הלכות ברכות פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב״ם הלכות ברכות, פרק ז׳, הלכות י״א–ט״ו
—
הקדמה: פרק הרמב״ם על דרך ארץ בסעודה
דברי הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה… וכולן דרך ארץ הן”
פשט: הרמב״ם פותח פרק חדש העוסק בהלכות דרך ארץ בסעודה — כיצד מתנהגים בסעודה. הוא מדגיש שכל המנהגים הללו הם “דרך ארץ.”
חידושים והסברות:
1. מדוע נמצא הפרק כאן בהלכות ברכות? הפרק אינו ממש עניין של ברכות — הוא רק מעט קשור. החוט הלוגי הוא: הלכות ברכות → ברכת הזימון → אנשים יושבים יחד בסעודה → דרך ארץ בסעודה. זוהי הערה מבנית מעניינת על סדר הרמב״ם.
2. סדר הרמב״ם לעומת סדר השולחן ערוך: השולחן ערוך הוא “ספר הדרכה” המלווה אדם לפי סדר היום (השכמת הבוקר, תפילה, עבודה, מנחה, וכו׳), אך ספר הרמב״ם הולך לפי סדר המצוות, לא לפי סדר הזמנים. לכן יוצא דופן שהרמב״ם מכניס פרק שלם על דרך ארץ בסעודה, שהוא יותר הנהגה מעשית מאשר מצווה פורמלית.
3. מחלוקת בפירוש “וכולן דרך ארץ הן”:
– שיטה א׳: כל פרט של דרך ארץ בסעודה נובע למעשה מהלכה אחרת — עניני בריאות הם ענף של “ונשמרתם,” כבוד לאב הוא כיבוד אב, כבוד לבעל הבית שייך לספר המדות. רק מפני שהכל מתכנס בסעודה, הרמב״ם ריכז זאת כאן.
– שיטה ב׳ (ר׳ יצחק): לשון הרמב״ם “וכולן דרך ארץ הן” באה לשלול שאלו הלכות ספציפיות (כמו הלכות ברכות, כיבוד אב, וכו׳) — להיפך, הכל קטגוריה אחת: דרך ארץ. אפילו עניינים שהיינו חושבים שהם הלכות ברכות (כמו מצווה מן המובחר לבצוע על שלם) הם למעשה דרך ארץ, לא דין בברכה.
– פירוש ר׳ יואל דוד שוורץ: מה הקשר בין כל ההלכות השונות הללו? הרמב״ם אומר ב״כולן דרך ארץ הן” שזה המאחד — הכל מתאחד תחת המושג “דרך ארץ.”
4. האם דרך ארץ בסעודה היא חיוב? הרמב״ם משתמש בשתי לשונות: (א) חכמי ישראל נהגו כך, (ב) זה דרך ארץ. זה מעלה שאלה: האם החיוב הוא משום שחכמים תיקנו כך, או משום שדרך ארץ עצמה היא חיוב?
5. האם דרך ארץ בסעודה חלה רק בסעודה פורמלית? מי שתופס כריך במכונית (בחור עובד קשה או מתמיד) אינו מחויב בהלכות אלו, כי זו אינה “סעודה.” אך הוא עדיין מחויב בניקיון וברכת המזון בכוונה. הרמב״ם לא כותב שבכל פעם שאוכלים צריך לערוך סעודה — אלא כשעורכים סעודה, יש לעשות זאת בדרך ארץ. ר׳ יצחק עמד על כך: גם במכונית צריכה להיות דרך ארץ — אך באופן אחר.
6. הרמב״ם מדבר על מצב אידיאלי: הרמב״ם מדבר הרבה על “מצליח” — בעל בית שיש לו ילדים/משרתים המשרתים אותו, עם מיטות, סעודה יפה. זה אולי לא המציאות לרוב האנשים, אך הרמב״ם מצייר את התמונה האידיאלית — “כשהכל עובד בשבילו, כיצד עליו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.” הלכות הסעודה נכתבו לבעלי בתים חשובים — מי הולך קודם, כיצד מסדרים את הכלים, משרת (שמש) ליד השולחן. אך בסופו של דבר, כל יהודי צריך להתנהג בדרך ארץ — אפילו עני שבישראל, כפי שרואים מהמשנה (פסחים) “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” — כל השבוע הוא אינו אוכל בסעודה, אך בשבת, יום טוב, פסח הוא עורך סעודה כראוי.
7. חומרות נועדו לבעלי בתים, לא לכולם. מעשה בבחור שבחול המועד בפארק נסע לקנות בקבוק מלח מחנות גויים כדי להקפיד על מלח ליד הלחם — אולי הוא בכלל לא עושה את הדבר הנכון, כי החומרות נועדו לאנשים החיים חיים נורמליים כבעלי בתים חשובים. גם אנשים החיים במצבים קשים (כמו גרושים) אין להעמיס עליהם חומרות שאינן מיועדות להם.
8. שני סוגי הלכות קיצוניות: יש הלכות חסידות/חומרות ל״אריסטוקרטים” (הלכות מותרות), ויש הלכות לפועל שאין לו זמן — למשל, פועל מברך רק שתי ברכות בבנטשן כי אין לו זמן. זה מראה שהתורה מכסה כל סוגי האנשים — עשירים ועניים — שזה שונה מחוקה חילונית שנכתבת על ידי סוג אחד של אנשים.
9. עניין הכרת הטוב כמניע של הפרק: הלכות ברכת המזון בכלל קשורות מאוד להכרת הטוב, והפרק במיוחד עוסק בכיבוד הגדול שבכולם — שזה גם ביטוי של הכרת הטוב.
[דיגרסיה: מדוע יהודים חסידיים ביטלו נימוסים] — התרבות הגרמנית הקפידה מאוד על נימוסים, ולאחר השואה הורינו גידלו אותנו עם שנאה לתרבות הגרמנית. זה גרם לכך שוויתרו על דרך ארץ בסעודה, ולקח זמן עד שהתחילו שוב להעריך דרך ארץ.
—
הלכה א: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה
הרמב״ם: “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה.”
פשט: המבוגר/החשוב ביותר נוטל ידיו ראשון. הגדול מקבל את הכבוד ליטול ראשון, כשם שהוא מקבל כבוד בברכת המזון.
חידושים והסברות:
1. מחלוקת רמב״ם ורא״ש על מי נוטל ראשון. הרא״ש אינו מסכים עם הרמב״ם. טענת הרא״ש: אם הגדול נוטל ראשון, והוא הבוצע (חותך ומחלק את הלחם), עליו להמתין עד שכולם יסיימו ליטול וישבו — ורק אז הוא מברך המוציא. זה הופך אותו למפסיק הכי הרבה בין נטילת ידיים לסעודה, וזו בעיה לפי מה שלמדנו קודם שצריך להפסיק כמה שפחות אחרי נטילה. לכן הרא״ש נהג שהגדול נוטל אחרון.
2. הרמב״ם לא סובר שזו בעיה של הפסק. הרמב״ם לא הקפיד כל כך על ההפסק, כי הוא סובר שכאשר הגדול מדבר מעניינא דסעודתא — “ילדים, כבר נטלתם, אני הולך לברך המוציא” — זה ממש מעניינא דסעודתא, לא הפסק. הרמב״ם הקפיד יותר על טירחא דציבורא (לא להמתין את כולם) ועל כבוד (הגדול מקבל את הכבוד ראשון). זה אולי בכלל לא מחלוקת להלכה — זה רק דרך ארץ, וכל אחד יכול להדגיש מה שהוא רוצה.
3. מנהג למעשה: מנהג הוא שהאב תמיד נוטל אחרון אחרי כל הילדים (כרא״ש). אחרים נוהגים שהאב נוטל קודם.
—
הלכה א (המשך): סדר ישיבה — מסבים
הרמב״ם: “ויושב ומסבים, והגדול מיסב בראש… שאין לו אלא מסב אחד.”
פשט: לאחר הנטילה יושבים בהסבה (מסבים). הגדול יושב בראש — בקצה. השני (שני בחשיבות) שוכב ליד רגלי הגדול (למטה ממנו), כי כך הגדול יכול לדבר איתו מבלי לסובב את ראשו.
חידושים והסברות:
1. “למטה” פירושו ממש תחת רגליו. לא ישבו על כיסאות גבוהים. הגדול אולי ישב מדרגה גבוהה יותר (על יותר כריות), והתלמיד מתחתיו. זה המקור ל״מסב אצל רגלי חכמים” — התלמיד שישב קרוב לגדול היה ממש ליד רגליו.
2. שיטה חלופית בסדר ישיבה: אם הופכים את הסדר, השני למעלה ממנו (גבוה מראשו) והשלישי למטה ממנו. הגמרא אומרת שהגדול מדבר יותר עם החשוב (שני), לא עם השלישי.
3. זה מדבר על רבי עם תלמידים, לא על משפחה. ההיררכיה של ישיבה (מי יושב איפה) מקבילה להלכות תלמוד תורה על איך הרבי יושב. בבית אין היררכיה כזו — אב לוקח את הילד שהוא רוצה לקרב אליו. נשאלת שאלה האם האם תשב ליד האב מצד כיבוד אב ואם, אך זה נשאר פתוח. גם לא ידוע אם נשים בכלל אכלו יחד בסעודות — אלו מנהגי חז״ל שהם בערך מנהגי רומא.
4. ההלכה היא היסטורית. למעשה, מלבד בקהילות מזרחיות שעדיין יושבים כך, כל הסדר של מסבים הוא היסטורי. במשפחות ספרדיות בפסח יושבים ממש מסבים על הרצפה כמו שכתוב בתורה.
—
הלכה ב: בעל הבית בוצע — ברכת המוציא וחיתוך הלחם
הרמב״ם: “בעל הבית מברך המוציא לחם” — הוא מברך וחותך את הלחם אחרי הברכה.
פשט: בעל הבית מברך המוציא וחותך את הלחם אחרי הברכה.
חידושים והסברות:
1. מחלוקת רמב״ם והגהות מיימוניות על חיתוך לפני או אחרי הברכה. הרמב״ם אומר שלא לבצוע (לחתוך) לפני שמסיימים את הברכה — קודם מברכים את כל הברכה על פת שלמה, ואחר כך חותכים. הגהות מיימוניות קיבל אחרת: יש לחתוך קודם (להתחיל לחתוך) ולהחזיק את הלחם, ואז לברך — כמו שאנו עושים בימי החול (חותכים מעט לפני הברכה). הטעם של הגהות מיימוניות הוא בגלל הפסק — החיתוך אחרי הברכה הוא הפסק. הרמב״ם סובר שזו לא בעיה של הפסק, והוא רוצה דווקא ברכה על פת שלמה (זלזול השלמים — לא לזלזל בלחם שלם).
2. הרמב״ם פחות מקפיד על הפסק בין ברכה לאכילה — הוא לא סובר שהחיתוך אחרי הברכה הוא בעיה של הפסק, כי החיתוך הוא חלק מתהליך האכילה. בימי החול (כשאין עניין של שלמות כמו בשבת) נהגו כמעט לחתוך לגמרי לפני הברכה, רק להשאיר משהו.
3. בבולקיות/לחמניות קטנות לא מתחילה כל השאלה — אפשר פשוט לשבור. השאלה היא רק בלחם גדול שצריך לחתוך לאנשים רבים, וזה לוקח זמן.
—
הלכה ב (המשך): בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון
הרמב״ם: בעל הבית הוא זה שחותך (בוצע) ומחלק לכל אחד, כי זה הלחם שלו. האורח מברך ברכת המזון — “כדי שיברך בעל הבית.”
פשט: בעל הבית מחלק כי הוא יודע כמה לתת. אם הוא נותן לאורח לחלק, האורח לא ידע כמה לתת, ויפחד לתת יותר מדי על חשבון בעל הבית. ברכת המזון יאמר האורח, כי בנוסח ברכת המזון יש ברכה לבעל הבית, והאורח יכול לומר זאת כשהוא מברך לכולם.
חידושים והסברות:
1. בנטשן האורח הוא דבר עמוק יותר. האורח נותן שבח להקב״ה ולבעל הבית, שניהם. ברכת האורח היא כמו “רמז, נימה מברכת המזון הגדולה” — מברכים את בעל הבית הגדול (הקב״ה) דרך האורח המברך את בעל הבית הקטן. המקור הוא מאברהם אבינו שהזמין אורחים ואמר “ברכו את ה׳.”
2. “ואם היו כולם בעלי בתים — גדול שבהם בוצע.” “כולם” פירושו משפחה או שותפות שאף אחד אינו אורח. גדול שבהם הוא זה שבוצע ומברך ברכת המזון.
—
הלכה ב (המשך): גודל הפרוסות
הרמב״ם: “ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”
פשט: הבוצע (בעל הבית) לא יתן חתיכות קטנות מדי — זה נראה כאילו הוא קמצן (צר עין). אפילו אם האורח יכול לבקש עוד, זה נראה צר עין.
חידושים: מדברים ספציפית כשיש אורח שיכול להרגיש כך — אצל אב עם ילדיו זה אחרת.
—
הלכה ב (המשך): ממקום שבישולו יפה יפה
הרמב״ם: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”
פשט: יש לחתוך מהמקום שהוא אפוי היטב.
חידושים:
1. זהו כבוד לברכה — מברכים על החתיכה הטובה ביותר. זה לא רק דבר מעשי (למנוע הפסק), אלא עניין של כבוד.
2. [דיגרסיה: מעשה במנשה המלך ורב אשי] — הגמרא המפורסמת בסנהדרין: רב אשי דיבר על “שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא” (מנשה הוא אחד). הוא אמר “מחר נדבר על חברינו.” מנשה בא אליו בחלום: “אני חברך? אתה אפילו לא יודע מאיפה מתחילים לבצוע!” מנשה אמר לו: “ממקום הקרום שנשלה” — מהמקום שהוא אפוי יותר. רב אשי שאל: “אם אתה תלמיד חכם כזה, למה עבדת עבודה זרה?” מנשה ענה: “אילו היית אצלי, היית מרים את המעיל כדי לרוץ אחרי עבודה זרה.” למחרת אמר רב אשי: “היום נדבר על רבותינו” (רבנו מנשה).
—
הלכה ב (המשך): מצווה מן המובחר לבצוע על כיכר שלמה
הרמב״ם: “מצוה מן המובחר לבצוע” על כיכר שלמה.
פשט: לכתחילה יש לברך המוציא על שלמה (לחם שלם).
חידושים ודיון:
1. “מצווה מן המובחר” חלה על הברכה — המצווה היא הברכה, ויש לכבד את הברכה על ידי עשייתה על חלה יפה, שלמה, אפויה היטב. כשם שמכבדים יהודי חשוב, מכבדים ברכה.
2. שאלה: ברכה היא הרי תודה על האוכל — האדם “שמח” עם מה שהוא הולך לאכול. כיצד הברכה הופכת ל״מלך” (העיקר)?
3. תירוץ: זה לא שהאוכל הוא “הכנה” להמוציא. אם מישהו אוכל רק כדי לומר ברכת המוציא, הוא אולי פטור מדאורייתא, כי זה לא בכלל “ואכלת ושבעת” — צריך לאכול לשובע ולהודות לה׳, הכרת הטוב. אבל לכתחילה יש עניין של כבוד לברכה.
4. מסקנה: אם אין שלמה — אין. “מצווה מן המובחר” היא רק אם יש — לכתחילה שלמה.
—
הלכה ב (המשך): שלמה של שעורים מול פרוסה של חיטים
הרמב״ם: אם יש לו שלמה של שעורים ופרוסה (חתיכה) של חיטים — “מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע משתיהן” — מניח את הפרוסה בתוך השלמה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים עם שלמה.
פשט: יש כאן שתי מעלות מתנגשות — חיטים חשוב יותר (מין טוב יותר), אך שעורים שלם (שלם). הפתרון הוא לשים אותם יחד ולבצוע משניהם, כך יש שתי המעלות.
חידושים:
1. מוסר השכל: שלמות חשובה יותר מגדלות — בולקה קטנה שלמה עדיפה על חצי גדולה. אבל “זה לא אומר שצריך להיות קיצוני” — לכל דבר יש שיעור.
2. הגהות מיימוניות מביא אופנים נוספים של לחם באיכות טובה יותר עם חלש יותר. שם מובא בשם “שר מקוצי” (המוכר כר׳ שמשון מקוצי, אך יש מחלוקת אם הוא היה “שר” או “רב”; יש האומרים ש״שר” הוא סימון של שי״ן-דל״ת-מ״ם): אם יש לו פת עכו״ם (שלמה) ופת ישראל (פרוסה), יש לבטל את פת עכו״ם ולברך רק על פת ישראל — לא לצרף פת עכו״ם עם פת ישראל.
[דיגרסיה: באירופה אכלו פת עכו״ם כי היו רק כמה מאפיות.]
—
הלכה ב (המשך): שבת — “יש לו לאכול פת גדולה”
הרמב״ם: “יש לו לאכול פת גדולה” בשבת.
פשט: בשבת מותר/ראוי לאכול פרוסה גדולה.
חידושים:
1. “יש לו” — מותר או ראוי? לכאורה שניהם. למה? הגמרא אומרת: כל השבוע הוא אוכל בעדינות (חתיכות קטנות, לא להיראות כזלזן), אבל בשבת יודעים שהוא עושה זאת לא כי הוא זלזן, אלא לרחבות של שבת.
2. [דיגרסיה: מעשיות על חלוקת חלה] — ר׳ אלימלך בידרמן היה מחלק בשבת לכל בחור חצי חלה — מקיים “והתעטרו גדולים.” גם האדמו״ר מטאש נתן הרבה מאוד אוכל לכל אחד. העיקר אינו “שיריים” אלא חלוקת אוכל ליהודים — זה עניין בעל הבית בוצע.
—
הלכה ב (המשך): לחם משנה בשבת ויום טוב
הרמב״ם: “בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי כיכרות.”
פשט: צריך להיות שתי ככרות לחם (לחם משנה) בכל סעודה של שבת ויום טוב, זכר למן.
חידושים:
1. היכן נמצאת ההלכה אצל הרמב״ם? הרמב״ם מביא זאת בהלכות ברכות (דרך ארץ בסעודה) ולא בהלכות שבת ספציפית. לאחר בדיקה מתברר שהוא לא מביא זאת שוב בהלכות שבת.
2. יום טוב — מהיכן? הפסוק על לחם משנה לא כותב בבירור שיום טוב גם היה לחם משנה. בכל זאת פוסק הרמב״ם שגם ביום טוב יש לחם משנה. רבינו מנוח אומר ש
לא בכל מקום זה ברור, אך הרמב״ם פוסק שכן.
3. מהו הטעם ללחם משנה — הסבר עמוק יותר: הגמרא אומרת שזה זכר למן. אך נשאלת השאלה: המן ביום שישי היה כפול, בשבת היה אחד (אכלו את מה שנשאר). אם כן, מה חוגגים בשתי ככרות בכל סעודה? התירוץ/ההסבר: לחם משנה אינו רק “זכר” למן, אלא חגיגה של השפע שהשבת מביאה. פעם, אדם השיג ככר אחת ליום — להיות עם ככר נוספת זו מותרות גדולה. אנו מראים בשתי ככרות שבשבת באה יותר ברכה מאשר בכל השבוע, בדיוק כמו שהמן הראה. זה לא רק זיכרון היסטורי, אלא הדגמה של הרחבה ושפע.
4. מנהג האריז״ל של שתים עשרה ככרות: האריז״ל אומר שיש לשים שתים עשרה ככרות על השולחן — לזכר לחם הפנים. זה עניין של רמז עם המספר. אך העיקר של לחם משנה הוא להראות שפע — “העניין של לחם משנה הוא להראות שיש שפע.” מצווה מן המובחר היא שיהיו בולקיות יפות, לא סתם שאריות.
5. שתי דברים של רבינו מנוח בשם “אבא מארי” (אביו): אביו היה חותך לחם בשבת לפי הסדר: ליל שבת — שבע פרוסות, שבת בצהריים — חמש, סעודה שלישית — שלוש. זה לפי סדר ה״ג (הגדול): בקריאת התורה — שני וחמישי שלושה עולים, יום טוב חמישה, שבת שבעה. אותו סדר בקידוש החודש.
—
הלכה ג: חלוקת הפרוסות — נותן לפניהם, לא ביד
הרמב״ם: הבוצע (החותך את הלחם) — הוא הגדול שבכולם — הוא מחלק לכל אחד, “נותן לפניהם.” “ואינו נותן בידו” — הוא לא נותן לתוך היד. “ואם נותן בידו — הרי זה אבל” — רק לאבל נותנים לתוך היד.
פשט: מניחים את הפרוסה לפני האדם, לא נותנים ישירות לידיו. רק לאבל זה אחרת.
חידושים:
1. למה לא ביד? יש האומרים שזה רמז ל״פרוסה כציון בידו.” אך הפשט הפשוט הוא: זה לא יפה, זה כמו עני ואביון המתחנן בידיים. זה גורם לאדם להרגיש כאילו הוא “הלוקח.” אדם רגיל אוכל לחם מהסעודה — אין צורך להאכיל אותו כעני.
2. לאבל — למה כן? כי אבל הוא נצרך, מרגישים איתו, הוא כמו מסכן. משנה ברורה אומר: אין לעשות זאת לאחר (שאינו אבל), כי יחשבו שהוא אבל.
3. כבוד בעל הבית: הבוצע הוא הגדול שבכולם — הוא לא צריך להתכופף כל כך. אך גם — לא באו אליו לקחת, הוא גם לא צריך ממש להכניס ליד.
—
הלכה ג (המשך): סדר האכילה — הבוצע אוכל ראשון
הרמב״ם: “והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל” — הבוצע אוכל ראשון. “ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך” — המסובים אסורים לאכול עד שהמברך טועם.
חידושים:
1. מהו הסדר? הבוצע מברך, הוא טועם מיד (הוא אוכל ראשון), אחר כך הוא מחלק לכל אחד. המסובים אסורים לאכול עד שהוא כבר טעם. כך נראה הסדר לפי הרמב״ם.
2. מחלוקת בפירוש: האם הבוצע מחלק ראשון לכולם ואחר כך הוא מתחיל לאכול, או שהוא אוכל קודם את החתיכה שלו (כדי לא להפסיק בין ברכה לאכילה) ואחר כך מחלק. הלומד אומר שהוא נוהג כפשוטו של רמב״ם — קודם לחלק לכולם, אחר כך לאכול.
—
הלכה ג (המשך): לכבד את רבו
הרמב״ם: “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”
פשט: הבוצע רשאי לתת כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, שאותו יאכל לפניו.
חידושים: מציינים שזה לא כל כך חלק — יש דעות שהפירוש ברמב״ם מדויק, אך זה לא מבוצע.
—
הלכה ג (המשך): שניים ממתינים זה לזה בקערה
הרמב״ם: “שנים ממתינים זה לזה בקערה, אבל שלשה אין ממתינין”
פשט: שני אנשים האוכלים יחד ממתינים אחד לשני. אך שלושה אינם צריכים להמתין.
חידושים: הפירוש מוסבר שזה מדבר על אכילה מקערה אחת (קערה) — לא צלחות נפרדות. כששניים אוכלים מקערה אחת ואחד מפסיק לרגע, השני צריך להמתין, כדי שלא יקח את כל האוכל. בשלושה זה כבר קבוצה גדולה יותר, אין צורך להתחשב בכל אחד ואחד.
—
הלכה ג (המשך): גמרו מהם שניים — שלישי מפסיק
הרמב״ם: “גמרו מהם שנים, שלישי מפסיק עמהם. אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”
פשט: כששניים משלושה סיימו לאכול, השלישי מפסיק איתם. אך כששניים עדיין לא סיימו, הם לא צריכים להפסיק בגלל האחד שכבר סיים.
חידושים: נפקא מינה מעשית: בסעודות שבת, מתי להתחיל זמירות? צריך להמתין עד שלפחות רוב הציבור סיים לאכול, כי אחרת זה “קצת להטריד את הציבור.” הרמב״ם לא אומר במפורש מה הכלל ברוב ציבור.
—
הלכה: אין משיחין בסעודה
הרמב״ם: “אין משיחין בסעודה, כדי שלא יבא לידי סכנה”
פשט: אין מדברים בשעת אכילה, כי האוכל יכול להיכנס לריאות (להיחנק).
חידושים:
1. “אין משיחין בסעודה” לא אומר שאסור לדבר כל הסעודה, אלא בשעת בליעה — בשעת בליעה.
2. האם הדין הוא רק ליד השולחן? או גם כשאדם עומד סתם ושותה יין עם חבר? הסכנה היא הרי אותו דבר בכל מקום, לא רק ליד השולחן.
3. הרמב״ם לא אומר שזה קיום של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — זה יותר הלכה של דרך ארץ/סדר הסעודה, לא הלכות פיקוח נפש.
4. נפקא מינה מעשית עם ברכות: דין “אין משיחין” קשור למה שכבר למדנו — שאם מישהו מברך על יין בתוך המזון, האחרים לא ינסו לענות אמן בשעת שהם עדיין בולעים אוכל, כי זו הסכנה.
—
הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל
הרמב״ם: “אין מסתכלין בפני אוכל”
פשט: אין מסתכלים על אדם כשהוא אוכל, ולא על צלחתו, כי זה גורם לו אי נוחות.
חידושים:
1. שאלה מעשית לגבי רבנים האוכלים בפומבי בטישים: הציבור מסתכל על הרבי איך הוא אוכל, וזה מאוד לא נוח לרוב האנשים. הציבור העומד ליד הטיש צריך להתנהג בדרך ארץ ולא להסתכל על הרבי כשהוא אוכל.
2. [דיגרסיה: שיחה חסידית] — אנשים המסתכלים על הרבי באכילה, אחר כך לא שומעים את תורתו באותה רצינות — “התורה קשה להבנה” (אך האכילה קלה להבנה).
—
הלכה: שמש שעומד לפניהם
הרמב״ם: “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם… יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”
פשט: שמש (משרת) העומד ומשרת את המסובין, אינו אוכל איתם יחד. אך דרך רחמנות מכניסים לו חתיכות קטנות מכל תבשיל, כדי ליישב דעתו.
חידושים:
1. לשמש אין זכות לאוכל — זו אינה הסעודה שלו, הוא אינו מסובין. זו קטגוריה הלכתית, לא רק מנהג.
2. משל מעשי: אורח רשאי לאכול כמה שהוא רוצה. אך מוזיקאי או זמר בחתונה שמקבל $6,000 — האם הוא גם צריך לקבל את ה-$100 meal? האדם העובד ב-coat room לא אוכל את ה-meal. זה מקובל היסטורית — השמש לא אוכל. אך היום, במקום עושר, בעל השמחה בדרך כלל לא אכפת לו.
3. קשר למסכת פסחים: לשמש אין שולחן ראוי — הוא אוכל בעמידה. בתחילת פסחים מוזכר שהשמש יורד לשתות יין כי הוא מחזיק חתיכת לחם בלחיו (בכיס העליון), כי מכניסים לו לתוך פיו.
4. קשר ללוי יאיר (שכבר נלמד): “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו” — השמש מברך על כל כוס יין בנפרד, כי הוא לא יכול לסמוך על עוד. אצל אורח שיודע שהוא רוצה לשתות עוד, הברכה הראשונה פוטרת. אך אצל השמש הכל מסתובב סביב רחמנות — הוא לא יודע כמה בעל הבית ייתן לו, לכן כל כוס היא מתנה חדשה.
5. “דרך רחמנות” — מה זה אומר הלכתית? הרמב״ם קורא לזה “דרך רחמנות,” לא חיוב גמור. אצל שור הוא באמת רעב כשהוא דש תבואה — תן לו לאכול (“לא תחסום שור בדישו”). אצל השמש הוא לא גוסס מרעב, יש לו סעודה בבית. גם לשמש יש “הסדר תשלום” — הוא מקבל שכר. אך דרך רחמנות היא שלא לצער אותו.
6. יסוד גדול — “דרך רחמנות” אינה פחות חשובה מחיוב גמור: כשהרמב״ם אומר “דרך ארץ” או “דרך רחמנות,” זה לא אומר שאין צורך לעשות זאת. להיפך — אולי צריך לעשות זאת אפילו יותר מדברים שיש בהם חיוב גמור. צריך לעשות זאת כבן אדם, כנכד של אדם — לא רק כנכד של אברהם. אם לא עושים זאת, הוא אכזרי. אך זו אינה גזירת הכתוב — אין חובה לעשות בדיוק באופן הספציפי הזה.
7. [דיגרסיה: למה לא מברכים על צדקה?] שיטה של ראשון אחד: מצוות שגם אומות העולם עושות, לא מברכים עליהן. לכן לא מברכים על צדקה. הרב וואזנר (שבט הלוי) שואל להיפך: דווקא המצוות שגם אומות העולם עושות, עלינו להראות את קדושתנו הגדולה יותר — שאנו עושים זאת לכבוד ה׳. התירוץ: הפשט של “אשר קדשנו במצוותיו” הוא שאנו מודים על המצוות הנוספות. המצוות שיש לכל בני האדם, אנו עושים כי אנו נכדים של אדם — לפני שאנו נכדים של אברהם, יצחק, יעקב ומשה רבינו. “לעולם יהא אדם” — אלו הבסיסים, והחיובים אפילו גדולים יותר.
—
הלכה: נטילת ידיים בשתייה ובחזרה לשולחן
דברי הרמב״ם: “יוצא לאכול ולא מצא מים… ואם היו מסובין לשתיה… נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו… דברים חברים והפליג…”
פשט: כשמישהו יוצא ממקומו וחוזר, עליו ליטול ידיו. כשיושבים רק לשתייה (לא אכילה), יש גם חיוב נטילת ידיים כשחוזרים.
חידושים וביאורים:
1. “דברים חברים והפליג” – פירוש: הביטוי פירושו שהוא היה משם זמן רב, הוא הסתובב, דיבר עם אנשים, ובוודאי נעשה מוסח הדעת. זה מתאים לכלל הרמ״א (שנלמד ביום הקודם) שאם אינו מסיח דעת אין צורך ליטול שוב — אך “דברים חברים” פירושו שהוא בוודאי הוסח דעתו.
2. נפקא מינה מעשית – חתונות: זו הלכה מעשית מאוד. בחתונות אנשים יוצאים ונכנסים, רוקדים, מדברים, נוגעים באלפי אנשים. אז “ידיו עסקניות הן” אפילו יותר מסתם “דברים חברים”, כי הידיים נעשות מזיעות ומלוכלכות ממגע באנשים אחרים. חובה ליטול לפני שחוזרים לאכול.
3. נטילת ידיים לשתייה – חידוש: הרמב״ם סובר שאפילו כשמסבים רק לשתייה (“סעודת שתייה”), צריך גם נטילת ידיים. זה לא בגלל ששתייה דורשת נטילה כמו אכילה, אלא בגלל שזה עניין של אנושיות ודרך ארץ — באים מבחוץ עם ידיים מלוכלכות, זה לא אנושי לשבת בסעודה כך. כוס מים סתם לא צריך, אך בסעודת שתייה פורמלית כן.
4. זיעה מהידיים – האם זה “מלוכלך”: נשאלת השאלה האם זיעה מיד האדם נכללת בקטגוריה של “מקומות המכוסים” שעושה מלוכלך. זה נשאר שאלה פתוחה.
—
הלכה: כבוד האוכלין — כיצד מתייחסים לאוכל
דברי הרמב״ם: “אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס על הפת, ואין מעבירין צלוחית על הפת… ואין זורקין את הפת ולא את החתיכות… ולא אוכלים שאינם קלופין… ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים… ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג, וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה.”
פשט: אין מניחים בשר חי על לחם, אין מעבירים כוס או צלחת מעל לחם, אין זורקים לחם או חתיכות אוכל, אין זורקים פירות רכים. מותר לשפוך יין דרך צינורות בחתונות. אין נוטלים ידיים ביין.
חידושים וביאורים:
1. “חתיכות” – בשר או פת? נדון האם “חתיכות” פירושו חתיכות פת או חתיכות בשר. “חתיכה” בחז״ל פירושה בדרך כלל בשר (כמו “חתיכה” בהלכות חכמה/בשר בחלב).
2. תוספות – גם פירות רכים: תוספות אומר שאפילו פירות רכים (אוכלים שאינם קלופין) אסור לזרוק, כי הם נעשים נמאסים.
3. בל תשחית – גדר: הרמב״ם לא מביא כאן את הלאו של “בל תשחית” על אוכלין סתם. מדאורייתא בל תשחית הוא רק על עצים. כאן זה יותר עניין דרבנן של לא לעשות אוכל נמאס ומלוכלך, לא הלאו של בל תשחית. אך בגמרא כתובה דרשה של בל תשחית על דברים רחבים יותר.
4. יין דרך צינורות בחתונות: המנהג היה לשפוך יין דרך צינורות בחתונות — לא לבזבז, אלא שתו אותו אחר כך. זה מותר כי זה עושה שמחה, אך לא שופכים אותו לארץ.
5. זריקת אגוזים/קליפות: לא דואגים לקליפות ואגוזים כי הם קשים ולא נעשים נמאסים. אך הזריקה היא רק “משום זריקת שמחה” — לעשות שמחה, לא סתם ללכלך.
6. [דיגרסיה: מנהג רבנים לזרוק תפוחים] — לרבנים יש מנהג לזרוק תפוחים, אך לחם לעולם לא זורקים.
7. לא ליטול ידיים ביין – בל תעשה: הרמב״ם אומר “וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה” — מי שמאבד אוכל/משקה דרך בזיון עובר על לאו. זו בושה לאדם — הוא לא מכבד משהו שראוי לכבוד. אוכל הוא דבר רציני שמחיה אנשים.
8. עיקר כבוד פת: כמו שהגמרא אומרת שצריך לכבד עץ כי הוא נותן חיים לאדם, כך צריך לכבד פת שאנשים חיים ממנה. מעשה בניצול שואה שהיה לו גועל נפש כשראה שזורקים אוכל, כי הוא זכר איך חתיכת לחם נתנה חיים.
9. [דיגרסיה: זמנים היום ובזבוז] — היום אנשים מאוד “מפונקים” — חברות מייצרות הרבה יותר אוכל ממה שאנשים צריכים, בחתונות יודעים שכפול ממה שאוכלים הולך לפח. אי אפשר לעצור זאת, אך העניין של כבוד לאוכל נשאר.
10. “והתקדשתם והייתם קדושים” – דרך ארץ: כל העניין של כבוד האוכלין הוא חלק מ״והתקדשתם והייתם קדושים” — ניקיון, נימוס, אנושיות. ההבדל בין אדם לבהמה הוא שאדם אוכל עם כלים (מזלג, כף). חזיר מתהפך בבוץ — זה הטבע שלו, אך אדם צריך להתנהג גבוה יותר. “דרך ארץ קדמה לתורה.”
—
הלכה: הנהגת אורחים — לא לבייש את בעל הבית
דברי הרמב״ם: “אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, שמא יבוש בעל הסעודה שלא היה לו מה שיביא לפניו.”
פשט: אורח בסעודה אסור ליקח מהאוכל שלו ולתת לילד או למשרת של בעל הבית, כי אולי בעל הבית יתבייש שאין לו מספיק להגיש.
חידושים וביאורים:
1. המצב: האורח יושב ליד השולחן, הוא רוצה לתת חתיכת אוכל לילד של בעל הבית (“ילד מתוק”). זה אסור, כי לבעל הבית אולי אין שפע כזו גדולה — הוא הכין במיוחד לאורח, ואם האורח נותן מזה, השולחן יישאר ריק, ובעל הבית יתבייש.
2. קשר להלכות תשובה — “חסיד שאינו מספיק”: בהלכות תשובה הרמב״ם מדבר על “ליהנות מחסיד שאינו מספיק לבעל הבית.” יהודי חכם לעולם לא היה מוצא את עצמו במצב כזה. אך כאן זה אחרת — בעל הבית “מספיק” לאורח, אך לא מספיק שגם הילדים ייקחו. האורח צריך להיות רגיש למצב.
3. הרמב״ם גם אומר שלא לשלוח חבית יין עם שמן שצף למעלה (“ושמן צף על פיו”), ו״וכן כל כיוצא בזה.” אין לשלוח מתנה שנראית גדולה אך ריקה מבפנים, כי המקבל יחשוב שיש לו מספיק לאורחיו, וכשיפתח זאת יתבייש. דוגמה מודרנית: כמו לקנות סל גדול שמלמטה יש קלקר ורק למעלה מונח מעט פרי
4. “וכן כל כיוצא בזה”: הרמב״ם מביא רק שתי דוגמאות מהגמרא, אך הוא מתכוון שנבין בעצמנו שזה חל על כל המצבים הדומים שבהם אפשר לבייש את בעל הבית. הדוגמאות אינן סתם — הן עושות את הלומד “מוסף לבב” (רגיש), שהוא יזהה בעצמו מצבים דומים. הרמ״א הרגיש “לא נוח” עם רק שתי דוגמאות ייחודיות כאלה, והוסיף ש״וכן כל כיוצא בזה” פירושו כל מה שיכול להביא בושה ועלבון.
5. דוגמה מעשית (ילדים בסעודה): מישהו עורך שבע ברכות, קונה בדיוק 20 קינוחים ל-20 אורחים (הוא לא עני, אלא “חסיד שאינו מספיק” — אין לו עודפים). אורח קם ונותן את שלו לילד — עכשיו חסר לאורח. זה מצב ריאליסטי שבו ההלכה חלה.
6. [דיגרסיה: ילדים בסעודות] — יותר מטריד מה שילדים קטנים עומדים בסעודה ומסתכלים בתאווה על קינוח שהם לא מקבלים — “אין לו בולי, הוא לא יכול לבכות בחזרה.” אפשר היה לומר שלא לערוך סעודה אם אין מספיק לילדים. אך “רוב האנשים דואגים יותר שלאב יהיה מאשר לילדים.”
7. הנקודה הכללית: הרמב״ם למד קודם לכן איך בעל הבית צריך להיות רגיש לאורחים (לתת למשרת, לשלם לכל אחד). עכשיו הוא מתהפך — האורחים גם צריכים להיות רגישים לבעל הבית. זה לא שההוא ימות מרעב, אך “אסור לבייש יהודי.”
—
הלכה: מלח בהמוציא — מנהג הרמ״א
הרמ״א אומר שיש תמיד לשים מלח על השולחן, רמז לקרבנות, כי “שולחנו של אדם מכפר” (במקום המזבח).
פשט: מבוסס על הגמרא שאחרי החורבן, השולחן של אדם (שבו הוא נותן צדקה ומארח אורחים) הוא במקום המזבח, והקרבנות היו צריכים מלח.
חידושים וביאורים:
1. “שולחנו של אדם מכפר” — מה זה אומר? זה לא אומר מה שהוא אוכל עם מלח, אלא מה שהוא מארח אורחים. ממילא העניין של מלח על השולחן לכאורה רלוונטי רק בסעודה עם אורחים, לא כשקונים כריך ברחוב. אפשר לומר: כל סעודת שבת, כי סעודת שבת אמיתית היא עם אורחים. אך גם סעודה עם ילדים — “הילדים הם האורחים שלך.”
2. היום לא צריך מלח: האחרונים אומרים שהיום כשלחם כבר נאפה עם מלח, אין צורך לשים מלח נוסף. ההבדל הוא בין “פת כיבר” (לחם גס שצריך מלח) ל״פת נקי” (לחם עדין שלא צריך). כמעט כל המוצרים היום יש בהם כבר מלח — אלא אם כן קונים במיוחד “ללא מלח.”
