שליטה בתאוות כדבר יסודי בחינוך | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום כולל של השיעור: חינוך, התגברות, עבדות, ו״לא להיות בעל תאוה”
—
א. מעשה פתיחה: רבי שלמה קרלינר כילד בן שלוש וחצי
⟦סטייה צדדית: שאלות ביוגרפיות⟧
מתי נפטר אביו של רבי שלמה קרלינר? האם היה חסיד? רבי שלמה היה לפני התנועה החסידית, אז זה לא מתאים בדיוק. מדוע מספרים דווקא שהמעשה התרחשה בגיל שלוש וחצי, ולא בגיל שבע-עשרה?
⟦סטייה צדדית: יום הפטירה של רבי שלמה קרלינר, כ״ב תמוז⟧
– הוא נהרג על ידי קוזק. חסידים אומרים “על קידוש השם”, אבל זה מפוקפק – זה היה פשוט רצח, לא בהקשר של מלחמה. סימן עצוב של גלות, מתאים לבין המצרים.
– מנהג קרלין: מותר לעשות “שהחיינו” בכ״ב תמוז. לפי חשבון (רש״י אומר 21 יום בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, אבל יש 22 יום) יום אחד “לא קיים” – חסידי קרלין גילו שזה כ״ב תמוז. המנהג מקורו במקורות אשכנזיים / האריז״ל.
המעשה עצמה
רבי שלמה קרלינר, בן שלוש וחצי, מחזיק לחמנייה ובוכה. הוא עונה: הוא רעב, אבל שמע מרבו ש“מה שרוצים – לא עושים.” הוא רוצה לאכול, לכן אסור לו. הוא תקוע בפרדוקס.
הפשט ה״חרדי” (נתיבות שלום)
רבי שלום נח ברזובסקי (האדמו״ר מסלונים) לומד שזו עצה ל״הכנעת החומר” – צריך לשבור את הגוף. מכיוון שאנשים חלשים מדי פיזית כדי לסגף את עצמם, אפשר להשתמש במניפולציה פסיכולוגית – למשל, לומר לילד קטן שאסור לו לאכול מה שהוא רוצה – ובכך שוברים את הגוף, ואז הנשמה מאירה.
תגובה ביקורתית
הפשט הזה לא נכון. היינו מספרים את אותה המעשה עם מסקנה הפוכה. מפחיד שנתיבות שלום אולי באמת התכוון לכך, אבל זו לא הדרך הנכונה.
—
ב. הבית יוסף – מה פירוש “הכנעת היצר” בפועל?
⟦סטייה צדדית: המעשה עם סחיבת אבנים⟧
מסופר שהבית יוסף נהג לשאת שק אבנים על צווארו כדי “להכניע ערפו.” זו לשון הרע על הבית יוסף – זה לא הגיוני.
מה באמת כתוב ב״מגיד מישרים”
– המגיד (מלאך) אמר לו שילמד מדי יום מעט חובת הלבבות – זה היה המנהג האמיתי של “הכנעת היצר”, לא ייסורים פיזיים.
– המגיד הזהיר אותו מפני תענוגות גשמיים מרובים – “אתמול בסעודה שתית יותר מדי כוסות יין; שתים עשרה מספיק.”
– הטעם לא היה “לשבור את הגוף” – הטעם היה ביטול תורה / היסח הדעת: אכילה ושתייה מרובות הן הפסק מדבקות, מלימוד, ממשניות.
מסקנה
“לשבור את הגוף” לא פירושו לשבור פיזית את הגוף. פירושו ללמוד חובת הלבבות – עבודה רוחנית, פנימית.
—
ג. “לשבור את הגוף” לא פירושו הגוף הפיזי – דוגמאות
עינו של בלעם
⟦סטייה צדדית⟧ “שתום העין” – בלעם יכול היה לקבל רוח הקודש כי עין אחת הייתה עיוורת, אבל חיסרון פיזי אינו זהה למעלה רוחנית.
הדברי רוז׳ין
⟦סטייה צדדית⟧ מישהו אמר שיש לו רוח הקודש כי לא דיבר 40 יום. הרוז׳ינר: “גם הסוס לא דיבר 40 יום – יש גם לו רוח הקודש?” – רק אי-עשייה של משהו פיזי לא יוצרת אוטומטית הישג רוחני.
דוגמת המאסר
⟦סטייה צדדית⟧ אברכים שהפכו לתלמידי חכמים במאסר, כי לא היה להם מה אחר לעשות. זה לא בגלל ש״שברו את הגוף”, אלא כי לא הייתה להם ברירה – תוצאה מקרית.
העיקרון
> “לשבור את הגוף במובן של הגוף הפיזי זה בזבוז זמן. הוא נועד לעבוד, ואם הוא לא עובד, בדרך כלל הופכים לאדם גרוע יותר, לא טוב יותר.”
—
ד. רבי פנחס מקוריץ ותיקונו של הבעל שם טוב
רבי פנחס מקוריץ ניסה בצעירותו לנהוג לפי מגיד מישרים (פחות אכילה/שתייה), ונחלש. הבעל שם טוב אמר לו שאין צורך לנהוג כך. רבי פנחס הסביר: המגיד של בית יוסף היה מלאך – מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אילו היה אדם, היה מבין שאפשר כן לאכול ולהיות צדיק.
נקודת המפנה: “גוף” = רצונות
כשלוקחים את דברי רבי שלמה קרלינר – “מה שרוצים, לא עושים” – זה מתחיל להיות הגיוני, אם מבינים “גוף” לא פיזית, אלא כרצונות, תאוות, העדפות. זה המפתח: “גוף” = מה שהאדם רוצה.
—
ה. הצגת הבעיה המרכזית של סדרת השיעורים
כל המעשיות והספרים החסידיים קשורים באמת לבעיה המרכזית:
1. יש מידה טובה שנקראת “לא להיות בעל תאוה” – אבל אין לה מילה חיובית (רק תיאור שלילי).
2. אף אחד לא יודע מה זה – אנשים אולי עושים את זה, אבל בלי בהירות.
3. מרגישים רע לחינם – כי מרגישים משהו אחר אבל לא יודעים מה זה.
4. אי אפשר לעשות את זה כי לא יודעים מה זה – בלי הגדרה קשה לתרגל.
5. מערבבים את זה עם דברים אחרים – זה נעשה גדול מדי, קשה מדי, “תפסת מרובה לא תפסת.”
התוכנית
אפשר וצריך לחלק את הדבר, לעשות חילוקים, להגיע למה המידה באמת עוסקת בו, ואז יבינו כמה אפשר לעשות אותה.
⟦סטייה צדדית: הערות ארגוניות⟧
הוא לא זוכר בדיוק מה דיבר בשבוע שעבר, כמעט אף אחד מהתלמידים לא היה בשיעור הקודם. הוא מזכיר קצת ר׳ יוסף ג׳יקטיליא (אגרת הקודש) שלמדו, ומחלוקת מי כתב אותו (בוודאי לא הרמב״ן).
—
ו. “לא להיות בעל תאוה” היא מידה כללית
הכלליות של המידה
“לא להיות בעל תאוה” אינה רק מידה אחת בין אחרות – היא דבר כללי שלעתים קרובות הופך לשם לכל האנושיות, למה שפירושו להיות “אדם טוב.” בספרים חסידיים: כל היהדות היא להיות פחות בעל תאוה, כי “לא לנטות אחר הגוף” הוא כלל הכל.
הדרך הפשוטה (נרמי המלכות, תחילת פרק ה׳)
הטענה: כן, אדם צריך מידות טובות רבות (חסד, תורה, צדקה). טובתה של כל מידה טמונה בעצמה – לא בכך שהתגבר. אדם שנולד עם מידה טובה – גם זה דבר טוב, אפילו בלי שכר על התגברות.
אבל: שליטה עצמית (התגברות על התאוות) היא תנאי / הכנה – בלעדיה אי אפשר לקיים כראוי שום מידה טובה. אפילו מי שיש לו מידת החסד צריך שליטה עצמית, כי כמעט אף אחד לא נולד על דרך הממוצע – אדם של חסד ינטה ליותר מדי חסד.
החילוק העיקרי
> טובתה של מידה טובה (כמו חסד) אינה טמונה בכך שהיא נגד התאוות – זה יכול להיות הכנה, תנאי, אבל היא לא טמונה בכך. זה לכל הדעות.
⟦סטייה צדדית⟧
יש שיטה אחת שלא סוברת כך, אבל “זה לא לעכשיו.” גם: “אפילו כשהמצרי לא נותן לך לעשות מה שאתה רוצה, אתה גם לומד את המידה” – זה “לגמרי שקר.”
—
ז. חינוך ותיקון המידות – הגישה המעשית
שני חלקים בלימוד המידות
– תיאורטי (עיון): מהן מידות טובות? מה רוצה הקב״ה?
– מעשי (מעשה): הרמב״ם כינה את פרקו על תיקון המידות “ברפואת חולי הנפש” (פרק ד׳). רוב האנשים “חולים” – לא היה להם חינוך מושלם, ולכן צריך לרפא אותם, לא רק ללמד.
התנאי הראשון: Self-Control
מהו התנאי הראשון כדי לחנך אדם? שליטה עצמית (היום נקרא “executive function”). לאדם יש מטבעו אלף תאוות, קל לשכנע אותו לשטויות – וצריך ללמד אותו: לא כל מה שהוא רוצה צריך לעשות.
—
ח. היסוד השני: גבורה / אומץ (עזות דקדושה)
לא רק נגד תאוות עצמיות – גם נגד הסביבה
בדיוק כמו שצריך לשלוט בתאוות עצמיות, צריך גם ללמוד לא לעשות מה שאחרים אומרים לך (מלבד הרבי). רוב האנשים סביבך “מעורבבים” – לא רעים, אבל גם לא טובים במיוחד. חלק גדול מהחינוך: לעמוד נגד לחץ חברתי.
זה נקרא בשולחן ערוך: “עזות דקדושה” – “לא יתבייש מפני המלעיגים עליו.” בעברית: אומץ / גבורה / קוראז׳.
⟦סטייה צדדית: הטעות של “כולם טובים”⟧
אמונה שקרית בחברה שלנו: ש״כל היהודים / האנשים סביבך טובים.” רוב האנשים לא טובים במיוחד, רוב האנשים רוצים נוחות, לא טוב אמיתי. אין להאמין בספרים רומנטיים על נשמות.
⟦סטייה צדדית: פרדוקס החינוך⟧
אנשים רבים חושבים שללמד ילדים לעמוד נגד אחרים זה אותו דבר כמו ללמד אותם נגד המערכת. צריך למצוא את הדרך הנורמלית, המסורתית – בדיוק כמו שמלמדים “לא כל מה שאתה רוצה מותר,” כך גם “לא כל מה שאחרים אומרים צריך.”
—
ט. תנועת המוסר (נובהרדוק/סלבודקה) כמודל
תרגילים מעשיים על מידות
– הם בכל תקופה עבדו על מידה ספציפית
– אחת המידות: חוצפה – היו מבקשים בבית מרקחת כוס חלב, או מברג בחנות משקאות
– המטרה: לא המעשה עצמו (זה לא עבירה, רק “מביך”), אלא להתרגל שכאשר אחרים צוחקים עליך – לא מתים מזה
– אולי סוג של “ללכת לקצה השני” כדי למצוא את האמצע
החידוש
אנשים רבים חושבים שהם מתים מבושה חברתית – אבל הם מעולם לא ניסו. הצעד הראשון בחינוך: לגלות שלא מתים מזה. אולי באמת היה צריך לעשות מיד “את הדבר הנכון” במקום תרגילים מלאכותיים – הנקודה נשארת פתוחה.
—
י. הגדרת חינוך – לכפות על עצמך לעשות מה שאינך רוצה
הטענה העיקרית
> חינוך = לכפות על עצמך לעשות מה שאתה לא רוצה. אין משמעות אחרת למילה “חינוך.”
– כל המחנכים מדברים על “אהבה” – אבל דרך קבלת הכישרון של התגברות, של משמעת, של שליטה עצמית, מתחילים לאהוב גם את התוכן עצמו.
– חינוך חיצוני (על ידי אבא/רבי) פשוט: שכר ועונש, סמכות. “ילד, עכשיו אוכלים ארוחת ערב – אתה לא רוצה? לא משנה.”
⟦סטייה צדדית: חינוך ילדים היום⟧
בימינו זה הפוך – ילדים לא רוצים לאכול, צריך לומר להם כן. הפסוק על דוד המלך עם אבשלום (“לא עצבו אביו מימיו”) – ילדים בלי גבולות גדלים “לא-בני-אדם”; ילדים שהאמא אומרת לפעמים “עכשיו אוכלים את העוף, העוגה בשבוע הבא” – גדלים להיות בני אדם.
חינוך לעצמך
אותו עיקרון: באים לשיעור בתשע, אפילו לא רוצים. לוקחים ברצינות חובות חיצוניות, ולאט לאט מתחילים לאהוב גם את התוכן.
—
יא. “מה רע שאתה רוצה?” – הצדיק מול החניך
אין שום רע שאתה רוצה – אבל רק כשאתה כבר מבורר/צדיק. ציטוט ממאור ושמש, נועם אלימלך, ספרים חסידיים אחרים:
> כשאדם כבר צדיק, שיעשה מה שהוא רוצה – כי הוא כבר יודע מה לרצות. אבל כל זמן שהוא לא צדיק, הוא צריך להתחנך לעשות מה שהוא לא רוצה – כדי ללמוד את מידת ההתגברות.
—
יב. חינוך בלי “למה” – לפעמים לא צריך טעם
– אבא אומר לפעמים “אל תאכל את זה!” – אפילו כשאין בזה שום רע. טוב להיות מוגבל, טוב לשלוט – אפילו בלי טעם ספציפי.
– פשט חסידי: כל התורה היא “חוקים” למי שעדיין בחינוך; שום מצווה אינה חוק לצדיק שכבר מבין. פרה אדומה היא רק חוק לנו – משה רבינו כן הבין אותה.
“למה?” – הלמה טמון באבא, לא בילד
> כשהילד שואל “אבא, למה?” – לפעמים יש למה, לפעמים לא. אבל לעולם הילד לא יבין לגמרי, כי ה״למה” טמון באבא, לא בו. לכן זה נקרא חינוך.
—
יג. מידת ההתגברות – דיוק ההגדרה
– התגברות יכולה להיות: התגברות על דברים חיצוניים, אומץ, שליטה עצמית – אבל במובן הבסיסי היא המידה החשובה ביותר.
– “אדם מרוסן” (executive function) הוא תנאי בסיסי של אדם טוב – אבל לא מספיק: צריך גם לעשות משהו עם השליטה העצמית (תוכן, לא רק הרגלים).
⟦סטייה צדדית: תאוה מול רצון⟧
“מידת ההתגברות על התאוה” – המושג רחב יותר: לא כל מה שרוצים עושים – לא רק תאוות במובן הצר. “תאוה” במובן הצר (כמו טבק) היא מחלוקת עם האנציקלופדיה הבריטית. החילוק בין גוף לנשמה לא כל כך מועיל כאן – כי כשהגוף כבר “מחונך”, הוא גם ירצה רק טוב. זה לא עוסק בתאוה ספציפית, אלא במה שאתה רוצה מול מה שאתה צריך.
—
יד. פשט חדש: “מידת העבדות” – למה היהודים היו צריכים להיות במצרים
הטענה (פשט חסידי)
1. כל המידות יש לאדם כבר בתוכו – אהבה, שנאה, ניצחון, וכו׳. צריך רק להפנות אותן למטרות טובות (כמו שאומרים הספרים החסידיים, בניגוד לשיטת הרמב״ם).
2. אבל מידה אחת אין לאף אחד מלידה: מידת העבדות – כלומר, לציית לאחר כשאתה עצמך לא יודע. עבד הוא מי שלא יודע (בניגוד לבן שיודע).
3. אברהם אבינו היה צדיק גדול – אבל הוא לא היה עבד ה׳. בתורה כתוב “עבד ה'” רק אחרי יציאת מצרים (משה = עבד ה׳; “עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”).
4. מסקנה: היהודים היו צריכים להיות עבדים במצרים כדי לקבל את מידת העבדות – ואחר כך “להעביר” את העבדות מפרעה לקב״ה. זו תכלית גלות מצרים.
⟦דיון פתוח⟧
תלמיד מעיר שכתוב “עבד” גם לפני יציאת מצרים (עבדים על השטר, עבד אברהם). הנקודה מתקבלת אבל מודגש שהמושג “עבדי ה'” כמושג פורמלי בא רק אחרי מצרים.
—
טו. עבדות/קבלת עול היא המידה היחידה שחינוך יכול באמת לתת
הטיעון העיקרי
– יש “מידה” (אף על פי שזו לא ממש מידה במובן הקלאסי, יותר “חינוך”, “הנהגה”, “דבר כללי”):
– היכולת לציית למה שצריך לציית, אפילו כשלא מבינים, כשלא מחזיקים בכך, כשלא רואים את זה בעצמם.
– טענה חזקה: זו המידה *היחידה* שאפשר לקבל מאחר (מבחוץ). חינוך יכול *רק* לתת את המידה.
ניגוד: מה חינוך לא יכול לתת
– חינוך לא יכול לתת אהבה. אהבה צריך אדם להרגיש בעצמו.
– חינוך יכול להדליק אהבה, יכול לגרום לעשות מעשים חיצוניים שמביאים לאהבה – אבל החינוך עצמו מורכב משליטה / שליטה עצמית.
⟦תוספת פילוסופית⟧
“שליטה עצמית” היא מושג בעייתי – זה הגיוני רק אם יש שני כוחות (שתי נפשות, שכל וגוף, הקב״ה ואני, דעת מול מידות, וכו׳).
—
טז. חילוק אברהם – משה
– אברהם = אהבה. “אברהם אוהבי” – הוא עושה מה שהוא אוהב, הוא הבין בעצמו.
– משה = יראה / שכר ועונש. משה ייסד מערכת שכוללת שכר ועונש – מי שלא מציית, מקבל מכות.
– מערכת השכר והעונש נלקחה מחוויית מצרים – זה ה״היבט החברתי/פוליטי” של התורה.
– התורה לא נעשתה לאדם טוב, לא לאדם רע – לאנשים שצריכים חינוך.
נואנס חשוב: עבדות לפרעה → עבדות לקב״ה
*לא* כתוב שקודם אהבת את פרעה, עכשיו אהוב את הקב״ה. אלא: עבד יכולת להיות קודם לפרעה, עכשיו לקב״ה. עבדות עצמה – מה זה פירושה בדיוק – נשארת שאלה.
—
יז. החידוש העיקרי: חינוך פועל דרך “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” – כמו הטבע
המנגנון של חינוך
– **חינוך פירושו “להיות דבר בלתי ניתן לזוז, להיות טבע
יז. החידוש העיקרי: חינוך פועל דרך “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” – כמו הטבע
המנגנון של חינוך
– חינוך פירושו “להיות דבר בלתי ניתן לזוז, להיות טבע.”
– האבא/המחנך צריך להיות כמו מציאות שאי אפשר למקח ולממכר איתה.
– אם עם אבא אפשר יותר מדי למקח ולממכר – תמיד יש בעיה.
– ניגוד: אם אני מסביר לך שטוב לך לציית לי – זה כבר לא עבדות, זה “עסק” (כמו ללכת לרופא).
– חינוך אמיתי עובד עם מציאות פיזית (כאב/הנאה): אם אתה עושה X, נוחת במאסר. אתה לא רוצה במאסר, אז אתה לומד לשלוט בעצמך.
דוגמה קונקרטית
רבי שלא מרשה לצאת לפני שש – אפילו בסופת שלג או הוריקן – כי הוא סובר שכך “ההלכה.” זו עבדות בהקשר חינוכי: האחר מחליט, לא אתה. התלמידים חושבים לפעמים שהרבי “קצת רשע” – אבל למעשה, חוסר הגמישות שלו הוא מה שעוזר.
—
יח. קבלת עול מלכות שמים – תזכורת, לא מעשה
קבלת עול מלכות שמים (קריאת שמע בכל יום) לא פירושה שעושים משהו אקטיבי – זו תזכורת, כדי שלא נשכח ולא “נשבר” על ידי החלקה חזרה.
—
יט. עבדות – לא מעלה, לא התכלית
הבהרה
– עבדות היא דבר נורא – אתה עבד לפרעה.
– גם “עבד ה'” אינה התכלית. חולק על אלה שאומרים שהמטרה היא “להתבטל לקב״ה.”
– התכלית האמיתית: להבין, להיות חבר של הקב״ה, בן, מי שמבין. עבודה מאהבה (= לשמה) גבוהה מעבודה מיראה.
– אבל מעשית: מכיוון שאנשים מתחילים עם שטויות בראש, צריך מנגנון שליטה – “כן, אני רוצה, אבל עכשיו לא צריך.” זו מידה בסיסית בחינוך: לא לעשות רק מה שאתה רוצה, אלא להכיר ברצונות של אחרים.
—
כ. משל הזוהר: קבלת עול כמו הבהמה עם העול
עיקרון הזוהר
קבלת עול היא המדרגה הראשונה. קבלת עול לא פירושה שאני “מחליט” לקבל את העול (ומחר אוכל להפסיק). קבלת עול היא הכרה במציאות – הכרה שיש גבול ליכולות הבחירה שלי, ל״אני-מבין” שלי. סיבה ותוצאה חזקים ממני.
המשל
“פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול” – רואים שבדרך כלל *כן מעלים עול* על בהמה. כשפרה נולדת, מעלים עליה עול מילדות. היא גוררת דברים, אף על פי שהיא עדיין לא חזקה מספיק למחרשה. כך היא לומדת שכאשר בעל הבית אומר לגרור – גוררים. מאוחר יותר אפשר אפילו להוריד את העול – היא כבר גוררת בעצמה.
—
כא. ⟦סטייה צדדית⟧ ביקורת על הדיבור ה״חיובי” המודרני על תשובה
הדרך שמדברים על תשובה היא “הרסנית”:
– הסגנון ה״חיובי” של הספרים החסידיים והעולם המודרני אומר “תמיד יש דרך החוצה.”
– לא תמיד יש דרך החוצה. יש דברים שאי אפשר לעשות עליהם תשובה.
– תשובה היא דרך להיות טוב יותר – לא “דרך החוצה.”
– אם משתמשים בתשובה כסיבה לחטוא – תשובה לא עובדת. (“חוטא ומחטיא”)
– ציטוט מר׳ מוטל זילבר: “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו” – כתוב *מונחת*, לא *חותכת*. איזה גבול בוודאי יש.
—
כב. תשובה – בין אדם למקום מול בין אדם לחבירו
עיקרון המשנה
– חטא בין אדם למקום – תשובה עוזרת.
– חטא בין אדם לחבירו – תשובה לבדה לא עוזרת; צריך מחילת החבר.
למה?
הקב״ה תמיד יכול למחול לך – זה “בעצם בחינם.” אבל חבר? לא תמיד אפשר לחזור. אפשר לבקש ממנו סליחה, אבל הוא לא חייב למחול.
המשנה היא משנה על המציאות
היא אומרת: תשובה היא הדבר הגבוה ביותר, אפשר לתקן הכל – אבל אל תשכנע את עצמך שאתה יכול לדרוך על חברך והוא ימחל לך.
⟦סטייה צדדית: דוגמאות מעשיות⟧
– אנשים שדורות רבים – כל סבא עשה לסבא של השני, אף אחד לא מוחל.
– מעשה עם שתי חסידויות שהיו מסוכסכות ~60 שנה. אחד חלה, חשבו שזו קפידה של הרבי השני. הלכו לבקש סליחה, אבל הרבי השני אמר: “החזירו את הבניין שאני סובר שהוא שלי.” – מחילה ריאליסטית דורשת תיקון ריאליסטי.
⟦סטייה צדדית: חילוקי כפרה⟧
– עכשיו (בלי בית המקדש) תשובה “זולה” – יום כיפור עצמו מכפר.
– כשיבוא בית המקדש, תשובה תעלה כסף – יצטרכו לקנות קרבנות (חטאת, כבש שלם, סעודה). “צריך לתפוס עכשיו!”
תשובה כהתגברות
גם תשובה בין אדם לחבירו היא נושא של לא לעשות מה שאתה רוצה – אתה חייב לחשב את תגובת האחר. אתה לא יכול סתם לעשות נזק ולסמוך על מחילה.
—
כג. האם אנשים “טובים”? – אמינות של אנשים
הטיעון
– לא “רעים” במובן הגדול – רוב האנשים בינוניים, לא גנבים כל היום.
– אבל לא אמינים: כשזה עולה משהו (זמן, כסף, אי-נוחות), כמה אנשים אפשר לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הנכון?
– כלל חיזוי (מצוטט מחבר): אם אתה מנבא שכל אחד יעשה מה שטוב לאינטרסים שלו עצמו, תהיה 80-95% צודק.
– אנשים רבים אפילו לא ניתנים לשכנוע – הם מבינים שמשהו לא נכון, אבל לא עושים את זה.
⟦סטייה צדדית: ציטוט מהרב ווטנר⟧
“פעמים שמצווה לדון לכף זכות, אבל בדרך כלל פוגעים יותר כשדנים לכף חובה.”
הבהרה
“רע” לא המילה הנכונה – הבעיה היא לא אמין. לאנשים יש סף (threshold) כמה הם מוכנים להשקיע בנכון – וברוב האנשים הסף נמוך.
—
כד. המעשה עם אסיפת הדירות – המחשה של אינטרס עצמי
המציאות
באזור דירות היו שני סוגי בתים: גדולים יותר (עם יותר חניה, יותר קומות) וקטנים יותר. היו צריכים להחליט איך לשלם עבור הניהול (ניקיון, טיפול בגינה, וכו׳).
המחלוקת
– צד א׳: מי שיש לו בית גדול יותר משתמש יותר, שישלם יותר.
– צד ב׳: כל אחד ישלם שווה.
רוב העבודה (טיפול בגינה) משתמש כל אחד שווה; ההבדל בין גדול לקטן הוא קטן. זה הופך את זה לאזור אפור – שני הצדדים לגיטימיים.
הנקודה הפילוסופית – אינטרס עצמי מעוות את השיפוט
תשעים אחוז מהמצביעים הצביעו לפי האינטרס שלהם – מי שיש לו בית גדול יותר סובר שצריך לשלם שווה, מי שיש לו בית קטן יותר סובר שצריך לשלם לפי גודל. (אולי היה “צדיק אחד” שהצביע נגד האינטרס שלו.)
ההוכחה לסובייקטיביות
אובייקטיבית זה ברור: כשלמישהו יש שני בתים, אין שום סברא שהוא ישלם כמו מי שיש לו בית אחד. אפשר לשאול רב, אפשר ללכת לפי מנהג העולם – יש דרכים אובייקטיביות לפסוק. אבל – אותו אדם שסובר כך בהדירות שלו, סובר הפוך בדירות אחרות שבהן יש לו את הסוג האחר של בית. זה מוכיח שהפסק שלו לא מבוסס על צדק, אלא על אינטרס.
הטיעון המרכזי
כשעושים הצבעה, מניחים שאנשים טובים – שהם יצביעו לפי צדק. אבל בפועל – רוב האנשים הולכים לפי האינטרס שלהם, למרות שהם לא “אנשים רעים.” זו הנקודה של כל השיעור: אנשים לא רעים, אבל השיפוט שלהם מעוות באופן שיטתי על ידי אינטרס עצמי, אפילו באזור אפור שבו שני הצדדים לגיטימיים.
—
כה. הערת סיום קצרה על ציות לפסק
⟦סטייה צדדית: נקודה על חינוך ופסיקה⟧
כאשר שני אנשים מסכימים ללכת לשלישי (רב/הכרעה), ואחד לא מציית לפסק – זה כבר באמת רע. מי שלא מציית לדין תורה או להכרעה של רב – זה מקרה ברור של רשעות, לא רק אינטרס עצמי.
—
כו. סיום – הנקודה המרכזית של כל השיעור
“להיות טוב” דורש יותר מאשר רק לעקוב אחר האינטרסים שלי; זה דורש מידה אובייקטיבית של צדק שעוברת את מה שאני רוצה.
—
כל מבנה הטיעון של השיעור – סקירת מבנה:
“`
מעשה ר׳ שלמה קרלינר (רוצה ≠ מותר)
↓
פשט נתיבות שלום: לשבור את הגוף פיזית/פסיכולוגית → הנשמה מאירה
↓
ביקורת: זה שקר
↓
דוגמת בית יוסף: “הכנעת היצר” = ללמוד חובת הלבבות, לא לסחוב אבנים
↓
בלעם / רוז׳ין / מאסר: חיסרון פיזי ≠ מעלה רוחנית
↓
ר׳ פנחס מקוריץ + בעש״ט: סיגוף לא עובד לבני אדם
↓
הצעה חדשה: “גוף” = רצונות/תאוות (לא פיזי)
↓
הבעיה המרכזית: “לא בעל תאוה” – אף אחד לא יודע מה זה אומר
↓
“לא בעל תאוה” = מידה כללית (כמעט = “אדם טוב”)
↓
הדרך הפשוטה: התגברות = תנאי למידות טובות, לא העצם
↓
חינוך = שני חלקים (תיאוריה + פרקסיס/רפואה)
↓
תנאי ראשון: שליטה עצמית / executive function
↓
יסוד שני: אומץ / עזות דקדושה (נגד לחץ חברתי)
↓
נובהרדוק = תרגילי חינוך מעשיים
↓
חינוך = לכפות על עצמך מה שאתה לא רוצה
↓
צדיק רשאי לעשות מה שהוא רוצה; לא-צדיק צריך התגברות
↓
חוקים = שלב חינוך (הלמה טמון באבא)
↓
מידת העבדות – המידה היחידה שחינוך יכול לתת
↓
יציאת מצרים = קבלת מידת העבדות → העברה לקב״ה
↓
אברהם (אהבה) מול משה (יראה/שכר ועונש)
↓
חינוך = “להיות דבר בלתי ניתן לזוז” (כמו חוק טבע)
↓
קבלת עול = הכרה במציאות (זוהר + משל הבהמה)
↓
עבדות ≠ תכלית; תכלית = אהבה/הבנה
↓
תשובה: ריאליסטית, לא אוטומטית (בין אדם לחבירו)
↓
אמינות אנושית: נמוכה (אינטרס עצמי שולט)
↓
מעשה הדירות: אינטרס עצמי מעוות שיפוט באופן שיטתי
↓
מסקנה: “להיות טוב” = מידה אובייקטיבית של צדק,
מעבר ל״מה שאני רוצה”
“`
תמלול מלא 📝
רבי שלמה קרלינר והמשמעות האמיתית של “הכנעת הגוף”
פתיחה: המעשה על רבי שלמה קרלינר כילד בן שלוש וחצי
המעשה ושאלות ביוגרפיות
מרצה: היה מעשה עם הרב הקדוש רבי שלמה קרלינר, הרב הקדוש הר״ש מקרלין, שפעם אחת היה בן שלוש וחצי שנים.
רבי שלמה קרלינר, מתי אביו נפטר? אני לא יודע. האם אביו היה איש חסידי? רבי שלמה קרלינר? אני לא יודע. הוא עוד היה לפני החסידות, זה לא הגיוני.
לא, מעשה על בן שלוש וחצי חייב להיות שכך הוא גדל, או שיש לו מעשה שלא קרתה. בסדר. למה לא יכלו לספר שהמעשה הייתה כשהיה בן שבע עשרה? למה צריך להוסיף פרט ש…
בכל אופן, היה יום ההילולה שלו? יום ההילולה שלו היה עכשיו, כן, כ״ב תמוז, אתמול, אחד. כן.
סטייה: יום ההילולה של רבי שלמה קרלינר ומיתתו
והוא נהרג נבך. חסידים אומרים על קידוש השם. אני לא יודע אם איזה שיכור סתם ירה בו. בכל אופן.
תלמיד: מה?
מרצה: כן, גוי ירה בו.
תלמיד: בשבת, לא?
מרצה: כן. הוא קוזק, הוא ירה בו. חסידים, הם ניסו לייפות. כן. אבל הוא לא היה במלחמה, זה לא היה קידוש השם. זה היה סתם גוי שירה בו. אממ… נבך. שבעים קדומה. מצב עצוב. בכל אופן. זה מאוד עצוב, נבך.
זו הגלות שלנו, אנחנו מדברים עכשיו על התקופה שמדברים על הגלות.
מנהג קרלין: שהחיינו על כ״ב תמוז
בקרלין מקובל שביום ההילולה של רבי שלום קרלינר מותר לברך שהחיינו, אתה יודע? זה מתוקן יום אחד.
יש ראיה שכתוב ברש״י שיש 21 יום בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, וזה עושה כאן 22 יום. להיפך, רש״י התכוון שהצום עצמו נכלל. אבל בכל אופן, אומרים הם, מכאן משמע שיש יום אחד שאינו. לא ידעו איזה יום אינו, כי נפטר רבי שלמה קרלינר, וגילו שזה כ״ב תמוז.
אבל אצל קרליניים יש מנהג לעשות שמחה. זה לא עניין שעושים שמחה על הרבי. בכל אופן, זה רק מנהג של… אני לא זוכר איפה זה כתוב באריז״ל, אבל זה בא מהמנהג האשכנזי.
המעשה עצמה: הככר והבכי
אוקיי, בכל אופן, רבי שלמה קרלינר היה בן שלוש וחצי שנים. הוא החזיק ככר, כתוב לחמניה, אני לא יודע מה האדם כותב בעברית. הוא החזיק ככר, ואז הוא החזיק והוא בכה. זה מעשה מעניינת.
אז שאלו, למה הוא בוכה? מה המעשה? אמר שהוא רעב. שאלו, נו, הרי זה הככר כבר. אמר, כן, אבל הוא שמע מרבו שמה שרוצים לא מותר, לא יכול לאכול. והוא רוצה לאכול. כן. מה שרוצים לא עושים. אז הוא לא יכול לאכול. כך אומר הרב הקדוש ר׳ שלמה קרלינר.
תלמיד: אז מתי הוא בכלל אכל בסוף?
מרצה: אני שאלתי את עצמי עכשיו בסוף באמת. ילד קטן היה ממש מבולבל. הוא לא רוצה. הוא רעב. מה זה קשור? והוא רעב. הוא רעב. כן. זה כאב לו, הוא רעב, לא היה יכול לאכול, כי הוא רוצה לאכול. זה היה סתירה. אני לא יודע.
וכאן רואים איך הרבנים שלנו, אפילו כשהיו בני שלוש וחצי, כבר לא רצו לעשות מה שגופם רוצה.
פירושו של רבי שלום נח: מניפולציה פסיכולוגית ל״הכנעת החומר”
בקיצור, ממילא אומר רבי שלום נח שזו הייתה העצה, כנראה הוא שמע את זה ממישהו, והוא אמר יותר על התורה עצמה. זו העצה.
מכיוון שיש עניין כלשהו שנקרא הכנעת החומר, בגלל זה צריך לענות את הגוף, אבל הם חלשים מדי לענות את הגוף, אבל לא חלשים מדי לעשות מניפולציה פסיכולוגית על אנשים, והם מבלבלים ראש ואומרים לילד קטן שאסור לו לאכול ככר שהוא רוצה. ממילא דרך זה שוברים את הגוף, ואחר כך תאיר הנשמה.
זה שיעור קטן של היום כבר מספיק בנתיבות שלום להיום. אתם מבינים את הנקודה? לא.
התגובה הביקורתית של המרצה
הייתי אומר את אותו שיעור, אני יכול להקדים את הנתיבות שלום, כי אני רוצה לעמוד. הייתי אומר את אותו שיעור, ואם הייתי מאמין בזה, הייתי אפילו אומר שהוא התכוון לזה, אני חושש שהוא לא התכוון לזה. או שהוא לא התכוון לכלום, אין לי מושג למה אנשים כותבים דברים שהם כל כך סתם.
אבל אולי הוא היה כן. אני חושב שהוא היה אדם כן. לא תמיד אפשר לדעת. בכל מקרה, הייתי אומר את המעשה בדיוק להיפך, כן?
הבית יוסף והמשמעות האמיתית של “הכנעת היצר”
ביקורת על מעשה “סחיבת האבנים”
שמי שסיפר את המעשה על הבית יוסף, נותן סתם לשון הרע גמור, אין שום הגיון לומר שהבית יוסף סחב שק אבנים על צווארו כי זה מכניע להכניע ערפו.
מה באמת כתוב בספר מגיד מישרים
אגב, וזה ממש, אני בטוח שזה פשוט שקר, כי בספר הקדוש של הבית יוסף, איך קוראים לזה, יומן, הנקרא ספר מגיד מישרים, כתוב שהמגיד אמר לו שהוא צריך ללמוד כל יום קצת חובת הלבבות, כדי להכניע יצרו.
ורואים גם, באותו ספר רואים גם שהוא היה מאוד מקפיד על נושא התענוגים הגשמיים, והמלאך שלו, הרבי שלו, המגיד שלו, הזהיר אותו מאוד והדגיש נגד ה…
כתוב שם כך, אני לא זוכר את המספרים, הוא אומר, אתמול בסעודה שתית ארבעה עשר כוסות יין, זה יותר מדי, שתים עשרה מספיק. אני לא זוכר את המספרים. אני לא זוכר, צריך לבדוק בפנים, אם אני זוכר את המספרים שהוא אומר.
תלמיד: לא, זה לא היה סלצר.
מרצה: כן, זה לא היה סלצר, זה לא היו כוסות כאלה כאן. כן, אני לא יודע בדיוק מה שתו. זה לא היה ספל קפה אז.
הטעם: ביטול תורה, לא כאב פיזי
אני אגיד לך, הכוונה היא שאתה אוכל יותר מדי, לא שזה הורה לו להתענות ולהתמוטט, אבל הוא הזהיר אותו שאכל שתי פיתות במקום אחת, דברים כאלה כתובים שם.
אבל הסיבה למה כתוב כי זה ביטול תורה, כי זה הפסק מלימוד, כי יהודי צריך להיות… כל העניין שלו של המגיד היה שהוא לא רצה שיסיח דעתו ממשניות. מדבקות, מתורה, מה שזה לא יהיה. וזה היסח הדעת. לא שם זמן רב, זה החשיבה על זה. זה לא רק הזמן, שמעתי משהו על זמן.
מסקנה: “הכנעת היצר” = לימוד חובת הלבבות
אז, הלשון שהבית יוסף היה לו מנהג כל יום לעשות דברים, להכניע יצרו, זה אמת, כתוב בהנהגות שלו, אבל זה ללמוד חובת הלבבות, זה לא היה לסחוב אבנים, זה על מחילה.
אז זה הייתי אומר, הייתי אומר את אותו שיעור, אני מאוד אוהב את שתי המעשיות, כי זה מביא מאוד יפה את ההבדל והמסקנה.
התזה המרכזית: “לשבור את הגוף” לא מתכוון לגוף הפיזי
שאלה ותשובה
תלמיד: היית מתכוון שלשבור את הגוף לא מתכוונים לאבן?
מרצה: כשאומרים לשבור את הגוף, לא מתכוונים לגוף. אדם עם רגל שבורה, זה לא…
דוגמה: עינו של בלעם
יש תורה כזו, ואתה מכיר את התורה? נעימה גבר שסתום עין. למה רבי ישמעאל היה עיור בעין אחת? כך אומרים, כן? יש פירוש בשסתום עין. זה כנראה לא הפשט הפשוט, אבל אחד הפירושים.
אמר איזה חסיד שהוא תמיד תמה איך בלעם יכול היה להיות לו רוח הקודש. כל אחד יודע שכדי להיות רוח הקודש צריך להיות עיניים יהודיות, לא להסתכל לאן שאסור. איך יכול להיות? אמר שהוא תפס, עין אחת הוא לא יכול היה לראות. אז כשאותה עין הוא לא יכול היה לראות, הוא לא יכול היה לראות שום עבירות. אז שם הוא יכול היה לראות.
דוגמה: הווערטל של הרוזינער
אז שוב, זה דומה למה שמי שבא לרוזינער אמר שהיה לו רוח הקודש, הוא כבר לא דיבר ארבעים יום. אמר לו שהוא יכול לחשוב שגם הסוס לא דיבר ארבעים יום, וגם לו יש רוח הקודש, מבין?
אז, אין בזה שום טעם, לכאורה, נכון? אולי יש דרך, אני לא אומר, צריך להשאיר מקום, אולי יש דרך להבין את זה.
העיקרון המרכזי
בפשטות, לשבור את הגוף במובן של הגוף הפיזי זה בזבוז זמן. הוא נעשה לעבוד, ואם הוא לא עובד, בדרך כלל נעשים אדם יותר גרוע, לא אדם יותר טוב, או לפחות… זה יכול להיות שיש דרכים שזה יעזור לך להיות טוב יותר, אבל לא ישירות בגלל שבירתו.
דוגמה: רגל שבורה ותלמיד חכם בכלא
אמרתי את זה? יכול להיות שאתה אומר שאדם ששבור ברגלו לא יכול לצאת, הוא לא יכול ללכת לטייל במקומות, אין לו מה לעשות חוץ מלהסתכל במחשב. אוקיי, יש לך בעיה. אבל בקיצור, אין לו מה לעשות אלא ללמוד ספר, ואוקיי, הוא יהפוך לתלמיד חכם.
כמו שאומרים, מישהו בכלא. היו אנשים, היו בחורים שהפכו לתלמידי חכמים מלהיות בכלא, אתה יודע? אין לי מה לעשות שם, ללמוד, אוקיי. יושבים ללמוד, אף אחד לא יכול להפריע, האישה לא יכולה לומר שצריך לעשות משהו.
היה יהודי, תלמיד חכם, הוא ישב אצל מי, איזה ליטאי. הוא ישב שלוש שנים אחורה, הוא היה מגיד שיעור שלם. כן, כן, זה קורה גם היום. כן. היה איזה ליטאי שהכניס אותו לכלא בגלל איזו סיבה, אני לא זוכר למה. הוא סובר שכל יהודי צריך ללכת לכלא לפחות חודשיים. הוא יכול ללמוד, הוא לא מפריע, אף אחד לא מפריע.
מסקנה: עזרה עקיפה, לא ישירה
בקיצור, כן, במובן הזה אני מבין, שלפעמים אתה אומר שאדם חולה, לפעמים, אתה יודע, זה מנתק אותו מהרגלים רעים מסוימים שהיו לו, חברים רעים, אני יודע מה. כן, אבל זו לא התיאוריה שהוא חושב, ולא כי הוא שובר את גופו, זה פשוט כי זו דרך שהוא לא יכול, וכשלא יכולים, יש לו רק ברירה. אוקיי.
הווערטל של רבי שלמה קרלינר מתחיל להיות הגיוני
אבל אבל כשהוא מדבר על מה שרבי שלמה קרלינר אומר, זה כבר מתחיל כן להיות הגיוני. אני מחזק מזה, אבל זה רק כן מתחיל להיות הגיוני. שאם אנחנו מדברים על גוף, אנחנו מדברים על מה שהוא רוצה, או על מה שהוא אוהב. נכון? ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל להבין איך מה זה אומר, נכון?
רבי פנחס קוריצר ותיקון הבעל שם טוב
שכחתי לומר ב… רבי שלמה קרלינר עצמו אמר למה הוא לא רוצה?
תלמיד: למה עצמו?
מרצה: כן, כן, כן. רבי פנחס קוריצר אמר שהוא למד עם המגיד מישרים, הדברים שאמרתי קודם שאסור לשתות ולאכול, ליהנות מאכילה יותר מדי. הוא אמר שכשהיה צעיר הוא ניסה לנהוג בדרך של הספר והוא נחלש. אחר כך הוא תפס, או שהוא בא לבעל שם טוב, והבעל שם טוב אומר שזה לא נכון.
אבל הוא תפס שכנראה זו הבעיה, שהמגיד היה מלאך. מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אם הוא היה אדם, היה מבין שיש דרך של כן לאכול. מלאך? אה? והשבוע דווקא מאור עינים.
תלמיד: אז אתה לא היית מלאך?
מרצה: לא, השבוע מאור עינים נגד המלאכים.
סיכום ומעבר
אוקיי, רבותי. אני רוצה להגיע לשיחה הרצינית שיש לנו כאן על זה, אם נוכל. אבל כל המעשיות האלה באמת קשורות. אני לא מתכוון שזה לא קשור. אני באמת סובר שכל הספרים החסידיים, המעשיות החסידיות, מוציאים את סוג הבעיות שיש לנו כאן, נכון? ומה הבעיה שיש לנו כאן ואתם זוכרים?
התגברות על התאווה כמידה כללית: שתי שיטות להבנת היסוד
המשך: סיפור המגיד ממזריטש והבעל שם טוב
והוא אמר שכשהיה צעיר הוא ניסה לנהוג בדרך של הספר והוא נחלש. אחר כך הוא תפס, או שהוא בא לבעל שם טוב, והבעל שם טוב אמר לו שזה לא נכון. אבל הוא תפס שכנראה הבעיה היא שהמגיד היה מלאך. מה מבין מלאך באכילה ושתייה? אם הוא היה אדם, היה מבין שיש דרך של עניין של אכילה.
הצגת הבעיה המרכזית
אוקיי, רבותי, אני רוצה להגיע לשיחה הרצינית שיש לנו כאן על זה, אם נוכל. אבל זה, כל המעשיות האלה באמת קשורות. אני לא מתכוון שזה לא קשור. אני באמת סובר שכל הספרים החסידיים, המעשיות החסידיות, מביאים את… את סוג הבעיות שיש לנו כאן, נכון?
מה הבעיה שיש לנו כאן? אתם זוכרים? מה הבעיה שיש לנו כאן? בשבוע שעבר הם ניסו להגיע לבעיה, הם לא הגיעו, הם נגעו במשהו לפני זה. אה? הבעיה היא… יש הרבה בעיות.
הגדרת הבעיה: המידה שאין לה שם חיובי
הבעיה היא כך, שיש איזו מידה טובה שנקראת לא להיות בעל תאווה. למרבה הצער, אין שום מילה, מילה חיובית על זה ביידיש, עד כמה שאני יודע. ו… ו… ואף אחד לא יודע מה זה. אני בטוח לגמרי שאף אחד לא יודע מה זה. ויכול להיות שאנשים עושים את זה, יכול להיות שאנשים לא עושים את זה, אבל אף אחד לא יודע מה זה.
וזו אחת הבעיות. לא יודעים מה זה, אולי עושים את זה, מרגישים סתם רע כי מרגישים משהו אחר. אבל אולי לא יכולים לעשות את זה, כי כשלא יודעים מה משהו הוא, קשה מאוד לעשות את זה. או אולי מערבבים את זה עם עוד הרבה דברים, ולכן… זה הופך לדבר גדול, זה נעשה קשה מדי, זה מצב של “תפסת מרובה לא תפסת”. כן, כל הבעיות האלה קיימות, זה מה שאנחנו טוענים. נכון? כן? אם מישהו לא מסביר למשל מה בכלל רצו בזה.
התוכנית: חלוקות והגדרות מדויקות
אז, אנחנו טוענים שאפשר מאוד לחלק את הדבר, אפשר לעשות הרבה חילוקים, אפשר לעשות שני דינים כאלה, ולהגיע למה המידה היא בעצם ומה היא בעצם בדיוק, ואז יבינו קצת אם אפשר לעשות את זה או כמה אפשר לעשות את זה וכן הלאה. נכון שכך אנחנו אומרים? אני חושב שכך אנחנו אומרים. כן, זו התוכנית.
הערות ארגוניות
תרגום לעברית
עכשיו, אני לא זוכר אם בכלל דיברתי על זה בשבוע שעבר. שכחתי עכשיו על מה דיברתי בשבוע שעבר. אף אחד לא היה כאן, כל היהודים מכאן לא היו בשבוע שעבר. יש כאן בעיה.
אני רוצה להסביר את סוג השפה שספר השלום מדבר למשל. יש כאן בעיה שאינה בעיה. יש כאן כמו מחלוקת או שתי רמות או שתי שיטות שצריך להוציא בבירור רב. בשבוע שעבר למדנו את הקטע של ר׳ יוסף ג׳יקטיליא, את אגרת הקודש, ובדקנו עד כמה הוא צודק ועד כמה לא. כן, לא מהרמב״ן. אדם אחד שבוודאי לא כתב זאת הוא הרמב״ן. אבל מישהו אחר. הוא אומר, אה, זה לא שלי… זו היסטוריה, פוליטיקה, אין הבדל. למעשה כן… אוקיי, רק נזכרתי. אוקיי, אז זה קשור. אני רוצה לומר את הדבר האפשרי. שננסה להבין כמה שאפשר. אם לא נוכל, הקב״ה יגיד לנו מה לא מבינים.
התגברות על התאווה כמידה כללית
הגדרת הכלליות
והדבר הוא כך. שהדבר שאנו קוראים לו לא להיות בעל תאווה, כפי שכבר דיברנו על זה בשבוע שעבר לדעתי, הוא דבר יותר כללי, נכון? זה במובן מסוים, אולי כל מידה אפשר לומר כך אם רוצים מאוד, אבל בוודאי המידה, והרבה פעמים זה נעשה שם לכל האנושות, לכל הטוב, לכל סוג הדבר שנקרא אדם טוב.
אפשר לומר שאדם טוב הוא מי שאינו נוטה אחר הגוף. כך יש שפה שאנו לומדים, מי שלומד ספרים חסידיים בוודאי פוגש שפה כזו, והרבה פעמים בפירוש רב, שיוצא, לא כמו הרב, או רק באמצע הדרך כמו הרב ברזובסקי אומר, נכון? יוצא שכל העניין של יהדות הוא להיות פחות בעל תאווה. נכון? כי כל העניין של אנושיות הוא הדרך הטובה יותר שלנו.
אומרים, כבר דיברנו, אני מתכוון שבתחילת השיעור בשבוע שעבר ניסו להראות שגם אנחנו מדברים כך, ושזה הגיוני עבורנו השפה הזו. עכשיו, אנחנו צריכים לחשוב באיזה אופן זה הגיוני, אוקיי? וזה הדבר החשוב.
הצעת שתי דרכים להבנה
אני רוצה להציע, בואו אולי ננסה לדבר על זה. אני רוצה להציע שתי דרכים אחרות, או שלוש אוארבע, או כמו תמיד, שתי דרכים אחרות שאפשר להבין רעיון כזה שזה דבר כללי, ועד כמה זה מועיל. אני רוצה לטעון לך שזה לא מועיל לומר שהכל הוא הדבר הזה, אבל אני רוצה להסביר במה דבר תלוי, ומה תלוי בכך שאומרים שזה כל הדבר.
הדרך הפשוטה: התגברות כתנאי הכרחי
המקור: נתיב המלכות
יש דרך פשוטה, שאני מתכוון שהדרך הפשוטה אפשר עדיין לקבל. לא עושה כל כך קשה, אבל קצת עושה קשה. אבל אחר כך אומר דרך יותר מסובכת.
דרך פשוטה היא לומר כך: שכל המידות, הדרך יש לך כאן מפורש נתיב המלכות בתחילת פרק ה׳, אני מתכוון שכבר דיברו על זה מאותו רעיון פעם אחת.
העיקרון: ריבוי מידות טובות
יש דרך פשוטה שאומרת כך: שכן, בוודאי, אדם, להיות אדם טוב, הוא כלול מהרבה מאוד מידות אחרות. אני לא יודע כמה, ארבע, שמונה, שתים עשרה, חמש עשרה, מאתיים, הרבה. אבל אם תחשוב על זה, תראה שאולי לא לגבי המידה עצמה, נכון? לגבי מה שהיא, אני לא יודע, המעלה של לימוד התורה או המעלה של חסד או המעלה של צדקה היא מעלה בפני עצמה, לא תלויה בזה שיש התגברות על אחרות.
החילוק בין עצם המידה להתגברות
כן, אתה מחבר נכון מאוד. אם יש מידה טובה של חסד, נניח, הטוב שבה אינו מתבטא בכך שלא הייתי רוצה. בואו נראה את הדרך הרגילה, הכל יש מחלוקת. אני רוצה להגיע בעוד רגע. אוקיי, הדרך הרגילה, כשאנשים מדברים ביניהם, אם מישהו נולד עם… אני מחלק, אפילו מי שחושב כך כן, אני מחלק בין הטוב של המידה והחינוך אליה, או מה שמאריכים באדם הזה.
אדם יכול לומר, כן, אני רק מאריך לפום צערא אגרא. מי שנולד טוב, לא מקבל שכר. אוקיי, שיהיה כך, זה עדיין דבר טוב, נכון? עדיף להיוולד כך מאשר להיוולד רע שהוא לא מתגבר, נניח, נכון?
אז במילים אחרות, לכל הדעות, אני מתכוון שלכל הדעות, יש דברים טובים, מידות טובות, ואנשים טובים שזה לא תלוי בכך שיש להם שליטה עצמית, נכון?
שכר ועונש והערכה
טוב מאוד. אם אתה מדבר לגבי שכר ועונש, אולי אפילו לגבי הערכה מסוימת, כמו שאני אומר, כיבוד מסוים של האדם על כל מה שעשה, או אם אתה מדבר לגבי חינוך, איך האדם צריך להגיע לכך, יכול להיות שיש מניעה.
כן, בוודאי יכול להיות שאדם יכול לומר, זה גם אולי מסכים לכל הדעות, שאף על פי שזה דבר טוב מאוד להיות חסד, אם מישהו אינו שולט בעצמו, הוא לא יוכל לעשות שום חסד כראוי. אפילו יהיה לו המידה הטובה, דרך אגב, כמו שלמדנו הרבה פעמים, שמי שנולד עם מידות טובות, כמעט אף אחד לא נולד עם דרך הממוצע.
מי שנולד עם מידת החסד יהיה נוטה לעשות יותר מדי חסד, והוא גם צריך שליטה עצמית. אולי השליטה העצמית שלו קצת הפוכה, זה לא לעשות יותר מדי, אבל זה לא משנה, זה עדיין תובע שלטון הדעת על הגוף מסוים. מה? או קצת יותר קל. כן.
הסיכום: התגברות כתנאי ולא כעצם
על כל פנים, זה לא, הטוב, זה לא תלוי בשליטה, בהתגברות שבו, אבל זה יכול להיות מניעה. יכול להיות שלכל הדעות צריך לדבר מ, זה תנאי, כדי שתהיה כל מידה צריך להיות מידת ההתגברות על הרצונות, התאוות, התשוקות, הרבה דברים אחרים, אני לא יודע מה אנשים אחרים אומרים לך, אני מניח, זה לא הדבר החשוב דרך אגב, נכון? כל הדברים האלה. לכל הדעות.
כל אחד מסכים שיש דברים שהם טובים שהעולם לא מחזיק שהם טובים. חוץ, אתה יודע מי היחיד שלא מחזיק כך? איפה, זו נקודה חשובה, אבל זה לא לעכשיו.
הבהרה והדגשה
אבל זו הנקודה החשובה, ש, אה, אני יכול להסביר זאת, למה זה דרך אגב? בואו רק נבהיר מה אני טוען כאן עכשיו קודם כל. אני רוצה מה שאנחנו מחזיקים הוא, אנחנו מנסים להסביר באילו דרכים המידה הכללית של להיות מתגבר על התאווה, כמו שרבי שלמה קרלינר אמר, מה שרוצים אסור, היא מידה כללית, זה לא רק על, זה לא הנושא של לחם, במובן מסוים לומר זאת, אפשר לשכנע את עצמו שאפילו כשהמצרי לא נותן לך לעשות מה שאתה רוצה, לומד גם את המידה.
דרך אגב, הצעד הזה הוא לגמרי שקר. ובזה, כמו שמסיימים את השיעור הולך הניטשיאני לעשות את החושים שלו [התייחסות לא ברורה, אולי הערה הומוריסטית על ניטשה].
החילוק המרכזי
ועם כל זה, זה עדיין לא אומר שהטוב של לעשות חסד אחד מתבטא בכך שזה נגד התאוות הקדושות [כנראה נאמר באירוניה או בטעות]. יכול להיות שזו הכנה, יכול להיות שזה תנאי נצחי, אבל זה לא מתבטא בזה. זה לכאורה דבר שכל אחד יכול להסכים. אני לא יודע אם יש מישהו שלא יכול להסכים עם החילוק הזה, הוא יכול לומר יותר מזה, אבל עד כמה שזה אמת, אני מתכוון שזה אמת לכל הדעות.
נפקא מינה לחינוך
אני רק רוצה לומר שלגבי זה, ולגבי הנפקא מינה של כל הדברים זה מאוד חשוב לגבי חינוך, מכיוון שהמעשה של הילד הקדוש הוא מעשה חשוב. אבל מה? לגבי חינוך, כאן עומד החילוק, כי אתה זוכר שלימוד המידות יש לו שני חלקים. יש את החלק של תיאורטי, מהן המידות הטובות? מה הקב״ה רוצה? אני לא יודע באיזו לשון.
חינוך ותיקון המידות: העבודה המעשית של גבורה ועזות דקדושה
החילוק והנפקא מינה שלו לגבי חינוך
אני לא יודע אם יש מישהו שלא יכול להסכים עם החילוק הזה. הוא יכול לומר יותר מזה, אבל עד כמה שזה אמת, אני מתכוון שזה אמת לכל הדעות.
אני רק רוצה לומר שלגבי זה, ולגבי הנפקא מינה של כל הדברים, זה מאוד חשוב לגבי חינוך. מכיוון שהמעשה של הילד הקדוש הוא מעשה חשוב. כי לגבי חינוך, כאן נכנס החילוק, כי אתה זוכר שלימוד המידות יש בו שני חלקים. יש את החלק של תיאורטי, מהן המידות הטובות? מה הקב״ה רוצה? אני מתכוון, זה כבר מסוג לשונות כאלה. מה? לימוד עיון. טוב מאוד. אבל אם אחר כך יש את החלק שיותר נוגע למעשה, או שנוגע למעשה. לא, אחר כך יש את המעשה של זה גם, לא רק העניין, יש את המעשה. ודווקא לעשות את עיקר העבודה, איך תמיד כותר את עיקר הפרק שמדבר על תיקון המידות? ברפואת כוחות הנפש, נכון? הרפואה. לא, קודם שאתה חולה, והפרק ד׳ הוא ברפואת חולי הנפש, נכון? אה, חולי הנפש, כן, ברפואת חולי הנפש, נכון? ואתה מתחיל, כי למדת פרק ג׳, מבין שרוב האנשים חולים. ובפרק ד׳ עומד גם שרוב האנשים אין להם חינוך מושלם, אז בכל מקרה, או שהחינוך עצמו יכול היה להיות חולה. אז מכיוון שאנחנו צריכים לחנך אנשים כדי להפוך משלילי לחיובי, באופן טבעי, רוב האנשים תמיד. אז יוצא שבאופן טבעי עדיין מאוד חשובה המידה. זאת אומרת לגבי חינוך, זה מה שאני רוצה לומר.
התנאי הראשון של חינוך: שליטה עצמית
במילים אחרות, אם מישהו רוצה לשאול, אפשר לשאול שתי שאלות אחרות: מהן המידות החשובות ביותר? מהו הדבר החשוב ביותר? אני לא יודע אם גבורה על התאוות היא הדבר החשוב ביותר, אולי כן, אולי לא. אבל אם מישהו רוצה לשאול, אני רוצה לעשות אנשים, נכון? אני רוצה בעוסק מחנך, אני רוצה לחנך את עצמי, אני רוצה לחנך אנשים אחרים. מה ישאל, מהם שלושת הדברים העיקריים שצריך לחנך? שלושת התנאים. למה אני אומר שלושה? אני לא יודע, מה בינתיים יש לי אחד. אבל מהם התנאים שצריך להיות כדי שאפשר לחנך אנשים? מהם התנאים? מה הוא צריך ללמוד בעיקר? מה הוא צריך ללמוד קודם, נכון? אוקיי, הוא צריך ללמוד אלף בית, לדעת לקרוא, וכדומה, נכון? אבל כדי להיות אדם, מה הוא צריך ללמוד? מהו סוג הדבר שצריך ללמוד עבור אדם?
תלמיד: כמעט כולם מודים, אני מתכוון שאפילו הפסיכולוגים המודרניים כמעט כולם גם מודים בזה. היום יש לזה שם מפואר, זה נקרא תפקוד ביצועי. זה בעצם אותה מידה, נכון?
מגיד שיעור: טוב מאוד, זה קשור לשאלה אחרת. אולי שליטה עצמית צריכה להיות רשימה גדולה יותר. עוד דבר, אבל הנקודה היא שלכל הדעות, אדם, אם תשאיר אותו לטבע, יהיו לו עשרת אלפים… היום הוא רוצה זה, יש לו את הנטייה שלו, הטבע של האדם הזה – אני לא רוצה לומר גוף, אני לא יודע למה זה עוזר לומר גוף – אבל הטבע של האדם הוא שהוא רוצה אלף דברים, ואפשר לשכנע אותו בקלות רבה לעשות שטויות שונות, דברים הרסניים לעצמו, או דברים רעים, או דברים לא עקביים, וכדומה. וצריך ללמד אותו שלא כל מה שהוא רוצה הוא צריך לעשות. זה פשוט כך, נכון?
אז בחינוך, הדבר של לא לעשות כל מה שרוצים הוא אחד מיסודות החינוך. על זה רציתי לומר, זה מאוד חשוב לתפוס שזה לא רק נגדך. בכל שיטת חינוך, אני רוצה לומר כך, יש לפחות שניים, אני מתכוון שאלה שני העיקרים. אני צריך להחזיק אני צריך לחשוב אם יש עוד דברים.
תלמיד: כן, כן, כן, לא לעשות. זה חינוך, נכון? זה הרגל.
היסוד השני: גבורה ועזות דקדושה
מגיד שיעור: אני רק רוצה לומר, אז אלה הדברים הבסיסיים. ואני רוצה לחשוב מה צריך להוסיף לזה. לכאורה צריך להוסיף לזה לפחות גם לא לעשות מה שאחר אומר לך. זה קצת מסובך, כי הרבי אומר לך, אבל לא מה שהחבר אומר לך. נכון? כי בדיוק כמו שהמציאות היא שרוב האנשים, או כל האנשים, לפני שהם מחונכים, לפני שהם טובים, הם הולכים להיות להם כל יום תאווה שנייה, או תאוות שונות, וזה לא דווקא שלעקוב אחר התאווה עדיין עוזר לו, נכון? הוא צריך לשלוט בתאווה, נכון? ובאותה דרך, אני מתכוון שבכל שיטת חינוך ששמעתי עליה אי פעם, היה מקובל שאנשים אחרים הם על פי רוב מעורבים. על פי רוב. יש כמה אנשים טובים, הם צריכים לפעול, ולא זה מתחיל, אבל רוב האנשים מעורבים. ולכן, חלק גדול מהחינוך להיות אדם טוב הוא לא להקשיב למה שכולם אומרים. אמת? הנקרא בשולחן ערוך עזות דקדושה. כן? לא יתבייש מפני המלעיגים עליו. נכון?
או באידיש זה נקרא איזו מידה? אומץ. באידיש אומרים אומץ. גבורה. בדיוק, כן. אומץ. אומץ. וחשבתי איזה… הרבה פעמים שמנו לב שזה לא כל כך מקובל לדבר על אומץ שלנו… אני לא יודע, שמעתי הרבה יותר תורות נגד תאווה מאשר נגד לעשות מה שאחר אומר. ולא עוד אלא, ויש סיבה לכך, כי ולא עוד אלא, על כל דבר יש קליפה, ולא עוד אלא, יש בלבול כזה של זה עם מה שאני רוצה, מה התאווה שלי נגד הרבי שלא נותן לנו תאוות, מבין? אולי יש להם פחד מזה.
הטעות: “כל האנשים טובים”
אבל לכאורה, אחד הסודות של זה הוא, כי האחד יודע מי יכול, מי לא הולך לתפוס שזה… לא, הייתי רוצה לומר שזה הכרחי, נכון? כי הם עושים את הדבר הנכון, עושים מה שנכון, לא משנה מה הדרך של המידה. כמעט תמיד, שלושת רבעי הזמן, זה הולך להיות נגד מה שמישהו אחר מחזיק שזה טוב, מה שמישהו אחר אומר לך לעשות. אם אין לך את זה, כבר דיברנו על זה מספיק, אם אין לך את המידה הזו, הרבה מאוד פעמים תעשה את הדבר הרע פשוט בגלל פחדנות.
למה אנחנו לא מדברים מספיק?
למה הסיבה שאנחנו לא מדברים מספיק? כי יש לנו אמונה שקרית, טעות, שאומרת שאנחנו חיים בחברה טובה. כל האנשים סביבך טובים. אסור לומר שיהודים רעים, אמת. כל היהודים טובים מאוד. שטויות במיץ. רוב האנשים לא רעים. כן. זה כבר שלושה שבועות, אני יכול לומר את השמועה על יהודים. שלושה שבועות מותר, נו? בואו, יבוא ראש השנה, נאמר הכל, אני יודע נורא שמועה, אני כבר. כבר. מה דופק בראש? רוב האנשים לא טובים במיוחד, והמעטים שכן טובים הם טיפשים. אז זה ממש אותו שיעור חינוך כמו הקודם. הם לא אומרים את זה, כי יש כזה… לא, לא, אני לא יכול. יש משהו עמוק שצריך להבין כאן. מסיבה כלשהי, אנחנו חיים בעולם, זה לא רק עניין יהודי. כשאני אומר עניין יהודי, זה גם מאוד קשה לאנשים להיות נגד הסביבה שלהם. זה תמיד היה קשה, כמו שהטבע של אנשים הוא לחיות בחברה ולחקות אותם. אבל תמיד היה מקובל שחלק בסיסי גדול מהחינוך להיות אדם טוב הוא לא תמיד לומר או לרקוד מה שהשני אומר. זה היה מוסכם, וזה קצת פחות מוסכם. מסילת ישרים התייעץ עם ר׳ פנחס בן יאיר לגבי עזות, אם אני זוכר, או לגבי גבורה. וזה קצת מוזר לי. הוא כן ידע שלא כל האנשים טובים. וזה אולי דבר קשה לחנך, כי אדם לא יכול לומר… אנשים מתלבטים לגבי זה בחינוך. זה לא שיעור חינוך. אבל הרבה יהודים מבולבלים לגבי זה. כי… אני רוצה לדבר על זה. כי… הרבה אנשים, וצריך לעשות את זה נכון, אבל הרבה אנשים מבולבלים לגבי זה כי הם אומרים שאסור ללמד את הילדים ללכת נגד המערכת. אתה יודע על זה? כל האנשים שעושים את זה הילדים לא גדלו טוב. אכן אסור. אבל מה זה קשור ללמד את הילדים שיהיה להם קצת חוט השדרה? מה זה אחד עם השני?
פרדוקס החינוך
יש כאן בלבול מאוד מוזר, איך אומרים, שהדרך היחידה שאדם יכול לגדול טוב, או אדם יגדל טוב, זה אם הוא מאמין שכל האנשים סביבו טובים. לא, התשובה היא הדרך שבה הוא יגדל כמוהם, זה אמת. אבל אם אנחנו מניחים שזה לא בהכרח שרוב האנשים טובים, זה אפילו לא בהכרח שרוב האנשים מתכוונים לטוב. רוב האנשים מתכוונים לנוח וטוב, לא מה שאנחנו קוראים טוב, או לא, זה מה שמרגיש נוח לאנשים. אבל רוב האנשים רוצים טוב, לא, זה לא ספרים חדשים, צריך להאמין בנשמה, זה לא עומד באנשים. אז לכן, חלק בסיסי מאוד מלהיות טוב, אבא שלא מלמד את ילדיו איך לעמוד נגד אנשים אחרים לפעמים, הוא לא קיים מצוות חינוך, תורשת ושפתיה מן שלחן מרחן, הוא לא עושה. נכון? אז צריך למצוא את הדרך הרגילה המיושנת איך לדבר על מידת הגבורה, שבדיוק כמו שצריך לדבר, בדיוק כמו מה שרוצים אסור. אתה יודע, חינוך. מה שהשני אומר מותר, לא צריך. כאן מותר, אבל לא צריך. אני לא יודע, אסור.
תנועת המוסר: תרגילים מעשיים על מידות
והוודקים היו תרגילים על זה, כמו שאני זוכר, נכון? והוודקים כן תפסו מאוד טוב איך החינוך צריך לעבוד. הם הלכו מאוד קיצוני עם הכל, אבל הם בעצם עשו אנשים, הם עשו הרבה ניסויים אנושיים לראות איך אפשר בעצם לעשות אנשים, והם תפסו שצריך לקחת מידה ולעבוד עליה בפועל ממש, לא לדבר על זה.
אז הם היו עובדים על המידות ה… כרעטש, כן? היה להם שם לזה, אני לא זוכר איך היו קוראים לזה שם, אני לא זוכר. ועוד היו תקופות, אני יודע שכל תקופה הם עבדו על מידה מסוימת. בשנה היה הזמן, כמו בישיבות שלומדים רב אשי ורב אשי ורב קמא, שם היה נושא רציני של תיקון המידות, וכל כמה חודשים היתה מידה מסוימת שעבדו עליה היטב.
תרגילים על חוצפה
ואחת מהן היתה המידה של חוצפה. ואז היו נוהגים ללכת לבקש בבית המרקחת כוס חלב וכדומה, הדברים שכולם יודעים מהם שהאנשים צוחקים עליהם, וזה נעשה בשבילם, שיצחקו עליהם, והם ימשיכו לעשות את שלהם. מבין?
תלמיד: כן, אבל יש פשט להתרגל כשעושים דברים שזה שייך באמת, כלומר זה שייך כבר מה… אה, שאלה טובה.
מגיד שיעור: זה אולי קיצוניות כזו, כמו שאומרים שצריך ללכת לקצה השני, וזה מלמד איך מבינים את זה. זה לא עוולה, זה לא שום דבר לא נכון ללכת ולבקש מברג מחנות המשקאות. זה רק מוזר. זה רק מוזר. לא הנקודה, הנקודה היא החינוך. הנקודה היא להתרגל שהשני צוחק עליך וזה לא משנה. לא מתים מזה. קודם כל, צריך לגלות שלא מתים מזה. הרבה אנשים חושבים שהם מתים מזה, כי הם אף פעם לא ניסו. קודם כל, מסתבר שלא מתים מזה. זה הדבר הראשון.
מידת ההתגברות: חינוך, עבדות, ותכלית יציאת מצרים
חזרה לעניין החינוך הנובהרדוקי
מגיד שיעור:
זה לא עוולה, זה לא שום דבר לא נכון ללכת ולבקש מברג מחנות המשקאות. זה רק מוזר. זה רק מוזר. לא הנקודה, הנקודה היא החינוך. הנקודה היא להתרגל שהשני צוחק עליך וזה לא משנה. לא מתים מזה.
קודם כל, צריך לגלות שלא מתים מזה. הרבה אנשים חושבים שהם מתים מזה, כי הם אף פעם לא ניסו. קודם כל, מסתבר שלא מתים מזה. זה הדבר הראשון.
שנית, אתה צודק שלכאורה היה צריך לעשות כבר את הדבר הנכון. אבל אני מניח שמשהו מתבלבל שם, אני לא יודע. אני מתכוון שכן, בקיצור, זה עד כאן בעניין.
בואו נחזור לאן שהיינו. איפה היינו? והם היו כאן, אנחנו עומדים על זה.
הגדרת חינוך: להכריח את עצמו לעשות מה שלא רוצה
מגיד שיעור:
בהקשר הזה, מה שאני רוצה לומר, בבחינת חינוך, חנוך לנער על פי דרכו. חינוך פירושו להכריח את עצמך לעשות דברים שאתה לא רוצה. אין שום פירוש אחר למילה חינוך. נכון? זה הסוף של חינוך.
זה כל המחנכים אומרים שצריך לאהוב, וצריך לגרום לאהוב. בוודאי צריך לגרום. דרך זה שמקבלים את הכישרון להתגבר על עצמו, רק להיות עם קצת משמעת, רק להיות עם קצת שליטה עצמית, מתחילים לאהוב את זה גם. אפילו אוהבים את הדברים שעושים, לאו דווקא צריך להיות שליטה עצמית.
חינוך חיצוני: תפקיד הסמכות
מגיד שיעור:
איך עושים מה? אז מבחינת חינוך, מחינוך חיצוני, זה מאוד פשוט, כי האבא או הרבי זה התפקיד שלהם. וזה התפקיד של הסמכויות שם. ובדרך כלל הוא עושה את זה דרך שכר ועונש, וחיצוני לגמרי בחיצוניות.
הוא אומר, ילד, עכשיו אוכלים ארוחת ערב. אתה לא רוצה? לא משנה.
דרך אגב, אני לא יודע מה היה פעם. בימינו זה הולך הפוך בדרך כלל. בדרך כלל הילדים לא רוצים לאכול, צריך להגיד להם כן לאכול. אבל זה לא משנה.
התוצאה של חינוך: אנשים מול לא-אנשים
מגיד שיעור:
הילדים שאביהם כמו לא עצבו אביו מימיו, כמו אבשלום, הם גדלים להיות לא-אנשים.
והילדים שהאמא אומרת להם לפעמים, אני לא יודע כמה, צריך לדעת על כל מקרה. לפעמים, עכשיו אוכלים את העוף ולא עושים שום חכמות, ואת העוגה אפשר לאכול בשבוע הבא, הם גדלים להיות אנשים. דבר מאוד בסיסי.
אפשר ללמד את זה על ההורים, או החיי דרווי מי שהוא, שזה התפקיד שלהם ללמד את זה. זה לא כל כך מסובך.
חינוך לעצמו
מגיד שיעור:
מה עושים את זה לעצמו? ובאותה דרך, מגיעים, כל שבוע יש שיעור 9 בערב, ונמצאים שם 9 בערב, 8:30, לא משנה. איי, יש לך תירוץ? כן, כן. אתה רוצה להסתבך.
אתה תתחיל לקחת ברצינות דברים חיצוניים ותלמד, ואז לאט לאט תתחיל גם לאהוב את זה, תתחיל לאהוב את התוכן.
תלמיד:
אבל זה כל כך קשה?
מגיד שיעור:
לא, כי אתה מסתכל, אני לא רוצה. כן, אני לא רוצה, אבל אתה יודע, הוא משכנע את עצמו בוודאי, אם הוא לא יודע שזה משהו לא נכון, הוא לא יודע.
