רבותי, מיר לערנען אין הלכות תשובה פרק ו׳, די זעקסטע פרק פון הלכות תשובה.

מיר האבן געזאגט אזוי ווי… דער רמב״ם האלט אינמיטן רעדן וועגן די ענין אז א מענטש האט רשות איבער זיך, א מענטש האט אויטאריטעט איבער זיך, אדער ווי מיר האבן געזאגט, ״לבו של אדם מסור בידו״, א מענטש קען מחליט זיין צו זיין א צדיק אדער צו זיין א רשע. און בעסער געזאגט, נישט יעצט צו ווערן א צדיק אדער א רשע, אבער יעצט צו אנהייבן גיין אין די דירעקשאן צו זיין א צדיק, אדער זיך רוקן אין די אנדערע דירעקשאן, זיך מטמא זיין צו די גוטע וועג.

און דער רמב״ם האט… נאכדעם האט דער רמב״ם ארויסגעשמועסט וויאזוי עס שטימט דאס מיט די אנדערע ידיעות וואס אונז ווייסן, אז דער אייבערשטער מאכט אלעס. אויף דעם האט ער געזאגט אז דאס אליין האט דער אייבערשטער געמאכט, אז די טבע פון דער מענטש זאל זיין אז ער קען בחר זיין. האט ער געפרעגט, און וויאזוי שטימט דאס מיט דעם וואס אונז ווייסן אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס? און אויב דער אייבערשטער ווייסט אלעס און ער ווייסט אז יענער גייט זיין א רשע, וויאזוי קען דער מענטש טשוזן נישט צו זיין א רשע?

און אויף דעם האט ער געענטפערט אז די קשיא איז נאר שווער ווען די דעת פון דער אייבערשטער איז אזוי ווי די דעת וואס אונז קענען. אבער איינמאל אונז פארשטייען מיר אז די דעת פון דער אייבערשטער איז אינגאנצן עפעס אנדערש, א חלק פון די עצמיות פון דער אייבערשטער, און ממילא האבן מיר נישט קיין… נישט צו זאגן די ווארט ״א חלק״, ווייל דער גאנצער פוינט פון דער אייבערשטער איז אז ער האט נישט קיין חלקים, דער אייבערשטער איז אחד, דער אייבערשטער איז נישט צעטיילט אין חלקים. ס׳איז… אבער זיין ידיעה איז זיין עצמיות.

ממילא, אונז האבן מיר נישט קיין השגה אין זיין עצמיות, אזוי ווי ער האט אונז געזאגט אז ווי לאנג א מענטש איז צוזאמגעשטעלט פון א גוף און א נשמה, קען ער נישט… די גוף האלט אים צוריק פון פארשטיין די עצמותו של הקדוש ברוך הוא, ״אמיתתו״ ווי ער האט דאס גערופן. ממילא, פאר דעם זעט עס אויס אויבנאויף ווי א קשיא, אבער ווען מ׳וואלט ווען געקענט משיג זיין די דעת פון דער אייבערשטער, וואלטן מיר פארשטאנען אז ס׳איז דא דעת וואס שטערט נישט די בחירה פון דעם מענטש. דאס איז געווען פרק ה׳.

סטרוקטור פון פרק ו׳: פסוקים הרבה הנראים כסותרים

און יעצט גייט דער רמב״ם אין פרק ו׳ ממשיך זיין ווייטער, און ס׳איז אביסל ענליך צו אזוי ווי אין אנהייב יסודי התורה האט דער רמב״ם מסביר געווען, ער האט געגעבן אנדערע יסודות הדת, האט דער רמב״ם קודם געזאגט וואס די יסוד איז, און ער האט געברענגט א רייע פון פסוקים. נאכדעם זאגט ער, אבער ס׳איז דאך דא אנדערע פסוקים וואו ס׳איז דא אביסל משמע אנדערש, גייט ער פארענטפערן. דאס איז וואס ער גייט טון דא, נישט נאר פארענטפערן, וויאזוי שטימט די זאך אז א מענטש האט אינגאנצן בחירה אויף זיינע מעשים, וויאזוי שטימט עס מיט געוויסע פסוקים וואו ס׳זעט אויס אנדערש?

Speaker 2:

יא, נישט אביסל, די ריעל, ריעל, קודם כל, ס׳איז באמת גערעכט אז אין די פריערדיגע פרק איז שוין געווען געוויסע אזעלכע קשיות אויף דעם, אבער יענץ איז געווען מער אזוי ווי איינער וואס זאגט אז ס׳קען נישט זיין בכלל די גאנצע זאך, ווייל וויאזוי קען מען זאגן אז א מענטש האט רשות אויב דער אייבערשטער איז דאך כול יכול וכו׳.

חילוק צווישן די קשיות פון פרק ה׳ און פרק ו׳

מ׳דארף פארשטיין די חילוק, ס׳איז נישט געווען א קשיא פון פסוקים, ס׳איז געווען א קשיא פון עפעס אזעלכע עיקרי אמונה וואס מ׳האט, אדער עפעס בעיסיק יסודות פון דעת. אנדערע מינים וואס זענען דא היינט. יא, און אויך איז עס געווען אזוי ווי ״שלא עלה על דעת איש״, ס׳איז נישט געווען א קשיא ערנסט, ס׳איז געווען אזא זאך וואס מ׳דארף אויסקלארן, ס׳איז טאקע א פראבלעם, אבער ס׳איז א זאך וואס מ׳דארף אויסקלארן, נישט קיין סתירה.

דא גייט עס מער, אז טאקע, לאמיר זאגן אז ס׳איז טאקע דא איינס־צוויי פסוקים וואס מ׳קען ברענגען א ראיה אז א מענטש האט רשות נתונה לו, אבער ס׳איז דא אסאך מער פסוקים וואס שטייט פארקערט, אזוי ווי ס׳שטייט דא ״פסוקים הרבה״.

דער רמב״ם׳ס מעטאדאלאגיע: שכל קודם פסוקים

ס׳איז זייער ענליך צו וואס ער האט געברענגט זייער שיין די עקזעקט זעלבע סטרוקטור ביי די נושא פון צו דער אייבערשטער האט א גוף. ס׳איז דא טאקע איין פסוק וואס שטייט ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״, ס׳שטייט ״אל מי תדמיוני ואשוה״, איין פסוק וואס מ׳קען ברענגען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, אבער ס׳איז דא צענדליגער, הונדערטער, איך ווייס וויפיל פסוקים וואס רעדן ווי דער אייבערשטער האט יא א גוף. דארף מען זאגן אז דער פסוק איז עכט, דאס דארף מען פארשטיין כפשוטו, און די אנדערע פסוקים איז א משל וכדומה, א דוחק.

און זייער ענליך טוט ער דא, און ער גייט זאגן אז די אלע פסוקים מיינען נישט אז דער אייבערשטער האט נישט קיין רשות, אז א מענטש האט נישט קיין רשות, זיי מיינען עפעס אנדערש. איך מיין דא איז יא דא, ס׳איז דא זייער קלאר, ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״, א מענטש האט א בחירה, ״ובחרת״, ס׳איז דא זייער קלארע פסוקים, אבער ס׳איז טאקע דא פסוקים וואס איז משמע אנדערש.

לאמיר זען, איך מיין אז דער רמב״ם פארשטייט אז ס׳איז דא, אויב איינער, אין אנדערע ווערטער, לאמיר זאגן אזוי, אויב איינער וואלט געגאנגען נאר מיט די פסוקים, וואלט אים אויסגעקומען אז די דעה טועה איז ריכטיג. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז דא צוויי וועגן וויאזוי מ׳לערנט א זאך, וויאזוי מ׳לערנט די ריעליטי.

איין וועג איז, מ׳הייבט אן, מ׳זעט, וויפיל פסוקים? ס׳איז דא זעכציג פסוקים וואס איז נוטה צו די דעה, צוויי פסוקים צו יענע דעה. רוב פסוקים, רוב פסוקים. רוב פסוקים, רוב פסוקים. ציילט מער אזוי, און דער רמב״ם זאגט אזוי, רוב מענטשן טראכטן און טאקע אזוי טראכטן רוב מענטשן, וויפיל שטייט מער מאל אז ס׳איז דא טובה, און דער רמב״ם גייט זאגן נאך שלמה המלך ״רוב בני אדם״, רוב בני אדם טראכטן נאך אזוי.

דער רמב״ם האט אבער געהאט אן אנדערע וועג צו טראכטן. דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא איין פסוק, אדער איין יסוד, איין שכל׳דיגע יסוד, איין זאך וואס איז קלאר שכל׳דיג, וואס ווי מיר האבן געזאגט פריער אין סוף פרק ה׳, ״מדרכי הרעות״, ״מדרכי החכמה״, האט ער געזאגט, ״מדרכי החכמה״ איז דא איין זאך וואס מ׳ווייסט קלאר, קענען צען טויזנט פסוקים נישט מכחיש זיין. איי, ס׳איז דא אנדערע פסוקים? אוודאי, יענע פסוקים מוזן מיינען עפעס, מ׳וועט מוזן דוחק זיין צו טרעפן א… מ׳וועט מוזן טרעפן א וועג ארויס פון יענע פסוקים, אבער דאס איז דער רמב״ם׳ס סדר הלימוד, אדער זיין יסוד אלעמאל, אז קודם גייט ער וואס דער פאקט איז, וואס ס׳איז דא אלעמאל א פסוק אויף דעם, אבער ס׳איז מער געבויט אויף דעם וואס דאס איז די ריכטיגע הבנה. נאכדעם, אלע פסוקים וואס זענען דא וואס זענען דא פסוקים קעגן דעם, אקעי, מ׳וועט פשוט ענטפערן דעם פסוק. דאס איז דער זאך.

הלכה א׳: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים

אקעי, איז דער רמב״ם פרעגט דא א קשיא. לאמיר זאגן אן אווער־וויו אויף די פרק, ווייל איך האלט אז ס׳איז זייער גוט צו מיטהאלטן. דער רמב״ם הייבט אן און פרעגט א גרויסע קשיא, אז ס׳איז דא זייער אסאך מאל וואס ער זאגט אז ער מאכט נישט קיין ליסט פון פסוקים, אבער מ׳זעט פון אינעווייניג פון וועלכע פסוקים ער רעדט. ס׳איז דא אסאך פסוקים וואס מ׳זעט אז ס׳זאגט אז דער אייבערשטער מאכט מענטשן זינדיגן, אדער מאכט מענטשן תשובה טון, מאכט מענטשן בעסער אדער ערגער. ס׳איז דא זייער אסאך פסוקים וואס סאונדן אז זיי זענען געבויט אויף די הנחה. דאס איז איין קשיא וואס דער רמב״ם פרעגט, און ער ענטפערט דאס מיט אן אינטערעסאנטע תירוץ וואס איך מיין אז רוב עולם פארשטייט נישט וואס ער פרובירט מסביר צו זיין.

און צווייטנס, נאכדעם פרעגט ער נאך א קשיא, וואס ס׳זעט אויס ווי א צווייטע קשיא. איך מיין מ׳דארף עס אויך גוט בעסער פארשטיין, וואס דאס איז אין די ענד פון די פרק פרעגט ער נאך א קשיא, אז ס׳איז דא פלעצער וואס דער אייבערשטער האט מפורש געזאגט אויף געוויסע מענטשן אז זיי גייען טון געוויסע עבירות, אזויווי די מצרים האט דאך דער אייבערשטער געזאגט פאר אברהם אבינו ״ועבדום וענו אותם״. דאס איז א שטערקערע קשיא. ס׳איז נישט פשט דא באופן כללי די פסוקים וואס שטייען אז דער אייבערשטער מאכט מענטשן גוט אדער שלעכט, דאס איז איין סארט קשיא. נאכדעם איז דא א צווייטע ספעציפישע קשיא, אז אמאל זאגט דער אייבערשטער אז די מצרים גייען זיין שלעכט, איז לכאורה מיינט מען אז די מצרים האבן נישט קיין בחירה צו זיין שלעכט. ס׳קען זיין אז ס׳איז נאך פון די זעלבע קשיא, אבער דאס איז מער ווייניגער די סטרוקטור פון די פרק.

לשון הרמב״ם: ״רוב אדם״ — נישט ״טיפשי העולם״

סאו יא, ממילא, זאגט דער רמב״ם אזוי: פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהם נראים כסותרים עיקר זה, זיי זענען סותר די עיקר אז א מענטש האט די רשות ביד עצמו בוחר צו זיין. ונכשלים בהם רוב אדם, רוב מענטשן ווערן נכשל אין די פסוקים. אין די פריערדיגע פרק האט ער געזאגט אז די אלע טיפשי העולם און רוב גלמי בני ישראל. דא אבער געבט ער נישט קיין שם גנאי אויף די מענטשן, ווייל זיי זענען זיך טועה וועגן א פסוק. דער וואס איז זיך טועה וועגן א פסוק איז ער נישט ברוגז אויף זיי. דער וואס איז זיך טועה וועגן זייער שכל ארבעט נישט גוט, אויף זיי איז ער ברוגז.

אדם, זאגט ער, אדם. דער פשט איז אז אדם איז אזוי ווי ״דברתי אל בני אדם״. בני אדם קען מיינען… דער רמב״ם זאגט אז עס שטייט ״גם בני אדם גם בני איש״. בני אדם מיינט מענטשן, דער המון עם, יעדער איינער. און איש איז, אזויווי רש״י זאגט, ״איש״ לשון חשיבות. סאו ווען ער זאגט ״אדם״, מיינט ער רוב מענטשן וואס פאר זיי איז געשריבן געווארן די תורה, די פשוט׳ע פשט פון די תורה, איז זיי זענען נכשל, זיי מאכן א טעות וועגן די פסוקים.

ער זאגט, ״ויעלה על דעתם״, זיי ערקלערן פון די פסוקים, זיי מאכן די מסקנא פון די פסוקים, ״שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה״, דער אייבערשטער איז יא גוזר אויף א מענטש צו זיין גוט אדער שלעכט, ״ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה״. א מענטש האט נישט זיין אייגענע הארץ איבערגעגעבן אין זיין האנט עס צו בייגן וועלכע וועג. איז עס איז א גרויסע קשיא. זאגט דער רמב״ם, ״הריני מבאר עיקר גדול״, ער גייט מבאר זיין א גרויסע עיקר, ״שממנו תדע פירוש כל אותם הפסוקים״, וואס פון די עיקר וועסטו פארשטיין וויאזוי מען לערנט אפ די אלע פסוקים אז ס׳זאל נישט אויסזען ווי א סתירה.

דער עיקר גדול: בחירה קען זיך אליין אויסמעקן

איך וויל נאר קודם מסביר זיין אביסל די ענין. וואס דער רמב״ם גייט זאגן איז אז ס׳איז דא אמאל וואס א מענטש האט בוחר געווען, און נאכדעם וואס זיין בחירה האט געקאסט אז ער זאל פארלירן אביסל בחירה. דער רמב״ם לייגט עס אראפ אז ס׳איז אן עונש. אבער איך מיין אז ס׳איז זייער קלאר, מען דארף פארשטיין, דער רמב״ם מיינט נישט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט נישט ליב די צדיקים. ער געבט פאר מענטשן עונשים און מאכט זיי רשעים פון זייער אפענע אויגן.

וואס דער רמב״ם מיינט איז איינפאך צו זאגן, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות דעות, אין הלכות שמונה פרקים, אלעמאל, אזוי ווי דו האסט געזאגט אויך פריער, ווען מ׳זאגט בחירה מיינט מען נישט אז א מענטש קען אין איין סעקונדע ווערן פון די ראובן ביז משה רבינו. ס׳מיינט זייער קלאר אז טעארעטיש, יעדער מענטש איז ראוי מצד עצמו צו ווערן וואס ער וויל. אבער אוודאי, א מענטש וואס איז זיך מרגיל אין שלעכטע הרגלים, איז זיין עונש כביכול, אבער ס׳איז נישט אן עונש פשוט נישט אן עונש, נישט א נעסטי עונש, איז אז יעצט באקומט ער שלעכטע הרגלים ווערט אים זייער שווער צוריקצוקומען. אדער אמאל דאך חיצוני׳דיגע זאכן, תנאים, א מענטש האט נישט קיין כשרונות, אדער ער האט נישט קיין געלט, דאס איז זאכן וואס שטערט אים אז ער זאל קענען זיין א גרויסער תלמיד חכם. דאס איז אויך זאכן וואס ער איז נישט שולט אויף, דער אייבערשטער איז שולט אויף.

אבער וואס איך מיין צו זאגן איז, ווען ס׳שטייט עונש זאל מען נישט מיינען אז ס׳מיינט אז דער אייבערשטער גייט מעניש זיין, ס׳מיינט אז דאס איז דער סדר. און פארקערט, די פסוקים וואס דו האסט געברענגט געבן ארויס דאס. דאס איז מיינעך איז דער פשט.

