הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ג (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד — הלכות תפילה פרק יג (רמב״ם)
—
א) הסדר השנתי של קריאת התורה
דברי הרמב״ם: ה״מנהג פשוט” הוא שקוראים את כל התורה מסוכות עד סוכות. מחלקים את הפרשיות כך שפרשיות מסוימות יחולו בזמנים מסוימים: “במדבר סיני קודם עצרת”, “ואתחנן אחר תשעה באב” (שבת נחמו), “נצבים קודם ראש השנה”, “צו קודם פסח בשנה פשוטה” (שבת הגדול).
פשט: מחלקים את הפרשיות כך שיסיימו את התורה בשנה אחת, וכך שפרשיות מסוימות יחולו בזמנים מסוימים בשנה.
חידושים והסברים:
1. תקנת עזרא — קללות לפני ראש השנה ושבועות: הגמרא (מגילה לא:) מביאה שעזרא תיקן “שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”, עם הטעם של “תכלה שנה וקללותיה”. לא ברור אם בזמן עזרא כבר היה הסדר של קריאת כל התורה על הסדר — יתכן שאצל עזרא קראו את הקללות כמו שקוראים ביום טוב (לא על הסדר), ורק מאוחר יותר שילבו זאת בסדר השנתי.
2. תפקיד עזרא בקריאת התורה: עזרא הוסיף על תקנות משה בקריאת התורה. הגמרא אומרת “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא” — הוא כמעט משה שני. עזרא ובית דינו הם אותו דבר כאנשי כנסת הגדולה, שגם תיקנו את סדר התפילה.
3. “מנהג פשוט” של הרמב״ם אינו תואם בדיוק לתקנת עזרא: הרמב״ם אומר “במדבר סיני קודם עצרת” — לא הקללות של ויקרא עצמו, אלא פרשת במדבר לפני שבועות. זה שבוע מוזז מתקנתו המקורית של עזרא (שמדברת על קללות ממש לפני יום טוב). תוספות מבין שעזרא התכוון שיעשו הפסק של שבוע אחד — כלומר הקללות יהיו *שתי* שבתות לפני יום טוב, לא ממש לפניו. הרמב״ם יכול להבין אחרת — שתקנת עזרא היא בתורת מנהג (לא חיוב), והתאימו אותה מעט לסדר.
4. מדוע במדבר לפני שבועות? מתאים להזכיר סיני לפני שבועות (מתן תורה). הקללות נקראות שבוע קודם, והשבוע ממש לפני שבועות מכניסים במדבר סיני.
5. מדוע מחברים פרשיות דווקא בויקרא ובמדבר? כל הפרשיות שמחברים (מכפילים) הן בספר ויקרא או ספר במדבר, אף פעם לא בבראשית/שמות/דברים. הטעם: “שדה המשחק” שבו צריך לתמרן את הסדר הוא בין פסח לשבועות (זמן הספירה) — צריך להגיע לבמדבר לפני שבועות, וגם בין שבועות לתשעה באב — צריך להגיע לואתחנן אחרי תשעה באב. לכן מחברים פרשיות באזור הזה (ויקרא, במדבר) כדי “לקצר” ולהגיע בזמן.
6. הבדל בין מנהגים בהלכות ומנהגים בסידור: הרמב״ם מביא מנהגים מסוימים בהלכותיו, ומנהגים אחרים רק בסידורו. מנהגים שיש להם כבר מקור בגמרא או מזמנים קודמים מביא בהלכות. מנהגים שעדיין יש בהם חילוק (כמו הפטרות) — שם הוא רק רומז. למשל, “במדבר לפני שבועות” לא עומד בגמרא, אולי מהגאונים.
—
ב) סדר קריאה למנחה שבת, שני וחמישי
דברי הרמב״ם: “ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא. כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה מתחילין מ׳ואלה תולדות נח׳ עשרה פסוקים או יותר, וכן בשני וכן בחמישי, וכן לשבת הבא בשחרית קורא מ׳אלה תולדות נח׳ עד סוף הסדר.”
פשט: במנחה שבת, ביום שני, וביום חמישי קוראים את תחילת הפרשה *הבאה* (עשרה פסוקים או יותר). אין ממשיכים — בכל שלושת הפעמים קוראים את אותם עשרה פסוקים. בשבת שחרית מתחילים משם וקוראים עד סוף הפרשה.
חידושים והסברים:
1. מדוע חוזרים על אותם פסוקים? אפשר היה לעשות אחרת — למשל, ביום שני לקרוא חלק אחד, ביום חמישי חלק שני, בשבת את השאר. או ביום שני/חמישי לקרוא את המחצית הראשונה, בשבת את המחצית השנייה. הייתה מחלוקת תנאים על כך. אבל המנהג הוא שקוראים את אותם פסוקים ארבע פעמים (מנחה, שני, חמישי, שבת שחרית), ואת שאר הפרשה רק פעם אחת (שבת שחרית).
2. “טעימה” מהפרשה: הסדר של מנחה/שני/חמישי הוא כמו “צורה קטנה” — מראים חלק מהפרשה, והאדם צריך בעצמו למצוא זמן ללמוד את השאר. זה אומר שכלל ישראל מכיר יותר את תחילת כל הפרשיות מאשר את הסוף.
3. עיקר קריאת התורה לעומת לימוד תורה: קריאת התורה אינה נועדה ל״ידיעת התורה”. “ידיעת התורה” היא חיוב נפרד — כדי שלא תשתכח תורה מישראל — וזה צריך להיות דרך לימוד כל התורה, לא דרך קריאת התורה שבה קוראים רק כמה פסוקים. אם רוצים לדעת את התורה היטב, צריך להשקיע ראש. סדר קריאת התורה נותן רק “הצצה” — מבט על כל פרשה — אבל הלימוד האמיתי הוא אחריות האדם עצמו.
[דיגרסיה: ביקורת על חדרים] — בחדר לומדים לעתים קרובות רק “את היפה” (קטעים נבחרים) וזו עוולה. חדר נועד שידעו את התורה — זה לא בית כנסת. בית כנסת הוא מקום לציבור לתפוס קצת גבורה, דבר תורה, דרשת מוסר. אבל חדר צריך ללמד פרשיות על הסדר, את כל הדבר.
—
ג) הפטרה — הטעם למפטיר בנביא
פשט: לא עומד ברור ברמב״ם מדוע תיקנו מפטיר בנביא.
חידושים והסברים:
1. צד אחד: הענין הוא לקשר את כל הנביאים עם נבואת משה — להראות שכל הנביאים מחוברים לתורה. זה היה מסביר מדוע מוצאים קטעים בנביא ש״ענינם” מהפרשה — צריך 52 מקומות בנביא שמדברים על הפרשה, מה שעושה “דרך נפלאה” של חיבור תורה עם נביאים.
2. חידוש נגדי: זה לא הטעם העיקרי. זה להיפך: כבר רצו לקרוא קצת נביא (כי נביא לא התחיל להיקרא מעצמו), ואחר כך מצאו קטע שמתאים. הרמב״ם לא אומר איזו הפטרה — ואין ענין לסיים את כל הנביא.
3. נקודה מעשית: בעל קורא היה צריך לדעת את כל הנביא כדי לבחור קטע — זה עצמו נתן תנופה נפלאה ללימוד נביא.
4. ביקורת על ה״קשרים”: הקשרים של ההפטרה עם הפרשה הם לפעמים רק “רמזים קטנים” — לשון דומה, לא יותר. זה תומך בכך שהענין העיקרי אינו הקישור, אלא שיקראו נביא, והקישור הוא תוספת.
—
ד) קריאת התורה בראש חודש (הלכה יג)
דברי הרמב״ם: בראשי חדשים קוראים פרשת “צו את בני ישראל” (פרשת הקרבנות בפרשת פנחס), עם ארבע עליות.
פשט: “פרשת צו” אצל הרמב״ם אינה פרשת צו (ויקרא) כפי שאנו קוראים לה היום, אלא “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי” — זה בפרשת פנחס, הפרשה שמתארת את הקרבנות.
חידושים והסברים:
1. שמות אחרים לפרשיות: בזמן הרמב״ם לפרשיות היו שמות אחרים מאלו שאנו קוראים להן היום. אם מישהו היה כותב לרמב״ם הזמנה לחתונה “פרשת צו” הוא היה מגיע לתאריך הנכון (פנחס), לא ל״פרשת צו” שלנו.
2. סדר ארבע העליות — עצת הרמב״ם: הפרשה הראשונה (קרבן תמיד, “צו את בני ישראל” עד “וביום השבת”) היא שמונה פסוקים. “וביום השבת” היא פרשה של רק שני פסוקים. “ובראשי חדשיכם” היא חמישה פסוקים. צריך ארבע עליות, כל אחת לפחות שלושה פסוקים, אסור להשאיר בפרשה פחות משלושה פסוקים, ואסור להשמיט פרשה שלמה.
פתרון הרמב״ם:
– עולה ראשון: קורא שלושה פסוקים ראשונים (מ״צו את בני ישראל”).
– עולה שני: מתחיל מפסוק ג׳ (לא מפסוק ד׳) — הוא חוזר על “ואמרת אליהם” — וקורא שלושה פסוקים. הטעם: “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה של הצהרה חדשה, לא באמצע נושא.
– עולה שלישי: קורא את שאר הפרשה הראשונה עם “וביום השבת” (שני פסוקים). הרמב״ם מבין שאי אפשר להשאיר פרשה שלמה של רק שני פסוקים — אפילו אם עוצרים בגבול פרשה, נשארת בעיה של “משייר בפרשה.”
– עולה רביעי: קורא “ובראשי חדשיכם” — מספיק פסוקים, אין בעיה.
3. מדוע מותר שהשני חוזר על פסוק? “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה. אבל מעירים: “אני לא מאמין שדאגו לזה” — ההלכה לא אומרת כך במפורש; זו עצת הרמב״ם איך לסדר.
—
ה) ראש חודש שחל בשבת (הלכה יג המשך)
דברי הרמב״ם: כשראש חודש חל בשבת, קוראים את פרשת השבוע הרגילה, והמפטיר (המשלים/אחרון) קורא “ובראשי חדשיכם” בספר תורה שני.
פשט: מוציאים שני ספרי תורה — אחד לפרשת השבוע, אחד לראש חודש.
חידושים והסברים:
1. מנהגנו (רמ״א): אנו מתחילים את המפטיר מ“וביום השבת”, לא רק “ובראשי חדשיכם” — כי כשזה שבת ראש חודש אין הזדמנות אחרת לקרוא את המוסף של שבת גם כן.
2. האם זה חיוב או רק “דבר יפה”: זה לא חיוב — “הכל הולך אחר העיקר” — זה סתם דבר יפה. בעצם אפשר היה בכל שבת לקרוא את המוסף של שבת, אלא שזה לא המנהג. אין יוצאים ידי חובה בתפילה לבדה (שבה אומרים “במוספים”), כי קריאת התורה היא דבר נפרד מהתפילה.
—
ו) ראש השנה — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: בראש השנה קוראים “בחודש השביעי באחד לחודש” — זו מצוות ראש השנה מפרשת פנחס.
פשט: ההלכה מדברת על הקריאה בפרשת פנחס על ראש השנה.
חידושים והסברים:
1. המנהג שונה מההלכה: המנהג הוא שביום ראשון של ראש השנה קוראים “וה׳ פקד את שרה” — כי בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. מפטיר “ויהי איש אחד מן הרמתים” (חנה) — כי לפי המדרש גם חנה נפקדה בראש השנה.
2. ביום שני של ראש השנה קוראים “והאלקים נסה את אברהם” (עקידת יצחק) — להזכיר זכות עקידת יצחק. מפטיר “הבן יקיר לי אפרים” — כי זה מדבר על זכרונות ועל אהבת ה׳ לישראל.
3. המנהג תמיד מוצא סיפורים יפים יותר לספר — ההלכה היא ההלכה, אבל המנהג עושה פסוקים יפים יותר.
—
ז) יום כיפור — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: ביום כיפור בשחרית קוראים “אחרי מות”, מפטיר “כה אמר רם ונשא”. במנחה קוראים עריות שבאחרי מות, והקורא השלישי הוא מפטיר ביונה.
פשט: שחרית — עבודת יום כיפור. ההפטרה מדברת על “הלזה צום אבחרהו” — מהו תענית. מנחה — עריות, ומפטיר יונה.
חידושים והסברים:
1. מדוע קוראים עריות במנחה? הרמב״ם מביא שזה המשך משחרית — מדלגים קטע קטן וממשיכים. אבל הרמב״ן נותן טעם אחר: כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה — זה סוג עבירה שקורה לאנשים, וביום כיפור צריך לעשות תשובה. מי ששומע את הקריאה יתבייש ויעשה תשובה.
2. מדוע דווקא עריות ולא עבירות אחרות? אפשר היה לקרוא על מאכלות אסורות, מידות כמו גאווה (מפרשת קדושים), או ענינים אחרים שבין אדם לחברו. התירוץ הוא שעריות הוא ממש הבא בתורה (המשך אחרי מות), וזו עבירה מפורסמת שאנשים נכשלים בה. אבל לרמב״ם יש פירוש אחר (לא מפורט).
3. מפטיר יונה — כאן יש הפטרה במנחה, שזה יוצא דופן. הטעם הוא כי יונה גם מדבר על תשובה — אנשי נינוה עשו תשובה.
—
ח) סוכות — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: שני ימים הראשונים קוראים פרשת מועדות. מפטיר ביום ראשון “הנה יום בא לה׳” (זכריה), ביום שני “ויקהלו אל המלך שלמה”. ביום טוב האחרון (שמיני עצרת) קוראים “כל הבכור” (משנה תורה), מפטיר “ויעמד שלמה” או “אחרי מות משה”.
פשט: שני ימים ראשונים — פרשת המועדות. שמיני עצרת — פרשת המועדות מדברים.
חידושים והסברים:
1. “הנה יום בא לה׳” (זכריה) — כי שם מדובר על חג הסוכות.
2. “ויקהלו אל המלך שלמה” — כי חנוכת המקדש גם הייתה בסוכות.
3. שמיני עצרת — הרמב״ם מביא שני מנהגים להפטרה: (1) “ויעמד שלמה” — המשך ברכת שלמה, (2) “ויש מי שמפטיר אחרי מות משה” — המשך אחרי פטירת משה, מתחילים מהפרשה הבאה. מנהגנו הוא השני.
—
ט) חול המועד סוכות — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: בשאר ימות החג קוראים קרבנות החג (פרשת פנחס). בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. ביום שלישי לתחילת חול המועד — כהן קורא ביום השני, לוי ביום השלישי, ישראל חוזר ביום השלישי, רביעי חוזר ביום השני וביום השלישי.
פשט: כי בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לכל יום לעשות שלוש עליות, צריך לחזור על פסוקים.
חידושים והסברים:
1. הבעיה העיקרית: בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לכל יום של חול המועד לעשות ארבע עליות. לכן חוזרים על פסוקים.
2. מנהגנו שונה מהרמב״ם — אנו רוצים לקרוא גם את היום של מחר, ואנו משתמשים בספר תורה שני לכך.
—
י) מנהג שני ספרי תורה — קריאת מוסף
דברי הרמב״ם: בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות — מוציאים שני ספרי תורה שחרית. בשני קוראים קרבן אותו היום מפרשת פנחס (ספר במדבר), ומי שקורא שם הוא המפטיר בנביא.
פשט: כל יום טוב (מלבד חול המועד סוכות שבו כבר קוראים את הקרבנות) מוציאים תורה שנייה למוסף/קרבנות.
חידושים והסברים:
1. זה לא עומד בגמרא — זה מנהג שעלה מאוחר יותר. בגמרא עומד רק יום טוב אחד שבו קוראים קרבנות — זה חול המועד סוכות. הגאונים עשו מנהג חדש שמוציאים עוד תורה וקוראים את המוסף של אותו יום.
2. חול המועד סוכות מוצא — כי שם כבר הקריאה העיקרית היא קרבנות החג, אין צורך להוציא ספר תורה שני.
—
יא) סדר שני/שלושה ספרי תורה — קדיש
דברי הרמ״א: בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה, אם הוציא זה אחר זה — כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אומר קדיש.
פשט: אומרים קדיש בין כל ספר תורה כהפסק.
חידושים והסברים:
1. הרמ״א מדבר על כשמוציאים זה אחר זה — אבל מרומז שאפשר גם לעשות כמנהגנו, שמוציאים שניהם בבת אחת.
2. תפקיד הקדיש: קדיש הוא הפסק — כפי שכבר למדנו בסדר התפילה, כשרוצים לעשות הפסקה בין קטעים, אומרים קדיש.
3. מנהג פשוט: תמיד אומרים קדיש אחרי המשלים (עלייה אחרונה), אפילו כשמוציאים רק תורה אחת, ואחר כך מפטיר בנביא.
—
יב) שבת חול המועד — קריאת התורה
דברי הרמב״ם: שבת חול המועד, בין פסח בין סוכות, קוראים “ראה אתה אומר אלי” (שמות ל״ג-ל״ד).
פשט: יש קריאה אחת לשבת חול המועד בשני הרגלים.
חידושים והסברים:
1. מדוע מתחילים מ״ראה אתה אומר אלי” ולא מ״פסל לך” שקרוב יותר לענין של ימים טובים? התירוץ: שם משה מבקש גילוי השכינה, שזה פשט יפה למה מתחילים משם.
2. הפטרות של שבת חול המועד: שבת חול המועד פסח — “העצמות היבשות” (יחזקאל) — תחיית המתים. שבת חול המועד סוכות — “ביום בא גוג” — מלחמת גוג ומגוג.
3. הפטרות של ימים טובים קשורות מאוד לגאולה העתידה — זה קו עיקרי של יום טוב. הבני יששכר מביא ממשה חגיז שסיפור יציאת מצרים צריך לכסות את כל עיקרי האמונה, כולל תחיית המתים, שמתאים ל
“העצמות היבשות.” אבל הרמז לתחיית המתים בפסח אינו כל כך ברור.
4. כמעט הרבה מאוד הפטרות מדברות על משיח — זה נושא “מועדף” בהפטרות.
—
יג) חנוכה — סדר קריאה
דברי הרמב״ם (עם סדר הרמ״א): בחנוכה קוראים פרשת הנשיאים (כפי שעומד במשנה “בחנוכה בנשיאים”). ביום הראשון מתחילים מברכת כהנים.
פשט: כל יום חנוכה קוראים את הנשיא של אותו יום.
חידושים והסברים:
1. מדוע מתחילים מברכת כהנים, שאינה תחילת הפרשה, אלא שני פסוקים פנימה? התירוץ: ברכת כהנים מתאימה כי חנוכה היה נס על ידי כהנים (חשמונאים), לכן מתאים לקרוא על כהנים.
2. אפשר להתחיל באמצע פרשה — זה מותר.
3. הסדר: יום ראשון — ברכת כהנים עד סוף “ביום הראשון”; יום שני — הנשיא השני; עולה אחרון קורא מ״וישמעו” עד סוף כל הקרבנות, עד סוף פרשת נשא.
4. הפטרות של שבת חנוכה: שבת חנוכה — “רני ושמחי” (זכריה) — נבואת המנורה. כשיש שתי שבתות חנוכה, הראשונה “רני ושמחי” והשנייה “נרות שלמה” — המנורה ששלמה עשה לבית המקדש. המפטיר קורא מתורה שנייה (קריאת חנוכה) ומפטיר בנביא, כי בשבת קוראים את פרשת השבוע, והמפטיר קורא מחנוכה.
—
יד) פורים — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בפורים קוראים בשחרית “ויבא עמלק.”
פשט: המן היה מזרע עמלק, לכן קוראים על מלחמת עמלק.
—
טו) תשעה באב — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בשחרית קוראים מפרשת ואתחנן (ענין של תוכחה). מפטירין “אסוף אסיפם” — הפטרה של קינות חזקות. במנחה קוראים “ויחל” כמו שאר תעניות.
פשט: תשעה באב יש קריאה מיוחדת בשחרית (תוכחה) וקריאת תענית רגילה במנחה.
חידושים: תשעה באב חל תמיד בתקופה של פרשת ואתחנן.
—
טז) שאר תעניות — סדר קריאה
דברי הרמב״ם: בשאר תעניות (עשרה בטבת וכדומה) קוראים בין בשחרית בין במנחה. הקורא הראשון “ויחל משה” ארבעה פסוקים, השני והשלישי קוראים מ״פסל לך” עד “אשר אני עושה עמך.”
פשט: “ויחל” היא הקריאה הסטנדרטית לתעניות.
—
יז) תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
דברי הרמב״ם: בתעניות שגוזרים על צרה (בצורת וכדומה) קוראים ברכות וקללות (תוכחה), “כדי שישובו” — כדי שיבהלו ויעשו תשובה.
פשט: קריאה מיוחדת לתעניות על צרות ממשיות.
חידושים — הבדל חשוב:
1. במשנה עומד “בתעניות ברכות וקללות.” פשטות המשנה מתכוונת לכל התעניות. אבל מנהגנו לקרוא “ויחל” בתענית, שלא עומד במשנה.
2. הרמב״ם מבין שזה הבדל בין שני סוגי תעניות: (1) תעניות שמתענים על צרה ממשית — אז צריך לעשות תשובה, קוראים ברכות וקללות; (2) תעניות שמתענים על עבר (כמו עשרה בטבת, צום גדליה) — זו גזירת הרבים, זה “לעורר בתשובה” אבל לא ממש “כדי שישובו בתשובה” — לכן קוראים רק “ויחל משה.”
3. זה חידוש בהבנת שיטת הרמב״ם: הוא מחלק את “בתעניות” של המשנה לתעניות על צרות עכשוויות (ברכות וקללות) לעומת תעניות זכר לחורבן (ויחל).
—
יח) תלתא דפורענותא — שלוש שבתות לפני תשעה באב
דברי הרמב״ם: “נהגו כל ישראל” — שלוש שבתות לפני תשעה באב קוראים הפטרות של תוכחה, הנקראות “תלתא דפורענותא.”
פשט: שלוש הפטרות של פורענות לפני תשעה באב.
חידוש — סדר הרמב״ם שונה ממנהגנו:
– מנהגנו: שתי הפטרות מירמיהו ואחת מישעיהו.
– מנהג הרמב״ם: אחת מירמיהו ושתיים מישעיהו. באופן ספציפי: (1) “דברי ירמיהו”; (2) “חזון ישעיהו”; (3) “איכה היתה” (ישעיהו א:כ״א) — מה שאנו קוראים כשבת חזון הם חילקו לשתיים.
—
יט) שבע דנחמתא — אחרי תשעה באב
דברי הרמב״ם: “נחמו נחמו עמי” שבת אחרי תשעה באב — זה “מנהג כל ישראל.” הלאה: “מנהג פשוט בארצותינו” — מאחרי תשעה באב עד ראש השנה קוראים נחמות מישעיהו (שבע דנחמתא). הרמב״ם לא מביא אילו קטעים ספציפיים.
—
כ) שבת שובה
דברי הרמב״ם: “מנהג פשוט” — שבת שבין ראש השנה ליום כיפור מפטירין “שובה ישראל” — כדי שיעשו תשובה.
פשט: זה מה שקוראים שבת שובה. הרמב״ם מביא זאת כמנהג, לא כהלכה.
—
כא) ארבע פרשיות
פרשת שקלים (ראשונה)
דברי הרמב״ם: ראש חודש אדר שחל בשבת — קוראים פרשת שקלים, מפטירין “ביהוידע הכהן.” אם ראש חודש חל באמצע השבוע, אפילו ערב שבת, מקדימים וקוראים בשבת שלפניו.
פרשת זכור (שנייה)
דברי הרמב״ם: “שנייה” — קוראים זכור (עמלק), מפטירין “כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק” (מחיית עמלק).
חידוש — מה פירוש “שנייה”: “שנייה” לא פירושה ממש השבוע השני אחרי שקלים. פירושה “שנייה לד׳ פרשיות” — השנייה בסדר. לפעמים יש שבוע הפסק בין שקלים לזכור.
פרשת פרה (שלישית)
דברי הרמב״ם: שלישית — קוראים פרה אדומה (פרשת חוקת), מפטירין “וזרקתי עליכם מים טהורים” — ענין של טהרה.
חידוש — מה פירוש “שלישית”: שלישית פירושה “הסמוכה לרביעית” — זו שסמוכה לרביעית. בין שלישית לרביעית אף פעם אין הפסק (כפי שהרשב״ם מביא, כמו בד׳ כוסות — “בין שלישית לרביעית לא יפסיק”).
פרשת החודש (רביעית)
דברי הרמב״ם: רביעית — קוראים “החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד חודש ניסן. רביעית היא “כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת” — השבת לפני ראש חודש ניסן.
כללי סדר ההפסקות בין ארבע הפרשיות
חידוש: הכלל הוא:
– בין שלישית לרביעית — אף פעם אין הפסק.
– בין שנייה לשלישית — לפעמים יש הפסק.
– בין ראשונה לשנייה — לפעמים יש הפסק.
– לפעמים יש שתי הפסקות (בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית).
איך זה עובד למעשה?
הרמב״ם: מוציאים ספר תורה שני לארבע הפרשיות. לפעמים (כמו ראש חודש אדר בשבת) מוציאים שלושה ספרי תורה.
—
כב) סדר קריאה בד׳ פרשיות, ראש חודש, חנוכה — שתיים ושלוש תורות
דברי הרמב״ם: כל פרשה מארבע פרשיות — קורין בשני ספרי תורה. אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת — מוציאין שלשה ספרים. כשראש חודש אדר חל בשבת פרשת תצוה, קוראים ששה ב״ואתה תצוה” עד “וכיורו נחשת” (פנימה בכי תשא), והשביעי חוזר וקורא מ״כי תשא” עד “וכיורו נחשת” — קוראים כי תשא פעמיים. אם שבת כי תשא עצמה היא ראש חודש — קוראים ששה בכי תשא, והשביעי חוזר וקורא בספר שני.
פשט: בד׳ פרשיות מוציאים שתי תורות. בראש חודש אדר בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, שקלים). בראש חודש ניסן בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, החודש). בראש חודש טבת בשבת — שלוש תורות (סדר היום, ראש חודש, חנוכה). אם ראש חודש טבת חל באמצע השבוע — שתי תורות (ראש חודש וחנוכה).
חידושים והסברים:
1. מדוע קוראים כי תשא פעמיים כשתצוה חל עם שקלים? כי פרשת שקלים היא תחילת כי תשא, שהיא מיד אחרי תצוה — הציבור יחשוב שפשוט ממשיכים את הפרשה של השבוע, ולא יבינו שזו קריאה מיוחדת לכבוד שקלים. לכן קוראים אותה פעמיים — כדי שהציבור יבין שהקריאה השנייה היא לכבוד שקלים.
2. אצלנו אף פעם לא חל תצוה עם שקלים — לכן אין לנו את הבעיה הזו למעשה.
3. שביעי לעומת מפטיר: בדרך כלל אנו עושים שהמפטיר הוא העלייה החדשה של עניינא דיומא (ד׳ פרשיות). אבל יש אופן שבו עושים שהשביעי (לא מפטיר) הוא הקריאה המיוחדת — זה כשזה ראש חודש.
4. ראש חודש טבת באמצע השבוע — האופן היחיד של שתי תורות שלא בשבת: זה המקרה היחיד שבו מוציאים שתי תורות ביום חול — אחת לראש חודש ואחת לחנוכה.
—
כג) שניים מקרא ואחד תרגום — חיוב היחיד
דברי הרמב״ם: אפילו יהודי שומע את קריאת התורה עם הציבור, הוא חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת — שניים מקרא ואחד תרגום.
פשט: אחרי שלמדנו את כל הלכות קריאת התורה הציבורית, עובר הרמב״ם לחיוב של היחיד: כל שבוע צריך בעצמו לקרוא את הפרשה — פעמיים מקרא ופעם אחת תרגום.
חידושים והסברים:
1. שומע כעונה וחיוב היחיד: אפילו אם שומע היטב את קריאת התורה עם הציבור — שלכאורה זה שומע כעונה — עדיין חייב לקרוא בעצמו שניים מקרא ואחד תרגום. זה מראה שחיוב שניים מקרא הוא חיוב נפרד, לא רק תחליף לשמיעת קריאת התורה.
2. מדוע תרגום עדיין חיוב בלי מתורגמן? ה״אחד תרגום” מקביל למתורגמן שהיה בקריאת התורה. אבל אם כבר אין מתורגמן, מדוע נשאר החיוב? זו מחלוקת גדולה בראשונים: כמה ראשונים וצדיקים סברו שהתרגום היה רק כדי להבין, ואם מבין בעצמו (או לומד רש״י/מפרשים אחרים), אין חיוב תרגום. אחרים סוברים שזו תקנת חכמים שנשארת בתוקף אפילו בלי הטעם. השולחן ערוך פוסק שאפשר לצאת ידי חובה ברש״י (או רמב״ן, אבן עזרא), אבל הרמ״א אומר שצריך לקרוא עם תרגום.
3. מקבילה למחלוקת הציבורית: לכאורה אותה מחלוקת שקיימת בציבור (האם המתורגמן עדיין נחוץ) צריכה גם לחול על היחיד — אם אומרים שבציבור התרגום בטל, אותו דבר צריך להיות ביחיד, ולהיפך.
4. מדוע דווקא פעמיים מקרא? מדוע לא מספיק פעם אחת? לא ניתן תירוץ ברור — “אין לי מושג למה.” פשוט מוצע שאולי הענין הוא שצריך לקרוא שלוש פעמים כל דבר (ופעם אחת אפשר לצאת עם תרגום).
5. “עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים בלי תרגום: הגמרא אומרת שקוראים שניים מקרא ואחד תרגום אפילו “עטרות ודיבון” — שמות ערים שבהם התרגום זהה למקרא. רש״י מסביר שבשמות ערים התרגום זהה למקרא, אבל אומרים אותו שלוש פעמים. אבל מעירים שזה לא לגמרי נכון, כי התרגום מתרגם הרבה פעמים שמות ערים לפי איך קראו לעיר בזמנו — לפעמים כן, לפעמים לא.
6. “קורא” — לקרוא או ללמוד? הרמב״ם כותב “חייב לקרוא” — לכאורה הענין העיקרי של שניים מקרא הוא שילמד, לא רק יאמר. אבל לשון הרמב״ם “קורא” יכולה גם להתכוון רק לקריאה/אמירה.
7. איזה סוג חיוב הוא שניים מקרא? נשאלת השאלה האם שניים מקרא הוא חיוב נפרד, מנהג, או חלק מתקנות קריאת התורה — “אני לא יודע בדיוק מה זה.” זה מושווה לשמונה עשרה בלחש — שגם היא תוספת לשמונה עשרה בקול רם.
—
כד) סיום הלכות תפילה — קריאת התורה
מעירים שבזה מסיימים הלכות קריאת התורה, שהוא סוף הלכות תפילה. שני הפרקים הבאים יהיו הלכות ברכת כהנים, כפי סדר הרמב״ם בהלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
סדר קריאת התורה: השלמת התורה בשנה, תקנת עזרא, וקריאת מנחה שני וחמישי
הלכה א-ב: המנהג הפשוט — השלמת התורה בשנה, ותקנת עזרא
דובר 1:
משה על משה, לקח משה. אוקיי.
עכשיו, זה מנהג. עכשיו, יש עוד תקנה מעניינת. הרמב״ם נראה שמבין שהתקנה היא איך, מה קוראים. כלומר, למדנו מסוכות, מאחרי סוכות עד סוכות, מסוכות עד סוכות קוראים את התורה. זה הסדר של מנהג פשוט. יש למי שיש מנהג אחר. אבל יש מלבד זה תקנה של פרשיות מסוימות מתי לקרוא. לא רק תקנה, זה הרי ההלכה, מנהגים ותקנות.
יש שאלה, כלומר, איך בדיוק מחלקים את הפרשיות לאורך השנה, כי יכול להיות גם הרבה… מחלקים את הפרשיות לפי סדר שבכללות יצא קודם סדר. זה הדבר? לא רק לפי סדר, אבל כן, מחשבים, מחשבים שכל פרשה תתאים. כך אומר שהרמב״ם הבין את התקנה.
עכשיו, יש גם מנהגים בזה. יש פרשיות מסוימות, ועושים בזה להגיע בזמנים מסוימים. אבל זה שטות, זה הרי ככה שבראשית ונח ולך לך עדיין לא חושבים על זה. איפשהו מתחילים לחשב את הפרשיות… לא חילקו… איך חילקו בדיוק את הפרשיות ו… however, כן, somehow זה איך הפרשיות מתחלקות כל השנה.
תקנת עזרא — קללות קודם עצרת וראש השנה
כן, זה הרי ככה. עזרא תיקן, כאן יש תקנה של עזרא. עזרא היה זמן רב לפני. היה… אני יודע שכבר בזמן עזרא עשו משלימין השנה אחר השנה. אבל עזרא תיקן תקנה כזו, “שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”. כך עשה עזרא.
לא ברור אם בזמנו של עזרא כבר היה בכלל… עזרא הרי גר בארץ ישראל. אני לא יודע אם בזמנו בכלל היו המנהגים איך קוראים. אבל הוא הנהיג שיקראו. יכול להיות שבזמנו… הגמרא אומרת תורה מעניינת על זה, “תכלה שנה וקללותיה”. אני חושב שזה מה שהכוונה.
כי יש ענין שנראה שזה הדבר, שבת הגדול, שבת שובה, ויש משנה שבתות. שהמנהג לתת דרשה היה לפני כל שלש רגלים. היה שבת הגדול, והיה גם שבת לפני… אבל כאן לא מדברים ממש על לפני ראש השנה ולפני שבועות. זה לא שלש רגלים אפילו. זה שבת שובה… הם קוראים שבת אחרי ראש השנה ויום כיפור. אני לא יודע בבירור, יש תקנה של עזרא? אני יכול לומר תורות על זה, אבל העובדה היא, אנחנו לומדים עכשיו את העובדה. התקנה של עזרא היא שקוראים את הקללות שיהיו לפני ראש השנה. יכול להיות שזה הפשט. הגמרא אומרת פשט אחר.
עזרא ובית דינו — “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”
עזרא היה זה שעשה קריאת התורה, או חילוק על תקנות קריאת התורה. יש משה, ואחר כך עזרא מוסיף על תקנות משה. ועל זה אומרת הגמרא ש“ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”. עזרא הוא כמעט כמו משה שני. רק יש לו את האמירה “משה תיקן, אחר כך עזרא תיקן”. זה מאוד מעניין.
הוא גם עשה את כל הדברים שאנחנו לומדים כל ספר הלל, כל הלכות תפילה, שיש לזה הרבה קשר לעזרא, כי הוא גם עשה את אנשי כנסת הגדולה שעשו את הסידור. עזרא ובית דינו זה אותו דבר כמו אנשי כנסת הגדולה. יש תקנות שונות של עזרא באישות. כן, אוקיי.
הרמב״ם ה״מנהג הפשוט” — ארבע פרשיות שמקפידים על זמנן
אבל עכשיו הנקודה היא שיכול להיות שבזמן עזרא קראו את זה סתם ככה, כמו שאנחנו קוראים ביום טוב שלא צריך להיות על הסדר. היום מה שמוכנס בסדר, יוצא הסדר, ומסדרים את הסדר שיתאים ככה. ולא רק זה, יש עוד דברים שהוכנסו בסדר, שזה גם קצת אחרת מעזרא. לא ברור איך הרמב״ם מבין את זה.
אומר הרמב״ם, “ומנהג הפשוט הוא שקוראין במדבר סיני קודם עצרת”. אנחנו לא נוהגים ממש כמו עזרא. אנחנו קוראים תמיד פרשת במדבר לפני שבועות, כל שנה. כך המנהג, ומסדרים, כמו שהרמב״ם הולך לומר, מסדרים שיהיה ככה, שקוראים כל שנה במדבר לפני עצרת. טוב מאוד. זה לא ברור, אתה רואה שזה טכנית שבוע מוזז.
ואומר הרמב״ם, בואו נקרא, “ואתחנן אנו קורין אחר תשעה באב”. עוד דבר שאנחנו מקפידים, אנחנו מקפידים שהסדר יצא שתשעה באב יחול בפרשת ואתחנן קריאה, וקוראים בשבוע שבת אחרי תשעה באב זה תמיד שבת נחמו. שבת נחמו זה תמיד ואתחנן.
ועוד דבר שאנחנו מקפידים זה “ואתם נצבים היום כולכם” קודם ראש השנה. אנחנו מקפידים שיהיה כל פעם פרשת נצבים לפני ראש השנה.
ועוד דבר רביעי, אומר הרמב״ם, שהם מקפידים שצו בהר יהיה קודם פסח בשנה פשוטה. אני לא יודע אם אנחנו מקפידים על זה, אבל שבכל שנה בשנה פשוטה, לא בשנה מעוברת, יחול פסח בפרשת שמיני, כלומר פרשת צו תהיה שבת הגדול, השבת לפני פסח.
החילוק בין תקנת עזרא למנהג הפשוט
עכשיו, ההלכות דומות לנושא של עזרא, כלומר, הרמב״ם שם את זה באותו מקום, כאילו כך, אבל למעשה זה לא מתאים לעזרא, כי עזרא הרי אמר שיקראו קללות קודם, לכאורה הוא מתכוון לשבת שלפני, והדברים האחרים שהם בנוסף לעזרא.
