הלכות שבת פרק י״ב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום רמב״ם הלכות שבת פרק י״ב
—
הלכה א — מבעיר כל שהוא חייב
דברי הרמב״ם: “המבעיר כל שהוא חייב.”
פשט: מבעיר היא מלאכה מספר 37 מל״ט מלאכות. השיעור הוא כל שהוא — בניגוד לרוב המלאכות שיש להן שיעור מסוים (כגרוגרת, כדי קמיע, ב׳ אותיות וכדומה), במבעיר כל הדלקת אש חייבת.
חידושים והסברים:
1) צורך לאפר — ה״צורך” של מבעיר
מבעיר חייב רק כאשר עושה לצורך. הדוגמה העיקרית בגמרא היא “הצריך לו אפר” — הוא צריך את האש/האפר. זה נשמע מוזר, אבל בימים קדומים היה לאפר תפקיד מעשי חשוב — חיממו בעצים, כיסו גחלים באפר (גחלי עמומים), ולאדם היה בבית דלי עם אפר. זה הופך את “צורך לאפר” למובן הרבה יותר.
2) מבעיר בדרך השחתה — מקלקל פטור
כאשר מישהו שורף דבר בדרך קלקול (למשל, הוא רוצה להיפטר משולחן), הוא פטור — כי מלאכה שאינה צריכה לגופה / מקלקל אינו חייב. בכל המלאכות מסתכלים על הפועל יוצא — צריך להיות מתקן, לא מקלקל.
3) קושיית המגיד משנה — העצים שווים יותר מהאפר
המגיד משנה שואל: אפילו כאשר שורפים עצים לצורך אפר, הרי אובייקטיבית זה קלקול — עצים שווים יותר מאפר! איך זה נקרא מתקן? המגיד משנה עונה: אין מסתכלים על מה שווה יותר אובייקטיבית, אלא על מה שהאדם צריך. הוא מביא משל: בהמה חיה שווה יותר ממתה, אבל שחיטה מותרת כי האדם צריך את הבשר. כך גם כאן — הוא צריך עכשיו אפר, זה מתקן.
4) מבעיר גדישו של חבירו — נקמה כ״תיקון”
הראב״ד מביא את המקרה של מי ששורף את תבואת חברו או ביתו — הוא חייב אף על פי שהוא משחית. “מתוך שכוונתו להנקם משונאו ונתקררה דעתו ושככה חמתו, הרי הבערה כשם הבערה” — כי הוא מרגיע את תאוות הנקמה שלו, זה נקרא “תיקון.”
זה תואם את הכלל שהרמב״ם מביא במקרים אחרים: קורע על מתו בחמתו (קריעת קריעה), חובל בחבירו בשעת מריבה, שואל כעליון כדי להטיל אימה על אנשי ביתו — בכל אלה אומר הרמב״ם “שכל אלו מתקן הוא אצל יצרו הרע” — הוא מתקן את יצרו הרע, לכן הוא חייב.
5) מחלוקת רמב״ם וראב״ד — “הבל וריק”
הראב״ד אומר “אמר אברהם, כל זה הבל וריק” — הוא חולק בחריפות. הראב״ד סובר שכעס הוא עובד עבודה זרה — איך אפשר לקרוא לחובל בחברו “מתקן”? לפי הראב״ד נשאר חייב רק בכעס כשר (כמו להטיל אימה באופן מותר, או קריעה על מתו שהיא מצווה), אבל לא בכעס יצר הרע רגיל.
הרמב״ם לעומת זאת מתכוון ב״יצר הרע” לא דווקא כרע — הוא מתכוון לכל כוח פנימי שהאדם מרגיע דרך מעשהו. אפילו קריעה על מתו — שהיא מצווה — היא גם “מתקן את יצרו” כי הוא מרגיע את צערו. הרמב״ם מציב את כל שלושת המקרים יחד תחת כלל אחד.
6) חילוק בין מבעיר למבשל
מה ההבדל בין מבעיר למבשל? במבשל עושים אש כדי לבשל — זה המטרה. במבעיר מדברים על שריפת הדבר עצמו. אפשר לעבור על שניהם — אם מדליקים אש (מבעיר) ואחר כך מבשלים בה (מבשל).
—
הלכה א (המשך) — הדלקה לחימום או אור, ותולדת מבעיר
דברי הרמב״ם: אם מישהו מדליק אש — נר, או עצים — כדי להתחמם או להאיר, הרי זה חייב משום מבעיר. תולדת מבעיר: המחמם את הברזל כדי לצרפו במים — מי שמחמם ברזל כדי להטילו אחר כך במים (תהליך של צירוף/hardening), חייב משום תולדת מבעיר.
פשט: אב המלאכה של מבעיר היא הדלקת אש לצורך (חימום, אור). התולדה היא חימום מתכת כדי לצרפה — תהליך ייצור שבו מחממים את הברזל ואחר כך מקררים אותו במהירות במים, מה שהופך אותו לקשה וחד.
חידושים:
– בהמחמם את הברזל האש כבר קיימת — האדם רק מכניס את הברזל. לכן זה נקרא מבעיר, כי הברזל עצמו נעשה אדום ובוער — הוא עצמו “מודלק” מהאש. אם זה לא היה מבעיר, זה היה רק נזק (damage) ללא שם מלאכה.
– המאירי שואל קושיה שזה צריך להיות מבשל (כי מחממים חפץ), לא מבעיר. גם הראב״ד לא מסכים עם סיווג הרמב״ם.
—
הלכה ב — מכבה כל שהוא חייב
דברי הרמב״ם: “המכבה כל שהוא חייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת — פטור.”
פשט: השיעור של מכבה הוא כל שהוא, כמו מבעיר. כיבוי נר או גחלת של עץ חייב. אבל כיבוי גחלת של מתכת פטור.
חידושים:
1) סתירה בין מבעיר למכבה במתכת
במבעיר חימום מתכת חייב (תולדת מבעיר), אבל במכבה כיבוי מתכת פטור — מדוע ההבדל? הרמב״ם מבהיר: במבעיר מדברים כדי לצרפו — זה צורך, מלאכה. במכבה, אם מכבים גחלת של מתכת סתם (לא כדי לצרף), זה פטור.
2) קושיית הראב״ד — כיבוי כחלק מהצירוף
הראב״ד טוען: אם במבעיר הוא חייב (כי לצרפו), צריך גם במכבה להיות חייב — כי כיבוי במים הוא חלק מאותו תהליך צירוף. הראב״ד טוען שאפילו אם לא התכוון לצרף, זה למעשה צירוף, ולפי שיטת הראב״ד (מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב) צריך להיות חייב. נשאלת גם שאלה האם זה פסיק רישא (כי תמיד כשמכבים מתכת חמה במים יוצא צירוף), אבל זה נשאר שאלה פתוחה.
3) לשון שני של הרמב״ם במכבה
הרמב״ם מביא את שני הצדדים: “המחמם את הברזל עד שיותך גחלת ואחר כך נותנו במים ומלשן אותו כדי לחסמו ולעשותו חד — וזהו הצורף שהעושה אותו חייב” — על מבעיר, וכך גם על מכבה. הרמב״ם ניסח כאן אחרת מאשר במבעיר — שם הוא רק אמר את החיוב, כאן הוא מפרט יותר את הפטור.
—
הלכה ב (המשך) — גחלת של מתכת ברשות הרבים
דברי הרמב״ם: “גחלת של מתכת ברשות הרבים — מותר לכבות כדי שלא יזיקו בה רבים.”
פשט: מתכת לוהטת ברשות הרבים מותר לכבות כדי שאנשים לא ייפגעו.
חידושים:
זה תואם את הכלל שגחלת של מתכת היא רק פטור (דרבנן), ודרבנן מותר לצורך הרבים / סכנה. הרמב״ם אמר קודם את הכלל ששבותים לא נאמרו בנסיבות כאלה.
—
הלכה ג — נותן שמן ונוטל שמן
דברי הרמב״ם: “הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר. והנוטל מן השמן שבנר חייב משום מכבה.”
פשט: הוספת שמן לנר דולק היא מבעיר; הסרת שמן מנר דולק היא מכבה.
חידושים:
– בנותן שמן האדם לא עושה אש חדשה — הוא רק מאריך את האש הקיימת. לכן זה נקרא מבעיר. כך גם להיפך בנוטל שמן.
– שאלה: אם לוקחים שמן אבל נשאר מספיק שהנר יבער עד מוצאי שבת — האם הוא עדיין חייב משום מכבה? או שמדברים רק כאשר הוא לוקח מספיק שזה יכבה מיד?
– תוספות מצוטט שגרם כיבוי מותר, לכן לא יכול להיות שמדברים על מקרה שזה רק יכבה מהר יותר — זה חייב להיות שעכשיו הלהבה נחלשת ממש.
—
הלכה ד — דליקה שנפלה בשבת
דברי הרמב״ם: “דליקה שנפלה בשבת — אם מכבה מפני איבוד ממון הרי זה חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך אם יצאו בני אדם כדי שלא ימותו — יניחו האש תאכל, ואפילו תאכל כל הקהילה.”
פשט: שריפה שפרצה בשבת — אסור לכבות כדי להציל ממון. רק פיקוח נפש דוחה שבת. אם האנשים כבר יצאו, יש להניח לאש לבער, אפילו אם היא יכולה לשרוף את כל העיר.
חידושים:
1) לשון פסוק
הלשון “יניחו האש תאכל” הוא לשון פסוק.
2) בית השכן
אפילו אם האש יכולה להתפשט לבית השכן, צריך גם שם רק להוציא את האנשים, אבל לא לכבות — כי זה נשאר אובדן ממון.
3) משנה ברורה — מצווה לומר את הדין
המשנה ברורה אומר שזו מצווה לומר את הדין (שאסור לכבות בשביל ממון).
4) רמ״א — בזמן הזה
הרמ״א אומר שזה היה רק בזמן חכמים, אבל היום, שאנו גרים בין גויים, כל שריפה היא סכנת נפשות.
5) משנה ברורה — למעשה
המשנה ברורה ופוסקים מאוחרים פוסקים שהיום, מכיוון ששריפה יכולה להתפשט לבית סמוך שבו יכול להיות זקן, חולה, או ילד שלא יכול לברוח, כל שריפה היא ספק פיקוח נפש, וזו מצווה לכבות שריפה בשבת. הרמב״ם עצמו אומר “יוציאו בני אדם כדי שלא ימותו” — אבל הוא מדבר באופן שבטוח שאין חשש לאנשים. חידוש המשנה ברורה הוא שבפועל כמעט תמיד יש ספק פיקוח נפש.
—
הלכה ד (המשך) — גרם כיבוי: מחיצה מכלים
דברי הרמב״ם: “מותר לעשות מחיצה בכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה.”
פשט: מותר להביא כלים — בין מלאים במים, בין ריקים שהם עמידים באש — ולעשות מחיצה לעצור את האש.
חידושים:
1) כלי חרס חדשים מלאים מים
אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים — אפילו כאשר יודעים בוודאות שכאשר האש תגיע, הכלים יתבקעו והמים יישפכו ויכבו את האש — מותר, כי זה גרם כיבוי (כיבוי עקיף), לא כיבוי בידיים.
2) יסוד: מדוע גרם כיבוי מותר?
מדרבנן אסור לעשות גרם מלאכה, אבל כיוון שיש חשש הפסד, התירו חכמים גרם כיבוי.
—
הלכה ד (המשך) — כופין קערה על גבי הנר
דברי הרמב״ם: אם לאדם יש נר והוא חושש שהוא ידליק את הקורה (תקרה), מותר להפוך קערה על גבי הנר כדי למנוע שהיא תידלק.
פשט: מניחים קערה מעל הנר כדי למנוע שהתקרה תידלק.
חידושים:
1) מבטל כלי מהיכנו — כאן מותר
קודם למדנו שאסור להניח כלי תחת שמן שמטפטף בגלל מבטל כלי מהיכנו — אבל כאן מותר. ההבדל: כאן זה בגלל סכנה/הפסד (שהתקרה לא תידלק), לכן התירו אפילו מבטל כלי מהיכנו.
2) הבנה מעשית
זו קערה גבוהה שמספיק גבוהה שהנר יכול עדיין לבער מתחתיה — היא לא מכבה את הנר ישירות. אם היא הייתה מכבה ישירות, זה היה אסור. כאן זה גרם — זה גורם לאש להיות קטנה יותר או להיכבות כאשר היא מגיעה לקערה.
—
הלכה ד (המשך) — פורשין עור של גדי / טלית על קורה
דברי הרמב״ם: “טלית שאחז בה האור — מותר להביא דברים שאין האור שולטת בהן ולפרוש על החלק מהקורה/ארון שעדיין לא נשרף, כדי שלא תאחז בה האש.”
פשט: מניחים דבר עמיד באש על החלק שעדיין לא בוער, כדי לעצור את האש מלהמשיך.
חידושים:
1) פחות מגרם כיבוי
כאן לא מכבים כלום — רק מונעים מאש חדשה להידלק. המחצית הראשונה של הארון תמשיך לבער עד שתיגמר. רק עצרו את האש מלהמשיך למחצית השנייה. זה אפילו פחות מגרם כיבוי — כי בגרם כיבוי מכבים במקום שכבר בוער, אבל כאן רק עוצרים אש חדשה מלהתחיל.
2) מדוע צריך לדון בזה בכלל?
אם לא עושים כלום לאש עצמה, רק מניחים דבר במקום שעדיין לא בוער — מדוע זה צריך להיות אסור? התירוץ: כי הוא מתכוון לכבות — כאשר האש תגיע לשם, היא תיכבה. זו הכוונה של “כדי שלא תאחז בה האש.”
—
הלכה ד (המשך) — ספר תורה שאחז בו האור
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שאחז בו האור — פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה.”
פשט: מותר לפרוש את ספר התורה ולקרוא בו, ואם האש תיכבה בינתיים — מותר.
חידושים:
1) האם זה דווקא ספר תורה?
“ספר תורה” במשנה יכול להתכוון לכל ספר. אבל זה צריך להיות ספר שמותר לקרוא בו בשבת — כי אם זה ספר חשבונות, אסור לקרוא בו בשבת.
2) איך “פושטו” עוזר לכבות?
על ידי פריסת הספר האש “נחנקת” — היא בוערת מאחור, ועל ידי פריסה מפריעים לאש.
3) גרם כיבוי רק לצורך מצווה/הפסד
אולי גרם כיבוי מותר רק לצורך מצווה או הפסד — לכן מדברים על ספר תורה (מצווה) או טלית (הפסד).
—
הלכה ד (המשך) — נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור
דברי הרמב״ם: מותר לשפוך מים על הצד שעדיין לא התחיל לבער, ואם כבה כבה.
פשט: שופכים מים על החלק שעדיין לא בוער, וכאשר האש מגיעה, היא נכבית.
חידושים:
1) “ואם כבה כבה” — זה יכבה בפועל
“ואם כבה כבה” פירושו שבפועל האש כמעט תמיד תיכבה — כי האש מגיעה למים ונכבית. זו גרמא — שופכים את המים “צעד לפני” המקום שבו האש נמצאת, וכאשר האש מגיעה, היא נכבית. אין ספק שזה יכבה — ההיתר הוא רק כי לא עושים זאת ישירות.
2) השוואה לגרמא מודרנית
זה מושווה לטכנולוגיות גרמא מודרניות (מעלית שבת, מנגנוני גרמא חשמליים) — לוחצים על משהו, והתוצאה באה בעקיפין. יש שאומרים שזו טעות, אבל הלכת הרמב״ם ברורה שגרמא כזו מותרת במקרה של הפסד.
3) קשר לשפיכת מים על בית בוער
אפילו כאשר הרמ״א אומר שאסור לכבות שריפה (מדרבנן), זה רק כיבוי ישיר. אבל “חצי גרמא” — כמו שפיכת מים על החלק של הבית שעדיין לא בוער (כמו שכבאי עושה) — מותר, כי זה עקיף.
[סטייה: שריפה בימים קדומים] פעם התמודדו יותר עם אש — כל בית היה לו אח, השתמשו באש לחימום ובישול, ילד התעורר באמצע הלילה והיה צריך להדליק נר. לכן מבינים טוב יותר את ה״טריקים” שהרמב״ם מדבר עליהם.
—
הלכה ד (המשך) — שכח נר דולק על גבי טבלא
דברי הרמב״ם: “שכח נר דולק על גבי טבלא — מותר לנער את הטבלא שהנר יפול. אבל המניחו בערב — אסור, כי הטבלא נעשית בסיס לדבר האסור.”
פשט: אם שכח נר דולק על שולחן, מותר לנער את השולחן שהנר יפול (גרם כיבוי). אבל אם הניח אותו במכוון ערב שבת, השולחן נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו.
חידושים:
1) חילוק שכחו/הניחו
ההבדל אינו זמני (מתי הניח אותו) אלא מבוסס כוונה: “שכחו” פירושו שהלך ערב שבת עם נר, הניח אותו על השולחן, התכוון להסירו, ושכח — אז השולחן אינו בסיס. “הניחו בערב” פירושו שהניח אותו שם במכוון ערב שבת — אז השולחן נעשה בסיס לדבר האסור.
2) גרם כיבוי בנר דולק
ניעור הטבלא הוא גרם כיבוי (כיבוי עקיף), שמותר. זה לא כיבוי ודאי — הוא לא יודע בוודאות שהאש תיכבה.
3) סכנה לעומת חשש שריפה
המקרה של נר דולק מדבר על חשש שזה יכול לגרום לשריפה (לא סכנה ממש), ובכל זאת מותר לנער. אם זו הייתה סכנה ממש, היה מותר אפילו ב״הניחו בערב”, כי גרם כיבוי בסכנה היה מתיר גם מוקצה. אבל מזה שהרמב״ם מחלק בין שכחו להניחו, רואים שזה לא מדבר על סכנה — כי בסכנה ההבדל לא היה קיים.
—
הלכה ד (המשך) — נכרי שבא לכבות
דברי הרמב״ם: “נכרי שבא לכבות — אין אומרים לו כבה ואין אומרים לו אל תכבה.”
פשט: גוי שבא מעצמו לכבות — אין לעצור אותו, ואין אומרים לו לכבות. אין קוראים לגוי לכבות, אבל כאשר הוא בא מעצמו, מניחים לו. אין מצווה לגרום לו לשבות.
—
הלכה ד (המשך) — קטן שבא לכבות
דברי הרמב״ם: **”קטן שבא לכבות — אין שומעין לו. ואם עשה על דעת אביו — [צ
ריך למחות]. אבל מעצמו / מדעת עצמו — אין בית דין מצווין להפרישו.”**
פשט: ילד יהודי שבא לכבות שריפה בשבת — אין מניחים לו. אבל אם הוא עושה זאת מדעתו שלו (לא על דעת אביו), בית דין אינו מחויב להפרישו.
חידושים:
1) חילוק נכרי/קטן
זה ההבדל העיקרי: גוי — אין אומרים לו “אל תכבה”; קטן — כן אומרים, אין מניחים לו. לגוי אין מצווה לגרום לו לשבות; לקטן יש חיוב.
2) מחלוקת בפירוש “אין שומעין לו”
אחד הציע ש״אין שומעין לו” פירושו לא שעוצרים אותו, אלא שכאשר הוא בא לשאול “אבא, האם לכבות?”, האב לא אומר “כן”. השני חלק בחריפות: “אין שומעין לו” פירושו שבאמת אין מניחים לו לכבות — דוחפים אותו, אומרים לו “לא”. זה ההבדל מגוי: בגוי שותקים, בקטן אומרים באופן אקטיבי “לא”. הדעה החזקה היא ש״אין שומעין לו” פירושו שבאמת אין מניחים לו — צריך למחות. הראיה: ההבדל בין נכרי (שבו שותקים) לקטן (שבו מדברים באופן אקטיבי) חייב להיות שבקטן עושים משהו יותר — עוצרים אותו.
3) פירוש “על דעת אביו” לעומת “מדעת עצמו”
זו שאלה קשה שהמפרשים לא הבהירו. “על דעת אביו” לא פירושו רק שהאב מצווה עליו במפורש — זה פירושו שהילד עושה זאת כדי לעזור לאב, או שהוא מקבל רמז/איתות מהאב. “מדעת עצמו” פירושו שהוא סובר בעצמו שהוא מספיק גדול לעזור, הוא עושה זאת סתם מעצמו.
4) קשר לכללי חינוך קטנים (פרק כ״ד)
הרמב״ם בפרק כ״ד אומר: קטן שעושה בשבת דבר שאינו שבות — אין בית דין מצווין להפרישו. גם אם האב מניח — אין אנו מחייבין אותו למחות בו. בשריפה, שבה חז״ל עשו קולות מיוחדות (גרמות וכדומה), רואים יותר את הפשט: אפילו באיסור דאורייתא (מכבה), אם הקטן עושה זאת לא על דעת אביו, בית דין אינו מחויב להפרישו. זה חידוש — כי בדרך כלל באיסורי תורה היינו חושבים שצריך למחות, אבל בשריפה חז״ל הקילו.
5) “שפיסותיו עליו” — יסוד החיוב בקטן
החיוב לעצור קטן הוא דווקא כאשר הוא “שפיסותיו עליו” — הוא באחריות האב. אבל זה לא פירושו כל קטן שעושה בעצמו, אלא דווקא כאשר הוא עושה “על דעת אביו”. קטן שאוכל חזיר מעצמו — אין מצווה לעצור אותו (לפי שיטה זו). חינוך הוא מצווה לחנך לעשות מצוות, לא כפייה לעצור עבירות.
—
הלכה ד (המשך) — אמירה לנכרי בדליקה
פשט: בשריפה בשבת יש קולות מיוחדות — מותר לרמוז לגוי “כל המכבה אינו מפסיד”, אף על פי שבדרך כלל אסור ליהנות ממלאכת גוי בשבת כאשר הוא עושה זאת על דעת ישראל.
חידוש: הרמב״ם מתחיל את הנושא עם איסור כיבוי שריפה, אבל למעשה הוא מונה את כל הדרכים שמותר לעשות — כולל רמיזה לגויים. הכלל הוא: אמירה לנכרי היא רק מדרבנן, ובשריפה (צורך) חז״ל הקילו.
—
הלכה י״א — הוצאה מרשות לרשות: אב מלאכה
דברי הרמב״ם: “הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא.”
פשט: הוצאה מרשות אחת לאחרת היא אחת מל״ט אבות מלאכות.
חידושים:
1) מדוע הרמב״ם מדגיש שזו אב מלאכה?
הרמב״ם רוצה למנוע תפיסה שגויה — בכל המלאכות האחרות יוצרים משהו, עושים שינוי. בהוצאה רק הזיזו משהו ממקום למקום — אין שינוי בחפץ עצמו. לכן אדם יכול לחשוב שזו לא מלאכה אמיתית. הרמב״ם מדגיש שכן, זו אב מלאכה.
2) מדוע להוצאה יש כל כך הרבה הלכות?
כי הוצאה היא המלאכה שאדם עושה כל הזמן — יש לו דברים בכיס, הוא יכול בקלות להיכשל. לכן צריך עירוב, ולכן יש כל כך הרבה פרטים.
3) ראיה מפסוק
“איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש — ויכלא העם מהביא” — משה רבינו אמר שלא להביא עוד נדבות למשכן. הפסוק קורא לזה “מלאכה”, וההבאה הייתה נשיאה מרשות היחיד לרשות הרבים (או להיפך). רואים שנשיאה נקראת מלאכה. הרמב״ם מדגיש: “אף על פי שדבר זה… כל גופי תורה מפי משה מסיני הן” — כל ל״ט מלאכות הן הלכה למשה מסיני, אבל בהוצאה יש גם רמז מפסוק.
4) מחלוקת ראשונים בפשט הפסוק
רש״י הולך עם הדרשה של חז״ל ש״מלאכה” פירושה הנשיאה/הבאה עצמה. הרשב״ם והרמב״ן מבינים אחרת — הנשים עבדו (טוו וכדומה) והביאו, “אל יעשו עוד מלאכה” פירושו שלא יעשו דברים חדשים. הרמב״ן טוען ש״מלאכה” לא תמיד פירושה עבודה — כמו “אשר לא שלח ידו במלאכת רעהו” שבו מלאכה פירושה “רכוש”/נכסים. הרמב״ם מביא כאן את הדרש של חז״ל.
—
הלכה י״א (המשך) — מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים
דברי הרמב״ם: “וכן למדנו מפי השמועה — המעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.”
פשט: מלבד הוצאה מרשות לרשות, יש עוד אופן: נשיאת ד׳ אמות ברשות הרבים היא גם חייבת כמו הוצאה מרשות לרשות.
חידושים:
1) מקור
הגמרא אומרת “גמרא גמירי לה” — הרמב״ם מפרש זאת כהלכה למשה מסיני.
2) פשט “כמוציא” — בעל המאור
הבעל המאור נותן פשט אחר — אדם הולך עם ד׳ אמות קטנות של רשות שלו, וכאשר הוא נושא מחוץ לד׳ אמות שלו זה ממש כמו הוצאה מרשות לרשות. ד׳ אמות הן “רשותו של אדם”. קשה על זה: הוא הרי הולך עם ד׳ אמות שלו, אז ד׳ האמות החדשות צריכות לבטל את הקודמות.
3) מבנה אב המלאכה
הוצאה והכנסה — הרמב״ם לא עושה הבדל ביניהן, שתיהן אותה מלאכה. מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים הוא אופן של אותה מלאכה.
—
הלכה י״א (המשך) — שיעור הוצאה
דברי הרמב״ם: “ואינו חייב עד שיוציא כשיעור המועיל… מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים.”
פשט: חייב רק כאשר נושא “שיעור המועיל” — שיעור שחשוב/שימושי לאותו דבר ספציפי.
חידוש — מדוע להוצאה יש כל כך הרבה הלכות (שיעורים): במלאכות אחרות השיעור קשור למלאכה עצמה. בהוצאה אפשר לשאת כל דבר — סממנים, אוכל, וכו׳ — וכל דבר יש לו שיעור משלו לפי איך משתמשים בו. לכן יש כל כך הרבה משניות והלכות המפרטות את השיעורים לכל דבר.
—
הלכה י״א (המשך) — עקירה והנחה
דברי הרמב״ם: “ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר… פטור.”
פשט: צריך שניהם — עקירה (הרמה) מרשות אחת והנחה (הנחה) ברשות אחרת. בלי שניהם פטור.
חידוש: הרמב״ם מציב עקירה והנחה יחד עם שיעור המועיל בהלכה אחת — הוא רואה זאת כחלק מה״שיעור” של הוצאה, לא כתנאי נפרד. עקירה והנחה הן חלק משלמות המלאכה, כמו שהשיעור הוא חלק מהשלמות. “הלכות הוצאה” פירושה שצריך שני החלקים: השיעור (כשיעור) ועקירה עם הנחה. הרמב״ם רואה זאת כחבילה אחת.
וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים — צריך גם עקירה, הנחה, ושיעור. ואינו חייב עד שיעקור כשיעור ויניח בצד האחרת.
—
הלכה י״ב — תולדות הוצאה: זורק ומושיט
דברי הרמב״ם: זריקה (זורק) והושטה (מושיט) מרשות לרשות, או מתחילת ד׳ לסוף ד׳ ברשות הרבים — “הרי זה תולדת המוציא וחייב.”
פשט: הצורה שונה מעט, אבל התוצאה זהה: החפץ מגיע מרשות אחת לאחרת.
חידוש — כלאחר יד בזורק: “אבל הזורק כלאחר יד פטור.” מדוע הרמב״ם מביא כלאחר יד דווקא בזורק ולא במוציא? הוא היה יכול לומר כלאחר יד על מוציא גם! רק בהלכה י״ג כתוב שהמוציא כלאחר יד גם פטור — מדוע לא מיד כאן? זו שאלה פתוחה.
—
הלכה י״ב (המשך) — מוציא מקצת החפץ
דברי הרמב״ם: “המוציא מקצת החפץ מרשות לרשות פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו.”
פשט: אם חלק מהחפץ עדיין נשאר ברשות הקודמת, הוא פטור.
חידוש — כלי מצרפן: “קופה שמלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל” — אפילו אלפי גרגרי חרדל, כולם בטלים לכלי. “המוציא רוב — פטור עד שיוציא את כל הכיפה.” הכלי הופך את כל מה שבתוכו לחפץ אחד — “שהכלי מצרפן כל מה שבתוכו.” לא מסתכלים על מה שמונח בפנים, אלא על הכלי כשלם.
—
הלכה י״ג — דרך המוציאין
דברי הרמב״ם: “המוציא חפץ מרשות לרשות — בין בימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתפו — חייב, שהוציא כדרך המוציאין.”
פשט: נשיאה ביד ימין, יד שמאל, בבגד/כיס, או על כתף — כולן דרך המוציאין.
חידושים:
1) על כתפו למעלה מעשרה
אפילו כאשר המשא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים (שבו אפשר לטעון שרשות הרבים לא מגיעה כל כך גבוה), הוא עדיין חייב. “שכן אנו מוצאין במשכן — בכתף ישאו” — במשכן נשאו את הארון בכתף, וכל מלאכות שבת לומדים ממשכן.
[סטייה: איך נשאו בכתף?] הניחו אותו על הכתפיים, כשהידיים אוחזות בצד כדי שלא ייפול. זו הייתה דרך כבוד — גבוה, “ברמת העיניים.” זה גם קל יותר לשאת דברים כבדים על הכתף מאשר בידיים. הכוזרי סובר שהם נשאו את עצמם על הכתף. הפסוק “בכתף ישאו” פירושו בגוף — שבטים אחרים קיבלו עגלות, אבל בני קהת נשאו בכתף.
—
הלכה י״ג — שלא כדרך המוציאין
דברי הרמב״ם: מי שנושא “בין שני ויגדים” (בין שני חלקי בגד), “בפיו” (בפה), “בפי ויגדו” (בצווארון), “במנעלו ובסנדלו” (בנעל) — “פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.”
פשט: פטור אבל אסור — אלו לא דרכים רגילות שאנשים נושאים דברים.
—
הלכה י״ג (המשך) — המוציא משא על ראשו
דברי הרמב״ם: “אם היה שק כבד, כגון שק מלא או טייבה, שמונח על ראשו ותופס בידו — חייב, שכן דרך המוציאין.” אבל “אם היה חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו ואינו אוחזו בידו — פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים המונחים על ראשיהם.”
פשט: משא כבד על הראש כשהידיים אוחזות בצד — זו דרך רגילה. אבל דברים קטנים על הראש בלי אחיזה בידיים — זו לא דרך העולם.
חידוש: ההבדל הוא: דברים גדולים/כבדים על הראש עם ידיים — זו דרך המוציאין, כי כך נושאים דברים כבדים. אבל דברים קטנים על הראש בלי אחיזה בידיים — זו לא דרך העולם, כי דברים קטנים לא נושאים על הראש.
[הערה הומוריסטית:] הרי נושאים שטריימלים ענקיים על הראש — האם פטור? תשובה: לא נושאים אותם בידיים, זה בכלל לא דרך הוצאה — זה לבוש.
—
הלכה י״ג (המשך) — המעביר למעלה מראשו
דברי הרמב״ם: “המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ ברשות הרבים, אפילו שהעבירו למעלה מראשו — חייב.”
פשט: כאן לא מדברים על הנחה על הראש, אלא על אחיזה בידיים אבל גבוה מהראש — אפילו גבוה מעשרה טפחים, הוא חייב.
חידושים:
1) קושיה — למעלה מעשרה טפחים
למעלה מעשרה טפחים הרי אינו רשות הרבים — מדוע הוא חייב? התירוץ: כיוון שהאדם עצמו נמצא בתוך עשרה, והוא נושא את החפץ, החפץ מחובר לאדם. כאשר אומרים למעלה מעשרה פטור, הכוונה כאשר העקירה עצמה היא במקום למעלה מעשרה — אבל כאשר אדם הולך עם הדבר, הוא מחובר לאדם שנמצא בתוך עשרה.
2) מחלוקת ראשונים
ראשונים אחרים אומרים שחייב רק אם הייתה עקירה והנחה למטה מעשרה קודם/אחר כך. הרמב״ם לעומת זאת אומר שאפילו באופן שהוא למעלה מעשרה כל הזמן — חייב.
3) חילוק — רק במעביר ד׳ אמות
הדין הוא דווקא לגבי העברת ד׳ אמות ברשות הרבים, אבל מרשות לרשות (רשות היחיד לרשות הרבים) כנראה יהיה שונה כאשר הוא נושא למעלה מראשו — כי שם מסתכלים יותר על המקום ממנו ואליו הוא נושא.
4) פשט הראב״ד — עבר דרך עליו
הראב״ד לומד פשט אחר בגמרא. הוא מפרש “אף על פי שעבר דרך עליו” שאפילו אדם מושיט את ידו מימין ומניח אותה משמאל (סוף ד׳ הוא תחילת ד׳), ובינתיים זה היה על האדם (שהוא כביכול מקום פטור) — הוא עדיין חייב. אבל אם האדם נוסע עם הדבר (הוא הולך איתו), זה כל הזמן על מקום פטור — צריך להיות פטור.
—
הלכה י״ד — טלטול בתוך ד׳ אמות ברשות הרבים
דברי הרמב״ם: “מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן.”
פשט: אדם מותר לטלטל בד׳ אמות שלו ברשות הרבים.
חידושים:
1) “שהוא עומד בצדן” — מה זה אומר?
כאן יש שאלה גדולה: האם זה אומר שהאדם עומד בצד של ריבוע ד׳ על ד׳ (ויש לו ד׳ אמות קדימה), או שהוא עומד באמצע ויש לו ד׳ אמות סביבו (שיהיה 8×8)?
2) שיטת המגיד משנה
המגיד משנה טוען ש״לכל רוח שהוא רוצה” לא פירושו שיש לו ד׳ אמות בכל כיוון (שיהיה ריבוע של 16 אמה). הוא מתכוון רק לפניו או לצדו — לא שזה יצא ד׳ כפול ד׳.
3) פירושים מוצעים ב״בצדן”
(א) הוא עומד בצד הריבוע, והריבוע לפניו; (ב) “מצדו” פירושו עד כמה שאדם יכול להושיט את ידיו — זו רשותו. הפשט הפשוט הוא שלפני אדם יש ריבוע ד׳ על ד׳, הוא מסתובב — מסתובב עם הריבוע.
—
הלכה י״ד (המשך) — שיעור ד׳ אמות: מדידה
דברי הרמב״ם: “האמה של אלו מודדין באמת האדם.” אם הוא “ננס באבריו — נותנין לו ד׳ אמות בינונית של כל אדם.”
פשט: מודדים באמת האדם שלו (ידו). אבל אדם קטן מקבל שיעור בינוני.
חידוש: אדם גדול מקבל לפי אמות שלו (הגדולות יותר) — זה לא נעשה קטן יותר, אלא גדול יותר. הכלל: זה לא נעשה קטן מבינוני, אבל זה יכול להיות גדול יותר.
—
הלכה י״ד (המשך) — מקור ד׳ אמות: הלכה למשה מסיני
דברי הרמב״ם: “מפי הקבלה אמרו חכמים שזה שנאמר בתורה ‘שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו׳ — שלא יטלטל חוץ למרובע זה.” השיעור הוא “כמדת אורך אדם ופשיטת ידיו ורגליו.”
פשט: “שבו איש תחתיו” — במקום שאתה יושב אתה יכול לטלטל. “אל יצא איש ממקומו” — יותר מזה אסור. הפסוק מדבר במקור על ליקוט מן בשבת, אבל חז״ל דרשו מזה את הכלל של ד׳ אמות.
חידושים:
1) איך יוצא ד׳ אמות
אדם רגיל הוא בערך ג׳ אמות גובה, כאשר הוא מושיט את ידיו מתווסף עוד אמה — ביחד ד׳ אמות. זה המקור של השיעור.
2) זה לא פירושו רק הושטה
הוא יכול לשאת בכל הריבוע של ד׳ אמות — הוא יושב “בצד” הריבוע.
3) קושיה — ללקט מן בשבת?
לפי הפשט היה אפשר ללקט את המן בשבת (כי אפשר לשבת וליטול מד׳ אמות סביב)? תירוץ: זה רק דרש — הפשט של הפסוק הוא “שב במקומך ואל תלך לחפש מן בשבת.”
—
הלכה ט״ו — שניים שד׳ אמ
ות שלהן מעורבין
דברי הרמב״ם: “היו שנים מקצת ד׳ אמות של זה לתוך ד׳ אמות של זה — מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו.”
פשט: שני אנשים שעומדים/יושבים קרוב זה לזה, וד׳ אמות שלהם חופפות — שניהם יכולים להביא אוכל למקום החופף ולאכול שם, אבל אף אחד לא יכול להוציא מד׳ אמות שלו לד׳ אמות של חברו.
חידוש: זה חידוש — לא גזרו על מקרה זה, אף על פי שהיה אפשר לחשוב שצריך להיות אסור מדרבנן.
—
הלכה ט״ו (המשך) — שלושה אנשים: האמצעי מבליע ביניהם
דברי הרמב״ם: “אם היו שלשה והאמצעי מבליע ביניהם, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, אבל השנים החיצונים אסורים זה עם זה.”
פשט: האדם האמצעי גובל עם שני הצדדים בד׳ אמות שלו, לכן הוא מותר עם שניהם. אבל שני האנשים החיצוניים אסורים זה עם זה, כי הם לא בד׳ אמות זה של זה. לא אומרים שזה נעשה רשות סמוכה אחת גדולה, וגם לא אוסרים את האדם האמצעי בגלל גזירה.
—
הלכה ט״ו (המשך) — שרשרת אנשים: נשיאה דרך הרבה אנשים
דברי הרמב״ם: “לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד׳ אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, שאין לך כל אחד ואחד שנטל אלא בתוך ד׳ אמות שלו.”
פשט: מותר לעשות שרשרת של אנשים, כל אחד מוסר את החפץ לבא אחריו, אפילו מאה אנשים, אפילו החפץ מועבר כמה מילין. זה מותר כי לא מסתכלים על החפץ אלא על האדם — אף אדם אחד לא נשא יותר מד׳ אמות.
חידושים:
1) חילוק בין הוצאה למלאכות אחרות (שנים שעשאוה)
במלאכות אחרות (כמו העברת אש) אומרים שכאשר מספר אנשים עושים יחד מלאכה, מסתכלים על התוצאה — ביחד יצאה מלאכה שלמה. כאן גם החפץ למעשה נישא כמה מילין — מדוע זו לא מלאכה?
התירוץ: בהוצאה לא מסתכלים על החפץ (פועל יוצא) אלא על מעשה האדם. אף אדם אחד לא העביר ד׳ אמות ברשות הרבים. זה אפילו פחות משנים שעשאוה — כי בשנים שעשאוה (כמו אחד עוקר ואחד מניח) זה אמנם פטור אבל אסור מדרבנן, אבל כאן זה מותר לכתחילה.
2) מדוע שונה משנים שעשאוה?
באחד עוקר ואחד מניח — שניהם יכולים לעשות זאת בעצמם (זה יכול וזה יכול), לכן זה שנים שעשאוה, פטור אבל אסור. אבל כאן זה בכלל לא מלאכה — כי אף אחד לא עשה את השיעור של ד׳ אמות ברשות הרבים. ממש לא קרה כלום מצד אף אדם אחד.
3) קושיית אחרונים — אדם אחד בעצמו
אם העיקרון הוא שכל אדם רק נשא בד׳ אמות שלו, הרי אדם אחד בעצמו יכול לעשות את אותו הדבר — הוא מתיישב במקום חדש, נושא בד׳ אמות שלו, מניח (מניח), הולך הלאה, מרים (עוקר), נושא שוב פחות פחות מד׳ אמות. מה ההבדל בין הרבה אנשים לאדם אחד?
4) מחלוקת הראב״ד
הראב״ד חולק על עיקר ההלכה. הוא סובר שאדם לא יכול לטלטל בד׳ אמות ברשות הרבים סתם כך — רק בשעת הדחק, כמו כאשר אין לו היכן להיות (אין לו שם קביעות). השולחן ערוך פוסק להלכה כרמב״ם.
5) רמב״ם — מותר לכתחילה
הרמב״ם אומר בבירור “מותר” — זה אומר מותר אפילו מדרבנן, לכתחילה. עם הרבה אנשים זה לכתחילה מותר לפי הרמב״ם.
6) חילוק בין אדם אחד להרבה אנשים (פחות פחות מד׳ אמות)
הביאור הלכה מביא שהרב בלומנפלד טוען שיש חילוק בין הרבה אנשים (מותר לכתחילה) לאדם אחד שהולך בעצמו (משאכשיך — רק בשעת הדחק). הפרי מגדים מחלק: מדאורייתא זה באמת אותו דבר — אבל מדרבנן חכמים לא הניחו לאדם אחד לעשות זאת אלא בשעת הדחק (משאכשיך). אבל עם הרבה אנשים הרמב״ם אומר “מותר” — מותר אפילו מדרבנן.
7) חילוק כללי — הוצאה לעומת מלאכות אחרות
בהוצאה מסתכלים על מעשה האדם, לא על הפועל יוצא (תוצאה). במלאכות אחרות מסתכלים יותר על מה שקרה. כאן זה אפילו פחות ממקרי הוצאה אחרים, כי הוא אפילו לא נושא לרשות אחרת.
—
הלכה ט״ז — שיעור ד׳ אמות: אלכסון המרובע
דברי הרמב״ם: “הואיל ויש לו לאדם לטלטל בתוך ד׳ אמות על ד׳ אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה — חמש אמות ושלושה חומשי אמה. לפיכך אין מעביר ואין הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה.”
פשט: אדם מקבל מרובע של ד׳ על ד׳ אמות. אם הוא הולך ישר זה ד׳ אמות, אבל אם הוא הולך באלכסון מפינה לפינה, זה 5 ו-3/5 אמות. לכן במעביר וזורק ברשות הרבים אינו חייב עד שמעביר יותר מ-5 ושלושה חומשי אמה.
חידושים:
1) היסוד
חידוש הרמב״ם הוא שהשיעור אינו סתם “ד׳ אמות” כפי שמדברים בדרך כלל, אלא כיוון שזו רשות האדם (מרובע), הוא יכול לנצל את האלכסון. לכן השיעור האמיתי הוא חמש ושלושה חומשי אמה.
2) רק במעביר וזורק
הרמב״ם מגביל את הדין — זה תקף רק במעביר (נשיאה) וזורק (זריקה), לא בכל המקרים.
—
הלכה ט״ז (המשך) — חילוקי דינים לפי מרחק
דברי הרמב״ם: שלוש רמות:
1. עד ד׳ אמות — מותר לכתחילה
2. מד׳ אמות עד ה׳ אמות וג׳ חומשין (אלכסון) — פטור אבל אסור (איסור דרבנן)
3. יותר מה׳ אמות וג׳ חומשין — חייב חטאת מדאורייתא
פשט: הרמב״ם קובע שלוש רמות של דין לפי המרחק.
חידושים:
1) פירוש הגר״א — רק כאשר קובע מקום
הגר״א אומר שדין האלכסון תקף רק כאשר אדם קבע את ד׳ אמות שלו — כלומר הוא קבע היכן בדיוק ד׳ אמות שלו נמצאות. רק אז הוא מקבל את התוספת של האלכסון. זה תואם את שיטת הראב״ד שכל ההיתר של ד׳ אמות הוא רק כאשר קובע מקום.
2) קושיה — מדוע האלכסון יהיה מותר?
כאשר הולכים ישר, השיעור הוא ד׳ אמות. אבל כאשר הולכים באלכסון, מדוע צריך לקבל יותר? זה הגיוני רק אם יש ריבוע קבוע — אבל כאשר הולכים בכיוון, צריך קודם למדוד היכן ד׳ האמות נמצאות, ואולי ד׳ האמות שלך מסודרות בכיוון שלא מתאים לדרכך. זה נשאר לא ברור.
3) מחלוקת הראב״ד — אין חילוק בין ד׳ לה׳ וג׳ חומשין
הראב״ד סובר (כפי שלמדנו קודם) שבכלל אין היתר לכתחילה לשאת בד׳ אמות — רק במקום הדחק (שעת הדחק). הראב״ד הולך לפי דעת רבנן שמותר רק לשאת פחות פחות מד׳ אמות כאשר אי אפשר בדרך אחרת.
הראב״ד שואל על הרמב״ם: מהיכן לקח הרמב״ם גזירה חדשה בין ד׳ אמות לה׳ אמות וג׳ חומשין? אם הגדר האמיתי של ד׳ אמות הוא למעשה ה׳ אמות וג׳ חומשין (כי זה האלכסון), אז צריך להיות מותר לשאת בשעת הדחק עד ה׳ אמות וג׳ חומשין! חילוק הרמב״ם — שד׳ אמות מותר לכתחילה, אבל בין ד׳ לה׳ וג׳ חומשין פטור אבל אסור — לא ברור מהיכן הוא לוקח את האיסור דרבנן החדש הזה.
4) קושי עם החלוקה דאורייתא/דרבנן
חלוקת הרמב״ם בין דאורייתא ודרבנן קשה מאוד לעשות בהלכות שבת, כי “פטור” בדרך כלל פירושו “אבל אסור מדרבנן.” אבל הרמב״ם חילק לשלוש רמות, שזה לא שכיח. השולחן ערוך מביא שד׳ אמות מותר לכתחילה, אבל מצוין שבמקומות רבים זה לא נראה כך שמותר לכתחילה.
5) תירוץ אפשרי — פחות פחות מד׳ אמות פירושו האלכסון
אולי אפשר ללמוד שכאשר הגמרא אומרת “פחות פחות מד׳ אמות” הכוונה למעשה לקוטר (קוטר/אלכסון) של ד׳ אמות, שיוצא יותר מד׳ אמות. כך היה אפשר לענות על קושיית הראב״ד.
—
בזה מסתיים פרק י״ב.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק י״ב – מבעיר
פתיחה והקדמה
אנו לומדים את הרמב״ם הקדוש, הלכות שבת פרק י״ב, הפרק השנים עשר. נפלא.
נאמר תודה לבעלי הנדבנים שתורמים את השיעור, הרב רבי יואל שהוא הפטרון של השיעור. ואם מישהו רוצה לתרום שיעור מסוים, למשל למישהו יש קשר מסוים דווקא עם מלאכת מבעיר, הוא יכול לתרום את הפרק שעוסק בזה. או שיש הרבה פרקים בהלכות שבת, מי שרוצה אולי נעשה כמו המחבר ונמכור את התורה בבית הכנסת, פרשת האזינו עולה יותר כסף. אז למשל את הפרק שמדבר על קידוש אפשר למכור ביותר כסף. מי שרוצה עבודת השם בוערת שיתרום מבעיר. מי שהכליות שלו לא עובדות שיתרום “אוכל שני בתים נותנים”.
הלכה א – המבעיר כל שהוא חייב
אז אומר הרמב״ם, “המבעיר כל שהוא חייב”. אנו לומדים כאן, אנו הולכים עכשיו ללמוד, אנו נמצאים באמצע ל״ט מלאכות. כבר חישבתי את רוב ל״ט המלאכות אני חושב, ואנו נמצאים עכשיו במבעיר. זה מספר 37. טוב מאוד.
הרמב״ם מונה כל הלכה תחילה את אב המלאכה, ואחר כך הוא מדבר אם יש תולדות. מבעיר, כמה הוא השיעור של מבעיר? כל שהוא. שונה מרוב המלאכות שהיו לנו, שיש שיעור מסוים, כגרוגרת, כדי קמיע, או מה שיהיה, כדי אותיות, שתי אותיות. מבעיר הוא כל שהוא. לעשות אש קטנה, אש קטנטנה נקראת גם כן שעשה אש.
צורך לאפר – הפשט של מבעיר
אבל מבעיר פירושו בדרך כלל להדליק… אני יודע, להדליק שולחן, להדליק לא דבר שהדרך להדליקו, כי נראה מאוחר יותר לגבי הדלקת דבר שהדרך להדליקו. אז הוא אומר כאן, להדליק, למה אדם ידליק חתיכת עץ? בדרך כלל זה או השחתה או כי הוא רוצה את האש.
בימים קדומים, כמו שדיברתי עכשיו עם החברותא שלי ר׳ יצחק, עבורנו זה נראה לצורך אפר. אם הוא מדליק אש כי הוא צריך את האפר, הוא צריך את האש, הוא חייב. עבורנו זה נראה כדבר נדיר כל כך, אני יודע, עושים את זה ערב תשעה באב שם, שיהיה אש. אבל בימים קדומים היו עושים, היו מחממים בעצים, ושם היה איזה סדר שצריכים אפר. כמו שאנו רואים, זה למשל, קודם למדנו על מתכת לעשות גחלים, גם רואים בתמונה שמכסים את העצים בגחלי עמומים, כלומר מכוסה באפר. נראה שלאפר היה שימוש חשוב, אדם היה בביתו גם דלי של אפר. אז זה הגיוני, שבסדר, זו הדרך של מבעיר שחייב, שמדליק את האש לסיבה חיובית, כי רוצה אפר. אתה אומר? כן כן, טוב מאוד.
מבעיר בדרך מקלקל – פטור
אבל אם עושה זאת דרך מקלקל, הוא שורף שולחן כי הוא רוצה להיפטר מהשולחן, או שהוא רוצה לנקום במישהו, פטור. מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פטור, כי הוא לא עשה מלאכה שהיא מתקן אלא מקלקל. כמו כל המלאכות אנו יודעים שכל המלאכות הפשט הוא כשעושים משהו כי רוצים את התוצאה ממנו, כי צריכים את זה, זה חלק מהכנה. אבל כל דבר שעושים בדרך של קלקול, אולי הוא הורס, מקלקל, אבל זה לא מלאכה.
קושיית המגיד משנה – העץ שווה יותר מהאפר
המגיד משנה מביא קושיה מעניינת, כשמשרפים חתיכת עץ טובה ונשאר אפר, למעשה עשה הרבה חורבן. עץ הוא יותר, אפילו כשהיו משתמשים באפר, זה שווה הרבה יותר העץ מהאפר. לכאורה גם עשה קלקול. אז הוא מסביר, הוא אומר שיש מחלוקת בגמרא, אבל הוא אומר שהרמב״ם, המגיד משנה אומר שהרמב״ם צודק, שאפילו הכי זה נקרא מתקן. אף על פי שאפר מול עץ זה מעשה חלש. אבל הוא רוצה עכשיו את האפר. זה לא הולך. הוא אומר שבעל חי חי שווה יותר ממת, אבל יש היתר לשחוט. מה ההווה אמינא?
בסדר. לא מסתכלים על מה יותר טוב, מסתכלים על מה הוא צריך. הוא אומר “הצריך לו אפר”, כשהוא צריך אפר. אבל כמו שאמרנו בהתחלה, שזה נראה לנו מוזר, מבעיר צריך לו אפר. זה היה מוזר בדיוק גם בגמרא, לסיבה קצת אחרת, אבל זה לא כל כך פשוט.
חילוק בין מבעיר ומבשל
מה ההבדל בין מבעיר ומבשל? מבשל פירושו, עושה אש, עוסק גם בעשיית האש. לומדים ברור, זה כדי לבשל. אפילו הוא לוקח עצים כדי לעשות את זה, הוא עובר על חיתוך העצים לפי השיעור של בישול. עכשיו מדברים אבל לא שהוא מבשל משהו עם זה, מדברים שהוא שורף את הדבר.
אומר הרמב״ם, מבעיר ואחר כך מבשל, יכול להיות עובר על שניהם. מבעיר, בסופו של דבר הולך לומר הראב״ד. כן.
מבעיר גדישו של חבירו – נקמה כתיקון
אומר הראב״ד כך, מה קורה? דיברנו עכשיו ששריפת משהו היא בדרך כלל השחתה, הוא מקלקל. אבל זה כשזו באמת השחתה. אבל אם האדם עצמו הוא משחית, אם האדם הוא רשע והוא כן רוצה את האש, הוא רוצה את המקלקל, אז כך, מבעיר גדישו של חבירו, הוא עושה אש לשרוף את תבואת חברו או לשרוף את ביתו, חייב, הוא כן חייב, זה נקרא כאן מבעיר. למה? אף על פי שהוא משחית, אפילו הוא משחית, הוא מקלקל, אבל מתוך שכוונתו להינקם משונאו, הוא עושה זאת כי יש לו תאוות נקמה בשונאו, וברגע שהוא עושה זאת, ונתקררה דעתו ושככה חמתו, עם זה שהוא עשה זאת הוא נרגע, הרי הבערה כשם הבערה. כן, זה מתאים לזה, אני חושב שאתה לומד את הראב״ד על דברים אחרים.
כל עוד בוער בו נקמה, זה עדיין בוער, ומתי הוא נרגע? כשהוא הוציא את נקמתו, כשהוא ביצע אותה, הוא הוציא אותה מן הכוח אל הפועל, הוא לא מקלקל. למה זה משנה? זה מזכיר הלכה אחרת, למדנו בקורע על מתו בחמתו, אם מישהו קורע בגד טוב הוא מקלקל, אבל אם יש מצווה לקרוע קריעה, או שזו דרך להביע את הצער, אני חושב שהמילה היא לא המצווה, אולי המילה היא בגלל הצער, התורה אמרה שכשאדם בצער הוא קורע את הבגד. אולי אגיד שזה נתקררה דעתו, כי הוא הוציא את צערו, הוא נרגע. אם בחמתו, הוא בכעס, והוא נרגע על ידי קריעה על מתו, רואים את אותו הדבר, שבדרך זו זה כן נקרא מתקן. או מקרה נוסף, חובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו היינו יכולים להסתכל עליהם כמקלקל, אבל ברגע שאנו יודעים את העובדה שעם זה מרגיעים את יצר הרע, זה אומר מתקן הוא אצל יצרו הרע, הוא מתקן את יצר הרע שלו, ממילא כן חייב, זה לא נקרא מקלקל פשוט.
שיטת הראב״ד – מסתכלים על מה האדם רוצה
ואני חושב שזה מתאים מאוד לשיטת הראב״ד גם עם עושה צורך לאפר, הראב״ד מסתכל על זה פשוט, מה נעשה פחות שווה? מעץ נעשה אפר, אדם שנכנס עכשיו לחטא זה קלקול, אבל הראב״ד לא מסתכל על מה אובייקטיבית יותר טוב, עץ או אפר, אני מסתכל על מה האדם רוצה. האדם היה צריך אפר, האדם רצה עכשיו להוציא. זה לא היה קלקול. מה שאין כן כשהוא עושה זאת לריק, מישהו לא חושב, הוא לוקח את זה כקלקול. אבל כשהוא רוצה להוציא, הוא רוצה. אני חושב שני הדברים, אתה רואה את שניהם, הרמב״ם והראב״ד. הראב״ד לא היה, הוא חזר על זה מהרמב״ן, הוא ראה את זה במגיד משנה. מישהו אחר שאל את הקושיה. אני לא יודע בדיוק מה היתה המסקנה, רק הזכרתי לומר שזה לא כל כך נורמלי הצורך, שלא אבנה על זה בניין שלם.
דיון: “הבל וריק” – המחאה של הראב״ד
ר׳ יצחק: לא, זה נכון שהראב״ד חולק. כאן אומר הראב״ד, “אמר אברהם, כל זה הבל וריק”. אתה לא חזק בידיעה. אני כן שמח, כי יש לו הרבה קנאת יצרו, כי הוא מוציא מה שהוא צריך להוציא לפי הרמב״ם.
המגיד שיעור: לא, הראב״ד סובר שדברי הרמב״ם הם הבל וריק. הוא לא סובר כמו “אמר אברהם, אפשר לפרש אחרת את הגמרא”. הוא סובר שזה הבל וריק. אתה צריך לדעת, זו הגדרה של עד כמה הרמב״ם טועה לפי שיטת הראב״ד. סתם, הראב״ד היה בעל זעם, הוא התרגז, הוא התבשל בלימוד, הוא לא היה איזה נחמד. אמת.
כל מה שרציתי לומר הוא שזו מחלוקת רמב״ם וראב״ד. מה הראב״ד טוען, הראב״ד כבר אמר בחובל בחבירו, אמר הראב״ד, זה עובד עבודה זרה, איך אפשר לקרוא לו מקלקל? לפי הראב״ד יישאר כן למשל קריעה על מתו, או שואל כעליון כדי להטיל אימה על אנשי ביתו, שזו המסקנה של הגמרא שם לגבי זה, יהיה כן חייב. כעס הוא עובד עבודה זרה זה בכל זאת מקלקל.
ר׳ יצחק: לא, אם זה כעס אמיתי, אם זה כעס שהוא להטיל אימה, אה, אם זה כעס שמותר, אה.
המגיד שיעור: כן, הראב״ד טוען רק שאז, לפי הפשט שלו בגמרא גם, שאז כשהכעס הוא… זה יצר הרע, לא טהרת הלב. אני רוצה להדייק ברמב״ם. הרמב״ם שאומר שכל אלה מתקן את יצרו הרע, אפילו מי שמשליט את עצמו והוא עושה מצווה שכתובה היום בתורה, אני לא יודע ממש דאורייתא, אבל זה כתוב בהלכה, מצוות קריעה, גם, מה הוא עושה? גם את יצר הרע. הוא לא מתכוון דווקא רע.
ר׳ יצחק: לא, לאו דווקא, לא צריך שייכות לזה. שם הוא מתקן כי הוא עושה את המצווה.
המגיד שיעור: לא, הוא לא עושה את המצווה. הרמב״ם אומר “שכל אלו”, אתה צודק, על זה את הקושיה אתה שואל?
ר׳ יצחק: לא, “שכל אלו” עולה על… לא, “שכל אלו” על כל העבירות.
המגיד שיעור: הרמב״ם כאן, הוא מציב יחד שלושה מקרים יחד כאן בפירוש. הוא אומר, כל אלה מתקן את יצרו הרע. תן לי לומר לך כך, אולי הרמב״ם חשב, יצר הרע הוא לא דווקא רע. רע או טוב, יש לו תאווה למשהו, זה עניין, הוא מתייסר. אולי מי שיש לו תאווה לקריעה על מתו הוא צודק. הוא מרגיע את האדם.
בוא נחשוב מתי יש חובל בחבירו שהראב״ד היה כן סובר שזה חובל בחבירו טוב. ילד מתריס נגדו, והוא בא והוא מכה אותו, והוא מכה אותו בחזרה. לפי הראב״ד זה בכל זאת כשר, כמו מציל אדם מן הבהלה באופן אמיתי. אז בכל זאת כל דבר הוא סור מרע ועשה טוב. זה רק מקרה שצריך להיות סור מרע ועשה טוב. יכול להיות שאותו אמר פשט כל כך רע, מורה כזה. יש לך שכן רשע שמכה והורג את ילדיו, הולכים לשרוף לו חצי מהבית?
ר׳ יצחק: אני חושב שלא. אני לא ממליץ שמי שהולך להתפלל בבית אבות ישרפו לו את הבית.
המגיד שיעור: אבל זה קצת מעניין הראב״ד, כי ברגע שהראב״ד מבין שכעס באופן אמיתי… העובדה שהראב״ד עצמו, הראב״ד היה מתרגז כל הזמן על הרמב״ם. לא יכול להיות שהוא יתרגז שצריך באמת לשבור את הבית של אותו. נראה שלא. הוא כתב השגות זה דבר אחד, אבל להתרגז לשרוף את הבית של אותו… הראב״ד לא אמר שצריך לשרוף את ספרי הרמב״ם.
אני יכול להבין את ההבדל, שכעס במידה הנכונה זה נורמלי שאדם יהיה דן מיעוט על כעס פעם בחודש. ממה שאני מדבר זו בכל זאת מציאות של פעם בחיים שצריך לשרוף את הבית של אותו. זה לא משהו… בסדר. אבל הרמב״ם הסתכל על הכל אותו הדבר. לפי מה שאתה מבין את הגמרא, זה כתוב בגמרא.
ר׳ יצחק: להיפך, זה לעניין שבת. גמרא היא לעניין מוסר זה לא נכון, אבל לעניין שבת זה נקרא מתקן. יצר הרע הוא מאוד חשוב להלכות שבת. אם לא היה יצר הרע, לא היתה ההלכה.
המגיד שיעור: בסדר. כבר דיברנו בפעם הקודמת שהמילה “מכלכל”. כל פעם שאדם מחלל שבת הוא בכל זאת מקלקל, במיוחד לפי דרך הראב״ד של הסופרים.
ר׳ יצחק: כן, זה לא הפשט.
המגיד שיעור: אז.
תולדות מבעיר
מה הן התולדות? אה, וחייב. ומה עוד הוא מבעיר? דיברנו על שריפת דבר טוב. השאלה היא אם צריך את האפר כדרך השחתה. אבל בוא ניקח כאן את השריפה שהיא יום-יומית. אם מישהו מדליק אש, או נר, או עצים, המטרה היא חימום – להתחמם, או להאיר.
הלכות מבעיר ומכבה
תולדת מבעיר: המחמם את הברזל
דובר 1:
בסדר, אבל דרמא יש זה מעניין. דרמא הסתכל על הכל אותו הדבר. אם זה יהיה לפי מה שאתה אומר עכשיו, כתוב בכל זאת בגמרא שזה הנושא.
להיפך, זה לעניין שבת. גמרא אומרת, לעניין מוסר זה לא נכון, אבל לעניין שבת זה נקרא מתקן. אז יצר הרע הוא מאוד חשוב, כי למה יש הלכות שבת? רק כי אם לא יהיה יצר הרע לא היתה ההלכה. בסדר.
כבר דיברנו בפעם הקודמת שהמילה “מקלקל”, כל פעם שאדם מחלל שבת הוא בכל זאת מקלקל, במיוחד לפי דרך הראב״ד, שזה לא הפשט.
אז, מה הן התולדות? אה, וחייב. ומה עוד הוא מבעיר? דיברנו על שריפת דבר טוב. השאלה היא האם בכל זאת דן עבירה על דרך השחתה. אבל בוא ניקח כאן את השריפה שהיא יום-יומית. אם מישהו מדליק אש, או נר, או עצים, כדי להתחמם או כדי להאיר, הרי זה חייב, זה מבעיר, זה מעין מבעיר.