דיסקוסיע: בחירה אינקלודירט די מעגליכקייט זיך אליין אויסצושליסן

Speaker 2:

איך האב עס אפשר געזאגט מיט אביסל אן אנדערע אויסדרוק. אז א חלק פון די כח הבחירה אליין איז אז א מענטש זאל אויך קענען טון מעשים וואס פון דארטן איז שוין זייער שווער צוריקצוקומען. אזוי ווי למשל, א מענטש וועט זאגן אז א מענטש האט אויך א בחירה זיך צו נעמען דאס לעבן. אבער דאס נעמען זיך דאס לעבן איז די ענדגילטיגע בחירה, ווייל נאכדעם קען מען נישט נאכדעם טשוזן יא צו לעבן. נאכדעם האט מען נישט די בחירה, נאכדעם וואס מ׳האט זיך גענומען דאס לעבן האט מען נישט די בחירה יא ווייטער צו לעבן.

סאו א מענטש טראכט צו זיך, ״אה, איך האב א בחירה, סאו איך גיי דזשאמפן פון די בילדינג.״ און נאכ׳ן דזשאמפן פון די בילדינג זאגט ער, ״העי, איינער האט מיר געזאגט אז איך האב א בחירה.״ יא, דו האסט געהאט א בחירה צו טון אויך די פיינעל זאך וואס פון דארטן איז שוין נישטא קיין וועג צוריק. סאו א מענטש טוט שלעכטס, ער טוט שלעכטס, ער טוט שלעכטס נאכאמאל, נאכאמאל, זאגט מען אים, ״אבער דו האסט נאך אלץ א בחירה.״ אבער עווענטשועלי, נאכדעם וואס ער טוט פאר איך ווייס וואס, פאר פינף יאר און ער טוט שלעכטס און ער טוט געפערליכע זאכן, זאגט מען אים, ״ר׳ איד, דו האלטסט שוין ביי א עקט, דו טוסט שוין אזויפיל שלעכטס אדער דו טוסט שוין שלעכטס וואס פון דארטן איז שוין נישטא קיין וועג צוריק.״ און דאס איז נישט א סתירה צו בחירה, נאר פארקערט, דאס איז דאך מער מסביר די כח פון בחירה, אז א מענטש האט א בחירה אויך צו טון אזעלכע פאוערפול זאכן וואס פון דארטן איז שוין נישטא קיין וועג צוריק.

Speaker 1:

יא, זייער גוט. אבער דעמאלטס וועל איך דיר פרעגן, פארוואס רופט עס אבער יא דער רמב״ם אז דער אייבערשטער… דער פסוק רופט עס נישט דער רמב״ם, דער רמב״ם וויל זיך מפרש זיין די פסוק. דער פסוק רופט, אמאל זאגט מען טאקע אין פסוק אז דו האסט אליין געזינדיגט, אמאל ווען ער האט אזויפיל געזינדיגט זאגט מען שוין אז דער אייבערשטער האט עס געטון. וואס קומט דא אריין דער אייבערשטער? אויב דו זאגסט אז ס׳איז נאכמער בחירה…

Speaker 2:

איך האב געטראכט אז ער רעדט פריער אז אייבישטער מיינט מען דא די סדר הטבע. דאס הייסט, דאס איז שוין… א מענטש קען זאגן, ״איך וואלט געוואלט, אבער ער האט געוואלט אזוי ווי דו האסט געוואלט. איך וואלט געוואלט ארויף טאנצן פון בריק און איך קען נישט גיין צווישן… דאס מוז קומען נישט.״ דאס איז שוין דער אייבערשטער האט געמאכט. דער אייבערשטער האט געמאכט אז די בריק איז אזוי הויך און די…

Speaker 1:

איך האב נישט געוואוסט וואס דו האסט געזאגט פאר דעם. איך האב געמיינט אז דו זאגסט אז דער אייבערשטער, ווייל דאס איז די סדר הטבע. דאס קען זיך קיין איינער קעגן. ווען מ׳זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט, מיינט אזוי, דער אייבערשטער איז רעווענדזשד.

המשך הקדמה: בחירה און עונש — דער מושג פון “דער אייבערשטער האט געטון”

דער מושג פון “דער אייבערשטער האט געטון” — סדר הטבע

Speaker 1:

יא, זייער גוט. אבער דעמאלטס דארף איך דיר פרעגן, פארוואס רופט עס אבער יא דער רמב”ם אז ס’איז דער אייבערשטער? און ווען דער פסוק רופט עס נישט שנעל, דער רמב”ם וועט זיך מפרש זיין דעם פסוק. דער פסוק רופט עס, אמאל זאגט מען טאקע אין פסוק אז דו האסט אליין געזינדיגט, אמאל ווען ער האט אזוי פיל געזינדיגט זאגט מען שוין אז דער אייבערשטער האט עס געטון. וואס קומט דא אריין דער אייבערשטער? אויב דו זאגסט אז ס’איז נאך מער בחירה?

איך האב געטראכט דעם תירוץ, אז “אייבערשטער” מיינט מען דא די סדר הטבע. דאס הייסט, דאס איז שוין, א מענטש קען זאגן, “איך וואלט געוואלט, אויב מיר רעדן אויף וואס דו האסט געוואלט, אוודאי, איך וואלט געוואלט אראפטאנצן פון א בריק און נאך קענען חרטה האבן אינצווישן.” דעמאלטס קען מען נישט. דאס איז שוין דער אייבערשטער האט געמאכט. דער אייבערשטער האט געמאכט אז דער בריק איז אזוי הויך, און פארשטייסט וואס איך זאג? פארדעם הייסט עס דער אייבערשטער, ווייל דאס איז דער סדר הטבע. דאס איז נישט קיין קעגן. ווען מ’זאגט דער אייבערשטער האט עס געמאכט, מיינט אזוי האט דער אייבערשטער אריינגעלייגט אין די טבע.

משל פון אדיקשאן — עונש וואס זעט אויס ווי עונש

און איך וואלט אפשר אויך געזאגט מיט א שטיקל אזא קנייטש. למשל, א מענטש ענדזשויט זייער שטארק צו טון א געוויסע זאך, און וואס געשעט נאכדעם איז אז ער ווערט עדיקטעד. נאכדעם וואס ער איז עדיקטעד, ענדזשויט ער עס שוין נישט. ער טוט עס שוין נישט, ווייל ס’זעט אויס ווי אן עונש. אזוי ווי א מענטש נעבעך וואס סמאוקט ווען ער ליגט שוין אויף א בעט קראנקערהייט, ס’זעט בכלל נישט אויס ווי ער בייגט צו סמאוקן, ס’זעט נעבעך אויס ווי ער וויל נישט סמאוקן, ס’איז אן עונש, ס’זעט אויס ווי אן עונש. און אזוי איז טאקע, ווען א מענטש איז אזוי שקוע אין חטא, ער ענדזשויט שוין נישט חטא, ער קען שוין נישט יעצט סטאפן, ס’זעט שוין נישט אויס, ס’איז נישטא דערין קיין שום תענוג, ס’איז שוין אן עונש. די וויזשועל דערפון איז זייער שטארק ווי אן עונש. אבער די עונש איז אז אזוי האט דער אייבערשטער אריינגעלייגט אין די בריאה, אז א מענטש קען זיך קאליע מאכן.

אקעי, סאו האבן מיר גענוג געזאגט א הקדמה אז מ’זאל זיך מתבונן זיין ווען מ’ליינט יעצט דעם רמב”ם.

הלכה ג: “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים…”

דער מושג פון “מדינה” ביים רמב”ם

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם, “בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה…” ס’איז זייער אינטערעסאנט, א גאנצע צייט זאגט אונז דער רמב”ם דא אז ס’איז דא א זאך ווי א מדינה. מענטשן היינט איז דא אסאך אינדיווידזשואליזם, און מענטשן מיינען אז א מדינה איז א צוזאמשטעל פון א באנטש מענטשן. ס’איז דא אזא מין ענטיטי וואס הייסט א מדינה. דער רמב”ם זאגט סיי… דרך בני אדם ווערן נישטבא פון ארומיגע… אז ס’איז דא אן עונש ווען מ’איז שוקל יעדער מענטש, און מ’איז אויך שוקל די שטאט.

די מדינה האט אזא שטארקע כח. מענטשן כאפן נישט ווי שטארק סאבקאנשעסלי זיי טוען דאס. איז ווי דער ווארטל וואס איינער זאגט אז א מענטש ווערט נישטבא פון די פינף נאנטסטע מענטשן ארום אים, אדער פון די מדינה ארום אים. אבער די מדינה האט א שטארקע זאך. א מדינה מיינט א שטאט, אבער אזוי ווי קודם כל זאגט ער דאס מסתמא ווייל ער גייט ברענגען פסוקים אז מ’שטראפט די גאנצע שטאט.

Speaker 2:

יא, אפילו נאך מער, הייסט צו זאגן למשל איינער וואס וואוינט אין, איך ווייס נישט, אן איידעלער איד וואס וואוינט אין א מדינה וואס הייסט מדינת ישראל. צי ער וויל יא צי ער וויל נישט, איז יעצט די מדינה איז יעצט אזא מין מדינה אז זיי קענען מאכן געוויסע החלטות. דו קענסט אפילו נישט תשובה טון, אבער דו ביסט במילא, דו ביסט א פארט פון דעם. איז קען זיין אז דו וועסט האבן אן עונש אויף די מדינה.

Speaker 1:

די מדינה מיינט נישט דער רמב”ם די ד’ אמות קדושה, אז דו קענסט אנטלויפן אין מדבר, נאר ער מיינט די סאסייעטי. ווילאנג דו ביסט פארט פון די סאסייעטי… אפילו ס’איז דא מענטשן וואס רוקן זיך ארויס פון סאסייעטי. איך זאג אפילו מער ווי דו זאגסט. דו זאגסט אז ס’איז נאר אזוי ווערסטו נישטבא, במילא באקומסטו שלעכטע מידות. נאר מיר זאגן, די מדינה האט מחליט געווען צו גיין אין מלחמה. ווער האט מחליט געווען? איך ווייס נישט. ס’קען זיין אז פונקט וואלט געווען א צווייטער מלך וואלט געווען אנדערש. אבער יעצט, אויב די מלחמה איז א חטא און ס’קומט אויף דעם אן עונש, גייט יעדער איינער נישטבא ווערן. אה, דו פרעגסט וואס איז מיט די צדיקים שבתוכה? ס’איז נישטא קיין צדיקים שבתוכה. א מדינה איז א זאך וואס איז אמת, דו פערזענליך וואלסט נישט געטון די זאך, אבער דו ביסט פארט פון. ס’איז נישטא קיין…

קשיא פון ר’ יחיאל מאיר: סדום ועמורה — פארוואס איז די ריבוא חטא געשטארבן?

איך האב געזען איינער פרעגט א הערליכע קשיא, וואס מ’האט מיר משתמא מעורר געווען. ר’ יחיאל מאיר’ן פרעגט די קשיא אז ער פארשטייט נישט. ס’איז דאך דא וואס שטייט “זעקה סדום ועמורה כי רבה”, יא? פארוואס? ווייל ס’איז געווען עפעס א… ריבוא חטא. יא? פרעגט ער, נו, די ריבוא חטא איז אויך געשטארבן ווען מ’האט איבערגעקערט סדום, אמת? דאס איז יושר? פארוואס האט אברהם אבינו געשריגן אז אפשר איז דא צען צדיקים? וואס גייט דא פאר?

אקעי, איך מיין אז די תירוץ ליגט אין וואס איך האב געזאגט, אבער ער זאגט אפשר אן אנדערע תירוץ. אבער… איך דארף זען וואס ער שטייט. שטייט אז איך זאג אז ס’איז דא אזעלכע זאכן אין די מדינה. די מדינה איז חרוב. די ריבוא חטא, זי איז אויך געווען פארט פון די רשע’דיגע מדינה. איי זי איז גראדע די וואס ליידט פון זייער חטא? אן הכי נמי, פארדעם ליידט זי טאקע. פארוואס האט זי פון אנפאנג געליידט? ווייל זי איז פארט פון א שלעכטע שטאט. זי וואלט געדארפט אנטלויפן. קודם כל, די רמב”ם’ס לשון איז, זי וואלט געדארפט אנטלויפן. אקעי, נישט אלעמאל קען מען. שוין, זאגט דער רמב”ם, אזוי איז דרך בני אדם.

“חטא שעושה מדעתו וברצונו” — דער חילוק צווישן בחירה און דעת ורצון

Speaker 1:

האט ער די אנטשיידונג. חטא, ועושה חטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ער טוט די חטא, אנהייב, at least, לכל הפחות שוואך אויף צייט, הילכתא איז בבחירתו, און ער מאכט די חטא בדעתו וברצונו.

פארוואס האט דער רמב”ם געדארפט אריינברענגען די ווארט בחירה? איך מיין אז מ’דארף קודם טייטשן וואס איז די ווארט בחירה. אקעי, מ’דארף טראכטן וואס איז די ווארט בחירה אנדערש ווי די ווארט דעת ורצון? עס איז דא א דיפערענץ. ווען מ’פארשטייט די דיפערענץ, דארף מען מאכן פילאסאפיע צו אריינגיין אין זאכן וואס מ’האט נישט קיין צייט. אבער בחירה מיינט די ערשטע החלטה, אזוי ווי בדעתא וברצון איז שוין די רגילות, איז שוין די טבע. איך ווייס נישט, עס איז דא אפשר א חילוק.

עס איז זיכער ווען א מענטש… עס איז נישט פאקטיש אז א גאנצע צייט איז א מענטש בוחר, אזוי ווי א מענטש שאצט א גאנצע צייט, ער זאל טון אזוי, ער זאל טון אזוי, און ער מאכט א החלטה. בדעתא וברצונא איז געווענליך נישט אזא שטארקע קאנשעס דעסיזשן. בדעתא וברצונא מיינט ער עפעס אנדערש, עס מיינט א הכרח אז די בעל הבית, אויף דעם האב איך ליב די לשון הרשות וואס דער רמב”ם זאגט. ווייל די יסוד זאגט מען דא אז די אחריות, די בעל הבית אויף די מעשה איז דיך, איז דער מענטש אליין. איז די דיך, יא, ווער עס איז. און דאס איז א וועג פון צו זאגן אז ס’איז געווען ברצון, קיינער האט דיך נישט געצווינגען, ס’איז מדעת, נישט ממש בחירה. אבער די ווארט בחירה קען זיין מיינט עפעס אנדערש אין רמב”ם.

דער רמב”ם מיינעך ניצט יא אן אנדערע קאנטעקסט אויף די ווארט בחירה, און עס מיינט עפעס אנדערש, און מ’קען ווערן צומישט. בוחר זיין בטוב, וואס איז בחירה האט ער געזאגט? בוחר זיין אין בעסערע מעשים? איך געדענק נישט. אבער למשל, ווען א מענטש טוט א דעסיזשן צו זיין חוזר בתשובה אדער צו זיין פארקערט, צו חוזר זיין על סורו נחם על הרע, דאס הייסט א בחירה. בחירה מיינט ער שאצט אפ, איך וועל זיין א גוטער מענטש, איך וועל זיין א שלעכטער מענטש, ער איז בוחר. רוב מאל איז א מענטש טוט ברצונו, ווייל ער איז נישט א קינד וואס מ’צווינגט אים, ער איז אן אדאלט וואס ער קען אליין טון זאכן, אבער באמת איז נישט געווען קיין בחירה.

אבער לאמיר זיך האלטן צו די רמב”ם’ס לשון, ווייל עס גייט אריין אין מיין כלל. אמת’דיג צו פארשטיין דארף מען לערנען 24 ספרים און אזוי ווייטער. דער רמב”ם איז געווען א מומחה אין זאגן פונקטליך וואס פליסט די גאנצע זאך, אבער אונז דרייען ליידער אן אנדערע ווערטער און מ’זאגט, אבער מיר פארשטייען נישט וואס ער זאגט, מיר שרייען מיר גייען מיט אים.

ראוי להיפרע ממנו — עונש בעולם הזה

Speaker 1:

זייער גוט. סאו דער רמב”ם זאגט אז א מענטש אדער א שוטה זינדיגט, ער זינדיגט היינט צו טאגס, ער איז א עובד עבודה זרה מדעת וברצון, און ממילא וועגן דעם איז דאך פאסיג אז ראוי לעונשין, מען קען זיי געבן שטראפן, אזוי ווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט, אז וועגן ס’איז דא א רשות פאר א מענטש צו טון וואס ער וויל, באדייט ער בחר בו, און ממילא איז דא א מקום פון שכר ועונש.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “והקדוש ברוך הוא יודע היאך יעניש”. דער אייבערשטער ווייסט וויאזוי צו שטראפן. זאגט ער, זאגט דער רמב”ם, “יש חטא שהדין נותן שאין הפרעון ממנו אלא חטא בעולם הזה”. ס’איז דא אזעלכע סארט חטאים וואס דער יושר, דער דין, זאגט אז די פאסיגע עונש אויף דעם איז אז ער באקומט זיין שכר, זיין עונש אויף זיין חטא בעולם הזה. וויאזוי? “בגופו”, ער באקומט בגוף, ער באקומט יסורים אדער אזעלכע זאכן, “או בממונו, או בבניו הקטנים”.

“שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות קניינו הם.” פארוואס פשט, די בנים זענען דאך אן עקסטערע ענטרי? זאגט ער ניין, ווי לאנג א מענטש’ס קינדער זענען קליין און זיי האבן נישט קיין דעוועלאפט דעת און זיי זענען נישט אנגעקומען צו כלל המצוות, הייסן זיי אזוי ווי א קנין פון די טאטע. אזוי ווי ס’שטייט אין פסוק “איש בחטאו יומתו”. טייטשט דער רמב”ם, וואס זאגט דער רמב”ם? אז דאס וואס שטייט, פון ווען איז “בחטאו יומתו”? פון ווען שטארבט א מענטש נאר פאר זיינע אייגענע חטאים? “אחר שיעשה איש”, נאכדעם וואס ער ווערט שוין אן אייגענער איש, ווען ס’איז שוין שייך אויף אים אליין שכר ועונש.

פארוואס קינדער ליידן — דער רמב”ם’ס תירוץ

דער רמב”ם גיבט דא בעיסיקלי א קליינע פארענטפער אויף די קליינע קשיא פון וואס איז פשט אז מען זעט קליינע קינדער שטארבן. זאגט דער רמב”ם אז די עיקר צער איז די צער פון די עלטערן, און די קינד אליין איז נישט שווער. ער זאגט נישט די ווארט צער, ער זאגט נישט צער. ער זאגט אז די קינד באלאנגט נישט צו זיך אליינס, ער האט נאך נישט קיין דעת, ממילא באלאנגט ער נישט צו זיך אליינס, אבער צו איינעם באלאנגט ער יא. ער באלאנגט צו די עלטערן. ער באלאנגט נישט, איך מיין, אין די סענס אז אפשר קען ער אים פארקויפן, איך מיין א טאכטער קען מען פארקויפן, אבער א זון קען מען נישט פארקויפן. על כל פנים, איז דאך אלץ, די פאקט איז אז ער באלאנגט פאר די טאטע.

“דינו נותן” איז בדרך הטבע

און ממילא זענען דא געוויסע עונשים, געוויסע חטאים, וואס לאמיר זיך פארשטיין, ווען דער רמב”ם זאגט שכר ועונש, די ערשטע מאל דארף מען טראכטן פון זאכן וואס זענען בדרך הטבע אזוי, רייט? למשל, א מענטש ארבעט נישט און ער פארלאזט, וואס רופט מען, ער נעגלעקט זיין שטוב, וואטעווער, גייען זיינע קליינע קינדער שטארבן פון הונגער. פרעגט מען, זיי זענען דאך נישט שולדיג. טאקע ווייל זיי זענען נישט שולדיג, וועגן דעם שטארבן זיי. און ווען די טאטע’ס חטאים, טאקע וועגן דעם, ווען זיי וואלטן געווען ערשט, וואלטן זיי געדארפט אליינס גיין נאך געלט, מאכן ארבעט, יא, וואלטן זיי געדארפט אליינס פארדינען. אבער יעצט אזוי, תחת יד אביו, איז דער טאטע שולדיג אויף סיי אים און סיי זיינע קינדער. אזוי ארבעט די וועלט. ווען מ’זאגט אז ס’איז פער אדער נישט, פארשטייט זיך אז פילע קומט אריין פער, אזוי ארבעט די וועלט. אויב ס’איז דא אנשים וואס זענען אביסל ווייניגער טבע’דיג, נאך אלץ ארבעט עס אין די זעלבע וועג. דיינע קליינע קינדער, טאקע וויבאלד זיי זענען אונטער דיין דעת, וועגן דעם זענען זיי אונטער דיין דעת, און דער טאטע איז דער וואס איז מחליט צו ס’זאל גיין גוט אדער שלעכט.

אקעי, לאמיר נישט פאקוסן, אבער דער רמב”ם פאקוסט נישט אויף די קוועסטשן פון צו ס’איז פער צו נישט. דער רמב”ם געבט נאר א ווארף אריין אז אסאך מאל צווישן די עונשים בעולם הזה איז די גוף פון דעם מענטש, די געלט פון דעם מענטש, אדער די יונגע קינדער פון דעם מענטש וואס איז א חלק פון אים.

דריי קאטעגאריעס פון עונש

Speaker 1:

“ויש חטא אחר שדינו נותן שיפרע ממנו לעולם הבא, ואין עליו שום נזק בעולם הזה.” און ס’איז דא א דריטע קאטעגאריע, “ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ובעולם הבא.” קענסטו מאכן א נייע נאמבער? “ויש חטא שנפרעים ממנו בשניהם.” ס’איז דא א חטא וואס מ’באקומט שטראפן בעולם הזה ובעולם הבא. זייער גוט.

וואס מיינט “דינו נותן” — עס ווענדט זיך אין וואס מען איז פוגם

ס’זעט מיר אויס אז דער רמב”ם מיינט דא עפעס אזוי, די דריי קאטעגאריעס פון עונשים וויל ער עפעס ארויסברענגען, און איך ווייס נאך נישט וואס. ס’זעט אויס גוט, ער האלט אינמיטן די חשבון פון חיים… יא, ער וויל דא עפעס ארויסברענגען א זייער וויכטיגע זאך. איך מיין אז די “דינו נותן”, איך זאג, די “דינו נותן” מיינט אז ס’ווענדט זיך, דו קענסט זאגן אזוי, ס’ווענדט זיך אין וואס דו ביסט פוגם, למשל. איינער איז פוגם אין זיין דעת, אפשר פארלירט ער עולם הבא. איינער איז פוגם נאר אין זיין… דברים שבגוף. עפעס א סוד ליגט דא זיכער. סתם דער רמב”ם קומט דא זאגן הלכות שכר ועונש, ס’איז דא פארשידענע סטעידזשעס.

מקור פאר די דריי חילוקים

Speaker 2:

ס’איז דא א משנה, יא, ס’שטייט עקשולי אויף עבירות, איך געדענק, ס’שטייט אויף די… מ’זאגט דאך אין דער פרי, יא, ס’איז דא “דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה”, ס’איז דא די דריי חילוקים במצוות, אבער ס’זעט אויס אז ביי עבירות איז אויך דא. וואס איז די מקור פאר דעם? ס’איז דא זאכן וואס מ’באקומט שכר בעולם הזה, עס איז דא אויף ביידעס, עס איז דא אויף נארף אבן הבד, דו געדענקסט אז עס איז דא אזא אזא מקור פאר דעם? עס ברענגט נישט, אינטערסאנט.

Speaker 1:

אה, עס איז יא דא, און פייע, די זעלבע זאכן, נפראים מול דודם מזעס, וואס קערן קעמת לעולם הבא, זעט מען דארט, עס איז דא זאכן, מען באקומט אנטשעים אויף ביידע וועלטן. עס איז דא דרייסט דארט זאכן, זאג די ראמה און ווייטער, ביי למער’ס, ביי למער’ס, ביי למער’ס, דאס האט מען באקומט אנטשעים אויף ביידע וועלטן.

תשובה כתריס בפני הפורענות — ביאור הפסוקים הנראים סותרים עיקר הרשות

הלכה ו (המשך) — תשובה כתריס בפני הפורענות

אה, ס’איז יא דא. אין פאה, די זעלבע זאכן. “אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא”. זעט מען דארט אז ס’איז דא זאכן וואס מ’באקומט עונשים אויף ביידע וועלטן. ס’איז דא די דריי סארט זאכן.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “במה דברים אמורים? דאס וואס מ’באקומט עונשים איז נאר געזאגט געווארן בזמן שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה, הרי תשובה כתריס לפני הפורענות”. תשובה איז אזוי ווי א פאנצער. דאס איז זייער שיין, ווייל מ’קען עס אנקוקן אז ווען ער האט געטון תשובה, קומט זיך אים נישט קיין עונש.

אבער ס’זעט אויס אז ס’איז אויך דא זאכן וואס דער עונש איז נעטשרעלי. אזוי ווי אויב א מענטש, לאמיר זאגן, א מענטש טשעפעט מיט יעדן איינעם, א מענטש דרייט זיך ארום און ער טשעפעט מענטשן און ער בא’גנב’עט מענטשן, און דער עונש איז נעטשרעלי אז ס’קומט צוריק צו אים, ער ווערט צוריק א נרדף און מ’גייט אים כאפן. אבער אפילו אויף דעם, גייט תשובה זיין אזוי ווי ס’גייט אים אפהאלטן, ס’איז א פאנצער, ס’גייט אפהאלטן די נעטשרעל עונשים פון געשען צו אים.

אזוי ווי לאמיר זאגן, א מענטש איז עובר אויף “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, און דער עונש גייט זיין אז ער גייט ווערן קראנק. אבער אויב ער טוט תשובה, גייט ער האבן א פאנצער. נאכאמאל, איך מיין ער גייט נעמען א רפואה, אבער ס’גייט דאך העלפן, די יעצטיגע תשובה גייט העלפן אים אפהיטן פון פורעניות.

תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות

ברענגט דער רמב”ם אין דער משנה, זאגט זייער שיין, שטייט אין דער משנה “תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות”. זאגט דער רמב”ם, תשובה איז אויב מ’האט שוין געזינדיגט, און מעשים טובים איז לכתחילה. ס’איז צוויי וועגן פון נישט האבן פורעניות: אדער מ’זינדיגט נישט לכתחילה, אדער אויב מ’האט שוין געזינדיגט, זאל מען תשובה טון.

תשובה ברצונו ובדעתו

זאגט דער רמב”ם, “כשם שאדם חוטא ברצונו ובדעתו” — פונקט ווי מיר האבן געשמועסט אז דער ענין פון חטא איז ווייל א מענטש האט רצון און דעת און ער טשוזט זיינע מעשים — “כך הוא עושה תשובה ברצונו ובדעתו”. אויך די זעלבע זאך, תשובה דארף דאך זיין די זעלבע מין זאך ווי חטא, אז א מענטש האט געמאכט א החלטה אדער ער האט א רצון צו טון עפעס, און די זעלבע זאך תשובה איז אז ער האט א רצון צו מער נישט זינדיגן, און זיין דעת זאגט אים אז ער זאל מער נישט זינדיגן.

ער ברענגט א כלל ארויס דער רמב”ם, מ’זאל נישט מיינען אז תשובה איז עפעס א יוצא מן הכלל. אפשר איז דא פסוקים, לכאורה גייט ער באלד זען, ס’איז דא פסוקים וואס זאגן אז דער אייבערשטער מאכט אז מ’זאל תשובה טון אויך. זאגט ער, קודם כל זאלסטו וויסן א כלל, ווען מ’זינדיגט קומט זיך אן עונש, אויב דו האסט געזינדיגט מיט דעת, ביסטו אליינס מוסר, זאלסטו דאך טון תשובה. תשובה איז נישט דער אייבערשטער מאכט אז דו זאלסט תשובה טון, דו אליינס האסט תשובה געטון, ממילא קומט זיך דיר די תשלומי פרוניא.

הלכה ה — דער עונש פון מניעת התשובה

שוין, אז יעצט קומט מען אן פיינעלי צו די תירוץ פון די קשיא. ווי, “ואפשר”, יא, זאגט דער רמב”ם, “ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים”, ס’איז מעגליך אז א מענטש וועט טון א גרויסע חטא אדער מערערע חטאים, “עד שיתן הדין לפני דיין האמת”, אז דער דין איז אויף אן אופן וואס דער דין נוטה. דער רמב”ם וויל דא זאגן אז ס’איז זייער קאמפליצירט, דו קענסט נישט זאגן פאראויס וואס גייט געשען פון יעדע זאך, נאר דער אייבערשטער ווייסט.

דיסקוסיע: וואס מיינט “שיתן הדין לפני דיין האמת”?

און ס’איז אינטערעסאנט, דער דין נוטה, פאר וועם איז דער דין נוטה? פאר דיין האמת? כאילו דער אייבערשטער איז דער גרויסער דיין, און די דעת איז אזוי ווי ווערט דא דער קטיגור אדער דער סניגור, יא? יענץ וואס מיר האבן געזאגט פריער אין חובת הלבבות. די פמליא של מעלה פון דער אייבערשטער דא איז די דעת.

Speaker 2: איך זאג, דער דין נוטה מיינט צו זאגן אז אזוי איז ריכטיג. דער יושר זאגט פאר’ן אייבערשטער…

Speaker 1: אה, אקעי, דו גייסט שוין אריין אין טיפע חקירות וואס מ’האט נישט… ניין, איך מיין צו זאגן אז אזוי איז ריכטיג. דער דמיון וואס ער זאגט, דער משל וואס ער זאגט, אז דער אייבערשטער איז מחליט, אבער ער איז מחליט אז ס’איז ריכטיג אז ער זאל זיין מחליט. דער אייבערשטער איז דער וואס ווייסט, נישט דער אייבערשטער איז מחליט, דער אייבערשטער קען נישט מחליט זיין אז עפעס וואס איז נישט ריכטיג זאל זיין ריכטיג. דער אייבערשטער ווייסט וואס איז ריכטיג.

על פי הדין, דער דין נוטה לפני דיין האמת, אז דיין אמת מיינט צו זאגן אז אונז ווייסן נישט וואס דער דין איז, ווייל אונז פארשטייען נישט פונקטליך וואס דער דין איז אויף יעדע זאך. אבער ס’קען זיין, פונקטליך יעדער דין, פאר וועלכע חטא קומט זיך וועלכע סארט עונש על פי דין.

דער עונש: מניעת התשובה

איז דא געוויסע חטאים וואס אויף דעם זאגט דער דין, אויף דעם זאגט דער יושר, אז יהא עונשן של זה החוטא החטאים אלו שעשה ברצונו ודעתו, אז דער עונש פאר די חטא וואס ער האט געטון די אלע חטאים ברצונו ודעתו זאל זיין אזוי, שמונעין ממנו התשובה, דער עונש אויף דעם זאל זיין אז מ’זאל מונע זיין פון אים תשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, מ’געבט אים נישט רשות לשוב מרשעו.

רשות מיינט מ’לאזט אים נישט איבער מער זיין אייגענע רשות. געווענליך, פריער האט ער געזאגט אז מעשיו של אדם איז ברשותו, ליבו של אדם איז ברשותו, רשות נתונה לו. איז דא געוויסע חטאים וואס די מידת הדין זאגט אויף דעם אז דער עונש אויף דעם דארף זיין אז מ’זאל פארלירן די רשות לשוב מרשעו, און דער מענטש בלייבט שוין טרעפט אין זיינע חטאים, כדי שימות, ס’איז שוין דאס די הכנה צו די גרעסערע עונש, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה, ער זאל שטארבן מיט די חטאים.

משל פון היטלער

כאילו, אויב דו ווילסט עס זאגן יא אין א וועג פון שכר ועונש, נישט אויף די וועג וואס איך האלט אז ס’איז די אמת’דיגע, ס’מיינט צו זאגן אזוי: תשובה לכאורה איז א תירוץ אויף פנימיות. תשובה לכאורה העלפט פאר יעדער איינער. ס’איז דא איינער וואס איז א היטלער, ער האט אויסגעהארגעט זעקס מיליאן אידן. נאכדעם וועט ער קומען און זאגן, “איך וויל תשובה טון.” וואס קען מען אים זאגן פאר דעם מענטש? וואס איז די דין אמת? די דין אמת איז וואס? תשובה? די דין אמת איז אז מ’זאל אים נישט לאזן תשובה טון. נישט צו זאגן, “דיין תשובה איז…” די דין אמת איז, “דו קענסט נישט תשובה טון. דו זאלסט בלייבן א רשע.” “אה, איך וויל תשובה טון.” “מ’וועט זיך מאכן זיכער אז דו קענסט נישט וועלן תשובה טון.” ס’איז שוין די הכנה צו שטארבן פריער. דו וועסט שטארבן אלס רשע און דו וועסט גיין אין גיהנום or whatever די עולם הבא. דאס איז די…

הלכה ו — ביאור הפסוקים: ישעיהו ו:י

זייער גוט. זאגט דער רמב”ם, הוא אשר אמר הקב”ה על ידי ישעיהו. דא ברענגט ער אפ די פסוקים וואס האט אים געבאדערט. זאגט ער, יעצט וועסטו פארשטיין אז די פסוקים וואס שטייט איז נישט קיין סתירה צו די גאנצע תורה פון שכר ועונש וואס איז בעיסד אויף די רשות של אדם, נאר עס שטימט מיט די תורה וואס איך זאג דא, אז עס איז דא אמאל געוויסע חטאים וואס דאס נעמט אוועק די רשות של אדם. אבער ס’איז דאך זיכער אז ער ברענגט דאס אלס פסוקים וואס שטימט מיט די בעסטע מיט די הסבר וואס ער האט געגעבן.

