אודות
תרומה / חברות

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳

הקדמה כללית לפרק

פרק ג׳ עוסק בגזירות נוספות דרבנן המגבילות כיצד עושים מלאכת אוכל נפש ביום טוב. בפרק א׳ למדנו את יסודות אוכל נפש — מה מותר לעשות ביום טוב. פרק ג׳ נכנס לגזירות הנובעות מסיבות שונות: (1) ניתן היה לעשות זאת ערב יום טוב, (2) זו טרחה גדולה, (3) יכול להביא למכשול. אפילו בתוך מלאכות המותרות בעצם לאוכל נפש, אסרו חכמים אופנים מסוימים.

הלכה א — שחיטה ביום טוב וכיסוי הדם

הרמב״ם: מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו — הרי זה שוחט חיה ועוף וכסה דמו. אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי — לא ישחוט. ואם עבר ושחט — לא יכסה דמו עד לערב.

פשט: מותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב (שכן שחיטה היא אוכל נפש), אך רק כאשר יש כבר עפר מוכן או אפר לכיסוי הדם. אם אין — אסור לשחוט כלל. ואם עבר ושחט — אסור לכסות עד לאחר יום טוב.

חידושים והסברות:

1. גזירה חדשה, לא רק חוסר היתר: זו אינה רק שלא התירו עפר מוקצה — זו גזירה חדשה דרבנן שאסור לשחוט כלל ללא עפר מוכן. הטעם: כאשר שוחטים ללא עפר מוכן, יבוטל מצוות כיסוי הדם, לכן אסרו חכמים את השחיטה עצמה.

2. אוכל נפש אינו מתיר מוקצה: היה מקום לחשוב: מאחר שהתורה התירה שחיטה (דאורייתא), יתיר זה גם מוקצה (דרבנן) — אך לא, לעולם אוכל נפש אינו מתיר מוקצה.

3. מצוות כיסוי הדם גם אינה דוחה מוקצה: היה מקום לטעון שמצוות כיסוי הדם תדחה את איסור מוקצה — אך גם זה נדחה.

הלכה בנוגע לקוי (ספק חיה ספק בהמה)

הרמב״ם: בריאה שהיא ספק חיה ספק בהמה (קוי) — אין שוחטין אותה ביום טוב. ואם שחט — לא יכסה דמו עד לערב — אפילו אם יש עפר מוכן.

פשט: קוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, אסור לשחוט ביום טוב. אפילו עם עפר מוכן אסור לכסות.

חידושים והסברות:

1. גזירה חדשה ומיוחדת בקוי — מראית עין: בחיה ועוף רגילים, אם יש עפר מוכן מותר לשחוט ולכסות. אך בקוי יש גזירה חדשה שאפילו עם עפר מוכן אסור. הטעם: שמא יאמר הרואה — אדם יראה שמכסים את הדם ביום טוב, ויסיק שזה ודאי חיה. מאחר שהוא יודע שביום טוב אין עושים דברים סתם, אלא מה שחייבים — אם מכסים את הדם, בוודאי זו חיה.

2. הנפקא מינה — חלב: ההבדל בין חיה לבהמה הוא: חלב בהמה אסור, חלב חיה מותר. קוי, שהוא ספק, צריך להחמיר לשני הצדדים — הן כיסוי הדם (כחיה) והן איסור חלב (כבהמה). אם אנשים יחשבו שזו ודאי חיה, יאכלו את החלב — שאולי אסור (שמא זו בהמה). לכן אסרו חכמים לכסות ביום טוב כלל, כדי שלא יבואו למכשול.

3. [דיגרסיה: דין חלב — שייכות להלכות חלב]: דין הקוי הוא גם דין בהלכות חלב, לא רק הלכות יום טוב.

הלכה בנוגע לשחט חיה/עוף מערב יום טוב

הרמב״ם: השוחט חיה ועוף מערב יום טוב — לא יכסה דמן ביום טוב.

פשט: אם שחט ערב יום טוב ולא כיסה את הדם, אסור לכסות ביום טוב.

חידושים:

1. טעם — טרחה שאפשר לעשות מערב יום טוב: זה אסור כי יכול היה לכסות ערב יום טוב. זו טרחה שאינה נחוצה ביום טוב.

2. מצוות כיסוי הדם יכולה להמתין: מצוות כיסוי הדם אינה דוחה את הגזירות — אפשר להמתין עד מוצאי יום טוב. זה עקבי עם הדין של “עבר ושחט” שם ממתינים עד לערב.

הלכה בנוגע לנתערב דם בהמה עם דם חיה/עוף

הרמב״ם: שחט בהמה וחיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם — לא יכסה אותו עד לערב. אבל אם היה לו עפר מוכן ויכול לכסות הכל בדקירה אחת — יכסה.

פשט: כאשר דם בהמה (שאינו צריך כיסוי) מעורב עם דם חיה/עוף (שצריך כיסוי), אסור לכסות ביום טוב, כי יעשה טרחה גם עבור דם הבהמה שאינו צריך. אך אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת (תקיעה אחת באת), מותר.

חידושים:

1. טעם האיסור — טרחה שלא לצורך: כאשר הדם מעורב, אי אפשר לכסות רק את דם החיה בנפרד. צריך לכסות הכל. אך חלק מהטרחה הוא עבור דם הבהמה שאינו צריך כיסוי כלל — זו טרחה שלא לצורך ביום טוב.

2. בדקירה אחת — אין טרחה נוספת: אם יכול לכסות הכל בתנועה אחת, אין טרחה נוספת. זה אותו יסוד כמו קודם — סיר גדול יותר אינו טרחה נוספת, כי צריך לעשות את הפעולה עבור החלק המותר, והשאר בא ממילא.

הלכה — תולש צמר ממקום שחיטה

הרמב״ם: השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו, ולא יטול הצמר ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר.

פשט: כאשר שוחטים בהמה ביום טוב והצמר/שיער ליד הצוואר מפריע לשחיטה, מותר לתלוש ביד את הצמר מהמקום שבו שוחטים. אך אסור להסיר לגמרי את הצמר התלוש — היא חייבת להישאר שם מסובכת בצמר הסובב.

חידושים והסברות:

1. מדוע תולש ביד מותר אך גוזז אסור: בבהמה הדרך הרגילה של גזיזה היא בכלי (מספריים/סכין). תולש ביד — תלישה בידיים — הוא שינוי מדרך גזיזה, לכן אינו מלאכה דאורייתא. אך אם היה מסיר אחר כך את הצמר לגמרי, היה נראה כגזיזה רגילה, לכן צריך להשאיר אותה מסובכת בשאר הצמר.

2. הבדל בין בהמה לעוף: בבהמה זה נקרא “תולש” (תלישת צמר), בעוף זה נקרא “מורד” (הוצאת נוצות). בעוף מורד אסור, כי זה הוא הדרך הרגילה שבה מסירים נוצות — “בני שיעור דרכו” — ולכן זה היה ממש עבירה. היסוד: בבהמה תולש ביד הוא שינוי (כי הדרך היא בכלי), אך בעוף תולש/מורד ביד הוא הדרך עצמה.

3. הערה מעשית: בעופות (כפי שרואים בכפרות) אולי לא כל כך קשה לשחוט בלי למרוט, כי ליד הצוואר של עוף אין כל כך הרבה נוצות — צריך רק לסובב. זה תלוי גם באיזה סוג עוף.

הלכה — המפשיט עור הבהמה: מליחה, בית הדריסה, ערמה

א) מליחת העור

הרמב״ם: המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו שזה עיבוד, נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותן עליו בבית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד.

פשט: כאשר מפשיטים את עור הבהמה ביום טוב, אסור למלוח אותו, כי זה מעבד (עיבוד עור) — מלאכה שלא לצורך אכילה. אך מותר להניחו בבית הדריסה (מקום שאנשים דורכים בו הרבה), כדי שידרכו עליו ולא יתקלקל.

חידושים:

1. בית הדריסה — מעמד של מעבד: הנחה בבית הדריסה היא גם עניין של מעבד — היא מרככת את העור ומונעת שיתקשה. אך זו אינה מלאכה גמורה, אלא אולי מעבד דרבנן.

2. טעם ההיתר — שמחת יום טוב: ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כל ההיתר של בית הדריסה הוא מפני שמחת יום טוב — אם אדם ידע שיאבד את כל עורו (כי לא יוכל לטפל בו), ימנע משחיטה, וזה יפגע בשמחת יום טוב.

ב) ערמה — מליחת בשר לצלי על גבי העור

הרמב״ם: ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור, ומרימים בדבר זה… במה דברים אמורים, מלח לצלי שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדרה לא ימלח על העור.

פשט: מותר להניח בשר המיועד לצלי (צליה) על העור ולמלוח, כך שהמלח העודף נופל על העור. זו ערמה (תחבולה) מותרת. אך רק בצלי, שאינו צריך הרבה מלח. בקדרה (בישול בסיר), שצריך הרבה מלח למליחה להוצאת דם, אסור למלוח על העור.

חידושים:

1. מדוע דווקא לצלי: צלי אינו צריך הרבה מלח (כי תהליך הצליה עצמו מוציא דם), לכן זה חידוש שאפילו לצלי — שאינו צריך הרבה מלח — מותר לעשות זאת, כי נשאר מספיק מלח שנופל על העור.

2. מדוע לקדרה אסור: בקדרה צריך הרבה מלח למליחה. לכאורה צריך להיות להיפך — בקדרה שמשתמשים בהרבה מלח, יותר יפול על העור! התירוץ: בצלי, שאינו צריך הרבה מלח, מה שמניחים על העור הוא רק תוספת קטנה — זו בבירור ערמה, תוספת קטנה. אך בקדרה, ששופכים הרבה מלח, זה קרוב יותר למעבד אמיתי — זה נראה כאילו ממש מולחים את העור, לא רק ערמה.

3. כיצד הערמה פועלת בפועל: מניחים חתיכות בשר על מקומות שונים של העור הפרוש, וממלחים כל חתיכה, כך שכל העור מכוסה במלח. מותר אפילו להזיז את הבשר או להניח חתיכות קטנות במקומות אחרים כדי שכל העור יומלח.

4. [דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא:] אין כלל מוחלט מתי ערמה מותרת ומתי לא. קודם למדנו שערמה של בישול למוצאי יום טוב אסורה (שחרימו ממערים), אך כאן במליחת העור ערמה מותרת. ההבדל: שם הוא רוצה לרמות את המערכת לעשות מלאכה שלא לצורך יום טוב; כאן רוצים למנוע הפסד כדי שלא ימנעו משחיטה — זה לצורך שמחת יום טוב.

הלכה — אין מולחין את החלבים

הרמב״ם: וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם, ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יתדות.

פשט: אסור למלוח את החלב (שומן) של הבהמה, אסור להפוך אותם, ואסור לפרוש אותם ברוח על יתדות לייבוש. כל אלה אסורים כי חלב אינו ראוי לאכילה.

חידושים:

1. חלב — שלא לצורך אכילה: אף שחלב ניתן לשימוש לנר (אור), אינו לצורך אכילה, ולכן אסור לעשות בו מלאכות ביום טוב. זה עקבי עם הכלל שמלאכות ביום טוב מותרות רק לצורך אכילה.

הלכה — אופן ההפשטה: מרגיל

הרמב״ם: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע.

פשט: מותר להפשיט את עור הבהמה ביום טוב (כי זו הכנה לבישול), אך לא באופן של “מרגיל” — כלומר משיכת כל העור דרך רגל אחת, כדי שהעור יישאר שלם ולא ייקרע.

חידושים:

– הפשטה סתם מותרת כי היא לצורך אכילה. אך “מרגיל” — משיכת כל העור דרך רגל אחת — היא טרחה גדולה יותר, והמטרה אינה לבשר אלא לעור (כדי שיהיה עור שלם). זו טרחה שלא לצורך אכילה.

– המילה “מרגיל” באה מ״רגל” — הוא מושך הכל דרך רגל אחת.

הלכה — בית יד בבשר

הרמב״ם: אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין… שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל מותר לעשות סימן בבשר.

פשט: אסור לעשות “ידית” בבשר בסכין (כדי לתלות או לסחוב), כי זו דרך חול. אך סימן בבשר מותר לעשות.

חידושים:

1. איסור בית יד הוא רק בסכין — כי זו דרך חול. בלי סכין מותר.

2. סימן בבשר מותר — כי צריך זאת כדי למנוע את בעיית בשר שנתעלם מן העין (כפי שלומדים במסכת ביצה). חותכים את הבשר בצורה מסוימת (למשל משולש) כדי לזהות אותו. אף שזו טרחה, מותרת כי נחוצה כדי שיוכלו לאכול את הבשר.

3. קושיה: מדוע בית יד אסור — הרי חיתוך בשר סתם מותר? תירוץ: בית יד בסכין היא עבודה מלאכתית מיוחדת, דרך חול.

הלכה — מולגין את הראש והרגלים

הרמב״ם: מולגין את הראש ואת הרגלים, ומעביר נוצותיו באור. אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין ואין עושין בו פאה.

פשט: מותר להסיר את השיער מהראש והרגליים של בהמה על ידי מליגה (גרירה/משיכה) או על ידי שריפה באש. אך אסור להשתמש בחרסית (סוג חול/קרמיקה) או אדמה להחלקה, ואסור לגזוז את השיער במספריים.

חידושים:

– הראש והרגליים נאכלים, לכן צריך להסיר את השיער כדי שלא יהיה מאוס.

שתי דרכים מותרות: מליגה (משיכה/גרירה) ושריפה באש.

שלוש דרכים אסורות: (1) חרסית/אדמה — כימיקלים/מינרלים לשפשוף, (2) גזיזה — חיתוך במספריים, (3) עשיית פאה — כל אלה טרחה גדולה יותר או “חולית” יותר.

– ההבדל מהפשטת הבהמה: שם מסירים את העור למען העור (לא לאכילה), כאן מסירים את השיער כדי שיוכלו לאכול את הראש והרגליים.

הלכה — ירקות: גוזזין ופאה

הרמב״ם: וכן אין גוззין ואין עושין פאה בירקות שיש להם שלחית (קליפה). אך ירקות שיש להם קוצים (כמו קינדרס ואחביות — ארטישוק) מותר לגזוז במספריים.

פשט: אותה הגבלה החלה על ראש ורגליים חלה גם על ירקות — אסור לחתוך חלקים רעים במספריים.

חידושים:

– בירקות שיש להם “שלחית” (סוג קליפה) — אסור להשתמש במספריים להסרה.

– אך בירקות עם קוצים (קוצים דוקרניים, כמו ארטישוק) — מותר להשתמש במספריים, כי אי אפשר אחרת — יידקרו.

– זה דומה לקניבת ירק (הסרת חלקים רעים), שהותר ערב יום כיפור להכנה לאחר יום כיפור.

– ההבדל: בירקות רגילים אפשר להסתדר בלי המספריים (מליקה/בורר ביד), אך בקוצים זו הדרך היחידה.

הלכה — לישת עיסה גדולה

הרמב״ם: מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.

פשט: מותר ללוש בצק גדול ביום טוב, אף שזו טרחה גדולה יותר.

חידושים:

– זה מקביל למה שלמדנו קודם: מותר למלא פרי שלם (בהמה), ומותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה משפר את הטעם. כך גם עיסה גדולה — זה טוב יותר לאפייה.

הלכה — הפרשת חלה ביום טוב

הרמב״ם: הלש עיסתו מערב יום טוב — אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. אך אם לש ביום טוב עצמו, מותר להפריש חלה.

פשט: אם לש ערב יום טוב, היה צריך להפריש חלה אז. אסור להפריש חלה ביום טוב על עיסה כזו, כי זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב.

חידושים:

1. היסוד: הפרשת חלה היא מתקן (דומה לתרומות ומעשרות שאסור להפריש בשבת). בשבת זה אסור לגמרי. ביום טוב — אם לש ביום טוב עצמו, מותר, כי לא יכול היה קודם. אך אם לש ערב יום טוב, יכול היה וצריך היה לעשות זאת אז.

2. קושיה: מתקן אוכל ביום טוב מותר — הכנת אוכל היא כל העניין! תירוץ: הפרשת חלה אינה “הכנת אוכל” במובן הזה — זה תיקון/הכשר שיכול היה לעשות קודם.

הלכה — עיסה טמאה וחלה טמאה ביום טוב

הרמב״ם: עיסה טמאה או שנטמאת החלה — לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה. וכן אין שורפין אותו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה — עשה ולא תעשה.

פשט: חלה טמאה אסור לאפות ביום טוב (כי אי אפשר לאכול אותה — היא עומדת לשריפה), וגם אסור לשרוף אותה ביום טוב.

חידושים:

1. שני איסורים: (1) אפייה/בישול — כי מותר לבשל רק לאכילה, וחלה טמאה אינה ראויה לאכילה. (2) שריפה — אף ששריפת קדשים טמאים היא מצוות עשה (באש תשרף), אך מלאכה שאינה לצורך אכילה ביום טוב היא עשה ולא תעשה — כלומר, הלאו של מלאכת יום טוב (עם העשה של שבתון) חזק יותר מהעשה של שריפת קדשים (אין עשה דוחה לא תעשה ועשה).

2. איזו מלאכה היא שריפת קדשים? קושיה: העברה (נשיאת אש) היא הותרה מתוך — שהותרה לצורך הותרה שלא לצור

ך. תירוץ: שריפת קדשים אינה רק העברה (הדלקת אש), אלא מלאכה נפרדת דומה למבשל — הוא שורף את החפץ. הרמב״ם כבר אמר במיוחד “שאין מבשל את החלה” — אך שריפה אינה בישול, אלא מלאכה נפרדת.

3. שיטת הראב״ד ב״שלא לצורך”: הראב״ד מפרש ש״שלא לצורך” פירושו שלא לצורך אכילה, אך כן לצורך הנאה כגון חמין לרגליו (מים חמים לרגליים). הראב״ד מביא ירושלמי על “נר של הבטלה” (נר שאינו לאכילה אלא לכבוד) — הירושלמי אומר “לא תעשה ולא תשרי” (לא אסור ולא מותר), כי זה “חצי צורך.” אך משמע מהראב״ד שאם אין כלל צורך — רק מצווה — היה אסור.

4. מדוע מצווה אינה “צורך”? מצווה אינה צורך יום טוב — כבוד קשור לאכילה ושמחת יום טוב, אך שריפת קדשים אינה אוכל נפש.

5. אולי גם ברמב״ם “שלא לצורך” פירושו עם משהו של צורך: מובא (בשם הרב בלומינג, וגם במגיד משנה) שאולי אפילו הרמב״ם, כשהוא אומר “הותרה שלא לצורך,” הכוונה עם משהו של צורך — לא לגמרי בלי צורך. אך זה לא ברור.

6. מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה? קושיה: הרי אפשר לשרוף לאחר יום טוב! אם כן, מדוע הרמב״ם צריך להגיע לטעם של עשה ולא תעשה — שיאמר פשוט שאין צורך היום! תירוץ: היה מקום לומר “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” — לכן הרמב״ם צריך לומר שאינה דוחה. ולכן הרמב״ם אומר מיד אחר כך “כיצד יעשה? יניחנה עד הערב וישרפנה” — להראות שיש עצה.

הלכה — חלה ביום טוב של פסח

הרמב״ם: אבל אם היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמץ ויעבור בבל יראה ובל ימצא — לא יפריש את חלתה, אלא אופה את הכל ואחר כך יפריש חלה מן הלחם.

פשט: ביום טוב של פסח אי אפשר להשאיר את החלה הטמאה עד לאחר יום טוב כי תתחמץ. לכן העצה: אופים את כל העיסה (בלי להפריש חלה), ואחר כך מפרישים חלה מהלחם האפוי.

חידושים:

1. בל יראה דרך שב ואל תעשה: איסור בל יראה כאן מעניין — הרי יש לו עצה (לאפות הכל), אז זה לא שהוא רוצה חמץ. צריך ללמוד הלכות חמץ ומצה כדי להבין אם אופן כזה של בל יראה (דרך שב ואל תעשה) הוא גם בעיה.

2. נפקא מינה מעשית — מצוות אפייה: כך עושים בפועל ערב פסח / פסח עם מצות — מפרישים חלה מהמצה האפויה, לא מהבצק. נדון האם הטעם הוא כי לא רוצים לעשות זמן נוסף עם הבצק (חשש חימוץ), או טעמים אחרים.

הלכה — תנור ביום טוב: גורף, קוטם, פורני חדשה

הרמב״ם: מותר לקפוש (לרוקן/לדחוף אש) בתנור כדי לעשות מקום לבישול. אם אי אפשר לקפוש — גורף, זה מותר לצורך אכילה. אך אם אפשר בפחות טרחה, יעשה בפחות.

פשט: צריך למזער טרחה — אם מספיק בדחיפה קטנה, לא ירוקן; אם חייב לרוקן, מותר.

חידושים:

1. פורני חדשה: תנור חדש הוא חם מאוד. אסור לאפות בתנור חדש, גזירה שמא תפוח — הוא עלול להתפוצץ, ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב.

הלכה — סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

הרמב״ם: תנורים וכירים חדשים — אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שפין אותו במטלית, ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו.

פשט: אסור למרוח תנור חדש בשמן, לא לשפשף במטלית, לא לצנן במים קרים כדי לחזק אותו — כי כל זה מתקן/בונה את התנור, לא צורך אכילה.

חידושים:

1. הבדל בין מתקן את הכלי למתקן את האוכל: אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו — מותר. אם הוא מצנן את התנור כי רוצה לאפות בטמפרטורה נמוכה יותר (לצורך האוכל), מותר — כי הוא לא מתקן את התנור, הוא מתקן את האוכל. זה הבדל חשוב: אותו מעשה (צינון התנור) יכול להיות מותר או אסור, תלוי בכוונה/תכלית — האם זה לחסמו (לתנור) או לאפות בו (לאוכל).

הלכה — טיט ביום טוב: סיכת פי התנור, לגבל

הרמב״ם: סכין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר — מותר לקחת טיט מוכן מסביב הנהר. אבל לגבל טיט ביום טוב אסור.

פשט: מותר להשתמש בטיט רטוב מוכן לסתום את פי התנור, אך אסור לערבב טיט טרי (חול עם מים).

חידושים:

1. איזו מלאכה היא לגבל טיט? נדון: האם זו מלאכה (לש?) או טירחא? מוצע שזה דומה ללש או לבונה.

2. מוכן: אולי איסור טיט לא מוכן הוא עניין של מוכן (הכנה), דומה למה שלמדנו קודם שאפילו חול אסור להשתמש אם אינו מוכן.

הלכה — אבנים ופורני

הרמב״ם: אסור להציב אבנים יחד לעשות כירה (כיריים/פלטה) ביום טוב, מפני שהוא מחזקן — כי זה מתקן כלי. אבל מסיקין ואופין בפורני — מותר להסיק ולאפות אפילו בתנור גדול, אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול.

פשט: הצבת אבנים יחד לעשות מקום בישול אסורה כי זה כמו מתקן כלי. אך אפייה בפורני גדול מותרת, אף שזה יותר ממה שצריך.

חידושים:

– ההבדל: הצבת אבנים היא “גמר” של הכלי — מסיימים לעשות את הכלי, שזו מלאכה בפני עצמה. אך בפורני, אף שזו טרחה גדולה יותר (הכנסת עצים נוספים), זו טרחה ישירה לאפייה.

תנור חדש אסור להשתמש (כפי שלמדנו קודם).

הלכה — גבינה, תבלינים, מלח, פלפלין, עריפות

הרמב״ם: אין עושין גבינה ביום טוב — כי שאם גיבנה מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן. אך מלח אסור לטחון ביום טוב, שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו — אלא בשינוי, כמו שימוש בקערה במקום מכתש. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם — אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. אין כותשין את העריפות במכתשת גדולה אבל כותשין אותה במכתשת קטנה שזהו שינוי שלו.

פשט: היסוד: מלאכות לאוכל נפש מותרות רק ביום טוב כאשר אי אפשר לעשות זאת ערב יום טוב בלי הפסד טעם. עשיית גבינה — אסורה (אין הפסד טעם). טחינת תבלינים — מותרת כדרכן (יש הפסד טעם). מלח — רק בשינוי (אין הפסד טעם). פלפלין — לא בריחיים המיוחדים שלהם. עריפות — רק במכתשת קטנה.

חידושים:

1. גבינה — מלאכת בונה: עשיית גבינה היא מלאכה (נלמדת בהלכות שבת) — לוקחים חתיכות קטנות ועושים אותן לאחד, דומה לבונה. אף שמלאכות אוכל נפש מותרות ביום טוב, גבינה אסורה כי אפשר לעשות אותה ערב יום טוב בלי הפסד.

2. מלח — לא ממש טוחן: מחודש שטחינת מלח אינה ממש מלאכת טוחן דאורייתא, כי אם היתה ממש טוחן, שינוי לא היה עוזר. השינוי (שימוש בקערה במקום מכתש) עוזר רק כי זו גזירה/איסור ברמה דרבנן.

3. פלפלין בריחיים — עובדא דחול: אסור להשתמש בטחנת פלפל המיוחדת כי זה נראה כמלאכת חול — עיסוק מקצועי/מסחרי. רק במדוכה כמו כל התבלינים.

4. עריפות — גדול מול קטן: אסור להשתמש במכתשת גדולה (כמו בימי חול — מכונה גדולה), רק בקטנה, שזה שינוי. העיקר: שלא ייראה כאילו עוסקים בעיסוק מסחרי גדול.

ארץ ישראל מול חוץ לארץ (בנוגע לעריפות)

הרמב״ם: בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם טובה היא… ואין בכך הפסד.

פשט: בארץ ישראל אפילו מכתשת קטנה אסורה לעריפות, כי התבואה שם כל כך טובה שאפילו יום אחד ישנה נשארת טובה — אין הפסד טעם.

חידושים:

1. הרמב״ם מדבר בשבח ארץ ישראל — הוא מדגיש שהתבואה של ארץ ישראל היא טובה עד מאוד מאוד, ולכן שם אין הפסד אם מכינים אותה ערב יום טוב.

2. האם ההבדל עדיין רלוונטי היום: הרמב״ם עושה הבדל כללי — כל ארץ ישראל מול כל חוץ לארץ — לא שצריך לבדוק כל מקום בנפרד. אך הכלל העיקרי נשאר: אם זה לא משנה לטעם, יעשו זאת ערב יום טוב.

3. [דיגרסיה: תורה לאנשים, לא לכללים] — “את התורה הקדושה נתנו לאנשים ממשיים, לא לכללים” — לא רק לחפש כללים מופשטים, אלא להבין איך זה מתייחס לאדם במצבו.

4. [דיגרסיה: נוהג כיום] — כיום קונים תבלינים מוכנים, פחות טוחנים בזמן האכילה. אך העיקר נשאר: ביום טוב לא פותחים את המטבח כמו בימי חול — יש עניין שלא לבשל בעיסוק חולי. הרמב״ם לא מביא את הלשון “עובדא דחול” — הוא נמנע מלשונות שאף אחד לא יודע מה הן אומרות, ובמקום זה מראה מה זה אומר בפועל.

הלכה — מרקד (ניפוי קמח) שוב

הרמב״ם: אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות — אסור לנפות שוב קמח שכבר נופה ערב יום טוב, אלא אם נפל לתוכו לכלוך. אבל בשינוי — כגון שירקד מאחורי אנפי (הפיכת הנפה) — מותר.

פשט: מאחר שהניפוי הראשון כבר עשה את המלאכה, ניפוי שני אינו נחוץ לאוכל נפש, אלא אם יש סיבה חדשה (לכלוך). בשינוי מותר.

הלכה — מולל, מפרח, מנפח, בורר

הרמב״ם: מולל מלילות — מותר לשפשף קטניות/תבואה בידיים. מפרחין — מותר לפרוך קטניות. מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל — מותר לנשוף לכלוך, אפילו בקנון או בתמחוי (כלי), אבל לא בתבלא ולא בקברה — לא בכלים המקצועיים.

בורר קטניות ביום טוב — בורר כדרכו בחיקו בתמחוי — מותר לברור בחיק או בצלחת, אבל לא בתבלא ולא בנפה ולא בכברה — לא בכלים מקצועיים.

במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת — כאשר האוכל רב יותר, מוציאים את הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — בורר את האוכל ומניח את הפסולת — מוציאים את האוכל, כי טרח בברירת הפסולת מהאוכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסולת — הולכים לפי פחות טרחה.

פשט: ביום טוב מותר לברור אוכל, אך לא בכלים מקצועיים. הכלל הוא למזער טרחה: כאשר אוכל רב יותר — מוציאים פסולת; כאשר פסולת רבה יותר — מוציאים אוכל.

חידושים:

1. בורר ביום טוב מול שבת: לבורר ביום טוב יש כללים שונים משבת — ביום טוב מותר לברור “כדרכו” (בחיק, בצלחת), רק לא בכלים מקצועיים. זו קולא לעומת שבת.

2. מנפח מול בורר: מנפח (נשיפה) ובורר (הוצאה) הם שני אופנים שונים של הוצאת פסולת — מנפח הוא על ידי נשיפה, בורר הוא על ידי הוצאה ממשית.

3. כלל פחות טרחה: כלל הרמב״ם אינו רק “אוכל מתוך פסולת” כמו בשבת, אלא פחות טרחה — בדרך כלל מוציאים את המיעוט מהרוב, אך אם זו היתה טרחה גדולה יותר “מסיבה כלשהי,” הולכים בדרך הרגילה.

הלכה — חרדל במסננת, משמרת

הרמב״ם: אין מסנן חרדל במסננת שלו — אסור להשתמש במסננת החרדל המיוחדת, מפני שנראה כבורר. אך נותנים ביצים במסננת של חרדל — מניחים ביצה במסננת, וזה מותר. ואם היתה משמרת תלויה — מותר ליתן בה יין ביום טוב — אם המשמרת כבר תלויה, מותר לשפוך יין.

פשט: מסננת חרדל אסורה כי זה נראה כבורר. אך עם ביצה בתוכה זה שינוי. משמרת שכבר תלויה מותרת ליין.

חידושים:

1. התחבולה עם הביצה: כאשר מניחים ביצה במסננת החרדל, הביצה (כשהיא זורמת החוצה) לוקחת איתה את הגרגירים הקטנים — זו לא מלאכת בורר ישירה, אלא שינוי.

2. ומערב ותולה — מותר לתלות משמרת ביום טוב (כמו לרימונים על כלי), כל עוד עושים זאת בהיתר.

הלכה — משמרת (סינון יין) ביום טוב

הרמב״ם: מותר לשפוך יין דרך משמרת (מסננת/פילטר) ביום טוב, אך לא יעשו כמו שעושים ביום חול. אך מותר לתלות משמרת ולהניח עליה רימונים (רימון), ואחר כך — מאחר שהמשמרת כבר תלויה — מותר גם לשפוך יין.

פשט: משמרת היא כלי המשמש לסנן יין משמרים (שמרים/פסולת). ביום טוב מותר להשתמש, אך בתנאי — לא יעשו זאת באותו אופן כמו ביום חול. התחבולה היא: תולים את המשמרת למטרה אחרת (למשל להניח רימונים), ואחר כך, מאחר שהיא כבר תלויה, משתמשים בה גם לסינון יין.

חידושים:

– הכלל העיקרי: צריך לעשות שינוי מהאופן החולי, כדי שיישאר יום טובי. השינוי כאן הוא שלא תולים את המשמרת במיוחד ליין, אלא עושים זאת דרך “תחבולה” — תולים אותה לרימונים, ואחר כך משתמשים בה גם ליין.

סיכום כללי של פרק ג׳

1. מכינים אוכל ביום טוב — בישול והכנה מותרים, אך לא לגמרי כמו יום חול — לא בטרחה גדולה.

2. דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב — לא ידחו ליום טוב עצמו.

3. מראית עין בנוגע לחיה/בהמה — לא יעשו דברים שאדם יחשוב ששוחטים חיה והוא יטרח בחלב (כמו עניין כיסוי הדם באפר, וכדומה).

4. הכלל המעשי: ביום טוב מבשלים, אך זה יישאר יום טובי — לא עיסוק גדול מדי, לא כמו יום חול רגיל. צריך לדעת כיצד ליישם את ההלכות למציאות שלנו.


תמלול מלא 📝

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – שחיטה וכיסוי הדם ביום טוב

הקדמה לפרק ג׳

דובר 1: טוב. אנחנו לומדים הלכות יום טוב פרק ג׳, הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳. אפשר ללמוד.

למדנו שביום טוב מותר אוכל נפש. כאן נכנסים לפרטים, אילו עניינים של אוכל נפש מותרים. כי למדנו שזה לא כל כך פשוט. צריך להיות דווקא דברים שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, כלומר, שלא ניתן היה לעשות בערב יום טוב, שכאשר נעשה אותם ביום טוב יהיה טוב יותר, וכן הלאה. ועוד פרטי הלכות בזה.

אז בואו קודם נודה לנותני החסות שלנו, ושמם הטוב. ושנית, אני חושב שיש יותר מסתם אוכל נפש. הכללים שלמדנו בפרק א׳ ברורים מאוד מה מותר ומה אסור, איזה סוג דברים חכמים אסרו, באופן כללי. כלומר בעיקר בפרק זה לומדים תוספות שונות, דברים נוספים שחכמים אסרו, מכמה וכמה סיבות שונות. חלק זה אכן משום שאפשר לעשות בערב יום טוב, אבל חלק לא רק בגלל זה. חלק משום שזו טורח גדול, או משום שיביא למכשול כלשהו. דברים שונים. כלומר, בעיקרון, בעוד שעושים מלאכת אוכל נפש, בשבת אסור לעשות כל דבר, אין לעשות כלום. אבל ביום טוב, כשעושים אוכל נפש, באות גזירות דרבנן שונות שלא לעשות, כשעושים את זה, או איך לעשות את זה. וזה מה שאנו לומדים בפרק זה. נכון?

דובר 2: נכון מאוד.

הלכה א – שחיטה ביום טוב: תנאי העפר המוכן

דובר 1: אז הנושא הראשון שלמדנו שמותר לשחוט ביום טוב. שחיטה היא… למדנו שזה טוב יותר, טעמו טוב יותר כי שחטו היום. אבל דברים שונים שאסור לעשות, שצריך להיזהר, זה מה שלומדים.

אז אומר ההלכה כך, אומר הרמב״ם, מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו, או קודם, בפרק הקודם נאמר מה זה עפר מוכן, שהוא ממש מוכן בקרן זווית, או אפר שמותר לטלטלו, שעשו בערב יום טוב, שמותר לטלטלו, זה טוב מאוד, כי לשחוט מותר, ואחרי השחיטה יש מצוה של כיסוי הדם, אז הרי זה שוחט חיה ועוף, בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, כן, רק חיה ועוף. ומכסה דמו, הוא עשה כיסוי הדם.

אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, לא התירו. גזירה חדשה, לא רק שלא התירו, יש גזירה חדשה, איסור חדש. חכמים לא התירו גם לכסות את הדם, שמאחר שמותר לשחוט יהיה מותר גם לקחת עפר מוקצה.

שוב, הייתי אומר להיפך, לא רק שאסור, לא מדברים על השוחט, שזה דבר חדש. מה שכתוב כאן הוא שיש גזירה חדשה, מאחר שכאשר שוחטים צריך להיות עפר או אפר כדי לעשות כיסוי הדם. עפר ואפר לא תמיד מוכנים, הרבה פעמים הם לא מוכנים. באים חכמים ואומרים, מי שלא הכין חול או אפר לכיסוי הדם, אסור לו לשחוט. גזירה מדרבנן, אסור לו לשחוט. כי אם ישחט, ישחט בלי לעשות כיסוי הדם, יבטל מצות כיסוי הדם. שלא ישחט כלל.

דיון: אוכל נפש אינו מתיר מוקצה

דובר 1: וגם לא אומרים שנעשה מותר, כאילו מפני שמותר לשחוט יהיה מותר גם לעשות מוקצה. אדם היה חושב שהתורה מתירה דאורייתא, אז למה זה לא נעשה מותר.

כל, בואו נבהיר כאן, כל הלכות מוקצה שלמדנו על הרבה פרטים בפרק הקודם הן בגלל אוכל נפש. אין מקרה שאוכל נפש מתיר מוקצה. מוקצה הוא תמיד הדבר. זו מצווה. זה חילוק. המצווה אינה דוחה. זו מצווה יפה, אבל המצווה גם רק בגלל זה. לא, היא אינה דוחה.

דובר 2: מה זה דרבנן? זה מוקצה. הייתי יכול לשמוע טוב מאוד שמצות כיסוי הדם תתיר, הרי מוקצה דרבנן. איך שמעת דברים כאלה? איך שמעת? אני לא שמעתי.

דובר 1: לא, מה שאני אומר, אתה שם את זה הפוך. מה שהרמב״ם אומר הוא שיש גזירה מדרבנן לא לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן, מלבד כל הדברים האחרים. ועד כדי כך זה הולך, שאם עבר ושחט, הוא כן שחט, אז לא יכסה דמים עד לערב. אסור באמת לעשות כיסוי הדם, מצות כיסוי הדם באמת אינה דוחה, אסור באמת. מצות כיסוי הדם עדיין קיימת. כך הוא אומר, כן.