ומה היא התולדה של מבעיר? המחמם את הברזל, אם מישהו מחמם ברזל כדי לצרפו במים, זה אחר כך… אני חושב, צורך… עניין של ייצור. יש דבר כזה צירוף, עניין של צירוף, עיבוד מתכת, אחר כך הם עברו איזה תהליך שעושה אותם חזקים מאוד. אז ברזל, הדרך איך לעשות ברזל שהוא מספיק קשה או מה, עושים אותו חם ואחר כך נותנים לו טבילה במים ועושים אותו מהר קר.
זו תולדת מבעיר וחייב. ההדלקה. זה מעניין, כי מדברים כאן, האש כבר קיימת, הוא מכניס ברזל. אה, הברזל עצמו נדלק לכאורה. הברזל נעשה אדום וזה נדלק. אבל זה לא הנושא עכשיו. אבל זה צריך להיות מבעיר, אני אומר, שאם לא היה זה סתם איזה מסכן. הוא לא עושה כאן את האש. יש אש והוא זורק חתיכת ברזל לתוכה. זה לא נקרא מבשל, זה נקרא מבעיר. טוב מאוד, כי הוא עצמו נעשה חלק מהאש, הוא נשרף. כלומר הוא נעשה אדום, כן, כלומר הוא נעשה בוער.
המאירי שואל בכל זאת קושיה, שזה מבשל. בסדר. והראב״ד לא מסכים אחר כך.
הלכות מכבה
עד כאן הלכות מבעיר, עשיית אש. נכבה אש. טוב מאוד. כמו כמה מלאכות שבאות עם דבר והיפוכו, כתיבה ומחיקה, יש מכבה עם מבעיר, כיבוי והדלקה. תחילה הדלקה ואחר כך כיבוי, כי אי אפשר לכבות מה שלא הדליקו.
אז כך, המכבה כל שהוא חייב. השיעור של מכבה הוא גם כל שהוא, כמו מבעיר, האש הקטנה ביותר שכיבו. כיבה מה? אומר הוא, אחד המכבה את הנר, או שכיבה נר, או שכיבה גחלת של עץ, כל אלה. אבל המכבה גחלת של מתכת, ודיברנו קודם שכשמדליקים מתכת היא בוערת, היא נעשית חמה מאוד והיא נעשית כמו אש, היא מתחילה להיות אדומה ולבעור, ממילא היה מבעיר, אבל רבותינו, מכבה גחלת של מתכת פטור.
דיון: למה מכבה גחלת של מתכת פטור?
מה בדיוק המילה? איך מכבים אותה בכלל? מורידים אותה סתם מהאש? יש עוד משהו, כמו שמנשבים אותה, כמו מכבה אש? שמים אותה במים, מה? ולמה במבעיר זה נקרא מבעיר ובמכבה זה לא נקרא מכבה?
מבעיר הוא כדי לצרפה, זה לא כדי לצרפה, זה סתם… האם לא הכיבוי חלק מהתהליך של לצרפה? אני לא חושב. הוא לא מדבר על זה.
כאן הראב״ד בכל זאת חולק. בסדר, הראב״ד חולק יותר כאן. קאמר רבנן דבורא, שהוא מכבה… הוא חייב כמבעיר, צריך גם להיות חייב כמכבה. כך הוא טוען, אני חושב.
המשך הלכות מכבה – גחלת של מתכת, דליקה בשבת, וגרם כיבוי
אה, עכשיו הוא אומר, אין צורך לצרוף. כמו שאמרתי לך, חשבתי שיש חילוק. הראב״ד סובר שזה עדיין צורך לגופו, אז יש איסור.
ומה החילוק מגחלת של עץ? גחלת של עץ הראב״ד אמר כן, זה… מכבה גחלת של עץ. הראב״ד אמר את זה, שחייב. הם דוגמה, ואני יכול לומר צורך לגופה שהוא חייב. אני הולך, לא צריך את זה. אני לא יודע. מה אומרים שאר מפרשי הרמב״ם? יש בעיה, יש בעיה כאן. יש כאן בעיה.
לשון הרמב״ם במכבה גחלת של מתכת
הרמב״ם אומר, אם מביאים על הרמב״ם, אם לא הכיר אותו, כן, אומר הרמב״ם, הרמב״ם מבהיר את החילוק. מכבה סתם כך פטור, אם לא התכוון לצרף. כמו שלא התכוון לצרף להבעיר, אותו דבר כאן אצל מבעיר. כגון המתיך הברזל עושה, נכון? הוא מזכיר את שניהם. ומחמם את הברזל, מחממים, כן, את הברזל עד שיותך גחלת, מחממים את הברזל, את המתכת, עד שנעשה גחלת, ואחר כך נותנו במים ומלשן אותו כדי לחסמו ולעשותו חד, ואחר כך נותנים אותו בתוך מים, מכבים אותו כך כדי לחסמו, לעשות אותו חד. וזהו הצורף, זה מה שדיברנו קודם שיש תהליך של לצרף, שהעושה אותו חייב, על מבעיר. ואותו דבר הוא גם חייב, המצרף מקודם גם חייב כשהוא עושה אותו דבר למכבה.
זו לשון אחרת, הוא שינה את זה לגמרי. הוא לא אמר קודם המבעיר ברזל פטור אלא אם לצרף חייב. למה לכאורה אותו מקרה שם? אם מישהו מדליק חתיכת ברזל רנדומלית שהוא לא רוצה עכשיו לעשות לצרף, הוא גם יהיה פטור. אוקיי, הוא כבר אמר רק כדי לחסמו. לא, שם הוא גם אמר את החיוב, את החיוב, וכאן הוא מדבר על הפטור יותר מהחיוב. אולי מישהו רצה כאן להוציא מאיזו הלכה או מה, צריך לראות במה הוא עוסק.
ואם מכבה לא על מנת לצרף, על זה שואל הראב״ד שאפילו לא נתכוון לצרף, אבל למעשה הוא מצרף, הוא מכבה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא צריך עדיין להיות חייב. זו קושייתו. אה, אם מישהו מתכוון, רגע, אולי זה פסיק רישיה. פסיק רישיה, אה, אולי מדברים באופן שזה לא פסיק רישיה? לא הגיוני, כי תמיד זה יקרה. לא הגיוני.
מכבה גחלת של מתכת ברשות הרבים
אומר עכשיו הראב״ד, גחלת של מתכת ברשות הרבים, מותר לכבות, מותר לכבות גחלת של מתכת ששוכבת ברשות הרבים, כדי שלא יזיקו בה רבים, כדי שאדם לא ייפגע. למה הוא פטור? כי כשהוא מכבה אותה ברשות הרבים, זה לא לצורך, זה רק שלא יזיקו בה רבים, אז הוא פטור. ודבר שהוא פטור הוא רק אסור מדרבנן, והרמב״ם אמר לנו קודם כשהכללים משם היו “לא אמרן אלא לכם”, הוא לא אמר על דרבנן. אבל אני חושב שרמב״מים אחרים גם הרבה פעמים ההגדרה, גם קודם אצל רמב״מים שאינם מהרמב״מים שהם אב מלאכה, דבר שהוא דרבנן מותר לעשות משום סכנה או משום צורך הרבים.
נותן שמן ונוטל שמן
אז הרמב״ם עובר למה עוד, מה עוד דבר הוא מכבה. הנותן שמן, כאן הרמב״ם מדבר על שניהם, מבעיר ומכבה. הנותן שמן לתוך הנר הדולק, מי שמוסיף שמן לנר הדולק, חייב משום מבעיר. ומי שנוטל מן השמן שבנר חייב משום מכבה. זה כבר היה לנו כשהרמב״ם דיבר על השמן היותר, כשהייתה ההלכה שהוא היה חייב כשנוטלים מהשמן.
כן, זה מעניין, כי הנותן שמן, הוא לא עושה אש, אבל הוא גורם לאש הקיים להימשך יותר זמן. ואותו דבר להיפך, כן. זה מעניין, למשל, אם מסתפק מן השמן שבנר, אבל זה עדיין ימשיך לבעור לפחות עד מוצאי שבת למשל, האם זה עדיין מכבה? או שמדברים כשהוא נוטל ממש מספיק שזה יכבה מיד?
לא, זו שאלה. תוספות אומר שצריך להיות שגרם כיבוי נלמד שמותר, אז זה לא יכול להיות שמדברים שזה יכבה מהר יותר. זה חייב להיות שעכשיו זה נעשה חלש יותר איכשהו. אה, היה כך, הוא כתב תשובה על הדבר הזה. אוקיי. כך זה יוצא כאן. כן.
דליקה שנפלה בשבת
אומר הרמ״א כך: קרתה שריפה. אז כך, דליקה שנפלה בשבת, נלמד עכשיו הלכה מעניינת. דליקה שנפלה, כבר היה לנו שאש שנדלקת בטעות, כמו כשקורה טרגדיה ונדלקת שריפה, קוראים לזה “נפילה”. זה נפל, שונה ממה שאמרנו קודם “המדליק גדישו של חבירו”.
דליקה שנפלה בשבת, ומובן שהאדם רוצה לכבות אותה כי הוא רוצה להציל את ביתו. אומר המחבר, “עושה מן איבוד ממון, הרי זה מכבה והולך”. הוא מכבה כי הוא חוסך את כספו. חייב. הוא חייב, כי הוא עושה מלאכה. מובן, נראה, הוא לא רוצה כאן אש וכלום, אבל זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל בכל זאת הוא חייב. “שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות”. לחסוך את כספך, איבוד ממון, לא דוחה שבת, רק איבוד נפשות.
לפיכך, אם יש שריפה בבית, אם אין שם אנשים, “יצאו בני אדם כדי שלא ימותו”, אם האנשים כבר יצאו, אז “יניחו האש תאכל”, יניחו לאש לבעור. לשונו היא לשון מעניינת, זו לשון פסוק או משהו. יניחו לאש להישרף, “ואפילו תאכל כל הקהילה”, אפילו אם זה יכול לשרוף את כל העיר. אבל זה עדיין רק חשש של איבוד ממון, כי לכל היותר זה יתפשט לבית הסמוך, צריך לעשות שם גם את ההלכה שהאנשים יצאו. ממילא, כל עוד אין חשש של פיקוח נפש, בשביל כסף לא מכבים את האש.
חידוש הרמ״א: בזמן הזה כל דליקה היא סכנת נפשות
כן, זו ההלכה. זו מצווה, המשנה ברורה אומר שזו מצווה לומר את הדין הזה. אבל הרמ״א אומר שזה היה רק בזמן חכמים. היום, שאנחנו גרים בין גויים, כל שריפה היא סכנת נפשות. מסיבה כלשהי לא ברור בדיוק מאיזו סכנה הוא מדבר. וגם כי זה אחד משלושת הדברים שהרמ״א כתב. והמשנה ברורה והפוסקים המאוחרים אומרים, מאחר שהיום תמיד, אם זה יכול להתפשט לבית הסמוך, תמיד יכול להיות שם זקן, חולה, או ילד שלא יכול לברוח כראוי, והמשנה ברורה אומר, כיון שפיקוח נפש הרי זו מצווה לומר לכל אחד שאם נופלת שריפה בשבת זו מצווה לכבות אותה. אז הרמב״ם עצמו אומר את זה, “יוצאים בני אדם כדי שלא ימותו”.
דליקה בשבת: סכנת נפשות, גרם כיבוי, והלכות מחיצה
סכנת נפשות בדליקה בזמן הזה
היום שגרים בין גויים, כל שריפה היא סכנת נפשות. מסיבה כלשהי לא ברור מה בדיוק הסכנה שהוא מדבר עליה, וגם כי זה הדבר היחידי שכתוב ברמ״א, והמשנה ברורה והפוסקים המאוחרים אומרים מאחר שהיום תמיד אם זה יכול להתפשט לבית הסמוך, תמיד יכול להיות איזה זקן, חולה, או ילד שלא יכול לברוח כראוי, ממילא זה ספק ספק נפשות, ממילא זו מצווה לומר לכל אחד, שאם נופלת שריפה בשבת, זו מצווה לכבות אותה.
הרמב״ם עצמו אומר את זה, “יוציאו בני אדם כדי שלא ימותו”, הוא אומר את זה אבל באופן שבטוח שאין חשש על אנשים. המשנה ברורה צודק שאם מניחים לשריפות לבעור, איפשהו מישהו ייכווה? פיקוח נפש הרי לא כל כך ודאי צודק. הוא מדבר כך על ההלכה, הוא מדבר על… מה זה לא? אין כזו שאלה.
הלכה: מחיצה מכלים — גרם כיבוי
אוקיי. מותר, מה מותר לנו לעשות? מותר, לעשות מחיצה, מה שכן מותר לעשות הוא כך, מותר להביא מים, ולא לשפוך, אבל לגרום איכשהו שהמים יכבו את האש באופן זה. עושים מחיצה, לוקחים הרבה כלים, מותר לקחת כלים ולעשות מזה מחיצה שתעצור את האש. בין למלאים, בין כלים שמלאים במים או אם יש כלים שריקנים, שעמידים באש, שיתנגדו לאש, כדי שלא תעבור הדליקה, כדי שהאש לא תמשיך.
חידוש: כלי חרס חדשים מלאים מים
אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים, לא רק מותר לקחת כלים שאולי המים ישפכו על האש, אלא אפילו אם יודעים בוודאות, זה עשוי כך, שכשהאש תגיע למים, המים ישפכו, מותר, כי זה כבר… מותר לקחת כלי חרס שבוודאי יתבקע, הוא יתפצל וישפוך את המים ויכבה את האש, מותר לעשות זאת. לא גרם כיבוי מותר, כי זה גרם כיבוי, אבל כן, היה מותר לעשות דבר שהוא גרם, כלומר אתה לא עושה את זה בידיים. וצריך להבין בדיוק כרגע. זה מוצב כאן. בעצם זה היה אסור לכאורה, כיון שאתה מביא. למה זה היה מותר? כי יש חשש הפסד.
מדרבנן בוודאי אסור לעשות גרם מלאכה, אבל כיון שיש חשש הפסד החכמים התירו.
כן. זה הכל מדרבנן. זה הכל מדרבנן. מה שאנחנו רואים שמותר מדרבנן דברים אחרים, נלמד בפרק אחר. אבל עכשיו לומדים את ההלכה.
הלכה: כופין קערה על גבי הנר
כופין קערה כבר למדנו גם?
כן. כופין, עוד דבר, אם לאדם יש נר והוא חושש שזה ידליק את התקרה, מותר להפוך קערה על גבי הנר שזה יגן שזה לא יידלק. אפילו אולי זה יכבה, או הבעיה היא מבטל כלי מהיכנו.
זה לא יכבה. אם זה היה כובה אסור, אסור לכבות. כאן הבעיה, זה גרם, זה יגרום שזה יהיה קטן יותר, או כשזה יגיע שם הנר יכבה.
אם אתה מתכוון לומר שאפילו אפיקומן, שלמדנו קודם שאסור לשים שזה יקח את השמן שמטפטף בגלל מבטל כלי מהיכנו, כאן הוא אומר שמותר.
דיון: איך עובדת הקערה?
זה על גבי הנר. אני מבין שיש נר, מעליו יש קורה, ויש סכנה שהנר יגע בקורה, אז שמים ביניהם קערה. אז הולכים לעשות מחיצה, בעצם.
נכון, איך בדיוק תולים את הקערה אני לא מבין בדיוק. איכשהו שמים קערה, זה חייב להיות שיש מקום, אחרת שמים קערה מעל נר.
אני חושב ששמים קערה גבוהה שהיא מספיק גבוהה מהנר. הנה הנר, ושמים קערה גבוהה. אז יש מקום לנר שיבער, לא יכבה. אם שמים אותה על הנר זה כבוי.
כן. אוקיי.
הלכה: פורשין עור של גדי על הקורה
והוא אומר עוד דבר שמותר לעשות, לא לעצור את הטובה, אלא לעצור את הרעה. הוא אומר כך, ארון שכבר התחיל להישרף, מותר להביא עורות או דברים אחרים, דברים שאין האור שולטת בהן, דברים שהאש לא שורפת אותם, ופורשן על הקורה שעדיין לא נשרפה, מותר לפרוש אותם על החלק של הארון שעדיין לא נשרף, כדי שלא תאחז בה האש, כדי שהאש לא תגיע לשם.
דיון: האם זה גרם כיבוי?
אני חושב שכל הדברים האלה הם קצת דבר מעניין. המקום שאתה שם את המגבת, זה עדיין לא בוער. אתה לא מכבה כלום. אתה עושה שכשהאש תרצה להגיע לכאן, היא לא תדליק.
כן, זה גרם כיבוי. זה גרם כיבוי. אפילו פחות מגרם כיבוי, כי גרם כיבוי היה כשאתה מכבה שם שזה כבר בוער. אבל אתה עושה שזה יעצור, שלא יקרה אש חדש. אני מתכוון לומר, אפשר לראות את זה כמו שהחצי השני של הארון יתחיל לבעור עכשיו, זו אש חדשה. זה לא שעצרתי את אותה אש. עשיתי שהאש תמשיך, אבל לא יקרו שריפות חדשות. כי החצי השני של הטלית מדליק מהחצי השני של הטלית.
אם אתה יכול לומר שהאש הוא דבר חי והוא הולך למקום חדש, למה צריך לדבר על זה בכלל אז? אני באמת לא יודע. אני לא יודע. למה צריך לדבר על זה? מה זאת אומרת, מותר בשבת סתם לשים דבר שאש לא תבער? אני חושב שזה פשוט. הוא מתכוון לכבות את האש. כשזה יגיע לשם, הוא יכבה את האש.
בקצרה, ההיתר הוא, הוא אומר בבירור, זה נכון שהאש תגיע לשם, אבל כל האש היא דבר אחד. לא, אני לא יודע אם כל ה… זה ימשיך לבעור. החצי הראשון ימשיך לבעור עד שיגמר. אז בסך הכל לא נתת שיקרה אש חדש.
כל פעם שהוא יגיע למקום חדש, זו אש חדשה. אתה לא מדבר על זה. עצרת ש… חנקת את האש, אבל אם כאן בוער, אתה שופך כאן מים, הוא יבער עד שיגיע לכאן, וכאן הוא ינסה להילחם, והוא לא ימשיך. לא תידלק אש חדשה.
כל הגרם כיבוי, כל העניין עם הכלים ששמו, שהם יתפוצצו, זה גם בעצם זה, נכון? הוא מכבה כבר את האש.
לא, שם, כן, כי זה יתפוצץ, זה ישפך, וזה יתפוצץ, וזה יכבה אולי את כל האש, או גם יכבה את המקומות שכבר בוערים. אבל הגדי לא יכול לכבות, הוא עושה מחסום שזה לא ימשיך.
לכאורה, אני לא יודע. הוא אומר, הוא לא קורא לזה כדי לכבות, אלא כדי שלא יגיע לשם.
הלכה: טלית שאחז בה האור — פושטה ומתכסה בה
הוא אומר עוד, “טלית שאחז בה האור”, סדין שנאחז בו אש, מה מותר לעשות? מותר לקחת אותו ולפרוש אותו וללבוש אותו ו, אני יודע, לרקוד. אש שלם לא ישאר כל כך טוב כשאדם לובש אותו והוא מנענע אותו, זה יכול לכבות. מאחר שאתה לא תופס, אתה לא מכבה ישירות, זה גם גרם כיבוי כזה.
הלכה: ספר תורה שאחז בו האור — פושטו וקורא בו
וכאן כתוב, ספר תורה שאחז בו האור, ספר תורה שנאחז בו אש. רק ספר תורה או כל ספר?
לא, ספר של תורה.
אולי לא תורה אסור לקרוא בשבת? אני לא יודע. אולי זה כמו כל דבר, גרם כיבוי מותר רק לצורך מצווה, שם בשביל הפסד צער.
טלית הוא מתכוון גם טלית של ציצית? או הוא מתכוון סתם חתיכת בגד?
ספר תורה שאחז בו האור, או פושטו וקורא בו. לא, המשנה מדברת על ספר תורה, שזה יכול להתכוון לכל ספר. הוא אומר לך שהתירו גרם כיבוי. ספר תורה שאחז בו האור, או פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. אוקיי. מישהו מדבר על זה? האם הוא מתכוון לספר תורה דווקא?
ספר תורה, הוא לא אומר. הוא שואל כבר את הקושיה, אגב, הצדיק הזה מלמטה יש לו את הפשט, הוא לא עושה כלום, אפילו לא גרם כיבוי לכאורה. שואל את השאלה שלך. אהה, לא ברור. הוא אומר על זה תירוץ, אבל זה לא… לא מרשים אותי במיוחד.
הוא לא אומר על, אולי הוא מתכוון לכל ספר. או אולי רק ספר שמותר לקרוא בשבת.
אהה, גם חשבתי על זה. יש ספרים שאסור לקרוא. זה צריך להיות הגיוני, האור הרי צריך להיות הגיוני, זה משהו שקורים. אם זה ספר חשבונות…
אני לא מבין בדיוק איך הפושטו יעזור שזה יכבה. יכול להיות שזה יפתח, הוא ישים אותו על ה… הוא ישים אותו על ה… וקודם כל האש תיחנק, כי הוא פורש אותו על ה… זה בוער מאחור, כן? בקיצור, אני עומד קצת כאן בפרטים שהם לא ברורים. אוקיי, עוד עצה שאפשר לעשות.
הלכה: נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור
תרגום לעברית
דובר 1: “נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור”. כמו שאמרנו פעם, שבעבר התעסקו עם אש יותר מהיום, כי בכל בית היה אח, ובמטבח. חימום, זה קצת, אבל יש לך אש גדולה לחימום, מתעסקים יותר עם אש. השתמשו בה סתם. היום פשוט… היום אנחנו מתרחקים, עושים בטוח שהאש היא קצת יותר רחוקה מאיתנו. ילד לא נוגע באש. אני לא מאמין שפעם ילד חלילה… ילד מתעורר באמצע הלילה, צריך להדליק נר.
בקיצור, האש פעם הייתה דבר יותר שכיח, וממילא מי שמבין, הוא מבין את הטריקים של מה שמדברים, איך מתפשטת למשל אש. אוקיי. “נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור”. מותר לשים מים על המקום שעדיין לא נשרף, “ואם כבה כבה”. אפילו אם אולי זה יכבה, אבל אם הכוונה היא לא לכבות, אלא לעצור את המקום שעדיין לא נשרף, מותר. זה מאוד דומה לשאלה שאתה אמרת שהוא שואל.
דיון: “ואם כבה כבה” — זה בפועל יכבה
דובר 2: אבל הוא יהיה מניח בערך… הוא ישים את התורה… זה לא שאני נותן לך, אני נותן לך טבלה.
דובר 1: לא, כאן הוא אומר ברור, “ואם כבה כבה”. אפילו אם זה כובה על הצד ש… אה, יש כאן, כאן הוא אומר את זה.
דובר 2: לא, “כבה” מתכוון לומר כשזה יגיע לשם.
דובר 1: לא, “כבה” מתכוון שכל האש כובה.
אז בקיצור, כל העניין הוא פייק. הוא שופך מים והוא עושה בטוח פחות או יותר…
דובר 2: לא, לא, לא, לא. כמוהו. אני לא יודע אם אתה יכול לחשב את זה בדיוק. יש פעמים שהאש כבר נשרפה מספיק. אתה לא יודע, האש נעצרת לפעמים אחרי שחצי השולחן כבר נשרף לגמרי, ואז כשאתה שם מים זה כובה.
אבל בקיצור, הוא שופך, זה נכנס למים. זה גרמא. שופכים את המים צעד אחד לפני, וזה כולו כובה. בקיצור, זה גרמא כמו כל אלה… כמו החשמל… מכונית השבת, מה שלא יהיה. לוחצים על זה, והשני אומר שזו טעות. זה תירוץ כזה.
דובר 1: אתה רואה בשורה התחתונה, אין ספק שזה יכבה. “ואם כבה כבה” זה מה שההלכה אומרת, פחות או יותר זה יכבה בכל המקרים, אוקיי? הוא עושה את זה כדי שתכבה. הוא רק לא עושה את זה ישירות, הוא עושה את זה בעקיפין.
כי כשחוזרים לבית שבוער, זה לא פשוט שאסור לכבות, הבית בוער. הרמב״ם אומר שזה אסור מדרבנן. כן, אבל זה גם באופן שאין לו את הבית.
הלכות שבת: מבעיר ומכבה — דיני אש בשבת
הלכה: שכח נר דולק על גבי טבלא
דובר 1: עולה שאלה, הפשטות היא שזה אסור מהתורה. הסאונד הוא לא.
לא, אין בעיה של “אם אפשר אם אפשר”. אין ספק שזה יכבה. אם אפשר אם אפשר זה מה שההלכה אומרת. פחות או יותר זה יכבה בכל המקרים, אוקיי? הוא עושה את זה ברור לכבות. הוא רק לא עושה את זה ישירות, הוא עושה את זה בעקיפין.
אבל חוזרים לבית שבוער, זה לא פשוט שאסור… הרמ״א אומר שאסור לכבות את מה שבוער. הרמ״א אומר שזה אסור מדרבנן. כן, אבל זה גם באופנים שיש… אם חצי בית בוער, הוא יכול עכשיו לשפוך מים על חצי הבית. כי זה חלק ממה שכבאי עושה זה גם שהמקום שעדיין לא בוער לא יתחיל לבעור. אז אפילו כשהוא אומר שאסור לכבות אש כי אסור להציל חפץ, הוא מתכוון גם שם שזה בטוח מכבה כשהוא שופך מים על אש. אבל כל דבר שהוא חצי גרמא…
ואני אומר, כאן הוא נכנס יותר לפרטים. “שכח נר דולק על גבי טבלא” — אחד השאיר נר דולק על טבלא, טבלא זה מפה. אז, אבל הטבלא היא רק מגמא, נר דולק הוא מוקצה וגם גרם כיבוי, אבל מותר לתת טלטול לטבלא והיא תיפול, ואם כבה כבה כי הוא יודע שהוא לא יעשה אש.
דיון: מה זה “טבלא”?
דובר 2: כן, אני… אני שוכח שהטבלה היא שחורה, ואם הנר יגיע עד הידיים, זה יכבה, הטבלה מתכוונת לשחורה. חשבתי שהוא מתכוון למשהו… מפת שולחן, אני לא יודע, מה זה טבלא?
דובר 1: אני לא יודע, לא יודע מה זה. הוא אומר, חשבתי לוח, השולחן.
דובר 2: שולחן?
דובר 1: אוקיי, נניח חור בשולחן. בדרך כלל שמים רק על משהו, על אבן. יודעים שזה אומר חששות. ולמה אנחנו מוקצים?
דובר 2: הוא לא אומר, הוא לא אומר, הוא אומר שכח נר דולק.
דובר 1: כן, אבל למה? זה ישרף? למה זה ישרף?
דובר 2: הוא חושש, הוא לא רוצה, אני לא אתפוס. שכח נר דולק.
דובר 1: כן, מההקשר, הוא אומר שהוא רואה שיש חשש שזה יכול לעשות אש, מותר לתת לזה טלטול. גם עם הכיבוי כיבוי, שזה לא כיבוי בטוח, כשזה גרם כיבוי או שזה לא כיבוי בטוח מותר.
חילוק בין “שכחו” ל״הניחו בערב”
דובר 1: זה אם הוא השאיר נר דולק. אבל המניחו בערב, אבל אם הוא שם אותו ערב שבת, מה זה אומר? מה זה שכחו? שכחו מתכוון שכחו מערב שבת. בשבת אסור לשים נר.
דובר 2: כן, אבל איך אתה מדבר? אבל המניחו בערב, זה אומר שהוא שם אותו קבוע בשבת. בשבת אסור לשים נר, הוא לא היה צריך לשים.
דובר 1: לא, בערב מתכוון לפני שבת.
דובר 2: מה זה הקודם?
דובר 1: אני אומר לך, כי אז זה נעשה מוקצה הטבלה.
דובר 2: אה, אתה רוצה לומר שהחילוק הוא שכחו או הניחו?
דובר 1: כשהוא לא התכוון לשים אותו שם, הוא למשל הסתובב עם נר וחיפש משהו, והוא שם אותו על השולחן ערב שבת, והוא התכוון להסיר אותו והוא שכח, מותר, כי הוא לא עשה את המקום בסיס. אבל אם הוא שם אותו שם דווקא, אז זה נעשה בסיס לדבר האסור, אסור לטלטל אותו.
שאלה: אם יש פחד מאש
דובר 2: אני חושב שאם יש פחד מאש, יהיה מותר גם באופן הניחו, כי אם מותר גרם כיבוי יהיה גם כנראה מותר מוקצה בגלל אש, נכון?
דובר 1: למה אני אומר לך, לא נראה מאיזו סיבה שנר דולק מדבר על סכנה. נראה שזו סכנה?
דובר 2: זה מה שאני אומר, כן. אני אומר לך, אם זו לא סכנה, אני מדבר כשיש פחד מאש, לא סכנה. סכנה כבר דיברנו, מצילים מכל הדברים האלה. מתי קופסטו? קופסטו שהוא הולך ספר תורה, כי הוא רוצה להציל את ספר התורה.
דובר 1: אז אם כך הייתי אומר שנר דולק מדבר גם על מקרה כזה, אבל אז היה מותר אפילו הניחו בערב, כי היה גם שם מוקצה. זה מה שאני אומר.
דובר 2: אה, כן, אני לא יודע. נראה שלא, לא מדובר על בעיה קטנה. הלאה.
הלכה: נכרי שבא לכבות
דובר 1: נכרי שבא לכבות, גוי שבא לכבות. אני לא יודע למה הוא אומר את זה כל כך מוקדם, הוא היה צריך לדבר קצת יותר הלכה. גוי רואה שיש אש והוא מכבה, לא צריך למחות בו ולומר לו שלא יכבה. לא קוראים לגוי לכבות, אבל כשהוא בא מעצמו לכבות, לא צריך לעצור אותו. לא צריך לומר לו לא כן ולא לא. לא צריך לעצור אותו.
פעם אחת שהוא בא, לא צריך לומר לכבות. לא מדברים כשקוראים לגוי לכבות, מדברים כשגוי בא מעצמו לכבות. הוא בא לכבות, צריך לתת לו לכבות. אין שום מצווה לעשות אותו שובת, כי אפשר לומר לו שזו לא מצווה.
הלכה: קטן שבא לכבות
דובר 1: אבל זה גוי. אבל קטן שבא לכבות, קטן יהודי בא לכבות, אין שומעין לו. לא נותנים לו. הלשון “אין שומעין לו” היא לשון מעניינת. הוא בא לבקש רשות. כמו אין שומעין לו, הוא לא מבקש רשות. כן, הוא בא. אותו מקרה, יש אש, העולם רץ לכבות. הגוי שבא, אנחנו שותקים, הוא מבין לבד מה לעשות, עושים איתו חשבון אחרי שבת. הקטן שבא, אומרים לו לא, אתה לא יכול.
דובר 2: לא, לא אומרים לו כלום. אין שומעין לו, בוא נראה.
דובר 1: ואם עשה על דעת אביו, אם הוא עושה זאת בשביל האבא, בגלל זה האבא לא יאמר כן, לך כבה. זה אומר, צריך לומר לו לא. צריך לומר לו לא. בוא נראה. הוא אומר לו אין שומעין לו, אומרים לו לא לכבות. אבל לא נותנים לו, בקיצור. דוחפים אותו, מה שזה. לא נותנים לו את הרשות לעשות את זה.
אבל ואם עשה על דעת אביו, הוא עושה על דעת אביו, הוא מחכה להסכמת האבא, הוא יעשה את זה רק אם האבא יאמר. אבל מעצמו, אם הוא עושה זאת מדעתו שלו, אין בית דין מצווין להפרישו, בית דין לא מצווה להפריש אותו, אלא נותנים לו לכבות.
חידוש: קטן שעושה מעצמו — לא צריך לעצור אותו
דובר 1: זו הלכה שפחות אנשים יודעים. לא, זו ההלכה הנכונה. הקטן שעושה בשביל האבא, צריך לעצור אותו, האבא צריך לעצור אותו, או בית הדין צריך לעצור אותו. אבל קטן לבד, קטן שעושה זאת סתם, אין שום ענין לעצור אותו. רק בשבת כשהוא עושה בשביל האבא, אז, על דעת אביו, אז יש בעיה. אבל קטן שאוכל חזיר, כמו ההלכה, קטן שעושה עבירות, יש מצווה לחנך קטנים לעשות מצווה. החינוך הוא לא כפייה לכפות קטן לא לעשות עבירה. אז אם הוא עושה לבד, לא מוחים. אין מצווה לעצור אותו.
דיון: מה זה “אין שומעין לו”?
דובר 2: צריך לדעת, אני לא למדתי כך במפרשים, אבל הייתי אומר ש״אין שומעין לו” לא אומר שעוצרים אותו, אלא “אין שומעין לו” אומר שכשהוא בא ושואל “אבא, אני?”, האבא לא אומר לו “כן”.
דובר 1: לא, לא, לא, זה לא אחרת. הוא אומר לו “אני לא אומר לך כלום”.
דובר 2: לא, בוא נלך בוא נלך בוא נלך, לא, לא, לא, זה לא כך. כי זה החילוק בין גוי לקטן. זה כתוב ברור כאן. זה החילוק בין גוי לקטן. לגוי אומרים לא “אל תכבה”, ולקטן אומרים כן.
דובר 1: אבל את זה לא לומר “כן” על מה שאתה אומר זה נכון, כי אתה קורא את ההמשך. אבל מה שהרמב״ם אומר טענה, מה שאנחנו לא יכולים לתת לו, זה דווקא באופן דעת עליו, ואז נותנים לו כאילו הוא עושה לבד. אבל אחרת צריך למחות בו. רואים שזו ההלכה. “אין שומעין לו” זה לא “אין מניחין לו”.
דובר 2: זה כן הפירוש, זה כן הפירוש, בבקשה, אין ספק. אמרתי לך, אין ספק. לא כתוב כך במפרשים. לא כתוב כך במפרשים. אין מפרשים. אין מפרשים. זה הפירוש, “אין שומעין לו” אומר שלא נותנים לו לכבות את האש. זה הפירוש.
מה שאין כן נכרי, זה החילוק. גוי זה “אין שומעין לו” קרי, “אין שומעין לו”, אבל לא אומרים לו כלום. לקטן אומרים כן. אין פירוש אחר. אין פירוש אחר.
דובר 1: אני בעצם אמרתי פירוש אחר, אבל אתה אומר שאין פירוש אחר. אני לא למדתי את זה בפשטות. מה החילוק בין דעת עצמו או שהוא בא לשאול? אני לא מבין.
דובר 2: הילד עצמו יכול, האבא לא יכול לומר לו. זה אומר “אין שומעין לו”. האבא לא מקבל ממנו.
דובר 1: אה, אתה הולך לכבות?
דובר 2: לא, הוא לא יכול. הוא לא יכול. הוא לא יכול. אי אפשר לתת לו. צריך לומר לו “לא, אתה לא מכבה את האש”.
“אין מניחין אותו להפרישו”. זה כשהוא בא מדעת עצמו. במילים אחרות, אם אנחנו לא יודעים מה זה “דעת עצמו” ו״דעת אביו”, זו קצת בעיה, שהמפרשים לא יודעים בדיוק איך לענות. כי הקטן, איך כתוב שם? “שפיסותיו עליו”, יש מצווה שהאבא לא יכול לתת. איך כתוב שם? “בנו ובתו הקטנים”, יש דבר שהקטן הוא “שפיסותיו עליו”, אבל זה לא אומר שהקטן שעושה לבד. זה אומר הקטן שעושה על דעת אביו.
העמקה: מה זה “דעת אביו” ו״דעת עצמו”?
דובר 2: מה זה “דעת אביו”? זה מה שאתה שואל, מרים, איך זה מה שבאים מדעת עצמו. ובמילים אחרות, אם אנחנו יודעים שגוי שעושה על דעת היהודי, מותר לו. זה גם אותו דבר שאתה יכול לומר, “שלא ינוח ויניחו עליו”. זה לא התפקיד שלנו לא לתת לגוי לעבוד בשבילנו בשבת, זה לתת לגוי לעשות מלאכות בשבילנו בשבת. זה אומר, מדרבנן יש כן. זה מדובר בגוי, וכאן יש קולא מהחכמים. אבל קטן יש כן דבר כזה, כי צריך לעצור אותו.
קשר לרמב״ם פרק כ״ד
דובר 2: אז זה כך, הרמב״ם בפרק כ״ד אומר כך, שקטן שעושה בשבת דבר שאינו שבות, אין בית דין מצווין להפרישו. וגם אם האבא נותן, אין אנו מחייבין אותו למחות בו. באש, מאחר שחז״ל עשו שם קולות שונות על אש, עשו גרמות מסוימות ודברים, רואים יותר את הפשט. באש זה אחרת מאשר בדברים אחרים, אפילו דבר שאינו שבות, אפילו דאורייתא.
אם הילד עושה זאת לא על דעת אביו, כלומר, הוא לא מקבל שום רמז מהאבא שהוא צריך לעשות את זה, אין בית דין מצווין להפרישו, ולכאורה האבא נותן לו. על דעת אביו לא אומר רק שהוא רומז לו בידיים. על דעת אביו זה פסק. אני לא יודע מה הפירוש, הוא בדיוק על דעת אביו, על דעת עצמו. זה אומר משהו שהוא מתכוון לעשות כדי לעזור לאביו, או שהוא מתכוון סתם, הוא חושב שהוא מספיק גדול, הוא מחזיק לבד בכיבוי האש, או משהו כזה. הוא לא מביא שם את החילוק, כי הוא אומר, הוא טוען שבדרך כלל הוא כן עושה על דעת אביו, ממילא מספק צריך למחות.
מסקנה: “אין שומעין לו” אומר שצריך למחות
דובר 2: אנחנו רואים שהרמב״ם, בשום מקום הוא לא מתכוון שצריך למחות. זה לא נכון, השני מדבר עם הרבנים. בשום מקום הוא לא מתכוון למחות. בשום מקום הוא מתכוון, הוא בא ואומר, אז מה הוא לא יאמר לו? הוא לא יאמר לו “כן, לך כבה”? בשום מקום הוא לא עושה עם זה את השיחה, הוא מדבר על שמיעה. הוא לא אומר “לא תן לו”. עשה מחאה טובה. אין שום מקום שאתה אומר. בשום מקום זה אומר שצריך למחות, זה הפירוש. צריך למחות. לא כתוב בשום מקום “צריך למחות בידו”. אין ספק, זה אומר “לא תן לו”.
לגוי צריך לומר “אל תעשה”. אבל אתה יכול כן לקרוא, לקרוא משפט. אין שום ספק, המוסדות נכנסים לעניינים. ר׳ אהרן לא רחוק לא
הוצאה מרשות לרשות — אב מלאכה, שיעור, ועקירה והנחה
סיום ענין דליקה: אמירה לנכרי בדליקה
איינשטיין רוצה שהוא מתכוון שצריך למחות, זה הפירוש. צריך למחות שלא כתוב חס ושלום “תורה גלימפס בידו”. אין ספק, זה אומר לחלוטין. לא, לא, זה אומר לחלוטין. הרמב״ם, אנחנו מעולם לא היינו בגמרא. כתוב בגמרא, לא כתוב כך.
אה, נוסף על כך, הוא מדבר על גוי, נכון? לא רק שאסור לומר לגוי, “אל תכבה”, “בדליקה מותר לומר”, כן? בדליקה מותר כבר, הבנת? בדרך כלל אסור להניח אפילו לגוי, אפילו כשגוי עושה את זה, אסור ליהנות מכל הבעיה שהוא עושה על דעת ישראל. גוי יכול לעשות על דעת ישראל, כן? בדליקה, בדרך כלל הוא לא יכול. את זה למדנו בכל הפרק של אמירה לנכרי, ואסור ליהנות אפילו מגוי שהוא עושה על דעת ישראל. וגם בוודאי אסור לומר לו. ובדליקה מותר לומר “כל המכבה אינו מפסיד”. מותר לעשות דבר עקיף שאומר שמי שיכבה לא יפסיד. כלומר, אסור לומר לו בפירוש.
רמז גס מאוד, כן, זה יותר מרמז, זה יותר משהו כזה… כל הדבר שהרמב״ם מתחיל, ההלכה הראשונה של כיבוי אש אומר שאסור לעשות. למעשה הוא מונה כל מיני דרכים שמותר כן לעשות, ומותר אפילו לרמוז לגויים. נכון? זה דרבנן, מה עוד, זה עוד איסורים, אבל בסקריפט שלו עכשיו, אני מתכוון, אנחנו לא לומדים עכשיו את הדרבנן. זה דרבנן לגבי זה.
כן, בוודאי, צריך לכבות אש, צריך לכבות אש. יש היתרים שונים. בעצם זה כמו הכל. כל האיסור של אמירה לנכרי הוא רק מדרבנן, והרבנן הקלו כשיש צורך בדליקה. זה הכלל. בעצם זה לא שונה מאחרים, נכון? כמו דברים אחרים שיש צורך או משהו כזה.
הלכה ח: הוצאה מרשות לרשות — אב מלאכה
עכשיו נעבור להוצאה מרשות לרשות. להתחיל לעשות יש לנו, כן. האחרונה מל״ט המלאכות היא מלאכת הוצאה מרשות לרשות. ההוצאה מרשות לרשות היא ההלכה שיש בה הכי הרבה זה חידוש, שכתוב כאן שזו המלאכה שהאדם עושה הכי הרבה, תופס אותו. אמת, זה ענין, אבל בכל זאת, זה יוצא לטעון מרשות אחת לאחרת. על זה יש הרבה מאוד הלכות. צריך לעשות עירוב, כי אם לא היו עושים את זה. זה מאוד טבעי, אדם יש לו דברים בכיס, והוא יכול בקלות להיכשל. יש הרבה פרטים, כן.
כבר שאלתי על זה, כי הכל לא על פרקטי. קודם כל, יש הרבה פרטים, וצריך להבין למה. זה אפילו אפיקי דרבנן. יש גם פסוק מפורש על זה. אה, בואו נלמד, בואו נלמד. כמה דברים הוא הולך לומר בפרק הזה? הרבה, אני לא אצליח לסיים את זה עכשיו. אוקיי.
למה מדגיש הרמב״ם שזו אב מלאכה?
אומר הרמב״ם, “הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא”. זה מאוד מוזר, הוא רוצה למנוע מלומר שזו לא אב מלאכה. יש מישהו שאומר כך? יש שיטה שאומרת שהוצאה היא לא מלאכה? או שהוא מתכוון שתחשוב שזו לא אב מלאכה? יש מישהו שסובר שזה לא? לא, במתניתא אני מתכוון. מה כתוב במשנה? תראה מה הוא אומר אחר כך, זה יתבהר.
כן, את זה הוא אומר, אולי הוא מתכוון למה שהוא אומר אחר כך. זה נשמע מוזר לאנשים, לאנשים זה נשמע מוזר שזו אב מלאכה. כל שאר המלאכות יוצרים משהו, עושים משהו. כאן בסך הכל הזיזו משהו ממקום אחד לשני. למדנו קודם אפילו שכשדברים רחוקים זה מזה זה נקרא לא מחוסר מעשה, כן? למדת. זה לא מעשה בכלל. וזה מדבר בוודאי על… אה, אפילו כשיש מחיצה ביניהם? זה עניין אחר כבר.
לא, באותו מקרה זה אומר שזה לא מחוסר מעשה, הכל כבר נעשה, זה רק בשני מקומות. לא נוגע. אני רק אומר שזו באמת מלאכה חלשה מאוד. זה מאוד שונה מכל שאר המלאכות שיוצרים משהו, עושים משהו, עושים שינוי. כאן לא עושים שום שינוי. אבל זה מאבות המלאכות.
ראיה מפסוק: “איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה”
אומר הרמב״ם כך, “אף על פי שדבר זה וכל גופי תורה מפי משה מסיני הן”, אני מניח. הדבר הזה, מאיפה אנחנו יודעים שהוצאה היא אחת מל״ט המלאכות? מאיפה אנחנו יודעים את כל שאר שלושים ושמונה? זה גופי תורה אחרים. אומר הרמב״ם, מאיפה? כמו כל שאר גופי תורה שהחכמים יודעים זה מפי משה מסיני. אבל הדבר הזה שכאן כתוב יותר מרומז בפסוק שהוצאה אסורה בשבת. הרמב״ן הולך מיד להביא פסוק, שלם, שאני לא צריך את זה. אבל אתה רואה שכאן חסר יותר פסוק, כי זה על מה שאמרנו שקשה לומר שזו מלאכה.
ראיה הוא מביא, כתוב בתורה, “איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש”. משה רבינו קורא, שאחרי שציווה על היהודים להביא נדבות למשכן, אחרי שסיימו להביא, הוא אומר שלא להביא יותר, לא לעשות מלאכה לתרומת הקדש, “ויכלא העם מהביא”. מהי המלאכה? הם הפסיקו להביא. מהי המלאכה שהוא אומר “אל יעשו עוד מלאכה”? להביא. רואים מכאן שלהביא דברים נקרא מלאכה. רואים שלטעון דברים יכול להיקרא מלאכה.
אוקיי, רואים מאוד יפה. לפי פשוטו של מקרא לכאורה היו חושבים שלא מתכוון כאן ממש למלאכה, מלאכת ההבאה, אלא מתכוון לכלים לגבאים, למי שהולכים לגבות את הנדבות, שלא יעשו יותר את המלאכה. “אל יעשו עוד מלאכה”, מה פירושו? רש״י מפרש, אני חושב שזה ה… “אל יעשו עוד מלאכה”, הגמרא מביאה את הראיה.
מחלוקת ראשונים בפשט הפסוק
הרשב״ם, כן, אחרים לא רוצים להסכים עם הפשט. הרשב״ם רוצה לומר שהנשים עבדו דברים והביאו, שלא יעשו יותר דברים חדשים לבית המקדש. הרמב״ן גם יבין פחות או יותר כך. אבל כן, הרמב״ן רוצה לומר שניהם, אני יכול לבוא לראות כאן. אבל רש״י הולך עם הראיה מכאן.
הרמב״ן טוען שמלאכה לא תמיד אומרת עבודה. זה כמו שכתוב “אשר לא שלח ידו במלאכת רעהו”. הדבר שאתה “אונס” נקרא המלאכה שלך. אז “אל יעשו עוד מלאכה” אומר שלא להביא יותר מהרכוש שלך, כביכול. כי ראה רגל המלאכה אשר לפניו, מה פירוש מלאכה? העבודה שלך? זה לא אומר את העבודה שלך, זה אומר את החפצים שהיו לך, “השייכים לי”.
אז, אוקיי, ראינו שהרמב״ן לא הולך עם שיטת רש״י, זו החכמים שאומרים את הדרשה. הרמב״ם מביא כאן את חז״ל שמכאן לומדים שלטעון יכול גם להיקרא מלאכה. הוצאה היא מלאכה קורא אותה.
מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים
וכן למדנו מפי השמועה, וגם למדו כך מפי השמועה, לא, עוד דבר, הוצאה מרשות לרשות, הם הביאו מהבית שלהם ל… ל… קודם למדו מרשות היחיד לרשות הרבים, או להיפך, אני לא זוכר לאיזה כיוון זה היה שם.
אוקיי. וכן למדנו מפי השמועה, שמלבד מרשות אחת לאחרת, יש עוד אופן של עבירה על איסור הוצאה: המעביר ברשות הרבים, ברשות הרבים, לטעון ד׳ אמות, מתחילת ארבע לסוף ארבע, מתחילת ד׳ אמות עד סוף ד׳ אמות, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.
אני חושב שהמילה היא כי ד׳ אמות זה רשותו של אדם, וכשאתה עובר יותר מזה זה עבר מרשות אחת לאחרת. זה יכול להיות. כך אומר הרמב״ם, זה כמוציא מרשות לרשות. אולי הוא מתכוון לעוד ענין בהלכה. אבל כן, הגמרא אומרת “גמרא גמירי לה”, זו מסורה. וכך מביא, לפי שארבע אמות, כך אומר בעל המאור, הוא אומר פשט. אה, כתוב בגמרא “גמרא גמירי לה”, הרמב״ם מפרש “הלכה למשה מסיני”, אבל בעל המאור אומר את הפשט שזה כמוציא, כך ממש, מפני שכשאדם הולך ברשות הרבים, הוא מסתובב עם רשות היחיד קטנה שלו, וכשהוא טוען פנימה והחוצה משם הוא עושה… זה מעניין, כי הוא הרי הולך כל הזמן עם ד׳ האמות, כן. ועל כל פנים, אם רשות היחיד החדשה שלו מבטלת את המקום הקודם, אני לא יודע. אוקיי, ווטאבר, זו ההלכה.
מבנה של אב מלאכה: הוצאה והכנסה
אומר הרמב״ם כך: “וזהו אב המלאכה”, זו אב המלאכה. אה, אז אפשר לומר כך, זה כמו גם… אני לא יודע אם זה נכון, אבל כל מלאכה אמרו, יש אב מלאכה ויש דרכים אחרות. אז למשל, הלשון אב המלאכה היא הוצאה והכנסה. הרמב״ם לא עושה חילוק בין הוצאה והכנסה. הגמרא מדברת סתם שהוצאה והכנסה זה כמו אותו דבר, אבל יש מילים שונות, הוצאה והכנסה. והרמב״ם אומר “תחילת ארבע לסוף ארבע” זה אופן מלאכה. מה שאני חושב, אולי זה… או אולי אפשר לומר יותר, שהוצאה היא עיקר המלאכה, והכנסה היא אותו דבר. אם זה מעניין אותו, אבל זה מעביר רשות הרבים זה קו. אני לא יודע איזה… זה סתם, זה עוזר לי כי אני אוהב את ה… אני כותב כאן את המבנים שלי, אבל זה לא נכנס בכל מקרה.
הלכה ט: שיעור הוצאה — שיעור המועיל
אומר, מהו השיעור? הולך הרמב״ם לדבר על השיעור וכן הלאה, באב מלאכה. אומר הרמב״ם, אה, זה אחד הסודות למה להוצאה יש כל כך הרבה הלכות. לכל דבר יש בערך שיעור לפי איך משתמשים בו בדרך כלל, כמו אוכל. בהוצאה יכול להיות כל דבר, אז לכל דבר יש שיעור משלו.
שיעור ההוצאה, בעשיית משהו יש שיעור שהדבר נחשב חשוב לגבי הדבר. והוצאה תלויה במה שאתה עושה, והרבה משניות, הרבה הלכות של הוצאה מפרטות את כל הדברים מהו שיעור ההוצאה. לכן אומר הרמב״ם, “ושיעור המועיל”. “ואינו מוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל”, עד שיוציא שיעור שמועיל לאותו דבר. אתה תראה אחר כך, לטעון סממנים זה קצת, לטעון דברים אחרים זה יותר, צריך יותר. כשהוא טוען שיעור המועיל, שיעור שעוזר, שיעור שחשוב, מרשות הרבים לרשות היחיד, או להיפך מרשות היחיד לרשות הרבים.
עקירה והנחה — תנאי בשיעור הוצאה
איך צריכה להיות ההוצאה? אומר, צריך להיות “ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה”. נכון. אה, זה עוד תנאי. זה כמו עוד… יש שני שיעורים. שיעור ההוצאה אומר, קודם כל צריך להיות שיעור המועיל, מה שזה אומר אנחנו עדיין לא יודעים עכשיו, נגלה בפרקים מאוחרים יותר. חוץ מזה צריך להיות עקירה והנחה. זה לא חלק מהשיעור, אלא זה תנאי. לקחת מהרשות האחת שזה יוצא ולהניח ברשות האחרת שזה נכנס. “אבל אם עקר ולא הניח”, אבל הוא לא עשה את כל הדבר, הוא עקר מרשות אחת, אבל ברשות האחרת לא הייתה הנחה, כי זה נשאר איפשהו למעלה מעשרה טפחים, ווטאבר, נראה אחר כך איך יש מציאות כזו, “או להיפך הניח ולא עקר”, או שהוא כן עשה עקירה והנחה, אבל הוא עשה את זה עם דבר שהוא פחות מהשיעור, פטור.
מה שמעניין שהרמב״ם רואה את זה כחלק מהשיעור. זה הרי המקום שהוא מדבר על השיעור, אז שיעור יש שיעור. בקיצור, אני לוקח עקירה ונתינה כחלק מהשיעור של הוצאה.
פרק יב: הלכות הוצאה מרשות לרשות — עקירה, הנחה, שיעור, ודרך המוציאין
הלכה ט — עקירה, הנחה, ושיעור כחלקים של הוצאה
וכן… מעניין שהרמב״ם רואה את זה כחלק מהשיעור. זה המקום שהוא שם את השיעור. אז שיעור יש שיעור, והוא מוסיף לזה עקירה והנחה כחלק מהשיעור בהוצאה. תמיד חשבתי שאפשר לקרוא לזה שיעור, אבל זה כמו שהלכות הוצאה אומרות שעושים את שני החלקים.
וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, אותו דבר, צריך להיות עקירה והנחה והשיעור. ואינו חייב עד שיעקור כשיעור, ד׳ אמות של רשות הרבים זה גם אותו דבר, שצריך להיות עקירה מד׳ אמות אחת והנחה בצד השני, וצריך להיות שיעור, כשיעור, עד שיעקור כשיעור ויניח בצד האחרת. זה מאוד טוב.
הלכה י — תולדות המוציא: זורק ומושיט
ועכשיו הולך הרמב״ם לומר את התולדות של זה. אומר הרמב״ם כך, לזרוק, לזרוק זה מאוד דומה. או שאפשר לטעון משהו, או שאפשר לזרוק משהו. אם אחד זורק מרשות לרשות, יש גם עקירה מרשות אחת והנחה ברשות האחרת דרך הזריקה. או המושיט, או שהוא מוסר מאחד לשני, גם באופן שיש עקירה עם הנחה, הרי זה תולדת המוציא, וחייב. זה לא ממש הצורה קצת אחרת, אבל הפעולה היא אותו דבר, שהחפץ מגיע מרשות אחת לאחרת.
וכן הזורק או המושיט מתחילת ארבע לסוף ארבע, אותו דבר לגבי ד׳ אמות של רשות הרבים זה גם אותו דבר, שזורק או מושיט הם תולדות המוציא וחייב.
קושיא: למה כלאחר יד רק בזורק?
אבל הזורק כלאחר יד פטור. הוא אומר לנו את זה לא על מוציא. למה זה נכנס כאן? אני לא יודע למה הוא לא אמר לנו כלאחר יד על… הוא היה יכול גם לומר לנו כלאחר יד על מוציא, נכון? למה זה רק על זורק? אני לא יודע. זו עוד נקודה על זה. בכלאחר יד היה לנו ב… בכיבוי היה לנו ענינים של כלאחר יד, ובכתיבה גם. כתיבה היה האיסור שהיה כלאחר יד.
לא הדרך, הוא זורק את זה שלא כדרך. זה הפירוש, אבל למה? איזו דרך משונה של זריקה, למה? הוא גם כתב את זה בכותב, וגם במעביר הוא עשה שונים, אני מתכוון מחבר, כמה מינים איך הוא מסדר לכתוב את ההלכה של כלאחר יד. הייתי צריך להיות שייך גם במוציא בדיוק כמו בזורק. ממש מוזר. אני לא יודע. אוקיי, נראה את זה יותר אחר כך.
הלכה י״ג אומר, אה, נראה, הוא הולך לומר כן שהמוציא כלאחר יד פטור גם, דרך אגב. בהלכה י״ג. למה זה הלך? זה עוד אחורה. כתוב כן, בהלכה י״ג כתוב המוציא כלאחר יד פטור. למה זה לא עמד מיד? אני לא יודע. בואו נקרא מה הוא אומר מיד כלאחר יד, וכאן הוא מחכה. בואו נראה אולי כאן יש לזה קשר בזה, יש יותר פרטים.
הלכה יא — מוציא מקצת החפץ: כלי מצרפן
אוקיי. המוציא… מוציא מקצת החפץ מרשות לרשות, אחד פטור. זה עוד כמו חלק מהשיעור, או מה… לוקחים את זה מאחת משתיים, מרשות הרבים לרשות היחיד או להיפך, נכון, אבל לא הכל, אלא נשאר חלק מהחפץ עדיין נשאר ברשות הקודמת, זה עדיין לא נקרא מוציא. כן, אז הוא פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. הוא חייב לקחת את הכל.
חידוש: כלי מצרפן כל מה שבתוכו
הוא נותן דוגמה, מה החידוש של הדוגמה? קופה שמלאה חפצים, כל קערה או מיכל מלא דברים, אפילו מלאה חרדל, דברים כל כך קטנים. כן, זה מאוד יפה מה שהוא אומר, כי אלף חתיכות לא הוצאת כלום, הוצאת אלף חתיכות חרדל מאחד לשני, אבל כולם בטלים לכלי. אה, זה החידוש של הלכות כלי. כלי עשית מכל אלה הקטנים. כשמסתכלים על הכלי, לא מסתכלים על מה שמונח בפנים. מה שאפשר לומר שכל החרדלים שכבר הגיעו הוצאת כן מוציא. אה, המוציא רוב, אפילו רוב, לא רק את זה עם רוב. אוכל, פטור עד שיוציא את כל הכלי. וכן כל כיוצא בזה, שהכלי מצרפן כל מה שבתוכו, הכלי עושה את כל מה שבפנים לחפץ אחד לענין זה. לענין זה, שבת אולי עוד ענינים, אבל זה הכלל של הכלי.
הלכה יב — דרך המוציאין: איך טוענים החוצה
המוציא כך, אחד שמוציא, אז עכשיו נלמד איך, איך, איך, דרך המוציאין. כן, משהו כזה. הוא מוציא דבר מרשות הרבים, בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו, חיקו פירושו בכיס שלו או ב, מה פירוש חיקו? תחת חגורתו הוא אומר משהו, בבגד שלו. או שיוציא במעות רגליו לו בטליתו, גם זו הדרך הרגילה, הוא עוטף הרבה מעות בטלית שלו, בשאל שלו, אני יודע מה זה יהיה, חייב, לפי שהוציא כדרך המוציאין, זו הדרך הרגילה, אנשים עושים את כל הדברים האלה.
על כתפו — למעלה מעשרה טפחים
הלכות שבת: דיני הוצאה והעברה ברשות הרבים
הלכה יב – המוציא על כתפו
וכן המוציא על כתפו חייב, אפילו אם נוטל על כתפו הוא גם חייב על המלאכה. אע״פ שהמשא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, למרות שאפשר לטעון שרשות הרבים לא מגיעה עד עשרה טפחים, ופשוט שיש כאן סוגיה שתעמוד מאוחר יותר, נכון, עדיין לא יודעים, אבל על כל פנים המוציא על כתפו הוא עדיין חייב. וכן המוציא על כתפו הוא עדיין חייב, על מה שכן אנו מוצאין במשכן למעלה מעשרה שהיו נושאין בכתף וישאו, בכתף נשאו את הארון, כן, את הכלים החשובים נשאו בכתף, וכל המלאכות המשכן הרי אנו לומדים משם, שזה נקרא נשיאה.
דיון: כיצד נשאו בכתף?
אבל מה לא? מה אפשר לעשות חילוק שכאשר זה דבר כבד מה הסדר בכתף וישאו זה דבר אחד. אבל מה פירוש בכתף וישאו? הם עמדו זה ליד זה, והארון היה כאן למעלה, האם לא החזיקו אותו גם בידיים? זה היה על הכתף. מה פירוש כל אחד, לא הושיטו את הידיים, זה היה מונח כאן, כל אחד התכופף זה ליד זה, וזה היה מונח כאן. מעניין. למה לא? אם יש כמה אנשים, נותנים קצת דחיפה זה זז. למה לא יהיו כמה אנשים מחזיקים גם בידיים? זה יותר קל כך. לא, החזיקו אותו בידיים גם, שלא יפול. זו לא הבעיה.
הכוזרי סובר שהם נשאו על הכתף. זה הרי פסוק. פסוק מפורש. אני מתכוון, הפסוק מתכוון לכאורה לעבודה, נכון? להפיק את הכלים. שכל האחרים קיבלו עגלות צב, והם קיבלו “ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו”. כן, אבל… זה מתכוון בגופם. אבל נראה שזה הגיע הדרך היותר קלה לשאת. זו דרך של חיבה. אני מתכוון, כשמחזיקים ארון, מחזיקים אותו תמיד ב… בדרך כבוד. מחזיקים אותו גבוה, ברמת העיניים. טוב, זה לא יותר יפה כך? זה גם יותר קל. זה גם הרבה יותר קל, ממילא. זה מאוד קשה. כן, נכון. זה הרבה יותר קל לסחוב דברים כך על הכתף מאשר על הידיים. זה לא אומר שלא מחזיקים בידיים משהו כדי שלא יפול.
לא כתוב בכוזרי, אפילו ידא, על מה שזה נכון. בכתף פירושו לכאורה בגוף, שקיבלו בעגלות. אבל לכבוד, כתוב פסוק בכתף. זה גם זה הפסוק הראשון.
הלכה יג – שלא כדרך המוציאין: פטור אבל אסור
אבל המוציא… או בסל על ראשו, למדנו הלכה אחת אצל היולדות שחברתה מביאה לה שמן בסל או כמו כוס שטוף בן ויגדו אויכעט. כוס שקשור בשקית שלו, והוויקיפיא כוס למטה. זה אומר בכיס שעשוי, נניח, ליופי, אבל אי אפשר לשים שם, כי זה הפיול. וזה לא בא דרך הוצאה. אפילו זה כן עשוי לשים בו דברים, אבל מכיוון שיש מלמטה כאן חור. זה לא נקרא כיס רגיל. בסל הברגא, בין שני ויגדים הכניס. או בפי ויגדו, בפיו ובגדו פירושו לכאורה בצווארון שלו, או ב… איך קוראים לזה, השרוולים, איך קוראים לדבר הזה? ובמנעלו ובסנדלו, בנעל שלו, מה פירוש שיישא דבר בנעל? פטור. שלא הוציא כדרך המוציאין, זו לא הדרך של הוצאת דברים, הוא פטור. פטור אבל אסור, אבל הוא פטור.