“מה רע שאתה רוצה?” – הצדיק מול החניך
מגיד שיעור:
זו אותה שאלה, השאלה שאתה שואל על נובהרדוק היא אותה שאלה על המעשה של ר׳ שלמה קרלינר. מה רע שאתה רוצה? אין שום דבר רע שאתה רוצה.
אם אדם מבורר, כמו שכתוב במאור ושמש, נועם אלימלך, בהרבה ספרים חסידיים כתוב זה, כשאדם כבר צדיק הוא צריך לעשות מה שהוא רוצה, כי הוא יודע כבר מה לרצות.
אבל כל עוד אדם לא צדיק, הוא צריך לחנך את עצמו לעשות מה שהוא לא רוצה. כי אחרת, לפעמים הוא עושה אפילו דברים רעים. הוא לא עושה, זה היה דבר טוב לאכול את הלחמנייה ההיא, או לאו דווקא דבר רע, אבל הוא צריך ללמוד קצת את מידת ההתגברות.
חינוך בלי “למה” – לפעמים לא צריך להיות טעם
מגיד שיעור:
דרך אגב, אמהות ואבות עושים את זה גם לילדים שלהם. שוב, מה שאנחנו מדברים, חינוך הוא הדימוי המקורי. הרבה פעמים אומרים לילד, “אל תאכל את זה!” מה רע? מה ההבדל? איפשהו צריך להיות גבול, לא? לא, כי זה טוב להיות מוגבל בדרכים מסוימות, זה טוב להיות עם שליטה.
הרבה פעמים יש לזה פשט, רוב הפעמים יש לזה פשט, אבל זה לא חייב להיות עם פשט. יש מקום של חינוך, מקום שאין לו פשט. ואתה צריך לזכור שחינוך עובד… זה דבר אחד.
חינוך = חוקים למי שעדיין לומד
מגיד שיעור:
הדבר השני, אתה צריך לזכור שחינוך פירושו שאתה לא יודע את הפשט. זה הרי הפירוש. כל התורות החסידיות אומרות שכל התורה היא חוקים למי שעומד בחינוך, ושום דבר מכל התורה לא חוקים למי שעומד כבר בצדיק.
אז כל ההבדל, אתה יודע, לומר פרה אדומה, אנחנו מתכוונים שם לומר שאנחנו עדיין בחינוך, צדיקים גדולים לגבי הדבר הזה להבין, אבל משה רבינו כן הבין, נכון? וכדומה. זה פשט רגיל, מאוד חסידי, זה פשט חסידי, הרעיון בעצם.
“למה?” – הלמה נמצא באבא
מגיד שיעור:
אז, חינוך פירושו כשילד, כשהילד שואל אבא, “אבל למה?” ככה אתה חי. לפעמים יש למה, ולפעמים אין למה, זה לא משנה. אבל אף פעם זה לא יהיה לגמרי למה, כי הלמה נמצא באבא, לא בו. בגלל זה זה נקרא חינוך, בגלל זה אנחנו מדברים עכשיו על מידת ההתגברות להיטיב במובן של חינוך, נכון?
מידת ההתגברות – המידה החשובה ביותר
מגיד שיעור:
ושהתגברות להיטיב, אתה יכול לקרוא לזה, כמו שאמרתי, זה יכול להיות התגברות על דברים חיצוניים, אומץ, זה לא כל כך שונה. אני לא יודע אילו דברים נוספים אפשר לתאר בתור התגברות. אבל בהקשר הזה המידה היא המידה החשובה ביותר.
לא צריך כבר לדבר כלום על החומר להיות רע, אני צריך לדעת מה זה אומר. אני יודע כן, אבל הדבר הבא שאני אדבר. אבל בהקשר הבסיסי זה נכון.
שליטה עצמית ותפקוד ביצועי
מגיד שיעור:
אז בהקשר הבסיסי אפשר לומר שכמו שאתה אומר, אדם מרוסן, או אדם שקוראים לו היום יש תפקוד ביצועי, הוא אחד מההגדרות הבסיסיות של אדם טוב. או על כל פנים זה תנאי בסיסי, זה לא מספיק להיות שליטה עצמית, צריך גם לעשות משהו עם השליטה העצמית.
בקיצון, אחד יעשה רק הרגלים מזה, ובלי שום תוכן, אין לו טעם, אבל זה חייב להיות סוג כזה של דבר. נכון? אני מתכוון מסכים? נכון מה שאני אומר? אני מתכוון שזה נכון. אני מתכוון שזה נכון בערך.
דיון: תאווה מול רצון – דיוק ההגדרה
מגיד שיעור:
יש, עכשיו יש נקודה חשובה יותר. יש עוד דבר. יש עוד דרך. אוקיי, הדרך נכונה מאוד, זה לא מסובך. יש עוד דבר. עוד דרך איך אנשים חושבים שמידת התאווה, מידת הלא תאווה, היא מאוד חיוני, היא כללות כל המידות. וזה כבר יותר שנוי במחלוקת.
אני מתכוון שמה שאמרתי מסכם, אם אתם חולקים צריכים להגיד לי. אני חושב שזה פשוט, מישהו חושב שלא? מישהו חושב שלא הם אלה שחושבים שכולם כבר טובים ולא צריך לחנך אותם אף פעם. יש אמונה כזו של ז׳אן ז׳אק רוסו.
תלמיד:
לא, דיברתי על מידת ההתגברות על התאווה.
מגיד שיעור:
לא, דיברתי על מידת התאווה. כששפה חסרה מילה, זו בעיה גדולה. מידת ההתגברות על התאווה, נכון? המידה שאומרת שמה שרוצים לא עושים. לא כל מה שרוצים עושים, נכון? זו המידה שאני מדבר עליה.
תלמיד:
אילו דברים נוספים לא רוצים? פיזית תאוות.
מגיד שיעור:
רצונות, אבל רצונות, רוצים את זה. פיזית, לא צריך כל פעם.
תלמיד:
מאוד טוב, לפי ההגדרה שאמרת עכשיו שטבק זה לא תאווה.
מגיד שיעור:
זו מחלוקת ביני לבין הבריטניקה. כן, כן, בגלל זה אני אומר, בהקשר הזה, זה בדיוק מה שאני אומר, זה לא… נכון, אבל כשאנשים מדברים על המידה מהצד החיובי, כשאנשים אומרים באופן חיובי להיות מרוסן, הם לא מתכוונים לאמת דווקא לגבי תאווה, אכן כן.
המידה הכללית – לא רק תאווה
מגיד שיעור:
המידה הכללית מצד חינוך, מצד הנושא של חינוך היא לא רק, זה לגבי מה שאתה רוצה. אחר כך זה אפילו נעשה בעיה, כלומר, אתה רוצה? אם אני רוצה טוב, אכן כן. מה אתה רוצה? לאו דווקא הגוף שלך, ולא מחנך את הגוף. כשהגוף הוא המחנך, הוא גם ירצה רק טוב.
אז, אני לא חושב שההבחנה בין גוף לנשמה כל כך מועילה בהקשר הזה. אז, זה רק מה שאתה רוצה. בגלל זה אני לא אומר את רעיון החינוך, מה ילד רוצה ומה אבא רוצה. אוקיי, האבא האידיאלי הוא לא אני. כן, אתה מבין ככה? זה מי שיודע כן מה צריך לעשות. זה לא קשור לתאווה, אתה צודק.
אבל הרבה פעמים כשמדברים על זה, אני רואה שר׳ שלמה קניאל מדבר על זה בדרך הזו.
פשט חסידי חדש: “מידת העבדות” – למה מצרים?
מגיד שיעור:
אבל כמו שאמרתי, היית אומר שהוא אומר על מצרים, ואני רוצה לחזור לזה, כי אני חושב שזה לא משוגע בכלל. ואת הפשט הזה שמעתי מזמן רב מאוד משיעור חסידי, ואני חושב שזה פשט טוב. זה פשט טוב מעשית, זה פשט כל כך טוב על גלות מצרים, מדברים פעם שנייה פסח.
המעשה: כל המידות יש לאדם, רק אחת חסרה
מגיד שיעור:
פעם פגשתי יהודי, אמר לי פשט כזה, הוא אמר שכתוב בספר חסידי, אני לא זוכר איזה. למה היהודים היו צריכים במצרים?
הוא אמר לי ככה, שכל מידה יש לאדם בעצמו. כל המידות, כן, לאהוב, לשנוא, להתעורר, להתנצח וכו׳. כל המידות יש לאנשים. צריך רק להוביל אותן.
כמו שהספרים החסידיים, הרמב״ם לא אומר ככה, כמו שהספרים החסידיים אמרו לומר, העבודה היא רק לגרום לאדם שישתמש במידותיו על הדברים הטובים, למטרות טובות אחרות, בדרכים הטובות, העניין הנכון, כמו שהרמב״ם אמר. אבל לא צריך לחדש שום דברים חדשים. נכון?
מידת העבדות – המידה היחידה שמקבלים מאחרים
מגיד שיעור:
הוא טוען ככה: יש מידה אחת שאף אחד אין לו, לא נולדים איתה. מקבלים אותה רק מאנשים אחרים. איזו מידה זו? המידה של לציית לאנשים אחרים. הוא קרא לזה מידת העבדות. אני לא יודע איך הם.
תלמיד:
עבדות?
המשך השיעור: חינוך, עבדות וקבלת עול
עבדות כמידה שניתן ללמוד מאחרים
המרצה:
יא. לעקוב אחר השני. כשאתה לא יודע, כשאתה לא בן, יש מי שיודע. עבד הוא מי שלא יודע. מה שאנחנו קוראים היום חינוך. מידת העבדות. היא דבר שאנשים יש להם בתוך עצמם. אני לא יודע, הוא טען שלא. זה לא נוגע לפשט של התורה, אני רק אומר מה חברי טען.
אברהם אבינו לא היה עבד
המרצה:
אז ממילא הוא אמר על זה, אברהם אבינו היה צדיק גדול, אבל הוא לא היה עבד. כתוב עבד על מישהו לפני יציאת מצרים? לא כתוב. תסתכל לראות. תסתכל בקונקורדנציה.
תלמיד:
לא, הוא אומר שהוא צריך לומר תורה חדשה. תסתכל.
המרצה:
עבד של אברהם, אבל עבד ה׳. הקב״ה היו לו עבדים לפני יציאת מצרים? על כל פנים, בתורה כתוב בוודאי הרבה פעמים שהקב״ה לקח אותנו לעבדים כי אנחנו היינו במצרים, כי אנחנו יצאנו ממצרים, הם היו עבדים, והחליפו את העבדות להקב״ה. אמת?
המסקנה: מצרים היתה כדי לקבל את מידת העבדות
המרצה:
אני יודע היטב, משה הוא עבד להקב״ה, הוא רק הוציא את זה ממצרים. אני יודע היטב שמי עוד, שהיהודים הם עבדי ה׳ אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן? אני לא יודע אם היה לפני יציאת מצרים מושג כזה של עבדיו.
תלמיד:
בוודאי היה כזה דבר, היו עבדים על הארץ.
המרצה:
כן, טוב מאוד. היהודי הסביר יפה מאוד שתורה הוא אמר. שוב, אני לא יודע עד כמה זה… כן כן, את זה אני אומר, אבל…
תלמיד:
אוקיי, היתה עבודה, אבל…
המרצה:
[ממשיך לחלק הבא]
חינוך, קבלת עול, ומהות העבדות
המידה היחידה שחינוך יכול לתת
אבל בקיצור, תן לי את התורה של הפשט על יציאת מצרים. אבל הוא רוצה להוציא ש… אבל לפי איך שאני מסביר את זה קצת יותר טוב.
יש כזו מידה – אז שוב, אני לא צריך רק את מידות יעקב. אני מתכוון שהדרך שאנחנו משתמשים במידות זה לא ממש מידה, אבל זה חינוך, הנהגה, דבר מאוד כללי. מה זה אומר? שאני יכול לעקוב אחר מה שאני צריך לעקוב, או אחרי מי שאני צריך לעקוב, כשאני לא מבין את זה, כשאני לא מחזיק בזה, כביכול, כשאני לא רואה את זה בעצמי. זה דבר מאוד בסיסי.
עכשיו, אני הייתי אומר להיפך: זו המידה היחידה שאפשר בעצם לקבל מאחר. בואו נגיד את זה כך: חינוך יכול לתת רק את המידה הזו.
הייתי אומר, אפילו, בואו ננסה, לא בדיוק לטרול, אבל במובן מסוים, נכון? עדיין מתכוונים בכנות, נכון?
מה חינוך לא יכול לתת
מה חינוך נותן? חינוך לא יכול לתת אהבה. אהבה אדם צריך לאהוב בעצמו. זה יכול להדליק את האהבה שלך, זה יכול לגרום לך לעשות את המעשים החיצוניים, שזה גורם לך להתחיל לאהוב משהו – נכון כמו שאנחנו לומדים.
אבל מה החינוך עצמו? מה הוא נותן לך? ממה הוא מורכב? משליטה עצמית, מהשליטה. מלהיות נשלט.
הבעיה של שליטה עצמית
קודם אני הולך להיות נשלט על ידי האחר – בואו נגיד אני יכול לשלוט בעצמי, או אולי אף פעם לא, אולי תמיד יש שניים: השכל שלי והגוף שלי, או הקב״ה ואני. תמיד אולי יש שני.
וכדי לדבר על שליטה – סתם קשה לדבר על שליטה עצמית, זו מילה בעייתית, זה לא הגיוני – זה הגיוני רק אם יש כאן שתי נפשות באיזשהו אופן, וכן הלאה. הדעת שולטת במידה, הנמוך, וכדומה.
מצרים: הלימוד של העבדות
אבל על זה האיש טען שהיה צורך ללכת למצרים. מצרים לימדה היטב את היהודים מה זה אומר להיות עבד. אחרת לא היו יודעים שיהודי הוא עבד. איך אדם יכול להיות עבד? התגלה במצרים.
מצרים לימדה את היהודים מה זה אומר להיות עבד. היו עבדים לפרעה. זה לא היה טוב… לא כל כך טוב להיות עבד לפרעה, לא עשו דברים טובים עם כל אלה. פוטנציאלית למדו מה זה אומר להיות אדם.
ההבדל בין אברהם למשה
לפני שאתה עבד, אתה יכול להיות אברהם אבינו, אברהם אוהבי. אני אומר, אתה עושה מה שאתה אוהב, הוא הבין נכון.
אבל יש כאן כמו שדיברנו – זה מתאים למה שדיברנו הרבה פעמים על ההבדל של משה ואברהם, נכון? שאברהם הלך באהבה, ומשה הלך ביראה, נכון?
משה ייסד את התורה שנותנת שכר ועונש, נכון? אברהם עדיין לא היה שכר ועונש, על ידי שלמתא, נכון? במובן שמי שלא מציית מקבל מכות, נכון?
זה משה רבינו ייסד, את זה לקחו ממצרים. זה ההיבט החברתי, הפוליטי של… של התורה שאומרת שהם מחנכים אנשים שלא מחזיקים בזה. מי שמחזיק בזה לא צריך את זה.
אומרים הרבה פעמים: התורה לא נעשתה לאדם טוב, לא נעשתה לאדם רע, או לאנשים לא מעוצבים – נכון, לאדם שצריך חינוך.
עבדות: המידה היחידה שאפשר לקחת
והנה יש לך את המידה. זו כביכול המידה היחידה שאפשר לקחת. לא כתוב אהבה, קודם… זה מאוד מעניין: לא כתוב קודם אהבת את פרעה, עכשיו אהוב את ה׳ במקום.
את זה גם הבעל שם טוב היה אומר: לא, עבד אתה יכול להיות קודם לפרעה, עכשיו לה׳. נכון? נכון מה שאני אומר? זו סברא. אז זו תורה.
אבל זה הרעיון של עבדות, אבל עבדות אני לא יודע מה זה אומר בעצם. זה בקיצור, אפשר עוד הרבה לחקור לגבי הפשט ביציאת מצרים וכן הלאה.
העיקר: חינוך עובד עם משהו אחר מאשר אתה
אבל מה שהייתי רוצה להוציא מהדבר הזה הוא רק שזה דבר – לכן אני מדבר על זה במובן של חינוך, כי זה דבר ש… בעצם עובד עם משהו אחר מאשר אתה. זה ההבדל העיקרי שאני רוצה לומר, הנקודה העיקרית שהוצאתי מזה. נכון?
אפילו מצרים, אפילו משה רבינו, אפילו השכר ועונש שקוראים יראת העונש, אפילו הרצועה שמכה את מי שלא מציית, או שנותן ממתקים למי שמצייע, מלמד מה? המידה שלא כל מה שאני רוצה אני צריך לעשות, זה לא אני מה שאתה רוצה. כבר משהו, כבר משהו התחיל.
שאלות ודיון: מהות החינוך
תלמיד: מי שאין לו את זה, כמו שכתוב ב…
המרצה: לא, הוא מלמד אותך טוב מאוד, הוא מכה אותך, הוא מלמד אותך, וסוף כל סוף יש לך את המידה.
תלמיד: נכון, נכון. כמובן, אתה מקבל את המידה. אתה יכול לשאול מה קורה כשהאחר הולך.
המרצה: אז, אם למדת, אתה עדיין תמשיך לקבל את המידה אפילו כשהוא הולך. זה ההבדל. אם מישהו… טוב מאוד, טוב מאוד. אני מסכים איתך.
חינוך כמציאות בלתי ניתנת לשינוי
אני מתכוון שתפקידו של האחר הוא לא ללמד אותך, אלא להיות המציאות שאתה תקוע בה. זה משהו שחשבתי מדבריו של מישהו, דרך מאוד חכמה לחשוב על חינוך, גם מעשית, חינוך ילדים, או גם את עצמך, אגב.
חינוך אומר להיות דבר בלתי ניתן לשינוי, להיות טבע. כלומר, האבא, כש… לכן אם עם אבא אפשר לנהל איתו יותר מדי, זו תמיד בעיה לסוג הזה של דברים. מבין מה אני אומר? כי איפשהו צריך להיות… איך לומדים?
אני מסביר לך שזה טוב לך לעקוב אחרי. זו כבר לא עבדות, זה עסק. אתה הולך לרופא, אתה לא עבד של הרופא. הרופא יודע, אתה עוקב אחריו. נכון?
יש כאן משהו אמון, מרומז, לכן ילד עוקב אחרי אביו.
שכר ועונש כמחנך
כשמדברים על שכר ועונש, החוק, החוק הוא מחנך בדרך הזו. התורה, החוק, הוא חינוך בדרך הזו. באיזו דרך? בדרך הזו, אומרים כך: אתה יכול לחשוב מהיום עד מחר שעושים את זה, לא אכפת לי מה אתה חושב. אתה יכול לחשוב מהיום עד מחר שזו שטות, ואתה לא יודע בכלל. המציאות היא: אם תעשה ככה וככה, מחר תמצא את עצמך במעצר.
ומכיוון שאתה לא רוצה להיות במעצר כנראה – אם מישהו רוצה, אי אפשר לעזור לו, נכון? זו בעיה. אבל בסדר, נכון? כאב פיזי אמיתי, נכון? החינוך עובד עם כאב פיזי והנאה. ישימו אותך במעצר. ממילא, אתה לא רוצה, אז אתה לומד לשלוט ברצונות שלך כי אתה לא רוצה ללכת למעצר. נכון? אז, חייבת להיות סיבה מסוימת.
סטייה: הבעיה עם דיבור התשובה המודרני
למשל, הדבר של תשובה הוא מאוד הרסני. אני כאן נגד שיעור יהדות, אני לא יכול במה שלי, בדבר שלי, נכון? מה שיש כאן בעיה אמיתית. כלומר, הרמב״ן מדבר כבר על זה במובן מסוים, על בושה אמיתית או אולי דברים כאלה.
הבעיה עם “תמיד יש דרך החוצה”
כשיש חינוך מסוים שאומר, “תמיד יש דרך החוצה.” אם תמיד יש דרך החוצה, אז אף פעם לא נעשה אצל אדם דבר. לא תמיד יש דרך החוצה. יש דברים שאי אפשר לעשות עליהם תשובה.
אם תשובה היא לא דרך החוצה, תשובה היא דרך להיות טוב יותר. זו תשובה.
תלמיד: אני יודע, אני גם חושב כך. אמת.
המרצה: ואני אומר שבדרך שלימדו אותי, ואם זה בדיוק מה שאני מתכוון לזה, תשובה הופכת לבעיה. אם אתה משתמש בתשובה כתירוץ לחטוא, תשובה לא עובדת בשבילך. כי תשובה היא חוטא ומחטיא, צריך להרוג אותו, צריך לשים אותו כמו התשובה האחרונה לתשובה.
נכון, אבל, והזוהר כתוב הרבה פעמים, רבי, והזוהר כתוב הרבה פעמים שהמידה הראשונה… אם מישהו נמצא במעשה ועושה אחר כך תשובה, בוודאי אפשר לעשות תשובה. אחד הדברים לא אומר שאסור. כן, בוודאי לעשות תשובה. אפשר להתגבר, אבל צריך להתגבר על הבעיה.
ביקורת על הסגנון החיובי
אני אומר שרק, הדרך שאנחנו מדברים הרבה על תשובה אני מתכוון שהיא הרסנית, כי אני מרגיש, אני מדבר עם אנשים… שוב, זה כנראה, כשאני מתלונן על, אני יודע, אין מערכת שאשמה, האנושות אשמה.
אבל יש סגנון מסוים שאנחנו אוהבים לדבר, הסגנון החיובי שמקבלים מספרים חסידיים, וכן הלאה. ושוב, מכל העולם המודרני יש את הסגנון החיובי. חסר להם דבר מסוים שלא תמיד אפשר לעשות תשובה, בסדר? לא תמיד הקב״ה יכול לעזור.
גבול הרחמים
יש דברים שיכולים להתחיל בצורה מאוד גרועה, אף אחד לא הולך לעזור אפילו הקב״ה. מה זה אומר הקב״ה? הקב״ה עשה את זה שיהיה גרוע, וזהו. זו מציאות שאתה נתקל בה ואין דרך החוצה. אני יכול לתת לך דוגמאות פוליטיות.
בקיצור, האמת היא שהרבה פעמים יש דרך החוצה. הקבלה של דוד המלך אומרת שתמיד על יתגבר רחמים זה אמת. זה הרבה יותר מסובך.
אבל יש גם הרבה מאוד מקרים שאין… זה כבר… איך אומר ר׳ מוטעלע זילבער? כתוב אפילו חרב חדה מונחת על צוארו. לא כתוב אפילו חרב חדה חותכת את צוארו. בסדר? איזשהו גבול בוודאי יש. בסדר? מונחת, אנחנו יכולים לשמוע. יש כאן איזשהו גבול.
קבלת עול: המדרגה הראשונה
ולמה אני אומר את זה? אני חושב על מה שיואל אמר, אבל אני מתכוון שזה דבר מאוד חכם. שסוג החינוך הזה, כמו שהזוהר אומר הרבה פעמים שקבלת עול היא הראשונה… וזה לא קבלת עול.
קבלת עול אומר שאני לא מקבל עול. אם אני יכול לקבל את העול, ומחר אני לא מקבל אני צריך לעשות תשובה לעשות קבלת עול. קבלת עול היא הכרה במציאות, נכון?
לכן היום שאנשים לא מאמינים בשכר ועונש, שצריך להאמין בו, כי זה קורה כשאתה לא רוצה. זה כן יש וזה לא יש, והעולם עובד… אבל זה יש, אנשים מפחדים לדבר על זה, שלאף אחד אין קבלת עול מסוימת, וזו בעיה גדולה.
משל הזוהר: הבהמה עם העול
קבלת עול, אומר הזוהר, היא כמו… הזוהר משתמש בדיוק במשל החינוך. הזוהר אומר, בוודאי, יש הרבה מדרגות גבוהות יותר. בוודאי, קבלת עול אומר שאתה לא יודע מה אתה עושה, אסור להישאר שם.
אבל הזוהר אומר הרבה פעמים שכמו שור, או… כן, יש כזו פרה אדומה, “אשר לא עלה עליה עול”, נכון? מה רואים מזה? שלא מתכוונים שאין לה עכשיו עול, נכון?
פרה, כשזה נעשה, כתוב במשנה בשבת, נכון? לוקחים פרה או בהמה, כשהיא נולדת, אם רוצים שתהיה בהמת עבודה, מאז שהיא קטנה, שמים עליה עול. היא גוררת דברים, והיא עדיין לא חזקה מספיק לגרור מחרשה, אבל היא גוררת דברים. כך היא לומדת שגוררים. כשבעל הבית אומר לגרור, גוררים.
אחר כך אפשר כבר להוריד את העול אפילו, אפשר כבר לפעמים לגרור אותה בדרך, היא לא חייבת להישאר עם העול.
קבלת עול כהכרה בגבולות
זה אומר שקבלת עול היא תמיד משהו ש… למה זה אומר? קבלת עול אומר שאיפשהו יש גבול לבחירה שלי, לאני-מבין שלי. מה שזה לא העולם, אני אעשה תשובה, זה לא יעזור. יש איפשהו דברים ש… אם אעשה את זה, קורה התוצאה. העובדה, סיבה ותוצאה. סיבה ותוצאה חזקה ממני.
וכשאדם, אם מדברים על חינוך, שזו מערכת של חוק, או אבא, או מוסד חינוך, מה שלא יהיה, צריך להיות מחנך. הוא כאילו שם. במובן מסוים, בכל פעם שהולך להיות כך, ה…
חינוך, עבדות, תשובה, והמציאות של הטבע האנושי
חינוך והמחנך הבלתי גמיש
המרצה:
יש איפשהו דברים שאם אעשה את זה, תקרה התוצאה. העובדה, סיבה ותוצאה. סיבה ותוצאה חזקה ממני. וכשאדם, אם מדברים על חינוך, שזו מערכת של חוק, או אבא, או מוסד חינוך, מה שלא יהיה, צריך להיות מחנך. הוא כאילו שם. במובן מסוים, הוא לא חינוך. ובכל פעם שהולך להיות כך, הילדים או התלמידים הולכים לצטרך לחשוב שהרבי הוא קצת רשע. כי הוא בלתי גמיש, קצת גמיש הוא יכול להיות.
אני לא יודע, אני לא אומר שזה מעשי, אבל אני מסתכל על הרבה אנשים, אני חושב שהאיש הזה באמת רשע, כי למעשה הרשעות שלו עזרה שהוא יכול משהו. עם האדם הזה אי אפשר לדבר על הדבר הזה, אפשר לדבר על הרבה דברים, על התקנות שהוא עשה, אי אפשר לדבר מה נעשה. הוא חוק טבע במקום. אתה רוצה ללכת לישיבה, תצטרך להסתגל לזה.
עכשיו, אם יש איזו טובה שיש מהדבר ההוא, הוא לא נותן לצאת לפני שש. למעשה, השיעור יכול היה להימשך עד שש, כי לאיש ההוא יש משוגעת, שיש לו קבלה מרחל אמנו, שעד שש צריך להיות השיעור, ושיתפוצץ כל העולם. לא אכפת לו אפילו שיורד שלג, שיש סופת שלג, שיש הוריקן, לא אכפת לו. כך ההלכה, שיתפוצץ כל אחד. אוקיי, אפשר לעבור, אגב, לא תגיד. אבל זה מה שחינוך הוא, כי חינוך, העבדות אומרת שהשני מחליט, לא אתה מחליט. נכון?
קבלת עול מלכות שמים – תזכורת
אני חושב תמיד שקבלת עול מלכות שמים, זה לא אומר באמת קבלת עול מלכות שמים. זה אומר, כשאומרים קריאת שמע בכל יום, קבלת עול מלכות שמים, אבל זה לא אומר שאתה עושה משהו עם זה. זה אומר שאתה מזכיר לעצמך, אפשר לשכוח. זה להזכיר לך, כי אחרת, אתה באמת תשבור את הצוואר שלך מלחזור אחורה אחורה. כן, אז זה הנושא של עבדות.
המשך השיעור – חלק ה׳
וואו, זה מספיק לשיעור של היום. אני צריך לומר עוד קטע שהכנתי. היה טוב יותר מה שהכנתי.
עבדות – לא מעלה, לא התכלית
לא, עבדות היא לא מעלה, עבדות היא דבר נורא. פשוט, אדם הוא עבד לפרעה. אבל אחרי שאדם הוא עבד לפרעה, בגלל זה צריך לצאת ממצרים, שלא יישאר עבד, לא לפרעה, לא למשגיחים בישיבה.
לא, עבד ה׳ גם הוא לא מעלה. אני לא אומר בשיעור שהתכלית היא להיות עבד ה׳, להיות בטל לקב״ה, כמו שאנשים אחרים אומרים. לא, התכלית היא להבין, להיות חבר עם הקב״ה, להיות בן כמו שכתוב וכך, להיות מי שמבין. עובדי מאהבה, בוודאי, זה נקרא לשמה. עבודה מאהבה טובה יותר מעבודה מיראה.
אבל מאחר ורוב האנשים, או כל האנשים, מתחילים עם הרבה שטויות בראש, ואם הוא לא הולך תמיד, ויכול להיות אפילו תמיד הולך צריך שיקול דעת מסוים שיהיה גובר על הרבה נטיות, חלק שהן נטיות טובות, יש לו כל כך אהבת ה׳, ממילא הוא רוצה ללכת למקווה בקורונה, אני לא יודע. בקיצור, זה אומר צריך להיות שליטה שאומרת, “כן, אני רוצה, אבל עכשיו לא צריך.”
אז זה תמיד, זה אפילו בסיסי לחינוך, אפילו במובן של חינוך זו מידה בסיסית להיות בעל המידה של שליטה, לא לעשות רק מה שאתה רוצה, ולעשות מה שהאחר רוצה. או, כמו שהסברתי עכשיו איתך, להכיר שהרצונות של האחר, של מישהו אחר…
תשובה – בין אדם למקום ובין אדם לחברו
אתה יודע שתשובה עובדת תמיד, אבל מה כתוב במשנה? כן, מאוד מעניין. אני רוצה כבר לדבר עוד על תשובה, שבקרוב כבר… הימים הקדושים כבר around the corner. סתם, לא נעשה כמה עבירות. אני אוהב את זה.
בכל אופן, לא, אני רוצה להוציא רק את זה. המשנה אומרת שחטא שבין אדם למקום עוזרת תשובה, חטא שבין אדם לחברו לא עוזרת תשובה. מה כולם מבינים? שהקב״ה יכול תמיד למחול לך, זה בעצם בחינם. אבל חברך, לא תמיד אפשר לחזור, נכון? אה, אפשר לבקש ממנו מחילה. לא תמיד אפשר לבקש ממנו מחילה. אפשר לחכות עד שהוא ימות וללכת לקברו ולהאמין שהוא יבקש ממך מחילה. But aside for that, לא תמיד, אפילו אז זה לא עוזר תמיד, נכון?
אז מה קורה כאן? לא, אני רק רוצה להוציא, המשנה היא משנה על המציאות. זה מאוד חשוב. היא אומרת לך, תשובה היא הדבר הכי גבוה, אפשר לתקן הכל, אפשר למחול על הכל, אבל תעשה לי טובה, אל תשכנע את עצמך שבגלל זה אתה יכול לדרוך על חברך ולחשוב שהוא ימחל לך.
אני מרגיש שאנשים יעשו הרבה פראויות אמיתיות עם חבריהם גם. “לא ביקשתי ממך מחילה אז ערב יום כיפור? בוא הנה. אם חשבת על זה, אני מספיק יהודי לקרוא לך, אני תופס שאתה סוג כזה של אדם, אני אומר לך שאני מוחל לך סתם כי אני רשע של מחילה, אין לי כוח להתעסק איתך.” נכון? נכון? כל אחד רוצה את הדברים האלה לעצמו. טוב מאוד. כשבאים לבקש ממך מחילה, תזכור, קח את הרגע, תראה מה אפשר לעשות. אבל זה לא יכול להיות ש…
מעשיות מדורות מסוכסכים
אני מתכוון שאנשים מאוד רגילים לזה. אפשר תמיד לעבור עבירה, אפשר כבר… אני מכיר אנשים שכבר כמה דורות מסוכסכים, והם צודקים להישאר מסוכסכים כמה דורות. אני לא מתכוון צודקים, אבל הוא מרגיש עדיין חכם, הם צודקים. כל סבא עשה לסבא שלו, והוא לא מוחל, והוא לא מוחל. אני יכול להגיד את זה.
אוקיי, אבל זה מדבר, האחר רוצה יכול סדרה דבר זה כשהיה שנים. היה… אני לא אומר שאתה צודק, היה איזושהי חסידות שכבר מסוכסכים שישים שנה. ולאחרונה, אני לא אומר… הלו, הרבנית תספר אחר כך. שישים שנה? לא בערך. ולאחרונה, לפני כמה שנים, אחד מה… אחד מהצדדים היה לו איזו מחלה, והמחלה הייתה שזה כנראה קפידה מהרבי האחר.
אז הם הלכו לרבי האחר, והוא אומר, הוא רוצה לבקש ממנו מחילה. הוא אומר, אין בעיה, תחזירו את הבניין שאני מחזיק שהוא שלי. אומר הוא, אני אבקש ממנו מחילה. האחר אומר, משוגע, אני לא הייתי מי שמתכוון. לא, הוא אמר, אני יכול להסכים, אבל החסידים לא נותנים. ווטאבר, אתה תופס? אוקיי, אגב, אני לא יודע אם זה נופל שזה יכול עדיין התורה, והאחר מחזיק שהבטן… אני לא אכנס לפרטים של המקרה, אני רק אומר שזה נורמלי.
אנשים כולם סומד, הוא התכוון שהוא הולך לבקש מחילה בלי להחזיר למה הוא נותן חצי מהבניין? תעשה איזו פשרה שהולכת. אז, כן, זה מה שקורה לזה. זה נקרא קבלת עול.
חילוקי כפרה – המחיר של תשובה
לא, רק תגיד שמדברים על תשובה. המשנה אומרת שכשיש בעיה אמיתית, לא עוזרת תשובה. רק למקום כתוב גם, יש חילוקי כפרה. על כמה אתה יכול לתקן את הבעיה, הקב״ה הטיל עליו, לא לתקן את הבעיה. מה שאני רוצה להגיד, זה בלול למקום, אפשר תמיד לעשות תשובה.
היום אין בית המקדש, יש רק יום כיפור, יוצא, עדיין מזל. כשזה יבוא, יצטרכו לשלם כדי לעשות תשובה. עכשיו עדיין בחינם, שיתפסו. רבותי, זו הדרשה לשבעים, כלומר צרה, שיתפסו, כי עכשיו להיכנס לתשובה. כשזה יבוא מחר לא יעזור, זה יעלה כסף לעשות תשובה. יצטרכו לקנות חטאת. אוקיי, והם צריכים גם את היארצייט, אני לא יודע, אבל בקיצור, זה יקר.
לא, אתה מבין? זה באמת… אתה יודע, כבשה שלמה, סעודה? צוג? הרבה מהם. לא, זה עולה, אוקיי, אני לא יודע, בקיצור, זה עולה, אני לא יודע כמה זה עולה. אבל זה לא ככה. זה טוב. הסוג, באיזושהי רמה זו מציאות ש… כן.
בקיצור, זה הדבר. וזה הפירוש, במובן הזה הכל תשובה גם. זה נקרא תשובה תתאה, וכך. במובן הזה זה גם נושא של כמו התגברות לתאווה, או של לא לעשות מה שאתה רוצה. מבין? כי האחר יכול להיות כועס, והוא יכול להישאר כועס. יכול להיות שלא יעזור הבקשת מחילה שלך. אתה יכול שאתה הולך לעשות נזק.
המציאות של הטבע האנושי
אתה אומר קודם שאנשים לא טובים, כן? אף אדם לא טוב לגמרי. זה אוור כל חמישה סנט. זה טוב פרסט, כן. לכל אחד יש קנאה, ווטאבר. אבל חמישה סנט, שישים פרסטס, אדם רע. זה טוב אף אחד רע. אוקיי, כולם כולם טובים.
אני מתכוון, אני אגיד לך מה אני מתכוון. אני אגיד לך, האם אתה יכול לסמוך על אנשים לעשות את הדבר הנכון כשיש עלות כלשהי. אחרי עשרים דולר? כמה זה נעשה קשה, מה הרמה? זה קשה יותר, קשה יותר, קשה יותר. לכל אחד יש נסיונות חסדים. יש יעקב, לכל אחד יש נסיונות חסדים.
אז לכל אחד יש חסדים אמר, אז הרב הצדיק רבי, כמו שאמר רב ואטנר, פוגשים מצווה לדון לכף זכות, אבל בדרך כלל פוגשים יותר טוב כשדנים לכף חובה. אז… אני אומר ככה, אם תחשוב שאנשים, you know what we’re doing, הדבר הנכון, הרבה פעמים יש שאלה, קל יותר לעשות, העולם עושה ככה, אבל אלה שרוצים לעשות את הדבר הנכון, זה קצת יותר קשה. אני לא מדבר אפילו על משוגע קשה, אוקיי? קצת יותר קשה.
ואני רוצה לשאול אותך, על כמה אנשים אתה יכול לסמוך שאתה יודע שזו עבודה שאתה עושה, שמה קורה כאן? צריך לעשות משהו אחר. כמה אנשים, היו לי מעשיות כאלה בחיי, נלחמתי עם אחר האחר אמר לי, “בוא הנה, אם תנבא שכל אחד יעשה מה שטוב לאינטרסים שלו, זה יהיה שמונים, תשעים אחוז נכון. עכשיו, לפעמים האחר מעוניין בצד שלך, טוב מאוד. אני לא אומר שהאינטרסים של כל אחד תמיד נגדך. הרבה פעמים אינטרסים הולכים ביחד עם זה, אז זה טוב. אבל אם אתה מנבא שם, תעשה שם ניבוי, בערך תשעים וחמישה אחוז מהזמן תהיה צודק.
במציאות, בכל אופן, אתה הולך לנבא שחלק מהאנשים, אנשים לא אפילו ניתנים לשכנוע. אני לא מדבר, אתה יכול ללכת ולהגיד לו, והוא באמת יבין שזה לא נכון, אבל הוא עושה את זה בכל זאת לא. ורוב האנשים ככה, ככה אני מתכוון. לפחות, אתה צריך להניח שרוב האנשים ככה. זה מה שהייתי אומר. אתה צריך להניח שרוב האנשים ככה. ואני לא רואה ש… אני לא רואה ש… אני חושב ש… אולי אני טועה.
הבהרה – “רע” מול “לא אמין”
זה לא אומר שהאדם ההוא, כשאתה אומר רע, אתה רואה, אתה מדבר על אדם רע. לא, לא בגדול. דבר ברור. דבר ברור, אדם רע זה דבר ברור. כל אחד יודע אצלו. לא, רע, לא רע. אמרתי, לא אמין. אתה מבין מה אני אומר? למה הם רעים? האדם כל היום חושב איך לגנוב מהאחר? לא, רוב האנשים לא ככה. רוב האנשים בינונים.
אבל אני שואל אותך, אני אומר לך, בחתונה שלו, אם אין דבר, האדם שבא לחתונה שלו הולך לעלות משהו, ו… לעלות זמן וכסף? לא, לא זמן. למה הוא יעשה שלום? לא, זה לא. לא, לא, זה לא זה. זה דבר קטן, את זה אני מבין. אני לא אתן… לא, אני לא אתן. רע זו לא המילה הנכונה. אני לא רוצה לתת דוגמה. אני לא אתן דוגמה. אני לא אתן דוגמה. אני לא אתן דוגמה.
לא, הבעיה היא, המשל לא בעיה כזו של רנטביליות, הבעיה היא שזה מסיח את הדעת מהרעיון שאני רוצה להוציא. אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון, אוקיי?
המעשה עם פגישת הקונדו: אינטרס עצמי וגבולות “להיות טוב”
סיום: מעשה מעשית שממחיש את כל הענין
אני רוצה להגיד לך מה אני מתכוון, אוקיי? אנחנו דיברנו עכשיו טוב, לכל הדעות, התנאי של להיות טוב זה לא רק מה האינטרס שלי, לא רק מה אני רוצה, אוקיי? אני רוצה לספר לך מעשה, אוקיי? יהודי סיפר לי מעשה.
היה, ואני יכול לסיים עם המעשה, זה ענין לסיים עם מעשה, לוקחים מעשה, אומרים מעשה בינתיים, ואיפשהו לומדים גם.
המציאות: קונדו עם שני סוגי בתים
אז היה איזור, לא איזור, בניין כזה, קונדו נגיד, כן? שיש, לכל אחד יש את הבית שלו, אבל יש גם את ה, איך קוראים לזה? הקונדו. בקיצור, צריך לטפל ב, כן, צריך לשלם עבור הגוי שמנקה, הניהול.
אז, כן, עכשיו, בקונדו הזה היה גדלים שונים. לאחד יש בית גדול יותר, שניים, אני זוכר שהיה הגדרה מאוד ברורה, בלי ספק. שתי רמות, או שתיים, אני לא זוכר, בקיצור רמות, רמות אחרות, בערך שני סוגים היו באזור, אוקיי? אז, והגדול יותר גם הגדול יותר בחוץ, יש יותר חניה, אני לא זוכר בלי ספק ב, אני צריך להסביר את המציאות.
המחלוקת: איך לשלם עבור הניהול
והיתה פגישה, ישבו פגישה אצל אסיפת הוועד, ודיברו כמה כל אחד צריך לשלם עבור הניהול, אבל ווטאבר. היתה מחלוקת גדולה. היו כמה אנשים שאמרו שמי שיש לו בית גדול יותר, הוא משתמש יותר מה… צריך לשטוף יותר בשבילו, שישלם יותר, ומי שיש לו בית קטן יותר, שישלם פחות. האחרים אמרו, לא, כל אחד ישלם שווה.
לנתח את שני הצדדים: grey area
אז מה אתה חושב? היה לו ויכוח עם חברו. מה אתה חושב? מי מחזיק ככה ומי מחזיק ככה? למה זה מובן מאליו? רגע אחד, כאן יש שאלה. אני יכול להבין את שני הצדדים.
נגיד, עשיתי קצת יותר נוטה לעדות. למעשה, כמה יש לו שתי מגרשי חניה, זה קצת יותר, אבל רוב העבודה נכנסת לגינה שם שמטפלים. כל אחד משתמש באחד, נכון? זה הבדל קטן. זה שהוא קצת גביר יותר, למה יסחטו ממנו כסף? כי יש לו יותר כסף, יש לו גדול יותר גם. קשה, נכון?
יש שני צדדים. לא כל כך קשה להבין שהיו שני צדדים. תשאל אדם מבחוץ, “מה צריך לעשות כשסתם אדם אחד עושה את התקנה?” אפשר לשמוע שצריך לעשות את זה בשני האופנים. הגיוני לשלם אחד, הגיוני…
מה המנהג? אוקיי, שם לא ידעו על המנהג, מדברים עוד לפני המנהג, אני לא יודע. במקום ההוא היתה מחלוקת, נראה שלא היה בכלל מנהג.
הנקודה העיקרית: אינטרס עצמי מעוות את השיפוט
השאלה: למה אי אפשר לפסוק אובייקטיבית?
אז אני שואל אותך, אתה אומר, האם אתה מחזיק שאנשים לא רעים, נכון? הם לא רעים. למה אין אף אחד… למה? מה זה אומר? יש מידת היושר…
אמרתי, בוא נדבר את השיחה לגופו של ענין. מה אתה מחזיק? אתה מחזיק שבית גדול יותר ישלם יותר. יש לך בית גדול יותר, אוקיי, יש לך בית גדול יותר. למה תחזיק אחרת כי יש לך בית גדול יותר? אני מחזיק מהאינטרסים שלי.
הבהרה: יש אמת אובייקטיבית
אז נגד הצדק והיושר, נכון? האם יש grey area? בוודאי זה grey area, כי יש מחלוקת. זה לא שכולם גנבים. אבל אתה מבין גם שאובייקטיבית זה לא משנה בכלל אם יש לך בית.
רגע אחד, בוא לא נגיד, אני רק רוצה להסביר, יש כן אובייקטיבית. במילים אחרות, אובייקטיבית, אפשר לשאול רב, אפשר לשאול, אתה מומחה בנושא, אפשר לשאול אותך, שיגידו מה המנהג, שיעשו מה מנהג העולם. אפשר, יש על זה. אובייקטיבית, אין שני צדדים.
אובייקטיבית, נגיד מאוד ברור, אובייקטיבית, זה שיש לי שני בתים, אין שום סיבה שיחזיקו שמי שיש לו שני בתים ישלם אותו דבר כמו בית אחד. אין שום שייכות אחד לשני, נכון?
הניבוי: תשעים אחוז יצביעו לפי האינטרס שלהם
אז ממילא, אני מנבא לך שתשעים אחוז, אולי היה צדיק אחד שרצה נגד האינטרס שלו, אבל תשעים אחוז האחר אמר, אה, זה מספר את המעשה, האחר בא והוא אמר, הוא משתגע, הוא עושה פגישה, הוא הולך להצביע, אני לא יודע מה הוא עושה, שיחשבו כמה יש ככה, כמה יש ככה, לא יודעים מה ההצבעה תהיה.
ההצבעה, במילים אחרות, כשעושים הצבעה, מניחים שאנשים טובים, נכון? שאם לא לא עושים הצבעה. מניחים שכאילו, אוקיי, אם רוב העולם מחזיק ככה, הולכים אחרי הרוב. רגע אחד, זה מספיק לי, אז אתה בצד שלי עכשיו.
רוב האנשים יעשו את האינטרס שלהם, הגם שהוא עצמו, כשאתה שואל אותו על הבית הבא, יש לו גם את הדירה בבית הבא, שם הוא מחזיק הפוך. בוודאי, זה ממש כבר לא בסדר שאתה מחזיק על האינטרס שלי.
המסקנה: אנשים לא רעים, אבל השיפוט שלהם מתעוות
להודות שאינטרס עצמי הוא לא “רע” — אבל זו בעיה
טוב מאוד, הודית את הרגע. לא, אתה לא ענין של הפראי. כשאני בחינוך לאינטרסים שלי, כשאמרתי שהיית פוסק ככה, אני עושה הכל הפוך, ואתה לא רע.
אוקיי, אם אני מתחייב למשהו, אני צריך לקיים. למה? האדם ההוא גם חינך אותי לפי האינטרסים שלו. כי אם שני אנשים מתחייבים שהם הולכים לצאת החוצה, והאחד פוסק, זה רע. זה בוודאי אמת, זה בטח רע. הוא לא מקיים את דין תורה או את ההכרעה של הרבנים, בוודאי.
סיום
אוקיי, אני רוצה לחזור הביתה מהר ככל האפשר. הבנת? אז בקיצור, יש לי מספיק מה לעשות ואתה יודע מה צריך לעשות.
Control of Desires as a Fundamental Element in Education | Eight Chapters, Chapter 4 (Auto Translated) | תמלול וסיכום מתורגם
📋 Shiur Overview
Overall Summary of the Lecture: Education, Self-Overcoming, Servitude, and “Not Being a Ba’al Ta’avah”
—
A. Opening Story: Rabbi Shlomo Karliner as a Three-and-a-Half-Year-Old Child
⟦Side Digression: Biographical Questions⟧
When did Rabbi Shlomo Karliner’s father pass away? Was he a Chassidic Jew? Rabbi Shlomo lived before the Chassidic movement, so it doesn’t fit exactly. Why do they specifically say this story happened at three-and-a-half years old, and not at seventeen?
⟦Side Digression: Yahrzeit of Rabbi Shlomo Karliner, 22nd of Tammuz⟧
– He was murdered by a Cossack. Chassidim say “al kiddush Hashem,” but it’s skeptical – it was simply a murder, not in a war context. A sad sign of exile, fitting for Bein HaMetzarim.
– Karlin Custom: One may make “Shehecheyanu” on the 22nd of Tammuz. According to a calculation (Rashi says 21 days between the seventeenth of Tammuz and Tisha B’Av, but it’s actually 22 days), one day is “not there” – Karliner Chassidim discovered that this is the 22nd of Tammuz. The custom comes from Ashkenazic sources / the Arizal.
The Story Itself
Rabbi Shlomo Karliner, three-and-a-half years old, is holding a roll and crying. He answers: he is hungry, but he heard from his rebbe that “what one wants – one doesn’t do.” He wants to eat, therefore he may not. He is stuck in a paradox.
The “Pious” Interpretation (Nesivos Shalom)
Rabbi Shalom Noach Berezovsky (Slonimer Rebbe) learns that this is advice for “hachnaat hachomer” – one must break the body. Because people are too physically weak to torment themselves, one can apply psychological manipulation – for example, telling a small child that he may not eat what he wants – and through this one breaks the body, and then the soul becomes lighter.
Critical Reaction
This interpretation is not correct. One could tell the same story with the opposite conclusion. It’s frightening that the Nesivos Shalom actually meant it this way, but this is not the right path.
—
B. The Beit Yosef – What Does “Hachnaat HaYetzer” Actually Mean?
⟦Side Digression: The Story About Carrying Stones⟧
It is mentioned that the Beit Yosef used to carry a sack of stones on his neck in order “lehachnia arpo.” This is lashon hara about the Beit Yosef – it makes no sense.
What Actually Appears in “Maggid Meisharim”
– The maggid (angel) told him he should study a bit of Chovos HaLevavos every day – that was the true practice of “hachnaat hayetzer,” not physical pain.
– The maggid warned him against too much physical pleasure – “yesterday at the meal you drank too many glasses of wine; twelve is enough.”
– The reason was not “breaking the body” – the reason was bittul Torah / hesech hada’as: eating and drinking too much is an interruption from devekus, from learning, from Mishnayos.
Conclusion
“Breaking the body” does not mean physically breaking the body. It means studying Chovos HaLevavos – a spiritual, internal work.
—
C. “Breaking the Body” Doesn’t Mean the Physical Body – Examples
Bilam’s Eye
⟦Side Digression⟧ “Shesum ha’ayin” – Bilam could have ruach hakodesh because one eye was blind, but a physical deficiency is not the same as a spiritual virtue.
The Ruzhiner’s Vort
⟦Side Digression⟧ Someone said he has ruach hakodesh because he didn’t speak for 40 days. The Ruzhiner: “The horse also didn’t speak for 40 days – does it also have ruach hakodesh?” – Just not doing something physical doesn’t automatically create a spiritual achievement.
Prison Example
⟦Side Digression⟧ Young men who became talmidei chachamim in prison, because they had nothing else to do. This is not because one “broke the body,” but because one had no choice – an accidental result.
The Principle
> “To break the body in the sense of the physical body is a waste of time. It is made to work, and if it doesn’t work, one usually becomes a worse person, not a better one.”
—
D. Rabbi Pinchas Koretzer and the Baal Shem Tov’s Correction
Rabbi Pinchas Koretzer tried in his youth to conduct himself according to the Maggid Meisharim (eating/drinking less), and he became weak. The Baal Shem Tov told him that it’s not necessary to do so. Rabbi Pinchas explained: the maggid of the Beit Yosef was an angel – what does an angel understand about eating and drinking? Had he been a person, he would have understood that one can indeed eat and be a tzaddik.
The Turning Point: “Guf” = Ratzonos
When one takes Rabbi Shlomo Karliner’s vort – “what one wants, one doesn’t do” – it begins to make sense, if one understands “guf” not physically, but as ratzonos, ta’avos, preferences. This is the key: “guf” = what the person wants.
—
E. Presenting the Central Problem of the Lecture Series
All Chassidic stories and books are truly connected to the main problem:
1. There is a good middah called “not being a ba’al ta’avah” – but there is no positive word for it (only a negative description).
2. No one knows what this is – people perhaps do it, but without clarity.
3. One feels bad for nothing – because one feels something different but doesn’t know what it is.
4. One cannot do it because one doesn’t know what it is – without a definition it’s hard to practice.
5. One confuses it with other things – it becomes too big, too difficult, “tafasta merubeh lo tafasta.”
The Program
One can and must divide the thing, make distinctions, arrive at what the middah is actually about, and then one will understand how much one can do it.
⟦Side Digression: Organizational Remarks⟧
He doesn’t remember exactly what he spoke about last week, almost none of the students were at the last lecture. He mentions a piece of R’ Yosef Gikatilla (Iggeres HaKodesh) that was studied, and a dispute about who wrote it (certainly not the Ramban).
—
F. “Not Being a Ba’al Ta’avah” Is a General Middah
The Generality of the Middah
“Not being a ba’al ta’avah” is not just one middah among others – it is a general thing that often becomes a name for all of humanity, for what it means to be a “good person.” In Chassidic books: all of Judaism is to be less of a ba’al ta’avah, because “not being inclined after the body” is the principle of everything.
The Simple Path (Nirmei HaMalchus, Beginning of Chapter 5)
The claim: Yes, a person needs many good middos (chesed, Torah, tzedakah). The goodness of each middah consists in itself – not in the fact that one overcame oneself. A person who is born with a good middah – that is also a good thing, even without reward for overcoming.
But: Self-control (hisgabrus al hata’avos) is a condition / preparation – without it one cannot properly fulfill any good middah. Even someone with midas hachesed needs self-control, because almost no one is born on the derech hamemutza – a chesed person will be inclined to too much chesed.
The Main Distinction
> The goodness of a good middah (like chesed) does not consist in the fact that it is against the ta’avos – it can be a preparation, a condition, but it does not consist in that. This is according to all opinions.
⟦Side Digression⟧
There is one shittah that doesn’t hold this way, but “it’s not for now.” Also: “even when the Egyptian doesn’t let you do what you want, you also learn the middah” – this is “totally false.”
—
G. Chinuch and Tikkun HaMiddos – The Practical Approach
Two Parts of Limud HaMiddos
– Theoretical (iyun): What are good middos? What does Hashem want?
– Practical (ma’aseh): The Rambam titled his chapter on tikkun hamiddos “Birfuas Choli HaNefesh” (Chapter 4). Most people are “sick” – they didn’t have perfect chinuch, and therefore one must heal them, not just teach.
The First Condition: Self-Control
What is the first condition in order to educate a person? Self-control (today called “executive function”). The person naturally has a thousand ta’avos, one can easily convince him of foolishness – and one must teach him: not everything he wants should he do.
—
H. The Second Foundation: Gevurah / Courage (Azus D’Kedushah)
Not Only Against One’s Own Ta’avos – Also Against Environment
Just as one must control one’s own ta’avos, one must also learn not to do what others tell you (except the rebbe). Most people around you are “mixed” – not bad, but also not especially good. A large part of chinuch: standing against social pressure.
This is called in Shulchan Aruch: “Azus d’kedushah” – “Lo yisbayesh mipnei hamlei’igim alav.” In Yiddish: ometz / gevurah / courage.
⟦Side Digression: The Error of “Everyone Is Good”⟧
A false belief in our society: that “all Jews / people around you are good.” Most people are not especially good, most people want comfort, not true goodness. One shouldn’t believe in romantic books about neshamos.
⟦Side Digression: The Chinuch Paradox⟧
Many people think that teaching children to stand against others is the same as teaching them against the system. One must find the normal, old-fashioned way – just as one teaches “not everything you want may you do,” so too “not everything others say must you do.”
—
I. The Mussar Movement (Novardok/Slobodka) as a Model
Practical Exercises on Middos
– They each period worked on a specific middah
– One of the middos: brazenness – one would ask in a pharmacy for a glass of milk, or for a screwdriver in a liquor store
– The purpose: Not the action itself (it’s not an aveirah, just “funny”), but to get used to the fact that when others laugh at you – you don’t die from it
– Perhaps a kind of “going to the second extreme” in order to hit the middle
The Innovation
Many people think they die from social shame – but they have never tried. The first step in chinuch: discovering that one doesn’t die from it. Perhaps one really should have done “the right thing” directly instead of artificial exercises – the point remains open.
—
J. Definition of Chinuch – Forcing Oneself to Do What One Doesn’t Want
Main Claim
> Chinuch = forcing oneself to do what you don’t want. There is no other meaning of the word “chinuch.”
– All educators speak of “loving” – but through receiving the talent of hisgabrus, of discipline, of self-control, one begins to love the content itself as well.
– External chinuch (through father/rebbe) is simple: reward and punishment, authority. “Young man, now one eats supper – you don’t want to? Doesn’t matter.”
⟦Side Digression: Child-Rearing Today⟧
Today’s times it’s the opposite – children don’t want to eat, one must tell them yes. The verse about David HaMelech with Avshalom (“lo atzvo aviv miyamav”) – children without boundaries grow up “non-people”; children whose mother says sometimes “now one eats the chicken, the cake is next week” – grow up to be people.
Chinuch for Oneself
The same principle: one comes to the shiur at 9 o’clock, even if one doesn’t want to. One takes external obligations seriously, and gradually one begins to love the content as well.
—
K. “What’s Wrong That You Want?” – The Tzaddik vs. The Chanich
There is nothing wrong that you want – but only when you are already a mevorrar/tzaddik. Quote from Me’or VaShemesh, Noam Elimelech, other Chassidic books:
> When a person is already a tzaddik, let him do what he wants – because he already knows what to want. But as long as he is not a tzaddik, he must educate himself to do what he does not want – in order to learn midas hahisgabrus.
—
L. Chinuch Without “Why” – Sometimes There Doesn’t Need to Be a Reason
– A father sometimes says “don’t eat that!” – even when there’s nothing wrong with it. It is good to be limited, good to have control – even without a specific reason.
– Chassidic interpretation: The entire Torah is “chukim” for one who is still in chinuch; no mitzvah is a chok for the tzaddik who already understands. Parah adumah is only a chok for us – Moshe Rabbeinu did understand it.
“Why?” – The Why Lies in the Father, Not in the Child
> When the boy asks “Daddy, why?” – sometimes there is a why, sometimes not. But never will the boy understand completely, because the “why” lies in the father, not in him. That’s why it’s called chinuch.
—
M. Midas HaHisgabrus – Precision of Definition
– Hisgabrus can be: hisgabrus over external things, courage, self-control – but in the basic sense it is the most important middah.
– A “tamed person” (executive function) is a basic condition of a good person – but not enough: one must also do something with the self-control (content, not just habits).
⟦Side Digression: Ta’avah vs. Ratzon⟧
“Midas hisgabrus al hata’avah” – the concept is broader: not everything one wants does one do – not only ta’avos in the narrow sense. “Ta’avah” in the narrow sense (like tobacco) is a dispute with the Britannica. The distinction between body and soul is not so helpful here – because when the body is already “educated,” it will also want only good. It’s not about ta’avah specifically, but about what you want vs. what you must.
—
N. New Interpretation: “Midas HaAvdus” – Why Jews Had to Be in Egypt
The Claim (Chassidic Interpretation)
1. All middos a person already has within – loving, hating, victory, etc. One must only direct them to good goals (as the Chassidic books say, in contrast to the Rambam’s approach).
2. But one middah no one has from birth: midas ha’avdus – that is, following another when you yourself don’t know. A slave is one who doesn’t know (in contrast to a son who knows).
3. Avraham Avinu was a great tzaddik – but he was not an eved Hashem. In the Torah it says “eved Hashem” first after Yetzias Mitzrayim (Moshe = eved Hashem; “avadai heim asher hotzeisi osam me’eretz Mitzrayim”).
4. Conclusion: The Jews had to be slaves in Egypt in order to receive midas ha’avdus – and then “switch” the servitude from Pharaoh to Hashem. This is the purpose of galus Mitzrayim.
⟦Open Discussion⟧
A student objects that it says “eved” also before Yetzias Mitzrayim (slaves on the gate, eved Avraham). The point is accepted but emphasized that the concept “avdei Hashem” as a formal concept comes only after Mitzrayim.
—
O. Avdus/Kabbalas Ol Is the Only Middah That Chinuch Can Actually Give
Main Argument
– There is a “middah” (though it’s not really a middah in the classic sense, more a “chinuch,” a “hanhagah,” a “davar klali”):
– The ability to follow what one must follow, even when one doesn’t understand it, when one doesn’t hold by it, when one doesn’t see it oneself.
– Strong claim: This is the *only* middah that one can receive from another (from outside). Chinuch can *only* give this middah.
Contrast: What Chinuch Cannot Give
– Chinuch cannot give ahavah. Ahavah a person must have himself.
– Chinuch can ignite ahavah, can make one do external actions that lead to ahavah – but the chinuch itself consists of control / self-control.
⟦Philosophical Addition⟧
“Self-control” is a problematic concept – it only makes sense if there are two forces (two nefashos, intellect and body, Hashem and I, da’as against middos, etc.).
—
P. Distinction Avraham – Moshe
– Avraham = ahavah. “Avraham ohavi” – he does what he loves, he understood himself.
– Moshe = yirah / reward and punishment. Moshe founded a system that includes reward and punishment – whoever doesn’t follow, gets hit.
– This system of reward and punishment was taken from the Mitzrayim experience – this is the “social/political aspect” of Torah.
– The Torah is not made for a good person, not for a bad person – for people who need chinuch.
Important Nuance: Avdus to Pharaoh → Avdus to HaKadosh Baruch Hu
It does *not* say that previously you loved Pharaoh, now love Hashem. Rather: a slave you can be first to Pharaoh, now to Hashem. Avdus itself – what it means “exactly” – remains a question.
—
Q. Main Innovation: Chinuch Works Through “Being an Unmovable Thing” – Like Nature
The Mechanism of Chinuch
– Chinuch means “being an unmovable thing, being nature.”
– The father/educator must be like a reality that one cannot negotiate with.
– If with a father one can negotiate too much – there is always a problem.
– Contrast: If I explain to you that it’s good for you to follow me – that’s already not avdus, that’s a “business thing” (like going to the doctor).
– True chinuch works with physical reality (pain/pleasure): if you do X, you land in prison. You don’t want to be in prison, so you learn to control yourself.
Concrete Example
A rebbe who doesn’t let one leave before six o’clock – even in a blizzard or hurricane – because he holds that’s “the halachah.” This is avdus in the chinuch context: the other decides, not you. The students sometimes think the rebbe is “a bit of a rasha” – but in practice, his inflexibility is what helps.
—
R. Kabbalas Ol Malchus Shamayim – A Reminder, Not an Action
Kabbalas ol malchus shamayim (Krias Shema every day) doesn’t mean one does something active – it is a reminder, so that one shouldn’t forget and not “break oneself” by slipping back.
—
S. Avdus – Not a Virtue, Not the Purpose
Clarification
– Avdus is a terrible thing – one is a slave to Pharaoh.
– Also “eved Hashem” is not the purpose. Disagrees with those who say the goal is “to be nullified before Hashem.”
– The true purpose: to understand, to be a friend with Hashem, a son, one who understands. Avodah me’ahavah (= lishmah) is higher than avodah miyirah.
– Practically however: because people start with foolishness in their heads, one needs a control mechanism – “yes, I want, but now one doesn’t need to.” This is a basic middah in chinuch: not doing only what you want, but recognizing others’ ratzonos.
—
T. The Zohar’s Mashal: Kabbalas Ol Like the Animal with the Yoke
The Zohar’s Principle
Kabbalas ol is the first level. Kabbalas ol does *not* mean that I “decide” to accept the yoke (and tomorrow I can stop). Kabbalas ol is a recognition of reality – a recognition that there is a limit to my choices, to my “I-understand.” Cause and effect is stronger than me.
The Mashal
“Parah adumah asher lo alah aleha ol” – one sees that normally one *does* place a yoke on an animal. When a cow is born, one places a yoke on it from childhood. It drags things, though it’s not yet strong enough for a plow. This way it learns that when the master says drag – one drags. Later one can even remove the yoke – it drags on its own.
—
U. ⟦Side Digression⟧ Critique of the Modern “Positive” Talk About Teshuvah
The way one talks about teshuvah is “destructive”:
– The “positive style” of Chassidic books and the modern world says “there’s always a way out.”
– Not always is there a way out. There are things one *cannot* do teshuvah for.
– Teshuvah is a way to become better – not a “way out.”
– If one uses teshuvah as a reason to sin – teshuvah doesn’t work. (“Chotei umachtei”)
– Quote from R’ Motele Zilber: “Even cherev chadah munachas al tzavaro” – it says *munachas*, not *choteches*. Some limit is certainly there.
—
V. Teshuvah – Bein Adam LaMakom vs. Bein Adam LaChaveiro
The Mishnah’s Principle
– Sin bein adam lamakom – teshuvah helps.
– Sin bein adam lachaveiro – teshuvah alone does not help; one needs the friend’s forgiveness.
Why?
Hashem can always forgive you – that’s “basically free.” But a friend? Not always can one go back. One can ask him for forgiveness, but he doesn’t have to forgive.
The Mishnah Is a Mishnah on Reality
It says: teshuvah is the highest thing, one can fix everything – but don’t convince yourself that you can step on your friend and he will forgive you.
⟦Side Digression: Practical Examples⟧
– People who are feuding for generations – each grandfather wronged the other’s grandfather, no one holds by forgiving.
– A story with two Chassiduses that were feuding for ~60 years. One became sick, they thought it was a kepeidah from the other rebbe. They went to ask forgiveness, but the other rebbe said: “Give back the building that I hold is mine.” – Realistic forgiveness requires realistic rectification.
⟦Side Digression: Distinctions in Kapparah⟧
– Now (without Beis HaMikdash) teshuvah is “cheap” – Yom Kippur itself is mechaper.
– When the Beis HaMikdash comes, teshuvah will cost money – one will need to buy korbanos (chatas, a whole sheep, a meal). “One should grab now!”
Teshuvah as Hisgabrus
Also teshuvah bein adam lachaveiro is a topic of not doing what you want – you must reckon with the other’s reaction. You can’t just make damage and count on forgiveness.
—
W. Are People “Good”? – Reliability of People
The Argument
– Not “bad” in the big sense – most people are beinonim, not thieves all day.
– But not reliable: when it costs something (time, money, inconvenience), how many people can one rely on that they will do the right thing?
– Prediction rule (quoted from a friend): if you predict that each person will do what is good for their own interests, you will be 80-95% correct.
– Many people are not even convincible – they understand that something is not right, but don’t do it.
⟦Side Digression: Quote from Rav Wachtfogel⟧
“One is commanded for a mitzvah to judge favorably, but usually one hits better when one judges unfavorably.”
Clarification
“Bad” is not the right word – the problem is not reliable. People have a threshold of how much they are willing to invest for the right thing – and for most people the threshold is low.
—
X. The Story with the Condo Meeting – Illustration of Self-Interest
The Reality
In a condo area there were two types of houses: larger (with more parking, more levels) and smaller. One had to decide how to pay for the management (cleaning, garden care, etc.).
The Dispute
– Side A: Whoever has a larger house uses more, let him pay more.
– Side B: Everyone should pay equally.
Most of the work (garden care) everyone uses equally; the difference between large and small is small. This makes it a grey area – both sides are legitimate.
The Philosophical Point – Self-Interest Distorts Judgment
Ninety percent of the voters voted according to their own interest – the one with the larger house holds one should pay equally, the one with the smaller house holds one should pay according to size. (Perhaps there was “one tzaddik” who voted against his interest.)
The Proof of Subjectivity
Objectively it’s clear: when someone has two houses, there’s no logic that he should pay like someone with one house. One can ask a rav, one can follow minhag ha’olam – there are objective ways to decide. But – the same person who holds this way at his condo, holds the opposite at a second condo where he has the other type of house. This proves that his decision is not based on fairness, but on interest.
The Key Argument
When one makes a vote, one assumes people are good – that they will vote according to fairness. But in practice – most people follow their interest, even though they are not “bad people.” This is the point of the entire shiur: people are not bad, but their judgment is systematically distorted by self-interest, even in a grey area where both sides are legitimate.
—
Y. Brief Closing Remark About Following a Psak
⟦Side Digression: A Point About Chinuch and Deciding⟧
When two people agree to go to a third (a rav/decision), and one doesn’t follow the psak – that is actually bad. One who doesn’t follow a din Torah or a decision of a rav – that is a clear case of badness, not just self-interest.
—
Z. Conclusion – The Central Point of the Entire Shiur
“Being good” requires more than just following my interests; it requires an objective measure of fairness that goes beyond what I want.
—
Entire Argument-Flow of the Shiur – Structural Overview:
“`
Story of R’ Shlomo Karliner (want ≠ may)
↓
Nesivos Shalom’s interpretation: physically/psychologically break the body → soul becomes lighter
↓
Critique: this is false
↓
Beis Yosef example: “hachnaat hayetzer” = learning Chovos HaLevavos, not carrying stones
↓
Bilam / Ruzhiner / prison: physical deficiency ≠ spiritual virtue
↓
R’ Pinchas Koretzer + Besht: asceticism doesn’t work for people
↓
New proposal: “guf” = ratzonos/ta’avos (not physical)
↓
Main problem: “not ba’al ta’avah” – no one knows what this means
↓
“Not ba’al ta’avah” = general middah (almost = “good person”)
↓
Simple path: hisgabrus = condition for good middos, not the essence
↓
Chinuch = two parts (theory + practice/healing)
↓
First condition: Self-control / executive function
↓
Second foundation: Courage / azus d’kedushah (against social pressure)
↓
Novardok = practical chinuch exercises
↓
Chinuch = forcing oneself what one doesn’t want
↓
Tzaddik may do what he wants; non-tzaddik needs hisgabrus
↓
Chukim = chinuch stage (why lies in father)
↓
Midas ha’avdus – the only middah chinuch can give
↓
Yetzias Mitzrayim = receiving midas ha’avdus → switching to Hashem
↓
Avraham (ahavah) vs. Moshe (yirah/reward and punishment)
↓
Chinuch = “being an unmovable thing” (like natural law)
↓
Kabbalas ol = recognition of reality (Zohar + mashal of animal)
↓
Avdus ≠ purpose; purpose = ahavah/understanding
↓
Teshuvah: realistic, not automatic (bein adam lachaveiro)
↓
Human reliability: low (self-interest dominates)
↓
Condo story: self-interest distorts judgment systematically
↓
Conclusion: “being good” = objective measure of fairness,
beyond “what I want”
“`
📝 Full Transcript
Rabbi Shlomo Karliner and the True Meaning of “Hachna’as HaGuf”
Opening: The Story of Rabbi Shlomo Karliner as a Three-and-a-Half-Year-Old Child
The Story and Biographical Questions
Instructor: There was a story with the holy Rabbi Shlomo Karliner, HaRav HaKadosh HaR”Sh MiKarlin, that once he was three and a half years old.
Rabbi Shlomo Karliner, when did his father pass away? I don’t know. Was his father a Chassidic Jew? Rabbi Shlomo Karliner? I don’t know. He was still before Chassidus, it doesn’t make any sense.
No, a story from three and a half years old must be that he grew up that way, or it’s another story that didn’t happen. Okay. Why couldn’t they tell that the story was when he was seventeen? Why do they need to add a detail that…
Anyway, was it his yahrzeit? His yahrzeit was just now, yes, the 22nd of Tammuz, yesterday, one. Yes.
Digression: Rabbi Shlomo Karliner’s Yahrzeit and Death
And he was killed, nebach. Chassidim say al kiddush Hashem. I don’t know if some drunk just shot him. Anyway.
Student: What?
Instructor: Yes, a gentile shot him.
Student: Shabbos, no?
Instructor: Yes. He was a Cossack, he shot him. Chassidim, they tried to misil-li-li. Yes. But he wasn’t at war, it wasn’t kiddush Hashem. It was just a gentile who shot him. Umm… nebach. Shivim kedumah. Sad situation. Anyway. It’s very sad, nebach.
This is our galus, we’re now speaking about the tekufah that we speak of the galus.
Karliner Custom: Shehecheyanu on the 22nd of Tammuz
In Karlin it’s mekubal that on Rabbi Shalom Karliner’s yahrzeit one may make Shehecheyanu, you know? One day becomes metaken.
There’s a rayah that it says in Rashi that there are 21 days between Shivah Asar B’Tammuz and Tishah B’Av, and here it makes 22 days. On the contrary, Rashi meant the fast itself is included. But anyway, they say, from this it’s mashma that there’s one day that isn’t. They didn’t know which day it isn’t, because Rabbi Shlomo Karliner was niftar, and they discovered that it means the 22nd of Tammuz.
But among Karliners there’s a minhag to make a simchah. It’s not an inyan that one makes simchahs on the Rebbe. Anyway, it’s just a minhag from the… I don’t remember when it says in the Arizal, but it comes from the Ashkenazic minhag.
The Story Itself: The Roll and the Crying
Okay, anyway, Rabbi Shlomo Karliner was three and a half years old. He was holding a roll, it says lachmanyah, I don’t know what the person writes in Hebrew. He was holding a roll, and then he’s holding it and he was crying. There’s an interesting story.
So they asked, why is he crying? What’s the story? He said that he’s hungry. They asked, well, here’s the roll already. He said, yes, but he heard from his Rebbe that what one wants, one may not, he can’t eat. And he wants to eat. Yes. What one wants, one doesn’t do. So he can’t eat. So says the holy Reb Shlomo Karliner.
Student: So when did he ever eat in the end?
Instructor: I’m now asking myself truly. A little boy was very confused. He doesn’t want. He’s hungry. What comes in? And he’s hungry. He’s hungry. Yes. This pained him, he’s hungry, he wouldn’t be able to eat, because he wants to eat. It was conflicted. I don’t know.
And here we see how our Rebbes, even when they were three and a half, already didn’t want to do what their body wants.
Rabbi Shalom Noach’s Interpretation: Psychological Manipulation for “Hachna’as HaChomer”
Bekitzur, memeilah Rabbi Shalom Noach says that this was the eitzah, apparently he heard this from someone, and he said more on the Torah itself. This is the eitzah.
Because there’s something called hachna’as hachomer, about this one must torture the body, but they’re too weak to torture the body, but not too weak to do psychological manipulation on people, and they twist a head and tell a little boy that he may not eat a roll that he wants. Memeilah through this one breaks the body, and afterwards the neshamah will shine.
This is today’s piece of Torah already enough in the Nesivos Shalom for today. Do you understand the nekudah? No.
The Instructor’s Critical Reaction
I would say the same shiur, I can yes be makdim zayn the Nesivos Shalom, because I want to stand. I would say the same shiur, and if I believed in this, I would even say that he meant this, I’m afraid that he didn’t mean this. Or he didn’t mean anything, I have no idea why people write things that are so pointless.
But maybe he was sincere. I think he was a sincere person. One can’t always know. In any case, I would say the story exactly the opposite, yes?