הלכה א (המשך) – דין קוי: ספק חיה ספק בהמה

דובר 1: עכשיו תלמד עוד גזירה, גזירה חדשה. זה לא בדיוק קשור להלכות יום טוב. זה קשור מאוד להלכות יום טוב, אבל זה סימן שלם שאין כאן הגזירה.

דובר 2: כן, אבל זה בגלל שזה יום טוב, זה יהיה מדויק. זה דין בהלכות חלב, כן. זה דין בהלכות יום טוב.

דובר 1: אוקיי, בואו נראה מה ההלכה. לכן, בריה, יש בריה שנקראת קוי. כך קוראים לו בגמרא. בריה שהיא ספק אם היא חיה או בהמה. ולכאורה, כשעושים את זה בימות החול, צריך לעשות כיסוי הדם לכאורה לחומרא, כן? מספק.

דובר 2: מספק.

דובר 1: אז אין שוחטין אותה ביום טוב. אסור לשחוט ביום טוב. כי הנה, רק לחיה יש כיסוי הדם, אמת? בהמות לא עושים כיסוי הדם. אז בקיצור, הבריה שהיא ספק חיה ספק בהמה שונה מההלכה הקודמת. נראה כבר, בדבר אחד יוצא חילוק גדול. בריה שספק חיה בהמה אסור גם לשחוט ביום טוב, כי לא יוכלו לעשות כיסוי הדם. ואם שחט, גם אותה הלכה, לא יכסה דמו עד לערב, אפילו אם היה לו…

דובר 2: לא, לא, לא, אני אמרתי. בואו נאמר.

ביאור: חילוק בין בהמה לחיה

דובר 1: יש דברים שצריכים… בהמה אינה צריכה כיסוי הדם, מדברים רק על חיה ועוף עם כיסוי הדם. ממילא, בהמה אפשר לשחוט כי לא צריך כיסוי הדם. דבר שצריך כיסוי הדם, יש גזירה מדרבנן, אסור לשחוט אלא אם כן הכין את זה. עכשיו יש סוג דבר שהוא צריך כיסוי הדם מספק. למה? כי זה ספק חיה, הרי ספק דאורייתא צריך לעשות כיסוי הדם, אותו אסור לשחוט אפילו יש כן עפר מוכן. למה? אם יש עפר מוכן מותר בדרך כלל אצל חיה ועוף. אבל אצל ספק חיה, אסור לעשות אפילו כשיש כן עפר מוכן. למה?

טעם הגזירה: שמא יאמר הרואה

דובר 1: כאן יש גזירה חדשה. למה? שמא יאמר הרואה, אדם יראה שעושים כיסוי הדם ביום טוב על ספק החיה, יחשוב שחיה ודאית, שזו ודאי חיה. למה יחשוב כך? כי הוא רואה שעושים כיסוי הדם, והוא לא יודע שהעפר כבר היה מוכן.

אוקיי, לא שהוא לא יודע כלום. הוא רואה שעושים ביום טוב על דבר כזה, והוא עושה ביום טוב. האם היה אסור ביום טוב? האדם לא יודע. אם היה תלמיד חכם, לא היו מתחילות כל השאלות. האדם הוא יהודי פשוט, הוא רואה, ביום טוב, ביום טוב לא עושים דברים סתם, אלא מצוות, אוכל נפש. הולך יהודי והוא מכסה את הדם של זה, נראה שזה מחויב לכסות דם, יחשוב שזו חיה.

ומה רע שיחשוב שזו חיה? צריך לדעת, יש קולא רואה להתיר חלבו. חלב של בהמה אסור, אבל חלב של חיה מותר. בהמה אסור, חלב חיה מותר, והוא יחשוב שהוא רואה כאן שזה… ספק החיה שהיא הבהמה מחמירים. כלומר, גם לא לאכול את החלב, גם צריך כיסוי הדם. זה החילוק של חומרא אצל הדרכים. לכל אחד יש כלה עם חומרא. בהמה אסור החלב, צריך כיסוי הדם, וחיה צריכה כיסוי הדם, ומותר בחלב.

אם ינהגו עם החיה, עם הספק, כמו חיה, ואנשים יחשבו שמזה שעושים את זה ביום טוב יש משהו גבוה יותר, יש ראיה גבוהה יותר ממש חיה. כי אם לא היו אומרים שעושים כיסוי ביום טוב, יחשוב שזו חיה ועושים כיסוי ביום טוב. ובשבוע יחשוב, אולי יודעים שזה ספק, אבל ביום טוב יחשוב שעושים כאן משהו טורח או עושים כאן משהו מוקצה, אני לא יודע מה. אנחנו צריכים מאוד שאנשים ידעו שזה ספק, וממילא מחמירים בשני הכיוונים. אבל מחמירים בכל אופן. חומרא מעניינת, גזירה מעניינת.

הלכה ב – שחט מערב יום טוב

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב. אומר, אדם שחט חיה ועוף מערב יום טוב, ועכשיו הוא שחט, נאמר, ממש לפני זמן, ועכשיו יש לו דם שהוא צריך לכסות. ההלכה לא יכסה דמן ביום טוב, אסור לכסות את הדם ביום טוב אפילו יש כן, מוכן, כי זה עניין של טורחא. אם נשחט ביום טוב. במילים אחרות היה צריך לעשות בערב יום טוב. זה בעיקרון התירוץ, נכון?

דיון: מצות כיסוי הדם אינה דוחה

דובר 2: מה באמת, נראה שכיסוי הדם אפשר לעשות מאוחר יותר? אין מצווה שיוכל לחכות למוצאי יום טוב לעשות כיסוי הדם? אמרנו קודם במפורש שאפשר.

דובר 1: נכון, כך נראה, כן. כאן אני לא יודע מה היה כל היום, נראה שהוא נרדם. זו בעיה מעשית. אבל כשהוא נרדם, כבר קיים את המצווה, כאילו המצווה קורית מעצמה.

דובר 2: לא, כי כאן אוסרים לעשות רק דבר שאסור משום טורחא, דבר שאינו איסור אמיתי. נו, מה הבעיה? אסרו גם במקום שיש מצוה של כיסוי הדם. אף פעם מצות כיסוי הדם אינה דוחה את האיסורים. הדבר היחיד שדוחה הוא שאם שחטו ביום טוב מותר לכסות את זה בעפר מוכן.

הלכה ב (המשך) – נתערב דם בהמה וחיה

דובר 1: הלאה, שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב. ונתערב דמם, נתערב הדם. ועכשיו יש לו דם מדברים שמחויבים בכיסוי הדם, ולא ספק, כי חלק ממנו צריך לכסות. גם לא יכסה אותו עד לערב, כי מאחר שחלק מזה אינו מחויב, כשהוא יעשה טורחא, יעשה גם טורחא למשהו שאינו. אה, כאילו זה מעורב. אז הדרך היחידה שיקיים את המצווה היא שיכסה הכל, ולא אולי החלק שצריך לכסות הוא הבהמה. אז לא יכסה אותו עד לערב. אבל הוא צריך יותר מדי, זו יותר מדי עבודה. כן, לא יכסה אותו עד לערב.

היתר: כשיכול לכסות הכל בדקירה אחת

דובר 1: אומר אבל ואם היה לו עפר מוכן או אפר? יש לו שני תנאים, גם שזה מוכן וגם שיש לו, נאמר, על כלי גדול, ויכול לכסות הכל, הוא לא יקח אפילו טורחא גדולה, הוא יכול הכל, באחת עם האצבע שלו שם, יוכל לכסות הכל. את, כן? רֵיזע זכר שיכסה את זה כן, כי אז אין דקירה. אה, דקירה היא… דקר. דקירה, כן. דקירה, דקיקה, יותר כמו… כן. אתה יודע דקר יש מקל. תדקור את האת בתוך ה… כן. רֵיזע, אני אסיים, מותר כן, כי זו לא טורחא נוספת.

האיסור היה שהוא צריך לגרור יותר, כי יש כאן גם בהמה, והוא מכסה את הבהמה בלי סיבה. אבל הוא לא עושה יותר פעולות. באותה את אחת הוא מכסה גם את הבהמה, גם את העוף. אז אין בעיה. כמו שהיה לנו קודם, שסיר גדול יותר אינו בעיה. זה לא אומר יותר טורחא. יש חלק מהטורחא מותר לו. הטורחא הנוספת יש כאן החילוק, כי הוא מותר אחד הוא חייב, כי הוא צריך לעוף.

הלכה ג: תולש צמר למקום השחיטה

השאלה היא רק הנוספת.

אומר עכשיו, לומדים עוד איסור כזה, או דבר שצריך להיזהר בשעה ששוחטים בהמה.

אומר הרמב״ם כך: השוחט בהמה ביום טוב, מי ששוחט בהמה ביום טוב, וכשהוא הולך לשחוט צריך לוודא שזו שחיטה כשרה טובה, שהסכין לא… אז יש שיער על הצוואר במקום שצריך לשחוט, והשיער מפריע. זה יעשה שהשחיטה לא תהיה טובה, או זה מפריע לשחיטה. רוצה ללכת לגזוז את השיער שם.

אבל זה לא עולם הפקר. אי אפשר… יש שאלה, מה זו שאלה של גוזז או… גוזז, כן. הוא לא יכול ללכת כראוי, למשל, לקחת סכין ולגזוז את השיער שם כראוי.

אז מה מותר לעשות? מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו. הוא מותר לקחת את ידו ולתלוש את הצמר שנמצא במקום הצוואר. אבל הוא רק יתלוש בלי להסיר לגמרי את הצמר. ולא יטול הצמר ממקומו, הוא לא יסיר את הצמר התלוש מהמקום, אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר, הוא ישאר שם מסובך עם הצמר הסובב, הוא לא יסיר אותו לגמרי.

אבל כשהוא מסיר אותו, זה נראה ממש כמו גוזז.

ביאור: מדוע תולש בידו מותר

זה באמת מעניין, כי הוא עושה כאן… הוא עושה משהו קצת גוזז, כן? הוא עושה גוזז של ליטול, הוא תולש בידיים. אבל זה לא ניכר, כי נשאר שם. אז זה העיקר איסור מותר לעשות, אם יודע אם זה לא דרך גזיזה.

כשלמדו תולש בכלי זה נקרא גוזז, כלומר בידיים זה בשינוי, אולי זה לא נקרא גוזז כראוי, אבל אם הוא ילך אחר כך להוריד את הצמר, זה ייראה כמו גזיזה כראויה.

חילוק בין בהמה לעוף

זה בהמה. אבל אצל עוף רוצה גם למרוט, חייב. אצל בהמה זה נקרא תולש, אצל בהמה זה נקרא מורט, להוציא את הנוצות. גם מהצוואר, מהמקום שבו שוחטים, לא ימרוט להוציא את הנוצות.

בני שיעור דרכו, זה אצל בהמה, הסדר הרגיל הוא לקחת מספריים ולגזוז, ממילא לתלוש בידיים לא נקרא גזיזה כראויה. אבל היה זה נקרא גוזז, בני שיעור דרכו, זו הדרך שבה תולשים נוצות מעוף.

כשנמצא היה יוצא שזה ממש עובר על איסור תולש, זה אסור. כמו שלמדנו שמותר באמת לשחוט, אבל אסור לעשות מלאכות אחרות, אפילו לצורך אכילה.

כלומר, לכאורה אפשר לשחוט בלי זה. אומרים שאסור לשחוט, אפשר למצוא עצה. אה, אוקיי, כן. זה עושה את זה יותר קל, יותר טעים. אני לא יודע את הפרטים המעשיים. שאלו שוחט. צריך לדעת את ההלכות, חדות הסכין, אולי רק זכותו של הבעל שם טוב מלטשים.

שוחטים עוף ביום טוב, ואסור למרוט. מזה לומדים? כן, כן, כן. אולי זה לא כל כך קשה. אוקיי, מה שיהיה. מוצאים עצה. זה לא באמת יש נוצות על הצוואר, אם אני זוכר מהכפרות. צריך רק לסובב אותו, מה שיהיה. אוקיי. אבל אולי תלוי באיזה עוף?

אז עד כאן עכשיו הולכים ללמוד אחר כך.

הלכה ד: המפשיט עור הבהמה — איסור מליחת העור

זה כל הסדר, נכון? עדיין אצל שחיטה. שחטו בהמה. השחיטה עצמה מותרת, אבל מדברים כאן על דברים נוספים שבדרך כלל בשבוע היו עושים מלאכות.

השלב הבא הוא הפשט, אחרי שחיטה, בעמדות אוכל נפש יש שוכן, וכאן עובדים עם העור, מורידים את העור.

אז, המפשיט עור הבהמה ביום טוב, כשמורידים את… את העור מהבהמה ביום טוב. ובדרך כלל, מיד כשמורידים את העור, מולחים אותו, שהעור לא יתקלקל. התהליך הראשון של הכנת העור שאפשר יהיה להשתמש בו אחר כך הוא למלוח אותו.

אומר הרמב״ם, אבל כאן, לא כן, אסור למלוח את העור, שזה עיבוד, זה איסור מעבד, אחת מל״ט מלאכות היא מעבד, לעבד את העור. נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. המליחה היא רק לעור, לא לבהמה עצמה. הבהמה מותר למלוח, הבשר מותר למלוח, הבשר. אבל העור אינו לצורך אכילה, היה יוצא שהוא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה.

תרגום לעברית

היתר: בית הדריסה

אבל חכמים עשו קולא מסוימת. מה? אבל נותן עליו בבית הדריסה. מותר לקחת את העור ולהניחו על הרצפה, במקום שדורכים הרבה, נניח, בכניסה לבית, שנקרא בית הדריסה, מקום שהולכים בו הרבה. מניחים אותו שם, למה? כדי שידרסו עליו ולא יפסד. כדי שידרכו על העור, וזה יעבד אותו, יעשה אותו רך, או דק, כך שהעור לא יתחיל להירקב.

אמנם, נראה שזה לא ממש עיבוד, אבל זה בכל זאת עניין מסוים של עיבוד. זו לא מלאכה גמורה, אבל זה מהמשפחה, אולי היה זה עיבוד דרבנן.

טעם ההיתר: מפני שמחת יום טוב

למה התירו זאת? אומר הרמב״ם, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב. הסיבה שהתירו זאת היא גם מפני שמחת יום טוב, כדי שיהיה בשר ביום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כדי שלא יימנע משחיטה. אם ידע למחרת שיהיה לו נזק לכל העור, יימנע משחיטה. לכן התירו חכמים לעשות את מה שהוא רק חצי עיבוד, רק עיבוד דרבנן.

ערמה: מליחת בשר לצלי על גבי העור

ועוד עצה נתנו. עוד עצות. הוא אמר שאסור למלוח, אלא נותן לו בבית הדריסה.

עכשיו אומר, יש דרך איך למלוח אפילו קצת. אומר, ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור. הבשר שהולכים לבשל, מעניין שהוא אומר דווקא המילה לצלי, הוא מתכוון לומר שהבשר שהולכים לבשל צריך קודם למלוח. אמר, אפילו לצלי, אפילו לצלי שלא צריך הרבה מלח, כי הצלי עצמו מוציא את הדם, אז לצלי לא עושים בדרך כלל הרבה מלח. אבל נראה שיש עניין מסוים למה שמים בכל זאת קצת מלח. סתם, מותר לעשות זאת.

אפילו… לא, אני אומר, המילה לצלי היא לכאורה חידוש. אני רוצה לומר, אפילו לצלי, כשהולכים לבשל, אז שמים הרבה מלח, אז זה כנראה עוד יותר קל. אפילו לצלי שלא צריך כל כך את המלח, מותר לעשות זאת.

פירושו, מניחים את הבשר שמולחים, מחזיקים אותו מעל העור, שופכים הרבה מלח, ואחר כך נופל הרבה מלח על העור.

אומר הרמב״ם, מערימים בדבר זה, מותר להערים בזה, מותר לעשות את הטריק. זה בכל זאת טריק, כי זה בכל זאת בשר לצלי, לא צריך הרבה מלח, או שהוא שופך הרבה יותר מלח ממה שצריך, או שהוא שופך אותו כך שיפול מיד אחר כך על העור. מותר לעשות זאת, זו ערמה.

מה זה אומר? מפזר בשר כאן. מניח חתיכות בשר על העור, ושופך פה ושם. אחרת, הבשר לא גדול כמו העור הפרוש, לא היה עוזר. אז מותר להזיז את הבשר או להניח חתיכות בשר קטנות במקומות אחרים על העור, כך שכל העור יומלח.

דיגרסיה: ערמה — מתי כן ומתי לא

מעניין, כי קודם למדנו שאסור לעשות שום עיבוד. ביום טוב עמד לגבי… הם לא למדו כלל, אין כלל בזה. העניין הוא שיש כלל של ערמה, הוא לא יודע, יש דברים שהחכמים רוצים לאפשר לעשות, ויש דברים שהם לא רוצים לאפשר לעשות.

אחד שלמדנו קודם, שחכמים מערימים יותר מדי, זה אחד שרוצה לבשל למוצאי יום טוב, והוא חושב שהוא מרמה את המערכת. אנחנו לא רוצים שתבשל ליום טוב, אתה בכל זאת רוצה.

אתה רוצה שיוכלו לשחוט ביום טוב, ואדם יימנע משחיטה אם יפסיד את כל העור, לכן מצאו עצה, שיניח אותו בבית הדריסה. ימלח את הבשר, ובכך יומלח העור. זה מאוד פשוט.

אבל גם זה לא עיבוד ממש, נכון? זו… זו… זו… ערמה.

הלכה ה: חילוק בין מליחה לצלי ולקדרה

אבל… סליחה, במה דברים אמורים… תראה מה… רק לצלי, זה חייב להיות לצלי. אה, להיפך. במה דברים אמורים, במלח לצלי, כשמולחים לצלי. שאינו צריך מלח הרבה, אז לא צריך הרבה. אבל לקדרה, אם הולכים לבשל את הבשר בסיר, שאז צריך קודם לעשות מליחה להוציא את הדם, אז משתמשים בהרבה מלח. אז אסור למלוח על העור, כי אז ישפוך הרבה מלח.

אולי כי אז לא נשאר… אז מה? ומה זה שצריך הרבה מלח? צריך להיות אפשר לומר בדיוק להיפך. בצלי לא נופל, פשוט שאתה ממש שם את המלח על העור. אבל לקדרה צריך את המלח.

הוא אומר שלא צריך כל כך הרבה, אז כי הוא נשאר, כי הצלי לא צריך הרבה מלח, ולא צריך למלוח הרבה את העור, צריך רק למלוח קצת את העור. כמה ששמים לצלי עוד קצת, שיגרום שיפול על העור. אבל הרבה מלח, זה יותר קרוב לעיבוד אמיתי.

כך הוא מביא.

זה לא כל כך ברור.

איסור מליחת החלבים

אומר הרמב״ם, וכן אין מולחין את החלבים, אסור למלוח את החלב, החלב של הבהמה. אף על פי שאולי עשו זאת כדי להשתמש בו לנר, אני יודע, החלב לא אוכלים, אבל אולי אפשר להשתמש בו לנר, זה עושה אור.

ואין מהפכין בהם, אסור להתעסק עם החלב, להפוך אותו, או ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יסודות, לייבש אותו, תולים אותו, היו נוהגים, בימי החול היו תולים אותו ברוח כדי שהחלב יתייבש וייעשו ממנו חתיכות.

כל אלה אסור לעשות. מכיוון שאינו ראוי לאכילה, החלב אינו ראוי לאכילה.

הלכה ו: איסור הרגלה בהפשטת הבהמה

פירושו, אף על פי שאין כאן איסור עיבוד, יש כאן סתם, אסור להטריח כשזה לא לאכילה. בסדר, טוב מאוד.

טוב, ועכשיו נלמד עוד עניינים של טורח סביב הכנת בשר.

אז כך, המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. מי שמפשיט את העור מהבהמה, לא יעשה את ההפשטה שנקראת הרגלה.

אומר הרמב״ם מיד אחר כך ומסביר, מה זה הרגלה? יש כמה דרכים להפשיט את העור מהבהמה. יש דרך הפשטה שאינה טורח, ויש דרך הפשטה שהיא טורח גדול יותר, וזה נקרא הרגלה.

והרמב״ם מסביר, כיצד הוא המרגיל? זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע. הוא מושך שכל העור יהיה… הוא מפשיט, במקום להפשיט, פירושו נניח לחתוך את העור, והוא מושך חתיכות פה ומושך שם, יש טורח גדול יותר להפשיט את כל העור שיישאר שלם, ולהוריד אותו דרך רגל אחת. זה הרגלה, מלשון רגל. זה שמוציא את כל העור מרגל אחת, והוא עושה זאת כדי שיצא כל העור שלם ולא יקרע, כדי שיהיה לו עור ארוך ושלם ולא ייקרע, שיוכלו לעשות ממנו, אני יודע, תיק טלית גדול.

דיון: למה הרגלה אסורה?

דובר 1: למה אסור לעשות זאת? הפשטה מותר לעשות, זה בכל זאת הכנה לבישול, זה חלק ממה שמותר לעשות ביום טוב. אבל ההפשטה באופן זה עם הרגלה גדולה יותר, למה זה אסור?

דובר 2: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. הוא עושה בזה טורח גדול יותר, והוא עושה זאת לא בשביל הבשר, אלא כי הוא רוצה את העור. זה נקרא עשה טורח שלא לצורך האכילה.

הלכה ו (המשך): איסור בית יד בבשר

והרמב״ם ממשיך, לכן, עוד משהו שאסור: אסור לעשות בית יד בבשר. אסור לחתוך בבשר כדי שיוכלו לתלות אותו, כך הבנתי, והוא שיעשה בסכין, כדי שיוכלו לסחוב אותו, לא יעשה בית יד בבשר, ידית בבשר, כדי שיוכלו לעבוד יותר בקלות עם הבשר.

אומר הרמב״ם, זה רק אם הוא עושה זאת בסכין, כי אם הוא עושה בית יד בבשר, אז הוא עושה טורח גדול יותר, דרך חול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבל אם עושים זאת בלי סכין, מותר.

היתר עשיית סימן בבשר

אבל מותר לעשות סימן בבשר. מותר לחתוך את הבשר. למדנו במסכת ביצה שעומד שם לגבי בשר שנתעלם מן העין. ואיך נותנים עצה? בעשיית סימן, חיתוך הבשר בדרך מסוימת, חיתוך אני לא יודע כמו משולש. אפילו אם זה טורח, אבל מכיוון שזה נחוץ כדי שיוכלו לאכול אותו, שלא ייפול לבעיה של בשר שנתעלם מן העין, מותר לעשות את הסימן בבשר.

דיון: מה ההבדל בין בית יד לסימן?

דובר 1: אם צריך להגיע לבשר סתם בלי זה, וגם לא כל כך ברור שזה ממש כך. יכול להיות שזה סתם, זה נחוץ, שלא יתערב עם שניים, למה צריך להגיע לאיסור? סתם, זה לא טורח כל כך גדול, בית יד, זה עבודה, עושים ידית שיכולים לסחוב בשר גדול. סתם, זה בכל זאת פשוט שהוא יכול לחתוך את הבשר באיזו דרך שהוא רוצה. מה הבעיה?

דובר 2: בסדר.

הלאה. עוד, יש את הסימן שבו יש את ההלכה של… מה זה סימן?

דובר 1: בסדר. רואה שם שלפעמים עושים סימנים שגוי לא יגנוב, או…

דובר 2: טוב מאוד.

הלכה ז: מליגת הראש והרגלים

אומר הרמב״ם הלאה, עוד דבר שמותר… עוד משהו שעושים בשחיטת בעל חי, זה מה שעושים… הראש והרגלים של הבהמה, נראה שמניחים אותם גם, אוכלים אותם גם, או מניחים אותם יחד עם האוכל, וכדי שלא יהיה עליהם שיער שהיה עושה, אני יודע, היה עושה מאוס את הבשר, מפשיטים את כל השיער מהראש והרגלים.

מותר לעשות זאת ביום טוב, מולגין את הראש ואת הרגלים, מותר לתלוש את העור מהראש והרגלים, ומהבהבין אותן באור, מותר גם לשרוף אותם לא את העור. הראש והרגלים.

דיון: מה זה מולגין?

דובר 1: מהשיער?

דובר 2: מהשיער. כן.

דובר 1: לא, לא את העור שהולכים להפשיט, אלא את מה שהולכים להניח על השולחן. אתה יודע, לקחו את זה שמניחים על השולחן. אם זה משהו כמו הפשטת העור שרוצים אחר כך את העור, זה יהיה כמו ההלכה הקודמת.

דובר 2: השיער מהראש. אין כאן עור בין הראש לעור.

דובר 1: בסדר, לא כתוב כאן.

שני אופנים מותרים ושני אופנים אסורים

ומעביר נוצותיו באור, מותר לשרוף אותו באש. אני לא יודע למה. יש שתי דרכים להסיר את השערות, או במליגה, שפירושו לשלוף לדעתי, או באש. מותר לעשות זאת בשתי הדרכים.

אבל מה אסור לעשות? יש עוד דרך של שימוש בכימיקלים, אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. אסור לשפשף את הראש והרגלים בחרסית, חרס, אני יודע, או סוג של חול, כדי שיהיה חלק, כדי שיסיר את העור.

ואין גוזזין ואין עושין בו פאה, גם אסור לגזוז את השערות במספריים. זה כבר יותר טורח, או יותר דרך של איך שעושים זאת בדרך כלל.

הלכה ז (המשך): גזיזת ירקות

אומר הרמב״ם הלאה, וכן, עוד משהו שאסור לעשות את אותו הדבר, אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות — מה שאסור לפירות, אסור גם לירקות. ירקות שיש להם קליפה, שיש עליהם כמו עור, כך אתה אומר?

דיון: מה זה קליפה?

דובר 1: למה זה נקרא קליפה? גזיזה, סתם חיתוך? אסור לחתוך? לחתוך שערות כאלה או חלקים לא טובים.

דובר 2: כן, בסדר. כך אני מתכוון. או לחתוך את החלקים שלא… אבל המילה היא יותר בתר דעולם היא במספריים. אני זוכר, זה בכלל קניבת ירק, שפירושו להסיר את כל מה שלא טוב. ביום כיפור התירו זאת. אבל סתם כך זה טורח מסוים, או אולי זה דומה לבורר, אני לא יודע, שם זה לא בורר. עם הכלים שעושים זאת, אני לא זוכר, מותר לעשות זאת בדרכים אחרות. כמו מליקה או בורר מותר.

היתר בירקות שיש בהם קוצים

אבל מה מותר? אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס ואחביות. אני יודע למשל לסברס יש קוצים כאלה עליו. או הוא אומר ארטישוק. לארטישוק יש קוצים כאלה שצריך לחתוך את הקוצים קודם.

אבל מה ההבדל מהקינרס? נראה שהירק רואים שאפשר להסתדר בלעדי זה, אז לא יעשו זאת באופן של תספורת. אבל האוכל שיש בו קוצים, אי אפשר לעשות זאת בלעדי זה, כאן הולכים להידקר, זה קוצים.

דובר 1: אה, זו המילה.

דובר 2: בסדר, אם זה דוקרני, יש היתר שמותר להשתמש במספריים, במכונה, מה שזה לא יהיה שמשתמשים.

בסדר.

הלכה ח: לישת עיסה גדולה

בסדר, עד כאן למדנו לגבי כששוחטים. עכשיו נלמד לגבי אפיית לחם, גזירות או סייגים שונים שיש בשעת עשיית לחם ביום טוב.

אומר הרמב״ם, מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. מותר ללוש בצק גדול, גן, זה טורח, ככל שיותר צריך להתעסק עם הידיים, ובצק גדול יותר צריך לעבוד יותר קשה. היה אדם חושב שצריך רק כמה שצריך? לא, מותר לקחת איסור, כמו שלמדנו קודם, שמותר למלא פרי. ואותו דבר מותר לעשות בצק גדול, כמו שלמדנו קודם שמותר להכניס כמה לחמים לתנור כי זה עוזר לתנור. בצק גדול הוא יותר טוב. קצות.

הלכה ח (המשך): הפרשת חלה ביום טוב

עכשיו נלמד לגבי הפרשת חלה.

אז כך: והלש עיסתו מערב יום טוב, אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. מי שלש בצק ערב יום טוב, ומפריש ממנו חלה ביום טוב, אסור ביום טוב להפריש חלה.

אני חושב שזה כמו שלמדנו שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת כי זה מתקן. אותו דבר, הפרשת חלה היא מתקן.

דיון: למה הפרשת חלה אסורה ביום טוב?

דובר 1: מה הסוף? כי לתקן אוכל ביום טוב מותר, לא? מה זה? אסור לתקן אוכל ביום טוב?

דובר 2: בשבת אסור לעשות תיקון. לא, לא סוג כזה של דבר. זה בכל זאת שאפשר לאכול את כל האוכל זה תיקון. הכנת אוכל היא אוכל.

דובר 1: לא, טוב. אם צריך, מותר אכן, אבל אם זה ערב יום טוב, אולי לא.

דובר 2: אה, מה זה כשהיה צריך לעשות ערב יום טוב?

דובר 1: מעניין, כי אסור… מותר לאכול לפני שמפרישים חלה?

דובר 2: לא, הפשט הוא שלא תוכל ערב יום טוב. היית צריך לעשות ערב יום טוב, מה אעשה?

דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב

זה מה שאומרים, זה דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, קובעים לו לא ביום טוב. אז, כן, אפשר להפריש חלה, ואפשר אפילו לתת לכהן.

דובר 1: טוב מאוד. אז למה ערב יום טוב לא עושים?

דובר 2: כי אתה צריך לעשות ערב יום טוב.

עיסה טמאה וחלה טמאה

ומפרישין מעיסה טמאה, או שנטמאת החלה, שהחלה נטמאה והכהן לא יוכל לאכול, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה.

זה כך, יש לו עיסה טמאה, והעיסה הטמאה צריך לשרוף. אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא הולך לומר בהלכה הבאה, אסור גם לאפות בתנור. אבל את החלה צריך לשרוף, אז מה? אכלו את העיסה הטמאה, יש כל יום עיסה טמאה. את חלק החלה צריך לשרוף, אסור לשרוף ביום טוב, כמו שהוא אומר, וכן אין שורפין אותו ביום טוב, אסור גם לאפות אותו.

למה? וכן אין שורפין אותו ביום טוב, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה, מותר רק לבשל את הראוי לאכילה, והחלה הטמאה אסור לאכול כי היא עומדת לשריפה.

וכן אין שורפין אותו ביום טוב, גם מעשה השריפה אסור לעשות ביום טוב.

טעם האיסור: שריפת קדשים היא מצוות עשה

למה? אומר הרמב״ם ומסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב, אסור לשרוף קדשים ביום טוב. למה? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. ששריפת קדשים שנטמאו מצוות עשה, שנאמר באש ישרף, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצווה לשרוף.

אבל שריפה היא בכל זאת מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה. כמו שלמדו בברכת יום טוב, זה עשה ולא תעשה.

שריפת קדשים ביום טוב — הלכה ח-ט

והרמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב. אין מותר לשרוף קדשים ביום טוב. מדוע? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. מדוע? ששריפת קדשים שנטמאו היא מצות עשה, כמו שכתוב בתורה, שנאמר “באש ישרף”, שדבר שנטמא, קדשים שנטמאו, יש מצוה של שריפה. אבל שריפה היא מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה היא עשה ולא תעשה, כמו שלמדו בברכת יום טוב, יש עשה ולא תעשה על מלאכת עבודה, וזה כמו מלאכת עבודה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. זו אמנם מצות עשה, אבל עשה אינו דוחה לא תעשה ועשה.

דיון: מהי המלאכה בשריפת קדשים?

לכאורה אותו הסבר יהיה על מדוע אין מותר לעשות כיסוי הדם. האם אפשר לומר כך? אני צריך לחשוב. אבל אני רוצה להבין דבר אחר. העברה, העברה הרי התירו מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. השריפה לא תיקרא העברה. מהו האיסור של שריפה? לעשות אש. לא, זה כמו מבשל במלאכה שלו. זה לא מבשל, הוא שורף את זה. זה הולך להישרף. לא. מבשל כבר אמר לא יבשל את החלה. שאין מבשל את החלה. אבל שריפה לא אומרת מבשל. שריפה היא האיסור לכאורה שהוא מדליק אש.

לכן בכלל לא היתה שווה הקושיה שלך, אז אתה החזק ביותר. הוא מתייסר ממש. לכאורה, העברה פירושה… מה פירושה העברה? שריפה, העברה. אז בוא נאמר שהראב״ד… יכול להיות שחמש דקות לפני שזה נשרף לגמרי זה בישול, אבל… בוא נזכור, הראב״ד הקדוש אמר, זה נזכר לגבי העברה. אומר הראב״ד, לחמם חמין אף פשוט אינו צריך. אומר הראב״ד, אמר אברהם, זה לחמם חמין לרגליו, להדליק נר של… אבל… כלומר, כשהראב״ד מפרש, לא ברור שזה חולק על הקדוש, אבל מה שלמדנו שהוא פשוט. שלא לצורך, אני מתכוון שלא לצורך אכילה, אלא לצורך סתם לחמין לרגליו. אבל, אומר הראב״ד, יש דבר שנקרא נר של הבטלה, הוא היה מדליק נר לכבוד, כמו שאנחנו עושים נרות יום טוב, זה לא בשביל אותו דבר, זה לכבוד. מביא הרמב״ם ירושלמי, הראב״ד ירושלמי, לא תעשה ולא תשרי, זה לא איסור גמור. לא תהיה אוסר ולא תהיה מתיר. לא, שלאו זה בוודאי לא, ועשה זה בוודאי לא. זה נר של הבטלה, זה חצי צורך, נכון? יש צורך בזה, זה כבוד. אבל על זה מביא ירושלמי שאומר הוא לא יודע, לא מותר ולא אסור. אבל משמע מהראב״ד שאם היה דבר שלגמרי אין בו שום צורך, זה רק מצוה כמו כאן, היה אסור.

קושיה: מדוע מצוה אינה צורך?

מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה פחותה מכבוד? מדוע מצוה לא תיקרא צורך? מצוה אינה צורך יום טוב. לא, זה לא צורך יום טוב. מצוה היא מצוה. זה ענין גדול לעשות מצוה, אבל אוכל נפש זה לא. יהודי לא יכול לחיות בלי לעשות מצוות. כבוד מחובר לאכילה, ושריפה לא. בוודאי, יש צורך מסוים. אבל הלאה רק הבאת את הראב״ד. הרמב״ם הרי אמר שמותר, בכל אופן. טוב מאוד. כאן צריך לומר, כך אומר הקדוש… איפה המגיד משנה? מה טוען המגיד משנה? שמזה רואים אולי… אני לא רואה שהוא אומר, אבל כך הוא מביא איפשהו מישהו. אני לא רואה שהוא מדבר. מזה אפשר לראות שאפילו ברמב״ם, כשהוא אומר העברה שלא לצורך, הוא מתכוון עם קצת צורך. כך אומר הרב בלומינג. ראיתי שהוא אומר במגיד משנה, ראיתי שהוא מביא את זה. כן. אה, אבל הוא אומר את זה בעצמו. לא ברור. זה לא ברור.

קושיה: מדוע צריך את הטעם של עשה דוחה לא תעשה ועשה?

אה, אפשר… אולי זו התשובה, אבל אפשר לעשות את זה אחרי יום טוב. אבל אז לא היינו צריכים להגיע לכל העניין של עשה ולא תעשה, כך סתם. מה חסר לשרוף היום? אפשר לומר, יש לי עכשיו מצות עשה לפני. יש לי מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. מהי התשובה? רואים אנחנו את התשובה שזה לא דוחה עשה עם לא תעשה. הוא אומר, החלק הבא אומר, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה, אפשר לשרוף במוצאי. ממש זו הסיבה שהרמב״ם אומר את החלק הבא, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה.

חלה ביום טוב של פסח — הלכה ט

אומר הרמב״ם, אבל היה יום טוב של פסח, אבל אם חל יום טוב פסח, ואז אין את העצה של יניחנה עד הערב, שאם יניחנה תחמץ, העיסה הולכת להיות חמץ בפסח, והוא יעבור על בל יראה בל ימצא, לא יפריש את חלתה, אז לא יפריד חלה מהבצק. אז התירו לאפות את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש חלה מהלחם. אז יש עצה אחרת. כלומר, מכיוון שבפסח אסור להשאיר את העיסה כי תהיה חמץ, מהו האיסור שתהיה חמץ? איסור של בל יראה. בל יראה, כן. הוא הולך להישאר עם חמץ. מעניין. צריך ללמוד חמץ ומצה לראות אם יש אופן כזה של בל יראה, כי זה שב ואל תעשה כביכול. אני זוכר שכתוב על זה משהו, אני לא זוכר מה הדחייה. על כל פנים, זה הרי לא רצון. יש לו עצה, יש לו פתרון. עצה אמיתית. אז מהו הפתרון? בדרך כלל נראה שהמצוה היא להפריד חלה לפני שזה נגמר. בדרך כלל עושים חלה בעיסה. אבל מכיוון שתקועים, מפרישים חלה אחרי שזה נאפה. ואפשר גם לאפות את הכל. בסדר, זה פשוט, כי אופים את כל הלחם. זה אפוי הלחם, זה לא אפוי החלה. זה טבל כולו. כל העיסה, כן.

