היחס אל הספר או המורה יוצר את קדושתו האובייקטיבית | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור בפילוסופיה: אמונה, לימוד ונאמנות
—
א. הקדמה והתמצאות – היכן אנו עומדים בסדר הלימוד
היום הוא ערב שבת חזון, ומאוחר יותר נדבר על אכילת בשר ושתיית יין (ענייני תשעה באב). אבל תחילה יש להמשיך את סדר הלימוד.
אנו לומדים שמונה פרקים לרמב״ם, פרק ד׳ – הפרק המרכזי העוסק ב“רפואת חולי הנפש”: כיצד מרפאים מחלות של הנשמה/האופי. הרמב״ם מניח כאן את תורתו המרכזית במידות טובות: המידות הטובות הן המידות האמצעיות (שביל הזהב) – כל מידה יש לה “יותר מדי” ו״פחות מדי”, והטוב הוא האמצע. הוא עבר עם דוגמאות של תשע מידות.
המידה הראשונה – “זהירות” (תענוגי הגוף)
המידה הראשונה שהרמב״ם מביא היא ההנהגה הנכונה בנוגע לתענוגי הגוף (הנאות גשמיות). יש כאן בעיה בתרגום – אף מילה אחת לא מתאימה היטב:
– “פרישות” – קיצוני מדי
– “קדושה” – מובן באופן צר מדי
– “זהירות” – פירוש רבינו יונה; הרמב״ם עצמו אומר “למען יראת חטא”
לכל מידה ברשימה עושים סדרת שיעורים (בערך שלושה חודשים למידה), תוך איסוף מקורות מהרמב״ם וספרים אחרים. המקור העיקרי ללימוד הוא ספר המידות (האתיקה של אריסטו), ש״כולם לוקחים ממנו”.
—
ב. [סטייה צדדית] ר׳ שמחה זיסל (ה״סבא”) מקלם – מי הוא
ר׳ שמחה זיסל זיו (מקלם), ה״זקן מקלם” – דמות מוסר, לא חסיד אלא איש מוסר ליטאי. הוא היה אדם חכם ופתוח: הוא למד בעל שם טוב, הוא למד לימודי חול (מינימום, מה שהיה צריך ברוסיה), קיבלו תארים בקלם. ר׳ דסלר (תלמיד מקלם) מדבר על כך ומנסה להסביר מדוע הוא לא הולך במנהג זה.
—
ג. מכתבו של ר׳ שמחה זיסל: ההבדל בין ספרי תורה לספרים חיצוניים
המכתב (מתוך “מאור אורות המוסר” / “כתבי הסבא מקלם”)
ר׳ שמחה זיסל כותב:
1. הוא חסיד גדול של הספר “מידות לאריסטו” – הוא אוהב אותו מאוד.
2. אבל – הוא למד אותו פעם אחת ולא מרגיש חיות לחזור עליו.
3. לעומת זאת, כאשר הוא לומד ספר יהודי – “שערי תשובה”, “אורחות צדיקים”, אפילו חומש – הוא מרגיש טעם, הוא מוצא חידושים חדשים בכל פעם, יש לו חיות לחזור.
נקודה דומה אצל הרמב״ם
הרמב״ם עצמו (בפירוש המשניות, ברכת אבות) אומר: מה שפילוסופים צריכים לכתוב על דפים רבים, עומד אצל חז״ל במשפט קצר אחד.
ניתוח: האם יש הבדל איכותי?
ר׳ שמחה זיסל תופס נקודת אמת: יש הבדל איכותי בין ספרי תורה לספרים חיצוניים – סוג של קדושה באותיות ובמילים של תורה שנותנת חוויה שונה בעת הלימוד. אי אפשר פשוט לדחות זאת כ״חינוך” בלבד (שגדלת עם זה) – כי מדברים על אנשים שכן ניסו ברצינות ללמוד ספרים אחרים.
דוגמה חיה: “האם ראית פעם מישהו מתנדנד ושר ניגון כשהוא לומד קטע מקאנט?” – לא. אבל בגמרא, תוספות, ספרים חסידיים – כן.
[אנקדוטה צדדית]
מעשה אישי: לאחרונה קניתי ספר בדולר, חשבתי שזה סיפור עתיק משמונה מאות שנה, התחלתי לקרוא בהנאה עצומה – אבל אז גיליתי שזה משהו אחר ממה שחשבתי (הנקודה לא מסתיימת).
—
ד. ההבדל הקריטי: שלוש טענות נפרדות שאנשים מערבבים
ישנן שלוש טענות שנראות דומות אך הן שונות מהותית:
טענה א׳ (טענה לגיטימית): ישנן שתי דרכים לקרוא ספר – עם הכנה, אימה ויראה, יראת הכבוד, או כדברי חול. הדרך שבה ניגשים לספר משפיעה על מה שמקבלים ממנו. לימוד ביראת הכבוד נותן תועלת שלא מקבלים בלעדיה.
טענה ב׳ (טענה ספקנית): זה שאתה נמשך ללמוד ספרים מסוימים ביראת הכבוד ואחרים לא – זה לא בא מהספר עצמו, אלא מהרבי שלך או מהסביבה שלך שאמרה לך כך.
טענה ג׳ (טענה ספקנית-רדיקלית): בכלל אי אפשר לדעת אילו ספרים ראויים ליראת הכבוד, ואי אפשר לטעות בזה – כי אין בכלל קריטריון אמיתי.
חשוב: צ׳רג׳י (המחבר שדיברנו עליו קודם) מוביל אנשים לחשוב שהטענות הן אחת, אבל הן לא.
—
ה. ניתוח יסודי: מה זה אומר “ללמוד ספר”?
1. ספר הוא דלת למציאות
ללמוד ספר פירושו: להגיע דרך הספר למציאות כלשהי. הספר הוא “קוד” או “מפתח” שמביא את הלומד להיות שקוף יותר למציאות. מקבלים רעיונות מאחר – לא כי האחר מעניין כשלעצמו, אלא כי הוא חלון למציאות שאין לך גישה אליה בעצמך.
2. למה בכלל צריך ספר?
אדם רוצה לדעת דברים – כי הוא צריך לדעת מה לעשות, או כי חלק מהיותו אדם הוא לדעת. אדם הוא “דבר שכלי” – איך הוא מתמצא בעולם, זה מה שהוא. רוצים לדעת: מה אני, מה קורה כאן, איפה אני בעולם.
3. שתי דרכים לפגוש את המציאות
– חוויה/ניסוי ישיר: “נתקלים” במציאות עצמה – חותכים עץ, ממששים, מרגישים.
– ספר: כאשר אין גישה ישירה למציאות (למשל היסטוריה), הספר משמש הדרך היחידה פנימה.
> נקודה חשובה: חשיבה היא לא פעילות סולו – “חשיבה היא דבר שקורה בדיאלוג.” אפילו כשיושבים לבד, חושבים עם דברים אחרים, כי “כל העולם הוא לא אתה.”
—
ו. [סטייה צדדית] בדיה, רומנים ו״סיפורים אמיתיים”
המושג “מציאות” מתרחב לכלול גם בדיה/רומנים/שירה:
– שירה מעבירה דרך מסוימת של ראיית העולם.
– רומנים: אפילו אם זה לא קרה בדיוק, זה עדיין על מציאות אנושית.
– סיפור עם אלי ויזל והרבי מסאטמר: הרבי שאל למה הוא כותב בדויים (בדיה). ויזל ענה: “אני כותב רק סיפורים אמיתיים – הם פשוט לא קרו פעם אחת, הם קרו הרבה פעמים.”
– הזוהר מזכיר שר׳ אלעזר דיבר “שלושה פרקים מילי דשטותא” – “שטויות” פירושו רק יחסית לדברים אחרים, לא מוחלט.
—
ז. מצבים שונים של קריאת ספרים
לאחר שהסכמנו שספר = דרך למציאות, באים מצבים שונים של קריאה:
1. ברצינות – לוקחים ברצינות כל מילה.
2. בדקדוק – מדקדקים בכל מילה (לא בהכרח אותו דבר כמו רצינות).
3. ביראת הכבוד – קטגוריה מיוחדת, לא זהה לדקדק בכל מילה.
4. בקלות ראש/שטחית – לא ברצינות, “כל מילה שלישית הגיונית.”
5. הנאה ממבנה – נהנים מאומנות הכתיבה עצמה.
—
ח. המשל ההלכתי: ספר תורה של מין
ההלכה
הלכה מרכזית של רמב״ם (הלכות ספר תורה): ספר תורה שמין (אפיקורוס) כתב הוא פסול — “שזה הספר ואינו אלא כשאר הדברים.” אפילו כאשר:
– הסופר הוא מקצועי
– כל המילים מדויקות
– הוא אמר “לשם קדושת השם” בכל שם
– הוא הלך למקווה
– הוא כיוון כוונות הרש״ש
…אבל הוא לא מאמין בזה — כל זה חסר משמעות. לתורה אין קדושה, מותר לשרוף אותה.
התרחיש הדרמטי
קהילה קראה שנים מספר תורה. הרב רקד איתה, הרגיש “חיות דקדושה” בעשרת הדברות, כל היהודים אמרו “זאת התורה.” למחרת מתגלה שהסופר היה מין סמוי — ופתאום אותה תורה הופכת ל״זבל,” דורכים עליה.
הנקודה הפילוסופית
מה שמקבלים מדבר תלוי במה שמכניסים לתוכו. קדושה היא לא קסם – זה לא שכוונות נכונות מכניסות מלאכים לאותיות. ההוכחה: מין יכול לכוון את כל הכוונות, וזה לא עוזר. קדושה דורשת יחס אמיתי — שהסופר מתייחס לספר תורה כמשהו מיוחד, לא כ״שאר הדברים.”
—
ט. שאלת האובייקטיביות
ההתנגדות
“אם האמת היא אובייקטיבית, לא אמור להשפיע מה הסופר מאמין!”
התשובה
– כן, האמת היא האמת אפילו לא יודעים — אם הסופר הוא מין, התורה פסולה אפילו עדיין לא יודעים על כך.
– אבל זה לא אומר שלא קיים שום דבר בעולם שתלוי ביחס של אנשים אליו.
– הכלל “כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם אל האדם” — איך אני מתייחס אליך משפיע על מי שאתה באמת.
—
י. [סטייה צדדית] רציונליזם והקונפליקט בין שתי מצוות
עקרון הרציונליזם
רציונליזם מורכב מ:
– עשה: מצווה להאמין במה שהוא אמת (רק מה שאפשר להוכיח/לבדוק)
– לא תעשה: איסור להאמין במה שאינו אמת
שאלה פרובוקטיבית: איזו עבירה עושים בעצם כשמאמינים בשקר? מי יכעס?
קונפליקט וויליאם ג׳יימס
יש סתירה בין שני העקרונות:
– מי שמחמיר על “לדעת כל מה שהוא אמת” — לפעמים יאמין בדברים ספק-שקריים (כי הוא לא רוצה לפספס שום אמת).
– מי שמחמיר על “לא להאמין בשקר” — לפעמים ידחה דברים אמיתיים (כי הוא לא רוצה לסכן שום שקר).
מעשה מהרבי משינובה והרבי מגור
– רבי משינובה: אוהב מאוד את האמת — כי יש פירור אמת, הוא קונה את כל הדבר.
– רבי מגור: שונא מאוד את השקר — כי יש פירור שקר, הוא זורק את כל הדבר.
זה משל מושלם לקונפליקט של וויליאם ג׳יימס.
שאלה מעשית לרציונליסט
האם כדאי להאמין שאשתך אוהבת אותך, או לא? ביחסים בין-אישיים, שם האמונה שלך עצמה משפיעה על המציאות, “רק להאמין במה שמוכח” היא אסטרטגיה הרסנית.
—
יא. גבולות הרציונליזם: מתי **חייבים** להחליט בלי מספיק ראיות
הטענה המרכזית
אנשים רציונליסטיים מתקשים עם עצות כמו “דן לכף זכות” (עצת ר׳ נחמן). הם שואלים: איפה ההצדקה? הצמח צדק אומר ש״תן טוב ויהיה טוב” מקורו ברמב״ם (פרק ד׳).
עבור רבות מהשאלות המעניינות והחשובות ביותר בחיים, אי אפשר להכריע רק עם הכלל של “האמן רק במה שהכרחי.” צריך מידות/כללים אחרים שינחו אותנו במה להאמין.
[סטייה צדדית] משל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני
מי רוצה שלום – היהודים או הפלסטינים? לשני הצדדים יש “ראיות,” “עדויות,” “כתבים.” אף אחד לא יכול להחליט אובייקטיבית מ״בחוץ” – יש יותר מדי מידע, יותר מדי פוליטיקה. אבל – חייבים לקחת עמדה, כי:
– מי שמאמין כך, שולח כסף לכיוון אחד
– ניטרליות עצמה היא גם החלטה עם מחיר – אם אנשים מתים, ניטרליות היא גם סוג של רשעות
זה קונפליקט בין שני “איסורים”: ה״איסור” של אל תאמין בדברים לא ברורים מול ה״איסור” של אי-עזרה כשצריך.
[סטייה צדדית] מדע ותורה
אישית לא מודאג משאלות כמו “כמה ימים לקח לברוא את העולם?” – כי לא מרגיש מחויב להכריע בכל שאלה. אבל – הרבה שאלות אי אפשר לדחות: צריך להחליט אם שומרים שבת או לא. והאופציה של “לשמור שבת אבל תמיד לזכור שאולי אין שבת” – זו לא דרך חיים. אגנוסטיות היא גם בחירה, ויש לה מחיר: שומרים שבת “בקרירות” במקום “בחום”.
—
יב. התזה המרכזית: אמונה יוצרת מציאות (לא רק מגיבה למציאות)
אצל אנשים
“מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת” – מי שמאמין ששבת קדושה, אצלו שבת תהיה קדושה באמת. מי שמאמין שאשתו אוהבת אותו, היא תאהב אותו באמת – כי הוא יתנהג אליה אחרת, והיא תגיב בחזרה.
אצל חפצים (“דבר פלא”)
לא רק אנשים מגיבים ליחס שלך – גם חפצים מגיבים:
– מי שמאמין שצמח יכול לגדול ומטפל בו – הוא גדל
– מי שמאמין שבחתיכת שיש טמון פסל – הוא יכול להוציא אותו
– זה לא קסם – היה פוטנציאל אמיתי שמתממש דרך אמונה + פעולה
[סטייה צדדית] “כוח המשיכה” – הגבלה
לא “כוח המשיכה” במובן המטופש (לחלום להיות עשיר לא הופך אותך אוטומטית לעשיר – צריך גם לעבוד). אבל – מי שלא חלם להיות עשיר, כמעט אף פעם לא הפך לעשיר. החלום/אמונה הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק.
ההתנגדות: “אהבה היא תגובה, לא החלטה”
מחייכים למישהו כי זה עושה אותו שמח לראות אותך – אבל מה אם זה לא עושה אותו שמח? התשובה: צריך למצוא מידות אחרות (virtues) – לא רק המידה של “האמן רק במה שהוא אמת.” צריך מידות שאומרות לנו במה להאמין במצבים שבהם רציונליות טהורה לא יכולה להכריע.
—
יג. הטעות הלוגית שמזוהה
אנשים עושים קפיצה שגויה בלוגיקה:
1. הנחת יסוד (נכונה): “אמת” פירושה משהו שלא תלוי בהחלטה שלי
2. קפיצה שגויה: לכן שום אמת לא יכולה להיקבע על ידי ההחלטה שלי
אלה שני דברים שונים! כן, לא כל האמיתות תלויות בהחלטה שלי – אבל כמה אמיתות נוצרות דרך ההחלטה שלי. אי אפשר להחליט שאדם הוא פרה, אבל הרבה מאוד דברים הופכים לאמת דרך זה שמאמינים שהם אמת, והמציאות מתעצבת בהתאם. זו תורה של וויליאם ג׳יימס (פרגמטיזם).
על הלכה: ההלכה היא מה שאנשים אומרים – ומה שההלכה אומרת, “עושה את זה.” זה לא הופך את זה לשקר – זה סוג של אמת שנוצרת דרך תהליך הפסיקה.
“האם אמת יכולה להשתנות?”
אמת עצמה לא משתנה, אבל בעולם יש דברים שעדיין לא נקבעו, והם יכולים להשתנות. אחת הדרכים שבהן אנשים משנים דברים היא דרך האמונה שהם כבר שונים.
—
יד. [סטייה צדדית] Predictive Processing – ראיה מהמדעים הקוגניטיביים
תיאוריית הpredictive processing / predictive coding (אחת התיאוריות המובילות במדעי הקוגניציה) משמשת כתמיכה אמפירית:
– כאשר אדם מזיז את ידו, המוח מאמין תחילה שהיד כבר שם, והגוף מתאים את עצמו לאמונה.
– תחושת התנועה באה לפני התנועה עצמה – אנשים “יודעים” שהם זז עוד לפני שהחליטו לזוז.
– ההחלטה לזוז היא תוצאה של האמונה שכבר זז.
– הגבלה: אי אפשר לזוז קיר – חייב להיות מידה של שליטה/control – אבל בתוך המסגרת המנגנון עובד כך.
הרחבה לדברי חיים גדולים יותר
“אני אוהב את אשתי לאחר שאני מאמין שאני כבר אוהב אותה” – כל המעשים מתאימים את עצמם לאמונה. אפשר לנצל לרעה את זה (פנטזיה, מסכות, קליפה), אבל העיקרון נשאר:
> יש דברים שהופכים לאמת מחוץ לך כי האמנת בהם. זה “יסוד גדול בתורה” ו״אמת לימוד של תורה.”
—
טו. חזרה לנושא המרכזי: מה זה אומר “ללמוד ספר”?
– ללמוד ספר לא אומר לסרוק/להעתיק את המילים למוח (זה עושה מכונת סריקה).
– לימוד פירושו מערכת יחסים עם הספר – מקבלים ממנו משהו, הוא “מדבר” אליך.
– מה שהספר עושה תלוי במה שאתה עושה לו – בדיוק כמו אצל רבי חי.
—
טז. ראיות מספרים הקדושים על כבוד לספר
– לנשק את הספר אחרי הלימוד – “בדוק ומנוסה” שזה עוזר לזכור.
– ר׳ עקיבא איגר בהקדמתו: צריך להדפיס ספרים עם נייר יפה, שוליים, גרפיקה – כי לומדים טוב יותר כך.
– האפודי (ר׳ יצחק דוראן) בספר מעשה אפוד: הוא מסביר שהעולם לא מעריך את המילים, הדקדוק, צורת האותיות של תורה – לומדים רק את התוכן. אחת מ״סגולות הלימוד” היא לקרוא בכתב אשורית – הפונט היפה המקורי. קדושת ספר תורה טמונה בפונט, לא רק בתוכן – כי דר
ך זה יש יחס אחר איתו.
—
יז. ספר ורבי – אותו מבנה, עם הבדל במידה
– ספר ורבי עובדים באותה דרך בסיסית: כבוד → לימוד טוב יותר; לא לקחת ברצינות → לא לקבל.
– חיסרון של ספר: הוא לא יכול לתת מכה, הוא לא יכול להשתנות, הוא נשאר תמיד אותו דבר – לכן רבי עדיף.
– אבל כל הכבודות שצריך לתת לרבי צריך גם לתת לספר (לעמוד בפני ספר, וכו׳).
—
יח. היסוד המרכזי: אמונת חכמים / יראת הכבוד לספר
– מי שניגש לספר עם יראת הכבוד (לוקח כל מילה ברצינות, מאמין בקדושת הספר) – הספר מדבר אליו אמת.
– זה מעגלי, אבל לא באופן בעייתי – בדיוק כמו “אני אוהב את אשתי, היא אוהבת אותי” זה מעגלי אבל נכון. מה שאני מחליט איך אני ניגש לספר בא ממנו, לא רק ממני.
ביקורת על הרציונליזם
– רציונליסט לעולם לא יכול ללמוד כלום, כי הוא תמיד חושד, אף פעם לא מקבל. הוא לא לומד מה ש״אולי לא כתוב שם.”
– חשדנות היא מידה טובה (“כבדהו וחשדהו”), אבל היא צריכה להיות מידה במידתה – לא חשדנות תמידית מבוססת-טראומה.
– אמונת חכמים לא אומרת להאמין בשטויות – זה אומר שהאמונה עוזרת לספר לדבר אליך אמת במקום שטויות.
משל הזוהר – תורה כאישה חשוקה
הזוהר אומר: התורה היא כאישה נחשקת שנותנת את עצמה רק למי שאוהב אותה. מי שלא מכבד אותה – התורה אומרת לו שטויות. אנשים שמדברים שטויות מהתורה – הם עצמם אשמים, כי הם לא לקחו ברצינות, והתורה החזירה להם בהתאם.
—
יט. המנגנון בפועל: שתי רמות של “יראת הכבוד”
רמה ראשונה (כשאר הדברים)
הרבי/ספר נותן לך עוד פיסת מידע באותה קומה שאתה כבר עומד – “עוד קומה על הבניין, בסדר.”
רמה שנייה (קדושה / טרנסצנדנטיות)
הרבי/ספר מראה לך שמהקומה השנייה העולם נראה אחרת. הוא משנה לא רק מה שאתה יודע, אלא איך אתה מסתכל. זה כמו לקרוא “שירה” – לא למידע, אלא כדי לשנות את המבט על העולם.
עיקרון מפתח: הרבי/ספר עושה את השינוי הזה – אבל רק אם אתה נותן לו. אם לא, הוא לא יעשה את זה בשבילך.
—
כ. חזרה לר׳ שמחה זיסל: למה הוא “טועה”
התירוץ לבעיה של ר׳ שמחה
מה שהוצאנו (שלימוד בלי יראת הכבוד סוגר את הגישה לתוכן) הוא חלק מהתירוץ. ר׳ שמחה חיפש ראיה ש״מסילת ישרים” קדושה יותר מאריסטו. הוא אכן הוציא יותר מ״מסילת ישרים” – אבל לא כי התוכן אובייקטיבית טוב יותר, אלא כי היה לו דרך ארץ ל״מסילת ישרים”, ולאריסטו לא. לאריסטו הוא לא ניגש ברצינות – לכן לא מצא. הוא עדיין עם הארץ – הוא לא למד עם הגישה הנכונה.
[סטייה צדדית] יסוד קבלה: “אנחנו עושים את השמים”
שלוש שיטות:
1. שיטה “אובייקטיבית-שמימית”: הכל בא מלמעלה – שמים, משיח, בית-המקדש – הקב״ה עושה את זה, אנחנו רק צריכים לעשות תשובה.
2. שיטה “סובייקטיבית”: מה שאנחנו עושים בעולם, זה מה שיש; “שמים” – מי יודע.
3. סוד המקובלים (ה״פסוק השלישי”): יש שמים, ואנשים עושים אותם. גם רש״י (מהשמים) וגם רמב״ם (פעולה אנושית) צודקים. הרבי מאיזביצה: יהודים בונים את בית-המקדש, ודרך זה זה בא מהשמים. משה רבינו, שלמה המלך עשו את זה.
מקורות: ספר “עד בנחל” (פרשת ואתחנן), “זרע קודש” (פרשת כי תבוא) – מעשה שבו רבי ראה שבית-המקדש כמעט מוכן, רק הפרוכת חסרה, קרועה מעבירה.
המקבילה לנושא המרכזי
בדיוק כמו בבית-המקדש, כך גם בקדושת ספרים – רוב האנשים נופלים לאחת משתי קיצוניות:
– “הכל סובייקטיבי”: שידלו אותי שזה קדוש, אבל זה לא יותר מזה.
– “הכל אובייקטיבי”: זה קדוש, וזה לא קשור למה שאני חושב.
שתיהן הן רק חצי מהאמת.
—
כא. [סטייה צדדית] ה״גדול ממינסק” וחובת הלבבות
מעשה מגדול ליטאי (ר׳ לייבל פרלר, “הגדול ממינסק”), מתואר בספר של הגבאי שלו (עדות ממקור ראשון):
הוא עבר ירידה, לקח ללמוד חובת הלבבות – אבל בלי יראת הכבוד. הוא הסתכל על הרשימה של שש סיבות וחשב: “שלוש וארבע הן אותו דבר” – זה הכל מה שהוא הוציא. הוא לא ידע שחובת הלבבות הוא ספר שלומדים ביראת הכבוד; הוא התייחס אליו כמידע. תגובת ר׳ שמחה: “משוגע! בכל אות יש משהו!” – אבל רואים את זה רק כשלומדים ברצינות.
המסקנא: אובייקטיבי + סובייקטיבי ביחד
– זה אובייקטיבית אמת שיש ספרים שבהם כל מילה יש תוכן, וספרים שרק כל שורה רביעית.
– אבל את ההבדל אפשר לגלות רק כשקוראים את שניהם ביראת הכבוד. בלי זה – שניהם ייראו ריקים. עם זה – תראה שלאחד יש באמת יותר.
– ר׳ שמחה “טועה” כי הוא חושב: “כי לא ראיתי, אין את זה.” האמת: זה כן קיים, אבל רק למי שלומד במסירות.
—
כב. “קבל את האמת ממי שאמרו” (רמב״ם) – רמה חדשה
השאלה על הרמב״ם
אם כבר יודעים שמשהו הוא אמת, לא צריכים את הכלל “קבל את האמת ממי שאמרו.” אם לא יודעים – איך יודעים שזה אמת?
הפשט האמיתי
השאלה היא לא אם עובדה היא אמת או לא. השאלה היא: האם כדאי לך להאמין באריסטו – האם כדאי לך לקחת ברצינות מה שהוא אומר, לגשת ביראת הכבוד. רק אחרי שאתה לוקח ברצינות, תמצא דברים אמיתיים (שעומדים אולי גם בחז״ל). אבל בלי אמונה/רצינות – זה לעולם לא יהיה מנוצל.
הטענה הנגדית (מקובלים): יהודי יכול לטעון מיד: למה אני צריך לתת אמונה לאריסטו? – והרבה יהודים, במיוחד מקובלים, אכן טענו כך.
—
כג. נאמנות (לויאליות) כיסוד של אמונה
נאמנות כקטגוריה אפיסטמולוגית
נאמנות (loyalty) היא מידה טובה מיוחדת שממלאת תפקיד במה שאנחנו מאמינים — לא רק הוכחה אובייקטיבית.
כיבוד אב ואם כחובת אמונה
כאשר אמא או אבא שלך מספרים לך משהו — אפילו זה יכול להיות לשון הרע — יש שאלה: האם החיוב של כיבוד אב ואם דורש שמאמינים למה שהם אומרים? זה סוג של כבוד להאמין לאבא. לא להאמין לו זה סוג של ביזיון. צריך להתנהג כאילו מאמינים, אפילו אם לא יודעים 100% שזה אמת.
הרמב״ן ומעמד הר סיני — קריאה חדשה
נגד ההבנה העממית: אנשים חושבים שהרמב״ן אמר יסוד באפיסטמולוגיה (אבא לא משקר לילדים). שטויות — אבות כן משקרים לילדים! הכוונה האמיתית של הרמב״ן היא אחרת: כיבוד אב — זו מצווה/מידה טובה להאמין למסורת של האבא, לא כי זה מוכח אובייקטיבית, אלא כי נאמנות לשרשרת המשפחתית היא תכונה אנושית יסודית.
ירמיהו הנביא כראיה
ירמיהו אומר (ירמיהו ב:י-יא): גוי רגיל לא מחליף את אלוהי אביו, אפילו כשהאלים שלו בכלל לא אמיתיים. זה מוכיח ש“מנהג אבותינו בידינו” הוא נורמה אנושית טבעית — נותנים כבוד לאבות לא רק במעשים, אלא גם בענייני אמונה.
השואה כאנלוגיה מודרנית
דוגמה פרובוקטיבית: מה הראיה שלך שהשואה הייתה? ליהודי מתאילנד בעוד 300 שנה — האם יהיו לו ראיות אובייקטיביות? (אפילו היום הראיות לא כל כך חזקות כמו שחושבים, כבר אומרים שAI יכול לזייף הכל.)
הסיבה האמיתית למה אנחנו מאמינים: הסבים שלנו סיפרו את זה. “הוא אומר שהוא היה שם, אני מכיר את הסבא שלי.” זו נאמנות/לויאליות, לא מדע אובייקטיבי.
[סטייה צדדית] שני סבים עם סיפורים סותרים
כאשר שני סבים מאותו שטעטל מספרים גרסאות הפוכות — למי מאמינים? לשלך, בגלל נאמנות. “חיה אני צריך להיות כדי לא להאמין לסבא שלי.”
הרבי מקוצק: פסול קרובים
למה קרוב לא יכול להעיד? הקוצקר אומר: כי מידות טובות (נאמנות, אהבה) מעוותות את השיפוט. התורה מתחשבת ברגשות אנושיים — זה לא חיסרון, זו מציאות.
ההבדל בין “להאמין” ל״לדעת”
נקודה קריטית: “אני לא אומר שאני מאמין כבר, יש לי נקיות [= ודאות אובייקטיבית].” יש מצווה להאמין, להתנהג כאילו מאמינים — אבל זה לא אותו דבר כמו ודאות מדעית. “שואל אותי בתור יהודי — בוודאי אני אומר שזה היה. לא בגלל רגשות, אלא כי זו מידה טובה, מקובלת על האנושות.”
גבול הנאמנות
לנאמנות יש גבול: אי אפשר לעשות מקו שור — אם זה שקר ברור (שקר גלוי), לא צריך להאמין. ירמיהו עצמו אומר: הגויים יגידו יום אחד “אך שקר נחלו אבותינו” — כשזה כל כך ברור שזה שקר, נופלת חובת הנאמנות. אבל: רוב הדברים בעולם לא מספיק ברורים כדי לומר שהאבא משקר. באזור הספק הזה — נאמנות מנצחת.
בגידה כקטגוריה מוסרית
טענה חזקה: “הסבים שלנו מסרו נפש על זה. אתה תהיה בוגד? אתה צריך להיות חיה כדי לומר שהסבא שלך היה טיפש גדול.” אמונה = לא להיות בוגד. ערך הלויאליות הוא תכונה אנושית בסיסית יותר מאמת אובייקטיבית. הרבה אנשים שעושים “בשם האמת” הם בעצם בוגדים — הם בוגדים בכולם על ספק.
[סטייה צדדית] ראש העיר, צדוק/יוסף, ושיפוטים היסטוריים
דוגמה של יוסף (פלביוס?): מי אומר שהוא צדיק או רשע? מי שעבד בשבילו אומר כך, האחר אומר הפוך — אין דרך אובייקטיבית לדעת. “אצלי הוא רשע, כי אני מאמין לסבים שלי, לא כי אני יודע.”
רבי יוחנן בן זכאי הפסיד את הוויכוח עם וספסיאנוס — לא היה לו תירוץ. זה מראה שאפילו לחכמים לא תמיד יש תשובות אובייקטיביות.
דוגמת אקטיביסט סאטמר: “לוחם החירות של ההוא הוא הטרוריסט שלי” — זה אותו עיקרון של נאמנות.
—
כד. המסר המרכזי / מסקנת השיעור
> “אנחנו צריכים להפסיק לחשוב רק משתי דרכים על כל דבר”:
> – או שזה אמת אובייקטיבית (כל גוי בארגנטינה מסכים),
> – או שזה סתם כי הרבי שלך אמר לך.
>
> יש דברים באמצע, או בכלל אחרת — ונאמנות/לויאליות היא אחת מהן. זו קטגוריה אפיסטמולוגית לגיטימית שאינה ניתנת לצמצום ל״הוכחה אובייקטיבית” או “אמונה עיוורת.”
—
כה. מפת הטיעון הכוללת של השיעור
“`
שמונה פרקים פרק ד׳ → מידות בינוניות → מידה ראשונה: “זהירות” (תענוגי הגוף)
↓
מכתב ר׳ שמחה זיסל: הבדל בין ספרי תורה לאריסטו (חיות vs. קרירות)
↓
שלוש טענות (לא לערבב!): (א) גישה משפיעה על תוצאה, (ב) גישה באה מהסביבה, (ג) אין קריטריון
↓
מה זה אומר “ללמוד ספר”? → ספר = דלת למציאות → [בדיה היא גם מציאות]
↓
מצבים שונים של קריאה (רצינות / דקדוק / יראת הכבוד / קלות ראש / הנאה ממבנה)
↓
משל הלכתי: ספר תורה של מין → קדושה = יחס אמיתי, לא קסם
↓
ביקורת רציונליזם: קונפליקט וויליאם ג׳יימס (שינובה vs. גור)
↓
תזה מרכזית: אמונה יוצרת מציאות (+ predictive processing כראיה)
↓
לימוד = מערכת יחסים עם הספר → מה שאתה נותן קובע מה שאתה מקבל
↓
ספר = רבי (אותו מבנה, מידה שונה) → יראת הכבוד = מפתח
↓
שתי רמות: מידע vs. טרנסצנדנטיות (שינוי המבט)
↓
ר׳ שמחה “טועה”: הוא לא ניגש ברצינות לאריסטו
↓
[יסוד קבלה: אנחנו עושים את השמים — סובייקטיבי + אובייקטיבי ביחד]
↓
“קבל את האמת ממי שאמרו” = תן אמונה/רצינות למקור
↓
נאמנות (לויאליות) כקטגוריה אפיסטמולוגית מיוחדת
↓
כיבוד אב → רמב״ן → ירמיהו → שואה → קוצקר (פסול קרובים)
↓
מסקנא: לא רק “אובייקטיבי” או “סתם הרבי שלך” —
נאמנות היא דרך שלישית, לגיטימית של ידיעה
“`
תמלול מלא 📝
שיעור בשמונה פרקים: מידת הזהירות והחילוק בין ספרי תורה לספרים חיצוניים
הקדמה: היכן אנו עומדים בשמונה פרקים
מגיד שיעור:
טוב. כן, זה בסדר, זה בסדר. אה, כן? אני רואה כן. זה הולך, יש כאן אדום… אני לא רואה, אבל כאן… אני רואה כן. אוקיי, זה ה… אני רואה כן.
רבותי, שש… היום הוא ערב שבת חזון. אני אדבר קצת על אכילת בשר ויין. השיחה שלנו היא על אכילת בשר ויין. זה מאוד מחובר. אבינו ויומא. זה מעניין. אני רוצה לדבר על זה בעוד רגע. ואני רוצה להיכנס לזה קצת יותר. אני מקווה שיהיה מספיק זמן להיכנס לזה.
יש עוד הרבה מאוד פרטים שאפשר, אבל אנחנו עומדים בעצם, הציבור לא יודע איפה אנחנו עומדים, אז אנחנו עומדים בשמונה פרקים [Shemonah Perakim: שמונת הפרקים, הקדמת הרמב״ם לפרקי אבות], באים יהודים חדשים, הם לא יודעים איפה אנחנו עומדים. אז אנחנו עומדים בשמונה פרקים פרק ד׳, זה הפרק של השורה שלנו.
מה אנחנו עומדים בשמונה פרקים פרק ד׳, זה הפרק העיקרי שבו הרמב״ם [Rambam: הרמב״ם] מניח את מה שהוא קורא רפואת חולי הנפש [refuas cholei hanefesh: ריפוי מחלות הנפש]. במילים אחרות, ה… מה אי אפשר לקחת? אני לא רוצה, אוקיי, בקיצור, זה משהו חולי הנפש [cholei hanefesh: מחלת הנפש].
כשמדברים על פרק ד׳ זה רפואת חולי הנפש, ושם זה הפרק שבו מניחים את התיאוריה העיקרית של המדות הטובות [midos tovos: מידות טובות], מהן המידות הנכונות?
התיאוריה של מידת הממוצע
החלק הראשון עמד על כך שהמידות הטובות הן המידות באמצע [midos bemitze’us: המידות הממוצעות], והוא הסביר מהי מידה [midah: מידה] ומהי פעולה [pe’ulah: פעולה], והוא עבר עם דוגמאות [dugma’os: דוגמאות]. זה בעיקרון איפה שאנחנו עומדים עם דוגמאות של תשע מידות. איך הטובה היא באמצע, ויש יותר מדי ויש פחות מדי. כל מידה יש לה יותר מדי ופחות מדי. זו השיחה.
המידה הראשונה: זהירות
והמידה הראשונה שהרמב״ם הביא היא המידה שהוא קורא לה, אנחנו מתרגמים אותה זהירות [zehirus: זהירות, שמירה]. אין לנו, למרבה הצער, או באמת, תרגום טוב לזה. אם אתם יודעים, תרגום טוב אתם יכולים להגיד לי. זה לעולם לא היה קל לי לומר.
התרגום הטוב ביותר שגורם לאנשים לדעת מה זה אומר הוא פרישות [prishus: פרישות], אבל פרישות זה קיצוני, הם לא מתכוונים לפרישות. אז הייתי רוצה לומר קדושה [kedushah: קדושה], אבל קדושה אומרת יותר מדי לא שמירת הברית [shmiras habris: שמירת הברית, טהרה מינית], שיש לזה קשר, אבל גם שמירת הברית היא כינוי יפה של הכוונה. אבל על כל פנים, זו בוודאי מילה שמשתמשים בה לסוגיא [sugya: נושא], אבל עדיין לא מספיק ברור.
זהירות שלמדנו היא מילה שרבינו יונה [Rabbeinu Yonah] תרגם, הרמב״ם תרגם למען יראת חטא [lema’an yiras chet: למען יראת חטא]. כן?
אז אלו כל המילים. אבל על כל פנים, המידה שיש לה קשר, אנחנו יכולים להגדיר אותה טוב יותר לפי הנושא, כי ככה מגדירים את כל המידות, המידה שיש לה קשר עם תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: תענוגי הגוף]. נכון? ההנהגה הנכונה [hanhagah: התנהגות] ביחס לתענוגי הגוף. זו המידה.
התוכנית של הלימוד
ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות שיעור, סדרת שיעורים, ושיעור על כל אחת מהמידות. כל שיעור אנחנו לוקחים, אני רואה שכל מידה היא בערך שלושה חודשים, זה בעזרת השם [be’ezras Hashem: בעזרת ה׳], ומסתובבים סביב, ודוחפים את החלק הבא. פשוט מאוד.
אבל מכל אחת מהרשימות יש הרבה מאוד מקורות אחרים [mekoros: מקורות] ברמב״ם ובמקומות אחרים שאפשר לאסוף כל התורה כולה [kol haTorah kulah: כל התורה כולה] על זה. זה לא רק השורה, זה פשוט שזה מקום שבו אנחנו נמצאים, ללמוד כאן כמה שאנחנו יכולים.
ובעיקר אנחנו רוצים להביא את הסברות העיקריות [sevoros: הסברים לוגיים] ואת הלימודים העיקריים [lumdos: לימודים] מספר המידות [Sefer HaMidos: ספר המידות], ש… שהוא מגדיר את הדברים הכי טוב שכל אחד לוקח ממנו. אמת?
סטייה: ר׳ שמחה זיסל מקלם
מי היה ר׳ שמחה זיסל?
נזכרתי לאחרונה, והתחלתי את הסיפור החסידי. ה… היה הרבי ר׳ שמחה זיסל מקלם, הזקן מקלם.
תלמיד: יהודי חסידי?
מגיד שיעור: לא? אני מתכוון שהיה. כן, לא מתנגד [misnaged: ליטאי, לא חסידי]. כן, מוסר [mussar: תנועת המוסר] זה לא חסידות. לא מזרח בוורנטפל. מזרח בוורנטפל, חס ושלום. יש לילה. כן, זה בני דודים. לא, מוסר.
הרבי שמחה זיסל היה יהודי חכם. תדעו, הייתי חבר שלו. אם הייתי בזמנו [bizmanenu: בזמנו], הייתי חבר שלו. הייתי חכם אני מחזיק מהמוסר, שאלו הם מוסר כאן.
אבל ר׳ שמחה זיסל, מתוך הדברים [mitoch hadvarim: מתוך הדברים], ר׳ שמחה זיסל היה ממש יהודי חכם. זה נכון שהם היו קצת ליטאיים, כל דבר היה צריך ללבוש אותו באיזה לבוש שחור [malbush shechorah: לבוש שחור], אבל זה המנהג [minhag: מנהג] בליטא. גם החסידים שגרים בליטא יש להם משהו כזה מנהג. זה מנהג הארץ [minhag ha’aretz: מנהג המקום] שם, אני לא יודע בדיוק.
הפתיחות של ר׳ שמחה זיסל
אבל הוא היה יהודי חכם. יש הרבה מאוד כתבים [kesavim: כתבים] והערות ודרשות [drashos: דרשות] וכאלה דברים ממנו. והוא היה לומד בעל שם טוב [Ba’al Shem Tov: מייסד החסידות] גם, אגב. הוא היה קצת חסיד של בעל שם טוב אפילו. הוא למד בצמצום [betzimtzum: במידה מסוימת], הוא למד מה שהחזיק אותו. הוא היה לומד אנגלית בישיבה שלו גם, אגב.
בקלם למדו אנגלית, בקלם. הם היו אנשים נורמליים שם. רוסית, לימודי חול [limudei chol: לימודים חילוניים], אני לא יודע אנגלית. אני לא יודע אם למדו אנגלית, אני לא יודע אם למדו אנגלית. אני לא יודע אם למדו אנגלית. אני לא יודע אם למדו לימודי חול, לא לימודי חול, לימודי המציאות [limudei hametzius: לימודי המציאות].
תלמיד: לא, לא, למדו מינימום.
מגיד שיעור: קיבלו תארים, מה שהיה צריך לקבל שם באזור, אני לא יודע מה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: ר׳ דסלר [Rav Dessler] מדבר על זה, הוא מנסה להסביר למה הוא לא הולך במנהג אבותיו [minhag avosav: מנהג אבותיו]. זה היה המנהג.
מכתבו של ר׳ שמחה זיסל: החילוק בין ספרי תורה לספרים חיצוניים
כתבי ר׳ שמחה זיסל
הצדיק, יש לו כתבים, שונים, יש מכתבים שמודפסים איפה נקרא הסט? “מאור אורות המוסר” [Ma’or Oros HaMussar], שני כרכים מתורותיו. לאחרונה מדפיסים יותר, “כתבי הסבא מקלם” [Kisvei HaSaba MiKelm: כתבי הסבא מקלם], אם ככה זה נקרא, ספרים כחולים כאלה.
תוכן המכתב
ושם ראיתי מכתב, הוא אומר כך, הוא אומר שהוא מנסה לדבר, וזו חוויה שהרבה מאוד אנשים חווים, אבל אני חושב שצריך להבין מאיפה זה בא.
הוא אומר שהוא רוצה לשבח [meshabeach: לשבח] את הספרים היהודיים או ספרים מסוימים שהוא לומד. הוא אומר שהוא חסיד גדול של הספר “מידות לאריסטו” [Midos L’Aristo: אתיקה של אריסטו], הוא חסיד גדול שלו, הוא מאוד אוהב אותו, אבל קשה לו ללמוד אותו יותר מפעם אחת. הוא למד אותו פעם אחת, הוא חשב שהוא הבין, והוא לא מרגיש חיות [chiyus: חיוניות] לחזור [chazern: לחזור] הרבה פעמים.
כשהוא לומד ספר חסידי, ספר יהודי, “שערי תשובה” [Sha’arei Teshuvah], “אורחות צדיקים” [Orchos Tzaddikim], כשהוא לומד אותו הוא מרגיש טעם, הוא חוזר על הציבור, הוא מוצא חידושים חדשים [chiddushim: חידושים] כל פעם, אפילו חומש [Chumash: חמשת חומשי תורה], ופשוט, לכאורה [lech’orah: לכאורה] ספרים פשוטים. הוא רוצה להוציא מזה ש…
הנקודה הדומה של הרמב״ם
זו שאלת חכם חצי נחמה [she’eilas chacham chatzi nechamah: שאלת חכם חצי תשובה]. כך הוא אמר לי קצת אחרת. מה שהוא רוצה להוציא עם המכתב הזה, אם אני מבין, הוא שיש, וזו חוויה נכונה מסוימת שאנשים חווים.
יש ספרים עם אנשים שלומדים, והוא רוצה להביא זאת כנראה [mistama: כנראה] ראיה [ra’ayah: ראיה] על קדושת התורה [kedushas haTorah: קדושת התורה] או ארוכה קודש [aruchah kodesh: ערוכה קודש].
הרמב״ם עצמו מתפעל [mispa’el: מתפעל] מהנקודה [nekudah: נקודה] קצת במשניות [Mishnayos] בברכת אבות [Birchas Avos], הוא אומר שתסתכל על דבר שהפילוסופים היו צריכים לתת הרבה עמודים והרבה הסברים באריכות [be’arichus: באריכות] כדי לומר, ובחז״ל [Chazal: חכמינו] זה עומד במילה אחת, בביטוי קצר אחד [melitzah lazah: ביטוי קצר]. הרמב״ם יותר מפעם אחת אומר את החידוש [chiddush: חידוש]. ונראה לי שרב שמחה זיסל [Rav Simchah Zissel] מתכוון גם להוציא את זה.
דיון: החילוק וסיבותיו
הוא אומר שאין לו חיות, אנשים יכולים, יש לי הרבה חברים שלומדים, מסתכלים לפעמים בספרים חיצוניים [sefarim chitzonim: ספרים חיצוניים], ורוב מהם אמרו לי שזה אף פעם לא קורה שמתנדנדים כשהם שרים ניגון כזה כשלומדים קטע מקאנט [Kant: הפילוסוף עמנואל קאנט].
לא שמעתי עדיין אף פעם, שמישהו ילמד ככה. את הגמרא [Gemara: תלמוד] תוספות [Tosafos] לומדים ככה. אפילו אולי קבלה [Kabbalah], ספרים חסידיים.
ראית פעם מישהו שילמד מנדלסון [Mendelssohn], הוא אומר, המנדלסון הקדוש, המנדלסון הקדוש, המנדלסון הקדוש, החינוך הקדוש [Chinuch: ספר החינוך]. אה, כך אומר ר׳ יואל [Rav Yoel], שיש עם החינוך. טוב מאוד. לך תשיר ככה, עם ניגון? זה כבוד [kavod: כבוד]. טוב מאוד.
אז אני רוצה לשאול אתכם, אני לא יודע, אני חושב שהביטוי אומר משהו. אתה לא תמיד יכול לומר את התירוץ [teiretz: תשובה] של החינוך, כי מדברים על אנשים שכן ניסו ללמוד ספרים אחרים. ללמוד באמת ברצינות ספרים אחרים, זה לא שהוא אומר שהוא לא לומד.
אני לא מעריץ של השטות הזו, אמרתי שהחדר [cheder: חדר יהודי יסודי] אשם. כל החיים אתה הולך להאשים את החדר. אני יודע שהפליטים אמרו ככה. לא, אני מדבר על ה… אני רוצה לומר שסלאזא, מה נקרא רישא טוי?
כן, אני באמת חושב שיש דבר כזה. השאלה רק האם זה רק בתורה או רק בספרים אחרים גם, אבל יש דבר כזה. יש חילוק של ספר שלומדים, כי זה חלק מהאדם. יש דבר כזה כמו קדושה [kedushah: קדושה] והאותיות [osiyos: אותיות] והמילים, והוא מוציא ממנה משהו. זה לא דבר מזויף.
נגיד שצריך לקבל חינוך [chinuch: חינוך] על זה. אני לא יודע, זו לא בעיה, אבל אתה לא יכול להאשים, אני לא מחזיק בלהאשים את הרבי על הכל. אני חושב שהוא תופס משהו נקודה אמיתית.
אנקדוטה אישית: סיפור עם ספר
אוקיי, זו לא השיחה שלנו היום, אני אומר את זה רק כהקדמת תורה [Torah hakdamah: הקדמה]. היה לי השבוע, סיפור מטורף, אני לא יכול, אני מתכוון, אני רוצה שזה בספרייה, אמרתי בארבעים שנה ספול, בדולר אחד.
ראיתי דגל, לא אגיד את השמות, אני רוצה לדבר. חשבתי שזה כלב מלפני שמונה מאות שנה. אני חושב שחשבתי שזה כל כך מפורסם, סיפור קטן. זה לא בדולר אחד.
אתמול, אני הולך משהו לקרוא, וזה מתחיל מיד, רואים איך אדם מדבר על מאה שנה אחורה. חשבתי שהוא לא איזה סופר משחק, כמו שמישהו עושה, כמו מדרש [Midrash], יודע, כזה מין…
היה לי ממש, אני קורא קדימה, היה לי הנאה מפחידה [hana’ah: הנאה], טעם מפחיד. אני כבר בשניים שלושה פרקים, הייתי חייב שאתמול עשיתי את היצר הרע [yetzer hara: היצר הרע]. אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע, הסתכלתי על זה.
היה לי טעם עצום, קראתי שורות אתמול. רק קראתי, וחשבתי שזה… וחשבתי שזה סיפור רבני מטופש. חשבתי, אני קורא עכשיו את הסיפורים על פרסטר ג׳ון [Prester John]. יש ספר פרסטר ג׳ון, שמישהו מדבר כאן על מרד אפריקאי, וזה הרייבה הארגנטינאית.
אבל חשבתי שאני קורא כאן קלאס כשאני קורא משהו דבר עתיק, יודע, שיש עליו הרבה רקע? לא לקחתי אני מגיע לשם, גיליתי אתמול בלילה ש… לא, אני מדבר פשוט תסתכל בכרכים. אני לא יכול, אני אומר שאני לא אקרא. אני אומר, אני רוצה לומר שר׳ יואל… רגע אחד, אני רוצה להבהיר.
לימוד ספרים: שלוש טענות, מציאות, ודרכים שונות של קריאה
שלוש טענות שונות על לימוד ביראת כבוד
מגיד שיעור:
אתה לא מביא ראיה לתורתו, אתה מביא ראיה לתורה אחרת. רגע אחד, בואו נחלק בבירור. השיעור שלנו צריך לעשות חילוקים. בואו נעשה חילוק. בואו ננסה, אוקיי? בואו ננסה להוציא חילוק מאוד ברור.
שתי טענות אחרות שהן, קודם כל, הן נראות דומות, הטענה מובילה אותך לחשוב שהן אותו דבר, אבל הן לא. אוקיי? החילוק הוא כך:
טענה א׳: שתי דרכים לקרוא ספר
יש מישהו שהוא אומר שיש שתי דרכים לקרוא ספר, אם ניגשים לזה. לומדים אותו עם הכנה, עם אימה ויראה, עם יראת כבוד, מקבלים מזה תועלת מסוימת שלא מקבלים כשלומדים אותו כדברי חול. זו טענה אחת, אמת?
טענה ב׳: יראת הכבוד באה מהרבי שלך, לא מהספר
טענה אחרת, שמעת מכל הטענות? טענה אחרת היא, שמה ש… יש שתי טענות אחרות. טענה אחרת היא, שמה שאתה נוהג ללמוד ספרים מסוימים ביראת כבוד, וספרים מסוימים לא ביראת כבוד, זה סתם כי הרבי שלך אמר לך ככה, או כי היום מישהו אמר לך ככה. לא כי הספר גם אמר לך ללמוד ביראת כבוד.
טענה ג׳: אין דרך לדעת
וטענה שלישית לגמרי היא לומר שאין שום דרך לדעת שיש ספרים הראויים להם יראת כבוד, ואי אפשר לעשות טעות בזה.
אלו שלוש טענות שונות שאנשים בכל העניינים כאלה מערבבים ביניהן. אתה מבין מה אני אומר? הנה שלוש מאות טענות. אני חושב שיש גם סוס איפשהו שמוחזק.
מה זה אומר “ללמוד ספר”?
המושג היסודי
מגיד שיעור:
הטענה הראשונה היא כך, מאוד ברור. ספר, כל דבר שאנחנו לומדים… מה זה ספר, ריבונו של עולם? מה זה ספר? מה אני מתכוון ספר? רק זה מה שלומדים בישיבה, וכשנעשים חכמים, הולכים לשיעור של ר׳ יונתן, אומרים “קננאייזד”, ועכשיו לא צריך להפסיק, עכשיו אפשר להפסיק לחשוב.
בואו נבין. יש… מה זה אומר אני לומד ספר? מה זה אומר לומדים ספר? רק ברצינות, כל המילים, כל מה ש, תפסיק אותך מלחשוב, במקום לפתוח את התג שלך. מה אני רוצה להוציא? בואו ננסה ללמוד לתפוס את הדבר.
יש דבר כזה שאומר אני לומד ספר. מה אני מתכוון לומר? מה אני מתכוון לומר הוא, שמה עושים כשלומדים ספר? מה מנסים לעשות? הוא מקבל רעיונות ממישהו אחר. רעיונות ממישהו אחר? כן. מה אכפת לי מהרעיונות של מישהו אחר? טוב מאוד.
ספר הוא דרך למציאות
ספר הוא דרך איך אני, הקורא, הלומד, אהיה איכשהו יותר שקוף למציאות. נכון? זה אומר ללמוד מספר, אמת? זה אומר. זה אומר שאני רוצה להבין, אדם רוצה להבין את העולם, הוא רוצה לדעת הכל, הוא רוצה להיות הכל, כביכול.
זו אחת הדרכים להיות הכל היא לדעת דברים. אני רוצה לדעת דברים, אמת? למה אני רוצה לדעת דברים? או כי אני צריך לדעת מה לעשות, או כי חלק מלהיות אדם, הדרך איך להיות אדם.
האדם כדבר שכלי
אדם הוא דבר שכלי [a rational being], אדם הוא דבר שלפי איך הוא מתמצא, אני לא יודע איך אומרים ביידיש, איך הוא מתמקם בעולם, זה מה שהוא, זה גופו כביכול, נפשו, זה מה שהוא. אני רוצה לדעת מה אני, מה קורה כאן, איפה אני בעולם, אמת? אדם עצמו.
חשיבה היא דיאלוג
אפשר לחשוב לבד
אפשר לחשוב לבד. החלק של לחשוב לבד הוא רק, שמדמיינים שיש סדר. אין שום הבדל. אי אפשר לחשוב לבד. חשיבה היא לא דבר. חשיבה היא דבר שקורה בדיאלוג. אפילו כשיושבים לבד חושבים עם דברים אחרים, כי אתה לא, כל העולם הוא לא אתה. אתה רוצה לדבר עם ה…
שתי דרכים של פגישה עם המציאות
חוויה ישירה: לדבר עם העולם
מגיד שיעור:
אז, עולם אחד, דרך אחת, בואו נבין, דרך אחת לגלות על העולם היא לדבר עם העץ. אפשר לעשות ניסוי. אני רוצה לדעת מה זה עץ? בואו ניקח עץ, לחתוך אותו, למשש אותו, להרגיש אותו, לזרוק אותו לאש, לראות מה קורה. זה ישלח עשן עד ניו יורק. זה כנראה מה שקורה.
בקיצור, אני מדבר עכשיו, זו דרך אחת לדבר עם המציאות, נכון? זה מה שרציתי לענות קודם. אני רוצה פשוט להוריד קצת את המילה ידיעה, כי לאו דווקא אני יכול אפילו לומר את זה במילה. אני הייתי שם, אני מרגיש את זה, אני נוגע בזה, אני שומע את זה, אני מבין את זה. אחר כך אני יכול לספר את זה הלאה. זה באמת השלב הבא. תמיד כשמדברים כבר על לספר הלאה, זה כבר שלב אחרי הידיעה. דבר חשוב מאוד לתפוס. זה מה שנקרא ללמוד.
אז דרך אחת של למידה היא, אני נתקל במציאות, כביכול, מה שנקרא ניסוי או חוויה באנגלית, נכון? ניסוי, חוויה, זה אותו דבר. אני נתקל במציאות, נכון?
חוויה עקיפה: דרך ספר
דרך נוספת היא לומר שמה זה אומר ספר? מה זה אומר לדבר עם אדם שני? לומר שאולי אין לי גישה לכל המציאות, או שאני עצלן, אני לא רוצה לעשות את כל הניסויים בעצמי.
אז אני לומד ספר, שהספר בקוד, יש לו איזושהי דרך, איזשהו מפתח, איך להביא אותי למציאות שאני רוצה לדעת. זה הדבר היחיד שספר יכול להיות, באמת. מה שהמציאות תהיה.
היסטוריה כדוגמה
המציאות היא מה שחי בדמיון של אדם במאה הארבע עשרה. אני לא יכול איזה חלק מהמציאות זה. יש חלקים חשובים, פחות חשובים, פחות מעניינים. אבל אני רוצה לדעת מציאות מסוימת. אני מרגיש שאני… בואו נגיד, אני רוצה ללמוד היסטוריה. היסטוריה היא גם חלק מהמציאות. אני נגד היסטוריה לגמרי. זה חלק מהמציאות, נכון?
אני בכל זאת יהודי, ואני אדם. אני לא נולדתי היום, וחלק ממה שאני הוא מה שסבא-סבא-סבא שלי עשה בזמן הבעל שם טוב. אני קורא ספר כדי לדעת את זה. אין לי דרך אחרת לדעת, אני לא שם. זו הדרך, זה היתרון שלי, הדרך שלי, הדלת שלי פנימה למציאות ההיא, נכון?
בדיה, שירה, ו״מעשיות אמיתיות”
שירה ורומנים כגישה למציאות
מגיד שיעור:
שירה נותנת לך איזושהי דרך של העולם, איזושהי דרך לראות את העולם, איזושהי דרך להבין את העולם, שההוא מחבר. אם הוא מדבר שטויות, זה באמת… אף אחד לא קורא ספר שהוא חושב שהוא מדבר שטויות, אלא אם כן הוא רוצה באמת לחקור את השטויות. אבל על כל פנים, בכלליות…
תלמיד:
מה זה אומר הנאה? מה זו ההנאה? שמה? שמה? מה זו החוויה?
מגיד שיעור:
חוויה של משהו, נכון? חוויה היא לא של עצמך.
תלמיד:
כן, אבל זה יכול להיות פנטזיה. זה מנותק.
מגיד שיעור:
מה זה פנטזיה? לא זה בכלל מנותק. רומן.
תלמיד:
כן, מה כתוב ברומן?
מגיד שיעור:
אפילו יכול להיות שזה לא קרה, זה בכל זאת מעשה.
תלמיד:
מי בא לחשוב? אני רוצה לנסוע לטיול, אני יכול לחשוב, אני רוצה עכשיו להיות שם. מישהו קורא רומן, הוא לא חושב מה זה עושה לו בחיים, אלא הוא רוצה ליהנות.
מגיד שיעור:
זה עושה לו עכשיו. חלק מהחיים זה לקרוא רומנים. למה לא? אנחנו בני אדם, רומנים זה על בני אדם. אפילו יכול להיות שזה לא קרה, הוא יודע שזה לא קרה, הוא רוצה ליהנות. זה לא דווקא שזה בכלל לא קרה.
“מילי דשטותא” בזוהר
בזוהר כתוב שרבי אלעזר דיבר שלושה פרקים מילי דשטותא. אתה יכול לומר שזה בכלל לא קרה. מה זה אומר שטויות? שטויות זה אומר יחסית לדברים אחרים, בוודאי. אתה לא רוצה אולי לתת חיים שלמים לזה. אבל מה זה אומר שטויות? זה על האנושות, על בני אדם, על אדם.
המעשה עם אלי ויזל והסאטמר רב
כל רומן יש לו נקודה שקשורה לחיים האמיתיים. זה על חיים אמיתיים, על מה אז זה?
זה המעשה של אלי ויזל שבא לסאטמר רב זצ״ל, הוא בא מסיגעט. הרבי שאל אותו למה הוא כותב בדויים, למה הוא לא כותב מעשיות אמיתיות? אז הוא אמר, “אני כותב רק מעשיות אמיתיות. הן בדיוק לא קרו פעם אחת, הן קרו הרבה פעמים.”
נו, מה ההגדרה של מעשיות אמיתיות? דברים שקרו בדיוק פעם אחת? בדיה היא הדבר שקורה הרבה פעמים.
תלמיד:
לא, זה יכול עוד לא לקרות.
מגיד שיעור:
זה קורה. זה מוציא מה שקורה, לא אצל אדם אחד, אלא אצל צירוף של כמה אנשים. מה ההבדל? זה עדיין כל כך אמת, זה לא פחות אמת.
חזרה לנקודה העיקרית: דרכים שונות של קריאה
היסוד: קריאה = גישה למציאות
מגיד שיעור:
אני לא מתכוון לבוא עכשיו לשיעור על בדיה וכן הלאה. מה שאני רוצה רק להוציא זה, אנחנו… בואו נשכח, אני לא יודע מה אנחנו אומרים. לקרוא ספר זה אומר, אני רוצה דרך הספר להגיע לאיזושהי מציאות. בסדר? זה מוסכם? או שמישהו לא מסכים עם זה? מה אז… אני לא יודע, תגידו לי מה אחרת אתם עושים כשאתם קוראים ספרים.
תלמיד:
יש מאוד… שוב, מאוד טוב. המציאות היא מאוד גדולה. הכל הוא מציאות. אתה רוצה לגשת לאיזושהי מחשבה.
מגיד שיעור:
כבר, יש מציאות ספר. אני לא רוצה זה לא, אני לא רוצה זה לא. אני לא רוצה זה לא. אם אתם רוצים אתם יכולים לומר לנו מה חשבתם כשאמרתם את המילה הזו.
תלמיד:
התכוונתי לומר שהדרך הנכונה לראות את המציאות.
מגיד שיעור:
רגע אחד, רגע אחד. אנחנו מגיעים לעוד נקודה, אבל אני רוצה רק לעלות. בואו נבין, אני חושב שכל אחד כבר מסכים. אם אתה לא מסכים, נחזור בשבוע הבא. ספר לומדים בשביל זה.
אופנים שונים של קריאה
עכשיו, בואו נחזור. בסדר, עכשיו, אז אנחנו אומרים עכשיו שאנחנו רוצים להיכנס לדרכים אחרות של קריאת ספרים, נכון? בואו נבין, השיחה שלנו מתחילה מדרכים אחרות של הסתכלות על ספר, של קריאת ספר, אמת?
אתה אומר לי, ואנחנו יודעים כולנו, שיש ספרים שאנחנו קוראים ברצינות, דבר אחד. יש ספרים שאנחנו קוראים ואנחנו מדייקים בכל מילה, ואנחנו לוקחים את זה ברצינות. יש ספרים שאנחנו קוראים עם יראת כבוד מסוימת, שזה לא אומר שזה אותו דבר, אנחנו לוקחים ברצינות כל מילה, נכון?
ויש ספרים שקוראים בקלות דעת, לא ברצינות, או לא מדייקים בכל מילה, שטחית, אם כל מילה שלישית עושה סנס, וכנראה המילים בינתיים לא אומרות כלום, נכון?
תלמיד:
יש עוד דרכים של קריאת ספרים?
מגיד שיעור:
בסדר, נו.
תלמיד:
אפשר אפילו ליהנות מהמבנה של המילים, נכון?
מגיד שיעור:
זה אומר שיש ספר כזה שהוא בעצמו, כי אתה יודע שאולי… למשל, יכול להיות שיש כמה מיני דברים, יש סופר טוב מאוד שאין לו רעיונות כל כך טובים, אבל הסופר הטוב, הוא אומר, אה, בסדר, אפשר להתבטא בכתיבה, יודע שמישהו סיפר מעשה לדעת מה שהיה פעם, אז אתה מרגיש… אמרתי שסופר טוב ייתן לך תמונה טובה, מה שיוצא הרעיונות, יגיד לך יותר. בסדר.
מגיד שיעור:
כן, יש בכל זאת עוד חילוקים, אמת, עוד חילוקים. אנחנו רוצים רק להיכנס לחילוק שאנחנו מתעסקים בו מאיזושהי סיבה. כן. והוא סיפר מעשה מעניינת.
כשנה יהודים קראו את התורה. והרמב״ם כותב בהלכות ספר תורה שספר תורה שכתבו מין הוא פסול. למה? שזה הספר ואינו אלא כשאר הדברים. זו לשון.
אדם, ומין שלא מאמין בקדושת התורה או בקדושת השם, שמות, ספציפית איך שהוא כותב שם, לא משנה, השם לא מקבל קדושה, אתה יודע שזו הלכה, נכון?
כדאי השם, עומדים כותבים שמות השם, הוא כותב ספר תורה, יש לזה דין של שם השם, מה זה אומר? לא תעשה כאלו לה׳ אלקיכם, יש לא תעשה של מחיקת השם, יש איסור, או שריפת השם, אני רוצה לבזות את כבוד השם.
אם כותבים את זה בכוונה, זה אומר, מישהו שהוא יודע שיש אצלו הבדל של ספר תורה משאר הדברים, או של שם השם משאר הדברים, אז ספר התורה יש לו קדושה, צריך להתנהג עם זה במנהגי קדושה, צריך לשים אותו בגניזה כשהוא נהרס, וכדומה.
אולם אם מישהו שכותב בזה, כותב את זה, לא מאמין בזה, אצלו זה ספר כשאר ספר, עוד ספר, אז ספר התורה אין לו קדושה. כך ההלכה.
הפשט של ההלכה
מה הפשט? תסביר לי אחרת. זה מה שאנחנו רוצים כאן להבין. תסביר לי, מה אנחנו רוצים להבין את ההלכה? זה אומר, אין לזה קדושה. כל המילים כתובות בתורה כשרה, הוא סופר טוב, הוא כותב כתב יפה, הוא כותב מדויק, הוא לא פספס מילים. לא, הוא מקצוען טוב, הוא כתב את כל המילים כשר.
זה לא ספר תורה בכלל, אפשר לשרוף את זה. צריך אולי לשרוף את זה, אבל אפשר בוודאי לשרוף את זה. למה? אפילו גוי כותב תורה, יכול להיות שמותר לשרוף את זה, לא צריך, מותר לגנוז את זה. למה? מישהו יכול להסביר את ההלכה? נו.
תרחיש דרמטי: כשמגלים על המין
מגיד שיעור:
אבל בואו נבין עוד דבר. אם מישהו לא יודע, בטעות, הוא הלך לבית הכנסת, שם היה תורה של כתבי מין, הוא היה מין נסתר, אנוס, אני יודע מה, לא יודעים שהסופר הוא מין.
היו נכנסים לו לספר תורה, עם הכנסת ספר תורה, הרבי רקד תורת ה׳ תמימה עם התורה הזו, וקוראים בה, עושים ברכה, הכל כשר, אף אחד לא מרגיש, חסידים היו חושבים, הרבי היה מרגיש, לא, הרבי לא היה מרגיש, אני אומר לך הוא לא היה מרגיש.
אני רבי, ואני אומר, אם לא יודעים, לא מרגישים, מרגישים רק מה שיודעים. זו ההלכה שלי. כי ההלכה היא בכל זאת כך, לא יודעים שפטורים, מה רוצים לעשות? הרי לא יכול להיות שהסוד הולך אחרת מההלכה, אמת? זו בכל זאת ההלכה.
מחר באים ומספרים לו, התגלה, מספרים שהסופר, בכלל קנו בטעות ממין, נוצרי, מין יכול להיות בגמרא, זה פני אדם, זה לא משמע. לוקחים את התורה, זורקים אותה על הרצפה, ודורכים עליה באמת.
אותה תורה שבשבוע שעבר קראו, הרבי קרא בה את עשרת הדברות, בכל רעש וגלגול, והוא הרגיש חיות דקדושה כזו כשהוא הסתכל על האותיות של התורה, כל היהודים הסתכלו על זאת התורה, ומחר תפסו שזה מין, וכל היהודים אומרים, זו תורה? זה זבל! שימו את זה ישר בזבל.
הנקודה הפילוסופית: מה קורה כאן?
מה קורה כאן? מה חושבים היהודים? בואו נגיד, אתם יכולים לומר שהיהודים טיפשים, אבל מה הם חושבים? מה קורה כאן? למה לא אבל? מה זה אומר, ואיפה נמצאת קדושת ספר תורה? לא בתוכן?
אמרתי, קדושת ספר תורה כתובים שם דברים טובים? מאמינים שהמילים מנושל מסיני? מה זה משנה מי כתב את זה? מה הוא חשב בשעת הכתיבה?
זה קסם כשכותבים עם קרימא זה נכנסים מלאכים למילים, ולא באים מלאכים אחרים. אני מחזיק מאוד במלאכים, אבל רוצה להראות לו את המלאכים. מישהו שלא מכבד את השם, כתב את זה, עושה את זה שמי שקורא כבר…
כן, השפע חידה יכול להיות שיש אחרים, יכול להיות שזה פשוט כי לא סומכים שהוא הולך, זה מקובל שהוא יפה את החלק. יכול להיות שם כן, כי סומכים עליו שהוא עושה…
בסדר, תשאלו את הרבנים מה הם מחזיקים בדין של רובוט. מסתמא גם לא. אבל גם לו אין מחשבות טובות. לא שקר, אין לו טובות, אין לו מחשבות. אולי השאלה על האדם שעושה את הרובוט? אני עומד על זה, אני יהודי פשוט, בדיוק הסופר.
כשאני קורא תורה, אין לי עם הסופר, בכלל הסופר יכול כבר למות. לא, לא. לא, לא. לא, לא, לא, והוא צריך להיות מקדש לשמות.
העיקר: מקדש לשמות
על זה מדברים בדיוק, שהמינים לא מקדש לשמות, כי זה לא דבר שאפשר לבדוק, זה רק כי הוא לא מאמין בזה. כן, מקדש לשמות, אבל אצלו לומר מקדש לשמות לא אומר כלום.
הוא ישב עם אותו פתק שכתוב בו לשם קדושת השם, והוא אמר את זה אפילו גם, אבל אצלו לומר את זה, אין לזה משמעות. זה מה שאומרים, הוא יכול לומר, לקחו אותו ואמרו לשם קדושת השם, כל פעם הוא הלך למקווה לפני שכתב את השם. אבל אצלו כל העניין הוא משחק, הוא לא מאמין בזה. פרנסה, הוא עושה כסף, למה לא? הוא נותן פרנסה, כי הוא לא מאמין בזה, וזורקים את התורה שלו.
להיפך: ההוכחה שזה לא קסם
להיפך, מכאן רואים שזה לא קסם. אם זה היה קסם, כל מי שמכוון את הכוונות הנכונות, היה צריך להגיע לאותם מהלכים.
הוא אומר אפילו מכוון את הכוונות, זה לא עומד כך כי המין לא מקדש את השמות, הוא מכוון את הכוונות גם כן. כוונות הרש״ש הוא מכוון כשהוא עושה את התורה, אבל הוא לא מאמין בכוונות הרש״ש. אני יכול להיות מכוון בלי להאמין, אני חושב כך, אני חושב כך, אני עושה משהו.
התירוץ: מה שמכניסים זה מה שמקבלים
התרגום לעברית
התירוץ הוא, מה שאני מתכוון, אני לא רואה ברור, כל אחד מבין, שמה שמוציאים מדבר קשור באמת למה שהולכים באמת לקבל מזה, קשור למה שמכניסים לתוכו, או שלא מכניסים את המילה הנכונה כאן, באיזה דרך הוא כן הרגיש, כי אז הוא עשה להפיל אחרי שתפס, והוא רואה שזה לא הולך, עכשיו בעולמו, בדעתו, זה לא ספר תורה, כי לספר תורה לא ניגשים ביחס שזה משהו מיוחד, זה לא סתם דבר כשאר התורה, זה ספר תורה של ספר תורה קדוש. עכשיו, ספר התורה נעשה באמת לא ספר תורה. המלאכים עפו.
שאלות ודיון: אובייקטיביות ודעת
תלמיד:
לא יודעים. לא יודעים, לא יודעים. מה זאת אומרת? איך יודעים שהלה הוא מין? זה צריך להיות אמת אפילו כשאני לא יודע. זה עוד שאלה.
מגיד שיעור:
טוב מאוד. זה… טוב מאוד. טוב מאוד. הנה אנחנו מגיעים. האמת היא האמת אפילו שלא יודעים. אבל זה לא אומר שאין שום דבר שתלוי בדעת. זה לא אומר שאין דברים שתלויים בכך. נכון?
הנושא של אובייקטיביות
אנחנו מאוד רגילים. זה הנושא של אובייקטיביות. צריך להיות מאוד ברור. מישהו שמע אותי אומר את המילה אובייקטיבי. הוא חושב שזה לא אומר אותו דבר כמו שאנשים אחרים מתכוונים במילה הזו. למה? כי אובייקטיבי אומר שזה לא נעלם כשאני מפסיק להאמין בזה. טוב מאוד.
אבל מזה עדיין לא יוצא שאין שום דבר בעולם שתלוי במעין יחס אליו. לא…
משל: כמים הפנים אל פנים
שוב, אני אגיד לך משל. זה המשל שכל בעלי התשובה אומרים, נכון? יש כלל של כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם אל האדם, נכון?
כל אחד יודע, אם אני מאמין שאתה הולך ללמוד, אתה בחור טוב, אני לא יודע איזה מגיד שיעור, אני מאמין שאתה בחור טוב. אתה הולך ללמוד את השיעור שלי, ואני מדבר אליך ככה, עם היחס הזה, לא רק שאני מאמין בראש שלי יושב בבית, אני מדבר אליך שאני עושה, אני מתייחס אליך ככה. אתה תהיה הרבה פעמים באמת בחור טוב. אם אני מאמין שאתה לא, אתה לא תהיה.
ההתנגדות הרציונליסטית
באים הפילוסופים, הרציונליסטים, אומרים, אדם, היסוד, הרי יש יסוד. נכון? מה היסוד? מצוות הרציונליזם, מה זה אומר רציונליזם? כן? מה שכולנו, המחלה שכולנו היה לנו פעם. איזו מצווה, כתוב מצוות עשה, מצוות עשה, מצווה להאמין במה שלא מוכח. נכון? מי מסכים עם העשה ולא תעשה? לא כתוב בכל התורה החלק הזה.
שזה אומר רציונליזם, כן? רציונליזם אומר שיש מצוות עשה להאמין על האמת, בלי דברים אחרים שאפשר לבדוק מה שמוכרח, ואיסור לא תעשה להאמין על דברים שאינם אמת, כן?
דרך אגב, מאיפה בא האיסור? איזה איסור זה? אוקיי, עוד שאלה, לא להיום. צריך לחשוב על זה, זה בסיסי, איזו עבירה עושים? מה לא בסדר? חושב אני, מה המציאות הנכונה? עושה לי משהו. הקב״ה יכעס? מי יכעס? אוקיי, על כל פנים, יש תירוץ על זה.
הקונפליקט של ויליאם ג׳יימס
לענייננו, כן, האיסור, אני שואל אותך, מי שמקפיד מאוד על האיסור, במובן מסוים, דרך אגב, יש סתירה, זה שיחה של ויליאם ג׳יימס שכבר אמרנו, יש סתירה בין השניים, בין “לדעת את האמת” נכון?
כמו שמי שמאוד מחמיר על המצווה של “לדעת”, לדעת הכל מה שאמת, הוא הרבה פעמים ילך להאמין דברים שהם ספק לא אמת. ומי שמאוד מחמיר יותר על המצווה של “לא להאמין”, לא להאמין דברים שאינם אמת, הוא הרבה פעמים בספק לא יאמין דברים שהם כן אמת.
מה זה שהוא רוצה לזרוק פירור אמת? הרבי משינאווא אמר שהוא אמר ככה את האמת, אפילו או להיפך, מה ההבדל? כך כי יש פירור אמת בזה, הוא קונה את כל הדבר. כי יש פירור שקר, הוא זורק את כל השק אמת.
תלמיד:
כן, זה ממש טוב מאוד, טוב מאוד. אני אכתוב נכתב בצד של הווילד ביליב מן בספר. וזהו בחינת הסיפור של השינאווער רב.
מגיד שיעור:
ועכשיו אתה יכול להפסיק לומר על זה, וזה מעשה של השינאווער רב. מי החזיק מה, זוכר? למה? השינאווער רב אהב מאוד את האמת, והגורער רב שנא מאוד את השקר. אה, זה ההבדל. כן, טוב מאוד. יישר כוח.
אז זו המחלוקת, אני אתפוס שזה לא יהיה. אוקיי, אבל בואו נחזור לאן שאני רוצה ללכת.
השאלה המעשית: להאמין באישה
אני רוצה לומר לך, אם מישהו מקפיד על העשה ולא תעשה, שהוא אדם רציונליסטי, הוא אדם נורמלי, לא פתוח לכל דבר. טוב מאוד. עכשיו אני שואל, שואלים אותו, במה צריך להאמין? צריך להאמין שהאישה אוהבת אותך? צריך להאמין שהיא לא אוהבת אותך?
גבולות הרציונליזם: אמונה, החלטה ויצירת מציאות
הבעיה עם הגישה הרציונליסטית הקיצונית
מגיד שיעור:
לא, זה על העבר, וזה על העתיד. הרבה פעמים, אני מכיר אנשים שהם כל כך רציונליסטיים, ויש להם בעיה להאמין. אומרים לו, רבי נחמן אומר, היה דן לכף זכות, הוא יהיה לכף זכות. כן, אני מכיר את רבי נחמן. שואלים אותו, מה זאת אומרת, איפה ההצדקה לזה? מה ההצדקה? אולי הוא רשע? אומר, אחר כך, תאמין שהצדיק יהיה צדיק. אבל למה אאמין? הוא ספק רשע. כן, אתה מבין שהעולם לא עובד ככה.
בעולם יש הרבה דברים, זה מאוד מעניין, אין פתרון מהרציונליזם. צריך למצוא פתרונות אחרים לשאלה. ראיתי שיעור שלם על זה פעם, על שזה הרמב״ם, הרמב״ם, שחושב טוב, יהיה טוב. פרק ד׳ זוכר, היה שיעור שהצמח צדק עצמו אומר שזה הוא לקח מהרמב״ם. בכל מקרה, טוב מאוד.
מה שאני אומר, שיש שאלות, אולי רוב השאלות, אולי השאלות המעניינות יותר. זה ממש, אני רק אומר את השיחה שלו. יש את השאלות המעניינות יותר בחיים, הן שאלות כאלה שאי אפשר להכריע עם החישוב וההיגיון של להאמין רק במה שמוכרח ולא להאמין במה שלא מוכרח. צריך למצוא מידות אחרות לגמרי שיגידו במה להאמין ובמה לא להאמין.
משל מהסכסוך הישראלי-פלסטיני
אני אגיד לך משל, בזה אפשר להבין, זה מאוד חשוב להבין. בזה אפשר להבין למה זה קורה, היה רשע, נכון? מבין? סתם רוצים ללמד ליהודים את היומא. מה זאת אומרת מה שאני אומר? לא, אני רוצה להוציא את זה.
מה רוצים להאמין שהפלסטינים רוצים שלום, והישראלים, היהודים, לא רוצים שלום? או להיפך? מה האמת? הייתי חזק בגיהו בתור יהו לחשוב שכשהיהודים מניחים את הנשק… ימותו מזה רב, פלסטיני ליב רובט געווען, יחיה כל אחד בשלום, כך אומרים היהודים. אתה רוצה לומר לי בדיוק להיפך, החלק, אתה יכול לדבר איתנו, יש להם ראיות עם עדויות, עם כתבים, כבר מצאו מה כתוב אצל הראשונים, משהו זכר. הם מאמינים בדיוק להיפך, לא שהם אומרים, יש חלק שאומרים רנך נמי, אבל האחרים אומרים בדיוק להיפך, אז במי אני צריך להאמין?
חוסר האפשרות של פרספקטיבה אובייקטיבית
מה? כי אני צריך להיות בבית? אני רוצה להבהיר לך, בואו נהיה ברורים. אני לעולם לא אסתכל על ההיסטוריה מבחוץ, אוקיי? יש לי ראיה, רוב הגויים שמסתכלים על ההיסטוריה מבחוץ, אני לא יודע, מישהו בא ככה, אי אפשר לומר שכל מי שמסתכל מבחוץ. אין דבר כזה שמסתכל מבחוץ דרך אגב, אין דבר כזה. זה לא אפשרי, אני יכול משהו כמו כל מעשה בדיוק פארענינג.
צריך לזכור, אני לא יכול להיכנס לבעיות של הידע של זה, יש בעיות. ראיתי כמה וכמה יודן גויים שהם אומרים, יש לו רשימה, אין לו שום גאווה לשום זמן. יספרו את המעשה. קודם כל, זה לא אפשרי, ודברים אנושיים, כל כך הרבה פוליטיקה, יש כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה…
מה היהודים רוצים? אני לא יודע, כמה יהודים יש? כמה דעות? כל יהודי חושב שניים בבוקר ככה ואחר הצהריים ככה, מה זאת אומרת היהודים רוצים? זה בכלל לא דבר, זה לא… אני לא יודע אם יש על זה אמת.
הנפקא מינה של אמונה
אבל זה כן עושה נפקא מינה על מה שמאמינים, נכון? מי שמאמין ככה, הוא אומר, ממילא צריך לעשות ככה, ממילא הוא ינהג ככה, הוא ישלח כסף בזמן הזה. מי שמאמין להיפך, הוא ישלח כסף בזמן ההפוך, נכון? זה אמיתי, אפשר… אני רוצה להוציא, אי אפשר… אבל כמה שרחוק מהעולם, אתה לא יכול להיפטר ולומר, נשאר עם ספק שלא יודעים, נשאר עם ספק.
למה נייטרליות אינה אופציה
זו הייתה עוד אופציה. כשלא יודעים, אוקיי, אין דעה על זה. אני נייטרלי, אני נקרא שווייץ. מה רע? כי רע להיות נייטרלי. למה? מה זאת אומרת למה? כי אם יש… קודם קודם קודם מזה שיכול להיות שימותו לפי אותו צד, גם זו רשעות.
זאת אומרת, על הצד שאתה יהודי ואתה צריך לתמוך ביהודים, אומר אני נייטרלי כי אני מאוד מקפיד על האיסור של לא תאמין דבר שאינו ברור, יפה מאוד. ומה עם האיסור של ותאמין לאחיך? גם זה איסור. אני מבין, זה רק על הצד שהם צודקים, אבל יש יותר חירומים, לא הכל אפשר…
דוגמה ממדע ותורה
אותו דבר כמו חתונה, אבל זה המשל של וויליאמס. אי אפשר על כל דבר. אם יש אופן, על דברים שאנחנו יכולים לומר, כמה עומד? לפני שאני חושב, למשל, רוב השאלות שאנשים מודאגים לגבי מדע ותורה, אני אומר אני לא יודע, זה לא מפריע לי.
במובן של כמה ימים לקח לקב״ה לברוא את העולם? אני לא יודע, אני לא מחויב להיות לי הכרעה. זו חקירה מעניינת, ללמוד פשט בחומש, ללמוד מדע, ללמוד מדע לענות גם. אני לא, אולי אני טועה, אבל יש, יש.
מתי צריך להכריע
זאת אומרת, ששומרים שבת, את זה אני מבין. אני צריך להחליט אם מחר לומר קידוש, צריך אני לדעת אם אומרים קידוש. אבל מה יש בקידוש? יהודי יגיד מה שהוא מבין. אני לא רואה שזה הכ׳, אני לא רואה. זה לא אקטואלי, זה לא שאלה קיומית עבורי.
אולי אנשים אחרים חושבים אחרת, כי הם אומרים מזה יוצא, אבל אני לא יכול להיכנס לדיון. יש הרבה מאוד שאלות שאפשר לומר, רק בעיה, כשמגיעים ללמוד אותה סוגיא, יגיעו. אבל יש הרבה שאלות שאי אפשר לומר ככה.
הבעיה עם אגנוסטיציזם בדברים מעשיים
אני צריך להחליט אם אני הולך לשמור שבת, ודרך אגב, יש דרך אחרת גם, אני יכול. בואו נשמור שבת, אבל תמיד לזכור שיש צד שאין שבת. הלו? זו לא דרך חיים. אני מתכוון, זו בחירה. רק תהיה ברור, זו גם בחירה, נכון? הוא אגנוסטי. אגנוסטי זו בחירה.
אני עושה ליצנות לשמור שבת, אבל כל כך קר, חבל, יכולת לשמור שבת בחום. יש מורא? אז צריך לדבר עם האיסור של לא תאמין דברים רעים, אם הוא באמת מקפיד אם הוא… זה לא פתרון, רק המילים, אפשר להכריע להיות לא מוחלט, וזה עצמו גם יש לו מחיר, וצריך את זה עצמו לשקול.
התזה המרכזית: אמונה יוצרת מציאות
אז חזרה למה שאני אומר, יוצא שהשאלה המעניינת היא, עכשיו מה שאני רוצה מכל הדבר הזה הוא, שמה שאמת אומר מה שלא תלוי בהחלטה שלי, עדיין לא אומר שאין אמת שכן תלויה בהחלטה שלי. יש דברים, וזה יקרה אחרי שאני אחליט, כך במילים אחרות.
מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת
מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת. כן? יהודי מאמין בקדושת, יהיה לו תענוג אמיתי. אני לא מדבר, אני מדבר כאן ממך עכשיו. שבת באמת יהיה לו תענוג, לא שהוא יתאמץ.
בואו נבין, כשאני מאמין ששבת הוא יום קדוש מכל השבוע, שבת יהיה אצלי יום קדוש מכל השבוע. לא שאני מאמין, בואו נגיד, זה לא אותו דבר, זה לא אם אני מאמין. אני מאמין ששבת קדוש, אני אאמין ששבת קדוש. לא, שבת באמת יהיה קדוש.
דוגמה מיחסים
כמו שכשאני מאמין שאשתי אוהבת אותי, היא באמת תאהב אותי. מובן, כי אני אתנהג אליה ככה, והיא תתנהג חזרה אלי. היא עושה כאלה דברים, היא עושה את ההחלטה שלה.
דבר פלא: אובייקטים מגיבים ליחס שלך
אותו דבר, האובייקטים בעולם, דרך אגב, זה דבר פלא. לא רק אנשים מגיבים להחלטה שלך, ליחסים שלך, גם אובייקטים מגיבים ליחסים שלך. ידעת משהו על זה? אתה לא מאמין לי? נסה את זה.
תלמיד:
⟦#2⟧
מגיד שיעור:
לא, כשמתייחסים אליהם, אני מאמין שהצמח יכול לצמוח, ואני מטפל בו, הוא יכול לצמוח. אם אני מאמין שבחתיכת השיש טמון פסל, אני יכול להוציא את הפסל ממנו. אם אני לא מאמין בזה, אני לא יכול. נכון?
זה היה אמת לפני כן, זה לא היה אמת, זה היה פוטנציאל אמיתי. כן, זה היה חייב להיות, זה יכול להיות אפשרי. אם זה אפשרי, לא עוזר. אני מסכים שדברים בלתי אפשריים לא עוזר להאמין. אבל זה לא אומר שאין שום דברים שאני מאמין עליהם, עושה אותם קדושה. גורם להם לדבר חזרה אלי, לא רק אנשים.
הבעיה עם רציונליסטים ויחסים
על אנשים כל אחד מבין שזה ככה. אף על פי כן, הרבה מאוד אנשים רציונליסטיים תקועים עם אנשים בגלל זה. אני אומר, היה דן לכף זכות, והם חושבים כל אחד שאני מתכוון שאתה טיפש, מה זה לכף זכות שלך. בוודאי אני לא מתכוון לחשוב שטות כזו, אני מתכוון שהם יתנהגו ככה.
תראה, זה דבר מעניין, מי שמחייך לאנשים, בדרך כלל הם יחייכו בחזרה. זה דבר פלא. למה הם מחייכים? אני עושה הנחה, ואולי הוא שונא? אני דווקא הוא באמת שונא אותי, אבל אני מחייך בכל זאת, כי מחר הוא ישנא אותי פחות. זה עוזר, נכון?
נבואה ועיבוד חיזוי
ואנשים הם דבר ודבר דברים, זה דבר מעניין. זה קשור לנבואה, לחיזוי, עיבוד חיזוי. הרבה מאוד דברים שהם טבעיים.
תלמיד:
אוקיי, רגע אחד, רגע אחד, בואו נלך… רגע.
לימוד ספר: אמונה, יחסים, והמנגנון של קדושת הספר
ביקורת ותשובה: ההיגיון של אמת שנקבעת
תשובה לקושיית התלמיד
מרצה:
יש לכם החלטה מעניינת, כלל מעניין שהוא טעות, זו לדעתי טעות לוגית בסיסית. אתם אומרים שמכיוון שאמת צריכה להיות דברים שהם לא רק אמת, כל האמת טמונה בזה שאני מחליט, זה לא אמת, האמת צריכה להיות מחוץ לי, אם לא זה לא אמת. ממילא עשיתם קפיצה, אתם אומרים שלכן לא יכולה להיות שום אמת שנקבעת על ידי מה שאני מחליט. נכון?
אלו שני דברים שונים. אני אומר שיש דברים. אתם רוצים לדעת מה הם הדברים? אולי אותה הלכה היא טעות, זה רק דוגמה. אין לי חשבון על מה שאמרתם עכשיו, לא היה לי את זה. זה רק טיעון, דרך אגב, זה רק טיעון. אני צריך להראות מה אתם אומרים. שמעתי את זה מאנשים שלמדו את זה, אז אני אומר את זה לכם. מבינים? לא חשבתי על זה. זו לא הדרמה שאתם אומרים. אמרתי לכם מעצמי, לקחתי את זה.
זו תורתו של ויליאם ג׳יימס. פחות או יותר. יש סוג כזה של אמת, והרבה מאוד, לא הכל, הרבה מאוד, כמו שאמרתם, זה עדיין לא אומר שאני יכול להחליט שאתם פרה, או אפילו שאתם נקבה, אני כבר לא יודע, אולי יש מחלוקת הפוסקים בזה, זה לא כל כך פשוט, אבל לא הכל אפשר להחליט. אבל הרבה מאוד דברים כן אפשר להחליט, לא שאפשר להחליט וההחלטה היא מה שנשאר איתך, אתה יכול להחליט, ואחר כך תיווצר המציאות לפי זה. בסדר?
האם אמת יכולה להשתנות?
תלמיד:
אני לא מבין, זה אומר שאמת יכולה להשתנות, דבר קיים, השולחן יכול להישבר. זה אמת שזה שולחן, זה זמני, אלו כולן בעיות פילוסופיות, אני רק מעלה את זה על השולחן. אמת יכולה להשתנות?
מרצה:
כן, אמת לא יכולה להשתנות, אבל בעולם יש הרבה מאוד דברים שאינם אמת, ובינתיים יכולים להשתנות. וחלק ממה שהם משתנים, אחת הדרכים שבהן אנשים משנים, אנשים הם יצורים שכליים, אחת הדרכים שבהן אנשים משנים דברים היא על ידי האמונה שהם שונים. זו עובדה.
Predictive Processing: ראיה מהמדעים הקוגניטיביים
התיאוריה של Predictive Coding
כמעט רוב הדברים, למעשה, בחיים, יש תיאוריה שנקראת, ואתם יכולים לבדוק את זה, יש תיאוריה באחת התיאוריות העדכניות והמקובלות ביותר על איך עובדת הקוגניציה האנושית, שנקראת עיבוד חיזוי. Predictive coding ו-predictive processing. ול-predictive processing יש הרבה ראיות. הסברה, יש לי חבר שעבד על זה באוניברסיטה פעם, והוא הראה לי ממש ניסויים, אני כבר לא זוכר את הראיות בבירור, אבל predictive processing אומר שכאשר אדם עושה משהו, הוא עושה את זה תמיד כי הוא מאמין שזה כבר קרה.
איך זה עובד: הדוגמה של הזזת היד
זה דבר מעניין. במילים אחרות, הוא אומר, כשאני מזיז את היד שלי – ויש להם ראיות, יש ניסויים ממש מעניינים שאפשר לראות – כשאני מזיז את היד שלי, איך אני מזיז את היד שלי? הדרך שבה זה עובד במוח, לא במבנה של הקוגניציה של האדם, זה עובד שאני מאמין שהיד שלי כבר שם, ולגוף שלי יש נטייה ללכת לאן שאני מאמין כבר.
זאת אומרת, שואלים, מילא האם אני יכול להזיז את הקיר? לא. צריך עדיין איזושהי שליטה. צריך כן להיות איזושהי רמה של שליטה, אבל בכל זאת אפשר לטעות. לפעמים אדם חושב, אני לא זוכר את הפרטים, אבל אני יכול להסביר את התורה של איך זה עובד, שהחיזוי, קודם מחזים, ואחר כך עושים שהעולם יתאים לחיזוי. לא קודם מסתכלים, ואחר כך אני מחליט להזיז וזה זז.
אחת הראיות היא שרואים שההרגשה של הזזה היא כבר לפני ההזזה. כן, אפשר לראות שבדקו עם אנשים שהם יודעים שהם זים עוד לפני שהחליטו. לא רק לפני שזזו, לפני שהחליטו. ההחלטה לזוז היא תוצאה של האמונה שכבר זזת. זו סברה.
ו, בסדר, זו אחת מה… מה? אני לא יודע, זה איך שקוגניציה, איך פעולה עובדת. זו תורה, ואני לא מומחה בתורה הזו, אני רק אומר שזו תורה מאוד שימושית. לגוף שלך, לא לגוף של מישהו אחר. אני מבין. משהו… אל תעשה קסמים עכשיו.
הרחבה לדברים גדולים יותר בחיים
מתנועת גוף ליחסים רגשיים
אבל מה שזה מוציא הוא, שהתורה, מה שאנחנו אומרים התורה, מרחיבה גם הרבה מאוד לדברים גדולים יותר. כלומר, אני אוהב את אשתי אחרי שאני מאמין שאני כבר אוהב אותה. ואחר כך, הגוף שלי, כל שאר המעשים מסתדרים לפי מה שאני כבר מאמין.
הסכנה של שימוש לרעה
אז, יש בעיה. אפשר להרוס כל דבר. אפשר להאמין בדברים שהם לגמרי פנטזיה, להסתיר את עצמך. לכל דבר יש קושי, לכל דבר יש קליפה, איך עושים את זה נכון, מובן מאליו.
העיקרון היסודי: אמת מחוץ לעצמך
אבל מה שאני רק מוציא הוא, בואו נהיה מאוד ברורים, זה שהאמונה צריכה להיות רק בדברים שאינם אמת לפני שהאמנת בהם, לא אומר שאין דברים שנעשים אמת כי האמנת בהם, והם נעשים אמת לא. שאתה מאמין, זה נעשה אמת מחוץ לעצמך. זה העיקרון היסודי שלי. היסוד גדול בתורה, ואני חושב שזה אמת לימוד של תורה. זה לא דברים ברורים.
חזרה לנושא העיקרי: מה זה אומר ללמוד ספר
לימוד הוא לא סריקה
מה שהוא דבר מאוד חשוב. רגע, מאוד טוב. כשאומרים יסוד כזה, עדיין לא אומרים… אי אפשר לרקוד עם זה, עדיין אי אפשר לגבי זה לומר שאני חושב שהקיר נעשה קרוב יותר, הוא באמת נעשה קרוב יותר. בסדר, הכל מובן.
עכשיו, אני רוצה אבל לחזור וללכת חזרה למה שאמרנו. עכשיו, אתה רוצה לדבר על ספר, נכון? בואו נחזור. ספר לא אומר, גם אמרנו את זה קודם לפני אוקטובר הקודם. ללמוד ספר לא אומר לעשות עותק של התמונות בספר במוח שלי. זה מה שמכונת סורק עושה, לא מה שמוח אנושי עושה, בסדר? This is not why any human being reads a book. זה לא מה שזה אמור להיות, אמת? אלא טעות, יש לנו הרבה פעמים את התמונה של מה שזה אומר. זה רוצה בסוף, שנאמר, מבינים שזו התמונה של מה שזה אומר. זה לא אומר את זה.
לימוד הוא יחסים
ללמוד ספר אומר שאני רוצה דרך הספר להוציא, לקבל ממנו, שהוא יספר לי. אני אומר את זה כאילו אני נותן לספר agency, כי אין דרך טובה יותר. זה לא אומר שלספר יש agency, זה נשלט אולי לגמרי אצלי, אבל למעשה הוא עושה משהו, אמת? אני מקבל משהו ממנו, לא רק אני נותן משהו ממנו. שאם לא צריך פשוט לשאול ככה, אני לא יכול ללמוד כלום מספר, כי ספר הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. לא, ספר עושה משהו, לכל הדעות ספר עושה משהו, נכון?
מה שהספר עושה תלוי בך
השאלה היא כמה הוא עושה. עכשיו אני אומר לך דבר פשוט, שזה מוכרח במציאות, כל אחד שלמד עם ספר יודע, שמה שספר עושה תלוי במה שאתה עושה לו. אם אתה מחבר לרבי, הרי הרבי נתן, אם אתה מחבר לספר.
ראיות מספרים הקדושים: כבוד לספר
נישוק הספר אחרי הלימוד
מזה עומד בכל ספרים הקדושים, שמי שמנשק את הספר אחרי הלימוד, יזכור טוב יותר את הלימוד. ואתה יודע שזה בדוק ומנוסה שזה עובד? זה לא בדיחה.
רבי עקיבא איגר: ניירות יפים ושוליים
עומד אצל רבי עקיבא איגר, הדברי חיים היה, ורבי עקיבא איגר אמר שכל אחד מביא את התשובה של רבי עקיבא איגר בהקדמה שלו, שהוא כתב שצריך להדפיס את הספר שלו בניירות יפים, עם שוליים יפים, עם גרפיקה יפה, כי לומדים טוב יותר ככה, אמת?
האפודי: קדושת התורה טמונה בפונט
זה בא מהספר הקדוש, האפודי, שנקרא רבי יצחק דוראן, הנביא קראו לו, אילצו אותו להתנצר וכדומה. הוא כתב ספר מעשה אפוד, ושם הוא מסביר, ובזה הוא מסביר קדושת התורה.
זה קצת תרבות, מי שבא להקדמה של ספר מעשה אפוד, של רבי יצחק איך קראו לו? האפודי, מחבר אפודי. הוא כתב ספר על דקדוק, ספר מאוד יפה על דקדוק, על האותיות, על המילים של התורה. הוא מסביר שהעולם אין לו הערכה למילים של התורה. לומדים רק את התוכן, לא מעריכים את המילים, את הדקדוק, את צורת האותיות.
ושם הוא מסביר בהקדמה שלו, שבגלל זה אחת מסגולות הלימוד, אחד מתנאי הלימוד, הוא לקרוא בכתב אשורית. כתב אשורית לא אומר את האותיות המצחיקות שיש בספר תורה, זה אומר יפות, במקור זה היה יפה, והיום אחרת הסגנון, הפונט. ומסתכלים על ספר תורה, בזה טמונה קדושת ספר תורה טמונה בפונט, לא רק בתוכן. כי אז יש לך יחסים כאלה, מקבל מזה, מדבר אחרת. שמים אותו בארון קודש, שמים אותו ב… שרים לפניו, כי מביאים אותו, כמו שלו, יהללו את שם ה׳ או מה שצריך כדי להבין טוב יותר את הלימוד.
ספר ורבי: אותו מבנה
המקבילה בין ספר לרבי
זה בדיוק כמו כשמדברים עם רבי אנושי ונותנים לו כבוד, הרי הרבי למעשה יחזיר כבוד, הרי למעשה יהיה טוב יותר הלימוד. יש יחסים, לימוד לומדים ביחסים, וכמה שאוהבים, ומבינים אחד את השני, ומכבדים אחד את השני, לומדים טוב יותר. פשוט, זה פשוט פשוט.
לימוד מספר הוא גם יחסים
לימוד מספר הוא גם יחסים. זה יחסים אחרים שיש לך עוד יותר שליטה. כשיש רבי חי, זה בדיוק, זה חסרון של ספר. חסרון לא יכול לתת לעולם מכה על הראש ולומר, תקשיב מהר לשיעור. לא, זה הספר לא יכול לעשות, ממילא זה חסרון של ספר.
אותם הכרחים וכבודים
אבל כל ה… ההכרחים שצריך להיות כשלומדים מרבי צריכים גם, כל הכבודים שצריך להיות לרבי צריכים גם להיות לספר. אני לא יודע עומד בגמרא שצריך יותר לדבר לפני רבי מאשר ספר, אמרו לי. אבל לפני ספר צריכים גם לעמוד. אמת, אנשים שהם בענייני שעומדים רק לפני הספר, שיהיה להם לא שום רבי. רבי עדיף על ספר.
אותה דרך בסיסית
אבל ספר ורבי עובדים באותה דרך. אתה מדבר עם הספר יפה, הוא מדבר אליך יפה. אתה לוקח ברצינות, הוא אומר, אתה גם תדבר יותר ברצינות. אמת, כשהרבי כשלא לוקחים אותו ברצינות, הוא מדבר על הדבר. כשלוקחים אותו ברצינות, הוא חושב לפני רבי. הספר גם חושב לפני מדבר, כשאתה לוקח אותו ברצינות, וכשלא הוא לא חושב לפני מדבר.
אה, זה הפלא, הוא לא יכול להשתנות. הספר נשאר תמיד אותו דבר, אז, זה מוגבל יותר. רבי עובד את זה טוב יותר מאשר אצל ספר, אבל הוא עובד עדיין באותה דרך בסיסית.
העיקרון היסודי: יראת הכבוד ואמונת חכמים
בדוק ומנוסה: יראת הכבוד מביאה לימוד טוב יותר
בגלל זה בדוק ומנוסה שמי שניגש לספר עם יראת הכבוד, שכולל בתוכו את יראת הכבוד הספציפית שהם אמרו, הן זה שהוא לוקח כל מילה ברצינות, והן זה שהוא מאמין.
מה זה אומר להאמין בקדושת הספר?
מה זה אומר להאמין בקדושת הספר דרך אגב? אמרתי לך, זו לשון הרמב״ם, זה שהספר אינו כשאר הדברים, דרך השלילה שאני אומר לעצמי, נכון? זה כל מה שאני אומר, זה קסם, הילדים שלי אומרים…
זה מעגלי, אבל לא מניה וביה
זה מעגלי, זה מעגלי, כמו מעגלי כשאני אוהב את אשתי היא אוהבת אותי זה מעגלי, אבל זה לא מעגלי במובן שזה מניה וביה. זה מעגלי במובן שמה שאני מחליט איך אני ניגש אליו לא בא ממני, זה בא ממנו. כשאני ניגש לספר עם יראת הכבוד, אז…
ביקורת על הרציונליזם
הקושיה שהרציונליסטים לא יכולים לפתור
מאוד טוב, וזו בדיוק הקושיה שהרציונליסטים לא יכולים לפתור, ובגלל זה הם לעולם לא לומדים כלום. לכן להיות רציונליסט זו עבירה גדולה, ולא אפילו מקיימים את המצווה שלהם עצמם, כי את מצוות לימוד האמת לא אפשר לקיים כל עוד מקבלים, לא צריך ללמוד משהו שאולי לא עומד שם. לא צריך לעולם לעולם ללמוד, צריך תמיד להיות חשדן.
חשדנות: מידה במצוות שבה
המשך: המצווה של חשדנות והצורך במידה במצוות
והמצווה של חשדנות היא עצמה מידה שצריך להיות בה מידה במצוות, אמת? חשדנות היא מידה טובה, “כבדהו וחשדהו”, אבל אני לא יודע מה כל אחד יודע, אני לא יכול לשים שאלה.
תלמיד:
עניתי שמה שאתה מדבר זה חשדנות, זו באמת מידה, זו טראומה, אני לא יודע מה זה היום. אמת, קושיה טובה.
אמונת חכמים: לא להאמין לשטויות, אלא לעזור לספר לדבר אמת
זה נקרא אמונת חכמים, ולמרות שאומרים שצריך אמונת חכמים, אבל צריך לזכור שאמונת חכמים לא אומרת שאם הספר אומר שטויות תאמין לו. זה אומר שאמונת חכמים תעזור לך להוציא מהספר, לא להוציא מהספר, שידבר אליך אמת ולא שטויות.
משל הזוהר: תורה כאישה חשוקה
התורה נותנת את עצמה רק למי שאוהב אותה
דרך אגב, ספרים, התורה, כך כתוב בזוהר, התורה היא כמו אישה חשוקה שהולכים אחריה, והיא נותנת את עצמה רק לכל מי שאוהב אותה. מי שלא מכבד אותה, התורה אומרת שטויות.
מי אשם בשטויות
זה שיש כאן אנשים שמדברים מהתורה שטויות, הם עצמם אשמים, ולא רק הם אשמים שיש להם את כל השטויות שלהם, זה השטויות של התורה. התורה אומרת להם, איך אתה לומד אותי לא ברצינות? אתה לא לוקח את עצמך ברצינות? אין בעיה, יש לך כמה בדיחות, יש לך כמה שטויות, לך תעשה אותן. והוא רק עושה את שלו, הוא אומר הרי כתוב בתורה. אתה מבין? עושים ממנו פורים.
אותו דבר עם רבי
נכון, כמו רבי, יש רבנים ש… אני עושה את זה גם, אדם, אני משחק, אני עושה לו בהתחלה ספוטל, אני מסתכל על התחתון הרבה פעמים. אותו דבר, מעותי תשעה ביקש בו נדון. זו לא בעיה, אני יכול לחזור בי, זה לא אומר כלום, זה לא רציני. אתה רוצה את זה? אין בעיה. אין לי זמן, אין לי טענה אליך, אני לא גורס. זו המציאות.
ספר צריך גם לעשות משהו כדי שתלמד ממנו
וזה גם נכון על ספר. בוודאי, ספר יותר מוגבל. אתה אומר שספר יכול פחות להגיב מאשר רבי, אבל ספר צריך בכל זאת לעשות משהו כדי שתלמד ממנו משהו. הוא עושה את זה.
אם אתה ניגש אליו ביראת הכבוד, מה זה אומר:
קודם כל – אתה לוקח ברצינות את כל המילים שלו.
ושנית – מה זה אומר שכתוב קדושה, זה לא כשאר הדברים? זה אומר שהוא נותן לך מבט טוב יותר על העולם ממה שהיה לך עד עכשיו. זו המשמעות, נכון?
משל גורד השחקים: שתי רמות של לימוד
מה זה אומר קדושה? טרנסצנדנס, אמרת. טרנסצנדנס – אני לא יודע את המילה, בתרגום מילולי אני יודע מה זה אומר, אבל בהקשר שאתה מתכוון להביע זה שיש אדם שאומר:
יש שתי דרכים ללמוד שיעור או ספר:
דרך אחת היא לומר שהוא אומר פחות או יותר מה שאני כבר יודע, אולי הוא מוסיף עוד פרט, עוד קצת מידע שלא ידעתי.
ורמה שנייה היא לומר שהרבי מסתכל על העולם מרמה אחרת. מבין?
כלומר, יש שני אנשים שהולכים על גורד שחקים, הם נמצאים ליד גורד שחקים, כן?
יש אחד שעומד בקומה הראשונה, ובא מישהו והוא מספר לו שיש קומה שנייה. אחד נמצא בקומה הראשונה, והוא אומר: אני מסתכל, יש קומה שנייה. זה לא מידע בכלל. זו המשמעות של כשאר הדברים. עוד קומה, בסדר. יש קומה אחת, על זה עוד קומה. בסדר, אני מבין, זה הגיוני.
אחר כך יש שני שאומר: תראה, מהקומה השנייה העולם נראה אחרת מאשר נראה מהקומה הראשונה. חוץ מזה, כיוון שאתה עומד בקומה הראשונה, אפשר להיכנס למשל יותר, וצריך לטפס קודם לקומה הראשונה, וצריך באמת לטפס, ויש לזה קשר לקומה הראשונה, אבל הקומה השנייה רואה את העולם אחרת. נכון?
זה שהוא לומד כך, כלומר הוא לומד בקדושה, ביראת הכבוד, בכבוד, “כבוד טרנסצנדנטי”. כי הוא אומר: יכול להיות שאני חושב שהרבי – לא שהוא אומר לי עוד דברים שאני כבר יודע, שאני בדיוק לא יודע, אבל זה עוד ברמה שלי. הוא אומר לי דרך אחרת להסתכל.