3. עמדת החזון איש: אנשים מביאים שלאריז״ל יש כוונה — מלח = גימטריא 78 = לחם = שלוש הויות, ממתיקים דינים בחסדים. החזון איש ענה: מי אומר שאי אפשר לכוון את אותה כוונה על המלח שכבר בלחם? כוונות לא צריכות להיות כל כך מילוליות.
4. עיקר העניין של מלח בהמוציא: יש לכבד את פרוסת ההמוציא — לאכול אותה בטעם. אם מתכננים למרוח חמאה על לחם, יש למרוח גם על החתיכה הראשונה של המוציא. זה העניין האמיתי — לא סתם טבילה סמלית במלח.
5. [דיגרסיה: הפסק בנטילת ידיים] — יש מקומות שהכיור לנטילת ידיים רחוק מהשולחן, שמים חתיכות לחם קטנות ליד הכיור כדי לא להפסיק. אך בכך לא אוכלים “המוציא כתקנה” — לא מהפרוסות הטובות ביותר, לא עם ריבה או מלח. זו סתירה — מחמירים על הפסק אך מקילים על כבוד הפרוסה.
—
הלכה: סדר מים אחרונים — מי נוטל ראשון?
הרמב״ם: “כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה” — מי שמברך (המזמן/בעל הבית) נוטל ידיו ראשון במים אחרונים. “כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן” — שהגדול לא יצטרך להמתין עד שהקטן נוטל.
פשט: המזמן נוטל ראשון, כדי שלא יישב וימתין עם ידיים מלוכלכות עד שכולם יסיימו ליטול.
חידושים:
1. “ידיו מזוהמות” — שני פירושים: (1) רטובות ממים אחרי הנטילה, או (2) מלוכלכות לפני הנטילה.
2. הגדול אינו דווקא המברך ברכת המוציא — זה לא דין בברכת המוציא, זה דין בנתינת ההזדמנות הראשונה ליטול לגדול — דין כבוד, לא דין ברכה.
3. “אין מכבדין בידים מזוהמות” — למה? כשיש ידיים מלוכלכות, זה לא מצב של כבוד. אין צורך לומר “נא, נטול אתה ראשון” — אלא כל אחד נוטל מהר זה אחר זה. זה לא מקום מכובד, זה משהו שעושים מצורך — כמו בדרך (ולא בהליכת הדרך) גם לא מצב של כבוד. רק כשנכנסים דרך פתח רחב והמזוזה, אז הרבי צריך להיכנס קודם — כי זה מצב יפה שבו כבוד שייך.
4. ניקוי השולחן לפני מים אחרונים: מהמשנה (מחלוקת בית שמאי/בית הלל) עולה שצריך לנקות את השולחן לפני נטילת מים אחרונים, כדי שלא יישארו חתיכות לחם שהמים ייפלו עליהן (פירורים של כזית, שמתקלקלים מהמים). זו נפקא מינה מעשית עבורנו הנוטלים מים אחרונים על השולחן — אולי צריך להוריד הכל לפני הבנטשן.
השגת הראב״ד על סדר מים אחרונים
1. קושיית הראב״ד: הרי כתוב שהרבי יכול לתת רשות לאחר לברך ברכת המזון. אם כן, למה דווקא הגדול יטול ראשון במים אחרונים?
2. תירוץ הראב״ד: אם הרבי נותן רשות לאחר לברך, יש סיבה אחרת למה אותו יטול קודם במים אחרונים — כדי שיהיה לו זמן להסתכל בברכת המזון. הרבי יודע את ברכת המזון בעל פה, אצלו זה רק עניין כבוד. אך התלמיד שמקבל רשות צריך להסתכל בספר, ובזמן שהציבור נוטל מים אחרונים, יש לו זמן להתכונן.
—
הלכה: מוגמר ובשמים אחרי הסעודה
הרמב״ם: אחרי ברכת המזון מביאים מוגמר (דבר ריח) ומברכים בורא מיני בשמים. מביאים גם יין (כוס של ברכה) ובשמים. מחזיקים את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, מברכים, אחר כך מברכים על היין, אחר כך על הבשמים.
פשט: הסדר אחרי ברכת המזון הוא: כוס של ברכה, ברכה על יין, ברכה על בשמים.
חידושים:
1. מוגמר לעומת בשמים — מוגמר ובשמים הם שני דברים שונים, שניהם להריח, אך ההבדל אינו ברור.
2. למה מחזיקים בשמים ביד בזמן הבנטשן? אפשר לקחת אחרי הבנטשן! התירוץ: כמו כלי שרת — הבשמים הם חלק מסט הבנטשן, כמו כוס של ברכה. בהבדלה גם נוהגים כך — מחזיקים את הבשמים, וזה כתוב בשולחן ערוך.
3. הרמב״ם מדבר כאן על ימי חול, לא דווקא הבדלה — סדר הרמב״ם הוא שבכל סעודה גדולה באמצע השבוע באים מוגמר ובשמים. זה היה סדר כללי, לא רק למוצאי שבת.
4. מנהג ספרדי — אצל ספרדים נוהגים כך: כמעט כל כוס של ברכה (בחתונה, וכו׳) מביאים גם בשמים. הרמב״ם מתכוון לכאורה לדבר כזה — בדיוק כמו שהגיוני לברך עם כוס, הגיוני לברך עם בשמים.
5. שמן בשמים על ראש השמש — אם הבשמים הוא שמן, טוחה בראש השמש — מורחים אותו על ראש השמש (מי שמשרת ליד השולחן). בדרך צחות: כאן רואים שהשמש לא רשאי ללכת בכיפה, כי צריך למרוח על ראש השמש. תלמיד חכם אבל לא יוצא לרחוב עם שיער מבושם — הוא צריך לנגב את השמן.
—
הלכה: כוס של ברכה
הרמב״ם: “ברכת המזון אינה צריכה כוס” — אין חיוב. אך אם משתמשים בכוס: “צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ. וממלאהו יין חי. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה.”
פשט: שוטפים את הכוס מבפנים ומבחוץ, ממלאים ביין טהור (לא מעורב), ובברכת הארץ יוצקים מעט מים.
חידושים:
1. למה דווקא בברכת הארץ? רבינו מנוח מסביר: זה מצביע על שפע של ארץ ישראל — בארץ ישראל היין כל כך חזק שמשתים אותו עם מזיגה. זה מתאים למה שלמדנו קודם שעיקר ברכה היא ברכת הארץ.
2. “אין משיחין על כוס של ברכה” — אין משוחחים בינתיים עד שהמברך שותה את הכוס. כולם שותים מכוס של ברכה.
3. עשרה דברים לכוס של ברכה — הגמרא מביאה עשרה כללים, אך הרמב״ם — שאוהב מאוד לעשות מספרים — לא מביא את עשרת הדברים. הטעם: הגמרא עצמה אומרת שלא נוהגים כל הדברים.
—
הערה כללית לסוף פרק ז׳
חידוש: צריך להבין שברכה סתם לא הייתה מקבלת כבוד כזה (כוס, בשמים, סדרים מיוחדים). רק בגלל שזה חלק מדרך ארץ בסעודה, בגלל שזו ברכת המזון — לכן היא מקבלת את כל ההידורים הללו. זה היסוד של פרק ז׳: הברכות כלולות בדרך ארץ בסעודה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ – דרך ארץ בסעודה
הקדמה לשיעור
רבותי, אנו לומדים את הרמב״ם הקדוש, פרק בכל יום, הלכות ברכות, פרק ז׳. אנו לומדים הלכות ברכות. הפרק הוא פרק מעניין, כי זה לא ממש ענין של ברכות, אלא זה מעט קשור, כי בפרק הקודם למדנו – למדנו כך, את כללי הלכות ברכות, אבל הלכנו יותר לפרט של איך ברכת הזימון עובדת, ומברכת הזימון הגענו, אם אנשים יושבים ביחד, מה שמוביל טוב מאוד לכך שנתבונן עכשיו לגבי סעודה. מניח כאן הרמב״ם את הלכות דרך ארץ בסעודה, שאין להן ממש עם הלכות ברכות. חלק מזה הוא איך עושים את הברכה על איזה סוג לחם, אבל הדבר העיקרי הוא איך עורכים סעודה יפה, אנושית, בדרך ארץ.
הלכות ברכת המזון הן מאוד ענין של הכרת הטוב. גם הפרק, במיוחד, הוא ענין של לכבד את הגדול שבכולם, כפי שנראה אחר כך בפנים, וענין של הכרת הטוב.
הודעה לגבי השיעור
היום, ידידי היקר ושותפי בשיעור, הרב רבי יצחק, יש לו בית מדרש שבו הוא מלמד כמה שיעורים, שהרבה יהודים לומדים ממנו. גם אני קיבלתי ממנו הרבה תורה. אז כהכרת הטוב מתאים שכל אחד יכנס, יהיה מעורב, יעזור, יהיה שותף, וכך יוכל להמשיך בעבודת הקודש.
השיעור מוקדש על ידי ידידנו, שותף שעוזר בעבודת הקודש של רבי יצחק ושל השיעור, הרב רבי יואל וועזבערגער, והזכות תעמוד לו, אמן, עד מאה ועשרים שנה.
לשון הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה”
אומר הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה.”
זה מעניין, צריך להיות “מנהגות רבות”, לא? אם זה “מנהגים רבים”, אז “מנהגות רבות”. אכן, הרמב״ם בדרך כלל לא מספר מעשיות. אומרים שהרמב״ם לא היה בדרך כלל מספר מעשיות. הפרק הוא בדרך כלל על פי רוב… הרמב״ם עולה על מצווה מסוימת, כשהוא מתחיל נושא חדש הוא כותב את לשון הפסוק או משהו.
הפרק הוא קצת פרק מעניין, כי מדברים על איך להתנהג בעת האכילה.
דיון: סדר הרמב״ם לעומת סדר השולחן ערוך
דובר 1: ואנחנו עומדים כאן עוד בוויכוח ארוך שהיה לי עם שותפי ר׳ יצחק. טענתי שזה קצת דבר מעניין, כי סדר השולחן ערוך הוא שהשולחן ערוך הוא כמו “ספר הדרכה” לאדם. השולחן ערוך נמצא כאן כדי לעזור ליהודים לעבור את יומם, אז מתחילים עם כשאדם קם בבוקר, “שויתי ה׳ לנגדי תמיד”, מתחילים עם כך וכך, והוא הולך איתך בסדר היום. אחרי התפילה עומדים הולכים לעבוד, ואחר כך עומדות הלכות מנחה, וכן הלאה.
אבל לרמב״ם יש “משימה” אחרת. הוא עושה גם את אותו דבר “בסיסי” שהוא נמצא כאן כדי לעזור ליהודים לדעת את ה׳, לדעת איך לעקוב אחר תורת הקב״ה, אבל הוא לא אומר זאת באופן כזה. הוא אומר שכל מה שעומד בתורה שבכתב ותורה שבעל פה אני אסדר לך בדרך יפה ונוחה על פי המצוות בעיקר. אז בעצם, בגלל זה ספר הרמב״ם אינו כמו שולחן ערוך ללוות אדם לפי סדר הזמנים, כמו שמתחיל למשל בהלכות זמנים הוא לא מתחיל מניסן והולך הלאה סיוון לפי סדר השנה, או לפי סדר היום או שבת הוא לא יתחיל כמו שהשולחן ערוך מתחיל עם הלכות השכמת הבוקר והוא הולך בסדר והוא הולך למלאכות, אלא הוא הולך עם העיקרים, כי הוא הולך לפי המצוות.
כאן אנחנו כן, בספר אהבה היינו כן, כי כבר היה לנו שהרמב״ם סיפר לנו בדיוק איך יהודי מתחיל את יומו עד אחרי התפילה. כן, אבל זה “לא בדיוק”. כי למשל באופן מסוים אתה יכול לטעון שקריאת שמע באה לפני תפילה, אבל הרמב״ם הניח הלכות קריאת שמע והוא אומר שדווקא יש עוד ברכות קריאת שמע עומדות עוד דעות, שזה מאוד מעניין. אז בדרך כלל הרמב״ם בכלל לא היה צריך ללוות אדם כשהוא הולך, מה הוא עושה מה.
אלא הרמב״ם רצה לספר בברכות שהברכות עושים בשעה שחווים משהו. למשל כשאדם יוצא מבית הכסא צריך הוא לעשות את הברכה, או כשהוא מתעורר צריך הוא לעשות “הנותן לשכוי בינה”. אבל הוא מתעורר צריך הוא לעשות “עושה מעשה בראשית”. הוא מדבר גם, הולכים לבית המדרש, ויש כבר ענין של… הוא לא אמר גם מתי להתפלל בשעה שעומד כאן קריאת שמע.
דובר 2: אתה מתכוון לפרק אחד, אתה מדבר על פרק אחד שהוא מהלכות ברכות השחר.
דובר 1: בסדר, כי זה הרי רשימת ברכות שהולכת על השנייה. וכאן אנחנו הולכים עוד קצת, כי הוא רק סיים כמו… אבל מה שחשבת, אפילו כאן, קודם הוא אמר שיש דבר של ברכת המזון, אחר כך הוא למד שיש עיקר וטפל וכן הלאה. עכשיו כאן זה לא כל כך ה…
דובר 2: לא, אבל אני רוצה להגיע למשהו שהפרק הוא ממש לגמרי מאוד מעניין אחרת.
דיון: למה שייך דרך ארץ בסעודה כאן?
דובר 1: כי טענתי לר׳ יצחק שמה זה אומר דרך ארץ בסעודה? אם תיכנס לכל פרט קטן של דרך ארץ, זה הרי נובע ממקום אחר. דברים מסוימים הם ענין של מה שבריא כך, ממילא זה ענף של “ונשמרתם”. דברים מסוימים הם כי זה כיבוד אב, אז זה ענף של כיבוד אב. דברים מסוימים הם כבוד לבעל הבית, או ממילא שייך זה בספר המדות, “קודם כל תהיה חכם”. אבל למעשה, כי זו סעודה, זה קיבל הלכות סעודה.
דובר 2: ר׳ יצחק טוען לא, שהסיבה למה צריך להתנהג אחרת בסעודה היא לא בגלל… אני אטען מה שאני אטען. שניהם אמת. אני טוען את הראשונה. בוא נקרא את הראשונה. אני לא טוען כלום. אנחנו לומדים וטוענים ומספרים שיטה. אולי כבר דיברת על זה בסוגריים לגמרי. אני לא יודע.
לשון הרמב״ם: “וכולן דרך ארץ הן”
דובר 1: כן, אלא מאי, הרמב״ם אומר שהמנהגים שעומדים בגמרא הם אכן רק מנהגים, זה לא שום הלכה, לא דאורייתא. לא דרבנן, אלא מנהג. אבל יש כן חיוב, כי זה כולן להיות דרך ארץ. ודרך ארץ הוא דבר שכל אחד צריך להתנהג. אז יכול להיות שזה למה זה עומד כאן “וכולן דרך ארץ הן”, לומר לך שהמנהגים, זה לא סתם מנהג כמו המנהגים האחרים שיש לנו, מנהג בית אבא בידי.
אנחנו יכולים להיות דרך ארץ קצת, כפי שלמדנו, שכל אלה החכמים הנהיגו משום דרך ארץ. אז למה אנחנו צריכים לעקוב אחר זה? זו גם הייתה שאלה. אנחנו צריכים לעקוב אחר זה כי חכמי ישראל הנהיגו זאת, או כי זה דרך ארץ? אבל הרמב״ם אומר שניהם.
יכול להיות כך, שיש הרבה ענינים של דרך ארץ שיש בתרבות הגדולה, אבל אתה לא חייב לעקוב אחר זה. אתה ראית שחכמי ישראל בחרו. קודם כל אמרת דבר גם שלא ללכת אחרי מנהגים של גויים שזה לא ענין של דרך ארץ, סתם מנהג כזה. אז מה אנחנו צריכים לעשות כדרך ארץ? כל שכן שאנחנו לא הולכים אחרי מנהגים רגילים. דרך הארץ שלנו אנחנו צריכים ללכת רק מה שחכמי ישראל בחרו, בחרו שזה דרך ארץ מאומצת. אבל דרך ארץ היא המילה.
דיון: פירושו של ר׳ יואל דוד שווארץ ב״וכולן דרך ארץ הן”
דובר 2: לא, אני רוצה להגיע לזה, כי כאן יש עוד דבר. טענתי כך, אני חושב ש, אני זוכר שכבר למדנו את זה פעם אחת כשהיינו ביחד, אני לא יודע אם היתה לנו אז המחלוקת או לא, בכל אופן כך אני זוכר. והלשון “כולן דרך ארץ הן” מניח לי על האפוקי מה שר׳ יואל דוד שווארץ אומר. ר׳ יואל דוד שווארץ אומר שכאן זה בעצם אוסף הלכות. היה לו קשה את הקשר, מאיפה זה בא? זה הרי דבר אחר, אחד הוא הלכות זה, אחד הוא הלכות ההוא. תמיד הכל בא ביחד בסעודה. בא הרמב״ם והוא אומר לא, “כולן דרך ארץ הן”. הא, עומד אחר כך הלכות שמבצעים על שלם למשל, לכאורה היינו חושבים שזה הלכות ברכות, השיעור של הברכה.
דובר 1: טוען הוא, טוען יצחק?
דובר 2: לא.
דובר 1: לא, אלה הוראות, ואמרנו ברור הרבה פעמים, מצווה מן המובחר לבצוע על שלם. זו המצווה מן המובחר של הברכה.
דובר 2: שמעתי מה שאתה אומר. טוען הוא שעל זה בא הרמב״ם וכתב “כולן דרך ארץ הן”, וזה הכל דרך ארץ. דרך אגב, דרך ארץ לברכה הוא גם סוג של דרך ארץ. בסך הכל אני חושב שזה לא שום דין בברכה, זה יותר דרך ארץ. בדיוק כמו שכיבוד אב ואם הוא חיוב דאורייתא, אבל זה שהאבא יושב מלמעלה, הגדול, זה לא עומד בהלכות כיבוד אב ואם כיצד כיבוד אב ואם, הוא יושב למעלה בסעודה. זה סגנון דרך ארץ, הנכון, מה שאתה אומר התרבות או הנימוסים שמתנהגים, ומשום שזה לדרך ארץ, אבל זה מדין. יכול להיות שאפילו לגבי דרך ארץ מה החיוב לחבר להיות גדול וכדומה, וזה לא ממש אותו חיוב. זה דרך ארץ, מבין אתה מה שאני אומר? לכן אפשר ללמוד כללים בדרך ארץ, ואדם אומר, אף אחד מהדברים האלה אינו שום הלכה. אם אצל מישהו זה אומר שבצלמו ודמותו זה מזלזל שלא יהיה שום הלכה, דרך ארץ.
דובר 1: אה, דרך ארץ, זו שאלה שנייה שאנחנו חשבנו על הפרק, האם זה חיוב?
דיון: האם דרך ארץ בסעודה הוא חיוב?
דובר 1: כי אדם יכול ללמוד את הפרק ולחשוב, מעכשיו אני יודע שאני צריך כל יום לאכול ארוחת בוקר ליד השולחן לבוש יפה וכמו אדם, כמו שסבתא ההונגרית שלי אמרה, “תאכל כמו אדם, תתלבש כמו אדם, תתכונן,” כי צריך להתייחס לזה.
הביא רבי יצחק דבר מעניין, שלמדנו אתמול ברמב״ם שהדרך איך נוטלים ידיים היא שאחד יוצק לו. אני מחכה, אני מושיט את ידי כבר עשר דקות, אף אחד לא יוצק, הגבאים שלי לא, החסידים שלי עוד לא חסידים גדולים מספיק, אני לא יודע. זה בכל אופן לא פשוט שזה חיוב שכל אחד צריך להיטהר כך. הרמב״ם מדבר מאוד הרבה, בהלכה אפשר לראות, שמדברים על המצליח, האדם שהוא ראש הבית שיש לו ילדים שעומדים שם ומשרתים אותו.
אני לא יודע אם רוב האנשים מגיעים לשם, או אפילו מיעוט. אני לא יודע, יכול להיות שזה רק “תמונה מושלמת” של אחד מאלף אנשים שיש לו כזה מין, הכל עובד בשבילו, והוא יושב, ויש משרתים, ואם אין לי שלושה משרתים אחד מול השני, ההלכות הן הרי…
דובר 2: כן טוב, איך הצורה היפה ביותר שאדם שיש לו כן הכל מסודר והכל עובד בשבילו, והוא עורך סעודה יפה, איך הוא צריך לעשות זאת בדרך הטובה ביותר.
דובר 1: כן טוב, אז זו לא סתירה. צריך לחשוב הלכה, כי אני רק רוצה לברר לעצמי.
דיון: האם דרך ארץ בסעודה חל רק בסעודה רשמית?
דובר 1: אחד יכול לומר כך, אם אחד למשל הוא אברך שעובד קשה, או הוא מתמיד גדול, והוא תופס סנדוויץ׳ במכונית, אחד יאמר, זה לא נקרא אכל לפי הלכות דרך ארץ וסעודה. אבל אני הייתי טוען שלא, הייתי טוען שסעודה היא הערכה של מין בחורים שיושבים ואוכלים סעודה. אבל כמו שאדם טרוד, או אדם היה כל כך משקיע בלימוד כל שבוע, הוא לא יושב עם בחורים והוא תופס סנדוויץ׳, זו לא סעודה, אז הוא פטור מהדרך ארץ. אבל הוא עדיין מחויב בענינים של נקיון, הוא עדיין מחויב לעשות ברכת המזון בכוונה. הוא צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר שלו לעשות. הוא צריך לחשוב מתי הוא הולך לעבוד על זה.
דובר 2: לא, אני מתכוון לומר, כאן באים שוב כן חזרה, כי זה דרך ארץ. אתה חושב שבמכונית אתה פטור מדרך ארץ? במכונית צריך גם להיות נקי.
דובר 1: אבל לא באופן, אבל זה עוד נושא.
דובר 2: לא עומד כאן, בוא נהיה ברורים, לא עומד כאן שכל פעם שאוכלים צריך לעשות את הסעודה. עומד כשעושים סעודה, סעודה שבאה עם כל הכבוד,
הלכות דרך ארץ בסעודה — גדול שבכולן נוטל ידו תחילה, סדר ישיבה, ובעל הבית בוצע
הקדמה: דרך ארץ בסעודה — הלכות לעשירים
דרך אגב, דרך ארץ, יכול להיות שיש פסוק כזה “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”. יכול להיות שדרך ארץ, בכלל מה פירוש דרך ארץ? יש, כמו שהזכרנו שיש כשיהודים חסידיים מתנהגים עם דברים הם לפעמים, ויש אולי נקודה, שיש גוי שהוא מאוד יפה, שהוא רע. בסדר, אבל העצם רואים חז״ל מאוד חזקים מאריכים בדרך ארץ.
הלכות דרך ארץ, אני חושב שזו שאלה אם אפשר לומר זאת בבית המדרש, הלכות דרך ארץ שזה ההלכות שעומד מי הולך קודם, האם שמים את המזלג בצד שמאל ואת הכף בצד ימין, אני לא יודע איזה דברים. טוב מאוד, אני חושב שהענין הוא דבר מאוד מעניין, כן. זה דבר מרומם, והפשט שיהודי, כמו שעומד משנה בפסח, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. זה אומר, כל שבוע הוא אכן לא אוכל בסעודה. אבל הנה שבת, יום טוב, פסח, בא יהודי והוא עושה סעודה שלמה.
בוודאי, דרך ארץ, הלכות דרך ארץ באות לאנשים שהם עשירים. כל ההלכות האלה ממסכת ברכות רואים שיש משרת. איך רואים משרת? איך רואים משרת? יש לי אשת ניקיון, היא לא משרתת לסעודה. זה דבר מאוד מעניין. אבל בעצם, כל יהודי צריך להיות עשיר עם זה. אני מתכוון, הדרך למה יהודים ישרים, שמעו הרבה פעמים לבטל את האתיקט, מאוד אפשרי שהגרמנים היו מאוד מקפידים. שם היה השיא של זה, התרבות הגרמנית.
ההורים שלנו גדלו וגידלו אותנו עם שנאה מלוכלכת לתרבות הגרמנית. לקח לנו כאן קצת זמן עד שחזרנו להתחיל להעריך דרך ארץ בסעודה. ואחד כבר לא גדל על זה, וסתם זה אכן יותר קל.
אני מתכוון לומר, ספרדים הלכה, יהודי ספרדי עשיר יותר היה גם לו סגנון מסוים שהוא שונה. היה סתם גם חילוק גדול בין העניים והעשירים. מי שהוא בעל בית, אבל בעל בית ספרדי, הם הולכים להישאר נוחים, היה לו גם הסגנון העשיר יותר.
הלכה למעשה יוצא כך, הלכות סעודה נכתבו לעשירים. ובוודאי, כל אלה, אם יכול להיות אפילו עני להקפיד על הלכות מסוימות, צריך להיות לזה טעם. יש לו שני חתיכות לחם שבורות, יש שלמה, אם למישהו יש כבוד יפה. אבל זה לא עליו מדברים. מדברים על חלה גדולה עם כיסוי.
מעשה: מלח בפארק
יש מעשה נפלאה, ראיתי אחד הלך חול המועד להחזיק, אברך, והיה לו שם משהו רול או משהו, והוא מאוד רצה להקפיד על ענין של מלח. מיד ראו שהסוס עומד בגלל לטבול את הלחם במלח. אז הוא הלך לקנות בחנות גויים מקומית בקבוק מלח, והוא נשא את עצמו לפארק והוא שפך קצת במלח. איפה שאפשר לומר, “וואו, האדם שממש משתדל לעשות מצווה כתיקונה,” אבל יכול להיות שהוא בכלל לא עושה את הדבר הנכון.
חומרות לפסח — למי הן נעשו?
בוא נראה מיד איך אנחנו רק כי אנחנו. אמרתי על זה מנהג מעניין. אני נפגש עם הרבה גרושים, יש לי את הארגון “אחר מדרך”, אני עם ר׳ משה אבוטבול שיודע, ואני פוסק לפסח. ראיתי שהרבה מהם יש להם קושי גדול עם חומרות לפסח, כי הם רגילים בנוחות, לאדם יש דלפק גדול והוא הולך עכשיו לכסות אותו. הרבה מהם חיים חיים כאלה של עבדות, הם חיים לבד, אין להם… זה כזה “מערת גבר” כמו שקוראים לזה.
תרגום לעברית
כתבתי שרוב החומרות לפסח נעשו עבור אנשים שאינם מוותרים על כלום, הם בעלי בתים חשובים בישראל. מי שחי אולי בסיטואציה כל כך מביישת, התורה לא בהכרח פונה אליו בכל דבר. כי התורה מדברת אליו גם, אבל זה שוב ההידור וה… יש שני סוגים הפוכים של הלכות.
שני קצוות: הלכות חסידות והלכות פועל
יש הלכות חסידות, כמו שאמרנו, יש ספרים שלמים שיש בהם רק חומרות ועבור אריסטוקרטים, אומרים. ואחר כך יש הלכות סוכה, אני יודע, מדברים על מי שעושה סוכה עם שלושה קרשים. ההלכה עוסקת בקיצוניות. זה luxury, זו הלכת luxury עבור ה… Exactly.
יש הלכות, הלכות תלוי שצריך לברך. הם אפילו למדו, למשל, פועל כזה עושה רק שתי ברכות כי אין לו זמן. אני תופס איך הצד השני הולך לקיצוניות. אותו פועל, אתה יכול להיות בטוח, אינו מקפיד על כל ההלכות. הוא לא נוגע בדבר.
זו למעשה נקודה מעניינת. זה אומר שלמשל, ספר חוקה, חוקה שנכתבה על ידי אנשים מסוימים בזמנים מסוימים, הם לא כיסו כל כך הרבה כמו התורה היהודית, כי היו אמוראים ופוסקים שהיו עשירים, היו עניים, היו כל המינים. ממילא מכסים את הפועל שעומד בראש האילן ואת בעל הבית כאן.
אבל בואו ניכנס לעניין.
—
הלכה: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה
כשנכנסים לסעודה, כן. אומר הרמב״ם, “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה”.
מי שהוא הגדול שבהם, כמו שגם למדנו בברכת המזון שעושים את הגדול שבכולם, הוא נוטל ראשון.
אז כן, הוא נוטל קודם, “ואחר כך נכנסים”.
מחלוקת רמב״ם ורא״ש: מי נוטל ראשון?
אז יש כאן קצת מחלוקת, כי ראיתי כאן בעמוד הרמב״ם אורח, כי ראיתי גם במקומות אחרים שנוהגים בשני אופנים לגבי זה. כי הראשונים האחרים, הרא״ש, הרא״ש אמר שהוא לא מסכים עם ההלכה הזו. הוא לא אוהב שכתוב כאן שהגדול נוטל את הידיים, ואחר כך הולכים לראות שהוא בוצע לכולם. כולם ממתינים, כולם הולכים עכשיו להמתין עד שהוא מסיים את ה… לא כולם ממתינים לו, הוא צריך להמתין. הוא צריך להמתין לכולם. הוא צריך להמתין עד שכולם מוכנים ללחם שלהם. הוא צריך להמתין עד שכולם נטלו וישבו, ואחר כך הוא מחלק את הלחם, ואחר כך הוא עושה את המוציא. כי הגדול הולך להיות הבוצע.
יוצא שהגדול, לפי הרמב״ם, הרמב״ם נותן לו כבוד שהוא כבר בשורות הראשונות. אז טוב, הוא צריך אומלל לא לדבר. והרא״ש אומר, לא רק שהוא לא יכול לדבר, הוא הכי הרבה מפסיק בין נטילת ידיים לסעודה. הרי למדנו קודם שהעיקר של נטילת ידיים הוא כמה שפחות להפסיק.
אז הרא״ש נהג הפוך, שהוא נוטל אחרון. אז אבא שלי, למשל, נוהג הפוך, הוא תמיד נוטל אחרון אחרי כל הילדים, בגלל הרא״ש. ויש אחרים שנוהגים הפוך, שהאבא נוטל קודם.
שיטת הרמב״ם: לא מקפיד על הפסק
אבל אני חושב שזה בכלל לא תלוי, כי הרמב״ם לא היה כל כך מקפיד על ההפסק. הרמב״ם רצה שלא יעשו שום הפסק ביניהם, שום דבר. אז אם הוא מדבר ענייני, הוא אומר, “ילדים, בחורים, כבר נטלתם, אני הולך לעשות המוציא”, זה ממש ענייני, מכינים את המוציא. הרמב״ם היה יותר מקפיד על זה לא להפסיק, כי הוא סבר שזה טירחא לעמידה.
אבל הרמב״ם גם היה יותר מדגיש את הכבוד, שנותנים לו את הכבוד, שהוא ינטול ראשון, אבל דרך ארץ. אה, אם זה רק דרך ארץ, אפשר לעשות איך שכל אחד יותר מדגיש את זה. זו לא מחלוקת להלכה אפילו, זו רק דרך ארץ.
עוד דבר, הרמב״ם מדבר על הגדול שבכולם, כשהוא רק תלמיד, מישהו יוצק לו. מי שיוצק עדיין לא מוכן, הוא עוד הולך אחר כך ליטול, הוא צריך להיות נקי.
—
הלכה: סדר ישיבה — מסבים
“ויושב ומסבים”, אחר כך יושבים מסבים, מוטים, “והגדול מיסב בראש”, בראש השולחן יושב הגדול, “שאין לו אלא מסב אחד”.
אז אין ממש כאן שולחן, נכון? כשיושבים מסבים יש שולחן, אפשר לשבת מימין לרבי ומשמאל לרבי. אז כאן זו ההלכה כשמסבים, מה שאנחנו אף פעם לא עושים, אולי הספרדים.
הבן שלי הלך לבקר אצל מישהו בפסח, והוא אומר שהם יושבים ממש כך מסבים כמו שכתוב בתורה, אוכלים על הרצפה. כן, זו משפחה שלמה כך. אצלם מקובל שבפסח עושים הכל.
אז בכל מקרה, כאן הולך מסבים, שכל אחד יושב על המיטה שלו. אז הגדול הוא בראש, פשט הוא איפה הראש?
פשט: השני שוכב ליד רגלי הגדול
הנקודה היא שהשני, הוא שוכב ליד רגלי הגדול. פשט הוא שכשהגדול מסתכל, כך כתוב כאן בעמוד, הוא יכול לדבר איתו, הוא לא צריך לסובב את הראש, כי הוא בכיוון ההוא. אבל אם היו מסובבים את זה כאן, אז זה נעשה יותר מסובך.
אבל הפשט הוא, “למטה” פירושו מלמטה, ממש. פשט הוא כך, לא יושבים ממש על הרצפה, והם בוודאי לא ישבו על ספסלים גבוהים כמונו. אז יכול להיות שהגדול ישב מדרגה גבוה יותר, הוא ישב על יותר כריות או משהו, והאדם מתחתיו. הנקודה היא ש״למטה” פירושו לומר מתחת לרגליו.
אחר כך, מה זה אומר, שוכבים פרושים קצת, כמו שהיה מסב אצל רגלי חכמים, היו רגילים לשבת ממש מסב ליד הרגליים. כי התלמיד שישב הכי קרוב לגדול נעשה מלוכלך מרגלי הרבי, כי הוא יושב ליד רגליו. כן, הוא יושב ליד רגליו, ואנחנו לא עושים כך.
סדר אלטרנטיבי: למעלה ממנו
אם מסובבים, אז הגדול מיסב בראש. השני הולך גבוה ממנו. למעלה ממנו פירושו גבוה מראשו, והשלישי למטה ממנו. הגמרא אומרת שהגדול הולך לרצות לדבר עם השני, הוא צריך לצעוק. אבל עם השני הוא מדבר פחות, הוא מדבר יותר עם החשובים. אה, נכון, למעלה ממנו. הנקודה היא ששם זה המקום המכובד כביכול, בראש הגדולה זה יותר מכובד.
דיון: רבי עם תלמידים או משפחה?
זה דבר שיוצא, שזה ישב בצד ימין, וזה ישב בצד שמאל, וזה ישב בצד ימין, וזה ישב בצד שמאל. לא מדברים כאן על משפחה, לכאורה, מדברים כאן על רבי עם תלמידים.
אבל מדברים כאן על משפחה, לכאורה יש כאן את האבא ואת האמא, לכאורה אולי כקיבוד אב ואם צריכים הילדים לתת לאמא לשבת ליד האבא. אפילו נניח שהאבא לא צריך לכבד.
מדברים כנראה על רבי עם כמה תלמידים. לא, צריך לדעת איך היה המנהג אצלם בסעודות, האם האמהות בכלל ישבו בסעודה. זה הכל מנהגי יהודי ספרד. זה מנהגי חכמינו זכרונם לברכה. אבל מה שהם נהגו זה מנהגי… אני מתכוון לומר מי שעוקב בדיוק זה בערך מנהגי רומא, אני מתכוון לומר המנהגים שהיו נוהגים.
אני לא יודע איך הנשים היו, אולי בכלל לא אכלו ביחד. אין לי מושג. הן הרי היו צריכות לשמוע קידוש והמוציא וכל הדברים האלה. אני לא יודע.
לכאורה מדברים כאן על רבי עם תלמידים. ממילא יש את ההיררכיה, כמו ההיררכיה שלמדנו איך הרבי צריך לשבת בהלכות תלמוד תורה, יש היררכיה. בבית אין שום היררכיה. האבא רוצה עכשיו לקרב את הילד, הוא לוקח אותו לידו. זה לא נוגע. מדברים רק על מה שהיה רגיל.
ההלכה היא היסטורית
מה עושים הלאה? ההלכה היא ממש היסטורית. חוץ מאם מישהו הולך איפשהו במזרח שם שיושבים כך, אז למעשה זה היסטורי.
—
הלכה: בעל הבית בוצע
בעל הבית מברך המוציא לחם, אחרי הברכה, והוא עושה את כל ה…
מה זה אומר המוציא לחם? הוא עושה את הברכה? אשר… מה הוא צריך לעמוד? הוא עושה את הברכה? לא, הוא מתכוון לומר שהוא לא יבצע לפני שהוא מסיים את הברכה. אחר כך הוא חותך, שהוא לא יבצע.
מחלוקת: לחתוך לפני או אחרי הברכה?
על זה אומרות הגהות מיימוניות שהוא קיבל לא, שזה הפסק. אחר כך צריך לחתוך. להפך, צריך קודם לחתוך ולהחזיק את הלחם, כמו שאנחנו עושים בשבוע. הרי זה העניין של הזלזול בשלמים שקיבלנו כך הגהות מיימוניות.
הרמב״ם אומר משנתן, שעושים את כל הברכה על הפת שלמה. נו, הרי הרמב״ם יותר מקפיד על ההפסק מאחרים. הוא לא סובר שזו בעיה של הפסק במשנתן, זו הרי הברכה של… אוקיי, כן.
“ועורך בברכת המזון”, שאשר יברך מלאזי…
הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר הבציעה, ברכת המזון דרך האורח, ומצוה מן המובחר
שיטת הרמב״ם בחיתוך הלחם
דובר 1: להפך, צריך קודם לחתוך, ולהחזיק את הלחם, כמו שאנחנו עושים בשבוע כשאין את העניין של שלמות, מה שאנחנו אומרים רק כמו הגהות מיימוניות. אבל הרמב״ם אומר שחותכים על… עושים את הברכה ואחר כך חותכים. נראה שהרמב״ם פחות מקפיד על ההפסק מאחרים. הוא לא סובר שזו בעיה של הפסק, כי חותכים, זו הרי הברכה על… אוקיי, כן.
בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון
דובר 1: מי צריך לברך. הוא אומר רק שהסדר מי עושה אילו ברכות, בעל הבית… מהגדול מדברים על בעל הבית, בעל הבית הוא המוציא, אבל בעל הבית הוא זה שחותך לכל אחד, זה הלחם שלו, הוא מחלק. אבל ברכת המזון לא יאמר בעל הבית, אלא צריך לתת הזדמנות לאורח “כדי שיברך בעל הבית”. הרי למדנו אתמול בהלכות הקודמות נוסח ברכת המזון שיש ברכה לבעל הבית, אז האורח יוכל לומר אותה. כי פעם, מדברים כאן שמי שמברך, רק הוא מברך, וכל האחרים עונים, שומעים ומקיימים כשומעים. אז האורח יהיה היחיד שאומר את זה, הוא יוכל לברך את בעל הבית.
דיון: הטעם של “כדי שיברך בעל הבית”
דובר 2: אני חושב, אבל מה שאמרת עכשיו שהאחרים, התוספות, הרא״ש, הם אומרים שצריך לחתוך, אבל הם גם אומרים שצריך להחזיק את הלחם שלם. אז נהגו שבשבוע צריך לחתוך כמעט לגמרי, רק משהו להשאיר. אין לנו לחם שלם בדרך כלל כל השבוע, אז זה לא נוגע. רול, אוקיי, רול לא צריך לבצוע.
דובר 1: כן, האמת היא לכאורה באמת לחמנייה קטנה כזו או משהו כזה לא צריך לקרוע. זה לא מתחיל את כל השאלה, כי מדברים על לחם גדול שהולכים לרצות לפני זה לחתוך. אני חושב שזה גם רק לבעל הבית. כשמישהו אוכל לבד, הוא יכול לתת קריעה ולאכול מאותה חתיכה שהוא התחיל. מדברים כאן כשיש ציבור שלם וצריך לחתוך, זה לוקח כמה דקות עד שחותכים לכולם.