הלכה יד – המוציא משא על ראשו
כן? אוקיי. המוציא משא על ראשו. אמרנו שאם מוציא שלא כדרך הוצאה הוא פטור. מה יש כאן המוציא משא על ראשו, שאחד מוציא משא על הראש? בזמנינו זה לא מקובל, אבל רואים זאת במקומות ערביים, נושאים דברים על הראש, זה דבר רגיל.
משא כבד על הראש – חייב
אז כך, אם היה שק כבד, משא כבד, משא כבד, כגון שק מלא, או טייבה, מגלה, סל, שמונח על ראשו ותופס בידו, מניחים אותו על הראש ואוחזים אותו מהצד בידיים, חייב, שכן דרך המוציאין, זה לא שינוי, אלא זו הדרך לעשות זאת. דבר כבד משתמשים בראש ובידיים מהצד. לא לוקחים אותו כמו על כתפו בידו, זו עוד דרך איך לשאת, כמו שכתפו בידו יש על ראשו.
חפץ קל על הראש – פטור
אבל אם היה חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו, ואינו אוחזו בידו, הוא לא אוחז אותו בידיים, הוא רק מחזיק אותו על הראש, פטור. זה המנהג ירושלים בחתונות, כן, הוא נושא את הדבר על הראש. הוא מתכוון לומר דבר כזה שצריך להחזיק בידיים, שזה דבר גדול, קשה לשאת בידיים, מחזיקים אותו על הראש. אבל דבר, דבר קטן שאתה יכול לשאת על הראש אפילו בלי להחזיק בידיים, סתם זה דבר מוזר לשים בגד על הראש, על זה הוא פטור, כן.
למה הוא פטור? שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים המונחים על ראשיהם. זו לא דרך העולם לשאת חפצים כבדים גדולים על הראש. לא כבדים גדולים, סתם לשאת חפצים. גדולים כן זו הדרך, אבל קטנים זו לא הדרך. גדולים זו הדרך, הרי נושאים שטריימלך ענקיים. זו שאלה, האם הוא פטור? כי נושאים אותו עם היד, זה בכלל לא הדרך.
המעביר ד׳ אמות למעלה מראשו – חייב
המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, כאשר אחד נושא חפץ, ודיברנו שד׳ אמות ברשות הרבים צריך עוד דרך לא להיות למעלה, אז אפילו שהעבירו למעלה מראשו, אפילו הוא נשא אותו גבוה מעל ראשו, הוא לא מדבר כאן על הנחה על הראש, הוא מדבר כאן על החזקה בידיים אבל מעל הראש, חייב, אפילו זה גבוה מ, אפילו זה גבוה מעשרה טפחים.
הלכות שבת: המעביר חפץ ברשות הרבים והדינים של ד׳ אמות
הלכה: המעביר חפץ מתחילת ד׳ על פני ד׳ ברשות הרבים למעלה מראשו
דובר 1: מעביר חפץ מתחילת ארבע על פני ארבע ברשות הרבים, אדם נושא חפץ. דיברו שאם זה ברשות הרבים צריך עוד דרך שלא יהיה אוויר. אז אפילו אם העבירו למעלה מראשו, כלומר שהוא נשא אותו גבוה מעל ראשו – הוא לא מדבר כאן על הנחה על הראש, הוא מדבר כאן על החזקה בידיים אבל מעל הראש – חייב. כלומר אפילו זה גבוה מעשרה טפחים, מהכלי, כן, שם חייב.
למה? כי האדם נושא אותו. כי כשאומרים גבוה עשרה אמות פירושו שכבר לא רשות הרבים, גבוה עשרה טפחים, כן.
נכון. אז הוא אומר, והרמב״ם מביא דווקא ראשונים אחרים שחולקים על ההלכה הזו. אה, יש ראשונים שאומרים שרק אם היתה עקירה עם הנחה לפני כן, ואחר כך זה כן היה למטה מעשרה. אבל הרמב״ם אומר שבאופן זה הוא חייב אפילו אם זה למעלה מעשרה.
אני צריך אחר כך לראות יותר לגבי העשרה עם הנשיאה. לכאורה כי האדם, האדם הוא בתוך עשרה. האדם נושא אותו, כביכול, אה, כשאומרים למעלה מעשרה פירושו כאשר למשל העקירה היא במקום שהוא למעלה מעשרה. אבל כשהאדם הולך עם הדבר, כביכול, זה אולי מחובר לאדם, כן? כך אני מבין, אבל אין לי ראיה.
דובר 2: זה אומר כאן בעל הרא״ש, כאן יש לו את הדברים לא הרא״ש, כאן יש לו את הדברים…
דובר 1: לא, לא, אין לזה קשר, זה למעלה מראשו, זה כתוב ב, אבל זה לא אותו סוג דבר כמו קודם. אבל זה אוטומטית יוצא, כי הוא אומר שאם נושאים אותו על הראש באופן האסור זה אסור, הוא חייב לומר שאפילו תחשוב שיש את הבעיה של גבוה עשרה טפחים. יכול להיות.
אבל זה נראה כן דווקא ברשות הרבים, לא מרשות לרשות. זה קשור דווקא לרשות הרבים ההלכה שהוא אומר עכשיו? ומרשות אחת לשנייה יהיה אחרת כשהוא נושא אותו למעלה מראשו?
כן, זה מהגמרא, הייתי צודק שזה קשור לזה שזה אדם, אבל מה יהיה ברשות היחיד? כן, יכול להיות שלא, כי אז מסתכלים יותר על המקום מאיפה ולאן הוא נושא אותו. אוקיי, אחר כך נראה יותר לגבי איפה המקום פטור, הגבוה עשרה טפחים, אולי שם זה יהיה קצת יותר ברור.
הלכה: מותר לטלטל בתוך ד׳ אמות ברשות הרבים
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן”. דיברנו שהמוציא ד׳ אמות ברשות הרבים, שנושא אותו יותר מד׳ אמות ברשות הרבים, אבל איפה בד׳ אמות שבהן האדם עומד.
מחלוקת הראב״ד: דרך עליו
דיברנו שאמרו שהראב״ד חולק על ההלכה מקודם, דרך עליו, והשאלה מה הפירוש. הראב״ד חולק בהלכה של הרמב״ם.
אבל מה הוא אומר? הוא לומד פירוש אחר בגמרא, אבל מה הוא אומר להחזיק במקרה כזה, שהוא פטור?
דובר 2: כן, מסתמא.
דובר 1: הראב״ד אומר חידוש מהגמרא שהרמב״ם מדבר עליו, “אף על פי שעבר דרך עליו”, דרך האדם, הוא מפרש שאפילו אדם מושיט את ידו, מיד ימין, והוא מניח אותו על יד שמאל בד׳ אמות, סוף ד׳ הוא תחילת ד׳, הוא עדיין חייב בגמרא, שבינתיים זה היה על האדם, שהוא כביכול מקום פטור, זה לא כך. אבל אם האדם נוסע עם הדבר, הוא כל הזמן על מקום פטור, הרי הוא צריך להיות פטור.
הלכת הראב״ד היא גם ברשות היחיד ורשות הרבים. אני חושב שזו גם הלכת הרמב״ם. למה הוא מדבר על רשות היחיד לתחילת ד׳ סוף ד׳? מסתמא כי בדרך כלל זו לא הדרך, בדרך כלל הוא מרים אותו מאיפשהו, זה לא אוויר ברשות היחיד. קשה יותר לחשוב על מקרה כזה.
דובר 2: לא, יכול להיות מקרה כזה, אבל העניין הוא רק שהמקרה הרגיל הוא שזה מונח איפשהו ברשות היחיד והוא מרים אותו. כאן הוא מדבר, כשאדם הולך ברשות הרבים זה דבר רגיל שזה מונח כבר עליו.
דובר 1: בעצם אפשר ללמוד ברמב״ם, הרמב״ם לא אומר כאן ברור שהוא לא מדבר כמו הראב״ד. צריך לראות אחר כך כשהוא מדבר על מקום פטור אם זה יתאים להלכה.
דיון: העברה למעלה מראשו
וכאן אפשר גם ללמוד שהעברה למעלה מראשו, שבינתיים היה גבוה מהראש.
דובר 2: לא, לא.
דובר 1: לא? מה פירוש שבירה? כל העניין הוא הרי הפירוש משא על ד׳ אמות בישראל.
דובר 2: אה, אהא. העברה, הוא נושא אותו. הוא נושא דבר שלם על הראש.
דובר 1: הוא לא אומר שהוא נושא דבר שלם על הראש, הוא נושא אותו בידיים, ובינתיים זה נוחת על הראש.
דובר 2: הרב למד פירוש אחר, אין לזה שום קשר לראש.
דובר 1: אוקיי, בואו נלמד את הגמרא, כן. ואנחנו מגיעים לחלק באמצע, כולי. מקום גבוה, כן.
פירוש: “שהוא עומד בצדן”
ובד׳ אמות של האדם, אפילו הוא ברשות הרבים, זה כמו רשות היחיד של האדם, כמו רשות של האדם, וזה נקרא עיר קטנה, ומותר ללכת לכתחילה.
דובר 2: כן, קרא הלאה.
דובר 1: מה פירוש “שהוא עומד בצדן”? מה זה אומר?
עכשיו נלמד את ההלכות של ד׳ אמות ברשות הרבים. זה… סיימנו את הנושא של… איך קוראים לזה? את הנושא של… שלא כדרך הוצאה וכן הלאה, ואנחנו נלמד על כללים של העברה ד׳ אמות ברשות הרבים. נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: כאן יהיו הכמה הלכות הבאות.
מה פירוש “שהוא עומד בצדן”? “מותר לו לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן”. הוא בתוך ד׳ אמות, זה מה שהוא מדבר. הוא הולך להסביר, הרמב״ם הולך לתת בדיוק, כן.
“וכיצד הוא מטלטל? לכל רוח שהוא רוצה”. מותר לטלטל בכל ד׳ אמות. מה פירוש, ארבע פעמים ד׳ אמות, במרובע, או הכל ביחד נהיה ארבע אמות?
“האמה שבה מודדין, מודדין באמת האדם”. מודדים את זה באמות של האדם. מה פירוש, זה גודל ידו, כן. אמה כאן פירושו אמה, אמותיו, כן, ידו.
“ואם היה ננס באבריו”, אם יש לו ידיים קטנות, “נותנין לו ארבע אמות בינונית של כל אדם”. מחשבים לו ממוצע. מה פירוש, בדרך כלל בכלל, אדם מחשב לפי שלו, אפילו זה קצת יותר גדול, קטן. אבל אדם שהוא באופן משמעותי קטן…
הוא לא אומר מה קורה עם אדם שהוא מאוד גדול. נראה שזה הולך להיות כן ד׳ אמות. מאוד גדול, זה יהיה יותר גדול. זה לא נהיה קטן יותר. זה נהיה גדול יותר, אבל זה לא נהיה קטן יותר. כן.
דיון: פירוש “לכל רוח שהוא רוצה” ו״עומד בצדן”
פירוש המילים לא ברור. יש מי שלומדים שזה אומר שאדם יכול לטלטל ד׳ אמות מלפניו ומצד ימין לצד שמאל, יוצא שאתה אומר ארבע פעמים ארבע אמות בעצם, במילים אחרות שש עשרה אמות מרובעות. והמגיד משנה טען שזה לא אומר כך, זה אומר רק לפניו, ואין לו לכל רוח, אלא לפניו או בצדו. אז “עומד בצדן” פירושו דווקא מצד הצדדים, ולא מלפניו ומאחוריו, שיצא ארבע פעמים ארבע.
דובר 2: כן, זה לא ברור, הוא אומר שזה לא ברור מהרמב״ם.
דובר 1: אבל אפילו “עומד בצדן” נשמע כמו לפחות פעמיים ארבע, ארבע פעמים מצד ימין וארבע מצד שמאל.
דובר 2: לא, “בצדן” יכול לומר כמו בחזית שלהם, במרכז שלהם. לא ברור.
דובר 1: “מרובע”, אבל הוא מדבר על… הרמב״ם אומר כן שזה מרובע, זה חייב להיות איזה ריבוע. השאלה היא איפה הוא מדבר הריבוע, מה נמצא לפניו? כמו ד׳ על ד׳ לפני האדם? מבין מה אני אומר? או סביבו באמצע.
הרמב״ם אבל לא אומר סביב האדם, הוא אומר “ד׳ על ד׳ לפניו”. מדובר על משהו… זה נקרא “בצדו” כי כביכול, פשוט הייתי אומר, לפני אדם יש ריבוע ד׳ על ד׳, שם הוא יכול לשאת. הוא יסתובב, זה יסתובב איתו. אבל אפשר גם לשמוע שהעניין הוא כי כשאדם פורש את ידיו, זו רשות, אבל הרשות היא “מצדו”. לא בצד שלו, “מצדו” לא אומר בצד. הוא עומד בצד של הריבוע של ד׳ אמות. כך הייתי מבין.
בעברית, המפרשים לא ברורים כאן איך עובד בפועל ה… איך קוראים לזה… ד׳ אמות.
הלכה: מקור הדין של ד׳ אמות – “שבו איש תחתיו”
דובר 1: הוא אומר כך, “מפי הקבלה אמרו חכמים”, החכמים למדו כך מפי הקבלה, הלכה למשה מסיני, “שזה שנאמר בתורה ‘שבו איש תחתיו׳”, כתוב בתורה “שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו”, מהמילה “שבו איש תחתיו” לומדים “שלא יטלטל חוץ למרובע זה”, שאדם לא יכול לטלטל מחוץ לד׳ אמות שלו, או מהקופסה של ד׳ אמות, “אלא מרובע זה שיעורו אורך אדם ופשיטת ידיו ורגליו, ובלבד יושב ונוטל”.
אם אדם יושב, הוא כמו שהוא יכול לטלטל. יושב, הוא מדבר הרי על מקרה שהוא יושב.
דובר 2: לא, אני רוצה לפרש את המילה פסוק “שבו איש תחתיו”. מה פירוש “שבו איש תחתיו”? שב והיה מטלטל. “אל יצא איש ממקומו”. מזה הוא מוציא, ששם שאתה יושב אתה יכול לטלטל בקופסה ממש מקצה שאתה יכול להגיע בידך עד הקצה השני שאתה יכול להגיע בידך, או יותר. יותר מזה, אבל לא מחוץ לזה. זה ד׳ אמות, חוץ מזה.
דובר 1: כשהוא אומר אבל כן ש״כמדת ארך אדם שפשוט ידו ורגליו”, זה זה השיעור. שוב, השיעור ד׳ אמות הוא כשאדם רגיל הוא בערך שלוש אמות, נניח, גבוה, אבל כשהוא מותח את הידיים הוא מגיע לעוד אמה, יצא ארבע אמות. זו הדרך שקיבלו את השיעור של ד׳ אמות, זה אומר הרמב״ם כאן. אבל לא פירושו שהוא יכול רק לשאת לאן שהוא יכול להושיט את ידו. הוא יכול לשאת יותר מזה, כי יש ארבע אמות שיושב בצדן. הוא לא רחוק מארבע אמות.
דובר 2: זה חייב להיות כך, כי לפי הפירוש הזה היו באמת יכולים ללקט את המן בשבת, פעם אחת אי אפשר כי זה יותר מארבע אמות אין יציאה. כי לפי זה אתה אומר לי שאפשר לשבת ולקחת מארבע אמות מסביב. זה הפסוק, כן, שלא ילכו ללקט מן.
תרגום לעברית
דובר 1: אוקיי, זה רק דרש. “שבו איש תחתיו” פירושו שב במקום שאתה נמצא ואל תסתובב בשבת לחפש מן. הוא אומר ש״שבו איש תחתיו”, במקום שאתה יושב, במקום ש״שבו איש תחתיו”, שם אדם רשאי לטלטל ולא יותר. יותר מזה זה “אל יצא איש ממקומו”.
דובר 2: כן. זה הגיוני, כמו שאז אין מלאכה, אז כשאדם יושב במקום, ובמקום הקטן זה לא נקרא נשיאה, זה נקרא… אבל נניח שזה יותר מזה. מהי רשות היחיד? הוא רשאי רק להושיט את ידו? הוא גם רשאי לשאת ד׳ אמות. לפי ד׳ אמות שלו ממקום שהוא נמצא, בעצם.
דובר 1: כן.
הלכה: שניים שד׳ אמות שלהן מעורבין
דובר 1: אומר הרמב״ם, לפיכך, אה, אומר הרמב״ם כך, היו שנים, יש שני אנשים אחד ליד השני, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה. הם יושבים אחד ליד השני, או עומדים אחד ליד השני, ואין ד׳ אמות בין השניים. ארבע אמות שלו נוגעות בארבע אמות שלו. מביאין ואוכלין באמצע, יכולים להביא אוכל ולאכול באמצע.
ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו. שוב, פירושו שמותר להניח כמו
נשיאה ברשות הרבים: ד׳ אמות, שרשרת של אנשים, ושיעור אלכסון
הלכה: נשיאה בין שכנים ברשות הרבים
דובר 1:
ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו. שוב, פירושו שמותר להניח כמו צלחת אחת ביניהם, הוא אוכל לצידו וזה אוכל לצידו. רגע, אבל אסור לך להושיט רק ממקומך, לצידו. מה החידוש כאן? לא גזרו על זה או מה? בסדר. כן.
הלכה: שלושה אנשים – האמצעי (האמצעי מבליע ביניהם)
דובר 1:
הוא אומר הלאה, לפיכך, ואם היו שלשה, והאמצעי מבליע ביניהם, ואם יש שלושה אנשים, האדם האמצעי נמצא ביניהם, יש ארבע, ארבע, ארבע, הוא מותר עמהן, האדם האמצעי רשאי עם שניהם, כי הוא גובל עם שניהם בד׳ אמות שלו, והן מותרין עמו, ושניהם רשאים עמו. אבל השנים החיצונים אסורים זה עם זה, לא אומרים שזה נעשה כעת כמו רשות סמוכה אחת גדולה, אלא, וגם לא אומרים שאוסרים את האדם באמצע, אני לא יודע, בגלל גזירה או מה, הוא רשאי לחלוק עם, הוא רשאי להחזיק בין שני שכניו, ושני האנשים החיצוניים אסורים.
הלכה: שרשרת של אנשים – נשיאה דרך הרבה אנשים (אפילו מאה)
דובר 1:
לפיכך, מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, אדם רשאי לעשות עקירה של חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחברו שעמו בתוך ארבע אמות, יש לו חבר לידו בד׳ אמות, והחבר יש לידו עוד אחד ועוד אחד, הרבה אנשים עומדים, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, החבר רשאי לתת לאדם הבא שנמצא לידו, אפילו הן מאה, אפילו יש מאה אנשים, ויוצא שהחפץ מועבר ארבע מאות אמה. זה לא נוגע לי, כי לא מסתכלים על החפץ, לא מסתכלים על הדבר שנישא, כמו שכתוב אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת, אגב, שבין כל האנשים החפץ נישא מרחק גדול של מקום בשבת מותר, כי “אין לך כל אחד ואחד שנטל אלא בתוך ארבע אמות שלו”. כי כל אחד רק נשא בד׳ אמות שלו.
דיון: הבדל בין הוצאה למלאכות אחרות – הנושא של שנים שעשאוה
דובר 2:
זה מעניין, כן, כי למשל במקרה אחר, כשכמה אנשים עושים מלאכה ביחד, כמו שהיה קודם, אחד העביר אש, אמרו שבין כל הדברים יצאה מלאכה שלמה. אבל בנשיאה זה משהו אחר. כן, כאן הרי קרה שהדבר נישא ארבע מאות אמה. קרתה כאן מלאכה. אפשר היה לומר שבין כל האנשים קרתה מלאכה.
דובר 1:
לא, לא, כל אדם נשא מה שברשותו, הוא נשא בד׳ אמות שלו.
דובר 2:
זה לא היה משמע במקרה של מעביר אש, שכל אחד עושה חצי מלאכה. כל אחד עושה מלאכה שלמה שם, לא? כי כל אחד מהם לבדו היה מלאכה שלמה. זה לא היה משמע שזו מלאכה שלמה.
דובר 1:
אבל כאן הרי שניים, הרי זה שנים שעשאוה, הקלאסי, אחד מהקלאסיקות של שנים שעשאוה הוא אחד עוקר ואחד מניח, שהוא לא חייב. שנים שעשאוה הוא פטור.
דובר 2:
הם הרי למדו ששני אנשים עושים חצי מלאכה ושניים ביחד. הם הרי למדו ששני אנשים…
דובר 1:
אם אחד לבדו היה יכול לעשות את כל המלאכה, אז יש את ההלכה של שנים שעשאוה.
דובר 2:
לא, זה ברור. יש הרי מקרה ששני אנשים ביחד מצטרפים למלאכה אחת. זה בדיוק הכלל של אין שנים יכולין לעשותה, אז הוא חייב, אז שניהם חייבים. שוב, אם אחד עושה את העקירה ואחד עושה את ההנחה, זה מה? אז זה שנים שעשאוה לרבנן, ושניהם יכולים לעשות זאת לבד. עקירה והנחה שניהם יכולים לעשות לבד. לא כמו קורה גדולה ששני אנשים יכולים לשאת. אני מתכוון שזה נקרא זה יכול וזה יכול, לא?
דובר 1:
הם למדו בפירוש בנושא של עקירה עם הנחה, אה, כן, הכלל של שנים שעשאוה, מה זה בפרק א׳?
דובר 2:
אחד יכול לעשותה, כן. למשל, כן, מצוין. כל מלאכה שיכול לעשותה לבדו, דבר קטן ששניהם יכולים לעשות לבד, למשל אחד עושה עקירה ואחד הנחה, הם פטורים, כי כל אחד לבדו יכול לעשות את העקירה או ההנחה ביחד. האופן היחיד שחייב הוא דבר כבד שהוא לא יכול לסחוב לבד.
דובר 1:
אז כאן זה בוודאי דבר שהוא יכול לעשות לבד. אז כאן אין קשר לשנים שעשאוה, זה כלל בפני עצמו. לא, המילה כאן היא שזה בכלל לא נקרא נשיאה. לא מסתכלים אם הדבר נישא, אלא מסתכלים אם האדם נשא, ואף אדם אחד לא נשא. כאן זה אפילו פחות מזה, כי כאן זה אפילו פחות משנים שעשאוה, כי המלאכה היא שאדם יעביר ד׳ אמות ברשות הרבים, ואף אדם אחד לא העביר ד׳ אמות ברשות הרבים. מה איכפת שאנשים אחרים נשאו? כל אחד רשאי לעשות אחר.
קושיא מהאחרונים: אדם אחד לבדו – למה צריך שני אנשים?
דובר 2:
האחרונים שואלים שאלה, שאם כך יכולים הרי שני אנשים לעשות את אותו הדבר, מעצמם לשבת במקום הבא, הוא מוסר, ורק הוא זז לד׳ אמות הבאות, והוא נושא זאת בד׳ אמות שלו. אולי הראב״ד לא תפס את הדוגמה, שכל אחד מטלטל בתוך ד׳ אמות שלו, כי הוא יכול לומר אפילו כשאדם אחד נשא את אותו הדבר, כל הזמן הוא רק נשא בתוך ד׳ אמות שלו. אבל זה הרי קשה, כי הוא יכול לומר בכל… אדם לבדו, למה צריך אפילו לא שני אנשים? אפשר לבד. כל פעם שאדם נושא, הוא הרי נושא בד׳ אמות שלו, פחות פחות מד׳ אמות. רק אם הוא עושה עקירה והנחה, אם הוא עוצר ועושה הנחה אחרי סוף ד׳ אמות, לפני סוף ד׳ אמות, ואחר כך מרים זאת שוב, צריך להיות אותה הלכה. השני אנשים לפי זה לא יכולים… לא מוסיפים. אתה מבין מה אני שואל?
מחלוקת הראב״ד: רק בשעת הדחק
דובר 1:
אז קודם כל ככה, הראב״ד הקדוש חולק על עיקר ההלכה. הראב״ד אומר שאדם לא רשאי לטלטל בד׳ אמות ברשות הרבים, אלא באופן שאין לו שם קביעות, כגון שיושב שם, או שיש לו שם צדדים. אז בשעת הדחק אמרו חכמים שהוא רשאי. אבל סתם אדם שעומד בד׳ אמות, אומר הראב״ד הקדוש, לא, הוא לא רשאי לשאת בד׳ אמות שלו. אבל כשהאדם תקוע, אין לו לאן להיות, אמרו חכמים שנותנים לו ד׳ אמות. אה, זו הלשון, “נותנים לו ד׳ אמות”. זה אומרים באדם שיצא מתחום שבת שלו, או מה? אל תדבר שטויות. השולחן ערוך פוסק להלכה כמו הרמב״ם. אבל הראב״ד בכלל לא מסכים עם העצה. זה קודם כל דבר אחד.
רמב״ם – מותר לכתחילה עם הרבה אנשים
דובר 1:
עכשיו, יש נושא כזה של… ברמב״ם יש משמע שמותר לכתחילה – לא כתוב, כתוב ברור “מותר” – ששני אנשים, מאה אנשים, רשאים לשאת חפץ, בפירוש הרמב״ם. כן, מציאות הרי שהשיגוהו, הוא מעולם לא יכול היה להגיע. אבל לפי שיטת הרמב״ם, הרמב״ם סובר שמותר לשאת לכתחילה כמה שרוצים, כל עוד אף אדם אחד לא נושא יותר מד׳ אמות.
צריך לדעת, צריך ללמוד מאוחר יותר בבאר היטב מה יעמוד ברבנים לגבי המשאכשיך, ששם משמע שלאדם אחד לבדו לא הרשו חכמים לעשות זאת אלא בשעת הדחק, כמו משאכשיך. והדרך שעושים זאת, שלמדו גם, שהאדם יניח פחות פחות מד׳ אמות, שבעצם טכנית מדאורייתא זה אותו הדבר. כן, רק זו גזירה כזו, שלא יראו שאתה נושא. כך בערך. אבל הרמב״ם משמע שעם הרבה אנשים מותר לכתחילה. כך משמע כאן מהרמב״ם הקדוש.
הבדל בין אדם אחד להרבה אנשים
דובר 1:
והביאור הלכה מביא את הרב בלומנפלד, הוא טוען דווקא שיש הבדל להרבה אנשים או לאותו אדם שהולך, מטייל ולוקח את זה. אבל הפרי מגדים מחלק. זה לא ברור, הרמב״ם לא אומר בבירור את ההבדל. אני אומר לך כן, ששם שהוא אומר ד׳ אמות הוא מדבר על איזושהי שעת הדחק גדולה יותר, אם מסתכלים שם באמת. אבל לפי טכנית, תסביר לי, האיסור הוא מהתורה, מותר לכם, אדם לבדו עושה זאת פעמיים, מה ההבדל? יכול להיות מדרבנן. אני אומר לך, הרבנן עושים לו להיות הבדל כזה, אבל מדאורייתא באמת זה דווקא אותו הדבר.
אבל כאן שהוא אומר “מותר”, “מותר” צריך לומר מותר אפילו מדרבנן. אז, לפחות במקרה כתוב בוודאי ברמב״ם מותר אפילו לכתחילה.
הבדל בין הוצאה למלאכות אחרות – מסתכלים על האדם, לא על החפץ
דובר 2:
אתה שואל דבר מעניין, כי לכאורה בהרבה מלאכות אחרות אומרים לנו כן שהחפץ הוא הדבר. למשל… התוצאה קרתה ביניהם, מסתכלים שהמלאכה נעשתה. למשל איפה? לא, זה נקרא, זה הנושא של שנים שעשאוה, אבל למשל אחד עוקר ואחד מניח אסור מדרבנן, זה פטור, אבל זה הרי אסור. כאן זה מותר, נכון? זה הרי אפילו אין שום הבדל. אם היו אומרים שזה פטור, מה היתה המלאכה? אולי בגלל ד׳ אמות זה רמז זה אולי מלאכה פחותה, זה אפילו פחות מ… מ… ממלאכת הוצאה רגילה שיש מלאכה גרועה, כאן הרי ממש לא קרה כלום, מבין?
דובר 1:
אבל זה דווקא אחרת המלאכה ממלאכות אחרות בנושא. אז אנחנו אומרים שכולי עלמא, שבנשיאה אין זה קשור, לא מסתכלים על הפועל יוצא, אלא מסתכלים על המעשה, לעומת מלאכות אחרות שקרה משהו? זה לא בדיוק אמת אף פעם, אבל קרה בוודאי פחות עם החפץ ממלאכות אחרות, נכון? וכאן זה עוד פחות, כי כאן הוא אפילו לא נושא ברשות אחרת.
הלכה: שיעור ד׳ אמות – אלכסון של מרובע (חמש אמות ושלושה חומשי אמה)
דובר 1:
אומר הרמב״ם חידוש מעניין, הואיל ויש לו לאדם לטלטל, והוא הדין שלאדם יש את הזכות ורשאי לטלטל בקופסה שלו של ארבע אמות על ארבע אמות. זה הוא אומר כאן מאוד ברור שזה ארבע כפול ארבע אמות, כן? כן, זה בוודאי כאן ארבע כפול. השאלה היא אם יש כאן ארבע כפול זה מכל ארבע הצדדים. זה שני הצדדים מסביב. אוקיי, נמצא מטלטל, יוצא שלא רק אפשר ללכת לצד אחד ארבע אמות, אלא פעם אחת יש לך את שש עשרה האמות… שש עשרה אמות מרובעות, נכון? ארבע אמות מרובעות על כל צד, כן? לא על כל צד, נניח על צד אחד, אין הבדל, הוא לא אומר על כל הצדדים. יש ארבע אמות, כן?
אוקיי, נמצא, יוצא שהוא רשאי לשאת באורך אלכסונו של מרובע זה. שיש לו מרובע הוא יכול גם לשאת. אם הולכים בדרך ישרה במרובע זה דווקא רק ארבע אמות, אבל אם הולכים באלכסון מפינה אחת לשנייה יוצא יותר מארבע אמות, חמש אמות ושלושה חומשי אמה, חמש ושלושה חמישיות של אמה, כן? כי מה יוצא כך בחשבון? אוקיי. לפיכך, מאוד מעניין, הפשט, לא רק כי זה ד׳ אמות, אלא כי זו הרשות של האדם. לפיכך, אין מעביר ואין הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה. כל הזמן דיברנו הרי על זורק ד׳ אמות ברשות הרבים, אבל זה לא מדויק, כי כשאומרים זאת לא מתכוונים לומר ד׳ אמות, אלא מתכוונים לומר עד מחוץ לשיעור של ד׳ אמות, שזה באמת יותר, שזה באמת חמש ושלושה חומשי. אז רק בזה, רק במעביר וזורק.
פרק י״ב: דין אלכסון של ד׳ אמות ברשות הרבים — חילוקי דינים לפי מרחק
שלוש הדרגות של הרמב״ם: מותר, פטור אבל אסור, וחייב
אה, מעביר, לא, אותו הדבר. אז אני לא מבין, אז אז צריך להתחיל שוב את החשבון. לא, זה לא הולך ככה. מה זאת אומרת הוא שואל הרי, אז אם ארבע פירושו חמש ושלושה חמישיות, אז עכשיו צריך לעשות אלכסון של ההוא, לא? לא, אז זה לא הולך ככה החשבון.
תנאי הגר״א — רק כשקובע מקום
אז הוא מציין כאן משהו שהגר״א אומר שכאן מדברים רק כשאדם קבע את ד׳ אמות שלו, אז הוא רשאי… הוא קבע איפה ד׳ אמות שלו, אז הוא מקבל את האלכסון. זה לא עכשיו הראב״ד, לא? מה אומר הראב״ד? מה דיברנו קודם שהראב״ד אומר שההיתר הוא רק… כל ההיתר של ד׳ אמות הוא רק כשקובע את המקום.
יסוד הרמב״ם — ד׳ אמות זה יותר מד׳ אמות
זה מאוד מעניין. הרמב״ם נראה שהרעיון, הדבר שנקרא ד׳ אמות ברשות הרבים, מכיוון שבמקרה הרגיל יש לאדם ד׳ אמות, יוצא שזה יותר מלא, זה יותר, זה לא אמת שזה ד׳ אמות. ואם הוא פטור אבל אסור הוא אומר. כן, אמת, כתוב פטור. הוא כבר הולך לומר, שים לב, הוא הולך עכשיו להסביר אם זה פטור אבל אסור, אם זה מותר. שים לב, אין שום הבדל. יוצא שלושה סוגים אחרים של חילוקי דינים, תוצאות אחרות שיהיו מההלכה.
שלוש הדרגות של הרמב״ם
גם אני לא תופס מה הרמב״ם במקום זה ובמקום אחר מה הרמב״ם. זה ככה, אם עבר בין שני מקומות עד ארבע אמות, אם זה בתוך ארבע אמות, הרי זה מותר לכתחילה. אם עבר יותר מארבע אמות, אבל עדיין בתוך חמש אמות ושלוש חמישיות האמה, פטור אבל אסור. נראה שהוא אומר שעל זה יש תקנת חכמים שאף על פי שבעצם היה צריך להיות חמש ושלוש חמישיות, אבל שרק יחזיקו בארבע. אם עבר יותר מחמש אמות ושלוש חמישיות האמה בשוגג, הרי זה חייב. כי זה פירושו נשיאה חוץ מד׳ אמות שלו, כי זה האלכסון של ד׳ אמות שלו. הרי זה חייב חטאת, חוץ לאלכסונו של ארבע.
קושיא על הרמב״ם — למה האלכסון יהיה מותר?
זה מאוד מצחיק לי, כי אני מבין איך הגיעו להלכות, ומכיוון שהוא אומר שאפשר למדוד ד׳ אמות, אוקיי, אפשר כבר ללכת בדרך גם כן. אבל כשאתה הולך ישר, למה יהיה ההיתר? זה מאוד מצחיק לי איך זה עובד. כי אז אתה צריך למדוד, אולי ד׳ אמות שלך מסודרות כך. פעם אחת יש לו את הריבוע, יש לו את הזכות בריבוע, אתה יכול לחשב אחרת כשהוא הלך באלכסון. לא ברור.
מחלוקת הראב״ד — אין הבדל בין ד׳ לה׳ וג׳ חומשין
הראב״ד הקדוש חולק על כל הכללים האלה, כי הראב״ד סובר כמו שלמדנו שבכלל אין היתר לכתחילה לשאת בד׳ אמות, אלא במקום הדחק. הראב״ד בדעת הרבנן דעה, זה רק עם הרבנן מותר רק במקום הדחק, שאם אחד באמת אי אפשר בדרך, הוא רשאי לשאת פחות מד׳ אמות.
קושיית הראב״ד — מאין הגזירה החדשה?
ואומר הראב״ד שאם כך, הוא לא מסכים כלל עם הרמב״ם, איך לקח הרמב״ם את הגזירה החדשה של נשיאה בין ד׳ אמות לחמש אמות ושלוש חמישיות האמה? אם הגדר של ד׳ אמות הוא חמש אמות באמת, אז מותר לשאת בשעת הדחק חמש אמות. הרמב״ם סבר שלכתחילה יש ארבע אמות, אבל בדיעבד יש איסור. כן, האיסור החדש לא ברור איך הרמב״ם לקח אותו.
קושי עם החלוקה דאורייתא/דרבנן
נכון שזה כבר בדרבנן. נכון, הכל דרבנן. בכלל, החלוקה של דאורייתא דרבנן היא מאוד מוזרה, כי כולם רוצים להבין פטור, הפשט שכאן יש איסור מדרבנן. אז הם למדו שהרמב״ם חילק דאורייתא מדרבנן, מה שאף פעם לא… זה מאוד קשה לעשות בהלכות שבת, כי פטור פירושו אבל אסור מדרבנן. הם הבינו זאת. זו קושיא על חלוקת הרמב״ם.
השולחן ערוך
הוא מביא שהשולחן ערוך אומר דווקא ש… לכתחילה, זה מאוד מוזר, זה לא נראה כך בהרבה מקומות שמותר לכתחילה.
סיכום המחלוקת
אז הראב״ד סובר שהחמש… אין שום חילוק בין ד׳ או חמש ושלוש חומשים, כן? בשניהם מותר רק בשעת הדחק. בניגוד לרמב״ם שאומר שבארבע מותר לכתחילה, ובחמש ושלוש גם לא מותר בשעת הדחק, זה רק פטור אבל אסור.
תירוץ אפשרי
אז אפשר לומר שהפעלה כשמותר לעשות דרבנן, לצורך גדול, לא שעת הדחק. אני יודע ששעת הדחק פירושו אוטומטית צורך גדול, נכון, אבל שעת הדחק, למה יהיה מותר בשני הדרבנן? כאילו, אי אפשר לשאת את הד׳ אמות? הרי כך עומד הלשון, פחות פחות מד׳ אמות, לא כתוב פחות פחות מחמש אמות. אפשר רק לומר שזה מתכוון בעצם, כאילו ד׳ אמות מחשבים את הקוטר של ד׳ אמות שיוצא יותר. אולי אפשר ללמוד כך.
אוקיי, זה פרק י״ב.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Shabbat Chapter 12 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Rambam Hilchos Shabbos Chapter 12
—
Halacha 1 — One Who Ignites Any Amount is Liable
The Rambam’s Words: “One who ignites any amount is liable.”
Explanation: Mav’ir (igniting) is the 37th of the 39 melachos. The shiur is kol shehu — unlike most melachos which have a specific shiur (like a grogeres, kedei kamei’a, two letters, etc.), by mav’ir, making even the slightest bit of fire already makes one liable.
Insights and Explanations:
1) Tzorech Le’efer — The “Need” for Mav’ir
One is only liable for mav’ir when done for a purpose. The main example in the Gemara is “hatzoreich lo efer” — he needs the ash/ashes. This sounds strange, but in ancient times, ash had an important practical role — people heated with wood, they covered coals with ash (gachalei umumim), and a person had a bucket of ash in the house. This makes the “tzorech le’efer” much more understandable.
2) Mav’ir Bederech Hashchasa — Mekalkel is Exempt
When someone burns something in a destructive manner (e.g., he wants to get rid of a table), he is exempt — because melacha she’eina tzricha legufa / mekalkel is not liable. By all melachos, we look at the po’el yotzei — it must be a metaken, not a mekalkel.
3) Question of the Maggid Mishneh — Wood is Worth More Than Ash
The Maggid Mishneh asks: even when one burns wood tzorech le’efer, objectively it’s a kilkul — wood is worth more than ash! How is this called metaken? The Maggid Mishneh answers: we don’t look at what is objectively worth more, but at what the person needs. He brings a parable: a living animal is worth more than a dead one, but shechita is permitted because the person needs the meat. So too here — he needs ash now, so it’s metaken.
4) Mav’ir Gedisho Shel Chaveiro — Revenge as “Tikun”
The Ra’avad brings the case of someone who burns his friend’s grain or dwelling — he is liable even though he is destroying. “Since his intention is to take revenge on his enemy and his mind is cooled and his anger subsides, behold the burning is like burning” — because he satisfies his desire for revenge, this is called a “tikun.”
This fits with the principle that the Rambam brings by other cases: kore’a al meiso bachomoso (tearing kri’ah), chovel bachaveiro bish’as meriva, sho’el ke’elyon kedei lehatil eima al anshei beiso — by all of these the Rambam says “shekol elu metaken hu etzel yitzro hara” — he is fixing his yetzer hara, therefore he is liable.
5) Dispute Between Rambam and Ra’avad — “Hevel Vareik”
The Ra’avad says “amar Avraham, kol zeh hevel vareik” — he sharply disagrees. The Ra’avad holds that anger is avodah zarah — how can we call one who injures his friend a “metaken”? According to the Ra’avad, one is only liable by a kosher anger (like hatil eima in a permitted manner, or kri’ah al meiso which is a mitzvah), but not by regular yetzer hara-driven anger.
But the Rambam means “yetzer hara” not necessarily as bad — he means any internal drive-force that the person satisfies through his action. Even kri’ah al meiso — which is a mitzvah — is also “metaken es yitzro” because he calms his pain. The Rambam puts all three cases together under one principle.
6) Difference Between Mav’ir and Mevashel
What is the difference between mav’ir and mevashel? By mevashel one makes a fire in order to cook — that’s the purpose. By mav’ir we’re talking about burning the thing itself. One can violate both — if one lights a fire (mav’ir) and then cooks with it (mevashel).
—
Halacha 1 (Continued) — Lighting for Warmth or Light, and Toldos Mav’ir
The Rambam’s Words: If someone lights a fire — a candle, or wood — for the sake of warming himself or making light, he is liable for mav’ir. Toldos mav’ir: One who heats iron in order to temper it in water — someone who heats iron in order to then throw it into water (a process of tziruf/hardening), is liable for toldos mav’ir.
Explanation: The av melacha of mav’ir is lighting a fire for a purpose (warmth, light). The toldah is heating metal kedei letzorfo — a manufacturing process where one makes the iron hot and then quickly cools it in water, which makes it hard and sharp.
Insights:
– By one who heats the iron, the fire already exists — the person only puts in the iron. Nevertheless it’s called mav’ir, because the iron itself becomes red and burning — it itself becomes “ignited” from the fire. If it weren’t mav’ir, it would only be damage without a melacha name.
– The Meiri asks a question that this should be mevashel (because one heats an object), not mav’ir. The Ra’avad also doesn’t agree with the Rambam’s classification.
—
Halacha 2 — One Who Extinguishes Any Amount is Liable
The Rambam’s Words: “One who extinguishes any amount is liable. Whether one extinguishes a candle or a coal of wood. But one who extinguishes a coal of metal — is exempt.”
Explanation: The shiur of mechabeh is kol shehu, just like mav’ir. Extinguishing a candle or a coal of wood is liable. But extinguishing a coal of metal is exempt.
Insights:
1) Contradiction Between Mav’ir and Mechabeh by Metal
By mav’ir, heating metal is liable (toldos mav’ir), but by mechabeh, extinguishing metal is exempt — why the difference? The Rambam makes clear: by mav’ir we’re talking kedei letzorfo — it’s a need, a melacha. By mechabeh, if one extinguishes a coal of metal simply (not kedei letzaref), it’s exempt.
2) The Ra’avad’s Question — Extinguishing as Part of Tziruf
The Ra’avad argues: if by mav’ir he is liable (because letzorfo), he should also be liable by mechabeh — because extinguishing in water is part of the same tziruf process. The Ra’avad argues that even if he didn’t intend letzaref, it’s actually a tziruf, and according to the Ra’avad’s position (melacha she’eina tzricha legufa chayav) he should be liable. It’s also asked whether this is a psik reisha (because whenever one extinguishes hot metal in water, tziruf results), but it remains an open question.
3) The Rambam’s Second Formulation by Mechabeh
The Rambam brings both sides: “One who heats the iron until it melts into a coal and then puts it in water and tempers it in order to harden it and make it sharp — and this is the tzoruf that one who does it is liable” — on mav’ir, and the same also on mechabeh. The Rambam formulated differently here than by mav’ir — there he only stated the obligation, here he discusses more the exemption.
—
Halacha 2 (Continued) — A Coal of Metal in Reshus Harabim
The Rambam’s Words: “A coal of metal in reshus harabim — it is permitted to extinguish it so that the public should not be harmed by it.”
Explanation: A glowing metal in reshus harabim may be extinguished so that people should not be injured.
Insights:
This fits with the principle that a coal of metal is only exempt (derabbanan), and a derabbanan is permitted for the need of the public / danger. The Rambam said earlier the principle that shevusin are not enforced in such circumstances.
—
Halacha 3 — Nosen Shemen VeNotel Shemen
The Rambam’s Words: “One who puts oil into a burning candle is liable for mav’ir. And one who takes from the oil that is in the candle is liable for mechabeh.”
Explanation: Adding oil to a burning candle is mav’ir; removing oil from a burning candle is mechabeh.
Insights:
– By nosen shemen, the person doesn’t make a new fire — he only extends the existing fire. Therefore it’s called mav’ir. The same in reverse by notel shemen.
– Question: If one removes oil but there remains enough that the candle will burn until motzaei Shabbos — is he still liable for mechabeh? Or do we only speak when he removes enough that it will immediately extinguish?
– Tosafos is cited that gerama kibuy is permitted, therefore it cannot be that we’re talking about a case where it will only extinguish sooner — it must be that now the flame actually becomes weaker.
—
Halacha 4 — A Fire That Broke Out on Shabbos
The Rambam’s Words: “A fire that broke out on Shabbos — if one extinguishes because of loss of property, he is liable, for loss of property does not override Shabbos, only loss of life. Therefore if people went out so they should not die — let the fire consume, even if it consumes the entire community.”
Explanation: A fire that breaks out on Shabbos — one may not extinguish to save money. Only pikuach nefesh overrides Shabbos. If the people have already left, let the fire burn, even if it can burn the entire city.
Insights:
1) Language of Pasuk
The language “let the fire consume” is a language of pasuk.
2) Neighbor’s House
Even if the fire can spread to the neighbor’s house, there too one must only remove the people, but not extinguish — because it remains loss of property.
3) Mishnah Berurah — Mitzvah to Say This Din
The Mishnah Berurah says it is a mitzvah to state this law (that one may not extinguish for money).
4) Rema — Bizman Hazeh
The Rema says this was only in the time of the Sages, but today, when we live among non-Jews, every fire is a danger to life.
5) Mishnah Berurah — Lemaaseh
The Mishnah Berurah and later poskim rule that today, since a fire can spread next door where there may be an elderly person, sick person, or child who cannot escape, every fire is a possible pikuach nefesh, and it is a mitzvah to extinguish a fire on Shabbos. The Rambam himself says “let people go out so they should not die” — but he’s talking about when one is certain there’s no concern for people. The Mishnah Berurah’s innovation is that in practice there’s almost always a doubt of pikuach nefesh.
—
Halacha 4 (Continued) — Gerama Kibuy: A Partition of Vessels
The Rambam’s Words: “It is permitted to make a partition with vessels, whether full or empty, so that the fire should not pass.”
Explanation: One may bring vessels — either full with water, or empty that are fire-resistant — and make a partition to stop the fire.
Insights:
1) New Clay Vessels Full of Water
Even new clay vessels full of water — even when one knows for certain that when the fire arrives, the vessels will crack (misbake’a) and the water will pour out and extinguish the fire — it is permitted, because this is gerama kibuy (indirect extinguishing), not kibuy with one’s hands.
2) Foundation: Why is Gerama Kibuy Permitted?
Miderabbanan it is forbidden to do gerama melacha, but because there is concern for loss, the Sages permitted gerama kibuy.
—
Halacha 4 (Continued) — Kofin Ke’ara Al Gabei HaNer
The Rambam’s Words: If a person has a candle and he’s afraid it will ignite the beam (ceiling), one may turn over a bowl over the candle to protect it from igniting.
Explanation: One places a bowl over the candle to prevent the ceiling from igniting.
Insights:
1) Mevatel Keli Meheichano — Here Permitted
Earlier we learned that one may not place a vessel under dripping oil because of mevatel keli meheichano — but here it’s permitted. The difference: here it’s because of danger/loss (that the ceiling shouldn’t ignite), therefore they permitted even mevatel keli meheichano.
2) Practical Understanding
It’s a tall bowl that is tall enough that the candle can still burn under it — it doesn’t directly extinguish the candle. If it would directly extinguish, it would be forbidden. Here it’s a gerama — it causes the fire to become smaller or extinguish when it reaches the bowl.
—
Halacha 4 (Continued) — Porshin Or Shel Gedi / Tallis Al Kora
The Rambam’s Words: “A garment that fire caught — one may bring things that fire does not control and spread on the part of the beam/cabinet that is not yet burned, so that the fire should not catch it.”
Explanation: One places a fire-resistant thing on the part that isn’t burning yet, to stop the fire from going further.
Insights:
1) Less Than Gerama Kibuy
Here one doesn’t extinguish anything — one only makes it so no new fire should ignite. The first half of the cabinet will continue burning until it’s finished. One has only stopped the fire from going further to the second half. This is even less than gerama kibuy — because by gerama kibuy one extinguishes where it’s already burning, but here one only stops a new fire from starting.
2) Why Do We Need to Discuss This at All?
If one does nothing to the fire itself, only places something on a place where it’s not yet burning — why should this be forbidden? The answer: because he indeed intends to extinguish — when the fire arrives there, it will extinguish. This is the intention of “so that the fire should not catch it.”
—
Halacha 4 (Continued) — A Sefer Torah That Fire Caught
The Rambam’s Words: “A Sefer Torah that fire caught — one spreads it out and reads from it, and if it extinguishes, it extinguishes.”
Explanation: One may spread out the Sefer Torah and read from it, and if the fire extinguishes in the process — it is permitted.
Insights:
1) Does It Mean Specifically a Sefer Torah?
“Sefer Torah” in the Mishnah can mean any book. But it must be a book that one may read on Shabbos — because if it’s an accounting book, one may not read it on Shabbos.
2) How Does “Spreading It Out” Help Extinguish?
By spreading out the book, the fire is “choked” — it’s burning from behind, and by spreading one disturbs the fire.
3) Gerama Kibuy Only for a Mitzvah/Loss
Perhaps gerama kibuy is only permitted for a mitzvah or loss — therefore we speak of a Sefer Torah (mitzvah) or a garment (loss).
—
Halacha 4 (Continued) — Nosnim Mayim Al HaTzad She’adayin Lo Nispas Ba’ur
The Rambam’s Words: One may pour water on the side that hasn’t yet started burning, and if it extinguishes, it extinguishes.
Explanation: One pours water on the part that isn’t burning yet, and when the fire arrives, it extinguishes.
Insights:
1) “And If It Extinguishes, It Extinguishes” — It Will Practically Extinguish
“And if it extinguishes, it extinguishes” means that in practice the fire will almost always extinguish — because the fire arrives at the water and extinguishes. This is a gerama — one pours the water “one step ahead” of where the fire is, and when the fire arrives, it extinguishes. There’s no doubt it will extinguish — the heter is only because one doesn’t do it directly.
2) Comparison to Modern Gerama Mechanisms
This is compared to modern gerama technologies (Shabbos elevator, electric gerama mechanisms) — one presses something, and the result comes indirectly. Some say this is a mistake, but the Rambam’s halacha is clear that such gerama is permitted by loss.
3) Connection to Pouring Water on a Burning House
Even when the Rema says one may not extinguish a fire (miderabbanan), that’s only direct kibuy. But “half gerama” — like pouring water on the part of the house that isn’t burning yet (as a firefighter does) — is permitted, because it’s indirect.
[Digression: Fire in Ancient Times] In the past, people dealt more with fire — every house had a fireplace, fire was used for heating and cooking, a child woke up in the middle of the night and needed to light a candle. Therefore one better understands the “tricks” the Rambam speaks about.
—
Halacha 4 (Continued) — Shachach Ner Dolek Al Gabei Tavla
The Rambam’s Words: “One who forgot a burning candle on a board — one may shake the board so the candle should fall. But if he placed it on erev — one may not, because the board becomes a basis ledavar ha’asur.”
Explanation: If one forgot a burning candle on a table, one may shake the table so the candle should fall (gerama kibuy). But if one placed it intentionally erev Shabbos, the table becomes a basis ledavar ha’asur and one may not shake it.
Insights:
1) Difference Between Shachcho/Hinicho
The difference is not temporal (when he placed it) but intention-based: “shachcho” means he was walking around erev Shabbos with a candle, put it down on the table, intended to take it away, and forgot — then the table is not a basis. “Hinicho be’erev” means he intentionally placed it there erev Shabbos — then the table becomes a basis ledavar ha’asur.
2) Gerama Kibuy by Ner Dolek
This shaking of the board is a gerama kibuy (indirect extinguishing), which is permitted. It’s not a certain kibuy — he doesn’t know for sure the fire will go out.
3) Danger vs. Concern for Fire
The case of ner dolek speaks of a concern that it might make a fire (not actual danger), and even so one may shake. If it were actual danger, one would be permitted even by “hinicho be’erev,” because gerama kibuy by danger would permit even muktzeh. But from the fact that the Rambam distinguishes between shachcho and hinicho, we see it’s not talking about danger — because by danger the distinction wouldn’t exist.
—
Halacha 4 (Continued) — A Non-Jew Who Comes to Extinguish
The Rambam’s Words: “A non-Jew who comes to extinguish — we don’t tell him extinguish and we don’t tell him don’t extinguish.”
Explanation: A non-Jew who comes on his own to extinguish — one doesn’t need to stop him, and one doesn’t tell him to extinguish. One doesn’t call a non-Jew to tell him to extinguish, but when he comes on his own, one lets him. One doesn’t have a mitzvah to make him rest.
—
Halacha 4 (Continued) — A Minor Who Comes to Extinguish
The Rambam’s Words: “A minor who comes to extinguish — we don’t listen to him. And if he did it al da’as aviv — [one must protest]. But on his own / from his own mind — beis din is not commanded to separate him.”
Explanation: A Jewish child who comes to extinguish a fire on Shabbos — one doesn’t let him. But if he does it from his own mind (not al da’as aviv), beis din is not obligated to separate him.
Insights:
1) Difference Between Non-Jew/Minor
This is the main difference: a non-Jew — we don’t tell him “don’t extinguish”; a minor — we do tell him, we don’t let him. The non-Jew we have no mitzvah to make rest; the minor we have an obligation.
2) Dispute About the Meaning of “We Don’t Listen to Him”
One suggested that “we don’t listen to him” doesn’t mean we stop him, but that when he comes to ask “Daddy, should I extinguish?”, the father doesn’t say “yes.” The other strongly disagreed: “we don’t listen to him” actually means we don’t let him extinguish — we push him away, we tell him “no.” This is the difference from a non-Jew: by a non-Jew we’re silent, by a minor we actively say “no.” The stronger opinion is that “we don’t listen to him” actually means we don’t let him — we must protest. The proof: the difference between a non-Jew (where we’re silent) and a minor (where we speak actively) must be that by a minor we do something more — we stop him.
3) Meaning of “Al Da’as Aviv” vs. “Mida’as Atzmo”
This is a difficult question that the commentators haven’t clarified. “Al da’as aviv” doesn’t mean only that the father explicitly tells him — it means the child does it to help the father, or he gets a hint/signal from the father. “Mida’as atzmo” means he himself holds that he’s big enough to help, he does it simply on his own.
4) Connection to General Laws of Educating Minors (Chapter 24)
The Rambam in Chapter 24 says: a minor who does on Shabbos something that is not a shevus — beis din is not commanded to separate him. Also if the father allows — we don’t obligate him to protest. By fire, where Chazal made special leniencies (geramos etc.), we see more clearly the explanation: even by a d’oraisa (mechabeh), if the minor doesn’t do it al da’as aviv, beis din is not obligated to separate him. This is a chiddush — because normally by d’oraisa violations one would think we must protest, but by fire Chazal were lenient.
5) “Shefisosav Alav” — The Foundation of Obligation by a Minor
The obligation to stop a minor is specifically when he is “shefisotav alav” — he is on the father’s responsibility. But this doesn’t mean every minor who acts on his own, only specifically when he acts “al da’as aviv.” A minor who eats pork on his own — we don’t have a mitzvah to stop him (according to this position). Chinuch is a mitzvah to educate to do mitzvos, not a compulsion to stop aveiros.
—
Halacha 4 (Continued) — Amira LeNochri by a Fire
Explanation: By a fire on Shabbos there are special leniencies — one may hint to a non-Jew “whoever extinguishes doesn’t lose,” even though normally one may not benefit from a non-Jew’s work on Shabbos when he does it al da’as Yisrael.
Insight: The Rambam begins this topic with the prohibition of extinguishing a fire, but in practice he lists all the ways that one may indeed do — including hinting to non-Jews. The principle is: amira lenochri is only miderabbanan, and by a fire (need) Chazal were lenient.
—
Halacha 11 — Hotza’ah Mereshus Lireshus: Av Melacha
The Rambam’s Words: “Hotza’ah from one reshus to another is one of the avos melachos.”
Explanation: Hotza’ah from one reshus to another is one of the 39 avos melachos.
Insights:
1) Why Does the Rambam Emphasize It’s an Av Melacha?
The Rambam wants to counter a misconception — by all other melachos one creates something, makes a change. By hotza’ah one has merely moved something from one place to another — no change in the object itself. Therefore a person might think it’s not a real melacha. The Rambam emphasizes that yes, it’s an av melacha.
2) Why Does Hotza’ah Have So Many Halachos?
Because hotza’ah is the melacha that a person does constantly — one has things in pockets, one can very easily stumble. Therefore one needs an eruv, and therefore there are so many details.
3) Proof from Pasuk
“Let no man or woman do any more work for the offering of the Sanctuary — and the people were restrained from bringing” — Moshe Rabbeinu said they should no longer bring donations for the Mishkan. The pasuk calls this “melacha,” and this bringing was carrying from reshus hayachid to reshus harabim (or vice versa). We see that carrying is called melacha. The Rambam emphasizes: “Even though this matter… all the bodies of Torah are from the mouth of Moshe from Sinai” — all 39 melachos are halacha leMoshe miSinai, but by hotza’ah there’s also a hint from a pasuk.
4) Dispute Among Rishonim in the Meaning of the Pasuk
Rashi goes with the derasha of Chazal that “melacha” means the carrying/bringing itself. The Rashbam and Ramban understand differently — the women worked (spun and the like) and brought, “let them do no more work” means they shouldn’t make new things. The Ramban argues that “melacha” doesn’t always mean work — like “asher lo shalach yado bimeleches re’eihu” where melacha means “belongings”/property. The Rambam brings here the derasha of Chazal.
—
Halacha 11 (Continued) — Ma’avir Arba Amos Bireshus Harabim
The Rambam’s Words: “And so we learned from the oral tradition — one who carries in reshus harabim from the beginning of four to the end of four is like one who takes out from one reshus to another and is liable.”
Explanation: Besides hotza’ah from reshus to reshus, there’s another manner: carrying four amos in reshus harabim is also liable like hotza’ah mereshus lireshus.
Insights:
1) Source
The Gemara says “gemara gemiri lah” — the Rambam interprets this as halacha leMoshe miSinai.
2) Meaning of “Kemotzi” — Baal HaMaor
The Baal HaMaor gives a different explanation — a person walks around with his small four amos reshus, and when he carries out from his four amos it’s literally like hotza’ah mereshus lireshus. Four amos is “reshuso shel adam.” Difficult on this: he walks with his four amos, so the new four amos should nullify the previous ones.
3) Structure of Av Melacha
Hotza’ah and hachnasa — the Rambam makes no distinction between them, both are the same melacha. Ma’avir four amos bireshus harabim is a manner of the same melacha.
—
Halacha 11 (Continued) — Shiur Hotza’ah
The Rambam’s Words: “And one is not liable until he takes out a useful amount… from reshus harabim to reshus hayachid or from reshus hayachid to reshus harabim.”
Explanation: One is only liable when one carries out a “shiur hamo’il” — a shiur that is important/useful for that specific thing.
Insight — Why Hotza’ah Has So Many Halachos (Shiurim): By other melachos the shiur is connected to the melacha itself. By hotza’ah one can carry anything — spices, food, etc. — and each thing has its own shiur according to how it’s used. Therefore there are so many Mishnayos and halachos that detail the shiurim for each thing.
—
Halacha 11 (Continued) — Akira VeHanacha
The Rambam’s Words: “And he must uproot from this reshus and place in the second reshus. But if he uprooted and didn’t place, or placed and didn’t uproot… he is exempt.”
Explanation: One needs both — akira (picking up) from one reshus and hanacha (putting down) in the other reshus. Without both one is exempt.
Insight: The Rambam places akira vehanacha together with shiur hamo’il in one halacha — he views it as part of the “shiur” of hotza’ah, not as a separate condition. Akira vehanacha is part of the completeness of the melacha, just as the shiur is part of the completeness. “Hilchos hotza’ah” means one needs both parts: the shiur (keshiur) and akira with hanacha. The Rambam views it as one package.
And so one who carries from the beginning of four to the end of four bireshus harabim — also needs akira, hanacha, and shiur. And one is not liable until he uproots a shiur amount and places on the other side.
—
Halacha 12 — Toldos Hotza’ah: Zorek and Moshit
The Rambam’s Words: Throwing (zorek) and passing (moshit) from reshus to reshus, or from the beginning of four to the end of four bireshus harabim — “this is a toldah of motzi and one is liable.”
Explanation: The form is a bit different, but the result is the same: the object arrives from one reshus to another.
Insight — Kela’achar Yad by Zorek: “But one who throws kela’achar yad is exempt.” Why does the Rambam bring kela’achar yad specifically by zorek and not by motzi? He could have said kela’achar yad on motzi too! Only in Halacha 13 does it say that hamotzi kela’achar yad is also exempt — why not right here? This remains an open question.
—
Halacha 12 (Continued) — Motzi Miktzas HaCheifetz
The Rambam’s Words: “One who takes out part of the object from one reshus to another is exempt, until he takes out the entire object from this reshus to that reshus.”
Explanation: If part of the object remained in the previous reshus, he is exempt.
Insight — Keli Metzarfan: “A basket full of objects, even full of mustard” — even
Halacha 12 (Continued) — Motzi Miktzas HaCheifetz
The Rambam’s Words: “One who takes out part of the object from one reshus to another is exempt, until he takes out the entire object from this reshus to that reshus.”
Explanation: If part of the object remained in the previous reshus, he is exempt.
Insight — Keli Metzarfan: “A basket full of objects, even full of mustard” — even thousands of mustard seeds, they are all nullified to the vessel. “One who takes out most — is exempt until he takes out the entire basket.” The vessel makes everything inside into one object — “for the vessel combines everything that is in it.” We don’t look at what lies inside, but at the vessel as a whole.
—
Halacha 13 — Derech Hamotzi’in
The Rambam’s Words: “One who takes out an object from one reshus to another — whether in his right hand or in his left hand, whether in his bosom or on his shoulder — is liable, for he took out in the manner people take out.”
Explanation: Carrying with the right hand, left hand, in one’s garment/pocket, or on the shoulder — all are derech hamotzi’in.