כך תוספות הבין, שזה סתם, כן, תוספות מדבר על הקושיא. תוספות הבין שבעצם יכול להיות, זו דרך, אפשר שבוע קודם, עושים הפסק של שבוע דווקא, כך תוספות הבין.
יכול להיות שהרמב״ם הבין בפשטות שלא, ומשנים קצת את עזרא, כאן עזרא, לא חייבים, אלא תקנות עזרא פירושן גם תיקן בתור מנהג, לא חיוב. יכול להיות משנים קצת, יכול להיות שזה ה, שזה ה, שזה הדבר, אבל יש פשטים אחרים בזה.
למה במדבר סיני לפני שבועות?
יכול להיות כי רוצים להזכיר, יש ענין נוסף להזכיר מדבר סיני לפני… זה הרי מאוד מתאים שמזכירים סיני, שמים פרשת סיני לפני… האם כבר לפני פסח, לא ברור למה, יש תירוצים למה יוצא כל הדברים האלה. הכל אפשר לומר תירוצים, אבל למה… לא, כך עושים את הקללות שבוע קודם, אבל השבוע שהוא ממש לפני החג שמים היום עם במדבר סיני, העניין הגדול של עבודה סיני. וצו לפני ראש השנה, וצו לפני פסח… כן כן, כך התירוצים אומרים. התירוצים אומרים אחרי שעשו את הסדר. כל התירוצים הם אחרי, לא לפני. התורה הקדושה לא אומרת על רחוק עם שתי מילים, אבל אני זוכר.
בכל מקרה, ממילא, מכיוון שצריך לצאת שני דברים. צריך לסיים בשנה, זה לא כל שנה אותו מספר של פרשיות. בפרט הרבי לא ידע שזה נקרא פרשת מצורע ופרשת תזריע. הוא מביא תמיד את ההתחלה של הפסוקים. ואחר כך, כמו שנלך מיד להיות “ואם בחוקותי” עם “בהר”, הוא הולך בסדר הזה. “בהר בחוקותי” זה מעניין כלום. וכו׳. לא יודעים.
“כדי שתשלם בשנה”, כדי לסיים את זה בשנה אחת. ו“ויקראו אתם הסדרים בעונתם”. גם, לא רק בשביל זה, מי שמחזיק ראש, למה כשיש בדיוק הפרשיות הן כפולות תמיד באחד מהדברים.
למה מצרפים פרשיות דווקא בויקרא ובמדבר?
הדבר היחיד שאנחנו לא עושים זה צו. כלומר, אם היינו רוצים שצו תמיד יהיה ערב פסח, היינו צריכים לצרף פרשיות עוד לפני צו. אבל כל הפרשיות שמצרפים הן או בספר ויקרא או בספר במדבר. שמת לב?
והסיבה היא, כי מלבד זה שרוצים לסיים את התורה בשנה אחת, אז היינו יכולים לצרף לך לך עם וירא, אני לא יודע. אבל הסיבה העיקרית היא כי המקום שבו אנחנו משחקים זה תמיד שפסח, שבועות צריך תמיד לצאת אחרי פרשת במדבר. ממילא מצרפים בזמן הספירה זה כמעט רוב הפרשיות שיש רצוף מחוברות, כי צריך להגיע כבר לבמדבר בכמה שבועות ואין זמן.
או לפני תשעה באב. צריך לצרף, צריך להגיע לפני תשעה באב אחרי תשעה באב, ממילא צריך לקרוא… הסדרים לא סדרים מאוד ארוכים, זה לא היה מאוד ארוך. היה מצורע ביחד זה מאה ושלושים פסוקים. כן, אבל למשל מטות מסעי זה מאוד ארוך. מטות מסעי זה לא תמיד מתאים. כי מטות… מי שעשה את הפרשיות אני לא יודע בדיוק אם הוא הסתכל שהבעל קורא לא יקרא יותר מדי ארוך, אין לי מושג איך הוא חשב.
אבל זו הסיבה למה מצרפים פרשיות. אם מישהו רוצה לדעת למה הפרשיות מצרפים, התשובה היא כדי לסיים בשנה, וכדי להגיע על הסדרים. הרמב״ם לא קורא להם פרשיות, הוא קורא להם סדרים. אני חושב שסדר פירושו כמו מסדר מה שקוראים, אני לא יודע פשט. בכל מקרה, שיוכלו להגיע בזמן של זה.
זה הסדר של שבת שחרית. כן, כל הסדר הוא רק לשחרית שבת. בשחרית עושים את כל הסדר, מסיימים את התורה כל שנה, ומדקדקים בדיוק איך זה יצא, שקוראים כל שנה במדבר לפני עצרת. נכון? כן.
הלאה… ואנחנו קוראים הרי במנחה ובשני וחמישי עושים את אותו דבר. אז לא מחזיקים בכלל בסיום.
הלכה ג: קריאת מנחה, שני וחמישי — קוראים את אותם הפסוקים ארבע פעמים
נכון, מאוד מעניין. אני לא מבין איך זה כל כך טוב. אני מתכוון לומר, אנשים כמונו, אנשים בזכרון, קוראים את אותם כמה פסוקים שוב ושוב.
אבל הרמב״ם אומר את ההלכה של מנחה ושני וחמישי, ש“ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא”. כלומר שם שעצרו בשחרית, סיימו פרשת בראשית, “שם קורין במנחה”, שם מתחילים במנחה, “בשני ובחמישי לשבת הבא”.
והרמב״ם נותן דוגמה. “כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה” מתחילים מ“ואלה תולדות נח”, עשרה פסוקים או יותר. ואותו דבר שנקרא שני, לא שהולכים הלאה, היינו יכולים לחשוב שילכו לעשרה הפסוקים הבאים בשני. לא, אומרים את אותם עשרה פסוקים בשני, “וכן בחמישי. וכן לשבת הבא בשחרית”, ממשיכים הלאה מ“אלה תולדות נח”, “וקורא עד סוף הסדר”.
“כך קורין כל השנה”. כלומר, למה בעצם? היינו הרי יכולים לעשות שיום שני ויום חמישי יקראו להיפך, חלקים אחרים מהפרשה. שיסיימו את חצי הפרשה, ובשבת את החצי השני של הפרשה. היינו יכולים למצוא עצות אחרות איך לעשות. היה, לדעתי, מחלוקת תנאים על זה.
השלכה מעשית — “טעימה” מהפרשה
יוצא שעד שני, בעיקרון, מה שאנחנו קוראים, קוראים אנחנו בדרך כלל ארבע פעמים. ושלוש פעמים בשבוע שתיים. זה מאוד מעניין שלמעשה המערכת שלנו עובדת ככה, כי הילדים שלנו בחדר לומדים גם על הסדר. זה נכון שבכיתה ט׳ לומדים אולי את כל הפרשה, אבל כמו שיש ל״ב, זה שלוש, ארבע פעמים בערך, אני מדבר מכיתה ד׳ עד כיתה ח׳, ארבע פעמים קוראים עד, לומדים עד שלישי איפשהו ככה, ואחר כך לומדים את השאר.
זה מאוד מעניין, כי יוצא שכלל ישראל מכיר היטב את ההתחלה של כל הפרשיות. והסוף זה כבר לפי המצב, לפי כמה הם לומדים חומש רש״י, או חומש, אולי אין.
כן, זה מעניין. יש כאן משהו… היסוד של מה שיש כאן הוא, לדעתי, שאם אתה רוצה לדעת את התורה, אתה צריך להשקיע ראש ורוב בתורה. ואם אתה רוצה רק לראות את כל… אם אתה רוצה רק לראות את כל… הוא אמר שזה צורה קטנה של תיקון ליל שבועות, זה כמו טעימה. מראים חלק מהפרשה, ועכשיו אתה צריך למצוא את הזמן שלך.
קריאת התורה: יסוד, מנהגים, והלכות ראש חודש
יסוד של קריאת התורה – טעימה או ידיעה?
דובר 1:
כן, זה מעניין, יש כאן משהו… היסוד של החיים שיש כאן הוא, לדעתי, שאם אתה רוצה לדעת את התורה אתה צריך לחזור על זה מקריאת התורה. הרמב״ם אומר שצריך ללמוד הכל. קריאת התורה נעשתה רק כדי לצאת. זה צורה קטנה של תיקון ליל שבועות, שזה כמו טעימה. מראים לך חלק מהפרשה, ועכשיו אתה צריך למצוא את הזמן שלך וללמוד את כולה.
דובר 2:
אז זה כבר פשט. אני חושב שזה אפילו פחות מזה. הענין הוא לא לדעת. קריאת התורה לא נעשתה בתור לדעת את התורה. לדעת את התורה זה ללמוד את כל התורה, כדי שלא תשתכח תורה מישראל. לא לסיים. כדי שלא תשתכח תורה זה באמת יותר כמו זה. קוראים הרי רק כמה פסוקים.
האמת היא, מה שעושים בחדר שלומדים רק עד שליש זה עוולה. אין שום סיבה שלא ילמדו פרשיות על הסדר, את כל הדבר. חדר נעשה שידעו את התורה, זה לא נעשה שיהיה בית כנסת. בית כנסת זה מקום לציבור ללמוד קצת את התורה, לתפוס קצת גבורה, אומרים דבר טוב, אומרים דבר תורה, אומרים דרשת מוסר, הכל אותו דבר. אבל חדר נעשה שידעו את התורה, זה לא נעשה שיהיה בית כנסת. המציאות היא שהילדים הם קצת כמוך, אז זה היה צריך להיות יותר טוב, אני מסכים.
מנהגים ברמב״ם – חילוק בין הלכות וסידור
דובר 2:
עכשיו, בשבת תורה, מה המנהג? הרמב״ם אומר רק מנהג. אין כאן שום הלכה, זה אפילו לא מנהג. זה מאוד מעניין. נראה, אני לא יודע, אני מנסה לחשוב תיאוריות. נראה שהרמב״ם… יש מנהגים שהרמב״ם מביא כאן בספר בהלכות, ויש מנהגים שזה רק כמו חלק מהסידור שלו. אז כשהוא מביא סידור הוא אומר את זה יותר כמנהג.
יכול להיות שהרמב״ם הבין שמנהגים שכבר עומדים בגמרא, או שיש להם כבר מקור, ואני חושב שכל המנהגים האלה כבר עומדים בגמרא… לא ממש, אני חושב שמה שקוראים במדבר לפני שבועות לא עומד בגמרא, זה אולי מהגאונים. מנהגים שהוא מסתכל עליהם כי זה מנהגים מוקדמים מאוד מביא בספר. עוד המנהגים שעדיין היום יש חילוק, הוא יכול לומר ככה. כן, כי ההפטרה למשל, רואים שאנחנו לא עושים הכל כמו הרמב״ם, יש מנהגים אחרים. ואתה מביא רק את הסוף, התרגום. יכול להיות שזה החילוק.
הפטרה – הטעם למפטיר בנביא
דובר 2:
אני חושב דבר מעניין. הענין של… עומד ברור למה תיקנו מפטיר בנביא? להראות שהנביא, כאילו לקשר את התורה עם הנביאים. לא עומד. עומד כן, אנחנו אמרנו, כבר דיברנו כמה פעמים, אנחנו לא אומרים בפירוש את הסיבה. מה זאת אומרת אומרים? אני לא אומר בפירוש. אבל זה מאוד מעניין, כי לכאורה נראה לי הענין, לקשר את כל הנביאים עם נבואת משה. עומד כבר, כל הנביאים מחוברים לתורה.
בא מאוד טוב למקום שיהיו מקומות בנביא שהענין קשור בתורה. זה עושה מוטיבציה גדולה שימצאו דמיון, שימצאו את התורה בנביאים, כן? צריך עכשיו להיות חמישים ושניים מקומות בנביא שמדבר על הפרשה. דרך נפלאה לעשות שיהיה באמת מקושר תורה עם נביאים.
זה לא עומד שזו הסיבה. הסיבה היא, אני יודע שלא ברור למה זו הסיבה. למה לא? כי לקרוא בנביא? לקרוא בנביא זה הרי אולי סיבה. אי אפשר לומר שמקשרים חלקי התורה, איך מקשרים לילה ביום, מקשרים… כן, שני הדברים לא עומדים ברמב״ם. לא ברמב״ם.
אני חושב שזה להיפך. כלומר, קוראים כבר, הענין הוא שרוצים לקרוא קצת נביא, כי הנביא לא התחיל להיקרא. אני מתכוון, למה לא לקרוא אותו? איזה חלק? מוצאים חלק. זה יכול להיות, מה שאתה אומר, שיכול להיות שאומרים, הרמב״ם לא אומר איזו הפטרה, ואומרים שאין ענין לסיים כל נביא. אבל למעשה, הבעל קורא, היום הוא מסתכל בסידור והוא יודע פשוט מה לקרוא, כי זה לא נוגע לו. אבל בעל קורא היה צריך ללמוד נביא כדי לדעת איזה חלק. הוא היה צריך לדעת כל נביא כדי לבחור חלק. למה הוא צריך ללמוד כל נביא כדי לדעת לבחור?
תרגום לעברית
נכון, אבל זה גם נתן מומנטום נורא שבכל שבת מוצאים דמיון בין הנביא לתורה, כמו שהנביא אומר בוודאי “תורת משה”. זה מאוד יפה, אבל כדי להיות כנים לגמרי, הקשרים של הנביא עם התורה הם לפעמים פירורי תורות. אני מתכוון, זה לא פירורי תורות, אלה רמזים קטנים. עומד לשון, עומד לשון דומה. הקשרים אינם קשרים כל כך נוראים.
אני אומר לך, לכן זה, אתה בוודאי עם זה זה הענין משהו שצריך להכניס. אם אתה לא רוצה לומר, אתה לא אומר. אני לא רוצה להיות זה שאומר. אבל זו לא הסיבה. הסיבה היא שצריך לקרוא. זו איזו מצווה, צריך להיות אותו קשר. אני לא מסכים שזו הסיבה. בהתחלה צריך להיות הרבה יותר ברור. אחרי ברכות התורה אומרים פסוק, ואחר כך אומרים הלכה פסוקה. זה גם אומר שהסיבה של ההוא היא כדי לצאת ידי חובת ברכות התורה. אין שום קשר לכל הדברים האלה. זו אחת הדרשות לקשר, אבל הנביא עושה מה שהוא עושה.
הלכה ד – קריאת התורה בראש חודש
דובר 2:
אוקיי, עכשיו, עד כאן למדנו מה עושים בשבת. מה קורים בראש חודש? אז כך, כאן יש לדעתי מחלוקת, יש סדרים אחרים איך הם מחלקים את העליות בראש חודש. אבל הרמב״ם אומר שעושים כך. בראשי חדשים זה כך, הראשון, הרי יש ארבע עליות, זוכרים, ומה קוראים, הרמב״ם אומר עכשיו, קוראים, הרמב״ם קורא לזה “פרשת צו”.
מה זה אומר פרשת צו? החלק של ראש חודש הוא בפרשת צו? לא פרשת צו, או?
דובר 1:
לא, פרשת צו היא פרשת פנחס. פרשת צו היא “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”, אותה פרשה.
דובר 2:
אז רואים כאן שבזמנו של הרמב״ם בוודאי לא הייתה הפרשה כל כך ברורה כמו שאנחנו אומרים היום. כשמישהו כותב לרמב״ם הזמנה לחתונה פרשת צו הוא היה בא בתאריך הנכון, לא כאן. טוב מאוד. אז הם זכרו, לרמב״ם היו שמות אחרים לפרשיות. אז פרשת צו היא הפרשה שמתארת את הקרבנות. פרשת פנחס, פרשת הקרבנות.
הסדר של ארבע עליות – העצה של הרמב״ם
דובר 2:
והרמב״ם לא אומר איך מתחילים. אז אתה רואה שהרמב״ם מתחיל, הוא אומר כך, מתחילים, איך זה מתחיל? תסתכל בפרשה לראות, יש לך את זה? לראות את ההתחלה של זה. כן, מתחילים מקרבן התמיד. “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי”, אוקיי? שלושה פסוקים עומדים כאן, אומר הרמב״ם.
הנקודה היא כך, כשהגיעו עד ראש חודש, ראש חודש הוא הפסוק האחד עשר. אז אנחנו רוצים להיות ארבע עליות, ומה הבעיה? ארבע עליות צריך להיות לפחות שנים עשר פסוקים.
דובר 1:
לא, יש מהפסוק האחד עשר, אבל זה מגיע עד הפסוק החמישה עשר. יש חמישה עשר פסוקים.
דובר 2:
אז במה הוא תקוע?
דובר 1:
אה, אה, יש בעיה, אסור להשאיר בפרשה יותר משלושה פסוקים, וכאן יש פרשה.
דובר 2:
אה, זוכרים, איפה יש פרשה? אין שום… אני לא יודע בדיוק את החלק. יש להם כאן הלכה? אסור להשאיר בפרשה יותר מ…
דובר 1:
טוב מאוד. יש שמונה פסוקים כאן בפרשה הראשונה, נכון? עד “וביום השבת” מתחילה פרשה חדשה.
דובר 2:
אז, כאן יש צרה. רוצים לקרוא כאן פרשה של שמונה פסוקים, אנחנו צריכים להיות… אנחנו צריכים לדעת איך לחלק. אז, מה הרמב״ם העצה, התירוץ…
דובר 1:
האחרון היה רק שני פסוקים.
דובר 2:
מילא אומר הרמב״ם עצה כך: הראשון יקרא את שלושת הפסוקים הראשונים, זו לא בעיה, יש מספיק פסוקים. השני מתחיל מהפסוק השלישי, מתחיל מפסוק ג׳, לא מפסוק ד׳ שהיה צריך להתחיל. הוא מתחיל מפסוק ג׳, הוא קורא שוב “ואמרת אליהם”, והוא קורא שלושה פסוקים.
למה זה אוקיי? כי הוא אומר דבר חדש, הוא לא מתחיל באמצע של איזה נושא. “ואמרת אליהם” היא התחלה חדשה של הצהרה חדשה. זה נכון, אבל אני לא חושב שחשבו על זה. ההלכה לא אומרת כך. למה לא? כי העולה השלישי יכול היה להוסיף עוד פסוק. תראה מה הוא עושה, העולה השלישי, אוקיי? מתחילים מפסוק ג׳ והוא קורא שלושה פסוקים. מילא נשארים שלושה פסוקים עד סוף הפרשה של קרבן התמיד, כדי שלא ישייר בפרשה שלושה פסוקים.
בשלישי, אומר הרמב״ם, הוא עושה מה? הוא קורא שלושה פסוקים מהשאר, “עם וביום השבת”. “וביום השבת” היא פרשה קטנה של שני פסוקים. אז, הרמב״ם הבין את זה שאי אפשר גם לא להשאיר פרשה שלמה. יש שאלה כזו, כשאומרים שאסור להשאיר בפרשה שלושה פסוקים, האם זה מתכוון גם לפרשה שלמה שיש בה רק שני פסוקים. אפשר לעצור כאן, מצדך עצרת בפרשה. מצד שני, כל הפרשה היא רק שני פסוקים, יוצא שאתה משאיר שני פסוקים.
אומר הרמב״ם שהשני צריך לקרוא… השלישי, סליחה, עם כל “וביום השבת”. והרביעי קורא “ובראשי חדשיכם”, כל “ובראשי חדשיכם”, וכן, זו פרשה גדולה, יש מספיק ומקום. זה הסדר של הרמב״ם איך עושים בראש חודש. מסכים?
דיון: הסדר של עליות בראש חודש
דובר 1:
אני רוצה אני זוכר איך עושים אצלנו בראש חודש. עושים כך בראש חודש? אני חוזר, כן, אבל זה מאוד מעניין אותי. רגע, למה האחרון לא יכול היה לקרוא את כל “וביום השבת”? היה נשאר יותר משני פסוקים מהפרשה הקודמת.
דובר 2:
הבעיה היא הפרשה הראשונה. הבעיה היא הפרשה הראשונה. מילא צריך לאסוף את הראשונה. וה״ובראשי חדשיכם” היא שלושה פסוקים?
דובר 1:
כן. לא שלושה פסוקים, יש עוד יותר משלושה פסוקים. ה״ובראשי חדשיכם” היא חמישה, שישה פסוקים. אני לא זוכר, אבל יש ב״ובראשי חדשיכם” יותר משלושה פסוקים. זו לא הבעיה. הבעיה היא, אי אפשר, אבל ה״ובראשי חדשיכם” לא מספיק גדולה לחלק. יש רק אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה פסוקים. אתה לא יכול לחלק על ארבע עליות. אתה יכול לקרוא ארבע פעמים “ובראשי חדשיכם”, אני ספרתי את זה.
דובר 2:
עושים ארבע עליות, כי מילא, לא כתוב שעושים את זה בראש חודש. טוב מאוד. זה כדאי לעשות, לעשות ארבע עליות עם כל הכללים של שלוש פרשיות, ולא להשאיר פרשה, ולא לפתוח פרשה בלי לקרוא שלושה פסוקים ממנה. אוקיי, טוב מאוד.
ראש חודש שחל בשבת
דובר 2:
אמור הלאה, מה קורה בראש חודש שחל בשבת? צריך הרי לקרוא את התורה הרגילה של שבת, וההשלמה שאנחנו עושים תמיד מפטיר, מתחילים “וביום השבת”, ובספר תורה שני קורא בו המשלימין “ובראשי חדשיכם”. המשלימין פירושו העליה האחרונה, העליה האחרונה שאנחנו קראנו לעליה של אחרון. ומה הוא עושה? הוא קורא “ובראשי חדשיכם”. אין בעיה.
ומתחילים משבת כבר כשזה ראש חודש שבת. לא כמו שהרמב״ם אומר, אלא הרמב״ם, הרמ״א, כן, אנחנו מתחילים “וביום השבת”. כן, לא מתחילים, כשזה שבת ראש חודש, מתחילים כבר “ובראשי חדשיכם”, מתחילים “וביום השבת”, כי אין לנו הזדמנות לקרוא את המוסף של שבת גם. זו הסיבה.
דובר 1:
הכל הולך אחר העיקר.
דובר 2:
כן, זו לא סיבה. אנחנו לא מחויבים לכאורה, זה סתם דבר יפה. בעצם, כל שבת היינו יכולים לקרוא את ההפטרה של שבת, אלא שזה לא המנהג.
אבל הציבור שם לב לזה. אה, אמרו לי להוציא עוד תורה. אוקיי, זו המילה, נכון? אוקיי.
אין יוצאים בתפילה, כי אומרים “במוספים” לפני זה גם.
דובר 1:
כן, בשיעור יום טוב אומרים גם “במוספים”. זו לא ראיה. קריאת התורה היא דבר אחד, ותפילה היא דבר אחר.
דובר 2:
וזו ההלכה של… ומה המנהג עם ההפטרה? אומר הרמ״א, “ואם קראו ענין ראש חודש המפטיר”, מה? קורא? אוי, ה״אם קרא אין”, מה הפירוש? “ואם קראו”? סליחה.
אומרים שמוציאים ספר תורה שני כשקוראים, אז בדרך כלל ה… אני לא מבין מה הוא אומר. מפסיקים… יכול להיות שהוא מתכוון לומר שאם קראו משהו אחר,
פרק יג: סדר תוכן קריאת התורה – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, ומנהג שני ספרי תורה
הערה על זכרון ברמב״ן
כאן בזכרון כתוב ברמב״ן “כל הבכור”. יכול להיות שהרמב״ן התכוון לפרשת המועדות מתורת כהנים, אני לא יודע.
בכל אופן, מרדכי הרי אמר שהיה לו שייכות למרדכי היהודי, שהוא היה נכד של שאול המלך שלא הרג את אגג. מה אומרים על חבקוק? חבקוק יש גם איזה מעשה כזה עם מרדכי.
קיצור, מה שזה לא יהיה, זו הפטרה יפה.
ראש השנה – הלכה יא
ההלכה של קריאת התורה
ראש השנה, קורין “בחודש השביעי באחד לחודש”. זו המצווה של ראש השנה שכתובה בפרשת פנחס.
יש אולי טעות, יש חודש השביעי שכתוב בפרשת פנחס, וחודש השביעי שכתוב בפרשת אמור. בכל מקרה, ההלכה היא מראש השנה, אבל המנהג הוא אחרת.
המנהג של ראש השנה
המנהג הוא פשוט שקוראים בראש השנה “וה׳ פקד את שרה”, למה? כי בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. ומפטיר “ויהי איש אחד מן הרמתים”, כי חנה היה ראש השנה לפי המדרש.
וביום השני של ראש השנה, קוראים “והאלקים נסה את אברהם” להזכיר את הזכות של עקידת יצחק. ומפטירים “הבן יקיר לי אפרים”, כי מדובר על זכרונות, מדובר על אהבת הקב״ה ליהודים, משהו כזה לא ברור מה נכנס.
המנהג עושה פסוקים יפים יותר
עכשיו, פסוקים יפים. המנהג עושה פסוקים יפים יותר. ההלכה היא ההלכה, והמנהג מוצא תמיד מעשיות יפות לספר.
יום כיפור – הלכה יב
יום כיפור אין מחלוקת
ביום כיפור אין כאן מחלוקת.
יום כיפור בשחרית קוראים “אחרי מות”, כן, העבודה של יום כיפור. מפטיר “כה אמר רם ונשא”, ששם מדובר על “הלזה צום אבחרהו”, מדובר על מה זה תענית. זו הפטרה יפה לתענית.
במנחה – עריות
ובמנחה זה כך, זה מעניין. במנחה יום כיפור קורין בעריות שבאחרי מות. זה מעניין שזה חלק המשך משחרית. מדלגים על חלק קטן, אבל קוראים הלאה את פרשת עריות.
אבל הרמב״ן אומר למה? כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה. זה מעניין זה מה שהוא אומר. זה סוג עבירה שקורה לפעמים אצל אנשים, ויום כיפור צריך לעשות תשובה. אז בחרו את העבירה המפורסמת לקרוא עליה, וכך מי שנכשל יתבייש, שומעים, קוראים לו, מה הוא יעשה? הוא יעשה תשובה, הוא יפסיק לעשות.
אומר הרמב״ם שיש פירוש אחר.
דיון: למה דווקא עריות?
יש הרי אפשרויות אחרות, כי היינו יכולים לקרוא מאכלות אסורות, כי כל הענינים שקשורים למידות, כמו קדושים שקשור לגאווה, יוהרא, כל הדברים האלה צריך להיות מפורש, זה לא עוזר לענין התשובה. זה עוזר על ענינים שבין אדם למקום. היינו יכולים לשים מאכלות אסורות או ביאות אסורות, וזה הרי ממש הבא בתורה. אז שישימו משהו שיהודים נכשלים בו שצריך היום לעשות תשובה. אבל הוא מסביר את זה.
אוקיי, קיצור, אני שומע, אני לא יודע אם מספיק לעשות תשובה, צריך הרי להפסיק לעשות. אמת. זה אומר ששניהם צריך להפסיק לעשות. הקריאה היא רק שיזכרו. נכון, אני אומר אבל זה מתאים יותר לומר את זה כענין של בין אדם לחברו, כי כאן אתה יכול אצל המלווה עצמו כבר לעשות תשובה. מה זה ללכת הקטנים עם כבר לעשות תשובה? אני אומר לך, אני לא בטוח, כי צריך בשניהם… אני מתכוון, צריך לקרוא… עושים הרי גם את הרשעים יבושו, ההפטרה צריכה גם להיות… ההפטרה מדברת הרי גם שמקללים את הרשעים, אומרים הרי גם… לא, ההפטרה של ישעיהו הוא צועק שם, “קרא בגרון אל תחסוך”, ההפטרה של שחרית.
מפטיר יונה
“ובשלישי” – אה, “ובשלישי שקרא בתורה”, השלישי שקורא במנחה שלושה קרואים, הוא המפטיר ביונה. כאן יש הפטרה של מנחה, כמו שכולם טוענים שצריך להיות הפטרה במנחה, עושים נקרא מפטיר יונה.
למה קוראים מפטיר יום כיפור? גם לא אומר הרמב״ם למה, אבל שם מדברים גם על תשובה, שאנשי נינוה עשו תשובה, וכו׳.
סוכות – הלכה יג
שני ימים הראשונים
אוקיי, בכל אופן, סוכות מה עושים כך, קוראים את שני הימים הראשונים פרשת מועדות, זה אומר את המועדות. כאן רואים שפרשת המועדות פירושה כל המועדות. פרשת שבועות יש בעיה בלשון הרמב״ם, אבל פרשת המועדות פירושה לומר שור או כשב או עז. וסוכות עושים שניהם, את שני הימים הראשונים קוראים את אותו הדבר, כן?
ומפטירין ביום ראשון “הנה יום בא לה׳”, מדובר על נבואה לעתיד לבוא, זה גם לא, אני לא יודע בדיוק למה, אה, מדובר על סוכות בזכריה, מדובר שם על חג הסוכות.
וביום השני “ויקהלו אל המלך שלמה”, שזה מדבר על חנוכת המקדש שגם היה בסוכות.
יום טוב האחרון – שמיני עצרת
וביום טוב האחרון, זה אומר יום טוב שני של סוכות, שמיני עצרת, קוראים “כל הבכור”, זה אומר פרשת המועדות שהיא במשנה תורה, איך קוראים לזה.
ומפטירין “ויעמד שלמה”, זה המנהג שמפטירים “ויעמד שלמה”, זה גם ההמשך של הברכה ששלמה נתן, לדעתי, לעולם אז.
אבל אנחנו לא עושים כך, אלא אנחנו עושים כך את המנהג השני, ויש מי שמפטיר “אחרי מות משה”, הולכים, זה המשך, משה מת, מתחילים מהפרשה הבאה, כמו, כן.
חול המועד סוכות – הלכה יג-יד
ההלכה של קריאת התורה בחול המועד
ובשאר ימות החג, זו ההלכה, מיד נראה שאנחנו נוהגים קצת אחרת. ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג, קוראים את הקרבנות של החג, זה אומר פרשת פנחס.
כיצד? הולך הסדר כך, בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. זה אומר, כאן יש בעיה, כאן הלאה יש בעיה, כן, בסוכות יש לנו כאן בעיה, למה? כי רוצים לקרוא את הקריאה של אותו יום, אבל אין מספיק פסוקים, מדובר רק על שני פסוקים אם אני זוכר, בפרשת פנחס אין מספיק פסוקים לעשות שלוש עליות.
הסדר של חזרה
אז מה עושים? אומר הרמב״ם שעושים כך, ביום שלישי לתחילת חולו של מועד, קורא הכהן ביום השני, והלוי קורא ביום השלישי, וישראל קורא ביום השלישי, והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. קוראים שלוש פעמים בעצם כל דבר. הכהן קורא רק ביום השני, הלוי ביום השלישי, והישראל, סליחה, הישראל חוזר על ביום השלישי, והרביעי חוזר גם על ביום השני וגם על ביום השלישי. כך אומר הרמב״ם.
איך הוא רואה את זה? בחול המועד חוזרים על פסוקים. כן.
“וביום הרביעי”, אנחנו עושים אחרת, אנחנו עושים את היום הבא כי זה ספר התורה השני, אנחנו עושים גם כך, אני לא זוכר מה אנחנו עושים. “וביום הרביעי” אין הבדל, בחול המועד עושים את אותו הדבר, “וביום השלישי”, “וביום הרביעי”, על דרך זה.
כל הסיבה
זה הרמב״ם, המנהג שאנחנו עושים, כל הסיבה היא למה? שנוכל להיות, כן, שנוכל להיות ארבע עליות מלא מספיק פסוקים. טוב מאוד.
זו דעת הרמב״ם. יש על זה שיטות אחרות ומנהגים אחרים מי שרוצה להיכנס. אנחנו נוהגים אחרת, אנחנו רוצים לקרוא גם את היום של מחר ואת היום של מחרתיים בחול המועד.
מנהג של שני ספרי תורה – הלכה טו
חידוש: זה לא כתוב בגמרא
“ובכל יום ויום”, אוקיי, עכשיו זה כך, עכשיו יש מעשה מעניין. עד כאן למדנו מה התקנות של קריאת התורה, דיברנו רק על תורה אחת ביום טוב.
עכשיו אומר הרמב״ם הלכה חדשה, שיודעים שזה לא כתוב ממש בגמרא, זה מנהג. אנחנו מוציאים, כמו שאתם זוכרים אולי, אני לא יודע, שעושים מפטיר, וכל יום טוב עושים מפטיר מפרשת פנחס. זה לא דבר שכתוב בגמרא בכלל.
בגמרא כתוב רק ביום טוב אחד קוראים את הקרבנות, זה חול המועד סוכות, למדנו עכשיו שעיקר קריאת סוכות, לא צריך להוציא שתי תורות בחול המועד. בחול המועד מוציאים תורה אחת, כי אז העיקר דין המשתא, קוראים את קרבנות החג.
אבל כל ימים טובים, למדנו עכשיו את הקריאה של כל ימים טובים, עוד לא דיברנו בכלל על קריאות של המוספים של ימים טובים. הגאונים עשו מנהג חדש שמוציאים עוד תורה וקוראים את המוסף של אותו היום. זה אומר הרמב״ם עכשיו.
ההלכה
הלכות קריאת התורה: סיום — שניים מקרא ואחד תרגום
בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכיפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות שאין מוציאין בו ספר תורה שני, כי כבר קראו את הקריאה הראשונה.
נוטלים שני ספרי תורה בשחרית. כך, אחד קודם בתחילת יום השמיני, זה מה שקראנו עכשיו. והשני קורא בו קרבן אותו היום, הלא הוא בפרשת פקודי, כן, בספר במדבר עומדים הקרבנות של כל יום טוב. ומי שקורא בקרבן, הוא המפטיר בנביא, מכיוון שזה המפטיר, זה מה שעושים.
זה מנהג, אני חושב שזה מנהג מאוחר יותר, לא כתוב על זה בשום מקום. מאיפה זה בא אני לא יודע, אבל כך זה.
סדר של שני/שלושה ספרי תורה – הלכה טז
הסדר כשנוטלים שתי תורות
עכשיו, צריך לדעת מה הסדר כשנוטלים שתי תורות. כבר למדנו בפרק הקודם מה הסדר לגבי מפטיר, שאומרים קדיש בין הקריאה העיקרית והמפטיר.
אומר הרמ״א, עושים כך, בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלושה, כשנוטלים שלושה, שבת ראש חודש חנוכה, אם הוציא זה אחר זה, אם נוטלים, כלומר לא, הרמ״א אומר, שכשרוצים לקרוא הוציאו אז מהארון. כן, איך עושים?
אנחנו לא עושים כך, אנחנו נוטלים את כולם ומניחים אותם. אבל הרמ״א עשה קצת, זה לא, ברמ״א מרומז שאפשר לעשות אחרת. הרמ״א אומר, אם נוטלים זה אחר זה, כלומר אפשר לעשות כמו שאנחנו עושים, שנוטלים את שניהם בבת אחת.
אבל אם נוטלים אחד אחד, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, אחר כך אומרים קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אח״כ אומר קדיש, אומרים פעמיים קדיש. פעם אחת כשמחזירים את הראשון, ופעם אחת כשמחזירים את השני.
תפקיד הקדיש
הקדיש נועד לסיים הפסקות. זה כבר למדנו בסדר התפילה, כשרוצים סתם לעשות הפסקה, עושים קדיש. הקדיש הוא כמו, אוקיי, סיימנו חלק אחד, עכשיו הולכים לעשות עוד חלק, בינתיים אומרים קדיש. מי יודע, זו הפסקה. זה כאילו הקדיש הוא בחינת קריאת התורה, נעשתה הפסקה.
מנהג פשוט
כן, יש מנהג פשוט לומר קדיש אחר שקרא המשלים לעולם, שהמנהג הוא אפילו כשנוטלים תורה אחת, אחרי העלייה האחרונה, אחרי המשלים, מי שהוא אחרון, כן, אחרי ה… ואח״כ מפטירים בנביא, כמו שאנחנו עושים גם. כשנוטלים שני ספרים, מניחים את הספר על הבימה, אומרים קדיש בינתיים, ו… אוקיי, יש עוד פרטים על המנהגים.
שבת חול המועד – הלכה יז
הקריאה
ועכשיו, שבת חול המועד. לא, שבת שחל בחול המועד. מה קורים? כבר למדנו לפנים את סדר הקריאה של פסח וסוכות בחול המועד, אבל כשזה שבת יש קריאה אחרת. נו, מה עושים?
בין בפסח בין בסוכות, בין פסח בין סוכות יש קריאה אחת של שבת חול המועד. מה קורים? קורים בעשור שבת, “ראה אתה אומר אלי”. זו העשור.
סדר קריאת התורה: שבת חול המועד, חנוכה, פורים, תשעה באב, ותעניות
אוקיי. יש עוד פרטים על זה, מנהגים, אדרבה, רואים שיעור אנשים שעושים אחרת, וזה מעציב את האדם כך. אוקיי, נלמד מה הרמ״א אמר.
עכשיו, שבת שחל בחול המועד. מה קורים? כבר למדנו לפנים את סדר הקריאה של פסח וסוכות חול המועד, אבל כשזה שבת יש קריאה אחרת. מה עושים? בין בפסח, בין בסוכות, יש קריאה אחת של שבת חול המועד. מה קורים? “ראה אתה אומר אלי”. זה המוסר הטוב ביותר שיש לכלל ישראל. מוזכרים שם הימים טובים, אבל למה מתחילים קצת קודם, לא “פסל לך”? מתחילים “ראה אתה אומר אלי”. לא, כלומר, כשיש אחרים… כי הוא מבקש שם את גילוי השכינה. יש למה. כן, פשט יפה.