זאגט ער, וועגן דעם שטייט דורך ישעיהו הנביא, זאגט דער אייבערשטער צו ישעיהו הנביא אזא נבואה, ער זאגט אים, “השמן לב העם הזה” — די לב פון די פאלק איז געווארן זייער פעט, און מאך עס, ס’גייט ווערן, “השמן” ס’זאל ווערן, “ואזניו הכבד ועיניו השע” — און זייערע אויערן וועט ווערן זייער שווער, און זייערע אויגן וועט נישט קענען זען. פארוואס? “פן יראה בעיניו” — ווייל דער אייבערשטער זאגט אזוי: די אידן האבן זייער אסאך געזינדיגט, און די עונש גייט זיין אז זייער הארץ גייט ווערן מער כבד, ס’גייט ווערן מער פעט.

דער משל פון א פעט הארץ

ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווען א מענטש איז זייער פעט, שטערט עס זיין הארץ פון אפערעיטן, ווייל עס לייגט זיך אן אויף די הארץ. אבער דא איז דאס אזא משל, אז די לב של אדם איז ברשותו. זאגט ער, אז די עונש פאר די חטאים וואס די אידן האבן געטון איז אז זייער הארץ גייט ווערן שווער, זייערע אויערן וועט ווערן שווער, זייערע אויגן וועלן נישט קענען זען.

פארוואס? “פן” — ווייל נארמאלערהייט האט א מענטש אייביג די געלעגנהייט אז ער זאל פריש זען מיט זיינע אויגן. א מענטש, למשל, האט געטון חטאים וואס ס’קומט זיך אים נאכנישט די עונש וואס דער רמב”ם האלט דא אינמיטן זאגן פון. איז וואס געשעט? אז נאכ’ן טון חטאים זעט ער מיט זיינע אויגן און ער הערט מיט זיינע אויערן מוסר, און מיט זיין הארץ פארשטייט ער אז ער האט געטון ראנג, און אין לבבו מאכט ער א גוטע החלטה צו תשובה טון, “ושב ורפא לו” — און ער טוט תשובה און ער ווערט געהיילט.

זאגט אבער דער אייבערשטער, אז פאר די אידן וועט די עונש זיין אז זייער הארץ וועט ווערן פעט, זיי וועלן נישט האבן די אפארטוניטי.

ס’שטימט זייער גוט. זאגט דער רמב”ם, אבער דאס איז אן עונש פאר אן עבירה וואס זיי האבן געטון, אז זיי האבן פארלוירן די רשות של אדם, דאס אז זייערע אויגן און אויערן און הארץ איז אפן צו קענען אייביג אנעמען די אמת’ע מוסר.

דיסקוסיע: פשט אין פסוק — עונש אדער תוכחה?

Speaker 2: זייער גוט. מ’מיינט צו זאגן, ס’איז אזוי ווי “כבד לב פרעה”, מ’האט אים געזאגט די זעלבע לשון, יא? אז די מענטש’ס הארץ, מ’מיינט זיין הבנה אדער זיין… ער גייט מקבל זיין מוסר וכדומה. און ער גייט נישט קענען מקבל זיין מוסר וכדומה.

Speaker 1: וכה”א “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”. איך גלייב אין ביידע וועגן אז דאס איז נישט דער פשוט’ער פשט אין דעם פסוק, און דער רמב”ם זאגט אז דאס איז דער פשט, און לפי דעתי עבדך מיינט עס נישט דאס. אבער דער רמב”ם לערנט אזוי פשט אין פסוק, וואס איז נישט קיין קשיא, ער האט געקענט שרייבן אנדערש. לאמיר זיך יעצט לערנען דעם רמב”ם, און מיר וועלן זאגן אז דער רמב”ם האט געמיינט צו זאגן אז ער מיינט צו אונטערשרעקן דעם עולם. ער זאגט, “הלאו, ביסט אזוי פארשטאפט, אפשר האסטו אזוי מורא צו טון תשובה? אפשר האסטו מורא צו כאפן אז דו דארפסט תשובה טון?” נו, ער מיינט נישט אז מען זאל נישט תשובה טון, ער מיינט אז מען זאל יא.

Speaker 2: ניין, דער רמב”ם איז אויך נישט לערנען פשט אז ס’איז פיינעל, דאס איז די תוכחה. אז אויב איר גייט ווייטער אנגיין אזוי מיט דעם טון, צום סוף וועט זיין “השמן לב העם הזה”. מ’דארף זען פונקטליך די פסוקים. אבער דער רמב”ם זאגט דאך יא קלאר אז דאס איז א מציאות, ווען די הארץ ווערט שוין צו שטארק פעט וועט מען קיין תשובה נישט טון.

Speaker 1: איך ווייס אז דער פסוק מיינט אז דער אייבערשטער האט דאס געמאכט. דער רמב”ם וויל אפשר זאגן אז דאס וועט זיין דער עונש. קען זיין דער פסוק מיינט, אזוי ווי דו האסט געוואלט טייטשן אז ס’מיינט בכלל בעבר, איך מיין אז ס’מיינט בעתיד, אבער דער פסוק מיינט אז ס’גייט אזוי געשען ווייל ענק האלטן נישט דערביי. אפשר דאס איז אייער חטא. איך ווייס נישט ווי דער רמב”ם האט געטראפן קלאר אז דאס איז דער עונש.

Speaker 2: אקעי, דאס איז דאך די שאלה, צו דער רמב”ם ווען ער זאגט דא “עונש”, מיינט ער צו זאגן אז ס’איז א סארט חטא, ווייל דאס איז די רעזולטאט פון די חטא, אזויווי מיר האבן עס פריער געשמועסט. א מענטש האט א חטא וואס מ’דארף נישט א זאך א וועג צוריק. דו האסט געטון דאס, און ממילא איז געשען צו דיר. ס’איז שוין א זאך וואס דו האסט נישט געטון.

Speaker 1: דער עיקר וואס ער זאגט פון דעם פסוק איז אז נאכדעם וואס א מענטש טוט א לאנגע צייט חטאים, פארלירט ער די כח צו קענען עפענען זיינע אויגן, און ס’איז נישט קיין סתירה מיט זיין בחירה. א מענטש, ווי זאגט מען, “מטמטם את הלב”, און די טמטום הלב מאכט אים שווערער תשובה צו טון.

הלכה ו (המשך) — פסוק פון דברי הימים: “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”

Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. וכ”א, אזוי שטייט אין פסוק, “ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים”. אויף וועם זאגט מען דאס? אויף יודן וואס האבן געטון עבירות. דאס איז א פסוק אין דברי הימים. אויף וועם? אויף די יודן פון ביי ירמיהו. די יודן אין די צייטן פון ירמיהו האבן געטון עבירות.

זיי האבן געפייניגט ירמיהו הנביא, אזוי האבן זיי נישט געוואלט אננעמען זיין מלאכי אלקים. זיי האבן געשפעט פון די מלאכי אלקים, זיי זענען געגאנגען נאך די נביאי השקר. “ובוזים דבריו”, מ’האט פארשעמט זיינע ווערטער. “ומתעתעים בנביאיו”, מ’האט א טעות געווען, מ’האט ארומגעחוש’ט, מ’האט נישט גענומען ערנסט די נביאים, אדער זיי גע-“gaslight”, וואס “מתעתעים” מיינט געווענליך ארומגעחוש’ט, מ’האט צעמישט די נביאים, “עד עלות”

הלכה ו (המשך) — דער ענין פון “עד לאין מרפא” און פרעה’ס חיזוק הלב

דער רמב”ם’ס ווערטער: “עד לאין מרפא” — פארלירן די כח פון תשובה

Speaker 1:

ניין, זיי האבן געפייניגט ירמיהו הנביא, אז זיי האבן נישט געוואלט אננעמען זיינע מלאכי אלקים. זיי האבן געשפעט פון די מלאכי אלקים, זיי האבן געגאנגען נאך די נביאי שקר.

וואס מיינט ביז ס’איז מער נישט געווען קיין רפואה?

זאגט דער רמב”ם, דער ענין, “חטא איש ברצונו והרבה לפשוע”, דער פסוק רעכנט דא אויס דריי לשונות פון חטא וואס זיי האבן אלץ געטון, שווערע חטאים, וואס אויף דעם איז געווען די חמת ה’, דער עונש אויף דעם איז געווען “שנתחייב הוא למנוע ממנו התשובה שהיא מרפא”, ווי ס’שטייט פריער “ושבו ורפא לו”, תשובה איז א רפואה פאר די נפש.

זאגט ער אז די עונש פארן אזויפיל מאל “מלעיבים במלאכי אלקים”, אויך דריי מאל, יא, ביי דריי מאל באקומט מען א חזקה, זיי זענען שוין געווארן מוחזק בחטא, און ס’ווערט שוין “עד לאין מרפא”, זיי וועלן שוין נישט קענען טרעפן קיין וועג פאר תשובה, זיי וועלן שוין נישט האבן קיין רשות.

קושיא אויף דעם רמב”ם’ס ראיה פון דעם פסוק

מ’דארף אויך נישט מורא’דיג קומען צו אז דער פסוק רעדט פון דעם, באט אקעי, איך וויל אפשר נישט אפפרעגן דעם רמב”ם, ס’שטייט אין די פסוקים יעצט, איך ווייס אויך גארנישט. ווייל דו קענסט דאך זאגן “אין מרפא” מיינט אז ס’גייט זיין אזא צרה שאין מרפא. דער רמב”ם האט אריינגעלערנט דא די ענין פון תשובה, ס’שטייט נישט אין די ווארט קיין ווארט תשובה. אפשר ווייל ס’שטייט פריער “ושבו ורפא לו”.

אבער דו זעסט טאקע, “עלות חמת ה’”, ס’וועט קומען אזעלכע חמה ועונשים “באין מרפא”, וואס מ’וועט נישט קענען אויסהיילן. סטאטש, ס’איז געקומען, ווי ס’שטייט ווייטער, אז דער מלך כשדים איז געקומען און אויסגעהארגעט אלע אידן, מ’האט שוין נישט געקענט זיי צוריקהאלטן, ווי לאנג זיי זענען געווען אינדרויסן האט מען נאך געקענט מלחמה האלטן, ווי לאנג די חומה איז געווען ביי אים.

אבער דער רמב”ם האט אריינגעלערנט אז די “מרפא” מיינט דא “ושבו ורפא לו”, די רפואה פון תשובה.

תירוץ — דער מעכאניזם פון פארלירן כח התשובה

אבער דו קענסט נאך אלץ אפילו לערנען דאס אז ס’איז נישט קעגן די פשוטו של מקרא, ווייל ירמיהו הנביא קומט מוסר’ן דעם מלך אז ער זאל זיך שנעל טוישן, ער זאל שנעל נישט מיינען אז ער קען פייטן מיט די גוים, נאר ער זאל דיעלן אנדערש. און א חלק פון די עונש איז דאס, אז זיי זאלן ווייטער שפעטן פון די נביאים, און טאקע פארלירן די כח צו קענען טון די ריכטיגע.

Speaker 2:

יא, ירמיהו הנביא וויל דאך זאגן פאר די נביאים אז ער זאל זיך ראטעווען, ער קען נאך ראטעווען פון די גזירה.

Speaker 1:

ניין, אבער דער פסוק שטייט נישט דא אזוי, פארקערט, דער פסוק זאגט… לאמיר פארשטיין, ס’איז זייער פאני. די צוויי פסוקים וואס דער רמב”ם גייט ברענגען אין די נעקסטע שטיקל, די “החזק את לב פרעה”, איז ממש די פסוקים וואס דער רמב”ם איז זיך מתייחס. און דארט שטייט נישט די יסוד וואס דער רמב”ם איז זיך מתייחס צו טרעפן, אז ס’איז ווייל זיי האבן נישט געוואלט תשובה טון.

וואס שטייט אין די פסוקים? פארקערט, די אידן זענען אליין שולדיג, דער אייבערשטער האט געשיקט נביאים זיי אנצוווארענען, און זיי האבן נישט געפאלגט, זיי האבן נישט געוואלט תשובה טון. זיי האבן יא געקענט תשובה טון. דער רמב”ם דארף דא ערגעץ טרעפן אז זיי האבן נישט געקענט תשובה טון.

Speaker 2:

רייט, “עד לאין מרפא” מיינט דאך אז ביז די לעצטע… יא, חבר’ל, דו זאגסט אז אפילו ווען זיי וואלטן נאך געקענט תשובה טון, האבן זיי שוין פארלוירן די כח תשובה צו טון. דאס הייסט, לאמיר זאגן, ירמיהו ווארנט אן צדקיהו און די אידן מערערע מאל, און אזויפיל מאל האבן זיי געשפעט פון אים, אז זיי האבן שוין פארלוירן די כח צו אים אנהייבן נעמען ערנסט. דאס איז געווען זייער עונש.

Speaker 1:

עס קוקט אויס א פסוק פריער, א פסוק נאכדעם, שטייט דאך בפירוש, “ויוקש בארפו”, און צדקיהו האט זיך אליין מקשה געווען את ערפו, נישט אז דער אייבערשטער האט געפאדערט “והחזק את לב פרעה”. ס’שטייט נישט אזוי. ווען ס’וואלט געשטאנען אז דער אייבערשטער האט מחזק געווען די הארץ פון צדקיהו, וואלט עס שוין געווען אן עונש, וואלט דער רמב”ם געהאט א גוטע ראיה. אבער ס’שטייט נישט דאס. דער אייבערשטער האט געהאט פשוט אן אנדערע…

Speaker 2:

די “לאין מרפא”, די “לאין מרפא”. אדער אזויווי דארטן שטייט “פן ישוב ורפא לו”. דארטן איז “ורפא לו” זייער קלאר. “ורפא לו” מיינט ער זאל קענען תשובה טון, און ער זאגט “השמן לב העם הזה… פן… ישוב ורפא לו”, ער זאל נישט קענען תשובה טון.

חילוק צווישן “נגזר דינו” און “נמנע ממנו התשובה”

Speaker 1:

איך וואלט געטראכט, אפילו ער מעט פון תשובה, איז שוין אזויווי ס’איז א קאנצעפט פון “נגזר דינו”. יא, ס’שטייט דאך אויך אין… אין… אין ספר… אין… די נביא קומט אויס אז… נישט אין ספר דברי הימים, דברי הימים שטייט לכאורה אנדערש, אבער אין… וויאזוי הייסט עס, אין ספר מלכים, קומט אויס אז בעצם שפעטער איז שוין געווארן בעסער, אבער די חטא פון מנשה איז נאך אלץ געבליבן, און צוליב דעם איז געקומען די חורבן. ס’איז דא אזא זאך אז ס’איז נגזר געווארן די דין.

דאס איז אבער נישט די זעלבע ווי דער רמב”ם. דער רמב”ם וויל זאגן אז די וועג וויאזוי ס’איז נגזר געווארן די דין איז דורך דעם וואס זיי האבן נישט געקענט תשובה טון. ס’איז אן אנדערע זאך.

דער רמב”ם וועגן פרעה — “ואני אחזק את לב פרעה”

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “לפיכך…” איך מעג מורא זיין אז איך מיין אז די רמב”ם וואס דו האסט געזאגט איז ריכטיג, אבער די ראיה פון די פסוק זעט מיר אויס עפעס א שוואכע ראיה.

און ער זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ולפי שחטא מעצמו תחילה”, יעצט גייט דער רמב”ם ווייטער די באקאנטע פסוקים מיט די תורה פון פרעה. עס שטייט אין תורה “ואני אחזק את לב פרעה” אדער “ואני אחזק את לבו”. איז וואס איז דאס? איך גיי מחזק זיין דעם לב פרעה? דאס הייסט אז פרעה גייט מער נישט האבן די כח צו קענען תשובה טון?

“הבה נתחכמה לו” — רשעות ביהודה (מיט דעת)

זאגט דער רמב”ם… ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל פרעה האט דאך צום סוף יא תשובה געטון. ער האט פארטריבן די אידן, ער האט ארויסגעטראגן די אידן. און די “אחזק את לב פרעה” איז אז ער זאל נישט ארויסטראגן די אידן. צום סוף צום סוף האט ער יא. דאס הייסט, דער אייבערשטער קען עס קאנטראלירן. ס’איז אינטערעסאנט. דאס הייסט, נאכדעם וואס ס’איז נגזר געווארן אויף פרעה, האט ער נאך געהאט. דער אייבערשטער האט צוריקגעצויגן די גזירת דין און אים יא געלאזט צום סוף. ספעציעל מיט די מדרשים וואס שטייט אז פרעה האט סורווייווד און תשובה געטון. אבער דאס איז שוין מדרשים.