Insights:
1) Al Ketefo Lema’ala Me’asara
Even when the load is lema’ala me’asara tefachim bireshus harabim (where one could argue that reshus harabim doesn’t go that high), he is still liable. “For so we find in the Mishkan — on the shoulder they shall carry” — in the Mishkan they carried the Aron on the shoulder, and all melachos Shabbos are learned from the Mishkan.
[Digression: How Did They Carry on the Shoulder?] One placed it on the shoulders, with the hands holding to the side so it shouldn’t fall. This was a derech kavod — high, “eye level.” It’s also easier to carry heavy things on the shoulder than in the hands. The Kuzari thinks they carried themselves on the shoulder. The pasuk “on the shoulder they shall carry” means with the body — other tribes received wagons, but Bnei Kehas carried on the shoulder.
—
Halacha 13 — Shelo Kederech Hamotzi’in
The Rambam’s Words: One who carries out “between two garments” (between two pieces of clothing), “in his mouth”, “in his collar”, “in his shoe or sandal” — “is exempt, for he didn’t take out in the manner people take out.”
Explanation: Exempt but forbidden — these are not normal ways that people carry things.
—
Halacha 13 (Continued) — Hamotzi Masa Al Rosho
The Rambam’s Words: “If it was a heavy sack, such as a sack full or a basket, that is placed on his head and he holds with his hand — he is liable, for so is the manner people take out.” But “if it was a light object, such as he placed a garment or knife or book on his head and took it out and he doesn’t hold it with his hand — he is exempt, for he didn’t take out in the manner people take out, for it’s not the way of most of the world to take out objects placed on their heads.”
Explanation: A heavy load on the head with the hands holding to the side — this is a normal way. But small things on the head without holding with hands — this is not derech ha’olam.
Insight: The distinction is: large/heavy things on the head with hands — this is derech hamotzi’in, because this is how one carries heavy things. But small things on the head without holding with hands — this is not derech ha’olam, because small things are not carried on the head.
[Humorous Note:] One carries huge shtreimels on the head — is one exempt? Answer: one doesn’t carry it with the hands, it’s not derech hotza’ah at all — it’s clothing.
—
Halacha 13 (Continued) — Hama’avir Lema’ala Merosho
The Rambam’s Words: “One who carries an object from the beginning of four to the end of four bireshus harabim, even if he carried it above his head — is liable.”
Explanation: Here we’re not talking about placing on the head, but about holding in the hands but higher than the head — even higher than ten tefachim, he is liable.
Insights:
1) Question — Lema’ala Me’asara Tefachim
Lema’ala me’asara tefachim is not reshus harabim — why is he liable? The answer: because the person himself is within ten, and he carries the object, the object is connected to the person. When we say lema’ala me’asara is exempt, we mean when the akira itself is in a place lema’ala me’asara — but when a person walks with the thing, it’s connected to the person who is within ten.
2) Dispute Among Rishonim
Other Rishonim say one is only liable if there was an akira vehanacha lemata me’asara before/after. But the Rambam says even in a manner that it’s lema’ala me’asara the entire time — liable.
3) Distinction — Only by Ma’avir Four Amos
The law is specifically regarding carrying four amos bireshus harabim, but from reshus to reshus (reshus hayachid to reshus harabim) it will probably be different when he carries lema’ala merosho — because there we look more at the place from where and to where he carries.
4) The Ra’avad’s Explanation — Avar Derech Alav
The Ra’avad learns a different explanation in the Gemara. He interprets “even though it passed over him” that even if a person extends his hand from the right and places it on the left (the end of four is the beginning of four), and meanwhile it was on the person (who is as if a makom patur) — he is still liable. But if the person travels with the thing (he walks with it), it’s the entire time on a makom patur — he should be exempt.
—
Halacha 14 — Tilul Within Four Amos Bireshus Harabim
The Rambam’s Words: “It is permitted for a person to carry bireshus harabim within four amos by four amos that he stands at their side.”
Explanation: A person may be metateil within his four amos in reshus harabim.
Insights:
1) “That He Stands at Their Side” — What Does This Mean?
Here is a big question: does it mean the person stands at the side of a four by four square (and he has four amos ahead), or does it mean he stands in the middle and has four amos around him (which would come out 8×8)?
2) Maggid Mishneh’s Position
The Maggid Mishneh argues that “to any direction he wants” doesn’t mean he has four amos in every direction (which would be a 16 amos square). He means only in front of him or to his side — not that it should come out four times four.
3) Suggested Explanations of “Betzidan”
(a) He stands at the side of the square, and the square is in front of him; (b) “From his side” means as far as a person can extend his hands — this is his reshus. The straightforward understanding is that in front of a person there is a square of four by four, he turns — turns with the square.
—
Halacha 14 (Continued) — Shiur Four Amos: Measurement
The Rambam’s Words: “The amos of these are measured with the amos of the person.” If he is “a dwarf in his limbs — we give him four average amos of any person.”
Explanation: We measure with the person’s own ama (his hand). But a small person receives an average shiur.
Insight: A large person receives according to his own (larger) amos — it doesn’t become smaller, but larger. The principle: it doesn’t become smaller than average, but it can become larger.
—
Halacha 14 (Continued) — Source of Four Amos: Halacha LeMoshe MiSinai
The Rambam’s Words: “From the received tradition the Sages said that this which is stated in the Torah ‘let every man remain in his place, let no man leave his place’ — that he should not carry outside this square.” The shiur is “like the measure of a person’s length and the extension of his hands and feet.”
Explanation: “Let every man remain in his place” — where you sit you may be metateil. “Let no man leave his place” — more than that one may not. The pasuk originally speaks about gathering manna on Shabbos, but Chazal derived from it the principle of four amos.
Insights:
1) How Do We Get Four Amos
A normal person is about three amos tall, when he extends his hands it adds another ama — together four amos. This is the source of the shiur.
2) This Doesn’t Mean Only Extending
He may carry in the entire square of four amos — he sits “at the side” of the square.
3) Question — Gathering Manna on Shabbos?
According to this explanation, one could gather the manna on Shabbos (because one can sit down and take from four amos around)? Answer: it’s only a derasha — the simple meaning of the pasuk is “sit where you are and don’t go around Shabbos looking for manna.”
—
Halacha 15 — Two People Whose Four Amos Overlap
The Rambam’s Words: “If there were two people, part of the four amos of one within the four amos of the other — they bring and eat in the middle, provided that this one doesn’t take out from his into that of his friend.”
Explanation: Two people who stand/sit close to each other, and their four amos overlap — both may bring food to the overlapping place and eat there, but neither may take out from his four amos into his friend’s four amos.
Insight: This is a chiddush — we didn’t decree on this case, even though one might have thought it should be forbidden miderabbanan.
—
Halacha 15 (Continued) — Three People: The Middle One Combines Between Them
The Rambam’s Words: “If there were three and the middle one combines between them, he is permitted with them and they are permitted with him, but the two outer ones are forbidden with each other.”
Explanation: The middle person borders with both sides in his four amos, therefore he may with both. But the two outer people may not with each other, because they are not in each other’s four amos. We don’t say it becomes one large adjacent reshus, and we also don’t forbid the middle person because of a gezeira.
—
Halacha 15 (Continued) — Chain of People: Carrying Through Many People
The Rambam’s Words: “Therefore it is permitted for a person to uproot an object from reshus harabim and give it to his friend who is with him within four amos, and so his friend to another friend at his side, even if they are a hundred, even though the object travels several mil on Shabbos it is permitted, for each and every one only took within his four amos.”
Explanation: One may make a chain of people, each one passes the object to the next, even a hundred people, even if the object is moved several mil. It’s permitted because we don’t look at the object but at the person — no single person carried more than four amos.
Insights:
1) Distinction Between Hotza’ah and Other Melachos (Shnayim She’asuha)
By other melachos (like transferring fire) we say that when several people do a melacha together, we look at the result — between all of them a complete melacha came out. Here too the object was actually carried several mil — why is this not a melacha?
The answer: By hotza’ah we don’t look at the object (po’el yotzei) but at the person’s action. No single person was ma’avir four amos bireshus harabim. This is even less than shnayim she’asuha — because by shnayim she’asuha (like echad oker ve’echad mani’ach) it’s at least exempt but forbidden miderabbanan, but here it’s permitted lechatchila.
2) Why Different from Shnayim She’asuha?
By echad oker ve’echad mani’ach — both can do it alone (zeh yachol vezeh yachol), therefore it’s shnayim she’asuha, exempt but forbidden. But here it’s not a melacha at all — because no one did the shiur of four amos bireshus harabim. Nothing happened at all from any single person’s side.
3) Question from Acharonim — One Person Alone
If the main reasoning is that each person only carried within his four amos, one person alone could do the same thing — he sits in a new place, carries within his four amos, places down (mani’ach), goes further, picks up (oker), carries again less than four amos. What’s the difference between many people or one person?
4) Ra’avad’s Dispute
The Ra’avad disputes the basic halacha. He holds that a person may not be metateil within four amos bireshus harabim just like that — only in a time of need, like when he has nowhere to be (ein lo sham kevi’us). The Shulchan Aruch rules according to the Rambam.
5) Rambam — Permitted Lechatchila
The Rambam says clearly “permitted” — this means permitted even miderabbanan, lechatchila. With many people it’s lechatchila permitted according to the Rambam.
6) Distinction Between One Person and Many People (Less Than Four Amos)
The Bi’ur Halacha brings that Rav Blumenfeld argues there’s a distinction between many people (permitted lechatchila) and one person who goes alone (only in a time of need). The Pri Megadim distinguishes: mid’oraisa it’s indeed the same — but miderabbanan the Sages didn’t allow one person alone to do this except in a time of need. But with many people the Rambam says “permitted” — permitted even miderabbanan.
7) General Distinction — Hotza’ah vs. Other Melachos
By hotza’ah we look at the action of the person, not at the po’el yotzei (result). By other melachos we look more at what happened. Here is even less than other hotza’ah cases, because he doesn’t even carry himself into another reshus.
—
Halacha 16 — Shiur Four Amos: Diagonal of the Square
The Rambam’s Words: “Since a person has to be metateil within four amos by four amos, it comes out he is metateil along the diagonal of this square — five amos and three-fifths of an ama. Therefore one who carries and one who throws bireshus harabim is not liable until he carries outside five amos and three-fifths of an ama.”
Explanation: A person receives a square of four by four amos. If he goes straight it’s four amos, but if he goes diagonally from one corner to the other, it’s 5 and 3/5 amos. Therefore by ma’avir and zorek bireshus harabim one is not liable until one is ma’avir more than 5 and three-fifths ama.
Insights:
1) The Foundation
The Rambam’s chiddush is that the shiur is not simply “four amos” as we generally speak, but because this is the reshus of the person (a square), he can utilize the diagonal. Therefore the true shiur is five and three-fifths ama.
2) Only by Ma’avir and Zorek
The Rambam limits the law — this applies only by ma’avir (carrying) and zorek (throwing), not in all cases.
—
Halacha 16 (Continued) — Different Laws According to Distance
The Rambam’s Words: Three levels:
1. Up to four amos — permitted lechatchila
2. From four amos to five amos and three-fifths (diagonal) — exempt but forbidden (issur derabbanan)
3. More than five amos and three-fifths — liable for a chatas mid’oraisa
Explanation: The Rambam sets up three levels of law according to the distance.
Insights:
1) The Gra’s Explanation — Only When One Establishes a Place
The Gra says the law of the diagonal applies only when a person has established his four amos — meaning he determined exactly where his four amos are. Only then does he receive the addition of the diagonal. This fits with the Ra’avad’s position that the entire heter of four amos is only when one establishes a place.
2) Question — Why Should the Diagonal Be Permitted?
When one goes straight, the shiur is four amos. But when one goes diagonally, why should one receive more? This is only logical if one already has a fixed square — but when one goes in a direction, one must first measure where the four amos are, and perhaps your four amos are set up in a direction that doesn’t fit with your path. This remains unclear.
3) The Ra’avad’s Dispute — No Distinction Between Four and Five and Three-Fifths
The Ra’avad holds (as learned earlier) that in general there is no heter lechatchila to carry within four amos — only in a place of need (time of need). The Ra’avad goes according to the opinion of the Rabbanan that one may only carry less than four amos when it’s not possible otherwise.
The Ra’avad asks on the Rambam: From where did the Rambam take a new gezeira between four amos and five amos and three-fifths? If the true boundary of four amos is actually five amos and three-fifths (because that’s the diagonal), then one should be able to carry in a time of need up to five amos and three-fifths! The Rambam’s distinction — that four amos is lechatchila permitted, but between four and five and three-fifths is exempt but forbidden — is unclear from where he takes this new issur derabbanan.
4) Difficulty with the Division D’oraisa/Derabbanan
The Rambam’s division between d’oraisa and derabbanan is very difficult to make in hilchos Shabbos, because “exempt” normally means “but forbidden miderabbanan.” But the Rambam divided into three levels, which is unusual. The Shulchan Aruch brings that four amos is lechatchila permitted, but it’s noted that in many places it doesn’t appear so that one may lechatchila.
5) A Possible Answer — Less Than Four Amos Means the Diagonal
One can perhaps learn that when the Gemara says “less than four amos” it actually means the diameter (diagonal) of four amos, which comes out more than four amos. This way one could answer the Ra’avad’s question.
—
With this, Chapter 12 is concluded.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Shabbat Chapter 12 – Mav’ir (Kindling)
Opening and Introduction
We are learning the holy Rambam, Laws of Shabbat Chapter 12, the twelfth chapter. Wonderful.
We should say a thank you to the donors who sponsor the shiur, the Rav Rabbi Yoel who is the patron of the shiur. And if someone wants to sponsor a particular shiur, for example someone has some connection specifically with the melacha (labor category) of mav’ir, he can sponsor the chapter that deals with it. Or there are many chapters in the Laws of Shabbat, whoever wants, perhaps we should do like the author and sell the Torah in shul, Parshat Ha’azinu costs extra money. So for example the chapter that talks about kiddush can be sold for extra money. Someone who wants a fiery avodas Hashem (service of God) should donate mav’ir. Someone whose kidneys don’t work should donate “one who eats two meals gives.”
Halacha 1 – One Who Kindles Any Amount is Liable
So, the Rambam says, “One who kindles any amount is liable.” We are learning here, we are now going to learn, we are in the middle of the 39 melachos (categories of labor). I have already calculated most of the 39 melachos I think, and we are now at mav’ir. This is number 37. Very good.
So the Rambam first calculates each halacha with the av melacha (primary labor category), and afterwards he goes to discuss if there are toladot (derivative categories). Mav’ir, what is the measure of mav’ir? Any amount. Unlike most melachos that we had, where there is a certain measure, like a dried fig, like the size of an amulet, or whatever, like the size of letters, two letters. Mav’ir is any amount. Making any fire, a tiny fire is also considered making a fire.
Tzorech L’efer – The Meaning of Mav’ir
But mav’ir usually means lighting a… I don’t know, lighting a table, not lighting something that is normally lit, because we will see later about lighting something that is normally lit. So he says here, lighting, why would a person light a piece of wood? Usually it’s either destructive or because he wants the fire.
In ancient times, as I just discussed with my study partner R’ Yitzchak, for us it seems like it’s for the purpose of ashes. If he lights a fire because he needs the ashes, he needs the fire, he is liable. For us it seems like such a rare thing, I don’t know, it’s done on the eve of Tisha B’Av there, to have fire. But in ancient times they used to do it, they used to heat with wood, and there they had some system where they needed to have ashes. As we see, for example, we learned earlier about a metal to make coals, we also see in the picture that they cover the wood with covered coals, meaning covered with ashes. It seems that ashes had an important need, a person had in his house also a bucket of ashes. So it makes sense that, granted, this is the way of mav’ir that is liable, that one lights the fire for a positive reason, because he wants to have ashes. You say? Yes yes, very good.
Mav’ir B’derech Mekalkel – Exempt
But if one does it in a destructive manner, he burns a table because he wants to get rid of the table, or he wants to spite someone, he is exempt. Melacha she’eina tzricha l’gufa (labor not needed for its own sake) he is exempt, because he didn’t do any labor that is constructive but rather destructive. Just as with all melachos we know that all melachos mean when one does something because he wants the result from it, because he needs to have it, it’s part of preparation. But anything that one does in a manner of destruction, he is perhaps a destroyer, a mekalkel, but it’s not a melacha.
Question of the Maggid Mishneh – Wood is Worth More Than Ashes
The Maggid Mishneh brings an interesting question, when one burns a good piece of wood and ashes remain, in practice he has made a lot of destruction. Wood is more, even when they used to use ashes, it’s worth much more the wood than the ashes. It has apparently also made a destruction. So he takes on, he says that it’s a dispute in the Gemara, but he says that the Rambam, the Maggid Mishneh says that the Rambam is correct, that even so this is called constructive. Although ashes against wood is a weak matter. But he wants now the ashes. It doesn’t matter. He says that a living animal is worth more than a dead one, but there is a permission to slaughter. What is the hava amina (initial assumption)?
Okay. We don’t look at what is better, we look at what he needs. He says that “hatzarich lo efer”, when he needs ashes. But as we said at the beginning, that it seems strange to us, mav’ir tzarich lo efer. It was actually strange in the Gemara also, for a slightly different reason, but it’s not so simple.
Distinction Between Mav’ir and Mevashel
What is the difference between mav’ir and mevashel (cooking)? Mevashel means, one makes a fire, he is engaged in making the fire also. We learn clearly, this is in order to cook. Even if he takes wood in order to do this, he transgresses on cutting the wood according to the measure of cooking. Now we’re talking but not that he cooks something with it, we’re talking he burns the thing.
The Rambam says, mav’ir after that he cooks, he can be transgressing on both. Mav’ir, in the end he’s going to say the Ra’avad. Yes.
Mav’ir Gadisho Shel Chaveiro – Revenge as Repair
The Ra’avad says like this, what’s happening? We just discussed that burning something is generally a destruction, so he is a mekalkel. But this is when it’s actually a destruction. But if the person himself is a destroyer, if the person is wicked and he does want the fire, he wants the destruction, then so, mav’ir gadisho shel chaveiro (one who burns his friend’s grain pile), he makes a fire to burn his friend’s produce or to burn his dwelling, liable, he is indeed liable, this is called a mav’ir. Why? “Af al pi she’hu mashchit” (even though he is destroying), even though he is a destroyer, he is a mekalkel, but “mitoch she’kavanto l’hinakem mi’son’o” (since his intention is to take revenge on his enemy), he does it because he has a desire for revenge on his enemy, and once he does it, “v’nitkarerah da’ato v’shachcha chamato” (and his mind is cooled and his anger subsides), through doing it he has calmed down, “harei ha’be’era k’shem ha’be’era” (behold the burning is like burning). Yes, it fits with this, I think you learn this Ra’avad on other things.
As long as revenge burns in him, it still burns, and when does he calm down? When he has released his revenge, when he has actualized it, he has brought it from potential to actual, so he is not a mekalkel. What’s the practical difference? It reminds of another halacha, we learned by kore’a al meito b’chamato (one who tears over his dead in anger), if someone tears a good garment he is a mekalkel, but if there is a mitzva to tear kri’a, or it’s a way of expressing the pain, I think the word is not the mitzva, perhaps the word is because of the pain, the Torah said that when a person is in pain he tears the garment. Perhaps I should say that it’s nitkarerah da’ato, because he has released his pain, he calms down. If b’chamato, he is in anger, and he calms down through tearing over his dead, we see the same thing, that in this way it’s indeed called constructive. Or another case, chovel b’chaveiro b’sha’at meriva (one who injures his friend during a quarrel), all these would have been able to be viewed as a mekalkel, but once we know the fact that through this one calms the evil inclination, this means “metaken hu etzel yitzro hara” (he is fixing his evil inclination), so he is fixing his evil inclination, so automatically he is indeed liable, it’s not called a simple mekalkel.
The Ra’avad’s Position – We Look at What the Person Wants
And I think this fits very well with the Ra’avad’s position also with the ovid tzorech l’efer, the Ra’avad looks at it simply, what became less valuable? From wood became ashes, a person who has now entered into a sin is it a destruction, but the Ra’avad doesn’t look at what is objectively better, wood or ashes, I look at what the person wants. The person needed ashes, the person wanted now to release. It wasn’t a destruction. Unlike when he does it for nothing, someone doesn’t think, he takes it as a destruction. But when he wants to release, he wants. I think both things, you see both, the Rambam and the Ra’avad. The Ra’avad wasn’t, he repeated from the Ramban, he looked at it in the Maggid Mishneh. Someone else asked the question. I don’t know exactly what was the conclusion, I only mentioned it to say that it’s not so normal the need, I shouldn’t build on this a whole structure.
Discussion: “Hevel V’reik” – The Ra’avad’s Protest
R’ Yitzchak: No, it’s true that the Ra’avad disagrees. Here the Ra’avad says, “Amar Avraham, kol zeh hevel v’reik” (Abraham said, all this is vanity and emptiness). You’re not strong with the knowledge. I am happy, because he has much jealousy of his inclination, because he releases what he needs to release according to the Rambam.
The Maggid Shiur: No, the Ra’avad holds that the words of the Rambam are hevel v’reik. He doesn’t hold like “Amar Avraham, perhaps to explain differently with the Gemara.” He holds that it’s hevel v’reik. You need to know, it’s a definition of how wrong the Rambam is according to the Ra’avad’s position. Simply, the Ra’avad was a baal zaam (angry person), he got upset, he boiled in learning, he wasn’t such a nice guy. True.
The whole thing I wanted to say is that this is a dispute between Rambam and Ra’avad. What the Ra’avad argues, the Ra’avad already said by chovel b’chaveiro, the Ra’avad said, he’s serving idolatry, how can you call him a mekalkel? According to the Ra’avad, for example kri’a al meito will indeed remain, or one who asks like the Most High in order to cast fear on his household, which is the conclusion of the Gemara there regarding that one, will indeed be liable. Anger is serving idolatry is indeed a mekalkel.
R’ Yitzchak: No, if it’s a proper anger, if it’s an anger that is to cast fear, ah, if it’s an anger that is permitted, ah.
The Maggid Shiur: Yes, the Ra’avad only argues that then, according to his understanding in the Gemara also, that then when the anger is a… it’s the evil inclination, not purity of heart. I want to be precise in the Rambam. The Rambam who says that all these are metaken et yitzro hara, even one who controls himself and he does a mitzva that stands today in the Torah, I don’t know exactly from the Torah, but it stands in halacha, a mitzva of kri’a, also, what does he do? Also the evil inclination. He doesn’t mean specifically evil.
R’ Yitzchak: No, not specifically, one doesn’t need connection to this. There he is fixing because he does the mitzva.
The Maggid Shiur: No, he doesn’t do the mitzva. The Rambam says “she’kol elu” (that all these), you’re right, on this you ask the question?
R’ Yitzchak: No, “she’kol elu” goes up to… no, “she’kol elu” on all these transgressions.
The Maggid Shiur: The Rambam is here, he puts together three cases together here explicitly. He says, all these are metaken et yitzro hara. Let me tell you like this, perhaps the Rambam thought, the evil inclination is not specifically bad. Bad or good, he has a desire for something, it’s a matter, he is suffering. Perhaps someone who has a desire for kri’a al meito is correct. He calms the person.
Let’s think when is a chovel b’chaveiro that the Ra’avad would indeed hold that it’s a good chovel b’chaveiro. A child has a list with him, and he comes and hits him, and he hits him back. According to the Ra’avad this is also kosher, just as one who saves from panic in a true manner. So indeed every thing is turn from evil and do good. It’s only a case when one must turn from evil and do good. It could be that one said such a bad interpretation, such a teacher. You have a wicked neighbor who beats and kills his children, do you go burn half of his house?
R’ Yitzchak: I think not. I don’t recommend that one who goes to pray in the nursing home should burn his house.
The Maggid Shiur: But it’s a bit interesting the Ra’avad, because once the Ra’avad understands that anger in a true manner… the fact that the Ra’avad himself, the Ra’avad used to get upset all the time at the Rambam. It can’t be that he should release himself that one must break that one’s house. It seems that not. He wrote hasagot (critical notes) is one thing, but to get upset to burn that one’s house… the Ra’avad didn’t say to burn the Rambam’s books.
I can understand the distinction, that anger in the proper measure is normal that a person should judge a minority about anger once a month. From where I speak is indeed a reality of once in a lifetime that one must burn that one’s house. It’s not something a… okay. But the Rambam looked at everything the same. According to how you understand the Gemara, so this stands in the Gemara.
R’ Yitzchak: On the contrary, this is regarding Shabbat. A Gemara is regarding ethics is not correct, but regarding Shabbat this means constructive. The evil inclination is very important for the laws of Shabbat. If there wouldn’t be an evil inclination, there wouldn’t be the halacha.
The Maggid Shiur: Okay. We already considered last time that the word “mekalkel”, every time when a person desecrates Shabbat he is indeed a mekalkel, especially according to the Ra’avad’s way of the scribes.
R’ Yitzchak: Yes, it’s not the simple meaning.
The Maggid Shiur: Okay.
Toladot of Mav’ir
What are the toladot? Ah, and liable. And what else is mav’ir? We discussed burning a good thing. The question is if one needs the ashes as a way of destruction. But let’s take here the burning that is day-to-day. If someone lights a fire, or a candle, or wood, in order to warm himself or to make light, behold this is liable, this is mav’ir, this is from mav’ir.
And what is the tolada of mav’ir? “Hamechamem et habarzel” (one who heats the iron), if someone heats iron in order to temper it in water, so this is afterwards… I mean, need… a matter of manufacturing. There is such a thing as tempering, a matter of tempering, worked metal, afterwards they went through some process that makes them very strong. So iron, the way how to make iron that is hard enough or what, is one makes it hot and afterwards gives it a throw into water and makes it quickly cold.
So this is a tolada of mav’ir and liable. This lighting. It’s interesting, because we’re talking here, the fire is already there, he puts in iron. Ah, the iron itself becomes lit apparently. The iron becomes red and it becomes lit. But this is not the topic now. But it must be a mav’ir, I say, that if not it would have been just some poor thing. He doesn’t make here the fire. There is a fire and he throws in a piece of iron into it. It’s not called mevashel, it’s called a mav’ir. Very good, because it itself becomes part of the fire, it becomes burned. It means it becomes red, yes, it means it becomes burning.
The Meiri actually asks a question, that it’s mevashel. Okay. And the Ra’avad doesn’t agree afterwards.
Laws of Mechabeh (Extinguishing)
Until here laws of mav’ir, making a fire. We will extinguish a fire. Very good. Just as a few melachos that come with such a thing and its opposite, writing and erasing, there is mechabeh with mav’ir, extinguishing and lighting. First lighting and afterwards extinguishing, because one cannot extinguish what one hasn’t lit.
So thus, “Hamechabe kol shehu chayav” (one who extinguishes any amount is liable). The measure of mechabeh is also any amount, just as mav’ir, the smallest fire that one extinguished. Extinguished what? He says, “Echad hamechabe et haner” (whether one extinguished the candle), whether one extinguished a coal of wood, all these things. “Aval hamechabe gachelet shel matechet” (but one who extinguishes a coal of metal), and we discussed earlier that when one lights metal it burns, it becomes very hot and it becomes like a fire, it begins to become red and burn, so it was mav’ir, but our Rabbis, extinguishing a coal of metal is exempt.
Discussion: Why is Extinguishing a Coal of Metal Exempt?
What exactly is the word? How does one extinguish it at all? Does one just take it off the fire? There is still something, like one blows it out, like extinguishing fire? One puts it in water, what? And why by mav’ir is it called mav’ir and by mechabeh is it not called mechabeh?
Mav’ir is in order to temper it, this is not in order to temper it, this is just a… isn’t the extinguishing part of the process of tempering? I don’t think so. He’s not talking about that.
Here the Ra’avad is actually in disagreement. Okay, the Ra’avad disagrees further here. He says that if he is mechabeh… he is liable as mav’ir, he must also be liable as mechabeh. So he argues, I think.
Fire on Shabbat: Extinguishing Metal Coals and the Laws of Fire
Ah, now he says, there’s no need for tziruf (tempering). As I told you, I thought there was a distinction. The Ra’avad holds that it’s still tzorech legufo (a need for the object itself), so it’s still prohibited.
And what’s the difference from gachelet shel etz (a coal of wood)? Regarding gachelet shel etz, the Ra’avad said yes, it’s… extinguishing a coal of wood. The Ra’avad said it, that one is liable. They are examples, and I can say tzorech legufah that he’s liable. I go, we don’t need it. I don’t know. What do the other commentators on the Rambam say? It’s a problem, there’s a problem here. There’s a problem here.
The Rambam’s Language Regarding Extinguishing Metal Coals
The Rambam says, if you look at the Rambam, if he didn’t know it, yes, says the Rambam, the Rambam makes the distinction clear. Extinguishing just like that is exempt, if one didn’t intend letzaref (to temper). Just as one didn’t intend letzaref lehav’ir (to ignite), it’s the same thing here with mav’ir (igniting). Like one who melts iron does, right? He brings both of them. And heats the iron, they heat, yes, the iron until it becomes a coal, one heats the iron, the metal, until it becomes a coal, and afterwards places it in water and extinguishes it in order to harden it and make it sharp, and afterwards one gives it a throw into water, one extinguishes it this way in order to harden it, to make it sharp. And this is the tzoruf (tempering), this is what we discussed earlier that there’s a process of tziruf, one who does this is liable, for mav’ir. And the same thing, he’s also liable, the metzaref from before is also liable when he does the same thing for mechaveh (extinguishing).
It’s a different language, he completely switched it. He didn’t say before that hamav’ir barzel (one who ignites iron) is exempt but if letzaref he’s liable. Why should one apparently say the same case there? If someone ignites a random piece of iron that he doesn’t want to do tziruf now, he’ll also be exempt. Okay, he already said only kedei lechasmo (in order to harden it). No, there he also said the positive, the obligation, and here he discusses the exemption more than the obligation. Perhaps someone here wanted to exclude from some law or what, one needs to look at what he’s dealing with.
And if one is mechaveh not al menat letzaref (with intent to temper), on this the Ra’avad asks that even if he didn’t intend letzaref, but in practice he is metzaref, he is mechaveh, it’s a melacha she’einah tzricha legufa (a labor not needed for its own sake), he should still be liable. That’s his question. Ah, if someone intends, wait, perhaps it’s a psik reisha (inevitable consequence). Psik reisha, ah, perhaps we’re speaking in a manner that it’s not psik reisha? Doesn’t make sense, because it will always happen. Doesn’t make sense.
Extinguishing Metal Coals in the Public Domain
Now the Ra’avad says, a gachelet shel matechet bireshut harabim (a metal coal in the public domain), it’s permitted to extinguish, one may extinguish a gachelet shel matechet that’s lying in the public domain, kedei shelo yaziku bah rabim (so that the public won’t be harmed by it), so that a person won’t be harmed. Why is he exempt? Because when he extinguishes it in the public domain, it’s not for a need, it’s only shelo yaziku bah rabim, so he’s exempt. And something that’s exempt is only prohibited rabbinically, and the Rambam told us earlier when the rules from there were “lo amran ela lachem” (we only said for you), he didn’t say about rabbinic prohibitions. But I think that other Rambams also very often have the definition, also earlier by Rambams that aren’t from the Rambams that are an av melacha (primary category of labor), something that’s rabbinic may be done because of danger or because of public need.
Placing Oil and Removing Oil
So the Rambam goes to what else, what else is mechaveh. Hanoten shemen (one who places oil), here the Rambam speaks of both, mav’ir and mechaveh. Hanoten shemen letoch haner hadolek (one who places oil into a burning lamp), one who adds oil to a burning lamp, is liable for mav’ir. And one who removes from the oil that’s in the lamp is liable for mechaveh. We already had this when the Rambam discussed the excess oil, when it was the law that he would be liable when one removes from the oil.
Yes, it’s interesting, because placing oil, he doesn’t make a fire, but he makes the existing fire continue longer. And the same thing in reverse, yes. It’s interesting, for example, if one removes from the oil in the lamp, but it will still burn at least until motzaei Shabbat for example, is he still a mechaveh? Or are we speaking when he removes enough that it will immediately extinguish?
No, it’s a question. Tosafot says that we’ll learn that grama kivui (indirect extinguishing) is permitted, so it can’t be that we’re speaking about it extinguishing faster. It must be that now it becomes somewhat weaker somehow. Ah, it would be so, he wrote a responsum on this matter. Okay. So it comes out here. Yes.
A Fire That Fell on Shabbat
The Rama says so: A fire happened. So, dleika shenafla beShabbat (a fire that fell on Shabbat), we’re now going to learn an interesting law. Dleika shenafla, we already had that a fire that ignites by mistake, like when a tragedy happened and a fire ignited, is called “nefila” (falling). It fell, different from what we said earlier “hamadlik gedisho shel chavero” (one who ignites his fellow’s stack).
A dleika shenafla beShabbat, and obviously the person wants to extinguish it because he wants to save his house. Says the Mechaber, “oseh min ibud mamon, harei zeh mechaveh veholech” (one who does to prevent monetary loss, behold he extinguishes and goes). He extinguishes it because he’s saving his money. Liable. He’s liable, because he’s doing a melacha. Obviously, we’ll see, he doesn’t want fire here or anything, but this is a melacha she’einah tzricha legufa. But still he’s liable. “She’ein ibud mamon docheh Shabbat ela ibud nefashot” (for monetary loss doesn’t override Shabbat, only loss of life).
Therefore, if there’s a fire in a house, if however there aren’t any people there, “yatzu bnei adam kedei shelo yamutu” (people should leave so they won’t die), if the people have already left, then “yanichu ha’esh tochal” (let the fire consume), one should let the fire burn. His language is somewhat an interesting language, it’s a language from a verse or what. One should let the fire blaze, “va’afilu tochal kol hakehila” (even if it will consume the entire community), even if it can burn down the entire city. But this is still only a concern of monetary loss, because at most it will spread to next door, there too one must do the law that the people should leave. Therefore, as long as there’s no concern of pikuach nefesh (danger to life), for money one doesn’t extinguish the fire.
The Rama’s Distinction: In Our Time Every Fire is a Danger to Life
Yes, that’s the law. It’s a mitzvah, the Mishna Berura says it’s a mitzvah to say this law. But the Rama says that this was only in the time of the Sages. Today, when we live among non-Jews, every fire is a danger to life. For some reason it’s not clear exactly what danger he’s speaking about. And also because this is one of the three things that the Rama wrote. And the Mishna Berura and the later poskim say, since today always, if it can spread to next door, there can always be an elderly person, a sick person, or a child who can’t run away properly, and the Mishna Berura says, just as pikuach nefesh is anyway, it’s a mitzvah to say to everyone that if a fire falls on Shabbat it’s a mitzvah to extinguish it. So the Rambam himself says this, “yotzi’u bnei adam kedei shelo yamutu” (people should leave so they won’t die).
Fire on Shabbat: Danger to Life, Indirect Extinguishing, and Laws of Partitions
Danger to Life in Fire in Our Time
Speaker 1: Today when we live among non-Jews, every fire is a danger to life. For some reason it’s not clear what exactly the danger speaks about, and also because this is the only thing that stands in the Rambam, and the Mishna Berura and the later poskim say since today it’s always if it can spread to the next house, there can always be some elderly person, a sick person, or a child who can’t run away properly, therefore it’s a doubt of a doubt of life, therefore it’s a mitzvah to say to everyone, that if a fire falls on Shabbat, it’s a mitzvah to extinguish it.
The Rambam himself says this, “yotzi’u bnei adam kedei shelo yamutu”, he says this however in a manner when it’s certain that there’s no concern for people. The Mishna Berura is right that if we let fires burn, somewhere someone will get burned? Pikuach nefesh isn’t so certainly right. He discusses the law though, he discusses on the… what isn’t? There’s no such question.
Law: Partition from Vessels — Indirect Extinguishing
Speaker 1: Okay. It’s permitted, but what may we do? It’s permitted, to make a partition, what one can do is so, one can bring water, and not pour, but somehow cause the water to extinguish the fire in this manner. One makes a partition, one takes many vessels, one may take vessels and make with them a partition that will stop the fire. Bein mele’im (whether full), either vessels that are full of water or if one has vessels that are empty, that are fire resistant, that will stand against the fire, kedei shelo ta’avor hadleika (so the fire won’t pass), so the fire won’t continue.
Innovation: New Clay Vessels Filled with Water
Speaker 1: Afilu klei cheres chadashim mele’im mayim (even new clay vessels filled with water), not only may one take vessels that perhaps will spill on the fire, but even if one knows for certain, it’s made so, that when the fire comes near the water, the water should spill, one may, because this is already… One may take clay vessels that will certainly be mevake’a (split), they’ll split and spill the water and extinguish the fire, one may do it. Not that indirect extinguishing is permitted, because this is indirect extinguishing, but yes, it was permitted to do something that’s indirect, meaning you don’t do it with your hands. And one must understand precisely present. This is established. In essence it would have been prohibited apparently, as you’re bringing. Why was it permitted? Because there’s a concern of loss.
Rabbinically it’s certainly prohibited to make an indirect melacha, but because there’s a concern of loss the Sages permitted it.
Speaker 2: Yes. This is all rabbinic. This is all rabbinic. What we see that one may do other rabbinic things, we’ll learn in another chapter. But now one learns the law.
Law: Overturning a Bowl Over a Lamp
Speaker 1: Overturning a bowl we already learned also?
Speaker 2: Yes. Overturning, another thing, if a person has a lamp and he’s afraid it will ignite the ceiling, one may overturn a bowl over the lamp so it will protect so it won’t ignite. Even if perhaps it will extinguish, or the issue is mevatel kli mehechano (nullifying a vessel from its function).
Speaker 1: It won’t extinguish. If it would extinguish it’s prohibited, one may not extinguish. Here the issue is, it’s indirect, it will cause it to become smaller, or when the lamp will arrive there it will extinguish.
If you mean to say that even an outcome, what we learned earlier that one may not place to take the oil that drips because of mevatel kli mehechano, here he says that one may.
Discussion: How Does the Bowl Work?
Speaker 2: This is over the lamp. I understand that there’s a lamp, above it there’s a beam, and there’s a danger that the lamp will touch the beam, so one places a bowl between them. So one is going to make a partition, basically.
Speaker 1: Right, how exactly one hangs the bowl I don’t understand clearly. Somehow one places a bowl, it must be that there’s space, otherwise one places a bowl over a lamp.
Speaker 2: I think one places a tall bowl that’s high enough above the lamp. Here is the lamp, and one places a tall bowl. So there’s space for the lamp to burn, not to choke. If one places it on the lamp it’s extinguished.
Speaker 1: Yes. Okay.
Law: Spreading a Kid’s Hide Over the Beam
Speaker 1: And he says further another thing one may do, not to prevent the good, but to prevent the bad. He says so, a garment that’s worn, a closet that’s already started to burn, one may bring leather or other things, devarim she’ein ha’or sholedet bahen (things that fire doesn’t consume), things that fire doesn’t burn, uforsin al hakora she’adayin lo nisrefa (and spread over the beam that hasn’t yet burned), one may spread it over the part of the closet that hasn’t yet burned, kedei shelo tochaz bah ha’esh (so the fire won’t catch it), so the fire won’t arrive there.
Discussion: Is This Indirect Extinguishing?
Speaker 1: I think all these things are a bit of an interesting thing. The place where you put the towel, it’s not yet burning. You’re not extinguishing anything. You’re making that when the fire wants to come here, it won’t ignite.
Speaker 2: Yes, it’s indirect extinguishing. This is indirect extinguishing. Even less than indirect extinguishing, because indirect extinguishing would be when you extinguish there where it’s already burning. But you’re making that it should stop, a new fire shouldn’t happen. I mean to say, one can look at it like the second half of the closet will now start burning, that’s a new fire. It’s not that I stopped the same fire. I made that the fire should continue, but no new fires should happen. Because the half piece of tallit and tefillin ignites from that half piece of tallit and tefillin.
Speaker 1: If you can say that the fire is a living thing and it goes to the new place, why should one speak about this at all then? I really don’t know. I don’t know. Why should one speak about it? What does it mean, one may on Shabbat just place something so a fire won’t burn? I think it’s simple. He certainly means to extinguish the fire. When it will arrive there, he’ll extinguish the fire.
Speaker 2: A short line, the permission is, he says clearly, it’s true that the fire will arrive there, but the entire fire is one thing. No, I don’t know if the entire… It will remain burning. The first half will remain burning until it’s finished. So in total you didn’t let a new fire happen.
Every time it arrives at a new place, that’s a new fire. You’re not speaking about that. You stopped that… You choked the fire, but if it’s burning here, you pour water here, it will burn until it arrives here, and here it will try to fight, and it won’t go further. A new fire won’t ignite.
Speaker 1: All this indirect extinguishing, the whole thing with the vessels that were placed, that they’ll burst, is also essentially this, right? He’s already extinguishing the fire.
Speaker 2: No, there, yes, because it will burst, it will spill, and it will burst, and it will perhaps extinguish the entire fire, or also extinguish the places where it’s already burning. But the kid can’t extinguish, it makes a barrier that it shouldn’t go further.
Speaker 1: Apparently, I don’t know. He says, he doesn’t call it in order to extinguish, but in order that it shouldn’t arrive there.
Law: A Garment That Fire Caught — Spread It and Cover Yourself With It
Speaker 1: He says further, “tallit she’achaz bah ha’or” (a garment that fire caught), a sheet that caught fire, what may one do? One may take it and spread it and put it on oneself and, I don’t know, dance around. A whole fire won’t hold so well when a person puts it on and shakes it, it can extinguish. Since you’re not catching, you’re not extinguishing directly, it’s also such an indirect extinguishing.
Law: A Torah Scroll That Fire Caught — Spread It and Read From It
Speaker 1: And here it says, sefer Torah she’achaz bo ha’or (a Torah scroll that fire caught), a Torah scroll that caught fire. Only a Torah scroll or any book?
Speaker 2: No, a Torah scroll.
Speaker 1: Perhaps one may not read Torah on Shabbat? I don’t know. Perhaps it’s like everything, indirect extinguishing is only permitted for a mitzvah need, there for loss and distress.
Does tallit also mean a tallit of tzitzit? Or does he mean just a piece of clothing?
Speaker 2: Sefer Torah she’achaz bo ha’or, o foshto vekore bo (a Torah scroll that fire caught, or spread it and read from it). No, the Mishna speaks of a Torah scroll, which can mean any book. He tells you that they did permit indirect extinguishing. Sefer Torah she’achaz bo ha’or, o foshto vekore bo, ve’im kava kava (and if it extinguished, it extinguished). Okay. Does anyone speak about this? Whether he means specifically a Torah scroll?
Speaker 1: A Torah scroll, he doesn’t say. He already asks the question, by the way, the righteous one here from below has the original explanation, he doesn’t do anything, not even indirect extinguishing apparently. He asks your question. Aha, not clear. He says there’s an answer, but it’s not… doesn’t impress me very much.
He doesn’t say about, perhaps he actually means any book. Or perhaps only a book that one may read on Shabbat.
Speaker 2: Aha, I also thought that. There are books that one may not read. It must have an explanation, the light must have an explanation, it’s something that one reads. If it’s an account book…
Speaker 1: I don’t understand exactly how spreading it will help it extinguish. It can be that it will open, he’ll place it on the… he’ll place it on the… and first of all the fire will be choked, because he spreads it on the… it’s burning from the back, yes? In short, I’m stuck here on details that are eleven. Okay, another solution that one can do.
Law: Placing Water on the Side That Hasn’t Yet Caught Fire
English Translation
Speaker 1: “We place water on the side that hasn’t yet caught fire”. As we understand, in the past people dealt with fire more than today, because in every house there was a fireplace, and in the kitchen. Heating, that’s somewhat [still the case], but you have a large fire for heating, one deals with fire more often. It was used regularly. Today we simply… today we distance ourselves, we make sure fire is somewhat further from us. A child doesn’t touch fire. I don’t believe that in the past a child, God forbid… a child wakes up in the middle of the night, he needs to light a candle.
In short, fire was once a more common thing, and therefore someone who understands, he understands the tricks of what we’re talking about, how one spreads, for example, a sefer Torah. Okay. “We place water on the side that hasn’t yet caught fire”. One may place water on the place where it hasn’t yet burned, “and if it extinguishes, it extinguishes”. Even if perhaps it will extinguish, but if the intention is not to extinguish, but rather to stop the place where it hasn’t yet burned out, one may. It’s very similar to the case that you said he asks.
Discussion: “And if it extinguishes, it extinguishes” — It will practically extinguish
Speaker 2: But he will be placing approximately… he will place the Torah… it’s not that I’m giving you, I’m giving you a table.
Speaker 1: No, here he says clearly, “and if it extinguishes, it extinguishes”. Even if it extinguishes on the side that… ah, there is, here he says it.
Speaker 2: No, “extinguishes” means to say when it will come there.
Speaker 1: No, “extinguishes” means the entire fire extinguishes.
So in short, the whole thing is fake. He pours water and he makes sure more or less…
Speaker 2: No, no, no, no. Like him. I don’t know if you can calculate it exactly. There are times when the fire has already burned enough. You don’t know, the fire sometimes moves after half the table is already completely burned, and then when you touch water it extinguishes.
But in short, he pours, it goes into the water. It’s a grama. One pours the water one step ahead, and it all pours out. In short, it’s such a grama like all these… like the electric… the Shabbos car, whatever. One presses it, and the other says it’s a mistake. It’s such an answer.
Speaker 1: You see the bottom line, there’s no doubt that it will extinguish. “And if it extinguishes, it extinguishes” is what the halacha says, more or less it will extinguish in all cases, okay? He’s not doing it in order to extinguish. He’s just not doing it directly, he’s doing it somewhat indirectly.
Because if we go back to the house that’s burning, it’s still not simple that one may not extinguish, the house is burning. The Rambam says it’s rabbinically forbidden. Yes, but that’s also in a manner when he doesn’t have the house.
Laws of Shabbos: Kindling and Extinguishing — Laws of Fire on Shabbos
Halacha: Forgot a Lit Candle on a Board
Speaker 1: The question arises, the simple understanding is that it’s Biblically forbidden. The sound is no.
No, there’s no problem of “if possible, if possible”. There’s no doubt that it will extinguish. “If possible, if possible” is what the halacha says. More or less it will extinguish in all cases, okay? He’s clearly doing it to extinguish. He’s just not doing it directly, he’s doing it indirectly.
But we go back to the house that’s burning, it’s still not simple that one may not… the Rama says one may not extinguish what’s burning. The Rama says it’s rabbinically forbidden. Yes, but that’s also in situations when there is… if half a house is burning, he can now pour water on the half house. Because that’s half of what a firefighter does is also that the place that’s not yet burning shouldn’t start burning. So even when he says one may not extinguish a fire because one may not save an object, he also means there that it’s certainly extinguishing when he pours water on a fire. But anything that’s half grama…
And I say, here he goes more into the details. “Forgot a lit candle on a board” — someone left a lit candle on a board, a board is a tablecloth. So, but the board is only made of reeds, a lit candle is muktzeh and also a grama of extinguishing, he may however give a shake to the board in order to fall, like extinguishing will extinguish, because he knows he’s not going to make a fire.
Discussion: What does “board” mean?
Speaker 2: Yes, I’m plum I land in making a connection that one goes… and I don’t forget that the board is black, and if the candle will have come to the hands, it will be out, the board means black. I thought he means something is a… a tablecloth I, I don’t know, what does a board translate to?
Speaker 1: I don’t know, I don’t know what it translates to. He says, I thought a plank, the table.
Speaker 2: Table?
Speaker 1: Okay, let’s say a piece of the table. Usually one only places on a pot, on a stone. One knows that this says concerns. And for us we are is muktzeh?
Speaker 2: He doesn’t say, he doesn’t say, he says forgot a lit candle.
Speaker 1: Yes, but why? Will it burn? Why will it burn?
Speaker 2: He’s good, he doesn’t want a candle, I won’t catch. Forgot a lit candle.
Speaker 1: Yes, from the context, he says he sees that there’s a concern that it can make a fire, one may give it a shake down. Also with this extinguishing extinguishing, that it’s not a certain extinguishing, when it’s a grama of extinguishing or it’s not a certain extinguishing one may.
Distinction between “forgot it” and “placed it on erev”
Speaker 1: This is if he left over a lit candle. But if he placed it on erev, but if he placed it erev Shabbos, what does that mean? What does “forgot it” mean? “Forgot it” means forgot it from erev Shabbos. On Shabbos one may not place a candle.
Speaker 2: Yes, but how are you speaking? But if he placed it on erev, that means he placed it before Shabbos. On Shabbos one may not place a candle, he wasn’t allowed to place it.
Speaker 1: No, “on erev” means before Shabbos.
Speaker 2: What does the previous one mean?
Speaker 1: I’ll tell you, because then the board becomes muktzeh.
Speaker 2: Ah, you want to say that the distinction is “forgot it” or “placed it”?
Speaker 1: When he didn’t intend to place it there, he for example walked around with a candle and looked for something, and he put it down on the table erev Shabbos, and he had in mind to take it away and he forgot, one may, because he didn’t make the place into a basis. But if he put it away there specifically, then it becomes a basis for a forbidden object, one may not shake it.
Question: If there’s fear of a fire
Speaker 2: I believe that if one has fear of a fire, one will be able even in the case of “placed it”, because if one may do grama of extinguishing one will also presumably be able to do muktzeh because of a fire, right?
Speaker 1: Why I tell you, it doesn’t look for some reason that the lit candle is talking about there’s danger. Does it look like something that there’s danger?
Speaker 2: That’s what I say, yes. I tell you, if it’s not danger, I’m speaking when one has fear of a fire, not danger. Danger we’ve already discussed, one saves from all these things. When do you buy? You buy that he goes a sefer Torah, because he wants to save the sefer Torah.
Speaker 1: So if so I would have said that the lit candle also speaks of such a case, but then one would be able even “placed it on erev”, because it would also there have been muktzeh. That’s what I say.
Speaker 2: Ah, yes, I don’t know. It looks like not, it’s not talking about any smaller problem. Further.
Halacha: A Non-Jew Who Comes to Extinguish
Speaker 1: A non-Jew who comes to extinguish, a gentile who came to extinguish. I don’t know why he says it so early, he should have spoken a bit more halacha. A gentile sees that there’s a fire and he extinguishes, one doesn’t need to protest to him and tell him that he shouldn’t extinguish. One doesn’t call a gentile to extinguish, but when he comes on his own to extinguish, one doesn’t need to stop him. One doesn’t need to tell him not yes and not no. One doesn’t need to stop him.
Once he comes, one doesn’t need to say extinguish. We’re not talking about when one calls a gentile to extinguish, we’re talking when a gentile comes on his own to extinguish. He comes to extinguish, one needs to let him extinguish. One doesn’t have any mitzvah to make him rest, because one can tell him that it’s not a mitzvah.
Halacha: A Minor Who Comes to Extinguish
Speaker 1: But that’s a non-Jew. But a minor who comes to extinguish, a Jewish minor comes to extinguish, we don’t listen to him. We don’t let him. The language “we don’t listen to him” is an interesting language. He comes asking permission. Like “we don’t listen to him”, he doesn’t ask permission. Yes, he comes. The same case, a fire comes, the crowd comes running to extinguish. The gentile who comes, we are silent, he understands himself what to do, we make an accounting with him after Shabbos. The minor who comes, we tell him no, you may not.
Speaker 2: No, we don’t tell him anything. “We don’t listen to him”, let’s see.
Speaker 1: “And if he does it for his father”, if he does it for the father, so that the father shouldn’t say yes, go extinguish. That means, one needs to tell him an old friend. One needs to tell him an old friend. Let’s see. He tells him “we don’t listen to him”, we tell him don’t extinguish. But we don’t let him, in short. We push him away, whatever it is. We don’t give him permission to do this.
But “and if he does it for his father”, he does it for his father, he waits for the father’s agreement, he will only do it if the father tells him. “But on his own”, if he does it from his own mind, “the court is not commanded to separate him”, the court is not commanded to separate him, rather we let him extinguish.
Innovation: A Minor Who Acts on His Own — One Doesn’t Need to Stop Him
Speaker 1: This is a halacha that fewer people know. No, it’s properly the halacha. The minor who does it for the father, one needs to stop him, the father needs to stop him, or the court needs to stop him. But a minor alone, a minor who does it simply, there’s no concept to stop him. Only on Shabbos when he does it for the father, then, for his father, then there’s a problem. But a minor who eats pork, like the halacha, a minor who does transgressions, there’s a mitzvah to educate minors to do a mitzvah. The education is not any compulsion to force a minor not to do a transgression. So if he does it alone, one doesn’t protest. One doesn’t have a mitzvah to stop him.
Discussion: What does “we don’t listen to him” mean?
Speaker 2: One needs to know, I didn’t learn this way in the commentators, but I would have said that “we don’t listen to him” doesn’t mean that one stops him, rather “we don’t listen to him” means that when he comes and asks “Daddy, should I?”, the father doesn’t tell him “yes”.
Speaker 1: No, no, no, it’s not different. He tells him “I’m telling you nothing”.
Speaker 2: No, let’s go let’s go let’s go, no, no, no, it’s not so. Because that’s the distinction between a gentile and a minor. That’s clearly stated here. That’s the distinction between a gentile and a minor. To a gentile one doesn’t say “don’t extinguish”, and to a minor one says yes.
Speaker 1: But this not saying “yes” to what you’re saying is correct, because you’re reading the continuation. But what the Rambam says as an argument, what we may not let him, that’s specifically when he acts for him, and then we let him as if he’s doing it himself. But otherwise one needs to protest to him. We see that this is the halacha. “We don’t listen to him” is not “we don’t let him”.
Speaker 2: It is the meaning, it is the meaning, please, there’s no doubt. I told you, there’s no doubt. It’s not written this way in the commentators. It’s not written this way in the commentators. There are no commentators. There are no commentators. It’s the meaning, “we don’t listen to him” means we don’t let him extinguish the fire. That’s the meaning.
As opposed to a non-Jew, that’s the distinction. A non-Jew is “we don’t listen to him” meaning, “we don’t listen to him”, but we don’t tell him anything. To a minor we say yes. There’s no other interpretation. There’s no other interpretation.
Speaker 1: I actually said back another interpretation, but you say there’s no other interpretation. I simply didn’t learn it. What’s the distinction between his own mind or he comes asking? I don’t understand.
Speaker 2: The child himself may, the father may not tell him. That means “we don’t listen to him”. The father doesn’t accept from him.
Speaker 1: Ah, are you going to extinguish?
Speaker 2: No, he may not. He may not. He may not. We may not let him. We need to tell him “no, you don’t extinguish the fire”.
“We don’t let him to separate him”. That’s when he comes from his own mind. In other words, if we don’t know what the meaning is of “his own mind” and “his father’s mind”, that’s a bit of a problem, that the commentators don’t know clearly how to answer. Because the minor, how does it say there? “His negligence is upon him”, there is a mitzvah that the father may not let. How does it say there? “His son and daughter who are minors”, there’s something that the minor is “his negligence is upon him”, but that doesn’t mean the minor who does it alone. That means the minor who does it for his father.
Deepening: What does “his father’s mind” and “his own mind” mean?
Speaker 2: What’s the meaning of “his father’s mind”? That’s what you’re asking, Miriam, how is it that one comes with his own mind. And in other words, if we know that a non-Jew who acts for the Jew’s mind, he may. That’s also the same that you can say, “so that he shouldn’t rest and they place upon him”. It’s not my job not to let a gentile work for me on Shabbos, it’s to let a gentile do labors for me on Shabbos. That means, rabbinically there is. That’s discussed regarding a non-Jew, and here there’s a leniency from the Sages. But a minor there is such a thing, because one needs to stop him.
Connection to Rambam Chapter 24
Speaker 2: So it’s like this, the Rambam in that chapter 24 says so, that a minor who does on Shabbos something that isn’t a shevus, the court is not commanded to separate him. And also if the father lets, we don’t obligate him to protest to him. By fire, since the Sages made there various leniencies on fire, we made certain gramas and things, we see more the interpretation. By fire it’s different than by other things, even something that isn’t shevus, even Biblical.
If the child doesn’t do it for his father, that means, he doesn’t get any hint from the father that he should do it, the court is not commanded to separate him, and apparently the father lets him. For his father doesn’t mean only he hints to him with his hands. For his father is a ruling. I don’t know what the meaning is, he properly for his father, his own mind. It means something that he intends to do to help his father, or he just means, he thinks he’s old enough, he holds himself by extinguishing the fire, or something like that. He doesn’t bring there the distinction, because he says, he argues that usually he does do it for his father, therefore out of doubt one needs to protest.
Conclusion: “We don’t listen to him” means one needs to protest
Speaker 2: We see that the Rambam, nowhere does he mean one needs to protest. It’s not correct, the other is speaking with the rabbis. Nowhere does he mean to protest. Nowhere does he mean, he comes and says, so what shouldn’t he tell him? Shouldn’t he tell him “yes, go extinguish”? Nowhere does he have with this the conversation, he’s talking about listening. He doesn’t say “don’t let him”. Make a good protest. There’s nowhere that you say. Nowhere means that one needs to protest, that’s the meaning. One needs to protest. It’s not written anywhere “one needs to protest by hand”. There’s no doubt, it means “don’t let him”.
To the gentile one needs to say “don’t do”. But you can read, read a sentence. There’s no doubt, the institutions go into the grounds. Rabbi Aharon is not away not
Taking Out from Domain to Domain — Primary Category of Labor, Measure, and Uprooting and Placing
Conclusion of Fire Topic: Telling a Non-Jew Regarding Fire
Einstein wants he means that one needs to protest, that’s the meaning. One needs to protest that it’s not written God forbid “Torah glimpses by hand”. There’s no doubt, it means slightly. No, no, it means slightly. The Rambam, we were never in the Gemara. It’s written in the Gemara, it’s not written so.
Ah, even more, he’s talking about a non-Jew, right? Not only that one shouldn’t tell the non-Jew, “al tichbeh” (don’t extinguish), “bidlikah tira lomar” (regarding a fire you may say), yes? By a fire one may, understand? Normally one may not let even a non-Jew, even when a non-Jew does it, one may not benefit from the whole problem that he does it al da’as Yisrael (on behalf of a Jew). A non-Jew may act al da’as Yisrael, yes? By a fire, normally he may not. This we learned in the whole chapter of amira l’goy (instructing a non-Jew), and one may not benefit even from a non-Jew who acts al da’as Yisrael. And also certainly one may not tell him. But bidlikah tira lomar “kol hamechabeh eino mafsid” (whoever extinguishes does not lose). One may make a general call that says that whoever will extinguish will not lose. That means, one may not tell him clearly.
A very broad hint, yes, it’s more than a hint, it’s more something like… The whole thing that the Rambam begins, the first halacha about extinguishing a fire he says one may not do. In practice he calculated all kinds of ways that one may indeed do, and one may even hint to non-Jews. Right? It’s rabbinic, what’s more, it’s still prohibitions, but in his script now, I mean, we’re not learning the rabbinic now. It’s rabbinic regarding this.
Yes, certainly, one must extinguish a fire, one must extinguish a fire. There are various leniencies. Essentially it’s like everything. The whole prohibition of amira l’goy is only rabbinic, and the Rabbis allowed it when there’s a need by a fire. That’s the principle. Essentially it’s not different from others, right? Just like other things that are a need or such a thing.
Halacha 8: Hotza’ah Mereshus Lireshus — Av Melacha
Now we’re going to discuss hotza’ah mereshus lireshus (carrying from domain to domain). We’ve begun to do, yes. The last of the thirty-nine melachos is the melacha of hotza’ah mereshus lireshus. The hotza’ah mereshus lireshus is the halacha that has the most—this is a chiddush (novelty)—that it says here that it’s the melacha that a person does the most, he catches on. True, it’s a matter, but still, it comes out to carry from one domain to another. On this there are very many halachos. One must make an eruv, because otherwise one would do it. It’s very natural, a person has things in his pocket, and he can very easily stumble. There are many details, yes.
I’ve already asked about this, because everything isn’t about practical matters. First of all, there are many details, and one must understand why. It’s even apikei d’rabbanan (rabbinic minutiae). There’s even an explicit verse on this. Ah, let’s learn, let’s learn. How many things will he say in this chapter? A lot, I won’t be able to finish it now. Okay.
Why Does the Rambam Emphasize That It’s an Av Melacha?
The Rambam says, “Hotza’ah mereshus lireshus melacha me’avos melacha hi” (Carrying from domain to domain is one of the primary categories of work). It’s very strange, he wants to preempt saying that it’s not an av melacha. Is there someone who says so? Is there a position that says that hotza’ah is not a melacha? Or does he mean that you will think that it’s not an av melacha? Is there anyone who holds that it’s not? No, in the Mishnah I mean. What does it say in the Mishnah? Look at what he says further, it will become clear.
Yes, that’s what he says, perhaps he means what he says further. It sounds strange to people, to people it sounds strange that it’s an av melacha. All other melachos one creates something, does something. Here one has merely moved something from one place to another. We even learned earlier that when things are far from each other it’s not called mechusar ma’aseh (lacking action), yes? You learned. It’s not an action at all. And it certainly speaks about… Ah, even when there’s a partition in between? That’s a different matter already.
No, in that case it means that it’s not mechusar ma’aseh, everything is already done, it’s just in two places. Not relevant. I only mean to say that it’s indeed a very weak melacha. It’s very different from all other melachos where one creates something, does something, makes some change. Here one doesn’t make any change. But it’s from the avos hamelachos (primary categories of work).
Proof from a Verse: “Ish V’isha Al Ya’asu Od Melacha”
The Rambam says so, “Af al pi shedavar zeh v’chol gufei Torah mipi Moshe miSinai hen” (Even though this matter and all the bodies of Torah are from the mouth of Moses from Sinai), I assume. This thing, from where do we know that hotza’ah is one of the thirty-nine melachos? From where do we know all the other thirty-eight? It’s a different body of Torah. The Rambam says, from where? Like all other bodies of Torah that the Sages know is from the mouth of Moses from Sinai. But this thing that it says more in a verse hinted that hotza’ah is forbidden on Shabbos. The Ramban will indeed immediately bring a verse, a whole one, that I don’t need it. But you see that here a verse is more explicit, because this is about what we said that it’s difficult to say that it’s a melacha.