הפטרות של שבת חול המועד
בכל אופן, וההפטרה שונה. מפטירים בפסח “העצמות היבשות”, כן, תחיית המתים של יחזקאל. ובסוכות חג, “ביום בוא גוג”, מדברים על מלחמת גוג ומגוג.
כל ההפטרות של ימים טובים קשורות מאוד לגאולה העתידה, פשוט עיקר של יום טוב. הבני יששכר מביא מהמשנה חגיגה שסיפור יציאת מצרים צריך לכסות את כל עיקרי האמונה, והוא מצרף את העצמות היבשות ואת תחיית המתים, אבל זה לא כל כך ברור עדיין, זה לא מרומז בפסח. בפסח לא מרומז? אה, והסדר לא כך. עצמות היבשות מדבר ברור על תחיית המתים.
על כל פנים, רואים ברור שביום טוב צריך לדבר על משיח. בכלל, ההפטרה, כמעט הרבה מאוד הפטרות מדברות על משיח. זה נושא מועדף. חנוכה… כל שבוע שני.
חנוכה — סדר קריאה
אבל חנוכה כך, “וביום הראשון כהנים”. בחנוכה קורים את הנשיאים, כך עומד במשנה, “בחנוכה בנשיאים”. הרמ״א מוסיף את הסדר. היום הראשון קורים מברכת כהנים.
למה מתחילים מברכת כהנים? מתחילים מתחילת הפרשה. אבל זה לא תחילת הפרשה. אפשר להתחיל באמצע פרשה, אפשר להתחיל שני פסוקים לתוך פרשה. זה סתם, נראה סתם, זה דבר יפה, ברכת כהנים. מה יכול להיות? יכול לעלות משהו לקרוא ברכת כהנים? היו כהנים שעשו את חנוכה. מתאים לקרוא על כהנים. מתחילים בברכת כהנים.
בקיצור, קורים ברכת כהנים עד סוף “ויכלו הנשיאים”, כלומר עד הסוף. השני קורא קורא שני, שקורא בשני, צריך לזכור איזה זה. הוא אומר את הנשיא, “ביום השני” עד “ויכלו”. ו״ויכלו” מסיימים את כולם. קורים מ״ויכלו” עד סוף כל הקרבנות, עד סוף הסדר, עד סוף… קורים גם, קורים עוד קצת את הסוף, כן, כך הוא כל הקרבנות, מה שזה לא יהיה, סוף כל פרשת נשא.
הפטרות של שבת חנוכה
ומפטירין בשבת של חנוכה. מה צריך תורה? בשבת של חנוכה קורים “רני ושמחי” זכריה, ההפטרה, הנבואה שזכריה הנביא ראה את המנורה. כן, האש, מנורת שבע קנים, כן, “ושתי זיתים”.
יש פעם שתי שבתות חנוכה, כלומר כשחנוכה חל בשבת יכולות להיות שתי שבתות חנוכה, עושים את השבת הראשונה “רני ושמחי”, והשנייה “נרות שלמה”, שהיא המנורה ששלמה עשה לבית המקדש.
והקורא בחנוכה הוא מפטיר בנביא, כי מדברים על שבת, כן, בשבת קורים את פרשת היום, ונוטלים עוד תורה וקורים בנביא, והוא צריך תורה, הוא המפטיר.
פורים — סדר קריאה
בפורים קורין בשחרית “ויבא עמלק”. מה הקשר? כן, המן היה מזרע עמלק. מה הקשר? כן, קורים זכור גם, למה בפורים צריך לקרוא מגילה? כן.
תשעה באב — סדר קריאה
בתשעה באב בשחרית קורים… זו פרשת ואתחנן, פרשת ואתחנן, זה ענין של תוכחה, כן. גם תשעה באב חל תמיד בפרשת ואתחנן, נדבר.
ומפטירין “אסוף אסיפם”, שם מדובר על הגאולה. לא, לא, מדובר על… מדובר על “אסוף אסיפם”, מדובר על… כן, כן, מדובר על איסוף. שם כתוב “כי אשובה את שבותם”, זה פסוק של קינות חזקות, כן, זו המנחה.
במנחה אומר הרמב״ם קורים “ויחל” כמו בתעניות אחרות.
שאר תעניות — סדר קריאה
טוב, זה עושים בתשעה באב. בשאר תעניתים כך, כשמתענין על הצרות ועל הגזירות, במילים אחרות, עשרה בטבת וכן הלאה, קורין בשחרית ובמנחה. קורים בין בשחרית ובין במנחה.
ומה קורים? ראשון… בשניהם, ראשון קורא “ויחל משה” ארבעה פסוקים, וקורא השני והשלישי מ“פסל לך” עד “אשר אני עושה עמך”. זה המנהג של שאר תעניות.
תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
אבל בשעת תעניות שגוזרין אותן הצבור על הצרות, בין… היה בצורת, בין היתה צרה, אז קורים ברכות וקללות. לכאורה זה מה שדיברנו קודם, כן, ברכת כהנים והתוכחה, שאנחנו קוראים תוכחה. המשנה לא קוראת לזה תוכחה, אלא ברכות וקללות. למה? כדי שישובו, כן, “ויכנע לבבם”, כדי שישובו, כדי שיפחדו ויעשו תשובה.
חידוש: החילוק של הרמב״ם בין תעניות
כאן רואים דבר מעניין. במשנה כתוב “בתעניות ברכות וקללות”. פשוטו כפשוטו במשנה הוא, מתכוון לתעניות כל התעניות, כולל תשעה באב, כולל אולי לא כולל תשעה באב, כולל שאר התעניות וכדומה. אצלנו יש מנהג שקורים “ויחל” בתענית. לא כתוב במשנה המנהג.
נראה שהרמב״ם הבין שזה החילוק. שתעניות שהולכים על צרה, אז צריך לעשות תשובה, קורים ברכות וקללות. אבל תעניות שאנחנו מתענים על עבר, זה לא באמת שצריך לעשות תשובה. זה סתם כך, זו גזירת הרבים, מה זה אומר כדי לעורר בתשובה, אבל נראה שזה לא ממש כדי שישובו בתשובה, קורים לא ברכות וקללות, אלא “ויחל משה”.
תלתא דפורענותא — שלושה שבתות לפני תשעה באב
אה, כאן אומר הרמב״ם, דיברנו על זה קודם. קודם דיברנו שיש גמרא על מה קורים לפני תשעה באב ואחריו, ויש מנהג שהוא אחר. מביא הרמב״ם עכשיו את המנהג.
נהגו כל ישראל להיות מפטירין קודם לתשעה באב, כלומר, על פי עיקר הדין קורים רגיל מהפרשה של השבוע. אם זה ראש חודש, קורים “השמים כסאי” שלמדנו. אבל המנהג הוא שקורים בשבת לפני תשעה באב שלושה שבתות דברי תוכחה, שלושה שבתות של תוכחה, הנקראין בארמית “תלתא דפורענותא”.
סדר הרמב״ם — שונה מהמנהג שלנו
ההפטרה הראשונה קורים “דברי ירמיהו”, כן, הענין של ספר ירמיהו. השנייה “חזון ישעיהו”. לרמב״ם יש סדר אחר מאיתנו. אנחנו קורים “דברי ירמיהו”, ואחר כך השנייה, אנחנו קורים שתי הפטרות מירמיהו ואחת מישעיהו. מנהג הרמב״ם היה אחת מירמיהו ושתיים מישעיהו. כלומר, הוא חילק את מה שאנחנו קורים בשבת חזון חילקו על שתי פרשיות. כך הרמב״ם קורא הראשונה “דברי ירמיהו”, השנייה “חזון ישעיהו”, והשלישית “איכה היתה”, שזה ממש תחילת איכה, בפסוק כ״ח עצמו.
שבע דנחמתא — אחרי תשעה באב
וכן שבת שאחר תשעה באב מפטיר “נחמו נחמו עמי”, זה אומר הרמב״ם הוא מנהג כל ישראל. אחר כך מוסיף הרמב״ם, “מנהג פשוט בארצותינו”, זה המנהג שלנו, “להיות מפטירים בנחמות ישעיה מאחר תשעה באב ועד ראש השנה”, זה מה שאנחנו קוראים שבע דנחמתא, זה כולו נחמות מישעיהו. הרמב״ם לא מביא מסוימות, הוא לא מביא כאן אילו קטעים, אבל המנהג הוא שקורים נחמות מתשעה באב עד ראש השנה, מנחמים, מנחמים את היהודים.
שבת שובה
ואחר כך עוד מנהג פשוט, גם לא הלכה אלא מנהג, “שבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים מפטיר שובה ישראל“, מישעיהו, שיעשו תשובה, שזה נקרא שבת שובה.
ארבע פרשיות — תחילת הסוגיה
ואחר כך, עוד הלכה, עד כאן למדנו מה קורים בכל שבת, בכל יום טוב, בכל תענית, וכן הלאה. עכשיו נלמד עוד קריאה שקורים, שנקראת ארבע פרשיות. הרמב״ם לא הכניס את זה כאן, כי זו הלכה נוספת דאורייתא, הרמב״ם מכניס את זה סתם כעוד סדר של קריאת התורה, זו עוד תקנה שהחכמים תיקנו, שעומדת במשנה, זה לא כמו כל פרשה שהיא סתם, אלא הסדר שעומד במשנה כמו ההלכה, נלמד בפרק י״ג.
פרשת שקלים (ראשונה)
“ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים”, אם ראש חודש חל בשבת קורים פרשת שקלים, “ומפטירין ביהוידע הכהן”, שם כתוב שהביאו שקלים.
“וכן”, זה לא רק אם ראש חודש חל בשבת, אלא גם “אם חל ראש חודש בתוך השבוע אפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים”.
ההלכה כך, זו המשנה שלנו, אם זה שבת קורים שקלים, וגם אם זה לפני שבת. זו המילה. אתה לא רוצה לומר כלל טוב יותר. אני אגיד בשבוע הראשון של חודש אדר. לא, זה לא. ערב שבת מברכים אדר הרבה פעמים. ערב שבת מברכים אדר קורים בשבת. זה השבוע שבו או שבת ראש חודש אדר, או שהוא לפני ראש חודש אדר.
פרשת זכור (שנייה)
אוקיי. כך עומד במשנה. בשבת שנייה, זה השבוע שאחריו, נראה מיד מה זה אומר שבת שנייה. שבת שנייה לא אומרת ממש השבוע שאחריו. קורים זכור, כן, עמלק, ומפטיר “כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק”, שזו מחיית עמלק.
ומה זה אומר שבת שנייה? עומד במשנה, לא אומר השנייה. אומר “כל שהן סמוכין להיות בסמוך, אפילו בערב שבת”. שנייה אומרת שתהיה שנייה לד׳ פרשיות, כן, לפעמים יש שבוע ביניהם. כל שהן סמוכין שלוש הפרשיות, כל שהן סמוכין להיות סמוך אפילו בערב שבת.
פרשת פרה (שלישית)
כן, הפרשה השלישית, שלישית קורין פרה אדומה, זה נקרא שבת פרה. קורים פרשת חוקת, פרה אדומה, ומפטיר “וזרקתי עליכם מים טהורים”, שמדבר גם על הענין, פרה מטהרת.
מה זה אומר שבת שלישית? שלישית הסמוכה לרביעית. זו שסמוכה לרביעית. לפעמים ביניהם, כמו שהרשב״ם אומר שעומד במשנה “בין שלישית לרביעית לא יפסיק”, כמו בד׳ כוסות. בין השלישית והרביעית אין לעולם הפסק. הרבה פעמים יש הפסק בין הראשונה והשנייה.
פרשת החודש (רביעית)
שיקראו “החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד החודש החדש. רביעית, מיד נראה מה זו רביעית. ברביעית קורים החודש הזה, ומפטיר. הוא אומר כבר, באומרו קורים החודש הזה מניסן. לא, הוא לא אומר. הוא אומר שרביעית, שמדבר על ראש חודש ניסן, “כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת”. רביעית היא השבוע שלפני ראש חודש ניסן.
ושלישית היא אחת לפני כן. לפעמים זה מיד אחרי פרה, לפעמים יש שבוע ביניהם. כך השמות. כלומר, מה שהוא אומר, לפעמים יש הפסק בין שנייה לשלישית, ולפעמים יש שתי הפסקות, בין ראשונה לשנייה ובין שנייה לשלישית. אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
איך הולכות הפרשיות למעשה?
אה, עכשיו איך הולכות הפרשיות? זה לא פשוט שעוצרים, לא קורים את פרשת השבוע. אלא מה עושים? נוטלים שתי תורות, כן? אם זו ארבע פרשיות, קורים ארבע פרשיות בספר שני, אחר כך קורין בשבת בספר שלישי. וכאן יכול להיות גם שנוטלים שלוש תורות, למשל ראש חודש. נראה, ראש חודש אדר על פי רוב הוא בשבת, וכאן יש מקרה מעניין, כי מה קורה, שראש חודש אדר יכול להיות פרשת תצוה, וראש חודש אדר צריך לקרוא…
הלכות קריאת התורה: סיום — שניים מקרא ואחד תרגום
סדר קריאה בד׳ פרשיות וראש חודש
אלא מה עושים? נוטלים שתי תורות, כן? בכל פרשה מארבע פרשיות קורין בספר שני, אחד לא קורין בספר שני, אבל בשבת בספר שני. וכאן יכול להיות גם שנוטלים שלוש תורות, זה אם חל ראש חודש. נראה.
אם חל ראש חודש אדר בשבת
אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת, יש מקרה מעניין, כי מה קורה? שראש חודש אדר יכול להיות פרשת תצוה, וראש חודש אדר צריך לקרוא כי תשא, שקלים. אז זה מיד אחרי, אחרי פרשת… כן, אחרי פרשת… אז זה כמו המשך של פרשת השבוע בעצם. אז מה הבעיה? זו תחילת כי תשא. כן. אז מה הבעיה? יחשבו שממשיכים פשוט, הציבור לא יתפוס שזו פרשת שקלים. הציבור יחשוב שזה המשך רגיל של הקריאה של השבוע.
אז צריך לקרוא את זה פעמיים, צריך לעשות כך: קורין ששה ב״ואתה תצוה” עד “וכיורו נחשת”, כלומר מתכוון לומר עד אחרי פרשת כי תשא, שהיא פרשת הקריאה. קורים לתוך כי תשא. קורים את פרשת שקלים, והשביעי חוזר וקורא מ״כי תשא” עד “וכיורו נחשת”. קורים פעמיים כי תשא, כדי שהציבור יתפוס שכי תשא השנייה קורים לכבוד כי תשא, לכבוד שקלים, לא לכבוד… אצלנו לעולם לא חל פרשת תצוה שקלים, אז אין לנו את הבעיה.
ואם חל להיות בשבת כי תשא עצמו, מה אם חל שבת כי תשא? אז זה אותו דבר, קורין ששה בכי תשא. צריך גם לקרוא פעמיים כי תשא, אבל זה סדר אחר. קורים מהתחילה עד ויקהל שישי, והשביעי חוזר וקורא בספר שני. אנחנו לעולם לא עושים שהשביעי הוא… זה לא לעולם, אלא אם זה ראש חודש. אנחנו בדרך כלל עושים שהמפטיר הוא העלייה החדשה של ענינא דיומא, של הד׳ פרשיות. אבל יש אופן שאנחנו עושים שזה השביעי, אם זה ראש חודש.
שלושה ספרים — ראש חודש בשבת
ראש חודש אדר שחל בשבת
ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, מה הדין אם ראש חודש אדר חל בשבת? צריכים להוציא שלושה ספרי תורה. באחד קורים סדר היום, בשני קורים ראש חודש, ובשלישי קורים כוסיתא.
אם ראש חודש ניסן חל בשבת, קורים באחד סדר היום, באחד ראש חודש, באחד החודש, שהיא אחת מד׳ פרשיות.
אם ראש חודש טבת חל בשבת, מוציאים גם שלושה ספרים, בראשון קורים סדר היום, בשני ראש חודש, ובשלישי חנוכה.
אם חל באמצע שבת, כלומר ראש חודש טבת שהוא באמצע שבת, המפטיר של השבוע הוא שתי תורות. זהו המקרה היחיד שבשבועות שמוציאים שתי תורות, הוא בשבוע שחנוכה וראש חודש, מוציאים שתי תורות, אחת לראש חודש ואחת לחנוכה.
חיוב היחיד: שנים מקרא ואחד תרגום
עד כאן למדנו מה הציבור צריך לקרוא בבית הכנסת כל השנה, עם ד׳ פרשיות, עם חנוכה, עם שתי תורות, שלוש תורות, כל מיני דברים. עכשיו נלמד מה יחיד צריך לעשות. אותנו הזכרנו בפירוש, את היחידים. אז נלמד את מצוות “לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור”.
שומע כעונה וחיוב היחיד
אפילו יהודי שומע, נניח שהוא קורא כמו שר׳ יצחק רוצה, קורים יפה, והוא שומע היטב את קריאת התורה עם הציבור, שמיעה משמעה לכאורה שהוא צריך לשמוע, או שהוא שומע באמת, הרי זו בבירור שאלה של שומע כעונה. אפילו הוא כבר שמע, והוא סבור שכבר למד בכך, חייב לקרוא לעצמו, שיקרא בעצמו, בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, שיקרא שניים מקרא ואחד תרגום.
אני חושב שהאחד תרגום הוא בדיוק כמו שהיה מתורגמן. מדוע זה נשאר חיוב, אפילו אין כבר מתורגמן?
מחלוקת ראשונים: מהו חיוב התרגום?
זוהי מחלוקת גדולה בראשונים, מה באמת היה בראשונים ובצדיקים אחרים שאמרו שהתרגום הוא רק כדי להבין, והיום התרגום לא עוזר לנו כלל להבין, אין שום חיוב לקרוא תרגום. או שמבינים בעצמם את החומש, או שילמדו רש״י, אחרים טענו ואמרו שזו תקנת חכמים.
העיקרון נכון, שלכאורה אותה מחלוקת שהייתה אצל הציבור, מדוע לא תחול המחלוקת אצל יחיד?
או אולי, צריכים לעשות גם אצל הציבור, אני מסכים. אבל יש כאלה שלומדים חומש עם רמב״ן, עם רש״י, עם אבן עזרא. כך אכן השולחן ערוך פוסק, אבל הרמ״א אני חושב אומר שיקראו עם תרגום.
מדוע שלוש פעמים?
מה אעשה עם התרגום? צריכים לקרוא אותו שלוש פעמים, נכון? הרי זה אותו דבר כמו שהגמרא אומרת “עד שישלים פרשיותיו עם הציבור”. הרי זה אותו דבר. לא שהגמרא תסיים כלום, שיסיים את הפרשה עם הציבור.
מדוע צריך שלוש פעמים? כי אין לזה תרגום? מדוע צריך תרגום? באמת צריך לקרוא שלוש פעמים, אבל פעם אחת יכול לצאת בתרגום? לא, לא יכול לצאת בפעם השלישית.
“עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים בלי תרגום
קודם כל, אצלנו לא קורים אף פסוק אחד בלי תרגום. זה פשוט כל כך קשה. הגמרא אומרת שקורים שניים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבון. ורש״י מסביר, עטרות ודיבון הם שמות של ערים, ושמות של ערים הרי זה אותו דבר כמו שכתוב במקרא. כן, אבל אומרים את זה שלוש פעמים. זה הפירוש, אומרים את זה שלוש פעמים.
האמת היא, דרך אגב, שזה לא נכון. התרגום, הרבה פעמים כשיש שמות של ערים, הוא כן מתרגם, כי הוא מתרגם לפי איך קראו לעיר בזמנו. הוא לא הולך תמיד. הוא אומר פעם כן, פעם לא. אבל על כל פנים, אני לא יודע למה.
אני גם לא יודע למה פעמיים מקרא. מה זה פעמיים? אולי סתם שאדם יקרא שלוש פעמים כל דבר. אין לי מושג למה פעמיים. למה לא מספיק פעם אחת? זו חזרה. אין לי מושג למה.
קורא — לקרוא או ללמוד?
בכל מקרה, זה דבר יפה שילמדו בעצמם. גם שניים מקרא, לכאורה העיקר הוא שילמדו, לא שיאמרו. אבל כבר, אולי אם אומרים גם יוצאים. אני לא יודע. קורא כתוב ברמב״ם.
אז חייבים לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. זה גם או מנהג או חלק מתקנות קריאת התורה. אני לא יודע בדיוק מה זה, אם זה חיוב חדש או מנהג חדש. זה דומה מאוד לשמונה עשרה בלחש. עשו שמונה עשרה בקול רם, ופטרו. מה הפשט?
סיום הלכות תפילה
עד כאן הלכות קריאת התורה, ובזה סיימנו הלכות תפילה. עכשיו, שני הפרקים הבאים יהיו, כמו שהרמב״ם סידר בסדרו, הלכות תפילה וברכת כהנים. ממילא באים עכשיו הלכות ברכת כהנים.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 13 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Learning Session — Laws of Prayer Chapter 13 (Rambam)
—
A) The Annual Cycle of Torah Reading
The Rambam’s Words: The “minhag pashut” (widespread custom) is that one reads the entire Torah from Sukkot to Sukkot. The portions are divided so that certain portions fall at certain times: “Bamidbar Sinai before Shavuot”, “Va’etchanan after Tisha B’Av” (Shabbat Nachamu), “Nitzavim before Rosh Hashanah”, “Tzav before Pesach in a regular year” (Shabbat HaGadol).
Explanation: The portions are divided so that one completes the Torah in one year, and so that certain portions fall at certain times during the year.
Insights and Explanations:
1. Ezra’s Enactment — Curses Before Rosh Hashanah and Shavuot: The Gemara (Megillah 31b) brings that Ezra enacted “that they should read the curses at the end of Vayikra before Shavuot, and those of Mishneh Torah before Rosh Hashanah,” with the reason of “may the year and its curses end.” It’s not clear if in Ezra’s time there was already the system of reading the entire Torah in order — it’s possible that in Ezra’s time they read the curses as they read on Yom Tov (not in order), and only later was it incorporated into the annual cycle.
2. Ezra’s Role in Torah Reading: Ezra added to Moshe’s enactments regarding Torah reading. The Gemara says “the Torah was worthy of being given through Ezra” — he is almost a second Moshe. Ezra and his court are the same as the Anshei Knesset HaGedolah, who also enacted the order of prayer.
3. The Rambam’s “Minhag Pashut” Doesn’t Match Exactly with Ezra’s Enactment: The Rambam says “Bamidbar Sinai before Shavuot” — not the curses of Vayikra itself, but Parashat Bamidbar before Shavuot. This is a week shifted from Ezra’s original enactment (which speaks of the curses directly before the holiday). Tosafot understands that Ezra meant to make a break of one week — i.e., the curses should be *two* Shabbatot before the holiday, not immediately before. The Rambam may understand differently — that Ezra’s enactment is in the nature of a custom (not an obligation), and it was adapted somewhat to the cycle.
4. Why Bamidbar Before Shavuot? It’s fitting to mention Sinai before Shavuot (Matan Torah). The curses are read a week earlier, and the week right before Shavuot we insert Bamidbar Sinai.
5. Why Are Portions Combined Specifically in Vayikra and Bamidbar? All portions that are combined (doubled) are in Sefer Vayikra or Sefer Bamidbar, never in Bereishit/Shemot/Devarim. The reason: the “playing field” where one needs to manipulate the order is between Pesach and Shavuot (Sefirah time) — one needs to arrive at Bamidbar before Shavuot, and also between Shavuot and Tisha B’Av — one needs to arrive at Va’etchanan after Tisha B’Av. Therefore, portions are combined in that area (Vayikra, Bamidbar) in order to “shorten” and arrive on time.
6. Distinction Between Customs in Laws and Customs in the Siddur: The Rambam brings certain customs in his laws, and other customs only in his Siddur. Customs that already have a source in the Gemara or from earlier times he brings in the laws. Customs where there is still today a difference (like haftarot) — there he can only hint at it. For example, “Bamidbar before Shavuot” doesn’t appear in the Gemara, it’s possibly from the Geonim.
—
B) Order of Reading for Mincha Shabbat, Monday and Thursday
The Rambam’s Words: “From the place where they stop on Shabbat morning, there they read at Mincha, on Monday and Thursday for the coming Shabbat. How so? The first Shabbat they read in the morning from Parashat Bereishit. At Mincha they begin from ‘These are the generations of Noah’ ten verses or more, and so on Monday and so on Thursday, and so the coming Shabbat in the morning one reads from ‘These are the generations of Noah’ until the end of the portion.”
Explanation: Mincha Shabbat, Monday, and Thursday one reads the beginning of the *next* portion (ten verses or more). One doesn’t continue — all three times one reads the same ten verses. Shabbat morning one begins from there and reads until the end of the portion.
Insights and Explanations:
1. Why Repeat the Same Verses? One could have done differently — for example, Monday read one section, Thursday a second section, Shabbat the rest. Or Monday/Thursday read the first half, Shabbat the second half. There was a dispute among Tannaim about this. But the custom is that one reads the same verses four times (Mincha, Monday, Thursday, Shabbat morning), and the rest of the portion only once (Shabbat morning).
2. A “Tasting” of the Portion: The order of Mincha/Monday/Thursday is like a “small form” — one shows a portion of the parasha, and the person must find time on his own to learn the rest. This means that Klal Yisrael knows better the beginning of all portions than the end.
3. The Essence of Torah Reading vs. Learning Torah: Torah reading is not made as “knowing the Torah”. “Knowing the Torah” is a separate obligation — so that Torah should not be forgotten from Israel — and this must be done through learning the entire Torah, not through Torah reading where only a few verses are read. If one wants to know the Torah well, one must invest effort. The order of Torah reading gives only a “glimpse” — a look at each portion — but the real learning is the person’s own responsibility.
[Digression: Critique of Chadarim] — In cheder one often learns only “the beautiful parts” (selected pieces) and this is an injustice. A cheder is made so one should know the Torah — it’s not a shul. A shul is a place for the public to grab a bit of inspiration, a dvar Torah, a mussar drasha. But a cheder must learn portions in order, the whole thing.
—
C) Haftarah — The Reason for Maftir B’Navi
Explanation: It’s not stated clearly in the Rambam why they enacted maftir b’navi.
Insights and Explanations:
1. One Side: The matter is to connect all prophets with the prophecy of Moshe — to show that all prophets are connected to the Torah. This would explain why one finds pieces in the prophets that are “related to” the portion — one needs 52 places in the prophets that speak of the portion, which makes a “tremendous way” of connecting Torah with prophets.
2. Counter-Insight: This is not the main reason. It’s the opposite: they already wanted to read a bit of the prophets (because the prophets hadn’t begun to be read on their own), and then they found a piece that fits. The Rambam doesn’t say which haftarah — and there’s no concept of finishing the entire prophets.
3. Practical Point: A ba’al korei had to know the entire prophets in order to choose a piece — this itself gave tremendous momentum to learning the prophets.
4. Critique of the “Connections”: The connections of the haftarah with the portion are sometimes only “small hints” — a similar expression, nothing more. This supports that the main matter is not the connection, but that one should read the prophets, and the connection is an addition.
—
D) Torah Reading on Rosh Chodesh (Law 13)
The Rambam’s Words: On Rosh Chodesh one reads Parashat “Tzav et Bnei Yisrael” (the portion of sacrifices in Parashat Pinchas), with four aliyot.
Explanation: “Parashat Tzav” by the Rambam doesn’t mean Parashat Tzav (Vayikra) as we call it today, but “Tzav et Bnei Yisrael v’amarta aleihem et korbani lachmi” — this is in Parashat Pinchas, the portion that describes the sacrifices.
Insights and Explanations:
1. Different Names for Portions: In the Rambam’s time the portions had different names than we call them today. If someone had written to the Rambam an invitation to a wedding “Parashat Tzav” he would have come on the correct date (Pinchas), not to our “Parashat Tzav.”
2. The Order of Four Aliyot — The Rambam’s Advice: The first parasha (korban tamid, “Tzav et Bnei Yisrael” until “U’veyom HaShabbat”) is eight verses. “U’veyom HaShabbat” is a parasha of only two verses. “U’verashei chodsheichem” is five verses. One needs four aliyot, each minimum three verses, one may not leave in a parasha less than three verses, and one may not skip an entire parasha.
The Rambam’s Solution:
– First oleh: Reads the first three verses (from “Tzav et Bnei Yisrael”).
– Second oleh: Begins from verse 3 (not verse 4) — he repeats “V’amarta aleihem” — and reads three verses. The reason: “V’amarta aleihem” is a new beginning of a new statement, not in the middle of a topic.
– Third oleh: Reads the remainder of the first parasha with “U’veyom HaShabbat” (two verses). The Rambam understands that one cannot leave an entire parasha of only two verses — even if one stops at a parasha boundary, it remains a problem of “leaving in a parasha.”
– Fourth oleh: Reads “U’verashei chodsheichem” — enough verses, no problem.
3. Why Is It Permitted for the Second to Repeat a Verse? “V’amarta aleihem” is a new beginning. But it’s noted: “I don’t believe they were particular about this” — the law doesn’t say so explicitly; it’s the Rambam’s advice on how to arrange.
—
E) Rosh Chodesh That Falls on Shabbat (Law 13 Continued)
The Rambam’s Words: When Rosh Chodesh falls on Shabbat, one reads the regular weekly portion, and the maftir (the one who completes/last) reads “U’verashei chodsheichem” in a second Sefer Torah.
Explanation: One takes out two Sifrei Torah — one for the weekly portion, one for Rosh Chodesh.
Insights and Explanations:
1. Our Custom (Rema): We begin the maftir from “U’veyom HaShabbat”, not just “U’verashei chodsheichem” — because when it’s Shabbat Rosh Chodesh one doesn’t have another opportunity to read the musaf of Shabbat as well.
2. Whether This Is an Obligation or Just “A Nice Thing”: It’s not an obligation — “everything follows the main thing” — it’s just a nice thing. Actually, one could read the musaf of Shabbat every Shabbat, but it’s not the custom. One is not yotzei through prayer alone (where one says “in the musafim”), because Torah reading is a separate thing from davening.
—
F) Rosh Hashanah — Torah Reading
The Rambam’s Words: On Rosh Hashanah one reads “BaChodesh HaShevi’i b’echad lachodesh” — this is the mitzvah of Rosh Hashanah from Parashat Pinchas.
Explanation: The law speaks of the reading in Parashat Pinchas about Rosh Hashanah.
Insights and Explanations:
1. The Custom Is Different from the Law: The custom is that on the first day of Rosh Hashanah one reads “VaHashem pakad et Sarah” — because on Rosh Hashanah Sarah was remembered, to recall the merit of Sarah. The maftir is “Vayehi ish echad min haRamatayim” (Channah) — because according to the Midrash, Channah was also remembered on Rosh Hashanah.
2. On the Second Day of Rosh Hashanah one reads “VeHaElokim nisah et Avraham” (Akeidat Yitzchak) — to recall the merit of Akeidat Yitzchak. The maftir “HaBen yakir li Efrayim” — because it speaks of remembrances and Hashem’s love for the Jewish people.
3. The Custom Always Finds Nicer Stories to Tell — the law is the law, but the custom makes nicer verses.
—
G) Yom Kippur — Torah Reading
The Rambam’s Words: On Yom Kippur in the morning one reads “Acharei Mot”, maftir “Ko amar ram v’nisa”. At Mincha one reads the arayot in Acharei Mot, and the third reader is maftir in Yonah.
Explanation: Morning — the service of Yom Kippur. The haftarah speaks about “Is this the fast I have chosen” — what is a fast. Mincha — arayot, and maftir Yonah.
Insights and Explanations:
1. Why Read Arayot at Mincha? The Rambam brings that it’s a continuation from the morning — one skips a small piece and reads further. But the Ramban gives a different reason: so that anyone who stumbled in one of them will be careful and return in repentance — it’s a type of sin that happens to people, and on Yom Kippur one must do teshuvah. The one who hears the reading will be ashamed and do teshuvah.
2. Why Specifically Arayot and Not Other Sins? One could have read about forbidden foods, character traits like pride (from Parashat Kedoshim), or other matters between man and his fellow. The answer is that arayot is literally next in the Torah (continuation of Acharei Mot), and it’s a famous sin that people stumble in. The Rambam, however, has a different interpretation (not elaborated).
3. Maftir Yonah — Here there’s a haftarah at Mincha, which is unusual. The reason is because Yonah also speaks about teshuvah — the people of Nineveh did teshuvah.
—
H) Sukkot — Torah Reading
The Rambam’s Words: The first two days one reads Parashat Moadot. Maftir on the first day “Hinei yom ba laHashem” (Zechariah), on the second day “Vayikahalu el HaMelech Shlomo”. On the last Yom Tov (Shemini Atzeret) one reads “Kol habechor” (Mishneh Torah), maftir “Vaya’amod Shlomo” or “Acharei mot Moshe”.
Explanation: First two days — Parashat HaMoadot. Shemini Atzeret — Parashat HaMoadot from Devarim.
Insights and Explanations:
1. “Hinei yom ba laHashem” (Zechariah) — because it speaks there about Chag HaSukkot.
2. “Vayikahalu el HaMelech Shlomo” — because the dedication of the Temple was also on Sukkot.
3. Shemini Atzeret — The Rambam brings two customs for the haftarah: (1) “Vaya’amod Shlomo” — continuation of Shlomo’s blessing, (2) “And there are those who are maftir Acharei mot Moshe” — continuation after Moshe’s passing, one begins from the next portion. Our custom is the second.
—
I) Chol HaMoed Sukkot — Torah Reading
The Rambam’s Words: On the other days of the festival one reads the sacrifices of the festival (Parashat Pinchas). On each day of Chol HaMoed one reads two parshiyot. On the third day of the beginning of Chol HaMoed — the Kohen reads on the second day, the Levi on the third day, the Yisrael repeats on the third day, the fourth repeats on the second day and the third day.
Explanation: Because in Parashat Pinchas there aren’t enough verses for each day to make three aliyot, one must repeat verses.
Insights and Explanations:
1. The Main Problem: In Parashat Pinchas there aren’t enough verses for each day of Chol HaMoed to make four aliyot. Therefore, one repeats verses.
2. Our Custom Is Different from the Rambam — we want to read also the day of tomorrow, and we use a second Sefer Torah for that.
—
J) Custom of Two Sifrei Torah — Additional Musaf Reading
The Rambam’s Words: On each day of Yamim Tovim and Yom Kippur, and even on the seven days of Pesach, except for Chol HaMoed Sukkot — one takes out two Sifrei Torah in the morning. In the second one reads the sacrifice of that day from Parashat Pinchas (Sefer Bamidbar), and the one who reads there is the maftir b’navi.
Explanation: Every Yom Tov (except Chol HaMoed Sukkot where one already reads the sacrifices) one takes out a second Torah for musaf/sacrifices.
Insights and Explanations:
1. This Doesn’t Appear in the Gemara — it’s a custom that arose later. In the Gemara there’s only one Yom Tov where one reads sacrifices — that’s Chol HaMoed Sukkot. The Geonim made a new custom that one takes out another Torah and reads the musaf of that day.
2. Chol HaMoed Sukkot Is Excluded — because there the main reading is already the sacrifices of the festival, one doesn’t need to take out a second Sefer Torah.
—
K) Order of Two/Three Sifrei Torah — Kaddish
The Rema’s Words: On every day when they take out two or three scrolls, if he took out one after another — when he returns the first one says Kaddish, and afterwards takes out the second, when he returns it says Kaddish.
Explanation: One says Kaddish between each Sefer Torah as a break.
Insights and Explanations:
1. The Rema Speaks of When One Takes Out One After Another — but it’s hinted that one can also do like our custom, that one takes out both at once.
2. The Function of Kaddish: Kaddish is a break — as we’ve already learned in the order of prayer, when one wants to make a break between pieces, one says Kaddish.
3. Common Custom: One always says Kaddish after the one who completes (last aliyah), even when one takes out only one Torah, and then is maftir b’navi.
—
L) Shabbat Chol HaMoed — Torah Reading
The Rambam’s Words: Shabbat Chol HaMoed, whether Pesach or Sukkot, one reads “Re’eh atah omer elai” (Shemot 33-34).
Explanation: It’s one reading for Shabbat Chol HaMoed both festivals.
Insights and Explanations:
1. Why Begin from “Re’eh atah omer elai” and Not from “Pesel lecha” which is closer to the matter of Yamim Tovim? The answer: There Moshe asks for the revelation of the Shechinah, which is a nice explanation of why one begins from there.
2. Haftarot of Shabbat Chol HaMoed: Shabbat Chol HaMoed Pesach — “The Dry Bones” (Yechezkel) — resurrection of the dead. Shabbat Chol HaMoed Sukkot — “On the day Gog comes” — the war of Gog and Magog.
3. Haftarot of Yamim Tovim Have Very Much to Do with the Future Redemption — this is a main theme of Yom Tov. The Bnei Yissachar brings from the Mateh Moshe that the story of the Exodus from Egypt must cover all principles of faith, including resurrection of the dead, which fits with “The Dry Bones.” But the hint to resurrection of the dead in Pesach is not so clear.