אבער דאס וואס שטייט דא “ואני אחזק את לב פרעה”, זאגט דער רמב”ם, “ולפי שחטא מעצמו תחילה”, ער האט געזינדיגט, “והרע לישראל שהם גרים בארצו”, ער האט וויי געטון פאר די אידן וואס זענען געווען גרים אין זיין לאנד, “שנאמר”, און מיט דעם איז ער עובר געווען אויף די איסור פון “ואהבתם את הגר”, יא, די אלע זאכן, מ’דארף ליב האבן, מ’דארף זיין נייס צו אימיגראנטן.

“שנאמר”, ניין, איך גיי דאך ווייטער פון די גרים בארצו, “שנאמר הבה נתחכמה לו”, ס’שטייט אין פסוק אז דאס וואס ער האט געטון, “הבה נתחכמה לו”. דער רמב”ם זאגט זייער שיין, “הבה נתחכמה לו” איז א רשעות ביהודה. ער נוצט זיין חכמה, ער מאכט א דיסיזשען. ער מאכט א דיסיזשען, “הבה נתחכמה לו”, לאמיר טראכטן א סטראטעגיע מיט זיין רצון, מיט זיין בחירה, מיט זיין דעת, צו וויי טון די אידן.

די עונש איז נישט אויף אייביג — “עד שנפרע ממנו”

“נתן הדין”, דורך דעם קומט זיך אים אן יושר’דיגע עונש, ווייל ער האט עס געטון מיט א חכמה, מיט א דעת. “נתן הדין”, איז געקומען אויף אים דער דין, דער יושר, “למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו”, אוועקצונעמען די תשובה ביז מ’וועט קענען באקומען פון אים די עונש. די תשובה איז נישט געווען אויף אייביגס. איינמאל ער האט באקומען די עונש, ס’זאל קומען צען מכות, נאכדעם איז עס שוין געענדיגט, ער קען שוין תשובה טון.

פרעה’ס “ירחק ברחם” מאמענט

Speaker 2:

ניין, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל דאס וואס מיר האבן פריער געשמועסט אז א מענטש פארלירט אסאך מאל די כח תשובה צו טון, און דאס איז א חלק פון זיין חטא, איז אויך דא דער “ירחק ברחם”. פרעה האט עפעס געהאט עפעס א מאמענט פון “ירחק ברחם”, וואס דעמאלט איז שוין געווען זיין עונש.

און דאן איז ער שוין נישט געווען ביכולת תשובה צו טון.

Speaker 1:

ס’איז אינטערעסאנט, מענטשן אסאך מאל זינדיגן, און זיי פארלירן דעם כח צו סטאפן זינדיגן. ביי ערגעץ איז ווי א מאמענט פון… יא, דו רעדסט פון אדיקשאן, אבער אונז זענען אלע אין די סיטשועישאן אין אסאך וועגן.

דער רמב”ם’ס קשיא און תירוץ — פארוואס שיקט דער אייבערשטער משה צו פרעה?

“לפיכך, חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו.”

זאגט דער רמב”ם ווייטער: “ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה?”

אה, אונז האבן זיך געמוטשעט פארוואס אונז לערנען ערב פסח הלכות תשובה. דער רמב”ם זאגט, משה רבינו האט געטרייט א גאנצע צייט משיב זיין פרעה. ער האט געוואוסט אז דער אייבערשטער האט געזאגט אז ס’גייט נישט ארבעטן, אבער למעשה, דאס איז געווען די שליחות. ס’איז אזוי ווי יעדער נביא, כל הנביאים, זאגט דער רמב”ם, כל הנביאים איז געבויט אויף תשובה. אויך די נבואת משה איז געווען צו טרייען משיב זיין פרעה.

משה רבינו’ס שליחות אלס תשובה-שליחות

אבער פארוואס? “ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה?” אויב אזוי, פארוואס שיקט ער משה רבינו צו פרעה א גאנצע צייט און ער זאגט אים, “יא, שיק ארויס די אידן און טו תשובה,” ווען ער ווייסט דאך? “וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאינו משלח.” דער אייבערשטער האט אים שוין געזאגט.

פאר משה רבינו אדער פאר פרעה אליין? דא ברענגט ער א פסוק וואס ער זאגט פאר פרעה אליין, אבער דער אייבערשטער האט פאר משה געזאגט גלייך אין אנהייב, “ואני אחזק את לב פרעה.” ס’איז נישט… אבער דא ברענגט ער, “ואתה ואביך ידעתי.” אה, איך מיין אז דער רמב”ם… טרם טרם… אה, אה, סארי, דער רמב”ם לכאורה דא… אה, ס’שטייט ווייטער, “ובעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי”. איך ווייס אז דו גייסט עס צוריקציען. “ולמען ספר שמי בכל הארץ”. ס’איז איין לאנגע זאך. “ולמען ספר שמי בכל הארץ” איז פאר דעם… אבער דער רמב”ם לייגט צוזאמען די צוויי פסוקים צו זאגן אז משה רבינו איז שוין אליין געווען דער קשיא, און ער האט שוין געענטפערט די תירוץ. און ער האט אויך געזאגט עס פאר פרעה. איך ווייס אז דו גייסט זיך צוריקציען פון די אידן, און איך גיי דיר מאכן אן עונש אויף דיר. “ולמען ספר שמי בכל הארץ” שטייט אביסל פריער, רייט? ס’דארף צו זיין. יא.

חידוש אין פשט פון “ולמען ספר שמי בכל הארץ”

זאגט ער, אינטערעסאנט. סאו וואס איז די פשט פון די סתירה? דער רמב”ם איז נישט מחלק צו ברענגען פסוקים לשעבר, אבער ער ברענגט… ס’איז א פארט פון די זעלבע… ממש די זעלבע פרשה. איינס איז פאר דעם, איינס איז א ווארט. עניוועיס, איז דאס די תירוץ. “ולמען ספר שמי בכל הארץ”, דאס איז די תירוץ פון די קשיא.

אין אנדערע ווערטער, “כדי להודיע לבאי עולם”, צו מודיע זיין פאר באי עולם, “שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא תשובה לחוטא אינו יכול לשוב”. צו מודיע זיין טאקע די הלכה, די זאך וואס דער רמב”ם זאגט דא, אז ס’איז דא אסאך מאל אן עונש פאר א חטא אז דער אייבערשטער נעמט אוועק די פטרונות פון תשובה, “ואינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו”. ער וועט שטארבן מיט די רשעות וואס ער האט געטון בתחלה ברצונו.

און מיט דעם וואס משה רבינו איז געקומען דאס ארויסברענגען קלאר, מיט’ן קומען מוסר’ן און זען אז פרעה פאלגט נישט פאר די מוסר, זעט מען די זאך, אז ווייל פרעה האט בוכר געווען ברע, האט געטון רע ברצונו ברשעותו, איך האב שוין מורא פון נוצן די ווארט בוכר זיין, גייט ער טאקע נישט קענען. די אלע מאל וואס… ווייל אין די פסוקים איז עס זייער מאדנע, ער האט עונשים, ער האט דם צפרדע כנים, די אלע זאכן, די צח”דש באח”ב, און ער טוט נישט תשובה. און מיט דעם וואס משה רבינו קומט די גאנצע צייט אים זאגן ער זאל טון תשובה און ער קען זיך נישט העלפן, זעט מען דא זייער קלאר אז דאס איז וואס פרעה האט געליטן פון די סינדראם פון די פארלירן די רשות של אדם.

חידוש — די לעסאן פון פרעה איז הלכות תשובה בכלל

לאמיך קלאר מאכן עפעס, ס’גרידזשעט מיר עפעס. אין אנדערע ווערטער, איך האב געמיינט אמאל אז די “ובעבור זאת העמדתיך” מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט געוואלט מאכן אן עקזעמפל פון פרעה וואס געשעט פאר ווער ס’זינדיגט אזוי פיל אז זיי קענען נישט מער תשובה טון.

דער רמב”ם זאגט ניין. דער אייבערשטער האט געוואלט מאכן אן עקזעמפל פון פרעה וואס געשעט ווען ווער ס’זינדיגט אזוי פיל אז ער קען נישט תשובה טון.

די אנדערע לעסאן. די לעסאן איז הלכות תשובה בכלל, נישט הלכות וידוי פון די אידן. ס’איז נישט פשוט פשט. פשוט פשט שטייט “למען ספר את כחי”. ניין, דער רמב”ם זאגט, ווייל אויב יענץ איז די קושיא שווער וויאזוי דער רמב”ם ברענגט עס נישט. איינמאל מ’איז מסביר אזוי, איך ווייס נישט פונקטליך, ס’פעלט נישט אויס די גאנצע… אויך האט דער רמב”ם, דער אייבערשטער מאכט א גזירה, ס’איז אויך שווער וואס דער רמב”ם האט פריער געפרעגט. דער רמב”ם האט פריער געפרעגט, ער זאגט אזוי, ס’איז אופן אחר לקיים מצות תשובה,

הלכות תשובה פרק ו – המשך: דוגמאות פון מניעת תשובה כעונש

סיחון מלך חשבון

דער רמב”ם’ס ווערטער: “וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו”

די אנדערע לעסן איז די הלכות תשובה בכלל, נישט די הלכות וויאזוי צו הארגענען אידן. ס’איז נישט פשוט פשט. פשט שטייט “למען ספר שמי”, ניין. דער רמב”ם זאגט ווייל אויב יעצט, ס’איז א קשיא אויפן רמב”ם, וואס דער אייבערשטער האט אים געדארפט שטראפן איין מאל מער. איך בין שוין פונקטליך, ס’פעלט נישט אויס די גאנצע… אויך האט דער אייבערשטער געמאכט א געין. ס’איז אויך שווער וואס דער רמב”ם האט פריער געפרעגט. דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט א יסוד, וואס אויב א נביא קומט דיר זאגן תשובה טון, און דער פשט איז אז דו קענסט נישט, איז וואס טוט דער נביא? דער נביא קומט, לאודיע דער יסוד אז אמאל קען מען נישט תשובה טון.

דיגרעסיע: שבת הגדול און שבת תשובה – צוויי חלקים פון תשובה

ס’איז זייער אינטערעסאנט, ס’איז דא שבת הגדול און שבת תשובה, ביידע זענען דרשות וואס דער רב גייט א דרשה, אבער שבת הגדול איז אויך תשובה. ווייל וואס רעדט מען? מען רעדט וועגן די אלע מכות. וואס איז די אלע מכות? ס’איז א פרק אין הלכות תשובה. דאס איז נאך מער מעורר זיין. ווייל א גוטע פשט וואס מען קען זאגן, א שבת הגדול זאגט מען אז וואס ווענדט זיך נאך אין בחירה חפשית של האדם אז ער זאל תשובה טון? פארקערט, ס’איז תשובה. א שבת הגדול רעדט מען פון די זאכן וואס זענען נישט ברשותו של אדם. קודם כל דארף מען וויסן דעם טעם, און צווייטנס, מען דאנקט אויף דעם.

וואס האט דער אייבערשטער אונז ארויסגענומען פון מצרים? אז ער האט אונז געגעבן די אפארטוניטי צו זיין פארקערט, דאס איז דאך דער נס, אז מיר קענען יעצט יא תשובה טון. דאס איז דאך טאקע פארקערט, אזוי ווי דער רמב”ם גייט זאגן. מען זאגט אים, אויב האסטו נישט אויסגעהערט די שבת תשובה דרשה… ניין, אין חסידישע ספרים שטייט אז דאס איז מער התעוררותא דלעילא. אבער וואס מיינט התעוררותא דלעילא אין דעם רמב”ם’ס וועגן? אז אמאל דער אייבערשטער גיט א מענטש אן אפארטוניטי, ער גיט אים די סייעתא דשמיא, די שכל, אדער די חיצוניות’דיגע טרייב. דורך דעם קען ער יא תשובה טון. דאס איז דאך יציאת מצרים.

וואס איז יציאת מצרים? אז יעצט האבן מיר יא א געוויסע מעגליכקייט צו זיין בעסער. ס’איז די הנאה, ס’איז מעשה ה’, נישט מעשה בני אדם. ס’איז נישט די בחירה, ס’איז די חלק פון תשובה, אבער דאס איז די הודאה פון די צען מכות וכו’. ס’איז אויך שוין א שבת הגדול דרשה אויך.

צוריק צו סיחון – די קשיא פון “למען תתו בידך”

רבותי, ווער ס’לערנט נאר חומש אזוי ווי אונז וואס מיר גייען אין חדר, וואס מיר זענען נישט מקיים די הלכה פון לערנען די גאנצע נביאים וכתובים, ווייסט נישט אז פרעה איז נישט געווען דער איינציגסטער וואס ס’שטייט “ויחזק ה’ את לב”. ער וועט ברענגען נאך פון חומש. אמת, ס’איז דא נאך א פסוק אין חומש, און איך וועל אים געדענקען נישט יעצט, אבער ס’איז דא. אקעי, ס’וועט זיין ערגער. ס’איז געווען אט ליעסט צוויי נאך מענטשן וואס ס’שטייט אויף זיי אין אן ערנסטן פסוק די זעלבע לשון אז “הקשו את רוחם” וכדומה. דאס זענען סיחון און די כנענים בימי יהושע, דאס איז דאך ביי די פסוקים וואס שטייט די זעלבע זאך.

גייט דער רמב”ם זאגן די זעלבע תירוץ אויף ביידע. דער רמב”ם זאגט, וכן סיחון, לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה. ער זאגט א גאנצע, ער זאגט נתחייב. דאס הייסט די עבירות זענען געווען אזעלכע מיני עבירות וואס האט געברענגט די רעזולטאט אז די עונש אויף דעם דארף זיין אוועקצונעמען פון אים תשובה. נתחייב מיינט אזוי ווי די נושא, רייט? די זעלבע לשון. נתחייב מיינט אז ס’האט גע’קאזד. די עבירות האבן גע’קאזד למנוע התשובה. לויט מיין משמעות, אדער אפשר מיינט נתחייב אז ער איז נתחייב געווארן? נתחייב שכר ועונש זיין. אקעי. לפי עונות שהיו לו נתחייב למנוע ממנו התשובה, שנאמר “כי הקשה ה’ אלקיך את רוחו”.

אבער וואס איז דא די וואוילע? וואס דו פרעגסט וויאזוי שטימט דאס? נאר ס’איז א הוכחה מיט די זעלבע מהלך פון ביז יעצט, אז ס’איז געווען א רעזולטאט פון זיינע עבירות.

Speaker 2: יא, וויאזוי איז די תירוץ הגם אויף פרעה איז, דער רמב”ם ברענגט א גוטע ראיה פון נבוכדנצר, אבער אויף סיחון ווייסן מיר נישט קיין מער אינפארמאציע וועגן וואס איז געווען זיין עבירה. און אויך אין די פסוק שטייט אן אנדערע סיבה. די פסוק שטייט “למען תתו בידך”.

Speaker 1: סאו, אין עני קעיס, דאס איז נאך א נקודה. איך בין נישט זיכער אז דער רמב”ם איז גערעכט פון פשטות פון די פסוק אויך. אבער דו זאגסט אז ס’טוט זיך שלאגן מיט’ן רמב”ם. מעג איך פרעגן?

Speaker 2: ס’שטייט דאך ביי פרעה זעט מען קלאר די מעשה, דער אייבערשטער האט געוואלט מקבל זיין תשובה, ער האט געוואלט מחילה זיין.

Speaker 1: אקעי, הער איך וואס דער רמב”ם זאגט. אקעי, דאס איז נישט די זעלבע נושא. אקעי, איך זאג דיר נאר אז ס’איז נישט אזוי פשוט אין דער רמב”ם’ס פשט.

תירוץ: צוויי חלקים – תכלית און אופן

Speaker 2: וכן הכנענים, יא? דאך מצרים איז דאך אויך געווען די עיקר תכלית “למען ידע כל עמי הארץ”, “למען תספר באזני בנך ובן בנך”.

Speaker 1: אבער די חלק הדעת אז ער האט פארלוירן זיין רשות צוריקצודרייען, אויף דעם איז דא די ענטפער. די זעלבע זאך איז מיט סיחון. דער ענטפער איז דא וואס גייט זיין אז די אידן גייען באקומען זיין שטח. אבער דאס אז ער האט נישט געענטפערט, וויאזוי שטימט דאס? ווייל ער האט געטון עבירות און נתחייב למנוע ממנו התשובה. אפשר קען מען האלטן דעם קאפ אויף מער ווי איין זאך אויפאמאל…

הכנענים בימי יהושע

איז אזוי, יעצט איך לייען דעם רמב”ן.