דיון: המנהג של חלה ממצות

כך אנחנו עושים, ערב פסח מצות זו הבעיה. לוקחים חתיכה מהמצה האפויה, כן? איך אנחנו עושים כל פסח? מה? לא ערב פסח, מכלל ישראל. כן, אני לא מדבר על אפיית יום טוב. אני מדבר קודם כל, בוא נאמר שמישהו אופה מצות יום טוב פסח בלילה לפני… אף אחד שעשה את זה. מעולם לא שמעתי, אבל… למה עשה את זה? זה היה… נו, אז במקרה כזה לוקחים את החלה. מהמצה האפויה. אבל אני מתכוון שבכלליות עושים כך. למה עושים בכלליות כך? אולי כי לא רוצים לעשות זמן נוסף של הפרדת חתיכת עיסה. בסדר, היינו עדיין בוערים חמץ למחרת אפילו ערב פסח. זה היתר. לא יודעים, צריך לבדוק… אז למה הסיבות שעושים כך. כן. בסדר, הלאה עוד דברים שקשורים… עוד שונות, עכשיו אפשר לקחת עוד שונות, כמו איסורים שהרי נאסרו… שונות שונות עם התנור. כן, ואחר כך הלאה כשעושים אוכל. באופן של פורני חדשה.

הלכות תנור וכירים — הלכה י-יא

פורני חדשה

פורני חדשה היא תנור שהוא מאוד חם. מעניין, למדנו קודם שיש שלושה. יש תנור, כיריים, ו… מהו האמצעי? כירה. תנור, כירה, ו… אני לא זוכר ברגע זה, משהו שהוא חצי חצי. כירה וכיריים. ושלישי עתיק, אני לא זוכר את השם ברגע זה. יש כלי שנקרא פורני, שכשהוא חדש הוא מאוד חם. אסור לקחת פורני חדשה, גזירה שמא תפוח, לפעמים זה נשבר. זה לוקח כמה פעמים, זה לוקח כמה פעמים, זה נעשה כך… ולפעמים, בפעם הראשונה זה מתפוצץ, ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. זו המלצה כזו.

גריפה וקיטוף

כל שלושתם, כל שלושתם, כל שלושתם, אבל כבר תופסים שזה מתחיל, כשמותר לגרוף, גריפה פירושה לגרוף? קיטוף, כן, לגרוף, קיטוף, כן, לגרוף את האפר כדי שיהיה מספיק מקום בתנור לבשל. ואם אי אפשר לגרוף באופן קל באופן כזה גרוף. יש מקום בתנור, אתה רק צריך לגרוף קצת, לקטוף קצת, האפר כל כך רופף, אתה צריך לדחוף אותו למטה כדי שיהיה מכוסה ושיהיה מספיק מקום. אבל אם אין מספיק מקום, באופן כזה גרוף זה כן מותר, כי לצורך האכילה כדי לבשל מותר. אבל אם יש דרך אחרת, למה לעשות טרחה, שיעשו את זה בפחות טרחה.

סתימת פי התנור בטיט

והלאה, סותמים את פי התנור, כשסוגרים את התנור, רוצים שיהיה מאוד חם, לוקחים טיט או רפש. ומניחים אותו סביב פי התנור, מותר לסתום את פי התנור בטיט וברפש שבסביבות הנהר. עושים דבר כזה שנקרא, עושים בוץ רטוב, כן? בוץ רטוב, או מה? לא מלט, בוץ? מה אתה קורא לזה מלט? אני לא יודע מה זה מלט, אבל בוץ רטוב? אני יודע שילדים קראו לזה בוץ או מלט. אבל אומר הרמב״ם, כמו שזה ממש נכון. אבל זה רק, אם הולך לקחת בוץ וזה חתיכה גסה, זה שהוא לוקח גוש של בוץ, לא הולך להתעסק ולהניח אותו מסביב. אז צריך לעשות אותו רך. זה לא מוכן מערב יום טוב. אה, ושורהו או מעמש, או אולי זה לא ענין של טרחה? אה, כן, ענין של מוכן? למה לא? כמו שלמדנו אפילו חול אסור להשתמש אם זה לא מוכן. חשבתי, כי מדברים כאן על דברים אחרים, מדברים על טירחא. כן, אני לא הולך יחד עם כל הדברים האלה. אבל, והוא שרחו מערב יום טוב, אבל לגבול טיט ביום טוב אסור. לטשטש, לגבול… אה, הוא עולה, מותר לקחת מסביבות הנהר, אבל עכשיו לקחת חול טרי ולערבב אותו עם מים ולעשות טיט, זה אסור לעשות ביום טוב. למה זה דומה לאיזו מלאכה? מלאכה או שזו טירחא? מה זה אומר? זה כמו בונה או… לש. בקיצור, זה אסור. הרב חולק על ההלכה הזו. אז איך עכשיו, צריך ללמוד הלאה. בסדר, אנחנו צריכים ללכת הלאה. הלאה.

סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

תנורים וכירים חדשים, יש סדר כזה שתנור חדש סכים מסביב שמן כדי לחזק או מה? אסור לעשות, אסור לסוך בשמן ביום טוב. גם דבר נוסף, למה זה אולי לא ישירות בשביל האוכל, אלא זה בשביל טובת התנור. תסתכל על כל השאר. ואין שטין אותו במטלית… לא מנגבים אותו פירושו, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנסים, אז מה פירוש שטין. משפשפים אותו, מנגבים במטלית. כן. ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו, גם אסור לקרר את התנור כדי לחזק. פירוש, משתמשים בחום ואחר כך בקור, זה מחזק אותו. זה אסור לעשות, כי כל הדברים האלה הם אופנים איך עוזרים לבנות, עוזרים לתקן את התנור. זה אסור לעשות, מותר לבשל, כי אסור לתקן מכשירים, אסור לתקן תנור.

חילוק: לחסמו או לאפות בו

אבל אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו, אז כן. זה אומר אפילו כשזה חם, הוא רוצה לאפות משהו שלא רוצה טמפרטורה כל כך גבוהה, מותר לקרר את התנור, כי הוא לא עושה את זה כדי לתקן את התנור, הוא עושה את זה כדי לתקן את האוכל.

הלכה י״א (המשך) — אבנים ופורני

Speaker 1: הוא רוצה להשתמש באבנים כדי להשתמש כמשטח, כמשטח עליון, כדי לבשל על זה, אסור לעשות את זה, מפני שהוא מחזקן, כי בזה מחזקים, בזה מסיימים את האבנים כדי שאפשר להשתמש בהן. זה נקרא כמו לתקן כלי, זו טרחה שאינה ישירות בשביל האוכל.

ומסיקין ואופין בפורני. למדנו על הפורני המצרי, זה מותר. מותר להסיק ולאפות, אפילו זה תנור גדול, זה יותר ממה שהוא צריך עכשיו בשביל… אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול, מותר. ובחמין, למדנו שמותר.

אסור להשתמש בחדש, קודם אמר פורני חדשה. חדשה היא פורני מכובדת וכדומה. נראה שהפורני היא משהו מאוד מסחרי, אני מתכוון שלא היתה בשביל סדר של בישול, זה משהו מיוחד, אבל מותר.

עכשיו הולכים ללמוד עוד כמה דברים. הוא מביא שפורני צריך להכניס יותר, יותר עצים, זו טרחה גדולה יותר, אבל מותר לעשות את זה.

הלכה י״ב — גבינה, תבלינים, מלח

Speaker 1: הלאה, אומר הרמב״ם בהלכה י״ב, אין עושין גבינה ביום טוב. אסור לעשות גבינה ביום טוב. מדוע? כי כבר למדנו בהלכות שבת שעשיית גבינה היא מלאכה, כי הוא לוקח חתיכות קטנות ועושה אותן לאחד, זה דומה לבונה. אסור לעשות ביום טוב.

אה, אנחנו יודעים שמותר לעשות ביום טוב את כל האוכל? אבל, מותר לעשות רק את מה שאם היינו עושים את זה ערב יום טוב לא היה לזה טעם כל כך טוב. שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, זה לא… גבינה שישנה יום, או שכבר קיבצו אותה לפני יום, אין בה פחות טעם, ממילא זה מהדברים שאפשר לעשותן.

אבל דכין את התבלין כדרכן, מותר לטחון את התבלינים כדרכן, שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן, תבלינים טריים. בטעם טוב יותר מותר.

אבל מלח, זה תבלינים, למשל פלפל, אבל מלח אסור לטחון, אסור לטחון ביום טוב, כי זה לא משנה את הטעם. אלא, יש עצה איך אפשר לעשות את זה, בכלי שינוי במכתש. אם הוא עושה את זה בשינוי, או שהוא עושה את זה לא בטחינה רגילה במכתש, אלא הוא עושה את זה בקערה, בצלחת, מותר כדי שישנה, כי הוא עושה את זה בשינוי.

למה אסור סתם כך? שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו. נראה שזה לא ממש מלאכת טוחן, כי אז לא היה עוזר השינוי. תבלין נעשה גרוע יותר, אבל מלח לא נעשה גרוע יותר.

ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם. דיברנו שמותר לשחוק תבלינים, אבל פלפלין אסור לעשות בריחיים הרגילים, אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. שלא יעשו את זה עם הכלי המיוחד, כי הכלי המיוחד נעשה, אני מתכוון, לעשות בהיקף גדול יותר או מה? זה נראה כמו מעשה חול ממש.

אין כותשין את העריפות. עריפות זה, אני מתכוון שלמדנו את זה קודם, אם זה מאכל בהמה או מה? גרגרי תבואה, אסור לטחון במכתשת גדולה ולטחון במכונה גדולה שמשתמשים בה תמיד לטחינה. אבל כותשין אותה במכתשת קטנה, בכלי קטן יותר מותר, שזהו שינוי שלו. כי אני מתכוון שהדברים כאן הם… אסור לעשות את זה כמו שעושים את זה בימי חול, שלא ייראה עכשיו כאילו הוא עסוק בהיקף גדול, בהיקף קטן יותר בשינוי.

הלכה י״ב (המשך) — ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

Speaker 1: אומר הרמב״ם, בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם… הרמב״ם רוצה כאן לדבר בשבח ארץ ישראל, שהתבואה שלהם טובה היא. ארץ ישראל טובה הוא עד מאוד מאוד, התבואה שם טובה מאוד, ושם אפילו העריפות, מה שזה לא יהיה, הגריסים או אני לא יודע מה רוצים לעשות, אפילו אם זה יהיה בן יום, זה עדיין יהיה טוב מאוד, ואין בכך הפסד. צריך לעלות לארץ ישראל מי שרוצה לאכול אוכל טוב. לא כל המקריה ולא כל המקריה.

אז הנקודה היא שאפשר לעשות את זה מערב יום טוב. ממילא, כתוב שבחוץ לארץ זה חלש, וזה כבר ישן, וזה כבר אחרי יום נוסף ישן, אז זה כבר איפשהו.

מעניין שעושים חילוק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ, כי אתה יכול לומר שצריך לבדוק את המקום.

Speaker 2: אתה שוכח, התורה הקדושה ניתנה לאנשים אמיתיים, לא לכללים. זה שכולם מחפשים כללים, זה אנטי יהדות.

Speaker 1: לא, אבל אני אומר שם, אדם גר עכשיו, אדם לא גר כמו שהרמב״ם גר. ובעיר, מה הסדר? הרמב״ם עושה חילוק בין כל חוץ לארץ וכל ישראל. הוא לא מתכוון לומר את זה. הוא אומר שבמקום שהתבואה טובה מאוד, שהתבואה לא עושה שום הבדל. כל הלכה. אסור לפסוק מהרמב״ם, שום דבר. אם זה דבר שלא מפריע, עושים אותו, צריך לעשות אותו, אבל לא לעשות אותו היום. הכלל נשאר הכלל, וכבר למדנו בפרק א׳ את הכלל.

בזמן הגמרא, אני לא יודע, היהודים הישראלים יש להם הבדל שעושים. זו לא הלכה, אני לא אומר דרך ישראל.

Speaker 2: אפשר להבין ממה שאתה אומר שהיום גם חל בארץ ישראל, זה לא חל. דווקא בארץ ישראל יש ממש יותר טוב.

Speaker 1: אני לא יודע, צריך לבדוק אצל המאפיות, אם זה ממש יותר טוב או לא.

Speaker 2: לא, אני מתכוון למעשה ממש החמירו בדברים.

דובר 1: היום זה פחות נחוץ ל… אולי אתה אומר כן לטחון פלפל. היום זה פחות נחוץ להכין את הרמה ממש בזמן האכילה. דווקא ב… כן, אולי מסעדות טובות יותר יטחנו ממש הכל, יטחנו את ה… בדרך כלל אנשים. קונים בקבוק תבלינים, ומחזיקים אותו ב…

דובר 2: אתה לא בפנטל.

דובר 1: בבית.

דובר 2: אצלך קונים הכל, ואצל ר׳ יצחק הכל בחינת מלכות.

דובר 1: אוקיי. לא, אני לא יודע. לא, אני אומר, את כל הדברים האלה צריך לדעת שכאשר זה לא משנה שזה לא עושה את האוכל טוב יותר, אז שיעשו את זה ערב יום טוב. זה מה שאני רוצה לדעת, וזה חשוב, כי… המטבח של היום. קודם כל, אני לא מתכוון, אשתי כמעט לא מבשלת ביום טוב, אין לה כוח, היא בישלה הכל ערב יום טוב. אבל מבשלים ביום טוב, אבל צריך לדעת שיש דברים מסוימים שלא עושים. והיום הטכנולוגיה הישנה של המטבח היא לא כל הדברים שיש.

רואים שזה בכל זאת עניין שביום טוב לא פותחים את הכיריים כמו בימי החול. אין דבר שלא עושים. אז איך זה מסתדר להלכה למעשה, אני לא יודע.

אז הרמב״ם לא מביא בכלל את הלשון עובדא דחא. הוא לא מביא לשונות בכלל. הפוסקים בכלל אוהבים להשתמש בלשונות, אף אחד לא יודע מה הם מתכוונים. הרמב״ם מנסה להראות מה זה אומר.

אוקיי, עוד קצת קמח, אולי נסיה אותו ערב יום טוב.

הלכה י״ג — מרקד (ניפוי קמח) שוב

דובר 1: קמח צריך לנפות. ניפו ערב יום טוב, הוציאו סובין, את השלוכס. אדם יחשוב שמלאכת מרקד כבר עשו, ועכשיו הוא רוצה רק לעשות פעם שנייה, זה לא ממש מלאכת מרקד, בכל זאת אסור.

אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות, אם ממש נפל לתוכו לכלוך, צריך להוציא אותו יותר כי זה פוגם באכילה, אבל סתם כך אסור.

אבל אם עושים את זה בשינוי זה כן מותר. כיצד? מה זה השינוי? יום שירקד מאחורי אנפי, הם הופכים את הנפה.

הלכה י״ג (המשך) — מולל, מפרח, מנפח, בורר

דובר 1: עוד מלאכות שמותר או אסור לעשות ביום טוב?

מולל למלילות, מותר לשפשף בידיו קטניות, או כל תבואה, ומפרחין, מותר לפרוך קטניות ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל, מותר לנפוח בידיים שיעוף השלוכס מהמאכלים ביום טוב. אפילו מותר לעשות זאת אפילו בכל כחו ואוכל, אפילו בקנון או בתמחוי, מותר אפילו להשתמש בכלי, אבל לא בתבלא ולא בקברה, אבל לא להשתמש בכלים שמשתמשים בהם בימי החול, בכלים שעושים סתם בצורה מקצועית. סתם צלחת, בעיקרון. אבל לא סתם צלחת, כן. בעבר היה שאסור להשתמש בנפה, ומותר רק להשתמש בידיים, דברים כאלה.

וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו בתמחוי. גם בורר אותן. קודם דיברנו על טוחן אותן, ועכשיו מדברים על בורר אותן. בורר אותן זה גם בורר בעיקרון. זה לא טוחן. ראינו שזו אותה הלכה אם אני זוכר. אני לא יודע אם זה שונה בשבת מיום טוב. זה לא בורר אותן, כי מוציאים את השלוכס, זה בורר. זה רק חלק אחר של הבורר. כאן מוציאים בנפיחה, ובורר פירושו ממש להוציא את הלא טוב.

נכון, בורר כדרכו בחיקו עם… מותר להשתמש בחיקו על ברכיו.

דובר 2: עם צלחת.

דובר 1: עם צלחת. אבל לא בנפה, אבל לא בתבלא ולא בגרה, לא להשתמש בציוד המיועד לכך. כל הדברים האלה יותר מותרים. בעבר גם תבלא, שניהם לא.

במה דברים אמורים, כשהאוכל מרובה על הפסולת, כשהוא עושה את הבורר האוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, הוא עושה להיפך. כן, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. למה? כי אסור לעשות. מה יותר טורח? שלא יעשו. מה פחות טורח. ממה טורח בבירור הפסולת מהאוכל יותר מטורח בבירור האוכל מן הפסולת, אם זה יותר קשה, למרות שזה יותר, זו קושי. צריך לראות שיהיה כמה שפחות טורח. בדרך כלל, זה קשור למה שיש יותר, שיוציאו את המעט מהרב. אבל אם זה יהיה טורח גדול יותר מאיזו סיבה, שילכו בדרך הרגילה.

הלכה י״ג (המשך) — חרדל במסננת, משמרת

דובר 1: כבר, מסנן את החרדל במסננת שלו. חרדל, הגרגירים הקטנים שמהם עושים חרדל, מסננים אותו במסננת מיוחדת. שלא ישתמשו במסננת המיוחדת, מפני שנראה כבורר, נראה כמו בורר.

אבל יש עצה אחרת, נותנין ביצים במסננת של חרדל, וכשהביצה זורמת החוצה, נראה שזה לוקח יותר את הגרגירים הקטנים, כמו שכנראה הוא מתכוון, זה מותר לעשות, כי זה לא טורח.

ואם היתה משמרת תלויה, אם המסננת כבר תלויה על הכלים, היא כבר תלויה מוכנה…

דובר 2: לא, מסננת שלו. אמרת, אם המסננת…

דובר 1: אה, מסננת, משמרת. ואם היתה משמרת תלויה, מותר לו ליתן יין ביום טוב. אבל אם זה כבר תלוי, מותר.

אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב ותולה, יתלו בכל זאת, למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי,

הלכה בנוגע למשמרת ביום טוב

משמרת זה יין, להוציא את הפסולת מהיין. מותר ליתן יין ביום טוב, כי זה לשון שמרים, כן. מותר ליתן יין ביום טוב, אם זה כבר תלוי, מותר. אבל זו בעיה שלא יצא כדרך שעושים בחול.

ומערב, אבל מה מותר לעשות? אפשר לעשות טריק. ומערב, ותולה, מותר בכל זאת לתלות. למשל, אם רוצים לשים רימונים על איזה כלי, מותר לתלות משמרת ולשים עליה רימונים. ותולה ביום טוב רימונים. ואחר כך, ברגע שיש לו משמרת תלויה, מותר אחר כך לשים עליה את היין כדי לסנן את היין מהשמרים.

סיכום פרק ג׳

עד כאן למדנו פרק ג׳. והכלל של הפרק הזה הוא שמכינים לאכול ביום טוב, אבל לא לגמרי כמו בחול, לא בטורח גדול, לא דברים שאפשר לעשות ערב יום טוב, לא דברים שונים שאדם יחשוב שזו חיה והוא יהיה מותר לחלוב, וכללים אחרים כאלה.

וצריך לדעת באופן מעשי להתאים למציאות שלנו, שביום טוב מבשלים, אבל שזה יישאר יום טובי, לא טורח גדול מדי.

כן. הלוואי ש…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Resting on Yom Tov, Chapter 3 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Hilchos Shevitas Yom Tov, Chapter 3

General Introduction to the Chapter

Chapter 3 deals with additional Rabbinic decrees that limit how one performs melachos of ochel nefesh on Yom Tov. In Chapter 1, we learned the fundamentals of ochel nefesh — what one may do on Yom Tov. Chapter 3 goes into decrees that come from various reasons: (1) it could have been done on Erev Yom Tov, (2) it is a great burden, (3) it can lead to a stumbling block. Even within melachos that are essentially permitted for ochel nefesh, the Sages prohibited certain methods.

Halacha 1 — Shechita on Yom Tov and Kisui HaDam

The Rambam: One who has prepared earth or ashes that are permitted to be moved — may slaughter a chaya or bird and cover its blood. But if he does not have prepared earth or suitable ashes — he may not slaughter. And if he transgressed and slaughtered — he may not cover its blood until evening.

Explanation: One may slaughter a chaya or bird on Yom Tov (because shechita is ochel nefesh), but only when one has already prepared earth or ashes for kisui hadam. If one does not have any — one may not slaughter at all. And if one transgressed and slaughtered — one may not cover it until after Yom Tov.

Insights and Explanations:

1. A new decree, not just a gap in the permission: This is not simply that they didn’t permit muktzeh earth — it is a new Rabbinic decree that one may not slaughter at all without prepared earth. The reason: when one slaughters without prepared earth, one will nullify the mitzva of kisui hadam, therefore the Sages prohibited the shechita itself.

2. Ochel nefesh does not permit muktzeh: One might have thought: since the Torah permitted shechita (a Torah law), this should also permit muktzeh (a Rabbinic law) — but no, ochel nefesh never permits muktzeh.

3. The mitzva of kisui hadam also does not override muktzeh: One might have argued that the mitzva of kisui hadam should override the prohibition of muktzeh — but this too is rejected.

Halacha Regarding a Koy (Doubtful Chaya or Behema)

The Rambam: A creature that is doubtfully a chaya or behema (koy) — one may not slaughter it on Yom Tov. And if one slaughtered — one may not cover its blood until evening — even if one has prepared earth.

Explanation: A koy, which is doubtfully a chaya or behema, may not be slaughtered on Yom Tov. Even with prepared earth, one may not cover it.

Insights and Explanations:

1. A new, special decree regarding koy — maris ayin: For a regular chaya or bird, if one has prepared earth one may slaughter and cover. But for a koy there is a new decree that even with prepared earth one may not. The reason: lest the observer say — a person will see that one is doing kisui hadam on Yom Tov, and he will conclude that it is certainly a chaya. Because he knows that on Yom Tov one does not do unnecessary things, only what one must — if one is covering the blood, it must be a chaya.

2. The practical difference — chelev: The distinction between chaya and behema is: chelev of a behema is forbidden, chelev of a chaya is permitted. A koy, which is doubtful, must be stringent on both sides — both kisui hadam (like a chaya) and prohibition of chelev (like a behema). If people will think it is certainly a chaya, they will eat the chelev — which is possibly forbidden (because perhaps it is a behema). Therefore the Sages prohibited covering it on Yom Tov entirely, so that one should not come to this stumbling block.

3. [Digression: The law of chelev — relevance to hilchos chelev]: The law of koy is also a law in hilchos chelev, not only hilchos Yom Tov.

Halacha Regarding Slaughtering Chaya/Bird on Erev Yom Tov

The Rambam: One who slaughters a chaya or bird on Erev Yom Tov — may not cover its blood on Yom Tov.

Explanation: If one slaughtered on Erev Yom Tov and did not cover the blood, one may not cover it on Yom Tov.

Insights:

1. Reason — burden that could be done on Erev Yom Tov: This is forbidden because one could have covered it on Erev Yom Tov. It is a burden that is not necessary on Yom Tov.

2. The mitzva of kisui hadam can wait: The mitzva of kisui hadam does not override the decrees — one can wait until Motzaei Yom Tov. This is consistent with the law of “transgressed and slaughtered” where one waits until evening.

Halacha Regarding Blood of Behema Mixed with Blood of Chaya/Bird

The Rambam: One who slaughtered a behema, chaya and bird on Yom Tov and their blood became mixed — may not cover it until evening. But if he had prepared earth and can cover everything with one thrust — he may cover.

Explanation: When blood of a behema (which does not require covering) is mixed with blood of a chaya/bird (which requires covering), one may not cover it on Yom Tov, because one will be making effort also for the behema blood which does not require it. But if one can cover everything with one thrust (one stab with a shovel), one may.

Insights:

1. Reason for the prohibition — unnecessary burden: When blood is mixed, one cannot separately cover only the chaya blood. One must cover everything. But part of the effort is for the behema blood which does not require covering at all — this is unnecessary burden on Yom Tov.

2. With one thrust — no additional burden: If one can cover everything with one movement, there is no extra burden. This is the same principle as before — a larger pot is not an additional burden, because one must perform the action for the part that is permitted, and the rest comes along automatically.

Halacha — Plucking Wool from the Place of Shechita

The Rambam: One who slaughters a behema on Yom Tov, is permitted to pluck wool from the place of shechita with his hand, but may not take the wool from its place; rather it should remain there tangled with the rest of the wool.

Explanation: When one slaughters a behema on Yom Tov and the wool/hair at the neck interferes with the shechita, one may tear off (tolesh) the wool by hand from the place where one slaughters. But one may not completely remove the plucked wool — it must remain there tangled with the surrounding wool.

Insights and Explanations:

1. Why is tolesh by hand permitted but gozez forbidden: For a behema, the normal way of shearing is with a tool (scissors/knife). Tolesh by hand — tearing with the hands — is a deviation from the way of shearing, therefore it is not a Torah-level melacha. But if one would then completely remove the wool, it would look like proper shearing, therefore one must leave it tangled with the rest of the wool.

2. Distinction between behema and bird: For a behema it is called “tolesh” (plucking wool), for a bird it is called “mored” (removing feathers). For a bird, mored is forbidden, because this is the normal way that one removes feathers — “its normal measure and manner” — and therefore it would be actually transgressing a prohibition. The principle: for a behema, tolesh by hand is a deviation (because the normal way is with a tool), but for a bird, tolesh/mored by hand is the normal way itself.

3. Practical note: For birds (as we see with kapparos) it is perhaps not so difficult to slaughter without being mored, because at the neck of a bird there are not so many feathers — one just needs to turn it around. It also depends on what type of bird.

Halacha — Skinning the Hide of a Behema: Salting, Beis HaDrisa, Eruma

a) Salting the Hide

The Rambam: One who skins the hide of a behema on Yom Tov, may not salt it, for this is processing, and this melacha is found to be not for the purpose of eating. But one may place it in a beis hadrisa so that people will tread on it and it will not spoil.

Explanation: When one removes the hide from a behema on Yom Tov, one may not salt it, because this is me’abed (processing leather) — a melacha not for the purpose of eating. But one may lay it down in a beis hadrisa (a place where people tread frequently), so that people will tread on it and it will not become ruined.

Insights:

1. Beis hadrisa — status of me’abed: Laying it in a beis hadrisa is also somewhat an aspect of me’abed — it makes the hide soft and prevents it from becoming hard. But it is not a complete melacha, but perhaps a Rabbinic-level me’abed.

2. Reason for the permission — simchas Yom Tov: They only permitted this matter because of simchas Yom Tov, so that one should not refrain from slaughtering. The entire permission of beis hadrisa is because of simchas Yom Tov — if a person will know that he will lose his entire hide (because he cannot treat it), he will refrain from slaughtering, and this will harm simchas Yom Tov.

b) Eruma — Salting Meat for Roasting on the Hide

The Rambam: And it is permitted to place meat for roasting on the hide, and one may be clever in this matter… When does this apply? Salt for roasting which does not require much salt, but for a pot one may not salt on the hide.

Explanation: One may place meat that one is preparing for roasting on the hide and salt it, so that the excess salt falls onto the hide. This is a permitted trick (eruma). But only for roasting, which does not require so much salt. For a pot (cooking in a pot), where one needs a lot of salt for salting to remove blood, one may not salt on the hide.

Insights:

1. Why specifically for roasting: Roasting does not require so much salt (because the roasting process itself removes blood), therefore it is a novelty that even for roasting — where one does not need so much salt — one may do it, because enough salt remains that falls onto the hide.

2. Why for a pot it is forbidden: For a pot one needs a lot of salt for salting. Seemingly it should be the opposite — for a pot where one uses a lot of salt, more should fall onto the hide! The answer: For roasting, where one does not need so much salt, what one places on the hide is just an extra bit — it is clearly a trick, a small addition. But for a pot, where one pours a lot of salt, it is closer to actual me’abed — it looks like one is actually salting the hide, not just a trick.

3. How the trick works practically: One places pieces of meat on different places of the spread-out hide, and one salts each piece, so that the entire hide becomes covered with salt. One may even move the meat around or place small pieces on other places so that the entire hide will be salted.

4. [Digression: Eruma — when yes and when not:] There is no general rule when eruma is permitted and when not. Earlier we learned that eruma of cooking for after Yom Tov is forbidden (shacharimo memarim), but here with salting the hide, eruma is permitted. The distinction: There he wants to trick the system to do a melacha not for the purpose of Yom Tov; here one wants to avoid loss so that one should not refrain from slaughtering — it is for the purpose of simchas Yom Tov.

Halacha — One May Not Salt the Fats

The Rambam: And similarly one may not salt the fats, and may not turn them over, and may not spread them in the wind on pegs.

Explanation: One may not salt the fat of the behema, one may not turn them over, and one may not spread them out in the wind on sticks to dry. All these things are forbidden because fat is not fit for eating.

Insights:

1. Fat — not for the purpose of eating: Although fat can be used for light (candles), it is not for the purpose of eating, and therefore one may not do any melachos with it on Yom Tov. This is consistent with the principle that melachos on Yom Tov are only permitted for the purpose of eating.

Halacha — Method of Skinning: Margil

The Rambam: One who skins the behema may not do margil on Yom Tov. How is margil done? This is when one removes all the meat through one leg, so that the entire hide comes out whole and does not tear.

Explanation: One may skin the hide from a behema on Yom Tov (because it is preparation for cooking), but not in the manner of “margil” — this means pulling the entire hide through one leg, so that the hide remains whole and does not tear.

Insights:

– Skinning in general is permitted because it is for the purpose of eating. But “margil” — dragging the entire hide through one leg — is a greater burden, and the purpose is not for the meat but for the hide (so that one should have a whole hide). This is burden not for the purpose of eating.

– The word “margil” comes from “regel” — he pulls everything through one leg.

Halacha — Beis Yad in Meat

The Rambam: It is forbidden to make a beis yad in meat, which is done with a knife… so that one should not do it in the manner that one does on a weekday. But it is permitted to make a mark in meat.

Explanation: One may not make a “handle” in meat with a knife (in order to hang it or carry it), because this is a weekday manner. But a mark in meat one may make.

Insights:

1. The prohibition of beis yad is only with a knife — because this is a weekday manner. Without a knife one may.

2. A mark in meat is permitted — because one needs it to avoid the problem of meat that was hidden from the eye (as we learn in Maseches Beitza). One cuts the meat in a specific shape (for example a triangle) so that one will recognize it. Although it is a burden, it is permitted because it is necessary so that one can eat the meat.

3. Question: Why is beis yad forbidden — simple cutting of meat is permitted? Answer: Beis yad with a knife is a special melacha-like work, a weekday manner.

Halacha — Removing Hair from the Head and Legs

The Rambam: One may remove hair from the head and legs, and may pass its hairs through fire. But one may not plaster it with clay or earth. And one may not shear and may not make it smooth.

Explanation: One may remove the hair from the head and feet of a behema through molgin (scalding/pulling out) or by burning with fire. But one may not use clay (a type of sand/ceramic) or earth for smoothing, and one may not cut the hair with shears.

Insights:

– The head and legs are eaten, therefore one needs to remove the hair so it should not be disgusting.

Two permitted ways: molgin (pulling out/scalding) and burning with fire.

Three forbidden ways: (1) clay/earth — chemicals/minerals for rubbing, (2) shearing — cutting with shears, (3) making smooth — these are all more burdensome or more “weekday-like” ways.

– The distinction from skinning the behema: There one is removing the hide for the hide’s sake (not for eating), here one is removing the hair so that one can eat the head and feet.

Halacha — Vegetables: Shearing and Smoothing

The Rambam: And similarly one may not shear and may not make smooth with vegetables that have shells. But vegetables that have thorns (like artichokes) one may cut with shears.

Explanation: The same limitation that applies to head and legs applies also to vegetables — one may not cut off bad parts with shears.

Insights:

– For vegetables that have a “shell” — one may not use shears to remove it.

– But for vegetables with thorns (prickly thorns, like artichokes) — one may use shears, because one cannot otherwise manage — one will get pricked.

– This is similar to removing bad parts of vegetables, which was permitted on Erev Yom Kippur to prepare for after Yom Kippur.

– The distinction: For regular vegetables one can manage without the shears (plucking/selecting by hand), but for thorns this is the only way.

Halacha — Kneading a Large Dough

The Rambam: It is permitted to knead a large dough on Yom Tov.

Explanation: One may knead a large dough on Yom Tov, although it is more burden.

Insights:

– This is parallel to what we learned earlier: one may fill an entire fruit (behema), and one may place multiple breads in the oven because it helps the taste. So too a large dough — it is better for baking.

Halacha — Separating Challah on Yom Tov

The Rambam: One who kneaded his dough on Erev Yom Tov — one may not separate challah from it on Yom Tov. But if one kneaded on Yom Tov itself, one may separate challah.

Explanation: If one kneaded on Erev Yom Tov, one should have separated challah then. One may not separate challah on Yom Tov on such a dough, because it is a thing that could have been done on Erev Yom Tov.

Insights:

1. The principle: Separating challah is fixing (similar to terumos and maasros which one may not separate on Shabbos). On Shabbos it is completely forbidden. On Yom Tov — if one kneaded on Yom Tov itself, one may, because one could not have done it earlier. But if one kneaded on Erev Yom Tov, one could and should have done it then.

2. Question: Fixing food on Yom Tov is permitted — preparing food is the whole point! Answer: Separating challah is not “preparing food” in that sense — it is a fixing/preparation that one could have done earlier.

Halacha — Impure Dough and Impure Challah on Yom Tov

The Rambam: Impure dough or if the challah became impure — one may not bake the challah, for one may only cook on Yom Tov for eating and this is not fit and stands for burning. And similarly one may not burn it on Yom Tov, for burning sanctified items that became impure is a positive commandment as it says “you shall burn it in fire,” and doing melacha that is not for the purpose of eating and the like — is a positive and negative commandment.

Explanation: Impure challah may not be baked on Yom Tov (because one cannot eat it — it stands for burning), and one may also not burn it on Yom Tov.

Insights:

1. Two prohibitions: (1) Baking/cooking — because one may only cook for eating, and impure challah is not fit for eating. (2) Burning — although burning impure sanctified items is a positive commandment (you shall burn it in fire), but melacha that is not for the purpose of eating on Yom Tov is a positive and negative commandment — meaning, the negative commandment of Yom Tov melacha (with the positive commandment of rest) is stronger than the positive commandment of burning sanctified items (a positive commandment does not override a negative and positive commandment).

2. What kind of melacha is burning sanctified items? Question: Transferring fire is permitted through “since it was permitted” — since it was permitted for need it was permitted not for need. Answer: Burning sanctified items is not just transferring (lighting a fire), but it is its own melacha similar to cooking — he burns the object. The Rambam already said specifically “one may not bake the challah” — but burning is not baking, but its own melacha.

3. The Raavad’s approach to “not for need”: The Raavad explains that “not for need” means not for the purpose of eating, but yes for the purpose of benefit like hot water for one’s feet. The Raavad brings a Yerushalmi about “a lamp of idleness” (a light that is not for eating but for honor) — the Yerushalmi says “neither forbidden nor permitted,” because it is a “half need.” But it is implied from the Raavad that if it is completely not a need — only a mitzva — it would be forbidden.

4. Why is a mitzva not a “need”? A mitzva is not a need of Yom Tov — honor is connected with eating and simchas Yom Tov, but burning sanctified items is not ochel nefesh.

5. Perhaps also in the Rambam “not for need” means with some bit of need: It is brought (in the name of Rav Blumming, and also in Maggid Mishneh) that perhaps even the Rambam, when he says “permitted not for need,” means with some bit of need — not completely without need. But this is not clear.

6. Why does one need the reason of positive overriding negative and positive? Question: One can burn after Yom Tov! If so, why does the Rambam need to come to the reason of positive and negative — let him simply say it is not necessary today! Answer: One might have said “a mitzva that comes to your hand, do not let it become leavened” — therefore the Rambam needs to say that it does not override. And therefore the Rambam says immediately afterward “What should he do? He should leave it until evening and burn it” — to show that there is a solution.

Halacha — Challah on Yom Tov of Pesach

The Rambam: But if it was Yom Tov of Pesach, that if he leaves it it will become leavened and he will transgress “it shall not be seen and it shall not be found” — he should not separate its challah, but bake everything and afterward separate challah from the bread.

Explanation: On Yom Tov of Pesach one cannot leave the impure challah until after Yom Tov because it will become chametz. Therefore the solution is: one bakes the entire dough (without separating challah), and afterward one separates challah from the baked bread.

Insights:

1. Bal yera’eh through passive transgression: The prohibition of bal yera’eh here is interesting — he has a solution (bake everything), so it is not that he wants chametz. One needs to learn hilchos chametz u’matza to understand if such a manner of bal yera’eh (through passive transgression) is also a problem.