4. Almost Very Many Haftarot Speak About Mashiach — this is a “favorite” theme in haftarot.
—
M) Chanukah — Order of Reading
The Rambam’s Words (with the Rema’s Order): On Chanukah one reads Parashat HaNesi’im (as it says in the Mishnah “on Chanukah in the nesi’im”). The first day one begins from Birkat Kohanim.
Explanation: Each day of Chanukah one reads the nasi of that day.
Insights and Explanations:
1. Why Begin from Birkat Kohanim, which is not the beginning of the portion, but two verses in? The answer: Birkat Kohanim fits because Chanukah was a miracle through Kohanim (Chashmonaim), therefore it’s appropriate to read about Kohanim.
2. One Can Begin in the Middle of a Parasha — this is permitted.
3. The Order: First day — Birkat Kohanim until the end of “on the first day”; second day — the second nasi; the last oleh reads from “Vayishme’u” until the end of all the sacrifices, until the end of Parashat Naso.
4. Haftarot of Shabbat Chanukah: Shabbat Chanukah — “Roni v’simchi” (Zechariah) — the prophecy of the menorah. When there are two Shabbatot of Chanukah, the first is “Roni v’simchi” and the second “Nerot Shlomo” — the menorah that Shlomo made for the Temple. The maftir reads from a second Torah (Chanukah reading) and is maftir b’navi, because on Shabbat one reads the weekly portion, and the maftir reads from Chanukah.
—
N) Purim — Order of Reading
The Rambam’s Words: On Purim one reads in the morning “Vayavo Amalek.”
Explanation: Haman was from the seed of Amalek, therefore one reads about the war with Amalek.
—
O) Tisha B’Av — Order of Reading
The Rambam’s Words: In the morning one reads from Parashat Va’etchanan (the matter of rebuke). They are maftir “Asof asifem” — a haftarah of strong lamentations. At Mincha one reads “Vayechal” as on other fasts.
Explanation: Tisha B’Av has a special reading in the morning (rebuke) and a regular fast reading at Mincha.
Insights: Tisha B’Av always falls in the period of Parashat Va’etchanan.
—
P) Other Fasts — Order of Reading
The Rambam’s Words: On other fasts (Tenth of Tevet and the like) one reads either in the morning or at Mincha. The first reader “Vayechal Moshe” four verses, the second and third read from “Pesel lecha” until “asher ani oseh imach.”
Explanation: “Vayechal” is the standard reading for fasts.
—
Q) Fasts Decreed for Troubles — Blessings and Curses
The Rambam’s Words: On fasts that are decreed for a trouble (drought and the like) one reads blessings and curses (rebuke), “so that they should return” — so they should be frightened and do teshuvah.
Explanation: A special reading for fasts on current troubles.
Insights — An Important Distinction:
1. In the Mishnah it says “on fasts blessings and curses.” The simple meaning of the Mishnah means all fasts. But our custom is to read “Vayechal” on a fast, which doesn’t appear in the Mishnah.
2. The Rambam Understands That This Is a Distinction Between Two Types of Fasts: (1) Fasts that one goes for a current trouble — then one needs to do teshuvah, one reads blessings and curses; (2) Fasts that one fasts for a past event (like the Tenth of Tevet, Tzom Gedaliah) — this is a decree of the community, it’s “to arouse to repentance” but not exactly “so that they should return in repentance” — therefore one reads only “Vayechal Moshe.”
3. This is an innovation in understanding the Rambam’s approach: he divides the Mishnah’s “on fasts” into fasts for current troubles (blessings and curses) vs. fasts in memory of the destruction (Vayechal).
—
R) Telata D’Puranuta — Three Shabbatot Before Tisha B’Av
The Rambam’s Words: “All Israel has the custom” — three Shabbatot before Tisha B’Av one reads haftarot of rebuke, called “telata d’puranuta.”
Explanation: Three haftarot of punishment before Tisha B’Av.
Innovation — The Rambam’s Order Is Different from Our Custom:
– Our Custom: Two haftarot from Yirmiyahu and one from Yeshayahu.
– The Rambam’s Custom: One from Yirmiyahu and two from Yeshayahu. Specifically: (1) “Divrei Yirmiyahu”; (2) “Chazon Yeshayahu”; (3) “Eichah hayta” (Yeshayahu 1:21) — what we read as Shabbat Chazon they divided into two.
—
S) Sheva D’Nechemta — After Tisha B’Av
The Rambam’s Words: “Nachamu nachamu ami” Shabbat after Tisha B’Av — this is “the custom of all Israel.” Further: “widespread custom in our lands” — from after Tisha B’Av until Rosh Hashanah one reads consolations from Yeshayahu (sheva d’nechemta). The Rambam doesn’t bring which specific pieces.
—
T) Shabbat Shuvah
The Rambam’s Words: “Widespread custom” — Shabbat between Rosh Hashanah and Yom Kippur one is maftir “Shuvah Yisrael” — so that one should do teshuvah.
Explanation: This is what is called Shabbat Shuvah. The Rambam brings this as a custom, not as law.
—
U) Four Parshiyot
Parashat Shekalim (First)
The Rambam’s Words: Rosh Chodesh Adar that falls on Shabbat — one reads Parashat Shekalim, they are maftir “Yehoyada the Kohen.” If Rosh Chodesh falls in the middle of the week, even Erev Shabbat, one advances and reads the Shabbat before.
Parashat Zachor (Second)
The Rambam’s Words: “Second” — one reads Zachor (Amalek), they are maftir “Thus says Hashem of Hosts, I have remembered what Amalek did” (destruction of Amalek).
Innovation — What “Second” Means: “Second” doesn’t mean literally the second week after Shekalim. It means “second of the four parshiyot” — the second in the order. Sometimes there’s a week’s break between Shekalim and Zachor.
Parashat Parah (Third)
The Rambam’s Words: Third — one reads the red heifer (Parashat Chukat), they are maftir “And I will sprinkle upon you pure water” — the matter of purification.
Innovation — What “Third” Means: Third means “adjacent to the fourth” — the one that is next to the fourth. Between third and fourth there is never any break (as the Rashbam brings, like with the four cups — “between the third and fourth one should not interrupt”).
Parashat HaChodesh (Fourth)
The Rambam’s Words: Fourth — one reads “This month shall be for you the beginning of months” in honor of the month of Nisan. Fourth is “any that is adjacent to Rosh Chodesh Nisan, even on Erev Shabbat” — the Shabbat before Rosh Chodesh Nisan.
General Rules of Breaks Between the Four Parshiyot
Innovation: The rule is:
– Between third and fourth — never any break.
– Between second and third — sometimes there’s a break.
– Between first and second — sometimes there’s a break.
– Sometimes there are both breaks (between first and second and between second and third).
How Does It Work Practically?
The Rambam: One takes out a second Sefer Torah for the four parshiyot. Sometimes (like Rosh Chodesh Adar on Shabbat) one takes out three Sifrei Torah.
—
V) Order of Reading with Four Parshiyot, Rosh Chodesh, Chanukah — Two and Three Torahs
The Rambam’s Words: For each of the four parshiyot — one reads from two Sifrei Torah. If Rosh Chodesh Adar falls on Shabbat — one takes out three scrolls. When Rosh Chodesh Adar falls on Shabbat Parashat Tetzaveh, one reads six in “V’atah tetzaveh” until “and its base copper” (into Ki Tisa), and the seventh returns and reads from “Ki Tisa” until “and its base copper” — one reads Ki Tisa twice. If Shabbat Ki Tisa itself is Rosh Chodesh — one reads six in Ki Tisa, and the seventh returns and reads in the second scroll.
Explanation: With the four parshiyot one takes out two Torahs. With Rosh Chodesh Adar on Shabbat — three Torahs (order of the day, Rosh Chodesh, Shekalim
). With Rosh Chodesh Nisan on Shabbat — three Torahs (order of the day, Rosh Chodesh, HaChodesh). With Rosh Chodesh Tevet on Shabbat — three Torahs (order of the day, Rosh Chodesh, Chanukah). If Rosh Chodesh Tevet falls in the middle of the week — two Torahs (Rosh Chodesh and Chanukah).
Insights and Explanations:
1. Why Read Ki Tisa Twice When Tetzaveh Falls with Shekalim? Because Parashat Shekalim is the beginning of Ki Tisa, which is right after Tetzaveh — the people will think that one is simply continuing the portion of the week, and won’t grasp that this is a special reading in honor of Shekalim. Therefore, one reads it twice — so the people should understand that the second reading is in honor of Shekalim.
2. By Us Tetzaveh Never Falls with Shekalim — therefore we don’t have this problem in practice.
3. Seventh vs. Maftir: Usually we make the maftir the new aliyah of the matter of the day (four parshiyot). But there’s a case where one makes the seventh (not maftir) the special reading — this is when it’s Rosh Chodesh.
4. Rosh Chodesh Tevet in the Middle of the Week — The Only Case of Two Torahs Without Shabbat: This is the only case where one takes out two Torahs on a weekday — one for Rosh Chodesh and one for Chanukah.
—
W) Shnayim Mikra V’Echad Targum — The Individual’s Obligation
The Rambam’s Words: Even if a Jew hears the Torah reading with the congregation, he is obligated to read for himself in each and every week the portion of that week — shnayim mikra v’echad targum.
Explanation: After we’ve learned all the laws of public Torah reading, the Rambam goes over to the obligation of the individual: each week one should read the portion on his own — twice the text and once the translation.
Insights and Explanations:
1. Shomea K’Oneh and the Individual’s Obligation: Even if one hears well the Torah reading with the congregation — which apparently is shomea k’oneh — one is still obligated to read on his own shnayim mikra v’echad targum. This shows that the obligation of shnayim mikra is a separate obligation, not just a substitute for hearing the Torah reading.
2. Why Is Targum Still an Obligation Without a Meturgeman? The “echad targum” corresponds to the meturgeman who used to be at the Torah reading. But if we no longer have a meturgeman, why does the obligation remain? This is a great dispute among Rishonim: Some Rishonim and tzaddikim held that the targum was only in order to understand, and if one already understands on his own (or learns Rashi/other commentators), there’s no obligation of targum. Others hold that it’s an enactment of the Sages that remains in force even without the reason. The Shulchan Aruch rules that one can be yotzei with Rashi (or Ramban, Ibn Ezra), but the Rema says one should read with targum.
3. Parallel to the Public Dispute: Apparently the same dispute that exists regarding the congregation (whether the meturgeman is still needed) should also apply to the individual — if one says that for the congregation the targum has been nullified, the same should be for the individual, and vice versa.
4. Why Specifically Twice Mikra? Why isn’t once enough? A clear answer is not given — “I have no idea why.” It’s simply suggested that perhaps the matter is that one should read each thing three times (and once one can be yotzei with targum).
5. “Atrot V’Divon” — Even Verses Without Translation: The Gemara says that one reads shnayim mikra v’echad targum even “Atrot and Divon” — names of cities where the targum is the same as the text. Rashi explains that with names of cities the targum is identical to the text, but one still says it three times. However it’s noted that this isn’t entirely correct, because the targum often translates city names according to what the city was called in his time — sometimes yes, sometimes no.
6. “Korei” — Reading or Learning? The Rambam writes “obligated to read” — apparently the main matter of shnayim mikra is that one should learn, not just say. But the Rambam’s language “korei” can also mean just reading/saying.
7. What Type of Obligation Is Shnayim Mikra? It’s asked whether shnayim mikra is a separate obligation, a custom, or part of the enactments of Torah reading — “I don’t know exactly what it is.” It’s compared to the silent Shemoneh Esrei — which is also an addition to the loud Shemoneh Esrei.
—
X) Conclusion of Laws of Prayer — Torah Reading
It’s noted that with this one finishes the laws of Torah reading, which is the end of the laws of prayer. The next two chapters will be the laws of Birkat Kohanim, as per the Rambam’s order in the Laws of Prayer and Birkat Kohanim.
📝 Full Transcript
The Order of Torah Reading: Completing the Torah in a Year, Ezra’s Enactment, and Mincha, Monday and Thursday Readings
Laws 1-2: The Common Custom — Completing the Torah in a Year, and Ezra’s Enactment
Speaker 1:
Moshe upon Moshe, Moshe took. Okay.
Now, this is a custom. Now, there’s another interesting enactment. The Rambam seems to understand that the enactment is like, like how one reads what. That is, we learned from Sukkot, from after Sukkot until Sukkot, from Sukkot to Sukkot one reads the Torah. This is the order of the common custom. There are those who have a different custom. But there is, besides this, an enactment regarding certain portions when they should be read. Not just an enactment, these are the laws, customs and enactments.
There’s a question, that is, how exactly one divides the portions throughout the year, because it can also be many… One divides the portions according to an order so that in general it should come out before an order. Is that the word? Not just according to an order, but yes, one calculates, one calculates so that each portion should align. So it says that the Rambam understood in the enactment.
Now, there are also customs with this. There are certain portions, and one arranges with this to arrive at certain times. But it’s nonsense, it’s like this that with Bereishit and Noach and Lech Lecha one doesn’t yet think about this. Somewhere one begins to calculate the portions… One didn’t divide… How exactly were the portions divided and… however, yes, somehow this is how the portions are divided throughout the entire year.
Ezra’s Enactment — Curses Before Shavuot and Rosh Hashanah
Yes, it’s like this. Ezra enacted, here is an enactment from Ezra. Ezra was a long time ago. It was… I already know that by Ezra they already made completing the year after the year. But Ezra enacted such an enactment, “that they should read the curses at the end of Vayikra before Shavuot, and those of Mishneh Torah before Rosh Hashanah”. So Ezra made.
It’s not clear whether in Ezra’s times there already was at all… Ezra lived in Eretz Yisrael. I don’t know if in his times there already were the customs of how one reads. But he introduced that one should read. It could be that in his times… the Gemara says an interesting teaching about this, “techaleh shanah v’kilaloteha” (let the year and its curses end). I believe that’s what it means.
Because there’s a concept that it seems this is the thing, Shabbat HaGadol, Shabbat Shuva, and there are several Shabbatot. That the custom of giving a sermon was before all three festivals. There was Shabbat HaGadol, and there was also a Shabbat before… But here we’re not really talking about before Rosh Hashanah and before Shavuot. It’s not even the three festivals. It’s Shabbat Shuva… they read the Shabbat after Rosh Hashanah and Yom Kippur. I don’t know clearly, is there an enactment from Ezra? I can say teachings about this, but the fact is, we’re now learning the fact. The enactment of Ezra is that one reads the curses should be before Rosh Hashanah. It could be that’s the simple meaning. The Gemara says a different meaning.
Ezra and His Court — “The Torah Was Worthy to Be Given Through Ezra”
Ezra was the one who made the Torah reading, or a distinction regarding the enactments of Torah reading. There’s Moshe, and afterwards Ezra adds to Moshe’s enactments. And about this the Gemara says that “ra’uyah haytah haTorah shetinaten al yedei Ezra” (the Torah was worthy to be given through Ezra). Ezra is like almost a second Moshe. Only he has the expression “Moshe enacted, afterwards Ezra enacted”. It’s very interesting.
He also made all the things that we learn in the entire book of Hillel, entire laws of prayer, which has much to do with Ezra, because he also made the Anshei Knesset HaGedolah who made the siddur. Ezra and his court is the same thing as Anshei Knesset HaGedolah. There are various enactments of Ezra in marriage law. Yes, okay.
The Rambam’s “Common Custom” — Four Portions Whose Timing We’re Particular About
But now the point is that it could be that in Ezra’s time they read this simply like this, like we read on Yom Tov which doesn’t need to be in order. Today what is placed in the order, the order comes out, and one arranges the order so it should work out this way. And not only this, there are other things that were placed in the order, which is also a bit different from Ezra. It’s not clear how the Rambam understands this.
The Rambam says, “and the common custom is that they read Bamidbar Sinai before Shavuot”. We don’t really conduct ourselves like Ezra. We always read Parashat Bamidbar before Shavuot, every year. This is the custom, and one arranges, as the Rambam will say, one arranges that it should be so, that one reads every year Bamidbar before Shavuot. Very good. This isn’t clear, you see that it’s technically moved a week.
And the Rambam says, let’s read, “Va’etchanan we read after Tisha B’Av”. Another thing we’re particular about, we’re particular that the order should come out that Tisha B’Av should fall during Parashat Va’etchanan reading, and one reads the week, the Shabbat after Tisha B’Av is always Shabbat Nachamu. Shabbat Nachamu is always Va’etchanan.
And another thing we’re particular about is “v’atem nitzavim hayom kulchem” before Rosh Hashanah. We’re particular that it should always be Parashat Nitzavim before Rosh Hashanah.
And a fourth thing, the Rambam says, that they’re particular that Behar should be before Pesach in a regular year. I don’t know if we’re particular about this, but that every year in a regular year, not in a leap year, Pesach should fall in Parashat Shemini, that is, Parashat Tzav should be Shabbat HaGadol, the Shabbat before Pesach.
The Difference Between Ezra’s Enactment and the Common Custom
Now, these laws are similar to the topic of Ezra, that is, the Rambam put them together in the same place, as if so, but in practice it doesn’t match with Ezra, because Ezra said that one should read the curses before, apparently he means the Shabbat before that, and the other things that are in addition to Ezra.
So Tosafot understood, that this is simply, yes, Tosafot speaks about the question. Tosafot understood that essentially it could be, this is a way, one can be one week before, one makes a break of a week specifically, so Tosafot understood.
It could be that the Rambam understood simply that no, and one changes Ezra’s a bit, here Ezra, one doesn’t have to, rather Ezra’s enactments also mean enacted as a custom, not an obligation. It could be one changes a bit, it could be that this is the, that this is the, that this is the word, but there are other interpretations in this.
Why Bamidbar Sinai Before Shavuot?
It could be because one wants to mention, there’s an extra concept to mention Midbar Sinai before… It’s very fitting that one mentions Sinai, one places Parashat Sinai before… Is it already before Pesach, it’s not clear why, there are answers why all these things come out. Everything one can say answers, but why… No, so one does the curses a week earlier, but the week that’s right before the holiday one places today with Bamidbar Sinai, the great matter of the service of Sinai. And before Rosh Hashanah, and before Pesach… Yes yes, so the answers say. The answers are said after one has made the order. All these answers are afterwards, not beforehand. The holy Torah doesn’t say far with two words, but I remember.
In any case, therefore, since one should accomplish two things. One must finish in a year, it’s not every year the same number of portions. Especially the Rabban didn’t know that it’s called Parashat Metzora and Parashat Tazria. He always brings the beginning of the verses. And afterwards, as one will soon go “v’im bechukotai” with “Behar”, he goes the whole order. “Behar Bechukotai” is an interesting nothing. And so on. One doesn’t know.
“Kedei shetishlam bashanah” (in order to complete it in a year), in order that one should finish it in one year. And “v’yikre’u otam hasedarim be’onatam” (and they shall call them the orders in their time). Also, not only for this, whoever pays attention, why when there are exactly the portions are double always by one of the things.
Why Do We Combine Portions Specifically in Vayikra and Bamidbar?
The only thing we don’t do is Tzav. That is, if one would want that Tzav should always be erev Pesach, one would have had to combine portions even before Tzav. But all portions that one combines are either in Sefer Vayikra or in Sefer Bamidbar. Have you noticed?
And the reason is, because besides the fact that one wants to finish the Torah in one year, then one could have combined Lech Lecha with Vayera, I don’t know. But the main reason is because the place where we play is always that Pesach, Shavuot must always come out after Parashat Bamidbar. Therefore one combines during the Sefirah period which is almost most of the portions that are consecutive combined, because one must arrive already at Bamidbar in a few weeks and one doesn’t have time.
Or before Tisha B’Av. One must combine, one must arrive before Tisha B’Av after Tisha B’Av, therefore one must read… The orders aren’t very long orders, it wasn’t very lengthy. It was Metzora together it’s one hundred and thirty verses. Yes, but for example Matot Masei is very long. Matot Masei isn’t always correct. Because Matot… Whoever made the portions I don’t know exactly if he looked that the baal koreh shouldn’t read too long, I have no idea how he thought.
But this is the reason why one combines portions. If someone wants to know why the portions are combined, the answer is in order to finish in a year, and in order to arrive at the orders. The Rambam doesn’t call them portions, he calls them orders. I mean that order means like arranging what one reads, I don’t know the simple meaning. Anyway, that one can arrive in the time of this.
This is the order of Shabbat Shacharit. Yes, the entire order is only for Shacharit Shabbat. At Shacharit one does the entire order, one finishes the Torah every year, and one is precise exactly how it should come out. Right? Yes.
Further… And we read at Mincha and Monday and Thursday one does the same thing. Then one doesn’t hold at all with finishing.
Law 3: Mincha Reading, Monday and Thursday — One Reads the Same Verses Four Times
Right, very interesting. I don’t understand how it’s so good. I mean to say, people like us, people in memory, one reads the same few verses over and over.
But the Rambam says the law of Mincha and Monday and Thursday, that “from the place where they stop on Shabbat at Shacharit, there they read at Mincha, on Monday and Thursday for the coming Shabbat”. That is, there where one stopped at Shacharit, one finished Parashat Bereishit, “there they read at Mincha”, there one begins at Mincha, “on Monday and Thursday for the coming Shabbat”.
And the Rambam gives an example. “How so? The first Shabbat they read at Shacharit in the order of Bereishit. At Mincha” one begins from “v’eleh toldot Noach”, ten verses or more. And the same thing which means Monday, not one goes further, one could have thought one should go the next ten verses on Monday. No, one says the same ten verses on Monday, “and so on Thursday. And so for the coming Shabbat at Shacharit”, one continues further from “eleh toldot Noach”, “and reads until the end of the order”.
“So is the order they read all year”. That is, why exactly? One could have made that Monday and Thursday one should read conversely, other parts of the portion. One should have finished half the portion, and Shabbat the second half of the portion. One could have found other solutions how to do. There was, I think, a dispute of Tannaim about this.
A Practical Implication — “Tasting” of the Portion
It comes out that until Monday, basically, what we read, we read usually four times. And three times a week two. It’s very interesting that in practice our system works this way, because our children in cheder also learn in order. It’s true that in ninth grade one perhaps learns the entire portion, but as there are thirty-six, is three, four times approximately, I’m speaking of fourth grade until eighth grade, four times one reads until, one learns until Shlishi somewhere like that, and afterwards one learns the rest.
It’s very interesting, because it comes out that Klal Yisrael knows well the beginning of all portions. And the end is already according to the situation, according to how much they learn Chumash Rashi, or Chumash, maybe in.
Yes, it’s interesting. There lies here something a… The foundation of what lies here is, in my opinion, that if you want to know the Torah, you must invest head and majority in the Torah. And if you want to just see all… if you want to just see all… He said it’s like a small form of the tikkun leil Shavuot, it’s like a tasting. One shows a portion of the portion, and now you must find your time.
Torah Reading: Foundation, Customs, and Laws of Rosh Chodesh
Foundation of Torah Reading – Tasting or Knowing?
Speaker 1:
Yes, it’s interesting, there lies here something a… The foundation of this life that lies here is, in my opinion, that if you want to know the Torah you must review from the Torah reading. The Rambam says that one must learn everything. The Torah reading is made only to fulfill. It’s like a small form of tikkun leil Shavuot, which is like a tasting. One shows you a portion of the portion, and now you should find your time and learn the whole.
Speaker 2:
So that’s already an interpretation. I think it’s even less than that. The concept isn’t to know. The Torah reading isn’t made as knowing the Torah. Knowing the Torah is learning the entire Torah, so that Torah should not be forgotten from Israel. Not to finish. So that Torah should not be forgotten is indeed more like that. One only reads a few verses.
The truth is, what one does in cheder that one only learns until Sheni is a wrong. There’s no reason at all that one shouldn’t learn portions in order, the entire thing. A cheder is made that one should know the Torah, it’s not made that one should be a shul. A shul is a place for the public to learn a bit of Torah, to grab a bit of strength, one says a good word, one says a dvar Torah, one says a mussar sermon, all the same thing. But a cheder is made that one should know the Torah, it’s not made that one should be a shul. The reality is that the children are a bit like you, so it should be better, I agree.
Customs in the Rambam – Distinction Between Laws and Siddur
Speaker 2:
Now, on Simchat Torah, what is the custom? The Rambam only says a custom. There’s no law here at all, it’s not even a custom. It’s very interesting. It seems, I don’t know, I try to think theories. It seems that the Rambam… There are customs that the Rambam brings here in the book in the laws, and there are customs that are only like part of his siddur. So when he brings a siddur he says it already more as a custom.
It could be that the Rambam understood that customs that already stand in the Gemara, or that already have a source, and I think that all these customs already stand in the Gemara… Not exactly, I mean that what one reads Bamidbar before Shavuot doesn’t stand in the Gemara, it’s perhaps from the Geonim. Customs that he looks at because they’re very early customs he brings in the book. Other customs where there’s still today a difference, he can say so. Yes, because the Haftarah for example, one sees that we don’t do everything like the Rambam, there are other customs. And you only bring the end, the Targum. It could be this is the difference.
Haftarah – The Reason for Maftir in the Prophets
Speaker 2:
I think an interesting thing. The concept of… It stands clearly why they enacted maftir in the Prophets? To show that the Prophet, as if to connect the Torah with the Prophets. It doesn’t stand. It stands yes, we said, we already spoke several times, we don’t say out the reason. What does say mean? I don’t say out. But it’s very interesting, because apparently it seems to me the concept, to connect all prophets with the prophecy of Moshe. It already stands, all prophets are connected to the Torah.
It comes very well into place that there should be places in the Prophets which is a topic connected to the Torah. This makes a great motivation that one should find similarities, one should find the Torah in the Prophets, yes? One must now have fifty-two places in the Prophets that speak of the portion. A wonderful way of making that it should indeed be connected Torah with Prophets.
This doesn’t stand that this is the reason. The reason is, I know that it’s not clear why this is the reason. Why not? Because reading in the Prophets? Reading in the Prophets is perhaps a reason. One can’t say that one connects parts of the Torah, like one connects night with day, one connects… Yes, both things don’t stand in the Rambam. Not in the Rambam.
I think it’s the opposite. That is, one already reads, the concept is that one wants to read a bit of Prophets, because the Prophets didn’t begin to be read. I mean, why shouldn’t one read it? Which piece? One finds a piece. This could be, what you say, that it could be that one says, the Rambam doesn’t say which Haftarah, and one says that there’s no concept to finish the entire Prophets. But in practice, the baal koreh, today he looks in the siddur and he simply knows what to read, because it doesn’t concern him. But a baal koreh had to learn Prophets to know which piece. He had to know the entire Prophets to choose a piece. Why should he have to learn the entire Prophets to be able to choose?
Right, but it also gave a tremendous momentum that every Shabbos you find similarities between the Haftorah and the Torah reading, as the prophet says “certainly the Torah of Moshe.” It’s very nice, but to be really honest, the connections of the prophet with the Torah are sometimes crumbs of Torah. I mean, it’s not crumbs of Torah, it’s small hints. There’s a word, there’s a similar expression. The connections aren’t such tremendous connections.
I’m telling you, therefore, you’re probably with this, the matter is something that one should bring in. If you don’t want to say it, you don’t say it. I don’t want to be the one who says it. But that’s not the reason. The reason is that one must read. That’s which mitzvah, it must be the same connection. I don’t agree that this is the reason. In the beginning one must have much clearer. After Birkot HaTorah one says a verse, and afterwards one says a halacha pesuka. This also says that the reason for that is in order to fulfill Birkot HaTorah. It’s not a connection to all these things. This is one of the interpretations to connect, but the prophet does what it does.
Halacha 4 – Torah Reading on Rosh Chodesh
Speaker 2:
Okay, now, until here we’ve learned what one does on Shabbos. What does one read on Rosh Chodesh? So, here there is I think a dispute, there are other orders how they divide the aliyot on Rosh Chodesh. But the Rambam says that one does this way. On Rosh Chodesh it’s like this, the first, there are four aliyot, remember, and what one reads, the Rambam says now, one reads, the Rambam calls it “Parshat Tzav.”
What does Parshat Tzav mean? The section of Rosh Chodesh is in Parshat Tzav? Not Parshat Tzav, or?
Speaker 1:
No, Parshat Tzav is Parshat Pinchas. Parshat Tzav is “Tzav et bnei Yisrael v’amarta aleihem et korbani lachmi,” that parsha.
Speaker 2:
So we see here that in the Rambam’s times the parsha certainly wasn’t as clear cut as we say today. If someone wrote to the Rambam an invitation to a wedding Parshat Tzav, he would have come on the right date, not here. Very good. So they remembered, the Rambam had other names for the parshiyot. So Parshat Tzav is the parsha that describes the korbanot. Parshat Pinchas, Parshat HaKorbanot.
The Order of Four Aliyot – The Rambam’s Advice
Speaker 2:
And the Rambam doesn’t say how one begins. So you see that the Rambam begins, he says like this, one begins, how does it begin? Look into the parsha to see, do you have it? To see the beginning of this. Yes, one begins from the korban tamid. “Tzav et bnei Yisrael v’amarta aleihem et korbani lachmi l’ishai,” okay? Three verses one holds here, says the Rambam.
The point is like this, when one has reached Rosh Chodesh, Rosh Chodesh is the eleventh verse. So we want to have four aliyot, and what’s the problem? Four aliyot one must have at least twelve verses.
Speaker 1:
No, there is from the eleventh verse, but it goes until the fifteenth verse. There are fifteen verses.
Speaker 2:
So what is he stuck?
Speaker 1:
Ah, ah, there’s a problem, one may not leave over in a parsha more than three verses, and here there is a parsha.
Speaker 2:
Ah, remember, where is there a parsha? There’s no… I don’t know exactly the piece. Do they have here a halacha? One may not leave over in a parsha more than…
Speaker 1:
Very good. There are eight verses here in the first parsha, right? Until “u’veyom haShabbat” begins a new parsha.
Speaker 2:
So, here there is a problem. One wants to read here a parsha of eight verses, we need to have… we need to know how to divide. So, what the Rambam is the advice, the answer…
Speaker 1:
The last one would only have had two verses.
Speaker 2:
So says the Rambam an advice like this: The first should read the first three verses, that’s not a problem, there are enough verses. The second begins from the third verse, begins from verse gimmel, not from verse dalet where he would have had to begin. He begins from verse gimmel, he reads again “v’amarta aleihem,” and he reads three verses.
Why is that okay? Because he says a new thing, he doesn’t begin in the middle of some topic. “V’amarta aleihem” is a new beginning of a new statement. That’s true, but I don’t believe that one cared about that. The halacha doesn’t say so. Why not? Because the third oleh could have added another verse. Look what he does, the third oleh, okay? One begins from verse gimmel and he reads three verses. So there remain three verses until the end of the parsha of korban tamid, in order not to leave over in the parsha three verses.
With the third, says the Rambam, what does he do? He reads three verses from the remainder, “with u’veyom haShabbat.” “U’veyom haShabbat” is a small parsha of two verses. So, the Rambam understood it that one also cannot leave over an entire parsha. There is such a question, when one says that one may not leave over in a parsha three verses, whether it also means an entire parsha which is only two verses. One can stop here, on your side you’ve stopped at a parsha. On the other hand, the entire parsha is only two verses, it comes out that you’re leaving over two verses.
Says the Rambam that the second must read… the third, sorry, with the entire “u’veyom haShabbat.” And the fourth reads “u’verashei chodsheichem”, the entire “u’verashei chodsheichem,” and yes, it’s a large parsha, it has enough and space. This is the Rambam’s order of how one does on Rosh Chodesh. Right?
Discussion: The Order of Aliyot on Rosh Chodesh
Speaker 1:
I want, I remember how we do on Rosh Chodesh. Do you do this way on Rosh Chodesh? I’m reviewing, yes, but it’s very interesting to me. One minute, why couldn’t the last one have read the entire “u’veyom haShabbat”? There would have remained more than two verses from the previous parsha.
Speaker 2:
The problem is the first parsha. The problem is the first parsha. So one must combine the first. And the “u’verashei chodsheichem” is three verses?
Speaker 1:
Yes. Not three verses, it’s even more than three verses. The “u’verashei chodsheichem” is five, six verses. I don’t remember, but there is in “u’verashei chodsheichem” more than three verses. That’s not the problem. The problem is, one cannot, but the “u’verashei chodsheichem” is not large enough to divide. It’s only one, two, three, four, five verses. You can’t divide into four aliyot. You can read four times “u’verashei chodsheichem,” I counted it.
Speaker 2:
One makes four aliyot, because so, it doesn’t say that one does this on Rosh Chodesh. Very good. This is worthwhile to do, to make four aliyot with all the rules of three parshiyot, and not leave a parsha, and not open a parsha without reading three verses from it. Okay, very good.
Rosh Chodesh That Falls on Shabbos
Speaker 2:
Say further, what happens when Rosh Chodesh falls on Shabbos? One must read the regular Torah of Shabbos, and the completion that we always do as maftir, one begins “u’veyom haShabbat,” and in the second Sefer Torah the one who completes reads “u’verashei chodsheichem.” The one who completes means the last oleh, the last oleh that we called the aliyah of acharon. And what does he do? He reads “u’verashei chodsheichem.” It’s not a problem.
And one begins from Shabbos already when it’s Rosh Chodesh Shabbos. Not like the Rambam says, but the Rambam, the Rama, yes, we begin “u’veyom haShabbat.” Yes, one doesn’t begin, when it’s Shabbos Rosh Chodesh, one already begins “u’verashei chodsheichem,” one begins “u’veyom haShabbat,” because one doesn’t have an opportunity to read the musaf of Shabbos also. That’s the reason.
Speaker 1:
Everything follows the main thing.
Speaker 2:
Yes, it’s not a reason. One is not obligated apparently, it’s just a nice thing. Actually, every Shabbos one could read the Haftorah of Shabbos, but that’s not the custom.
But the congregation noticed this. Ah, they told me to take out another Torah. Okay, that’s the point, right? Okay.
One is not fulfilled with prayer, because one says “b’musafim” for that also.
Speaker 1:
Yes, on Yom Tov also one says “b’musafim.” It’s not a proof. Torah reading is one thing, and davening is another thing.
Speaker 2:
And this is the halacha of… and what is the custom with the Haftorah? Says the Rama, “and if they read the matter of Rosh Chodesh the maftir,” what? Reads? Oh, the “if they read in,” what’s the translation? “And if they read”? Sorry.
One says that one takes out a second Sefer Torah when one reads, usually the… I don’t catch what he’s saying. One interrupts… It could be that he means to say that if one read something else,
Chapter 13: Order of Torah Reading Content – Rosh Hashana, Yom Kippur, Sukkot, and the Custom of Two Sifrei Torah
Note About Memory in the Ramban
Here in memory it says in the Ramban “kol habechor.” It could be that the Ramban meant Parshat HaMo’adot from Torat Kohanim, I don’t know.
Anyway, Mordechai said that he had a connection to Mordechai the Jew, that he was a grandson of Shaul HaMelech who didn’t kill Agag. What does one say about Habakkuk? Habakkuk is also here some sort of story with Mordechai.
In short, whatever it is, it’s a nice Haftorah.
Rosh Hashana – Halacha 11
The Halacha of Torah Reading
On Rosh Hashana, one reads “bachodesh hashevi’i be’echad lachodesh.” This is the mitzvah of Rosh Hashana that appears in Parshat Pinchas.
There is perhaps a confusion, there is a chodesh hashevi’i that appears in Parshat Pinchas, and chodesh hashevi’i that appears in Parshat Emor. In any case, the halacha is from Rosh Hashana, but the custom is different.
The Custom of Rosh Hashana
The custom is simply that one reads on Rosh Hashana “VaHashem pakad et Sarah”, why? Because on Rosh Hashana Sarah was remembered, to recall the merit of Sarah. And maftir “Vayehi ish echad min haRamatayim”, because Chana was on Rosh Hashana according to the Midrash.
And on the second, second day of Rosh Hashana, one reads “VeHaElokim nisa et Avraham” to recall the merit of Akeidat Yitzchak. And one is maftir “Haben yakir li Efrayim”, because it speaks of remembrances, it speaks of the Almighty’s love for Jews, something like that not clear what comes in.
The Custom Makes Nicer Verses
Now, nice verses. The custom makes nicer verses. The halacha is the halacha, and the custom always finds nice stories to tell.
Yom Kippur – Halacha 12
Yom Kippur There Is No Dispute
On Yom Kippur there is no dispute.
On Yom Kippur in the morning one reads “Acharei Mot”, yes, the service of Yom Kippur. Maftir “Ko amar ram v’nisa”, where it speaks about “halazeh tzom evchareihu,” it speaks about what is a fast. It’s a nice Haftorah for a fast.
At Mincha – Arayot
And at mincha it’s like this, it’s interesting. At mincha of Yom Kippur one reads the arayot that are in Acharei Mot. It’s interesting that it’s a piece that continues from shacharit. One skips one small piece, but one reads further Parshat Arayot.
But the Ramban says why? In order that anyone who stumbled in one of them should return in teshuva. It’s interesting that’s what he says. It’s a type of sin that happens sometimes with people, and on Yom Kippur one must do teshuva. So one found the famous sin to read about it, and so the one who stumbled will be ashamed, one hears, one reads to him, what should he do? He should do teshuva, he should stop doing it.
Says the Rambam that there is another explanation.