Speaker 2: ניין, דער חרם… אבער וויבאלד דער רמב”ן, כדי דארט, דארט האט דער רמב”ן געזאגט, דער רמב”ן האט איבערגעטייטשט דארט, זיי האבן שוין געקענט ברענגען די פריערדיגע סיבה. דער רמב”ן האט זייער הדיעה איז לאו הדיעה דעת. אנדערש ווי עס שטייט די פסוק, קען עס אבער at least האט ער עס איבערגעטייטשט somehow. אפשר דאס אויך אז מען זאל…

Speaker 1: דאס זאגט דער רמב”ן ווייטער, “וכן הכנענים, הכנענים מימי יהושע, יא, די זעלבע זאך, פיתה אותם וסייעם בעבור תועבותיהם ועוונותיהם, שהיו מונעים מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל”. מיינט ער לשון דא וואס איז אינטערסאנט. עס הייסט אזוי ווי דו האסט נארוואס געזאגט, מען האט זיי געמנע געווען תשובה ביז זיי זאלן האבן א מלחמה, האבן זיי פארלוירן די מלחמה. אנדערש וואלטן זיי געקענט תשובה טון פארדעם, וואלט נישט געלונגען די גאנצע פלאן פון ספר יהושע. יא, “עד שעשו מלחמה עם ישראל, ונענשו כי מעשה השם היתה זאת להחזיק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם”.

עס איז אינטערעסאנט, ווייל דארט שטייט קלאר, דארט שטייט “למען החרימם”, דארט שטייט “לא הותירו עיר אשר השלימה אל בני ישראל”. דאס הייסט, עס וואלט געווען אן אפציע פאר זיי, אז זיי וואלטן געקענט מאכן שלום, תשובה טון, וואלט עס געווען גוט פאר זיי. אבער דער אייבערשטער האט נישט געוואלט, דער אייבערשטער האט דוקא געוואלט זיי זאלן פארלירן די מלחמה, ווייל זיי האבן שוין געזינדיגט אזויפיל פארדעם, וואלט עס געווען אן אפציע…

קענסט עס אויך זאגן אביסל מער, דער וועג וויאזוי איך האב עס געלערנט, אז קלוג פון זיי וואלט געווען אז זיי זאלן איינזען די סיטואציע און יא, עטליסט זאלן זיך מאכן אפאר שטעט וואס זאלן מאכן א דעסיזשען אז ס’לוינט זיך שלום צו מאכן. נו, פארוואס נישט? איז ער געווען אז דאס איז געווען א חלק פון זייער עונש, ווייל זיי האבן געווען ביז יעצט תועבות. דער רמב”ן זאגט אז תועבות, אפשר האבן זיי נאך נישט עכט… די מלחמה איז געווען די אנהייב פון זייער עבירה אנטקעגן די אידן, אבער זיי האבן געהאט אנדערע תועבות. ער זאגט דאך תועבות, עבודה זרה. זיי האבן געהאט תועבות פון עבודה זרה, אנדערע תועבות. אבער ביז יעצט איז עס געווען מניעה בעדן, זיי האבן נישט געווען מניעה בעדן. זיי האבן אויך דעם שוואלן געפייט מיט די אידן, ווען זיי האבן דעם “החרימם”. אבער סוף כל סוף, זיי זענען געווען אין א קאנדישן, זיי זענען געווען פארדעם אין עפעס א מצב דאס דאס געטון.

מען קען דאס זען די חכמה פון די ריאליטי, אז ס’איז דא א פאלק וואס זיי גייען זיך אריין אין עפעס אן עקשנות, עס האט עפעס א גאנצע מעשה פארוואס, און דער חטא וואס איז מונע זיי פון תשובה טון.

Speaker 2: דו מיינסט איראן? איך מיין נישט אז מ’דארף קיינעם.

Speaker 1: זאגט דער רמב”ן ווייטער, “וכן ישראל…” איך ווייז נאר אז עס איז א נארמאלע זאך.

Speaker 2: דער אייבערשטער זאגט שוין, נאר עס איז נישט ביי א מדינה, נאר ביי א מענטש. א נארמאלע זאך, ער גייט אריין אין עפעס א מהלך וואס ער ווערט פארנארט. מעשה בכל יום, מענטשן וואס קומען צו מיר, ער שלאגט זיך שוין מיט זיין ווייב פאר צען יאר, און דער עונש פון דעם איז אז ער גייט זיך שלאגן מיט איר פאר נאך צען יאר.

ישראל בימי אליהו

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, “וכן ישראל ומאי אליהו”.

יא, די זעלבע זאך. “ישראל”, די אידן אין די צייטן פון אליהו הנביא… יא, ס’איז א שווערע פסוק, “ישראל ומאי אליהו”. דארט אין די מעשה מיט אחאב, יא, איז “ומאי אליהו”? וואס האבן זיי געטון אזויפיל פשע, אזויפיל געזינדיגט? “מונע מהם התשובה”. דהיינו, לפי שהרבו לפשוע, האט דער אייבערשטער מונע געווען תשובה, שנאמר “ואתה הסבות את לבם אחורנית”. אליהו זאגט צום אייבערשטן, “דו האסט איבערגעדרייט זייער הארץ אחורנית”, אנשטאט זיי זאלן גיין פאראויס, זאלן תשובה טון, זאלן זיך עפענען די אויגן. כלומר, “מנעתם מן התשובה”. דאס איז געווען זייער עונש פאר זייער ריבוי חטאים.

דער רמב”ם’ס מסקנא – “נמצאת אומר”

אקעי. נמצאת אומר, שאין הקב”ה גוזר על פרעה להרע לישראל. דער אייבערשטער האט נישט גוזר געווען אויף פרעה ער זאל שלעכטס טון פאר אידן, ווייל דאס וואלט געווען א גרויסע קשיא. ניין, פרעה האט אליין שלעכטס געטון פאר אידן, ער איז אליין בורר געווען, און ער האט אליין בדעת געטון.

Speaker 2: אה, סיי ביז ווען די ערשטע מאל האט ער…

Speaker 1: “אלא לאורך כל הדרך”. נישט פשט אז קודם האט ער אליין געטון און נאכדעם האט ער געווען געצווינגען. ניין, א גאנצע צייט. איי, פארוואס האט ער אליין נישט תשובה געטון? דא איז שוין דא אפשר א הרגל וואס האט אים מונע געווען. אבער א גאנצע צייט איז ער אליין שולדיג.

דיסקוסיע: דער חילוק צווישן בחירה, רצון, און אונס – דריי סטעידזשעס

Speaker 2: אזוי ווי מ’פרעגט די קשיא, זיי האבן גערעדט וועגן דעם… כ’האב יעצט… זיי האבן גערעדט פאר שמונה פרקים די קשיא, אויב מ’זאגט אז יעדע מאל איז א הרגל, איז די צווייטע מאל דארף שוין דער מענטש נישט זיין שולדיג. ס’איז דאך אחרונים וואס זיי שרייען וועגן דעם, יא? אויב א מענטש איז דאך נאר חייב ווען ער איז בורר, יא, דאן איז פארוואס די צווייטע מאל ער טוט די זעלבע זאך באקומט ער אן עונש? ער האט דאך נישט קיין בחירה.

Speaker 1: דער תירוץ איז דאך, דאס איז דער תירוץ, דער חילוק פון בחירה און ברצון ובדעת. קען זיין ער איז נישט בורר געווען, אבער ס’איז נאך אלץ ברצון. ער האט זיך אליין געמאכט אזא מענטש, ער האט זיך געמאכט אזא מענטש וואס טוט יעצט מיט דעת און מיט רצון דאס. ס’איז דאך א גאנצע צייט האט ער ברצון. דאס איז פשט וואס שטייט אז ס’איז ברצון.

דער אייבערשטער שטייט “הקשה את לבו” איז נאר אז ער איז שוין געווען אין אזא סטעידזש וואס ער האט שוין נישט געקענט צוריקגיין.

אבער ס’איז זייער אינטערעסאנט, די סטעידזשעס וואס דו זאגסט איז זייער שיין געזאגט. לאמיר זאגן, די ערשטע צען מאל וואס א מענטש טוט עפעס איז ער בוחר. די צווייטע דרייסיג מאל איז ער שוין ברדתו ורצונו. און די לעצטע דרייסיג מאל איז ער שוין, דאס איז שוין די עונש, מ’קען שוין נישט צוריקדרייען.

אבער אלעס איז ברדתו ורצונו. ס’קען נישט זיין אונס. אפילו ווען ס’שטייט “הקשה את לבו”, מיינט נישט אז ס’איז געווארן אן אונס פון א געוויסע סטעידזש. ער איז נאך אלץ געווען ברדתו. נאר סך הכל, ווען דו קוקסט פון אינדרויסן קענסטו זען, ער איז שוין אין א סטעידזש וואס איז זייער שווער צוריקצוגיין, אדער ער קען בכלל נישט צוריקגיין.

דער רמב”ם’ס סיכום

דאגעגן, אומות העולם, “כי לא גזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב בארצם” – ס’איז אינטערעסאנט, “להתעיב” איז א לשון פועל, צו טון תועבה, עוסק זיין אין תועבה און שמוץ, זיך פארשמוציגן מיט תועבה, איך ווייס, גמיינהייט – “ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה, אלא כולם חטאו מעצמם ונתחייבו כולם”. און פון זייער חטא איז ארויסגעקומען די רעזולטאט, און זיי זענען געווארן מחויב “לפיכך מנע מהם התשובה”.

דא איז יא משמע אז ער רעדט פון די ערשטע סטעידזש, “לחטוא בארצו”, ווייל נאכדעם וואס ס’איז שוין “לחטוא בישראל”, איז עס שוין יא אפשר געווען די “מנע מהם התשובה”.

אנהייב פון דער צווייטער חלק – תפילה אויף תשובה

יעצט, האט מען געענדיגט מיט די חלק הרע, מיט דעם וויאזוי א מענטש זינדיגט אזוי סאך און ער פארלירט די רשות של אדם צוריקצודרייען און אנהייבן טון גוט. אבער יעצט גייט דער רמב”ם רעדן וועגן די פארקערטע חלק, ווען מ’זעט אזוי אפט אז מ’בעט דעם אייבערשטן, “זאלסט מיר אוועקנעמען חטא”, “דער אייבערשטער זאל מיר מאכן אז איך זאל זיין א צדיק”. וויאזוי קען א מענטש בעטן אז דער אייבערשטער זאל אים מאכן פאר א צדיק?

זייער גוט, ס’איז זייער אינטערעסאנט. ס’איז דא פארשידענע קשיות. דער רמב”ם ברענגט פסוקים הרבה. נאר, איין סארט קשיא איז דאס וואס מ’טרעפט מפורש’ע פסוקים וואס זאגן אז דער אייבערשטער האט געמאכט מענטשן שלעכט. ער הייבט אן מיט יענץ, ווייל יענץ טוט מער וויי פאר מענטשן, ס’איז מער פעינפול פאר מענטשן צו לערנען. אבער איך מיין אז די צווייטע חלק איז נאך נישט מער. וויפיל תפילות אין תהלים, “רפאני ה’ וארפא”, יא.

קשיות פון חזון איש און שם משמואל

דער חזון איש פרעגט די קשיא אין זיין “אמונה ובטחון”. דער חזון איש זאגט, וויאזוי קען זיין אז א מענטש זאל מתפלל זיין צו ווערן בעסער? און נאך מער פרעגט דער שם משמואל, וויאזוי קען א מענטש מתפלל זיין אז א צווייטער זאל תשובה טון? מילא זיך אליינס, קען מען זאגן אז ס’איז א חלק פון די בחירה. תשובה טוט, און ער מישט זיך, ער זאגט אז עס מוז זיין אז אויך זיין חלק מיט תשובה, ווי אפט זעט מען אז מ’תפאל אויף א יענעם’ס תשובה? זעט נישט. ווי נו הנחל ויצצונו אינו וקלנו יודא שמיכל. אה, מענטשן זענען מיטשפאל אויף זיינע קינדער. מ’תפאל אויף זיינע קינדער, מ’תפאל אויף קינדער, איז נישט קיין עסניי זאך. מ’תפאל בליבן נינדעריכער אין די עובד און ריסח.

תפילה אויף תשובה און די גבולות פון בחירה חפשית

די קשיא: וויאזוי קען מען זיך מתפלל זיין אויף יענעם’ס תשובה?

Speaker 1:

און נאך מער איז אים שווער, וויאזוי קען א מענטש זיך מתפלל זיין פאר א צווייטן זאל תשובה טון? מילא זיך אליין, קען מען זאגן דאס איז א חלק פון די בחירה, תשובה טוט ער. אבער ער זאגט אז ס’מוז זיין אויף די חלק פון תשובה. וויאזוי קען א מענטש זיך מתפלל זיין אויף יענעם’ס תשובה? זעט נישט.

Speaker 2:

“ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו”, מענטשן זענען מתפלל אויף קינדער. איי, מען איז מתפלל אויף זיינע קינדער, מען איז מתפלל אויף קינדער זאלן נישט קיין עבירה טון. “ותן בליבנו לעבדך באמת”, דאס איז ממש א טאג טעגליכע זאך. “השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך”.

דער רמב”ם’ס תירוץ: תפילה אויף דרך האמת

Speaker 1:

איז אבער דער רמב”ם האט טאקע שווער געווען די קשיא, און דער רמב”ם זאגט אן אנדערע תירוץ פון די חזון איש’ס תירוץ. דער רמב”ם האט געזאגט, וואס זאגט דער רמב”ם? “בענין הזה שאלו הנביאים והצדיקים בתפילותיהם מהשם”. אה, דער רמב”ם איז מודה אין די פראבלעם. דוד המלך, מילא איינער איז מתפלל קעגן די יצר הרע, די יצר הרע שטופט זיך מיט דיר. אבער ס’שטייט דאך “חנה תפילה בנביאים”, דוד המלך האט געזאגט, און די נביאים זענען איז גערעכט. בעטן פון די אייבערשטער “לעזרם על דרך האמת”, זיי צו העלפן אז זיי זאלן קענען גיין בדרך האמת. “כמו שאמר דוד, הורני ה’ דרכך”. ווייז מיר דיין וועג.

ביאור דעם פסוק “הורני ה’ דרכך”

Speaker 1:

“כלומר”, אה, ער זאגט א טייטש אין רמב”ם, וואס איז די טייטש אין רמב”ם. נישט פשט, גראדע די לשון איז בכלל נישט קיין סתירה, “הורני ה’ דרכך” זאגט נישט אז ער זאל נישט האבן די יצר הרע. אבער “הורני ה’ דרכך” מיינט “דרך האמת”, דאס איז דאך א זייער ברייטע זאך. “הורני ה’ דרכך, אהלך באמתך”. אפשר מער די צווייטע. מאך די וועג אז איך זאל זיין א “אהלך באמתך”. איי, איך דארף דאך אליין זיין א “אהלך באמתך”. וואס מיינט ווייז מיר די וועג? דו ווייסט דאך אליין, דו ביסט א מענטש, ער רעדט נישט פון נסיונות, וואס דו ווילסט פון די אייבערשטער? אויך לגבי דעות, אויך לגבי פארשטיין זאכן.

איך מיין די ווארט “דרכך” איז זייער גוט, ווייל ער האט אנגעלערנט אז די גאנצע זאך פון “דרכך” מיינט די גילוי אין מדות, דרך הטובה, דרך הממוצע, און אזוי ווייטער. “כלומר”, זאגט ער, “אל ימנעוני חטאי דרך האמת”. ער בעט די אייבערשטער, מיינע חטאים זאלן מיר נישט שטערן פון די דרך האמת. אזויווי איך האב געזאגט ביז יעצט לגבי חטא, אדער ווי לגבי פרעה. בעט דוד המלך, באשעפער, העלף מיר אז “אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנו אדע דרכך ואייחד שמך”. ווייל פון די דרך האמת וועל איך וויסן דיין וועג און אייחד שמך.

דאס איז אפשר די הלך ביים מתוך, וואס איז די אמת, נישט נאר די דרך.