The Beis Yosef and the True Meaning of “Hachna’as HaYetzer”
Critique of the “Stone-Carrying” Story
That whoever told the story about the Beis Yosef, is just giving proper lashon hara, it makes no sense to say that the Beis Yosef carried a sack of stones on his neck because it’s machnia zayn lehachni’a orfo.
What Actually Says in Sefer Maggid Meisharim
By the way, and this is really, I’m ready years this is plainly a lie, when in the holy sefer in the Beis Yosef’s, how is it called, diary, called Sefer Maggid Meisharim, it says that the maggid told him that he should learn every day a bit of Chovos HaLevavos, kedei lehachni’a yitzro.
And one also sees, in that sefer one also sees that he was very strongly makpid on the noyse of ta’anugim gashmiyim, and his malach, his Rebbe, his maggid, very strongly warned him and told him against the…
It says there like this, I don’t remember the numbers, he says, yesterday at the seudah you drank fourteen glasses of wine, it’s too much, twelve is enough. I don’t remember the numbers. I don’t remember, one must look it up inside, if I remember the numbers that he says.
Student: No, it wasn’t any seltzer.
Instructor: Yes, it wasn’t any seltzer, it wasn’t any glasses like here. Yes, I don’t know exactly what they drank. It wasn’t Snapple back then.
The Reason: Bitul Torah, Not Physical Pain
I’ll tell you, it’s meant you’re overeating, not that it told him to fast and collapse, but he warned him that he ate two pieces instead of one moment, such sorts of things are written there.
But the reason why it says is because it’s a bitul Torah, because it’s a hefsek from learning, because a Jew must be… his whole thing from the maggid was that he didn’t want to be mesi’ach da’as from Mishnayos. From devekus, from Torah, whatever. And this is hesech hada’as. Not there long, this is the thinking about it. It’s not just the time, I heard something about time.
Conclusion: “Hachna’as HaYetzer” = Learning Chovos HaLevavos
So, the language that the Beis Yosef had a minhag every day to do things, subdue, nu, yitzro, is true, it says in his hanhagos, but this is learning Chovos HaLevavos, it wasn’t to carry stones, it’s oyf mechilah.
So this I would say, I would say the same shiur, I very much love the two stories, because it brings out very well the distinction and the maskana.
The Main Thesis: “Breaking the Body” Doesn’t Mean the Physical Body
Question and Answer
Student: Would you mean that breaking the body means one doesn’t stone?
Instructor: When one says breaking the body, one doesn’t mean the body. A person with a broken foot, it’s not…
Example: Balaam’s Eye
There’s such a Torah, and do you know the Torah? Ne’imah gavar sheshtum ayin. Why was Rabbi Yishmael blind in one eye? So they say, yes? There’s a pshat in sheshtum ayin. It’s probably not the simple pshat, but one of the pshats.
Some Chassidic Jew said that he always wondered how Balaam could have ruach hakodesh. Everyone knows that in order to have ruach hakodesh one must have pure eyes, not look where one may not. How can it be? He said that he caught on, one eye he couldn’t see. So when that eye he couldn’t see, he couldn’t see any aveiros. So there he could see.
Example: The Ruzhiner’s Vort
So again, this is a similar thought that the one who came to the Ruzhiner said that he had ruach hakodesh, he already didn’t speak for forty days. He told him that he can think that the horse also didn’t speak for forty days, and he also has ruach hakodesh, you understand?
So, it makes no sense, lechorah, right? Maybe there’s a way, I’m not saying, one must leave room, perhaps there’s a way to understand this.
The Essential Principle
Bifshitus, to break the body in the sense of the physical body is a waste of time. It’s made to work, and if it doesn’t work, usually one becomes a worse person, not a better person, or at least… it could be that there’s ways for it to help you become better, but not directly because of breaking it.
Example: Broken Foot and Talmid Chacham in Prison
Did I say it? It can be that you say that a person who is broken in his foot can’t go out, he can’t go walking in places, he has nothing to do except look at the computer. Okay, you have a problem. But bekitzur, he has nothing to do but learn a sefer, and okay, he’ll become a talmid chacham.
Like they say, someone is in jail. There were people, there were young men who became talmidei chachamim from being in jail, you know? I don’t have what to do there, learn, okay. One sits down to learn, no one can disturb, the wife can’t say one must do something.
There was a Jew, a talmid chacham, he was put by whom, some Litvak. He sat three years ago, he was a whole maggid shiur. Yes, yes, it happens today too. Yes. There was some Litvak who put him in for some reason, I don’t remember why. He holds that every Jew should go to tefisah for at least two months. He can learn, he doesn’t disturb, no one disturbs.
Conclusion: Indirect Help, Not Direct
Bekitzur, yes, in that sense I understand, that sometimes you say that a person is sick, sometimes, you know, it cuts him off from certain bad habits that he had, bad friends, I know what. Yes, but this isn’t the theory that he’s thinking, and not because he breaks his body, it’s plainly because it’s a way that he can’t, and when one can’t, he has only a breirah. Okay.
Rabbi Shlomo Karliner’s Vort Begins to Make Sense
But but when he speaks what Rabbi Shlomo Karliner says, it begins yes to make sense. I make chizuk from it, but it only begins yes to make sense. That if we speak of body, we speak of what he wants, or what he loves. Right? And now we need to begin to understand how what this means, right?
Rabbi Pinchas of Koretz and the Baal Shem Tov’s Correction
I forgot to say by the… Rabbi Shlomo Karliner himself said why he doesn’t want?
Student: Why himself?
Instructor: Yes, yes, yes. Rabbi Pinchas of Koretz said that he learned with the Maggid Meisharim, the thing that I said earlier that one may not drink and eat, enjoy eating too much. He said that when he was young he tried to follow the way of the sefer and he became weak. Afterwards he caught on, or he came to the Baal Shem Tov, and the Baal Shem Tov says that it’s not right.
But he caught on that probably this is the problem, that the maggid was a malach. What does a malach understand about eating and drinking? If he would have been a person, he would have understood that there’s a way of yes eating. Malach? Ah? And this week actually Maor Einayim.
Student: So you weren’t a malach?
Instructor: No, this week is Maor Einayim against the angels.
Summary and Transition
Okay, rabbosai. I want to get to the serious discussion that we have here about this, but only if we’ll be able. But these are all the all stories that are truly connected. I don’t mean that it’s not connected. I truly hold that all these Chassidic sefarim, Chassidic stories will bring out the sort of problems that we have here, right? And what is the problem that we have here and remember?
Overcoming Desire as a General Trait: Two Methods for Understanding the Foundation
Continuation: Story of the Maggid of Mezritch and the Baal Shem Tov
And he said that when he was young he tried to follow the way of that sefer and he became weak. Afterwards he caught on, or he came to the Baal Shem Tov, and the Baal Shem Tov told him that it’s not right. But he caught on that probably the problem is that the maggid was a malach. What does a malach understand about eating and drinking? If he would have been a person, he would have understood that there’s a way of an inyan of eating.
Presenting the Central Problem
Okay, rabbosai, I want to get to the serious discussion that we have here about this, if we’ll be able. But this is, all these all stories are truly connected. I don’t mean that it’s not connected. I truly hold that all these Chassidic sefarim, Chassidic stories, bring out the… the sort of problems that we have here, right?
What is the problem that we have here? Do you remember? What is the problem that we have here? Last week they tried to get to the problem, they didn’t get there, they touched on something before that. Ah? The problem is… there are many problems.
Defining the Problem: The Trait That Has No Positive Name
The problem is like this, that there’s something a good middah that’s called not being a baal taavah. Sadly, there’s no word, a positive word for this in Yiddish, as far as I know. And… and… and no one knows what this is. I’m quite sure that no one knows what this is. And it can be people do it, can be people don’t do it, but no one knows what this is.
And this is one of the problems. One doesn’t know what it is, perhaps one does it, one feels just bad because one feels something else. But perhaps one can’t do it, because one doesn’t know what something is, one can very hard do it. Or perhaps one confuses it with many other things, and therefore… it becomes a thing to a big thing, it becomes too hard, it’s such a “tafasta merubah lo tafasta” situation. Yes, all these problems are here, what we claim. Right? Yes? If someone doesn’t explain for example what one wanted it at all.
The Plan: Divisions and Precise Definitions
So, we claim that one can very well divide the thing, one can make many distinctions, one can make two such dinim, and arrive at what the middah is actually about and what it is actually precisely, and then one will understand a bit if one can do it or how much one can do it and so forth. Right, so we say? I mean that so we say. Yes, this is the program.
Organizational Notes
Now, I don’t remember if I spoke about this at all last week. I’ve forgotten now what I spoke about last week. No one was here, all the Jews from here weren’t here last week. There’s a problem here.
I want to explain the sort of language that the Sefer Shalom speaks, for example. There’s a problem here that isn’t a problem. There’s like a dispute or two levels or two approaches that need to be very clearly brought out. Last week we learned the piece from R’ Yosef Gikatilla, the Iggeret HaKodesh [The Holy Letter], and discussed whether he’s right and how much he’s right and how much not. Yes, so not from the Ramban [Nachmanides]. One person who certainly didn’t write it is the Ramban. But someone else. He says, eh, it’s not my… this is history, politics, it makes no difference. Actually yes… okay, I just remembered. Okay, so it’s connected. I want to say the most possible thing. One should try to understand as much as one can. If one can’t, the Almighty will tell me what we don’t understand.
Overcoming Desire as a General Trait
Defining the General Nature
And the thing is like this. That the thing we call not being a ba’al ta’avah [master of desire], as we already spoke about this last week I think, is a more general thing, right? It is in a certain sense, perhaps every trait can be said this way if one wants very strongly, but certainly this trait, and very often it becomes a name for all of humanity, for all goodness, for the whole sort of thing that’s called a good person.
One can say that a good person is one who is not noteh achar haguf [inclined after the body]. So there is a language that we learn, whoever learns Chassidic works certainly encounters such language, and very often very explicitly, which comes out, not like the Rav, or only halfway like Rav Berzovsky [possibly Rabbi Shalom Noach Berezovsky, the Slonimer Rebbe] says, right? It comes out that the whole thing of Judaism is to be less of a ba’al ta’avah. Right? Because the whole thing of humanity is the better way for us.
We say, we already spoke, I mean that at the beginning of the shiur last week they tried to show that we also speak this way, and that this language makes sense for us. Now, we need to think in what way it makes sense, okay? And this is the important thing.
Proposing Two Approaches to Understanding
I want to propose, let’s perhaps try to speak about this. I want to propose two other ways, or three or four, or as always, two other ways that one can understand such a sort of idea that this is a general thing, and to what extent this is helpful. I want to argue though that it’s not helpful to say that everything is this thing, but I want to explain bameh davar talui [upon what does the matter depend], and what depends on saying that this is the whole thing.
The Simple Approach: Overcoming as a Necessary Condition
The Source: Nesiv HaMalchus
There is a simple way, which I mean the simple way one can still accept. It doesn’t make it so difficult, but it makes it a bit difficult. But let me then I’ll say a more complicated way.
A simple way is to say like this: that kol hamiddos [all the character traits], this way you have explicitly in Nesiv HaMalchus [The Path of Kingship] at the beginning of chapter 5, I think they already spoke about this from that Rebbe once.
The Principle: Multiple Good Traits
There is a simple way that says like this: that yes, certainly, a person, to be a good person, is kalul [comprised] of very many other traits. I don’t know how many, four, eight, twelve, fifteen, two hundred, a bunch. But if you think into this, you’ll see that perhaps not regarding the trait itself, right? Regarding what is, I don’t know, the virtue of limmud haTorah [Torah study] or the virtue of chesed [kindness] or the virtue of tzedakah [charity] is a virtue bifnei atzmus [in and of itself], not dependent on what is an overcoming of others.
The Distinction Between the Essence of the Trait and Overcoming
Yes, you’re connecting correctly. If there is a good trait of chesed, let’s say, its goodness doesn’t consist in what I wouldn’t have wanted. Let’s see the normal, everything is a dispute. I want to get to it in a minute. Okay, the normal way, when people speak with each other, if someone is born with… I distinguish, even whoever thinks this way yes, I distinguish between the goodness of the trait and the education toward it, or what one extends in the person.
A person can say, yes, I only extend lefum tza’ara agra [according to the pain is the reward – Pirkei Avos 5:23]. Someone who is born good, doesn’t he get any reward. Okay, let it be so, it’s still a good thing, right? It’s better to be born this way than to be born bad where he doesn’t overcome himself, let’s say, right?
So in other words, lechol hade’os [according to all opinions], I mean that according to all opinions, there are good things, good traits, middos tovos, and good people which is not dependent on whether they have self control, right?
Reward and Punishment and Appreciation
Very good. If you speak regarding sechar ve’onesh [reward and punishment], perhaps even regarding a certain appreciation, as I say, a certain honoring of the person for all that he has done, or if you speak regarding education, how the person should arrive at this, it can be that there is a meni’ah [impediment].
Yes, it can certainly be that a person can say, this is also perhaps agreed to by all opinions, that although it’s very much a good thing to be chesed, if someone is not self controlled, he won’t be able to do any chesed properly. Even he will yes have the good trait, by the way, as we’ve learned many times, that someone who is born with good traits, almost no one is born with the derech hamemutza [the middle path].
Someone who is born with the middas hachesed [the trait of kindness] will be inclined to do too much chesed, and he also needs to self control. Perhaps his self control is a bit opposite, it’s not to do too much, but doesn’t matter, it’s still requires a certain shilton hada’as al haguf [mastery of the mind over the body]. What? Or a bit easier. Yes.
The Summary: Overcoming as a Condition and Not as the Essence
Al kol panim [in any case], it’s not, the goodness, it’s not dependent on the control, on the hisgabrus shebo [the self-overcoming within him], but it can be an impediment. It can be that according to all opinions one must speak of, it’s a tnai [condition], in order to have any trait one must have the middas hahisgabrus al haretzonos [the trait of overcoming desires], hata’avos [lusts], hateshukos [cravings], many other things, I don’t know what other people tell you, I guess, it’s not the important thing by the way, right? All these things. According to all opinions.
Everyone agrees that there are things that are good that the world doesn’t hold that they are good. Except, you know who is the only one who doesn’t hold this way? Where, this is an important point, but it’s not for now.
Clarification and Emphasis
But this is the important point, that, ah, I can explain it, why is this derech agav [by the way]? Let’s just make clear what I’m arguing here now kodem kol [first of all]. What I want that we hold is, we’re trying to explain in what ways the middah kelalit [general trait] of being hisgabrus al hata’avah [overcoming desire], as Rabbi Shlomo of Karlin said, what one wants one may not, is a general trait, it’s not only about, it doesn’t have the nosa [subject] of bread, in a certain sense to say it, one can convince himself that even when the mitzri [Egyptian] doesn’t let you do what you want, you also learn out the trait.
By the way, that’s totally false. And with this, as we finish the shiur the Nietzschean will make the senses to him [unclear reference, possibly a humorous aside].
The Central Distinction
And im kol zeh [nevertheless], this still doesn’t mean that the goodness of doing one chesed consists in that it is against the ta’avos hakodesh [holy desires – likely meant ironically or as a slip]. It can be that it’s a hachanah [preparation], it can be that it’s a tnai hanetzach [eternal condition], but it doesn’t consist in this. This is lechora [apparently] a thing that everyone can agree to. I don’t know if there is someone who can’t agree with this distinction, he can say more than this, but how much this is true, I think that this is true according to all opinions.
Practical Difference for Education
I just want to say that about this, and about the nafka minah [practical difference] of all things is very important regarding education, from which the measure of the holy child is an important measure. But what? Regarding education, here the distinction comes in, because you remember that limmud hamiddos [study/teaching of character traits] has two parts. There is the part of theoretical, what are the good traits? What does the Almighty want? I don’t know in such language.
Education and Rectification of Traits: The Practical Work of Gevurah and Holy Boldness
The Distinction and Its Practical Difference for Education
I don’t know if there is someone who can’t agree with this distinction. He can say more than this, but how much this is true, I think that this is true according to all opinions.
I just want to say that about this, and about the nafka minah of all things, is very important regarding education. From this the story of the holy child is an important story. Because regarding education, here the distinction comes in, because you remember that limmud hamiddos has it on two parts. There is the part of theoretical, what are the good traits? What does the Almighty want? I mean, it’s already like such language. What? Limmud iyun [theoretical study]. Very good. But if afterwards there is the part which is more nogei’a lema’aseh [relevant to practice], or which is relevant to practice. No, afterwards there is also the deed of that, not just the matter, there is the deed. And actually doing the main work, how did he always title his main chapter that speaks of tikkun hamiddos [rectification of traits]? Birefuas kochos hanefesh [in healing the powers of the soul], right? The healing. No, first that you are sick, and chapter 4 is birefuas choli hanefesh [in healing the illness of the soul], right? Ah, choli hanefesh, yes, birefuas choli hanefesh, right? And you begin, because you learned chapter 3, you understand that most people are sick. And in chapter 4 it also says that most people don’t have any perfect education, so in any case, or the education itself could have been sick. So since we need to educate people in order to become from bad good, naturally, most people always. So it comes out that naturally it’s still very important the trait. That means regarding education, this is what I want to say.
The First Condition of Education: Self-Control
In other words, if one wants to ask, one can ask two other questions: which is the most important trait? Which is the most important thing? I don’t know if gevurah lita’avos [strength over desires] is the most important thing, perhaps yes, perhaps not. But if one wants to ask, I want to make people, right? I want to be engaged in educating, I want to educate myself, I want to educate other people. What will ask, what are the three main things that you need to educate? The three conditions. Why do I say three? I don’t know, meanwhile I have one. But what are the few conditions that one must have in order to be able to educate people? What are the conditions? What must he mostly learn? What must he first learn, right? Okay, he must learn alef-beis, to be able to read, and so forth, right? But in order to become a person, what must he learn? What is the kind of thing that one must learn for a person?
Student: Almost all agree, I mean that even the modern psychologists are almost all also agree on this. Today it has a fancy name, it’s called executive function. It’s basically the same trait, right?
Teacher: Very good, this has to do with another question. Perhaps self-control needs to be a greater domain. Another thing, but the point is that according to all opinions, a person, if you leave him to nature, he will have ten thousand… each day he wants that, he has his inclination, the nature of the person – I don’t want to say body, I don’t know why it helps to say body – but the nature of the person is that he wants a thousand things, and one can very easily convince him to do various foolish things, self-destructive things, or bad things, or inconsistent things, and so forth. And one must teach him that not everything he wants should he do. It’s simple as that, right?
So in education, the thing of not doing everything one wants is one of the foundations of education. About this I wanted to say, it’s very important to grasp that this is not only against you. In every system of education, I want to say this way, it has at least two, I mean that these are the main two. I need to hold I need to think if there are more things.
Student: Yes, yes, yes, not to do. It’s education, right? It’s habit.
The Second Foundation: Gevurah and Holy Boldness
Teacher: I just want to say, so these are the basic things. And I want to think what one needs to add to this. Apparently one needs to add to this at least also not to do what the other tells you. It’s kind of tricky, because the Rebbe tells you, but not what the friend tells you. Right? Because just as the reality is that most people, or all people, before they are educated, before they are good, they will have every day a second desire, or various desires, and it’s not necessarily that following the desire will still help him, right? He has to control the desire, right? And the same way, I mean that in every system of education that I’ve ever heard about, it was assumed that other people are for the most part mixed. For the most part. There are a few good people, they need to follow, and otherwise it doesn’t begin, but most people are mixed. And therefore, a great part of the education to be a good person is not to listen to what everyone says. True? Which is called in Shulchan Aruch azus dikedushah [holy boldness]. Yes? Lo yisbayeish mipnei hamlei’igim alav [he should not be ashamed before those who mock him]. Right?
Or in Yiddish it’s called which trait? Courage. In Yiddish one says courage. Gevurah [strength]. Exactly, yes. An ometz [courage]. Ometz. And I thought which… We’ve noted many times that it’s not so introduced to speak about courage in our… I don’t know, I’ve heard many more teachings against desire than against doing what the other says. Velo od ela [and not only that], and there is a reason for this, because velo od ela, on every thing there is a kelipah [husk/evil], velo od ela, there is such a confusion of that with what I want, what is my desire against the Rebbe who doesn’t let us desires, understand? Perhaps they’re afraid of this.
The Error: “All People Are Good”
But apparently, one of the secrets of this is, because the one who knows who can, who won’t grasp that this is… No, I would have wanted to say that this is necessary, right? Because they do the right thing, do what is right, no difference what is the way of the trait. Almost always, three quarters of the time, it will be against what someone else holds is good, what someone else tells you to do. If you don’t have this, we’ve already spoken about this enough, if you don’t have this trait, you will very often do the bad thing simply because of cowardice.
Why Don’t We Talk About Enough?
Why is the reason that we don’t talk about enough? Because we have a false belief, a mistake, that says we live in a good society. All the people around you are good. One shouldn’t say that Jews are bad, true. All Jews are wildly good. Nonsense with noodles. Most people are not bad. Yes. It’s already three weeks, I can say the shmutz [dirt/criticism] about Jews. Three weeks one may, nu? Come, Rosh Hashanah will come, one should say everything, I know a little shmutz, I already. Already. What’s hammering into the head? Most people are not especially good, and the few who are indeed good are foolish. So, it’s exactly the same chinuch shiur [educational lecture] as the previous one. They don’t say it, because there’s such a… No, no, I’m not allowed. There’s something deep here that one must understand. For some reason, we live in a world, it’s not only a Jewish thing. When I say a Jewish thing, it’s also very hard for people to be against their environment. It’s always been hard, just as the nature of people is to live in a society and imitate them. But it was always accepted that a great basic part of the chinuch [education] to be a good person is not always to say and dance what the other says. It was agreed upon, and it’s a bit less agreed upon. Mesilas Yesharim [Path of the Just] consulted with Rabbi Pinchas ben Yair about azus [boldness], if I remember, or about gevurah [strength]. And it’s a bit strange to me. He indeed knew that not all people are good. And it’s perhaps a difficult thing to be mechanech [educate], because a person can’t say… People struggle with this in chinuch. This is not a chinuch shiur. But many Jews are confused about this. Because… I want to indeed talk about this. Because… many people, and one must do it correctly, but many people are confused about this because they say one may not teach the children to go against the system. You know about this? All those people who do this, the children don’t grow up well. One indeed may not. But what does this have to do with teaching the children to have a bit of backbone? What does one have to do with the other?
The Chinuch Paradox
There’s such a very strange confusion, as one says, that the only way a person can grow up well, or a person will grow up well, is if he believes that all people around him are good. No, the answer is the way he will grow up like them, that’s true. But if we assume that it’s not necessarily that most people are good, it’s not even necessary that most people mean well. Most people mean comfortable and good, they can’t what we call good, or no, it’s what feels comfortable to people. But most people want good, no, it’s not the new books, one must believe in the neshamah [soul], it doesn’t stand in the people. So therefore, a very basic part of being good, a father who doesn’t teach his children how to stand against other people sometimes, he hasn’t fulfilled the mitzvah of chinuch [commandment of education], “torascha v’sifseha” from Shulchan Aruch [Code of Jewish Law], he doesn’t fulfill it. Right? So one must find the normal old-fashioned way how to talk about the midas hagvurah [trait of strength], that just as one must talk, just as what one wants one may not. You know, chinuch. What the other says one may, one doesn’t have to. Here one may, but one doesn’t have to. I don’t know, one may not.
The Mussar Movement: Practical Exercises on Midos
And the work was exercises on this, as I remember, right? And the work indeed grasped very well how the chinuch must work. They went very extreme with everything, but they actually made people, they did a lot of human experimentation to see how one can actually make people, and they grasped that one must take a middah [character trait] and work on it b’fo’el mamash [actually in practice], not talk about it.
So they used to work on the midos ha… scratch, yes? They had a name for it, I don’t remember what it used to be called there, I don’t remember. And further there were tekufos [periods], I know that each tekufah they worked on a certain middah. In the year there was the zman [season], just as in the yeshivos where one learns Rav Ashi and Rav Ashi and Rav Kamma, there was a serious noseih [topic] of tikkun hamidos [character refinement], and every few months there was a certain middah that was worked on well.
Exercises on Boldness
And one of them was the middah of boldness. And then one used to go ask in the pharmacy for a glass of milk and the like, the things that everyone knows what people laugh at them for, and this was made for them, that they should laugh at them, and they will continue to do theirs. Understand?
Student: Yes, but it has a meaning to get used to when one does things that really belong, means it already belongs from the… ah, a good question.
Maggid Shiur [Lecturer]: It’s perhaps such extremism, as one says one should go to the other extreme, and it teaches how one understands that. It’s not an avlah [wrong], there’s nothing wrong with going and asking a screwdriver from the liquor store. It’s just funny. It’s just funny. Not the point, the point is the chinuch. The point is to get used to that the other laughs at you and it doesn’t matter. One doesn’t die from it. First of all, one must come out that one doesn’t die from it. Many people think they die from it, because they’ve never tried. First of all, it comes out that one doesn’t die from it. That’s the first thing.
Midas Hahisgabrus: Chinuch, Servitude, and the Purpose of Yetzias Mitzrayim
Back to the Novardok Chinuch Matter
Instructor:
It’s not an avlah, there’s nothing wrong with going and asking for a screwdriver from the liquor store. It’s just funny. It’s just funny. Not the point, the point is the chinuch. The point is to get used to that the other laughs at you and it doesn’t matter. One doesn’t die from it.
First of all, one must come out that one doesn’t die from it. Many people think they die from it, because they’ve never tried. First of all, it comes out that one doesn’t die from it. That’s the first thing.
Second, you’re right that lekho’orah [apparently] one should have done the right thing already. But I guess that something messed up there, I don’t know. I mean that yes, in short, this is already ad kan ba’inyan [thus far on the matter].
Let’s go back to where we were. Where were we? And they were here, we’re holding by this.
Definition of Chinuch: Forcing Oneself to Do What One Doesn’t Want
Instructor:
In this sense, what I want to say, biv’chinas chinuch [in terms of education], chanokh la’na’ar al pi darko [educate the youth according to his way]. Chinuch means forcing oneself to do things that you don’t want. There’s no other translation of the word chinuch. Right? That’s the answer of chinuch.
This is what all the mechankhim [educators] say that one must love, and one must make love. Certainly one must make. Through the fact that one gets the talent of being misgaber [overcoming oneself], of just having a bit of discipline, of just having a bit of self-control, one begins to love it also. One even loves the things that one does, not necessarily must one have self-control for it.
External Chinuch: The Role of Authority
Instructor:
How does one do what? So in terms of chinuch, of external chinuch, it’s very simple, because the father or the rebbe’s is their job. And this is the job of the authorities there. And usually he does it through sekhar v’onesh [reward and punishment], and external entirely b’chitzoniyus [externally, in an outward manner].
He says, young man, now we eat supper. You don’t want to? Doesn’t matter.
By the way, I don’t know what it was once. Nowadays it goes the opposite usually. Usually the children don’t want to eat, one must tell them yes to eat. But it doesn’t matter.
The Outcome of Chinuch: People vs. Non-People
Instructor:
The children whose father is like lo atzvo aviv miyamav [his father never restrained him – referring to King David and Adoniyahu], like Avshalom [Absalom], they grow up to be non-people.
And the children whose mother tells him sometimes, I don’t know how much, one must know for each shiur. Sometimes, now one eats the chicken and one doesn’t make any tricks, and the cake one can eat next week, they grow up to be people. A very basic thing.
One can teach it on the parents, or the chayei derech whoever is, that this is their job to teach this. It’s not so complicated.
Chinuch for Oneself
Instructor:
What does one do for oneself? And the same way, one comes, every week there’s a shiur at 9 o’clock, and one is there at 9 o’clock, 8:30, whatever. Eh, you have a terutz [excuse]? Yes, yes. You want to complicate yourself.
You’re gonna start taking seriously external things and you learn, and then slowly you’ll start liking it also, you’ll start liking the content.
Student:
But it’s so hard?
Instructor:
No, because you look at, I don’t want. Yes, I don’t want, but you know, he talks himself into it certainly, if he doesn’t know that it’s something wrong, he doesn’t know.
“What’s Bad That You Want?” – The Tzaddik vs. The Student
Instructor:
It’s the same question, the question that you ask on Novardok is the same question on the ma’aseh [story] of Reb Shlomo Karliner. What’s bad that you want? There’s nothing bad that you want.
If a person is mevorrar [clarified, refined], as it says in Me’or VaShemesh [Light and Sun – Chassidic work], No’am Elimelekh [Pleasantness of Elimelekh – Chassidic work], in many Chassidic sefarim it says this, when a person is already a tzaddik he must do what he wants, because he already knows what to want.
But as long as a person is not a tzaddik, he must be mechanech [educate] himself to do what he doesn’t want. Because not, sometimes he even does bad things. He doesn’t, it would have been a good thing to eat that roll, or not necessarily a bad thing, but he must teach himself a bit the midas hahisgabrus [the trait of self-overcoming].
Chinuch Without “Why” – Sometimes There Doesn’t Need to Be a Reason
Instructor:
By the way, mothers and fathers do this also to their children. Again, what we speak, chinuch is the original image. Many times one says to a boy, “Don’t eat that!” What’s something bad? What’s a difference? Somewhere there must be a limit, no? No, because it’s good to be limited in certain ways, it’s good to have control.
Many times it has a meaning, most times it has a meaning, but it doesn’t have to have a meaning. There’s a place of chinuch, a place that doesn’t have a meaning. And you must remember that chinuch works… that’s one thing.
Chinuch = Chukkim for the One Who Is Still Learning
Instructor:
The second thing, you must remember that chinuch means that you don’t know the meaning. That’s the translation. All the Chassidic torahs say that the entire Torah is chukkim [decrees without rational explanation] for whoever is holding by the chinuch, and not one thing from the entire Torah is chukkim for the one who is already holding by the tzaddik.
So the entire difference, you know, to say parah adumah [the red heifer – paradigmatic chok], we mean there to say that we are still in chinuch, great tzaddikim for that thing to understand, but Moshe Rabbeinu did indeed understand, right? And the like. This is a normal, very Chassidic pshat [explanation], it’s a Chassidic pshat, the idea basically.
“Why?” – The Why Lies in the Father
Instructor:
So, chinuch means when a boy, when the boy asks Daddy, “But why?” That’s what you live. Sometimes there’s a why, and sometimes there isn’t a why, it doesn’t matter. But it will never be entirely why, because the why lies in the father, not in him. That’s why it’s called chinuch, that’s why we’re now talking about midas hahisgabrus lehitiv [the trait of self-overcoming for the good] in the sense of chinuch, right?
Midas Hahisgabrus – The Most Important Middah
Instructor:
And that hisgabrus lehitiv, you can call it, as I said, it can be hisgabrus al devarim chitzoniyim [overcoming external things], courage, it’s not so different. I don’t know what other things one can describe as hisgabrus. But in this sense this middah is the most important middah.
One must already talk nothing about the chomer [material] being bad, I must now what that means. I know yes, but the next thing that I will talk about. But in the basic sense it’s correct.
Self-Control and Executive Function
Instructor:
So in the basic sense one can say that as you say, a restrained person, or a person who is called today has executive function, he is one of the basic definitions of a good person. Or al kol panim [at the very least] it’s a basic condition, it’s not enough to be self-control, one must also do something with the self-control.
In the extreme, one will make only hergalim [habits] from this, and without any tokhen [content], he has no taste, but there must be such a sort of thing. Right? I mean agree? It’s correct what I’m saying? I mean that it’s correct. I mean that it’s correct approximately.
Discussion: Ta’avah vs. Ratzon – Precision of the Definition
Instructor:
There is, now there’s a more important point. There’s another thing. There’s another way. Okay, the way is very correct, it’s not complicated. There’s another thing. Another way how people think that the midas hata’avah [the trait of desire], the midas of not ta’avah, is very essential, is the klalus kol hamidos [the totality of all traits]. And this is already more controversial.
I mean that what I said is agreed upon, if you have we’re divided you must tell me. I think that it’s simple, does anyone hold that not? Does anyone hold that not are those who think that everyone is already good and one must never be mechanech them. There’s such a belief of Jean-Jacques Rousseau.
Student:
No, I spoke about the midas hahisgabrus al hata’avah.
Instructor:
No, I spoke about the midas hata’avah. When a language is missing a word, it’s a big problem. Midas hahisgabrus al hata’avah, right? The middah that says that what one wants one doesn’t do. Not everything that one wants one does, right? That’s the middah that I’m talking about.
Student:
What other things doesn’t one want? Physically ta’avos [desires].
Instructor:
Retzonos [wants], but retzonos, one wants it. Physically, doesn’t need every time.
Student:
Very good, according to the definition that you just said that tobacco is not a ta’avah.
Instructor:
That’s a dispute between me and the Britannica. Yes, yes, that’s why I say, in this sense, that’s exactly what I am saying, this doesn’t have… right, but when people talk about the middah from the positive side, when people say in a positive manner to be restrained, they don’t mean the true specifically regarding ta’avah, indeed so.
The Middah in General – Not Only Ta’avah
Instructor:
The middah in general from the side of chinuch, from the side of the topic of chinuch is not only, it’s regarding what you want. Afterward it even becomes a problem, that is, you want? If I want good, indeed so. What do you want? Not necessarily your body, and not educating the body. When the body is the mechanech [educator], it will also want only good.
So, I don’t think you make the difference between body and soul is so helpful in this context. So, it’s just what you want. That’s why I say not the chinuch idea, what a boy wants and what a father wants. Okay, the ideal father is not me. Yes, you understand like this? The one who knows indeed what one must do. It doesn’t have with a ta’avah you’re right.
But many times when one talks about this, I see that Reb Shlomo Kaniel talks about this in this way.
New Chassidic Pshat: “Midas Ha’avdus” – Why Mitzrayim?
Instructor:
But as I said, you would he says from Mitzrayim [Egypt], and I want to go back from this, because I mean that it’s not crazy at all. And this pshat I heard a long time ago from a Chassidic shiur, and I mean that it’s a good pshat. It’s a good pshat practically, it’s such a good pshat on the blis Mitzrayim [the exile in Egypt], talking the second time Pesach.
The Story: All Midos One Has, Only One Is Missing
Instructor:
Once I met a Jew, he told me such a pshat, he said that it says in a Chassidic sefer, I don’t remember which. Why did the Jews need to be in Mitzrayim?
He told me like this, that every middah a person has in himself. All midos, yes, loving, hating, one should be aroused, one should be victorious etc. All midos people have. One just needs to lead it.
As the Chassidic sefarim, the Rambam [Maimonides] doesn’t say so, as the Chassidic sefarim said to say, the avodah [service] is only to make the person should use his midos on the good things, other good purposes, on the good ways, the correct matter, as the Rambam said. But one doesn’t need to be mechadesh [innovate] any new things. Right?
Midas Ha’avdus – The Only Middah That One Gets from Others
Instructor:
The young one claims like this: There’s one middah that no one has, one isn’t born with it. One gets it only from the other people. Which middah is this? The middah of following the other people. He called it midas ha’avdus [the trait of servitude]. I don’t know about them.
Student:
Avdus [servitude]?
11. To Follow Another
Instructor:
11. To follow another. When you don’t know, when you’re not a ben [a son], there is one who knows. An eved [a servant] is one who doesn’t know. What we call today chinuch [education]. Midas ha’avdus [the attribute of servitude]. It’s something that people have within themselves. I don’t know, he argued that it’s not. It’s not relevant to the portion of the Torah, I’m just saying what my friend argued.
Avraham Avinu Was Not a Servant
Instructor:
So consequently he said about this, Avraham Avinu [Abraham our forefather] was a great tzaddik [righteous person], but he wasn’t a servant. Does it say eved [servant] about anyone before Yetzias Mitzrayim [before the Exodus from Egypt]? It doesn’t say. Look inside to see. Look in the concordance.
Student:
No, he says he should say a new Torah. Look inside.
Instructor:
Eved of Avraham, but eved Hashem [servant of God]. Did the Almighty have servants before Yetzias Mitzrayim? In any case, in the Torah it certainly says many times that the Almighty had us as servants because we were in Egypt, because we were taken out of Egypt, they were servants, and switched the servitude to the Almighty. True?
The Conclusion: Egypt Was to Acquire the Attribute of Servitude
Instructor:
I know very famously, Moshe [Moses] is a servant to the Almighty, he only took it out from Egypt. I know very famously that whoever else, that the Jews are avdei Hashem asher hotzeisi osam me’eretz Mitzrayim [servants of God whom I took out from the land of Egypt], yes? I don’t know if there was before Yetzias Mitzrayim such a concept of being His servants.
Student:
Certainly there was such a thing, there were servants on the side.
Instructor:
Yes, very good. The Jew explained very nicely that he said a Torah. Again, I don’t know to what extent it’s… Yes yes, that’s what I’m saying, but…
Student:
Okay, there was an avodah [service], but…
Instructor:
[continues to next section]
Chinuch, Kabbalas Ol, and the Nature of Servitude
The Only Attribute That Chinuch Can Give
But in short, let me leave aside the Torah of the simple meaning of Yetzias Mitzrayim. But he wants to bring out that… but according to how I’m explaining it, it’s a bit better.
There is such an attribute – so again, I don’t need to rely on Yaakov Keller’s attribute. I think that the way we use midos [character traits] doesn’t really mean an attribute, but it’s chinuch, a conduct, a very general thing. What does it mean? That I can follow what I need to follow, or whom I need to follow, when I don’t understand it, when I don’t hold by it, as if, when I don’t see it myself. This is a very basic thing.
Now, I would say the opposite: This is the only attribute that one can actually receive from another. Let’s say it this way: Chinuch can only give this attribute.
I would say, even, let’s try, not exactly true, but in a certain sense, right? As one means bluntly, right?
What Chinuch Cannot Give
What does chinuch give? Chinuch cannot give love. Love a person must love himself. It can ignite your love, it can make you do the external actions, which causes you to begin to love something – right as we learn.
But what is the chinuch itself? What does it give you? What does it consist of? From the self-control, from the control. From being controlled.
The Problem of Self-Control
First I’m going to be controlled by another – let’s say I can control myself, or perhaps never, perhaps there are always two: my intellect and my body, or the Almighty and me. There’s always perhaps another.
And in order to speak of controlling – just it’s hard to speak of self-control, it’s a problematic word, it doesn’t really make sense – it only makes sense if there are like two souls in some way, and so forth. The daas [knowledge/consciousness] controls the middah [trait], the desire, and so on.
Egypt: The Teaching of Servitude
But about this that person argued that one had to go to Egypt. Egypt taught well for the Jews what it means to be a servant. Otherwise one wouldn’t have known that a Jew is a servant. How can a person be a servant? One discovered it in Egypt.
Egypt taught the Jews what it means to be a servant. They were avadim l’Pharaoh [slaves to Pharaoh]. It wasn’t good… not so good to be a servant to Pharaoh, they didn’t do good things with all of this. Potentially one learned what it means to be a person.
The Difference Between Avraham and Moshe
Before you’re a servant, you can be Avraham Avinu, Avraham Ohavi [Abraham My beloved]. I say, you do what you love, he understood correctly.
But there is like we spoke – it fits with what we’ve spoken many times about the difference between Moshe and Avraham, right? That Avraham went with love, and Moshe went with fear, right?
Moshe founded the Torah that gives reward and punishment, right? Avraham still didn’t have any reward and punishment, through perfection, right? In the sense that whoever doesn’t follow gets hit, right?
This is what Moshe Rabbeinu founded, this is what was taken from Egypt. This is the social, the political aspect of… of the Torah that says they educate people who don’t hold by it. Whoever holds by it doesn’t need it.
They say many times: The Torah isn’t made for a good person, not made for a bad person, or for unformed people – rather, for a person who needs chinuch.
Servitude: The Only Attribute That Can Be Taken
And here you have the attribute. This is as if the only attribute that can be taken. It doesn’t say love, first… It’s very interesting: it doesn’t say first you loved Pharaoh, now love the Almighty instead.
The Baal Shem Tov would also say this: No, a servant you can be first to Pharaoh, now to the Almighty. Right? Right what I’m saying? It’s a logical argument. So this is a Torah.
But this is the idea of servitude, but servitude I don’t know what it actually means. This is in short, one can still investigate much regarding the simple meaning of Yetzias Mitzrayim and so forth.
The Main Point: Chinuch Works With Someone Else Doing to You
But what I would want to bring out from this word is just that this is a thing – that’s why I’m speaking about this in the sense of chinuch, because this is something that… actually works with someone else doing to you. This is the main distinction I want to say, the main point that I’ve extracted from this. Right?
Even Egypt, even Moshe Rabbeinu, even the reward and punishment that’s called yiras ha’onesh [fear of punishment], even the strap that hits whoever doesn’t follow, or what gives rewards to whoever follows, teaches what? The attribute that not everything I must do what I want, it’s not I who wants. Already something, already something accomplished.
Questions and Discussion: The Nature of Chinuch
Student: One who doesn’t have that, like it says in…
Instructor: No, he teaches you very well, he hits you, he teaches you, and in the end you have the attribute.
Student: Right, right. Of course, you receive the attribute. You can ask what happens when that person goes away.
Instructor: So, if you’ve learned, you’ll still have the attribute even when he goes away. That’s the difference. If someone… very good, very good. I agree with you.
Chinuch as an Immovable Reality
I think that that person’s job is not to teach you, but to be the reality around which you’re stuck in. This is something I remembered from someone’s very clever way of thinking about chinuch, also practically, chinuch of children, or also oneself, by the way.
Chinuch means being an unmovable thing, being nature. That means, the father, when… that’s why if with a father one can negotiate with him too much, it’s always a problem for these sorts of things. Do you understand what I’m saying? Because somewhere there needs to be… How does one learn?
I’m explaining to you that it’s good for you to follow me. This is no longer servitude, this is a business thing. You go to the doctor, you’re not a servant of the doctor. The doctor knows, you follow him. Right?
There is some trust, implicit, that’s why a child follows his father.
Reward and Punishment as Educator
When we speak of reward and punishment, the law, the law is an educator in this way. The Torah, the statute, is chinuch in this way. In what way? In this way, one says: You can hold from today until tomorrow that one does this, I don’t care what you hold. You can hold from today until tomorrow that it’s foolishness, and you don’t know at all. The reality is: if you will do such and such, tomorrow you will find yourself in prison.
And since you don’t want to be in prison presumably – if someone wants to, one can’t help them, right? There’s a problem. But fine, right? Real physical pain, right? Chinuch works with physical pain and pleasure. They’ll put you in prison. Consequently, you don’t want to, so you learn to control your desires because you don’t want to go to prison. Right? So, there must be a certain reason.
Digression: The Problem With Modern Teshuva-Talk
For example, the thing of teshuva [repentance] is very destructive. I’m here anti against Jewish lectures, I can’t in my Torah, in my thing, right? Which there’s a real problem. That means, the Ramban [Nachmanides] already speaks about this in a certain sense, about real shame or perhaps such things.
The Problem With “There’s Always a Way Out”
When there’s a certain chinuch that says, “There’s always a way out.” If there’s always a way out, then nothing ever becomes established in a person. Not always is there a way out. There are things for which one cannot do teshuva.
If teshuva is not a way out, teshuva is a way to become better. That is teshuva.
Student: I know, I also hold that way. True.
Instructor: And I say that in the way I was taught, and if this is exactly what I mean by this, teshuva becomes the problem. If you use teshuva as a license to sin, teshuva doesn’t work for you. Because teshuva is a chotei u’machtei [one who sins and causes others to sin], one must kill him, one must imprison him as the last teshuva for the teshuva.
Right, but, and the Zohar [the foundational work of Kabbalah] says many times, Rebbi, and the Zohar says many times that the first attribute… if someone is in those actions and he does teshuva afterwards, certainly one can do teshuva. One of the things doesn’t mean that one may not. Yes, certainly do teshuva. One can overcome oneself, but one must overcome the problem.
Critique of the Positive Style
I say that just, the way we speak a lot about teshuva I think is destructive, because I feel, I speak with people… Again, it’s probably, when I complain about, I know, it’s not a system that’s guilty, it’s humanity that’s guilty.
But there’s a certain style that we love to speak, the positive style that one gets from Chassidic books, and so forth. And, again, from the entire modern world has the positive style. They’re missing a certain thing that not always can one do teshuva, okay? Not always can the Almighty help.
The Limit of Mercy
There are things that can begin very badly, no one will help even the Almighty. What does the Almighty mean? The Almighty made it that there should be a pit, and it’s deep. This is a reality that you bump into and there’s no way out. I can give you political examples.
In short, it’s true that many times there is a way out. The tradition from Dovid HaMelech [King David] says that there’s always al yisgaber rachamim [may mercy prevail] is true. It’s much more complicated.
But there are also very many cases where there isn’t any… It’s already… How does Reb Motele Zilber say? It says even cherev chadah munachas al tzavaro [even if a sharp sword rests upon one’s neck]. It doesn’t say even cherev chadah chocheves es tzavaro [cutting one’s neck]. Okay? Some limit there certainly is. Okay? Munachas [resting], we can hear. There is some limit.
Kabbalas Ol: The First Level
And why am I saying this? I’m thinking what Yoel said, but I think it’s a very clever thing. That this sort of chinuch, as the Zohar says many times that kabbalas ol [acceptance of the yoke] is the first… And it’s not kabbalas ol.
Kabbalas ol means that I’m not accepting the yoke. If I can accept the yoke, and tomorrow I don’t accept it I need to do teshuva to make kabbalas ol. Kabbalas ol is a recognition of reality, right?
That’s why nowadays that people don’t believe in reward and punishment, which you should believe in, because it happens whether you want it or not. It’s both there and not there, and the world works… but it’s there, people are afraid to talk about this, that nobody has a certain kabbalas ol, and it’s a big problem.
The Zohar’s Parable: The Animal With the Yoke
Kabbalas ol, says the Zohar, is like… The Zohar uses exactly the chinuch parable. The Zohar says, certainly, there are much higher levels. Certainly, kabbalas ol means you don’t know what you’re doing, one shouldn’t remain there.
But the Zohar says many times that like an ox, or a… yes, there is such a parah adumah [red heifer], “asher lo alah aleha ol” [upon which no yoke has been placed], right? What do we see from this? That it doesn’t mean that it doesn’t have a yoke now, right?
A cow, when it becomes so, it says in the Mishnah in Shabbos, right? One takes a cow or an animal, when it’s born, if one wants it to be a working animal, from when it’s small, one places a yoke upon it. It drags thousands, and it’s not yet strong enough to drag a plow, but it drags things. So it learns that one drags. When the master says to drag, one drags.
Later one can even take off the yoke, one can already drag it on the way sometimes, it doesn’t have to remain with the yoke.
Kabbalas Ol as Recognition of Limits
This says that kabbalas ol is always something that… Why does it mean? Kabbalas ol means that somewhere there is a limit to my choice, to my I-understand. Which isn’t the world, I’ll do teshuva, it won’t help. There are somewhere things that… if I will do this, the result happens. The fact, cause and effect. Cause and effect is stronger than me.
And when a person, if we speak about chinuch, which is a system of law, or a father, or an educational institution, whatever, one must be an educator. He is like there. In a certain sense, in every time that’s going to be so, the…
Chinuch, Servitude, Teshuva, and the Reality of Human Nature
Chinuch and the Inflexible Educator
Instructor:
There are somewhere things that if I will do this, the result will happen. The fact, cause and effect. Cause and effect is stronger than me. And when a person, if we speak about chinuch, which is a system of law, or a father, or an educational institution, whatever, one must be an educator. He is like that. In a certain sense, he is not chinuch. And every time it’s going to be so, the children or the students are going to have to think that the rabbi is a bit of a wicked person. Because he’s inflexible, a bit flexible he may be.
I don’t know, I’m not saying it’s practical, but I look at many people, I hold that that person is actually wicked, because in practice his wickedness helped that he can something. With this person one cannot speak about this thing, one can speak about many things, about the regulations he made, one cannot speak about what will be done. He is a law of nature in place. You want to go to the yeshiva, you’ll have to adjust to this.
Now, if there’s some benefit that one has from that thing, he doesn’t let out before six o’clock. In practice, the shiur could continue until six o’clock, because that person has a craziness, that he has a tradition from Rachel Imeinu [Rachel our mother], that until six o’clock must be the shiur, and let the whole world burst. It doesn’t even matter that it’s snowing, that there’s a blizzard, that there’s a hurricane, he doesn’t care. That’s the halacha [Jewish law], let everyone burst. You can transgress, by the way, don’t say. But that’s what chinuch is, because chinuch, the servitude means that the other decides, not you decide. Right?
Kabbalas Ol Malchus Shamayim – A Reminder
I always think that kabbalas ol malchus shamayim [accepting the yoke of Heaven’s kingship], doesn’t really mean kabbalas ol malchus shamayim. It means, when they say Krias Shema [the Shema prayer] every day, kabbalas ol malchus shamayim, but it doesn’t mean that you do something with this. It means that you remind yourself, one can forget. It’s reminding you, because otherwise, you’ll actually break your neck from going back going back. Yes, so this is the topic of servitude.
Wow, that’s enough for today’s shiur. I have to say another piece that I prepared. It was better that I prepared.
Slavery – Not a Virtue, Not the Ultimate Goal
No, slavery is not a virtue, slavery is a terrible thing. Simply, one is a slave to Pharaoh. But after one is a slave to Pharaoh, for that one must go out from Egypt, so that one shouldn’t remain a slave, not to Pharaoh, not to the supervisors in the yeshiva.
No, the eved Hashem [servant of God] is also not a virtue. I’m not saying in this shiur that the ultimate goal is to be an eved Hashem, to be nullified before the Almighty, as other people say. No, the ultimate goal is to understand, to be a friend with the Almighty, to be a son as it says and so on, to be one who understands. Ovdei me’ahava [those who serve from love], certainly, that means lishma [for its own sake]. Avoda me’ahava is better than avoda me’yira [service from love… from fear].
But since most people, or all people, begin with a lot of foolishness in their heads, and if it doesn’t always work, and it can be that even when it always works one will need a certain shikul hadaas [balanced judgment] that should overcome many neti’os [inclinations], a part which are good inclinations, he has so much ahavas Hashem [love of God], therefore he wants to go to the mikvah in Corona, I don’t know. In short, that means one needs to have a control that says, “Yes, I want to, but now one shouldn’t.”
So, it’s always, it’s even basic for chinuch, even in the sense of chinuch it’s a basic quality to have the quality of controlling, not doing only what you want, and doing what the other wants. Or, as I explained it now with you, recognizing that the other’s desires, someone else’s…
Teshuva – Between Man and God and Between Man and His Fellow
You know that teshuva [repentance] always works, but what does it say in the Mishna? Yes, very interesting. I want to continue speaking about teshuva, which is coming soon… the holy days are already around the corner. Just, don’t commit some sins. I love that.
Anyway, no, I just want to bring out this. The Mishna says that a chait she’bein adam lamakom [sin between man and God] teshuva helps, a chait she’bein adam lachaveiro [sin between man and his fellow] teshuva doesn’t help. What does everyone understand? That the Almighty can always forgive you, it’s basically free. But your friend, you can’t always go back, right? Ah, you can ask him for forgiveness. You can’t always ask him for forgiveness. You can wait until he dies and go to his grave and believe that he’ll forgive you. But aside from that, not always, even then it doesn’t always help, right?
So what’s going on here? No, I just want to bring out, the Mishna is a Mishna on reality. It’s very important. It tells you, teshuva is the highest thing, one can fix everything, one can forgive everything, but do me a favor, don’t convince yourself that because of this you can step on your friend and think that he’ll forgive you.
I feel that people will do many real wild things with their friends too. “I didn’t ask you for forgiveness then on erev Yom Kippur [the eve of the Day of Atonement]? Come here. If you thought about it, I’m enough of a Jew to call you, I understand that you’re that sort of person, I’ll tell you that I forgive you just because I’m a forgiving person, I don’t have the strength to struggle with you.” Right? Right? Everyone wants these things for themselves. Very good. When someone comes to ask you for forgiveness, you should remember, take the moment, you should see what can be done. But it can’t be that…
Stories of Generations in Conflict
I mean that people are very accustomed to this. One can always transgress, one can already… I know people who have been in conflict for several generations, and they’re justified in remaining in conflict for several generations. I don’t mean justified, but he still feels smart, they’re justified. Every grandfather wronged his grandfather, and he doesn’t forgive, and he doesn’t forgive. I can say it.
Okay, but this speaks, the other wants, can a serious thing for years. There was a… I’m not saying you’re justified, there was some certain Chassidus that have been in conflict for sixty years. And recently, I’m not saying… hello, the recent one will be told later. Sixty years? Approximately. And recently, a few years ago, one of the… one of the sides had some illness, and the illness was that it’s probably a complaint from the other Rebbe.
So, they went to the other Rebbe, and he says, he wants to ask him for forgiveness. He says, no problem, give back the building that I hold is mine. He says, I’ll forgive him. The other says, crazy, I wouldn’t be whoever means it. No, he said, I can manage, but the Chassidim don’t let. Whatever, you understand? Okay, by the way, I don’t know if it turns out that it can still the Torah, and the other holds that the asking… I won’t go into the details of the case, I’m just saying that this is normal.
People are all stubborn, he meant that he’s going to ask forgiveness, why should he give half of the building? Make some compromise that works. So, yes, that’s what leads to this. This is called kabbalas ol.
Distinctions in Atonement – The Price of Teshuva
No, just say that we’re talking about teshuva. The Mishna says that when there’s a real problem, teshuva doesn’t help. But regarding Makom it also says, there are chilukei kappara [different levels of atonement]. How much you can fix the problem, the Almighty laid upon him, not fix the problem. What I want to say, this is regarding Makom, one can always do teshuva.
Today there’s no Beis HaMikdash [the Holy Temple], there’s only Yom Kippur [the Day of Atonement], it works out, it’s still lucky. When that comes, one will have to pay to do teshuva. Now it’s still free, one should grab it. Rabbosai, it’s the sermon for seventy, meaning trouble, one should grab it, because now enter into teshuva. When that comes later it won’t help, it will cost money to do teshuva. One will have to buy a chatas [sin offering]. Okay, and they also need the yahrzeit, I don’t know, but in short, it’s expensive.
No, you understand? It’s really… You know, a whole sheep, a feast? A goat? Many of them. No, it costs, okay, I don’t know, in short, it costs, I don’t know how much it costs. But it’s not like that. It’s good. This sort, on some level is a reality that… yes.
In short, that’s the thing. And that’s the meaning, in this sense everything is also teshuva. That means teshuva tata’a [lower-level repentance], and so on. In this sense this is also a topic of like hisgabrus la’ta’ava [overcoming desire], or of not doing what you want. Understand? Because the other can become angry, and he can remain angry. It can be that your asking for forgiveness won’t help. You know that you’re going to make damage.
The Reality of Human Nature
You say earlier that people aren’t good, yes? No person is good. It’s over all five cents. It’s good pressed, yes. Everyone has jealousy, whatever. But five cents, sixty pressed, a bad person. It’s good, no one is bad. Okay, everyone is, everyone is good.
I mean, I’ll tell you what I mean. I’ll tell you, could you rely must people to do the rating when there is any cost involved. After twenty dollars? How hard it becomes, what’s the level? It’s harder, harder, harder. Everyone has chesed tests. There’s Yaakov, everyone has chesed tests.
So, everyone has chesed said, so, the righteous rabbi, as Rav Watner said, one encounters for a mitzva dan lekaf zechus [judging favorably], but usually one encounters better when one is dan lekaf chova [judging unfavorably]. So… I say this, if you’ll calculate that people, you know what we’re doing, the right thing, many times there’s a question, it’s easier to do, the world does this, but those who want to do the right thing, it’s a bit harder. I’m not even talking about crazy harder, okay? A bit harder.
And I want to ask you, how many people can you rely on that you know that this is work that you do, that what’s happening here? One must do something different. How many people, I had such incidents in my life, I struggled with another, the other told me, “Come here, if you’ll predict that everyone will do what’s good for their interests, it will be eighty, ninety percent correct. Now, sometimes the other is interested on your side, very good. I’m not saying that everyone’s interests are always against you. Many times interests go together with this, so it’s good. But if you predict there, make there a prediction, about ninety-five percent of the time you’ll be right.
In reality, anyway, you’ll predict that some people, people are not even convincible. I’m not talking, you can go to him and say, and he’ll actually understand that it’s not right, but he doesn’t do it anyway. And most people are like this, that’s what I mean. At least, you have to assume that most people are like this. That’s what I would say. You have to assume that most people are like this. And I don’t see that that’s… I don’t see that that’s… I think that that’s… perhaps I’m wrong.
Clarification – “Bad” Versus “Not Reliable”
It doesn’t mean that that person, when you say bad, you see, you’re talking about a bad person. No, not greatly. A clear thing. A clear thing, a bad person is a clear thing. Everyone knows by themselves. No, bad, not bad. I said, not reliable. You understand what I’m saying? Why are they bad? Does the person think all day how to steal from the other? No, most people aren’t like that. Most people are beinonim [average people].
But I ask you, I tell you, at his wedding, if there’s no thing, the person who came to his wedding will cost something, and… cost effort and money? No, not effort. Why should he make peace? No, it’s not. No, no, it’s not that. That’s a small thing, I understand that. I won’t give… No, I won’t give. Bad is not the correct word. I don’t want to give any example. I won’t give any example. I won’t give any example. I won’t give any example.
No, the problem is, the parable is not such a problem of profitability, the problem is that it’s distracted from the idea that I want to bring out. I’ll tell you what I mean, okay?
The Story with the Condo Meeting: Self-Interest and the Limits of “Being Good”
Conclusion: A Practical Story that Illustrates the Entire Matter
I’ll tell you what I mean, okay? We just spoke well, according to all opinions, the condition of being good is not only what my interest is, not only what I want, okay? I want to tell you a story, okay? A Jew told me a story.
There was, and I can end with this story, it’s a matter to end with a story, one takes a story, one says a story meanwhile, and somewhere one also learns.
The Situation: A Condo with Two Types of Houses
So, there was a neighborhood, not a neighborhood, such a building, a condo let’s say, yes? Where there is, everyone has their house, but there’s also the, what’s it called? The condo. In short, one must take care of the, yes, one must pay for the guy who cleans up, the management.
So, yes, now, in this condo there were different sizes. One has a larger house, two, I remember it had a very clear definition, no doubt. Two levels, or two, I don’t remember, something in short, levels, other levels, approximately two types there were in the neighborhood, okay? So, and the larger is also the larger outside, it has more parking, I don’t remember any doubt in this, I want to need to explain the situation.
The Dispute: How to Pay for Management
And there was a meeting, they sat down for a meeting at the committee meeting, and they discussed how much each one should pay for the management, but whatever. There was a big dispute. There were some people who said that whoever has a larger house, he uses more of the… one must wash more for him, let him pay more, and whoever has a smaller house, let him pay less. The others said, no, everyone should pay equally.
Analyzing the Two Sides: A Grey Area
So what do you think? He had an argument with his friend. What do you think? Who holds this way and who holds that way? Why is it understood? One minute, here there’s a question. I can understand both sides.
Let’s say, I made a bit more inclined toward the opinion. In practice, how much he has two parking lots, it’s a bit more, but most of the work goes into the garden there that’s taken care of. Everyone uses one, right? It’s a small difference. That he’s a bit of a bigger wealthy person, why will it squeeze money out of him? Because he has more money, he has a bigger also. Hard, right?
There are two sides. It’s not so hard to understand that there would be two sides. Ask a person from outside, “What should one do when just one person makes the regulation?” One can hear that one should do it in both ways. It makes sense to pay one, it makes sense…
What’s the custom? Okay, there they didn’t know about this custom, we’re talking about before the custom, I don’t know. In that place there was a dispute, it seems there wasn’t any custom at all.
The Main Point: Self-Interest Distorts Judgment
The Question: Why Can’t One Rule Objectively?
So I ask you, you say, do you hold that people aren’t bad, right? They’re not bad. Why isn’t there anyone… Why? What does it mean? There’s a quality of integrity…
I said, let’s speak the discussion to the essence of the matter. What do you hold? You hold that a larger house should pay more. You have a larger house, okay, you have a larger house. Why should you hold differently because you have a larger house? I hold from my interests.
Clarification: There Is an Objective Truth
So, against justice and integrity, right? Or is there a grey area? Certainly it’s a grey area, because there’s a dispute. It’s not that everyone is a thief. But you also understand that objectively it doesn’t matter at all if you have a house.
One minute, let’s not say, I just want to explain, there is yes objectively. In other words, objectively, one can ask a rav, one can ask, you’re an expert in this topic, one can ask you, one should say what the custom is, one should do what the custom of the world is. One can, there are ways. Objectively, there aren’t two sides.
Objectively, let’s say very clearly, objectively, that I have two houses, there’s no reason whatsoever that will hold that the one with two houses should pay the same as one house. There’s no connection between one and the other, right?
The Prediction: Ninety Percent Will Vote According to Their Interest
So consequently, I predict to you that ninety percent, perhaps there was one little tzaddik who voted against his interest, but ninety percent, the other said, ah, he tells the story, the other came and he said, he’s making himself foolish, he’s making a meeting, he’s going to vote, I don’t know what he’s doing, let them calculate how many there are like this, how many there are like this, one doesn’t know what the vote will be.
The vote, in other words, when one makes a vote, one assumes that people are good, right? If not, one doesn’t make a vote. One assumes that as if, okay, if most of the world holds this way, one goes after the majority. One minute, that’s enough for me, so you’re on my side now.
Most people will do their interest, although he himself, when you ask him about the next house, he also has the apartment in the next one, there he holds the opposite. Certainly, it’s already wrong that you hold for my interest.
The Conclusion: People Aren’t Bad, But Their Judgment Gets Distorted
Admitting that Self-Interest Isn’t “Bad” — But It Is a Problem
Very good, you admitted it at the moment. No, you’re not a matter of the wild. When I’m in training for my interests, when I said that you would rule this way, I do everything opposite, and you’re not bad.
Okay, I make an agreement with someone, so I have to follow through. Why? That person also educated me for his interests. Because if two people make an agreement that they’re going to go out, and the other one cancels, he’s a bad person. That’s certainly true, he’s definitely a bad person. He doesn’t follow the din Torah [din Torah: Torah law/judgment] or the hakhraah [hakhraah: ruling] of the rabbis, certainly.
Conclusion
Okay, I want to go home as quickly as possible. Do you understand? So, bekitzur [bekitzur: in short], I’ve given you enough to do what you need to do.
שליטה בתאוות כדבר יסודי בחינוך | שמונה פרקים פרק ד׳ | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום כולל פון דער שיעור: חינוך, התגברות, עבדות, און „נישט זיין א בעל תאוה”
—
א. אָפּענינג מעשה: רבי שלמה קאַרלינער אַלס דריי-און-אַ-האַלב-יאָריג קינד
⟦זייט-דיגרעסיע: ביאָגראַפישע פראַגן⟧
ווען איז רבי שלמה קאַרלינער׳ס טאַטע אַוועק? צי איז ער געווען אַ חסידישער איד? רבי שלמה איז געווען פאַר דער חסידישער באַוועגונג, אַלזאָ ס׳פּאַסט נישט גלאַט. פאַרוואָס זאָגט מען דווקא אַז די מעשה איז פאָרגעקומען בײַ דרײַ-און-אַ-האַלב יאָר, און נישט בײַ זיבעצן?
⟦זייט-דיגרעסיע: יאָרצייט פון רבי שלמה קאַרלינער, כ״ב תמוז⟧
– ער איז געהרג׳עט געוואָרן דורך אַ קאָזאַק. חסידים זאָגן „על קידוש השם”, אָבער ס׳איז סקעפּטיש – ס׳איז געווען סתם אַ מאָרד, נישט אין אַ מלחמה-קאָנטעקסט. אַ טרויעריגער סימן פון גלות, פּאַסיג פאַר בין המצרים.
– מנהג קאַרלין: מ׳מעג מאַכן „שהחיינו” אויף כ״ב תמוז. לויט אַ חשבון (רש״י זאָגט 21 טעג צווישן שבעה עשר בתמוז און תשעה באב, אָבער ס׳איז 22 טעג) איז איין טאָג „נישט דאָ” – קאַרלינער חסידים האָבן דיסקאָווערט אַז דאָס איז כ״ב תמוז. דער מנהג שטאַמט פון אַשכּנזישע מקורות / אריז״ל.
די מעשה גופא
רבי שלמה קאַרלינער, דרײַ-און-אַ-האַלב יאָר אַלט, האַלט אַ בולקע און וויינט. ער ענטפערט: ער איז הונגעריג, אָבער ער האָט געהערט פון זײַן רבי׳ן אַז „וואָס מ׳וויל – טוט מען נישט.” ער וויל עסן, דערפאַר טאָר ער נישט. ער איז שטעקנגעבליבן אין אַ פּאַראַדאָקס.
דער „פרומער” פּשט (נתיבות שלום)
רבי שלום נח ברזובסקי (סלאָנימער רבי) לערנט אַרויס אַז דאָס איז אַ עצה פאַר „הכנעת החומר” – מ׳דאַרף צוברעכן דעם גוף. ווייל מענטשן זענען צו שוואַך פיזיש זיך צו פּייניגן, קען מען אָנווענדן פּסיכאָלאָגישע מאַניפּולאַציע – למשל, זאָגן פאַר אַ קליין קינד אַז ער טאָר נישט עסן וואָס ער וויל – און דורך דעם צוברעכט מען דעם גוף, און דאַן לייכט די נשמה.
קריטישע רעאַקציע
דער פּשט איז נישט ריכטיג. מ׳וואָלט געזאָגט די זעלבע מעשה מיט אַ פאַרקערטער מסקנא. ס׳איז מורא אַז דער נתיבות שלום האָט דאָס טאַקע אַזוי געמיינט, אָבער דאָס איז נישט דער ריכטיגער וועג.
—
ב. דער בית יוסף – וואָס מיינט „הכנעת היצר” בפועל?
⟦זייט-דיגרעסיע: די מעשה מיט שטיינער שלעפּן⟧
עס ווערט דערמאָנט אַז דער בית יוסף פלעגט שלעפּן אַ זעקל שטיינער אויפן האַלדז כּדי „להכניע ערפּו.” דאָס איז לשון הרע אויפן בית יוסף – ס׳מאַכט נישט קיין סענס.
וואָס שטייט טאַקע אין „מגיד מישרים”
– דער מגיד (מלאך) האָט אים געזאָגט ער זאָל לערנען יעדן טאָג אַביסל חובת הלבבות – דאָס איז געווען דער אמת׳ער מנהג פון „הכנעת היצר”, נישט פיזישע פּיין.
– דער מגיד האָט אים געוואָרנט קעגן צופיל גשמיות׳דיגע תּענוגים – „נעכטן בײַ סעודה האָסטו געטרונקען צופיל גלעזלעך ווײַן; צוועלף איז גענוג.”
– דער טעם איז נישט געווען „צוברעכן דעם גוף” – דער טעם איז געווען ביטול תּורה / היסח הדעת: צופיל עסן און טרינקען איז אַ הפסק פון דביקות, פון לערנען, פון משניות.
מסקנא
„צוברעכן דעם גוף” מיינט נישט פיזיש צוברעכן דעם גוף. ס׳מיינט לערנען חובת הלבבות – אַ גייסטיגע, אינערלעכע אַרבעט.
—
ג. „צוברעכן דעם גוף” מיינט נישט דעם פיזישן גוף – ביישפּילן
בלעם׳ס אויג
⟦זייט-דיגרעסיע⟧ „שתום העין” – בלעם האָט געקענט האָבן רוח הקודש ווייל איין אויג איז געווען בלינד, אָבער אַ פיזישער חסרון איז נישט דאָס זעלבע ווי אַ רוחניות׳דיגע מעלה.
דער רוזשינער׳ס ווערטל
⟦זייט-דיגרעסיע⟧ איינער האָט געזאָגט ער האָט רוח הקודש ווייל ער האָט 40 טעג נישט גערעדט. דער רוזשינער: „דאָס פערד האָט אויך 40 טעג נישט גערעדט – האָט עס אויך רוח הקודש?” – בלויז נישט טון עפּעס פיזישעס מאַכט נישט אויטאָמאַטיש אַ רוחניות׳דיגע דערגרייכונג.
תּפיסה-ביישפּיל
⟦זייט-דיגרעסיע⟧ יונגעלייט וואָס זענען געוואָרן תּלמידי חכמים אין תּפיסה, ווייל זיי האָבן נישט געהאַט קיין אַנדער זאַך צו טון. דאָס איז נישט ווייל מ׳האָט „צובראָכן דעם גוף”, נאָר ווייל מ׳האָט נישט געהאַט קיין ברירה – אַ צופעליגער רעזולטאַט.
דער פּרינציפּ
> „צו צוברעכן דעם גוף אין דעם סענס פון דעם פיזישן גוף איז אַ וועיסט אָוו טייַם. ס׳איז געמאַכט צו אַרבעטן, און אויב ס׳אַרבעט נישט, ווערט מען געוויינלעך אַן ערגערער מענטש, נישט אַ בעסערער.”
—
ד. רבי פּנחס קאָריצער און דער בעל שם טוב׳ס קאָרעקציע
רבי פּנחס קאָריצער האָט אין זיין יוגנט פּרובירט זיך פירן לויט דעם מגיד מישרים (ווייניגער עסן/טרינקען), און ער איז שוואַך געוואָרן. דער בעל שם טוב האָט אים געזאָגט אַז ס׳פעלט נישט אויס אַזוי צו טון. רבי פּנחס האָט מסביר געווען: דער מגיד פון בית יוסף איז געווען אַ מלאך – וואָס פאַרשטייט אַ מלאך פון עסן און טרינקען? וואָלט ער געווען אַ מענטש, וואָלט ער פאַרשטאַנען אַז מ׳קען יאָ עסן און זיין אַ צדיק.
דער דרייפּונקט: „גוף” = רצונות
ווען מ׳נעמט רבי שלמה קאַרלינער׳ס ווערטל – „וואָס מ׳וויל, טוט מען נישט” – הייבט עס אָן צו מאַכן סענס, אויב מ׳פאַרשטייט „גוף” נישט פיזיש, נאָר אַלס רצונות, תּאוות, פּרעפערענצן. דאָס איז דער שליסל: „גוף” = וואָס דער מענטש וויל.
—
ה. הצגת הבעיה המרכזית פון דער שיעור-סדרה
אַלע חסידישע מעשיות און ספרים זענען אמת׳דיג פאַרבונדן מיט דער הויפּט-פּראָבלעם:
1. ס׳איז דאָ אַ מידה טובה וואָס הייסט „נישט זיין אַ בעל תאוה” – אָבער ס׳איז נישט דאָ קיין פּאָזיטיווע וואָרט דערפאַר (נאָר אַ נעגאַטיווע באַשרייבונג).
2. קיינער ווייסט נישט וואָס דאָס איז – מענטשן טוען עס אפשר, אָבער אָן קלאָרקייט.
3. מ׳פילט זיך שלעכט אומזיסט – ווייל מ׳פילט עפּעס אַנדערש אָבער מ׳ווייסט נישט וואָס עס איז.
4. מ׳קען עס נישט טון ווייל מ׳ווייסט נישט וואָס עס איז – אָן דעפיניציע איז שווער צו פּראַקטיצירן.
5. מ׳צומישט עס מיט אַנדערע זאַכן – עס ווערט צו גרויס, צו שווער, „תפסת מרובה לא תפסת.”
דער פּראָגראַם
מ׳קען און מ׳דאַרף צוטיילן די זאַך, מאַכן חילוקים, אָנקומען צו וואָס די מידה איז עקטשועלי וועגן, און דעמאָלטס וועט מען פאַרשטיין וויפיל מ׳קען עס טון.
⟦זייט-דיגרעסיע: אָרגאַניזאַטאָרישע באַמערקונגען⟧
ער געדענקט נישט גענוי וואָס ער האָט גערעדט לעצטע וואָך, כמעט קיינער פון די תּלמידים איז נישט געווען בייַ דער לעצטער שיעור. ער דערמאָנט אַ שטיקל ר׳ יוסף ג׳יקטיליא (אגרת הקודש) וואָס מ׳האָט געלערנט, און אַ מחלוקת ווער האָט עס געשריבן (זיכער נישט דער רמב״ן).
—
ו. „נישט זיין אַ בעל תאוה” איז אַ מידה כללית
די כלליות פון דער מידה
„נישט זיין אַ בעל תאוה” איז נישט נאָר איין מידה צווישן אַנדערע – עס איז אַ דזשענעראַלע זאַך וואָס ווערט אָפט אַ נאָמען פאַר די גאַנצע מענטשלעכקייט, פאַר וואָס עס מיינט צו זיין אַ „גוטער מענטש.” אין חסידישע ספרים: די גאַנצע אידישקייט איז צו זיין ווייניגער בעל תאוה, ווייל „נישט נוטה זיין אחר הגוף” איז דער כלל פון אַלעם.
דער פּשוט׳ער וועג (נרמי המלכות, אָנהייב פּרק ה׳)
די טענה: יאָ, אַ מענטש דאַרף אַסאַך מידות טובות (חסד, תּורה, צדקה). די גוטסקייט פון יעדע מידה באַשטייט אין זיך אַליין – נישט אין דעם וואָס מ׳האָט זיך מתגבר געווען. אַ מענטש וואָס איז געבוירן מיט אַ גוטע מידה – דאָס איז אויך אַ גוטע זאַך, אפילו אָן שכר פאַר התגברות.
אָבער: סעלף-קאָנטראָל (התגברות על התאוות) איז אַ תנאי / הכנה – אָן דעם קען מען נישט ריכטיג אויספירן קיין מידה טובה. אפילו איינער מיט מידת החסד דאַרף סעלף-קאָנטראָל, ווייל כמעט קיינער איז נישט געבוירן אויפן דרך הממוצע – אַ חסד-מענטש וועט נוטה זיין צו צופיל חסד.
דער הויפּט-חילוק
> די גוטסקייט פון אַ מידה טובה (ווי חסד) באַשטייט נישט אין דעם וואָס עס איז קעגן די תאוות – עס קען זיין אַ הכנה, אַ תנאי, אָבער עס באַשטייט נישט אין דעם. דאָס איז לכל הדעות.