Discussion: Why Specifically Arayot?
There are other options, because one could have read forbidden foods, because all matters that have to do with character traits, like Kedoshim that has to do with pride, arrogance, all these things one must be explicit about, it doesn’t help the matter of teshuva. It helps on matters between man and God. One could have put forbidden foods or forbidden relations, and that’s right next in the Torah. So one should put before something that Jews stumble in that one must do teshuva for today. But he explains this.
Okay, in short, I hear, I don’t know if it’s enough to do teshuva, one must stop doing it. True. That means by both one must stop doing it. The reading is only that one should remember. Right, but I say it fits more to say this as a matter of between man and his fellow, because here you can by the lender himself already do teshuva. What is going with the small one already do teshuva? I’m telling you, I’m not sure, because one must by both… I mean, one should read… one also does the wicked will be ashamed, the Haftorah must also be… the Haftorah also speaks that one curses the wicked, one also says… No, the Haftorah of Yeshaya he cries there, “kra b’garon al tachsoch,” the Haftorah of shacharit.
Maftir Yonah
“And the third” – ah, “and the third who reads in the Torah”, the third who reads at mincha three readers, is the maftir in Yonah. Here there is a Haftorah of mincha, as everyone claims that one must have a Haftorah at mincha, one makes a reader maftir Yonah.
Why does one read maftir on Yom Kippur? The Rambam also doesn’t say why, but there one also speaks about teshuva, that the people of Nineveh did teshuva, etc.
Sukkot – Halacha 13
First Two Days
Okay, anyway, Sukkot is what one does like this, one reads the first two days Parshat Mo’adot, that means the festivals. Here one sees that Parshat HaMo’adot means all festivals. Parshat Shavuot there is a problem in the language of the Rambam, but Parshat HaMo’adot one means to say shor o kesev o eiz. And Sukkot one does both, the first two days one reads the same thing, yes?
And one is maftir on the first day “Hinei yom ba laHashem”, it speaks a prophecy about the future to come, it’s also not, I don’t know clearly why, ah, it speaks about Sukkot in Zechariah, it speaks there about Chag HaSukkot.
And on the second day “Vayikahalu el hamelech Shlomo”, which speaks about the dedication of the Temple which was also on Sukkot.
The Last Yom Tov – Shemini Atzeret
And on the last Yom Tov, that means the second day of Yom Tov of Sukkot, Shemini Atzeret, one reads “Kol habechor”, that means Parshat HaMo’adot that is in Mishneh Torah, as one calls it.
And one is maftir “Vaya’amod Shlomo”, this is the custom that one is maftir “Vaya’amod Shlomo,” this is also the continuation of the blessing that Shlomo gave, I think, to the people then.
But we don’t do so, rather we do the second custom, and there are those who are maftir “Acharei mot Moshe”, one goes, it’s a continuation, Moshe died, one begins from the next parsha, like, yes.
Chol HaMoed Sukkot – Halacha 13-14
The Halacha of Torah Reading on Chol HaMoed
And on the rest of the days of the festival, this is the halacha, soon we’ll see that we conduct ourselves a bit differently. And on the rest of the days of the festival one reads the korbanot of the festival, one reads the korbanot of the festival, that means Parshat Pinchas.
How? The order goes like this, on each and every day of Chol HaMoed one reads two parshiyot. That means, here there is a problem, here further there is a problem, yes, on Sukkot we have here a problem, why? Because one wants to read the reading of that day, but there aren’t enough verses, one only speaks of two verses if I remember, in Parshat Pinchas there aren’t enough verses to make three aliyot.
The Order of Repetition
So what does one do? Says the Rambam that one does like this, on the third day of the beginning of Chol HaMoed, the Kohen reads on the second day, and the Levi reads on the third day, and the Yisrael reads on the third day, and the fourth repeats and reads on the second day and on the third day. One reads three times basically each thing. The Kohen reads only on the second day, the Levi on the third day, and the Yisrael, sorry, the Yisrael repeats on the third day, and the fourth repeats both on the second day and on the third day. So says the Rambam.
How does he see this? On Chol HaMoed one repeats verses. Yes.
“And on the fourth day”, we do differently, we make the next day because it’s the second Sefer Torah, we also do so, I don’t remember what we do. “And on the fourth day” there’s no difference, on Chol HaMoed one does the same thing, “and on the third day”, “and on the fourth day”, in this manner.
The Whole Reason
This is the Rambam, the custom that we do, the whole reason is why? That one should be able to have, yes, one should be able to have four aliyot from not enough verses. Very good.
This is the opinion of the Rambam. There are about this other opinions and other customs whoever wants to delve in. We conduct ourselves differently, we want to read also the day of tomorrow and the day of tomorrow on Chol HaMoed.
Custom of Two Sifrei Torah – Halacha 15
Innovation: This Doesn’t Appear in the Gemara
“And on each and every day”, okay, now it’s like this, now there is an interesting thing. Until here we’ve learned what the enactments of Torah reading are, one only spoke about one Torah on Yom Tov.
Now the Rambam says a new halacha, which we know that this doesn’t really appear in the Gemara, this is a custom. We take out, as you perhaps remember, I don’t know, that one makes maftir, and every Yom Tov one makes maftir from Parshat Pinchas. This is not a thing that appears in the Gemara at all.
In the Gemara it only says on one Yom Tov one reads the korbanot, that is Chol HaMoed Sukkot, we’ve now learned that the main reading of Sukkot, one doesn’t need to take out two Torahs on Chol HaMoed. On Chol HaMoed one takes out one Torah, because then the main law of the present time, one reads the korbanot of the festival.
But all Yamim Tovim, we’ve now learned the reading of all Yamim Tovim, we haven’t yet spoken about at all readings from the musafim of Yamim Tovim. The Geonim made a new custom that one takes out another Torah and one reads the musaf of that day. This says the Rambam now.
The Halacha
Laws of Torah Reading: Conclusion — Shnayim Mikra V’echad Targum
On every single day of Yom Tov and Yom Kippur, and even during the seven days of Pesach, except for Chol HaMoed Sukkos when we don’t take out a second Sefer Torah, because we’ve already read the first reading.
We take out two Sifrei Torah in the morning. So, one first at the beginning of Shemini Atzeres, that’s what we just read now. And the second one reads the korban of that day, which is in Parshas Pekudei, yes, in Sefer Bamidbar it says the korbanos of each Yom Tov. And the one who reads the korban, he is the maftir in the navi, because that’s the maftir, that’s what we do.
This is a custom, I think it’s a later custom, it’s not written anywhere about this. Where it came from I don’t know, but anyway.
Order of Two/Three Sifrei Torah – Law 16
The Order When Taking Out Two Torahs
Now, one needs to know what the order is when taking out two Torahs. We already learned in the previous chapter what the order is regarding the maftir, that we say a Kaddish between the main reading and the maftir.
The Rama says, we do this: On every day when we take out two sefarim or three, when we take out three, Shabbos Rosh Chodesh Chanukah, if he took out one after the other, if we take out, that means not, the Rama says, when we want to read we took them out then from the Aron. Yes, how do we do it?
We don’t do it that way, we take them all out and we lay them out. But the Rama did it a bit, it’s not, in the Rama it’s hinted that one can do it differently. The Rama says, if we take out one after the other, that means we can do it like we do, that we take out both at once.
But if we take out one at a time, when he returns the first one he says Kaddish, afterwards we say Kaddish, and then he takes out the second, when he returns it afterwards he says Kaddish, we say Kaddish twice. Once when we put back the first, and once when we put back the second.
The Function of Kaddish
The Kaddish is here to make breaks. We already learned this by the order of prayer, when we simply want to make a break, we make a Kaddish. The Kaddish is like, okay, we’ve finished one piece, now we’re going to do another piece, in between we say Kaddish. Who knows, it’s a break. It’s like the Kaddish is an aspect of Krias HaTorah, a break is made.
Simple Custom
Yes, it’s a simple custom to say Kaddish after the one who completes always reads, that the custom is even when we take out one Torah, after the last aliyah, after the one who completes, the one who is last, yes, after the… and then they read the haftarah in the navi, like we also do. When we take out two sefarim, we put down the sefer on the bimah, we say a Kaddish in between, and… okay, there are more details about the customs.
Shabbos Chol HaMoed – Law 17
The Reading
And now, Shabbos Chol HaMoed. No, Shabbos that falls on Chol HaMoed. What do we read? We already learned before the order of reading for Pesach and Sukkos on Chol HaMoed, but when it’s Shabbos there’s a different reading. So, what do we do?
Whether on Pesach or on Sukkos, whether Pesach or Sukkos there’s one reading for Shabbos Chol HaMoed. What do we read? First on Shabbos, “Re’eh atah omer eilai” (See, You say to me). It’s on Shabbos.
Order of Torah Reading: Shabbos Chol HaMoed, Chanukah, Purim, Tisha B’Av, and Fast Days
Okay. There are more details about this, customs, by all means, we see people in shiur who do differently, and it bothers people so. Okay, we’ll learn what the Rama said.
Now, Shabbos falls on Chol HaMoed. What do we read? We already learned before the order of reading for Pesach and Sukkos Chol HaMoed, but when it’s Shabbos there’s a different reading. What do we do? Whether by Pesach, or by Sukkos, there’s one reading for Shabbos Chol HaMoed. What do we read? “Re’eh atah omer eilai” (See, You say to me). It’s the best mussar that exists for Klal Yisrael. The Yamim Tovim are mentioned there, but why do we start a bit earlier, not “Pesal lecha” (Carve for yourself)? We start “Re’eh atah omer eilai.” No, that means, when there’s other… because he’s asking there for the revelation of the Shechinah. There’s a reason why. Yes, a beautiful explanation.
Haftaros of Shabbos Chol HaMoed
Anyway, and the haftarah is different. We read as maftir on Pesach “Ha’atzamos hayeveishos” (The dry bones), yes, the resurrection of the dead from Yechezkel. And after Pesach a festival, that’s Sukkos, “Bayom bo Gog” (On the day Gog comes), we speak about the war of Gog and Magog.
All these haftaros of Yamim Tovim have a lot to do with the future redemption, simply the essence of Yom Tov. The Bnei Yissaschar brings from the Mateh Moshe that the story of the Exodus from Egypt must cover all the principles of faith, and he includes the dry bones and the resurrection of the dead, but it’s not so clear yet, it’s not hinted at in Pesach. In Pesach it’s not hinted? Ah, and the order isn’t like that. The dry bones speaks clearly about the resurrection of the dead.
In any case, we see clearly that on Yom Tov one must speak about Mashiach. In general, the haftarah, almost very many haftaros speak about Mashiach. It’s a favorite thing. Chanukah… every other week.
Chanukah – Order of Reading
But Chanukah is like this, “Uvayom harishon kohanim” (And on the first day, the priests). On Chanukah we read the nesi’im, as it says in the Mishnah, “BaChanukah banesi’im” (On Chanukah, the princes). But the Rama adds more to the order. The first day we read from Birkas Kohanim.
Why do we start from Birkas Kohanim? We start from the beginning of the parsha. But it’s not the beginning of the parsha. We can start in the middle of a parsha, we can start two verses into a parsha. It’s just, it looks just, it’s a nice thing, Birkas Kohanim. What could it be? Could it cost something to read Birkas Kohanim? It was kohanim who made Chanukah. It’s appropriate to read about kohanim. Start with Birkas Kohanim.
In short, we read Birkas Kohanim until the end of “mikra vayomru rishon,” that means already. The second day we read korei sheini, sheker basheni, one must remember which it is. He says after the nasi, “vechayim” until “vayishme’u.” And “vayishme’u” everyone finishes. We read from “vayishme’u” until the end of all the korbanos, until the end of the order, until the end of… we also read, we read another piece at the end, yes, that’s kol hakorbanos, whatever, the end of the entire Parshas Naso.
Haftaros of Shabbos Chanukah
Umaftirin on Shabbos of Chanukah. What Torah? On Shabbos of Chanukah we read “Roni vesimchi” (Sing and rejoice) from Zechariah, the haftarah, the prophecy that Zechariah the prophet had about the menorah. Yes, the vision, the menorah with seven branches, yes, “vaya’as tish’a esros.”
Sometimes there are two Shabbosos of Chanukah, that means when Chanukah falls on Shabbos there can be two Shabbosos of Chanukah, so we make the first Shabbos “Roni vesimchi,” and the second “Neiros Shlomo,” which is the menorah that Shlomo made for the Beis HaMikdash.
And the one who reads on Chanukah is maftir in the navi, because we’re talking about Shabbos, yes, on Shabbos we read the parsha of the day, and we take out another Torah and we read in the navi, and he is the Torah, he is the maftir.
Purim – Order of Reading
On Purim we read in the morning “Vayavo Amalek” (And Amalek came). What’s the connection? Yes, Haman was from the seed of Amalek. What’s the connection? Yes, we also read Zachor, why on Purim must we read the Megillah? Yes.
Tisha B’Av – Order of Reading
On Tisha B’Av in the morning we read… this is the parsha of Va’eschanan, the parsha of Va’eschanan, it’s a matter of rebuke, yes. Also Tisha B’Av always falls in Parshas Va’eschanan, we’ll talk about it.
And we read as maftir “Asof asifeim” (I will utterly consume them), there it speaks about the redemption. No, no, it speaks about… it speaks about “Asof asifeim,” it speaks about… yes, yes, it’s a gathering. There it says “ki ashuva nircha al hamechonah,” it’s a verse of strong lamentations, yes, it’s at Mincha.
At Mincha the Rambam says we read “Vayechal” (And he pleaded) like on other fast days.
Other Fast Days – Order of Reading
It’s good, that’s what we do on Tisha B’Av. On other fast days it’s like this, when we fast for troubles and for decrees, in other words, Asarah B’Teves and so on, we read both in the morning and at Mincha. We read both in the morning and at Mincha.
And what do we read? The first… by both, the first one reads “Vayechal Moshe” (And Moshe pleaded) four verses, and the second and third read from “Pesal lecha” (Carve for yourself) until “asher ani oseh imach” (that which I am doing with you). This is the custom for other fast days.
Fast Days Decreed for Troubles – Blessings and Curses
But at times of fast days that the community decrees for troubles, whether… it says there was a drought, or there was a trouble, then we read blessings and curses. Apparently it means what we spoke about earlier, yes, Birkas Kohanim and the rebuke, which we call tochachah. The Mishnah doesn’t call it tochachah, but blessings and curses. Why? Kedei sheyashuvu (so that they should return), yes, “veyikana levavam” (and their hearts will be humbled), so that they should return, so they should be frightened and do teshuvah.
Innovation: The Rambam’s Distinction Between Fast Days
Here we see an interesting thing. In the Mishnah it says “on fast days, blessings and curses.” The simple understanding in the Mishnah is, it means fast days all fast days, including Tisha B’Av, including perhaps not including Tisha B’Av, including the other fast days and the like. We have a custom that we read “Vayechal” on a fast day. The custom doesn’t appear in the Mishnah.
It seems that the Rambam understood that this is the distinction. That fast days that we go for a trouble, then we need to do teshuvah, we read blessings and curses. But fast days that we fast for the past, it’s not really that we should do teshuvah. It’s just like that, it’s a decree of the community, what does it say to arouse to teshuvah, but it seems it’s not really so that they should return in teshuvah, so we don’t read blessings and curses, but rather “Vayechal Moshe.”
Tlasa D’Puranusa – Three Shabbosos Before Tisha B’Av
Ah, here the Rambam says, we spoke about this earlier. Earlier we spoke that there’s a Gemara about what we read before Tisha B’Av and afterwards, and there’s a custom that’s different. The Rambam now brings the custom.
All of Israel has the custom to read as maftir before Tisha B’Av, that means, according to the basic law we read normally from the parsha of the week. If it’s Rosh Chodesh, we read “Hashamayim kis’i” which we learned. But the custom is that we read on Shabbos before Tisha B’Av three Shabbosos of words of rebuke, three Shabbosos of tochachah, which are called in Aramaic “tlasa d’puranusa” (three of punishment).
The Rambam’s Order – Different from Our Custom
The first haftarah we read “Divrei Yirmiyahu” (The words of Yirmiyahu), yes, the matter from Sefer Yirmiyahu. The second “Chazon Yeshayahu” (The vision of Yeshayahu). But the Rambam has a different order than us. We read “Divrei Yirmiyahu,” and then the second, we read two haftaros from Yirmiyahu and one from Yeshayahu. The Rambam’s custom was one from Yirmiyahu and two from Yeshayahu. That means, he divided what we read on Shabbos Chazon they divided into two parshiyos. So the Rambam reads the first “Divrei Yirmiyahu,” the second “Chazon Yeshayahu,” and the third is “Eicha yashva” (How she sits alone), which is literally the beginning of Eicha, in verse 28 itself.
Sheva D’Nechamta – After Tisha B’Av
And likewise the Shabbos after Tisha B’Av we read as maftir “Nachamu nachamu ami” (Comfort, comfort My people), the Rambam says this is the custom of all Israel. Then the Rambam adds, “a widespread custom in our lands,” this is our custom, “to read as maftir the consolations of Yeshayahu from after Tisha B’Av until Rosh Hashanah,” this is what we call sheva d’nechamta, these are all consolations from Yeshayahu. The Rambam doesn’t bring specifics, he doesn’t bring here which pieces, but the custom is that we read consolations from Tisha B’Av until Rosh Hashanah, we console, we comfort the Jews.
Shabbos Shuvah
And then another widespread custom, also not a law but a custom, “the Shabbos between Rosh Hashanah and Yom Kippur we read as maftir Shuvah Yisrael (Return, O Israel),” from Yeshayahu, that we should do teshuvah, which is called Shabbos Shuvah.
Four Parshiyos – Beginning of the Topic
And then, another law, until here we learned what we read every Shabbos, every Yom Tov, every fast day, and so on. Now we’re going to learn another reading that we read, which is called the four parshiyos. The Rambam didn’t bring it in here, because this is an extra law from the Torah, the Rambam just puts it in as another order of Torah reading, this is another enactment that the Sages enacted, which appears in the Mishnah, it’s not like every parsha which is just, but the order that it appears in the Mishnah like the law, we’ll learn in Chapter 13.
Parshas Shekalim (First)
“Rosh Chodesh Adar that falls on Shabbos we read Parshas Shekalim”, if Rosh Chodesh falls on Shabbos we read Parshas Shekalim, “and we read as maftir in Yehoyada the Kohen”, where it says that they brought shekalim.
“And likewise”, this is not only if Rosh Chodesh falls on Shabbos, but also “if Rosh Chodesh falls during the week even on Erev Shabbos, we advance and read on the Shabbos before it Parshas Shekalim”.
The law is like this, this is our Mishnah, if it’s Shabbos we read Shekalim, and also if it’s before Shabbos. That’s the point. You don’t want to say a standard better rule. I’ll say on the first week of the month of Adar. No, it’s not. Erev Shabbos Mevorchim Adar is often. On Erev Shabbos Mevorchim Adar we read on Shabbos. It’s the week either when Shabbos is Rosh Chodesh Adar, or when it’s before Rosh Chodesh Adar.
Parshas Zachor (Second)
Okay. So it says in the Mishnah. On the second Shabbos, it’s the week after, we’ll soon see what the second Shabbos means. The second Shabbos doesn’t mean literally the week after. We read Zachor, yes, Amalek, and we read as maftir “Ko amar Hashem Tzevakos pakadti es asher asah Amalek” (Thus says Hashem of Hosts, I have noted what Amalek did), which is the destruction of Amalek.
And what does the second Shabbos mean? It says in the Mishnah, it doesn’t mean the second. It means “as long as they overlap to be adjacent, even on Erev Shabbos.” Second means that it should be second to the four parshiyos, yes, sometimes there’s a week in between. As long as the three parshiyos overlap, as long as they overlap to be adjacent even on Erev Shabbos.
Parshas Parah (Third)
Yes, the third parsha, on the third we read Parah Adumah, this is called Shabbos Parah. We read Parshas Chukas, Parah Adumah, and we read as maftir “Vezarakti aleichem mayim tehorim” (And I will sprinkle upon you pure water), which also speaks about the matter, Parah purifies.
What does the third Shabbos mean? The third adjacent to the fourth. The one that’s next to the fourth. So in between, as the Rashbam says that it says in the Mishnah “between the third and fourth there’s no interruption,” like by the four cups. Between the third and fourth there’s never an interruption. Often there’s an interruption between the first and second.
Parshas HaChodesh (Fourth)
We should read “Hachodesh hazeh lachem rosh chadashim” (This month shall be for you the beginning of months) in honor of the new month. The fourth, we’ll soon see what the fourth is. On the fourth we read HaChodesh hazeh, and we read as maftir. He already says, by saying we read HaChodesh hazeh from Nisan. No, he doesn’t say. He says that the fourth, which speaks about Rosh Chodesh Nisan, “as long as it’s adjacent to Rosh Chodesh Nisan, even on Erev Shabbos.” The fourth is the week before Rosh Chodesh Nisan.
And the third is one before that. Sometimes it’s right after Parah, sometimes there’s a week in between. That’s the names. That means, what he says, sometimes there’s an interruption between the second and third, and sometimes there are both interruptions, between the first and second and between the second and third. But between the third and fourth we don’t interrupt.
How Do the Parshiyos Work Practically?
Ah, now how do the parshiyos work? It’s not simple we stop, we don’t read the parsha of the week. But what do we do? We take out two Torahs, yes? If it’s the four parshiyos, we read the four parshiyos in the second sefer, then we read on Shabbos in the third sefer. And here it can also happen that we take out three Torahs, for example Rosh Chodesh. We’ll see, Rosh Chodesh Adar usually is on Shabbos, and here is an interesting case, because it happens that what, that Rosh Chodesh Adar can be Parshas Tetzaveh, and on Rosh Chodesh Adar I need to read Ki Sisa, Shekalim. So it’s right after, after Parshas… yes, after Parshas… so it’s like a continuation of the parsha of the week basically. So what’s the problem? It’s the beginning of Ki Sisa. Yes. So what’s the problem? People will think we’re simply continuing, the people won’t catch that this is Parshas Shekalim. The people will think that this is a plain continuation of the reading of the week.
So we need to read it twice, we need to do this: we read six in “Ve’atah tetzaveh” until “vechiyoro nechoshes” (and its basin of copper), that means we mean to say until after Parshas Ki Sisa, which is the parsha of the reading. We read into Ki Sisa. We read Parshas Shekalim, and the seventh returns and reads from “Ki sisa” until “vechiyoro nechoshes”. We read Ki Sisa twice, so the people should catch that the second Ki Sisa we read in honor of Ki Sisa, in honor of Shekalim, not in honor of… By us Parshas Tetzaveh never falls on Shekalim, so we don’t have this problem.
And if it happens to be on Shabbos Ki Sisa itself, what if it falls on Shabbos Ki Sisa? Then it’s the same thing, we read six in Ki Sisa. We also need to read Ki Sisa twice, but it’s a different order. We read from the beginning until Vayakhel for the sixth, and the seventh returns and reads in the second sefer. We never make that the seventh is… it’s not never, but if it’s Rosh Chodesh. We usually make that the maftir is the new aliyah of the matter of the day, which is the four parshiyos. But there’s a way that we make it the seventh, if it’s Rosh Chodesh.
Three Sefarim – Rosh Chodesh on Shabbos
Rosh Chodesh Adar that falls on Shabbos, what if Rosh Chodesh Adar is Shabbos? One must take out three Torah scrolls. One reads the order of the day, the second reads Rosh Chodesh, and the third reads the special reading (kusiasa).
If it’s Rosh Chodesh Nissan that falls on Shabbos, one reads from one the order of the day, from one Rosh Chodesh, from one HaChodesh, which is one of the four special parshiyos.
If it’s Rosh Chodesh Teves that falls on Shabbos, one also takes three Torah scrolls, the first one reads the order of the day, the second Rosh Chodesh, and the third Chanukah.
If it falls in the middle of Shabbos, meaning Rosh Chodesh Teves that is in the middle of Shabbos, the maftir of that week is from two Torahs. This is the only time during the weeks when one takes out two Torahs, it’s during the week of Chanukah Rosh Chodesh, one takes out two Torahs, one for Rosh Chodesh and one for Chanukah.
The Individual’s Obligation: Shnayim Mikra V’Echad Targum
So, until now we have learned what the community must read in shul throughout the entire year, with the four special parshiyos, with Chanukah, with two Torahs, three Torahs, all kinds of things. Now we’re going to learn what an individual must do. We have finally reminded ourselves about us, the individuals. So let’s go learn the mitzvah of “a person should always complete his portions with the community.”
Shomea K’Oneh and the Individual’s Obligation
Even if a Jew hears, let’s say he reads like Reb Yitzchak wants, one reads well, and he hears the Torah reading with the community well, hearing apparently means that he must hear, or he actually hears, so obviously there’s a question of shomea k’oneh (one who hears is like one who says). Even if he has already heard, and he thinks that he has already learned with this, he is obligated to read for himself, he should read himself, each and every week the portion of that week, he should read shnayim mikra v’echad targum (twice the Scripture and once the translation).
I think that the echad targum is exactly like there was a meturgeman (translator). Why has this remained an obligation, even though we no longer have a meturgeman?
Dispute Among the Rishonim: What is the Obligation of Targum?
This is a great dispute among the Rishonim, what was actually among the Rishonim and other tzaddikim who said that the targum is only to understand, and today the targum doesn’t help us understand at all, so there is no obligation whatsoever to read targum. Either one understands the Chumash oneself, or one should learn Rashi, others Tosafos, others argued and said that this is a rabbinical enactment (takanas chachamim).
The essence is correct, that apparently the same dispute that you had by the community, why shouldn’t the dispute apply to an individual?
Or alternatively, one must actually do it also by the community, I agree. But there are those who learn Chumash with Ramban, with Rashi, with Ibn Ezra. So indeed the Shulchan Aruch rules this way, but the Rema I think says that one should read with targum.
Why Three Times?
What should I do with the targum? One must read it three times, no? It’s the same thing that the Gemara says “until he completes his portions with the community.” It’s the same thing. It’s not that the Gemara should finish nothing, it should finish the parsha with the community.
Why must one read three times? Because it doesn’t have targum? Why must one read targum? Actually one must read three times, but once can you fulfill with targum? No, you cannot fulfill with the third time.
“Atros V’Divon” — Even Verses Without Targum
First of all, by us we don’t read any verse without targum. It’s just so difficult. The Gemara says that one reads shnayim mikra v’echad targum, even Atros V’Divon. So Rashi explains, Atros V’Divon are names of cities, and names of cities are the same thing as they appear in Scripture. Yes, but one says it three times. That’s the meaning, one says it three times.
The truth is, by the way, it’s not correct. The targum, very often when there are names of cities, he does translate, because he translates according to what the city was called in his time. He doesn’t always go. He says sometimes yes, sometimes no. But in any case, I don’t know why.
I also don’t know why twice mikra. What’s with twice? Perhaps simply that one should read three times each thing. I have no idea why twice. Why isn’t once enough? It’s a review. I have no idea why.
Korei — Reading or Learning?
In any case, it’s a beautiful thing that one should learn oneself. Also shnayim mikra, apparently the main point is that one should learn, not say. But already, perhaps if one says one also fulfills. I don’t know. Korei (reads) is stated in the Rambam.
So, one is obligated to read shnayim mikra v’echad targum. It’s also either a custom or a part of the enactments of Torah reading. I don’t know exactly what it is, whether it’s a new obligation or a new custom. It’s very similar to the silent Shemoneh Esrei. One made a loud Shemoneh Esrei, and one was exempted. What’s the explanation?
Conclusion of the Laws of Prayer
So, until here the laws of Torah reading, and with this we have finished the laws of prayer. Now, the next two chapters will be, as the Rambam arranged in his order, the laws of prayer and the priestly blessing. Therefore there still comes the laws of the priestly blessing.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ג – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער לערן-סעסיע — הלכות תפילה פרק יג (רמב״ם)
—
א) דער יערלעכער סדר פון ליינען די תורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער „מנהג פשוט” איז אז מען ליינט די גאנצע תורה פון סוכות ביז סוכות. מען טיילט צו די פרשיות אזוי אז געוויסע פרשיות זאלן אויסקומען ביי געוויסע צייטן: „במדבר סיני קודם עצרת”, „ואתחנן אחר תשעה באב” (שבת נחמו), „נצבים קודם ראש השנה”, „צו קודם פסח בשנה פשוטה” (שבת הגדול).
פשט: מען טיילט צו די פרשיות אזוי אז מען זאל ענדיגן די תורה אין איין יאר, און אז געוויסע פרשיות זאלן אויסקומען ביי געוויסע צייטן אינעם יאר.
חידושים און הסברים:
1. תקנת עזרא — קללות פאר ראש השנה און שבועות: די גמרא (מגילה לא:) ברענגט אז עזרא האט מתקן געווען „שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”, מיט דעם טעם פון „תכלה שנה וקללותיה”. עס איז נישט קלאר צי אין עזרא׳ס צייטן איז שוין געווען דער סדר פון ליינען די גאנצע תורה אויפן סדר — קען זיין אז ביי עזרא האט מען די קללות געליינט אזוי ווי מען ליינט ביום טוב (נישט אויפן סדר), און ערשט שפּעטער האט מען עס אריינגעבויט אין דעם יערלעכן סדר.
2. עזרא׳ס ראלע אין קריאת התורה: עזרא האט מוסיף געווען אויף משה׳ס תקנות פון קריאת התורה. די גמרא זאגט „ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא” — ער איז כמעט א צווייטער משה. עזרא ובית דינו איז דאסזעלבע ווי אנשי כנסת הגדולה, וואס האבן אויך מתקן געווען דעם סידור התפילה.
3. דער רמב״ם׳ס „מנהג פשוט” שטימט נישט גענוי מיט עזרא׳ס תקנה: דער רמב״ם זאגט „במדבר סיני קודם עצרת” — נישט די קללות פון ויקרא גופא, נאר פרשת במדבר פאר שבועות. דאס איז א וואך גערוקט פון עזרא׳ס אריגינעלע תקנה (וואס רעדט פון קללות דירעקט פאר׳ן יום טוב). תוספות פארשטייט אז עזרא האט געמיינט מען זאל מאכן א הפסק פון איין וואך — ד.ה. די קללות זאלן זיין *צוויי* שבתות פאר׳ן יום טוב, נישט גלייך פארדעם. דער רמב״ם קען זיין פארשטייט אנדערש — אז עזרא׳ס תקנה איז בתורת מנהג (נישט חיוב), און מען האט עס אביסל מתאים געווען צום סדר.
4. פארוואס במדבר פאר שבועות? ס׳איז פאסיג צו דערמאנען סיני פאר שבועות (מתן תורה). די קללות ווערן געליינט א וואך פריער, און די וואך גלייך פאר שבועות לייגט מען אריין במדבר סיני.
5. פארוואס לייגט מען צוזאם פרשיות דוקא אין ויקרא און במדבר? אלע פרשיות וואס ווערן צוזאמגעלייגט (דאפּעלט) זענען אין ספר ויקרא אדער ספר במדבר, קיינמאל נישט אין בראשית/שמות/דברים. דער טעם: דער „שפּילפעלד” וואו מען דארף מאניפּולירן דעם סדר איז צווישן פסח און שבועות (ספירה-צייט) — מען דארף אנקומען צו במדבר פאר שבועות, און אויך צווישן שבועות און תשעה באב — מען דארף אנקומען צו ואתחנן נאך תשעה באב. דערפאר לייגט מען צוזאם פרשיות אין דעם געגנט (ויקרא, במדבר) כדי צו „פארקירצן” און אנקומען אויף צייט.
6. חילוק צווישן מנהגים אין הלכות און מנהגים אין סידור: דער רמב״ם ברענגט געוויסע מנהגים אין זיינע הלכות, און אנדערע מנהגים נאר אין זיין סידור. מנהגים וואס האבן שוין א מקור אין גמרא אדער פון פריערדיגע צייטן ברענגט ער אין די הלכות. מנהגים וואו ס׳איז נאך היינט א חילוק (ווי הפטורות) — דארט קען ער עס נאר אנדייטן. למשל, „במדבר פאר שבועות” שטייט נישט אין גמרא, ס׳איז אפשר פון די גאונים.
—
ב) סדר קריאה פאר מנחה שבת, שני וחמישי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא. כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה מתחילין מ׳ואלה תולדות נח׳ עשרה פסוקים או יותר, וכן בשני וכן בחמישי, וכן לשבת הבא בשחרית קורא מ׳אלה תולדות נח׳ עד סוף הסדר.”
פשט: מנחה שבת, מאנטאג, און דאנערשטאג ליינט מען דעם אנהייב פון דער *קומענדיגער* פרשה (צען פסוקים אדער מער). מען גייט נישט ווייטער — אלע דריי מאל ליינט מען דיזעלבע צען פסוקים. שבת שחרית הייבט מען אן פון דארט און ליינט ביז סוף דער פרשה.
חידושים און הסברים:
1. פארוואס חזר׳ט מען איבער דיזעלבע פסוקים? מען וואלט געקענט מאכן אנדערש — למשל, מאנטאג ליינען איין חלק, דאנערשטאג א צווייטער חלק, שבת דעם רעשט. אדער מאנטאג/דאנערשטאג ליינען די ערשטע העלפט, שבת די צווייטע העלפט. עס איז געווען א מחלוקת תנאים וועגן דעם. אבער דער מנהג איז אז מען ליינט דיזעלבע פסוקים פיר מאל (מנחה, מאנטאג, דאנערשטאג, שבת שחרית), און דעם רעשט פון דער פרשה נאר איין מאל (שבת שחרית).
2. א „טעיסטינג” פון דער פרשה: דער סדר פון מנחה/שני/חמישי איז אזוי ווי א „קליינע פארם” — מען ווייזט א חלקה פון דער פרשה, און דער מענטש דארף אליין טרעפן צייט צו לערנען דעם רעשט. דאס מיינט אז כלל ישראל קען זיך בעסער אויס מיט דעם אנהייב פון אלע פרשיות ווי מיט דעם סוף.
3. דער עיקר פון קריאת התורה vs. לערנען תורה: קריאת התורה איז נישט געמאכט אלס „קענען די תורה”. „קענען די תורה” איז א באזונדערע חיוב — כדי שלא תשתכח תורה מישראל — און דאס דארף מען דורך לערנען די גאנצע תורה, נישט דורך קריאת התורה וואו מ׳ליינט נאר אפאר פסוקים. אויב מען וויל קענען די תורה גוט, דארף מען זיך אריינלייגן קאפ. דער סדר פון קריאת התורה גיט נאר א „זען” — א בליק אויף יעדע פרשה — אבער דאס ריכטיגע לערנען איז דער מענטש׳ס אייגענע אחריות.
[דיגרעסיע: ביקורת אויף חדרים] — אין חדר לערנט מען אפט נאר „ביי שיינער” (סעלעקטירטע שטיקלעך) און דאס איז אן עוולה. א חדר איז געמאכט מ׳זאל קענען די תורה — עס איז נישט א שול. א שול איז א פלאץ פאר דער עולם צו כאפן אביסל גבורה, א דבר תורה, א מוסר דרשה. אבער א חדר דארף לערנען פרשיות על הסדר, די גאנצע זאך.
—
ג) הפטרה — דער טעם פון מפטיר בנביא
פשט: עס שטייט נישט קלאר אין רמב״ם פארוואס מ׳האט מתקן געווען מפטיר בנביא.
חידושים און הסברים:
1. איין צד: דער ענין איז מקשר זיין אלע נביאים מיט נבואת משה — צו ווייזן אז אלע נביאים זענען קאנעקטעד צו די תורה. דאס וואלט ערקלערט פארוואס מ׳טרעפט שטיקלעך אין נביא וואס זענען „מענין” פון דער פרשה — מ׳דארף 52 פלעצער אין נביא וואס רעדן פון דער פרשה, וואס מאכט א „מורא׳דיגע וועג” פון פארבינדן תורה מיט נביאים.
2. קאונטער-חידוש: דאס איז נישט דער עיקר טעם. עס איז פארקערט: מ׳האט שוין געוואלט ליינען אביסל נביא (ווייל נביא האט זיך נישט אנגעהויבן צו ליינען פון זיך אליין), און דערנאך האט מען געטרעפט א שטיקל וואס פאסט. דער רמב״ם זאגט נישט וועלכע הפטורה — און ס׳איז נישטא קיין ענין צו ענדיגן גאנץ נביא.
3. פראקטישער נקודה: א בעל קורא האט געדארפט קענען גאנץ נביא כדי צו טשוזן א שטיקל — דאס אליין האט געגעבן א מורא׳דיגע מאמענטום צו לערנען נביא.
4. ביקורת אויף די „קאנעקשאנס”: די קאנעקשאנס פון הפטורה מיט דער פרשה זענען סאמטיימס נאר „קליינע רמזים” — א ענליכע לשון, נישט מער. דאס שטיצט אז דער עיקר ענין איז נישט דער קישור, נאר אז מ׳זאל ליינען נביא, און דער קישור איז א צוגאב.
—
ד) קריאת התורה בראש חודש (הלכה יג)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בראשי חדשים ליינט מען פרשת „צו את בני ישראל” (פרשת הקרבנות אין פרשת פנחס), מיט פיר עליות.
פשט: „פרשת צו” ביים רמב״ם מיינט נישט פרשת צו (ויקרא) ווי מיר רופן עס היינט, נאר „צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי” — דאס איז אין פרשת פנחס, די פרשה וואס באשרייבט די קרבנות.