תפילה איז אויף דעם חיצוני’דיגן — נישט אויף בחירה עצמה

Speaker 1:

סאו, מען מוז פארשטיין אז דאס איז די ווארט, ס’איז דאך דא שוין א סיטואציע ווען עס איז שוין אן ענין פון… אז עס איז שוין אן אוטסייד דעם מענטש א געוויסע, שוין נישט ברשותו, עס איז נישט נאר, דא מוז מען זאגן אז אזוי ווי איך האב געלערנט אז דער מהלך פאסט נישט עפעס מאדנע מעשה, עקסטרעמע עונש, עפעני עונש, קען זיין א מחיר, א נארמאלע סדר, אודאי מוז דאס. רייט. אבער דעם דארף מען כסדר אז איך זאל באקומען בעסערע הרגלים אז מיינע חטאים… דאס הייסט איך האב זיך שוין געטוישט, רוב מענטשן האבן זיך שוין געהאט געוויסע… אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין דעות, רוב מענטשן האבן זיך שוין געהאט געוויסע שלעכטע מדות, זאל ס’איז נישט מניע זיין אז עס זאל נאך אמאל טראכטן א וועג ארויס. אבער ניין, נאך אמאל פארקערט, אויב עס איז אן עונש ממש שטימט עס בעסער, אויב עס איז א רגילות איז אויך אינטערעסאנט, ווייל די רגילות אליינס איז עפעס וואס איז בדעה וברצון, וויאזוי קומט דא תפילה?

Speaker 2:

אמת, אבער ער זאגט, עט סאום פוינט די רגילות איז שוין נישט… די רגילות איז שוין אן ענין פון א טבע, ס’איז שוין געווארן דיין טבע, הרגל נעשה טבע. איז, און דא זאגט דער רמב”ם עפעס אינטערעסאנט, אז עס קען זיין אזוי, עס קען זיין אז ס’איז דא, וואס מיינט אז דער אייבערשטער גייט העלפן מיט תפילה? נאר סתם אזוי פרעגן, וויאזוי תפילה ארבעט? איך ווייס נישט. האוועווער תפילה ווארקס, ס’ארבעט זיכער נישט אויף דעם וואס א מענטש דארף אליינס טון. רייט. דארט איז אז די תפילה איז אויף דעם וואס איז שוין א דבר חיצוני, שוין מעשה השם. וואס איז מעשה השם? אז דאס איז א מענטש. דער אייבערשטער קען מאכן, דא זאגט ער עפעס פאר דער אייבערשטער, דער אייבערשטער קען מאכן אז א מענטש סאמטיימס אזוי ער זאגט ער האט געהאט א פסיכא… עקספיריענס וואס האט אים געהאלפן. רייט, רייט. די אינדרויסנדיגע זאכן וואס געשען צום מענטש. אפילו אינעווייניג, ער באקומען א פסיכא…

ביאור דעם פסוק “ורוח נדיבה תסמכני”

Speaker 1:

אבער דער לשון דא איז זייער שיין, ווייל דוד בעט “הורני ה’ דרכך אהלך באמיתך”, וואס ביידע מיינען זען אמיתת השם, זען דעם אייבערשטן, זאגט ער, חטא זאל מיך נישט צוריקהאלטן פון טון, פון גיין אויף די דרך, וואס פון דארטן, אויב מען איז א לאנגע צייט אויף די דרך, דעמאלטס ווייסט מען דרך השם. אבער די ווארט איז, אז עס זאל נישט אריינגיין אין די סליפערי סלאופ פון חטאים וואס ברענגט רגילות וואס ברענגט מען זאל זיך שוין נישט קענען צוריקדרייען. רייט.

“וחיישינן שמא…” נאך א פסוק וואס דוד זאגט זייער ענליך, “ורוח נדיבה תסמכני”. א גוטע רוח, א רוח פון נדיבה זאל מיך אנהאלטן.

Speaker 2:

שלום ער… דו האסט געמיינט אז די רוח מיינט דער אייבערשטנ’ס רוח.

Speaker 1:

ניין, דער רמב”ם טייטשט מיינט אן אנדערע… “כלומר תניח רוחי לעשות חפצך”.

און ס’איז דא א וועג וואס אפילו אויב מיין רוח וויל טון גוט, אבער ס’איז דא א זאך וואס איך בין שוין רגיל אין חטא, איך בין שוין אין אזא מצב “ואיך אעשה תשובה והלא אני רגיל בחטא זה, והחטא אלימות נועייני התשובה”, “אלו תהיה הרשות בידי אכריח את עצמי ואחזור ואעמוד בדרך האמת”. סאו, אין אנדערע ווערטער, ס’מיינט נישט, נישט די האבן געמיינט וואס האבן געזאגט אז די תפילות מיינט אז א מענטש זאל מבטל זיין די רשות פון יד הקב”ה, ניין, פארקערט. די תפילות איז אז א מענטש זאל האבן מער רשות. ווייל וואס מאכט אז א מענטש ווערט סטאק און ער האט שוין נישט קיין רשות, ער איז שוין סטאק אין זיינע עבירות? זאגט דוד, “תסמכני”, לאז אז מיין רוח זאל דוקא יא האבן רשות.

חידוש: תפילה מיינט צוריקגעבן די בחירה — נישט אוועקנעמען

Speaker 2:

סאו, וויפיל מ’איז מתפלל אויף זיין גוט, מיינט מען נישט מתפלל זיין אז דער אייבערשטער זאל אוועקנעמען די בחירה, מ’איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל צוריקגעבן די בחירה. זייער גוט. לאזן די בחירה אדער צוריקגעבן די בחירה, יא. סארי, די רשות.

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”

Speaker 1:

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ועל דרך זו כל הדומים לפסוקים אלו”. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ומה זה שאמר דוד”, ער ברענגט נאך א פסוק וואס איז אביסל נאך שווערער, ווייל דארט רעדט מען צו אנדערע, וועגן אנדערע מענטשן. דוד המלך זאגט אזוי, “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”, ער איז מורה חטאים בדרך, “ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו”. ווייל דער אייבערשטער איז גוט, ווייזט ער חטאים די ריכטיגע וועג, און ער איז מדריך ענוים מיט די ריכטיגע משפט, און ער לערנט אויס די ענוים די דרך ה’. איז וואס איז דאך פשט? א מענטש זאל דאך אליין בוחר זיין די גוטע וועג, נישט דורך עפעס “ידרך” אז דער אייבערשטער זאל מורה זיין. דאס איז שוין אפשר א גרעסערע קשיא, ווייל דא שטייט אז דער אייבערשטער פירט מענטשן, און דער אייבערשטער פירט נישט מענטשן.

צוויי וועגן פון “יורה חטאים בדרך”

Speaker 1:

זאגט ער, “אין הכוונה שלא יוכלו לבחור ברע”, ס’מיינט נישט צו זאגן אז א מענטש זאל נישט קענען זיין בוחר זיין ברע, אז דער אייבערשטער זאגט “יורה חטאים בדרך” אז זיי זאלן נישט קענען בוחר זיין ברע. ניין. נאר זיי באקומען אן “אוטסייד” פוש, זיי באקומען אן “אוטסייד” הילף. “שהוא שולח להם נביאים”, דער אייבערשטער שיקט נביאים וואס זענען “מודיעים להם דרכי ה’ ומחזירים אותם בתשובה”. דאס איז וואס ער זאגט דא, אז “טוב וישר ה’”, און ממילא האט ער געגעבן א כח פאר נביאים צו קענען מדריך זיין אנדערע אידן. “ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין”, אויסער וואס ער האט געגעבן פאר א מענטש נביאים, האט ער געגעבן פאר א מענטש א כח צו אליין זיך מחזיר בתשובה זיין.

דורך לערנען און פארשטיין. “שמדה זו בכל אדם, כל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק”, אז ווי לאנג ער ווערט נמשך, ווי לאנג ער האט נאך א חשק און א משיכה צו דרכי החכמה והצדק, צו לערנען די ריכטיגע וועגן, “איז הוא אוהבם ורודף אחריהם”, האט ער עס ליב און ער לויפט עס נאך. סאו דאס זאגט ער, די טובה און די יושר פון אייבערשטן איז אז ער האט די צוויי וועגן פון מודיע זיין חוקיו ודרכיו, אדער דורך נביאים, אדער דורך די טבע פון דרכי החכמה והצדק, אז ס’פירט מענטשן צו טון מער צדק און צו תאוה’ן פאר מער צדק.

“הבא ליטהר מסייעין אותו”

Speaker 1:

זאגט ער, “וזהו שאמרו חכמים”, און דאס איז וואס די חכמים זאגן, “הבא ליטהר”, אז א מענטש קומט זיך אליין ליטהר, זייער שיין, ליטהר, זיך אליין מטהר זיין, “מסייעין אותו”. נישט אז דער וואס איז מסייע גייט אים מטהר זיין, נאר הבא ליטהר, א מענטש וויל זיך אליין מטהר זיין, דאס ברענגט ער אלס א ראיה, מסייעין אותו, “כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר”. דאס מיינט נישט אז דער אייבערשטער גייט דיר העלפן, וואס ס’מיינט איז אז די טבע איז אז ס’וועט זיך טרעפן מיט הילף, אדער דורך די נביאים, אדער דורך די דרכי החכמה והצדק, אז ווען א מענטש זוכט זיך מטהר צו זיין, גייט ער טרעפן די כוחות, גייט ער טרעפן די אומשטענדן, די אפערטוניטיס, צו ווערן געהאלפן מיט זיין וועג פון זיך מטהר זיין. אזוי ווי די זוהר, דער רמב”ם, נישט דער רמב”ם, דער מדרש הנעלם זאגט, הבא ליטהר מסייעין אותו, ווער איז דער לשון הרמב”ם מסייעין? אדער זיין אייגענע נשמה, אדער נשמות פון אנדערע צדיקים. ס’איז מער ווייניגער דער רמב”ם, דער רמב”ם זאגט נביאים.

דיסקוסיע: פארוואס זאגט דער רמב”ם נישט אז ס’איז דא א פאראלעל “שכר” ביי טוב?

Speaker 2:

שוין, איז עד כאן האבן מיר פארענטפערט די אלע פלעצער וואס ס’שטייט אז דער אייבערשטער פארסט א מענטש צו זיין שלעכט אדער צו זיין גוט.

יעצט קען מען פרעגן אזויווי מיר האבן גערעדט אנהייב פרק אביסל.

איך וויל אבער עפעס פארשטיין, דער רמב”ם האט ווען געקענט צוגיין דערצו אביסל אנדערש און זאגן אזוי, אזויווי ס’איז דא אן עונש אז נאכדעם וואס מ’טוט אסאך א לאנגע צייט חטא, קען מען שוין נישט צוריקציען און טון גוט, איז דא אזא מין שכר אז ווען מ’טוט א לאנגע צייט גוט, קען מען שוין נישט צוריקציען און מ’בלייבט שוין טון גוט. אבער דער רמב”ם זאגט עס נישט, ווייל מסתמא האט דער רמב”ם געהאלטן אז ס’איז יא דא מעשיות פון יוחנן כהן גדול, ס’מאכט זיך א זאך ווי איינער איז געווען א צדיק פאר אסאך יאר און נאכדעם, אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז ס’איז נישט אזוי דער פאל, ס’איז נאר א יא א ענין פון…

Speaker 1:

ס’איז א גוטע שאלה וואס דו פרעגסט, אבער איך מיין אז דער תירוץ מוז ליגן אין דעם, איך דארף טראכטן וויאזוי צו זאגן, דער תירוץ מוז ליגן אין דעם וואס ס’איז די זעלבע סטרוקטור, אין אנדערע ווערטער, אין דעם וואס איך זאג אז ס’איז נישט פשוט אז דער אייבערשטער געבט עונש, דער אייבערשטער קען געבן א שכר, ווייל דארף מען פארשטיין אז גוט מיינט רשות, ווען א מענטש טוט א זאך וואס איז גוט און ס’איז נישט בדעת ובצורה, איז עס גארנישט ווערד, האט יענער געזאגט אז דער אייבערשטער זאל זיך אליין דינען, אזוי האט ר’ נחמן אמאל געזאגט, ס’גייט נישט אזוי. ס’איז פארקערט, ס’קען נאר זיין מניעות זאלן זיין, א מענטש זאל פארלירן די רשות, דאס קען זיין, אבער באקומען פארלירן די רשות לטוב מאכט נישט קיין סענס.

Speaker 2:

אבער אמת, דאס וואס דו זאגסט, דער אייבערשטער זאל נישט נעמען די רשות, דאס איז אמת, אבער ס’איז משועבד אין מצד עצמו, נישט? און דער אמת איז אז ביי רע איז אויך ענליך אזוי, ווייל זיי האבן געזאגט לויט וואס איך האב געזאגט אז ער איז נאך אלץ שולדיג פאר רע, אבער דארט זאגט מען אז ער האט פארלוירן זיין רשות, ווייל א מענטש אמת’דיג וויל נישט טון שלעכט, איך ווייס נישט פארוואס, איך מיין אז דאס איז די ריזן, ווייל אין אנדערע ווערטער, די קשיא וואס דו האסט געפרעגט, פארוואס זאגט מען נישט לצד טוב אז אמאל איז א מענטש אזוי גוט אז דער אייבערשטער פארסט אים? ווייל פארסט גוט איז נישט גוט, פארסט שלעכט איז נאך אלץ שלעכט, ער מאכט אז ער זאל ווייטער זיין מתאוה להם ורודף אחריהם.

Speaker 1:

ווייל די נקודה איז, אפילו די טוב היצר, איז אלעמאל נעמט עס אוועק די מניעה פון… ס’איז דאך דא א מאמר חז”ל אז ער טוט ווייטער גוט אן דעם מתאוה להם ורודף אחריהם, ער טרעפט זיך אין גן עדן, ער קען זיך נישט ארויסזען דערפון. ביי טוב איז עס נאך בעסער אז ער האט גארנישט מתאוה להם ורודף אחריהם.

Speaker 2:

אזוי זאגט מען, איך ווייס נישט צו ס’איז עכט א חילוק, ווייל דער חוטא פילט אויך די זאך אז ער האט א תאוה, נאר ער זאגט ער קען זיך נישט ארויסזען, דעמאלטס איז שוין טאקע נישטא קיין וועג ארויס, ס’איז א מחלה, ס’ווערט א מחלה, די תשובה ווערט גערופן פון אים.

Speaker 1:

אבער די גאנצע צייט ברענגסטו אריין די נושא פון עדיקשאן, איך מיין אז דער רמב”ם רעדט נישט פון קיין עדיקשאן. איך פארשטיי די עדיקשאן, אבער דער רמב”ם טראכט איך יא אז ער וויל עס, ער מיינט אז ער וויל עס, ער ווייסט אבער… לאמיר פרעגן אזוי, פרעה אליינס, האט ער געטראכט אז ער קען נישט תשובה טון? ניין, וואס האט ער געטראכט? אז ער קען תשובה טון, נאר ער וויל נישט, רייט? אבער דאס זאגט די תורה, ער האט געוואלט, נאר פארוואס האט ער נישט געוואלט? ווייל ער האט נישט געקענט.

Speaker 2:

אבער איך מיין אז די חילוק איז וויאזוי מען רעדט וועגן דעם, ביי טוב זאגט מען אז ס’איז א רצון פון דעם מענטש, דאס איז אמת’דיג וואס א מענטש וויל. ביי רע זאגט מען אז ער איז טועה, אבער אמת’דיג איז עס א מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.

אנהייב פון דער לעצטער קשיא: נבואות וועגן צוקונפטיגע רשעות

Speaker 1:

אקעי, יעצט גייען מיר ענדיגן מיט די לעצטע קשיא, וואס איז לכאורה א שטערקערע קשיא, אז ס’איז דא אמאל אין די תורה וואס זאגט נבואות פון א לאנגע צייט פאראויס, אז אזוי און אזוי אדער די און די רשעות גייען די מצריים טון, אדער די אידן.

נבואות וגזירות — האם הנבואה סותרת בחירה חפשית?

הלכה ה’ — קושיא פון נבואות אויף בחירה חפשית

די צווייטע קושיא: נבואות וואס זאגן אז מענטשן גייען חטא’ען

Speaker 1:

ניין, ער האט נישט געטראכט אז ער קען נישט תשובה טון, נאר ער וויל נישט. די תורה זאגט אז ער וויל נישט. פארוואס וויל ער נישט? ווייל ער קען נישט. אבער איך מיין אז די חילוק איז וויאזוי מען רעדט וועגן דעם. ביי טוב זאגט מען אז ס’איז די רצון פון דעם מענטש, ווייל דאס איז אמת’דיג וואס דער מענטש וויל. ביי רע זאגט מען אז ער איז א טועה, אבער אמת’דיג איז ער דאך מיטגעווען, ער האט זיך פארגעשטעלט אז ער וויל, אבער אמת’דיג איז ער דאך מיטגעווען מיט די מצוה, ער האט זיך פארגעשטעלט אז ער וויל.

אקעי, יעצט גייען מיר ענדיגן מיט די לעצטע קשיא, וואס איז לכאורה א שטערקערע קשיא. ס’איז דא אמאל אין די תורה וואס זאגט נביאות, נביאות שוין א לאנגע צייט פאראויס, אז אין די און די יארן גייען די מצריים טון אזוי און אזוי, אדער די אידן גייען טון אזוי און אזוי.