2. Practical application — mitzva of baking: This is how one does in practice on Erev Pesach / Pesach with matzos — one separates challah from the baked matza, not from the dough. It is discussed whether the reason is because one does not want to make extra time with the dough (concern of leavening), or other reasons.

Halacha — Oven on Yom Tov: Sweeping, Scraping, New Oven

The Rambam: One may push (clear/push ashes) in the oven to make room for cooking. If it is impossible to push — one may sweep, this is permitted for the purpose of eating. But if one can with less burden, one should do it with less.

Explanation: One must minimize burden — if enough with a little pushing, one should not sweep out; if one must sweep out, one may.

Insights:

1. New oven: A new oven is very hot. One may not bake in a new oven, a decree lest it burst — it can explode, and the bread will be ruined and one will be prevented from simchas Yom Tov.

Halacha — Oven with Oil, Rubbing with Cloth, Cooling with Cold Water

The Rambam: New ovens and stoves — one may not grease them with oil on Yom Tov, and may not rub it with a cloth, and may not cool it with cold water in order to harden it.

Explanation: One may not grease a new oven with oil, not rub it with a cloth, not cool it with cold water to make it stronger — because all this is fixing/building the oven, not for the purpose of eating.

Insights:

1. Distinction between fixing the vessel and fixing the food: If he was cooling it with cold water in order to bake in it — it is permitted. If he cools the oven because he wants to bake at a lower temperature (for the purpose of the food), it is permitted — because he is not fixing the oven, he is fixing the food. This is an important distinction: the same action (cooling the oven) can be permitted or forbidden, depending on the intention/purpose — whether it is to harden it (for the oven) or to bake in it (for the food).

Halacha — Clay on Yom Tov: Sealing the Oven Opening, Mixing

The Rambam: Sealing the oven opening with clay and mud from around the river — one may take ready clay from around the stream. But to mix clay on Yom Tov is forbidden.

Explanation: One may use ready wet clay to seal the oven opening, but one may not freshly mix clay (sand with water).

Insights:

1. What kind of melacha is mixing clay? It is discussed: is it a melacha (kneading?) or burden? It is suggested that it is similar to kneading or building.

2. Prepared: Perhaps the prohibition of unprepared clay is a matter of muktzeh (preparation), similar to what we learned earlier that even sand one may not use if it is not ready.

Halacha — Stones and Oven

The Rambam: One may not place stones together to make a stove (top/plate) on Yom Tov, because he is strengthening it — because this is fixing a vessel. But one may heat and bake in an oven — one may heat and bake even in a large oven, we do not pay attention to what he adds in a large oven.

Explanation: Placing stones together to make a cooking place is forbidden because it is like fixing a vessel. But baking in a large oven is permitted, even though it is more than he needs.

Insights:

– The distinction: Placing stones together is a “completion” of the vessel — one finishes making the vessel, which is a melacha in itself. But with an oven, although it is a greater burden (putting in more wood), it is a burden that is directly for the baking.

– A new oven one may not use (as learned earlier).

Halacha — Cheese, Spices, Salt, Pepper, Groats

The Rambam: One may not make cheese on Yom Tov — because if he made cheese on Erev Yom Tov there is no loss of taste in it. But one may grind spices in their usual manner, for if he grinds them on Erev Yom Tov their taste will dissipate. But salt one may not grind on Yom Tov, for if salt is ground on Erev Yom Tov its taste will not dissipate — only with a deviation, like using a bowl instead of a mortar. And one may not grind pepper in their mills — rather one grinds it in a pestle like all spices. One may not crush groats in a large mortar but may crush it in a small mortar for this is its deviation.

Explanation: The principle: melachos for ochel nefesh are only permitted on Yom Tov when one cannot do it on Erev Yom Tov without loss of taste. Making cheese — forbidden (no loss of taste). Grinding spices — permitted in their usual manner (loss of taste). Salt — only with a deviation (no loss of taste). Pepper — not in their special mills. Groats — only in a smaller mortar.

Insights:

1. Cheese — melacha of building: Making cheese is a melacha (learned in hilchos Shabbos) — one takes small pieces and makes them into one, similar to building. Although ochel nefesh melachos are permitted on Yom Tov, cheese is forbidden because one can make it well on Erev Yom Tov without loss.

2. Salt — not really grinding: It is novel that grinding salt is not really the Torah-level melacha of grinding, because if it were really grinding, a deviation would not help. The deviation (using a bowl instead of a mortar) only helps because it is a Rabbinic-level decree/prohibition.

3. Pepper in mills — weekday activity: One may not use the special pepper mill because it looks like a weekday melacha — a professional/commercial undertaking. Only in a pestle like all spices.

4. Groats — large vs. small: One may not use a large mortar (like during the week — a large machine), only a smaller one, which is a deviation. The main point: it should not look like one is engaged in a large commercial undertaking.

Eretz Yisrael vs. Chutz La’aretz (Regarding Groats)

The Rambam: In Eretz Yisrael even with a small one it is forbidden, for their grain is good… and there is no loss in it.

Explanation: In Eretz Yisrael even a smaller mortar is forbidden for groats, because the grain there is so good that even a day old it remains good — no loss of taste.

Insights:

1. The Rambam speaks in praise of Eretz Yisrael — he emphasizes that the grain of Eretz Yisrael is very, very good, and therefore there is no loss if one prepares it on Erev Yom Tov.

2. Whether the distinction is still relevant today: The Rambam makes a general distinction — all of Eretz Yisrael vs. all of Chutz La’aretz — not that one needs to check each place separately. But the main principle remains: if it does not matter for the taste, one should do it on Erev Yom Tov.

3. [Digression: Torah for people, not for rules] — “The holy Torah was given for actual people, not for rules” — one should not just seek abstract rules, but understand how it presents itself for the person in his situation.

4. [Digression: Today’s practice] — Today one buys spices already prepared, one grinds less when eating. But the main point remains: on Yom Tov one does not open the kitchen like during the week — there is a concept that one should not cook in a weekday manner. The Rambam does not bring the language “weekday activity” — he avoids terms that no one knows what they mean, and tries instead to show what it means in practice.

Halacha — Sifting Flour Again

The Rambam: **One may not sift a second time on Yom Tov, unless peb

Halacha — Sifting Flour Again

The Rambam: One may not sift a second time on Yom Tov, unless pebbles fell into it — one may not sift flour again that was already sifted on Erev Yom Tov, unless dirt fell in. But with a deviation — such as sifting from the back of the sieve (turning the sieve over) — is permitted.

Explanation: Because the first sifting already accomplished the melacha, a second time is not necessary for ochel nefesh, unless there is a new reason (dirt). With a deviation it is permitted.

Halacha — Mashing, Breaking, Winnowing, Selecting

The Rambam: One may mash legumes/grain with the hands. One may break up legumes. One may winnow by hand with all one’s strength and eat — one may blow away chaff, even with a reed or in a bowl (a vessel), but not with a sieve or with a winnowing basket — not with professional tools.

One who selects legumes on Yom Tov — selects in his usual manner in his lap or in a bowl — one may select on one’s lap or with a plate, but not with a sieve or with a winnowing basket or with a strainer — not with professional tools.

When does this apply? When the food is more than the waste — when the food is more, one removes the waste. But if the waste is more than the food — one selects the food and leaves the waste — one removes the food, because the burden of selecting waste from food is greater than the burden of selecting food from waste — one follows the lesser burden.

Explanation: On Yom Tov one may select food, but not with professional tools. The rule is to minimize burden: when food is more — one removes waste; when waste is more — one removes food.

Insights:

1. Selecting on Yom Tov vs. Shabbos: Selecting on Yom Tov has different rules than Shabbos — on Yom Tov one may select “in his usual manner” (on one’s lap, with a plate), just not with professional tools. This is a leniency compared to Shabbos.

2. Winnowing vs. selecting: Winnowing (blowing) and selecting (removing) are two different methods of removing waste — winnowing is through blowing, selecting is through literal removal.

3. The rule of lesser burden: The Rambam’s rule is not simply “food from waste” as on Shabbos, but whichever is less burden — generally one removes the lesser from the greater, but if that would be a greater burden “for some reason,” one goes the usual way.

Halacha — Mustard Strainer, Wine Strainer

The Rambam: One may not strain mustard in its strainer — one may not use the special mustard strainer, because it appears like selecting. But one may place eggs in a mustard strainer — one places an egg in the strainer, and this is permitted. And if a wine strainer was already hanging — it is permitted to place wine in it on Yom Tov — if the strainer is already hanging, one may pour wine.

Explanation: A mustard strainer is forbidden because it looks like selecting. But with an egg in it, it is a deviation. A strainer that is already hanging is permitted for wine.

Insights:

1. The trick with the egg: When one places an egg in the mustard strainer, the egg (when it runs out) takes with it the smaller particles — this is not a direct selecting melacha, but a deviation.

2. And one may mix and hang — one may hang a strainer on Yom Tov (like for pomegranates on a vessel), as long as one does it with a permission.

Halacha — Wine Strainer on Yom Tov

The Rambam: One may pour wine through a strainer (sieve/filter) on Yom Tov, but one should not do it as one does on a weekday. But one may hang a strainer and place pomegranates (on it), and afterward — because the strainer is already hanging — one may also pour wine through.

Explanation: A strainer is a vessel that one uses to filter wine from sediment (lees/waste). On Yom Tov it is permitted to use, but with a condition — one should not do it in the same manner as on a weekday. The trick is: one hangs the strainer for another purpose (e.g., placing pomegranates), and afterward, because it is already hanging, one uses it also for straining wine.

Insights:

– The main rule: one must make a deviation from the weekday manner, so that it remains Yom Tov-like. The deviation here is that one does not hang the strainer specifically for the wine, but one does it through a “trick” — one hangs it for pomegranates, and afterward one uses it also for wine.

General Summary of Chapter 3

1. One prepares food on Yom Tov — cooking and preparing is permitted, but not entirely like a weekday — not with great burden.

2. Things that can be done on Erev Yom Tov — one should not postpone to Yom Tov itself.

3. Appearance regarding chaya/behema — one should not do things that a person will think he is slaughtering a chaya and he will be lenient with fat (like the matter of kisui hadam with ashes, and the like).

4. The practical rule: On Yom Tov one cooks, but it should remain Yom Tov-like — not too great an undertaking, not like a regular weekday. One must know how to apply the halachos to our reality.


📝 Full Transcript

Laws of Yom Tov Rest, Chapter 3 – Slaughtering and Covering Blood on Yom Tov

Introduction to Chapter 3

Speaker 1: Good. We are learning Laws of Yom Tov, Chapter 3, Laws of Yom Tov Rest, Chapter 3. Let’s learn.

We learned that on Yom Tov one may do ochel nefesh (food preparation). Here we’re going into details, which matters of ochel nefesh one may do. Because we learned that it’s not so simple. It must specifically be things that couldn’t be done on erev Yom Tov, I mean, that couldn’t be done on erev Yom Tov, that when one does it on Yom Tov it will be better, and so on. And other detailed laws in this.

So let’s first thank our sponsors, and their good name. And secondly, I think it’s more than just ochel nefesh. The general rules that we learned in Chapter 1 are very clear what one may do and what one may not, which types of things the Sages prohibited, in a general way. I mean, mainly in this chapter we’re going to learn various additions, other things that the Sages prohibited, for several different reasons. Part of it is indeed because it can be done on erev Yom Tov, but part of it is not only about that. Part of it is because it’s a great burden, or because it will lead to some stumbling block. Various things. That is, basically, while one does melachah (work) of ochel nefesh, Shabbos is not all things, one may not do anything. But Yom Tov, when one does ochel nefesh, comes with various rabbinic decrees that one should not do, when one does this, or how one should do it. And that’s what we’re learning in this chapter. Right?

Speaker 2: Absolutely yes.

Law 1 – Slaughtering on Yom Tov: The Condition of Prepared Earth

Speaker 1: So the first topic that we learned is that one may slaughter on Yom Tov. Slaughtering is… we learned that it’s better, it tastes better because it was slaughtered today. But various things that one may not do, that one must be careful about, we’re learning.

Now, the law says as follows, the Rambam says, “One who has prepared earth or ash that is permitted to move,” or earlier, in the previous chapter it was stated what is called prepared earth, which is literally ready in a corner, “or ash that is permitted to move,” that was made on erev Yom Tov, that is permitted to move, is very good, because slaughtering is indeed permitted, and after slaughtering there is a mitzvah of kisui hadam (covering the blood), so “he may slaughter a chayah (undomesticated animal) or bird,” a behemah (domesticated animal) doesn’t need kisui hadam, yes, only chayah and bird. “And cover its blood.” He has done kisui hadam.

“But if he doesn’t have prepared earth or suitable ash,” it was not permitted. A new decree, not only was it not permitted, there is a new decree, a new prohibition. The Sages did not permit even to cover the blood, that since one may slaughter, one should also be allowed to take muktzeh earth.

Again, I would have said the opposite, not only one may not, we’re not talking about if the slaughterer, which is a new thing. What it says here is that there is a new decree, because when one slaughters one needs to have earth or ash in order to do kisui hadam. Earth and ash are not always prepared, very often they are not prepared. The Sages come and say, whoever has not prepared any sand or ash for the kisui hadam, may not slaughter. A rabbinic decree, he may not slaughter. Because if he slaughters, if he slaughters without doing kisui hadam, he will nullify the mitzvah of kisui hadam. One should not slaughter at all.

Discussion: Ochel Nefesh Does Not Permit Muktzeh

Speaker 1: And we also don’t say that it became permitted, as if because one may slaughter one should also be allowed to do muktzeh. A person might think that if the Torah permits doing something from the Torah, then why doesn’t this become permitted.

The entire, let’s understand clearly here, the entire laws of muktzeh that we learned about many details in the previous chapter are about ochel nefesh. There is never a case where ochel nefesh permits muktzeh. Muktzeh is always the thing. This is a mitzvah. This is a distinction. The mitzvah is not overriding. It’s a nice mitzvah, but the mitzvah is also only for you about this. No, it’s not overriding.

Speaker 2: What do you mean it’s rabbinic? It’s muktzeh. I could hear very well that the mitzvah of kisui hadam should permit it, since muktzeh is rabbinic. How have you heard such things? How have you heard? I haven’t heard.

Speaker 1: No, what I’m saying, you’re putting it backwards. What the Rambam says is that there is a rabbinic decree not to slaughter unless he has prepared earth, besides all the other things. And it goes so far, that “if he transgressed and slaughtered,” he did slaughter, then “he may not cover the blood until evening.” One indeed may not do kisui hadam, the mitzvah of kisui hadam is indeed not overriding, one indeed may not. The mitzvah of kisui hadam is still there. So he says, yes.

Law 1 (Continued) – The Law of Koy: Doubtful Chayah or Behemah

Speaker 1: Now you’ll learn another decree, a new decree. It doesn’t have so much to do with the laws of Yom Tov. It has a lot to do with the laws of Yom Tov, but the decree itself isn’t entirely about this.

Speaker 2: Yes, but it’s about us, about it’s Yom Tov, this will be relevant. It’s a law in the laws of chelev (forbidden fat), yes. It’s a law in the laws of Yom Tov.

Speaker 1: Okay, let’s see what the law is. “Therefore,” there is a creature called a koy. That’s what it’s called in the Gemara. A creature that is doubtful whether it’s a chayah or a behemah. And seemingly, when one does it during the week, one must do kisui hadam seemingly as a stringency, yes? Out of doubt.

Speaker 2: Out of doubt.

Speaker 1: So “one may not slaughter it on Yom Tov.” One may not slaughter on Yom Tov. Because wait, only for a chayah is there kisui hadam, true? Behemot don’t do any kisui hadam. So in short, the creature that is doubtful chayah or behemah is different from the previous law. We’ll see, with one thing comes out a great difference. A creature that is doubtfully chayah or behemah one also may not slaughter on Yom Tov, because one won’t be able to do kisui hadam. “And if he slaughtered,” also the same law, “he may not cover its blood until evening,” even if he had…

Speaker 2: No, no, no, I said. Let’s say.

Explanation: Distinction Between Behemah and Chayah

Speaker 1: There are things that need… A behemah doesn’t need kisui hadam, we only speak of a chayah and a bird with kisui hadam. Therefore, a behemah can be slaughtered because it doesn’t need kisui hadam. A thing that needs kisui hadam, there is a rabbinic decree, one may not slaughter unless one has prepared it. Now there is such a type of thing that needs kisui hadam out of doubt. Why? Because it’s a doubtful chayah, so a Torah doubt requires doing kisui hadam, one may not slaughter it even if one does have prepared earth. Why? If one has prepared earth one may generally do so for chayah and bird. But for a doubtful chayah, one may not do it even when one does have prepared earth. Why?

Reason for the Decree: Lest the Observer Say

Speaker 1: Here there is a new decree. Why? “Lest the observer say,” a person will see that kisui hadam is being done on Yom Tov on this doubtful chayah, he will think that it’s a definite chayah, it’s certainly a chayah. Why will he think so? Because he sees that kisui hadam is being done, and he doesn’t know that the earth was already prepared.

Okay, not that he doesn’t know anything. He sees that something is being done on Yom Tov, and he does it on Yom Tov. Would it have been forbidden on Yom Tov? The person doesn’t know. If he were a Torah scholar, all these questions wouldn’t have started. The person is a simple Jew, he sees, on Yom Tov, on Yom Tov one doesn’t do random things, only mitzvot, ochel nefesh. A Jew goes and covers the blood of this, it looks like this is obligated to cover blood, he will think it’s a chayah.

And what’s wrong if he thinks it’s a chayah? We need to correct him, there is a leniency “the observer to permit its fat.” The fat of a behemah is forbidden, but the fat of a chayah is permitted. A behemah is forbidden, the fat of a chayah is permitted, and he will think that he sees here that it’s… the doubtful chayah which is the behemah is stringent. That is, both one must not eat the fat, and one must do kisui hadam. This is the distinction of a stringency in this way. Each one has a rule with a stringency. A behemah is forbidden in its fat, requires kisui hadam, and a chayah requires kisui hadam, and is permitted in its fat.

If one will conduct oneself with this chayah, with this doubt, like a chayah, and people will think that from the fact that it’s done on Yom Tov there’s something higher, there’s some higher proof that it’s actually a chayah. Because if not, one wouldn’t say that kisui is done on Yom Tov, he will think it’s a chayah and one will do kisui on Yom Tov. And during the week he will think, perhaps he knows it’s a doubt, but on Yom Tov he will think that some burden is being done here or some muktzeh is being done, I don’t know what. We need very much that people should know that this is a doubt, and therefore one is stringent both ways. But stringent in any case. An interesting stringency, an interesting decree.

Law 2 – Slaughtered on Erev Yom Tov

Speaker 1: The Rambam says further, “And similarly, one who slaughters a chayah or bird on erev Yom Tov.” He says, a person slaughtered a chayah or bird on erev Yom Tov, and now he slaughtered, let’s say, right before the time, and now he has blood that he must cover. The law is “he may not cover their blood on Yom Tov,” one may not cover the blood on Yom Tov even if one does have it prepared, because this is the matter of burden. If it was slaughtered on Yom Tov. In other words, it should have been done on erev Yom Tov. This is basically the answer, right?

Discussion: The Mitzvah of Kisui Hadam Is Not Overriding

Speaker 2: What indeed, it seems that kisui hadam can be done later? There’s no mitzvah that he will be able to wait until after Yom Tov to do kisui hadam? It was said explicitly earlier that one can.

Speaker 1: Right, so it seems, yes. Here I don’t know what it was the whole day, it seems to set. It’s a practical problem. But when it sets, one has also fulfilled the mitzvah, as if the mitzvah happens by itself.

Speaker 2: No, because here it’s forbidden to do only something that is forbidden due to burden, something that isn’t a real prohibition. So, what’s the problem? It was also forbidden even in a place where there is a mitzvah of kisui hadam. Never is the mitzvah of kisui hadam overriding the prohibitions. The only thing that is overriding is that if one slaughtered on Yom Tov one may cover it with prepared earth.

Law 2 (Continued) – Blood of Behemah and Chayah Mixed

Speaker 1: Further, “One who slaughtered behemah, chayah and bird on Yom Tov, and their blood became mixed,” the blood became mixed together. And now he has blood from things that are obligated in kisui hadam, and not doubtful, because part of it he must cover. Also “he may not cover it until evening,” because since part of it is not obligated, when he goes to make a burden, he will also make a burden for something that isn’t. Ah, as if it’s mixed together. So the only way he can fulfill the mitzvah is if he goes to cover everything, and perhaps the part that needs to be covered is the behemah. So “he may not cover it until evening.” But he must do too much, it’s too much work. Yes, “he may not cover it until evening.”

Permission: When He Can Cover Everything in One Action

Speaker 1: But he says “But if he had prepared earth or ash”? He has two conditions, both that it’s ready and that he has it, let’s say, in a large vessel, “and he can cover everything,” he won’t even take a great burden, he can do everything, with one shovel with his tool there, he will be able to cover everything. A shovel, yes? A large one, whatever, let him cover it, because then there’s no digging. Ah, digging is a… digging. A sticking, yes. A sticking, a poke, more like a… yes. You know diggers have a stick. You’ll stick the shovel in the… yes. A large one, I’ll say, one may do so, because this isn’t an extra burden.

The prohibition was that he must carry more, because there’s also a behemah here, and he covers the behemah for no reason. But he doesn’t do more actions. With the same one shovel he covers both the behemah and the bird. So there’s no problem. Like we had before, that a larger pot is no problem. It doesn’t say more burden. There is a part of the burden he may do. The remaining burden, there is the distinction, because he may do one, he must do it, because he must for the bird.

Law 3: Plucking Wool at the Place of Slaughter

The question is only the extra.

He says now, we’re learning another such prohibition, or something one must be careful about when slaughtering a behemah.

The Rambam says as follows: “One who slaughters a behemah on Yom Tov,” someone slaughters a behemah on Yom Tov, and when he goes to slaughter he must make sure that it’s a good kosher slaughter, that the knife doesn’t… So there is hair on the neck where one must slaughter, and the hair interferes. It will cause the slaughter not to be good, or it interferes with the slaughter. He wants to go shear the hair there.

But it’s not a free-for-all world. One cannot… There’s a question, what is a question of shearing or… shearing, yes. He may not go properly, for example, take a knife and shear the hair there properly.

So what may one do? “He is permitted to pluck wool at the place of slaughter with his hand.” He may take his hand and tear off the wool that is at the place of the neck. But he should only tear it off without completely removing the wool. “And he should not take the wool from its place,” he should not remove the torn wool from the place, “rather it should remain there tangled with the rest of the wool,” it should remain there tangled with the surrounding wool, he should not completely remove it.

But when he removes it, it looks exactly like shearing.

Explanation: Why Plucking by Hand Is Permitted

It’s actually interesting, because he’s doing here… he’s doing a bit of shearing, yes? He’s doing shearing from taking, he’s plucking with his hands. But it’s not noticeable, because it remains there. So this is the main prohibition he may do, if one knows if it’s not the way of shearing.

When they learned plucking with a tool it’s called shearing, I mean with the hands it’s with a change, perhaps it’s not called proper shearing, but if he goes afterward to remove the wool, it will look like proper shearing.

Distinction Between Behemah and Bird

This is for behemah. But for a bird he also wants to pluck, he must. For a behemah it’s called plucking, for a behemah it’s called plucking, removing the feathers. Also from the neck, from the area where one will slaughter, he should not pluck, remove the feathers.

This is the normal way, this is for a behemah, the usual order is to take scissors and cut, therefore tearing with the hands doesn’t mean proper shearing. But this would be called shearing, this is the normal way, this is the way one plucks feathers from a bird.

When it turns out that this would be actually transgressing a prohibition of plucking, this one may not do. As we learned that one may indeed slaughter, but one may not do other labors, even for the purpose of eating.

That is, seemingly one can slaughter without this. We say that one may not slaughter, one can find a solution. Ah, okay, yes. This makes it easier, more tasty. I don’t know the practical details. Ask a slaughterer. One must know the laws, the sharpness of the knife, perhaps only the Baal Shem Tov’s merit protects us.

One wants to slaughter a bird on Yom Tov, and one may not pluck. From this we learn? Yes, yes, yes. Perhaps it’s not so difficult. Okay, whatever. One finds a solution. There really aren’t feathers on the neck, if I remember from kapparot. One just needs to turn it around, whatever. Okay. But perhaps it depends which bird?

So until here, now we’ll learn it afterward.

Law 4: One Who Skins the Animal’s Hide — Prohibition of Salting the Hide

It’s going in order, right? We’re still at slaughter. We slaughtered a behemah. The slaughter itself is permitted, but we’re talking here about other things that usually during the week one would do labors.

The next step is skinning, after one slaughters, in the order of labors there is skinning, and here one works with the hide, one removes the hide.

So, “One who skins the hide of a behemah on Yom Tov,” when one removes the… the hide from the behemah on Yom Tov. And usually, immediately when one removes the hide, one salts it, so that the hide shouldn’t spoil. The first process of preparing the hide so that one can use it afterward is to salt it.

The Rambam says, but here, not so, one may not salt the hide, “for this is processing,” this is the prohibition of processing, one of the 39 labors is processing, working the hide. “This labor is found to be not for the purpose of eating.” The salting is only for the hide, not for the behemah itself. The behemah may be salted, the meat may be salted, the flesh. But the hide is not for the purpose of eating, it would turn out that he’s doing a labor not for the purpose of eating.

The Leniency: Beit HaDerisa

But the Chachamim did make a certain leniency. What is it? “But one may place it in the beit haderisa”. One may take the hide and lay it down on the floor, the place where people walk a lot, let’s say, the entrance to the house, which is called a beit haderisa, a place where people walk a lot. One places it there, why? “So that they will tread upon it and it will not be ruined.” So that people will step on the hide, and this will work it, make it soft, or make it so that the hide won’t start to rot.

Although, it seems this isn’t really meabeid, it isn’t, but it is indeed something of an inyan of meabeid. It’s not a complete melacha, but it’s from the family, perhaps it would be a rabbinic meabeid.

Reason for the Leniency: Because of Simchat Yom Tov

Why was this permitted? Says the Rambam, “They only permitted this matter because of simchat Yom Tov.” The reason why this was permitted is also because of simchat Yom Tov, so that one will have meat on Yom Tov, “so that he won’t refrain from slaughtering.” So that he won’t hold back from slaughtering. If he knows the next day that he’s going to lose the entire hide, he will refrain from slaughtering. So the Chachamim permitted doing what is only a half meabeid, only a rabbinic meabeid.

A Stratagem: Salting Meat for Roasting on the Hide

And they gave another piece of advice. More advice. He said one may not salt, only place it in the beit haderisa.

Now he says, there is a way how to even salt a little. He says, “And it is permitted to place meat for roasting on the hide.” The meat that one is going to cook, interestingly he says specifically the word “for roasting,” he means to say the meat that one is going to cook needs to be salted beforehand. He said, even for roasting, even for roasting which doesn’t need much salt, because the roasting itself removes the blood, so for roasting one doesn’t usually put much salt. But it seems that there is indeed something of an inyan why one does put some salt. Simply, one may, one may indeed do it.

Even… no, I’m saying, the word “for roasting” is apparently a chiddush. I want to say it, even for roasting, when one is going to cook it, then one puts a lot of salt, then it’s presumably even easier. Even for roasting where the salt isn’t so critical, one may do it.

It means, one places the meat that one is salting, one holds it over the hide, one pours a lot of salt, and afterwards a lot of salt falls onto the hide.

Says the Rambam, one may be meirim in this matter, one may use a stratagem with this, one may do the trick. It is indeed a trick, because it’s meat for roasting, it doesn’t need much salt, but he pours much more salt than he needs, or he pours it so that it will fall right afterwards onto the hide. One may do it, it’s an erma.

What does it mean? He scatters small pieces of meat here. He places small pieces of meat on the hide, and he pours here and there. Otherwise, the meat isn’t as large as the spread-out hide, it wouldn’t help. So, he may move the meat around or place small pieces of meat on other places, on the hide, so that the entire hide will be salted.

Digression: Erma – When Yes and When No

Interestingly, because earlier we learned that one may not do any hide. By Yom Tov it was stated regarding… they didn’t learn a rule, there is no rule in this. The Rishonim mean that there is a rule of erma, he doesn’t know, there are things that the Chachamim want to allow to be done, and there are things they don’t want to allow to be done.

One thing we learned earlier, one who is more clever than cleverness, that’s someone who wants to cook for after Yom Tov, and he thinks he’s fooling the system. We don’t want you to cook for after Yom Tov, but you do want to.

You want that one should be able to slaughter on Yom Tov, and a person will indeed refrain from slaughtering if he’s going to lose his entire hide, so they found a solution, he should salt the meat, and through this the hide gets salted. It’s very simple.

But this also isn’t really meabeid, right? It’s a… it’s a… it’s an erma.

Halacha 5: Distinction Between Salting for Roasting and for a Pot

But… sorry, in what case are we speaking… look at what… only for roasting, it must be for roasting. Ah, the opposite. “In what case are we speaking, salt for roasting,” when one salts for roasting. “Which doesn’t require much salt,” then one doesn’t need much. “But for a pot,” if one is going to cook the meat in a pot, which then one needs to do melicha beforehand to remove the blood, then one uses a lot of salt. Then one may not be molei’ach on the hide, because then he’s going to pour a lot of salt.

Perhaps because then it doesn’t remain… so then what? And what is that he needs a lot of salt? One should be able to say just the opposite. By roasting it doesn’t work out, so it’s simple that you’re really adding the salt for the hide. But by cooking in a pot you need to have the salt.

He says one doesn’t need so much, so because it remains over, because the roasting doesn’t need much salt, and one doesn’t need to salt the hide so much, one only needs to salt the hide a little. As much as one puts for the roasting plus a little, which will make it fall onto the hide. But a lot of salt, it’s closer to proper meabeid.

So he brings.

It’s not so clear.

Prohibition of Salting the Fats

Says the Rambam, “And similarly, one may not salt the fats,” one may not salt the fat, the fat of the animal. Although perhaps one did it so that one could use it for something else, I don’t know, the fat one doesn’t eat, but perhaps one can use it for something else, it makes light.

“And one may not turn them over,” one may not be busy with the fat, turning it over, or whatever thing one does with the fat. Or “and one may not dry it in the wind on boards,” to dry it out, one would hang it up, in the old days one would hang it up in the wind so the fat would dry out so that pieces would form from it.

All these things one may not do. Since it’s not fit for eating, the fat is indeed not fit for eating.

Halacha 6: Prohibition of Hirgala in Skinning the Animal

It means, although there’s no prohibition of meabeid, there’s just simply, one may not exert oneself when it’s not for eating. Okay, very good.

Now, and now we’re going to learn more matters of exertion for preparing meat.

So, “One who skins an animal, should not do hirgeil on Yom Tov.” One who skins the hide from an animal, he should not do the skinning that is called hirgeil.

Says the Rambam immediately afterwards explaining, what does hirgeil mean? There are a few ways of skinning the hide from an animal. There’s a way of skinning that isn’t an exertion, there’s a way of skinning that is with greater exertion, which is called hirgeil.

And the Rambam explains, “How does one do hirgeil? This is when he removes all the hide through one leg, so that all the hide comes out whole and doesn’t tear.” He pulls so all the hide will be… he skins, instead of skinning, it means let’s say cutting the hide, and he pulls off pieces here and pulls there, there’s a greater exertion of skinning all the hide so it remains whole, and pulling it off through one leg. That is hirgeil, from the word regel. “This is when he removes all the hide through one leg,” and he does it “so that all the hide comes out whole and doesn’t tear,” so that he’ll have a long whole hide and it won’t be torn, so one can make from it, I don’t know, a large rabbinical tallit bag.

Discussion: Why is Hirgala Forbidden?

Speaker 1: Why may one not do this? Skinning one may do, it’s a preparation for cooking, it’s a part of what one may do on Yom Tov. But this skinning in this manner with greater hirgeil, why is it forbidden?

Speaker 2: “Because this skinning involves great exertion, and there’s no need for it for the holiday.” He’s making with this a greater exertion, and he’s doing it not for the meat, but because he wants to have the hide. That means he’s made an exertion not for the need of eating.

Halacha 6 (continued): Prohibition of Beit Yad in Meat

And the Rambam continues, therefore, something else that is forbidden: “It is forbidden to make a beit yad in meat.” One may not cut into the meat so that one can hang it up, as I understood it, “which is done with a knife,” so that one can carry it, one should not make a beit yad in meat, a handle in the meat, so that one can work more easily with the meat.

Says the Rambam, this is only if he does it with a knife, because if he makes a beit yad in meat, then he’s doing something of a greater exertion, a weekday manner, “so that he shouldn’t do it in the manner that he does on a weekday.”

But if one does it without a knife, one may.

Permission to Make a Mark in Meat

But “it is permitted to make a mark in meat.” One may cut into the meat. We learned in Masechet Beitza it says there about meat that has been hidden from sight. And how does one give oneself advice? By making a mark, cutting the meat in a certain way, cutting I don’t know like a triangle. Even if it’s an exertion, but since this is needed so that one can eat it, so it won’t fall into the problem of meat that has been hidden from sight, one may make the mark in meat.

Discussion: What’s the Difference Between Beit Yad and a Mark?

Speaker 1: If one needs to get to the meat simply to be, and it’s also not so clear that it’s really so. It could be that it’s simply, it’s needed, so it won’t get mixed up with two, why should one come to a prohibition? Simply, it’s not such a great exertion, a beit yad, it’s work, one makes some kind of handle that can carry large meat. Simply, it’s obvious that he may cut the meat whichever way he wants. What’s the problem?

Speaker 2: Okay.

Further. Also, there’s the mark by which there is indeed the halacha of… what is already a mark?

Speaker 1: Okay. You see there that sometimes one makes marks so a non-Jew won’t steal, or…

Speaker 2: Very good.

Halacha 7: Removing Hair from the Head and Legs

Says the Rambam further, another thing that one may… something else that one does by slaughtering an animal, is what one does is… the head and legs of the animal, it seems that one also places it, one also eats it, or one places it together with the food, and so that it won’t have hair on it which would make it, I don’t know, it would make the meat repulsive, one skins off all the hair from the head and legs.

May one do it on Yom Tov, “one may tear off the head and the legs,” one may tear off the hide from the head and legs, “and singe them in fire,” one may also burn off not the hide. The head and legs.

Discussion: What Does Molegin Mean?

Speaker 1: From the hair?

Speaker 2: From the hair. Yes.

Speaker 1: No, not the hide I mean that one is going to skin, but what one is going to put on the table. You know, one has taken that which one puts on the table. If it’s something like skinning the hide because one wants the hide afterwards, it will be like the previous hide.

Speaker 2: The hair from the head. There’s no hide between the head and the hide.

Speaker 1: Okay, it doesn’t say there.

Two Permitted Methods and Two Forbidden Methods

“And removes its feathers in fire,” one may burn it off in fire. I don’t know why. There are two ways of removing the hair, either with tearing, which means pulling out I mean, or with fire. One may do it both ways.

But what may one not do? There’s another way of using chemicals, “but one may not rub it with pottery or with earth.” One may not rub the head and legs with pottery, earthenware, I don’t know, or a type of sand, so that it will be smooth, so that it will remove the hide.

“And one may not shear and one may not make a corner with it,” also one may not cut off the hair with a scissors. That’s already more exertion, or more a way how one does it in general.

Halacha 7 (continued): Cutting Vegetables

Says the Rambam further, “And similarly,” something else that one may not do the same thing, “one may not shear and one may not make a corner with vegetables” — what one may not do for fruits, one also may not do for vegetables. Vegetables that have a peel, that have on them like a hide, so you say?

Discussion: What Does Peel Mean?

Speaker 1: Why is it called a peel? Cutting, simply cutting? One may not cut? Cut off such little hairs or some not-good pieces.

Speaker 2: Yes, okay. That’s what I mean. Or cut off the parts that aren’t… but the word is further in the way of the world is with scissors. I remember, this is exactly the kenivat yerek, which means removing all that aren’t good. On Yom Kippur it was permitted. But simply so it’s something of an exertion, or perhaps it’s similar to borer, I don’t know, there it’s not borer. With the utensils that one does it was, I don’t dare, one may do it other ways. Like plucking or borer one may.

Permission with Vegetables That Have Thorns

But what may one do? “But one may prepare food that has thorns in it, such as kinars and artichokes.” I know for example artichokes have such thorns on them. Or he says artichoke. Artichoke has such thorns that one needs to cut off the thorns beforehand.

But what’s the difference with the kinars thing? It seems that the vegetable looks like one can give oneself advice without it, so one shouldn’t do it in the manner of haircutting. But the food that has thorns in it, one can’t do it with it, here one is going to get pricked, it’s thorns.

Speaker 1: Ah, that’s the word.

Speaker 2: Okay, if it’s prickly, there’s permission that one may indeed use the scissors, the machine, whatever it is that one uses.

Okay.

Halacha 8: Kneading a Large Dough

Okay, until here we learned about when one slaughters. One can learn about baking bread, various types or decrees that exist when one makes bread on Yom Tov.

Says the Rambam, “It is permitted to knead a large dough on Yom Tov.” One may knead a large dough, a big one, it’s an exertion, the more one needs to work with the hands, and a larger dough one needs to work harder. One would think that one should only take as much as one needs? No, one may take a prohibition, as we learned earlier, that one may fill a fruit. And the same thing one may make a large dough, as we learned earlier that one may put more bread in the oven because it helps the oven. A large dough is better. In short.