⟦זייט-דיגרעסיע⟧
ס׳איז דאָ איין שיטה וואָס האַלט נישט אַזוי, אָבער „ס׳איז נישט פאַר יעצט.” אויך: „אפילו ווען דער מצרי לאָזט דיך נישט טון וואָס דו ווילסט, לערנסט דיך אויך אויס די מידה” – דאָס איז „טאָטאַלי פאַלש.”
—
ז. חינוך און תיקון המידות – דער פּראַקטישער צוגאַנג
צוויי טיילן פון לימוד המידות
– טעאָרעטיש (עיון): וואָס זענען גוטע מידות? וואָס וויל דער אייבערשטער?
– פּראַקטיש (מעשה): דער רמב״ם האָט זיין פּרק וועגן תיקון המידות געטיטלט „ברפואת חולי הנפש” (פּרק ד׳). רוב מענטשן זענען „קראַנק” – זיי האָבן נישט קיין פּערפעקטן חינוך, און דערפאַר דאַרף מען זיי היילן, נישט בלויז לערנען.
דער ערשטער תנאי: Self-Control
וואָס איז דער ערשטער תנאי כּדי מחנך צו זיין אַ מענטש? Self-control (היינט גערופן „executive function”). דער מענטש האָט פון נאַטור טויזנט תאוות, מ׳קען אים גרינג איינרעדן שטותים – און מ׳דאַרף אים אויסלערנען: נישט אַלעס וואָס ער וויל זאָל ער טון.
—
ח. דער צווייטער יסוד: גבורה / קוראַדזש (עזות דקדושה)
נישט נאָר קעגן אייגענע תאוות – אויך קעגן סביבה
פּונקט אַזוי ווי מ׳דאַרף קאָנטראָלירן אייגענע תאוות, דאַרף מען אויך לערנען נישט צו טון וואָס יענער זאָגט דיר (אויסער דער רבי). רוב מענטשן אַרום דיר זענען „געצומישט” – נישט שלעכט, אָבער אויך נישט ספּעציעל גוט. אַ גרויסער חלק פון חינוך: שטיין קעגן סאָציאַלן דרוק.
דאָס הייסט אין שולחן ערוך: „עזות דקדושה” – „לא יתבייש מפני המלעיגים עליו.” אויף אידיש: אומץ / גבורה / קוראַדזש.
⟦זייט-דיגרעסיע: דער טעות פון „אַלע זענען גוט”⟧
אַ פאַלשע אמונה אין אונזער געזעלשאַפט: אַז „אַלע אידן / מענטשן אַרום דיר זענען גוט.” רוב מענטשן זענען נישט ספּעציעל גוט, רוב מענטשן ווילן באַקוועם, נישט אמת׳ע גוטסקייט. מ׳דאַרף נישט גלייבן אין ראָמאַנטישע ספרים וועגן נשמות.
⟦זייט-דיגרעסיע: דער חינוך-פּאַראַדאָקס⟧
אַסאַך מענטשן מיינען אַז אויסלערנען קינדער צו שטיין קעגן אַנדערע איז דאָס זעלבע ווי לערנען זיי קעגן דער סיסטעם. מ׳דאַרף טרעפן דעם נאָרמאַלן, אַלט-פעשענדן וועג – פּונקט אַזוי ווי מ׳לערנט „נישט אַלעס וואָס דו ווילסט טאָר מען,” אַזוי אויך „נישט אַלעס וואָס יענער זאָגט דאַרף מען.”
—
ט. דער מוסר-באַוועגונג (נאָוואַרדאָק/סלאָבאָדקע) אַלס מאָדעל
פּראַקטישע תרגילים אויף מידות
– זיי האָבן יעדע תקופה געאַרבעט אויף אַ ספּעציפישע מידה
– איינע פון די מידות: דרייסטקייט – מ׳פלעגט בעטן אין אַ פאַרמעסי אַ גלעזל מילך, אָדער אַ סקרודרייווער אין אַ ליקער סטאָר
– דער צוועק: נישט די מעשה אַליין (ס׳איז נישט קיין עוולה, בלויז „פאַני”), נאָר זיך צוצוגעוואוינען אַז ווען יענער לאַכט פון דיר – מ׳שטאַרבט נישט דערפון
– אפשר אַ מין „גיין צום צווייטן קצה” כּדי צו טרעפן דעם אמצע
דער חידוש
אַסאַך מענטשן מיינען אַז זיי שטאַרבן פון סאָציאַלער שאַנדע – אָבער זיי האָבן קיינמאָל נישט געטרייט. דער ערשטער שריט אין חינוך: אויסקומען אַז מ׳שטאַרבט נישט דערפון. אפשר וואָלט מען באמת געדאַרפט גלייך טאָן „די ריכטיגע זאַך” אָנשטאָט קינסטלעכע איבונגען – דער פּונקט בלייבט אָפן.
—
י. הגדרת חינוך – זיך צווינגען צו טאָן וואָס מען וויל נישט
הויפּט-טענה
> חינוך = זיך צווינגען צו טאָן וואָס דו ווילסט נישט. עס איז נישטאָ קיין אַנדער טייטש פון דעם וואָרט „חינוך.”
– אַלע מחנכים רעדן פון „ליב האָבן” – אָבער דורך דעם וואָס מען באַקומט דעם טאַלאַנט פון התגברות, פון דיסציפּלין, פון סעלף-קאָנטראָל, הייבט מען אָן ליב צו האָבן אויך דעם אינהאַלט אַליין.
– עקסטערנער חינוך (דורך טאַטע/רבי) איז פּשוט: שכר ועונש, אויטאָריטעט. „יונגעלע, יעצט עסט מען סאַפּער – דו ווילסט נישט? מאַכט נישט אויס.”
⟦זייט-דיגרעסיע: קינדער-ערציאונג היינט⟧
היינטיגע צייטן איז עס פאַרקערט – קינדער ווילן נישט עסן, מען דאַרף זיי זאָגן יאָ. דער פּסוק וועגן דוד המלך מיט אבשלום („לא עצבו אביו מימיו”) – קינדער אָן גרענעצן וואַקסן אויס „אוממענטשן”; קינדער וואָס די מאַמע זאָגט אַמאָל „יעצט עסט מען די טשיקן, דער קעיק איז נעקסטע וואָך” – וואַקסן אויף צו זיין מענטשן.
חינוך פאַר זיך אַליין
דער זעלבער פּרינציפּ: מען קומט צום שיעור 9 אַזייגער, אפילו מען וויל נישט. מען נעמט ערנסט עקסטערנע פליכטן, און פּאַמעלעך הייבט מען אָן ליב צו האָבן דעם אינהאַלט אויך.
—
יא. „וואָס איז שלעכט אַז דו ווילסט?” – דער צדיק vs. דער חניך
עס איז גאָרנישט שלעכט אַז דו ווילסט – אָבער נאָר ווען דו ביסט שוין אַ מבורר/צדיק. ציטאַט פון מאור ושמש, נועם אלימלך, אַנדערע חסידישע ספרים:
> ווען אַ מענטש איז שוין אַ צדיק, זאָל ער טאָן וואָס ער וויל – ווייל ער ווייסט שוין וואָס צו ווילן. אָבער כּל-זמן ער איז נישט קיין צדיק, דאַרף ער זיך מחנך זיין צו טאָן וואָס ער וויל נישט – כּדי אויסצולערנען מדת ההתגברות.
—
יב. חינוך אָן „פאַרוואָס” – אַמאָל דאַרף נישט זיין אַ טעם
– אַ טאַטע זאָגט אַמאָל „עס נישט דאָס!” – אפילו ווען עס איז גאָרנישט שלעכט. עס איז גוט צו זיין מוגבל, גוט צו האָבן קאָנטראָל – אפילו אָן אַ ספּעציפישן טעם.
– חסידישער פּשט: די גאַנצע תּורה איז „חוקים” פאַר דעם וואָס האַלט נאָך ביי חינוך; קיין מצוה איז נישט אַ חוק פאַר דעם צדיק וואָס פאַרשטייט שוין. פּרה אדומה איז נאָר אַ חוק פאַר אונז – משה רבינו האָט עס יאָ פאַרשטאַנען.
„פאַרוואָס?” – דער פאַרוואָס ליגט אין טאַטן, נישט אין קינד
> ווען דער יונגל פרעגט „טאַטי, פאַרוואָס?” – אַמאָל איז דאָ אַ פאַרוואָס, אַמאָל נישט. אָבער קיינמאָל וועט דער יונגל נישט פאַרשטיין אינגאַנצן, ווייל דער „פאַרוואָס” ליגט אין דעם טאַטן, נישט אין אים. דערפאַר הייסט עס חינוך.
—
יג. מדת ההתגברות – פּרעציזירונג פון דעפיניציע
– התגברות קען זיין: התגברות על דברים חיצוניים, קוראַדזש, סעלף-קאָנטראָל – אָבער אין דעם בעיסיק סענס איז עס די וויכטיגסטע מדה.
– אַן „איינגעצוימטער מענטש” (executive function) איז אַ בעיסיק קאָנדישן פון אַ גוטן מענטש – אָבער נישט גענוג: מען דאַרף אויך טאָן עפּעס מיט דעם סעלף-קאָנטראָל (תּוכן, נישט בלויז הרגלים).
⟦זייט-דיגרעסיע: תאוה vs. רצון⟧
„מדת התגברות על התאוה” – דער באַגריף איז ברייטער: נישט אַלעס וואָס מען וויל טוט מען – נישט נאָר תאוות אין ענגן זין. „תאוה” אין ענגן זין (ווי טאַבאַק) איז אַ מחלוקת מיט דער בריטאַניקאַ. דער חילוק צווישן גוף און נשמה איז נישט אַזוי העלפול דאָ – ווייל ווען דער גוף איז שוין „מחונך”, וועט ער אויך ווילן נאָר גוט. עס גייט נישט אום תאוה ספּעציפיש, נאָר אום וואָס דו ווילסט vs. וואָס דו דאַרפסט.
—
יד. נייער פּשט: „מדת העבדות” – פאַרוואָס האָבן אידן געדאַרפט זיין אין מצרים
די טענה (חסידישער פּשט)
1. אַלע מדות האָט אַ מענטש שוין אין זיך – ליב האָבן, פיינט האָבן, נצחון, וכו׳. מען דאַרף זיי נאָר פירן אויף גוטע מטרות (ווי די חסידישע ספרים זאָגן, בניגוד צום רמב״ם׳ס שיטה).
2. אָבער איין מדה האָט קיינער נישט פון געבורט: מדת העבדות – דאָס הייסט, פאָלגן אַ צווייטן ווען דו אַליין ווייסט נישט. אַן עבד איז איינער וואָס ווייסט נישט (אין קעגנזאַץ צו אַ בן וואָס ווייסט).
3. אברהם אבינו איז געווען אַ גרויסער צדיק – אָבער ער איז נישט געווען קיין עבד ה׳. אין תּורה שטייט „עבד ה'” ערשט נאָך יציאת מצרים (משה = עבד ה׳; „עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים”).
4. מסקנא: די אידן האָבן געדאַרפט זיין עבדים אין מצרים כּדי צו באַקומען די מדת העבדות – און דערנאָך „סוויטשן” די עבדות פון פּרעה צום אייבערשטן. דאָס איז דער תּכלית פון גלות מצרים.
⟦אָפענע דיסקוסיע⟧
אַ תּלמיד ווענדט אָן אַז עס שטייט „עבד” אויך פאַר יציאת מצרים (עבדים אויף דער שטער, עבד אברהם). דער פּונקט ווערט אַקצעפּטירט אָבער באַטאָנט אַז דער מושג „עבדי ה'” ווי אַ פאָרמעלער באַגריף קומט ערשט נאָך מצרים.
—
טו. עבדות/קבלת עול איז די איינציגע מידה וואָס חינוך קען טאַקע געבן
הויפּט-אַרגומענט
– עס איז דאָ אַ „מידה” (כאָטש ס׳איז נישט ממש אַ מידה אין דעם קלאַסישן זין, מער אַ „חינוך”, אַ „הנהגה”, אַ „דבר כללי”):
– די פעאיקייט צו פאָלגן וואָס מ׳דאַרף פאָלגן, אפילו ווען מ׳פאַרשטייט עס נישט, ווען מ׳האַלט נישט דערביי, ווען מ׳זעט עס נישט אַליין.
– שטאַרקע טענה: דאָס איז די *איינציגסטע* מידה וואָס מ׳קען באַקומען פון אַ צווייטן (פון דרויסן). חינוך קען *נאָר* געבן די מידה.
קאָנטראַסט: וואָס חינוך קען *נישט* געבן
– חינוך קען נישט געבן אהבה. אהבה דאַרף אַ מענטש אַליינס האָבן.
– חינוך קען אָנצינדן אהבה, קען מאַכן אַז מ׳טוט מעשים חיצונים וואָס ברענגען צו אהבה – אָבער דער חינוך אַליין באַשטייט פון קאָנטראָל / סעלף-קאָנטראָל.
⟦פילאָסאָפישער צוזאַץ⟧
„סעלף-קאָנטראָל” איז אַ פּראָבלעמאַטישער באַגריף – עס מאַכט נאָר סענס אויב ס׳איז דאָ צוויי כוחות (צוויי נפשות, שכל און גוף, דער אייבערשטער און איך, דעת קעגן מידות, אא״וו).
—
טז. חילוק אברהם – משה
– אברהם = אהבה. „אברהם אוהבי” – ער טוט וואָס ער האַלט ליב, ער האָט אַליין פאַרשטאַנען.
– משה = יראה / שכר ועונש. משה האָט מייסד געווען אַ סיסטעם וואָס כולל שכר ועונש – ווער ס׳פאָלגט נישט, באַקומט קלעפּ.
– דאָס סיסטעם פון שכר ועונש איז גענומען געוואָרן פון דער מצרים-ערפאַרונג – דאָס איז דער „סאָושעל/פּאָליטיקל אַספּעקט” פון תּורה.
– די תּורה איז נישט געמאַכט פאַר אַ גוטן מענטש, נישט פאַר אַ שלעכטן מענטש – פאַר מענטשן וואָס דאַרפן חינוך.
וויכטיגער נואַנס: עבדות צו פּרעה → עבדות צו הקב״ה
ס׳שטייט *נישט* אַז פריער האָסטו ליב געהאַט פּרעה, יעצט האָב ליב דעם אייבערשטן. נאָר: אַ קנעכט קענסטו זיין קודם צו פּרעה, יעצט צום אייבערשטן. עבדות אַליין – וואָס עס מיינט „עקזאַקטלי” – בלייבט אַ שאלה.
—
יז. עיקר חידוש: חינוך ווירקט דורך „being an unmovable thing” – ווי נאַטור
דער מעכאַניזם פון חינוך
– חינוך מיינט „being an unmovable thing, being nature.”
– דער טאַטע/מחנך דאַרף זיין אַזוי ווי אַ ריאַליטעט וואָס מ׳קען נישט האַנדלען מיט.
– אויב מיט אַ טאַטע קען מען צופיל האַנדלען – איז אַלעמאָל אַ פּראָבלעם.
– קאָנטראַסט: אויב איך בין דיר מסביר אַז ס׳איז גוט פאַר דיר מיך צו פאָלגן – איז דאָס שוין נישט עבדות, דאָס איז אַ „ביזנעס זאַך” (ווי גיין צום דאָקטאָר).
– עכטע חינוך אַרבעט מיט פיזישע ריאַליטעט (שמערץ/פאַרגעניגן): אויב דו טוסט X, לאַנדסטו אין תּפיסה. דו ווילסט נישט אין תּפיסה, אַלזאָ לערנסטו זיך קאָנטראָלירן.
קאָנקרעטער בייַשפּיל
אַ רבי וואָס לאָזט נישט אַרויספאָרן פאַר זעקס אַזייגער – אפילו אין אַ בליזאַרד אָדער האַריקעין – ווייל ער האַלט אַז אַזוי איז „די הלכה.” דאָס איז עבדות אין חינוך-קאָנטעקסט: דער צווייטער איז מחליט, נישט דו. די תּלמידים מיינען אַמאָל אַז דער רבי איז „אַ רשע אַ שטיקל” – אָבער למעשה, זיין אינפלעקסיביליטעט איז דאָס וואָס העלפט.
—
יח. קבלת עול מלכות שמים – אַ דערמאָנונג, נישט אַ מעשה
קבלת עול מלכות שמים (קריאת שמע יעדן טאָג) מיינט נישט אַז מ׳טוט עפּעס אַקטיוו – עס איז אַ דערמאָנונג, כּדי מ׳זאָל נישט פאַרגעסן און נישט „צוברעכן זיך” דורך צוריקגליטשן.
—
יט. עבדות – נישט קיין מעלה, נישט דער תּכלית
קלאָרשטעלונג
– עבדות איז אַ שרעקלעכע זאַך – מ׳איז אַן עבד פאַר פּרעה.
– אויך „עבד השם” איז נישט דער תּכלית. חולק אויף די וואָס זאָגן אַז דער ציל איז „בטל זיין פאַר דעם אייבערשטן.”
– דער אמת׳ער תּכלית: צו פאַרשטיין, צו זיין אַ פרייַנד מיט דעם אייבערשטן, אַ בן, איינער וואָס פאַרשטייט. עבודה מאהבה (= לשמה) איז העכער פון עבודה מיראה.
– פּראַקטיש אָבער: ווייל מענטשן הייבן אָן מיט שטותים אין קאָפּ, דאַרף מען אַ קאָנטראָל-מעכאַניזם – „יאָ, איך וויל, אָבער יעצט דאַרף מען נישט.” דאָס איז אַ בסיסית׳ע מדה אין חינוך: נישט טאָן נאָר וואָס דו ווילסט, נאָר רעקאָגנייזן אַנדערע׳ס רצונות.
—
כ. דער זוהר׳ס משל: קבלת עול ווי די בהמה מיט דעם עול
דער זוהר׳ס פּרינציפּ
קבלת עול איז די ערשטע מדריגה. קבלת עול מיינט *נישט* אַז איך „באַשליס” מקבל צו זיין דעם עול (און מאָרגן קען איך אויפהערן). קבלת עול איז אַ רעקאָגנישן אוו ריאַליטי – אַ דערקענונג אַז ס׳איז דאָ אַ לימיט צו מיינע בחירות, צו מיין „איך-פאַרשטיי.” Cause and effect איז שטאַרקער פון מיר.
דער משל
„פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול” – מ׳זעט אַז נאָרמאַל *לייגט מען יאָ אַרויף אַן עול* אויף אַ בהמה. ווען אַ קו ווערט געבוירן, לייגט מען אַרויף אַן עול פון קליינערהייט. ער שלעפּט זאַכן, כאָטש ער איז נאָך נישט שטאַרק גענוג פאַר אַן אַקער-אייזן. אַזוי לערנט ער זיך אויס אַז ווען דער בעל הבית זאָגט שלעפּן – שלעפּט מען. שפּעטער קען מען אפילו אַראָפּנעמען דעם עול – ער שלעפּט שוין אַליין.
—
כא. ⟦זייט-דיגרעסיע⟧ קריטיק אויף דעם מאָדערנעם „פּאָזיטיוון” רעדן וועגן תּשובה
דער וועג ווי מ׳רעדט וועגן תּשובה איז „דיסטראַקטיוו”:
– דער „פּאָזיטיוו סטייל” פון חסידישע ספרים און די מאָדערנע וועלט זאָגט „אַלעמאָל איז דאָ אַ וועג אַרויס.”
– נישט אַלעמאָל איז דאָ אַ וועג אַרויס. ס׳איז דאָ זאַכן וואָס מ׳קען *נישט* תּשובה טון דערויף.
– תּשובה איז אַ וועג צו ווערן בעסער – נישט אַ „וועג אַרויס.”
– אויב מ׳נוצט תּשובה אַלס אַ סיבה צו זינדיגן – אַרבעט תּשובה נישט. („חוטא ומחטיא”)
– ציטאַט פון ר׳ מאָטעלע זילבער: „אפילו חרב חדה מונחת על צווארו” – ס׳שטייט *מונחת*, נישט *חותכת*. עפּעס אַ לימיט איז זיכער דאָ.
—
כב. תּשובה – בין אדם למקום vs. בין אדם לחבירו
די משנה׳ס פּרינציפּ
– חטא בין אדם למקום – תּשובה העלפט.
– חטא בין אדם לחבירו – תּשובה אַליין העלפט נישט; מ׳דאַרף דעם חבר׳ס מחילה.
פאַרוואָס?
דער אייבערשטער קען דיך אַלעמאָל מוחל זיין – דאָס איז „בייסיקלי פרי.” אָבער אַ חבר? נישט אַלעמאָל קען מען צוריקגיין. מ׳קען אים איבערבעטן, אָבער ער מוז נישט מוחל זיין.
די משנה איז אַ משנה אויף ריאַליטעט
זי זאָגט: תּשובה איז די העכסטע זאַך, מ׳קען אַלעס מתקן זיין – אָבער רעד דיך נישט אייַן אַז דו קענסט טרעטן אויף דיין חבר און ער וועט דיך שוין מוחל זיין.
⟦זייט-דיגרעסיע: פּראַקטישע בייַשפּילן⟧
– מענטשן וואָס זענען דורות צוקריגט – יעדער זיידע האָט אָפּגעטאָן דעם אַנדערנ׳ס זיידע, קיינער האַלט נישט ביים מוחל זיין.
– אַ מעשה מיט צוויי חסידות׳ן וואָס זענען צוקריגט געווען ~60 יאָר. איינער איז קראַנק געוואָרן, מ׳האָט געמיינט ס׳איז אַ קפּידא פון דעם אַנדערן רבי׳ן. זיי זענען געגאַנגען איבערבעטן, אָבער דער אַנדערער רבי האָט געזאָגט: „געבט צוריק דעם בילדינג וואָס איך האַלט ס׳איז מיינס.” – ריאַליסטישע מחילה פאָדערט ריאַליסטישע פאַרריכטונג.
⟦זייט-דיגרעסיע: חילוקי כּפּרה⟧
– יעצט (אָן בית-המקדש) איז תּשובה „ביליג” – יום כּיפּור אַליין איז מכפּר.
– ווען ס׳וועט קומען דער בית-המקדש, וועט תּשובה קאָסטן געלט – מ׳וועט דאַרפן קויפן קרבנות (חטאת, אַ גאַנצע שעפּס, אַ סעודה). „מ׳זאָל אַריינכאַפּן יעצט!”
תּשובה אַלס התגברות
אויך תּשובה בין אדם לחבירו איז אַ נושא פון נישט טאָן וואָס דו ווילסט – דו מוזט רעכענען מיט דעם אַנדערנ׳ס ריאַקציע. דו קענסט נישט סתּם מאַכן דעמעדזש און רעכענען אויף מחילה.
—
כג. זענען מענטשן „גוט”? – רילייעביליטי פון מענטשן
דער אַרגומענט
– נישט „שלעכט” אין גרויסן זין – רוב מענטשן זענען בינונים, נישט גנבים אַ גאַנצן טאָג.
– אָבער נישט רילייעבל: ווען ס׳קאָסט עפּעס (מי, געלט, אומבאַקוועמלעכקייט), וויפיל מענטשן קען מען סמך זיין אַז זיי וועלן טאָן דאָס ריכטיגע?
– פּרידיקשאָן-כּלל (ציטירט פון אַ חבר): אויב דו פּרידיקטסט אַז יעדער איינער גייט טאָן וואָס איז גוט פאַר זיינע אייגענע אינטערעסן, וועסטו זיין 80-95% ריכטיג.
– אַסאַך מענטשן זענען נישט אַמאָל קאָנווינסעבל – זיי פאַרשטייען אַז עפּעס איז נישט ריכטיג, אָבער טוען עס נישט.
⟦זייט-דיגרעסיע: ציטאַט פון רב וואָטנער⟧
„מ׳טרעפט פאַר אַ מצוה דן זיין לכף זכות, אָבער געוויינלעך טרעפט מען בעסער צו ווען מ׳איז דן לכף חובה.”
קלאָרשטעלונג
„שלעכט” איז נישט דאָס ריכטיגע וואָרט – דער פּראָבלעם איז נישט רילייעבל. מענטשן האָבן אַ שוועל (threshold) וויפיל זיי זענען גרייט צו אינוועסטירן פאַר׳ן ריכטיגן – און ביי רוב מענטשן איז דער שוועל נידריג.
—
כד. דער מעשה מיט דער קאָנדאָ-מיטינג – אילוסטראַציע פון אייגן-אינטערעס
די מציאות
אין אַ קאָנדאָ-געגנט זענען געווען צוויי סאָרטן הייזער: גרעסערע (מיט מער פּאַרקינג, מער לעוועלס) און קלענערע. מ׳האָט געדאַרפט באַשליסן ווי אַזוי צו צאָלן פאַר דער מענעדזשמענט (רייניגונג, גאָרדן-קעיר, אאז״וו).
די מחלוקת
– צד א׳: דער וואָס האָט אַ גרעסערע הויז נוצט מער, זאָל ער צאָלן מער.
– צד ב׳: יעדער איינער זאָל צאָלן גלייך.
רוב פון דער אַרבעט (גאָרדן-קעיר) נוצט יעדער איינער גלייך; דער חילוק צווישן גרויס און קליין איז קליין. דאָס מאַכט עס אַ grey area – ביידע צדדים זענען לעגיטים.
דער פילאָזאָפישער פּונקט – אייגן-אינטערעס פאַרדרייט דעם אורטייל
ניינציג פּראָצענט פון די וואָוטערס האָבן געוואָוטעט לויט זייער אייגענעם אינטערעס – דער מיט דער גרעסערער הויז האַלט מ׳זאָל צאָלן גלייך, דער מיט דער קלענערער הויז האַלט מ׳זאָל צאָלן לויט גרויס. (אפשר איז געווען „איין צדיק׳ל” וואָס האָט געוואָוטעט קעגן זיין אינטערעס.)
דער באַווייז פון סובדזשעקטיוויטעט
אָבדזשעקטיוו איז דאָך קלאָר: ווען איינער האָט צוויי הייזער, איז נישטאָ קיין שום סברא אַז ער זאָל צאָלן ווי איינער מיט איין הויז. מ׳קען פרעגן אַ רב, מ׳קען גיין נאָך מנהג העולם – ס׳איז דאָ אָבדזשעקטיווע וועגן צו פּסק׳ענען. אָבער – דער זעלבער מענטש וואָס האַלט אַזוי ביי זיין קאָנדאָ, האַלט פאַרקערט ביי אַ צווייטע קאָנדאָ וואו ער האָט דעם אַנ
דערן סאָרט הויז. דאָס באַווייזט אַז זיין פּסק איז נישט באַזירט אויף יושר, נאָר אויף אינטערעס.
דער שליסל-אַרגומענט
ווען מ׳מאַכט אַ וואָוט, אַסומט מען אַז מענטשן זענען גוט – אַז זיי וועלן שטימען לויט יושר. אָבער אין דער פּראַקטיק – רוב מענטשן גייען נאָך זייער אינטערעס, הגם אַז זיי זענען נישט „שלעכטע מענטשן.” דאָס איז דער נקודה פון דעם גאַנצן שיעור: מענטשן זענען נישט שלעכט, אָבער זייער אורטייל ווערט סיסטעמאַטיש פאַרדרייט דורך אייגן-אינטערעס, אפילו אין אַ grey area וואו ביידע צדדים זענען לעגיטים.
—
כה. קורצע סיום-באַמערקונג וועגן פאָלגן אַ פּסק
⟦זייט-דיגרעסיע: אַ נקודה וועגן חינוך און פּסק׳ענען⟧
ווען צוויי מענטשן מאַכן אָפּ צו גיין צו אַ דריטן (אַ רב/הכרעה), און איינער פאָלגט נישט דעם פּסק – דאָס איז שוין טאַקע שלעכט. דער וואָס איבערפאָלגט נישט אַ דין תּורה אָדער אַ הכרעה פון אַ רב – דאָס איז אַ קלאָרער פאַל פון שלעכטקייט, נישט בלויז אייגן-אינטערעס.
—
כו. סיום – דער צענטראַלער פּונקט פון דעם גאַנצן שיעור
„גוט זיין” פאָדערט מער ווי בלויז פאָלגן מיינע אינטערעסן; עס פאָדערט אַן אָבדזשעקטיווע מדה פון יושר וואָס גייט אַריבער פון וואָס איך וויל.
—
גאַנצער אַרגומענט-פלוס פון דער שיעור – שטרוקטור-איבערבליק:
“`
מעשה ר׳ שלמה קאַרלינער (וויל ≠ טאָר)
↓
נתיבות שלום׳ס פּשט: פיזיש/פּסיכאָלאָגיש צוברעכן דעם גוף → נשמה לייכט
↓
קריטיק: דאָס איז פאַלש
↓
בית יוסף-ביישפּיל: „הכנעת היצר” = לערנען חובת הלבבות, נישט שטיינער שלעפּן
↓
בלעם / רוזשינער / תּפיסה: פיזישער חסרון ≠ רוחניות׳דיגע מעלה
↓
ר׳ פּנחס קאָריצער + בעש״ט: אַסקעזע אַרבעט נישט פאַר מענטשן
↓
נייער פאָרשלאַג: „גוף” = רצונות/תאוות (נישט פיזיש)
↓
הויפּט-פּראָבלעם: „נישט בעל תאוה” – קיינער ווייסט נישט וואָס דאָס מיינט
↓
„נישט בעל תאוה” = מידה כללית (כמעט = „גוטער מענטש”)
↓
פּשוט׳ער וועג: התגברות = תנאי פאַר גוטע מידות, נישט דער עצם
↓
חינוך = צוויי טיילן (טעאָריע + פּראַקסיס/רפואה)
↓
ערשטער תנאי: Self-control / executive function
↓
צווייטער יסוד: קוראַדזש / עזות דקדושה (קעגן סאָציאַלן דרוק)
↓
נאָוואַרדאָק = פּראַקטישע חינוך-איבונגען
↓
חינוך = זיך צווינגען וואָס מען וויל נישט
↓
צדיק טאָר טאָן וואָס ער וויל; נישט-צדיק דאַרף התגברות
↓
חוקים = חינוך-שטאַפּל (פאַרוואָס ליגט אין טאַטן)
↓
מדת העבדות – די איינציגע מידה וואָס חינוך קען געבן
↓
יציאת מצרים = באַקומען מדת העבדות → סוויטשן צום אייבערשטן
↓
אברהם (אהבה) vs. משה (יראה/שכר ועונש)
↓
חינוך = „being an unmovable thing” (ווי נאַטור-געזעץ)
↓
קבלת עול = רעקאָגנישן אוו ריאַליטי (זוהר + משל פון בהמה)
↓
עבדות ≠ תּכלית; תּכלית = אהבה/פאַרשטיין
↓
תּשובה: ריאַליסטיש, נישט אויטאָמאַטיש (בין אדם לחבירו)
↓
מענטשלעכע רילייעביליטי: נידריג (אייגן-אינטערעס דאָמינירט)
↓
קאָנדאָ-מעשה: אייגן-אינטערעס פאַרדרייט אורטייל סיסטעמאַטיש
↓
מסקנא: „גוט זיין” = אָבדזשעקטיווע מדה פון יושר,
אַריבער פון „וואָס איך וויל”
“`
תמלול מלא 📝
רבי שלמה קארלינער און די אמת׳ע באַדײַט פֿון „הכּנעת הגוף”
פּתיחה: די מעשה פֿון רבי שלמה קארלינער אַלס דרײַ-און-אַ-האַלב-יעריג קינד
די מעשה און ביאָגראַפֿישע פֿראַגן
Instructor: ס׳איז געווען אַ מעשה מיט די הייליגע רבי שלמה קארלינער, הרב הקדוש הר״ש מקארלין, אַז איינמאָל איז ער געווען דרײַ און אַ האַלב יאָר אַלט.
רבי שלמה קארלינער, ווען איז זײַן טאַטע אַוועק? איך ווייס נישט. ער איז געווען אַ חסידישער איד, זײַן טאַטע? רבי שלמה קארלינער? איך ווייס נישט. ער איז נאָך געווען פֿאַר חסידות, ס׳מאַכט נישט קיין סענס.
ניין, אַ מעשה פֿון דרײַ און אַ האַלב יאָר אַלט מוז זײַן אַז ער איז אויפֿגעוואַקסן אַזוי, אָדער ער האָט נאָך אַ מעשה וואָס איז נישט געשען. אָקיי. פֿאַרוואָס האָט מען נישט געקענט פֿאַרציילן אַז די מעשה איז געווען ווען ער איז געווען זיבעצן? פֿאַרוואָס דאַרף מען עס צולייגן אַ פּרט וואָס…
עניוועיס, ס׳איז געווען זײַן יאָרצײַט? זײַן יאָרצײַט איז יעצט געווען, יאָ, כ״ב תּמוז, נעכטן, איינער. יאָ.
דיגרעסיע: רבי שלמה קארלינער׳ס יאָרצײַט און מיתה
און ער איז געהרג׳עט געוואָרן נעבעך. חסידים זאָגן על קידוש השם [al kiddush Hashem: in sanctification of God’s name]. איך ווייס נישט צו קיין סתּם שיכּור האָט אים געשאָסן. עניוועיס.
Student: וואָס?
Instructor: יאָ, אַ גוי האָט אים געשאָסן.
Student: שבּת, ניין?
Instructor: יאָ. ער איז אַ קאָזאַק, ער האָט אים געשאָסן. חסידים, they tried to misil-li-li. יאָ. באָט ער איז נישט געווען אויף מלחמה, ער איז נישט געווען קיין קידוש השם. ס׳איז געווען סתּם אַ גוי האָט אים געשאָסן. אממ… נעבעך. שבעים קדומה. סעד סיטועישאַן. עניוועיס. ס׳איז זייער סעד, נעבעך.
דאָס איז אונזער גלות, אונז רעדן יעצט די תּקופֿה [tekufah: period] וואָס מ׳רעדט פֿון די גלות [galus: exile].
מנהג קארלין: שהחיינו אויף כ״ב תּמוז
אין קארלינער איז מקובל [mekubal: accepted tradition] אַז רבי שלום קארלינער׳ס יאָרצײַט מעג מען מאַכן שהחיינו [Shehecheyanu: blessing for new/joyous occasions], דו ווייסט? ס׳ווערט מתקן [metaken: rectified] געווען איין טאָג.
ס׳איז דאָ אַ ראיה [rayah: proof] אַז ס׳שטייט אין רש״י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, medieval commentator] אַז ס׳איז דאָ 21 טעג צווישן שבעה עשר בתּמוז [Shivah Asar B’Tammuz: the 17th of Tammuz] און תּשעה באָב [Tishah B’Av: the 9th of Av], און ס׳מאַכט דאָ 22 טעג. פֿאַרקערט, רש״י האָט געמיינט פֿליד בכלל [the fast itself is included]. אָבער עניוועיס, זאָגן זיי, פֿון דעם איז משמע [mashma: implied] אַז ס׳איז דאָ איין טאָג וואָס איז נישט. מ׳האָט נישט געוואוסט וועלכע טאָג איז נישט, ווײַל ס׳איז נפֿטר [niftar: passed away] געוואָרן רבי שלמה קארלינער, און מ׳האָט דיסקאַווערט אַז ס׳מיינט כ״ב תּמוז.
אָבער מיינען קארלינער איז דער מנהג [minhag: custom] צו מאַכן אַ שמחה׳ס [simchah: celebration]. ס׳איז נישט קיין עניין [inyan: matter/concept] אַז מ׳מאַכט שמחה׳ס אויף דער רבי. עניוועיס, ס׳איז נאָר אַ מנהג פֿון די… איך געדענק נישט ווען ס׳שטייט אין אריז״ל [the Arizal: Rabbi Yitzchak Luria, 16th-century Kabbalist], אָבער ס׳קומט פֿון די אַשכּנזישע מנהג.
די מעשה גופֿא: דער בילקע און דער וויין
אָקיי, עניוועיס, רבי שלמה קארלינער איז געווען דרײַ און אַ האַלב יאָר אַלט. ער האָט געהאַלטן אַ בילקע, שטייט לחמניה [lachmanyah: roll/bun], איך ווייס נישט וואָס דער מענטש שרײַבט אויף עברית. ער האָט געהאַלטן אַ בילקע, און דאַן האַלט ער און ער האָט געוויינט. ס׳איז דאָ אינטערעסאַנטע מעשה.
סאָו האָט מען געפֿרעגט, פֿאַרוואָס וויינט ער? וואָס איז די מעשה? האָט ער געזאָגט אַז ער איז הונגעריג. האָט ער געפֿרעגט, נו, דאָס איז דאָך די בילקע שוין. האָט ער געזאָגט, יאָ, אָבער ער האָט געהערט פֿון זײַן רבי׳ן אַז וואָס מ׳וויל נישט, טאָר מען נישט, קען ער נישט עסן. און ער וויל דאָך עסן. יאָ. וואָס מ׳וויל טוט מען נישט. סאָו קען ער נישט עסן. אַזוי זאָגט דער הייליגער ר׳ שלמה קארלינער.
Student: So when did he ever eat at ווילקי [in the end]?
Instructor: איך האָב מיר יעצט געפֿרעגט צום סוף אמת. אַ קליין יונגל איז געווען גוט צומישט. ער וויל נישט. ער איז הונגעריג. וואָס קומט עס אַרײַן? און ער איז הונגעריג. ער איז הונגעריג. יאָ. דאָס האָט אים לייגעטאָן, ער איז הונגעריג, וואָלט ער נישט געקענט עסן, ווײַל ער וויל דאָך עסן. ס׳איז געווען קאָנפֿליקטעד. איך ווייס נישט.
און דאָ זעט מען ווי אונזערע רבי׳ס, אַפֿילו ווען זיי זענען געווען דרײַ און אַ האַלב, האָבן זיי שוין נישט געוואָלט טון וואָס זייער גוף וויל.
רבי שלום נח׳ס פּשט: פּסיכאָלאָגישע מאַניפּולאַציע פֿאַר „הכּנעת החומר”
בקיצור [bekitzur: in short], ממילא [memeilah: consequently] זאָגט רבי שלום נח אַז דאָס איז געווען די עצה [eitzah: advice/solution], פֿאַרשטאַמען האָט ער דאָס געהערט פֿון איינער, און ער האָט געזאָגט מער אויף די תּורה אינזעלבסט. דאָס איז די עצה.
ווײַבאַלד ס׳איז דאָ עפּעס אַן עניין וואָס הייסט הכּנעת החומר [hachna’as hachomer: subduing the material/physical], וועגן דעם דאַרף מען פּײַניגן די גוף, אָבער זיי זענען צו שוואַך צו פּײַניגן די גוף, אָבער נישט צו שוואַך צו מאַכן פּסיכאָלאָגישע מאַניפּולעישן אויף מענטשן, און זיי פֿאַרדרייען אַ קאָפּ און זאָגן פֿאַר אַ קליינע יונגל אַז ער טאָר נישט עסן אַ בילקע וואָס ער וויל. ממילא דורך דעם צוברעכט מען די גוף, און נאָכדעם וועט לײַכטן די נשמה.
דאָס איז אַ היינטע שטיקל תּורה שוין גענוג אין די נתיבות שלום [Nesivos Shalom: “Paths of Peace,” work by Rabbi Shalom Noach Berezovsky] פֿאַרהיינט. ענק פֿאַרשטייען אין די נקודה [nekudah: point]? ניין.
דער Instructor’ס קריטישע רעאַקציע
איך וואָלט געזאָגט די זעלבע שיעור, איך קען יאָ מקדים זײַן [makdim zayn: preface/introduce] די נתיבות שלום, ווײַל איך וויל שטיין. איך וואָלט געזאָגט די זעלבע שיעור, און אויב איך וואָלט געגלייבט אין דעם, וואָלט איך אַפֿילו געזאָגט אַז ער האָט דאָס געמיינט, איך האָב מורא אַז ער האָט נישט געמיינט דאָס. אָדער ער האָט גאָרנישט געמיינט, איך האָב נישט קיין אַנונג פֿאַרוואָס מענטשן שרײַבן זאַכן וואָס איז אַזוי סתּם.
But maybe he was sincere. I think he was a sincere person. מ׳קען נישט וויסן אַלעמאָל. In any case, איך וואָלט געזאָגט די מעשה פּונקט פֿאַרקערט, יאָ?
דער בית יוסף און די אמת׳ע באַדײַט פֿון „הכּנעת היצר”
קריטיק אויף די „שטיינער-שלעפּן” מעשה
אַז דער וואָס האָט פֿאַרציילט די מעשה אויף דעם בית יוסף [Beis Yosef: Rabbi Yosef Karo, 16th-century codifier], גיבט סתּם אַ געהעריגע לשון הרע [lashon hara: evil speech/slander], ס׳איז נישט קיין טראָפּ סענס צו זאָגן אַז דער בית יוסף האָט געשלעפּט אַ זעקל שטיינער אויפֿן האַלדז ווײַל ס׳איז מכּניע זײַן להכּניע ערפּו [machnia zayn lehachni’a orfo: to subdue, to humble his neck].
וואָס שטייט טאַקע אין ספֿר מגיד מישרים
בײַ די וועי, און דאָס איז ממש, איך בין פֿרידי יאָר דאָס איז פּלעין אַ ליי, ווען אין ספֿר הקדוש אין דעם בית יוסף׳ס דעקט, וויאַזוי הייסט עס, דײַערי, אַ נקרא ספֿר מגיד מישרים [Maggid Meisharim: “Preacher of Righteousness,” mystical diary of Rabbi Yosef Karo], שטייט אַז דער מגיד [maggid: angelic teacher] האָט אים געזאָגט אַז אַז ער זאָל לערנען יעדן טאָג אַביסל חובת הלבבות [Chovos HaLevavos: “Duties of the Hearts,” 11th-century ethical work], כּדי להכּניע יצרו [kedei lehachni’a yitzro: in order to subdue his inclination].
און מ׳זעט אויך, אין יענעם ספֿר זעט מען אויך אַז ער איז זייער שטאַרק מקפּיד [makpid: strict/particular] געווען אויף די נושא [noyse: topic] פֿון תּענוגים גשמיים [ta’anugim gashmiyim: physical pleasures], און זײַן מלאך [malach: angel], זײַן רבי, זײַן מגיד, האָט אים זייער שטאַרק געוואָרנט און אַנגעזאָגט קעגן די…
ס׳שטייט דאָרט אַזוי, איך געדענק נישט די נאַמבערס, ער זאָגט, נעכטן בײַ סעודה [seudah: meal] האָסטו געטרונקען פֿערצן גלעזלעך ווײַן, ס׳איז צופֿיל, צוועלף איז גענוג. איך געדענק נישט די נאַמבערס. איך געדענק נישט, דאַרף מען נאָכקוקן אינמיטן, אויב איך געדענק די נאַמבערס וואָס ער זאָגט.
Student: ניין, ס׳איז נישט געווען קיין סעלצער.
Instructor: יאָ, ס׳איז נישט געווען קיין סעלצער, ס׳איז נישט געווען קיין גלעזלעך אַזוי דאָ. יאָ, איך ווייס נישט פּונקטליך וואָס מ׳האָט געטרונקען. ס׳איז נישט געווען ספּעל קאַוועל דעמאָלטס.
דער טעם: ביטול תּורה, נישט פֿיזישע פּײַן
איך וועל דיר זאָגן, ס׳איז געמיינט you’re over eats, נישט אַז ס׳האָט אים געהייסן פֿאַסטן און צוזאַמפֿאַלן, אָבער ער האָט אים געוואָרנט אַז ס׳האָט געגעסן צוויי פּיטשעס קעגן רגע [rega: moment] איינס, אַזעלכע סאָרט זאַכן שטייען דאָרט.
אָבער די ריזען פֿאַרוואָס שטייט ווײַל ס׳איז אַ ביטול תּורה [bitul Torah: neglect of Torah study], ווײַל ס׳איז אַ הפֿסק [hefsek: interruption] פֿון לערנען, ווײַל אַ איד דאַרף זײַן… זײַן גאַנצע זאַך פֿון דעם מגיד איז געווען אַז ער האָט געוואָלט נישט מסיח דעת זײַן [mesi’ach da’as zayn: to divert one’s attention] פֿון משניות [Mishnayos: the Mishnah]. פֿון דביקות [devekus: cleaving/attachment to God], פֿון תּורה, וואָטעווער. און דאָס איז היסח הדעת [hesech hada’as: diversion of attention]. נישט דאָרט לאַנג, דאָס איז די טראַכטן דערפֿון. ס׳איז נישט נאָר די צײַט, איך האָב געהערט משהו וועגן צײַט.
מסקנא: „הכּנעת היצר” = לערנען חובת הלבבות
סאָו, די לשון אַז דער בית יוסף האָט געהאַט אַ מנהג יעדן טאָג צו טון זאַכן, נח נו, יצרו [yitzro: his inclination], איז אמת, שטייט אין זײַנע הנהגות [hanhagos: practices/customs], אָבער דאָס איז לערנען חובת הלבבות, ס׳איז נישט געווען צו שלעפּן שטיינער, ס׳איז אויף מחילה [oyf mechilah: with all due respect/pardon the expression].
סאָו דאָס וואָלט איך געזאָגט, איך וואָלט געזאָגט די זעלבע שיעור, איך האָב זייער ליב די צוויי מעשיות, ווײַל ס׳געבט זייער גוט אַרויס די הוי מינון [hoy minon: the distinction/difference] און די מסקנא [maskana: conclusion].
דער הויפּט-טעזיס: „צוברעכן דעם גוף” מיינט נישט דעם פֿיזישן גוף
פֿראַגע און ענטפֿער
Student: וואָלסטו געמיינט אַז צוברעכן די גוף מיינט מען נישט שטיין?
Instructor: ווען מ׳זאָגט צוברעכן די גוף, מיינט מען נישט די גוף. אַ מענטש מיט אַ צובראָכענע פֿיס, ס׳איז נישט…
בײַשפּיל: בלעם׳ס אויג
ס׳איז דאָ אַזאַ תּורה, און קען די תּורה? נעימה גבר ששתום עין [ne’imah gavar sheshtum ayin: pleasant is the man who is blind in one eye – a play on Balaam’s description]. פֿאַרוואָס האָט רבי ילחמואל [Rabbi Yishmael] געווען בלינד אויף איין אויג? אַזוי זאָגט מען, יאָ? ס׳איז דאָ אַ פּשט אין ששתום עין. ס׳איז מסתּמא נישט די פּשוט׳ע פּשט, אָבער איינע פֿון די פּשטים.
האָט עפּעס אַ חסידישער איד געזאָגט אַז ער האָט זיך אַלעמאָל געוואונדערט וויאַזוי בלעם [Balaam] האָט געקענט האָבן רוח הקודש [ruach hakodesh: divine inspiration]. יעדער איינער ווייסט אַז כּדי צו האָבן רוח הקודש דאַרף מען האָבן אידעלע אויגן, נישט קוקן וואו מ׳טאָר נישט. וויאַזוי קען זײַן? האָט ער געזאָגט אַז ער האָט געכאַפּט, איין אויג האָט ער נישט געקענט זען. סאָו ווען יענע אויג האָט ער נישט געקענט זען, האָט ער נישט געקענט זען קיין עבירות [aveiros: sins]. סאָו דאָרט האָט ער געקענט זען.
בײַשפּיל: דער רוזשינער׳ס ווערטל
סאָו אַגעין, דאָס איז אַ סימילער טאַט וואָס יענער וואָס איז געקומען צום רוזשינער [Ruzhiner Rebbe] האָט געזאָגט אַז ער האָט געהאַט רוח הקודש, ער האָט שוין נישט גערעדט פֿערציג טעג. האָט ער אים געזאָגט אַז ער קען מיין אַז די פֿערד האָט אויך נישט גערעדט פֿערציג טעג, און ער האָט אויך רוח הקודש, פֿאַרשטייסט?
סאָו, ס׳האָט נישט קיין שום טעם, לכאורה [lechorah: apparently], רייט? מעיבי דע׳ס אַ וועי, איך זאָג נישט, מ׳דאַרף לאָזן פּלאַץ, אַפֿשר איז דאָ אַ וועג דאָס צו פֿאַרשטיין.
דער עיקר פּרינציפּ
בפֿשטות [bifshitus: simply/plainly], צו צוברעכן די גוף אין די סענס פֿון די פֿיזיקל גוף איז אַ וועיסט אָוו טײַם. ס׳איז געמאַכט צו אַרבעטן, און אויב ס׳אַרבעט נישט, געווענליך ווערט מען אַן ערגערער מענטש, נישט אַ בעסערער מענטש, אָדער עט ליעסט… איט קוד בי דעט דע׳ס וועיס פֿאַר איט טו העלפּ יו ביקאַם בעטער, באָט נאָט דיירעקטלי ביקאָז אָוו ברעיקינג איט.
בײַשפּיל: צובראָכענע פֿיס און תּלמיד חכם אין תּפֿיסה
איך האָב עס געזאָגט? ס׳קען זײַן אַז דו זאָגסט אַז אַ מענטש וואָס איז צעבראָכן אין זײַן פֿיס קען נישט אַרויסגיין, ער קען נישט גיין שפּאַצירן אין פּלעצער, האָט ער נישט קיין זאַך וואָס צו טון חוץ פֿון קוקן אויף די קאַמפּיוטער. אָקיי, דו האָסט אַ פּראָבלעם. אָבער בקיצור, ער האָט נישט קיין זאַך וואָס צו טון נאָר לערנען אַ ספֿר, און אָקיי, ער וועט שוין ווערן אַ תּלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar].
אַזויווי מ׳זאָגט, איינער איז אין דזשעיל. ס׳איז געווען מענטשן, ס׳איז געווען יונגעלײַט וואָס זענען געוואָרן תּלמידי חכמים פֿון זײַן אין דזשעיל, דו ווייסט? איך האָב נישט דאָרט וואָס צו טון, לערנען, אָקיי. מ׳זעצט זיך לערנען, קיינער קען נישט שטערן, די ווײַב קען נישט זאָגן מ׳דאַרף עפּעס טון.
ס׳איז געווען אַ איד, אַ תּלמיד חכם, ער האָט אים געזעצט פֿון וועם, עפּעס אַ ליטוואַק. ער איז געזעסן דרײַ יאָר צוריק, ער איז געווען אַ גאַנצע מגיד שיעור [maggid shiur: lecturer]. יאָ, יאָ, ס׳מאַכט זיך היינט אויך. יאָ. ס׳איז געווען עפּעס אַ ליטוואַק וואָס האָט אים איינגעזעצט פֿאַר עפּעס אַ ריזן, איך געדענק נישט פֿאַרוואָס. ער האַלט אַז יעדער איד דאַרף גיין אין תּפֿיסה [tefisah: prison] פֿאַר לישט צוויי חדשים. ער קען לערנען, ער שטערט נישט, קיינער שטערט.
מסקנא: אינדירעקטע הילף, נישט דירעקטע
בקיצור, יאָ, אין דעם זין פֿאַרשטיי איך, אַז אַמאָל זאָגסטו אַז אַ מענטש איז קראַנק, אַמאָל, יו נאָו, איט קאַטס אים אָוף פֿראַם סוירטן בעד העביטס וואָס ער האָט געהאַט, שלעכטע חברים, איך ווייס וואָס. יאָ, אָבער דאָס איז נישט די טעאָריע וואָס ער שוין טראַכט, און נישט ווײַל ער צוברעכט זײַן גוף, ס׳איז פּלעין ווײַל ס׳איז אַן אופֿן וואָס ער קען נישט, און אַז מ׳קען נישט, ער האָט בלויז ברירה [breirah: choice]. אָקיי.
רבי שלמה קארלינער׳ס ווערטל הייבט אָן צו מאַכן סענס
אָבער אָבער ווען ער רעדט וואָס רבי שלמה קארלינער זאָגט, הייבט עס שוין אָן יאָ צו מאַכן סענס. איך מאַך חוזק [chizuk: strengthening/encouragement] דערפֿון, אָבער ס׳הייבט נאָר יאָ אָן צו מאַכן סענס. אַז אויב אונז רעדן פֿון גוף, רעדן אונז פֿון וואָס ער וויל, אָדער פֿון וואָס ער האָט ליב. שטימט? און יעצט דאַרפֿן אונז אָנהייבן צו פֿאַרשטיין וויאַזוי וואָס דאָס מיינט, שטימט?
רבי פּנחס קאָריצער און דער בעל שם טוב׳ס קאָרעקציע
איך האָב פֿאַרגעסן צו זאָגן בײַ די… רבי שלמה קארלינער האָט אַליינס געזאָגט פֿאַרוואָס ער וויל נישט?
Student: פֿאַרוואָס אַליינס?
Instructor: יאָ, יאָ, יאָ. רבי פּנחס קאָריצער [Rabbi Pinchas of Koretz] האָט געזאָגט אַז ער האָט געלערנט מיט די מגיד מישרים, די דעיס וואָס איך האָב פֿריער געזאָגט אַז מ׳טאָר נישט טרינקען און עסן, ענדזשויען עסן צופֿיל. ער האָט געזאָגט אַז ווען ער איז געווען יונג האָט ער געטרײַט זיך צו פֿירן די דרך פֿון די ספֿר און ער איז שוואַך געוואָרן. נאָכדעם האָט ער געכאַפּט, אָדער ער איז געקומען צום בעל שם [Baal Shem Tov: Rabbi Yisrael ben Eliezer, founder of Chasidism], און דער בעל שם טוב זאָגט אַז ס׳פֿעלט נישט אויס.
אָבער ер האָט געכאַפּט אַז מסתּמא דאָס איז די פּראָבלעם, אַז דער מגיד איז געווען אַ מלאך. וואָס פֿאַרשטייט אַ מלאך צו עסן און טרינקען? ער וואָלט געווען אַ מענטש, וואָלט ער פֿאַרשטאַנען אַז ס׳איז דאָ אַ וועג פֿון יאָ עסן. מלאך? אַה? און די וואָך טאַקע מאור עינים [Maor Einayim: “Light of the Eyes,” work by Rabbi Menachem Nachum of Chernobyl].
Student: אַזוי ווייסטו נישט געווען קיין מלאך?
Instructor: ניין, די וואָך איז מאור עינים פֿאַר׳ן שמלאכן [far’n shmalachen: against the angels].
סיכּום און איבערגאַנג
אָקיי, רבותי. איך וויל אָנקומען צו די ערנסטע שמועס וואָס אונז האָבן דאָ וועגן דעם, נאָר אויב מ׳וועט קענען. אָבער דאָס זענען אַלע די אַלע מעשיות וואָס זענען אמת׳דיג קאַנעקטעד. איך מיין נישט אַז ס׳איז נישט קאַנעקטעד, איך האַלט אמת׳דיג אַז די אַלע חסידישע ספֿרים, חסידישע מעשיות וועלן קומען אַרויס די סאָרט פּראָבלעמס וואָס אונז האָבן דאָ, right? און וואָס איז די פּראָבלעם וואָס אונז האָבן דאָ און געדענקען?
התגברות על התאוה כמידה כללית: שתי שיטות להבנת היסוד
המשך: סיפור המגיד ממעזריטש והבעל שם טוב
און ער האט געזאגט אז ווען ער איז געווען יונג האט ער געטרייט זיך צו פירן די דרך פון דעם ספר און ער איז שוואך געווארן. נאכדעם האט ער געכאפט, אדער ער איז געקומען צום בעל שם טוב, און דער בעל שם טוב האט אים געזאגט אז ס׳פעלט נישט אויס. אבער ער האט געכאפט אז מסתמא איז די פראבלעם אז דער מגיד איז געווען א מלאך. וואס פארשטייט א מלאך צו עסן און טרינקען? ווען ער וואלט געווען א מענטש, וואלט ער פארשטאנען אז ס׳איז דא א וועג פון אן ענין פון עסן.
הצגת הבעיה המרכזית
אקעי, רבותי, איך וויל אנקומען צו די ערנסטע שמועס וואס אונז האבן דא וועגן דעם, אויב מ׳וועט קענען. אבער דאס איז, אלע די אלע מעשיות זענען אמת׳דיג connected. איך מיין נישט אז ס׳איז נישט connected. איך האלט אמת׳דיג אז די אלע חסידישע ספרים, חסידישע מעשיות, ברענגען ארויס די… די סארט פראבלעמס וואס אונז האבן דא, right?
וואס איז די פראבלעם וואס אונז האבן דא? איר געדענקט? וואס איז די פראבלעם וואס אונז האבן דא? לעצטע וואך האבן זיי געטרייט אנצוקומען צו די פראבלעם, זיי זענען נישט אנגעקומען, זיי האבן אנגערירט עפעס פארדעם. אה? די פראבלעם איז… ס׳איז דא אסאך פראבלעמס.
הגדרת הבעיה: המידה שאין לה שם חיובי
די פראבלעם איז אזוי, אז ס׳איז דא עפעס א מידה טובה וואס הייסט נישט זיין א בעל תאוה. Sadly, ס׳איז נישט דא קיין ווארט, א פאזיטיווע ווארט אויף דעם אויף אידיש, אזוי ווייט איך ווייס. און… און… און קיינער ווייסט נישט וואס דאס איז. איך בין גאנץ זיכער אז קיינער ווייסט נישט וואס דאס איז. און ס׳קען זיין מענטשן טוען עס, קען זיין מענטשן טוען עס נישט, אבער קיינער ווייסט נישט וואס דאס איז.
און דאס איז איינע פון די בעיות. מ׳ווייסט נישט וואס עס איז, אפשר טוט מען עס, מ׳פילט זיך סתם שלעכט ווייל מ׳פילט עפעס אנדערש. אבער אפשר קען מען עס נישט טון, ווייל מ׳ווייסט נישט וואס עפעס איז, קען מען עס זייער שווער עס צו טון. אדער אפשר צומישט מען עס מיט נאך אסאך זאכן, און דערפאר… ווערט עס א זאך צו א גרויסע זאך, עס ווערט צו שווער, ס׳איז אזא “תפסת מרובה לא תפסת” [תלמוד בבלי, ראש השנה ד ע״ב – אם תפסת מרובה לא תפסת: if you grasp too much, you grasp nothing] סיטואציע. יא, די אלע פראבלעמען זענען דא, דאס וואס אונז טענה׳ן. שטימט? יא? אויב איינער איז נישט מסביר למשל וואס מ׳האט עס בכלל געוואלט.
התכנית: חלוקות והגדרות מדויקות
סאו, אונז טענה׳ן אז מ׳קען זייער גוט צוטיילן די זאך, מ׳קען מאכן אסאך חילוקים, מ׳קען מאכן צוויי דינים אזעלכע, און אנקומען וואס די מידה איז עקטשועלי וועגן און וואס זי איז עקטשועלי פונקטליך, און דעמאלטס וועט מען פארשטיין אביסל צו מ׳קען עס טון אדער וויפיל מ׳קען עס טון און אזוי ווייטער. שטימט אזוי זאגן אונז? איך מיין אז אזוי זאגן אונז. יא, דאס איז די פראגראם.
הערות ארגוניות
יעצט, איך געדענק נישט אויב איך האב בכלל דאס גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך. איך האב פארגעסן יעצט וואס איך האב גערעדט וועגן לעצטע וואך. קיינער איז נישט דא געווען, אלע אידן פון דא זענען נישט געווען לעצטע וואך. ס׳איז דא דא א פראבלעם.
איך וויל מסביר זיין די סארט לענגווידזש וואס דער ספר שלום רעדט למשל. ס׳איז דא דא א פראבלעם וואס ס׳איז נישט דא א פראבלעם. ס׳איז דא אזויווי א מחלוקת אדער צוויי לעוועלס אדער צוויי שיטות וואס מ׳דארף זייער קלאר ארויסהאבן. לעצטע וואך האבן מיר פארגעלערנט די שטיקל ר׳ יוסף ג׳יקטיליא, די אגרת הקודש [Iggeret HaKodesh: “The Holy Letter,” a medieval Jewish text on marital intimacy], און דאך געטון צו ער איז גערעכט און וויפיל ער איז גערעכט און וויפיל נישט. יא, אזוי נישט פון די רמב״ן [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides, 1194-1270]. איין מענטש וואס איז זיכער נישט געשריבן איז די רמב״ן. אבער עניוואן עלס. זאגט ער, איי, ס׳איז נישט מיין… דאס איז היסטאריע, פאליטיק, ס׳איז נישט קיין חילוק. עקטשועלי יע… אקעי, איך האב זיך נאר דערמאנט. אקעי, סאו ס׳איז קאנעקטעד. איך וויל אפזאגן די מעגליכסטע זאך. מ׳זאל טרייען צו פארשטיין וויפיל מ׳קען. אויב מ׳קען נישט, וועט דער אייבערשטער מיר זאגן וואס מ׳פארשטייט נישט.
התגברות על התאוה כמידה כללית
הגדרת הכלליות
און די זאך איז אזוי. אז די זאך וואס אונז רופן נישט זיין א בעל תאוה, אזוי ווי דאס האבן מיר שוין יא גערעדט לעצטע וואך מיינעך, איז א מער דזשענעראל זאך, רייט? ס׳איז אין א געוויסע זין, אפשר יעדע מידה קען מען אזוי זאגן אויב מ׳וויל זייער שטארק, אבער זיכער די מידה, און זייער אסאך מאל ווערט עס א נאמען פאר די גאנצע מענטשהייט, פאר די גאנצע טובה, פאר די גאנצע סארט זאך וואס הייסט א גוטער מענטש.
מ׳קען זאגן אז א גוטער מענטש איז איינער וואס איז נישט נוטה אחר הגוף [noteh achar haguf: inclined after the body]. אזוי איז דא א לענגווידזש וואס אונז לערנען, ווער ס׳לערנט חסידישע ספרים טרעפט זיכער אזא שפראך, און אסאך מאל זייער בפירוש, וואס ס׳קומט אויס, נישט אזוי ווי הרב, אדער נאר האלב וועג אזוי ווי הרב ברזובסקי [Rabbi Shmuel Bornsztain of Sochatchov, the Shem MiShmuel, 1855-1926, or possibly Rabbi Shalom Noach Berezovsky, the Slonimer Rebbe, 1911-2000] זאגט, רייט? ס׳קומט אויס אז די גאנצע זאך פון אידישקייט איז צו זיין ווייניגער בעל תאוה. שטימט? ווייל די גאנצע זאך פון מענטשליכקייט איז די א בעסערע וועג פון אונז.
זאגן, מיר האבן שוין גערעדט, איך מיין אז די אנהייב שיעור לעצטע וואך האבן זיי געטרייט צו ווייזן אז אונז רעדן אויך אזוי, און אז ס׳מאכט סענס פאר אונז די שפראך. יעצט, מיר דארפן טראכטן אין וועלכע וועג ס׳מאכט סענס, אקעי? און דאס איז די וויכטיגע זאך.
הצעת שתי דרכים להבנה
איך וויל מציע זיין, לאמיר אפשר טרייען צו רעדן וועגן דעם. איך וויל מציע זיין צוויי אנדערע וועגן, אדער דריי אדער פיר, אדער ווי אלעמאל, צוויי אנדערע וועגן וואס מען קען פארשטיין אזא סארט איידיע אז דאס איז א דזשענעראל זאך, און אויף וויפיל דאס איז העלפפול. איך וויל דיר טענה׳ן דאך אז ס׳איז נישט העלפפול צו זאגן אז אלעס איז די זאך, אבער איך וויל מסביר זיין במה דבר תלוי [bameh davar talui: upon what does the matter depend], און וואס איז תלוי צו מען זאגט אז דאס איז די גאנצע זאך.
הדרך הפשוטה: התגברות כתנאי הכרחי
המקור: נתיב המלכות
ס׳איז דא א פשוט׳ע וועג, וואס איך מיין די פשוט׳ע וועג קען מען נאך אננעמען. נישט מאכט נישט אזוי סאך שווער, אבער אביסל מאכט עס שווער. אבער לאמיר נאכדעם וועל איך זאגן א מער קאמפליקירעד וועג.
א פשוט׳ע וועג איז צו זאגן אזוי: אז כל המדות [kol hamiddos: all the character traits], די וועג האסטו דא מפורש נתיב המלכות [Nesiv HaMalchus: “The Path of Kingship,” one of the sections in Rabbi Moshe Chaim Luzzatto’s Mesillas Yesharim] אין די אנהייב פרק ה׳, איך מיין אז זיי האבן שוין גערעדט וועגן דעם פון יענע רעי איינמאל.
העיקרון: ריבוי מידות טובות
ס׳איז דא א פשוט׳ע וועג וואס זאגט אזוי: אז יא, אוודאי, א מענטש, צו זיין א גוטער מענטש, איז כלול [kalul: comprised] פון זייער אסאך אנדערע מדות. איך ווייס נישט וויפיל, פיר, אכט, צוועלף, פופצן, צוויי הונדערט, א באנטש. אבער אז דו טראכסט אריין פון דעם, וועסטו זען אז אפשר נישט לגבי די מדה אליינס, רייט? לגבי וואס איז, איך ווייס נישט, די מעלה פון לימוד התורה [limmud haTorah: Torah study] אדער די מעלה פון חסד [chesed: kindness] אדער די מעלה פון צדקה [tzedakah: charity] איז א מעלה בפני עצמות [bifnei atzmus: in and of itself], נישט תלוי אין דאס וואס איז א התגברות אויף אנדערע.
החילוק בין עצם המידה להתגברות
יא, זייער ריכטער תחבר [I think you’re connecting correctly]. אויב ס׳איז דא א מידה טובה פון חסד, לאמיר זאגן, די גוטסקייט דערפון באשטייט נישט אין דעם וואס איך וואלט נישט געוואלט. לאמיר זען די נארמאלע, אלעס איז דא מחלוקת. איך וויל אנקומען אין א מינוט. אקעי, די נארמאלע וועג, ווען מענטשן רעדן מיט זיך, אויב איינער איז געבוירן מיט… איך בין מחלק, אפילו ווער ס׳טראכט אזוי יא, איך בין מחלק פון די גוטסקייט פון די מידה און די חינוך דערצו, אדער וואס מ׳איז מאריך אין דעם מענטש.
א מענטש קען זאגן, יא, איך בין נאר מאריך לפום צערא אגרא [lefum tza’ara agra: according to the pain is the reward – Pirkei Avos 5:23]. איינער וואס איז געבוירן איז א גוטער, באקומט ער נישט קיין קיין שכר. אקעי, זאל זיין אזוי, ס׳איז נאך אלץ א גוטע זאך, רייט? ס׳איז בעסער צו געבוירן ווערן אזוי ווי צו געבוירן ווערן א שלעכטער וואס ער איז זיך נישט מתגבר, לאמיר זאגן, רייט?
סאו אין אנדערע ווערטער, לכל הדעות [lechol hade’os: according to all opinions], איך מיין אז לכל הדעות, איז דא גוטע זאכן, גוטע מידות, מידות טובות, און גוטע מענטשן וואס איז נישט תלוי אין דעם וואס זיי האבן סעלף קאנטראל, רייט?
שכר ועונש והערכה
זייער גוט. אויב דו רעדסט לגבי שכר ועונש [sechar ve’onesh: reward and punishment], אפשר אפילו לגבי א געוויסע הערכה, אזויווי איך זאג, א געוויסע מכבד זיין דעם מענטש אלץ וואס ער האט אויפגעטון, אדער אויב דו רעדסט לגבי חינוך, וויאזוי דער מענטש זאל אנקומען דערצו, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א מניעה [meni’ah: impediment].
יא, ס׳קען זיכער זיין אז א מענטש קען זאגן, דאס איז אויך אפשר מסכים לכל הדעות, אז הגם אז ס׳איז זייער א גוטע זאך צו זיין חסד, אויב איינער איז נישט סעלף קאנטראלד, וועט ער נישט קענען טון קיין שום חסד ריכטיג. אפילו ער וועט יא האבן די גוטע מידה, ביי די וועי, אזויווי מיר האבן געלערנט אסאך מאל, אז איינער וואס איז געבוירן מיט גוטע מידות, כמעט קיינער איז נישט געבוירן מיט די דרך הממוצע [derech hamemutza: the middle path].
איינער וואס איז געבוירן מיט די מידת החסד [middas hachesed: the trait of kindness] וועט נוטה זיין צו טון צופיל חסד, און ער דארף זיך אויך סעלף קאנטראל. אפשר זיין סעלף קאנטראל איז אביסל פארקערט, ס׳איז נישט צו טון צופיל, באט דאזנט מעטער, ס׳איז נאך אלץ תובע א געוויסע שלטון הדעת על הגוף [shilton hada’as al haguf: mastery of the mind over the body]. וואס? אדער אביסל גרינגער. יא.
הסיכום: התגברות כתנאי ולא כעצם
על כל פנים [al kol panim: in any case], ס׳איז נישט, די גוטסקייט, ס׳איז נישט תלוי אין די קאנטראל, אין די התגברות שבו [hisgabrus shebo: the self-overcoming within him], אבער ס׳קען זיין א מניעה. ס׳קען זיין אז לכל הדעות דארף מען רעדן פון, ס׳איז א תנאי [tnai: condition], כדי צו האבן עני מידה דארף מען האבן די מידת ההתגברות על הרצונות [middas hahisgabrus al haretzonos: the trait of overcoming desires], התאוות [hata’avos: lusts], התשוקות [hateshukos: cravings], אסאך אנדערע זאכן, איך ווייס נישט וואס אנדערע מענטשן זאגן דיר, איי געס, איטס נאט די אימפארטענט טינג ביי די וועי, רייט? די אלע זאכן. לכל הדעות.
יעדער איינער איז מסכים אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען גוט וואס דער עולם האלט נישט אז זיי זענען גוט. חוץ, דו ווייסט ווער איז דער איינציגסטער וואס האלט נישט אזוי? וואו, דאס איז א וויכטיגע נקודה, אבער ס׳איז נישט פאר יעצט.
הבהרה והדגשה
אבער דאס איז די וויכטיגע נקודה, אז, אה, איך קען עס מסביר זיין, פארוואס איז דאס א דרך אגב [derech agav: by the way]? לאמיר נאר קלאר מאכן וואס איך טענה׳ן דא יעצט קודם כל [kodem kol: first of all]. איך וויל וואס אונז האלטן איז, אונז טרייען צו מסביר זיין אין וועלכע וועגן די מדה כללית [middah kelalit: general trait] פון זיין התגברות על התאוה [hisgabrus al hata’avah: overcoming desire], אזוי ווי רבי שלמה קארלינער [Rabbi Shlomo of Karlin, 1738-1792, early Chassidic master] האט געזאגט, וואס מ׳וויל טאר מען נישט, איז א מדה כללית, ס׳איז נישט נאר וועגן, ס׳האט נישט די נושא [nosa: subject] פון ברויט, אין א געוויסע זין עס צו זאגן, איינער קען זיך איינרעדן אז אפילו ווען דער מצרי [mitzri: Egyptian] לאזט דיך נישט טון וואס דו ווילסט, לערנסט דיך אויך אויס די מדה.
ביי די וועי, דער צולייט איז טארלי פאלס [totally false]. און ביי דעם, אזוי ווי מ׳פינישט די שיעור גייט די נסיטשלער מאכן די סענסעס צו אים [unclear reference, possibly a humorous aside about Nietzsche].
החילוק המרכזי
און עם כל זה [im kol zeh: nevertheless], דאס מיינט נאך אלץ נישט אז די גוטסקייט פון טון איין חסד באשטייט אין דעם וואס עס איז קעגן די תאוות הקדוש [ta’avos hakodesh: holy desires – likely meant ironically or as a slip]. קען זיין אז ס׳איז א הכנה [hachanah: preparation], קען זיין אז ס׳איז א תנאי הנצח [tnai hanetzach: eternal condition], אבער ס׳באשטייט נישט אין דעם. דאס איז לכאורה [lechora: apparently] א זאך וואס יעדער איינער קען מסכים זיין. איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא איינער וואס קען נישט מסכים זיין מיט די חילוק, ער קען זאגן מער פון דעם, אבער וויפיל דאס איז אמת, מיין איך אז דאס איז אמת לכל הדעות.
נפקא מינה לחינוך
איך וויל נאר זאגן אז וועגן דער פאר, און וועגן די נפקא מינה [nafka minah: practical difference] פון אלע זאכן איז זייער וויכטיג לגבי חינוך, פון דעם וואס די מאס פון דער הייליגער אינגל איז א וויכטיגע מאס. אבער וואס? לגבי חינוך, דא שטעלט איין דער חילוק, ווייל געדענקסט אז לימוד המדות [limmud hamiddos: study/teaching of character traits] האט צוויי פארטס. ס׳איז דא דער פארט פון טעארעטיש, וואס זענען די גוטע מדות? וואס וויל דער אייבערשטער? איך ווייס נישט אין אזעלכע לשונות.
חינוך און תיקון המידות: די פראקטישע עבודה פון גבורה און עזות דקדושה
דער חילוק און זיין נפקא מינה לגבי חינוך
איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא איינער וואס קען נישט מסכים זיין מיט די חילוק. ער קען זאגן מער פון דעם, אבער וויפיל דאס איז אמת, מיין איך אז דאס איז אמת לכל הדעות.
איך וויל נאר זאגן אז וועגן דעם, און וועגן די נפקא מינה פון אלע זאכן, איז זייער וויכטיג לגבי חינוך. פון דעם די מעשה פון דער הייליגער אינגל איז א וויכטיגע מעשה. ווייל לגבי חינוך, דא שטייט אריין די חילוק, ווייל דו געדענקסט אז לימוד המידות האט עס אויף צוויי פארטס. ס׳איז דא די פארט פון טעארעטיש, וואס זענען די גוטע מידות? וואס וויל דער אייבערשטער? איך מיין, ס׳איז שוין מין אזעלכע לשונות. וואס? לימוד עיון. זייער גוט. אבער אויב נאכדעם איז דא דער פארט וואס איז מער נוגע למעשה, אדער וואס איז נוגע למעשה. ניין, נאכדעם איז דא די מעשה פון יענץ אויכעט, נישט נאר די ענין, ס׳איז דא די מעשה. און טאקע טון די עיקר עבודה, וויאזוי האט דער אלעמאל געטיטלט זיין עיקר פרק וואס רעדט פון תיקון המידות? ברפואת כוחות הנפש, רייט? די רפואה. ניין, קודם אז דו ביסט קראנק, און די פרק ד׳ איז ברפואת חולי הנפש, רייט? אה, חולי הנפש, יא, ברפואת חולי הנפש, רייט? און דו הייבט זיך אן, ווייל דו האסט געלערנט פרק ג׳, פארשטייסטו אז רוב מענטשן זענען קראנק. און אין פרק ד׳ שטייט אויכעט אז רוב מענטשן האבן נישט קיין פערפעקט חינוך, סאו אין עני קעיס, אדער די חינוך אליינס איז געקענט זיין קראנק. סאו וויבאלד אונז דארפן מחנך זיין מענטשן כדי צו ווערן פון שלעכט גוט, נאטורליך, רוב מענטשן אליס. סאו קומט אויס אז נאטורליך איז נאכאלץ זייער וויכטיג די מדה. דאס הייסט לגבי חינוך, דאס איז וואס איך וויל זאגן.