חידושים און הסברים:
1. אנדערע נעמען פאר פרשיות: אין רמב״ם׳ס צייטן האבן די פרשיות געהאט אנדערע נעמען ווי מיר רופן זיי היינט. ווען איינער וואלט געשריבן צום רמב״ם אן אינוויטעישאן צו א חתונה „פרשת צו” וואלט ער אנגעקומען צום ריכטיגן דאטום (פנחס), נישט צו אונזער „פרשת צו.”
2. דער סדר פון פיר עליות — דער רמב״ם׳ס עצה: די ערשטע פרשה (קרבן תמיד, „צו את בני ישראל” ביז „וביום השבת”) איז אכט פסוקים. „וביום השבת” איז א פרשה פון נאר צוויי פסוקים. „ובראשי חדשיכם” איז פינף פסוקים. מ׳דארף פיר עליות, יעדע מינימום דריי פסוקים, מ׳טאר נישט משייר זיין בפרשה פחות מדריי פסוקים, און מ׳טאר נישט לאזן א גאנצע פרשה אויס.
דער רמב״ם׳ס לייזונג:
– ערשטער עולה: ליינט ערשטע דריי פסוקים (פון „צו את בני ישראל”).
– צווייטער עולה: הייבט אן פון פסוק ג׳ (נישט פסוק ד׳) — ער חזר׳ט „ואמרת אליהם” — און ליינט דריי פסוקים. דער טעם: „ואמרת אליהם” איז א נייע אנהייב פון א נייע סטעיטמענט, נישט אינמיטן פון א טאפיק.
– דריטער עולה: ליינט די שיריים פון דער ערשטער פרשה מיט „וביום השבת” (צוויי פסוקים). דער רמב״ם פארשטייט אז מ׳קען נישט משייר זיין א גאנצע פרשה פון נאר צוויי פסוקים — אפילו אויב מ׳סטאפט ביי א פרשה-גרענעץ, בלייבט עס א פראבלעם פון „משייר בפרשה.”
– פערטער עולה: ליינט „ובראשי חדשיכם” — גענוג פסוקים, קיין פראבלעם.
3. פארוואס איז עס מותר אז דער צווייטער חזר׳ט א פסוק? „ואמרת אליהם” איז א נייע התחלה. אבער עס ווערט באמערקט: „איך גלייב נישט אז מ׳האט געקערט וועגן דעם” — די הלכה זאגט נישט אזוי עקספליציט; עס איז דער רמב״ם׳ס עצה ווי צו סדר׳ן.
—
ה) ראש חודש שחל בשבת (הלכה יג המשך)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען ראש חודש פאלט אויף שבת, ליינט מען די רעגולערע פרשת השבוע, און דער מפטיר (המשלים/אחרון) ליינט „ובראשי חדשיכם” אין א צווייטע ספר תורה.
פשט: מ׳נעמט ארויס צוויי ספרי תורה — איינס פאר פרשת השבוע, איינס פאר ראש חודש.
חידושים און הסברים:
1. מנהג שלנו (רמ״א): מיר הייבן אן דעם מפטיר פון „וביום השבת”, נישט נאר „ובראשי חדשיכם” — ווייל ווען ס׳איז שבת ראש חודש האט מען נישט קיין אנדערע געלעגנהייט צו ליינען דעם מוסף פון שבת אויך.
2. צי דאס איז א חיוב אדער נאר „א שיינע זאך”: ס׳איז נישט קיין חיוב — „הכל הולך אחר העיקר” — ס׳איז סתם א שיינע זאך. בעצם וואלט מען יעדע שבת געקענט ליינען דעם מוסף פון שבת, נאר ס׳איז נישט דער מנהג. מ׳איז נישט יוצא דורך תפילה אליין (וואו מ׳זאגט „במוספים”), ווייל קריאת התורה איז א באזונדערע זאך פון דאווענען.
—
ו) ראש השנה — קריאת התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ראש השנה ליינט מען „בחודש השביעי באחד לחודש” — דאס איז די מצוה פון ראש השנה פון פרשת פנחס.
פשט: די הלכה רעדט פון דער קריאה אין פרשת פנחס וועגן ראש השנה.
חידושים און הסברים:
1. דער מנהג איז אנדערש פון דער הלכה: דער מנהג איז אז ערשטן טאג ראש השנה ליינט מען „וה׳ פקד את שרה” — ווייל בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. מפטיר איז „ויהי איש אחד מן הרמתים” (חנה) — ווייל לויט דער מדרש איז חנה אויך נפקדה געווארן ראש השנה.
2. צווייטן טאג ראש השנה ליינט מען „והאלקים נסה את אברהם” (עקידת יצחק) — צו דערמאנען זכות עקידת יצחק. מפטיר „הבן יקיר לי אפרים” — ווייל עס רעדט פון זכרונות און דעם אייבערשטנ׳ס ליבשאפט צו אידן.
3. דער מנהג טרעפט אלעמאל שיינערע מעשה׳לעך צו פארציילן — די הלכה איז די הלכה, אבער דער מנהג מאכט שיינערע פסוקים.
—
ז) יום כיפור — קריאת התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: יום כיפור בשחרית ליינט מען „אחרי מות”, מפטיר „כה אמר רם ונשא”. במנחה ליינט מען עריות שבאחרי מות, און דער דריטער קרוא איז מפטיר ביונה.
פשט: שחרית — די עבודה פון יום כיפור. די הפטרה רעדט וועגן „הלזה צום אבחרהו” — וואס איז א תענית. מנחה — עריות, און מפטיר יונה.
חידושים און הסברים:
1. פארוואס ליינט מען עריות במנחה? דער רמב״ם ברענגט אז עס איז א המשך פון שחרית — מ׳סקיפט א קליין שטיקל און ליינט ווייטער. אבער דער רמב״ן גיט אן אנדער טעם: כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה — עס איז א סארט עבירה וואס מאכט זיך ביי מענטשן, און יום כיפור דארף מען תשובה טון. דער וואס הערט די קריאה וועט זיך פארשעמען און תשובה טון.
2. פארוואס דווקא עריות און נישט אנדערע עבירות? מ׳וואלט געקענט ליינען וועגן מחלות אסורות, מידות ווי גאוה (פון פרשת קדושים), אדער אנדערע ענינים שבין אדם לחברו. דער תירוץ איז אז עריות איז ממש נעקסט אין דער תורה (המשך פון אחרי מות), און עס איז א פעימעס עבירה וואס מענטשן ווערן נכשל. דער רמב״ם אבער האט אן אנדערע טייטש (ווערט נישט אויסגעפירט).
3. מפטיר יונה — דא איז א הפטרה ביי מנחה, וואס איז אויסערגעוויינלעך. דער טעם איז ווייל יונה רעדט אויך וועגן תשובה — אנשי נינוה האבן תשובה געטון.
—
ח) סוכות — קריאת התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שני ימים הראשונים ליינט מען פרשת מועדות. מפטיר ביום ראשון „הנה יום בא לה׳” (זכריה), ביום שני „ויקהלו אל המלך שלמה”. ביום טוב האחרון (שמיני עצרת) ליינט מען „כל הבכור” (משנה תורה), מפטיר „ויעמד שלמה” אדער „אחרי מות משה”.
פשט: ערשטע צוויי טעג — פרשת המועדות. שמיני עצרת — פרשת המועדות פון דברים.
חידושים און הסברים:
1. „הנה יום בא לה׳” (זכריה) — ווייל עס רעדט דארט וועגן חג הסוכות.
2. „ויקהלו אל המלך שלמה” — ווייל חנוכת המקדש איז אויך געווען סוכות.
3. שמיני עצרת — דער רמב״ם ברענגט צוויי מנהגים פאר די הפטרה: (1) „ויעמד שלמה” — המשך פון שלמה׳ס ברכה, (2) „ויש מי שמפטיר אחרי מות משה” — המשך נאך משה׳ס פטירה, מ׳הייבט אן פון דער נעקסטער פרשה. אונזער מנהג איז דער צווייטער.
—
ט) חול המועד סוכות — קריאת התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בשאר ימות החג ליינט מען קרבנות החג (פרשת פנחס). בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. ביום שלישי לתחילת חול המועד — כהן ליינט ביום השני, לוי ביום השלישי, ישראל חזר׳ט ביום השלישי, רביעי חזר׳ט ביום השני וביום השלישי.
פשט: ווייל אין פרשת פנחס איז נישט דא גענוג פסוקים פאר יעדן טאג צו מאכן דריי עליות, דארף מען חזר׳ן פסוקים.
חידושים און הסברים:
1. דער עיקר פראבלעם: אין פרשת פנחס זענען נישט דא גענוג פסוקים פאר יעדן טאג פון חול המועד צו מאכן פיר עליות. דעריבער חזר׳ט מען איבער פסוקים.
2. אונזער מנהג איז אנדערש פון דעם רמב״ם — מיר ווילן ליינען אויך דעם טאג פון מארגן, און מיר נוצן א צווייטע ספר תורה דערפאר.
—
י) מנהג פון צוויי ספרי תורה — מוסף קריאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות — נעמט מען ארויס צוויי ספרי תורה שחרית. אין דער צווייטער ליינט מען קרבן אותו היום פון פרשת פנחס (ספר במדבר), און דער וואס ליינט דארט איז דער מפטיר בנביא.
פשט: יעדן יום טוב (אויסער חול המועד סוכות וואו מ׳ליינט שוין די קרבנות) נעמט מען ארויס א צווייטע תורה פאר מוסף/קרבנות.
חידושים און הסברים:
1. דאס שטייט נישט אין דער גמרא — עס איז א מנהג וואס איז שפעטער אויפגעקומען. אין דער גמרא שטייט נאר איין יום טוב וואו מ׳ליינט קרבנות — דאס איז חול המועד סוכות. די גאונים האבן געמאכט א נייע מנהג אז מ׳נעמט ארויס נאך א תורה און ליינט דעם מוסף פון אותו היום.
2. חול המועד סוכות איז אויסגענומען — ווייל דארט איז שוין דער עיקר קריאה די קרבנות החג, דארף מען נישט ארויסנעמען א צווייטע ספר תורה.
—
יא) סדר פון צוויי/דריי ספרי תורה — קדיש
דער רמ״א׳ס ווערטער: בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה, אם הוציא זה אחר זה — כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אומר קדיש.
פשט: מ׳זאגט קדיש צווישן יעדע ספר תורה אלס הפסק.
חידושים און הסברים:
1. דער רמ״א רעדט פון ווען מ׳נעמט ארויס זה אחר זה — אבער עס איז מרומז אז מ׳קען אויך טון ווי אונזער מנהג, אז מ׳נעמט ארויס ביידע אויף איינמאל.
2. די פונקציע פון קדיש: קדיש איז א הפסק — ווי מ׳האט שוין געלערנט ביי סדר התפילה, ווען מ׳וויל מאכן א ברעיק צווישן שטיקלעך, זאגט מען קדיש.
3. מנהג פשוט: מ׳זאגט אלעמאל קדיש נאך דעם משלים (לעצטע עליה), אפילו ווען מ׳נעמט ארויס נאר איין תורה, און דערנאך איז מפטיר בנביא.
—
יב) שבת חול המועד — קריאת התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שבת חול המועד, סיי פסח סיי סוכות, ליינט מען „ראה אתה אומר אלי” (שמות ל״ג-ל״ד).
פשט: עס איז איין קריאה פאר שבת חול המועד ביידע רגלים.
חידושים און הסברים:
1. פארוואס הייבט מען אן פון „ראה אתה אומר אלי” און נישט פון „פסל לך” וואס איז נענטער צום ענין פון ימים טובים? דער תירוץ: דארט בעט משה פאר גילוי השכינה, וואס איז א שיינער פשט פארוואס מען הייבט אן פון דארט.
2. הפטורות פון שבת חול המועד: שבת חול המועד פסח — „העצמות היבשות” (יחזקאל) — תחיית המתים. שבת חול המועד סוכות — „ביום בא גוג” — מלחמת גוג ומגוג.
3. הפטורות פון ימים טובים האבן זייער אסאך צו טון מיט גאולה העתידה — דאס איז א עיקר-שטריך פון יום טוב. דער בני יששכר ברענגט פון דער משה חגיז אז דער סיפור יציאת מצרים דארף קאווערן אלע עיקרי אמונה, אריינגערעכנט תחיית המתים, וואס פאסט מיט „העצמות היבשות.” אבער דער רמז צו תחיית המתים אין פסח איז נישט אזוי קלאר.
4. כמעט זייער אסאך הפטורות רעדן וועגן משיח — דאס איז א „פעיוואריט” טעמע אין הפטורות.
—
יג) חנוכה — סדר קריאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער (מיט דער רמ״א׳ס סדר): אין חנוכה ליינט מען פרשת הנשיאים (ווי עס שטייט אין משנה „בחנוכה בנשיאים”). דער ערשטער טאג הייבט מען אן פון ברכת כהנים.
פשט: יעדן טאג חנוכה ליינט מען דעם נשיא פון דעם טאג.
חידושים און הסברים:
1. פארוואס הייבט מען אן פון ברכת כהנים, וואס איז נישט דער אנהייב פון דער פרשה, נאר צוויי פסוקים אריין? דער תירוץ: ברכת כהנים פאסט ווייל חנוכה איז געווען א נס דורך כהנים (חשמונאים), דעריבער שטימט עס צו ליינען וועגן כהנים.
2. מען קען אנהייבן אינמיטן א פרשה — דאס איז מותר.
3. דער סדר: ערשטער טאג — ברכת כהנים ביז ענד פון „ביום הראשון”; צווייטער טאג — דער צווייטער נשיא; לעצטער עולה ליינט פון „וישמעו” ביז סוף כל הקרבנות, ביז ענד פרשת נשא.
4. הפטרות פון שבת חנוכה: שבת חנוכה — „רני ושמחי” (זכריה) — די נבואה פון דער מנורה. ווען עס זענען דא צוויי שבתים חנוכה, איז די ערשטע „רני ושמחי” און די צווייטע „נרות שלמה” — די מנורה וואס שלמה האט געמאכט פאר׳ן בית המקדש. דער מפטיר ליינט פון א צווייטע תורה (חנוכה-קריאה) און איז מפטיר בנביא, ווייל שבת ליינט מען די פרשת השבוע, און דער מפטיר ליינט פון חנוכה.
—
יד) פורים — סדר קריאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בפורים ליינט מען בשחרית „ויבא עמלק.”
פשט: המן איז געווען מזרע עמלק, דעריבער ליינט מען וועגן מלחמת עמלק.
—
טו) תשעה באב — סדר קריאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: בשחרית ליינט מען פון פרשת ואתחנן (ענין פון תוכחה). מפטירין „אסוף אסיפם” — א הפטרה פון שטארקע קינות. במנחה ליינט מען „ויחל” אזוי ווי אנדערע תעניתים.
פשט: תשעה באב האט א באזונדערע קריאה בשחרית (תוכחה) און א רעגולערע תענית-קריאה במנחה.
חידושים: תשעה באב פאלט אלעמאל אין דער תקופה פון פרשת ואתחנן.
—
טז) שאר תעניות — סדר קריאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ביי שאר תעניות (עשרה בטבת וכדומה) ליינט מען סיי בשחרית סיי במנחה. דער ערשטער קורא „ויחל משה” פיר פסוקים, דער צווייטער און דריטער ליינען פון „פסל לך” ביז „אשר אני עושה עמך.”
פשט: „ויחל” איז די סטאנדארד קריאה פאר תעניות.
—
יז) תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ביי תעניות וואס מען גזר׳ט פאר א צרה (בצורת וכדומה) ליינט מען ברכות וקללות (תוכחה), „כדי שישובו” — כדי זיי זאלן זיך דערשרעקן און תשובה טון.
פשט: א באזונדערע קריאה פאר תעניות אויף אקטועלע צרות.
חידושים — א וויכטיגער חילוק:
1. אין דער משנה שטייט „בתעניות ברכות וקללות.” פשטות משנה מיינט אלע תעניתים. אבער אונזער מנהג איז צו ליינען „ויחל” ביי א תענית, וואס שטייט נישט אין דער משנה.
2. דער רמב״ם פארשטייט אז דאס איז א חילוק צווישן צוויי סארטן תעניות: (1) תעניות וואס מען גייט פאר א אקטועלע צרה — דעמאלט דארף מען תשובה טון, ליינט מען ברכות וקללות; (2) תעניות וואס מען פאסט פאר אן עבר (ווי עשרה בטבת, צום גדליה) — דאס איז א גזירת הרבים, עס איז „לעורר בתשובה” אבער נישט ממש „כדי שישובו בתשובה” — דעריבער ליינט מען בלויז „ויחל משה.”
3. דאס איז א חידוש אין פארשטיין דעם רמב״ם׳ס שיטה: ער צעטיילט די משנה׳ס „בתעניות” אויף תעניות על צרות עכשוויות (ברכות וקללות) vs. תעניות זכר לחורבן (ויחל).
—
יח) תלתא דפורענותא — דריי שבתים פאר תשעה באב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „נהגו כל ישראל” — דריי שבתים פאר תשעה באב ליינט מען הפטורות פון תוכחה, גערופן „תלתא דפורענותא.”
פשט: דריי הפטורות פון פורענות פאר תשעה באב.
חידוש — דער רמב״ם׳ס סדר איז אנדערש פון אונזער מנהג:
– אונזער מנהג: צוויי הפטורות פון ירמיהו און איינס פון ישעיהו.
– דער רמב״ם׳ס מנהג: איינס פון ירמיהו און צוויי פון ישעיהו. קונקרעט: (1) „דברי ירמיהו”; (2) „חזון ישעיהו”; (3) „איכה היתה” (ישעיהו א:כ״א) — וואס אונז ליינען אלס שבת חזון האבן זיי צעטיילט אויף צוויי.
—
יט) שבע דנחמתא — נאך תשעה באב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „נחמו נחמו עמי” שבת נאך תשעה באב — דאס איז „מנהג כל ישראל.” ווייטער: „מנהג פשוט בארצותינו” — פון נאך תשעה באב ביז ראש השנה ליינט מען נחמות פון ישעיהו (שבע דנחמתא). דער רמב״ם ברענגט נישט וועלכע ספעציפישע שטיקלעך.
—
כ) שבת שובה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „מנהג פשוט” — שבת צווישן ראש השנה און יום כפור איז מען מפטיר „שובה ישראל” — כדי מען זאל תשובה טון.
פשט: דאס איז וואס מען רופט שבת שובה. דער רמב״ם ברענגט דאס אלס מנהג, נישט אלס הלכה.
—
כא) ארבע פרשיות
פרשת שקלים (ראשונה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ראש חודש אדר וואס פאלט אויף שבת — ליינט מען פרשת שקלים, מפטירין „ביהוידע הכהן.” אויב ראש חודש פאלט אין מיטן וואך, אפילו ערב שבת, איז מען מקדים און ליינט שבת שלפניו.
פרשת זכור (שנייה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: „שנייה” — ליינט מען זכור (עמלק), מפטירין „כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק” (מחיית עמלק).
חידוש — וואס מיינט „שנייה”: „שנייה” מיינט נישט ליטערלי די צווייטע וואך נאך שקלים. עס מיינט „שנייה לד׳ פרשיות” — די צווייטע אין דער סדר. אמאל איז דא א וואך הפסק צווישן שקלים און זכור.
פרשת פרה (שלישית)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שלישית — ליינט מען פרה אדומה (פרשת חוקת), מפטירין „וזרקתי עליכם מים טהורים” — ענין פון טהרה.
חידוש — וואס מיינט „שלישית”: שלישית מיינט „הסמוכה לרביעית” — די וואס איז דערנעבן צו דער פערטער. צווישן שלישית און רביעית איז קיין מאל נישט דא קיין הפסק (ווי דער רשב״ם ברענגט, אזויווי ביי ד׳ כוסות — „בין שלישית לרביעית לא יפסיק”).
פרשת החודש (רביעית)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: רביעית — ליינט מען „החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד חודש ניסן. רביעית איז „כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת” — די שבת פאר ראש חודש ניסן.
כללי סדר פון הפסקות צווישן די ארבע פרשיות
חידוש: דער כלל איז:
– בין שלישית לרביעית — קיין מאל נישט קיין הפסק.
– בין שנייה לשלישית — אמאל איז דא א הפסק.
– בין ראשונה לשנייה — אמאל איז דא א הפסק.
– אמאל זענען דא ביידע הפסקות (בין ראשונה לשנייה און בין שנייה לשלישית).
ווי גייט עס פראקטיש?
דער רמב״ם: מען נעמט ארויס א צווייטע ספר תורה פאר די ארבע פרשיות. אמאל (ווי ראש חודש אדר אויף שבת) נעמט מען ארויס דריי ספרי תורה.
—
כב) סדר קריאה ביי ד׳ פרשיות, ראש חודש, חנוכה — צוויי און דריי תורות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל פרשה מארבע פרשיות — קורין בשני ספרי תורה. אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת — מוציאין שלשה ספרים. ווען ראש חודש אדר פאלט אויף שבת פרשת תצוה, ליינט מען ששה ב„ואתה תצוה” עד „וכיורו נחשת” (אריין אין כי תשא), והשביעי חוזר וקורא מ„כי תשא” עד „וכיורו נחשת” — מ׳ליינט כי תשא צוויי מאל. אויב שבת כי תשא אליין איז ראש חודש — ליינט מען ששה אין כי תשא, והשביעי חוזר וקורא בספר שני.
פשט: ביי ד׳ פרשיות נעמט מען ארויס צוויי תורות. ביי ראש חודש אדר אויף שבת — דריי תורות (סדר היום, ראש חודש, שקלים). ביי ראש חודש ניסן אויף שבת — דריי תורות (סדר היום, ראש חודש, החודש). ביי ראש חודש טבת אויף שבת — דריי תורות (סדר היום, ראש חודש, חנוכה). אויב ראש חודש טבת פאלט אינמיטן וואך — צוויי תורות (ראש חודש און חנוכה).
חידושים און הסברים:
1. פארוואס ליינט מען כי תשא צוויי מאל ווען תצוה פאלט מיט שקלים? ווייל פרשת שקלים איז דער אנהייב פון כי תשא, וואס איז גלייך נאך תצוה — דער עולם וועט מיינען אז מ׳איז פשוט ממשיך די פרשה פון דער וואך, און וועט נישט כאפן אז דאס איז א באזונדערע קריאה לכבוד שקלים. דערפאר ליינט מען עס צוויי מאל — כדי דער עולם זאל פארשטיין אז די צווייטע ליינונג איז לכבוד שקלים.
2. ביי אונז פאלט קיינמאל נישט תצוה מיט שקלים — דערפאר האבן מיר נישט די פראבלעם אין פראקטיק.
3. שביעי vs. מפטיר: געווענליך מאכן מיר אז דער מפטיר איז די נייע עליה פון עניינא דיומא (ד׳ פרשיות). אבער ס׳איז דא אן אופן וואו מ׳מאכט אז דער שביעי (נישט מפטיר) איז די באזונדערע קריאה — דאס איז ווען ס׳איז ראש חודש.
4. ראש חודש טבת אינמיטן וואך — דער איינציגסטער אופן פון צוויי תורות אן שבת: דאס איז דער איינציגסטער פאל וואו מ׳נעמט ארויס צוויי תורות אויף א וואכנטאג — איינס פאר ראש חודש און איינס פאר חנוכה.
—
כג) שניים מקרא ואחד תרגום — חיוב היחיד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אפילו א איד הערט די קריאת התורה מיט׳ן ציבור, איז ער חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת — שניים מקרא ואחד תרגום.
פשט: נאכדעם וואס מ׳האט געלערנט אלע הלכות פון ציבור׳דיגע קריאת התורה, גייט דער רמב״ם איבער צום חיוב פון דעם יחיד: יעדע וואך זאל מען אליין ליינען די פרשה — צוויי מאל מקרא און איין מאל תרגום.
חידושים און הסברים:
1. שומע כעונה און דער חיוב פון יחיד: אפילו אויב מ׳הערט גוט אויס די קריאת התורה מיט׳ן ציבור — וואס לכאורה איז שומע כעונה — איז מען אלץ חייב צו ליינען אליין שניים מקרא ואחד תרגום. דאס ווייזט אז דער חיוב פון שניים מקרא איז א באזונדערע חיוב, נישט בלויז א תחליף פאר׳ן הערן קריאת התורה.
2. פארוואס איז תרגום נאך א חיוב אן א מתורגמן? דער „אחד תרגום” קארעספאנדירט צום מתורגמן וואס פלעגט זיין ביי קריאת התורה. אבער אויב מ׳האט שוין נישט קיין מתורגמן, פארוואס בלייבט דער חיוב? דאס איז א גרויסע מחלוקת ראשונים: עטלעכע ראשונים און צדיקים האבן געהאלטן אז דער תרגום איז געווען נאר כדי צו פארשטיין, און אויב מ׳פארשטייט שוין אליין (אדער מ׳לערנט רש״י/אנדערע מפרשים), איז נישטא קיין חיוב תרגום. אנדערע האלטן אז ס׳איז א תקנת חכמים וואס בלייבט בתוקף אפילו אן דעם טעם. דער שולחן ערוך פסק׳נט אז מ׳קען יוצא זיין מיט רש״י (אדער רמב״ן, אבן עזרא), אבער דער רמ״א זאגט אז מ׳זאל ליינען מיט תרגום.
3. פאראלעל צום ציבור׳דיגן מחלוקת: לכאורה די זעלבע מחלוקת וואס עקזיסטירט ביי ציבור (צי דער מתורגמן איז נאך נויטיג) זאל אויך אראפפאלן ביים יחיד — אויב מ׳זאגט אז ביי ציבור איז דער תרגום בטל געווארן, זאל דאס זעלבע זיין ביים יחיד, און פארקערט.
4. פארוואס דוקא צוויי מאל מקרא? פארוואס איז נישט גענוג איינמאל? עס ווערט נישט געגעבן א קלארע תירוץ — „איך האב נישט קיין אנונג פארוואס.” עס ווערט סתם פארגעלייגט אז אפשר דער ענין איז אז מ׳זאל ליינען דריי מאל יעדע זאך (און איינמאל קען מען יוצא זיין מיט תרגום).
5. „עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים אן תרגום: די גמרא זאגט אז מ׳ליינט שניים מקרא ואחד תרגום אפילו „עטרות ודיבון” — נעמען פון שטעט וואו דער תרגום איז די זעלבע ווי דער מקרא. רש״י איז מסביר אז ביי נעמען פון שטעט איז דער ת
רגום אידענטיש צום מקרא, אבער מ׳זאגט עס אלץ דריי מאל. אבער עס ווערט באמערקט אז דאס איז נישט גאנץ ריכטיג, ווייל דער תרגום טייטשט אסאך מאל שטעט-נעמען איבער לויט ווי מ׳האט גערופן די שטאט אין זיין צייט — אמאל יא, אמאל נישט.
6. „קורא” — ליינען אדער לערנען? דער רמב״ם שרייבט „חייב לקרוא” — לכאורה דער עיקר ענין פון שניים מקרא איז אז מ׳זאל לערנען, נישט בלויז זאגן. אבער דער רמב״ם׳ס לשון „קורא” קען אויך מיינען בלויז ליינען/זאגן.
7. וואס פאר א סוג חיוב איז שניים מקרא? עס ווערט געפרעגט צי שניים מקרא איז א באזונדערער חיוב, א מנהג, אדער א חלק פון תקנות קריאת התורה — „איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳איז.” עס ווערט פארגליכן צו דער שטילער שמונה עשרה — וואס איז אויך א צוגאב צום הויכן שמונה עשרה.
—
כד) סיום הלכות תפילה — קריאת התורה
עס ווערט באמערקט אז מיט דעם ענדיגט מען הלכות קריאת התורה, וואס איז דער סוף פון הלכות תפילה. די נעקסטע צוויי פרקים וועלן זיין הלכות ברכת כהנים, אזוי ווי דער רמב״ם׳ס סדר אין הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
סדר קריאת התורה: השלמת התורה בשנה, תקנת עזרא, וקריאת מנחה שני וחמישי
הלכה א-ב: המנהג הפשוט — השלמת התורה בשנה, ותקנת עזרא
Speaker 1:
משה על משה, לקח משה. אקעי.
יעצט, דאס איז א מנהג. יעצט, ס׳איז דא נאך אן אינטערעסאנטע תקנה. דער רמב״ם זעט אויס פארשטייט אז די תקנה איז אזוי ווי, ווי ליינט מען וואס. דאס הייסט, מיר האבן געלערנט פון סוכות, פון נאך סוכות ביז סוכות, פון סוכות ביז סוכות ליינט מען די תורה. דאס איז דער סדר פון מנהג פשוט. ס׳איז דא וואס האבן אן אנדערע מנהג. אבער ס׳איז דא חוץ פון דעם א תקנה פון געוויסע פרשיות ווען מ׳זאל ליינען. נישט נאר א תקנה, ס׳איז דאך די הלכה, מנהגים און תקנות.
ס׳איז דא א שאלה, דאס הייסט, וויאזוי פונקטליך מ׳צוטיילט די פרשיות דורכאויס די יאר, ווייל ס׳קען זיין אויך אסאך… מ׳צוטיילט די פרשיות לפי א סדר אז כללות זאל אויסקומען קודם א סדר. דאס איז די ווארט? נישט נאר לפי א סדר, אבער יא, מ׳רעכנט אויס, מ׳רעכנט אויס אז יעדע פרשה זאל זיך צוזאמשטעלן. אזוי זאגט דאס אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אין די תקנה.
יעצט, ס׳איז דא אויך מנהגים מיט דעם. ס׳איז דא געוויסע פרשיות, און מ׳מאכט מיט דעם אנצוקומען אין געוויסע צייטן. אבער ס׳איז א נאנסענס, ס׳איז דאך אזוי אז בראשית און נח און לך לך טראכט מען נאך נישט פון דעם. ערגעצוואו הייבט מען אן אויסרעכענען די פרשיות… מ׳האט נישט צוטיילט… וויאזוי האט זיך צוטיילט פונקטליך די פרשיות און… however, יא, somehow דאס איז וויאזוי די פרשיות ווערן צוטיילט די גאנצע יאר.
תקנת עזרא — קללות קודם עצרת וראש השנה
יא, ס׳איז דאך אזוי. עזרא האט מתקן געווען, דא איז א תקנה פון עזרא. עזרא איז געווען א לאנגע צייט פאר. ס׳איז געווען… איך ווייס שוין ביי עזרא האט מען שוין געמאכט משלימות השנה אחר השנה. אבער עזרא האט מתקן געווען אזא תקנה, “שיקראו קללות שבסוף ויקרא קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש השנה”. אזוי האט עזרא געמאכט.
ס׳איז נישט קלאר צו ביי עזרא׳ס צייטן איז שוין געווען בכלל… עזרא האט דאך געוואוינט אין ארץ ישראל. איך ווייס נישט צו אין זיינע צייטן איז בכלל געווען די מנהגים וויאזוי מ׳ליינט. אבער ער האט איינגעפירט אז מ׳זאל ליינען. ס׳קען זיין אז ביי זיינע צייטן… די גמרא זאגט אן אינטערעסאנטע תורה וועגן דעם, “תכלה שנה וקללותיה”. איך גלייב איך דאס מיינט.
ווייל ס׳איז דא אן ענין וואס מ׳זעט אויס אז דאס איז די זאך, שבת הגדול, שבת שובה, און ס׳איז דא משנה שבתות. אז די מנהג פון געבן א דרשה איז געווען פאר אלע שלש רגלים. ס׳איז געווען שבת הגדול, און ס׳איז אויך געווען א שבת פאר… אבער דא רעדט מען נישט ממש פון פאר ראש השנה און פאר שבועות. ס׳איז נישט די שלש רגלים אפילו. ס׳איז א שבת שובה… זיי ליינען שבת נאך ראש השנה און יום כיפור. איך ווייס נישט קלאר, איז דא א תקנה פון עזרא? איך קען זאגן תורות אויף דעם, אבער דער פאקט איז, אונז לערנען יעצט די פאקט. די תקנה פון עזרא איז אז מ׳ליינט די קללות זאלן זיין פאר ראש השנה. קען זיין דאס איז די פשט. די גמרא זאגט אן אנדערע פשט.
עזרא ובית דינו — “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”
עזרא איז געווען דער וואס האט געמאכט קריאת התורה, אדער א חילוק אויף די תקנות קריאת התורה. ס׳איז דא משה, און נאכדעם עזרא איז מוסיף אויף תקנות משה. און אויף דעם זאגט די גמרא אז “ראויה היתה התורה שתינתן על ידי עזרא”. עזרא איז אזויווי כמעט א צווייטע משה. נאר ער האט די אויסזאג “משה תיקן, נאכדעם עזרא תיקן”. ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
ער האט אויך געמאכט די אלע זאכן וואס אונז לערנען גאנץ ספר הלל, גאנץ הלכות תפילה, וואס האט אסאך צוטון מיט עזרא, ווייל ער האט אויך געמאכט די אנשי כנסת הגדולה וואס האבן געמאכט די סידור. עזרא ובית דינו איז די זעלבע זאך ווי אנשי כנסת הגדולה. ס׳איז דא פארשידענע תקנות פון עזרא אין אישות. יא, אקעי.
דער רמב״ם׳ס “מנהג הפשוט” — פיר פרשיות וואס מען איז מקפיד אויף זייער צייט
אבער יעצט איז די פוינט אז ס׳קען זיין אז בזמן עזרא האט מען דאס געליינט סתם אזוי, אזויווי אונז ליינען אין יום טוב וואס ס׳דארף נישט זיין אויפן סדר. היינט וואס איז אריינגעשטעלט אין די סדר, קומט אויס די סדר, און מ׳שטעלט אויס די סדר אז ס׳זאל שטימען אזוי. און נישט נאר דעם, ס׳איז דא נאך זאכן וואס מ׳האט אריינגעשטעלט אין די סדר, וואס איז אויך א ביסל אנדערש ווי עזרא. ס׳איז נישט קלאר וויאזוי דער רמב״ם פארשטייט דאס.
זאגט דער רמב״ם, “ומנהג הפשוט הוא שקוראין במדבר סיני קודם עצרת”. אונז פירן זיך נישט ממש אזוי ווי עזרא. אונז ליינען אלעמאל פרשת במדבר פאר שבועות, יעדע יאר. אזוי איז די מנהג, און מ׳שטעלט אויס, אזוי ווי דער רמב״ם גייט זאגן, מ׳שטעלט אויס אז ס׳זאל אזוי זיין, אז מ׳ליינט יעדע יאר במדבר פאר עצרת. זייער גוט. דאס איז נישט קלאר, דו זעסט אז ס׳איז טעכניקלי א וואך גערוקט.
און זאגט דער רמב״ם, לאמיר ליינען, “ואתחנן אנו קורין אחר תשעה באב”. נאך א זאך וואס אונז זענען מקפיד, אונז זענען מקפיד אז די סדר זאל אויסקומען אז תשעה באב זאל האלטן ביי פרשת ואתחנן קריאה, און מ׳ליינט די וואך שבת נאך תשעה באב איז אלעמאל שבת נחמו. שבת נחמו איז אלעמאל ואתחנן.
און נאך א זאך וואס אונז זענען מקפיד איז “ואתם נצבים היום כולכם” קודם ראש השנה. אונז זענען מקפיד אז ס׳זאל זיין יעדע מאל פרשת נצבים פאר ראש השנה.
און נאך א פערטע זאך, זאגט דער רמב״ם, אז זיי זענען מקפיד אז צו בהר זאל זיין קודם פסח בשנה פשוטה. איך ווייס נישט אויב מיר זענען מקפיד אויף דעם, אבער אז פאר יעדער יאר אין א שנה פשוטה, נישט אין א שנה מעוברת, זאל פאלן פסח אין פרשת שמיני, דאס הייסט פרשת צו זאל זיין שבת הגדול, די שבת פאר פסח.
דער חילוק צווישן עזרא׳ס תקנה און דעם מנהג הפשוט
יעצט, די הלכות זענען ענליך צו די נושא פון עזרא, דאס הייסט, דער רמב״ם האט עס צוזאמגעלייגט אין די זעלבע פלאץ, אז כאילו אזוי, אבער למעשה שטימט עס נישט מיט עזרא, ווייל עזרא האט דאך געזאגט אז מ׳זאל ליינען קללות קודם, לכאורה מיינט ער די שבת פארדעם, און די אנדערע זאכן וואס זענען בנוסף צו עזרא.
אזוי האט תוספות פארשטאנען, אז דאס איז סתם, יא, תוספות רעדט וועגן די קשיא. תוספות האט פארשטאנען אז בעצם קען זיין, דאס איז א וועג, מ׳קען זיין איין וואך קודם, מ׳מאכט א הפסק פון א וואך בדוקא, אזוי האט תוספות פארשטאנען.
ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט פארשטאנען בפשטות אז ניין, און מ׳טוישט אביסל עזרא׳ס, דא עזרא, מ׳מוז נישט, נאר תקנות עזרא מיינט אויך תיקן בתור מנהג, נישט קיין חיוב. קען זיין מ׳טוישט אביסל, ס׳קען זיין אז דאס איז די, אז דאס איז די, אז דאס איז די ווארט, אבער ס׳איז דא אנדערע פשטים אין דעם.