דובר 2: אני חושב עכשיו שהאורח מברך זה דבר פשוט. אברהם אבינו הרי הזמין אורחים, הוא רצה לברך אותם, הוא אמר, “ברך את ה'”.
דובר 1: אבל נראה שיכול להיות שהאורח, מתאים שהוא אומר את התודה על הסעודה, באופן כללי. בוודאי הוא נותן תודה לה׳, ולבעל הבית, שניהם. אבל ברכת האורח היא כמו נימוס, רמז של ברכת המזון הגדולה, שמברכים את בעל הבית הגדול. אז זה הגיוני, זה לא סתם עניין של “כדי שיברך”, שיהיה לו מה להנות.
אני מבין שיש אוקיי. “ואם היו כולם בעלי בתים”. מה זה אומר “אם היו כולם”? “כולם” פירושו לכאורה שזו משפחה. שותפות או משפחה. “גדול שבהם בוצע”. אז הגדול שבהם בוצע ומברך בן חתם. הוא מברך רוב הזמן. אה, טוב. אוקיי.
בעל הבית הוא זה שחותך
דובר 1: אגיד לך עניין, “אחד בוצע ואחד אינו רשאי לבצוע עד שיביאנו מלח ויטול לפני כל אחד ואחד”. זה דבר מעניין. אני חוזר לעניין שבעל הבית הוא זה שחותך את הלחם. זה גם לא דווקא. אני מרגיש שהרבה פעמים בשלוש סעודות שמים לפני אנשים חלה גדולה, אני יודע, שהרב יעשה. אני לא כל כך אוהב דברים רבניים דווקא, או עדיין לא, אני לומד לעצמי. ואני מרגיש שזה לא עניין שזה כבוד לחתוך את החלה הגדולה, אלא בעל הבית מברך המוציא לחם, כי זו החלה שלו, הוא מחלק. אם הוא הולך לתת לאורח לחלק, האורח לא יידע כמה לתת, והוא גם יפחד לתת יותר מדי על חשבון בעל הבית. בעל הבית חותך את החלה. ברכת המזון זה כבר לא העניין. אני לא יודע אם זה עניין של כבוד או להפך, יכול להיות שזה פחות כבוד. הרבי צריך להיות זה שחותך את החלה לעולם.
דיון: טעמים של בעל הבית בוצע
דובר 2: יש שני דברים, יש את בעל הבית. בעל הבית, כי הוא נותן לחם, זה שלו, הוא מחלק כמה שהוא רוצה לתת.
דובר 1: לא, זה לטובת עין יפה כמו שמביא הקרבן נתנאל. לא, לטובת עין יפה.
דובר 2: אה, מי זה דבר אחר? כאילו שנה צריך לחלק שיריים.
דובר 1: אני רק אומר, אין שום כבוד בחיתוך החלה הגדולה. כשאני שני חלה גדולה. כשאני חותך את החיתוך. לא, החיתוך הראשון. כי היום מה שהעולם עושה המוציא לעצמם, אני סתם מזלזל בכל הדבר. מדברים כאן על יהודים שהיו גינל. היה לרבי, הרבי חותך את המוציא, והוא נותן לכל אחד חתיכת חלק. בוודאי, הגינל צועק. כשאני, אני צועק כל יום בסופר, אני נותן את זה לילדים.
דובר 2: לא, הרבי לא אהב לחלק בגלל הצעקות, הוא אהב לתת מתנות. הוא חילק אוכל ליהודים, זה היה מין דבר אחר.
דובר 1: אה, זה מה שהוא מתכוון, זה העניין. העיקר הוא לא צעקות, אלא לחלק אוכל ליהודים.
“ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”
דובר 1: כמו שאתה אומר, הסדר היה פעם, וגם היום יש מקומות שנוהגים כך, כן, מביאים מגש גדול, והרבי שם על המגש הגדול. ונראה כך, איינער בצעה ולא פרוסה קטנה, הוא לא יתן חתיכה קטנה מדי, כי זה נראה כאילו הוא קמצן. וגם הוא לא יתן קמצני מאוד, שזה באמת לא יהיה קמצני.
דובר 2: אה, נראה אתה מתכוון לומר, כי אפילו הוא לוקח עוד חתיכה, שצריך לתת ברוחב. מדברים כאן גם באופן שהאורח ירגיש בנוח.
דובר 1: כן, אני מבין, אני רק אומר נראה, כי זה באמת נראה צר עין. אפילו יש לו דרך לתת עוד אם צריך. אפשר לומר, מי שצריך יבקש עוד, אבל זה נראה צר עין. מדברים כבר על אבא לילדיו, מדברים כשיש אורח שיכול להרגיש. לא, הבוצע, בעל הבית שבוצע.
דיון: “ולא פרוסה יוצאת מן הקערה” – ההקשר
דובר 1: עם זאת, אני אומר, אבל אני אומר לך, כל העניינים, צריך להבין את ההקשר. ההקשר הוא, ולא פרוסה יוצאת מן הקערה, שהוא לא ייראה כמו זלילן. כמו למשל, זה הרי שייך נוגע היום כשאוכלים סעודה גדולה. אומר הוא בשבת, אומר הרמב״ם בשבת, יש לו לאכול פת גדולה. יש לו פירושו מותר או צריך?
דובר 2: צריך, לכאורה כאן זה אומר או מותר או צריך.
דובר 1: למה? הגמרא אומרת, כי כל השבוע הוא אוכל עדין, אז כשהוא עושה כך בשבת יודעים שהוא לא עושה את זה כי הוא זלילן, אלא הוא עושה את זה כי הוא רוצה שיהיה רוחב של שבת.
מעשיות של חלוקת חלה
תרגום לעברית
דובר 1: הייתי אוכל אצל ר׳ אלימלך בידרמן בשבת, לפני שהפך לרב גדול. הוא היה מחלק לכל בחור חצי חלה. כך הוא קיים את ההלכה, והתעטרו גדולים. הוא הלך, ראיתי אותו, הוא קונה שקית כזו, הוא הולך למכולת ערב שבת, הוא קונה שקית גדולה כזו, והוא חתך חלה. זה היה בערך חצי חלה לכל אחד. והיינו צריכים, כן, הבחורים לסיים את זה, בכל מקרה, זה לא בעיה. וכך, עוד חלה, הוא יכול לסמן דור קודם. אני לא יודע איך זה נכנס, אבל כך היה המנהג.
דובר 2: כן, האדמו״ר מטאש גם שוכב ממש שם, דור קודם. הוא חי בשנות. והאדמו״ר מטאש, הוא גם עשה לכל אחד, הוא נתן להם מאוד אוכל.
“ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”
דובר 1: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”, צריך לחתוך ממקום שכבר אפוי היטב, כדי שלא להתעכב. כלומר, אם אדם יעשה את הברכה ואחר כך יחתוך, אם הוא יחתוך ממקום שלא בטוח שזה כבר כל כך טוב, יהיה הפסק.
דובר 2: לא, הולכים לאכול את זה בכל מקרה. אני מתכוון שזה כבוד לברכה. הברכה עושים על החתיכה הכי טובה. פשוט ככה, כן.
דובר 1: “בוצעין מעב”, זה אומר איך הוא מתחיל, הוא הולך להמשיך לתת, הוא לא ישאיר חצי מהברכה. על זה, כך אני מתכוון, כך נראה לי, כך תמיד התכוונתי לפשט.
מעשה על מנשה המלך ורב אשי
דובר 1: על זה יש את הגמרא הידועה בסנהדרין שמנשה המלך אמר את ההלכה, כן? אתה זוכר? אחאב, מי זה היה? רב אשי אמר שיעור, הוא החזיק במסכת סנהדרין ודיבר על שלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שאחד מהם הוא מנשה. הוא אמר, “מחר נדבר על חברינו”. בא אליו בחלום מנשה, אמר לו, “אתה, חבר? אתה, אני חבר שלך? אני חבר של אבא שלך? מה אתה מתכוון? מי אתה חושב שאני?” אמר לו, “אתה אפילו לא יודע מאיפה מתחילים לעשות המוציא, ואתה קורא לי חבר?” אמר לו, “נו, אמור לי באמת מאיפה מתחילים המוציא?” אמר לו מנשה, “מתחילים ממקום הקרום שבשלה, ממקום שיותר אפוי.” אמר לו, “אה, אתה כן תלמיד חכם, למה עבדת עבודה זרה?” אמר לו, “אתה מדבר? אם היית אצלי, היית רץ אחרי עבודה זרה.” הוא הרים את המעיל כדי לרוץ.
למחרת בבוקר הוא אמר, “אנחנו הולכים היום להתחיל לדבר על רבותינו.” כי רב אשי קרא, זה המקור למה שקורים לזקן הקדוש קורח. רב אשי אמר שמנשה, רבנו, רבנו מנשה, הוא היה רבו, הוא אמר לו הלכה איך בוצעים את הפת.
אני חושב איזו שאלה מפורסמת אני צריך לקחת ולראות את הטוב שלו. אני חושב על זה אצל המועמדים שלי.
“מצוה מן המובחר לבצוע” – כבוד לברכה
דובר 1: טוב, כך הרבי מתכוון… לפי זה רואים שלכתחילה זה כבוד לברכה. כך הוא מתכוון. אני חושב הרבה, כי אנשים לא כל כך שמחים עם האוכל שלהם, הוא שם הרבה כמות במקום איכות. להיפך, תאכל את הטוב ביותר ותאכל שיעור. מצוה מן המובחר לבצוע, כשמסתכלים בשולחן ערוך, להתחיל, ברכת המוציא צריכה להיות על ככר שלמה.
דיון: מה זה אומר “מצוה מן המובחר”?
דובר 2: אז כאן אתה צודק, שכאן כתוב כן מצוה, שיש ענין שזה לא יהיה דרך ארץ. אבל יש להבין, עד עכשיו הלשון היא “מצוה מן המובחר”. איפה כתוב כך בגמרא? כך?
דובר 1: כן, אני לא יודע. זו מצוה על פי… כן, כן. הלשון היא “מצוה מן המובחר”.
דובר 2: זה קצת עזות, כי זה לא שבמצוה מבינים שצריך להיות ענין של “זה אלי ואנוהו”. לעשות המוציא על החתיכת לחם הכי טובה, צריך לחשוב מה קורה. זה כבוד על ברכת המוציא. המוציא הוא אפילו כשהוא אוכל לחם הוא צריך להישאר שלושה שיעורים על הלחם. מה הפשט? אבל זה לא סתירה, כי… אה, אני חושב לומר… אני רוצה לומר כך, זה לא פשט שהאכילה היא הכנה למוציא. כך יכול לפעמים לומר עובד ה׳ גדול, שלמה הוא אוכל? כדי שהאכילה תהיה מצוה של המוציא. אבל אם מישהו אוכל רק כדי שיוכל לומר ברכת המוציא, הוא אולי פטור מהתורה, כי זה לא בכלל “ואכלת ושבעת”. צריך לאכול לשובע, וצריך להודות להקב״ה, צריך להיות הכרת הטוב.
דובר 1: אני שומע. לא ברור.
דובר 2: “מצוה מן המובחר” לכאורה עולה על הברכה. המצוה היא הברכה, בוודאי. זה כבוד לברכה. אני מתכוון שזה הפירוש. זה הכי הרבה שאני שומע את זה בניגון. ברכה היא כבוד. אני מתכוון שזו הדרך. אני חושב כך, זה כבוד לברכה. כמו שצריך להיות כבוד ליהודי חשוב וכדומה, צריך להיות כבוד לברכה. ברכה עושים עם חתיכת חלה יפה. יש טעם לעשות ברכה של השבוע ברכה.
דובר 1: כן, אבל ברכה שעשיתי רק כי האדם מאוד שמח עם מה שהוא הולך לאכול עכשיו.
דובר 2: מאוד טוב. הוא לא היה שמח עם ה… הוא קמצן, הוא רצה לאכול את החצי. הוא רצה לאכול את החצי. אין בעיה, אם הוא לא רוצה, הוא לא צריך. מדברים עכשיו על המצב… מסכימים על שניהם. לכן אומרים “מצוה מן המובחר”. בוודאי לא צריך לזרוק לחם בגלל זה, זה חשוב.
אבל למעשה, יש שאלה. אתה עושה ברכה כצעקה על האוכל, אבל עכשיו הברכה כבר נעשית המלך. אז המסקנה שאם אין אין. בנטילת מצוה מן המובחר אם יש, לכתחילה ככר שלמה. אוקיי, עוד דבר כזה, אם יש מקרה מעניין שיש לו שלמה משעורים, ופרוסה, פרוסה.
דיני בציעת הפת: שלמה מול פרוסה, לחם משנה, וסדר חלוקת הפרוסות
הלכה ב (המשך) — שלמה משעורים מול פרוסה מחיטים
דובר 1: אין בעיה, אם הוא לא רוצה הוא לא צריך. מדברים כבר שדיברו. הוא מסכים על שניהם. לכן אומרים מצוה מן המובחר. כי לא תזרוק לחם בגלל זה, זה לא… הוא מסכים. זה באמת נכון, אתה עושה ברכה כי זו צעקה על האוכל, אבל עכשיו הברכה כבר נעשית המלך, וזו הקדימה. הוא מסכים שאם אין אין. מדברים על מצוה מן המובחר, אם יש.
לצורך ככר שלמה. אוקיי. מה עוד דבר? אם יש מקרה קיצוני שיש לו שלמה משעורים ופרוסה, חתיכת חלה, חתיכת לחם מחיטים. מצד החיטים יותר חשוב, מצד שני השעורים בשלמות. מה הוא עושה? מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים עם שלימה. הוא עושה שידוך בין שני יהודים, הוא שם את שניהם ביחד, שני היהודים יעשו, לאחד יש מעלה ולאחד יש חסרון, הוא עושה להם חברותא, שיבצעו משניהם.
וכאן אומרים המגידים, המשגיחים, ששלמות חשובה יותר מגדלות. שלחמנייה קטנה שלמה טובה יותר מחצי גדולה. ואז אפשר לעשות את שניהם. אה, כן. שמים את שתי המעלות. כן, יש מחלוקת בכלבו, מה שכתוב בתורת. זה אמת ששלמות מאוד חשובה, אבל זה לא אומר שבגלל זה צריך להיות קמצן. לכל דבר יש שיעור.
הגהות מיימוניות — ה״שר מקוצי” ופת עכו״ם
דובר 1: שבת ויום טוב, כן, ההגהות מיימוניות מביא עוד אופנים כאלה של לחם באיכות טובה יותר עם חלשה יותר. ושם הוא אומר שהשר מקוצי, הוא קורא לו… ידוע שהיה רבי שמשון מקוצי, אתה מכיר ראשון?
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: והיה שר, יש מעשה כזה שקורים לו שר מקוצי, הסתם מקוצי אמר שהיו אוכלים פת עכו״ם באירופה. כך היה הסדר, כי היו רק כמה מאפיות וכו׳. הוא אומר שאם למישהו יש פת עכו״ם ופת ישראל, והפת עכו״ם שלמה והפת ישראל חצי, פרוסה, הוא צריך להעדיף את פת עכו״ם. הוא לא צריך לעשות ברכה על פת עכו״ם יחד עם פת ישראל, אלא הוא צריך להעדיף את פת עכו״ם, הוא צריך רק לעשות את הברכה על פת ישראל.
דיגרסיה: השם “שר מקוצי”
דובר 1: הוויקיפדיה אומרת שיש מי שאומרים שהוא היה באמת שר, אחרים אומרים שזה לא יכול להיות כי הוא היה ראשון. הורש, הוא הפך את זה כמו השי״ן דל״ת מ״ם.
דובר 2: לא, הוא התכוון לשר. למה תהיה רב? אני רוצה להיות שר. אני רוצה להיות שר על העולם, אני רוצה להיות שר על הדברים.
הלכה ב (המשך) — לחם משנה בשבת ויום טוב
דובר 1: אוקיי, הלאה. בשבתות ובימים טובים, אומר הרמב״ם, צריך לקחת שתיים. חייב לבצוע על שתי כיכרות. זה דין בהלכות שבת, כי הגמרא אומרת שיש רמז ללחם משנה. אבל הרמב״ם, אני מתכוון שההלכה היא בהלכות דרך ארץ בסעודה, הוא מזכיר שם כל מה שחשוב בסעודה. אני מתכוון שהוא לא מביא את זה בהלכות שבת מלבד ההלכה. זה לא כתוב? בוא נבדוק אם כתוב בהלכות שבת ההלכה.
דיסקוסיה: יום טוב — מאיפה?
דובר 1: העניין הוא, מעניין לעמוד על בימים טובים. הפסוק שלנו לא כתוב ברור שיום טוב גם היה לחם משנה. אבל לכאורה, אנחנו נוהגים ביום טוב לחם משנה. למה לא?! הענין של לחם משנה הוא לא שאי אפשר לקטוף.
דובר 2: הוא אומר שאולי מתכוון בהלכה השנייה שכשיש שתי ככרות באמת חייבים, זה לא סתם ענין. אבל אז עדיין עומד, איך צריך להחזיק את שתיהן כשעושים את הברכה? כיוון שזה שתיים, אבל לחיתוך חותכים רק אחת. צריך לקחת את שני הלחמים.
דובר 1: אני מבין, אני צריך לדבר. הוא מסתכל פנימה, הוא לא מביא בהלכות שבת שוב. הם היו מביאים שם אם כתוב שוב בהלכות שבת ההלכה של לחם משנה. נראה לי.
רבינו מנוח אומר באמת שלא בכל מקום ברור שגם ביום טוב יש. אבל הרמב״ם פוסק שגם ביום טוב יש לחם משנה.
רבינו מנוח: שני דברים בשם אבא מארי
דובר 1: רבינו מנוח אומר שני דברים מעניינים. הוא מספר לנו, יש מפרש יפה מאוד על הרמב״ם ששמו רבינו מנוח. אנחנו לא יודעים כל כך הרבה עליו. אנחנו יודעים שקראו לו רבינו מנוח, ואנחנו יודעים שהוא חי בערך לפני 600 שנה. והוא מביא שני דברים בשם אבא מארי, שמלבד רבי יצחק אף אחד אחר לא יודע מי זה. אבא של רבינו מנוח, אשרי יולדתו, הוא מספר שאביו חתך בשבת, הוא חתך לכבוד הסעודה, הוא חתך לפי הסדר: ליל שבת הוא חתך שבע פרוסות, בבוקר חמש, ובשלוש סעודות שלוש.
כמו הסדר של ה״ב שלו, סליחה, ה״ג שלו, שלפעמים יש לנו את הסדר הזה, למשל שבכל יום קוראים בקריאת התורה מבה״ב, כששני ורביעי עולים שלושה אנשים, יום טוב עולים חמישה אנשים, ושבת עולים שבעה אנשים. וגם אותו דבר לגבי מצוות קידוש החודש. לאביו היה ענין, בשבת חתכו לפי הסדר. אם מישהו יודע את הטעם והענין על פי קבלה, או אם מישהו רוצה לעשות מחקר על אבא של רבינו מנוח.
דיסקוסיה: מה הטעם של לחם משנה?
דובר 1: ואחר כך הוא מביא עוד הלכה מאביו ש… מה הענין של לחם משנה? רגע, אני טוען שזה בוודאי ודאי, הסיבה של לחם משנה כתובה בגמרא, יודע כל אחד, בגלל המן. אבל זה בטוח ש… בוא נחשוב פנימה, זה לא הגיוני. המן ביום שישי היה שניים, בשבת היה אחד.
דובר 2: אה, זה מה ששאלתי אותך, שאם זה ממש… אנחנו יכולים ללמוד שזה ממש חגיגה של… שבכל שבת, כשאדם… היום יש הרחבה, תסתכל, פעם היה, למשל, כל יום אדם השיג לחם ליום. שיהיה לחם נוסף זה מותרות גדולה. בכל סעודה שיהיה לך לחם נוסף. זו שאלה, שלוש סעודות צריך להיות לך ליום ראשון. לחם משנה זה לא פשט שזה נשאר ליום ראשון, לחם משנה נגמר בשבת. אבל אין דרך אחרת איך לחגוג. אנחנו לא יכולים לחגוג, כי מישהו היה יכול לומר, כי מביאים הביתה שני לחמים ביום שישי… אבל אנחנו רוצים לחגוג, זה אומר שעושים עוד דבר נוסף, מלבד הלחם שאוכלים, עושים עוד משהו לחגוג את לחם משנה של המן.
דובר 1: הייתי בטוח חושב שהפירוש הוא שזה לא רק פשט שזה זכר למן. הפשט הוא, אנחנו משתמשים בזכר למן כדי להראות ששבת הוא יום יותר יפה, היה יותר, היו שני לחמים. אולי, הייתי חושב שצריך לאכול את שני הלחמים בסעודה, כי לא זה מאוד מצחיק. בוא נחשוב, אנחנו רוצים לומר לא שאנחנו אוכלים לחם משנה זכר למן. הקב״ה נתן לחם משנה ערב שבת במדבר כדי שהיהודים יהיה להם לחם משנה, כדי שהיהודים יהיה להם ברווחה, היהודים יהיה להם לשבת. אני רק רוצה להוציא, בשבת באה יותר ברכה, אתה רואה מהמן, בשבת באה יותר ברכה מאשר כל השבוע. יום שישי, שבת, זה אותו דבר. אנחנו רק מראים דבר יותר יפה, אנחנו עושים שני לחמים, לא רק אחד.
במילים אחרות, פעם, כל אחד, עשיר אכל… האריז״ל אומר שצריך לשים שנים עשר לחמים ליד הדלת. מה זה אומר שנים עשר לחמים?
דובר 2: לא, אני אומר לך את הטעם.
דובר 1: כן, כן, אני אומר על השנים עשר, אני אומר שם מי זה גולד וטמר.
דובר 2: לא, הפשט הפשוט הוא, הוא לא מדבר על הרבנים, הוא שם לחם לסגולה בעלמא. מדברים שיש לזה יותר…
דובר 1: מאוד טוב. שמים שנים עשר, לזכר, כנגד לחם הפנים. אבל זה כמו שהרמב״ם עשה שבע כנגד הדורות. יש ענין שרוצים לעשות רמז עם המספר. אבל לכאורה, זה הפשט. תראה, זה גם בא אחרי האבן שצריך לעשות את הברכה על הלחם הכי טוב, על לחם טוב, על ככר שלמה, כן? הוא אומר, אי אפשר להיות חיים שצריך לכבד את הרבנים, שתיים למצוה. עושים עוד לחם חשוב.
דובר 2: אה, מאוד טוב. זה נכנס לשווה. זה הדיבור על הלחם. זה עזרה של המצוה כשהמובחר והבציעה. זה מאוד מצחיק שמדובר על לקבל אדם אצל של השידור, ושמים חמישים לחמים על השולחן.
דובר 1: אני יודע מה שם שמים את הלחם. כל אחד היה צריך שניים. אתה צריך כאן ריבוא של חמישים אלף לחם. מה חסר אני צריך לעשות להחזיק את זה? הרב אומר באמת אני אנחנו צריכים להחזיק את שניהם.
דובר 2: כן. מה מה עושים באופן ש… אבל רק כך הם מונים את זה מלחם משנה?
דובר 1: אני הולך? אני אומר שם שזה לא חסר.
דובר 2: כן, אמת, אמת. זה דבר שאנחנו עושים מה שלא חסר. בקידוש לבנה אומרים טיפול עלי מסר פאכן וולפאי שלום עליכם. יש אנשים שמחפשים עד הקצה השני כדי למצוא מישהו להגיד. אבל אם יודעים את הטעם, זה שכי אמרו טיפול עלי מסר פאכן שצריך להיות שלום. אומרים, לא מתכוונים לכם שלום עליכם כמו האנשים מסביב. אבל אנשים לא פועלים כך. פעם בהלכה, תופסים רק שתי לחמניות.
דובר 1: לא, זה באמת לא חסר. כי הענין של לחם משנה הוא להראות ששפע יש שפע. וסכנה שהשלישי הוא המצוה מן המובחר להיות, שזה באמת יהיה לחמניות יפות, לא דברים שהשלישי הוא לחמניות. אבל זה לא הפוינט. עושים את המצוה כמו שכתוב. הלאה.
הלכה ג — חלוקת הפרוסות: נותן לפניהם, לא ביד
תרגום לעברית
דובר 1: אוקיי, עוד נותן. ביצה, נותן פרוסטר. עכשיו, חיים עוד דבר. כן, נותנים פרוסות. מי שחותך, בעל הבית, עומד גדול שבכולם, הוא המוציא ברוך. הוא נותן לכל אחד ואחד, הוא מניח לפני כל אחד ואחד חתיכה, ואינו נותן בידו. הוא לא נותן ביד. ואם נותן בידו, הוא כן נותן ממש ביד, אבל אחד, מתי נותנים כן ממש בידיו? זה אבל. ואם נותן בידו, הרי זה אבל.
יש אומרים שזה רמז למה שכתוב “פרוסה כציון בידו”, אבל פשוט פשט אני חושב שזה לא יפה, זה כמו עני ואביון, מבקשים בידיים. אבל זה בסדר, אוקיי, מרגישים איתו יותר כאילו הוא מסכן, הוא נצרך. אבל בעצם זה לא דבר יפה, זה לא כבוד. כתוב שלאבל, להיפך, לא בגלל שמשנה ברורה אומר שלאבל עושים כך, שלא יעשו לאחר, יחשבו שהוא אבל, אלא לאנשים אחרים לא צריך, זה לא כבוד. הבוצע הוא הגדול שבכולם, הוא לא צריך להשתחוות אליו כל כך. זה לא רק בגלל זה, אני אומר שלא יפה לתת לאדם בידיים, זה גורם לו להרגיש כאילו הוא הלוקח. אם הוא נצרך, כן. לא נצרך, אם הוא נצרך, אבל אדם סתם, הוא אוכל לחם מהסעודה, לא צריך להאכיל אותו, לא צריך לתת לו כמו לעני מניחים לו ביד.
אז זו ההלכה. אבל יש את כבוד בעל הבית, שהוא לא צריך ממש…
דובר 2: לא, הוא אומר כן, נותן לפניהם כדרך שמחלקים.
דובר 1: אוקיי, איך זה עובד בדיוק עם בעל הבית, אני לא יודע. לא באים אליו לקחת, אבל הוא גם לא צריך ממש…
הלכה ג (המשך) — סדר האכילה: הבוצע אוכל תחילה
דובר 1: אוקיי, והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל. הבוצע שעשה את הברכה, הוא מתחיל והוא אוכל ראשון.
אוקיי, הוא אוכל ראשון, ואחר כך הוא מתחיל לחלק את האוכל לאחרים.
דובר 2: לא, הוא נותן, ואחר כך מתחיל לאכול, או שהוא אוכל ואחר כך מחלק לאחרים?
דובר 1: אגיד לך עצה, תראה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. כתוב שהוא מחלק קודם לכל אחד, אבל הם לא רשאים לאכול עד שהוא טועם.
דובר 2: לא, נראה שהוא אוכל קודם, אחר כך מחלק.
דובר 1: קרא, קרא את כל ההלכה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיאכל הוא מן הפת רובו של מסובין. אתה רואה שהוא עדיין באמצע לומר את הברכה, והוא צריך לחכות שהם יאמרו אמן. זה חייב להיות שהוא טועם מיד, אחר כך מחלק לכל אחד. כך זה נראה.
הלכה ג (המשך) — מכבד את רבו
דובר 1: ואמרו, הבוצע יאכל לחלוק כבוד לרבו, אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה. אם בעל הבית רוצה לעשות אחרת והוא רוצה לתת כבוד לרבו, הוא לא גדול ממנו בחכמה. כדי לפשוט ידו קודם לו, והוא רוצה לכבד את האדם שהוא צריך לכבד, הוא רשאי. זה לא חיסרון. אני רואה כאן הוא מביא שזה לא ברור, יש אומרים שפשט ברמב״ם הוא… אבל בקיצור, זה לא כל כך חלק.
הלכות דעות פרק ה – דיני דרך ארץ בסעודה (המשך)
הלכה: הבוצע רשאי לכבד רבו או מי שגדול ממנו בחכמה
כך זה נראה כאן.
אוקיי. “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”. אם הבוצע רוצה לעשות אחרת והוא רוצה לתת כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, והוא רוצה לכבד את האדם שצריך לכבד, שהוא יאכל קודם, הרשות בידו. כאן אין שום… אני רואה כאן שהוא מביא שזה לא ברור.
יש אומרים שהפשט ברמב״ם הוא שהרמב״ם מתכוון באמת לומר שהוא מחלק ואחר כך מתחיל לאכול, והטענה האחרת היא שזה הפסק ושצריך קודם לאכול ואחר כך לחלק. אין בזה… ראיתי גם על זה… כן כן, מוצאים לי את זה. ראיתי גם על זה מנהגים שונים אצל אנשים, כשאדם חותך את החלה, האם הוא עושה בעצמו ברכה קודם, כלומר, האם הוא אוכל את החתיכה שלו קודם, או שהוא ממתין קודם לחלק לכל אחד.
אני נוטה לעשות כמו הפשט של רמב״ם שהוא אומר, כפשוטו של רמב״ם, וקודם נותנים לכל אחד ואחר כך אוכלים. אין בזה פשט כי גומרים, כי אני לא רוצה להפסיק. אני רעב. זו הסברא שלי, זו סברא חדשה.
הלכה: שנים ממתינים זה לזה בקערה
אוקיי, טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, עוד דין בסעודה: “שנים ממתינים זה לזה בקערה”. כתוב, אם מביאים אוכל, כן, יש אוכל, ואחד כבר הביא את הצלחת שלו, הוא לא רשאי להתחיל לאכול לפני שהביאו את המנה של האדם האחר, כי אותו יושב שם רעב. “אבל שלשה אין ממתינין”. אבל שלושה אנשים ממתינים, ושל אחד כבר הגיע, הוא לא צריך לחכות, כי זה לוקח יותר זמן. לא צריכים השניים לחכות לשלישי.
אז, על צלחת זה שאוכלים מקערה אחת, כך אני מבין. ואם אחד… שניהם אוכלים ביחד. אז, אם אחד מפסיק לאכול לרגע, ממתינים לו, כי אני לא אתפוס את הכל, אני לא… שלא יצא שלא מתאים. עם שלושה, כמו שאתה אומר, שלושה זה כבר כל… לא צריך כל אחד… מתחשבים בכל אחד. כך אני מבין.
הלכה: גמרו מהם שנים – השלישי מפסיק עמהם
“גמרו מהם שנים לאכול” – תגיד מה שאתה אומר, זה גם ענין של דרך ארץ, זה הגיוני. אדם יושב לסעודה עם אחר, כן, הוא ממתין שאותו יקבל. אבל זה כל חידוש גדול אצל כולם, הוא יחכה לכל אחד, הוא לא יכול לסיים.
“גמרו מהם שנים” – שני אנשים כבר סיימו לאכול, “השלישי מפסיק עמהם” – השלישי לא צריך לצעוק שהם כבר סיימו והוא עדיין אוכל. כן. “אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”. זה לא דבר כל כך פשוט. למשל, כל ליל שבת בסעודות אני חושב מתי צריך להתחיל זמירות. זה אומר כאילו קצת להטריד את העולם לחכות לאכול. אז לכאורה הייתי צריך לראות, לא כתוב מה זה רוב העולם, אבל על כל פנים רוב העולם צריך לפחות להחזיק שסיימו. אז, נו, זה שבת סעודות, פארן פארן פארן…
הלכה: אין משיחין בסעודה – כדי שלא יבא לידי סכנה
אוקיי. אומר הרמב״ם הלאה, “אין משיחין בסעודה”. לא משוחחים באמצע אכילה, “כדי שלא יבא לידי סכנה”. כלומר, זה דין אחר בדרך ארץ, אבל זה דין של “שלא יבא לידי סכנה”. הגמרא אומרת כי המשקה יכול להיכנס לריאות. כן, בואו נהיה, שאפשר להיחנק, בואו נהיה ריאליים, הסכנה היא לא סכנה כל כך גדולה, זה גם באמת ענין של מנטליות. כמה פעמים אפשר להיחנק כשאוכלים באמצע? זה יכול לקרות.
אז זה באמת שלמשל ההלכה היא באמת גם רק נוגעת כשיושבים ליד השולחן היפה. אם אדם סתם שותה כוס גדולה של יין והוא עומד ומדבר עם חבר, הוא גם צריך לשים לב, כי ה״שלא יבא לידי סכנה” היא אותה הולכת. אם הוא מחמיר בהלכות סכנה… יש עוד דרך ארץ שנוגעת גם לאדם בעצמו, אבל זה לא הלכות פיקוח נפש, זה נפרד מהסדר הרגיל של הסעודה. הרמב״ם לא אומר שצריך לקיים את המצווה של “ונשמרתם”.
דיון: מה פירוש “אין משיחין בסעודה”?
גם מה שכתוב “אין משיחין בסעודה” לא אומר שאסור לדבר כל הסעודה. זה אומר בשעת אכילה, בשעת בליעה.
ועל זה, ועל זה, ועל זה אמרו חכמים, “ועל זה אמרו שאין צריכין המזון”. כבר למדנו את ההלכה שברכות, אחד מברך וכל אחד עונה אמן. אבל כשאנשים מחזיקים באמצע שתייה, שהאנשים יתנו מנוחה. מביאים יין בתוך המזון, מביאים יין בתוך המזון. מחזיקים באמצע אכילה ונכנס בקבוק יין, האם זה סדר?
אה, “אם בשעת הבליעה” אומר באמצע האכילה? כן, כן, כן. טוב שיש לך סדר. למדנו. אה, כן, ישר כוח. פנים, מזון. כן, כן, ישר כוח. אז לא צריך לעשות אחד מרים את הברכה על היין, כי האדם ינסה לענות אמן כי הוא עדיין באמצע לבלוע אוכל, וזו הסכנה. איך אתה רוצה סכנה כזו?
הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל
עוד דבר, ההלכה: “אין מסתכלין בפני אוכל”. לא מסתכלים על האדם כשהוא מחזיק באמצע אכילה, כי אולי הוא לא אוכל כך. אנשים לא נוחים כשמסתכלים על אותו באכילה, או מסתכלים על הצלחת שלו. לא מסתכלים על הצלחת של אותו. זה פשוט. זה לא דרך ארץ.
דיון: הרבי׳ם שאוכלים למעלה בטישים
מבין? כי הרבי׳ם שיושבים למעלה ואוכלים, צריך לשאול האם מותר להסתכל על הצלחת שלהם. הם מוותרים. אוקיי, הרבי׳ם מוותרים לכל העולם. לא, הוא לא מסתכל על העולם, העולם מסתכל עליו. כן. אבל האם הם באים על דבר כזה? כן. נו, נו. אני יודע שזה מאוד לא נוח. לרבי׳ם זה לא נוח. מאוד לא נוח לרוב האנשים. לא, לשבת למעלה ולאכול כך.
העולם צריך… אני מחזיק שהעולם שעומד ליד הטיש צריך גם להתנהג טוב בדרך ארץ ולא להסתכל על הרבי כשהוא אוכל. הוא רשאי לאכול. הוא אוכל למעלה את הדבר הרגיל שלו. תן לכל אחד לאכול בשקט. אבל הם לא מסתכלים סתם עליו.
אבל הרבי׳ם, הרבי׳ם הקודמים, האכילה היא עבור הטיש, וליד הטיש האכילה היא רק הדברים שצריך. זה גם, אבל אין הבדל. אתה מבין שאדם לא נוח, אל תסתכל לו בפנים. זה לא דרך.
יש שיחה גדולה בספרים חסידיים, לא יודעים האם אפשר להיות מאוחר יותר כשהוא אומר את התורה. הוא אומר את התורה, אוקיי? האדם שמסתכל על הרבי איך הוא אוכל, הוא לא שומע את התורה שלו ברצינות כמו האכילה. התורה קשה להבנה.
הלכה: שמש עומד לפניהם ומסובין – אינו אוכל עמהם
כמו שהרמב״ם אומר, “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם”. זה, כל אחד צריך לדעת את מקומו, הקטגוריות. היום אין ברוך השם את התפקיד של שמש. אם אחד הוא גבאי של רבי, פשוט שהוא מכבד רבי, אין לו דין של שמש. “שמש עומד לפניהם ומסובין” הוא כעין עבד כזה. “אינו אוכל עמהם”.
כלומר, כי הוא משרת הוא לא ראוי לשכוח. כלומר, הם אומרים שזה לא שייך לו, זה לא האוכל שלו, אין לו זכות. זו הלכה.
משל של משפיע חשוב: כמה רשאי אורח לאכול?
משפיע חשוב אמר דבר טוב. הוא אמר, אורח בדרך כלל רשאי לאכול כמה שהוא רוצה. עכשיו יש שאלה, כמה רשאי אורח לאכול? כמה שהוא רוצה. כמה שהוא רוצה. אומר הוא, יש הלכה באוכל, יש הלכה באוכל. הוא אומר, אני אגיד לך איך לומדים את ההלכה. יש אנשים, זמרים, או אנשי מוזיקה שעושים מוזיקה כל החתונה, הם מבינים שהם צריכים לקבל את ה-meal. נו, מה יש לחשוב? האדם מקבל שישה אלף דולר, הוא צריך עוד לקבל גם את מאה הדולר עבור ה-meal? לא. למה? האדם שעובד ב-coat room שם בחוץ לא אוכל את ה-meal. נו, נו, אוכלים כי זה מנהג, ובדרך כלל בעל שמחה לא אכפת לו, ובמקום עניות במקום עשירות, אבל לא, ההלכה של “אין אוכל” היא בוודאי הלכה היסטורית. זה היה מקובל אז ששמש לא אוכל.
דרך רחמנות: יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל
אם אתה רואה לא, אתה רואה מברר את השמש, בדרך רחמנות, “יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”. מכניסים לו לפיו חתיכות קטנות. זה לא אומר ממש כך, נותנים לו על הצלחת, נותנים לו משהו לאכול, כדי ליישב דעתו.
כמו שראינו, זה לא יפה, זה מגעיל, אבל אנחנו רואים את המילים רואים אנחנו בתחילת מסכת פסחים, שהגמרא אומרת שהשמש יורד לשתות יין כי הוא מחזיק חתיכת לחם בלחיו, כי הולכים לתת לו לתוך פיו. אין לו צלחת מסודרת עם שולחן מסודר, הוא לא יושב, הוא זה שאוכל כן בעמידה. אז הוא הולך לחפש יין, הוא מניח את הלחם שלו על החבית למעלה, כי הוא עומד שם והוא צריך לבדוק.
קשר ללוי יאיר: מברך על כל כוס וכוס
כמו שראינו בלוי יאיר, “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו”, כשהיה אורח שהוא יודע שהוא רוצה עוד לשתות כך וכך, ברכת הגפן הראשונה פוטרת. אבל אצלו זה הופך לגמרי לרחמנות, הוא מחפש את הרחמנות, כי הוא לא יכול לסמוך על בעל הבית כמה הוא ילך לתת לו, כי כל פעם זה כאילו חדש “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו, נותן לו שתיה יתירה שלא ברצונו אלא ברצונו”.