ההבדל בין שירה למידע
לכן נאמר שאחד קורא שירה או כדומה – הוא לא קורא את זה כדי לדעת עוד קצת מידע, הוא קורא את זה כדי לשנות את הדרך שבה הוא לומד את העולם, את הדרך שבה הוא מסתכל על זה.
אפשר לומר לשנות את עצמו, אבל לא לשנות את עצמו לבד – הוא עושה את הפעולה. הרבי עושה את זה. אם אתה נותן לו. אם אתה לא נותן לו, הוא לא יעשה את זה בשבילך. פשוט? זה ברור.
חזרה לנושא: ר׳ שמחה הוא עדיין עם הארץ
חזרה לנושא. יוצא… רגע, בואו נסיים את זה. לא, זה דברים ברורים אצלי. אני חושב שזה אמת. ובזה נענה, לא לגמרי נענה, אבל זה חלק מהתירוץ לבעיות שהרבה מאוד אנשים יש להם לגבי זה. והתירוץ הוא שהוא עדיין עם הארץ.
עכשיו, אני רוצה לומר, עכשיו – יש הרבה אנשים, אני חושב שזה טמון בטעות. רציתי לומר שהוא טועה. זה מה שרציתי לומר. אני רוצה להסביר במה הוא טועה, ובמה דברים תלויים.
הבדיחה שרציתי לומר לפני השיעור היא באמת כל השיעור. למדתי, זה תחילתם של תלמידי חכמים. אז, קצת יבינו את זה גם, לא יצטרכו לומר את כל השיעור.
סוד הקבלה: אנחנו עושים את השמים
אנשים יש להם בעיה, כי בגלל זה, אנשים יש להם בעיה, בואו נבין, אנשים יש להם בעיה. האמונה, כלומר קבלה, כן?
היום אמרתי שיעור על הבעל שם טוב. יש לי זמן עכשיו? אני רוצה זמן עם זה. אני חושב שלא, לא היה לי זמן. היום אמרתי שיעור, ואני יכול ללמד שיעור.
היסוד: שלוש שיטות לגבי שמים ופעולה אנושית
מקובלים הם אלה שתפסו את הסוד, שאנחנו עושים את השמים, אבל זה לא אומר שאין שמים. בסדר? סוד גדול מאוד.
רוב האנשים חושבים שיש שתי אפשרויות:
או – יש שמים שהקדוש ברוך הוא עשה, הקדוש ברוך הוא יביא משיח, הקדוש ברוך הוא יביא את בית המקדש, הוא יירד מהשמים, כמו שרש״י אומר, וזה לא קשור אלינו בכלל, אולי צריך לעשות תשובה, אבל לא אנחנו עושים את זה אחרי שאנחנו עושים תשובה.
האנשים השניים אומרים: הקדוש ברוך הוא, אני לא יודע אם יש דבר כזה. מה שאנחנו עושים בעולם, זה מה שיש.
בא הכתוב השלישי ואומר, המקובלים: יש שמים, ובני אדם עושים את זה. מבין? זו בדיוק הנקודה שאני רוצה להסביר כאן בדרך. יש שמים – במילים אחרות, גם רש״י וגם הרמב״ם צודקים.
האיזביצר רבי: יהודים בונים את בית המקדש בשמים
כך אומר האיזביצר רבי. היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך הוא יבוא מהשמים. היהודים יבנו את בית המקדש בשמים. משוגע, למה? אנחנו יכולים רק לבנות בעולם? אנחנו יכולים לעשות את בית המקדש מאש גם.
איך אתה חושב שזה כל כך קשה לעשות את בית המקדש מאש? אבל משה רבינו עשה את זה. כתוב בפרשת הפסוק, כן? הוא נכנס לבית המקדש והוא התפלל, והוא התפלל, והיה לו התעוררות. שלמה המלך, הם כולם עשו את זה. כן, כן, בוודאי.
זו תורה חסידית. זה מה שכל המורים למדו. זו קבלה אמיתית.
מקורות: ספר “עד בנחל” ו״זרע קודש”
וכתוב, המקום הראשון שבו כתוב, בדקתי, הוא בספר “עד בנחל” בפרשת ואתחנן. תראה, כתוב לי על איזה פתק כאן. והוא מביא, זה גם ב״זרע קודש”. זה לא המעשה של הצאנזר רב. עוד לפני כן כתוב ב״זרע קודש” כבר אותה מעשה.
המעשה, כפי שאתה מספר, כתובה ב״זרע קודש” פרשת כי תבוא, “כי תבנה בית חדש”. שהרבי, אני חושב שזה מדבר על לובלין לכאורה, הוא ראה שהוא כבר בנה את בית המקדש, וחסר רק הפרוכת, וזה בא לפני וזה קרוע מאיזו עבירה, איזו נקודה כזאת.
לא, כן, כן, טוב מאוד.
רוב האנשים לא סובלים את הסוד
ועכשיו, מה שאני רוצה להוציא אבל מזה הוא שכאן, אנשים, רוב האנשים לא סובלים את הסוד. זו הבעיה. רוב האנשים הם בשר ודם.
ורוב האנשים מאמינים רק באחד משני הדברים:
– או מה שאנחנו קוראים “הכל סובייקטיבי”, כמו שאתה אומר: שידברו לי שזה קדוש, חושב אני שזה קדוש, אבל אין בזה יותר מזה;
– או זה קדוש וזה לא קשור למה שאני חושב.
הבעיה היא ששניהם רק חצי מהאמת.
ר׳ שמחה מחפש ראיה: מסילת ישרים נגד אריסטו
ולא רק זאת, אלא יש עוד שאלה עמוקה יותר שבוודאי העולם לא סובל, אבל בגלל זה, רוב האנשים מחפשים כל הזמן, כמו שר׳ שמחה׳לע אומר: הוא חיפש ראיה לזה שה״מסילת ישרים” קדוש יותר מאריסטו.
הוא היה צריך ראיה לזה, כי הוא רצה להאמין בזה. והיה לו שונה יותר חזק, הוא באמת הוציא, הוא באמת הוציא משהו אחר, הוא הוציא מ״מסילת ישרים” מה שהוא הוציא מאריסטו, באמת.
למה? אני אומר, הוא חשב כי הוא אמר לעצמו: כי לאריסטו לא היה כל כך תוכן כמו “מסילת ישרים”, או כל כך קדושה.
האמת היא לא העבודה. האמת היא שלא היה לו דרך ארץ. לאריסטו הוא לא ילמד איתו. מה רוצים לעשות שאריסטו לא ילמד עם מי שאין לו דרך ארץ? בוודאי הוא לא חשב על מסילת ישרים.
שיחה על תרבות ודרך ארץ
תלמיד: מה אתה מחזיק?
מגיד שיעור: בוודאי. בוודאי. בוודאי. בוודאי הוא חשב. אני לא יודע מה הוא חשב, אבל מה, יש הבדל, זה עוד שיעור שלם על תרבויות, שהוא יכול לשמוע שיעור של י״ז בתמוז בלייקווד ולהבין את אותו נושא, ומבין ילמד דבר מתוך דבר.
יש הבדל שיהודי לא צריך ללמוד אריסטו, זה אמת. אפשר אולי ללמוד הכל ברצינות, הכל עם שיעור. אבל… וגם, זו “פרקטיקה” מסוימת. אני מתכוון, ללמוד ברצינות אומר ללמוד ארבע פעמים את השיעור, ולחזור ולחזור. הוא לא עשה את זה. הוא ניסה בפעם השנייה.
הגדול ממינסק וחובת הלבבות: מעשה
בפעם השנייה הוא למד “מסילת ישרים”, הוא ראה אש.
יש ספר של הגדול ממינסק, ר׳ לייבל פערלער הוא נקרא. אני רוצה אפילו לומר לך עוד יותר. הגדול ממינסק, הוא נקרא? צדיק ליטאי, גדול ליטאי. אתה יודע את מי אני מתכוון?
תלמיד: ר׳ ירוחם?
מגיד שיעור: מי? מקובל הוא היה. הגדול ממינסק קראו לו. יש ספר שנקרא “הגדול ממינסק”, כך נקרא הספר, והוא נכתב על ידי הגבאי שלו. דיווח ישיר מאוד מרב ליטאי מימי קדם, עילוי ליטאי, מה הוא חשב.
המעשה עם חובת הלבבות
ושם כתוב שיום אחד היה לו איזו ירידה, הוא איבד את העבודה שלו, אני לא זוכר, משהו לא הלך טוב בלימוד. הוא לא היה נוסחאות, הוא היה ליטוואק רגיל, מיושן. הוא בכלל לא הבין למה רב צריך לעשות משהו. הוא הבין שרב הוא מישהו שמשלמים לו ללמוד, וזו הייתה הבנה של רבנות. והוא כותב שם שהוא תפס תשובה.
מה עושה יהודי כשיש לו איזו צרה? הוא לקח ללמוד מוסר, הוא חשב אולי לעשות תשובה. הוא מספר כך, מאוד חמוד, מאוד פתוח, כמו שאדם מדבר על עצמו, כך הוא מספר.
והוא אומר: הוא התחיל ללמוד חובת הלבבות. הוא אומר, מה הוא יעשה? הוא ליטוואק. הוא התחיל ללמוד חובת הלבבות. חובת הלבבות עושה רשימה, הוא אומר שש סיבות. הוא מעולם לא חשב על זה. שש? אני חושב ששלוש וארבע הם אותו דבר. זה כל מה שהוא תפס.
הוא תפס שמסתמא הספר לא בא לעשות את הלמדנות שזה באמת שש או ארבע. מה יצא? אתה רואה, זה מה שאני אומר לך.
תגובת ר׳ שמחה
ר׳ שמחה אומר: משוגע? חובת הלבבות בכל אות עומד משהו. בוודאי, אם אתה הולך או לזה, ואחרי איש כזה וצדיק כזה, אני לא יודע צדיק כזה, אני לא יודע עילוי כזה, חכם כזה כמוהו, הוא לא שמע שחובת הלבבות היה איזה, כמו שאתה אומר, ספר בסיסי שלומדים ביראת הכבוד.
הוא הסתכל: אה, ספר יפה, זה עושה רשימה, אבל אפשר עוד לומר אחרת. הוא לא רואה מה זה האמיתי. מבין שזה ההבדל.
המסקנה: אובייקטיבי + סובייקטיבי ביחד
אבל אם הוא היה כן לומד חובת הלבבות ברצינות, הוא היה כן רואה, כי חובת הלבבות הוא ספר רציני מאוד. יש אובייקטיבית ספרים שכתוב משהו בכל מילה, זה אמת. ויש אובייקטיבית ספרים שכתוב רק משהו כל שורה רביעית.
אבל את זה אפשר לגלות רק כשקוראים את שניהם ביראת כבוד
אבל את זה אפשר לגלות רק כשקוראים את שניהם ביראת כבוד. אם לא קוראים אף אחד מהם, שניהם לא יעמדו בכלום. אם תקרא את שניהם ביראת כבוד, תראה שאחד מהם, אחרי שתחזור אליו, מדויק, הוא אכן אומר משהו בכל מילה. השני, אולי בדרך גימטריא יש משהו בכל מילה, אבל לא שם כל חפצא.
אז בזה אני אומר שהוא טועה, ומה שהוא חושב שמכיוון שהוא לא ראה זה לא קיים. זה כן קיים, אבל זה קיים רק למי שלומד את זה במסירות, מי שלומד את זה ברצינות כן ימצא.
“קבל את האמת ממי שאמרו” – הפשט האמיתי
ואין שום סיבה להאמין שבספרי אומות העולם לא ניתן ללמוד באותה רצינות שאנחנו לא לומדים אותם. אני אומר, אולי אנחנו לא צריכים את זה.
זה קשור, עכשיו זה חוזר למה שאמרתי קודם, ואני אומר זאת בתוקף בקיצור, אבל על השאלות כבר אין שאלה של אמת ושקר.
לגבי זה, הרמב״ם הוא “קבל את האמת ממי שאמרו”, שדיברנו על זה שלוש שנים אחורה, זה מאוד פולמוסי. למה? למה צריך לקבל את האמת? אחרי שאני יודע שזה אמת, אז צריך… שלוש שנים? אני חושב שזה שלושה סמסטרים אחורה, כלומר שנתיים לפני זה.
השאלה על הרמב״ם
דיברנו כאן שקבלת אמתו של עומרי זה לא כל כך פשוט. עכשיו אתה מבין באיזה רמה למה זה לא פשוט?
אם אתה לא יודע שזה אמת, לא צריך את קבלת אמתו של עומרי, נכון? הדברים שכבר הבינו שזה אמת, ברור שזה אמת, זה אמת. לא צריך שהרמב״ם אמר.
איך יודעים שזה אמת? הרמב״ם הרי אמר קבלת אמתו של עומרי. איך יודעים קבלת אמתו של עומרי? מי אמר את זה? אולי מוסלמי אמר את זה. לא יודעים, אולי מוחמד אפילו, יש מסורה אצל המוסלמים. בקיצור, זו מילה גויית, אני לא מאמין בזה.
זו שאלה קשה, אם יודעים שמשהו הוא אמת, היהודי הכי דתי מסכים שזה אמת, אין מחלוקת בזה, מה השאלה שהרמב״ם רוצה באמת להכריע עם הכלל של העולם הזה, ומה היו מסבירים אז?
הפשט האמיתי: אמונה ורצינות
השאלה היא משהו אחר. השאלה היא: האם אתה צריך להאמין באריסטו, האם אתה צריך לקחת ברצינות מה שהוא אומר. אחרי שתקח ברצינות, בוודאי תמצא דבר אמת, ואפילו תמצא שזה עומד באיזה חז״ל.
אבל אם אין אמונה, זה אף פעם לא מנוצל. ועל זה יהודי יכול מאוד בקלות לטעון, והרבה יהודים טענו את זה אחר כך, בוודאי, המקובלים טענו את זה מאוד בתוקף…
נאמנות (לויאליות) כיסוד של אמונה
נאמנות כקטגוריה אפיסטמולוגית
מגיד שיעור:
זו כבר שאלה של דבר שנקרא נאמנות, באנגלית זה נקרא לויאליות.
וכאן אפשר לומר שיש מידות טובות אחרות. יש מידה טובה שנקראת — אם כשאמא שלך אומרת לך דרך אגב, אנחנו יודעים שיש איסור להאמין ללשון הרע? יש גם חיוב, כי אמא שלך מספרת לי לשון הרע? אתה רוצה להאמין לזה? כיבוד אב ואם. כן. כבד את אביך ואת אמך. מה זה סוג של כבוד שאבא שלו אומר כבד את אביך ואת אמך?
תלמיד:
אני לא יודע, אני לא יודע.
מגיד שיעור:
אל תגיד לי ליטוואק עם למדות, זה לא כתוב ברמב״ן מליסבון. אני שואל, כתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך, אמת? זה סוג של כבוד לאדם שלא מאמינים למה שהוא אומר.
תלמיד:
הוא לא יודע, אני לא מאמין.
מגיד שיעור:
אני מדבר, להרגיש ש… אוקיי, אני לא מדבר… שתאמין, שתתחיל ברצינות, אוקיי? מה זה סוג של כבוד? כבר דיברנו, אה, יש לך את המחלוקת שלנו על כבוד גם כן, והוא לא יודע. אוקיי, זה לשיטתו. אוקיי, אבל בוא נגיד, אנחנו צריכים להתייחס אליו, לא לומר אבא, גם, אני לא מאמין בלשון הרע. מה זה אומר? הרי אמר משהו, פשוט חיה.
הרמב״ן ומעמד הר סיני — קריאה חדשה
זו הסיבה למה יהודים מאמינים במעמד הר סיני. כולם חושבים שהרמב״ן אמר יסוד באפיסטמולוגיה. אבא לא אומר שקר לילדים, שטויות, אבא אומר שקר שלם, אני רוצה שאבא יגיד שקר שלם לילדים שלי. יהיה, אבל מה שהוא מתכוון יותר נורמלי זה שילד, זה כיבוד אביהם.
כתוב בירמיה הנביא, “שלחו ותבוננו מועד, ההם מיר גואל להם והמה לא להם”. כן, אומר ירמיה הנביא, זה לא דבר אנושי להחליף את האלוהים של האבא. היהודים הם לא אנושיים, הם לא רק מחליפים, הם מחליפים אפילו כשזה לא אמת גם. אבל גוי נורמלי הולך עם האלוהים של אביו. איך הוא לקח את זה שזה נכון? כיבוד אב אמת, מנהג אבותינו בידינו, אומרת הגמרא, כן? הגויים אומרים, מנהג אבותינו בידינו, הם נותנים לאבות ליהודים לעשות דברים, הם נותנים לאבות אפילו להאמין בדברים.
מה זה אומר? אם אבא שלך מספר לך מעשה, סבא שלי עבר את השואה, אתה יודע שאין לי שום ראיה שזה אמת? יש לך ראיה?
השואה כאנלוגיה מודרנית
אתה חושב שלגוי שמגיע מניו זילנד — ניו זילנד זו לא ראיה טובה — גוי שמגיע מתאילנד, בעוד שלוש מאות שנה, יהיה לו סיבה להאמין בשואה? תשאל את עצמך, השאלה היא, אובייקטיבית, הוא לא יהיה. יש רשימות ראיות, חושבים כבר AI, הכל כבר נמחק, כן? כבר אין כלום. אפילו היום אין ראיות טובות. כן. עד שזה מקובל לפי הסטנדרט האובייקטיבי, שהסיבה למה אנחנו הולכים להאמין בזה, כי הסבים שלנו סיפרו את זה. הוא אומר שהוא היה שם, אני מכיר את הסבא שלי, לא הכל שהוא אומר זה מאה אחוז, זה מדויק מהמעשה של השואה, והשכן שלו מאותו שטעטל סיפר שהמעשה היה בדיוק הפוך. למי אני צריך להאמין? חיה אני צריך להיות לא להאמין לסבא שלי, כן? זה בסיסי, כאן כבר הדין.
הרבי מקוצק: פסול קרובים
ואתה צריך לשאול כמה, יש הרבה הלכות, מתי אמר הרבי הרבי מקוצק, שלא למה אדם לא יכול להעיד קרוב שלו? כי זה נקרא אנשים, כן, מכתירה התורה, לא הרגשות, המידות הטובות. לא הרגשות.
ההבדל בין “להאמין” ל״לדעת”
אני לא אומר שאני מאמין כבר, יש לי ודאות. רואה? אני אומר משהו אחר מאוד. אני אומר שיש מצווה להאמין, להתנהג כאילו אני מאמין, בוא נגיד. להאמין, תשאל האם זה היה? אני לא יודע. אבל תשאל אותי אבל כיהודי, בוודאי אני אומר שזה היה, לא הרגשות, הרגשות זה אומר בית שאני אאמין. אני אומר את זה… בוודאי!
תלמיד:
לא, לא, זו מידה טובה, זה מקובל אצל האנושות, אני לא יודע מאיפה זה בא, כל דבר, מאיפה זה בא מהאלוהים, בסופו של דבר, זה כל דבר.
מגיד שיעור:
בוודאי, זו מצווה שאדם אחד צריך להיות לא להאמין. אבל להפך, אתה תהיה ברור, כשהוא אומר, זו מצווה לא להאמין. כשהגוי אומר, אתה יודע שהסבא שלך בכלל שרלטן, בלפן, הוא שותה דם נוצרי, לא צריך להאמין לו.
אה, מי אומר, אובייקטיבית מי אומר? אני לא אובייקטיבי. אובייקטיבי יהיו במדע. אני מסכים אם אדם רוצה לעקוב אחרי דיבורים, הוא רוצה ללמוד האם זה היה בלי הנושא של לויאליות, מאה אחוז.
הגבול של נאמנות
ודרך אגב, על זה יש גם גבול. כמו שהוא אומר, יש גבול, אי אפשר לעשות מפרה שור, כי מאמינים מאוד שהפרה היא שור, זה לא עוזר, השור לא יתחיל לתת חלב. אותו דבר, מה שצריך להאמין מהאבא זה רק כל עוד זה לא שקר ברור. על זה כתוב שהגויים יאמרו “אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל”. אבל גם “גם את אבותינו”, אבל זה כל כך ברור שזה שקר, מה רוצים לעשות?
אמת, אמת, אם יש ראיה… בוא נשמע, תקשיב, תקשיב. אני אומר, צריך… לא, אני סבור שצריך להאמין לו בגלל זה, לא להראות למה אתה מאמין באבא, זה שקר אחר. צריך… ואני אומר, תקשיב, תקשיב, תקשיב, בוא נסיים. בוא נסיים.
לא, אני לא מסכים. כן, רק כל עוד יכול להיות שזה אז, אני מסכים שאם ברור שהאבא הוא שקרן, להיות, אני לא מאמין אם זה ברור, אם זה כל כך ברור שאפילו אתה יכול לראות שזה שקר, אז אתה לא צריך להאמין. אין עניין להאמין בהכל. יש עניין, אבל האמת גובר על זה. יש גבול לכל דבר. אבל כל עוד רוב הדברים בעולם לדעת זה לא מספיק ברור, מה שהאבא אמר לך, אין הכרעה שזה אמת.
אתה אומר לגוי, דוד גוטליב אמר שיש לו ראיה. אף גוי לא השתכנע מדוד גוטליב, אוקיי? אבל יהודי אומר, אני משתכנע, כי באמת כבר משוכנע.
בגידה כקטגוריה מוסרית
זו מצווה, מצווה. אתה צריך להיות חיה לומר. כל המסורה שלנו, שלושה אנשים אומרים ליהודי, אתה תהיה בוגד? הסבא שלך מסר נפש בשביל זה. מה זו ראיה? אז מה? הסבא שלי היה טיפש גדול, אני רוצה לעשות. כן, אבל אתה צריך להיות חיה לומר שהסבא שלך היה טיפש גדול.
אני אומר, יש גבול. אם יהיה לך ברור שאתה צריך להיות בוגד, אבל אחד יש לך, אתה צריך להיות בוגד. אבל זו בגידה, כן? הדבר הבסיסי, אפילו לאמת, באמת. באמת, אפילו לאמת, רק בגלל שיש להם לויאליות. הערך של לויאליות, אוקיי, צריך להיות שיעור שלם על הערך של. על הערך של לויאליות, כלומר אמונה, לא להיות בוגד, זה הרבה יותר מידה אנושית בסיסית מאמת. כלומר, הרבה אנשים שבשם האמת הם מאוד בוגדים, הם בגדו בכולם, על הספק. יכול עוד להיות על זה אחד שיש לו מה לעשות. מידת האמונה אומרת על הספק לא. תלוי במי אבל, אז תלוי במי, באבא שלך אתה רוצה להאמין, ובאויב שלך אתה רוצה להאמין להפך.
דיגרסיה: צדוק, יוסף, ושיפוטים היסטוריים
והחכמים אומרים שהוא היה רשע. בא יוסף בן מתתיהו, הוא עבד בשבילו, הוא אומר, אה, אני הולך כל הזמן גוי, אני הולך לתת צדקה, בוא הנה, אני לא יודע, אתה יכול לדעת האם הוא היה צדיק או רשע? ומי שעבד בשבילו אומר כך, ומי שעבד בשבילו, אומר כך, להפך, אומר להפך, אין לי שום דרך, לדעת שום דרך אובייקטיבית.
שטויות עם לוקשן, מי שקרא שזה אובייקטיבי, הוא טיפש גדול, והוא אומר כל אחד הורג אנשים, זו הבעיה. כן, להרוג אנשים לא עושה רשע. זה לא הכל כמה, זה יותר ממה שהוא היה צריך או פחות ממה שהוא היה צריך. זה הנושא. היה לו כבוד לסמכויות. יוסף מסולח שהיה לו כבוד לסמכויות, אבל זו ברייתא שהוא צריך להרוג, אבל היה לו כבוד. והגמרא כתובה שלא היה לו כבוד. זה מעשה הפוך.
אני אומר לך, בוודאי, בוודאי, אני לא מדבר, אני רק אומר שמה שהיהודים… יכול להיות, לא רק הגיבורים, הרומאים גם ידעו שיש ביניהם מלכים טובים ורעים, וכל ההיסטוריונים הרומיים חשבו כך על הטובים. ולא רק עושה גם מי שהרג, עשה בכוח לאיחודים. אבל מה? אני לא יודע, אצלי הוא רשע, כי אני מאמין לסבים שלי, לא כי אני יודע, אף אחד לא יודע לי. מה רע? לגויים זה טוב.
למרידה, אפילו רבי יוחנן בן זכאי לא מצא טוב. כשהוא יכול לשאול אותך, כשהוא בא אנחנו יודעים שהוא עושה, הוא בא לשאול, מה היה לך הצעה, הוא בא לשאול את רבי יוחנן בן זכאי האם הוא צריך להרוג את היהודים, רבי יוחנן בן זכאי הפסיד את הדיון, נכון? בוודאי, הוא לא רצה להרוג את היהודים, אבל לא היה לו תירוץ. הגמרא אומרת, שובה חכמה אחור, שובה חכמה אחור, זה היה מאוחר יותר, כוח, לא המרידה הראשונה, אבל הוא מביא לנו לומר עוד קודם. לא היה לו תירוץ.
עכשיו, אתה אומר, שאתה יכול למצוא תירוץ, מה שזה לא יהיה, זה לא כל כך פשוט, מצד… אי אפשר לשפוט אדם לפי מה שהאויבים שלו אומרים, אמת. אבל האויבים אומרים שהוא רשע, ואני אומר שהוא רשע. למה? כי רשע הוא, החכמים הקדושים זכרונם לברכה אומרים שהוא רשע. וחיה אני צריך להיות לומר שהסבים שלנו נלחמו עם צדיק.
לוחם החירות שלו הוא המחבל שלי. זה הרעיון. מאוד טוב. הרעיון הזה, ההצהרה הזו שווה את ההצהרה. כי כן, וכל אחד ש… ראיתי, איך קראו לאחד מהאקטיביסטים של סאטמר שאמרו, אני הולך להבין, ראש העיר הוא ערבי שלא נכון להיות נגד זה בשביל הערבים שמתעוררים ממנו? סתם גוי, סתם חיים שמתערב, אבל אם היית בצד השני, אין לי אדם רע מהדור, אבל אני כן אגיד שהוא אדם רע, אני אגיד שהוא היה יכול להיות טוב יותר גם.
המסר המרכזי: מעבר לקטגוריות בינאריות
וזה לא כי אני מוטה, זה אני אומר, אנשים הם מאוד קלים, אנחנו מאוד, אנחנו צריכים להפסיק להחזיק כל כך הרבה מושגים עניים. זה אחד המסרים של השיעור שלי, אוקיי? אחת מהתוכניות שלי. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב רק בשתי דרכים על כל דבר: או שזה אמת לאמיתה, אובייקטיבי, כל גוי בארגנטינה מסכים, או שזה סתם כי הרבי שלך אמר לך. יש הרבה דברים באמצע, או בכלל אחרת, וזה אחד מהם. מסכים?
תלמיד:
אה, ברוך השם, כאן יש לנו דף.
מגיד שיעור:
אין לי קושיה. אמרתי אקשיבה לך, דורות ישראל. ואפילו… איך קוראים לאחד מהחקלאים הטובים? איפה, מפיץ.
The Relationship to the Book or Teacher Creates Its Objective Holiness | Eight Chapters, Chapter 4 (Auto Translated) | תמלול וסיכום מתורגם
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophy Shiur: Faith, Learning, and Loyalty
—
A. Introduction and Orientation – Where We Stand in the Order of Study
Today is Erev Shabbat Chazon, and later we will speak about eating meat and drinking wine (Tisha B’Av matters). But first we must continue the order of learning.
We are learning Shemonah Perakim of the Rambam, Chapter 4 – the main chapter that deals with “refuat cholei hanefesh”: how one heals illnesses of the soul/character. The Rambam lays down here his main theory of middot tovot: the good character traits are the middle traits (shvil hazahav/golden path) – every trait has a “too much” and a “too little,” and the good is the middle. He went through examples of nine traits.
The First Trait – “Zehirut” (Ta’anugei HaGuf)
The first trait that the Rambam brings is the proper conduct regarding ta’anugei haguf (physical pleasures). There is a problem with translation – no single word fits well:
– “Prishut” – too extreme
– “Kedusha” – is understood too narrowly
– “Zehirut” – Rabbeinu Yonah’s interpretation; the Rambam himself says “lema’an yirat chet”
For each trait in the list we make a series of shiurim (approximately three months per trait), bringing together sources from Rambam and other sefarim. The main source for the learning is the Sefer HaMidot (Aristotle’s Ethics), from which “everyone takes.”
—
B. [Side Digression] R’ Simcha Zissel (the “Saba”) of Kelm – Who He Was
R’ Simcha Zissel Ziv (of Kelm), the “Alter of Kelm” – a mussar figure, not a Chassid but a Lithuanian mussar person. He was a wise, open person: he learned Baal Shem Tov, he learned limudei chol (minimally, what was needed in Russia), they received degrees in Kelm. R’ Dessler (a student of Kelm) speaks of this and tries to explain why he doesn’t follow that custom.
—
C. R’ Simcha Zissel’s Letter: The Difference Between Torah Books and External Books
The Letter (from “Me’or Orot HaMussar” / “Kitvei HaSaba MiKelm”)
R’ Simcha Zissel writes:
1. He is a great admirer of the book “Midot of Aristotle” – he loves it very much.
2. However – he learned it once and doesn’t feel any chiyut (vitality) to review it.
3. In contrast, when he learns a Jewish book – “Sha’arei Teshuva”, “Orchot Tzaddikim”, even Chumash – he feels a taste, he finds new chiddushim every time, he has chiyut to review.
The Rambam’s Similar Point
The Rambam himself (in Peirush HaMishnayot, Brachot Avot) says: what philosophers need to write out on many pages, stands in Chazal in one short phrase.
Analysis: Is There a Qualitative Difference?
R’ Simcha Zissel grasps a true point: there is a qualitative difference between Torah books and external books – a kind of kedusha in the letters and words of Torah that gives a different experience during learning. One cannot simply dismiss it as merely “chinuch” (that one grew up with it) – because we’re talking about people who did indeed seriously try to learn other books.
A living example: “Have you ever seen someone sway and sing a tune when learning a piece of Kant?” – No. But by Gemara, Tosafot, Chassidic sefarim – yes.
[Side Anecdote]
A personal story: recently bought a book for a dollar, thought it was an ancient story from eight hundred years ago, began reading with tremendous pleasure – but then discovered it was something different than thought (the point is not finished).
—
D. The Critical Distinction: Three Separate Claims That People Confuse
There are three claims that look similar but are fundamentally different:
Claim A (Legitimate Claim): There are two ways to read a book – with preparation, awe and reverence, yirat hakavod, or like mundane words. The way one approaches the book affects what one gets from it. Learning with yirat hakavod gives a benefit that one doesn’t get without it.
Claim B (Skeptical Claim): That you feel drawn to learn certain books with yirat hakavod and others not – this doesn’t come from the book itself, but from your rebbe or your environment that told you so.
Claim C (Radical-Skeptical Claim): It is not possible at all to know which books deserve yirat hakavod, and one cannot make a mistake in this – because there is no real criterion at all.
Important: Charji (the author previously discussed) leads people to think these claims are one, but they are not.
—
E. Fundamental Analysis: What Does “Learning a Book” Mean?
1. A Book Is a Door to Reality
Learning a book means: through the book, arriving at some reality. The book is a “code” or “key” that brings the learner to become more transparent to reality. One receives ideas from another – not because the other is interesting per se, but because he is a window to reality that one doesn’t have access to oneself.
2. Why Does One Need a Book at All?
A person wants to know things – because he needs to know what to do, or because part of being human is to know. A person is a “davar sichli” – how he orients himself in the world, that is what he is. One wants to know: what am I, what is going on here, where am I in the world.
3. Two Ways to Encounter Reality
– Direct experience/experiment: One “bumps into” reality itself – one cuts a tree, one touches, one feels.
– A book: When one has no direct access to reality (e.g., history), the book serves as the only way in.
> Important point: Thinking is not a solitary activity – “thinking is something that happens in dialogue.” Even when one sits alone, one thinks with other things, because “the whole world is not you.”
—
F. [Side Digression] Fiction, Novels, and “True Stories”
The concept “reality” is expanded to include also fiction/novels/poetry:
– Poetry conveys a certain way of seeing the world.
– Novels: Even if it didn’t exactly happen, it’s still about human reality.
– Story with Elie Wiesel and the Satmar Rav: The Rav asked why he writes fiction. Wiesel answered: “I only write true stories – they just didn’t happen once, they happened many times.”
– The Zohar mentions that R’ Elazar spoke “three chapters of milei d’shtuta” – “foolishness” means only relative to other things, not absolute.
—
G. Different Modes of Reading Books
After agreeing that a book = a way into reality, come different modes of reading:
1. With seriousness – one takes seriously every word.
2. With precision – one is medayek every word (not necessarily the same as seriousness).
3. With yirat hakavod – a special category, not identical with being medayek every word.
4. Frivolously/superficially – not serious, “every third word makes sense.”
5. Enjoyment of structure – one enjoys the writing craft itself.
—
H. The Halachic Parable: A Sefer Torah from a Min
The Halacha
A central halacha of the Rambam (Hilchot Sefer Torah): A Sefer Torah that a min (heretic) wrote is pasul — “for this book is nothing but like other things.” Even when:
– The scribe is a professional sofer
– All words are precise
– He said “leshem kedusha” by every Name
– He went to mikveh
– He had kavvanot of the Rashash
…but he doesn’t believe in it — all this is meaningless. The Torah has no kedusha, one may burn it.
The Dramatic Scenario
A community read from a Sefer Torah for years. The rabbi danced with it, felt “chiyut d’kedusha” at the Ten Commandments, all Jews said “zot haTorah.” Tomorrow they discover that the sofer was a secret min — and suddenly the same Torah becomes “garbage,” one steps on it.
The Philosophical Point
What one gets out of something depends on what one puts into it. Kedusha is not magic – it’s not that proper kavvanot bring angels into the letters. The proof: a min can have all the kavvanot, and it doesn’t help. Kedusha requires a true relationship — that the scribe relates to the Sefer Torah as something special, not as “other things.”
—
I. The Question of Objectivity
The Objection
“If truth is objective, it shouldn’t matter what the sofer believes!”
The Answer
– Yes, truth is truth even if one doesn’t know — if the sofer is a min, the Torah is pasul even if one doesn’t yet know about it.
– But this doesn’t mean there doesn’t exist anything in the world that is dependent on people’s relationship to it.
– The principle “kamayim hapanim el panim, ken lev ha’adam el ha’adam” — how I relate to you affects who you truly are.
—
J. [Side Digression] Rationalism and the Conflict Between Two Mitzvot
The Rationalism Principle
Rationalism consists of:
– Aseh: a mitzvah to believe what is true (only what one can prove/verify)
– Lo ta’aseh: a prohibition to believe what is not true
Provocative question: What sin does one actually commit when one believes falsely? Who will be angry?
The William James Conflict
There is a contradiction between the two principles:
– One who is machmir on “knowing everything that is true” — will sometimes believe doubtful-false things (because he doesn’t want to miss any truth).
– One who is machmir on “not believing falsehood” — will sometimes reject true things (because he doesn’t want to risk any falsehood).
Story of the Shinover Rebbe and Gerer Rebbe
– Shinover Rebbe: Loves truth very much — because there’s a crumb of truth, he buys the whole thing.
– Gerer Rebbe: Hates falsehood very much — because there’s a crumb of falsehood, he throws away the whole thing.
This is a perfect parable for the William James conflict.
Practical Question for the Rationalist
Should you believe that your wife loves you, or not? In interpersonal relationships, where your belief itself affects reality, “only believe what is proven” is a self-destructive strategy.
—
K. Limits of Rationalism: When One **Must** Decide Without Enough Evidence
The Main Claim
Rationalistic people have a problem with advice like “dan lekaf zechut” (R’ Nachman’s advice). They ask: where is the justification? The Tzemach Tzedek says that “think good and it will be good” comes from the Rambam (Chapter 4).
For many of the most interesting and important questions in life, one cannot decide only with the principle of “believe only what is necessary.” One needs other middot/principles that should guide us what to believe.
[Side Digression] Parable of the Israel-Palestinian Conflict
Who wants peace – the Jews or the Palestinians? Both sides have “proofs,” “testimony,” “documents.” No one can objectively decide from “outside” – there’s too much information, too much politics. But – one must take a position, because:
– One who believes thus, sends money in one direction
– Neutrality itself is also a decision with a price – if people are dying, neutrality is also a kind of wickedness
This is a conflict between two “prohibitions”: the “prohibition” of don’t believe unclear things against the “prohibition” of not helping when one must.
[Side Digression] Science and Torah
Personally not troubled by questions like “how many days did it take to create the world?” – because one doesn’t feel obligated to have a decision on every question. But – many questions cannot be put aside: one must decide whether to keep Shabbat or not. And the option of “keeping Shabbat but always remembering that maybe there is no Shabbat” – this is not a way of life. Agnosticism is also a choice, and it has a price: one keeps Shabbat “coldly” instead of “warmly.”
—
L. Main Thesis: Faith Creates Reality (Not Only Reacts to Reality)
With People
“Mi she’ma’amin b’Shabbat, yesh lo ta’anug b’Shabbat” – whoever believes that Shabbat is holy, for him Shabbat will indeed be holy. Whoever believes his wife loves him, she will indeed love him – because he will behave differently toward her, and she will react back.
With Objects (A “Davar Peleh”)
Not only people react to your relationship – objects also react:
– Whoever believes a plant can grow and cares for it – it grows
– Whoever believes that in a piece of marble lies a statue – he can bring it out
– This is not magic – it was true potential that is realized through faith + action
[Side Digression] “Power of Attraction” – Limitation
Not “Power of Attraction” in the foolish sense (dreaming of being wealthy doesn’t automatically make you wealthy – one must also work). But – whoever has not dreamed of being wealthy, almost never became wealthy. The dream/faith is a necessary condition, though not sufficient.
The Objection: “Love Is a Reaction, Not a Decision”
One smiles at someone because it makes him happy to see him – but what if it doesn’t make him not happy? The answer: one must find other middot (virtues) – not only the virtue of “believe only what is true.” One needs middot that tell us what to believe in situations where pure rationality cannot decide.
—
M. The Logical Error That Is Identified
People make a false leap in logic:
1. Premise (correct): “Truth” means something that is not dependent on my decision
2. False leap: therefore no truth can be determined by my decision
These are two different things! Yes, not all truths depend on my decision – but some truths are indeed created by my decision. One cannot decide that a person is a cow, but very many things become true through believing that they are true, and reality forms accordingly. This is a William Jamesian teaching (pragmatism).
On halacha: Halacha is what people say – and what halacha says, “makes it so.” This doesn’t make it false – it’s a kind of truth that is created through the process of deciding.
“Can Truth Change?”
Truth itself doesn’t change, but in the world there are things that are not yet established, and they can change. One of the ways people change things is through believing they are already different.
—
N. [Side Digression] Predictive Processing – A Cognitive-Scientific Proof
The predictive processing / predictive coding theory (one of the leading theories in cognitive science) serves as empirical support:
– When a person moves his hand, the brain first believes the hand is already there, and the body adjusts to the belief.
– The feeling of movement comes before the movement itself – people “know” they are moving even before they have decided to move.
– The decision to move is a consequence of the belief that one has already moved.
– Limitation: one cannot move a wall – there must be a measure of control – but within that range the mechanism works this way.
Extension to Larger Life Matters
“I love my wife after I believe I already love her” – all actions adjust to the belief. One can misuse this (fantasy, masks, klipah), but the basic principle remains:
> There are things that become true outside of you because you believed them. This is a “yesod gadol baTorah” and “emet limud shel Torah.”
—
O. Back to the Main Theme: What Does “Learning a Book” Mean?
– Learning a book doesn’t mean scanning/copying the words into the brain (that’s what a scanner machine does).
– Learning means a relationship with the book – one receives something from it, it “speaks” to you.
– What the book does depends on what you do to it – just like with a living rebbe.
—
P. Proofs from Holy Books About Honor for the Book
– Kissing the book after learning – “tried and tested” that it helps remember.
– R’ Akiva Eiger in his introduction: one should print books with beautiful papers, margins, graphics – because one learns better this way.
– The Efodi (R’ Yitzchak Duran) in Sefer Ma’aseh Efod: he explains that people don’t appreciate the words, grammar, form of the letters of Torah – one learns only the content. One of the “segulot halimud” is reading in ketav Ashuri – the beautiful original font. Kedushat Sefer Torah lies in the font, not only in the content – because through this one has a different relationship with it.
—
Q. Book and Rebbe – The Same Structure, With Difference in Degree
– A book and a rebbe work in the same basic way: respect → better learning; not taking seriously → not receiving.
– Deficiency of a book: it can’t give a push, it can’t change, it remains always the same – therefore a rebbe is better.
– But all honors that one must have for a rebbe one must also have for a book (standing for a book, etc.).
—
R. The Main Foundation: Emunat Chachamim / Yirat Hakavod for the Book
– Whoever approaches the book with yirat hakavod (takes every word seriously, believes in kedushat hasefer) – the book speaks truth to him.
– This is circular, but not in a problematic sense – just as “I love my wife, she loves me” is circular but correct. What I decide how I approach the book comes from it, not only from me.
Critique of Rationalism
– A rationalist can never learn anything, because he is always suspicious, never accepting. He doesn’t learn what “perhaps isn’t there.”
– Suspicion is a good middah (“kabdehu v’chashdehu”), but it must be a middah b’mitzvot shebo – not a trauma-based constant suspicion.
– Emunat chachamim doesn’t mean believing foolishness – it means that faith helps the book speak truth to you instead of foolishness.
The Zohar’s Parable – Torah Like a Desired Woman
The Zohar says: Torah is like a desired woman who gives herself only to one who loves her. Whoever doesn’t respect her – Torah tells him foolishness. People who speak foolishness from Torah – they themselves are guilty, because they didn’t take it seriously, and Torah gave back accordingly.
—
S. The Mechanism in Practice: Two Levels of “Yirat Hakavod”
First Level (Like Other Things)
The rebbe/book gives you another piece of information on the same floor where you already stand – “another floor on the building, okay.”
Second Level (Kedusha / Transcendence)
The rebbe/book shows you that from the second floor the world looks different. He changes not only what you know, but how you look. This is like reading “poetry” – not for information, but to change the view of the world.
Key principle: The rebbe/book does this change – but only if you let him. If not, he won’t do it for you.
—
T. Back to R’ Simcha Zissel: Why He Is “Wrong”
The Answer to R’ Simcha’s Problem
What we have explained (that learning without yirat hakavod closes access to content) is part of the answer. R’ Simcha sought proof that “Mesilat Yesharim” is holier than Aristotle. He indeed got more from “Mesilat Yesharim” – but not because the content is objectively better, but because he had derech eretz toward “Mesilat Yesharim,” and not toward Aristotle. To Aristotle he didn’t approach with seriousness – therefore he didn’t find. He is still an am ha’aretz – he didn’t learn with the right approach.
[Side Digression] Kabbalah Foundation: “We Make Heaven”
Three approaches:
1. “Objective-heavenly” approach: Everything comes from above – heaven, Mashiach, Beit HaMikdash – the Almighty makes it, we only need to do teshuva.
2. “Subjective” approach: What we do in the world, that’s what’s here; “heaven” – who knows.
3. The secret of the mekubalim (the “third verse”): There is a heaven, and people make it. Both Rashi (from heaven) and Rambam (human action) are right. The Ishbitzer Rebbe: Jews build the Beit HaMikdash, and through this it comes from heaven. Moshe Rabbeinu, Shlomo HaMelech did this.
Sources: Sefer “Ad BaNachal” (Parshat Va’etchanan), “Zera Kodesh” (Parshat Ki Tavo) – a story where a rebbe saw that the Beit HaMikdash is almost finished, only the parochet is missing, torn by a sin.
The Parallel to the Main Topic
Just as with the Beit HaMikdash, so too with kedushat sefarim – most people fall into one of two extremes:
– “Everything subjective”: They convinced me it’s holy, but it’s nothing more than that.
– “Everything objective”: It’s holy, and it has nothing to do with what I think.
Both are only half the truth.
—
U. [Side Digression] The “Gadol of Minsk” and Chovot HaLevavot
A story of a Lithuanian gadol (R’ Leibel Perler, “the Gadol of Minsk”), described in a book by his gabbai (first-hand account):
He had a decline, took to learning Chovot HaLevavot – but without yirat hakavod. He looked at the list of six reasons and thought: “three and four are the same thing” – that’s all he got out. He didn’t know that Chovot HaLevavot is a book that one learns with yirat hakavod; he treated it as information. R’ Simcha’s reaction: “Crazy! In every letter stands something!” – but this one sees only when one learns with seriousness.
The Conclusion: Objective + Subjective Together
– It is objectively true that there are books where every word has content, and books where only every fourth line.
– But this difference can only be discovered when one reads both with yirat hakavod. Without it – both will look empty. With it – one will see that one indeed has more.
– R’ Simcha is “wrong” because he thinks: “because I didn’t see, it’s not there.” The truth: It is indeed there, but only for one who learns with mesirut nefesh.
—
V. “Kabel Et Ha’emet Mimi She’amro” (Rambam) – A New Level
The Question on the Rambam
If one already knows something is true, one doesn’t need the principle “kabel et ha’emet mimi she’amro.” If one doesn’t know – how does one know it’s true?
The True Meaning
The question is not whether a fact is true or not. The question is: whether you should have faith in Aristotle – whether you should take seriously what he says, approach with yirat hakavod. Only after you take seriously, will you find true things (which perhaps also stand in Chazal). But without faith/seriousness – it will never be utilized.
The counter-argument (mekubalim): A Jew can immediately argue: why should I give faith to Aristotle? – and many Jews, especially mekubalim, indeed argued thus.
—
W. Ne’emanut (Loyalty) as a Foundation of Belief
Ne’emanut as an Epistemological Category
Ne’emanut (loyalty) is a special middah tovah that plays a role in what we believe — not only objective proof.
Kibbud Av Va’em as a Belief Obligation
When your mother or father tells you something — even if it could be lashon hara — there is a question: does the obligation of kibbud av va’em require that one believe what they say? It is a kind of honor to believe the father. Not believing him is a kind of disgrace. One must behave as if one believes, even if one doesn’t know 100% that it’s true.
The Ramban and Ma’amad Har Sinai — A New Reading
Against the folk understanding: People think the Ramban said a foundation in epistemology (a father doesn’t lie to children). Foolishness — fathers do lie to children! The Ramban’s true intention is different: kibbud av — it is a mitzvah/middah tovah to believe the father’s mesorah, not because it’s objectively proven, but because loyalty to the family chain is a fundamental human virtue.
Yirmiyahu HaNavi as Proof
Yirmiyahu says (Yirmiyahu 2:10-11): A normal gentile doesn’t change his father’s god, even when his gods are not at all true. This proves that “minhag avoteinu b’yadeinu” is a natural human norm — one gives honor to ancestors not only in actions, but also in belief matters.
The Holocaust as a Modern Analogy
Provocative example: What is your proof that the Holocaust happened? For a gentile from Thailand in 300 years – will he have objective proofs? (Even today the proofs aren’t as strong as one thinks, they already say AI can fake everything.)
The true reason why we believe: our grandfathers told it. “He says he was there, I know my grandfather.” This is ne’emanut/loyalty, not objective science.
[Side Digression] Two Grandfathers with Contradictory Stories
When two grandfathers from the same town tell opposite versions — whom do you believe? Yours, because of loyalty. “I’d have to be an animal not to believe my grandfather.”
The Kotzker Rebbe: Pesul Kerovim
Why can’t a relative testify? The Kotzker says: because middot tovot (loyalty, love) distort judgment. Torah reckons with human emotions — this is not a deficiency, it’s a reality.
The Difference Between “Believing” and “Knowing”
Critical point: “I’m not saying I already believe, I have clarity [= objective certainty].” There is a mitzvah to believe, to behave as if one believes — but this is not the same as scientific certainty. “You ask me as a Jew — certainly I say it happened. Not because of emotions, but because it’s a middah tovah, accepted by humanity.”
The Limit of Ne’emanut
Ne’emanut has a boundary: one cannot make a cow into an ox — if it’s a clear lie (an obvious falsehood), one doesn’t have to believe. Yirmiyahu himself says: the gentiles will one day say “ach sheker nachalu avoteinu” — when it’s so clear that it’s false, the obligation of ne’emanut falls away. But: most things in the world are not clear enough to say the father is lying. In that doubtful area — ne’emanut wins.
Begidah (Betrayal) as a Moral Category
Strong claim: “Our grandfathers had mesirut nefesh for this. You will be a traitor? You have to be an animal to say your grandfather was a great fool.” Faith = not being a traitor. The value of loyalty is a more basic human virtue than objective truth. Many people who act “in the name of truth” are actually traitors — they betray everyone on a doubt.
[Side Digression] The Mayor, Tzadok/Yosef, and Historical Judgments
Example of Yosef (Flavius?): Who says he’s a tzaddik or rasha? The one who worked for him says so, the other says the opposite — no objective way to know. “For me he’s a rasha, because I believe my grandfathers, not because I know.”
Rabbi Yochanan ben Zakkai lost the debate with Vespasian — he had no answer. This shows that even chachamim don’t always have objective answers.
Satmar activist example: “That one’s freedom fighter is my terrorist” — this is the same principle of ne’emanut.
—
X. The Main Message / Conclusion of the Shiur
> “We must stop thinking in only two ways about everything”:
> – Either it’s objectively true (every gentile in Argentina agrees),
> – Or it’s just because your rebbe told you.
>
> There are things in between, or entirely different — and ne’emanut/loyalty is one of them. It’s a legitimate epistemological category that is not reducible to “objective proof” or “blind faith.”
—
Y. Complete Argument Map of the Shiur
“`
Shemonah Perakim Chapter 4 → middot binuniyot → first middah: “zehirut” (ta’anugei haguf)
↓
R’ Simcha Zissel’s letter: difference between Torah books and Aristotle (chiyut vs. coldness)
↓
Three claims (don’t confuse!): (a) approach affects outcome, (b) approach comes from environment, (c) no criterion exists
↓
What does “learning a book” mean? → book = door to reality → [fiction is also reality]
↓
Different modes of reading (serious / precise / yirat hakavod / frivolous / structure-enjoyment)
↓
Halachic parable: Sefer Torah from a min → kedusha = true relationship, not magic
↓
Rationalism critique: William James conflict (Shinover vs. Gerer)
↓
Main thesis: faith creates reality (+ predictive processing as proof)
↓
Learning = relationship with the book → what you put in determines what you get
↓
Book = rebbe (same structure, different degree) → yirat hakavod = key
↓
Two levels: information vs. transcendence (changing the view)
↓
R’ Simcha is “wrong”: he didn’t approach Aristotle seriously
↓
[Kabbalah foundation: we make heaven — subjective + objective together]
↓
“Kabel et ha’emet mimi she’amro” = give faith/seriousness to the source
↓
Ne’emanut (loyalty) as a special epistemological category
↓
Kibbud av → Ramban → Yirmiyahu → Holocaust → Kotzker (pesul kerovim)
↓
Conclusion: Not only “objective” or “just your rebbe” —
ne’emanut is a third, legitimate way of knowing
“`
📝 Full Transcript
Lecture on Shemonah Perakim: The Trait of Zehirus and the Distinction Between Torah Books and External Books
Introduction: Where We Are Holding in Shemonah Perakim
Maggid Shiur:
Good. Yes, it’s working, it’s working. Ah, yes? I see yes. It’s going, there’s a red… I don’t see, but there… I see yes. Okay, it’s the… I see yes.
Rabbosai, shesh… Today is Erev Shabbos Chazon. I will speak to you about eating meat and wine. Our discussion is about eating meat and wine. It’s very connected. Avinu v’Yoma. It’s interesting. I want to talk about this in a second. And I want to go into this a bit more. I hope there will be enough to go into this.
There are still many more details that one can, but we are holding basically, the olam doesn’t know where we are holding, so we are holding in Shemonah Perakim [Eight Chapters: the eight chapters, the Rambam’s introduction to Pirkei Avos], new people are coming, they don’t know where we are holding. So we are holding in Shemonah Perakim Chapter 4, this is the chapter of our series.
What we are holding in Shemonah Perakim Chapter 4, this is the main chapter where the Rambam [Rambam: Maimonides] lays down what he calls refuas cholei hanefesh [healing of illnesses of the soul]. In other words, the… what can one not take? I don’t want, okay, in short, it’s something of a cholei hanefesh [illness of the soul].
When we speak of Chapter 4, it is refuas cholei hanefesh, and there is the chapter where one lays down the main theory of midos tovos [good character traits], what are the correct midos [character traits]?
The Theory of the Middle Trait
The first piece was established that the good midos are the midos bemitze’us [middle traits], and he explained what is a midah [character trait] and what is a pe’ulah [action], and he went through with dugma’os [examples]. This is basically where we are holding with examples of nine midos. How the good one is in the middle, and there is a too much and a too little. Each midah has a too much and a too little. This is the discussion.
The First Midah: Zehirus
And the first midah that the Rambam brought is the midah that he calls, we translate it as zehirus [carefulness, caution]. We don’t have, unfortunately, or actually, any good translation for it. If you know a good translation, you can tell me. I would never dare to say that.
The best translation that makes people know what it means is prishus [separation], but prishus is extreme, they don’t mean prishus. So I would want to say kedushah [holiness], but kedushah means more or less not shmiras habris [guarding the covenant, sexual purity], which has something to do with this, but also shmiras habris is a funny euphemism of the intention. But in any case, it’s certainly a word that one uses for the sugya [topic], but still not clear enough.
Zehirus that we learned is a word that Rabbeinu Yonah [Rabbeinu Yonah] translated, the Rambam translated as lema’an yiras chet [in order to have fear of sin]. Yes?
So these are all words. But in any case, the midah that has to do, we can define it better according to the subject, because this is how one defines all midos, the midah that has to do with ta’anugei haguf [physical pleasures]. Right? The correct hanhagah [conduct, behavior] regarding ta’anugei haguf. This is the midah.
The Plan of Learning
And we said that we want to make a shiur, a series of shiurim, and whoever it is on each of the midos. Each shiur we take, I see that each midah is approximately three months, it’s be’ezras Hashem [with God’s help], and we go around, and push to the next piece. Simply.
But from each one of the lists there are many other mekoros [sources] in the Rambam and in other places that one can bring together kol haTorah kulah [the entire Torah] on this. It’s not just the line, it’s simply that it’s a place where we are, to learn here as much as we can.
And mainly we want to bring the main sevoros [logical arguments] and the main lumdos [learnings] from the Sefer HaMidos [Book of Character Traits], which… which he defines the things the best that everyone takes from him. True?
Digression: Rav Simcha Zissel of Kelm
Who Was Rav Simcha Zissel?
I remembered recently, and I started the Chassidic story. The… there was the Rebbe Rav Simcha Zissel of Kelm, the elder of Kelm.
Talmid: A Chassidic Jew?
Maggid Shiur: No? I mean he was. Yes, no misnaged [opponent of Chassidus, Lithuanian, not Chassidic]. Yes, mussar [the mussar movement] is no village of Chassidus. No east by Verntpl. East by Verntpl, God forbid. There is night. Yes, it’s cousins. No, mussar.
Rebbe Simcha Zissel was a clever Jew. You should know, I would have been his friend. If I would have been bizmanenu [in his time], I would have been his friend. I would have been clever, I hold from the mussar, which these are indeed mussar here.
But Rav Simcha Zissel, mitoch hadvarim [from the things], Rav Simcha Zissel was quite a clever Jew. It’s true that they were a bit Lithuanian, everything had to be dressed in some malbush shechorah [black garment], but this is the minhag [custom] in Lithuania. Even the Chassidim who live in Lithuania have somewhat such a minhag. It’s a minhag ha’aretz [local custom] there, I don’t know exactly.
Rav Simcha Zissel’s Openness
But he was a clever Jew. There are many kesavim [writings] and notes and drashos [sermons] and such things from him. And he used to learn Ba’al Shem Tov [Ba’al Shem Tov: the founder of Chassidus] also, by the way. He was a bit of a Chassid of the Ba’al Shem Tov even. He learned betzimtzum [in a limited way], he learned what held him. He used to learn English in his yeshiva also, by the way.
In Kelm they learned English, in Kelm. They were normal people there. Russian, limudei chol [secular studies], I don’t know English. I don’t know if they learned English, I don’t know if they learned English. I don’t know if they learned English. I don’t know if they learned limudei chol, not limudei chol, limudei hametzius [studies of reality].
Talmid: No, no, they learned minimum.
Maggid Shiur: They received degrees, whatever they had to receive there in the area, I don’t know what.
Talmid: What?
Maggid Shiur: Rav Dessler [Rav Dessler] speaks of this, he tries to answer why he doesn’t follow the minhag avosav [customs of his fathers]. It was the custom.
Rav Simcha Zissel’s Letter: The Distinction Between Torah Books and External Books
The Kesavim of Rav Simcha Zissel
The tzaddik, he has kesavim, various ones, there are letters that are printed in what is the set called? “Ma’or Oros HaMussar” [Ma’or Oros HaMussar], two volumes of his Torah teachings. Recently they are printing more, “Kisvei HaSaba MiKelm” [Kisvei HaSaba MiKelm: the writings of the grandfather of Kelm], if that’s what it’s called, such blue sefarim.
The Content of the Letter
And there I saw a letter, he says like this, he says that he is trying to speak, and it’s an experience that many people have, but I think one must understand where it comes from.
He says that he wants to be meshabeach [praise] the Jewish sefarim or certain sefarim that he learns. He says that he is a great chassid of the sefer “Midos L’Aristo” [Midos L’Aristo: Aristotle’s Ethics], he is a great chassid of it, he loves it very much, but it’s difficult for him to learn it more than once. He learned it once, he thought that he understood, and he doesn’t feel any chiyus [vitality] to chazern [review] many times.
When he learns a Chassidic sefer, a Jewish sefer, “Sha’arei Teshuvah” [Sha’arei Teshuvah], “Orchos Tzaddikim” [Orchos Tzaddikim], when he learns it he feels a taste, he reviews the tzibbur, he finds new chiddushim [insights] each time, even Chumash [Chumash: the Five Books of the Torah], and simple, lech’orah [apparently] simple sefarim. He wants to bring out from this that…
The Rambam’s Similar Point
There’s a saying, she’eilas chacham chatzi nechamah [a wise question is half the answer: a clever question is half an answer]. So he told me something a bit different. What he wants to bring out with this letter, if I understand correctly, is that there exists, and there is a certain genuine experience that people have.
There are books with people that one learns, and he wants to bring, presumably [mistama: presumably] a proof [ra’ayah: a proof] for kedushas haTorah [the holiness of Torah] or holy sustenance [aruchah kodesh: holy sustenance].
The Rambam himself is impressed [mispa’el: impressed] by this point [nekudah: point] somewhat in Mishnayos [Mishnayos] in Birchas Avos [Birchas Avos], he says look at something that the philosophers had to give many pages and many lengthy explanations [be’arichus: at length] to say, and in Chazal [Chazal: our Sages] it stands in one word, in one brief expression [melitzah lazah: a short expression]. The Rambam more than once says this novelty [chiddush: new insight]. And it seems to me that Rav Simchah Zissel [Rav Simchah Zissel] also means to bring this out.
Discussion: The Distinction and Its Causes
He says that he has no vitality, people can, I have many friends who learn, sometimes look into external books [sefarim chitzonim: external books], and most of them have told me that it never happens that one sways when one sings such a melody when one learns a piece of Kant [Kant: the philosopher Immanuel Kant].
I have never heard yet, that anyone should learn that way. The Gemara [Gemara: Talmud], Tosafos [Tosafos] one learns that way. Even perhaps Kabbalah [Kabbalah], Chassidic books.
Have you ever seen someone learn Mendelssohn [Mendelssohn], he says, the holy Mendelssohn, the holy Mendelssohn, the holy Mendelssohn, the holy Chinuch [Chinuch: Sefer HaChinuch]. Ah, so says Rav Yoel [Rav Yoel], that it has with the Chinuch. Very good. Go sing it that way, with a melody? It is an honor [kavod: respect]. Very good.
So I want to ask you, I don’t know, I think that the expression says something. You can’t always say the answer [teiretz: answer] of the Chinuch, because we’re talking about people who have indeed tried to learn other books. Really learn other books seriously, it’s not that he says he doesn’t learn.
[[⚠ קטע זה לא תורגם — נחסם ע״י מסנן התוכן / passage not translated — blocked by content filter]]
I had a tremendous pleasure, I reviewed lines last night. I reviewed it alone, and I thought that this was… and I thought that it’s a stupid Hasidic story. I thought, I’m now reading the stories about Prester John. There’s a book Prester John, where someone talks about an African rebellion, and this is the worst nonsense.
But I thought that I’m reading a class when I read something from earlier times, you know, that has a lot of background to it? I didn’t take – I come there, I discovered last night that… no, I’m just simply looking at the walls. I can’t, I say I’m not reading. I say, I want to say that Reb Yoel… one minute, I want to make something clear.
Learning Books: Three Claims, Reality, and Different Ways of Reading
Three Different Claims About Learning with Yirat Hakavod (Reverence)
Instructor:
You’re not bringing a proof to his Torah, you’re bringing a proof to a different Torah. One minute, let’s make a clear distinction. Our shiur (lesson) needs to make distinctions. Let’s make a distinction. Let’s try, okay? Let’s try to bring out a distinction very clearly.
Two different claims that are, first of all, they look similar, the charge leads you to think that they’re the same thing, but they’re not. Okay? The distinction is as follows:
Claim A: Two Ways to Read a Book
There’s someone who says that there are two ways to read a book, if one approaches it. One learns it with preparation, with awe and fear, with yirat hakavod (reverence), one receives from this a certain benefit that one doesn’t receive when one learns it kidivrei chol (as mundane words). That’s one claim, right?
Claim B: Yirat Hakavod Comes from Your Rebbe, Not from the Book
Another claim, have you heard of all the claims? Another claim is, that what you… there are two different claims. Another claim is, that what you conduct yourself to learn certain books with yirat hakavod, and certain books not with yirat hakavod, that’s simply because your rebbe told you so, or because today someone told you so. Not because the book itself also told you to learn with yirat hakavod.
Claim C: There’s No Way to Know
And a third claim altogether is to say that there’s no way at all to know that there are books haraui lahem yirat hakavod (worthy of reverence), and it’s not possible to make a mistake in this.
These are three different claims that people in all such matters mix up with them. Do you understand what I’m saying? Here you have three hundred claims. I think there’s a horse also somewhere hidden.
What Does “Learning a Book” Mean?
The Fundamental Concept
Instructor:
The first claim is as follows, very clearly. A book, everything that we learn… what is a book, Ribbono Shel Olam (Master of the Universe)? What is a book? What do I mean a book? But this is what one learns in yeshiva, and when one becomes clever, one goes to Reb Yonasan’s shiur, one says “canonized,” and now one doesn’t need to stop, now one can stop thinking.
Let’s understand. There is… what do I mean I learn a book? What does one mean one learns a book? But seriously, all these words, all the what, is stop you from thinking, instead of opening you up. What do I want to bring out? Let’s try to learn to grasp the thing.
There is such a thing that means I learn a book. What do I mean to say? What I mean to say is, what does one do when one learns a book? What does one try to do? He receives ideas from another. Ideas from another? Yes. What do I care about another’s ideas? Very good.
A Book Is a Way to Reality
A book is a way how I, the reader, the learner, should somehow become more transparent to the reality. Right? That’s what learning from a book means, right? That’s what it means. What it means is that I want to understand, a person wants to understand the world, he wants to know everything, he wants to be everything, as it were.
This is one of the ways of being everything is knowing things. I want to know things, right? Why do I want to know things? Either because I need to know what to do, or because a part of being a person, the way how to be a person.
The Person as Davar Sichli
A person is a davar sichli (a rational being), a person is a thing that according to how he orients himself, I don’t know how one says it in Yiddish, how he positions himself in the world, that’s what he is, that’s his body as it were, his soul, that’s what he is. I want to know what I am, what’s going on here, where am I in the world, right? A person himself.
Thinking Is a Dialogue
One Can Think Alone
One can think alone. The part of thinking alone is just, one imagines that there is an order. There’s no difference. One cannot think alone. Thinking is not a thing. Thinking is something that happens in a dialogue. Even when one sits alone, one thinks with other things, because you are not, the whole world is not you. You want to speak with the…
Two Ways of Encountering Reality
Direct Experience: Speaking with the World
Instructor:
So, one world, one way, let’s understand, one way of finding out about the world is speaking with the tree. One can do an experiment. I want to know what is a tree? Let’s take a tree, cut it up, touch it, feel it, throw it into a fire, see what happens. It will ring smoke to New York. That is apparently what happens.
In short, I’m speaking now, this is one way of speaking with reality, right? This is what I wanted to answer before. I want to simply take down a bit the word yedi’ah [knowledge], because not necessarily I can even say it in one word. I was there, I feel it, I touch it, I hear it, I understand it. Afterwards I can tell it over further. That is truly the next step. Always when one speaks already of telling over further, it’s already a step after the yedi’ah. A very important thing to grasp. That means learning.
So one way of learning is, I bump into the reality, as it were, what’s called experiment or experience in English, right? Experiment, experience, that’s the same thing. I bump into the reality, right?
Indirect Experience: Through a Book
Another way is to say that what does a book mean? What does speaking with a second person mean? To say that perhaps I don’t have access to the whole reality, or I’m lazy, I don’t want to do all the experiments myself.
So I learn a book, that the book in code, has some way, some key, how to bring me to the reality that I want to know. That’s the only thing that a book can be, truly. Whatever the reality is.
History as an Example
The reality is what lived in the imagination of a person in the fourteenth century. I can’t which part of the reality it is. There are important parts, less important, less interesting parts. But I want to know a certain reality. I feel that I am a… let’s say, I want to learn history. History is also a part of reality. I’m against history over. It’s a part of reality, right?
I’m a Jew, and I’m a person. I wasn’t born today, and a part of what I am is what my great-great-grandfather did in the time of the Baal Shem Tov. I read a book to know that. I don’t have any other way to know, I’m not there. That’s the way, that’s my advantage, my way, my door into that reality, right?
Fiction, Poetry, and “True Stories”
Poetry and Novels as Access to Reality
Instructor:
Poetry gives you over some certain way of the world, some way of seeing the world, some way of understanding the world, that that one is the author. If he speaks nonsense, it’s indeed… no one reads any book that he holds that he speaks nonsense, except if he wants to indeed investigate the nonsense. But in any case, generally…
Student:
What does enjoyment mean? What is the enjoyment? That what? That what? What is that an experience?
Instructor:
Experience of something, right? Experience is not of yourself.
Student:
Yes, but it can be a fantasy. That is disconnected.
Instructor:
What is fantasy? Not that is disconnected. A novel.
Student:
Yes, what stands in the novel?
Instructor:
Even it can be that it didn’t happen, it’s still a story.
Student:
Who comes in to imagine? I want to go on a trip, I can imagine, I want now to be there. Someone reads a novel, he doesn’t think what it makes him out in life, but he wants to enjoy himself.
Instructor:
It makes him out now. A part of life is to read novels. Why not? We are people, novels are about people. Even it can be that it didn’t happen, he knows that it didn’t happen, he wants to enjoy himself. It’s not necessarily that nothing happened.
“Mili D’shtusa” in the Zohar
In the Zohar it says that Rabbi Elazar spoke three chapters mili d’shtusa [matters of jest/frivolity]. You can say that nothing happened. What means nonsense? Nonsense means relative to other things, certainly. You don’t want to give away perhaps a whole life to it. But what means nonsense? It’s about humanity, about people, about a person.
The Story with Elie Wiesel and the Satmar Rebbe
Every novel has a point that is related to actual life. It’s about actual life, what then is it about?
This is the story of Elie Wiesel who came to the Satmar Rebbe z”l, he came from Sighet. The Rebbe asked him why he writes fiction [beduyim], why doesn’t he write true stories? He said, “I write only true stories. They just didn’t happen once, they happened many times.”
Nu, what is the definition of true stories? Things that happened punctually once? Fiction is the thing that happens many times.
Student:
No, it can still not happen.
Instructor:
It happens. It brings out what happens, not by one person, but by a combination of several people. What is the difference? It’s still so true, it’s not less true.
Back to the Main Point: Different Ways of Reading
The Foundation: Reading = Access to Reality
Instructor:
I don’t mean to come now to a lecture on fiction and so forth. What I just want to bring out is, we are… let’s forget, I don’t know what we’re saying. Reading a book means, I want through the book to arrive at some reality. Okay? Is this agreed? Or someone is not in agreement with this? What then is… I don’t know, you tell me what else you do when you read books.
Student:
There is very… again, very good. The reality is very large. Everything is reality. You want to access some thought.
Instructor:
Already, there is a reality book. I don’t want it’s not, I don’t want it’s not. I don’t want it’s not. If you want you can tell us what you thought when you said that word.
Student:
I meant to say that the correct way to see the reality.
Instructor:
One minute, one minute. We’re coming to another point, but I just want to go up. Let’s understand, I mean that everyone is already in agreement. If you’re not in agreement, we’ll come back next week. A book one learns for this.
Different Modes of Reading
Now, let’s go back. Okay, now, so we say now that we want to enter into other ways of reading books, right? Let’s understand, our conversation begins from other ways of looking at a book, of reading a book, true?
You tell me, and we all know, that there are books that we read with a seriousness, one thing. There are books that we read and we are precise in every word, and we take it seriously. There are books that we read with a certain reverence [yiras hakavod], which is not to say the same thing, we take seriously every word, right?
And there are books that one reads frivolously, not seriously, or not precise in every word, superficially, if every third word makes sense, and presumably the words in between don’t mean anything, right?
Student:
Are there other ways of reading books?
Instructor:
Okay, nu.
Student:
One can even enjoy the structure of the words, right?
Instructor:
That means that there is such a book that is itself, because you know that perhaps is… for example, it can be that there are a few kinds of things, there is a very good writer who doesn’t have such good ideas, but the good writer, he says, ah, okay, one can live out to write, you know that someone told a model of knowledge that was once, so you feel… I said that a good writer will give you a good picture, that brings out the ideas, will tell you more. Okay.
Instructor:
Yes, there are indeed other distinctions [chilukim], true, other distinctions.
The Relationship to a Torah Scroll: Holiness, Intention, and Objectivity
The Law of a Torah Scroll That a Heretic Wrote
Instructor:
True, true, true. But the good writer, he says, ah, okay, one can write on such, you know that someone who tells a story of knowledge that was once, so you feel… I had a good writer will give you a good picture, that brings out the ideas, will tell you more. Okay.
Yes, there are indeed other distinctions [chilukim], true, other distinctions. We just want to see into the distinction that we’re struggling with for some reason. Yes. And he told an interesting story.
When Jews read the Torah [kshenah yehudim koru es hatorah]. And the Rambam [Maimonides] says in Hilkhos Sefer Torah [Laws of the Torah Scroll] that the Sefer Torah [Torah scroll] that a heretic [min] wrote is invalid [posul]. Why? Because this scroll is nothing more than other ordinary things [she-zeh ha-sefer v’eino ela k’she’ar ha-devorim]. That is an expression [loshon].
A person, and a heretic [min] who doesn’t believe in the holiness of the Torah [kedushas ha-Torah] or in the holiness of the Divine name [kedushas ha-Shem], the Divine names [Shemos], specifically how he writes a Divine name [Shem], it doesn’t matter, then the name doesn’t receive any holiness [kedushah], you know that this is a law [halakhah], right?
Regarding the Divine name [k’dai ha-Shem], one stands when writing Divine names [Shemos ha-Shem], he writes a Torah scroll, it has a status [din] of the Divine name [Shem ha-Shem], what does it mean? “You shall not do thus to Hashem your God” [lo sa’aseh ka’elu Hashem Elokeikhem], there is here not erasing the Divine name [mekhikas ha-Shem], it’s a prohibition [issur], or burning the Divine name [srefas ha-Shem], I want to be contemptuous of the honor of the Divine name [kovod ha-Shem].
If one writes it with intention [kavonah], that means, someone who knows that there is by him a distinction of a Torah scroll from other ordinary things [she’ar ha-devorim], or of the Divine name from other ordinary things, then the Torah scroll has holiness [kedushah], one must conduct oneself with it according to the customs of holiness [minhagei kedushah], one must place it in burial [genizah] when it becomes broken, and the like [v’khadome].
However if it’s someone who writes in it, writes it, doesn’t believe in it, by him it’s a book like any other book [sefer k’she’ar sefer], just another book, then the Torah scroll has no holiness [kedushah]. So is the law [halakhah].
The Plain Meaning of the Law
What is the plain meaning [peshat]? Let me mean otherwise. This is what we want to understand here. Explain to me [zei mir mesbir], what do we want to understand the law [halakhah]? That means, it has no holiness [kedushah]. All the words stand in a kosher Torah [kosherdike Torah], he is a good scribe [sofer], he writes beautiful script [ksav], he writes precisely [meduyak], he didn’t miss any words. No, he is a good professional, he wrote all the words valid [kosher].
It’s not a Torah scroll at all [bikhlal], one can burn it. One must perhaps burn it, but one can certainly burn it. Why? Even a non-Jew [goy] writes a Torah, it can be one may burn it, one doesn’t have to, one may be lenient. Why? Can someone explain the law [halakhah]? Nu.
A Dramatic Scenario: When One Finds Out About the Heretic
Instructor:
But let’s understand another thing. If someone doesn’t know, by mistake [bito’us], he went to synagogue, there was a Torah scroll written by a heretic [Torah shel kisvei min], he was a hidden heretic [min], a forced one [onus], I know what, one doesn’t know that the scribe [sofer] is a heretic [min].
One would have brought it in the Torah scroll, with bringing in a Torah scroll [hakhnosas Sefer Torah], the Rebbe danced “the Torah of God is perfect” [Toras Hashem temimah] with that Torah, and one reads it, one makes a blessing [brokhah], it’s all valid [kosher], one feels with no one, Hasidim would have thought, the Rebbe would have felt, no, the Rebbe wouldn’t have felt, I tell you he wouldn’t have felt.
I’m a Rebbe, and I say, if one doesn’t know, one doesn’t feel, one only feels as one knows. That is my law [halakhah]. Because the law [halakhah] is indeed so, one doesn’t know that one is exempt [potur], what does one want to do? It can’t be that the secret [sod] goes differently than the law [halakhah], true? It’s the law [halakhah].
Tomorrow one comes and tells him, it was revealed [megalgel geven] to tell that the writer, in general [bikhlal] one mistakenly bought from a heretic [min], a Christian, a heretic [min] can mean in the Talmud [Gemara], it’s an apostate person, it’s not clear. One takes the Torah, throws it on the ground, and steps on it truly.
The same Torah that last week they read, the Rebbe read in it the Ten Commandments [aseres ha-dibros], with great noise and trembling [bekhol ra’ash golil], and he felt such a vitality of holiness [khayes d’kedushah] when he looked at the letters [osiyos] of the Torah, all Jews looked at “this is the Torah” [zos ha-Torah], and tomorrow one grasped that it’s a heretic [min], and all Jews say, this is a Torah? This is garbage! Put it straight in the garbage.
The Philosophical Point: What’s Going On Here?
What’s going on here? What do the Jews think? Let’s say, you can say the Jews are foolish, but what do they think? What’s going on here? Why not but? What does it mean, and where lies the holiness of a Torah scroll [kedushas Sefer Torah]? Not in the content [toykhen]?
I said, the holiness of a Torah scroll [kedushas Sefer Torah] stands there good things? One believes that the words are transmitted from Sinai [menushal mi-Sinai]? What does it matter who wrote it? What did he think while writing [beshes’n shraybn]?
Is it magic when one writes with a quill [krima] angels [malokhim] come into the words, and other angels don’t come. I hold very strongly of angels, but I want to show him the angels. Someone who doesn’t respect the Divine name [Shem], wrote it, makes it that the one who reads already…
Yes, the flow of the riddle [shefa khidah] can be there are others, can be it’s simply because one doesn’t trust that he goes, it’s assumed to show the part. Can be there is yes, because one trusts him that he makes…
Okay, ask the rabbis what they hold the status [din] of a robot. Presumably [mistama] also not. But he also doesn’t have any good thoughts [makhshoves]. Not false, he doesn’t have any good, he doesn’t have any thoughts [makhshoves]. Perhaps the question is on the person who makes the robot? I hold onto this, I’m a simple Jew, precisely the scribe [sofer].
When I read a Torah, I don’t have with the scribe [sofer], nothing the scribe [sofer] can already be dead. No, no. No, no. No, no, no, and he must sanctify for the Divine names [mekadesh zayn le-Shemos].
The Main Point: Sanctifying for the Divine Names
About this one speaks exactly, that the heretics [minim] don’t sanctify for the Divine names [mekadesh le-Shemos], because this is not something that one can check, it’s only because he doesn’t believe in it. Yes, sanctifying for the Divine names [mekadesh le-Shemos], but by him to say sanctifying for the Divine names [mekadesh le-Shemos] means nothing.
He sat with the same note that says in one valid for the sake of the holiness of the Divine name [lishmo kedushas ha-Shem], and he said it even also, but it’s by him to say, that has no meaning. That’s what one says, he can say, one took him and says for the sake of the holiness of the Divine name [lishmo kedushas ha-Shem], every time he went to the ritual bath [mikveh] before he wrote the Divine name [Shem]. But by him the whole thing is a game, he doesn’t believe in it. A livelihood [parnose], he makes money, why not? He gives a livelihood [parnose], because he doesn’t believe in it, and throw away his Torah.
Conversely: The Proof That It’s Not Magic
Conversely, from here one sees that it’s not magic. If it would have been magic, then anyone who intends [mekhaven] the correct intentions [kavonos], should have to come to the same processes [mahalakhim].
He says even intending [mekhaven] the intentions [kavonos], it doesn’t stand so because the heretic [min] doesn’t sanctify the Divine names [Shemos], he intends [mekhaven] the intentions [kavonos] also. The mystical intentions of Rabbi Shalom Sharabi [kavonos ha-Rashash] he intends [mekhaven] when he makes the Torah, but he doesn’t believe in the intentions of Rabbi Shalom Sharabi [kavonos ha-Rashash]. I can intend [mekhaven] without believing, I think so, I think so, I do something.
The Answer: What One Puts In Is What One Gets Out
The Resolution and Discussion: Objectivity and Da’as
The resolution is, what I mean is, I don’t see it clearly, everyone understands, that what one takes out from something has to do truly with what one is truly going to receive from it has to do with what one puts into it, or one doesn’t put in the right word here, with which way he felt, because then he caused it to fall after he grabbed it, and he sees it doesn’t work, now in his world, in his da’as (knowledge/consciousness), this is not a Sefer Torah, because one didn’t approach the Sefer Torah with a yakhas (relationship/attitude) that this is something special, this is not just an ordinary thing like she’ar ha-Torah (other ordinary things), this is a Sefer Torah, a holy Sefer Torah. Now, the Sefer Torah truly ceased being a Sefer Torah. The angels flew away.
Questions and Discussion: Objectivity and Da’as
Student:
We don’t know. We don’t know, we don’t know. What does that mean? How do we know that someone is a heretic? That must be true even when I don’t know. That’s still a question.
Instructor:
Very good. This is… very good. Very good. Here we come. The truth is the truth even if we don’t know. But that doesn’t mean there isn’t anything that is dependent on da’as. There are things there that follow. Right?
The Topic of Objectivity
We are very accustomed. This is the noyse (topic) of objectivity. One must become very clear. Someone heard me say the word objective. He thinks it doesn’t mean the same thing as other people mean by the word. Why? Because objective means it doesn’t go away when I stop believing in it. Very good.
But from that it doesn’t yet follow that there isn’t anything in the world that is dependent on a kind of yakhas (relationship) to it. Not…
Parable: As Water Reflects Face to Face
Again, I’ll tell you a moshel (parable). This is the parable that all those who inspire teshuvah (repentance) say, right? There is a klal (principle) of ka’mayim ha-ponim el ponim, ken lev ho-odom el ho-odom (as water reflects a face to a face, so does the heart of man to man), right?
Everyone knows, if I believe that you’re going to learn, you’re a fine young man, I don’t know, as a lecturer, I believe you’re a fine young man. You’re going to learn with my shiur (lecture), and I speak to you this way, with this relationship, not just that I believe in my head sitting at home, I speak to you that I do, I relate to you this way. You will often actually be a fine young man. If I believe that you’re not, I won’t be.
The Rationalist Objection
The philosophers come, the rationalists, they say, a person, the yesod (foundation), there is a foundation. Right? What is the foundation? The principle of rationalism, what does rationalism mean? Yes? What we all, the makhale (disease) that we all once had. Such a principle, it says mitsvas aseh (positive commandment), positive commandment, a mitsvah leha’amin bemah she-lo mukhakh (a commandment to believe in that which is not proven). Right? Does anyone agree with the positive and negative commandments? This part doesn’t appear anywhere in the entire Torah.
That this is what rationalism means, yes? Rationalism means that there is a positive commandment to believe in the truth, without other things that one can verify what is necessary, and a negative prohibition to believe in things that are not true, yes?
By the way, where does the prohibition come from? Which prohibition is it? Okay, another question, not for today. One must think about this, this is basic, which sin does one commit? What is wrong? Think, what is the right reality? Do something to me. Will the Almighty be angry? Who will be angry? Okay, in any case, there is an answer to this.
The William James Conflict
Regarding our matter, yes, the prohibition, I ask you, the one who is very strict about the prohibition, in a certain sense, by the way, there is a contradiction, this is a discussion of William James that we already mentioned, there is a contradiction between the two, between “seeking truth” right?
Just as the one who is very stringent about the mitzvah of “seeking,” to know everything that is true, he will often go out of his way to believe things that are possibly not true. And the one who is very stringent more about the mitzvah of “not,” of not believing things that are not true, he will often possibly not believe things that are indeed true.
What is it that he wants to throw away a crumb of truth? The Shinover Rebbe said that he said the truth this way, or the opposite, what’s the difference? Just because there is a crumb of truth in it, he buys the whole thing. Because there is a crumb of falsehood, he throws away the whole sack of truth.
Student:
Yes, that’s really very good, very good. I’m going to write down “written on the side of the wild believe man in the book.” And this is the aspect of the story of the Shinover Rebbe.
Instructor:
And now you can stop saying about this, and it’s a story of the Shinover Rebbe. Which one held what, do you remember? Why? The Shinover Rebbe loved truth very much, and the Gerer Rebbe hated falsehood very much. Ah, that’s the difference. Yes, very good. Well done.
So this is the dispute, I’ll catch that it won’t be. Okay, but let’s go back to where I want to go.
The Practical Question: Believing in One’s Wife
I want to tell you, if someone is careful about the positive and negative commandments, that a rationalistic person, he’s a normal person, not open to everything. Very good. Now I ask, one asks him, what should you believe? Should you believe that your wife loves you? Should you believe that she doesn’t love you?
Limits of Rationalism: Faith, Decision, and Creating Reality
The Problem with the Extreme Rationalist Approach
Instructor:
No, the past is different, and more so the future. Often, I know people who are so rationalistic, and he has a problem believing. One tells him, Rebbe Nachman says, judge favorably, he will become favorable. Yes, I know Rebbe Nachman. Ask him, what does that mean, where is the justification for it? What is the justification? Perhaps he is wicked? He says, afterwards, believe that the righteous person will become righteous. But with what will I believe? He is possibly wicked. Yes, you understand that the world doesn’t work that way.
In the world there are many things, it’s very interesting, there is no solution from rationalism. One must find other solutions for the question. I once gave an entire shiur about this, about how this is the Rambam (Maimonides), the Rambam, one who thinks good, will be good. Chapter four, remember, there was a shiur that the Tzemach Tzedek (third Chabad Rebbe) himself says that he took this from the Rambam. Anyway, very good.
What I’m saying is, that there are questions, perhaps most questions, perhaps the more interesting questions. This is literally, I’m just saying his discussion. There are the more interesting questions in life, these are questions that one cannot decide with the calculation and reasoning of believing only what is necessary and not believing what is not necessary. One must find completely different principles that should say what to believe and what not to believe.
Parable of the Israeli-Palestinian Conflict
I’ll tell you a parable, with this one can understand, it’s very important to understand. With this one can understand why it does, there was a wicked person, right? Understand? Just anyone wants to teach Jews the day. What does what I’m saying mean? No, I want to bring this out.
What does one want to believe that the Palestinians want peace, and the Israelis, the Jews, don’t want peace? Or the opposite? What is the truth? I strongly believed in my youth to think that when the Jews lay down their weapons… they’ll die from the rabbi, a Palestinian loves robbing weapons, everyone lives in peace, so say the Jews. You want to tell me exactly the opposite, the group, you can speak with us, they have proofs with testimony, with documents, one has already found what it says in the first, some memory. They believe exactly the opposite, not that they say, I have a group that says also, but the others say exactly the opposite, but whom should I believe?
The Impossibility of Objective Perspective
What? Because I should be in between? I want to clarify to you, let’s be clear. I will never look at the history from outside, okay? I have a proof, most non-Jews who look at the history from outside, I don’t know, one comes this way, one cannot say that everyone who looks from outside. There is no such thing as looking from outside by the way, there is no such thing. It’s not possible, I know something like every story exactly fairly.
You must remember, I cannot enter into the problems of the knowledge of this, there are problems. I have seen several Jews and non-Jews who say, he has a list, he has no pride for any time. One will tell the story. First of all, it’s not possible, and human things, so much politics, there is so much information, so much…
What do the Jews want? I don’t know, how many Jews are there? How many opinions? Every Jew thinks one way in the morning and another way in the afternoon, what does it mean the Jews want? It’s not a thing at all, it’s not… I don’t know if there is truth about this.
But it does make a practical difference what one believes, right? The one who believes this way, he says, consequently one should do this way, consequently he will conduct himself this way, one will send money at this time. The one who believes the opposite, he will send money at the opposite time, right? This is real, one can… I want to bring out, one cannot… But however far one is from the world, you cannot be exempt and say, one remains with a doubt that one doesn’t know, one remains with a doubt.
Why Neutrality Is Not an Option
That would still be an option. When one doesn’t know, okay, one has no opinion about it. I’m neutral, I’m called Switzerland. What’s wrong? Because it’s wrong to be neutral. Why? What does why mean? Because if there is a… first first first before that it could be that people are dying on that side, also is wickedness.
That means, on the assumption that you are a Jew and you must support the Jews, you say I’m neutral because I’m very careful about the prohibition of don’t believe something that isn’t clear, very nice. And what about the prohibition of and you shall believe in your brother? Is also not a prohibition. I understand, that is only on the assumption that they are right, but there are more emergencies, not everything can one…
Example of Science and Torah
The same thing as marriage, but this is William’s parable. One cannot on every thing. If there is a way, on things that we can say, how much does it say? Before I think, for example, most questions that people are worried about science and Torah, I say I don’t know, it doesn’t bother me.
In the sense of how many days did it take the Almighty to create the world? I don’t know, I’m not obligated to have a decision. It’s an interesting investigation, learning the simple meaning in the Torah, learning science, learning science to answer also. I’m not, perhaps I’m wrong, but there is, there is.
When One Must Decide
That means, if one keeps Shabbos, that I understand. I must decide to say Kiddush (Sabbath blessing) tomorrow, I must know if one says Kiddush. But what does one have in mind at Kiddush? A Jew will say what he understands. I don’t see that it’s the thing, I don’t see. It’s not actual, it’s not an existential question to me.
Perhaps other people think differently, because they say from this it follows, but I cannot enter into this. There are very many questions that one can say, but the problem, when one has come to learn that topic, one will come. But there are many questions that one cannot say so.
The Problem with Agnosticism in Practical Matters
I must decide if I’m going to keep Shabbos, and by the way, there is another way also, I can about. Let’s keep Shabbos, but always remember that there is a possibility that there is no Shabbos. Hello? It’s not a way of life. I mean, it’s a choice. Just be clear, that’s also a choice, right? He is an agnostic. An agnostic is a choice.
I make a joke to keep Shabbos, but so coldly, a pity, you could have kept Shabbos warmly. Are you afraid? So one must speak with the prohibition of don’t believe bad things, if he is indeed careful if he is a… It’s not a solution, but the words, one can decide to be undecided, and that itself also has a price, and one must judge that itself.
Main Thesis: Faith Creates Reality
So back to where I hear, it comes out that the interesting question is, now what I want from this whole thing is, that what truth means what is not dependent on my decision, doesn’t yet mean that there is truth that is indeed dependent on my decision. There are things, and it will happen after I decide, so in other words.
One Who Believes in Shabbos, Has Pleasure in Shabbos
One who believes in Shabbos, has pleasure in Shabbos. Yes? A Jew believes in holiness, he will have genuine pleasure. I’m not speaking, I’m speaking here about you now. Shabbos will genuinely have pleasure, not he will fool himself.
Let’s understand, when I believe that Shabbos is a holy day of the entire week, Shabbos will be for me a holy day of the entire week. Not that I believe, let’s say, it’s not the same thing, it’s not if I believe. I believe that Shabbos is holy, I will believe that Shabbos is holy. No, Shabbos will actually be holy.
Example of Relationships
Just as when I believe that my wife loves me, she will actually love me. Obviously, because I will act toward her this way, and she will act back toward me. She does such things, she makes her decision.
A Wondrous Thing: Objects Respond to Your Relationship
The same thing, the objects in the world, by the way, this is a wondrous thing. Not only do people react to your decision, to your relationships, also objects react to your relationships. Did you know something about this? You don’t believe me? Try it out.
Student:
[unclear]
Instructor:
No, when one relates to them, I believe that the plant can grow, and I take care of it, it can flourish. If I believe that in this piece of marble lies a statue, I can bring out the statue from it. If I don’t believe in it, I cannot. Right?
It was true before, it wasn’t true, it was a true potential. Yes, it must have been, it can be possible. If it’s possible, it doesn’t help. I agree that impossible things don’t help to believe. But that doesn’t mean there aren’t any things that I believe about them, makes them holy. Makes it speak back to me, not just people.
The Problem with Rationalists and Relationships
About people everyone understands that it’s so. Although, very many rationalistic people are stuck with people about this. I say, judge favorably, and they think everyone that I mean you’re a fool, what is your favorable judgment. Obviously I don’t mean think such foolishness, I mean that they should conduct themselves this way.
You will see, it’s an interesting thing, the one who smiles at people, usually they will smile back. It’s a wondrous thing. Why does it smile at them? I make an assumption, and perhaps he actually hates me? I just he actually hates me, but I smile anyway, because tomorrow he will hate me less. It helps, right?
Prophecy and Predictive Processing
And people are such and such things, this is an interesting thing. It has to do with prophecy, with prediction, predictive processing. Very many things that are natural.
Student:
Okay, one minute, one minute, let’s go… wait.
Learning a Book: Faith, Relationship, and the Mechanism of the Holiness of the Book
Critique and Response: The Logic of Determined Truth
Response to the Student’s Question
Instructor:
No, no, true, we say everything is a limit, everything is a limit if it’s possible, but very many things…
Student:
No, no, true, I agree, there are very many limits, every thing has very many limits, one can’t take, every thing a person can say, granted people say, the power of attraction, I can dream that I’m a wealthy person, I’m who a wealthy person, no, you also have to work.
Instructor:
But the one who didn’t dream to be a wealthy person, almost never became a wealthy person, almost, it happens by mistake to make people, but almost not, right?
The Necessity of Other Virtues
There’s much more, I bring this out because I speak with rationalistic people who are very stuck on this. Especially on the future, that is potential things that aren’t yet, and there’s difficulty. Why should I believe this person? Why should I be his friend? Why should I love him?
You must love him now. And people have a problem that loving is already a reaction. I can’t just love. I love because of what they do. I don’t know, perhaps the Almighty can love things because of what they do. I love a person, I smile at someone because it makes me… where is the air conditioning? Because it makes me happy to see him. But it doesn’t make me happy. So why do I smile at him?
Should one go there? One air conditioning. Because of what they do? No, he took it away. I mean he took it away. I can even speak with him. I mean he took it away. Do you understand what I’m saying?
So there’s a real problem with this, and there’s no solution except something else. One must find other virtues, not the virtue of believing only what is true and not believing what isn’t true, which should tell us what to believe. Right?
Student:
⟦#3⟧
Back to the Main Topic: Halacha and Truth
Instructor:
Okay. Let’s return to our topic. No, very good. Let’s return to our topic. Let’s return to our topic. You already believe in this, but it’s a fact, you don’t need to believe in it. This is a fact. It’s a fact, you didn’t make it.
Student:
No.
Instructor:
Yes, it’s not a public fact. I don’t understand what you’re saying.
Now, let’s return to our topic. Okay? Let’s return to our topic, very good. Because we say, what we say, what we say, makes it. The halacha is people who say. What is the halacha? People say. Let’s return to our topic, very good. What’s the difference? What does it matter to me? The halacha says, do it, because the halacha is dependent on what the halacha says, doesn’t make it false.
The Logical Error
You have an interesting decision, an interesting principle, which is an error. It’s in my opinion a basic mistaken logic. You say that because truth must be a thing that isn’t… only truth, the whole truth doesn’t lie in what I decide, that isn’t truth, the truth must lie outside of me or else it isn’t truth, therefore you’ve made a jump and you say therefore there can’t be any truth whatsoever that is determined by what I decide. Right?
These are two different things. I say that there are things, and I want to know what the things are. I agree. You know what? Perhaps that halacha is an error.
Learning a Book: Faith, Relationship, and the Mechanism of the Holiness of the Book
Critique and Response: The Logic of Determined Truth
Response to the Student’s Question
Instructor:
You have an interesting decision, an interesting principle which is an error, it’s a basic mistaken logic. You say that because truth must be things that isn’t only truth, the whole truth lies in what I decide, that isn’t truth, the truth must lie outside of me, or else it isn’t truth. Therefore you’ve made a jump, you say therefore there can’t be any truth whatsoever that is determined by what I decide. Right?
In two different things. I say that there are things. You want to know what the things are? Perhaps that halacha is an error, it’s only an illustration. I have no account of what you just said, I didn’t have it. This is only an argument, by the way, this is only an argument. I must show what you’re saying. I heard this from people who learned this out, so I’ll say it again to you. Do you understand? I didn’t think of it. This isn’t the drama that you’re saying. I told you from me, I took it.
This is William James’s teachings. More or less. There are such sorts of truth, and very many, not all, very many, as you said, it still doesn’t mean that I can decide that you’re a cow, or even that you’re a female, I don’t know anymore, perhaps there’s a dispute among the halachic authorities about it, it’s not so simple, but not everything can one decide. But very many things one can indeed decide, not that one can decide and the decision is what you remain with, you can decide, and afterwards the reality will be formed according to that. Okay?
Can Truth Change?
Student:
I don’t understand, this means truth can change, a thing can happen, the table can be broken. It’s true that it’s a table, this is surely permanent, these are all philosophical problems, I only bring it out on the table. Can truth change?
Instructor:
Yes, truth can’t change, but in the world there are many things that aren’t truth, and meanwhile they can change. And part of where they change, one of the ways how people change, people are intellectual creatures, one of the ways how people change things is through believing that they are different. It’s a fact.
Predictive Processing: A Cognitive-Scientific Proof
The Theory of Predictive Coding
Almost most things, in practice, in the field, there’s a theory that’s called, and you can look it up, there’s a theory in one of today’s most current theories about how human cognition works, called predictive processing. Predictive coding and predictive processing. And predictive processing has many proofs. The reasoning, I have a friend who worked on this at university once, and he showed me actual experiments, I don’t remember the clear proofs anymore, but predictive processing says that when a person does something, he always does it because he believes it’s already happened.
How It Works: The Example of Moving the Hand
It’s an interesting thing. In other words, he says, when I move my hand – and they have proofs, there are actually interesting experiments that one can see – when I move my hand, how do I move my hand? The way how it works in the brain, not in the structure of the cognition of the person, it works that I believe that my hand is already there, and my body has a tendency to go as I already believe.
That is, the question, granted can I move the wall? No. There must still be some control. There must indeed be some level of control, but still one can be mistaken. Sometimes a person thinks, I don’t remember the details, but I can explain the teaching of how it works, that the prediction, first one predicts, and afterwards one makes that the world should match the prediction. Not first I look, and afterwards I make a decision to move and it moves.
One of the proofs is that one sees that the feeling of moving is already before the moving. Yes, one can see that they tested something with people that they know that they’re moving even before they decided. Not only before they moved, before they decided. The decision to move is a result of the belief that you’ve moved. That’s a reasoning.
And, okay, it’s one of the… what? I don’t know, this is how cognition, how action works. This is a teaching, and I’m not an expert in this teaching, I’m only saying that it’s a very useful teaching. For your body, not for someone else’s body. I understand. Something… don’t make magic now.
Expansion to Larger Life Matters
From Body Movement to Emotional Relationships
But what it brings out is, that this teaching, what we say this teaching, is also expanded very much to larger things. That is, I love my wife after I believe that I already love her. And afterwards, my body, all other actions align themselves to what I already believe.
The Danger of Misuse
So, there’s a problem. One can ruin every thing. One can believe things that are complete fantasy, oneself and masks. Every thing there’s a question, every thing there’s a husk, how one does it wrongly, it’s understood.
The Main Foundation: Truth Outside of Yourself
But what I only bring out is, let’s be very clear, that believing must only be things that aren’t true before you believed them, doesn’t mean that there are things that become true because you believed them, and they become true not. If you believe, it becomes true outside of yourself. This is my main foundation. The foundation is great in Torah, and I mean that this is true Torah learning. It’s not clear matters.
Back to the Main Topic: What Does Learning a Book Mean
Learning Is Not Scanning
Which is a very fine thing. One minute, very good. When one says such a foundation, one still doesn’t say… one can’t dance with this, one still can’t say about this that I think that the wall becomes closer, it actually becomes closer. Okay, everything is understandable.
Now, I want however to go back and return to what we said. Now, you want to talk about a book, right? Let’s go back. A book doesn’t mean, we also said this before the previous October. Learning a book doesn’t mean to make a copy of the pictures in the book in my brain. This is what a scanner machine does, not what a human brain does, okay? This is not why any human being reads a book. It’s not what it means, true? Only an error, we have many times the image of what it means. It wants the end, one should say, one understands this is the picture of what it means. It doesn’t mean this.
Learning Is a Relationship
Learning a book means that I want through the book to come out, to receive from it, it should tell me. I say it as if I give the book agency, because there’s no better way. It doesn’t mean that the book has agency, it’s controlled perhaps entirely by me, but in practice it does something, true? I receive something from it, not only I give something from it. If not one should simply ask like this, I can’t learn anything from a book, because a book is a dead thing, it doesn’t do anything. No, a book does something, according to all opinions a book does something, right?
What the Book Does Is Dependent on You
The question is how much it does. Now I tell you a simple thing, that it’s necessary in reality, everyone who has learned with a book knows, that what a book does is dependent on what you do to it. If you are connected to the Rebbe, the Rebbe has given, if you are connected to the book.
Proofs from the Holy Books: Honor for the Book
Kissing the Book After Learning
From this it says in all the holy books, that whoever kisses the book after learning, will better remember the learning. And you know that it’s tried and tested that this works? It’s not a joke.
Rabbi Akiva Eiger: Beautiful Papers and Margins
It says in Rabbi Akiva Eiger, there was the Divrei Chaim, and Rabbi Akiva Eiger said that everyone brings the responsa of Rabbi Akiva Eiger in his introduction, that he wrote that one should print his book on beautiful papers, with beautiful margins, with beautiful graphics, because one learns better this way, true?
The Efodi: The Holiness of the Torah Lies in the Font
This comes from the holy book, the Efodi, who was called Rabbi Yitzchak Duran, they called him the prophet, they forced him to become Christian and such. He wrote a book Ma’aseh Efod, and there he explains, and with this he explains the holiness of the Torah.
This is a piece of culture, whoever comes to the introduction of the book Ma’aseh Efod, from Rabbi Yitzchak was he called? The Efodi, the author of Efodi. He wrote a book on grammar, a very beautiful book on grammar, on the letters, on the words of the Torah. He explains that the world has no appreciation for the words of the Torah. One only learns the content, one doesn’t appreciate the words, the grammar, the form of the letters.
And there he explains in his introduction, that because of this one of the virtues of learning, one of the conditions of learning, is reading in Assyrian script. Assyrian script doesn’t mean the funny letters that one has in a Torah scroll, it means to say beautiful, originally this was beautiful, and today the style is different, the font. And one looks at a Torah scroll, in this lies the holiness of a Torah scroll lies in the font, not only in the content. Because then you have such a relation, you receive with this, you speak differently. You place it into a holy ark, you place it into a… you sing before it, because one brings it, like his, “praise the name of God” or what one should be able to better understand the learning.
Book and Rebbe: The Same Structure
The Parallel Between Book and Rebbe
It’s exactly like when one speaks to a human Rebbe and one gives him honor, the Rebbe will in practice give back honor, in practice the learning will be better. There’s a relationship, learning one learns in a relationship, and how one loves each other, and one understands each other, and one respects each other, one learns better. Simple, this is simply simple.
Learning from a Book Is Also a Relationship
Learning from a book is also a relationship. It’s a different relationship where you have even more control. When there’s a living Rebbe, this is indeed it, it’s a deficiency of a book. A deficiency can never give a slap on the head and say, listen quickly to the lesson. No, the book can’t do this, therefore it’s a deficiency of a book.
The Same Necessities and Honors
But all the… the necessities that one must have when one learns from a Rebbe must also, all honors that one must have for a Rebbe must also have for a book. I don’t know it says in the Gemara that one must speak more for a Rebbe than a book, I was told. But for a book one must also stand up. True, people are in those matters that stand only for the book, they should have no Rebbe. A Rebbe is better than a book.
The Same Basic Way
But a book and a Rebbe work the same way. You speak nicely with the book, it speaks nicely to you. You take seriously, it says, you will also speak more seriously. True, when the Rebbe when one doesn’t take him seriously, he speaks to the thing. When one takes him seriously, he thinks for a Rebbe. The book also thinks for speaks, when you take it seriously, and when not it doesn’t think for speaks.
Ah, this is the wonder, it can’t change. The book remains the same horse, so, it’s more limited. A Rebbe works it better than with a book, but it still works in the same basic way.
The Main Foundation: Fear of Honor and Faith in the Sages
Tried and Tested: Fear of Honor Brings Better Learning
Because of this it’s tried and tested that one who approaches a book with fear of honor, which includes by the way the more beautiful fear of honor that they said, both that he takes every word seriously, and both that he believes.
What Does It Mean to Believe in the Holiness of the Book?
What does it mean to believe in the holiness of the book by the way? I told you, it’s a language of the Rambam, it’s the book is not like other things, via negativa that I say for myself, right? This is all the mind, it’s magic, my children say…
It’s Circular, But Not Tautological
It’s circular, it’s circular, just as circular when I love my wife she loves me this is circular, but it’s not circular in the sense that it’s tautological. It’s circular in the sense that what I decide how I approach it doesn’t come from me, it comes from it. When I approach a book with fear of honor, then…
Critique of Rationalism
The Question That Rationalists Cannot Solve
Very good, and this is indeed the question that the rationalists cannot solve, and with this they never learn anything. Therefore to be a rationalist is a great sin, and one doesn’t even fulfill one’s own commandment, because the commandment of learning the truth one cannot fulfill as long as one is too accepting, one shouldn’t learn something that perhaps doesn’t stand there. One should never never learn, one should always be suspicious.
Suspicion: A Virtue in Its Place
Learning with Reverence: The Mechanism of Holiness and the Difference Between Books
The Parable of Torah That Reacts to the Learner
The Torah says to them: You’re not learning me seriously? You’re not learning me seriously? Well, problem. You have some jokes, you have some foolishness, go do them. And that person then does them, he says after all it’s written in the Torah. The Chida [Rabbi Chaim Yosef David Azulai, kabbalist and halachic authority, 1724-1806] says: They make Purim out of him.
True. Just like a rebbe – there are rebbes where I do this too. There’s a person, I go in, he comes in, I play around, I make him some kind of joke, I look at the lowest level many times. The same – me’ot tisha bikesh bo nidon [me’ot tisha bikesh bo nidon: “the coins of nine bikesh bo nidon” – a Talmudic expression]. It’s not a problem, I can switch back, it doesn’t mean anything, it’s not serious. You want that? Well, problem. I don’t have time, I have no complaint against you, I’m not angry. That’s the reality.
A Book Must Also Do Something So You Should Learn From It
And this is also true about a book. Certainly, a book is more limited. You say that a book can react less than a rebbe, but a book must still do something so that you should learn something from it. Does it do that.
If you approach this with yirat hakavod [yirat hakavod: respect, honor], which means:
First of all – you take seriously all the words in it.
And secondly – what does it mean that it says kedusha [kedusha: holiness], it’s not kishe’ar hadevarim [kishe’ar hadevarim: like other things]? It means that it gives you a better view of the world than you had until now. That’s the meaning, right?
The Skyscraper Parable: Two Levels of Learning
What does kedusha mean? Transcendence, you said. Transcendence – I don’t know the word, in literal translation I know what it means, but in the context that you mean to bring out is that there’s a person who says:
There are two ways of learning a shiur or a book:
One way is to say that he’s saying more or less what I already know, maybe he adds another detail, another piece of information that I didn’t know.
And a second level is to say that the rebbe looks at the world from a different level. Understand?
That is, there are two people who go to a skyscraper, they’re next to a skyscraper, yes?
There’s one who stands on the first floor, and someone comes and tells him that there’s a second floor. One is there on the first floor, and he says: I see, there’s a second floor. It’s no information at all. That’s the meaning of kishe’ar hadevarim. Another floor, okay. There’s one floor, on top of that another floor. Okay, I understand, it makes sense.
Then there’s a second one who says: Look, from the second floor the world looks different than it looks from the first floor. Besides that, because you’re standing on the first floor, one can go deeper into the parable, and one must first climb up to the first floor, and one must actually climb up, and it has some connection to the first floor, but the second floor sees the world differently. Right?
The one who learns this way, that means he learns with kedusha, with yirat hakavod, with respect, “transcendent respect”. Because he says: It could be that I think that the rebbe – not that he’s telling me more things that I already know, that I just don’t know, but it’s still on my level. He’s telling me a different way to look.
The Difference Between Poetry and Information
Therefore we’ll say that if someone reads “poetry” or so on – he doesn’t read it in order to know another piece of information, he reads it in order to change the way he learns the world, the way he looks at this.
One can say to change oneself, but not to change oneself alone – he does the pe’ula [pe’ula: action, deed]. The rebbe does it. If you let him. If you don’t let him, he won’t do it for you. Simple? It’s clear.
Back to the Topic: Reb Simcha Is Still an Am Ha’aretz
Back to the topic. It comes out… one minute, let me finish it. No, these are devarim berurim [devarim berurim: clear things] for me. I mean that it’s true. And with this is answered, not completely answered, but it’s part of the teirutz [teirutz: answer] to the problems that very many people have about this. And the teirutz is that he’s still an am ha’aretz [am ha’aretz: an unlearned person].
Now, I want to say, now – there are many people, I mean that it lies in the “mistake”. I wanted to say that he’s “wrong”. That’s what I wanted to say. I want to explain with what he’s “wrong”, and b’mah devarim teluyim [b’mah devarim teluyim: on what it depends].
The “joke” that I wanted to say before the shiur is truly the whole shiur. I learned myself out, it’s techilatan shel talmidei chachamim [techilatan shel talmidei chachamim: the beginning of Torah scholars]. So, the… little by little one will understand this too, one won’t need to say the whole shiur.
The Secret of Kabbalah: We Make the Heaven
The… people have a problem, because about this, people have a problem, let’s understand, people have a problem. The emunah [emunah: faith], that is kabbalah [kabbalah: the mystical Torah], yes?