Halacha 8 (continued): Separating Challah on Yom Tov

Now we’re going to learn about taking challah.

So: “And one who kneaded his dough on Erev Yom Tov, one may not separate challah from it on Yom Tov.” Someone kneaded dough on Erev Yom Tov, and one separates challah from it on Yom Tov, one may not take off challah on Yom Tov.

I think it’s done like we learned that one may not take off terumot and ma’asrot on Shabbat because it’s metaken. The same thing, taking off challah is metaken.

Discussion: Why is Separating Challah Forbidden on Yom Tov?

Speaker 1: What’s the end? Because being metaken food on Yom Tov one may, no? What does it mean? One may not be metaken food on Yom Tov?

Speaker 2: On Shabbat one may not do metaken. No, not such a type of thing. This is that if one can the whole food is metaken. Preparing food is food.

Speaker 1: No, good. If one needs to, one may indeed, but if it’s Erev Yom Tov, then not.

Speaker 2: Ah, what is when one needed to do it Erev Yom Tov?

Speaker 1: Interestingly, because one may not… one may eat before one takes off challah?

Speaker 2: No, it’s simple that you won’t be able to Erev Yom Tov. You should have done it Erev Yom Tov, what will I do?

Something That Could Be Done on Erev Yom Tov

This is what one says, it’s a “thing that could be done on Erev Yom Tov, look at him not on Yom Tov.” Then, yes, one may take off challah, and one may even give it to the Kohen.

Speaker 1: Very good. So why on Erev Yom Tov doesn’t one do it?

Speaker 2: Because you need to do it Erev Yom Tov.

Impure Dough and Impure Challah

“And one separates impure dough, or if the challah became impure,” that the challah became impure and the Kohen won’t be able to eat it, “he should not bake the challah, for one may only cook on Yom Tov for eating and this is not fit and stands for burning.”

It’s like this, he has here impure dough, and the impure dough needs to be burned. One may not burn on Yom Tov, as he’s going to say in the next halacha, he also may not bake it in the oven. But the challah needs to be burned already, right? One ate the impure dough, one has every day impure dough. The challah portion needs to be burned, one may not burn it on Yom Tov, as he says, “and similarly one may not burn it on Yom Tov,” one also may not bake it.

Why? “And similarly one may not burn it on Yom Tov, for one may only cook on Yom Tov for eating and this is not fit and stands for burning,” one may only cook what is fit for eating, and the impure challah one may not eat because it stands for burning.

“And similarly one may not burn it on Yom Tov,” also the act of burning one may not do on Yom Tov.

Reason for the Prohibition: Burning Holy Things is a Positive Commandment

Why? The Rambam explains, “for one may not burn holy things on Yom Tov,” one may not burn holy things on Yom Tov. Why? “One may not burn holy things that became impure on Yom Tov. For burning holy things that became impure is a positive commandment, as it says ‘it shall be burned in fire’,” that a thing that became impure, holy things became impure, is a mitzvah of burning.

But burning is indeed a melacha. “And doing melacha that is not for the need of eating and the like, is a positive and negative commandment.” As they learned in the laws of Yom Tov, it’s a positive and negative commandment.

Burning of Consecrated Items on Yom Tov — Laws 8-9

So the Rambam explains, that one may not burn consecrated items on Yom Tov. One may not burn consecrated items on Yom Tov. Why? One may not burn consecrated items that became impure on Yom Tov. Why? Because burning consecrated items that became impure is a positive commandment, as it states in the Torah, as it says “it shall be burned in fire,” that something that became impure, consecrated items that became impure, there is a mitzvah of burning. But burning is a melachah (forbidden labor). And performing a melachah that is not for the purpose of eating and the like is both a positive and negative commandment, as they learned in the laws of Yom Tov, it is both a positive and negative commandment regarding forbidden labor, and this is like forbidden labor. And a positive commandment does not override a negative commandment together with a positive commandment. It is indeed a positive commandment, but a positive commandment does not override a negative commandment together with a positive commandment.

Discussion: What kind of melachah is burning consecrated items?

Seemingly the same explanation would apply to why one may not perform covering of the blood. Can you say that? I need to think. But I want to understand something else. Carrying, carrying was permitted through the principle of since it was permitted for a need, it was permitted not for a need. The burning wouldn’t be called carrying. What is the prohibition of burning? Making a fire. No, it’s like cooking is a melachah. It’s not cooking, he’s burning it. It becomes consumed. No. Cooking he already said “do not cook the challah.” That one may not cook the challah. But burning doesn’t mean cooking. Burning is the prohibition seemingly that he lights a fire.

Therefore your question isn’t worth anything, so you’re the strongest. He’s really struggling. Seemingly, carrying means… what does carrying mean? Burning, carrying. So let’s say that the Ra’avad… it could be that the five minutes before it becomes completely burned is cooking, but… let’s remember, the holy Ra’avad said, this was remembered regarding carrying. The Ra’avad says, to warm hot water even simply is not necessary. The Ra’avad says, said Avraham, this is to warm hot water for his feet, to light a candle of… but… that is, when the Ra’avad interprets, it’s not clear if he disagrees with the holy one, but what we learned that it’s simple. Not for a need, I mean not for the need of eating, but for a need simply for hot water for his feet. But, says the Ra’avad, there is something called a candle of idleness, he was lighting a candle for honor, like we light candles on Yom Tov, it’s not for that thing, it’s there for honor. The Rambam brings from the Yerushalmi, the Ra’avad from the Yerushalmi, “do not do and do not permit,” it’s not a complete prohibition. You should not prohibit it and not permit it. No, if it’s not a negative commandment it’s certainly not, and a positive commandment it’s certainly not. It’s a candle of idleness, it’s a half-need, right? There is a need in this, it’s honor. But on this he brings a Yerushalmi that says he doesn’t know, not permitted and not forbidden. But it’s implied from the Ra’avad that if it were something that is completely not any need, it’s only a mitzvah like here, it would be forbidden.

Question: Why isn’t a mitzvah considered a need?

Why shouldn’t a mitzvah be called a need? Is a mitzvah less than honor? Why shouldn’t a mitzvah be called a need? A mitzvah is not a need of Yom Tov. No, it’s not a need of Yom Tov. A mitzvah is a mitzvah. It’s a great matter to do a mitzvah, but it’s not ochel nefesh (food preparation). A Jew cannot live without doing mitzvot. Honor is connected to eating, and burning is not. Certainly, it’s a certain need. But further you only brought the Ra’avad. The Rambam said that one may, in any case. Very good. Here one must say, so says the holy one… where is the Maggid Mishneh? What does the Maggid Mishneh argue? That from this one can perhaps see… I don’t see that he says, but so someone brings it somewhere. I don’t see that he speaks. From this one can perhaps see that even according to the Rambam, when he says carrying not for a need, he means with some bit of need. So says Rabbi Bluming. I saw that he says in the Maggid Mishneh, I saw that he brings it. Yes. Ah, but he says it himself. Not clear. It’s not clear.

Question: Why do we need the reason of positive commandment overriding negative and positive commandments?

Ah, one can… perhaps this is the answer, but one can do it after Yom Tov. But then one wouldn’t have needed to come to the whole positive and negative commandment, just like that. What’s wrong with burning today? One can say, I now have a positive commandment in front of me. I have through “a mitzvah that comes to your hand, do not let it become leavened.” What is the answer? We see the answer that it doesn’t override a positive commandment with a negative commandment. He says, the next piece says, how should he do? He should leave it until evening and burn it, it can be burned on motzaei. Indeed this is why the Rambam says the next piece, how should he do? He should leave it until evening and burn it.

Challah on Yom Tov of Pesach — Law 9

The Rambam says, but if it was Yom Tov of Pesach, but if Yom Tov of Pesach comes, and then there isn’t the solution of leaving it until evening, because if he leaves it it will become chametz, the dough will become chametz on Pesach, and he will transgress with this “it shall not be seen, it shall not be found,” he should not separate his challah, then he should not remove challah from the dough. Then we indeed permitted to bake the entire impure dough, and afterwards he separates challah from the bread. So there’s another solution. That is, since on Pesach one may not leave the dough because it will become chametz, what is the prohibition that it will become chametz? A prohibition of “it shall not be seen.” “It shall not be seen,” yes. He will remain with chametz. Interesting. One must come learn the laws of chametz and matzah to see if there is such a case of “it shall not be seen,” because it’s like a passive prohibition as it were. I remember that it says about this something, I don’t remember what the rejection is. In any case, it’s not intentional. He has a solution, he has a solution. A true solution. So what is the solution? Usually it appears that the mitzvah is that one should remove challah before it’s finished. Usually one makes challah from dough. But since one is stuck, one separates challah after it’s been baked. And one may also bake the whole thing. Okay, this is simple, because one bakes the entire bread. The bread is baked, the challah is not baked. It’s all tevel. The entire dough, yes.

Discussion: The custom of challah from matzot

That’s what we do, on erev Pesach with matzot is that the problem. One takes off a piece from the baked matzah, yes? How do we do every Pesach? What? Not erev Pesach, from all of Israel. Yes, I’m not talking about baking on Yom Tov. I’m talking first of all, let’s say if someone bakes matzot on Yom Tov of Pesach at night before… no one who has done it. I’ve never heard, but… why did he do it? It was… well, in such a case one removes the challah. From the baked matzah. But I mean one does so generally. Why does one do so generally? Perhaps because one doesn’t want to make extra time from removing a piece of dough. Okay, one could further tomorrow a farmer from chametz even on erev Pesach. This is a leniency. One doesn’t know, one must look… then why the reasons that one does so. Yes. Okay, further other things that have to do with… other various things, now one can take other various things, like prohibitions that have been… various elements with the ovens. Yes, and afterwards further when one makes food. In the manner of a new furnace.

Laws of Ovens and Stoves — Laws 10-11

New Furnace

A new furnace is some kind of oven that is very hot. Interesting, we learned earlier that there are three. There is a tanur (oven), kirayim, and… what is the middle one? Kirah. A tanur, a kirah, and a… I don’t remember at the moment, something that is half and half. Kirah and kirayim. And a third ancient one, I don’t remember the name at the moment. There is such a vessel called a furni, which when it’s fresh is very hot. One may not take a fresh furni, a decree lest it burst, it gets broken sometimes. It takes a few times, it takes a few times, it becomes so… and sometimes, the first time it bursts, and it will ruin the bread, and he will be prevented from the joy of Yom Tov. There is such a recommendation.

Sweeping and Scraping

All three, all three, all three, but one already grasps that it opens up, when one may indeed sweep, grasping means sweeping? Scraping, yes, scraping away, scraping, yes, scraping the ashes so there will be enough space in the oven to cook. And if it’s impossible to scrape with a basket or with a broom then sweeping. There is space in the oven, you just need to sweep a bit, to scrape a bit, the oven is so full, you should scrape it down so it will be covered and there will be enough space. But if there is not enough space, then sweeping is indeed permitted, because for the need of eating in order to cook one may. But if there is another way, why make an effort, let it be done with less effort.

Sealing the Mouth of the Oven with Clay

Further, and sealing the mouth of the oven, when one closes the oven, one wants it to be very hot, one takes clay or mud. And one places it around at the mouth of the oven, one may seal the mouth of the oven with clay and mud that is in the surroundings of the river. One makes such a thing that is called, one makes such wet clay, yes? Wet cement, or what? Not cement, clay? What do you call it cement? I don’t know what that cement is, but wet sandy? I don’t know what children called it mud or cement. But the Rambam says, as it’s proper for the actual thing. But this is only, if he’s going to take clay and it’s a rough piece, it’s that he takes a block of clay, he won’t give himself advice and place it around. So one must make it soft. It’s not prepared already. Ah, and he spreads it or kneads it, or perhaps it’s not a matter of effort? Ah, yes, a matter of muktzeh? Why not? As we learned even sand one may not use if it’s not ready. I thought, because we’re talking here about other things, we’re talking about effort. Yes, I’m not going together with all these things. But, and he spreads it on erev Yom Tov, but regarding clay on Yom Tov it’s forbidden. To smear, to knead… ah, he goes up, one may take from the surroundings of the river, but now to take fresh sand and mix it with water and make clay, this one may not do on Yom Tov. Why is it similar to which melachah? A melachah or is it an effort? What does it mean? It’s like building or… kneading. In short, it’s not permitted. The Rav has it somewhat disputed on this law. So ay der now, one must learn further. Okay, we need to go further. Further.

Anointing an Oven with Oil, Rubbing with a Cloth, Cooling with Cold Water

New ovens and stoves, there is some procedure for a new oven one smears around with oil to strengthen or what? One may not do, one may not anoint with oil on Yom Tov. Also another thing, why is it perhaps not directly for the food, but it’s for the good of the oven. Look at the whole other thing. And one does not rub it with a cloth… one doesn’t wipe it means I think, so what does rubbing mean. One rubs it, one rubs it with a rag. Yes. And one does not cool it with cold water in order to harden it, one also may not cool the oven to make it strong. That means, one uses hot and then cold, that makes it strong. This one may not do, because all these things are ways how one helps build, one helps fix the oven. This one may not do, one may cook, because one may not fix appliances, one may not fix an oven.

Distinction: To Harden It or To Bake In It

But if he was cooling it with cold water in order to bake in it, we will yes. This means even when it’s too hot, he wants to bake something that doesn’t want to be such a high temperature, one may indeed cool the oven, because he’s not doing it to fix the oven, he’s doing it to fix the food.

Law 11 (Continued) — Stones and Furnace

Speaker 1: He wants to use stones to use as a pot, as a top, to be able to cook on it, one may not do this, because he is strengthening them, because with this one is strengthening, with this one finishes the stones so that one can use them. This means further like fixing a vessel, it’s an effort that is not directly for the food.

And one may heat and bake in a furnace. We learned about the Egyptian furnace, this one may indeed. One may heat and bake, even if it’s a large oven, it’s more than how much he needs now for his… we don’t concern ourselves with what he adds in a large oven, one may. And with hot water, we learned that one may.

One may not use a new one, earlier he said a new furnace. A new one is a proper furnace and the like. It appears the furnace is some very commercial thing, I mean it wasn’t for the purpose of cooking, it’s some special thing, but one may indeed.

Now we’re going to learn a few more things. He brings that a furnace one needs to put in more, more wood, it’s a greater effort, but one may do it.

Law 12 — Cheese, Spices, Salt

Speaker 1: Further, the Rambam says in law 12, one may not make cheese on Yom Tov. One may not make cheese on Yom Tov. Why? Because we already learned in the laws of Shabbat that making cheese is a melachah, because he takes together small pieces and makes them into one, it’s similar to building. One may not do on Yom Tov.

Ah, we know that one may do on Yom Tov make all foods? But, one may only do that which if one would have made it on erev Yom Tov it wouldn’t have had such a good taste. Because if he made it on erev Yom Tov there is a loss of taste, it’s not… cheese that is old a day, or that was already gathered a day old, is not less tasty, therefore it’s from the things that it’s possible to make them.

But one grinds the spices in their manner, one may indeed grind the spices in their manner, because if he grinds them on erev Yom Tov their taste becomes stale, fresh spices. With a better taste one may indeed.

But salt, this is spices, for example pepper, but salt one may not grind, one may not grind on Yom Tov, because it doesn’t change the taste. Rather, there is indeed a solution how one can do it, in a different vessel, the mortar. If he does it with a change, or he doesn’t do it with a regular grinding with a mortar, but he does it with a bowl, with a plate, one may indeed in order to change it, because he does it with a change.

Why may one not do it just like that? Because if he grinds the salt on erev Yom Tov its taste doesn’t become stale. It appears that it’s not really the melachah of grinding, because then the change wouldn’t help. Spices become worse, but salt doesn’t become worse.

And one does not grind pepper in their mills. We discussed that one may grind spices, but pepper one may not do in the regular mills, rather one does it in a mortar like all spices. One should not do it with the special vessel, because the special vessel was made, I think, to make on a larger scale or what? It appears like a weekday activity.

One does not crush the groats. Groats is, I think we learned it earlier, whether it’s animal food or what? Grains of grain, one may not grind in a large mortar and grind in a large machine that one always uses for grinding. But one crushes it in a small mortar, in a smaller vessel one may indeed, because this is its change. Because I think the things here are… one may not do it as one does it during the week, it shouldn’t look now like he’s busy on a large scale, on a smaller scale with a change.

Law 12 (Continued) — Land of Israel vs. Outside the Land

Speaker 1: The Rambam says, in the Land of Israel even with a small one it’s forbidden, because their grain… The Rambam wants to speak here in praise of the Land of Israel, because their grain is good. The Land of Israel is very, very good, the grain there is very good, and there even the groats, whatever it is, the grits or I don’t know what one wants to make, even if it will be a day old, it will still be very good, and there is no loss in this. One must go up to the Land of Israel whoever wants to eat good food. Not everyone who says and not everyone who says.

So the point is that one can do it from erev Yom Tov. Therefore, it says in outside the Land it’s weak, and it’s already old, and it’s already after a day old, it’s already somewhere.

Interesting that one makes a distinction between the Land of Israel and outside the Land, because you can say that one must check the place.

Speaker 2: You’re forgetting, the holy Torah was given for actual people, not for rules. That everyone is looking for rules, that is anti-Judaism.

Speaker 1: No, but I’m saying there, a person lives now, a person doesn’t live like the Rambam lived. And in the city, what is the order? The Rambam makes a distinction between all outside the Land and all Israel. He doesn’t mean to say that. He says that in a place where the grain is very good, where the grain makes no difference. Every law. One may not rule from the Rambam, not any thing at all. If it’s something that doesn’t disturb, one makes it properly, one must make it properly, but not make it today. The principle remains the principle, and we already learned in chapter 1 the principle.

In the time of the Gemara, I don’t know, the Israeli Jews have a distinction that one makes. It’s not a law, I’m not saying any way of Israel.

Speaker 2: One can mean from what you’re saying that today also applies in the Land of Israel, it doesn’t apply. Precisely in the Land of Israel there is indeed better.

Speaker 1: I don’t know, one must check at the bakery, whether it’s indeed better or not.

Speaker 2: No, I mean in practice one was indeed stringent with things.

Speaker 1: Today it’s not decided to… maybe you say yes to grind pepper for a person. Today it’s less decided to prepare the level right at the meal. Actually the… yes, maybe better restaurants will actually grind everything, to grind the… generally people. One buys a bottle of spices, and one keeps it in the…

Speaker 2: You’re not in a bottle.

Speaker 1: At home.

Speaker 2: By you one buys everything, and by Reb Yitzchak everything is in the aspect of malchus (kingship).

Speaker 1: Okay. No, I don’t know. No, I’m saying, all these things one must know that when it doesn’t make a difference that it doesn’t make the food better, then one should do it before Yom Tov. That’s what I want to know, and it’s important, because… today’s kitchen. First of all, I mean not, my wife cooks almost nothing on Yom Tov, she doesn’t have strength, she cooked everything erev Yom Tov. But one cooks on Yom Tov, but one must know that there are certain things that one doesn’t do. And today the old technology of the kitchen isn’t all the things that exist.

One sees that it’s still somewhat of a matter that on Yom Tov one doesn’t open the stove like during the week. There isn’t a thing that doesn’t work. So how it turns out l’halacha l’ma’aseh (in practical halachic terms), I don’t know.

So the Rambam doesn’t bring at all the language of uvda d’chol (weekday activity). He doesn’t bring languages at all. The poskim (halachic authorities) generally like to use languages, nobody knows what they mean. The Rambam tries to show what it means.

Okay, a little more flour, maybe sift it erev Yom Tov.

Halacha 13 — Meraked (Sifting Flour) Again

Speaker 1: Flour needs to be sifted. One sifted erev Yom Tov, one removed the sivin, the husks. A person will think that the melacha (forbidden labor) of meraked (sifting) has already been done, and now he only wants to do it a second time, it’s not really a melacha of meraked, one still may not.

One may not sift again on Yom Tov, unless stones fell into it, if actually dirt fell in, it must be removed because it’s unfit for eating, but just so one may not.

But if one does it with a shinui (change) it is permitted. How? What is the change? On Yom Tov one sifts from the back of the front, they turn over the sieve.

Halacha 13 (Continued) — Molel, Mefarech, Menape’ach, Borer

Speaker 1: More melachos that one may or may not do on Yom Tov?

One may grind, one may grind with one’s hands kitniyos (legumes), or whatever grain, and one may break apart, one may break apart kitniyos on Yom Tov, and one may blow with one’s hand with all one’s strength and eat, one may blow with the hands so that the husks should go away from foods on Yom Tov. Even one may do it even with all one’s strength and eat, even with a basket or with a plate, one may even use a vessel, but not with a tavla or with a kevara, but not use the vessels that one uses during the week, but the vessels that one uses for a professional purpose. Just a plate, basically. But not the just a plate, yes. Previously one had that one may not use a sieve, and one may only use the hands, such a thing.

And likewise, one who selects kitniyos on Yom Tov, selects in his usual way in his lap or in a plate. Also to select them. Earlier we spoke about grinding them, and now we’re speaking about selecting them. Selecting them is also borer (selecting) basically. One isn’t grinding. We saw that it’s the same halacha if I remember. I don’t know if it’s different on Shabbos from Yom Tov. One isn’t selecting them, because one removes the husk, that is borer. It’s just a different part of borer. Here one removes by blowing, and borer means literally removing the not good.

Correct, one selects in his usual way in his lap with a… one may use a lap on one’s lap.

Speaker 2: With a plate.

Speaker 1: With a plate. But not in a napa, but not in a tavla or in a gar, not use the equipment that is designated for this. All these things are more labor. Previously a tavla also, both not.

When is this said, when the food is more than the waste, when he does the borer the food is more than the waste. But if the waste is more than the food, he does the opposite. Yes, but if the waste is more than the food, one selects the food and leaves the waste. Why? Because one may not do. What is more labor? One should not do. The less labor. Because the labor of selecting the waste from the food is greater than the labor of selecting the food from the waste, if that is harder, even though it’s more, it’s a difficulty. One must see it should be the least labor. Generally, it has to do with what is more, one should remove the lesser from the greater. But if that will be a greater labor for some reason, one should go the usual way.

Halacha 13 (Continued) — Mustard Strainer, Meshemeres

Speaker 1: Now, one strains mustard in its strainer. Mustard, the small kernels from which one makes mustard, one strains with a special strainer. One should not use the special strainer, because it appears like borer, it looks like borer.

But there is another solution, one places eggs in a mustard strainer, and when the egg runs out, it looks like it takes more the smaller kernels, as presumably he means, this one may do, because this is not labor.

And if a meshemeres (wine strainer) was hanging, if the strainer is already on the vessels, it’s already lying ready…

Speaker 2: No, its strainer. You said, if the strainer…

Speaker 1: Ah, strainer, meshemeres. And if a meshemeres was hanging, it is permitted to put wine on Yom Tov. But if it’s already hanging, one may.

But what may one do? One can do a trick. And one hangs it erev Yom Tov, one will indeed hang it, for example, if one wants to put pomegranates on some vessel,

Halacha Regarding Meshemeres on Yom Tov

Meshemeres is for wine, to remove the waste from the wine. It is permitted to put wine on Yom Tov, because it’s the language of shemarim (dregs), yes. It is permitted to put wine on Yom Tov, if it’s already hanging, one may. But there is the concern that it shouldn’t appear like a weekday activity that one does normally.

And erev Yom Tov, but what may one do? One can do a trick. And erev Yom Tov one hangs it, one may indeed hang it. For example, if one wants to put pomegranates on some vessel, one may hang a meshemeres and place the pomegranates on it. And one hangs it with pomegranates. And afterwards, once he already has a hanging meshemeres, he may afterwards put on it the wine to strain the wine from the dregs.

Summary of Chapter 3

Until here we learned Chapter 3. And the principle of this chapter is that one prepares food on Yom Tov, but not entirely weekday-like, not with great labor, not things that one can do erev Yom Tov, not various things that a person will think it’s permissible and he’ll milk an animal, other than such rules.

And one must know practically to apply to our reality, that on Yom Tov one cooks, but it should remain Yom Tov-like, not too much of a production.

Yes. Would he…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות שביתת יום טוב, פרק ג׳

כללי הקדמה צום פרק

פרק ג׳ באהאנדלט נוספות גזירות דרבנן וואס באגרעניצן ווי אזוי מען טוט מלאכת אוכל נפש ביום טוב. אין פרק א׳ האט מען געלערנט די יסודות פון אוכל נפש — וואס מען מעג טון ביום טוב. פרק ג׳ גייט אריין אין גזירות וואס קומען פון פארשידענע סיבות: (1) מען האט געקענט עס טון ערב יום טוב, (2) עס איז א גרויסע טרחה, (3) עס קען ברענגען צו א מכשול. אפילו אינערהאלב מלאכות וואס זענען בעצם מותר פאר אוכל נפש, האבן חכמים אסור געמאכט געוויסע אופנים.

הלכה א — שחיטה ביום טוב און כיסוי הדם

דער רמב״ם: מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו — הרי זה שוחט חיה ועוף וכסה דמו. אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי — לא ישחוט. ואם עבר ושחט — לא יכסה דמו עד לערב.

פשט: מען מעג שעכטן חיה ועוף ביום טוב (ווייל שחיטה איז אוכל נפש), אבער נאר ווען מען האט שוין צוגעגרייט עפר אדער אפר פאר כיסוי הדם. אויב מען האט נישט — טאר מען בכלל נישט שעכטן. און אויב מען האט עובר געווען און געשעכט — טאר מען נישט מכסה זיין ביז נאך יום טוב.

חידושים און הסברות:

1. א נייע גזירה, נישט בלויז א לאק אין היתר: דאס איז נישט סתם אז מען האט נישט מתיר געווען מוקצה׳דיגע עפר — עס איז א נייע גזירה דרבנן אז מען טאר בכלל נישט שעכטן אן מוכן עפר. דער טעם: ווען מען שעכט אן עפר מוכן, וועט מען מבטל זיין מצות כיסוי הדם, דערפאר האבן חכמים גע׳אסר׳ט די שחיטה גופא.

2. אוכל נפש איז נישט מתיר מוקצה: מען וואלט געקענט טראכטן: ווייל די תורה האט מתיר געווען שחיטה (א דאורייתא), זאל דאס אויך מתיר זיין מוקצה (א דרבנן) — אבער ניין, קיינמאל איז אוכל נפש נישט מתיר מוקצה.

3. מצות כיסוי הדם איז אויך נישט דוחה מוקצה: מען וואלט געקענט טענה׳ן אז די מצוה פון כיסוי הדם זאל דוחה זיין דעם איסור מוקצה — אבער אויך דאס ווערט אפגעוויזן.

הלכה בנוגע קוי (ספק חיה ספק בהמה)

דער רמב״ם: בריאה שהיא ספק חיה ספק בהמה (קוי) — אין שוחטין אותה ביום טוב. ואם שחט — לא יכסה דמו עד לערב — אפילו אויב מען האט עפר מוכן.

פשט: א קוי, וואס איז ספק חיה ספק בהמה, טאר מען נישט שעכטן ביום טוב. אפילו מיט עפר מוכן טאר מען נישט מכסה זיין.

חידושים און הסברות:

1. א נייע, באזונדערע גזירה ביי קוי — מרית עין: ביי א רעגולערע חיה ועוף, אויב מען האט עפר מוכן מעג מען שעכטן און מכסה זיין. אבער ביי א קוי איז דא א נייע גזירה אז אפילו מיט עפר מוכן טאר מען נישט. דער טעם: שמא יאמר הרואה — א מענטש וועט זען אז מען מאכט כיסוי הדם ביום טוב, און ער וועט מסיק זיין אז עס איז ודאי חיה. ווייל ער ווייסט אז ביום טוב טוט מען נישט סתם זאכן, נאר וואס מען מוז — אויב מען מכסה דעם דם, מוז עס זיין א חיה.

2. די נפקא מינה — חלב: דער חילוק צווישן חיה און בהמה איז: חלב בהמה איז אסור, חלב חיה איז מותר. א קוי, וואס איז ספק, מוז מען מחמיר זיין לשני הצדדים — סיי כיסוי הדם (כחיה) סיי איסור חלב (כבהמה). אויב מענטשן וועלן מיינען אז עס איז א ודאי חיה, וועלן זיי עסן דעם חלב — וואס איז אפשר אסור (ווייל אפשר איז עס א בהמה). דערפאר האבן חכמים גע׳אסר׳ט בכלל צו מכסה זיין ביום טוב, כדי מען זאל נישט קומען צו דעם מכשול.

3. [דיגרעסיע: דין חלב — שייכות צו הלכות חלב]: דער דין פון קוי איז אויך א דין אין הלכות חלב, נישט נאר הלכות יום טוב.

הלכה בנוגע שחט חיה/עוף מערב יום טוב

דער רמב״ם: השוחט חיה ועוף מערב יום טוב — לא יכסה דמן ביום טוב.

פשט: אויב מען האט געשעכט ערב יום טוב און נישט מכסה געווען דעם דם, טאר מען נישט מכסה זיין ביום טוב.

חידושים:

1. טעם — טרחה שאפשר לעשות מערב יום טוב: דאס איז אסור ווייל מען האט געקענט מכסה זיין ערב יום טוב. עס איז א טרחה וואס איז נישט נייטיג ביום טוב.

2. מצות כיסוי הדם קען ווארטן: מצות כיסוי הדם איז נישט דוחה די גזירות — מען קען ווארטן ביז מוצאי יום טוב. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם דין פון “עבר ושחט” וואו מען ווארט ביז לערב.

הלכה בנוגע נתערב דם בהמה מיט דם חיה/עוף

דער רמב״ם: שחט בהמה וחיה ועוף ביום טוב ונתערב דמם — לא יכסה אותו עד לערב. אבל אם היה לו עפר מוכן ויכול לכסות הכל בדקירה אחת — יכסה.

פשט: ווען דם בהמה (וואס דארף נישט כיסוי) איז צוזאמגעמישט מיט דם חיה/עוף (וואס דארף כיסוי), טאר מען נישט מכסה זיין ביום טוב, ווייל מען וועט מאכן טרחה אויך פאר דעם בהמה-דם וואס דארף נישט. אבער אויב מען קען אלעס צודעקן מיט איין דקירה (איין שטאך מיט א שאוול), מעג מען.

חידושים:

1. טעם פון דעם איסור — טרחה שלא לצורך: ווען דם איז צוזאמגעמישט, קען מען נישט באזונדער צודעקן נאר דעם חיה-דם. מען מוז אלעס צודעקן. אבער א טייל פון דער טרחה איז פאר דעם בהמה-דם וואס דארף בכלל נישט כיסוי — דאס איז טרחה שלא לצורך ביום טוב.

2. בדקירה אחת — נישט קיין נוספת טרחה: אויב מען קען אלעס צודעקן מיט איין באוועגונג, איז נישטא קיין עקסטערע טרחה. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי פריער — א גרעסערע טאפ איז נישט קיין נוספת טרחה, ווייל מען מוז דאך טון די פעולה פאר דעם חלק וואס מען מעג, און דער רעשט קומט ממילא מיט.

הלכה — תולש צמר ממקום שחיטה

דער רמב״ם: השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו, ולא יטול הצמר ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר.

פשט: ווען מ׳שעכט א בהמה ביום טוב און די צמר/האר ביים האלז שטערט די שחיטה, מעג מען מיט די האנט אפרייסן (תולש) די צמר פון דעם פלאץ וואו מ׳שעכט. אבער מ׳טאר נישט אינגאנצן אוועקנעמען די אפגעריסענע צמר — זי מוז בלייבן דארט פארפלאנטערט מיט די ארומיגע צמר.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס איז תולש ביד מותר אבער גוזז אסור: ביי א בהמה איז דער נארמאלער דרך פון גוזז מיט א כלי (שער/מעסער). תולש ביד — אפרייסן מיט די הענט — איז א שינוי פון דרך גזיזה, דערפאר איז עס נישט א מלאכה דאורייתא. אבער אויב מ׳וואלט נאכדעם אוועקגענומען די צמר אינגאנצן, וואלט עס אויסגעקוקט ווי א געהעריגע גוזז, דערפאר מוז מען עס לאזן מסובך בשאר הצמר.

2. חילוק צווישן בהמה און עוף: ביי א בהמה הייסט עס “תולש” (אפרייסן צמר), ביי א עוף הייסט עס “מורד” (ארויסנעמען פעדערן). ביי א עוף איז מורד אסור, ווייל דאס איז דער נארמאלער דרך ווי מ׳נעמט אראפ פעדערן — “בני שיעור דרכו” — און דערפאר וואלט עס געווען ממש עובר אויף אן איסור. דער יסוד: ביי א בהמה איז תולש ביד א שינוי (ווייל דער דרך איז מיט א כלי), אבער ביי א עוף איז תולש/מורד ביד דער דרך גופא.

3. פראקטישע נאטיץ: ביי עופות (ווי מ׳זעט ביי כפרות) איז אפשר נישט אזוי שווער צו שעכטן אן מורד זיין, ווייל ביי די האלז פון א עוף זענען נישט אזוי פיל פעדערן — מ׳דארף נאר ארומדרייען. עס ווענדט זיך אויך וועלכע ארט עוף.

הלכה — המפשיט עור הבהמה: זאלצן, בית הדריסה, ערמה

א) זאלצן די עור

דער רמב״ם: המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו שזה עיבוד, נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותן עליו בבית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסד.

פשט: ווען מ׳נעמט אראפ די עור פון א בהמה ביום טוב, טאר מען עס נישט זאלצן, ווייל דאס איז מעבד (אויסארבעטן לעדער) — א מלאכה שלא לצורך אכילה. אבער מ׳מעג עס אראפלייגן אין א בית הדריסה (א פלאץ וואו מענטשן טרעטן אסאך), כדי מ׳זאל טרעטן דערויף און עס זאל נישט קאליע ווערן.

חידושים:

1. בית הדריסה — סטאטוס פון מעבד: אראפלייגן אין א בית הדריסה איז אויך עפעס אן ענין פון מעבד — עס מאכט די עור ווייך און פארמיידט אז זי זאל ווערן הארט. אבער עס איז נישט א מלאכה גמורה, נאר אפשר א דרבנן׳דיגע מעבד.

2. טעם ההיתר — שמחת יום טוב: ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. דער גאנצער היתר פון בית הדריסה איז מפני שמחת יום טוב — אויב א מענטש וועט וויסן אז ער גייט פארלירן זיין גאנצע עור (ווייל ער קען עס נישט באהאנדלען), וועט ער זיך מונע זיין פון שעכטן, און דאס וועט שאדן שמחת יום טוב.

ב) ערמה — זאלצן בשר לצלי על גבי העור

דער רמב״ם: ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור, ומרימים בדבר זה… במה דברים אמורים, מלח לצלי שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדרה לא ימלח על העור.

פשט: מ׳מעג פלייש וואס מ׳גרייט צו פאר צלי (בראטן) אראפלייגן אויף די עור און זאלצן, אזוי אז די איבעריגע זאלץ פאלט אראפ אויף די עור. דאס איז א מותר׳דיגע ערמה (טריק). אבער נאר ביי צלי, וואס דארף נישט אזוי פיל זאלץ. ביי קדרה (קאכן אין א טאפ), וואו מ׳דארף אסאך זאלץ פאר מליחה צו ארויסנעמען דם, טאר מען נישט זאלצן אויף די עור.

חידושים:

1. פארוואס דווקא לצלי: צלי דארף נישט אזוי פיל זאלץ (ווייל דער צלי-פראצעס אליין נעמט ארויס דם), דערפאר איז דאס א חידוש אז אפילו פאר צלי — וואו מ׳דארף נישט אזוי פיל זאלץ — מעג מען עס טון, ווייל עס בלייבט איבער גענוג זאלץ וואס פאלט אראפ אויף די עור.

2. פארוואס לקדרה אסור: ביי קדרה דארף מען אסאך זאלץ פאר מליחה. לכאורה זאל עס זיין פארקערט — ביי קדרה וואו מ׳נוצט אסאך זאלץ, זאל מער אראפפאלן אויף די עור! דער תירוץ: ביי צלי, וואו מ׳דארף נישט אזוי פיל זאלץ, איז דאס וואס מ׳לייגט אויף די עור נאר אן עקסטערע ביסל — עס איז קלאר א ערמה, א קליינע צוגאב. אבער ביי קדרה, וואו מ׳גיסט אסאך זאלץ, איז עס מער נאנט צום געהעריגן מעבד — עס קוקט אויס ווי מ׳זאלצט ממש די עור, נישט נאר א ערמה.

3. ווי אזוי ארבעט די ערמה פראקטיש: מ׳לייגט שטיקלעך פלייש אויף פארשידענע פלעצער פון די אויסגעשפרייטע עור, און מ׳זאלצט יעדע שטיקל, אזוי אז די גאנצע עור ווערט באדעקט מיט זאלץ. מ׳מעג אפילו ארומרוקן די פלייש אדער לייגן קליינע שטיקלעך אויף אנדערע פלעצער כדי די גאנצע עור זאל ווערן געזאלצן.