פארוואס במדבר סיני פאר שבועות?
קען זיין ווייל מ׳וויל דערמאנען, ס׳איז דא אן עקסטערע ענין צו דערמאנען מדבר סיני פאר… ס׳איז דאך זייער פאסיג אז מ׳דערמאנט סיני, מ׳לייגט פרשת סיני פאר… איז שוין צו פאר פסח, ס׳איז נישט קלאר פארוואס, ס׳איז דא תירוצים פארוואס ס׳קומט אויס די אלע זאכן. אלעס קען מען זאגן תירוצים, אבער פארוואס… ניין, אזוי טוט מען די קללות א וואך פריער, אבער די וואך וואס איז גלייך פאר׳ן יום טוב לייגט מען היינט מיט במדבר סיני, די גרויסע שטאט של עבודה סיני. און צו פאר ראש השנה, און צו פאר פסח… יא יא, אזוי די תירוצים זאגן. די תירוצים זאגט מען נאכדעם וואס מ׳האט געמאכט די סדר. די אלע תירוצים זענען נאכדעם, נישט פארדעם. די תורה הקדושה זאגט נישט אויף ווייט מיט צו מילים, אבער איך געדענקט.
אין עני קעיס, ממילא, וויבאלד מען זאל אויסקומען צוויי זאכן. מען דארף ענדיגן אין א יאר, ס׳איז נישט יעדע יאר דאס זעלבע מאנד פון פרשת. בפרט דער רבין האט נישט געוואוסט אז עס הייסט פרשת מצורה און פרשת הזריא. ער ברענגט אלעמאל די אנהייב פון די פסוקים. און נאכדעם, אזויווי מ׳גייט באלד גיין זיין “ואם בחוקותי” מיט “בהר”, ער גייט די ראנג סדר. “בהר בחוקותי” איז אן אינטערעסאנטע גארנישט. און וכו׳. מ׳ווייסט נישט.
“כדי שתשלם בשנה”, כדי מ׳זאל עס ענדיגן אין איין יאר. און “ויקראו אתם הסדרים בעונתם”. אויך, נישט נאר פאר דעם, ווער ס׳האלט קאפ, פארוואס ווען ס׳איז דא פונקט די פרשיות זענען דאבעל אלעמאל ביי איינע פון די זאכן.
פארוואס לייגט מען צוזאם פרשיות דוקא אין ויקרא און במדבר?
די איינציגסטע זאך וואס אונז טוען נישט איז צו. דאס הייסט, אויב מ׳וואלט געוואלט אז צו זאל אלעמאל זיין ערב פסח, וואלט מען געדארפט צוזאמלייגן פרשיות נאך פאר צו. אבער אלע פרשיות וואס מ׳לייגט צוזאם זענען אדער אין ספר ויקרא אדער אין ספר במדבר. האסטו באמערקט?
און די ריזען איז, ווייל חוץ פון דעם וואס מ׳וויל ענדיגן די תורה אין איין יאר, דעמאלטס וואלט מען געקענט צוזאמלייגן לך לך מיט וירא, איך ווייס נישט. אבער די מערסטע ריזען איז ווייל די פלאץ וואו אונז שפילן זיך איז אלעמאל אז פסח, שבועות דארף אלעמאל אויסקומען נאך פרשת במדבר. ממילא לייגט מען צוזאם אין ספירה צייט איז כמעט די מערסטע פרשיות וואס זענען דא רצוף צוזאמגעלייגט, ווייל מ׳דארף אנקומען שוין צו במדבר אין אפאר וואכן און מ׳האט נישט קיין צייט.
אדער פאר תשעה באב. מ׳דארף צוזאמלייגן, מ׳דארף אנקומען פאר תשעה באב נאך תשעה באב, ממילא דארף מען ליינען… די סדרים זענען נישט זייער לאנגע סדרים, ס׳האט נישט זייער מאריך געווען. ס׳איז געווען מצורע צוזאמען איז עס הונדערט און דרייסיג פסוקים. יא, אבער למשל מטות מסעי איז זייער לאנג. מטות מסעי איז נישט אלעמאל שטימט עס. ווייל מטות… דער וואס האט געמאכט די פרשיות ווייס איך נישט פונקטליך צו ער האט געקוקט אז דער בעל קורא זאל נישט ליינען צו לאנג, איך האב נישט קיין אהנונג וויאזוי ער האט געטראכט.
אבער דאס איז די ריזען פארוואס מ׳לייגט צוזאם פרשיות. אויב איינער וויל וויסן פארוואס די פרשיות לייגט מען צוזאם, די ענטפער איז כדי מ׳זאל ענדיגן אין א יאר, און כדי מ׳זאל אנקומען אויף די סדרים. דער רמב״ם רופט זיי נישט פרשיות, ער רופט זיי סדרים. איך מיין אז סדר מיינט אזויווי מסדר וואס מ׳ליינט, איך ווייס נישט פשט. עניוועיס, מ׳זאל קענען אנקומען אין די צייט פון דעם.
דאס איז די סדר פון שבת שחרית. יא, די גאנצע סדר איז נאר פאר שחרית שבת. ביי שחרית טוט מען די גאנצע סדר, מ׳ענדיגט די תורה יעדע יאר, און מ׳איז מדקדק פונקטליך וויאזוי ס׳זאל אויסקומען. שטימט? יא.
ווייטער… און מיר ליינען דאך מנחה און שני וחמישי טוט מען די זעלבע זאך. דעמאלטס האלט מען גארנישט מיט ענדיגן.
הלכה ג: קריאת מנחה, שני וחמישי — מען ליינט די זעלבע פסוקים פיר מאל
רייט, זייער אינטערעסאנט. איך פארשטיי נישט וויאזוי ס׳איז אזוי גוט. איך מיין צו זאגן, מענטשן אזויווי מיר, מענטשן אין זכרון, מ׳ליינט די זעלבע פאר פסוקים איבער און איבער.
אבער דער רמב״ם זאגט די הלכה פון מנחה און שני וחמישי, אז “ממקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, בשני ובחמישי לשבת הבא”. דאס הייסט דארט וואו מ׳האט געסטאפט ביי שחרית, מ׳האט געענדיגט פרשת בראשית, “שם קורין במנחה”, דארט הייבט מען אן במנחה, “בשני ובחמישי לשבת הבא”.
און דער רמב״ם גיבט א דוגמא. “כיצד? שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית. במנחה” הייבט מען אן פון “ואלה תולדות נח”, צען פסוקים אדער מער. און די זעלבע זאך וואס הייסט שני, נישט מ׳גייט ווייטער, מ׳וואלט געקענט טראכטן מ׳זאל גיין די נעקסטע צען פסוקים בשני. ניין, מ׳זאגט די זעלבע צען פסוקים בשני, “וכן בחמישי. וכן לשבת הבא בשחרית”, הייבט מען ווייטער אן פון “אלה תולדות נח”, “וקורא עד סוף הסדר”.
“אזוי איז די סדר קורין כל השנה”. ס׳הייסט, פארוואס טאקע? מ׳וואלט דאך געקענט מאכן אז מאנטאג און דאנערשטאג זאל מען ליינען פארקערט, אנדערע חלקים פון די פרשה. זאל מען האבן געענדיגט די האלב פרשה, און שבת די צווייטע האלב פרשה. מ׳וואלט געקענט טרעפן אנדערע עצות וויאזוי צו טון. ס׳איז געווען, מיין איך, א מחלוקת תנאים וועגן דעם.
א פראקטישע השלכה — “טעיסטינג” פון דער פרשה
ס׳קומט אויס אז ביז שני, בעיסיקלי, וואס אונז ליינען, ליינען מיר געווענליך פיר מאל. און דריי מאל די וואך צוויי. ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז למעשה אונזער סיסטעם ארבעט אזוי, ווייל אונזערע קינדער אין חדר לערנען אויך על הסדר. ס׳איז טאקע אז אין כיתה ט׳ לערנט מען אפשר די גאנצע פרשה, אבער אזויווי ס׳איז דא ל״י, איז דריי, פיר מאל בערך, איך רעד פון כיתה ד׳ ביז כיתה ח׳, פיר מאל ליינט מען ביז, לערנט מען ביז שלישי ערגעצוואו אזוי, און נאכדעם לערנט מען די איבריגע.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳קומט אויס אז כלל ישראל קען זיך גוט אויס מיט די אנהייב פון אלע פרשיות. און די סוף איז שוין לפי המצב, לויט וויפיל זיי לערנען חומש רש״י, אדער חומש, מעיבי אין.
יא, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳ליגט דא עפעס א… די יסוד פון דעם וואס ליגט דא איז, אין מיין אפיניען, אז אויב דו ווילסט קענען די תורה, דארפסטו זיך אריינלייגן קאפ און רוב אין די תורה. און אויב דו ווילסט עס נאר זען אלע… אויב דו ווילסט עס נאר זען אלע… ער האט געזאגט ס׳איז אזא קליינע פארם פון די תיקון ליל שבועות, ס׳איז אזוי ווי א טעיסטינג. מ׳ווייזט א חלקה פון די פרשה, און יעצט דארפסטו טרעפן דיין צייט.
קריאת התורה: יסוד, מנהגים, והלכות ראש חודש
יסוד פון קריאת התורה – טעיסטינג אדער קענען?
Speaker 1:
יא, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳ליגט דא עפעס א… די יסוד פון דעם לעבן וואס ליגט דא איז, אין מיין אפיניען, אז אויב דו ווילסט קענען די תורה דארפסטו עס חזר׳ן פון די קריאת התורה. דער רמב״ם זאגט אז מ׳מוז לערנען אלעס. די קריאת התורה איז געמאכט נאר יוצא צו זיין. ס׳איז אזא קליינע פארעם פון תיקון ליל שבועות, וואס איז אזויווי א טעיסטינג. מ׳ווייזט דיר א חלקה פון די פרשה, און יעצט זאלסטו טרעפן דיין צייט און לערנען די גאנצע.
Speaker 2:
סאו דאס איז שוין א פשט. איך מיין אז ס׳איז אפילו ווייניגער פון דעם. די ענין איז נישט צו קענען. די קריאת התורה איז נישט געמאכט אלס קענען די תורה. קענען די תורה איז לערנען די גאנצע תורה, כדי שלא תשתכח תורה מישראל. נישט צו ענדיגן. כדי שלא תשתכח תורה איז טאקע מער אזויווי דאס. מ׳ליינט דאך נאר אפאר פסוקים.
דער אמת איז, דאס וואס מ׳טוט אין חדר אז מ׳לערנט נאר ביי שיינער איז אן עוולה. ס׳איז נישטא קיין שום ריזן אז מ׳זאל נישט לערנען פרשיות על הסדר, די גאנצע זאך. א חדר איז געמאכט מ׳זאל קענען די תורה, ס׳איז נישט געמאכט מ׳זאל זיין א שול. א שול איז א פלאץ פאר די עולם צו לערנען אביסל די תורה, צו כאפן אביסל גבורה, מ׳זאגט א גוט ווארט, מ׳זאגט א דבר תורה, מ׳זאגט א מוסר דרשה, אלעס די זעלבע זאך. אבער א חדר איז געמאכט מ׳זאל קענען די תורה, ס׳איז נישט געמאכט מ׳זאל זיין א שול. די ריאליטי איז אז די קינדער זענען אביסל אזויווי דו, סאו ס׳וואלט געדארפט זיין בעסער, איך בין מסכים.
מנהגים אין רמב״ם – חילוק צווישן הלכות און סידור
Speaker 2:
יעצט, אין שבת תורה, וואס איז די מנהג? דער רמב״ם זאגט נאר א מנהג. ס׳איז נישטא קיין שום הלכה דא, ס׳איז אפילו נישט קיין מנהג. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ס׳זעט אויס, איך ווייס נישט, איך טריי צו טראכטן טעאריעס. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם… ס׳איז דא מנהגים וואס דער רמב״ם ברענגט דא אין די ספר אין די הלכות, און ס׳איז דא מנהגים וואס איז נאר אזויווי פארט פון זיין סידור. סאו ווען ער ברענגט א סידור זאגט ער עס שוין מער אלס א מנהג.
ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אז מנהגים וואס שטייט שוין אין די גמרא, אדער וואס האט שוין א מקור, און איך מיין אז די אלע מנהגים שטייט שוין אין די גמרא… נישט ממש, איך מיין אז דאס וואס מ׳ליינט במדבר פאר שבועות שטייט נישט אין די גמרא, ס׳איז אפשר פון די גאונים. מנהגים וואס ער קוקט אן ווייל ס׳איז גאר פריערדיגע מנהגים ברענגט ער אין די ספר. נאך די מנהגים וואס ס׳איז נאך היינט דא א חילוק, קען ער זאגן אזוי. יא, ווייל די הפטורה למשל, מ׳זעט אז מיר טוען נישט אלעס אזויווי דער רמב״ם, ס׳איז דא אנדערע מנהגים. און דו ברענגסט נאר די ענד, די תרגום. קען זיין דאס איז די חילוק.
הפטרה – דער טעם פון מפטיר בנביא
Speaker 2:
איך טראכט אן אינטערעסאנטע זאך. די ענין פון… ס׳שטייט קלאר פארוואס מ׳האט מתקן געווען מפטיר בנביא? צו ווייזן אז די נביא, כאילו מקשר זיין די תורה מיט די נביאים. ס׳שטייט נישט. ס׳שטייט יא, אונז האבן געזאגט, אונז האבן שוין גערעדט אפאר מאל, אונז זאגן נישט ארויס די ריזן. וואס הייסט זאגן? איך זאג נישט ארויס. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל לכאורה זעט מיר אויס די ענין, צו מקשר זיין אלע נביאים מיט נבואת משה. ס׳שטייט שוין, אלע נביאים איז קאנעקטעד צו די תורה.
קומט זייער גוט אריין אין פלאץ אז ס׳זאל זיין פלעצער אין די נביא וואס איז מענין שקשור בתורה. דאס מאכט זיך א גרויסע מאטיוויישאן אז מ׳זאל טרעפן סימילעריטיס, מ׳זאל טרעפן די תורה אין די נביאים, יא? מ׳דארף יעצט האבן צוויי און פופציג פלעצער אין נביא וואס רעדט פון די פרשה. א מורא׳דיגע וועג פון מאכן אז ס׳זאל טאקע זיין מקושר תורה מיט נביאים.
דאס שטייט נישט אז דאס איז די ריזן. די ריזן איז, איך ווייס אז ס׳איז נישט קלאר פארוואס דאס איז די ריזן. פארוואס נישט? ווייל ליינען אין נביא? ליינען אין נביא איז דאך אפשר א ריזן. מ׳קען נישט זאגן אז מ׳איז מקשר חלקי התורה, ווי מ׳איז מקשר לילה ביום, מ׳איז מקשר… יא, די ביידע זאכן שטייען נישט אין רמב״ם. נישט אין רמב״ם.
איך מיין אז ס׳איז פארקערט. ס׳הייסט, מ׳ליינט שוין, דער ענין איז אז מ׳וויל ליינען אביסל נביא, ווייל די נביא האט זיך נישט אנגעהויבן צו ליינען. איך מיין, פארוואס זאל מען עס נישט ליינען? וועלכע שטיקל? טרעפט מען א שטיקל. דאס קען זיין, וואס דו זאגסט, אז ס׳קען זיין אז מ׳זאגט, דער רמב״ם זאגט נישט וועלכע הפטורה, און מ׳זאגט אז ס׳איז נישטא קיין ענין צו ענדיגן גאנץ נביא. באט למעשה, דער בעל קורא, היינט קוקט ער אין סידור און ער ווייסט פשוט וואס צו ליינען, ווייל ס׳גייט אים נישט אן. אבער א בעל קורא האט געדארפט לערנען נביא צו וויסן וועלכע שטיקל. ער האט געדארפט קענען גאנץ נביא צו טשוזן א שטיקל. פארוואס זאל ער דארפן לערנען גאנץ נביא צו קענען טשוזן?
רייט, באט ס׳האט אויך געגעבן א מורא׳דיגע מאמענטום אז יעדע שבת טרעפט מען סימילעריטיס צווישן נביא און תורה, ווי דער נביא זאגט זיכער תורת משה. ס׳איז זייער שיין, באט טו בי ריעל אננעסט, די קאנעקשאנס פון די נביא מיט די תורה איז סאמטיים פירורים תורות. איך מיין, ס׳איז נישט קיין פירורים תורות, ס׳איז קליינע רמזים. ס׳שטייט א לשון, ס׳שטייט א לשון ענליך. די קאנעקשאנס זענען נישט אזוי מורא׳דיגע קאנעקשאנס.
איך זאג דיר, פארדעם איז, דו ביסט מסתמא מיט דעם איז די ענין עפעס אז מ׳זאל אריינברענגען. אויב דו ווילסט נישט זאגן, זאגסטו נישט. איך וויל נישט זיין דער וואס זאגט. אבער דאס איז נישט די reason. די reason איז אז מ׳דארף ליינען. דאס איז וועלכע מצוה, ס׳דארף זיין די זעלבע connection. איך בין נישט מסכים אז דאס איז די reason. אין אנפאנג דארף מען האבן אסאך קלארער. נאך ברכות התורה זאגט מען א פסוק, און נאכדעם זאגט מען א הלכה פסוקה. דאס זאגט אויך אז די reason פון יענץ איז כדי מ׳זאל יוצא זיין ברכות התורה. ס׳איז נישט קיין connection צו די אלע זאכן. דאס איז איינע פון די דרשות צו קאנעקטן, אבער די נביא טוט וואס ער טוט.
הלכה ד – קריאת התורה בראש חודש
Speaker 2:
אקעי, יעצט, עד כאן האבן מיר געלערנט וואס מ׳טוט שבת. וואס ליינט מען ראש חודש? איז אזוי, דא איז דא מיין איך א מחלוקת, ס׳איז דא אנדערע סדרים וויאזוי זיי צוטיילן די עליות ראש חודש. אבער די רמב״ם זאגט אז מ׳טוט אזוי. בראשי חדשים איז אזוי, די ערשטע, ס׳איז דאך דא פיר עליות, געדענקט, און וואס מ׳ליינט, די רמב״ם זאגט יעצט, מ׳ליינט, די רמב״ם רופט עס אן “פרשת צו”.
וואס מיינט פרשת צו? די שטיקל פון ראש חודש איז אין פרשת צו? נישט פרשת צו, אדער?
Speaker 1:
ניין, פרשת צו איז פרשת פנחס. פרשת צו איז “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי”, יענע פרשה.
Speaker 2:
סאו מ׳זעט דא אז אין די רמב״ם׳ס צייטן איז זיכער נישט די פרשה געווען אזוי קלאר קאט ווי מיר זאגן היינט. ווען איינער שרייבט צו די רמב״ם אן אינוויטעישאן צו א חתונה פרשת צו וואלט ער אנגעקומען אין די ריכטיגע דעיט, נישט דא. זייער גוט. סאו זיי האבן געדענקט, די רמב״ם האט אנדערע נעמען פאר די פרשיות. סאו פרשת צו איז די פרשה וואס באשרייבט די קרבנות. פרשת פנחס, פרשת הקרבנות.
דער סדר פון פיר עליות – די רמב״ם׳ס עצה
Speaker 2:
און די רמב״ם זאגט נישט ווי מ׳הייבט אן. סאו דו זעסט אז די רמב״ם הייבט אן, ער זאגט אזוי, מ׳הייבט אן, ווי הייבט זיך עס אן? קוק אריין אין די פרשה צו זען, דו האסט עס? צו זען די אנהייב פון דעם. יא, מ׳הייבט אן פון די קרבן תמיד. “צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי”, אקעי? דריי פסוקים האלט מען דא, זאגט די רמב״ם.
די נקודה איז אזוי, ווען מ׳איז אנגעקומען ביז ראש חודש, ראש חודש איז די עלפטע פסוק. סאו אונז ווילן האבן פיר עליות, און וואס איז די פראבלעם? פיר עליות דארף מען האבן עט ליעסט צוועלף פסוקים.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז דא פונעם עלפטן פסוק, אבער ס׳קומט אן ביז די פופצנטע פסוק. ס׳איז דא פופצן פסוקים.
Speaker 2:
סאו וואס איז ער סטאק?
Speaker 1:
אה, אה, ס׳איז דא א פראבלעם, מ׳טאר נישט משייר זיין בפרשה מער ווי דריי פסוקים, און דא איז דא א פרשה.
Speaker 2:
אה, געדענקט, וואו איז דא א פרשה? ס׳איז נישט קיין… איך ווייס נישט פונקט די שטיקל. האבן זיי דא א הלכה? מ׳טאר נישט משייר זיין בפרשה מער ווי…
Speaker 1:
זייער גוט. ס׳איז דא אכט פסוקים דא אין די ערשטע פרשה, רייט? ביז “וביום השבת” הייבט זיך אן א נייע פרשה.
Speaker 2:
סאו, דא איז דא א צרה. מ׳וויל ליינען דא א פרשה פון אכט פסוקים, אונז דארפן האבן… אונז דארפן וויסן וויאזוי צו צוטיילן. סאו, וואס דער רמב״ם איז די עצה, די תירוץ…
Speaker 1:
דער לעצטער וואלט נאר געהאט צוויי פסוקים.
Speaker 2:
מילא זאגט דער רמב״ם אן עצה אזוי: דער ערשטער זאל ליינען די ערשטע דריי פסוקים, דאס איז נישט קיין פראבלעם, ס׳איז דא גענוג פסוקים. דער צווייטער הייבט אן פון די דריטע פסוק, הייבט אן פון פסוק ג׳, נישט פון פסוק ד׳ וואו ער וואלט געדארפט אנהייבן. ער הייבט אן פון פסוק ג׳, ער ליינט זיך נאכאמאל “ואמרת אליהם”, און ער ליינט דריי פסוקים.
פארוואס איז דאס אקעי? ווייל ער זאגט א נייע זאך, ער הייבט נישט אן אינמיטן פון עפעס א טאפיק. “ואמרת אליהם” איז א נייע אנהייב פון א נייע סטעיטמענט. דאס איז אמת, אבער איך גלייב נישט אז מ׳האט געקערט וועגן דעם. די הלכה זאגט נישט אזוי. פארוואס נישט? ווייל דער עולה שלישי האט געקענט צולייגן נאך א פסוק. קוק וואס ער טוט, דער עולה שלישי, אקעי? מ׳הייבט אן פון פסוק ג׳ און ער ליינט דריי פסוקים. מילא בלייבט דריי פסוקים ביז די ענדע פון די פרשה פון קרבן תמיד, כדי שלא ישייר בפרשה שלוש פסוקים.
מיט די דריטע, זאגט דער רמב״ם, טוט ער וואס? ער ליינט דריי פסוקים פון די שיריים, “עם וביום השבת”. “וביום השבת” איז א קליינע פרשה פון צוויי פסוקים. סאו, דער רמב״ם האט עס אזוי פארשטאנען אז מ׳קען נישט אויך נישט משייר זיין א גאנצע פרשה. ס׳איז דא אזא שאלה, ווען מ׳זאגט אז מ׳טאר נישט משייר זיין בפרשה דריי פסוקים, צו ס׳מיינט אויך א גאנצע פרשה וואס איז נאר צוויי פסוקים. מ׳קען סטאפן דא, מצד דיך האסטו געסטאפט ביי א פרשה. מצד שני, די גאנצע פרשה איז נאר צוויי פסוקים, קומט אויס אז דו לאזט איבער צוויי פסוקים.
זאגט דער רמב״ם אז דער צווייטער מוז ליינען… דער דריטער, סארי, מיט די גאנצע “וביום השבת”. און דער פערטער ליינט “ובראשי חדשיכם”, די גאנצע “ובראשי חדשיכם”, און יא, ס׳איז א גרויסע פרשה, ס׳האט גענוג און פלאץ. דאס איז דער רמב״ם׳ס סדר פון וויאזוי מ׳טוט אין ראש חודש. שטימט?
דיסקוסיע: דער סדר פון עליות בראש חודש
Speaker 1:
איך וויל איך געדענק וויאזוי מ׳טוט אונז אין ראש חודש. טוסט אזוי אין ראש חודש? איך חזר׳ע איבער, יא, אבער ס׳איז מיר זייער אינטערעסאנט. איין מינוט, פארוואס האט נישט דער אחרון געקענט ליינען די גאנצע “וביום השבת”? ס׳וואלט איבערגעבליבן מער ווי צוויי פסוקים פון די פריערדיגע פרשה.
Speaker 2:
די פראבלעם איז די ערשטע פרשה. די פראבלעם איז די ערשטע פרשה. מילא מוז מען צאמלייגן די ערשטע. און די “ובראשי חדשיכם” איז דריי פסוקים?
Speaker 1:
יא. נישט דריי פסוקים, ס׳איז נאך מער ווי דריי פסוקים. די “ובראשי חדשיכם” איז פינף, זעקס פסוקים. איך געדענק נישט, אבער ס׳איז דא אין “ובראשי חדשיכם” מער ווי דריי פסוקים. דאס איז נישט די פראבלעם. די פראבלעם איז, מ׳קען נישט, אבער די “ובראשי חדשיכם” איז נישט גענוג גרויס צו צוטיילן. ס׳איז נאר איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף פסוקים. דו קענסט נישט צוטיילן אויף פיר עליות. דו קענסט ליינען פיר מאל “ובראשי חדשיכם”, איך האב עס געציילט.
Speaker 2:
מ׳מאכט פיר עליות, ווייל מילא, ס׳שטייט נישט אז מ׳טוט דאס אין ראש חודש. זייער גוט. דאס איז כדאי צו טון, צו מאכן פיר עליות מיט די אלע כללים פון דריי פרשיות, און נישט לאזן א פרשה, און נישט עפענען א פרשה אן ליינען דריי פסוקים דערפון. אקעי, זייער גוט.
ראש חודש שחל בשבת
Speaker 2:
זאג ווייטער, וואס טוט זיך ראש חודש חל להיות בשבת? דארף מען דאך ליינען די רעגולער תורה פון שבת, און די השלמה וואס אונז טוען אלץ מפטיר, מ׳הייבט אן “וביום השבת”, און אין די צווייטע ספר תורה קורא בו המשלימין “ובראשי חדשיכם”. המשלימין מיינט די לעצטע עולה, די לעצטע עולה וואס אונז האבן גערופן די עליה פון אחרון. און וואס טוט ער? ער ליינט “ובראשי חדשיכם”. ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
און מ׳הייבט אן פון שבת שוין ווען ס׳איז ראש חודש שבת. נישט אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, נאר דער רמב״ם, דער רמ״א, יא, אונז הייבן אן “וביום השבת”. יא, מ׳הייבט נישט אן, ווען ס׳איז שבת ראש חודש, מ׳הייבט מען שוין אן “ובראשי חדשיכם”, מ׳הייבט אן “וביום השבת”, ווייל מ׳האט נישט קיין געלעגנהייט צו ליינען די מוסף פון שבת אויך. דאס איז די ריזען.
Speaker 1:
הכל הולך אחר העיקר.
Speaker 2:
יא, ס׳איז נישט קיין ריזען. מ׳איז נישט מחויב לכאורה, ס׳איז סתם א שיינע זאך. בעצם, יעדע שבת וואלט מען געקענט ליינען די הפטורה פון שבת, נאר ס׳איז נישט די מנהג.
אבער די צבור האט דאס אויפגעמערקט. אה, מ׳האט מיר געזאגט ארויסצונעמען נאך א תורה. אקעי, דאס איז די ווארט, רייט? אקעי.
מ׳איז נישט יוצא בתפילה, ווייל מ׳זאגט “במוספים” פאר דעם אויך.
Speaker 1:
יא, אין שיעור יום טוב זאגט מען אויך “במוספים”. ס׳איז נישט קיין ראיה. קריאת התורה איז איין זאך, און דאווענען איז נאך א זאך.
Speaker 2:
און דאס איז די הלכה פון… און וואס איז די מנהג מיט די הפטורה? זאגט דער רמ״א, “ואם קראו ענין ראש חודש המפטיר”, וואס? קורא? אוי, דער “אם קרא אין”, וואס איז די טייטש? “ואם קראו”? סארי.
מ׳זאגט אז מ׳נעמט ארויס א צווייטע ספר תורה ווען מ׳ליינט, איז געווענליך דער… איך כאפ נישט וואס ער זאגט. מ׳איז מפסיק… קען זיין אז ער מיינט צו זאגן אז אויב מ׳האט געליינט עפעס אנדערש,
פרק יג: סדר תוכן קריאת התורה – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, ומנהג צוויי ספרי תורה
הערה וועגן זכרון אין רמב״ן
דא אין זכרון שטייט אין רמב״ן “כל הבכור”. ס׳קען זיין אז דער רמב״ן האט געמיינט פרשת המועדות פון תורת כהנים, איך ווייס נישט.
עניוועיס, מרדכי האט דאך געזאגט אז ער האט געהאט א שייכות צו מרדכי היהודי, אז ער איז געווען אן אייניקל פון שאול המלך וואס האט נישט געהארגעט אגג. וואס זאגט מען אויף חבקוק? חבקוק איז אויך דא אזא סארט מעשה מיט מרדכי.
קיצור, וואטעווער עס איז, ס׳איז א שיינע הפטרה.
ראש השנה – הלכה יא
די הלכה פון קריאת התורה
ראש השנה, קורין “בחודש השביעי באחד לחודש”. דאס איז די מצוה פון ראש השנה וואס שטייט אין פרשת פנחס.
ס׳איז דא אפשר אן איבערקערעניש, ס׳איז דא א חודש השביעי וואס שטייט אין פרשת פנחס, און חודש השביעי וואס שטייט אין פרשת אמור. עני קעיס, די הלכה איז פון ראש השנה, אבער דער מנהג איז אנדערש.
דער מנהג פון ראש השנה
דער מנהג איז פשוט אז מ׳ליינט בראש השנה “וה׳ פקד את שרה”, פארוואס? ווייל בראש השנה נפקדה שרה, להזכיר זכות שרה. און מפטיר “ויהי איש אחד מן הרמתים”, ווייל חנה איז געווען ראש השנה לויט די מדרש.
ובשני, צווייטע טאג ראש השנה, ליינט מען “והאלקים נסה את אברהם” צו דערמאנען די זכות פון עקידת יצחק. און מ׳איז מפטיר “הבן יקיר לי אפרים”, ווייל ס׳רעדט זיך פון זכרונות, ס׳רעדט זיך פון די אייבערשטנ׳ס ליבשאפט צו אידן, עפעס אזוי נישט קלאר וואס ס׳קומט אריין.
דער מנהג מאכט שיינערע פסוקים
יעצט, שיינע פסוקים. דער מנהג מאכט שיינערע פסוקים. די הלכה איז די הלכה, און דער מנהג טרעפט אלעמאל שיינע מעשה׳לעך צו פארציילן.
יום כיפור – הלכה יב
יום כיפור איז נישט קיין מחלוקת
יום כיפור איז דא נישט קיין מחלוקת.
יום כיפור בשחרית ליינט מען “אחרי מות”, יא, די עבודה פון יום כיפור. מפטיר “כה אמר רם ונשא”, וואס דארט רעדט זיך וועגן “הלזה צום אבחרהו”, רעדט זיך וועגן וואס איז א תענית. ס׳איז א שיינע הפטרה פאר א תענית.
במנחה – עריות
ובמנחה איז אזוי, ס׳איז אינטערעסאנט. במנחה יום כיפור קורין בעריות שבאחרי מות. ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז א שטיקל המשך פון שחרית. מ׳סקיפט איין קליין שטיקל, אבער מ׳ליינט ווייטער די פרשת עריות.
אבער דער רמב״ן זאגט פארוואס? כדי שיזהר כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה. ס׳איז אינטערעסאנט דעטס וואס ער זאגט. ס׳איז א סארט עבירה וואס מאכט זיך אפאר מאל ביי מענטשן, און יום כיפור דארף מען תשובה טון. האט מען געטראפן די פעימעס עבירה צו ליינען וועגן דעם, און אזוי וועט זיך דער וואס איז נכשל זיך פארשעמען, מען הערט, מען ליינט אים, וואס זאל ער טון? ער זאל תשובה טון, ער זאל אויפהערן צו טון.
זאגט דער רמב״ם אז ס׳איז דא אן אנדערע טייטש.
דיון: פארוואס דווקא עריות?
ס׳איז דאך אן אנדערע אפשענס, ווייל מ׳וואלט געקענט ליינען מחלות אסורות, ווייל אלע ענינים וואס האט צוטון מיט מידות, אזויווי קדושים וואס האט צוטון מיט גאוה, יוהרא, די אלע זאכן דארף מען דאך מפארש זיין, ס׳העלפט נישט די ענין פון תשובה. ס׳העלפט אויף ענינים שבין אדם למקום. מ׳וואלט געקענט לייגן מחלות אסורות אדער ביאות אסורות, און דאס איז דאך ממש נעקסט אין די תורה. סאו מ׳זאל לייגן פאר עפעס וואס אידן ווערן נכשל וואס מ׳דארף היינט תשובה טון. אבער ער וועט דאס אויס.
אקעי, קיצור, איך הער, איך ווייס נישט צו ס׳איז גענוג תשובה צו טון, מ׳דארף דאך סטאפן צו טון. אמת. דאס הייסט ביי ביידע דארף מען סטאפן צו טון. די קריאה איז נאר אז מ׳זאל זיך דערמאנען. רייט, איך זאג אבער ས’פאסט מער צו זאגן דאס ווי א ענין פון בין אדם לחברו, ווייל דא קענסטו ביי די מלווה אליין שוין תשובה טון. וואס איז גייען די קליינע מיט שוין תשובה טון? איך זאג דיר, איך בין נישט זיכער, ווייל מ׳דארף ביי ביידע… איך מיין, מ׳זאל אנליינען… מ׳טוט דאך אויך די רשעים יבושו, די הפטורה דארף דאך אויך זיין… די הפטורה רעדט דאך אויך אז מ׳איז מקלל די רשעים, זאגט מען דאך אויך… ניין, די הפטורה פון ישעיה שרייט ער דארט, “קרא בגרון אל תחסוך”, די הפטורה פון שחרית.
מפטיר יונה
“ובשלישי” – אה, “ובשלישי שקרא בתורה”, דער דריטער וואס ליינט ביי מנחה דריי קרואים, איז דער מפטיר ביונה. דא איז דא א הפטרה פון מנחה, אזויווי יעדער טענה׳ט אז מ׳דארף האבן א הפטרה ביי מנחה, מ׳מאכט א נקרא מפטיר יונה.
פארוואס ליינט מען מפטיר יום כיפור? זאגט אויך נישט דער רמב״ם פארוואס, אבער דארט רעדט מען אויך וועגן תשובה, אז די אנשי נינוה האבן תשובה געטון, וכו׳.
סוכות – הלכה יג
שני ימים הראשונים
אקעי, עניוועי, סוכות איז וואס טוט מען אזוי, מ׳ליינט די ערשטע צוויי טעג פרשת מועדות, דאס הייסט די מועדות. דא זעט מען אז פרשת המועדות מיינט אלע מועדות. פרשת שבועות איז דא א פראבלעם אין די לשון הרמב״ם, אבער פרשת המועדות מיינט מען צו זאגן שור או כשב או עז. און סוכות טוט מען ביידע, די ערשטע צוויי טעג ליינט מען די זעלבע זאך, יא?
ומפטירין ביום ראשון “הנה יום בא לה׳”, ס׳רעדט זיך א נבואה אויף לעתיד לבוא, ס׳איז נישט אויך, איך ווייס נישט קלאר פארוואס, אה, ס׳רעדט זיך וועגן סוכות אין זכריה, ס׳רעדט זיך דארט וועגן חג הסוכות.
וביום השני “ויקהלו אל המלך שלמה”, וואס דאס רעדט זיך וועגן די חנוכת המקדש וואס אויך איז געווען סוכות.
יום טוב האחרון – שמיני עצרת
וביום טוב האחרון, דאס הייסט די צווייטע טאג יום טוב סוכות, שמיני עצרת, ליינט מען “כל הבכור”, דאס הייסט די פרשת המועדות וואס איז אין משנה תורה, ווי מ׳רופט עס.
ומפטירין “ויעמד שלמה”, דאס איז די מנהג אז מ׳איז מפטיר זיין “ויעמד שלמה”, דאס איז אויך די המשך פון די ברכה וואס שלמה האט געגעבן, מיין איך, פאר די עולם דעמאלטס.
אבער אונז טוען נישט אזוי, נאר אונז טוען אזוי די צווייטע מנהג, ויש מי שמפטיר “אחרי מות משה”, מ׳גייט, ס׳איז א המשך, משה איז געשטארבן, מ׳הייבט אן פון די נעקסטע פרשה, ווי, יא.
חול המועד סוכות – הלכה יג-יד
די הלכה פון קריאת התורה בחול המועד
ובשאר ימות החג, איז דאס די הלכה, באלד וועלן מיר זען אז אונז פירן זיך אביסל אנדערש. ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג, מ׳ליינט די קרבנות פון חג, דאס הייסט פרשת פנחס.
כיצד? גייט די סדר אזוי, בכל יום ויום בחולו של מועד קורין שתי פרשיות. דאס הייסט, דא איז דא א פראבלעם, דא ווייטער איז דא א פראבלעם, יא, סוכות האבן מיר דא א פראבלעם, פארוואס? ווייל מ׳וויל ליינען די קריאה פון יענע טאג, אבער ס׳איז נישט דא גענוג פסוקים, מ׳רעדט נאר פון צוויי פסוקים אויב איך געדענק, אין פרשת פנחס איז נישט דא גענוג פסוקים צו מאכן דריי עליות.