He brings a proof, it says in the Torah, “Ish v’isha al ya’asu od melacha litrumas hakodesh” (Let neither man nor woman do any more work for the offering of the sanctuary). Moshe Rabbeinu calls out, that after the Jews were told to bring donations for the Mishkan, after they finished bringing, he says they should not bring more, they should not do melacha litrumas hakodesh, “vayikala ha’am mehavi” (and the people were restrained from bringing). What is the melacha? They stopped bringing. What is the melacha that he says “al ya’asu od melacha”? Bringing. We see from here that bringing things is called a melacha. We see that carrying things can be called melacha.
Okay, one sees very well. According to the simple meaning of Scripture one would seemingly have thought that it’s not meant literally a melacha, the melacha of bringing, but rather it’s meant the vessels to the collectors, to those who go around collecting the donations, they should no longer do the melacha. “Al ya’asu od melacha,” what does it mean? Rashi translates, I think that this is the… “Al ya’asu od melacha,” the Gemara brings the proof.
Dispute Among Rishonim in the Simple Meaning of the Verse
The Rashbam, yes, others indeed don’t want to agree with this simple meaning. The Rashbam wants to say that the women worked on things and brought them, they should no longer make new things for the Beis HaMikdash. The Ramban also will more or less understand so. But yes, the Ramban wants to say both, I can come here to look. But Rashi goes with the proof from here.
The Ramban argues that melacha doesn’t always mean work. It’s like it says “asher lo shalach yado bimeleches re’eihu” (who has not put his hand to his neighbor’s property). The thing that you “own” is called your melacha. So “al ya’asu od melacha” means they should not bring more from your possessions, as it were. Because see the regel hamelacha asher lefanav, what does melacha mean? Your work? It doesn’t mean your work, it means the belongings that you had, “my belongings.”
So, okay, we’ve seen the Ramban doesn’t go with the position of Rashi, it’s the Sages who say the exposition. The Rambam brings here the Chazal that from here one learns that carrying can also be called a melacha. Hotza’ah is a melacha, Scripture calls it.
Ma’avir Dalet Amos Bireshus Harabim
V’chen lamadnu mipi hashemu’ah (And so we learned from the oral tradition), and also they learned so from the oral tradition, no, another thing, hotza’ah mereshus lireshus, they brought from their house to the… to the… First they learned from reshus hayachid to reshus harabim, or vice versa, I don’t remember which way it was there.
Okay. V’chen lamadnu mipi hashemu’ah, that besides from one domain to another, there’s another way of transgressing the prohibition of hotza’ah: Hama’avir bireshus harabim, in reshus harabim, carrying four amos, mitchillas arba lesof arba (from the beginning of four amos to the end of four amos), from the beginning of four amos until the end of four amos, harei hu kemotzi mereshus lireshus, v’chayav (behold he is like one who carries from domain to domain, and is liable).
I think the reason is because four amos is the reshuso shel adam (person’s domain), and when you go more than that it has passed from one domain to another. That could be. So the Rambam says, it’s kemotzi mereshus lireshus. Perhaps he means another matter in halacha. But yes, the Gemara says “gemara gemiri lah,” it’s a tradition. And so he brings, because four amos, so says the Ba’al HaMaor, he gives an explanation. Ah, it says in the Gemara “gemara gemiri lah,” the Rambam translates “halacha l’Moshe miSinai,” but the Ba’al HaMaor says this explanation that it’s kemotzi, so literally, because when a person walks in reshus harabim, he walks around with his small reshus hayachid, and when he carries in and out from there he does… It’s interesting, because he indeed walks the whole time with the four amos, yes. And in any case, if his current reshus hayachid nullifies the previous place, I don’t know. Okay, whatever, that’s the halacha.
Structure of Av Melacha: Hotza’ah and Hachnasa
The Rambam says so: “V’zehu av hamelacha” (And this is the primary category of work), this is the av melacha. Ah, so one can say so, it’s like also… I don’t know if it’s correct, but every melacha they said, there’s an av melacha and there are other ways. So for example, the language the av melacha is hotza’ah and hachnasa. The Rambam makes no distinction between hotza’ah and hachnasa. The Gemara speaks simply that hotza’ah and hachnasa is like the same thing, but it has different words, hotza’ah and hachnasa. And the Rambam says “tchillas arba lesof arba” is a way of melacha. What I think, perhaps this is a… Or perhaps one can say more, that hotza’ah is the main melacha, and hachnasa is the same thing. If it matters to him, but ma’avir reshus harabim is also. I don’t know which… It’s just, it helps me because I like my… I write in here my structures, but it didn’t come in anyway.
Halacha 9: Shi’ur Hotza’ah — Shi’ur Hamo’il
He says, what is the measure? The Rambam will talk about the measure and so on, in the first melacha. The Rambam says, ah, this is one of the secrets why hotza’ah has so many halachos. Every thing has approximately a measure according to how one uses it normally, like food. By hotza’ah it can be anything, so every thing has its own measure.
The measure of hotza’ah, by making something there’s the measure that the thing is considered important regarding the thing. And hotza’ah depends on what you do with it, and many Mishnayos, many halachos of hotza’ah specify all the things what the measure of hotza’ah is. Therefore the Rambam says, “V’shi’ur hamo’il” (And the useful measure). “V’eino motzi mereshus lireshus chayav ad sheyotzi keshi’ur hamo’il” (And one is not liable for carrying from domain to domain until he carries out a useful measure), until he carries out a measure that is useful for the particular thing. You’ll see later, carrying spices is a little bit, carrying other things is stronger, one needs more. When he carries a shi’ur hamo’il, a measure that helps, a measure that is important, mereshus harabim lireshus hayachid, or vice versa mereshus hayachid lireshus harabim.
Akira and Hanacha — Conditions in the Measure of Hotza’ah
How must the hotza’ah go? He says, it must be “v’ya’akor mereshus zu v’yaniach bireshus sheniya” (and he must uproot from this domain and place in the second domain). Right. Ah, this is another condition. It’s like another… There are two measures. The measure of hotza’ah means, first of all it must be a shi’ur hamo’il, which means what we don’t yet know now, we’ll discover in later chapters. Besides that there must be an akira and a hanacha. This is not part of the measure, but it’s a condition. Taking from the one domain where it’s out and placing in the other domain where it’s in. “Aval im akar v’lo hiniach” (But if he uprooted but did not place), but he didn’t do the whole thing, he was oker from one domain, but in the other domain there was no hanacha, because it remained somewhere above ten tefachim, whatever, we’ll see later how there’s such a situation, “o l’heipach hiniach v’lo akar” (or conversely he placed but did not uproot), or he did indeed do akira and hanacha, but he did it with something that is less than the measure, he is exempt.
What’s interesting is that the Rambam views this as part of the measure. This is indeed the place where he talks about the measure, so measure there is a measure. In short, I take akira and nesina (giving) as part of the measure of hotza’ah.
Chapter 12: Laws of Hotza’ah Mereshus Lireshus — Akira, Hanacha, Shi’ur, and the Way of Carrying Out
Halacha 9 — Akira, Hanacha, and Shi’ur as Parts of Hotza’ah
And so… It’s interesting that the Rambam views this as part of the measure. This is indeed the place where he puts in the measure. So measure there is a measure, and he adds to this akira and hanacha as if part of the measure in hotza’ah. I always thought that one can call this a measure, but it’s as if the laws of hotza’ah mean that one does both parts.
V’chen hama’avir mitchillas arba lesof arba bireshus harabim (And so one who carries from the beginning of four to the end of four in the public domain), the same thing, there must be an akira and a hanacha and the measure. V’eino chayav ad sheya’akor keshi’ur (And he is not liable until he uproots with a measure), four amos of reshus harabim is also the same thing, that there must be an akira from one four amos and a hanacha on the other side, and there must be a measure, keshi’ur, ad sheya’akor keshi’ur v’yaniach betzad ha’acheres (until he uproots with a measure and places on the other side). It’s very good.
Halacha 10 — Toldos Hamotzi: Zorek and Moshit
And now the Rambam will say the toldos (derivatives) of this. The Rambam says so, throwing, throwing is indeed very similar. Either one can carry something, or one can throw something. If one throws from domain to domain, there’s also an akira from one domain and a hanacha in the other domain through the throwing. O hamoshit (or one who extends), or he gives over from one to another, also in a way that there’s an akira with a hanacha, harei zeh toldos hamotzi, v’chayav (behold this is a derivative of the one who carries out, and is liable). It’s not exactly the form is a bit different, but the action is the same thing, that the object comes from one domain to another.
V’chen hazorek o hamoshit mitchillas arba lesof arba (And so one who throws or extends from the beginning of four to the end of four), the same thing regarding four amos of reshus harabim is also the same thing, that zorek or moshit are toldos hamotzi and liable.
Question: Why Kilacher Yad Only by Zorek?
Aval hazorek kilacher yad patur (But one who throws in an unusual manner is exempt). He doesn’t tell us this about motzi. Why did this come in here? I don’t know why he didn’t tell us kilacher yad about… He could have also told us kilacher yad about motzi, right? Why is this only about zorek? I don’t know. This is another point on this. In kilacher yad we had by… By kibbui (extinguishing) we had matters of kilacher yad, and by kesiva (writing) also. Kesiva was indeed the prohibition that was kilacher yad.
Not the way, he throws it shelo kederech (not in the usual way). That’s the meaning, but why? Some crazy way of throwing, why? He also wrote it by kosev (one who writes), and also by ma’avir he made various, I mean mechaber (one who connects), several types how he writes the halacha of kilacher yad. I would also have thought it should apply by motzi just like by zorek. Indeed strange. I don’t know. Okay, we’ll see it more later.
Halacha 13 he says, ah, we’ll see, he’ll say yes that hamotzi kilacher yad is also exempt, by the way. In halacha 13. Why did this go? It’s still backwards. It does say, in halacha 13 it says hamotzi kilacher yad is exempt. Why wasn’t it said right away? I don’t know. Let’s read what he says right away kilacher yad, and here he waits. Let’s see perhaps here it has a connection in this, there are more details.
Halacha 11 — Motzi Miktzas Hachefetz: Keli Metzarfan
Okay. Hamotzi… Motzi miktzas hachefetz mereshus lireshus (One who takes out part of an object from domain to domain), one is exempt. It’s still like a part of the measure, or from the… One takes it out from one of the two, from reshus harabim to reshus hayachid or vice versa, right, but not the whole, but a part of the object still remained in the previous domain, it’s not yet called motzi. Yes, then he is exempt, ad sheyotzi es kol hachefetz kulo mereshus zu lireshus zu (until he takes out the entire object from this domain to this domain). He must take the whole.
Chiddush: Keli Metzarfan Kol Mah Shebesocho
He gives an example, what is the novelty of the example? Kupa shemal’ah chafatzim (A basket that is full of objects), a whole bowl or a container full of things, afilu mal’ah chardal (even full of mustard seeds), such small things. Yes, this is very nice what he says, because a thousand pieces you’ve carried out nothing, you’ve carried out a thousand pieces of mustard from one to the other, but they’re all nullified to the vessel. Ah, this is the novelty of the laws of kupa. Kupa you made from all the smaller ones. When one looks at the kupa, one doesn’t look at what lies inside. What one can say is that all those mustard seeds that have already arrived you were indeed motzi. Ah, hamotzi rov (one who takes out most), even most, not only that but with most. Food, patur ad sheyotzi es kol hakupa. V’chen kol adomim zeh, shehakeli metzarfan kol mah shebesocho (exempt until he takes out the entire basket. And so all similar to this, that the vessel combines all that is within it), the vessel makes everything inside into one object l’inyan zeh (regarding this matter). L’inyan zeh, Shabbos perhaps other matters, but this is the principle of the vessel.
Halacha 12 — Derech Hamotzi’in: How One Carries Out
Hamotzi (One who carries out) is so, one who is motzi, so now we’re going to learn how, how, how, derech hamotzi’in (the way of carrying out). Yes, something like that. He takes out a thing from reshus harabim, bein bimino bein bismalo bein besoch cheiko (whether in his right hand or in his left hand or in his bosom), cheiko means in his pocket or in his, what does cheiko mean? Tachas chaguraso he says something, in his garment. O sheyotzi bema’os raglin lo befitrin (Or that he takes out wrapped in his garment), also this is the normal way, he wraps himself a lot of money in his tallis, in his shawl, I don’t know what it should be, chayav, lefi shehutzi kederech hamotzi’in (liable, because he took out in the way of carrying out), this is the normal way, people do all these things.
Al Ketefo — Above Ten Tefachim
Laws of Shabbat: Carrying on One’s Shoulder
And likewise one who carries out on his shoulder is liable, even if he takes it on his shoulder he is also liable for the violation. Even though the burden is above ten tefachim in the public domain, although one could argue that the public domain doesn’t extend up to ten tefachim, and in fact there is a sugya (Talmudic discussion) that will appear later, right, we don’t know yet, but in any case one who carries out on his shoulder is still liable. And likewise one who carries out on his shoulder is still liable, because we find in the Mishkan that they carried above ten on the shoulder, “and they shall carry”, on the shoulder they carried the Ark, yes, the important vessels were carried on the shoulder, and all the labors of the Mishkan we learn from there, that this is called carrying.
Discussion: How Did They Carry on the Shoulder?
But what’s the question? What distinction can be made that when it’s a heavy object, what is the order of “on the shoulder and they shall carry” is one thing. But what does “on the shoulder and they shall carry” mean? They stood one next to the other, and the Ark was there on top, didn’t they also hold it with their hands? It was on the shoulder. What does it mean each one, they didn’t stretch out their hands, it lay there, each one bent down one next to the other, and it lay there. Interesting. Why not? If there are several people, give it a little push and it flies. Why shouldn’t there be several people also holding with hands? It’s easier that way. No, they held it with their hands too, so it shouldn’t fall off. That’s not the problem.
The Kuzari holds that they carried it on the shoulder. This is a verse. An explicit verse. I mean, the verse apparently means the wagon, right? To transport the vessels. That all the others received wagons, oxen, and they received “and not on the shoulder shall they carry.” Yes, but… it means with their body. But it seems that it came out to be the easier way to carry. It’s an honorable way. I mean, when you hold an Ark, you always hold it in the… in an honorable manner. You hold it high, at eye level. Good, isn’t it nicer that way? It’s also easier. It’s also much easier, both ways. It’s very hard. Yes, true. It’s much easier to carry things this way on the shoulder than on the hands. It doesn’t mean you don’t hold with the hands something so it doesn’t fall off.
It doesn’t say like the Kesef Mishneh, remove the hands, that it’s correct. The verse apparently means with the body, they removed the wagons. But honorably, there’s a verse written. This is also the first verse.
Law 13 — Not in the Usual Manner of Carrying: Exempt but Prohibited
But one who carries out… or in a basket on his hair, we learned one law by the women giving birth that her friend brings her oil in a basket or like a cup of stuff in her garment. A cup that is tied in his garment, and the cup is below. That is, in a pocket that is made, let’s say, for beauty, but you can’t put in there, because it’s open. And it didn’t come in the manner of carrying out. Even if it is indeed made to put things in, but because there’s a hole from below. That’s not called a normal pocket. In the basket, the basket, the one between two garments he stuck it in. Or in the opening of his garment, in his mouth and his garment apparently means in his collar, or in his… what’s it called, the cuffs, what’s that thing called? And in his shoe and in his sandal, in his shoe, what does it mean he should carry something in his shoe? Exempt. Because he did not carry out in the usual manner of carrying, this is not the way of carrying things out, so he is exempt. Exempt but prohibited, but he is exempt.
Law 14 — One Who Carries Out a Burden on His Head
Yes? Okay. One who carries out a burden on his head. We said that if one carries it out not in the usual manner he is exempt. What is the case of one who carries out a burden on his head, that someone carries out a load on the head? In our current times it’s not common, but you see it in Arab places, they carry things on the head, it’s a normal thing.
Heavy Burden on the Head — Liable
So, if it was a heavy sack, a heavy burden, a heavy load, like a full sack, or a basket, a box, a crate, that is placed on his head and he holds it with his hand, you put it on the head and you still grab it to the side with the hands, liable, for this is the manner of carrying, it’s not a change, rather this is the way to do it. A heavy thing you use the head and the hands to the side. You don’t take it like on his shoulder with his hand, it’s another way how to carry, just as shoulder with hand, there is on his head.
Light Object on the Head — Exempt
But if it was a light object, such as he placed a garment or a knife or a book on his head and carried it out, and he is not holding it with his hand, he doesn’t grab it with his hands, he only holds it on his head, exempt. This is the custom of Jerusalem at weddings, yes, he carries the thing on his head. He means to say such a thing that you need to hold with the hands, which is a big thing, it’s hard to carry with the hands, you hold it on the head. But a thing, a small thing that you can carry on your head without even holding with your hands, it’s simply a crazy thing to put a garment on your head, for this one is exempt, yes.
Why is he exempt? Because he did not carry out in the usual manner of carrying, for it is not the way of most of the world to carry out objects placed on their heads. It’s not the way of the world to carry heavy large objects on the head. Not heavy large, just to carry objects. Large is indeed the way, but small is not the way. Large is the way, after all they carry huge shtreimels. The question is, is one exempt? Because you carry it with the hand, it’s not the way at all.
One Who Transfers Four Amot Above His Head — Liable
One who transfers an object from the beginning of four to the end of four in the public domain, when someone carries an object, and we discussed that the four amot in the public domain must somehow not be above, so even if he transferred it above his head, even if he carried it high above his head, he’s not talking here about placing on the head, he’s talking here about holding with the hands but above the head, liable, even if it’s higher than, even if it’s higher than ten tefachim.
Laws of Shabbat: Transferring an Object in the Public Domain and the Laws of Four Amot
Law: One Who Transfers an Object from the Beginning of Four Over Four in the Public Domain Above His Head
Speaker 1: One who transfers an object from the beginning of four over four in the public domain, a person carries an object. They discussed that if it’s in the public domain it must somehow be in the air. So even if he transferred it above his head, that is, he carried it high above his head — he’s not talking here about placing on the head, he’s talking here about holding with the hands but above the head — liable. That is, even if it’s higher than ten tefachim, than the vessel, yes, there liable.
Why? Because the person is carrying it. Because when we say above ten amot means it’s no longer the public domain, above ten tefachim, yes.
Right. So he says, and the Rambam indeed brings other Rishonim who argue about this law. Ah, there are Rishonim who say that only if there was an uprooting with a placement before, and afterwards it was indeed below ten. But the Rambam says that in this manner one is liable even if it’s above ten.
I need to see more later about the ten with this carrying. Apparently because the person, the person is within ten. The person carries it, as it were, ah, when we say above ten means when for example the uprooting is in a place that is above ten. But when the person walks with the thing, as it were, it’s perhaps connected to the person, yes? That’s what I think, but I have no proof.
Speaker 2: It says here the Baal HaRosh, here he has the words not the Rosh, here he has the words…
Speaker 1: No, no, it has nothing to do with it, it’s above his head, it says in, but it’s not the same sort of thing as before. But it automatically comes out, because he says that if you carry it on the head in the prohibited manner it’s prohibited, he must say that even if you would think there’s the issue of above ten tefachim. Could be.
But it does seem like specifically from the public domain, not from domain to domain. Does this law he’s saying now have to do specifically with the public domain? And from one domain to another will be different when he carries it above his head?
Yes, this is from the Gemara, I was right that it has to do with the fact that it’s a person, but what would be in a private domain? Yes, could be not, because then you look more at the place from where and to where he carries it. Okay, later we’ll see more about where is the exempt place, the above ten tefachim, perhaps there it will become a bit clearer.
Law: Permitted to Carry Within Four Amot in the Public Domain
Speaker 1: The Rambam says further, “It is permitted for a person to carry in the public domain within four amot by four amot where he stands beside them”. We discussed that carrying four amot in the public domain, that you carry it more than four amot in the public domain, but where in the four amot where the person stands.
Dispute of the Raavad: The Way Over Him
We spoke that it was said that the Raavad disputes the previous law, the way over him, the question is what does it mean. The Raavad disputes the Rambam’s law.
But what does he say? He learns a different interpretation in the Gemara, but what does he say holds in such a case, that he is exempt?
Speaker 2: Yes, presumably.
Speaker 1: The Raavad says a novelty from the Gemara that the Rambam speaks about, “even though it passed the way over him”, the way of the person, he interprets that even if a person stretches out his hand, from the right hand, and he places it on the left hand in the four amot, the end of four is the beginning of four, he is still liable according to the Gemara, that in between it was on the person, which is as it were an exempt place, so it’s not. But if the person travels with the thing, it’s the whole time on the exempt place, he should be exempt.
The Raavad’s law is indeed also in private domain and public domain. I think that this is also the Rambam’s law. Why does he speak of private domain to the beginning of four end of four? Presumably because usually this is not the way, usually he picks it up from somewhere, it’s not air in the private domain. It’s harder to think of such a case.
Speaker 2: No, there can be such a case, but the point is only that the normal case is that it lies somewhere in the private domain and he picks it up. Here he speaks, when a person goes in the public domain it’s a normal thing that it already lies on him.
Speaker 1: Actually one can read into the Rambam, the Rambam doesn’t say here clearly that he doesn’t speak like the Raavad. We’ll need to see later when he speaks about the exempt place whether it will fit with the law.
Discussion: Transfer Above His Head
And here one can also learn that a transfer above his head, that in between it was above the head.
Speaker 2: No, no.
Speaker 1: No? What does it mean breaking? The whole thing is the interpretation of a burden of four amot in Israel.
Speaker 2: Ah, aha. Transfer, he carries it. He carries a whole thing on the head.
Speaker 1: He doesn’t say he carries a whole thing on the head, he carries it with the hands, and in between it lands on the head.
Speaker 2: The Rav learned a different interpretation, it has nothing to do with the head.
Speaker 1: Okay, let’s learn the Gemara, yes. And we come to divide in the middle, etc. Above place, yes.
Explanation: “Where He Stands Beside Them”
And in the four amot of the person, even if he is in the public domain, it’s like the private domain of the person, like the domain of the person, and this is called a small town, and it’s permitted to go from the outset.
Speaker 2: Yes, read further.
Speaker 1: What does “where he stands beside them” mean? What does that mean?
Now we’re going to learn the laws of four amot in the public domain. This is… we finished the topic of… what’s it called? Of the topic of… not in the usual manner and so forth, and we’re going to learn about the principles of transferring four amot in the public domain. Right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Here will be the next few laws.
What does “where he stands beside them” mean? “It is permitted for a person to carry in the public domain within four amot by four amot where he stands beside them”. He is within the four amot, that’s what he’s talking about. He’s going to explain, the Rambam is going to give exactly, yes.
“And how does he carry? In any direction he wishes”. One may carry in the entire four amot. What does it mean, four times four amot, in the square, or everything together becomes four amot?
“The amah by which they measure, they measure by the person’s amah”. You measure it with the person’s amot. What does it mean, it’s the size of his hand, yes. Amah here means amah, his amot, yes, his hand.
“And if he was a dwarf in his limbs”, if he has small little hands, “they give him four average amot of any person”. You calculate an average for him. What does it mean, in general usually, a person calculates according to his, even if it’s a drop bigger, smaller. But a person who is significantly small…
He doesn’t say what happens with a person who is very large. It seems that it will indeed be four amot. Very large, it will come out bigger. It doesn’t get smaller. It gets bigger, but it doesn’t get smaller. Yes.
Discussion: Explanation of “In Any Direction He Wishes” and “Stands Beside Them”
The meaning of the words is not clear. There are those who learn that it means here that a person can carry four amot from in front and from the right side to the left side, it comes out that you’re saying four times four amot actually, in other words sixteen amot square. And the Maggid Mishneh argued that it doesn’t mean that, it only means in front of him, and he doesn’t have in any direction, only in front of him or beside him. So, “stands beside them” means specifically from the sides, and not from in front and from the back, so that it should come out four times four.
Speaker 2: Yes, it’s not clear, he says it’s not clear from the Rambam.
Speaker 1: But even “stands beside them” sounds like at least two times four, four times from his right side and four from his left side.
Speaker 2: No, “beside them” can mean like in front of them, in the center of them. Not clear.
Speaker 1: “Square”, but he speaks about… the Rambam says indeed that it’s a square, it must be some kind of square. The question is where does he speak the square, what is in front of him? Like four by four in front of the person? Do you understand what I’m saying? Or around him in the middle.
But the Rambam doesn’t say around the person, he says “four by four in front of him”. It’s being called… it’s called “beside him” because as it were, simply I would have said, in front of a person there is a square four by four, there he may carry. He’ll turn around, it will turn with him. But one can also hear that the point is because when a person spreads out his hands, that’s a domain, but the domain is “from his side”. Not in his side, “from his side” doesn’t mean in the side. He stands in the side of the square of four amot. That’s how I would understand it.
In any case, the commentators are not clear here how it actually works the… what’s it called… the four amot.
Law: Source of the Law of Four Amot — “Sit Each Man in His Place”
Speaker 1: He says so, “From the tradition the Sages said”, the Sages learned so from the tradition, a law to Moses from Sinai, “that this which is said in the Torah ‘sit each man in his place’”, it says in the Torah “sit each man in his place, let no man go out from his place”, from the word “sit each man in his place” we learn “that he should not carry outside this square”, that a person may not carry outside his four amot, or outside the box of four amot, “but this square its measure is the length of a person and the stretching of his hands and feet, provided he sits and takes”.
If a person is sitting, it’s like he may carry. Sitting, he’s talking about a case where he’s sitting.
Speaker 2: No, I want to interpret the word verse “sit each man in his place”. What does “sit each man in his place” mean? Sit and be carrying. “Let no man go out from his place”. From this it comes out, that there where you sit you can carry in the actual box from one corner where you can reach with your hand to the other corner where you can reach with your hand, or further. More than that, but not outside of that. That’s four amot, outside of that.
Speaker 1: But when he says indeed that “like the measure of the length of a person who stretches his hand and feet”, that’s the measure. Again, the measure of four amot is when a normal person is about three amot, let’s say, tall, but when he stretches out his hands he comes to another amah, it comes out four amot. That’s how we got the measure of four amot, that’s what the Rambam says here. But it doesn’t mean he may only carry where he can stretch out his hand. He may carry further than that, because there are four amot that he sits beside. He’s not far from the four amot.
Speaker 2: It has to be like that, because according to this interpretation one would actually indeed have been able to gather the manna on Shabbat, once you can’t because it’s further than four amot there’s no going out. Because according to this you’re telling me that one can sit down and take from the four amot around. That’s the verse, yes, one shouldn’t go gathering manna.
Carrying in Public Domain: Four Amos, Chain of People, and the Diagonal Measurement
Law: Carrying Between Neighbors in Public Domain
Speaker 1: Okay, it’s just a drash (homiletical interpretation). “Shvu ish tachtav” (let every man remain in his place) means sit where you are and don’t go around on Shabbos looking for manna. He says that “shvu ish tachtav,” where you sit, where it is “shvu ish tachtav,” there a person may move things around and no more. More than that is “al yetzei ish mimkomo” (let no man go out of his place).
Speaker 2: Yes. It makes sense, just as back then there was no melacha (forbidden labor), back then when a person sits down in a place, and in the small place it’s not called carrying, it’s called… But let’s say it’s more than that. What is reshus hayachid (private domain)? He may only stretch out his hand? He may also carry four amos. According to his four amos from where he is, basically.
Speaker 1: Yes.
Law: Two People Whose Four Amos Overlap
Speaker 1: The Rambam says, therefore, ah, the Rambam says this way, if there were two people, there are two people one next to the other, part of the four amos of this one within the four amos of that one. They sit one next to the other, or they stand one next to the other, and there aren’t four amos between the two. His four amos touches his four amos. They may bring and eat in the middle.
Provided that this one does not take out from his own into his friend’s. Again, it means that one may place like one plate in between them, he eats on his side and the other eats on his side. Wait, but you may not reach from only your place to his side. What is the novelty here? Didn’t they make a decree about this or what? Okay. Yes.
Law: Three People – The Middle One (The Middle One Connects Between Them)
Speaker 1: He says further, therefore, and if there were three, and the middle one connects between them, and if there are three people, the middle person is between them, there’s four, four, four, he is permitted with them, the middle person may with both, because he borders with both in his four amos, and they are permitted with him, and both may with him. But the two outer ones are forbidden with each other, we don’t say that it now becomes here like one large adjacent domain, rather, and we also don’t say that we forbid the person in the middle, I don’t know, because of a decree or what, he may deal with, he may maintain between his two neighbors, and the two people on the outside may not.
Law: Chain of People – Carrying Through Many People (Even a Hundred)
Speaker 1: Therefore, it is permitted for a person to uproot an object from the public domain, a person may make an uprooting of an object from the public domain, and give it to his friend who is with him within four amos, he has a friend next to him in the four amos, and the friend has next to him another one and another one, many people are standing, and so his friend to his other friend who is at his side, the friend may give it to the next person who is next to him, even if they are a hundred, even if there are a hundred people, and it turns out that it gets moved four hundred amos. It doesn’t concern me, because we don’t look at the object, we don’t look at the thing that was carried, as it states even though the object travels several mil on Shabbos, by the way, that between all the people the object was carried a large amount of space on Shabbos it is permitted, because “each and every one only carried within his four amos”. Because each one only carried within his four amos.
Discussion: Distinction Between Hotza’ah and Other Melachos – The Subject of Two Who Did It
Speaker 2: It’s interesting, yes, because for example in another type of case, when several people do a melacha together, like it was earlier, one transferred fire, it was said that between all the things a complete melacha came out. But by carrying it’s something different. Yes, here it happened that the thing was carried four hundred amos. A melacha happened here. One could say that between all the people a melacha happened.
Speaker 1: No, no, each person carried what in his domain, he carried in his four amos.
Speaker 2: It wasn’t so clear in the case of transferring fire, that each one does half a melacha. Each one does a complete melacha there, no? Because each one of them alone would have been a complete melacha. It wasn’t so clear that it’s a complete melacha.
Speaker 1: But here it’s two people, it’s shnayim she’asuha (two who did it), the classic, one of the classics of shnayim she’asuha is echad oker v’echad maniach (one uproots and one places), which he is not liable. Shnayim she’asuha is exempt.
Speaker 2: They learned that two people do half a melacha and two together. They learned that two people…
Speaker 1: If one alone could have done the entire melacha, then there is the law of shnayim she’asuha.
Speaker 2: No, that’s clear. It’s a case where two people together combine to one melacha. That’s exactly the rule of if two cannot do it, then he is liable, both are liable. Again, if one does the uprooting and one does the placing, what is that? Then it’s shnayim she’asuha according to the Rabbanan, and both can do it alone. Uprooting and placing both can do alone. Not like a large beam that two people can carry. I mean that’s called zeh yachol v’zeh yachol (this one can and that one can), no?
Speaker 1: They learned explicitly by the subject of uprooting with placing, ah, yes, the rule of shnayim she’asuha, what is that in chapter one?
Speaker 2: Echad yachol la’asosa (one can do it), yes. For example, yes, very good. Kol melacha she’yachol la’asosa levado (any melacha that he can do alone), a small thing that both can do alone, for example one does an uprooting and one a placing, they are exempt, because each one alone can do the uprooting or the placing together. The only way that one is liable is a heavy thing that he cannot drag alone.
Speaker 1: So here it’s certainly a thing that he can do alone. So here it has nothing to do with shnayim she’asuha, it’s a rule by itself. No, the point here is that this isn’t called carrying at all. We don’t look if the thing was carried, rather we look if the person carried, and no single person carried. Here it’s even less than that, because here it’s even less than shnayim she’asuha, because the melacha is that a person should transfer four amos in the public domain, and no single person transferred four amos in the public domain. What does it matter that other people carried? Each one may do extra.
Question from Acharonim: One Person Alone – Why Do You Need Two People?
Speaker 2: The Acharonim ask a question, that if so two people can do the same thing, by sitting down in the next place, he gives it over, and he just moves himself to the next four amos, and he carries it in his four amos. Perhaps the Ra’avad didn’t grasp the example, that kol echad metaltel b’toch dalet amos shelo (each one moves within his four amos), because he can say even when one person carried the same, the whole time he only carried within his four amos. But it’s difficult, because he can say by every… A person alone, why don’t you even need two people? One can alone. Every time a person carries, he carries in his four amos, less than four amos. Only if he makes an uprooting and a placing, if he stops and makes a placing after the end of four amos, before the end of four amos, and afterwards he lifts it up again, it should be the same law. The two people according to this cannot… don’t add. Do you understand what I’m asking?
Ra’avad’s Dispute: Only in Time of Need
Speaker 1: So first of all like this, the holy Ra’avad disputes the basic law. The Ra’avad says that a person may not move things in four amos in the public domain, only in a manner where he has no permanence there, such as when he sits there, or when he has sides there. Then in time of need the Sages said that he may. But a regular person who stands in four amos, the holy Ra’avad says, no, he may not carry in his four amos. But when the person is stuck, he has nowhere to be, the Sages said that we give him four amos. Ah, that’s the language, “we give him four amos”. That’s what we say by a person who went out from his techum Shabbos (Sabbath boundary), or what? Don’t talk nonsense. The Shulchan Aruch rules according to the law like the Rambam. But the Ra’avad doesn’t hold with the advice at all. That’s first of all one thing.
Rambam – Permitted L’chatchila with Many People
Speaker 1: Now, there is such a subject of… In the Rambam it’s implied that one may l’chatchila (from the outset) – it doesn’t say, it clearly states “permitted” – that two people, a hundred people, may carry an object, explicitly the Rambam. Yes, the reality he could never have arrived at it. But according to the opinion of the Rambam, the Rambam holds that one may carry l’chatchila as long as one wants, as long as no single person carries more than four amos.
One must know, one must learn later in the Be’er Heitev what will stand in the Rabbis regarding the carrying on the shoulder, that there it’s implied that for one person alone the Sages didn’t allow doing this except in time of need, like carrying on the shoulder. And the way one does this, that one also learned it, that the person should place less than four amos, which essentially technically is the same from the Torah. Yes, only it’s such a decree, that one shouldn’t see that you’re carrying. Like that. But the Rambam implies that with many people it’s permitted l’chatchila. So it’s implied here from the holy Rambam.
Distinction Between One Person and Many People
Speaker 1: And the Bi’ur Halacha brings in Rav Blumenfeld, he actually argues that there’s a distinction to many people or the same person who goes, walks over and takes it. But the Pri Megadim distinguishes. It’s not clear, the Rambam doesn’t clearly say the distinction. I tell you yes, that there where he says four amos he’s talking about something a greater time of need, if one looks there truly. But according to technically, explain to me, the prohibition is from the Torah, may you, a person alone does it twice, what’s the distinction? It can be rabbinic. I tell you, the Rabbis make it to be such a distinction, but from the Torah truly it’s actually the same.
But here where he says “permitted,” “permitted” must mean permitted even rabbinically. So, at least in this case it certainly stands in the Rambam permitted even l’chatchila.
Distinction Between Hotza’ah and Other Melachos – We Look at the Person, Not at the Object
Speaker 2: You’re asking an interesting thing, because seemingly in many other melachos we say yes that the object is the thing. For example… the result happened between them, one looks that the melacha was done. For example where? No, it means, that’s the subject of shnayim she’asuha, but for example echad oker v’echad maniach is forbidden rabbinically, it’s exempt, but it’s forbidden. Here it’s permitted, right? There’s not even a distinction. If one would say it’s exempt, what became the melacha? Perhaps because of the four amos perhaps it’s a lesser melacha, it’s even less than… than… than a regular melacha of hotza’ah where there’s a minor melacha, here literally nothing happened, do you understand?
Speaker 1: But it’s actually different the melacha than other melachos in the subject. So we say that everyone agrees, that by carrying it has nothing to do, we don’t look at the result produced, rather we look at the action, versus other melachos where something happened? It’s not exactly ever true, but certainly less happened with the object than other melachos, right? And here it’s even less, because he doesn’t even carry himself into another domain.
Law: Measurement of Four Amos – Diagonal of a Square (Five Amos and Three-Fifths of an Amah)
Speaker 1: The Rambam says an interesting novelty, since a person has to move, and the same law that a person has the right and may move in his box of four amos by four amos. He says here very clearly that it’s four times four amos, yes? Yes, that’s certainly here four times. The question is whether there’s four times that from all four sides. It’s the two sides around. Okay, it turns out he moves, it turns out that not only can one go on one side four amos, but once you have the sixteen amos… sixteen square amos, right? Four square amos on each side, yes? Not on each side, let’s say on one side, there’s no difference, he doesn’t say on all sides. There’s a four amos, yes?
Okay, it turns out, it turns out that he may carry along the length of the diagonal of this square. If he has a square he can also carry. If one walks in a straight way in a square it’s actually only four amos, but if one goes diagonally from one corner to the other it comes out more than four amos, five amos and three-fifths of an amah, five and three-fifths of an amah, yes? Because what comes out like that in a calculation? Okay. Therefore, very interesting, the explanation, not only because it’s four amos, but because this is the domain of the person. Therefore, one who transfers or throws in the public domain is not liable until he transfers beyond five amos and three-fifths of an amah. The whole time we’ve been talking about throwing four amos in the public domain, but it’s not precise, because when one says that one doesn’t mean to say four amos, rather one means to say beyond the measurement of four amos, which is actually more, which is actually five and three-fifths. So only by that, only by transferring and throwing.
Chapter 12: Law of Diagonal of Four Amos in Public Domain — Different Laws According to Distance
The Rambam’s Three Levels: Permitted, Exempt But Forbidden, and Liable
Ah, transferring, no, the same. So I don’t understand, so then the calculation must start again. No, it doesn’t go like that. What does he mean he’s asking, so if four means five and three-fifths, so now one must make a diagonal of that, no? No, so the calculation doesn’t go like that.
The Gra’s Condition — Only When One Establishes a Place
So he notes here something that the Gra says that here we’re only talking when a person established his four amos, then he may… he established where his four amos is, then he gets the diagonal. This isn’t now the Ra’avad, no? What does the Ra’avad say? What did we talk about earlier that the Ra’avad says that the leniency is only… the entire leniency of four amos is only when one establishes the place.
The Rambam’s Foundation — Four Amos Is More Than Four Amos
It’s very interesting. The Rambam appears that the idea, the thing that’s called four amos in the public domain, since in the normal case a person has four amos, it turns out that it’s more than not, it’s more, it’s not true that it’s four amos. And if so he’s exempt but forbidden he says. Yes, true, it says exempt. He’s going to say now, take note, he’s going to now explain whether it’s exempt but forbidden, or whether it’s permitted. Take note, no difference at all. It comes out three other types of different laws, different results that will be from the law.
The Rambam’s Three Levels
Also I don’t grasp what the Rambam in this place and in another place what is the Rambam. It’s like this, if he passed between two places up to four amos, if it’s within four amos, this is permitted l’chatchila. If he passed more than four amos, but still within five amos and three-fifths of an amah, he is exempt but forbidden. It appears that he says that on this there’s a rabbinic enactment that although essentially it should have been five and three-fifths, but one should only hold to four. If he passed more than five amos and three-fifths of an amah inadvertently, he is liable. Because that means carrying outside of his four amos, because that’s the diagonal of his four amos. He is liable for a sin offering, outside the diagonal of four.
Question on the Rambam — Why Should the Diagonal Be Permitted?
It’s very funny to me, because I understand how one arrived at the laws, and since he says that one can measure four amos, okay, one may already go the way also. But when you go straight, why should there be the leniency? It’s very funny to me how this works. Because then you must measure, perhaps your four amos are arranged like that. Once he has the square, he has the right in the square, can you calculate differently when he walked diagonally. Not clear.
The Ra’avad’s Dispute — No Distinction Between Four and Five and Three-Fifths
The holy Ra’avad disputes all these rules, because the Ra’avad holds like we learned that there’s no leniency at all l’chatchila to carry in four amos, only in a place of need. The Ra’avad is of the opinion of the Rabbanan’s view, it’s only with the Rabbis one may not except in a place of need, that if one is truly impossible on the way, he may carry less than four amos.
The Ra’avad’s Question — From Where the New Decree?
And the Raavad says that if so, he doesn’t agree at all with the Rambam. How did the Rambam come up with the new decree of carrying between four amos and five amos and three-fifths of an amah? If the boundary of four amos is actually five amos, then one may carry in a time of pressing need five amos. The Rambam held that lechatchilah (ideally) there are four amos, but bedieved (after the fact) there is a prohibition. Yes, this new prohibition is not clear how the Rambam derived it.
Difficulty with the Division of D’oraisa/D’rabanan
Actually, this is already d’rabanan (rabbinic). Right, all d’rabanan. In general, the division of d’oraisa (biblical) and d’rabanan is very strange, because everyone wants to understand patur (exempt), the simple meaning that here there is a rabbinic prohibition. So they learned that the Rambam divided d’oraisa from d’rabanan, which is never… It’s very difficult to do in the laws of Shabbos, because patur means but it’s rabbinically forbidden. They understood this. It’s a difficulty on the Rambam’s division.
The Shulchan Aruch
He brings that the Shulchan Aruch actually says that… lechatchilah, it’s very strange, it doesn’t look that way in many places that one may do it lechatchilah.
Summary of the Dispute
So the Raavad holds that the five… there’s no difference between four or five and three-fifths, yes? Both are only permitted in a time of pressing need. Unlike the Rambam who says that within the four one may do it lechatchilah, and the five and three-fifths one may also not do even in a time of pressing need, it’s only patur but forbidden.
A Possible Resolution
So one can perhaps say the difference is when one may do something rabbinic, for a great need, not a time of pressing need. I know that a time of pressing need automatically means a great need, right, but the time of pressing need, why should both rabbinics be permitted? As if, can’t you carry the four amos? After all, the language states, less than four amos, it doesn’t say less than five amos. You can only say that this actually means, as if four amos we calculate the diameter of four amos which comes out to more. Perhaps one can learn this way.
Okay, that’s chapter twelve.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק י״ב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון רמב״ם הלכות שבת פרק י״ב
—
הלכה א — מבעיר כל שהוא חייב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המבעיר כל שהוא חייב.”
פשט: מבעיר איז מלאכה נומער 37 פון די ל״ט מלאכות. דער שיעור איז כל שהוא — אנדערש ווי רוב מלאכות וואס האבן א באשטימטע שיעור (כגרוגרת, כדי קמיע, ב׳ אותיות א.א.וו.), ביי מבעיר איז יעדע ביסל פייער מאכן שוין חייב.
חידושים און הסברים:
1) צורך לאפר — דער “צורך” פון מבעיר
מבעיר איז נאר חייב ווען מ׳טוט עס לצורך. דער הויפט ביישפיל אין דער גמרא איז “הצריך לו אפר” — ער דארף די אש/אייפער. דאס קלינגט מאדנע, אבער אמאליגע צייטן האט אייפער געהאט א וויכטיגע פראקטישע ראלע — מ׳האט געהייצט מיט האלץ, מ׳האט געדעקט גחלים מיט אייפער (גחלי עמומים), און א מענטש האט געהאט אין הויז א באקעט מיט אייפער. דאס מאכט דעם “צורך לאפר” פיל מער פארשטענדליך.
2) מבעיר בדרך השחתה — מקלקל פטור
ווען איינער פארברענט א זאך בדרך קלקול (צ.ב. ער וויל פטור ווערן פון א טיש), איז ער פטור — ווייל מלאכה שאינה צריכה לגופה / מקלקל איז נישט חייב. ביי אלע מלאכות קוקט מען אויף דעם פועל יוצא — ס׳מוז זיין א מתקן, נישט א מקלקל.
3) קשיית המגיד משנה — האלץ איז מער ווערד ווי אייפער
דער מגיד משנה פרעגט: אפילו ווען מ׳ברענט האלץ צורך לאפר, איז דאך אבדזשעקטיוו א קלקול — האלץ איז ווערד מער ווי אייפער! ווי הייסט דאס מתקן? דער מגיד משנה ענטפערט: מ׳קוקט נישט אויף וואס איז אבדזשעקטיוו מער ווערד, נאר אויף וואס דער מענטש דארף. ער ברענגט א משל: א לעבעדיגע בהמה איז ווערד מער ווי א טויטע, אבער שחיטה איז מותר ווייל דער מענטש דארף דאס פלייש. אזוי אויך דא — ער דארף יעצט אייפער, איז דאס מתקן.
4) מבעיר גדישו של חבירו — נקמה אלס “תיקון”
דער ראב״ד ברענגט דעם פאל פון איינער וואס פארברענט זיין חבר׳ס תבואה אדער דירה — ער איז חייב אף על פי שהוא משחית. “מתוך שכוונתו להנקם משונאו ונתקררה דעתו ושככה חמתו, הרי הבערה כשם הבערה” — ווייל ער שטילט זיין נקמה-תאוה, הייסט דאס א “תיקון.”
דאס שטימט מיט דעם כלל וואס דער רמב״ם ברענגט ביי אנדערע פאלן: קורע על מתו בחמתו (צורייסן קריעה), חובל בחבירו בשעת מריבה, שואל כעליון כדי להטיל אימה על אנשי ביתו — ביי אלע זאגט דער רמב״ם “שכל אלו מתקן הוא אצל יצרו הרע” — ער איז מתקן זיין יצר הרע, דערפאר איז ער חייב.
5) מחלוקת רמב״ם און ראב״ד — “הבל וריק”
דער ראב״ד זאגט “אמר אברהם, כל זה הבל וריק” — ער חולק׳ט שארף. דער ראב״ד האלט אז כעס איז עובד עבודה זרה — ווי קען מען רופן א חובל בחבירו א “מתקן”? לויט׳ן ראב״ד בלייבט חייב נאר ביי א כשר׳ע כעס (ווי להטיל אימה באופן מותר, אדער קריעה על מתו וואס איז א מצוה), אבער נישט ביי סתם יצר הרע׳דיגע כעס.
דער רמב״ם אבער מיינט “יצר הרע” נישט דוקא אלס שלעכט — ער מיינט יעדע אינערליכע דריי-קראפט וואס דער מענטש שטילט דורך זיין מעשה. אפילו קריעה על מתו — וואס איז א מצוה — איז אויך “מתקן את יצרו” ווייל ער בארואיגט זיין צער. דער רמב״ם שטעלט אלע דריי פאלן צוזאמען אונטער איין כלל.
6) חילוק צווישן מבעיר און מבשל
וואס איז דער חילוק צווישן מבעיר און מבשל? ביי מבשל מאכט מען א פייער כדי צו קאכן — דאס איז דער צוועק. ביי מבעיר רעדט מען פון פארברענען די זאך אליין. מ׳קען זיין עובר אויף ביידע — אויב מ׳צינדט אן א פייער (מבעיר) און נאכדעם קאכט דערמיט (מבשל).
—
הלכה א (המשך) — אנצינדן פאר ווארעמקייט אדער ליכט, און תולדת מבעיר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב איינער צינדט אן א פייער — א נר, אדער האלץ — צוליב זיך אנצואווארעמען אדער ליכטיג מאכן, הרי זה חייב משום מבעיר. תולדת מבעיר: המחמם את הברזל כדי לצרפו במים — איינער וואס הייצט אן א בארזל כדי עס נאכדעם אריינצוווארפן אין וואסער (א פראצעס פון צירוף/hardening), איז חייב משום תולדת מבעיר.
פשט: די אב מלאכה פון מבעיר איז אנצינדן א פייער לצורך (ווארעמקייט, ליכט). די תולדה איז אנהייצן מעטאל כדי לצרפו — א מאנופאקטורינג-פראצעס וואו מען מאכט דעם בארזל הייס און דערנאך שנעל קאלט אין וואסער, וואס מאכט עס הארט און שארף.
חידושים:
– ביי המחמם את הברזל איז דער פייער שוין דא — דער מענטש לייגט נאר אריין דעם בארזל. פונדעסטוועגן הייסט עס מבעיר, ווייל דער בארזל אליין ווערט רויט און ברענעדיג — ער ווערט אליין “אנגעצינדן” פון דעם פייער. ווען עס וואלט נישט געווען מבעיר, וואלט עס בלויז געווען א מסכן (damage) אן א מלאכה-נאמען.
– דער מאירי פרעגט א קשיא אז דאס זאל זיין מבשל (ווייל מען הייצט אן א חפץ), נישט מבעיר. דער ראב״ד איז אויך נישט מסכים מיט׳ן רמב״ם׳ס קלאסיפיקאציע.
—
הלכה ב — מכבה כל שהוא חייב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המכבה כל שהוא חייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה גחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת — פטור.”
פשט: דער שיעור פון מכבה איז כל שהוא, אזוי ווי מבעיר. אויסלעשן א נר אדער א גחלת של עץ איז חייב. אבער אויסלעשן א גחלת של מתכת איז פטור.
חידושים:
1) סתירה צווישן מבעיר און מכבה ביי מתכת
ביי מבעיר איז אנהייצן מתכת חייב (תולדת מבעיר), אבער ביי מכבה איז אויסלעשן מתכת פטור — פארוואס דער חילוק? דער רמב״ם מאכט קלאר: ביי מבעיר רעדט מען כדי לצרפו — עס איז א צורך, א מלאכה. ביי מכבה, אויב מען לעשט אויס א גחלת של מתכת סתם (נישט כדי לצרף), איז עס פטור.
2) דער ראב״ד׳ס קשיא — אויסלעשן אלס טייל פון צירוף
דער ראב״ד טענה׳ט: אויב ביי מבעיר איז ער חייב (ווייל לצרפו), דארף ער אויך ביי מכבה זיין חייב — ווייל אויסלעשן אין וואסער איז דאך א טייל פון דעם זעלבן צירוף-פראצעס. דער ראב״ד טענה׳ט אז אפילו אויב ער האט נישט מכוין לצרף, איז עס למעשה א צירוף, און לויט׳ן ראב״ד׳ס שיטה (מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב) דארף ער זיין חייב. עס ווערט אויך געפרעגט צי דאס איז א פסיק רישא (ווייל אלעמאל ווען מען לעשט אויס הייסע מתכת אין וואסער קומט אויס צירוף), אבער עס בלייבט אן אפענע שאלה.
3) דער רמב״ם׳ס צווייטע לשון ביי מכבה
דער רמב״ם ברענגט ביידע צדדים: “המחמם את הברזל עד שיותך גחלת ואחר כך נותנו במים ומלשן אותו כדי לחסמו ולעשותו חד — וזהו הצורף שהעושה אותו חייב” — אויף מבעיר, און דאס זעלבע אויך אויף מכבה. דער רמב״ם האט דא אנדערש פארמולירט ווי ביי מבעיר — דארט האט ער נאר געזאגט דעם חיוב, דא שמועסט ער אויס מער דעם פטור.
—
הלכה ב (המשך) — גחלת של מתכת ברשות הרבים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “גחלת של מתכת ברשות הרבים — מותר לכבות כדי שלא יזיקו בה רבים.”
פשט: א גליענדיגע מתכת אין רשות הרבים מעג מען אויסלעשן כדי מענטשן זאלן נישט ניזוק ווערן.
חידושים:
דאס שטימט מיט׳ן כלל אז גחלת של מתכת איז נאר פטור (דרבנן), און א דרבנן ווערט דערלויבט פאר צורך הרבים / סכנה. דער רמב״ם האט פריער געזאגט דעם כלל אז שבות׳ן ווערן נישט אנגעזאגט אין אזעלכע אומשטענדן.
—
הלכה ג — נותן שמן ונוטל שמן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר. והנוטל מן השמן שבנר חייב משום מכבה.”
פשט: צולייגן שמן צו א ברענענדיגע נר איז מבעיר; אראפנעמען שמן פון א ברענענדיגע נר איז מכבה.
חידושים:
– ביי נותן שמן מאכט דער מענטש נישט קיין נייע פייער — ער פארלענגערט נאר דעם עקזיסטירנדן פייער. פונדעסטוועגן הייסט עס מבעיר. דאס זעלבע פארקערט ביי נוטל שמן.
– שאלה: אויב מען נעמט אראפ שמן אבער עס בלייבט נאך גענוג אז דער נר וועט ברענען ביז מוצאי שבת — איז ער נאך אלץ חייב משום מכבה? אדער רעדט מען נאר ווען ער נעמט אראפ גענוג אז עס וועט זיך גלייך אויסלעשן?
– תוספות ווערט ציטירט אז גרם כיבוי איז מותר, דעריבער קען עס נישט זיין אז מען רעדט פון א פאל וואו עס וועט זיך נאר שנעלער אויסלעשן — עס מוז זיין אז יעצט ווערט דער פלאם ממש שוואכער.
—
הלכה ד — דליקה שנפלה בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “דליקה שנפלה בשבת — אם מכבה מפני איבוד ממון הרי זה חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך אם יצאו בני אדם כדי שלא ימותו — יניחו האש תאכל, ואפילו תאכל כל הקהילה.”
פשט: א פייער וואס פאלט אויף שבת — מען טאר נישט אויסלעשן צוליב ראטעווען געלט. נאר פיקוח נפש דוחה שבת. אויב די מענטשן זענען שוין ארויס, זאל מען לאזן דעם פייער ברענען, אפילו אויב עס קען פארברענען די גאנצע שטאט.
חידושים:
1) לשון פסוק
דער לשון “יניחו האש תאכל” איז א לשון פסוק.
2) שכן׳ס הויז
אפילו אויב דער פייער קען זיך איבערכאפן צום שכן׳ס הויז, דארף מען דארט אויך נאר ארויסנעמען די מענטשן, אבער נישט מכבה זיין — ווייל עס בלייבט איבוד ממון.
3) משנה ברורה — מצוה צו זאגן דעם דין
דער משנה ברורה זאגט אז עס איז א מצוה צו זאגן דעם דין (אז מען טאר נישט מכבה זיין פאר ממון).
4) רמ״א — בזמן הזה
דער רמ״א זאגט אז דאס איז נאר געווען בזמן חכמים, אבער היינט, וואס מיר וואוינען צווישן גוים, איז יעדע דליקה א סכנת נפשות.
5) משנה ברורה — למעשה
דער משנה ברורה און שפעטערע פוסקים פסק׳ענען אז היינט, וויבאלד א פייער קען זיך איבערכאפן צו נעקסט דאור וואו עס קען זיין א זקן, חולה, אדער קינד וואס קען נישט אנטלויפן, איז יעדע דליקה א ספק פיקוח נפש, און עס איז א מצוה צו אויסלעשן א דליקה אויף שבת. דער רמב״ם אליין זאגט „יוציאו בני אדם כדי שלא ימותו” — אבער ער רעדט באופן ווען מ׳איז זיכער אז ס׳איז נישטא קיין חשש אויף מענטשן. דער משנה ברורה׳ס חידוש איז אז אין פראקטיק איז כמעט שטענדיג דא א ספק פיקוח נפש.
—
הלכה ד (המשך) — גרם כיבוי: מחיצה פון כלים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לעשות מחיצה בכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה.”
פשט: מ׳מעג ברענגען כלים — סיי פולע מיט וואסער, סיי ריקע וואס זענען פייער-רעזיסטענט — און מאכן א מחיצה צו סטאפן דעם פייער.
חידושים:
1) כלי חרס חדשים מלאים מים
אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים — אפילו ווען מ׳ווייסט זיכער אז ווען דער פייער קומט אן, וועלן די כלים זיך צושפאלטן (מתבקע) און דאס וואסער וועט זיך אויסגיסן און אויסלעשן דעם פייער — מותר, ווייל דאס איז גרם כיבוי (אינדירעקטע לעשונג), נישט כיבוי בידים.
2) יסוד: פארוואס איז גרם כיבוי מותר?
מדרבנן איז אסור צו מאכן א גרם מלאכה, אבער ווייל ס׳איז דא חשש הפסד, האבן חכמים מתיר געווען גרם כיבוי.
—
הלכה ד (המשך) — כופין קערה על גבי הנר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב א מענטש האט א נר און ער האט מורא אז ס׳גייט אנצינדן די קורה (דאך), מעג מען איבערדרייען א קערה על גבי הנר כדי צו פראטעקטן אז ס׳זאל זיך נישט אנצינדן.
פשט: מ׳שטעלט א קערה איבער דעם נר צו פארמיידן אז דער דאך זאל זיך אנצינדן.
חידושים:
1) מבטל כלי מהיכנו — דא מותר
פריער האט מען געלערנט אז מ׳טאר נישט שטעלן א כלי אונטער שמן וואס טראפט וועגן מבטל כלי מהיכנו — אבער דא איז מותר. דער חילוק: דא איז עס צוליב סכנה/הפסד (אז דער דאך זאל זיך נישט אנצינדן), דעריבער האט מען מתיר געווען אפילו מבטל כלי מהיכנו.
2) פראקטישע פארשטענדעניש
ס׳איז א הויכע קערה וואס איז גענוג הויך אז די לעכט קען נאך ברענען אונטער איר — ס׳לעשט נישט אויס דעם נר דירעקט. אויב עס וואלט דירעקט אויסגעלאשן, וואלט עס געווען אסור. דא איז עס א גרם — ס׳גורם׳ט אז דער פייער זאל ווערן קלענער אדער זיך אויסלעשן ווען ער קומט אן צום קערה.
—
הלכה ד (המשך) — פורשין עור של גדי / טלית על קורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “טלית שאחז בה האור — מעג מען ברענגען דברים שאין האור שולטת בהן און אויסשפרייטן אויף דעם חלק פון דער קורה/שראנק וואס איז נאך נישט פארברענט, כדי שלא תאחז בה האש.”
פשט: מ׳לייגט א פייער-רעזיסטענטע זאך אויף דעם טייל וואס ברענט נאך נישט, כדי צו סטאפן דעם פייער פון ווייטער גיין.
חידושים:
1) ווייניגער ווי גרם כיבוי
דא לעשט מען גארנישט אויס — מ׳מאכט נאר אז קיין נייע פייער זאל נישט אנגעצינדן ווערן. דער ערשטער האלב פון דער שראנק גייט בלייבן ברענען ביז ס׳איז אויס. מ׳האט נאר געסטאפט אז דער פייער זאל נישט ווייטער גיין צום צווייטן האלב. דאס איז אפילו ווייניגער ווי גרם כיבוי — ווייל ביי גרם כיבוי לעשט מען אויס דארט וואו ס׳ברענט שוין, אבער דא סטאפט מען נאר אז א נייע פייער זאל נישט אנטשטיין.
2) פארוואס דארף מען דעם בכלל דיסקוטירן?
אויב מ׳טוט גארנישט צום פייער אליין, נאר מ׳לייגט א זאך אויף א פלאץ וואו ס׳ברענט נאך נישט — פארוואס זאל דאס זיין אסור? דער תירוץ: ווייל ער מיינט דאך יא אויסצולעשן — ווען דער פייער וועט אנקומען דארט, וועט ער זיך אויסלעשן. דאס איז די כוונה פון „כדי שלא תאחז בה האש.”
—
הלכה ד (המשך) — ספר תורה שאחז בו האור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ספר תורה שאחז בו האור — פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה.”
פשט: מ׳מעג דעם ספר תורה אויסשפרייטן און ליינען דערפון, און אויב דער פייער לעשט זיך דערביי אויס — איז עס מותר.
חידושים:
1) צי מיינט עס דוקא א ספר תורה?
“ספר תורה” אין דער משנה קען מיינען יעדע ספר. אבער ס׳דארף זיין א ספר וואס מ׳מעג ליינען בשבת — ווייל אויב ס׳איז א ספר חשבונות, טאר מען עס נישט ליינען בשבת.
2) וויאזוי העלפט “פושטו” אויסצולעשן?
דורך אויסשפרייטן דעם ספר ווערט דער פייער “געטשאוקט” — ס׳ברענט פון הינטן, און דורך אויסשפרייטן שטערט מען דעם פייער.
3) גרם כיבוי נאר לצורך מצוה/הפסד
אפשר איז גרם כיבוי נאר מותר לצורך מצוה אדער הפסד — דעריבער רעדט מען פון ספר תורה (מצוה) אדער טלית (הפסד).
—
הלכה ד (המשך) — נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳מעג גיסן וואסער אויף דעם צד וואס האט נאך נישט אנגעהויבן ברענען, ואם כבה כבה.
פשט: מ׳גיסט וואסער אויף דעם טייל וואס ברענט נאך נישט, און ווען דער פייער קומט אן, לעשט ער זיך אויס.
חידושים:
1) “ואם כבה כבה” — ס׳גייט זיך פראקטיש אויסלעשן
“ואם כבה כבה” מיינט אז אין פראקטיק גייט זיך דער פייער כמעט שטענדיג אויסלעשן — ווייל דער פייער קומט אן צום וואסער און לעשט זיך אויס. דאס איז א גרמא — מ׳גיסט דאס וואסער „איין טריט פארדעם” וואו דער פייער איז, און ווען דער פייער קומט אן, לעשט ער זיך אויס. ס׳איז קיין ספק נישט אז ס׳גייט זיך אויסלעשן — דער היתר איז נאר ווייל מ׳טוט עס נישט דירעקט.
2) פארגלייך צו מאדערנע גרמא-מעכאניזמען
דאס ווערט פארגליכן צו מאדערנע גרמא-טעכנאלאגיעס (שבת קאר, עלעקטרישע גרמא-מעכאניזמען) — מ׳דרוקט עפעס, און דער רעזולטאט קומט אינדירעקט. מאנכע זאגן אז דאס איז א טעות, אבער דער רמב״ם׳ס הלכה איז קלאר אז אזא גרמא איז מותר ביי הפסד.
3) פארבינדונג צו גיסן וואסער אויף א ברענענדיגע הויז
אפילו ווען דער רמ״א זאגט מ׳טאר נישט אויסלעשן א פייער (מדרבנן), איז דאס נאר דירעקטע כיבוי. אבער “האלב גרמא” — ווי גיסן וואסער אויף דעם טייל פון הויז וואס ברענט נאך נישט (אזוי ווי א פייערלעשער טוט) — איז מותר, ווייל עס איז אינדירעקט.
[דיגרעסיע: פייער אין אמאליגע צייטן] אמאל האט מען מער געדיעלט מיט פייער — יעדע הויז האט געהאט א פייערפלאץ, מ׳האט גענוצט פייער צום הייצן און קאכן, א קינד האט זיך אויפגעוועקט אינמיטן נאכט און געדארפט אנצינדן א לעכט. דעריבער פארשטייט מען בעסער די „טריקס” וואס דער רמב״ם רעדט וועגן.