די ערשטע תנאי פון חינוך: Self-Control
אין אנדערע ווערטער, אויב איינער וויל פרעגן, מ׳קען פרעגן צוויי אנדערע שאלות: וועלכע איז די וויכטיגסטע מדות? וועלכע איז די דבר הכי חשוב? איך ווייס נישט וואס גברות לתאוות איז די חשב׳סטע זאך, אפשר יא, אפשר נישט. אבער אויב איינער וויל פרעגן, איך וויל מאכן מענטשן, רייט? איך וויל אין די עוסק מחנך, איך וויל זיך אליינס מחנך זיין, איך וויל מחנך זיין אנדערע מענטשן. וואס וועט פרעגן, וואס זענען די דריי מעין זאכן וואס דו דארפסט מחנך זיין? די דריי קאנדישאנס. פארוואס זאג איך דריי? איך ווייס נישט, וואס דערווייל האב איך איינס. אבער וואס זענען די פאר קאנדישאנס וואס מ׳דארף האבן כדי צו קענען מחנך זיין מענטשן? וואס איז די תנאים? וואס דארף ער מערסטנס אויסלערנען? וואס דארף ער קודם אויסלערנען, right? אקעי, ער דארף אויסלערנען אלף בית, קענען ליינען, וכדומה, right? אבער כדי צו ווערן א מענטש, וואס דארף ער זיך אויסלערנען? וואס איז די מעין זאך וואס מ׳דארף אויסלערנען פאר א מענטש?
תלמיד: כמעט אלע זענען מודה, איך מיין אז אפילו די מאדערנע פסיכאלאגן זענען כמעט אלע אויך מודה אין דעם. היינט האט עס א fancy נאמען, ס׳הייסט executive function. ס׳איז basically די זעלבע מידה, right?
מגיד שיעור: זייער גוט, דאס האט צו טון מיט אן אנדערע שאלה. אפשר self-control דארף זיין א גרעסערע רשע. נאך א זאך, אבער די פוינט איז אז לכל הדעות, א מענטש, if you leave him to nature, ער וועט האבן צען טויזנט… דער טאג וויל ער יענץ, ער האט זיין נטיה, די טבע פון דעם מענטש – איך וויל נישט זאגן גוף, איך ווייס נישט פארוואס ס׳העלפט צו זאגן גוף – אבער די טבע פון דעם מענטש איז אז ער וויל טויזנט זאכן, און מ׳קען אים זייער גרינג איינרעדן צו טון פארשידענע שטותים, self-destructive things, אדער שלעכטע זאכן, אדער נישט קאנסיסטענט זאכן, וכדומה. און מ׳דארף אים אויסלערנען אז נישט אלעס וואס ער וויל זאל ער טון. ס׳איז simple as that, right?
סאו אין חינוך, די זאך פון נישט טון אלעס וואס מ׳וויל איז איינע פון די יסודות החינוך. וועגן דעם האב איך געוואלט זאגן, ס׳איז זייער וויכטיג צו כאפן אז דאס איז נישט נאר קעגן דיר. אין יעדע שיטת החינוך, איך וויל זאגן אזוי, ס׳האט at least צוויי, איך מיין אז דאס זענען די עיקר צוויי. איך דארף האלטן איך דארף טראכטן אויב ס׳איז דא נאך זאכן.
תלמיד: יא, יא, יא, צו נישט טון. ס׳איז חינוך, right? ס׳איז הרגל.
דער צווייטער יסוד: גבורה און עזות דקדושה
מגיד שיעור: איך וויל נאר זאגן, סאו דאס זענען די basic זאכן. און איך וויל טראכטן וואס מ׳דארף צולייגן צו דעם. לכאורה דארף מען צולייגן צו דעם at least אויך נישט טון וואס יענער זאגט דיר. ס׳איז kind of tricky, ווייל דער רבי זאגט דיר, אבער נישט וואס דער חבר זאגט דיר. שטימט? ווייל פונקט אזוי ווי די reality איז אז רוב מענטשן, אדער אלע מענטשן, פאר זיי זענען מחונך, פאר זיי זענען גוט, גייען זיי האבן יעדן טאג א צווייטע תאווה, אדער פארשידענע תאוות, און ס׳איז נישט לאו דוקא אז פאלגן די תאווה איז נאך געהאלפן אים, right? ער האט צו קאנטראלן די תאווה, שטימט? און די זעלבע וועג, איך מיין אז אין יעדע שיטת החינוך וואס איך האב אמאל געהערט וועגן, איז געווען אנגענומען אז אנדערע מענטשן זענען על פי רוב געצומישט. על פי רוב. ס׳איז דא אפאר גוטע מענטשן, זיי דארפן פיילן, און נישט הייבט זיך עס נישט אן, אבער רוב מענטשן זענען געצומישט. און דערפאר, א גרויסע חלק פון די חינוך צו זיין א גוטע מענטש איז נישט צוקערן וואס יעדער זאגט. אמת? הנקרא בשולחן ערוך עזות דקדושה. יא? לא יתבייש מפני המלעיגים עליו [ער זאל זיך נישט שעמען פון די וואס לאכן אויף אים]. שטימט?
אדער אויף אידיש הייסט עס וועלכע מדה? קוראדזש. אויף אידיש זאגט מען קוראדזש. גבורה. עקזעקטלי, יא. אן אומץ. אומץ. און איך האב געטראכט אז וועלכע… אונז האבן אסאך מאל באמערקט אז ס׳איז נישט אזוי איינגעפירט צו רעדן וועגן קוראדזש אין אונזער… איך ווייס נישט, איך האב געהערט אסאך מער תורות קעגן תאוה ווי קעגן טון וואס יענער זאגט. ולא עוד אלא, און ס׳איז דא א reason פאר דעם, ווייל ולא עוד אלא, אויף יעדע זאך איז דא א קליפה, ולא עוד אלא, ס׳איז דא אזא confusion פון יענץ מיט צו וואס איך וויל, וואס איז מיין תאוה קעגן דעם רבי׳ן וואס לאזט אונז נישט תאוות, פארשטייסט? אפשר האבן זיי מורא פון דאס.
דער טעות: “אלע מענטשן זענען גוט”
אבער לכאורה, איינע פון די סודות דערפון איז, ווייל דער איינער ווייסט ווער ס׳קען, ווער ס׳גייט נישט כאפן אז דאס איז… ניין, איך וואלט געוואלט זאגן אז דאס איז נעסעסערי, right? ווייל זיי טוען די ריכטיגע זאך, טוען וואס איז ריכטיג, נישט קיין חילוק וואס איז די דרך המדה. כמעט אלעמאל, די דריי פערטל פון די מאל, גייט זיין קעגן וואס איינער אנדערש האלט איז גוט, וואס איינער אנדערש זאגט דיר צו טון. If you don’t have this, אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם גענוג, אויב דו האסט נישט די מדה, וועסטו זייער אסאך מאל טון די שלעכטע זאך פשוט וועגן פחדנות.
פארוואס איז די reason פארוואס מיר רעדן נישט וועגן גענוג? ווייל אונז האבן א פאני אמונה, א טעות, וואס זאגט אז אונז לעבן אין א גוטע סאסייעטי. אלע מענטשן ארום דיר זענען גוט. מ׳טאר נישט זאגן אז אידן זענען שלעכט, אמת. אלע אידן זענען ווילד גוט. שטותים מיט לאקשן. רוב מענטשן זענען נישט שלעכט. יא. ס׳איז שוין דריי וואכן, איך מעג זאגן די שמור אויף אידן. דריי וואכן מעג מען, נו? קומען, ס׳וועט קומען ראש השנה, מ׳זאל זאגן הכל, איך ווייסל נירא שמור, איך שוין. שוין. וואס האקט אין קאפ אריין? רוב מענטשן זענען נישט ספעציעל גוט, און די פאר וואס זענען יא גוט זענען נאריש. סאו, ס׳איז ממש די זעלבע חינוך שיעור ווי די פאריגע. זיי זאגן עס נישט, ווייל ס׳איז דא אזא… ניין, ניין, איך טאר נישט. ס׳איז דא עפעס א טיפע זאך וואס מ׳דארף דא פארשטיין. פאר סאם ריזען, אונז לעבן אין א וועלט, ס׳איז נישט נאר א אידישע זאך. ווען איך זאג א אידישע זאך, ס׳איז אויך זייער שווער פאר מענטשן צו זיין קעגן זייער סביבה. ס׳איז אלעמאל געווען שווער, אזוי ווי די נעטשור פון מענטשן איז צו לעבן אין א סאסייעטי און זיי נאכמאכן. אבער ס׳איז אלעמאל געווען אנגענומען אז א גרויסע בעיסיק פארט פון די חינוך צו זיין א גוטער מענטש איז נישט אלעמאל צו זאגן נאך צו טאנצן וואס יענער זאגט. ס׳איז געווען מסכים, און ס׳איז אביסל ווייניגער מסכים. מסילת ישרים האט זיך גע׳עצה׳ט מיט ר׳ פנחס בן יאיר וועגן עזות, אויב איך געדענק, אדער וועגן גבורה. און ס׳איז מיר אביסל פאני. ער האט יא געוואוסט אז נישט אלע מענטשן זענען גוט. און ס׳איז אפשר א שווערע זאך צו מחנך זיין, ווייל א מענטש קען נישט זאגן… מענטשן מוטשען זיך וועגן דעם אין חינוך. דאס איז נישט קיין חינוך שיעור. אבער אסאך אידן זענען קאנפיוזד וועגן דעם. ווייל… איך וויל יא רעדן וועגן דאס. ווייל… אסאך מענטשן, און מ׳דארף עס טון ריכטיג, אבער אסאך מענטשן זענען confused וועגן דעם ווייל זיי זאגן מ׳טאר נישט אויסלערנען פאר די קינדער צו גיין קעגן די סיסטעם. איר ווייסט וועגן דעם? די אלע מענטשן וואס טוען דאס זענען די קינדער נישט אויסגעוואקסן גוט. מ׳טאר טאקע נישט. אבער וואס האט דאס צו טון מיט אויסלערנען די קינדער צו האבן אביסל חוט השדרה? וואס האט דאס איינס פון די צווייטן?
דער חינוך-פאראדאקס
ס׳איז דא אזא זייער א פאני צומישעניש, ווי זאגט מען, אז די איינציגסטע וועג ווי א מענטש קען אויפוואקסן גוט, אדער א מענטש וועט אויפוואקסן גוט, איז אויב ער גלייבט אז אלע מענטשן ארום אים זענען גוט. ניין, די ענטס איז די וועג וויאזוי ער גייט אויפוואקסן אזוי ווי זיי, דאס איז אמת. אבער אויב מיר נעמען אן אז ס׳איז נישט מוכרח אז רוב מענטשן זענען גוט, ס׳איז נישט אפילו מוכרח אז רוב מענטשן מיינען גוט. רוב מענטשן מיינען באקוועם און גוט, קענען נישט וואס מיר רופן גוט, אדער ניין, ס׳איז וואס פילט באקוועם צו מענטשן. אבער רוב מענטשן ווילן גוט, ניין, ס׳איז נישט מי חדש׳דיגע ספרים, מ׳דארף גלייבן אין די נשמה, ס׳שטייט נישט אין די מענטשן. סאו דערפאר, זייער א בעיסיק פארט פון זיין גוט, א טאטע וואס לערנט נישט אויף פון זיינע קינדער וויאזוי צו שטיין קעגן אנדערע מענטשן סאמטיימס, איז ער נישט געגאנגען מצות חינוך, תורשת ושפתיה פון שלחן מרחן, ער טוט נישט געגאנגען. שטימט? סאו מ׳דארף טרעפן די נארמאלע אלד-פעשענד וועג וויאזוי צו רעדן וועגן די מדת הגבורה, וואס פונקט אזוי ווי מ׳דארף רעדן, פונקט אזוי ווי וואס מ׳וויל טאר מען נישט. ווייסטו, חינוך. וואס יענער זאגט מ׳טאר, מ׳דארף נישט. דא מ׳טאר, אבער מ׳דארף נישט. איך ווייס נישט, מ׳טאר נישט.
די מוסר-באוועגונג: פראקטישע תרגילים אויף מידות
און די וואדק זענען געווען תרגילים אויף דעם, ווי איך געדענק, right? און די וואדק האבן יא געכאפט זייער גוט אז וויאזוי די חינוך דארף ארבעטן. זיי זענען געגאנגען זייער עקסטרעם מיט אלעס, אבער זיי האבן actually געמאכט מענטשן, זיי האבן געטון אסאך human experimentation צו זען וויאזוי מ׳קען actually מאכן מענטשן, און זיי האבן געכאפט אז מ׳דארף נעמען א מידה און ארבעטן דערויף בפועל ממש, נישט רעדן וועגן דעם.
סאו זיי פלעגן ארבעטן אויף די מידות ה… כרעטש, יא? זיי האבן געהאט א נאמען פאר דעם, איך געדענק נישט וויאזוי מ׳פלעגט עס צו רופן דארט, איך געדענק נישט. און ווייטער איז געווען תקופות, איך ווייס אז יעדע תקופה האבן זיי געארבעט אויף א געוויסע מידה. אין די יאר איז געווען די זמן, אזוי ווי אין די ישיבות וואס מ׳לערנט רב אשי ורב אשי ורב קמא, דארט איז געווען א serious נושא פון תיקון המידות, און יעדע פאר חדשים איז געווען א געוויסע מידה וואס מ׳האט גוט געארבעט אויף.
תרגילים אויף דרייסטקייט
און איינע פון זיי איז געווען די מידה פון דרייסטקייט. און דעמאלטס פלעגט מען זיך פירן צו בעטן אין די פארמעסי א גלעזל מילך וכדומה, די זאכן וואס יעדער איינער ווייסט פון וואס די מענטשן לאכן אויף זיי, און דאס איז געמאכט פאר זיי, זאלן זיי לאכן אויף זיי, און זיי וועלן ווייטער טון זיינס. פארשטייסט?
תלמיד: יא, אבער ס׳האט א פשט אויף צוצוגעוואוינען ווען מ׳טוט זאכן וואס ס׳בלאנגט באמת׳ער, מיינט ס׳בלאנגט שוין פון די… אה, א גוטע שאלה.
מגיד שיעור: ס׳איז אפשר אזא עקסטרעמיזם, אזוי ווי דער איינער זאגט מ׳זאל גיין צו די צווייטע קצה, און ס׳לערנט זיך וויאזוי מ׳פארשטייט יענץ. ס׳איז נישט קיין עוולה, ס׳איז גארנישט ראנג מיט גיין און בעטן א סקרויט דרייווער פון די ליקער סטאר. ס׳איז נאר פאני. ס׳איז נאר פאני. נישט די פוינט, די פוינט איז די חינוך. די פוינט איז זיך צוצוגעוואוינען אז יענער לייכט פאר דיר און מאכט נישט אויס. מ׳שטארבט נישט דערפון. קודם כל, מ׳דארף אויסקומען אז מ׳שטארבט דערפון. אסאך מענטשן מיינען אז זיי שטארבן דערפון, ווייל זיי האבן קיינמאל נישט געטרייט. קודם כל, מ׳קומט אויס אז מ׳שטארבט נישט דערפון. דאס איז די ערשטע זאך.
מדת ההתגברות: חינוך, עבדות, און די תכלית פון יציאת מצרים
צוריק צום נאוואַרדאָקער חינוך-ענין
Instructor:
ס׳איז נישט קיין עולה, ס׳איז גארנישט ראנג מיט גיין און בעטן א סקרו דרייווער פון די ליקער סטאר. ס׳איז נאר פאני. ס׳איז נאר פאני. נישט די פוינט, די פוינט איז די חינוך. די פוינט איז זיך צוצוגעוואוינען אז יענער לאכט פון דיר און ס׳מאכט נישט אויס. מ׳שטארקט נישט דערפון.
קודם כל, מ׳דארף אויסקומען אז מ׳שטארקט נישט דערפון. אסאך מענטשן מיינען אז זיי שטארקן דערפון, ווייל זיי האבן קיינמאל נישט געטרייט. קודם כל, קומט אויס אז מ׳שטארקט נישט דערפון. דאס איז די ערשטע זאך.
צווייטנס, ביסט גערעכט אז לכאורה וואלט מען געדארפט טון שוין די ריכטיגע זאך. אבער איך געס אז סאמטינג מעסט אפ ווי דארט, איך ווייס נישט. איך מיין אז יא, בקיצור, דאס איז שוין עד כאן בענין.
לאמיר צוריקגיין צו וואו איז געווען. וואו איז דען געווען? און זיי זענען געווען דא, מ׳האלט ביי דעם.
הגדרת חינוך: זיך צווינגען צו טון וואס מען וויל נישט
Instructor:
אין דעם סענט, דאס וואס איך וויל זאגן, בבחינת חינוך, חנוך לנער על פי דרכו [Chanokh la’na’ar al pi darko: educate the youth according to his way]. חינוך מיינט זיך צווינגען צו טון זאכן וואס דו ווילסט נישט. ס׳איז נישט דא קיין אנדערע טייטש פון די ווארט חינוך. שטימט? דאס איז די ענט פון חינוך.
דאס איז די אלע מחנכים [educators] זאגן אז מ׳דארף ליב האבן, און מ׳דארף מאכן ליב האבן. אוודאי דארף מען מאכן. דורכדעם וואס מ׳באקומט די טאלענט פון זיך מתגבר זיין [overcoming oneself], פון נאר האבן אביסל דיסציפלין, פון נאר האבן אביסל סעלף קאנטראל, הייבט מען עס אן צו ליב האבן אויך. מ׳האט אפילו ליב די זאכן וואס מ׳טוט, לאו דווקא דארף מען עס האבן סעלף קאנטראל.
עקסטערנער חינוך: די רול פון אויטאריטעט
Instructor:
וויאזוי מ׳טוט וואס? סאו אינטערסענס פון חינוך, פון עקסטערנעל חינוך, איז עס זייער סימפל, ווייל דער טאטע אדער דער רבי׳ס איז זייער דזשאב. און דאס איז די דזשאב פון די אויטאריטיס דארט. און געוויינליך טוט ער עס דורך שכר ועונש [reward and punishment], און עקסטערנעל אינגאנצן בחיצוניות [externally, in an outward manner].
ער זאגט, יונגעלע, יעצט עסט מיר סאפער. דו ווילסט נישט? מאכסט נישט אויס.
דרך אגב, איך ווייס נישט וואס איז געווען אמאל. היינטיגע צייטן גייט עס פארקערט געוויינליך. געוויינליך די קינדער ווילן נישט עסן, דארף זיי זאגן יא צו עסן. אבער ס׳דאסט מעטער.
דער אויסקום פון חינוך: מענטשן vs. אוממענטשן
Instructor:
די קינדער וואס זייער טאטע איז אזוי ווי לא עצבו אביו מימיו [his father never restrained him – referring to King David and Adoniyahu], אזוי ווי אבשלום [Absalom], זיי וואקסן אויס צו זיין אוממענטשן.
און די קינדער וואס די מאמע זאגט אים סאמטיימס, איך ווייס נישט וויפיל, דארף מען וויסן אויף יעדער שיעור. סאמטיימס, יעצט עסט מען די טשיקען און מ׳מאכט נישט קיין חכמות, און די קעיק קען מען עסן נעקסט נעקסטע וואך, זיי וואקסן אויף צו זיין מענטשן. זייער א בעיסיקע זאך.
מ׳קען עס אויסלערנען אויף די עלטערן, אדער די חיי דערווי ווער איז, וואס דאס איז זייער דזשאב דאס אויסצולערנען. ס׳איז נישט אזוי קאמפליצירט.
חינוך פאר זיך אליינס
Instructor:
וואס מ׳טוט עס פאר זיך אליינס? און די זעלבע וועג, מ׳קומט צו, יעדע וואך איז דא א שיעור 9 אזייגער, און מ׳איז דארט 9 אזייגער, 8:30, whatever. איי, דו האסט א תירוץ [excuse]? יא, יא. דו ווילסט זיך קאמפליקירן.
You’re gonna start taking seriously external things and you learn, and then slowly you’ll start liking it also, you’ll start liking the content.
Student:
אבער ס׳איז אזוי שווער?
Instructor:
ניין, ווייל דו קוקסט אן, איך וויל נישט. יא, איך וויל נישט, אבער דו ווייסט, ער בארעדט זיך אוודאי, אויב ער ווייסט נישט אז ס׳איז עפעס ראנג, ער ווייסט נישט.
„וואס איז שלעכט אז דו ווילסט?” – דער צדיק vs. דער חניך
Instructor:
ס׳איז די זעלבע קוועסטשען, די קוועסטשען וואס דו פרעגסט אויף נאווארדאק איז די זעלבע קוועסטשען אויף די מעשה פון ר׳ שלמה קארלינער. וואס איז שלעכט אז דו ווילסט? ס׳איז גארנישט שלעכט אז דו ווילסט.
אויב א מענטש איז מבורר [clarified, refined], אזוי ווי ס׳שטייט אין מאור ושמש [Me’or VaShemesh – Chassidic work], נועם אלימלך [No’am Elimelekh – Chassidic work], אין אסאך חסידישע ספרים שטייט דאס, ווען א מענטש איז שוין א צדיק דארף ער טון וואס ער וויל, ווייל ער ווייסט דאך שוין וואס צו ווילן.
אבער ווילאנג א מענטש איז נישט קיין צדיק, דארף ער זיך מחנך זיין צו טון וואס ער וויל נישט. ווייל נישט, sometimes ער טוט אפילו שלעכטע זאכן. ער טוט נישט, ס׳וואלט געווען א גוטע זאך צו עסן יענע בולקע, אדער לאו דווקא א שלעכטע זאך, אבער ער דארף זיך אויסלערנען אביסל די מידת ההתגברות [the trait of self-overcoming].
חינוך אן „פארוואס” – אמאל דארף נישט זיין א טעם
Instructor:
By the way, מאמעס און טאטעס טוען דאס אויך צו זייערע קינדער. Again, וואס מיר ספיקן, חינוך איז די original image. אסאך מאל זאגט מען פאר א יונגל, “עס נישט דאס!” וואס איז עפעס שלעכט? וואס איז א חילוק? ערגעץ וואו דארף זיך זיין א לימיט, ניין? ניין, ווייל דאס איז גוט צו זיין מוגבל אין געוויסע וועגן, ס׳איז גוט צו האבן קאנטראל.
אסאך מאל האט עס א פשט, רוב מאל האט עס א פשט, אבער ס׳מוז נישט האבן א פשט. ס׳איז דא א מקום פון חינוך, א מקום וואס האט נישט קיין פשט. און דו דארפסט געדענקען אז חינוך ארבעט… דאס איז איין זאך.
חינוך = חוקים פאר דעם וואס לערנט נאך
Instructor:
די צווייטע זאך, דו דארפסט געדענקען אז חינוך מיינט אז דו ווייסט נישט די פשט. דאס איז דאך די טייטש. די אלע חסידישע תורות זאגן אז די גאנצע תורה איז חוקים [decrees without rational explanation] פאר ווער ס׳האלט ביי די חינוך, און קיין איין זאך פון די גאנצע תורה איז נישט חוקים פאר דער וואס האלט שוין ביי די צדיק.
סאו די גאנצע חילוק, ווייסטו, צו זאגן פרה אדומה [the red heifer – paradigmatic chok], מיינען אונז דארט צו זאגן אז אונז זענען נאך אין חינוך, גרויסע צדיקים פאר יענע זאך צו פארשטיין, אבער משה רבינו האט יא פארשטאנען, right? וכדומה. דאס איז א נארמאלע, זייער חסידישע פשט, ס׳איז א חסידישע פשט, די איידיע בעיסיקלי.
„פארוואס?” – דער פארוואס ליגט אין טאטן
Instructor:
סאו, חינוך מיינט ווען א יונגל, ווען דער יונגל פרעגט טאטי, “אבער פארוואס?” דאס טוסטו לעבן. אמאל איז דא א פארוואס, און אמאל איז נישט דא א פארוואס, ס׳דאזנט מעטער. אבער קיינמאל גייט עס נישט זיין אינגאנצן פארוואס, ווייל די פארוואס ליגט אין די טאטע, נישט אין אים. פארדעם הייסט עס חינוך, פארדעם רעדן מיר יעצט פון מדת ההתגברות להיטיב [the trait of self-overcoming for the good] אין די סענס פון חינוך, רייט?
מדת ההתגברות – די וויכטיגסטע מדה
Instructor:
און אז התגברות להיטיב, דו קענסט עס רופן, אזוי ווי איך האב געזאגט, עס קען זיין התגברות על דברים חיצוניים [overcoming external things], קורעדזש, עס איז נישט אזוי אנדערש. איך ווייס נישט וועלכע נאך זאכן מען קען דיסקרייבן בתור התגברות. אבער אין די סענס איז די מדה די וויכטיגסטע מדה.
מ׳דארף שוין רעדן גארנישט וועגן די חומר זיין שלעכט, איך דארף נאו וואס דאט מיינס. איך ווייס יא, אבער די נעקסטע זאך וואס איך וועל רעדן. אבער אין די בעיסיק סענס שטימט.
סעלף קאנטראל און עקזעקטיוו פאנקשען
Instructor:
סאו אין די בעיסיק סענס קען זאגן אז ווי דו זאגסט, אן איינגעצוימטע מענטש, אדער א מענטש וואס מ׳רופט היינט האט עקזעקטיוו פאנקשען [executive function], ער איז איינע פון די בעיסיק דעפינישן פון א גוטע מענטש. אדער על כלי סתם איז א בעיסיק קאנדישן, ס׳איז נישט גענוג צו זיין סעלף קאנטראל, מ׳דארף אויך טון עפעס מיט די סעלף קאנטראל.
אין די עקסטרימע, איינער וועט מאכן נאר הרגלים [habits] פון דאס, און אן קיין שום תוכן [content], ער האט נישט קיין טעם, אבער ס׳מוז זיין אזא סארט זאך. שטימט? איך מיין סכים? ס׳שטימט וואס איך זאג? איך מיין אז ס׳שטימט. איך מיין אז ס׳שטימט בערך.
דיסקוסיע: תאוה vs. רצון – פּרעציזירונג פון דער דעפיניציע
Instructor:
ס׳איז דא, יעצט איז דא א וויכטיגערע נקודה. ס׳איז דא נאך א זאך. ס׳איז דא נאך א וועג. אקעי, דער וועג שטימט זייער גוט, ס׳איז נישט קאמפליצירט. ס׳איז דא נאך א זאך. נאך א וועג וויאזוי מענטשן טראכטן אז די מדת התאוה [the trait of desire], די מדת הנישט תאוה, איז זייער עסענשעל, איז די כללות כל המדות [the totality of all traits]. און דאס איז שוין מער קאנטראווערשעל.
איך מיין אז וואס איך האב געזאגט איז מסכם, אויב ענק האט אונז מחולק דארף ענק מיר זאגן. איך טראכט אז ס׳איז פשוט, איינער האלט אז נישט? איינער האלט אז נישט זענען די וואס מיינען אז יעדער איינער איז שוין גוט און מ׳דארף זיי קיינמאל נישט מחנך זיין. ס׳איז דא אזא אמונה פון דזשא דזשא קריסא [Jean-Jacques Rousseau].
Student:
ניין, איך האב גערעדט פון די מדת התגברות על התאוה.
Instructor:
ניין, איך האב גערעדט פון די מדת התאוה. ווען א לענגוועדזש איז מיסן א ווארד, עס איז א ביג פאלעם. מדת התגברות על התאוה, right? די מדה וואס זאגט אז וואס מ׳וויל טוט מען נישט. נישט אלעס וואס מ׳וויל טוט מען, right? דאס איז די מדה וואס איך רעד וועגן.
Student:
וועלכע נאך זאכן וויל מען נישט? פעסיקלי תאוות [desires].
Instructor:
רצונות [wants], אבער רצונות, מ׳וויל עס. פעסיקלי, דארף נישט יעדע מאל.
Student:
זייער גוט, לויט די דעפינישן וואס דו האסט יעצט געזאגט אז טאביק איז נישט קיין תאוה.
Instructor:
דאס איז א מחלוקה צווישן מיר און די בריטאניקא. יא, יא, פארדעם זאג איך, אין די סענס, דאס איז עקזעקטלי וואט איי עם סעיאינג, דאס האט נישט… רייט, אבער ווען מענטשן רעדן פון די מדה פון די צד החיובי [the positive side], ווען מענטשן זאגן באופן חיובי צו זיין איינגעהאלטן, מיינען זיי נישט די אמת׳ע דוקא לגבי תאוה, אין הכי נמי [indeed so].
די מדה כללית – נישט נאר תאוה
Instructor:
די מדה כללית מצד חינוך, מצד די נושא פון חינוך איז נישט נאר, ס׳איז לגבי וואס דו ווילסט. נאכדעם ווערט אפילו א פראבלעם, דאס הייסט, דו ווילסט? אויב איך וויל גוט, אין הכי נמי. וואס דו ווילסט? לאו דווקא דיין גוף, און נישט מחנך׳דיגע גוף. ווען די גוף איז די מחנך, וועט אויך וועלן נאר גוט.
סאו, איי דאנט טינק דו מאכן די חילוק צווישן גוף און נשמה איז סאו העלפול אין דיס קאנטעקסט. סאו, ס׳איז נאר וואס דו ווילסט. פארדעם זאג איך נישט די חינוך איידיע, וואס א יונגל וויל און וואס א טאטע וויל. אקעי, דער איידיאל טאטע איז נישט מיר. יא, פארשטייסטו דאך אזוי? דער וואס ווייסט יא וואס מ׳דארף טון. ס׳האט נישט מיט א תאוה איז גערעכט.
אבער אסאך מאל ווען מ׳רעדט פון דעם, איך זעה אז דער ר׳ שלמה קאניאל רעדט פון דעם אין דעם וועג.
נייער חסידישער פּשט: „מדת העבדות” – פארוואס מצרים?
Instructor:
אבער אזוי ווי איך האב געזאגט, דו וואלסט ער זאגט פון מצרים, און איך וויל צוריקגיין פון דעם, ווייל איך מיין אז ס׳איז נישט משוגע בכלל. און דעם פשט האב איך געהערט פון א לאנגע צייט צוריק פון א חסידישע שיעור, און איך מיין אז ס׳איז א גוטער פשט. ס׳איז א גוטע פשט פראקטיקלי, ס׳איז אזא גוטע פשט אויף די בלית מצרים [the exile in Egypt], רעדן די צווייטע מאל פסח.
די מעשה: אלע מדות האט מען, נאר איין פעלט
Instructor:
אמאל האב איך געטראפן א איד, האט מיר געזאגט אזא פשט, ער האט געזאגט אז ס׳שטייט אין א חסידישע ספר, איך געדענק נישט וועלכע. פארוואס זענען די אידן געדארפן אין מצרים?
האט ער מיר געזאגט אזוי, אז יעדע מדה האט א מענטש אין זיך אליינס. אלע מדות, יא, ליב האבן, פיינט האבן, מ׳זאל זיך מעורר זיין, מ׳זאל זיך נצחון וכו׳. אלע מדות האבן מענטשן. מ׳דארף עס נאר פירן.
אזוי ווי די חסידישע ספרים, דער רמב״ם [Rambam – Maimonides] זאגט נישט אזוי, אזוי ווי די חסידישע ספרים האט געזאגט צו זאגן, די עבודה איז נאר צו מאכן דעם מענטש זאל נוצן זיינע מדות אויף די גוטע זאכן, צווייטע גוטע מטרות, אויף די גוטע וועגן, די ריכטיגע ענין, ווי דער רמב״ם האט געזאגט. אבער דארף מען נישט מחדש זיין קיין נייע זאכן. שטימט?
מדת העבדות – די איינציגע מדה וואס מ׳באקומט פון אנדערע
Instructor:
דער יונגער טענה׳ט אזוי: ס׳איז דא איין מדה וואס קיינער האט נישט, מ׳ווערט נישט געבוירן דערפון דערמיט. מ׳באקומט עס נאר פון די אנדערע מענטשן. וועלכע מדה איז דאס? די מדה פון פאלגן די אנדערע מענטשן. ער האט עס גערופן מדת העבדות [the trait of servitude]. איך ווייס נישט אויף זיי.
Student:
עבדות?
Instructor:
יא. צו פאלגן א צווייטן. ווען דו ווייסט נישט, ווען דו ביסט נישט א בן [a son], איז איינער וואס ווייסט. אן עבד [a servant] איז איינער וואס ווייסט נישט. וואס מיר רופן היינט חינוך. מדת העבדות. איז א זאך וואס מענטשן האבן אין זיך אליינס. איך ווייס נישט, ער האט גע׳טענה׳ט אז נישט. ס׳איז נישט נוגע די פארט פון די תורה, איך זאג נאר וואס מיין חבר האט גע׳טענה׳ט.
אברהם אבינו איז נישט געווען קיין עבד
Instructor:
איז ממילא האט ער געזאגט וועגן דעם, אברהם אבינו איז געווען א גרויסער צדיק, אבער ער איז נישט געווען קיין עבד. ס׳שטייט עבד אויף איינעם פאר יציאת מצרים [before the Exodus from Egypt]? ס׳שטייט נישט. קוק אריין צו זען. קוק אין די קאנקארדענציע.
Student:
ניין, ער זאגט אז ער זאל זאגן א נייע תורה. קוק אריין.
Instructor:
עבד פון אברהם, אבער עבד השם [servant of God]. דער אייבערשטער האט געהאט עבדים פאר יציאת מצרים? על כל פנים, אין די תורה שטייט זיכער אסאך מאל אז דער אייבערשטער האט אונז פאר עבדים ווייל אונז זענען געווען אין מצרים, ווייל אונז זענען ארויסגענומען פון מצרים, זיי זענען געווען עבדים, און געסוויטשט די עבדות צו דער אייבערשטער. אמת?
די מסקנא: מצרים איז געווען צו באקומען מדת העבדות
Instructor:
איך ווייס זייער פעימעסלי, משה איז אן עבד פאר׳ן אייבערשטן, ער האט עס נאר ארויסגענומען פון מצרים. איך ווייס זייער פעימעסלי אז ווער נאך, אז די אידן זענען עבדי ה׳ אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים [servants of God whom I took out from the land of Egypt], יא? איך ווייס נישט אויב ס׳איז געווען פאר יציאת מצרים אזא מושג פון זיינע עבדים.
Student:
אוודאי איז געווען אזא וואנט, ס׳איז געווען עבדים אויף דער שטער.
Instructor:
יא, זייער גוט. דער איד איז מסביר געווען זייער שיין אז א תורה האט ער געזאגט. Again, I don’t know to what extent it’s… יא יא, דאס זאג איך, אבער…
Student:
אקעי, ס׳איז געווען אן עבדה, אבער…
Instructor:
[continues to next section]
חינוך, קבלת עול, און די מהות פון עבדות
די איינציגסטע מידה וואָס חינוך קען געבן
אבער בקיצור, לאָז אָפּ מיר די תורה פון די פּשט אויף יציאת מצרים. אבער ער וויל אַרויסברענגען אַז… אבער לויט ווי איך בין עס מסביר אַז ס׳איז אַ bisl בעסער.
ס׳איז דאָ אַזאַ מידה – סאָו עגעין, איי דאָונט ניד נאָר אויף יעקב קולערן מידה. איך מיין אַז די וועג וואָס אונז ניסן מדות הייסט דאָס נישט ממש אַ מידה, אבער ס׳איז אַ חינוך, אַ הנהגה, אַ דבר מאוד כללי. וואָס הייסט? אַז איך קען פאָלגן וואָס איך דאַרף פאָלגן, אָדער וועמען איך דאַרף פאָלגן, ווען איך פאַרשטיי עס נישט, ווען איך האַלט נישט דערביי, כאילו, ווען איך זע עס נישט אַליין. דאָס איז זייער אַ בעיסיק זאַך.
נאָו, איך וואָלט געזאָגט פאַרקערט: דאָס איז די איינציגסטע מידה וואָס מ׳קען עקשטשלי באַקומען פון אַ צווייטן. לאָמיר עס זאָגן אַזוי: חינוך קען נאָר געבן די מידה.
איך וואָלט געזאָגט, אפילו, לאָמיר טרייען, נאָט עגזעקטלי טרול, אבער אין אַ סערטען סענס, רייט? נאָך מ׳מיינט בלומדיש, רייט?
וואָס חינוך קען נישט געבן
וואָס געבט חינוך? חינוך קען נישט געבן אהבה. אהבה דאַרף אַ מענטש אַליינס ליב האָבן. עס קען דיך אָנצינדן דיין אהבה, עס קען דיך מאַכן אַז דו זאָלסט טון די מעשים חיצונים, וואָס דאָס איז גורם אַז דו זאָלסט אָנהייבן צו ליב האָבן עפּעס – רייט אַזוי ווי אונז לערנען.
אבער וואָס איז דער חינוך אַליינס? וואָס געבט עס דיך פון? וואָס באַשטייט עס? פון די סעלף קאָנטראָל, פון די קאָנטראָל. פון ווערן קאָנטראָלירט.
דאָס פּראָבלעם פון סעלף-קאָנטראָל
קודם איך גיי ווערן קאָנטראָלירט ביי יענעם – לאָמיר זאָגן איך קען זיך אַליינס קאָנטראָלירן, אָדער אפשר קיינמאָל נישט, אפשר אַלעמאָל איז דאָ צוויי: מיין שכל און מיין גוף, אָדער דער אייבערשטער און מיך. ס׳איז אַלעמאָל אפשר אַ צווייטער.
און כדי צו רעדן פון קאָנטראָלירן – סתם ס׳איז שווער צו רעדן פון סעלף-קאָנטראָל, איז אַ פּראָבלעמעטיק ווארד, ס׳מאַכט נישט נאָר סענס – ס׳מאַכט נאָר סענס אויב ס׳איז דאָ אַזוי צוויי נפשות אין סאַמן וועג, און אַזוי ווייטער. די דעת קאָנטראָלירט די מדה, די לאָו, וכדומה.
מצרים: די אויסלערנונג פון עבדות
אבער אויף דעם האָט יענער געטענה׳ט אַז מ׳האָט געדאַרפט גיין צו מצרים. מצרים האָט גוט אויסגעלערנט פאַר די אידן וואָס הייסט צו זיין אַן עבד. נישט וואָלט מען נישט געוואוסט אַז אַ איד איז אַן עבד. וויאַזוי קען אַ מענטש זיין אַן עבד? מ׳האָט זיך דיסקאַווערט אין מצרים.
מצרים האָט אויסגעלערנט פאַר די אידן וואָס ס׳מיינט צו זיין אַן עבד. ס׳איז געווען עבדים לפרעה. ס׳איז נישט געווען קיין גוטע… נישט אַזוי גוט צו זיין אַן עבד פאַר פרעה, מ׳האָט נישט געטון גוטע זאַכן מיט די אַלעס. פּאָטענשעלי האָט מען זיך אויסגעלערנט וואָס ס׳מיינט צו זיין אַ מענטש.
דער חילוק צווישן אברהם און משה
פאַר דו ביסט אַן עבד, דו קענסט זיין אברהם אבינו, אברהם אוהבי. זאָג איך, דו טוסט וואָס דו האַלטסט ליב, ער האָט פאַרשטאַנען ריכטיג.
אבער ס׳איז דאָ אַזויווי מיר האָבן גערעדט – ס׳שטימט מיר וואָס מיר האָבן גערעדט אַסאַך מאָל וועגן די חילוק פון משה און אברהם, רייט? אַז אברהם איז געגאַנגען מיט אהבה, און משה איז געגאַנגען מיט יראה, רייט?
משה האָט מייסד געווען די תורה וואָס געבט שכר ועונש, רייט? אברהם אין סיינט נאָך נישט געווען קיין שכר ועונש, על ידי שלמתא, רייט? אין די סענס אַז ווער ס׳פאָלגט נישט פאַרכאַפּט קלעפּ, רייט?
דאָס איז די משה רבינו און מייסד געווען, דאָס האָט מען גענומען פון מצרים. דאָס איז די סאָושעל, די פּאָליטיקל אַספּעקט פון… פון די תורה וואָס זאָגט אַז זיי נעמען חנוך מענטשן וואָס זיי האַלטן נישט דערביי. ווער וואָס האַלט דערביי דאַרף עס נישט.
זיי זאָגן אַסאַך מאָל: די תורה איז נישט געמאַכט פאַר אַ גוטע מענטש, נישט געמאַכט פאַר אַ שלעכטע מענטש, אָדער פאַר אומענפאָרמד מענטשן – ריין, פאַר אַ מענטש וואָס דאַרפן חינוך.
עבדות: די איינציגסטע מידה וואָס מ׳קען נעמען
און דאָ האָסטו די מידה. דאָס איז כאילו די איינציגסטע מידה וואָס מ׳קען נעמען. ס׳שטייט נישט אהבה, פריערסטע… ס׳איז זייער אינטערעסאַנט: ס׳שטייט נישט פריער האָסטו ליב געהאַט פרעה, יעצט פאַר ליב דעם אייבערשטן אינסטענט.
דאָס וואָלט דער בעל שם טוב אויך געזאָגט: ניין, אַ קנעכט קענסטו זיין קודם אַ פרעה, יעצט פאַר דעם אייבערשטן. שטימט? שטימט וואָס איך זאָגן? ס׳איז אַ סברא. סאָו דאָס איז אַ תורה.
אבער דאָס איז די איידיע פון עבדות, אבער עבדות עהיים ווייס איך נישט וואָס עס מיינט עקשטשלי. דאָס איז בקיצור, מ׳קען נאָך אַסאַך חוקר זיין לגבי די פּשט אין יציאת מצרים און אַזוי ווייטער.
די עיקר נקודה: חינוך ווירקט מיט סעמענע אַלס דאַז ער טו יו
אבער אַז איך וואָלט געוואָלט אַרויסברענגען פון די ווארט איז נאָר אַז דאָס איז אַ זאַך – פאַרדעם רעד איך פון דעם די סענס פון חינוך, ווייל דאָס איז אַ זאַך וואָס… עקשולי ווארקסט מיט סעמענע אַלס דאַז ער טו יו. דאָס איז די עיקר חילוש וואָס איך וויל זאָגן, די עיקר נקודה וואָס איך האָב אַרויסגעזענקט פון דאָס. שטימט?
אפילו מצרי, אפילו משה רבינו, אפילו דער שכר ועונש וואָס מ׳רופט יראת העונש, אפילו דער רצועה וואָס שלאָגט ווער ס׳פאָלגט נישט, אָדער וואָס געט קענעמעס און ווער ס׳פאָלגט, לערנט אויס וואָס? די מידה אַז נישט אַלעס דאַרף איך טון וואָס איך וויל, ס׳איז נישט איך וואָס דו ווילסט. שוין עפּעס, שוין עפּעס אויפגעטון.
שאלות און דיסקוסיע: די מהות פון חינוך
Student: איינער וואָס האָט נישט יענץ, אַזוי ווי ס׳שטייט אין…
Instructor: ניין, ער לערנט דיך גאַנץ גוט אויס, ער שלאָגט דיך, ער לערנט דיך אויס, און סוף כל סוף האָסטו די מידה.
Student: רייט, רייט. אָפּקורס, דו באַקומסט די מידה. דו קענסט פרעגן וואָס געשעט ווען יענער גייט אַוועק.
Instructor: סאָו, אויב דו האָסט דיך אויסגעלערנט, גייסטו נאָך אַלץ האָבן די מידה אפילו ווען ער גייט אַוועק. דאָס איז דאָך די חילוק. אויב איינער… זייער גוט, זייער גוט. I agree with you.
חינוך אַלס אַן אומבאַוועגלעכע מציאות
איך מיין אַז יענער׳ס דזשאָב איז נישט דיך אויסצולערנען, נאָר צו זיין די מציאות אַרום וואָס דו ביסט סטאַק אין. דאָס איז עפּעס וואָס איך האָב געדענקט פון איינער׳ס זייער אַ קלוגע וועג פאַרטראַכטן וועגן חינוך, אויך פּראַקטיש, חינוך ילדים, אָדער אויך זיך אַליינס, ביי די וועי.
חינוך מיינט being an unmovable thing, being nature. דאָס הייסט, דער טאַטע, ווען… פאַרדעם אויב מיט אַ טאַטע׳ס מ׳קען האַנדלען מיט אים צופיל, איז אַלעמאָל אַ פּראָבלעם פאַר די סאָרט זאַכן. פאַרשטייסט וואָס איך זאָג? ווייל ערגעץ וואו דאַרף זיין… וויאַזוי לערנט מען זיך אויס?
איך בין דיר מסביר אַז ס׳איז גוט פאַר דיר מיך צו פאָלגן. דאָס איז שוין נישט קיין עבדות, דאָס איז אַ ביזנעס זאַך. דו גייסט צום דאָקטאָר, דו ביסט נישט קיין עבד פון די דאָקטאָר. דער דאָקטאָר ווייסט, פאָלגסטו אים. רייט?
ס׳איז דאָ עפּעס אַ טראַסט, אימפּליסיט, פאַרדעם פאָלגט אַ יונגל זיין טאַטע.
שכר ועונש אַלס מחנך
ווען מ׳רעדט פון שכר ועונש, די לאָו, די לאָו איז אַ מחנך אין דעם וועג. די תורה, די חוק, איז אַ חינוך אין דעם וועג. אין וועלכע וועג? אין די וועג, מ׳זאָגט אַזוי: דו קענסט האַלטן פון היינט ביז מאָרגן אַז מ׳טוט דאָס, איך קער נישט וואָס דו האַלטסט. דו קענסט האַלטן פון היינט ביז מאָרגן אַז ס׳שטות, און דו ווייסט נישט בכלל. די ריאַליטעט איז: אויב דו וועסט טון אַזוי און אַזוי, מאָרגן וועסטו זיך טרעפן אין תפיסה.
און וויבאַלד דו ווילסט נישט זיין אין תפיסה מסתמא – אויב איינער וויל, קען מען אים נישט העלפן, רייט? ס׳איז אַ פּראָבלעם. אבער פעין, רייט? ריעל פיזיקל פעין, רייט? דער חינוך אַרבעט מיט פיזיקל פעין און פלעזשור. מ׳וועט דיך לייגן אין תפיסה. ממילא, דו ווילסט דאָך נישט, סאָו דו לערנסט דיך אויס צו קאָנטראָלירן דיינע רצונות ווייל דו ווילסט נישט גיין אין תפיסה. רייט? סאָו, ס׳מוז זיין אַ געוויסע סיבה.
דיגרעסיע: דאָס פּראָבלעם מיט דעם מאָדערנעם תשובה-רעדן
למשל, די זאַך פון תשובה איז זייער דיסטראַקטיוו. איך בין דאָ אַנטי קעגן אידישקייט שיעור, איך קען נישט אין מיין תורה, אין מיין זאַך, רייט? וואָס ס׳איז דאָ אַן עכטע פּראָבלעם. דאָס מיינט, דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] רעדט שוין וועגן דעם אין אַ געוויסע זין, וועגן עכטע בושה אָדער אפשר אַזעלכע זאַכן.
די פּראָבלעם מיט “אַלעמאָל איז דאָ אַ וועג אַרויס”
ווען ס׳איז דאָ אַ געוויסע חינוך וואָס זאָגט, “אַלעמאָל איז דאָ אַ וועג אַרויס.” אויב ס׳איז אַלעמאָל אַ וועג אַרויס, דעמאָלטס איז קיינמאָל נישט געווארן ביי אַ מענטש אַ זאַך. נישט אַלעמאָל איז דאָ אַ וועג אַרויס. ס׳איז דאָ זאַכן וואָס מ׳קען נישט תשובה טון.
אויב תשובה איז נישט קיין וועג אַרויס, תשובה איז אַ וועג צו ווערן בעסער. דאָס איז תשובה.
Student: איך ווייס, איך האַלט אויך אַזוי. אמת.
Instructor: און איך זאָג אַז אין די וועג וואָס מ׳האָט מיך אויסגעלערנט, און אויב דאָס איז עקזעקטלי וואָס איך מיין דאָס, איז תשובה ווערט די פּראָבלעם. אויב דו נוצסט תשובה פאַר אַ ריזן צו זינדיגן, אַרבעט נישט תשובה פאַר דיר. ווייל תשובה איז אַ חוטא ומחטיא [chotei u’machtei: one who sins and causes others to sin], מ׳דאַרף אים האַרגענען, מ׳דאַרף אים איינשטעקן ווי די לעצטע תשובה פאַר די תשובה.
רייט, נאָר, און די זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] שטייט אַסאַך מאָל, רבי, און די זוהר שטייט אַסאַך מאָל אַז די ערשטע מדה… אויב איינער איז אין די עקשן זענען און ער טוט נאָכדעם תשובה, אוודאי קען מען תשובה טון. איינע פון די זאַכן מיינט נישט אַז מען טאָר נישט. יאָ, אוודאי תשובה טון. מען קען זיך מתגבר זיין, אבער מען דאַרף זיך מתגבר זיין אויף די פּראָבלעם.
קריטיק אויף דעם פּאָזיטיוון סטייל
איך זאָג אַז נאָר, די וועג וויאַזוי אונז רעדן אַסאַך פון וועגן תשובה מיין איך איז דיסטראַקטיוו, ווייל איך פיל, איך רעד מיט מענטשן… Again, ס׳איז probably, ווען איך קאַמפּלעין וועגן, איך ווייס, ס׳איז נישט קיין סיסטעם וואָס איז שולדיג, ס׳איז מענטשהייט וואָס איז שולדיג.
אבער ס׳איז דאָ אַ געוויסע סטייל וואָס אונז האָבן ליב צו רעדן, די positive סטייל וואָס מ׳באַקומט פון חסידישע ספרים, און אַזוי ווייטער. און, עגען, פון די גאַנצע מאָדערנע וועלט האָט די פּאָזיטיוו סטייל. ס׳פעלט זיי אַ געוויסע זאַך אַז נישט אַלעמאָל קען מען תשובה טון, אָקעי? נישט אַלעמאָל קען דער אייבערשטער העלפן.
די לימיט פון רחמים
ס׳איז דאָ זאַכן וואָס קען זיך אָנהייבן אין זייער גרוב, קיינער גייט נישט העלפן אפילו דער אייבערשטער. וואָס היינט דער אייבערשטער? דער אייבערשטער האָט דאָס געמאַכט אַז ס׳זאָל זיין אַ גרוב, און ס׳טאָפּט. ס׳איז דאָך דאָס איז דאָך אַ ריעליטי וואָס דו באַמפּסט אין און דו איז נאָו וועי אַן. איך קען דיר געבן פּליטישע דוגמאות.
בקיצור, ס׳איז דער אמת אַז ס׳איז אַסאַך מאָל דאָ אַ וועג אַרויס. דער קבלה פון דוד המלך [King David] זאָגט אַז ס׳איז דאָ אַלעמאָל על יתיישבין רחמים [al yitgaber rachamim: may mercy prevail] איז אמת. ס׳איז אַסאַך מער קאַמפּליצירט.
אבער ס׳איז אויך דאָ זייער אַסאַך קעיסעס וואָס ס׳איז נישט דאָ קיין… ס׳איז שוין… ווי זאָגט ר׳ מאָטעלע זילבער? ס׳שטייט אפילו חרב חדה מונחת על צווארו [even if a sharp sword rests upon one’s neck]. ס׳שטייט נישט אפילו חרב חדה חותכת את צווארו [cutting one’s neck]. אָקעי? עפּעס אַ לימיט איז זיכער דאָ. אָקעי? מונחת, מיר קענען הערן. ס׳איז דאָ עפּעס אַ לימיט.
קבלת עול: די ערשטע מדריגה
And why am I saying this? איך קלער וואָס יואל האָט געזאָגט, אבער איך מיין אַז ס׳איז זייער אַ קלוגע זאַך. אַז דער סאָרט חינוך, אַזוי ווי דער זוהר זאָגט אַסאַך מאָל אַז קבלת עול [kabbalat ol: acceptance of the yoke] איז די ערשטע… און ס׳איז נישט קבלת עול.
קבלת עול מיינט אַז איך בין נישט מקבל דעול. אויב איך קען מקבל זיין דעול, און מאָרגן איך נישט מקבל זיין איך אַל תשובה צו מאַכן קבלת עול. קבלת עול איז אַ ריקעגנישן אוו ריעליטי, right?
That’s why nowadays that people don’t believe אין שכר ועונש [reward and punishment], which you should believe אין, because it happens צו די ווילסט נישט. ס׳איז יאָ דאָ און ס׳איז נישט דאָ, און די וועלט אַרבעט איז… אבער ס׳איז דאָ, people האָבן מורא צו טאַקן איבער דעם, אַז nobody האָט אַ certain קבלת עול, און ס׳איז אַ big problem.
דער זוהר׳ס משל: די בהמה מיט דעם עול
קבלת עול, זאָגט דער זוהר, איז אַזוי ווי… דער זוהר נוצט עקזעקטלי די חינוך משל. דער זוהר זאָגט, אוודאי, ס׳איז דאָ אַסאַך העכערע מדריגות. אוודאי, קבלת עול means you don’t know what you’re doing, מ׳טאָר נישט בלייבן דאָרט.
אבער דער זוהר זאָגט אַסאַך מאָל אַז אַזוי ווי אַ שור, אָדער אַ… יאָ, ס׳איז דאָ אַזאַ פרה אדומה [parah adumah: red heifer], “אשר לא עלה עליה עול” [asher lo alah aleha ol: upon which no yoke has been placed], right? וואָס זעט מען פון דעם? אַז מ׳מיינט נישט אַז ס׳האָט נישט יעצט אַן עול, right?
אַ קו, ווען ס׳ווערט אַזוי, שטייט אין משנה אין שבת, right? מ׳נעמט אַ קו אָדער אַ בהמה, ווען ס׳ווערט געבוירן, אויב מ׳וויל ס׳זאָל זיין אַ working בהמה, פון ווען ס׳איז קליין, לייגט מען אַרויף אַן עול דערויף. ער שלעפּט טויס, און ער איז נאָך נישט גענוג שטאַרק צו שלעפּן אַן אַקערייזן, אבער ער שלעפּט זאַכן. אַזוי לערנט ער זיך אויס אַז מ׳שלעפּט. ווען דער בעל הבית זאָגט שלעפּן, שלעפּט מען.
שפּעטער קען מען שוין אַראָפּנעמען די עול אפילו, מען קען אים שוין אויפ׳ן וועג שלעפּן סאַמטיימס, ער מוז נישט בלייבן מיט די עול.
קבלת עול אַלס דערקענונג פון לימיטס
דאָס זאָגט אַז קבלת עול איז אַלעמאָל סאַמטינג וואָס… פאַרוואָס מיינט? קבלת עול מיינט אַז ערגעץ וואו איז דאָ אַ לימיט צו מיינע בחירה, צו מיין איך-פאַרשטיי. וואָס איז נישט די וועלט, איך וועל תשובה טון, ס׳וועט נישט העלפן. ס׳איז דאָ ערגעץ זאַכן וואָס… אויב איך וועל דאָס טון, איז געשען די רעזולטאַט. די פעקט, cause and effect. Cause and effect איז סטראַנגער די מי.
און ווען אַ מענטש, אויב מ׳רעדט וועגן חינוך, וואָס איז אַ סיסטעם פון לאָו, אָדער אַ טאַטע, אָדער אַ מוסד חינוך, וואַטעווער, דאַרף מען מחנך זיין. ער איז לייק דאָרט. אין אַ געוויסע זין, אין יעדע מאָל וואָס גייט זיין אַזוי, די…
חינוך, עבדות, תשובה, און די ריאַליטעט פון מענטשלעכע נאַטור
חינוך און דער אינפלעקסיבלער מחנך
Instructor:
ס׳איז דא ערגעץ זאכן וואס אויב איך וועל דאס טון, וועט געשען די ריזולטאט. די פעקט, קאוז ען עפעקט. קאוז ען עפעקט איז שטארקער ווי מיר. און ווען א מענטש, אויב מ׳רעדט וועגן חינוך, וואס איז א סיסטעם פון לאו, אדער א טאטע, אדער א מוסד חינוך, וואטעווער, דארף מען מחנך זיין. ער איז לייק דעט. אין א געוויסע זין, איז ער איז נישט קיין חינוך. און יעדע מאל וואס גייט זיין אזוי, די קינדער אדער די תלמידים גייען דארפן טראכטן אז דער רבי איז א רשע א שטיקל. ווייל ער איז אינפלעקסיבל, אביסל פלעקסיבל מעג ער זיין.
איך ווייס נישט, איך זאג נישט ס׳איז פראקטיש, אבער איך קוק אן אסאך מענטשן, איך האלט אז יענער איז טאקע א רשע, ווייל למעשה זיין רשעות האט געהאלפן אז ער קען עפעס. מיט דעם מענטש קען מען נישט רעדן וועגן די זאך, מ׳קען רעדן וועגן אסאך זאכן, וועגן די תקנות וואס ער האט געמאכט, מ׳קען נישט רעדן וואס מ׳וועט טון. ער איז א law of nature פלאץ. דו ווילסט גיין אין די ישיבה, וועסטו מוזן זיך צושטעלן צו דאס.
יעצט, אויב ס׳איז דא עפעס א טובה וואס מ׳האט פון יענע זאך, ער לאזט נישט ארויספארן פאר זעקס אזייגער. למעשה, דער שיעור האט קענט אנהאלטן ביז זעקס אזייגער, ווייל יענער האט א משוגעת, אז ער האט א קבלה פון רחל אמנו, אז ביז זעקס אזייגער דארף זיין די שיעור, און פלאצן זאל אין די גאנצע וועלט. ס׳קערט אפילו נישט אן אז ס׳שנייעט, אז ס׳איז א בליזערד, אז ס׳איז א האריקעין, ער קערט נישט. אזוי איז די הלכה [halakha: Jewish law], פלאצן זאל יעדער איינער. אקעי, קענסט עובר זיין, ביי די וועי, זאג נישט. באט דאס איז וואס חינוך איז, ווייל חינוך, די עבדות מיינט אז דער צווייטער איז מחליט, נישט דו ביסט מחליט. שטימט?
קבלת עול מלכות שמים – א דערמאָנונג
איך טראכט אלעמאל אז קבלת עול מלכות שמים [kabbalas ol malkhus shamayim: accepting the yoke of Heaven’s kingship], ס׳מיינט נישט אמת׳דיג קבלת עול מלכות שמים. ס׳מיינט, ווען זיי זאגן קריאת שמע [Krias Shema: the Shema prayer] אין יעדן טאג, קבלת עול מלכות שמים, אבער ס׳מיינט נישט אז דו טוסט עפעס אויף מיט דעם. ס׳מיינט אז דו דערמאנסט זיך, מ׳קען פארגעסן. ס׳איז דאך דיר דערמאנען, ווייל טאמער נישט, וועסטו טאקע זיך צוברעכן אין דיין האלז פון צוריקצוגיין צוריקצוגיין. יא, סאו דאס איז די נושא פון עבדות.
וואו, ס׳איז גענוג פאר א שיעור פון היינט. איך דארף זאגן נאך א שטיקל וואס איך האב זיך צוגעגרייט. ס׳איז געווען בעסער וואס איך האב צוגעגרייט.
עבדות – נישט קיין מעלה, נישט דער תכלית
ניין, עבדות איז נישט קיין מעלה, עבדות איז א שרעקליכע זאך. פשוט, מען איז אן עבד פאר פרעה. אבער נאכדעם וואס מען איז אן עבד פאר פרעה, פאר דעם דארף מען ארויסגיין פון מצרים, ס׳זאל נישט בלייבן קיין עבד, נישט פאר פרעה, נישט פאר די משגיחים אין ישיבה.
ניין, דער עבד השם [eved Hashem: servant of God] איז אויך נישט קיין מעלה. איך זאג נישט אין די שיעור אז די תכלית איז צו זיין אן עבד השם, צו זיין בטל פאר דעם אייבערשטן, אזוי ווי אנדערע מענטשן זאגן. ניין, די תכלית איז צו פארשטיין, צו זיין א פרענד מיט דעם אייבערשטן, צו זיין א בן ווי ס׳שטייט און אזוי, צו זיין איינער וואס פארשטייט. עובדי מאהבה [ovdei me’ahava: those who serve from love], אוודאי, דאס הייסט לשמה [lishma: for its own sake]. עבודה מאהבה איז בעסער פון עבודה מיראה [avoda me’ahava… me’yira: service from love… from fear].
אבער וויבאלד אז רוב מענטשן, אדער אלע מענטשן, הייבן זיך אן מיט אסאך שטותים אין זייער קאפ, און אויב ער גייט נישט אלעמאל, און ס׳קען זיין אפילו אלעמאל גייט מען דארפן א געוויסע שיקול הדעת [shikul hadaas: balanced judgment] וואס זאל גובר זיין אויף אסאך נטיות [neti’os: inclinations], א חלק וואס זענען נטיות טובות, ער האט אזויפיל אהבת השם [ahavas Hashem: love of God], ממילא וויל ער גיין אין מקוה אין קאראנע, איך ווייס נישט. בקיצור, דאס הייסט מען דארף האבן א קאנטראל וואס זאגט, “יא, איך וויל, אבער יעצט דארף מען נישט.”
סאו, ס׳איז אלעמאל, ס׳איז אפי׳ בעיסיק פאר חינוך, אפי׳ אין די סענס פון חינוך איז עס א בעיסיק מדה צו האבן די מדה פון קאנטראלן, נישט טון נאר וואס דו ווילסט, און טון וואס יענער וויל. אדער, ווי איך האב עס מפרש געווען יעצט מיט דיר, רעקאגנייזן אז יענער׳ס רצונות, איינער אנדערש׳ס…
תשובה – בין אדם למקום און בין אדם לחבירו
דו ווייסט אז תשובה [teshuva: repentance] ארבעט אלעמאל, אבער וואס שטייט אין די משנה? יא, זייער אינטערעסאנט. איך וויל שוין ווייטער רעדן וועגן תשובה, וואס באלד קומט שוין… די הייליגע טעג איז שוין around the corner. סתם, לאז נישט עטליכע עבירות. איך האב עס ליב דאס.
עניוועי, ניין, איך וויל ארויסברענגען נאר דאס. די משנה שטייט אז חטא שבין אדם למקום [chait she’bein adam lamakom: a sin between man and God] העלפט תשובה, חטא שבין אדם לחבירו [chait she’bein adam lachaveiro: a sin between man and his fellow] העלפט נישט תשובה. וואס פארשטייט יעדער איינער? אז דער אייבערשטער קען דיך אלעמאל מוחל זיין, ס׳איז בעיסיקלי פרי. אבער דיין חבר, נישט אלעמאל קען מען צוריקגיין, אמת? אה, מ׳קען אים איבערבעטן. מ׳קען אים נישט אלעמאל איבערבעטן. מ׳קען ווארטן ביז ער וועט זיין טויט און גיין אויף זיין קבר און גלייבן אז ער וועט דיך איבערבעטן. But aside for that, נישט אלעמאל, אפילו דעמאלטס העלפט עס נישט אלעמאל, right?
סאו וואס גייט דא פאר? ניין, איך וויל נאר ארויסברענגען, די משנה איז א משנה אויף ריאליטי. ס׳איז זייער אימפארטענט. ס׳זאגט דיר, תשובה איז די העכסטע זאך, מ׳קען אלעס מתקן זיין, מ׳קען אלעס מוחל זיין, אבער טו מיר א טובה, רעד דיך נישט איין אז וועגן דעם קענסטו טרעטן אויף דיין חבר און מיינען אז ער גייט דיך מוחל זיין.
איך פיל אז מענטשן וועלן טון אסאך עכטע ווילדשאפטן מיט זייערע חברים אויך. “איך האב דיר נישט איבערגעבעטן דעמאלטס ערב יום כיפור [erev Yom Kippur: the eve of the Day of Atonement]? קום אהער. אויב דו האסט געטראכט פון דעם, איך בין מספיק א יוד דיך צו קאלן, איך כאפ אז דו ביסט אזא סארט מענטש, איך גיי דיר זאגן אז איך בין דיר מוחל סתם ווייל איך בין א מחילה רשע, איך האב נישט קיין כח זיך צו פלאגן מיט דיר.” אמת? אמת? יעדער איינער וועיל די זאכן פאר זיך. זייער גוט. ווען מ׳קומט דיך איבערבעטן, זאלסטו געדענקען, נעם די מאמענט, זאלסטו זען וואס מ׳קען טון. אבער ס׳קען נישט זיין אז…
מעשיות פון דורות צוקריגט
איך מיין אז מענטשן זענען זייער צוגעוואוינט צו דעם. מ׳קען זיך אלעמאל עובר ווערן, מ׳קען זיך שוין… איך קען מענטשן וואס זענען שוין אפאר דורות צוקריגט, און זיי זענען גערעכט פאר׳ן בלייבן צוקריגט אפאר דורות. איך מיין נישט גערעכט, אבער ער פילט זיך נאך סמארט, זיי זענען גערעכט. יעדער זיידע האט אים אפגעטון זיין זיידע, און ער האלט נישט ביים מוחל זיין, און ער האלט נישט ביים מוחל זיין. איך קען עס זאגן.
אקעי, אבער דער רעדט, יענער וויל קען א סיריעס זאך דער ווען יארן. ס׳איז געווען א… איך זאג נישט אז דו ביסט גערעכט, ס׳איז געווען עפעס א געוויסע חסידות וואס האבן שוין צוקריגט פאר זעכציג יאר. און לעצטנס, איך זאג נישט… העלא, דער רעווענט וועט מען פארציילן נאכדעם. זעכציג יאר? לא בערך. און לעצטנס, א פאר יאר צוריק, איינער פון די… איינער פון די ציטודים האבן געהאט עפעס א מחלה, און די מחלה איז געווען אז ס׳איז מסתמא א קפידה פון די אנדערע רבי׳ן.
סאו, זיי זענען געגאנגען צום אנדערע רבי׳ן, און ער זאגט, ער וויל אים איבערבעטן. ער זאגט, נא פראבלעם, געבט צוריק די בילדינג וואס איך האלט אז ס׳איז מיינס. זאגט ער, איך גיי אים איבערבעטן. יענער זאגט, משוגע, איך וואלט נישט ווער ס׳מיינט. ניין, ער האט געזאגט, איך קען באשטיין, אבער די חסידים לאזן נישט. וואטעווער, דו כאפסט? אקעי, ביי די וועי, איך ווייס נישט אויב ס׳פעלט אויס אז ס׳קען עדין די תורה, און יענער האלט אז די בעטן… איך גיי נישט טרייען אין די דיטיילס פון די קעיס, איך זאג נאר אז דאס איז נארמאל.
מענטשן זענען אלע סומד, ער האט געמיינט אז ער גייט זיך איבערבעטן אנצוריק פארוואס געבט ער האלב פון די בילדינג? מאך עפעס א פשרה וואס גייט פאר. סאו, יא, דאס וואס איז געט צו דאס. דאס איז קאלט קבלת עול.
חילוקי כפרה – דער פרייז פון תשובה
ניין, זאג נאר אז מען רעדט וועגן תשובה. די משנה שטייט אז ווען ס׳איז דא א ריעל פראבלעם, העלפט נישט תשובה. נאר למקום שטייט אויך, ס׳איז דא חלוקי כפרה [chilukei kappara: different levels of atonement]. אויף וויפיל דו קענסט פאררעכטן די פראבלעם, דער אויבערשטער האט אים אויפגעלייגט, נישט פארראכטן די פראבלעם. דאס וואס איך וויל זאגן, דאס איז א בלול למקום, קען מען אלעמאל תשובה טון.
היינט איז נישטא קיין בית המקדש [Beis HaMikdash: the Holy Temple], איז נאר יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement], איז שוין יוצא, איז נאך א מזל. ווען ס׳קומט דאס, וועט מען דארפן צאלן פאר תשובה טון. יעצט איז נאך פרי, מ׳זאל אריינכאפן. רבותי, ס׳איז די דרשה פאר שבעים, מיינען צרה, מ׳זאל אריינכאפן, ווייל עכשיו אריינגיין לתשובה. ווען ס׳קומט דאס מיטשער גייט מען נישט העלפן, ס׳גייט קאסטן געלט תשובה צו טון. מ׳גייט דארפן קויפן א חטאת [chatas: a sin offering]. אקעי, און זיי דארפן אן אויך די יארצייט, איך ווייס נישט, אבער בקיצור, ס׳איז עקספענסיוו.
ניין, דו פארשטייסט? ס׳איז ריעלי… דו ווייסט, א גאנצע שעף, א סעודה? א צוג? אסאך פון זיי. ניין, ס׳קאסט, אקעי, איך ווייס נישט, בקיצור, ס׳קאסט, איך ווייס נישט וויפיל ס׳קאסט. אבער ס׳איז נישט אזוי. ס׳איז גוט. די סארט, אין סאם לעוועל איז א ריעליטי וואס… יא.
בקיצור, דאס איז די זאך. און דאס איז די טייטש, אין די סענס איז אלעס תשובה אויכעט. דאס הייסט תשובה תתאה [teshuva tata’a: lower-level repentance], און אזוי. אין די סענס איז דאס אויכעט א נושא פון אזוי ווי התגברות לתאוה [hisgabrus la’ta’ava: overcoming desire], אדער פון נישט טון וואס דו ווילסט. פארשטייסט? ווייל יענער קען גאר ווערן ברוגז, און ער קען בלייבן ברוגז. ס׳קען זיין ס׳גייט נישט העלפן דיין איבערבעטן. דו קענסט אז דו גייסט מאכן דעמעדזש.
די ריאַליטעט פון מענטשלעכע נאַטור
דו זאגסט פריער אז מענטשן זענען נישט גוט, יא? קיין מענטש איז נישט גוטפול. ס׳איז אווער אלע פינף צענטס. ס׳איז גוט פרעסט, יא. יעדער האט דזשאלאסי, וואטעווער. אבער פינף צענטס, זעכציג פרעסטס, א שלעכטע מענטש. ס׳איז גוט קיינער שלעכט. אקעי, יעדן איז אלע יעדן זענען גוט.
איך מיין, איך וועל דיר זאגן וואס איך מיין. איך וועל דיר זאגן, קוד יו רילייען מוסט פיפל צו דו די רייטינג ווען דער איז עני קאסט אין וועט. אפטער צוואנציק דאלער? ווי שווער ס׳ווערט, וואס איז די לעווער? ס׳איז שווערער, שווערער, שווערער. יעדער האט חסדים נסיונות. ס׳איז דא יעקב, יעדער האט חסדים נסיונות.
סאו, יעדער האט חסדים געזאגט, סאו, הרב הצדיק רבי, ווי דער האט געזאגט רב וואטנער, מ׳טראפט פאר א מצוה דן זיין לכף זכות [dan lekaf zechus: judging favorably], אבער געווענליך טרעפט מען בעסער צו ווען מ׳איז דן לכף חובה [dan lekaf chova: judging unfavorably]. סאו… איך זאג אזוי, אויב דו וועסט רעכענען אז מענטשן, you know what we’re doing, די רייטע טינג, אסאך מאל איז דא א שאלה, ס׳איז גרינגער צו טון, דער עולם טוט אזוי, אבער די וואס ווילן טון די ריכטיגע זאך, ס׳איז אביסל שווערער. איך רעד נישט אפילו פון משוגע שווערער, אקעי? אביסל שווערער.
און איך וויל פרעגן דיר, וויפיל מענטשן קענסטו רעלייען אז דו ווייסט אז דאס איז אן עבודה וואס דו טוסט, אז וואס געשעט דא? מ׳דארף טון עפעס אנדערש. וויפיל מענטשן, איך האב געהאט אזעלכע מעשיות אין מיין לעבן, איך האב זיך געשלאגן מיט אנדערע יענער האט מיר געזאגט, “קום אהער, אויב דו וועסט פרידיקטן אז יעדער איינער גייט טון וואס איז גוט פאר זיינע אינטערעסן, גייט עס זיין אכציג, ניינציג פראצענט ריכטיג. יעצט, סאמטיים יענער איז אינטערעסירט אויף דיין זייט, זייער גוט. איך זאג נישט אז יעדער איינער׳ס אינטערעסן זענען אלעמאל קעגן דיר. אסאך מאל אינטערעסן גייען צוזאמען מיט דעם, איז דאך גוט. אבער אויב דו פרידיקט דארט, מעיק דארט א פרידיקשאן, אבאוט ניינטי פייוו פערסענט אוו די טיים וועסטו זיין רייט.
אין ריעליטי, עניוועי, דו גייסט פרידיקטן אז סאם פיפל, פיפל זענען נאט איוון קאנווינסעבל. איך רעד נישט, דו קענסט אים גיין און זאגן, און ער וועט טאקע פארשטיין אז ס׳איז נישט ריכטיג, אבער ער טוט עס עניוועי נישט. און רוב מענטשן זענען אזוי, אזוי מיין איך. עט ליעסט, יו העוו טו עסום אז רוב מענטשן זענען אזוי. דעטס וואט איי וואוד סעי. יו העוו טו עסום אז רוב מענטשן זענען אזוי. און איי דאונט סי אז דעטס… איי דאונט סי אז דעטס… איי טינק אז דעטס… אפשר בין איך ראנג.
קלאָרשטעלונג – “שלעכט” קעגן “נישט רילייעבל”
עס מיינט נישט אז יענער מענטש, ווען דו זאגסט שלעכט, יו סי, דו רעדסט וועגן א שלעכטע מענטש. ניין, נישט אין גרויסן. א קלארע זאך. א קלארע זאך, א שלעכטע מענטש איז א קלארע זאך. יעדער איינער ווייסט ביי זיך. ניין, שלעכט, נישט שלעכט. איך האב געזאגט, נישט רילייעבל. דו פארשטייסט וואס איך זאג? פארוואס זענען זיי שלעכט? דער מענטש א גאנצן טאג טראכט ער וויאזוי צו באגנב׳ענען יענעם? ניין, רוב מענטשן זענען נישט אזוי. רוב מענטשן זענען בינונים [beinonim: average people].