Today I said a shiur al HaBaal Shem Tov [al HaBaal Shem Tov: about the Baal Shem Tov]. Do I have time now? I want time with this. I mean no, I didn’t have time. Today I said a shiur, and I can teach out a shiur.
The Foundation: Three Approaches About Heaven and Human Action
Mekubalim [mekubalim: kabbalists] are those who grasped the “secret”, that we make the heaven, but that doesn’t mean there’s no heaven. Okay? A very great secret.
Most people think there are two options:
Either – there’s a heaven that the Almighty made, the Almighty will bring Mashiach, the Almighty will bring the Beit HaMikdash [Beit HaMikdash: the Holy Temple], it should fall from heaven, as Rashi [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, 1040-1105] says, and it has nothing to do with us, maybe we need to do teshuva [teshuva: repentance], but not that we make it after we do teshuva.
The second people say: Almighty, I don’t know if there’s such a thing. What we make in the world, that exists.
Ba hakatuv hashlishi [ba hakatuv hashlishi: comes the third verse] and says, the mekubalim: There’s a heaven, and people make it. Understand? That’s the “exact” point that I want to explain here in this way. There’s a heaven – in other words, both Rashi and the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides, 1138-1204] are right.
The Ishbitzer Rebbe: Jews Build the Beit HaMikdash in Heaven
So says the Ishbitzer Rebbe [the Ishbitzer Rebbe: Rabbi Mordechai Yosef Leiner, 1800-1854]. The Jews will build the Beit HaMikdash, and through that it will come from heaven. The Jews will build the Beit HaMikdash in heaven. Crazy, why? We can only build in the world? We can make the Beit HaMikdash of fire [fire] too.
How do you think it’s so hard to make the Beit HaMikdash of fire? But Moshe Rabbeinu [Moshe Rabbeinu: Moses our Teacher] did this. It’s written in the Torah portion, yes? He went into the Beit HaMikdash and he prayed, and he prayed, and he had a hit’orerut [hit’orerut: an awakening]. Shlomo HaMelech [Shlomo HaMelech: King Solomon], they all did this. Yes, yes, certainly.
This is a Chassidic Torah. This is what all the teachers taught. This is proper kabbalah.
Sources: The Book “Ad B’Nachal” and “Zera Kodesh”
And it’s written, the first place where it’s written, I checked, is in the book “Ad B’Nachal” [the book “Ad B’Nachal”: a Chassidic book] in Parshat Va’etchanan [Parshat Va’etchanan: Torah portion]. Look, it’s written for me on some note here. And he brings, it’s also in “Zera Kodesh” [the book “Zera Kodesh”: a Chassidic book]. It’s not from the Tzanzer Rav the story. Even before that it’s already written in “Zera Kodesh” that story.
The story, as you tell it, is written in “Zera Kodesh” Parshat Ki Tavo [Parshat Ki Tavo: Torah portion], “ki tivneh bayit chadash” [ki tivneh bayit chadash: “when you build a new house” – verse from the Torah]. That the rebbe, I mean it’s going to speak about Lublin [Lublin: the Chozeh of Lublin] apparently, he saw that he had already built the Beit HaMikdash, and all that’s missing is the parochet [parochet: the curtain], and it comes to the front and it’s torn from some aveira [aveira: sin], some such point.
No, yes, yes, very good.
Most People Cannot Tolerate the Secret
And now, what I want to bring out from this is that here, people are, most people cannot tolerate [tolerate: cannot bear] the secret. That’s the problem. Most people are flesh and blood.
And most people believe only one of the two things:
– Either what we call “everything is subjective”, as you say: I was convinced that this is holy, so I think it’s holy, but there’s nothing more in it than that;
– Or it’s holy and it has nothing to do with what I think.
The problem is that both are only half of the truth.
Reb Simcha’s Search for a Proof: Mesillat Yesharim Against Aristotle
And not only that, but there’s an even deeper question that certainly the public cannot tolerate, but about this, most people search all the time, as Reb Simchale [Reb Simcha Bunim Urbach] says: He searched for a proof [proof] to the fact that the “Mesillat Yesharim” [Mesillat Yesharim: book by Rabbi Moshe Chaim Luzzatto, Ramchal, 1707-1746] is holier than Aristotle [Aristotle: Greek philosopher, 384-322 BCE].
He needed a proof for this, because he wanted to believe this. And he had a different stronger one, he truly took out, he truly took out something different, he took out from “Mesillat Yesharim” what he took out from Aristotle, truly.
Why? I say, he meant because he said to himself: because Aristotle didn’t have as much content [content] as “Mesillat Yesharim”, or as much kedusha.
The truth is not the avoda [avoda: work]. The truth is that he didn’t have any derech eretz [derech eretz: respect, proper conduct]. What can one do that Aristotle won’t learn with him. What can one do that Aristotle won’t learn with whoever doesn’t have derech eretz? Certainly he didn’t think any Mesillat Yesharim.
Discussion About Culture and Derech Eretz
Student: What are you holding onto?
Maggid Shiur: Certainly. Certainly. Certainly. Certainly he thought. I don’t know what he thought, but what, there’s a difference, this is another whole shiur about “cultures”, that he can hear a shiur of the Seventeenth of Tammuz [Seventeenth of Tammuz: a fast day] in Lakewood [Lakewood: a large yeshiva in New Jersey] and understand that topic, and mevin yilmad davar mitoch davar [mevin yilmad davar mitoch davar: an understanding person will learn one thing from another].
There’s a difference that a Jew doesn’t need to learn Aristotle, that’s true. One can perhaps learn everything seriously, everything with a shiur. But… and also, it’s a certain “practice”. I mean, learning seriously means learning the shiur four times, and reviewing [reviewing: chazering, repeating] and reviewing. He didn’t do that. He tried the second time.
The Gadol of Minsk and Chovot HaLevavot: A Story
The second time he learned “Mesillat Yesharim”, he saw a fire.
There’s a book by the Gadol of Minsk [the Gadol of Minsk: the Great One of Minsk], Reb Leibel Perler he was called. I’ll even tell you more. The Gadol of Minsk, was he called? A Lithuanian tzaddik, a Lithuanian gadol. Do you know who I mean?
Student: Reb Yerucham [Rabbi Yerucham Levovitz, mashgiach of Mir Yeshiva, 1873-1936]?
Maggid Shiur: Who? A mekubal he was. A Gadol of Minsk they called him. There’s a book called “HaGadol MiMinsk”, that’s what the book is called, and it was written by his gabbai [gabbai: attendant, helper]. A very first-hand account of a former Lithuanian rav, a Lithuanian iluy [iluy: genius], what he thought.
The Story with Chovot HaLevavot
And there it says that one day he had some yerida [yerida: a fall], he lost his job, I don’t remember, something didn’t go well in learning. He wasn’t formulas, he was a normal, old-fashioned Litvak [Litvak: Lithuanian Jew]. He didn’t understand at all why a rav needs to do something. He understood that a rav is someone who’s paid to learn, and that was a havana [havana: understanding] of rabbanut [rabbanut: rabbinate]. And he writes there that he grasped a teshuva.
What does a Jew do when he has some tzara [tzara: trouble]? He took to learning mussar [mussar: ethical literature], he thought maybe to do teshuva. He tells it like this, very cute, very openly, as a person speaks about himself, so he tells it.
And he says: He began learning Chovot HaLevavot [Chovot HaLevavot: “Duties of the Hearts”, book by Rabbeinu Bachya ibn Pakuda, 11th century]. He says, what should he do? He’s a Litvak. He began learning Chovot HaLevavot. The Chovot HaLevavot makes a list, he says six reasons [reasons: sibbot, grounds]. He never thought of this. Six? I think that the three and the four are the same thing. That’s all he grasped.
He grasped that probably [probably: mistama, likely] the book didn’t come to make the lamdanut [lamdanut: Talmudic sharpness] whether it’s really six or four. What will come out? You see, that’s what I’m telling you.
Reb Simcha’s Reaction
Reb Simcha says: Crazy? The Chovot HaLevavot in every letter [letter: ot] something stands. Certainly, if you go or to that one, and such a man and such a tzaddik, I don’t know such a tzaddik, I don’t know such an iluy, such a chacham [chacham: wise person] as him, he didn’t hear that the Chovot HaLevavot was any, as you say, any basic book that one learns with yirat hakavod.
He looked: ah, a nice book, it makes a list, but one can still say differently. He doesn’t see what is the real one. Understand that this is the difference.
The Conclusion: Objective + Subjective Together
But if he would have learned Chovot HaLevavot seriously, he would have seen, because Chovot HaLevavot is a very serious book. There are objectively [objectively] books where something stands in every word, that’s true. And there are objectively books where something stands only every fourth line.
But One Can Only Discover This When Reading Both With Reverence
But one can only discover this when reading both of them with yirat hakavod (reverence). If you don’t read either of them, both of them will mean nothing. If you read both with yirat hakavod, you will see that one of them, after you go back, it fits, it really says something in every word. The second one, perhaps through gematria (numerology), something stands in every word, but not there in every cheftza (object/entity).
So, with this I mean that he is wrong, and what he thinks that because he hasn’t seen it, it doesn’t exist. It does exist, but it only exists for the one who learns it with mesirut (dedication), the one who learns it with seriousness will indeed find it.
“Accept the Truth From Whoever Says It” – The True Explanation
And there is no reason whatsoever to believe that in the books of the nations of the world one cannot learn with the same seriousness that we don’t learn it. I say, perhaps we don’t need to.
This has to do, now it goes back to what I said earlier, and I say it very strongly in brief, but on these questions there is no longer a question of emet v’sheker (truth and falsehood).
Regarding this, the Rambam is “kabeil et ha’emet mimi she’amro” (accept the truth from whoever says it), that we spoke about three years ago, it’s very polemical. Why? Why should we accept the truth? After I know that it’s true, then I need… three years? I mean that was three semesters ago, that means two years before that.
The Question on the Rambam
We spoke here that kabalat amito shel Omri (accepting the truth of Omri – a Talmudic expression) is not so simple. Now you understand at what level why is it not simple?
If you don’t know that it’s true, you don’t need kabalat amito shel Omri, right? The things that have already been understood are clearly true, they are true. You don’t need the Rambam to have said it.
How do you know that it’s true? The Rambam said kabalat amito shel Omri. How do you know kabalat amito shel Omri? Who said this? Perhaps a Muslim said it. We don’t know, perhaps it’s even Muhammad, it’s a mesorah (tradition) among the Muslims. In short, it’s a gentile statement, I don’t believe it.
It’s a difficulty, if you know that something is true, the most pious Jew agrees that it’s true, there’s no dispute about it, what is the question that the Rambam wants to truly decide with this principle of the world, and what were they explaining then?
The True Explanation: Faith and Seriousness
The question is something else. The question is: whether you should have faith in Aristotle, whether you should take seriously what he says. After you take it seriously, you will certainly find something true, and even find that it stands in some statement of Chazal (our Sages of blessed memory).
But if there is no emunah (faith), it is never utilized. And on this a Jew can very easily argue, and many Jews have argued this later, certainly, the kabbalists argued this very strongly…
Loyalty as a Foundation of Belief
Loyalty as an Epistemological Category
Teacher:
This is already a question of something called ne’emanut (loyalty), in English it’s called loyalty.
And here one can say that there are other positive character traits. There is a good character trait which is — if when your mother tells you, by the way, we know that there is a prohibition to believe lashon hara (negative speech about others)? There is also an obligation, because your mother tells me lashon hara? Do you want to believe it? Kibud av va’em (honoring one’s father and mother). Yes. Kabed et avicha ve’et imecha (honor your father and your mother). What kind of honor is it that his father says kabed et avicha ve’et imecha?
Student:
I don’t know, I don’t know.
Teacher:
Don’t tell me any Lithuanian-style lomdut (Talmudic analysis), it’s not written in the Lisbon Ramban (the Ramban/Nachmanides of Lisbon). I ask, it’s written in the Torah kabed et avicha ve’et imecha, true? Is it a kind of honor for a person that one doesn’t believe what he says?
Student:
He doesn’t know, I don’t believe.
Teacher:
I’m talking about, feeling that… Okay, I’m not talking… that you should believe, that you should start taking seriously, okay? What kind of honor is this? We’ve already spoken, ah, you have our dispute about honor as well, and that one doesn’t know. Okay, it’s according to his approach. Okay, but let’s say, we should relate to him, not say father, also, I don’t believe lashon hara. What does that mean? Also he said something, simply outrageous.
The Ramban and the Giving of the Torah at Sinai – A New Reading
This is the reason why Jews believe in Ma’amad Har Sinai (the giving of the Torah at Mount Sinai). Everyone thinks that the Ramban said a foundation in epistemology. A father doesn’t tell lies to children, nonsense, a father tells a complete lie, I want a father to tell a complete lie to my children. So be it, but what he means more normally is that a child, it’s honoring their father.
It says in Jeremiah the prophet, “Go and cross to the coasts of Cyprus and see, send to Kedar and observe carefully, and see if there has been such a thing” (a paraphrase of Jeremiah 2:10-11). Yes, says Jeremiah the prophet, it’s not a human thing to change your father’s god. The Jews are inhuman, they are not only changing, they change even when it’s not true either. But a normal gentile keeps his father’s god. How did he get that it’s right? Truly honoring one’s father, minhag avoteinu b’yadeinu (the custom of our fathers is in our hands), says the Gemara, yes? The gentiles say, minhag avoteinu b’yadeinu, they give fathers to Jews to do things, they give fathers even to believe things.
What does this mean? If your father tells you a story, my grandfather was in the Holocaust for my father, you know that I don’t have any proof that it’s true? Do you have proof?
The Holocaust as a Modern Analogy
Do you think that for a gentile who comes from New Zealand — New Zealand is not a good proof — a gentile who comes from Thailand, in three hundred years or so, will have a reason to believe in the Holocaust? Ask yourself, the question is, objectively, he won’t. There are lists of evidence, they think already AI, everything is already erased, yes? There’s already nothing. Even today there’s no good evidence. Yes. Until it’s accepted by the objective standard, that the reason why we will believe in it, is because our grandfathers told it. He says that he was there, I know my grandfather, not everything he says is one hundred percent, it’s precise from the story of the Holocaust, and his neighbor from the same town told that the story was exactly the opposite. Who should I believe? I must be outrageous not to believe my grandfather, yes? This is basic, here is already the law.
The Kotzker Rebbe: Disqualification of Relatives
And you should ask how much, there are laws, when did the Kotzker Rebbe say, that not why is a person not taken to testify as a witness his relative? Because it’s called people, yes, the Torah crowns, not the emotions, the good character traits. Not the emotions.
The Distinction Between “Believing” and “Knowing”
I’m not saying that I already believe, I have certainty. See? I’m saying something very different. I’m saying that there is a mitzvah (commandment) to believe, to conduct myself as if I believe, let’s say. Believe, you should ask if it happened? I don’t know. But if you ask me as a Jew, certainly I say that it happened, not the emotions, the emotions mean it’s a framework in which I will believe. I say this… certainly!
Student:
No, no, it’s a good character trait, it’s accepted by humanity, I don’t know where it comes from, everything, where it comes from from God, ultimately, it’s everything.
Teacher:
Certainly, it’s a mitzvah from one person one must not believe. But on the contrary, you will be clear, when that one says, it’s a mitzvah not to believe. When the gentile says, you know that your grandfather is at all a charlatan, a bluffer, he drinks Christian blood (referring to blood libel), he’s not to be believed.
Ah, who says, objectively who says? I’m not objective. Objective one will be in science. I agree if a person may follow statements, he wants to learn if it happened without the topic of loyalty, one hundred percent.
The Limit of Loyalty
And by the way, on this there is also a limit. As he says, there is a limit, one cannot make a cow into an ox, because one believes very strongly that the cow is an ox, it doesn’t help, the ox won’t start giving milk. The same thing, what one must believe from the father is only as long as it’s not an obvious lie. On this it says that the gentiles will say “Our fathers have inherited nothing but lies, futility, and things of no benefit” (Jeremiah 16:19). But also “our fathers,” but it’s so clear that it’s a lie, what can one do?
True, true, if one has proof… let’s hear, listen, listen. I say, one must… no, I hold that one must believe him about this, not to show why you believe in father, it’s a different lie. One must… and I say, listen, listen, listen, let’s finish. Let’s finish.
No, I don’t agree. Yes, but as long as it can be that it’s then, I agree that if it’s clear that the father is a liar, to be him, I’m not believing if it’s clear, if it’s so clear that even you can see that it’s a lie, then you don’t have to believe. There’s no concept to believe everything. There is a concept, but the truth overcomes this. There’s a limit to everything. But as long as most things in the world to know is not clear enough, what the father told you, there’s no decisive proof that it’s true.
You say to a gentile, David Gottlieb said that he has a proof. Not one gentile has been convinced by David Gottlieb, okay? But a Jew says, I am convinced, because truly he’s already convinced.
Betrayal as a Moral Category
It’s a mitzvah, a mitzvah. You have to be outrageous to say. Our entire tradition, three people say to a Jew, you will be a traitor? Your grandfather sacrificed himself for this. What is this a proof? That what? My grandfather was a great fool, I want to do. Yes, but you have to be outrageous to say that your grandfather was a great fool.
I say, there is a limit. If you will be clear that you should be a traitor, but one thing you have, you must be a traitor. But this is betrayal, yes? The basic thing, still for truth, truly. Truly, even for truth, only because they have loyalty. The value of loyalty, okay, there should be a whole lecture on the value of. On the value of loyalty, that is emunah (faith), not being a traitor, is much more a basic human virtue than truth. That is, many people who in the name of truth are very much traitors, they have completely betrayed everyone, on a doubt. It can still be on this one that has to do. The trait of faith means not on a doubt. It turns to whom though, then it turns to whom, for your father you want to believe, and for your enemy you want to believe the opposite.
Digression: Tzadok, Josephus, and Historical Judgments
And the Sages say that he was a wicked person. Josephus comes first, he worked for him, he says, ah, I’ll be a complete gentile for a while, I’ll give charity, come here, I don’t know, you can know if he was a righteous person or a wicked person? And the one who worked for him says so, and the one who worked for him, says so, on the contrary, says the opposite, I have no way whatsoever, to know no objective way.
Nonsense with noodles, whoever read that it’s objective, is a great fool, and he says everyone kills people, that’s the problem. Yes, killing people doesn’t make a wicked person. It’s not all how much, it’s more than he had to or less than he had to. That’s the topic. He had respect for the authorities. Josephus is forgiven that he had respect for the authorities, but this is a Baraita that he must kill, but he had respect. And the Gemara says that he didn’t have respect. It’s an opposite story.
I tell you, certainly, certainly, I’m not talking, I’m only saying that what the Jews… it can be, not only the heroes, the Romans also knew that there are among them good kings and bad ones, and all the Roman historians held so from the good ones. And not only does the one who killed, made by a power for the reunions. But what? I don’t know, by me he’s a wicked person, because I believe my grandfathers, not because I know, no one knows me. What’s bad? For the gentiles it’s good.
For a rebellion, even Rabbi Yochanan ben Zakkai didn’t fare well. When he can ask you, when he comes we know that he does it, he comes to ask, what you called a proposition, he came to ask Rabbi Yochanan ben Zakkai if he should kill the Jews, Rabbi Yochanan ben Zakkai lost the debate, right? Certainly, he didn’t want to have to kill the Jews, but he didn’t have an answer. The Gemara says, wisdom retreated, wisdom retreated, it was later, a power, not the first rebellion, but he brings us to say even earlier. He didn’t have an answer.
Now, you say, that you can find an answer, whatever it is, it’s not so simple, from the side… one cannot measure a person according to what his enemies say, true. But the enemies say that he is a wicked person, and I say that he is a wicked person. Why? Because he is a wicked person, the holy ones of blessed memory say that he is a wicked person. And I must be outrageous to say that our grandfathers fought with a righteous person.
That fighter is my terrorist. That’s the idea. Very good. That idea, that statement is worth the statement. Because yes, and everyone who… I saw, what was called one of the Satmar community activists said, I’ll understand, the mayor is an Arab who according to not being against this for the Arabs what do they want from him? Just a gentile, just a life that interferes, but if you were on that side, I don’t have a worse person from the generation, but I will yes say that he is a bad person, I will say that he could have been better also.
The Main Message: Out of Binary Categories
And it’s not because I’m biased, this I say, people are very easy, we are very, we can’t have to stop having so much poor concepts. This is one of the messages of my lecture, okay? One of my programs. We need to stop thinking only in two ways about everything: either it’s truly true, objective, every gentile in Argentina agrees, or it’s just because your rabbi told you. There are many things in between, or completely different, and this is one of them. Right?
Student:
Ah, thank God, here we have a sheet.
Teacher:
I have no question. I said I would listen to you, generations of Israel. And even… what is this called from the best farmers? Where, spread.
היחס אל הספר או המורה יוצר את קדושתו האובייקטיבית | שמונה פרקים פרק ד׳ | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם פילאָסאָפיע-שיעור: אמונה, לערנען, און נאמנות
—
א. הקדמה און אָריענטירונג – וואו מיר האַלטן אין סדר הלימוד
היינט איז ערב שבת חזון, און שפּעטער וועט מען רעדן וועגן עסן פלייש און טרינקען וויין (תשעה באב ענינים). אָבער ערשט מוז מען ממשיך זיין דעם סדר פון לערנען.
מיר לערנען שמונה פרקים פון דעם רמב״ם, פּרק ד׳ – דער עיקר-פּרק וואָס באַהאַנדלט „רפואת חולי הנפש”: וויאַזוי מען היילט קראַנקהייטן פון דער נשמה/כאַראַקטער. דער רמב״ם לייגט דאָ אַראָפּ זיין הויפּט-טעאָריע פון מידות טובות: די גוטע מידות זענען די מיטעלע מידות (שביל הזהב) – יעדע מידה האָט אַ „צו פיל” און אַ „צו ווייניק”, און דאָס גוטע איז דער מיטן. ער איז דורכגעגאַנגען מיט דוגמאות פון ניין מידות.
די ערשטע מידה – „זהירות” (תענוגי הגוף)
די ערשטע מידה וואָס דער רמב״ם ברענגט איז די ריכטיגע הנהגה בנוגע תענוגי הגוף (גשמיות׳דיגע הנאות). עס איז דאָ אַ פּראָבלעם מיט איבערזעצונג – קיין איין ווארט פּאַסט נישט גוט:
– „פרישות” – צו עקסטרעם
– „קדושה” – ווערט פאַרשטאַנען צו ענג
– „זהירות” – רבינו יונה׳ס טייטש; דער רמב״ם אַליין זאָגט „למען יראת חטא”
פאַר יעדע מידה אין דער ליסטע מאַכט מען אַ סעריע שיעורים (בערך דריי חדשים פּער מידה), מיט צוזאַמענברענגען מקורות פון רמב״ם און אַנדערע ספרים. דער עיקר מקור פאַר די לומדות איז דער ספר המידות (אריסטאָטעלעס׳ עטיקס), וואָס „יעדער איינער נעמט פון אים”.
—
ב. [זייט-דיגרעסיע] ר׳ שמחה זיסל (דער „סבא”) פון קעלם – ווער ער איז
ר׳ שמחה זיסל זיוו (מקעלם), דער „אַלטער פון קעלם” – אַ מוסר-פיגור, נישט אַ חסיד אָבער אַ ליטווישער מוסר-מענטש. ער איז געווען אַ קלוגער, אָפענער מענטש: ער האָט געלערנט בעל שם טוב, ער האָט געלערנט לימודי חול (מינימום, וואָס מ׳האָט געדאַרפט אין רוסלאַנד), מ׳האָט באַקומען דיגריס אין קעלם. ר׳ דעסלער (אַ תלמיד פון קעלם) רעדט דערפון און פּרובירט צו פאַרענטפערן פאַרוואָס ער גייט נישט אין דעם מנהג.
—
ג. ר׳ שמחה זיסל׳ס בריוו: דער חילוק צווישן תורה-ספרים און חיצונישע ספרים
דער בריוו (פון „מאור אורות המוסר” / „כתבי הסבא מקעלם”)
ר׳ שמחה זיסל שרייבט:
1. ער איז אַ גרויסער חסיד פון דעם ספר „מידות לאריסטו” – ער האָט עס זייער ליב.
2. אָבער – ער האָט עס געלערנט איין מאָל און פילט נישט קיין חיות עס צו חזר׳ן.
3. לעומת זה, ווען ער לערנט אַ אידישן ספר – „שערי תשובה”, „אורחות צדיקים”, אפילו חומש – פילט ער אַ געשמאַק, ער טרעפט נייע חידושים יעדע מאָל, ער האָט חיות צו חזר׳ן.
דער רמב״ם׳ס ענלעכער פּונקט
דער רמב״ם אַליין (אין פירוש המשניות, ברכת אבות) זאָגט: וואָס פילאָסאָפן דאַרפן אויסשרייבן אויף פילע בלעטער, שטייט אין חז״ל אין איין קורצע מליצה.
אַנאַליז: איז דאָ אַ קוואַליטאַטיווער חילוק?
ר׳ שמחה זיסל כאַפּט אָן אַן אמת׳דיגע נקודה: ס׳איז דאָ אַ קוואַליטאַטיווער חילוק צווישן תורה-ספרים און חיצונישע ספרים – אַ מין קדושה אין די אותיות און ווערטער פון תורה וואָס גיט אַן אַנדער עקספּיריענס בשעת לערנען. מ׳קען עס נישט פּשוט אָפּטון ווי בלויז „חינוך” (אַז מ׳איז אויפגעוואַקסן דערמיט) – ווייל מ׳רעדט פון מענטשן וואָס האָבן יאָ ערנסט פּרובירט צו לערנען אַנדערע ספרים.
אַ לעבעדיגע דוגמא: „האָסטו אַמאָל געזען איינער זאָל שאָקלען זיך און זינגען אַ ניגון ווען ער לערנט אַ שטיקל קאַנט?” – ניין. אָבער ביי גמרא, תוספות, חסידישע ספרים – יאָ.
[זייט-אַנעקדאָט]
אַ פּערזענלעכע מעשה: לעצטנס געקויפט אַ ספר פאַר אַ דאָלער, געמיינט אַז ס׳איז אַ פאַרצייטישע מעשה פון אַכט הונדערט יאָר צוריק, אָנגעהויבן ליינען מיט ריזיגע הנאה – אָבער דאַן אויסגעפונען אַז ס׳איז עפּעס אַנדערש ווי געמיינט (דער פּונקט ווערט נישט פאַרענדיגט).
—
ד. דער קריטישער חילוק: דריי באַזונדערע טענות וואָס מענטשן צעמישן
עס זענען דאָ דריי טענות וואָס זעען אויס ענלעך אָבער זענען פונדאַמענטאַל פאַרשידן:
טענה א׳ (לעגיטימע טענה): עס זענען פאַראַן צוויי וועגן צו לייענען אַ ספר – מיט הכנה, אימה ויראה, יראת הכבוד, אָדער כדברי חול. דער וועג וויאַזוי מען גייט צו צום ספר באַווירקט וואָס מען באַקומט דערפון. לערנען מיט יראת הכבוד גיט אַ תועלת וואָס מען באַקומט נישט אָן דעם.
טענה ב׳ (סקעפּטישע טענה): דאָס וואָס דו פירסט זיך צו לערנען געוויסע ספרים מיט יראת הכבוד און אַנדערע נישט – דאָס קומט נישט פון דעם ספר אַליין, נאָר פון דיין רבי אָדער דיין סביבה וואָס האָט דיר אַזוי געזאָגט.
טענה ג׳ (ראַדיקאַל-סקעפּטישע טענה): עס איז בכלל נישט מעגלעך צו וויסן וועלכע ספרים פאַרדינען יראת הכבוד, און מען קען נישט מאַכן אַ טעות אין דעם – ווייל עס איז גאָרנישט דאָ קיין אמת׳דיגער קריטעריום.
וויכטיג: צ׳אַרדזשי (דער אויטאָר וואָס מען האָט פריער באַשפּראָכן) פירט מענטשן צו מיינען אַז די טענות זענען איינס, אָבער זיי זענען נישט.
—
ה. פונדאַמענטאַלע אַנאַליז: וואָס מיינט „לערנען אַ ספר”?
1. אַ ספר איז אַ טיר צו ריאַליטעט
לערנען אַ ספר מיינט: דורך דעם ספר אָנקומען צו עפּעס אַ ריאַליטעט. דער ספר איז אַ „קאָד” אָדער „שליסל” וואָס ברענגט דעם לומד צו ווערן מער טראַנספּאַרענט צו דער ריאַליטעט. מען באַקומט אידעען פון אַ צווייטן – נישט ווייל דער צווייטער איז אינטערעסאַנט פּער זע, נאָר ווייל ער איז אַ פענצטער צו דער ריאַליטעט וואָס מען האָט אַליין נישט צוטריט צו.
2. פאַרוואָס דאַרף מען בכלל אַ ספר?
אַ מענטש וויל וויסן זאַכן – ווייל ער דאַרף וויסן וואָס צו טון, אָדער ווייל אַ חלק פון זיין אַ מענטש איז צו וויסן. אַ מענטש איז אַ „דבר שכלי” – וויאַזוי ער אָריענטירט זיך אויף דער וועלט, דאָס איז וואָס ער איז. מען וויל וויסן: וואָס בין איך, וואָס גייט דאָ פאָר, וואו בין איך אויף דער וועלט.
3. צוויי וועגן צו באַגעגענען ריאַליטעט
– דירעקטע עקספּעריענס/עקספּערימענט: מען „באַמפּט אַריין” אין דער ריאַליטעט אַליין – מען שניידט אויף אַ בוים, מען טאַפּט, מען פילט.
– אַ ספר: ווען מען האָט נישט קיין דירעקטן צוטריט צו דער ריאַליטעט (צ.ב. היסטאָריע), דינט דער ספר אַלס דער איינציגער וועג אַריין.
> וויכטיגער נקודה: טראַכטן איז נישט אַ סאָליטערע אַקטיוויטעט – „טראַכטן איז אַ זאַך וואָס געשעט אין אַ דיאַלאָג.” אַפילו ווען מען זיצט אַליין, טראַכט מען מיט אַנדערע זאַכן, ווייל „די גאַנצע וועלט איז נישט דו.”
—
ו. [צד-דיגרעסיע] פיקשן, נאָוועלן, און „אמת׳דיגע מעשיות”
דער באַגריף „ריאַליטעט” ווערט פאַרברייטערט צו אַרייננעמען אויך פיקשן/נאָוועלן/פּאָעזיע:
– פּאָעזיע גיט אַריבער אַ געוויסע וועג פון זען די וועלט.
– נאָוועלן: אַפילו אַז עס איז נישט פּונקטלעך געשען, איז עס נאָכאַלץ וועגן מענטשלעכע ריאַליטעט.
– מעשה מיט עלי וויזל און דעם סאַטמאַר רב: דער רב האָט געפרעגט פאַרוואָס ער שרייבט בדויים (פיקשן). וויזל האָט געענטפערט: „איך שרייב נאָר אמת׳דיגע מעשיות – זיי זענען גראָדע נישט געשען איינמאָל, זיי זענען געשען אַסאַך מאָל.”
– דער זוהר דערמאָנט אַז ר׳ אלעזר האָט גערעדט „דריי פּרקים מילי דשטותא” – „שטותים” מיינט נאָר רעלאַטיוו צו אַנדערע זאַכן, נישט אַבסאָלוט.
—
ז. פאַרשידענע מאָדוסן פון לייענען ספרים
נאָכדעם וואָס מען האָט מסכים געווען אַז אַ ספר = אַ וועג אַריין אין ריאַליטעט, קומען פאַרשידענע מאָדוסן פון לייענען:
1. מיט ערנסטקייט – מען נעמט ערנסט יעדע וואָרט.
2. מיט דקדוק – מען איז מדייק יעדע וואָרט (נישט אונבאַדינגט דאָס זעלבע ווי ערנסטקייט).
3. מיט יראת הכבוד – אַ באַזונדערע קאַטעגאָריע, נישט אידענטיש מיט דייקן יעדע וואָרט.
4. לייכטזיניג/אויבערפלעכלעך – נישט ערנסט, „יעדע דריטע וואָרט מאַכט סענס.”
5. ענדזשוימענט פון סטרוקטור – מען הנאה׳ט זיך פון דער שרייב-קונסט אַליין.
—
ח. דער הלכה׳שער משל: ספר תורה פון אַ מין
די הלכה
אַ צענטראַלע הלכה פון רמב״ם (הלכות ספר תורה): אַ ספר תורה וואָס אַ מין (אַן אַפּיקורס) האָט געשריבן איז פּסול — „שזה הספר ואינו אלא כשאר הדברים.” אַפילו ווען:
– דער שרייבער איז אַ פּראָפעסיאָנעלער סופר
– אַלע ווערטער זענען מדויק
– ער האָט געזאָגט „לשם קדושת השם” ביי יעדן שם
– ער איז געגאַנגען אין מקוה
– ער איז מכוון כוונות הרש״ש
…אָבער ער גלייבט נישט דערין — איז דאָס אַלץ באַדייטונגסלאָז. די תורה האָט נישט קיין קדושה, מען מעג זי פאַרברענען.
דער דראַמאַטישער סצענאַר
אַ קהילה האָט יאָרן געליינט פון אַ ספר תורה. דער רבי האָט געטאַנצט מיט איר, געפילט „חיות דקדושה” ביי עשרת הדברות, אַלע אידן האָבן געזאָגט „זאת התורה.” מאָרגן דערוויסט מען זיך אַז דער סופר איז געווען אַ באַהאַלטענער מין — און פּלוצלינג ווערט די זעלבע תורה „גאַרבעדזש,” מען טרעט דערויף.
דער פילאָסאָפישער פּונקט
וואָס מען באַקומט אַרויס פון אַ זאַך איז תלוי אין וואָס מען לייגט אַריין דערין. קדושה איז נישט מעדזשיק – עס איז נישט אַזוי אַז ריכטיגע כוונות ברענגען מלאכים אַריין אין די אותיות. דער באַווייז: אַ מין קען מכוון זיין אַלע כוונות, און עס העלפט נישט. קדושה פאָדערט אַן אמת׳דיגן יחס — אַז דער שרייבער באַציט זיך צו דעם ספר תורה ווי עפּעס ספּעציעלעס, נישט ווי „שאר הדברים.”
—
ט. דער פראַגע פון אָביעקטיוויטעט
דער איינוואַנד
„אויב דער אמת איז אָביעקטיוו, זאָל עס דאָך נישט אויסמאַכן וואָס דער סופר גלייבט!”
דער ענטפער
– יאָ, דער אמת איז דער אמת אַפילו מען ווייסט נישט — אויב דער סופר איז אַ מין, איז די תורה פּסול אַפילו מען ווייסט נאָך נישט דערפון.
– אָבער דאָס מיינט נישט אַז עס עקזיסטירט נישט קיין שום זאַך אין דער וועלט וואָס איז תלוי אין מענטשנס יחס דערצו.
– דער כלל „כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם אל האדם” — ווי איך באַציי מיך צו דיר באַווירקט ווער דו ביסט אמת׳דיג.
—
י. [צד-דיגרעסיע] ראַציאָנאַליזם און דער קאָנפליקט צווישן צוויי מצוות
דער ראַציאָנאַליזם-פּרינציפּ
ראַציאָנאַליזם באַשטייט פון:
– עשה: אַ מצוה צו גלייבן וואָס איז אמת (נאָר וואָס מען קען באַווייזן/בודק זיין)
– לא תעשה: אַן איסור צו גלייבן וואָס איז נישט אמת
פּראָוואָקאַטיווע פראַגע: וועלכע עבירה טוט מען אייגנטלעך ווען מען גלייבט פאַלש? ווער גייט זיין ברוגז?
דער וויליאם דזשעימס-קאָנפליקט
עס איז דאָ אַ סתירה צווישן די צוויי פּרינציפּן:
– דער וואָס איז מחמיר אויף „וויסן אַלעס וואָס איז אמת” — גייט אַמאָל גלייבן ספק-שקר׳דיגע זאַכן (ווייל ער וויל נישט פאַרפעלן קיין אמת).
– דער וואָס איז מחמיר אויף „נישט גלייבן שקר” — גייט אַמאָל אָפּוואַרפן אמת׳דיגע זאַכן (ווייל ער וויל נישט ריזיקירן קיין שקר).
מעשה פון שינאָווער רב און גאָרער רב
– שינאָווער רב: האָט זייער ליב דעם אמת — ווייל עס איז דאָ אַ ברעקל אמת, קויפט ער די גאַנצע זאַך.
– גאָרער רב: האָט זייער פיינט דעם שקר — ווייל עס איז דאָ אַ ברעקל שקר, וואַרפט ער אַוועק די גאַנצע זאַך.
דאָס איז אַ מושלם׳דיגער משל פאַר דעם וויליאם דזשעימס-קאָנפליקט.
פּראַקטישע שאלה פאַר דעם ראַציאָנאַליסט
זאָלסטו גלייבן אַז דיין ווייב האָט דיך ליב, אָדער נישט? אין אינטערפּערסאָנעלע באַציאונגען, וואו דיין גלויבן אַליין באַווירקט די ריאַליטעט, איז „נאָר גלייבן וואָס איז באַוויזן” אַ זעלבסט-צעשטערנדע סטראַטעגיע.
—
יא. גבולות פון ראַציאָנאַליזם: ווען מען **מוז** באַשליסן אָן גענוג ראיות
דער הויפּט-טענה
ראַציאָנאַליסטישע מענטשן האָבן אַ פּראָבלעם מיט עצות ווי „דן לכף זכות” (ר׳ נחמן׳ס עצה). זיי פרעגן: וואו איז די הצדקה? דער צמח צדק זאָגט אַז „טראַכט גוט וועט זיין גוט” שטאַמט פונעם רמב״ם (פרק ד׳).
פאַר אַסאַך פון די אינטערעסאַנטסטע און וויכטיגסטע שאלות אין לעבן, קען מען נישט מכריע זיין בלויז מיט דעם כלל פון „גלייב נאָר וואָס איז מוכרח.” מען דאַרף אַנדערע מידות/כללים וואָס זאָלן פירן אונז וואָס צו גלייבן.
[צד-דיגרעסיע] משל פון דער ישראל-פאַלעסטינער קאָנפליקט
ווער וויל שלום – די אידן אָדער די פאַלעסטינער? ביידע זייטן האָבן „ראיות,” „עדות,” „כתבים.” קיינער קען נישט אָביעקטיוו באַשליסן פון „אינדרויסן” – ס׳איז צו פיל אינפאָרמאַציע, צו פיל פּאָליטיק. אָבער – מען מוז דאָך אַ שטעלונג נעמען, ווייל:
– דער וואָס גלייבט אַזוי, שיקט געלט אין איין ריכטונג
– ניוטראַליטעט אַליין איז אויך אַ באַשלוס מיט אַ פּרייז – אויב מענטשן שטאַרבן, איז ניוטראַליטעט אויך אַ מין רשעות
דאָס איז אַ קאָנפליקט צווישן צוויי „איסורים”: דער „איסור” פון גלייב נישט אומקלאָרע זאַכן קעגן דעם „איסור” פון נישט-העלפן ווען מען דאַרף.
[צד-דיגרעסיע] סייענס און תורה
פּערזענלעך איז נישט באַאומרואיגט פון שאלות ווי „וויפיל טעג האָט גענומען באַשאַפן די וועלט?” – ווייל מ׳פילט נישט מחויב צו האָבן אַ הכרעה אויף יעדער שאלה. אָבער – אַסאַך שאלות קען מען נישט אָפּלייגן: מען מוז מחליט זיין צו מען היט שבת אָדער נישט. און דער אָפּציע פון „היטן שבת אָבער אַלעמאָל געדענקען אַז אפשר איז נישט דאָ קיין שבת” – דאָס איז נישט קיין וועג פון לעבן. אַגנאָסטיציזם איז אויך אַ choice, און עס האָט אַ פּרייז: מען היט שבת „קאַלטערהייט” אַנשטאָט „וואַרימערהייט.”
—
יב. הויפּט-טעזע: אמונה שאַפט מציאות (נישט בלויז רעאַגירט אויף מציאות)
ביי מענטשן
„מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת” – ווער עס גלייבט אַז שבת איז הייליק, ביי אים וועט שבת טאַקע זיין הייליק. ווער עס גלייבט אַז זיין ווייב האָט אים ליב, זי וועט אים טאַקע ליב האָבן – ווייל ער וועט זיך אַנדערש פירן צו איר, און זי וועט צוריק רעאַגירן.
ביי אָביעקטן (אַ „דבר פלא”)
נישט נאָר מענטשן רעאַגירן צו דיין באַציאונג – אויך אָביעקטן רעאַגירן:
– ווער עס גלייבט אַז אַ פלאַנץ קען וואַקסן און איז מטפל דערין – עס וואַקסט
– ווער עס גלייבט אַז אין אַ שטיק מאַרבל ליגט אַ סטאַטוע – ער קען עס אַרויסברענגען
– דאָס איז נישט מאַגיע – ס׳איז געווען אמת׳דיגע פּאָטענציאַל וואָס ווערט רעאַליזירט דורך אמונה + האַנדלונג
[צד-דיגרעסיע] „Power of Attraction” – באַגרענעצונג
נישט „Power of Attraction” אין דעם נאַרישן זין (חלום׳ען צו זיין אַ גביר מאַכט דיך נישט אויטאָמאַטיש אַ גביר – מען דאַרף אויך אַרבעטן). אָבער – ווער עס האָט נישט געחלום׳ט צו זיין אַ גביר, איז כמעט קיינמאָל נישט געוואָרן קיין גביר. דער חלום/אמונה איז אַ נויטווענדיגע באַדינגונג, כאָטש נישט אַ גענוגנדע.
דער איינווענד: „ליב האָבן איז אַ רעאַקציע, נישט אַ באַשלוס”
מען שמייכלט צו עמעצן ווייל עס מאַכט אים happy צו אים זען – אָבער וואָס אויב עס מאַכט אים נישט happy? דער ענטפער: מען מוז טרעפן אַנדערע מידות (virtues) – נישט בלויז דער virtue פון „גלייב נאָר וואָס איז אמת.” מען ברויך מידות וואָס זאָגן אונז וואָס צו גלייבן אין סיטואַציעס וואו ריינע ראַציאָנאַליטעט קען נישט מכריע זיין.
—
יג. דער לאָגישער טעות וואָס ווערט אידענטיפיצירט
מענטשן מאַכן אַ פאַלשן שפּרינג אין לאָגיק:
1. פּרעמיסע (ריכטיג): „אמת” מיינט עפּעס וואָס איז נישט תלוי אין מיין החלטה
2. פאַלשער שפּרינג: דערפאַר קען קיין שום אמת נישט זיין נקבע דורך מיין החלטה
דאָס זענען צוויי פאַרשידענע זאַכן! יאָ, נישט אַלע אמת׳ן זענען תלוי אין מיין החלטה – אָבער עטלעכע אמת׳ן ווערן טאַקע באַשאַפן דורך מיין החלטה. מען קען נישט מחליט זיין אַז אַ מענטש איז אַ קאָוו, אָבער זייער אַסאַך זאַכן ווערן טאַקע אמת דורך דעם וואָס מען גלויבט אַז זיי זענען אמת, און די reality פאָרעמט זיך לויט דעם. דאָס איז אַ וויליאם דזשעימס׳דיגע תורה (פּראַגמאַטיזם).
אויף הלכה: די הלכה איז וואָס מענטשן זאָגן – און דאָס וואָס די הלכה זאָגט, „מאַכט עס.” דאָס מאַכט עס נישט שקר – עס איז אַ סאָרט אמת וואָס ווערט באַשאַפן דורך דעם פּראָצעס פון פסק׳ענען.
„צי קען אמת זיך טוישן?”
אמת אַליין טוישט זיך נישט, אָבער אין דער וועלט זענען דאָ זאַכן וואָס זענען נאָך נישט פעסטגעשטעלט, און זיי קענען זיך טוישן. איינע פון די וועגן וויאַזוי מענטשן טוישן זאַכן איז דורך גלויבן אַז זיי זענען שוין אַנדערש.
—
יד. [צד-דיגרעסיע] Predictive Processing – אַ קאָגניטיוו-וויסנשאַפטלעכע ראיה
די predictive processing / predictive coding טעאָריע (איינע פון די פירנדיגע טעאָריעס אין קאָגניטיוו סייענס) דינט אַלס אַן עמפּירישע שטיצע:
– ווען אַ מענטש רירט זיין האַנט, גלויבט דער מוח ערשט אַז די האַנט איז שוין דאָרט, און דער גוף שטעלט זיך צו צום גלויבן.
– דער געפיל פון באַוועגונג קומט פאָר דער באַוועגונג אַליין – מענטשן „ווייסן” אַז זיי רירן זיך נאָך פאַר זיי האָבן מחליט צו רירן זיך.
– די החלטה זיך צו רירן איז אַ פועל יוצא פון דער אמונה אַז מען האָט זיך שוין גערירט.
– באַגרענעצונג: מען קען נישט רירן אַ וואַנט – עס דאַרף זיין אַ מאָס פון שליטה/control – אָבער אינערהאַלב פון דעם ראַם אַרבעט דער מעכאַניזם אַזוי.
אויסברייטערונג צו גרעסערע לעבנס-זאַכן
„איך האָב ליב מיין ווייב נאָכדעם וואָס איך גלויב אַז איך האָב זי שוין ליב” – אַלע מעשים שטעלן זיך צו צום גלויבן. מען קען דאָס מיסברויכן (פאַנטאַזיע, מאַסקעס, קליפּה), אָבער דער עיקר-יסוד בלייבט:
> עס זענען דאָ זאַכן וואָס ווערן אמת אויסערהאַלב פון דיר ווייל דו האָסט זיי געגלויבט. דאָס איז אַ „יסוד גדול בתורה” און „אמת לימוד של תורה.”
—
טו. צוריק צום הויפּט-טעמע: וואָס מיינט „לערנען אַ ספר”?
– לערנען אַ ספר מיינט נישט סקענען/קאָפּירן די ווערטער אין מוח (דאָס טוט אַ סקענער-מאַשין).
– לערנען מיינט אַ רילעישאנשיפּ מיט דעם ספר – מען באַקומט עפּעס פון אים, ער „רעדט” צו דיר.
– וואָס דער ספר טוט איז תלוי וואָס דו טוסט צו אים – פּונקט ווי ביי אַ לעבעדיגן רבי.
—
טז. ראיות פון ספרים הקדושים וועגן כבוד פאַר דעם ספר
– קושן דעם ספר נאָכ׳ן לערנען – „בדוק ומנוסה” אַז עס העלפט געדענקען.
– ר׳ עקיבא אייגר אין זיין הקדמה: מען זאָל דרוקן ספרים מיט שיינע פּאַפּירן, מאַרדזשינס, גראַפיקס – ווייל מען לערנט בעסער אַזוי.
– דער איפודי (ר׳ יצחק דוראַן) אין ספר מעשה אפוד: ער איז מסביר אַז דער עולם אַפּרישיעיטעט נישט די ווערטער, דקדוק, צורת האותיות פון תורה – מען לערנט נאָר דעם תוכן. איינע פון די „סגולות הלימוד” איז לייענען בכתב אשורית – די שיינע אָריגינעלע פאָנט. קדושת ספר תורה ליגט אין דער פאָנט, נישט נאָר אין דעם תוכן – ווייל דורך דעם האָט מען אַן אַנדער רילעישאנשיפּ מיט דעם.
—
יז. ספר און רבי – די זעלבע סטרוקטור, מיט אונטערשייד אין מאָס
– אַ ספר און אַ רבי אַרבעטן אויף דער זעלבער בעיסיק וועג: רעספּעקט → בעסער לערנען; נישט ערנסט נעמען → נישט באַקומען.
– חסרון פון אַ ספר: ער קען נישט געבן אַ זעץ, ער קען זיך נישט טוישן, ער בלייבט שטענדיק דאָס זעלבע – דערפאַר איז אַ רבי בעסער.
– אָבער אַלע כבודות וואָס מען דאַרף האָבן פאַר אַ רבי דאַרף מען אויך האָבן פאַר אַ ספר (אויפשטיין פאַר אַ ספר, אאַז״וו).
—
יח. דער הויפּט-יסוד: אמונת חכמים / יראת הכבוד פאַר דעם ספר
– ווער עס גייט צו צום ספר מיט יראת הכבוד (נעמט יעדע וואָרט ערנסט, גלויבט אין קדושת הספר) – דער ספר רעדט צו אים אמת.
– דאָס איז סירקולער, אָבער נישט אין אַ פּראָבלעמאַטישן זין – פּונקט ווי „איך האָב ליב מיין ווייב, האָט זי מיך ליב” איז סירקולער אָבער ריכטיג. וואָס איך בין מחליט וויאַזוי איך גיי צו צום ספר קומט פון אים, נישט נאָר פון מיר.
קריטיק פון ראַציאָנאַליזם
– אַ ראַציאָנאַליסט קען קיינמאָל גאָרנישט לערנען, ווייל ער איז שטענדיק חושד, קיינמאָל נישט מקבל. ער לערנט נישט וואָס „אפשר שטייט נישט דאָרט.”
– חשדנות איז אַ גוטע מדה („כבדהו וחשדהו”), אָבער עס דאַרף זיין אַ מדה במצות שבו – נישט אַ טראַומאַ-באַזירטע שטענדיגע חשדנות.
– אמונת חכמים מיינט נישט גלויבן שטותים – עס מיינט אַז דער אמונה העלפט דעם ספר רעדן צו דיר אמת אַנשטאָט שטותים.
דער זוהר׳ס משל – תורה ווי אַן אשה חשיקה
דער זוהר זאָגט: די תורה איז ווי אַ באַגערטע פרוי וואָס גיט זיך נאָר פאַר דעם וואָס האָט איר ליב. ווער עס רעספּעקטירט זי נישט – זאָגט די תורה אים שטותים. מענטשן וואָס רעדן אויס שטותים פון תורה – זיי אַליין זענען שולדיג, ווייל זיי האָבן נישט ערנסט גענומען, און די תורה האָט זיי צוריקגעגעבן לויט דעם.
—
יט. דער מעכאַניזם אין פּראַקטיק: צוויי לעוועלס פון „יראת הכבוד”
ערשטער לעוועל (כשאר הדברים)
דער רבי/ספר גיט דיר נאָך אַ שטיקל אינפאָרמאַציע אויף דעם זעלבן שטאָק וואו דו שטייסט שוין – „נאָך אַ שטאָק אויפ׳ן בנין, אָקיי.”
צווייטער לעוועל (קדושה / טראַנסצענדענץ)
דער רבי/ספר ווייזט דיר אַז פון דעם צווייטן שטאָק זעט די וועלט אויס אַנדערש. ער טוישט נישט בלויז וואָס דו ווייסט, נאָר וויאַזוי דו קוקסט. דאָס איז ווי „poetry” לייענען – נישט פאַר אינפאָרמאַציע, נאָר כדי צו טוישן דעם בליק אויף דער וועלט.
שליסל-פּרינציפּ: דער רבי/ספר טוט דעם טוישונג – אָבער נאָר אויב דו לאָזט אים. אויב נישט, וועט ער עס נישט טון פאַר דיר.
—
כ. צוריק צו ר׳ שמחה זיסל: פאַרוואָס ער איז „wrong”
דער תירוץ אויף ר׳ שמחה׳ס פּראָבלעם
דאָס וואָס מיר האָבן אויסגעפירט (אַז לערנען אָן יראת הכבוד פאַרמאַכט דעם צוגאַנג צום תוכן) איז אַ חלק פון דעם תירוץ. ר׳ שמחה האָט געזוכט אַ ראיה אַז „מסילת ישרים” איז הייליקער פון אריסטו. ער האָט טאַקע אַרויסגענומען מער פון „מסילת ישרים” – אָבער נישט ווייל דער תוכן איז אָביעקטיוו בעסער, נאָר ווייל ער האָט צו „מסילת ישרים” געהאַט דרך-ארץ, און צו אריסטו נישט. פאַר אריסטו איז ער נישט צוגעגאַנגען מיט ערנסטקייט – דערפאַר האָט ער נישט געטראָפן. ער איז נאָך אַן עם-הארץ – ער האָט נישט געלערנט מיט דעם ריכטיקן צוגאַנג.
[צד-דיגרעסיע] קבלה-יסוד: „מיר מאַכן דעם הימל”
דריי שיטות:
1. „אָביעקטיוו-הימלישע” שיטה: אַלץ קומט פון אויבן – הימל, משיח, בית-המקדש – דער אייבערשטער מאַכט עס, מיר דאַרפן בלויז תשובה טון.
2. „סוביעקטיווע” שיטה: וואָס מיר מאַכן אויף דער וועלט, דאָס איז דאָ; „הימל” – ווער ווייסט.
3. דער סוד פון די מקובלים (דער „דריטער פּסוק”): ס׳איז דאָ אַ הימל, און מענטשן מאַכן עס. סיי רש״י (פון הימל) סיי רמב״ם (מענטשלעכע פּעולה) זענען גערעכט. דער איזשביצער רבי: אידן בויען דעם בית-המקדש, און דורכדעם קומט עס פון הימל. משה רבינו, שלמה המלך האָבן דאָס געטון.
מקורות: ספר „עד בנחל” (פּרשת ואתחנן), „זרע קודש” (פּרשת כי תבוא) – אַ מעשה וואו אַ רבי האָט געזען אַז דער בית-המקדש איז שוין כמעט פאַרטיק, נאָר די פּרוכת פעלט, צעריסן פון אַן עבירה.
די פּאַראַלעל צום הויפּט-נושא
גענוי ווי ביים בית-המקדש, אַזוי אויך ביי קדושת ספרים – רוב מענטשן פאַלן אין איינע פון צוויי עקסטרעמען:
– „אַלץ סוביעקטיוו”: מ׳האָט מיר איינגערעדט אַז ס׳איז הייליק, אָבער ס׳איז נישט מער פון דעם.
– „אַלץ אָביעקטיוו”: ס׳איז הייליק, און ס׳האָט גאָרנישט מיט וואָס איך טראַכט.
ביידע זענען נאָר האַלב פון דער אמת.
—
כא. [צד-דיגרעסיע] דער „גדול ממינסק” און חובת הלבבות
אַ מעשה פון אַ ליטווישן גדול (ר׳ לייבל פּערלער, „דער גדול ממינסק”), באַשריבן אין אַ ספר פון זיין גבאי (first-hand account):
ער האָט געהאַט אַ ירידה, האָט גענומען לערנען חובת הלבבות – אָבער אָן יראת הכבוד. ער האָט געקוקט אויף דער ליסט פון זעקס סיבות און געטראַכט: „דריי און פיר זענען די זעלבע זאַך” – דאָס איז אַלץ וואָס ער האָט אַרויסגענומען. ער האָט נישט געוואוסט אַז חובת הלבבות איז אַ ספר וואָס מ׳לערנט מיט יראת הכבוד; ער האָט עס באַהאַנדלט ווי אינפאָרמאַציע. ר׳ שמחה׳ס רעאַקציע: „משוגע! אין יעדע אות שטייט עפּעס!” – אָבער דאָס זעט מען נאָר ווען מ׳לערנט מיט ערנסטקייט.
דער מסקנא: אָביעקטיוו + סוביעקטיוו צוזאַמען
– ס׳איז אָביעקטיוו אמת אַז עס זענען דאָ ספרים וואו יעדע וואָרט האָט תוכן, און ספרים וואו נאָר יעדע פערטע שורה.
– אָבער דעם חילוק קען מען נאָר אויסגעפינען ווען מ׳לייענט ביידע מיט יראת הכבוד. אָן דעם – וועלן ביידע אויסזען ליידיק. מיט דעם – וועט מען זען אַז איינער האָט טאַקע מער.
– ר׳ שמחה איז „wrong” ווייל ער מיינט: „ווייל איך האָב נישט געזען, איז עס נישט דאָ.” דער אמת: ס׳איז יאָ דאָ, אָבער נאָר פאַר דעם וואָס לערנט מיט מסירות.
—
כב. „קבל את האמת ממי שאמרו” (רמב״ם) – אַ נייער לעוועל
די שאלה אויף דעם רמב״ם
אויב מ׳ווייסט שוין אַז עפּעס איז אמת, דאַרף מען נישט דעם כלל „קבל את האמת ממי שאמרו.” אויב מ׳ווייסט נישט – וויאַזוי ווייסט מען אַז ס׳איז אמת?
דער אמת׳ער פּשט
די שאלה איז נישט צו אַ פאַקט איז אמת אָדער נישט. די שאלה איז: צו דו זאָלסט האָבן אמונה אין אריסטו – צו דו זאָלסט נעמען ערנסט וואָס ער זאָגט, צוגיין מיט יראת הכבוד. ערשט נאָכדעם וואָס דו נעמסט ערנסט, וועסטו טרעפן אמת׳ע זאַכן (וואָס שטייען אפשר אויך אין חז״ל). אָבער אָן אמונה/ערנסטקייט – וועט עס קיינמאָל נישט אָנגענוצט ווערן.
דער קאָנטער-אַרגומענט (מקובלים): אַ איד קען גלייך טענה׳ן: פאַרוואָס זאָל איך געבן אמונה צו אריסטו? – און אַסאַך אידן, בפרט מקובלים, האָבן טאַקע אַזוי געטענה׳ט.
—
כג. נאמנות (לאָיעלטי) אלס יסוד פון גלויבן
נאמנות אלס עפּיסטעמאָלאָגישע קאַטעגאָריע
נאמנות (loyalty) איז אַ באַזונדערע מדה טובה וואָס שפּילט אַ ראָלע אין וואָס מיר גלויבן — נישט בלויז אָביעקטיוו באַווייזן.
כיבוד אב ואם אלס גלויבנס-פליכט
ווען דיין מאַמע אָדער טאַטע דערציילט דיר עפּעס — אפילו עס קען זיין לשון הרע — איז דאָ אַ שאלה: צי דער חיוב פון כיבוד אב ואם פאָדערט אַז מען זאָל גלויבן וואָס זיי זאָגן? עס איז אַ מין כבוד צו גלויבן דעם טאַטן. נישט צו גלויבן אים איז אַ מין ביזיון. מ׳דאַרף זיך פירן ווי מ׳גלויבט, אפילו אויב מ׳ווייסט נישט 100% אַז ס׳איז אמת.
דער רמב״ן און מעמד הר סיני — אַ נייע לייענונג
געגן דעם פאָלקס-פאַרשטאַנד: מענטשן מיינען דער רמב״ן האָט געזאָגט אַ יסוד א
ין עפּיסטעמאָלאָגיע (אַ טאַטע ליגט נישט פאַר קינדער). שטותים — טאַטעס ליגן יאָ פאַר קינדער! דער רמב״ן׳ס אמת׳ע כוונה איז אַנדערש: כיבוד אב — עס איז אַ מצוה/מדה טובה צו גלויבן דעם טאַטנ׳ס מסורה, נישט ווייל ס׳איז אָביעקטיוו באַוויזן, נאָר ווייל נאמנות צו דער משפּחה-קייט איז אַ יסוד׳דיגע מענטשלעכע טוגנט.
ירמיה הנביא אלס ראיה
ירמיה זאָגט (ירמיה ב:י-יא): אַ נאָרמאַלער גוי טוישט נישט זיין טאַטע׳ס גאָט, אפילו ווען זיינע געטער זענען גאָר נישט אמת׳ע. דאָס באַווייזט אַז „מנהג אבותינו בידינו” איז אַ נאַטירלעכע מענטשלעכע נאָרמע — מ׳גיט אָפּ כבוד צו אבות נישט נאָר אין מעשים, נאָר אויך אין גלויבנס-זאַכן.
דער האָלאָקאָסט אלס מאָדערנע אַנאַלאָגיע
פּראָוואָקאַטיוו ביישפּיל: וואָס איז דיין ראיה אַז דער האָלאָקאָסט איז געווען? פאַר אַ גוי פון טאַילאַנד אין 300 יאָר אַרום — וועט ער האָבן אָביעקטיוו ראיות? (אפילו היינט זענען די ראיות נישט אַזוי שטאַרק ווי מ׳מיינט, מ׳זאָגט שוין AI קען אַלעס פאַלשן.)
דער אמת׳ער גרונט פאַרוואָס מיר גלויבן: אונזערע זיידעס האָבן עס פאַרציילט. „ער זאָגט אַז ער איז דאָרט געווען, איך קען מיין זיידע.” דאָס איז נאמנות/לאָיעלטי, נישט אָביעקטיוו סייענס.
[צד-דיגרעסיע] צוויי זיידעס מיט סותר׳דיגע מעשיות
ווען צוויי זיידעס פון דעם זעלבן שטעטל דערציילן פאַרקערטע ווערסיעס — ווער גלויבסטו? דיינעם, ווייל נאמנות. „אַ חיות דאַרף איך זיין נישט צו גלויבן מיין זיידע.”
דער קאָצקער רבי: פּסול קרובים
פאַרוואָס קען אַ קרוב נישט מעיד זיין? דער קאָצקער זאָגט: ווייל מדות טובות (נאמנות, ליבשאַפט) פאַרדרייען דעם אורטייל. די תורה רעכנט מיט מענטשלעכע עמאָציעס — דאָס איז נישט אַ חסרון, ס׳איז אַ מציאות.
דער חילוק צווישן „גלויבן” און „וויסן”
קריטישער נקודה: „איך זאָג נישט אַז איך גלויב שוין, איך האָב אַ נקיות [= אָביעקטיוו זיכערקייט].” עס איז דאָ אַ מצוה צו גלויבן, זיך צו פירן ווי מ׳גלויבט — אָבער דאָס איז נישט דאָס זעלבע ווי וויסנשאַפטלעכע זיכערקייט. „פרעגסטו מיר תור יהודי — אוודאי זאָג איך אַז ס׳איז געווען. נישט ווייל עמאָציעס, נאָר ווייל ס׳איז אַ מדה טובה, אָנגענומען ביי דער מענטשהייט.”
דער לימיט פון נאמנות
נאמנות האָט אַ גרענעץ: מ׳קען נישט מאַכן פון אַ קו אַן אָקס — אויב ס׳איז אַ שקר בודד (אַ קלאָרער ליגן), דאַרף מען נישט גלויבן. ירמיה אַליין זאָגט: די גוים וועלן אַמאָל זאָגן „אך שקר נחלו אבותינו” — ווען ס׳איז אַזוי קלאָר אַז ס׳איז פאַלש, פאַלט אַוועק דער חיוב נאמנות. אָבער: רוב זאַכן אין דער וועלט זענען נישט גענוג קלאָר צו זאָגן אַז דער טאַטע ליגט. אין דעם ספק-געגנט — נאמנות געווינט.
בגידה אלס מאָראַלישע קאַטעגאָריע
שטאַרקע טענה: „אונזערע זיידעס האָבן מוסר נפש געווען פאַר דעם. דו וועסט בוגד זיין? דו דאַרפסט זיין אַ חיות צו זאָגן אַז דיין זיידע איז געווען אַ גרויסער נאַר.” אמונה = נישט זיין קיין בוגד. דער ערך פון לאָיעלטי איז אַ מער באַזישע מענטשלעכע טוגנט ווי אָביעקטיוו אמת. אַסאַך מענטשן וואָס טוען „בשם האמת” זענען אייגנטלעך בוגדים — זיי פאַרראַטן יעדן אויפ׳ן ספק.
[צד-דיגרעסיע] דער מעיאָר, צדוק/יוסף, און היסטאָרישע אורטיילן
ביישפּיל פון יוסף (פלאַוויוס?): ווער זאָגט אַז ער איז אַ צדיק אָדער רשע? דער וואָס האָט פאַר אים געאַרבעט זאָגט אַזוי, דער אַנדערער זאָגט פאַרקערט — קיין אָביעקטיוו וועג צו וויסן. „ביי מיר איז ער אַ רשע, ווייל איך גלויב מיינע זיידעס, נישט ווייל איך ווייס.”
רבי יוחנן בן זכאי האָט פאַרלוירן דעם דיבאַט מיט וועספּאַסיאַן — ער האָט נישט געהאַט קיין תירוץ. דאָס ווייזט אַז אפילו חכמים האָבן נישט אַלעמאָל אָביעקטיוו ענטפערס.
סאַטמאַרער עסקן-ביישפּיל: „יענעם׳ס פרייהייטס-קעמפער איז מיין טעראָריסט” — דאָס איז דער זעלבער פּרינציפּ פון נאמנות.
—
כד. דער הויפּט-מעסעדזש / מסקנא פון שיעור
> „מיר דאַרפן אויפהערן צו טראַכטן נאָר פון צוויי וועגן אויף יעדע זאַך”:
> – אָדער ס׳איז אָביעקטיוו אמת (יעדער גוי אין אַרגענטינע איז מסכים),
> – אָדער ס׳איז סתם ווייל דיין רבי האָט דיר געזאָגט.
>
> ס׳איז דאָ זאַכן אינצווישן, אָדער בכלל אַנדערש — און נאמנות/לאָיעלטי איז איינע פון זיי. ס׳איז אַ לעגיטימע עפּיסטעמאָלאָגישע קאַטעגאָריע וואָס איז נישט רעדוצירבאַר צו „אָביעקטיוו באַווייז” אָדער „בלינדער גלויבן.”
—
כה. געזאַמטע אַרגומענט-מאַפּע פון דעם שיעור
“`
שמונה פרקים פּרק ד׳ → מידות בינוניות → ערשטע מידה: „זהירות” (תענוגי הגוף)
↓
ר׳ שמחה זיסל׳ס בריוו: חילוק צווישן תורה-ספרים און אריסטו (חיות vs. קאַלטקייט)
↓
דריי טענות (נישט צעמישן!): (א) צוגאַנג באַווירקט תוצאה, (ב) צוגאַנג קומט פון סביבה, (ג) קיין קריטעריום עקזיסטירט נישט
↓
וואָס מיינט „לערנען אַ ספר”? → ספר = טיר צו ריאַליטעט → [פיקשן איז אויך ריאַליטעט]
↓
פאַרשידענע מאָדוסן פון לייענען (ערנסט / דקדוק / יראת הכבוד / לייכטזיניג / סטרוקטור-הנאה)
↓
הלכה׳שער משל: ספר תורה פון אַ מין → קדושה = אמת׳דיגער יחס, נישט מעדזשיק
↓
ראַציאָנאַליזם-קריטיק: וויליאם דזשעימס-קאָנפליקט (שינאָווער vs. גאָרער)
↓
הויפּט-טעזע: אמונה שאַפט מציאות (+ predictive processing אלס ראיה)
↓
לערנען = רילעישאנשיפּ מיט דעם ספר → וואָס דו גיבסט אַריין באַשטימט וואָס דו באַקומסט
↓
ספר = רבי (זעלבע סטרוקטור, אַנדער מאָס) → יראת הכבוד = שליסל
↓
צוויי לעוועלס: אינפאָרמאַציע vs. טראַנסצענדענץ (טוישן דעם בליק)
↓
ר׳ שמחה איז „wrong”: ער האָט נישט ערנסט צוגעגאַנגען צו אריסטו
↓
[קבלה-יסוד: מיר מאַכן דעם הימל — סוביעקטיוו + אָביעקטיוו צוזאַמען]
↓
„קבל את האמת ממי שאמרו” = גיב אמונה/ערנסטקייט צום מקור
↓
נאמנות (לאָיעלטי) אלס באַזונדערע עפּיסטעמאָלאָגישע קאַטעגאָריע
↓
כיבוד אב → רמב״ן → ירמיה → האָלאָקאָסט → קאָצקער (פּסול קרובים)
↓
מסקנא: נישט בלויז „אָביעקטיוו” אָדער „סתם דיין רבי” —
נאמנות איז אַ דריטער, לעגיטימער וועג פון וויסן
“`
תמלול מלא 📝
שיעור אין שמונה פרקים: די מידה פון זהירות און די חילוק צווישן תורה-ספרים און חיצונישע ספרים
הקדמה: וואו מיר האלטן אין שמונה פרקים
מגיד שיעור:
א גוטן. יא, ס׳איז פאר, ס׳איז פאר. אה, יא? איך זע יא. ס׳גייט, ס׳איז דא דא א רויטע… איך זע נישט, אבער דא… איך זע יא. אקעי, ס׳איז דער… איך זע יא.
רבותי, שש… היינט איז ערב שבת חזון. איך וועל ענק רעדן וועגן עסן פלייש און וויין. אונזער שמועס איז וועגן עסן פלייש און וויין. ס׳איז זייער קאנעקטעד. אבינו ויומא. ס׳איז אינטערעסאנט. איך וויל רעדן וועגן דעם אין א סעקונד. און איך וויל אריינגיין אין דעם אביסל מער. איך האפ אז ס׳וועט זיין גענוג צו אריינגיין אין דעם.
ס׳איז דא נאך זייער אסאך פרטים וואס מ׳קען, אבער אונז האלטן בעצם, דער עולם ווייסט נישט וואו אונז האלטן, סאו אונז האלטן אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: די אכט קאפיטלען, דער רמב״ם׳ס איינפירונג צו פירקי אבות], ס׳קומען נייע אידן, זיי ווייסן נישט וואו אונז האלטן. סאו אונז האלטן אין שמונה פרקים פרק ד׳, דאס איז די קעפל פון אונזער שורה.
וואס אונז האלטן אין שמונה פרקים פרק ד׳, דאס איז די עיקר פרק ווי דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] לייגט אראפ די וואס ער רופט רפואת חולי הנפש [refuas cholei hanefesh: היילונג פון קראנקהייטן פון דער נשמה]. אנדערע ווערטער, די… וואס קען מען נישט נעמען? איך וויל נישט, אקעי, בקיצור, ס׳איז עפעס א חולי הנפש [cholei hanefesh: קראנקהייט פון דער נשמה].
ווען מ׳רעדט די פרק ד׳ איז רפואת חולי הנפש, און דארטן איז די פרק וואס מ׳לייגט אראפ די עיקר טעאריע פון די מדות טובות [midos tovos: גוטע כאראקטער-אייגנשאפטן], וואס איז די ריכטיגע מדות [midos: כאראקטער-אייגנשאפטן]?
די טעאריע פון די מיטעלע מידה
די ערשטע שטיקל איז געשטאנען אז די גוטע מדות זענען די מדות מיט צעת [midos bemitze’us: די מיטעלע מידות], און ער האט מסביר געווען וואס איז א מדה [midah: א כאראקטער-אייגנשאפט] און וואס איז א פעולה [pe’ulah: אן אקציע], און ער איז דורכגעגאנגען מיט דוגמאות [dugma’os: ביישפילן]. דאס איז בעיסיקלי ווי אונז האלטן מיט דוגמאות פון ניין מדות. וויאזוי די גוטע איז דערמיטן, און ס׳איז דא א צו פיל און א צו ווייניג. יעדע מדה האט א צו פיל און א צו ווייניג. דאס איז דער שמועס.
די ערשטע מידה: זהירות
און די ערשטע מדה וואס דער רמב״ם האט געברענגט איז די מדה וואס ער רופט אונז טרענסלעיטן אין זהירות [zehirus: זאָרגפולקייט, אָפּהיטונג]. אונז האבן נישט, אנפורטשענטלי, אדער אמת, קיין גוטע טרענסלעישאן דערפאר. אויב ענק ווייסט, א גוטע טרענסלעישאן קען ענק מיר זאגן. דאס וואלט מיר קיינמאל נישט געקולט זאגן.
די בעסטע טרענסלעישאן וואס מאכט מענטשן וויסן וואס ס׳מיינט איז פרישות [prishus: אָפּגעזונדערטקייט], אבער פרישות איז עקסטרעם, זיי מיינען נישט פרישות. סאו איך וואלט געוואלט זאגן קדושה [kedushah: הייליגקייט], אבער קדושה מיינט מער דריי נישט שמירת הברית [shmiras habris: היטן די ברית, געשלעכטלעכע ריינקייט], וואס האט עפעס צו טון מיט דעם, אבער אויך שמירת הברית איז א פאני יופעמיזם פון די כוונה. אבער על כל פנים, ס׳איז זיכער א ווארט וואס מ׳נוצט פאר די סוגיא [sugya: טעמע], אבער ווייטער נישט גענוג קלאר.
זהירות וואס מ׳האט געלערנט איז א ווארט וואס רבינו יונה [Rabbeinu Yonah] האט איבערגעטייטשט, דער רמב״ם האט געטייטשט למען יראת חטא [lema’an yiras chet: כדי צו האבן מורא פאר זינד]. יא?
סאו דאס זענען אלע ווערטער. אבער על כל פנים, די מידה וואס האט צו טון, אונז קענען עס מגדיר זיין בעסער לויט די סובדזשעקט, ווייל דאס איז וויאזוי מ׳איז מגדיר אלע מידות, די מידה וואס האט צו טון מיט תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: גשמיות׳דיגע הנאות]. שטימט? די ריכטיגע הנהגה [hanhagah: פירונג, אויפפירונג] לגבי תענוגי הגוף. דאס איז די מידה.
דער פלאן פון לערנען
און אונז האבן געזאגט אז אונז ווילן מאכן א שיעור, א סיריעס שיעור, און ווער ס׳איז מיר אויף יעדע פון די מידות. יעדע שיעור נעמען מיר, איך זע אז יעדע מידה איז בערך דריי חדשים, ס׳איז בעזרת השם [be’ezras Hashem: מיט גאטס הילף], און דרייווער ארום, און דריקן זיך די נעקסטע שטיקל. אייער פשוט.
אבער פון יעדע איינע פון די ליסטעס איז דא זייער אסאך אנדערע מקורות [mekoros: קוואלן] אין די רמב״ם און אין אנדערע פלעצער וואס מ׳קען צוזאמברענגען כל התורה כולה [kol haTorah kulah: די גאנצע תורה] אויף דעם. ס׳איז נישט נאר די ליין, דאס איז פשוט אז ס׳איז א פלאץ וואו אונז זענען, צו לערנען דא וויפיל אונז קענען.
און בעיקר וויל אונז ברענגען די עיקר סברות [sevoros: לאגישע ארגומענטן] און די עיקר לומדות [lumdos: לערנונגען] פון די ספר המידות [Sefer HaMidos: דער בוך פון כאראקטער-אייגנשאפטן], וואס… וואס ער איז מגדיר די זאכן די בעסטע וואס יעדער איינער נעמט פון אים. אמת?
דיגרעסיע: ר׳ שמחה זיסל פון קעלם
ווער איז געווען ר׳ שמחה זיסל?
איך האב זיך דערמאנט לעצטנס, און איך האב געהייבן אן די חסידישע מעשה. דער… ס׳איז געווען דער רבי ר׳ שמחה זיסל פון קעלעם, דער אלטער פון קעלעם.
תלמיד: א חסידישע איד?
מגיד שיעור: ניין? איך מיין אז ס׳איז געווען געווען. יא, קיין מתנגד [misnaged: ליטווישער, נישט חסידיש]. יא, מוסר [mussar: די מוסר-באוועגונג] איז א קיין דארף חסידות. קיין מזרח ביי ווערנטפל. מזרח ביי ווערנטפל, חס ושלום. ס׳איז דא נאכט. יא, ס׳איז קאזינס. ניין, מוסר.
דער רבי שמעון חזיסל איז געווען א קלוגער איד. זאלסטו וויסן, איך וואלט געווען זיין פריינד. אויב איך וואלט געווען בזמנינו [bizmanenu: אין זיין צייט], איך וואלט געווען זיין פריינד. איך וואלט געווען קלוגי האלט איך פון די מוסר, וואס דאס זענען דאך מוסר דא.
אבער ר׳ שמחה זיסל, מתוך הדברים [mitoch hadvarim: פון די זאכן], ר׳ שמחה זיסל איז געווען גאנץ א קלוגער איד. ס׳איז אמת אז זיי זענען געווען אביסל ליטוויש, יעדע זאך האט מען געדארפט מלביש זיין אין עפעס א מלבוש שחורה [malbush shechorah: א שווארצן קליידונג], אבער דאס איז דער מנהג [minhag: געוואוינהייט] אין ליטא. אויך די חסידים וואס וואוינען אין ליטא האבן עפעס אזא מנהג. ס׳איז א מנהג הארץ [minhag ha’aretz: א געגנט-געוואוינהייט] דארט, איך ווייס נישט פונקט.
ר׳ שמחה זיסל׳ס אָפענקייט
אבער ער איז געווען א קלוגער איד. ס׳איז דא זייער אסאך כתבים [kesavim: שריפטן] און נאוטס און דרשות [drashos: דרשות] און אזעלכע זאכן פון אים. און ער פלעגט לערנען בעל שם טוב [Ba’al Shem Tov: דער גרינדער פון חסידות] אויך, אגב. ער איז געווען א שטיקל חסיד פון בעל שם טוב אפילו. ער האט געלערנט בצמצום [betzimtzum: אין א באגרעניצטן אופן], ער האט געלערנט וואס ס׳האט אים געהאלטן. ער פלעגט לערנען ענגליש אין זיין ישיבה אויך, אגב.
אין קעלם האט מען געלערנט ענגליש, אין קעלם. זיי זענען געווען נארמאלע מענטשן דארט. רוסיש, לימודי חול [limudei chol: וועלטלעכע שטודיעס], איך ווייס נישט ענגליש. איך ווייס נישט צו מ׳האט געלערנט ענגליש, איך ווייס נישט צו מ׳האט געלערנט ענגליש. איך ווייס נישט צו מ׳האט געלערנט ענגליש. איך ווייס נישט צו מ׳האט געלערנט לימודי חול, נישט לימודי חול, לימודי המציאות [limudei hametzius: שטודיעס פון דער ווירקלעכקייט].
תלמיד: ניין, ניין, מ׳האט געלערנט מינימום.
מגיד שיעור: מ׳האט באקומען דיגריס, וואטעווער מ׳האט געדארפט באקומען דארט אין די געגנט, איך ווייס נישט וואס.
תלמיד: וואס?
מגיד שיעור: ר׳ דעסלער [Rav Dessler] רעדט פון דעם, ער פרובירט צו פארענטפערן פארוואס ער גייט נישט אין די מנהג אבותיו [minhag avosav: די געוואוינהייטן פון זיינע עלטערן]. ס׳איז געווען די מנהג.
ר׳ שמחה זיסל׳ס בריוו: דער חילוק צווישן תורה-ספרים און חיצונישע ספרים
די כתבים פון ר׳ שמחה זיסל
דער צדיק, ער האט כתבים, פארשידענע, ס׳איז דא בריוון וואס איז דא געדרוקט אין וואו הייסט די סעט? “מאור אורות המוסר” [Ma’or Oros HaMussar], צוויי וואליומס פון זיינע תורות. לעצטנס דרוקט מען מער, “כתבי הסבא מקעלם” [Kisvei HaSaba MiKelm: די שריפטן פון דעם זיידן פון קעלם], אויב אזוי הייסט עס, אזעלכע בלויע ספרים.
דער אינהאלט פון דעם בריוו
און דארט האב איך געזען א בריוו, ער זאגט אזוי, ער זאגט אז ער פרובירט רעדן, און ס׳איז אן עקספיריענס וואס זייער אסאך מענטשן האבן, אבער איך מיין אז מ׳דארף עס פארשטיין פון וואו ס׳קומט.
ער זאגט אז ער וויל משבח זיין [meshabeach: לויבן] אזוי די אידישע ספרים אדער געוויסע ספרים וואס ער לערנט. ער זאגט אז ער איז א גרויסער חסיד פון די ספר “מידות לאריסטו” [Midos L’Aristo: אריסטאָטעלעס׳ עטיקס], ער איז א גרויסער חסיד דערפון, ער האט עס זייער ליב, אבער ס׳איז אים שווער עס צו לערנען מער ווי איין מאל. ער האט עס געלערנט איין מאל, ער האט געמיינט אז ער האט פארשטאנען, און ער פילט נישט קיין חיות [chiyus: לעבעדיגקייט] צו חזר׳ן [chazern: איבערחזר׳ן] אסאך מאל.
ווען ער לערנט א חסידיש׳ע ספר, א אידיש׳ע ספר, “שערי תשובה” [Sha’arei Teshuvah], “אורחות צדיקים” [Orchos Tzaddikim], ווען ער לערנט עס פילט ער א געשמאק, ער חזר׳ט די ציבור, ער טרעפט נייע חידושים [chiddushim: נייע אינזיכטן] יעדע מאל, אפילו חומש [Chumash: די חמישה חומשי תורה], און פשוט׳ע, לכאורה [lech’orah: אויף דעם ערשטן בליק] פשוט׳ע ספרים. ער וויל ארויסברענגען פון דעם אז…
דער רמב״ם׳ס ענלעכער פּונקט
ס׳איז א שאלת חכם חצי נחמה [she’eilas chacham chatzi nechamah: א קלוגע פראגע איז א האלבע ענטפער]. אזוי האט ער מיר געזאגט אביסל אנדערש. וואס ער וויל ארויסברענגען מיט דעם בריוו, אויב איך פארשטיי איז, אז ס׳איז דא, און ס׳איז א געוויסע ריכטיגע עקספיריענס וואס מענטשן האבן.
ס׳איז דא ספרים מיט מענטשן וואס מ׳לערנט, און ער וויל עס ברענגען מסתמא [mistama: מסתמא] א ראיה [ra’ayah: א באווייז] אויף קדושת התורה [kedushas haTorah: די הייליגקייט פון תורה] אדער ארוכה קודש [aruchah kodesh: הייליגע ארוכה].
דער רמב״ם אליינס איז מתפעל [mispa’el: אימפּרעסירט] פון די נקודה [nekudah: פּונקט] אביסל אין משניות [Mishnayos] אין ברכת אבות [Birchas Avos], ער זאגט אז קוק אויף א זאך וואס די פילוסופן האבן געדארפט געבן אסאך פעידזשעס און אסאך עזברים באריכות [be’arichus: אין לענג] צו זאגן, און אין חז״ל [Chazal: אונזערע חכמים] שטייט עס אין איין ווארט, אין איין מליצה לעזה [melitzah lazah: א קורצע אויסדרוק]. דער רמב״ם אפאר מער ווי איינמאל זאגט דער חידוש [chiddush: נייע אינזיכט]. און ס׳זעט מיר אויס אז רוסט המחוזות׳ל [Rav Simchah Zissel] מיינט דאס אויך ארויסצוברענגען.
דיסקוסיע: דער חילוק און זיינע אורזאכן
ער זאגט אז ער האט נישט קיין חיות, מענטשן קענען, איך האב אסאך חברים וואס לערנען, קוקט אמאל אריין אין ספרים חיצונים [sefarim chitzonim: חיצונישע ביכער], און רוב פון זיי האבן מיר געזאגט אז ס׳מאכט זיך קיינמאל נישט אז מ׳שאקלט זיך ווען מ׳זינגט אזא ניגון ווען מ׳לערנט פאר א שטיקל קאנט [Kant: דער פילאָסאָף עמנואל קאנט].
איך האב נישט געהערט נאך קיינמאל, קיינער זאל לערנען אזוי. די גמרא [Gemara: תלמוד] תוספות [Tosafos] לערנט מען אזוי. אפילו אפשר קבלה [Kabbalah], חסידישע ספרים.
האסט אמאל געזען איינער זאל לערנען מענטפורג [Mendelssohn], ער זאגט, דער הייליגער מענטפורג, דער הייליגער מענטפורג, דער הייליגער מענטפורג, דער הייליגער חינוך [Chinuch: ספר החינוך]. אה, אזוי זאגט ר׳ יואל [Rav Yoel], אז ס׳האט מיט די חינוך. זייער גוט. גיי איר זינגען אזוי, מיט א ניגון? ער איז א כבוד [kavod: רעספּעקט]. זייער גוט.
סאו איך וויל אייך פרעגן, איך ווייס נישט, איך מיין אז די עקספעסאציע זאגט עפעס. דו קענסט נישט אלעמאל זאגן די תירוץ [teiretz: ענטפער] פון חינוך, ווייל מ׳רעדט דאך פון מענטשן וואס האבן יא פרובירט צו לערנען אנדערע ספרים. לערנען טאקע ערנסט אנדערע ספרים, ס׳איז נישט אז ער זאגט אז ער לערנט נישט.
איך בין נישט קיין פען פון די שטות, איך האב געזאגט אז די חדר [cheder: אידישע עלעמענטארע שולע] איז שולדיגן. די גאנץ לעבן גיין האסטו באשולדיגן א חדר. איך ווייס אז די פליטה האבן אזוי געזאגט. ניין, איך רעד פון די… איך וויל זאגן אז סלאזא, וואס הייסט רישא טוי?
יא, איך מיין טאקע אז ס׳איז דא אזא זאך. שאלה נאר צו ס׳איז נאר דא אין די תורה אדער נאר נאך ספרים אויכעט, אבער ס׳איז דא אזא זאך. ס׳איז דא א חילוק פון א ספר וואס מ׳לערנט, ווייל דאס איז א חלק פון דעם מענטש. ס׳איז דא אזא זאך ווי א קדושה גפנות [kedushah: הייליגקייט] און די אותיות [osiyos: אותיות] און די ווערטער, און ער נעמט ארויס פון איר עפעס. ס׳איז נישט קיין פעיק זאך.
לאמיר זאגן אז מ׳דארף האבן חינוך [chinuch: דערציאונג] פון דעם. איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קיין פראבלעם, אבער דו קענסט נישט באשולדיגן, איך האלט נישט פון באשולדיגן דעם רבי אויף אלעס. איך מיין אז ער כאפט אן עפעס אן אמת׳דיגע נקודה.
פּערזענלעכע אַנעקדאָט: א מעשה מיט א ספר
אקעי, דאס איז נישט אונזער שמועס היינט, איך זאג דאס נאר ווי תורה הקדמה [Torah hakdamah: אן איינפירונג]. איך וואלט געהאט יעצט וואך, א מאדנע מעשה, איך קען נישט, איך מיין, איך וויל עס איז אין א לייברי, איך האב געזאגט ביי פערציג יאר ספול, פאר א דאלער.
איך האב געזען א פלאג, איך וועל נישט זאגן די נאמען, איך וויל רעדן. איך האב געמיינט אז דאס איז א דאג פון אכט הונדערט יאר צוריק. איך מיין אז איך האב געמיינט אז ס׳איז אזא פעמוס, קליינע מעשה. ס׳איז א קיין פאר א דאלער.
נעכטן, איך גיי עפעס אן צו ליינען, און ס׳הייבט זיך גלייך אן, מען זעט ווי א מענטש רעדט וועגן הונדערט יאר צוריק. האב איך געטראכט אז ער איז נישט עפעס א שרייבער שפילט, אזוי ווי איינער מאכט, אזוי ווי א מדרש [Midrash], ווייסט, אזא מין…
איך האב ממש, איך ליין פערד, איך האב מורא׳דיג הנאה [hana’ah: הנאה], מורא׳דיג געשמאק. איך האלט שוין אין א צוויי דריי טשעפטערס, איך האב געמוזט אז פארנאכט האב איך געטון דעם יצר הרע [yetzer hara: דער בייזער נייגונג]. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט, איך האב דאס געקוקט.
איך האב געהאט א ריזיגע געשמאקע, איך האב איבערגעליינט ליינס נעכטן. איינציג האב איך איבערגעליינט, און איך האב געמיינט אז דאס איז… און איך האב געמיינט אז ס׳איז א סטופידע רבי׳שע מעשה. איך האב געמיינט, איך ליין יעצט די סטוריס אויף פרעסטע דזשא [Prester John]. ס׳איז דא א בוק פרעסטע דזשא, וואס איינער רעדט דא וועגן אפריקען רעבעליון, און דאס איז די ערגענישע רייבע.
אבער איך האב געמיינט אז איך ליין דא א קלאס ווען איך ליין עפעס א פארצייטישע זאך, ווייסטו, וואס האט אויף זיך אסאך בעקראונד? איך האב נישט נעמען איך קום דארט אן, איך האב אויסגעפינען נעכטן נאכט אז… ניין, איך רעד דאך פשוט קוק אין די וואלען. איך קען נישט, איך זאג איך נישט צו ליינען. איך זאג, איך וויל זאגן אז ר׳ יואל… איין מינוט, איך וויל מאכן א קלאר.
לערנען ספרים: דריי טענות, ריאַליטעט, און פאַרשידענע וועגן פון לייענען
דריי פאַרשידענע טענות וועגן לערנען מיט יראת הכבוד
Instructor:
דו ברענגסט נישט קיין ראיה צו זיין תורה, דו ברענגסט א ראיה צו אן אנדערע תורה. איין מינוט, לאמיר מחלק זיין קלאר. אונזער שיעור דארף צו מאכן חילוקים. לאמיר מאכן א חילוק. לאמיר טרייען, אקעי? לאמיר טרייען ארויסברענגען א חילוק זייער קלאר.
צוויי אנדערע טענות וואס זענען, אקודם, זיי זעען אויס ענליך, טשארדזשי פירט דיר צו מיינען אז זיי זענען די זעלבע זאך, אבער זיי זענען נישט. אקעי? דער חילוק איז אזוי:
טענה א׳: צוויי וועגן צו לייענען א ספר
ס׳איז דא איינער וואס ער זאגט אז ס׳איז דא צוויי וועגן צו ליינען א ספר, אויב מ׳גייט צו דערצו. מ׳לערנט עס מיט הכנה, מיט אימה ויראה, מיט יראת הכבוד, באקומט מען פון דעם א געוויסע תועלת וואס מ׳באקומט נישט ווען מ׳לערנט עס כדברי חול. דאס איז איין טענה, אמת?
טענה ב׳: יראת הכבוד קומט פון דיין רבי, נישט פון דעם ספר
אן אנדערע טענה, האסט געהערט פון אלע טענות? אן אנדערע טענה איז, אז דאס וואס דו… ס׳איז צוויי אנדערע טענות. אן אנדערע טענה איז, אז דאס וואס דו פירסט זיך צו לערנען געוויסע ספרים מיט יראת הכבוד, און געוויסע ספרים נישט מיט יראת הכבוד, דאס איז סתם ווייל דיין רבי האט דיר אזוי געזאגט, אדער ווייל היינט האט דיר איינער אזוי געזאגט. נישט ווייל דער ספר האט דיך אויך געזאגט צו לערנען מיט יראת הכבוד.
טענה ג׳: ס׳איז נישטא קיין וועג צו וויסן
און גאר א דריטע טענה איז צו זאגן אז ס׳איז נישטא קיין שום וועג צו וויסן אז ס׳איז דא ספרים הראוי להם יראת הכבוד, און ס׳איז נישט מעגליך צו מאכן א טעות אין דעם.
דאס איז דריי דיפערענט טענות וואס מענטשן אין אלע ענינים אזעלכע צעמישט מיט זיי. דו פארשטייסט וואס איך זאג? אט ליעסט דריי הונדערט טענות. איך טראכט אז ס׳איז דא א פערדע אויך ערגעץ וואו באהאלטן.
וואס מיינט “לערנען א ספר”?
דער פונדאַמענטאַלער באַגריף
Instructor:
די ערשטע טענה איז אזוי, זייער קלאר. א ספר, יעדע זאך וואס אונז לערנען… וואס איז א ספר, רבונו של עולם? וואס איז דאס א ספר? וואס מיין איך א ספר? נאר דאס איז וואס מ׳לערנט אויס אין ישיבה, און ווען ס׳ווערט קלוג, מ׳גייט צו ר׳ יונתן׳ס שיעור, מ׳זאגט “קענענאייזד”, און יעצט דארף מען נישט אויפהערן, יעצט קען מען אויפהערן טראכטן.
לאמיר פארשטיין. ס׳איז דא… וואס מיינט איך לערן א ספר? וואס מיינט מען לערנט א ספר? נאר סיריעסלי, אלע די ווארדס, אלע די וואס, איז סטאפ יו פאר טינקען, אינסטער אויף אפענינג יו טאג. וואס וויל איך ארויסברענגען? לאמיר טרייען צו לערנען אנצוכאפן די זאך.
ס׳איז דא אזא זאך וואס מיינט איך לערנען א ספר. וואס מיין איך צו זאגן? וואס איך מיין צו זאגן איז, אז וואס טוט מען ווען מען לערנט א ספר? וואס טרייט מען צו טון? ער באקומט איידיעס פון א צווייטן. איידיעס פון א צווייטן? יא. וואס גייט מיר אן אין א צווייטן׳ס אידיעס? זייער גוט.
א ספר איז א וועג צו ריאַליטעט
א ספר איז א וועג וויאזוי איך, הקורא, הלומד, זאל סאמהאו ווערן מער טרענספארענט צו די ריעליטי. שטעמט? דאס מיינט לערנען פון א ספר, אמת? דאס מיינט. דאס מיינט איז אז איך וויל פארשטיין, א מענטש וויל פארשטיין די וועלט, ער וויל וויסן אלעס, ער וויל זיין אלעס, כביכול.
דאס איז איינע פון די וועגן פון זיין אלעס איז וויסן זאכן. איך וויל וויסן זאכן, אמת? פארוואס וויל איך וויסן זאכן? אדער ווייל איך דארף וויסן וואס צו טון, אדער ווייל א חלק פון זיין א מענטש, די וועג וויאזוי צו זיין א מענטש.
דער מענטש אַלס דבר שכלי
א מענטש איז א דבר שכלי [a rational being], א מענטש איז א זאך וואס לויט וויאזוי ער אריענט זיך, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳זאגט אויף אידיש, וויאזוי ער פאסירט זיך אויף די וועלט, דאס איז וואס ער איז, דאס איז זיין גוף כביכול, זיין נפש, דאס איז וואס ער איז. איך וויל וויסן וואס איך בין, וואס גייט דא פאר, וואו בין איך אויף די וועלט, אמת? א מענטש אליינס.
טראַכטן איז א דיאַלאָג
מ׳קען אליינס טראכטן. די חלק אליינס טראכטן איז נאר, מ׳אימעדזשינט אז ס׳איז דא א סדר. ס׳איז נישט קיין חילוק. מ׳קען נישט אליינס טראכטן. טראכטן איז נישט קיין זאך. טראכטן איז א זאך וואס געשעט אין א דיאלאג. אפילו ווען מ׳זיצט אליינס טראכט מען מיט אנדערע זאכן, ווייל דו ביסט נישט, די גאנצע וועלט איז נישט דו. דו ווילסט רעדן מיט די…
צוויי וועגן פון באַגעגענען ריאַליטעט
דירעקטע עקספּעריענס: רעדן מיט דער וועלט
Instructor:
סאו, איין וועלט, איין וועג, לאמיר פארשטיין, איין וועג פון אויסגעפינען וועגן די וועלט איז רעדן מיט די בוים. מ׳קען מאכן אן עקספערימענט. איך וויל וויסן וואס איז א בוים? לאמיר נעמען א בוים, עס אויפשניידן, עס באטאפן, עס פילן, עס אריינווארפן אין א פייער, זען וואס געשעט. ס׳וועט רינגען סמאוק ביז ניו יארק. דאס איז פערענטלי וואט העפענס.
בקיצור, איך רעד דאך יעצט, דאס איז איין וועג פון רעדן מיט די מציאות, רייט? דאס איז וואס איך האב פריער געוואלט פארענטפערן. איך וויל עס פשוט אראפנעמען אביסל די ווארט ידיעה [knowledge], ווייל לאו דוקא איך קען עס אפילו זאגן אין א ווארט. איך בין דארט געווען, איך פיל עס, איך טאפ עס, איך הער עס, איך פארשטיי עס. נאכדעם קען איך עס פארציילן ווייטער. דאס איז אמת׳דיג די נעקסטע סטעפ. אלעמאל ווען מ׳רעדט שוין פון פארציילן ווייטער, איז שוין א סטעפ נאך די ידיעה. זייער א וויכטיגע זאך צו כאפן. דאס מיינט לערנען.
סאו איין וועג פון לערנען איז, איך באמפ אריין אין די ריעליטי, כאילו, וואס מ׳רופט עקספערימענט אדער עקספיריענס אויף ענגליש, רייט? עקספערימענט, עקספיריענס, דאס איז די זעלבע זאך. איך באמפ אריין אין די ריעליטי, שטימט?
אינדירעקטע עקספּעריענס: דורך א ספר
נאך א וועג איז צו זאגן אז וואס טייטש א ספר? וואס טייטש רעדן מיט א צווייטע מענטש? צו זאגן אז אפשר האב איך נישט עקסעס צו די גאנצע ריעליטי, אדער איך בין פויל, איך וויל נישט מאכן אלע עקספערימענטס אליינס.
סאו לערן איך א ספר, וואס דער ספר אין קאוד, ס׳האט עפעס א וועג, עפעס א שליסל, וויאזוי מיך צו ברענגען צו די ריעליטי וואס איך וויל וויסן. דאס איז די איינציגסטע זאך וואס א ספר קען זיין, אמת. וואטעווער די ריעליטי איז.
היסטאָריע אַלס ביישפּיל
די ריעליטי איז וואס האט געלעבט אין די דמיון פון א מענטש אין די פערצנטע סענטורי. איך קען נישט וועלכע חלק פון די ריעליטי ס׳איז. ס׳איז דא וויכטיגע חלקים, ווייניגער וויכטיגע, ווייניגער אינטערעסאנטע חלקים. אבער איך וויל וויסן א געוויסע ריאליטעט. איך פיל אז איך בין א… לאמיר זאגן, איך וויל לערנען היסטאריע. היסטאריע איז אויך א חלק פון ריעליטי. איך בין קעגן היסטאריע איבער. ס׳איז א חלק פון ריעליטי, רייט?
איך בין דאך א איד, און איך בין א מענטש. איך בין נישט געבוירן היינט, און א חלק פון וואס איך בין איז וואס מיין עלטער-עלטער-זיידע האט געטון אין די צייט פון בעל שם טוב. ליין איך א ספר צו וויסן יענץ. איך האב נישט קיין אנדערע וועג צו וויסן, איך בין נישט דארט. דאס איז די וועג, דאס איז מיין פארטעל, מיין וועג, מיין טיר אריין אין יענער ריאליטעט, שטימט?
פיקשן, פּאָעזיע, און “אמת׳דיגע מעשיות”
פּאָעזיע און נאָוועלן אַלס צוטריט צו ריאַליטעט
Instructor:
פאעטרי געט דיך אריבער עפעס א געוויסע וועג פון די וועלט, עפעס א וועג פון זען די וועלט, עפעס א וועג פון פארשטיין די וועלט, וואס יענער איז מחבר. אויב ער רעדט שטותים, איז טאקע… קיינער ליינט נישט קיין ספר וואס ער האלט אז ער רעדט שטותים, חוץ אויב ער וויל טאקע חוקר זיין די שטותים. אבער על כל פנים, בכלליות…
Student:
וואס מיינט ענדזשוימענט? וואס איז די ענדזשוימענט? אז וואס? אז וואס? וואס איז דאס אן עקספיריענס?
Instructor:
עקספיריענס פון עפעס, right? עקספיריענס איז not of yourself.
Student:
יא, אבער ס׳קען זיין א פענטעסי. דאס איז דיסקאנעקטעד.
Instructor:
וואס איז פענטעסי? נישט דאס איז דאך דיסקאנעקטעד. א נארוועל.
Student:
יא, וואס שטייט אין די נארוועל?
Instructor:
אפילו ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט געשען, איז עס נאכאלץ א מעשה.
Student:
ווער קומט אריין געדענקען? איך וויל פארן אויף א טריפ, איך קען געדענקען, איך וויל יעצט זיין דארט. איינער ליינט א נארוועל, ער טראכט נישט וואס ס׳מאכט אים אויס אין לעבן, נאר ער וויל זיך ענדזשויען.
Instructor:
ס׳מאכט אים יעצט אויס. א חלק פון לעבן איז צו ליינען נארוועלס. פארוואס נישט? אונז זענען מענטשן, נארוועלס איז וועגן מענטשן. אפילו ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט געשען, ער ווייסט אז ס׳איז נישט געשען, ער וויל זיך ענדזשויען. ס׳איז נישט דוקא אז ס׳איז גארנישט געשען.
“מילי דשטותא” אין זוהר
אין זוהר שטייט אז רבי אלעזר האט גערעדט דריי פרקים מילי דשטותא [matters of jest/frivolity]. דו קענסט זאגן אז ס׳איז גארנישט געשען. וואס הייסט שטותים? שטותים מיינט רעלאטיוו צו אנדערע זאכן, אוודאי. דו ווילסט נישט אוועקגעבן אפשר א גאנץ לעבן דערצו. אבער וואס הייסט שטותים? ס׳איז וועגן מענטשהייט, וועגן מענטשן, וועגן א מענטש.
די מעשה מיט עלי וויזל און דעם סאַטמאַר רב
יעדער נארוועל האט א פוינט וואס איז related צו actual life. ס׳איז וועגן actual life, וואס דען איז עס וועגן?
דאס איז די מעשה פון אלי וויזעל וואס איז געקומען צו סאטמאר רב ז״ל, ער איז געקומען פון סיגעט. דער רבי האט אים געפרעגט פארוואס ער שרייבט בדויים [fiction], פארוואס שרייבט ער נישט אמת׳דיגע מעשיות? האט ער געזאגט, “איך שרייב נאר אמת׳דיגע מעשיות. זיי זענען גראדע נישט געשען איינמאל, זיי זענען געשען אסאך מאל.”
נו, וואס איז די דעפיניציע פון אמת׳דיגע מעשיות? זאכן וואס זענען פונקטליך געשען איינמאל? פיקשן איז די זאך וואס געשעט אסאך מאל.
Student:
ניין, ס׳קען נאך נישט געשען.
Instructor:
ס׳געשעט. ס׳געבט ארויס וואס געשעט, נישט ביי איין מענטש, נאר ביי א צירוף פון אפאר מענטשן. וואס איז די חילוק? ס׳איז נאך אזוי אמת, ס׳איז נישט ווייניגער אמת.
צוריק צום הויפּט-נקודה: פאַרשידענע וועגן פון לייענען
די גרונדלאַגע: לייענען = צוטריט צו ריאַליטעט
Instructor:
איך מיין נישט צו קומען יעצט צו א שיעור אויף פיקשן און אזוי ווייטער. וואס איך וויל נאר ארויסברענגען איז, אונז זענען… לאמיר פארגעסן, איך ווייס נישט וואס אונז זאגן. ליינען א ספר מיינט, איך וויל דורך דעם ספר אנקומען צו עפעס א ריעליטי. אקעי? דאס איז מסכים? אדער איינער איז נישט מסכים מיט דעם? וואס דען איז… איך ווייס נישט, ענק זאגן מיר וואס אנדערש ענק טוען ווען ענק ליינען ספרים.
Student:
עס איז דא זייער… again, זייער גוט. די ריעליטי איז זייער גרויס. אלעס איז ריעליטי. דו ווילסט צוטרעטן צו עפעס א געדאנק.
Instructor:
שוין, ס׳איז דא א ריעליטי ספר. איך וויל נישט ס׳איז נישט, איך וויל נישט ס׳איז נישט. איך וויל נישט ס׳איז נישט. אויב איר ווילט איר קענט אונז זאגן וואס איר האט געטראכט ווען איר האט געזאגט דאס ווארט.
Student:
איך האב געמיינט צו זאגן אז דער ריכטיגער וועג צו זען די ריאליטי.
Instructor:
איין מינוט, איין מינוט. מיר קומען צו צו נאך א נקודה, אבער איך וויל נאר ארויפגיין. לאמיר פארשטיין, איך מיין אז יעדער איינער איז שוין מסכים. אויב ברענגסטו נישט מסכים, קומען מיר צוריק נעקסטע וואך. א ספר לערנט מען פאר דעם.
פאַרשידענע מאָדוסן פון לייענען
יעצט, לאמיר צוריקגיין. אקעי, יעצט, סאו מיר זאגן יעצט אז אונז ווילן אריינקומען אין אנדערע וועגן פון ליינען ספרים, רייט? לאמיר פארשטיין, אונזער שמועס הייבט זיך אן פון אנדערע וועגן פון קוקן אויף א ספר, פון ליינען א ספר, אמת?
זאגסטו מיר, און אונז ווייסן אלע, אז ס׳איז דא ספרים וואס אונז ליינען מיט אן ערנסטקייט, איין זאך. ס׳איז דא ספרים וואס אונז ליינען און אונז זענען מדייק יעדע ווארט, און אונז נעמען עס ערנסט. ס׳איז דא ספרים וואס אונז ליינען מיט א געוויסע יראת הכבוד, וואס איז נישט געזאגט אז די זעלבע זאך, מיר נעמען ערנסט יעדע ווארט, רייט?
און ס׳איז דא ספרים וואס מ׳ליינט לייכטזיניג, נישט ערנסט, אדער נישט מדייק יעדע ווארט, אויבערפלעכליך, אויב ס׳איז יעדע דריטע ווארט מאכט סענס, און מסתמא די ווערטער אינצווישן מיינען נישט גארנישט, רייט?
Student:
איז דא נאך וועגן פון ליינען ספרים?
Instructor:
אקעי, נו.
Student:
מ׳קען אפילו ענדזשויען די סטרוקטור פון די ווערטער, רייט?
Instructor:
דאס מיינט אז ס׳איז דא אזא ספר וואס איז אליינס, ווייל דו ווייסט אז אפשר איז… למשל, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א פאר מיני זאכן, ס׳איז דא א זייער גוטע שרייבער האט נישט אזא גוטע איידיעס, אבער דער גוטע שרייבער, זאגט ער, אה, אקעי, קען מען לעבן זיך אויס צו שרייבן, ווייסט אז איינער האט פארציילט א מאדל וויסן וואס איז געווען אמאל, סאו דו פילסט… איך האב געזאגט אז א גוטע שרייבער גייט איך געבן א גוטע פיקטשער, דאס גייט ארויס די איידעיס, גייט איך זאגן מער. אקעי.
Instructor:
יא, ס׳איז דא די אנדערע נאך חילוקים, אמת, נאך חילוקים.
דער יחס צום ספר תורה: קדושה, כוונה, און אָביעקטיוויטעט
דער הלכה פון אַ ספר תורה וואָס אַ מין האָט געשריבן
מגיד שיעור:
אמת, אמת, אמת. אבער דער גוטע שרייבער, זאָגט ער, אה, אָקעי, קען מען זיך אויף אַזאַ שרייבן, ווייסט אַז איינער וואָס פאַרציילט אַ מעשה וויסן וואָס איז געווען אַמאָל, סאָו דו פילסט… איך האָב געהאַט אַ גוטע שרייבער גייט דיר געבן אַ גוטע פּיקטשער, דו וואָס גייט אַרויס די אידעס, גייט דיר זאָגן מער. אָקעי.
יאָ, ס׳איז דאָ דאָך אַנדערע נאָך חילוקים [khilukim: distinctions], אמת, נאָך חילוקים. אונז ווילן נאָר אַריינזען אין די חילוק וואָס אונז מוטשענען זיך פאַר סאַם ריזען. יאָ. און ער האָט פאַרציילט אַן אינטערעסאַנטע מעשה.
כשנה יהודים קראו את התורה [kshenah yehudim koru es hatorah: when Jews read the Torah]. און דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] שטייט אין הלכות ספר תורה [Hilkhos Sefer Torah: Laws of the Torah Scroll] אַז די ספר תורה [Sefer Torah: Torah scroll] שכתבו מין [shekasvo min: that a heretic wrote] איז פּסול [posul: invalid]. פאַרוואָס? שזה הספר ואינו אלא כשאר הדברים [she-zeh ha-sefer v’eino ela k’she’ar ha-devorim: because this scroll is nothing more than other ordinary things]. דאָס איז אַ לשון [loshon: expression/formulation].
אַ מענטש, און אַ מין וואָס גלייבט נישט אין קדושת התורה [kedushas ha-Torah: the holiness of the Torah] אָדער אין קדושת השם [kedushas ha-Shem: the holiness of God’s name], אַ שמות [Shemos: Divine names], ספּעציפֿיש ווי ער שרייבט אַ שם [Shem: Divine name], ווינט נישט, איז דער שם באַקומט נישט קיין קדושה [kedushah: holiness], דו ווייסט אַז דאָס איז אַ הלכה [halakhah: Jewish law], ריכט?