4. [דיגרעסיע: ערמה — ווען יא און ווען נישט:] עס איז נישט דא א כלל׳דיגע שיטה ווען ערמה איז מותר און ווען נישט. פריער האט מען געלערנט אז ערמה פון קאכן פאר מוצאי יום טוב איז אסור (שחרימו ממערים), אבער דא ביי זאלצן די עור איז ערמה מותר. דער חילוק: דארט וויל ער נארן די סיסטעם צו טון א מלאכה שלא לצורך יום טוב; דא וויל מען פארמיידן הפסד כדי מ׳זאל נישט מונע זיין פון שעכטן — עס איז לצורך שמחת יום טוב.

הלכה — אין מולחין את החלבים

דער רמב״ם: וכן אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהם, ואין שוטחן אותו ברוח על גבי יתדות.

פשט: מ׳טאר נישט זאלצן די חלב (פעטס) פון די בהמה, מ׳טאר נישט זיי אומדרייען (מהפך זיין), און מ׳טאר נישט זיי אויסשפרייטן אין ווינט אויף שטעקנס צו טריקענען. אלע דאזיגע זאכן זענען אסור ווייל חלב איז נישט ראוי לאכילה.

חידושים:

1. חלב — שלא לצורך אכילה: הגם אז חלב קען מען נוצן פאר ליכט (נר), איז עס נישט לצורך אכילה, און דערפאר טאר מען נישט טון קיין מלאכות דערמיט ביום טוב. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם כלל אז מלאכות ביום טוב זענען נאר מותר לצורך אכילה.

הלכה — אופן ההפשטה: מרגיל

דער רמב״ם: המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע.

פשט: מ׳מעג אפשינדן די הויט פון א בהמה יום טוב (ווייל עס איז א הכנה פאר׳ן קאכן), אבער נישט אויפ׳ן אופן פון “מרגיל” — דאס מיינט אראפציען די גאנצע הויט דורך איין פוס, כדי די הויט זאל בלייבן גאנץ און נישט צוריסן ווערן.

חידושים:

– הפשטה סתם איז מותר ווייל עס איז לצורך אכילה. אבער “מרגיל” — אראפשלעפן די גאנצע הויט דורך איין רגל — איז א גרעסערע טרחה, און דער צוועק איז נישט פאר׳ן פלייש נאר פאר׳ן הויט (כדי מ׳זאל האבן א שלימ׳ע עור). דאס איז טרחה שלא לצורך אכילה.

– דער ווארט “מרגיל” קומט פון “רגל” — ער ציט אלעס דורך איין פוס.

הלכה — בית יד בבשר

דער רמב״ם: אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין… שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אבל מותר לעשות סימן בבשר.

פשט: מ׳טאר נישט מאכן א “הענטל” אין בשר מיט א מעסער (כדי עס אויפצוהענגען אדער שלעפן), ווייל דאס איז א דרך חול. אבער א סימן אין בשר מעג מען יא מאכן.

חידושים:

1. דער איסור פון בית יד איז נאר בסכין — ווייל דאס איז דרך חול. אן א סכין מעג מען.

2. סימן בבשר איז מותר — ווייל מ׳דארף עס כדי צו פארמיידן דעם פראבלעם פון בשר שנתעלם מן העין (ווי מ׳לערנט אין מסכת ביצה). מ׳שניידט דעם בשר אין א באשטימטע צורה (למשל א דרייעק) כדי מ׳זאל עס דערקענען. הגם עס איז א טרחה, איז עס מותר ווייל עס איז נויטיג כדי מ׳זאל קענען עסן דעם בשר.

3. קשיא: פארוואס איז בית יד אסור — סתם שניידן בשר איז דאך מותר? תירוץ: בית יד מיט א סכין איז א ספעציעלע מלאכה׳דיגע ארבעט, א דרך חול.

הלכה — מולגין את הראש והרגלים

דער רמב״ם: מולגין את הראש ואת הרגלים, ומעביר נוצותיו באור. אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. ואין גוזזין ואין עושין בו פאה.

פשט: מ׳מעג אראפנעמען די האר פון דעם קאפ און פיס פון א בהמה דורך מולגן (ברייען/ארויסשלעפן) אדער דורך אפברענען מיט פייער. אבער מ׳טאר נישט נוצן חרסית (א מין זאנד/קעראמיק) אדער ערד צום גלעטן, און מ׳טאר נישט שניידן די האר מיט א שער (שערל).

חידושים:

– דער ראש און רגלים ווערן געגעסן, דערפאר דארף מען אראפנעמען די האר כדי עס זאל נישט זיין מיאוס.

צוויי מותר׳דיגע וועגן: מולגין (ארויסשלעפן/ברייען) און אפברענען מיט פייער.

דריי אסור׳דיגע וועגן: (1) חרסית/אדמה — כעמיקאלס/מינעראלן צום רייבן, (2) גוזזין — שניידן מיט א שער, (3) עושין פאה — דאס זענען אלעס מער טרחה׳דיגע אדער מער “חול׳דיגע” וועגן.

– דער חילוק צווישן דעם און הפשטת הבהמה: דארט גייט מען אראפנעמען די הויט פאר׳ן הויט׳ס וועגן (נישט לאכילה), דא נעמט מען אראפ די האר כדי מ׳זאל קענען עסן דעם קאפ און פיס.

הלכה — ירקות: גוזזין ופאה

דער רמב״ם: וכן אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות שיש להם שלחית (שאלעכץ). אבער ירקות וואס האבן קוצים (ווי קינדרס ואחביות — ארטישאק) מעג מען יא שניידן מיט א שערל.

פשט: די זעלבע הגבלה וואס גילט ביי ראש ורגלים גילט אויך ביי ירקות — מ׳טאר נישט אפשניידן שלעכטע חלקים מיט א שערל.

חידושים:

– ביי ירקות וואס האבן א “שלחית” (א מין הויט/שאלעכץ) — מ׳טאר נישט נוצן א שערל צום אראפנעמען.

– אבער ביי ירקות מיט קוצים (שטעכעדיגע דערנער, ווי ארטישאק) — מעג מען יא נוצן א שערל, ווייל מ׳קען זיך נישט אנדערש אן עצה געבן — מ׳וועט זיך צעשטעכן.

– דאס איז ענליך צו קניבת ירק (אראפנעמען שלעכטע חלקים), וואס מ׳האט מתיר געווען ערב יום כיפור צו גרייטן פאר נאך יום כיפור.

– דער חילוק: ביי סתם ירקות קען מען זיך אן עצה געבן אן דעם שערל (מולק/בורר ביד), אבער ביי קוצים איז דאס דער איינציגער וועג.

הלכה — לישת עיסה גדולה

דער רמב״ם: מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב.

פשט: מ׳מעג קנעטן א גרויסע טייג יום טוב, הגם עס איז מער טרחה.

חידושים:

– דאס איז פאראלעל צו וואס מ׳האט פריער געלערנט: מ׳מעג אנפילן א גאנצע פרויט (בהמה), און מ׳מעג לייגן מערערע ברויט אין אויוון ווייל עס העלפט דעם טעם. אזוי אויך א גרויסע עיסה — עס איז בעסער פאר׳ן באקן.

הלכה — הפרשת חלה ביום טוב

דער רמב״ם: הלש עיסתו מערב יום טוב — אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. אבער אויב מ׳האט געקנעטן יום טוב אליין, מעג מען אפנעמען חלה.

פשט: אויב מ׳האט געקנעטן ערב יום טוב, האט מען געדארפט אפנעמען חלה דעמאלט. מ׳טאר נישט אפנעמען חלה יום טוב אויף אזא עיסה, ווייל עס איז א דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב.

חידושים:

1. דער יסוד: חלה אפנעמען איז מתקן (ענליך צו תרומות ומעשרות וואס מ׳טאר נישט אפנעמען שבת). אויף שבת איז עס לגמרי אסור. אויף יום טוב — אויב מ׳האט געקנעטן יום טוב גופא, מעג מען, ווייל מ׳האט נישט געקענט פריער. אבער אויב מ׳האט געקנעטן ערב יום טוב, האט מען געקענט און געדארפט עס טון דעמאלט.

2. קשיא: מתקן עסן אויף יום טוב מעג מען דאך — אנגרייטן עסן איז דאך דער גאנצער ענין! תירוץ: הפרשת חלה איז נישט “אנגרייטן עסן” אין דעם זין — עס איז א תיקון/הכשר וואס מ׳האט געקענט טון פריער.

הלכה — עיסה טמאה וחלה טמאה ביום טוב

דער רמב״ם: עיסה טמאה או שנטמאת החלה — לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה. וכן אין שורפין אותו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף, ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה — עשה ולא תעשה.

פשט: חלה טמאה טאר מען נישט באקן יום טוב (ווייל מ׳קען עס נישט עסן — עס שטייט פאר שריפה), און מ׳טאר עס אויך נישט פארברענען יום טוב.

חידושים:

1. צוויי אסורים: (1) באקן/קאכן — ווייל מ׳מעג נאר קאכן לאכילה, און חלה טמאה איז נישט ראוי לאכילה. (2) שרפה — הגם שריפת קדשים טמאים איז א מצות עשה (באש תשרף), אבער מלאכה שאינה לצורך אכילה יום טוב איז עשה ולא תעשה — דאס הייסט, דער לאו פון יום טוב מלאכה (מיט׳ן עשה פון שבתון) איז שטערקער פון דעם עשה פון שריפת קדשים (אין עשה דוחה לא תעשה ועשה).

2. וואס פאר א מלאכה איז שריפת קדשים? קשיא: העברה (טראגן פייער) איז דאך הותרה מתוך — שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. תירוץ: שריפת קדשים איז נישט בלויז העברה (אנצינדן א פייער), נאר עס איז אן אייגענע מלאכה ענליך צו מבשל — ער פארברענט דעם חפץ. דער רמב״ם האט שוין באזונדער געזאגט “שאין מבשל את החלה” — אבער שריפה איז נישט בישול, נאר אן אייגענע מלאכה.

3. דער ראב״ד׳ס שיטה אין “שלא לצורך”: דער ראב״ד טייטשט אז “שלא לצורך” מיינט שלא לצורך אכילה, אבער יא לצורך הנאה כגון חמין לרגליו (ווארעם וואסער פאר די פיס). דער ראב״ד ברענגט א ירושלמי וועגן “נר של הבטלה” (א ליכט וואס איז נישט פאר אכילה אבער פאר כבוד) — דער ירושלמי זאגט “לא תעשה ולא תשרי” (נישט אסור און נישט מותר), ווייל ס׳איז א “חצי צורך.” אבער משמע פון דער ראב״ד אז אויב ס׳איז אינגאנצן נישט קיין צורך — נאר א מצוה — וואלט עס געווען אסור.

4. פארוואס איז א מצוה נישט א “צורך”? א מצוה איז נישט קיין צורך יום טוב — כבוד איז פארבונדן מיט אכילה און שמחת יום טוב, אבער שריפת קדשים איז נישט קיין אוכל נפש.

5. אפשר אויך אין רמב״ם מיינט “שלא לצורך” מיט עפעס א שטיקל צורך: עס ווערט געברענגט (בשם הרב בלומינג, און אויך אין מגיד משנה) אז אפשר אפילו דער רמב״ם, ווען ער זאגט “הותרה שלא לצורך,” מיינט ער מיט עפעס א שטיקל צורך — נישט אינגאנצן אן צורך. דאס איז אבער נישט קלאר.

6. פארוואס דארף מען דעם טעם פון עשה דוחה לא תעשה ועשה? קשיא: מ׳קען דאך פארברענען נאך יום טוב! אויב אזוי, פארוואס דארף דער רמב״ם אנקומען צום טעם פון עשה ולא תעשה — זאל ער פשוט זאגן ס׳איז נישט נייטיג היינט! תירוץ: מ׳וואלט געקענט זאגן “מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה” — דערפאר דארף דער רמב״ם זאגן אז עס איז נישט דוחה. און דערפאר זאגט דער רמב״ם גלייך דערנאך “כיצד יעשה? יניחנה עד הערב וישרפנה” — צו באווייזן אז ס׳איז דא אן עצה.

הלכה — חלה ביום טוב של פסח

דער רמב״ם: אבל אם היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמץ ויעבור בבל יראה ובל ימצא — לא יפריש את חלתה, אלא אופה את הכל ואחר כך יפריש חלה מן הלחם.

פשט: ביום טוב פסח קען מען נישט לאזן די טמא׳דיגע חלה ביז נאך יום טוב ווייל ס׳וועט ווערן חמץ. דערפאר איז די עצה: מ׳באקט אפ די גאנצע עיסה (אן אראפנעמען חלה), און נאכדעם נעמט מען אראפ חלה פון דעם געבאקענעם ברויט.

חידושים:

1. בל יראה דורך שב ואל תעשה: דער איסור בל יראה דא איז אינטערעסאנט — ער האט דאך אן עצה (באקן אלעס), סאו ס׳איז נישט אז ער וויל חמץ. מ׳דארף לערנען הלכות חמץ ומצה צו פארשטיין צו אזא אופן פון בל יראה (דורך שב ואל תעשה) איז אויך א פראבלעם.

2. פראקטישע נפקא מינה — מצות באקן: אזוי טוט מען בפועל ערב פסח / פסח מיט מצות — מ׳נעמט אראפ חלה פון די געבאקענע מצה, נישט פון דעם בצק. עס ווערט דיסקוטירט צי דער טעם איז ווייל מ׳וויל נישט מאכן עקסטרע צייט מיט׳ן בצק (חשש חימוץ), אדער אנדערע טעמים.

הלכה — תנור ביום טוב: גורף, קוטם, פורני חדשה

דער רמב״ם: מ׳מעג קופשין (ריקן/פושן אש) אין דער תנור כדי צו מאכן פלאץ פאר׳ן קאכן. אם אי אפשר לקפוש — גורף, דאס איז מותר לצורך אכילה. אבער אויב מ׳קען מיט ווייניגער טרחה, זאל מען עס טון מיט ווייניגער.

פשט: מ׳דארף מינימיזירן טרחה — אויב גענוג מיט אביסל פושן, זאל מען נישט אויסריקן; אויב מ׳מוז אויסריקן, מעג מען.

חידושים:

1. פורני חדשה: א נייע פורני (תנור) איז זייער הייס. מ׳טאר נישט באקן אין א נייע פורני, גזירה שמא תפוח — ס׳קען פלאצן, ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב.

הלכה — סכין תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

דער רמב״ם: תנורים וכירים חדשים — אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שפין אותו במטלית, ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו.

פשט: מ׳טאר נישט שמירן א נייע תנור מיט שמן, נישט אפרייבן מיט א שמאטע, נישט אפקילן מיט קאלט וואסער כדי עס שטארקער צו מאכן — ווייל דאס אלעס איז מתקן/בונה דעם תנור, נישט צורך אכילה.

חידושים:

1. חילוק צווישן מתקן דעם כלי און מתקן דעם אוכל: אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו — מותר. אויב ער קילט אפ דעם תנור ווייל ער וויל באקן ביי א נידריגערע טעמפעראטור (לצורך דעם עסן), איז עס מותר — ווייל ער פיקסט נישט דעם תנור, ער פיקסט דעם עסן. דאס איז א וויכטיגער חילוק: דער זעלבער מעשה (אפקילן דעם תנור) קען זיין מותר אדער אסור, תלוי אין דער כוונה/תכלית — צו ס׳איז לחסמו (פאר׳ן תנור) אדער לאפות בו (פאר׳ן עסן).

הלכה — טיט ביום טוב: סכין פי התנור, לגבל

דער רמב״ם: סכין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר — מ׳מעג נעמען גרייטע טיט פון ארום דעם טייך. אבער לגבל טיט ביום טוב אסור.

פשט: מ׳מעג נוצן פארטיגע נאסע קלעי צו פארמאכן דעם פי התנור, אבער מ׳טאר נישט פריש אויסמישן טיט (זאמד מיט וואסער).

חידושים:

1. וואס פאר א מלאכה איז לגבל טיט? עס ווערט דיסקוטירט: איז עס א מלאכה (לש?) אדער טירחא? עס ווערט פארגעלייגט אז עס איז ענליך צו לש אדער בונה.

2. מוכן: אפשר איז דער איסור פון נישט-גרייטע טיט א ענין פון מוכן (הכנה), ענליך צו וואס מ׳האט פריער געלערנט אז אפילו זאמד טאר מען נישט ניצן אויב ס׳איז נישט גרייט.

הלכה — אבנים און פורני

דער רמב״ם: מ׳טאר נישט שטעלן אבנים צוזאמען צו מאכן א כירה (טאפ/פלאטע) ביום טוב, מפני שהוא מחזקן — ווייל דאס איז מתקן כלי. אבער מסיקין ואופין בפורני — מ׳מעג אנהייצן און באקן אפילו אין א גרויסע תנור, אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול.

פשט: צוזאמענשטעלן אבנים צו מאכן א קאכ-פלאץ איז אסור ווייל עס איז ווי מתקן א כלי. אבער באקן אין א גרויסע פורני איז מותר, אפילו ס׳איז מער ווי ער דארף.

חידושים:

– דער חילוק: אבנים צוזאמענשטעלן איז א “גמר” פון דעם כלי — מ׳ענדיגט צו מאכן דעם כלי, וואס איז א מלאכה פאר זיך. אבער ביי א פורני, כאטש ס׳איז א גרעסערע טרחה (מער האלץ אריינלייגן), איז עס א טרחה וואס איז דירעקט פאר דעם באקן.

– א נייע פורני טאר מען נישט נוצן (ווי פריער געלערנט).

הלכה — גבינה, תבלינים, מלח, פלפלין, עריפות

דער רמב״ם: אין עושין גבינה ביום טוב — ווייל שאם גיבנה מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן. אבער מלח טאר מען נישט מאלן ביום טוב, שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו — נאר מיט א שינוי, ווי נוצן א קערה אנשטאט א מכתש. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם — נאר דך עושין במדוכה ככל התבלין. אין כותשין את העריפות במכתשת גדולה אבל כותשין אותה במכתשת קטנה שזהו שינוי שלו.

פשט: דער יסוד: מלאכות פאר אוכל נפש זענען נאר מותר ביום טוב ווען מ׳קען עס נישט טון ערב יום טוב אן א הפסד טעם. גבינה מאכן — אסור (קיין הפסד טעם). תבלינים מאלן — מותר כדרכן (הפסד טעם). מלח — נאר מיט שינוי (קיין הפסד טעם). פלפלין — נישט אין זייערע ספעציעלע ריחים. עריפות — נאר אין א קלענערע מכתשת.

חידושים:

1. גבינה — מלאכת בונה: גבינה מאכן איז א מלאכה (געלערנט אין הלכות שבת) — מ׳נעמט קליינע שטיקלעך און מאכט זיי אין איינס, ענליך צו בונה. כאטש אוכל נפש מלאכות זענען מותר ביום טוב, איז גבינה אסור ווייל מ׳קען עס גוט מאכן ערב יום טוב אן הפסד.

2. מלח — נישט ממש טוחן: עס ווערט מחודש אז מלח מאלן איז נישט ממש מלאכת טוחן דאורייתא, ווייל אויב עס וואלט געווען ממש טוחן, וואלט א שינוי נישט געהאלפן. דער שינוי (נוצן א קערה אנשטאט א מכתש) העלפט נאר ווייל עס איז א גזירה/איסור דרבנן-ארטיגע מדרגה.

3. פלפלין אין ריחים — עובדא דחול: מ׳טאר נישט נוצן די ספעציעלע פלפל-מיל ווייל עס זעט אויס ווי א וואכעדיגע מלאכה — א פראפעסיאנעלע/קאמערציעלע פארנעם. נאר אין א מדוכה ווי אלע תבלינים.

4. עריפות — גרויס vs. קליין: מ׳טאר נישט נוצן א גרויסע מכתשת (ווי אין די וואכן — א גרויסע מאשין), נאר א קלענערע, וואס איז א שינוי. דער עיקר: ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מ׳איז פארנומען מיט א גרויסן קאמערציעלן פארנעם.

ארץ ישראל vs. חוץ לארץ (בנוגע עריפות)

דער רמב״ם: בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם טובה היא… ואין בכך הפסד.

פשט: אין ארץ ישראל איז אפילו א קלענערע מכתשת אסור פאר עריפות, ווייל די תבואה דארטן איז אזוי גוט אז אפילו א טאג אלט בלייבט זי גוט — קיין הפסד טעם.

חידושים:

1. דער רמב״ם רעדט בשבח ארץ ישראל — ער באטאנט אז די תבואה פון ארץ ישראל איז טובה עד מאוד מאוד, און דעריבער איז דארטן קיין הפסד אויב מ׳גרייט עס צו ערב יום טוב.

2. צו דער חילוק איז נאך רעלעוואנט היינט: דער רמב״ם מאכט א כלל׳דיגן חילוק — גאנץ ארץ ישראל vs. גאנץ חוץ לארץ — נישט אז מ׳דארף טשעקן יעדן פלאץ באזונדער. אבער דער עיקר כלל בלייבט: אויב עס מאכט נישט אויס פאר דעם טעם, זאל מען עס טון ערב יום טוב.

3. [דיגרעסיע: תורה פאר מענטשן, נישט פאר כללים] — “די הייליגע תורה האט מען געגעבן פאר actual מענטשן, נישט פאר כללים” — מ׳זאל נישט נאר זוכן אבסטראקטע כללים, נאר פארשטיין ווי עס שטעלט זיך אויס פאר דעם מענטש אין זיין סיטואציע.

4. [דיגרעסיע: היינטיגע פראקטיק] — היינט קויפט מען תבלינים שוין פארטיג, מ׳מאלט ווייניגער ביים עסן. אבער דער עיקר בלייבט: יום טוב עפנט מען נישט די קיטשן אזוי ווי אינדערוואכן — ס׳איז דא א ענין אז מ׳זאל נישט קאכן אויף א וואכעדיגן פארנעם. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם לשון “עובדא דחול” — ער פארמיידט לשונות וואס קיינער ווייסט נישט וואס זיי מיינען, און טרייט אנשטאט דעם צו ווייזן וואס עס מיינט בפועל.

הלכה — מרקד (זיפן קעמאך) נאכאמאל

דער רמב״ם: אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות — מ׳טאר נישט נאכאמאל זיפן קעמאך וואס מ׳האט שוין געזיפט ערב יום טוב, סיידן ס׳איז אריינגעפאלן שמוץ. אבל מיט א שינוי — כגון שירקד מאחורי אנפי (איבערדרייען די הירט) — איז מותר.

פשט: ווייל דער ערשטער מרקד האט שוין אפגעטון די מלאכה, איז א צווייטער מאל נישט נויטיג פאר אוכל נפש, סיידן ס׳איז א נייע סיבה (שמוץ). מיט שינוי איז מותר.

הלכה — מולל, מפרח, מנפח, בורר

דער רמב״ם: מולל מלילות — מ׳מעג צומאלן קטניות/תבואה מיט די ה

ענט. מפרחין — מ׳מעג צוברעקלען קטניות. מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל — מ׳מעג בלאזן אוועק שלאכטס, אפילו בקנון או בתמחוי (א כלי), אבל לא בתבלא ולא בקברה — נישט מיט די פראפעסיאנעלע כלים.

בורר קטניות ביום טוב — בורר כדרכו בחיקו בתמחוי — מ׳מעג בורר זיין אויפן שויס אדער מיט א טעלער, אבל לא בתבלא ולא בנפה ולא בכברה — נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים.

במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת — ווען דער אוכל איז מער, נעמט מען ארויס די פסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — בורר את האוכל ומניח את הפסולת — מ׳נעמט ארויס דעם אוכל, ווייל ממה טרח בברירת הפסולת מהאוכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסולת — מ׳גייט נאך ווי ווייניגער טרחה.

פשט: ביום טוב מעג מען בורר זיין אוכל, אבער נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים. דער כלל איז צו מינימיזירן טרחה: ווען אוכל איז מער — נעמט מען ארויס פסולת; ווען פסולת איז מער — נעמט מען ארויס אוכל.

חידושים:

1. בורר ביום טוב vs. שבת: בורר ביום טוב האט אנדערע כללים ווי שבת — ביום טוב מעג מען בורר זיין “כדרכו” (אויפן שויס, מיט א טעלער), נאר נישט מיט פראפעסיאנעלע כלים. דאס איז א קולא לגבי שבת.

2. מנפח vs. בורר: מנפח (בלאזן) און בורר (ארויסנעמען) זענען צוויי פארשידענע אופנים פון ארויסנעמען פסולת — מנפח איז דורך בלאזן, בורר איז דורך ליטעראל ארויסנעמען.

3. דער כלל פון ווייניגער טרחה: דער רמב״ם׳ס כלל איז נישט סתם “אוכל מתוך פסולת” ווי ביי שבת, נאר ווי ווייניגער טרחה — בדרך כלל נעמט מען ארויס דאס ווייניגערע פון דאס מערערע, אבער אויב דאס וואלט געווען א גרעסערע טרחה “פאר סאם ריזען,” גייט מען די געווענליכע וועג.

הלכה — חרדל מסננת, משמרת

דער רמב״ם: אין מסנן חרדל במסננת שלו — מ׳טאר נישט נוצן די ספעציעלע חרדל-מסננת, מפני שנראה כבורר. אבער נותנים ביצים במסננת של חרדל — מ׳לייגט אריין א ביצה אין דעם מסננת, און דאס איז מותר. ואם היתה משמרת תלויה — מותר ליתן בה יין ביום טוב — אויב די משמרת הענגט שוין, מעג מען גיסן יין.

פשט: חרדל-מסננת איז אסור ווייל עס זעט אויס ווי בורר. אבער מיט א ביצה דערין איז עס א שינוי. א משמרת וואס הענגט שוין איז מותר פאר יין.

חידושים:

1. דער טריק מיט די ביצה: ווען מ׳לייגט אריין א ביצה אין דעם חרדל-מסננת, נעמט די ביצה (ווען זי רינט ארויס) מיט זיך די קלענערע קערעלעך — דאס איז נישט קיין דירעקטע בורר-מלאכה, נאר א שינוי.

2. ומערב ותולה — מ׳מעג אויפהענגען א משמרת ביום טוב (ווי פאר רימונים אויף א כלי), כל זמן מ׳טוט עס מיט א היתר.

הלכה — משמרת (זייען יין) ביום טוב

דער רמב״ם: מ׳מעג יין גיסן דורך א משמרת (זייער/פילטער) ביום טוב, אבער מ׳זאל נישט טון ווי מ׳טוט אין א וואכעדיגן טאג. מ׳מעג אבער אויפהענגען א משמרת און ארויפלייגן רמונים (גראנאט-עפל), און דערנאך — ווייל די משמרת איז שוין אויפגעהאנגען — מעג מען אויך יין דורכגיסן.

פשט: א משמרת איז א כלי וואס מ׳נוצט צו פילטערן יין פון שמרים (הייוון/פסולת). ביום טוב איז עס מותר צו נוצן, אבער מיט א תנאי — מ׳זאל נישט טון עס אויף דעם זעלבן אופן ווי אין א וואכעדיגן טאג. דער טריק איז: מ׳הענגט אויף די משמרת פאר א אנדער צוועק (צ.ב. ארויפלייגן רמונים), און דערנאך, ווייל זי איז שוין אויפגעהאנגען, נוצט מען זי אויך פאר׳ן זייען יין.

חידושים:

– דער עיקר כלל: מ׳דארף א שינוי מאכן פון דעם וואכעדיגן אופן, כדי עס זאל בלייבן יום טוב׳דיג. דער שינוי דא איז אז מ׳הענגט נישט אויף די משמרת ספעציפיש פאר׳ן יין, נאר מ׳טוט עס דורך א “טריק” — מ׳הענגט עס אויף פאר רמונים, און דערנאך נוצט מען עס אויך פאר יין.

כללי סיכום פון פרק ג׳

1. מ׳גרייט צו עסן ביום טוב — קאכן און צוגרייטן איז מותר, אבער נישט אינגאנצן ווי א וואכעדיגן טאג — נישט מיט א גרויסע טירחא.

2. זאכן וואס מ׳קען טון ערב יום טוב — זאל מען נישט אפלייגן אויף יום טוב אליין.

3. מראית עין בנוגע חיה/בהמה — מ׳זאל נישט טון זאכן וואס א מענטש וועט מיינען אז ער שעכט א חיה און ער וועט זיין מטריח חלב (ווי דער ענין פון כיסוי הדם מיט אפר, וכדומה).

4. דער פראקטישער כלל: ביום טוב קאכט מען, אבער עס זאל בלייבן יום טוב׳דיג — נישט צו גרויסע פארנעם, נישט ווי א רעגולערער וואכנטאג. מ׳דארף וויסן ווי צוצושטעלן די הלכות צו אונזער ריאליטי.


תמלול מלא 📝

הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳ – שחיטה וכיסוי הדם ביום טוב

הקדמה לפרק ג׳

Speaker 1: א גוטן. מיר לערנען הלכות יום טוב פרק ג׳, הלכות שביתת יום טוב פרק ג׳. קען מען לערנען.

מיר האבן געלערנט אז יום טוב מעג מען אוכל נפש. דא גייט מען אריינגיין אין פרטים, וואסערע ענינים פון אוכל נפש מען מעג יא. ווייל מיר האבן געלערנט אז ס׳איז נישט אזוי פשוט. ס׳דארף זיין דוקא דברים וואס מ׳האט נישט געקענט טון ערב יום טוב, איך מיין, וואס מ׳האט נישט געקענט טון ערב יום טוב, וואס ווען מ׳וועט עס מאכן יום טוב וועט עס זיין בעסער, און אזוי ווייטער. און נאך פרטי הלכות אין דעם.

סאו לאמיר קודם באדאנקען אונזערע ספאנסערס, ושמם הטוב. און צווייטנס, איך מיין אז ס׳איז מער פון דעם אז סתם ווי אוכל נפש. די כללים וואס מ׳האט געלערנט אין פרק א׳ איז זייער קלאר וואס מ׳מעג יא און וואס מ׳מעג נישט, וועלכע סארט זאכן די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, באופן כללי. איך מיין בעיקר אין די פרק גייט מען לערנען פארשידענע הוספות, נאך זאכן וואס די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, מכמה וכמה סיבות שונות. א חלק איז טאקע ווייל מ׳קען טון ערב יום טוב, אבער א חלק איז נישט נאר וועגן דעם. א חלק איז ווייל ס׳איז א גרויסע טרחה, אדער ווייל ס׳וועט ברענגען צו עפעס א מכשול. פארשידענע זאכן. דאס הייסט, בעיסיקלי, בשעת וואס מ׳טוט מלאכת אוכל נפש, שבת איז נישט די אלע זאכן, מ׳טאר נישט טון גארנישט. אבער יום טוב, וואס מ׳טוט מיט אוכל נפש, קומט מיט פארשידענע גזירות דרבנן וואס מ׳זאל נישט טון, ווען מ׳טוט דאס, אדער וויאזוי מ׳זאל עס טון. און דאס איז וואס אונז לערנען אין די פרק. שטימט?

Speaker 2: געוואלדיג יא.

הלכה א – שחיטה ביום טוב: תנאי העפר המוכן

Speaker 1: סאו די ערשטע נושא וואס מיר האבן געלערנט אז מ׳מעג שחט׳ן יום טוב. שחט׳ן איז… מיר האבן געלערנט אז ס׳איז בעסער, ס׳טעיסט בעסער ווייל מ׳האט עס געשאכטן היינט. אבער פארשידענע זאכן וואס מ׳טאר נישט טון, וואס מ׳דארף נזהר זיין, איז דעם לערנען.

שוין, זאגט די הלכה אזוי, זאגט דער רמב״ם, מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו, או פריער, אין פריערדיגע פרק האט מען געזאגט וואס הייסט עפר מוכן, וואס איז ממש געגרייט בקרן זוית, או אפר שמותר לטלטלו, וואס מ׳האט געמאכט ערב יום טוב, שמותר לטלטלו, איז זייער גוט, ווייל שעכטן מעג מען דאך, און נאכ׳ן שעכטן איז דא א מצוה פון כיסוי הדם, איז הרי זה שוחט חיה ועוף, א בהמה דארף נישט קיין כיסוי הדם, יא, נאר חיה ועוף. וכסה דמו, ער האט געמאכט כיסוי הדם.

אבל אם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי, האט מען נישט מתיר געווען. א נייע גזירה, נישט נאר נישט מתיר געווען, ס׳איז דא א נייע גזירה, נייע איסור. די חכמים האבן נישט מתיר געווען אויכעט שוין צו מכסה זיין דם, אז יואיל וואס מען מעג שעכטן מעג מען שוין אויכעט נעמען מוקצה׳דיגע עפר.

נאכאמאל, איך וואלט געזאגט פארקערט, נישט נאר מען טאר נישט, מען רעדט נישט אויב השוחט, וואס איז א נייע זאך. וואס שטייט דא איז אז ס׳איז דא א נייע גזירה, וויבאלד אז ווען מען שעכטט דארף מען האבן עפר אדער אפר כדי צו מאכן כיסוי הדם. עפר און אפר איז נישט אלעמאל מוכן, זייער אסאך מאל איז עס נישט מוכן. קומט די חכמים און זאגן, ווער ס׳האט נישט צוגעגרייט קיין זאמד אדער קיין אפר פאר די כיסוי הדם, טאר ער נישט שעכטן. גזירה מדרבנן, ער טאר נישט שעכטן. ווייל ער גייט שעכטן, גייט ער שעכטן אן מאכן כיסוי הדם, גייט ער דאך מבטל זיין מצות כיסוי הדם. זאל מען בכלל נישט שעכטן.

דיון: אוכל נפש איז נישט מתיר מוקצה

Speaker 1: און מ׳זאגט אויך נישט אז ס׳איז מותר געווארן, כאילו ווייל מ׳מעג שעכטן זאל מען שוין אויך מעגן טון מוקצה. א מענטש וואלט וועגן טראכטן אז די תורה לאזט טון א דאורייתא, איז דאך וואס דאס ווערט נישט מותר.

די גאנצע, לאמיר ווארפשטיין קלאר דא, די גאנצע הלכות מוקצה וואס מיר האבן געלערנט וועגן אסאך פרטים אין פריערדיגע פרק איז וועגן אוכל נפש. ס׳איז נישטא קיין מאל וואס אוכל נפש איז מתיר מוקצה. מוקצה איז אלעמאל די זאך. דאס איז א מצוה. דאס איז א חילוק. די מצוה איז נישט דוחה. ס׳איז א שיינע מצוה, אבער די מצוה וועגן אויך נאר דיר וועגן דאס איז. ניין, ס׳איז נישט דוחה.

Speaker 2: וואס הייסט דרבנן? ס׳איז מוקצה. איך וואלט געקענט הערן זייער גוט אז די מצוה פון כיסוי הדם זאל מתיר זיין, איז מוקצה דרבנן. ווי האסטו געהערט אזוי זאכן? ווי האסטו געהערט? איך האב נישט געהערט.

Speaker 1: ניין, וואס איך זאג, דו לייגסט עס בעקווארדס. וואס דער רמב״ם זאגט איז אז ס׳איז דא א גזירה מדרבנן לא לשחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן, חוץ פון די אלע אנדערע זאכן. און אזוי ווייט גייט עס, אז אם עבר ושחט, ער האט יא געשחט׳ן, איז לא יכסה דמים עד לערב. טאר מען טאקע נישט מאכן כיסוי הדם, די מצוה פון כיסוי הדם איז טאקע נישט דוחה, מען טאר טאקע נישט. די מצוה פון כיסוי הדם איז ווייטער דא. אזוי זאגט ער, יא.

הלכה א (המשך) – דין קוי: ספק חיה ספק בהמה

Speaker 1: יעצט וועסטו לערנען נאך א גזירה, א נייע גזירה. ס׳האט נישט אזוי דוקא מיט הלכות יום טוב. ס׳האט שטארק מיט הלכות יום טוב, אבער ס׳איז א גאנצע סימן גארנישט דא די גזירה.

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז וועגן מיר וועגן ס׳איז יום טוב, וועט מען דאס מטש זיין. ס׳איז א דין אין הלכות חלב, יא. ס׳איז א דין אין הלכות יום טוב.

Speaker 1: אקעי, לאמיר זען וואס די הלכה איז. לכן, בריאה, ס׳איז דא א בריאה וואס הייסט א קוי. אזוי רופט מען אים אין די גמרא. א בריאה וואס איז א ספק אויב ס׳איז א חיה אדער א בהמה. און לכאורה, ווען מ׳טוט עס אין די וואכן, דארף מען טון כיסוי הדם לכאורה לחומרא, יא? מספק.

Speaker 2: מספק.

Speaker 1: איז אין שוחטין אותה ביום טוב. טאר מען נישט שעכטן ביום טוב. ווייל משכה, נאר פאר חיה איז דא כיסוי הדם, אמת? בהמות מאכן נישט קיין כיסוי הדם. סאו קיצור, די בריאה וואס איז ספק חיה ספק בהמה איז אנדערש ווי די הלכה פארדעם. מ׳וועט שוין זען, מיט איין זאך קומט אויס א גרויסע חילוק. א בריאה שספק חיה בהמה טאר מען אויך נישט שעכטן ביי יום טוב, ווייל מ׳גייט נישט קענען מאכן כיסוי הדם. ואם שחט, אויך די זעלבע הלכה, לא יכסה דמו עד לערב, אפילו אויב ער האט געהאט…

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, איך האב געזאגט. לאמיר זאגן.