אבער איך פרעג דיך, איך זאג דיך, ביי זיין חתונה, אויב ס׳איז נישט קיין זאך, דער מענטש וואס איז געקומען צו זיין חתונה גייט עפעס קאסטן, און… קאסטן טאל און געלט? ניין, נישט טאל. פארוואס זאל ער מאכן שלום? ניין, ס׳איז נישט. ניין, ניין, ס׳איז נישט דאס. דאס איז א קליינע זאך, דאס פארשטיי איך. איך גיי נישט געבן… ניין, איך גיי נישט געבן. שלעכט איז נאט די קארעקט ווארט. איך וויל נישט געבן קיין עקזעמפל. איך גיי נישט געבן קיין עקזעמפל. איך גיי נישט געבן קיין עקזעמפל. איך גיי נישט געבן קיין עקזעמפל.
ניין, די פראבלעם איז, די משל איז נישט אזא פראבלעם פון רענטעביליטי, די פראבלעם איז אז ס׳איז דיסטראקטעד פון די איידיע וואס איך וויל ארויסברענגען. איך וויל דיר זאגן וואס איך מיין, אקעי?
דער מעשה מיט דער קאנדא-מיטינג: אייגן-אינטערעס און די גרענעצן פון “גוט זיין”
סיום: א פראקטישע מעשה וואס אילוסטרירט דעם גאנצן ענין
איך וויל דיר זאגן וואס איך מיין, אָקעי? מיר האבן דאך יעצט גערעדט גוט, לכל הדעות, די קאנדישן פון זיין גוט איז נישט נאר וואס מיין אינטערעסע איז, נישט נאר וואס איך וויל, אָקעי? איך וויל דיר פארציילן א מעשה, אָקעי? א איד האט מיר פארציילט א מעשה.
ס׳איז געווען, און איך קען ענדיגן מיט די מעשה, ס׳איז אן ענין צו ענדיגן מיט א מעשה, מ׳נעמט א מעשה, מ׳זאגט מעשה אינצווישן, און ערגעץ לערנט מען אויך.
די מציאות: א קאנדא מיט צוויי סארטן הייזער
סאו, ס׳איז געווען א געגנט, נישט א געגנט, אזא בילדינג, א קאנדא לאמיר זאגן, יא? וואס ס׳איז דא, יעדער איינער האט זיך זיין הויז, אבער ס׳איז אויך דא די, וואס הייסט עס? די קאנדא. בקיצור, מ׳דארף נעמען קעיר פון די, יא, מ׳דארף צאלן פאר די גוי וואס קלינט אויף, די מענעדזשמענט.
סאו, יא, יעצט, אין דעם קאנדא איז געווען פארשידענע סייזעס. איינער האט א גרעסערע הויז, צוויי, איך געדענק ס׳האט געהאט א זייער קלארע דעפינישן, נישט קיין ספק. צוויי לעוועלס, אדער צוויי, איך געדענק נישט, עפעס קיצור, לעוועלס, אנדערע לעוועלס, בערך צוויי סארט איז געווען אין די געגנט, אָקעי? איז, און די גרעסערע איז אויך די גרעסערע אוטסיידס, ס׳האט מער פארקינג, איך געדענק נישט קיין ספק אין די, איך וויל דארף מסביר זיין די מציאות.
די מחלוקת: ווי אזוי צו צאלן פאר מענעדזשמענט
און ס׳איז געווען א מיטינג, מ׳האט זיך געזעצט א מיטינג ביי די אסיפת הוועד [אסיפת הוועד: committee meeting], און מ׳האט אפגערעדט ווי סאך יעדער איינער דארף צאלן פאר די מענעדזשמענט, אבער וואטעווער. ס׳איז געווען א גרויסע מחלוקת [מחלוקת: dispute]. ס׳איז געווען אפאר מענטשן האבן געזאגט אז דער וואס האט א גרעסערע הויז, ער נוצט דאך מער פון די… מ׳דארף מער וואשן פאר אים, זאל ער צאלן מער, און דער וואס האט א קליינערע הויז, זאל ער צאלן ווייניגער. די אנדערע האבן געזאגט, ניין, יעדער איינער זאל צאלן גלייך.
אנאליזירן די צוויי צדדים: א grey area
סאו וואס טראכסטו? ער האט געהאט א וויכוח מיט זיין חבר. וואס טראכסטו? ווער האלט אזוי און ווער האלט אזוי? פארוואס ס׳פארשטייט זיך? איין מינוט, דא איז דא א שאלה. איך קען פארשטיין ביידע צדדים.
לאמיר זאגן, איך האב געמאכט אביסל מער נוטה לעדות [נוטה לעדות: inclined toward the opinion]. למעשה [למעשה: in practice], וויפיל ער האט צוויי פארקינג לאטס, ס׳איז אביסל מער, אבער רוב די ארבעט גייט אריין אין די גארדן דארט וואס מ׳נעמט קער. יעדער איינער נוצט איינער, גרייט? ס׳איז א קליינע חילוק [חילוק: difference]. דאס וואס ער איז אביסל א גרעסערע גביר [גביר: wealthy person], פארוואס וועט אים ארויספרעסן געלט? ווייל ער האט מער געלט, ער האט א גרעסער אויך. שווער, right?
ס׳איז דא צוויי צדדים. ס׳איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין אז ס׳וואלט געווען צוויי צדדים. פרעגסט א מענטש פון אינדרויסן, “וואס זאל מען ווען סתם איין מענטש מאכט די תקנה [תקנה: regulation]?” מ׳קען עס הערן אז מ׳זאל עס מאכן אין ביידע וועגן. ס׳מאכט סענס צו צאלן איינער, ס׳מאכט סענס…
וואס דער מנהג [מנהג: custom] איז? אָקעי, דארט האט מען נישט געוואוסט פון דעם מנהג, מ׳רעדט דאך פון נאך פאר די מנהג, איך ווייס נישט. אין יענעם פלאץ איז געווען א מחלוקת, ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט געווען גארנישט קיין מנהג.
דער הויפט-פונקט: אייגן-אינטערעס פארדרייט דעם אורטייל
די פראגע: פארוואס קען מען נישט פסק׳ענען אבדזשעקטיוו?
סאו איך פרעג דיך, דו זאגסט, צו דו האלטסט אז מענטשן זענען נישט שלעכט, right? זיי זענען נישט שלעכט. פארוואס איז נישט דא קיין איינער… פארוואס? וואס הייסט? ס׳איז דא א מידת היושר [מידת היושר: the quality of integrity]…
איך האב געזאגט, לאמיר רעדן די שמועס לגופו של ענין [לגופו של ענין: to the essence of the matter]. וואס האלטסטו איז? דו האלטסט אז א גרעסערע הויז זאל צאלן מער. דו האסט א גרעסערע הויז, אָקעי, דו האסט א גרעסערע הויז. פארוואס זאלסטו האלטן אנדערש ווייל דו האסט א גרעסערע הויז? איך האלט פון מיינע אינטערעסן.
קלארשטעלן: ס׳איז דא אן אבדזשעקטיווע אמת
סאו, נגד הצדק והיושר [נגד הצדק והיושר: against justice and integrity], אמת? צו ווער איז דא א grey area? אוודאי איז עס א grey area, ווייל ס׳איז דא א מחלוקת. ס׳איז נישט אז יעדער איז א גנב. באט דו פארשטייסט אויך אז אבדזשעקטיוולי מאכט עס נישט אויס בכלל צו דו האסט א הויז.
איין מינוט, לאמיר נישט זאגן, איך וויל נאר מסביר זיין, ס׳איז יא דא אבדזשעקטיוו. אין אנדערע ווערטער, אבדזשעקטיוולי, מ׳קען פרעגן א רב, מ׳קען פרעגן, דו ביסט א מומחה [מומחה: expert] אין די נושא [נושא: topic], מ׳קען דיך פרעגן, מ׳זאל זאגן וואס די מנהג איז, מ׳זאל טון וואס די מנהג העולם [מנהג העולם: the custom of the world] איז. מ׳קען, ס׳איז דא וועגן. אבדזשעקטיוולי, איז נישט דא צוויי צדדים.
אבדזשעקטיוולי, לאמיר זאגן זייער קלאר, אבדזשעקטיוולי, דאס וואס איך האב צוויי הייזער, איז נישטא קיין שום ריזען וואס וועט האלטן אז דער פון צוויי הייזער זאל צאלן די זעלבע ווי איין הויז. ס׳איז נישט קיין שייכות איינער מיט׳ן צווייטן, right?
די פרעדיקציע: ניינציג פראצענט וועלן שטימען לויט זייער אינטערעס
סאו ממילא [ממילא: consequently], איך פרעדיקט דיר אז ניינציג פראצענט, אפשר איז געווען איין צדיק׳ל וואס האט געוואוט קעגן זיין אינטערעס, אבער ניינציג פראצענט האט יענער געזאגט, אה, ס׳פארציילט דאך די מעשה, יענער איז געקומען און ער האט געזאגט, ער מאכט זיך נאריש, ער מאכט א מיטינג, ער גייט וואוטן, איך ווייס נישט וואס ער מאכט, זאל מען רעכענען וויפיל איז דא אזוי, וויפיל איז דא אזוי, מ׳ווייסט נישט וואס דער וואוט וועט זיין.
די וואוט, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳מאכט א וואוט, אסומט מען אז מענטשן זענען גוט, right? אז נישט מאכט מען נישט קיין וואוט. מען אסומט אז כאילו, אָקעי, אויב רוב עולם האלט אזוי, מ׳גייט נאך די רוב. איין מינוט, דאס איז גענוג פאר מיר, סאו דו ביסט אויף מיין זייט יעצט.
רוב מענטשן גייען טון זייער אינטערעס, הגם [הגם: although] אז ער אליינס, ווען דו פרעגסט אים אויף די נעקסטע הויז, ער האט אויך די הבדירה [הבדירה: the apartment] אין די נעקסטע, דארט האלט ער פארקערט. אוודאי, דאס איז גאר שוין ראנג אז דו האלטסט אויף מיין אינטערעס.
די מסקנא: מענטשן זענען נישט שלעכט, אבער זייער אורטייל ווערט פארדרייט
מודה זיין אז אייגן-אינטערעס איז נישט “שלעכט” — אבער עס איז א פראבלעם
זייער גוט, האסט עס מודה געווען די רגע [רגע: moment]. ניין, דו ביסט נישט קיין ענין פון די ווילד. ווען איך בין בחינוך [בחינוך: in education/training] פאר מיינע אינטערעסן, ווען איך האב געזאגט אז דו וואלסט פסק׳ענט אזוי, טו איך אלעס פארקערט, און דו ביסט נישט קיין שלעכטער.
אָקעי, איך בין מאכט אפ עפעס, דארף איך שוין פאלגן. פארוואס? יענער מענטש האט מיר אויך א חינוך פאר זיין אינטערעסן. ווייל אויב צוויי מענטשן מאכן אפ אז מ׳גייט זיך ארויסגיין, און יענער פסק׳ענט, דארף ס׳איז א שלעכטער. דאס איז אוודאי אמת, דאס איז זיכער א שלעכטער. דער איבערפאלגט נישט די דין תורה [דין תורה: Torah law/judgment] אדער די הכרעה [הכרעה: ruling] פון די רבי׳ן, זיכער.
סיום
אָקעי, איך וויל אהיימגיין באט שנעל ווי אזוי. האסט פארשטאנען? שוין, בקיצור [בקיצור: in short], איך האב גענוג אויפטון אז דו וואס דארף מאכן.
חטאי העיניים או חוש המישוש באמצעות העיניים (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: מידת הפרישות, הספציפיות של המידות, וסיווג התענוגות החושיים
—
1. מסגרת: החקירה המתמשכת במידת הפרישות
החקירה נמשכת בהנאת החיים (חזשון) — ספציפית אותו תת-קבוצה של תענוגות גופניים שמידת הפרישות עוסקת בהם, לפי אריסטו. הוגים אחרים מגדירים פרישות באופן רחב יותר (כפי שכוסה בשיעורים קודמים), אך הדגש כאן הוא על התיחום המדויק של אריסטו.
—
2. יסוד מתודולוגי: מדוע הגדרה מדויקת חשובה
2א. הדרישה הלוגית
כל המידות הן אמצע/דרך אמצעית בין עודף וחסרון (כפי שנקבע בשיעורים קודמים). לכן, אם נוכל להגדיר במדויק במה עוסקת הפרישות (נושא העיסוק שלה) ומהי הפרישות (טבעה), נוכל לזהות נכונה את העודף, את החסרון ואת דרך האמצע הנכונה.
2ב. התועלת המעשית
פילוסופיה, חכמה והבנה מגיעות רק “עד כאן” — ידע אינטלקטואלי לבדו מוגבל. ובכל זאת הוא כן עוזר, כי בני אדם הם יצורים רציונליים, ואפילו החלקים הלא-רציונליים של הנפש הם “ניתנים לשכל” — אפשר לדבר אליהם, ללמד אותם, גם אם הם לא יכולים להבין בעצמם. לדעת בדיוק על מה לדבר הוא אפוא מועיל. ועוד יותר חשוב: לדעת בדיוק על מה לדבר אומר לך בדיוק מה לעשות.
2ג. מדוע ספציפיות היא בלתי ניתנת למשא ומתן
מידה לא מושגת על ידי היוולדות עם משהו, ולא על ידי נטייה כללית לטוב או לציות לכללים. מידה מושגת על ידי תרגול המעשים שהיו נובעים מהמידה — הפרדוקס המפורסם מספר ב׳ של ה*אתיקה ניקומאכית* (והרמב״ם, פרק ד׳) של הצורך לפעול בצורה מוסרית לפני שאתה מוסרי.
השלכה מכרעת: מאחר שמידה מושגת דרך מעשים ספציפיים, ועולם המעשה מחולק לפי תחומים (לא תחום אחד בלתי מובחן של רצון, כוונה או גישה), אתה חייב לדעת במדויק אילו מעשים שייכים לאיזו מידה. אם מידה הייתה רק עניין של רצון או גישה נכונים, פירוט כזה לא היה נחוץ. אבל מאחר שמוסר מושג בפועל, ספציפיות מפורטת זו היא הכרחית.
2ד. ניגוד עם תפיסות כלליות מדי
ניסוחים מעורפלים יותר — “פרישות היא אהבת הנשמה/השכל על פני הגוף” או “פרישות היא שליטה בדחפים גופניים” — הם כלליים מדי. הם שייכים לכל הנפש/האדם ולא היו דורשים את הניתוח המפורט שמתבצע כאן.
—
3. [סטייה מורחבת] תוכנית המוסר של הרמח״ל, עוררות רגשית ומגבלותיהן
3א. האבחנה והפתרון של הרמח״ל
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו) זיהה שלימוד אינטלקטואלי לא הופך אנשים לטובים — הבעיה הקלאסית של חולשת הרצון. הפתרון שלו היה לימוד מוסר בעוצמה רגשית (“שפתיים דולקות”) — לא לימוד אינטלקטואלי, אלא עוררות רגשות: אהבת הטוב, שנאת הרע. התיאוריה: מאחר שאנשים נשלטים על ידי רגשות ולא על ידי שכל, לימוד טעון רגשית יגשר על הפער בין ידע למעשה.
3ב. ביקורת על גישת הרמח״ל
זה עובד רק במידה מוגבלת מאוד. אנשים גילו במהרה שאפשר ללמוד מוסר בעוצמה רגשית גדולה ועדיין להיות אדם נורא. האם גישה זו אי פעם באמת פתרה משהו למישהו היא שאלה מפוקפקת.
3ג. [תת-סטייה] נאומים מעוררי השראה ורטוריקה
דיון חי בכיתה משווה את שיטת הרמח״ל ל:
– נאומים מעוררי השראה — הם מעוררים השראה זמנית (אולי יום או יומיים, פחות ככל שמתבגרים) אבל לא מייצרים שינוי מתמשך.
– רטוריקה/שכנוע (ה*פאתוס* של אריסטו) — שכנוע דרך רגש ולא דרך הוכחה.
– אינדוקטרינציה — שמירה על הסטטוס קוו ולא שיפור עצמי אמיתי.
הכיתה מתלבטת האם דוברים מוטיבציוניים בכלל מאמינים במסר שלהם, האם הקהל מאמין בו, והאם כל המיזם הוא רק מוסכמה חברתית ולא טרנספורמציה אתית אמיתית. מסקנה הומוריסטית: “לא, הנאומים המעוררים השראה שלי הם אמיתיים והם עובדים.”
3ד. [תת-סטייה] דחיית שיח שטחי
הרעיון של ניתוח דיבור לא כן (למשל, סטטוסים בוואטסאפ שבהם אנשים לא מתכוונים למה שהם אומרים) נדחה כמשהו שמתחת לרמת הכיתה ובזבוז זמן.
—
4. המודל של התניא וכישלונו
מסגרת התניא מניחה אהבת ה׳ תת-מודעת שדרך תפילה (*דאווענען*), משתמשים בפניות רגשיות כדי להפוך אותה למורגשת וחיה. הבעיה המרכזית שהתניא מתמודד איתה אז: ברגע שסוגרים את הסידור, חוזרים להיות אותו אדם בלתי משתנה. התניא ממציא הסברים מורכבים כדי להסביר את הפער הזה.
מנקודת המבט האריסטוטלית/רמב״מית: התניא “שיחק את המשחק הלא נכון מלכתחילה.” אסטרטגיית העוררות הרגשית פונה לכוח הלא נכון של הנפש.
—
5. הטיעון המרכזי: לא ידע ולא רגש מספיקים — רק הרגל
5א. אי-הספיקות הכפולה
– ידע אינו מספיק: לדעת את הטוב לא מייצר מעשה (כפי שנקבע קודם).
– רגש/אהבה גם אינם מספיקים: המעבר מ״ידע לא מספיק” ל״אז אהבה חייבת להספיק” הוא *non sequitur*. לאהוב או להרגיש נמשך לטוב עדיין לא גורם לאדם *לעשות* את הטוב.
5ב. מה שבאמת עובד: תרגול (*הרגל*)
עשייה חוזרת של הדבר הנכון היא מה שמעצב אופי. הניסוח המסורתי של המוסר של הפער כ*מוח ולב* הוא אבחנה שגויה. הפער האמיתי הוא *לב ומעשה*. גם אם אתה מרגיש עמוקות, הרגש לא מתורגם לעשייה.
5ג. כיוון החינוך: מלמטה למעלה, מבחוץ לפנים
אריסטו והרמב״ם סוברים שחינוך עובד ממעשה לאהבה, לא מאהבה למעשה:
– מתחילים לעשות משהו גם בלי לאהוב אותו.
– דרך תרגול הרגלי, אהבה מתפתחת.
– האהבה המתקבלת היא אמיתית ומוסיפה משהו — היא לא רק מכנית.
– אבל סדר החינוך (תרגול ← אהבה) הוא הפוך לסדר ההוויה (אהבה ← תרגול). במבנה האמיתי של הנפש, אהבה קודמת להרגל; אבל מבחינה פדגוגית, הרגל חייב לבוא ראשון.
ניגוד עם גישות עכשוויות: חינוך מודרני אומר “תגרום לילדים שלך לאהוב דברים קודם.” אריסטו אומר: תגרום להם *לעשות* דברים, והאהבה תבוא אחר כך. זה לא אומר שצריך להיות “*ליטפאג*” (מישהו שפועל באופן מכני בלי רגש) — המטרה היא לעשות *ואז* לאהוב.
5ד. ביקורת מעודנת על רב ישראל סלנטר
סלנטר מדמיין קונפליקט גדול בין לב ושכל. מה שהוא (ורוב אלה שמתיאורטים יתר על המידה) שוכחים: המעשה הוא ב*הרגל*, לא ברגשות. המעשה הוא במעשה.
ויתור חלקי: דמויות מוסר מאוחרות יותר (*בעלי מוסר*) כן זיהו זאת ופיתחו שיטות מעשיות מכוונות סביב הרגל, כך שהמסורת תיקנה את עצמה חלקית.
—
6. מדוע פרטים חשובים: עולם המעשה מול עולם השכל מול עולם הרגש
6א. שלוש רמות של כלליות
– עולם המעשה הוא עולם הפרטים (לא אוניברסליות).
– עולם השכל עוסק באוניברסליות מופשטות.
– עולם הרגש/אהבה עוסק ב*”אוניברסליות דמיוניות”*: לא מושגים טהורים, אלא תמונות, סיפורים, ארכיטיפים — למשל, “הילד הבוכה” כסמל, לא ילד ספציפי.
על ידי לימוד פרטים בקפידה, אפשר בפועל *לרכוש* את המידות הנדונות, לא רק להתיאורט עליהן. מכשול מרכזי לתרגול הוא (א) האמונה השגויה שמידה היא לא תרגול, ו-(ב) היעדר הדרכה ספציפית ופרטית מאוד לגבי מה לעשות.
6ב. [סטייה] רגש, אמפתיה ומגבלות החוויה הדמיונית
תיאטרון ואמנות: תיאוריית הדרמה של אריסטו גורסת שתיאטרון הוא “אוניברסלי” לא כי הוא על אדם ספציפי, אלא כי הוא מפעיל תגובות רגשיות כלליות דרך תמונות פרטיות. תגובה רגשית לסיפורים (סרטים, תיאטרון) היא חלק מלהיות אדם שלם — מישהו שאף פעם לא מרגיש שום דבר מסרט עצוב יש לו “משהו לא בסדר איתו.”
אבל אמפתיה ≠ טוב: אנשים רבים טועים ומזהים רגישות רגשית עם טוב מוסרי. הם טועים. מה שהופך אותך לטוב הוא בפועל לעזור לילד הבוכה הספציפי — לא להתרגש מהארכיטיפ של אחד.
בעיית הפרטיות האמיתית: לילד הבוכה האמיתי יש חיתול מלוכלך; המציאות כוללת פרטים לא נעימים החוסמים אמפתיה. למסכים אין ריח — הם מסירים את המציאות המבולגנת שהופכת מעשה מוסרי אמיתי לקשה. חוויה דרך מסך היא מחוטאת, חסרת מציאות מלאה, וזה בדיוק למה תגובה רגשית למסכים לא מתורגמת למידה אמיתית.
—
7. אי-השלמות של הפרטים וטבע התרגול
כל מקרה פרטי נופל מהאידיאל האוניברסלי — למעשה, הוא *גרוע יותר* מהדוגמה האוניברסלית. תמיד יש סיבה לפטור מקרה ספציפי מהכלל הכללי. אפשר שתהיה אמפתיה אוניברסלית לסבל אנושי ובכל זאת למצוא סיבה למה *האדם הספציפי הזה* לא צריך לקבל עזרה. ולפעמים הנימוק הזה לגיטימי. בכל זאת, ה*תרגול* של כל מידה (חסד, פרישות וכו׳) מתרחש בהכרח ברמת הפרטים — צלחת אוכל ספציפית, אדם ספציפי הזקוק לעזרה.
גם כשמדברים על תרגול, אנחנו לא יורדים לפרט האחרון המוחלט. אנחנו מרגילים *מידה* (תכונת אופי/מידה) — חסד, פרישות — כנטייה כללית. אבל כדי בפועל לאמן מישהו במידה זו, צריך לזהות את התחום המדויק של פעילות אנושית שהיא שייכת אליו. הכללות מעורפלות ומרגישות טוב (“אל תאהב דברים של הגוף”) הן חסרות תועלת. מה שנדרש הוא ספציפיות קיצונית: דוגמאות קונקרטיות, הוראות ספציפיות (“עשה כך, אל תעשה כך”), חוזרות מספיק פעמים כך שהאדם מתחיל לראות *מה הופך את זה לטוב* ויכול להרחיב למצבים חדשים.
—
8. שתי שאלות נפרדות והקונפליקט הפוטנציאלי ביניהן
בשיעורים קודמים, הוצגו קריטריונים שונים (“חתכים”) כדי להדק את הגדרת נושא העיסוק של הפרישות. עם זאת, חלק מהקריטריונים הללו מתנגשים זה בזה — צדדים שונים של ההבחנות מסתיימים בצדדים שונים של הדיון המוסרי. שתי שאלות נפרדות עומדות על הפרק:
– שאלה 1: נושא העיסוק של המידה (על מה היא *עוסקת*)
– שאלה 2: הצורה/הגדרה של המידה עצמה (המבנה של אמצע, עודף וחסרון)
—
9. הידוק נושא העיסוק: פרישות עוסקת רק בתענוגות מגע
9א. חתך ראשון: לא כל התענוגות
יש סוגים רבים של תענוג, כולל תענוגות של הנפש. זו תהיה טעות לזהות פרישות עם *תענוג כשלעצמו*. זה פותר את ההתנגדות: “מה אם להיות אדם טוב הוא מהנה?” יש שאלה נפרדת האם תענוג הוא מה ש*הופך* משהו לטוב או רק *מתווסף* למה שטוב — אבל פרישות לא עוסקת בשאלה זו.
9ב. חתך שני: תענוגות גופניים ספציפית
פרישות עוסקת בתענוגות גופניים — דברים שמשתמשים בגוף או עוסקים בגוף. היא לא עוסקת בכל התענוגות האנושיים.
9ג. הוכחה: עדות לשונית/חברתית
ההוכחה של אריסטו היא לשונית: אנחנו לא משתמשים במילה “פרישות” כדי להתייחס לתענוגות לא-גופניים. אם בודקים איך אנשים מדברים על זה — בדיבור רגיל, בספרות — הם כמעט אף פעם לא מתייחסים לתענוגות לא-פיזיים. הוכחה זו לא נותנת *סיבה* להבחנה, רק מבססת שהיא קיימת בשימוש.
9ד. הצעה פרשנית
אולי “תענוג” הוא אפילו קצת מטעה כתווית. הנושא האמיתי אולי לא תענוג עצמו, אלא פעילויות מסוימות שבמקרה הן מהנות. הפעילויות הללו אולי נעשות *כי* הן מהנות, וזה איפה שהשאלה האתית מתעוררת. אם משהו נעשה אך ורק לבריאות, אולי זו אפילו לא שאלה אתית — אבל מאחר שתענוג תמיד מעורב בפעילויות גופניות אלה, תמיד יש ממד אתי.
9ה. [הערת צד] תענוגות נפש אינם בתחום הפרישות
אפילו “תענוגות נפש” שאינם נעלים — כמו תענוג חיפוש כבוד או דיבור יתר — נופלים מחוץ לפרישות. מישהו שמדבר יותר מדי יש לו מידה רעה אחרת, לא החטא של תאווה גופנית מוגזמת (*בעל תאווה*). זה חשוב מבחינה מעשית: עבודה על תחום אחד לא מתקנת אוטומטית תחום אחר. לדבר פחות עם חברים לא יעזור לך לאכול פחות. אלה תחומי פעילות שונים הדורשים הרגלים שונים.
—
10. בעיית אחדות המידות
תצפית זו מעלה את הבעיה הקלאסית של אחדות המידות: האם להיות טוב במידה אחת לא אמור להפוך אותך לטוב באחרות?
10א. במימוש מלא, מידות מרמזות זו על זו
ברמה הגבוהה ביותר של מימוש שלם, כל המידות אולי מרמזות זו על זו, כי להיות בעל מידה שלמה אומר להיות בעל ידע מעשי שלם — לדעת מה לעשות בכל מצב.
10ב. אבל במהלך ההרגלה, המידות נפרדות
כל עוד אנחנו בתהליך של הרגלה (וזה איפה שרוב האנשים נמצאים), המידות נפרדות מבחינה מעשית. אתה עדיין לא ברמה של ידע שלם. לכן, עבודה על מידה אחת לא עוברת אוטומטית לאחרת.
—
11. טעות מעשית נפוצה: בלבול בין תחומי הרגלה
טעות שנעשית בדרך כלל על ידי אנשים שמנסים לעבוד על עצמם (כולל במסורות *מוסר*/שיפור עצמי אתי):
הטעות: לחשוב ש, למשל, גרגרנות (*תאוות אכילה*) היא צורה של אנוכיות, ולכן עבודה על אנוכיות בכלל (להיות פחות אנוכי בתחומים אחרים) תרפא את הגרגרנות.
המציאות: זה לא עובד. אלא אם כן מגיעים לרמה הפילוסופית המופשטת ביותר של להיות לגמרי שכל בלי גוף (כלומר, בעצם מת), עבודה על קטגוריה כללית לא מתקנת חטא ספציפי. סוג זה של טעות גורם לתסכול משמעותי לאנשים העוסקים בשיפור עצמי.
אין תרגול כללי של “להיות אדם טוב”; יש רק תרגולים ספציפיים בתחומים ספציפיים. ה*נפש הבהמית* היא התחום הנדון. רדיפת כבוד מוגזמת, או דיבור יתר, אולי הם פגמים — אבל הם לא בעיות של פרישות. זה מסביר למה מישהו יכול להיות בעל פרישות גדולה ובכל זאת אהבת כבוד מוגזמת, או להיפך.
—
12. שלב שני: הבחנות בתוך תענוג גופני — מסגרת חמשת החושים
כאן הניתוח נעשה קשה יותר. יש חמישה חושים, לכל אחד תענוגות נפרדים. השאלה: תענוגות של אילו חושים רלוונטיים לפרישות?
12א. חיתוך ראייה, שמיעה וריח
אריסטו מוציא את תענוגות הראייה, השמיעה והריח מתחום הפרישות. מישהו שלוקח תענוג מוגזם בצפייה בדברים, הקשבה למוזיקה/תיאטרון, או ריחות נעימים אולי יש לו חסרון — אבל זה לא חסרון של פרישות. זה שייך ל*מידה* אחרת הנוגעת לאותה פעילות ספציפית.
עדות: הוכחה לשונית/חברתית — אנחנו לא קוראים למישהו שצופה ביותר מדי סרטים אדם של *תאווה* (תיאבון/רצון). אנחנו משתמשים בקטגוריות אחרות: *ביטול תורה* (בזבוז זמן לימוד תורה), *מושב לצים* (חברה קלת דעת) וכו׳. החטא הוא אמיתי אבל מסווג אחרת מתיאבון.
12ב. סיבוך: ההתנגדות היהודית מ*שמירת העיניים*
התנגדות משמעותית: אם לעיניים אין *תאווה*, מה עם *שמירת העיניים* (שמירת העיניים)? כל *חסידישע יינגערמאן* יתנגד שבירור שמירת העיניים מראיות לא ראויות היא בבירור על רצון/תיאבון. התנג
דות זו מסומנת לפתרון דרך הבחנה על למה פרישות שייכת רק לחושים ספציפיים ולחלקים ספציפיים של אותם חושים.
—
13. [סטייה מורחבת] ספר חרדים והארגון הקבלי של מצוות לפי איברי הגוף
ספר חרדים, חיבור מוסר/הלכה-אתי מאת מקובל, מארגן מצוות לפי איזה איבר גוף הן שייכות אליו — מצוות העיניים, האוזניים וכו׳. זה משקף גישה קבלית שלוקחת את הגוף כמבנה העיקרי להבנת האדם, מבוסס על התיאוריה שהגוף הוא דימוי של הנשמה או של מציאויות רוחניות גבוהות יותר.
13א. ניגוד: אריסטו והרמב״ם מול אפלטון והקבלה על מיפוי נפש-גוף
– השקפת אפלטון: שלוש נפשות ממופות לשלושה אזורי גוף — נפש שכלית במוח, ה*תומוס* (נפש רוח/כעס) בלב/חזה עליון, והנפש התאבונית בחזה תחתון (כבד/כליות).
– הקבלה עוקבת אחרי אפלטון: הסכמה הקבלית של *חב״ד* (שכלי, בראש), *חג״ת* (רגשי/רוח, באזור הלב), ו*נצח-הוד-יסוד* (תאבוני, בגוף התחתון) משקפת מיפוי אפלטוני תלת-חלקי זה.
– אריסטו מכחיש זאת במפורש: הנפש אינה ממוקמת באיברי גוף ספציפיים. הנפש היא צורה של כל הגוף; כל חלקי הנפש נמצאים בכל הגוף. “חלקי” הנפש אינם חלוקות מרחביות.
– הרמב״ם עוקב אחרי אריסטו (ב*פרק אלף* של שמונה פרקים): לנפש יש חלקים, אבל לא חלקים בדרך שיש לגוף חלקים — הם לא ניתנים לחלוקה או למיקום. הרמב״ם מסרב במפורש לשייך כוחות שונים של הנפש לאיברים שונים.
– אפילו חלק מהאפלטוניסטים אולי קראו את מיפוי הגוף של אפלטון כ*משל* (מטפורה) ולא מילולי, בהתחשב בקושי הפילוסופי של מיקום צורה.
– הערה קצרה על האר״י: בקבלת האר״י, אפשר למצוא ניסוחים עקביים עם השקפה לא-ממוקמת גם כן, אם כי זה לא מפותח.
13ב. השלכה מתודולוגית: חושים מול איברים
מסגרת אריסטו לדיון בפרישות משתמשת ב*חושים*, לא ב*איברים*. הגישה הקבלית/חסידית של “חטאת בעיניך, אז תקן זאת בעיניך” (למשל, במקום להסתכל על נשים, הסתכל על נרות שבת, או בכה) פועלת על לוגיקה סמלית/פואטית של התאמת איברי גוף. גישת אריסטו היא על המדע של מהו אדם, לא מיפוי סמלי של איברי גוף.
—
14. ההבחנה האריסטוטלית המרכזית: תענוגות חוש מהותיים מול מקריים (אקראיים)
14א. האנלוגיה לבעל חיים
אריה שרואה פרה הוא “שמח” כי הוא צופה אכילה — הוא לא אוהב את *הראייה* של הפרה כמו שאדם אוהב נוף יפה. תענוג האריה אינו תענוג *של ראייה עצמה*; זה תענוג של טעם/מגע צפוי, רק *מתווך* דרך ראייה.
14ב. ריח כמקרה בוחן
כשאוהב אוכל מריח מנה אהובה ומתרגש, זה לא תענוג של חוש הריח כשלעצמו. התענוג האמיתי הוא של טעם או מגע (אכילה); ריח רק *מסמן* את נוכחות האוכל. זה רק תענוג מקרי של ריח. לעומת זאת, הרחת *בשמים* במוצאי שבת — לא כי זה מזכיר לך קוגל, אלא בשביל הריח עצמו — הוא תענוג אמיתי, מהותי של חוש הריח.
14ג. ראייה: אמנות מול אסוציאציה
– צפייה בציור יפה או זיקוקין = תענוג מהותי של ראייה.
– הסתכלות על תמונות חתונה כדי להיזכר כמה אהבת את אשתך, או תמונות של נכדים כדי להרגיש *נחת* = תענוג של זיכרון, דמיון או אהבה, רק מתווך דרך ראייה. אדם עיוור יכול לקבל את אותו תענוג דרך שמיעה על זה — החוש ניתן להחלפה, מה שמוכיח שזה לא באמת תענוג *של* ראייה.
14ד. בושם: שני שימושים
– לבישת בושם כדי למשוך אחרים = לא אהבת ריח; זו אהבת אנשים, שימוש אינסטרומנטלי בריח.
– לבישת בושם או הנחת בשמים *בשביל הריח עצמו* = תענוג אמיתי של חוש הריח.
14ה. מוזיקה
אם מוזיקה מזכירה לך משהו או מישהו, התענוג הוא אסוציאטיבי, לא מהותי לשמיעה. תענוג אמיתי של שמיעה הוא ליהנות מהצליל *ככזה*.
—
15. יישום על פרישות: רק מגע (ושימושים אינסטרומנטליים של חושים אחרים) שייך
תענוגות ראייה, שמיעה וריח אינם שייכים לפרישות. רק באופן מקרי הם יכולים להתייחס לפרישות — למשל, ראיות מסוימות עשויות *לגרום* למעשים או מחשבות חסרי פרישות, אבל הבעיה אינה בחוש הראייה עצמו.
15א. [סטייה] ביקורת על גישות חרדיות/חסידיות מסוימות ל*ראיית אסורים*
המסגור הנפוץ — שהסתכלות על דברים אסורים היא בעיה *של חוש הראייה* — אולי שגוי. לפי הניתוח האריסטוטלי, זו רק באופן מקרי בעיה של ראייה. הנושא האמיתי הוא המעשה או הרצון חסר הפרישות שהוא מוביל אליו, לא חוש הראייה עצמו. לכן, ה*תיקון* לראייה אסורה אינו “משיכת העיניים פנימה” או הכנעת העיניים ככלים, אלא התייחסות לרצון/מעשה הבסיסי.
15ב. התצפית הפיזיולוגית
ראייה, שמיעה וריח הם חושי מרחק (פועלים בלי מגע פיזי), בעוד מגע וטעם דורשים מגע ישיר. הבדל פיזיולוגי זה ממופה על ההבחנה המוסרית/הלכתית: רק מגע/טעם “משפיעים על העולם” בדרך הרלוונטית.
—
16. טיעון הארגון (תפקוד) מיושם על החושים
חיבור חזרה לטיעון התפקוד של אריסטו (ספר א׳, פרק ז׳) — גם חוזר על ידי הרמב״ם בהקדמה ל*פרק חלק* — הטוב האנושי הייחודי טמון במה שייחודי לאדם, לא משותף עם בעלי חיים.
יישום על החושים:
– כל בעלי החיים (לפחות יונקים) חולקים את חוש המגע ונהנים מאוכל ומין דרכו.
– לבעלי חיים יש חושים אחרים (ראייה, ריח, שמיעה) — לכלבים אפילו יש ריח מעולה — אבל בעלי חיים משתמשים בחושים אלה באופן אינסטרומנטלי, ככלים מכוונים לסיפוק גופני (מעקב אחר אוכל, מציאת בני זוג).
– אף בעל חיים לא נהנה מחוש הריח, הראייה או השמיעה בפני עצמו — אף כלב לא קונה בושם; אריה שרואה זברה מרגיש תענוג-בטן (ציפייה לארוחה), לא תענוג-עין אסתטי.
– לכן, ליהנות מריח/ראייה/שמיעה לשם עצמם היא צורה אנושית ייחודית של תענוג.
ניסוח מכריע: שאלת *הפרישות* עוסקת בחוש המגע — או החושים האחרים כשהם משמשים באופן אינסטרומנטלי בשירות מגע/תענוג גופני. כשראייה, ריח או שמיעה משרתים את הגוף (מעוררים תשוקות גופניות), הם נופלים תחת אותה קטגוריה מוסרית כמו מגע. כשנהנים מהם לשם עצמם, הם שייכים לקטגוריה אחרת לגמרי.
16א. יישום: סרטים כמקרה בוחן
– צפייה בסרטים בשביל יופי או תענוג אסתטי שייכת לשאלה מוסרית/הלכתית אחרת (עדיין לא נפתרה).
– צפייה בסרטים ש״מכוערים” וקיימים רק כדי לעורר תענוגות גופניים — העיניים רק משרתות את הגוף, וזה נופל תחת קטגוריית תענוג-מגע/פרישות.
—
17. השלכות הלכתיות
17א. מעילה (שימוש לרעה ברכוש קדוש)
ההלכה קובעת שאדם אינו אשם ב*מעילה* על הנאה משירי הלוויים (שמיעה), ריח ה*קטורת* (קטורת), או ראיית חפצים קדושים במקדש. נימוק אחד: תענוגות אלה לא “לוקחים משהו” מהרכוש הקדוש. הנקודה העמוקה יותר: אלה סוגים שונים של תענוג (ראייה, שמיעה, ריח) מתענוג מגע/טעם. חושי-מרחק אלה לא מהווים את סוג ה*הנאה* (תועלת/הנאה) שנחשבת כניכוס לרעה.
17ב. מה נחשב כ*ברכת נהנין* (ברכות תועלת/תענוג)
המונח *הנאה* בשימוש הלכתי לא מכסה כל צורה של הנאה:
– עשיית *שהחיינו* על ראיית חבר שלא נראה זמן רב היא *ברכה*, אבל לא מסווגת כ*ברכת נהנין*, למרות שנהנים מהחוויה.
– ברכות על ריחות (*ברכת הריח*) תופסות קטגוריה מעורפלת — לפעמים מקובצות עם *ברכת נהנין*, אבל הגמרא מפיקה אותן ממקור נפרד (*קל וחומר*), מה שמצביע שהן לא אותו דבר.
טענה מרכזית: *ברכת נהנין* במובן המדויק חלה רק על תענוגות של מגע (וטעם — נדחה לשיעור הבא). זה ממופה על ההבחנה האריסטוטלית בין תענוגות גופניים ולא-גופניים.
17ג. ברכות על ראיות יפות כ*ברכת שבח* (הלל), לא *ברכת נהנין*
כשרואים נוף יפה, עושים ברכה — אבל היא מסווגת כ*ברכת שבח* (ברכת הלל), לא *ברכת נהנין*. סיווג הלכתי זה משקף את ההבחנה הפילוסופית: תענוג ראיית יופי הוא אמיתי, אבל הוא לא סוג ה״תועלת” שמהווה סיפוק צורך גופני.
—
18. [סטיית צד] האם בני אדם זקוקים ליופי?
דיון חי בכיתה האם ראיית דברים יפים מהווה צורך אנושי אמיתי:
– יש הטוענים שזה “מטושטש מדי” כדי להיחשב תועלת כי לא כולם נראים זקוקים לזה באותה מידה.
– הטיעון הנגדי: בני אדם כן זקוקים ליופי; מניעה ממושכת מיופי מובילה לדיכאון והשראה מופחתת.
– דוגמה מעשית: הכיתה עצמה שופצה להיות יפה יותר כי הסביבה הישנה הייתה פחות מעוררת השראה.
– ביקורת רחבה יותר: אלה בעולם התורה (“אנשי תורה”) שמזהים אוכל ומין כצרכים אנושיים אבל נכשלים לזהות צרכים גבוהים יותר (יופי, חוויה אסתטית) כחיוניים באותה מידה או יותר מצמצמים אדם לקיום בהמי. למישהו שאף פעם לא נתקל ביופי יש “נשמה שבורה מאוד”, גם אם הוא לא מבין זאת.
—
19. ריח: “הנשמה נהנית, לא הגוף”
הגמרא קובעת שריח הוא משהו “הנשמה/נשימה (*נשמה*) נהנית, לא הגוף.” זו ממש ההבחנה בין תענוגות גופניים ולא-גופניים. הבהרה: “לא הגוף” לא אומר שריח הוא רוחני או שכלי — זה אומר שריח אינו תענוג של הגוף בדרך שאכילה/שתייה/מגע הם. הוא תופס קטגוריית ביניים. הרמב״ם אולי מסווג אותו כסוג של *ברכת נהנין*, אבל הגמרא מתייחסת אליו כדורש הפקה נפרדת, מה שמאשר את מעמדו הנפרד.
—
20. סקירת ברכות על פני החושים
– טעם (אוכל/שתייה): מערכת נרחבת של ברכות.
– ריח: יש לו קטגוריה משלו של ברכות (*ברכות הריח*).
– ראייה: יש *ברכות ראייה* — ברכות על ראיית דברים יפים (למשל, *שכך לו בעולמו* — “שיש כאלה בעולמו”), כולל אנשים יפים, נופים וכו׳.
– שמיעה: ברכות קיימות על שמיעת חדשות טובות או רעות, אבל אלה לא על תענוג השמיעה עצמו — הן על התוכן/ידע שהתקבל. החדשות יכלו להגיע דרך כל אמצעי.
– מגע/תענוג מיני: באופן מפורסם, אין ברכה על תענוג מיני, ולאף אחד אין הסבר מספק לחלוטין למה.
20א. [סטיית צד] החידה של ברכות חסרות
אין ברכה על תענוג מיני: תיאוריות אפשריות — זה נחשב “נמוך מדי” או בזוי; זה כרוך ב*קלקול* (נזק/השפלה). אין תשובה סופית ידועה.
אין ברכה על מוזיקה יפה (שמיעה כתענוג אסתטי): אם יש ברכות על תענוג אסתטי של ראייה וריח, למה לא על תענוג אסתטי של שמיעת מוזיקה יפה? זה באמת מחידה ולא נפתר.
20ב. [סטיית צד] למה אין ברכה על צדקה
הסבר הראשונים: אין ברכה על נתינת צדקה כי דחיפות צורך העני אומרת שאי אפשר לעצור כדי לומר ברכה — צריך לתת מיד. זה ממחיש שנסיבות מעשיות מעצבות האם ברכות מותקנות.
—
21. הבעיה המרכזית: הפרדת תענוג אסתטי מרצון גופני/מיני
21א. ברכות על ראיית אנשים יפים
*ברכות ראייה* כוללת ברכות על ראיית אנשים יפים (הגמרא ב*פרק הגומל* מזכירה נשים יפות). ובכל זאת רוב האנשים לא עושים ברכה זו.
הסיבה היא לא רק מבוכה חברתית אלא הקושי להפריד שני סוגי תענוג:
1. תענוג אסתטי/חושי של ראייה — הערכת יופי כיופי (כמו שמעריכים שקיעה).
2. משיכה בהמית/מינית — הנאה מראיית אדם כאובייקט של רצון.
ניסוי מחשבתי: אדם א-מיני, או מישהו במצב א-מיני (למשל, מבוגר מאוד), עדיין יכול להעריך יופי אנושי באופן אסתטי טהור, בלי ממד מיני. זה מראה ששני התענוגות הם ניתנים להפרדה מושגית גם אם קשה להפריד מבחינה מעשית לרוב האנשים.
21ב. [דיון צד] האם זה חל על הערכה חד-מינית?
גבר הטרוסקסואלי יכול להעריך יופי גברי. הגמרא לא מגבילה זאת לנשים — יופי הוא יופי. הטקסט מזכיר נשים במפורש בסיפורים מסוימים, אבל העיקרון רחב יותר.
21ג. אותה בעיה מיושמת על ריח: פסק הרמ״א
הרמ״א פוסק שאדם לא עושה ברכה על בושם (*בושם*) שנלבש על ידי אישה ש*אסורה* (אסורה לך בנישואין). הנימוק מקביל למקרה הראייה: אם ההנאה מהריח שזורה במשיכה מינית, אי אפשר להתייחס אליה כתענוג חושי טהור המצדיק ברכה. עם זאת, לפי ההלכה הבסיסית (*עיקר הלכה*), אם באמת נהנים מריח — אפילו אחד שבא מאדם — צריך לעשות ברכה (לכל הפחות *מיני בשמים*), בתנאי שהריח יש לו מהות מספקת.
21ד. [סטיית צד] פרטים מעשיים של ברכות ריח
דיון האם בושם מרוסס מול ריח מבוסס-שמן מתאים, כמה ריח נדרש וכו׳. ברכות רבות על ריח פשוט יצאו מהשימוש בלי סיבה הלכתית ברורה — אנשים “מעמידים פנים שהם לא נהנים מריחות טובים.”
21ה. [הערה הומוריסטית] קפה
האם קפה טחון טרי צריך לדרוש ברכה על ריחו. בלבול קצר האם קפה גדל על עץ או באדמה.
—
22. התזה המסכמת: בעיית ההפרדה כנושא המרכזי
הקושי היסודי בכל המקרים הללו — ראיית אנשים יפים, ריח בושם על אדם אסור — הוא בעיית הפרדת תענוג חושי/אסתטי טהור מרצון גופני/מיני.
– אם אפשר להפריד לחלוטין את ההנאה האסתטית מריח או ראייה מכל ממד מיני או תאבוני, אז הברכה תהיה מתאימה — זו תהיה *ברכת ראייה* או *ברכת הריח* אמיתית.
– פסק הרמ״א והנוהג הרגיל של אי-עשיית ברכות אלה משקפים את האי-אפשרות המעשית (או לפחות קושי קיצוני) של השגת הפרדה זו לרוב האנשים ברוב הנסיבות.
– הדאגה היא לא רק שהאישה *אסורה* (אסורה) אלא שהשזירה של תענוגות הופכת ברכה טהורה על יופי חושי לבלתי אפשרית.
—
23. שאלות פתוחות שנדחו
חוטים מרובים נשארים פתוחים לשיעורים עתידיים:
– ההבחנה טעם/מגע בתוך תענוגות גופניים
– הטיפול המלא בתענוגות אסתטיים ומעמדם המוסרי
– ברכות על ראייה (הרחבה נוספת)
– הפתרון המלא של התנגדות *שמירת העיניים*
תמלול מלא 📝
מתינות וגבולות הידע האינטלקטואלי: דיוק באתיקה של המידות וביקורת על שיטות עוררות רגשית
פרק א׳: המשך החקירה במתינות – הצורך בהגדרה מדויקת
מרצה: אוקיי, כן, אז זה שיעור שממשיך את השאלה של ליהנות מהחיים, חזשון [ליהנות מהחיים], כי החיים הם דבר הרבה יותר גדול מזה. אבל לגבי הסוג הספציפי של תענוגות שקשורים לתענוגות גופניים, שהמידה שנקראת מתינות עוסקת בהם, לפי רבי אריסטו. לפי רבנים אחרים, מתינות היא דבר רחב יותר, כפי שדיברנו בשיעורים קודמים, נכון?
תלמיד: כן.
הציווי המתודולוגי: חתכים מדויקים בתוך החומר הנדון
מרצה: אז מה שאנחנו צריכים להגיע אליו זה בדיוק הבהירות הזו של באופן מאוד ספציפי איזה סוג מדויק של תענוג המתינות הזו עוסקת בו, כי זו כל המתודולוגיה כאן – לעשות את החתכים המדויקים האלה מאוד בתוך התחום, בתוך החומר של מה שאנחנו מדברים עליו. אז לדעת בדיוק באיזה סוג של דבר המתינות עוסקת, ואז איזה סוג של דבר המתינות היא, ולכן נבין נכון – מאחר שאנחנו כבר יודעים שכל המידות הן אמצעי, מונח אמצעי, אנחנו קוראים לזה אמצע או דרך נכונה בין, או שתמיד יש את היותר מדי והחסר מדי, העודף והחיסרון.
אז אם נבין על מה זה ומה זה, נוכל להגדיר בדיוק מה העודף בזה ומה החיסרון בזה ומה הנכון, הדרך האמצעית הנכונה בזה.
וכמו שאני חושב שהסברתי, הדיוק הזה עוזר לנו, אני חושב, לעשות את סוג העבודה – אולי אחשוב על זה – עוזר לנו לעשות את סוג העבודה שקשור לדבר הספציפי הזה. אז תזכרו, אתם מבינים מה אני אומר?
פרק ב׳: הערך המוגבל אך האמיתי של הידע הפילוסופי
הידע מגיע רק עד כאן
מרצה: תזכרו שהעניין הגדול כאן הוא שידע, חכמה, הבנה, פילוסופיה – כל אלה מגיעים רק עד כאן. זה העניין הגדול. זה כן עוזר במובן מסוים, כי אחרת לא היינו קוראים את הספר הזה. היינו פשוט לא עושים כלום. זה היה רק לעשות דברים, לא ללמוד שום דבר. אז זה כן עוזר במובן מסוים, אולי ביותר מובנים ממה שאריסטו יודה במובן הזה, אבל זה כן עוזר במובן של בני אדם שהם יצורים רציונליים ואפילו החלקים הלא-רציונליים שלנו איכשהו ניתנים לשכל – אפשר לדבר איתו, אפשר ללמד אותו, גם אם הוא לא יכול להבין בעצמו.
ולכן, לדעת בדיוק על מה לדבר זה מאוד מועיל. אבל אפילו יותר מזה, לדעת בדיוק על מה לדבר יגיד לך גם בדיוק מה לעשות.
הפרדוקס של המידה: תרגול לפני שלמות
מרצה: ותזכרו שהנקודה, הדרך שבה אנשים משיגים הרגלים טובים או משיגים מידות היא לא על ידי שנולדים עם משהו, לא על ידי שיש איזו נטייה כללית להיות טוב או לעקוב אחרי כללים או דברים כאלה, נכון? כל הדברים האלה הם דרכים, אבל הם לא מה שהמידה שאנחנו מדברים עליה היא. אלא אנשים, בני אדם, משיגים מידה על ידי תרגול המעשים שהיו נובעים מהמידות האלה, נכון? זה הפרדוקס מספר ב׳ [אתיקה ניקומאכית של אריסטו, ספר שני] או מהרמב״ם תחילת פרק ד׳ כאן, בסדרת השיעורים הקודמת או באחת מסדרות השיעורים הקודמות שהתמקדה בזה.
למה דיוק חשוב למעשה
מרצה: אבל מה שזה אומר זה שאתה צריך לדעת בדיוק איזה מעשה שייך לזה. אתה מבין מה אני אומר? כי עולם המעשה מחולק לפי תחומים. עולם המעשה הוא לא עולם הרצון. אם מישהו אומר שמידה מורכבת מזה שיש לך את הרצונות הנכונים או את היחס הנכון או את הכוונה הנכונה, כמו לכוון טוב – איך אומרים? הוא מתכוון לטובה. גישות? כוונות?
אז זה דבר מאוד כללי, או אפילו אם אפשר לדבר על מתינות אפילו במובן מאוד כללי של משהו כמו שאדם אחד יגיד שמתינות היא על אהבת הנשמה או השכל ולא הגוף בכלל, או שזה על שמירה על שליטה על הדחפים של הגוף או על המחשבות של הגוף על מה שטוב, דברים כאלה – אלה יהיו דברים מאוד כלליים שבמובן מסוים שייכים לכל הנשמה, לכל האדם כמו שהוא, נכון? אז לא באמת היינו צריכים את סוג הפירוט הזה.
אבל אם אנחנו מדברים על מתינות במובן יותר מעשי, ומאחר שאנחנו מאמינים שאתיקה מושגת בתרגול ולא בתיאוריה ולא אפילו בכללי…
פרק ג׳: תוכנית המוסר של הרמח״ל ומגבלותיה
הבעיה: ידע לא מוביל למעשה
מרצה: כמו מה שהאפוסטל סלם [התייחסות לא ברורה, אולי הרמח״ל/רבי משה חיים לוצאטו] חשב שמוסר הולך להיעזר על ידי לימוד מוסר. ואני חושב שזו הייתה בעיקר טעות או שימוש מאוד מוגבל, נכון? זה מה שאני אומר? כי האפוסטל סלם מאוד מפורסם במכתבו המפורסם מאוד שנקרא גרסא מוסר [אולי מסילת ישרים או חיבור אחר על לימוד מוסר], הסביר את התוכנית הבסיסית שלו ללימוד מוסר. וזה הולך בערך, לפחות ההתחלה שלו הולכת, שהוא הבין שהבעיה היא שלימוד לא עוזר. לימוד, הבנה לא עוזרים בגלל הדבר המעניין הזה שאנשים – בעצם בעיית חולשת הרצון, מה שאנחנו קוראים חולשת הרצון – בעיית אנשים שהם טובים או חושבים שהם טובים או יודעים מה טוב ולא עושים את זה. וזה מראה לו לדעתו שאנחנו יכולים להיות בעלי הידע הנכון אבל זה לא עוזר לנו להיות טובים.
דיברנו מה אנחנו חושבים על זה.
הפתרון המוצע: עוררות רגשית
מרצה: ולכן הולך להיות לו פתרון, והפתרון שלו היה רגשות, נכון? מה שנקרא ההתפעלות, נכון? לימוד מוסר בהתפעלות, רק עם שפתיים בוערות. איך אומרים את זה בספרדית?
תלמיד: כן.
מרצה: שפתיים בוערות. נשמע כמו משהו, אני לא יודע מה. שפתיים בוערות. כמו שם של להקה, השפתיים הבוערות.
ובזה, הוא העלה תיאוריה שמה שאדם בעצם נשלט על ידו זה מה שאנשים עכשיו קוראים הלב שלי, הרגשות שלי, התהודה הרגשית שלי עם דברים, המשיכה הרגשית שלי לדברים. ולכן, אם הוא יוכל להזיז את הלימוד, או לפחות לעשות את החלק הזה של הלימוד, שיהיה לא על לימוד אינטלקטואלי, אלא על שטיפת מוח לעצמך – סליחה, לא שטיפת מוח לעצמך, אלא כמו לעורר את סוג הרגשות בעצמך כלפי מה שטוב ולשנוא את מה שרע. בעצם, זה מה שאתה יכול לעשות כשאתה לומד מוסר, אז תפתור את הבעיה הזו ובמובן הזה לימוד מוסר יעזור לך להיות אדם טוב יותר.
הביקורת: יעילות מוגבלת
מרצה: עכשיו זה נכון במידה מאוד מאוד מוגבלת, כמו שאני חושב שבשבוע הבא אנשים גילו אחרי שהוא פתח את בית המוסר שלו, בית מוסר, אני חושב שאנשים גילו שאתה יכול בעצם ללמוד מוסר עם התפעלות ולהיות מאוד רגשי ועדיין להיות בחור נורא. אני חושב שאנחנו מכירים את האנשים האלה גם.
אז זה בעצם לא לגמרי מספיק ל– יש לזה – התפעלות היא בעצם פחות שימושית. אני אפילו לא יודע למה זה היה כל כך – לא העולם חשב שזה שימושי. כאילו, האם אתה – הממ. עכשיו אני חושב, כאילו האם זה פתר משהו למישהו אי פעם? כאילו, כן, הבעיה הייתה שדבר הלימוד בא בקרירות. כן, אני תוהה. ורק בעוד צעד, דיסוננס עצמי. כן, אני חושב, אני לא יודע.
פרק ד׳: סטייה על נאומים מעוררי השראה ורטוריקה
המקבילה העכשווית: נאומים מעוררי השראה
מרצה: אני מניח שאנחנו ממשיכים – אנחנו עדיין עושים את זה. כמו שיש לנו את הנאומים המעוררי השראה. מה ההבדל בין התפעלות לנאום מעורר השראה? זה נותן לך שירות אחר, זה נותן לך השראה, מדליק אותך, ואז אתה הולך הביתה והיית בהשראה, בעיקר לרוב.
תלמיד: כן.
מרצה: אה, אתה יכול להיות בסטטוס. זה נכון? אני חושב שזה כמו מטבע חברתי כמעט, כאילו זה כמו קרן זולה.
תלמיד: כן, אני תוהה.
מרצה: אבל אוקיי, אולי הוא לא התכוון למשהו כל כך זול, אבל עדיין, כאילו אני תוהה אם לתלמיד יש גם את אותו רעיון. יש להם את הרעיון הזה שהתפילה היא אחת מהמשימות של התפילה היא לעורר את עצמך וכמו לאהוב את ה׳ ולשנוא דברים רעים כאלה. ואם אתה קורא את התניא אי פעם, שכולם צריכים, איפשהו ברשימת הקריאה, יש אנגלית וירטואלית בידי, וזה אומר שאתה צריך לקרוא טוב יותר ממעורר השראה – נאומים מעוררי השראה.
תלמיד: כן, זה טוב יותר, אבל אתה יודע, אתה לא מקבל השראה, אתה פשוט –
מרצה: ובכן, אני חושב שאנשים כן מקבלים השראה וכמו ליומיים הבאים עושים משהו אחרת.
תלמיד: ליום אחד.
מרצה: לפעמים ליום אחד. כשאתה צעיר זה עובד ליום. כשאתה מבוגר זה אפילו לא עובד לחמש דקות.
תלמיד: אוקיי, אבל נאומי ההשראה הישנים הם לאנשים מבוגרים, לא לילדים.
מרצה: אה, הילדים, יש להם רק נאומים מעוררי השראה. אתה הולך לבית הספר וזה מה שאתה שומע כל היום. אולי בגלל זה זה עובד. אולי הם לא משווקים את זה כמעורר השראה.
תלמיד: כן, אבל סוג נאום ההשראה שאתה רואה עכשיו מרגיש יותר כמו נאומי אינדוקטרינציה.
מרצה: כן.
תלמיד: גם רק רטוריקה. לא רק נאומי אינדוקטרינציה. פשוט כמו שמירה על הסטטוס קוו.
מרצה: כלומר, היא צריכה להיות כאן כל נאומי האינדוקטרינציה.
רטוריקה מול הוכחה
תלמיד: אז רטוריקה, שימוש בפאתוס [פנייה רגשית], כמו מה שאריסטו קרא רטוריקה.
מרצה: כן, זה לאנשים ואז – אוקיי, וזה אמור לעבוד, אבל זה כמו כל כך – אז אז אתה מדבר על כמו שזה כן עובד, אבל לא כמו שיפור עצמי, כמו סוג מזויף של כינוס. אני יודע, כמו סוג מזויף של שכנוע במקום כשכנוע במקום הצגה או הוכחה או הוראה.
תלמיד: כן, כן.
מרצה: אוקיי, אבל האם זה באמת באמת – זה רק שכנוע, שכנוע. אבל האם זה לא שכנוע? לפעמים אני מרגיש שבמקום להדגים, כאילו בגלוי, אתה יודע, הוא לא רציני, כמו הדובר המוטיבציוני. כאילו, אה, כשהם מדברים על דברים כמו – כי הם לא אוהבים – הם לא עוזבים – כי הם לא מאמינים לעצמם שזה עובד.
תלמיד: כן, הם לא באמת מאמינים בזה. הבחור שמקשיב גם לא מאמין בזה. אני חושב שכל העניין הוא פשוט חברתי – אני חושב שהכל פשוט חברתי –
מרצה: לא, נאומי ההשראה שלי אמיתיים והם עובדים. הלו?
בעיית האקרסיה: למה רגש וידע אינם מספיקים למעשה אתי
פרק א׳: המודל של התניא והבעיה היסודית שלו
אולי כי יש רצינות מסוימת או טענה שנעשית. אם אתה מסתכל על הסטטוס הממוצע בוואטסאפ, הבחור לא באמת מתכוון למה שהוא אומר.
אוקיי, אוקיי, אוקיי. אנחנו לא מעוניינים בזה. ברמה הזו של ביקורת חברתית, אנחנו אפילו לא מעוניינים. זה יקר. כל מי שפותח את הדף שלי כבר יודע את זה. אנחנו לא צריכים לדבר על זה. זה בזבוז זמן.
מה שאני רוצה לדבר עליו זה האידיאל. אני חוזר למקום שאני נמצא בו. אבל מה שיהיה מעניין אם דיברנו עליו זה האידיאל הזה. גם אם זה לא האידיאל הזה, גם אם, כמו שאמרתי, אם אתה קורא את התניא, אתה רואה שיש את האידיאל הזה שיש לך מאוד, איך זה נקרא? זה כמו אהבה תת-מודעת לה׳, נניח. ואז מה שאתה עושה בתפילה זה אתה חושב על זה או אתה משחק עם הרגשות שלך. אתה משתמש בפניות רגשיות, בעצם, אני מניח, כדי להחיות את זה, כדי שהאהבה תורגש.
ואז שאר התניא הוא על איך זה שברגע שאני סוגר את הסידור, אני אותו בחור. ובגלל הבעיה הזו, התניא המציא כל מיני הסברים והצדקות מפוארים של מה קורה. ויש עוד דברים שקורים שם.
ביקורת אריסטו והרמב״ם: משחקים את המשחק הלא נכון
אבל מה שאריסטו, מה שהרמב״ם היה אומר לך זה שאתה שיחקת את המשחק הלא נכון מלכתחילה. לפחות במובן שכל עוד אנחנו מדברים על אתיקה מעשית, אם אתה מדבר על אהבת ה׳, יש יותר סיבוכים. אבל כל עוד אתה מדבר על, כאילו, למדתי מוסר, ובאמת הרגשתי שזה הדבר הכי טוב ללמוד כל היום, אבל אז לא למדתי אפילו דקה אחת יותר בגלל זה, או איזה סוגים של לימוד מוסר בישיבה.
מה שאריסטו היה אומר לך, מה שהרמב״ם היה אומר לך, זה שאתה מדבר לבחור הלא נכון. כמו החלק השיכור של הנשמה, נכון? מי אי פעם שכנע אותך שאהבה – זה לא היה כמו מחשבה, אוקיי, אז שידיעה לא מספיקה, אז אולי אהבה הולכת להיות מספיקה. ובכן, מסתבר שאהבה גם לא מספיקה.
זה אולי חשוב, בדיוק כמו שידיעה חשובה, ואהבה חשובה. אני לא חושב שאתה יכול להיות בעל ידע אינטלקטואלי קר שאין בו משיכה. אני לא חושב שזה בכלל קיים, אבל זו דיון אחר. אבל כמו שאנחנו אומרים, יש משיכה מסוימת כלפי הטוב. אתה רואה משהו כטוב. אוקיי, אבל זה עדיין לא מספיק כי לראות משהו כטוב לא גורם לך בפועל לעשות את זה.
פרק ב׳: הרגלה כדרך האמיתית למידה
תרגול ההרגלה על פני עוררות רגשית
מה שגורם לך בפועל לעשות את זה זה התרגול, נכון? זו ההרגלה, ההרגל. אז הוא היה אומר לך אם אתה רוצה להיות מאסטר, הפתרון הוא להתחיל ללמוד קצת וגם אם אתה לא אוהב את זה, זה ההיפך, נכון? הוא עובד בכיוון ההפוך גם כן כמו שהוא אומר, חינוך עובד מלמטה למעלה, לא מלמעלה למטה, לא מפנימי לחיצוני, אלא מחיצוני לפנימי, נכון?
זה עובד מלעשות את זה להתחיל לאהוב את זה. יכול להיות שההתחלה לאהוב את זה יש בה משהו נוסף, זה לא רק דבר חיצוני, אתה בסופו של דבר מגיע לאהבה אמיתית. אבל בכל מקרה, הבעיה שאנחנו מדברים עליה, בעיית האקרסיה, בעיית חולשת הרצון, הבעיה של מה שנקרא במוסר, מוח ולב, היא לא באמת בעיה של מוח ולב. זו בעיה של לב ומעשה. אני מקווה שמה שאני אומר.
מסגור מחדש של בעיית המוסר המסורתית
כל זה שאני כל כך נגדו, שבכל פעם ששומע מישהו אומר לי שיש לו מושג בראש, רק לא בלב, הייתי מבקש ממנו לספר לי סיפור של מושג שכנראה יש לו כל כך מעובד בראש, כי הוא טוען שהבעיה שלו היא רק הלב שלו. זה דבר אחד.
ודבר שני זה שהייתי אומר לו שלמה אתה חושב שהלב מספיק? כאילו, מאיפה קיבלת את זה? בהחלט לא מהתורה, בכל מקרה. אבל למה היית חושב שהלב שולט באדם במובן הזה? כשאני אומר הלב, אני מתכוון למובן של רגשות.
אתה יכול להיות מאוד רגשי לגבי משהו ואז לא לעשות כלום. אני יכול אפילו להיות בעל אהבה גדולה למישהו או אמפתיה גדולה למישהו ואז לא לעזור לו. אמפתיה לא עוזרת כלום. היא לא עושה כלום. היא אולי קוראת לך לפעולה. היא אולי מניעה אותך. היא אולי נותנת לך השראה לעשות משהו. אני לא אומר שהמעשה הנכון הוא זה שיש בו השראה. זה זה שיש בו את האהבה. אבל התרגול של להגיע לשם הוא לא עוררות הרגשות, זה העשייה ההרגלית.
זה נכון? אני חושב שזה נכון. האם אני טועה?
תלמיד: כן, אבל דיברנו על זה.
כן, כן, אני חוזר על זה שוב.
תלמיד: כדי ליזום הרגלה.
כי אתה צריך להרגיל את עצמך.
סדר החינוך מול סדר ההוויה
תלמיד: כדי ליזום הרגלה זה, אני חושב, באמת עדיין שאלה של ידע. על ידי חיקוי או על ידי מעקב אחרי מישהו אחר, התשובה היא בערך על ידי מעקב אחרי מישהו אחר, או על ידי מעקב אחרי השכל שלך כמו מישהו אחר, לא בלי הפנמה.
הפנמה באה אחרי התרגול בסדר החינוך, לא במציאות. כאילו בסדר הנשמה, בסדר ההוויה, האהבה היא לפני ההרגלה. אבל בסדר התרגול, הרגלה היא לפני התרגול היא לפני האהבה. כאילו זה ההיפך מכל עכשווי כמו שאומר לך שאתה צריך לגרום לילדים שלך לאהוב דברים. אתה לא גורם לילדים שלך לאהוב דברים. אתה גורם להם לעשות דברים ואז על ידי עשייתם הם מתחילים לאהוב אותם.
זה לא אומר שאתה צריך להיות ליטפג [מישהו שפועל מכנית בלי הרגשה] ופשוט לעשות דברים בלי לאהוב אותם, נכון? זה אומר שאתה צריך לעשות את זה ואז לאהוב אותם. אני חושב – לא, רק עכשיו הבנתי את זה כי אני ממשיך, אני ממשיך לבקר את רב סלנטר [רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר] על שהוא מדמיין את הקונפליקט הגדול הזה בין הלב לשכל וכן הלאה.
ביקורת מעודנת על רב סלנטר
אבל עכשיו אני מבין שמעולם לא – אולי כן אמרתי את זה מספיק פעמים אבל אני – זה התברר לי השבוע במובן הזה שנראה שהוא שוכח ואני חושב שרוב האנשים שמדברים יותר מדי שוכחים את זה, שהפעולה היא בהרגלה. הפעולה היא בפעולה. הפעולה היא לא ברגשות.
תלמיד: כן, אני חושב כך. אני כן חושב שהם הבינו את זה. כמו, מאוחר יותר, בעלי מוסר, הם כן עשו הרבה עבודה מעשית וניסו לחשוב על דרכים לעשות עבודה מעשית בגלל זה. אפשר להיות עם מושגים של הרגלה.
כן, הם גילו כל מיני מושגים שעוסקים בהרגלה, כן.
זו השאלה המעשית הגדולה יותר.
פרק ג׳: חשיבות הפרטים בתרגול האתי
מדוע לימוד מפורט חשוב לרכישת מידות בפועל
עכשיו, חזרה למקום שבו אני נמצא, אני חושב שזו הסיבה שפרטים כל כך חשובים, נכון? זה לא מה שאני חושב, זה לא צריך להיות פטיש. זו הסיבה שפרטים כל כך חשובים, אבל אני גם חושב את זה. מה עדיף, לחשוב את זה או לדעת שמישהו אחר אמר את זה?
אני חושב שזו הסיבה, נכון? כי כשאני נכנס לכל הפירוט הזה ואני מנסה להבין אותו, אני חושב שיש הרבה ערך בהבנה של זה. אני חושב שכשאנחנו מדברים על זה, אנחנו לומדים על זה מספיק, אנחנו אולי באמת נהיה טובים יותר בתחומים שאנחנו מדברים עליהם. זו התקווה הגדולה שלי. ואני חושב שזה עובד.
כאילו זה לא רק כמו, אנחנו לא הולכים להסתיים רק עם תיאוריה גדולה של מה אריסטו חשב על פרישות, ומה הרמב״ם חשב, ומה הריז״א חשב, ומה הרב חשב וכן הלאה. אנחנו אולי נסיים עם זה שבאמת יהיה לנו קצת מזה.
המכשול של אמונות שגויות לגבי תרגול
וזה בגלל שאני חושב שבעיה גדולה, מכשול גדול לתרגול שלנו הוא האמונה שזה לא תרגול והיעדר של פעילויות מאוד מאוד ספציפיות של מה אנחנו מדברים עליו ומה אפשר לעשות. ומכיוון שעולם המעשה הוא עולם הפרטים, נכון? עולם השכל הוא עולם המושג המוחלט. עולם האהבה הוא עולם הכללים הדמיוניים.
שלוש רמות: מושגים כלליים, כללים דמיוניים ופרטים
אז הרגע המצאתי את המונח הזה אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, נכון? כמו שאתה יכול – אתה מבין את המושג של אנושות. אתה אוהב את האנושות אבל דרך סיפור, דרך סוג של סיפור, דרך סוג של לא מושג אלא איזושהי חזון או איזושהי תמונה שיש לך מזה. אולי לפעמים מתווך דרך אדם פרטי ספציפי, אבל האהבה שלך לא באמת מכוונת לאותו אדם פרטי, נכון?
כמו כשאתה צופה בסרט שגורם לך להתרגש, אתה לא באמת אכפת לך מ – בדרך כלל לא באמת אכפת לך מהבחור הזה בסיפור, אבל זה מעורר את התחושה הכללית הזו, נכון? זה המובן שבו תיאטרון הוא אוניברסלי. זה מה שאריסטו מסביר בדיבור שלו על התיאטרון, נכון, על האמנות. זה לא בדיוק על האדם הזה וזה הכל לא על להיות אדם טוב כי האדם –
תלמיד: כן, כן, כמו אבל רק אתה לא ממוקד ברעיון המופשט או בקיום האמיתי של המושג, אלא אתה ממוקד בדימוי של הילד הבוכה.
נכון, אבל יש את הילד הבוכה בראש שלך, בדמיון שלך, אבל זה לא אותו ילד בוכה. זה כמו סמליזציה של הילד הבוכה, הארכיטיפ של הילד הבוכה שאתה בוכה עליו, נכון? זה, כן.
פרק ד׳: רגש, אמפתיה וגבולות החוויה הדמיונית
תפקיד הרגש בחוויה האנושית השלמה
אז זה מה שרגש עושה. ואני מניח שבמובן מסוים אנחנו אומרים, מישהו שאף פעם לא מתרגש מצפייה בסרט עצוב או שמח מסרט שמח, אם יש דבר כזה בימינו, וכן הלאה, יש משהו לא בסדר איתו. זה חלק מלהיות בן אדם שלם שיש לך את הרגשות האלה ויש לך את המחשבות האלה.
למה אמפתיה לא מספיקה
אבל אתה עדיין לא נקרא להיות אדם טוב בגלל זה, נכון? אני חושב שהרבה אנשים חושבים על עצמם כאנשים טובים בגלל זה, והם לא. להרגיש אמפתיה ורגש זה לא מספיק, זה לא מעניין, ומה שעושה אותך טוב זה שאתה באמת יוצא ועוזר לאותו ילד בוכה, נכון?
הבעיה של הפרטיות האמיתית: החיתול המלוכלך
עכשיו, הבעיה עם זה היא שזה ילד בוכה פרטי ויש לו חיתול מלוכלך ויש משהו שחוסם את האמפתיה שלך. כמו על המסך, הטריק הגדול עם מסכים הוא שאין להם ריחות לעולם. אז הם חסרים מציאות אמיתית מסוימת, כמו שאמרתי.