יסוד: דרך רחמנות לא פחות חשובה מחיוב גמור
עד כאן למדנו את הסדר שיש לתת, ללמוד עוד דברים מ… ממה? אתה כבר יודע? מדרך ארץ, מנקיות, שזה דרך רחמנות. הרמב״ם מתכוון לומר, לכאורה, הרמב״ם אומר כשאנשים בעניות, וזה היה שהיה יוצא כסף. הוא לא אומר שזו מצווה. זה צריך להיות מצווה לכל הפחות כמו “לא תחסום שור בדישו”. אותו לא ימות מרעב, יש לו סעודה בבית לא. אבל הפשט הולך באמת לא. “לא תחסום שור בדישו” הפשט הוא שהשור נעשה מאוד רעב כשהוא דורך את התבואה. תן לו לאכול. זה אומר באמת דרך רחמנות. זה לא חיוב גמור, זו דרך רחמנות. כן, כי זה מקובל, יש לו אולי, אפילו במטבח הוא יכול לאכול בלי זה.
אבל התשובה היא שלשמש יש לכאורה איזה “payment arrangement” עם בעל הבית. הוא צריך לשלם לו שבועית. אבל דרך רחמנות היא שלא יהיה לו צער איתו. אפילו הוא משלם לו “anyway”, אבל עם השור לא תשלם לעולם.
גם, גם צריך לזכור יסוד חשוב. כשכתוב ברמב״ם דרך ארץ או דרך רחמנות, זה לא אומר שבגלל זה לא צריך לעשות את זה. צריך את זה אולי עוד יותר מצריך לעשות דברים שכתוב חיוב גמור. אתה צריך לעשות את זה כבן אדם, כנכד של אדם, לא רק כנכד של אברהם. איי, זה חיוב גדול, דרך הרחמנות. ואם אתה לא עושה את זה, אתה אכזרי. בוודאי לפי הענין, כמו שאתה אומר, לפעמים זה לא נראה. אבל זה לא גזירת הכתוב, לא חייבים לעשות בדיוק באופן.
דיגרסיה: למה לא מברכים על צדקה?
ראיתי בדיוק את השאלה על… יש מצוות מסוימות שלא מברכים. ראיתי שיש, אני לא זוכר מי מהראשונים, שהמצוות שגם אומות העולם עושים, לא מברכים על זה. בגלל זה לא צריך לברך על מצוות צדקה. שואל הרב ואזנר בשבט הלוי, בדיוק להיפך, המצוות שגם אומות העולם עושים, צריך להראות לנו את הרמה הגבוהה יותר של קדושה שלנו, שאנחנו עושים את זה רק לכבוד הקב״ה, אנחנו לא עושים את זה בגלל בני האדם המיאוסים.
אבל השבט הלוי, ולכאורה זה לא הענין. הענין הוא “אשר קדשנו במצוותיו”, אנחנו מודים לקב״ה על המצוות הנוספות. המצוות שכל האנשים יש להם, עושים אנחנו כי אנחנו גם נכדים של אדם, עבורנו אנחנו נכדים של משה רבינו, אברהם יצחק ויעקב. כן. אני מברך, על המקום הנוסף. הרחמנא ליצלן הפשט הוא שזה עוד בסיסי יותר, והחיובים עוד יותר גדולים, לעולם יהא אדם. כן, אני לא יודע מי אומר את התורה, אבל אתה רואה שהוא החזיק באמת להיפך, הוא אפילו לא ידע מה עושים. אוקיי.
הלכה: יצא יחידי מן המסובין להשתין מים
מאיר, אולי אני לא כל כך… כן. אוקיי, בואו נראה כך. יצא יחידי מן המסובין להשתין מים, הוא לא הלך לשירותים שיש שם אצלו, הוא לא צריך לרחוץ אצלו.
הלכות ברכות / הלכות דעות – נטילת ידיים, כבוד האוכלין, והנהגת אורחים
נטילת ידיים בחזרה לשולחן
דובר 1: כן, אני לא עושה חשבון, יש לי עוד מקום נוסף. לכן, אני חושב שהפשט הוא שזה עוד בסיסי יותר והחיובים עוד יותר גדולים, לעולם יהא אדם. כן, אני לא יודע מי אומר את התורה, אבל הוא החזיק באמת להיפך, שלמה לא מה שעושים. אוקיי, אנחנו יודעים אולי לא כל כך… כן.
תרגום לעברית
אוקיי, גמרא אומרת כך: יוצא לאכול ולא מצא מים – הוא לא הלך לרחוץ ארבע אמותיו, הוא לא צריך לרחוץ שתי ידיים. למה? כי לכאורה הוא רק נגע ביד אחת במשהו כזה, אז איפה יש מים שמוציג? אבל מים הוא תמיד מקיל, שלא רוחצים דברים כל כך מלוכלכים. כן, דברים חברים והפליג – אם הוא יצא לטיול ארוך והסתובב, אז זו שאלה, כי ידיו עסקניות הן, הוא בטח נגע בדברים.
דובר 2: ואם היו מסובין לשתייה?
דובר 1: אז המסיבה לא הייתה לאכילה שצריך לרחוץ את הידיים, זה רק לשתייה, אין חיוב לעשות זאת בבית.
אני חושב שהלשון “דברים חברים והפליג” היא לשון מעניינת. הוא מתכוון לומר שעבר זמן רב. אבל אני חושב שהוא גם מתכוון לומר – הרמ״א לימד אותנו אתמול שאם לא היה הסח הדעת לא צריך לרחוץ שוב. אבל “דברים חברים”, הפשט הוא שהוא בטח הוסח מדעתו, הוא הלך לטיול, הוא שכח, הוא חזר. אז “דברים חברים” פירושו שהוא בטח דיבר, כמו בחתונה.
נפקא מינה מעשית – חתונות
יוצא, קורה דבר כזה הרבה פעמים, צריך לדעת את ההלכה הזו. אנשים הולכים לחתונה, אני לא יודע, אולי רוקדים בזמן הסעודה. אנשים יוצאים ונכנסים, אני לא יודע, מדברים. לא, אני אומר רוקדים, אם משהו זה עוד יותר. אם יש פעם ידיו עסקניות הן, כשהידיים נעשות מזיעות ומלוכלכות מאנשים אחרים. אבל נגעת באלף אנשים.
אם יש ניקיון שלא צריך לגעת באוכל שלך עם… אם יש ניקיון של לא לגעת באוכל רטוב, כמו שלמדנו אתמול, זה בטח בגלל שהידיים שלך נוגעות. הידיים שלך יש בהן הכי הרבה חיידקים, ואם רקדת עם אלף אנשים, בוודאי הם ישראל קדושים וזו זכות גדולה, אבל אולי מחויבים לרחוץ לפני שהולכים לאכול. הייתי אומר שאז זו המצווה העיקרית, כי אז ידיו עסקניות הן עוד יותר מ״דברים חברים”.
דובר 2: אני לא יודע, אני חושב שהמקומות המכוסים, אני לא יודע אם זיעה מיד של אדם נקראת בכלל מלוכלך. אני לא יודע, איך יכול להיות? אני לא אומר שזה אולי רפואה. יכול להיות שזה פשוט חסר דבר טוב, אבל…
נטילת ידיים בשתייה
דובר 1: כן, כשמסובין לשתייה, שאנשים יושבים לשולחן משקה, הנקודה היא שאז אין בעיה של שולחן משקה, סעודת משקה, כן, סעודת משקה.
נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו – כמו שאמרנו נכנס, הוא נכנס, לא שהוא רוחץ את הידיים לפני שהוא נכנס. הוא חזר, הוא יצא, הוא בא, יושב חזרה ונוטל ידו, ואחר כך מברך בורא נפשות. למה? ולאו שאומרים את הטעם, ולאו שאומרים את הטעם, צריך להיות במקומו, שם יטול ידו, משום שם מחילה.
כלומר, אין חובה, כשאדם נכנס לסעודה של לחם, כולם יודעים שהוא רחץ, הוא יהודי, יהודי רוחץ לפני שהוא אוכל לחם. אבל כאן, מי שנכנס מבחוץ, הוא בא עם ידיים מלוכלכות, הוא צריך לרחוץ את הידיים, הוא בא עם…
דובר 2: אבל מסובין לשתייה פירושו ישיבה למשקה.
דובר 1: לא, לא, לא, פשוט, לא אנושי, לשבת בסעודה עם אנשים שלא רחצו את הידיים. נכון?
דובר 2: אפילו הוא לא נוגע באוכל, הוא רק שותה משקה?
דובר 1: כן. מעניין.
דובר 2: לא ידעתי שצריך גם נטילת ידיים לשתייה.
דובר 1: עכשיו אתה יודע. לא צריך, לא צריך, אתה לוקח כוס מים ואתה שותה. יש אכן מי שאומרים שצריך, הרמב״ם אכן סובר שצריך, אבל אני חושב שזה אחד מאנושיות, זה דרך ארץ. אתה נכנס, מכאן לומדים דבר חשוב, שהנושא של נטילת ידיים, יש אכן הלכות נטילת ידיים, שזה גם נטילת ידיים. נכנסים לאוכל, בכל אולם כתוב שהציבור ירחץ את הידיים לפני שהם נוגעים באוכל. זה דבר נורמלי, אתה בא מבחוץ, מי יודע איפה היית, רחץ את הידיים. ואפילו לשתייה צריך גם נטילת ידיים. זה מעניין.
דובר 2: כי לא צריך, אם היו צריכים היה דברים חביבה, או גם לכאורה לאסטן מים.
דובר 1: שניהם, כן. אבל מדברים גם באופן שעומדים שם מלצרים עם קערות מים. זה דבר מוזר כשהוא צריך עכשיו לסחוב איתו… בזמנים של היום יש כיור, אין בעיה. לא, לא תמיד יש כיור מול האנשים. נראה שהוא צריך להדגים עם המים שהוא לא מלוכלך. אבל מדברים בעצם על השיטה, שנכון. אמת, זה מדבר על מישהו שעומד עם כוס מים. אנחנו מדברים כאן על כבוד האוכלים, איך לכבד את האוכל.
כבוד האוכלין
אומר הרמב״ם, “אין מניחין בשר חי על הפת” – לא מניחים בשר חי על פת. “ואין מעבירין כוס על הפת” – לא מעבירים כוס מעל הפת, זה הפירוש. “ואין מעבירין צלוחית על הפת” – לא משתמשים בפת גם כדי להשעין את הצלחת או משהו.
מה זה כל אלה? פשוט אלה לא דברים יפים, נעשים מגועלים, הרי הולכים לאכול.
דובר 2: זו הנקודה, כן. פת היא, כמו שהגמרא אומרת שצריך לכבד עץ כי עץ נותן חיים לאדם, כמו שכתוב שם.
דובר 1: כן, אבל אני אומר, זו הנקודה. על פת חיים אנשים, צריך לכבד אותה. למה ניצול שואה, כשהוא ראה איך זורקים אוכל, היה לו מזה צער נפש? כי הוא זכר איך פרוסת הלחם הזו נתנה לאדם חיים.
אנחנו מאוד מפונקים היום, זורקים הרבה מאוד, כי מייצרים… יכול להיות שההלכות אכן השתנו קצת, כי מה אפשר לעשות? אי אפשר לעצור. החברות מייצרות היום הרבה יותר אוכל ממה שאנשים צריכים בפועל, והחשבון הוא מעיקרא שעושים חתונה ויודעים שיזרקו לפח כפליים ממה שאוכלים. אבל אי אפשר לעצור. אבל יש כאן ענין של כבוד לאוכל שעליו חיים אנשים.
זריקת אוכל
“ואין זורקין את הפת” – לא זורקים לחם.
דובר 2: מה אתה אומר שלרבנים יש מנהג לזרוק תפוחים?
דובר 1: לחם לא זורקים. עוד מעט נראה מה מותר לזרוק. “ולא את החתיכות” – גם לא זורקים חתיכות של אוכל.
דובר 2: או חתיכות פירושו חתיכות של פת?
דובר 1: אתה חושב שחתיכות פירושו חתיכות בשר בדרך כלל?
דובר 2: לא, כמו חתיכה…
דובר 1: בדרך כלל חתיכה בחכמה, כשכתוב המילה חתיכה פירושה בשר.
דובר 2: אם הוא חבר, כן, אוקיי.
דובר 1: כך אני חושב, כן.
אבל ולא אוכלים שאינם קלופין – לא קולפים אוכל שאין להם קליפות, כגון פירות רכים. תוספות אומר, עם אחד גם אסור לזרוק, לא היינו הך לא היינו הך, כי זה נעשה נמאס.
בל תשחית
טוב מאוד. אנחנו תמיד אומרים את המילה בל תשחית. הרמב״ם מביא בל תשחית סתם על אוכלים. בל תשחית הוא רק על אילנות, בל תשחית הוא עצים. לא, כאן אתה רואה שזה ענין של דרבנן. זה לא לעשות את השולחן, נעשה מלוכלך, האוכל יהיה מלוכלך.
דובר 2: כן, מה רע בזה?
דובר 1: עוד ועוד, יש פשט של לא להשחית דברים טובים. יש ענין כזה שם, אבל כאן זה לא כתוב. בגמרא כתובה הדרשה, בל תשחית. חיפשתי דבר אחר. אבל כאן זה לא כתוב, כאן כתוב שזה יותר ענין של… זה הולך להיות נמאס.
כן, הלאה.
יין בחתונות
אבל מה מותר כן לעשות? ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים – היו מקומות שהיה מנהג שיוצקים יין. לא רק מביאים כמה יין שצריך לשתות, גם מזים יין ו…
דובר 2: כן, זה ענין, ואחר כך שותים אותו.
דובר 1: מביאים מים עם צינור, אחר כך שותים אותו. שותים אותו אחר כך, יוצקים אותו ככה.
אומר הרמב״ם, אסור להמשיך בצינורות, כי זה לא אנושיות. אתה כבר תראה. כי זה נעשה קצת נמאס. אבל שותים אותו.
דובר 2: כך כתוב כאן? אולי כל אחד שותה מאותו צינור?
דובר 1: לא, תמיד, שותים מאותו בקבוק או מאותו, אני יודע מה. תופסים אותו אחר כך בכלי, אני לא יודע. זה ענין, זה עושה מופע מהאוכל, זה לא הדרך הרגילה, אבל זה לא ששופכים אותו לארץ. אבל מותר כן, כי זה עושה שמחה, יש גדר מסוים.
לא זורקים קליפות ואגוזים, כי הם קשים יותר, זה לא כמו הענבים הקלופים. אבל רק הזריקה, גם רק משום זריקת שמחה, לא היינט. חושבים שזה מלוכלך, זה בוצי בארץ, והם רצים עם החליפות, זה נעשה מלוכלך.
לא לרחוץ ידיים ביין
עוד דבר שלא עושים, לא רוחצים את הידיים ביין. ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג. למה לא? הלאה, כי יין הוא יין, זה לא לרחוץ את הידיים. וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה. גם למשל דרך בוז, כמו שאתה רואה, הרמב״ם אומר שזה כן בבושה, לא כמו שאמרתי.
אה, אולי הוא מתכוון לומר להפיק כשיש כבוד לאדם. זה סתם לבזבז כסף, להראות, זה לא אנושי, אבל למשל כשיש כבוד וכדומה, אז נכן.
דיון: בושה לאדם או לאוכל?
אוקיי. עכשיו נלמד הלכות. זו בושה לאדם או לאוכל?
דובר 2: זו בושה לאדם. האוכל לא מרגיש.
דובר 1: אני חושב שזו בושה לאדם, שהוא לא מכבד משהו שמגיע לו כבוד. אוכל הוא דבר שהוא רציני, ואדם הוא רציני. כל ההבדל בין אדם לבהמה, או אחד ההבדלים הוא שאדם אוכל עם מזלג, אוקיי?
דובר 2: אוקיי, אני יודע עם כף.
דובר 1: אדם צריך להיות קצת, כלומר ניקיון, כלומר “והתקדשתם והייתם קדושים”. אני חושב שזה אחד הפירושים, נכון? שיהיה נימוס מסוים, מסוים, לא משחקים, לא מתלכלכים, לא חזיר.
דובר 2: מה רע בלהיות חזיר?
דובר 1: מה רע בלהיות חזיר? לחזיר חקוק הטבע שלו, הוא מתגלגל בבוץ. מישהו שהולך עירום זה איסור חמור יותר מאשר אם יהיה לו חוצפה גסה? אבל כאן לא מדברים על הרמה הזו. צריך את הרעיון, צריך, זה חלק מאנושיות לעשות את כל הדברים האלה. זה נקרא דרך ארץ, “דרך ארץ קדמה לתורה” וכו׳. גם על זה זה כתוב.
הנהגת אורחים – לא לבייש את בעל הבית
אוקיי. עכשיו נכנס לעניינים של איך להתנהג עם אורחים. דברים מעניינים, הלכות על איך לוודא שלא מביישים אף אחד, שאין להם מספיק, וכו׳.
“אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם” – אורחים יושבים בסעודה אצל בעל הבית, והוא חושב, הוא רוצה לקחת חתיכה מהאוכל שנתנו לו, ולתת למישהו, אולי ילד מתוק שם, הבן של בעל הבית, לתת לו. אסור. לא לעשות זאת. “שמא יבוש בעל הסעודה” – כי אולי זה יבייש את בעל הסעודה. “שלא היה לו מה שיביא לפניו” – כי אתה לא יודע את המצב של בעל הבית. יכול להיות שאין לו שפע כל כך גדול, והאוכל שהוא הכין לך זה כי הוא רוצה לכבד אותך, ועכשיו אם תיתן מזה קצת, לא יהיה לו מספיק לתת לך עוד.
דובר 2: זו המילה?
דובר 1: כן. זו תהיה בושה, השולחן יישאר ריק. השולחן יהיה ריק. זו סיטואציה, מה זו הסיטואציה. הנקודה היא, צריך אחר כך… אם הם למדו היטב את הרמב״ם בהלכות תשובה, הוא דיבר על להנות מחסיד שאינו מספיק לבעל הבית.
דובר 2: כן.
דובר 1: יהודי חכם לעולם לא היה נקלע למצב כזה.
דובר 2: לא אמרתי שזה חסיד שאינו מספיק, הוא מספיק, אבל לא מספיק שגם הילדים יקחו.
דובר 1: לא, זו הבעיה. אתה יודע מה זה חסיד שאינו מספיק לבעל הבית? יהודי חכם לא היה נקלע למצב כזה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך. הסיטואציה האחרונה היא שהאבא צריך לחיות בבעיה.
הלכות דעות / הלכות ברכות – דינים של סעודה: רגישות לבעל הבית, מלח בהמוציא, ומים אחרונים
האורח לא יבייש את בעל הבית – המשך: חבית היין עם השמן
דובר 1: השולחן יהיה ריק. זה מדבר על סיטואציה, זה הטוויסט. הנקודה היא, יותר מזה, כי אם נלמד היטב את הרמב״ם אני חושב בהלכות תשובה, הוא דיבר על להנות מחסיד שאינו מספיק לו על לבדו. אז יהודי חכם לעולם לא היה נקלע למצב כזה.
פעם שהאחרון עם הסיטואציה שהאבא צריך להחזיר את… אין מספיק גם לאורחים, גם לילדים. אבל צריך לדמיין סיטואציה כמו שקורה מקרה נורמלי בעולם שאנחנו מסתובבים בו. אפשר לשמוע דברים כאלה. יהודי עושה שבע ברכות אצלך בבית. עשיר, אני לא מדבר על עני, אוקיי? אין לו, אין לו לקנות. חסיד שאינו מספיק הוא אין לו, אין לו אפילו ללכת לחנות.
אני עושה שבע ברכות אצלי בבית, אני קונה עשרים חתיכות קינוחים יפים, כל אחד עולה דולר וחמישים. אני לא קונה יותר, אין לי יותר. חישבתי שיבואו עשרים אנשים, ואני אתן לכולם קינוח. עומד אחד, והוא רואה איזה ילד, והוא נותן לו. אתה תופס? עכשיו אין לי לתת לאורחים. לא בגלל שאני לא יכול להשיג, אני יכול למות מרעב, לא בגלל שאני עני. זה קצת… זה מקרה שבו אני צריך לקיים את ההלכה. תסתכל עליו. כך כתוב?
דובר 2: כן.
דובר 1: זה מוזר. אפילו הוא לוקח את שלו, אין. אין עוד להביא לך.
גלידה, הרבה פעמים בשמחות חסרה גלידה. למה? זה לא כל כך חשוב, לא קונים כל כך הרבה. אוקיי, אבל זה דבר.
דוגמת הרמב״ם: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”
דובר 1: אוקיי, עוד דוגמה מעניינת משהו, מאוד מוזרה.
דובר 2: כן.
דובר 1: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. לא למכור חבית יין. למכור מותר, אבל הוא מדבר על לשלוח. “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. אדם שולח מתנה, גדולה… אני אגיד לך איך זה נהוג בימינו. אני לא יודע אם זה נהוג, כי אולי לאנשים יש יותר שכל. קונים סל גדול, מלמטה יש קלקר, ומלמעלה עומד קצת פרי, אני יודע מה.
הוא אומר לא לעשות דבר כזה. למה? כי ההוא יזמין אורחים, הוא חושב שיש לו סל גדול, עד שבינתיים הוא פותח אותו זה ריק. הדוגמה כאן היא שמן צף על פיו. שוכב שמן על ראש ההוא, שמן צף למעלה, אז אפשר לעשות תעלול כזה, וממנו יעלה השמן, שמן אפשר לתת לאלפי אוכלים.
דובר 2: כן, אחד הוא דבר אחר, הוא רוצה לעשות סעודה לשמן, אני לא יודע מה, הוא רוצה שיהיו שניהם, לפחות שיהיה.
דובר 1: מה שיהיה, הוא לא יכול היה לחשב, הוא אומר שהאורח שלי יתבייש. וכן כל כיוצא בזה, דברים אלו נמסרו לבושה של בעל הסעודה, סוברים.
הרמ״א ענה על זה וכן כל כיוצא בזה, כי הוא הרגיש קצת לא נוח, מה זה שני מקרים כל כך ייחודיים מעניינים, כנראה בגמרא יש איזה סיפור שהתבייש.
סטייה: ההלכה הראשונה והילדים
דובר 1: למשל, ההלכה הראשונה גרמה לי אי נוחות, כי אם הייתי כותב את ההלכה הייתי אומר, אדם לא יעשה סעודה אם אין לו מספיק לילדים הקטנים שעומדים שם מסכנים, וזה רץ ומזיל מפיהם מתאווה שהאבא מקבל את הקינוח. זה הטריד אותי יותר מהאורח, לא מתאים לו לאורח היפה שלו.
תרגום לעברית
רוב האנשים אינם עבים, רוב האנשים אינם עבים. רוב האנשים, כי הוא קטן, אין לו בולי, הוא לא יכול להחזיר, אוקיי, עכשיו אומרת התורה, אני הולך לתת קול לילד. אני אומר על זה מסיים הרמ״א, שאם אתה משתמש בדבר כזה, כי זה יכול להביא בושה ועלבון. אני איתך, אני מתכוון אני שומע מה שאתה אומר, זה דבר גדול ויפה מה שאתה אומר, אבל המציאות היא שאנשים דואגים יותר אם לאבא יהיה מאשר לילדים.
מה רוצים לעשות? הייתי במסיבת חנוכה, ילד אחד כבר התרוצץ, גם לא נתנו בקידוש שם לילדים, אני לא יודע מה. אני לא יודע את הדיבורים של בני אדם ששולחים את הילדים כי זה לא מתאים. זה לא מתאים, לך, אני שולח אותך, אני לא צריך אותך. אני איתך, הוא צריך להיות טוב. אני רק אומר לך שהמציאות היא שהרבה אנשים, אני לא יודע מה עושים, ובדיוק מה הבעיה כאן הולכת להיות.
הנקודה הכללית: רגישות משני הצדדים
דובר 1: אבל בכלל, מה שהוא אומר כאן הוא, הרמב״ם כבר סיפר לו כמה חזק בעל הבית צריך להיות מתחשב באורחים, הוא יתן לשמש, הוא יתן, הוא ישלם לכל אחד בנפרד. עכשיו הוא אומר, האורחים גם יהיו רגישים. הוא מביא לך שתי דוגמאות מהגמרא, והוא אומר לך שיש עוד הרבה על כך, ואתה תשתמש בראש שלך איך להיות נוח.
ואני מסתכל סביב, הדוגמאות עוזרות, כי זה עושה אותך מוסיף לבב, זה דומה ל״וכן כל כיוצא בזה”. הוא אומר את הדוגמאות לא סתם, כי שם כתוב בגמרא, אבל הוא נותן לך דוגמה, עכשיו אתה תופס אחת, אה, באמת זה לא סתם מה שעשיתי אז, דבר כזה. זה לא נורא, לא ההוא ימות מרעב, לא כלום, אבל זה קצת בושה, אסור לבייש יהודי. וכל אחד, אפילו הגדול ביותר, כל אחד מוגבל כמה יש לו, כמה הוא יכול להיות, זה לא אינסוף.
עכשיו נלך ללמוד איך מסיימים לאכול, כן?
מלח בהמוציא – מנהג הרמ״א וגדרו
דיון: האם כבר למדנו על מלח?
דובר 1: עכשיו נלך ללמוד, גמרנו מלאכול. אז ככה, האם לא כבר למדנו על מלח? על טבילה במלח כשמתחילים?
דובר 2: לא, אתה אמרת שנלך ללמוד, לא למדנו. אמרנו קודם שמביאים רק, שכשמתחילים לאכול מביאים את המלח ולפתן, שליכא למיחש להפסד. זה מה שכתוב על מלח.
דובר 1: אה, זה מעניין. כן, זה מה שהתכוונתי. כי שם כבר כתוב שאם הוא הולך לטבול את הלחם שלו במלח או בלפתן, יביאו את זה לפני כן, שלא יחכו. הוא לא יאמר המוציא ואחר כך יחכה שיביאו את המלח.
מנהג הרמ״א: מלח על השולחן כזכר למזבח
דובר 2: לפי הרמ״א לא אמרנו שזו מצוה להניח תמיד מלח? איזו מצוה זו, אתה יכול להגיד לי?
דובר 1: אומר הרמ״א שצריך תמיד להניח את המלח, לרמוז על כך שהקרבנות, מבוסס על הגמרא שאומרת שבזמנים קדומים היה לנו מזבח, היום יש לנו שולחנו של אדם. מה זה אומר? מה שהאדם נותן צדקה לאורחים, שולחנו של אדם מכפר. ממילא צריך להיות מלח כדי לזכור זאת.
דיון: מתי ענין המלח נוגע?
דובר 2: זה ענין, כי אפילו לפי הרמ״א זה גם רק לכאורה הענין כשיושבים בסעודת שבת ראויה, יש אורחים, צריך להניח מלח. אבל זה לא אומר שאדם צריך לקחת איתו קצת מלח כשהוא קונה סנדוויץ׳. לכאורה אפילו לפי הרמ״א לא. לא רק זאת, הרי כתוב ששולחנו של אדם מכפר לא מתכוון למה שהוא אוכל עם מלח, אלא זה אומר ששולחנו של אדם מכפר מתכוון למה שהוא מארח אורחים.
דובר 1: בוודאי. אתה יכול לומר שכל סעודת שבת, כי סעודת שבת הראויה היא עם אורחים. לכבוד שבת יש חילוק. לכבוד שבת, לא? הסעודה, זה גם ענין לעשות סעודה לכבוד שבת. אבל שולחנו של אדם מכפר יכול גם להתכוון לסעודה עם הילדים. הילדים הם האורחים שלך, כן. אני מסכים איתך.
היום אין צורך להניח מלח – הלחם כבר מלוח
דובר 2: אבל לא רק זאת, כתוב גם באחרונים שהיום אין צורך להניח במלח, כי בלחם בדרך כלל כבר מכניסים מלח.
דובר 1: אה, הלחם כבר מלוח.
דובר 2: וכתוב גם, רק פת כיבר, פת נקי לא צריך, וזה שלא צריך גם לא בשולחן ערוך.
ואני לא מאמין שיש לחם אחד, אני מתכוון חוץ מאם אחד קונה “salt free”, אני לא יודע, כל דבר שאתה קונה יש בו מלח. כמעט כל דבר בודד שקונים בחנות יש בו כבר מלח. אז, אני לא יודע, אני לא מבין. לא, לא רק זאת, ממילא, צריך להבין, לטבול במלח זה אומר משהו. אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, כי זו פסק הלכה למעשה, יש נפקא מינה.
עיקר ענין המלח: לכבד את פרוסת ההמוציא
דובר 2: אבל אני אגיד לך, אם אתה קונה חלת “sourdough” למשל, או משהו כזה שלא בא עם שום מלח, לא בא עם שום טעם, אתה צריך לראות שאתה מוסיף מלח, או חרדל, אני יודע, מוסיף מלח, נותן לזה טעם. זה מה שמתכוונים לומר, שכשלוקחים את פרוסת ההמוציא צריך לכבד, צריך לאכול אותה עם הטוב ביותר, וצריך לאכול אותה עם כל הטעם. מוסיפים עם מלח. אם אתה מתכנן למרוח חמאה על הלחם, כבר תמרח גם על החתיכה הראשונה שאתה עושה עליה המוציא. זה ענין המלח.
סטייה: הפסק בנטילת ידיים וכבוד הפרוסה
דובר 2: ובדיוק להיפך, אומרים, יש הרבה פעמים מקומות שדואגים שהכיור של נטילת ידיים רחוק, מניחים חתיכות לחם קטנות ליד הכיור, אתה מכיר את המצב, שיעשו המוציא ליד הכיור של נטילת ידיים, ומחמירים על ההפסק. מחמירים על ההפסק בנטילת ידיים, אבל אחר כך לא אוכלים את ההמוציא כתקנה, שיהיה מהפרוסות הטובות ביותר, וההמוציא צריך לעשות על החתיכה שהניחו עליה את הריבה, על נטילת ידיים שהניחו עליה את הריבה. אותו דבר מלח. אפילו לא כתוב בשולחן ערוך שצריך להביא מלח, זה אומר שצריך לעשות לפני ההמוציא, צריך לעשות חתיכה טעימה. אם אתה לעולם לא הולך להכניס מלח, אני רק משל, אז תניח את זה לשם הזכר, כי לא כתוב בשולחן ערוך.
דיון: טבילה במלח למעשה
דובר 2: אז הדברים הם גג על גג. לפעמים נעשה שיעור חסידי, יש מלח, הוא טובל את זה במשהו, הוא אומר, “אה, יש בזה מלח,” הוא טובל את זה בדיפ. כן, אבל אם אתה לא מתכנן לאכול את הדיפ, אם אתה לא מתכנן לאכול את כל הלחם עם הדיפ, אתה יכול גם את החתיכה שאתה עושה עליה המוציא, שכבר תהיה חתיכה טעימה. לא, אין בו מלח, אבל הוא רוצה לקיים את מצוות המלח, הוא אומר. אבל הבולקה עצמה יש בה מלח. אפשר לטבול את הבולקה בעצמה? לא, טוב.
עמדת החזון איש: כוונות לא צריכות להיות מילוליות
דובר 2: ובאמת בחזון איש, לא בשולחן ערוך, מביאים ממנו, אני זוכר, שיש אנשים שאומרים, אבל האריז״ל אומר איזו כוונה, יש כוונה, מלח הוא גימטריא לחם, יש שלוש הויות, ממתיקים את שלושת הדינים עם שלושת החסדים. הוא אומר, נו, מי אומר שאי אפשר לכוון את אותה כוונה על המלח שכבר בלחם? זה לא רב. כוונות אפשר גם לעשות, אבל זה עובד ככה. לא להיות… לא צריך להשתמש בחלק יוצא, לא צריך להשתמש בסימן, לא להיות כל כך מילולי.
סדר מים אחרונים – מי נוטל ראשון?
דובר 1: טוב, עכשיו נלך ללמוד איך מסיימים את הסעודה, אוקיי? מסירים את הלחם, מסירים את השולחן. מנקים את השולחן, מסירים את השולחן. למה זה היה אז? אתה רואה משנה, כן, ובית שמאי אמרו להיפך.
דיון: למה מכבדים את השולחן לפני מים אחרונים?
דובר 2: למה מכבדים לפני… אחרי הנטילה? כן? לפני הנטילה? למה מכבדים לפני הנטילה? כי לא רוצים שישאר…
דובר 1: אה, כי חוששים שיש שם חתיכת לחם, והוא הולך ליטול, הוא הולך ליטול על לחם. נעשה שם מזומן ללחם.
דובר 2: כן, נעשה שם פירור של מים כזית, מילא צריך לחשוש. אבל יכול להיווצר טבעת פשוטה שיש בה כזית, מילא צריך לכבד את הבית אחרי… זה לא…
דובר 1: על השולחן קורה הרבה מאוד פעמים שיש חתיכות חלה. ואחרי הכל, אנחנו שמתכוננים ליטול מים אחרונים על השולחן, אולי צריך להוריד את השולחן לפני שמברכים. אותן סיבות.
הרמב״ם: המזמן נוטל ראשון
דובר 1: איך סדר מים אחרונים? כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה. מי שמברך ברכת המזון, הוא זה ש… הערוך בעל הבית מברך ברכת המזון, הוא נוטל ראשון מים אחרונים. למה? כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן. כדי שהגדול לא יצטרך לחכות לקטן.
התירוץ הוא, כדי שלא ישהה הגדול ויאמר הזמן עד שיטלו אחרים. זה אומר, הגדול הוא זה שמברך ברכת המזון?
דובר 2: אה, והוא אומר שבגלל זה, לכאורה היינו מחייבים את הגדול, אבל לא מתאים שהגדול יעמוד עם ידיו מזוהמות.
דיון: מה זה “ידיו מזוהמות”?
דובר 1: זה אומר רטוב מהמים, או ידיו מזוהמות זה אומר מלוכלך לפני הנטילה?
דובר 2: שוב, כל זמן שלא בירך ברכת המזון ידיו מזוהמות.
הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר נטילת ידים, מוגמר ובשמים, וכוס של ברכה
סדר נטילת ידים – מים ראשונים ומים אחרונים
כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו
דובר 1: הוא מתרגם, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול האחרון. זה לא שהגדול הוא זה שמברך ברכת המוציא?
דובר 2: לא, הוא אומר שלכתחילה היינו צריכים לכבד את הגדול, אבל לא מתאים שהגדול יעמוד וידיו מזוהמות.
דובר 1: זה אומר רטוב מהמים, או וידיו מזוהמות זה אומר מלוכלך לפני הנטילה?
דובר 2: שוב, כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו. אה… התבלבלתי אז. להיפך, האדם החשוב ביותר יברך. או שהוא לא אומר בפירוש מי יברך. אה, זה מה שהוא מתכוון? רב עשיר ותלמידים, הרב שמברך גם הוא הראשון שנוטל מים ראשונים, כדי שהוא יהיה הראשון לנקות את ידיו. זה לא דין בברכת המוציא, זה דין לתת את ההזדמנות הראשונה של נטילה לגדול.
דובר 1: אוקיי. בוא נמשיך.
ושאר הידים – ושאר התלמידים לסוף
דובר 2: ושאר הידים, ושאר התלמידים לסוף, זה אחר זה, אחר בעל הבית. ואין מכבדין בזה, שאין מכבדין בידים מזוהמות.
דובר 1: מה זה אין מכבדין? מה הפירוש? זה לא מכבדין בנטילת ידים אחד לפני השני? אחד לפני האחר?
דובר 2: אלא זה הולך זה אחר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות. כשלאדם יש ידים מזוהמות, זה לא זמן לכבד את האחר. קודם תנקה את הידיים המלוכלכות שלך.
ולא בהליכת הדרך, בדרך, כשהולכים בדרך, לא הרב הולך קודם, כולם הולכים בדרך. ולא בקשירתם, אלא בפתח הרחב והמזוזה. אלא כשנכנסים דרך פתח הרחב והמזוזה בשעת כניסה, אז הרב צריך להיכנס קודם.
דיון: למה אין מכבדין בידים מזוהמות?
דובר 1: חשבתי שזה יותר משהו ענין, כאן אין מקום מכובד. זה משהו שעושים מתוך הכרח. יש ידיים מלוכלכות, צריך לשטוף אותן. לא עושים כאן משהו… זה לא מצב יפה. אבל כבוד, אתה נותן לי את הכניסה הראשונה לבית המדרש היפה, אני נכנס ראשון. סתם אני עוצר בדרך, בפקק, אין שום קשר לכבוד, זה לא מצב של כבוד. כך אני מבין.
דובר 2: משהו אני מפספס כאן עם ענין ידים מזוהמות. אני יודע שיש מחלוקת בגמרא, אבל בוא נדלג על זה. אוקיי.
גמר נטילת ידים – ניגוב הידיים
דובר 2: הלאה, גמר נטילת ידים. טוב, סיימנו, סיימנו, ניגבנו את הידיים. כאן הוא אומר שצריך לנגב את הידיים. כבר למדנו את זה פעם אחת. כבר למדנו את זה! אה, למדנו את זה! לפני האכילה, לפחות, למדנו את זה. כן.
ו… לא סיימתי את הראב״ד. אי אפשר לסיים. בוא נסיים, זה כבר מאוד מאוחר. אוקיי. כבר מאוד ארוך. אתה יודע כמה הראב״ד מדבר על הפרק הזה? יש אריכות.
דובר 1: אוקיי, ברכת המזון. נטלנו מים אחרונים, התנקינו, ובירכנו ברכת המזון. קרא לנו בבקשה.
דובר 2: כן. אני אנסה שוב להסתכל בספר, כי אין לנו הרבה זמן להיכנס.
קושיית הראב״ד על סדר מים אחרונים
דובר 2: אוקיי, לראב״ד. אז אחר כך יש סדר חדש. היו נוהגים, מכיוון שזה מקווה, היו מביאים שני דברים, זה נקרא מקווה, שלא משתמשים בזה יותר. אני לא יודע בדיוק מה זה. זה משהו שעושה ריח טוב, משהו כזה. כך זה נראה.
ומה הסדר? עושים ברכה, עושים בורא מיני בשמים על זה. אז הגדול שמברך ברכת המזון, אותו אחד, אה, אתה רואה שהגדול בירך, הוא קודם עמד ערוך מברך.
אה, אז הראב״ד היה לו את הקושיה, הוא אומר שהרי כתוב שהרב נותן רשות לאחרים לברך. הוא אומר טעם אחר למה בעל המברך, האדם שהרב נותן לו רשות לברך, אם לא הרב עצמו מברך, יש סיבה אחרת למה הוא ינטול קודם מים אחרונים, כדי שיהיה לו הזדמנות להסתכל בברכת המזון. הוא הולך להיות זה שיקרא את זה בקול רם, שיסתכל מהר בספר. הרב, הוא יודע את ברכת המזון, זה רק ענין של כבוד שהוא יהיה קודם. אבל אם נותנים לשני, זה סדר טוב, כי הוא נוטל מים אחרונים, ואחר כך, בזמן שהקהל נוטל מים אחרונים, יש לו זמן להסתכל בברכת המזון.
דובר 1: אוקיי, אז זה התיקון. אוקיי, כל אחד, לא ברור איך עושים עם הברכה.