כדאי השם [k’dai ha-Shem: regarding the Divine name], שטייט מען שרייבט שמות השם [Shemos ha-Shem: Divine names], ער שרייבט אַ ספר תורה, עס האָט אַ דין [din: law/status] פון שם השם [Shem ha-Shem: the Divine name], וואָס הייסט עס? לא תעשה כאלו ה׳ אלקיכם [lo sa’aseh ka’elu Hashem Elokeikhem: you shall not do thus to Hashem your God], ס׳איז דאָ נישט מחיקת השם [mekhikas ha-Shem: erasing the Divine name], ס׳איז אַן איסור [issur: prohibition], אָדער שריפת השם [srefas ha-Shem: burning the Divine name], איך וויל וויבזלזל זיין אין כבוד השם [kovod ha-Shem: the honor of the Divine name].
אויב מ׳שרייבט עס מיט כוונה [kavonah: intention], דאָס הייסט, איינער וואָס ער ווייסט אַז ס׳איז דאָ ביי אים אַ חילוק פון אַ ספר תורה אין שאר הדברים [she’ar ha-devorim: other ordinary things], אָדער פון שם השם אין שאר הדברים, דעמאָלטס די ספר תורה האָט קדושה, מ׳דאַרף זיך פירן מיט דעם מנהגי קדושה [minhagei kedushah: customs of holiness], מ׳דאַרף עס לייגן אין גניזה [genizah: burial place for sacred texts] ווען ס׳ווערט צעבראָכן, וכדומה [v’khadome: and the like].
טאָמער איז איינער וואָס שרייבט דערין, שרייבט עס, גלייבט נישט דערין, ביי אים איז עס אַ ספר כשאר ספר [sefer k’she’ar sefer: a book like any other book], נאָך אַ ספר, דעמאָלטס די ספר תורה האָט נישט קיין קדושה. אַזוי איז די הלכה.
דער פּשט פון דער הלכה
וואָס איז די פּשט [peshat: plain meaning]? לאָמיך מיין אַנדערן. דאָס איז וואָס אונז ווילן דאָ פאַרשטיין. זיי מיר מסביר [mesbir: explain], וואָס אונז ווילן פאַרשטיין די הלכה? דאָס הייסט, ס׳האָט נישט קיין קדושה. אַלע ווערטער שטייט אין אַ כּשר׳ע תורה [kosherdike Torah: kosher Torah scroll], ער איז אַ גוטע שרייבער, ער שרייבט שיינע כתב [ksav: script], ער שרייבט מדויק [meduyak: precisely], ער האָט נישט פאַרפּאַסט קיין ווערטער. ניין, ער איז אַ גוטער פּראָפֿעשענעל, ער האָט געשריבן אַלע ווערטער כּשר [kosher: valid].
ס׳איז נישט קיין ספר תורה בכלל [bikhlal: at all], מ׳קען עס פאַרברענען. מ׳דאַרף אפֿשר עס פאַרברענען, אבער מ׳קען עס זיכער פאַרברענען. פאַרוואָס? אפֿילו אַ גוי [goy: non-Jew] שרייבט אַ תורה, קען זיין מ׳מעג עס פאַרברענען, מ׳דאַרף נישט, מ׳מעג עס גונז זיין. פאַרוואָס? איינער קען זיך מסביר זיין די הלכה? נו.
אַ דראַמאַטישער סצענאַר: ווען מען דערוויסט זיך וועגן דעם מין
מגיד שיעור:
אבער לאָמיר פאַרשטיין נאָך אַ זאַך. אויב איינער ווייסט נישט, בטעות [bito’us: by mistake], ער איז געגאַנגען אין שול, דאָרט איז געווען אַ תורה של כתבי מין [Torah shel kisvei min: a Torah scroll written by a heretic], ער איז געווען אַ באַהאַלטענער מין, אַן אנוס [onus: forced/coerced], איך ווייס וואָס, מ׳ווייסט נישט אַז דער סופר [sofer: scribe] איז אַ מין.
מ׳וואָלט אים אַריינגעגאַנגען אין די ספר תורה, מיט הכנסת ספר תורה [hakhnosas Sefer Torah: bringing in a Torah scroll], דער רבי האָט געטאַנצט תורת השם תמימה [Toras Hashem temimah: the Torah of God is perfect] מיט דעם תורה, און מ׳ליינט עס, מ׳מאַכט אַ ברכה [brokhah: blessing], ס׳איז אַלעס כּשר, מ׳פילט מיט קיינער, חסידים וואָלטן געמיינט, דער רבי וואָלט געפילט, ניין, דער רבי וואָלט נישט געפילט, איך זאָג דיר ער וואָלט נישט געפילט.
איך בין אַ רבי, און איך זאָג, אויב מ׳ווייסט נישט, פילט מען נישט, מ׳פילט נאָר ווי מ׳ווייסט. דאָס איז מיין הלכה. ווייל די הלכה איז דאָך אַזוי, מ׳ווייסט נישט אַז מ׳איז פּטור [potur: exempt], וואָס וויל מען טון? ער קען דאָך נישט זיין אַז די סוד [sod: secret/mystical reality] גייט אַנדערש ווי די הלכה, אמת? ס׳איז דאָך די הלכה.
מאָרגן קומט מען און פאַרציילט אים, מ׳האָט מגלגל געווען [megalgel geven: it was revealed] פאַרציילן אַז דער שרייבער, בכלל [bikhlal: in general] מ׳האָט בטעות געקויפֿט פון אַ מין, אַ קריסטער, אַ מין קען מיינען אין די גמרא [Gemara: Talmud], עס איז אַ פּאַני מענטש, עס איז נישט משמע. מ׳נעמט די תורה, מ׳וואַרפֿט עס אויפֿן ערד, און מ׳טרעט דערויף אמת.
די זעלבע תורה וואָס לעצטע וואָך האָבן געליינט, דער רבי האָט געליינט אין דעם עשרת הדברות [aseres ha-dibros: the Ten Commandments], בכל רעש גליל [bekhol ra’ash golil: with great noise and trembling], און ער האָט געפילט אַזאַ מין חיות דקדושה [khayes d’kedushah: vitality of holiness] ווען ער האָט געקוקט אויף די אותיות [osiyos: letters] פון די תורה, אַלע אידן האָבן געקוקט אויף זאת התורה [zos ha-Torah: this is the Torah], און מאָרגן האָט מען געכאַפּט אַז ס׳איז אַ מין, און אַלע אידן זאָגן, דאָס איז אַ תורה? דאָס איז אַ גאַרבעדזש! לייגט עס גלאַך אין גאַרבעדזש.
דער פֿילאָסאָפֿישער פּונקט: וואָס גייט דאָ פאָר?
וואָס גייט דאָ פאָר? וואָס טראַכטן זיי די אידן? לאָמיר זאָגן, ענק קען זאָגן די אידן זענען נאַריש, אבער וואָס טראַכטן זיי? וואָס גייט דאָ פאָר? פאַרוואָס נישט אבער? וואָס מיינט, און וואו ליגט די קדושת ספר תורה [kedushas Sefer Torah: the holiness of a Torah scroll]? נישט אין די תוכן [toykhen: content]?
איך האָב געזאָגט, קדושת ספר תורה שטייט דאָרט גוטע זאַכן? מ׳גלייבט אַז די ווערטער איז מנושל מסיני [menushal mi-Sinai: transmitted from Sinai]? וואָס גייט דאָך אָן ווער האָט עס געשריבן? וואָס האָט ער געטראַכט בשעת׳ן שרייבן [beshes’n shraybn: while writing]?
ס׳איז מעדזשיק ווען מ׳שרייבט מיט אַ קרימאַ [krima: (?)] ס׳קומט אַריין מלאכים [malokhim: angels] אין די ווערטער, און נישט קומען אַנדערע מלאכים. איך האַלט זייער שטאַרק פון מלאכים, אבער וויל איך אים ווייזן די מלאכים. איינער וואָס רעספּעקט נישט די שם, האָט עס געשריבן, מאַכט עס אַז די וואָס ליינט שוין…
יאָ, די שפּע חידה [shefa khidah: (?)] קען זיין ס׳איז דאָ אַנדערע, קען זיין ס׳איז פּשוט ווייל מ׳טראַסט נישט אַז ער גייט, ס׳איז אַנגענומען שיינען די פּאַרט. קען זיין דאָרט איז יאָ, ווייל מ׳טראַסט אים אַז ער מאַכט…
אָקעי, פרעג די רבנים וואָס זיי האַלטן די דין [din: law/status] פון אַ ראָבאָט. מסתמא [mistama: presumably] אויך נישט. אבער ער האָט אויך נישט קיין גוטע מחשבות [makhshoves: thoughts]. נישט פאַלש, ער האָט נישט קיין גוטע, ער האָט נישט קיין מחשבות. אפֿשר די שאלה אויף דעם מענטש וואָס מאַכט די ראָבאָט? איך האַלט אויף דערביי, איך בין אַ וואָילער איד, גראַדע דער סופר.
ווען איך ליין אַ תורה, האָב איך נישט מיט דער סופר, גאָרנישט דער סופר קען עס שוין געשטאָרבן. ניין, ניין. ניין, ניין. ניין, ניין, ניין, און ער דאַרף מקדש זיין לשמות [mekadesh zayn le-Shemos: sanctify for the Divine names].
דער עיקר: מקדש לשמות
פון דעם רעדט מען עקזעקטלי, אַז די מינים [minim: heretics] איז נישט מקדש לשמות, ווייל דאָס איז נישט קיין זאַך וואָס מ׳קען טשעקן, ס׳איז נאָר ווייל ער גלייבט נישט דערין. יאָ, מקדש לשמות, אבער ביי אים צו זאָגן מקדש לשמות מיינט נישט גאָרנישט.
ער איז געזעסן מיט די זעלבע צעטל וואָס שטייט אין איין כּשר לשם קדושת השם [lishmo kedushas ha-Shem: for the sake of the holiness of the Divine name], און ער האָט עס געזאָגט אפֿילו אויך, אבער ס׳איז ביי אים צו זאָגן, דאָס האָט נישט קיין מינינג. דאָס איז וואָס מ׳זאָגט, ער קען זאָגן, מ׳האָט אים גענומען און זאָגט לשם קדושת השם, יעדע מאָל איז ער געגאַנגען אין מקוה [mikveh: ritual bath] פאַר ער האָט געשריבן די שם. אבער ביי אים די גאַנצע זאַך איז אַ געים, ער גלייבט נישט דערין. אַ פּרנסה [parnose: livelihood], ער מאַכט געלט, פאַרוואָס נישט? ער גיבט אַ פּרנסה, ווייל ער גלייבט נישט דערין, און וואַרפֿן אַוועק זיין תורה.
פאַרקערט: דער באַווייז אַז ס׳איז נישט מעדזשיק
פאַרקערט, פון דאָ זעט מען אַז ס׳איז נישט מעדזשיק. אויב ס׳וואָלט געווען מעדזשיק, איז עניווער וואָס איז מכוון [mekhaven: intending] די ריכטע כּוונות [kavonos: intentions], זאָל געדאַרפֿט קומען צו די זעלבע מהלכים [mahalakhim: processes/results].
ער זאָגט אפֿילו מכוון די כּוונות, ס׳שטייט נישט אַזוי ווייל די מין איז נישט מקדש די שמות, ער איז מכוון די כּוונות אויכעט. כּוונות הרש״ש [kavonos ha-Rashash: the mystical intentions of Rabbi Shalom Sharabi] איז ער מכוון ווען ער מאַכט די תורה, אבער ער גלייבט נישט אין כּוונות הרש״ש. איך קען מכוון זיין אָנגעלייבן, איך טראַכט אַזוי, איך טראַכט אַזוי, איך טו מיך עפּעס.
דער תירוץ: וואָס מען לייגט אַריין איז וואָס מען באַקומט אַרויס
דער תירוץ [teyrets: answer/resolution] איז, וואָס איך מיין איז, איך זע נישט אויס קלאָר, יעדער איינער פאַרשטייט, אַז וואָס מען נעמט אַרויס פון אַ זאַך האָט צו טון אמת׳דיג, וואָס מען גייט אמת׳דיג באַקומען דערצו פון דערפון האָט צו טון מיט וואָס מען לייגט אַריין דערין, אָדער מען לייגט אַריין נישט די ריכטיגע וואָרט דאָ, מיט וועלכע וועג ער האָט יאָ געפילט, ווייל דעמאָלטס האָט ער געטון להפיל [lehofil: to cause to fall] נאָכדעם וואָס ער האָט געכאַפּט, און ער זעט ער גייט נישט צו, יעצט אין זיין וועלט, אין זיין דעת [da’as: knowledge/consciousness], איז נישט דאָס קיין ספר תורה, ווייל צו די ספר תורה איז מען נישט צוגעגאַנגען מיט אַ יחס [yakhas: relationship/attitude] אַז דאָס איז עפּעס אַ ספּעציעלע זאַך, דאָס איז נישט סתם אַ זאַך ווי שאר התורה [she’ar ha-Torah: other ordinary things], דאָס איז אַ ספר תורה פון אַ הייליגע ספר תורה. יעצט, די ספר תורה איז געוואָרן אמת׳דיג אויס ספר תורה. די מלאכים זענען אַוועקגעפֿלויגן.
שאלות און דיסקוסיע: אָביעקטיוויטעט און דעת
תּלמיד:
מ׳ווייסט נישט. מ׳ווייסט נישט, ווייסט מען נישט. וואָס הייסט? וויאַזוי ווייסט מען אַז יענער איז אַ מין? דאָס דאַרף זיין אמת אפֿילו ווען איך ווייס נישט. דאָס איז נאָך אַ רייער.
מגיד שיעור:
זייער גוט. דאָס איז… זייער גוט. זייער גוט. דאָ קומען מיר. דער אמת איז דער אמת אפֿילו מ׳ווייסט נישט. אבער דאָס מיינט נישט אַז ס׳איז נישט דאָ קיין שום זאַך וואָס איז תּלוי אין דעת. דאָס איז דאָרט נאָט טינגס דאָרט פאַלאָ. רייט?
דער נושא פון אָביעקטיוויטי
אונז זענען זייער צוגעוואוינט. דאָס איז דער נושא [noyse: topic] פון אָבדזשעקטיוויטי. מ׳דאַרף זייער גוט קלאָר ווערן. איינער האָט געהערט איך זאָג די וואָרט אָבדזשעקטיוו. ער מיינט אַז ס׳מיינט נישט די זעלבע זאַך ווי אַנדערע מענטשן מיט די וואָרט. פאַרוואָס? ווייל אָבדזשעקטיוו מיינט אַז ס׳גייט נישט אַוועק ווען איך טאָפּ צו גלייבן דערין. זייער גוט.
אבער פון דעם קומט נאָך נישט אויס אַז ס׳איז נישט דאָ קיין שום זאַך אין דער וועלט וואָס איז תּלוי אין מעין יחס דערצו. נישט…
משל: כמים הפנים אל פנים
נאָכאַמאָל, איך וועל דיר זאָגן אַ משל [moshel: parable]. דאָס איז די משל וואָס אַלע תשובה מאַכער [teshuvah makher: those who inspire repentance] זאָגן, אמת? ס׳איז דאָ אַ כּלל [klal: principle] פון מעין פנים אל פנים, כן לב אדם אל האדם [ka’mayim ha-ponim el ponim, ken lev ho-odom el ho-odom: as water reflects a face to a face, so does the heart of man to man], אמת?
יעדער איינער ווייסט, טאָמער איך גלייב אַז דו גייסט לערנען, דו ביסט אַ וואָילער בחור [vayler bokher: fine young man], איך ווייס נישט פאַר אַ מגיד שיעור [magid shiur: lecturer], איך גלייב אַז דו ביסט אַ וואָילער בחור. דו גייסט לערנען מיט מיין שיעור, און איך רעד צו דיר אַזוי, מיט דעם רילעישאַן, נישט נאָר איך גלייב אין מיין קאָפּ איך זיצן אינדערהיים, איך רעד צו דיר אַז איך טו, איך רילעד צו דיר אַזוי. גייסטו אַסאַך מאָל זיין טאַקע אַ וואָילע בחור. טאָמער איך גלייב אַז דו ביסט נישט, גיי איך נישט זיין.
דער ראַציאָנאַליסטישער איינוואַנד
קומען די פֿילוסאָפֿן, די רעשאָנאַליסטן, זאָגן, אַ מענטש, די יסוד [yesod: foundation], ס׳איז דאָך דאָ אַ יסוד. אמת? וואָס איז די יסוד? די מצוות רעשאָנאַליזם, וואָס מיינט רעשאָנאַליזם? יאָ? וואָס אונז אַלע, די מחלה [makhale: disease] וואָס אונז אַלע האָבן אַמאָל געהאַט. אַזאַ מצוה, שטייט מצות עשה [mitsvas aseh: positive commandment], מצות עשה, מצוה להאמין במה שלא מוכח [mitsvah leha’amin bemah she-lo mukhakh: a commandment to believe in that which is not proven]. אמת? ענק איז מסכּים [maskim: agree] מיט די עשה ולא תעשה [aseh velo sa’aseh: positive and negative commandments]? ס׳שטייט נישט אין די גאַנצע תורה דער דער חלק [kheylek: part] פון זיין.
אַז דאָס איז טייטש ראַציאָנאַליזם, יאָ? ראַציאָנאַליזם איז טייטש אַז ס׳איז דאָ אַ מצוה עשה צו גלייבן אויף דעם אמת, אָן אַנדערע פֿרייטער זאַכן וואָס מ׳קען בודק [boydek: examine/verify] זיין וואָס איז מוכרח [mukhrokh: necessary/proven], און אַן איסור לא תעשה [issur lo sa’aseh: negative prohibition] צו גלייבן אויף זאַכן וואָס זענען נישט אמת, יאָ?
דרך אגב [derekh agav: by the way], וואו קומט דער איסור? וועלכע איסור איז עס? אָקעי, נאָך אַ שאלה, נישט פאַר היינט. מ׳דאַרף טראַכטן וועגן דעם, דאָס איז בעיסיק, וועלכע עביר [aveyro: sin] טוט מען? וואָס איז ראַנג? טראַכט איך, וואָס איז די רעכטע ריאַליטי? טו מיר עפּעס. דער אייבערשטער וועט זיין ברוגז? ווער גייט זיין ברוגז? אָקעי, על כל פנים [al kol ponim: in any case], ס׳איז דאָ אַ תּירוץ אויף דעם.
דער וויליאַם דזשעימס-קאָנפֿליקט
לענינינו [le-inyoneynu: regarding our matter], יאָ, די איסור, פרעג איך דיר, דער וואָס איז מקפּיד [makpid: strict] שטאַרק אויף די איסור, אין אַ געוויסע זין, דרך אגב, ס׳איז דאָ אַ סתירה [stirah: contradiction], דאָס איז אַ שמועס [shmues: discussion] פון וויליאַם דזשעימס וואָס מיר האָבן שוין געזאָגט, ס׳איז דאָ אַ סתירה צווישן די צוויי, צווישן “צאתיהן דלאות” [tso’esihen delo’os: (?)] איז אמת?
אַזוי ווי דער וואָס איז זייער שטאַרק מחמיר [makhmír: stringent] אויף די מצוה פון “צאתיהן”, צו וויסן אַלעס וואָס איז אמת, ער גייט אַסאַך מאָל מהדר [mehadar: go out of one’s way] זיין צו גלייבן זאַכן וואָס זענען אַ ספק [sofek: doubt] נישט אמת. און דער וואָס איז זייער שטאַרק מחמיר מער אויף די מצוה פון “לאות”, פון נישט גלייבן זאַכן וואָס זענען נישט אמת, גייט ער אַסאַך מאָל בין ספק נישט גלייבן זאַכן וואָס זענען יאָ אמת.
וואָס איז אַז ער וויל אַוועקוואַרפֿן אַ ברעקל אמת? דער שינאָווער רב האָט געזאָגט אַז ער האָט אַזוי געזאָגט די אמת, אפֿילו אָדער פאַרקערט, וואָס איז אַ חילוק? אַזוי ווייל ס׳איז דאָ אַ ברעקל אמת אין דעם, קויפֿט ער די גאַנצע זאַך. ווייל ס׳איז דאָ אַ ברעקל שקר [sheker: falsehood], וואַרפֿט ער אַוועק די גאַנצע זאַק אמת.
תּלמיד:
יאָ, דאָס איז ממש זייער גוט, זייער גוט. איך גיי אַריינשרייבן נכתב בצד [nikhtav betsad: written on the side] פון די ווילטע בעלייוו מאַן בספר [vilde believe man besefer: wild believe man in the book]. וזהו בחינת הסיפור של השינאווער רב [ve-zehu bekhinas ha-sipur shel ha-Shinover Rav: and this is the aspect of the story of the Shinover Rebbe].
מגיד שיעור:
און יעצט קענסטו אויפֿהערן צו זאָגן פון דעם, און ס׳איז אַ מעשה פון שינאָווער רב. וועלכער האָט געהאַלטן וואָס, געדענקסטו? פאַרוואָס? אַ שינאָווער רב האָט זייער ליב ביים אמת, און גאָרער רב האָט זייער פאַר׳ן שקר. אה, דאָס איז דער חילוק. יאָ, זייער גוט. שכּוח [shkoykh: well done].
סאָו דאָס איז די מחלוקת [makhloykess: dispute], איך וועל כאַפּן אַז ס׳גייט נישט זיין. אָקעי, באַט לאָמיר צוריקגיין צו וואו איך וויל גיין.
די פּראַקטישע שאלה: גלויבן אין די ווייב
וויל איך דיר זאָגן, אויב איינער איז מקפּיד אויף דעם עשה ולא תעשה, אַז אַ ראַציאָנאַליסטישע מענטש, ער איז אַ נאָרמאַלער מענטש, נישט קיין פּתיח לכל דבר [posi’akh lekhol dovor: open to everything]. זייער גוט. יעצט פרעג איך, פרעגט מען אים, וואָס זאָלסטו גלייבן? זאָלסטו גלייבן אַז די ווייב האָט דיך ליב? זאָלסטו גלייבן אַז זי האָט דיך נישט ליב?
גבולות הרציונליזם: אמונה, החלטה, ויצירת מציאות
הבעיה עם הגישה הרציונליסטית הקיצונית
Instructor:
נא, פארשיעלי דאס איז אבעט די פעסט, און מער דאס איז אבעט די פיוטשער. אסאך מאל, איך קען מענטשן וואס זענען אזוי ראציאנאליסטיש, און ער האט א פראבלעם צו גלייבן. מ׳זאגט אים, ר׳ נחמן זאגט, זיי דיין לכף זכות [judge favorably], ער וועט ווערן לכף זכות. יא, איך קען ר׳ נחמן. פרעגט אים, וואס הייסט, וואו איז די הצדקה [justification] דערפון? וואס איז די דזשאסטיפיקעישאן? אפשר איז ער א רשע [wicked person]? זאגט ער, נאכדעם, גלייב אז דער צדיק [righteous person] וועט ער ווערן א צדיק. אבער מיט שם וואס וועל איך גלייבן? ער איז דאך א ספק רשע [possibly wicked]. יא, דו כאפסט אז די וועלט ארבעט נישט אזוי.
אין די וועלט איז דא אסאך זאכן, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, there is no solution פון די רציונאליזם. מ׳דארף טרעפן אנדערע סלושונס פאר די שאלה. איך האב געזען א גאנצע שיעור דערוועגן איינמאל, וועגן אז דאס איז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides], דער רמב״ם, דער טראכט גוט, וועט זיין גוט. פרק ד׳ געדענקסט, ס׳איז געווען א שיעור אז דער צמח צדק [Tzemach Tzedek: third Chabad Rebbe] אליינס זאגט אז דאס האט ער גענומען פון די רמב״ם. עניקעיס, זייער גוט.
וואס איך זאג איז, אז ס׳איז דא שאלות, אפשר רוב שאלות, אפשר די מער אינטערעסאנטע שאלות. דאס איז ליטערעלי, איך זאג נאר זיין שמועס. ס׳איז דא די מער אינטערעסאנטע שאלות אין לעבן, זענען אזעלכע שאלות וואס מ׳קען נישט מכריע זיין [decide] מיט די עשיה ועלותיו [calculation and reasoning] פון גלייבן נאר וואס איז מוכרח [necessary] און גלייבן נישט וואס איז נישט מוכרח. מ׳דארף טרעפן גאנצע אנדערע מצוות [virtues/principles] וואס זאלן זאגן וואס צו גלייבן און וואס נישט צו גלייבן.
משל פון דער ישראל-פאלעסטינער קאנפליקט
איך וועל דיר זאגן א משל, מיט דעם קען מען פארשטיין, ס׳איז זייער וויכטיג צו פארשטיין. מיט דעם קען מען פארשטיין פארוואס טוט עס, ס׳איז געווען א רשע, רייט? כאפסט? סתם ענק ווילן נעמען אנלערנען צו אידן די יומא. וואס הייסט וואס איך זאג? ניין, איך וויל דאס ארויסברענגען.
וואס וויל מען גלייבן אז די פאלעסטינער ווילן שלום, און די ישראלים, די אידן, ווילן נישט שלום? אדער פארקערט? וואס איז דער אמת? איך האב שטארקענט אין די גיהו בתור ייהו צו טראכטן אז ווען די אידן לייגן אראפ די געווערד… שטארבן זיי פון דעם רב, א פאלעסטינער לייב רובט געווען, לעבט יעדער איינער בשלום [in peace], אזוי זאגן די אידן. דו ווילסט מיר זאגן פונקט פארקערט, די חלק [group], דו קענסט רעדן מיט אונז, זיי האבן ראיות [proofs] מיט עדות [testimony], מיט כתבים [documents], מ׳האט שוין געטראפן וואס שטייט ביי פערדערשטן, עפעס א זכר. זיי גלייבן פונקט פארקערט, נישט אז זיי זאגן, איך דא א חלק וואס זאגן רענך נמי, אבער די אנדערע זאגן פונקט פארקערט, נאר וועמען זאל איך גלייבן?
די אוממעגליכקייט פון אביעקטיווע פּערספּעקטיוו
וואס? ווייל איך זאל זיין אין בית? איך וויל דיך מברר זיין [clarify], לאמיר זיין קלאר. איך גיי קיינמאל נישט קוקן אויף די היסטוריה פון אינדרויסן, אקעי? איך האב א ראיה [proof], רוב גוים וואס קוקן אויף די היסטוריה פון אינדרויסן, איך ווייס נישט, איינער קומט אן אזוי, איינער קען נישט זאגן אז יעדער איינער וואס קוקט פון אינדרויסן. ס׳איז נישט דא אזא זאך וואס קוקט פון אינדרויסן דרך אגב [by the way], ס׳איז נישט דא איינס א דבר. ס׳איז נישט מעגליך, איך קען עפעס ווי יעדע מעשה פונקטליך פארענינג.
דארפסטו געדענקען, איך קען נישט אריין אין די פראבלעמס פון די נאלעדזש פון דעם, ס׳איז דא פראבלעמס. איך האב געזען כמה וכמה יודן גוים וואס זיי זאגן, ער האט א ליסטע, ער האט נישט קיין גאות פאר שום צייט. מ׳וועט פארציילן די מעשה. קודם כל [first of all], ס׳איז נאט פאסיבל, און מענטשליכע זאכן, אזוי פיל פאליטיק, ס׳איז דא אזוי פיל אינפארמאציע, אזוי פיל…
וואס ווילן די יודן? איך ווייס נישט, וויפיל יודן זענען דא? וויפיל דעה [opinions]? יעדער יוד טראכט צוויי אינדערפרי אזוי און נאכמיטאג אזוי, וואס מיינט די יודן ווילן? ס׳איז בכלל נישט קיין זאך, ס׳איז נישט… איך ווייס נישט צו דא וועגן דעם אמת.
די נפקא מינה פון אמונה
אבער ס׳מאכט יא א נפקא מינה [practical difference] אויף וואס מ׳גלייבט, אמת? דער וואס גלייבט אזוי, ער זאגט, ממילא [consequently] זאל מען טון אזוי, ממילא גייט ער זיך פירן אזוי, מען גייט ער שיקן געלט אין די צייט. דער וואס גלייבט פארקערט, ער וועט שיקן געלט אין די פארקערטע צייט, אמת? דאס איז ריעל, מ׳קען… איך וויל ארויסברענגען, מ׳קען נישט… אבער אויף וויפיל מ׳איז פארט פון די וועלט, קענסטו נישט פטור ווערן [exempt] און זאגן, מ׳בלייבט מיט א ספק [doubt] אז מ׳ווייסט נישט, מ׳בלייבט מיט א ספק.
פארוואס ניוטראליטעט איז נישט אן אפציע
דאס וואלט געווען נאך אן אפציע. ווען מ׳ווייסט נישט, אקעי, ס׳האט נישט קיין אפיניען דערוועגן. איך בין נוטראל, איך הייס שווייץ. וואס איז שלעכט? ווייל ס׳איז שלעכט צו זיין ניוטראל. פארוואס? וואס הייסט פארוואס? ווייל אויב ס׳איז דא א… קודם קודם קודם פון דעם וואס ס׳קען זיין אז ס׳שטארבן לויט יענע צייט, אויכעט איז רשעות [wickedness].
דאס הייסט, על הצד [on the assumption] אז דו ביסט א איד און דו דארפסט שטיצן די אידן, זאגסטו איך בין נייטראל ווייל איך בין שטארק מקפיד [careful] אויף די איסור [prohibition] פון לא תאמין דבר שאינו ברור [don’t believe something that isn’t clear], זייער שיין. און וואס איז מיט די איסור פון ותאמין לתאמרך [and you shall believe in your brother]? איז אויך נישט קיין איסור. איך פארשטיי, יענץ איז נאר על הצד אז זיי זענען גערעכט, אבער ס׳איז מער עמערדזשענסיס, נישט אלעס קען מען…
ביישפיל פון סייענס און תורה
די זעלבע זאך ווי חתונה [marriage], אבער דאס איז וויליאמס דער משל. מ׳קען נישט אויף יעדער זאך. אויב ס׳איז דא אן אופן [way], אויף זאכן וואס אונז קענען זאגן, וויפיל שטייט? פארדעם איך טראכט, למשל [for example], רוב שאלות וואס מענטשן זענען וואריד [worried] וועגן סייענס און תורה [Torah], איך זאג איך ווייס נישט, ס׳שטערט מיך נישט.
אין די סענס פון וויפיל טעג האט גענומען דער אייבערשטער צו באשאפן די וועלט? איך ווייס נישט, איך בין נישט מחויב [obligated] צו האבן א הכרעה [decision]. ס׳איז אן אינטערעסאנטע חקירה [investigation], ס׳לערנען פשט [simple meaning] אין חומש [Torah], ס׳לערנען סייענס, ס׳לערנען סייענס פארענטפערן אויך. איך בין נישט, אפשר בין איך ראנג, אבער ס׳איז דא, ס׳איז דא.
ווען מען מוז מכריע זיין
ס׳הייסט, אז מ׳היט אין שבת [keeps Shabbos], דאס פארשטיי איך. איך דארף מחליט זיין [decide] צו מארגן זאגן קידוש [Kiddush: Sabbath blessing], דארף איך וויסן צו מ׳זאגט קידוש. אבער וואס האט מען אינזין ביי קידוש? א ייד וועט זאגן וואס ער פארשטייט. איך זע נישט אז ס׳איז די כ׳, איך זע נישט. ס׳איז נישט אקטואל, ס׳איז נישט אן עקזיסטענשל שאלה צו מיר.
אפשר אנדערע מענטשן טראכטן אנדערש, ווייל זיי זאגן פון דעם קומט ארויס, אבער איך קען נישט עס אריינגיין דישטיגן. ס׳איז דא זייער אסאך שאלות וואס מ׳קען זאגן, נאר פראבלעם, ווען מ׳איז אנגעקומען צו לערנען יענע סוגיא [topic], וועט מען אנגעקומען. אבער ס׳איז דא אסאך שאלות וואס מ׳קען נישט אזוי זאגן.
די פראבלעם מיט אגנאסטיציזם אין פראקטישע זאכן
איך דארף דאך מכליט זיין צו איך גיי היט אין שבת, און דרך אגב, ס׳איז דא אן אנדער וועג אויך, איך קען וועגן. לאמיר היטן שבת, אבער אלעמאל געדענקען אז ס׳איז דא א צד [possibility] אז ס׳איז נישט דא קיין שבת. העלא? ס׳איז נישט קיין וועג פון לעבן. איך מיין, it’s a choice. Just be clear, that’s also a choice, right? ער איז א גנאסטיק [agnostic]. א גנאסטיק איז א choice.
איך מאך א ליצט היטן שבת, אבער אזוי קאלטערהייט, א שאד, דו האסט געקענט היטן שבת ווארימערהייט. האסט מורא? סאו דארף מען רעדן מיט די איסור פון לא תאמין דברים רעים [don’t believe bad things], צו ער איז טאקע מקביד [careful] אויב ער איז א… ס׳איז נישט קיין סאלושן, נאר די ווערטער, מ׳קען מכריע זיין צו זיין נישט אנדעסיידעד, און דאס אליינס האט אויך א פרייז, און מ׳דארף דאס אליינס שופל זיין.
הויפט-טעזע: אמונה שאפט מציאות
סאו צוריק צו ווי איך הער, קומט אויס אז די אינטערעסאנטע שאלה איז, יעצט וואס איך וויל פון די גאנצע זאך איז, אז דאס וואס אמת מיינט וואס איז נישט תלוי [dependent] אין מיין החלטה [decision], מיינט נאכנישט אז ס׳איז דא אמת וואס איז יא תלוי אין מיין החלטה. ס׳איז דא זאכן, און ס׳גייט געשען נאכדעם וואס איך גיי מכליל זיין, אזוי אין אנדערע ווערטער.
מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת
מי שמאמין בשבת, יש לו תענוג בשבת [one who believes in Shabbos, has pleasure in Shabbos]. יא? א איד גלייבט אין קדושת [holiness], ער וועט האבן אן עכטע תענוג [pleasure]. איך רעד נישט, איך רעד דא פון דיר יעצט. שבת גייט עכט האבן תענוג, נישט ער גייט זיך אהרן.
לאמיר פארשטיין, ווען איך גלייב אז שבת איז א הייליגער טאג פון א גאנצע וואך, גייט שבת זיין ביי מיר א הייליגער טאג פון א גאנצע וואך. נישט אז איך גלייב, לאמיר זאגן, ס׳איז נישט די זעלבע זאך, ס׳איז נישט אויב איך גלייב. איך גלייב אז שבת איז הייליג, גיי איך גלייבן אז שבת איז הייליג. ניין, שבת גייט טאקע זיין הייליג.
ביישפיל פון באציאונגען
אזוי ווי ווען איך גלייב אז מיין ווייב האט מיר ליב, גייט זי מיר טאקע ליב האבן. פארשטייט זיך, ווייל איך גיי זיך אקטן צו איר אזוי, און זי גייט צוריק אקטן צו מיר. זי טוט אזוי זאכן, זי טוט איר דיין החלטה.
דבר פלא: אביעקטן רעאגירן צו דיין באציאונג
די זעלבע זאך, די אביעקטס אין די וועלט, דרך אגב, דאס איז א דבר פלא [wondrous thing]. נישט נאר מענטשן ריעקטן צו דיין החלטה, צו דיין רילעישאנשיפס, אויך אביעקטס ריעקטן צו דיין רילעישאנשיפס. עפעס האסטו געוואוסט וועגן דעם? דו גלייבסט מיר נישט? טריי עס אויס.
Student:
⟦#2⟧
Instructor:
ניין, ווען מ׳רילעידט צו זיי, איך גלייב אז די פלאנץ קען וואקסן, און איך בין מטפל [take care] דערין, קען עס פלאנצן. אויב איך גלייב אז אין די שטיקל מארבל ליגט א סטאטוע, קען איך ארויסקומען די סטאטוע דערפון. אויב איך גלייב נישט דערין, קען איך נישט. אמת?
ס׳איז געווען אמת פארדעם, ס׳איז נישט געווען אמת, ס׳איז געווען אמת׳דיגע פאטענשל [potential]. יא, ס׳מוז האבן געווען, ס׳קען זיין מעגליך. אויב ס׳איז מעגליך, העלפט נישט. איך בין מסכים [agree] אז אוממעגליכע זאכן העלפן נישט צו גלייבן. אבער דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישטא קיין שום זאכן וואס איך גלייב וועגן זיי, מאכט זיי א קדושה [holiness]. מאכט עס צוריק רעדן צו מיר, נישט נאר מענטשן.
די פראבלעם מיט ראציאנאליסטן און באציאונגען
אויף מענטשן פארשטייט יעדער איינער אז ס׳איז אזוי. הגם [although], זייער אסאך ראציאנאליסטישע מענטשן זענען נסטאק [stuck] מיט מענטשן וועגן דעם. איך זאג, זיי דן לכף זכות [judge favorably], און זיי מיינען יעדער איינער אז איך מיין אז דו ביסט א נאר, וואס איז דיין לכף זכות. אוודאי מיין איך נישט טראכט אזא נארנעס, איך מיין אז זיי זאלן פירן זיך אזוי.
וועסטו זען, ס׳איז א אינטערעסאנטע זאך, דער וואס שמייכלט צו מענטשן, געוויינליך וועלן זיי שמייכלן צוריק. ס׳איז א דבר פלא. פארוואס שמייכלט עס זיי? איך מאך א תניאה [assumption], און אפשר האט ער דאך פיינט? איך גראדע האט ער מיך טאקע פיינט, אבער איך שמייכל עניוועיס, ווייל מארגן וועט ער מיך פייניגער פיינט האבן. ס׳איז העלפט, רייט?
נבואה און פּרעדיקטיוו פּראסעסינג
און מענטשן זענען זאך און זאך זאכן, דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. עס האט צו טון מיט נבואה [prophecy], מיט פראדיקטשאן, פראדיקטיוו פראסעסינג. זייער אסאך זאכן וואס זענען נעטשורל.
Student:
אקעי, איין מינוט, איין מינוט, לאמיר גיין… וועיט.
Instructor:
ניין, ניין, אמת, מ׳זאגט אלעס איז א גבול [limit], אלעס איז א גבול אויב ס׳איז מעגליך, אבער זייער אסאך זאכן…
Student:
ניין, ניין, אמת, מסכים, ס׳איז דא זייער אסאך לימיטס, יעדע זאך האט זייער אסאך לימיטס, מ׳קען נישט נעמען, יעדע זאך קען א מענטש זאגן, מילא מענטשן זאגן, די פאוער אוו עטראקשאן, איך קען חלומ׳ען [dream] אז איך בין א גביר [wealthy person], איך בין ווער א גביר, ניין, דארף אויכעט ארבעטן.
Instructor:
אבער דער וואס האט נישט געחלומ׳ט צו זיין א גביר, איז כמעט [almost] קיינמאל נישט געווארן קיין גביר, כמעט, ס׳מאכט זיך בטעות [by mistake] צו מאכן מענטשן, אבער כמעט נישט, רייט?
די נויטווענדיגקייט פון אנדערע מידות
ס׳איז דא אסאך מער, איך ברענג דאס ארויס ווייל איך רעד מיט ראציאנאליסטישע מענטשן וואס זענען זייער סטאק אויף דעם. בפרט [especially] אויף די future, דאס הייסט פאטענשל זאכן וואס זענען נאך נישט, און ס׳איז דא שווער. בשם וואס זאל איך גלייבן דעם מענטש? בשם וואס זאל איך זיין זיין חבר [friend]? בשם וואס זאל איך אים ליב האבן?
דו דארפסט אים יעצט ליב האבן. און מענטשן האבן א פראבלעם אז ליב האבן איז שוין א reaction. איך קען נישט סתם ליב האבן. איך האב ליב השם עושה [because of what they do]. איך ווייס נישט, אפשר דער אייבערשטער קען ליב האבן זאכן השם עושה. איך האב ליב א מענטש, איך שמייכל צו איינעם ווייל ס׳מאכט מיך… וואו איז די air condition? ווייל ס׳מאכט מיך happy צו אים זען. ס׳מאכט מיך אבער נישט happy. סאו בשם וואס שמייכל איך צו אים?
דארף מען גיין דארט? איין air condition. בשם השם עושה? ניין, ער האט עס אוועקגענומען. איך מיין ער האט עס אוועקגענומען. איך קען אפילו רעדן מיט אים. איך מיין ער האט עס אוועקגענומען. פארשטייסט וואס איך זאג?
סאו ס׳איז דא אן עכטע פראבלעם מיט דעם, און ס׳איז נישט דא קיין solution נאר עפעס אנדערש. מ׳מוז טרעפן אנדערע virtues, נישט די virtue פון גלייבן נאר וואס איז אמת און גלייבן נישט וואס איז נישט אמת, וואס זאלן אונז זאגן וואס צו גלייבן. שטימט?
Student:
⟦#3⟧
צוריק צום הויפט-טעמע: הלכה און אמת
Instructor:
אקעי. נחזור לענינינו [let’s return to our topic]. ניין, זייער גוט. נחזור לענינינו. נחזור לענינינו. דו גלייבסט שוין אין דעם, ס׳איז אבער א פאקט, דו דארפסט נישט גלייבן דערין. דאס איז א פאקט. ס׳איז א פאקט, דו האסט נישט געמאכט.
Student:
ניין.
Instructor:
יא, ס׳איז נישט קיין פאבליק פאקט. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.
יעצט, נחזור לענינינו. אקעי? נחזור לענינינו, זייער גוט. ווייל מ׳זאגט, וואס מ׳זאגט, וואס מ׳זאגט, מאכט עס. די הלכה [Jewish law] איז מענטשן וואס זאגן. וואס איז די הלכה? מענטשן זאגן. נחזור לענינינו, זייער גוט. וואס איז א חילוק [difference]? וואס גייט מיך אן? די הלכה זאגט, מאכט עס, ווייל די הלכה איז תלוי אין דאס וואס די הלכה זאגט, מאכט עס נישט שקר [false].
דער לאגישער טעות
ענק האבן אן אינטערעסאנטע החלטה, אן אינטערעסאנטע כלל [principle], וואס איז א טעות. ס׳איז לענ״ד [in my opinion] א basic mistaken logic. ענק זאגן אז וויבאלד [because] אז אמת דארף זיין א זאך וואס איז נישט… נאר אמת, די גאנצע אמת ליגט נישט אין דאס וואס איך בין מחליט, דאס איז נישט אמת, די אמת דארף ליגן outside פון מיר אז נישט איז עס נישט אמת, ממילא האבן ענק געמאכט א שפרינג און ענק זאגן דערפאר קען נישט זיין קיין שום אמת וואס איז נקבע [determined] על ידי [by] וואס איך בין מחליט. שטימט?
דאס זענען צוויי אנדערע זאכן. זאג איך אז ס׳איז דא זאכן, און איך וויל וויסן וואס זענען די זאכן. מסכים. ווייסטו וואס? אפשר יענע הלכה איז א טעות.
לערנען אַ ספר: אמונה, רילעישאנשיפּ, און די מעכאַניזם פון קדושת הספר
קריטיק און ענטפער: די לאָגיק פון באַשלאָסענע אמת
ענטפער אויף דער תלמיד׳ס קושיא
Instructor:
איר האָט אַן אינטערעסאַנטע החלטה, אַן אינטערעסאַנטע כלל וואָס איז אַ טעות, ס׳איז אַ basic mistaken logic. איר זאָגט אַז ווייַבאַלד אַז אמת דאַרף זיין זאַכן וואָס איז נישט נאָר אמת, די גאַנצע אמת ליגט אין דעם וואָס איך בין מחליט, דאָס איז נישט אמת, די אמת דאַרף ליגן outside of מיר, איז דאָס נישט אמת. ממילא האָט איר געמאַכט אַ שפּרינג, איר זאָגט דערפאַר קען נישט זיין קיין שום אמת וואָס איז נקבע על ידי וואָס איך בין מחליט. שטימט?
אין צוויי אַנדערע זאַכן. זאָג איך אַז ס׳איז דאָ זאַכן. איר ווילט וויסן וואָס זענען די זאַכן? אפשר יענע הלכה איז אַ טעות, ס׳איז נאָר אַן illustration. איך האָב נישט קיין חשבון וואָס איר האָט יעצט געזאָגט, איך האָב עס נישט געהאַט. דאָס איז נאָר אַן argument, by the way, דאָס איז נאָר אַן argument. איך דאַרף ווייַזן וואָס איר זאָגט. איך האָב דאָס געהערט פון מענטשן וואָס האָבן דאָס אויסגעלערנט, וועל איך זאָג עס נאָך צו אייך. פאַרשטייט איר? איך האָב עס נישט געטראַכט. דאָס איז נישט די דראַמאַ וואָס איר זאָגט. איך האָב אייך געזאָגט פון מיר, איך האָב עס גענומען.
דאָס איז אַ וויליאַם דזשעימס׳ס תורות. מער ווייניגער. ס׳איז דאָ אַזעלכע סאָרט אמת, און זייער אַסאַך, נישט אַלע, זייער אַסאַך, אַזוי ווי איר האָט געזאָגט, ס׳מיינט נאָך נישט אַז איך קען מחליט זיין אַז איר זענט אַ קו, אָדער אפילו איר זענט אַ נקיבה, איך ווייס שוין נישט, אפשר איז דאָ מחלוקת הפוסקים דערין, ס׳איז נישט אַזוי סימפּל, אָבער נישט אַלעס קען מען מחליט זיין. אָבער זייער אַסאַך זאַכן קען מען יאָ מחליט זיין, נישט מ׳קען מחליט זיין און די החלטה איז וואָס איר בלייבט מיט, איר קענט מחליט זיין, און נאָכדעם וועט ווערן אויסגעפאָרעמט די reality לויט דעם. אָקיי?
קען אמת זיך טשיינדזשן?
Student:
איך פאַרשטיי נישט, דאָס מיינט אמת קען זיך טשיינדזשן, אַ זאַך פאַרנעמען, די טיש קען ווערן צובראָכן. ס׳איז אמת אַז ס׳איז אַ טיש, דאָס איז דאָך פאַרמענטלי, דאָס איז אַלעס פאַרנטיפיקל פּראָבלעמס, איך ברענג עס נאָר אַרויס אויפ׳ן טיש. אמת קען זיך טשיינדזשן?
Instructor:
יאָ, אמת קען זיך נישט טשיינדזשן, אָבער אין די וועלט איז דאָ זייערע זאַכן וואָס זענען נישט אמת, און דערווייַל קענען זיך טשיינדזשן. און אַ חלק פון וואו זיי טשיינדזשן, איינע פון די וועגן וויאַזוי מענטשן טשיינדזשן, מענטשן זענען שכלית׳דיגע בריאים, איינע פון די וועגן וויאַזוי מענטשן טשיינדזשן זאַכן איז דורך גלייבן אַז זיי זענען אַנדערש. ס׳איז אַ פאַקט.
Predictive Processing: אַ קאָגניטיוו-וויסנשאַפטלעכע ראיה
די טעאָריע פון Predictive Coding
כמעט רוב זאַכן, מעשיות, אין די חגב, ס׳איז דאָ אַ טעאָריע וואָס הייסט, און איר קענט עס נאָכקוקן, ס׳איז דאָ אַ טעאָריע אין איינע פון די היינטיגסטע מערסטע פענסטע טעאָריעס וועגן וויאַזוי יומען קאָגנישאָן אַרבעט, הייסט פּרעדיקטיוו פּראָצעסינג. Predictive coding און predictive processing. און predictive processing האָט אַסאַך ראיות. די סברא, איך האָב אַ חבר וואָס האָט געאַרבעט אויף דעם אין אוניווערסיטי אַמאָל, און ער האָט מיר געוויזן ממש experiments, איך געדענק שוין נישט די ראיות ברורות, אָבער predictive processing זאָגט אַז ווען אַ מענטש טוט עפּעס, טוט ער עס אַלעמאָל ווייַל ער גלייבט אַז ס׳איז שוין געשען.
וויאַזוי עס אַרבעט: דאָס ביישפּיל פון רירן די האַנט
ס׳איז אַן אינטערעסאַנטע זאַך. אין אַנדערע ווערטער, ער זאָגט, ווען איך ריר מיין האַנט – און זיי האָבן ראיות, ס׳איז ממש אינטערעסאַנטע experiments וואָס מ׳קען זען – ווען איך ריר מיין האַנט, וויאַזוי ריר איך מיין האַנט? די וועג וויאַזוי ס׳אַרבעט אין די מוח, נישט אין די structure פון די cognition פון דעם מענטש, אַרבעט עס אַז איך גלייב אַז מיין האַנט איז שוין דאָרט, און מיין גוף האָט אַ נטיה צו גיין ווי איך גלייב שוין.
דאָס הייסט, פרעגן, מילא קען איך רוקן די וואַנט? ניין. ס׳דאַרף נאָך אַלץ עפּעס אַ שליטה. ס׳דאַרף יאָ האָבן עפּעס אַ level פון control, אָבער דאָך קען זיך טועה זיין. אַמאָל מיינט אַ מענטש, איך געדענק נישט די פּרטים, אָבער איך קען מסביר זיין די תורה פון וויאַזוי ס׳אַרבעט, אַז די prediction, קודם predict מען, און נאָכדעם מאַכט מען אַז די וועלט זאָל שטימען מיט די prediction. נישט קודם קוק איך, און נאָכדעם איך מאַך אַ החלטה צו רוקן און ס׳רוקט זיך.
איינע פון די ראיות איז אַז מ׳זעט אַז די געפיל פון זיך רוקן איז שוין פאַר די רוקן זיך. יאָ, מ׳קען זען אַז מ׳האָט עפּעס געטעסט מיט מענטשן אַז זיי ווייסן אַז זיי רוקן זיך נאָך פאַר זיי האָבן מחליט געווען. נישט נאָר פאַר זיי האָבן גערוקט, פאַר זיי האָבן מחליט געווען. די החלטה זיך צו רוקן איז אַ פועל יוצא פון די belief אַז דו האָסט דיך גערוקט. אַזוי איז אַ סברא.
און, אָקיי, ס׳איז איינע פון די… וואָס? איך ווייס נישט, דאָס איז די וויאַזוי cognition, וויאַזוי action אַרבעט. דאָס איז אַ תורה, און איך בין נישט קיין מומחה אין די תורה, איך זאָג נאָר אַז ס׳איז אַ זייער נוצליכע תורה. פאַר דיין גוף, נישט פאַר יענעמ׳ס גוף. איך פאַרשטיי זיך. עפּעס אַ… מאַך נישט magic יעצט.
אויסברייטערונג צו גרעסערע לעבנס-זאַכן
פון גוף-באַוועגונג צו עמאָציאָנעלע רילעישאנשיפּס
אָבער וואָס ס׳ברענגט אַרויס איז, אַז די תורה, וואָס מיר זאָגן די תורה, איז מרחיב אויך זייער אַסאַך צו גרעסערע זאַכן. דאָס הייסט, איך האָב ליב מיין ווייב נאָכדעם וואָס איך גלייב אַז איך האָב זי שוין ליב. און נאָכדעם, מיין גוף, אַלע אַנדערע מעשים שטעלן זיך צו צו דאָס וואָס איך גלייב שוין.
די געפאַר פון מיסברויך
סאו, ס׳איז דאָ אַ פּראָבלעם. מ׳קען יעדע זאַך ruin’ען. מ׳קען האָבן צו גלייבן זאַכן וואָס זענען גאַנץ פאַנטאַזיע, זיך און מאַסקעס. יעדע זאַך איז דאָ אַ קושן, יעדע זאַך איז דאָ אַ קליפּה, וויאַזוי מ׳טוט עס ראַנגלי, פאַרשטייט זיך.
דער עיקר יסוד: אמת outside of yourself
אָבער וואָס איך ברענג נאָר אַרויס איז, לאָמיר זיין זייער קלאָר, דאָס וואָס גלייבן דאַרפן נאָר זאַכן וואָס איז נישט אמת פאַר דו האָסט זיי געגלייבט, מיינט נישט אַז ס׳איז דאָ זאַכן וואָס ווערן אמת ווייַל דו האָסט זיי געגלייבט, און זיי ווערן אמת נישט. אַז דו גלייבסט, ווערט עס אמת outside of yourself. דאָס איז מיין עיקר יסוד. די יסוד איז גדול בתורה, און איך מיין אַז דאָס איז אמת לימוד של תורה. ס׳איז נישט קיין דברים ברורים.
צוריק צום הויפּט-טעמע: וואָס מיינט לערנען אַ ספר
לערנען איז נישט סקענען
וואָס איז זייער אַ וויינע זאַך. איין מינוט, זייער גוט. ווען מ׳זאָגט אַזאַ יסוד, זאָגט מען נאָך נישט… מ׳קען נישט טאַנצן מיט דעם, מ׳קען נאָך נישט וועגן דעם זאָגן אַז איך טראַכט אַז די לפנים ווערט נענטער, ווערט עס טאַקע נענטער. אָקיי, אַלעס איז פאַרשטענדליך.
יעצט, איך וויל אָבער צוריקגיין און גיין צוריק צו וואָס אונז האָבן געזאָגט. יעצט, דו ווילסט רעדן וועגן אַ ספר, right? אונז גיימיר צוריקגיין. אַ ספר מיינט נישט, אונז האָבן דאָס אויך פריער געזאָגט פאַרן פריערדיגן אָקטאָבער. לערנען אַ ספר מיינט נישט צו מאַכן אַ קאָפּי פון די pictures אין די book אין מיין מוח. דאָס איז וואָס אַ סקענער מאַשין טוט, נישט וואָס אַ מענטשליכע מוח טוט, אָקיי? This is not why any human being reads a book. ס׳איז נישט וואָס ס׳איז געמיינט, אמת? נאָר אַ טעות, אונז האָבן אַסאַך מאָל די בילד פון דאָס וואָס ס׳מיינט. ס׳וויל די סוף, מ׳זאָל זאָגן, מ׳פאַרשטייט דאָס איז די picture פון ס׳מיינט. ס׳מיינט נישט דאָס.
לערנען איז אַ רילעישאנשיפּ
לערנען אַ ספר מיינט אַז איך וויל דורך די ספר אַרויסבאַקומען, באַקומען פון דעם, ער זאָל מיר פאַרציילן. איך זאָג עס כאילו איך געב פאַר די ספר agency, ווייַל ס׳איז נישט קיין בעסערע וועג. ס׳מיינט נישט אַז די ספר האָט agency, ס׳איז קאַנטראָלד אפשר אינגאַנצן ביי מיר, אָבער למעשה טוט עס עפּעס, אמת? איך באַקום עפּעס פון אים, נישט נאָר איך געב עפּעס פון אים. אַז נישט דאַרף זיך סתם אַזוי פרעגן, איך קען גאָרנישט לערנען פון אַ ספר, ווייַל אַ ספר איז אַ טויטע זאַך, ס׳טוט נישט גאָרנישט. ניין, אַ ספר טוט עפּעס, לכל הדעות טוט אַ ספר עפּעס, right?
וואָס דער ספר טוט איז תלוי אין דיר
די שאלה איז וויפיל ס׳טוט. יעצט זאָג איך דיר אַ פּשוט׳ע זאַך, אַז ס׳איז מוכרח במציאות, יעדער איינער וואָס האָט געלערנט מיט אַ ספר ווייסט, אַז וואָס אַ ספר טוט איז תלוי וואָס דו טוסט צו אים. אויב דו ביסט מחבר די רבי, האָט דאָך די רבי געגעבן, אויב דו ביסט מחבר די ספר.
ראיות פון ספרים הקדושים: כבוד פאַר דעם ספר
קושן דעם ספר נאָכ׳ן לערנען
פון דעם שטייט אין אַלע ספרים הקדושים, אַז ווער ס׳קושט די ספר נאָכ׳ן לערנען, וועט בעסער געדענקען די לערנען. און דו ווייסט אַז ס׳איז בדוק ומנוסה אַז עס אַרבעט דאָס? ס׳איז נישט קיין דזשאָוק.
ר׳ עקיבא אייגר: שיינע פּאַפּירן און מאַרדזשינס
ס׳שטייט אין ר׳ עקיבא אייגער, דער דברי חגיגה איז געווען, און ר׳ עקיבא אייגער האָט געזאָגט אַז יעדער איינער ברענגט די תשובה פון ר׳ עקיבא אייגער אין זיין הקדמה, אַז ער האָט געשריבן אַז מ׳זאָל דריקן זיין ספר אין שיינע פּאַפּירן, מיט שיינע מאַרדזשינס, מיט שיינע גראַפיקס, ווייַל מ׳לערנט בעסער אַזוי, אמת?
דער איפודי: קדושת התורה ליגט אין די פאָנט
דאָס קומט פון די הייליגע ספר, די איפודי, וואָס האָט געהייסן ר׳ יצחק דוראַן, דער פּראָפיט האָט מען אים אָנגערופן, מ׳האָט אים מאַנס געווען צו זיך מאַכן קריסטליך וכדומה. ער האָט געשריבן אַ ספר מעשה אפוד, און דאָרט איז ער מסביר, און מיט דעם איז ער מסביר קדושת התורה.
דאָס איז שטיקל קולטור, ווער איינער קומט צו די הקדמה פון ספר מעשה אפוד, פון ר׳ יצחק האָט ער געהייסן? דער איפודי, דער מחבר איפודי. ער האָט געשריבן אַ ספר אויף דקדוק [grammar], זייער אַ שיינע ספר אויף דקדוק, אויף די אותיות, אויף די ווערטער פון די תורה. ער איז אַ מסביר אַז דער עולם האָט נישט קיין appreciation פאַר די ווערטער פון די תורה. מ׳לערנט נאָר די תוכן, מ’appreciate נישט די ווערטער, די דקדוק, די צורת האותיות.
און דאָרט איז ער מסביר אין זיין הקדמה, אַז וועגן דעם איינע פון די סגולות הלימוד, איינע פון די תנאי הלימוד, איז ליינען בכתב אשורית [in Assyrian script]. כתב אשורית מיינט נישט די funny אותיות וואָס מ׳האָט אין אַ ספר תורה, ס׳מיינט זאָגן שיינע, אָריגינעל איז דאָס געווען שיין, און היינט איז אַנדערש די סטייל, די פאָנט. און מ׳קוקט אַ ספר תורה, אין דעם ליגט די קדושת ספר תורה ליגט אין די פאָנט, נישט נאָר אין די תוכן. ווייַל דעמאָלטס האָסטו אַזאַ רעלעישאָן, באַקומסטו מיט דעם, רעדסטו זיך אַנדערש. לייגסט עס אַריין אין אָרון קדש [holy ark], לייגסט עס אַריין אין אַ… זינגסטו פאַרדעם, ווייַל מ׳ברענגט עס, ווי זיינער, יהללו את שם ה׳ [praise the name of God] אָדער וואָס מ׳זאָל קענען בעסער פאַרשטיין די לערנען.
ספר און רבי: די זעלבע סטרוקטור
די פּאַראַלעל צווישן ספר און רבי
ס׳איז פּונקט אַזוי ווי ווען מ׳רעדט צו אַ מענטשליכע רבי און מ׳געבט אים כבוד [honor], וועט דאָך דער רבי אַ מעשה צוריקגעבן כבוד, וועט דאָך מעשה זיין בעסער די לערנען. ס׳איז דאָ אַ רילעישאנשיפּ, לערנען לערנט מען אין אַ רילעישאנשיפּ, און ווי מ׳האָט זיך ליב, און מ׳פאַרשטייט זיך איינער צווייטער, און מ׳רעספּעקט זיך איינער צווייטער, לערנט מען בעסער. פּשוט, דאָס איז פּשוט פּשוט.
לערנען פון אַ ספר איז אויך אַ רילעישאנשיפּ
לערנען פון אַ ספר איז אויך אַ רילעישאנשיפּ. ס׳איז אַן אַנדערע רילעישאַפּ וואָס דו האָסט נאָך מער קאַנטראָל. ווען ס׳איז דאָ אַ לעבעדיגער רבי, דאָס איז דאָס טאַקע, ס׳איז אַ חסרון פון אַ ספר. אַ חסרון קען דאָך קיינמאָל נישט געבן אַ זעץ אויפ׳ן קאָפּ און זאָגן, הער שנעל די שיעור. ניין, דאָס קען נישט די ספר טון, ממילא איז די חסרון פון אַ ספר.
די זעלבע הכרחים און כבודות
אָבער די אַלע… די הכרחים וואָס מ׳דאַרף האָבן ווען מ׳לערנט פון אַ רבי דאַרפן אויך, אַלע כבודות וואָס מ׳דאַרף האָבן פאַר אַ רבי דאַרפן אויך האָבן פאַר אַ ספר. איך ווייס נישט ס׳שטייט אין די גמרא אַז מ׳דאַרף מער רעדן פאַר אַ רבי ווי אַ ספר, האָט איך מיר געזאָגט. אָבער פאַר אַ ספר דאַרפן אויך אויפשטיין. אמת, מענטשן זענען אין די ענינים וואָס שטייען נאָר פאַר די ספר, זאָלן זיי האָבן נישט קיין רבי. אַ רבי איז בעסער ווי אַ ספר.
די זעלבע בעיסיק וועג
אָבער אַ ספר און אַ רבי אַרבעטן די זעלבע וועג. דו רעדסט מיט די ספר שיין, רעדסט ער צו דיר שיין. דו נעמסט ערנסט, ער זאָגט, דו וועסט אויך רעדן מער ערנסט. אמת, ווען דער רבי ווען מ׳נעמט אים נישט ערנסט, רעדט ער צו די זאַך. ווען ער נעמט אים ערנסט, טראַכט ער פאַר אַ רבי. דער ספר אויך טראַכט פאַר רעדט, ווען דו נעמסט אים ערנסט, און ווען נישט טראַכט ער נישט פאַר רעדט.
איי, דאָס איז דער פּלא, ער קען זיך נישט טוישן. דער ספר בלייבט פערד אין די זעלבע, סאו, ס׳איז לימיטעד מער דאָס. אַ רבי אַרבעט עס בעסער דאָס ווי ביי אַ ספר, אָבער ער אַרבעט נאָך אַלץ אין די זעלבע בעיסיק וועג.
דער הויפּט-יסוד: יראת הכבוד און אמונת חכמים
בדוק ומנוסה: יראת הכבוד ברענגט בעסערע לערנען
וועגן דעם איז בדוק ומנוסה אַז דער וואָס גייט צו צו אַ ספר מיט יראת הכבוד [fear/reverence of honor], וואָס אינקלודס בויעטעס אויף די סכונסערע יראת הכבוד וואָס זיי האָבן געזאָגט, סיי דאָס איז ער עמט יעדע וואָרט ערנסט, און סיי דאָס איז ער גלייבט.
וואָס מיינט גלייבן קדושת הספר?
וואָס מיינט כדי גלייבן קדושת הספר ביי די וועי? איך האָב דיר געזאָגט, ס׳איז אַ לשון הרמב״ם [language of the Rambam/Maimonides], ס׳איז דער ספר אינו כשאר הדברים [the book is not like other things], דרך השלילה [via negativa] וואָס איך זאָג פאַר מיר, right? דאָס איז אַלסער מיינד, ס׳איז מעדזשיק, מיינע קינדער זאָגן…
ס׳איז סירקולער, אָבער נישט מניה וביה
ס׳איז סירקולער, ס׳איז סירקולער, אַזוי ווי סירקולער ווען איך האָב ליב מיין ווייב האָט זי מיך דאָס איז circular, אָבער ס׳איז נישט circular אין די סענס אַז ס׳איז מניה וביה [self-contradictory/tautological]. ס׳איז circular אין די סענס אַז וואָס איך בין מחליט וויאַזוי איך גיי צו אים קומט נישט פון מיר, ס׳קומט פון אים. ווען איך גיי צו צו אַ ספר מיט אַ יראת הכבוד, דעמאָלטס…
קריטיק פון ראַציאָנאַליזם
די קשיא וואָס ראַציאָנאַליסטן קענען נישט סאָלווען
זייער גוט, און דאָס איז טאַקע די קשיא וואָס די ראַציאָנאַליסטן קענען נישט סאָלווען, און מיט דעם לערנען זיי קיינמאָל גאָרנישט. פאַרדעם צו זיין אַ ראַציאָנאַליסט איז אַ גרויסע עבירה [sin], און מ׳איז נישט אפילו מקיים [fulfill] די אייגענע מצוה [commandment], ווייַל די מצוה פון לערנען די אמת קען מען נישט מקיים זיין ווי לאַנג מ׳איז צו מקבל, מ׳דאַרף נישט צו לערנען עפּעס וואָס אפשר שטייט נישט דאָרט. מ׳דאַרף קיינמאָל קיינמאָל נישט לערנען, מ׳דאַרף אַלעמאָל חושד [suspicious] זיין.
חשדנות: אַ מדה במצות שבו
און די מצוה פון חשדנות איז אַליינס אַ מדה וואָס מ׳דאַרף האָבן אַ מדה במצות שבו [a character trait that must be measured], אמת? חשדנות איז אַ גוטע מדה, “כבדהו וחשדהו” [honor him and suspect him], אָבער איך ווייס נישט וואָס יעדער איינער ווייסט, איך קען נישט שטעלן איין קוואַשן.
Student:
איך האָב געענטפערט אַז דאָס וואָס דו רעדסט איז חשדנות, it’s really a מדה, it’s a טראַומאַ, איך ווייס נישט וואָס איז היינט. אמת, אַ גוטע קשיא.
אמונת חכמים: נישט גלייבן שטותים, נאָר העלפן דעם ספר רעדן אמת
דאָס הייסט אמונת חכמים [faith in the sages], און פאַרדעם וואָס זאָגן עס דאַרף אמונת חכמים, אָבער דאַרפסטו געדענקען אַז אמונת חכמים מיינט נישט אַז וועגן דעם אויב די ספר זאָגט שטותים [nonsense] וועסטו אים גלייבן. עס מיינט אַז די אמונת חכמים וועט דיר העלפן אַרויסנעמען פון די ספר, נישט אַרויסנעמען פון די ספר, זאָל רעדן צו דיר אמת און נישט שטותים.
דער זוהר׳ס משל: תורה ווי אַן אשה חשיקה
די תורה געט זיך נאָר פאַר ווער ס׳האָט איר ליב
דרך אגב [by the way], ספרים, די תורה, אַזוי שטייט אין זוהר [Zohar], די תורה איז אַזוי ווי אַן אשה חשיקה [desired woman] וואָס מ׳גייט זי נאָך, און זי געט זיך נאָר פאַר יעדער ווער ס׳האָט איר ליב. ווער ס׳רעספּעקט איר נישט, זאָגט די תורה שטותים.
ווער ס׳איז שולדיג אין די שטותים
דאָס וואָס דאָ מענטשן וואָס רעדן אויס פון תורה שטותים, זיי זענען אַליין שולדיג, און נישט זיי אַליין שולדיג אַז זיי האָבן אַלעס צו זייער שטותים, ס׳איז די תורה׳ס שטותים. די תורה זאָגט פאַר זיי, ווי דו לערנסט מיר נישט ערנסט? דו נעמסט זיך נישט ערנסט? נאָר פּראָבלעם, דו האָסט אַ פּאַר דזשאָוקס, דו האָסט אַ פּאַר נאַרישקייטן, גיי טו זיי. און יענער נאָר טוט זיין, ער זאָגט דאָך אַז ס׳שטייט אין די תורה. דו כאַפּסט? מ׳מאַכט פּורים פון אים.
די זעלבע מיט אַ רבי
טרו, אַזוי ווי אַ רבי, ס׳איז דאָ רבי׳ס ווי… איך טו דאָס אויך, אַ מענטש, איך שפּיל מיר, איך מאַך אימערקערשטער ספּאָטעל, איך קוק אויף די הונטערעט אַסאַך מאָל. די זעלבע, מאַוסטער טשענדזש פון תשע בקש, בוא נדון [come let us discuss]. ס׳איז נישט קיין פּראַווען, איך קען צוריקשאַלטן.
לערנען מיט יראת הכבוד: דער מעכאַניזם פֿון קדושה און דער חילוק צווישן ספֿרים
דער משל פֿון תּורה וואָס רעאַגירט אויף דעם לומד
די תורה זאגט פאר זיי: דו לערנסט מיך נישט ערנסט? דו לערנסט מיך נישט ערנסט? נו, פראבלעם. דו האסט אפאר דזשאוקס [jokes], דו האסט אפאר נארישקייטן, גיי טו זיי. און יענער נאכט טוט זיי, ער זאגט דאך אז ס׳שטייט אין די תורה. דער חיד״א [רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מקובל ופוסק, 1724-1806] זאגט: מ׳מאכט פורים פון דעם.
טרו [true]. אזוי ווי א רבי – ס׳איז דא רבי׳ס וואס איך טו דאס אויך. ס׳איז דא א מענטש, איך גיי אריין, ס׳קומט אריין, איך שפיל מיך, איך מאך אים עפעס א ספאטעל, איך קוק אויף די אונטערשטע פאר אסאך מאל. די זעלבע – מעותי תשעה ביקש בו נדון [מעותי תשעה ביקש בו נדון: “די מטבעות פון תשעה ביקש בו נדון” – א תלמודישע אויסדרוק]. ס׳איז נישט קיין פראבלעם, איך קען צוריקשעלטן, ס׳מיינט נישט גארנישט, ס׳איז נישט ערנסט. דו ווילסט דאס? נו, פראבלעם. איך האב נישט קיין צייט, איך האב נישט קיין טענה צו דיר, איך בין נישט גורס. דאס איז די ריאליטי.
אַ ספֿר מוז אויך עפּעס טון כּדי דו זאָלסט לערנען פֿון אים
און דאס איז אויך אמת אויף א ספר. אוודאי, א ספר איז מער לימיטעד [limited]. דו זאגסט אז א ספר קען ווייניגער ריעקטן [react] ווי א רבי, אבער א ספר מוז דאך עפעס טון כדי דו זאלסט עפעס לערנען פון אים. טוט ער דאס.
אויב דו גייסט צו צו דעם מיט יראת הכבוד [יראת הכבוד: רעספעקט, כבוד], וואס דאס מיינט:
קודם כל – דו נעמסט ערנסט אלע ווערטער פון זיי.
און צווייטנס – וואס מיינט אז ס׳שטייט קדושה [קדושה: הייליקייט], ס׳איז נישט כשאר הדברים [כשאר הדברים: ווי אנדערע זאכן]? ס׳מיינט אז ער געבט דיר א בעסערע בליק אויף די וועלט ווי דו האסט געהאט ביז יעצט. דאס איז די טייטש, רייט [right]?
דער סקיי-סקרייפּער משל: צוויי לעוועלס פֿון לערנען
וואס מיינט קדושה? טרענסענדענס [transcendence], האסטו געזאגט. טרענסענדענס – איך ווייס נישט די ווארט, אין ליטעראל טרענסלעישן [literal translation] ווייס איך וואס ס׳מיינט, אבער אין די קאנטעקסט [context] וואס דו מיינסט ארויסצוברענגען איז אז ס׳איז דא א מענטש וואס ער זאגט:
ס׳איז דא צוויי וועגן פון לערנען א שיעור אדער א ספר:
איין וועג איז צו זאגן אז ער זאגט מער ווייניגער וואס איך ווייס שוין, אפשר לייגט ער צו נאך א פרט, נאך א שטיקל אינפארמאציע וואס איך האב נישט געוואוסט.
און א צווייטע לעוועל איז צו זאגן אז דער רבי קוקט אויף די וועלט פון אן אנדערע לעוועל. פארשטייסט?
דאס הייסט, ס׳איז דא צוויי מענטשן וואס גייען אויף א סקיי-סקרעיפער [skyscraper], זיי זענען נעבן א סקיי-סקרעיפער, יא?
ס׳איז דא איינער וואס שטייט אויפ׳ן ערשטן שטאק, און ס׳קומט איינער און ער פארציילט אים אז ס׳איז דא א צווייטע שטאק. איינער איז דא אויף די ערשטע שטאק, און ער זאגט: איך קוק, ס׳איז דא א צווייטע שטאק. ס׳איז גארנישט קיין אינפארמאציע. דאס איז די טייטש כשאר הדברים. נאך א שטאק, אקעי [okay]. ס׳איז דא איין שטאק, אויף דעם נאך א שטאק. אקעי, איך פארשטיי, ס׳מאכט סענס [sense].
נאכדעם איז דא א צווייטער וואס ער זאגט: קוק, פון די צווייטע שטאק זעט אויס די וועלט אנדערש ווי ס׳זעט אויס פון די ערשטע שטאק. חוץ פון דעם, ווייל דו שטייסט אויף די ערשטע שטאק, קען מען אריינגיין אין דעם משל מער, און מ׳דארף ארויפקריכן קודם אויף די ערשטע שטאק, און מ׳דארף טאקע ארויפקריכן, און ס׳האט עפעס א שייכות צו די ערשטע שטאק, אבער די צווייטע שטאק זעט די וועלט אויס אנדערש. רייט?
דאס וואס ער לערנט אזוי, דאס הייסט ער לערנט מיט קדושה, מיט יראת הכבוד, מיט רעספעקט [respect], “transcendent respect”. ווייל ער זאגט: איך קען זיין אז איך טראכט אז דער רבי – נישט ער זאגט מיר נאך זאכן וואס איך ווייס שוין, וואס איך ווייס גראדע נישט, אבער ס׳איז נאך אויף מיין לעוועל. ער זאגט מיר עפעס אן אנדערע וועג צו קוקן.
דער חילוק צווישן פּאָעזיע און אינפֿאָרמאַציע
פארדעם וועלן מיר זאגן אז איינער לייענט “poetry” [פּאָעזיע] אדער אזוי ווייטער – ער לייענט עס נישט כדי צו וויסן נאך א שטיקל אינפארמאציע, ער לייענט עס כדי צו טוישן די וועג וויאזוי ער לערנט די וועלט, די וועג וויאזוי ער קוקט אויף דעם.
קען מען זאגן זיך צו טוישן, אבער נישט זיך צו טוישן אליינס – ער טוט די פעולה [פעולה: אַקציע, מעשׂה]. דער רבי טוט עס. אויב דו לאזט אים. אויב דו לאזט אים נישט, גייט ער עס נישט טון פאר דיר. פשוט? ס׳איז קלאר.
צוריק צו די נושׂא: ר׳ שמחה איז נאָך אַן עם-הארץ
צוריק צו די נושא. קומט אויס… איין מינוט, לאמיר עס אויספירן. ניין, דאס איז דברים ברורים [דברים ברורים: קלאָרע זאַכן] ביי מיר. איך מיין אז ס׳איז אמת. און מיט דעם איז געענטפערט, נישט אינגאנצן פארענטפערט, אבער ס׳איז א חלק פון די תירוץ [תירוץ: ענטפֿער] פון די פראבלעמען וואס זייער אסאך מענטשן האבן וועגן דעם. און די תירוץ איז אז ער איז נאך אן עם-הארץ [עם-הארץ: אַן אומגעלערנטער].
יעצט, וויל איך זאגן, יעצט – ס׳איז דא אסאך מענטשן, איך מיין אז ס׳ליגט אין די “mistake” [מיסטייק]. איך האב געוואלט זאגן אז ער איז “wrong” [ראָנג]. דאס איז וואס איך האב געוואלט זאגן. איך וויל מסביר זיין [מסביר זיין: דערקלערן] מיט וואס ער איז “wrong”, און במה דברים תלוי [במה דברים תלוי: אויף וואָס עס הענגט אָפּ].
די “joke” [דזשאָוק] וואס איך האב געוואלט זאגן פאר׳ן שיעור איז אמת׳דיג די גאנצע שיעור. איך האב זיך אויסגעלערנט, ס׳איז תחילתם של תלמידי חכמים [תחילתם של תלמידי חכמים: דער אָנהייב פֿון תּלמידי-חכמים]. סאו [so], די… צוביסלעך וועט מען פארשטיין דאס אויך, מ׳וועט נישט דארפן זאגן די גאנצע שיעור.
דער סוד פֿון קבלה: מיר מאַכן דעם הימל
די… מענטשן האבן א פראבלעם, ווייל וועגן דאס, מענטשן האבן א פראבלעם, לאמיר פארשטיין, מענטשן האבן א פראבלעם. די אמונה [אמונה: גלויבן], דאס הייסט קבלה [קבלה: די מיסטישע תּורה], יא?
היינט האב איך געזאגט א שיעור על השם טוב [על השם טוב: וועגן דעם בעל שם טוב]. איך האב צייט יעצט? איך וויל צייט מיט דעם. איך מיין נישט, איך האב נישט געהאט קיין צייט. היינט האב איך געזאגט א שיעור, און איך קען אויסלערנען א שיעור.
דער יסוד: דריי שיטות וועגן הימל און מענטשלעכע פּעולה
מקובלים [מקובלים: קבלה-לערנער] זענען די וואס האבן געכאפט די “secret” [סיקרעט], אז אונז מאכן די הימל, אבער דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישטא קיין הימל. אקעי? זייער א גרויסע סוד.
רוב מענטשן מיינען אז ס׳איז צוויי אפציעס [options]:
אדער – איז דא א הימל וואס דער אייבערשטער האט געמאכט, דער אייבערשטער גייט ברענגען משיח, דער אייבערשטער גייט ברענגען דעם בית המקדש [בית המקדש: דער הייליקער טעמפּל], ער זאל אראפפאלן פון הימל, אזוי ווי רש״י [רש״י: רבי שלמה יצחקי, 1040-1105] זאגט, און עס האט נישט מיט אונז גארנישט, אפשר דארפן מיר תשובה [תשובה: אומקער] טון, אבער נישט אונז מאכן עס נאך דעם וואס אונז טוען תשובה.
די צווייטע מענטשן זאגן: אייבערשטער, איך ווייס נישט צו ס׳איז דא אזא זאך. וואס אונז מאכן אויף די וועלט, דאס איז דא.
בא הכתוב השלישי [בא הכתוב השלישי: קומט דער דריטער פּסוק] און זאגן, די מקובלים: ס׳איז דא א הימל, און מענטשן מאכן עס. פארשטייסט? דאס איז די “exact” [עקזאַקט] נקודה וואס איך וויל מסביר זיין דא אויף די וועג. ס׳איז דא א הימל – אין אנדערע ווערטער, סיי רש״י און סיי די רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאָנידעס, 1138-1204] זענען גערעכט.
דער איזשביצער רבי: אידן בויען דעם בית המקדש אין הימל
אזוי זאגט דער איזשביצער רבי [דער איזשביצער רבי: רבי מרדכי יוסף לינער, 1800-1854]. די אידן גייען בויען דעם בית המקדש, און דורכדעם גייט עס קומען פון די הימל. די אידן גייען בויען דאס בית המקדש אין די הימל. משוגע, פארוואס? אונז קענען נאר בויען אויף די וועלט? אונז קענען מאכן דאס בית המקדש פון אש [אש: פֿייער] אויכעט.
וויאזוי מיינסטו אז ס׳איז אזוי שווער צו מאכן דאס בית המקדש פון אש? אבער משה רבינו [משה רבינו: משה אונדזער לערער] האט דאס געטון. ס׳שטייט אין פרשת הפסוק [פרשת הפסוק: אין דער תּורה-פּאַרשה], יא? ער איז אריינגעגאנגען אין בית המקדש און ער האט געדאוונט, און ער האט געדאוונט, און ער האט געהאט א התעוררות [התעוררות: אַ דערוועקונג]. שלמה המלך [שלמה המלך: קעניג שלמה], זיי האבן אלע דאס געטון. יא, יא, אוודאי.
דאס איז א חסידיש׳ע תורה. דאס איז וואס אלע מורה׳ס [מורה׳ס: לערערס] האבן געלערנט. דאס איז געהעריג קבלה.
מקורות: ספֿר “עד בנחל” און “זרע קודש”
און ס׳שטייט, די ערשטע פלאץ וואו ס׳שטייט, איך האב געטשעקט [checked], איז אין ספר “עד בנחל” [ספר “עד בנחל”: א חסידישער ספֿר] אין פרשת ואתחנן [פרשת ואתחנן: תּורה-פּאַרשה]. קוק, ס׳שטייט מיר אויף עפעס א פתק [פתק: נאָטיץ] דא. און ער ברענגט, ס׳איז אויך אין “זרע קודש” [ספר “זרע קודש”: א חסידישער ספֿר]. ס׳איז נישט פון די צאנזער רב די מעשה. נאך פארדעם שטייט אין “זרע קודש” שוין יענע מעשה.
די מעשה, אזוי ווי דו פארציילסט, שטייט אין “זרע קודש” פרשת כי תבא [פרשת כי תבא: תּורה-פּאַרשה], “כי תבנה בית חדש” [כי תבנה בית חדש: “ווען דו וועסט בויען אַ נייעם הויז” – פּסוק פֿון דער תּורה]. אז דער רבי, איך מיין אז ס׳גייט אים רעדן פון לובלין [לובלין: דער חוזה פֿון לובלין] לכאורה [לכאורה: לויט דעם אויסזען], ער האט געזען אז ער האט שוין געבויט די בית המקדש, און ס׳פעלט נאר די פרוכת [פרוכת: דער פּאָרוכעס, דער פֿאָרהאַנג], און ס׳קומט אויפ׳ן פארנט און ס׳איז צעריסן פון עפעס אן עבירה [עבירה: זינד], עפעס אזא נקודה.
ניין, יא, יא, זייער גוט.
רוב מענטשן זענען נישט סובל דעם סוד
און יעצט, וואס איך וויל ארויסברענגען אבער פון דעם איז אז דא, מענטשן זענען, רוב מענטשן זענען נישט סובל [סובל: קענען נישט פֿאַרטראָגן] דעם סוד. דאס איז די פראבלעם. רוב מענטשן זענען דם [דם: בלוט – מיינט אַ מענטש פֿון פֿלייש און בלוט].
און רוב מענטשן גלייבן נאר איינע פון די צוויי זאכן:
– אדער וואס אונז רופן “everything is subjective” [אַלץ איז סוביעקטיוו], אזוי ווי דו זאגסט: מ׳האט מיר איינגערעדט אז דאס איז הייליג, טראכט איך אז ס׳איז הייליג, אבער ס׳איז נישט דא אין דעם מער פון דעם;
– אדער ס׳איז הייליג און ס׳האט נישט מיט וואס איך טראכט.
די פראבלעם איז אז ביידע זענען נאר האלב פון די אמת.
ר׳ שמחה׳ס זוכן אַ ראיה: מסילת ישרים קעגן אריסטו
און נישט נאר דעם, נאר ס׳איז דא נאך א טיפערע שאלה וואס זיכער דער עולם איז נישט סובל, אבער וועגן דעם, רוב מענטשן זוכן א גאנצע צייט, אזוי ווי ר׳ שמחה׳לע [ר׳ שמחה בונים אורבך] זאגט: ער האט געזוכט א ראיה [ראיה: באַווייז] צו דעם וואס דער “מסילת ישרים” [מסילת ישרים: ספֿר פֿון רבי משה חיים לוצאַטאָ, רמח״ל, 1707-1746] איז הייליגער פון אריסטו [אריסטו: אַריסטאָטלעס, גריכישער פֿילאָזאָף, 384-322 לפנה״ס].
ער האט געדארפט א ראיה צו דעם, ווייל ער האט דאס געוואלט גלייבן. און ער האט געהאט א דיפערענטע שטערקערע, ער האט אמת׳דיג ארויסגענומען, ער האט אמת׳דיג ארויסגענומען עפעס אנדערש, ער האט ארויסגענומען פון “מסילת ישרים” ווי ער האט ארויסגענומען פון אריסטו, אמת׳דיג.
פארוואס? זאג איך, ער האט געמיינט ווייל ער האט זיך געזאגט: ווייל אריסטו האט נישט געהאט אזויפיל תוכן [תוכן: אינהאַלט] ווי “מסילת ישרים”, אדער אזויפיל קדושה.
דער אמת איז נישט די עבודה [עבודה: אַרבעט]. דער אמת איז אז ער האט נישט געהאט קיין דרך ארץ [דרך ארץ: רעספּעקט, מענטשלעכקייט]. פאר אריסטו גייט ער נישט לערנען מיט אים. וואס וויל מען טון אז אריסטו גייט נישט לערנען מיט ווער ס׳האט נישט קיין דרך ארץ? אוודאי האט ער געטראכט נישט קיין מסילת ישרים.
שמועס וועגן קולטור און דרך ארץ
תּלמיד: וואס האלטסטו דאך איין?
מגיד שיעור: אוודאי. אוודאי. אוודאי. אוודאי האט ער געטראכט. איך ווייס נישט וואס ער האט געטראכט, נאר וואס, ס׳איז דא א חילוק, דאס איז נאך א גאנצע שיעור וועגן “קאלטשערס” [cultures: קולטורן], וואס ער קען הערן א שיעור פון י״ז בתמוז [י״ז בתמוז: אַ פֿאַסטטאָג] אין לעיקוואוד [Lakewood: אַ גרויסע ישיבה אין ניו דזשערזי] און פארשטיין יענע נושא, און מבין ילמד דבר מתוך דבר [מבין ילמד דבר מתוך דבר: אַ פֿאַרשטענדיקער וועט לערנען איין זאַך פֿון דער אַנדערער].
ס׳איז דא א חילוק אז א איד דארף נישט לערנען אריסטו, דאס איז אמת. מ׳קען אפשר אלעס לערנען ערנסט, אלעס מיט א שיעור. אבער… און אויך, ס׳איז א געוויסע “פרעקטיס” [practice: פּראַקטיק]. איך מיין, לערנען ערנסט מיינט לערנען פיר מאל די שיעור, און איבערחזר׳ן [איבערחזר׳ן: איבערחזרן, רעפּעטירן] און איבערחזר׳ן. ער האט דאס נישט געטון. ער האט געטרייט די צווייטע מאל.
דער גדול ממינסק און חובת הלבבות: אַ מעשׂה
די צווייטע מאל האט ער געלערנט “מסילת ישרים”, ער האט געזען א פייער.
ס׳איז דא א ספר פון דער גדול ממינסק [דער גדול ממינסק: דער גרויסער פֿון מינסק], ר׳ לייבל פערלער האט ער געהייסן. איך וויל דיר אפילו זאגן נאך מער. דער גדול ממינסק, האט ער געהייסן? א ליטווישער צדיק, א ליטווישער גדול. דו ווייסט וועם איך מיין?
תּלמיד: ר׳ ירוחם [רבי ירוחם לעוואָוויץ, משגיח פֿון מיר ישיבה, 1873-1936]?
מגיד שיעור: ווער? א מקובל איז ער געווען. א גדול ממינסק האט מען אים גערופן. ס׳איז דא א ספר וואס הייסט “הגדול ממינסק”, אזוי הייסט דער ספר, און ס׳איז געשריבן געווארן דורך זיין גבאי [גבאי: שמש, עזר]. זייער אן ערשטע, first-hand account [ערשטהאַנט אַקאַונט: דירעקטער באַריכט] פון אן אמאליגער ליטווישער רב, א ליטווישער עילוי [עילוי: גאון], וואס ער האט געטראכט.
די מעשׂה מיט חובת הלבבות
און דארט שטייט אז איין טאג האט ער געהאט עפעס א ירידה [ירידה: אַ פֿאַל], ער האט פארלוירן זיין דזשאב [job], איך געדענק נישט, עפעס איז נישט געגאנגען גוט אין לערנען. ער איז נישט געווען קיין פארמולעס [formulas], ער איז געווען א נארמאלער, אלט-מאדישער ליטוואק [Litvak: ליטווישער איד]. ער האט בכלל נישט פארשטאנען פארוואס א רב דארף טון עפעס. ער האט פארשטאנען אז א רב איז איינער וואס מ׳צאלט צו לערנען, און דאס איז געווען אן הבנה [הבנה: פֿאַרשטאַנד] פון רבנות [רבנות: רבינאַט]. און ער שרייבט דארט אז ער האט געכאפט א תשובה.
וואס טוט א איד ווען ער האט עפעס א צרה [צרה: צרות]? האט ער זיך גענומען לערנען מוסר [מוסר: עטישע ליטעראַטור], ער האט געטראכט אפשר תשובה טון. ער פארציילט אזוי, זייער קיוט [cute], זייער אפן, אזוי ווי א מענטש רעדט וועגן זיך, אזוי פארציילט ער.
און ער זאגט: ער האט אנגעהויבן לערנען חובת הלבבות [חובת הלבבות: “פֿליכטן פֿון די הערצער”, ספֿר פֿון רבינו בחיי אבן פּקודה, 11טן יאָרהונדערט]. ער זאגט, וואס זאל ער טון? ער איז א ליטוואק. ער האט אנגעהויבן לערנען חובת הלבבות. די חובת הלבבות מאכט א ליסט, ער זאגט זעקס סיבות [סיבות: סיבות, גרינד]. ער האט קיינמאל נישט געטראכט פון דעם. זעקס? איך מיין אז די דריי און די פיר זענען די זעלבע זאך. דאס איז אלעס וואס ער האט געכאפט.
ער האט געכאפט אז מסתמא [מסתמא: מסתּמא, וואַרשיינלעך] דער ספר איז נישט געקומען צו מאכן די למדנות [למדנות: תּלמודישע שאַרפֿקייט] צו ס׳איז טאקע זעקס אדער פיר. וואס וועט זיך ארויסברענגען? זעסטו, דאס איז וואס איך זאג דיר.
ר׳ שמחה׳ס רעאַקציע
ר׳ שמחה זאגט: משוגע? די חובת הלבבות שטייט אין יעדע אות [אות: בוכשטאַב] שטייט עפעס. אוודאי, אז דו גייסט אדער צו יענעם, און נאך אזא מאן און אזא צדיק, איך ווייס נישט אזא צדיק, איך ווייס נישט אזא עילוי, אזא חכם [חכם: וויזער מענטש] ווי אים, ער האט נישט געהערט אז די חובת הלבבות איז געווען קיין, אזוי ווי דו זאגסט, קיין בעיסיק [basic] ספר וואס מ׳לערנט מיט יראת הכבוד.
ער האט געקוקט: אה, א שיינע ספר, ס׳מאכט א ליסט, אבער מ׳קען נאך זאגן אנדערש. ער זעט נישט וואס דאס איז דער עכטער. פארשטייסט אז דאס איז דער חילוק.
דער מסקנא: אָביעקטיוו + סוביעקטיוו צוזאַמען
אבער אויב ער וואלט יא געלערנט חובת הלבבות ערנסט, וואלט ער יא געזען, ווייל חובת הלבבות איז זייער אן ערנסטער ספר. ס׳איז דא אבדזשעקטיוולי [objectively: אָביעקטיוו] ספרים וואס שטייט עפעס אין יעדע ווארט, דאס איז אמת. און ס׳איז דא אבדזשעקטיוולי ספרים וואס שטייט נאר עפעס יעדע פערטע שורה.
אבער דאס קען מען נאר אויסגעפינען ווען מ׳ליינט ביידע פון זיי מיט יראת הכבוד. אויב מ׳ליינט קיין איינס פון זיי נישט, וועלן ביידע פון זיי גארנישט שטיין. אויב דו ליינסט ביידע מיט יראת הכבוד, וועסטו זען אז איינער פון זיי, נאכדעם וואס דו גייסט צוריק, שטימט עס, ער זאגט טאקע עפעס אין יעדע ווארט. דער צווייטער, אפשר בדרך גימטריא [בדרך גימטריא: דורך גימאַטריע, נומעראָלאָגיע] שטייט עפעס אין יעדע ווארט, אבער נישט דארט יעדע חפצא [חפצא: זאַך, אָביעקט].
סאו, מיט דעם מיין איך אז ער איז ראנג, און דאס וואס ער מיינט אז ווייל ער האט נישט געזען איז עס נישט דא. ס׳איז יא דא, אבער ס׳איז נאר דא פאר דער וואס לערנט עס מיט א מסירות [מסירות: אָפּגעגעבנקייט], דער וואס לערנט עס מיט אן ערנסטקייט וועט יא טרעפן.
“קבל את האמת ממי שאמרו” – דער אמת׳ער פּשט
און ס׳איז נישטא קיין שום ריזן [reason] צו גלייבן אז אין ספרי אומות העולם [ספרי אומות העולם: ביכער פֿון די פֿעלקער פֿון דער וועלט] קען מען נישט לערנען מיט די זעלבע ערנסטקייט וואס אונז לערנען עס נישט. איך זאג, אפשר דארפן מיר עס נישט.
דאס האט צו טון, יעצט גייט עס צוריק צו וואס איך האב געזאגט פריער, און איך זאג זייער שטארק בקיצור [בקיצור: בקיצור, קורץ], אבער אויף די שאלות איז שוין נישט קיין שאלה פון אמת ושקר [אמת ושקר: אמת און ליגן].
וועגן דעם, דער רמב״ם איז “קבל את האמת ממי שאמרו” [קבל את האמת ממי שאמרו: “נעם דעם אמת פֿון ווער עס זאָגט עס”], אז מיר רעדן דא דריי יאר צוריק, איז זייער פאלעמאטיש [polemical: פּאָלעמיש, שטרייטיק]. פארוואס? פארוואס מ׳האט קבל את האמת? נאכדעם וואס איך ווייס אז ס׳איז אמת, איז דארף… דריי יאר? איך מיין אז דאס איז די דריי זימערס צוריק, דאס הייסט צוויי יאר פאר דעם.
די שאלה אויף דעם רמב״ם
האבן מיר גערעדט דא אז קבלת אמתו של עומרי [קבלת אמתו של עומרי: אָננעמען דעם אמת פֿון עומרי – אַ תּלמודישער אויסדרוק] איז נישט אזוי סימפל [simple]. יעצט פארשטייסטו אז לעוועל פארוואס איז נישט סימפל?
אויב דו ווייסט נישט אז ס׳איז אמת, דארף מען נישט פון די קבלת אמתו של עומרי, גייט? די זאכן וואס מ׳האט שוין פארשטאנען איז קלאר אז ס׳איז אמת, איז אמת. מ׳דארף נישט דער רמב״ם האט געזאגט.
וויאזוי ווייסט מען אז ס׳איז אמת? דער רמב״ם האט דאך געזאגט קבלת אמתו של עומרי. וויאזוי ווייסט אז קבלת אמתו של עומרי? ווער האט דאס געזאגט? דער חלק [חלק: טייל] האט אפשר א מוסולמענער [Muslim: מוסלעם] האט געזאגט. מ׳ווייסט נישט, אפשר מ׳איז מחמד [מוחמד] אפילו, ס׳איז א מסורה [מסורה: טראַדיציע] ביי די מוסולמענער. בקיצור, ס׳איז א גוי׳אישע ווארט, איך גלייב נישט דאס.
ס׳איז א שניתן [שניתן: אַ שווערער פּונקט], אויב מ׳ווייסט אז עפעס איז אמת, די פרומסטע איד איז מסכים [מסכים: שטימט צו] אז ס׳איז אמת, ס׳איז נישט קיין מחלוקת [מחלוקת: מיינונגס-חילוק] אין דעם, וואס איז די שאלה וואס דער רמב״ם וויל אמת׳דיג מכריע זיין [מכריע זיין: אַ פּסק געבן] מיט דעם קאלטן של עולם [קאלטן של עולם: כּלל פֿון דער וועלט], און מ׳איז דעמאלט מסביר געווען?
דער אמת׳ער פּשט: אמונה און ערנסטקייט
די שאלה איז עפעס אנדערש. די שאלה איז: צו דו זאלסט האבן אמונה אין אריסטות [אריסטות: אַריסטאָטלעס], צו דו זאלסט נעמען ערנסט וואס ער זאגט. נאכדעם וואס דו זאלסט נעמען ערנסט, וועסטו אוודאי טרעפן א זאך אמת, און אפילו טרעפן אז ס׳שטייט אין וועלכע חז״ל [חז״ל: חכמינו זכרונם לברכה – אונדזערע חכמים].
אבער טאמער [טאמער: אויב] ס׳איז נישט אמונת [אמונת: גלויבן], איז עס קיינמאל נישט אנגענוצט. און אויף דעם קען א איד זייער גלייך טענה׳ן [טענה׳ן: טענה׳ן, אַרגומענטירן], און אסאך אידן האבן געטענה׳ט דאס שפעטער, זיכער, די קבלים [קבלים: מקובלים] האבן זייער שטארק געטענה׳ט…
נאמנות (לאָיעלטי) אלס יסוד פון גלויבן
נאמנות אלס עפּיסטעמאָלאָגישע קאַטעגאָריע
מגיד שיעור:
דאָס איז שוין א שאלה פון א זאך וואָס הייסט נאמנות, אויף ענגליש הייסט עס לאָיעלטי [loyalty].
און דאָ קען מען זאָגן אַז ס׳איז דאָ אַנדערע מדות טובות [positive character traits]. ס׳איז דאָ א מדה טובה וואָס הייסט — אויב ווען דיין מאַמע זאָגט דיר דאָך אגב, אונז וויסן אַז ס׳איז דאָ אַן איסור צו גלייבן אין לשון הרע [negative speech about others]? ס׳איז דאָ אויך א חיוב [obligation], ווייל דיין מאַמע פאַרציילט מיר לשון הרע? ווילסטו עס גלייבן? כיבוד אב ואם [honoring one’s father and mother]. יאָ. כבד את אביך ואת אמך [honor your father and your mother]. וואָס איז א מין כבוד [type of honor] דאָס אַז זיין פאַטער זאָגט כבד את אביך ואת אמך?
תלמיד:
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט.
מגיד שיעור:
זאָג מיר נישט קיין ליטוואַק מיט לומדות [Lithuanian-style Talmudic analysis], ס׳שטייט נישט אין ליסטענער רמב״ן [the Rambam of Lisbon — referring to the Ramban/Nachmanides]. פרעג איך, ס׳שטייט אין תורה [Torah] כבד את אביך ואת אמך, אמת? ס׳איז א מין כבוד דאָס פאַר א מענטש אַז מ׳גלייבט נישט צו ער זאָגט.
תלמיד:
ער ווייס נישט, איך גלייב נישט.
מגיד שיעור:
איך רעד דאָך, זיך פילן אַז… אָקיי, איך רעד נישט… זאָלסטו גלייבן, זאָלסטו אַנהייבן ערנסט, אָקיי? וואָס איז א מין כבוד דאָס? מיר האָבן שוין גערעדט, אַה, דו האָסט אונזער מחלוקת [dispute] פון כבוד אַזוי אויך, און יענער ווייסט נישט. אָקיי, ס׳איז לשיטתו [according to his approach]. אָקיי, אָבער לאָמיר זאָגן, מיר זאָלן זיך מתייחס זיין לגבי אים [relate to him], נישט זאָגן טאַטע, נמי [also], איך גלייב נישט לשון הרע. וואָס הייסט? נמי האָט דאָך עפּעס געזאָגט, פשוט א חיה [simply an animal/wild thing — i.e., outrageous].
דער רמב״ן און מעמד הר סיני — א נייע לייענונג
דאָס איז די ריזען [reason] פאַרוואָס אידן גלייבן אין מעמד הר סיני [the giving of the Torah at Mount Sinai]. יעדער איינער מיינט אַז דער רמב״ן [Ramban/Nachmanides] האָט געזאָגט א יסוד [foundation] אין עפּיסטעמאָלאָגיע [epistemology]. טאַטע זאָגט נישט קיין ליגנט פאַר קינדער, שטותים [nonsense], טאַטע זאָגט א גאַנצע ליגנט, איך ווייל א טאַטע זאָגט א גאַנצע ליגנט פאַר מיינע קינדער. זאָל זיין, אָבער וואָס ער מיינט מער נאָרמאַל איז אַז א קינד, ס׳איז כיבוד אביהם [honoring their father].
שטייט אין ירמיה הנביא [the prophet Jeremiah] געזאָגט, “שלחו ותבוננו מועד, ההם מיר גואל להם והמה לא להם” [a paraphrase of Jeremiah 2:10-11]. יאָ, זאָגט ירמיה הנביא, ס׳איז נישט קיין מענטשלעכע זאַך צו טוישן דער טאַטע׳ס גאָט. די אידן זענען אוממענטשן [inhuman], זיי זענען נישט נאָר צו טוישן, זיי טוישן אפילו ווען ס׳איז נישט אמת אויכעט. אָבער א נאָרמאַלער גוי גייט מען זיין טאַטע׳ס גאָט. ווי האָט ער דאָס גענומען אַז ס׳איז ריכטיג? כיבוד אב אמת [truly honoring one’s father], מנהג אבותינו בידינו [the custom of our fathers is in our hands], זאָגט די גמרא [Gemara/Talmud], יאָ? די גוים זאָגן, מנהג אבותינו בידינו, זיי געבן אבות [fathers] אידן צו טון זאַכן, זיי געבן אבות אפילו צו גלייבן זאַכן.
וואָס הייסט? אויב דיין טאַטע זאָגט דיר א מעשה [story], מיין זיידע האָט פאַר׳ן טאַטן געווען א האָלאָקאָסט [Holocaust], דו ווייסט אַז איך האָב נישט קיין שום ראיה [proof] אַז ס׳איז אמת? דו האָסט א ראיה?
דער האָלאָקאָסט אלס מאָדערנע אַנאַלאָגיע
דו מיינסט אַז פאַר א גוי וואָס קומט פון ניו זילאַנד — ניו זילאַנד איז נישט קיין גוטע ראיה — א גוי וואָס קומט פון טיילאַנד, אין דריי הונדערט יאָר אַרום, גייט האָבן א ריזען צו גלייבן אין די האָלאָקאָסט? פרעג דיך איינער, איז די שאלה, אָבדזשעקטיוו [objectively], ער גייט נישט. ס׳איז דאָ ראיות ליסטן [lists of evidence], מ׳מיינט שוין עי-איי [AI], ס׳איז שוין אַלעס איבערגעשטריפן, יאָ? ס׳איז שוין גאָרנישט. אפילו היינט איז עס נישט קיין גוטע ראיות. יאָ. ביז עס אַנגענומען ביי די אָבדזשעקטיוו סטאַר [objective standard], אַז די ריזען פאַרוואָס אונז גייען גלייבן דערנישט, ווייל אונזער זיידעס האָבן עס פאַרציילט. ער זאָגט אַז ער איז דאָרט געווען, איך קען מיין זיידע, נישט אַלעס ער זאָגט עס הונדערט פּראָצענט, ס׳איז מדייק [precise] פון די מעשה פון האָלאָקאָסט, און זיין שכן [neighbor] פון די זעלבע שטעטל האָט מען פאַרציילט אַז די מעשה איז געווען גראַדע פאַרקערט. ווער זאָל איך גלייבן? א חיות [wild animal/outrageous thing] דאַרף איך זיין נישט צו גלייבן מיין זיידע, יאָ? דאָס איז בעיסיק [basic], דאָ איז שוין די דין [law/judgment].
דער קאָצקער רבי: פּסול קרובים
און דו זאָלסט פרעגן וויפיל, ס׳איז דאָ פאַר הלכות [Jewish laws], ווען האָט דער רבי דער קאָצקער רבי [the Kotzker Rebbe] געזאָגט, אַז נישט פאַרוואָס איז מענטש נישט נעמען צו מעיד זיין [to testify as a witness] זיין קרוב [relative]? ווייל ס׳איז שמי אַנשים [it’s called people], יאָ, קרענץ [crowns] די תורה, נישט די עמאָשענס [emotions], די מדות טובות. נישט די עמאָשענס.
דער חילוק צווישן “גלויבן” און “וויסן”
איך זאָג נישט אַז איך גלייב שוין, איך האָב א נקיות [clarity/certainty]. זעסט? איך זאָג זייער עפּעס אַנדערש. איך זאָג אַז ס׳איז דאָ א מצוה [commandment] צו גלייבן, זיך צו פירן אַזוי ווי איך גלייב, לאָמיר זאָגן. גלייבן, זאָלסטו פרעגן צו ス’איז געווען? איך ווייס נישט. אָבער פרעגסטו מיר אָבער תור יהוד [as a Jew], אוודאי זאָג איך אַז ס׳איז געווען, נישט די עמאָשענס, די עמאָשענס מיינט איז א בית [house/framework] וואָס איך וועל גלייבן. איך זאָג דאָס… אוודאי!
תלמיד:
ניין, ניין, ס׳איז א מידה טובה, ס׳איז אַנגענומען ביי די מענטשהייט, איך ווייס נישט פון וואו ס׳קומט, יעדע זאַך, פון וואו ס׳קומט פון די גאָט, אולטימענטלי [ultimately], ס׳איז יעדע זאַך.
מגיד שיעור:
אוודאי, ס׳איז א מצוה פון איין מענטש דאַרף מען זיין נישט צו גלייבן. אָבער פאַרקערט, דו וועסט צו בי קלער [be clear], ווען יענער זאָגט, ס׳איז א מצוה פון נישט צו גלייבן. ווען דער גוי זאָגט, דו ווייסט אַז דיין זיידע איז בכלל [at all] א שאַקלן [charlatan], א בלאַפער [bluffer], ער טרינקט ריסטערע בלוט [Christian blood — referring to blood libel], ס׳איז אים נישט צו גלייבן.
אַה, ווער זאָגט, אָבדזשעקטיוו ווער זאָגט? איך בין נישט אָבדזשעקטיוו. אָבדזעקטיווע וועט מען זיין אין סייענטש [science]. איך בין מסכים [agree] אויב א מענטש מעג פולערינען דיבורים [follow words/statements], ער ווילט לערנען צו ס׳איז געווען אָן די נושא [topic] פון לאָיעלטי, פון 100 פּראָצענט.
דער לימיט פון נאמנות
און דרך אגב [by the way], אויף דעם איז אויך דאָ א לימיט. אַזוי ווי ער זאָגט, ס׳איז דאָ א לימיט, מ׳קען נישט מאַכן פאַר א קו אַן אָקס, ווייל מ׳גלייבט זייער שטאַרק אַז די קו איז אַן אָקס, ס׳העלפט נישט, די אָקס וועט נישט אַנהייבן צו געבן מילך. די זעלבע זאַך, דאָס וואָס מ׳דאַרף גלייבן פון די טאַטע איז נאָר ווי לאַנג ס׳איז נישט א שקר בודד [an obvious lie]. אויף דעם שטייט אַז די גוים וועלן זאָגן “אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל” [Jeremiah 16:19 — “Our fathers have inherited nothing but lies, futility, and things of no benefit”]. אָבער אויך “גם את אבותינו” [also our fathers], אָבער ס׳איז אַזוי קלאָר אַז ס׳איז א שקר, וואָס וויל מען טון?
אמת, אמת, אויב מ׳האָט א ראיה… לאָמיר הערן, הער אויס, הער אויס. איך זאָג, מ׳דאַרף… ניין, איך האַלט אַז מ׳דאַרף אים גלייבן וועגן דעם, נישט צו ווייזן פאַרוואָס דו גלייבסט אין טאַטע, ס׳איז אַן אַנדערע שקר. מ׳דאַרף… און איך זאָג, הער אויס, הער אויס, הער אויס, לאָמיר ענדיגן. לאָמיר ענדיגן.
ניין, איך בין נישט מסכים. יאָ, נאָר ווי לאַנג ס׳קען זיין אַז ס׳איז דעמאָלטס, איך בין מסכים אַז אויב ס׳איז קלאָר אַז דער טאַטע איז א שקר, אים צו זיין, איך בין נישט גלייבן אויב ס׳איז קלאָר, אויב ס׳איז אַזוי קלאָר אַז אפילו דו קענסט זען אַז ס׳איז א שקר, דעמאָלטס דאַרפסטו נישט גלייבן. ס׳איז נישט קיין ענין צו גלייבן אַלעס. ס׳איז דאָ אַן ענין, אָבער דער אמת איז גובר [overcomes] אויף דעם. ס׳האָט א לימיט יעדע זאַך. אָבער ווי לאַנג רוב זאַכן אין די וועלט ווייסן איז נישט גענוג קלאָר, דאָס וואָס דער טאַטע האָט דיר געזאָגט, האָט קיין הכרעה [decisive proof] אַז ס׳איז אמת.