פרישות וספציפיות המידה: בעיית נושא הדיון וההרגלה המעשית
פרק א׳: הצורך בספציפיות בתרגול המידות וקונפליקט הקריטריונים
חוסר השלמות הבלתי נמנע של הפרטים
אין להם אפילו שלושה ממדים. אני אפילו לא מדבר על זה. רציתי לומר, בסופו של דבר, כל פרט הולך להיות, יש לו איזה פגם מהכללי, אפילו יותר גרוע מהדוגמה הכללית. זה אפילו יותר גרוע מהדוגמה הכללית. תמיד יש סיבה, אפשר לומר משהו כזה, תמיד יש סיבה למה לא צריך לעזור לבחור הזה. אני יודע שיש לי אמפתיה גדולה לאנושות ולסבל האנושי, אבל הבחור הזה, ניסיתי לעזור לו, תראה. וזה נכון, דרך אגב, יש בחורים שלא צריך לעזור להם, גם אם יש לך אמפתיה אוניברסלית. זה שיקול אמיתי.
אבל התרגול של עזרה לאחרים, או התרגול של פרישות ביחס להנאות, מה שלא יהיה, הולך תמיד להיות על צלחת אוכל פרטית, או אדם פרטי. שם התרגול הולך להיות צריך להיות. גם אם אנחנו רוצים לדבר על תרגול, אנחנו לא הולכים עד הסוף לפרט, במובן של הדבר הפרטי האחרון, כי אנחנו אומרים שאנחנו מרגילים מידה, אנחנו מרגילים מידת חסד, או שאנחנו מדברים על פרישות. אתה מרגיל את זה כנטייה כללית בתוכך. אבל אנחנו עדיין צריכים לדעת אם אתה רוצה לעבוד על זה, אם אתה רוצה לגרום לאנשים להיות עם זה, אם אתה רוצה לאמן אנשים לזה, אתה הולך להיות צריך לבחור את התחום המדויק של הפעילות האנושית שזה קשור אליו.
למה הכללות מעורפלות חסרות תועלת
ואתה לא יכול לתת את ההכללות הגדולות המעורפלות האלה או הכללות שגורמות להרגשה טובה של אל תאהב דברים של הגוף. זה לא שימושי בכלל. אנחנו הולכים להיות צריכים להיכנס לרמה קיצונית של פירוט ולתת דוגמאות ספציפיות, ולא רק דוגמאות, דוגמאות של הרגלה של עשה כך ואל תעשה כך, ושאנשים באמת יעשו כך ולא יעשו כך, והם יעשו את זה מספיק פעמים, הם יתחילו להיות מסוגלים לראות מה עושה את זה טוב ולהיות מסוגלים לדעת מה לעשות במצבים אחרים וכן הלאה. אז, זו הסיבה שהספציפיות הקיצונית כאן היא מאוד שימושית.
הבעיה: קריטריונים סותרים
ועברנו על מספר דברים כדי להדק את זה. עברנו על מספר דברים כדי להדק את זה, וחלק מהם סותרים זה את זה. וכאן אנחנו קצת נתקעים. אני לא יודע אם אתם אנשים זוכרים איפה אנחנו נתקעים. חלק מהקריטריונים, החתכים כאן נראים סותרים זה את זה, או נראים מסתיימים עם צדדים שונים. צדדים שונים של החתכים נראים מסתיימים בצדדים שונים של הדיון המוסרי, והם מתהפכים בין זה לזה ואלה הם כדלקמן.
ראשית נושא הדיון, אז יש שתי שאלות. כמו שאמרתי, אני חושב שיש שתי שאלות שונות. אחת היא על נושא הדיון והשנייה היא על, כן, ההגדרה או הצורה של המידה, אמצע, עודף וחסר עצמה. אלה שני הדברים השונים. יש על מה זה ויש מה זה.
הידוק נושא הדיון: מכל ההנאות להנאות גופניות
אז, לגבי על מה זה, ואני חושב שאולי זה אולי יפתור את הבעיה הגדולה שהייתה לי, אבל אולי לא. אנסה. אז, לגבי על מה זה, עברנו על הדבר הזה להדק את זה עד הסוף לומר שזה על הנאות מגע בלבד. עכשיו, ההבחנה הזו, ההידוק הזה, קצת קשה להבנה, והוא קיצוני. זה קצת קל להבנה כשאנחנו מדברים בכלליות. אנחנו אומרים אנשים, יש, טוב, עם החתך סוג של כשיש כל מיני הנאות, יש הנאות של הנפש. אם תפקוד לקוי ביחס למין הוא על…
תלמיד: לא, כן, אני מגיע ל… רגע. אני הולך להגיע לזה. תן לי להשלים את הסיפור.
מרצה: אז אנחנו יכולים בקלות להבין את החתכים הכלליים של יש כל מיני הנאות אבל זו תהיה טעות לזהות את מידת הפרישות עם הנאה כשלעצמה. זה המהלך החשוב הראשון ודיברנו על זה. זה מה שפותר את השאלה של טוב מה אם להיות אדם טוב זה הנאה בשבילך. טוב יש שאלה, שאלה נפרדת עד כמה ההנאות מה שעושה את זה טוב או שההנאה היא משהו שמתווסף לזה, אבל שמה שעושה את זה טוב אלה שאלות שונות. אבל מידת הפרישות היא לא על זה. היא לא על הנאה כשלעצמה. היא על הנאות גופניות ספציפית. היא לא על כל מיני הנאות אנושיות, אלא על הנאות גופניות. אז זה צריך להיות דברים שמשתמשים בגוף, שעוסקים בגוף, דברים כאלה.
ההוכחה: עדות לשונית וחברתית
וההוכחה לזה היא שאנחנו לא מתכוונים לזה. אני חושב שזו ההוכחה הראשונה. איך אני יודע שזה לא על הנאות לא-חושיות? ההוכחה שאריסטו משתמש בה לפחות, היא הוכחה לשונית, הוכחה חברתית. אנחנו לא משתמשים בזה בצורה הזו. כשאנחנו אומרים פרישות, אם אתה שואל מישהו מה זה אומר, שוב, אנשים יכולים להיות מבולבלים ויכולים להיות טיפשים. אתה יכול לעשות להם את השיטה הסוקרטית ברחוב ולגרום להם לחשוב שהם מתכוונים לכל הנאה. אבל אם אתה סוג של מבין איך אנחנו מדברים על זה, איך אנחנו מדברים על זה בספרות, איך הם מדברים על זה וכן הלאה, אתה תבין שהם כמעט אף פעם לא מדברים על הנאות לא-פיזיות, הנאות לא-גופניות. זה סוג ההוכחה. זה לא נותן סיבה לזה. אנחנו לא יודעים למה זה לא יהיה, מה יפריד בין שני הדברים האלה?
הסבר אפשרי: אולי “הנאה” היא מטעה
אבל אני חושב שכן הסברתי את זה בדרך שלי במובן שזה לא על שאלת ההנאה כשלעצמה, זו שאלה אחרת. יש שאלה אחרת כאן, שהיא שאלת ההנאות הגופניות. במילים אחרות, יכול להיות שההנאה היא לא באמת אפילו העניין, למרות שאנחנו מדברים על זה כהנאה. אבל אולי ה, אני לא בטוח בזה אבל אולי המילה הנאה היא אפילו קצת מטעה כאן כי זה לא על שאלת ההנאה. זה על שאלת דברים מסוימים שהם מהנים. אולי הם נעשים כי הם מהנים. אני מניח שהם נעשים כי הם מהנים ואני מניח שזה איפה שהאתיקה נכנסת כשאתה עושה את זה כי זה מהנה. כל עוד זה רק נעשה כי זה בריא או משהו כזה אולי זו אפילו לא שאלה אתית. אבל אולי, אולי כן, אולי תמיד יש הנאה מעורבת איתם. אז תמיד הולכת להיות שאלה של ההנאה, משהו כזה. זה הבנתי. תמיד יש הנאה מעורבת אפילו בנרטיב.
תלמיד: רגע, רגע, אני לא מגיע לזה עדיין. לא הגעתי לשום דבר על זה עדיין.
מרצה: בסדר.
אין שום דבר על הנרטיב לעומת, אני מדבר על ההנאה הגופנית לעומת הנאת הנפש קודם.
הנאות הנפש אינן תחום הפרישות
אז אנחנו עושים, כמו אפילו דברים, כשאני אומר הנאת נפש, אני לא בהכרח מתכוון להנאות נפש טובות. אפילו ההנאה של כבוד או של לדבר יותר מדי, דברים כאלה. מישהו שמדבר יותר מדי הוא לא בעל תאווה. יש לו מידה רעה אחרת. יש מידות רעות שונות. זה לא שימושי, כמו שאמרתי, זה לא שימושי לעבוד על שניהם באותה דרך כי אתה מבלבל תחומי פעילות. על ידי לדבר פחות עם החברים שלך, אתה לא הולך להיות טוב יותר באכילה פחות.
פרק ב׳: העצמאות המעשית של המידות במהלך ההרגלה
אני חושב שזה מאוד חשוב. אני מניח שזו אחת הדרכים שבהן אנחנו רואים שיש מידות שונות, שלהיות טוב באחת לא בהכרח עושה אותך טוב באחרת, למרות שזו הבעיה של אחדות המידות. זה צריך להיות מה שלא יהיה. אבל במציאות, הלמידה היא חוסר שלמות קל, ואחת יכולה לגרום לפער גדול באחרת. אם כולן 100% שלמות, הן…
תלמיד: כן, אולי אם היה לך אחת בצורה שלמה לגמרי, בדיוק, בצורה השלמה לגמרי, אני חושב שכל המידות מרמזות זו על זו, אבל ב…
מרצה: רק ברמה הגבוהה ביותר של מימוש.
תלמיד: כן, משהו כזה, אבל כל עוד הן לא שלמות לגמרי, או לפחות זה מה שאני אומר, כל עוד אנחנו מדברים על חינוך, במקום לדבר על להיות עם המידה השלמה. אם אנחנו מדברים על להיות עם מידה שלמה, מכיוון שלהיות עם מידה שלמה אומר להיות עם ידיעה, אז במובן מסוים אתה צריך להיות עם כל הידיעה המעשית, ואתה צריך לדעת מה לעשות בכל מצב, ובכל סוג של דבר. אבל כל עוד אנחנו מדברים על להרגיל את עצמך מה שאומר שאין לך לגמרי את הידיעה עדיין אז אני חושב שבוודאי יש הבדל וזו הסיבה שאמרתי אני חושב שזה לא שימושי לנסות, אתה לא הולך לעבוד על זה. פרישות מושלמת אומרת להיות עם ידיעה מושלמת של פרישות מה שאומר להיות עם מה שאומר…
תלמיד: נכון, נכון. אבל לא להיות עם זה מה שאומר שאתה עובד על זה מה שזה איפה שאנחנו נמצאים לרוב ומה שאומר לעבוד על הפרישות שלך עם אוכל, אתה לא הולך להצליח לעבוד על הפרישות שלך…
מרצה: אני מרגיש את השאלה…
תלמיד: השאלה היא שידיעה מעשית היא הדרך היחידה לטפל בזה.
מרצה: כן, כן, זה לא משנה, זה לא משנה. אבל הנקודה שלי היא, אולי זה משנה, אני לא יודע. מה שאני אומר זה רק שאם אנחנו מדברים על לעבוד על זה, שזה, אני חושב, המטרה של זה, רמת הספציפיות הזו היא על להיות מסוגל ללחוץ על זה כי פעולות קורות שם. כמובן, אתה יכול לומר שהפעולות קורות שם, אז זה חשוב לדבר על זה בכלליות, כי התוצאה של להיות עם המידות היא גם פעולות. זה גם נכון. אבל זה פחות חשוב מסתם השאלה של לדעת את הדברים נכון.
למה הרגלה כללית חסרת משמעות
אבל אם אנחנו מדברים על לנסות להגיע אליהן, אנחנו צריכים לגלות את סוגי הפעילויות, סוגי ההרגלות שהולכות להוביל אותך להיות עם אותה מידה. ואין הרגלות כלליות, כמו להרגיל את עצמך להיות אדם טוב במובן הכי כללי. מה זה בכלל אומר? יש רק הולכות להיות הרגלות למידות ספציפיות. ובמובן הזה, כמו שאמרתי, אם אתה הולך לעשות את הטעות הזו, אם אתה הולך לחשוב, לדוגמה, אני חושב שהרבה אנשים עושים את הטעות הזו. אם אתה יודע עליהם, אני חושב שרובם עושים טעויות כאלה.
טעות מעשית נפוצה: בלבול תחומי שיפור עצמי
כמו אנשים שמנסים לעבוד על עצמם, או לעתים קרובות עושים סוג של טעויות כאלה, כמו, אה, מכיוון ש, מה זה תאוות אכילה? זה סוג של אנוכיות. אוקיי, אני לא אומר שזה לא נכון, במובן מאוד כללי. לכן, כדי לעבוד על תאוות האכילה שלי, אני אעבוד על האנוכיות שלי. אני אנסה להיות פחות אנוכי באיזושהי דרך אחרת, וזה הולך לגרום לי לאכול פחות.
תלמיד: כן.
מרצה: מתברר שזה לא. שוב, אלא אם כן אתה מדבר במובן המופשט ביותר ואתה הופך לגמרי לנשמה או לשכל בלי גוף שלא חושב על עצמו, אז אתה מת. כל עוד אנחנו לא מתים, או פילוסוף שמת או מה שלא יהיה, אז זה לא הולך לעזור. ואנשים, אני חושב, מתוסכלים מאוד משאלות כאלה, אני חושב שחלק גדול מ…
פרישות והחושים: מסגרות אריסטוטליות מול קבליות להבנת ההנאה הגופנית
פרק א׳: הספציפיות של המידה ובעיית הפרישות (המשך)
עקרון התרגולים הספציפיים בתחומים ספציפיים
מרצה: אין כמו תרגול כללי של להיות אדם טוב, יש תרגולים ספציפיים בתחומים ספציפיים. אז אפילו כמו, זה הנפש הבהמית, זו הסיבה שאנחנו אומרים, אני אומר לך, אה, אז אולי זה רע לרדוף אחרי כבוד יותר מדי, אוקיי. אוקיי, אבל זו לא בעיה של פרישות.
זו גם הסיבה שתראו אנשים שיש להם איפוק גדול ויותר מדי אהבת כבוד ולהיפך. או כמו דיבור יתר, יותר מדי דיבור זה רע. אוקיי, אולי, אבל זו לא שאלה של איפוק, למרות שזה של הגוף, אני מניח. במידה מסוימת של הגוף, אני לא יודע בדיוק. אני חושב שהוא [אריסטו] שם את זה בצד של הדברים שאינם על הגוף. אבל בכל מקרה, זו לא הבעיה, בסדר?
עכשיו, אני חושב שזה עוזר לנו, לפחות במובן הזה, להיפטר מהשאלה הכללית מאוד של תענוג, כל מיני תענוגות אחרים. עכשיו יש לנו את זה יותר ספציפי, אפילו יותר ספציפי, אני חושב שהשלב השני, תראו, ואצלי זה עמוד שלוש, כבר הרסתי את העמודים שלי כאן.
שלב שני: הבחנות בתוך התענוג הגופני
בכל מקרה, זה אומר, זה בפרק הראשון כאן, בפרק י׳, שם זה מדבר על הבחנות בתוך הגוף, בתוך התענוג הגופני. אני חושב שהשלב השני הוא המקום שבו אנחנו נתקעים יותר. אז זה עצמו מחולק לשני שלבים, בסדר?
שלב משנה ראשון: חיתוך השמיעה, הראייה והריח
השלב הראשון הוא חיתוך התענוגות השונים של חושים שונים, בסדר? אז סוג של המסגרת שעובדים איתה כאן היא שיש חמישה חושים, לכל אחד מהחושים יש תענוגות מובחנים, ואנחנו חושבים אילו מאותם חושים יש להם תענוגות שרלוונטיים לאיפוק, בסדר?
ואנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח. ראשית, אנחנו אומרים, אוקיי, אז זה שלב חשוב ואני אנסה להסביר אותו. אנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח. איך אנחנו חותכים את השמיעה, הראייה והריח? כי אנחנו אומרים ששוב מישהו עשוי להיות לו יותר מדי תענוג, לקחת יותר מדי תענוג בראיית דברים מסוימים או עשוי לאהוב לראות את הדברים הלא נכונים וכן הלאה. אבל החסרון הזה או העודף הזה, מה שזה לא יהיה, הוא לא חסרון שרלוונטי לאיפוק. זה חסרון באיזו מידה אחרת שקשורה למה שאתה רואה.
ואני רוצה לעשות הבחנה חשובה מאוד כי אני חושב שאתם חושבים על בעיה עכשיו. ואותו דבר עם שמיעה, אנשים שאוהבים מוזיקה או הקשבה לתיאטרון או מה שלא יהיה יותר מדי. אותו דבר שם עשוי להיות, עשויה להיות כמות נכונה של זה, זו עשויה להיות מידה נכונה של זה, אבל זה, אנחנו לא מדברים על זה כעניין של איפוק. ואותו דבר עם ריח.
ראיה: שימוש לשוני וקטגוריות של חטא
עכשיו כאן יש כמו שני סוגים של ראיות. יש את הראיה של מה שזה אומר שלא מדברים עליך, נכון? אנחנו לא מדברים על מישהו, ואני חושב שזה נכון גם עבורנו, אנחנו לא אומרים על מישהו שאוהב לצפות בסרטים יותר מדי שזה עניין של תאווה, אלא בשנייה, אם אתה מקבל, אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו אומרים משהו אחר. יש ביטול תורה, חבריס נשה, מושב לצים, יש עבירות שונות בזה. אבל לא עבירה, אני חושב על תאב.
אלא, אז זו הראיה שאנחנו לא מתכוונים לזה, כמו שאנחנו אומרים, אנחנו מדברים על משהו אחר. אלא שיש הבדל, וכשאנחנו נותנים את ההבדל הזה, אנחנו יכולים להביא את הסיבה, באמת, למה האיפוק שייך רק לחושים ספציפיים, ואז לחלקים ספציפיים של אותם חושים.
הסיבוך: ההתנגדות היהודית משמירת העיניים
והסייג או הסיבוך כאן הוא כזה. אם אני אומר, ואני הולך לתת לכם דוגמה יהודית, כי זה מה שאנחנו עושים, מתרגמים לאידיש. אז אם אני אומר לכם, לעיניים אין תאווה, נכון? אין שאלה של מידת התאווה בעיניים שלכם. אז כל חסידישע יינגערמאן הולך לבוא ולהגיד לי, על מה אתה מדבר? מעולם לא שמעת על שמירת העיניים? שזה על העיניים שלך.
ואתם יודעים שאתם יכולים לקרוא, זה מאוד מעניין. ועכשיו אני חושב, אני חושב שאולי יש כאן שאלה.
פרק ב׳: סטייה על ארגון המצוות לפי איברים ובעיית הנשמה-גוף
ספר חרדים והמסגרת הקבלית
מרצה: אם אתם קוראים ספרים כמו ספר חרדים. ספר חרדים הוא ספר, זה סוג של מוסר, סוג של יצירה אתית, וזה גם על מצוות. אז, כמובן, יש מקובל שחושב שמצוות ואתיקה הם כמעט אותו דבר, או רמות שונות של אותו דבר, מה שהתיאוריה היא, דיברנו על זה באיזה שיעור אחר, אולי.
ואחד מהארגונים שלו, הוא מנסה לארגן את המצוות, או את המצוות והאתיקה, המידות השונות בדרכים שונות. ואחת מהדרכים שלו לארגן את זה היא לארגן את זה לפי האיברים השונים, החלקים השונים של האדם שזה שייך אליהם. אז יהיו לכם כמו מצוות לפחות לפי עין, מצוות לפחות לפי עיניים, מצוות שקשורות לעיניים שלכם, מצוות שקשורות לאוזניים שלכם וכן הלאה.
ומקובלים אהבו לדבר על זה, כמו שאתם הולכים לתקן את הכן שלכם על בסיס כמו תמונה פיזיולוגית של האדם ושזו תהיה דרך טובה של, זה מבוסס על כן מסוים, אני מניח שזה מבוסס על גשמיות מסוימת, כמו שאמרנו בשבוע שעבר, שהסיגולפיאן האנשים הם אלה שאוהבים את הגוף הכי הרבה.
התפיסה הקבלית: הגוף כמבנה ראשוני
אז, מקובלים בכלל חושבים על הגוף כמבנה החשוב לחשוב על בן אדם.
תלמיד: וכהפשטה, אתה מתכוון כמכשול?
מרצה: ובכן, הם חושבים על זה כמקור הטוב ביותר להפשטות, או המקור הטוב ביותר למבנים. וכן, זה מבוסס על התיאוריה שהגוף הוא תמונה של הנשמה או של דברים גבוהים יותר.
דחיית אריסטו והרמב״ם את לוקליזציה לפי איברים
אבל זה לא, זה מאוד מעניין כי זה לא משהו שהייתם מקבלים ברמב״ם או באריסטו בשום צורה. אריסטו היה מסרב במפורש לשייך חלקים שונים של הנשמה לחלקים שונים של הגוף. הוא מסרב לזה במפורש. הרמב״ם מסרב לזה במפורש בפרק אלף, על בסיס אריסטו.
כי הנשמה לא מפשיטה. הנשמה לא חיה במרחב בחלק של הגוף. היא חיה בכל הגוף. כל הנשמה חיה בכל הגוף.
תלמיד: נורס, כלומר לא אינטלקטואלים.
מרצה: כל הנשמות.
תלמיד: אינטלקטואלים. לא משנה.
מרצה: כל האינטלקטואלים.
תלמיד: למה לא הצורה של הגוף?
מרצה: כולם הם הצורה של הגוף. הם שונים במובנים שונים, בחלקים שונים, אבל החלקים הם לא חלקים מקומיים. החלקים לא ניתנים לחלוקה. זו הסיבה, זוכרים כשהרמב״ם אמר בפרק אלף שלנשמה יש חלקים, אבל לא חלקים בדרך שיש לגוף חלקים.
הנשמה המשולשת של אפלטון ודחייתה
מה שהוא שולל כאן במרומז, וזה בעקבות אריסטו, הוא שולל את מה שאפלטון אמר, שיש שלוש נשמות וכל אחת שייכת לחלקים שונים של הגוף. כמו שאפלטון אמר, הנשמה האינטלקטואלית שלך היא במוח שלך, סליחה, במוח שלך, והנשמה התאבתנית שלך, נשמת התשוקה שלך היא בלב שלך, או באזור הגו שלך, לא בהכרח בלב שלך, וזה בראש שלך, והנשמה התזונתית שלך, או מה שאפלטון קורא לזה, במובן של אריסטו זו תהיה הנשמה האינטלקטואלית, הנשמה המתאווה, הנשמה התזונתית, במובן של אפלטון זו הנשמה האינטלקטואלית, נשמת הכעס, או התומוס, והנשמה התאבתנית, והשלישית הנמוכה ביותר היא ב, ובכן לפעמים אני אומר את זה בכבד או בכליות, אבל בחלק התחתון של הגו שלך, חלק תחתון של הגוף שלך.
הירושה האפלטונית של הקבלה
זו תמונה שאתם מקבלים בקבלה הרבה, כי קבליסטים הם כולם אפלטוניסטים, וכולם עוקבים אחרי אפלטון, אומרים, אם קראתם קבלה, נתקלתם בתמונה התלת-רמתית הזו של הגוף, שבה יש לכם את זה, כמו הרמה הגבוהה ביותר של הנשמה, או הנשמה האינטלקטואלית במוח שלכם, חב״ד, והנשמה הביניים שלכם, או מה שאפלטון קורא כעס, והקבליסטים לא לגמרי בטוחים איך לקרוא את זה תמיד כי אף אחד בימינו לא מבין מה זה תומוס.
אבל חג״ת הוא בחלק העליון של הגוף שלכם, באזור הלב שלכם. ואז נה״י או הכבד או הכליות שלכם, אני לא בטוח איזה, או אולי שניהם, או שזה באזור הזה, הם על התאווה, כמו התשוקות הנמוכות של הנשמה, של האדם.
האלטרנטיבה של אריסטו: נשמה לא-מקומית
זה משהו שאפלטון היה אומר. ואריסטו שולל את זה במפורש ואומר שנשמה היא לא משהו ששייך לאיבר גוף ספציפי. אולי אפילו יש אפלטוניסטים ששוללים את זה ומסבירים שאפלטון התכוון לזה רק כמשל, לא מילולי, בגלל הרעיון הזה שהנשמה היא צורה ומשהו.
כמו שאריסטו היה אומר יש שלוש נשמות, אבל כולן נמצאות בכל הגוף. אז זה לא נכון לומר הנשמה במוח, או משהו כזה, או המוח במוח. המוח הוא בכל מקום.
אוקיי, אם אתם קוראים אריז״ל, תגלו שזה נכון גם בדרך הזו. אוקיי, אני לא יודע למה אני נכנס לקבלה.
חזרה לנקודה העיקרית: חושים מול איברים
הנקודה היא, הנקודה שלי היא שמה הייתה הנקודה שלי? שכחתי. אה, הנקודה שלי היא, חשבתי על הדרך הזו של מבנה. אז דרך אחת, אז אתם רואים כשאריסטו מדבר על חושים, זה מה שהוא מדבר עליו. הוא לא מדבר על איברים. זה מאוד מעניין.
כמו שאתם יכולים לקבל כמו מקובל או חסידישע אומר אם אנחנו מדברים על משהו כמו, אתם יודעים, איך אתם מתקנים חסידישע אמיתי? אם גמא ואני, כמו, חטאת בעיניים שלך, אז ההיגיון, או שיש איזשהו היגיון פואטי, לפחות, שאומר, לכן, אתה צריך לתקן שתי מצוות אבן בעיניים שלך. אז במקום להסתכל על נשים, אתה צריך להסתכל על נרות שבת או משהו. זה יהיה הפתרון. דברים כאלה, נכון? או שאתה צריך לבכות. זה יהיה הפתרון.
עכשיו, זו דרך חשיבה סמלית. אני לא יודע אם זה גם איך הדברים באמת עובדים, במובן של המדע של מה שבן האדם הוא.
הכנת ההסבר האריסטוטלי
ותנו לי להגיד לכם למה אריסטו היה שולל שיש חטאים של התאווה, יש חטאים של מידת התענוג בעיניים. כי הוא אומר ככה, ואני חושב שזה חשוב.
[סוף חלק 4]
אריסטו על תענוגי החושים: ההבחנה בין תענוגים מהותיים ומקריים של ראייה, שמיעה וריח
פרק א׳: האנלוגיה לבעלי חיים וההבחנה האריסטוטלית המרכזית
האריה והפרה: תענוג אינסטרומנטלי מול מהותי
מרצה: האם אני צריך לומר שאני מסכים עם [ההצהרה הקודמת שלי]? הוא אומר ככה. בעל חיים—וכאן אנחנו מביאים בעלי חיים—בעל חיים, אנחנו יכולים לדבר על פרה, אני לא יודע, אריה. הפרה לא אוכלת את כל בעלי החיים האחרים. אתם יכולים לדבר על אריה שרואה פרה או מה שאריות אוכלות, ושמח מאוד שהוא ראה את זה, כי הוא הולך לאכול ארוחת צהריים היום. אבל האם האריה אוהב את הראייה, האם האריה אוהב את הראייה, את החזון של פרות, בדרך שאנשים שצופים בסרטים יפים או מסתכלים על מראות יפים אוהבים את המראה של זה? או אני אתן לכם, אולי אריות, אני לא, שוב, מה שאנחנו עושים, בעלי חיים. מישהו יכול להסתכל על אישה עם הכוונה היחידה של…
תלמיד: טוב מאוד.
מרצה: אז זו בדיוק הנקודה. אז, למשל, אותו דבר, בואו נדבר על חוש הריח. כשמישהו שאוהב אוכל מאוד מריח את האוכל שהוא אוהב, או את האישה שהוא אוהב, מישהו שאוהב את האישה מאוד, והוא כולו נרגש וכולו מתעורר עם האהבה הזו של האוכל שהוא הריח. האם זה תענוג של חוש הריח?
תלמיד: עם ציפייה לאכול אותו, כלומר?
מרצה: בדיוק. בדיוק. אז, הרב אריסטוטליס, זה לא תענוג של חוש הריח. התענוג שלך הוא של חוש הטעם, או המישוש, או הטעם, מה שלא יהיה. זה מתווך באופן מקרי על ידי חוש הריח. מה שמאפשר לך לדעת שיש כאן חתיכת אוכל שניתן לאכול הוא חוש הריח שלך או חוש הראייה שלך או השמיעה שלך. אתם יודעים, אם אתם שומעים קול באשה ערווה, מה שלא יהיה, נכון? זה לא חטא. זה לא תענוג שגוי בחוש הריח, או השמיעה, או, איך קוראים לזה? או הראייה, נכון? זה משתמש בחוש הראייה הזה ומה שאתה אוהב, כמו שאמרת, מה שאתה אוהב זה מה שהתענוג שלך הוא—הציפייה שלך או ה…בואו נראה מה המילים שלו.
תענוגים אמיתיים של חושי המרחק
מרצה: איך יש לאדם תענוג רק בחוש הריח? יש תענוגים. ובכן, אם אתה פשוט מריח בשמים כמו כשאתה מריח בשמים במוצאי שבת אתה לא נהנה מזה—אולי זה מזכיר לך את הקוגל הטוב ששמת עליו בשמים. אתה לא שם [בשמים על קוגל]—אני לא יודע, אולי אתה כן. אבל אתה מבין? או אם אתה צופה—כשמישהו, כשמישהו שוב, זה יהיה ההבדל בין כשמישהו צופה בסרט יפה או רואה ציור יפה. זה תענוג של חוש הראייה עצמו. זה לא בגלל שזה מזכיר לו משהו, או בגלל שזו ציפייה למשהו ש…
תלמיד: נכון.
מרצה: יש תענוגים כאלה, כמובן. זה ההבדל בין אמנות ואמנות נמוכה, נכון? אם מישהו מסתכל על תמונות מהחתונה שלו, ורק כדי להזכיר לעצמו כמה הוא אוהב את אשתו, או איך הוא נהג לאהוב אותה, ועכשיו הוא הפסיק לאהוב אותה, אז היו זמנים טובים. אני לא יודע. או כמו כמה געשמאַק הייתה החתונה שלו. זה לא תענוג של חוש הראייה. זה תענוג של זיכרון, של דמיון של העבר שלך או העתיד שלך או משהו. נכון? כמו אם אתה מסתכל על תמונות של הילדים שלך או הנכדים שלך ויש לך נחת, זה לא תענוג של חוש הראייה. זה תענוג בילדים שלך.
תלמיד: מתווך דרך ראייה, כן.
מרצה: אם היית עיוור, לא היית יכול לקבל את זה בדרך הזו, אבל היית יכול לקבל—אדם עיוור יכול גם לקבל את אותו תענוג שאותו אדם שרואה תמונה של הנכדים שלו יש, רק על ידי שמיעה על זה. זה ניתן להחלפה, נכון? זה לא תענוגים של החוש הזה, או בדרך הנכונה, נכון? הוא היה קורא לזה תענוגים מקריים של החוש. זה משתמש בחוש של [הראייה]. זה לא אותו דבר כמו צפייה בזיקוקים, נכון?
תלמיד: בדיוק. צפייה בזיקוקים היא בהחלט לא תענוג של השמיעה שלך כי זה נשמע כמו אנשים מפציצים אותך, אבל זה נראה יפה.
מרצה: האם יכול להיות חוש של תענוג של כמו זיכרון כשאתה אוכל משהו?
תלמיד: כן, זה מה שהייתי [אוכל]…
מרצה: כן, אבל אז זה יהיה כמו משני, חוש משני של זיכרון מישוש.
תלמיד: אז אתה יכול לבשל עם הכל.
מרצה: כן, כן, אותו דבר עובד להכל. איפה שזה לא עובד—לא, לא, איפה שזה לא עובד—כמו שאני אומר, אם מישהו אוהב ריחות טובים, אנשים, אנחנו לא, לא כולם מתעניינים בזה, אבל כמו, מישהו אוהב ריחות טובים, כן, אתה מתעניין בזה. אם מישהו אוהב ריחות טובים, וכמו קונה בשמים, לא בגלל, כמו, יש שתי דרכים שבהן אנשים שמים בושם, נכון? דרך אחת היא רק כדי למשוך נשים, או להיפך, למשוך גברים. זה לא שלהם—זה לא, אוקיי, זה עניין שאתה אוהב את הריח, ולא את האנשים, זה לא הרבה עניין.
תלמיד: ואתה יכול לבקש בבקשה להפסיק ללבוש את זה שמריח כמו עור מלוכלך.
ההבחנה בין הנאות גופניות ולא-גופניות: קטגוריות הלכתיות והתפקוד האריסטוטלי
פרק א׳: סיווג הברכות: ברכת נהנין לעומת ברכת שבח
מרצה: כי במפורש בגמרא ובמפרשים, כשאתה עושה ברכה כמו שהחיינו או משהו, אתה רואה את חברך שלא ראית הרבה זמן, אתה אומר ברכה. זה לא נקרא ברכת נהנין, למרות שאתה נהנה מזה. אנחנו קוראים לזה ברכה. מעניין, אתה עושה ברכה על ריחות. רגע, רגע, יש לנו מקור נפרד לזה. רגע. זה מה שאני הולך לדבר עליו. אם תלמד את הברכות, תראה שזה גם לא נקרא ברכת נהנין. לפעמים זה נקרא כך, אבל יש גמרא מיוחדת שאומרת שידענו שם מקל וחומר כי זה לא אותו דבר.
אבל קודם תן לי לדבר על השוליים, כמו הפיצול הגדול יותר, נכון? לדברים שהם הנאה גדולה, אתה צריך ליהנות הנאה גדולה ו, אתה יודע, ללדת תינוק או לראות את חברך – אנחנו לא קוראים לזה אדם חיה כי אפילו יש איזה קצה כשאנחנו אומרים את המילה הנאה שיש לה לפחות איזה התאמה עם המילה הנאה כאן. זה באותו אזור, למרות שאני לא יודע אם זה בדיוק אותה משמעות.
תלמיד: זה לא אומר תועלת?
מרצה: כן, זה יכול להיות תועלת, אבל זה צריך להיות תועלת חיובית, נכון? שזה סוג של הנאה. או סוג של הסוג הזה של הנאה. זה לא אומר הנאה, אבל זה יכול להיות…
תלמיד: נכון, אבל זה מה שאני אומר. כמו כשאנחנו מדברים על הנאה במובן של תועלת, אנחנו מדברים על פיזי – אנחנו בעצם מדברים רק על חוש המישוש סוג של תועלות.
מרצה: וברכת הנאה היא רק על חוש המישוש. מישוש וטעם גם כן. נגיע לשאלה בין מישוש לטעם בשיעור הבא.
אז אני אומר לך, כשאתה רואה נוף יפה, אתה עושה ברכה. ואנחנו קוראים לזה ברכת שבח. אנחנו לא קוראים לזה ברכת נהנין. נכון? אתה אומר, הו, זו ברכה מסיבית, אני רואה משהו יפה. אין שום תועלת שאתה מקבל מזה.
תלמיד: מה אתה מתכוון? ההנאה, זו התועלת.
מרצה: אז אתה חושב – יש סוג אחר של הנאה. אז תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני חושב שזה מגיע לאותה הבחנה. תקרא לזה, זו הנאה בלי תועלת.
תלמיד: טוב, מה אתה מתכוון שזה לא תועלת? אני אוהב את זה, אני שמח, זה עושה אותי שמח, זה עושה אותי מרוצה.
טיב התועלת האסתטית לעומת התועלת הגופנית
מרצה: אני לא יודע. מה שאני מנסה להגיד הוא שתועלת היא באמת סוג פנימי של ערך. כמו שזה ערך לך שזה ערך לראות דברים יפים כי אני פשוט אכלתי, בסדר? אז יש עוד דבר שאין לו כל כך הרבה קשר לחוסר. אני לא יודע עד כמה זה נכון – לאנשים יש צורך לראות דברים יפים, ואם אתה אף פעם – אם אתה לא הולך כמה חודשים בלי לראות שום דבר יפה, אתה נעשה מדוכא. אני לא יודע.
תלמיד: כן, אבל זה לא – למה לא לקרוא לזה תועלת?
מרצה: למה? כי זה מטושטש מדי. כי רוב האנשים לא צריכים את זה.
תלמיד: כולם צריכים – דרך אגב, זה לא נכון. כולם צריכים את זה. כל מי שחי – הלו – כל מי שלא ראה דבר יפה, אפילו אדם יפה, נכון, דבר יפה במשך כמה חודשים צריך לצום, ללכת ולראות דבר יפה.
מרצה: זה כמו הרבה כי לא, לא, אתה לא צריך את זה כי כמו שאתה מדוכא.
תלמיד: טוב, כמו דברים יפים – הרבה רמות של דברים יפים. כמו שיש דרגות של יופי. אבל כמו אדם לא יכול לחיות בלי יופי. אני לא חושב שזה נכון. אתה יכול להיות לך מחשבות יפות ולראות אותן במוחך.
מרצה: אני לא אומר שאתה צריך כמו ללכת לטייל לאיפשהו או לצפות במשהו, אבל אני כן חושב – אז אתה צודק שיש הבדל. אני אומר כל הדברים האלה הם דרכים שונות מאוד לקבל – אני מראה לך שזה מקובל שיש את ההבדלים האלה. כמו שיש –
תלמיד: כן.
מרצה: מישהו במובן מסוים – זו הסיבה שאתה צריך לעשות נשמה יפה. אנחנו צריכים לעשות חדר יפה למדי כאן. זה עוזר לי הרבה. פה היה יותר מדכא כשזה היה דלת המוסך.
תלמיד: כן, כן. אני בהחלט מסכים. זה בטוח שווה את ההשקעה.
מרצה: כן. בטוח. אני מחפש לעשות את זה יותר יפה, לחשוב על איזה אמנות ומשהו.
תלמיד: טוב, יש לנו…
מרצה: כן, יש לי את הקיר הזה. אני צריך פשוט לשכור אמן בהזמנה ולעשות משהו.
תלמיד: אתה חושב שאם היינו ממשיכים, זה היה מדכא?
מרצה: כן. כי אז אנחנו לא רואים יפה – לא, אתה בסופו של דבר פחות מעורר השראה. זה פחות – אני לא חושב שזה היה מדכא כי אנחנו עדיין מקבלים – היית צריך לפצות עם משהו אחר.
תלמיד: בסדר. אני לא אומר שאתה לא יכול – אתה מדוכא.
מרצה: אתה רואה שאתה לא צריך יפה – אתה כן צריך – אתה רואה שזה לא נכון. זו הסיבה שעשינו את זה.
תלמיד: זו הסיבה שאני לא מסכים עם כמו –
ביקורת: הכרה בצרכים אנושיים גבוהים יותר מעבר לאוכל ומין
מרצה: אני יודע. זה גם – אנחנו הולכים להגיע לזה, אני מניח בפעם הבאה, אני לא יודע, מתי שאני מגיע לזה. כמו זה איפה שהמחלוקת שלי עם כמו אנשי התורה היא, שכולם מכירים באוכל ובמין כצרכים אנושיים, והם לא מכירים בצרכים הגבוהים יותר, שהם בעצם צרכי הבורא. כמו, אתה יכול להיות כמו מבורך אפרים גדול שמעולם לא ראה דבר יפה ולא אכפת לו משום דבר להיות יפה, ויש לו נשמה מאוד שבורה בגלל זה. למרות ש, והוא אומר לך, מה אתה מתכוון לאכול? אני צריך לאכול. במקום זה יותר גרוע, כי אתה צריך לאכול ועכשיו אנחנו הולכים לחזור – אתה צריך להיות בדיוק כמו חיה.
פרק ב׳: טיעון התפקוד של אריסטו מיושם על החושים
וזה נותן לנו קריטריון כאן, גם הסבר, נכון? אז אריסטו אומר, חוץ מאנשים שלא מדברים על ראייה ושמיעה וריח כהתפזרות, כבעל תאווה, אנחנו גם יכולים להסביר את זה. כי תזכור – אתה זוכר את זה, אבל זה איפה שאנחנו מגיעים לזה – אתה זוכר שאחד הדברים הגדולים עם בני אדם הוא שזה צריך להיות אנושי ולא חייתי. או לפחות להתמקד, או לפחות למצוא את הטוב הייחודי הזה והאיזון שבו הוא ייחודי. בדיוק כמו כל דבר. אני חושב שאנחנו לא הולכים לחזור על התיאוריה הזאת. זו תיאוריית הארגון החשובה מאוד מספר א׳, פרק ז׳ [מהאתיקה הניקומאכית של אריסטו], שהרמב״ם חוזר עליה בהקדמה לפרק חלק. ובכל מקרה, טיעון התפקוד.
חיות וחוש המישוש
אז עכשיו לכן, לחיות יש את חוש המישוש. כל החיות נהנות מאוכל ומין. כל החיות שיש להן את חוש המישוש, בסדר? שזה – הן מעניינות, החיות שאנחנו מדברים עליהן. אולי אפילו כל החיות, אבל לפחות, אתה יודע, החיות הגדולות, יונקים, אני לא יודע.
אבל אין חיות, או לפחות אנחנו לא מדברים על חיות – שוב, אתה יודע, בכל פעם שאנחנו אומרים שחיות לא, מישהו הולך לבוא ולמצוא לי מאמר איפשהו שאומר שהחיות כן. לא אכפת לנו מהסוג הזה של שאלות. אבל אין חיות נהנות לראות דברים יפים או לשמוע דברים יפים או להריח דברים יפים. חיות כן מתעוררות על ידי החושים האלה, אלה שיש להן אותו, נכון?
הדוגמה של כלבים ובושם
וכלבים יש להם חוש ריח טוב יותר מבני אדם, אבל אף כלב לא קונה בושם. שמת לב פעם שכלב קונה בושם? אתה יכול להערים על כלב עם הבשמים שלך, אבל זה בגלל שזה מזכיר לו את הדבר שהריח – הוא חושב שזה –
תלמיד: לא, זה בגלל שאתה –
מרצה: אם אתה לא – אתה מטריד אנשים גם שאני –
תלמיד: היא אומרת חיות – חיות רק, נכון? חיות –
מרצה: אז זה בדיוק מראה לך. חיות יכולות לעבוד ריח. הן מריחות והוא הולך לרדוף אחרי האוכל שלו לפי הריח או שהוא הולך לרדוף אחרי האישה שלו, אתה יודע, הנקבה לפי הריח וכן הלאה. אבל הוא לא ייהנה מחוש הריח בעצמו. וזה מה שמראה לנו בדיוק את ההבחנה הזאת: שליהנות מהטעם או מהמישוש של האוכל, זה הדבר החייתי. וזו הסיבה שזה הסוג הגרוע ביותר של דבר. כי זה איפה שאנשים הם בדיוק כמו חיות. ליהנות מהריח בעצמו זה דבר אנושי.
אבל כמובן שחיות לא מריחות – ריח, אבל חיות – יש להן חוש ריח. הן אפילו נהנות – נראה שהן נהנות מזה. אבל אנחנו לא אומרים שה, אתה יודע, האריה ראה זברה יפה הולכת בדשא והיה כמו, “למה, העיניים שלי מרגישות טוב עכשיו.” לא, זה כמו, “הבטן שלי מרגישה טוב עכשיו כי היא מקווה שתהיה לה ארוחה,” נכון? זה סוג מאוד שונה של הנאה. וזו הבחנה חשובה מאוד בין באיזה מובן העיניים ודברים כמו –
מתי החושים הגבוהים יותר הופכים לחייתיים?
תלמיד: וחיות יכולות לפעול כשהן פועלות ככה?
מרצה: ההפך, נכון. אם אתה רק משתמש – לא רק משתמש – כשאנחנו אומרים, זו הסיבה שאנחנו אומרים שהשאלה של מתינות היא שאלה של חוש המישוש. או שלושת החושים האחרים כשהם משמשים לזה. מכוונים לכיוון היישום של חוש המישוש. ככלי לזה, נכון? כלומר, נכון?
תלמיד: כן.
מרצה: זה ההבדל שאנחנו עושים. אני חושב שזה דבר מאוד חשוב. וזה כבר נותן לנו, כמו, לא רק שאנחנו לא קוראים לזה ככה – כמו, אתה לא רק אומר, הו, אנחנו לא אומרים שמישהו שצופה בסרטים הוא בעל תאווה. טוב, יש אנשים שצופים בסרטים – זה חוזר ל, נגיע לזה אחר כך, נכון? זה חוזר לסוגים שונים של סרטים, נכון?
יישום על סרטים: אסתטי לעומת עוררות
יש סוגים של סרטים שלא מעניין לצפות בהם. הם בעצם מכוערים. הסיבה היחידה שאתה צופה בהם היא לעורר הנאות מסוימות או משהו כזה, הנאות גופניות מסוימות. ואלה לא – זו לא שאלה של מאה לומר נהנין. אתה רואה, זה הקידוש שלי – הו, עכשיו אני צריך לחזור להלכה.
זו *שאלה* של—מה שזה לא יהיה. זה מה שזה לא יהיה. זו לא שאלה של הראייה, כי הראייה שלך—העיניים שלך רק משרתות את הגוף במובן הזה. זו הסיבה שאני חוזר ל*היתר הלכה* [הבחנה הלכתית] שלי שאני מבוסס על זה. אז באותו—אז שכחתי לסיים את עניין ההלכה הזה בכיוון ההפוך. אבל אם אתה רואה את הסרט בשביל ההנאה של—
תלמיד: נכון, נכון. אני הולך לקבל—אם היה בזה יופי, זה מה שאתה אומר.
מרצה: לא, אני לא אומר שזה בסדר. אני לא טוען את הטענה הזו. אני אומר שזה שייך לשאלה אחרת. לא הגענו למה שקורה.
תלמיד: לא, לא הגענו.
מרצה: אנחנו מבינים. זה כבר 11 בלילה. הלו? זה יכול להמשך לנצח.
פרק ג׳: השלמת המסגרת ההלכתית: *ברכת הריח* והנאת הנשמה
מה שאני אומר הוא, זה המקום שבו אני רוצה להשלים את הדבר על ידי אמירת הצד השני. אז אמרתי שיש הלכה שאומרת שאתה עושה איזה *ברכת נהנין*. אז יש *ברכת הריח*, שהיא לא *ברכת נהנין*. אני חושב שברמב״ם כתוב שזה סוג של *ברכת נהנין*, אבל בגמרא כתוב שצריך מקור אחר כי הגמרא קוראת לזה במפורש ככה.
ותחשוב—והגמרא הזו היא *ריפלד וירוס* [התייחסות לא ברורה] שהם ההפך. אני לא יודע, זוכר את אותן המילים? שריח הוא משהו שהנשמה או הנשימה [*נשמה*] נהנית ממנו ולא הגוף. זה ממש ההבדל בין הנאות הגוף והנאות של לא הגוף. אפילו ריח הוא לא הנאה של הגוף. וכשאתה אומר גוף, אנחנו מתכוונים כמובן למישוש, נכון?
כי ריח הוא לא דבר אלוהי—זה לא דבר רוחני, נכון? הגמרא לא אומרת שריח הוא רוחני או אינטלקטואלי או משהו כזה. מה שאנחנו אומרים זה שזה לא של הגוף, נכון? והגוף בדרך—בדרך שיש דבר אחר שנקרא *מרב ריח* [ריח נעים] ואכילה או שתייה או משהו כזה.
עכשיו, אז יש *ברכות* אחרות שאנחנו קוראים—אנחנו קוראים להן, נכון? למשל, נכון, לפעמים נקראות במובן כללי, אבל ברכות על העין. עכשיו אני באמת—ויש גם—
[סוף חלק 6]
ברכות על החושים: בעיית ההפרדה בין הנאה אסתטית להנאה גופנית
פרק א׳: הבהרה: ריח כ״לא של הגוף”
מרצה: הריח הוא לא דבר אלוהי, זה לא דבר רוחני, נכון? הגמרא לא אומרת שריח הוא רוחני, הגמרא אומרת, או אינטלקטואלי, או משהו כזה. מה שאנחנו אומרים זה שזה לא של הגוף, נכון? והגוף בדרך שיש דבר אחר שנקרא *מרב ריח* [הנאה מריח] ואכילה, או שתייה, או משהו כזה.
פרק ב׳: קטגוריות של ברכות מעבר לאוכל
עכשיו, אז יש *ברכות* אחרות שאנחנו קוראים, אנחנו קוראים להן *ברכת ראייה*, נכון? למשל, *פרק הגומל*, נכון? לפעמים זה נקרא *ברכת שראח* במובן כללי, אבל ברכות על העין.
תלמיד: יש גם—אבל הן לא באמת על שמיעה.
מרצה: אני תוהה לגבי השאלה הזו. עכשיו אני מרגיש כמו שאלה חדשה.
תלמיד: אז יש באופן מפורסם—
מרצה: נכון, נכון, נכון.
החידה של הברכות החסרות
מרצה: אז באופן מפורסם אין *ברכה* על הנאת המין. אף אחד לא יודע למה. אולי יש *ברכה* כמו *ברכה*—אבל בכל מקרה, זו שאלה אחת. יש בעצם רק *ברכות* על אוכל, אוכל וריח *ברכה*. אבל היה צריך להיות אחד להנאות מיניות. אנחנו לא יודעים למה. אולי כי זה נחשב נמוך מדי או משהו כזה. אנחנו לא באמת יודעים מה.
תלמיד: כן, אולי כי זה *קלקול*.
מרצה: אנחנו לא יודעים. לא, זה לא צריך להיות. לא, זה יכול להיות. אני לא יודע מה כל כך מצחיק. זו סיבה תיאורטית, אתה יודע.
סטייה: למה אין ברכה על צדקה
ה*ראשונים* אמרו שלא צריך—אין *ברכה* על *צדקה*. בדרך כלל אין *ברכה* כי עד שתסיים להוציא את ה—אני נותן את ה*ברכה*, העני הולך למות, אתה יודע, כמו שאתה לא יכול, פשוט תן לו את הכסף ותמשיך הלאה. אז כן, קשה לומר, כן, *ברכות* באות עם מצב מסוים.
השאלה של שמיעת מוזיקה יפה
אבל בכל מקרה, יש *ברכות* שהן בלתי נראות. אז עד כה, אז עכשיו אני מבין שיש *ברכות* כמו אם אתה שומע חדשות טובות או משהו אתה עושה *ברכה*, או חדשות רעות אתה עושה *ברכה*. אבל זה אף אחד מההנאה של אכילה. אז למה? אני צריך לשאול את הרבנים, למה לא עשיתם *ברכה* על שמיעת מוזיקה יפה?
תלמיד: להאזין למוזיקה?
מרצה: אני לא יודע למה, אתה יודע. אני אפרט את המוזיקה.
תלמיד: סליחה, לא, זה בעצם קשה.
מרצה: לא, תלוי בתוכן של המוזיקה, אני לא חושב שזה רק בגלל שאתה הולך לספור אותם בשביל התוכן.
תלמיד: כן, זה באמת—לא, כי זה על ידיעה, נכון? זה כמו שאמרת שזה לא על ידיעה. זה אומר חדשות טובות, נכון?
מרצה: כן, שאתה יכול טכנית לקבל דרך כל צורה של מדיה, נכון? זה לא על השמיעה, זה לא—
תלמיד: בעצם, זו היחידה שאתה עושה, כלומר, אפילו אם זה קבוע.
מרצה: כן, זו *מצוה*. *מגילה*, אולי, מה שזה לא יהיה.
פרק ג׳: ברכות על ראייה ובעיית ההפרדה
אבל יש הרבה, הרבה, הרבה *ברכות* על ראייה. וזה מה שרציתי. רציתי להשתמש בזה כדי להמחיש את ההבדל הזה. אז, על ראיית דברים יפים, אתה עושה *ברכה*, וזה סוג של *ברכה*. אנחנו קוראים לזה *ברכת שראח*, אבל אני חושב שזה כמו על ראיית משהו יפה, אתה אומר, אתה יודע, אלוהים גדול, הוא עושה דברים יפים. אז, יש מסה של *ברכה*, או *שככה לו בעולמו*, וכן הלאה, כולל נשים יפות, וזה כתוב ב*פרק הגומל*.
עכשיו, כמובן, רוב האנשים לא עושים את זה כי הם מרגישים מוזר. לא, רוב האנשים לא עושים את זה. רוב האנשים לא עושים את זה בגלל ההבדל הזה. אז זה כמו, איך אתה משקר לראות אישה יפה? רק על ידי טוסט, וכשאתה עושה את ה*ברכה*, כמו עם חתול וכסף, מה זה בכלל אומר?
ההבחנה בין הנאה אסתטית והנאה חיונית
אז התשובה היא שיש הבדל בין ליהנות מיופי שהוא הנאה של חוש הראייה לבין ליהנות מאישה באותה הדרך שבעל חיים היה נהנה מהמראה של אישה, נכון? תראה, אולי רוב האנשים לא—כן, אז אולי זו הבעיה. אולי, אולי לבני אדם קשה להפריד בין שני הדברים האלה כשמדובר בנשים אנושיות. אני לא יודע.
כמו תדמיין שהיית—אני יכול לתת לך דרך להפריד את זה. תדמיין שהיית מאוד זקן או באיזשהו מצב אסקסואלי שבו אין לך שום דרישה מינית. אז אתה עדיין יכול להעריך את היופי.
תלמיד: נכון.
מרצה: אם אתה, אם אתה, אתה יודע, אם אתה אדם הטרוסקסואלי, אתה עדיין יכול ליהנות מאישיות יפה מאותו סוג, כלום, כלום, בדיוק כמו שאתה רואה דבר יפה. אם אתה נהנה, מעריך יופי, ואתה צריך להתעורר עם זה—זה מספר אחת.
האם זה חל על הערכה בין אותו מין?
תלמיד: מה שאתה אומר, גבר לגבר?
מרצה: כן, למה לא? זה לא אומר רק נשים יפות. אולי גברים לא יפים.
תלמיד: אבל אמרת נשים.
מרצה: לא, אתה אמרת נשים. לא, לא, בני אדם.
תלמיד: שלושה סטייליסטים.
מרצה: כן, אני לא אומר נשים. יש גם נשים במפורש בסיפורים ודברים, אבל לא, כמובן.
פרק ד׳: אותה בעיה מיושמת על ריח: פסיקת הרמ״א
או אותו דיון הוא לגבי ריח. אז *רמ״א* עשה *הלכה* שאתה לא עושה *ברכה* על איזה *בושם* לעולם. אתה קורא לזה בשמים שאישה לובשת, או אולי לא בבירור אישה, אולי אישה שהיא *אסורה עליך*, אישה שאתה לא מורשה להתחתן איתה, או, כן, אז אתה לא צריך לעשות *ברכה*. ה*רמב״ם* סוג של המציא את ה*עליך* הזה, או אולי היה לו מקור לזה, אני לא באמת יכול לומר בכל מקרה.
תלמיד: אפילו אם אתה מריח את הריח של השמש שבא מעל האדם.
מרצה: כן, אז תיאורטית, אז יש שאלה, יש שאלות אחרות על ה*הלכות* של השמש, אבל תיאורטית, אם יש לזה *עיקר*, אם הם לא עושים *ברכה שככה לו בעולמו*, לפחות הם צריכים לעשות *מיני בשמים*.
תלמיד: בדיוק. אתה צריך לעשות *מיני בשמים*.
פרטים מעשיים של ברכות ריח
מרצה: אם יש כמו אמיתי, אם זה רק כמו ספריי, אני לא בטוח, אבל אם אתה כמו שם קצת שמן או משהו.
תלמיד: לא, לכולם יש שמן.
מרצה: כן, אבל אני לא יודע כמה נחשב, כמו כמה זה, כמו אתה פשוט מרסס קצת ואני לא יודע, זה עדיין האוויר? איך אתה יודע שזה בכלל האוויר?
תלמיד: אתה פשוט מרסס הרבה אז אין סבון בזה.
מרצה: בסדר.
בעיית הנוהג שנפל
אז בכל מקרה, כמו אז היית צריך לעשות *ברכה*, לפי *עיקר הלכה*. שוב, זה, אגב, זה משהו שאנשים פשוט לא עושים בלי סיבה. אני לא יודע למה. זה שלי, לא ה*לחש* שלי כאן, אבל כמו שפשוט הפסקנו לעשות הרבה *ברכות* בלי סיבה. מעמידים פנים שלא נהנים מריחות טובים. אני לא יודע למה.
תלמיד: בשבוע הבא בתוכנית למעלה.
מרצה: אני לא מקשיב לזה. אני טוען שכשאתה עושה את ה—
סטייה: קפה
מאז שקיבלתי את דבר הקפה החדש שלי, אם אתה טוחן קפה טרי, אתה צריך לעשות *ברכה*. אני לא יודע. אני לא יודע איפה זה גדל, הקפה. בכל מקרה, זה גדל על עץ, נכון? בכל מקרה.
תלמיד: זה תרמילים באדמה.
מרצה: אלה הדברים הנכונים שאתה מתכוון. אז, אתה עושה *ברכה*.
פרק ה׳: תזה מסכמת: בעיית ההפרדה כנושא המרכזי
בכל מקרה, אז שוב, יש את הקושי הזה להפריד את הדברים האלה מאותה סיבה. כמו, אם אתה רק נהנה מהמשיכה או משהו כזה, אז אתה לא נהנה מהמראה, אז אתה לא יכול לעשות *ברכת ראייה* או *ברכת שראח*. ו*רמ״א* אולי מתכוון, כי זה *אסור*, אבל אני חושב שזו הבעיה. אם הייתה דרך להפריד את הדברים האלה לגמרי, אז הייתה הנאה נפרדת לריח עצמו, או למראה עצמו, שאין לה שום קשר לשאר הסיפור.
בכל מקרה, זה שלי, אני מניח שזה מספיק להיום. *חזק וברוך*.
Sins of the eyes or of the sense of touch using eyes – Transcript
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Temperance, the Specificity of Virtue, and the Classification of Sensory Pleasures
—
1. Framing: The Ongoing Investigation of Temperance
The inquiry continues into enjoying life (Chazashon) — specifically the subset of bodily pleasures that the virtue of temperance addresses, according to Aristotle. Other thinkers define temperance more broadly (covered in earlier classes), but the focus here is on Aristotle’s precise delineation.
—
2. Methodological Foundation: Why Precise Definition Matters
2a. The Logical Requirement
All virtues are a mean/middle path between excess and deficiency (established in prior classes). Therefore, if we can precisely define what temperance is about (its subject matter) and what temperance is (its nature), we can correctly identify the excess, the deficiency, and the correct middle path.
2b. The Practical Payoff
Philosophy, wisdom, and understanding only go “so far” — intellectual knowledge alone is limited. Yet it does help, because humans are rational beings, and even the irrational parts of the soul are “given to reason” — they can be spoken to, taught, even if they cannot understand on their own. Knowing exactly what to talk about is therefore helpful. And even more importantly: knowing exactly what to talk about tells you exactly what to do.
2c. Why Specificity Is Non-Negotiable
Virtue is not achieved by being born with something, nor by having a general tendency toward goodness or rule-following. Virtue is achieved by practicing the actions that would result from the virtue — the famous paradox from Book 2 of the *Nicomachean Ethics* (and Rambam, Chapter 4) of needing to act virtuously before you are virtuous.
Crucial implication: Since virtue is achieved through specific actions, and the world of action is divided by areas (not a single undifferentiated domain of will, intention, or attitude), you must know precisely which actions pertain to which virtue. If virtue were just about having the right will or attitude, such detail would be unnecessary. But since ethics is achieved in practice, this granular specificity is essential.
2d. Contrast with Overly General Conceptions
Vaguer formulations — “temperance is about loving the soul/mind over the body” or “temperance is about controlling bodily urges” — are too general. They pertain to the whole soul/person and would not require the detailed analysis being undertaken.
—
3. [Extended Digression] The Ramchal’s Mussar Program, Emotional Arousal, and Their Limitations
3a. The Ramchal’s Diagnosis and Solution
The Ramchal (Rabbi Moshe Chaim Luzzatto) recognized that intellectual study doesn’t make people good — the classic problem of weakness of the will. His solution was learning Mussar with emotional intensity (“burning lips”) — not intellectual study, but arousing emotions: love of the good, hatred of the bad. The theory: since people are controlled by emotions rather than intellect, emotionally charged study would bridge the gap between knowledge and action.
3b. Critique of the Ramchal’s Approach
This works only to a very limited extent. People quickly discovered you could learn Mussar with great emotional intensity and still be a terrible person. Whether this approach ever truly solved anything for anyone is questionable.
3c. [Sub-Digression] Inspirational Speeches and Rhetoric
A lively class discussion compares the Ramchal’s method to:
– Inspirational speeches — they inspire temporarily (maybe a day or two, less as you get older) but don’t produce lasting change.
– Rhetoric/persuasion (Aristotle’s *pathos*) — convincing through emotion rather than demonstration.
– Indoctrination — maintaining the status quo rather than genuine self-improvement.
The class debates whether motivational speakers even believe their own message, whether the audience believes it, and whether the whole enterprise is merely a social convention rather than genuine ethical transformation. Humorous conclusion: “No, my inspirational speeches are true and they work.”
3d. [Sub-Digression] Dismissal of Superficial Discourse
The idea of analyzing insincere speech (e.g., WhatsApp statuses where people don’t mean what they say) is dismissed as beneath the class’s concern and a waste of time.
—
4. The Tanya’s Model and Its Failure
The Tanya’s framework posits a subconscious love of God that, through prayer (*davening*), one uses emotional appeals to make felt and alive. The central problem the Tanya then grapples with: the moment one closes the prayer book, one reverts to being the same unchanged person. The Tanya invents elaborate explanations to account for this gap.
From the Aristotelian/Rambam perspective: the Tanya was “playing the wrong game to begin with.” The emotional arousal strategy addresses the wrong faculty of the soul.
—
5. The Core Argument: Neither Knowledge Nor Emotion Suffices — Only Habituation
5a. The Double Insufficiency
– Knowledge is insufficient: Knowing the good doesn’t produce action (established previously).
– Emotion/love is also insufficient: The move from “knowing isn’t enough” to “then loving must be enough” is a *non sequitur*. Loving or feeling attracted to the good still does not make one *do* the good.
5b. What Actually Works: Practice (*Hergel*)
Repeatedly doing the right thing is what forms character. The traditional Mussar formulation of the gap as *moach v’lev* (mind and heart) is misdiagnosed. The real gap is *lev u’ma’aseh* (heart and action). Even if you feel deeply, feeling doesn’t translate to doing.
5c. The Direction of Education: Bottom-Up, Outer to Inner
Aristotle and Rambam hold that education works from action to love, not from love to action:
– You start doing something even without loving it.
– Through habitual practice, love develops.
– The resulting love is real and adds something — it’s not merely mechanical.
– But the order of education (practice → love) is the reverse of the order of being (love → practice). In the soul’s true structure, love is prior to habit; but pedagogically, habit must come first.
Contrast with contemporary approaches: Modern education says “make your kids love things first.” Aristotle says: make them *do* things, and love follows. This doesn’t mean one should be a “*litphag*” (someone who acts mechanically without feeling) — the goal is doing *and then* loving.
5d. Refined Critique of Rav Yisrael Salanter
Salanter imagines a great conflict between heart and mind. What he (and most who over-theorize) forget: the action is in the *habituation*, not in the feelings. The action is in the action.
Partial concession: Later Mussar figures (*Ba’alei Mussar*) did recognize this and developed practical methods oriented around habituation, so the tradition partially self-corrected.
—
6. Why Particulars Matter: The World of Action vs. the World of Mind vs. the World of Emotion
6a. Three Levels of Generality
– The world of action is the world of particulars (not universals).
– The world of mind deals in abstract universals.
– The world of emotion/love deals in *”imaginal universals”*: not pure concepts, but images, stories, archetypes — e.g., “the crying child” as a symbol, not a specific child.
By studying details carefully, one might actually *acquire* the virtues discussed, not merely theorize about them. A major hindrance to practice is (a) the false belief that virtue is not a practice, and (b) the lack of very specific, particular guidance about what to do.
6b. [Digression] Emotion, Empathy, and the Limits of Imaginal Experience
Theater and art: Aristotle’s theory of drama holds that theater is “universal” not because it’s about a specific person, but because it activates general emotional responses through particular images. Emotional response to stories (movies, theater) is part of being a complete human being — someone who never feels anything from a sad movie has “something wrong with him.”
But empathy ≠ goodness: Many people mistake emotional responsiveness for moral goodness. They are wrong. What makes you good is actually helping the particular crying child — not feeling moved by the archetype of one.
The problem of real particularity: The actual crying child has a dirty diaper; reality includes unpleasant, empathy-blocking details. Screens lack smell — they strip away the messy reality that makes real moral action difficult. Screened experience is sanitized, lacking full reality, which is precisely why emotional response to screens doesn’t translate to real virtue.
—
7. The Imperfection of Particulars and the Nature of Practice
Every particular instance falls short of the universal ideal — in fact, it is *worse* than the universal example. There is always a reason to exempt a specific case from the general rule. One may have universal empathy for human suffering yet find a reason why *this particular person* should not be helped. And sometimes that reasoning is legitimate. Nevertheless, the *practice* of any virtue (kindness, temperance, etc.) necessarily takes place at the level of particulars — a particular plate of food, a particular person in need.
Even when speaking of practice, we are not descending to the absolute last particular. We are habituating a *midah* (character trait/virtue) — kindness, temperance — as a general tendency. But to actually train someone in that virtue, you must identify the exact area of human activity it pertains to. Vague, feel-good generalizations (“don’t love things of the body”) are useless. What is needed is extreme specificity: concrete examples, specific instructions (“do this, don’t do that”), repeated enough times that the person begins to see *what makes it good* and can extrapolate to new situations.
—
8. Two Distinct Questions and Their Potential Conflict
In previous sessions, various criteria (“cuts”) were introduced to tighten the definition of temperance’s subject matter. However, some of these criteria conflict with each other — different sides of the distinctions end up on different sides of the moral discussion. Two distinct questions are at stake:
– Question 1: The subject matter of the virtue (what it is *about*)
– Question 2: The form/definition of the virtue itself (the structure of mean, excess, and deficiency)
—
9. Tightening the Subject Matter: Temperance Is About Pleasures of Touch Only
9a. First Cut: Not All Pleasures
There are many kinds of pleasure, including pleasures of the soul. It would be a mistake to identify temperance with *pleasure per se*. This resolves the objection: “What if being a good person is pleasurable?” There is a separate question about whether pleasure is what *makes* something good or is merely *added to* what is good — but temperance is not about that question.
9b. Second Cut: Bodily Pleasures Specifically
Temperance concerns bodily pleasures — things that use or are about the body. It is not about all human pleasures.
9c. Proof: Linguistic/Social Evidence
Aristotle’s proof is linguistic: we don’t use the word “temperance” to refer to non-bodily pleasures. If you examine how people talk about it — in ordinary speech, in literature — they are almost never referring to non-physical pleasures. This proof does not give a *reason* for the distinction, only establishes that it exists in usage.
9d. Interpretive Suggestion
Perhaps “pleasure” is even somewhat misleading as a label. The real issue may not be pleasure itself, but rather certain activities that happen to be pleasurable. These activities are perhaps done *because* they are pleasurable, and that is where the ethical question arises. If something is done purely for health, maybe it’s not even an ethical question — but since pleasure is always involved in these bodily activities, there is always an ethical dimension.
9e. [Side Note] Soul Pleasures Are Not Temperance’s Domain
Even “soul pleasures” that are not noble — like the pleasure of honor-seeking or talking too much — fall outside temperance. Someone who talks too much has a different bad midah, not the vice of excessive bodily desire (*baal taavah*). This is practically important: working on one area does not automatically fix another. Talking less with friends will not help you eat less. These are different areas of activity requiring different habituations.
—
10. The Unity of Virtues Problem
This observation raises the classical problem of the unity of the virtues: shouldn’t being good at one virtue make you good at others?
10a. At Full Actualization, Virtues Imply Each Other
At the highest level of complete actualization, all virtues may imply each other, because having a complete virtue means having complete practical knowledge — knowing what to do in every situation.
10b. But During Habituation, Virtues Are Distinct
As long as we are in the process of habituating (which is where most people are), the virtues are practically distinct. You are not yet at the level of complete knowledge. Therefore, working on one virtue does not automatically transfer to another.
—
11. A Common Practical Mistake: Confusing Domains of Habituation
A mistake commonly made by people trying to work on themselves (including in *mussar*/ethical self-improvement traditions):
The mistake: Reasoning that, e.g., gluttony (*taavat achilah*) is a form of selfishness, and therefore working on selfishness in general (being less selfish in other areas) will cure gluttony.
The reality: This doesn’t work. Unless one reaches the most abstract philosophical level of being entirely mind without body (i.e., effectively dead), working on a general category does not fix a specific vice. This kind of error causes significant frustration for people engaged in self-improvement.
There is no general practice of “being a good person”; there are only specific practices in specific areas. The *nefesh habehamis* (animal soul) is the domain under discussion. Chasing honor excessively, or speaking too much, may be flaws — but they are not problems of temperance. This explains why someone can have great temperance yet excessive love of honor, or vice versa.
—
12. Second Step: Distinctions Within Bodily Pleasure — The Five Senses Framework
This is where the analysis gets more difficult. There are five senses, each with distinct pleasures. The question: which senses’ pleasures are relevant to temperance?
12a. Cutting Off Sight, Hearing, and Smell
Aristotle excludes the pleasures of seeing, hearing, and smelling from the domain of temperance. Someone who takes excessive pleasure in watching things, listening to music/theater, or pleasant smells may have a deficiency — but it is not a deficiency of temperance. It belongs to some other *midda* pertaining to that specific activity.
Evidence: Linguistic/social proof — we don’t call someone who watches too many movies a person of *ta’avah* (appetite/desire). We use other categories: *bittul Torah* (wasting Torah study time), *moshav leitzim* (frivolous company), etc. The vice is real but is categorized differently from appetite.
12b. Complication: The Jewish Objection from *Shmiras Ha-Einayim*
A significant objection: If the eyes have no *ta’avah*, what about *shmiras ha-einayim* (guarding the eyes)? Any *chassidishe yingerman* would protest that guarding one’s eyes from improper sights is clearly about desire/appetite. This objection is flagged for resolution through a distinction about why temperance pertains only to specific senses and specific parts of those senses.
—
13. [Extended Digression] Sefer Charedim and the Kabbalistic Organization of Mitzvos by Body Parts
Sefer Charedim, a Mussar/ethical-halachic work by a Mekubal (Kabbalist), organizes mitzvos according to which bodily limb they pertain to — mitzvos of the eyes, ears, etc. This reflects a Kabbalistic approach that takes the body as the primary structure for understanding the human being, based on the theory that the body is an image of the soul or of higher spiritual realities.
13a. Contrast: Aristotle and Rambam vs. Plato and Kabbalah on Soul-Body Mapping
– Plato’s view: Three souls mapped to three body regions — intellectual soul in the brain, the *thumos* (spirited/anger soul) in the heart/upper torso, and the appetitive soul in the lower torso (liver/kidneys).
– Kabbalah follows Plato: The Kabbalistic scheme of *Chabad* (intellectual, in the head), *Chagat* (emotional/spirited, in the heart area), and *Netzach-Hod-Yesod* (appetitive, in the lower body) mirrors this tripartite Platonic mapping.
– Aristotle explicitly denies this: The soul is not localized in specific body parts. The soul is the form of the entire body; all parts of the soul are in all of the body. The soul’s “parts” are not spatial divisions.
– Rambam follows Aristotle (in *Perek Aleph* of Shemoneh Perakim): The soul has parts, but not parts in the way the body has parts — they are not divisible or localizable. The Rambam explicitly refuses to associate different faculties of the soul with different organs.
– Even some Platonists may have read Plato’s body-mapping as *mashal* (metaphor) rather than literal, given the philosophical difficulty of localizing a form.
– Brief aside on Arizal: In Arizal’s Kabbalah, one can find formulations consistent with the non-localized view as well, though this is not developed.
13b. Methodological Implication: Senses vs. Limbs
Aristotle’s framework for discussing temperance uses *senses*, not *limbs*. The Kabbalistic/Chassidic approach of “you sinned with your eyes, so fix it with your eyes” (e.g., instead of looking at women, look at Shabbos candles, or cry) operates on a symbolic/poetic logic of body-part correspondence. Aristotle’s approach is about the science of what a human being is, not symbolic body-part mapping.
—
14. The Core Aristotelian Distinction: Intrinsic vs. Incidental (Accidental) Sense-Pleasures
14a. The Animal Analogy
A lion that sees a cow is “happy” because it anticipates eating — it does not love the *sight* of the cow the way a person loves a beautiful landscape. The lion’s pleasure is not a pleasure *of sight itself*; it is a pleasure of anticipated taste/touch, merely *mediated* by sight.
14b. Smell as a Test Case
When a food-lover smells a beloved dish and becomes excited, that is not a pleasure of the sense of smell per se. The real pleasure is of taste or touch (eating); smell merely *signals* the presence of food. This is only an incidental pleasure of smell. By contrast, smelling *besamim* on Motzei Shabbos — not because it reminds you of kugel, but for the smell itself — is a genuine, intrinsic pleasure of the sense of smell.
14c. Sight: Art vs. Association
– Watching a beautiful painting or fireworks = intrinsic pleasure of sight.
– Looking at wedding photos to recall how much you loved your wife, or pictures of grandchildren to feel *nachas* = pleasure of memory, imagination, or love, merely mediated through sight. A blind person could get the same pleasure through hearing about it — the sense is interchangeable, proving it is not truly a pleasure *of* sight.
14d. Perfume: Two Uses
– Wearing perfume to attract others = not a love of smell; it is a love of people, instrumentally using smell.
– Wearing perfume or putting out besamim *for the smell itself* = genuine pleasure of the sense of smell.
14e. Music
If music reminds you of something or someone, the pleasure is associative, not intrinsic to hearing. Genuine pleasure of hearing is enjoying the sound *as such*.
—
15. Application to Temperance: Only Touch (and Instrumental Uses of Other Senses) Pertains
Pleasures of sight, hearing, and smell do not pertain to temperance. Only incidentally can they relate to temperance — e.g., certain sights might *cause* intemperate actions or thoughts, but the problem is not in the sense of sight itself.