מוגמר ובשמים אחרי הסעודה
ומביאים לו מוגמר
דובר 2: אוקיי, עכשיו, אוקיי, ומביאים לו מוגמר. מביאים לו, כבר דיברנו על זה. מביאים לו מוגמר, ועושים ברכה על המוגמר. זו ברכה מיוחדת שאומרים בורא מיני בשמים, ומברך על היין. אם מביאים יין בברכת המזון, לא בברכת המזון, אחר כך?
דובר 1: לא, לפני כן.
דובר 2: כן כן, כך זה הולך. אז הוא מביא לו, איך אומרים, כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, והוא מביא בשמים.
דובר 1: מה זה בשמים? בשמים לכל אחד?
דובר 2: ברכת המזון. בזוהר כתוב כך, שלוקחים ברכת המזון עם הבדלה, עם בשמים. בשמים זה לא אותו דבר כמו מוגמר. בשמים זה בשמים.
סדר ברכות – יין ובשמים
דובר 2: ואוחזים את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברכים. אחר כך עושים ברכה על היין, ואחר כך על הבשמים. אוקיי?
דובר 1: ואם יש בשמים שמן, מה זה?
דובר 2: בשמים זה לא אותו דבר כמו מוגמר, נכון? זה דבר אחר. שניהם עושים להריח. זה לא יקר. יש לי אחד נקרא מוגמר, ואחד נקרא בשמים. אני לא יודע בדיוק מה ההבדל.
כך היה הסדר, זה סדר יפה. צריך להחזיר את עצמנו להביא בשמים אחרי כל סעודה. יודע?
בשמים שמן – טוחה בראש השמש
דובר 2: ואחר כך כך, ואם יש בשמים שמן אורו וקיוד, מה זה? יש סוגים שונים של בשמים. יש בשמים שהוא שמן שמריח טוב. הוא אומר, “טוחה בראש השמש”. נותנים את זה לשמש על הראש, בשערו. כאן רואים שהשמש לא יכול ללכת עם כיפה, כי אני לא יודע איך אפשר לעשות את ראש השמש.
דובר 1: כן.
דיון: למה אוחזים בשמים ביד בעת הברכה?
דובר 1: מה הפשט למה צריך להחזיק את הבשמים ביד? אם הוא הולך לעשות את הברכה, הוא יחזיק את כל הבשמים כל ברכת המזון?
דובר 2: אחרי ברכת המזון, אם הוא יעשה בשמים, שיקח את זה אז. אני לא יודע.
דובר 1: כמו כלי שרת לברכה, הם כאילו נעשים מחוברים לברכה, כמו כוס של ברכה.
דובר 2: אני לא יודע. אתה יודע?
דובר 1: לא.
דובר 2: אנחנו עושים כך בהבדלה באמת, אוחזים את הבשמים.
דובר 1: מי אומר שצריך להחזיק את הבשמים?
דובר 2: כי כתוב בשולחן ערוך שצריך לעשות. כאן כתוב זה.
דובר 1: כן, כתוב בשולחן ערוך שצריך להחזיק את הבשמים בברכה בורא פרי הגפן ואחר כך.
דובר 2: כן. על זה מדברים. עושים את הבשמים, עושים את ההבדלה.
דובר 1: אבל כאן מדברים שצריך לעשות זאת כבר בברכת המזון, לפני זה.
דובר 2: בוודאי, בדרך כלל, אחרי סעודה שלישית עושים הבדלה. הפוסקים צריכים מעריב בינתיים, אני לא יודע למה. זה נושא אחר.
דובר 1: עכשיו זה ככה, צריך להתפלל מעריב בינתיים.
דובר 2: יש לך תשובה, אתה אומר עוד לפני ברכת ההבדלה על הכוס.
דובר 1: נו, נו, קושיה טובה. יש לי קושיה למה.
דובר 2: ואחר כך, הזוהר אומר שאסור לחלל שבת, ולפני זה הוא אומר קדיש דסדרא, ואחר כך מעריב.
ועכשיו לא נלמד מוצאי שבת, נראה שם. אני לא יודע.
הרמב״ם מדבר כאן על ימי חול
דובר 1: למה להטריח אותו עכשיו להחזיק בשמים בידו? הוא יכול לקחת אותם אחרי ברכת המזון. אוקיי. בסדר. נראה שהרמב״ם… לא, הרמב״ם לא מדבר כאן דווקא על הבדלה, שם צריך לבדוק. כאן מדברים באמצע השבוע, הוא מחזיק בשמים כי הוא הולך לברך עליהם אחרי ברכת המזון. כי הרמב״ם הסדר אחרי האכילה הוא להריח.
דובר 2: והרמב״ם מדבר כאן בפירוש?
דובר 1: הרמב״ם כאן מדבר על ימי חול. הרמב״ם לא אומר כאן משהו לשבת. משהו אני מסופק בזה. בואו נדבר על הבדלה, הוא לא אומר באיזו יד להחזיק את ההבדלה. הוא מדבר על אמצע השבוע, שיעשה סעודה גדולה, היה הסדר שמביאים מוגמר, מביאים בשמים.
תלמיד חכם לא יוצא עם שיער מבושם
דובר 2: אוקיי, אז עכשיו, אם הבשמים הם דבר של פיזור… אוקיי, בואו נסיים. אם השמן, תלמיד חכם לא יוצא לרחוב עם שיער מבושם. כי תלמיד חכם, הוא צריך לנגב את השמן בקיר, הוא צריך להתנגב, מורחים את זה והולכים הלאה.
כוס של ברכה – הלכות והידורים
כוס של ברכה אינו מעכב
דובר 2: עכשיו ככה, צריך ללמוד עוד הלכה אחת של כוס של ברכה. נראה שגם זה דרך ארץ, היה כבוד גדול לכוס של ברכה. אומר הרמב״ם, אף על פי שברכת המזון לא צריכה יין, אין חיוב לעשות יין לברכת המזון. אם עשו יין, אי אפשר… זה כל המנהג של הרמב״ם, נראה, אני חושב שגם הספרדים עושים כך באופן כללי, כל כוס של ברכה מביאים גם בשמים. ידעת?
דובר 1: כמעט כל כוס בחתונה עושים בשמים.
דובר 2: לכאורה הרמב״ם מתכוון לדבר כזה, אבל יש ענין לעשות את זה… בדיוק כמו שהגיוני לברך עם כוס, הגיוני לברך עם הבשמים. זה היה, כך זה מתנהל. סתם מתכוון כאן הרמב״ם, ואומר הרמב״ם אם עושים יין, לא אנחנו, אבל אם צריך לעשות כמה דברים עם הכוס.
הכנת כוס של ברכה
דובר 2: צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ, הוא צריך לשטוף אותו מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ.
וממלאהו יין חי, הוא ימלא אותו ביין חי, כלומר לא מהול. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה. זה סדר מעניין.
דובר 1: מה עושים זאת לפני ברכת הארץ?
דובר 2: אני לא יודע. זה סדר יפה. או שמוזגים את היין באמצע ברכת המזון ב… הוא אומר שחלק משבח ארץ ישראל, לכאורה בארץ ישראל זה הגיוני, זה שבח של ארץ ישראל שהיין כל כך חזק ששותים אותו עם מזיגה.
דובר 1: אוקיי. כי שם עושים זאת בברכת הארץ.
דובר 2: הוא מביא את זה מ… אני לא יודע מאיפה הוא מביא את זה. כי זה סוד. כאן מתנהגים כך, יוצקים קצת מים ליין בברכת הארץ. הוא אומר שרבינו מנוח מצביע על השפע של ארץ ישראל. אוקיי, זה הגיוני. ראינו שעיקר הברכה היא ברכת הארץ.
אין משיחין על כוס של ברכה
דובר 2: “ואין משיחין על כוס של ברכה” – כלומר לא מדברים בינתיים עד שהמברך שותה את כוס של ברכה. “אלא הכל שותין משתיה של ברכת המזון ויגעו וישתו” – אתה לא רואה מתי יש הפסק בין ברכת המזון לכוס של ברכה. לא ברור.
עשרה דברים לכוס של ברכה
דובר 2: הגמרא אומרת שעשרה דברים עומדים על עשרה כללים, אבל הרמב״ם שאוהב מאוד לעשות מספרים לא מביא את עשרת הדברים.
דובר 1: כן, כי הגמרא אומרת שלא מקיימים את כל הדברים.
סיום פרק ז׳ – הלכות דרך ארץ בסעודה
דובר 2: אז, עד כאן הלכות פרק ז׳ הלכות דרך ארץ בסעודה.
דובר 1: כן, אבל שם כלולים דברים שונים שקשורים לברכה.
דובר 2: צריך להבין, יכול להיות שברכה סתם כך לא הייתה מקבלת כבוד כזה, אלא מפני שזו סעודה, מפני שזה חלק מדרך ארץ בסעודה, מפני שזו ברכת המזון, הכוס, כל הדברים האלה. בסדר.
Laws of Blessings Chapter 7 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Brachos, Chapter 7, Halachos 11-15
—
Introduction: The Rambam’s Chapter on Derech Eretz at a Meal
The Rambam’s Words: “Many customs were practiced by the Sages of Israel at a meal… and all of them are derech eretz”
Explanation: The Rambam begins a new chapter dealing with the laws of derech eretz at a meal — how one conducts oneself at a meal. He emphasizes that all these customs are “derech eretz.”
Insights and Explanations:
1. Why does this chapter appear here in Hilchos Brachos? The chapter is not really about brachos — it’s only slightly connected. The logical thread is: Hilchos Brachos → Birkas HaZimun → people sitting together at a meal → derech eretz at a meal. This is an interesting structural observation about the Rambam’s order.
2. The Rambam’s order versus the Shulchan Aruch’s order: The Shulchan Aruch is a “guidebook” that accompanies a person according to the order of the day (waking up, davening, working, Mincha, etc.), but the Rambam’s sefer follows the order of mitzvos, not the order of times. Therefore, it’s unusual that the Rambam includes an entire chapter on derech eretz at a meal, which is more a practical conduct than a formal mitzvah.
3. Dispute in understanding “and all of them are derech eretz”:
– Opinion 1: Each detail of derech eretz at a meal actually stems from a different halachah — health matters are a branch of “venishmartem,” honor for one’s father is kibbud av, honor for the host belongs in Sefer HaMidos. But because everything comes together at a meal, the Rambam compiled it here.
– Opinion 2 (Rav Yitzchak): The Rambam’s language “and all of them are derech eretz” comes to exclude that these are specific halachos (like Hilchos Brachos, kibbud av, etc.) — on the contrary, everything is one category: derech eretz. Even matters that one would think are Hilchos Brachos (like mitzvah min hamuvchar to break bread on a whole loaf) are actually derech eretz, not a din in brachos.
– Rav Yoel David Schwartz’s explanation: What is the connection between all these different halachos? The Rambam says with “all of them are derech eretz” that this is the unifying factor — everything is united under the concept “derech eretz.”
4. Is derech eretz at a meal an obligation? The Rambam uses both expressions: (a) the Sages of Israel instituted it, (b) it is derech eretz. This raises the question: is the obligation because the Sages established it, or because derech eretz itself is an obligation?
5. Does derech eretz at a meal apply only at a formal meal? Someone who grabs a sandwich in the car (a young man who works hard or a diligent student) is not obligated in these halachos, because it’s not a “meal.” However, he is still obligated in cleanliness and Birkas HaMazon with concentration. The Rambam doesn’t write that every time one eats one must make a meal — rather, when one makes a meal, one should do it with derech eretz. Rav Yitzchak, however, argued: even in the car there must be derech eretz — just in a different manner.
6. The Rambam speaks of an ideal situation: The Rambam speaks much about a “successful person” — a householder who has children/servants who serve him, with beds, a beautiful meal. This may not be the reality for most people, but the Rambam paints the ideal picture — “when everything works for him, how should he do it the best way.” The laws of meals were written for distinguished householders — who goes first, how one sets the utensils, a waiter at the table. But fundamentally, every Jew must conduct himself with derech eretz — even the poorest Jew, as we see from the Mishnah (Pesachim) “even the poorest in Israel should not eat until he reclines” — the whole week he doesn’t eat at a meal, but Shabbos, Yom Tov, Pesach he makes a proper meal.
7. Stringencies are made for householders, not for everyone. A story of a young man who on Chol HaMoed in a park dragged himself to buy a bottle of salt from a non-Jewish grocery in order to be strict about salt with bread — perhaps he’s not even doing the right thing, because the stringencies are made for people who live a normal life as distinguished householders. Also, people living in difficult situations (like divorcees) should not be burdened with stringencies that are not addressed to them.
8. Two types of extreme halachos: There are laws of piety/stringencies for “aristocrats” (luxury halachos), and there are laws for the worker who has no time — for example, a worker only makes two brachos when bentching because he has no time. This shows that the Torah covers all types of people — rich and poor — which is different from a secular constitution written by one type of people.
9. The concept of hakaras hatov as the motif of this chapter: Hilchos Birkas HaMazon in general is strongly connected to hakaras hatov, and this chapter specifically deals with honoring the greatest among them — which is also an expression of hakaras hatov.
[Digression: Why Chassidic Jews abandoned etiquette] — German culture was very strict about etiquette, and after the destruction our parents raised us with a hatred of German culture. This caused people to abandon derech eretz at meals, and it took time until people began to appreciate derech eretz again.
—
Halachah 1: The Greatest Washes His Hands First
The Rambam: “When they enter for a meal, the greatest among them washes his hands first.”
Explanation: The eldest/most distinguished washes his hands first. The gadol receives the honor to wash first, just as he receives honor at Birkas HaMazon.
Insights and Explanations:
1. Dispute between Rambam and Rosh about who washes first. The Rosh disagrees with the Rambam. The Rosh’s argument: If the gadol washes first, and he is the one who breaks bread (he cuts and distributes the bread), he must wait until everyone finishes washing and sits down — and only then does he make HaMotzi. This makes him the most interrupted between netilas yadayim and the meal, which is a problem according to what we learned earlier that one should minimize interruption after washing. Therefore, the Rosh conducted himself that the gadol washes last.
2. The Rambam doesn’t hold that this is a problem of interruption. The Rambam wasn’t as strict about this interruption, because he holds that when the gadol speaks about matters of the meal — “children, wash up already, I’m going to make HaMotzi” — this is exactly matters of the meal, not an interruption. The Rambam was more strict about tircha d’tzibura (not making everyone wait) and about honor (the gadol receives the honor first). This may not be a halachic dispute at all — it’s just derech eretz, and each can emphasize what he wants.
3. Custom in practice: A custom is that the father always washes last after all the children (like the Rosh). Others conduct themselves that the father washes first.
—
Halachah 1 (continued): Order of Seating — Reclining
The Rambam: “And he sits and reclines, and the gadol reclines at the head… for he has only one who reclines.”
Explanation: After washing, one sits reclined (mesubin). The gadol sits at the head — at the top. The second (second in importance) lies at the gadol’s feet (below him), because this way the gadol can speak with him without turning his head.
Insights and Explanations:
1. “Below” means literally under his feet. People didn’t sit on high chairs. The gadol perhaps sat a step higher (on more cushions), and the student below him. This is the source of “reclining at the feet of the wise” — the student who sat close to the gadol was literally at his feet.
2. Alternative opinion in the order of seating: If one reverses the order, the second is above him (higher than his head) and the third below him. The Gemara says that the gadol speaks more with the distinguished one (second), not with the third.
3. This speaks of a rabbi with students, not of a family. The hierarchy of seating (who sits where) is parallel to Hilchos Talmud Torah about how the rabbi sits. In a home there isn’t such a hierarchy — a father takes the child he wants to bring close next to him. A question is raised whether the mother should sit next to the father due to kibbud av va’em, but it remains open. We also don’t know if women ate together at these meals at all — these are customs of Chazal which are roughly Roman customs.
4. The halachah is historical. In practice, except in Middle Eastern communities where people still sit this way, the entire order of reclining is historical. In Sephardic families on Pesach, people actually sit reclining on the floor as it says in the Torah.
—
Halachah 2: The Host Breaks Bread — Blessing HaMotzi and Cutting the Bread
The Rambam: “The host blesses HaMotzi lechem” — he makes the blessing and cuts the bread after the blessing.
Explanation: The host makes HaMotzi and cuts the bread after the blessing.
Insights and Explanations:
1. Dispute between Rambam and Hagahos Maimoniyos about cutting before or after the blessing. The Rambam says that one should not break bread (cut) before finishing the blessing — one first makes the entire blessing on a whole loaf, and afterwards cuts. The Hagahos Maimoniyos accepted differently: one should first cut into (begin cutting) and hold the bread, and then make the blessing — just as we do during the week (one cuts in a bit before the blessing). The reason of the Hagahos Maimoniyos is about interruption — the cutting after the blessing is an interruption. The Rambam holds that this is not a problem of interruption, and he specifically wants a blessing on a whole loaf (zilzul hashlemaim — not to disgrace whole bread).
2. The Rambam is less strict about interruption between blessing and eating — he doesn’t hold that cutting after the blessing is a problem of interruption, because the cutting is part of the process of eating. During the week (when there’s no wholeness issue like Shabbos) people used to cut almost entirely before the blessing, just leaving something.
3. With small rolls/buns the whole question doesn’t begin — one can simply break it. The question is only with a large bread that one must cut for many people, which takes time.
—
Halachah 2 (continued): The Host Breaks Bread, the Guest Blesses Birkas HaMazon
The Rambam: The host is the one who cuts (botze’a) and distributes to each, because it’s his bread. The guest blesses Birkas HaMazon — “so that he will bless the host.”
Explanation: The host distributes because he knows how much to give. If he gives a guest to distribute, the guest won’t know how much to give, and will be afraid to give too much at the host’s expense. Birkas HaMazon should be said by the guest, because in the text of Birkas HaMazon there is a blessing for the host, and the guest can say it when he bentches for everyone.
Insights and Explanations:
1. The guest’s bentching is a deeper thing. The guest gives praise to the Almighty and to the host, both. The guest’s blessing is like “a hint, a trace of the great Birkas HaMazon” — one blesses the great Host (Hashem) through the guest who blesses the small host. The source is from Avraham Avinu who invited guests and said “bless the Almighty.”
2. “And if they were all householders — the greatest among them breaks bread.” “All of them” means a family or partnership where no one is a guest. The greatest among them is the one who breaks bread and blesses Birkas HaMazon.
—
Halachah 2 (continued): Size of the Slices
The Rambam: “Not a large slice… and not a small slice”
Explanation: The one who breaks bread (host) should not give too small pieces — it looks like he is stingy (tzar ayin). Even if the guest can ask for more, it looks stingy.
Insights: One speaks specifically when there is a guest who can have such a feeling — with a father and his children it’s different.
—
Halachah 2 (continued): From the Place Where It Is Well Baked
The Rambam: “And one only breaks from the place where it is well baked”
Explanation: One should cut from where it is well baked.
Insights:
1. This is honor for the blessing — one makes the blessing on the best piece. It’s not just a practical matter (to avoid interruption), but a matter of honor.
2. [Digression: Story of King Menashe and Rav Ashi] — The famous Gemara in Sanhedrin: Rav Ashi spoke about “three kings who have no portion in the World to Come” (Menashe is one). He said “tomorrow we’ll talk about our friends.” Menashe came to him in a dream: “I’m your friend? You don’t even know from where to begin breaking bread!” Menashe told him: “From the place where the crust has peeled off” — from where it’s more baked. Rav Ashi asked: “If you’re such a talmid chacham, why did you serve idolatry?” Menashe answered: “If you had been with me, you would have lifted your coat to be able to run after idolatry.” In the morning Rav Ashi said: “Today we’ll talk about our rabbis” (Rabbeinu Menashe).
—
Halachah 2 (continued): Mitzvah Min HaMuvchar to Break Bread on a Whole Loaf
The Rambam: “Mitzvah min hamuvchar to break bread” on a whole loaf.
Explanation: Ideally one should make HaMotzi on a whole (complete bread).
Insights and Discussion:
1. “Mitzvah min hamuvchar” refers to the blessing — the mitzvah is the blessing, and one should have honor for the blessing by making it on a beautiful, whole, well-baked challah. Just as one has honor for a distinguished Jew, one has honor for a blessing.
2. Question: A blessing is a thanks for the food — the person is “happy” with what he’s going to eat. How can the blessing become “the king” (the main thing)?
3. Answer: It’s not that the food is a “preparation” for HaMotzi. If someone eats only in order to say a blessing of HaMotzi, he is perhaps exempt from Torah law, because it’s not included in “and you shall eat and be satisfied” — one must eat to satiation and thank the Almighty, hakaras hatov. But ideally there is a concept of honor for the blessing.
4. Conclusion: If one doesn’t have a whole one — one doesn’t have. “Mitzvah min hamuvchar” is only if one has — ideally a whole one.
—
Halachah 2 (continued): Whole Barley Versus Cut Wheat
The Rambam: If one has a whole barley loaf and a cut (piece) of wheat — “he places the cut piece inside the whole one and breaks from both” — he places the cut piece inside the whole one and breaks from both, in order to break from wheat with a whole loaf.
Explanation: We have here two conflicting virtues — wheat is more distinguished (better type), but barley is whole (complete). The solution is to put them together and break from both, so one has both virtues.
Insights:
1. A moral lesson: wholeness is more important than greatness — a small whole roll is better than a large half. But “it doesn’t mean one should be stingy” — everything has a measure.
2. Hagahos Maimoniyos brings more cases of better quality bread with inferior. There it is brought in the name of the “Sar MiKutzi” (who is known as R’ Shimshon MiKutzi, but there’s a dispute whether he was a “sar” or a “rav”; some say “sar” is a corruption of shin-dalet-mem): If one has pas akum (whole) and pas Yisrael (cut), he should nullify the pas akum and only make the blessing on the pas Yisrael — he should not combine pas akum with pas Yisrael.
[Digression: In Europe people ate pas akum because there were only a few bakeries.]
—
Halachah 2 (continued): Shabbos — “He May Eat a Large Slice”
The Rambam: “He may eat a large slice” on Shabbos.
Explanation: On Shabbos one may/should eat a large slice.
Insights:
1. “He may” — may or should? Apparently both. Why? The Gemara says: the whole week he eats delicately (small pieces, not looking like a glutton), but Shabbos people know he doesn’t do it because he’s a glutton, but for the expansiveness of Shabbos.
2. [Digression: Stories of distributing challah] — R’ Elimelech Biderman used to distribute on Shabbos for each bachur half a challah — fulfilling “and the great ones shall adorn themselves.” The Tosher Rebbe also gave a lot of food to each. The main concept is not “leftovers” but distributing food to Jews — this is the concept of the host breaking bread.
—
Halachah 2 (continued): Lechem Mishneh on Shabbos and Yom Tov
The Rambam: “On Shabbosos and Yamim Tovim one is obligated to break bread over two loaves.”
Explanation: One must have two breads (lechem mishneh) at every meal of Shabbos and Yom Tov, as a remembrance of the manna.
Insights:
1. Where does this halachah appear in the Rambam? The Rambam brings this in Hilchos Brachos (derech eretz at a meal) and not in Hilchos Shabbos specifically. After checking, it’s confirmed that he doesn’t bring it again in Hilchos Shabbos.
2. Yom Tov — from where? The verse about lechem mishneh doesn’t clearly state that Yom Tov also had lechem mishneh. Nevertheless, the Rambam rules that also on Yom Tov there is lechem mishneh. Rabbeinu Manoach says indeed it’s not clear everywhere, but the Rambam rules yes.
3. What is the reason for lechem mishneh — a deeper explanation: The Gemara says it’s a remembrance of the manna. But the question is raised: the manna on Friday was double, on Shabbos there was one (they ate what was left over). If so, what are we celebrating with two breads at every meal? The answer/explanation: Lechem mishneh is not just a “remembrance” of the manna, but a celebration of the abundance that Shabbos brings. Once, a person obtained one bread for the day — having an extra bread is a great luxury. We show through two breads that Shabbos brings more blessing than an entire week, just as the manna showed. It’s not just a historical remembrance, but a demonstration of expansion and abundance.
4. The Arizal’s custom of twelve breads: The Arizal says one should place twelve breads at the table — as a remembrance of the showbread. This is a matter of a hint with the number. But the main concept of lechem mishneh is to show abundance — “the concept of lechem mishneh is to show that there is abundance.” The mitzvah min hamuvchar is that they should be beautiful rolls, not just leftover things.
5. Rabbeinu Manoach’s two things in the name of “Abba Mari” (his father): His father used to cut bread on Shabbos according to the order: Friday night — seven slices, Shabbos afternoon — five, Shalosh Seudos — three. This is according to the order of “hag” (the great): at Torah reading — Monday/Thursday three aliyos, Yom Tov five, Shabbos seven. The same order at Kiddush HaChodesh.
—
Halachah 3: Distribution of Slices — Placing Before Them, Not in the Hand
The Rambam: The one who breaks bread (who cuts the bread) — he is the greatest among them — he distributes to each one, “placing before them.” “And he does not place in his hand” — he doesn’t give directly into the hand. “And if he gives in his hand — this is for a mourner” — only for a mourner does one give into the hand.
Explanation: One places down the slice before the person, one doesn’t give directly into his hands. Only for a mourner is it different.
Insights:
1. Why not in the hand? Some say it’s a hint to “a slice like a sign in his hand.” But the simple explanation is: it’s not nice, it’s like a poor person begging with his hands. It makes the person feel like he’s the “taker.” An ordinary person eats bread from the meal — one doesn’t need to feed him like a pauper.
2. For a mourner — why yes? Because a mourner is needy, one feels with him, he is like a poor person. Mishnah Berurah says: one should not do this for a second person (non-mourner), because people will think he is a mourner.
3. The honor of the host: The one who breaks bread is the greatest among them — he doesn’t need to bend down so much. But also — people didn’t come to him to take, he also doesn’t need to actually place it in the hand.
—
Halachah 3 (continued): Order of Eating — The One Who Breaks Bread Eats First
The Rambam: “And the one who breaks bread extends his hand first and eats” — the one who breaks bread eats first. “And the reclining ones are not permitted to taste until the one who blesses tastes” — the mesubin may not eat until the one who blesses tastes.
Insights:
1. What is the order? The one who breaks bread makes the blessing, he tastes immediately (he eats first), afterwards he distributes to each one. The mesubin may not eat until he has already tasted. This is how the order appears according to the Rambam.
2. A dispute in understanding: Whether the one who breaks bread first distributes to everyone and afterwards begins eating, or whether he first eats his piece (in order not to interrupt between blessing and eating) and afterwards distributes. The student says he conducts himself according to the simple reading of the Rambam — first distribute to each, afterwards eat.
—
Halachah 3 (continued): Honoring One’s Teacher
The Rambam: “And if the one who breaks bread wishes to grant honor to his teacher or to one who is greater than him in wisdom, and wants him to extend his hand before him, he has permission”
Explanation: The one who breaks bread has permission to give honor to his rabbi or to one who is greater in wisdom, that the other should eat before him.
Insights: It’s noted that it’s not so smooth — there are opinions that the simple reading in the Rambam is exact, but it’s not elaborated.
—
Halachah 3 (continued): Two Wait for Each Other at the Bowl
The Rambam: “Two wait for each other at the bowl, but three do not wait”
Explanation: Two people eating together wait for each other. But three don’t need to wait.
Insights: The explanation is that it speaks of eating from one bowl (dish) — not separate plates. When two eat from one dish and one stops for a moment, the second must wait, so he won’t grab all the food. With three it’s already a larger group, one doesn’t need to account for each individual.
—
Halachah 3 (continued): Two of Them Finished — The Third Stops
The Rambam: “Two of them finished, the third stops with them. But if two of them finished their eating, they do not stop for him, rather they eat and eat until they finish”
Explanation: When two of three have finished eating, the third stops with them. But when two haven’t finished yet, they don’t need to stop for the one who has already finished.
Insights: A practical application: at Shabbos meals, when should one begin zemiros? One must wait until at least most people have finished eating, because otherwise it’s “a bit of bothering the crowd.” The Rambam doesn’t say explicitly what the rule is with most people.
—
Halachah: One Does Not Speak During a Meal
The Rambam: “One does not speak during a meal, so that he will not come to danger”
Explanation: One doesn’t speak while eating, because food can go into the lungs (choking).
Insights:
1. “One does not speak during a meal” doesn’t mean one may not speak during an entire meal, but while swallowing — while one is swallowing.
2. Is the law only at the table? Or also when a person is just standing and drinking wine with a friend? The danger is the same everywhere, not just at the table.
3. The Rambam doesn’t say this is a fulfillment of “venishmartem me’od lenafshoseichem” — it’s more a halachah of derech eretz / order of the meal, not laws of pikuach nefesh.
4. Practical application with brachos: The law of “one does not speak” is connected to what we already learned — that if someone makes a blessing on wine during the meal, the others should not try to answer amen while they’re still swallowing food, because this is the danger.
—
Halachah: One Does Not Look at the Face of an Eater
The Rambam: “One does not look at the face of an eater”
Explanation: One doesn’t look at a person when he eats, and not at his plate, because this makes him uncomfortable.
Insights:
1. A practical question regarding rabbis who eat publicly at tishen: The crowd looks at the rabbi as he eats, and this is very uncomfortable for most people. The crowd standing at the tish must conduct themselves with derech eretz and not look at the rabbi when he eats.
2. [Digression: Chassidic conversation] — People who look at the rabbi while eating, afterwards don’t listen to his Torah with the same seriousness — “the Torah is hard to understand” (but the eating is easy to understand).
—
Halachah: A Waiter Standing Before Them
The Rambam: “A waiter standing before them and the reclining ones, he does not eat with them… he should place in his mouth from each dish in order to settle his mind”
Explanation: A waiter (servant) who stands and serves the mesubin, doesn’t eat with them together. But out of compassion one places in his mouth small pieces from each dish, in order to settle his mind.
Insights:
1. The waiter has no right to the food — it’s not his meal, he’s not a mesubin. This is a halachic category, not just a custom.
2. Practical example: A guest may eat as much as he wants. But a musician or singer at a wedding who receives $6,000 — should he also receive the $100 meal? The person working in the coat room doesn’t eat the meal. This is historically accepted — the waiter doesn’t eat. But today, in a place of wealth, the host usually doesn’t care.
3. Connection to Maseches Pesachim: The waiter doesn’t have a proper table — he eats standing. At the beginning of Pesachim it’s mentioned that the waiter goes down to drink wine because he holds a piece of bread in his cheek (on the upper jaw), because one places it in his mouth.
4. Connection to yesterday’s learning (already learned): “He blesses on each cup that they give him” — the waiter makes a blessing on each cup of wine separately, because he can’t count on more. For a guest who knows he wants to drink more, the first blessing exempts. But for the waiter everything turns on compassion — he doesn’t know how much the host will give him, therefore each cup is a new gift.
5. “Out of compassion” — what does this mean halachically? The Rambam calls it “out of compassion,” not a complete obligation. With an ox he is actually hungry when he treads grain — let him eat (“do not muzzle an ox when it treads grain”). With the waiter he’s not dying of hunger, he has a meal at home. Also the waiter has a “payment arrangement” — he receives wages. But out of compassion is that one should not pain him.
6. Great principle — “out of compassion” is not less important than a complete obligation: When the Rambam says “derech eretz” or “out of compassion,” it doesn’t mean one doesn’t need to do it. On the contrary — one perhaps needs to do it even more than things that have a complete obligation. One must do it as a human being, as a grandchild of Adam — not just as a grandchild of Avraham. If one doesn’t do it, one is cruel. But it’s not a decree of Scripture — one doesn’t have to do it exactly in this specific manner.
7. [Digression: Why doesn’t one make a blessing on tzedakah?] An opinion of a Rishon: mitzvos that also the nations of the world do, one doesn’t make a blessing. Therefore one doesn’t make on tzedakah. Rav Vozner (Shevet HaLevi) asks the opposite: precisely the mitzvos that also the nations of the world do, we need to show our greater holiness — that we do it for the Almighty’s honor. The answer: The simple meaning of “asher kideshanu bemitzvosav” is that we thank for the extra mitzvos. The mitzvos that all people have, we do because we are grandchildren of Adam — before we are grandchildren of Avraham, Yitzchak, Yaakov, and Moshe Rabbeinu. “Le’olam yehei adam” — these are basics, and the obligations are even greater.
—
Halachah: Netilas Yadayim for Drinking and When Returning to the Table
The Rambam’s Words: “He goes out to eat and didn’t find water… And if they were reclining for drinking… he enters and sits in his place and washes his hands… spoke with friends and was distracted…”
Explanation: When someone leaves his place and returns, he must wash his hands. When one sits only for drinking (not eating), there is also an obligation of netilas yadayim when one returns.
Insights and Explanations:
1. “Spoke with friends and was distracted” – meaning: The expression means that he was away for a long time, he turned around, spoke with people, and certainly became distracted. This fits with the Rama’s rule (which was learned the previous day) that if one is not distracted one doesn’t need to wash again — but “spoke with friends” means he was certainly distracted.
2. Practical application – weddings: This is a very practical halachah. At weddings people go out and in, dance, talk, touch thousands of people. Then “his hands are busy” even more than just “spoke with friends”, because the hands become sweaty and dirty from touching other people. One is obligated to wash before going back to eat
.
3. Netilas yadayim for drinking – a novelty: The Rambam holds that even when one is reclining only for drinking (a “drinking-meal”), one also needs netilas yadayim. This is not because drinking requires washing like eating, but because it’s a matter of humanity and derech eretz — one comes in from outside with dirty hands, it’s not human to sit at a meal like that. For just a glass of water one doesn’t need, but at a formal drinking-meal, yes.
4. Sweat from hands – is this “dirty”: The question is raised whether sweat from a person’s hand is included in the category of “covered places” which makes dirty. It remains an open question.
—
Halachah: Honor for Food — How One Treats Food
The Rambam’s Words: “One does not place raw meat on bread, and one does not pass a cup over bread, and one does not pass a plate over bread… and one does not throw bread or pieces… and soft fruits… and it is permitted to pour wine through pipes at wedding houses… and one does not wash hands with wine whether undiluted or diluted, and anyone who destroys them transgresses a negative commandment.”
Explanation: One doesn’t place raw meat on bread, one doesn’t pass a cup or plate over bread, one doesn’t throw bread or pieces of food, one doesn’t throw soft fruits. One may pour wine through pipes at weddings. One doesn’t wash hands with wine.
Insights and Explanations:
1. “Pieces” – meat or bread? It’s discussed whether “pieces” means pieces of bread or pieces of meat. “Piece” in Chazal usually means meat (like “piece” in laws of meat/basar b’chalav).
2. Tosafos – also soft fruits: Tosafos says that even soft fruits (foods that are not peeled) one may not throw, because they become disgusting (nim’as).
3. Bal tashchis – definition: The Rambam doesn’t bring here the prohibition of “bal tashchis” on ordinary foods. From Torah law, bal tashchis is only on trees. Here it’s more a rabbinic matter of not making food disgusting and dirty, not the prohibition of bal tashchis. But in the Gemara there is indeed a derivation of bal tashchis on broader things.
4. Wine through pipes at weddings: The custom was to pour wine through pipes (channels) at weddings — not to waste it, but it was drunk later. This is permitted because it makes joy, but one doesn’t pour it out on the ground.
5. Throwing nuts/shells: One doesn’t worry about shells and nuts because they are hard and don’t become disgusting. But the throwing is only “for the sake of throwing joy” — to make joy, not just to dirty.
6. [Digression: Custom of rabbis to throw apples] — Rabbis have a custom to throw apples, but bread one never throws.
7. Not washing hands with wine – a prohibition: The Rambam says “and anyone who destroys them transgresses a negative commandment” — one who destroys food/drink through disgrace transgresses a prohibition. It’s a shame for the person — he doesn’t honor something that deserves honor. Food is a serious thing that keeps people alive.
8. The essence of honor for bread: As the Gemara says that one must honor a tree because it gives life to a person, so one must honor bread which people live from. A story of a Holocaust survivor who had nausea when he saw food being thrown away, because he remembered how a piece of bread gave life.
9. [Digression: Modern times and waste] — Today one is very “spoiled” — companies produce much more food than people need, at weddings one knows that double what is eaten goes to waste. One can’t stop it, but the concept of honor for food remains.
10. “Vehiskadishtem viheyisem kedoshim” – derech eretz: The entire concept of honor for food is part of “vehiskadishtem viheyisem kedoshim” — cleanliness, manners, humanity. The difference between a person and an animal is that a person eats with utensils (fork, spoon). A pig rolls in mud — that’s its nature, but a person must conduct himself higher. “Derech eretz preceded Torah.”
—
Halachah: Conduct of Guests — Not Embarrassing the Host
The Rambam’s Words: “It is forbidden for guests to take anything from before them and give to the son or servant of the host, lest the host of the meal be embarrassed that he didn’t have what to bring before him.”
Explanation: A guest at a meal may not take from his food and give it away to the host’s child or servant, because perhaps the host will be embarrassed that he doesn’t have enough to serve.
Insights and Explanations:
1. The situation: The guest sits at the table, he wants to give a piece of food to the host’s child (“a sweet little boy”). This is forbidden, because the host perhaps doesn’t have such great abundance — he prepared specifically for the guest, and if the guest gives away from it, the table will remain empty, and the host will be embarrassed.
2. Connection to Hilchos Teshuvah — “a pious person who is insufficient”: In Hilchos Teshuvah the Rambam speaks about “benefiting from a pious person who is insufficient for the host.” A wise Jew would never find himself in such a situation. But here it’s different — the host is “sufficient” for the guest, but not enough that also the children should take. The guest must be sensitive to the situation.
3. The Rambam also says one should not send a barrel of wine with oil floating on top (“and oil floating on its opening”), and “and all similar cases.” One should not send a gift that looks big but is empty inside, because the recipient will calculate he has enough for his guests, and when he opens it he will be embarrassed. Modern example: Like buying a large basket that from the bottom is styrofoam and only on top lies a bit of fruit.
4. “And all similar cases”: The Rambam brings only two examples from the Gemara, but he means that one should understand on one’s own that it applies to all similar situations where one can embarrass the host. The examples are not random — they make the learner “sensitive” (musaf lev), that he should recognize similar situations himself. The Rama felt “uncomfortable” with only two such unique examples, and added that “and all similar cases” means everything that can bring shame and embarrassment.
5. A practical example (children at a meal): Someone makes a sheva brachos, buys exactly 20 desserts for 20 guests (he’s not a pauper, just a “pious person who is insufficient” — he doesn’t have extra). A guest gets up and gives his away to a boy — now one is missing for a guest. This is a realistic situation where the halachah applies.
6. [Digression: Children at meals] — What bothers more is that small children stand at a meal and look with desire at dessert that they don’t receive — “he has no bully, he can’t cry back.” One could say that one shouldn’t make a meal if one doesn’t have enough for the children. But “most people care more that the father should have than the children.”
7. The general point: The Rambam earlier learned how the host must be sensitive to guests (give to the waiter, pay for each). Now he turns around — the guests should also be sensitive to the host. It’s not that the other will die of hunger, but “one may not embarrass a Jew.”
—
Halachah: Salt at HaMotzi — The Rama’s Custom
The Rama says that one should always place salt on the table, a hint to sacrifices, because “a person’s table atones” (instead of the altar).
Explanation: Based on the Gemara that after the destruction, a person’s table (where he gives tzedakah and takes guests) is instead of the altar, and sacrifices required salt.
Insights and Explanations:
1. “A person’s table atones” — what does it mean? It doesn’t mean what he eats with salt, but what he takes guests. Consequently, the concept of salt on the table is apparently only relevant at a meal with guests, not when one buys a sandwich on the street. One can say: every Shabbos meal, because a proper Shabbos meal is with guests. But also a meal with children — “the children are your guests.”