די סדר פון חזרה
סאו וואס טוט מען? זאגט דער רמב״ם אז מ׳טוט אזוי, ביום שלישי לתחילת חולו של מועד, קורא הכהן ביום השני, והלוי קורא ביום השלישי, וישראל קורא ביום השלישי, והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. מ׳ליינט דריי מאל בעיסיקלי יעדע זאך. די כהן ליינט נאר ביום השני, די לוי ביום השלישי, און די ישראל, סארי, די ישראל חזר׳ט איבער ביום השלישי, און די רביעי חזר׳ט איבער סיי ביום השני און סיי ביום השלישי. אזוי זאגט דער רמב״ם.
ווי זעהט ער דאס? אין חול המועד חזר׳ט מען איבער פסוקים. יא.
“וביום הרביעי”, אונז טוהען מיר אנדערש, אונז מאכן דעם נעקסטן טאג ווייל ס׳איז די צווייטע ספר תורה, אונז טוהען אויך אזוי, איך געדענק נישט וואס אונז טוהען. “וביום הרביעי” איז נישט קיין חילוק, אין חול המועד טוהט מען די זעלבע זאך, “וביום השלישי”, “וביום הרביעי”, על דרך זה.
דער גאנצער ריזן
דאס איז דער רמב״ם, דער מנהג וואס מיר טוהען, דער גאנצער ריזן איז פארוואס? אז מ׳זאל קענען האבן, יא, מ׳זאל קענען האבן פיר עליות פון נישט גענוג פסוקים. זייער גוט.
דאס איז דער דעת הרמב״ם. ס׳איז דא וועגן דעם אנדערע שיטות און אנדערע מנהגים ווער ס׳וויל אריינקריכן. אונז פירן זיך אנדערש, אונז ווילן ליינען אויך די טאג פון מארגן און די טאג פון מארגן אין חול המועד.
מנהג פון צוויי ספרי תורה – הלכה טו
חידוש: דאס שטייט נישט אין דער גמרא
“ובכל יום ויום”, אקעי, יעצט איז אזוי, יעצט איז דא אן אינטערעסאנטע מעשה. עד כאן האבן מיר געלערנט וואס די תקנות פון קריאת התורה איז, מ׳האט נאר גערעדט וועגן איין תורה יום טוב.
יעצט זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה, וואס וויסן אז דאס שטייט נישט עכט אין די גמרא, דאס איז א מנהג. אונז נעמען מיר ארויס, ווי איר געדענקט אפשר, איך ווייס נישט, אז מ׳מאכט מפטיר, און יעדער יום טוב מאכט מען מפטיר פון פרשת פנחס. דאס איז נישט קיין זאך וואס שטייט אין די גמרא בכלל.
אין די גמרא שטייט נאר איין יום טוב ליינט מען די קרבנות, דאס איז חול המועד סוכות, האבן מיר יעצט געלערנט אז די עיקר קריאת סוכות, דארף מען נישט ארויסנעמען צוויי תורות אין חול המועד. אין חול המועד נעמט מען ארויס איין תורה, ווייל דעמאלטס איז דער עיקר דין המשתא, ליינט מען די קרבנות החג.
אבער אלע ימים טובים, האבן מיר יעצט געלערנט די קריאה פון אלע ימים טובים, האבן מיר נאך נישט גערעדט וועגן בכלל קריאות פון די מוספים פון ימים טובים. די גאונים האבן געמאכט א נייע מנהג אז מ׳נעמט ארויס נאך א תורה און מ׳ליינט די מוסף פון אותו היום. דאס זאגט דער רמב״ם יעצט.
די הלכה
בכל יום ויום מימים טובים ומימי הכפורים, ואפילו בשבעת ימי הפסח, חוץ מחולו של מועד סוכות שאין מוציאין בו ספר תורה שני, ווייל מ׳האט שוין געליינט די ערשטע קריאה דאס.
נעמט מען ארויס צוויי ספר תורה שחרית. איז אזוי, אחד קודם בתחלת יום השמיני, דאס האט מען יעצט געליינט. והשני קורא בו קרבן אותו היום, הלא הוא בפרשת פקודי, יא, אין ספר במדבר שטייט די קרבנות פון יעדן יום טוב. און דער וואס ליינט אין די קרבן, ער איז דער מפטיר בנביא, וויבאלד דאס איז דער מפטיר, דאס איז דאס וואס מ׳טוט.
דאס איז א מנהג, איך מיין אז ס׳איז א שפעטערדיגע מנהג, ס׳שטייט נישט אין ערגעץ וועגן דעם. פון וואו ס׳איז אויפגעקומען ווייס איך נישט, אבער שוין.
סדר פון צוויי/דריי ספרי תורה – הלכה טז
די סדר ווען מ׳נעמט ארויס צוויי תורות
יעצט, דארף מען וויסן וואס איז די סדר ווען מ׳נעמט ארויס צוויי תורות. מיר האבן שוין געלערנט אין די פריערדיגע פרק וואס איז די סדר לגבי מפטיר, אז מ׳זאגט א קדיש צווישן די עיקר קריאה און די מפטיר.
זאגט דער רמ״א, מ׳טוט אזוי, בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה, ווען מ׳נעמט ארויס דריי, שבת ראש חודש חנוכה, אם הוציא זה אחר זה, אויב מ׳נעמט ארויס, דאס הייסט נישט, דער רמ״א זאגט, אז ווען מ׳וויל ליינען האט מען ארויסגענומען דעמאלט פון די ארון. יא, וויאזוי טוט מען?
אונז טוען נישט אזוי, אונז נעמען אלע ארויס און מ׳לייגט זיי ארויס. אבער דער רמ״א האט געטון אביסל, ס׳איז נישט, אין רמ״א איז מרומז אז מ׳קען טון אנדערש. דער רמ״א זאגט, אויב מ׳נעמט ארויס זה אחר זה, דאס הייסט מ׳קען טון אזוי ווי אונז טוען, אז מ׳נעמט ארויס ביידע אויף איינמאל.
אבער אויב מ׳נעמט ארויס איינס אויף איינס, כשמחזיר את הראשון אומר קדיש, נאכדעם זאגט מען קדיש, ואח״כ מוציא השני, כשמחזירו אח״כ אומר קדיש, זאגט מען צוויי מאל קדיש. איינמאל ווען מ׳לייגט צוריק די ערשטע, און איינמאל ווען מ׳לייגט צוריק די צווייטע.
די פונקציע פון קדיש
די קדיש איז דא אפצומאכן הפסקים. דאס האבן מיר שוין געלערנט ביי די סדר התפילה, ווען מ׳וויל סתם מאכן א ברעיק, מאכט מען א קדיש. די קדיש איז אזויווי, אקעי, מ׳האט געענדיגט איין שטיקל, יעצט גייט מען טון נאך א שטיקל, אינצווישן זאגט מען קדיש. גיי ווייס, ס׳איז א הפסק. ס׳איז אזויווי די קדיש איז א בחינה פון קריאת התורה, ס׳איז געמאכט א הפסק.
מנהג פשוט
יא, ס׳איז א מנהג פשוט לומר קדיש אחר שקרא המשלים לעולם, אז די מנהג איז אפילו ווען מ׳נעמט ארויס איין תורה, נאך די לעצטע עליה, נאך די משלים, דער וואס איז אחרון, יא, נאך די… ואח״כ מפטירים בנביא, וויאזוי אונז טוען אויך. ווען מ׳נעמט ארויס צוויי ספרים, מ׳לייגט אראפ די ספר אויפן בימה, מ׳זאגט א קדיש אינצווישן, און… אקעי, ס׳איז דא נאך פרטים וועגן די מנהגים.
שבת חול המועד – הלכה יז
די קריאה
און יעצט, שבת חול המועד. לא, שבת וואס איז געפאלן חול המועד. וואס ליינט מען? מיר האבן געלערנט לפנים שוין די סדר קריאה פון פסח און סוכות אין חול המועד, אבער ווען עס איז שבת איז דא אן אנדערע קריאה. נו, וואס טוט מען?
בין בפסח בין בסוכות, סיי פסח סיי סוכות איז דא איין קריאה פון שבת חול המועד. וואס ליינט מען? איז קודם בעשור שבת, “ראה אתה אומר אלי”. ס׳איז די בעשור.
סדר קריאת התורה: שבת חול המועד, חנוכה, פורים, תשעה באב, ותעניות
אקעי. ס׳איז דא נאך פרטים וועגן דעם, מנהגים, אדרבה, מ׳זעט דאך שיעור מענטשן וואס טוען אנדערש, און ס׳פארדריסט דעם מענטשן אזוי. אקעי, מ׳וועט לערנען וואס דער רמ״א האט געזאגט.
יעצט, שבת האט זיך געפאלן א חול המועד. וואס ליינט מען? מיר האבן געלערנט לפלאי שוין די סדר קריאה פון פסח און סוכות חול המועד, אבער ווען ס׳איז שבת איז דא אן אנדערע קריאה. וואס טוט מען? סיי ביי פסח, סיי ביי סוכות, איז דא איין קריאה פון שבת חול המועד. וואס ליינט מען? “ראה אתה אומר אלי”. ס׳איז די בעסטע מוסר וואס איז נאר פארהאן פאר כלל ישראל. ס׳ווערט דערמאנט די ימים טובים דארט, אבער פארוואס הייבט מען אן אביסל פריער, נישט “פסל לך”? מ׳הייבט אן “ראה אתה אומר אלי”. נישט, דאס הייסט, ווען ס׳איז דא אנדערע… ווייל ער בעט דארטן פאר די גילוי השכינה. ס׳איז דא פארוואס. יא, א שיינע פשט.
הפטורות פון שבת חול המועד
עניוועיס, און די הפטורה איז אנדערש. מ׳איז מפטיר אין פסח “העצמות היבשות”, יא, די תחיית המתים פון יחזקאל. און מוצאי פסח א חג, דאס איז סוכות, “ביום בא גוג”, רעדט מען פון מלחמת גוג ומגוג.
די אלע הפטורות פון ימים טובים האבן זייער אסאך צו טון מיט די גאולה העתידה, פשוט עפשטיין פון יום טוב. דער בני יששכר ברענגט פון דער משה חגיז אז די סיפור יציאת מצרים דארף קאווערן אלע עיקרי אמונה, און ער נעמט מיטצוגלייגן די עצמות היבשות און די תחיית המתים, אבער ס׳איז נישט אזוי קלאר נאך, ס׳איז נישט מרומז אין פסח. אין פסח איז נישט מרומז? אה, און די סדר איז נישט אזוי. עצמות היבשות רעדט קלאר וועגן תחיית המתים.
על כל פנים, מ׳זעט קלאר אז אין יום טוב דארף מען רעדן פון משיח. בכלל, די הפטורה, כמעט זייער אסאך הפטורות רעדן וועגן משיח. ס׳איז א פעיוואריט זאך. חנוכה… יעדע צווייטע וואך.
חנוכה — סדר קריאה
אבער חנוכה איז אזוי, “וביום ראשון כהנים”. אין חנוכה ליינט מען די נשיאים, אזוי שטייט אין די משנה, “בחנוכה בנשיאים”. דער רמ״א לייגט אבער מער די סדר. דער ערשטער טאג ליינט מען פון ברכת כהנים.
פארוואס הייבט מען אן פון ברכת כהנים? מ׳הייבט דאך אן פון אנהייב פרשה. אבער ס׳איז נישט די אנהייב פון די פרשה. מ׳קען אנהייבן אינמיטן א פרשה, מ׳קען אנהייבן צוויי פסוקים אריין אין א פרשה. ס׳איז סתם, ס׳זעט אויס סתם, ס׳איז א שיינע זאך, ברכת כהנים. וואס קען שוין זיין? ס׳קען קאסטן עפעס געלט צו ליינען ברכת כהנים? ס׳איז דאך געווען כהנים וואס האבן געמאכט חנוכה. שטימט דאך צו ליינען וועגן כהנים. אנהייב מיט ברכת כהנים.
בקיצור, מען ליינט ברכת כהנים ביז די ענד פון “מקרא ויאמרו ראשון”, דאס הייסט נאך שוין. דעם צווייטן ליינט מען קורא שנית, שקר בשני, דארף מען געדענקען נישט וועלכע ס׳איז. ער זאגט נאך די נשיא, “וחיים” ביז “וישמעו”. און “וישמעו” ענדיגט מען אלע. מען ליינט פון “וישמעו” עד סוף כל הקרבנות, עד סוף הסדר, ביז די ענד פון… מען ליינט אויך צו, מען ליינט נאך עפעס א שטיקל די ענד, יא, אזוי איז כל הקרבנות, וואטעווער, די ענד פון די גאנצע פרשת נשא.
הפטורות פון שבת חנוכה
ומפטירין בשבת של חנוכה. וואס דארף תורה? אין שבת של חנוכה ליינט מען “רני ושמחי” זכריה, די הפטורה, די נבואה וואס זכריה הנביא האט געהאט פון די מנורה. יא, די אישו, מנורת שבע קנים, יא, “ויעש תשע עשרות”.
עס איז דא אמאל דא צוויי שבת חנוכה, דאס הייסט ווען חנוכה פאלט שבת קען זיין צוויי שבת חנוכה, איז מאכט מען די ערשטע שבת “רני ושמחי”, און די צווייטע “נרות שלמה”, וואס די מנורה וואס שלמה האט געמאכט פאר די בית המקדש.
און א קורא בני חנוכה איז ער מפטיר בנביא, ווייל מ׳רעדט פון שבת, יא, שבת ליינט מען די פרשת היום, און מ׳נעמט נאך א תורה און מ׳ליינט בנביא, און ער איז דארף תורה, ער איז די מפטיר.
פורים — סדר קריאה
בפורים איז קורין בשחרית “ויבא עמלק”. וואס האט עס א שייכות? יא, המן איז געווען מזרע עמלק. וואס האט עס א שייכות? יא, ס׳איז מ׳ליינט זכור אויך, פארוואס פורים מוז מען ליינען מגילה? יא.
תשעה באב — סדר קריאה
בתשעה באב איז בשחרית ליינט מען… דאס איז די פרשת ואתחנן, די פרשה פון ואתחנן, ס׳איז אן ענין פון תוכחה, יא. אויך תשעה באב פאלט אלעמאל אין פרשת ואתחנן, מ׳וועט רעדן.
און מפטירין איז “אסוף אסיפם”, דארט רעדט זיך וועגן די גאולה. ניין, ניין, ס׳רעדט זיך וועגן… ס׳רעדט זיך וועגן “אסוף אסיפם”, ס׳רעדט זיך וועגן… יא, יא, ס׳איז א שטאנד זאמלען. דארט שטייט “כי אשובה נירך על המכונה”, ס׳איז א פסוק פון שטארקע קינות, יא, ס׳איז די מנחה.
מנחה זאגט די רמב״ם מ׳ליינט “ויחל” אזוי ווי אנדערע תעניתים.
שאר תעניות — סדר קריאה
ס׳איז גוט, דאס טוט מען תשעה באב. בשאר תעניתים איז אזוי, כשמתענין על הצרות ועל הגזירות, די אנדערע ווערטער, עשרה בטבת און אזוי ווייטער, איז קורין בשחרית ובמנחה. מ׳ליינט סיי בשחרית און סיי במנחה.
און וואס ליינט מען? ראשון… ביי ביידע, ראשון קורא “ויחל משה” ארבעה פסוקים, וקורא השני והשלישי מ“פסל לך” עד “אשר אני עושה עמך”. דאס איז דער מנהג פון שאר תעניתים.
תעניות שגוזרין על הצרות — ברכות וקללות
אבער בשעת תעניות שגוזרין אותן הצבור על הצרות, סיי… עס זאגט געווען בצורת, סיי עס איז געווען א צרה, דעמאלטס ליינט מען ברכות וקללות. לכאורה מיינט עס וואס מיר האבן גערעדט פריער, יא, ברכת כהנים און די תוכחה, וואס אונז רופן תוכחה. די משנה רופט עס נישט תוכחה, נאר ברכות וקללות. פארוואס? כדי שישובו, יא, “ויכנע לבבם”, כדי שישיבו, כדי זיי זאלן זיך דערשרעקן און תשובה טון.
חידוש: דער רמב״ם׳ס חילוק צווישן תעניות
דא זעט מען אן אינטערעסאנטע זאך. אין די משנה שטייט “בתעניות ברכות וקללות”. פשטות פשט אין די משנה איז, מיינט תעניות אלע תעניתים, אינקלודינג תשעה באב, אינקלודינג אפשר נישט כולל תשעה באב, אינקלודינג די שאר תעניות וכדומה. אונז האבן מיר א מנהג אז מ׳ליינט “ויחל” ביי א תענית. שטייט נישט אין די משנה דער מנהג.
זעט אויס אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אז דאס איז די חילוק. אז תעניות וואס מ׳גייט פאר א צרה, דעמאלטס דארף מען תשובה טון, ליינט מען ברכות וקללות. אבער תעניות וואס אונז פאסטן פאר אן עבר, איז נישט אמת׳דיג מ׳זאל תשובה טון. ס׳איז סתם אזוי, ס׳איז א גזירת הרבים, וואס זאגט עס כדי לעורר זיין בתשובה, אבער זעט אויס אז ס׳איז נישט ממש כדי שישובו בתשובה, איז ליינט מען נישט ברכות וקללות, נאר די “ויחל משה”.
תלתא דפורענותא — דריי שבתים פאר תשעה באב
אה, דא זאגט דער רמב״ם, מיר האבן גערעדט וועגן דעם פריער. פריער האבן מיר גערעדט אז ס׳איז דא א גמרא וועגן וואס מ׳ליינט פאר תשעה באב און נאכדעם, און ס׳איז דא א מנהג וואס איז אנדערש. ברענגט דער רמב״ם יעצט די מנהג.
נהגו כל ישראל להיות מפטירין קודם לתשעה באב, דאס הייסט, על פי עיקר הדין ליינט מען נארמאל פון די פרשה פון די וואך. אז ס׳איז ראש חודש, ליינט מען “השמים כסאי” וואס מיר האבן געלערנט. אבער די מנהג איז אז מ׳ליינט שבת קודם תשעה באב דריי שבתים דברי תוכחה, דריי שבתים פון תוכחה, הנקראין בארמית “תלתא דפורענותא”.
דער רמב״ם׳ס סדר — אנדערש פון אונזער מנהג
די ערשטע הפטרה ליינט מען “דברי ירמיהו”, יא, די ענין פון ספר ירמיהו. די צווייטע “חזון ישעיהו”. דער רמב״ם האט אן אנדערע סדר ווי אונז אבער. אונז ליינען “דברי ירמיהו”, און נאכדעם די צווייטע, אונז ליינען צוויי הפטרות פון ירמיהו און איינס פון ישעיהו. דער רמב״ם׳ס מנהג איז געווען איינס פון ירמיהו און צוויי פון ישעיהו. דאס הייסט, ער האט צעטיילט וואס אונז ליינען שבת חזון האבן זיי צעטיילט אויף צוויי פרשיות. אזוי דער רמב״ם ליינט די ערשטע “דברי ירמיהו”, די צווייטע “חזון ישעיהו”, און די דריטע איז “איכה ישבה”, וואס דאס איז ממש די אנהייב פון איכה, אין פסוק כ״ח אליין.
שבע דנחמתא — נאך תשעה באב
וכן שבת שאחר תשעה באב מפטיר “נחמו נחמו עמי”, דאס זאגט דער רמב״ם איז א מנהג כל ישראל. נאכדעם לייגט דער רמב״ם צו, “מנהג פשוט בארצותינו”, דאס איז אונזער מנהג, “להיות מפטירים בנחמות ישעיה מאחר תשעה באב ועד ראש השנה”, דאס איז וואס אונז רופן שבע דנחמתא, דאס איז אלעס נחמות פון ישעיה. דער רמב״ם ברענגט נישט געוויסע, ער ברענגט נישט דא וועלכע שטיקלעך וואס, אבער דער מנהג איז אז מ׳ליינט נחמות פון תשעה באב ביז ראש השנה, מ׳איז מנחם, מ׳טרייסט די אידן.
שבת שובה
און נאכדעם נאך א מנהג פשוט, אויך נישט קיין הלכה נאר א מנהג, “שבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטיר שובה ישראל“, פון ישעיה, אז מ׳זאל תשובה טון, וואס דאס איז א נקרא שבת שובה.
ארבע פרשיות — אנהייב פון דער סוגיא
און נאכדעם, נאך א הלכה, ביז אהער האבן מיר געלערנט וואס מ׳ליינט יעדע שבת, יעדע יום טוב, יעדע תענית, און אזוי ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען נאך א קריאה וואס מ׳ליינט, וואס איז א נקרא די ארבע פרשיות. דער רמב״ם האט עס נישט אריינגעברענגט דא, ווייל דאס איז אן עקסטערע הלכה דאורייתא, דער רמב״ם לייגט עס סתם אריין אלס נאך א סדר פון די קריאת התורה, דאס איז נאך א תקנה וואס די חכמים האבן מתקן געווען, וואס שטייט אין די משנה, ס׳איז נישט אזויווי יעדע פרשה וואס איז סתם, נאר די סדר אז ס׳שטייט אין די משנה אזויווי די הלכה, וועלן מיר לערנען אין פרק י״ג.
פרשת שקלים (ראשונה)
“ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים”, אויב ראש חודש געפאלט אויף שבת ליינט מען פרשת שקלים, “ומפטירין ביהוידע הכהן”, וואס דארט שטייט אז מ׳האט געברענגט שקלים.
“וכן”, דאס איז נישט נאר אויב ראש חודש געפאלט אויף שבת, נאר אויך “אם חל ראש חודש בתוך השבת אפילו בערב שבת, מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים”.
די הלכה איז אזוי, דאס איז אונזער משנה, אויב ס׳איז שבת ליינט מען שקלים, און אויך אויב ס׳איז פאר שבת. דאס איז די ווארט. דו ווילסט נישט זאגן א סטאנדארט בעסערע רעגל. איך גיי זאגן ביי שבועה די ערשטע וואך פון חודש אדר. ניין, ס׳איז נישט. ערב שבת מברכים אדר אסאך מאל. ערב שבת מברכים אדר ליינט מען דאך א שבת. ס׳איז די וואך אדער פון וואס איז שבת ראש חודש אדר, אדער פון וואס איז פאר ראש חודש אדר.
פרשת זכור (שנייה)
אקעי. אזוי שטייט דאך אין די משנה. משבת שנייה, ס׳איז די וואך נאכדעם, מיר וועלן באלד זען וואס מיינט שבת שנייה. שבת שנייה מיינט נישט ליטערלי די וואך נאכדעם. ליינט מען זכור, יא, עמלק, און מ׳איז מפטיר “כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק”, וואס דאס איז די מחיית עמלק.
און וואס טייטש שבת שנייה? ס׳שטייט אין די משנה, ס׳מיינט נישט די צווייטע. ס׳מיינט “כל שהן חופין להיות בסמוך, אפילו בערב שבת”. שנייה מיינט אז ס׳זאל זיין שנייה לד׳ פרשיות, יא, אמאל איז דא א וואך אינצווישן. כל שהן חופין די דריי פרשיות, כל שהן חופין להיות סמוך אפילו בערב שבת.
פרשת פרה (שלישית)
יא, די דריטע פרשה, שלישית קורין פרה אדומה, דאס רופט מען שבת פרה. ליינט מען פרשת חוקת, פרה אדומה, און מ׳איז מפטיר “וזרקתי עליכם מים טהורים”, וואס ס׳רעדט אויך פון די ענין, פרה איז מטהר.
וואס טייטש שבת שלישית? שלישית הסמוכה לרביעית. די וואס איז דערנעבן צו די פערטע. סאו אינצווישן, אזויווי דער רשב״ם זאגט אז ס׳שטייט אין די משנה “בין שלישית לרביעית לא יפסיק”, אזויווי ביי די ד׳ כוסות. צווישן די דריטע און די פערטע איז קיין מאל נישט דא קיין הפסק. אסאך מאל איז דא א הפסק צווישן די ערשטע און די צווייטע.
פרשת החודש (רביעית)
מ׳זאל ליינען “החודש הזה לכם ראש חדשים” לכבוד די נייע חודש. רביעית, באלד וועלן מיר זען וואס איז רביעית. רביעית ליינט מען החודש הזה, און מ׳איז מפטיר. ער זאגט דאך שוין, מיט׳ן זאגן מ׳ליינט החודש הזה פון ניסן. ניין, ער זאגט נישט. ער זאגט אז רביעית, וואס ס׳רעדט פון ראש חודש ניסן, “כל שהיא סמוכה לראש חודש ניסן, אפילו בערב שבת”. רביעית איז די וואך פון פאר ראש חודש ניסן.
און שלישית איז איינס פארדעם. אמאל איז עס גלייך נאך פרה, אמאל איז דא א וואך אינצווישן. אזוי איז די נאמען. דאס הייסט, וואס ער זאגט, אמאל איז דא אן הפסק בין שנייה לשלישית, און אמאל איז דא ביידע הפסקות, בין ראשונה לשנייה און בין שנייה לשלישית. אבער בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
ווי גייט די פרשיות פראקטיש?
אה, יעצט וויאזוי גייט די פרשיות? ס׳איז נישט פשוט מ׳סטאפט, מ׳ליינט נישט די פרשה פון די וואך. נאר וואס טוט מען? מ׳נעמט ארויס צוויי תורות, יא? אויב ס׳איז ארבע פרשיות, ליינט מען ארבע פרשיות בספר שני, אחר כך קורין בשבת בספר שלישי. און דא קען זיך אויך מאכן אז מ׳נעמט ארויס דריי תורות, למשל ראש חודש. מיר וועלן זען, ראש חודש אדר על פי רוב איז בשבת, און דא איז אן אינטערעסאנטע קעיס, ווייל ס׳מאכט זיך אז וואס, אז ראש חודש אדר קען זיין פרשת תצוה, און ראש חודש אדר דארף מען דאך ליינען…
הלכות קריאת התורה: סיום — שניים מקרא ואחד תרגום
סדר קריאה בד׳ פרשיות וראש חודש
נאר וואס טוט מען? מ׳נעמט ארויס צוויי תורות, יא? כל פרשה מארבע פרשיות איידער קורין בספר שני, איינער איז נישט קורין בספר שני, אבער שבת בספר איז צוויי. און דא קען זיך אויך מאכן אז מ׳נעמט ארויס דריי תורות, דאס איז אויב ס׳פאלט ראש חודש. מ׳וועט זען.
אם חל ראש חודש אדר בשבת
אם חל ראש חודש אדר להיות בשבת, איז דא אן אינטערעסאנטע קעיס, ווייל ס׳מאכט זיך אז וואס? אז ראש חודש אדר קען זיין פרשת תצוה, און ראש חודש אדר דארף איך ליינען כי תשא, שקלים. סאו ס׳איז גלייך נאכדעם, נאך פרשת… יא, נאך פרשת… סאו ס׳איז ווי א המשך פון די פרשה פון די וואך בעצם. סאו וואס איז די פראבלעם? ס׳איז די אנפאנג פון כי תשא. יא. סאו וואס איז די פראבלעם? מ׳וועט מיינען אז מ׳איז פשוט ממשיך, דער עולם וועט נישט כאפן אז דאס איז א פרשת שקלים. דער עולם וועט מיינען אז דאס איז א פלעינע המשך פון די קריאה פון די וואך.
סאו מ׳דארף עס ליינען צוויי מאל, מ׳דארף טון אזוי: קורין ששה ב״ואתה תצוה” עד “וכיורו נחשת”, דאס הייסט מ׳מיינט צו זאגן ביז נאך פרשת כי תשא, וואס איז די פרשה פון די קריאה. מ׳ליינט אריין אין כי תשא אריין. מ׳ליינט די פרשת שקלים, והשביעי חוזר וקורא מ״כי תשא” עד “וכיורו נחשת”. מ׳ליינט צוויי מאל כי תשא, כדי דער עולם זאל כאפן אז די צווייטע כי תשא ליינט מען לכבוד כי תשא, לכבוד שקלים, נישט לכבוד… ביי אונז פאלט קיינמאל נישט פרשת תצוה שקלים, סאו אונז האבן מיר נישט די פראבלעם.
ואם חל להיות בשבת כי תשא עצמו, וואס איז אויב ס׳פאלט שבת כי תשא? דעמאלט איז די זעלבע זאך, קורין ששה בכי תשא. מ׳דארף אויך צוויי מאל ליינען כי תשא, אבער ס׳איז אן אנדערע סדר. מ׳ליינט פון אנהייב ביז ויקהל זעקסטער, והשביעי חוזר וקורא בספר שני. אונז מאכן קיינמאל נישט אז די שביעי איז… איז נישט קיינמאל, נאר אויב ס׳איז ראש חודש. אונז געווענליך מאכן אז די מפטיר איז די נייע עליה פון די עניינא דיומא, איז די ד׳ פרשיות. אבער ס׳איז דא אן אופן וואס אונז מאכן אז ס׳איז די זיבעטע, אויב ס׳איז ראש חודש.
שלשה ספרים — ראש חודש בשבת
ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, וואס איז אויב ראש חודש אדר איז שבת? דארף מען ארויסנעמען דריי ספרים. איינס ליינט סדר היום, די צווייטע ליינט ראש חודש, און די דריטע ליינט כוסיתא.
זאל זיין ראש חודש ניסן וואס פאלט שבת, ליינט מען איינס סדר היום, איינס ראש חודש, איינס החודש, דאס איז די ד׳ פרשיות.
זאל זיין ראש חודש טבת וואס פאלט אין שבת, נעמט מען אויך דריי ספרים, די ערשטע ליינט מען סדר היום, די צווייטע ראש חודש, און די דריטע חנוכה.
אויב עס פאלט אינמיטן שבת, דאס הייסט ראש חודש טבת וואס איז אינמיטן שבת, איז די מפטיר פון די וואך צוויי תורות. דאס איז די איינציגסטע אופן וואס אין די וואכן וואס מען נעמט ארויס צוויי תורות, איז אין די וואך חנוכה ראש חודש, נעמט מען ארויס צוויי תורות, איינס פאר ראש חודש און איינס וועגן חנוכה.
חיוב היחיד: שנים מקרא ואחד תרגום
שוין, עד כאן האבן מיר געלערנט וואס דער עולם דארף ליינען אין שול א גאנצע יאר, מיט די ד׳ פרשיות, מיט חנוכה, מיט צוויי תורות, דריי תורות, אלע מיני זאכן. יעצט גייען מיר לערנען וואס א יחיד דארף טון. אונז האבן מיר פיינליכערהייט דערמאנט פון אונז, די יחידים. זאגן אונז גייען מיר לערנען די מצוה פון “לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור”.
שומע כעונה און דער חיוב פון יחיד
אפילו א איד הערט, זאל זיין ער ליינט יא אזוי ווי ר׳ יצחק וויל, מען ליינט גוט, און ער הערט גוט אויס די קריאת התורה מיט׳ן ציבור, שמיעה מיינט לכאורה אז ער דארף הערן, אדער ער הערט טאקע, איז דאך פשוט א שאלה פון שומע כעונה. אפילו ער האט שוין געהערט, און ער מיינט אז ער האט שוין געלערנט מיט דעם, חייב לקרוא לעצמו, ער זאל אליין ליינען, בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת, ער זאל נישט ליינען שניים מקרא ואחד תרגום.
איך מיין אז די אחד תרגום איז דאך פונקט ווי ס׳איז געווען א מתורגמן. פארוואס איז דאס נאך געבליבן א חיוב, אפילו מ׳האט שוין נישט קיין מתורגמן?
מחלוקת ראשונים: וואס איז דער חיוב פון תרגום?
דאס איז א גרויסע מחלוקת ראשונים, וואס איז טאקע געווען אין די ראשונים און אנדערע צדיקים וואס האבן געזאגט אז די תרגום איז נאר צו פארשטיין, און היינט העלפט אונז די תרגום גארנישט פארשטיין, איז נישטא קיין שום חיוב צו ליינען תרגום. אדער מ׳פארשטייט אליין די חומש, אדער מ׳זאל לערנען רש״י, אנדערע תוספות, אנדערע האבן זיך גע׳טענה׳ט און געזאגט אז דאס איז א תקנת חכמים.
די עצם איז גערעכט, אז לכאורה די זעלבע מחלוקת וואס דו האסט געהאט ביי די ציבור, פארוואס זאל נישט די מחלוקת אראפפאלן ביי א יחיד?
אי נמי, מ׳דארף טאקע מאכן אויך ביי די ציבור, איך בין מסכים. נאר ס׳איז דא אזעלכע וואס לערנען חומש מיט רמב״ן, מיט רש״י, מיט אבן עזרא. אזוי איז טאקע די שולחן ערוך פוסק׳נט, אבער די רמ״א מיין איך זאגט אז מ׳זאל ליינען מיט תרגום.
פארוואס דריי מאל?
וואס זאל איך טון מיט די תרגום? מ׳דארף עס ליינען דריי מאל, ניין? ס׳איז דאך די זעלבע זאך ווי די גמרא זאגט “עד שישלים פרשיותיו עם הציבור”. ס׳איז דאך די זעלבע זאך. ס׳איז נישט די גמרא זאל ענדיגן גארנישט, ס׳זאל ענדיגן די פרשה מיט׳ן ציבור.
פארוואס דארף מען דריי מאל? ווייל ס׳האט נישט קיין תרגום? פארוואס דארף מען תרגום? עכט דארף מען ליינען דריי מאל, נאר איינמאל קענסטו יוצא זיין מיט תרגום? ניין, דו קענסט נישט יוצא זיין מיט די דריטע מאל.
“עטרות ודיבון” — אפילו פסוקים אן תרגום
קודם כל, ביי אונז ליינט מען נישט קיין איין פסוק אן תרגום. ס׳איז סתם אזוי שווער. די גמרא שטייט אז מ׳ליינט שניים מקרא ואחד תרגום, אפילו עטרות ודיבון. איז רש״י מסביר, עטרות ודיבון זענען נעמען פון שטעט, און נעמען פון שטעט איז דאך די זעלבע זאך ווי ס׳שטייט אין מקרא. יא, אבער מ׳זאגט עס דריי מאל. דאס איז די טייטש, מ׳זאגט עס דריי מאל.
די אמת איז, דרך אגב, ס׳איז נישט ריכטיג. די תרגום, זייער אסאך מאל ווען ס׳איז דא נעמען פון שטעט, טייטשט ער יא איבער, ווייל ער טייטשט איבער לויט ווי מ׳האט גערופן די שטאט אין זיין צייט. ער גייט נישט אלעמאל. ער זאגט אמאל יא, אמאל נישט. אבער על כל פנים, איך ווייס נישט פארוואס.
איך ווייס אויך נישט פארוואס צוויי מאל מקרא. וואס עפעס צוויי מאל? אפשר סתם אז איינער זאל ליינען דריי מאל יעדע זאך. איך האב נישט קיין אנונג פארוואס צוויי מאל. פארוואס איז נישט גענוג איינמאל? ס׳איז א חזרה. איך האב נישט קיין אנונג פארוואס.
קורא — ליינען אדער לערנען?
אין עני קעיס, ס׳איז א שיינע זאך אז מ׳זאל לערנען אליינס. אויך איז שניים מקרא, לכאורה די עיקר ענין איז אז מ׳זאל לערנען, נישט זאגן. אבער שוין, אפשר אז מ׳זאגט איז מען אויך יוצא. איך ווייס נישט. קורא שטייט אין רמב״ם.
שוין, איז מען מחויב צו ליינען שניים מקרא ואחד תרגום. ס׳איז אויך אדער א מנהג אדער א חלק פון תקנות קריאת התורה. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳איז, צו ס׳איז א נייע חיוב אדער א נייע מנהג. ס׳איז זייער ענליך צו די שטילע שמונה עשרה. מ׳האט געמאכט א הויכע שמונה עשרה, און מ׳האט גע׳פטר׳ט. וואס איז די פשט?
סיום הלכות תפילה
שוין, עד כאן הלכות קריאת התורה, און מיט דעם האבן מיר געענדיגט הלכות תפילה. יעצט, די נעקסטע צוויי פרקים גייט זיין, אזוי ווי דער רמב״ם האט געשטעלט אין זיין סדר, הלכות תפילה וברכת כהנים. ממילא קומט נאך די הלכות ברכת כהנים.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ג – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/l40sjxdskznenyzj9wlcr/DR075-_.mp4?rlkey=li6n8ih5505cbl202q2xm3kyg&dl=0
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ג – וידאו
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ג
דער שיעור לערנט די הלכות פון קריאת התורה דורכאויס דעם גאנצן יאר – ווי אזוי מען טיילט אויס די פרשיות כדי אויסצוענדיגן די תורה אין איין יאר, די תקנה פון עזרא צו ליינען די קללות פאר עצרת און ראש השנה, און דעם סדר פון קריאה ביי ימים טובים, חנוכה, פורים, תעניות און די ארבע פרשיות. דער רמב״ם ברענגט אויך די מנהג פון צוויי און דריי ספרי תורה ביי געוויסע געלעגנהייטן, און ענדיגט מיט די חיוב פון יעדער יחיד צו ליינען שניים מקרא ואחד תרגום יעדע וואך.