15a. [Digression] Critique of Certain Haredi/Chassidic Approaches to *Re’ias Asuris*
The common framing — that looking at forbidden things is a problem *of the sense of sight* — may be mistaken. According to the Aristotelian analysis, it is only incidentally a problem of sight. The real issue is the intemperate action or desire it leads to, not the visual sense itself. Therefore, the *tikkun* (correction) for forbidden gazing is not “pulling in your eyes” or subjecting the eyes as instruments, but rather addressing the underlying desire/action.
15b. The Physiological Observation
Sight, hearing, and smell are distance senses (operating without physical contact), while touch and taste require direct contact. This physiological difference maps onto the moral/halakhic distinction: only touch/taste “impact the world” in the relevant way.
—
16. The Ergon (Function) Argument Applied to the Senses
Connecting back to Aristotle’s function argument (Book I, Chapter 7) — also repeated by the Rambam in the introduction to *Perek Chelek* — the unique human good lies in what is distinctively human, not shared with animals.
Application to the senses:
– All animals (at least mammals) share the sense of touch and enjoy food and sex through it.
– Animals do have other senses (sight, smell, hearing) — dogs even have superior smell — but animals use these senses instrumentally, as tools oriented toward bodily satisfaction (tracking food, finding mates).
– No animal enjoys the sense of smell, sight, or hearing in itself — no dog buys perfume; a lion seeing a zebra feels stomach-pleasure (anticipation of a meal), not aesthetic eye-pleasure.
– Therefore, enjoying smell/sight/hearing for their own sake is a distinctively human form of pleasure.
Crucial formulation: The question of *temperance* concerns the sense of touch — or the other senses when they are used instrumentally in service of touch/bodily pleasure. When sight, smell, or hearing serve the body (arousing bodily desires), they fall under the same moral category as touch. When enjoyed for their own sake, they belong to a different category entirely.
16a. Application: Movies as a Test Case
– Watching movies for beauty or aesthetic pleasure belongs to a different moral/halakhic question (not yet resolved).
– Watching movies that are “ugly” and exist only to arouse bodily pleasures — the eyes are merely serving the body, and this falls under the category of touch-pleasure/temperance.
—
17. Halakhic Implications
17a. Me’ilah (Misuse of Sacred Property)
The law states that one is not guilty of *me’ilah* for enjoying the songs of the Levites (hearing), the smell of the *ketores* (incense), or the sight of sacred objects in the Temple. One reasoning: these pleasures don’t “take anything away” from the sacred property. The deeper point: these are different kinds of pleasure (sight, hearing, smell) from the pleasure of touch/taste. These distance-senses don’t constitute the kind of *hana’ah* (benefit/enjoyment) that counts as misappropriation.
17b. What Counts as *Birkat Nehenin* (Blessings of Benefit/Pleasure)
The term *hana’ah* in halakhic usage does not cover every form of enjoyment:
– Making *Shehecheyanu* upon seeing a long-lost friend is a *bracha*, but not classified as *birkat nehenin*, even though one enjoys the experience.
– Blessings on smells (*birkat hare’ach*) occupy an ambiguous category — sometimes grouped with *birkat nehenin*, but the Gemara derives them from a separate source (*kal vachomer*), indicating they are not the same.
Key claim: *Birkat nehenin* in the strict sense applies only to pleasures of touch (and taste — deferred to next class). This maps onto the Aristotelian distinction between bodily and non-bodily pleasures.
17c. Blessings on Beautiful Sights as *Birkat Shevach* (Praise), Not *Birkat Nehenin*
When one sees beautiful scenery, one makes a bracha — but it is classified as *birkat shevach* (a blessing of praise), not *birkat nehenin*. This halakhic categorization reflects the philosophical distinction: the pleasure of seeing beauty is real, but it is not the kind of “benefit” that constitutes bodily need-satisfaction.
—
18. [Side Digression] Do Humans Need Beauty?
A lively class discussion about whether seeing beautiful things constitutes a genuine human need:
– Some argue it’s “too fuzzy” to count as benefit since not everyone seems to need it equally.
– The counter-argument: humans do need beauty; prolonged deprivation of beauty leads to depression and diminished inspiration.
– Practical example: the classroom itself was renovated to be more beautiful because the old setting was less inspiring.
– Broader critique: Those in the Torah world (“Torah-im people”) who recognize food and sex as human needs but fail to recognize higher needs (beauty, aesthetic experience) as equally or more essential are reducing a person to animalistic existence. Someone who never encounters beauty has “a very broken soul,” even if they don’t realize it.
—
19. Smell: “The Soul Enjoys, Not the Body”
The Gemara states that smell is something “the soul/breath (*neshamah*) enjoys, not the body.” This is literally the distinction between bodily and non-bodily pleasures. Clarification: “Not the body” does not mean smell is spiritual or intellectual — it means smell is not a pleasure of the body in the way that eating/drinking/touch are. It occupies a middle category. The Rambam may classify it as a type of *birkat nehenin*, but the Gemara treats it as requiring a separate derivation, confirming its distinct status.
—
20. Survey of Blessings Across the Senses
– Taste (food/drink): Extensive system of blessings.
– Smell: Has its own category of blessings (*birchos ha-re’ach*).
– Sight: There are *Birkot Re’iyah* — blessings on seeing beautiful things (e.g., *she-kacha lo b’olamo* — “who has such things in His world”), including beautiful people, landscapes, etc.
– Hearing: Blessings exist for hearing good or bad news, but these are not about the pleasure of hearing itself — they are about the content/knowledge received. The news could arrive through any medium.
– Touch/Sexual pleasure: Famously, there is no blessing on sexual pleasure, and no one has a fully satisfying explanation why.
20a. [Side Digression] The Puzzle of Missing Blessings
No blessing on sexual pleasure: Possible theories — it is considered “too low” or base; it involves *kilkul* (damage/degradation). No definitive answer is known.
No blessing on beautiful music (hearing as aesthetic pleasure): If there are blessings on the aesthetic pleasure of sight and smell, why not on the aesthetic pleasure of hearing beautiful music? This is genuinely puzzling and unresolved.
20b. [Side Digression] Why No Blessing on Tzedakah
The Rishonim’s explanation: there’s no blessing on giving charity because the urgency of the poor person’s need means you can’t pause to recite a blessing — you must give immediately. This illustrates that practical circumstances shape whether blessings are instituted.
—
21. The Core Problem: Separating Aesthetic Pleasure from Bodily/Sexual Desire
21a. Blessings on Seeing Beautiful People
*Birkot Re’iyah* includes blessings on seeing beautiful people (the Gemara in *Perek HaGomeil* mentions beautiful women). Yet most people do not make this blessing.
The reason is not mere social awkwardness but rather the difficulty of separating two kinds of pleasure:
1. Aesthetic/sensory pleasure of sight — appreciating beauty as beauty (the way one appreciates a sunset).
2. Animal/sexual attraction — enjoying the sight of a person as an object of desire.
Thought experiment: An asexual person, or someone in an asexual state (e.g., very old), could still appreciate human beauty purely aesthetically, with no sexual dimension. This shows the two pleasures are conceptually separable even if practically difficult to disentangle for most people.
21b. [Side Discussion] Does This Apply to Same-Sex Appreciation?
A heterosexual man could appreciate male beauty. The Gemara doesn’t restrict this to women — beauty is beauty. The text mentions women explicitly in certain stories, but the principle is broader.
21c. The Same Problem Applied to Smell: The Rama’s Ruling
The Rama rules that one does not make a blessing on the perfume (*bosem*) worn by a woman who is *asura* (forbidden to you in marriage). The reasoning parallels the sight case: if the enjoyment of the scent is entangled with sexual attraction, it cannot be treated as a pure sensory pleasure warranting a blessing. However, according to the basic law (*ikkar halacha*), if you genuinely enjoy a fragrance — even one coming off a person — you should make a blessing (at minimum *minei besamim*), provided the scent has sufficient substance.
21d. [Side Digression] Practical Details of Scent Blessings
Discussion of whether sprayed perfume vs. oil-based scent qualifies, how much scent is needed, etc. Many blessings on smell have simply fallen out of practice for no clear halachic reason — people “pretend not to enjoy good smells.”
21e. [Humorous Aside] Coffee
Whether freshly ground coffee should require a blessing on its smell. Brief confusion about whether coffee grows on a tree or in the ground.
—
22. Concluding Thesis: The Separation Problem as the Core Issue
The fundamental difficulty across all these cases — sight of beautiful people, smell of perfume on a forbidden person — is the problem of separating pure sensory/aesthetic pleasure from bodily/sexual desire.
– If one could fully separate the aesthetic enjoyment of a scent or a sight from any sexual or appetitive dimension, then the blessing would be appropriate — it would be a genuine *Birkat Re’iyah* or *Birkat ha-Re’ach*.
– The Rama’s ruling and common practice of not making these blessings reflect the practical impossibility (or at least extreme difficulty) of achieving this separation for most people in most circumstances.
– The concern is not merely that the woman is *assur* (forbidden) but that the entanglement of pleasures makes a pure blessing on sensory beauty impossible.
—
23. Open Questions Deferred
Multiple threads remain open for future classes:
– The taste/touch distinction within bodily pleasures
– The full treatment of aesthetic pleasures and their moral status
– Blessings on sight (further elaboration)
– The complete resolution of the *shmiras ha-einayim* objection
📝 Full Transcript
Temperance and the Limits of Intellectual Knowledge: Precision in Virtue Ethics and the Critique of Emotional Arousal Methods
Chapter 1: Continuing the Investigation of Temperance – The Need for Precise Definition
Instructor: Okay, yeah, so this is a class continuing the question of enjoying life, *Chazashon* [enjoying life], because life is a much greater thing than this. But about the specific kind of pleasures having to do with bodily pleasures, which the virtue called temperance deals with, according to Rabbi Aristotle. According to other rabbis, temperance is a broader thing, as we have discussed in earlier classes, did we?
Student: Yeah.
The Methodological Imperative: Precise Cuts Within the Subject Matter
Instructor: So what we have to get at is just this clarity of very specifically which exact kind of pleasure this temperance is about, because that’s the whole methodology here – doing these very precise cuts within the area, within the matter of what we’re talking about. So know exactly what kind of thing temperance is concerned with, and then what kind of thing temperance is, and therefore will understand correctly – since we already know that all virtues are a median, a middle term, we call it a middle or a correct path between, or there are always the too much and the too little, the excess and the shortfall.
So if we will understand what this is about and what it is, we’ll be able to define exactly what the excess in it is and what the shortfall in it is and what the correct one, the correct middle path in it is.
And as I think I’ve explained, this kind of precision helps us, I think, do the kind of work – maybe I’ll think about this – helps us do the kind of work that relates to this specific thing. So remember, you get what I’m saying?
Chapter 2: The Limited But Real Value of Philosophical Knowledge
Knowledge Goes Only So Far
Instructor: Remember that the big deal here is that knowledge, wisdom, understanding, philosophy – all they go so far. That’s the big deal. It does help in some sense, because otherwise we wouldn’t be reading this book. We would just be doing nothing. It would just be doing things, not learning anything. So it does help in some sense, maybe in more senses than Aristotle will admit in this sense, but it does help in the sense of human beings being rational beings and even the irrational parts of us somehow being given to reason – you could talk to it, you could teach it, even if it can’t understand on its own.
And therefore, knowing exactly what to talk about is very helpful. But even more than that, knowing exactly what to talk about will also tell you exactly what to do.
The Paradox of Virtue: Practice Before Perfection
Instructor: And you’ll remember that the point, the way in which people achieve good habits or achieve virtues is not by being born with something, not by having some general tendency towards being good or following rules or things like that, right? All of those things are ways, but they’re not what virtue that we’re talking about is. But people, human beings, achieve virtue by practicing the actions that would have resulted from those virtues, right? That’s the paradox from Book 2 [Aristotle’s *Nicomachean Ethics*, Book II] or from the Rambam [Maimonides] beginning of Chapter 4 here, in the previous series of classes or one of the previous series of classes that was focused on that.
Why Precision Matters for Action
Instructor: But what this means is that you have to know exactly which action pertains to this. You understand what I’m saying? Because the world of action is divided by areas. The world of action is not the world of will. If someone says virtue consists of you having the right wills or the right attitude or the right meaning, like meaning well – how do you say? He means well. Attitudes? Intentions?
Then that’s a very general thing, or even if you could talk about temperance even in the very general sense of something like one person would say temperance is about loving the soul or the mind and not the body at all, or it’s about keeping control over the body’s urges or the body’s thoughts of what is good, things like that – those would be very general things which in some sense pertain to the whole soul, to the whole person as he is, right? Then we wouldn’t really need this kind of detail.
But if we talk about temperance in a more practical sense, and since we believe that ethics is achieved in practice and not in theory and not even in a general…
Chapter 3: The Ramchal’s Mussar Program and Its Limitations
The Problem: Knowledge Doesn’t Lead to Action
Instructor: Like what the Apostle Salam [unclear reference, possibly Ramchal/Rabbi Moshe Chaim Luzzatto] thought that Mussar [Jewish ethical/character development literature] was going to be helped by learning Mussar. And I think that that was mostly a mistake or very limited use, right? Is that what I’m saying? Because the Apostle Salam is very famous in his very famous letter called the *Gersa Mussar* [possibly *Mesillat Yesharim* or another work on Mussar study], explained his basic program for learning Mussar. And it goes sort of, at least the beginning of it goes, that he realized that the problem is that learning doesn’t help. Study, understanding doesn’t help because of this interesting thing that people – basically the problem of the weakness of the will, what we call the weakness of the will – the problem of people being good or thinking that they’re good or knowing what is good and not doing it. And that shows him in his view that we can have the correct knowledge but it doesn’t help us become good.
We discussed what we think about this.
The Proposed Solution: Emotional Arousal
Instructor: And therefore he’s going to have a solution, and his solution was emotions, right? What is called the *hispa’alus* [emotional arousal/inspiration], right? *Limud Mussar b’hispa’alus* [studying Mussar with emotional intensity], just with burning lips. How do you say this in Spanish?
Student: Yeah.
Instructor: Burning lips. Sounds like something, I don’t know what. Burning lips. Like a band name, the Burning Lips.
And by that, he theorized that what a person is actually controlled with is what people now call my heart, my emotions, my emotional resonance with things, my emotional attraction towards things. And therefore, if he’ll be able to move the learning, or at least make this part of learning, which will be not about intellectual learning, but about brainwashing yourself – sorry, not brainwashing yourself, but like arousing the kind of emotions in yourself towards what is good and to hate what is bad. Basically, that’s what you can do when you learn Mussar, then you will solve this problem and in that sense learning Mussar will help you become a better person.
The Critique: Limited Effectiveness
Instructor: Now this is true to a very, very limited extent, as I think the next week people discovered after he opened his Mussar house, *Beis Mussar* [house of Mussar study], I think people discovered that you could actually learn Mussar with a *hispa’alus* and be very emotional and still be a horrible guy. I think that we know those people too.
So it’s actually not entirely enough to – it has – *hispa’alus* is actually less useful. I don’t even know why it was so – not the world thought it was useful. Like, did you – hmm. Now I’m thinking, like did this solve anything for anyone ever? Like, yeah, the problem was that the learning thing came coldly. Yeah, I wonder. And just in another step, self-dissonance. Yeah, I think, I don’t know.
Chapter 4: Digression on Inspirational Speeches and Rhetoric
The Contemporary Parallel: Inspirational Speeches
Instructor: I guess we keep on – we’re still doing this. Like we have the inspirational speeches. Like what’s the difference between *hispa’alus* and an inspirational speech? It gives you a different service, it inspires you, turns you on, and then you go home and you were inspired, basically for the most part.
Student: Yeah.
Instructor: Oh, you could be on status. Is that true? I think it’s like a social currency almost, like it’s like cheaper fund.
Student: Yeah, I wonder.
Instructor: But okay, maybe he didn’t mean something that cheap, but still, like I wonder if the student also have the same idea. They have this idea that the *davening* [prayer] is one of the jobs of *davening* is to arouse yourself and like loving God and hating evil things like that. And if you read *Tanya* [foundational text of Chabad Chassidus] ever, which everyone should, somewhere reading list, there’s a virtual English to my hand, and it says you should read better than inspirational – inspirational speeches.
Student: Yeah, it’s better, but you know, you’re not getting inspired, you just –
Instructor: Well, I think people do get inspired and like for the next two days do something differently.
Student: For one day.
Instructor: Sometimes for one day. When you’re younger it works for a day. When you’re older it doesn’t even work for five minutes.
Student: Okay, but the old inspirational speeches are for older people, not for kids.
Instructor: Oh, the kids, they only have inspirational speeches. You go to school and that’s what you hear all day. Maybe that’s why it works. Maybe they don’t market it as inspirational.
Student: Yeah, but the kind of inspirational speech that you see now feel more like indoctrination speeches.
Instructor: Yeah.
Student: Also just rhetoric. Not just indoctrination speeches. Just like maintaining status quo.
Instructor: I mean, she’d be here all the indoctrination speeches.
Rhetoric vs. Demonstration
Student: So rhetoric, using the *pathos* [emotional appeal], like what Aristotle called rhetoric.
Instructor: Yeah, it’s for the people and then – okay, and that’s supposed to work, but that’s like so – so then you’re talking about as it does work, but not as like a self-improvement, as a fake kind of convention. I know, as a fake kind of convincing instead of as convincing instead of showing or proving or teaching.
Student: Yeah, yeah.
Instructor: Okay, but does it actually really – it’s just persuasion, persuasion. But isn’t it persuasion? Sometimes I feel like instead of demonstrating, like openly, you know, he’s not serious, like the motivational speaker. Like, oh, when they talk about things like – because they don’t like – they don’t leave – because they don’t believe themselves that it works.
Student: Yeah, they don’t really believe it. The guy who’s listening doesn’t believe it either. I think the whole thing is just a social – I think it’s all just a social –
Instructor: No, my inspirational speeches are true and they work. Hello?
The Problem of Akrasia: Why Emotion and Knowledge Are Insufficient for Ethical Action
Chapter 1: The Tanya’s Model and Its Fundamental Problem
Maybe because there’s a certain sincerity or a claim being made. If you look at your average WhatsApp status, the guy doesn’t actually mean what he says.
Okay, okay, okay. We’re not interested in this. In this level of social criticism, we’re not even interested. It’s precious. Everyone that opens my sheet already knows this. We don’t have to talk about that. It’s a waste of time.
What I want to talk about is the ideal. I’m getting back to where I am. But what would be interesting if we talked about is this ideal. Even if it’s not this ideal, even if, like I said, if you read Tanya, you see that there’s this ideal that you have this very, what is it called? It’s like a subconscious love of God, let’s say. And then what you do by *davening* [prayer] is you think about it or you play around with your emotions. You use emotional appeals, basically, I guess, to make it alive, to make the love be felt.
And then the rest of the Tanya is about how come the moment I close my *Siddur* [prayer book], I’m the same guy. And because of this problem, the Tanya invented all kinds of fancy explanations and justifications of what’s going on. And there’s more going on there.
Aristotle and Rambam’s Critique: Playing the Wrong Game
But what Aristotle, what Rambam would tell you is that you were playing the wrong game to begin with. At least in the sense that, as long as we’re talking about practical ethics, if you’re talking about the love of God, there’s more complications. But as long as you’re talking about, like, I learned *mussar* [ethical teachings], and I really felt like it’s the best thing to learn all day, but then I didn’t learn even one minute more because of that, or whatever kinds of *mussar* learning in *shiva* [yeshiva].
What Aristotle would tell you, what Rambam would tell you, is that you are talking to the wrong guy. Like the drunk part of the soul, right? Who ever convinced you that loving—it was not like thought, okay, so that knowing is not enough, so maybe loving is going to be enough. Well, it turns out that loving is not enough either.
It might be important, just like knowing is important, and loving is important. I don’t think you can have just a cold intellectual knowledge that has no attraction in it. I don’t think that anyways exists, but that’s a different discussion. But like we say, there’s a certain attraction towards the good. You see something as good. Okay, but that’s still not enough because seeing something as the good doesn’t make you actually do it.
Chapter 2: Habituation as the True Path to Virtue
The Practice of Habituation Over Emotional Arousal
What makes you actually do it is the practice, right? It’s the habituation, the habit. So he would tell you if you want to become a master, the solution is to start learning a little and even though you don’t love it, it’s the opposite, right? He’s working the opposite direction as well as he says, education works from bottom up, not from top down, not from inner to outer, but from outer to inner, right?
It works from doing it to starting to love it. It could be that the starting to love it has something added, it’s not just an external thing, you do end up with a real love. But in any case, the problem that we’re talking about, the problem of *akrasia* [weakness of will], the problem of weakness of the will, the problem of what’s called in *mussar*, *moach v’lev* [mind and heart], is not really a problem of *moach v’lev*. It’s a problem of *lev u’ma’aseh* [heart and action]. I hope what I’m saying.
Reframing the Traditional Mussar Problem
This whole that I’m so against, that whenever I hear someone telling me that he has a *mu’an* [understanding] in his head, just not in his heart, I’d ask him to tell me a story of a *mu’an* that he probably has so worked out in his head, because he claims that his problem is only his heart. That’s one thing.
And second thing is that I would tell him that why do you think that the heart is enough? Like, where did you get that from? Definitely not from the Torah, anyways. But why would you think that the heart controls the person in that sense? When I say the heart, I mean sense of emotions.
You could be very emotional about something and then do nothing. I could even have great love for someone or great empathy for someone and then not help him. Empathy doesn’t help anything. It doesn’t do nothing. It might call you to action. It might drive you. It might inspire you to do something. I’m not saying the correct action is the one that is inspired. It is the one that has the love in it. But the practice of getting there is not the arousing the emotions, it’s the habitually doing.
Is this correct? I think this is correct. Am I wrong?
Student: Yeah, but we spoke about this.
Yeah, yeah, I’m repeating it again.
Student: To initiate habituation.
Because you’ve got to habituate yourself.
The Order of Education Versus the Order of Being
Student: To initiate habituation is, I think, really still a question of knowledge. By imitation or by following someone else, the answer is sort of by following someone else, or by following your own mind as someone else, not without internalization.
Internalization comes after the practice in the order of education, not in reality. Like in the order of the soul, in the order of being, the love is before the habituation. But in the order of practice, habituation is before practice is before love. Like this is the opposite of any contemporary like that tells you you have to make your kids love things. You don’t make your kids love things. You make them do things and then by doing them they start loving them.
That doesn’t mean you should be a *litphag* [someone who acts mechanically without feeling] and just do things without loving them, right? It means that you should do it and then love them. I think—no, I just realized this because I keep, I keep on criticizing Rav Salanter [Rabbi Yisrael Salanter, founder of the Mussar movement] for his imagining this great conflict between the heart and the mind and so on.
A Refined Critique of Rav Salanter
But now I’m realizing that I never—maybe I did say this enough times but I’m—it became clear to me this week in this sense that it seems like he forgets and most I think most people that talk too much forget about this, that the action is in the habituation. The action is in the action. The action is not in the feelings.
Student: Yeah, I think so. I do think that they did realize this. Like, later, *Ba’alei Mussar* [masters of the Mussar movement], they did do a lot of practical work and tried to think of ways to do practical work because of this. You can have concepts of habituation.
Yeah, they figured out all kinds of concepts that are about habituation, yeah.
That’s the bigger practical question.
Chapter 3: The Importance of Particulars in Ethical Practice
Why Detailed Study Matters for Actual Virtue Acquisition
Now, back to where I am, I think this is why particulars are so important, right? This is not what I think, it has to be fetished. This is why particulars are so important, but I also think it. What’s better, to think it or to know that someone else said it?
I think this is why, right? Because when I get into this whole detail and I’m trying to get it, I think that there’s a lot of value in realizing this. I think that when we talk about it, we learn about it enough, we might actually become better at the areas we’re talking about. This is my great hope. And I think that it works.
Like it’s not just like, we’re not going to end up with just a big theory of what Aristotle thought about temperance, and what the Rambam thought, and what the Riza’i [likely referring to a medieval Jewish philosopher] thought, and what the rabbi thought and so on. We might end up with actually having some of it.
The Hindrance of False Beliefs About Practice
And that is because I think that a big problem, a big hindrance to us practicing it is the belief that it’s not a practice and the lack of very, very specific activities of what we’re talking about and what you can do. And since the world of action is the world of particulars, right? The world of mind is the world of absolute universal. The world of love is the world of imaginal universals.
Three Levels: Universal Concepts, Imaginal Universals, and Particulars
So I just made up that term but you understand what I’m talking about, right? Like you could—you understand the concept of humanity. You love humanity but through a story, through a kind of story, through a kind of not a concept but some kind of vision or some kind of image that you have of it. Maybe sometimes mediated through a specific particular person, but your love is not really directed toward that particular person, right?
Like when you watch a movie that makes you emotional, you don’t really care about—in general you don’t really care about that guy in the story, but it turns on this general feeling, right? That’s the sense in which theater is universal. That’s what Aristotle explains in his talk on the theater, right, about the art. It’s not exactly about that person and that’s all not about becoming a good person because the person—
Student: Yeah, yeah, like but only you’re not focused on the abstract idea or the true existence of the concept, but you’re focused on the image of the crying child.
Right, but there’s the crying child in your head, in your imagination, but it’s not that crying child. It’s like a symbolization of the crying child, the archetype of the crying child that you’re crying about, right? This is, yeah.
Chapter 4: Emotion, Empathy, and the Limits of Imaginal Experience
The Role of Emotion in Complete Human Experience
So that’s what emotion does. And I guess in a certain sense we say, someone that never gets emotional from watching a sad movie or happy from a happy movie, if there’s such a thing nowadays, and so on, is something wrong with him. It’s part of being a complete human being to have those emotions and have those thoughts.
Why Empathy Is Not Enough
But you still don’t get called to be a good person for that, right? I think that many people think of themselves as good people because of that, and they’re not. Feeling empathy and emotion is not enough, it’s not interesting, and what makes you good is that you actually go out and help that crying child, right?
The Problem of Real Particularity: The Dirty Diaper
Now, the problem with that is that that is a particular crying child and they have a dirty pamper and there’s something blocking your empathy. Like on screen, the big trick with screens is that they don’t have any smells ever. So they’re lacking a certain real reality, like I said.
Temperance and the Specificity of Virtue: The Problem of Subject Matter and Practical Habituation
Chapter 1: The Necessity of Specificity in Virtue Practice and the Conflict of Criteria
The Inevitable Imperfection of Particulars
They don’t even have three dimensions. I’m not even talking about that. I was going to say, ultimately, every particular is going to be, has some blemish from the universal, even worse from the universal example. It’s even worse than the universal example. There’s always a reason, you could say something like this, there’s always a reason why this guy should not be helped. I know I have great empathy with humanity and with human suffering, but this guy, tried to help him, look. And it’s true, by the way, some guys you shouldn’t help, even if you have universal empathy. This is a real consideration.
But the practice of helping others, or the practice of temperance relative to pleasures, whatever, is going to always be about a particular plate of food, or a particular person. That’s where the practice is going to have to be. Even if we want to talk about practice, we’re not going all the way down to particular, in the sense of the last particular thing, because we are saying that we’re habituating a mida [middah: character trait/virtue], we’re habituating a virtue of kindness, or we’re talking about temperance. You are habituating that as a general tendency in you. But we still need to know if you want to work on that, if you want to get people to have that, if you want to train people that, you’re going to have to pick out the exact area of human activity that that has to do with.
Why Vague Generalizations Are Useless
And you can’t give these great wishy-washy or generalizations, feel-good generalizations of don’t love things of the body. That’s not useful at all. We’re going to have to get into extreme level of detail and give specific examples, and not only examples, examples of an habituation of do this and don’t do that, and that people will actually do this and not do that, and they’ll do it enough times, they start to be able to see what makes it good and be able to know what to do in other situations and so on. So, this is why the extreme specificity here is very useful.
The Problem: Conflicting Criteria
And we went through a bunch of things to make it tighter. We went through a bunch of things to make it tighter, and some of them conflict with each other. And this is where we’re getting stuck a little. I don’t know if you people remember where we’re getting stuck. Some of the criteria, the cuts here seem to conflict with each other, or seem to end up with different sides. Different sides of the cuts seem to end up on different sides of the moral discussion, and they flip flipping between each other and these are as follows.
First the subject matter, so there’s two questions. As I said, I think there’s two different questions. One is about the subject matter and the second is about the, yeah, the definition or the form of the mida [middah: character trait/virtue], medium, excess and too little itself. Those are the two different things. There’s what it’s about and is what it is.
Tightening the Subject Matter: From All Pleasures to Bodily Pleasures
So, regarding what it’s about, and I think maybe this might solve the big problem that I’ve been having, but maybe not. I’ll try. So, regarding what it’s about, we went through this thing to tighten it all the way to saying it’s about pleasures of touch only. Now, this distinction, this tightening, is somewhat hard to understand, and it’s extreme. It’s somewhat easy to understand when we’re talking in general. We say people, there’s, well, with the cut sort of when there’s all kinds of pleasures, there’s pleasures of the soul. If dysfunction with regards to sex is about…
Student: No, yeah, I’m getting to… Wait. I’m going to get to this. Let me complete the story.
Instructor: So we can easily understand the general cuts of there’s all kinds of pleasures but it would be a mistake to identify that the virtue of temperance with pleasure per se. That’s the first important move and we discussed that. This is what solves the question of well what if being a good person is a pleasure for you. Well there’s a question, a separate question to what extent the pleasures what makes it good or is the pleasure something added to it, but that what makes it good those are different questions. But the virtue of temperance is not about that. It’s not about pleasure per se. It’s about bodily pleasures specifically. It’s not about all kinds of human pleasures, but about bodily pleasures. So it has to be things that use the body, that are about the body, things like that.
The Proof: Linguistic and Social Evidence
And the proof for that is that we don’t mean that. I think that’s the first proof. How do I know that it’s not about non-sensual pleasures? The proof that Aristotle uses at least, is linguistic proof, social proof. We don’t use it this way. When we say temperance, if you ask someone what it means, again, people can be confused and can be dumb. You could do the Socratic street [method] to them and make them think that they mean all pleasure. But if you sort of realize how we talk about it, how we talk about it in literature, how they talk about it and so on, you’ll realize that they’re almost never talking about non-physical pleasures, non-bodily pleasures. That’s the kind of proof. It doesn’t give a reason for it. We don’t know why it wouldn’t be, what would split these two things?
A Possible Explanation: Perhaps “Pleasure” Is Misleading
But I think I did explain it in my way in the sense that it’s not about the question of pleasure per se, that’s a different question. There is a different question here, which is the question of bodily pleasures. In other words, it could be that the pleasure isn’t really even the issue, although we’re talking about it as pleasure. But maybe the, I’m not sure about this but maybe the word pleasure is even a little bit misleading here because it’s not about the question of pleasure. It’s about the question of certain things that are pleasurable. Maybe they’re done because they’re pleasurable. I guess they’re done because they’re pleasurable and I guess that’s where the ethics comes in when you do it because they’re pleasurable. As long as it’s just done because it’s healthy or something like that maybe it’s not even an ethical question. But maybe, maybe yes, maybe there’s always pleasure involved with them. So there’s always going to be a question of the pleasure, something like that. That’s got it. There’s always pleasure involved even on the narrative.
Student: Wait, wait, I’m not getting to that yet. I didn’t get to anything about that yet.
Instructor: Okay.
There’s anything about the narrative versus, I’m talking about the bodily pleasure versus soul pleasure first.
Soul Pleasures Are Not the Domain of Temperance
Then we do, like even things, when I say soul pleasure, I don’t necessarily mean good soul pleasures. Even the pleasure of honor or of talking too much, things like that. Someone that talks too much is not a ba’al ta’avah [ba’al taavah: one who is ruled by excessive desire/gluttony]. He has a different bad mida [middah: character trait]. There’s different bad midos [middot: character traits]. It’s not useful, like I said, it’s not useful to work on both of them in the same way because you’re confusing areas of activity. By talking less with your friends, you’re not going to become better at eating less.
Chapter 2: The Practical Independence of Virtues During Habituation
I think that’s very important. I guess this is one of the ways in which we see that there is different virtues, that being good at one doesn’t necessarily make you good at the other, although this is the problem of the unity of the virtues. It should be whatever. But in reality, learning is a slight imperfection, and one could result in a large discrepancy in the other. If they’re all 100% complete, they…
Student: Yeah, maybe if you would have one in an entirely fully complete way, exactly, in the full complete way, I think all virtues imply each other, but in…
Instructor: Only at the highest level of actualization.
Student: Yeah, something like that, but as long as they’re not fully complete, or at least that’s what I’m saying, as long as we’re talking about education, instead of talking about having the complete virtue. If we’re talking about having a complete virtue, since having a complete virtue means having knowledge, then in some sense you have to have all practical knowledge, and you have to know what to do in every situation, and every kind of thing. But as long as we’re talking about habituating yourself which means you don’t entirely have the knowledge yet then I think there’s for sure a difference and that’s why I said I think it’s not useful to try to, you’re not going to work on that. Perfect temperance means having perfect knowledge of temperance which means having which means…
Student: Right, right. But to not have it which means you’re working on it which is where we are for the most part and which means working on your temperance with food, you’re not going to manage working on your temperance…
Instructor: I feel the question…
Student: The question is practical knowledge is the only way to address it.
Instructor: Yes, yes, it doesn’t matter, it doesn’t matter. But my point is, maybe it matters, I don’t know. What I’m saying is just that if we’re talking about working on it, which is, I think, the purpose of this, this level of specificity is about being able to click it out because actions happen there. Of course, you could say the actions happen there, so it’s important to talk about in general, because the result of having the virtues is also actions. That’s also true. But that’s less important than just the question of knowing the things correctly.
Why General Habituation Is Meaningless
But if we’re talking about trying to get to them, we have to discover the kinds of activities, the kinds of habituations that are going to lead you to have that virtue. And there isn’t general habituations, like habituate yourself to be a good person in the most general sense. What does that even mean? There’s only going to be habituations for specific virtues. And in that sense, like I said, if you’re going to make this mistake, if you’re going to think, for example, I think that many people make this mistake. If you know of them, I think most of them are making mistakes like this.
A Common Practical Error: Confusing Domains of Self-Improvement
Like people trying to work on themselves, or often making these kind of mistakes, like, oh, since, what is ta’avat achilah [taavat achilah: gluttony/excessive desire for food]? It’s some kind of selfishness. Okay, I’m not saying that’s wrong, in a very general sense. Therefore, in order to work on my ta’avat achilah [taavat achilah: gluttony], I’ll work on my selfishness. I’ll try to be less selfish in some other way, and this is going to make me eat less.
Student: Yes.
Instructor: Turns out it doesn’t. Again, unless you’re talking the most abstract sense and you become entirely a soul or a mind without a body that doesn’t think of itself, then you’re dead. As long as we’re not dead, or a philosopher that’s dead or whatever, then it’s not going to help. And people, I think, get very frustrated from questions like this, I think a big part of…
Temperance and the Senses: Aristotelian vs. Kabbalistic Frameworks for Understanding Bodily Pleasure
Chapter 1: The Specificity of Virtue and the Problem of Temperance (Continued)
The Principle of Specific Practices in Specific Areas
Instructor: There isn’t like a general practice of being a good person, there’s specific practices in specific areas. So even like, that’s the *nefesh habehamis* [nefesh habehamis: the animal soul], that’s why we say, I’m telling you, ah, so maybe it’s bad to chase honor too much, okay. Okay, but that’s not a problem of temperance.
That’s also why you would see people that have great temperance and too much love of honor and vice versa. Or like speaking too much, too much of a title is bad. Okay, maybe, but that’s not a question of temperance, even though it is of the body, I guess. Somewhat of the body, I don’t know exactly. I think he [Aristotle] has it on the side of the things that are not on the body. But in any case, this is not the problem, okay?
Now, I think this helps us, at least in this sense, of getting rid of the very general question of pleasure, all kinds of other pleasures. Now we have this more specific, even more specific, I think the second step, you’ll see, and by me it’s page three, I already ruined my pages here.
Second Step: Distinctions Within Bodily Pleasure
Anyways, it says, it’s in the first chapter here, in chapter 10, where it talks about distinctions within the body, within bodily pleasure. I think that the second step is where we’re getting more stuck. So this itself is divided into two steps, okay?
First Sub-Step: Cutting Off Hearing, Seeing, and Smell
The first step being the cutting of the different pleasures of different senses, okay? So sort of the framework that it’s working with here is that there’s five senses, each of the senses have distinct pleasures, and we’re thinking which of those senses have pleasures that are relevant to temperance, okay?
And we cut off hearing, seeing, and smell. Number one, we say, okay, then this is important step and I’ll try to explain it. We cut off hearing, seeing, and smell. How do we cut off hearing, seeing, and smell? Because we say that again someone might have too much pleasure, take too much pleasure in seeing certain things or might like seeing the wrong things and so on. But that deficiency or that excess, whatever it is, is not a deficiency that is relevant to temperance. It’s a deficiency in some other *midda* [midda: character trait] which has to do with what you see.
And I want to make a very important distinction because I think that you’re thinking of a problem now. And the same is with hearing, people that love music or listening to the theater or whatever too much. Same thing there might, there might be a correct amount of that, it might be a correct *midda* of that, but that’s, we don’t talk about it as inherent. And the same thing with smell.
Evidence: Linguistic Usage and Categories of Vice
Now here like there’s like two kinds of evidence. There’s the evidence of what it says you’re not spoken of, right? We don’t talk about someone, and I think this is true for us also, we don’t say about someone that likes to watch movies too much that is about *ta’avah* [ta’avah: appetite/desire], except in a second, if you do accept, we don’t say that, we say something else. There’s a *bittul Torah* [bittul Torah: wasting time that should be spent studying Torah], *chavayis nesheh* [unclear term], *moshav leitzim* [moshav leitzim: sitting in frivolous company], there’s different *ta’vairahs* [unclear term] in that. But not *ta’vairah*, I’m thinking about *ta’av* [ta’av: desire/appetite].
Except, so this is the proof that we don’t mean that, like we say, we’re talking about something else. Except that there’s a difference, and when we give this difference, we can bring in the reason, really, why the temperance only pertains to specific senses, and then to specific parts of those senses.
The Complication: The Jewish Objection from *Shmiras Ha-Einayim*
And the qualification or the complication here is like this. If I say, and I’m going to give you a Jewish example, because this is what we’re doing, translating into Yiddish. So if I tell you, the eyes have no *ta’aveh* [ta’aveh: desire/appetite], right? There’s no question of *medes ha-ta’aveh* [medes ha-ta’aveh: the character trait of appetite/desire] in your eyes. So any *chassidishe yingerman* [chassidishe yingerman: Chassidic young man] is going to come and tell me, what are you talking about? Have you never heard of *shmiras ha-einayim* [shmiras ha-einayim: guarding the eyes]? Which is about your eyes.
And you know that you could read, it’s very interesting. And now I’m thinking, I think maybe there’s a question here.
Chapter 2: Digression on Body-Part Organization of Mitzvos and the Soul-Body Problem
Sefer Charedim and the Kabbalistic Framework
Instructor: If you read books like *Sefer Charedim* [Sefer Charedim: a 16th-century work organizing mitzvos by body parts]. *Sefer Charedim* is a book, it’s a kind of Mussar [Mussar: Jewish ethical literature], sort of an ethical work, and it’s also about *mitzvos* [mitzvos: commandments]. So, of course, there’s a *Mekubal* [Mekubal: Kabbalist] that thinks that *mitzvos* and ethics are almost the same thing, or different levels of the same thing, whatever the theory is, we’ve discussed that in some other class, maybe.
And one of his organizations, he’s trying to organize the *mitzvos*, or the *mitzvos* and the ethics, the different virtues in different ways. And one of his ways of organizing it is to organize it by the different limbs, the different parts of the person that it pertains to. So you would have like *mitzvos* at least by eye, *mitzvos* at least by eyes, *mitzvos* that have to do with your eyes, *mitzvos* that have to do with your ears and so on.
And *Mekubalim* [Mekubalim: Kabbalists] liked talking about this, like you’re going to be attacking your yeah based on like a physiological picture of the human and that this would be a good way of, it’s based on a certain yeah, I guess it’s based based on a certain physicality, like we said last week, that the *Sigulfian* [unclear term] people are the ones that love the body the most.
The Kabbalistic View: Body as Primary Structure
So, *Mekubalim* in general think of the body as the important structure to think about a human being.
Student: And as an abstraction, you mean as an impediment?
Instructor: Well, they think of that as the best source of abstractions, or the best source of structures. And yeah, it’s based on the theory that the body is an image of the soul or of higher things.
Aristotle and Rambam’s Rejection of Body-Part Localization
But that’s not, it’s very interesting because that’s not something you would get in a Rambam [Rambam: Maimonides] or an Aristotle in any way. Aristotle would explicitly refuse to associate different parts of the soul with different parts of the body. He specifically refuses that. Rambam specifically refuses that in *Perek Aleph* [Perek Aleph: Chapter One, referring to the first chapter of Shemoneh Perakim], based on Aristotle.
Because the soul isn’t abstracting. The soul doesn’t live in space in a part of the body. It lives in the whole body. The whole soul lives in the whole body.
Student: Norse, meaning non-intellectuals.
Instructor: All of the souls.
Student: Intellectuals. Doesn’t matter.
Instructor: All of the intellectuals.
Student: Why not the form of the body?
Instructor: All of them are the form of the body. They’re different in different senses, in different parts, but the parts are not local parts. The parts are not divisible. That’s why, remember when the Rambam said in *Perek Aleph* that the soul has parts, but not parts in the way that the body has parts.
Plato’s Tripartite Soul and Its Rejection
What he’s implicitly denying here, and this is following Aristotle, is denying what Plato said, that there are three souls and they each belong to different parts of the body. Like Plato said, your intellectual soul is in your mind, sorry, in your brain, and your appetitive soul, your one desiring soul is in your heart, or in your torso area, not necessarily in your heart, and this is in your head, and your, how do you call it, nutritive soul, or what Plato calls this, in Aristotle’s sense it would be the intellectual soul, the desiring soul, the nutritive soul, in Plato’s sense it’s the intellectual soul, the anger soul, or the *thumos* [thumos: the spirited part of the soul in Plato’s tripartite theory], and the appetitive soul, and the third lowest one is in the, well sometimes I’m saying this in the liver or the kidneys, but in the lower part of your torso, lower part of your body.
Kabbalah’s Platonic Inheritance
This is an image you get in Kabbalah [Kabbalah: Jewish mysticism] a lot, because *Kabbalists* are all Platonists, and they all follow Plato, saying, if you’ve read Kabbalah, you’ve come across that three-level image of the body, where you have this, like the highest level of the soul, or the intellectual soul in your mind, *Chabad* [Chabad: acronym for Chochmah-Binah-Da’at, the intellectual sefirot], and your intermediate soul, or what Plato calls anger, and the *Kabbalists* are not entirely sure how to read it always because nobody nowadays understands what *thumos* is.
But *chagat* [chagat: acronym for Chesed-Gevurah-Tiferet, the emotional sefirot] is in the higher part of your body, in your heart area. And then *nahi* [nahi: acronym for Netzach-Hod-Yesod, the lower sefirot] or your liver or kidneys, I’m not sure which, or maybe both, or it’s around that area, are about the appetite, like the lower desires of the soul, of the person.
Aristotle’s Alternative: Non-Localized Soul
That’s something that Plato would say. And Aristotle explicitly denies this and says that a soul is not something that belongs to a specific body part. There might even be Platonists that deny it and explain that Plato only meant it as a *mashal* [mashal: parable/metaphor], not literal, because of this idea that the soul is a form and something.
Like Aristotle would say there are three souls, but all of them are in all of the body. So it’s not correct to say the *neshama b’moach* [neshama b’moach: the soul in the brain], or something like that, or the *moach b’moach* [moach b’moach: unclear]. The *moach* [moach: brain] is in everywhere.
Okay, if you read Arizal [Arizal: Rabbi Isaac Luria, 16th-century Kabbalist], you’ll find out that it’s correct also this way. Okay, I don’t know why I’m getting into Kabbalah.
Return to Main Point: Senses vs. Limbs
Point is, my point is that, what was my point? I forgot. Oh, my point is, I was thinking about like this way of structuring it. So one way, so you see when Aristotle talks about senses, this is what he talks about. He’s not talking about limbs. This is very interesting.
Like you can get like a *Mekubal* or a *Chassidishe* say if we’re talking about something like, you know, how do you attack a real *chassidishe*? If Gamma and I, like, you’ve sinned in your eyes, so the logic, or there’s some kind of poetic logic, at least, that says, therefore, you should fix two stone *mitzvos* with your eyes. So instead of looking at women, you should look at the *Shabbos lecht* [Shabbos lecht: Sabbath candles] or something. That would be the solution. Things like that, right? Or you should cry. That would be the solution.
Now, that’s a symbolic way of thinking. I don’t know if it’s also how things actually work, in the sense of the science of what the human being is.
Setting Up the Aristotelian Explanation
And let me tell you why Aristotle would deny that there are sins of the appetite, there are sins of pleasure measure in the eyes. Because he says like this, and I think this is important.
[End of chunk 4]
Aristotle on Sense-Pleasures: The Distinction Between Intrinsic and Incidental Pleasures of Sight, Hearing, and Smell
Chapter 1: The Animal Analogy and the Core Aristotelian Distinction
The Lion and the Cow: Instrumental vs. Intrinsic Pleasure
Instructor: Should I say that I agree with my [previous statement]? He says like this. An animal—and this is where we bring in animals—an animal, we can talk about a cow, I don’t know, a lion. The cow doesn’t eat all the other animals. You could talk about a lion seeing a cow or whatever lions eat, and being very happy that he saw it, because he’s going to have lunch today. But does the lion love the seeing, does the lion like the seeing, the vision of cows, the way that people that watch beautiful movies or look at beautiful sights love the sight of it? Or I’ll give you, maybe lions, I’m not, again, whatever we do, animals. Someone could look at a woman with the sole intention of…
Student: Very good.
Instructor: So that’s the exact point. So, for example, the same thing, let’s talk about the sense of smell. When someone that loves food very much smells the food that he loves, or the woman that he loves, someone that loves the woman very much, and he is all excited and all aroused with this love of the food that he smelled. Is that a pleasure of the sense of smell?
Student: With anticipation of eating it, meaning?
Instructor: Exactly. Exactly. So, הרב אריסטוטליס [Harav Aristotle: the teacher Aristotle], that is not a pleasure of the sense of smell. Your pleasure is of the sense of taste, or touch, or taste, whatever. It’s incidentally mediated by the sense of smell. What lets you know that there is a piece of food here to be eaten is your sense of smell or your sense of sight or your hearing. You know, if you hear a קול באשה ערוה [kol be’ishe erva: a woman’s voice is immodest], whatever, right? That is not a sin. That is not a wrong pleasure in the sense of smell, or hearing, or, how do you call it? Or what was the third one? Or seeing, right? It’s using this sense of sight and what you’re loving, like you said, what you’re loving is what your pleasure is—your anticipation or your…let’s see what his words are.
Genuine Pleasures of the Distance Senses
Instructor: How does one have pleasure in just the sense of smell? There are pleasures. Well, if you just smell בשמים [besamim: spices/fragrances] like when you smell besamim on מוצאי שבת [Motzei Shabbos: Saturday night after the Sabbath ends] you’re not enjoying that—maybe this is reminding you of the good kugel that you put on besamim. You don’t put [besamim on kugel]—I don’t know, maybe you do. But you understand? Or if you watch—when someone, when someone again, that would be the difference between when someone watches a beautiful movie or sees a beautiful painting. That’s a pleasure of the sense of sight itself. It’s not because it reminds him of something, or because it’s anticipation for something that…
Student: Right.
Instructor: There are such pleasures, of course. That’s the difference between art and low art, right? If someone looks at pictures of his wedding, and just to remind himself how much he loves his wife, or how he used to love her, and now he stopped loving her, so it was good times. I don’t know. Or like how much, how געשמאַק [gishmak: pleasant/enjoyable] his wedding was. That’s not pleasure of the sense of sight. That’s a pleasure of memory, of imagining your past or your future or something. Right? Like if you’re looking at pictures of your children or your grandchildren and you have נחת [nachas: pride/satisfaction], that’s not a pleasure of the sense of sight. It’s a pleasure in your children.
Student: Mediated through sight, yeah.
Instructor: If you’d be blind, you wouldn’t be able to have it that way, but you could have—a blind person could also have the same pleasure that that person has, sees a picture of his grandchildren has, just by hearing of it. It’s interchangeable, right? It’s not pleasures of that sense, or in the correct way, right? He would call it accidentally pleasures of the sense. It’s using the sense of [sight]. It’s not the same thing as watching fireworks, right?
Student: Exactly. Watching fireworks is definitely not a pleasure of your hearing because it sounds like people bombing you, but it looks nice.
Instructor: Could there be a sense of pleasure of like memory when you eat something?
Student: Yeah, this is what I used to [eat]…
Instructor: Yeah, but then that would be like a secondary, a secondary sense of touch memory.
Student: So you can cook with everything.
Instructor: Yeah, yeah, this same thing works for everything. Where it doesn’t work—no, no, where it doesn’t work—like I’m saying, if someone likes good smells, people, we’re not, not everyone is into it, but like, someone likes good smells, yeah, you’re into it. If someone likes good smells, and like buys perfumes, not because, like, there’s two ways in which people put on perfume, right? One way is just to attract women, or vice versa, to attract men. That’s not their—that’s not, okay, that’s an עניין [inyan: matter/issue] that you like the smell, and not the people, it’s not much an inyan.
Student: And you can ask to please stop wearing the one that smells like dirty leather.
Instructor: But that’s denial, that it’s about the love of that. Right? So if someone puts up a perfume just to attract other people, they’re not a—and this is a fine שמעקער [shmecker: one who smells/appreciates smells], right? They’re not a lover of a sense of smell. They’re a lover of other people. This is just a way to attract people, because maybe the sense of smell has some connection with arousal, so I don’t know. But it’s just association that people have. It works just like a picture, or just like a voice clip, or anything like that. If you put on the perfume, or you put the בשם לכבוד שבת [besom l’kovet Shabbos: fragrance in honor of the Sabbath] for the smell itself, then you’re enjoying the sense of smell. And the same thing for sight and for hearing. If you like music, if you like music because you hear the person singing on it, it reminds you of something. So that’s the sense in which we’re saying that there is no pleasures of sight, seeing, and smell do not pertain to temperance. Only incidentally, they incidentally could. There could be sights that you shouldn’t see because they cause intemperate actions or thoughts, even, I don’t know. But those will not be called problems of the sense of sight.
Chapter 2: Application to Jewish Religious Practice: A Critique of Certain Approaches
Questioning the Framing of ראיית אסורים [Re’ias Asuris: Forbidden Gazing]
Instructor: This is why I was thinking that maybe the חרדים [Hareidim: ultra-Orthodox Jews] or all these kinds of חסידות חתירות [Chassidus Chateuris: certain Hasidic groups] are wrong when they say that ראיית אסורים [Rias Asiris: forbidden gazing], or looking at things you shouldn’t look at or that you shouldn’t take too much pleasure in or so on, is a problem of the sense of sight. Because it’s only incidentally a problem of the sense of sight. In other words, the תיקון [tikkun: correction/repair] of ראיית אסורים is just not doing things. It’s not in the sight. You’re not pulling in your eyes. Again, there might be a way in which that’s true. I’m just saying a comment. I don’t know if this is called a אור [ur: fundamental principle]. I don’t know. I’m just saying there’s a different way of thinking here.
Student: Subjecting your eyes as an instrument to your body.
Instructor: Yeah, maybe that’s, again, maybe in itself a problem. Or maybe not. Or maybe, like, what I’m saying is, if—well, I’ll tell you what the נפקא מינה [nafka mina: practical difference] like להלכה [le-halakha: for Jewish law] would be, although my [point is] probably not practical, right? נפקא מינה להלכה would be, that there isn’t—there’s actually a מצוה [mitzvah: commandment] that says, a הלכה [halakha: Jewish law] that says, there’s, about both of these things, right, about, I don’t know, about hearing, I wonder, there’s no ברכות [brachot: blessings] I’m hearing, so weird, why don’t we have to see, there’s brachot.
Halakhic Implications: מעילה [Me’ilah: Misuse of Sacred Property]
Instructor: And I was thinking about this, so, I was traveling, and I was thinking about, I went to this beautiful waterfall, and I was thinking of this question. If there’s like some צדיק [tzaddik: righteous person] that would say you shouldn’t look at a waterfall too much because it’s תאוות העינים [Tavis El Hamaza: lust of the eyes], because a waterfall isn’t תאוות העינים, right? Isn’t it? I think. And I was thinking about this שטיקל תורה [shtickl Torah: piece of Torah learning], and I was thinking that there’s a few הלכות [halakhot: Jewish laws] that I was thinking are associated with this. I think I mentioned some of them in the next part of my [manuscript], I mentioned some halakhot. But for example, like if I’m going and write my Yiddish version of this I’ll bring these ראיות [ra’ayot: proofs].
So one ראיה [ra’ah: proof] is that—so מעילה [me’ilah: misuse of sacred property] is when you’re enjoying, when you take something away from הקדש [HaKadosh: sacred property] or ישראל [Yisrael: the Jewish people] or something like that and then you have to pay back. And the law is, the law is that from hearing the beautiful songs of the כהנים [Kohanim: priests] or smelling the קטורת [Ketoret: incense] or seeing the ישראל [Yisrael: Temple/sacred objects] or something that is beautiful you’re not מועל [mo’el: guilty of me’ilah]. And the reasoning I think is just that it doesn’t take anything away from anything. It’s not like כל נהנה [kol neheneh: all who benefit]. It’s things that, right? סנה נבזה לחושה [Seneh nevzeh lechoseh: the sense is not diminished by use]. But the point is also there’s a different point that people say sometimes like otherwise it would be very weird. Like you wouldn’t be allowed to look at the בית המקדש [Bais HaMikdash: Holy Temple] because you’re enjoying the beauty of it for your own sake and like it’s supposed to be only for God. Like it doesn’t work that way. Okay, that’s a question. It is a question. Like are you allowed to enjoy that? Right? The backwards question of the loving your תפילין [tefillin: phylacteries]. Are you allowed to love [sacred objects]?
But the answer is that להנאה [le-hana’ah: for benefit/enjoyment] has these different senses. הנאה [Hana’ah: benefit/enjoyment] is the kind of הנאה from חוש משש [chesha mishash: sense of touch], what we’re talking about now, and there’s the kind of הנאה of כל מראה וריח [kol ma’ar v’reach: all sight and smell], which are not considered הנאה, or not considered מעילה [me’ilah: misuse], like אבא הקדש [Abba Haggadash: regarding sacred property], at least, not called me’ilah, because it’s not—he would, ביבליא לחו [Biblia Lachu: according to their reasoning] would say, because it’s not taking anything, but I would say because it’s not a kind of pleasure, it’s a different kind of—I’m just saying that it’s a different kind of thing. These three senses are different.
Physiological Observation: Distance Senses vs. Contact Senses
Instructor: They’re also distance senses, right? The physiological differences that we see, hear, and smell things at a distance, but we don’t touch or taste anything without physical touch. The sense of touch is ultimately what’s going to impact the world in ways that…
Student: Yeah, these things are connected, I’m saying.
Instructor: All these things are connected, these differences. But then, so what was I thinking? I forgot what I wanted to say. So I was thinking about this difference, right? So then, that’s one of them.
The Question of Blessings on Sense-Pleasures
Instructor: Then, there’s a question like this. There’s a question both about smell and about sight, right? So like I said, there isn’t—so there’s ברכות הריח [birchas ha-rei’ach: blessings over pleasant smells], that’s what I started to talk about. Then there’s ברכות הנאה [birchas hana’ah: blessings over benefit] right for us without—enjoy or I think הנאה [hana’ah: benefit/enjoyment] has implies not only enjoy…
[End of chunk 5]
The Distinction Between Bodily and Non-Bodily Pleasures: Halakhic Categories and Aristotelian Function
Chapter 1: The Classification of Blessings: *Birkat Nehenin* vs. *Birkat Shevach*
Instructor: Because explicitly in the Gemara and the Mepharshim [commentators], when you make a bracha [blessing] like Shehecheyanu [the blessing recited upon experiencing something new or joyous] or something, you see your friend that you didn’t see for a long time, you say a bracha. That’s not called bracha [*birkat nehenin* – blessing of benefit/pleasure], although you enjoy it. We call it bracha. Interestingly, you make a bracha on smells. Wait, wait, we have a separate macabre [source] for it. Wait. That’s what I’m going to talk about. If you learn the brachas [blessings], you’ll see that it’s not called a bracha [*birkat nehenin*] either. Sometimes it is called that, but there’s a special Gemara that says that we knew there from a *kal vachomer* [a fortiori logical inference] because it’s not the same.
But first let me talk about the margin, like the bigger split, right? For things that are a great pleasure, you have to take great pleasure and, you know, having a baby or seeing your friend—we don’t call this person animal because even there’s some tip when we say the word *hana’ah* [benefit/pleasure] which has some correspondence at least with the word pleasure here. It’s in the same area, although I don’t know if it’s the same exact meaning.
Student: Doesn’t it mean benefit?
Instructor: Yeah, it could mean benefit, but it has to be positive benefit, right? Which is kind of pleasure. Or kind of this kind of pleasure. It doesn’t mean pleasure, but it can mean…
Student: Right, but that’s what I’m saying. Like when we talk about *hana’ah* in the sense of benefit, we’re talking about physic—we’re basically talking only about the sense of touch kind of benefits.
Instructor: And *birkot hana’ah* [blessings of benefit] is only about the sense of touch. Touch and taste as well. We’ll get to the question between touch and taste in the next class.
So I’m telling you, when you see a beautiful scenery, you make a bracha. And we call it *birkat shevach* [blessing of praise]. We don’t call it *birkat nehenin* [blessing of benefit]. Right? You say, oh, it’s a massive bracha, I’m seeing something beautiful. There’s no benefit you get out of that.
Student: What do you mean? The pleasure, that’s the benefit.
Instructor: So you think—there’s a different kind of pleasure. So call it whatever you want. I think it’s getting at the same difference. Call it, it’s a pleasure without benefit.
Student: Well, what do you mean it’s not benefit? I’m loving it, I’m happy, it makes me happy, it makes me content.
The Nature of Aesthetic Benefit vs. Bodily Benefit
Instructor: I don’t know. What I’m trying to say is that benefit is really an intrinsic type of value. Like it’s a value to you that it’s a value to see beautiful things because I just ate, okay? So there’s another thing that doesn’t have so much to do with a lack. I don’t know what extent that’s true—people have a need to see beautiful things, and if you never—if you don’t go a few months without seeing anything beautiful, you become depressed. I don’t know.
Student: Yeah, but that’s not—why not call that of benefit?
Instructor: Why? Because it’s too fuzzy. Because most people don’t need that.
Student: Everyone needs—by the way, it’s not true. Everyone needs that. Anyone that lives—hello—anyone that hasn’t seen a beautiful thing, even a beautiful person, right, a beautiful thing for a few months should fast, go and see a beautiful thing.
Instructor: It’s like a lot because no, no, you don’t need it because like you’re depressed.
Student: Well, like beautiful things—a lot of levels of beautiful things. Like there’s degrees of beauty. But like a person can’t live without beauty. I don’t think that’s true. You could have beautiful thoughts and see them in your mind.
Instructor: I’m not saying you have to like go travel to somewhere or watch something, but I do think—so you’re right that there’s a difference. I’m saying all these things are way different ways of getting—I’m showing you that it’s accepted that there’s this differences. Like there’s—
Student: Yeah.
Instructor: Someone in some sense—that’s why you have to make a beautiful soul. We have to make a pretty beautiful room here. It helps me a lot. It used to be more depressing here when it was the garage door.
Student: Yeah, yeah. I definitely agree. It’s sure worth the investment.
Instructor: Yes. For sure. I’m looking to make it more beautiful, think of some art and something.
Student: Well, we have a…
Instructor: Yeah, I have that wall. I have to just hire a commission artist and do something.
Student: You think if we would have continued, it would have been depressing?
Instructor: Yeah. Because then we don’t see beautiful—no, you ultimately you’re less inspired. It’s less—I don’t think it would have been depressing because we still get—you would have to compensate with something else.
Student: Okay. I’m not saying you couldn’t—you’re depressed.
Instructor: You see you don’t need a beautiful—you do need—you see it’s not true. That’s why we did it.
Student: That’s why I disagree with like—
Critique: Recognizing Higher Human Needs Beyond Food and Sex
Instructor: I know. This is also—we’re gonna get to this, I guess next time, I don’t know, whenever I get to it. Like this is where my disagreement with like the Torah-im people is, that everyone recognizes food and sex as human needs, and they don’t recognize the higher needs, which are actually the Creator needs. Like, you could be like a big *mevurach Ephraim* [unclear reference, possibly a learned person] that’s never saw a beautiful thing and doesn’t care about anything being beautiful, and he has a very broken soul because of that. Although, and he tells you, what do you mean eat? I have to eat. Instead that’s worse, because you have to eat and now we’re going to get back—you have to be just like an animal.
Chapter 2: Aristotle’s Function Argument Applied to the Senses
And this gives us a criteria here, also explanation, right? So Aristotle says, besides for people not talking about vision and hearing and smell as being dissipated, as being *ba’al ta’avah* [one controlled by desires], we also can explain this. Because remember—you remember it, but this is where we get to it—you remember that one of the big things with human beings is that it should be human and not animal. Or at least focus, or at least find this unique good and the poise in which he is unique. Just like everything. I think we’re not going to repeat that theory. This is the very, very important *ergon* [function] theory from Book 1, Chapter 7 [of Aristotle’s Nicomachean Ethics], which the Rambam [Maimonides] repeats in the Acknowledgement to *Perek Chelek* [Introduction to Chapter Ten of Tractate Sanhedrin]. And anyways, the function argument.
Animals and the Sense of Touch
So now therefore, animals have the sense of touch. All animals enjoy food and sex. All animals that have the sense of touch, okay? Which is—they’re interesting, the animals that we’re talking about. Maybe even all animals, but at least, you know, the big animals, mammals, I don’t know.
But no animals, or at least we don’t talk about animals—again, you know, whenever we say animals don’t, someone’s going to come and find me an article somewhere that says the animals do. We don’t care about those kinds of questions. But no animals enjoy seeing beautiful things or hearing beautiful things or smelling beautiful things. Animals do get aroused by these senses, the ones that have it, right?
The Example of Dogs and Perfume
And dogs have better sense of smell than humans, but no dog buys perfume. Did you ever notice a dog buying perfume? You could trick a dog with your perfumes, but that’s because it reminds him of the thing that the smell—he thinks that that’s—
Student: No, that’s because you’re—
Instructor: If you don’t—you trouble people also that I—
Student: She’s saying animals—animals only, right? Animals—
Instructor: So this is exactly shows you. Animals could work smell. They smell and he’s going to chase his food by the smell or he’s going to chase his woman, you know, female by the smell and so on. But he will not enjoy the sense of smell in itself. And this is what shows us exactly this distinction: that to enjoy the taste or the touch of the food, that’s the animalistic thing. And that’s why this is the worst kind of thing. Because that is where people are just like animals. To enjoy the smell in itself is a human thing.
But of course animals don’t smell—smell, but animals—they do have sense of smell. They even enjoy—it seems like they enjoy it. But we don’t say that the, you know, the lion saw a beautiful zebra walking in the grass and was like, “Why, my eyes are feeling good now.” No, it’s like, “My stomach is feeling good now because it hopes that’s gonna have a meal,” right? It’s a very different kind of pleasure. And that is very, very important distinction between in which sense the eyes and things like—
When Do the Higher Senses Become Animalistic?
Student: And animals can act when they act that way?
Instructor: The opposite, right. If you only use—not only use—when we say, that’s why we’re saying that the question of temperance is a question of the sense of touch. Or the other three senses when they’re used for that. Oriented towards the application of the sense of touch. As a tool for that, right? Meaning that, right?
Student: Yeah.
Instructor: That’s the difference that we make. I think this is a very important thing. And this already gives us, like, not only we don’t call it that way—like, you’re not just saying, oh, we don’t say that someone who watches movies is *ba’al ta’avah*. Well, some people watch movies—that goes back to, we’ll get to this later, right? It goes back to different kinds of movies, right?
Application to Movies: Aesthetic vs. Arousal
There’s kinds of movies that are not interesting to watch. They’re actually ugly. The only reason you watch them is to arouse certain pleasures or something like that, certain bodily pleasures. And those are not—it’s not a *she’elah* [question] of *me’ah* [unclear] to say *nehenin* [benefit/pleasure]. You see, that’s my *kiddush* [sanctification/distinction]—oh, now I have to go back to the halakha [Jewish law].
It’s a *she’elah* of—whatever. It’s a whatever it is. It’s not a question of the sight, because your sight—your eyes are just serving the body in this sense. That’s why I’m going back to my *hetel halakha* [halakhic distinction] that I’m based on this. So in the same—so I forgot to finish this halakha thing in the opposite sense. But if you’re seeing the movie for the pleasure of—
Student: Right, right. I’m going to get—if it would have beauty, that’s what you’re saying.
Instructor: No, I’m not saying that’s cool. I’m not making that claim. I’m saying that belongs to a different question. We didn’t get to what happens.
Student: No, we didn’t.
Instructor: We get it. It’s already 11 o’clock. Hello? It can go forever.
Chapter 3: Completing the Halakhic Framework: *Birkat Hare’ach* and the Soul’s Pleasure
What I’m saying is, this is where I want to complete the thing by saying the other side. Then I said there’s a halakha that says you make some *birkat nehenin* [blessings of benefit]. Then there’s *birkat hare’ach* [blessings on smell], which is not *birkat nehenin*. I think in the Rambam it says it’s a kind of *birkat nehenin*, but in the Gemara it says it needs a different source because the Gemara explicitly calls it this way.
And think—and this Gemara is a *rippled virus* [unclear reference] that are the opposite. I don’t know, remember the same words? That smell is something that the soul or the breath [*neshamah*] enjoys and not the body. This is literally the difference between pleasures of the body and pleasures of the not body. Even smell is not a pleasure of the body. And when you say body, we mean obviously touch, right?
Because smell is not a divine—it’s not a spiritual thing, right? The Gemara is not saying that smell is spiritual or intellectual or something like that. What we’re saying is that it’s not of the body, right? And the body in the way—in the way that there’s a different thing called *marav re’ach* [pleasant smell] and eating or drinking or something like that.
Now, then there’s other *brachot* [blessings] that we call—we call them, right? For example, right, sometimes called in a general sense, but blessings on the eye. Now I’m really—and there’s also—
[End of chunk 6]
Blessings on the Senses: The Problem of Separating Aesthetic from Bodily Pleasure
Chapter 1: Clarification: Smell as “Not of the Body”
Instructor: The smell is not a divine, it’s not a spiritual thing, right? The Gemara [Talmud: the central text of Rabbinic Judaism] is not saying that smell is spiritual, the Gemara is saying, or intellectual, or something like that. What we’re saying is that it’s not of the body, right? And the body in the way that there’s a different thing called *marav re’ach* [enjoying fragrance] and eating, or drinking, or something like that.
Chapter 2: Categories of Blessings Beyond Food
Now, then there’s other *bruchos* [blessings] that we call, we call them *Birkat Re’iyah* [blessings on sight], right? For example, *Perek HaGomeil* [a chapter in the Talmud], right? Sometimes it’s called *Birkat Sare’ach* in a general sense, but blessings on the eye.
Student: There’s also—but they’re not really about hearing.
Instructor: I wonder about this question. Now I feel like a new question.
Student: So there’s famously—
Instructor: Right, right, right.
The Puzzle of Missing Blessings
Instructor: So there’s famously no *bracha* [blessing] on the pleasure of sex. For nobody knows why. There might be a *bracha* in like *bracha*—but anyways, that’s one question. There’s basically only *brachas* on food, food and smell *bracha*. And but there should have been one for sexual pleasures. We don’t know why. Maybe because it’s like considered too low or something like that. We don’t really know what.
Student: Yeah, maybe because it’s a *kilkul* [damage/degradation].
Instructor: We don’t know. No, it shouldn’t have to be. No, it could be. I don’t know what’s so funny. It’s a theory reason, you know.
Digression: Why No Blessing on Tzedakah
The *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities] have said you shouldn’t—there’s no *bracha* on *tzedakah* [charity]. It’s generally no *bracha* because by the time you’re going to be finished taking out your—I’m giving the *bracha*, the poor person is going to be dead, you know, like you can’t, just give him the money and move on. So yeah, it’s hard to say, yeah, *bruchas* come with a certain situation.
The Question of Hearing Beautiful Music
But anyways, there’s *bruchas* which are unseen. So for so, so now I’m realizing that there’s *bruchas* like if you hear good news or something you make a *brucha*, or bad news you make a *brucha*. But that’s none of the pleasure of eating. So why? I have to ask the rabbis, why didn’t you make a *brucha* for hearing beautiful music?
Student: To listen to music?
Instructor: I don’t know why, you know. I’ll list the music.
Student: Sorry, no, it’s actually a hard bit.
Instructor: No, depending on the content of the music, I don’t think it’s only because you’re going to count them for the content.
Student: Yeah, it’s really—no, because this is about is about knowledge, right? It’s like about like you said it’s not about knowledge. It means good news, right?
Instructor: Yeah, which you can technically receive through any form of media, right? It’s not about the hearing, it’s not—
Student: Actually, it’s only one that you make, I mean, even if it’s fixed.
Instructor: Yeah, it’s a *mitzvah* [commandment]. *Megillah* [the scroll of Esther], maybe, whatever.
Chapter 3: Blessings on Sight and the Problem of Separation
But there are many, many, many *bruchas* on sight. And that’s what I wanted. I wanted to use this to illustrate this difference. So, for seeing beautiful things, you make a *brucha*, and it’s a kind of *brucha*. We call it *Birkat Sare’ach*, but I think it’s like for seeing something beautiful, you say, you know, God is great, He makes beautiful things. So, there’s a mass of *bracha*, or *she-kacha lo b’olamo* [who has such things in His world], and so on, including beautiful women, and it says in *Perek HaGomeil*.
Now, of course, most people don’t do this because they feel weird. No, most people don’t do this. Most people don’t do this because of this difference. Then it’s like, how do you lie to see a beautiful woman? Only by toast, and when you make the *bracha*, like with cat and silver, what does that even mean?
The Distinction Between Aesthetic and Animal Pleasure
So the answer is that there’s a difference between enjoying beauty which is a pleasure of the sense of sight and enjoying a woman in the same way an animal would enjoy the sight of a woman, right? See, maybe most people don’t—yeah, so maybe this is the problem. Maybe, maybe human beings have a hard time separating these two things when it comes to human women. I don’t know.
Like imagine you would be—I could give you a way of separating it. Imagine it’d be very old or some in some kind of you know a sexual person or an asexual state where you don’t have any sexual demand. Then you still can appreciate the beauty.
Student: True.
Instructor: If you’re, if you’re, you know, if you’re a heterosexual person, you could still enjoy beautiful personality the same kind, nothing, nothing, just like you see a beautiful thing. If you enjoy, appreciate beauty, and you have to wake up with that—that’s number one.
Does This Apply to Same-Sex Appreciation?
Student: What you’re saying, a man to a man?
Instructor: Yeah, why not? It doesn’t say only beautiful women. Maybe men are not beautiful.
Student: But you said women.
Instructor: No, you said women. No, no, humans.
Student: Three-year stylists.
Instructor: Yeah, I don’t say women. There’s also women explicitly in the stories and stuff, but no, of course.
Chapter 4: The Same Problem Applied to Smell: The Rama’s Ruling
Or the same discussion is regarding smell. So *Rama* [Rabbi Moses Isserles, 16th-century Polish authority] made a *halacha* [Jewish law] that you don’t make a *bracha* on some *bosem* [perfume] ever. You call it perfumes that a woman is wearing, or maybe not clearly a woman, maybe a woman that is *asura alecha* [forbidden to you], a woman that you’re not allowed to marry, or, yeah, then you shouldn’t make a *bracha*. The *Rambam* [Maimonides] sort of invented this *alecha*, or maybe he had a source for it, I can’t really say anyway.
Student: Even if you smell the smell of the sun coming over the person.
Instructor: Yeah, so theoretically, so there’s a question, there’s other questions about the *halachas* of the sun, but theoretically, if it has an *ikkar* [basic law], if they don’t make a *bracha she-kacha lo b’olamo*, at least they have to make *minei besamim* [blessing on fragrances].
Student: Exactly. You have to make *minei besamim*.
Practical Details of Scent Blessings
Instructor: If there’s like a real, if it’s just like a spray, I’m not sure, but if you like put some oil or something.
Student: No, it all has oil.
Instructor: Yeah, but I don’t know how much is considered, like how much is, like you just spray a little bit and I don’t know, is it still the air? How do you know it’s even the air?
Student: You just spray a lot so there’s no soap in it.
Instructor: Okay.
The Problem of Fallen-Out Practice
So anyways, like then you would have to make a *bracha*, according to the *ikkar halacha*. Again, this is, by the way, this is something that people just don’t do for no reason. I don’t know why. This is my, not my *lachash* [whisper/secret] here, but like we just stopped doing a lot of *brachas* for no reason. Pretend not to enjoy good smells. I don’t know why.
Student: Next week on the show on top.
Instructor: I don’t listen to this. I claim that when you make your—
Digression: Coffee
Since I got my new coffee thing, if you grind fresh coffee, you should make a *bracha*. I don’t know. I don’t know where it grows, the coffee. Anyways, it grows on a tree, right? Anyways.
Student: It’s pods in the ground.
Instructor: Those are the correct things you mean. So, you make a *bracha*.
Chapter 5: Concluding Thesis: The Separation Problem as the Core Issue
Anyways, so again, there’s this difficulty of separating these things for the same reason. Like, if you’re only enjoying the attraction or something like that, then you’re not enjoying the sight, then you can’t make a *Birkat Re’iyah* or a *Birkat Sare’ach*. And *Rama* might mean, because it’s *assur* [forbidden], but I think that’s the issue. If there would be a way of separating these things entirely, then there would be a separate pleasure for the smell itself, or for the sight itself, that has nothing to do with the rest of the story.
Anyways, that’s my, I guess that’s enough for today. *Chazak u’varuch* [strength and blessing].