2. Today one doesn’t need salt: The Acharonim say that today when bread is already baked with salt, there’s no need to place extra salt. The difference is between “coarse bread” (rough bread that needs salt) and “fine bread” (fine bread that doesn’t need). Almost all products today already have salt — except if one buys specifically “salt free.”
3. The Chazon Ish’s position: People bring that the Arizal has an intention — melach = gematria 78 = lechem = three havayos, one sweetens judgments with kindnesses. The Chazon Ish answered: Who says one can’t have the same intention on the salt that’s already in the bread? Intentions don’t need to be so literal.
4. The main concept of salt at HaMotzi: One should honor the slice of HaMotzi — eat it with taste. If one plans to spread butter on bread, one should already spread on the first piece of HaMotzi too. This is the true concept — not just a symbolic dip in salt.
5. [Digression: Interruption at netilas yadayim] — There are places where the sink for netilas yadayim is far from the table, one places small pieces of bread near the sink so one won’t interrupt. But with this one doesn’t eat “HaMotzi properly” — not from the best slices, not with jam or salt. This is a contradiction — one is strict about interruption but lenient about honor for the slice.
—
Halachah: Order of Mayim Acharonim — Who Washes First?
The Rambam: “Whoever blesses Birkas HaMazon, he washes his hands first” — the one who bentches (the mezamen/host) washes first for mayim acharonim. “So that the great one will not delay and the small one will wait for him” — the gadol shouldn’t have to wait until the katan washes.
Explanation: The mezamen washes first, so he won’t sit and wait with dirty hands until everyone finishes washing.
Insights:
1. “His hands are soiled” — two meanings: (1) Wet from water after washing, or (2) dirty before washing.
2. The gadol is not necessarily the one who blesses Birkas HaMotzi — it’s not a law in Birkas HaMotzi, it’s a law in giving the first opportunity to wash to the gadol — an honor-law, not a blessing-law.
3. “One does not honor with soiled hands” — why? When one has dirty hands, this is not a situation of honor. One doesn’t need to say “please, you wash first” — rather each washes quickly one after another. It’s not an honorable place, it’s something one does out of necessity — just as on the road (velo bahalikas haderech) is also not a situation of honor. Only when one enters through a wide entrance and mezuzah, then the rabbi must enter first — because this is a nice situation where honor is relevant.
4. Cleaning the table before mayim acharonim: From the Mishnah (Beis Shammai/Beis Hillel dispute) it emerges that one must clean the table before washing mayim acharonim, so that pieces of bread won’t remain that the water will fall on them (crumbs of a kezayis, which are ruined by water). This is a practical application for us who wash mayim acharonim on the table — perhaps one must remove everything before bentching.
The Ra’avad’s Question on the Order of Mayim Acharonim
1. The Ra’avad’s question: It says that the rabbi can give permission to another to bentch Birkas HaMazon. If so, why should the gadol specifically wash first for mayim acharonim?
2. The Ra’avad’s answer: If the rabbi gives permission to another to bentch, there’s another reason why that person should wash first for mayim acharonim — so he’ll have time to look into Birkas HaMazon. The rabbi knows Birkas HaMazon by heart, for him it’s only an honor-matter. But the student who receives permission needs to look into a book, and while the crowd washes mayim acharonim, he has time to prepare.
—
Halachah: Mugmar and Besamim After the Meal
The Rambam: After Birkas HaMazon one brings mugmar (fragrance) and makes borei minei besamim. One also brings wine (cup of blessing) and besamim. One holds the wine in his right hand and the besamim in his left, one bentches, afterwards one makes a blessing on the wine, afterwards on the besamim.
Explanation: The order after Birkas HaMazon is: cup of blessing, blessing on wine, blessing on besamim.
Insights:
1. Mugmar vs. besamim — Mugmar and besamim are two different things, both for smelling, but the difference is not clear.
2. Why does one hold besamim in hand while bentching? One can take after bentching! The answer: Just like vessels of service — the besamim are part of the bentching-set, like the cup of blessing. At Havdalah one also conducts oneself this way — one holds the besamim, and this is stated in Shulchan Aruch.
3. The Rambam speaks here of weekdays, not specifically Havdalah — the Rambam’s order is that at every large meal during the week comes mugmar and besamim. It was a general order, not just for Motzaei Shabbos.
4. Sephardic custom — Among Sephardim one conducts oneself this way: almost every cup of blessing (at a wedding, etc.) one also brings besamim. The Rambam apparently means such a thing — just as it makes sense to bentch with a cup, it makes sense to bentch with besamim.
5. Fragrant oil on the head of the waiter — If the besamim is an oil, one anoints the head of the waiter — one smears it on the head of the waiter (the one who serves at the table). Humorously: Here we see that the waiter may not wear a yarmulke, because one must smear on the head of the waiter. A talmid chacham however doesn’t go out in the street with fragrant hair — he must wipe off the oil.
—
Halachah: Cup of Blessing
The Rambam: “Birkas HaMazon does not require a cup” — it’s not an obligation. But if one uses a cup: “One must rinse the cup of blessing from inside and wash it from outside. And fill it with undiluted wine. And when he reaches the blessing of the land, he places in it a bit of water so that it will be fit for drinking.”
Explanation: One washes out the cup from inside and outside, one fills it with undiluted wine, and at Birkas HaAretz one pours in a bit of water.
Insights:
1. Why specifically at Birkas HaAretz? Rabbeinu Manoach explains: This points to the abundance of Eretz Yisrael — in Eretz Yisrael the wine is so strong that one drinks it with dilution. This fits with what we learned earlier that the essence of blessing is Birkas HaAretz.
2. “One does not speak over the cup of blessing” — one doesn’t converse in between until the one who blesses drinks the cup. Everyone drinks from the cup of blessing.
3. Ten things for the cup of blessing — the Gemara brings ten rules, but the Rambam — who loves to make numbers — doesn’t bring the ten things. The reason: the Gemara itself says that one doesn’t follow all the things.
—
General Note at the End of Chapter 7
Insight: One must understand that a blessing just like that wouldn’t receive such honor (cup, besamim, special orders). Only because it’s part of derech eretz at a meal, because it’s Birkas HaMazon — therefore it receives all these embellishments. This is the foundation of Chapter 7: the brachos are included in derech eretz at a meal.
📝 Full Transcript
Rambam Hilchos Berachos Chapter 7 – Derech Eretz at a Meal
Introduction to the Shiur
Rabbosai, we are learning the holy Rambam, a chapter every day, Hilchos Berachos, Chapter 7. We are learning Hilchos Berachos. This chapter is an interesting chapter, because it’s not really about berachos, but it’s slightly connected, because in the previous chapters we learned – we learned the general halachos of berachos, but then we went more into the details of how birchas hamazon works, and from birchas hamazon we came to, if people sit together, which leads very well into us now considering a meal. Here the Rambam includes the halachos of derech eretz at a meal, which doesn’t really have to do with hilchos berachos. Part of it is how to make the berachah on which type of bread, but the main thing is how to conduct a proper, mentchlich, derech eretz meal.
Hilchos Birchas Hamazon is very much about hakaras hatov. This chapter, especially, is about honoring the gadol shebakulam, as we will see later inside, and the concept of hakaras hatov.
Announcement About the Shiur
Today, my dear friend and partner in this shiur, HaRav Rabbi Yitzchak, has a beis hamidrash where he teaches several shiurim, from which many Jews learn from him. I have also received much Torah from him. So as hakaras hatov, it’s fitting that everyone should come in, get involved, help, become partners, and this way he will be able to continue with the avodas hakodesh.
This shiur is donated by our friend, a partner who helps with the avodas hakodesh of Rabbi Yitzchak and of this shiur, HaRav Rabbi Yoel Werzberger, and may the merit stand by him, amen, until one hundred and twenty years.
The Rambam’s Language: “Minhagos Rabim Nahagu Chachmei Yisrael B’seudah”
The Rambam says: “Minhagos rabim nahagu chachmei Yisrael b’seudah.”
It’s interesting, it should be “minhagos rabos,” no? If it’s “minhagim rabim,” then it’s “minhagos rabos.” Actually, the Rambam usually doesn’t tell stories. They say the Rambam didn’t usually tell stories. The chapter is usually for the most part… The Rambam goes up to a certain mitzvah, when he begins a new topic he writes the language of the pasuk or whatever.
This chapter is a somewhat interesting chapter, because we’re talking about how to conduct oneself when eating.
Discussion: The Rambam’s Order Versus the Shulchan Aruch’s Order
Speaker 1: And here we’re holding at another long debate that I had with my partner R’ Yitzchak. I argued that it’s a somewhat interesting thing, because the order of the Shulchan Aruch is that the Shulchan Aruch is like a “guidebook” for a person. The Shulchan Aruch is there to help Jews go through their day, so you start with when a person gets up in the morning, “Shivisi Hashem l’negdi tamid,” you start with such and such, and it goes with you through the seder hayom. After davening you go to work, and after that comes hilchos Minchah, and so on.
But the Rambam has a different “mission.” He also does the same “basic” thing that he’s there to help Jews to know Hashem, to know how to follow the Ribbono Shel Olam’s Torah, but he doesn’t say it in that way. He says that everything that’s in Torah shebichsav and Torah sheba’al peh, I’m going to organize for you in a nice, convenient way according to the mitzvos primarily. So essentially, regarding this, the Rambam’s sefer is not like the Shulchan Aruch to accompany a person according to the order of times, like for example in Hilchos Zemanim he doesn’t start from Nissan and go further to Sivan according to the order of the year, or according to the order of the day or Shabbos he won’t start like the Shulchan Aruch starts with hilchos hashkamas haboker and he goes in order and he goes to the melachos, rather he goes with the principles, because he goes according to the mitzvos.
Here we do have, in Sefer Ahavah we do have, because we already had that the Rambam told us exactly how a Jew starts his day until after davening. Yes, but it’s “not exactly.” Because for example, in a certain way you could argue that Krias Shema comes before tefillah, but the Rambam laid down Hilchos Krias Shema and he says that there are also berachos of Krias Shema, then comes De’os, so it’s very interesting. So usually the Rambam wouldn’t have needed at all to accompany a person when he goes, what he does what.
But the Rambam wanted to explain by berachos that berachos are made when one experiences something. For example, when a person comes out of the bathroom he needs to make the berachah, or when he wakes up he needs to make “Hanosen lasechvi vinah.” But he wakes up he needs to make “Oseh ma’aseh bereishis.” He also discusses, you go to the beis hamidrash, and there’s already a concept of… He also didn’t say when to daven when Krias Shema is written there.
Speaker 2: You mean one chapter, you’re talking about one chapter which is from hilchos birchos hashachar.
Speaker 1: Okay, because it’s a list of berachos that goes on the second. And here we go a bit further, because he just finished like… But what you thought, even here, first he said that there’s a thing of Birchas Hamazon, then he learned that there’s ikar and tafel and so on. Now here it’s not so much the…
Speaker 2: No, but I want to get to something that this chapter is really completely very interestingly different.
Discussion: Why Does Derech Eretz at a Meal Belong Here?
Speaker 1: Because I argued to R’ Yitzchak that what does derech eretz at a meal mean? If you’re going to go into every small detail of derech eretz, it comes from a different place. Certain things are a matter of what’s healthy, so it’s a branch of “v’nishmartem.” Certain things are because it’s kibud av, so it’s a branch of kibud av. Some is honor for the baal habayis, or therefore it belongs in Sefer HaMidos, “kodem kol tihyeh chacham.” But in practice, because it’s a meal, it got hilchos seudah.
Speaker 2: R’ Yitzchak argues no, that the reason why one must conduct oneself differently at a meal is not about… I’ll argue what I argue. Both are true. I’m arguing the first. Let’s read the first. I’m not arguing anything. We’re learning and arguing and telling a shitah. Perhaps you already discussed it in parentheses. I don’t know.
The Rambam’s Language: “V’chulan Derech Eretz Hen”
Speaker 1: Yes, so what, the Rambam says that the customs that are written in the Gemara are actually just customs, it’s not any halachah, not d’Oraisa. Not rabbinic, but a custom. But it does have an obligation, because they are all derech eretz. And derech eretz is something that everyone must conduct themselves with. So it could be that’s why it says here “v’chulan derech eretz hen”, to tell you that these customs, it’s not just a custom like the other customs that we have, minhag beis aba bidai.
We can be derech eretz a bit, as we learned, that all these the Chachamim instituted because of derech eretz. So why do we need to follow this? That was also a question. We need to follow it because the chachmei Yisrael instituted it, or because it’s derech eretz? But the Rambam says both.
It could be like this, that there are many concepts of derech eretz that exist in the general culture, but you don’t have to follow that. You saw that the chachmei Yisrael chose. First of all, you also said something that one shouldn’t follow customs of non-Jews which is not a matter of derech eretz, just such a custom. So what do we need to do as derech eretz? All the more so that we don’t follow normal customs. Our derech eretz we need to go only what the chachmei Yisrael chose, chose that this is adapted derech eretz. But derech eretz is the word.
Discussion: R’ Yoel Dovid Schwartz’s Explanation of “V’chulan Derech Eretz Hen”
Speaker 2: No, I want to get to this, because here there’s another thing. I argued like this, I mean that, I remember that we already learned this once when we were together, I don’t know if we had this disagreement then or not, in any case that’s how I remember. And the language “kulan derech eretz hen” puts me on the opposite of what R’ Yoel Dovid Schwartz says. R’ Yoel Dovid Schwartz says that here is essentially a collection of halachos. It was difficult for him the connection, where does this come from? It’s a different thing, one is hilchos this, one is hilchos that. Everything always comes together at the meal. The Rambam comes and he says no, “kulan derech eretz hen.” Ah, it says later halachos that one is motzi on a whole loaf for example, seemingly one would have thought that this is hilchos berachos, the measure of the berachah.
Speaker 1: Does he argue, does Yitzchak argue?
Speaker 2: No.
Speaker 1: No, these are instructions, and we’ve said clearly many times, mitzvah min hamuvchar livtzo’a al shalem. This is the mitzvah min hamuvchar of the berachah.
Speaker 2: I heard what you’re saying. He argues that on this the Rambam came and wrote “kulan derech eretz hen,” and this is all derech eretz. By the way, derech eretz for a berachah is also a type of derech eretz. Overall I think that this is not a din in the berachah, it’s more a derech eretz. Just like kibud av va’em is a Torah obligation, but that the father sits at the head, the gadol, it doesn’t say in hilchos kibud av va’em how is kibud av va’em, he sits at the head at the meal. This is a derech eretz style, the proper, what you say the culture or the manners that one conducts, and because this is for derech eretz, but it’s from the din. It could be that even regarding derech eretz what is the obligation to honor a gadol and the like, and this is not really that obligation. This is derech eretz, do you understand what I’m saying? For this one can learn principles in derech eretz, and a person says, none of these things is any halachah. If by someone it means that in his image and likeness is a slob, he shouldn’t be any halachah, derech eretz.
Speaker 1: Ah, derech eretz, that’s a second question that we thought about on this chapter, whether it’s an obligation?
Discussion: Is Derech Eretz at a Meal an Obligation?
Speaker 1: Because a person can learn this chapter and think, from now on I know that I must eat breakfast every day at the table nicely dressed and like a person, as my Hungarian grandmother said, “eat like a person, dress like a person, get ready,” because one must prepare for this.
Rabbi Yitzchak brought an interesting thing, that we learned yesterday in the Rambam that the way how one washes netilas yadayim is one pours for him. I’m waiting, I’m already sticking out my hands for ten minutes, no one is pouring, my gabbaim aren’t, my chassidim aren’t yet big enough chassidim, I don’t know. It’s in any case not simple that it’s an obligation that everyone should wash themselves this way. The Rambam speaks very much, in halachah one can see, that we’re talking about the successful one, the person who is a head of household who has children who stand there and serve him.
I don’t know if most people come to this, or even a minority. I don’t know, it could be it’s only a “perfect picture” of one in a thousand people who has such a thing, everything works for him, and he sits, and there are beds, and if I don’t have three beds one in front of the other, the halachos are…
Speaker 2: Yes good, how is the nicest form that a person who has indeed figured it out and everything works for him, and he makes a nice meal, how should he do it the best way.
Speaker 1: Yes good, so it’s not a contradiction. One must think a halachah, because I just want to clarify for myself.
Discussion: Does Derech Eretz at a Meal Only Apply at a Formal Meal?
Speaker 1: One can say like this, if someone for example is a young man who works hard, or is a great masmid, and he grabs a sandwich in the car, one will say, that doesn’t mean he ate according to hilchos derech eretz v’seudah. But I would argue that no, I would argue that a meal is an appreciation of a type of bachurim who sit and eat a meal. But when a person is tired, or a person was so involved in learning a whole week, he doesn’t sit with bachurim and he grabs a sandwich, it’s not a meal, he’s exempt from the derech eretz. But he’s still obligated in matters of cleanliness, he’s still obligated in making Birchas Hamazon with concentration. He should find his best way to do it. He must think when he’s going to work it out.
Speaker 2: No, I mean to say, here we come back yes, because it’s the derech eretz. You think that in a car you’re exempt from derech eretz? In a car there must also be cleanliness.
Speaker 1: But not in this way, but that’s another topic.
Speaker 2: It doesn’t say here, let’s be clear, it doesn’t say here that every time one eats one must make the meal. It says when one makes a meal, a meal that comes with the whole respect,
Hilchos Derech Eretz at a Meal — The Gadol Shebakulam Washes First, Order of Sitting, and the Baal Habayis Breaks Bread
Introduction: Derech Eretz at a Meal — Halachos for the Wealthy
By the way, derech eretz, it could actually be that there’s such a pasuk “v’atem tihyu li mamleches kohanim”. It could be that derech eretz, in general what does derech eretz mean? There is, as we mentioned that there is when Chassidic Jews conduct themselves with things are sometimes, and there’s perhaps a point, that there’s a non-Jew who is very refined, who is a bad person. Okay, but the essence you see Chazal are very much lengthy in derech eretz.
The halachos of derech eretz, I mean it’s a question whether one can say it in the beis hamidrash, halachos of derech eretz which are the halachos that say who goes first, whether you put the fork on the left side and the spoon on the right side, I don’t know what kinds of things. Very good, I mean that this matter is a very interesting thing, yes. It’s an elevated thing, and the simple meaning that a Jew, as it says in a Mishnah on Pesach, afilu ani shebeYisrael lo yochal ad sheyaseiv. That means, a whole week he indeed doesn’t eat at a meal. But on Shabbos, Yom Tov, Pesach, a Jew comes and he makes a whole meal.
Certainly, derech eretz, the halachos of derech eretz come for people who are wealthy. All these halachos from Maseches Berachos you see there’s a servant. How do you see a servant? How do you see a servant? I have a cleaning lady, she’s not a servant for the meal. It’s a very interesting thing. But essentially, every Jew must be wealthy with this. I mean, the way why ehrliche Jews, one has often heard to dismiss the etiquette, it’s very possible that the Germans were very strict. There was the peak of that, the German culture.
Our parents grew up and raised us with a dirty hatred toward the German culture. It took us here a piece of time until we started again to appreciate derech eretz at a meal. And one is no longer raised on this, and it’s just actually easier.
I mean to say, Sephardim halachah, a richer Sephardic Jew also has a certain style which is different. There was just also a big difference between the poor and the rich. One who is a baal habayis, but a Sephardic baal habayis, they’re going to remain comfortable, he also was the richer style.
Halachah l’ma’aseh it comes out like this, hilchos seudah was written for the wealthy. And certainly, all these, if it can even be a poor person to be careful about certain halachos, it must have a reason. You have two broken pieces of bread, there’s a whole one, if one has a nice honor. But it’s not about him we’re speaking. We’re speaking of a large challah with a cover.
Story: Salt in the Park
There’s a tremendous story, I saw someone was going on Chol Hamoed, a young man, and he had there some roll or whatever, and he very much wanted to be careful about the matter of salt. You could immediately see that the fellow was going to stand about dipping the bread in salt. So he went to buy in a local non-Jewish grocery a bottle of salt, and he dragged himself to the park and he poured a bit in salt. Where one can say, “wow, the person who really exerts himself to do a mitzvah properly,” but it could be that he’s not doing the right thing at all.
Chumros for Pesach — For Whom Are They Made?
Let’s see soon as we are only because we are. I said about this an interesting custom. I deal with many divorced people, I have the organization “Achar Maderech,” I with R’ Moshe Abutbul who you know, and I pasken for Pesach. I saw that many of them have a great hard time with chumros for Pesach, because they’re used to being comfortable, a person has a large counter and he’s now going to cover it. Many of them live such a slave-like life, they live alone, they don’t have… It’s such a “man cave” as it’s called.
Laws of Blessings Chapter 7 – The Order of Breaking Bread, Birkat HaMazon by the Guest, and the Choicest Mitzvah
The Rambam’s Position on Cutting the Bread
Speaker 1: On the contrary, one must first cut, and hold the bread, just as we do during the week when there is no concept of wholeness, which we say only according to the Hagahot Maimoniyot. But the Rambam says that one cuts on… one makes the blessing and then cuts. It appears that the Rambam is less stringent about interruption than others. He doesn’t hold that this is a problem of interruption, because one cuts, this is the blessing for the… Okay, yes.
The Baal HaBayit Breaks Bread, the Guest Recites Birkat HaMazon
Speaker 1: Who should make the blessing. He only says that the order of who makes which blessings, the baal habayit… when we speak of the gadol we’re talking about the baal habayit, the baal habayit is the one who says hamotzi, but the baal habayit is the one who cuts for everyone, it’s his bread, he distributes. But birkat hamazon should not be said by the baal habayit, rather one should give an opportunity to the guest “so that he can bless the baal habayit.” We learned yesterday in the previous laws about the text of birkat hamazon that there is a blessing for the baal habayit, so the guest can say it. Because sometimes, we’re talking here that the one who benches, only he benches, and all others answer, they listen and fulfill through listening. So the guest should be the only one who says it, he should be able to bless the baal habayit.
Discussion: The Reason for “So That He Can Bless the Baal HaBayit”
Speaker 2: I think, but what you just said that the others, the Tosafot, the Rosh, they say that one must cut, but they also say that one should hold the bread whole. So the custom became that during the week one should cut almost completely, but leave something. We don’t usually have whole bread the entire week, so it’s not relevant. A roll, okay, a roll one doesn’t need to break.
Speaker 1: Yes, the truth is apparently indeed such a small roll or such a thing one doesn’t need to tear open. The whole question doesn’t begin, because we’re talking about a large bread that one will want to slice beforehand. I think it’s also only for a baal habayit. When someone eats alone, he can tear and eat from that piece as he began. We’re talking here when there’s a whole community and one must cut, it takes a few minutes until one cuts for everyone.
Speaker 2: I’m thinking now that the guest benching is a simple thing. Avraham Avinu invited guests, he wanted to bless them, he said, “Bless the Almighty.”
Speaker 1: But it appears that it can be that the guest, it’s fitting that he says thanks for the meal, generally speaking. Certainly he gives thanks to the Almighty, and to the baal habayit, both. But the guest’s blessing is like a courtesy, a hint of the great birkat hamazon, where one blesses the great Baal HaBayit. So it makes sense, it’s not just a matter of “so that he can bless,” that he should have something to enjoy.
I understand that there’s an okay. “And if they were all baalei batim”. What does “if they were all” mean? “All” apparently means it’s a family. A partnership or a family. “The greatest among them breaks bread”. So the greatest among them breaks bread and benches most of the time. Ah, good. Okay.
The Baal HaBayit Is the One Who Cuts
Speaker 1: Let me tell you something, “One breaks bread and one is not permitted to break bread until he brings salt and places before each and every one”. This is an interesting thing. I’m going back to the matter that the baal habayit is the one who cuts the bread. It’s also not necessarily so. I feel that often at seudah shlishit they place before people a large challah, I don’t know, the rav should make it. I’m not so fond of rabbinic things specifically, or not yet, I’m still learning. And I feel that it’s not a matter that it’s an honor to cut the large challah, rather the baal habayit recites hamotzi lechem, because it’s his challah, he distributes. If he’s going to give a guest to distribute, the guest won’t know how much to give, and he’ll also be afraid of giving too much at the baal habayit’s expense. The baal habayit cuts the challah. Birkat hamazon is already not the matter. I don’t know if it’s a matter of honor or on the contrary, it could be that it’s less honor. The rabbi has to be the one who cuts the challah for the people.
Discussion: Reasons for Baal HaBayit Breaking Bread
Speaker 2: There are two things, there’s the baal habayit. Baal habayit, because he gives bread, it’s his, he distributes as much as he wants to give.
Speaker 1: No, it’s for the sake of ayin yafah (generosity) as the Korban Netanel brings. No, for the sake of ayin yafah.
Speaker 2: Ah, who is another thing? As if one should distribute leftovers.
Speaker 1: I’m just saying, there’s no honor in cutting the large challah. When I’m the two a large challah. When I’m the cutting the cutting. No, the first cutting. Because today what people do hamotzi for themselves, I’m just explaining the whole thing. We’re talking here about a meal that should have been a meal. The rabbi would have, the rabbi cuts the hamotzi, and he gives each one a piece of challah. Certainly, the meal is screaming. When I, I can scream every day at supper, I give it to the children.
Speaker 2: No, the Rebbe didn’t like to distribute for the reason of screaming, he liked to give gifts. He distributed food to Jews, that was a different kind of thing.
Speaker 1: Ah, that’s what he means, that’s the matter. The main thing is not screaming, but distributing food to Jews.
“Not a Large Piece… and Not a Small Piece”
Speaker 1: As you say, the order was once, and today there are also places where they conduct themselves this way, yes, they bring a large tray, and the rabbi places on the large tray. And it seems so, one breaks bread and not a small piece, he shouldn’t give too small a piece, because it looks like he’s stingy. And also he shouldn’t give very stingy, it should actually not be stingy.
Speaker 2: Ah, it seems you mean to say, because even if he takes another piece, that one must give with breadth. We’re also talking here in a way that the guest should feel comfortable.
Speaker 1: Yes, I understand, I’m just saying it seems, because it actually looks stingy. Even if he has a way to give more if one needs. One can say, whoever needs will ask for more, but it looks stingy. We’re already talking about a father for his children, we’re talking when there’s a guest who can have the feeling. No, the one who breaks bread, the baal habayit who breaks bread.
Discussion: “And Not a Piece Leaving the Bowl” – The Context
Speaker 1: However, I say, but I tell you, all matters, one must understand the context. The context is, and not a piece leaving the bowl, that he shouldn’t look like a glutton. For example, this is relevant today when one eats a large meal. He says on Shabbat, says the Rambam on Shabbat, one should eat large bread. Does “one should” mean one may or one must?
Speaker 2: One should, apparently here it means either one may or one should.
Speaker 1: Why? The Gemara says, because the whole week he eats delicately, so when he does so on Shabbat people know that he doesn’t do it because he’s a glutton, but he does it because he wants it to be an expansion of Shabbat.
Stories of Distributing Challah
Breaking of Bread Laws: Whole vs. Broken, Lechem Mishneh, and Order of Distribution
Speaker 1: I used to eat by Reb Elimelech Biderman on Shabbos, before he became a great rav. He would distribute half a challah for each bachur. So, he fulfilled the halacha, “v’hit’atru gedolim” (the great ones adorned themselves). He would go, I saw him, he would buy such a bag, he goes to the grocery erev Shabbos, he buys such a large bag, and he would cut challah. It was about half a challah for each one. And one had to, yes, bachurim finish it, anyway, it’s not a problem. And so, with a challah, he can mark a previous generation. I don’t know how it fits in, but that’s how the custom was.
Speaker 2: Yes, the Tasher Rebbe also lies right there, a previous generation. He lived in those years. And the Tasher Rebbe, he also made for everyone, he gave them a lot to eat.
“V’ein botzein ela mimakom shebishulo yafeh yafeh”
Speaker 1: “V’ein botzein ela mimakom shebishulo yafeh yafeh”, one should cut from where it’s already well-baked, so that one shouldn’t be delayed. That means, if a person will make the beracha and then cut, if he will cut from a place where it’s not certain that it’s already so good, there will be a hefsek (interruption).
Speaker 2: No, one is going to eat it anyway. I think that this is a kavod for the beracha. The beracha is made on the best piece. Simply so, yes.
Speaker 1: “Botzein me’av”, that means how he begins, he’s going to continue giving, he’s not going to leave over half from the beracha. On this, so I think, so it seems to me, that’s how I always understood the pshat.
Story of Menashe HaMelech and Rav Ashi
Speaker 1: On this is the well-known Gemara in Sanhedrin that Menashe HaMelech stated the halacha, yes? Do you remember? Achav, who was that? Rav Ashi was saying a shiur, he was holding by Maseches Sanhedrin and speaking about the three kings who have no portion in the World to Come, one of whom is Menashe. He said, “Tomorrow we will speak about our friends.” Menashe came to him in a dream, and said to him, “You, friend? You, I’m your friend? I’m your father’s friend? What do you think? Who do you think I am?” He said, “You don’t even know from where one begins to make a Motzi, and you call me a friend?” He said, “Nu, tell me indeed from where one begins a Motzi?” Menashe told him, “One begins from the place of the crust that’s baked, from where it’s more baked.” He said, “Ah, so you are indeed a talmid chacham, why did you serve avodah zarah?” He said, “You’re talking? If you had been by me, you would have run after the avodah zarah.” He lifted up his coat to be able to run.
The next morning early he said, “We’re going to begin today to speak about our rabbis.” So Rav Ashi called, here is the source of what we call the holy grandfather Korach. Rav Ashi said that Menashe, our rabbi, Rabbeinu Menashe, he was his rabbi, he told him a halacha how one is botze’a es hapas.
I think which well-known question should I take and see his goodness. I think about this with my candidates.
“Mitzva min hamuvchar livtzo’a” – Kavod for the Beracha
Speaker 1: So, that’s what the Rebbe means… According to this one sees that lechatchila this is a kavod for the beracha. That’s what he means. I think a lot, because people aren’t so happy with their food, he puts a lot of quantity instead of quality. On the contrary, eat the best and eat a shiur. Mitzva min hamuvchar livtzo’a, when one looks in Shulchan Aruch, to begin, the Birkas HaMotzi should be on a whole loaf.
Discussion: What Does “Mitzva Min HaMuvchar” Mean?
Speaker 2: So here you’re right, that here it says yes a mitzva, that there’s a matter that it shouldn’t be derech eretz. But one must understand, until now the language is “mitzva min hamuvchar”. Where does it say so in the Gemara? So?
Speaker 1: Yes, I don’t know. It’s a mitzva according to… yes, yes. The language is “mitzva min hamuvchar”.
Speaker 2: It’s a bit audacious, because it’s not that by a mitzva one understands that there should be a matter of “zeh Eli v’anveihu”. Making a HaMotzi on the best piece of bread, one must think what’s going on. It’s a kavod on the Birkas HaMotzi. HaMotzi is even when he eats bread he must remain three shiurim on the bread. What’s the pshat? But it’s not a contradiction, because… ah, I think to say… I want to say so, it’s not pshat that the eating is a preparation found for HaMotzi. So can sometimes say a great oved Hashem, that why does he eat? So that the eating becomes a mitzva of HaMotzi. But if someone eats only so that he can say a Birkas HaMotzi, he’s perhaps exempt from a Torah, because it’s not included in “v’achalta v’savata”. One must eat satisfied, and one must thank the Almighty, one must have hakaras hatov.
Speaker 1: I hear. Not clear.
Speaker 2: “Mitzva min hamuvchar” apparently goes up on the beracha. The mitzva is the beracha, certainly. It’s a kavod for the beracha. I think that this is the meaning. It’s the most that I hear it tune. A beracha is a kavod. I think that this is the way. I think so, it’s kavod for the beracha. Just as one must have kavod for an important Jew and the like, one must have kavod for a beracha. A beracha is made with a beautiful piece of challah. It has a taste to make a beracha from the week a beracha.
Speaker 1: Yes, but a beracha that I only made because the person is very happy with what he’s now going to eat.
Speaker 2: Very good. He wasn’t happy with the… he was a miser, he wanted to eat the half. He wanted to eat the half. Nu problem, if he doesn’t want, he doesn’t have to. We’re talking now spoken from the state… One agrees on both. Therefore one says “mitzva min hamuvchar”. Certainly one shouldn’t throw out bread because of this, it’s important.
But lemaaseh, there’s a question. You make a beracha as a cry for the food, but now the beracha becomes the king. So the conclusion is that if one has one doesn’t have. In mitzva min hamuvchar if one has, is lechatchila a whole loaf. Okay, after such a thing, if there’s an interesting case that he has a whole one of barley, and a broken one, a prussa.
Laws of Breaking Bread: Whole vs. Broken, Lechem Mishneh, and Order of Distribution
Halacha 2 (continued) — Whole of Barley vs. Broken of Wheat
Speaker 1: Nu problem, if he doesn’t want he doesn’t have to. We’re talking already that we’ve spoken. He agrees on both. Therefore one says mitzva min hamuvchar. Because you shouldn’t throw out bread because of this, it’s not… He agrees. It’s indeed correct, you make a beracha because it’s a cry for the food, but now the beracha becomes the king, and that’s the priority. He agrees that if one doesn’t have one doesn’t have. We’re talking mitzva min hamuvchar, if one has.
For the purpose of a whole thing. Okay. What’s another thing? If there’s an extreme case that he has a whole one of barley and a broken one, a prussa, a piece of challah, a piece of bread of wheat. So from the side of wheat is more important, on the other hand the barley is in wholeness. What does he do? Mani’ach prussa b’soch shlema u’votze’a mishteihen, kedei sheyivtza mechitim im shlema. He makes a shidduch between two Jews, he puts them both together, both two Jews should make, one has a virtue and one has a deficiency, he makes them a chavrusa, one should be botze’a from both.
And here the maggidim, the mashgichim say, that shleimus is more important than greatness. That a small whole roll is better than a large half. And then one can do both. Ah, yes. One puts both virtues. Yes, there’s a dispute in the Kolbo, whatever it says in Toras. It’s true that shleimus is very important, but it doesn’t mean because of this one should be stingy. Everything has a shiur.
Hagahos Maimoniyos — The “Sar MiKutzi” and Pas Akum
Speaker 1: Shabbos and Yom Tov, yes, the Hagahos Maimoniyos brings more such types of better quality bread with weaker. And there he says that the Sar MiKutzi, he calls him… It’s known that there was a Rabbeinu Shimshon MiKutzi, do you know a Rishon?
Speaker 2: Yes, yes.
Speaker 1: And there was a Sar, there’s such a story that we call him a Sar MiKutzi, the plain MiKutzi said that they used to eat pas akum in Europe. That’s how the order was, because there were only a few bakeries etc. He says that if someone has a pas akum and a pas Yisrael, and the pas akum is a whole one and the pas Yisrael is a half, is a prussa, he should pass over the pas akum. He shouldn’t make a beracha on the pas akum together with the pas Yisrael, rather he should pass over the pas akum, he should only make the beracha on the pas Yisrael.
Digression: The Name “Sar MiKutzi”
Speaker 1: Wikipedia says that there are those who say that he was indeed a Sar, others say it can’t be because he was a Rishon. Horsh, he turned it around like the shin dalet mem.
Speaker 2: No, he meant a Sar. Why should you be a rav? I want to be a Sar. I want to be a Sar on the world, I want to be a Sar on things.
Halacha 2 (continued) — Lechem Mishneh on Shabbos and Yom Tov
Speaker 1: Okay, further. On Shabbosos and Yamim Tovim, says the Rambam, one must take two. Chayav livtzo’a al shtei kikaros. This is a law in Hilchos Shabbos, because the Gemara says that it’s a hint to the lechem mishneh. But the Rambam, I think that the halacha is in Hilchos Derech Eretz B’Seuda, he mentions there everything that’s important at a meal. I think that he doesn’t bring it in Hilchos Shabbos except the halacha. Doesn’t it say? Let’s check if it says in Hilchos Shabbos the halacha.
Discussion: Yom Tov — From Where?
Speaker 1: The point is, it’s interesting to focus on “u’vyamim tovim”. Our verse doesn’t say clearly that Yom Tov also had lechem mishneh. But apparently, we are indeed accustomed on Yom Tov lechem mishneh. Why not?! The matter of lechem mishneh is not that one can’t complain.
Speaker 2: He says that perhaps he means in the second halacha that when one has two kikaros one is indeed obligated, it’s not just a matter. But then it’s still standing, how should one hold both when one makes the beracha? Since it’s two, but for cutting one cuts only one. One must take both breads.
Speaker 1: I understand, I need to speak. He looks in, he doesn’t bring in Hilchos Shabbos again. They would have brought there if it says again in Hilchos Shabbos the halacha of lechem mishneh. It seems to me.
Rabbeinu Manoach says indeed that not everywhere is it clear that also on Yom Tov there is. But the Rambam rules that also on Yom Tov there is lechem mishneh.
Rabbeinu Manoach’s Two Things in the Name of Abba Mari
Speaker 1: Rabbeinu Manoach says two interesting things. He tells us, there’s such a very beautiful commentator on the Rambam who is called Rabbeinu Manoach. We don’t know so much about him. We know that he was called Rabbeinu Manoach, and we know that he lived about 600 years ago. And he brings two things in the name of Abba Mari, whom besides Rabi Yitzchak no other people know who it is. The father of Rabbeinu Manoach, fortunate is she who bore him, he relates that his father cut up on Shabbos, he cut for the honor of the meal, he cut up according to the order: Friday night he cut seven slices, in the morning five, and at seudah shlishis three.
Just like the order of his 5-3-7, excuse me, his 7-5-3, which sometimes we have this order, for example that every day one reads by Krias HaTorah from BaHaB, when Monday and Thursday there are three aliyos, Yom Tov there are five aliyos, and Shabbos there are seven aliyos. And also the same thing regarding the mitzva of Kiddush HaChodesh. His father had a matter, on Shabbos one cut up according to the order. If someone knows the reason and matter according to Kabbalah, or if someone wants to make research on the father of Rabbeinu Manoach.
Discussion: What Is the Reason for Lechem Mishneh?
Speaker 1: And afterwards he brings another halacha from his father that… What is the matter of lechem mishneh? Wait, I claim that it’s certainly obvious, the reason for lechem mishneh is stated in the Gemara, everyone knows, about the manna. But it’s certain that… Let’s think into it, it doesn’t make sense. The manna on Friday was two, on Shabbos was one.
Speaker 2: Ah, that’s what I asked you, that if it’s really a… We can learn that it’s really a celebration for… that every Shabbos, when a person… Today there’s an expansion, consider, once there was, for example, every day a person procured a bread for the day. To have an extra bread is a great luxury. At every meal you should have an extra bread. It’s a question, seudah shlishis you should have for Sunday. Lechem mishneh isn’t pshat that it remained for Sunday, lechem mishneh went out on Shabbos. But there’s no other way how to celebrate. We can’t celebrate, because someone could say, because one brings home two breads on Friday… But we want to celebrate, that means that one does another extra thing, besides the bread that one eats, one does something else to celebrate the lechem mishneh of the manna.