—
הלכה ד (המשך) — שכח נר דולק על גבי טבלא
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שכח נר דולק על גבי טבלא — מעג מען שאקלען (נער) די טבלא אז דער נר זאל אראפפאלן. אבל המניחו בערב — טאר מען נישט, ווייל די טבלא ווערט א בסיס לדבר האסור.”
פשט: אויב מען האט פארגעסן א ברענענדיגע ליכט אויף א טיש, מעג מען שאקלען דעם טיש אז דער ליכט זאל אראפפאלן (גרם כיבוי). אבער אויב מען האט עס בכוונה אהינגעלייגט ערב שבת, ווערט דער טיש א בסיס לדבר האסור און מען טאר עס נישט שאקלען.
חידושים:
1) חילוק שכחו/הניחו
דער חילוק איז נישט צייטליך (ווען ער האט עס אהינגעלייגט) נאר כוונה-באזירט: “שכחו” מיינט ער האט ערב שבת ארומגעגאנגען מיט א ליכט, עס אראפגעלייגט אויפ׳ן טיש, געמיינט עס אוועקצונעמען, און פארגעסן — דעמאלט איז דער טיש נישט א בסיס. “הניחו בערב” מיינט ער האט עס בכוונה דארט אוועקגעלייגט ערב שבת — דעמאלט ווערט דער טיש א בסיס לדבר האסור.
2) גרם כיבוי ביי נר דולק
דאס שאקלען פון דער טבלא איז א גרם כיבוי (אינדירעקטע אויסלעשונג), וואס איז מותר. עס איז נישט א זיכערע כיבוי — ער ווייסט נישט זיכער אז דער פייער גייט אויסגיין.
3) סכנה vs. חשש שריפה
דער פאל פון נר דולק רעדט פון א חשש אז עס קען מאכן א פייער (נישט ממש סכנה), און אפילו אזוי מעג מען שאקלען. אויב עס וואלט געווען ממש סכנה, וואלט מען אפילו ביי “הניחו בערב” געמעגט, ווייל גרם כיבוי ביי סכנה וואלט מתיר געווען אויך מוקצה. אבער פון דעם וואס דער רמב״ם מחלק צווישן שכחו און הניחו, זעט מען אז עס רעדט נישט פון סכנה — ווייל ביי סכנה וואלט דער חילוק נישט עקזיסטירט.
—
הלכה ד (המשך) — נכרי שבא לכבות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “נכרי שבא לכבות — אין אומרים לו כבה ואין אומרים לו אל תכבה.”
פשט: א גוי וואס קומט פון זיך אליין אויסלעשן — מ׳דארף אים נישט סטאפן, און מ׳זאגט אים נישט אויסלעשן. מ׳רופט נישט א גוי הייסן אויסלעשן, אבער ווען ער קומט פון זיך אליין, לאזט מען אים. מ׳האט נישט קיין מצוה אים צו מאכן שובת זיין.
—
הלכה ד (המשך) — קטן שבא לכבות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “קטן שבא לכבות — אין שומעין לו. ואם עשה על דעת אביו — [צריך למחות]. אבל מעצמו / מדעת עצמו — אין בית דין מצווין להפרישו.”
פשט: א אידיש קינד וואס קומט אויסלעשן א פייער שבת — מ׳לאזט אים נישט. אבער אויב ער טוט עס פון זיין אייגענע דעת (נישט על דעת אביו), איז בית דין נישט מחויב אים מפריש צו זיין.
חידושים:
1) חילוק נכרי/קטן
דאס איז דער עיקר חילוק: א גוי — מ׳זאגט אים נישט “אל תכבה”; א קטן — מ׳זאגט אים יא, מ׳לאזט אים נישט. דער גוי האט מען נישט קיין מצוה צו מאכן שובת זיין; דער קטן האט מען א חיוב.
2) מחלוקת וועגן טייטש “אין שומעין לו”
איינער האט פארגעלייגט אז “אין שומעין לו” מיינט נישט אז מ׳סטאפט אים, נאר אז ווען ער קומט פרעגן “טאטי, זאל איך אויסלעשן?”, זאגט דער טאטע נישט “יא”. דער אנדערער האט שטארק חולק געווען: “אין שומעין לו” מיינט טאקע מ׳לאזט אים נישט אויסלעשן — מ׳שטופט אים אוועק, מ׳זאגט אים “ניין”. דאס איז דער חילוק פון א גוי: ביי א גוי שווייגט מען, ביי א קטן זאגט מען אקטיוו “ניין”. דער שטארקער דעה איז אז “אין שומעין לו” מיינט טאקע מ׳לאזט אים נישט — מ׳דארף מוחה זיין. דער ראיה: דער חילוק צווישן נכרי (וואו מ׳שווייגט) און קטן (וואו מ׳רעדט אקטיוו) מוז זיין אז ביי קטן טוט מען עפעס מער — מ׳סטאפט אים.
3) טייטש “על דעת אביו” vs. “מדעת עצמו”
דאס איז א שווערע שאלה וואס די מפרשים האבן נישט קלאר. “על דעת אביו” מיינט נישט נאר אז דער טאטע הייסט אים אויסדריקליך — עס מיינט אז דאס קינד טוט עס צו העלפן דעם טאטע, אדער ער באקומט א הינט/רמז פון דעם טאטע. “מדעת עצמו” מיינט ער האלט אליינס אז ער איז גרויס גענוג צו העלפן, ער טוט עס סתם פון זיך.
4) פארבינדונג צו כללי חינוך קטנים (פרק כ״ד)
דער רמב״ם אין פרק כ״ד זאגט: א קטן וואס טוט בשבת דבר שאינו שבות — אין בית דין מצווין להפרישו. אויך אויב דער טאטע לאזט — אין אנו מחייבין אותו למחות בו. ביי פייער, וואו חז״ל האבן געמאכט ספעציעלע קולות (גרמות א.א.וו.), זעט מען מער ארויס דעם פשט: אפילו ביי א דאורייתא (מכבה), אויב דער קטן טוט עס נישט על דעת אביו, איז בית דין נישט מחויב אים מפריש צו זיין. דאס איז א חידוש — ווייל געווענליך ביי דאורייתא׳דיגע עבירות וואלט מען געמיינט מ׳דארף מוחה זיין, אבער ביי פייער האבן חז״ל מיקל געווען.
5) “שפיסותיו עליו” — דער יסוד פון חיוב ביי קטן
דער חיוב צו סטאפן א קטן איז דוקא ווען ער איז “שפיסותיו עליו” — ער איז אויף דעם טאטע׳ס אחריות. דאס מיינט אבער נישט יעדער קטן וואס טוט אליינס, נאר דוקא ווען ער טוט “על דעת אביו”. א קטן וואס עסט חזיר פון זיך אליין — מ׳האט נישט קיין מצוה אים צו סטאפן (לויט דעם שיטה). חינוך איז א מצוה צו מחנך צו טון מצוות, נישט א כפיה צו סטאפן עבירות.
—
הלכה ד (המשך) — אמירה לנכרי בדליקה
פשט: ביי א דליקה בשבת האט מען ספעציעלע קולות — מ׳מעג רמז׳ן פאר א גוי “כל המכבה אינו מפסיד”, כאטש געווענליך טאר מען נישט הנאה האבן פון א גוי׳ס ארבעט אויף שבת ווען ער טוט עס על דעת ישראל.
חידוש: דער רמב״ם הייבט אן דעם ענין מיט׳ן איסור פון אויסלעשן א פייער, אבער למעשה רעכנט ער אויס אלע וועגן וואס מ׳מעג יא טון — אריינגערעכנט רמז׳ן פאר גוים. דער כלל איז: אמירה לנכרי איז נאר מדרבנן, און ביי א דליקה (צורך) האבן חז״ל מקיל געווען.
—
הלכה י״א — הוצאה מרשות לרשות: אב מלאכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא.”
פשט: הוצאה פון איין רשות צו דער אנדערער איז איינע פון די ל״ט אבות מלאכות.
חידושים:
1) פארוואס באטאנט דער רמב״ם אז ס׳איז אן אב מלאכה?
דער רמב״ם וויל אפקומען פון א מיסקאנסעפשאן — ביי אלע אנדערע מלאכות שאפט מען עפעס, מאכט מען א שינוי. ביי הוצאה האט מען בסך הכל גערוקט עפעס פון איין פלאץ צום צווייטן — קיין שינוי אין דעם חפץ גופא. דערפאר קען א מענטש מיינען ס׳איז נישט קיין ריכטיגע מלאכה. דער רמב״ם באטאנט אז יא, ס׳איז אן אב מלאכה.
2) פארוואס האט הוצאה אזויפיל הלכות?
ווייל הוצאה איז די מלאכה וואס א מענטש טוט כסדר — מ׳האט זאכן אין טאש, מ׳קען זייער גרינג נכשל ווערן. דערפאר דארף מען אן עירוב, און דערפאר זענען דא אזויפיל דעטאלן.
3) ראיה פון פסוק
“איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש — ויכלא העם מהביא” — משה רבינו האט געזאגט מ׳זאל נישט מער ברענגען נדבות פאר׳ן משכן. דער פסוק רופט דאס “מלאכה”, און דאס ברענגען איז געווען טראגן פון רשות היחיד צו רשות הרבים (אדער פארקערט). זעט מען אז טראגן הייסט מלאכה. דער רמב״ם באטאנט: “אף על פי שדבר זה… כל גופי תורה מפי משה מסיני הן” — אלע ל״ט מלאכות זענען הלכה למשה מסיני, אבער ביי הוצאה איז דא נאך א רמז פון פסוק.
4) מחלוקת ראשונים אין פשט הפסוק
רש״י גייט מיט דער דרשה פון חז״ל אז “מלאכה” מיינט דאס טראגן/ברענגען גופא. דער רשב״ם און רמב״ן פארשטייען אנדערש — די פרויען האבן געארבעט (געשפונען וכדומה) און געברענגט, “אל יעשו עוד מלאכה” מיינט זיי זאלן נישט מאכן נייע זאכן. דער רמב״ן טענה׳ט אז “מלאכה” מיינט נישט אלעמאל ארבעט — ווי “אשר לא שלח ידו במלאכת רעהו” וואו מלאכה מיינט “באלאנגינגס”/רכוש. דער רמב״ם ברענגט דא דעם דרש פון חז״ל.
—
הלכה י״א (המשך) — מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן למדנו מפי השמועה — המעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.”
פשט: אויסער הוצאה פון רשות לרשות, איז דא נאך אן אופן: טראגן ד׳ אמות אין רשות הרבים איז אויך חייב ווי הוצאה מרשות לרשות.
חידושים:
1) מקור
די גמרא זאגט “גמרא גמירי לה” — דער רמב״ם טייטשט דאס אלס הלכה למשה מסיני.
2) פשט פון “כמוציא” — בעל המאור
דער בעל המאור גיט אן אנדער פשט — א מענטש גייט ארום מיט זיין קליינע ד׳ אמות רשות, און ווען ער טראגט ארויס פון זיינע ד׳ אמות איז עס ליטעראלי ווי הוצאה מרשות לרשות. ד׳ אמות איז “רשותו של אדם”. קשה אויף דעם: ער וואקט דאך מיט זיינע ד׳ אמות, סאו די נייע ד׳ אמות זאלן מבטל זיין די פריערדיגע.
3) סטרוקטור פון אב מלאכה
הוצאה און הכנסה — דער רמב״ם מאכט נישט קיין חילוק צווישן זיי, ס׳איז ביידע די זעלבע מלאכה. מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים איז אן אופן פון דער זעלבער מלאכה.
—
הלכה י״א (המשך) — שיעור הוצאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואינו חייב עד שיוציא כשיעור המועיל… מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים.”
פשט: מ׳איז נאר חייב ווען מ׳טראגט ארויס א “שיעור המועיל” — א שיעור וואס איז חשוב/נוצליך פאר יענע ספעציפישע זאך.
חידוש — פארוואס הוצאה האט אזויפיל הלכות (שיעורים): ביי אנדערע מלאכות איז דער שיעור פארבונדן מיט דער מלאכה גופא. ביי הוצאה קען מען טראגן עניטינג — סממנים, אוכל, וכו׳ — און יעדע זאך האט איר אייגענע שיעור לויט וויאזוי מ׳נוצט עס. דערפאר זענען דא אזויפיל משניות און הלכות וואס זענען מפרט די שיעורים פאר יעדע זאך.
—
הלכה י״א (המשך) — עקירה והנחה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר… פטור.”
פשט: מ׳דארף ביידע — עקירה (אויפנעמען) פון איין רשות און הנחה (אוועקלייגן) אין דער אנדערער רשות. אן ביידע איז מען פטור.
חידוש: דער רמב״ם שטעלט עקירה והנחה צוזאמען מיט שיעור המועיל אין איין הלכה — ער קוקט עס אן אלס פארט פון דעם “שיעור” פון הוצאה, נישט אלס א באזונדערע תנאי. עקירה והנחה איז א חלק פון דער שלימות פון דער מלאכה, אזויווי דער שיעור איז א חלק פון דער שלימות. “הלכות הוצאה” מיינט אז מען דארף ביידע פארטס: דעם שיעור (כשיעור) און עקירה מיט הנחה. דער רמב״ם קוקט עס אן אלס איין פאקעט.
וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים — דארף אויך עקירה, הנחה, און שיעור. ואינו חייב עד שיעקור כשיעור ויניח בצד האחרת.
—
הלכה י״ב — תולדות הוצאה: זורק און מושיט
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווארפן (זורק) און איבערגעבן (מושיט) פון רשות לרשות, אדער מתחלת ד׳ לסוף ד׳ ברשות הרבים — “הרי זה תולדת המוציא וחייב.”
פשט: די צורה איז אביסל אנדערש, אבער דער אויפטו איז דער זעלבער: דער חפץ קומט אן פון איין רשות צום אנדערן.
חידוש — כלאחר יד ביי זורק: “אבל הזורק כלאחר יד פטור.” פארוואס ברענגט דער רמב״ם כלאחר יד דוקא ביי זורק און נישט ביי מוציא? ער וואלט דאך געקענט זאגן כלאחר יד אויף מוציא אויכעט! ערשט אין הלכה י״ג שטייט אז המוציא כלאחר יד איז אויך פטור — פארוואס נישט גלייך דא? דאס בלייבט אן אפענע קשיא.
—
הלכה י״ב (המשך) — מוציא מקצת החפץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המוציא מקצת החפץ מרשות לרשות פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו.”
פשט: אויב א טייל פון דעם חפץ איז נאך געבליבן אין דער פריערדיגער רשות, איז ער פטור.
חידוש — כלי מצרפן: “קופה שמלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל” — אפילו טויזנטער שטיקלעך חרדל, זענען זיי אלע בטל צום כלי. “המוציא רוב — פטור עד שיוציא את כל הכיפה.” דער כלי מאכט אלעס אינעווייניג פאר איין חפץ — “שהכלי מצרפן כל מה שבתוכו.” מ׳קוקט נישט אויף וואס ליגט אינעווייניג, נאר אויף דעם כלי אלס גאנצעס.
—
הלכה י״ג — דרך המוציאין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המוציא חפץ מרשות לרשות — בין בימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתפו — חייב, שהוציא כדרך המוציאין.”
פשט: טראגן מיט רעכטע האנט, לינקע האנט, אין בגד/טאש, אדער אויף אקסל — אלע זענען דרך המוציאין.
חידושים:
1) על כתפו למעלה מעשרה
אפילו ווען דער משא איז למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים (וואו מ׳קען טענה׳ן אז רשות הרבים גייט נישט אזוי הויך), איז ער נאך אלץ חייב. “שכן אנו מוצאין במשכן — בכתף ישאו” — אין משכן האט מען געטראגן די ארון בכתף, און אלע מלאכות שבת לערנט מען פון משכן.
**[דיגרעסיע: וויאזוי האט מען געטרא
גן בכתף?] מ׳האט עס געלייגט אויף די אקסלען, מיט די הענט האלטנדיג צו די זייט אז עס זאל נישט אראפּפאלן. דאס איז געווען א דרך כבוד — הויך, “בען לעוועל.” עס איז אויך גרינגער** צו שלעפן שווערע זאכן אויף די אקסל ווי אויף די הענט. דער כוזרי מיינט אז זיי האבן זיך געטראגן אויף די אקסל. דער פסוק “בכתף ישאו” מיינט בגוף — אנדערע שבטים האבן באקומען עגלות, אבער בני קהת האבן געטראגן בכתף.
—
הלכה י״ג — שלא כדרך המוציאין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווער עס טראגט ארויס “בין שני ויגדים” (צווישן צוויי שטיקער בגד), “בפיו” (אין מויל), “בפי ויגדו” (אין קאלער), “במנעלו ובסנדלו” (אין שיך) — “פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.”
פשט: פטור אבל אסור — דאס זענען נישט נארמאלע וועגן ווי מענטשן טראגן זאכן.
—
הלכה י״ג (המשך) — המוציא משא על ראשו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם היה שק כבד, כגון שק מלא או טייבה, שמונח על ראשו ותופס בידו — חייב, שכן דרך המוציאין.” אבער “אם היה חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו ואינו אוחזו בידו — פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים המונחים על ראשיהם.”
פשט: א שווערע לאסט אויפן קאפ מיט די הענט האלטנדיג צו די זייט — דאס איז א נארמאלע דרך. אבער קליינע זאכן אויפן קאפ אן האלטן מיט הענט — דאס איז נישט דרך העולם.
חידוש: דער חילוק איז: גרויסע/שווערע זאכן אויפן קאפ מיט הענט — דאס איז דרך המוציאין, ווייל אזוי טראגט מען שווערע זאכן. אבער קליינע זאכן אויפן קאפ אן האלטן מיט הענט — דאס איז נישט דרך העולם, ווייל קליינע זאכן טראגט מען נישט אויפן קאפ.
[הומאריסטישע הערה:] מ׳טראגט דאך ריזיגע שטריימלעך אויפן קאפ — איז מען פטור? ענטפער: מ׳טראגט עס נישט מיט די האנט, ס׳איז בכלל נישט דרך הוצאה — ס׳איז לבוש.
—
הלכה י״ג (המשך) — המעביר למעלה מראשו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ ברשות הרבים, אפילו שהעבירו למעלה מראשו — חייב.”
פשט: דא רעדט מען נישט פון לייגן אויפן קאפ, נאר פון האלטן אויף די הענט אבער העכער פון קאפ — אפילו העכער פון צען טפחים, איז ער חייב.
חידושים:
1) קשיא — למעלה מעשרה טפחים
למעלה מעשרה טפחים איז דאך נישט רשות הרבים — פארוואס איז ער חייב? דער תירוץ: ווייל דער מענטש אליין איז בתוך עשרה, און ער טראגט דעם חפץ, איז דער חפץ קאנעקטעד צום מענטש. ווען מ׳זאגט למעלה מעשרה איז פטור, מיינט מען ווען די עקירה אליין איז אויף א פלאץ למעלה מעשרה — אבער ווען א מענטש וואקט מיט דער זאך, איז עס פארבונדן צום מענטש וואס איז בתוך עשרה.
2) מחלוקת ראשונים
אנדערע ראשונים זאגן אז מ׳איז נאר חייב אויב ס׳איז געווען א עקירה והנחה למטה מעשרה פריער/נאכדעם. דער רמב״ם אבער זאגט אז אפילו באופן שהוא למעלה מעשרה כל הזמן — חייב.
3) חילוק — נאר ביי מעביר ד׳ אמות
דער דין איז דווקא בנוגע העברה ד׳ אמות ברשות הרבים, אבער פון רשות לרשות (רשות היחיד לרשות הרבים) וועט עס מסתמא זיין אנדערש ווען ער טראגט למעלה מראשו — ווייל דארט קוקט מען מער אויף דעם פלאץ פון וואו און צו וואו ער טראגט.
4) דער ראב״ד׳ס פשט — עבר דרך עליו
דער ראב״ד לערנט אנדערש פשט אין דער גמרא. ער טייטשט “אף על פי שעבר דרך עליו” אז אפילו א מענטש שטעקט אויס זיין האנט פון רעכטס און לייגט עס אויף לינקס (סוף ד׳ איז תחילת ד׳), און אינצווישן איז עס געווען אויף דעם מענטש (וואס איז כביכול א מקום פטור) — איז ער נאך אלץ חייב. אבער אויב דער מענטש פארט מיט דער זאך (ער גייט מיט עס), איז עס א גאנצע צייט אויף א מקום פטור — דארף ער דאך זיין פטור.
—
הלכה י״ד — טלטול בתוך ד׳ אמות ברשות הרבים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן.”
פשט: א מענטש מעג מטלטל זיין אין זיינע ד׳ אמות אין רשות הרבים.
חידושים:
1) “שהוא עומד בצדן” — וואס מיינט דאס?
דא איז א גרויסע שאלה: מיינט עס אז דער מענטש שטייט אין דער זייט פון א ד׳ על ד׳ סקווער (און ער האט ד׳ אמות פאראויס), אדער מיינט עס אז ער שטייט אין מיטן און האט ד׳ אמות ארום זיך (וואס וואלט אויסגעקומען 8×8)?
2) מגיד משנה׳ס שיטה
דער מגיד משנה טענה׳ט אז “לכל רוח שהוא רוצה” מיינט נישט אז ער האט ד׳ אמות אין יעדע ריכטונג (וואס וואלט געווען 16 אמות סקווער). ער מיינט נאר לפניו אדער בצדו — נישט אז ס׳זאל אויסקומען ד׳ מאל ד׳.
3) פארשלאגענע פשטים אין “בצדן”
(א) ער שטייט אין דער זייט פון דעם סקווער, און דער סקווער איז פאר אים; (ב) “מצדו” מיינט ווי ווייט א מענטש קען שטרעקן זיינע הענט — דאס איז זיין רשות. דער פשטות׳דיגער פארשטאנד איז אז פאר א מענטש איז דא א סקווער ד׳ על ד׳, ער דרייט זיך — דרייט זיך מיט דער סקווער.
—
הלכה י״ד (המשך) — שיעור ד׳ אמות: מדידה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “האמה של אלו מודדין באמת האדם.” אויב ער איז “ננס באבריו — נותנין לו ד׳ אמות בינונית של כל אדם.”
פשט: מ׳מעסט מיט דעם מענטש׳ס אייגענע אמה (זיין האנט). אבער א קליינער מענטש באקומט א בינונית׳דיגע שיעור.
חידוש: א גרויסער מענטש באקומט לויט זיינע אייגענע (גרעסערע) אמות — ס׳ווערט נישט קלענער, נאר גרעסער. דער כלל: ס׳ווערט נישט קלענער פון בינונית, אבער ס׳קען ווערן גרעסער.
—
הלכה י״ד (המשך) — מקור פון ד׳ אמות: הלכה למשה מסיני
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מפי הקבלה אמרו חכמים שזה שנאמר בתורה ‘שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו׳ — שלא יטלטל חוץ למרובע זה.” דער שיעור איז “כמדת אורך אדם ופשיטת ידיו ורגליו.”
פשט: “שבו איש תחתיו” — דארט וואו דו זיצסט מעגסטו מטלטל זיין. “אל יצא איש ממקומו” — מער פון דעם טאר מען נישט. דער פסוק רעדט אריגינעל וועגן מן-קלויבן שבת, אבער חז״ל דרש׳ענען ארויס דעם כלל פון ד׳ אמות.
חידושים:
1) וויאזוי קומט ארויס ד׳ אמות
א נארמאלער מענטש איז בערך ג׳ אמות הויך, ווען ער שטרעקט אויס זיינע הענט קומט צו נאך אן אמה — צוזאמען ד׳ אמות. דאס איז דער מקור פון דעם שיעור.
2) דאס מיינט נישט בלויז אויסשטרעקן
ער מעג טראגן אין דעם גאנצן סקווער פון ד׳ אמות — ער זיצט “בצד” פון דעם סקווער.
3) קשיא — לאקעצן מן שבת?
לויט דעם פשט וואלט מען געקענט לאקעצן דעם מן שבת (ווייל מ׳קען זיך אוועקזעצן און נעמען פון ד׳ אמות ארום)? תירוץ: ס׳איז נאר א דרש — דער פשט פון פסוק איז “זיץ וואו דו ביסט און גיי נישט ארום שבת זוכן מן.”
—
הלכה ט״ו — שנים שד׳ אמות שלהן מעורבין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “היו שנים מקצת ד׳ אמות של זה לתוך ד׳ אמות של זה — מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו.”
פשט: צוויי מענטשן וואס שטייען/זיצן נאענט איינער צום אנדערן, און זייערע ד׳ אמות אוועלעפן זיך — מעגן ביידע ברענגען עסן צום אוועלעפטן פלאץ און דארט עסן, אבער קיינער טאר נישט ארויסנעמען פון זיינע ד׳ אמות אין דעם חבר׳ס ד׳ אמות.
חידוש: דאס איז א חידוש — מ׳האט נישט גוזר געווען אויף דעם פאל, כאטש מ׳וואלט געקענט מיינען אז ס׳זאל זיין אסור מדרבנן.
—
הלכה ט״ו (המשך) — דריי מענטשן: האמצעי מבליע ביניהם
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם היו שלשה והאמצעי מבליע ביניהם, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, אבער השנים החיצונים אסורים זה עם זה.”
פשט: דער מיטלסטער מענטש גרעניצט זיך מיט ביידע זייטן אין זיינע ד׳ אמות, דעריבער מעג ער מיט ביידע. אבער די צוויי אויסערליכע מענטשן טארן נישט מיטאנאנדער, ווייל זיי זענען נישט אין יעדער אנדערעס ד׳ אמות. מ׳זאגט נישט אז עס ווערט איין גרויסע רשות סמוכה, און מ׳זאגט אויך נישט אז מ׳אסר׳ט דעם מיטלסטן מענטש צוליב א גזירה.
—
הלכה ט״ו (המשך) — קעטן פון מענטשן: טראגן דורך אסאך מענטשן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד׳ אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, שאין לך כל אחד ואחד שנטל אלא בתוך ד׳ אמות שלו.”
פשט: מ׳מעג מאכן א קעטן פון מענטשן, יעדער איינער גיט איבער דעם חפץ צום נעקסטן, אפילו הונדערט מענטשן, אפילו דער חפץ ווערט גערוקט כמה מילין. ס׳איז מותר ווייל מ׳קוקט נישט אויף דעם חפץ נאר אויף דעם מענטש — קיין איין מענטש האט נישט געטראגן מער ווי ד׳ אמות.
חידושים:
1) חילוק צווישן הוצאה און אנדערע מלאכות (שנים שעשאוה)
ביי אנדערע מלאכות (ווי מעביר אש) זאגט מען אז ווען מערערע מענטשן טוען צוזאמען א מלאכה, קוקט מען אויף דעם רעזולטאט — צווישן אלע איז ארויסגעקומען א גאנצע מלאכה. דא אויך איז דער חפץ פאקטיש געטראגן געווארן כמה מילין — פארוואס איז דאס נישט א מלאכה?
דער תירוץ: ביי הוצאה קוקט מען נישט אויף דעם חפץ (פועל יוצא) נאר אויף דעם מענטש׳ס מעשה. קיין איין מענטש האט נישט מעביר געווען ד׳ אמות ברשות הרבים. דאס איז אפילו ווייניגער ווי שנים שעשאוה — ווייל ביי שנים שעשאוה (ווי אחד עוקר ואחד מניח) איז עס כאטש פטור אבל אסור מדרבנן, אבער דא איז עס מותר לכתחילה.
2) פארוואס אנדערש פון שנים שעשאוה?
ביי אחד עוקר ואחד מניח — ביידע קענען עס אליינס טון (זה יכול וזה יכול), דעריבער איז עס שנים שעשאוה, פטור אבל אסור. אבער דא איז עס בכלל נישט קיין מלאכה — ווייל קיין איינער האט נישט געטון דעם שיעור פון ד׳ אמות ברשות הרבים. ס׳איז ממש גארנישט געשען פון קיין איין מענטש׳ס זייט.
3) קשיא פון אחרונים — איין מענטש אליין
אויב דער עיקר סברא איז אז יעדער מענטש האט נאר געטראגן אין זיינע ד׳ אמות, קען דאך איין מענטש אליין דאס זעלבע טון — ער זעצט זיך אויף א נייע פלאץ, טראגט אין זיינע ד׳ אמות, שטעלט אוועק (מניח), גייט ווייטער, הייבט אויף (עוקר), טראגט נאכאמאל פחות פחות מד׳ אמות. וואס איז דער חילוק צווישן אסאך מענטשן אדער איין מענטש?
4) ראב״ד׳ס מחלוקת
דער ראב״ד חולק אויף דעם עיקר הלכה. ער האלט אז א מענטש טאר נישט מטלטל זיין אין ד׳ אמות ברשות הרבים סתם אזוי — נאר בשעת הדחק, ווי ווען ער האט נישט וואו צו זיין (אין לו שם קביעות). דער שולחן ערוך פסק׳נט להלכה ווי דער רמב״ם.
5) רמב״ם — מותר לכתחילה
דער רמב״ם זאגט קלאר “מותר” — דאס מיינט מותר אפילו מדרבנן, לכתחילה. מיט אסאך מענטשן איז לכתחילה מותר לויט דער רמב״ם.
6) חילוק צווישן איין מענטש און אסאך מענטשן (פחות פחות מד׳ אמות)
דער ביאור הלכה ברענגט אז הרב בלומענפעלד טענה׳ט אז ס׳איז א חילוק צווישן אסאך מענטשן (מותר לכתחילה) צו איין מענטש וואס גייט אליין (משאכשיך — נאר בשעת הדחק). דער פרי מגדים איז מחלק: מדאורייתא איז עס טאקע די זעלבע — אבער מדרבנן האבן חכמים נישט געלאזט איין מענטש אליין דאס טון נאר בשעת הדחק (משאכשיך). אבער מיט אסאך מענטשן זאגט דער רמב״ם “מותר” — מותר אפילו מדרבנן.
7) כללי׳ע חילוק — הוצאה vs. אנדערע מלאכות
ביי הוצאה קוקט מען אויף דעם מעשה פון דעם מענטש, נישט אויף דעם פועל יוצא (רעזולטאט). ביי אנדערע מלאכות קוקט מען מער אויף וואס איז געשען. דא איז נאך ווייניגער ווי אנדערע הוצאה-פאלן, ווייל ער טראגט זיך אפילו נישט אין אן אנדערע רשות.
—
הלכה ט״ז — שיעור ד׳ אמות: אלכסון פון מרובע
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הואיל ויש לו לאדם לטלטל בתוך ד׳ אמות על ד׳ אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה — חמש אמות ושלושה חומשי אמה. לפיכך אין מעביר ואין הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה.”
פשט: א מענטש באקומט א מרובע פון ד׳ על ד׳ אמות. אויב ער גייט גראד איז עס ד׳ אמות, אבער אויב ער גייט שיף (אלכסון) פון איין עק צום אנדערן, איז עס 5 און 3/5 אמות. דעריבער איז מען ביי מעביר און זורק ברשות הרבים נישט חייב ביז מ׳איז מעביר מער ווי 5 ושלושה חומשי אמה.
חידושים:
1) דער יסוד
דער רמב״ם׳ס חידוש איז אז דער שיעור איז נישט סתם “ד׳ אמות” ווי מ׳רעדט בדרך כלל, נאר ווייל דאס איז די רשות פון דעם מענטש (א מרובע), קען ער אויסנוצן דעם אלכסון. דעריבער איז דער אמת׳ער שיעור חמש ושלושה חומשי אמה.
2) נאר ביי מעביר און זורק
דער רמב״ם באגרעניצט דעם דין — דאס גילט נאר ביי מעביר (טראגן) און זורק (ווארפן), נישט ביי אלע פאלן.
—
הלכה ט״ז (המשך) — חילוקי דינים לפי מרחק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דריי שטופן:
1. ביז ד׳ אמות — מותר לכתחילה
2. פון ד׳ אמות ביז ה׳ אמות וג׳ חומשין (אלכסון) — פטור אבל אסור (איסור דרבנן)
3. מער פון ה׳ אמות וג׳ חומשין — חייב חטאת מדאורייתא
פשט: דער רמב״ם שטעלט אוועק דריי לעוועלס פון דין לויט דעם מרחק.
חידושים:
1) דער גר״א׳ס פירוש — נאר ווען מ׳איז קובע מקום
דער גר״א זאגט אז דער דין פון אלכסון גילט נאר ווען א מענטש האט זיך קובע געווען זיין ד׳ אמות — דהיינו ער האט באשטימט וואו גענוי זיינע ד׳ אמות זענען. נאר דעמאלט באקומט ער דעם צוגאב פון אלכסון. דאס שטימט מיט דעם ראב״ד‘ס שיטה אז דער גאנצער היתר פון ד׳ אמות איז נאר ווען מ׳איז קובע מקום.
2) קשיא — פארוואס זאל דער אלכסון זיין מותר?
ווען מ׳גייט גראד (ישר), איז דער שיעור ד׳ אמות. אבער ווען מ׳גייט שיף (אלכסון), פארוואס זאל מען באקומען מער? דאס איז נאר לאגיש אויב מ׳האט שוין א פעסטן סקווער — אבער ווען מ׳גייט אין א ריכטונג, דארף מען ערשט מעסטן וואו די ד׳ אמות זענען, און אפשר זענען דיינע ד׳ אמות אויסגעשטעלט אין א ריכטונג וואס פאסט נישט מיט דיין וועג. דאס בלייבט נישט קלאר.
3) דער ראב״ד׳ס מחלוקת — קיין חילוק צווישן ד׳ און ה׳ וג׳ חומשין
דער ראב״ד האלט (ווי פריער געלערנט) אז בכלל איז נישטא קיין היתר לכתחילה צו טראגן אין ד׳ אמות — נאר במקום הדחק (שעת הדחק). דער ראב״ד גייט לויט דער דעה פון רבנן אז מ׳טאר נאר טראגן פחות פחות מד׳ אמות ווען מ׳איז נישט אפשר בדרך.
דער ראב״ד פרעגט אויפ׳ן רמב״ם: פון וואנען האט דער רמב״ם גענומען א נייע גזירה צווישן ד׳ אמות און ה׳ אמות וג׳ חומשין? אויב דער אמת׳ער גדר פון ד׳ אמות איז אייגנטלעך ה׳ אמות וג׳ חומשין (ווייל דאס איז דער אלכסון), דעמאלט זאל מען מעגן טראגן בשעת הדחק ביז ה׳ אמות וג׳ חומשין! דער רמב״ם׳ס חילוק — אז ד׳ אמות איז לכתחילה מותר, אבער צווישן ד׳ און ה׳ וג׳ חומשין איז פטור אבל אסור — איז נישט קלאר פון וואנען ער נעמט דעם נייעם איסור דרבנן.
4) שווערקייט מיט דער חלוקה דאורייתא/דרבנן
דער רמב״ם׳ס חלוקה צווישן דאורייתא און דרבנן איז זייער שווער צו מאכן אין הלכות שבת, ווייל “פטור” מיינט נארמאלערווייז “אבל אסור מדרבנן.” דער רמב״ם האט אבער צוגעטיילט דריי לעוועלס, וואס איז אומגעוויינטלעך. דער שולחן ערוך ברענגט טאקע אז ד׳ אמות איז לכתחילה מותר, אבער עס ווערט באמערקט אז אין אסאך פלעצער זעט עס נישט אויס אזוי אז מ׳מעג לכתחילה.
5) א מעגלעכער תירוץ — פחות פחות מד׳ אמות מיינט דעם אלכסון
מ׳קען אפשר לערנען אז ווען די גמרא זאגט “פחות פחות מד׳ אמות” מיינט עס בעצם דעם קוטר (דיאמעטער/אלכסון) פון ד׳ אמות, וואס קומט אויס מער פון ד׳ אמות. אזוי וואלט מען געקענט פארענטפערן דעם ראב״ד׳ס קשיא.
—
דערמיט ווערט פרק י״ב אפגעשלאסן.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שבת פרק י״ב – מבעיר
פתיחה והקדמה
מיר לערנען די הייליגע רמב״ם, הלכות שבת פרק י״ב, צוועלעפטע פרק. געוואלדיג.
מ׳גייט זאגן א שכוח פאר די בעלי נדבנים וואס זענען מנדב די שיעור, הרב רבי יואל וואס איז דער פטרון פון די שיעור. און אויב איינער וויל ספאנסערן א געוויסע שיעור, למשל איינער האט עפעס א קאנעקשן פונקט מיט די מלאכת מבעיר, קען ער ספאנסערן די פרק וואס איז עוסק אין דעם. אדער ס׳איז דא אסאך פרקים אין הלכות שבת, ווער ס׳וויל אפשר זאל מען מאכן אזויווי די מחבר און פארקויפן די תורה אין שול, פרשת האזינו קאסט עקסטער געלט. סאו למשל די פרק וואס רעדט וועגן קידוש קען מען פארקויפן פאר עקסטער געלט. איינער וואס וויל א פייער׳דיגע עבודת השם זאל מנדב זיין מבעיר. איינער וואס זיינע קידניס ארבעטן נישט זאל מנדב זיין “אוכל שני בתים נותנים”.
הלכה א – המבעיר כל שהוא חייב
שוין, זאגט דער רמב״ם, “המבעיר כל שהוא חייב”. מיר לערנען דא, מיר גייען יעצט לערנען, מיר האלטן אינמיטן די ל״ט מלאכות. איך האב שוין אויסגערעכנט רוב פון די ל״ט מלאכות מיין איך, און מיר האלטן יעצט ביי מבעיר. דאס איז נומער 37. זייער גוט.
איז דער רמב״ם רעכנט יעדע הלכה אויס קודם די אב מלאכה, און נאכדעם גייט ער שמועסן אויב ס׳איז דא תולדות. המבעיר, וויפיל איז דער שיעור מבעיר? כל שהוא. אנדערש ווי רוב מלאכות וואס מיר האבן געהאט, איז דא א געוויסע שיעור, כגרוגרת, כדי קמיע, אדער וואטעווער, כדי אותיות, צוויי אותיות. מבעיר איז כל שהוא. מאכן עני פייער, א קליינטשיקע פייער הייסט אויך געמאכט א פייער.
צורך לאפר – דער פשט פון מבעיר
אבער מבעיר מיינט געווענליך אנצינדן א… איך ווייס, אנצינדן א טיש, אנצינדן נישט א זאך וואס איז דער סדר אנצוצינדן, ווייל מיר גייען שפעטער זען וועגן אנצינדן א זאך וואס איז דער סדר אנצוצינדן. סאו ער זאגט דא, אנצינדן, פארוואס זאל א מענטש אנצינדן א שטיק האלץ? געווענליך איז אדער השחתה אדער ווייל ער וויל די אש.
אמאליגע צייטן, אזויווי איך האב געשמועסט יעצט מיט מיין חברותא ר׳ יצחק, פאר אונז זעט עס אויס לצורך אפר. אויב צינדט ער אן א פייער ווייל ער דארף די אפר, ער דארף די אש, איז ער חייב. פאר אונז זעט עס אויס ווי אזא זעלטענע זאך, איך ווייס, מ׳טוט עס ערב תשעה באב דארט, מ׳זאל האבן אש. אבער אמאליגע צייטן פלעגט מען מאכן, מ׳פלעגט הייצן מיט האלץ, און דארט האט מען עפעס א סדר אז מ׳דארף האבן אפר. אזויווי מיר זעען, ס׳איז למשל, פריער האבן מיר געלערנט וועגן א מתכת צו מאכן גחלים, אויך זעען מיר אין דער תמונה אז מ׳דעקט צו די האלץ מיט גחלי עמומים, מיינט איבערגעדעקט מיט אייפער. זעט אויס אז אייפער האט געהאט א וויכטיגע ניד, א מענטש האט געהאט אין זיין הויז אויך א באקעט פון אייפער. אזוי מאכט עס סענס, אז מילא, דאס איז דער אופן פון מבעיר איז מחייב, אז מ׳צינדט אן די פייער פאר א פאזיטיוו ריזען, ווייל מ׳וויל האבן אייפער. זאגסטו? יא יא, זייער גוט.
מבעיר בדרך מקלקל – פטור
אבער אויב מ׳טוט מען עס אבער בדרך מקלקל, ער פארברענט א טיש ווייל ער וויל פטור ווערן פון די טיש, אדער ער וויל איינעם צו פיקסן, פטור. מלאכה שאינה צריכה לגופה איז ער פטור, ווייל ער האט נישט געטון קיין מלאכה וואס איז א מתקן נאר א מקלקל. אזוי ווי אלע מלאכות ווייסן מיר אז אלע מלאכות איז פשט ווען מ׳מאכט עפעס ווייל מ׳וויל די פועל יוצא דערפון, ווייל מ׳דארף עס האבן, ס׳איז א חלק פון אנגרייטן. אבער עניטינג וואס מ׳טוט בדרך פון קלקול, איז מען אפשר א מהרס, א מקלקל, אבער ס׳איז נישט קיין מלאכה.
קשיית המגיד משנה – האלץ איז ווערד מער ווי אייפער
דער מגיד משנה ברענגט אן אינטערעסאנטע קשיא, ווען מ׳פארברענט א גוטע שטיקל האלץ און ס׳בלייבט אייפער, למעשה האט עס אסאך חרוב געמאכט. האלץ איז מער, אפילו ווען מ׳פלעגט נוצן אייפער, ס׳איז ווערד אסאך מער די האלץ ווי די אייפער. ס׳האט לכאורה אויך געמאכט א קלקול. אזוי נעמט ער אן, ער זאגט אז ס׳איז א מחלוקת אין די גמרא, אבער ער זאגט אז דער רמב״ם, דער מגיד משנה זאגט אז דער רמב״ם איז גערעכט, אז אפילו הכי הייסט דאס מתקן. הגם אז אייפער קעגן האלץ איז א שוואכע מעשה. אבער ער וויל יעצט די אייפער. ס׳גייט נישט אן. ער זאגט אז א לעבעדיגע בעל חי איז ווערד מער ווי א טויטע, אבער ס׳איז דא א היתר צו שחט׳ן. וואס איז די הוה אמינא?
אקעי. מ׳קוקט נישט אויף וואס איז בעסער, מ׳קוקט אויף וואס ער דארף. ער זאגט אז “הצריך לו אפר”, ווען ער דארף אייפער. אבער ווי אונז האבן דאס געזאגט אנהייב, אז ס׳זעט אונז אויס מאדנע, מבעיר צריך לו אפר. ס׳איז גראדע געווען מאדנע אין די גמרא אויכעט, פאר אביסל אן אנדערע ריזען, אבער ס׳איז נישט אזוי סימפל.
חילוק צווישן מבעיר און מבשל
וואס איז די חילוק פון מבעיר און מבשל? מבשל איז טייטש, מ׳מאכט א פייער, מ׳איז עוסק אויף מאכן די פייער אויכעט. מ׳לערנט קלאר, דאס איז כדי צו קאכן. אפילו ער נעמט צאם האלץ כדי דאס צו טון, איז ער עובר אויף די שניידן די האלץ לפי די שיעור פון קאכן. יעצט רעדט מען אבער נישט אז ער קאכט עפעס מיט דעם, מ׳רעדט ער פארברענט די זאך.
זאגט דער רמב״ם, מבעיר נאך דעם קאכט, קען ער זיין עובר אויף ביידע. מבעיר, סוף סוף גייט ער זאגן דער ראב״ד. יא.
מבעיר גדישו של חבירו – נקמה אלס תיקון
זאגט דער ראב״ד אזוי, וואס טוט זיך? מיר האבן יעצט געשמועסט אז פארברענען עפעס איז בדרך כלל אן השחתה, איז ער א מקלקל. אבער דאס איז ווען ס׳איז טאקע אן השחתה. אבער אויב דער מענטש אליין איז א מושחת, אויב דער מענטש איז א רשע און ער וויל יא די פייער, ער וויל די מקלקל, איז אזוי, מבעיר גדישו של חבירו, ער מאכט א פייער צו פארברענען זיין חבר׳ס תבואה אדער צו פארברענען זיין דירה, חייב, ער איז יא חייב, ס׳הייסט דא א מבעיר. פארוואס? אף על פי שהוא משחית, אפילו ער איז א משחית, ער איז א מקלקל, אבער מתוך שכונתו להנקם משונאו, ער טוט עס דאך ווייל ער האט א תאוות הנקמה אין זיין שונא, און איינמאל ער טוט עס, ונתקררה דעתו ושככה חמתו, מיט דעם וואס ער האט עס געטון האט ער זיך בארואיגט, הרי הבערה כשם הבערה. יא, ס׳שטימט מיט דעם, איך מיין אז דו לערנסט דעם ראב״ד אויף אנדערע זאכן.
ווילאנג ס׳ברענט אין אים א נקמה, ברענט עס נאך, און ווען בארואיגט ער זיך? ווען ער האט אויסגעגעבן זיין נקמה, ווען ער האט עס עקטשולייזד, ער האט עס ארויסגעברענגט מן הכח אל הפועל, איז ער זיך נישט קיין מקלקל. למאי נפקא מינה? ס׳דערמאנט זיך פון אן אנדערע הלכה, אונז האבן געלערנט ביי קורע על מתו בחמתו, אויב איינער צורייסט א גוטע בגד איז ער א מקלקל, אבער אויב איז דא א מצוה צו רייסן קריעה, אדער ס׳איז א וועג פון אויסדריקן די צער, איך מיין די ווארט איז נישט די מצוה, אפשר די ווארט איז ווייל די צער, די תורה האט געזאגט אז ווען א מענטש איז בצער צורייסט ער די בגד. אפשר זאל איך זאגן אז ס׳איז נתקררה דעתו, ווייל ער האט אויסגעגעבן זיין צער, ער בארואיגט זיך. אויב בחמתו, ער איז אין כעס, און ער בארואיגט זיך דורך קורע זיין על מתו, זעט מען די זעלבע זאך, אז אין דעם וועג הייסט עס יא א מתקן. אדער נאך א פאל, חובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו וואלט מען ווען געקענט אנקוקן ווי א מקלקל, אבער איינמאל אונז ווייסן דעם פאקט אז מיט דעם בארואיגט מען די יצר הרע, הייסט דאס מתקן הוא אצל יצרו הרע, ער איז מתקן זיין יצר הרע, איז ממילא איז מען יא חייב, ס׳הייסט נישט א פשוט׳ע מקלקל.
שיטת הראב״ד – מ׳קוקט אויף וואס דער מענטש וויל
און איך מיין אז דאס שטימט זייער גוט מיט די שיטה פון ראב״ד אויך מיט די עביד צורך לעפר, דער ראב״ד קוקט עס אן פשוט, וואס איז געווארן וועניגער ווערד? פון א האלץ איז געווארן אן עפר, א מענטש וואס איז נכנס געווארן יעצט מיט א חטא איז עס א קלקול, אבער דער ראב״ד קוקט נישט אן וואס איז אבדזשעקטיוולי בעסער, א האלץ אדער אן עפר, איך קוק אן וואס דער מענטש וויל. דער מענטש האט געדארפט אייפער, דער מענטש האט געוואלט יעצט אויסגעבן. ס׳איז נישט געווען א קלקול. מה שאין כן ווען ער טוט עס פאר ליידיג, איינער טראכט נישט, נעמט ער עס פאר א קלקול. אבער ווען ער וויל אויסגעבן, וויל ער. איך מיין ביידע זאכן, זעסטו ביידע, דער רמב״ם און דער ראב״ד. דער ראב״ד האט נישט געווען, ער האט נאכגעזאגט פון רמב״ן, ער האט עס געקוקט אין מגיד משנה. איינער אנדערש האט געפרעגט די קשיא. איך ווייס נישט פונקטליך וואס געווען די מסקנה, איך האב עס נאר דערמאנט צו זאגן אז ס׳איז נישט אזוי נארמאל דער צורך, איך זאל נישט בויען אויף דעם קיין גאנצע בנין.
דיסקוסיע: “הבל וריק” – דער ראב״ד׳ס מחאה
ר׳ יצחק: ניין, דאס איז אמת אז דער ראב״ד איז מחולק. דא זאגט דער ראב״ד, “אמר אברהם, כל זה הבל וריק”. דו ביסט נישט שטארק מיט די ידיעה. איך בין יא העפי, ווייל ער האט אסאך קנאת יצרו, ווייל ער געט אויס וואס ער דארף אויסגעבן לויט דער רמב״ם.
דער מגיד שיעור: ניין, דער ראב״ד האלט אז דברי הרמב״ם זענען הבל וריק. ער האלט נישט אזוי ווי “אמר אברהם, אפשר לפרש אנדערש מיט די גמרא”. ער האלט אז ס׳איז הבל וריק. דו דארפסט וויסן, ס׳איז א דעפינישן פון ווי ראנג דער רמב״ם איז לויט די שיטת הראב״ד. סתם, דער ראב״ד איז געווען א בעל זעם, ער האט זיך גערעגט, ער האט זיך געקאכט אין לערנען, ער איז נישט געווען קיין אזא נייס גיי. אמת.
א גאנצע וואס איך האב געוואלט זאגן איז אז דאס איז א מחלוקת רמב״ם און ראב״ד. וואס דער ראב״ד טענה׳ט, דער ראב״ד האט שוין געזאגט ביי א חובל בחבירו, האט דער ראב״ד געזאגט, ס׳איז עובד עבודה זרה, ווי קענסטו הייסן אים מקלקל? לויט׳ן ראב״ד וועט יא בלייבן למשל קריעה על מתו, אדער א שואל כעליון כדי להטיל אימה על אנשי ביתו, וואס דאס איז די מסקנה פון די גמרא דארט לגבי יענץ, וועט יא זיין חייב. כעס איז עובד עבודה זרה איז דאך א מקלקל.
ר׳ יצחק: ניין, אויב ס׳איז א ריכטיגע כעס, אויב ס׳איז א כעס וואס איז להטיל אימה, אה, אויב ס׳איז א כעס וואס איז מותר, אה.
דער מגיד שיעור: יא, דער ראב״ד טענה׳ט נאר אז דען, לויט זיין פשט אין די גמרא אויך, אז דעמאלטס ווען די כעס איז א… ס׳איז יצר הרע, נישט קיין טהרת הלב. איך וויל מדייק זיין אין רמב״ם. דער רמב״ם וואס זאגט אז די אלע זענען מתקן את יצרו הרע, אפילו א מי שמשליט את עצמו און ער טוט א מצוה וואס שטייט היינט אין די תורה, איך ווייס נישט ממש דאורייתא, אבער ס׳שטייט אין הלכה, א מצוה קריעה, אויך, וואס טוט ער אויף? אויך דעם יצר הרע. ער מיינט נישט דוקא רע.
ר׳ יצחק: ניין, לאו דוקא, מ׳דארף נישט שייכות צו דעם. דארטן איז ער מתקן ווייל ער טוט די מצוה.
דער מגיד שיעור: ניין, ער טוט נישט די מצוה. דער רמב״ם זאגט “שכל אלו”, דו ביסט גערעכט, אויף דעם די קשיא פרעגסטו?
ר׳ יצחק: ניין, “שכל אלו” גייט ארויף אויף… ניין, “שכל אלו” אויף די אלע עבירות.
דער מגיד שיעור: דער רמב״ם איז דא, ער שטעלט צוזאם דריי קייסעס צוזאמען דא בפרוש. ער זאגט, די אלע זענען מתקן את יצרו הרע. זאל מיר דיר זאגן אזוי, אפשר דער רמב״ם האט געטראכט, יצר הרע איז נישט דוקא שלעכט. שלעכט אדער גוט, ער האט א תאוה צו עפעס, ס׳איז אן ענין, ער איז מתייסר. אפשר איינער וואס האט א תאוה צו קריעה על מתו איז ער גערעכט. ער בארואיגט דעם מענטש.
לאמיר טראכטן ווען איז א חובל בחבירו וואס דער ראב״ד וואלט יא געהאלטן אז ס׳איז א גוטע חובל בחבירו. א קינד האט א ליסטע מיט זיך, און ער קומט און ער שלאגט אים, און ער שלאגט אים צוריק. לויט׳ן ראב״ד איז דאך דאס אויך א כשר׳ע, אזויווי מציל אדם מן הבהלה באופן אמיתי. איז דאך יעדע זאך סור מרע ועשה טוב. ס׳איז נאר א פאל ווען מ׳דארף זיין סור מרע ועשה טוב. ס׳קען זיין יענער האט געזאגט אזא שלעכטע פשט, אזא מורה. דו האסט א רשע׳דיגע שכן וואס שלאגט און הרג׳עט זיינע קינדער, גייסטו אים פארברענען א האלבע פון זיין הויז?
ר׳ יצחק: איך מיין אז נישט. איך רעקאמענד נישט אז מ׳זאל איינער וואס גייט דאווענען אין די נורסינג האום זאל מען פארברענען זיין הויז.
דער מגיד שיעור: אבער ס׳איז אביסל אינטערעסאנט דער ראב״ד, ווייל איינמאל דער ראב״ד פארשטייט אז כעס באופן אמיתי… דער פאקט אז דער ראב״ד אליין, דער ראב״ד פלעגט זיך רעגן א גאנצע צייט אויפ׳ן רמב״ם. קען נישט זיין אז ער זאל זיך ארויסרעגן אז מ׳דארף טאקע צוברעכן יענעמ׳ס הויז. ס׳זעט אויס אז נישט. ער האט געשריבן השגות איז איין זאך, אבער זיך רעגן צו פארברענען יענעמ׳ס הויז… דער ראב״ד האט נישט געזאגט מ׳זאל פארברענען דעם רמב״ם׳ס ספרים.
איך קען פארשטיין די חילוק, אז כעס במדה הנכונה איז נארמאל אז א מענטש זאל זיין דן מיעוט וועגן כעס איינמאל א חודש. פון וואו איך רעד איז דאך א מציאות פון א פעם בחיים אז מ׳דארף פארברענען יענעמ׳ס הויז. ס׳איז נישט עפעס א… אקעי. אבער דער רמב״ם האט אנגעקוקט אלעס די זעלבע. לויט ווי דו פארשטייסט די גמרא, איז דאס שטייט אין די גמרא.
ר׳ יצחק: פארקערט, דאס איז לענין שבת. א גמרא איז לענין מוסר איז נישט ריכטיג, אבער לענין שבת הייסט דאס מתקן. דער יצר הרע איז זייער וויכטיג פאר די הלכות שבת. ווען ס׳וואלט נישט געווען קיין ארץ ישראל, וואלט נישט געווען די הלכה.
דער מגיד שיעור: אקעי. אונז האבן פאריגע מאל שוין געקלערט אז די ווארט “מכלכל”. יעדע מאל ווען א מענטש איז מחלל שבת איז דאך א מכלכל, ספעציעל לויט דעם ראב״ד׳ס וועג פון די סופרים.
ר׳ יצחק: יא, ס׳איז נישט די פשט.
דער מגיד שיעור: שוין.
תולדות מבעיר
וואס זענען די תולדות? אה, וחין. און וואס נאך איז מבעיר? אונז האבן געשמועסט וועגן פארברענען א גוטע זאך. די שאלה איז אויב מ׳דארף די אייפער אלס דרך השחתה. אבער לאמיר נעמען דא די פארברענען וואס איז טאג-טעגליך. אויב איינער צינדט אן א פייער, אדער א לעכט, אדער האלץ, די ציל איז חמם – זיך אנצואווארעמען, אדער צו ליכטיג מאכן.
הלכות מבעיר ומכבה
תולדת מבעיר: המחמם את הברזל
Speaker 1:
אקעי, אבער דראמא האבן איז אינטערעסאנט. דראמא האט אנגעקוקט אלע די זעלבע. ווען ס׳זאל זיין לויט ווי דו זאגסט יעצט, שטייט דאך אין די גמרא אז דאס איז די נושא.
פארקערט, דאס איז לענין שבת. א גמרא זאגט, לענין מוסר איז נישט ריכטיג, אבער לענין שבת הייסט דאס מתקן. סאו די יצר הרע איז זייער וויכטיג, ווייל פאר וואס איז דא הלכות שבת? נאר ווייל ווען ס׳זאל נישט זיין קיין יצר הרע וואלט נישט געווען די הלכה. אקעי.
מיר האבן פאריגע מאל שוין געקלערט אז די ווארט “מכלכל”, יעדע מאל ווען א מענטש איז מחלל שבת איז ער דאך א מקלקל, ספעציעל לויט די ראב״ד׳ס וועג, אז ס׳איז נישט דער פשט.
שוין, וואס זענען די תולדות? אה, וחייב. וואס נאך איז מבעיר? מיר האבן געשמועסט וועגן פארברענען א גוטע זאך. די שאלה איז צו מ׳איז דאך דן עבירה על דרך השחתה. אבער לאמיר נעמען דא די פארברענען וואס איז טאג-טעגליך. אויב איינער צינדט אן א פייער, אדער א לעכט, אדער האלץ, צוליב זיך אנצואווארעמען אדער צוליב ליכטיג מאכן, הרי זה חייב, דאס איז מבעיר, דאס איז מאין מבעיר.
און וואס איז די תולדה פון מבעיר? המחמם את הברזל, אויב איינער הייצט אן א בארזל כדי לצרפו במים, איז דאס נאכדעם… איך מיין, צורך… אן ענין פון manufacturing. ס׳איז דא אזא זאך ווי צרוף, אן ענין פון צרוף, אויסגעארבעטע מעטאל, נאכדעם זענען זיי דורכגעגאנגען עפעס א פראסעס וואס מאכט זיי זייער שטערקער. סאו בארזל, די וועג וויאזוי צו מאכן א בארזל וואס איז גענוג הארט אדער וואס, איז מ׳מאכט עס הייס און נאכדעם געבט מען עס א ווארף אריין אין וואסער און מ׳מאכט עס שנעל קאלט.
איז דאס תולדת מבעיר וחייב. דאס אנצינדן. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט דא, די פייער איז שוין דא, ער לייגט אריין א בארזל. אה, די בארזל ווערט אליין אנגעצינדן לכאורה. די בארזל ווערט רויט און ס׳ווערט אנגעצינדן. אבער דאס איז נישט די נושא יעצט. אבער ס׳דארף זיין א מבעיר, איך זאג, אז נישט וואלט עס געווען סתם עפעס א מסכן. ער מאכט נישט דא די פייער. ס׳איז דא א פייער און ער ווארפט אריין א שטיקל בארזל אין דעם. הייסט נישט מבשל, ס׳הייסט א מבעיר. זייער גוט, ווייל ער ווערט אליין פארט פון די פייער, ער ווערט פארברענט. ס׳הייסט ער ווערט רויט, יא, ס׳הייסט ער ווערט ברענעדיג.
די מאירי פרעגט טאקע א קשיא, אז ס׳איז מבשל. אקעי. און דער ראב״ד איז נישט מסכים נאכדעם.
הלכות מכבה
עד כאן הלכות מבעיר, מאכן א פייער. וועלן מיר אויסלעשן א פייער. זייער גוט. אזויווי אפאר מלאכות וואס קומט מיט אזא דבר והיפוכו, שרייבן און מעקן, איז דא מכבה מיט מבעיר, אויסלעשן און אנצינדן. קודם אנצינדן און נאכדעם אויסלעשן, ווייל מ׳קען נישט אויסלעשן וואס מ׳האט נישט אנגעצינדן.
איז אזוי, המכבה כל שהוא חייב. די שיעור פון מכבה איז אויך א כל שהוא, אזויווי מבעיר, די קלענסטע פייער וואס מ׳האט אויסגעלאשן. אויסגעלאשן וואס? זאגט ער, אחד המכבה את הנר, צו מ׳האט אויסגעלאשן א לעכט, צו מ׳האט אויסגעלאשן א גחלת של עץ, די אלע זאכן. אבל המכבה גחלת של מתכת, און מיר האבן פריער געשמועסט אז ווען מ׳צינדט אן מתכת ברענט עס, ס׳ווערט זייער הייס און ס׳ווערט ווי א פייער, ס׳הייבט אן ווערן רויט און ברענען, ממילא איז געווען מבעיר, אבער רבותינו, לעשט אויס א גחלת של מתכת איז פטור.
דיון: פארוואס איז מכבה גחלת של מתכת פטור?
וואס פונקטליך איז די ווארט? וויאזוי לעשט מען עס אויס בכלל? מ׳נעמט עס אראפ סתם פון די פייער? ס׳איז דא נאך עפעס, אזויווי מ׳בלאזט עס אויס, אזויווי מכבה אש? מ׳לייגט עס אין וואסער, וואס? און פארוואס ביי מבעיר הייסט עס מבעיר און ביי מכבה הייסט עס נישט מכבה?
מבעיר איז כדי לצרפה, דאס איז נישט כדי לצרפה, דאס איז סתם א… איז נישט די אויסלעשן א פארט פון די פראסעס פון לצרפה? איך גלייב נישט. ער רעדט נישט פון דעם.
דא איז דער ראב״ד טאקע מחולק. אקעי, דער ראב״ד איז מחולק ווייטער דא. קאמר רבנן דבורא, אז ער איז מכבה… ער איז חייב אלס מבעיר, דארף ער אויך זיין חייב אלס מכבה. אזוי טענה׳ט ער, מיין איך.
אה, יעצט זאגט ער, אין צורך לצרוף. אזויווי איך האב דיר געזאגט, איך האב געטראכט אז ס׳איז א חילוק. דער ראב״ד האלט אז ס׳איז נאך אלץ צורך לגופו, איז דאך אן איסור.
און וואס איז די חילוק פון גחלת של עץ? גחלת של עץ האט דער ראב״ד געזאגט יא, ס׳איז… מכבה גחלת של עץ. דער ראב״ד האט עס געזאגט, אז עס איז חייב. זיי זענען דיגמא, און איך קען צורך לגופה אז ער איז חייב. איך גיי, מ׳דארף עס נישט. איי דאונט נאו. וואס זאגן די אנדערע מפרשי הרמב״ם? ס׳איז א פראבלעם, ס׳איז א פראבלעם דא. ס׳איז דא א פראבלעם.