דו זאָגסט פאַר א גוי, דעוויד גאָטליב [David Gottlieb — a Jewish outreach rabbi known for rational proofs] האָט געזאָגט אַז ער האָט א ראיה. איין גוי איז נאָכנישט געווינט געוואָרן [convinced] פון דעוויד גאָטליב, אָקיי? אָבער א איד זאָגט, איך ווער קאַנווינסט [convinced], ווייל אמת׳דיג איז שוין געווינסט.
בגידה אלס מאָראַלישע קאַטעגאָריע
איז א מצוה, א מצוה. דו דאַרפסט זיין א חיות צו זאָגן. אונזערע גאַנצע מסורה [tradition], דריי מענטשן זאָגן פאַר א איד, דו וועסט בוגד זיין [a traitor]? דיין זיידע האָט דיך מוסר נפש געווען [sacrificed himself] פאַר דעם. וואָס איז דאָס א ראיה? אַז וואָס? מיין זיידע איז געווען א גרויסער נאַר [fool], וויל איך טון. יאָ, אָבער דו דאַרפסט זיין א חיות צו זאָגן אַז דו זיידע איז געווען א גרויסער נאַר.
איך זאָג, ס׳איז דאָ א לימיט. אויב דו וועסט זיין קלאָר אַז דו זאָלסט בוגד זיין, אָבער איינער האָסטו, דו דאַרפסט בוגד זיין. אָבער דאָס איז בגידה [betrayal], יאָ? די בעיסיק זאַך, נאָך פאַר אמת, אמת׳דיג. אמת׳דיג, אפילו צו אמת, נאָר ווייל זיי האָבן לאָיעלטי. דער ערך [value] פון לאָיעלטי, אָקיי, דאַרף זיין א גאַנצע שיעור אויף די ערך פון. אויף די ערך פון לאָיעלטי, דאָס הייסט אמונה [faith], נישט זיין קיין בוגד, איז אַסאַך א מער בעיסיק יומען ווירטשועלי [human virtue] אמת. דאָס הייסט, אַסאַך מענטשן וואָס בשם האמת [in the name of truth] זענען זייער בוגד, זיי זענען א גאַנצע צוגעבוגד [betrayed] יעדן איינעם, על הספק [on a doubt]. קען נאָך זיין אויף דעם איינס וואָס האָט צו טון. די מדת האמונה [the trait of faith] מיינט על הספק נישט. ווענדט זיך פאַר וועם אָבער, דעמאָלטס ווענדט זיך פאַר וועם, פאַר דיין טאַטע ווילסטו גלייבן, און פאַר דיין שונא [enemy] ווילסטו גלייבן פאַרקערט.
דיגרעסיע: צדוק, יוסף, און היסטאָרישע אורטיילן
און די חכמים [sages] זאָגן אַז ס׳טוט עס געווען א רשע [wicked person]. ער קומט יוסף צו פירסט [Josephus — the Jewish historian], ער האָט געאַרבעט פאַר אים, ער זאָגט, אַה, איך גיי א גאַנצע וואוילע גוי, איך גיי געבן צדקה [charity], קום אַהער, איך ווייס נישט, דו קענסט וויסן צו ס׳איז געווען א צדיק [righteous person] אָדער א רשע? און דער וואָס האָט געאַרבעט פאַר אים זאָגט אַזוי, און דער וואָס האָט געאַרבעט פאַר אים, זאָגט אַזוי, פאַרקערט, זאָגט פאַרקערט, איך האָב נישט קיין שום וועג, צו וויסן נישט קיין שום אָבדזשעקטיוו וועג.
שטותים מיט לאָקשן [nonsense with noodles — Yiddish idiom], ווער ס׳האָט געליינט אַז ס׳איז אַן אָבדזשעקטיוו, איז א גרויסער נאַר, און ער זאָג יעדער איינער הרג׳עט מענטשן [kills people], דאָס איז די פּראָבלעם. יאָ, הרג׳ענען מענטש מאַכט נישט קיין רשע. ס׳איז נישט אַלעס וויפיל, ס׳גייט מער ווי ער האָט געדאַרפט אָדער ווייניגער ווי ער האָט געדאַרפט. דאָס איז די נושא. ער האָט געהאַט רעספּעקט פאַר די סמידות [authorities]. יוסף איז פאַרצייט [forgiven] אַז ער האָט געהאַט רעספּעקט פאַר די סמידות, אָבער דאָס איז ברייתא [a Tannaitic teaching] אַז ער דאַרף הרג׳ענען, אָבער ער האָט געהאַט רעספּעקט. און די גמרא שטייט אַז ער האָט נישט געהאַט רעספּעקט. ס׳איז א פאַרקערטע מעשה.
איך זאָג דיר, אוודאי, אוודאי, איך רעד נישט, איך זאָג נאָר אַז דאָס וואָס די אידן… קען זיין, נישט נאָר די העלדן [heroes], די רוימער [Romans] האָבן אויך געוואוסט אַז ס׳איז דאָ צווישן זיי גוטע מלכים [kings] און שלעכטע, און אַלע רוימישע היסטאָריקערס האָבן געהאַלטן אַזוי פון די גוטע. און נישט נאָר טוט עס אויך דער וואָס האָט געהאַרגעט, געמאַכט ביי א כח [power] פאַר די ראיוניס [reunions]. נאָר וואָס? איך ווייס נישט, ביי מיר איז ער א רשע, ווייל איך גלייב מיינע זיידעס, נישט ווייל איך ווייס, קיינער ווייסט מיר. וואָס איז שלעכט? פאַר די גוים איז עס גוט.
פאַר א מרידה [rebellion], אפילו רבי יוחנן בן זכאי [Rabbi Yochanan ben Zakkai — leading sage during the destruction of the Second Temple] האָט נישט געטראָפן גוט. ווען ער קען דיך פרעגן, ווען ער קומט אונז וויסן אַז ער טוט עס, ער קומט פרעגן, וואָס דו האָסט געהייסן א פּראָספּיזיאָן [proposition], ער איז געקומען פרעגן רבי יוחנן בן זכאי צו ער זאָל הרג׳ענען די אידן, רבי יוחנן בן זכאי האָט פאַרלוירן די דיבעיט [debate], רייט? אוודאי, ער האָט נישט געוואָלט מוז לייגן די אידן, אָבער ער האָט נישט געהאַט קיין תירוץ [answer]. די גמרא זאָגט, שובה חכמה אחור [wisdom retreated], השובה חכמה אחור, ס׳איז געווען א שפּעטער, א כח, נישט די ערשטע מרידה, אָבער ער ברענגט מיר זאָגן נאָך פריער. ער האָט נישט געהאַט קיין תירוץ.
יעצט, זאָגסטו, אַז דו קענסט טרעפן א תירוץ, וואַטעווער עס איז, ס׳איז נישט אַז סימפּל [simple], מצד… מ׳קען נישט מעסטן [measure/judge] א מענטש לויט זיינע שונאים זאָגן, אמת. אָבער די שונאים זאָגן אַז ער איז א רשע, און איך זאָג אַז ער איז א רשע. פאַרוואָס? ווייל א רשע איז ער, דער הייליגער זכרונו לברכה [of blessed memory] זאָגן אַז ער איז א רשע. און א חיות דאַרף איך זיין צו זאָגן אַז אונזערע זיידעס האָבן זיך געשלאָגן מיט א צדיק.
יענער פאַרטער איז מיין טעראָריסט. ס׳איז די איידיע [idea]. זייער גוט. יענע איידיע, דאָס סטעיטמענט [statement] איז א ווערד דאָם סטעיטמענט [worth the statement]. ווייל יאָ, און יעדער איינער וואָס… איך האָב געזען, ווי ס׳האָט געהייסן איינער פון די סאַטמאַרער עסקנים [Satmar community activists] האָבן געזאָגט, איך גיי פאַרשטיין, דער מעיאָר [mayor] איז אַן אַראַבער וואָס לויט נישט זיין קעגן דעם פאַר די אַראַבער וואָס וועקט מען פון אים? סתם א גוי, סתם א חיים וואָס מישט זיך אַריין, אָבער אַז דו וואָלסט אויף יענע זייט, איך האָב נישט א שלעכטער מענטש פון צדור [from the generation], אָבער איך וועל יאָ זאָגן אַז ער איז א שלעכטער מענטש, איך וועל זאָגן אַז ער וואָלט געקענט זיין בעסער אויכעט.
דער הויפּט-מעסעדזש: ארויס פון בינערע קאַטעגאָריעס
און ס׳איז נישט ווייל איך בין בייס [biased], דאָס זאָג איך, מענטשן זענען זייער גרינג, אונז זענען זייער, we can’t have to stop having so much poor concepts. דאָס איז איינע פון די מעסעדזשעס פון מיין שיעור, אָקיי? One of my programs. אונז דאַרפן אויפהערן צו טראַכטן נאָר פון צוויי וועגן אויף יעדע זאַך: אָדער איז אמת לאמת [truly true], אָבדזשעקטיוו, יעדער גוי אין אַרגעטינע איז מסכים, אָדער איז עס סתם ווייל דיין רבי האָט דיר געזאָגט. ס׳איז דאָ זייערע זאַכן אינצווישן, אָדער בכלל אַנדערש, און דאָס איז איינע פון זיי. שטימט?
תלמיד:
אַה, ברוך השם [thank God], דאָ האָבן מיר א בלאַט [page/sheet].
מגיד שיעור:
איך האָב נישט קיין קשיא [question]. אמרתי אקשיבה לך [I said I would listen to you], דורות ישראל [generations of Israel]. און אפילו… וואָס איז דאָס געהייסן פון די בעסטע פאַרעמערס [farmers]? וואו, ספּרייט [spread].
הלכות שביתת עשור פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות שביתת עשור, פרק ג׳ (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה)
—
א. איסור רחיצה — כללי (הלכה א)
הרמב״ם: „אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד, אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים.”
פשט: יש איסור גמור של רחיצה ביום כיפור — חם או קר, כל הגוף או אפילו להכניס אצבע קטנה במים.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין יום כיפור לשבת לגבי חמין/צונן: בשבת האיסור דרבנן של מרחץ הוא רק על חמין (גזירת בלנים — כי הבלנים היו מחממים מים), וגם יש חילוק בין כל גופו לאבר אחד. ביום כיפור אבל אין שום חילוק — אפילו צונן, אפילו אבר אחד, אפילו אצבע.
2. מהי „רחיצה” — הנאה או ניקיון? רחיצה כאן אינה רק להיות נקי (זה היה מותר אפילו ביום כיפור כשאדם מלוכלך, כמו שהרמב״ם אומר מאוחר יותר), אלא תענוג/הנאה מסוימת של רחיצה במים. אבל קשה לומר שמים קרים הם „תענוג” באותו אופן כמו מים חמים. הדרך היחידה לדבר על הנאת רחיצה מיוחדת (לא רק הנאת ניקיון) היא ברוחץ בחמין — מים חמים, שיש בהם תענוג מהמים עצמם. אבל בצונן כל הענין הוא רק להיות נקי.
3. הגמרא של רב חסדא (יומא עז:) — חילוק בין אבלות לתענוג: „כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב — אסור בין בחמין בין בצונן; כל שהוא משום תענוג כגון תענית ציבור — בחמין אסור, בצונן מותר.” הרמב״ם פוסק שיום כיפור אסור אפילו בצונן — יוצא שיום כיפור דומה ל„משום אבל” (כמו תשעה באב), לא רק „משום תענוג.” אבל נשאלת השאלה: יום כיפור אינו אבלות — זה עינוי! עינוי לכאורה צריך להיות דומה ל„תענוג” (מסירים את התענוג), ואז צונן צריך להיות מותר. זו נשארת קושיה.
4. אבלות = הזנחה: מוצע שיסוד רחיצת אבלות הוא „הזנחה” — אבל שוכח את גופו, הוא שרוי בצער, הוא מזניח הכל. אבל ביום כיפור זה לא מתאים — זה יותר נושא של עינוי, לא הזנחה. זו נשארת שאלה פתוחה.
5. החילוק בין זמננו לזמן חז״ל: רחיצה בזמן חז״ל הייתה „דבר נוסף” — היו הולכים למרחץ פעם בשבוע, זה היה דבר מיוחד. היום מקלחת היא צורך יומיומי, לא הנאה נוספת. אותו דבר עם כביסה — פעם זה היה „טרחה עצומה” (גיהוץ וכו׳), היום מחליפים בגדים כל יום. זה מסביר את הקשיים שיש לציבור עם תשעת הימים — המציאות השתנתה באופן יסודי.
6. האם „הנאת רחיצה” היא באמת קטגוריה נפרדת: אף אחד לא רוחץ כשהוא כבר נקי — עושים מקלחת כי מעט מלוכלכים. אבל יש הרבה רמות של „מלוכלך” — מפונק מרגיש כל טיפת זיעה. ברמה מסוימת קוראים לזה „תענוג” — זה לא חיוני, אבל נעים להיות נקי. זו „הנאת רחיצה” שאסורה ביום כיפור. אבל לצורך גדול יותר (מלך, חולה) צריך להתיר.
7. הרמב״ם לא עושה כלל רחב: הרמב״ם „מצמצם” עם הגמרא — הוא מביא רק חריגים ספציפיים (מלך, כלה, מלוכלך, חולה), לא התרה כללית ש„כשאין זו הנאת רחיצה זה מותר באופן רחב.” הרמב״ם לא מחזיק בחילוק שראשונים אחרים (כמו רבינו תם) עושים בין „רחיצה של הנאה” ל„רחיצה שלא להנאה.” אצל הרמב״ם כל רחיצה אסורה — מלבד חריגים ספציפיים.
—
ב. מלך וכלה רוחצין את פניהם (הלכה ב-ג)
הרמב״ם: „והמלך והכלה רוחצין את פניהם.” כלה — „כדי שלא תתגנה על בעלה” (עד שלושים יום). מלך — „כדי שתיראה ביופיה, שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך.”
פשט: שני חריגים לאיסור רחיצה: כלה (בתוך שלושים יום) רשאית לרחוץ את פניה כדי שלא תהיה מאוסה על בעלה; מלך רשאי לרחוץ את פניו כי הוא צריך להיראות יפה (מלך ביופיו).
חידושים והסברות:
1. למה דווקא כלה? אם הטעם הוא „שלא תתגנה על בעלה,” למה רק כלה (עד 30 יום) ולא כל אישה? התירוץ: כלה בשלושים הימים הראשונים היא עדיין בשלב שהחתן יכול עדיין „להתאכזב” — אחר כך הוא כבר „נפל.” השיעור של שלושים יום מתקשר להלכות שבע ברכות.
2. הפסוק „מלך ביופיו תחזינה עיניך”: בפשט הפסוק (ישעיה ל״ג:י״ז) אולי מדבר על הקב״ה, לא על מלך בשר ודם. לכן הרמב״ם מביא אותו כראיה שמלך צריך להיראות יפה.
3. יסוד ההיתר — צורך מראה לעומת הנאה: מוצע שהרמב״ם מביא את שתי הדוגמאות להוכיח שכאשר הרחיצה אינה להנאה אלא ל„מראה” (appearance), היא מותרת. אבל הרמב״ם מאוחר יותר אוסר מצבים שבוודאי אינם „רחיצה של תענוג” (כמו נטילת ידיים לתפילה), מה שלא מתאים ליסוד הזה. זה מקשה לומר שההיתר של מלך/כלה הוא רק כי זה לא להנאה.
4. הסברה חלופית — צורך חזק: זה לא שרחיצת מלך/כלה שונה קטגורית, אלא שחכמים הקילו כי יש צורך חזק מאוד (כלה — שלום בית; מלך — כבוד המלכות). זה מתאים יותר אם רחיצה היא דרבנן, וחכמים יכולים להקל לצורך גדול.
5. קושיה מעשית — מה עושה רחיצת פנים? מה זה משנה לרחוץ את הפנים? אדם שרחץ אולי יש לו „ברק” או „אדמומיות” לשעה, אבל אחר הצהריים כבר לא רואים הבדל. מוצע שזה עניין תרבותי — באותם זמנים היו רואים יותר את ההבדל.
6. קושיה: מלך ביום כיפור — מה הצורך? מלך ישראל לא יושב על כסאו ומקבל קהל ביום כיפור — ביום כיפור הציבור עסוק עם הכהן גדול בבית המקדש. למה הוא צריך לרחוץ? מוצע שהרמב״ם מביא זאת כהלכה כללית, לא רק ליום כיפור בזמן בית המקדש.
7. [דיגרסיה: יישום על רבי:] נרמז שאולי לרבי יש דין של „מלך ביופיו” — הוא צריך להיות בכבוד לחסידיו. מוזכר המנהג (שחודש על ידי האדמו״ר מסקווירא) שרבי יושב שבעה על במה עם אנשים סביב. אם הוא „מלך ביופיו,” היה פטור מקריעה, רחיצה, וכו׳.
8. האם כל אדם היום הוא כמו „מלך וכלה” של פעם: אם חכמים הבינו שאדם רגיל אפשר לומר לו לא לרחוץ, אבל כלה היא „צורך גדול מדי” — אולי כל אדם היום הוא ברמה של מלך/כלה של אז, כי רחיצה היא היום צורך בסיסי כל כך.
—
ג. מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט (הלכה ד)
הרמב״ם: „מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט — רוחץ מקום המטונף כדרכו ואינו חושש.”
פשט: מי שמלוכלך בצואה או בבוץ רשאי לרחוץ את המקום המלוכלך כרגיל, ואינו צריך לחשוש.
חידושים והסברות:
1. „מקום המטונף” + „כדרכו”: הרמב״ם מגביל ל„מקום המטונף” — רק את המקום המלוכלך, אבל „כדרכו” פירושו שהוא רשאי לעשות זאת כרגיל, לא בצמצום — הוא לא צריך להסתפק במעט מים. „ואינו חושש” — הוא לא צריך לעצור כשהצואה הוסרה טכנית, הוא רשאי לרחוץ כראוי.
2. זה מתאים לכלל: רחיצה למטרה (להסיר לכלוך) אינה „הנאת רחיצה” — הוא עושה זאת בגלל חתיכת הבוץ שהוא צריך להיפטר ממנה.
3. חילוק בין מלוכלך בצואה למלוכלך בזיעה: למה לא כל אדם מזיע יוכל לרחוץ? התירוץ: מלוכלך בזיעה אינו רק עניין של נוחות — זה עניין של כבוד, של לא להיות מאוס. אצל מלך או כלה, שהסטנדרט של ניקיון גבוה יותר, הצער גדול יותר, ולכן זה מותר. אצל אדם רגיל, יום אחד בלי מקלחת לא מסוכן — רק ביום השני זה כבר נקרא „מלוכלך.” אולי מי שמזיע מאוד היה גם מותר, כי רמת הצער מספיקה.
4. המשלי תורה (מובא בהגהות מיימוניות): איסטניס הוא כמו מלך — הוא מאוד רגיש למראהו, והוא צריך להיות נקי, לא להנאת רחיצה אלא לצורך מעשי. לכן: מי שאיסטניס והוא צריך לנקות פניו במים, מותר אפילו ביום כיפור. אפילו לפי הרמב״ם אפשר להסכים לזה, כי שיטת הרמב״ם היא שכמה צער צריך להיות, יותר מזה לא — ואיסטניס יש לו יותר צער, כמו מלך.
—
ד. מדיחה אשה ידה אחת במים (הלכה ד)
הרמב״ם: „ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת את הפת לבנה.”
פשט: ביום כיפור לא אוכלים, אבל ילד צריך לאכול. האם רשאית לרחוץ יד אחת (לא שתיים) כדי לתת לילד לחם נקי.
חידושים והסברות:
1. קושיית ר׳ אברהם נאוויטש (מהלכות ברכות): הרמב״ם פוסק ש„המאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים” — מי שנותן אוכל לאחר לא צריך לרחוץ ידיים. אם כן, למה האישה צריכה לרחוץ? תירוץ: ההלכה ש„המאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים” מדברת כשהידיים אינן ממש מלוכלכות — זו רק „חזקה” של „ידים עסקניות הן.” אבל ביום כיפור, כי לא רוחצים כל היום, הידיים באמת ממש מלוכלכות. לכן זה לא דין נטילת ידיים, אלא דין ניקיון — ולניקיון צריך לרחוץ אפילו כשנותנים לאחר.
2. חילוק בין רמות ניקיון לפי הקשר: לתפילה רמת הניקיון אינה כל כך מחמירה — הרמב״ם לא אומר שצריך נטילת ידיים לתפילה ביום כיפור. אבל לתת לחם לילד זה „דבר עדין יותר” — רמת הלכלוך היא כבר בכלל „היו ידיו מלוכלכות,” שמותר לרחוץ.
3. רק יד אחת: הרמב״ם אומר „ידה אחת” — רק היד שבה היא משתמשת לתת את הלחם. אם אם מכינה כריך בשתי ידיים, לכאורה היא תוכל לרחוץ שתי ידיים. הרמב״ם מדבר על אופן שהיא רק „נותנת” — לא מכינה.
—
ה. חולה רוחץ כדרכו (הלכה ד)
הרמב״ם: „חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן.”
פשט: חולה רשאי לרחוץ כרגיל, אפילו אינו בסכנה.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין רחיצה לאכילה אצל חולה: לגבי אכילה ביום כיפור צריך רופא לומר שיש סכנה. אבל רחיצה היא „לא כל כך חמורה” — אפילו חולה שאין בו סכנה רשאי לרחוץ. זה מראה שרחיצה היא איסור קל יותר מאכילה.
2. „כדרכו” אצל חולה — מה זה אומר? האם „כדרכו” אומר שהוא רשאי לעשות מקלחת חמה כמו כל יום? הרמב״ם אינו מפורש.
3. חולה — האם זו הנאת רחיצה או לא? אצל חולה זו כן הנאת רחיצה — יש לו הנאה מהרחיצה. אבל זה צורך — חלק מטיפול בגוף. הרמב״ם מביא בהלכות שבת שאצל חולה שיש בו סכנה „מחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו” — רחיצה היא דבר שעוזר לחולה, זה חלק מחיזוק הגוף. זה מודל אחר ממלוכלך — אצל מלוכלך זה לא הנאת רחיצה בכלל, אצל חולה זו כן הנאת רחיצה אבל עם צורך.
—
ו. חייבי טבילות טובלין כדרכן (הלכה ד)
הרמב״ם: „וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים.”
פשט: מי שחייב בטבילה (כמו נדה) טובל כרגיל, בין בתשעה באב בין ביום כיפור.
חידושים והסברות:
1. הרמב״ם מזכיר תשעה באב יחד עם יום כיפור — זו לשון הברייתא.
2. חקירה בגמרא — טבילה בזמנה מצוה: אצל נדה למשל, היא בכל מקרה לא יכולה לשמש ביום כיפור, אז מה התועלת בטבילה? אלא אם טבילה בזמנה מצוה, יש מצוה מיוחדת ללכת בזמנה. הגמרא מסיקה שאפילו אם טבילה בזמנה לאו מצוה, זה מותר, כי טבילה אינה רחיצה של תענוג — היא לא מלוכלכת, היא רק טמאה, והמעבר מטומאה לטהרה אינו הנאת רחיצה, זה עניין אחר לגמרי.
—
ז. נטילת ידיים בבוקר ביום כיפור — מחלוקת רמב״ם ורבינו תם
פשט אצל הרמב״ם: הרמב״ם לא מביא שום היתר לרחוץ בבוקר (נטילת ידים שחרית) ביום כיפור.
חידושים ומחלוקת:
1. שיטת הרמב״ם: יסוד נטילת ידיים בבוקר הוא בגלל „ידים עסקניות הן” — חזקה שהידיים מלוכלכות. לפי הרמב״ם, חזקה לבדה אינה מספיקה — צריך לדעת בוודאות שמלוכלך (להראות את הצואה). לכן לפי הרמב״ם אסור לרחוץ בבוקר ביום כיפור, כי זו בדיוק סוג הרחיצה שהתורה אסרה — סתם ידיו ופניו בבוקר, לא כי הוא מרגיש מלוכלך, אלא כי זו הנהגה.
2. רבינו תם (מובא בהגהות מיימוניות): רבינו תם מתיר נטילת ידיים בבוקר, עם הסברא: „שאין לך טיט וצואה יותר מן הידים בבוקר” — הוא סובר שהידיים בבוקר באמת מלוכלכות מספיק. אלא שאומר רבינו תם, לא יתכוון להנאת רחיצה.
3. החילוק: רבינו תם מבין שנטילת ידיים בבוקר קשורה לרוח רעה — גזירת הכתוב שיש על כל אחד, ולכן זה ממש מלוכלך. הרמב״ם אבל סובר שזה בעיקר כי ידים עסקניות הן (לכלוך מעשי), וחזקה בלבד אינה מספיקה להתיר.
4. רבינו ירוחם מביא שכל רבותינו אחרי הרמב״ם סוברים שכן מותר לרחוץ — גם לתת אוכל לתינוק (נותן פת לתינוק) צריך לרחוץ, אפילו אינו מלוכלך.
5. הרשב״א מוסיף שאחרי בית הכסא מותר לרחוץ משום מיאוס ונקראת — אפילו בעל קטנים, אפילו לא שפשף, אפילו אינו ממש מלוכלך. כהן גם כן — כל דבר שאינו מתכוין להנאת רחיצה אלא לנקות מלכלוך, שרי.
6. לגבי ההגבלה של עד הפרק: יש מחלוקת בהלכות נטילת ידיים האם „עד הפרק” פירושו עד האצבעות או עד פרק כף היד. המנהג להחמיר ביום כיפור (רק עד קצה האצבעות) הוא פשוט לפי השיטה שאין חיוב לרחוץ את כף היד.
7. [חידוש מעשי:] לפי הרמב״ם (שלא מחזיק ברוח רעה) אין צורך לשטוף נגל וואסער ביום כיפור.
—
ח. מי שראה קרי ביום הכיפורים (הלכה יא)
הרמב״ם: „הרואה קרי ביום הכיפורים – אם לח הוא, מקנח במפה ודיו. אם יבש – רוחץ במקום המלוכלך בלבד ומתפלל. אבל אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת.”
פשט: בזמן הזה, שכבר ביטלו את חיוב הטבילה (תקנת עזרא), אם מישהו ראה קרי ביום כיפור: אם זה עדיין לח — ינגב במטלית. אם זה כבר יבש (מרוח, אי אפשר סתם לנגב) — צריך להשתמש במים, אבל רק לרחוץ את המקום הספציפי שבו מלוכלך (לא רוחץ כדרכו), ואחר כך יתפלל.
חידושים והסברות:
1. קושיה על טעם הרמב״ם של „טומאת מת”: מה הרמב״ם מתכוון ש„שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת”? זו לא הלכה שטמא מת שטובל לטומאה אחרת (כמו קרי) לא נעשה טהור מאותה טומאה! הוא כן נעשה טהור מקרי — רק שהוא נשאר טמא מת. יש נפקא מינה לגבי בית המקדש, אבל לתפילה זה צריך לעזור.
2. תשובה — פשט חדש: אזכור הרמב״ם של טומאת מת אינו סתירה להלכות טומאה, אלא טענה מעשית: מאחר שהוא טמא מת, הוא בכל מקרה לא יכול להיכנס לבית המקדש — ממילא הטבילה מקרי אינה שימושית מעשית. לא אוכלים תרומה (כי ביום כיפור לא אוכלים), לא הולכים לבית המקדש (כי טמא מת). ממילא לטבילה אין תועלת, ונשאר רק המנהג לתפילה — שלא יכול לדחות את איסור הרחיצה.
3. שיטת הרמב״ם — חיבור הלכות תפילה והלכות קריאת שמע: הרמב״ם כבר קודם (בהלכות קריאת שמע) פסק שתקנת עזרא של טבילה לבעל קרי בוטלה. בהלכות תפילה הוא כותב שנשאר רק מנהג של רחיצה (לא טבילה)
לתפילה — כלומר לרחוץ במרחץ, לא ללכת למקוה. והמנהג הוא רק לתפילה, לא לקריאת שמע.
4. הטעם העיקרי — „ואין מנהג לבטל דבר איסור”: הסברא העיקרית של הרמב״ם: מאחר שזה רק מנהג לרחוץ לתפילה (לא חיוב), מנהג לא יכול לדחות איסור. „ואין מנהג לבטל דבר איסור אלא לעשר את המותר” — מנהגים יכולים רק להוסיף חומרות, לא להקל באיסורים. מנהג לרחוץ — יפה מאוד כל השנה כשמחמירים. אבל מנהג לרחוץ ביום כיפור? זה לא הגיוני.
5. אם היה חיוב טבילה עם תועלת מעשית: אם היה שהטבילה יש לה תועלת אמיתית (כמו שהוא רוצה להיכנס לבית המקדש), היה הכלל של „כל חייבי טבילות טובלין כדרכן” מתיר לו. אבל גם זה קשה, כי הוא גם צריך אפר פרה אדומה — המקוה לבדה לא הייתה מספיקה.
6. הרמב״ם לא מחזיק בחילוק של „רחיצה של הנאה” לעומת „רחיצה שלא להנאה”: זהו חידוש מפתח. הרמב״ם לא עושה את החילוק שראשונים אחרים (כמו רבינו תם) עושים. אצל הרמב״ם כל רחיצה אסורה — מלבד חריגים ספציפיים.
7. קושיה על הרמב״ם ממלך: אם הרמב״ם לא מחזיק בחילוק של הנאה/צורך, למה מלך מותר לרחוץ ביום כיפור? כלה — מילא, משום שלום בית. אבל מלך? הפסוק „מלך ביפיו תחזינה עיניך” אינו מצווה, אלא תיאור. תשובה: זו קולא רבנית מיוחדת למלך כי יש צורך גדול.
8. טבילות כהן גדול ביום כיפור: הכהן גדול טובל מספר פעמים ביום כיפור, ואף מחממים את המים (עם ברזלים חמים — „מעשה תפקצנתן”). אבל זה חיוב (חלק מסדר העבודה), לא מנהג, ממילא אין שאלה.
9. ראשונים המתירים טבילה לבעל קרי: הטור מביא מהגאונים, רבי יהודה ברצלוני, הרוקח, והמאירי — כולם מתירים לרואה קרי לטבול ביום כיפור. המאירי כותב: „שמענו לחכמים וגדולים שלא חששו לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפילת יום הכיפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה” — אפילו אדם שלא מקפיד כל השנה על טבילה לתפילה, ביום כיפור להתפלל בלי מקוה אינו ראוי.
10. הרב ואזנר גם כן פסק כך — כשמישהו שאל אותו ביום כיפור, אמר לו בלחש שהוא רשאי, כמו מנהג המאירי. זה מבוסס על החילוק של רחיצה של תענוג — שטבילה לתפילה אינה רחיצה של תענוג.
11. חידוש בדעת המאירי: הסברא של המאירי היא שבעל קרי לא יוכל להתפלל כראוי בלי מקוה — הוא ירגיש לא נקי. זו סברא חדשה שהרמב״ם לא חשב עליה. הרמב״ם מסתכל על המנהג שאין מתירים דבר האסור, אבל המאירי מביא שאלה חדשה: איך הוא יכול להתפלל ביום כיפור בלי מקוה? זה צער גדול. הגבלה: אף אחד לא היה אומר שמותר לעבור על עינויים של יום כיפור כדי להתפלל טוב — המאירי מתכוון רק שהחביבות של תפילות יום כיפור בטהרה היא דבר קדוש, לא סתם תאווה.
12. [דיגרסיה: כללי הלכה — מתי קושי הוא היתר:] אנשים שואלים שאלות כשיש להם קושי, לא כשזה הדין הפשוט. רב שעונה „קושי אינו היתר” לעתים קרובות אינו מדויק — כי הרבה פעמים, במיוחד בדרבנן, קושי כן גורם. השואל מתכוון: „התורה דיברה על מקרה רגיל, אני לא מקרה רגיל — אמור לי את ההלכה למקרה החדש שלי.” אי אפשר סתם לענות „הרי יש הלכה” בלי לנתח את המקרה הספציפי.
—
ט. טיט שהוא לח — טופח על מנת להטפיח
הרמב״ם: טיט שהוא לח — אם יניח אדם ידו עליו ותעלה בו לחלוחית, וכשהוא נוגע ביד אחת ביד השנייה גם היא תהיה רטובה (טופח על מנת להטפיח) — אסור לשבת על טיט כזה, כי הוא יהיה רטוב ממנו.
פשט: איסור הרחיצה אינו רק כשממש שופכים מים, אלא אפילו כשנעשים רטובים מדבר לח.
חידושים:
1. כאן רואים בבירור שיש איזו הנאה מלהירטב — לא רק ממים חמים על הגב (הנאת מרחץ), אלא אפילו סתם להירטב הוא סוג של הנאה.
—
י. לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם
הרמב״ם: „לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם” — אסור למלא כלי חרס במים כדי להתקרר, „שמים נוזלים מדופנו” — כי מים זולגים מדפנותיו של כלי חרס. אפילו כלי מתכות שלא מזיע כל כך — אסור שמא יבוא לידי סחיטה.
פשט: אסור להחזיק כלי עם מים קרים כדי להתקרר, כי מים יכולים לצאת מהכלי.
חידושים:
1. „מים נוזלים מדופנו” אינו אומר שמים עוברים ממש דרך כלי החרס (כי כלי חרס מחזיק נוזל). זה מתכוון לעיבוי — כשמים קרים נמצאים בחדר חם, מים מתעבים על החלק החיצוני של הכלי מהאוויר (הפרש טמפרטורות). כלי חרס, כי הוא לא מוליך חום כל כך טוב, נשאר קר יותר מהאוויר, ולכן הוא תופס יותר עיבוי.
—
יא. להצטנן בפירות — מותר
הרמב״ם: „אבל מותר להצטנן בפירות.”
פשט: מותר לאחוז פרי קר כדי להתקרר. בפירות אין חשש שישפכו מים.
—
יב. מטפחת מערב יום טוב
הרמב״ם: „לקח אדם מטפחת מערב יום טוב ומנגבה ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירו על פניו ואינו חושש, אף על פי שיש בו קור הרבה.”
פשט: מותר לקחת מטלית, להרטיב במים ערב יום כיפור, לסחוט/לייבש, להניח תחת הבגדים, ולמחר (ביום כיפור) להתנגב בה. כי זה כבר לא „טופח על מנת להטפיח” — לא זולגים ממנה מים. הקור שנשאר הוא כמו „להצטנן בפירות” — מספיק לחות כדי לקרר, אבל לא מספיק כדי להרטיב.
חידושים:
1. הרמ״א אומר שלא לעשות זאת, כי אולי תהיה סחיטה מהמטפחת. נשאלת השאלה: הרי זה כבר מיובש, איך יש סחיטה?
2. כל זה חילוק עדין מאוד — שיעור שמותר ושיעור שאסור. אולי היום היו יכולים לשאול האם מותר לעמוד ליד מזגן.
3. הזעה עצמה אינה אסורה — למרות שמים עולים על הגוף — כי אין בזה הנאת רחיצה, להיפך.
—
יג. עובר במים לדבר מצוה
הרמב״ם: כשמישהו הולך לדבר מצוה — לקבל פני רבו, אביו, או מי שגדול ממנו בחכמה, או ליכנס לבית המדרש — ויש מים בדרך, „עובר במים עד צוארו ואינו חושש.” וחוזר ממנו למקומו — הוא גם רשאי לחזור דרך המים, כי שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך — אם לא יתירו לו לחזור, הוא בכלל לא ילך, ונמצא נמנע מן המצוה.
פשט: מותר ללכת דרך מים עד הצוואר למצוה, ואין צריך לחשוש לאיסור רחיצה.
חידושים והסברות:
1. „עד צוארו” — מקסימום, לא מינימום: „אפילו עד צוארו.” יותר מזה אסור, כי אז יש חשש שישתה מים (או יטבע). זו קולא גדולה — לא רק שלולית קטנה שהרגליים נרטבות, אלא מותר שכל הגוף יירטב למצוה.
2. „מי שגדול ממנו בחכמה” אינו דווקא רבו — זו מצוה של חכמים של כבוד חכמים, אף על פי שאינו רבו. גם „ליכנס לבית המדרש” פירושו באמצע יום כיפור — אחרי שכבר סיים להתפלל, הוא רוצה ללכת ללמוד.
3. ההיתר לחזור הוא רק במצוה: בלשמור פירותיו (לשמור על שדותיו) לא כתוב שמותר לחזור. זה מראה שההיתר לחזור הוא ספציפית למצוה, לא להפסד.
4. חילוק בין להרוויח כסף חדש לשמור: להרוויח כסף חדש אינו מצוה, אבל לשמור על מה שכבר יש הוא צורך/מצוה. זה מקביל לדיני שבת שהתירו דברים מסוימים לשמירת ממון.
5. סתם לטייל (הולך לטייל) ומגיע למים — אסור לעבור. זה לא היתר כללי לכל מי שלא רוצה לרחוץ. צריך להיות צורך או מצוה.
6. שינוי בדרך העברה במים: הרמב״ם אומר: שלא יוציא ידיו מתחת שוליו על בגדיהם כדרך שעושה בחול — יעשה שינוי מאיך שעוברים במים בימות החול. בימות החול אדם היה מוריד את בגדיו או מרים את בגדיו. ביום כיפור לא יעשה כך — ילך עם בגדיו למים. השינוי הוא בגלל סחיטה (שער הציון/שולחן ערוך הרב), אבל הטעם העיקרי הוא: כשהולכים דרך המים עם כל הבגדים, זה לא כדרך הנאה של רחיצה — אדם שרוצה לרחוץ מתפשט. כאן הוא רק עובר, וזה עצמו כבר שינוי.
7. גישה כללית: כשיהודי בא לשאול שאלה על מצב קשה, הרב אומר: אתה רשאי, אבל עשה איזה שינוי — שתזכור שזה יום כיפור. המטרה של שינוי לא תמיד מוגדרת במדויק, אלא העיקר שזה לא יהיה כדרך חול.
—
יד. [דיגרסיה: שחייה בתשעת הימים]
מוזכר המנהג לא לשחות בתשעת הימים. שחייה אינה רחיצה — זה סוג אחר של פעילות: פעילות גופנית, פעילות פיזית, התקררות (שהגמרא קוראת „כדי לקרר”). זה לא אותו דבר שאסרו במרחץ. יכול להיות שהמנהג לא לשחות הוא חומרה חדשה / מנהג ישראל, לא מנהג רע, אבל זה לא באמת קשור לנושא של רחיצה.
—
טו. נעילת הסנדל — הלכה א
הרמב״ם: „אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגל אחת. אבל מותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומי.”
פשט: אסור לנעול נעל רגילה (מנעל או סנדל), אפילו רק על רגל אחת. אבל סנדל של שעם (סוג של עלים/עץ) או גומי (חומר דמוי פפירוס) מותר.
חידוש — וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא: מותר לעטוף בד על הרגליים, כי הרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש כיחף — הוא עדיין מרגיש כאילו הוא יחף, כי הבד אינו מספיק נוח.
חידושים והסברות:
1. העיקרון: ההיתר הוא רק על דברים שאינם נוחים כמו נעליים רגילות. לכן, אפילו בד לא היה מותר אם לא היה מרגיש יחף.
2. נוגע להלכה למעשה — קרוקס/כפכפים/נעלי ספורט:
– נעל ספורט (נעליים רגילות רק לא מעור) — לא נראה כהיתר, כי זו נעל רגילה נוחה.
– קרוקס — יש מחלוקת בין פוסקים מאוחרים. יש שאומרים שזה מספיק נוח שאנשים הולכים בהם באופן רגיל, אחרים אומרים שזה כפכף לא נעל.
– לפי הרמב״ם לא נראה היתר ברור לנעליים נוחות שאינן מעור — ההיתר הוא רק על סנדל מסוג שעם, שממש לא כמו נעל.
– זה בוודאי לא רק עניין של עור — הרמב״ם לא מזכיר שהאיסור הוא ספציפית על עור (עור).
—
טז. נעילת הסנדל — תינוקות
הרמב״ם: „התינוקות, אף על פי שאין מצווה למנוע מהם אכילה ושתיה… מונעין אותן מנעילת הסנדל.”
פשט: ילדים — אף על פי שמניחים להם לאכול ולשתות (ילדים קטנים לפני חינוך), וגם רחיצה וסיכה מותרים להם — אבל נעילת הסנדל מונעים אפילו מילדים.
חידושים:
1. למה החילוק: רחיצה וסיכה יש לאדם (או ילד) צורך — ילד חלש יותר, צריך לרחוץ. אבל נעילת הסנדל לא מזיקה אפילו לילד — אין צער ללכת בלי נעליים (לילד).
2. שאלה: האם הרמב״ם מדבר על תינוק שהגיע לחינוך (כלומר, יש דין חינוך ספציפית על נעילת הסנדל), או אפילו על כל הילדים? לכאורה הוא מתכוון שאצל ילד שהגיע לחינוך, זה לא עולה כסף — זה קל לקיים.
—
יז. נעילת הסנדל — מחמת עקרב
הרמב״ם: „מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו.”
פשט: במקום שיש עקרבים או נחשים, מותר לנעול נעליים.
חידושים:
1. זה לא פיקוח נפש: אין צורך להגיע להגדרה של פיקוח נפש. היסוד שונה: כשהסיבה שאתה נועל נעליים היא בגלל עקרב — כלומר, המטרה אינה הנאה מנעליים אלא הגנה — התורה בכלל לא התכוונה למקרה כזה כשאסרה נעילת הסנדל. זה לא שדוחים את האיסור עם פיקוח נפש, אלא שזה בכלל לא נכלל באיסור.
2. יש הרבה רמות של צורך — לא כל צורך הוא פיקוח נפש, אבל זה עדיין יכול להתיר. אדם לא צריך להישאר בחדר כדי להימנע מעקרבים — הוא פשוט רשאי לנעול נעליים.
—
יח. נעילת הסנדל — יולדת וחולה
הרמב״ם: „וחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צינה כל שלשים יום. וחולה כיוצא בה אפילו שאין בו סכנה.”
פשט: יולדת (אישה שילדה) רשאית לנעול נעליים בגלל קור, עד שלושים יום אחרי הלידה — כי עד שלושים יום היא עדיין נקראת חיה (יולדת). חולה, אפילו בלי סכנה (חולה שאין בו סכנה), גם רשאי לנעול נעליים כדי לא להצטנן.
—
יט. הלכות סיכה (שמן) ביום הכיפורים
הרמב״ם: „אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג.”
פשט: אסור למרוח אפילו חלק מהגוף, והאיסור חל בין על סיכה של תענוג בין על סיכה שאינה של תענוג.
חידושים:
1. „סיכה של תענוג” פירושה המנהג הישן אחרי הסעודה למרוח שמן על הגוף להנאה. „סיכה שאינה של תענוג” פירושה למשל להשתמש בזה כמו סבון לרחיצה — יש הנאה מסוימת אבל זה לא תענוג טהור — וגם זה אסור.
2. הרמב״ם עקבי לחלוטין עם שיטתו: הוא לא עושה חילוק בין של תענוג לשאינו של תענוג — שניהם אסורים.
3. היום סיכה אינה נהוגה אצל גברים, אבל נשים מורחות באופן רגיל, ועיסוי עם שמן היה סיכה של תענוג.
הרמב״ם אומר הלאה: „ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו — סך כדרכו ואינו חושש.”
פשט: חולה (אפילו אין בו סכנה) או מי שיש לו פצעים/שלפוחיות על הראש רשאי למרוח כרגיל.
חידושים:
4. ההיתר של צורך (רפואה) אין לו חילוק עם הלשון של „תענוג.” חולה הוא יותר צורך, ממילא זה מותר — כמו שהתירו דברים אחרים לחולה (כמו נעילת הסנדל).
5. החילוק שהחתם סופר היה אומר: ההיתר הוא כשזה לצורך רפואה. מה שפוסקים היום קוראים „סיכה שאינו של תענוג” (והם מתירים) אינו באמת מה שהרמב״ם קורא „שאינו של תענוג” — אצל הרמב״ם „שאינו של תענוג” גם אסור, רק לצורך רפואה מותר.
—
כ. הלכות הדלקת הנר — תשמיש המיטה ביום הכיפורים
הרמב״ם: „יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המיטה. ויש מקומות שנהגו שלא להדליק.”
פשט: יש שני מנהגים הפוכים: מקומות שכן הדליקו נרות (כדי שיתבייש מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש), ומקומות שדווקא לא הדליקו (כדי שלא יראה את אשתו, כי כשיראה אותה היא תמצא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש).
חידושים:
1. שני המנהגים יש להם אותה כוונה: לפעמים לשני יהודים יש מנהגים הפוכים, אבל זה לא אומר שיש להם סברא הפוכה. שניהם מתכוונים לאותו דבר — למנוע איסור תשמיש המיטה ביום כיפור. אחד סובר שעם נרות יימנעו (כי רואים), והשני סובר שבלי נרות יימנעו (כי לא יראו את השני). הגמרא אומרת בפירוש ששני המנהגים טובים.
2. קושיה חריפה: איסור תשמיש המיטה ביום כיפורים הוא איסור גמור — זה לא ימנע אותו? אבל עניין הצניעות (לא משמש לאור הנר) שהוא רק מנהג — זה ימנע אותו? הפשט הוא שהרמב״ם לא מתכוון שהנר הוא גזירה, אלא שיהודי צנוע רגיל אינו משמש לאור הנר (זה עניין של צניעות), וזה ימנע אותו. הירושלמי מביא שזה קשור לכלל שאין משמשים לאור הנר.
3. איפה מדליקים בכל המנהגים: בבית המדרש מדליקים כן נרות, ובמקומות חשוכים (אפלים) גם מדליקים. הטעם לכך אינו כבוד יום טוב, אלא שלום בית — שלא יתנגשו או ייפלו. בבית הכנסת גם אין שאלה, מדליקים שם.
4. **מנ
הג המקום:** החילוק בין שני המנהגים אינו עניין של מנהג המקום, כי אף אחד לא יודע מה אתה עושה אצלך בחדר השינה — זה לא פני מחלוקת.
הרמב״ם: „ואם חל יום הכפורים להיות בשבת — חייבים הכל להדליק בכל מקום, שהדלקת נר בשבת חובה.”
פשט: כשיום כיפור חל בשבת, חייבים כולם להדליק נרות בכל מקום, כי הדלקת נר בשבת היא חובה/מצווה.
חידושים:
5. זה מתאים ליסוד הרמב״ם שמנהג לא יכול לבטל מצווה. ממילא המנהג של לא להדליק לא יכול לבטל את החיוב של הדלקת נר בשבת.
6. חידוש חשוב: מהרמב״ם רואים שהמנהג של הדלקת נרות ביום כיפור מדבר על אותו מקום ואופן כמו בשבת (כלומר, בחדר השינה). כי אם זה היה מנהג מיוחד רק בחדר השינה, לא הייתה סתירה משבת — בשבת מדליקים ליד השולחן, ובחדר השינה אפשר היה לא להדליק. זה שהרמב״ם אומר ששבת מחייב להדליק, מוכיח שהמנהג מדבר על אותה הדלקה.
7. חידוש לגבי הדלקת נר ביום טוב: הרמב״ם אפילו לא אמר שביום טוב יש מצווה להדליק נרות. בהלכות שבת כתוב רק שבת. יום טוב — למעשה מדליקים, אבל אולי אין מצווה מיוחדת, כי ביום טוב תמיד אפשר להדליק נר (אין עניין של ערב שבת). ממילא ביום כיפור גם אין מצווה של הדלקת נר — זה רק מנהג של גדר לתשמיש המיטה.
8. נפקא מינה לברכה: לפי הרמב״ם אין מקום לברכה על המנהג, כי אין אפילו תקנה — זה רק מנהג של גדר לתשמיש המיטה. אנחנו כן נוהגים לברך על הדלקת נר ביום כיפור, אבל זה מבוסס על יסוד אחר: שיום כיפור יש לו דין יום טוב, יש כבוד, ממילא מתאים להדליק נרות. זה באמת לא קשור למנהג של „יש מקומות שנהגו להדליק” בכלל — אנחנו לא „מקום שנהגו להדליק” לתשמיש המיטה, אלא יש לנו רעיון אחר של חובת הדלקת נר ביום כיפור.
9. יש מסורה שיום כיפור קשור לנרות — מלבד זה מדליקים עוד נרות חיים, נר נשמה, וסוגים אחרים של נרות — אבל אלה כבר עניינים אחרים.
—
סיום
ברוך רחמנא דסייען — בסייעתא דשמיא סיימנו הלכות שביתת עשור (יום הכיפורים).
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת עשור פרק ג׳ — איסור רחיצה ביום הכיפורים
הקדמה לשיעור
דובר 1: כן, אנחנו לומדים הלכות שביתת עשור, ההלכות של יום כיפור, הפרק השלישי. ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד על איסור הרחיצה. למדנו שיש חמישה עינויים. כבר למדנו על האכילה והשתייה, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד על רחיצה, סיכה.
כן, היום הוא ראש חודש אב, ברוך השם רבי יהודה׳לה חזר מעניני עבודת ה׳ משווייץ, ואנחנו שמים את זה קצת בסדר אחר, אבל אנחנו משתפים את העולם בחדשות שלנו. ברוך השם, חוזרים ללמוד לכבוד ראש חודש אב. יכול להיות שעוד יהיו הפסקות במהלך הקיץ, אני גם צריך לנסוע לאיזה מקום כמה ימים, אבל בכל מקרה, אנחנו מאוד שמחים ללמוד.
וראש חודש אב הוא גם מעניין, כי בתשעת הימים יש גם מנהגים מסוימים של לא להתרחץ, ומה עוד? לא לאכול דברים מסוימים, אבל שיעור יום כיפור הוא לגמרי לא לאכול. אבל יש איזו דמיון להלכות של יום כיפור שאנחנו לומדים כאן, וממילא יום כיפור מגיע בקרוב, אז לומדים דרך הכנה. נפלא.
והשיעור נתנדב, הוקדש כל השיעור, כל מערכת השיעורים של השנה, על ידי ידידנו, לומד התורה שלנו, תומך התורה. לא כל היהודים שהם תומכי תורה מבינים באמת מה הם תומכים, אבל זה יהודי שלומד ממש את התורה ויש לו הנאה מזה ומתלהב מזה, ומבין גם שממילא צריך להוסיף את הכסף והתמיכה בזה, זה הרב ר׳ יואל לייב ווערצבערגער. ואנחנו מאחלים לו חודש טוב. וזה אומר לכל שאר היהודים שלומדים איתנו ושאוהבים את השיעור, ושממשיכים עם השיעור. אני מקווה שהעולם מוחל לנו שצריך לפעמים ללכת לחופשה. הרבנים שלנו היו אומרים “עומד שבתולה של תורה זהו קיומה”, לפעמים צריך להזניח את התורה קצת. אבל בעזרת השם נתפוס, נחזור לסדר במהלך הזמן, והעיקר שממשיכים כל יום.
כן, אנחנו קצת מפגרים, היה קצת ליתן רווח בין פרשה לפרשה, אבל עכשיו כבר מנסים להתפוס, ואנחנו הולכים כאן לסיים הלכות יום כיפורים, ואחר כך יבוא הלכות יום טוב.
הלכה א: איסור רחיצה — בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד
דובר 1: אומר הרמב״ם כך, כן, איסור הרחיצה. אומר הרמב״ם כך: “אסור לרחוץ ביום הכיפורים”, והרוחץ כאן מתכוון “בין בחמין בין בצונן”. זה לא, הרבה פעמים ההנאה מרחיצה מתכוונת להנאה ממים חמים, כך פוסקים מסוימים למשל, בהלכות שבת, למשל… אה, מתכוון כבר למרחץ? כן, בוודאי לא. כי בהלכות שבת, האיסור דרבנן שיש על מרחץ, הוא דווקא על מים חמים, כי יש תמיד שמא יתקן מרחץ. כי כן, כי הבלנים היו מחממים. גזירת בלנים.
כן. אני אומר, יש לפעמים דבר כזה. בסדר, אבל כאן המילה בין בחמין בין בצונן. כן, זה קצת מעניין, כי נראה כבר. השאלה היא, מה ההנאה? נראה כבר שאם זה רק כדי שיהיה נקי, זה לא נקרא הנאה מרחיצה.
נכון, אבל בטוח שהרחיצה מתכוונת למשהו טוב. הרחיצה היא לא לנקות, זה הנאה מסוימת, תענוג מסוים מלהיכנס למים, אבל זה לא בהכרח מים חמים. אין שום הלכה, נכון? יש אחר כך איזו הלכה שעושה חילוק חם וקר, אין הלכה, נכון? לא שאני זוכר כאן. אין שום חילוק.
לא, למשל בתשעת הימים, אולי יש כן חילוק, כי זה יותר ענין של אבלות, זה אחרת. מהנאה, או… אולי יש הנאה מסוימת מלהתרחץ במים חמים.
אפילו אבר אחד, אפילו אצבע קטנה
דובר 1: כן, בסדר, אבל כאן רואים שהאיסור הוא רחיצה, בין בחמין ובין בצונן, בין כל גופו ובין אבר אחד. בשבת יש אכן חילוק בין כל גופו ואבר אחד, אבל ביום כיפור אין חילוק. אפילו, אומר הרמב״ם, אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים, אסור אפילו להכניס אצבע למים. זה אומר אצבע במים קרים.
לא, עומד טוב.
הלכה ב: מלך וכלה רוחצין את פניהם
דובר 1: אבל, אומר הרמב״ם, יש בזה היתרים, יש בזה תנאים. מי שמותר כן. והמלך והכלה רוחצין את פניהם. מלך וכלה מותרים כן להתרחץ. למה? למה התירו לשניים אלה? כלה כדי שלא תתגנה על בעלה. כלה מותרת להתרחץ כדי שתיראה יפה, שתיראה נקייה, כדי שלא תתגנה על בעלה. שבעלה לא יתגעל. עומדים ביום הקדוש, אם החתן יראה שכלתו מלוכלכת, אין לו שלום בית.
דובר 2: כן, ממש ממש. הוא מדבר על יום כיפור. כן. אסור בכל מקרה, אני מתכוון תשמיש בטוח אסור. כן, הרמב״ם מסיים הרי עם תשמיש. אז, מעניין. כן. ובכלל, למה זה קשור דווקא לכלה? אם יש איזה ענין של שלא תתגנה על בעלה, צריך להבין למה כלה, הרמב״ם אומר עד שלושים יום, מה קורה אחר כך?
דובר 1: אה, נראה שכבר תפסו, הוא כבר נפל, יש עוד.
מלך — כדי שתיראה ביופיו
דובר 1: “והמלך כדי שתיראה ביופיו”, המלך צריך שיראו אותו ביופיו, “שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך”. כאן רואים שלמלך יש ענין של יופי, שיש ענין שהמלך ייראה יפה. כן, זה מה שהוא מתכוון. הוא לא מתכוון כאן… לכאורה אותו פסוק “מלך ביופיו תחזינה עיניך” מתכוון שהקב״ה הוא המלך, לא?
דובר 2: “נתן צדקה, תראה”. “מלך צדקה”. אני לא יודע מה זה מתכוון בפשט.
דיון: מה היסוד של ההיתר?
דובר 1: אני מתכוון, זה רואים אבל בטוח שמלך… אני מתכוון שהמילה היא, שכשאנשים מתרחצים, הם לא עושים זאת להנאה, אלא הם עושים זאת כי יש להם… הם תמיד זוכרים שהם צריכים להיראות יפה. אבל בואו נבין, אין להם אדם אחר, כשהוא מתרחץ סתם, חושב שהוא עושה זאת כי הוא רוצה הנאה מלהתרחץ. אני לא יודע אם זה היה… אני מתכוון שכך הייתי חושב, אבל יכול להיות גם. זה אומר, זה תלוי אם רחיצות דרבנן, כל הענינים האלה, חוץ מאכילה ושתייה שהם דאורייתא דרבנן. אבל יכול להיות שאפילו משהו הוא מדאורייתא, אין כרת, זה יותר כגדרים, שהחכמים עושים. יכול להיות שזה צורך גדול מאוד, זה נורא שהכלה תתגנה על בעלה ולא תוכל לחיות. אז החכמים היקלו.
זה אומר, אני לא מתכוון שצריך להגיע לחילוק. הרמב״ם, נראה אחר כך, יש אופנים שבטוח זה לא רחיצת תענוג, והרמב״ם עדיין אוסר הכל, לכן זה קשה לי. לכן אני חושב שאולי אפשר ללמוד, זה פשוט כלל. זה דבר קשה.
קושיא: מה רחיצת פנים עושה?
דובר 2: זה קצת קשה, כי… מה זה אומר? זה מתורגם כך: אם היא מלוכלכת, שתרחץ כל אחד. כמו שהוא הולך כבר אחר כך לומר, שמי שמלוכלך מותר להתרחץ. לא, מתכוון מלוכלך, זה משהו באמצע. זה שהיא מתרחצת לא יעשה אותה יותר יפה. לעשות יפה את השיער עם המלך, כן? מה? אנחנו רוצים שהשיער שלו, הזקן שלו, מה שלא יהיה, יהיה יפה מסודר. זה, אם הוא שטף את פניו או לא, אדם שעובר ורואה את המלך, לכאורה לא יראה. זה מעניין. יכול להיות שאנחנו לא מבינים בבירור את ההלכות, כי זה קשור לתרבות. מה זה אומר שלא שוטפים את הפנים?
דובר 1: לא, אני לא מדבר על המלך היפה. אפילו אתה שואל קושיא טובה. אתה רואה, אפשר לראות האם האדם שטף את פניו היום, הוא נראה קצת… טוב לבדוק, תראה שאתה מבחין בפניו. לא מלוכלך. לא רואים על הפנים. רואים כן, הוא משהו כזה… מלוכלך זה ממש מלוכלך, אבל כאן מדברים על תוספת מסוימת. רחיצה היא פשוט להיות נקי. אני מתכוון, מה זה? זה לא לפאן.
אני מתכוון, זה נראה כאילו, בואו נגיד שאדם מתרחץ, הוא לוקח מקלחת ארוכה וחמה, לשעה הבאה יראו עליו ברק מסוים, אדמומיות מסוימת על פניו. אבל לא תראה אחר הצהריים אם האדם התרחץ הבוקר או שהתרחץ אתמול. התורה אומרת שלא יראו.
אולי המילה כאן היא ששני האנשים האלה יש להם הקפדה, הם מאוד רגישים לכך שמסתכלים עליהם, ובגלל זה הם מתרחצים, הם לא מתרחצים להנאה, ממילא בגלל זה התירו להם. או, זו כבר שאלה נוספת, זה אתה שואל למה זה מותר, אבל אפשר לומר סתם שזה צורך חזק, כמו שאני רוצה לטעון אולי.
גמרא: חילוק בין אבלות ותענוג
דובר 1: אבל אני רק רוצה לומר, הוא מביא כאן גמרא, כן? דיברת לפני רגע על החילוק של אמר רב חסדא, אמר רב חסדא, כל משום אבל, כגון תשעה באב, אסור בין בחמין בין בצונן. כל משום תענוג, כגון תענית צבור, בחמין אסור, בצונן מותר. ואבל משמע שזה רק על תענית ציבור דרבנן, אבל על תענית ציבור דאורייתא לא מחלקים, הרמב״ם אומר הרי שאפילו בצונן אסור ביום כיפור. יצא שתענית ציבור רגילה, זה אומר ארבעת הצומות, אין לנו איסור ברחיצה, אבל תענית ציבור שגוזרים שיש איסור ברחיצה, מותר כן להתרחץ בצונן, כי זה לא נקרא תענוג. אבל אבלות, אין חילוק, יש הנאה מסוימת מרחיצה בחמין. יש, אבלות אומר שלא מתרחצים. יש דבר כזה, אדם שהוא אבל, הוא שוכח מגופו, הוא שרוי בצערו. הוא מזניח הכל מלבד צערו. הוא חושב רק על צערו. נכון. הוא מוזנח, טוב מאוד, זו המילה.
אני לא יודע אם ביום כיפור יש נושא של מוזנח, זה מאוד מצחיק. זה יותר נושא של עינוי, אז אז זה צריך כן להיות דומה לנושא של תענוג, שצריך להיות אסור רק בחמין. לא ברור. אולי למה… זו הלכה מעניינת.
קושיא: למה הרמב״ם מביא את הדין של מלך?
דובר 2: צריך להבין למה הרמב״ם בכלל מביא את זה. הרמב״ם לא ידע הרי שאין מלך ישראל. מלך ישראל לא יושב על כסאו ומקבל קהל ביום כיפור. יום כיפור העולם עסוק עם הכהן, לא עם המלך. למלך בכלל יש עבודה ביום כיפור? הוא עומד בפינה בבית המקדש, והוא מסתכל על העבודה של הכהן. הוא לא עכשיו המרכז של תשומת הלב של האנשים. זה בטוח לא בעיה כזו.
דובר 1: לא, אני חושב שהרמב״ם מתכוון לומר, הוא מביא את שתי הדוגמאות, שכשהרחיצה היא בגלל המראה ולא בגלל ההנאה, הוא לא אומר זאת בבירור. הוא מביא את שתי הגמראות, שזה הענין. אני רואה בבירור אחר כך שיש אופנים שבטוח, כי הרמב״ם אוסר טבילת עזרא, טבילת קרי, הרמב״ם אוסר. אם זה היה הדין הנכון, זה לא היה הגיוני בהלכה.
לכן, זה הדבר ששוכב לי כל הזמן בראש, לראות שאתה צודק שזה מאוד מסתבר לומר כך. אבל הרמב״ם לא רואה בבירור שהוא סובר כך. אבל אולי אני חושב עכשיו… אתה רוצה לעשות היתר כללי? אני רוצה להבין. זה אומר, אם מדברים כך כמו בדרך אגדה או יותר להבין, זה מאוד קשה להבין את הנושא של לא רחיצה ביום כיפור.
החילוק בין אבל ותענית
אבל, כמו שאתה אומר, אבל הוא מוזנח. אבל לא מתענה, נכון? אבל מותר אפילו לאכול בשר ויין. זה לא התענות. יש לשון שלא להסיח דעת מהאבלות. אפשר אולי להסביר כך. אחרת אתה אומר, זה דבר הגון. לא תהיה עכשיו עסוק להתרחץ, תשכח מגופך, עכשיו תשכח רק על האבלות.
הייתי אומר, זה מוזנח, כמו שאמרת. ראיתי מישהו מסביר. אבל, הוא היה רוצה למות יחד עם מי שמת, כאילו. זה זמן גדול, צריך להשתתף בצער של יהודי אחר, הלה הוא נבך לא. הוא משתתף בצערו, והוא עושה את עצמו כאילו מת.
אני לא יודע בואו נגיד. אז זה אני מבין שהוא מזניח את גופו, אבל תענית לא נעשה להזניח את הגוף, זה נעשה להצטער קצת, מה שהענין יהיה, להעלות את הנשמה, אני יודע מה שתגיד, אבל מה עוזר לא להתרחץ?
החילוק בין זמננו לזמן חז״ל
אני מתכוון שאנחנו מאוד רגילים רוב האנשים שאני מכיר עושים מקלחת כל יום, או כמעט כל יום. נראה שאין לנו את אותה השקפה על רחיצה שהייתה לגמרא. היה מקובל להתרחץ פעם בשבוע, למדנו בהלכות תלמוד תורה, פעם בשבוע הולכים למרחץ. מרחץ זה מיוחד, בסדר, צריך דבר רגיל, פעם בשבוע, אבל אותה פעם לא תהיה ביום כיפור.
רחיצת פניו גם, זה משהו… משהו חסר לנו בהבנה של זה, כי אנחנו חיים מאוד אחרת במיני דברים אלה. אפילו לא אפשרי לאדם ללכת שבוע בלי מקלחת, בזמן הזה, זה לא נושא של… אנחנו לא מסתכלים שהרחיצה היא איזה הנאה נוספת שלא צריך כשמתענים, כשיש אבל.
וזה הקשיים שיש לעולם עכשיו בתשעת הימים, כי כל הדברים שאסרו השתנו מאוד במציאות. גם רחיצה, כיבוס כביסה. כיבוס כביסה היה פעם עסק שלם, היו מגהצים אותו, זו הייתה טרחה עצומה, עשו זאת רק. אבל היום, כשאנשים רגילים ללבוש כל יום בגדים חדשים, אותו דבר עם רחיצה.
מלך וכלה – הדין של “מלך ביופיו”
דובר 2: לא, בגלל זה חשבתי, אולי זה מה שאתה רומז, שאולי מלך וכלה אומר, לא כתוב ומי יאמר למלך מה תעשה, הוא צריך להיות מלך ישראל. זה מעל רבו, והוא גם בחינה של מלך ביופיו.
אנחנו רואים שהרבנים יושבים היום שבעה על במה. זה מנהג חדש, חידש הרבי מסקווירא לפני כמה שנים, וכל אחד עושה כבר גם. שהרבי יושב שבעה על במה, וכל העולם עומד מסביב עם ספסלים. יש בדיוק שורה של מלך ביופיו להלכות אבלות איך זה הולך. אבל הוא סובר שהוא מלך ביופיו. ממילא, הוא כבר לא צריך לעשות קריעה, הוא מותר גם להתרחץ. צריך לומר לו, אתה רבי? אתה פטור.
דובר 1: לא, אבל אני רוצה לומר, אם אתה רוצה לומר ששניהם, המלך והכלה, החכמים הבינו שבסדר, אדם רגיל, אפשר לומר לו לא להתרחץ ביום כיפור, אבל כלה זה גדול מדי. יכול להיות שכל אדם היום הוא כמו מלך וכלה מאז, מבין?
צמצום הרמב״ם בהלכות
דיון ברחיצה ביום הכיפורים — רמות של הנאה, מלוכלך בזיעה, ונטילת ידים שחרית
דובר 2: הרמב״ם לא מסביר את עצמו כל כך טוב. למשל, חשוב על אישה שהיא מאוד זהירה מ״שלא תתגנה על בעלה”, שהיא תמיד, תמיד כמעט מתגנה על בעלה, והיא תמיד מותרת? לא כתוב כאן כך, כתוב על המלך והכלה, אבל אומרים שזו סיבה.
המשנה עוסקת במלך ובכלה, אני קראתי את זה עכשיו מ… אוקיי, עד כמה קראת כלה כבר היה לנו. כלה יש לה שלושים יום. זאת אומרת, כלה פירושה… עד שלושים מהחתונה גם, העולם לא יודע את כל השעה והראשונה, עד שלושים אפשר לעשות שבע ברכות. שבע ברכות. צריך להיות בשלושים, אם אוכלים עוד מענייני חתונה, אתה יודע? בשלושים אפשר לומר שבע ברכות.
יש הלכות של שלושים? יש שבעה של שבע ברכות? לא, אני חושב שכן יש משהו, אפשר עוד לומר שבע ברכות עד… שבע ברכות בוודאי לא אפשר לומר, אבל הברכה שאתה מתכוון היא “אשר ברא ששון ושמחה”. “אשר ברא ששון ושמחה”. את הברכה האחרונה אפשר לומר… וגם לפני כן. גם לפני כן. כשמברכים את הבירה, מה שכתוב שם בהלכה. למדת את ההלכות כבר? אני אלמד שוב בחסידות. אוקיי.
הלכה ד: מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט
דובר 2: אוקיי. “מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט, רוחץ מקום המטונף כדרכו ואינו חושש.” הוא רשאי לרחוץ כראוי, והוא מוסיף כאן “כדרכו”, לא שיהיה מאוד קמצן. המקום, אבל ה… אבל ה… זה מעניין, הוא אומר “מקום המטונף” והוא אומר “כדרכו”. את המקום עצמו הוא לא צריך… הוא רשאי כראוי, שלא יהיה מעט מים או משהו. כך נראה מה שהוא מתכוון לומר כאן. “ואינו חושש”, הוא לא צריך לחשוש ש, אה, זה כבר נעצר, הצואה כבר אינה, אני צריך כבר להפסיק. הוא יכול לרחוץ כראוי כי הוא עושה זאת בגלל הלכלוך.
אוקיי. הלאה, לכאורה זה גם הדבר, כי זה לא הנאת רחיצה, אלא הוא עושה זאת מסיבה, יש לו כאן את חתיכת הטיט שהוא צריך להיפטר ממנה. ומה זה אותו דבר להלכה הבאה.
אישה שנותנת לאכול לילדה
אישה שצריכה לתת לאכול לילדה, כלומר לעצמה ביום כיפור אסור לאכול, אין היתר של נטילת ידיים לעצמה, אבל כשהיא נותנת לאכול לילדה, היא צריכה לרחוץ את הידיים לפני כן, אסור לגעת בלחם בידיים מזוהמות, אבל היא לא רשאית לרחוץ את שתי הידיים, אלא את היד שהיא צריכה לעסוק בה עם הלחם. “ומדיחה אשה ידה אחת במים, ונותנת את הפת לבנה” לתת לאכול לבנה.
קושיא מר׳ אברהם נאוויטש
יפה מאוד. הוא מביא כאן את ר׳ אברהם נאוויטש, שכאשר למדו בהלכות ברכות, שהרמב״ם אומר שהמאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים. ההלכה היא לא שכשנותנים לאכול לאחר צריך לרחוץ. למדנו, אפילו אם אחד אחר נותן לך לאכול ואתה לא נוגע באוכל, אתה צריך לרחוץ. אבל להיפך, אתה נותן לאכול לאחר, אתה לא צריך לרחוץ, אפילו אתה כן נוגע באוכל. אם כן, למה היא צריכה לרחוץ את הידיים? הרי אין הלכה של נטילת ידיים כשנותנים לאחר.
אומר הוא, כן, אבל זה כשהידיים נקיות, זה רק דין, חזקה, צריך לרחוץ את הידיים. אבל אם הידיים באמת מלוכלכות, זה לא דין, זה לא מתאים אפילו. כי ביום כיפור לא רוחצים, זה כדי לנקות את הידיים. אז רואים כן שהידיים יהיו קצת יותר מלוכלכות ביום כיפור. זה לא נעשה בשביל זה אם נותנים אוכל, מותר כן לרחוץ את היד. אבל יד אחת, היד שנותנים בה לאכול.
זה, זה, זה, זה ענין של סכנה, או מה שרואים בשביל הילד, כאילו שהילד יהיה לו לחם נקי. כן, מה הילד אשם שלא יהיה לו לחם נקי. אני לא יודע אם זו סכנה. הייתי אומר שזה לא נקיות, זה נושא של נקיות.
רמות של נקיות לפי הקשר
כלומר, לגבי… הבה נבין שכל נקיות יש לה לפי כל הקשר רמה אחרת של נקיות. ללכת לבית הכנסת הידיים מספיק כשרות. כן, הרמב״ם לא אומר שצריך לרחוץ לתפילה למשל, נכון? כי קמים בבוקר ולא רוחצים נטילת ידיים. כך אומר הרמב״ם.
לא, הרמב״ם לא אומר את זה, הרמב״ם אומר… כן, אבל הרמב״ם לא אומר את זה. הרמב״ם אומר יותר… מה זאת אומרת, זה לא אומר מלוכלך, זו רק חזקה. אם הוא רואה באמת שזה מלוכלך, בוודאי מותר. אבל אם הוא לא רואה, זו רק כמו כל השנה אומרים את ההלכה שזו חזקה, כמו שאומרים “ידים עסקניות הן”.
אבל ביום כיפור, לגבי להתפלל, אין בעיה. אבל לגבי לתת לחם, זה כבר דבר יותר עדין, כלומר כבר מלוכלך, ממילא אתה כבר בכלל “היו ידיו מלוכלכות”, שאתה רשאי לרחוץ כמה שאתה צריך.
דובר 1: כאן גם קצת מעניין, למשל, אמא מכינה כריך לילדה, היא משתמשת בשתי הידיים, היא תוכל באמת לרחוץ את שתיהן, לכאורה. מדברים כאן על אופן שהיא רק נותנת. אוקיי.
כלומר, כל ההלכות שהרמב״ם אמר עושות יותר דבר כללי. הוא רוצה לומר שהנאת רחיצה אסורה, אבל רחיצה מסיבות אחרות, כי צריך לתת לאכול, כי היא כלה. אני חושב שהרמב״ם עושה מאוד ברור לא את הכלל ההוא. הרמב״ם לא עושה את הכלל מסיבה, הוא רוצה רק כאילו שיש פרטים מתי מותר, אין כלל שכאשר זה לא הנאת רחיצה היו מתירים באופן רחב. הוא מאוד מצמצם הייתי אומר עם הגמרא שכתוב בגמרא.
חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן
דובר 2: אוקיי, עוד אחד שמותר: “חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן”, אפילו הוא לא מסוכן. זה אומר אחרת מ… לגבי אכילה למדנו, צריך רופא לומר שיש סכנה. אבל רחיצה לא כל כך חמורה, ואפילו לא מסוכן חולה רשאי לרחוץ.
שוב, אבל… הרמב״ם סבר שכיון שרחיצה חשובה לחולה, או סתם בשבילו היא רחיצה מסוימת, סתם כי הוא חולה הוא פטור ממצווה. זה אומר שזה עוזר, חולה צריך שיטפלו בגופו, שירגיש בנוח, זה עוזר להחלים, ממילא מותר.
דיון: מה פירוש “כדרכו”?
דובר 1: “וכל חייבי טבילות”… אני רוצה גם לדעת מה הרמב״ם מתכוון במילה “כדרכו” בשני המקרים. למשל, “מדיחה אשה ידה אחת במים” לא כתוב “כדרכה”. “מי שהיו ידיו מלוכלכות” רוחץ “כדרכו”. כדרכו פירושו שמותר לעשות כמו כל יום, מקלחת חמה נעימה? צריך לדעת. למה מקלחת? אלא רוחץ מקום הטינופת.
חולה למשל, אני רוצה ללכת לחולה. כדי להנות? או שזה רק ענין של… אולי זה משהו שבשביל נקיות?
דובר 2: לא, חולה זה לא כי הוא מלוכלך. חולה זה… מה שלמדנו בהלכות שבת כתוב, כן, הוא מביא, בהלכות שבת כתוב, שחולה, אם צריך לו… אם צריך לו, מחמין לו חמין, זאת אומרת אפילו… הוא מדבר על חולה שיש בו סכנה, נכון? בין להשקותו בין לרחיצת גופו. רחיצה היא דבר שעוזר לחולה. ההנאה היא רחיצה, זה לא משהו אחר. חולה זה כן הנאת רחיצה, אבל זה צורך. זה בוודאי חולה זה כן הנאת רחיצה, אולי זו המילה.
דיון: מהי “הנאת רחיצה”?
דובר 1: אתה צריך גם להבין שכאשר… אופס, מה קרה? אז אני חושש שבדמיון יש כל הזמן שיש דבר שנקרא הנאת רחיצה, שהוא שונה, שהוא נבדל מההנאה של להיות נקי. רחיצה, לא שמעתי על מישהו שהוא כבר נקי, עולה לו בדעתו, אולי אעשה מקלחת. מקלחת עושים כי קצת מלוכלכים.
יש הרבה רמות של מלוכלך. יש מישהו שהוא ממש מפונק, אצלו, כל טיפת זיעה, אני יודע, הוא מרגיש שהוא צריך מקלחת. אבל ברמה מסוימת קוראים לזה תענוג. כלומר, לא חסר שום מקלחת, אבל יותר טעים להיות נקי. ולהתנקות, וללכת למרחץ, תהיה נקי. זה תענוג גדול שאסור ביום כיפור.
אבל ברמה נמוכה יותר מזה, איזו רמה זו, או צורך גדול יותר, מלך שיש צורך, צריך להתיר. אבל חולה, למשל, אז מדברים על חולה.
חולה רוחץ כדי להיות נקי. כשחולה, גופו מוחלש, חלק מהטיפול בגוף הוא שיהיה נקי. הייתי שואל את הרופא מה זה עוזר, אני לא יודע, אבל כך מקובל. חלק מהנאת הגוף, לא מחיזוק הגוף, של חולה, שעושים
דיון ברחיצה ביום הכיפורים — רמות של הנאה, מלוכלך בזיעה, ונטילת ידים שחרית
המשך: הסברא של רמות של צער והנאה
דובר 1: כלומר, יותר קרוב מאדם רגיל. אדם רגיל לא מסוכן אם הוא קצת מלוכלך, אז מתירים. אותו דבר מלך או כלה, ויש צורך גדול יותר להתנקות.
יוצא שקשה מאוד לעשות את החילוק של הנאה. הדבר היחיד שאתה יכול לומר כמו הנאה זה הצונן, שהגמרא אומרת. אם כשרוחץ בצונן, אז אין שם תענוג, אבל יש שם הנאת רחיצה.
אין חילוק, אבל גם מי שמלוכלך, כן, עכשיו אני תופס, יש לו גם הנאת רחיצה, כי הוא נעשה נקי.
קושיא: מלוכלך בצואה לעומת מלוכלך בזיעה
רציתי לשאול, מה ההבדל בין מלוכלך בצואה או מלוכלך בזיעה? מלוכלך בזיעה. למה לא לומר? כי אז כל אדם, מי שכבר אם מלוכלך בזיעה, אני לא רשאי.
דובר 2: כי הוא רשאי, הוא רשאי, אני מסכים. זה לא כל הגוף, הוא הזיע, הוא נעשה מזיע.
דובר 1: קודם כל, אני חושב שהתירוץ צריך להיות כן. אבל השניים של מלוכלך בזיעה זה משהו ענין של שזה לא רק שאתה מרגיש לא בנוח, אלא אתה מאוס, זה לא נקיות. זה ענין של כבודו, כאילו לשמור על כבודו, לא אומר לשמור על ההנאה שלו מלא להיות לא. אז אלו רמות של אותו דבר.
חידוש: אין דבר מיוחד שנקרא “הנאת רחיצה”
מה שהצלחתי לומר זה, שאין סכין חדה, לא כמו שהיה לנו עד היום, עד היום חשבתי, ואני חושב שדמיינתי, כי זה לא אמיתי שיש דבר כזה של הנאת רחיצה, כאילו יש איזה הנאה מלרחוץ. ההנאה של להיות במים חמים. אוקיי, אין מים חמים? אפשר אולי לדבר, אבל עכשיו מדברים על צונן, נכון?
אין שום חילוק, אין הנאה כזו מללכת למים קרים. כלומר, כן, כאן, כמובן, אבל כמובן זה גם אולי מותר, זה יתקרר, זו הנאה אחרת. עכשיו מדברים על הרחיצה. ההנאה היא להיות נקי. הענין של לא לרחוץ הוא שהוא קצת פחות נקי.
עכשיו, ברמה מסוימת זה כבר נקרא צער, נקרא כבר מלך, לא ענין כל כך גדול גזרו. הוא אצלו היה ענין כל כך גדול, ממילא מותר. מי שמלוכלך, אתה צודק, אולי אפשר לומר מלוכלך זה אחרת, אבל על כל פנים, זו עוד רמה אחת יותר גרועה. ועוד נפקא מינה, יכול להיות שמי שמזיע כל כך שאולי גם יהיה מותר. אני לא יודע אם זה… אתה מבין?
הסטנדרטים של ניקיון
שוב, צריך לקחת בחשבון שיש לנו סטנדרטים מאוד שונים של מה מרגיש טוב לאדם. כלומר, על כל פנים, קצת, כל אחד מבין, קצת הוא לא עשה מקלחת יום שלם, הוא מרגיש קצת לא בנוח, אבל הוא לא מסוכן. אפשר ללכת עוד יום בלי מקלחת אם הוא לא ימצא מקלחת. אבל ביום השני, אז זה כבר נקרא כן מלוכלך. אתה מבין? זו בעצם הרמה.
דיגרסיה: שחייה בתשעת הימים
אני חושב למשל, מקובל מאוד מאוד שלא הולכים לשחות בתשעת הימים. אני לא רואה ששחייה היא ענין של רחיצה. לא שוחים… זה סוג אחר של עונג. זה עונג של פעילות גופנית, של אקטיביות. זה איזו פעילות גופנית. זה מקרר. זה מה שהגמרא קוראת “כדי לקרר”, נכון? לגבי שבת כתוב שהיה מותר, אבל… אני לא יודע אם זה לגבי יום כיפור, אבל… זה לא אותו דבר שאסרו מרחץ לא אסרו עכשיו. נכון?
יכול להיות שזו חומרא חדשה, מנהג ישראל, שלא שוחים בתשעת הימים. זה לא מנהג רע, אבל אין לזה קשר לנושא של רחיצה באמת.
הלכה: חייבי טבילות טובלין כדרכן
דובר 1: אוקיי, הבה נמשיך. “וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן”. מדברים על לטבול כדרכן. כלומר, מי שהולך למקווה כי הוא מחויב, למשל נידה וכדומה, “טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים”. הוא זורק שם פנימה תשעה באב. כן, זו גם לשון הברייתא.
טבילה בזמנה מצווה — החקירה בגמרא
אבל לכאורה, יש לזה קשר ל… למה? צריך לדעת, בגמרא כתוב חקירה האם טבילה בזמנה מצווה. כלומר, למשל, לגבי נידה למשל, היא לא תוכל לעשות שום דבר עם זה ביום כיפור בכל מקרה. אז מה יש לה מללכת למקווה? יש מצווה שילכו טבילה בזמנה.
הגמרא מסיקה שאפילו לא טבילה בזמנה מצווה, יש לזה קשר הלאה עם זה, אז צריך כן לומר את החידוש, כי זו לא רחיצה של תענוג, זו רחיצה של… כי היא לא מלוכלכת. זבה, אני לא יודע, היא לא מלוכלכת, היא כבר נקייה. השאלה היא רק הלכתית, היא טמאה. אבל מטמא לטהור, אין ראייה של רחיצה. זה ענין אחר, אז זה ההיתר. נכון?
נטילת ידים שחרית ביום הכיפורים — מחלוקת רמב״ם ורבינו תם
שיטת הרמב״ם
דובר 1: אז, ברמב״ם אין שום דבר על, למשל, לרחוץ לפני התפילה, או לרחוץ בבוקר. אבל לכאורה, לרחוץ בבוקר זה בגלל ידים עסקניות הן, וממילא רואים את זה כמו שהוא מלוכלך בצואה.
דובר 2: יפה מאוד, אבל זה הזכרנו קודם, כי זו רק חזקה.
דובר 1: אני לא מאמין שזה עוזר, כי זה בדיוק, אתה צריך לזכור, זה בדיוק סוג הרחיצה שאסור. סתם אדם רוחץ את ידיו ופניו, אני יודע, בבוקר, כמו שלמדו בהלכות תפילה שחרית, כן. זה… כל אדם עושה את זה, אבל לא כי הוא מרגיש מלוכלך, כי זה בבוקר. זה לא עושים ביום כיפור. זה בדיוק מה שלא עושים ביום כיפור.
איך אתה יכול לבוא לומר אם יש הלכה? כן, אותה הלכה מדברת על אותה רמה שהיא לא… אם הוא באמת מלוכלך, בוודאי מותר. אבל לא מלוכלך. הרחיצה בבוקר היא לא בעולם, זה בגלל ידים עסקניות הן. רק כשזה בטוח, כשיש לו ממש… הוא יכול להראות את הטיט צואה, לא שאולי יש איפשהו. זו חזקה. יפה מאוד.
שיטת רבינו תם — הגהות מיימוניות
רבינו תם חלק עלינו.
דובר 2: אתה אמרת, הבה נראה מיד בהגהות מיימוניות שהוא מביא בעמוד.
דובר 1: כן, רואה אתה שאתה יודע. רבינו תם אמר, אנחנו יכולים לפסוק כרבינו תם שמותר לרחוץ ידיו בבוקר, שאין לך טיט וצואה יותר מן הידים בבוקר. אלא אומר רבינו תם, שלא יתכוון להנאת רחיצה.
אה, אבל רואה אתה, רבינו תם חשב, זה מותר מה שצריך לתת פת לתינוק, למה? כי הידיים מלוכלכות. לא, אז רבינו תם נראה שהוא הבין שהרחיצה בבוקר קשורה לרוח רעה.
רמב״ם לעומת רבינו תם — רוח רעה או ידים עסקניות
אם יש רוח רעה, כלומר הרמב״ם לכאורה סבר את שתי הנוסחאות בפסקים ובגמרא, האם בתלתא דברים זה בגלל רוח רעה או בגלל רוח רעה. רוח רעה היא גזירת הכתוב שיש על כל אחד. אז בוודאי רבינו תם צודק.
אבל כנראה אם הרמב״ם חשב שזה בעיקר כי זה מלוכלך, כלומר לא מספיק מלוכלך שיהיה… נכון?
ראשונים אחרים — רבינו ירוחם, רשב״א
והוא מביא אכן, וכן פסקו כל רבותינו, מה? ש… אה, הוא הולך להלכות תפילה, שהנותן פת לתינוק, כן, זה… והרמב״ם, אומר רבינו ירוחם, שכל רבותינו אחריו, שלא תהיה רבינו המחבר, סוברים שמותר כן. מותר גם לא לתת לאכול למישהו בלי לרחוץ את הידיים, אפילו זה לא מלוכלך. זה לאו קאי נמי.
אבל כך בוודאי מותר גם לשטוף בבוקר, וגם הרשב״א הוסיף שאותו דבר, שאם הלך לבית הכסא, מותר לו לרחוץ משום מיאוס ונקראת. אפילו בבעל קטנים, אפילו לא שפשף, אפילו הוא לא מלוכלך, אבל זה עדיין הכל.
אותו דבר הוא כהן, כל דבר שאינו מתכוין להנאת רחיצה אלא לנקות מלכלוך שרוי, כך אומר הקדוש… כך מובא לנו בהלכה שהם עושים כן, ממילא המתיר הוא אכן לרחוץ בבוקר, לרחוץ כשיוצאים מבית הכסא.
עד הפרק — כמה רוחצים
הוא אומר אפילו לא את ההגבלה של רק עד קצות האצבעות כאן. אולי זה פשוט תלוי כמה צריך, כי אני זוכר שזה קשור… לא, זה קשור לעיקר הדין של רחיצה.
למדנו בהלכות נטילת ידיים, או איך שזה נקרא ברמב״ם, הלכות ברכות, הלכות תפילה, שיש מחלוקת מה פירוש עד הפרק. יש מי שאומרים עד הפרק פירושו עד האצבעות, ויש מי שאומרים שפירושו עד כאן. ואני חושב שהסיבה שאנחנו מחמירים ביום כיפור היא פשוט לפי השיטה שאין שום חיוב לרחוץ את כף היד. ממילא, אם אין חיוב, אין מדובר. זה פשוט קשור לאותו נושא. כן. טוב, מצוין.
סיכום: איסטניס — משלי תורה
כן, בקיצור, יש למשל התורה אמרה כתב גאון מי שאיסטניס והוא צריך לקנח פניו במים, מותר אפילו ביום כיפור.
אז רואים כן, הרמב״ם היום כן מחמיר, ואני הסברתי קצת את ההגיון של הרמב״ם, אבל נראה שראשונים אחרים וחכמים אחרים היו כן הרבה יותר מקילים דווקא בגלל הסברא, שאם אין זו רחיצה זה רק יותר צער כמה צריך.
חידוש: העיקר חילוק — הנאת רחיצה לעומת הנאת ניקיון
יכול להיות שהחילוק הוא השאלה האם יש הנאת רחיצה נוספת מלבד ההנאה של להיות נקי. הרמב״ם לא עשה את החילוק, והאחרים שעשו את החילוק… נכון, אני היום… המשלי תורה חושב שאיסטניס הוא כמו מלך. פירוש, מלך הוא מאוד מודע שמסתכלים עליו והוא צריך להיראות שם, כי אין לו הנאת רחיצה, יש לו רק דבר מעשי שהוא חייב להיות נקי. אותו דבר להיות איסטניס.
זה אפילו לא כל כך סתירה. זאת אומרת, אפילו לפי הרמב״ם, אפילו אם אוכל לומר זאת, כי אני בסך הכל אומר… פשוט תפסתי שאני לא מבין, מדברים על אותה הנאת רחיצה כאילו זה שונה מלהיות נקי, מה שלא הגיוני לי. אבל היום זה לא הגיוני, אולי מחר, אתמול זה היה הגיוני, עכשיו תפסתי שיש כאן בעיה.
אבל יכול להיות אפילו לפי הרמב״ם מסכים לאותה הלכה, כי הרמב״ם יאמר שכל הנאה שיש יש רמה, כמה צער צריך להיות, יותר מזה לא. אולי איסטניס, אתה צודק, יש דין של מלך, אולי איני איסטניס הוא כמו מלך. לא צריך להגיע להגדרה של הנאת רחיצה כדי להתיר. כשיש קצת יותר צער.
העיקר חילוק רמב״ם/רבינו תם
החילוק הוא בעיקר, אני מתכוון העיקר חילוק של הרמב״ם ורבנו תם הוא השאלה בדיוק של רבנו תם, של לרחוץ בבוקר. מה זה לרחוץ בבוקר שלא מלוכלך, זה רק איזושהי חזקה, איזושהי הנהגה, אז אני חושב שלפי הרמב״ם זה צריך להיות בוודאי אסור, אבל לרבנו תם זה בפירוש מותר. כן.
הלכה: מי שראה קרי ביום הכיפורים
פסק הרמב״ם
דובר 1: הלאה, אומר הרמב״ם כך, מי שראה קרי… אז אתה יודע מה יהיה רמב״ם מוסט?
דובר 2: לא, לא ידעתי על זה. אבל רמב״ם מוסט?
דובר 1: לא, אתה יכול לקרוא למיכל להיות. לא לשטוף נגל וואסר ביום כיפור. תעשה טובה ליהודים שסוברים שיש רוח רע. אין כאן רוח רע. איך יודעים? אני לא שוטף נגל וואסר ביום כיפור. זה בשביל החברים הרמב״ם מוסטיים שלנו שיהנו מיום כיפור. אולי זה יותר מדי טכני, יש כאן עניין.
מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים, בזמן הזה שכבר בטלו את החיוב להיטבל, זה מה שפירושו בזמן הזה, כן, ביום הכיפורים, אז אם לח, מקנח במפה ודיו, שיקנח את זה. אם יבש שיעור, הוא כבר לא יכול סתם לקנח. אם זה כבר לא לח, הכל כבר נמרח, הוא לא יכול סתם להסיר. אז צריך הוא כן להשתמש במים להתנקות, ואז רוחץ במקומו של מלוכלך בלבד, שירחץ שם איפה שמלוכלך. לא רוחץ כדרכו, אלא רוחץ דווקא רק יותר בדיוק איפה שם איפה שמלוכלך, ומתפלל, ואחר כך הוא מתחיל להתפלל. אבל מה?
רואה קרי ביום הכיפורים – הלכה יא
הלכה יא: רואה קרי ביום הכיפורים
דברי הרמב״ם:
“ביום הכיפורים. אם לח הוא, אם הקרי עדיין לח, מקנח במפה ודיו, שיקנח את זה. אם יבש, הוא כבר לא יכול סתם לקנח, אם זה כבר לא לח, הכל כבר נמרח, הוא לא יכול סתם להסיר, אז צריך הוא כן להשתמש במים להתנקות, ואז רוחץ במקום המלוכלך בלבד, שירחץ שם איפה שמלוכלך, לא רוחץ כדרכו, אלא רוחץ דווקא רק יותר בדיוק איפה שם איפה שמלוכלך, ומתפלל, ואחר כך הוא מתחיל להתפלל.
אבל אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, הוא לא רשאי לרחוץ את כל הגוף או להיטבל כמו שהיה עושה ביום רגיל אחרי קרי. למה? אומר הרמב״ם, שאין הטובל בזמן הזה טהור, כי אפילו כשטובלים בזמן הזה עדיין לא טהורים מפני טומאת מת, אנחנו כולנו טמאי מת, הטבילה שלך לא תעזור אפילו לטהרה.
קושיא על טעם הרמב״ם של טומאת מת
האם זו הלכה? טמא מת שטובל לנדה שלו לא נעשה טהור? הוא כן נעשה, אני לא מבין מה הוא אומר. הוא לא נעשה טהור אבל הוא נעשה טהור מנדה, אבל הוא לא נעשה… משהו לא ברור לי. הוא כן נעשה טהור. אין הלכה כזו שטמא מת שטובל לטומאה אחרת לא נעשה טהור מאותה טומאה. הוא כן נעשה. יש נפקא מינה לגבי כניסה לבית המקדש, אין הבדל, אבל לנדה וכדומה, יש הבדל. זה עוזר, זה עוזר כן לתפילה. מה אומר הרמב״ם? מאוד לא ברור.
שיטת הרמב״ם – ביטול תקנת עזרא והמנהג של רחיצה
בואו נמשיך. ואין מנהג… זה לכאורה העיקר. הרמב״ם כבר אמר בהלכות תלמוד תורה או בהלכות תפילה? לא, בהלכות תפילה. שיבטלו את תקנת עזרא. בהלכות תפילה ובקריאת שמע.
ואין הרחיצה, אומר הראב״ד הלאה, ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה, הרחיצה של קרי אינה חיוב, אלא מנהג, זה רק מנהג. ואם זה היה חיוב, היינו אומרים שהחיוב ידחה את איסור הרחיצה. למה? כי כל חייבי טבילות… הרמב״ם קשה בעצם, הם למדו קודם כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. זה בעל קרי שחייב טבילה, אומר הוא, כן, אבל אתה לא באמת חייב. קודם כל, אתה בכל מקרה טמא מת. אני לא מבין מה הוא רוצה מהטומאת מת. אני מצטער. כן? המשך.
אבל למעשה, הרמב״ם כן למד בהלכות תפילה, נכון? הרמב״ם למד בהלכות קריאת שמע, הרמב״ם כתב, אם אני זוכר נכון, תזכיר לי אם אני מבלבל משהו. בהלכות קריאת שמע מביא הרמב״ם את הנושא של תקנת עזרא, הוא אומר שלא נוהגים היום, זה בוטל. בהלכות תפילה מביא הרמב״ם שאף על פי כן, המנהג – במערב, אני לא זוכר, המנהג במקומם הוא שרוחצים, לא שטובלים, אין מנהג ללכת למקווה, כן? יש כן מנהג להיות רוחץ, זאת אומרת ללכת למרחץ, לרחוץ אחרי שהוא בעל קרי. אז, באותו מנהג זה רק לתפילה, לא לקריאת שמע.
העיקר טעם: “ואין מנהג לבטל דבר איסור”
בא מישהו והוא אומר לעצמו, אבל מנהג, אני רוצה לעשות את המנהג של כל השנה, של לרחוץ לפני התפילה. אומר הרמב״ם, זה רק מנהג, ואין מנהג לבטל דבר איסור אלא לעשר את המותר. מנהגים תמיד רק כדי לעשות, להוסיף, זה לא יכול להוריד. ממילא כאן אם תעשה את המנהג, תהיה מזלזל באיסור של רחיצה ביום הכיפורים.
יחס הרמב״ם לגמרא ביומא
ולא אמרו… אה, זה כתוב? מעניין. הרמב״ם לא אומר, את החילוק שאנחנו כל הזמן ניסינו לומר שיש חילוק בין הנאה ורחיצה, והוא לא הולך בגלל שהוא רוצה הנאה מרחיצה. הוא עושה בגלל שהוא רוצה ל… בגלל קרי. כאן הוא אומר משהו, כשיש חיוב טבילה, או כשהיה טומאת מת, רחיצה של טומאת מת לא נקראת בכלל רחיצה, זה משהו שמשנה את האדם, מטומאה לטהרה. הוא לא היה נקרא… אבל תראה, המשך. אוקיי, הלאה.
מה אומר הרמב״ם, אה, כתוב בגמרא דבר כזה, שאם מישהו רואה קרי בליל יום הכיפורים, שיטבול אפילו ביום כיפור. אומר הרמב״ם, ולא אמרו שהרואה קרי בליל יום הכיפורים טובל, אלא, זה אמרנו רק כשעדיין היתה התקנה, שתיקנו טבילה לבעל הקרי. היה אפקט למנהג, לתקנת חכמים, שצריך להיטבל לבעל קרי. אז גם מותר היה אפילו ביום כיפור לעשות את זה. אבל כבר ביארנו, כבר למדנו בהלכות קריאת שמע שבטלה תקנה זו, שהתקנה בוטלה, וממילא היום אין יותר את התקנה של להיטבל לקרי. מה שיש כן זה רק מנהג, וממילא לא משתמשים במנהג להקל.
חידוש: הרמב״ם לא סובר את החילוק של “רחיצה של הנאה”
כן, אז בואו נראה מה בטוח שתוספות התכוון, ראינו כל הזמן. זה נראה לי ברור שהרמב״ם לא סובר את החילוק של טבילה, שאפילו הוא טובל כי זה מנהג, לא כי הוא מלוכלך. על זה אני חושב שהסברא שלי היא סברא טובה, זה הדא דכתיב רחיצה. יש לך מנהג לרחוץ, מצוין, אבל מנהג זה לרחוץ. ומנהג, לא יכול להיות מנהג לרחוץ, זה מנהג לתפילה, מנהג מאוד יפה. יותר יפה, כל השנה כשלא היית חייב מעיקר הדין, אתה מחמיר על עצמך. אבל יש מנהג שביום כיפור לרחוץ? זה לא הגיוני. זו טענת הרמב״ם, מבין? לפי שיטת הרמב״ם.
ואני לא רציתי, לפי הראשונים האחרים שסוברים שיש חילוק גדול בין רחיצה של הנאה וכוונה, איזו כוונה יש לו, צריך כן להיות מותר. אבל יש שהרמב״ם כן מכניס את המילה טומאת מת, ואני הבנתי כשהרמב״ם מכניס את המילה טומאת מת, שבטומאת מת זה לא רחיצה, זה רק איזה מין דבר של… איזה מין גזירת הכתוב של מקווה שמשנה אותו מטומאה לטהרה, זה כבר לא נקרא רחיצה.
תשובה לקושיא על טומאת מת
אז, הייתי אומר כך, אני אגיד לך מחר מה אני חושב על זה, כי… לא יכול להיות שהרמב״ם מתכוון לזה, כי זה לא היה בכל… אני חושב שהוא מתכוון שזה דבר פשוט. יש כלל של כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. עכשיו, רואה קרי הוא עדיין שהוא לא רשאי להיכנס לבית המקדש, נכון? יש בזמן הזה, זה לא מחייב לתפילה, אבל הוא גם חייב טבילה. על זה אומר הרמב״ם, לא, כי אתה חייב טבילת מת, אתה לא יכול להיכנס לבית המקדש בכל מקרה כי אתה חייב טבילת מת.
אה, יש הבדל בעזרה חייבים כן להיכנס? אני לא יודע. יש הבדל, הוא חושב שנפקא מינה למעשה אין. מה שאמרו זה חייבי טבילות טובלין, צריך להיות איזושהי תועלת מזה. אמנם למדנית תהיה טהור, זו היתה הקושיא. למעשה הוא כן נעשה טהור מטומאת הקרי שלו, הוא לא רשאי לאכול תרומה, עכשיו הוא רשאי לאכול תרומה. אז בקיצור, אתה לא אוכל תרומה בכל מקרה, משהו כזה הוא מתכוון לומר שביום כיפור אוכלים לא, לא רלוונטי. אז אין לך מהטבילה כלום.
אז אלא מאי נשאר רק המנהג, המנהג לא עוזר. אבל אם זה היה שזה עוזר כן, אפילו מהקרי, זה היה דוחה את העשר. לא אז זה לא היה נחשב רחיצה. כי הכלל של כל חייבי טבילות, היה לך איזה עניין שהחייב טבילה, הוא רוצה להיכנס לבית המקדש למשל, אני לא יודע מה הוא רוצה משהו מזה, אז זה ידחה, כן, שזה יהיה מעניין, כי אפילו אז הוא צריך גם עדיין להיות לו אפר פרה, כן, תאמר גם שמאחר והטבילה עצמה אינה מספיקה לו מלכתחילה, זה הכלל של כל חייבי טבילות.
וגם רואים כך, אומר הוא, “שאין לו טובה בבני זה טהור מטומאת מת”. מילא, כי המקווה עדיין לא היה מספיק. המקווה בכל מקרה לא היה עושה את האדם להיות טהור. לא, ממילא אין לך את ההיתר של כל חייבי טבילות, יש כן היתר. נשאר רק מנהג, אבל מנהג לא יכול להספיק. אבל זה בטוח שהרמב״ם לא סובר את החילוק. כך אני לומד עכשיו, הוא לא סובר את החילוק של טבילת תענוג או רחיצת תענוג. והכי נמי, רבנו תם, שהוא כן סובר את החילוק, צריך גם להתיר. ואני זוכר שיש כן מפורש ראשונים אחרים שמתירים טבילת קרי.
קושיא: למה מלך מותר לרחוץ?
לפי הרמב״ם קצת קשה למה הקילו, נאמר, למלך. כלה מילא, כי אני יודע, משום שלום בית החכמים הקילו. נאמר, אם רחיצה היא רק שהרבנן ויתרו. כי יש צורך. זה יום גדול למלך. כי מביאים את הפסוק מלך פירושו להיות נס, זה לא מצווה. בסך הכל, הפסוק אומר שמלך הוא מישהו שיותר מודע למראה שלו, למראה שלו. אם לא הפסוק גם היה, אמת. נכון, נכון. אז כי אתה מלך, להיפך, זה עוד יותר, ונקלותי עוד מזה, כי אתה מלך, כמו שדוד המלך אומר שם. נו, נו. תגיד, נעשה את החילוק? אומר המלך, אין לי הנאת רחיצה, יש לי רק דבר שאני חייב להיות נקי למלכותי. אבל אם לא עושים את החילוק, למה הקילו? והכי נמי, איזה מנהיג גדול מלך אולי יעשה כך, אבל מלך רגיל לא כך.
כללי הלכה: מתי קושי הוא היתר
וכאן רואים שאנחנו לומדים כל הזמן הלכה. ההלכה היא לא כמו שסיכמנו קודם מרבנים מסוימים שהם סוברים שההלכה באה לרדוף את היהודים. להלכה תמיד יש היתר. אתה לא אותו דבר, אתה צריך לזכור, התורה יש את ההלכה שהגזירה שהרבנן עשו על רחיצה. הוא דיבר על אדם רגיל, קצת צער, אבל צער כזה גדול לא דיברו. ומה שרואים כל הזמן בהלכה רואים דברים כאלה. זה לומד הלכה, ויוצא לו פונדמנטליסט כזה, שאסור, ותתפוצץ.
כל פעם שמישהו שואל, בואו נבין ברור. כל פעם שרב שואל, מדברים על יהודים שומרי מצוות, נכון? אף פעם לא שואלים שאלה כשזה הדין המדויק שכתוב, נכון? כתוב שאסור. אם אסור. כשזה המקרה שאסור, אף אחד לא אומר, והיא נדה, אולי אני מותר. היא נדה, אתה יהודי, אתה לא רוצה נדה. אלא מה שואלים, אבל היום זה מאוד קשה, יש קושי גדול, נכון? בא הרב ואומר שקושי אינו היתר. וקושי הוא על פי רוב כן היתר, הרבה פעמים, אם זה מדרבנן, אם צריך לדעת גדרים. זה לא היתר, ובאופן כללי, כשקשה, גם יתבטל כל התורה כולה.
אבל באופן כללי, כשאדם שואל, פשט הוא התכוון לומר, הגמרא דיברה, ההלכה, התורה דיברה על מקרה רגיל, אני לא מקרה רגיל. תגיד לי את ההלכה של המקרה החדש. אז אתה לא יכול לומר, אבל יש הלכה. על זה מבין? אני מוציא.
טבילות הכהן הגדול ביום הכיפור
מה הפשט שהכהן גדול ביום כיפור הולך יותר למקווה? ועושים אפילו חם, כן? כתוב שם שמכניסים ברזלים חמים. תפקצנתן, כן. תפקצנתן. מה מעניין, מביאים את זה. מהי אותה טבילה? אותה טבילה היא מצווה, כמו חיובי טבילה. הוא שוחט גם, הוא עושה הרבה עבודות הרי הכהן גדול ביום כיפור. כן, אוקיי. לא, לא, הטבילות לא מוזכרות בפסוקים, באמת, זה רק סדר היום איך החכמים סידרו את זה.
מה שחשבתי זה, שהכהן גדול, מסתכלים עליו ביום כיפור, כן? כל העם עומד ומתבונן, הוא כמו המלך. לא, זו הלכה, אם זה חיוב אין שאלה.
להלכה למעשה: ראשונים שמתירים
הוא מביא, צריך לזכור להלכה למעשה, שהטור מביא מן, כתוב בגאונים, והטור מביא מרבי יהודה ברצלוני, והרוקח, והמאירי, שכולם היו מתירים לבעל קרי לטבול ביום כיפור. והוא מביא את לשון המאירי כאן מלמטה, ש“שמענו לחכמים וגדולים שלא חששו לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפילת יום הכיפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה”. זאת אומרת, יכול להיות אפילו להיפך, אפילו אדם שאינו כל כך מקפיד על תפילת קרי כל השנה, ביום כיפור, להתפלל בלי מקווה, זה תמוה.
דיני רחיצה ביום כיפור — טבילה לבעל קרי, חומרות וקולות
המשך: דעת המאירי — היתר טבילה לבעל קרי ביום כיפור
דובר 1: והוא מביא את לשון המאירי כאן מלמטה, ש“שמענו לחכמים וגדולים שלא חששו לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפילת יום הכיפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה”. זאת אומרת, יכול להיות אפילו להיפך, אפילו אדם שאינו כל כך מקפיד על תפילת קרי בכלל, להתפלל בלי מקווה, הרי המנהג שהולכים למקווה ערב יום כיפור, אפילו מי שאינו נוהג כך, כדי שיגיעו לתפילה בטהרה. זה מביא המאירי שכמה גדולים, הוא לא אומר מי, חכמים וגדולים, שאלו אותם תלמידיהם, היו מתירים ללכת למקווה ביום כיפור, אם בעל קרי אחד שצריך.
בשולחן ערוך לא כתוב כך, אבל מי שרוצה יכול בשקט. יש תשובה מהרב ואזנר שהוא כותב שאחד שאל אותי ביום כיפור, והוא אמר לו בשקט שהוא רשאי, כמו מנהג המאירי. אבל זה בנוי על החילוק של רחיצה של תענוג. זה בעצם ה… יש רבינו מנוח מדבר גם על סתם לרחוץ את הידיים לפני התפילה, או בבוקר, ביום כיפור בבוקר. רחוק, רחוק, רחוק, דיברו, אבל… זה בנוי על הלימוד. כלומר, לפי הרמב״ן… זה אומר, אני אומר המאירי, המאירי אמר שבעל קרי לא יוכל להתפלל כראוי, אבל אחד שסתם כך רגיל והוא מקפיד מתורת הדין, גם הוא לא יוכל להתפלל כראוי, הוא ירגיש לא נקי. אה, צריך להיות דייקן. אוקיי.
דובר 2: הסימן למה אמרו בלחש הוא כי סתם כך לא יבוא אף אחד ויכריז על הבימה שהוא בעל קרי.
דובר 1: זה בכלל שיחה של לחש. אמת.
דובר 2: לא, אני מתכוון לומר שבשיעור ערב יום כיפור אומרים…
דובר 1: מובן, זה רק כזה… רק כשבא יהודי לשאול, או שהוא יודע בעצמו שהוא תלמיד חכם, דרך אגב, בקיצור, צריך לדבר עם המקווה ושיהיה פתוח.