ביאור: חילוק בין בהמה לחיה

Speaker 1: ס׳איז דא זאכן וואס דארפן… א בהמה דארף נישט קיין כיסוי הדם, מ׳רעדט נאר א חיה און א עוף מיט כיסוי הדם. ממילא, א בהמה קען מען שעכטן ווייל מ׳דארף נישט כיסוי הדם. א זאך וואס דארף כיסוי הדם, איז דא א גזירה מדרבנן, מ׳טאר נישט שעכטן נאר ווען מ׳האט צוגעגרייט דעם. יעצט איז דא אזא סארט זאך וואס ער דארף כיסוי הדם מספק. פארוואס? ווייל ס׳איז א ספק חיה, מילא א ספק דאורייתא דארף מען מאכן כיסוי הדם, אים טאר מען נישט שעכטן אפילו מ׳האט יא עפר המוכן. פארוואס? אויב מ׳האט עפר המוכן מעג מען בדרך כלל ביי חיה ועוף. אבער ביי ספק חיה, טאר מען נישט מאכן אפילו ווען מ׳האט יא א עפר מוכן. פארוואס?

טעם הגזירה: שמא יאמר הרואה

Speaker 1: דא איז דא א נייע גזירה. פארוואס? שמא יאמר הרואה, א מענטש גייט זען אז מ׳מאכט כיסוי הדם ביום טוב אויף די ספק חיה, גייט ער טראכטן אז חיה ודאית, ס׳איז אוודאי חיה. פארוואס וועט ער טראכטן אזוי? ווייל ער זעט דאך מ׳מאכט כיסוי הדם, און ער ווייסט נישט אז די עפר איז שוין געווען מוכן.

אקעי, נישט ער ווייסט נישט גארנישט. ער זעט אז מ׳טוט יום טוב אויף אזא זאך, און ער טוט יום טוב. וואלט געווען אסור יום טוב? דער מענטש ווייסט נישט. ווען ער וואלט געווען א תלמיד חכם, וואלט ער דאך אלע שאלות נישט אנגעהויבן. דער מענטש איז א פשוט׳ער איד, ער זעט, אין יום טוב, יום טוב טוט מען נישט סתם זאכן, נאר די מצוות, אוכל נפש. גייט א איד און ער דעקט צו די בלוט פון דעם, זעט אויס אז דאס איז מחויב צו צו דעקן בלוט, וועט ער מיינען אז ס׳איז א חיה.

און וואס איז שלעכט אז ער וועט מיינען אז ס׳איז א חיה? דארף מען אים לענקערן, ס׳איז דא א קולא רואה להתיר חלבו. א חלב פון בהמה איז אסור, אבער א חלב פון חיה איז מותר. א בהמה איז אסור, חלב חיה איז מותר, און ער וועט מיינען אז ער זעט דאך דא אז ס׳איז… די ספק חיה וואס איז די בהמה איז מחמיר. דאס הייסט, סיי מ׳דארף נישט עסן די חלב, סיי מ׳דארף יא זיין כיסוי הדם. דאס איז די חילוק פון א חומרא ביי די וועגן. יעדער איינער האט א כלה מיט א חומרא. א בהמה איז אסור די חלב, צריך כיסוי הדם, און א חיה איז צריך כיסוי הדם, ומותר בחלב.

אויב מ׳וועט זיך פירן מיט דעם חיה, מיט דעם ספק, אזוי ווי א חיה, און מענטשן וועלן מיינען אז פון דעם וואס מ׳טוט עס אין יום טוב איז עפעס העכער, איז עפעס א העכערע ראיה ממש א חיה. ווייל אז נישט וואלט מען נישט געזאגט אז מען מאכט כיסוי יום טוב, וועט ער מיינען אז ס׳איז א חיה און מען וועט מען זיין כיסוי יום טוב. און די וואך וועט ער טראכטן, אפשר וויסן אז ס׳איז א ספק, אבער יום טוב וועט ער טראכטן אז מען טוט דא עפעס א טרחה אדער מען טוט דא עפעס א מוקצה, איך ווייס נישט וואס. אונז דארפן זייער שטארק אז מענטשן זאלן וויסן אז דאס איז א ספק, און ממילא איז מען מחמיר ביידע וועגן. אבער מחמיר געווען בכל אופן. אינטערעסאנטע חומרא, אינטערעסאנטע גזירה.

הלכה ב – שחט מערב יום טוב

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב. זאגט ער, א מענטש האט געשאכטן א חיה ועוף מערב יום טוב, און יעצט האט ער געשאכטן, לאמיר זאגן, ממש פאר זמן, און יעצט האט ער דם וואס ער דארף מכסה זיין. די הלכה לא יכסה דמן ביום טוב, מ׳טאר נישט מכסה זיין די דם ביום טוב אפילו מ׳האט יא, מוכן, ווייל דאס איז די ענין פון טרחא. אויב ס׳איז געשאכטן יום טוב. אנדערע ווערטער וואלט עס געדארפט טון ערב יום טוב. דאס איז בעיסיקלי די תירוץ, רייט?

דיון: מצות כיסוי הדם איז נישט דוחה

Speaker 2: וואס טאקע, ס׳זעט אויס אז כיסוי הדם קען מען מאכן שפעטער? ס׳איז נישטא קיין מצוה אז ער וועט קענען ווארטן אויפ׳ן מוצאי יום טוב מיט מאכן כיסוי הדם? מ׳האט פריער געזאגט מפורש אז מ׳קען.

Speaker 1: רייט, אזוי זעט אויס, יא. דא ווייס איך נישט וואס ס׳איז געווען די גאנצע טאג, ס׳זעט זיך איינזאפן. ס׳איז א פראקטישע פראבלעם. אבער ווען ס׳זעט זיך איין, האט מען אויך שוין אויפגעטון די מצוה, כאילו די מצוה געשעט פאר זיך אליין.

Speaker 2: ניין, ווייל דא אסר׳ט מען צו טון נאר א זאך וואס איז אסור משום טרחה, א זאך וואס איז נישט קיין אמת׳דיגע איסור. נו, וואס איז די פראבלעם? האט מען אויך גע׳אסר׳ט אפילו במקום וואס איז דא א מצוה פון כיסוי הדם. קיינמאל וואס די מצוה פון כיסוי הדם איז דוחה די איסורים. די ענציגע זאך וואס איז דוחה איז אז אויב מ׳האט געשחט׳ן אין יום טוב מעג מען מכסה זיין דעם מיט עפר מוכן.

הלכה ב (המשך) – נתערב דם בהמה וחיה

Speaker 1: ווייטער, שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב. ונתערב דמם, ס׳איז געווארן צוזאמגעמישט די בלוט. און יעצט האט ער בלוט פון זאכן וואס איז מחויב בכיסוי הדם, און נישט ספק, ווייל א חלק דערפון דארף ער צודעקן. איז אויך לא יכסה אותו עד לערב, ווייל היות א חלק פון דעם איז נישט מחויב, ווען ער גייט מאכן א טרחא, גייט ער מאכן אויך טרחא פאר עפעס וואס איז נישט. אה, כאילו ס׳איז צוזאמגעמישט. סאו די איינציגסטע וועג וויאזוי ער זאל מקיים זיין די מצוה איז אז ער גייט אלעס צודעקן, און נישט אפשר די חלק וואס דארף צוגעדעקט איז די בהמה. איז לא יכסה אותו עד לערב. אבער ער דארף צופיל, ס׳איז צופיל ארבעט. יא, לא יכסה אותו עד לערב.

היתר: כשיכול לכסות הכל בדקירה אחת

Speaker 1: זאגט ער אבער ואם היה לו עפר מוכן או אפר? ער האט צוויי תנאים, סיי ס׳איז גרייט און סיי ער האט עס, לאמיר זאגן, אויף א גרויסע כלי, ויכול לכסות הכל, ער גייט נישט נאכמען אפילו א גרויסע טירחא, ער קען אלעס, מיט איין גראף מיט זיין אקערייזן דארטן, גייט ער אלעס קענען צודערן. א שאוול, יא? א רייזע זכר סיי זאל ער עס יא צודערן, ווייל דעמאלטס איז נישט קיין דקירה. אה, דקירה איז א… דקער. א שטעכן, יא. א שטעכן, א שטאך, מער אזוי ווי א… יא. דו ווייסט דקער האבן א שטעק. דו וועסט שטעכן די שאוול אין די… יא. א רייזע, איך וועל סיין, מעג מען יא, ווייל דאס איז נישט קיין עקסטערע טרחא.

דער איסור איז געווען אז ער דארף מער שלעפן, ווייל ס׳איז דא דא אויכעט א בהמה, און ער דעקט צו די בהמה פאר נאו ריזען. אבער ער מאכט דאך נישט מער פעולות. מיט די זעלבע איין שאבל געבט ער דעק צו סיי די בהמה, סיי די עוף. איז דאך נישט קיין פראבלעם. אזוי ווי מיר האבן געהאט פריער, אז א גרעסערע טאפ איז נישט קיין פראבלעם. ס׳זאגט נישט מער טרחא. ס׳איז דא א חלק פון די טרחא מעג ער דאך. די איבריגע טרחא איז דא די חילוק, ווייל ער מעג דאך איינס מוז ער דאך, ווייל ער דארף דאך פאר די עוף.

הלכה ג: תולש צמר למקום השחיטה

די שאלה איז נאר די עקסטערע.

זאגט ער יעצט, מיר לערנען נאך איין אזויווי איסור, אדער א זאך וואס מ׳דארף נזהר זיין בשעת מ׳שחט׳ט א בהמה.

זאגט דער רמב״ם אזוי: השוחט בהמה ביום טוב, איינער שחט׳ט א בהמה ביום טוב, און ווען ער גייט צום שעכטן דארף ער דאך מאכן זיכער אז ס׳איז א גוטע כשר׳ע שחיטה, אז די מעסער ווערט נישט… סאו ס׳איז דא האר אויף די עריע ביי די האלדז וואו מ׳דארף שעכטן, און די האר שטערט. ס׳וועט מאכן אז די שחיטה זאל נישט זיין גוט, אדער ס׳שטערט די שחיטה. וויל ער גיין אפשערן די האר דארטן.

איז אבער נישט הפקר וועלט. מ׳קען נישט… ס׳איז דא א שאלה, וואס איז א שאלה פון גוזז אדער… גוזז, יא. ער טאר נישט גיין געהעריג, למשל, נעמען א מעסער און אפשערן די האר דארטן געהעריג.

סאו וואס מעג מען יא טון? מותר לו לתלוש צמר למקום השחיטה בידו. ער מעג יא נעמען זיין האנט און אפרייסן די צמר וואס שטייט במקום הצוואר. אבער ער זאל עס נאר אפרייסן אן אינגאנצן אוועקנעמען די צמר. ולא יטול הצמר ממקומו, ער זאל נישט אוועקנעמען די אפגעריסענע צמר פון די פלאץ, אלא ישאר שם מסובך בשאר הצמר, ער זאל בלייבן דארטן נח בזבח מיט די ארומיגע צמר, ער זאל עס נישט אינגאנצן ארויסנעמען.

אבער ווען ער נעמט עס ארויס, זעט עס אויס ממש ווי גוזז.

ביאור: פארוואס תולש בידו איז מותר

ס׳איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל ער טוט דאך דא… ער טוט עפעס א שטיקל גוזז, יא? ער טוט גוזז פון ליטול, ער איז תולש מיט די הענט. אבער ס׳איז נישט ניכר, ווייל בלייבט דארטן. סאו דאס איז די עיקר איסור מעג ער טון, אויב א יודע אויב ס׳איז נישט קיין דרך גזיזה.

ווען זיי האבן געלערנט תולש בכלי הייסט עס גוזז, איך מיין מיט די הענט איז מיט א שינוי, אפשר הייסט עס נישט געהעריג גוזז, אבער אז ער גייט נאכדעם אראפנעמען די צמר, וועט עס אויסקוקן ווי א געהעריגע גוזז.

חילוק בין בהמה לעוף

דאס איז בהמה. אבער ביי א עוף וויל ער אויך מורד זיין, מוז ער. ביי א בהמה ווערט עס גערופן תולש, ביי א בהמה ווערט עס גערופן מורד, ארויסנעמען די פעדערן. אויך פון די האלז, פון די עריע וואו מ׳גייט שעכטן, זאל ער נישט מוריד זיין ארויסנעמען די פעדערן.

בני שיעור דרכו, דאס איז ביי א בהמה, די געווענליכע סדר איז נעמען א שערל און שניידן, ממילא רייסן מיט די הענט הייסט נישט קיין געהעריגע גוזז. אבער וואלט דאס געהייסן גוזז, בני שיעור דרכו, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳איז תולש נוצץ פון אן עוף.

ווען נמצא וואלט אויסגעקומען אז דאס איז ממש עובר אויף אן איסור תולש, דאס טאר מען נישט. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז מען מעג טאקע טון שוחט, אבער מען מעג נישט טון אנדערע מלאכות, אפילו לצורך אכילה.

דאס הייסט, לכאורה קען מען שעכטן אן דעם. מ׳זאגט אז מ׳טאר נישט שעכטן, מ׳קען זיך אן עצה געבן. אה, אקעי, יא. דאס מאכט עס גרינגער, מער געשמאק. איך ווייס נישט צו די פרטי פראקטיש. פרעגן א שוחט. מ׳דארף וויסן די הלכות, די שארפקייט פון די מעסער, אפשר נאר דער בעל שם טוב׳ס זכינו מלטשים.

מ׳וועג שעכטן עופת יום טוב, און מ׳טאר נישט מורד זיין. פון דעם לערנען? יא, יא, יא. אפשר איז נישט אזוי שווערער. אקעי, וואטעווער. מ׳געט זיך אן עצה. ס׳איז נישט אמת׳דיג דא פעדערן אויף די האלז, אויב איך געדענק פון די כפרות. מ׳דארף עס נאר ארומגריקן, whatever. אקעי. אבער אפשר ווענדט זיך וועלכע אפ?

איז עד כאן יעצט גייט מען עס לערנען נאכדעם.

הלכה ד: המפשיט עור הבהמה — איסור מליחת העור

ס׳גייט מיין אלע סדר, רייט? מ׳האלט נאך ביי שחיטה. מ׳האט געשחט׳ן א בהמה. די שחיטה אליין איז מותר, אבער מ׳רעדט דא פון נאך זאכן וואס געווענליך אין די וואכן וואלט מען וועגן טון מלאכות.

די נעקסטע סטעפ האט דאך פרשת, נאכדעם וואס מ׳שעכטט, איז אין די עמדות עסט מלאכות איז דא א שוכן, און דא ארבעט מען מיט די אור, מ׳רייסט אראפ די אור.

אזוי, המפשיט אור הבהמה ביים יום טוב, ווען מ׳טוט אויס די… די עור פון די בהמה ביום טוב. און בדרך כלל, גלייך ווען מ׳נעמט אראפ די עור, זאלצט מען עס, אז די עור זאל נישט ווערן קאליע. די ערשטע פראצעס פון אנגרייטן די עור אז מ׳זאל עס קענען נאכדעם נוצן איז זאלצן עס.

זאגט דער רמב״ם, אבער דא, לאו לכן, מ׳טאר עס נישט זאלצן די עור, שזה עיבוד, דאס איז די איסור פון מעבד, איינע פון די ל״ט מלאכות איז מעבד, אויסארבעטן די עור. נמצא אותה מלאכה שלא לצורך אכילה. די זאלצן איז נאר פאר די עור, נישט פאר די בהמה אליין. די בהמה מעג מען זאלצן, די פלייש מעג מען זאלצן, די בשר. אבער די עור איז נישט לצורך אכילה, וואלט אויסגעקומען אז ער טוט א מלאכה שלא לצורך אכילה.

היתר: בית הדריסה

אבער חכמים האבן יא געמאכט עפעס א קולא. אז וואס? אבל נותן עליו בבית הדריסה. מ׳מעג יא נעמען די עור און עס אראפלייגן אויף די פלאר, די פלאץ וואו מ׳טרעט אסאך, לאמיר זאגן, די אריינגאנג צו די הויז, וואס הייסט א בית הדריסה, א פלאץ וואו מ׳וואקט אסאך. מ׳לייגט עס דארט, פארוואס? כדי שידרסו עליו ולא יפסד. כדי מ׳זאל טרעטן אויף די עור, און דאס זאל עס מאכן אויסארבעטן, עס מאכן ווייעך, אדער מאכן דין, אז די עור זאל נישט אנהייבן ווערן גערונט.

הגם, זעט אויס דאס איז נישט ממש מעבד איז עס נישט, אבער דאס איז דאך יא עפעס אן ענין פון מעבד. ס׳איז נישט קיין מלאכה גמורה, אבער ס׳איז פון די פעמילי, אפשר וואלט עס געווען א דרבנן׳דיגע מעבד.

טעם ההיתר: מפני שמחת יום טוב

פארוואס האט מען עס מתיר געווען? זאגט דער רמב״ם, ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב. די סיבה פארוואס מ׳האט דאס מתיר געווען איז אויך מפני שמחת יום טוב, כדי מ׳זאל האבן פלייש יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט. כדי ער זאל זיך נישט צוריקהאלטן פון שעכטן. אויב ער וועט וויסן נעקסטע טאג אז ער גייט האבן שאדן די גאנצע הויט, וועט ער זיך מונע זיין פון שעכטן. האבן חכמים מתיר געווען צו טון די וואס איז נאר א האלבע מעבד, נאר א דרבנן׳דיגע מעבד.

ערמה: מליחת בשר לצלי על גבי העור

און נאך אן עצה האבן זיי געגעבן. נאך עצות. ער האט געזאגט מ׳טאר נישט זאלצן, נאר נותן לו בבית הדריסה.

יעצט זאגט ער, ס׳איז דא א וועג וויאזוי צו אפילו זאלצן אביסל. זאגט ער, ומותרים להניח בשר לצלי על גבי העור. די פלייש וואס מ׳גייט קאכן, אינטערעסאנט ער זאגט פונקט די ווארט לצלי, ער מיינט צו זאגן די פלייש וואס מ׳גייט קאכן דארף מען דאך פארדעם זאלצן. האט ער געזאגט, אפילו לצלי, אפילו לצלי וואס דארף נישט קיין סאך מלח, ווייל די צלי אליין נעמט ארויס די דם, סאו פאר צלי מאכט מען נישט געווענליך קיין סאך זאלץ. אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז יא דא עפעס אן ענין פארוואס מ׳לייגט יא עפעס זאלץ. סתם, מ׳מעג מ׳איז יא טון.

אפילו… ניין, איך זאג, די ווארט לצלי איז לכאורה א חידוש. איך וויל עס זאגן, אפילו לצלי, ווען מ׳גייט עס קאכן, דעמאלטס לייגט מען אסאך זאלץ, דעמאלטס איז עס מסתמא נאך גרינגער. אפילו לצלי וואס מ׳דארף נישט אזוי וויכטיג די זאלץ, מעג מען עס טון.

עס טייטש, מען לייגט די פלייש וואס מען זאלצט, מען האלט עס העכער די אור, מען גיסט אסאך זאלץ, און עס פאלט נאכדעם אראפ אסאך זאלץ אויף די אור.

זאגט דער רמב״ם, מ׳איז מרימים בדבר זה, מ׳מעג מערים זיין מיט דעם, מ׳מעג מאכן די טריק. ס׳איז דאך א טריק, ווייל ס׳איז דאך בשר לצלי, ס׳דארף נישט קיין סאך מלך, אדער ער גיסט דאך אסאך מער מלך ווי ער דארף, אדער ער גיסט עס אז ס׳זאל אראפפאלן גלייך נאכדעם אויף די אור. מ׳מעג עס טון, ס׳איז אן ערמה.

וואס הייסט? מלאכם מעט בשר בכאן. ער לייגט שטיקלעך פלייש אויף די עור, און ער גיסט דא און דארט. אז נישט, די פלייש איז נישט אזוי גרויס ווי די אויסגעשפרייטע עור, ס׳וואלט נישט געהאלפן. סאו, מעג ער ארומרוקן די פלייש אדער לייגן קליינע שטיקלעך פלייש אויף אנדערע פלעצער, הכי די עור, אזוי אז די גאנצע עור זאל ווערן געזאלצן.

דיגרעסיע: ערמה — ווען יא און ווען נישט

אינטערעסאנט, ווייל פריער האבן מיר אונז געלערנט אז מ׳טאר נישט טון קיין עור. ביי יום טוב איז עס געשטאנען לגבי… זיי האבן נישט געלערנט א כלל, ס׳איז נישט דא קיין כלל אין דעם. די עסים מיינט אז ס׳איז דא א כלל פון ארומה, ער ווייסט נישט, ס׳איז דא זאכן וואס די חכמים ווילן לאזן טון, און ס׳איז דא זאכן וואס זיי ווילן נישט לאזן טון.

איינס וואס מיר האבן געלערנט פריער, שחרימו ממערים יותר מרוממות, דאס איז איינער וואס ער וויל קאכן פאר מוצאי יום טוב, און ער מיינט ער נארט אויף די סיסטעם. אונז ווילן נישט אז דו זאלסט קאכן פון יום טוב, דו ווילסט דאך יא.

דו ווילסט דאך אז מ׳זאל קענען שעכטן בימות, און א מענטש וועט דאך פעלן שעכטן אויב ער גייט פארלירן זיין גאנצע האר, האט מען געטראפן אן עצה, ער זאל קלאמפעשט. געזאלצן די בשר, און דורך דעם ווערט געזאלצן די הרחד. ס׳איז זייער פשוט.

אבער דאס איז אויך נישט מעבד ממש, אמת? ס׳איז א… ס׳איז א… ס׳איז א… ארמה.

הלכה ה: חילוק בין מליחה לצלי ולקדרה

אבער… סארי, במדבר אמורים… קוק אויף וואס… נאר לצלי, ס׳מוז זיין לצלי. אה, פארקערט. במדבר אמורים, מלח לצלי, ווען מ׳זאלצט צו בראטן. שאינו צריך מלח ארבעת, דעמאלטס דארף מען נישט קיין סאך. אבל לקדרה, אויב מ׳גייט קאכן די פלייש אין א טאפ, וואס דעמאלטס דארף מען פארדעם טון מליחה ארויסצונעמען די דם, איז נוצט מען אסאך זאלץ. דעמאלטס טאר מען נישט מולח זיין על האור, ווייל דעמאלטס גייט ער גיסן אסאך זאלץ.

אפשר ווייל דעמאלטס בלייבט נישט… סאו דעמאלטס וואס? און וואס איז ער דארף אסאך זאלץ? וואס דארף מען דאך קענען זאגן פונקט פארקערט. ביי צליחות פעלט נישט אויס, איז פשט אז דו ממש דערלייגסט די זאלץ פאר די אור. אבער ביי לקדרה דארפסטו דאך האבן די זאלץ.

ער זאגט אז מ׳דארף נישט אזוי פיל, סאו ווייל ער בלייבט איבער, ווייל די צלי דארף נישט קיין סאך זאלץ, און מ׳דארף נישט זאלצן אסאך די אור, מ׳דארף נאר אביסל זאלצן די אור. אזוי פיל ווי מ׳לייגט פאר די צלי נאך אביסל, וואס וועט מאכן ס׳זאל אראפפאלן אויף די אור. אבער אסאך זאלץ, ס׳איז מער נאנט צום געהעריגן מעביד.

אזוי ברענגט ער.

ס׳איז נישט אזוי קלאר.

איסור מליחת החלבים

זאגט דער רמב״ן, וכן אין מולכין את החלבים, מ׳טאר נישט זאלצן די חלב, די חלב פון די בהמה. הגם אז אפשר האט מען עס געטון כדי מ׳זאל נוצן פאר רבי חיים שמש, איך ווייס, די חלב עסט מען נישט, אבער אפשר קען מען עס נוצן פאר רבי חיים שמש, עס מאכט לעכט.

ואין מהפכין בהם, מ׳טאר נישט זיין ביזי מיט די חלב, עס מהפך זיין, אדער וואטעווער זאך מ׳טוט מיט די חלב. אדער ואין שוטכן אותו ברוח על גבי יסידות, עס אויסצוטריקענען, הענגט מען עס אויף, פלעגט מען, אין די וואכן וואלט מען עס ווען אויפגעהאנגען ברוח אז די חלק זאל זיך אויסטריקענען אז עס זאל ווערן שטיקלעך דערפון.

די אלע זאכן טאר מען נישט טון. ממילא שאינו ראוי לאכילה, די חלק איז דאך נישט ראוי לאכילה.

הלכה ו: איסור הרגלה בהפשטת הבהמה

ס׳איז טייטש, הגם ס׳איז נישט דא קיין איסור מאבד, ס׳איז דא סתם אזוי, מען טאר נישט זיך מטריח זיין ווען ס׳איז נישט לאכילה. אקעי, זייער גוט.

שוין, און יעצט גייען מיר לערנען נאך ענינים פון טורח פאר ארום און ארום אנגרייטן בשר.

איז אזוי, המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. איינער שינדט אפ די הויט פון א בהמה, זאל ער נישט טון די הפשטה וואס הייסט ירגיל.

זאגט דער רמב״ם גלייך נאך די מסביר, וואס מיינט די ירגיל? ס׳איז דא אפאר וועגן פון אפשינדן די הויט פון א בהמה. ס׳איז דא א וועג פון אפשינדן וואס איז נישט קיין טרחה, ס׳איז דא א וועג פון אפשינדן וואס איז מיט א גרעסערע טרחה, וואס דאס הייסט ירגיל.

און דער רמב״ם איז מסביר, כיצד הוא המרגיל? זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע. ער שלעפט אז אלע הויט זאלן זיין… ער שינדט אראפ, אנשטאט אפשינדן, ס׳טייטש לאמיר זאגן צו צושניידן די אויער, און ער שלעפט אראפ שטיקלעך דא און שלעפט דארט, איז דא א גרעסערע טרחא פון אראפשינדן אלע הויט זאלן בלייבן גאנץ, און עס אראפשלעפן דורך איין פוס. דאס איז מרגיל, מלשון רגל. זה שיוציא כל הבשר מרגל אחת, און ער טוט עס כדי שיצא כל האור שלם ולא יקרע, אז ער זאל האבן א לאנגע גאנצע הויט און עס זאל נישט ווערן צוריסן, זאל מען קענען מאכן דערפון, איך ווייס, א גרויסע רבי׳שע טלית בייטל.

דיסקוסיע: פארוואס איז הרגלה אסור?

Speaker 1: פארוואס טאר מען נישט דאס טון? הפשטה מעג מען דאך טון, ס׳איז דאך א הכנה פאר די קאכן, ס׳איז א חלק פון וואס מען מעג יא טון יום טוב. אבער די הפשטה באופן זה מיט א גרעסערע מרגל, פארוואס איז עס אסור?

Speaker 2: מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. ער מאכט דאך מיט דעם א גרעסערע טרחה, און ער טוט עס נישט פאר די פלייש, נאר ווייל ער וויל האבן די אור. דאס הייסט געמאכט א טרחה שלא לצורך האכילה.

הלכה ו (המשך): איסור בית יד בבשר

און דער רמב״ם ווייטער, לכן, נאך עפעס וואס איז אסור: אסור לעשות בית יד בבשר. מ׳טאר נישט אריינשניידן אין די בשר אז מ׳זאל עס קענען אויפהענגען, אזוי האב איך פארשטאנען, והוא שיעשה בסכין, אז מ׳זאל עס קענען שלעפן, מ׳זאל נישט מאכן א בית יד בבשר, א הענטל אין די בשר, אז מ׳זאל קענען גרינגער ארבעטן מיט די בשר.

זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר אויב ער טוט עס בסכין, ווייל אויב ער טוט א בית יד בבשר, דעמאלטס טוט ער עפעס א גרעסערע טרחה, א דרך חול, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבער אויב טוט מען עס אן א סכין, מעג מען יא.

היתר עשיית סימן בבשר

אבער מותר לעשות סימן בבשר. מ׳מעג יא אריינשניידן דעם בשר. אונז האבן געלערנט אין מסכת ביצה שטייט דארטן אז בשר איז אן עצה בשר שנתעלם מן העין. און וויאזוי געבט מען זיך אן עצה? מיט מאכן א סימן, שניידן דעם בשר אין א געוויסע וועג, שניידן איך ווייס נישט ווי א טרייענגל. אפילו אויב ס׳איז א טרחה, אבער היות אז דאס פעלט זיך אויס כדי אז מ׳זאל עס קענען עסן, ס׳זאל נישט אריינפאלן אין די פראבלעם אין בשר שנתעלם מן העין, מעג מען טון די סימן בבשר.

דיסקוסיע: מה החילוק בין בית יד לסימן?

Speaker 1: אויב מ׳דארף אנקומען צו די בשר סתם אין זיין, און ס׳איז דאך אויך נישט אזוי קלאר אז ס׳איז ממש אזוי. ס׳קען זיין אז ס׳איז סתם, ס׳פעלט אויס, ס׳זאל זיך נישט צומישן מיט צוויי, פארוואס דארף מען אנקומען צו זיין אן איסור? סתם, ס׳איז נישט אזא גרויסע טרחא, א בית יד, ס׳איז אן ארבעט, מ׳מאכט עפעס א הינטל וואס קען נישט שלעפן א גרויסע פלייש. סתם, ס׳איז דאך פשוט אז ער מעג שניידן די פלייש וועלכע מין וועג ער וויל. וואס איז די פראבלעם?

Speaker 2: אקעי.

ווייטער. נאך, ס׳איז דא די סימן ביי וואס איז יא די הלכה פון… וואס איז שוין סימן?

Speaker 1: אקעי. זעסט דאך דארט אז אמאל מאכט סימנים וואס א גוי זאל נישט גנב׳ענען, אדער…

Speaker 2: זייער גוט.

הלכה ז: מליגת הראש והרגלים

זאג דער רמב״ם ווייטער, נאך א זאך וואס מ׳מעג… נאך עפעס וואס מ׳טוט ביי א שחיטת בעל חי, איז וואס מ׳טוט איז… די ראש און די רגלים פון די בהמה, זעט אויס אז מ׳לייגט עס אויך, מ׳עסט עס אויך, אדער מ׳לייגט עס צוזאמען מיט די עסן, און כדי ס׳זאל נישט האבן אויף זיך האר וואס וואלט עס געמאכט, איך ווייס, ס׳וואלט געמאכט מיאוס די פלייש, שינדט מען אפ די אלע האר פון די ראש און די רגלים.

מעג מען עס טון יום טוב, מולגין את הראש ואת הרגלים, מען מעג אפרייסן די הויט פון די ראש און די רגלים, ומהבהבין אותן באור, מען מעג עס אויך אפברענען נישט די הויט. די ראש והרגלים.

דיסקוסיע: וואס מיינט מולגין?

Speaker 1: פון די האר?

Speaker 2: פון די האר. יא.

Speaker 1: ניין, נישט די הויט מיין איך וואס מ׳גייט מפשיט זיין, נאר דאס וואס מ׳גייט יא לייגן אויפ׳ן טיש. דו ווייסט דאך, מ׳האט גענומען דאס אז מ׳לייגט עס אויפ׳ן טיש. אויב איז עס עפעס אזוי ווי מפשיט זיין די עור וועגן מ׳וויל נאכדעם די עור, וועט עס זיין אזוי ווי די פריערדיגע האר.

Speaker 2: די האר פון די קאפ. ס׳גייט נישט דא הויט אינצווישן די קאפ און די הויט.

Speaker 1: אקעי, ס׳שטייט נישט דא.

שני אופנים מותרים ושני אופנים אסורים

ומעביר נוצותיו באור, מ׳מעג עס אפברענען אין פייער. איך ווייס נישט פארוואס. ס׳איז דא צוויי וועגן פון אראפנעמען די שערות, אדער מיט מולגים, וואס מיינט ארויסשלעפן מיין איך, אדער מיט פייער. מ׳מעג עס טון ביידע וועגן.

אבער וואס טאר מען נישט טון? ס׳איז דא נאך א וועג פון נוצן כעמיקאלס, אבל אין תופלין אותו בחרסית ולא באדמה. מ׳טאר נישט רייבן די ראש והרגלים מיט חרסית, חרס, איך ווייס, אדער א סארט זאנד, אז ס׳זאל זיין גלאט, אז ס׳זאל אראפנעמען די הויט.

ואין גוזזין ואין עושין בו פאה, אויך טאר מען נישט אראפשניידן די שערות מיט א שערל. דאס איז שוין מער טרחה, אדער מער א וועג ווי אזוי מ׳טוט עס בכלל.

הלכה ז (המשך): גזיזת ירקות

זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכן, נאך עפעס וואס מ׳טאר נישט טון די זעלבע זאך, אין גוזזין ואין עושין פאה בירקות — וואס מ׳טאר נישט פאר די פירות, טאר מען עס אויך נישט פאר וועדזשטעבלס. ירקות וואס האט א שלחית, וואס האט אויף זיך אזוי ווי עור, אזוי זאגסטו?

דיסקוסיע: וואס מיינט שלחית?

Speaker 1: פארוואס הייסט עס שלחית? גוזזין, סתם שניידן? מ׳טאר נישט שניידן? אפשניידן אזעלכע הארעלעך אדער עפעס נישט גוטע שטיקלעך.

Speaker 2: יא, אקעי. אזוי מיין איך. אדער אפשניידן די חלקים וואס איז נישט… אבער די ווארט איז ווייטער בתער של עולם איז אין שערל. איך דערמאן מיר, דאס איז דאך ממש די קניבת ירק, וואס הייסט אראפנעמען די אלע וואס זענען נישט גוט. אז יום כיפור האט מען מתיר געווען. אבער סתם אזוי איז עס עפעס א טרחה, אדער אפשר איז עס ענליך צו בורר, איך ווייס נישט, דארט איז נישט בורר. מיט די כלים וואס מ׳טוט איז געווען, איך טאר מיר נישט, מ׳מעג עס יא טון אנדערע וועגן. אזוי ווי מולק זיין אדער בורר מעג מען יא.

היתר בירקות שיש בהם קוצים

אבער וואס מעג מען יא? אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס ואחביות. איך ווייס פון למשל סברות האבן אזעלכע קוצים אויף זיך. אדער ער זאגט ארטישאוק. ארטישאוק האט אזעלכע קוצים וואס מ׳דארף אראפשניידן די קוצים פאר.

אבער וואס איז דער חילוק פון די קינדרס זאך? זעט אויס אז דער ירק זעט אויס קען מען זיך אן עצה געבן אן דעם, איז עס זאל מען נישט טון באופן בתספורת. אבער דער אוכל שיש בו קוצים, מען קען עס נישט טון מיט דעם, דא גייט דאך ווערן צעשטאכן, ס׳איז קוצם.

Speaker 1: אה, דאס איז די ווארט.

Speaker 2: אקעי, אויב ס׳איז שטעכעדיג, איז דא א התחתון אז מען מעג יא נוצן דעם שערל, דעם מאשין, וואטעווער ס׳איז וואס מען נוצט.

אקעי.

הלכה ח: לישת עיסה גדולה

אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן ווען מ׳שעכטט. עס קען מען לערנט וועגן באקן ברויט, פארשידענע סורים אדער גזירות וואס זענען דא בשעת מ׳מאכט א ברויט יום טוב.

זאגט דער רמב״ם, מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. מ׳מעג איינקנעיטן א גרויסע טייג, א גן, ס׳איז א טרחה, ווי מער מ׳דארף דאך פאטשקענען מיט די הענט, און א גרעסערע טייג דארף מען מער ארבעטן שווער. וואלט א מענטש געטראכט אז מ׳זאל נאר קארגן וויפיל מ׳דארף? ניין, מ׳מעג נעמען א איסור, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז מ׳מעג אנפילן א פרויט. און די זעלבע זאך מעג מען מאכן א גרויסע איסא, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז מען מעג לייגן מערערע ברויט אין די טעם ווייל ס׳העלפט די טעם. א גרויסע איסא איז בעסער. קצות.

הלכה ח (המשך): הפרשת חלה ביום טוב

יעצט גייען מיר לערנען וועגן נעמען חלה.

איז אזוי: והלש עיסתו מערב יום טוב, אין מפרישין ממנו חלה ביום טוב. איינער האט געקנעטן טייג ערב יום טוב, און איינער מפריש ממנו חלה ביום טוב, טאר מען נישט ביום טוב אראפנעמען חלה.

איך מיין אז ס׳האט געטון אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט אפנעמען תרומות ומעשרות בשבת ווייל ס׳איז מתקן. די זעלבע זאך, אראפנעמען חלה איז מתקן.

דיסקוסיע: פארוואס איז הפרשת חלה אסור ביום טוב?

Speaker 1: וואס איז די סוף? ווייל מתקן זיין עסן אויף יום טוב מעג מען דאך, ניין? וואס הייסט? מ׳מעג נישט מתקן זיין עסן יום טוב?

Speaker 2: שבת טאר מען נישט טון מתקן. ניין, נישט אזא סארט זאך. דאס איז דאך אז מ׳קען די גאנצע עסן איז מתקן. אנגרייטן עסן איז עסן.

Speaker 1: ניין, גוט. אויב מ׳דארף, מעג מען טאקע, אבער אויב ס׳איז ערב יום טוב, טאמער נישט.