Speaker 1: I would certainly think that the meaning is that it’s not just pshat that it’s zecher laman. The pshat is, we use the zecher laman to show that Shabbos is like it’s a more beautiful day, one had more, one has two breads. Perhaps, I would have thought that one must eat both breads at the meal, because not is very fancy. Let’s think, we want to say not that we eat lechem mishneh zecher laman. The Almighty gave lechem mishneh erev Shabbos in the desert so that the Jews should have lechem mishneh, so that the Jews should have in abundance, the Jews should have for Shabbos. I just want to bring out, on Shabbos comes more blessing, you see from the manna, on Shabbos comes more blessing than a whole week. Friday, Shabbos, is the same thing. We just show a more beautiful thing, we make two breads, not just one.
In other words, once, everyone, a wealthy person ate… The Arizal says that one should put twelve breads by the door. What means twelve breads?
Speaker 2: No, I’m telling you the reason.
Speaker 1: Yes, yes, I’m saying on the twelve, I’m saying there who that is gold and tamar.
Speaker 2: No, the simple pshat is, he’s not talking about the rabbis, he puts a bread for a segulah merely. One speaks that this has greater…
Speaker 1: Very good. One puts twelve, as a remembrance, corresponding to the lechem hapanim. But that’s like the Rambam made seven corresponding to the generations. It’s a matter that one wants to make a hint with the number. But apparently, that’s the pshat. Look, it also comes after the stone that one should make the beracha on the best bread, on a good bread, on a kikar shlema, yes? He says, one can’t go be stingy that one should honor the rabbis, two for the mitzva. One makes another important bread.
Speaker 2: Ah, very good. It comes into the discussion. It’s the wheels on the bread. It’s a help of the mitzva when hamuvchar and the betzi’a. It’s very fancy that it’s spoken about getting a person by the shoulder, and puts up fifty breads on the table.
Speaker 1: I know what to there how one puts the bread. Everyone had to have two. Do I need here a rib of fifty thousand lechem. What’s missing should I make hold this? The Rav says indeed I we are hold both up.
Speaker 2: Yes. What what do in a way that… But just so the month it from the lechem mishneh?
Speaker 1: I go? I say there that it’s not missing out.
Speaker 2: Yes, true, true. That’s also a thing that we do what doesn’t miss out. By Kiddush Levana we say tipol alei mesar pachen welfare shalom aleichem. There are people who search until the other corner laid to travel someone whom to say. But if one knows from the reason, is that because one has said tipol alei mesar pachen that one should be sheltered. One says, one doesn’t mean you shalom aleichem like the four people around. But people don’t operate so. Once in a halacha, one just grabs two rolls.
Speaker 1: No, it indeed doesn’t miss out. Because the matter of lechem mishneh is to show that there’s abundance there’s abundance. And the danger that the third Jew is the mitzva min hamuvchar be, that it should indeed be beautiful rolls, not leftover things the third Jew is rolls. But that’s not the point. One does the mitzva as it says. Further.
Halacha 3 — Distribution of Slices: Placing Before Them, Not in the Hand
Chunk 4 Translation
Speaker 1: Okay, another giver. A piece, a giver first. Now, let’s go to another thing. Yes, we give slices. The one who cuts, the baal habayis (host), stands as the gadol shebakulam (greatest among them), he is the motzi (one who makes the blessing). He gives to each one, he places before each one a piece, v’eino nosein b’yado (and he does not give into his hand). He doesn’t give into the hand. V’im nosein b’yado (and if he gives into his hand), he does give into the hand, but only one, when does one actually give into his hands? It’s for a mourner. V’im nosein b’yado, harei zeh avel (and if he gives into his hand, this is a mourner).
There are those who say it’s a hint to what it says “prusa k’tzion b’yado,” but I think the simple pshat (explanation) is that it’s not nice, it’s like an oni v’evyon (poor and destitute person), one begs with the hands. For a mourner it’s okay, okay, one feels with him more like he’s a misken (unfortunate one), he’s a needy person. But essentially it’s not a nice thing, it’s not kavod (honor). It says that for a mourner, on the contrary, not because the Mishnah Berurah says that for a mourner one does this, one shouldn’t do it for a second person, they’ll think he’s a mourner, but for other people it’s not appropriate, it’s not kavod. The botzei’a (one who breaks bread) is the gadol shebakulam, he doesn’t need to bend down to him so much. It’s not just about that, I’m saying it’s not nice to give a person into the hands, it makes him feel like he’s the taker. If he’s a needy person, yes. Not a needy person, if he’s a needy person, but a regular person, he’s eating bread from the meal, one doesn’t need to feed him, one doesn’t need to give him like a poor person, placing it in his hand.
So this is the halacha. But there is the kavod of the baal habayis, that he doesn’t need to actually…
Speaker 2: No, he says yes, nosein lifneihem k’derech shemechalkim (he gives before them in the manner of distribution).
Speaker 1: Okay, how it works exactly with the baal habayis, I don’t know. One doesn’t come to him to take, but he also doesn’t need to actually…
Halacha 3 (continued) — Order of Eating: The Botzei’a Eats First
Speaker 1: Okay, v’habotzei’a posheit yado techila v’ochel (and the one who breaks bread extends his hand first and eats). The botzei’a who made the blessing, he begins and he eats first.
Okay, he eats first, and afterwards he begins distributing the food to the others.
Speaker 2: No, he gives, and afterwards he begins eating, or he eats and afterwards distributes to the others?
Speaker 1: I’ll tell you an idea, look. V’ein hamesubin rashayin lit’om ad sheyit’am hamvarech (and those reclining are not permitted to taste until the one who blessed tastes). It says that he distributes first to everyone, but they may not eat until he tastes.
Speaker 2: No, it looks like he eats first, then he distributes.
Speaker 1: Read, read the whole halacha. V’ein hamesubin rashayin lit’om ad sheyochal hu min hapas rubo shel mesubin (and those reclining are not permitted to taste until he eats from the bread, most of those reclining). You see that he’s still in the middle of saying the blessing, and he must wait for them to say amen. It must be that he tastes immediately, then he distributes to everyone. That’s how it looks.
Halacha 3 (continued) — Honoring One’s Rabbi
Speaker 1: V’amru, habotzei’a yochal lechalek kavod l’rabo, ela im ken hu gadol mimenu b’chochma (and they said, the one who breaks bread may eat to give honor to his rabbi, unless he is greater than him in wisdom). If the baal teshuvah wants to do differently and he wants to give kavod to his rabbi, he is not gadol mimenu b’chochma (greater than him in wisdom). How proper to extend his hand before him, and he wants to honor the person whom he should honor, he is permitted. It’s not a deficiency. I see here he brings that it’s not clear, there are those who say that the pshat in the Rambam is… but in short, it’s not so smooth.
Hilchos De’os Chapter 5 – Laws of Derech Eretz at a Meal (continued)
Halacha: The Botzei’a May Honor His Rabbi or One Greater Than Him in Wisdom
That’s how it looks here.
Okay. “V’im ratza habotzei’a l’hachalik kavod l’rabo o l’mi shegadol mimenu b’chochma, v’ratza sheyoshit yado kodem lo, hareshus b’yado” (And if the one who breaks bread wishes to give honor to his rabbi or to one who is greater than him in wisdom, and wishes that he extend his hand before him, he has permission). If the botzei’a wants to do differently and he wants to give kavod to his rabbi o l’mi shegadol mimenu b’chochma, and he wants to honor the person whom one should honor, that he should eat first, hareshus b’yado (he has permission). Here there’s no… I see here that he brings that it’s not clear.
There are those who say that the pshat in the Rambam is that the Rambam actually means to say that he distributes and afterwards he begins to eat, and the other argues that it’s a hefsek (interruption) and one should eat first and then distribute. There isn’t in this… I also saw about this… yes yes, one finds this for me. I also saw about this different customs among people, when a person cuts the challah, whether he makes a blessing first himself, that is, whether he eats his piece first, or he waits first to distribute to everyone.
I tend to do as the pshat of the Rambam says, k’pshuto (as its simple meaning) of the Rambam, and first one gives out to everyone and afterwards one eats. It doesn’t make sense because one is gomer (finishing), because I don’t want to be mafsik (interrupt). I’m hungry. That’s my sevara (reasoning), that’s a new sevara.
Halacha: Two Wait for Each Other at a Bowl
Okay, very good. The Rambam says further, another law at a meal: “Shnayim mamtinim zeh lazeh b’ke’ara” (Two wait for each other at a bowl). It says, if food is brought, yes, there is food, and one has already brought his plate, he may not begin to eat until the other person’s portion has been brought, because the other will sit there hungry. “Aval shlosha ein mamtinin” (But three do not wait). But three people wait, and one’s has already come, he doesn’t need to wait, because it takes longer. The two don’t need to wait for the third.
So, about a plate is that one eats from one bowl, that’s how I understand. And if one… both eat together. So, if one stops eating for a moment, one waits for him, because I shouldn’t grab everything, I shouldn’t… it shouldn’t turn out to be inappropriate. With three, as you say, three is already a whole… each one doesn’t need… one accounts for each one. That’s how I understand.
Halacha: If Two of Them Finished – The Third Stops With Them
“Gamru mehem shnayim le’echol” (If two of them finished eating) – say what you’re saying, it’s also a matter of derech eretz, it makes sense. A person sits at a meal with another, yes, he waits for the other to receive. But this is a whole big chiddush (novelty) for everyone, he’ll wait for everyone, he can’t finish.
“Gamru mehem shnayim” (Two of them finished) – two people have already finished eating, “shlishi mafsik imahem” (the third stops with them) – the third shouldn’t cry that they’ve already finished and he’s still eating. Yes. “Aval im gamru achilatam mehem shnayim, ein mafsikin lahem, ela ochlim v’ochlim ad sheyigmeru” (But if two of them finished their eating, they don’t stop for them, but they eat and eat until they finish). It’s not such a simple thing. For example, every Friday night Shabbos meals I think about when to begin zemiros (songs). It means like a bit of pressuring the people to wait to eat. So l’chora (apparently) I would have needed to look, it doesn’t say what is the majority of people, but in any case the majority of people must at least have finished. So, nu, that’s Shabbos meals, for for for…
Halacha: One Doesn’t Speak During a Meal – So As Not to Come to Danger
Okay. The Rambam says further, “Ein masichin b’seuda” (One doesn’t speak during a meal). One doesn’t talk in the middle of eating, “kedei shelo yavo lidei sakana” (so as not to come to danger). That is, it’s another law in derech eretz, but this is a law of “shelo yavo lidei sakana.” The Gemara says because the drink can go into the lungs. Yes, let’s say, that one can choke, let’s be real, the danger isn’t such a huge danger, it’s also actually a matter of mentchlichkeit (decency). How many times can one choke when one eats in the middle? It can happen.
So it’s actually that for example the halacha is actually also only relevant when one sits at a nice table. If a person just drinks a large cup of wine and he stands and talks with a friend, he also needs to pay attention, because the “shelo yavo lidei sakana” is the same thing. If he’s machmir (stringent) in hilchos sakana (laws of danger)… There’s still derech eretz that’s relevant also for a person himself, but it’s not hilchos pikuach nefesh (laws of saving life), it’s separate from the normal order of the meal. The Rambam doesn’t say that one should fulfill the mitzvah of “v’nishmartem” (and you shall guard yourselves).
Discussion: What Does “Ein Masichin B’seuda” Mean?
Also what it says “ein masichin b’seuda” doesn’t mean that one may not speak an entire meal. This means b’sha’as achila (during eating), b’sha’as (when) one is bole’a (swallowing).
V’al zeh, v’al zeh, v’al zeh (and about this, and about this, and about this) the Sages said, “v’al zeh amru she’ein tzrichin hamazon” (and about this they said that they don’t need the food). We’ve already learned the halacha that for blessings, one makes a blessing and everyone answers amen. But when people are in the middle of drinking, the people should give themselves a rest. One brings wine b’soch hamazon (during the meal), one brings wine b’soch hamazon. One is in the middle of eating and a bottle of wine comes in, is that a seder (order)?
Oh, “if b’sha’as habli’a (during swallowing)” means in the middle of eating? Yes, yes, yes. It’s good that you have a seder. We’ve learned. Ah, yes, yasher koach (well done). Panim, mazon. Yes, yes, yasher koach. Then one shouldn’t have one make the blessing on the wine, because the person will try to answer amen because he’s still in the middle of swallowing food, and that’s the danger. How do you want such a danger?
Halacha: One Doesn’t Look at the Face of an Eater
Another thing, the halacha: “Ein mistaklin b’fnei ochel” (One doesn’t look at the face of an eater). One doesn’t look at the person when he’s in the middle of eating, because perhaps he doesn’t eat so nicely. People are uncomfortable when one looks at them while eating, or one looks at his plate. One doesn’t look at another’s plate. That’s simple. It’s not derech eretz.
Discussion: The Rebbes Who Eat Publicly at Tischen
Understand? Because the rebbes who sit publicly and eat, one must ask whether one may look at their plate. They’re washed out. Okay, the rebbes are washed out before the whole world. No, he doesn’t look at the people, the people look at him. Yes. But have they perhaps come upon such a thing? Yes. Nu, nu. I know it’s very uncomfortable. For the rebbes it’s uncomfortable. Very uncomfortable for most people. No, to sit publicly and eat like that.
The people need to… I hold that the people who stand at the tisch (table) also need to conduct themselves well with derech eretz and not look at the rebbe when he eats. He may eat. He eats publicly his normal thing. Let everyone eat quietly. But they don’t just look at him.
But the rebbes, the previous rebbes, eating is for the tisch, and at the tisch eating is only the things that are appropriate. That’s also, but no difference. You understand that a person is uncomfortable, don’t look him in the face. It’s not a way.
There’s a big discussion in Chassidic sefarim (books), one doesn’t know whether one can be later when he says the Torah. He says the Torah, okay? The person who looks at the rebbe how he eats, he doesn’t hear his Torah as seriously as the eating. The Torah is hard to understand.
Halacha: A Servant Standing Before Them and They’re Reclining – He Doesn’t Eat With Them
As the Rambam says, “Shamash omed lifneihem u’mesubin, eino ochel imahem” (A servant standing before them and they’re reclining, he doesn’t eat with them). That is, everyone should know his place, the categories. Today there isn’t baruch Hashem (thank God) the role of a shamash (servant). If someone is a gabbai (attendant) of a rebbe, the pshat is that he honors a rebbe, he doesn’t have the law of a shamash. “Shamash omed lifneihem u’mesubin” is like a kind of eved (slave). “Eino ochel imahem” (He doesn’t eat with them).
Meaning to say, because he’s a waiter he’s not praised to forget. It means to say, they say it doesn’t belong to him, it’s not his food, he has no right. It’s a halachic thing.
Parable from a Distinguished Mashpia: How Much May a Guest Eat?
A distinguished mashpia (spiritual mentor) said a good word. He said, a guest usually may eat as much as he wants. Now there’s a question, how much may a guest eat? As much as he wants. As much as he wants. He says, there’s a halacha in ochel (eating), there’s a halacha in ochel. He says, I’ll tell you how one learns the halacha. There are people, singers, or music people who make music the whole wedding, they understand that they need to receive the meal. Nu, what is there to think? The person receives six thousand dollars, he needs to also receive the hundred dollars for the meal? No. Why? The person who works in the coat room there outside doesn’t eat the meal. Nu, nu, one eats because it’s a custom, and usually a baal simcha (host of celebration) doesn’t care, and in a place of poverty is in a place of wealth, but no, the halacha of “ein ochel” is certainly a historical halacha. This was accepted then that the shamash doesn’t eat.
Through Mercy: He Puts Into His Mouth From Every Dish
If you see not, you see clarifying the shamash, b’derech rachamim (through mercy), “yalitenu l’soch piv mikol tavshil v’tavshil kedei l’yashev da’ato” (he puts into his mouth from every dish in order to settle his mind). One puts into his mouth small pieces. It doesn’t mean literally so, one gives him on the plate, one gives him something to eat, kedei l’yashev da’ato (in order to settle his mind).
As we’ve seen, it’s not nice, it’s disgusting, but we see the words we see in the beginning of Maseches Pesachim, where the Gemara says that the shamash goes down to drink wine because he holds a piece of bread in his cheek, because one is going to put it l’soch piv (into his mouth). He doesn’t have a proper plate with a proper table, he doesn’t sit, he’s the one who eats standing. So he goes to seek wine, he puts down his bread on the barrel on top, because he stands there and he needs to check.
Connection to Levi Yair: He Makes a Blessing on Every Cup
As we’ve seen in Levi Yair, “mevarech al kol kos v’kos shenosnim lo” (he makes a blessing on every cup that they give him), when he would have been a guest who he knows that he wants to drink more so much and so much, the first bracha hagefen (blessing on wine) exempts. But by him it turns entirely into mercy, he seeks the mercy, because he can’t count on the baal habayis how much he’ll give him, because each time it’s like a new “mevarech al kol kos v’kos shenosnim lo, nosen lo shtiya yeteira shelo birtzon elo birtzon” (he makes a blessing on every cup they give him, they give him extra drinking not by his will but by his will).
Foundation: Derech Rachamim Is No Less Important Than a Complete Obligation
Until here we’ve learned the order that there is to give, learn more things from… from what? Do you already know? From derech eretz, from nekiyus (cleanliness), what this is derech rachamim. The Rambam means to say, l’chora, the Rambam says when people are in poverty, and this would have been that it would have cost money. He doesn’t say it’s a mitzvah. It must be a mitzvah at least like “lo tachsom shor b’disho” (you shall not muzzle an ox when it treads). That one won’t die of hunger, he has a meal at home not. But the pshat actually doesn’t go. “Lo tachsom shor b’disho” the pshat is that the ox becomes very hungry when it treads the grain. Let it eat. This actually means derech rachamim. It’s not a complete obligation, it’s derech rachamim. Yes, because it’s accepted, he has perhaps, even in the kitchen he can eat without this.
But the answer is that the shamash has l’chora something of a “payment arrangement” with the baal habayis. He needs to pay him weekly. But derech rachamim is that he shouldn’t have any distress with him. Even if he pays him “anyway,” but with the ox you never pay.
Also, one must also remember an important foundation. When it says in the Rambam derech eretz or derech rachamim, it doesn’t mean that because of this one doesn’t need to do it. One must perhaps do it even more than one must do things where it says a complete obligation. You must do it as a ben adam (human being), as a grandchild of Adam, not only as a grandchild of Avraham. Oy, this is a great obligation, the derech rachamim. And if you don’t do it, you’re an achzari (cruel person). Certainly according to the matter, as you say, sometimes it doesn’t look so. But this isn’t a gezeiras hakasuv (Divine decree), one doesn’t have to do it exactly in this manner.
Digression: Why Doesn’t One Make a Blessing on Tzedaka?
I just saw the question about… There are certain mitzvos on which one doesn’t make a blessing. I saw that there is, I don’t remember which of the Rishonim, that the mitzvos that also the nations of the world do, one doesn’t make a blessing on them. Therefore one shouldn’t make on the mitzvah of tzedaka (charity). Rav Wozner asks in Shevet HaLevi, just the opposite, the mitzvos that also the nations of the world do, should show us our greater level of kedusha (holiness), that we do it only for the Ribbono Shel Olam’s (Master of the Universe’s) kavod, we don’t do it because of the disgusting bnei adam (human beings).
But the Shevet HaLevi, and l’chora this isn’t the matter. The matter is “asher kidshanu b’mitzvosav” (who sanctified us with His commandments), we thank the Ribbono Shel Olam for the extra mitzvos. The mitzvos that all people have, we do because we are also grandchildren of Adam, for us we are grandchildren of Moshe Rabbeinu, Avraham Yitzchak and Yaakov. Yes. I make, on the extra place. The Rachmana litzlan (Heaven forbid) pshat is that it’s still basics, and the obligations are even greater, le’olam yehei adam (a person should always be). Yes, I don’t know who says this Torah, but you see that he actually held the opposite, he didn’t even know what one does. Okay.
Halacha: If One of Those Reclining Left to Urinate
Meir, perhaps I’m not such a… Yes. Okay, let’s see so. Yatza yachid min hamesubin l’hashtin mayim (If one of those reclining left to urinate), he didn’t go to the bathroom there at his place, he doesn’t need to wash at his place.
Hilchos Brachos / Hilchos De’os – Netilas Yadayim, Honor of Foods, and Conduct of Guests
Netilas Yadayim Upon Returning to the Table
Speaker 1: Yes, I don’t make an account, I still have an extra place. Therefore, I mean that the pshat is that it’s still basics and the obligations are even greater, le’olam yehei adam. Yes, I don’t know who says this Torah, but he actually held the opposite, that why not what one does. Okay, we perhaps not such a… Yes.
Laws of De’os / Laws of Blessings – Laws of the Meal: Sensitivity for the Host, Salt at Hamotzi, and Mayim Acharonim
Okay, let’s take it like this: “Yatza le’echol v’lo matza mayim” – he didn’t go wash his four amos, he doesn’t need to wash both hands. Why? Because apparently he only touched something with one hand, so where is there dirty water? But water is always lenient, that you don’t wash such dirty things. Yes, “devarim chaverim v’hiflieg” – if he went out for a long walk and wandered around, then it’s a question, because yadav askaniyos hen, he certainly touched things.
Speaker 2: And if they were mesubin for drinking?
Speaker 1: Then the mesibah wasn’t for eating where you need to wash your hands, it’s only for drinking, there’s no obligation to do that at home.
I think the language “devarim chaverim v’hiflieg” is an interesting language. He means to say that it’s over a long time. But I think he also means to say – the Rema taught us yesterday that if you’re not mesi’ach da’as you don’t need to wash again. But “devarim chaverim,” the simple meaning is that he certainly became distracted, he went for a walk, he forgot, he comes back. So “devarim chaverim” means that he certainly talked, like at a wedding.
Practical Application – Weddings
It turns out, this happens a lot, you need to know this halachah. People go to a wedding, I don’t know, maybe they dance during the seudah. People go out and in, I don’t know, they talk. No, I say dancing, if something is even more. If there’s ever yadav askaniyos hen, when the hands become sweaty and dirty from the other people. But you’ve touched a thousand people.
If there’s an uncleanliness that you shouldn’t touch your food with… If there’s a cleanliness of not touching wet food, as we learned yesterday, it’s certainly about your hands touching. Your hands have the most bacteria, and if you’ve danced with a thousand people, even though they’re holy Yisrael kedoshim and it’s a great merit, but you may be obligated to wash before you go eat. I would say that then is the main mitzvah, because then yadav askaniyos hen is even more than “devarim chaverim.”
Speaker 2: I don’t know, I think the covered places, I don’t know if sweat from a person’s hand means at all that it’s dirty. I don’t know, how can it be? I’m not saying it’s maybe medicine. It could be that it’s just missing a good thing, but…
Netilas Yadayim for Drinking
Speaker 1: Yes, when one is mesubin for drinking, when people sit for a drink-table, the point is that then there’s no problem with a drink-table, drink seudah, yes, drink seudah.
“Nichnas v’yoshev bimkomo v’notel yado” – as we said, nichnas, he goes in, not that he washes his hands before he goes in. He comes back, he went out, he comes, sits back down v’notel yado, and afterwards he says borei nefashos. Why? And they don’t say the reason, and they don’t say the reason, it must be bimkomo, sham yitol yado, mishum sham mechilah.
That means, one isn’t obligated, when a person comes in to a meal of bread, everyone knows he washed, he’s a Jew, a Jew washes before he eats bread. But here, the one who comes in from outside, he comes with dirty hands, he needs to wash his hands, he comes with a…
Speaker 2: But mesubin for drinking means a drink with beverages.
Speaker 1: No, no, no, simply, it’s not human, to sit at a meal with people who haven’t washed their hands. Right?
Speaker 2: Even if he doesn’t touch food, he only drinks beverages?
Speaker 1: Yes. Interesting.
Speaker 2: I didn’t know that you also need netilas yadayim for drinking.
Speaker 1: Now you know. You don’t need to, you don’t need to, you take a cup of water and you drink. There are indeed those who say you need to, the Rambam actually holds that you need to, but I think it’s one of humanity, it’s derech eretz. You come in, from here you learn an important thing, that the topic of netilas yadayim, there are indeed halachos of netilas yadayim, which this is also netilas yadayim. You come into a meal, in every hall it says that people should wash their hands before they go touch the food. It’s a normal thing, you come from outside, who knows where you’ve been, wash your hands. And even for drinking you also need to have netilas yadayim. It’s interesting.
Speaker 2: Because you don’t need to, if you had to it would be devarim chavivah, or also apparently to burden with water.
Speaker 1: Both, yes. But we’re also talking about the manner where there are servers standing there with little bowls of water. It’s a crazy thing when he now has to drag with him a… Nowadays you have a sink, it’s not a problem. No, not always is there a sink in front of the people. It seems like he needs to demonstrate with the water that he’s not dirty. But we’re actually talking about the system, which is correct. True, this is talking about someone standing with a glass of water. We’re talking here about kavod ha’ochlim, how to honor the food.
Kavod Ha’ochlin
Says the Rambam, “Ein manihin basar chai al hapat” – don’t put raw meat on bread. “V’ein ma’avirin kos al hapat” – you don’t pass a cup over the bread, that’s the meaning. “V’ein ma’avirin tzlochis al hapat” – don’t use the bread also to lean the plate or something.
What is all this? Simply they’re not nice things, you become disgusted, you’re about to eat.
Speaker 2: That’s the point, yes. Bread is, as the Gemara says that you need to honor a tree because a tree gives life to a person, as it says there.
Speaker 1: Yes, but I’m saying, that’s the point. People live on bread, you need to honor it. Why is a Holocaust survivor, when he saw how people throw away food, did he have a spiritual shock from it? Because he remembered how that piece of bread gave a person life.
We are very spoiled today, people throw away a lot, because they produce… It could be the halachos have actually changed a bit, because what can you do? You can’t stop. The companies produce today so much more food than people actually need to have, and the calculation is from the start that you make a wedding and you know that double what you eat goes in the garbage. But you can’t stop. But there’s such a concept of honor for the food that people live on.
Throwing Food
“V’ein zorkin es hapat” – you don’t throw bread.
Speaker 2: What do you say that Rebbes have a custom to throw apples?
Speaker 1: Bread you don’t throw. Soon we’ll see what you may throw. “V’lo es hachatichot” – you also don’t throw pieces of food.
Speaker 2: Or chatichot means pieces of bread?
Speaker 1: Do you think chatichot means pieces of meat usually?
Speaker 2: No, like chatichah…
Speaker 1: Usually chatichah in Chazal, when it says the word chatichah it means meat.
Speaker 2: If he’s a chaver, yes, okay.
Speaker 1: That’s what I think, yes.
But v’lo ochlin she’einam klufin – you don’t peel food that has no shells, like soft fruit. Tosafos says, with one you also may not throw, this is not that, because it becomes disgusting.
Bal Tashchis
Very good. We always say the word bal tashchis. The Rambam brings bal tashchis simply on ochlin. Bal tashchis is only on trees, bal tashchis is trees. No, here you see that this is a concept from the Rabbanan. It’s not to make the table, it becomes dirty, the food should be dirty.
Speaker 2: Yes, what’s wrong with that?
Speaker 1: More and more, there’s a simple meaning of not destroying good things. There’s such a concept there, but here it doesn’t say. In the Gemara it says the derasha, bal tashchis. I looked up something else. But here it doesn’t say, here it says that it’s more a concept of… it will become disgusting.
Yes, further.
Wine at Weddings
But what may you do? “U’mutar l’hamshich yayin b’tzinorot b’vatei chatanim” – there were places where there was a custom that they poured wine. They didn’t just bring how much wine you need to drink, they also sprayed wine and…
Speaker 2: Yes, it’s a concept, and later they drank it.
Speaker 1: They brought water with a pipe, later they drank it. They drank it later, they poured it in like that.
Says the Rambam, you may not be moshech with pipes, because it’s not humanity. You’ll see. Because it becomes a bit disgusting. But you drink it.
Speaker 2: That’s what it says here? Maybe everyone drinks from the same pipe?
Speaker 1: No, always, you drink from the same bottle or from the same, I don’t know what. You catch it later in a vessel, I don’t know. It’s a concept, it makes a show of the food, it’s not the normal way, but it’s not that you pour it out in the ground. But you may, because this makes simchah, it’s a certain boundary.
You don’t throw klipot and nuts, because they’re harder, it’s not like the grapes that are peeled. But only the throwing, also only mishum zerikah of simchah, not today. You think it’s dirty, it’s muddy in the ground, and they run with the vests, it becomes dirty.
Not Washing Hands with Wine
Another thing you don’t do, you don’t wash your hands with wine. “V’ein notlin yedeihem b’yayin bein chai bein mazug.” Why not? Further, because wine is wine, it’s not for washing hands. “V’chol hame’abdan eino ela over b’lo ta’aseh.” Also for example derech buz, as you see, the Rambam says that it’s yes in this shame, not as I said.
Ah, maybe he means to say l’hafik when it’s an honor for the person. Just to waste money, to show off, is not human, but for example when there’s kavod and the like, then we’ll yes.
Discussion: Shame for the Person or for the Food?
Okay. Now we’re going to learn halachos. Is it a shame for the person or for the food?
Speaker 2: It’s a shame for the person. The food doesn’t feel.
Speaker 1: I think it’s a shame for the person, that he doesn’t honor something that deserves honor. Food is something that’s serious, and a person is serious. The whole difference between a person and an animal, or one of the differences is that a person eats with a fork, okay?
Speaker 2: Okay, I know with a spoon.
Speaker 1: A person needs to be a bit, that means cleanliness, that means “v’hiskadishtem v’heyisem kedoshim.” I think that’s one of the meanings, right? There should be a certain etiquette, a certain, you don’t play, you don’t get dirty, not a pig.
Speaker 2: What’s wrong with being a pig?
Speaker 1: What’s wrong with being a pig? A pig has its nature engraved, it rolls in the mud. Is someone who goes naked such a worse prohibition than if he should have gross audacity? But here we’re not talking about that level. You need the idea, you need to, this is a part of humanity to do all these things. That means derech eretz, “derech eretz kadmah l’Torah” etc. Also on this it says.
Conduct with Guests – Not Embarrassing the Host
Okay. Now we’re going into matters of how to conduct yourself with guests. Interesting things, halachos about how to make sure not to embarrass anyone, they don’t have enough, etc.
“Asur l’orchim litol klum mi’shelifneihem” – guests sit at the meal at the host’s, and he thinks, he wants to take a piece of the food that was given to him, and give it to someone, maybe a sweet little boy there, the son of the host, to give it to him. Forbidden. Don’t do it. “Shema yevosh ba’al haseudah” – because maybe it will embarrass the host. “Shelo hayah lo mah sheyavi lefanav” – because you don’t know the situation of the host. It could be that he doesn’t have such great abundance, and the food that he prepared for you is because he wants to honor you, and now if you give away from it a bit, he won’t have enough to give you more.
Speaker 2: That’s the word?
Speaker 1: Yes. It will be a shame, the table will remain empty. The table will be empty. This is a situation, what is this situation. The point is, you need afterwards… If they learned well the Rambam in Hilchos Teshuvah, he spoke about benefiting from a chassid she’eino maspik l’va’al habayis.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: A smart Jew would never find himself in such a situation.
Speaker 2: I didn’t say that this is a chassid she’eino maspik, he’s maspik, but not enough that the children should also take.
Speaker 1: No, that’s the problem. Do you know what means a chassid she’eino maspik l’va’al habayis? A smart Jew wouldn’t find himself in such a situation.
Speaker 2: I don’t agree with you. The last situation is that the father has to live with the problem.
Laws of De’os / Laws of Blessings – Laws of the Meal: Sensitivity for the Host, Salt at Hamotzi, and Mayim Acharonim
The Guest Should Not Embarrass the Host – Continuation: The Barrel of Wine with Oil
Speaker 1: The table will be empty. This is talking about a situation, this is the twist. The point is, even more than that, because if we would learn well the Rambam in I think Hilchos Teshuvah, he spoke about benefiting from a chassid she’eino maspik lo al levado. So a smart Jew would never find himself in such a situation.
Sometimes the last with the situation that the father has to put back the… There isn’t enough also for the guests, also for the children. But you have to imagine a situation as it makes a normal case in the world that we’re turning in. You can hear such things. A Jew makes a sheva brachos at your home. A wealthy person, I’m not talking about a poor person, okay? He doesn’t have, he doesn’t have to buy. A chassid she’eino maspik is he doesn’t have, he doesn’t even have to go to the store.
I make a sheva brachos at my home, I buy myself twenty pieces of nice desserts, each one costs a dollar fifty. I don’t buy extra, I don’t have extra. I calculated there will come twenty people, and I’ll give them all dessert. Someone stands, and he sees some boy, and he gives it to him. You get it? Now I don’t have to give for the guests. Not because I can’t have, I can die of hunger, not because I’m a poor person. It’s a bit… This is a case where I need to fulfill the halachah. Look at him. Doesn’t it say so?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: It’s asked. Even if he takes his, there isn’t. There isn’t more to bring for you.
Ice cream, many times at simchas there’s no ice cream. Why? It’s not so important, you don’t buy so much. Okay, but that’s a thing.
The Rambam’s Example: “A Person Should Not Send to His Friend a Barrel of Wine with Oil Floating on Top”
Speaker 1: Okay, another interesting example something, very crazy.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: “Lo yishlach adam l’chaveiro chavis yayin v’shemen tzaf al piv.” You shouldn’t sell a barrel of wine. Sell you may, but he’s talking about sending. “Lo yishlach adam l’chaveiro chavis yayin v’shemen tzaf al piv.” A person sends a gift, a big… I’ll tell you how it’s practiced nowadays. I don’t know if it’s practiced, because maybe people have more sense. You buy a big basket, from the bottom is styrofoam, and from the top stands a bit of fruit, I don’t know what.
He says don’t do such a thing. Why? Because the other one will invite guests, he thinks he has a big basket, until meanwhile he opens it it’s empty. The example here is shemen tzaf al piv. Oil lies on top of that, oil floats up, so you can make such a trick, and from it will rise the oil, oil you can give for thousands of foods.
Speaker 2: Yes, one is another thing, he wants to make a meal for oil, I don’t know what, he wants to have both, at least it should be.
Speaker 1: Whatever, he couldn’t calculate, he says that my guest will be embarrassed. “V’chen kol kayotze bazeh, devarim elu nimseru l’vushah shel ba’al haseudah, sovrim.”
The Rema answered on this v’chen kol kayotze bazeh, because he felt a bit uncomfortable, what are two such unique interesting cases, probably in the Gemara there’s some story that was embarrassing.
Digression: The First Halachah and the Children
Speaker 1: For example, the first halachah made me uncomfortable, because if I would have written the halachah I would have said, a person shouldn’t make a meal if he doesn’t have enough for the little children who will stand there poor things, and their mouths will run and spray from desire that the father gets the dessert. That bothered me more than the guest, it doesn’t suit him for his nice guest.
Laws of Blessings Chapter 7 – Order of Hand Washing, Incense and Spices, and Cup of Blessing
Most People Are Not Thick-Skinned
Most people are not thick-skinned, most people are not thick-skinned. Most people, because he is small, he has no bully, he can’t fight back, okay, now the Torah says, I’m going to give a voice for the boy. I’m saying about this, the Rema concludes that you shouldn’t use such a thing, because it can bring shame and embarrassment. I’m with you, I mean I hear what you’re saying, it’s a great beautiful thing what you’re saying, but the reality is that people care more if the father should have than the children.
What can one do? I was at a Chanukah party, one child already struggled, they also didn’t give at the kiddush there for the children, I don’t know what. I don’t know the discussions of people who send away the children because it’s not appropriate. It’s not appropriate, go away, I’m sending you away, I don’t need you. I’m with you, he needs to be good. I’m just telling you that the reality is many people, I don’t know what one does, and exactly what the problem here will be.
The General Point: Sensitivity from Both Sides
Speaker 1: But in general, what he says here is, the Rambam already told him how much the host needs to be considerate of the guests, he should give to the servant, he should give, he should pay for each one separately. Now he says, the guests should also be sensitive. He brings you two examples from the Gemara, and he tells you that there’s much more about it, and you use your own head how to be comfortable.
And I look around, the examples help, because it makes you understanding of heart, it’s similar to “and so all similar cases.” He doesn’t say the examples for nothing, because it says so in the Gemara, but he gives you an example, now you grasp one, ah, indeed it’s not for nothing what I did then, such a thing. It’s not terrible, not that one will die of hunger, not at all, but it’s a bit of shame, one may not embarrass a Jew. And every single person, even the greatest, every single person is limited how much he has, how much he can have, it’s not a bottomless pit.
Now we’re going to learn how one finishes eating, yes?
Salt at Hamotzi – The Rema’s Custom and Its Definition
Discussion: Haven’t We Already Learned About Salt?
Speaker 1: Now we’re going to learn, we’ve finished eating. So, haven’t we already learned about salt? About dipping in salt when one begins?
Speaker 2: No, you said that we’re going to learn, we haven’t learned. It was said earlier that we only bring, that one already begins to eat before we bring the salt and bread, that there’s no concern for interruption. That’s what was said about salt.
Speaker 1: Ah, that’s interesting. Yes, that’s what I meant. Because there it was already stated that if he’s going to dip his bread with salt or in bread, one should bring it beforehand, one shouldn’t wait. He shouldn’t say Hamotzi and afterwards wait for them to bring the salt.
The Rema’s Custom: Salt on the Table as a Remembrance of the Altar
Speaker 2: According to the Rema, haven’t we said that it’s a mitzvah to always put salt? Which mitzvah is that, can you tell me?
Speaker 1: The Rema says that one should always put the salt, to hint at the fact that the sacrifices, based on the Gemara which says that in ancient times we had an altar, today we have the table of a person. What does that mean? What the person gives charity for guests, the table of a person atones. Therefore one should have salt to remember this.
Discussion: When Is the Matter of Salt Relevant?
Speaker 2: It’s a matter, because even according to the Rema it’s also apparently only the matter when one sits at a proper Shabbat meal, there are guests, one should put salt. But it doesn’t mean that a person finds himself that he must take along a little bit of salt when he buys a sandwich. Apparently even according to the Rema not. Not only that, it says that the table of a person atones doesn’t mean what he eats with salt, rather it means the table of a person atones means what he takes guests.
Speaker 1: Certainly. You can say that every Shabbat meal, because the proper Shabbat meal is with guests. In honor of Shabbat is a distinction. In honor of Shabbat, no? The meal, that’s also a matter to make a meal in honor of Shabbat. But the table of a person atones can also mean the meal with the children. The children are your guests, yes. I agree with you.
Today One Doesn’t Need to Put Salt – The Bread Is Already Salted
Speaker 2: But not only that, it also says in the Acharonim that today one doesn’t need to put in salt, because in the bread usually one already puts in salt.
Speaker 1: Ah, the bread is already salted.
Speaker 2: And it also says, only coarse bread, fine bread doesn’t need, and this doesn’t need is also not in Shulchan Aruch.
And I don’t believe there’s one bread, I mean except if someone buys “salt free,” I don’t know, every thing that you buy has salt in it. Almost every single thing that one buys in a store already has salt. So, I don’t know, I don’t understand. No, not only that, therefore, you must understand, to dip in salt means something. I don’t want to get into these things, because it’s a practical halachic ruling, there are practical differences.
The Main Matter of Salt: Honoring the Slice of Hamotzi
Speaker 2: But I’ll tell you, if you buy a “sourdough” challah for example, or something like that which doesn’t come with any salt, doesn’t come with any taste, you must see that you add salt, or mustard, I don’t know, you add salt, give it a taste. That’s what it means to say, that when one takes the slice of Hamotzi one must honor it, one must eat it with the best baked goods, and one should eat it with the full taste. One adds with salt. If you plan to spread butter on the bread, you should already spread also on the first piece that you make Hamotzi on. That’s the matter of salt.