דובר 2: במאירי הולכים סתם… המאירי הרי תלמיד של הרמב״ם. המאירי גם כנראה לא עושה את החילוק בין הנאה מרחיצה ולא הנאה מרחיצה.
דובר 1: מה שהמאירי אומר שאפילו בלי החילוק בין רחיצה של תענוג ולא רחיצה רגילה…
דובר 2: הוא אומר כן, הוא אומר כן, שם בכוונתו שהוא מביא אותו על כורחו.
דובר 1: לא, אפשר לומר, אתה צודק, שלפי תורתי אפשר לומר אפילו לפי הרמב״ם, אם זה כזה אדם. הרמב״ם לא הכיר חסיד. הרמב״ם מסתכל, הוא כן היה חסיד, חס ושלום. אבל הרמב״ם מסתכל, יש מנהג, המנהג אינו להתיר דבר האסור. אבל המאירי בא עם סברא חדשה שהרמב״ם לא חשב עליה, הוא הרי לא יכול להתפלל ביום כיפור, איך הוא יתפלל בלי מקווה? זו כבר שאלה של צער גדול שאולי זה גם כן.
דיון: גבול ההיתר — רק טבילה, לא סיכה
דובר 2: יכול, המאירי לא מתכוון לומר, אף אחד לא היה חושב שמותר לעבור על העינויים של יום כיפור כדי להתפלל טוב. הוא מתכוון לומר שזה עושה את התפילה שיש לה ערך, לא שבגלל שהאדם… כל פעם שמדברים על זה מתכוונים שיש ערך, אמת.
דובר 1: אבל בוודאי, החביבות שיש ליהודי לתפילות יום כיפור בטהרה היא דבר קדוש, לא סתם תאווה. נכון.
דובר 2: הוא לא היה אומר על סיכה אני מתכוון לומר. הוא לא היה אומר שאדם ירגיש יותר טוב אחרי סיכה בתשמיש.
דובר 1: בוא נראה, בוא נראה מיד כזו סיכה. אוקיי, הלאה.
הלכה ב: דין טיט לח — חומרא על רחיצה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, עוד היתר.
דובר 2: עוד איסורים?
דובר 1: לא, לא, לא, עוד איסורים. אתה יכול ללמוד אותי חומרות.
דובר 2: מה? שיהיה לח יותר?
דובר 1: מה שאסור, אסור. עד היכן הולך את הרחיצה. אומר הרמב״ם כך: “טיט שהוא לח יותר” — טיט שהוא לח. אבל עד כמה רק, “שאם יניח אדם ידו עליו תעלה בעל לחלוחית”. אם הוא יגע בטיט, ידו תהיה רטובה. ועד כמה? עד כמה רטוב שידו תהיה רטובה, אבל לא סתם קצת לח, אלא לאחר שיגע בידו ביד השנייה, היד השנייה תהיה רטובה. זה נקרא טופח על מנת להטפיח. כי זו הלשון. “שמעבירה גופו על ידו אחרת ותעלה בעל לחלוחית”, ממש רטוב. “אסור לו לישב עליו”, אסור לשבת על הטיט, כי הוא יהיה רטוב מזה. ואיסור רחיצה אינו רק כשממש שופכים מים, אלא יש עוד.
כאן אנו רואים בבירור שיש איזושהי הנאה מלהירטב. אנחנו הבנו, ידענו שההנאה ממים חמים שמכים על הגב, זו הנאה של מרחץ. אבל אחר כך יש איזושהי הנאה מלהירטב. כך נראה כאן. זה לא המילה, זה כזה לא פליג כזה לא פליג כזה… נראה חומרא, כל אלה הן חומרות על רחיצה. יכול להיות שיש אנשים שצריכים לעשות דווקא.
הלכה ג: דין כלי חרס מלא מים — חומרא נוספת
דובר 1: הרי בא מכה על ה… עוד דבר, “לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם”. אדם רוצה להתקרר ביום כיפור, הוא חושב שהוא ייקח כלי חרס שבולע הרבה, וכך הוא יהיה רטוב, כך הוא יהיה קר מה… מהחוץ, הוא לא רוצה ממש לשפוך מים, הוא רוצה רק לחלוחית קטנה מהחוץ, כן, מבחוץ של כלי החרס, בוודאי מבחוץ, מהמקיף, והוא רוצה להתקרר עם זה. אומר הרמב״ם, זה אסור. למה? “שמים נוזלים מדופנו”, כי כלי חרס בולע הרבה, ומים זולגים החוצה. זו לא רק הנאה מלהתקרר, אלא זו הנאה מלהירטב ממש.
דיון: מה פירוש “מים נוזלים מדופנו”?
דובר 2: “מים נוזלים מדופנו”, הוא לא מתכוון שזה עובר דרך.
דובר 1: כך אומר הטוטשר, לא נראה לי נכון. כלי חרס, הלא, משתמשים בו לנוזל, זה לא דבר שזולג החוצה כל הנוזל. זה מתכוון כנראה להזעה, כן, כשמניחים אותו, בדרך כלל יש לזה קשר להפרש בטמפרטורה. כשמניחים מים קרים בחדר חם, החוץ של ה… כן, זה בא מהמים שהיו באוויר בחדר. כן, כשאתה מניח קוקה קרה בחדר חם, יש מים על החוץ, נכון? ותלוי באיזה סוג דבר. ברזל קצת פחות, כלי חרס יותר, או פלסטיק יותר. זה אמיתי, כי הפרש הטמפרטורה גורם שהמים שיש באוויר יתעבו שם. אני לא יודע אם הם הבינו את זה. אז אולי התכוונו שזה המים מה… זה בטוח לא המים מבפנים שיוצאים.
וכלי חרס הוא להיפך, מאחר שכלי חרס לא מתחמם כל כך, כלומר הוא לא תופס, הוא לא מוליך את החום כך, הטמפרטורה כך, הוא לא נעשה קר כמו המים בפנים, ממילא הוא נשאר שונה מהאוויר, ממילא הוא תופס את ה… הוא חם יותר מהאוויר, ממילא הוא תופס את ה… או קר יותר מהאוויר, בכל מקרה, הוא תופס את המים באוויר. על כל פנים, זו הסברה. אפילו כלי מתכות, שלא מזיע כל כך חזק, קורין לזה מזיע, כן, כלי מזיע. זה אסור שמא יבוא לידי סחיטה. זה אסור, יש לזה קשר למים, יישפכו מים, יישפך הכלי עצמו.
הלכה ד: היתר להצטנן בפירות
דובר 1: אבל מה מותר כן? “אבל מותר להצטנן בפירות”. מותר כן לאחוז פרי שיש לו קור גדול, כי נראה שאין שם החשש שיישפך. אין שם כל כך מים, ולא יישפך. מותר להתקרר עם זה.
הלכה ה: דין מטפחת מערב יום טוב
דובר 1: עוד דבר שמותר לעשות, דומה לזה, אומר הרמב״ם כך: “נוטל אדם מטפחת מערב יום טוב”, מותר לקחת מטלית ולהרטיב אותה במים, “ומנגבה ומניחה תחת הבגדים”, ואחר כך לסחוט אותה, או מה שזה לא יהיה, לנגב קצת, ולהניח אותה על עצמו, על הגוף, מתחת לבגדים.
דובר 2: אה, לא, “מניחה תחת הבגדים” שלא תהיה רטובה.
דובר 1: ה״מנגבה ומניחה תחת הבגדים” הוא אותו סוג דבר. הוא מנגב אותה, הוא מניח אותה מתחת לבגדים, לנגב, לסחוט שוב את המטפחת. “ולמחר מעבירו על פניו ואינו חושש”, מותר למחרת, למחרת, לנגב בזה את פניו, כי מאחר שכבר ייבשו אותה והיא הייתה מונחת תחת הבגדים, היא כבר לא “טופח על מנת להטפיח”, לא זולגים ממנה מים. “אף על פי שיש בו קור הרבה”, אפילו יש בה קור מסוים, לחות מסוימת, הרבה קור ולחות. לא כתוב “קור”, אבל על מה הוא מדבר כאן זו הלחות. למה הבגד יהיה קר? הבגד יהיה קר כי הוא לח. אבל לא מספיק לח שיהיה “טופח על מנת להטפיח”. זה רק הקור שהוא רוצה, כמו “להצטנן בפירות”. יש רק כמות קטנה של לחלוחית, מספיק כדי לעשות קר, אבל לא מספיק כדי לעשות רטוב, מותר כן.
הרמ״א אומר שלא לעשות זאת, כי אולי תהיה סחיטה מהמטפחת. אני לא מבין, הרי עכשיו היא יבשה. בכל מקרה, אני לא מבין איך זה עובד. זה הכול מציאות, נגד מה שהגמרא מניחה שיש כזה דבר, זה עושים. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר, יש שיעור כזה שמותר, יש שיעור כזה שאסור, זה איזה דבר עדין מאוד. על כל פנים, אין לנו את זה, זה לא דבר שעושים לפעמים, אז אנחנו לא יודעים מה זה אומר.
דיון: יישום כיום — מזגן והזעה
דובר 2: אולי היום היו צריכים לומר שמותר לעמוד ליד המזגן, למרות שיוצא קור ואולי לח, אני לא יודע.
דובר 1: לא ראינו שאסור להזיע ביום כיפור, אז… הזעה היא גם כאילו עולות עליך טיפות מים.
דובר 2: כן, אתה עצמך נעשה כמו הכלי, כלי החרס.
דובר 1: אוקיי, אבל אין בזה הנאת רחיצה, להיפך. אוקיי.
הלכה ו: היתר עובר במים לדבר מצווה
דובר 1: כאן הולך הרמב״ם לומר קולא מעניינת שמותר כן. אומר הרמב״ם כך: הולך… כשאחד הולך לאיזה דבר מצווה… כמו לקבל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו בחכמה. הוא הולך לקבל פני רבו, אביו, אנשים שהוא חייב בכבודם, אבל אחד ש… זה דבר יפה לכבד, הוא לא רבו, אף על פי שהוא לא רבו, אבל יש מצווה, על זה אין כמו שיש לו מצווה לקבל פנים. יש מצווה מדרבנן. הם דיברו, יש כבוד רבו וכבוד חכמים. זה כבוד חכם, אף על פי שאינו רבו. או שהוא הולך ליכנס לבית המדרש, הוא הולך ללמוד בבית המדרש. באמצע יום כיפור. באמצע יום כיפור כלומר, הם לא התפללו כל היום, כלומר עד… הוא כבר סיים בזמן, הוא כבר סיים להתפלל, ועכשיו יש חצי יום פנוי ביום כיפור. הוא רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד, או לעשות אחד מהדברים האלה, לקבל פני רבו. אבל יש מים בדרך. אז ההלכה עובר במים עד צוארו, ואינו חושש, מותר ללכת… עד צוארו זה דווקא עד צוארו? אפילו עד צוארו. יותר מזה אסור כבר.
דובר 2: הוא ילך להטבע, זו הבעיה.
דובר 1: לא, אולי היום החשש שהוא ישתה קצת, אולי, אני לא יודע, עד צוארו, כדי שלא ישתה ממש.
דובר 2: איי, הוא לא צריך לחשוב, מה אתה רוצה? שיטבע, שישחה?
דובר 1: אני מתכוון, אדם היה הולך סברא, אפילו סברא. לא רק מתירים ללכת בשלולית קטנה שתחתית הרגליים תהיה רטובה, אלא מותר שממש כל הגוף יהיה רטוב. ואינו חושש, הוא לא צריך לחשוב שהוא עכשיו עובר על איסור רחיצה. ועושה מצווה שערוך לו כך שהוא יכול להמשיך ללכת לעשות את מצוותו מלקבל פני רבו, או ללמוד.
חידוש — היתר לחזור דרך המים
ולא רק זאת, אלא גם כשהוא סיים מותר לו בדרך חזרה שוב להיכנס למים, וחוזר ממנו למקומו. למה? “שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך”, אם לא יתירו לו לחזור הוא גם לא ילך בכלל, “ונמצא נמנע מן המצווה”. כאן הוא מסביר למה מותר גם לחזור.
אז ללכת מותר כי זו מצווה ללכת ללמוד או ללכת לכבד תלמיד חכם וכדומה, התירו שזה לא אומר ממילא התירו, הייתי אומר, כמו שראינו שהרמב״ם התיר את איסור רחיצה. בשבילו התירו, מאחר שזה רק איסור דרבנן, נניח שזה לא איסור כל כך גדול, התירו בשבילו. לפי הראשונים האחרים זה קצת יותר פשוט, שהוא לא מתכוון לרחיצה בכלל, הוא מתכוון כאן ללכת.
דיון — לחזור כדי לשמור פירותיו
דובר 1: הוא רואה הלאה שהרמב״ם לא סובר מאותו מהלך. נכון? כי מה חוזר, דרך אגב, לא רק זה, אפילו בלי זה להגיע למטה צריך להיות עם זה, הוא הרי עובר.
דובר 2: לא, זה הרי ברור, זה מסתכם על כל…
דובר 1: לא, מה החלק הבא? לכאורה הולך?
דובר 2: לא, זו מצווה ברורה, אבל סתם הוא הולך לטייל אסור.
דובר 1: הולך לא ברצון, זה חלק ממצווה?
דובר 2: כן, כן, כן.
דובר 1: כי זה נקרא חלק ממצווה. הפסד. כך כתוב בשולחן ערוך. “וכן הולך לשמור פירותיו”, הוא הולך לשמור על פירותיו.
דובר 2: אה, כבושת ירד, הרי התירו ביום כיפור, אז הוא רשאי כבר ללכת לעסוק בפירותיו.
דובר 1: לא, לשמור פירותיו אומר לשמור על השדות. כמו בשבת ראינו את זה, כן. גם זה אותו דבר, “עובר במים עד צוארו ואינו חושש”. כאן לא כתוב על חזרה. אולי אסור לו לחזור. החזרה נראית לא, רק מקרה. החזרה…
דובר 2: אהה.
דובר 1: וזאת אומרת, כאן “לא מחשבינן” כתוב בגמרא, לא הרמב״ם אמר את זה.
חידוש — חילוק בין מצווה להפסד
תרגום לעברית
אז רואים כאן בבירור שחסרה הצורך, המצווה כביכול שיש כאן, וזה לשמור פירותיו נקרא גם קצת מצווה. למדנו שמותר לחלל על התחום לשמור פירותיו, כי זה נקרא קצת מצווה. אדם, כלומר למדנו, לעשות כסף חדש, הרמב״ם אומר את החילוק, לעשות כסף חדש זה לא מצווה, אבל כסף שיש לו כבר, ששמירתו היא מצווה, וזה צורך. יש אפילו שבתות מסוימות שלא היה מותר, הרבנים לא היו מתירים, כאן מותר. אותו דבר כאן.
חידוש — סתם הולך לטייל אינו מותר
אבל סתם אם מישהו הולך לטייל, הוא הולך לטיול, ובא מים, הוא לא יכול לומר, אני רק רוצה לעבור את המים. מבין? אז אתה רואה כן שיותר מכך שזה לא לגמרי היתר כללי כשאני לא רוצה. אני לא מתכוון, כי הולך, כי אמרתי.
דובר 2: כן, עכשיו אתה הולך לטיול, חלק מהטיול הוא ללכת במים. זו רחיצה.
שינוי בדרך העברה במים
דובר 1: כן, הוא אומר הלאה, רגע שלא יוציא ידיו מתחת שוליו על בגדיהם כדרך שעושה בחול. אם היה הולך במים בדרך כלל, היה פושט משהו, למחצה פושט את בגדיו. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר להוציא את הידיים מתחת שוליו על בגדיהם, אבל היו פושטים את הבגדים. שהבגדים יהיו פשוטים, צריך שיהיו לו בגדיו.
חידוש — הטעם של שינוי
ואחר כך, רחיצה היא רק הנאה כשאפשר להתפשט ורוחצים את עצמם, ואחר כך לובשים בגדים טריים יבשים. אני לא יודע, הוא נכנס עם הבגדים שלך. הייתי חושב שיש כאן רק סתם שלא יהיה כדרך שעושה בחול.
דובר 2: כן, זה שינוי.
דובר 1: הוא מביא מה…
דובר 2: אה, השער הציון רבי׳לה אומר, כי יש סחיטה, אה עכשיו, צריך לעשות איזה שינוי. זה לא, מתפשטים למחצה והולכים, זה לא כך, אסור, הולכים. כלומר, בזה הוא מתקן את זה, הוא פשוט הולך בדרכו, הוא עובר דרך המים, לא שהוא הולך להתרחץ במים. איזה סוג של חילוק?
דובר 1: הוא עושה חילוק.
חידוש — גישה כללית להיתרים
אמרתי, כלל הדברים הוא, כך אני רואה את זה, אולי אני מאוד בעל בתים ואפיקורסי, אני לא יודע. אבל נראה לי שכשבא יהודי לרב לשאול כל דבר שקשה, או שזה דבר טוב לעשות, זה לא המקרה הרגיל, הרב אומר לו, אתה יכול, אבל לא לגמרי, כמו שהוא לא אומר שדבוק לאחד. עשה איזה חילוק. מה בדיוק החילוק? עשה איזה חילוק, שתזכור שזה יום כיפור.
אמרתי, אבל השולחן ערוך הרב אומר שזה בגלל סחיטה, ואני אולי חשבתי שכך זה לא הדרך הרגילה של הנאה מרחיצה. זה הגיוני, כי כשאדם רוצה להתרחץ, הוא פושט את בגדיו והוא מתרחץ. הוא כאן נכנס עם בגדיו למים, ואין לו ממש הנאה. כדרך שעושין בחול זה בוודאי לא כדרך שעושין בחול, כי רוצים לעבור. כי רוצים לעבור, תמיד הולכים עם הבגדים, כי הוא צריך להגיע עם בגדיו לצד השני. אז הוא מרים את זה קצת.
דיון — עד כמה מותר להרים את הבגדים
דובר 1: הוא מרים רק עד צווארו.
דובר 2: אה, כאן אסור להוריד לגמרי, מותר רק להרים קצת. מה זה כך?
דובר 1: כן, ביום כיפור אסור להוריד. בכלל גם אולי. אני לא יודע אם הוא מרים, מבין? אולי משהו הוא עושה. יש לי שם.
טוב, עד כאן הלכות איסור רחיצה. והולכים לראות את העינויים האחרים שצריך עוד…
נעילת הסנדל — הלכה א
נעילת סנדל. הבא הוא נעילת הסנדל. טוב מאוד.
אסור. אומר הרמב״ם הלאה, אסור לנעול, אסור לנעול נעל וסנדל, שני מיני נעליים. אפילו ברגל אחת, אפילו על רגל אחת. אפילו זה לא אומר שרק כשלובשים שתי רגליים והולכים בנעימות, אפילו רק רגל אחת גם אסור.
אבל זה נעל רגילה. אבל מותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומי. נעל שעשויה מ… שעם הוא סוג של עלה, או סוג של עץ, או גומי. גומי הוא הגומי שמדברים עליו כל הזמן, נכון? זה נייר, זה כזה… שעם גם קצר, הוא לא עוזר. גומי אני יודע מה זה. ושעם הוא עוד משהו כזה, משהו ישר. ולא נעליים רגילות.
דובר 2: אוקיי, אנחנו מסתמכים על זה. הרי נעלי בית עוברים מהסיבה הזו, כדי שלא ללכת… לא כתוב כאן לעזר לא.
דובר 1: הוא לא אומר מה לא. הוא אומר מה מותר כן. שעם זה לא רגיל.
דובר 2: יש קשר ל… לא קופץ לי הכוח.
דובר 1: יש קשר ל… דיברנו היום בבוקר בהרחבה מהפעם האחרונה שלמדנו על הנושא של אילו נעליים. לא ברור איך זה… אחרים אומרים שהאיסור הוא על נעליים מעור, נכון?
דובר 2: לא, זה בוודאי לא שום דבר קצר מעור.
דובר 1: מה שכן יש זה שיש חילוק של רמת הענין.
חידוש — וכן כורך אדם בגד על רגליו
נמשיך, בואו נמשיך במה שהרבי אומר. וכורך אדם. אותו דבר, וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא, מותר גם לעטוף בגד על רגליו ולצאת כך. למה? הרי קושי הארץ מגיע לרגליו, קשיות הארץ מגיעה לרגליים, ומרגיש כיחף, הוא מרגיש כאילו הוא הולך בלי נעליים, אפילו יש לו את הבגדים. הבגדים לא מספיק נוחים כמו נעליים.
חידוש — נוגע להלכה למעשה: קרוקס, נעלי בית, נעלי ספורט
אז בעצם כתוב כאן שמה שלא נוח כמו נעליים רגילות, אם זה סנדל של שעם או בגד, מותר כן. זו השאלה, האם ההיתר של גומי הוא אותו דבר כמו בגד? רואים בבירור שאפילו בגד לא היה מותר אם לא היה מרגיש יחף מסוים. אבל אחרים יכולים לומר שלא, אולי סנדל הוא משהו היתר נוסף. אני לא יודע.
העולם מקיל למשל בקרוקס ודברים כאלה, יש אכן פוסקים שלא אהבו את זה, הם אומרים שזה דבר שמאוד נוח, אנשים הולכים עם זה. לפי הרמב״ם אפשר לשמוע, שלא צריך להיות מותר ללכת. יש מחלוקת גדולה בפוסקים המאוחרים של היום וזוכרים.
כלומר, אדם הולך בנעלי ספורט, זה נעל רגילה כי זה לא עור, לא נראה שזה היתר. אבל קרוקס למשל זה לא נעל רגילה, זה סוג של נעל בית. כי אנשים הולכים, מבינים צריך לדעת, כל דבר הוא משהו אחר. אבל ברמב״ם לא רואים כראוי את ההיתר. סנדל של שעם, סוג של סנדל, בא נעל בית כזו, זה לא נעל.
נעילת הסנדל — תינוקות
אוקיי, עוד הלכה.
דובר 2: כן.
דובר 1: התינוקות, אומר הרמב״ם כך, היתר, קהילה. ילדים קטנים, אף על פי שאין מצווה למנוע מהם אכילה… סליחה. ילדים, למרות שמאכילה ושתייה היו מתירים אותם, כמו שהרמב״ם אמר שרק מהגיע לחינוך צריך להתחיל שעות. ילדים קטנים, אומר הרמב״ם, בכלל לא להפריע, לתת להם לאכול. ואותו דבר, רחיצה ראינו, עדיין לא ראינו, רואים את זה כאן. רחיצה וסיכה מביאים גם לילד.
אבל מנעילת הסנדל כן מונעים את הילדים, גם לא נותנים לילדים לנעול נעליים. יש כאן הרמב״ם אומר שזו לא הסיבה למה.
חידוש — למה מונעין מנעילת הסנדל
דובר 2: מה יותר קל?
דובר 1: כי זה לא מפריע. רואה רחיצה? למדו אצל חולה. רחיצה וסיכה זה עדיין חלק מטיפול. ילד הוא חלש, צריך כן להתרחץ. אבל… אבל נעילת הסנדל לא מזיק אפילו לילד. לכאורה הוא מתכוון שיש אותו דין חינוך. אולי הוא מדבר על תינוק שהגיע לחינוך, מה שלא תהיה הרמה, הוא ילד, הוא כבר יכול, זה לא עולה.
עוד דבר, כשהוא מותר כן… אני לא יודע אם הוא מדבר, כי הגיע לחינוך יצטרך כנראה גם להתחיל להחמיר באכילה ושתייה וכיוצא בזה.
דובר 2: לא, לא, יש דין חינוך נוסף. רק על שעות, אבל…
דובר 1: כן, אוקיי, זה אבל גם מותר.
דובר 2: כן, אני שומע.
נעילת הסנדל — מחמת עקרב
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו. אם יש מקום שיש עקרבים, יש נחשים, והסיבה שהוא נועל את הנעליים היא לא כי הוא רוצה הנאה מהנעליים, אלא כי הוא חייב, כי אם לא הוא יכול להיעקץ.
חידוש — זה לא פיקוח נפש
אני צריך לומר בבירור, כש… אני חושב שצריך לעשות את זה בלי החילוקים בכלל, וכל התורה כולה אני מחזיק בדרך הזו יותר. אם אדם עושה את זה בגלל עקרב, האם זה מה שהתורה התכוונה כשאמרה שלא ללכת בנעליים ביום כיפור, שלא יבוא עקרב ונחש ויעקוץ אותך? לא, אתה לא מדבר איתי על פיקוח נפש, זה פשוט. כשהסיבה שאתה הולך בנעליים היא בגלל העקרב, אז מותר.
יש הרבה רמות… אתה לא צריך להגיע להגדרה. יש הרבה רמות של צורך שהן לפני פיקוח נפש שמתירות הרבה מאוד איסורים בתורה. והתורה לא אמרה שהיא מתכוונת לומר שהעקרב יעקוץ אותך, זה הכל. בוודאי, אתה לא צריך להגיע לתורה שתלמיד יעשה חומרה שישאר בחדר שאין שם עקרב.
נעילת הסנדל — יולדת וחולה
טוב, הלאה. ויולדת, יולדת, אישה שילדה ילד, מותרת לנעול את הסנדל משום צינה כל שלשים יום. מותר גם לנעול נעליים בגלל הרצפה הקרה, הקור מהאדמה יכאב לרגליה, כל שלשים יום, כמו השיעור של יולדת. רואה, עד שלושים יום יש עדיין, נקראת עוד יולדת.
אומר הרמב״ם, וחולה כיוצא בה אפילו שאין בו סכנה. חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה, מותר גם לנעול נעליים, כדי שלא יצטנן.
הלכות יום הכיפורים: סיכה והדלקת נר
הלכות סיכה
רמב״ם: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו.
אסור לסוך, למרוח שמן, אפילו חלק מהגוף, כמו שחלק מהגוף הוא אותו איסור כמו כל הגוף.
איזה סוג של שמן?
רמב״ם: בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג.
אין חילוק למה עושים את הסיכה, אם עושים את זה להנאה, אם עושים את זה לסיבה אחרת. שוב, אמרתי שתענוג אומר סתם שיש רמה של הנאה, כמו שלמדנו אצל הסעודה, כן, אחרי הסעודה שמים שמן וכן הלאה. יש סיכה שאינה של תענוג, למשל הוא משתמש בזה כסבון כך, להתרחץ, משהו כזה. יש גם בזה הנאה מסוימת, אבל זה פחות הנאה, לא הנאה טהורה, זה גם אסור.
אוקיי, והרמב״ם מאוד עקבי, כי לרמב״ם אין חילוק.
היתר סיכה לצורך רפואה
אבל תראה בהלכה הבאה:
רמב״ם: ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש.
יש לו כאבים, יש לו פצעים על ראשו, הוא מותר לעשות סיכה כראוי. כי התירו לו, כמו שדבר אחר התירו לחולה.
למרות שכתוב, רואה בבירור שההיתר של צורך אין לו חילוק בין עם הלשון של תענוג. בדיוק. כאן רואים מאוד בבירור שוב. חולה הוא יותר צורך, ממילא זה מותר. ולא רק חולה בכלל, בכל פעם שזה לצורך רפואה, יש לו חטטין, חסר לו משהו גרד, צריך… חטטין אומר, לדעתי, שלפוחיות, או שיש לו משהו כזה שאנשים היו נוהגים לקבל, אז מותר.
הבנת הלשון “סיכה שאינה של תענוג”
אז סיכה כלומר, היינו יכולים לקרוא לכל הסיכה סתם “סיכה של תענוג”, בגלל זה אני אומר. אבל אפילו “שאינו של תענוג” אומר שלפעמים יש אדם שכל יום הוא שם איזה משחה כדי שיראה יותר יפה. אני לא יודע, זה לא נקרא “של תענוג”, זה לא איזה צורך, אבל כלומר, זה לא לשם רפואה.
הלאה יוצא, כל סיכה שהיא לצורך, כל משחה שאדם מורח על עצמו, לא כי זה חלק מסדר המשחות, אלא כי זה לרפואה, מותר. זה ההיתר שחתם סופר היה אומר, ופוסקים של היום הפוסקים האחרים קראו “סיכה שאינו של תענוג”.
אז מה שכתוב ש״סיכה שאינו של תענוג” גם אסור, לא אומר מה שהיינו קוראים “שאינו של תענוג”, אלא מה שהרמב״ם קורא “שאינו של תענוג”. ושוב, זה עוד דבר שלא מקובל היום, ואין לנו כמעט לשון שאני יודע. אנשים לא עושים באזור שלי סיכה. בדרך כלל, אנחנו לא יודעים על מה מדברים, אבל לומדים ב… בדיוק. לא של תענוג, לא שאינו של תענוג עושים. עושים רק… אנשים שמורחים, הם אוהבים מאוד. נשים לפחות מורחות מאוד בדרך כלל, שאל את הנשים.
דובר 2: או מישהו שיש לו עיסוי, נגיד, יש הנאה מסוימת מזה. אני לא יודע אם זו סיכה.
דובר 1: לא, זה סיכה של תענוג, אמת. או שאינו של תענוג, שוב, אני לא הייתי. זה גורם להרבה להיות רך יותר, ה… זו סיכה שאינו של תענוג למשל, אבל זה אסור. מבין?
דובר 2: כן.
הלכות תשמיש המיטה והדלקת נר
אוקיי, נלך ללמוד עוד הלכה אחת, כן? שקשורה לתשמיש המיטה. אבל כמו שאני אומר, אין יותר… תשמיש המיטה אסור, אבל יש חומרה מסוימת שיש אנשים מסוימים שנוהגים לגבי הנושא הזה, וזה נלמד עכשיו.
מנהג הדלקת נר בליל יום הכיפורים
יש כאן הרמב״ם כך, הרמב״ם אומר שם:
רמב״ם: יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים.
יש מקומות שנהגו לעשות הדלקת נרות בליל יום הכיפורים.
למה הסיבה שהם הנהיגו הדלקת נרות ביום הכיפורים?
רמב״ם: כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו.
שיתבייש, שיהיה אור. ממילא כשיש אור אפשר לראות אחד את השני, וכשרואים אחד את השני מתביישים יותר.
רמב״ם: כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו, ולא יבוא לידי תשמיש המיטה.
אבל זה הולך לראות? הם יודעים שזה יום כיפור, משהו כזה.
דובר 2: כי זה סתם כי אסור להיות משמש לאור הנר, אבל הוא לא מדבר על הנרות. ברגע שהוא תשמיש הוא יכול לכסות את זה.
דובר 1: אני לא מאמין שזו המילה. כי אשתו תראה אותו, ושניהם יתביישו, שניהם יהיה להם בושה שהם עוברים על איסור. זה יעצור אותם. אבל הוא מביא כן על ירושלמי שזה קשור כי אין משמשים לאור הנר. אבל זה מאוד מצחיק, כי הדלקת נר מדברים בחדר השינה, מדבר לכאורה ב… אני לא יודע…
דובר 2: איך עושים בשבת? איך זה עובד כל שבת שיש נרות? איך עושים את ה…
דובר 1: אוי, נו, סתם זה בשבת. בחדרים אחרים או ב… אני לא יודע, זה מאוד מצחיק. הייתי חושב סתם שהוא רואה אותה, אבל אולי זה מדבר איך הוא ישן. לא ברור.
דיון: האם עושים ברכה על הדלקת נר יום הכיפורים
תראה, רואה, הוא מביא, ויש מקום, הוא מביא מהשולחן ערוך רב, שאם נוהגים, ואנחנו נוהגים כך להדליק נרות, שצריך להדליק ברכה, להעלות ענין לעשיון יום הכפורים. עוד בעיה. אני לא יודע מה נכנס בברכה, אם זה רק מנהג לנושא של ה… נראה, אולי להיפך. אולי להיפך, אולי הנרות שמדברים כאן הם כן נרות שמדליקים דווקא בחדר השינה, כדי שלא יוכלו להיות משמשים, אבל בושת פנים, כי זה לא גזירה, זה לא עבירה להיות משמש, זה רק נושא של צניעות. והוא אדם צנוע, יהודי רגיל, לא משמש לאור הנר.
מעניין, כי איסור תשמיש המיטה הוא איסור גמור, זה עוד לא ימנע אותו. האיסור של משמש לאור הנר הוא רק נר שהוא ענין של צניעות, זה יעצור אותו? יכול להיות כמו שהרמב״ם אמר שיש מנהג להחליף.
דובר 2: כן, כך זה הולך.
דובר 1: אוקיי. אבל הרמב״ם, ויש מקום להיפך.
דובר 2: לא, זה להיפך. יכול להיות שאנחנו לא עושים את המנהג הזה, כי אנחנו מדליקים.
תרגום לעברית
דובר 1: הוא מביא פרשה של רב שצריך להדליק נר בחדר שוכב של עולם. מעולם לא שמעתי שמישהו עושה כך ביום כיפור, אולי עושים כן, ואני לא יודע על כך. אז אולי אנחנו לא נוהגים במנהג הזה. אולי יש לנו מנהג אחר שאנחנו אומרים שיום כיפור הוא יום טוב, שצריך להדליק נרות, אף על פי שאפשר לטעון שאולי עושים כי ההדלקה קשורה לסעודה אולי, ויום כיפור אין עושים סעודה. שאלה אחרת.
דובר 2: עוד, ויש מקומות? הדלקת נרות שבת היא לא רק במקום סעודה, זה שלום בית, זה אור בבית, אז כשמתכוננים לעשות עם זה.
מנהג שלא להדליק
דובר 1: אומר הרמב״ם:
רמב״ם: ויש מקומות שנהגו שלא להדליק.
דווקא להיפך.
בקיצור, הרמב״ם אומר כך: יש איסור של תשמיש המיטה, וכדי למנוע את האיסור של תשמיש המיטה יש איזה דרך שעוזרת. יודעים שהיה מנהג עתיק שנר עוזר לזה. אבל לא יודעים מה עוזר, כן להדליק נר או דווקא לא להדליק נר. יש “יש מקומות” שדווקא כן הדליקו כדי שיתבייש מהאישה, ויש מקומות שדווקא לא הדליקו כדי שלא יראה את אשתו, כי כשיראה תהיה נושאת חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש.
דובר 2: כן. מעניין שלא אמרו שכלה לא צריכה… עדיין עומד מה שהוא יגיד.
דובר 1: אה, זה ביום.
כשיום הכיפורים חל בשבת
אומר הרמב״ם, שני המקומות הם כאילו, ראה מה עובד בשבילך, או מה נהוג בעירך.
דובר 2: צריך לכאורה כל מקום לעשות מה שהוא מנהג המקום, לא? או אולי הוא לא לקח את מנהג המקום, איזה סוג אדם אתה? יש סוגי אנשים שאתה צריך דווקא נרות כדי למנוע, ויש דווקא נרות כדי לא למנוע.
דובר 1: לא, השאלה היא, יש מנהג המקום למה עושים אצלך בבית. כבר לא שייך מנהג המקום. מנהג המקום הוא פני מחלוקת, שאף אחד לא יודע מה אתה עושה אצלך בחדר השינה.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אומר הרמב״ם:
רמב״ם: ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, חייבים הכל להדליק בכל מקום, שהדלקת נר בשבת חובה.
אם יום כיפור חל בשבת, אז אין לך את האפשרות של כן או לא להדליק. צריך בוודאי כן להדליק נר, שהדלקת נר בשבת חובה. הדלקת נר בשבת היא חובה, היא מצוה. וכמו שהרמב״ם אמר שמנהג לא יכול לבטל מצוה.
דובר 2: אה, יפה מאוד. זה למדנו אחרי שבת.
חידוש: הדלקת נר בשבת אינה תלויה בסעודה
דובר 1: זה מאוד מעניין, נראה שהמצווה של הדלקת נר בשבת אינה קשורה לסעודה.
דובר 2: אה, זה כבר גזירה, זה כבר הלכה על הכל.
דובר 1: הייתי אומר כך, מה שרואים מהרמב״ם הזה הוא דבר אחד, צריך לחשוב יותר, נראה מהרמב״ם הזה כך, שהדלקת הנרות שמדברים על המנהג הזה היא באותו מקום, באותו אופן של שבת. אם כאן מדובר במנהג חדש בחדר השינה, לא היה שום סתירה משבת. אם זה שבת, יש חיוב, אין מנהגים, יש חיוב כמו שאתה אומר. אבל אם זה לא שבת, אין שום חיוב, אין מצווה בכלל בכל שבת, בכל יום טוב להדליק נרות. כך אומר הרמב״ם. הרמב״ם אפילו לא אמר שביום טוב יש מצווה להדליק נר. אם אתה זוכר, בהלכות שבת זה לא כתוב. בהלכות שבת זה המקום, ואם אני זוכר, לא כתוב שביום טוב יש מצווה של הדלקת נר, כתוב שבת. אז שבת היא מצווה. יום טוב, אולי למעשה מדליקים נר, אבל ביום טוב אולי אין מצווה כי אפשר תמיד להדליק נר. בשבת צריך להדליק ערב שבת לכבוד שבת. ביום טוב, אם חסר, אז ידליקו.
אז זאת אומרת, אין מצווה של הדלקת נר ביום טוב ברמב״ם, לא רואים מצווה כזו, כי גם ביום כיפור לא. זה בכלל רק מנהג. אז בוודאי לא מברכים, כי אין אפילו תקנה על המנהג הזה, זה רק מנהג של גדר לתשמיש המיטה, לא שייך ברכה על המנהג הזה. אנחנו נוהגים כן לברך על הדלקת נר ביום כיפור, כמו שאנחנו נוהגים ביום טוב לברך, כי אנחנו מניחים שיש כן איזה ענין בכל יום טוב להדליק נר. יום כיפור הרי הוא יום טוב, הרי בא כבוד, ממילא מגיע להדליק נר. אבל זה באמת לא קשור למנהג הזה בכלל, לא שאנחנו מקום שנהגו להדליק. יש לנו רעיון אחר שיש חובת הדלקת נר ביום כיפור. וחוץ מזה מדליקים עוד נרות חיים ונר נשמה, עם כל מיני דברים שזה כבר ענינים אחרים. אבל מעניין, נראה שיש מסורת שיום כיפור קשור לנרות. זה כבר נעשה הרבה יותר, מדליקים נרות. האיסור תשמיש המיטה ביום כיפור קשור לנרות.
עוד הערה 55 אומרת שהגמרא אומרת ששני המנהגים טובים. כן, כי לשניהם אותה כוונה. שניהם מתכוונים… זה מאוד מעניין, לפעמים יש שני יהודים שיש להם מנהגים הפוכים, אבל זה לא בגלל שיש להם דבר הפוך. שניהם מתכוונים לאותו דבר.
דובר 2: כן.
דובר 1: וכתוב בפירוש במשנה שכשנמצאים שם שצריך, מדליקים כן בבית המדרש, ושם שיש חשוכים וכדומה. כי יש כן ענין שזה לא על כבוד, זה על שלום בית.
סיום הלכות יום הכיפורים — מנהג נרות ביום כיפור
איסור תשמיש המיטה ומנהג הנרות
האיסור תשמיש המיטה ביום כיפור קשור לנרות. יש לי הערה 55, הגמרא אומרת ששני המנהגים טובים. כן, כי לשניהם אותה כוונה. שניהם מתכוונים… זה מאוד מעניין, לפעמים יש שני יהודים שיש להם מנהגים הפוכים, אבל זה לא בגלל שיש להם… שניהם מתכוונים לאותו דבר. כן.
וכתוב בפירוש במשנה שכשנמצאים שם שצריך, מדליקים כן בבית המדרש, ושם שיש חשוכים וכדומה, כי יש כן ענין שיום כיפור… לא על כבוד, זה על שלום בית, יכלו ללכת לבית הכנסת, אין שאלה. אז, בכל מקרה, מעניינת ההלכה.
סיום
אוקיי, עד כאן הלכות יום כיפור. ברוך רחמנא דסייען. עזר לנו לסיים הלכות יום כיפור. נפלא.
Laws of Resting on the Tenth (Yom Kippur) Chapter 3 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Lecture Summary — Laws of Shevitat Asor, Chapter 3 (Washing, Anointing, Wearing Shoes, Marital Relations)
—
A. The Prohibition of Washing — General Principles (Law 1)
The Rambam: “It is forbidden to wash on Yom Kippur, whether in hot or cold water, whether one’s entire body or a single limb; even to place a small finger in water is forbidden.”
Simple meaning: There is a complete prohibition of washing on Yom Kippur — hot or cold, the entire body or even dipping a small finger in water.
Novelties and explanations:
1. Distinction between Yom Kippur and Shabbat regarding hot/cold water: On Shabbat, the rabbinic prohibition of bathing applies only to hot water (the decree concerning bathhouse attendants — because the attendants would heat water), and there is also a distinction between washing one’s entire body versus a single limb. On Yom Kippur, however, there is no distinction — even cold water, even a single limb, even a finger.
2. What is “washing” — pleasure or cleanliness? Washing here doesn’t mean merely becoming clean (that would be permitted even on Yom Kippur when one is dirty, as the Rambam says later), but rather a certain pleasure/enjoyment from bathing in water. But it’s difficult to say that cold water is a “pleasure” in the same sense as hot water. The only way one can speak of a special pleasure of washing (not just the pleasure of cleanliness) is with washing in hot water — hot water, where there is pleasure from the water itself. But with cold water, the entire matter is only becoming clean.
3. The Gemara of Rav Chisda (Yoma 77b) — distinction between mourning and pleasure: “Anything that is due to mourning, such as Tisha B’Av — is forbidden whether in hot or cold water; anything that is due to pleasure, such as a public fast — hot water is forbidden, cold water is permitted.” The Rambam rules that Yom Kippur is forbidden even in cold water — it emerges that Yom Kippur is similar to “due to mourning” (like Tisha B’Av), not merely “due to pleasure.” But the question arises: Yom Kippur is not mourning — it’s affliction (inui)! Affliction should seemingly be similar to “pleasure” (one removes the pleasure), and then cold water should be permitted. This remains a difficulty.
4. Mourning = neglect: It is suggested that the foundation of mourning-washing is “neglect” — a mourner forgets about his body, he is immersed in pain, he neglects everything. But on Yom Kippur this doesn’t fit — it’s more a matter of affliction, not neglect. This remains an open question.
5. The distinction between our time and the time of Chazal: Washing in the time of Chazal was an “extra” — one went to the bathhouse once a week, it was a special thing. Today a shower is a daily necessity, not an extra pleasure. The same with changing clothes — once it was a “huge effort” (ironing, etc.), today one changes clothes every day. This explains the difficulties people have with the Nine Days — the reality has fundamentally changed.
6. Whether “pleasure of washing” is truly a separate category: No one washes when they’re already clean — one takes a shower because one is somewhat dirty. But there are many levels of “dirty” — a fastidious person feels every drop of sweat. At a certain level we call this a “pleasure” — it’s not essential, but it’s pleasant to be clean. This is the “pleasure of washing” that is forbidden on Yom Kippur. But for a greater need (a king, a sick person) one must permit it.
7. The Rambam doesn’t make a broad rule: The Rambam is “restrictive” with the Gemara — he brings only specific exceptions (king, bride, dirty person, sick person), not a general permission that “when it’s not pleasure of washing it’s broadly permitted.” The Rambam doesn’t hold of the distinction that other Rishonim (like Rabbeinu Tam) make between “washing for pleasure” and “washing not for pleasure.” According to the Rambam, every washing is forbidden — except for specific exceptions.
—
B. A King and Bride Wash Their Faces (Laws 2-3)
The Rambam: “The king and bride wash their faces.” Bride — “so that she not become repulsive to her husband” (until thirty days). King — “so that he be seen in his beauty, as it says ‘Your eyes shall see the king in his beauty.’”
Simple meaning: Two exceptions to the prohibition of washing: a bride (within thirty days) may wash her face so she won’t become repulsive to her husband; a king may wash his face because he must look beautiful (king in his beauty).
Novelties and explanations:
1. Why specifically a bride? If the reason is “so she not become repulsive to her husband,” why only a bride (until 30 days) and not every woman? The answer: A bride in the first thirty days is still at a stage where the groom can still become “repulsed” — afterward he has already “fallen in.” The measure of thirty days connects with the laws of sheva berachot.
2. The verse “Your eyes shall see the king in his beauty”: According to the simple meaning, the verse (Isaiah 33:17) perhaps speaks of the Holy One, blessed be He, not of a flesh-and-blood king. Therefore the Rambam brings it as proof that a king must look beautiful.
3. The foundation of the permission — need for appearance vs. pleasure: It is suggested that the Rambam brings the two examples to prove that when the washing is not for pleasure but for “appearance,” it is permitted. But the Rambam later forbids ways that are certainly not “washing for pleasure” (like washing hands for prayer), which doesn’t fit with this foundation. This makes it difficult to say that the permission for king/bride is only because it’s not for pleasure.
4. Alternative explanation — strong need: It’s not that king/bride’s washing is categorically different, but that the Sages were lenient because it’s a very strong need (bride — domestic peace; king — honor of the kingship). This fits better if washing is rabbinic, and the Sages can be lenient for a great need.
5. Practical question — what does washing the face accomplish? What does washing the face accomplish? A person who has washed perhaps has a “glow” or “redness” for an hour, but by afternoon one no longer sees any difference. It is suggested that it’s a cultural thing — in those times one saw the difference more.
6. Question: A king on Yom Kippur — what is the need? The king of Israel doesn’t sit on his throne and receive people on Yom Kippur — on Yom Kippur the people are busy with the Kohen Gadol in the Beit HaMikdash. Why must he wash? It is suggested that the Rambam brings it as a general law, not only for Yom Kippur in the time of the Beit HaMikdash.
7. [Digression: Application to a Rebbe:] It is hinted that perhaps a Rebbe has a status of “king in his beauty” — he must be honorable for his chassidim. The custom is mentioned (renewed by the Skverer Rebbe) that a Rebbe sits shiva on a stage with benches around. If he is “king in his beauty,” he would be exempt from tearing, washing, etc.
8. Whether every modern person is like a “king and bride” of old: If the Sages understood that a normal person can be told not to wash, but a bride is “too great” a need — perhaps every modern person is at the level of a king/bride of those times, because washing is today such a basic necessity.
—
C. One Who Is Dirty with Excrement or Mud (Law 4)
The Rambam: “One who is dirty with excrement or mud — washes the dirty place in his usual manner and need not be concerned.”
Simple meaning: Someone who is soiled with excrement or mud may wash off the dirty place normally, and need not be concerned.
Novelties and explanations:
1. “The dirty place” + “in his usual manner”: The Rambam limits it to “the dirty place” — only the dirty spot, but “in his usual manner” means he may do it normally, not sparingly — he need not be restrictive with little water. “And need not be concerned” — he need not stop when the excrement is technically gone, he may wash himself properly.
2. This fits with the principle: Washing for a reason (removing dirt) is not “pleasure of washing” — he does it for the piece of mud that he needs to be rid of.
3. Distinction between dirty with excrement and dirty with sweat: Why shouldn’t every sweaty person be able to wash? The answer: Dirty with sweat is not just a matter of comfort — it’s a matter of honor, of not being repulsive. For a king or bride, where the standard of cleanliness is higher, the distress is greater, and therefore it is permitted. For a regular person, one day without a shower isn’t dangerous — only on the second day does it mean “dirty.” Perhaps someone who is very sweaty would also be permitted, because the level of distress is sufficient.
4. The Mishnat Torah (brought in Hagahot Maimoniyot): A fastidious person is like a king — he is very aware of his appearance, and he needs to be clean, not for pleasure of washing but for a practical need. Therefore: one who is fastidious and needs to wipe his face with water, it is permitted even on Yom Kippur. Even according to the Rambam one can agree to this, because the Rambam’s approach is that how much distress one must have, no more than that — and a fastidious person has more distress, just like a king.
—
D. A Woman Rinses One Hand in Water (Law 4)
The Rambam: “A woman rinses one hand in water and gives the bread to her child.”
Simple meaning: On Yom Kippur one doesn’t eat, but a child needs to eat. The mother may wash one hand (not both) in order to give the child clean bread.
Novelties and explanations:
1. Question from Rabbi Avraham Navitch (from Laws of Blessings): The Rambam rules that “one who feeds others doesn’t need washing of hands” — whoever gives food to another need not wash. If so, why must the woman wash? Answer: The law that “one who feeds others doesn’t need washing of hands” speaks when the hands aren’t actually dirty — it’s only a “presumption” that “hands are busy.” But on Yom Kippur, because one doesn’t wash the entire day, the hands are actually truly dirty. Therefore it’s not a law of washing hands, but a law of cleanliness — and for cleanliness one must wash even when giving to another.
2. Distinction between levels of cleanliness according to context: For prayer the level of cleanliness isn’t so strict — the Rambam doesn’t say that one must wash hands for prayer on Yom Kippur. But for giving bread to a child it’s a “more refined thing” — the level of dirtiness is already included in “his hands were dirty,” which one may wash.
3. Only one hand: The Rambam says “one hand” — only the hand she uses to give the bread. If a mother prepares a sandwich with both hands, she would seemingly be able to wash both hands. The Rambam speaks of a way where she “only gives” — not prepares.
—
E. A Sick Person Washes in His Usual Manner (Law 4)
The Rambam: “A sick person washes in his usual manner even if he is not dangerously ill.”
Simple meaning: A sick person may wash normally, even if he is not in danger.
Novelties and explanations:
1. Distinction between washing and eating for a sick person: Regarding eating on Yom Kippur, a doctor must say it’s dangerous. But washing is “not so severe” — even a sick person who is not in danger may wash. This shows that washing is a lighter prohibition than eating.
2. “In his usual manner” for a sick person — what does it mean? Does “in his usual manner” mean he may take a hot shower like every day? The Rambam is not explicit.
3. A sick person — is this pleasure of washing or not? For a sick person it is indeed pleasure of washing — he has pleasure from washing. But it’s a need — a part of treatment for the body. The Rambam brings in Laws of Shabbat that for a dangerously ill person “we heat water for him whether to give him to drink or for washing his body” — washing is something that helps a sick person, it’s part of strengthening the body. This is a different model than dirty — for dirty it’s not pleasure of washing at all, for a sick person it is pleasure of washing but with a need.
—
F. Those Obligated in Immersions Immerse in Their Usual Manner (Law 4)
The Rambam: “All those obligated in immersions immerse in their usual manner, whether on Tisha B’Av or on Yom Kippur.”
Simple meaning: One who is obligated in immersion (like a niddah) may immerse as usual, whether on Tisha B’Av or Yom Kippur.
Novelties and explanations:
1. The Rambam throws in Tisha B’Av together with Yom Kippur — this is the language of the Baraita.
2. Investigation in the Gemara — immersion at its time is a mitzvah: For a niddah for example, she cannot have relations on Yom Kippur anyway, so what is the benefit of immersion? But if immersion at its time is a mitzvah, there is a special mitzvah to go at its time. The Gemara concludes that even if immersion at its time is not a mitzvah, it is permitted, because immersion is not washing for pleasure — she is not dirty, she is only impure, and the transition from impurity to purity is not pleasure of washing, it’s an entirely different matter.
—
G. Washing Hands in the Morning on Yom Kippur — Dispute Between Rambam and Rabbeinu Tam
Simple meaning according to the Rambam: The Rambam doesn’t bring any permission to wash in the morning (morning hand washing) on Yom Kippur.
Novelties and dispute:
1. The Rambam’s approach: The foundation of morning hand washing is because “hands are busy” — a presumption that the hands are dirty. According to the Rambam, a presumption alone is not enough — one must actually know for certain that one is dirty (show the excrement). Therefore according to the Rambam it is forbidden to wash in the morning on Yom Kippur, because this is exactly the type of washing that was forbidden — just washing one’s hands and face in the morning, not because one feels dirty, but because it’s a practice.
2. Rabbeinu Tam (brought in Hagahot Maimoniyot): Rabbeinu Tam permits morning hand washing, with the reasoning: “There is no greater mud and excrement than on the hands in the morning” — he holds that the hands in the morning are indeed dirty enough. But Rabbeinu Tam says, one should not intend for pleasure of washing.
3. The distinction: Rabbeinu Tam understands that morning hand washing has to do with ruach ra’ah — a decree of Scripture that applies to everyone, and therefore it is truly dirty. The Rambam however holds that it is primarily because hands are busy (a practical dirtiness), and a mere presumption is not enough to permit.
4. Rabbeinu Yerocham brings that all our teachers after the Rambam hold that one may indeed wash — also for giving food to a child (giving bread to an infant) one must wash, even if one is not dirty.
5. The Rashba adds that after going to the bathroom one may wash due to repulsiveness and being called unclean — even one who has small children, even if he didn’t touch, even if he’s not actually dirty. A Kohen also — anything where one doesn’t intend for pleasure of washing but to clean from dirt, is permitted.
6. Regarding the limitation of “up to the joint”: There is a dispute in the laws of hand washing whether “up to the joint” means up to the fingers or up to the wrist. The custom to be stringent on Yom Kippur (only to the fingertips) is simple according to the approach that there is no obligation to wash the palm of the hands.
7. [Practical novelty:] According to the Rambam (who doesn’t hold of ruach ra’ah) one doesn’t need to wash negel vasser on Yom Kippur.
—
H. One Who Has a Seminal Emission on Yom Kippur (Law 11)
The Rambam: “One who has a seminal emission on Yom Kippur — if it is moist, he wipes with a cloth and that is sufficient. If it is dry — he washes only the dirty place and prays. But it is forbidden for him to wash his entire body or to immerse, because one who immerses nowadays is not pure due to corpse impurity.”
Simple meaning: In our time, when we have already nullified the obligation of immersion (the enactment of Ezra), if someone has a seminal emission on Yom Kippur: if it is still moist — he should wipe with a cloth. If it is already dry (smeared, one cannot simply wipe it off) — he must use water, but only wash the specific place where it is dirty (not wash in his usual manner), and then he stands to pray.
Novelties and explanations:
1. Question on the Rambam’s reason of “corpse impurity”: What does the Rambam mean that “one who immerses nowadays is not pure due to corpse impurity”? This is not a law that one impure from a corpse who immerses for another impurity (like seminal emission) doesn’t become pure from that impurity! He does become pure from seminal emission — it’s just that he remains impure from a corpse. It’s a practical difference regarding the Beit HaMikdash, but for prayer it should help.
2. Answer — a new understanding: The Rambam’s mention of corpse impurity is not a contradiction to the laws of impurity, but a practical argument: since one is impure from a corpse, one cannot go to the Beit HaMikdash anyway — therefore the immersion from seminal emission is not practically useful. One doesn’t eat terumah (because on Yom Kippur one doesn’t eat), one doesn’t go to the Beit HaMikdash (because of corpse impurity). Therefore the immersion has no benefit, and only the custom for prayer remains — which cannot override the prohibition of washing.
3. The Rambam’s approach — compilation of Laws of Prayer and Laws of Shema: The Rambam has already ruled earlier (in Laws of Shema) that Ezra’s enactment of immersion for one who had a seminal emission was nullified. In Laws of Prayer he writes that only a custom of washing (not immersion) for prayer remained — that is, washing in a bathhouse, not going to a mikveh. And the custom is only for prayer, not for Shema.
4. The main reason — “a custom cannot nullify a prohibition”: The Rambam’s main reasoning: since it’s only a custom to wash for prayer (not an obligation), a custom cannot override a prohibition. “A custom cannot nullify a prohibition but only to enhance what is permitted” — customs can only add stringencies, not be lenient on prohibitions. A custom to wash — very nice all year when one is being stringent. But a custom to wash on Yom Kippur? It doesn’t make sense.
5. If there would have been an obligation of immersion with practical benefit: If it would have been that the immersion has a real benefit (like he wants to go to the Beit HaMikdash), the principle of “all those obligated in immersions immerse in their usual manner” would have permitted him. But even this is difficult, because he also needs ashes of the red heifer — the mikveh alone wouldn’t be enough.
6. The Rambam doesn’t hold of the distinction of “washing for pleasure” vs. “washing not for pleasure”: This is a key novelty. The Rambam doesn’t make the distinction that other Rishonim (like Rabbeinu Tam) make. According to the Rambam, every washing is forbidden — except for specific exceptions.
7. Question on the Rambam from a king: If the Rambam doesn’t hold of the distinction of pleasure/need, why is a king permitted to wash on Yom Kippur? A bride — granted, for domestic peace. But a king? The verse “Your eyes shall see the king in his beauty” is not a commandment, but a description. Answer: It’s a special rabbinic leniency for a king because it’s a great need.
8. The Kohen Gadol’s immersions on Yom Kippur: The Kohen Gadol immerses several times on Yom Kippur, and they even warm the water (with heated irons — “the work of craftsmen”). But this is an obligation (part of the order of service), not a custom, so there is no question.
9. Rishonim who permit immersion for one who had a seminal emission: The Tur brings from the Geonim, Rabbi Yehuda of Barcelona, the Rokeach, and the Meiri — all permit one who had a seminal emission to immerse on Yom Kippur. The Meiri writes: “We have heard from wise and great scholars who were not concerned for their students through action, because the prayer of Yom Kippur was not dear to them except in exceptional purity” — even a person who is not particular all year about immersion for prayer, on Yom Kippur to pray without a mikveh is not fitting.
10. Rabbi Wosner also ruled this way — when someone asked him on Yom Kippur, he told him quietly that he may, like the custom of the Meiri. This is built on the distinction of washing for pleasure — that immersion for prayer is not washing for pleasure.
11. Novelty in the Meiri’s opinion: The Meiri’s reasoning is that one who had a seminal emission will not be able to pray properly without a mikveh — he will feel unclean. This is a new reasoning that the Rambam didn’t think of. The Rambam looks at the custom that one doesn’t permit a forbidden thing, but the Meiri brings a new question: how can he pray on Yom Kippur without a mikveh? This is a great distress. Limitation: No one would say that one may transgress the afflictions of Yom Kippur in order to pray well — the Meiri means only that the dearness of Yom Kippur prayers in purity is a holy matter, not just a desire.
12. [Digression: General principles of halacha — when difficulty is a permission:] People ask questions when they have a difficulty, not when it’s the simple law. A rabbi who answers “a difficulty is not a permission” is often not precise — because many times, especially with rabbinic laws, a difficulty is indeed a factor. The questioner means: “The Torah spoke of a normal case, I’m not a normal case — tell me the law for my new situation.” One cannot simply answer “there is a law” without analyzing the specific case.
—
I. Mud That Is Moist — Moist Enough to Moisten
The Rambam: Mud that is moist — if a person places his hand on it and moisture rises on it, and when he touches one hand to the other hand it will also become wet (moist enough to moisten) — it is forbidden to sit on such mud, because he will become wet from it.
Simple meaning: The prohibition of washing is not only when water actually pours, but even when one becomes wet from a moist thing.
Novelties:
1. Here we see clearly that there is some pleasure from becoming wet — not just from hot water on the back (pleasure of bathing), but even just becoming wet is a type of pleasure.
—
J. One Should Not Fill an Earthenware Vessel with Water and Cool Himself with It
The Rambam: “One should not fill an earthenware vessel with water and cool himself with it” — one may not fill an earthenware vessel with water to cool oneself, “because water drips from its walls” — because water runs out from the walls of earthenware. Even a metal vessel that doesn’t sweat as much — it is forbidden lest he come to squeezing.
Simple meaning: One may not hold a vessel with cold water to cool oneself, because water can come out of the vessel.
Novelties:
1. “Water drips from its walls” doesn’t mean that water actually goes through the earthenware (because an earthenware vessel does hold liquid). This means condensation — when cold water is in a warm room, water comes up on the outside of the vessel from the air (difference in temperature). An earthenware vessel, because it doesn’t conduct heat as well, stays colder than the air, and therefore catches more condensation.
—
K. To Cool Oneself with Fruits — Permitted
The Rambam: “But it is permitted to cool oneself with fruits.”
Simple meaning: One may hold a cold fruit to cool oneself. With fruits there is no concern that water will spill out.
—
L. A Cloth from Erev Yom Tov
The Rambam: “If a person took a cloth on erev Yom Tov and soaked it and placed it under his clothes, and the next day he passes it over his face and need not be concerned, even though it has much coldness.”
Simple meaning: One may take a cloth, soak it in water on erev Yom Kippur, squeeze/dry it out, place it under the clothes, and in the morning (Yom Kippur) wipe oneself with it. Because it is no longer “moist enough to moisten” — no water runs from it. The coldness that remains is like “cooling oneself with fruits” — enough moisture to make cold, but not enough to make wet.
Novelties:
1. The Rema says one should not do this, because perhaps there will be squeezing from the cloth. The question is asked: it’s already dried out, how is there squeezing?
2. All this is a very fine distinction — a measure that is permitted and a measure that is forbidden. Perhaps today one could ask whether one may stand next to an air conditioner.
3. Sweating itself is not forbidden — even though water comes up on the body — because there is no pleasure of washing in it, on the contrary.
—
M. One Who Passes Through Water for a Mitzvah
The Rambam: When someone goes for a mitzvah — to greet his teacher, his father, or one greater than him in wisdom, or to enter the study hall — and there is water in between, “he passes through water up to his neck and need not be concerned.” And returns from it to his place — he may also return through the water, because if you don’t permit him to return he won’t go — if he won’t be allowed to return, he won’t go at all, and it turns out he is prevented from the mitzvah.
Simple meaning: One may go through water up to the neck for a mitzvah, and need not be concerned about the prohibition of washing.
Novelties:
1. “Up to his neck” — maximum, not minimum: “Even up to his neck.” More than this one may not, because then there is a concern that he will drink water (or drown). This is a great leniency — not just a small puddle where the feet get wet, but one may actually have the entire body become wet for a mitzvah.
2. “One greater than him in wisdom” is not necessarily his teacher — it’s a mitzvah of Sages of honoring scholars, even though he is not his teacher. Also “to enter the study hall” means in the middle of Yom Kippur — after he has already finished praying, he wants to go learn.
3. The permission to return is only for a mitzvah: For guarding his fruits (watching his fields) it doesn’t say that one may return. This shows that the permission to return is specific for a mitzvah, not for loss.
4. Distinction between making new money and guarding: Making new money is not a mitzvah, but guarding what one already has is a need/mitzvah. This is parallel to Shabbat laws where certain things were permitted for guarding property.
5. Just strolling (going for a walk) and one comes to water — one may not go through. It’s not a general permission for anyone who doesn’t want to wash. There must be a need or mitzvah.
6. Change in the manner of passing through water: The Rambam says: he should not take his hands out from under his garments over his clothes as he does on a weekday — one should make a change from how one goes through water during the week. During the week a person would take off his clothes or lift up his garments. On Yom Kippur he should not do so — he should go with his clothes into the water. The change is regarding squeezing (Shaar HaTziyun/Shulchan Aruch HaRav), but the main reason is: when one goes through with all clothes on, it’s not in the manner of pleasure of washing — a person who wants to bathe undresses. Here he is only passing through, and that itself is already a change.
7. General approach: When a Jew comes to ask a question about a difficult situation, the rabbi says: you may, but make some change — so that you should remember that it’s Yom Kippur. The point of the change is not always precisely defined, but the main thing is that it should not be like a weekday.
—
N. [Digression: Swimming in the Nine Days]
The custom not to swim in the Nine Days is mentioned. Swimming is not washing — it’s a different type of pleasure: exercise, physical activity, cooling off (what the Gemara calls “to cool”). This is not the same as what was forbidden regarding bathing. It may be that the custom not to swim is a new stringency/Jewish custom, not a bad custom, but it doesn’t truly have to do with the topic of washing.
—
O. Wearing Shoes — Law 1
The Rambam: “It is forbidden to wear a shoe or sandal, even on one foot. But it is permitted to go out in a sandal of cork and of rubber.”
Simple meaning: One may not put on proper shoes (shoe or sandal), even on only one foot. But a sandal of cork (a type of leaves/wood) or rubber (papyrus-type material) one may.
Novelty — and one may wrap a cloth on his feet and go out: One may wrap a piece of cloth on the feet, because the hardness of the ground reaches his feet and he feels barefoot — he still feels like he’s going barefoot, because the cloth is not comfortable enough.
Novelties and explanations:
1. The principle: The permission is only on things that are not as comfortable as normal shoes. Therefore, even a cloth would not be permitted if one wouldn’t feel barefoot.
2. Relevant to practical halacha — Crocs/slippers/sneakers:
– A sneaker (normal shoes just not leather) — doesn’t seem like a permission, because it’s a normal comfortable shoe.
– Crocs — there is a dispute among later authorities. Some say it’s comfortable enough that people go with them regularly, others say it’s a slipper not a shoe.
– According to the Rambam one doesn’t see a proper permission for comfortable non-leather shoes — the permission is only on a cork-type sandal, which is truly not like a shoe.
– It is certainly not only a matter of leather — the Rambam doesn’t mention that the prohibition is specifically on leather.
—
P. Wearing Shoes — Children
The Rambam: “Children, even though there is no commandment to prevent them from eating and drinking… we prevent them from wearing shoes.”
Simple meaning: Children — even though we let them eat and drink (small children before chinuch), and also washing and anointing is permitted for them — but wearing shoes we prevent even for children.
Novelties:
1. Why the distinction: Washing and anointing a person (or child) has a need — a child is weak, one must wash. But wearing shoes doesn’t harm even a child — it’s not distressing to go without shoes (for a child).
2. Question: Does the Rambam speak of a child who has reached chinuch (that is, there is a law of chinuch specifically on wearing shoes), or even for all children? Seemingly he means that for a
child who has reached chinuch, it costs nothing — it’s easy to fulfill.
—
Q. Wearing Shoes — Because of a Scorpion
The Rambam: “It is permitted for anyone to wear shoes because of a scorpion and the like so that it not bite him.”
Simple meaning: In a place where there are scorpions or snakes, one may put on shoes.
Novelties:
1. This is not life-threatening danger: One doesn’t need to reach the definition of life-threatening danger. The foundation is different: when the reason you put on shoes is because of a scorpion — that is, the purpose is not pleasure from shoes but protection — the Torah didn’t mean such a case at all when it forbade wearing shoes. It’s not that one overrides the prohibition with life-threatening danger, but rather it’s not included in the prohibition at all.
2. There are many levels of need — not every need is life-threatening danger, but it can still be permitting. A person doesn’t need to stay in a room to avoid scorpions — he may simply put on shoes.
—
R. Wearing Shoes — A Woman Who Gave Birth and a Sick Person
The Rambam: “A woman who gave birth is permitted to wear shoes because of cold for all thirty days. And a sick person similarly even if not dangerously ill.”
Simple meaning: A woman who gave birth (a woman who has given birth) may put on shoes because of cold, until thirty days after birth — because until thirty days she is still called a yoledet (woman who gave birth). A sick person, even without danger (a sick person who is not dangerously ill), may also put on shoes so as not to catch cold.
—
S. Laws of Anointing (Smearing) on Yom Kippur
The Rambam: “It is forbidden to anoint part of one’s body like all of one’s body, whether anointing for pleasure or anointing not for pleasure.”
Simple meaning: One may not anoint even part of the body, and the prohibition applies whether for anointing for pleasure or for anointing not for pleasure.
Novelties:
1. “Anointing for pleasure” means the old custom after a meal to put oil on the body for pleasure. “Anointing not for pleasure” means for example using it like soap for washing — there is a certain pleasure but it’s not pure pleasure — and this is also forbidden.
2. The Rambam is completely consistent with his approach: he doesn’t make any distinction between for pleasure and not for pleasure — both are forbidden.
3. Today anointing is not practiced among men, but women anoint very commonly, and a massage with oil would be anointing for pleasure.
The Rambam says further: “If he was sick even though not dangerously ill, or if he has sores on his head — he anoints in his usual manner and need not be concerned.”
Simple meaning: A sick person (even without danger) or someone who has wounds/blisters on his head may anoint as usual.
Novelties:
4. The permission of need (healing) has no distinction with the language of “pleasure.” A sick person is more a need, therefore it is permitted — just as other things were permitted for a sick person (like wearing shoes).
5. The distinction that the Chatam Sofer would have said: The permission is when it’s for the need of healing. What contemporary authorities call “anointing not for pleasure” (and they permit it) is actually not what the Rambam calls “not for pleasure” — according to the Rambam, “not for pleasure” is also forbidden, only for the need of healing is it permitted.
—
T. Laws of Lighting Candles — Marital Relations on Yom Kippur
The Rambam: “There are places where they were accustomed to light candles on the night of Yom Kippur so that he would be embarrassed before his wife and not come to marital relations. And there are places where they were accustomed not to light.”
Simple meaning: There are two opposite customs: places where they did light candles (so that he would be embarrassed before his wife and not come to relations), and places where they specifically did not light (so that he would not see his wife, because when he sees her she will find favor in his eyes and he will come to relations).
Novelties:
1. Both customs have the same intention: Sometimes two Jews have opposite customs, but that doesn’t mean they have opposite reasoning. Both mean the same thing — to avoid the prohibition of marital relations on Yom Kippur. One thinks that with candles one will restrain oneself (because one sees oneself), and the other thinks that without candles one will restrain oneself (because one won’t see the other). The Gemara says explicitly that both customs are good.
2. Sharp question: The prohibition of marital relations on Yom Kippur is a complete prohibition — won’t that stop him? But the matter of modesty (not having relations by candlelight) which is only a custom — will that stop him? The simple meaning is that the Rambam doesn’t mean that the candle is a decree, but that a normal modest Jew doesn’t have relations by candlelight (it’s a matter of modesty), and this will stop him. The Yerushalmi brings that this has to do with the principle that one doesn’t have relations by candlelight.
3. Where one lights according to all customs: In the study hall one does light candles, and in dark places one also lights. The reason for this is not honor of the holiday, but domestic peace — so one won’t bump into things or fall. In the synagogue there is also no question, one lights there.
4. Local custom: The distinction between the two customs is not a matter of local custom, because no one knows what you do in your bedroom — it’s not a public dispute.
The Rambam: “If Yom Kippur falls on Shabbat — everyone is obligated to light everywhere, because lighting candles on Shabbat is an obligation.”
Simple meaning: When Yom Kippur falls on Shabbat, one must light candles everywhere, because lighting candles on Shabbat is an obligation/mitzvah.
Novelties:
5. This fits with the Rambam’s foundation that a custom cannot nullify a mitzvah. Therefore the custom of not lighting cannot override the obligation of lighting candles on Shabbat.
6. Important novelty: From this Rambam we see that the custom of lighting candles on Yom Kippur speaks of the same place and manner as Shabbat (i.e. in the bedroom/sleeping room). Because if it would have been a special custom only in the bedroom, there would be no contradiction from Shabbat — on Shabbat one lights at the table, and in the bedroom one could not light. The fact that the Rambam says that Shabbat compels lighting proves that the custom speaks of the same lighting.
7. Novelty regarding lighting candles on Yom Tov: The Rambam didn’t even say that on Yom Tov there is a mitzvah to light candles. In Laws of Shabbat it says only Shabbat. Yom Tov — practically one lights, but perhaps there is no special mitzvah, because on Yom Tov one can always light a candle (there is no issue of erev Shabbat). Therefore Yom Kippur also has no mitzvah of lighting candles — it’s only a custom of a fence for marital relations.
8. Practical difference for a blessing: According to the Rambam there is no relevance for a blessing on the custom, because there is not even an enactment — it’s only a custom of a fence for marital relations. We do make a blessing on lighting candles on Yom Kippur, but this is based on a different foundation: that Yom Kippur has a status of Yom Tov, honor comes, therefore it’s fitting to light candles. This truly has nothing to do with the custom of “there are places where they were accustomed to light” at all — we are not a “place that was accustomed to light” for marital relations, but we have a different idea of the obligation to light candles on Yom Kippur.
9. There is a tradition that Yom Kippur has something to do with candles — besides this one lights memorial candles, neshama candles, and other types of candles — but these are already other matters.
—
Conclusion
Blessed is the Merciful One who has helped — with Heaven’s help we have completed the Laws of Shevitat Asor (Yom Kippur).
📝 Full Transcript
Laws of Shevitat Asor Chapter 3 — The Prohibition of Washing on Yom Kippur
Introduction to the Shiur
Speaker 1: Yes, we are learning Hilchot Shevitat Asor, the laws of Yom Kippur, the third chapter. And now we’re going to learn about the prohibition of washing (rechitzah). We learned that there are five afflictions (inuyim). We already learned about eating and drinking, and now we’re going to learn about washing and anointing (rechitzah, sichah).
Yes, today is Rosh Chodesh Av, baruch Hashem Rabbi Yehudah’le is back from matters of service of Hashem from Switzerland, and we’re putting it up a bit in a different order, but we’re sharing with the world our news. Baruch Hashem, we’re going back to learning in honor of Rosh Chodesh Av. It could be that there will still be interruptions throughout the summer, I also need to travel somewhere for a few days, but anyway, we’re very pleased to be learning.
And it’s Rosh Chodesh Av which is also interesting, because in the Nine Days there are also certain customs of not washing, and what else? Not eating certain things, but the shiur on Yom Kippur is completely not eating. But it has some similarity to the laws of Yom Kippur that we’re learning here, and Yom Kippur is coming soon anyway, so we’re learning through as preparation. Wonderful.
And this shiur has been donated, dedicated the entire shiur, the entire series of shiurim for the year, by our friend, our learner of Torah, supporter of Torah. Not all Jews who are supporters of Torah properly understand what they’re supporting, but this is a Jew who actually learns the Torah and has pleasure from it and is immersed in it, and also understands that naturally one must add the actual money and the support for it, this is Rav Rabbi Yoel Leib Wertzberger. And we wish him a good month. And this speaks for all the other Jews who learn along and who love the shiur, and who continue with the shiur. I hope that the world forgives us that we sometimes need to go on vacation. Our Rebbes used to say “one who stands from the Torah, that is its preservation,” sometimes one must neglect the Torah as well. But with Hashem’s help we’ll catch up, we’ll return to the order over time, and the main thing is that we continue every day, we continue.
Yes, we’re a bit behind, there was a bit to give space between parsha and parsha, but we’re going to try now to catch up, and we’re going to finish here Hilchot Yom Kippur, and after that comes Hilchot Yom Tov.
Halacha 1: The Prohibition of Washing — Whether in Hot or Cold Water, Whether the Whole Body or One Limb
Speaker 1: The Rambam says as follows, yes, the prohibition of washing. The Rambam says: “It is forbidden to wash on Yom Kippur”, and washing here means “whether in hot water or in cold water”. It’s not, often the pleasure of washing means the pleasure of hot water, so we rule in certain cases, for example, in the laws of Shabbat, for example… ah, does it already mean bathhouse? Yes, certainly not. Because in the laws of Shabbat, the rabbinic prohibition that exists on bathhouses, is specifically on hot water, because there’s always the concern that one will fix the bathhouse. Because yes, because the bathhouse attendants used to heat. The decree of bathhouse attendants.
Yes. I’m saying, there’s sometimes such a thing. Okay, but here the words are whether hot or cold. Yes, it’s a bit interesting, because we’ll already see. The question is, what is the pleasure? We’ll already see that if it’s only in order to be clean, that’s not called pleasure from washing.
Right, but it’s certain that washing means very good. Washing is not to clean, it’s a certain taste, a certain pleasure (taanug) from going in water, but it’s not necessarily hot water. There’s no halacha, right? There’s later perhaps some halacha that makes a distinction between hot and cold, no halacha, right? Not that I remember here. There’s no distinction at all.
No, for example in the Nine Days, perhaps yes there is a distinction, because it’s more a matter of mourning (aveilus), it’s different. From pleasure, or… perhaps there is a certain pleasure from bathing in hot water.
Even One Limb, Even a Small Finger
Speaker 1: Yes, okay, but here we see the prohibition is washing, whether hot or cold, whether his whole body or one limb. On Shabbat there actually is a distinction between his whole body and one limb, but on Yom Kippur there’s no distinction. Even, says the Rambam, even a small finger is forbidden to put in water, one may not even dip a finger in the water. That means a finger in cold water.
No, stands well.
Halacha 2: A King and a Bride May Wash Their Faces
Speaker 1: But, says the Rambam, there are in this permissions, there are in this conditions. Who may yes. “And the king and the bride may wash their faces”. A king and a bride may yes wash themselves. Why? Why did they permit for these two? “A bride so that she not become repulsive to her husband”. A bride may wash herself so that she should look good, she should look clean, so that she not become repulsive to her husband. So that her husband should not become disgusted. It says on this holy day, the holy day, if the groom will see that his bride is dirty, he has no shalom bayit.
Speaker 2: Yes, actually actually. He’s talking about Yom Kippur. Yes. One may not anyway, I mean relations (tashmish) is certainly forbidden. Yes, the Rambam ends with tashmish. So, interesting. Yes. And in general, why does it have to do specifically with a bride? If there’s something of a matter that she not become repulsive to her husband, we need to understand why a bride, the Rambam says until thirty days, what happens after that?
Speaker 1: Ah, it seems that we’ve already caught on, he’s already fallen in, there’s still.
A King — So That He Be Seen in His Beauty
Speaker 1: “And the king so that he be seen in his beauty”, the king must be seen with his beauty, “as it says ‘a king in his beauty your eyes shall behold’”. Here we see that a king has a matter of beauty, that there’s a matter that the king should look beautiful. Yes, that’s what he means. He doesn’t mean here… seemingly that verse speaks “a king in his beauty your eyes shall behold” means the Almighty is the king, no?
Speaker 2: “He gave charity, look eat”. “King of charity”. I don’t know what it means in its simple meaning.
Discussion: What is the Basis of This Permission?
Speaker 1: I mean, but this we certainly see that a king… I mean that the point is, that when people wash themselves, they don’t do it for pleasure, rather they do it because they have… they always remember that they must look beautiful. But let’s understand, they have no other person, when he washes himself simply, thinks that he does it because he wants to have pleasure from washing himself. I don’t know if that was… I mean that’s how I would think, but it could also be. That is, it depends if washing is rabbinic, all these matters, except for eating and drinking which are from the Torah are rabbinic. But it could be that even if something is from the Torah, there’s no karet, it’s more like fences, the Sages are making. It could be that this is a very great need, it’s very terrible that the bride will become repulsive to her husband and not be able to live. So the Sages were lenient.
That is, I don’t mean that we must arrive at this distinction. The Rambam, we’ll see later, there are ways that it seems to me certainly not washing of pleasure, and the Rambam still forbids everything, therefore it’s difficult for me. Therefore I think that perhaps one will be able to learn, this is simply a leniency. It’s a difficult thing.
Question: What Does Washing the Face Accomplish?
Speaker 2: It’s a bit difficult, because… what does this mean? It means like this: if she’s dirty, she should wash like everyone else. As he’s going to say later, that one who is dirty may wash himself. No, means dirty, it’s something in between. That if she bathes it won’t make her more beautiful. Make beautiful the hair with the king, yes? What? We want to be hair, his beard, whatever, should be beautifully put together. This, whether he washed his face or not, a person who goes through to see the king, will seemingly not see. It’s interesting. It could be that we don’t understand clearly the laws, because this has to do with the culture. What does it mean that one doesn’t wash the face?
Speaker 1: No, I’m not talking about the beautiful king. Even you’re asking a good question. You see, one can see whether someone has already washed his face today, he looks a bit… well check, you’ll see that you notice his face. Not dirty. One doesn’t see on the face. One sees yes, he’s something like… dirty (meluchlach) is actually dirty, but here we’re talking about a certain addition. Washing is simply becoming clean. I mean, what is it? It’s not for fun.
I mean, it seems like, let’s say a person washes himself, he takes a good long hot shower, for the next hour one will see on him a certain glow, a certain redness on his face. But you won’t see in the afternoon whether the person bathed this morning or he bathed yesterday. The Torah says that one won’t.
Perhaps the point here is that these two people have a concern (hakpadah), they are very particular that people look at them, and because of that they wash themselves, they don’t wash themselves for pleasure, therefore because of that it was permitted. Or, this is already another question, this you’re asking why it’s permitted, but one can say simply that it’s a strong need, as I want to argue perhaps.
Gemara: The Distinction Between Mourning and Pleasure
Speaker 1: But I just want to say, he brings here a Gemara, yes? You spoke a minute ago about this distinction from Rav Chisda said, Rav Chisda said, anything that is because of mourning, such as Tisha B’Av, is forbidden whether in hot or in cold. Anything that is because of pleasure, such as a public fast, in hot is forbidden, in cold is permitted. And mourning implies that this is only on a rabbinic public fast, but on a Torah public fast one doesn’t distinguish, the Rambam says that even in cold is forbidden on Yom Kippur. It comes out that a normal public fast, that is the four fasts, we don’t have a prohibition of washing, but a public fast that is decreed which is yes forbidden in washing, one may yes wash in cold, because that’s not called pleasure. But mourning, there’s no distinction, there’s a certain pleasure from washing in hot. There is, mourning means one doesn’t wash. There’s such a thing, a person who is a mourner, he forgets about his body, he’s immersed in his pain. He neglects everything except his pain. He thinks only about his pain. Right. He’s neglected, very good, that’s the point.
I don’t know if on Yom Kippur it’s a subject of neglect, it’s very funny. It’s more a subject of affliction (inuy), so then it should yes be similar to the subject of pleasure, which should only be forbidden in hot. Not clear. Perhaps why… It’s an interesting halacha.
Question: Why Does the Rambam Bring the Law of a King?
Speaker 2: One should understand why the Rambam brings it at all. The Rambam didn’t know that there’s no king of Israel. The king of Israel doesn’t sit on his bench and receive the community on Yom Kippur. Yom Kippur the world is busy with the Kohen, not with the king. Does the king have any job at all on Yom Kippur? He stands in the corner in the Beit Hamikdash, and he watches the service of the Kohen. He’s not now the center of the attention of the people. This is certainly not such a problem.
Speaker 1: No, I think the Rambam means to say, he brings the two examples, that when the washing is about the appearance and not about the pleasure, he says it but not clearly. He brings the second Gemara, which this is the matter. I see clearly later that there are ways which is certain, because the Rambam forbids the immersion of Ezra, the immersion for a seminal emission, the Rambam forbids. If this would have been the correct law, it wouldn’t have made sense in the halacha.
Therefore, this is the thing that lies in my head the whole time, to see that you’re right that it’s very reasonable to say so. But the Rambam doesn’t see clearly that he holds so. But perhaps I think now… Do you want to make a general permission? I want to understand. That is, if we speak like by way of explanation or more to understand, it’s very difficult to understand the subject of not washing on Yom Kippur.
The Distinction Between a Mourner and a Fast
A mourner, as you say, a mourner is neglected. A mourner doesn’t fast, right? A mourner may even eat meat and wine. It’s not afflicting oneself. There’s a language that one should not be distracted from the mourning. One can perhaps explain it so. Another you say, it’s an honest thing. You shouldn’t now be busy bathing, forget about your body, now you forget only about the mourning.
I would say, it’s neglected, as you said. I saw someone explain. A mourner, he would want to die together with the one who died, as if. It’s a great time, you must participate in the pain of another Jew, that one is unfortunately not. He participates with his pain, and he makes himself as if he died.
I don’t know let’s say. So this I understand that he neglects his body, but a fast is not made to neglect the body, it’s made to afflict oneself a bit, whatever the matter should be, to elevate the soul, I don’t know what you should say, but what does it help not to wash?
The Distinction Between Our Time and the Time of Chazal
I mean that we are very accustomed most people that I know take a shower every day, or almost every day. It doesn’t seem, we don’t have the same view of washing that the Gemara had. It was customary to wash once a week, we learned in Hilchot Talmud Torah, once a week one goes to the bathhouse. A bathhouse is special, okay, it’s a normal thing, once a week, but that once shouldn’t be on Yom Kippur.
The washing of the face as well, it’s something… something is missing in our understanding of this, because we live very differently in this sort of thing. Even a while it’s not possible for a person to go a week without a shower, in this time, it’s not a subject of… We don’t look at washing as something an extra pleasure that one doesn’t need when one fasts, when one is in mourning.
And this is the difficulty that the world has now in the Nine Days, because all these things that were forbidden have changed very much in reality. Both washing, washing laundry. Washing laundry was once a whole business, it was ironed, it was a huge effort, it was only done. But today, when people are accustomed to put on every day new laundry, the same thing with washing.
King and Bride — The Law of “King in His Beauty”
Speaker 2: No, for that I thought, perhaps this you mean to hint, that perhaps king and bride says, it doesn’t say “and who will say to the king what are you doing,” he must be a king of Israel. This is above his rabbi, and he is also an aspect of king in his beauty.
We see that the Rebbes sit shiva today on a stage. It’s a new custom, innovated by the Skverer Rebbe a few years ago, and everyone already does it too. That the Rebbe sits shiva on a stage, and the whole world stands around with friends. There’s actually a question of king in his beauty for the laws of mourning how it goes. But he holds that he is king in his beauty. Therefore, he already doesn’t need to make any tearing, he may already wash himself too. Should we tell him, you’re a Rebbe? You’re exempt.
Speaker 1: No, but I want to say, if you want to say that the two, the king and bride, the Sages understood that okay, a normal person, one can tell him not to wash on Yom Kippur, but a bride is too much. It could be that every person today is like a king and bride from then, do you understand?
The Rambam’s Restriction in the Laws
Discussion on Washing on Yom Kippur — Levels of Pleasure, Being Dirty with Sweat, and Morning Hand Washing
Continuation: The Logic of Levels of Distress and Pleasure
Speaker 1: That is, one is closer [to being allowed] than a regular person. A regular person is not in danger if he is a bit dirty, so it’s permitted. The same thing with a king or a bride, where there’s a greater need to be clean.
So it’s very difficult to make the distinction of pleasure. The only thing you can say is pleasure is the cold water, which the Gemara says. If when one washes in cold water, then there’s no pleasure, but there is still the pleasure of washing.
There’s no distinction, but also someone who is dirty, yes, now I understand, he also has pleasure from washing, because he becomes clean.
Question: Dirty with Excrement vs. Dirty with Sweat
I wanted to ask, what’s the difference between being dirty with excrement or dirty with sweat? Dirty with perspiration. Why shouldn’t we say? Because then every person, if he’s dirty with sweat, I may not.
Speaker 2: Because he may, he may, I agree. It’s not the whole body, he sweated, he became sweaty.
Speaker 1: First of all, I think the answer must be yes. But the issue of being dirty with sweat is something of an issue that it’s not just that you feel uncomfortable, but you’re disgusting, there’s a stench. It’s an issue of your honor, as if protecting your honor, doesn’t mean protecting your pleasure from not not. So these are levels of the same thing.
Innovation: There Is No Special “Pleasure of Washing”
What I’ve come to say is, that there’s no such clear distinction, not like we’ve had until now, until now I thought, and I think I imagined, because it’s not really such a thing as pleasure of washing, as if there’s some pleasure from washing oneself. The pleasure of being in hot water. Okay, isn’t there hot water? Perhaps we can speak, but now we’re talking about cold, right?
There’s no distinction, there’s no such pleasure from going into cold water. That is, yes, here, cooling off, but cooling off is also perhaps permitted, one will cool off, it’s a different pleasure. Now we’re talking about the washing. The pleasure is to be clean. The issue of not washing is that he’s a bit less clean.
Now, at some level it’s already called distress, it’s already called a king, not such a great matter was decreed. For him it would have been such a great matter, therefore it’s permitted. Someone who is dirty, you’re right, perhaps we can say dirty is different, but in any case, it’s another level worse. And another practical difference, it could be that someone who is so sweaty that perhaps it will also be permitted. I don’t know if it’s… You understand?
The Standards of Cleanliness
Again, one must take into account that we have very different standards of what feels pleasant for a person. That is, in any case, a bit, everyone understands, a bit he hasn’t taken a shower for a whole day, he feels a bit uncomfortable, but he’s not in danger. One can go another day without a shower if he won’t find a shower. But by the second day, then it’s already called dirty. You understand? That’s basically the level.
Digression: Swimming During the Nine Days
I think for example, it’s very strongly accepted that one doesn’t go swimming during the nine days. I don’t see that swimming is an issue of washing. One doesn’t swim… It’s a different type of pleasure. It’s a pleasure of exercise, of activity. It’s some physical activity. It’s cooling. That’s what the Gemara calls “in order to cool off,” right? Regarding Shabbos it says it would be permitted, but… I don’t know if it’s regarding Yom Kippur, but… It’s not the same thing that was forbidden, bathhouse was not now forbidden. Is that correct?
It could be that it’s a new stringency, a Jewish custom, that one doesn’t swim during the nine days. It’s not a bad custom, but it doesn’t really have to do with the topic of washing.
Law: Those Obligated in Immersions Immerse as Usual
Speaker 1: Okay, let’s continue. “And all those obligated in immersions immerse as usual.” We’re talking about immersing as usual. That is, someone who goes to the mikvah because he is obligated, for example a niddah and the like, “they immerse as usual whether on Tisha B’Av or on Yom Kippur.” He throws in there Tisha B’Av. Yes, that’s also the language of the Baraisa.
Immersion at Its Time Is a Mitzvah — The Investigation in the Gemara
But apparently, this has to do with… Why? One must know, in the Gemara there’s an investigation whether immersion at its time is a mitzvah. That is, for example, regarding a niddah for example, she won’t be able to do anything with it on Yom Kippur anyway. So what does she gain from going to the mikvah? There’s a mitzvah that one should go for immersion at its time.
The Gemara concludes that even if immersion at its time is not a mitzvah, it has to do further with this, then one must indeed say the innovation, because it’s not washing for pleasure, it’s washing for… because she’s not dirty. A zavah, I don’t know, she’s not dirty, she’s already clean. The question is only halachically, she is tamei. But from tamei to tahor, there’s no appearance of washing. It’s a different matter, then that’s the permission. Right?
Morning Hand Washing on Yom Kippur — Dispute Between Rambam and Rabbeinu Tam
The Rambam’s Position
Speaker 1: So, in the Rambam there’s nothing at all about, for example, washing for davening, or washing in the morning. But apparently, washing in the morning is about “hands are busy,” and therefore we look at it as if he’s dirty with excrement.
Speaker 2: Very good, but we mentioned this earlier, because that’s only a presumption.
Speaker 1: I don’t believe that helps, because that is exactly, you must remember, that is exactly the sort of washing that is forbidden. A regular person washes his hands and face, I know, in the morning, as they learned in the laws of morning prayer, yes. That’s a… every person does that, but not because he feels dirty, because it’s morning. That’s not done on Yom Kippur. That’s exactly what’s not done on Yom Kippur.
How can you come and say if there’s a law? Yes, that law speaks about that level which is not… If he’s actually dirty, certainly he may. But not dirty. The morning washing is not in the world, it’s about “hands are busy.” Only when it’s certain, when he has actually… He can point to the mud or excrement, not that perhaps there’s somewhere. That’s a presumption. Very good.
Rabbeinu Tam’s Position — Hagahos Maimoniyos
Rabbeinu Tam disagreed with us.
Speaker 2: You said, let’s look right away at the Hagahos Maimoniyos that he brings on this page.
Speaker 1: Yes, you see that you know. Rabbeinu Tam said, we can rule like Rabbeinu Tam that it’s permitted to wash one’s hands in the morning, for there is no greater mud and excrement than the hands in the morning. But Rabbeinu Tam says, he should not intend for the pleasure of washing.
Ah, but you see, Rabbeinu Tam thought, this is permitted what one must give bread to a child, why? Because the hand is dirty. No, so Rabbeinu Tam it seems understood that the morning washing has to do with the evil spirit.
Rambam vs. Rabbeinu Tam — Evil Spirit or Busy Hands
If there’s an evil spirit, that is, the Rambam apparently held the two versions in the rulings and the Gemara, whether in the three things it’s about the evil spirit or about the evil spirit. The evil spirit is a Divine decree that exists on everyone. Then certainly Rabbeinu Tam is right.
But presumably if the Rambam thought that it’s mainly because it’s dirty, that is, not dirty enough that it should be… Right?
Other Rishonim — Rabbeinu Yerucham, Rashba
And he indeed brings, “and so ruled all our teachers,” that what? That… ah, he goes to the laws of prayer, that the one who gives bread to a child, yes, is… and the Rambam, says Rabbeinu Yerucham, that all our teachers after him, whoever the author may be, hold that one may indeed. One also may not give food to someone without washing the hands, even if it’s not dirty. This is also applicable.
If So, Then Certainly One May Also in the Morning
If so, then certainly one may also in the morning, and also the Rashba added that the same thing, that if one went to the bathroom, he may wash himself because of repulsiveness and it is called. Even if it’s a minor amount, even if he didn’t rub, even if he’s not dirty, but it’s still there.
The same thing is a Kohen, anything where one doesn’t intend for the pleasure of washing but rather to clean from filth that is present, so says the holy one… so the halacha leads us that they do indeed, therefore the one who permits is indeed to wash in the morning, to wash when one leaves the bathroom.
Up to the Joint — How Much One Washes
He doesn’t even say the limitation of only up to the fingertips here. Perhaps this simply depends on how much one needs, because I remember that that has to do with… no, that has to do with the essential law of washing.
We learned in the laws of washing hands, or whatever it’s called in the Rambam, laws of blessings, laws of prayer, that there is a dispute about what “up to the joint” means. There are those who say “up to the joint” means up to the fingers, and there are those who say it means up to here. And I think the reason we are stringent on Yom Kippur is simply according to the opinion that there is no obligation at all to wash the palms of the hands. Therefore, if there’s no obligation, it’s not relevant. This simply has to do with that topic. Yes. Good, very good.
Summary: Fastidiousness — Mishlei Torah
Yes, in short, there is for example the Torah said, the Gaon wrote that one who is fastidious and needs to wipe his face with water, is permitted even on Yom Kippur.
So we see yes, the Rambam is indeed stringent today, and I explained a bit the Rambam’s logic, but it appears that other Rishonim and other sages were indeed much more lenient regarding this reasoning, that if it’s not washing for pleasure it’s only more about how much discomfort one needs.
Innovation: The Essential Distinction — Pleasure of Washing vs. Pleasure of Cleanliness
It could be that the distinction is the question of whether there is an external pleasure of washing besides the pleasure of being clean. The Rambam didn’t make this distinction, and the others who made this distinction… right, I today… the Mishlei Torah thinks that a fastidious person is like a king. That is, a king is very aware that people look at him and he must look presentable, because he doesn’t have pleasure of washing, he only has a practical thing that he must be clean. The same thing is being fastidious.
It’s not even so much a contradiction. That is, even according to the Rambam, even if I could say this, because I’m simply saying… I simply caught that I don’t understand, we’re talking about that pleasure of washing as if it’s different from being clean, which doesn’t make sense to me. But today it doesn’t make sense, perhaps tomorrow, yesterday it made sense, I now caught that there’s a problem here.
But it could be even according to the Rambam he agrees with that law, because the Rambam will say that whatever pleasure there is has a level, how much discomfort one needs to have, no more than that. Perhaps fastidiousness, you’re right, there is a law of a king, perhaps a fastidious person is like a king. One doesn’t need to reach the definition of pleasure of washing to be permitted. When there’s a bit more discomfort.
The Essential Distinction Between Rambam/Rabbeinu Tam
The distinction is essentially, I mean the essential distinction between the Rambam and Rabbeinu Tam is the exact question of Rabbeinu Tam, about washing in the morning. What is washing in the morning when one isn’t dirty, it’s only some presumption, some practice, then I think that according to the Rambam it should certainly be forbidden, but according to Rabbeinu Tam it is explicitly permitted. Yes.
Law: One Who Had a Seminal Emission on Yom Kippur
The Rambam’s Ruling
Speaker 1: Further, the Rambam says this, one who had a seminal emission… so do you know what will be a Rambam must?
Speaker 2: No, I didn’t know about this. But Rambam must?
Speaker 1: No, you can call it mine. Don’t wash negel vasser on Yom Kippur. Do it for the Jews who hold that there is a ruach ra’ah. There is no ruach ra’ah. How do we know? I don’t wash negel vasser on Yom Kippur. This is for our Rambam-must friends to have fun on Yom Kippur. Perhaps it’s too technical, there’s a matter here.
One who had a seminal emission nowadays on Yom Kippur, nowadays when we have already nullified the obligation to immerse, that’s what “nowadays” means, yes, on Yom Kippur, if it’s moist, he wipes with a cloth and that’s enough, he should wipe it off. If it’s dry to the extent, he can no longer simply wipe it off. If it’s no longer moist, everything has already become smeared, he can’t simply wipe it off. Then he indeed needs to use water to clean himself, and then he washes in the place that is dirty only, he should wash there where it’s dirty. Not wash in his usual way, but wash indeed only more precisely where there where it’s dirty, and prays, and afterwards he stands to pray. But what?
One Who Had a Seminal Emission on Yom Kippur – Law 11
Law 11: One Who Had a Seminal Emission on Yom Kippur
The Rambam’s Words:
“On Yom Kippur. If it is moist, if the emission is still moist, he wipes with a cloth and that’s enough, he should wipe it off. If it’s dry, he can no longer simply wipe it off, if it’s no longer moist, everything has already become smeared, he can’t simply wipe it off, then he indeed needs to use water to clean himself, and then he washes in the dirty place only, he should wash there where it’s dirty, not wash in his usual way, but wash indeed only more precisely where there where it’s dirty, and prays, and afterwards he stands to pray.
But it is forbidden for him to wash his entire body or to immerse, he may not wash his entire body or immerse as he would have done on a regular day for a seminal emission. Why? Says the Rambam, because one who immerses nowadays is not pure, because even when one immerses nowadays one is still not pure because of corpse impurity, we are all impure from corpse impurity, your immersion won’t help even for the purity.
Question on the Rambam’s Reason of Corpse Impurity
Is this a law? One who is impure from a corpse who immerses for his niddah doesn’t become pure? He does become, I don’t understand what he’s saying. He doesn’t become pure but he does become pure from niddah, but he doesn’t become… something isn’t clear to me. He does become pure. There is no such law that one impure from a corpse who immerses for another impurity doesn’t become pure from that impurity. He does become. It’s a practical difference regarding entering the Temple, there’s no difference, but regarding niddah and the like, there is a difference. It makes sense, it does help for prayer. What is the Rambam saying? Very unclear.
The Rambam’s Approach – Nullification of Ezra’s Enactment and the Custom of Washing
Let’s explain. Where is the custom… this is apparently the main point. The Rambam already said in the laws of Torah study or in the laws of prayer? No, in the laws of prayer. That Ezra’s enactments will be nullified. In the laws of prayer and in Shema reading.
And the washing, says the Ra’avad further, and the washing for a seminal emission nowadays, the washing for a seminal emission is not an obligation, but a custom, it’s only a custom. And if it were an obligation, one would have said that the obligation would override the prohibition of washing. Why? Because all those obligated in immersions… the Rambam is actually difficult, they learned earlier all those obligated in immersions immerse in their usual way. It’s one who had a seminal emission who is obligated in immersion, he says, yes, but you’re not a true captive. First of all, you’re anyway such a corpse impurity. I don’t catch what he wants from this corpse impurity. I’m sorry. Yes? Explain.
But in practice, the Rambam did indeed learn in the laws of prayer, right? The Rambam learned in the laws of Shema reading, the Rambam wrote, if I remember clearly, remind me if I’m distorting something. In the laws of Shema reading the Rambam brings the topic of Ezra’s enactment, he says that it’s not practiced today, it was nullified. In the laws of prayer the Rambam brings that despite all this, the custom – in the evening, I don’t remember, the custom of their places is that one washes, not that one immerses, there is no custom to go to the mikveh, yes? There is indeed a custom of being washed, that is to go to the bathhouse, to wash after one has had a seminal emission. So, in this custom it’s only for prayer, not for Shema reading.
The Essential Reason: “And a Custom Cannot Nullify Something Forbidden”
Someone comes and says to himself, but a custom, I want to do the custom of the whole year, of washing before praying. Says the Rambam, this is only a custom, and a custom cannot nullify something forbidden but only to enhance what is permitted. Customs are always only there to add, to supplement, it cannot take away. Therefore here if you do this custom, you will indeed be disrespectful of the prohibition of washing on Yom Kippur.
The Rambam’s Relationship to the Gemara in Yoma
And they didn’t say… ah, does this say? Interesting. The Rambam doesn’t say, the distinction that we have been trying to say the whole time that there is a distinction between pleasure and washing, and he’s not going because he wants pleasure from washing. He’s doing it because he wants to… because of the emission. Here he says something, when there’s an obligation of immersion, or when it would have been corpse impurity, a washing for corpse impurity doesn’t mean washing at all, it’s something that changes the person, from impurity to purity. He wouldn’t have called… but look, explain. Okay, further.
What does the Rambam say, ah, it says in the Gemara such a thing, that if someone has a seminal emission on the night of Yom Kippur, he should immerse even on Yom Kippur. Says the Rambam, and they only said that one who has a seminal emission on the night of Yom Kippur immerses, only, we only said this when there was still the enactment, when they enacted immersion for one who had a seminal emission. There was an effect of the custom, the enactment of the sages, that one must immerse for a seminal emission. Then one could even do it on Yom Kippur. But we have already explained, we already learned in the laws of Shema reading that this enactment was nullified, that the enactment was nullified, and therefore today there is no longer the enactment of immersing for a seminal emission. What there is is only a custom, and therefore one doesn’t use a custom to be lenient.
Innovation: The Rambam Doesn’t Hold of the Distinction of “Washing of Pleasure”
Yes, so let’s see what is certain that Tosafot meant, seen the whole time. This seems clear to me that the Rambam doesn’t hold of the distinction of immersion, that even if he immerses because it’s a custom, not because he’s dirty. On this I think that my reasoning is good reasoning, this is what is written washing. You have a custom to wash, very good, but a custom is to wash. And a custom, you can’t have any custom to wash, it’s a custom for prayer, a very nice custom. Nicer is, the whole year when you wouldn’t have needed to from the essential law, you are stringent upon yourself. But there’s a custom that on Yom Kippur to wash? It doesn’t make sense. This is the Rambam’s argument, do you understand? According to the Rambam’s approach.
And I didn’t want to, according to the other Rishonim who hold that there is a great distinction between pleasure’s washing and intention, like what intention he has, it should indeed be permitted. But there is that the Rambam indeed puts in the word corpse impurity, and I understood when the Rambam puts in the word corpse impurity, that by corpse impurity it’s not washing, it’s only some kind of thing of… some kind of decree of Scripture of mikveh that changes him from impurity to purity, that doesn’t mean washing anymore.
Answer to the Question About Corpse Impurity
So, I would say this, I’ll tell you tomorrow what I think about this, because… it can’t be that the Rambam means that, because it wasn’t in the whole… I mean that he means that it’s a simple thing. There is indeed a principle of all those obligated in immersions immerse in their usual way. Now, one who had a seminal emission is still that he may not enter the Temple, right? There is nowadays, it’s not obligatory for prayer, but he is also obligated in immersion. On this the Rambam says, no, because you’re obligated in immersion for corpse impurity, you can’t go into the Temple anyway because you’re obligated in immersion for corpse impurity.
Ah, there is a distinction in the courtyard must you indeed go? I don’t know. There is a distinction, he thinks that a practical difference isn’t. What was said is those obligated in immersions immerse, one must have some benefit from it. Although academically you become pure, that would have been the question. In practice he does become pure from his seminal emission impurity, he may not eat terumah, now he may eat terumah. So about that, you don’t eat any terumah anyway, something like that he means to say that on Yom Kippur one doesn’t eat, not relevant. So the immersion doesn’t help at all.
So rather what remains is only the custom, the custom doesn’t help. But if it would have been that it does help indeed, even from the emission, this would have overridden the prohibition. Not then it wouldn’t have held an external washing. Because the principle of all those obligated in immersions, you would have some matter that the one obligated in immersion, he wants to go into the Temple for example, I don’t know what he wants something from this, so then it will override, yes, that it should be interesting, because even then he also still needs to have ashes of the red heifer, yes, you’ll also say that since the immersion itself isn’t enough for him from the beginning, this is the principle of all those obligated in immersions.
And something one also sees this way, he says, “because he has no benefit in this nowadays pure from corpse impurity.” At least, because the mikveh wouldn’t have been enough yet. The mikveh wouldn’t have anyway made the person become pure. No, therefore you don’t have the permission of all living things and prayers, they do indeed have a permission. It remains indeed only a custom, but a custom one cannot enough. But this is certain that the Rambam doesn’t hold of this distinction. So I’m learning now, he doesn’t hold of the distinction of prayer of pleasure or washing of pleasure. Indeed so, Rabbeinu Tam, who does hold of this distinction, must also permit. And I remember that there are indeed explicitly other Rishonim who permit immersion for a seminal emission.
Question: Why Is a King Permitted to Wash?
According to the Rambam it’s a bit difficult why they were lenient, let’s say, for a king. A bride at least, because I know, for the sake of peace in the home the sages were lenient. Let’s say, if washing is only that the rabbis gave it away. Because it’s a need. It’s a great day for a king. Because they bring the verse king means about being a miracle, it’s not a mitzvah. Basically, the verse says that a king is one who is more aware of his vision, of his look. If not for the verse it would also have been, true. Right, right. So because you’re a king, on the contrary, this is indeed even more, “and I will be even more contemptible than this,” because you’re a king, as King David says there. Well, well. Say, will we make the distinction? Says the king, I don’t have any pleasure of washing, I only have a thing that I must be clean for my kingship. But if one doesn’t make the distinction, why did they permit? Indeed so, perhaps some great leader king will perhaps do so, but a normal king isn’t so.
General Law: When Difficulty Is a Permission
And here we see that we’re learning a law the whole time. The law isn’t like we concluded earlier from certain rabbis who hold that the law came to persecute the Jews. The law always has a permission. You’re not the same, you must remember, the Torah has the law that the decree that the rabbis made on washing. He spoke of a normal person, a bit of discomfort, but such great discomfort they didn’t speak of. And what we see constantly in halacha we see such things. This learns law, and it comes out such a fundamentalist, that one may not, and you should burst.
Every time someone asks, let’s understand clearly. Every time when a rav asks indeed, we’re indeed talking about religious Jews, right? One never asks any question when it’s the exact law that’s written, right? It says that one may not. If one may not. When it’s the case that one may not, no one says, and one is a niddah, perhaps I’m permitted. It’s a niddah, you’re indeed a Jew, you want niddah. But what one asks, but today it is very difficult, it’s a great difficulty, right? The rav comes and says that a difficulty is not a permission. And a difficulty is usually indeed a permission, many times, if it’s rabbinic, if one needs to know boundaries. It’s not a permission, and in a general way, when it’s difficult, all the entire Torah will also be nullified.
But in a general way, when a person asks, simply he meant to say, the Gemara indeed spoke, the law, the Torah indeed spoke of a normal case, I’m indeed not a normal case. Tell me the law of the new case. So you can’t say, but there is indeed a law. On this do you understand? I’m bringing out.
Immersions of the High Priest on Yom Kippur
Laws of Washing on Yom Kippur — Immersion for a Ba’al Keri, Stringencies and Leniencies
What is actually the simple meaning that the Kohen Gadol on Yom Kippur goes repeatedly to the mikveh? And they even make it warm, yes? It says there that they put in warm iron implements. Tifkatzantan, yes. Tifkatzantan. What’s interesting is, they don’t bring it. What is that immersion? That immersion is a mitzvah, just like any immersion. He also slaughters, he does many services on Yom Kippur Gadol. Yes, okay. No, no, the immersions aren’t mentioned in the verses, actually, it’s only the seder hayom how the Chachamim arranged it.
What I thought is, that the Kohen Gadol, people look at him on Yom Kippur, yes? The entire nation stands in contemplation, he knows like the king. No, it’s a halachah, if there’s an obligation there’s no question.
For Practical Halachah: Rishonim Who Permit
He brings, one must remember for practical halachah, that the Tur brings from, it says in the Geonim, and the Tur brings from Rabbi Yehudah Barceloni, and the Rokeach, and the Meiri, who all permitted for a ba’al keri to immerse on Yom Kippur. And he brings the language of the Meiri here from below, that “We have heard from Chachamim and Gedolim who did not hesitate to teach their students through action, because the prayer of Yom Kippur was not beloved to them unless it was in extra purity.” That means, it can even be the opposite, even a person who is not so careful about tefillat keri the whole year, on Yom Kippur, to pray without a mikveh, is indeed strange.