דער רמב״ם׳ס לשון אין מכבה גחלת של מתכת
דער רמב״ם זאגט, אויב מ׳פירט אויף דעם רמב״ם, אויב ער האט אים נישט געקענט, יא, זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם מאכט קלאר דער חילוק. מכבה זיין סתם אזוי איז פטור, אויב מ׳האט נישט געקענט לצרף. אזוי ווי מ׳האט נישט געקענט לצרף להבעיר, איז די זעלבע זאך דא ביי מבעיר. כגון המתיך הברזל עושה, רייט? ער ציהט אים ביידע. ומחמם את הברזל, מחממים, יא, את הברזל עד שיותך גחלת, מ׳הייצט אן די ברזל, די מתכת, ביז ס׳ווערט א קויל, ואחר כך נותנו במים ומלשן אותו כדי לחסמו ולעשותו חד, און נאכדעם געבט מען עס א ווארף אריין אין וואסער, מ׳לעשט עס אזוי אויס כדי לחסמו, עס צו מאכן שארף. וזהו הצורף, דאס איז וואס מיר האבן פריער געשמועסט אז ס׳איז דא א פראסעס פון לצרף, שהעושה אותו חייב, אויף מבעיר. און די זעלבע זאך איז ער אויך זיין חייב, דער מצרף פון פריער איז אויך זיין חייב ווען ער טוט די זעלבע זאך פאר מכבה.
ס׳איז אן אנדערע לשון, ער האט עס אינגאנצן געטוישט. ער האט נישט פריער געזאגט המבעיר ברזל איז פטור נאר אויב לצרף איז חייב. פארוואס זאל מען לכאורה אזוי די זעלבע פאל דארט? אויב איינער צינדט אן א רענדאם שטיקל ברזל וואס ער וויל נישט יעצט טון לצרף, וועט ער אויך זיין פטור. אקעי, ער האט שוין געזאגט נאר כדי לחסמו. ניין, דארטן האט ער אויך געזאגט די פאזיטיוו, די חיוב, און דא שמועסט ער אויס די פטור מער ווי די חיוב. אפשר איינער האט ער דא געוואלט לאפוקי פון עפעס א הלכה אדער וואס, מ׳דארף קוקן וואס ער איז עוסק מיט.
און אויב איז מכבה נישט על מנת לצרף, אויף דעם פרעגט דער ראב״ד אז אפילו ער האט לא נתכוין לצרף, אבער למעשה איז ער מצרף, איז ער מכבה, איז עס א מלאכה שאינה צריכה לגופה, דארף ער ווייטער זיין חייב. דאס איז זיין קשיא. איי, אז איינער מתכוין, ווארט, אפשר איז עס א פסיק רישא. פסיק רישא, אה, אפשר רעדט מען באופן אז ס׳איז נישט פסיק רישא? מאכט נישט קיין סענס, ווייל אדעמאל וועט עס געשען. מאכט נישט קיין סענס.
מכבה גחלת של מתכת ברשות הרבים
זאגט יעצט דער ראב״ד, א גחלת של מתכת ברשות הרבים, מותר לכבות, מען מעג אויסלעשן א גחלת של מתכת וואס ליגט ברשות הרבים, כדי שלא יזיקו בה רבים, כדי א מענטש זאל נישט ווערן ניזוק. פארוואס איז ער דאך פטור? ווייל ווען ער לעשט עס אויס אין רשות הרבים, איז עס דאך נישט לצורך, ס׳איז דאך נאר שלא יזיקו בה רבים, איז ער פטור. און א זאך וואס איז פטור איז דאך נאר אסור מדרבנן, און דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט ווען די כללים פון דארטן איז געווען “לא אמרן אלא לכם”, ער האט נישט געזאגט אויף דרבנן׳ס. אבער איך מיין אז אנדערע רמב״ם׳ס האבן אויך זייער אסאך מאל די הגדרה, אויך פריער ביי רמב״ם׳ס וואס זענען נישט פון די רמב״ם׳ס וואס זענען אן אב מלאכה, א זאך וואס איז א דרבנן מעג מען טון אלס משום סכנה אדער משום צורך הרבים.
נותן שמן ונוטל שמן
איז דער רמב״ם גייט צו וואס נאך, וועלכע נאך זאך איז מכבה. הנותן שמן, דא רעדט דער רמב״ם ביידע, מבעיר און מכבה. הנותן שמן לתוך הנר הדולק, איינער לייגט צו שמן ביי די נר הדולק, איז חייב משום מבעיר. און איינער וואס נעמט אראפ מן השמן שבנר איז חייב משום מכבה. דאס האבן מיר שוין געהאט ווען דער רמב״ם האט געשמועסט וועגן די שמן היותר, ווען ס׳איז געווען די הלכה אז ער וואלט געווען חייב ווען מ׳נעמט אראפ פון די שמן.
יא, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די נותן שמן, ער מאכט נישט קיין פייער, אבער ער מאכט די עקזיסטינג פייער זאל אנהאלטן לענגער. און די זעלבע זאך פארקערט, יא. ס׳איז אינטערעסאנט, למשל, אויב מ׳איז מסתפק מן השמן שבנר, אבער ס׳גייט נאך אלץ ברענען אט ליעסט ביז מוצאי שבת למשל, הייסט ער נאך אלץ א מכבה? אדער מ׳רעדט ווען ער נעמט ממש גענוג ארויס אז ס׳גייט זיך גלייך אויסלעשן?
ניין, איז א שאלה. תוספות זאגט אז ס׳מוז זיין אז גרם כיבוי גייען מיר לערנען אז ס׳איז מותר, סאו ס׳קען נישט זיין אז ס׳רעדט זיך אז ס׳גייט זיך אויסלעשן שנעלער. ס׳מוז זיין אז יעצט ווערט עס עפעס שוואכער סאמהאו. אה, וואלט שוין אזוי, ער האט געשריבן א תשובה אויף דעם זאך. אקעי. אזוי קומט דא אויס. יא.
דליקה שנפלה בשבת
זאגט די רמ״א אזוי: ס׳איז געשעט א פייער. איז אזוי, דליקה שנפלה בשבת, מיר גייען יעצט לערנען אן אינטערעסאנטע הלכה. דליקה שנפלה, מיר האבן שוין געהאט אז א פייער וואס צינדט זיך אן בטעות, אזויווי ווען ס׳איז געשען א טראגעדיע און ס׳האט זיך אנגעצונדן א פייער, רופט מען עס אייבערקומען “נפילה”. ס׳איז געפאלן, אנדערש ווי מיר האבן פריער געזאגט “המדליק גדישו של חבירו”.
א דליקה שנפלה בשבת, און פארשטייט זיך אז דער מענטש וויל עס אויסלעשן ווייל ער וויל ראטעווען זיין הויז. זאגט דער מחבר, “עושה מן איבוד ממון, הרי זה מכבה והולך”. ער לעשט עס אויס ווייל ער שוינט זיין געלט. חייב. ער איז חייב, ווייל ער טוט א מלאכה. פארשטייט זיך, מיר גייען זען, ער וויל נישט דא קיין אש און גארנישט, אבער דאס איז א מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבער דאך איז ער חייב. “שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות”. איינשפארן דיין געלט, איבוד ממון, איז נישט דוחה שבת, נאר איבוד נפשות.
לפיכך, אויב איז דא א דליקה אין א הויז, אויב איז אבער נישט דא דארטן קיין שום מענטשן, “יצאו בני אדם כדי שלא ימותו”, אויב די מענטשן זענען שוין ארויסגעגאנגען, דעמאלט “יניחו האש תאכל”, זאל מען לאזן די פייער ברענען. זיין לשון איז עפעס אן אינטערעסאנטע לשון, ס׳איז א לשון פסוק אדער וואס. מען זאל לאזן די פייער פלאקערן, “ואפילו תאכל כל הקהילה”, אפילו אויב ס׳קען פארברענען די גאנצע שטאט. אבער דאס איז ווייטער נאר א חשש פון איבוד ממון, ווייל העכסטנס וועט זיך עס איבערכאפן צו נעקסט דאור, דארף מען דארט אויך טון די הלכה אז די מענטשן זאלן ארויסגיין. ממילא, ווי לאנג ס׳איז נישט דא קיין חשש פון פיקוח נפש, פאר געלט טוט מען נישט אויסלעשן די פייער.
דער רמ״א׳ס חילוק: בזמן הזה איז יעדע דליקה א סכנת נפשות
יא, דאס איז די הלכה. ס׳איז א מצוה, דער משנה ברורה זאגט אז ס׳איז א מצוה צו זאגן די דין. אבער די רמ״א זאגט אז דאס איז נאר געווען בזמן חכמים. היינט, וואס מיר וואוינען צווישן גוים, איז יעדע דליקה א סכנת נפשות. פאר סאם ריזען איז נישט קלאר פון וואס פונקט די סכנה רעדט ער וועגן. און אויך ווייל דאס איז איינס פון די דריי זאכן וואס די רמ״א האט געשריבן. און די משנה ברורה און די שפעטערע פוסקים זאגן, וויבאלד אז היינט אלעמאל, אויב ס׳קען זיך איבערכאפן צו נעקסט דאור, אלעמאל קען זיין דארט א זקן, א חולה, אדער א קינד וואס קען נישט אוועקלויפן געהעריג, און די משנה ברורה זאגט, אזוי ווי פיקוח נפשות איז מילא איז א מצווה צו זאגן פאר יעדער איינער אז אויב ס׳פאלט א דליקה שבת איז א מצווה עס אויסצולעשן. סאו דער רמב״ם אליין זאגט דאס, “יוצאים בני אדם כדי שלא ימותו”.
דליקה בשבת: סכנת נפשות, גרם כיבוי, והלכות מחיצה
סכנת נפשות בדליקה בזמן הזה
Speaker 1: היינט וואס מ׳וואוינט צווישן גוים, איז יעדע דליקה א סכנת נפשות. פאר סאם ריזען איז נישט קלאר וואס פונקט די סכנה רעדט וועגן, און אויכעט ווייל דאס איינציגע וואס שטייט אין רמב״ן, און די משנה ברורה און די שפעטערדיגע פוסקים זאגן וויבאלד אז היינט איז אלעמאל אויב ס׳קען זיך אריבערכאפן צו די נעקסטע הויז, אלעמאל קען זיין עפעס א זקן, א חולה, אדער א קינד וואס עס קען נישט אוועק לויפן געהעריג, ממילא איז עס א ספק ספק נפשות, ממילא איז א מצווה צו זאגן פאר יעדער איינער, אז אויב ס׳פאלט א דליקה שבת, איז א מצווה עס אויסצולעשן.
דער רמב״ן אליין זאגט דאס, “יוציאו בני אדם כדי שלא ימותו”, ער זאגט דאס אבער באופן ווען ס׳איז זיכער אז ס׳איז נישטא קיין חשש אויף מענטשן. די משנה ברורה איז גערעכט אז אויב לאזט מען פייערס ברענען, ערגעץ וואו גייט איינער באברענט ווערן? פיקוח נפש איז דאך נישט אזוי אוודאי גערעכט. ער רעדט אבער אויס אזוי הלכה, ער רעדט אבער אויפן… וואס איז נישט? נישטא אזא שאלה.
הלכה: מחיצה מכלים — גרם כיבוי
Speaker 1: אקעי. אין מותר, וואס מעגן מיר אבער יא טון? אין מותר, לעשות מחיצה, וואס מ׳קען יא טון איז אזוי, מ׳קען ברענגען וואסער, און נישט גיסן, אבער עפעס גורם זיין אז די וואסער זאל אויסלעשן די פייער באופן זה. מ׳מאכט א מחיצה, מ׳נעמט אסאך כלים, מ׳מעג נעמען כלים און מאכן מיט דעם א מחיצה וואס זאל סטאפן די פייער. בין למלאים, סיי כלים וואס זענען פול מיט וואסער אדער אויב מ׳האט כלים וואס זענען רקנים, וואס זענען פייער רעזיסטענט, וואס וועלן זיך אנטקעגן שטעלן די פייער, כדי שלא תעבור הדליקה, כדי די פייער זאל נישט ווייטערגיין.
חידוש: כלי חרס חדשים מלאים מים
Speaker 1: אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים, נישט נאר מ׳מעג נעמען כלים וואס אפשר גייט זיך עס אויסגיסן אויף די פייער, נאר אפילו אויב מ׳ווייסט זיכער, ס׳איז געמאכט אזוי, אז וואנס די פייער קומט אן לעבן די וואסער, זאל זיך די וואסער אויסגיסן, מעג מען, ווייל דאס איז שוין… מ׳מעג נעמען כלי חרס וואס גייט זיך ודאי מתבקע, ס׳גייט זיך צושפאלטן און אויסגיסן די וואסער און אויסלעשן די פייער, מעג מען עס טון. נישט א גרם כיבוי מותר, ווייל דאס איז גרם כיבוי, באט יא, מותר געווען צו טון א זאך וואס איז א גרם, ס׳הייסט דו טוסט עס נישט בידים. און מ׳דארף פארשטיין פונקטליך פרעזענט. דאס איז אהערגעשטעלט. בעצם וואלט עס געווען אסור לכאורה, אזוי ווי דו ברענגסט. פארוואס איז עס מותר געווען? ווייל ס׳איז דא א חשש הפסד.
מדרבנן איז זיכער אסור צו מאכן א גרם מלאכה, אבער ווייל ס׳איז דא א חשש הפסד האבן די חכמים מותר געווען.
Speaker 2: יא. דאס איז אלעס מדרבנן. דאס איז אלעס מדרבנן. וואס גיימיר זען אז מ׳טאר מדרבנן אנדערע זאכן, גיימיר לערנען אין אן אנדערע פרק. אבער יעצט לערנט מען די הלכה.
הלכה: כופין קערה על גבי הנר
Speaker 1: כופין קערה האבן מיר שוין געלערנט אויך?
Speaker 2: יא. כופין, נאך א זאך, אויב א מענטש האט א נר און ער האט מורא אז ס׳גייט אנצינדן די דאך, מעג מען איבערדרייען א קערה על גבי הנר אז ס׳זאל פראטעקטן אז ס׳זאל זיך נישט אנצינדן. אפילו אפשר גייט עס אויסלעשן, אדער די ווארט איז מבטל כלי מהיכנו.
Speaker 1: ס׳גייט נישט אויסלעשן. אויב ס׳וואלט אויסגעלאשן איז אסור, מ׳טאר נישט אויסלעשן. דא איז די ווארט, ס׳איז א גרם, ס׳גייט גורם זיין אז ס׳זאל ווערן קלענער, אדער ווען ס׳וועט אנקומען דארט די נר גייט זיך עס אויסלעשן.
אז דו מיינסט צו זאגן אז אפילו אן אפיקומן, וואס מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט לייגן אז ס׳זאל נעמען די שמן וואס טראפט אראפ וועגן מבטל כלי מהיכנו, דא זאגט ער אז מ׳מעג יא.
דיסקוסיע: וויאזוי ארבעט די קערה?
Speaker 2: דאס איז על גבי הנר. איך פארשטיי אז ס׳איז דא א נר, העכער דעם איז דא א קורה, און ס׳איז דא א סכנה אז די נר גייט אנגערירט ווערן אין די קורה, סאו לייגט מען אינצווישן זיי א קערה. סאו מ׳איז מהלך צו מאכן א מחיצה, בעסיקלי.
Speaker 1: רייט, וויאזוי פונקטליך הענגט מען די קערה פארשטיי איך נישט קלאר. סאמהאו לייגט מען א קערה, ס׳מוז זיין אז ס׳איז דא פלאץ, אנדערש לייגט מען א קערה איבער א נר.
Speaker 2: איך טראכט אז מ׳לייגט א הויכע קערה וואס איז גענוג העכער פון די לעכט. דא איז די לעכט, און מ׳לייגט א הויכע קערה. סאו ס׳איז דא פלאץ פאר די לעכט אז ס׳זאל ברענען, נישט קעקן. אויב מ׳לייגט עס אויף די לעכט איז עס אויסגעלאשן.
Speaker 1: יא. אוקעי.
הלכה: פורשין עור של גדי על הקורה
Speaker 1: און ער זאגט ווייטער נאך א זאך וואס מ׳מעג טון, נישט אפהאלטן די טובה, נאר אפהאלטן די רעה. ער זאגט אזוי, טלית שלובש בו, א שראנק וואס איז שוין אנגעהויבן ווערן פארברענט, מעג מען ברענגען ארגדי אדער אנדערע זאכן, דברים שאין האור שולטת בהן, זאכן וואס די פייער פארברענט זיי נישט, ופורשן על הקורה שעדיין לא נשרפה, מ׳מעג עס יא אויסשפרייטן אויף די חלק פון די קלאזעט וואס איז נאכנישט פארברענט, כדי שלא תאחז בה האש, כדי די פייער זאל נישט אנקומען אהין.
דיסקוסיע: צי דאס איז גרם כיבוי?
Speaker 1: איך מיין אז די אלע זאכן איז אביסל אן אינטערעסאנטע זאך. די פלאץ וואס ער לייגסט די האנטוך, ברענט עס נאכנישט. דו לעשסט גארנישט אויס. דו מאכסט אז ווען די פייער וויל דא אהערקומען, זאל ער נישט אנצינדן.
Speaker 2: יא, ס׳איז א גרם כיבוי. דאס איז גרם כיבוי. אפילו ווייניגער ווי גרם כיבוי, ווייל גרם כיבוי וואלט געווען ווען דו לעשסט אויס דארטן וואו ס׳ברענט שוין. אבער דו מאכסט אז ס׳זאל זיך אפשטעלן, ס׳זאל נישט געשען א נייע פייער. איך מיין צו זאגן, מ׳קען עס אנקוקן ווי די צווייטע האלב שאנק זאל יעצט אנהייבן ברענען, דאס איז א נייע פייער. ס׳איז נישט אז איך האב געסטאפט די זעלבע פייער. איך האב געמאכט אז די פייער זאל ווייטער גיין, אבער ס׳זאל נישט אנגעשען קיין נייע פייערס. ווייל די האלב שטיקל טלית ותפילין צינדט זיך אן פון יענע האלב שטיקל טלית ותפילין.
Speaker 1: אז דו קענסט זאגן אז די פייער איז א לעבעדיגע זאך און ער גייט אויף די נייע פלאץ, פארוואס דארף מען רעדן וועגן דעם בכלל דעמאלטס? איך ווייס טאקע נישט. איך ווייס נישט. פארוואס דארף מען רעדן דערפון? וואס הייסט, מ׳מעג אין שבת סתם אזוי לייגן א זאך אז א פייער זאל נישט ברענען? איך מיין אז ס׳איז פשוט. ער מיינט דאך יא אויסצולעשן די פייער. ווען ס׳גייט אנקומען דארט, גייט ער אויסלעשן די פייער.
Speaker 2: א קורצע שורה, דער היתר איז, ער זאגט דאך קלאר, ס׳איז אמת אז די פייער גייט דארט אנקומען, אבער די גאנצע פייער איז איין זאך. ניין, איך ווייס נישט אויב די גאנצע… ס׳גייט בלייבן ברענען. די ערשטע האלב גייט בלייבן ברענען ביז ס׳איז אויס. אזוי סך הכל האסטו נישט געלאזט אז ס׳זאל געשען א נייע פייער.
יעדע מאל וואס ער גייט אנקומען צו א נייע פלאץ, איז דאס א נייע פייער. דו רעדסט נישט פון דעם. דו האסט געסטאפט אז… דו האסט גע׳טשאוקט׳ די פייער, אבער אויב דא ברענט, דו גיסט דא א זאך וואסער, גייט ער ברענען ביז ער גייט אנקומען דא, און דא גייט ער טרייען צו פייטן, און ער גייט נישט גיין ווייטער. ס׳גייט נישט אנגעצינדן ווערן א נייע פייער.
Speaker 1: די אלע גרם כיבוי, די גאנצע זאך מיט די כלים וואס מ׳האט געלייגט, אז זיי גייען פלאצן, איז אויך בעצם דאס, רייט? ער לעשט שוין די פייער.
Speaker 2: ניין, דארטן, יא, ווייל ס׳גייט פלאצן, ס׳גייט זיך אויסגיסן, און ס׳גייט פלאצן, און ס׳גייט אויסלעשן אפשר די גאנצע פייער, אדער אויך אויסלעשן די פלעצער וואו ס׳ברענט שוין. אבער די גדי קען נישט אויסלעשן, ער מאכט א ספענדל אז ס׳זאל נישט גיין ווייטער.
Speaker 1: לכאורה, איך ווייס נישט. ער זאגט, ער רופט עס נישט אן כדי אויסצולעשן, נאר כדי ס׳זאל נישט אנקומען אהין.
הלכה: טלית שאחז בה האור — פושטה ומתכסה בה
Speaker 1: ער זאגט ווייטער, “טלית שאחז בה האור”, א ליילעך וואס האט זיך אנגעכאפט אויף דעם א פייער, וואס מעג מען יא טון? מען מעג עס נעמען און עס אויסשפרייטן און עס אנטון אויף זיך און, איך ווייס, ארומטאנצן. א גאנצע פייער גייט זיך שוין נישט אזוי גוט האלטן ווען א מענטש טוט עס אן און ער שאקלט עס, קען זיך עס אויסלעשן. וויבאלד דו קאפסט נישט, דו לעשט נישט דירעקט, איז עס אויך אזא גרם כיבוי.
הלכה: ספר תורה שאחז בו האור — פושטו וקורא בו
Speaker 1: און דא שטייט, ספר תורה שאחז בו האור, א ספר תורה וואס האט זיך אנגעכאפט אויף דעם א פייער. נאר א ספר תורה אדער עני ספר?
Speaker 2: ניין, א ספר פון תורה.
Speaker 1: אפשר נישט תורה טאר מען נישט ליינען שבת? איך ווייס נישט. אפשר איז עס אזויווי יעדע זאך, גרם כיבוי איז נאר מותר לצורך מצוה, דארט פאר הפסד צער.
טלית מיינט ער אויך טלית פון ציצית? אדער ער מיינט סתם א שטיקל בגד?
Speaker 2: ספר תורה שאחז בו האור, או פושטו וקורא בו. ניין, די משנה רעדט פון א ספר תורה, וואס עס קען מיינען יעדע ספר. ער זאגט אייך דיר אז מען האט יא מתיר געווען גרם כיבוי. ספר תורה שאחז בו האור, או פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. אקעי. איינער רעדט וועגן דעם? צו ער מיינט א ספר תורה דוקא?
Speaker 1: א ספר תורה, ער זאגט נישט. ער פרעגט שוין די קשיא, ביי די וועי, דער צדיק דא פון אונטן האט די ארגי די פשט, ער טוט נישט גארנישט, אפילו נישט קיין גרם כיבוי לכאורה. פרעגט ער דיין קשיא. אהא, נישט קלאר. ער זאגט אויף ס׳איז א תירוץ, אבער ס׳איז נישט… דאזנט אימפרעס מי ווערי מאטש.
ער זאגט נישט וועגן, אפשר מיינט ער טאקע עני ספר. אדער אפשר נאר א ספר וואס מען מעג ליינען שבת.
Speaker 2: אהא, דאס האב איך אויך געטראכט. ס׳איז דא ספרים וואס מען טאר נישט ליינען. ס׳דארף דאך האבן א פשט, די אור מיינט דאך האבן א פשט, ס׳איז עפעס וואס מען ליינט. אויב ס׳איז א ספר חשבונות…
Speaker 1: איך פארשטיי נישט פונקטליך וויאזוי די פושטו גייט העלפן ס׳זאל זיך אויסלעשן. ס׳קען זיך מאכן אז ס׳זאל זיך עפענען, ער גייט עס לייגן אויף די… ער גייט עס לייגן אויף די… און קודם כל גייט די פייער ווערן געטשאוקט, ווייל ער שפרייט עס אויס אויף די… ס׳ברענט פון בעק, יא? קיצור, איך שטיי א שטינקעלע דא אין טיילס וואס זענען עלף. אקעי, נאך אן עצה וואס מ׳קען טון.
הלכה: נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור
Speaker 1: “נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור”. איך שטעל מיר פאר אז אמאל האט מען מער געדיעלט מיט פייער ווי היינט, ווייל אין יעדע הויז איז געווען א פייערפאל, און אין די קיטשען. הייצן, דאס איז אייניגער אביסל, אבער האסט א גרויסע פייער צו הייצן, דיעלט מען מער אפט מיט פייער. מ׳האט עס גענוצט סתם. היינט קאלט מען פשוט די… היינט שטייען אונז אוועק, מ׳מאכט זיכער פייער איז מער אביסל ווייטער פון אונז. א קינד טאטשט נישט א פייער. איך גלייב נישט אז אמאל האט א קינד חלילה… א קינד וועקט זיך אויף אינמיטן נאכט, דארף ער אנצינדן א לעכט.
קיצור איז אז די פייער איז אמאל געווען מער אפטע זאכן, און ממילא איינער וואס פארשטייט, איז ער פארשטייט די טריקס פון וואס מ׳רעדט, וויאזוי מ׳שפרייט למשל א ספר תורה. אקעי. “נותנים מים על הצד שעדיין לא נתפס באור”. מ׳מעג יא לייגן וואסער אויף די פלאץ וואו ס׳האט נאך נישט געברענט, “ואם כבה כבה”. אפילו אויב אפשר גייט דאס אויסלעשן, אבער אויב די כוונה איז נישט אויסלעשן, נאר סטאפן די פלאץ וואו ס׳האט נאך נישט אויסגעברענט, מעג מען. ס׳איז זייער ענליך צו די גדיא וואס דו האסט געזאגט אז ער פרעגט.
דיסקוסיע: “ואם כבה כבה” — ס׳גייט זיך פראקטיש אויסלעשן
Speaker 2: אבער ער וועט מוניח זיין בערך… ער וועט די תורה שטעלן… ס׳איז נישט אז איך נער דיך, איך געב דיר א טאבלע.
Speaker 1: ניין, דא זאגט ער קלאר, “ואם כבה כבה”. אפילו אויב ס׳לעשט זיך אויס אויף די צד ש… אה, ס׳איז דא, דא זאגט ער עס.
Speaker 2: ניין, “כבה” מיינט צו זאגן ווען ס׳וועט קומען דארט אן.
Speaker 1: ניין, “כבה” מיינט די גאנצע פייער לעשט זיך אויס.
סאו בקיצור, די גאנצע זאך איז פעיק. ער גיסט וואסער און ער מאכט זיכער מער ווייניגער…
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ניין. ווי אים. איך ווייס נישט אויב דו קענסט עס עגזעקטלי אויסרעכענען. ס׳איז דא אמאל וואו די פייער האט שוין גענוג אויסגעברענט. דו ווייסט נישט, די פייער רוקט זיך אמאל נאכדעם וואס די האלבע טיש איז שוין אינגאנצן פארברענט, און דעמאלטס אז דו טאטשסט וואסער לעשט עס זיך אויס.
אבער בקיצור, ער גיסט, ס׳גייט זיך אריין אין די וואסער. ס׳איז א גרמא. מ׳גיסט די וואסער איין טריט פארדעם, און ס׳גיסט זיך כולו אויס. בקיצור, ס׳איז אזא גרמא אזויווי די אלע… אזויווי די עלעקטריק… די שבת קאר, וואטעווער. מ׳דרוקט עס, און יענער זאגט אז ס׳איז א טעות. ס׳איז דאך אזא תירוץ.
Speaker 1: דו זעהסט אונטערשטע שורה, ס׳איז קיין ספק אז ס׳גייט זיך אויסלעשן. “ואם כבה כבה” איז די הלכה זאגט, מער ווייניגער ס׳גייט זיך אויסלעשן אין אלע קעיסעס, אקעי? ער טוט עס נאך כדי דו זאלסט אויסלעשן. ער טוט עס נאר נישט דירעקט, ער טוט עס עפעס אזוי אינדירעקט.
ווייל אז מ׳גייט צוריק צו די הויז וואס ברענט, איז דאך ווייטער נישט פשוט אז מ׳טאר נישט אויסלעשן, די הויז איז ברענט. די רמב״ם זאגט אז ס׳איז אסור מדרבנן. יא, אבער דאס איז דאך אויך באופן ווען ער האט נישט די הויז.
הלכות שבת: מבעיר ומכבה — דיני פייער אויף שבת
הלכה: שכח נר דולק על גבי טבלא
Speaker 1: שטעלט זיך א שאלה, פשטות איז אז ס׳איז אסור תורת. די סאונד איז ניין.
ניין, ס׳איז קיין פראבלעם פון “אם אפשר אם אפשר”. ס׳איז נישט קיין ספק אז ס׳גייט זיך אויסלעשן. אם אפשר אם אפשר איז וואס די הלכה זאגט. מער ווייניגער גייט זיך עס אויסלעשן ביי אלע קעיסעס, אקעי? ער טוט עס דאך קלאר אויסלעשן. ער טוט עס נאר נישט דירעקט, ער טוט עס אזוי אינדירעקט.
אבער מ׳גייט צוריק צו די הויז וואס ברענט, איז דאך ווייטער, נישט פשוט אז מ׳טאר נישט… די רמ״א זאגט מ׳טאר נישט אויסלעשן דאס וואס ברענט. די רמ״א זאגט אז ס׳איז אסור מדרבנן. יא, אבער דאס איז דאך אויך באופנים ווען ס׳איז דא… אויב א האלבע הויז ברענט, קען ער דאך יעצט אנגיסן וואסער אויף די האלבע הויז. ווייל דאס איז דאך האלב פון וואס א פייער לעשער טוט איז דאך אויך אז די פלאץ וואס ס׳ברענט נאכנישט זאל נישט אנהייבן ברענען. סאו אפילו ווען ער זאגט מ׳טאר נישט אויסלעשן א פייער ווייל מ׳טאר נישט ראטעווען א חפץ, מיינט ער דאך אויך דארטן אז ס׳איז הייס זיכער מכבה ווען ער גיסט וואסער אויף א פייער. אבער עניטינג וואס איז האלב גרמא…
און איך זאג, דא גייט ער אריין מער אין די דעטאלן. “שכח נר דולק על גבי טבלא” — ער האט איינער געלאזט אן אנגעצינדענע לעכט אויף א טבלא, א טבלא איז א טישטוך. איז, נאר איז די טבלא ווי נאר פון א גמא, אן אנגעצינדענע לעכט איז מוקצה און אויך א גרם כיבוי, מעג ער אבער יא געבן א שאקל אפ די טבלא אין סורא פאל, ווי מכבה כבא עס ווייל אויסלעשן, ווייל ער ווייסט אז ער נישט גייט עס מאכן א פייער.
דיסקוסיע: וואס מיינט “טבלא”?
Speaker 2: יא, איך בין ד plum איך ארץ אין מאכטן א מחבר וואס מען דער גייט… און איך בארגעסט נישט אז דער טאבלע איז א שחורה, און אויב דער לעכט גייט האבן אנגעקומען ביז די הענט, גייט עס אויס געווען, די טאבלער מיינט א שחורה. איך האב געמיינט אז ער מיינט עפעס איז א היזא… א טיש טאך איך, איך ווייס נישט, אויף וואס טייטשט א טבלא?
Speaker 1: איך ווייס נישט, א ווייסט נישט וואס דארטש. ער זאגט, איך האב געמיינט א לוח, די טיש.
Speaker 2: טיש?
Speaker 1: אקעי, לאמיר זאגן א האלז אין די טיש. געווענליך לייגט מען נאר אויף א היסן, אויף א שטיין. מען ווייסט אז עס קען דאס זאגט חששות. און פאראייל מיר זענעסט איז א מסוקים?
Speaker 2: ער זאגט נישט, ער זאגט נישט, ער זענט שכאך נערדליג.
Speaker 1: יא, אבער פארוואס? אונז גייט פארברענען? פארוואס גייט פארברענען?
Speaker 2: ער שעס טוב, ער וויל נישט מערדליך, איך וועל כאפ נישט. שכאך נערדליג.
Speaker 1: יא, פון די קאנטעקסט, ער זאגט ער זעט אז ס׳איז דא א חשש אז ס׳קען מאכן א פייער, מעג מען עס געבן א שאקל אראפ. אויך מיט דעם כיבוי כיבוי, אז ס׳איז נישט קיין זיכערע כיבוי, ווען ס׳איז א גרם כיבוי אדער ס׳איז א נישט זיכערע כיבוי מעג מען.
חילוק צווישן “שכחו” און “הניחו בערב”
Speaker 1: דאס איז אויב ער האט איבערגעלאזט א נר דולק. אבל המניחו בערב, אבער אויב האט ער עס געלייגט ערב שבת, וואס טייטש? וואס טייטש שכחו? שכחו מיינט שכחו פון ערב שבת. שבת טאר מען נישט לייגן א לעכט.
Speaker 2: יא, אבער ווי רעדסטו? אבל המניחו בערב, דאס הייסט אז ער האט עס געלייגט קבוע שבת. שבת מעג מען נישט לייגן א לעכט, ער האט נישט געטארט לייגן.
Speaker 1: ניין, בערב מיינט פאר שבת.
Speaker 2: וואס מיינט די פריערדיגע?
Speaker 1: זאג איך דיר, ווייל דעמאלטס ווערט עס מוקצה די טאבעלע.
Speaker 2: אה, דו ווילסט זאגן אז די חילוק איז שכחו אדער הניחו?
Speaker 1: ווען ער האט נישט געמיינט עס ארויפצולייגן דארט, ער האט למשל ארומגעוואקט מיט א לעכט און געזיכט עפעס, און ער האט עס אראפגעלייגט אויף די טיש ערב שבת, און ער האט אין זינען געהאט עס אוועקצונעמען און ער האט פארגעסן, מעג מען, ווייל ער האט נישט געמאכט די פלאץ פאר א בסיס. אבער אויב האט ער עס אוועקגעלייגט דארטן בדווקא, דעמאלטס ווערט עס א בסיס לדבר האסור, טאר מען עס נישט שאקלען.
שאלה: אויב ס׳איז דא מורא פאר א פייער
Speaker 2: איך גלייב אז אויב מ׳האט מורא פאר א פייער, וועט מען מעגן אויך באופן הניחו, ווייל אויב מען מעג גרם כיבוי וועט מען אויך מסתמא מעגן מוקצה וועגן א פייער, רייט?
Speaker 1: פארוואס זאג איך דיר, ס׳זעט נישט אויס פאר סאם ריזען אז די נר דולק רעדט זיך וועגן ס׳איז א סכנה. ס׳זעט עפעס אויס אז ס׳איז א סכנה?
Speaker 2: דאס זאג איך, יא. איך זאג דיר, אויב ס׳איז נישט סכנה, איך רעד ווען מ׳האט מורא פון א פייער, נישט סכנה. סכנה האבן מיר שוין געשמועסט, מ׳איז ראטעוועט פון די אלע זאכן. ווען קופסטו? קופסטו אז ער גייט א ספר תורה, ווייל ער וויל ראטעווען די ספר תורה.
Speaker 1: סאו אויב אזוי וואלט איך געזאגט אז די נר דולק רעדט אויך פון אזא מין פאל, אבער דעמאלטס וואלט מען געמעגט אפילו הניחו בערב, ווייל ס׳וואלט אויך דארט געווען מוקצה. איז וואס איך זאג.
Speaker 2: אה, יא, איי דאונט נאו. ס׳זעט אויס אז נישט, ס׳רעדט זיך נישט פון קיין קלענערע פראבלעם. ווייטער.
הלכה: נכרי שבא לכבות
Speaker 1: נכרי שבא לכבות, א גוי וואס איז געקומען אויסלעשן. איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט עס אזוי פריער, ער האט געדארפט רעדן אביסל מער הלכה. א גוי זעט אז ס׳איז דא א פייער און ער לעשט אויס, דארף מען אים נישט מוחה זיין און זאגן אז ער זאל נישט אויסלעשן. מ׳רופט נישט א גוי הייסן אויסלעשן, אבער ווען ער קומט אליין אויסלעשן, דארף מען אים נישט סטאפן. מ׳דארף אים נישט זאגן נישט יא און נישט ניין. מ׳דארף אים נישט סטאפן.
איינמאל ער קומט, דארף מען נישט זאגן אויסלעשן. מ׳רעדט נישט ווען מ׳רופט א גוי אויסלעשן, מ׳רעדט ווען א גוי קומט פון זיך אליין אויסלעשן. ער קומט אויסלעשן, דארף מען אים לאזן אויסלעשן. מ׳האט נישט קיין שום מצוה אים צו מאכן שובת זיין, ווייל מ׳קען אים זאגן אז ס׳איז נישט א מצוה.
הלכה: קטן שבא לכבות
Speaker 1: אבער דאס איז א נכרי. אבער קטן שבא לכבות, א אידישע קטן קומט אויסלעשן, אין שומעין לו. מ׳לאזט אים נישט. דער לשון “אין שומעין לו” איז אן אינטערעסאנטע לשון. ער קומט בעטן רשות. אזויווי אין שומעין לו, ער בעט נישט רשות. יא, ער קומט. די זעלבע פאל, ס׳קומט א פייער, קומט דער עולם צולויפן אויסלעשן. דער גוי וואס ער קומט, אונז זענען שטיל, ער פארשטייט אליין וואס צו טון, מאכט מען מיט אים א חשבון נאך שבת. דער קטן וואס ער קומט, זאגט מען אים ניין, דו טארסט נישט.
Speaker 2: ניין, מ׳זאגט אים נישט גארנישט. אין שומעין לו, לאמיר שוין זען.
Speaker 1: ואם עשה על דעת אביו, אויב ער טוט עס פאר די טאטע, וועגן דעם זאל די טאטע נישט זאגן יא, גיי לעש אויס. הייסט עס, מ׳דארף אים זאגן אן אלטע חבר. מ׳דארף אים זאגן אן אלטע חבר. לאמיר שוין זען. ער זאגט אים אין שומעין לו, מ׳זאגט אים לעש נישט אויס. אבער מ׳לאזט אים נישט, בקיצור. מ׳שטופט אים אוועק, וואס ס׳איז. מ׳געבט אים נישט די רשות דאס צו טון.
אבער ואם עשה על דעת אביו, ער טוט על דעת אביו, ער ווארט אויף די טאטע׳ס הסכמה, ער וועט עס נאר טון אויב די טאטע הייסט. אבל מעצמו, אויב ער טוט עס פון זיין אייגענע דעת, אין בית דין מצווין להפרישו, בית דין איז נישט מצווה אים מפריש זיין, נאר מ׳לאזט אים אויסלעשן.
חידוש: קטן וואס טוט מעצמו — מ׳דארף אים נישט סטאפן
Speaker 1: דאס איז אן הלכה וואס ווייניגער מענטשן ווייסן. ניין, ס׳איז געהעריג די הלכה. דער קטן וואס טוט פאר די טאטע, דארף מען אים סטאפן, די טאטע דארף אים סטאפן, אדער די בית דין דארף אים סטאפן. אבער א קטן אליינס, א קטן וואס טוט עס סתם, איז נישטא קיין שום ענין אים צו סטאפן. נאר שבת ווען ער טוט פאר די טאטע, דעמאלטס, על דעת אביו, דעמאלטס איז א פראבלעם. אבער א קטן וואס עסט חזיר, אזויווי די הלכה, א קטן וואס ער טוט עבירות, איז דא א מצוה צו מחנך זיין קטנים צו טון א מצוה. די חינוך איז נישט קיין כפיה צו כופה זיין א קטן נישט צו טון אן עבירה. סא אויב ער טוט אליינס, איז מען נישט מוחה. מ׳האט נישט קיין מצוה אים צו סטאפן.
דיסקוסיע: וואס מיינט “אין שומעין לו”?
Speaker 2: מען דארף וויסן, איך האב נישט געלערנט אזוי אין די מפרשים, אבער איך וואלט געזאגט אז “אין שומעין לו” מיינט נישט אז מען סטאפט אים, נאר “אין שומעין לו” מיינט אז ווען ער קומט און פרעגט “טאטי, זאל איך?”, זאגט אים נישט דער טאטע “יא”.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ס׳איז נישט אנדערש. ער זאגט אים “איך זאג דיר גארנישט”.
Speaker 2: ניין, לאמיר גיין לאמיר גיין לאמיר גיין, ניין, ניין, ניין, ס׳איז נישט אזוי. ווייל דאס איז דאך דער חילוק פון א גוי מיט א קטן. דאס שטייט דאך קלאר דא. דאס איז דער חילוק פון א גוי מיט א קטן. א גוי זאגט מען נישט “אל תכבה”, און א קטן זאגט מען יא.
Speaker 1: אבער דעם נישט זאגן “יא” אויף דעם וואס דו זאגסט איז גערעכט, ווייל דו ליינסט די המשך. אבער דאס וואס די רמב״ם זאגט א טענה, דאס וואס מיר טארן אים נישט לאזן, דאס איז דוקא באוכל דעת עליו, און דעמאלטס לאזט מען אים כאילו ער טוט אליינס. אבער אנדערש דארף מען אים מוחה זיין. זעט מען ארויס אז דאס איז די הלכה. “אין שומעין לו” איז נישט “אין מניחין לו”.
Speaker 2: ס׳איז יא די טייטש, ס׳איז יא די טייטש, פליז, ס׳איז נישט קיין ספק. איך האב דיר געזאגט, ס׳איז נישט קיין ספק. ס׳שטייט נישט אזוי אין די מפרשים. ס׳שטייט נישט אזוי אין די מפרשים. ס׳איז נישט קיין מפרשים. ס׳איז נישט קיין מפרשים. ס׳איז די טייטש, “אין שומעין לו” מיינט מען לאזט אים נישט אויסלעשן די פייער. דאס איז די טייטש.
מה שאין כן א נכרי, דאס איז די חילוק. א נכרי איז “אין שומעין לו” קרי, “אין שומעין לו”, אבער מ׳זאגט אים נישט גארנישט. א קטן זאגט מען יא. נישט דא קיין אנדערע פשט. ס׳איז נישט דא קיין אנדערע פשט.
Speaker 1: איך האב באמת צוריק געזאגט אן אנדערע פשט, נאר דו זאגסט אז ס׳איז נישט דא קיין אנדערע פשט. איך האב עס פלעין נישט געלערנט. וואס איז די חילוק צווישן דעת עצמו אדער ער קומט פרעגן? איך פארשטיי נישט.
Speaker 2: די קינד אליין מעג, די טאטע טאר אים נישט זאגן. דאס הייסט “אין שומעין לו”. די טאטע איז נישט מקבל פון אים.
Speaker 1: אה, גייסטו אויסלעשן?
Speaker 2: ניין, ער מעג נישט. ער מעג נישט. ער מעג נישט. מ׳מעג אים נישט לאזן. מ׳דארף אים זאגן “ניין, דו לעש נישט די פייער”.
“אין מניחין אותו להפרישו”. דאס איז ווען ער קומט מדעת עצמו. מיט אנדערע ווערטער, אז אונז ווייסן נישט וואס איז די טייטש “דעת עצמו” און “דעת אביו”, דאס איז א שטיקל פראבלעם, וואס די מפרשים ווייסן נישט קלאר וויאזוי צו פארענטפערן. ווייל די קטן, וויאזוי שטייט דארט? “שפיסותיו עליו”, דאך איז דא א מצוה אז די טאטע טאר נישט לאזן. וויאזוי שטייט דארט? “בנו ובתו הקטנים”, איז דא א זאך וואס די קטן איז “שפיסותיו עליו”, אבער דאס מיינט נישט אז די קטן וואס טוט אליין. דאס מיינט די קטן וואס טוט על דעת אביו.
פארטיפונג: וואס מיינט “דעת אביו” און “דעת עצמו”?
Speaker 2: וואס איז די טייטש “דעת אביו”? דאס איז וואס דו פרעגסט, מרים, ווי אזוי דאס איז וואס מען קומט מיט דעת עצמו. און די אנדערע ווערטער, אז אונז ווייסן אז א נכרי וואס טוט על דעת די איד, מעג ער. דאס איז דאך אויך די זעלבע וואס קענסטו זאגן, “שלא ינוח ויניחו עליו”. אונז איז נישט מיין דזשאב נישט לאזן א גוי ארבעטן פאר מיר שבת, ס׳איז לאזן א גוי טון מלאכות פאר מיר שבת. דאס הייסט, מדרבנן איז יא דא. דאס איז דאך מדובר אין א נכרי, און דא איז דאך א קולא פון די חכמים. אבער א קטן איז יא דא אזא זאך, ווייל מ׳דארף אים סטאפן.
פארבינדונג צו רמב״ם פרק כ״ד
Speaker 2: סא איז אזוי, דער רמב״ם אין דעם פרק כ״ד זאגט אזוי, אז א קטן וואס טוט בשבת דבר שאינו שבות, אין בית דין מצווין להפרישו. און אויך אויב דער טאטע לאזט, אין אנו מחייבין אותו למחות בו. ביי פייער, היות אז חז״ל האבן געמאכט דארט פארשידענע קולות אויף פייער, מ׳האט געמאכט געוויסע גרמות און זאכן, זעט מען מער ארויס די פשט. ביי פייער איז אנדערש ווי ביי אנדערע זאכן, אפילו א זאך וואס איז נישט שבות, אפילו א דאורייתא.
אויב די קינד טוט עס נישט על דעת אביו, דאס הייסט, ער באקומט נישט קיין הינט פון די טאטע ער זאל עס טון, איז אין בית דין מצווין להפרישו, און לכאורה אויף די טאטע לאזט ער אים. על דעת אביו מיינט נישט נאר ער רמז׳ט אים מיט די הענט. על דעת אביו איז א פסק. איך ווייס נישט וואס איז די טייטש, ער געהעריג על דעת אביו, על דעת עצמו. ס׳מיינט עפעס וואס ער מיינט צו טון צו העלפן זיין טאטע, אדער ער מיינט סתם, ער האלט ער איז אזוי גענוג גרויס, ער האלט אליינס ביים אויסלעשן די פייער, אדער עפעס אזא זאך. ער ברענגט דארט נישט די חילוק, ווייל ער זאגט, ער טענה׳ט אז געווענליך טוט ער יא על דעת אביו, ממילא מספק דארף מען מוחה זיין.
מסקנא: “אין שומעין לו” מיינט מ׳דארף מוחה זיין
Speaker 2: מיר זעען אז דער רמב״ם, אין שום מקום מיינט ער נישט מ׳דארף מוחה זיין. ס׳איז נישט גערעכט, יענער רעדט זיך מיט די רבנן. אין שום מקום מיינט ער נישט מוחה זיין. אין שום מקום מיינט ער, ער קומט און זאגט, סא וואס זאל ער אים נישט זאגן? זאל ער אים נישט זאגן “יא, גיי לעש אויס”? אין שום מקום האט ער נישט מיט דעם די קאנווערסעישאן, ער רעדט פון הערן. ער זאגט נישט “לאז אים נישט”. טו מחאה טובה. ס׳איז נישט דא קיין שום מקום וואס דו זאגסט. אין שום מקום מיינט אז מ׳דארף מוחה זיין, דאס איז די טייטש. מ׳דארף מוחה זיין. ס׳שטייט נישט אין ערגעץ “צריך למחות בידו”. ס׳איז נישט קיין ספק, ס׳מיינט “לאז אים נישט”.
די גוי דארף מען זאגן “אל תעשה”. אבער קענסטו יא ליינען, לייען א סענטענס. ס׳איז נישטא קיין שום ספק, די מוסדות גייען אריין אין די גראונדס. ר׳ אהרן איז נישט עוועיק נישט
הוצאה מרשות לרשות — אב מלאכה, שיעור, ועקירה והנחה
סיום ענין דליקה: אמירה לנכרי בדליקה
איינשטיין וויל ער מיינט אז מ׳דארף מוחה זיין, דאס איז דער טייטש. מ׳דארף מוחה זיין אז ס׳שטייט נישט חס ושלום “תורה גלימפס בידו”. ס׳איז נישט קיין ספק, ס׳מיינט לחלוחית. ניין, ניין, ס׳מיינט לחלוחית. דער רמב״ם, מיר זענען קיינמאל נישט געווען אין די גמרא. ס׳שטייט אין די גמרא, ס׳שטייט נישט אזוי.
אה, נאך מער, ער רעדט פון א גוי, רייט? נישט נאר וואס מ׳דארף נישט זאגן פאר די גוי, “אל תכבה”, “דליקה תירא לומר”, יא? ביי דליקה מעג מען שיין, העלא? געווענליך טאר מען נישט לאזן אפילו א גוי, אפילו ווען א גוי טוט עס, טאר מען נישט הנאה האבן פון די גאנצע פראבלעם אז ער טוט עס על דעת ישראל. א גוי מעג טון על דעת ישראל, יא? ביי א דליקה, געווענליך מעג ער נישט. דאס האבן מיר געלערנט אין די גאנצע פרק פון אמירה לגוי, און מ׳טאר נישט הנאה האבן אפילו פון א גוי וואס ער טוט על דעת ישראל. און אויך אוודאי טאר מען אים נישט זאגן. און בדליקה תירא לומר “כל המכבה אינו מפסיד”. מ׳מעג מאכן א זאך רופ׳דיג וואס ס׳זאגט אז ווער س’וועט אויסלעשן וועט נישט פארלירן. דאס הייסט, מ׳טאר אים נישט זאגן קלאר.
א גאנצע גראבע רמז, יא, ס׳איז מער ווי א רמז, ס׳איז מער עפעס אזוי ווי… די גאנצע זאך וואס דער רמב״ם הייבט אן, די ערשטע הלכה פון אויסלעשן א פייער זאגט ער מ׳טאר נישט טון. למעשה האט ער אויסגערעכנט אלע מיני וועגן וואס מ׳מעג יא טון, און מ׳מעג אפילו מרמז זיין פאר גוים. רייט? ס׳איז דאך דרבנן, וואס איז נאך מער, ס׳איז דאך נאך איסורים, באט אין זיין סקריפט יעצט, איך מיין, מיר לערנען נישט יעצט די דרבנן. ס׳איז דאך דרבנן וועגן דעם.
יא, אוודאי, מ׳דארף אויסלעשן א פייער, מ׳דארף אויסלעשן א פייער. ס׳איז דא פארשידענע היתרים. בעצם איז עס ווי אלעס. די גאנצע איסור פון אמירה לגוי איז נאר מדרבנן, און די רבנן זענען לאזן נאך ווען ס׳איז א צורך ביי א פייער. דאס איז דער כלל. בעצם איז עס נישט אנדערש פון אנדערע, רייט? אזוי ווי אנדערע זאכן וואס זענען א צורך אדער אזא זאך.
הלכה ח: הוצאה מרשות לרשות — אב מלאכה
יעצט גייען מיר זאגן הוצאה מרשות לרשות. אנהייבן צו טון האבן מיר, יא. די לעצטע פון די ל״ט מלאכות איז די מלאכה פון הוצאה מרשות לרשות. די הוצאה מרשות לרשות איז די הלכה וואס האט די מערסטע דאס איז א חידוש, וואס שטייט דא אז ס׳איז די מלאכה וואס דער מענטש טוט די מערסטע, כאפט ער אן. אמת, ס׳איז אן ענין, אבער דאך, ער קומט אויס צו טראגן פון איין רשות צו די אנדערע. אויף דעם איז דא זייער אסאך הלכות. מען דארף מאכן א עירוב, ווייל אז נישט וואלט מען עס געטון. ס׳איז דאך זייער נאטורליך, א מענטש האט זאכן אין זיין טאש, און ער קען זייער גרינג נכשל ווערן. ס׳איז דא אסאך דעטאלן, יא.
איך האב שוין געפרעגט וועגן דעם, ווייל אלעס איז נישט וועגן פראקטיש. קודם כל, ס׳איז דא אסאך דעטאלן, און מען דארף פארשטיין פארוואס. ס׳איז אפילו אפיקי דרבנן. ס׳איז אויך דא אן עקסטערע פסוק אויף דעם. אה, לאמיר לערנען, לאמיר לערנען. וויפיל זאכן גייט ער זאגן אין דעם פרק? אסאך, איך גיי עס נישט קענען ענדיגן יעצט. אקעי.
פארוואס באטאנט דער רמב״ם אז ס׳איז אן אב מלאכה?
זאגט דער רמב״ם, “הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא”. ס׳איז זייער פאני, ער וויל אפירקומען פון דעם צו זאגן אז ס׳איז נישט קיין אב מלאכה. איז דא איינער וואס זאגט אזוי? איז דא א שיטה וואס זאגט אז הוצאה איז נישט קיין מלאכה? אדער ער מיינט אז דו וועסט מיינען אז ס׳איז נישט קיין אב מלאכה? איז דא עניוואן וואס האלט אז ס׳איז נישט? ניין, במתניתא מיין איך. וואס שטייט אין די משנה? קוק וואס ער זאגט ווייטער, ס׳וועט זיך צוטון.
יא, דאס זאגט ער, אפשר מיינט ער וואס ער זאגט ווייטער. ס׳איז עפעס סאונדט פאר מענטשן, פאר מענטשן סאונדט עס פאני אז ס׳איז אן אב מלאכה. אלע אנדערע מלאכות באשאפט מען עפעס, טוט מען עפעס. דא האט מען דאך בסך הכל גערוקט עפעס פון איין זאך צום צווייטן. מיר האבן פריער אפילו געלערנט אז ווען זאכן זענען ווייט איינס פון די אנדערע הייסט נישט מחוסר מעשה, יא? דו האסט געלערנט. ס׳איז נישט קיין מעשה בכלל. און ס׳רעדט אוודאי אויף… אה, אפילו ווען ס׳איז דא א היטער אינצווישן? ס׳איז אן אנדערע נייעס שוין.
ניין, אין יענעם פאל מיינט עס אז ס׳איז נישט מחוסר מעשה, ס׳איז שוין אלעס געטון, ס׳איז נאר אין צוויי פלעצער. נישט נוגע. איך מיין נאר צו זאגן אז ס׳איז טאקע זייער א שוואכע מלאכה. ס׳איז זייער אנדערש ווי אלע אנדערע מלאכות וואס מען קריעיט עפעס, טוט עפעס, מאכט עפעס א טשעינדזש. דא טוט מען נישט קיין טשעינדזש. אבער ס׳איז פון אבות המלאכות.
ראיה פון פסוק: “איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה”
זאגט דער רמב״ם אזוי, “אף על פי שדבר זה אין כל גופי תורה מפי משה מסיני הן”, נעם איך אן. די זאך, פון וואו ווייסן מיר אז הוצאה איז איינע פון די ל״ט מלאכות? פון וואו ווייסן מיר די אלע אנדערע אכט און דרייסיג? ס׳איז דאך אן אנדערע גופי תורה. זאגט דער רמב״ם, פון וואו? אזויווי אלע אנדערע גופי תורה וואס די חכמים ווייסן איז מפי משה מסיני. אבער די זאך אז דא שטייט מער אין פסוק מרומז אז הוצאה איז אסור בשבת. דער רמב״ן גייט דאך גלייך ברענגען א פסוק, א גאנצע, אז איך דארף עס נישט אויס. אבער דו זעסט אז דא פעלט מער אויס א פסוק, ווייל דאס איז איבער וואס מיר האבן געזאגט אז ס׳איז שווער צו זאגן אז ס׳איז א מלאכה.
א ראיה ברענגט ער, ס׳שטייט דאך אין די תורה, “איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש”. משה רבינו רופט אויס, אז נאכדעם וואס מ׳האט געהייסן די אידן זאלן ברענגען נדבות פאר׳ן משכן, נאכדעם וואס זיי האבן געענדיגט ברענגען, זאגט ער מ׳זאל נישט ברענגען מער, מ׳זאל נישט טון מלאכה לתרומת הקדש, “ויכלא העם מהביא”. וואס איז די מלאכה? זיי האבן אויפגעהערט צו ברענגען. וואס איז די מלאכה וואס ער זאגט “אל יעשו עוד מלאכה”? ברענגען. זעען מיר פון דא אז ברענגען זאכן הייסט א מלאכה. זעען מיר אז טראגן זאכן קען הייסן מלאכה.
אקעי, זעט מען זייער גוט. ס׳איז דאך לויט פשוטו של מקרא וואלט מען לכאורה געמיינט אז ס׳ווערט נישט דא געמיינט טאקע א מלאכה, די מלאכה פון ברענגען, נאר ס׳איז געמיינט די כלי צו די גבאי, צו די וואס גייען ארום גובה זיין די נדבות, זאלן מער נישט טון די מלאכה. “אל יעשו עוד מלאכה”, וואס איז טייטש? רש״י טייטשט, איך מיין אז דאס איז די… “אל יעשו עוד מלאכה”, די גמרא ברענגט די ראיה.
מחלוקת ראשונים בפשט הפסוק
די רשב״ם, יא, אנדערע ווילן טאקע נישט מסכים זיין מיט די פשט. די רשב״ם וויל זאגן אז די פרויען האבן געארבעט זאכן און געברענגט, זאלן זיי מער נישט מאכן נייע זאכן פאר׳ן בית המקדש. די רמב״ן אויך וועט מער ווייניגער פארשטיין אזוי. אבער יא, די רמב״ן וויל זאגן ביידע, איך קען קומען אהער קוקן. אבער רש״י גייט מיט די ראיה פון דא.
די רמב״ן טענה׳ט אז מלאכה מיינט נישט אלעמאל ארבעט. ס׳איז אזויווי ס׳שטייט “אשר לא שלח ידו במלאכת רעהו”. די זאך וואס דו “אונסט” הייסט דיין מלאכה. סאו “אל יעשו עוד מלאכה” מיינט מ׳זאל נישט ברענגען מער פון דיינע רכוש׳ן, כביכול. ווייל זעט די רגל המלאכה אשר לפניו, וואס טייטש מלאכה? דיין ארבעט? ס׳מיינט נישט דיין ארבעט, ס׳מיינט די צוימ׳ס וואס דו האסט געהאט, “מיין בעלאנגינגס”.
סאו, אקעי, האבן מיר געזען די רמב״ן גייט נישט מיט שיטת רש״י, ס׳איז די חכמים וואס זאגן די דרשה. דער רמב״ם ברענגט דא די חז״ל אז פון דא לערנט מען ארויס אז טראגן קען אויך הייסן א מלאכה. הוצאה הוי א מלאכה קורא אותה.
מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים
וכן למדנו מפי השמועה, און אויך האבן זיי געלערנט אזוי מפי השמועה, ניין, נאך א זאך, הוצאה מרשות לרשות, זיי האבן געברענגט פון זייער הויז צו די… צו די… קודם האבן זיי געלערנט פון רשות היחיד צו רשות הרבים, אדער פארקערט, איך געדענק נישט וועלכע וועג עס איז געווען דארט.
אקעי. וכן למדנו מפי השמועה, אז אויסער פון איין רשות צו די אנדערע, איז דא נאך אן אופן פון עובר זיין אויף איסור הוצאה: המעביר ברשות הרבים, אין רשות הרבים, טראגן ד׳ אמות, מתחילת ארבע לסוף ארבע, פון אנפאנג ד׳ אמות ביז סוף ד׳ אמות, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.
איך מיין אז די ווארט איז ווייל ד׳ אמות איז די רשותו של אדם, און ווען דו גייסט מער ווי דעם איז עס אריבערגעגאנגען פון איין רשות צו די אנדערע. דאס קען זיין. אזוי זאגט דער רמב״ם, ס׳איז כמוציא מרשות לרשות. אפשר מיינט ער נאך אן ענין אין הלכה. אבער יא, די גמרא זאגט “גמרא גמירי לה”, ס׳איז א מסורה. און אזוי ברענגט ער, לפי שארבע אמות, אזוי זאגט דער בעל המאור, זאגט ער אן פשט. אה, ס׳שטייט אין די גמרא “גמרא גמירי לה”, דער רמב״ם טייטשט “הלכה למשה מסיני”, אבער דער בעל המאור זאגט דעם פשט אז ס׳איז כמוציא, אזוי ליטעראלי, וויבאלד ווען א מענטש גייט אין רשות הרבים, ער גייט ארום מיט זיין קליינע רשות היחיד, און ווען ער טראגט אריין און ארויס פון דארטן טוט ער… ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ער וואקט דאך די גאנצע צייט מיט מיט די ד׳ אמות, יא. און על כל פנים, אויב איז זיין נעכטיגע רשות היחיד איז מבטל געווען די פריערדיגע פלאץ, איך ווייס נישט. אקעי, וואטעווער, דאס איז די הלכה.
סטרוקטור פון אב מלאכה: הוצאה והכנסה
זאגט דער רמב״ם אזוי: “וזהו אב המלאכה”, דאס איז די אב מלאכה. אה, סאו מ׳קען זאגן אזוי, ס׳איז אזויווי אויך… איך ווייס נישט אויב ס׳איז ריכטיג, אבער יעדע מלאכה האבן זיי געזאגט, ס׳איז דא אן אב מלאכה און ס׳איז דא אנדערע וועגן. סאו למשל, די לשון די אב מלאכה איז הוצאה והכנסה. דער רמב״ם מאכט נישט קיין חילוק פון הוצאה און הכנסה. די גמרא רעדט פון סתם אז הוצאה און הכנסה איז האלט אזויווי די זעלבע זאך, אבער ס׳האט אנדערע ווערטער, הוצאה און הכנסה. און דער רמב״ם זאגט “תחילת ארבע לסוף ארבע” איז אן אופן מלאכה. דאס וואס איך טראכט, אפשר דאס איז אן… אדער אפשר קען מען זאגן מער, אז הוצאה איז די עיקר מלאכה, און הכנסה איז די זעלבע זאך. אויב ס׳איז אים מעיין, אבער ס׳איז דאך מעביר רשות הרבים איז קו. איך ווייס נישט וועלכע… ס׳איז סתם, ס׳העלפט מיר ווייל איך האב ליב מיין… איך שרייב דא אריין מיינע סטראקטשערס, אבער ס׳איז נישט איינגעקומען עניוועיס.
הלכה ט: שיעור הוצאה — שיעור המועיל
זאגט ער, וואס איז די שיעור? גייט די רמב״ם שמועסן וועגן די שיעור און אזוי ווייטער, אין די א׳ מלאכה. זאגט די רמב״ם, אה, דאס איז איינע פון די סיקרעטס פארוואס הוצאה האט אזויפיל הלכות. יעדע זאך האט בערך א שיעור לויט וויאזוי מ׳נוצט אים געווענליך, אזויווי לאוכל. ביי הוצאה קען דאך זיין עניטינג, סאו יעדע זאך האט זיך אן אייגענע שיעור.