Speaker 2: אה, וואס איז ווען געדארפט טון ערב יום טוב?

Speaker 1: אינטערעסאנט, ווייל מ׳טאר דאך נישט… מ׳מעג עסן פאר מ׳נעמט אראפ חלה?

Speaker 2: ניין, דאס איז פשט אז דו וועסט נישט קענען ערב יום טוב. האסט געדארפט טון ערב יום טוב, וואס וועל איך טון?

דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב

דאס איז וואס מ׳זאגט, ס׳איז א דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, קוקט אים לא שביום טוב. דעמאלטס, יא, סיי מ׳מעג אראפנעמען חלה, און מ׳מעג עס אפילו געבן פאר די כהן.

Speaker 1: זייער גוט. סאו פארוואס ערב יום טוב טוט מען נישט?

Speaker 2: ווייל דו דארפסט טון ערב יום טוב.

עיסה טמאה וחלה טמאה

ומפרישין עיסה טמאה, או שנטמאת החלה, וואס די חלה איז געווארן טמא און דער כהן גייט נישט טארן עסן, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה.

ס׳איז אזוי, ער האט דא עיסה טמאה, און די עיסה טמאה דארף מען פארברענען. טאר מען נישט פארברענען יום טוב, אזוי ווי ער גייט זאגן די נעקסטע הלכה, טאר ער אויך נישט באקן אין די מין טעם. אבער די חלה דארף עס שוין פארברענען, וועט? מ׳האט געעסן די עיסה טמאה, מ׳האט יעדן טאג עיסה טמאה. די חלק החלה דארף מען פארברענען, מ׳טאר עס נישט פארברענען יום טוב, אזוי ווי ער זאגט, וכן אין שורפין אותו ביום טוב, מ׳טאר אויך נישט עס באקן.

פארוואס? וכן אין שורפין אותו ביום טוב, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו אינה ראויה ועומדת לשריפה, מ׳מעג נאר קאכן דאס ראוי לאכילה, און די חלה טמאה טאר מען נישט עסן ווייל ס׳איז עומדת לשריפה.

וכן אין שורפין אותו ביום טוב, אויך די מעשה פון פארברענען טאר מען נישט טון ביום טוב.

טעם האיסור: שריפת קדשים היא מצות עשה

פארוואס? איז דער רמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב, מ׳טאר נישט פארברענען קדשים ביום טוב. פארוואס? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר באש ישרף, אז א זאך וואס איז געווארן טמא, קדשים איז געווארן טמא, איז א מצוה פון פארברענען.

אבער פארברענען איז דאך א מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה, עשה ולא תעשה. אזוי ווי זיי האבן געלערנט אין די ברכת יום טוב, איז עשה ולא תעשה.

שריפת קדשים ביום טוב — הלכה ח-ט

איז דער רמב״ם מסביר, שאין שורפין קדשים ביום טוב. מ׳טאר נישט פארברענען קדשים ביום טוב. פארוואס? שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב. פארוואס? ששריפת קדשים שנטמאו איז א מצות עשה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה, שנאמר “באש ישרף”, אז א זאך וואס איז געווארן טמא, קדשים וואס איז געווארן טמא, איז א מצוה פון שריפה. אבער פארברענען איז דאך א מלאכה. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה איז עשה ולא תעשה, אזוי ווי זיי האבן געלערנט אין די ברכת יום טוב, עס איז עשה ולא תעשה מלאכת עבודה, און דאס איז אזוי ווי מלאכת עבודה. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ס׳איז טאקע א מצות עשה, אבער עשה איז נישט דוחה לא תעשה ועשה.

דיון: וואס פאר א מלאכה איז שריפת קדשים?

לכאורה די זעלבע הסבר וועט זיין אויף פארוואס מ׳טאר נישט מאכן כיסוי הדם. קענסטו אזוי וויל זאגן? איך דארף טראכטן. אבער איך וויל פארשטיין אן אנדערע זאך. העברה, העברה האט מען דאך מתיר געווען מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. די פארברענען וואלט נישט געהייסן העברה. וואס איז די איסור שריפה? מאך א פייער. ניין, ס׳איז אזוי ווי מבשל זיין מלאכה. ס׳איז נישט מבשל, ער פארברענט עס. ס׳גייט ווערן אויס. ניין. מבשל זיין האט ער שוין געזאגט לא יבשל את החלה. שאין מבשל את החלה. אבער שריפה מיינט נישט מבשל. שריפה איז די איסור לכאורה אז ער צינדט אן א פייער.

דערפאר איז גארנישט נישט ווערט געווען דיין קשיא, סאו ביסטו די שטערסטע. ער מוטשעט זיך טאקע. לכאורה, העברה מיינט… וואס מיינט העברה? שריפה, העברה. סאו לאמיר זאגן אז דער ראב״ד… ס׳קען זיין אז די פינף מינוט פאר ס׳ווערט אינגאנצן באברענט איז בישול, אבער… לאמיר געדענקען, דער הייליגער ראב״ד האט געזאגט, דאס האט מען געדענקט לגבי העברה. זאגט דער ראב״ד, לחמם חמין אף פשוט אינו צריך. זאגט דער ראב״ד, אמר אברהם, זה לחמם חמין לרגליו, להדליק נר של… אבער… דאס הייסט, ווען דער ראב״ד טייטשט, נישט קלאר ס׳איז מחולק אויף דער הייליגער, אבער דאס וואס מ׳האט געלערנט אז ער איז א פשוט. שלא לצורך, איך מיין שלא לצורך אכילה, אלא לצורך סתם פאר חמין לרגליו. אבער, זאגט דער ראב״ד, ס׳איז דא א זאך וואס הייסט א נר של הפתלה, ער איז געווען א מדליק נר לכבוד, אזוי ווי אונז טוען לעכט יום טוב, ס׳איז נישט פאר די יענער זאך, ס׳איז דא לכבוד. ברענגט דער רמב״ם דריישלמי, דער ראב״ד דריישלמי, לא תעשה ולא תשרי, ס׳איז נישט קיין איסור גמור. זאלסט נישט אוסר זיין און נישט מתיר זיין. ניין, אז קיין לאו איז עס זיכער נישט, און אן עשה איז עס זיכער נישט. ס׳איז א נר של הבטלה, ס׳איז א חצי צורך, רייט? ס׳איז דא א צורך אין דעם, ס׳איז א כבוד. אבער אויף דעם ברענגט א ירושלמי אז מ׳זאגט ער ווייסט נישט, נישט מותר און נישט אסור. אבער ס׳איז משמע פון די ראב״ד אז אויב ס׳וואלט געווען א זאך וואס איז אינגאנצן נישט קיין צורך, ס׳איז נאר א מצוה אזוי ווי דא, וואלט געווען אסור.

קשיא: פארוואס איז א מצוה נישט א צורך?

פארוואס זאל א מצוה נישט הייסן א צורך? א מצוה איז ווייניגער ווי כבוד? פארוואס זאל א מצוה נישט הייסן א צורך? א מצוה איז נישט קיין צורך יום טוב. ניין, ס׳איז נישט קיין צורך יום טוב. א מצוה איז א מצוה. ס׳איז א גרויסע ענין צו טון א מצוה, אבער קיין אוכל נפש איז עס נישט. א איד קען נישט לעבן אן טון מצוות. כבוד איז קאנעקטעד צו אכילה, און פארברענען נישט. אוודאי, ס׳איז א געוויסע צורך. אבער ווייטער האסטו נאר געברענגט די ראב״ד. דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז מ׳מעג יא, בכל אופן. זייער גוט. דא מוז מען זאגן, אזוי זאגט דער הייליגער… וואו איז די מגיד משנה? וואס טענה׳ט די מגיד משנה? אז פון דעם זעט מען אפשר… איך זע נישט צו ער זאגט, אבער אזוי ברענגט ער ערגעץ איינער. איך זע נישט צו ער רעדט. פון דעם קען מען אפשר זען אז אפילו אין די רמב״ם, ווען ער זאגט עברה שלא לצורך, מיינט ער מיט עפעס א שטיקל צורך. אזוי זאגט הרב בלומינג. איך האב געזען אז ער זאגט אין מגיד משנה, איך האב געזען אז ער ברענגט עס. יא. איי, אבער ער זאגט עס אליינס. נישט קלאר. ס׳איז נישט קלאר.

קשיא: פארוואס דארף מען דעם טעם פון עשה דוחה לא תעשה ועשה?

אה, מ׳קען עס… אפשר דאס איז די תירוץ, אבער מ׳קען עס פארטון נאך יום טוב. אבער דעמאלטס וואלט מען נישט געדארפט אנקומען צו די גאנצע עשה ולא תעשה, כסתם אזוי. וואס פעלט אויס פאר ברענען היינט? מען קען זאגן, איך האב יעצט א מצות עשה אין פראנט פון מיר. איך האב דורך מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. וואס איז די תירוץ? זעען מיר די תירוץ אז ס׳איז נישט דוחה עשה מיט א לא תעשה. ער זאגט, די נעקסטע שטיקל זאגט, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה, קען זיך עס פארברענען מוצאי. טאקע דאס איז פארוואס דער רמב״ם זאגט די נעקסטע שטיקל, כיצד יעשה יניחנה עד הערב וישרפנה.

חלה ביום טוב של פסח — הלכה ט

זאגט דער רמב״ם, אבל היה יום טוב של פסח, אבער אויב ס׳קומט יום טוב פסח, און דעמאלטס איז נישט דא די עצה פון יניחנה עד הערב, שאם יניחנה תחמץ, דער עיסה גייט ווערן חמץ בפסח, און ער וועט עובר זיין מיט דעם בל יראה בל ימצא, לא יפריש את חלתה, דעמאלטס זאל ער נישט אראפנעמען חלה בצק. דעמאלטס האט מען יא מתיר געווען צו באקן די גאנצע עיסה טמאה, ואחר כך יפריש חלה ללחם. סאו ס׳איז אן אנדערע עצה. ס׳הייסט, וויבאלד אז פסח טאר מען נישט לאזן די עיסה ווייל ס׳וועט ווערן חמץ, וואס איז די איסור אז ס׳וועט ווערן חמץ? אן איסור פון בל יראה. בל יראה, יא. ער גייט בלייבן מיט חמץ. אינטערעסאנט. מ׳דארף קומען לערנען חמץ ומצה צו זען צו ס׳איז אזא אופן פון בל יראה, ווייל ס׳איז א שב ואל תעשה כביכול. איך געדענק אז ס׳שטייט וועגן דעם עפעס, איך געדענק נישט וואס די הדחה איז. על כל פנים, ס׳איז דאך נישט קיין רצון. ער האט אן עצה, ער האט דאך א סאלושן. א טריי עצה. סאו וואס איז די סאלושן? געווענליך זעט אויס אז די מצוה איז אז מ׳זאל אראפנעמען חלה פאר וואס ס׳איז געענדיגט. געווענליך מאכט מען חלה בעיסה. אבער וויבאלד אז מ׳איז סטאק, איז מען מפריש חלה נאכדעם וואס ס׳איז געבאקן געווארן. און מ׳מעג אויך באקן די גאנצע. אקעי, דאס איז פשוט, ווייל מ׳באקט אפ די גאנצע ברויט. ס׳איז געבאקן די ברויט, ס׳איז נישט געבאקן די חלה. ס׳איז טבל כולו. די גאנצע עיסה, יא.

דיון: די מנהג פון חלה פון מצות

אזוי טוען אונז, ערב פסח מצות איז דאס די פראבלעם. מ׳נעמט אראפ א שטיקל פון די געבאקענע מצה, יא? וויאזוי טוען אונז יעדע פסח? וואס? נישט ערב פסח, פון כלל ישראל. יא, איך רעד נישט אלץ באקן א יום טוב. איך רעד קודם כל, לאמיר זאגן אז איינער באקט מצות יום טוב פסח ביינאכט פאר׳ן… קיינער וואס האבן עס געטון. איך האב קיינמאל נישט געהערט, אבער… פארוואס האט עס געטון? ס׳איז געווען… נו, איז אין אזא פאל נעמט מען אראפ די חלה. פון די געבאקענע מצה. אבער איך מיין מ׳טוט בכלליות אזוי. פארוואס טוט מען בכלליות אזוי? אפשר ווייל מ׳וויל נישט געבן מאכן עקסטערע צייט פון אראפנעמען א שטיקל איסא. אקעי, מ׳וואלט ווייטער מארגן א בויער פון חמץ אפילו ערב פסח. דאס איז א היתר. מ׳ווייסט נישט, מ׳דארף קוקן… דעמאלטס פארוואס די ריזענס וואס מ׳טוט אזוי. יא. אקעי, ווייטער נאך זאכן וואס האט צו טון מיט… נאך פארשידענע, יעצט קען מען נעמען נאך פארשידענע, אזוי ווי עסורים וואס דאך האבן געאסטערט… פארשידענע אלעמס מיט די טאנער. יא, און נאכדעם ווייטער ווען מ׳מאכט עסן. אין אופן בפרני חדשה.

הלכות תנור וכירים — הלכה י-יא

פורני חדשה

א נייע פרני איז עפעס א תנור וואס איז זייער הייס. אינטערעסאנט, מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא דריי. ס׳איז דא תנור, קיריים, און… וואס איז דא די מיטלסטע וואן? קירה. א תנור, א קירה, און א… איך געדענק נישט אויף די מינוט, עפעס וואס איז האלב און האלב. קירה און קיריים. און א דריטע אנטיכי, איך געדענק נישט דעם נאמען אויף די מינוט. ס׳איז דא אזא כלי וואס הייסט א פירני, וואס ווען ס׳איז פריש איז עס זייער הייס. טאר מען נישט נעמען א פרישע פירני, גזירה שמא תפוח, ס׳ווערט צובראכן אמאל. ס׳נעמט אפאר מאל, ס׳נעמט אפאר מאל, ס׳ווערט אזוי… און אמאל, די ערשטע מאל פלאצט עס, ותפסיד הלחם, וימנע משמחת יום טוב. ס׳איז דא א רעקאמענדעישאן אזא.

גריפה וקיפוש

אלע דריי, אלע דריי, אלע דריי, אבער מ׳כאפט שוין אז ס׳אויפשט, ווען מ׳מעג יא ריקן, כאפשן מיינט ריקן? פושן, יא, אוועק פושן, קויפשט זיין, יא, פושן די אייפער אז ס׳זאל זיין גענוג פלאץ אין די טאנער צו קאכן. ואם אי אפשר לפש באה ליסל באה אלם כן גרוב. ס׳איז דא פלאץ אין די אווען, דו דארפסט נאר אביסל ריקן, אביסל פושן, די אווער איז אזוי פלאפי, דו זאלסט עס אראפפושן אז ס׳זאל ווערן געדעכט און ס׳זאל זיין גענוג פלאץ. אבער אויב ס׳איז נישט דא גענוג פלאץ, אלם כן גרוב איז דאס יא מותר, ווייל לצורך האכילה כדי צו קאכן מעג מען. אבער אויב ס׳איז דא אן אנדערע וועג, פארוואס טוען אן טרחה, זאל מען עס טוען מיט ווייניגער טרחה.

סתימת פי התנור בטיט

ווייטער, ושוש מפי התנור, ווען מ׳מאכט צו די טנור, מ׳וויל אז ס׳זאל זיין זייער הייס, נעמט מען טוט אדער רפש. און מ׳לייגט עס ארום ביי די פי התנור, מעג מען סוספים ביים פי התנור בתת ורפש שבסביבות הנאה. מ׳מאכט אזא זאך וואס הייסט, מ׳מאכט אזא נאסע קלע, יא? נאסע סעמענט, אדער וואס? נישט סעמענט, קלע? וואס ליבסט עס סעמענט? איך ווייס נישט וואס איז דאס סעמענט, אבער נאסע זאמטי? איך ווייס נישט קענדער האט עס גערופן בלאט אדער סעמענט. אבער זאגט דער רמב״ם, ווי ס׳איז א ריכטיג פאר׳ן מאמש. אבער דאס איז נאר, אויב גייט ער נעמען קלעי און ס׳איז א גראבע שטיק, ס׳איז אז ער נעמט א בלאק פון קלעי, גייט ער זיך נישט אן עצה געבן און עס ארומלייגן. איז דארף מען עס מאכן מרחם זיין. ס׳איז נישט מוכן קען די. אה, וישריך או מעמש, אדער אפשר איז עס נישט אן ענין פון טרחה? אה, יא, אן ענין פון מוכן? פארוואס נישט? אזוי ווי מ׳האט געלערנט אפילו זאמד טאר מען נישט ניצן אויב ס׳איז נישט גרייט. איך האב געטראכט, ווייל מ׳רעדט דא פון אנדערע זאכן, רעדט מען פון טירחא. יא, איך גיי נישט צוזאמען מיט די אלע זאכן. אבער, והוא שריחו במעיו״ט, אבער לגבל טיט ביו״ט אסור. צו פאטשקענען, מגבל זיין… אה, ער גייט ארויף, מ׳מעג נעמען פון סביבות הנהר, אבער יעצט נעמען פרישע זאמד און עס אויסמישן מיט וואסער און מאכן א טיט, דאס טאר מען נישט טון ביו״ט. פארוואס איז ענליך צו וועלכע מלאכה? א מלאכה אדער ס׳איז א טירחא? וואס הייסט? ס׳איז ווי בונה אדער… לש. קיצור, ס׳טאר נישט. דער רב האט עס עפעס מחולק אויף די הלכה. סאו איי דער נאו, מ׳דארף לערנען ווייטער. אקעי, אונז דארפן גיין ווייטער. ווייטער.

סיכת תנור בשמן, שפשוף במטלית, הפגה בצונן

תנורים וכירים חדשים, איז דא עפעס א סדר אזא נייע תנור שמירט מען ארום שמן צו מחזק זיין אדער וואס? טאר מען נישט טון, טאר מען נישט סך זיין בשמן ביו״ט. אויך נאך א זאך, פארוואס איז עס אפשר נישט דירעקט פאר די עסן, נאר עס איז פאר די טובה פון די תנור. קוק פיר אויס די גאנצע אנדערע. ואין שטין אותו במטלית… מען ווישט עס נישט מיינט איך מיינען, איז וואס טייטשט א שאטן. מען רייבט עס, מען אפראבט מיט א שמאטע. יא. ואין מפיגין אותו בצונן כדי לחסמו, מען טאר אויך נישט אפקילן די טאנער צו מאכן שטארק. ס׳טייטש, מען נוצט הייס און נאכדעם קאלט, דאס מאכט עס שטארק. דאס טאר מען נישט טון, ווייל די אלע זאכן איז אופנים וויאזוי מען העלפט בויען, מען העלפט מתקן זיין די טאנער. דאס טאר מען נישט טון, מען מעג קאכן, ווייל מען טאר נישט פיקסן אפלייענסעס, מען טאר נישט פיקסן א טאנער.

חילוק: לחסמו או לאפות בו

אבער אם היה מפיגו בצונן כדי לאפות בו, וועלן מיר יא. דאס מיינט אפילו ווען ס׳איז די הייס, ער וויל באקן עפעס וואס וויל נישט זיין אזא גרויסע טעמפערער, מעג מען יא אפקילן די טאנער, ווייל ער טוט עס נישט צום פיקסן די טאנער, ער טוט עס צום פיקסן די עסן.

הלכה י״א (המשך) — אבנים און פורני

Speaker 1: ער וויל נוצן אבנים צו נוצן אלס א טאץ, אלס א טאפ, צו קענען קאכן אויף דעם, טאר מען דאס נישט טון, מפני שהוא מחזקן, ווייל מיט דעם איז מען מחזק, מיט דעם ענדיגט מען צו די אבנים אז מ׳זאל עס קענען נוצן. הייסט עס ווייטער אזוי ווי מתקן זיין א כלי, ס׳איז א טרחה וואס איז נישט דירעקט פאר די עסן.

ומסיקין ואופין בפורני. מ׳האט געלערנט פון די פורני המצרי, דאס מעג מען יא. מעג מען אנהייצן און באקן, אפילו ס׳איז א גרויסע תנור, ס׳איז מער וויפיל ער דארף יעצט פאר זיין… אין משגיחין במה שהוא מוסיף בתנור גדול, מען מעג. ובחמין, מ׳האט געלערנט אז מ׳מעג.

מ׳טאר נישט נוצן א נייעם, פריער האט ער געזאגט א נייעם פורני. א נייע איז אן ערליכער פורני וכדומה. ס׳זעט אויס דער פורני איז עפעס א זייער קאמערשל זאך, איך מיין נישט געווען פאר סדר פון קאכן, ס׳איז עפעס א ספעשל זאך, אבער מ׳מעג יא.

יעצט גייען מיר לערנען נאך אפאר זאכן. ער ברענגט אז א פורני דארף מען מער אריינלייגן, מער האלץ, ס׳איז א גרעסערע טרחה, אבער מ׳מעג עס דאך טון.

הלכה י״ב — גבינה, תבלינים, מלח

Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב״ם אין הלכה י״ב, אין עושין גבינה ביום טוב. מ׳טאר נישט מאכן גבינה ביום טוב. פארוואס? ווייל מיר האבן דאך שוין געלערנט אין הלכות שבת אז מאכן גבינה איז א מלאכה, ווייל ער נעמט צוזאם קליינע שטיקלעך און מאכט זיי אין איינס, ס׳איז ענליך צו בונה. טאר מען נישט טון ביום טוב.

איי, אונז ווייסן דאך אז מען מעג טון אין יום טוב מאכן אלע עסן? אבער, מ׳מעג נאר טון דאס וואס אויב מ׳וואלט דאס געמאכט ערב יום טוב וואלט עס נישט געהאט אזא גוטע טעם. שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, ס׳איז נישט… גבינה וואס איז אלט א טאג, אדער וואס מ׳האט שוין מקבץ געווען א טאג אלט, איז נישט ווייניגער טעם, ממילא איז עס פון די זאכן שאפשר לעשותן.

אבל דכין את התבלין כדרכן, מען מעג יא טוחן זיין די תבלינים כדרכן, שאם ידכום מערב יום טוב יפיג טעמן, פרישע תבלינים. מיט א בעסערע טעם מעג מען יא.

אבער מלח, דאס איז תבלינים, למשל פעפער, אבער זאלץ טאר מען נישט דך זיין, טאר מען נישט צומאלן ביום טוב, ווייל ס׳טוישט נישט די טעם. אלא, ס׳איז יא דא אן עצה וויאזוי מ׳קען עס טון, אינעם כלי היתוך המכתש. אויב ער טוט עס מיט א שינוי, אדער ער טוט עס נישט מיט א געווענליכע טוחן מיט א מכתש, נאר ער טוט עס מיט א קערה, מיט א טעלער, מעג מען יא כדי שישנה, ווייל ער טוט עס מיט א שינוי.

פארוואס טאר מען נישט סתם אזוי? שלא ישחוק המלח מערב יום טוב לא יפיק טעמו. זעט אויס אז ס׳איז נישט ממש קיין מלאכת טוחן, ווייל דעמאלטס וואלט נישט געהאלפן די שינוי. תבלין ווערט ערגער, אבער זאלץ ווערט נישט ערגער.

ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהם. מ׳האט געשמועסט אז מ׳מעג שוחק זיין תבלינים, אבער פלפלין טאר מען נישט טון אין די געווענליכע ריחים, אלא דך עושין במדוכה ככל התבלין. מ׳זאל עס נישט טון מיט די ספעציעלע כלי, ווייל די ספעציעלע כלי איז געמאכט געווארן, מיין איך, צו מאכן אויף א גרעסערע פארנעם אדער וואס? ס׳זעט אויס ווי א וואכעדיגע עובדא דחול.

אין כותשין את העריפות. עריפות איז, איך מיין אז מיר האבן עס פריער געלערנט, צו ס׳איז מאכל בהמה אדער וואס? גרגרי תבואה, טאר מען נישט צומאלן במכתשת גדולה און טוחן זיין אין א גרויסע מאשין וואס מ׳נוצט אייביג פאר טוחן זיין. אבל כותשין אותה במכתשת קטנה, אין א קלענערע כלי מעג מען יא, שזהו שינוי שלו. ווייל איך מיין די זאכן דא זענען… מ׳טאר עס נישט טון אזוי ווי מ׳טוט עס אין די וואכן, ס׳זאל נישט אויסקוקן יעצט ווי ער איז דא ביזי אויף א גרויסן פארנעם, אויף א קלענערע פארנעם מיט א שינוי.

הלכה י״ב (המשך) — ארץ ישראל vs. חוץ לארץ

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, בארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהם… דער רמב״ם וויל דא רעדן בשבח ארץ ישראל, שהתבואה שלהם טובה היא. ארץ ישראל טובה הוא עד מאוד מאוד, די תבואה דארטן איז זייער גוט, און דארטן אפילו די עריפות, וואטעווער ס׳איז, די גריס אדער איך ווייס נישט וואס מ׳וויל מאכן, אפילו אויב ס׳וועט זיין א טאג אלט, וועט עס נאך אלץ זיין זייער גוט, ואין בכך הפסד. מ׳דארף ארויפגיין קיין ארץ ישראל ווער ס׳וויל עסן גוטע עסן. לא כל המקריה ולא כל המקריה.

סאו די פוינט איז אז מ׳קען עס טון פון ערב יום טוב. ממילא, ס׳שטייט אין חוץ לארץ איז שוואך, און ס׳איז שוין אלט, און ס׳איז שוין נאך א טאג אלט, איז שוין אן ערגעץ.

אינטערעסאנט אז מ׳מאכט א חילוק צווישן ארץ ישראל און חוץ לארץ, ווייל דו קענסט זאגן אז מ׳דארף טשעקן צו דעם פלאץ.

Speaker 2: You’re forgetting, די הייליגע תורה האט מען געגעבן פאר actual מענטשן, נישט פאר כללים. דאס וואס אלע האבן דאס זוכן כללים, דאס איז אנטי-אידישקייט.

Speaker 1: ניין, אבער איך זאג דארט, א מענטש וואוינט יעצט, א מענטש וואוינט נישט ווי דער רמב״ם האט געוואוינט. און אין די שטאט, וואס איז די סדר? דער רמב״ם מאכט א חילוק צווישן גאנץ חוץ לארץ און גאנץ ישראל. ער מיינט נישט דאס צו זאגן. ער זאגט אז אין א פלאץ וואו די תבואה איז זייער גוט, וואו די תבואה מאכט נישט קיין חילוק. יעדע הלכה. מ׳טאר נישט פסק׳ענען פון דער רמב״ם, נישט קיין שום זאך. אויב ס׳איז א זאך וואס ס׳שטערט נישט, מ׳מאכט עכט, מ׳דארף עס מאכן עכט, אבער נישט עס מאכן היינט. דער כלל בלייבט דער כלל, און מיר האבן שוין געלערנט אין פרק א׳ דער כלל.

אין די זמן הגמרא, איך ווייס נישט, די ישראל׳דיגע אידן האבן א חילוק וואס מ׳מאכט. ס׳איז נישט קיין הלכה, איך זאג נישט קיין דרך ישראל.

Speaker 2: מ׳קען מיינען פון וואס דו זאגסט אז היינט אויכעט ווענדט זיך אין ארץ ישראל, ס׳ווענדט זיך נישט. גראדע אין ארץ ישראל איז טאקע דא בעסער.

Speaker 1: איך ווייס נישט, מ׳דארף טרעקן ביי די בעקעריי, צו ס׳איז טאקע בעסער אדער נישט.

Speaker 2: ניין, איך מיין למעשה האט מען טאקע מחמיר געווען זאכן.

Speaker 1: היינט איז נישט דעסיידער צו… אפשר דו זאגסט יא א מענטשן צו מאלן פעפער. היינט איז ווייניגער דעסיידער צו אנגרייטן די לעוועל גלייך ביים עסן. טאקע די… יא, אפשר בעסערע רעסטאראונס וועלן ממש צו מאלן אלעס, צו מאלן די… בדרך כלל מענטשן. מ׳קויפט א באטל תבלינים, און מ׳האלט עס אין די…

Speaker 2: דו ביסט נישט אין א פענטל.

Speaker 1: צו הויז.

Speaker 2: ביי דיר קויפט מען אלעס, און ביי ר׳ יצחק איז אלעס בחינת מלכות.

Speaker 1: אקעי. ניין, איך ווייס נישט. ניין, איך זאג, די אלע זאכן דארף מען וויסן אז ווען ס׳מאכט נישט אויס אז ס׳מאכט נישט בעסער די עסן, דעמאלטס זאל מען עס טון ערן די יום. דאס איז וואס איך וויל וויסן, און ס׳איז וויכטיג, ווייל… היינטיגע קיטשן. קודם כל, איך מיין נישט, מיין ווייב קאכט כמעט נישט יום טוב, זי האט נישט קיין כח, זי האט געקאכט אלעס ערב יום טוב. אבער מ׳קאכט יום טוב, אבער מ׳דארף וויסן אז ס׳איז דא עפעס געוויסע זאכן וואס מ׳טוט נישט. און היינט איז די אלטע טעכנאלאגיע פון די קיטשן נישט די אלע זאכן וואס זענען דא.

מ׳זעט אז ס׳איז דאך אלץ עפעס אן ענין אז יום טוב עפנט מען נישט די קאך אזוי ווי אינדערוואכן. ס׳איז נישט דא א זאך וואס טוט נישט. סאו וויאזוי ס׳שטעלט זיך אויס להלכה למעשה, I don’t know.

סאו דער רמב״ם ברענגט נישט בכלל די לשון עובדא דחא. ער ברענגט נישט לשונות בכלל. די פוסקים בכלל האבן ליב צו נוצן לשונות, קיינער ווייסט נישט וואס זיי מיינען. דער רמב״ם טרייט צו ווייזן וואס ס׳מיינט.

אקעי, נאך אביסל קעמאך, אפשר ריק דעם ערב יום טוב.

הלכה י״ג — מרקד (זיפן קעמאך) נאכאמאל

Speaker 1: קעמאך דארף מען זיפן. מ׳האט געזיפט ערב יום טוב, מ׳האט ארויסגענומען סיבים, די שולאכס. וועט א מענטש טראכטן אז די מלאכת מרקד האט מען שוין געטון, און יעצט וויל ער נאר טון א צווייטע מאל, ס׳איז נישט ממש א מלאכת מרקד, טאר מען נאך אלץ נישט.

אין מרקד נוסף פעם שנייה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו צרורות כסף, אויב ממש ס׳איז אריינגעפאלן שמוץ, דארף עס אויסזיין מער ווייל ס׳פעלט אויס פאר עסן, אבער סתם אזוי טאר מען נישט.

אבער אויב טוט מען עס מיט א שינוי איז יא מותר. כיצד? וואס הייסט די שינוי? יום שירקד מאחורי אנפי, זיי לייגן די איבערדרייען די הירט.

הלכה י״ג (המשך) — מולל, מפרח, מנפח, בורר

Speaker 1: נאך מלאכות וואס מ׳מעג יא אדער נישט טון יום טוב?

מולי למלילות, מ׳מעג צומאלן מיט זיינע הענט קטניות, אדער וואטעווער תבואה, און מפרחין, מ׳מעג צוברעקלען קטניות ביום טוב, און מנפח על יד על יד בכל כחו ואוכל, מ׳מעג בלאזן מיט די הענט אז ס׳זאל אוועקגיין די שלאכטס פון מאכלים ביום טוב. אפילו מ׳מעג עס טון אפילו בכל כחו ואוכל, אפילו בקנון או בתמחוי, מ׳מעג אפילו נוצן א כלי, אבער לא בתבלא ולא בקברה, אבער נישט נוצן די כלי וואס מ׳נוצט אין די וואכן, אבער די כלי וואס מ׳טוט סתם אויף א פראפעשענעל פארנעם. סתם א טעלער, בעיסיקלי. אבער נישט די סתם א טעלער, יא. מ׳האט פריער געהאט אז מ׳טאר נישט נוצן א שערל, און מ׳מעג נאר נוצן די הענט, אזעלכע זאך.

וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו בתמחוי. אויך בורר זיין. קודם האט מען גערעדט וועגן טוחן זיין, און יעצט רעדט מען וועגן בורר זיין. בורר זיין איז אויך בורר בעיסיקל. מ׳איז נישט טוחן. אונז האבן געזען אז ס׳איז די זעלבע הלכה אויב איך געדענק. איך ווייס נישט אויב ס׳איז אן אנדערע שבת פון יום טוב. מ׳איז נישט בורר זיין, ווייל מ׳נעמט אראפ די שלח, דאס איז בורר. ס׳איז נאר אן אנדערע פארט פון די בורר. דאס איז דא מ׳נעמט אראפ אין בלאז, און בורר מיינט ליטרעלע ארויסנעמען די נישט גוטע.

קלויג, בורר כדרכו בחקו מיט א… מ׳מעג נוצן א חקו אויף זיין שויס.

Speaker 2: מיט א טעלער.

Speaker 1: מיט א טעלער. אבל אויב אין נאפא, אבל אויב אין תבלי אויב אין גאר, נישט נוצן די עקוויפמענט וואס איז געאייגנט פאר דעם. די אלע זאכן איז מער טערער. פריער א תבלי אויך, א ביידע נישט.

במדון אמורא, כשהאכל מרובה על הפסלת, ווען ער מאכט דעם בורר איז דער אוכל מרובה על הפסלת. אבני מוסר הפסלת מרובה על האוכל, טוט ער פארקערט. יא, אבל מוסר הפסלת מרובה על האוכל, איז בורר את האוכל ומנוחה על הפסלת. פארוואס? ווייל מ׳טאר נישט טון. וואס איז מער טרחה? זאל מען נישט טון. ווי ווייניגער טרחה. ממה טרח בברירת הבסלת מהאכל יותר מטרח ברירת האוכל מן הפסלת, אז דאס איז שווערער, הגם ס׳איז מער, ס׳איז א שוועריגקייט. מ׳דארף זען ס׳זאל זיין ווי ווייניגער טרחה. בדרך כלל, האט עס צו טון מיט וואס איז מער, זאל מען ארויסנעמען די ווייניגערע פון די מערערע. אבער אויב וועט דאס זיין א גרעסערע טרחה פאר סאם ריזען, זאל מען יא גיין די געווענליכע וועג.

הלכה י״ג (המשך) — חרדל מסננת, משמרת

Speaker 1: שוין, איינער מסנן איז א חרדל במסננת שלו. חרדל, די קליינע קערעלעך פון וואס מען מאכט מאסטערד, איז מען מסנן מיט א ספעשל מסננת. זאל מען נישט ניצן די ספעשל מסננת, מנה שנראה כבורר, זעט אויס ווי בורר.

אבער ס׳איז דא אן אנדערע עצה, נותנים ביצים במסננת של חרדל, און ווען די ביצה רינט ארויס, זעט אויס נעמט עס מער די קלענערע קערעלעך, ווי מסתמא מיינט ער, דאס מעג מען יא טון, ווייל דאס איז נישט קיין טרחה.

ואם היתה משמרת תלויה, אויב ליגט שוין די מסננת על הכלים, זי ליגט שוין גרייט…

Speaker 2: ניין, מסננת שלו. דו האסט געזאגט, אויב די מסננת…

Speaker 1: אה, מסננת, משמרת. ואם היתה משמרת תלויה, מותר לו ליתן יין ביום טוב. אבער אויב ס׳הענגט שוין, מעג מען.

אבער וואס מעג מען טון? מ׳קען טון א טריק. ומערב ותולה, מ׳וועט דאך יא אויפהענגען, למשל, אז מ׳וויל לייגן רימונים אויף עפעס א כלי,

הלכה בנוגע משמרת ביום טוב

משמרת איז יין, ארויסצונעמען די פסולת פון די יין. מותר ליתן יין ביום טוב, ווייל ס׳איז לשון שמרים, יא. מותר ליתן יין ביום טוב, אויב ס׳הערט שוין, מעג מען. אבער איז דאך די בחילה שלא יצא כדירת שיעשה בכל.

ומערב, אבער וואס מעג מען טון? מען קען טון א טריק. ומערב, ותולה, מען מעג דאך יא אויפהענגען. למשל, אז מען וויל לייגן רמונים אויף עפעס א כלי, מעג מען אויפהענגען א משמרת און ארויפלייגן אויף דעם רמונים. ותולה ביי רמונים. און נאכדעם, איינמאל האט ער שוין אן אויפגעהאנגענע משמרת, מעג ער נאכדעם לייגן אדער אויף די וויין צו אויסזייען די וויין פון די שמרים.

סיכום פרק ג׳

עד כאן פרק ג׳ האט מען געלערנט. און די כלל פון דעם פרק איז אז מ׳איז גרייט צו עסן יום טוב, אבער נישט אינגאנצן וואכעדיג, נישט מיט א גרויסע טירחא, נישט זאכן וואס מ׳קען טון ערב יום טוב, נישט פארשידענע זאכן וואס א מענטש וועט מיינען אז ס׳איז א חיה און ער וועט מטר׳ס זיין חלב, אנדערע ווי אזעלכע כללים.

און מ׳דארף וויסן פראקטיש צוצושטעלן צו אונזער ריאליטי, וואס יום טוב קאכט מען, אבער ס׳זאל בלייבן יום טוב׳דיג, נישט צו גרויסע פארנעם.

יא. וואלט ער…

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.