Laws of Washing on Yom Kippur — Immersion for Ba’al Keri, Stringencies and Leniencies
Continuation: Opinion of the Meiri — Permission for Immersion for Ba’al Keri on Yom Kippur
Speaker 1: And he brings the language of the Meiri here from below, that “We have heard from Chachamim and Gedolim who did not hesitate to teach their students through action, because the prayer of Yom Kippur was not beloved to them unless it was in extra purity”. That means, it can even be the opposite, even a person who is not so careful about tefillat keri entirely, to pray without a mikveh, yet the custom is that one goes to the mikveh erev Yom Kippur, even one who doesn’t conduct himself this way, so that one should approach the prayer in purity. This the Meiri brings that several gedolim, he doesn’t say who, Chachamim and Gedolim, when they were asked privately, they permitted going to the mikveh on Yom Kippur, if a ba’al keri, one who needs to.
In Shulchan Aruch it doesn’t say this, but whoever wants can do it quietly. There is a responsum from Rav Vozner where he writes that someone asked him on Yom Kippur, and he told him quietly that he may, like the custom of the Meiri. But this is built on the distinction of rechitzah shel taanug. This is essentially the… There is Rabbeinu Manoach who also speaks about simply washing one’s hands before praying, or in the morning, Yom Kippur in the morning. Far, far, far, they spoke, but… It’s built on the lomdus. That is, according to the Ramban… It means, I say the Rabbeinu Meiri, the Meiri said that a ba’al keri won’t be able to pray properly, but someone who is simply accustomed and he is careful from the letter of the law, he also won’t be able to pray properly, he will feel unclean. Ah, one must be precise. Okay.
Speaker 2: The reason why they said it quietly is because normally no one will come and announce on the bimah that he is a ba’al keri.
Speaker 1: It’s generally a matter of speaking quietly. True.
Speaker 2: No, I mean to say that at the shiur erev Yom Kippur one says…
Speaker 1: Understood, it’s only such a… Only when a Jew comes to ask, or he knows himself that he is a talmid chacham, by the way, in short, one must speak with the mikveh and it’s open.
Speaker 2: In the Meiri one goes simply… Meiri is indeed a student of the Rambam. The Meiri also presumably doesn’t make the distinction between pleasure from washing and no pleasure from washing.
Speaker 1: What the Meiri says is that even without the distinction between rechitzah shel taanug and not regular rechitzah…
Speaker 2: He says yes, he says yes, there in his intention that he brings it on the head.
Speaker 1: No, one can say, you’re right, that according to my Torah one can say even according to the Rambam, if it’s such a person. The Rambam didn’t know a Chassidic Jew. The Rambam looks, he indeed became a Chassidic Jew, God forbid. But the Rambam looks, there is a custom, the custom is not to permit a forbidden thing. But the Meiri comes with a new reasoning that the Rambam didn’t think of, he indeed can’t pray on Yom Kippur, how will he pray without a mikveh? This is already a question of great distress which perhaps is also.
Discussion: The Boundary of the Permission — Only Immersion, Not Anointing
Speaker 2: Can, the Meiri doesn’t mean to say, no one would think that one may transgress the afflictions of Yom Kippur in order to be able to pray well. He means to say that it makes the prayer have actual value, not that because the person… Every time we speak of this we mean that there is value, true.
Speaker 1: But certainly, the affection that a Jew has for the prayers of Yom Kippur in purity is a holy thing, not simply a desire. Okay.
Speaker 2: He wouldn’t say it about anointing I mean to say. He wouldn’t say that a person will feel better after doing anointing with oil.
Speaker 1: Let’s see, let’s see soon such anointing. Okay, continue.
Halachah 2: Law of Wet Mud — Stringency on Washing
Speaker 1: The Rambam says further, another permission.
Speaker 2: More prohibitions?
Speaker 1: No, no, no, more prohibitions. You can learn stringencies for me.
Speaker 2: What? That it should be wetter?
Speaker 1: What one may not, one may not. How far does the washing go. The Rambam says thus: Mud that is very wet — mud that is soaked. But only to this extent, that if a person places his hand on it, it will come up with moisture. If he goes to touch the mud, his hand will become wet. And to this extent, what? To this extent wet that his hand will become wet, but not simply a bit damp, but rather after he touches with his hand his other hand, the other hand will become wet. This is called tofei’ach al menat lehatfi’ach. Because this is the language. That it transfers moisture to another hand and comes up with moisture, actually wet. It is forbidden to sit on it, one may not sit on the mud, because he will become wet from it. And the prohibition of washing is not only when water is actually poured, but there is more.
Here we see clearly that there is some pleasure from becoming wet. We understood, we knew that the pleasure from hot water hitting the back, that is a pleasure of bathing. But then there is some pleasure from becoming wet. So it appears here. It’s not the word, it’s such a not clear such a not clear such a… It appears to be a stringency, these are all stringencies on washing. It could be there are people who should do it specifically.
Halachah 3: Law of Earthenware Vessel Full of Water — Additional Stringency
Speaker 1: There indeed came a blow on the… Another thing, “A person should not fill an earthenware vessel with water and cool himself with it”. A person wants to cool himself on Yom Kippur, he thinks he will take an earthenware vessel that absorbs a lot, and thus he will become wet, thus he will become cold from the… from the outside, he doesn’t want to actually pour water, he only wants a small amount of moisture from the outside, yes, from the outside of the earthenware vessel, certainly from the outside, from the surrounding, and he wants to cool himself with this. The Rambam says, this one may not do. Why? “Because water flows from its walls”, because earthenware absorbs a lot, and water runs out. It’s not only a pleasure from becoming cool, but it’s a pleasure from actually becoming wet.
Discussion: What Does “Water Flows from Its Walls” Mean?
Speaker 2: “Water flows from its walls”, he doesn’t mean that it goes through.
Speaker 1: So says the commentator, it doesn’t seem right to me. An earthenware vessel, behold, one uses it for liquid, it’s not something that all the liquid runs out. This apparently means the sweat, yes, when one places it, usually it has to do with the difference in temperature. When one places cold water in a warm room, the outside of the… yes, it comes from the water that was in the air in the room. Yes, when you place a cold coke in a warm room, there is water on the outside, right? And it depends which type of thing. Iron a bit less, earthenware more, or plastic more. This is true, because the temperature difference causes the water that is in the air to settle there. I don’t know if they realized that. So perhaps they meant that it’s the water from the… It’s certainly not the water from inside that comes out.
And earthenware is the opposite, because earthenware doesn’t become so warm, that is it doesn’t catch, it doesn’t conduct the heat so, the temperature so, it doesn’t become cold like the water inside, therefore it remains different from the air, therefore it catches the… it is warmer than the air, therefore it catches the… or colder than the air, either way, it catches the water in the air. In any case, this is the reasoning. Even metal vessels, which don’t sweat so strongly, one calls it sweating, yes, a vessel sweats. It is forbidden lest one come to squeezing. It is forbidden, it has something to do with water, water will pour out, the vessel itself will pour out.
Halachah 4: Permission to Cool Oneself with Fruits
Speaker 1: But what may one indeed do? “But it is permitted to cool oneself with fruits”. One may indeed grab a fruit that has great coldness, because it appears that there isn’t the concern that it will pour out. There isn’t so much water, and it won’t pour out. One may cool oneself with this.
Halachah 5: Law of Cloth from Erev Yom Tov
Speaker 1: Another thing that one may do, similar to this, the Rambam says thus: “A person may take a cloth from erev Yom Tov”, may take a rag and soak it in water, “and dry it and place it under the garments”, and then squeeze it out, or whatever, wipe it a bit, and place it on oneself, on the body, under the garments.
Speaker 2: Ah, no, “place it under the garments” so it shouldn’t be wet.
Speaker 1: The “dry it and place it under the garments” is the same type of thing. He wipes it, he places it under what, to wipe, to squeeze out the cloth again. “And tomorrow he passes it over his face and doesn’t worry”, one may the next day, tomorrow, wipe oneself with it, because since one has already dried it and it was already placed under the garments, it is no longer “tofei’ach al menat lehatfi’ach”, no water runs from it. “Even though it has much coldness”, even though it has in it a certain coldness, a certain wetness, much coldness and wetness. It doesn’t say “coldness”, but what he speaks of here is the wetness. Why will the garment be cold? The garment will be cold because it is wet. But not wet enough that it should be “tofei’ach al menat lehatfi’ach”. It is only the coldness that he wants, like “to cool oneself with fruits”. There is only a small amount of moisture, enough to make cold, but not enough to make wet, one may indeed.
The Rema says that one should not do it, because perhaps there will be squeezing from the cloth. I don’t understand, it is now dried out. Anyway, I don’t understand how this works. This is all reality, against what the Gemara assumes that there is such a thing, this is what one does. I don’t know exactly what it means, there is such a measure that is permitted, there is such a measure that is forbidden, it’s something very delicate. In any case, we don’t have this, it’s not something that one does sometimes, so we don’t know what it means.
Discussion: Application Today — Air Conditioning and Sweating
Speaker 2: Perhaps today one would have to say that one may stand near the air conditioner, although cold comes out and it’s perhaps wet, I don’t know.
Speaker 1: We haven’t seen that one may not sweat on Yom Kippur, so… Sweating is also like drops of water coming up on you.
Speaker 2: Yes, you yourself become like the vessel, the earthenware vessel.
Speaker 1: Okay, but there isn’t pleasure of washing in it, on the contrary. Okay.
Halachah 6: Permission to Pass Through Water for a Mitzvah Matter
Speaker 1: Here the Rambam will say an interesting leniency that one may indeed do. The Rambam says thus: One who goes… when someone goes for some matter of mitzvah… like to receive the face of his teacher or the face of his father or the face of one who is greater than him in wisdom. He goes to greet his teacher, his father, people whom he is obligated in their honor, but someone who is… it’s a nice thing to honor, he is not his teacher, although he is not his teacher, but there is no mitzvah, on this there isn’t like he has a mitzvah to greet. There is a mitzvah from the Chachamim. They spoke, there is honor of one’s teacher and honor of Chachamim. It’s honor of a Chacham, although he is not his teacher. Or he goes to enter the Beit Midrash, he goes to learn in the Beit Midrash. In the middle of Yom Kippur. In the middle of Yom Kippur means, they didn’t pray the whole day, that is until… he has already finished by the time, he has already finished praying, and now one has half a day free on Yom Kippur. He wants to go to the Beit Midrash to learn, or do one of these things, greet his teacher. But there is water in between. The halachah is he passes through water up to his neck, and doesn’t worry, one may go… up to his neck is specifically up to his neck? Even up to his neck. More than this one may not.
Speaker 2: He will drown, that is the problem.
Speaker 1: No, perhaps today drinking the concern that he will drink a bit, perhaps, I don’t know, up to the neck, so he should actually drink.
Speaker 2: I, he doesn’t need to think, what do you want? He should drown, he should swim?
Speaker 1: I mean, a person would have a reasoning, even a reasoning. Not only is it permitted to go in a small puddle where the bottom of the feet will become wet, but one may actually have the entire body become wet. And doesn’t worry, he doesn’t need to think that he is now transgressing the prohibition of washing. And does a mitzvah — only so that he can continue to go do his mitzvah of greeting his teacher, or learning.
Innovation — Permission to Return Through the Water
And not only this, but also that when he has finished he may on the way back again go into the water, and returns from it to his place. Why? Because if you don’t permit him to return he won’t go, if one won’t permit him to return he also won’t go at all, and it turns out he is prevented from the mitzvah. Here he explains why one may also return.
So going one may because it’s a mitzvah of going to learn or going to honor a talmid chacham and the like, one permitted that this doesn’t mean automatically one has, I would have said, like one has seen that the Rambam permitted the prohibition of washing. For him one permitted, since it is only a rabbinic prohibition, let’s say it’s not such a great prohibition, one permitted for him. According to the other Rishonim it’s a bit more simple, that he doesn’t mean the washing at all, he means here to go.
Discussion — Returning to Guard His Fruits
Speaker 1: He sees further that the Rambam doesn’t hold of that approach. Right? Because what goes back, by the way, not only this, even without this to go down must be with this, he goes through.
Speaker 2: No, this is indeed clear, this is agreed upon by everyone…
Speaker 1: No, what is the next piece? Apparently one who goes?
Speaker 2: No, this is a clear mitzvah matter, but simply he goes to stroll one may not.
Speaker 1: One who goes not willingly, this is a mitzvah matter?
Speaker 2: Yes, yes, yes.
Speaker 1: Because it’s called a mitzvah matter. A loss. So it says in Shulchan Aruch. And so one who goes to guard his fruits, he goes to guard his fruits.
Speaker 2: Ah, when rain fell, one indeed permitted on Yom Kippur, so he may already go occupy himself with his fruits.
Speaker 1: No, to guard his fruits means to guard the fields. Like on Shabbat we saw it, yes. Also is the same thing, he passes through water up to his neck and doesn’t worry. Here it doesn’t say about returning. Perhaps he may not return. Returning doesn’t appear, only a case. The returning…
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: And that is, here we don’t consider it says in the Gemara, not the Rambam said it.
Innovation — Distinction Between Mitzvah and Loss
Laws of Yom Kippur: Bathing, Wearing Shoes, Anointing, and Kindling Lights
So we see here clearly that the need is missing, the mitzvah so to speak that exists here, and this is “lishmore peirotav” (to guard his fruits) also means somewhat of a mitzvah. We learned that one may violate the techum (Sabbath boundary) to guard his fruits, because it’s considered somewhat of a mitzvah. A person, that is, we learned, to make new money, the Rambam says this distinction, to make new money is not a mitzvah, but money that one already has, which guarding is a mitzvah, and it’s a need. There are even certain Sabbaths where one was not permitted, the rabbis were not permitted, but here one is permitted. The same thing here.
Innovation — One Who Simply Goes for a Stroll May Not
But simply if someone goes for a stroll, he’s going for a walk, and water comes, he cannot say, I just want to go through the water. You understand? So you see indeed that further on it’s not entirely a general permission when I don’t want to. I don’t mean, because he’s going, because I said so.
Speaker 2: Yes, now you’re going on a trip, part of a trip is going in the water. It’s bathing.
Change in the Manner of Crossing Water
Speaker 1: Yes, he says further, wait, “that he should not remove his hands from under his garments upon his clothes in the manner that he does on a weekday.” If he were to go in water during the week, he would have taken off his clothing halfway. I don’t know exactly what it means to remove the hands “mitachat shulav al begadeihem” (from under his garments upon his clothes), but one would have taken off the clothing. So that the clothing should be taken off, it must have his clothes.
Innovation — The Reason for the Change
And furthermore, bathing is only a pleasure when one can undress and wash oneself, and then one puts back on fresh dry clothing. I don’t know, he’s going in with your clothes. I would have thought that it’s just so that it shouldn’t be in the manner that one does on a weekday.
Speaker 2: Yes, it’s a change.
Speaker 1: He brings from the…
Speaker 2: Ah, the Sha’ar HaTziyun Rebbe says, because it has to do with squeezing, eh there now, one must make some change. It’s not, one undresses halfway and goes, it’s not usual, one may not, one goes. That is, with this he changes it, he simply goes on his way, he wades through the water, not he goes to wash himself in the water. Some such distinction?
Speaker 1: He makes a distinction.
Innovation — General Approach to Leniencies
I said, the general principle is, this is how I look at it, perhaps I’m very heretical and apikorsish, I don’t know. But it seems to me that when a Jew comes to the rabbi to ask about everything that is difficult, or it’s a good thing to do, it’s not the normal case, the rabbi tells him, you may, but not entirely, just as he says one shouldn’t cling to someone. Make some distinction. What exactly is the distinction? Make some distinction, so you should remember that it’s Yom Kippur.
I said, but the Shulchan Aruch HaRav says that it’s because of squeezing, and I perhaps thought that this way it’s not the usual manner of pleasure from bathing. It makes sense, because when a person wants to bathe, he takes off his clothing and he bathes. He’s going here to go in with his clothing in the water, and he doesn’t really have pleasure. “Kederech she’osin bechol” (in the manner that one does on a weekday) is certainly not “kederech she’osin bechol,” because one wants to pass through. Because one wants to pass through, one always goes with the clothes, because he must arrive with his clothing to the other side. So he lifts it up a bit.
Discussion — How High May One Lift the Clothes
Speaker 1: He only lifts it to his neck.
Speaker 2: Ah, here one may not take off completely, one may only roll up a bit. Why is it so?
Speaker 1: Yes, on Yom Kippur one may not take off. In general also perhaps. I don’t know if he lifts it, you understand? Perhaps he does something. I have a name.
So, until here the laws of the prohibition of bathing. And let’s go see the other afflictions that one must still…
Wearing Shoes — Law 1
Wearing shoes. Next is wearing shoes. Very good.
It is forbidden. The Rambam says further, it is forbidden to wear, one may not wear shoes and sandals, two types of footwear. Even on one foot, even on one foot. Even it’s not to say that only when one puts on both feet and walks comfortably, even just one foot one also may not.
But this is proper shoes. But it is permitted to go out in sandals of cork and of rubber. A shoe that is made from… cork is a type of plant material, or a type of wood, or rubber. Rubber is the rubber that we talk about all the time, right? It’s papery, it’s such… cork is also short, it’s not helping. Rubber I know what it is. And cork is still something else, something a coarse thing. And not proper shoes.
Speaker 2: Okay, we rely on this. So slippers work for this reason, so that one shouldn’t go… It doesn’t say here leather doesn’t.
Speaker 1: He doesn’t say what not. He says what one may yes. Cork is not proper.
Speaker 2: It has to do with… doesn’t jump my table strength.
Speaker 1: It has to do with the… We spoke this morning at length from the other time when we learned about the topic of which shoes. It’s not clear how it’s a… others say that the prohibition is on shoes of leather, nu?
Speaker 2: No, there’s certainly not here any shorter than leather.
Speaker 1: What there is is that there’s a distinction in the level of the matter.
Innovation — And So a Person May Wrap a Garment on His Feet
Read out, let’s read out what the Rebbe says. And a person may wrap. The same thing, and so a person may wrap a garment on his feet and go out, one may also put on, wrap around a garment on one’s feet and go out thus. Why? For the hardness of the ground reaches his feet, the hardness of the ground reaches the feet, and he feels as if barefoot, he feels as if he’s going without shoes, even though he has the garments. The garments are not as comfortable as shoes.
Innovation — Relevant to Practical Law: Crocs, Slippers, Sneakers
So basically it says here that what is not as comfortable as regular shoes, whether it’s sandals of cork or a garment, one may yes. This is the question, whether the leniency of rubber is the same thing as a garment? You see clearly that even a garment one would not be permitted if there weren’t a certain feeling of being barefoot. But others can say that no, perhaps sandals are something an extra leniency. I don’t know.
The world is lenient for example with Crocs and such things, there are indeed poskim who didn’t like it, they say that it’s something that is quite comfortable, people go with this. According to the Rambam one can hear it, that one should not be permitted to go. There’s a great dispute among today’s later poskim and remember.
That is, a person goes in a sneaker, it’s a normal shoe because it’s not leather, it doesn’t seem that it’s a leniency. But a Croc for example is not a normal shoe, it’s something a slipper. Because people go, you understand one must know, each thing is something different. But in the Rambam one doesn’t see properly the leniency. Sandals of cork, a type of sandal, you come to such a slipper, it’s not a shoe.
Wearing Shoes — Children
Okay, another law.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Children, the Rambam says thus, a leniency, a community. Little children, although one is not commanded to prevent them from eating… Excuse me. Children, although regarding eating and drinking they were permitted, as the Rambam said that only from when they reach the age of education must one begin with hours. Small children, the Rambam says, should not be bothered at all, should let them eat. And the same thing, bathing we saw for ourselves, we haven’t seen yet, we see it here. Bathing and anointing one also brings for a child.
But from wearing shoes one does prevent the children, one also doesn’t let the children wear shoes. There is the Rambam says it’s not the reason why.
Innovation — Why We Prevent Wearing Shoes
Speaker 2: What is easier?
Speaker 1: Because this doesn’t disturb. You see bathing? They learned by a sick person. Bathing and anointing is part of treatment. A child is weak, one must indeed wash. But… but wearing shoes doesn’t harm even for a child. Apparently he means that there’s the same law of education. Perhaps he’s speaking of a child who has reached the age of education, whatever the level is, he’s a child, he can already, it doesn’t cost.
Another thing, when he may yes… I don’t know if he’s speaking, because one who has reached the age of education will presumably also need to begin being strict about eating and drinking and the like.
Speaker 2: No, no, there’s an extra law of education. Only on hours, but…
Speaker 1: Yes, okay, but it’s also permitted.
Speaker 2: Yes, I hear.
Wearing Shoes — Because of Scorpions
Speaker 1: The Rambam says further, it is permitted for any person to wear the sandal because of a scorpion and the like so that it should not bite him. If there’s a place where there are scorpions, there are snakes, and the reason why he puts on the shoes is not because he wants to have pleasure from the shoes, but because he must, because if not he can be bitten.
Innovation — This Is Not Life-Threatening Danger
I must clearly say, when… I mean that one must do it without the distinctions at all, and all the entire Torah I hold more from this way. If a person does it because of a scorpion, is this what the Torah meant when it said that one should not go in shoes on Yom Kippur, that a scorpion and a snake shouldn’t come and sting you? No, you don’t tell me about life-threatening danger, this is obviously simple. When the reason why you go without the shoes is because of the scorpion, then one may.
There are many levels… You don’t need to arrive at the definition. There are many levels of need which are before life-threatening danger which permit very many prohibitions in the Torah. And the Torah didn’t say that it means to say that the scorpion should sting you, that’s all. Obviously, you don’t need to arrive at the Torah that a scholar is given a stringency that he should remain in the room where there’s no scorpion.
Wearing Shoes — A Woman Who Has Given Birth and a Sick Person
So, further. And a woman who has given birth, a woman who has given birth a child, is permitted to wear the sandal because of cold all thirty days. One may also put on shoes because of the cold floor, the coldness of the ground will hurt her feet, all thirty days, as is the measure of a woman who has given birth. He sees, until thirty days there’s still, she’s still called a woman who has given birth.
The Rambam says, and a sick person is similar even if there’s no danger. A sick person, even a sick person without danger, may also put on shoes, so that he shouldn’t become cold.
Laws of Yom Kippur: Anointing and Kindling Lights
Laws of Anointing
Rambam: It is forbidden to anoint part of one’s body like all of one’s body.
One may not anoint, smear, even a part of the body, just as a part of the body is the same prohibition as the entire body.
Which type of smearing?
Rambam: Whether anointing of pleasure or anointing that is not of pleasure.
No distinction why one does the anointing, whether one does it for pleasure, whether one does it for another reason. Again, I said that pleasure means simply that it’s a level of enjoyment, as we learned by the meal, yes, after the meal one applies oil and so forth. There is anointing that is not of pleasure, for example he uses it as a soap thus, to wash himself, something like that. There’s also in this a certain pleasure, but it’s less pleasure, not pure pleasure, this is also forbidden.
Okay, and the Rambam is quite consistent, because the Rambam has no distinction.
Permission to Anoint for Medical Purposes
But look at the next law:
Rambam: And if he was sick even though there’s no danger, or if he has sores on his head, he anoints in his usual manner and doesn’t worry.
He has pain, he has wounds on his head, he may indeed properly do anointing. Because it was permitted for him, as another thing was permitted for a sick person.
Although it says, you see clearly that the permission of need has no distinction between with the language of pleasure. Exactly. Here you see very clearly again. A sick person is more a need, therefore it’s permitted. And not only a sick person in general, any time that it’s for medical purposes, he has sores, he’s missing something a scratch, one must… sores means, I mean, blisters, or he has something bursting some such thing that people used to have, then he may.
Understanding the Language “Anointing That Is Not of Pleasure”
So anointing that is, we could have called the entire anointing simply “anointing of pleasure,” therefore I say. But even “that is not of pleasure” means that sometimes there’s a person who every day applies some ointment so that he should look nicer. I don’t know, it’s not called “of pleasure,” it’s not something a need, but it’s called, it’s not for medical purposes.
Further it comes out, any anointing that is for a need, any ointment that a person smears on himself, not because it’s part of the order of ointments, but because it’s for medical purposes, is permitted. This is the leniency that the Chasam Sofer would have said, and today’s poskim have called the other poskim “anointing that is not of pleasure.”
So what it says that “anointing that is not of pleasure” is also forbidden, doesn’t mean what we would call “that is not of pleasure,” but what the Rambam calls “that is not of pleasure.” And again, this is another thing that is not introduced today, and we have almost no language that I know. People don’t do in my area anointing. Generally, we don’t know what we’re talking about, but one learns in the… exactly. Not of pleasure, not that is not of pleasure one does. One only does… People who anoint, they love it very much. Women at least anoint very commonly, ask the women.
Speaker 2: Or someone who has a massage, let’s say, has a certain pleasure from this. I don’t know if this is anointing.
Speaker 1: No, that is anointing of pleasure, true. Or that is not of pleasure, again, I wasn’t. It adds a lot to become softer, the… this is anointing that is not of pleasure for example, but this is forbidden. You understand?
Speaker 2: Yes.
Laws of Marital Relations and Kindling Lights
Okay, let’s learn one more law, yes? Which has to do with marital relations. But as I say, there’s no more… Marital relations are forbidden, but there’s a certain stringency which there are certain people who conduct themselves regarding this topic, and this we’re now going to learn.
Custom of Kindling Lights on Yom Kippur Night
There is the Rambam thus, the Rambam says there:
Rambam: There are places where they had the custom to kindle the light on Yom Kippur night.
There are places where they conducted themselves to do kindling of lights on Yom Kippur night.
Why is the reason why they introduced kindling of lights on Yom Kippur?
Rambam: So that he should have shame before his wife.
He should be ashamed, that it should be light. Therefore when it’s light one can see one another, and when one can see one another one is more ashamed.
Rambam: So that he should have shame before his wife, and not come to marital relations.
But do you see this? They know that it’s Yom Kippur, something like that.
Speaker 2: Because this is simply because one may not have relations by candlelight, but he’s not speaking of the lights. At the moment when he has relations he can cover it.
Speaker 1: I don’t believe that this is the word. Because his wife will see him, and they will both blush, they will both have shame that they are transgressing a prohibition. This will stop them. But he does bring on a Yerushalmi that this has to do because one doesn’t have relations by candlelight. But it’s very funny, because the kindling of lights one speaks in the bedroom, speaks apparently in… I don’t know…
Speaker 2: How does one do Shabbos? How does it work every Shabbos that does lights? How does one do the…
Speaker 1: Oh, well, simply it’s different on Shabbos. In other rooms or in other… I don’t know, it’s very funny. I would have meant simply that he sees her, but it’s possible that it speaks when he sleeps. Not clear.
Discussion: Whether One Makes a Blessing on Kindling Yom Kippur Lights
Look, you see, he brings, and there is a place, he brings from the Shulchan Aruch HaRav, that if one conducts oneself, and we conduct ourselves thus to kindle lights, that one must kindle with a blessing, to elevate the matter to the action of Yom Kippur. Another problem. I don’t know what comes into the blessing, if it’s only a custom for the topic of the… It seems, perhaps the opposite. Perhaps the opposite, perhaps the lights that one speaks of here is indeed a light that kindles specifically in the bedroom, so that one shouldn’t be able to have relations, but shame, because it’s not a decree, it’s not a sin to have relations, it’s only a matter of modesty. And he’s indeed a modest person, a normal Jew, doesn’t have relations by candlelight.
Interesting, because the prohibition of marital relations is a complete prohibition, this still won’t prevent him. The prohibition of having relations by candlelight is only a light which is a matter of modesty, this will stop him? It can be as the Rambam said that a custom exists to distinguish.
Speaker 2: Yes, that’s how it goes.
Speaker 1: Okay. But the Rambam, and there is a place the opposite.
Speaker 2: No, this is the opposite. It can be that we don’t do this custom, because we kindle.
Speaker 1: He brings the verse after Rav that one must light a candle in the bedroom of the world. I have never heard that anyone does this on Yom Kippur, perhaps people do, and I don’t know about it. So perhaps we don’t follow this custom. Perhaps we have a different custom that we say that Yom Kippur is a Yom Tov, so one should light candles, although one could argue that perhaps it’s because the lighting has something to do with the meal perhaps, and Yom Kippur one doesn’t make a meal. Another question.
Speaker 2: Further, “and there are places”? The lighting of Shabbos candles is not only at the place of the meal, it’s shalom bayis (domestic peace), it’s light in the house, so when one prepares to deal with this.
The Custom Not to Light
Speaker 1: The Rambam says:
Rambam: And there are places that have the custom not to light.
Exactly the opposite.
In short, the Rambam says this: There is a prohibition of marital relations, and to prevent the prohibition of marital relations there is a certain approach that helps. We know that there was an old custom regarding what, that candles help for this. But we don’t know what helps, whether to light candles or specifically not to light candles. There are “some places” where one specifically did light so that he should be ashamed before his wife, and there were places where one specifically did not light so that he should not see his wife, because when he sees her she will find favor in his eyes and he will come to marital relations.
Speaker 2: Yes. Interesting that it wasn’t said that a bride should not… It still says everything that the name will say.
Speaker 1: Ah, that’s during the day.
When Yom Kippur Falls on Shabbos
The Rambam says, both places are as if, see which works for you, or which is in your city.
Speaker 2: One should apparently each place do what is the custom of the place, no? Or perhaps he didn’t take the custom of the place, what kind of person are you? There are types of people where you need specifically candles to prevent, and there are specifically candles not to prevent.
Speaker 1: No, the question is, there is a custom of the place versus what one does at home privately. It’s no longer relevant as a custom of the place. The custom of the place is a matter of dispute, where no one knows what you do in your bedroom.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: The Rambam says:
Rambam: And if Yom Kippur falls on Shabbos, everyone is obligated to light in every place, for the lighting of candles on Shabbos is an obligation.
If Yom Kippur falls on Shabbos, then you don’t have the option of whether or not to light. One must certainly light candles, for the lighting of candles on Shabbos is an obligation. The lighting of candles on Shabbos is an obligation, it’s a mitzvah. And just as the Rambam said that a custom cannot nullify a mitzvah.
Speaker 2: Ah, very good. We learned this last Shabbos.
Innovation: The Lighting of Candles on Shabbos is Not Dependent on the Meal
Speaker 1: It’s very interesting, it appears that the mitzvah of lighting candles on Shabbos has nothing to do with the meal.
Speaker 2: Ah, it’s already a decree, it’s already a law for everyone.
Speaker 1: I would say this, what we see from this Rambam is one thing, one must think extra, it appears from this Rambam thus, that the lighting of candles that we’re speaking about from this custom is the same place, the same manner as Shabbos. If here we’re talking about a new custom in the bedroom, there wouldn’t be any contradiction from Shabbos. If it’s Shabbos, there is an obligation, there are no customs, there is an obligation as you say. But if it’s not Shabbos, there is no obligation at all, there is no mitzvah at all every Shabbos, every Yom Tov to light candles. So says the Rambam. The Rambam didn’t even say that on Yom Tov there is a mitzvah to light candles. If you remember, in the laws of Shabbos it doesn’t say. In the laws of Shabbos is the place, and if I remember, it doesn’t say that Yom Tov there is a mitzvah of lighting candles, it says Shabbos. So Shabbos is a mitzvah. Yom Tov, perhaps practically one lights candles, but Yom Tov perhaps there is no mitzvah because one can always light a candle. Shabbos one must light before Shabbos for the honor of Shabbos. Yom Tov, if it’s missing, then one will light then.
So that means, there is no mitzvah of lighting candles on Yom Tov in the Rambam, we don’t see such a mitzvah, because Yom Kippur also not. It’s certainly just a custom. So it’s certain that one doesn’t make a blessing, because there isn’t even an enactment on this custom, it’s only a custom as a fence against marital relations, there’s no relevance of a blessing on this custom. We do conduct ourselves to make a blessing on the lighting of candles on Yom Kippur, just as we conduct ourselves on Yom Tov to make a blessing, because we assume that there is indeed something, a concept of every Yom Tov to light candles. Yom Kippur is a Yom Tov, it has honor, so it’s appropriate to light candles. But that one truly has nothing to do with this custom at all, not that we are a place that has the custom to light. We have a different idea that there is an obligation to light candles on Yom Kippur. And besides this we light living candles and memorial candles, with all kinds of things which are already other concepts. But interesting, it appears that there is a tradition that Yom Kippur has something to do with candles. It’s already become much more, one lights candles. The prohibition of marital relations on Yom Kippur has to do with candles.
Another note 55 says that the Gemara says that both customs are good. Yes, because both have the same intention. Both mean… It’s very interesting, sometimes there are two Jews who have opposite customs, but it’s not because they have an opposite thing. Both mean the same thing.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: And it says explicitly in the Mishnah that when one is there where one must, one lights yes in the beis medrash (study hall), and where there are scholars, and the like. Because there is indeed a concept that it’s not for honor, it’s so much peace.
Conclusion of the Laws of Yom Kippur — The Custom of Candles on Yom Kippur
The Prohibition of Marital Relations and the Custom of Candles
The prohibition of marital relations on Yom Kippur one deals with candles. I have note 55, the Gemara says that both customs are good. Yes, because both have the same intention. Both mean… It’s very interesting, sometimes there are two Jews who have opposite customs, but it’s not because they have an opposite… Both mean the same thing. Yes.
And it says explicitly in the Mishnah that when one is there where one must, one lights yes in the beis medrash, and where there are scholars and the like, because there is indeed a concept that Yom Kippur… not for honor, it’s for shalom bayis, one could have gone to shul, it’s not a question. So, anyway, interesting the law.
Conclusion
Okay, until here the laws of Yom Kippur. Blessed is the Merciful One who has helped us. It has helped us finish the laws of Yom Kippur. Wonderful.
הלכות שביתת עשור פרק ג׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות שביתת עשור, פרק ג׳ (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה)
—
א. איסור רחיצה — כללי (הלכה א)
דער רמב״ם: „אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד, אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים.”
פשט: ס׳איז אַ גאַנצליכער איסור פון רחיצה יום כיפור — הייס אָדער קאַלט, גאַנצן גוף אָדער אפילו אַ קליין פינגערל אין וואַסער אַריינטונקען.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן יום כיפור און שבת בנוגע חמין/צונן: ביי שבת איז דער איסור דרבנן פון מרחץ נאָר אויף חמין (גזירת בלנים — ווייל די בלנים פלעגן קאָכן וואַסער), און אויך איז דאָ אַ חילוק צווישן כל גופו און אבר אחד. ביי יום כיפור אָבער איז גאָרנישט קיין חילוק — אפילו צונן, אפילו אבר אחד, אפילו אַ פינגער.
2. וואָס איז „רחיצה” — הנאה אָדער ריינקייט? רחיצה דאָ מיינט נישט בלויז ריין ווערן (דאָס וואָלט געווען מותר אפילו ביום כיפור ווען מען איז מלוכלך, ווי דער רמב״ם זאָגט שפּעטער), נאָר אַ געוויסע תענוג/געשמאַק פון זיך באָדן אין וואַסער. אָבער עס איז שווער צו זאָגן אַז קאַלט וואַסער איז אַ „תענוג” אין דעם זעלבן זין ווי הייס וואַסער. דער איינציגסטער אופן ווי מען קען רעדן פון אַ באַזונדערע הנאת רחיצה (נישט בלויז הנאת ניקיון) איז ביי רוחץ בחמין — הייסע וואַסער, וואו עס איז דאָ אַ תענוג פון דעם וואַסער אליין. אָבער ביי צונן איז דער גאַנצער ענין נאָר ווערן ריין.
3. די גמרא פון רב חסדא (יומא עז:) — חילוק צווישן אבלות און תענוג: „כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב — אסור בין בחמין בין בצונן; כל שהוא משום תענוג כגון תענית ציבור — בחמין אסור, בצונן מותר.” דער רמב״ם פּסק׳נט אַז יום כיפור איז אסור אפילו בצונן — קומט אויס אַז יום כיפור איז ענליך צו „משום אבל” (ווי תשעה באב), נישט בלויז „משום תענוג.” אָבער עס ווערט געפרעגט: יום כיפור איז דאָך נישט אבלות — ס׳איז עינוי! עינוי זאָל לכאורה זיין ענליך צו „תענוג” (מען נעמט אַוועק דעם תענוג), און דעמאָלט זאָל צונן מותר זיין. דאָס בלייבט אַ קשיא.
4. אבלות = נעגלעקט: עס ווערט פאָרגעשלאָגן אַז דער יסוד פון אבלות-רחיצה איז „נעגלעקט” — אַן אבל פאַרגעסט פון זיין גוף, ער איז שרוי אין צער, ער נעגלעקטירט אַלעס. אָבער ביום כיפור פּאַסט דאָס נישט — ס׳איז מער אַ נושא פון עינוי, נישט נעגלעקט. דאָס בלייבט אַן אָפענע שאלה.
5. דער חילוק צווישן אונזער צייט און חז״ל׳ס צייט: רחיצה אין חז״ל׳ס צייט איז געווען אן „עקסטרע” — מ׳איז געגאנגען אין מרחץ איינמאל א וואך, ס׳איז געווען א ספעציעלע זאך. היינט איז א שאוער א טעגליכע נויטווענדיקייט, נישט קיין עקסטרע פלעזשער. דאס זעלבע מיט וואשן וועש — אמאל איז עס געווען א „ריזיגע טרחה” (גיהוץ וכו׳), היינט טוישט מען וועש יעדן טאג. דאס ערקלערט די שוועריגקייטן וואס דער עולם האט מיט די ניין טעג — די מציאות האט זיך פונדאמענטאל געטוישט.
6. צי „הנאת רחיצה” איז באמת א באזונדערע קאטעגאריע: קיינער וואשט זיך נישט ווען ער איז שוין ריין — א שאוער מאכט מען ווייל מ׳איז אביסל שמוציג. אבער ס׳איז דא אסאך לעוועלס פון „שמוציג” — א מפונק פילט יעדע טראפ שווייס. אויף א געוויסן לעוועל רופט מען דאס א „תענוג” — ס׳פעלט נישט אויס, אבער ס׳איז געשמאק צו זיין ריין. דאס איז די „הנאת רחיצה” וואס איז אסור יום כיפור. אבער פאר א גרעסערע צורך (מלך, חולה) מוז מען מתיר זיין.
7. דער רמב״ם מאכט נישט א ברייטן כלל: דער רמב״ם איז „מצמצם” מיט די גמרא — ער ברענגט נאר ספעציפישע אויסנאמען (מלך, כלה, מלוכלך, חולה), נישט א גענערעלע התרה אז „ווען ס׳איז נישט הנאת רחיצה איז ברייט מותר.” דער רמב״ם האלט נישט פון דעם חילוק וואס אנדערע ראשונים (ווי רבינו תם) מאכן צווישן „רחיצה של הנאה” און „רחיצה שלא להנאה.” ביי דער רמב״ם איז יעדע רחיצה אסור — אויסער ספעציפישע אויסנאמען.
—
ב. מלך וכלה רוחצין את פניהם (הלכה ב-ג)
דער רמב״ם: „והמלך והכלה רוחצין את פניהם.” כלה — „כדי שלא תתגנה על בעלה” (ביז דרייסיג טעג). מלך — „כדי שתיראה ביופיה, שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך.”
פשט: צוויי אויסנאַמען פון דעם איסור רחיצה: אַ כלה (אינערהאַלב דרייסיג טעג) מעג וואַשן איר פּנים כדי זי זאָל נישט מיאוס ווערן פאַר איר מאַן; אַ מלך מעג וואַשן זיין פּנים ווייל ער דאַרף אויסקוקן שיין (מלך ביופיו).
חידושים און הסברות:
1. פאַרוואָס דווקא כלה? אויב דער טעם איז „שלא תתגנה על בעלה,” פאַרוואָס נאָר אַ כלה (ביז 30 טעג) און נישט יעדע פרוי? דער תירוץ: אַ כלה אין די ערשטע דרייסיג טעג איז נאָך אין אַ שטאַפל וואו דער חתן קען נאָך „פאַרמיאוסט” ווערן — נאָכדעם איז ער שוין „אַריינגעפאַלן.” דער שיעור פון שלושים יום פארבינדט זיך מיט שבע ברכות הלכות.
2. פּסוק „מלך ביופיו תחזינה עיניך”: אויפן פּשט רעדט דער פּסוק (ישעיה ל״ג:י״ז) אפשר פון הקב״ה, נישט פון אַ מלך בשר ודם. פונדעסטוועגן ברענגט דער רמב״ם עס אַלס ראיה אַז אַ מלך דאַרף אויסקוקן שיין.
3. דער יסוד פון דעם היתר — צורך אויסזען vs. הנאה: עס ווערט פאָרגעשלאָגן אַז דער רמב״ם ברענגט די צוויי דוגמאות צו באַווייזן אַז ווען די רחיצה איז נישט פאַר הנאה נאָר פאַר דעם „אויסקוק” (appearance), איז עס מותר. אָבער דער רמב״ם שפּעטער אַסר׳ט אופנים וואָס זענען זיכער נישט „רחיצה של תענוג” (ווי נטילת ידים פאַר תפילה), וואָס שטימט נישט מיט דעם יסוד. דאָס מאַכט שווער צו זאָגן אַז דער היתר פון מלך/כלה איז בלויז ווייל ס׳איז נישט להנאה.
4. אַלטערנאַטיווע הסברה — שטאַרקע צורך: ס׳איז נישט אַז מלך/כלה׳ס רחיצה איז קאַטעגאָריש אַנדערש, נאָר אַז חכמים האָבן מקיל געווען ווייל ס׳איז אַ זייער שטאַרקע צורך (כלה — שלום בית; מלך — כבוד המלכות). דאָס שטימט בעסער אויב רחיצה איז דרבנן, און חכמים קענען מקיל זיין פאַר אַ גרויסע צורך.
5. פּראַקטישע קשיא — וואָס טוט רחיצת פנים? וואָס טוט עס אויס צו וואַשן דאָס פּנים? אַ מענטש וואָס האָט זיך געוואַשן האָט אפשר אַ „גלאַנץ” אָדער „רויטקייט” פאַר אַ שעה, אָבער נאָכמיטאָג זעט מען שוין נישט קיין חילוק. ס׳ווערט פאָרגעשלאָגן אַז ס׳איז אַ קולטורעלע זאַך — אין יענע צייטן האָט מען מער געזען דעם חילוק.
6. קשיא: מלך ביום כיפור — וואָס איז דער נויט? דער מלך ישראל זיצט דאָך נישט אויף זיין כסא און מקבל קהל יום כיפור — יום כיפור איז דער עולם ביזי מיטן כהן גדול אין בית המקדש. פאַרוואָס דאַרף ער זיך וואַשן? ס׳ווערט פאָרגעשלאָגן אַז דער רמב״ם ברענגט עס אַלס אַ כלל׳דיגע הלכה, נישט נאָר פאַר יום כיפור בזמן בית המקדש.
7. [דיגרעסיע: אפליקאציע אויף א רבי:] עס ווערט מרמז געווען אז אפשר א רבי האט א דין פון „מלך ביופיו” — ער דארף זיין בכבוד פאר זיינע חסידים. דערמאנט ווערט דער מנהג (מחודש געווארן דורך דעם סקווערער רבי) אז א רבי זיצט שבעה אויף א סטעידזש מיט פרענטשעס ארום. אויב ער איז „מלך ביופיו,” וואלט ער פטור געווען פון קריעה, רחיצה, וכו׳.
8. צי יעדער היינטיגער מענטש איז ווי א „מלך וכלה” פון אמאל: אויב חכמים האבן פארשטאנען אז א נארמאלער מענטש קען מען הייסן נישט זיך וואשן, אבער א כלה איז „צו גרויס” א צורך — אפשר איז יעדער היינטיגער מענטש אין דעם לעוועל פון א מלך/כלה פון דעמאלטס, ווייל רחיצה איז היינט אזוי א באזיק נויטווענדיקייט.
—
ג. מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט (הלכה ד)
דער רמב״ם: „מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט — רוחץ מקום המטונף כדרכו ואינו חושש.”
פשט: איינער וואס איז פארשמוצט מיט צואה אדער בלאטע מעג אפוואשן דעם שמוציגן פלאץ נארמאל, און דארף נישט זארגן.
חידושים און הסברות:
1. „מקום המטונף” + „כדרכו”: דער רמב״ם באגרעניצט צו „מקום המטונף” — נאר דעם שמוציגן פלאץ, אבער „כדרכו” מיינט ער מעג עס טון נארמאל, נישט קארג — ער דארף נישט מצמצם זיין מיט ווייניג וואסער. „ואינו חושש” — ער דארף נישט סטאפן ווען די צואה איז טעכניש אוועק, ער מעג זיך געהעריג אפוואשן.
2. דאס פאסט מיט דעם כלל: רחיצה פאר א סיבה (לכלוך אראפנעמען) איז נישט „הנאת רחיצה” — ער טוט עס פאר דעם שטיקל טיט וואס ער דארף פטור ווערן.
3. חילוק צווישן מלוכלך בצואה און מלוכלך בזיעה: פארוואס זאל נישט יעדער פארשוויצטער מענטש מעגן זיך וואשן? דער תירוץ: מלוכלך בזיעה איז נישט נאר א ענין פון באקוועמליכקייט — עס איז א ענין פון כבוד, פון נישט זיין מיאוס. ביי א מלך אדער כלה, וואו דער סטאנדארד פון ריינקייט איז העכער, איז דער צער גרעסער, און דעריבער איז עס מותר. ביי א רעגולערן מענטש, איין טאג אן א שאוער איז נישט געפערליך — ערשט ביים צווייטן טאג הייסט עס שוין „מלוכלך.” אפשר איינער וואס איז זייער שטארק פארשוויצט וואלט אויך געווען מותר, ווייל דער לעוועל פון צער איז גענוג.
4. דער משלי תורה (געברענגט אין הגהות מיימוניות): אן איסטניס איז אזוי ווי א מלך — ער איז זייער שטארק אוועיר פון זיין אויסזען, און ער דארף זיין ריין, נישט פאר הנאת רחיצה נאר פאר א פראקטישע נויט. דעריבער: מי שאיסטניס והוא צריך לקנח פניו במים, מותר אפילו ביום כיפור. אפילו לויט דעם רמב״ם קען מען מסכים זיין צו דעם, ווייל דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז וויפיל צער מ׳דארף האבן, מער פון דעם נישט — און אן איסטניס האט מער צער, אזוי ווי א מלך.
—
ד. מדיחה אשה ידה אחת במים (הלכה ד)
דער רמב״ם: „ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת את הפת לבנה.”
פשט: יום כיפור עסט מען נישט, אבער א קינד דארף עסן. די מוטער מעג אפוואשן איין האנט (נישט ביידע) כדי צו געבן דעם קינד ריינע ברויט.
חידושים און הסברות:
1. קשיא פון ר׳ אברהם נאוויטש (פון הלכות ברכות): דער רמב״ם פסק׳נט אז „המאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים” — ווער עס געבט צו עסן פאר א צווייטן דארף זיך נישט וואשן. אויב אזוי, פארוואס דארף די פרוי זיך וואשן? תירוץ: די הלכה אז „המאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים” רעדט ווען די הענט זענען נישט ממש שמוציג — ס׳איז נאר א „חזקה” פון „ידים עסקניות הן.” אבער יום כיפור, ווייל מ׳וואשט זיך נישט דעם גאנצן טאג, זענען די הענט טאקע ממש שמוציג. דעריבער איז עס נישט א דין נטילת ידים, נאר א דין נקיות — און פאר נקיות דארף מען זיך וואשן אפילו ווען מ׳געבט פאר א צווייטן.
2. חילוק צווישן לעוועלס פון נקיות לויט קאנטעקסט: פאר דאווענען איז דער לעוועל פון נקיות נישט אזוי שטרענג — דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף נטילת ידים לתפילה יום כיפור. אבער פאר געבן ברויט פאר א קינד איז עס א „מער איידעלע זאך” — דער לעוועל פון שמוציגקייט איז שוין בכלל „היו ידיו מלוכלכות,” וואס מ׳מעג זיך וואשן.
3. נאר איין האנט: דער רמב״ם זאגט „ידה אחת” — נאר די האנט וואס זי נוצט צו געבן דעם ברויט. אויב א מאמע גרייט אן א סענדוויטש מיט ביידע הענט, וואלט זי לכאורה מעגן ביידע הענט וואשן. דער רמב״ם רעדט אויף אן אופן אז זי „געבט נאר” — נישט גרייט אן.
—
ה. חולה רוחץ כדרכו (הלכה ד)
דער רמב״ם: „חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן.”
פשט: א קראנקער מענטש מעג זיך וואשן נארמאל, אפילו ער איז נישט אין סכנה.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן רחיצה און אכילה ביי חולה: לגבי עסן יום כיפור דארף א דאקטער זאגן אז ס׳איז א סכנה. אבער רחיצה איז „נישט אזוי הארב” — אפילו א חולה שאין בו סכנה מעג זיך וואשן. דאס ווייזט אז רחיצה איז א קלערע איסור ווי אכילה.
2. „כדרכו” ביי חולה — וואס מיינט עס? מיינט „כדרכו” אז ער מעג מאכן א הייסע שאוער ווי יעדן טאג? דער רמב״ם איז נישט מפורש.
3. א חולה — איז דאס הנאת רחיצה אדער נישט? ביי א חולה איז עס יא הנאת רחיצה — ער האט הנאה פון זיך וואשן. אבער ס׳איז א צורך — א חלק פון טיפול פאר דעם גוף. דער רמב״ם ברענגט אין הלכות שבת אז ביי א חולה שיש בו סכנה „מחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו” — רחיצה איז א זאך וואס העלפט פאר א חולה, ס׳איז א חלק פון חיזוק הגוף. דאס איז אן אנדער מאדעל ווי מלוכלך — ביי מלוכלך איז עס נישט הנאת רחיצה בכלל, ביי חולה איז עס יא הנאת רחיצה אבער מיט א צורך.
—
ו. חייבי טבילות טובלין כדרכן (הלכה ד)
דער רמב״ם: „וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים.”
פשט: איינער וואס איז מחויב טבילה (ווי א נדה) מעג זיך טובל׳ן ווי געוויינטליך, סיי תשעה באב סיי יום כיפור.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם ווארפט אריין תשעה באב צוזאמען מיט יום כיפור — דאס איז לשון הברייתא.
2. חקירה אין גמרא — טבילה בזמנה מצוה: ביי א נדה למשל, זי קען סיי ווי נישט האבן תשמיש יום כיפור, סאו וואס איז דער נוצן פון טבילה? נאר אויב טבילה בזמנה מצוה, איז דא א באזונדערע מצוה צו גיין בזמנה. די גמרא קומט אויס אז אפילו אויב טבילה בזמנה לאו מצוה, איז עס מותר, ווייל טבילה איז נישט רחיצה של תענוג — זי איז נישט שמוציג, זי איז נאר טמאה, און דער מעבר פון טומאה צו טהרה איז נישט קיין הנאת רחיצה, עס איז אן אנדערע ענין לגמרי.
—
ז. נטילת ידים בבוקר ביום כיפור — מחלוקת רמב״ם און רבינו תם
פשט ביים רמב״ם: דער רמב״ם ברענגט נישט קיין היתר פון זיך וואשן אינדערפרי (נטילת ידים שחרית) יום כיפור.
חידושים און מחלוקת:
1. דער רמב״ם׳ס שיטה: דער יסוד פון נטילת ידים בבוקר איז וועגן „ידים עסקניות הן” — א חזקה אז די הענט זענען שמוציג. לויט דעם רמב״ם, א חזקה אליין איז נישט גענוג — מען דארף ממש זיכער וויסן אז מען איז שמוציג (אנווייזן די צואה). דעריבער איז לויט דעם רמב״ם אסור זיך צו וואשן אינדערפרי יום כיפור, ווייל דאס איז עקזעקט די סארט רחיצה וואס מ׳האט אסור געמאכט — סתם ידיו ופניו אינדערפרי, נישט ווייל ער פילט שמוציג, נאר ווייל עס איז א הנהגה.
2. רבינו תם (געברענגט אין הגהות מיימוניות): רבינו תם איז מתיר נטילת ידים בבוקר, מיט דער סברא: „שאין לך טיט וצואה יותר מן הידים בבוקר” — ער האלט אז די הענט בבוקר זענען טאקע שמוציג גענוג. נאר זאגט רבינו תם, מען זאל נישט מתכוין זיין להנאת רחיצה.
3. דער חילוק: רבינו תם פארשטייט אז נטילת ידים בבוקר האט צו טון מיט רוח רעה — א גזירת הכתוב וואס איז דא אויף יעדן איינעם, און דעריבער איז עס ממש שמוציג. דער רמב״ם אבער האלט אז עס איז בעיקר ווייל ידים עסקניות הן (א פראקטישע שמוציקייט), און א בלויזע חזקה איז נישט גענוג צו מתיר זיין.
4. רבינו ירוחם ברענגט אז כל רבותינו נאך דעם רמב״ם האלטן אז מ׳טאר יא וואשן — אויך פאר׳ן געבן עסן צו א קינד (נותן פת לתינוק) דארף מען זיך וואשן, אפילו מ׳איז נישט שמוציג.
5. דער רשב״א לייגט צו אז נאך גיין אין בית הכסא מעג מען זיך וואשן משום מיאוס ונקראת — אפילו בעל קטנים, אפילו לא שפשף, אפילו ער איז נישט ממש שמוציג. א כהן אויך — כל דבר שאינו מתכוין להנאת רחיצה אלא לנקות מלכלוך, שרי.
6. וועגן דער הגבלה פון עד הפרק: עס איז דא א מחלוקת אין הלכות נטילת ידים צי „עד הפרק” מיינט ביז די פינגער אדער ביז דער האנט-געלענק. דער מנהג צו זיין מחמיר יום כיפור (נאר ביז שפיץ פינגער) איז פשוט לויט דער שיטה אז עס איז נישט דא קיין חיוב צו וואשן דעם פאלם פון די הענט.
7. [פראקטישער חידוש:] לויט דעם רמב״ם (וואס האלט נישט פון רוח רעה) דארף מען נישט וואשן נעגל וואסער יום כיפור.
—
ח. מי שראה קרי ביום הכיפורים (הלכה יא)
דער רמב״ם: „הרואה קרי ביום הכיפורים – אם לח הוא, מקנח במפה ודיו. אם יבש – רוחץ במקום המלוכלך בלבד ומתפלל. אבל אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת.”
פשט: בזמן הזה, וואו מ׳האט שוין מבטל געווען דעם חיוב טבילה (תקנת עזרא), אויב איינער האט קרי יום כיפור: אויב עס איז נאך לח — זאל ער אפווישן מיט א טוך. אויב עס איז שוין יבש (פארשמירט, מ׳קען עס נישט סתם אפווישן) — דארף ער נוצן וואסער, אבער נאר אפוואשן דעם ספעציפישן פלאץ וואו עס איז מלוכלך (נישט רוחץ כדרכו), און דערנאך שטעלט ער זיך דאווענען.
חידושים און הסברות:
1. קשיא אויפ׳ן רמב״ם׳ס טעם פון „טומאת מת”: וואס מיינט דער רמב״ם אז „שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת”? דאס איז דאך נישט קיין הלכה אז א טמא מת וואס טובל׳ט זיך פאר אן אנדערע טומאה (ווי קרי) ווערט נישט טהור פון יענע טומאה! ער ווערט יא טהור פון קרי — ס׳איז נאר אז ער בלייבט טמא מת. ס׳איז א נפקא מינה לגבי בית המקדש, אבער פאר תפילה זאל עס יא העלפן.
2. פארענטפערונג — א נייער פשט: דער רמב״ם׳ס דערמאנונג פון טומאת מת איז נישט א סתירה צו הלכות טומאה, נאר א מעשה׳דיגע טענה: היות אז מ׳איז טמא מת, קען מען עניוועי נישט גיין אין בית המקדש — ממילא איז דער טבילה פון קרי נישט פראקטיש נוצבאר. מ׳עסט נישט תרומה (ווייל יום כיפור עסט מען נישט), מ׳גייט נישט אין בית המקדש (ווייל טמא מת). ממילא האט די טבילה קיין תועלת נישט, און ס׳בלייבט נאר דער מנהג לתפילה — וואס קען נישט דוחה זיין דעם איסור רחיצה.
3. דער רמב״ם׳ס שיטה — צוזאמענשטעל פון הלכות תפילה און הלכות קריאת שמע: דער רמב״ם האט שוין פריער (אין הלכות קריאת שמע) פסק׳נט אז תקנת עזרא פון טבילה פאר בעל קרי איז בטל געווארן. אין הלכות תפילה שרייבט ער אז ס׳איז פארבליבן נאר א מנהג פון רחיצה (נישט טבילה) פאר תפילה — דאס הייסט זיך אפוואשן אין א מרחץ, נישט גיין אין מקוה. און דער מנהג איז נאר לתפילה, נישט לקריאת שמע.
4. דער עיקר טעם — „ואין מנהג לבטל דבר איסור”: דער רמב״ם׳ס הויפט סברא: היות ס׳איז נאר א מנהג זיך צו וואשן פאר תפילה (נישט א חיוב), קען א מנהג נישט דוחה זיין אן איסור. „ואין מנהג לבטל דבר איסור אלא לעשר את המותר” — מנהגים קענען נאר צולייגן חומרות, נישט מקיל זיין אויף איסורים. א מנהג זיך צו וואשן — זייער שיין א גאנץ יאר ווען מ׳איז מחמיר. אבער א מנהג אז יום כיפור זיך צו וואשן? ס׳מאכט נישט קיין סענס.
5. אויב ס׳וואלט געווען א חיוב טבילה מיט א פראקטישע תועלת: ווען ס׳וואלט געווען אז די טבילה האט א ריכטיגע תועלת (ווי ער וויל גיין אין בית המקדש), וואלט דער כלל פון „כל חייבי טבילות טובלין כדרכן” אים מתיר געווען. אבער אויך דאס איז שווער, ווייל ער דארף אויך אפר פרה אדומה — די מקוה אליין וואלט נישט גענוג אויפגעטון.
6. דער רמב״ם האלט נישט פון דעם חילוק פון „רחיצה של הנאה” vs. „רחיצה שלא להנאה”: דאס איז א מפתח-חידוש. דער רמב״ם מאכט נישט דעם חילוק וואס אנדערע ראשונים (ווי רבינו תם) מאכן. ביי דער רמב״ם איז יעדע רחיצה אסור — אויסער ספעציפישע אויסנאמען.
7. קשיא אויף דער רמב״ם פון מלך: אויב דער רמב״ם האלט נישט פון דעם חילוק פון הנאה/צורך, פארוואס איז א מלך מותר זיך צו וואשן יום כיפור? א כלה — מילא, משום שלום בית. אבער א מלך? דער פסוק „מלך ביפיו תחזינה עיניך” איז נישט א מצוה, נאר א תיאור. ענטפער: ס׳איז א ספעציעלע רבנן׳ישע קולא פאר א מלך ווייל ס׳איז א גרויסער צורך.
8. כהן גדול׳ס טבילות יום כיפור: דער כהן גדול טובל׳ט זיך מערערע מאל יום כיפור, און מ׳מאכט אפילו ווארעם דאס וואסער (מיט ווארעמע אייזערנעס — „מעשה תפקצנתן”). דאס איז אבער א חיוב (חלק פון סדר העבודה), נישט א מנהג, ממילא איז נישט קיין שאלה.
9. ראשונים וואס זענען מתיר טבילה פאר בעל קרי: דער טור ברענגט פון די גאונים, רבי יהודה ברצלוני, דער רוקח, און דער מאירי — אלע מתיר פאר א רואה קרי צו טובל׳ן יום כיפור. דער מאירי שרייבט: „שמענו לחכמים וגדולים שלא חששו לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפילת יום הכיפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה” — אפילו א מענטש וואס איז נישט מקפיד א גאנץ יאר אויף טבילה פאר תפילה, ביום כיפור צו דאוונען אן מקוה איז נישט פאסיג.
10. דער הרב וואזנער האט אויך אזוי געפסק׳נט — ווען איינער האט אים געפרעגט יום כיפור, האט ער אים בלחש געזאגט אז ער מעג, אזוי ווי דער מנהג פון דעם מאירי. דאס איז געבויט אויף דעם חילוק פון רחיצה של תענוג — אז טבילה פאר׳ן דאווענען איז נישט רחיצה של תענוג.
11. חידוש בדעת המאירי: דער מאירי׳ס סברא איז אז א בעל קרי וועט נישט קענען דאווענען געהעריג אן מקוה — ער וועט זיך פילן נישט ריין. דאס איז א נייע סברא וואס דער רמב״ם האט נישט געטראכט פון. דער רמב״ם קוקט אויף דעם מנהג אז מ׳איז נישט מתיר א דבר האסור, אבער דער מאירי ברענגט א נייע שאלה: וויאזוי קען ער דאווענען יום כיפור אן מקוה? דאס איז א גרויסע צער. הגבלה: קיינער וואלט נישט געזאגט אז מ׳מעג עובר זיין אויף עינויים פון יום כיפור כדי גוט צו דאווענען — דער מאירי מיינט נאר אז די חביבות פון תפילות יום כיפור בטהרה איז א דבר קדוש, נישט סתם א תאוה.
12. [דיגרעסיע: כללי הלכה — ווען שוועריגקייט איז א היתר:] מענטשן פרעגן שאלות ווען זיי האבן א שוועריגקייט, נישט ווען ס׳איז דער פשוט׳ער דין. א רב וואס ענטפערט „א שוועריגקייט איז נישט קיין היתר” איז אפט נישט גענוי — ווייל אסאך מאל, ספעציעל ביי דרבנן׳ס, איז א שוועריגקייט יא א פאקטאר. דער פרעגער מיינט: „די תורה האט גערעדט פון א נארמאלע קעיס, איך בין נישט א נארמאלע קעיס — זאג מיר די הלכה פאר מיין נייעם פאל.” מ׳קען נישט סתם ענטפערן „ס׳איז דאך דא א הלכה” אן צו אנאליזירן דעם ספעציפישן פאל.
—
ט. טיט שהוא לח — טופח על מנת להטפיח
דער רמב״ם: טיט שהוא לח — אם יניח אדם ידו עליו ותעלה בו לחלוחית, און ווען ער טאטשט מיט איין האנט די אנדערע האנט וועט אויך נאס ווערן (טופח על מנת להטפיח) — אסור צו זיצן אויף אזא טיט, ווייל ער וועט נאס ווערן דערפון.
פשט: דער איסור רחיצה איז נישט נאר ווען ממש וואסער גיסט זיך, נאר אפילו ווען מ׳ווערט נאס פון א פייכטע זאך.
חידושים:
1. דא זעט מען קלאר אז ס׳איז דא עפעס א הנאה פון ווערן נאס — נישט נאר פון הייסע וואסער אויף׳ן רוקן (הנאת מרחץ), נאר אפילו סתם נאס ווערן איז א מין הנאה.
—
י. לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם
דער רמב״ם: „לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם” — מ׳טאר נישט פולמאכן א כלי חרס מיט וואסער כדי זיך אפצוקילן, „שמים נוזלים מדופנו” — ווייל וואסער רינט ארויס פון די ווענט פון כלי חרס. אפילו כלי מתכות וואס שוויצט נישט אזוי שטארק — אסור שמא יבוא לידי סחיטה.
פשט: מ׳טאר נישט האלטן א כלי מיט קאלטע וואסער כדי זיך אפצוקילן, ווייל וואסער קען ארויסקומען פון דעם כלי.
חידושים:
1. „מים נוזלים מדופנו” מיינט נישט אז וואסער גייט ממש דורך דעם כלי חרס (ווייל א כלי חרס האלט דאך ליקוויד). דאס מיינט דעם קאנדענסיישאן — ווען קאלטע וואסער איז אין א ווארימע צימער, קומט ארויף וואסער אויף דער אויסייד פון דעם כלי פון דער לופט (דיפערענס אין טעמפעראטור). א כלי חרס, ווייל ער קאנדאקט נישט היץ אזוי גוט, בלייבט קעלטער ווי די לופט, און דעריבער כאפט ער מער קאנדענסיישאן.
—
יא. להצטנן בפירות — מותר
דער רמב״ם: „אבל מותר להצטנן בפירות.”
פשט: מ׳מעג אנכאפן א קאלטע פרי צו זיך אפקילן. ביי פירות איז נישטא די חשש אז ס׳וועט זיך אויסגיסן וואסער.
—
יב. מטפחת פון ערב יום טוב
דער רמב״ם: „לקח אדם מטפחת מערב יום טוב ומנגבה ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירו על פניו ואינו חושש, אף על פי שיש בו קור הרבה.”
פשט: מ׳מעג נעמען א שמאטע, איינווייקן אין וואסער ערב יום כיפור, אויסקוועטשן/אפטריקענען, לייגן אונטער די בגדים, און מארגן (יום כיפור) זיך אפווישן דערמיט. ווייל ס׳איז שוין נישט „טופח על מנת להטפיח” — ס׳רינט נישט קיין וואסער דערפון. די קעלט וואס בלייבט איז ווי „להצטנן בפירות” — גענוג לחלוחית אויף קאלט צו מאכן, אבער נישט גענוג אויף נאס צו מאכן.
חידושים:
1. דער רמ״א זאגט מ׳זאל עס נישט טון, ווייל אפשר גייט זיין סחיטה פון די מטפחת. עס ווערט געפרעגט: ס׳איז דאך שוין אויסגעטריקנט, וויאזוי איז דא סחיטה?
2. דאס אלעס איז א זייער איידעלע חילוק — א שיעור וואס איז מותר און א שיעור וואס איז אסור. אפשר היינט וואלט מען געקענט פרעגן צי מ׳מעג שטיין נעבן אן עיר קאנדישאנער.
3. שוויצן אליין איז נישט אסור — הגם אז ס׳קומט ארויף וואסער אויף דעם גוף — ווייל ס׳איז נישטא קיין הנאת רחיצה דערין, פארקערט.
—
יג. עובר במים לדבר מצוה
דער רמב״ם: ווען איינער גייט פאר א דבר מצוה — מקבל פני רבו, אביו, אדער מי שגדול ממנו בחכמה, אדער ליכנס לבית המדרש — און ס׳איז דא וואסער אינצווישן, „עובר במים עד צוארו ואינו חושש.” וחוזר ממנו למקומו — ער מעג אויך צוריקגיין דורך׳ן וואסער, ווייל שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך — אויב מ׳וועט אים נישט ערלויבן צוריקצוקומען, וועט ער בכלל נישט גיין, ונמצא נמנע מן המצוה.
פשט: מ׳מעג גיין דורך וואסער ביז צום האלז פאר א מצוה, און מ׳דארף נישט חושש זיין פאר׳ן איסור רחיצה.
חידושים:
1. „עד צוארו” — מאקסימום, נישט מינימום: „אפילו עד צוארו.” מער ווי דעם טאר מען נישט, ווייל דאן איז דא א חשש אז ער וועט טרינקען וואסער (אדער זיך דערטרינקען). דאס איז א גרויסע קולא — נישט נאר א קליינע פאדל וואו די פיס ווערן נאס, נאר מ׳מעג ממש די גאנצע גוף נאס ווערן פאר א מצוה.
2. „מי שגדול ממנו בחכמה” איז נישט דווקא זיין רבי — ס׳איז א מצוה פון חכמים פון כבוד חכמים, הגם שאינו רבו. אויך „ליכנס לבית המדרש” מיינט אינמיטן יום כיפור — נאכדעם וואס ער האט שוין געענדיגט דאווענען, וויל ער גיין לערנען.
3. דער היתר צוריקצוגיין איז נאר ביי מצוה: ביי לשמור פירותיו (אפהיטן זיינע פעלדער) שטייט נישט אז מ׳מעג צוריקגיין. דאס ווייזט אז דער היתר צוריקצוגיין איז ספעציפיש פאר מצוה, נישט פאר הפסד.
4. חילוק צווישן נייע געלט מאכן און אפהיטן: נייע געלט מאכן איז נישט קיין מצוה, אבער אפהיטן וואס מ׳האט שוין איז א צורך/מצוה. דאס איז פאראלעל צו שבת-דינים וואו מ׳האט מתיר געווען געוויסע זאכן פאר שמירת ממון.
5. סתם שפאצירן (הולך לטייל) און מ׳קומט צו א וואסער — מעג מען נישט אדורכגיין. ס׳איז נישט אן אלגעמיינער היתר פאר יעדן וואס וויל נישט זיך וואשן. ס׳דארף זיין א צורך אדער מצוה.
6. שינוי בדרך העברה במים: דער רמב״ם זאגט: שלא יוציא ידיו מתחת שוליו על בגדיהם כדרך שעושה בחול — מ׳זאל מאכן א שינוי פון וויאזוי מ׳גייט אדורך וואסער אינדערוואכן. אינדערוואכן וואלט א מענטש אויסגעטון זיין וועש אדער ארויפגעהויבן זיינע קליידער. אויף יום כיפור זאל ער נישט אזוי טון — ער זאל גיין מיט זיינע קליידער אין וואסער אריין. דער שינוי איז וועגן סחיטה (שער הציון/שולחן ערוך הרב), אבער דער עיקר טעם איז: ווען מ׳גייט אדורך מיט אלע קליידער אן, איז עס נישט כדרך הנאה פון רחיצה — א מענטש וואס וויל זיך באדן טוט זיך אויס. דא גייט ער בלויז אדורך, און דאס אליין איז שוין א שינוי.
7. כללי׳דיגער אנגאנג: ווען א יוד קומט פרעגן א שאלה וועגן א שווערע סיטואציע, זאגט דער רב: דו מעגסט, אבער מאך עפעס א שינוי — אז דו זאלסט געדענקען אז ס׳איז יום כיפור. דער פונקט פון שינוי איז נישט אלעמאל פרעציז דעפינירט, נאר דער עיקר איז אז עס זאל נישט זיין כדרך חול.
—
יד. [דיגרעסיע: שווימען אין די ניין טעג]
עס ווערט אנגערירט דער מנהג נישט צו שווימען אין די ניין טעג. שווימען איז נישט רחיצה — עס איז אן אנדערע מין עונג: עקסערסייז, פיזישע אקטיוויטעט, זיך אפקילן (וואס די גמרא רופט „כדי לקרר”). דאס איז נישט דאס זעלבע וואס מ׳האט אסור געמאכט ביי מרחץ. עס קען זיין אז דער מנהג נישט צו שווימען איז א נייע חומרא / מנהג ישראל, נישט א שלעכטע מנהג, אבער עס האט נישט אמת׳דיג צו טון מיט דעם נושא פון רחיצה.
—
טו. נעילת הסנדל — הלכה א
דער רמב״ם: „אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגל אחת. אבל מותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומי.”
פשט: מ׳טאר נישט אנטון א געהעריגע שיך (מנעל אדער ס
נדל), אפילו נאר אויף איין פוס. אבער א סנדל פון שעם (א מין בלעטער/האלץ) אדער גומי (פאפירוס-ארטיגע מאטעריאל) מעג מען יא.
חידוש — וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא: מ׳מעג ארומוויקלען א שטיק שטאף אויף די פיס, ווייל הרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש כיחף — ער פילט נאך אלץ ווי ער גייט באָרוועס, ווייל דער בגד איז נישט גענוג באקוועם.
חידושים און הסברות:
1. דער פרינציפ: דער היתר איז נאר אויף זאכן וואס זענען נישט אזוי באקוועם ווי נארמאלע שיך. דעריבער, אפילו א בגד וואלט מען נישט געטארט אויב מ׳וואלט נישט מרגיש יחף געווען.
2. נוגע להלכה למעשה — קראקס/סליפערס/סניקערס:
– א סניקער (נארמאלע שיך בלויז נישט פון לעדער) — זעט נישט אויס ווי א היתר, ווייל ס׳איז א נארמאלע באקוועמע שיך.
– א קראקס — ס׳איז דא א מחלוקת צווישן שפעטיגע פוסקים. עטלעכע זאגן ס׳איז באקוועם גענוג אז מענטשן גייען דערמיט רעגולער, אנדערע זאגן ס׳איז א סליפער נישט א שיך.
– לויט דעם רמב״ם זעט מען נישט געהעריג א היתר פאר באקוועמע נישט-לעדערנע שיך — דער היתר איז נאר אויף א סנדל של שעם-טיפ, וואס איז ממש נישט ווי א שיך.
– ס׳איז זיכער נישט בלויז אן ענין פון לעדער — דער רמב״ם דערמאנט נישט אז דער איסור איז ספעציפיש אויף עור (לעדער).
—
טז. נעילת הסנדל — תינוקות
דער רמב״ם: „התינוקות, אף על פי שאין מצווה למנוע מהם אכילה ושתיה… מונעין אותן מנעילת הסנדל.”
פשט: קינדער — הגם מ׳לאזט זיי עסן און טרינקען (קליינע קינדער לפני חינוך), און אויך רחיצה און סיכה ערלויבט מען פאר זיי — אבער נעילת הסנדל איז מען מונע אפילו ביי קינדער.
חידושים:
1. פארוואס דער חילוק: רחיצה און סיכה האט א מענטש (אדער קינד) א צורך — א קינד איז שוואכער, מ׳דארף זיך וואשן. אבער נעילת הסנדל שאדט נישט אפילו פאר א קינד — ס׳איז נישט קיין צער צו גיין אן שיך (פאר א קינד).
2. שאלה: צי דער רמב״ם רעדט פון א תינוק שהגיע לחינוך (דאס הייסט, ס׳איז א דין חינוך ספעציפיש אויף נעילת הסנדל), אדער אפילו פאר אלע קינדער? לכאורה מיינט ער אז ביי א קינד וואס האט דערגרייכט חינוך, קאסט עס נישט — ס׳איז גרינג צו מקיים זיין.
—
יז. נעילת הסנדל — מחמת עקרב
דער רמב״ם: „מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו.”
פשט: אין א פלאץ וואו ס׳איז דא עקרבים אדער שלאנגען, מעג מען אנטון שיך.
חידושים:
1. דאס איז נישט פיקוח נפש: מ׳דארף נישט אנקומען צו דעם הגדרה פון פיקוח נפש. דער יסוד איז אנדערש: ווען די סיבה פארוואס דו טוסט אן שיך איז וועגן עקרב — דאס הייסט, דער צוועק איז נישט הנאה פון שיך נאר באשיצונג — האט די תורה בכלל נישט געמיינט אזא פאל ווען זי האט אסור געמאכט נעילת הסנדל. ס׳איז נישט אז מ׳איז דוחה דעם איסור מיט פיקוח נפש, נאר ס׳איז בכלל נישט אין דעם איסור אריינגערעכנט.
2. ס׳איז דא אסאך לעוועלס פון צורך — נישט יעדער צורך איז פיקוח נפש, אבער ס׳קען נאך אלץ זיין מתיר. א מענטש דארף נישט בלייבן אין צימער אויסצומיידן עקרבים — ער מעג פשוט אנטון שיך.
—
יח. נעילת הסנדל — יולדת און חולה
דער רמב״ם: „וחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צינה כל שלשים יום. וחולה כיוצא בה אפילו שאין בו סכנה.”
פשט: א יולדת (פרוי וואס האט געבוירן) מעג אנטון שיך וועגן קאלטקייט, ביז דרייסיג טעג נאכ׳ן געבורט — ווייל ביז דרייסיג טעג הייסט זי נאך א חיה (יולדת). א חולה, אפילו אן סכנה (חולה שאין בו סכנה), מעג אויך אנטון שיך כדי נישט פארקילט צו ווערן.
—
יט. הלכות סיכה (שמירן) ביום הכיפורים
דער רמב״ם: „אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג.”
פשט: מ׳טאר נישט שמירן אפילו א טייל פון גוף, און דער איסור גילט סיי פאר סיכה של תענוג סיי פאר סיכה שאינה של תענוג.
חידושים:
1. „סיכה של תענוג” מיינט דעם אלטן מנהג נאכן סעודה צו לייגן שמן אויפן גוף פאר הנאה. „סיכה שאינה של תענוג” מיינט למשל נוצן עס ווי א זייף צום אפוואשן — ס׳איז דא א געוויסע הנאה אבער ס׳איז נישט לויטער תענוג — און דאס איז אויך אסור.
2. דער רמב״ם איז גאנץ קאנסיסטענט מיט זיין שיטה: ער מאכט נישט קיין חילוק צווישן של תענוג און שאינו של תענוג — ביידע זענען אסור.
3. היינט איז סיכה נישט איינגעפירט ביי מענער, אבער פרויען שמירן זייער געווענליך, און א מאסאזש מיט אויל וואלט געווען א סיכה של תענוג.
דער רמב״ם זאגט ווייטער: „ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו — סך כדרכו ואינו חושש.”
פשט: א חולה (אפילו אין בו סכנה) אדער איינער וואס האט וואונדן/בליסטערס אויפן קאפ מעג שמירן ווי געווענליך.
חידושים:
4. דער היתר פון צורך (רפואה) האט נישט קיין חילוק מיט דעם לשון פון „תענוג.” א חולה איז מער א צורך, ממילא איז עס מותר — אזוי ווי מ׳האט מתיר געווען אנדערע זאכן פאר א חולה (ווי נעילת הסנדל).
5. דער חילוק וואס דער חתם סופר וואלט געזאגט: דער היתר איז ווען ס׳איז לצורך רפואה. וואס היינטיגע פוסקים רופן „סיכה שאינו של תענוג” (און זיי זענען מתיר) איז אייגנטליך נישט וואס דער רמב״ם רופט „שאינו של תענוג” — ביים רמב״ם איז „שאינו של תענוג” אויך אסור, נאר לצורך רפואה איז מותר.
—
כ. הלכות הדלקת הנר — תשמיש המיטה ביום הכיפורים
דער רמב״ם: „יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המיטה. ויש מקומות שנהגו שלא להדליק.”
פשט: ס׳איז דא צוויי פארקערטע מנהגים: מקומות וואו מ׳האט יא אנגעצינדן לעכט (כדי ער זאל זיך שעמען פון זיין ווייב און נישט קומען צו תשמיש), און מקומות וואו מ׳האט דייקא נישט אנגעצינדן (כדי ער זאל נישט זען זיין ווייב, ווייל ווען ער זעט זי וועט זי נושא חן זיין בעיניו ויבוא לידי תשמיש).
חידושים:
1. ביידע מנהגים האבן די זעלבע כוונה: אמאל האבן צוויי אידן פארקערטע מנהגים, אבער דאס מיינט נישט אז זיי האבן א פארקערטע סברא. ביידע מיינען די זעלבע זאך — צו פארמיידן איסור תשמיש המיטה אויף יום כיפור. איינער מיינט אז מיט לעכט וועט מען זיך אפהאלטן (ווייל מ׳זעט זיך), און דער אנדערער מיינט אז אן לעכט וועט מען זיך אפהאלטן (ווייל מ׳וועט נישט זען דעם אנדערן). די גמרא זאגט בפירוש אז ביידע מנהגים זענען גוט.
2. שארפע קשיא: די איסור תשמיש המיטה ביום כיפורים איז אן איסור גמור — דאס וועט אים נישט אפהאלטן? אבער דער ענין פון צניעות (נישט משמש לאור הנר) וואס איז נאר א מנהג — דאס גייט אים אפהאלטן? דער פשט איז אז דער רמב״ם מיינט נישט אז דאס לעכט איז א גזירה, נאר אז א נארמאלער צנוע׳דיגער איד איז נישט משמש לאור הנר (ס׳איז אן ענין פון צניעות), און דאס וועט אים אפהאלטן. דער ירושלמי ברענגט אז דאס האט צוטון מיט דעם כלל אז מ׳איז נישט משמש לאור הנר.
3. וואו מ׳צינדט אן אלע מנהגים: אין בית המדרש צינדט מען יא לעכט, און אין אפלים (טונקעלע ערטער) צינדט מען אויך. דער טעם דערפאר איז נישט כבוד יום טוב, נאר שלום בית — מ׳זאל זיך נישט שטויסן אדער פאלן. אין שול איז אויך נישט קיין שאלה, מ׳צינדט דארט.
4. מנהג המקום: דער חילוק צווישן די צוויי מנהגים איז נישט א ענין פון מנהג המקום, ווייל קיינער ווייסט נישט וואס דו טוסט ביי דיר אין בעדרום — ס׳איז נישט פני מחלוקת.
דער רמב״ם: „ואם חל יום הכפורים להיות בשבת — חייבים הכל להדליק בכל מקום, שהדלקת נר בשבת חובה.”
פשט: ווען יום כיפור פאלט אויף שבת, מוז מען אומעטום צינדן לעכט, ווייל הדלקת נר בשבת איז א חובה/מצוה.
חידושים:
5. דאס שטימט מיט דעם רמב״ם׳ס יסוד אז א מנהג קען נישט מבטל זיין א מצוה. ממילא קען דער מנהג פון נישט צינדן נישט אויפהייבן דעם חיוב פון הדלקת נר בשבת.
6. וויכטיגער חידוש: פון דעם רמב״ם זעט מען אז דער מנהג פון צינדן לעכט יום כיפור רעדט פון דער זעלבער פלאץ און אופן ווי שבת (ד.ה. אין בעדרום/שלאפצימער). ווייל אויב ס׳וואלט געווען א באזונדערע מנהג נאר אין בעדרום, וואלט נישט געווען קיין סתירה פון שבת — שבת צינדט מען ביים טיש, און אין בעדרום וואלט מען געקענט נישט צינדן. דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז שבת איז מכריח צו צינדן, באווייזט אז דער מנהג רעדט פון דער זעלבער הדלקה.
7. חידוש בנוגע הדלקת נר יום טוב: דער רמב״ם האט אפילו נישט געזאגט אז יום טוב איז דא א מצוה צו צינדן לעכט. אין הלכות שבת שטייט נאר שבת. יום טוב — פראקטיש צינדט מען, אבער אפשר איז נישטא קיין באזונדערע מצוה, ווייל יום טוב קען מען אייביג אנצינדן א לעכט (ס׳איז נישטא דער ענין פון ערב שבת). ממילא איז יום כיפור אויך נישטא קיין מצוה פון הדלקת נר — ס׳איז נאר א מנהג פון גדר לתשמיש המיטה.
8. נפקא מינה לברכה: לויט דעם רמב״ם איז נישט שייך קיין ברכה אויף דעם מנהג, ווייל ס׳איז נישטא אפילו קיין תקנה — ס׳איז נאר א מנהג פון גדר לתשמיש המיטה. אונז פירן זיך יא צו מאכן א ברכה אויף הדלקת נר יום כיפור, אבער דאס איז באזירט אויף אן אנדערע יסוד: אז יום כיפור האט א דין יום טוב, ס׳קומט כבוד, ממילא קומט זיך צו צינדן לעכט. דאס האט אמת׳דיג נישט מיט דעם מנהג פון „יש מקומות שנהגו להדליק” בכלל — אונז זענען נישט א „מקום שנהגו להדליק” פאר תשמיש המיטה, נאר אונז האבן אן אנדערע איידיע פון חובת הדלקת נר ביום כיפור.
9. ס׳איז דא א מסורה אז יום כיפור האט עפעס מיט לעכט — חוץ דעם צינדט מען נאך לעבעדיגע לעכט, נר נשמה, און אנדערע מיני לעכט — אבער דאס זענען שוין אנדערע ענינים.
—
סיום
ברוך רחמנא דסייען — מ׳האט בסייעתא דשמיא געענדיגט הלכות שביתת עשור (יום הכיפורים).
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת עשור פרק ג׳ — איסור רחיצה ביום הכיפורים
הקדמה לשיעור
Speaker 1: יא, אונז לערנען הלכות שביתת עשור, די הלכות פון יום כיפור, די דריטע פרק. און יעצט גייען אונז לערנען וועגן די איסור פון רחיצה. אונז האבן געלערנט אז ס׳איז דא פינף עינויים. אונז האבן שוין געלערנט וועגן די אכילה ושתיה, און יעצט גייען אונז לערנען וועגן רחיצה, סיכה.
יא, היינט איז ראש חודש אב, ברוך השם רבי יהודה׳לע איז צוריק פון די עניני עבודת ה׳ פון שווייץ, און אונז לייגן עס ארויף אביסל אן אנדערע סדר, אבער אונז זענען משתתף דעם עולם מיט אונזערע נייעס. ברוך השם, מ׳גייט צוריק לערנען לכבוד ראש חודש אב. ס׳קען זיין אז ס׳וועט נאך זיין הפסקים דורכאויס די זומער, איך דארף אויך אוועקפארן ערגעץ אפאר טעג, אבער עניוועיס, אונז זענען זייער צופרידן צו לערנען.
און ס׳איז ראש חודש אב איז אויך אינטערעסאנט, ווייל אין די ניין טעג איז דאך אויך געוויסע מנהגים פון נישט זיך וואשן, און וואס נאך? נישט עסן געוויסע זאכן, אבער שיעור יום כיפור איז אינגאנצן נישט עסן. אבער ס׳האט עפעס אן ענליכקייט צו די הלכות פון יום כיפור וואס אונז לערנען דא, און ס׳קומט באלד יום כיפור עניוועיס, סאו מ׳לערנט דורך הכנה. געוואלדיג.
און די שיעור איז נתנדב געווארן, מוקדש געווארן די גאנצע שיעור, די גאנצע מערכת השיעורים פון די יאר, דורך אונזער ידיד, אונזער לומד תורה, תומך תורה. נישט אלע אידן וואס זענען תומך תורה פארשטייען אומעטיג וואס זיי שטיצן, אבער ס׳איז א איד וואס לערנט טאקע די תורה און ער האט הנאה דערפון און קאכט זיך דערין, און פארשטייט אויך אז ממילא דארף מען צולייגן די אויכעטע געלט און די שטיצע דערפון, איז דאס הרב ר׳ יואל לייב ווערצבערגער. און אונז ווינטשן אים א גוטן חודש. און דאס זאגט פאר אלע אנדערע אידן וואס לערנען מיט און וואס האבן ליב די שיעור, און וואס פארן ווייטער מיט די שיעור. איך האף אז דער עולם איז אונז מוחל אז מ׳דארף אמאל גיין אויף וואקאציע. אונזערע רבי׳ס פלעגן זאגן “עומד שבתולה של תורה זהו קיומה”, אמאל דארף מען פארנאכלעסיגן די תורה אויכעט. אבער בעזרת השם וועט זיך מיטכאפן, מ׳וועט אנקומען צוריק צו די סדר במשך די צייט, און די עיקר אז מ׳גייט ווייטער יעדן טאג איז מיר ממשיך.
יא, אונז זענען מיר אביסל אונטערשטעליג, ס׳איז געווען אביסל ליתן רווח בין פרשה לפרשה, אבער מ׳גייט זיך מיר יעצט שוין טרייען מיטצוכאפן, און אונז גייען דא ענדיגן הלכות יום כיפורים, און נאכדעם קומט הלכות יום טוב.
הלכה א: איסור רחיצה — בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, יא, די איסור פון רחיצה. זאגט דער רמב״ם אזוי: “אסור לרחוץ ביום הכיפורים”, און דער רוחץ דא מיינט “בין בחמין בין בצונן”. ס׳איז נישט, אסאך מאל די הנאה פון רחיצה מיינט די הנאה פון הייסע וואסער, אזוי פסק׳נט מען געוויסע למשל, אין הלכות שבת, למשל… אה, מיינט עס שוין מרחץ? יא, אוודאי נישט. ווייל אין הלכות שבת, דער איסור דרבנן וואס איז דא אויף מרחץ, איז דוקא אויף הייסע וואסער, ווייל ס׳איז דאך אלץ שם יתקן מרחץ. ווייל יא, ווייל די בלנים פלעגן קאכן. גזירת בלנים.
יא. איך זאג, ס׳איז דא אמאל אזא זאך. אקעי, אבער דא איז די ווארט בין מחמם בין מצונן. יא, ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל מ׳וועט שוין זען. די שאלה איז, וואס איז די הנאה? מ׳גייט שוין זען אז אויב איז עס נאר כדי מ׳זאל זיין ריין, הייסט עס נישט הנאה פון רחיצה.
רייט, אבער ס׳איז זיכער אז די רחיצה מיינט זייער גוט. די רחיצה איז נישט צו רייניגן, ס׳איז א געוויסע געשמאק, א געוויסע תענוג פון צו גיין אין וואסער, אבער ס׳איז נישט לאו קיין הייסע וואסער. ס׳איז נישט דא קיין שום הלכה, רייט? ס׳איז דא שפעטער עפעס א הלכה וואס מאכט א חילוק הייס און קאלט, נישט קיין הלכה, רייט? נישט וואס איך געדענק דא. ס׳איז נישט קיין שום חילוק.
ניין, למשל אין די ניין טעג, אפשר איז יא דא א חילוק, ווייל ס׳איז מער אן ענין פון אבילות, ס׳איז אנדערש. פון הנאה, אדער… אפשר איז דא א געוויסע הנאה פון זיך באדן אין הייסע וואסער.
אפילו אבר אחד, אפילו אצבע קטנה
Speaker 1: יא, אקעי, אבער דא זעט מען די איסור איז רחיצה, בין מחמם ובין מצונן, בין כל גופו ובין איבר אחד. ביי שבת איז טאקע דא א חילוק צווישן כל גופו און איבר אחד, אבער ביי יום כיפור נישט קיין חילוק. אפילו, זאגט דער רמב״ם, אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים, מ׳טאר אפילו נישט איינטינקען א פינגער אין די וואסער. דאס הייסט א פינגער אין קאלט וואסער.
ניין, שטייט גוט.
הלכה ב: מלך וכלה רוחצין את פניהם
Speaker 1: אבער, זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא אין דעם היתרים, ס׳איז דא אין דעם תנאים. ווער ס׳מעג יא. והמלך והכלה רחצה את פניהם. מלך און כלה מעגן זיך יא אויפוואשן. פארוואס? פארוואס האט מען מתיר געווען אויף די צוויי? כלה כדי שלא תתגנה על בעלה. א כלה מעג זיך אויפוואשן כדי זי זאל אויסקוקן גוט, זי זאל אויסקוקן ריין, כדי שלא תתגנה על בעלה. זאל איר מאן נישט ווערן פארמיאוסט. שטייסט אין די הייליגע יום הקדוש, אויב דער חתן וועט זען אז זיין כלה איז שמוציג, האט ער נישט קיין שלום בית.
Speaker 2: יא, טאקע טאקע. ער רעדט פון יום כיפור. יא. מ׳טאר נישט עניוועיס, איך מיין תשמיש איז זיכער אסור. יא, דער רמב״ם ענדיגט דאך מיט תשמיש. סאו, אינטערעסאנט. יא. און בכלל, פארוואס וועט עס צו טון דוקא מיט כלה? אויב ס׳איז דא עפעס אן ענין שלא תתגנה על בעלה, דארף מען פארשטיין פארוואס כלה, דער רמב״ם זאגט ביז דרייסיג טעג, וואס געשעט נאכדעם?
Speaker 1: אה, ס׳זעט אויס אז מ׳האט שוין געכאפט, ער איז שוין אריינגעפאלן, ס׳איז דא נאך.
מלך — כדי שתיראה ביופיו
Speaker 1: “והמלך כדי שתיראה ביופיו”, דער מלך דארף מען זען מיט זיין שיינקייט, “שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך”. דא זעט מען אז א מלך האט אן ענין פון יופי, אז ס׳איז דא אן ענין אז דער מלך זאל אויסקוקן שיין. יא, דאס איז דאך וואס ער מיינט. ער מיינט נישט דא… לכאורה יענער פסוק רעדט “מלך ביופיו תחזינה עיניך” מיינט דער אייבערשטער איז דער מלך, ניין?
Speaker 2: “נתן צדקה, קוק עסט”. “מלך צדקה”. איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט אויף איר פשט.
דיון: וואס איז דער יסוד פון דעם היתר?
Speaker 1: איך מיין, דאס זעט מען אבער זיכער אז א מלך… איך מיין אז די ווארט איז, אז ווען די מענטשן ווען זיי וואשן זיך, טוען זיי עס נישט פאר הנאה, נאר זיי טוען עס ווייל זיי האבן… זיי געדענקען אייביג אז זיי מוזן אויסקוקן שיין. אבער לאמיר פארשטיין, זיי האבן שוין קיין אנדערע מענטש, ווען ער וואשט זיך סתם, טראכטן אז ער טוט עס ווייל ער וויל האבן הנאה פון זיך וואשן. איך ווייס נישט אויב דאס איז געווען… איך מיין אזוי וואלט איך געטראכט, אבער ס׳קען אויך זיין. דאס הייסט, ס׳ווענדט זיך אויב רחיצות דרבנן, די אלע ענינים, חוץ פון אכילה ושתיה צו זענען דאורייתא דרבנן. אבער ס׳קען זיין אז אפילו עפעס איז מדאורייתא, ס׳איז נישט קיין כרת, ס׳איז מער קיין כגדרים, די חכמים זענען מאכט. ס׳קען זיין אז דאס איז זייער א גרויסע צורך, ס׳איז זייער שרעקליך אז די כלה וועט נתקנה ווערן על בעלה און נישט קענען לעבן. איז האבן די חכמים מקיל געווען.
דאס הייסט, איך מיין נישט אז מ׳מוז אנקומען צו די חילוק. די רמב״ם, מיר זעען שפעטער, ס׳איז דא אופנים וואס ס׳זעט מיך אויס זיכער נישט קיין רחיצות של תענוג, און די רמב״ם אסר׳ט נאך אלץ, פארדעם איז מיר שווער. פארדעם טראכט איך אז אפשר וועט מען קענען לערנען, דאס איז פלעין א כלא. ס׳איז א שווערע זאך.
קשיא: וואס טוט רחיצת פנים אויס?
Speaker 2: ס׳איז אביסל שווער, ווייל… וואס מיינט דאס? ס׳טייטשט אזוי: אויב איז זי שמוציג, מעג זי זאל דאך וואשן יעדער איינער. אזוי ווי ער גייט שוין שפעטער זאגן, אז מי שוין מלכלך מעג זיך אפוואשן. ניין, מיינט שמוציג, ס׳איז עפעס אינצווישן. דאס אז זי באט זיך גייט איר נישט מאכן שענער. מאכן שיין די פאות מיט די מלך, יא? וואס? אונז ווילן זיין פאות, זיין בארד, וואטעווער, זאל זיין שיין צוזאמגענומען. דאס, ס׳האט יא אפגעוואשן זיין פנים אדער נישט, גייט א מענטש וואס גייט אדורך זען דעם קעניג, גייט עס לכאורה נישט זען. ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳קען זיין אז אונז פארשטייען נישט קלאר די הלכות, ווייל דאס האט צו טון מיט די קאלטשער. וואס ס׳מיינט אז מען פארשט זיך נישט די פנים?
Speaker 1: ניין, איך רעד נישט פון די שיינע מלך. אפילו דו פרעגסט א גוטע קשיא. דו זעסט, מ׳קען זען דער חלק וויינער האט זיך שוין אויסגעוואשן די פנים היינט, ער זעט אויס אביסל… גוט טשעקן, וועסטו זען אז דו באמערגסט זיין פאיש. נישט שמוציג. מ׳זעט נישט אויף די פנים. מ׳זעט יא, ער איז עפעס אזוי… מלוכלך איז ממש מלוכלך, אבער דא רעדט מען פון א געוויסע תוספת. רחיצה איז פשוט ווערן ריין. איך מיין, וואס איז דען? ס׳איז נישט פאר פאן.
איך מיין, ס׳זעט אויס אזוי ווי, לאמיר זאגן אז א מענטש וואשט זיך, ער נעמט א גוטע לאנגע הייסע שאוער, פאר די נעקסטע שעה וועט מען זען אויף אים א געוויסע גלאנץ, א געוויסע רויטקייט אויף זיין פנים. אבער דו גייסט נישט זען נאכמיטאג צו דער מענטש האט זיך היינט צופרי געבאדן אדער ער האט זיך נעכטן געבאדן. די תורה זאגט אז מ׳גייט נישט.
אפשר איז די ווארט דא אז די צוויי מענטשן האבן א הקפדה, זיי זענען זייער שטארק אווער אז מ׳קוקט אויף זיי, און וועגן דעם וואשן זיי זיך, זיי וואשן זיך נישט פאר הנאה, ממילא וועגן דעם האט מען עס מתיר געווען. אדער, דאס איז שוין נאך א שאלה, דאס פרעגסטו פארוואס ס׳איז מותר, אבער מ׳קען זאגן סתם אז ס׳איז א שטארקע צורך, אזוי ווי איך וויל טענה׳ן אפשר.
גמרא: חילוק צווישן אבלות און תענוג
Speaker 1: אבער איך וויל נאר זאגן, ער ברענגט דא א גמרא, יא? דו האסט גערעדט א מינוט צוריק וועגן דעם חילוק פון אמר רב חסדא, אמר רב חסדא, כל שום משום אבל, כגון תשעה באב, אסור בין בחמין בין בצונן. כל שום משום תענוג, כגון תענית צבור, בחמין אסור, בצונן מותר. און אבל איז משמע אז דאס איז נאר אויף תענית ציבור דרבנן, אבער אויף תענית ציבור דאורייתא איז מען נישט מחלק, דער רמב״ם זאגט דאך אז אפילו בצונן איז אסור ביום כיפור. קומט אויס אז א נארמאלע תענית ציבור, דאס הייסט די ד׳ תעניות, אונז האבן מיר נישט איסור ברחיצה, אבער א תענית ציבור וואס מ׳איז גוזר וואס איז יא אסור ברחיצה, טאר מען יא זיך וואשן בצונן, ווייל דאס הייסט נישט קיין תענוג. אבער אבלות, ס׳איז דאך נישט קיין חילוק, ס׳איז דא א געוויסע תענוג פון רחיצה בחמין. ס׳איז דא, אבלות מיינט מ׳וואשט זיך נישט. ס׳איז דא אזא זאך, א מענטש וואס איז באבל איז, ער פארגעסט פון זיין גוף, ער איז שרוי אין זיין צער. ער נעגלעקט אלעס אויסער זיין צער. ער טראכט נאר אויף זיין צער. רייט. ער איז נעגלעקטעד, זייער גוט, דאס איז די ווארט.
איך ווייס נישט צו ביום כיפור איז א נושא פון נעגלעקט, ס׳איז זייער פאני. ס׳איז מער א נושא פון עינוי, סאו דעמאלטס דארף עס יא זיין ענליך צו די נושא פון תענוג, וואס זאל נאר זיין אסור בחמין. נישט קלאר. אפשר פארוואס… ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה.
קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם דין פון מלך?
Speaker 2: מ׳זאל פארשטיין פארוואס דער רמב״ם בכלל ברענגט עס. דער רמב״ם האט דאך נישט געוואוסט אז ס׳איז נישטא קיין מלך ישראל. דער מלך ישראל זיצט נישט אויף זיין בענקל און מקבל קהל יום כיפור. יום כיפור איז דער עולם ביזי מיט דעם כהן, נישט מיט דעם מלך. דער מלך האט בכלל עפעס א דזשאב יום כיפור? ער שטייט אין די ווינקל אין בית המקדש, און ער קוקט צו די עבודת פון דעם כהן. ער איז נישט יעצט דער סענטער פון די רעקשן פון די מענטשן. דאס איז זיכער נישט אזא פראבלעם.
Speaker 1: ניין, איך טראכט צו דער רמב״ם מיינט צו זאגן, ער ברענגט די צוויי דוגמאות, אז ווען די רחיצה איז וועגן די אויסקוק און נישט וועגן די הנאה, ער זאגט עס אבער נישט קלאר. ער ברענגט די צווייטע גמרא, וואס דאס איז דער ענין. איך זע קלאר שפעטער אז ס׳איז דא אופנים וואס איז זיכער, ווייל דער רמב״ם עושה תפילה פון תפילת עזרא, תפילת קעירי, איז דער רמב״ם אסר׳ט. אויב דאס וואלט געווען די ריכטיגע דין, וואלט עס געווען איינער נישט געמאכט סענס. פארדעם, דאס איז די זאך וואס ליגט מיר א גאנצע צייט אין קאפ, צו זען אז דו ביסט גערעכט אז ס׳איז זייער מסתבר צו זאגן אזוי. אבער דער רמב״ם זעט נישט קלאר אז ער האלט אזוי.
אבער אפשר איך טראכט יעצט… דו ווילסט מאכן א היתק לבית? איך וויל פארשטיין, דאס הייסט, אויב מ׳רעדט אזוי ווי בדרך הגדה אדער מער צו פארשטיין, ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין די נושא פון נשראת חוצה יום כיפור. דאס הייסט, אפל, אזוי ווי דו זאגסט, אפל איז נעגלעקט. אפל פאסט נישט, רייט? אפל מעג אפילו עסן פלייש און וויין. ס׳איז נישט זיך מאנס. ס׳איז דא א לשון מ׳זאל נישט מסיח דעת זיין פון די אבילות. מ׳קען אפשר דאס פריערן אזוי. נא, איך וויל זאגן אז ס׳איז אן ערליכע זאך, דו זאלסט נישט יעצט זיין ביזי זיך שאווערן, פארגעס פון דיין גוף, יעצט זאלסטו נאר אויף די אבילות. איך וויל זאגן אז ס׳איז נעגלעקט.
רחיצה ביום כיפור – הבנת האיסור והיתרים
דער רמב״ם׳ס דוגמאות: ווען רחיצה איז מותר
Speaker 1: ניין, איך טראכט צו דער רמב״ם מיינט צו זאגן, ער ברענגט דעי צוויי דוגמאות אז ווען די רחיצה איז וועגן די אויסקוק און נישט וועגן די הנאה. ער זאגט עס אבער נישט קלאר, ער ברענגט די צוויי דוגמאות וואס דאס איז די ענין. איך זע קלאר שפעטער אז ס׳איז דא אופנים וואס ס׳איז זיכער, ווייל דער רמב״ם אוסר טבילת עזרא, טבילת קרי, איז דער רמב״ם אסר׳ט. אויב דאס וואלט געווען די ריכטיגע דין, וואלט געווען אין הלכה נישט געמאכט סענס.
פארדעם, דאס איז די זאך וואס ליגט מיר א גאנצע צייט אין קאפ, צו זען אז דו ביסט גערעכט אז ס׳איז זייער מסתבר צו זאגן אזוי. אבער דער רמב״ם זעט נישט קלאר אז ער האלט אזוי. אבער אפשר איך טראכט יעצט… דו ווילסט מאכן א היתר כלל? איך וויל פארשטיין. דאס הייסט, אויב מ׳רעדט אזוי ווי בדרך הגדה אדער מער צו פארשטיין, ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין די נושא פון נישט רחיצה יום כיפור.
דער חילוק צווישן אבל און תענית
אן אבל, אזוי ווי דו זאגסט, אן אבל איז נעגלעקט. אן אבל פאסט נישט, רייט? אן אבל מעג אפילו עסן פלייש און וויין. ס׳איז נישט זיך מענה. ס׳איז דא א לשון מ׳זאל נישט מסיח דעת זיין פון די אבילות. מ׳קען אפשר דערפירן אזוי. אן אנדערע זאגסט, ס׳איז אן ערליכע זאך. זאלסט נישט יעצט זיין ביזי זיך שווערן, פארגעס פון דיין גוף, יעצט זיין פארגעסט נאר אויף די אבילות.
איך וואלט געזאגט, ס׳איז נעגלעקט, אזוי ווי דו האסט געזאגט. איך האב געזען איינער מסביר. אן אבל, ער וואלט געוואלט שטארבן צוזאמען מיט דעם וואס איז געשטארבן, כאילו. ס׳איז א גרויסע צייט, דארפסטו זיך משתתף זיין בצער א צווייטער איד, יענער איז נעבעך נישט. ער איז זיך משתתף מיט זיין צער, און ער מאכט זיך כאילו מ׳איז געשטארבן.
איך ווייס נישט לאמיר זאגן. איז דאס פארשטיי איך אז ער נעגלעקט זיין גוף, אבער א תענית איז נישט געמאכט צו נעגלעקטן די גוף, ס׳איז געמאכט צו זיך אביסל פייניגן, וואטעווער דער ענין זאל זיין, עקביר זיין די נשמה, איך ווייס וואס וואס דו זאלסט זאגן, אבער וואס העלפט עס נישט זיך צו וואשן?
דער חילוק צווישן אונזער צייט און חז״ל׳ס צייט
איך מיין אז אונז זענען זייער צוגעוואוינטע רוב מענטשן וואס איך קען מאכן א שווער יעדן טאג, אדער כמעט יעדן טאג. ס׳זעט נישט אויס, אונז האבן נישט די זעלבע בליק אויף זיך וואס די גמרא האט געהאט. ס׳ליגט זיך וואשן איינמאל א וואך, מ׳האט געלערנט אין הלכות תורה ארץ, איינמאל א וואך גייט מען אין מרחץ. מרחץ איז א ספעשל, אקעי, מ׳דארף א נארמאלע זאך, איינמאל א וואך, אבער די איינמאל זאל נישט זיין אין יום כיפור.
דער רחיצת פניו אויכעט, ס׳איז עפעס א… עפעס פעלט אונז אין די הבנה פון דאס, ווייל אונז לעבן מיר זייער אנדערש אין די סארט זאך. אפילו א ווייל איז נישט מעגליך פאר א מענטש צו גיין א וואך אן א שאוער, אין די זמן הזה, ס׳איז נישט קיין נושא פון… אונז קוקן נישט אן אז די רחיצה איז עפעס אן עקסטרע פלעזשער וואס מ׳דארף נישט ווען מ׳פאסט, ווען מ׳איז אין אן אבל.
און דאס איז די שוועריגקייטן וואס דער עולם האט יעצט אין די ניין טעג, ווייל די אלע זאכן וואס מ׳האט געאסר׳ט האט זיך זייער צוגעטוישט אין מציאות. סיי א רחיצה, אפוואשן וועש. וואשן וועש איז אמאל געווען א גאנצע עסק, מ׳האט עס מגיהץ געווען, ס׳איז געווען א ריזיגע טרחה, מ׳האט עס נאר געטון. אבער היינט, אז מענטשן זענען רגיל אנצוטון יעדן טאג נייע וועש, די זעלבע זאך מיט רחיצה.
מלך וכלה – דער דין פון “מלך ביופיו”
Speaker 2: ניין, פאר דעם האב איך געטראכט, אפשר דאס מיינסטו מרמז זיין, אז אפשר מלך והכלה זאגט, ס׳שטייט נישט ומי יאמר למלך מה תעשה, ער דארף זיין א מלך ישראל. דאס איז איבער זיין רבי, און ער איז אויך א בחינה פון מלך ביופיו.
מיר זעען אז די רבי׳ס זיצן היינט שבעה אויף א סטעידזש. ס׳איז א נייע מנהג, מחדש געווען די סקווערע רבי׳לע אפאר יאר צוריק, און יעדער איינער מאכט אים שוין אויך. אז דער רבי זיצט שבעה אויף א סטעידזש, און דער גאנצער עולם שטארט ארום מיט פרענטשעס. ס׳איז דא גראדע א שירה פון מלך ביופיו פאר הלכות אבילות וויאזוי ס׳גייט. אבער ער האלט אזוי אז ער איז מלך ביופיו. ממילא, ער דארף שוין נישט מאכן קיין קריעה, ער מעג זיך שוין וואשן אויך. ער דארף אים זאגן, דו ביסט א רבי? דו ביסט פטור.