צוויי קשיות. “ועבדום וענו אותם”, דער אייבערשטער זאגט “ועבדום וענו אותם”. מיט די ווערטער האט ער גוזר געווען על המצרים לעשות רע. לכאורה, דאס איז די נבואה. ס’איז זייער ענליך צו די קשיא פון דעת השם, אבער ס’איז מער, ווייל דער אייבערשטער האט עס ארויסגעזאגט. אין א געוויסע זין איז עס ענליך.

זאגט ער ווייטער, און אזוי שטייט אין אן אנדערע פסוק, אויך א נבואה, וואס דער אייבערשטער זאגט פאר משה רבינו, “וקם העם הזה”, אט קום, די אידן גייען אריינגיין קיין ארץ ישראל, “וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ”, די אידן גייען נאכגיין עבודה זרה. “הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה”. און אויב אזוי איז די קשיא ווייטער, “ולמה נפרע מהם?” פארוואס טוט ער זיי אנש’ן? די גאנצע ענין פון עונש איז נאר אויב א מענטש איז ברשותו ודעתו טוט ער די עבירה.

תירוץ הרמב”ם: “לא גזר על איש פלוני הידוע”

זאגט דער רמב”ם אזוי. ענטפערט דער רמב”ם, “לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה”. ער הייבט אן מיט די צווייטע זאך. דאס איז אלמלא דעת השם. ער האט געזאגט אז די אידן גייען נאכגיין נאך עבודה זרה, ער האט נישט געזאגט אז יעדע ספעציפישע איד גייט טון עבודה זרה, אדער עני ספעציפישע איד. נאר וואס דען האט ער געזאגט? אז ס’גייט זיין עבודה זרה. “וכל אחד ואחד מאותם הזונים שעבדו עבודה זרה, אילו לא רצה לעבוד לא עבד”.

חידוש הרמב”ם: “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”

לאמיר ליינען די תירוץ וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל דער ראב”ד גייט פרעגן א קשיא, אבער איך מיין אז דער רמב”ם זאגט עפעס טיפער וואס דער ראב”ד האט נישט פארכאפט אז ער זאגט. דער רמב”ם זאגט אזוי, קודם זאגט ער אזוי, דער אייבערשטער האט קיינמאל נישט געזאגט אז ער איז גוזר געווען, געפארסט עניוואן צו טון עבודה זרה. יעדע איינער וואס האט געטון עבודה זרה האט אליינס מחליט געווען. על מה וואס זאגט דער אייבערשטער יא? “ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם”. דאס הייסט, דער פסוק זאגט אונז בעצם קיין שום חידוש. ווען נישט דער פסוק וואלט עס אויך אזוי געווען. ס’איז זייער א טיפער רמב”ם. דער רמב”ם זאגט, “הבטחה וגזירה” זאגט נישט א זאך וואס גייט געשען, און ווען נישט ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די נבואה, די הבטחה פאר אברהם, וואלט עס נישט געשען. דער פסוק זאגט “מנהגו של עולם”. פארוואס זאגט דער פסוק “מנהגו של עולם”? ווייל מען לערנט זיך צו נעמען עפעס נאך עפעס פארשטיין, ס’מאכט אריין אויף קומענדיגע. האט דער פסוק פארציילט דעם דרך הטבע.

משל הרמב”ם: “העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים”

“ולמה הדבר דומה?” זאגט ער, “למה הדבר דומה? לאומר ‘העם הזה יהיו בהם צדיקים ורשעים’”. אה, איך קען דיר יעצט זאגן, דער רמב”ם זאגט, איך קען דיר יעצט זאגן, “העם הזה”, אז ס’גייט זיין, אין יעדן פאלק גייט זיין רשעים. פרעגט זיך, ס’איז נישטא קיין בחירה? ניין, איך זאג אז דאס איז מנהגו של עולם, ס’איז נישטא קיין אנדערע זאך. ס’איז דא א ראיה פון דעם אויך, ער זאגט אבער, “לא יאמר הרשע שכבר נגזר עליו שיהיה רשע, שכן הודיע הקב”ה למשה שיהיו רשעים בישראל”.

סטאפ, איך מיין אז דו האסט עס נישט געציילט גוט, איך מיין אז מ’דארף מאכן דא נאך א… לאמיר זאגן אזוי, יא? דאס הייסט, א מענטש קען נישט זאגן, דער אייבערשטער האט שוין פאר משה געזאגט, ס’וועט זיין רשעים. זאגסטו, יא, ווען נישט דער אייבערשטער האט געזאגט וואלט אויך געווען רשעים. דער פוינט איז נישט אז דו גייסט זיין א רשע. דער אייבערשטער האט פארציילט פאר משה דער פאקט אז געווענליך, אדער אלעמאל, אין א פאלק איז דא רשעים.

ראיה פון “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”

“כענין שנאמר”, ענליך, ער ברענגט א ראיה פון נאך א פסוק. ווי זע איך אין א פסוק אז אויף די וועלט איז דא עשירים, רייכע מענטשן, און ארימע מענטשן? “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”. סא קיין מענטש גייט נישט זאגן אז אויף מיר איז נגזר געווארן צו זיין אן עני ווייל ס’איז דא א פסוק אז ס’איז דא עניים.

דער פסוק זאגט אז ווען א פאלק גייט אריין אין ארץ ישראל וואו ס’איז דא אזויפיל עבודה זרה, גייט מענטשן זיך נישט צושטעלן צו עבודה זרה? אדער דער פסוק זאגט אז אזוי ארבעט דער טבע העולם, די תהליכי חוקי בני אדם, אז ווען ס’קומט אריין א מינאריטעט צווישן א גרויסע אימפעריע, גייט מען זיי פייניגן.

דיגרעסיע: משל פון תפיסה-זיצער

איך פארגעס אמאל אז א איד האט געזאגט אין די ערשטע יארן נאך די קריג, א איד זיצט אין תפיסה ערגעץ אין ארץ ישראל, און ער זאגט אזוי, “יענקל, משה, גרוינים, און בערל האבן געמאכט א מדינה. ער גייט זיין ראש הממשלה, ער גייט זיין שר הדתות, ער גייט זיין שר האוצר, און איך גיי זיין דער תפיסה זיצער.” אבער ס’איז געווען, ווייל צווישן אן עולם איז דא דער מנהיגים און דער שוואכערע. אבער דו האסט געהאט די בחירה, דו האסט געהאט די רשות’לע צו זיין דער תפיסה זיצער.

דיסקוסיע: וואס איז די בחירה אויב ס’איז דא סטאטיסטיקס?

וואס איז די בחירה פון א מענטש? מ’קען אבער פרעגן, עס איז דא פאזישאנס פאר יעדן. מ’מעג זאגן אז עס גייט אלעמאל זיין צדיקים און בינונים און רשעים, און טאקע דא האט יעדער בחירה. וואס, לאמיר זיין ריעל, די בחירה איז צו דו זאלסט זיין פון די… וועלכע דזשאב דו זאלסט נעמען, וועלכע בענקל דו זאלסט זיך ארויפזעצן. איי, וואס וועט זיין אויב אלע וועלן טשויסן צו זיין גוט? איך ווייס נישט, דאס איז נישט די שאלה. די תורה זאגט אז עס איז דא א בן סורר ומורה. די טשויס איז צו דו זאלסט זיין די חכם אדער דו זאלסט זיין די תם.

איך גיי דיר פרעגן א קשיא. וואס איז די רמב”ם ענטפערט אויף די קשיא? און וואס איז די רמב”ם זאגט אז איינער איז אן עניש? איך ווייס נישט, די ריעליטי איז אז עס איז דא סטאטיסטיקס. עס זאגט אז עס גייט אלעמאל זיין צדיקים און בינונים און רשעים. וואס איז די רמב”ם זאגט אז יעדער האט א בחירה? איך האב אנגענומען אז די רמב”ם וועט זאגן אז די וועלט איז געווען אמת’דיג, און די בורא האט געזאגט אז עס גייט זיין אזוי. אקעי. לאז אונז זאגן אז יעדער איינער וועט תשובה טון, און איך האב אנגענומען אז יעדער איינער זאל תשובה טון. באַט, עס גייט אויך נישט אזוי.

די רמב”ם’ס תירוץ וועגן מצרים

ניין, זאגט די רמב”ם ווייטער, וכן המצרים, כל זמן ששלטו על ישראל, כל אחד ואחד מאותם המצרים, אם רצה שלא להרע לישראל, הרשות בידו. די מצרים איז מצרים. די אלע פון זיי האבן געפייניגט און געטשעפעט די אידן. אילו לא רצה, לא הרע להם, הרשות בידו. יעדער מצרי אליין האט געקענט טשויסן אז ער גייט נישט טשעפענען די אידן. שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיע שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. ער האט מודיע געווען אז צום סוף גייען די זרע פון די אידן זיך משועבד זיין אין אן ארץ לא להם. ער האט נישט געזאגט אז עס גייט זיין אין מצרים. אפילו פרעה האט געקענט זיין א צווייטער. פרעה האט דיסיידעד אליין צו זיין דער רשע. די בורא האט געזאגט אמת, די בורא האט געזאגט אז עס גייט געשען, און עס געשעט טאקע אזוי.

דיגרעסיע: בחירה אינערהאלב א סטרוקטור — משל פון טעראר-ארגאניזאציעס

ס’איז אינטערעסאנט, איך טראכט דאס אסאך מאל, און איך האב געטראכט אז אין יעדע טעראר ארגאניזאציע, אין חיזבאללא, איז אויך דא קינדערגארטנס און נורסערי טיטשערס. ס’קען זיין אז די קינד פון דעם גרויסן ארכי-טעראריסט, צום סוף פירט ער אן די פלעיגראונדס פון די ארגאניזאציע. ס’איז טאקע נישט דא אויף דיר צו זיין וויטהין די סטראקטשער, אבער וויטהין די סטראקטשער איז געווען מצרים וואס זענען געווען רשעים, און ס’איז געווען מצרים וואס האבן געטון אנדערע זאכן, וואס האבן אנגעפירט די סוער סיסטעם. ס’איז דא א בחירה וויטהין די סיסטעם.

און די רמב”ם מיינט אפילו נישט דאס. איך מיין אז די רמב”ם מיינט אפילו אלע פון זיי, אפילו די גאנצע מצרים, אפילו פרעה, יעדער איינער אליין איז מחליט געווען. דאס איז די בורא האט געזאגט, דאס איז השגחה פרטית. ער האט געזאגט אז די בורא איז אזוי.

דיסקוסיע: אבער דער אייבערשטער ווייסט דאך וועלכער ספעציפישער מצרי

און דאס איז די שטיקל, ולכבוד המעמד, ווייל דאס איז די רמב”ם. ער מיינט צו זאגן אז אפילו עס פרעגט זיך אבער דער אייבערשטער האט יא געוואוסט וועלכע עס גייט זיין, האט ער עס אויף דעם געזאגט. אפשר מיינט ער לשון ווי ער האט געזאגט די כלליות’דיגע זאך אז די אידן גייען זיין קנעכט, אדער די כלליות’דיגע זאך אז די אידן גייען דינען עבודה זרה? לאמיר זען. לאמיר טראכטן. לאמיר זען.

הלכה ה’ — סיום: “שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב”ה”

דער רמב”ם’ס סיום-תירוץ

“שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא”. א מענטש האט נישט קיין כח באדם, ווי לאנג ער איז צוזאמגעשטעלט פון גוף ונפש, האט ער נישט קיין כח, פון חומר ורוח, יא, גוף ונשמה. ווי לאנג א מענטש איז א מקובל אין אדמיות, אין מענטשהייט, האט ער נישט די כח צו פארשטיין די דעת של הקדוש ברוך הוא, וואס איז די דעת של הקדוש ברוך הוא. ממילא ווייסט ער נישט היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידים להיות.

ביאור: דער אייבערשטער’ס דעת איז נישט “נוסף” אויף מציאות

איך וואלט געטראכט אז דער שטיקל מיינט אזוי. דאס הייסט, קודם כל, מ’קען זאגן אזוי, ס’בלייבט א קשיא אבער דער אייבערשטער ווייסט דאך יא וועלכע מצרי. אבער דעם קען ער נישט דרוקן די פריערדיגע קשיא. איך וואלט געטראכט אז א מענטש וואלט געטראכט אז דער אייבערשטער’ס דעת איז דאך אסאך גרעסער ווי דעם. מיינט עס אז דער אייבערשטער ווייסט נאר אז צווישן די מצרים, דער אייבערשטער ווייסט דאך אויך יעדער מצרי. דער אייבערשטער’ס דעת איז דאך אסאך גרעסער. זאגט ער, אז דאס איז ווען א מענטש טראכט אז דער אייבערשטער’ס דעת איז מיליאן מאל גרעסער ווי זיין דעת, אזוי וואלט איך געטראכט אזוי. דער אייבערשטער ווייסט די מצרים, און ער ווייסט אויך וועלכע מצרי. אבער דו ווייסט נישט וואס דער אייבערשטער’ס דעת איז. דער אייבערשטער’ס דעת איז גרעסער אזוי גרויס אז דו…

אין אנדערע ווערטער, אינטערעסאנט, קען ער זאגן די תירוץ אז ס’גייט זיין שלעכטע מענטשן, און ער וועט זיי באלוינען. אין אנדערע ווערטער, ס’איז נישט גענוג, דער אייבערשטער אליין ווייסט נישט מער. אין אנדערע ווערטער, אויך אים איז דער אייבערשטער נישט משיג מער. אקעי, דאס מיינט ער אפשר עפעס אנדערש.

די דעת של הקדוש ברוך הוא, דארף מען פארשטיין, דער אייבערשטער ווייסט זאכן פונקטליך אזוי ווי זיי זענען. דער אייבערשטער’ס דעת איז נישט נוסף אויף וואס זאכן זענען. ביי אונז, דעת איז חוץ פון דעם וואס איז נוסף אויף אים, איז אויך נוסף אויף די מציאות. ס’איז דא א דעת וועגן די מציאות. אבער דער אייבערשטער איז זיין דעת און זיין מציאות און זיין זיין זייגערט, הוא ידע והוא עד והוא דיין. סאו, דער אייבערשטער ווייסט פונקטליך ווי די זאכן זענען. און דאס אז ער זאגט פאר אונז אז ס’גייט זיין רשעים, דאס איז טאקע וויאזוי די וועלט איז, אז ס’גייט זיין רשעים. וועלכע? דאס איז שוין נישט תלוי ברשותו, נאר אדם יחליט וועלכע זאל זיין. און דאס איז בכלל נישט קיין סתירה מיט דעם אז דער אייבערשטער ווייסט אלעס. היי, דו פארשטייסט עס נישט? איז קלאר, ס’איז איבערגעטראכט וואס מיינט די דעת השם. אבער דאס איז א תירוץ ווען דו ווילסט דאס פארשטיין. ס’איז נישט איבערגעטראכט, נאר ס’איז איין כח באדם. מ’דארף ווארטן ווען מ’וועט זיין א נשמה. ווען מ’וועט זיין א נשמה, וועט מען עס בעסער פארשטיין. מ’קען פארשטיין, ס’איז נישט אזוי שווער. ס’איז שווער, אבער מ’קען.

אויב איינער וויל פארשטיין, רבי יצחק, מ’קען מאכן א חקירה.

סיום — דער ראב”ד און דער רמב”ם’ס מהלך

דער ראב”ד אויף אונזער פרק, און אויך אין די פרק איז ער בכלל בכלל נישט העפי מיט’ן רמב”ם’ס תירוצים. לפי דעתי איז, וואס זאל איך דיר זאגן, דער רמב”ם, יא, דער רמב”ם, דו ווייסט וואס ס’טוט זיך ווען מ’לערנט רמב”ם? ווער ס’האט געלערנט רמב”ם, דער רמב”ם רעדט ווען די עיקר קושיא. אבער לויט ווי מיר האבן עס געלערנט זייער גוט, האט דער רמב”ם זייער א קלארע מהלך אין דעם.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תשובה פרק ו

הלכות תשובה פרק ו׳ באהאנדלט די פסוקים וואס זעען אויס ווי זיי שטייען קעגן בחירה חפשית. דער רמב״ם ענטפערט אז אמאל איז דער עונש פאר חטאים אז מען פארלירט די כח צו תשובה טון, ווי ביי פרעה, סיחון, און די כנענים. ביי נבואות וועגן צוקונפטיגע רשעות זאגט דער רמב״ם אז דער אייבערשטער האט געזאגט מנהגו של עולם — נישט אז ספעציפישע מענטשן זענען געצווינגען געווארן, נאר אז ס׳גייט זיין רשעים און יעדער איינער האט געהאט די בחירה וועלכער ער זאל זיין.