די שיעור הוצאה, ביים מאכן עפעס איז דא די שיעור וואס די זאך הייסט חשוב לגבי די זאך. און הוצאה ווענדט זיך לגבי וואס דו טוסט עס, און אסאך משניות, אסאך הלכות פון הוצאה זענען מפרט זיין אלע זאכן וואס די שיעור הוצאה איז. פארדעם זאגט די רמב״ם, “ושיעור המועיל”. “ואינו מוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל”, ביז ער טראגט ארויס א שיעור וואס איז מועיל פאר די געוויסע זאך. דו וועסט שפעטער זען, טראגן סממנים איז אביסעלע, טראגן אנדערע זאכן איז שטערקער, איז דארף מען מער. ווען ער טראגט א שיעור המועיל, א שיעור וואס העלפט, א שיעור וואס איז חשוב, מרשות הרבים לרשות היחיד, אדער פארקערט מרשות היחיד לרשות הרבים.
עקירה והנחה — תנאי בשיעור הוצאה
וויאזוי דארף גיין די הוצאה? זאגט ער, ס׳דארף זיין “ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שניה”. רייט. אה, דאס איז נאך א תנאי. ס׳איז ווי נאך א… ס׳איז דא צוויי שיעורים. די שיעור הוצאה מיינט, קודם כל ס׳דארף זיין א שיעור המועיל, וואס דאס מיינט ווייסן מיר נאכנישט יעצט, מיר גייען דיסקאווערן אין שפעטערדיגע פרקים. חוץ פון דעם דארף זיין א עקירה און א הנחה. דאס איז נישט פארט פון די שיעור, נאר ס׳איז א תנאי. נעמען פון די איין רשות וואו ס׳איז ארויס און לייגן אין די אנדערע רשות וואו ס׳איז אריין. “אבל אם עקר ולא הניח”, אבער ער האט נישט געטון די גאנצע זאך, ער האט עוקר געווען פון איין רשות, אבער אין די אנדערע רשות איז נישט געווען קיין הנחה, ווייל ס׳איז געבליבן ערגעץ למעלה מעשרה טפחים, וואטעווער, מיר וועלן זען שפעטער וויאזוי איז דא אזא מציאות, “או להיפך הניח ולא עקר”, אדער ער האט יא געטון עקירה והנחה, אבער ער האט עס געטון מיט א זאך וואס איז ווייניגער ווי די שיעור, איז פטור.
וואס איז אינטערעסאנט אז די רמב״ם קוקט דאס אן אלס פארט פון די שיעור. דאס איז דאך דאס, דאס איז דאך ווי דער פלאץ ווי ער רעדט ארום די שיעור, סאו שיעור איז דא א שיעור. קיצור, איך נעם א קריאה און א נתינה אזויווי פארט פון די שיעור פון הוצאה.
פרק יב: הלכות הוצאה מרשות לרשות — עקירה, הנחה, שיעור, ודרך המוציאין
הלכה ט — עקירה, הנחה, ושיעור אלס טיילן פון הוצאה
וכן… ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם קוקט דאס אן אלס פארט פון די שיעור. דאס איז דאך די פלאץ ווי ער לייגט אריין די שיעור. סא שיעור איז דא א שיעור, און ער גיבט צו דעם עקירה און הנחה אלס ווי פארט פון די שיעור אין הוצאה. איך האב אלעמאל געמיינט אז מ׳קען דאס רופן א שיעור, אבער ס׳איז אזוי ווי הלכות הוצאה מיינט אז מען טוט די ביידע פארטס.
וכן המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, די זעלבע זאך, דארף זיין אן עקירה און אן הנחה און די שיעור. ואינו חייב עד שיעקור כשיעור, ד׳ אמות של רשות הרבים איז אויך די זעלבע זאך, אז ס׳דארף זיין אן עקירה פון איין ד׳ אמות און אן הנחה אין די אנדערע זייט, און ס׳דארף זיין א שיעור, כשיעור, עד שיעקור כשיעור ויניח בצד האחרת. ס׳איז זייער גוט.
הלכה י — תולדות המוציא: זורק און מושיט
און יעצט גייט דער רמב״ם זאגן די תולדות פון דעם. זאגט דער רמב״ם אזוי, ווארפן, ווארפן איז דאך זייער ענליך. אדער קען מען טראגן עפעס, אדער קען מען ווארפן עפעס. אויב איינער ווארפט פון רשות לרשות, איז אויך דא אן עקירה פון איין רשות און אן הנחה אין די אנדערע רשות דורך די זריקה. או המושיט, אדער ער גיבט איבער פון איינעם צום צווייטן, אויך באופן אז ס׳איז דא אן עקירה מיט אן הנחה, הרי זה תולדת המוציא, וחייב. ס׳איז נישט ממש די צורה איז אביסל אנדערש, אבער די אויפטו איז די זעלבע זאך, אז די חפץ קומט אן פון איין רשות צו די אנדערע.
וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע, די זעלבע זאך לגבי ד׳ אמות של רשות הרבים איז אויך די זעלבע זאך, אז זורק אדער מושיט איז תולדות המוציא וחייב.
קשיא: פארוואס כלאחר יד נאר ביי זורק?
אבל הזורק כלאחר יד פטור. ער זאגט אונז דאס נישט אויף מוציא. פארוואס איז דאס דא אריינגעקומען? איך ווייס נישט פארוואס ער האט אונז נישט געזאגט כלאחר יד אויף… ער וואלט אונז אויך געקענט זאגן כלאחר יד אויף מוציא, רייט? פארוואס איז דאס נאר אויף זורק? איך ווייס נישט. דאס איז נאך א פונקט אויף דעם. אין כלאחר יד האבן מיר געהאט ביי… ביי כיבוי האבן מיר געהאט ענינים פון כלאחר יד, און ביי כתיבה אויכעט. כתיבה איז דאך געווען די איסור וואס איז געווען כלאחר יד.
נישט די דרך, ער ווארפט עס שלא כדרך. דאס איז די טייטש, אבער פארוואס? עפעס א מאדנע וועג פון ווארפן, פארוואס? ער האט עס אויך געשריבן ביי כותב, און אויך ביי מעביר האט ער געמאכט פארשידענע, איך מיין מחבר, אפאר מינים ווי ער מאכט אפ צו שרייבן די הלכה פון כלאחר יד. איך וואלט אויך געדארפט שייך זיין ביי מוציא פונקט ווי ביי זורק. טאקע פאני. איך ווייס נישט. אקעי, מ׳וועט עס שפעטער זען מער.
הלכה י״ג זאגט ער, אה, מ׳גייט זען, ער גייט זאגן יא אז המוציא כלאחר יד איז פטור אויכעט, ביי די וועי. אין הלכה י״ג. פארוואס איז דאס געגאנגען? ס׳איז נאך בעקווארדס. ס׳שטייט יא, אין הלכה י״ג שטייט המוציא כלאחר יד איז פטור. פארוואס איז עס נישט געשטאנען גלייך? איך ווייס נישט. לאמיר ליינען וואס ער זאגט גלייך כלאחר יד, און דא ווארט ער. לאמיר זען אפשר דא האט עס א שייכות אין דעם, ס׳איז מער פרטים.
הלכה יא — מוציא מקצת החפץ: כלי מצרפן
אקעי. המוציא… מוציא מקצת החפץ מרשות לרשות, איינער איז פטור. ס׳איז נאך אזויווי א פארט פון די שיעור, אדער פון די… מ׳נעמט עס ארויס פון איינע פון די צוויי, פון רשות הרבים צו רשות היחיד אדער פארקערט, רייט, אבער נישט די גאנצע, נאר ס׳איז געבליבן א חלק פון די חפץ איז נאך געבליבן אין די פריערדיגע רשות, הייסט עס נאך נישט קיין מוציא. יא, דעמאלטס איז ער פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. ער מוז נעמען די גאנצע.
חידוש: כלי מצרפן כל מה שבתוכו
ער געבט א דוגמא, וואס איז די חידוש פון די דוגמא? קופה שמלאה חפצים, א גאנצע שיסל אדער א קאנטעינער פול מיט זאכן, אפילו מלאה חרדל, אזוי קליינע זאכן. יא, דאס איז זייער שיין וואס ער זאגט, ווייל טויזנט שטיקלעך האסטו גארנישט ארויסגעטראגן, האסט ארויסגעטראגן טויזנט שטיקלעך חרדל פון איינס צו די אנדערע, אבער זיי זענען אלע בטל צו די כלי. אה, דאס איז דער חידוש פון הלכות כיפה. כיפה האסטו געמאכט פון די אלע ווייניגער. אז מ׳קוקט אן די כיפה, מ׳קוקט נישט אן וואס ס׳ליגט אינעווייניג. וואס מ׳קען זאגן אז די אלע חרדל׳ען וואס זענען שוין אנגעקומען האסטו יא מוציא געווען. אה, המוציא רוב, אפילו רוב, נישט נאר דעם מיט רוב. אוכל, פטור עד שיוציא את כל הכיפה. וכן כל אדומים זה, שהכלי מצרפן כל מה שבתוכו, הכלי מאכט אלעס אינעווייניג פאר איין חפץ לענין זה. לענין זה, שבת אפשר נאך ענינים, אבער דאס איז דער כלל פון די כלי.
הלכה יב — דרך המוציאין: וויאזוי מען טראגט ארויס
המוציא איז אזוי, איינער וואס איז מוציא, סא יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי, וויאזוי, וויאזוי, דרך המוציאין. יא, עפעס אזוי. ער נעמט ארויס א זאך מרשות הרבים, בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו, חיקו טייטשט אין זיין טאש אדער אין זיין, וואס טייטשט חיקו? תחת חגורתו זאגט ער עפעס, אין זיין בגד. או שיוציא במעות רגלין לו בפיטרין, אויך דאס איז דער נארמאלער וועג, ער וויקלט זיך איין אסאך למעות אין זיין טלית, אין זיין שאל, איך ווייס וואס ס׳זאל זיין, חייב, לפי שהוציא כדרך המוציאין, דאס איז דער נארמאלער וועג, מענטשן טוען די אלע זאכן.
על כתפו — למעלה מעשרה טפחים
וכן המוציא על כתפו חייב, אפילו ער נעמט אויף זיין אקסל איז ער אויך חייב אויף די פלייצע. אע״פ שהמשא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, הגם אז מ׳קען טענה׳ן אז רשות הרבים גייט נישט ביז צען טפחים, און פשטות איז דא א סוגיא וואס גייט שטיין שפעטער, רייט, מ׳ווייסט נאכנישט, אבער על כל פנים המוציא על כתפו איז נאך אלץ חייב. וכן המוציא על כתפו איז נאך אלץ חייב, על מה שכן אנו מוצאין במשכן למעלה מעשרה שהיו נושאין בכתף וישאו, בכתף האט מען געטראגן די ארון, יא, די וויכטיגע כלים האט מען געטראגן בכתף, וכל המלאכות המשכן לומדים מיר דאך דארט, אז דאס הייסט געטראגן.
דיסקוסיע: וויאזוי האט מען געטראגן בכתף?
אבער וואס נישט? וואס קען מען מאכן א חילוק אז ווען ס׳איז א העווי זאך וואס איז דער סדר בכתף וישאו איז איין זאך. וואס טייטשט אבער בכתף וישאו? זיי זענען געשטאנען איינס לעבן די אנדערע, און די ארון איז געווען דא אויף, מ׳האט עס נישט געהאלטן אויך מיט די הענט? ס׳איז געווען אויף די אקסל. וואס טייטשט יעדער איינער, מ׳האט נישט אויסגעשטרעקט די הענט, ס׳איז געליגן אויף דא, יעדער איינער האט זיך געבויגן איינס לעבן די אנדערע, און עס איז געלעגן אויף דא. אינטערעסאנט. פארוואס נישט? אויב עס איז דא אפאר מענטשן, געבן זיך אביסל א רוק פליט עס. פארוואס זאלן נישט זיין אפאר מענטשן האלטן אויך הענער? ס׳איז גרינגער אזוי. ניין, מען האט עס געהאלטן מיט די הענט אויך, עס זאל נישט אראפפליען. דאס איז נישט די פראבלעם.
דער כוזרי מיינט אז זיי האבן זיך געטראגן אויף די אקסל. דאס איז דאך א פסוק. א מפורש׳ע פסוק. איך מיין, דער פסוק מיינט לכאורה די וואך, גא? להפיק את הכלים. אז אלע אנדערע האבן באקומען עגלות צב, און זיי האבן באקומען “ולא בקתף ישאו”. יא, אבער… ס׳איז דאס מיינט מיט זייער גוף. אבער עס זעט אויס אז ס׳איז אנגעקומען די גרינגערע וועג צו טראגן. ס׳איז א חביבות׳דיגע וועג. איך מיין, אז ווען מען האלט א ארון, האלט מען עס אייביג אין די… בדרך כבוד. מען האלט עס הויך, בען לעוועל. גוט, ס׳איז נישט שענער אזוי? ס׳איז אויך גרינגער. ס׳איז אויך גאר גרינגער, ביידעוועי. ס׳איז זייער שווערד. יא, טריי. ס׳איז אסאך גרינגער צו שלעפן זאכן אזוי אויף די אקסל ווי אויף די הענט. ס׳מיינט נישט אז מ׳האלט נישט די הענט עפעס צו אונז אראפפליען.
ס׳שטייט נישט כ׳הכסף ישראל, אפיקי ידא, אויף מען עס איז גערעכט. בכתוב מיינט לכאור בגוף, האבן אפיקי בהגלות. אבער לכבודים, ס׳שטייט א פסוק בכתוב. ס׳איז אויך די איז ערשע פסוק.
הלכה יג — שלא כדרך המוציאין: פטור אבל אסור
אבול המוצל… אויער בסערה אויף זיין האר, האט מען געלערנט איין הלכה ביי די יולדות אז איר חבר׳תא ברענגט איר שעמן אין א בסערה אדער ווי ווי כוס שטאף בן וויגדו אויכעט. א כוס וואס איז צוגעבינדן אין זיין בעג, און די וויקיפיא א כוס למטה. ס׳הייסט אין א טייש וואס איז געמאכט, לאמיר זאגן, פאר שיינקייט, אבער מ׳קען נישט דארטן אריינלייגן, ווייל ס׳איז די פיול. ו עס איז נישט געקומען דרך הוצאה. אפילו עס איז יא געמאכט אריינצולייגן זאכן, אבער ווייל ס׳איז פון אונטן דא א לאך. דאס הייסט נישט קיין נארמאלע טאש. ביים בערגא די בערגדא, די איין צווישן צוויי ויגדים האט עס אריינגעשטעקט. אדער בפי ויגדא, בפיו ובגדו מיינט לכאורה אין זיין קאלער, אדער אין זיין… וויאזוי הייסט דאס, די קאפס, וויאזוי הייסט די זאך? ובמנעלו ובסנדלו, אין זיין שיך, וואס הייסט ער זאל זיך טראגן א זאך אין שיך? פטור. שלא הוציא כדרך המוציאין, דאס איז נישט די וועג פון ארויסטראגן זאכן, איז ער פטור. פטור אבל אסור, אבער ער איז פטור.
הלכה יד — המוציא משא על ראשו
יא? אקעי. המוציא משא על ראשו. אונז האבן געזאגט אז אויב טראגט מען עס ארויס שלא כלאחר יד איז מען פטור. וואס איז דא המוציא משא על ראשו, אז איינער טראגט ארויס א לאסט אויפן קאפ? אין אונזערע היינטיגע צייטן איז נישט איינגעפירט, אבער מ׳זעט עס אין אראבישע פלעצער, מ׳טראגט זאכן אויפן קאפ, ס׳איז א נארמאלע זאך.
משא כבד אויפן קאפ — חייב
איז אזוי, אם היה שק כבד, משא כבד, א שווערע לאסט, כגון שק מלא, או טייבה, מגלה, א שאפע, שמונח על ראשו ותופס בידו, מ׳לייגט עס אויפן קאפ און מ׳כאפט עס נאך אן צו די זייט מיט די הענט, חייב, שכן דרך המוציאין, ס׳איז נישט קיין שינוי, נאר דאס איז די וועג עס צו טון. א שווערע זאך נוצט מען די קאפ און די הענט צו די זייט. מ׳נעמט עס נישט אזוי ווי על כתפו בידו, ס׳איז נאך א מהלך וויאזוי צו טראגן, אזויווי כתפו בידו איז דא על ראשו.
חפץ קל אויפן קאפ — פטור
אבל אם היה חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו והוציאו, ואינו אוחזו בידו, ער כאפט עס נישט אן מיט די הענט, ער האלט עס נאר אויפן קאפ, פטור. דאס איז די מנהג ירושלים בחתונות, יא, ער טראגט די זאך אויפן קאפ. ער מיינט צו זאגן אזא זאך וואס מ׳דארף האלטן אויף די הענט, וואס ס׳איז א גרויסע זאך, ס׳איז שווער צו טראגן אויף די הענט, האלט מען עס אויפן קאפ. אבער א זאך, א קליינע זאך וואס דו קענסט טראגן אויפן קאפ אן אפילו האלטן די הענט, סתם איז עס א מאדנע זאך צו לייגן א בגד אויף דיין קאפ, אויף דעם איז מען פטור, יא.
פארוואס איז ער פטור? שלא הוציא כדרך המוציאין, שאין דרך רוב העולם להוציא חפצים המונחים על ראשיהם. ס׳איז נישט די דרך העולם צו טראגן שווערע גרויסע חפצים אויפן קאפ. נישט שווערע גרויסע, סתם טראגן חפצים. גרויסע איז יא די דרך, אבער קליינע איז נישט די דרך. גרויסע איז די דרך, מ׳טראגט דאך ריזיגע שטריימלעך. ס׳איז א שאלה, איז מען פטור? ווייל מ׳טראגט עס מיט די האנט, ס׳איז בכלל נישט די דרך.
המעביר ד׳ אמות למעלה מראשו — חייב
המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, ווען איינער טראגט א חפץ, און מ׳שמועסט אז די ד׳ אמות ברשות הרבים מוז נאך א וועג נישט אויבן זיין, איז אפילו שהעבירו למעלה מראשו, אפילו ער האט עס געטראגן הויך העכער זיין קאפ, ער רעדט נישט דא פון לייגן אויפן קאפ, ער רעדט דא פון האלטן אויף די הענט אבער העכער די קאפ, חייב, אפילו עס איז העכער ווי, אפילו עס איז העכער ווי צען טפחים.
הלכות שבת: המעביר חפץ ברשות הרבים והדינים של ד׳ אמות
הלכה: המעביר חפץ מתחילת ד׳ על פני ד׳ ברשות הרבים למעלה מראשו
Speaker 1: א מעביר חפץ מתחילת ארבע על פני ארבע ברשות הרבים, א מענטש טראגט א חפץ. זיי האבן געשמועסט אז טאמער איז עס אין רשות הרבים מוז עס נאך א וועג קיין אויר זיין. איז אפילו אם העבירו למעלה מראשו, דאס הייסט אז ער האט עס געטראגן הויך העכער זיין קאפ — ער רעדט נישט דא פון לייגן אויפן קאפ, ער רעדט דא פון האלטן אויף די הענט אבער העכער די קאפ — חייב. דאס הייסט אפילו ס׳איז העכער ווי צען טפחים, ווי די כלי, יא, דארט חייב.
פארוואס? ווייל דער מענטש טראגט עס. ווייל ווען מ׳זאגט העכער צען אמות הייסט שוין נישט רשות הרבים, העכער צען טפחים, יא.
רייט. אזוי זאגט ער, און דער רמב״ם ברענגט טאקע אנדערע ראשונים וואס דינגען זיך אויף די הלכה. אה, ס׳איז דא ראשונים וואס זאגן אז נאר אויב ס׳איז געווען א עקירה מיט הנחה פארדעם, און נאכדעם איז עס יא געווען למטה מעשרה. אבער דער רמב״ם זאגט אז באופן זה איז מען חייב אפילו אויב ס׳איז למעלה מעשרה.
איך דארף שפעטער האבן צו זען מער וועגן די עשרה מיט דעם טרייבן. לכאורה ווייל דער מענטש, דער מענטש איז בתוך עשרה. דער מענטש טראגט עס, כביכול, אה, ווען מ׳זאגט למעלה מעשרה מיינט ווען למשל די עקירה איז אויף א פלאץ וואס איז למעלה מעשרה. אבער ווען דער מענטש וואקט מיט די זאך, כביכול, ס׳איז אפשר קאנעקטעד צו די מענטש, יא? אזוי מיין איך, אבער איך האב נישט קיין ראיה.
Speaker 2: ס׳זאגט עס דא בעל הרא״ש, דא האט ער דאך די ווערטער נישט די רא״ש, דא האט ער די ווערטער…
Speaker 1: ניין, ניין, ס׳האט נישט צוטון, ס׳איז למעלה מראשו, ס׳שטייט אין, אבער ס׳איז נישט די זעלבע סארט זאך ווי פריער. אבער ס׳איז אוטאמאטיש קומט עס ארויס, ווייל ער זאגט אז אויב מ׳טראגט עס אויפן קאפ באופן האסור איז אסור, מוז ער זאגן אז אפילו דו זאלסט טראכטן אז ס׳איז דא די אישו פון העכער צען טפחים. קען זיין.
אבער ס׳זעט יא אויס ווי דווקא מרשות הרבים, נישט מרשות לרשות. דאס האט צוטון דווקא מיט רשות הרבים די הלכה וואס ער זאגט יעצט? און פון איין רשות צו די אנדערע וועט זיין אנדערש ווען ער טראגט עס למעלה מראשו?
יא, דאס איז פון די גמרא, איך האב געווען גערעכט אז ס׳האט צוטון מיט דעם וואס ס׳איז א מענטש, אבער וואס זאל געווען ברשות היחיד? יא, קען זיין אז נישט, ווייל דעמאלטס קוקט מען מער אויף די פלאץ פון וואו און צו וואו ער טראגט עס. אקעי, שפעטער גייען מיר זען מער וועגן די וואו איז די מקום פטור, די העכער צען טפחים, אפשר דארטן וועט עס ווערן אביסל קלארער.
הלכה: מותר לטלטל בתוך ד׳ אמות ברשות הרבים
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדם”. מיר האבן געשמועסט אז די המוציא ד׳ אמות ברשות הרבים, אז מ׳טראגט עס מער ווי ד׳ אמות ברשות הרבים, אבער וואו אין די ד׳ אמות וואו דער מענטש שטייט.
מחלוקת הראב״ד: דרך עליו
מיר האבן גערעדט אז מ׳האט געזאגט אז דער ראב״ד איז מחולק אויף די הלכה פון פריער, דרך עליו, איז די שאלה וואס איז די טייטש. דער ראב״ד איז מחולק אין די הלכה פון די רמב״ם.
נאר וואס זאגט ער? ער לערנט אנדערש פשט אין די גמרא, אבער וואס זאגט ער האלטן אין אזא פאל, אז ער איז פטור?
Speaker 2: יא, מן הסתם.
Speaker 1: דער ראב״ד זאגט א חידוש פון די גמרא וואס דער רמב״ם רעדט וועגן, “אף על פי שעבר דרך עליו”, דרך די מענטש, טייטשט ער אז אפילו א מענטש שטעקט אויס זיין האנט, פון די רעכטע האנט, און ער לייגט עס אויף די לינקע האנט אין די ד׳ אמות, סוף ד׳ איז תחילת ד׳, איז ער נאך אלץ חייב א גמרא, אז אינדערצווישן איז עס געווען אויף די מענטש, וואס איז כביכול א מקום פטור, איז תאש נישט. אבער אויב דער מענטש פארט מיט די זאך, איז א גאנצע צייט אויף די מקום פטור, דארף ער דאך זיין פטור.
דער ראב״ד׳ס הלכה איז טאקע אויך ברשות היחיד ורשות הרבים. איך מיין אז דאס איז אויך דער רמב״ם׳ס הלכה. פארוואס רעדט ער פון רשות היחיד לתחילת ד׳ סוף ד׳? מסתמא ווייל געווענליך איז דאס נישט די וועג, געווענליך הייבט ער עס אויף פון ערגעץ, ס׳איז נישט אויר אין רשות היחיד. ס׳איז שווערער צו טראכטן אזא פאל.
Speaker 2: ניין, ס׳קען זיין אזא פאל, אבער די ווארט איז נאר אז די נארמאלע פאל איז אז ס׳ליגט ערגעץ אין רשות היחיד און ער הייבט עס אויף. דא רעדט ער, ווען א מענטש גייט אין רשות הרבים איז א נארמאלע זאך אז ס׳ליגט שוין אויף אים.
Speaker 1: בעצם קען מען אריינלערנען אין די רמב״ם, דער רמב״ם זאגט נישט דא קלאר אז ער רעדט נישט ווי דער ראב״ד. מ׳דארף מיר זען שפעטער ווען ער רעדט וועגן מקום פטור צו ס׳וועט שטימען מיט די הלכה.
דיון: העברה למעלה מראשו
און דא קען מען דאך אויך לערנען אז א העברה למעלה מראשו, אז אינצווישן איז געווען העכער די קאפ.
Speaker 2: ניין, ניין.
Speaker 1: ניין? וואס הייסט שבירה? די גאנצע זאך איז דאך די טייטש א משא וועגן ד׳ אמות אין ישראל.
Speaker 2: אה, אהא. העברה, ער טראגט עס. ער טראגט א גאנצע זאך אויף די קאפ.
Speaker 1: ער זאגט נישט אז ער טראגט א גאנצע זאך אויף די קאפ, ער טראגט עס מיט די הענט, און אינצווישן לאנדט עס אויף די קאפ.
Speaker 2: דער רב האט געלערנט אן אנדערע פשט, ס׳האט גארנישט מיט די קאפ.
Speaker 1: אקעי, לאמיר לערנען די גמרא, יא. און מיר קומען צו טיילן אינדערמיטן, כולי. העכער פלאץ, יא.
פירוש: “שהוא עומד בצדן”
און אין די ד׳ אמות פון די מענטש, אפילו ער איז אין רשות הרבים, הייסט עס ווי די רשות היחיד פון די מענטש, ווי די רשות פון די מענטש, און דאס הייסט א שטעטל, און ס׳איז מותר מגען מלכתחילה.
Speaker 2: יא, לייען ווייטער.
Speaker 1: וואס טייטש “שהוא עומד בצדן”? וואס מיינט דאס?
יעצט גייען מיר לערנען די הלכות פון ד׳ אמות ברשות הרבים. דאס איז… מיר האבן געענדיגט די נושא פון… וויאזוי הייסט עס? פון די נושא פון… שלא כלאחר יד און אזוי ווייטער, און מיר גייען לערנען וועגן כללים פון העברה ד׳ אמות ברשות הרבים. שטימט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דא וועט זיין די נעקסטע פאר הלכות.
וואס טייטש “שהוא עומד בצדן”? “מותר לו לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן”. ער איז אינעם ד׳ אמות, דאס איז וואס ער רעדט. ער גייט מסביר זיין, דער רמב״ם גייט געבן פונקטליך, יא.
“וכיצד הוא מטלטל? לכל רוח שהוא רוצה”. מ׳מעג מטלטל זיין אין די גאנצע ד׳ אמות. וואס טייטש, פיר מאל ד׳ אמות, אין די מרובע, אדער אלעס צוזאמען ווערט פיר אמות?
“האמה של אלו מודדין בה, מודדין באמת האדם”. מ׳מעסט עס מיט די מענטש׳ס אמות. וואס טייטש, ס׳איז די גרויס פון זיין האנט, יא. אמה דא מיינט מען אמה, זיין אמותיו, יא, זיין האנט.
“ואם היה ננס באבריו”, אויב האט ער קליינע הענטעלעך, “נותנין לו ארבע אמות בינונית של כל אדם”. מ׳רעכנט אים א בינונית. וואס טייטש, אין געווענליך כלל, א מענטש רעכנט לויט זיינס, אפילו ס׳איז א טראפ גרעסער, קלענער. אבער א מענטש וואס איז סיגניפיקענטלי קליין…
ער זאגט נישט וואס ס׳טוט זיך מיט א מענטש וואס איז זייער גרויס. זעט אויס אז ס׳גייט מיר יא זיין ד׳ אמות. זייער גרויס, ס׳וועט פארקומען גרעסער. ס׳ווערט נישט קלענער. ס׳ווערט גרעסער, אבער ס׳ווערט נישט קלענער. יא.
דיון: פירוש “לכל רוח שהוא רוצה” ו״עומד בצדן”
די טייטש פון די ווערטער איז נישט קלאר. ס׳איז דא וואס לערנען אז ס׳מיינט דא אז א מענטש קען מטלטל זיין ד׳ אמות פון פאראויס און פון די רעכטע זייט אויף די לינקע זייט, קומט אויס אז דו זאגסט פיר מאל פיר אמות בעצם, אין אנדערע ווערטער זעכצן אמות סקווער. און דער מגיד משנה האט געטענה׳ט אז ס׳מיינט נישט אזוי, ס׳מיינט נאר לפניו, און ער האט נישט לכל רוח, נאר לפניו אדער בצדו. סאו, “עומד בצדן” מיינט דוקא מצד הצדדים, און נישט פון פאראויס און פון די בעק, אז ס׳זאל אויסקומען פיר מאל פיר.
Speaker 2: יא, ס׳איז נישט קלאר, ער זאגט אז ס׳איז נישט קלאר פון די רמב״ם.
Speaker 1: אבער אפילו “עומד בצדן” סאונדט ווי עט ליעסט צוויי מאל פיר, פיר מאל פון זיין רעכטע זייט און פיר פון זיין לינקע זייט.
Speaker 2: ניין, “בצדן” קען מיינען אזויווי אין די פראנט פון זיי, אין די סענטער פון זיי. נישט קלאר.
Speaker 1: “מרובע”, אבער ער רעדט וועגן… דער רמב״ם זאגט יא אז ס׳איז א מרובע, ס׳מוז זיין עפעס א סקווער. די שאלה איז וואו רעדט ער די סקווער, וואס איז אין פראנט פון אים? אזויווי ד׳ על ד׳ אין פראנט פון דעם מענטש? פארשטייסטו וואס איך זאג? אדער ארום אים אין די מיטן.
דער רמב״ם זאגט אבער נישט ארום דעם מענטש, ער זאגט “ד׳ על ד׳ לפניו”. ס׳רעדט זיך עפעס… ס׳איז גערופן “בצדו” ווייל כביכול, פשטות וואלט איך געזאגט, אין די פראנט פון א מענטש איז דא א סקווער ד׳ על ד׳, דארט מעג ער טראגן. ער וועט זיך אויסדרייען, וועט ער זיך מיטדרייען. אבער מ׳קען אויך הערן אז די ווארט איז ווייל ווען א מענטש שפרייט אויס זיין הענט, דאס איז א רשות, אבער די רשות איז “מצדו”. נישט אין זיין זייט, “מצדו” מיינט נישט אין די זייט. ער שטייט אין די זייט פון די סקווער פון ד׳ אמות. אזוי וואלט איך פארשטאנען.
עברי טייטש, די מפרשים זענען נישט קלאר דא וויאזוי ס׳ארבעט עקטשועלי די… וויאזוי הייסט עס… די ד׳ אמות.
הלכה: מקור הדין של ד׳ אמות — “שבו איש תחתיו”
Speaker 1: ער זאגט אזוי, “מפי הקבלה אמרו חכמים”, די חכמים האבן געלערנט אזוי מפי הקבלה, הלכה למשה מסיני, “שזה שנאמר בתורה ‘שבו איש תחתיו׳”, ס׳שטייט אין די תורה “שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו”, פון די ווארט “שבו איש תחתיו” לערנט מען ארויס “שלא יטלטל חוץ למרובע זה”, אז א מענטש טאר נישט מטלטל זיין אינדרויסן פון זיינע ד׳ אמות, אדער פון די באקס פון ד׳ אמות, “אלא מרובע זה שיעורו אורך אדם ופשיטת ידיו ורגליו, ובלבד יושב ונוטל”.
אויב א מענטש איז יושב, איז ער ווי ער מעג מטלטל זיין. יושב, ער רעדט דאך א פאל אז ער זיצט.
Speaker 2: ניין, איך וויל טייטשן די ווארט פסוק “שבו איש תחתיו”. וואס הייסט “שבו איש תחתיו”? זיץ און זיי מטלטל. “אל יצא איש ממקומו”. פון דעם טוט ער זיך ארויס, אז דארט ווי דו זיצסט מעגסטו מטלטל זיין אין די באקס טאטש פון איין עק ווי דו קענסט ריטשן מיט דיין האנט ביז די אנדערע עק ווי דו קענסט ריטשן מיט דיין האנט, אדער ווייטער. מער פון דעם, אבער נישט אין דרויסן פון דעם. דאס איז ד׳ אמות, חוץ פון דעם.
Speaker 1: ווען ער זאגט אבער יא אז “כמדת ארך אדם שפשוט ידו ורגליו”, איז דאס איז די שיעור. נאכאמאל, די שיעור ד׳ אמות איז ווען א נארמאלער מענטש איז בערך דריי אמות, לאמיר זאגן, הויך, אבער ווען ער שטרעקט זיך אויס די הענט קומט ער צו נאך אן אמה, איז אויסגעקומען פיר אמות. דאס איז די וויאזוי מ׳האט באקומען די שיעור פון ד׳ אמות, דאס זאגט די רמב״ם דא. אבער נישט טייטש אז ער מעג נאר טראגן ווי ער קען אויסשטרעקן זיין האנט. ער מעג טראגן ווייטער פון דעם, ווייל ס׳האט פיר אמות שיושב בצדו. ער איז נישט ווייט פון די פיר אמות.
Speaker 2: ס׳האט צו זיין אזא, ווייל לויט דעם פשט וואלט מען עקטשועלי יא געקענט לאקעצן די מן שבת, איינמאל מ׳קען נישט ווייל ס׳איז ווייטער פון פיר אמות איז נישטא קיין יציאה. ווייל לויט דעם זאגסטו מיר אז מ׳קען זיך ארויסזעצן און נעמען פון די פיר אמות ארום. דאס איז די פסוק, יא, מ׳זאל נישט גיין קלויבן מן.
Speaker 1: אקעי, ס׳איז נאר א דרש. “שבו איש תחתיו” מיינט זיץ וואו דו ביסט און גיי נישט ארום שבת זוכן מן. זאגט ער אז “שבו איש תחתיו”, אז דארט וואו דו זיצסט, דארט וואו ס׳איז “שבו איש תחתיו”, דארט מעג א מענטש מטלטל זיין און נישט מער. מער פון דעם איז “אל יצא איש ממקומו”.
Speaker 2: יא. ס׳מאכט סענס, אזוי ווי דעמאלטס איז נישט קיין מלאכה, דעמאלטס ווען א מענטש זעצט זיך אוועק אין א פלאץ, און אין די קליינע פלאץ הייסט נישט געטראגן, ס׳הייסט… אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז מער פון דעם. וואס איז רשות היחיד? ער מעג נאר אויסשטרעקן זיין האנט? ער מעג אויך טראגן ד׳ אמות. לפי זיינע ד׳ אמות פון וואו ער איז, בעיסיקלי.
Speaker 1: יא.
הלכה: שנים שד׳ אמות שלהן מעורבין
Speaker 1: זאגט די רמב״ם, לפיכך, אה, זאגט די רמב״ם אזוי, היו שנים, ס׳איז צוויי מענטשן איינס לעבן די אנדערע, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה. זיי זיצן איינער לעבן דעם אנדערן, אדער זיי שטייען איינער לעבן דעם אנדערן, און ס׳איז נישטא קיין ד׳ אמות צווישן די צוויי. זיין ארבע אמות טאטשט זיין ארבע אמות. מביאין ואוכלין באמצע, קענען זיי ברענגען עסן און עסן אינדערמיטן.
ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו. נאכאמאל, ס׳הייסט אז מ׳מעג אראפלייגן זיין
טראגן אין רשות הרבים: ד׳ אמות, קעטן פון מענטשן, און שיעור אלכסון
הלכה: טראגן צווישן שכנים אין רשות הרבים
Speaker 1:
ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו. נאכאמאל, ס׳איז טייטש מ׳מעג אראפלייגן אזויווי איין טעלער אינדערצווישן מיט זיי, ער עסט צו זיין זייט און יענער עסט צו זיין זייט. ווארט, אבער דו טארסט נישט שטריקן פון נאר אין דיין פלאץ, צו זיין זייט. וואס איז די חידוש דא? מ׳האט נישט גוזר געווען אויף דעם אדער וואס? שוין. יא.
הלכה: דריי מענטשן – דער מיטלסטער (האמצעי מבליע ביניהם)
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער, לפיכך, ואם היו שלשה, והאמצעי מבליע ביניהם, און אויב ס׳איז דריי מענטשן, דער מיטלסטער מענטש איז אינצווישן פון זיי, ס׳איז דא פיר, פיר, פיר, הוא מותר עמהן, דער מיטלסטער מענטש מעג מיט ביידע, ווייל ער גרעניצט זיך מיט ביידע אין זיינע ד׳ אמות, והן מותרין עמו, און ביידע מעגן מיט אים. אבער השנים החיצונים אסורים זה עם זה, מ׳זאגט נישט אז ס׳ווערט יעצט דא ווי איין גרויסע רשות סמוכה, נאר, און מ׳זאגט אויך נישט אז מ׳אסר׳ט דער מענטש אינמיטן, איך ווייס נישט, צוליב א גזירה אדער וואס, ער מעג דילן מיט, ער מעג מיט האלטן זיין צווישן זיינע צוויי שכנים, און די צוויי מענטשן אינדרויסן טארן נישט.
הלכה: קעטן פון מענטשן – טראגן דורך אסאך מענטשן (אפילו מאה)
Speaker 1:
לפיכך, מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, א מענטש מעג מאכן אן עקירה פון א חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, ער האט א חבר לעבן אים אין די ארבע אמות, און די חבר האט לעבן אים נאך איינער און נאך איינער, אסאך מענטשן שטייען, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, דער חבר מעג אים געבן פאר די נעקסטע מענטש וואס איז לעבן אים, אפילו הן מאה, אפילו ס׳איז הונדערט מענטשן, און ס׳קומט אויס אז ס׳ווערט גערוקט פיר הונדערט אמות. ס׳גייט מיך נישט אן, ווייל מ׳קוקט נישט אויף די חפץ, מ׳קוקט נישט אויף די זאך וואס איז געווארן געטראגן, אזויווי ס׳שטייט אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת, אגב, אז צווישן די אלע מענטשן איז די חפץ געווארן געטראגן א גרויסע אמאונט פון פלאץ בשבת מותר, ווייל “אין לך כל אחד ואחד שנטל אלא בתוך ארבע אמות שלו”. ווייל יעדער איינער האט נאר מיטגעהאלטן געווען אין זיינע ד׳ אמות.
דיסקוסיע: חילוק צווישן הוצאה און אנדערע מלאכות – די נושא פון שנים שעשאוה
Speaker 2:
ס׳איז אינטערעסאנט, יא, ווייל למשל ביי אנדערע מין פאל, ווען מערערע מענטשן טוען א מלאכה צוזאמען, אזוי ווי ס׳איז פריער געווען, איינער האט מעביר געווען אש, האט מען געזאגט אז צווישן די אלע זאכן איז ארויסגעקומען א גאנצע מלאכה. אבער ביי טראגן איז עפעס אנדערש. יא, דא איז דאך געשען אז די זאך איז געטראגן געווארן פיר הונדערט אמות. ס׳איז געשען דא א מלאכה. וואלט מען געקענט זאגן אז צווישן די אלע מענטשן איז געשען א מלאכה.
Speaker 1:
ניין, ניין, יעדער מענטש האט געטראגן וואס אין זיין רשות, ער האט געטראגן אין זיינע ד׳ אמות.
Speaker 2:
ס׳איז נישט אזוי משמע געווען אין די קעיס פון מעביר אש, אז יעדער איינער טוט א האלבע מלאכה. יעדער איינער טוט א גאנצע מלאכה דארט, ניין? ווייל יעדער איינער פון זיי אליין וואלט דאך געווען א גאנצע מלאכה. ס׳איז נישט אזוי משמע געווען אז ס׳איז א גאנצע מלאכה.
Speaker 1:
אבער דא איז דאך צוויי מענטשן, איז דאך שנים שעשאוה, די קלאסיק, איינע פון די קלאסיקס פון שנים שעשאוה איז אחד עוקר ואחד מניח, וואס ער איז נישט חייב. שנים שעשאוה איז פטור.
Speaker 2:
זיי האבן דאך געלערנט אז צוויי מענטשן טוען א האלבע מלאכה און צוויי צוזאמען. זיי האבן דאך געלערנט אז צוויי מענטשן…
Speaker 1:
אויב איינער אליין וואלט ווען געקענט טון די גאנצע מלאכה, דעמאלטס איז דא די הלכה פון שנים שעשאוה.
Speaker 2:
ניין, דאס איז קלאר. ס׳איז דאך קיין פאל וואס צוויי מענטשן צוזאמען זענען זיך מצטרף צו איין מלאכה. דאס איז עקזעקטלי די כלל פון אין שנים יכולין לעשותה, דעמאלטס איז ער חייב, איז ביידע חייב. נאכאמאל, אויב איינער מאכט די עקירה און איינער מאכט די הנחה, איז דאס וואס? דעמאלטס איז שנים שעשאוה לרבנן, און ביידע קענען עס טון אליינס. עקירה און הנחה קענען ביידע טון אליינס. נישט אזוי ווי א גרויסע קורה וואס צוויי מענטשן קענען טראגן. איך מיין אז דאס הייסט זה יכול וזה יכול, ניין?
Speaker 1:
זיי האבן געלערנט בפירוש ביי די נושא פון עקירה מיט הנחה, אה, יא, די כלל פון שנים שעשאוה, וואס איז דאס אין פרק א׳?
Speaker 2:
אחד יכול לעשותה, יא. למשל, יא, זייער גוט. כל מלאכה שיכול לעשותה לבדו, א קליינע זאך וואס ביידע קענען אליינס טון, למשל איינער טוט אן עקירה און איינער א הנחה, זענען זיי פטור, ווייל יעדער איינער אליינס קען מאכן די עקירה אדער די הנחה צוזאמען. די איינציגסטע אופן וואס מ׳איז חייב איז א העווי זאך וואס ער קען נישט אליינס שלעפן.
Speaker 1:
סאו דא איז זיכער א זאך וואס ער קען אליינס טון. סאו דא האט נישט מיט די שניים שעשאוה, ס׳איז א כלל פאר זיך. ניין, די ווארט דא איז אז דאס הייסט בכלל נישט געטראגן. מ׳קוקט נישט אויב די זאך איז געווארן געטראגן, נאר מ׳קוקט אויב דער מענטש האט געטראגן, און קיין איין מענטש האט נישט געטראגן. דא איז אפילו ווייניגער פון דעם, ווייל דא איז אפילו ווייניגער פון שניים שעשאוה, ווייל די מלאכה איז אז א מענטש זאל מעביר זיין ד׳ אמות ברשות הרבים, און קיין איין מענטש האט נישט מעביר געווען ד׳ אמות ברשות הרבים. וואס גייט נאך אן אז עקסטערע מענטשן האבן געטראגן? יעדער מעג דאך טון עקסטער.
קשיא פון אחרונים: איין מענטש אליין – פארוואס דארף מען צוויי מענטשן?
Speaker 2:
די אחרונים פרעגן א שאלה, אז אויב אזוי קענען דאך עס צוויי מענטשן טון די זעלבע זאך, פון זיך זעצן אויף די נעקסטע פלאץ, ער געבט איבער, און נאר מ׳ריקט ער זיך צו די נעקסטע ד׳ אמות, און ער טראגט עס אין זיין ד׳ אמות. אפשר דער ראב״ד האט נישט געכאפט די דוגמא, אז כל אחד מטלטל בתוך ד׳ אמות שלו, ווייל ער קען זאגן אפילו ווען איין מענטש האט געטראגן די זעלבע, א גאנצע צייט האט ער נאר געטראגן בתוך ד׳ אמות שלו. אבער ס׳איז דאך שווער, ווייל ער קען זאגן ביי יעדע… א מענטש אליינס, פארוואס דארף מען אפילו נישט קיין צוויי מענטשן? מ׳קען אליינס. יעדע מאל ווען א מענטש טראגט, טראגט ער דאך אין זיינע ד׳ אמות, פחות פחות מד׳ אמות. נאר אויב ער מאכט אן עקירה און א הנחה, אויב ער סטאפט און מאכט א הנחה נאך סוף ד׳ אמות, פאר די ענדע פון ד׳ אמות, און נאכדעם הייבט ער עס נאכאמאל אויף, דארף זיין די זעלבע הלכה. די צוויי מענטשן לויט דעם קענען נישט… לייגן נישט צו. פארשטייסטו וואס איך פרעג?
ראב״ד׳ס מחלוקת: נאר בשעת הדחק
Speaker 1:
סאו קודם כל אזוי, די הייליגע ראב״ד איז מחולק אויף די עיקר הלכה. די ראב״ד זאגט אז א מענטש טאר נישט מטלטל זיין אין ד׳ אמות ברשות הרבים, נאר באופן שאין לו שם קביעות, כגון שיושב שם, אדער שיש לו שם צדדים. דעמאלטס בשעת הדחק האבן די חכמים געזאגט אז ער מעג. אבער סתם א מענטש וואס שטייט אין ד׳ אמות, זאגט די הייליגע ראב״ד, ניין, ער מעג נישט טראגן אין זיין ד׳ אמות. אבער ווען דער מענטש איז סטאק, ער האט נישט וואו צו זיין, האבן די חכמים געזאגט אז מען געבט אים ד׳ אמות. אה, דאס איז דער לשון, “מען געבט אים ד׳ אמות”. דאס זאגט מען ביי א מענטש וואס איז ארויסגעגאנגען פון זיין תחום שבת, אדער וואס? רעד נישט פון די שטותים. דער שולחן ערוך פסק׳נט להלכה ווי דער רמב״ם. אבער דער ראב״ד האלט בכלל נישט מיט די עצה. דאס איז קודם כל א זאך.
רמב״ם – מותר לכתחילה מיט אסאך מענטשן
Speaker 1:
יעצט, איז דא אזא נושא פון… אין רמב״ם איז דא משמע אז מען מעג לכתחילה – ס׳שטייט נישט, ס׳שטייט קלאר “מותר” – אז צוויי מענטשן, הונדערט מענטשן, מעגן טראגן א חפץ, בפירוש דער רמב״ם. יא, מציאות הרי שהשיגוהו, ער האט עס קיינמאל נישט געקענט אנקומען. אבער לויט די שיטת הרמב״ם, האלט דער רמב״ם אז מען מעג טראגן לכתחילה ווי לאנג מען וויל, ווי לאנג אז קיין איין מענטש טראגט נישט מער ווי ד׳ אמות.
מען דארף וויסן, מען דארף לערנען שפעטער אין באר היטב וואס גייט שטיין אין די רבנים וועגן די משאכשיך, אז דארט איז משמע אז פאר איין מענטש אליין האבן די חכמים נישט געלאזט דאס טון נאר בשעת הדחק, אזוי ווי משאכשיך. און די דרך טוט מען דאס, אז מען האט עס געלערנט אויך, אז דער מענטש זאל מניח פחות פחות מד׳ אמות, וואס בעצם טעכניש איז מדאורייתא מיינעך די זעלבע. יא, נאר ס׳איז א גזירה אזא, אז מ׳זאל נישט זען אז דו טראגסט. אזוי מיינעך. אבער דער רמב״ם איז משמע אז מיט אסאך מענטשן איז לכתחילה מותר. אזוי איז משמע דא פון די הייליגע רמב״ם.
חילוק צווישן איין מענטש און אסאך מענטשן
Speaker 1:
און די ביאור הלכה ברענגט אין הרב בלומענפעלד, ער טענה׳ט טאקע אז ס׳איז א חילוק צו אסאך מענטשן אדער דער זעלבער מענטש וואס גייט, שפאצירט אריבער און נעמט עס. אבער דער פרי מגדים איז מחלק. ס׳איז נישט קלאר, דער רמב״ם זאגט נישט קלאר די חילוק. איך זאג דיר יא, אז דארט וואו ער זאגט ד׳ אמות רעדט ער פון עפעס א גרעסערע שעת הדחק, אויב מ׳קוקט דארט אמת. אבער לויט טעכניש, זיי מיר מסביר, די איסור איז מה״ת זיין, מעגט איר, א מענטש אליין טוט עס צוויי מאל, וואס איז די חילוק? קען זיין מדרבנן. איך זאג דיר, די רבנן מאכן אים צו זיין א חילוק אזא זאך, אבער מדאורייתא באמת איז עס טאקע די זעלבע.
אבער דא וואס ער זאגט “מותר”, “מותר” דארף צו מיינען מותר אפילו מדרבנן. סאו, א ליסט אין די קעיס שטייט זיכער אין רמב״ם מותר אפילו לכתחילה.
חילוק צווישן הוצאה און אנדערע מלאכות – מ׳קוקט אויף דעם מענטש, נישט אויף דעם חפץ
Speaker 2:
דו פרעגסט אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל לכאורה אין אסאך אנדערע מלאכות זאגן אונז יא אז די חפץ איז די זאך. למשל… דער רעזולטאט איז געשען צווישן זיי, מען קוקט אז די מלאכה האט זיך געטון. למשל וואו? ניין, ס׳הייסט, דאס איז די נושא פון שניים שעשאוה, אבער למשל אחד עוקר ואחד מניח איז אסור מדרבנן, ס׳איז פטור, אבער ס׳איז דאך אסור. דא איז מותר, רייט? ס׳איז דאך אפילו נישט קיין חילוק. אויב וואלט מען געזאגט אז ס׳איז פטור, וואס איז געווארן די מלאכה? אפשר וועגן די ד׳ אמות איז רמז איז אפשר א ווייניגערע מלאכה, ס׳איז אפילו ווייניגער ווי… ווי… ווי סתם א מלאכת הוצאה וואס איז דא א מלאכה גרועה, דא איז דאך ממש גארנישט געשען, פארשטייסטו?
Speaker 1:
אבער ס׳איז טאקע אנדערש די מלאכה ווי אנדערע מלאכות אין די נושא. סאו מיר זאגן אז כולי עלמא, אז ביי טראגן האט עס נישט צו טון, מ׳קוקט נישט אויף די פועל יוצא, נאר מ׳קוקט אויף די מעשה, ווערסעס אנדערע מלאכות וואס ס׳איז געשען עפעס? ס׳איז נישט עגזעקטלי קיינמאל אמת, אבער ס׳איז געשען זיכער ווייניגער מיט די חפץ ווי אנדערע מלאכות, רייט? און דא איז נאך ווייניגער, ווייל ער טראגט זיך אפילו נישט אין אן אנדערע רשות.
הלכה: שיעור ד׳ אמות – אלכסון פון מרובע (חמש אמות ושלושה חומשי אמה)
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם אן אינטערעסאנטע חידוש, הואיל ויש לו לאדם לטלטל, והוא הדין אז א מענטש האט די רעכט און מעג מטלטל זיין אין זיין באקס פון ארבע אמות על ארבע אמות. דאס זאגט ער דא זייער קלאר אז ס׳איז פיר מאל ארבע אמות, יא? יא, דאס איז זיכער דא פיר מאל. די שאלה איז צו ס׳איז דא פיר מאל דאס פון אלע פיר זייטן. ס׳איז די צוויי זייטן ארום. אקעי, נמצא מטלטל, קומט אויס אז נישט נאר קען מען גיין אויף איין זייט פיר אמות, נאר איינמאל דו האסט די זעכצן אמות… זעכצן סקווער אמות, רייט? פיר סקווער אמות אויף יעדע זייט, יא? נישט אויף יעדע זייט, לאמיר זאגן אויף איין זייט, ס׳איז נישט קיין חילוק, ער זאגט נישט אויף אלע זייטן. ס׳איז דא א פיר אמות, יא?
אקעי, נמצא, קומט אויס אז ער מעג טראגן באורך אלכסונו של מרובע זה. אז ער האט א מרובע קען ער אויך טראגן. אויב וואקט מען אין א גראדע וועג אין א מרובע איז עס טאקע נאר פיר אמות, אבער אויב גייט מען שיף פון איין עק צו די אנדערע קומט אויס מער ווי פיר אמות, שלוש אמות ושלוש חומשי אמה, פינף און דריי פינפטלעך פון אן אמה, יא? ווייל וואס קומט אויס אזוי אין א חשבון? אקעי. לפיכך, זייער אינטערעסאנט, דער פשט, נישט נאר ווייל ס׳איז ד׳ אמות, נאר ווייל דאס איז די רשות פון דעם מענטש. לפיכך, אין מעביר ואין הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה. די גאנצע צייט האבן מיר דאך גערעדט וועגן א זורק ד׳ אמות ברשות הרבים, אבער ס׳איז נישט מדויק, ווייל ווען מ׳זאגט דאס מיינט מען נישט צו זאגן ד׳ אמות, נאר מ׳מיינט צו זאגן ביז אינדרויסן פון די שיעור פון ד׳ אמות, וואס איז עכט מער, וואס איז עכט חמש ושלושה חומשי. סאו נאר ביי דעם, נאר ביי מעביר און זורק.
פרק י״ב: דין אלכסון פון ד׳ אמות ברשות הרבים — חילוקי דינים לפי מרחק
דער רמב״ם׳ס דריי שטופן: מותר, פטור אבל אסור, וחייב
אה, א מעביר, ניין, די זעלבע. סאו איך פארשטיי נישט, סאו דעמאלטס דארף זיך אנהייבן נאאמאל די חשבון. ניין, ס׳גייט נישט אזוי. וואס הייסט ער פרעגט דאך, סאו אויב פון פיר מיינט פינף און דריי פיפטלעך, סאו יעצט דארף מען מאכן אן אלכסון פון יענץ, ניין? ניין, סאו ס׳גייט נישט אזוי די חשבון.
דער גר״א׳ס תנאי — נאר ווען מ׳איז קובע מקום
סאו ער צייכנט דא עפעס צו אז די גר״א זאגט אז דא רעדט מען נאר ווען א מענטש האט זיך קובע געווען זיין ד׳ אמות, דעמאלטס מעג ער… ער האט זיך קובע געווען וואו זיין ד׳ אמות איז, דעמאלטס באקומט ער די אלכסון. דאס איז נישט יעצט די ראב״ד, ניין? וואס זאגט די ראב״ד? וואס האבן מיר גערעדט פריער אז די ראב״ד זאגט אז די היתר איז נאר… די גאנצע היתר פון ד׳ אמות איז נאר ווען ס׳איז קובע די מקום.
דער רמב״ם׳ס יסוד — ד׳ אמות איז מער פון ד׳ אמות
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. די רמב״ם זעט אויס אז די אידעע, די זאך וואס הייסט ד׳ אמות ברשות הרבים, וויבאלד אז אין די נארמאלע קעיס האט א מענטש ד׳ אמות, קומט אויס אז ס׳איז מער פון נישט, ס׳איז מער, ס׳איז נישט אמת אז ס׳איז ד׳ אמות. און אויב איז ער פטור אבל אסור זאגט ער. יא, אמת, ס׳שטייט פטור. ער גייט שוין זאגן, נעם צו, ער גייט יעצט מסביר זיין צו ס׳איז פטור אבל אסור, צו ס׳איז מותר. נעם צו, קיין שום חילוק נישט. ס׳קומט אויס דריי אנדערע סארטן חילוקי דינים, אנדערע רעזולטאטן וואס גייט זיין פון די הלכה.
דער רמב״ם׳ס דריי שטופן
אויך איך כאפ נישט וואס דער רמב״ם אין מקום זה און אין מקום אחר וואס איז דער רמב״ם. איז אזוי, אם עבר בין שני מקומות עד ארבע אמות, אויב ס׳איז אין ארבע אמות, הרי זה מותר לכתחילה. אויב עבר יותר מארבע אמות, אבער עדיין בתוך חמש אמות ושלוש חמישיות האמה, איז פטור אבל אסור. ס׳זעט אויס אז ער זאגט אז אויף דעם איז דא א תקנת חכמים אז הגם בעצם וואלט געדארפט זיין חמש ושלוש חמישיות, אבער זאל מען נאר האלטן אין פיר. אויב עבר יותר מחמש אמות ושלוש חמישיות האמה בשוגג, הרי זה חייב. ווייל דאס טייטש טראגן חוץ פון זיינע ד׳ אמות, ווייל דאס איז די אלכסונה פון זיינע ד׳ אמות. הרי זה חייב חטאת, חוץ לאלכסונו של ארבע.
קשיא אויפ׳ן רמב״ם — פארוואס זאל דער אלכסון זיין מותר?
ס׳איז מיר זייער פאני, ווייל איך פארשטיי וויאזוי מ׳איז אנגעקומען צו די הלכות, און וויבאלד ער זאגט אז מ׳קען מעסטן ד׳ אמות, אקעי, מעג מען שוין גיין די וועג אויכעט. אבער ווען דו גייסט גראד, פארוואס זאל זיין די היתר? ס׳איז מיר זייער פאני וויאזוי דאס ארבעט. ווייל דעמאלטס דארפסטו מעסטן, אפשר זענען דיינע ד׳ אמות אזוי אויסגעשטעלט. איינמאל ער האט די סקווער, ער האט די רעכט אין די סקווער, קענסטו רעכענען אנדערש ווען ער האט געוואקט שיף. נישט קלאר.
דער ראב״ד׳ס מחלוקת — קיין חילוק צווישן ד׳ און ה׳ וג׳ חומשין
דער הייליגער ראב״ד איז מחולק אויף די אלע כללים, ווייל דער ראב״ד האלט אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז ס׳איז בכלל נישט דא קיין היתר לכתחילה צו טראגן אין ד׳ אמות, נאר במקום הדחק. דער ראב״ד איז בדעת די רבנן דעה, ס׳איז נאר מיט די רבנן טאר מען נישט במקום הדחק, אז אויב איינער איז טאקע נישט אפשר בדרך, מעג ער טראגן פחות מד׳ אמות.
דער ראב״ד׳ס קשיא — פון וואנען די נייע גזירה?
און זאגט דער ראב״ד אז אויב אזוי, איז ער נישט מסכים בכלל מיט׳ן רמב״ם, ווי האט דער רמב״ם גענומען די נייע גזירה פון טראגן צווישן ד׳ אמות און חמש אמות ושלוש חמישיות האמה? אויב די גדר ד׳ אמות איז פינף אמות באמת, איז מעג מען טראגן בשעת הדחק פינף אמות. דער רמב״ם האט געהאלטן אז לכתחילה איז דא פיר אמות, אבער בדיעבד איז דא אן איסור. יא, די נייע איסור איז נישט קלאר ווי דער רמב״ם האט עס גענומען.
שווערקייט מיט דער חלוקה דאורייתא/דרבנן
רעכט איז דאס שוין בדרבנן. רייט, אלע דרבנן. בכלל, די חלוקה פון דאורייתא דרבנן איז זייער פאני, ווייל יעדער וויל פארשטיין פטור, די פשט אז דא איז דא א איסור מדרבנן. סאו זיי האבן געלערנט אז דער רמב״ם האט צוטיילט דאורייתא פון דרבנן, וואס איז קיינמאל נישט… ס׳איז זייער שווער צו טון אין הלכות שבת, ווייל פטור איז טייטש אבל אסור מדרבנן. זיי האבן דאס פארשטאנען. ס׳איז א מקשה אויף די רמב״ם׳ס חלוקה.
דער שולחן ערוך
ער ברענגט אז די שולחן ערוך זאגט טאקע אז… לכתחילה, ס׳איז זייער פאני, ס׳זעט נישט אויס אזוי אין אסאך פלעצער אז מ׳מעג לכתחילה.
סיכום דער מחלוקת
סאו דער ראב״ד האלט אז דער חמש… ס׳איז נישט קיין חילוק צווישן ד׳ אדער חמש ושלוש חומשים, יא? ביידע מעג מען נאר בשעת הדחק. אנדערש ווי דער רמב״ם זאגט אז אין די ארבע מעג מען לכתחילה, און די חמש ושלוש מעג מען אויך נישט בשעת הדחק, ס׳איז נאר פטור אבל אסור.
א מעגלעכער תירוץ
סאו קען מען מעגן די פעלער ווען מ׳מעג טון דרבנן, לצורך גדול, נישט שעת הדחק. איך ווייס אז שעת הדחק מיינט אויטאמאטיש צורך גדול, רייט, אבער די שעת הדחק, פארוואס זאל מען מותר זיין ביידע דרבנן׳ס? כאילו, קענסט נישט טראגן די ד׳ אמות? ס׳שטייט דאך אזוי די לשון, פחות פחות מד׳ אמות, ס׳שטייט נישט פחות פחות מחמש אמות. קענסט נאר זאגן אז דאס מיינט בעצם, כאילו ד׳ אמות רעכנט מען די קוטר פון ד׳ אמות וואס קומט אויס מער. אזוי אפשר קען מען לערנען.
אקעי, דאס איז די פרק י״ב.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק י״ב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/q0d323yyokmllcr5mu1lt/DR125-_.mp4?rlkey=xtcoi4df1x4lgkem6lg3eqzar&dl=0
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק י״ב
אין דעם שיעור לערנט מען רמב״ם הלכות שבת פרק י״ב וואס באהאנדלט די מלאכות פון מבעיר (אנצינדן) און מכבה (אויסלעשן), און די אב מלאכה פון הוצאה מרשות לרשות. די הלכות פון מבעיר ארבעטן אנדערש ווי אנדערע מלאכות – דער שיעור איז כל שהוא, און עס איז נאר חייב ווען מ׳טוט עס צורך לאפר (פאר די אש אדער אייפער), נישט בדרך השחתה. ביי הוצאה לערנט מען די דינים פון טראגן ד׳ אמות ברשות הרבים, אז מען דארף האבן אן עקירה און הנחה, און די חידוש אז מען קען טראגן דורך אסאך מענטשן ווען יעדער איינער טראגט נאר אין זיינע ד׳ אמות, מיט א מחלוקת רמב״ם און ראב״ד צי דאס איז מותר לכתחילה אדער נאר בשעת הדחק.
📌 This Shiur Also On