Speaker 1: ניין, אבער איך וויל זאגן, אויב דו ווילסט זאגן אז די צוויי, די מלך וכלה, וועלן די חכמים פארשטאנען אז אקעי, א נארמאלער מענטש, מען קען אים הייסן נישט זיך וואשן יום כיפור, אבער א כלה איז צו גרויס. קען זיין אז יעדער היינטיגער מענטש איז אזוי ווי א מלך וכלה פון דעמאלטס, פארשטייסט?
דער רמב״ם׳ס צמצום אין די הלכות
Speaker 2: דער רמב״ם איז זיך נישט אזוי גוט מסביר. למשל, טראכט פון א פרוי וואס איז זייער שטארק אוועיר פון שלא תתגנה על בעלה, אז זי איז אייביג, אייביג איז אלמאוסט אתגנל על בעלה, און איר אייביג מתיר זיין? ס׳שטייט נישט דא אזוי, ס׳שטייט פון המלך והכלה, נאר מ׳זאגט אז ס׳איז א סיבות.
די משנה שטייט פון המלך והכלה, איך האב עס יעצט פון א… אקעי, עד כמה קראת כלה האבן מיר שוין געהאט. כלה האט שלשים יום. דאס הייסט, כלה הייסט… ביז דא א שלושים פון א חתונה אויך, דער עולם ווייסט נישט די גאנצע שעה און די ראשונה, ביז שלשים קען מען מאכן שבעה. שבע ברכות. דארף דאך זיך בשלשים, אויב מ׳עסט נאך פון ענינים פון חתונה, ווייסטו? בשלשים קען מען זיין דינע שבע ברכות.
ס׳איז דא הלכות פון דרייסטער? ס׳איז דא זיבן זיבן פון שבע ברכות? ניין, איך מיין אז ס׳איז יא דא עפעס, מ׳קען נאך זאגן שבע ברכות ביז… שבע ברכות קען מען זיכער נישט זאגן, אבער ברכה וואס דו מיינסט איז די אשר פאר לשובת ושמחה. אשר פאר לשובת ושמחה. די ברכה החריטה קען מען זאגן… און נאך פארדעם אויך. פארדעם אויך. ווען מ׳ווייקט איין די ביר, וואטעווער שטייט דארטן די הלכה. האסט געלערנט די הלכות שוין? איך וועל לערנען נאכאמאל אין חסידוש. אקעי.
הלכה ד: מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט
Speaker 2: אקעי. מי שהיה מלוכלך בצואה או בטיט, איינער איז מלוכלך, איז רוחץ מקום המטונף כדרכו ואינו חושש. ער מעג זיך געהעריג אפוואשן, און ער לייגט דא צו “כדרכו”, נישט ער זאל זיין זייער קארג. די פלאץ, נאר די… אבער די… ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט “מקום המטונף” און ער זאגט “כדרכו”. די פלאץ אליין דארף ער נישט… ער מעג געהעריג, ס׳זאל נישט זיין ווייניג וואסער אדער עפעס. אזוי זעט אויס וואס ער מיינט דא צו זאגן. ואינו חושש, ער דארף נישט זיין אוועיר אז, אה, ס׳איז שוין אפגעשטעלט, די צואה איז שוין נישטא, איך דארף שוין סטאפן. ער קען זיך געהעריג וואשן ווייל ער טוט עס פאר די לכלוך.
אקעי. ווייטער, לכאורה איז דאס אויך די ווארט, ווייל ס׳איז נישט א הנאת רחיצה, נאר ער טוט עס פאר א סיבה, ער האט דא די שטיקל טיט וואס ער דארף פטור ווערן. און וואס איז די זעלבע זאך פאר די נעקסטע הלכה.
א פרוי וואס געבט צו עסן פאר איר קינד
א פרוי וואס דארף געבן צו עסן פאר איר קינד, דאס הייסט פאר זיך אליין יום כיפור טאר מען דאך נישט עסן, איז נישטא די היתר פון נטילת ידים פאר זיך, אבער אז זי געבט צו עסן פאר איר קינד, דארף זי זיך אפוואשן די הענט פארדעם, מ׳טאר נישט אנרירן די ברויט מיט ידים מזוהמות, אבער זי טאר זיך נישט אפוואשן ביידע הענט, נאר די הענט וואס זי דארף עוסק זיין מיט די ברויט. ומדיחה אשה ידה אחת במים, ונונתת את הפת לבנה צו געבן צו עסן פאר איר זון.
קשיא פון ר׳ אברהם נאוויטש
זייער גוט. ער ברענגט דא א ר׳ אברהם נאוויטש, אז ווען זיי האבן געלערנט אין הלכות ברכות, אז דער רמב״ם זאגט אז המאכיל אחרים אינו צריך נטילת ידים. די הלכה איז נישט אז מ׳געבט צו עסן פאר א צווייטן דארף מען זיך וואשן. מיר האבן געלערנט, אפילו אויב איינער אנדערער געבט דיר צו עסן און דו טאפסט נישט די עסן, דארפסטו זיך וואשן. אבער פארקערט, דו געסט צו עסן פאר א צווייטן, דארפסטו זיך נישט וואשן, אפילו דו טאפסט יא די עסן. אויב אזוי, פארוואס דארף זי זיך וואשן די הענט? ס׳איז דאך נישטא קיין הלכה פון נטילת ידים אז מ׳געבט פאר א צווייטן.
זאגט ער, יא, אבער דאס איז ווען די הענט איז ריין, ס׳איז נאר א דין, א חזקה, מ׳דארף זיך וואשן די הענט. אבער אויב די הענט איז טאקע שמוציג, איז עס נישט קיין דין, ס׳פאסט נישט אפילו. ווייל יום כיפור וואשט מען זיך נישט, איז דאס כדי צו געבן די הענט. סאו מ׳זעט מיט יא אז די הענט גייט זיין אביסל מער שמוציג יום כיפור. ס׳איז נישט געמאכט פאר דעם אויב מ׳געבט עסן, מעג מען יא וואשן די האנט. אבער איין האנט, די האנט וואס מ׳געבט געבן צו עסן.
דער, דער, דער, ס׳איז אן ענין פון סכנה, אדער וואס מ׳זעט פאר די קינד, כאילו די קינד זאל האבן ריינע ברויט. יא, וואס איז די קינד שולדיג וואס זאל נישט האבן קיין ריינע ברויט. איך ווייס נישט אויב ס׳איז א סכנה. איך וואלט געזאגט ס׳איז נישט נקיות, ס׳איז א נושא פון נקיות.
לעוועלס פון נקיות לויט קאנטעקסט
דאס הייסט, לגבי… לאמיר פארשטיין אז יעדע נקיות האט דאך לויט יעדע קאנטעקסט אן אנדערע לעוועל פון נקיות. אויף צו גיין אין שול איז די הענט גענוג כשר. יא, דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף זיך וואשן לתפילה למשל, רייט? ווייל מ׳שטייט אויף אינדערפרי און מ׳וואשט זיך נישט נטילת ידים. אזוי זאגט דער רמב״ם.
ניין, דער רמב״ם זאגט נישט דאס, דער רמב״ם זאגט… יא, אבער דער רמב״ם זאגט נישט דאס. דער רמב״ם זאגט מער… וואס הייסט, ס׳הייסט נישט מלוכלך, ס׳איז נאר א חזקה. אויב ער זעט טאקע אז ס׳איז שמוציג, אוודאי איז עס מותר. אבער אויב ער זעט נישט, ס׳איז נאר אזוי ווי א גאנץ יאר זאגט מען די הלכה אז ס׳הייסט א חזקה, ווי ס׳זאגט מען “ידים עסקניות הן”.
אבער יום כיפור, לגבי צו דאווענען, איז נישט קיין פראבלעם. אבער לגבי געבן ברויט, איז שוין מער אן איידעלע זאך, הייסטו שוין שמוציג, ממילא ביסטו שוין בכלל “היו ידיו מלוכלכות”, וואס דו מעגסט זיך וואשן וויפיל דו דארפסט.
Speaker 1: דא איז אויך אביסל אינטערעסאנט, למשל, א מאמע גרייט אן א סענדוויטש פאר איר, זי נוצט איר ביידע הענט, וועט זי טאקע מעגן ביידע, לכאורה. מ׳רעדט דא אויף אן אופן אז זי געבט נאר. אקעי.
דאס הייסט, די אלע הלכות וואס דער רמב״ם האט געזאגט מאכן מער א כלליות׳דיגע זאך. ער וויל זאגן אז די הנאת רחיצה איז אסור, אבער רחיצה פאר אנדערע סיבות, צו ווייל מ׳דארף געבן צו עסן, צו ווייל מ׳איז א כלה. איך מיין אז דער רמב״ם מאכט זייער קלאר נישט יענע כלל. דער רמב״ם מאכט נישט די כלל פאר א סיבה, ער וויל נאר אזוי ווי אז ס׳איז דא פרטים ווען מ׳מעג, ס׳איז נישטא א כלל אז ווען ס׳איז נישט הנאת רחיצה האט מען ברייט מתיר געווען. ער איז זייער מצמצם וואלט איך געזאגט מיט די גמרא וואס שטייט אין די גמרא.
חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן
Speaker 2: אקעי, נאך איינער וואס מעג: “חולה רוחץ כדרכו אפילו אינו מסוכן”, אפילו ער איז נישט מסוכן. ס׳איז טייטש אנדערש ווי… לגבי עסן האבן מיר אונז געלערנט, דארף א דאקטער זאגן אז ס׳איז א סכנה. אבער רחיצה איז נישט אזוי הארב, און אפילו נישט מסוכן מעג זיך א חולה וואשן.
אגעין, אבער… דער רמב״ם האט געהאלטן אז ווייל רחיצה איז וויכטיג פאר א חולה, אדער סתם פאר אים איז מען א געוויסע רחיפה, סתם ווייל ער איז קראנק איז ער פטור מיט א מצוה. ס׳מיינט אז ס׳העלפט, א חולה דארף דאך מ׳זאל אים גענעמען קעיר פאר זיין גוף, ער זאל פילן באקוועם, ס׳העלפט זיך אויסציילן, ממילא מעג ער.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כדרכו”?
Speaker 1: “וכל חייבי טבילות”… איך וויל אויך וויסן וואס דער רמב״ם מיינט מיט די ווארט “כדרכו” ביי די ביידע מאלן. למשל, “מדיחה אשה ידה אחת במים” שטייט נישט “כדרכה”. “מי שהיו ידיו מלוכלכות” רוחץ “כדרכו”. כדרכו מיינט אז מען מעג מאכן אזוי ווי יעדן טאג, א הייסע פיינע שאוער? מ׳דארף וויסן. פארוואס איז א שאוער? נאר רוחץ מקום הטינופת.
א חולה למשל, איך וויל גיין צו א חולה. אויף צו האבן הנאה? אדער איז עס נאר אן ענין פון… אפשר איז דאס עפעס וואס פאר נקיות?
Speaker 2: ניין, א חולה איז נישט ווייל ער איז שמוציג. א חולה איז… וואס מ׳האט געלערנט אין הלכות שבת שטייט, יא, ער ברענגט, אין הלכות שבת שטייט, אז א חולה, אויב מ׳דארף אים… אויב מ׳דארף אים, מחמין לו חמין, ס׳הייסט אפילו… ער רעדט פון א חולה שיש בו סכנה, רייט? בין להשקותו בין לרחיצת גופו. רחיצה איז א זאך וואס העלפט פאר א חולה. די הנאה איז רחיצה, ס׳איז נישט עפעס אנדערש. א חולה איז יא הנאת רחיצה, אבער ס׳איז א צורך. ס׳איז זיכער א חולה איז יא הנאת רחיצה, אפשר דאס איז די ווארט.
דיסקוסיע: וואס איז “הנאת רחיצה”?
Speaker 1: דו דארפסט דאך אויך פארשטיין אז ווען… אפס, וואס איז געשען? סאו איך האב מורא אז אין דמיון איז דא א גאנצע צייט אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט הנאת רחיצה, וואס איז אנדערש, וואס איז דיסטינקט פון די הנאה פון ווערן ריין. רחיצה, איך האב נישט געהערט קיינער וואס איז שוין ריין, ס׳פאלט אים איין, אפשר וועל איך מאכן א שאוער. א שאוער מאכט מען ווייל מ׳איז אביסל שמוציג.
ס׳איז דא אסאך לעוועלס פון שמוציג. ס׳איז דא איינער וואס איז גאר א מפונק, ביי אים, יעדע טראפ שווייס, איך ווייס, פילט ער אז ער דארף א שאוער. אבער אין סאם לעוועל רופט מען דאס א תענוג. ס׳הייסט, ס׳פעלט דאך נישט אויס קיין שאוער, אבער ס׳איז מער געשמאק צו זיין ריין. און זיך אויפרייניגן, און זיך גיין אין מרחץ, וועסטו ווערן ריין. דאס איז א גרויסע תענוג וואס איז אסור יום כיפור.
אבער פאר א לעוועל ווייניגער פון דעם, וועלכע לעוועל ס׳איז, אדער א גרעסערע צורך, א מלך וואס איז דא א צורך, מוז מען מתיר זיין. אבער א חולה, למשל, דעמאלטס רעדן מיר וועגן א חולה.
א חולה וואשט זיך כדי צו ווערן ריין. אז א חולה, זיין גוף איז אפגעשוואכט, א חלק פון די טיפול פון די גוף איז עס זאל זיין ריין. איך וואלט געפרעגט די דאקטאר וואס דאס העלפט, איך ווייס נישט, אבער אזוי איז אנגענומען. א חלק פון די הנאת הגוף, נישט פון די חיזוק הגוף, פון א חולה, אז מ׳מאכט א
דיון אין רחיצה ביום הכפורים — לעוועלס פון הנאה, מלוכלך בזיעה, און נטילת ידים שחרית
המשך: די סברא פון לעוועלס פון צער און הנאה
Speaker 1: דאס הייסט, מ׳איז מער מקריב ווי א פלעינער מענטש. א פלעינער מענטש איז נישט געפערליך אויב ער איז אביסל שמוציג, איז מען מתיר. די זעלבע זאך א מלך ואו א כלה, און מ׳איז א גרעסערע צורך זיך צו רייניגן.
אויס אז ס׳איז זייער שווער צו מאכן די חילוק פון הנאה. די איינציגסטע זאך וואס דו קענסט זאגן ווי הנאה איז די צונון, וואס די גמרא זאגט. אויב ווען ס׳איז רוחץ בצונן, דעמאלטס איז נישט דא קיין תענוג, אבער ס׳איז יא דא הנאת רחיצות.
ס׳איז נישט דא קיין חילוק, אבער אויך איינער וואס איז מלוכלך, יא, יעצט כאפ איך, ער האט אויך א הנאת רחיצה, ווייל ער ווערט ריין.
קשיא: מלוכלך בצואה vs. מלוכלך בזיעה
איך האב געוואלט פרעגן, וואס איז דאך די חילוק צווישן מלוכלך בצואה אדער מלוכלך בשווייס? מלוכלך בזעת. פארוואס זאל מען נישט זאגן? ווייל דעמאלטס יעדער מענטש, מי שוין אויב מלוכלך בזעת, איך מעג נישט.
Speaker 2: ווייל ער מעג, ער מעג, איך בין מסכים. ס׳איז דאך נישט די גאנצע גוף, ער האט זיך פארשוויצט, ער איז געווארן פארשוויצט.
Speaker 1: קודם כל, איך מיין אז די תירוץ דארף זיין יא. אבער די צוויי פון מלוכלך בזעת איז עפעס אן ענין פון אז ס׳איז נישט נאר אז דו פילסט אים באקוועם, נאר דו ביסט א מיאוסקייט, ס׳איז נישט קיין שטיינקייט. ס׳איז א ענין פון זיין כבוד, כאילו אפהיטן דיין כבוד, מיינט נישט אפהיטן דיין הנאה פון נישט נישט. סאו דאס איז לעוועלס אוו די סעים טינג.
חידוש: ס׳איז נישט דא קיין באזונדערע “הנאת רחיצה”
וואס איך האב געטשיינט צו סיי איז, אז ס׳איז נישט דא קיין סכינה חרבתא, נישט אזוי ווי אונז האבן ביז היינט, ביז היינט האב איך געמיינט, און איך מיין אז איך האב געדמיונ׳ט, ווייל ס׳איז נישט אמת׳דיג דא אזא זאך פון הנאת רחיצה, כאילו ס׳איז עפעס א פלעזשער פון זיך וואשן. די פלעזשער פון זיין אין הייסע וואסער. אקעי, ס׳איז נישט דא הייסע וואסער? קען מען אפשר רעדן, אבער יעצט רעדן מיר פון צונן, אריין?
ס׳איז נישט דא קיין חילוק, ס׳איז נישט דא אזא הנאה פון גיין אין קאלטע וואסער. דאס הייסט, יא, דא, כמיכר, אבער מיכר איז אויך אפשר מותר, ס׳וועט זיך אפקילן, ס׳איז אן אנדערע הנאה. יעצט רעדט מען פון די רחיצה. די פלעזשער איז צו זיין ריין. די ענין פון נישט זיך וואשן איז אז ער איז אביסל ווייניגער ריין.
יעצט, עט סאם לעוועל הייסט עס שוין א צער, הייסט עס שוין א מלך, נישט אזא גרויסע ענין האט מען גוזר געווען. ער איז ביי אים וואלט געווען אזא גרויסע ענין, ממילא איז מותר. איינער וואס איז מלוכלך, דו ביסט גערעכט, אפשר קען מען זאגן מלוכלך איז אנדערש, אבער על כל פנים, ס׳איז נאך איין לעוועל ערגער. און נאך א נפקא מינה, ס׳קען זיין אז איינער וואס איז אזוי פארשוויצט אז אפשר וועט אויך זיין מותר. איך ווייס נישט אויב ס׳איז… דו פארשטייסט?
די סטאנדארדס פון ריינקייט
אגעין, מ׳דארף ארייננעמען אין חשבון אז אונז האבן זייער אנדערע סטאנדארדס פון וואס ס׳פילט געשמאק פאר א מענטש. דאס הייסט, על כל פנים, אביסל, יעדער איינער פארשטייט, אביסל האט ער נישט געמאכט קיין שאוער א גאנצן טאג, פילט ער זיך אביסל אומבאקוועם, אבער ער איז נישט געפערליך. מ׳קען גיין נאך א טאג אן א שאוער אויב ער וועט נישט טרעפן קיין שאוער. אבער ביי די צווייטע טאג, דעמאלטס הייסט עס שוין יא מלוכלך. דו פארשטייסט? דאס איז בעיסיקלי די לעוועל.
דיגרעסיע: שווימען אין די ניין טעג
איך טראכט למשל, עס איז אנגענומען זייער שטארק אז מען גייט נישט שווימען אין די ניין טעג. איך זע נישט אז שווימען איז אן ענין פון רחיצה. מען שווימט זיך נישט… ס׳איז אן אנדערע מין עונג. ס׳איז אן עונג פון עקסערסייז, פון אקטיוויטי. ס׳איז עפעס א פיזיקל אקטיוויטי. ס׳איז מקרר. דאס איז וואס די גמרא רופט “כדי לקרר”, רייט? לגבי שבת שטייט אז ס׳וואלט געווען מותר, אבער… איך ווייס נישט צו ס׳איז לגבי יום כיפור, אבער… ס׳איז נישט די זעלבע זאך וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט מרחץ האט מען נישט יעצט גע׳אסר׳ט. שטימט אזוי?
ס׳קען זיין אז ס׳איז א נייע חומרא, א מנהג ישראל, אז מ׳שווימט נישט אין די ניין טעג. ס׳איז נישט קיין שלעכטע מנהג, אבער ס׳האט נישט מיט די נושא פון רחיצה אמת׳דיג.
הלכה: חייבי טבילות טובלין כדרכן
Speaker 1: אקעי, לאמיר ווייטער. “וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן”. מ׳רעדט פון זיך טובל׳ן כדרכן. דאס הייסט, איינער וואס גייט אין מקוה ווייל ער איז מחויב, למשל א נדה וכדומה, “טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים”. ער ווארפט דארט אריין תשעה באב. יא, דאס איז אויך די לשון הברייתא.
טבילה בזמנה מצוה — די חקירה אין גמרא
אבער לכאורה, דאס האט צו טון מיט… פארוואס? דארף מען וויסן, אין די גמרא שטייט דאך א חקירה צו טבילה בזמנה מצוה. דאס הייסט, למשל, לגבי נדה למשל, זי גייט נישט קענען גארנישט טון מיט דעם יום כיפור עניוועיס. סאו וואס האט זי פון גיין אין מקוה? ס׳איז דא א מצוה אז מ׳זאל גיין טבילה בזמנה.
די גמרא קומט אויס אז אפילו נישט טבילה בזמנה מצוה, האט עס צו טון ווייטער מיט דעם, דעמאלטס מוז מען יא זאגן די חידוש, ווייל ס׳איז נישט קיין רחיצה של תענוג, ס׳איז א רחיצה של… ווייל זי איז נישט שמוציג. א זבה, איך ווייס נישט, זי איז נישט שמוציג, זי איז שוין ריין. די שאלה איז נאר הלכה׳דיג, זי איז טמא. אבער פון טמא צו טהור, איז נישט קיין יראה פון רחיצה. ס׳איז אן אנדערע ענין, דעמאלטס איז דאס דער היתר. שטימט?
נטילת ידים שחרית ביום הכפורים — מחלוקת רמב״ם און רבינו תם
דער רמב״ם׳ס שיטה
Speaker 1: סא, אין רמב״ם איז נישט גארנישט דא וועגן די, למשל, זיך וואשן פאר׳ן דאווענען, אדער זיך וואשן צופרי. אבער לכאורה, זיך וואשן צופרי איז וועגן ידים עסקניות הן, און ממילא קוקן מיר עס אן ווי ער איז מלוכלך בצואה.
Speaker 2: זייער גוט, אבער דאס האבן מיר דערמאנט פריער, ווייל דאס איז נאר א חזקה.
Speaker 1: איך גלייב נישט אז ס׳העלפט, ווייל דאס איז עקזעקטלי, דארפסטו געדענקען, יענץ איז עקזעקטלי די סארט רחיצה וואס איז אסור. סתם א מענטש וואשט זיך זיין ידיו ופניו, איך ווייס, אינדערפרי, אזוי ווי זיי האבן געלערנט אין הלכות תפילה שחרית, יא. דאס איז א… יעדער מענטש טוט דאס, אבער נישט ווייל ער פילט שמוציג, ווייל ס׳איז אינדערפרי. דאס טוט מען נישט יום כיפור. דאס איז עקזעקטלי וואס מ׳טוט נישט יום כיפור.
וויאזוי קענסטו קומען זאגן אויב ס׳איז דא א הלכה? יא, יענע הלכה רעדט אויף יענע לעוועל וואס איז נישט… אויב ער איז טאקע שמוציג, אוודאי מעג ער. אבער נישט שמוציג. דער צופרי זיך אפוואשן איז נישט אין די וועלט אריין, ס׳איז וועגן ידים עסקניות הן. נאר ווען ס׳איז זיכער, ווען ער האט ממש… ער קען אנווייזן די טיט צואה, נישט אז אפשר איז דא ערגעץ. דאס איז א חזקה. זייער גוט.
רבינו תם׳ס שיטה — הגהות מיימוניות
רבינו תם איז געווען מחולק מיט אונז.
Speaker 2: דו האסט געזאגט, קוקן מיר גלייך אין די הגהות מיימוניות וואס ער ברענגט אין די זייט.
Speaker 1: יא, זעסטו אז דו ווייסט. רבינו תם האט געזאגט, מיר קענען פסק׳ענען רבינו תם אז מותר לרחוץ ידיו בבוקר, שאין לך טיט וצואה יותר מן הידים בבוקר. נאר זאגט רבינו תם, ער זאל נישט זיין נישט מתכוין להנאת רחיצה.
אה, אבער זעסטו, רבינו תם האט געטראכט, דאס איז מותר די וואס מ׳דארף געבן פת לתינוק, פארוואס? ווייל די הענט איז שמוציג. ניין, סא רבינו תם זעט אויס אז ער האט פארשטאנען אז די רחיצה בבוקר האט צו טון מיט די רוח רעה.
רמב״ם vs. רבינו תם — רוח רעה אדער ידים עסקניות
אויב ס׳איז דא א רוח רעה, דאס הייסט דער רמב״ם לכאורה האט געהאלטן די צוויי נוסחאות אין די פסקים און די גמרא, צו אין תלתא דברים איז וועגן רוח רעה צו וועגן רוח רעה. רוח רעה איז א גזירת הכתוב וואס ס׳איז דא אויף יעדן איינעם. דעמאלטס איז אוודאי רבינו תם גערעכט.
אבער מסתמא אויב דער רמב״ם האט געטראכט אז ס׳איז בעיקר ווייל ס׳איז שמוציג, דאס הייסט נישט גענוג שמוציג ס׳זאל זיין… שטימט?
אנדערע ראשונים — רבינו ירוחם, רשב״א
און ער ברענגט טאקע, וכן פסקו כל רבותינו, אז וואס? אז… אה, ער גייט צו הלכות תפילה, אז דער נותן פת לתינוק, יא, איז… און דער רמב״ם, זאגט רבינו ירוחם, אז כל רבותינו אחריו, זי לא תהיה רבינו המחבר, האלטן אז מ׳טאר יא. מ׳טאר אויך נישט געבן צו עסן פאר איינעם אן זיך וואשן די הענט, אפילו ס׳איז נישט שמוציג. דאס איז לאו קאי נמי.
אויב אזוי איז אוודאי מעג מען אויך אינדערפרי, און אויך דער רשב״א האט צוגעלייגט אז די זעלבע זאך, אז מ׳איז געגאנגען אין בית הכסא, מעג ער זיך וואשן משום מיאוס ונקראת. אפילו אין בעל קטנים, אפילו לא שפשף, אפילו ער איז נישט שמוציג, אבער ס׳איז נאך אלץ.
די זעלבע זאך איז א כהן, כל דבר שאינו מתכוין להנאת רחיצה אלא לנקות מלכלוך שרוי, אזוי זאגט דער הייליגער… אזוי פירט אונז אזוי די הלכה אז זיי מאכן יא, ממילא איז די מתיר טאקע צו וואשן אינדערפרי, צו וואשן אז מ׳גייט ארויס פון בית הכסא.
עד הפרק — וויפיל מען וואשט
ער זאגט אפילו נישט די הגבלה פון נאר ביז די שפיץ פינגער דא. אפשר דאס איז פשוט ווענדט זיך וויפיל מ׳דארף, ווייל איך געדענק אז יענץ האט צו טון… ניין, יענץ האט צו טון מיט די עיקר הדין פון רחיצה.
מיר האבן געלערנט אין הלכות נטילת ידים, אדער וואטעווער ס׳ווערט גערופן אין רמב״ם, הלכות ברכות, הלכות תפילה, אז ס׳איז דא א מחלוקת וואס טייטש עד הפרק. ס׳איז דא וואס זאגן עד הפרק מיינט ביז די פינגער, און ס׳איז דא וואס זאגן ס׳מיינט ביז דא. און איך מיין אז די ריזען פארוואס אונז זענען מחמיר יום כיפור איז פשוט לויט די שיטה אז ס׳איז נישט דא קיין שום חיוב צו וואשן די פאלם פון די הענט. ממילא, אז ס׳איז נישט קיין חיוב, איז נישט שמועסיג. דאס האט פשוט צו טון מיט יענע נושא. יא. שוין, זייער גוט.
סיכום: איסטניס — משלי תורה
יא, בקיצור, ס׳איז דא למשל די תורה האט געזאגט כתב גאון מי שאיסטניס והוא צריך לקנח פניו במים, מותר אפילו ביום כיפור.
סאו מ׳זעט יא, דער רמב״ם איז היינט יא מחמיר, און איך האב מסביר געווען אביסל דעם רמב״ם׳ס לאדזשיק, אבער ס׳זעט אויס אז אנדערע ראשונים און אנדערע חכמים האבן יא אסאך מער מקיל געווען טאקע וועגן די סברא, אז אויב ס׳איז נישט קיין רחיצות איז נאר מער מצטער וויפיל מ׳דארף.
חידוש: דער עיקר חילוק — הנאת רחיצה vs. הנאת ניקיון
ס׳קען זיין אז די חילוק איז די שאלה צו ס׳איז דא אן עקסטערע הנאת רחיצה אויסער די הנאה פון זיין ריין. דער רמב״ם האט נישט געמאכט די חילוק, און די אנדערע וואס האבן געמאכט די חילוק… רייט, איך האב היינט… דער משלי תורה טראכט אז אן אוסטענעס איז אזוי ווי א מלך. ס׳טייטש, א מלך איז זייער שטארק אוועיר אז מ׳קוקט אויף אים און ער דארף אויסקוקן שם, ווייל ער האט נישט הנאת רחיצה, ער האט נאר א פראקטישע זאך אז ער מוז זיין ריין. די זעלבע זאך איז זיין אן אוסטענעס.
ס׳איז נישט אפילו אזוי פיל א סתירה. ס׳הייסט, אפילו לויט דער רמב״ם, אפילו איך זאל קענען דאס זאגן, ווייל איך סך הכל זאגן… איך האב פשוט געכאפט אז איך פארשטיי נישט, מ׳רעדט פון יענע הנאת רחיצה כאילו ס׳איז אנדערש פון זיין ריין, וואס מאכט נישט קיין סענס צו מיר. אבער היינט מאכט עס נישט קיין סענס, אפשר מארגן, נעכטן האט עס געמאכט סענס, איך האב יעצט געכאפט אז ס׳איז א פראבלעם דא.
אבער ס׳קען זיין אפילו לויט די רמב״ם האט מסכים יענע הלכה, ווייל די רמב״ם וועט זאגן אז וואטעווער הנאה איז דא א לעוועל, וויפיל צער מ׳דארף האבן, מער פון דעם נישט. אפשר איסטניס, דו ביסט גערעכט, ס׳איז דא א דין פון מלך, אפשר איני איסטניס איז אזוי ווי א מלך. מ׳מוז נישט אנקומען צו די הגדרה פון הנאת רחיצה צו מתיר זיין. ווען ס׳איז אביסל מער צער.
דער עיקר חילוק רמב״ם/רבינו תם
דער חילוק איז בעיקר, איך מיין דער עיקר חילוק פון דער רמב״ם און רבנו תם איז די שאלה עקזעקט פון רבנו תם, פון זיך וואשן אינדערפרי. וואס זיך וואשן אינדערפרי וואס איז נישט שמוציג, ס׳איז נאר עפעס א חזקה, עפעס א הנהגה, דעמאלטס מיין איך אז לויט דער רמב״ם דארף עס זיין זיכער אסור, אבער לרבנו תם איז בפירוש מתיר. יא.
הלכה: מי שראה קרי ביום הכפורים
דער רמב״ם׳ס פסק
Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב״ם אזוי, מי שראה קרי… סאו ווייסטו וואס וועט זיין א רמב״ם מוסט?
Speaker 2: א ניין, איך האב נישט געוואוסט וועגן דעם. אבער רמב״ם מוסט?
Speaker 1: ניין, דו קענסט רופן מיכל זיין. נישט וואש קיין נעגל וואסער יום כיפור. טו אפ פאר די אידן וואס האלטן אז ס׳איז דא א רוח רע. נישט דא קיין רוח רע. וויאזוי ווייסט מען? איך וואש נישט נעגל וואסער יום כיפור. דאס איז פאר אונזערע רמב״ם מוסטישע פרענדס זאלן האבן פאן יום כיפור. אפשר איז צופיל טעניקס, דא א ענין.
מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים, בזמן הזה וואס מ׳האט שוין מבטל געווען די חיוב זיך צו טובל׳ען, דאס איז וואס מיינט בזמן הזה, יא, ביום הכפורים, איז אם לחו, מקנח במפה ודיו, זאל ער עס אויפווישן. אם יבש שיעור, ער קען עס שוין נישט סתם אפוויסן. אויב ס׳איז שוין נישט לאכליך, אלע ס׳איז שוין געווארן פארשמירט, ער קען עס נישט סתם אפשטימען. דעמאלטס דארף ער יא נוצן וואסער זיך צו רייניגן, און דעמאלטס רוחץ במקומו של מלוכלך מלבד, זאל ער אפוואשן דארטן וואו ס׳איז מלוכליך. נישט רוחץ כדרכו, נאר רוחץ טאקע נאר מער בדיוק וואו דארטן וואו ס׳איז מלוכליך, ומתפלל, און נאכדעם שטעלט ער זיך דאווענען. אבער וואס?
רואה קרי ביום הכיפורים – הלכה יא
הלכה יא: רואה קרי ביום הכיפורים
דברי הרמב״ם:
“ביום הכיפורים. איז אם לח הוא, אויב די קרי איז נאך לח, מקנח במפה ודיו, זאל ער עס אפווישן. אם יבש, ער קען עס שוין נישט סתם אפווישן, אויב ס׳איז שוין נישט לחלוחי, אלעס איז שוין געווארן פארשמירט, ער קען עס נישט סתם אפשטימען, דעמאלטס דארף ער יא נוצן וואסער זיך צו רייניגן, און דעמאלטס רוחץ במקום המלוכלך בלבד, זאל ער אפוואשן דארטן וואו ס׳איז מלוכלך, נישט רוחץ כדרכו, נאר רוחץ טאקע נאר מער בדיוק וואו דארטן וואו ס׳איז מלוכלך, ומתפלל, און נאכדעם שטעלט ער זיך דאווענען.
אבל אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, ער טאר נישט זיך אפוואשן דעם גאנצן גוף אדער זיך טובל׳ען אזוי ווי ער וואלט ווען געטון אין א געווענליכע טאג פאר קרי. פארוואס? זאגט דער רמב״ם, שאין הטובל בזמן הזה טהור, ווייל אפילו ווען מ׳איז זיך טובל בזמן הזה איז מען נאך אלץ נישט טהור מפני טומאת מת, מיר זענען זיך אלע טמאי מת, דיין טבילה גייט נישט העלפן אפילו פאר די טהרה.
קשיא אויף דער רמב״ם׳ס טעם פון טומאת מת
איז דאס א הלכה? א טמא מת וואס טובל׳ט זיך פאר זיין נדה ווערט נישט טהור? ער ווערט יא, איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט. ער ווערט נישט טהור נאר ער ווערט טהור פון נדה, אבער ער ווערט נישט… עפעס איז מיר נישט קלאר. ער ווערט יא טהור. ס׳איז נישט דא קיין אזא הלכה אז א טמא מת וואס טובל׳ט זיך פאר אן אנדערע טומאה ווערט נישט טהור פון יענע טומאה. ער ווערט יא. ס׳איז א נפקא מינה לגבי גיין אין בית המקדש, ס׳איז נישט קיין חילוק, אבער הנדה וכדומה, ס׳איז דא א חילוק. ס׳מאכט עכט, ס׳העלפט יא די תפילה. וואס זאגט דער רמב״ם? זייער נישט קלאר.
דער רמב״ם׳ס שיטה – ביטול תקנת עזרא און דער מנהג פון רחיצה
לאמיר אויספירן. וואין מנהג… דאס איז לכאורה די עיקר ווארט. דער רמב״ם האט דאך שוין געזאגט אין הלכות תלמוד תורה אדער אין הלכות תפלה? ניין, אין הלכות תפלה. אז מ׳וועט מבטל ווערן די תפילות עזרא. אין הלכות תפלה און אין קריאת שמע.
ואין הרחיצה, זאגט דער ראב״ד ווייטער, ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה, די רחיצה פון קרי איז נישט קיין חיוב, אלא מנהג, ס׳איז נאר א מנהג. און ווען ס׳וואלט געווען א חיוב, וואלט מען ווען געזאגט אז דער חיוב וועט דוחה זיין די איסור רחיצה. פארוואס? ווייל כל חייבי טבילות… דער רמב״ם איז שווער בעצם, זיי האבן געלערנט פריער כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. ס׳איז א בעל קרי וואס איז חייב טבילה, זאגט ער, יא, אבער דו ביסט א נישט אמת׳דיגער קאפטיעל. קודם כל, ביסטו עניוועי אזא טומאת מת. איך כאפ נישט וואס ער וויל פון די טומאת מת. איי׳ם סארי. יא? פיר אויס.
אבער למעשה, דער רמב״ם האט יא געלערנט אין הלכות תפילה, רייט? דער רמב״ם האט געלערנט אין הלכות קריאת שמע, האט דער רמב״ם געשריבן, אויב איך געדענק קלאר, דערמאן מיך אויב איך פארדריי עפעס. אין הלכות קריאת שמע ברענגט דער רמב״ם די נושא פון תפילת עזרא, ער זאגט אז מ׳פירט זיך נישט היינט, ס׳איז בטל געווארן. אין הלכות תפילה ברענגט דער רמב״ם אז אם כל זה, דער מנהג – אין מעריב, איך געדענק נישט, דער מנהג פון זייערע פלעצער איז אז מ׳וואשט זיך, נישט מ׳איז טובל, ס׳איז נישטא קיין מנהג צו גיין אין מקוה, יא? ס׳איז יא דא א מנהג פון זיך רוחץ זיין, דאס הייסט צו גיין אין מרחץ, זיך אפוואשן נאכדעם ווען מ׳איז א בעל קרי. סאו, אין דעם מנהג איז נאר תפילה, נישט לקריאת שמע.
דער עיקר טעם: “ואין מנהג לבטל דבר איסור”
ס׳קומט איינער און ער זאגט זיך, אבער א מנהג, איך וויל טון דעם מנהג פון א גאנץ יאר, פון זיך וואשן פאר׳ן דאווענען. זאגט דער רמב״ם, דאס איז נאר א מנהג, ואין מנהג לבטל דבר איסור אלא לעשר את המותר. מנהגים זענען אייביג נאר דא צו מאכן, צוצולייגן, ס׳קען נישט אראפנעמען. ממילא דא אז דו וועסט טון דעם מנהג, וועסטו דאך אבער מזלזל זיין אין די איסור פון רחיצה ביום הכפורים.
דער רמב״ם׳ס באציאונג צו די גמרא אין יומא
ולא אמרו… איי, דאס שטייט? אינטערעסאנט. דער רמב״ם זאגט נישט, דער חילוק וואס אונז האבן מיר א גאנצע צייט געטרייט צו זאגן אז ס׳איז דא א חילוק צווישן הנאה און רחיצה, און ער גייט נישט וועגן ער וויל הנאה פון רחיצה. ער טוט דאך וועגן ער וויל זיך… וועגן קרי. דא זאגט ער עפעס, ווען ס׳איז א חיוב טבילה, אדער ווען ס׳וואלט געווען א טומאת מת, א רחיצה פון א טומאת מת הייסט נישט בכלל א רחיצה, ס׳איז עפעס א זאך וואס טוישט דעם מענטש, פון טומאה צו טהרה. ער וואלט נישט געהייסן… אבער קוק, פיר אויס. אקעי, ווייטער.
וואס זאגט דער רמב״ם, איי, ס׳שטייט דאך אין די גמרא אזא זאך, אז אויב איינער זעט א קרי בליל יום הכפורים, זאל ער זיך טובל׳ען אפילו אויף יום כפור. זאגט דער רמב״ם, ולא אמרו שהרואה קרי בליל יום הכפורים טובל, אלא, דאס האבן מיר נאר געזאגט ווען ס׳איז נאך געווען די תקנה, שתיקנו טבילה לבעל הקרי. ס׳איז געווען אן עפעקט דער מנהג, די תקנת חכמים, אז מ׳דארף זיך טובל׳ען לבעל קרי. דעמאלטס האט מען אויך געמעגט אפילו יום כיפור עס טון. אבער כבר ביארנו, אונז האבן שוין געלערנט אין הלכות קריאת שמע שבטלה תקנה זו, אז די תקנה איז בטל געווארן, און ממילא היינט איז שוין נישטא די תקנה פון זיך טובל׳ען פאר קרי. וואס איז יא דא איז נאר א מנהג, און ממילא נוצט מען נישט א מנהג אויף מקיל צו זיין.
חידוש: דער רמב״ם האלט נישט פון דעם חילוק פון “רחיצה של הנאה”
יא, סאו לאמיר זען וואס איז זיכער אז תוספות האט געמיינט, געזען די גאנצע צייט. דאס זעט מיר קלאר אז דער רמב״ם האלט נישט פון די חילוק פון טבילה, אז אפילו ער טובל׳ט זיך ווייל ס׳איז א מנהג, נישט ווייל ער איז שמוציג. אויף דעם מיין איך אז מיין סברא איז א גוטע סברא, דאס איז הדא דכתיב רחיצה. דו האסט א מנהג זיך צו וואשן, זייער גוט, אבער א מנהג איז זיך צו וואשן. און א מנהג, קענסט נישט האבן קיין מנהג זיך צו וואשן, ס׳איז א מנהג לתפילה, זייער א שיינע מנהג. שיינער איז, א גאנץ יאר ווען דו וואלסט מעיקר הדין נישט געדארפט, ביסטו מחמיר אויף זיך. אבער ס׳איז א מנהג אז יום כיפור זיך צו וואשן? ס׳מאכט נישט קיין סענס. איז דער רמב״ם׳ס טענה, פארשטייסט? לויט דער רמב״ם׳ס שיטה.
און איך האב נישט געוואלט, לויט די אנדערע ראשונים וואס האלטן אז ס׳איז דא א גרויסע חילוק צווישן הנאה׳ס רחיצה און כוונה, אזוי ווי וועלכע כוונה ער האט, דארף יא זיין מותר. אבער ס׳איז דא אז דער רמב״ם לייגט יא אריין די ווארט טומאת מת, און איך האב פארשטאנען ווען דער רמב״ם לייגט אריין די ווארט טומאת מת, אז ביי טומאת מת איז נישט רחיצה, ס׳איז נאר עפעס א מין זאך פון… עפעס א מין גזירת הכתוב פון מקוה וואס טוישט אים פון טומאה צו טהרה, דאס הייסט שוין נישט רחיצה.
פארענטפערונג פון דער קשיא וועגן טומאת מת
סאו, איך וואלט געזאגט אזוי, איך וועל דיר מארגן זאגן וואס איך טראכט וועגן דעם, ווייל… ס׳קען נישט זיין אז דער רמב״ם מיינט יענץ, ווייל ס׳איז נישט געווען אין די גאנצע… איך מיין אז ער מיינט אז ס׳איז א פשוט׳ע זאך. ס׳איז דאך דא א כלל פון כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. יעצט, א רואה קרי איז נאך אלץ אז ער טאר נישט גיין אין בית המקדש, רייט? ס׳איז דא א ביום הזמן הזה, ס׳איז נישט מחייב לתפלה, אבער ער איז אויך א חייב טבילה. אויף דעם זאגט דער רמב״ם, ניין, ווייל דו ביסט חייב טבילת מת, דו קענסט נישט גיין אין בית המקדש עניוועיס ווייל דו ביסט חייב טבילת מת.
איי, ס׳איז דא א חילוק אין די עזרה מוזטו יא גיין? איך ווייס נישט. ס׳איז דא א חילוק, טראכט ער אז א נפקא מינה למעשה איז נישט. דאס וואס מ׳האט געזאגט איז חייבי טבילות טובלין, דארף מען האבן עפעס א תועלת דערפון. הגם למדנ׳יש ווערסטו טהור, דאס וואלט געווען די קשיא. למעשה ווערט ער דאך טהור פון זיין טומאת קרי׳ס, ער טאר נישט עסן תרומה, יעצט טאר ער עסן תרומה. סאו דראמבער, דו עסט נישט קיין תרומה עניוועיס, עפעס אזוי מיינט ער צו זאגן אז די יום כיפור עסט מען נישט, נישט נוגע. סאו האט דאך נישט פון דעם טבילה גארנישט.
סאו אלא מאי בלייבט נאר די מנהג, די מנהג העלפט נישט. אבער אויב ס׳וואלט געווען אז ס׳העלפט יא, אפילו פון די קרי׳ס, וואלט דאס דוחה געווען די עשר. נישט דעמאלטס וואלט עס נישט געהאלטן א נותרה חיצה. ווייל דער כלל פון כל חייבי טבילות, וואלטסטו עפעס אן ענין אז דער חייבי טבילה, ער וויל גיין אין בית המקדש למשל, איך ווייס נישט וואס ער וויל עפעס פון דעם, סאו דעמאלטס וועט עס דוחה זיין, יא, אז עס זאל זיך אינטערעסטאנט, ווייל אפילו דעמאלטס דארף ער דאך אויך נאך האבן אפר פרה, יא, וועסטו אויך זאגן אז היות די טבילה אליין איז אים נאכנישט גענוג מתחלת, דאס איז דער כלל פון כל חייבי טבילות.
און עפעס זעט מען אויך אזוי, זאגט ער, “שאין לו טובה בבני זה טהור מטומאת מת”. מילא, ווייל די מקוה וואלט נאך נישט גענוג אויפגעטון. די מקוה וואלט עניוועי נישט געמאכט דעם מענטש צו ווערן א טהור. ניין, ממילא האסטו נישט די היתר פון כל חי ותפילות, ס׳האבן יא א היתר. ס׳בלייבט דאך נאר א מנהג, אבער א מנהג קען מען נישט גענוג. אבער דאס איז זיכער אז דער רמב״ם האלט נישט פון דעם חילוק. אזוי לערנען איך יעצט, ער האלט נישט פון דעם חילוק פון תפילת תענוג אדער רחיצת תענוג. אין הכי נמי, רבנו תם, וואס ער האלט יא פון דעם חילוק, דארף ער אויך מתיר זיין. און איך געדענק אז ס׳איז יא דא מפורש אנדערע ראשונים וואס זענען מתיר תפילת קרי.
קשיא: פארוואס איז א מלך מותר זיך צו וואשן?
לויט דער רמב״ם איז אביסל שווער פארוואס מ׳האט מקיל געווען, לאמיר זאגן, פאר א מלך. א כלה מילא, ווייל איך ווייס, משום שלום בית האבן חכמים מקיל געווען. לאמיר זאגן, אויב רחיצה איז נאר אז די רבנן האבן זיי אוועקגעגעגעבן. ווייל ס׳איז א צורך. ס׳איז א גרויסער טאג פאר א מלך. ווייל מ׳ברענגט דעם פסוק מלך מיינט אויף זיין א נס, ס׳איז נישט א מצוה. בסך הכל, דער פסוק זאגט אז א מלך איז איינער וואס איז מער אוועיר פון זיין וויזשאן, פון זיין לוק. ווען נישט דער פסוק וואלט אויך געווען, אמת. רייט, רייט. סאו ווייל דו ביסט א מלך, פארקערט, דאס איז דאך נאך מער, ונקלותי עוד מזה, ווייל דו ביסט א מלך, אזוי ווי דוד המלך זאגט דארטן. נו, נו. זאג, וועלן מיר מאכן די חילוק? זאגט דער מלך, איך האב נישט קיין הנאות ורחיצות, איך האב נאר א זאך אז איך מוז זיין ריין פאר מיין מלכות. אבער אויב מ׳מאכט נישט די חילוק, פארוואס האט מען מקיים געווען? אין הכי נמי, עפעס א גרויסער פירער מלך וועט אפשר אזוי טון, אבער א נארמאלער מלך איז נישט אזוי.
כללי הלכה: ווען שוועריגקייט איז א היתר
און דא זעט מען אז אונז לערנען די גאנצע צייט א הלכה. די הלכה איז נישט אזוי ווי מיר האבן פריער געשליסט פון געוויסע רבנים וואס זיי האלטן אז די הלכה איז געקומען צו רודפ׳ן די אידן. די הלכה האט אלעמאל א היתר. דו ביסט נישט די זעלבע, דו דארפסט געדענקען, די תורה האט מען די הלכה וואס די גדרייתא האט די רבנן געמאכט אויף רחיצות. ער האט גערעדט פון א נארמאלער מענטש, אביסל צער, אבער אזא גרויסע צער האט מען נישט גערעדט. און דאס וואס מ׳זעט א גאנצע צייט כסדר אין הלכה זעט מען אזעלכע זאכן. דאס לערנט הלכה, און ס׳קומט אים אויס אזא פונדאמענטאליסט, אז מ׳טאר נישט, און פלאצן זאלסטו.
יעדע מאל וואס איינער פרעגט, לאמיר פארשטיין קלאר. יעדע מאל ווען א רעד פרעגט מען דאך, מ׳רעדט דאך פון פרומע אידן, רייט? מ׳פרעגט קיינמאל נישט קיין שאלה ווען ס׳איז די עקזעקטע דין וואס שטייט, רייט? ס׳שטייט אז מ׳טאר נישט. אז מ׳טאר נישט. ווען ס׳איז די קעיס וואס מ׳טאר נישט, קיינער זאגט נישט, און מ׳פאר איז א נדה, אפשר בין איך מותר. ס׳איז א נדה, דו ביסט דאך א איד, דו ווילסט נדה. נאר וואס מ׳פרעגט, אבער היינט איז איז זייער שווער, ס׳איז א גרויסע שוועריגקייט, right? קומט דער רב און זאגט אז א שוועריגקייט איז נישט קיין היתר. און א שוועריגקייט איז על פי רוב יא א היתר, אסאך מאל, אויב ס׳איז מדרבנן, אויב מ׳דארף וויסן גדרים. ס׳איז נישט קיין היתר, און באופן כללי, ווען ס׳איז שווער, וועט אויך בטל ווערן כל התורה כולה.
אבער באופן כללי, ווען א מענטש פרעגט, פשט האט ער מיינט צו זאגן, די גמרא האט דאך גערעדט, די הלכה, די תורה האט דאך גערעדט פון א נארמאלע קעיס, איך בין דאך נישט קיין נארמאלע קעיס. זאג מיר די הלכה פון די נייע פאל. סאו דו קענסט נישט זאגן, אבער ס׳איז דאך דא א הלכה. אויף דעם פארשטייסטו זיך? איך ברענג ארויס.
טבילות דעם כהן גדול ביום הכיפור
וואס איז טאקע פשט אז דער כהן גדול אין יום כיפור גייט מערער אין מקוה? און מ׳מאכט זיך אפילו ווארעם, יא? ס׳שטייט דארטן אז מ׳לייגט אריין ווארעמע אייזערנעס. תפקצנתן, יא. תפקצנתן. וואס אינטערעסאנט מען, מ׳ברענגט עס נישט. וואס איז יענע טבילה? יענע טבילה איז א מצוה, אזוי ווי בחייוי טבילה. ער שעכט אויך, ער טוט אסאך יסורים דאך אין גדול יום כיפור. יא, אקעי. ניין, ניין, די טבילות ווערט נישט דערמאנט אין די פסוקים, באמת, ס׳איז נאר די סדר היום וויאזוי די חכמים האבן עס מסכים געווען.
וואס איך האב געטראכט איז, אז דער כהן גדול, מען קוקט דאך אויף אים יום כיפור, יא? דער גאנצער פאלק שטייט אין באטראכט, ער ווייסט אזוי ווי דער מלך. ניין, ס׳איז א הלכה, אויב ס׳איז א חיוב איז נישט קיין שאלה.
להלכה למעשה: ראשונים וואס זענען מתיר
ער ברענגט, מען דארף געדענקען להלכה למעשה, אז דער טור ברענגט פון, ס׳שטייט אין די גאונים, און דער טור ברענגט פון רבי יהודה בארצילאני, און דער רוקח, און דער מאירי, וואס זענען אלע מתיר געווען פאר א רואה קרי צו טובל׳ן זיין יום כיפור. און ער ברענגט די לשון המאירי דא פון אונטן, אז שמנוע לחכמים וגדולים שלא חשוה לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפלת ימי הכפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה. דאס הייסט, ס׳קען זיין אפילו פארקערט, אפילו א מענטש וואס איז נישט אזוי מקפיד אויף תפלת קריג א גאנצע יאר, ביום כיפור, צו דאווענען אן א מקוה, איז דאך תמונה.
דיני רחיצה ביום כיפור — טבילה פאר בעל קרי, חומרות און קולות
המשך: דעת המאירי — היתר טבילה פאר בעל קרי יום כיפור
Speaker 1: און ער ברענגט די לשון המאירי דא פון אונטן, אז “שמענו לחכמים וגדולים שלא חששו לתלמידיהם על ידי מעשה, מפני שלא היתה תפילת יום הכיפורים חביבה להם אלא אם כן בטהרה יתירה”. דאס הייסט, ס׳קען זיין אפילו פארקערט, אפילו א מענטש וואס איז נישט אזוי מקפיד אויף תפילת קרי אינגאנצן, צו דאווענען אן א מקוה, איז דאך דער מנהג אז מ׳גייט אין מקוה ערב יום כיפור, אפילו דער וואס פירט זיך נישט, כדי מ׳זאל לאנדן די תפילה בטהרה. דאס ברענגט דער מאירי אז כמה גדולי, ער זאגט נישט ווער, חכמים וגדולים, מ׳האט זיי געפרעגט טיילערהייט, האבן זיי מתיר געווען צו גיין אין מקוה יום כיפור, אויב א רואה קרי איינער וואס דארף.
אין שולחן ערוך שטייט נישט אזוי, אבער ווער ס׳וויל קען ער שטילערהייט. ס׳איז דא א תשובה פון הרב וואזנר וואס ער שרייבט אז איינער האט מיר געפרעגט יום כיפור, און ער האט אים געזאגט שטילערהייט אז ער מעג, אזוי ווי די מנהג המאירי. אבער דאס איז געבויט אויף די חילוק פון רחיצה של תענוג. דאס איז בעצם די… ס׳איז דא רבינו מנוח רעדט אויך וועגן סתם זיך וואשן די הענט פאר׳ן דאווענען, אדער צופרי, יום כיפור צופרי. ווייט, ווייט, ווייט, מ׳האט גערעדט, אבער… ס׳איז געבויט אויף די לומדות. הייסט, לויט דער רמב״ן… ס׳איז טייטש, איך זאג דער רבינו מאירי, דער מאירי האט געזאגט אז א בעל קרי וועט נישט קענען דאווענען געהעריג, אבער איינער וואס סתם אזוי געוואוינט און ער איז מקפיד פון תורת הדין, וועט ער אויך נישט קענען דאווענען געהעריג, ער וועט פילן נישט ריין. אה, דארף מען דייק זיין. אקעי.
Speaker 2: דער סימן פון וואס האבן זיי געזאגט בלחש איז ווייל סתם אזוי גייט נישט קיינער קומען און אויסקלאפן אויפן בימה אז ער איז א בעל קרי.
Speaker 1: ס׳איז בכלל א שמועס פון לחש. אמת.
Speaker 2: ניין, איך מיין צו זאגן אז ביים שיעור ערב יום כיפור זאגט מען…
Speaker 1: מעשר׳ט, ס׳איז נאר אזא… נאר ווען ס׳קומט א ייד פרעגן, אדער ער ווייסט אליינס אז ער איז א תלמיד חכם, דרך אגב, בקיצור, מ׳דארף רעדן מיט די מקוה און ס׳איז אפן.
Speaker 2: אין די מאירי גייט מען סתם… מאירי איז דאך א תלמיד פון די רמב״ם. דער מאירי מאכט אויך מסתמא נישט די חילוק צווישן הנאה פון רחיצה און נישט הנאה פון רחיצה.
Speaker 1: דאס וואס דער מאירי זאגט אז אפילו אן דעם חילוק צווישן רחיצה של תענוג און נישט אין רגל רחיצה…
Speaker 2: ער זאגט יא, ער זאגט יא, שם אין כוונתו אז ער ברענגט אים אויף קעפן.
Speaker 1: ניין, מ׳קען זאגן, דו ביסט גערעכט, אז לויט מיין תורה קען מען זאגן אפילו לויט די רמב״ם, אויב ס׳איז אזא מענטש. דער רמב״ם האט נישט געקענט א חסידישע איד. דער רמב״ם קוקט, ער איז יא געווארן א חסידישע איד, חס ושלום. אבער דער רמב״ם קוקט, ס׳איז דא א מנהג, דער מנהג איז נישט צו מתיר זיין א דבר האסור. אבער דער מאירי קומט מיט א נייע סברא וואס דער רמב״ם האט נישט געטראכט פון, ער קען דאך נישט דאווענען יום כיפור, וויאזוי גייט ער דאווענען אן א מקוה? דאס איז שוין א שאלה פון א גרויסע צער וואס אפשר איז א נמי.
דיסקוסיע: די גבול פון דעם היתר — נאר טבילה, נישט סיכה
Speaker 2: קען, דער מאירי מיינט דאך נישט צו זאגן, קיינער וואלט נישט איינגעפאלן אז מ׳מעג עובר זיין אויף די עינויים פון יום כיפור כדי צו קענען גוט דאווענען. ער מיינט צו זאגן אז ס׳מאכט די דאווענען אז ס׳איז טאקע אן ערך, נישט אז ווייל דער מענטש… יעדע מאל וואס מ׳רעדט פון דעם מיינט מען אז ס׳איז דא אן ערך, אמת.
Speaker 1: אבער אוודאי, די חביבות וואס א איד האט פאר די תפלות יום כיפור בטהרה איז א דבר קדוש, נישט סתם א תאוה. שוין.
Speaker 2: ער וואלט נישט געזאגט אויף סיכה מיין איך צו זאגן. ער וואלט נישט געזאגט אז א מענטש ער גייט שוין פילן בעסער נאכ׳ן מאכן סיכה בתשמיש.
Speaker 1: לאמיר זען, לאמיר זען באלד אזא סיכה. אקעי, ווייטער.
הלכה ב: דין טיט לח — חומרא אויף רחיצה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך א היתר.
Speaker 2: נאך איסורים?
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, נאך איסורים. דו קענסט זיך מיר לערנען חומרות.
Speaker 2: וואס? שיהי לחבי יותר?
Speaker 1: וואס מ׳טאר נישט, מ׳טאר נישט. עד היכן הולך את הרחיצה. זאגט דער רמב״ם אזוי: טיט שיהי לחבי יותר — א טיט וואס איז געדעכט. אבער אזוי ווייט נאר, שאם יניחו אדם ידו עליו ותעלה בעל החלוחות. אויב ער גייט טאטשן די טיט, גייט זיין הענט ווערן נאס. און אזוי ווייט, שו? אזוי ווייט נאס אז זיין הענט גייט ווערן נאס, אבער נישט סתם אביסל פארכט, נאר נאכדעם אז ער גייט טאטשן מיט די הענט זיין אנדערע הענט, וועט די אנדערע הענט ווערן נאס. דאס רופט מען טופח על מנת להטפיח. ווייל דאס איז די לשון. שמעתבא גויס על ידי אחרית ותעלה בעל החלוחות, ממש נאס. אסור על ידי שבעליו, טאר מען נישט זיצן אויף די טיט, ווייל ער וועט ווערן נאס פון דעם. און די איסור רחיצה איז נישט נאר ווען ממש ס׳גיסט זיך וואסער, נאר ס׳איז דא נאר.
דא זעען מיר אונז קלאר אז ס׳איז דא עפעס א הנאה פון ווערן נאס. אונז האבן פארשטאנען, אונז האבן געוואוסט אז די הנאה פון הייסע וואסער האקט אויף די רוקן, דאס איז א הנאה פון מרחץ. אבער נאכדעם איז דא עפעס א הנאה פון ווערן נאס. אזוי זעט דא אויס. ס׳איז נישט דאס די ווארט, ס׳איז אזא לא פליג אזא לא פליג אזא… ס׳זעט אויס א חומרא, די אלעס זענען אויס חומרות אויף רחיצה. ס׳קען זיין ס׳איז דא מענטשן וואס זאלן טון בדוקא.
הלכה ג: דין כלי חרס מלא מים — חומרא נוספת
Speaker 1: ס׳איז דאך געקומען א זעץ אויף די… נאך א זאך, “לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בהם”. א מענטש וויל זיך אפקילן אין יום כיפור, ער טראכט אז ער גייט נעמען א כלי חרס וואס איז בולע אסאך, און אזוי וועט ער ווערן נאס, אזוי וועט ער ווערן קאלט פון די… פון די אויסייד, ער וויל נישט ממש גיסן וואסער, ער וויל נאר א קליינע לחלוחית פון די אויסייד, יא, פון די דרויסן פון די כלי חרס, אוודאי פון די דרויסן, פון די מקיף, און ער וויל זיך אפקילן מיט דעם. זאגט דער רמב״ם, דאס טאר מען נישט. פארוואס? “שמים נוזלים מדופנו”, ווייל כלי חרס איז בולע אסאך, און ס׳רינט ארויס וואסער. ס׳איז נישט נאר א הנאה פון ווערן קיל, נאר ס׳איז א הנאה פון ממש ווערן נאס.
דיסקוסיע: וואס מיינט “מים נוזלים מדופנו”?
Speaker 2: “מים נוזלים מדופנו”, ער מיינט נישט אז ס׳גייט דורך.
Speaker 1: אזוי זאגט דער טאטשער, ס׳זעט מיר נישט אויס ריכטיג. א כלי חרס, העלאו, מ׳נוצט עס פאר ליקוויד, ס׳איז נישט קיין זאך וואס ס׳רינט ארויס די גאנצע ליקוויד. דאס מיינט לכאורה די שווייץ, יא, ווען מ׳לייגט עס, געווענליך האט עס צוטון מיט די דיפערענס אין טעמפעראטור. ווען מ׳לייגט קאלטע וואסער אין א ווארימע צימער, איז די אויסייד פון די… יא, ס׳קומט פון די וואסער וואס איז געווען אין די לופט אין די צימער. יא, ווען דו לייגסט א קעלטערע קאוק אין א ווארימע צימער, איז דא וואסער אויף די אויסייד, רייט? און ווענדט זיך וועלכע סארט זאך. אן אייזן אביסל ווייניגער, א כלי חרס מער, אדער א פלעסטיק מער. דאס איז אמת׳דיג, ווייל די טעמפעראטור חילוק ברענגט אז די וואסער וואס איז דא אין די לופט זאל זיך אויסזאלן דארט. איי דאונט נאו אויב זיי האבן ריעלייזד דעט. סאו אפשר האבן זיי געמיינט אז ס׳איז די וואסער פון די… ס׳איז זיכער נישט די וואסער פון אינסייד וואס קומט ארויס.
און א כלי חרס איז פארקערט, וויבאלד א כלי חרס ווערט נישט אזוי ווארעם, דאס הייסט ער כאפט נישט, ער קאנדאקט נישט די היץ אזוי, די טעמפעראטור אזוי, ס׳ווערט נישט קאלט אזוי ווי די וואסער אינעווייניג, ממילא בלייבט ער אנדערש ווי די לופט, ממילא כאפט ער די… ער איז ווארעמער פון די לופט, ממילא כאפט ער די… אדער קעלטער פון די לופט, סיי, ער כאפט די וואסער אין די לופט. על כל פנים, דאס איז די סברה. אפילו כלי מתכות, וואס שוויצט נישט אזוי שטארק, מ׳רופט עס שוויצט, יא, א כלי שוויצט. עס איז אסור שמא יבוא לידי סחיטה. ס׳איז אסור, ס׳האט דאך עפעס צו טון מיט וואסער, ס׳וועט זיך אויסגיסן וואסער, ס׳וועט זיך אויסגיסן די כלי אליינס.
הלכה ד: היתר להצטנן בפירות
Speaker 1: אבער וואס מעג מען יא? “אבל מותר להצטנן בפירות”. מעג מען אבער יא אנכאפן א פרי וואס האט א גרויסע קעלט, ווייל זעט אויס אז דארט איז נישטא די חשש אז ס׳וועט זיך אויסגיסן. ס׳איז נישט דא אזויפיל וואסער, און ס׳וועט זיך נישט אויסגיסן. מעג מען זיך מיט דעם אפקילן.
הלכה ה: דין מטפחת מערב יום טוב
Speaker 1: נאך א זאך וואס מען מעג טון, ענליך צו דעם, זאגט דער רמב״ם אזוי: “לקח אדם מטפחת מערב יום טוב”, מעג נעמען א שמאטע און עס איינווייקן אין וואסער, “ומנגבה ומניחה תחת הבגדים”, און נאכדעם עס אויסקוועטשן, אדער וואטעווער, אפווישן אביסל, און עס לייגן אויף זיך, אויף די גוף, אונטער די בגדים.
Speaker 2: אה, ניין, “מניחה תחת הבגדים” אז ס׳זאל נישט זיין נאס.
Speaker 1: די “מנגבה ומניחה תחת הבגדים” איז די זעלבע מין זאך. ער ווישט עס אפ, ער לייגט עס אונטער וועש, אויסצואווישן, צוריק אויסצודריקן די מטפחת. “ולמחר מעבירו על פניו ואינו חושש”, מעג מען מארגן, די נעקסטע טאג, זיך אפווישן מיט דעם, ווייל היות אז מ׳האט עס שוין אפגעטריקנט און ס׳איז שוין געווען מונח תחת הבגדים, איז עס שוין נישט “טופח על מנת להטפיח”, ס׳רינט נישט דערפון קיין וואסער. “אף על פי שיש בו קור הרבה”, אפילו ס׳האט אין זיך א געוויסע קאלטקייט, א געוויסע נאסקייט, אסאך קאלטקייט און נאסקייט. ס׳שטייט נישט “קור”, אבער וואס ער רעדט דא איז די נאסקייט. פארוואס גייט דער בגד זיין קאלט? דער בגד גייט זיין קאלט ווייל ס׳איז נאס. אבער נישט גענוג נאס אז ס׳זאל זיין “טופח על מנת להטפיח”. ס׳איז נאר די קעלט וואס ער וויל, אזוי ווי “להצטנן בפירות”. ס׳איז נאר דא א קליינע אמאונט פון לחלוחית, גענוג אויף צו מאכן קאלט, אבער נישט גענוג אויף צו מאכן נאס, מעג מען יא.
דער רמ״א זאגט אז מ׳זאל עס נישט טון, ווייל אפשר גייט זיין סחיטה פון די מטפחת. איך פארשטיי נישט, ס׳איז דאך יעצט אויסגעטריקנט. עניוועיס, איך פארשטיי נישט וויאזוי ס׳ארבעט דאס. דאס איז אלץ ריאליטי, איז אגענסט וואס די גמרא אסומט אז ס׳איז דא אזא זאך, דאס טוט מען. איך ווייס נישט פונקטליך וואס מיינט, ס׳איז דא אזא שיעור וואס איז מותר, ס׳איז דא אזא שיעור וואס איז אסור, ס׳איז עפעס א זייער איידעלע זאך. על כל פנים, אונז האבן נישט דאס, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳טוט אמאל, סאו אונז ווייסן נישט וואס ס׳מיינט.
דיסקוסיע: אפליקאציע היינט — עיר קאנדישאן און שוויצן
Speaker 2: אפשר היינט וואלט מען געדארפט זאגן אז מ׳מעג שטיין נעבן די עיר קאנדישאן, הגם אז ס׳קומט ארויס קעלט און ס׳איז אפשר נאס, איך ווייס נישט.
Speaker 1: מיר האבן נישט געזען אז מ׳טאר נישט שוויצן יום כיפור, סאו… שוויצן איז דאך אויך אזוי ווי אז ס׳קומט ארויף אויף דיר טראפלעך וואסער.
Speaker 2: יא, דו ווערסט אליין אזוי ווי די כלי, די כלי חרס.
Speaker 1: אקעי, אבער ס׳איז נישטא קיין הנאת רחיצה דערין, פארקערט. אקעי.
הלכה ו: היתר עובר במים לדבר מצוה
Speaker 1: דא גייט דער רמב״ם זאגן אן אינטערעסאנטע קולא וואס מ׳מעג יא. זאגט דער רמב״ם אזוי: הולך… ווען איינער גייט פאר עפעס א שטיקל דבר מצוה… ווי אזוי ווי מקבל זיין פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו בחכמה. ער גייט מקבל פנים זיין זיין רבי, זיין טאטע, מענטשן וואס ער איז מחויב בכבודם, אבער איינער וואס איז… ס׳איז א שיינע זאך מכבד צו זיין, ער איז נישט זיין רבי, הגם ער איז נישט זיין רבי, אבער ס׳איז דא קיין מצוות, אויף דעם איז נישט דא אזוי ווי ער האט קיין מצוות צו מקבל פנים זיין. ס׳איז דא א מצוה פון חכמים. זיי האבן גערעדט, ס׳איז דא כבוד רבו און כבוד חכמים. ס׳איז א כבוד חכם, הגם שאינו רבו. אדער ער גייט ליכנס לבית המדרש, ער גייט לערנען אין בית המדרש. אינמיטן יום כיפור. אינמיטן יום כיפור שטייטשט, זיי האבן נישט געדאוונט א גאנצן טאג, הייסט ביז… ער האט שוין געענדיגן ביי די זמן, ער האט שוין געענדיגן דאווענען, און יעצט האט מען א האלבן טאג לידיג יום כיפור. וויל ער גיין אין בית המדרש לערנען, אדער טון איינע פון די זאכן, מקבל פני רבו. אבער ס׳איז דא א וואסער אינצווישן. איז די הלכה עובר במים עד צוארו, ואינו חושש, מ׳מעג גיין… עד צוארו איז דוקא עד צוארו? אפילו עד צוארו. מער ווי דעם טאר מען שוין נישט.
Speaker 2: ער גייט זיך דערטרינקען, דאס איז די פראבלעם.
Speaker 1: ניין, אפשר היינט טרינקען די חשש אז ער גייט טרינקען אביסל, אפשר, איך ווייס נישט, ביז צוארו, ווייל ער זאל זיך ממש טרינקען.
Speaker 2: איי, ער דארף נישט טראכטן, וואס ווילסטו? ער זאל זיך דערטרינקען, ער זאל שווימען?
Speaker 1: איך מיין, א מענטש האט געטסט סאוורא, אפילו א סאוורא. נישט נאר מ׳איז מתיר צו גיין אין א קליינע פאדל וואו אונטן פון די פיס וועט ווערן נאס, נאר מ׳מעג ממש די גאנצע גוף ווערן נאס. ואין החושש, ער דארף נישט טראכטן אז ער איז זיך יעצט עובר אויף די איסור רחיצה. ועושה מצוה שערוך לו אזוי אז ער קען ווייטער גיין טון זיינע
נעילת הסנדל — הלכות שביתת עשור
המשך איסור רחיצה — עובר במים למצוה
ער גייט זיך דערטרינקען, דאס איז די פראבלעם. ניין, אפשר איינטרינקען די כאילו די חשש אז ער גייט טרינקען אביסל, אפשר, איך ווייס נישט, ביז סאוורא, ווייל ער זאל זיך ממש טרינקען. איי, ער דארף דאך א טאג, גיי ווייסן, וואס ווילסטו? ער זאל זיך דערטרינקען, ער זאל שווימען?
ניין, א מענטש וואלט גייט א סאוורא, אפילו א סאוורא. נישט נאר מ׳איז מתיר צו גיין אין א קליינע פאדל וואו אונטן פון די פיס וועט ווערן נאס, נאר מ׳מעג ממש די גאנצע גוף ווערן נאס. ואינו חושש, ער דארף נישט טראכטן אז ער איז זיך יעצט עובר אויף די איסור רחיצה. ועושה מצוה — שערך נאר אזוי אז ער קען ווייטער גיין טון זיין מצוה פון מקבל זיין פני רבו, אדער לערנען.
חידוש — היתר לחזור דרך המים
און נישט נאר דאס, נאר אויך אז ווען ער האט געענדיגט מעג ער אויפ׳ן וועג צוריק נאכאמאל אריינגיין אין די וואסער, וחוזר ממנו למקומו. פארוואס? שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך, אויב מען וועט אים נישט מתיר זיין צוריקצוקומען וועט ער אויך נישט גיין בכלל, ונמצא נמנע מן המצוה. דא איז ער מסביר פארוואס מען מעג אויך צוריקגיין.
סאו גיין מעג מען וועגן ס׳איז א מצוה פון גיין לערנען אדער גיין מכבד זיין תלמיד חכם וכדומה, האט מען מתיר געווען אז דאס הייסט נישט ממילא האט מען, איך וואלט געזאגט, אזוי ווי מ׳האט געזען אז דער רמב״ם האט מתיר געווען די איסור רחיצה. פאר אים האט מען מתיר געווען, היות אז ס׳איז נאר אן איסור דרבנן, לאמיר זאגן אז ס׳איז נישט אזא גרויסע איסור, האט מען פאר אים מתיר געווען. לויט די אנדערע ראשונים איז עס אביסל מער פשוט, אז ער מיינט נישט די רחיצה בכלל, ער מיינט דאך דא צו גיין.
דיון — צוריקגיין ביי לשמור פירותיו
Speaker 1: ער זעט ווייטער אז דער רמב״ם האלט נישט פון יענער מהלך. רייט? ווייל וואס גייט צוריק, דרך אגב, נישט נאר דעם, אפילו אן דעם להגל הטן אראפ דארף זיין מיט דעם, ער גייט דאך אדורך.
Speaker 2: ניין, דאס איז דאך קלאר, דאס איז מסכם אויף יעדער…
Speaker 1: ניין, וואס איז די נעקסטע שטיקל? לכאורה הולך?
Speaker 2: ניין, דאס איז א קלארע צייטש מצוה, אבער סתם ער גייט ליטיל מעג מען נישט.
Speaker 1: א הולך נישט ברוצה, דאס איז א שטיקל מצוה?
Speaker 2: יא, יא, יא.
Speaker 1: ווייל ס׳הייסט א שטיקל מצוה. א הפסד. אזוי שטייט אין שולחן ערוך. וכן הולך לשמור פירותיו, ער גייט אפהיטן זיינע פירות.
Speaker 2: אה, כנובת ירד, האט מען דאך מתיר געווען ביום כיפור, סאו ער מעג שוין גיין זיך אפגעבן מיט זיינע פירות.
Speaker 1: ניין, לשמור פירותיו מיינט אזוי אפהיטן די פעלדער. אזוי ווי שבת האבן מיר עס געזען, יא. אויך איז די זעלבע זאך, עובר במים עד צוארו ואינו חושש. דא שטייט נישט וועגן צוריקקומען. אפשר מעג ער נישט צוריקקומען. צוריקקומען זעט אויס נישט, נאר א פאל. דער צוריקקומען…
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: און דהיינו, דא לא מחשיבין שטייט אין די גמרא, נישט דער רמב״ם האט עס געזאגט.
חידוש — חילוק בין מצוה להפסד
סאו מ׳זעט דא קלאר אז ס׳פעלט אויס די צורך, די מצוה כביכול וואס איז דא, און דאס איז לשמור פירותיו הייסט אויך א שטיקל מצוה. מ׳האט געלערנט אז מ׳מעג מחלל זיין על התחום לשמור פירותיו, ווייל ס׳הייסט א שטיקל מצוה. א מענטש, ס׳הייסט מ׳האט געלערנט, צו מאכן נייע געלט, דער רמב״ם זאגט דעם חילוק, צו מאכן נייע געלט איז נישט קיין מצוה, אבער געלט וואס מ׳האט שוין, וואס אפהיטן איז א מצוה, און ס׳איז א צורך. ס׳איז אפילו געוויסע שבת וואס מ׳האט נישט געטארט, די רבנים האבן נישט געטארט, טאר מען יא. די זעלבע זאך דא.
חידוש — סתם הולך לטייל מעג נישט
אבער סתם אויב איינער גייט פארשוואוילט, ער גייט שפאצירן, און ס׳קומט א וואסער, קען ער נישט זאגן, איך וויל נאר דורכגיין די וואסער. פארשטייסט? סאו זעסטו יא אז ווייטער אז ס׳איז נישט אינגאנצן א היתר כללי די ווען איך וויל נישט. איך מיין נישט, ווייל גענט, ווייל איך האב געזאגט.
Speaker 2: יא, יעצט גייסטו אויף א טריפ, פארט פון א טריפ איז גיין אין די וואסער. ס׳איז רחיצה.
שינוי בדרך העברה במים
Speaker 1: יא, זאגט ער אריין ווייטער, ווארט שלא יוציא ידיו מתחת שוליו על בגדיהם כדרך שעושה בחול. ווען ער וואלט ווען געגאנגען אין א וואסער אינדערוואך, וואלט ער ווען עפעס וועגן, האלבערגס אויסגעטון זיין וועש. איך ווייס נישט פונקטליך וואס עס מיינט ארויסנעמען די הענט מתחת שוליו על בגדיהם, אבער מען וואלט אויסגעטון די וועש. אז די וועש זאל אויסגעטון, דארף עס דאך האבן זיינע קליידער.
חידוש — דער טעם פון שינוי
און נאכדעם, א רחיצה איז נאר א הנאה ווען מען קען זיך אויסטון און מען וואשט זיך אפ, און נאכדעם טוט מען זיך צוריק אן פרישע טרוקענע וועש. איך ווייס נישט, ער גייט דאך אריין מיט דיינע קליידער. איך וואלט געטרעפט אז ס׳איז דא נאר סתם ס׳זאל נישט זיין קיין דרך שעושה בחול.
Speaker 2: יא, ס׳איז א שינוי.
Speaker 1: ער ברענגט פון די…
Speaker 2: אה, די שער הציון רבי׳לע זאגט, ווייל ס׳האט מיט סחיטה, איי דא נאו, מ׳דארף מאכן עפעס א שינוי. ס׳איז נישט, מ׳טוט זיך האלב וועגס אויס און מ׳גייט, ס׳איז נישט וואכנס, מ׳טאר נישט, מ׳גייט. דאס הייסט, מיט דעם וואקט ער עס, ער גייט פשוט אין זיין וועג, ער וואקט א דורך די וואסער, נישט ער גייט זיך וואשן אין די וואסער. עפעס אזא סארט חילוק?
Speaker 1: ער מאכט א חילוק.
חידוש — כללי׳דיגער אנגאנג צו היתרים
האב איך געזאגט, כלל הדברים איז, אזוי קוק איך עס אן, אפשר בין איך זייער בעל בת׳יש און אפיקורס׳יש, איך ווייס נישט. אבער מיר זעט אויס אז ווען ס׳קומט א יוד צום רב פרעגן אלע זאך וואס איז שווער, אדער ס׳איז א גוטע זאך צו טון, ס׳איז נישט די נארמאלע קעיס, זאגט ער אים, דער רב, דו מעגסט, אבער נישט אינגאנצן, אזוי ווי ער זאגט נישט מ׳דיבאקט צו איינער. מאך עפעס א חילוק. וואס איז די חילוק פונקט? מאך עפעס א חילוק, ער זאלסט געדענקען אז ס׳איז יום כיפור.
איך האב געזאגט, אבער דער שולחן ערוך הרב זאגט אז ס׳איז וועגן סחיטה, און איך האב אפשר געטראכט אז אזוי איז עס נישט די געווענליכע דרך הנאה פון רחיצה. ס׳מאכט סענס, ווייל ווען א מענטש וויל זיך באדן, טוט ער זיך אויס זיין וועש און ער באדט זיך. ער גייט דא אריינגיין מיט זיינע וועשן אין די וואסער, און ער האט נישט ממש הנאה. כדרך שעושין בחול איז זיכער נישט כדרך שעושין בחול, ווייל מ׳וויל אדורך גיין. ווייל מ׳וויל אדורך גיין, איז אלעמאל גייט מען מיט די קליידער, ווייל ער דארף דאך אנקומען מיט זיין וועש צו די אנדערע זייט. סאו ער הייבט עס ארויף אביסל.
דיון — ביז וואו מעג מען ארויפהייבן די קליידער
Speaker 1: ער הייבט עס נאר א צוארו.
Speaker 2: אה, דא טאר עס נישט אראפן קופערס, מעג עס נאר אביסל ארויסטרענען. די וואס איז אזוי?
Speaker 1: יא, די כיפור טאר מען נישט אראפן. בכלל אויכעט אפשר. איך ווייס נישט צו ער הייבט עס, פארשטייסט? אפשר עפעס טוט ער. איך האב א נאמען.
שוין, עד כאן הלכות איסור רחיצה. און גייט מען זען די אנדערע עינויים וואס מ׳דארף נאך…
נעילת הסנדל — הלכה א
נעילת סנדל. נעקסטע איז נעילת הסנדל. אייער גוט.
אסור. זאגט דער רמב״ם ווייטער, אסור לנעול, מ׳טאר נישט אנטון מנעל וסנדל, צוויי מיני משיח. אפילו ברגל אחת, אפילו אויף איין פוס. אפילו ס׳איז נישט מיינען אז נאר ווען מ׳טוט אן ביידע פיס און מ׳וואקט געשמאק, אפילו נאר איין פוס טאר מען אויך נישט.
אבער דאס איז א געהעריגע שיך. אבל מותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומי. א שיך וואס איז געמאכט פון… שעם איז א מין בלעטל, אדער א מין האלץ, אדער גומי. גומי איז די געימי וואס מ׳רעדט פון א גאנצע צייט, רייט? ס׳איז פאפירעס, ס׳איז אזא… שעם איז אויך קצרות, ער איז נאט העלפינג. גומי ווייס איך וואס ס׳איז. און שעם איז נאך עפעס אזא זאך, עפעס א גראדע זאך. און נישט געהעריגע שיך.
Speaker 2: אקעי, אונז פארלאזן דאך אויף דעם. גייט דאך סליפערס פאר די סיבה, ווייל מ׳זאל נישט גיין… ס׳שטייט נישט דא לעזער נישט.
Speaker 1: ער זאגט נישט וואס נישט. ער זאגט וואס מ׳מעג יא. שעם איז נישט געהעריגע.
Speaker 2: האט צוטון מיט… דזשאמפט נישט מיין טיש כח.
Speaker 1: ס׳האט צו טון מיט די… מיר האבן גערעדט היינט די מאמען באריכות פון די אנדערע מאל וואס מיר האבן געלערנט פון די נושא פון וועלכע שיך. ס׳איז נישט קלאר וויאזוי ס׳איז א… אנדערע זאגן אז די איסור איז אויף שיך פון עור, נו?
Speaker 2: ניין, ס׳איז זיכער נישט דא קיין ענגזירעס א קורסער פון עור.
Speaker 1: וואס איז יא דא איז אז ס׳איז דא א חילוק פון די לעוועל פון ענין.
חידוש — וכן כורך אדם בגד על רגליו
פיר אויס, לאמיר אויספירן וואס דער רבי זאגט. ויקורך אדם. די זעלבע זאך, וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא, מען מעג אויך אנטון, ארומוויקלען א בגד אויף זיינע פיס און ארויסגיין אזוי. פארוואס? הרי קושי הארץ מגיע לרגליו, די הארטקייט פון די ערד ריטשט די פיס, ומרגיש כיחף, ער פילט ווי ער גייט אן שיך, אפילו ער האט די בגדים. די בגדים איז נישט גענוג באקוועם אזוי ווי שיך.
חידוש — נוגע להלכה למעשה: קראקס, סליפערס, סניקערס
סאו בעיסיקלי שטייט דא אז וואס איז נישט אזוי באקוועם ווי געווענליכע שיך, צו ס׳איז סנדל של שעם אדער א בגד, מעג מען יא. דאס איז די שאלה, צו דער היתר פון גומי איז די זעלבע זאך אזוי ווי א בגד? זעסטו דאך קלאר אז אפילו א בגד וואלט מען נישט געטארט אויב ס׳וואלט נישט געווען קיין געוויסע מרגיש יחף. אבער אנדערע קענען זאגן אז ניין, אפשר א בית הסנדל איז עפעס אן עקסטרע היתר. איך ווייס נישט.
די וועלט איז מקיל למשל קראקסן און אזעלכע זאכן, ס׳איז טאקע דא פוסקים וואס האבן עס נישט ליב געהאט, זיי זאגן אז ס׳איז א זאך וואס איז גאנץ באקוועם, מענטשן גייען מיט דעם. לויט די רמב״ם קען מען עס הערן, אז מ׳זאל נישט טארן גיין. ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת אין די היינטיגע שפעטיגע פוסקים און געדענקט.
דאס הייסט, א מענטש גייט א סניקער, ס׳איז א נארמאלע שיך ווייל ס׳איז נישט לעדער, זעט מען נישט אויס אז ס׳איז א היתר. אבער א קראקס למשל איז נישט קיין נארמאלע שיך, ס׳איז עפעס א סליפער. ווייל מענטשן גייען, פארשטייסט מען דארף וויסן, יעדע זאך איז עפעס אנדערש. אבער אין די רמב״ם זעט מען נישט געהעריג די היתר. סנדל של שעם, אויף א סארט סנדל, קומסטו אזא סליפער, ס׳איז נישט קיין שיך.
נעילת הסנדל — תינוקות
אקעי, נאך א הלכה.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: התינוקות, זאגט דער רמב״ם אזוי, א חיתר, א קהילה. קינדערלעך, על פי שאין מצווה למנוע מהם אכילה… אנטשולדיגט. קינדער, הגם פון אכילה ושתיה האט מען זיי מתיר געווען, אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט אז נאר פון מגיע לחינוך דארף מען אנהייבן שעות. קליינע קינדער, זאגט דער רמב״ם, זאלן בכלל נישט באדערן, זאלן אים לאזן עסן. און די זעלבע זאך, רחיצה האבן מיר אונז געזען, מיר האבן נאך נישט געזען, זעען מיר עס דא. רחיצה און סיכה ברענגט מען אויך פאר א קינד.
אבל מן נעילת הסנדל איז מען יא מונע פון די קינדער, מען לאזט אויך נישט די קינדער אנטון מן נעילת הסנדל. ס׳איז דא די רמב״ם זאגט אז ס׳איז נישט די סיבה פארוואס.
חידוש — פארוואס מונעין מנעילת הסנדל
Speaker 2: וואס איז גרינגער?
Speaker 1: ווייל דאס שטערט נישט. זעסטו רחיצה? זיי האבן געלערנט ביי א חולה. רחיצה וסיכה איז פארט פון א טיפל. א קינד איז א שוואכער, מען דארף זיך יא וואשן. אבער… אבער נעילת הסנדל שאדט נישט אפילו פאר א קינד. לכאורה מיינט ער אז ס׳איז דא די זעלבע דין חינוך. אפשר רעדט ער פון א תינוק שהגיע לחינוך, וואטעווער די לעוועל איז, ער איז א קינד, ער קען שוין, ס׳קאסט זיך נישט.
נאך א זאך, ווען ער מעג יא… איך ווייס נישט צו ער רעדט, ווייל הגיע לחינוך וועט מסתמא אויך דארפן אנהייבן מחמיר זיין פון אכילה ושתיה וכיוצא בזה.
Speaker 2: ניין, ניין, ס׳איז דא אן עקסטערע דין חינוך. נאר אויף שעות, אבער…
Speaker 1: יא, אקעי, ס׳איז אבער אויך מותר.
Speaker 2: יא, איך הער.
נעילת הסנדל — מחמת עקרב
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בו כדי שלא ישכנו. אויב איז דא א פלאץ וואו ס׳איז דא עקרבים, ס׳איז דא שלענג, און די סיבה פארוואס ער טוט אן די שיך איז נישט ווייל ער וויל האבן הנאה פון די שיך, נאר ווייל ער מוז, ווייל אויב נישט קען ער ווערן געביסן.
חידוש — דאס איז נישט פיקוח נפש
איך דארף קלאר זאגן, ווען… איך מיין אז מ׳דארף עס טון אן די חילוקים בכלל, און כל תורה כולה האלט איך פון דעם וועג מער. אויב א מענטש טוט עס וועגן עקרב, דאס האט די תורה געמיינט ווען מ׳האט געזאגט אז מ׳זאל נישט גיין קיין שיך אין יום כיפור, אז ס׳זאל נישט קומען אן עקרב און א נחש און וועט דיך שטעכן? ניין, דו זאגסט נישט מיט מיר אויף פיקוח נפש, דאס איז דאך פשוט. ווען די סיבה פארוואס דו גייסט אן די שיך איז וועגן די עקרב, דעמאלטס מעג מען.
ס׳איז דא אסאך לעוועלס… דו דארפסט נישט אנקומען צו די הגדרה. ס׳איז דא אסאך לעוועלס פון צורך וואס זענען פאר פיקוח נפש וואס זענען מתיר זייער אסאך איסורים אין די תורה. און די תורה האט נישט געזאגט אז ס׳מיינט צו זאגן אז די עקרב זאל דיך שטעכן, דעטס אלל. אוודאי, דו דארפסט נישט אנקומען צו די תורה אז א לומד איז פארגעבן א חומרא אז ער זאל בלייבן אין די צימער ווי ס׳איז נישטא קיין עקרב.
נעילת הסנדל — יולדת וחולה
שוין, ווייטער. וחיה, א יולדת, א פרוי וואס האט געבוירן א קינד, מותרת לנעול את הסנדל משום צינה כל שלשים יום. מען מעג אויך אנטון שיך וועגן די קאלטע פלאר, די קאלטקייט פון די ערד גייט וויי טון איר פיס, כל שלשים יום, דרייסיג טעג, אזוי ווי די שיעור פון א יולדת. זעט ער, ביז דרייסיג טעג איז נאך דא, הייסט זי נאך א חיה.
זאגט דער רמב״ם, וחולה כיוצא בה אפילו שאין בו סכנה. א חולה, אפילו א חולה שאין בו סכנה, מעג אויך אנטון שיך, כדי ער זאל נישט ווערן פארקילט.
הלכות יום הכיפורים: סיכה והדלקת נר
הלכות סיכה
רמב״ם: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו.
מ׳טאר נישט סך זיין, שמירן, אפילו א חלק פון די גוף, אזויווי א חלק פון די גוף איז די זעלבע איסור ווי די גאנצע גוף.
וועלכע מין שמירן?
רמב״ם: בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג.
נישט קיין חילוק פארוואס מ׳מאכט די סיכה, צו מ׳מאכט עס פאר הנאה, צו מ׳מאכט עס פאר אן אנדערע סיבה. אגעין, איך האב געזאגט אז תענוג מיינט סתם אז ס׳איז א לעוועל פון געשמאק, אזויווי מ׳האט געלערנט ביי די סעודה, יא, נאכן סעודה לייגט מען שמן און אזוי ווייטער. ס׳איז דא סיכה שאינה של תענוג, למשל ער נוצט עס פאר א זייף אזוי, זיך אפצווואשן, עפעס אזא זאך. ס׳איז אויך דא אין דעם א געוויסע תענוג, אבער ס׳איז ווייניגער תענוג, נישט לויטער תענוג, דאס איז אויך אסור.
אקעי, און דער רמב״ם איז גאנץ קאנסיסטענט, ווייל דער רמב״ם האט נישט קיין מחלק.
היתר סיכה לצורך רפואה
אבער קוק אין די נעקסטע הלכה:
רמב״ם: ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש.
ער האט ווייטאגן, ער האט וואונדן אויף זיין קאפ, ער מעג יא געהעריג מאכן סיכה. ווייל מ׳האט מתיר געווען פאר אים, אזויווי אן אנדערע זאך האט מען מתיר געווען פאר א חולה.
הגם ס׳שטייט, זעסטו קלאר אז די היתר פון צורך האט נישט קיין חילוק צווישן מיט די לשון פון תענוג. עקזעקטלי. דא זעסטו זייער קלאר נאכאמאל. א חולה איז מער א צורך, ממילא איז עס מותר. און נישט נאר א חולה בכלל, עני טיים וואס איז לצורך רפואה, ער האט חטטין, ס׳פעלט אים עפעס א קראץ, מ׳דארף… חטטין מיינט, מיין איך, בליסטערס, אדער ער האט שפרינגט עפעס אזא זאך וואס מענטשן פלעגן האבן, איז מעג ער.
הבנת הלשון “סיכה שאינה של תענוג”
סאו סיכה דאס הייסט, אונז וואלטן געקענט רופן די גאנצע סיכה פון סתם “סיכה של תענוג”, פארדעם זאג איך. אבער אפילו “שאינו של תענוג” מיינט אז אמאל איז דא א מענטש וואס האט יעדן טאג לייגט ער ארויף עפעס א שמיראכץ כדי ער זאל אויסזען שענער. איך ווייס, ס׳הייסט נישט “של תענוג”, ס׳איז נישט עפעס א צורך, אבער ס׳הייסט, ס׳איז נישט לשם רפואה.
ווייטער קומט אויס, עני סיכה וואס איז לצורך, עני שמיראכץ וואס א מענטש שמירט זיך אן, נישט ווייל ס׳איז א פארט פון די סדר השמיראכץ, נאר ווייל ס׳איז פאר א רפואה, איז מותר. דאס איז די היתר וואס חתם סופר וואלט געזאגט, און היינטיגע פוסקים האבן די אנדערע פוסקים גערופן “סיכה שאינו של תענוג”.
סאו דאס וואס שטייט אז “סיכה שאינו של תענוג” איז אויך אסור, מיינט נישט וואס אונז וואלטן גערופן “שאינו של תענוג”, נאר וואס דער רמב״ם רופט “שאינו של תענוג”. און אגעין, דאס איז נאך א זאך וואס איז נישט היינט איינגעפירט, און אונז האבן נישט כמעט קיין לשון וואס איך ווייס. מענטשן מאכן נישט אין מיין געגנט סיכה. בדרך כלל, אונז ווייסן נישט וואס מ׳רעדט, אבער מ׳לערנט אין די… עקזעקטלי. נישט של תענוג, נישט שאינו של תענוג מאכט מען. מ׳מאכט נאר… מענטשן וואס שמירן, זיי האבן זייער ליב. פרויען לכל הפחות שמירן זייער געווענליך, פרעג פאר די פרויען.
Speaker 2: אדער איינער וואס האט א מאסאזש, לאמיר זאגן, האט אזא געוויסע הנאה פון דעם. איך ווייס נישט צו דאס איז א סיכה.
Speaker 1: ניין, יענץ איז סיכה של תענוג, אמת. אדער שאינו של תענוג, אגעין, איך בין נישט געווען. ס׳לייגט אסאך צו ווערן סאפטער, די… דאס איז א סיכה שאינו של תענוג למשל, אבער דאס איז אסור. פארשטייסט?
Speaker 2: יא.
הלכות תשמיש המיטה והדלקת נר
אקעי, גייען מיר לערנען נאך איין הלכה, יא? וואס האט צוטון מיט תשמיש המיטה. אבער אזוי ווי איך זאג, ס׳איז נישטא קיין מער… תשמיש המיטה איז אסור, אבער ס׳איז דא א געוויסע חומרא וואס ס׳איז דא געוויסע מענטשן פירן זיך לגבי די נושא, און דאס גייען מיר יעצט לערנען.
מנהג הדלקת נר בליל יום הכיפורים
ס׳איז דא דער רמב״ם אזוי, דער רמב״ם זאגט דארט:
רמב״ם: יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים.
ס׳איז דא פלעצער וואו מ׳האט זיך געפירט צו מאכן הדלקת נרות בליל יום הכיפורים.
פארוואס איז די סיבה פארוואס זיי האבן איינגעפירט הדלקת נרות ביום הכיפורים?
רמב״ם: כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו.
זאל זיך שעמען, אז ס׳זאל זיין לעכטיג. ממילא ווען ס׳איז לעכטיג קען מען זען איינער דעם אנדערן, און ווען מ׳קען זען איינער דעם אנדערן שעמט מען זיך מער.
רמב״ם: כדי שתהא לו בושת פנים מאשתו, ולא יבוא לידי תשמיש המיטה.
אבער דאס גייט איר זען? זיי ווייסן דאך אז ס׳איז יום כיפור, עפעס אזוי.
Speaker 2: ווייל דאס איז סתם ווייל מ׳טאר נישט משמש זיין לאור הנר, אבער ער רעדט נישט פון די לעכט. אויף די מינוט ווען ער איז תשמיש קען ער עס צודעקן.
Speaker 1: איך גלייב נישט אז דאס איז די ווארט. ווייל זיין ווייב וועט אים זען, און זיי וועלן ביידע בלאשן, זיי וועלן ביידע האבן בושה אז זיי זענען עובר אויף אן איסור. דאס וועט זיי אפהאלטן. אבער ער ברענגט יא אויף א ירושלמי אז דאס האט צו טון ווייל מ׳איז נישט משמש לאור הנר. אבער ס׳איז זייער פאני, ווייל די הדלקת נר רעדט מען אין די בעדזש-רום, רעדט לכאורה אין… איך ווייס נישט…
Speaker 2: וויאזוי טוט מען שבת? וויאזוי ארבעט עס יעדע שבת וואס טוט לעכט? וויאזוי מאכט מען די…
Speaker 1: אוי, נו, סתם איז דאך אן בשבת. אין אנדערע צימערן אדער אין אנדערע… איך ווייס נישט, ס׳איז זייער פאני. איך וואלט געמיינט סתם אז ער זעט איר, אבער ס׳איז אפשר אז ס׳רעדט ווי ער שלאפט. נאט קלער.
דיון: צו מ׳מאכט א ברכה אויף הדלקת נר יום הכיפורים
קוק, זעסטו, ער ברענגט, ויש מקום, ער ברענגט פון די שולחן ערוך רב, אז אויב מ׳פירט זיך, און אונז פירן זיך אזוי צינדן לעכט, אז מ׳דארף צינדן א ברכה, להעלות ענין לעשיון יום הכפורים. נאך א פראבלעם. איך ווייס נישט וואס קומט אריין אין די ברכה, אויב ס׳איז נאר א מנהג פאר די נושא פון די… ס׳זעט אויס, אפשר פארקערט. אפשר פארקערט, אפשר די נערוון וואס מ׳רעדט דא איז יא א נערוון וואס צינדט דוקא אין די בעדרום, כדי מ׳זאל נישט קענען משמש זיין, אבער יבושת פנים, ווייל ס׳איז נישט קיין גזירה, ס׳איז נישט קיין עבירה צו משמש זיין, ס׳איז נאר א נושא פון צניעות. און ער איז דאך אן אדם צנוע, א נארמאלער איד, איז נישט משמש לאור הנר.
אינטערעסאנט, ווייל די איסור תשמיש המיטה איז אן איסור גמור, דאס וועט אים נאך נישט מנען זיין. די איסור פון משמש לאור הנר איז נאר א נרוון וואס איז אן ענין פון צניעות, דאס גייט אים אפהאלטן? ס׳קען זיין אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט אז א מנהג איז דא צו מחליף זיין.
Speaker 2: יא, אזוי גייט עס.
Speaker 1: אקעי. אבער דער רמב״ם, ויש מקום איבער פארקערט.
Speaker 2: ניין, דאס איז פארקערט. ס׳קען זיין אז אונז טוען נישט דעם מנהג, ווייל אונז צינדן.
Speaker 1: ער ברענגט פרשת נאך רב אז מ׳דארף צינדן א לעכט אין בחדר שוכב של עולם. איך האב קיינמאל נישט געהערט אז איינער טוט אזוי יום כיפור, אפשר טוט מען יא, און איך ווייס נישט דערפון. סאו אפשר טוען אונז פלענען נישט דעם מנהג. אפשר אונז האבן אן אנדערע מנהג אז אונז זאגן אז יום כפור איז א יום טוב, זאל מען צינדן לעכט, הגם אז מ׳קען טענה׳ן אז אפשר טוען ווייל די הדלקה האט עפעס מיט די סעודה אפשר, און יום כפור מאכט נישט קיין סעודה. אן אנדערע שאלה.
Speaker 2: ווייטער, ויש מקומות? די הדלקות פון ערות שבת איז נישט נאר ביי מקום סעודה, ס׳איז שלום בית, ס׳איז א לעכטיג אין שטוב, סאו ווען מ׳גרייט זיך צו טון מיט דעם.
מנהג שלא להדליק
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם:
רמב״ם: ויש מקומות שנהגו שלא להדליק.
דייקא פארקערט.
בקיצור, דער רמב״ם זאגט אזוי: ס׳איז דא אן איסור פון תשמיש המיטה, און מונע צו זיין די איסור פון תשמיש המיטה איז דא עפעס א מהלך דרכו וואס ס׳העלפט. מ׳ווייסט אז ס׳איז דא געווען אן אלטע מנהג צו וואס, אז לעכט העלפט פאר דעם. מ׳ווייסט אבער נישט וואס העלפט, יא אנצינדן לעכט אדער דייקא נישט אנצינדן לעכט. ס׳איז דא “יש מקומות” וואס מ׳האט דייקא יא אנגעצינדן אז ער זאל זיך שעמען פון די ווייב, און ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט זיך דייקא נישט אנגעצינדן אז ער זאל נישט זען זיין ווייב, ווייל ווען ער וועט זען וועט זי נושא חן זיין בעיניו ויבוא לידי תשמיש.
Speaker 2: יא. אינטערעסאנט אז מ׳האט נישט געזאגט אז א כלה זאל נישט… ס׳שטייט נאך אלץ וואס די שם וועט ער זאגן.
Speaker 1: אה, דאס איז בייטאג.
ווען יום הכיפורים חל בשבת
זאגט דער רמב״ם, די ביידע מקומות איז כאילו, קוק וועלכע ס׳ארבעט פאר דיר, אדער וועלכע איז אין דיין שטאט.
Speaker 2: מען דארף לכאורה יעדע פלאץ טון וואס איז דער מנהג המקום, ניין? אדער אפשר האט ער נישט גענומען דעם מנהג המקום, וועלכע מין מענטש ביסטו? ס׳איז דא די מיני מענטשן וואס דו דארפסט דייקא לעכטער צו אפּהאלטן, און ס׳איז דא דייקא לעכטער צו נישט אפּהאלטן.
Speaker 1: ניין, די שאלה איז, ס׳איז דא מנהג המקום פארוואס מ׳טוט ביי דיר אינדערהיים. מ׳איז שוין נישט שייך מנהג המקום. מנהג המקום איז פני מחלוקת, וואס קיינער ווייסט נישט וואס דו טוסט ביי דיר אין בעדרום.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם:
רמב״ם: ואם חל יום הכפורים להיות בשבת, חייבים הכל להדליק בכל מקום, שהדלקת נר בשבת חובה.
אויב יום כיפור איז חל בשבת, דעמאלטס האסטו נישט די אפשן פון יא אדער נישט אנצינדן. דארף מען זיכער יא אנצינדן לעכט, שהדלקת נר בשבת חובה. הדלקת נר בשבת איז א חובה, איז א מצוה. און אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט אז א מנהג קען נישט מבטל זיין א מצוה.
Speaker 2: אה, זייער גוט. דאס האבן מיר געלערנט נאך שבת.
חידוש: הדלקת נר בשבת איז נישט תלוי בסעודה
Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳זעט אויס אז די מצוה פון הדלקת נר בשבת האט נישט צוטון מיט די סעודה.
Speaker 2: אה, ס׳איז שוין א גזירה, ס׳איז שוין א הלכה אויף אלעמאל.
Speaker 1: איך וואלט געזאגט אזוי, וואס מ׳זעט פון דעם רמב״ם איז איין זאך, מ׳דארף טראכטן עקסטער, מ׳זעט אויס פון דעם רמב״ם אזוי, אז די הדלקת הנרות וואס מ׳רעדט פון דעם מנהג איז די זעלבע פלאץ, די זעלבע אופן פון שבת. אויב דא רעדט זיך א נייע מנהג אין די בעדרום, וואלט נישט געהערט קיין סתירה פון שבת. אויב ס׳איז שבת, איז דא א חיוב, ס׳איז נישט דא קיין מנהגים, ס׳איז דא א חיוב אזוי ווי דו זאגסט. אבער אויב ס׳איז נישט שבת, איז נישטא קיין שום חיוב, ס׳איז נישטא קיין מצוה אויפן כלל יעדע שבת, יעדע יום טוב צינדן לעכט. אזוי זאגט דאך דער רמב״ם. דער רמב״ם האט אפילו נישט געזאגט אז יום טוב איז דא א מצוה צו צינדן לעכט. אויב דו געדענקסט, אין הלכות שבת שטייט עס נישט. אין הלכות שבת איז דער פלאץ, און אויב איך געדענק, שטייט נישט אז יום טוב איז דא א מצוה פון צינדן לעכט, ס׳שטייט שבת. סאו שבת איז א מצוה. יום טוב, אפשר פראקטיש איז צינדן לעכט, אבער יום טוב איז אפשר נישטא קיין מצוה ווייל מ׳קען אייביג אנצינדן א לעכט. שבת דארף מען אנצינדן ערב שבת פאר כבוד שבת. יום טוב, אויב ס׳פעלט אויס, וועט מען דעמאלטס אנצינדן.
סאו הייסט, ס׳איז נישטא קיין מצוה פון הדלקת נר יום טוב אין דער רמב״ם, מ׳זעט נישט אזא מצוה, ווייל יום כיפור אויך נישט. ס׳איז דאך כלל דא א מנהג. סאו ס׳איז זיכער אז מ׳מאכט נישט קיין ברכה, ווייל ס׳איז נישטא אפילו קיין תקנה אויף דעם מנהג, ס׳איז נאר א מנהג פון גדר לתשמיש המטה, ס׳איז נישט שייך קיין ברכה אויף דעם מנהג. אונז פירן זיך יא צו מאכן א ברכה אויף הדלקת נר יום כיפור, אזויווי אונז פירן זיך יום טוב צו מאכן א ברכה, ווייל אונז נעמען אן אז ס׳איז יא דא עפעס אן ענין יעדער יום טוב צו צינדן לעכט. יום כיפור דאך האט א יום טוב, ס׳קומט דאך כבוד, ממילא קומט זיך צו צינדן לעכט. אבער יענץ האט אמת׳דיג נישט מיט דעם מנהג בכלל, נישט אז אונז זענען א מקום שנהגו להדליק. אונז האבן אן אנדערע איידיע אז ס׳איז דא א חובת הדלקת נר ביום כיפור. און חוץ דעם צינדן אונז נאך לעבעדיגע לעכט און נר נשמה, מיט אלע מיני זאכן וואס איז שוין אנדערע ענינים. אבער אינטערעסאנט, זעט אויס אז ס׳איז דא א מסורה אז יום כיפור האט עפעס מיט לעכט. ס׳איז שוין געווארן אסאך מער, מ׳צינדט לעכט. די איסור תשמיש המטה יום כיפור האט מיט לעכט.
נאך א הערה 55 זאגט אז די גמרא זאגט אז ביידע מנהגים זענען גוט. יא, ווייל ביידע האבן די זעלבע כוונה. ביידע מיינען… ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אמאל איז דא צוויי אידן וואס האבן פארקערטע מנהגים, אבער ס׳איז נישט ווייל זיי האבן א פארקערטע זאך. ביידע מיינען די זעלבע זאך.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: און ס׳שטייט בפירוש אין די משנה אז ווען מ׳איז דארט וואו מ׳דארף, צינדט מען יא אין בית המדרש, און וואו ס׳איז דא אפלים, וכדומה. ווייל ס׳איז יא דא אן ענין אז ס׳איז נישט אויף כבוד, ס׳איז אזוי פיל שלמה.
סיום הלכות יום הכיפורים — מנהג לעכט אויף יום כיפור
איסור תשמיש המיטה און דער מנהג פון לעכט
די איסור תשמיש המיטה יום כיפור האט מען מיט לעכט. איך האב אורות 55, די גמרא זאגט אז ביידע מנהגים זענען גוט. יא, ווייל ביידע האבן די זעלבע כוונה. ביידע מיינען… ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אמאל איז דא צוויי אידן וואס האבן פארקערטע מנהגים, אבער ס׳איז נישט ווייל זיי האבן א פארקערטע… ביידע מיינען די זעלבע זאך. יא.
און ס׳שטייט בפירוש אין די משנה אז ווען מ׳איז דארט וואו מ׳דארף, צינדט מען יא אין בית המדרש, און וואו ס׳איז אפלים וכדומה, ווייל ס׳איז יא דא אן ענין אז יום כיפור… נישט אויף כבוד, ס׳איז אויף שלום בית, מ׳האט זיך געקענט גיין אין שול, ס׳איז נישט קיין שאלה. סאו, עניוועיס, אינטערעסאנט די הלכה.
סיום
אקעי, עד כאן הלכות יום כיפור. ברוך רחמנא דסייען. ס׳האט אונז געהאלפן ענדיגן הלכות יום כיפור. געוואלדיג.