Digression: Interruption at Hand Washing and Honor of the Slice
Speaker 2: And exactly the opposite, they say, there are many times places that are concerned that the sink of the hand washing is far, one puts small pieces of bread near the sink, you know the situation, that one should make Hamotzi near the washer of hand washing, and one is strict about the interruption. One is strict about the interruption when hand washing, but afterwards you don’t eat your Hamotzi properly, that it should be from the best slices, and Hamotzi one must make on the piece that one put the jam on, on the hand washing that one put the jam on. The same thing salt. Even if it doesn’t say in Shulchan Aruch that one should bring salt, that means that one should make before the Hamotzi, one should make a tasty piece. If you’re never going to put in salt, I’m just giving an example, then you put it for the sake of the remembrance, because it doesn’t say so in Shulchan Aruch.
Discussion: Dipping in Salt in Practice
Speaker 2: So these things are piled up. Sometimes it happens at a Chassidic class, there’s salt there, he dips it into something, he says, “Ah, this has salt,” he dips it into the dip. Yes, but if you don’t plan to eat the dip, if you don’t plan to eat the whole bread with the dip, you can also the piece that you make Hamotzi on, let it already be a tasty piece. No, it doesn’t have salt, but he wants to fulfill the mitzvah of salt, he says. But the roll itself has salt. Can you dip the roll into itself? No, good.
The Chazon Ish’s Position: Intentions Don’t Need to Be Literal
Speaker 2: And indeed in the Chazon Ish, not in Shulchan Aruch, it’s brought from him, I remember, that there are people who say, but the Arizal says some intention, there’s an intention, salt is the gematria of bread, there are three letters, one sweetens the three judgments with the three kindnesses. He says, well, who says that one can’t have the same intention on the salt that’s already in the bread? That’s not a rabbi. Intentions one can also make, but it works that way. Not to be any… One doesn’t need to use a sign that goes out, one doesn’t need to use a sign, not to be so literal.
Order of Mayim Acharonim – Who Washes First?
Speaker 1: Okay, now we’re going to learn how one finishes the meal, okay? One’s going to put away the bread, one’s going to take away the table. One cleans the table, one takes away the table. Why was it then? You see a Mishnah, yes, and Beit Shammai said the opposite.
Discussion: Why Does One Clear the Table Before Mayim Acharonim?
Speaker 2: Why does one honor before the… after washing? Yes? Before washing? Why does one clear before washing? Because one doesn’t want that it should remain…
Speaker 1: Ah, because one is afraid that there’s a piece of bread there, and he’s going to wash, he’s going to wash on bread. It becomes prepared for the bread.
Speaker 2: Yes, it becomes a crumb of water of an olive’s bulk, one carries down the water. At least one needs to be concerned. But it can happen a simple ring that has an olive’s bulk, at least one needs to clear the house still before… It’s not any…
Speaker 1: On the table it happens very many times that there are pieces of challah. And after all, we who prepare ourselves to wash mayim acharonim on the table, perhaps one needs to take down the table before one benches. The same reasons.
The Rambam: The Leader Washes First
Speaker 1: How is the order of mayim acharonim? Whoever blesses Birkat Hamazon, he washes his hands first. The one who blesses Birkat Hamazon, he is the one who… The host leader blesses Birkat Hamazon, he washes the first mayim acharonim. Why? So that the great one should not delay and the small one wait for him. So that the great one shouldn’t have to wait for the small one.
The answer is, so that the great one should not delay and say the zimmun until others wash. That means, the great one is the one who benches Birkat Hamazon?
Speaker 2: Ah, and he says that because of this, apparently one would obligate the great one, but it’s not appropriate that the great one should stand with soiled hands.
Discussion: What Does “Soiled Hands” Mean?
Speaker 1: Means wet from the water, or soiled hands means dirty before washing?
Speaker 2: Again, as long as he hasn’t blessed Birkat Hamazon his hands are soiled.
Laws of Blessings Chapter 7 – Order of Hand Washing, Incense and Spices, and Cup of Blessing
Order of Hand Washing – First Waters and Last Waters
Each Greater Than His Fellow Precedes His Fellow
Speaker 1: He translates, so that the great one should not sit with soiled hands until the last one washes. Isn’t it that the great one is the one who benches Birkat Hamotzi?
Speaker 2: No, he says that ideally one would have had to honor the great one, but it’s not appropriate that the great one should stand with soiled hands.
Speaker 1: Means wet from the water, or soiled hands means dirty before washing?
Speaker 2: Again, each greater than his fellow precedes his fellow. Ah… I mixed up then. On the contrary, the most important person should bench. Or he doesn’t say explicitly who should bench. Ah, that’s what he means? A rabbi, wealthy person and students, the rabbi who benches should also be the first to wash first waters, so that he should be the first to clean his hands. It’s not a law in Birkat Hamotzi, it’s a law in giving the first opportunity of washing to the great one.
Speaker 1: Okay. Let’s go further.
And the Rest of the Hands – And the Rest of the Students at the End
Speaker 2: And the rest of the hands, and the rest of the students at the end, one after another, after the host. And we don’t honor in this, for we don’t honor with soiled hands.
Speaker 1: What is this not honoring? What’s the translation? It’s not honoring with the washing of hand washing one before the second? One before the other?
Speaker 2: Rather it goes one after another, for we don’t honor with soiled hands. When a person has soiled hands, it’s not a time to honor the other. First you should clean your dirty hands.
And not in walking the way, on a road, when one goes along the way, it’s not the rabbi should go first, everyone goes along the way. And not in their binding, but at the wide entrance and the mezuzah. Only when one goes in through a wide entrance and the mezuzah at the time of entry, then is when the rabbi needs to go in first.
Discussion: Why Don’t We Honor with Soiled Hands?
Speaker 1: I thought that it’s more something of a matter, here there’s no honored place. It’s something that one does it for necessary. One has dirty hands, one needs to wash it off. One doesn’t do here something a… It’s not any beautiful situation. But honor, you give me the first bar in a beautiful study hall, I go in first. Just I stop on the way, on the traffic light, there’s no connection to honor, it’s not a situation of honor. That’s how I understand it.
Speaker 2: Something I’m missing here with the matter of soiled hands. I know there’s a dispute in the Gemara, but let’s skip it. Okay.
Completion of Hand Washing – Drying the Hands
Speaker 2: Further, completion of hand washing. Okay, one has finished, one has finished, one has dried the hands. Here he says that one must dry the hands. We’ve already learned this once. We’ve already learned this! Ah, we’ve learned this! Before eating, at least, we learned it. Yes.
And… I haven’t finished the Raavad. One can’t finish. Let’s finish, it’s already very late. Okay. Already very long. Do you know how much the Raavad speaks to this chapter? There’s a length.
Speaker 1: Okay, the Birkat Hamazon. One has washed mayim acharonim, cleaned oneself, and one has benched Birkat Hamazon. Please read for us.
Speaker 2: Yes. I’m going to try again to look into the book, because we don’t have much time to go into it.
The Raavad’s Question on the Order of Mayim Acharonim
Speaker 2: Okay, to the Raavad. So afterwards there’s a new order. One used to, since it’s a basin, one used to bring two things, it’s called a basin, which one doesn’t use anymore. I don’t know exactly what that is. It’s something that makes a good smell, something like that. That’s how it looks.
And what’s the order? One makes a blessing, one makes a “who creates species of spices” on this. So the great one who benches Birkat Hamazon, the same one, ah, you see that the great one benched, he previously stood as the leader who blesses.
Ah, so the Raavad had the question, he says that it says that the rabbi gives permission for another to bench. He says another reason why the one who blesses, the person that the rabbi gives him permission to bench, if not the rabbi himself benches, there’s another reason why he should wash first mayim acharonim, so that he should have a chance to look into Birkat Hamazon. He’s going to be the one who’s going to read it aloud, he should quickly look into the book. The rabbi, he knows Birkat Hamazon, it’s only a matter of honor that he should be first. But if one gives a second person, it’s a good order, because he washes mayim acharonim, and afterwards, because the crowd washes mayim acharonim, he has time to look into Birkat Hamazon.
Speaker 1: Okay, so that’s the correction. Okay, every single person, it’s not clear how one does with the blessing.
Incense and Spices After the Meal
And They Bring Him Incense
Speaker 2: Okay, now, okay, and they bring him incense. One brings him, we’ve already spoken about this. One brings him incense, and one makes a blessing on the incense. It’s a special blessing that one says “who creates species of spices,” and blesses on the wine. If one brings wine at Birkat Hamazon, not at Birkat Hamazon, afterwards?
Speaker 1: No, before.
Speaker 2: Yes yes, that’s how it goes. So he brings him, as one says, a cup holding a quarter or more than a quarter, and he brings spices.
Speaker 1: What is this spices? Spices for every single person?
Speaker 2: Birkat Hamazon. In the Zohar it says so, that one takes Birkat Hamazon with havdalah, with spices. Spices is not the same thing as incense. Spices is spices.
Order of Blessings – Wine and Spices
Speaker 2: And one holds the wine in his right hand, and the spices in his left hand, and one benches. Afterwards one makes a blessing on the wine, and afterwards on the spices. Okay?
Speaker 1: And if one has spice oil, what is that?
Speaker 2: Spices is not the same thing as incense, right? It’s a different thing. Both one makes to smell. That’s not expensive. I have one called incense, and one called spices. I don’t know exactly what the difference is.
That was the order, it’s a beautiful order. One needs to reintroduce bringing spices after every meal. You know?
Spice Oil – Anointed on the Head of the Servant
Speaker 2: And afterwards it’s so, and if one has spice oil or incense, what is that? There are different types of spices. There are spices which is an oil that smells good. He says, “anointed on the head of the servant”. One gives it to the servant on his head, in his hair. Here one sees that the servant may not go with a hat, because I don’t know how one can make the head of the servant.
Speaker 1: Yes.
Discussion: Why Does One Hold Spices in Hand While Benching?
Speaker 1: What’s the simple meaning why one needs to hold the spices in his hand? If he’s going to make the blessing, he should hold the whole spices a whole Birkat Hamazon?
Speaker 2: After Birkat Hamazon, if he will make spices, he should lift it then. I don’t know.
Speaker 1: Like vessels of service for the benching, they are like made to connect to the benching, like the cup of blessing.
Speaker 2: I don’t know. Do you know?
Speaker 1: No.
Speaker 2: We do so at havdalah indeed, one holds the spices.
Speaker 1: Who says one should hold the spices?
Speaker 2: Because it says in the Shulchan Aruch that one should do it. It says it here.
Speaker 1: Yes, it says in the Shulchan Aruch that one should hold the besamim (spices) by the borei pri hagafen (blessing over wine) and afterwards.
Speaker 2: Yes. That’s what we’re talking about. One makes the besamim, one makes the havdalah.
Speaker 1: But here we’re talking about that one must already do it during bentching (Grace After Meals), before that.
Speaker 2: Certainly, usually, one is still at seudah shlishit (third Sabbath meal), one makes havdalah. The poskim (halachic authorities) need maariv (evening prayer) in between, I don’t know why. It’s a different topic.
Speaker 1: Now it’s like this, one must daven (pray) maariv in between.
Speaker 2: You have an answer, you say it’s still before the blessing of havdalah over the cup.
Speaker 1: Well, well, a good question. I have a question why.
Speaker 2: And afterwards, the Zohar says that one may not be mechalel Shabbat (desecrate the Sabbath), and therefore he says kaddish d’sidra, and afterwards maariv.
And now we’re not learning motza’ei Shabbat (Saturday night), we’ll see there. I don’t know.
The Rambam Here Speaks of Weekdays
Speaker 1: Why should one bother him now with holding besamim in his hand? He can take it after bentching. Okay. Fine. It appears that the Rambam… no, the Rambam doesn’t speak here specifically about havdalah, there one needs to check. Here we’re talking about during the week, he holds besamim because he’s going to make a blessing on it after bentching. Because according to the Rambam the order after eating is smelling.
Speaker 2: And the Rambam speaks here openly?
Speaker 1: The Rambam here speaks of weekdays. The Rambam doesn’t say here anything about Shabbat. Something I’m uncertain about then. Let’s talk about havdalah, he doesn’t say which hand should hold the havdalah. He speaks of during the week, he should make a large meal, the order was it comes with mugmar (incense), it comes with besamim.
A Torah Scholar Doesn’t Go Out with Perfumed Hair
Speaker 2: Okay, so now, if the besamim is a matter of spreading… Okay, let’s finish. If the oil, a talmid chacham (Torah scholar) doesn’t go out in the street with perfumed hair. Because a talmid chacham, he must wipe the oil on the wall, he must wipe himself off, one goes and smears it and one continues.
The Cup of Blessing – Laws and Enhancements
The Cup of Blessing Is Not Indispensable
Speaker 2: Now then, one must learn another law about the kos shel bracha (cup of blessing). It appears that this too is derech eretz (proper conduct), they had great respect for the kos shel bracha. The Rambam says, although Birkat HaMazon (Grace After Meals) doesn’t require wine, there’s no obligation to make wine for Birkat HaMazon. If one made wine, one cannot… It’s the whole custom of the Rambam, it appears, I think the Sephardim also do this generally, every kos shel bracha one also brings besamim. Did you know?
Speaker 1: Almost every cup at a wedding one makes besamim.
Speaker 2: Apparently the Rambam means such a thing, but it’s a matter to do this… Just as it makes sense to bentch with a cup, it makes sense to bentch with the besamim. It would indeed, it follows like this. Simply the Rambam means here, and the Rambam says if one makes wine, not us, but if one must do a few things with the cup.
Preparation of the Cup of Blessing
Speaker 2: One must wash the kos shel bracha from inside and rinse it from outside, he must wash it from inside and wash it from outside.
And fill it with pure wine, he should fill it with raw wine, that means not mixed. And when he reaches Birkat HaAretz (blessing for the Land) he puts into it a little water so that it will be fit for drinking. It’s an interesting order.
Speaker 1: What does one do before Birkat HaAretz?
Speaker 2: I don’t know. It’s a nice order. Or one mixes the wine in the middle of bentching at… He says that part of the praise of Eretz Yisrael (Land of Israel), apparently in Eretz Yisrael it makes sense, it’s a praise of Eretz Yisrael that the wine is so strong that one drinks it with mixing.
Speaker 1: Okay. Because there one does it at Birkat HaAretz.
Speaker 2: He brings this from… I don’t know from where he brings it. Because this is a secret. Here one conducts oneself this way, one pours in a little water into the wine at Birkat HaAretz. He says that Rabbeinu Menachem points to the abundance of Eretz Yisrael. Okay, it makes sense. We saw that the main blessing is Birkat HaAretz.
One Doesn’t Speak Over the Cup of Blessing
Speaker 2: “And one doesn’t speak over the kos shel bracha” – it means one doesn’t talk in between until the one blessing drinks the kos shel bracha. “Rather everyone drinks from the drinking of Birkat HaMazon and they are silent and drink” – you see it’s not clear when there’s an interruption between the bentching and the kos shel bracha. Not clear.
Ten Things for the Cup of Blessing
Speaker 2: The Gemara says that ten things stand on the ten rules, but the Rambam who very much likes to make numbers doesn’t bring the ten things.
Speaker 1: Yes, because the Gemara says that one doesn’t follow all these things.
Conclusion of Chapter 7 – Laws of Proper Conduct at a Meal
Speaker 2: So, until here is laws of chapter 7, laws of derech eretz at a meal.
Speaker 1: Yes, but there is included various things that have to do with the blessing.
Speaker 2: One must understand, it could be that a blessing simply like that wouldn’t receive such honor, but because it’s a meal, because it’s part of derech eretz at a meal, because it’s Birkat HaMazon, the cup, all these things. Fine.
הלכות ברכות פרק ז׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב״ם הלכות ברכות, פרק ז׳, הלכות י״א–ט״ו
—
הקדמה: דער רמב״ם׳ס פרק וועגן דרך ארץ בסעודה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה… וכולן דרך ארץ הן”
פשט: דער רמב״ם הייבט אן א נייעם פרק וואס באהאנדלט הלכות דרך ארץ בסעודה — ווי אזוי מען פירט זיך ביי א סעודה. ער באטאנט אז אלע דאזיגע מנהגים זענען “דרך ארץ.”
חידושים און הסברות:
1. פארוואס שטייט דער פרק דא אין הלכות ברכות? דער פרק איז נישט ממש אן ענין פון ברכות — ער איז נאר slightly connected. דער לאגישער פאדעם איז: הלכות ברכות → ברכת הזימון → מענטשן זיצן צוזאמען ביי א סעודה → דרך ארץ בסעודה. דאס איז אן אינטערעסאנטע סטרוקטורעלע באמערקונג וועגן דעם רמב״ם׳ס סדר.
2. דער רמב״ם׳ס סדר לעומת דעם שולחן ערוך׳ס סדר: דער שולחן ערוך איז א “גייד בוק” וואס באגלייט א מענטש לויט סדר היום (השכמת הבוקר, דאווענען, ארבעטן, מנחה, א.א.וו.), אבער דער רמב״ם׳ס ספר גייט לויט סדר המצוות, נישט לויט סדר הזמנים. דעריבער איז עס אומגעוויינטלעך אז דער רמב״ם לייגט אריין א גאנצן פרק וועגן דרך ארץ בסעודה, וואס איז מער א פראקטישע הנהגה ווי א פארמעלע מצוה.
3. מחלוקת אין פשט פון “וכולן דרך ארץ הן”:
– שיטה א׳: יעדער פרט פון דרך ארץ בסעודה שטאמט אייגנטלעך פון אן אנדערע הלכה — געזונט-ענינים זענען א סניף פון “ונשמרתם,” כבוד פאר דעם טאטע איז כיבוד אב, כבוד פאר דעם בעל הבית באלאנגט אין ספר המדות. נאר ווייל אלעס קומט צוזאמען ביי א סעודה, האט דער רמב״ם עס צוזאמענגעשטעלט דא.
– שיטה ב׳ (ר׳ יצחק): דער רמב״ם׳ס לשון “וכולן דרך ארץ הן” קומט אויסצושליסן אז עס זענען ספעציפישע הלכות (ווי הלכות ברכות, כיבוד אב, א.א.וו.) — פארקערט, אלעס איז איין קאטעגאריע: דרך ארץ. אפילו ענינים וואס מ׳וואלט געמיינט זענען הלכות ברכות (ווי מצוה מן המובחר לבצוע על שלם) זענען אייגנטלעך דרך ארץ, נישט א דין אין ברכה.
– ר׳ יואל דוד שווארץ׳ס פשט: וואס איז דער קשר צווישן אלע דאזיגע פארשידענע הלכות? דער רמב״ם זאגט מיט “כולן דרך ארץ הן” אז דאס איז דער מאכד — אלעס איז פאראייניגט אונטער דעם באגריף “דרך ארץ.”
4. צו איז דרך ארץ בסעודה א חיוב? דער רמב״ם זאגט ביידע לשונות: (א) חכמי ישראל האבן עס איינגעפירט, (ב) עס איז דרך ארץ. דאס ווארפט אויף: איז דער חיוב ווייל חכמים האבן עס מתקן געווען, אדער ווייל דרך ארץ אליין איז א חיוב?
5. גילט דרך ארץ בסעודה נאר ביי א פארמעלע סעודה? איינער וואס כאפט א סענדוויטש אין קאר (א יונגערמאן וואס ארבעט שווער אדער א מתמיד) איז נישט מחויב אין די דאזיגע הלכות, ווייל עס איז נישט א “סעודה.” ער איז אבער נאך אלץ מחויב אין נקיון און ברכת המזון בכוונה. דער רמב״ם שרייבט נישט אז יעדע מאל וואס מ׳עסט דארף מען מאכן א סעודה — נאר ווען מ׳מאכט א סעודה, זאל מען עס טון מיט דרך ארץ. ר׳ יצחק האט אבער אפגעשטעלט: אויך אין קאר דארף זיין דרך ארץ — נאר אויף אן אנדער אופן.
6. דער רמב״ם רעדט וועגן אן אידעאלע סיטואציע: דער רמב״ם רעדט אסאך וועגן א “מצליח” — א בעל הבית וואס האט קינדער/משרתים וואס באדינען אים, מיט בעטן, א שיינע סעודה. דאס איז אפשר נישט די מציאות פאר רוב מענטשן, אבער דער רמב״ם מאלט אויס דעם אידעאלן בילד — “ווען אלעס ארבעט פאר אים, וויאזוי דארף ער עס מאכן די בעסטע וועג.” די הלכות סעודה זענען געשריבן געווארן פאר בעלי בתים חשובים — ווער גייט קודם, ווי מען לייגט דעם כלים, א שמש (באדינער) ביי טיש. אבער פונדעסטוועגן, יעדער איד דארף זיך פירן מיט דרך ארץ — אפילו עני שבישראל, ווי מען זעט פון דער משנה (פסחים) “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” — א גאנצע וואך עסט ער נישט בסעודה, אבער שבת, יום טוב, פסח מאכט ער א סעודה כראוי.
7. חומרות זענען געמאכט פאר בעלי בתים, נישט פאר יעדן. א מעשה פון א יונגערמאן וואס האט חול המועד אין פארק זיך געשלעפט קויפן א באטל זאלץ פון א גוי׳אישע גראסערי כדי מקפיד צו זיין אויף זאלץ ביים ברויט — אפשר טוט ער בכלל נישט די ריכטיגע זאך, ווייל די חומרות זענען געמאכט פאר מענטשן וואס לעבן א נארמאלע לעבן אלס בעלי בתים חשובים. אויך מענטשן וואס לעבן אין שווערע סיטואציעס (ווי גרושים) דארפן נישט אנגעלאדן ווערן מיט חומרות וואס זענען נישט פאר זיי אדרעסירט.
8. צוויי סארטן עקסטרעמע הלכות: ס׳איז דא הלכות חסידות / חומרות פאר “אריסטאקראטן” (luxury הלכות), און ס׳איז דא הלכות פאר דעם פועל וואס האט נישט קיין צייט — למשל, א פועל מאכט נאר צוויי ברכות ביי בענטשן ווייל ער האט נישט קיין צייט. דאס ווייזט אז די תורה קאווערט אלע סארטן מענטשן — עשירים און עניים — וואס איז אנדערש פון א וועלטליכע קאנסטיטוציע וואס איז געשריבן פון איין סארט מענטשן.
9. דער ענין פון הכרת הטוב אלס מוטיוו פון דעם פרק: הלכות ברכת המזון בכלל איז שטארק פארבונדן מיט הכרת הטוב, און דער פרק ספעציעל האט צו טון מיט מכבד זיין דעם גדול שבכולם — וואס איז אויך אן אויסדרוק פון הכרת הטוב.
[דיגרעסיע: פארוואס חסידישע אידן האבן אפגעמאכט עטיקעט] — די דייטשע קולטור האט זייער שטארק מקפיד געווען אויף עטיקעט, און נאכ׳ן חורבן האבן אונזערע עלטערן אונז אויפגעצויגן מיט א שנאה צו דייטשע קולטור. דאס האט גורם געווען אז מען האט אפגעלאזט דרך ארץ בסעודה, און עס האט גענומען צייט ביז מען האט צוריק אנגעהויבן אפּרישיעיטן דרך ארץ.
—
הלכה א: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה
דער רמב״ם: “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה.”
פשט: דער עלטסטער/חשוב׳סטער וואשט זיך די הענט ערשט. דער גדול באקומט דעם כבוד צו וואשן ערשט, אזוי ווי ער באקומט כבוד ביי ברכת המזון.
חידושים און הסברות:
1. מחלוקת רמב״ם און רא״ש וועגן ווער וואשט זיך ערשט. דער רא״ש איז נישט מסכים מיט דעם רמב״ם. דער רא״ש׳ס טענה: אויב דער גדול וואשט זיך ערשט, און ער איז דער בוצע (ער שניידט און פארטיילט דאס ברויט), דארף ער ווארטן ביז יעדער ענדיגט זיך וואשן און זעצט זיך אוועק — און ערשט דאן מאכט ער המוציא. דאס מאכט אים דעם מערסטן מפסיק צווישן נטילת ידים און די סעודה, וואס איז א פראבלעם לויט וואס מען האט פריער געלערנט אז מען דארף ווי ווייניגער מפסיק זיין נאך נטילה. דעריבער האט דער רא״ש זיך געפירט אז דער גדול וואשט זיך לעצט.
2. דער רמב״ם האלט נישט אז דאס איז א פראבלעם פון הפסק. דער רמב״ם האט נישט אזוי מקפיד געווען אויף דעם הפסק, ווייל ער האלט אז ווען דער גדול רעדט מעניינא דסעודה — “קינדער, האט זיך שוין געוואשן, איך גיי שוין מאכן המוציא” — איז דאס ממש מעניינא דסעודה, נישט קיין הפסק. דער רמב״ם האט מער מקפיד געווען אויף טירחא דציבורא (נישט מאכן אלעמען ווארטן) און אויף כבוד (דער גדול באקומט דעם כבוד ערשט). דאס איז אפשר בכלל נישט א מחלוקת להלכה — ס׳איז נאר דרך ארץ, און יעדער קען מדגיש זיין וואס ער וויל.
3. מנהג למעשה: א מנהג איז אז דער טאטע וואשט זיך אלעמאל לעצט נאך אלע קינדער (ווי דער רא״ש). אנדערע פירן זיך אז דער טאטע וואשט זיך קודם.
—
הלכה א (המשך): סדר ישיבה — מסבים
דער רמב״ם: “ויושב ומסבים, והגדול מיסב בראש… שאין לו אלא מסב אחד.”
פשט: נאכ׳ן וואשן זעצט מען זיך אנגעליינט (מסבים). דער גדול זיצט בראש — ביי דער שפיץ. דער שני (צווייטער אין חשיבות) ליגט ביי דעם גדול׳ס פיס (למטה ממנו), ווייל אזוי קען דער גדול רעדן מיט אים אן אויסדרייען דעם קאפ.
חידושים און הסברות:
1. “למטה” מיינט ליטערעלי אונטער זיינע פיס. מען האט נישט געזעסן אויף הויכע שטולן. דער גדול איז אפשר געזעסן א טראפ העכער (אויף מער קישנ׳ס), און דער תלמיד אונטער אים. דאס איז דער מקור פון “מסב אצל רגלי חכמים” — דער תלמיד וואס איז געזעסן נאנט צום גדול איז ממש געווען ביי זיינע פיס.
2. אלטערנאטיווע שיטה אין סדר ישיבה: אויב מען דרייט דעם סדר, איז דער שני למעלה ממנו (העכער פון זיין קאפ) און דער שלישי למטה ממנו. די גמרא זאגט אז דער גדול רעדט מער מיט דעם חשוב׳ן (שני), נישט מיט׳ן שלישי.
3. דאס רעדט פון א רבי מיט תלמידים, נישט פון א פאמיליע. די הייערארקיע פון ישיבה (ווער זיצט וואו) איז פאראלעל צו הלכות תלמוד תורה וועגן ווי דער רבי זיצט. אין א שטוב איז נישטא אזא הייערארקיע — א טאטע נעמט דאס קינד וואס ער וויל מקרב זיין לעבן זיך. א שאלה ווערט געשטעלט צו די מאמע זאל זיצן נעבן דעם טאטע מצד כיבוד אב ואם, אבער עס בלייבט אפן. מ׳ווייסט אויך נישט צו ווייבער האבן בכלל געגעסן צוזאמען ביי די סעודות — דאס איז מנהגי חז״ל וואס זענען בערך מנהגי רוים.
4. די הלכה איז היסטאריש. למעשה, אויסער אין מזרח׳דיגע קהילות וואו מען זיצט נאך אזוי, איז דער גאנצער סדר פון מסבים היסטאריש. ביי ספרד׳ישע משפחות פסח זיצט מען ממש מסבים אויף דער פלאר ווי ס׳שטייט אין תורה.
—
הלכה ב: בעל הבית בוצע — ברכת המוציא און שניידן דאס ברויט
דער רמב״ם: “בעל הבית מברך המוציא לחם” — ער מאכט די ברכה און שניידט דאס ברויט נאך די ברכה.
פשט: דער בעל הבית מאכט המוציא און שניידט דאס ברויט נאך די ברכה.
חידושים און הסברות:
1. מחלוקת רמב״ם און הגהות מיימוניות וועגן שניידן פאר אדער נאך די ברכה. דער רמב״ם הייסט אז מען זאל נישט בוצע זיין (שניידן) פאר מען ענדיגט די ברכה — מען מאכט ערשט די גאנצע ברכה אויף א פת שלימה, און נאכדעם שניידט מען. די הגהות מיימוניות האט מקבל געווען אנדערש: מען זאל קודם אויפשניידן (אנשניידן) און האלטן די ברויט, און דאן מאכן די ברכה — אזוי ווי מיר טוען אין די וואכן (מען שניידט אריין א ביסל פאר די ברכה). דער טעם פון די הגהות מיימוניות איז וועגן הפסק — דאס שניידן נאך די ברכה איז א הפסק. דער רמב״ם האלט אז דאס איז נישט קיין פראבלעם פון הפסק, און ער וויל דווקא א ברכה אויף א פת שלימה (זלזול השלמים — נישט מזלזל זיין אין שלימות׳דיגע ברויט).
2. דער רמב״ם איז ווייניגער מקפיד אויף הפסק צווישן ברכה און עסן — ער האלט נישט אז דאס שניידן נאך די ברכה איז א פראבלעם פון הפסק, ווייל דאס שניידן איז חלק פון דעם פראצעס פון עסן. אין די וואכן (ווען מען האט נישט קיין שלימות-ענין ווי שבת) פלעגט מען זיך נוהג זיין כמעט אינגאנצן אויפשניידן פאר די ברכה, נאר עפעס לאזן.
3. ביי קליינע בולקעלעך/ראלס הייבט זיך נישט אן די גאנצע שאלה — מען קען עס פשוט ברעכן. די שאלה איז נאר ביי א גרויסע ברויט וואס מען דארף שניידן פאר אסאך מענטשן, וואס דאס נעמט צייט.
—
הלכה ב (המשך): בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון
דער רמב״ם: דער בעל הבית איז דער וואס שניידט אויף (בוצע) און טיילט פאר יעדן, ווייל ס׳איז זיין ברויט. דער אורח מברך ברכת המזון — “כדי שיברך בעל הבית.”
פשט: דער בעל הבית טיילט אויס ווייל ער ווייסט וויפיל צו געבן. אויב ער גיט אן אורח צו טיילן, וועט דער אורח נישט וויסן וויפיל צו געבן, און וועט מורא האבן צו געבן צופיל אויף דעם בעל הבית׳ס חשבון. ברכת המזון זאל זאגן דער אורח, ווייל אין נוסח ברכת המזון איז דא א ברכה פאר׳ן בעל הבית, און דער אורח קען עס זאגן ווען ער בענטשט פאר אלעמען.
חידושים און הסברות:
1. דער אורח׳ס בענטשן איז א טיפערע זאך. דער אורח גיט א שבח פאר׳ן אייבערשטן און פאר׳ן בעל הבית, ביידע. ברכת האורח איז ווי א “נימוס׳ל, א רמז׳ל פון די גרויסע ברכת המזון” — מען בענטשט דעם גרויסן בעל הבית (הקב״ה) דורך דעם אורח וואס בענטשט דעם קליינעם בעל הבית. דער מקור איז פון אברהם אבינו וואס האט איינגעלאדנט געסט און געזאגט “בענטש פאר׳ן אייבערשטן.”
2. “ואם היו כולם בעלי בתים — גדול שבהם בוצע.” “כולם” מיינט א פאמיליע אדער שותפות וואו קיינער איז נישט אורח. דער גדול שבהם איז דער וואס בוצע און מברך ברכת המזון.
—
הלכה ב (המשך): גרויסע פון די פרוסות
דער רמב״ם: “ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”
פשט: דער בוצע (בעל הבית) זאל נישט געבן צו קליינע שטיקלעך — עס זעט אויס ווי ער איז קארג (צר עין). אפילו אויב דער אורח קען בעטן נאך, עס זעט אויס צר עין.
חידושים: מען רעדט ספעציפיש ווען ס׳איז דא אן אורח וואס קען האבן אזא געפיל — ביי א טאטע מיט זיינע קינדער איז עס אנדערש.
—
הלכה ב (המשך): ממקום שבישולו יפה יפה
דער רמב״ם: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”
פשט: מען זאל שניידן פון דארטן וואו ס׳איז גוט געבאקן.
חידושים:
1. דאס איז א כבוד פאר די ברכה — מען מאכט די ברכה אויף דעם בעסטן שטיקל. ס׳איז נישט בלויז א פראקטישע זאך (צו פארמיידן הפסק), נאר א ענין פון כבוד.
2. [דיגרעסיע: מעשה פון מנשה המלך און רב אשי] — די באקאנטע גמרא אין סנהדרין: רב אשי האט גערעדט וועגן “שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא” (מנשה איז איינער). ער האט געזאגט “מארגן רעדן מיר וועגן אונזערע חברים.” מנשה איז אים געקומען בחלום: “איך בין דיין חבר? דו ווייסט אפילו נישט פון וואו מען הייבט אן בוצע זיין!” מנשה האט אים געזאגט: “ממקום הקרום שנשלה” — פון דארט וואו ס׳איז מער געבאקן. רב אשי האט געפרעגט: “אויב ביסטו אזא תלמיד חכם, פארוואס האסטו געדינט עבודה זרה?” מנשה האט געענטפערט: “ווען דו וואלסט געווען ביי מיר, וואלסטו אויפגעהויבן דעם מאנטל צו קענען לויפן נאך עבודה זרה.” אינדערפרי האט רב אשי געזאגט: “מיר רעדן היינט וועגן אונזערע רבי׳ס” (רבנו מנשה).
—
הלכה ב (המשך): מצוה מן המובחר לבצוע אויף א גאנצע כיכר
דער רמב״ם: “מצוה מן המובחר לבצוע” אויף א גאנצע כיכר.
פשט: לכתחילה זאל מען מאכן המוציא אויף א שלימה (גאנצע ברויט).
חידושים און דיון:
1. “מצוה מן המובחר” גייט אויף די ברכה — די מצוה איז די ברכה, און מען זאל האבן כבוד פאר די ברכה דורך מאכן עס אויף א שיינע, גאנצע, גוט-געבאקענע חלה. אזוי ווי מען האט כבוד פאר א חשוב׳ן איד, האט מען כבוד פאר א ברכה.
2. שאלה: א ברכה איז דאך א דאנק פאר׳ן עסן — דער מענטש איז “העפי” מיט וואס ער גייט עסן. ווי קען די ברכה ווערן “דער קעניג” (דער עיקר)?
3. תירוץ: ס׳איז נישט אז דאס עסן איז א “הכנה” פאר המוציא. אויב איינער עסט נאר כדי צו זאגן א ברכת המוציא, איז ער אפשר פטור מדאורייתא, ווייל ס׳איז נישט בכלל “ואכלת ושבעת” — מען דארף עסן זאט און דאנקען דעם אייבערשטן, הכרת הטוב. אבער לכתחילה איז דא אן ענין פון כבוד פאר די ברכה.
4. מסקנא: אויב מען האט נישט א גאנצע — האט מען נישט. “מצוה מן המובחר” איז נאר אויב מען האט — לכתחילה א שלימה.
—
הלכה ב (המשך): שלימה פון שעורים מול פרוסה פון חיטים
דער רמב״ם: אויב איינער האט א שלימה פון שעורים און א פרוסה (שטיקל) פון חיטים — “מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משתיהן” — ער לייגט די פרוסה אריין אין דער שלימה און איז בוצע פון ביידע, כדי שיבצע מחיטים עם שלימה.
פשט: מ׳האט דא צוויי קאנפליקטירנדע מעלות — חיטים איז חשוב׳ער (בעסערע מין), אבער שעורים איז שלם (גאנץ). דער פתרון איז מ׳לייגט זיי צוזאמען און איז בוצע פון ביידע, אזוי האט מען ביידע מעלות.
חידושים:
1. א מוסר-השכל: שלימות איז וויכטיגער ווי גדלות — א קליינע גאנצע בולקע איז בעסער ווי א גרויסע האלבע. אבער “ס׳מיינט נישט וועגן דעם זאל מען זיין ביצי” — אלץ האט א שיעור.
2. הגהות מיימוניות ברענגט נאך אופנים פון בעסערע קוואליטעט ברויט מיט שוואכערע. דארט ווערט געברענגט בשם דער “שר מקוצי” (וואס איז באקאנט אלס ר׳ שמשון מקוצי, אבער ס׳איז א מחלוקת צי ער איז געווען א “שר” אדער א “רב”; ס׳איז דא וואס זאגן אז “שר” איז א דרייונג פון שי״ן-דל״ת-מ״ם): אויב איינער האט א פת עכו״ם (שלימה) און א פת ישראל (פרוסה), זאל ער איבערהאלטן (מבטל זיין) די פת עכו״ם און נאר מאכן די ברכה אויף די פת ישראל — ער זאל נישט מצרף זיין פת עכו״ם מיט פת ישראל.
[דיגרעסיע: אין אייראפע האט מען געגעסן פת עכו״ם ווייל ס׳איז נאר געווען א פאר בעקעריס.]
—
הלכה ב (המשך): שבת — “יש לו לאכול פת גדולה”
דער רמב״ם: “יש לו לאכול פת גדולה” בשבת.
פשט: שבת מעג/זאל מען עסן א גרויסע פרוסה.
חידושים:
1. “יש לו” — מעג אדער זאל? לכאורה ביידע. פארוואס? די גמרא זאגט: א גאנצע וואך עסט ער איידל (קליינע שטיקלעך, נישט אויסזען ווי א פרעסער), אבער שבת ווייסט מען אז ער טוט עס נישט ווייל ער איז א פרעסער, נאר פאר רחבות פון שבת.
2. [דיגרעסיע: מעשיות פון טיילן חלה] — ר׳ אלימלך בידערמאן פלעגט שבת טיילן פאר יעדן בחור א האלבע חלה — מקיים “והתעטרו גדולים.” דער טאשער רבי האט אויך געגעבן זייער עסן פאר יעדן. דער עיקר ענין איז נישט “שיריים” נאר טיילן עסן פאר אידן — דאס איז דער ענין פון בעל הבית בוצע.
—
הלכה ב (המשך): לחם משנה בשבת ויום טוב
דער רמב״ם: “בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי כיכרות.”
פשט: מ׳דארף האבן צוויי ברויטן (לחם משנה) ביי יעדע סעודה פון שבת און יום טוב, זכר למן.
חידושים:
1. וואו שטייט די הלכה ביים רמב״ם? דער רמב״ם ברענגט דאס אין הלכות ברכות (דרך ארץ בסעודה) און נישט אין הלכות שבת ספעציפיש. נאך א נאכקוק ווערט באשטעטיגט אז ער ברענגט עס נישט נאכאמאל אין הלכות שבת.
2. יום טוב — פון וואנען? דער פסוק וועגן לחם משנה שטייט נישט קלאר אז יום טוב איז אויך געווען לחם משנה. פונדעסטוועגן פסק׳נט דער רמב״ם אז אויך אין יום טוב איז דא לחם משנה. רבינו מנוח זאגט טאקע אז נישט איבעראל איז עס קלאר, אבער דער רמב״ם פסק׳נט אז יא.
3. וואס איז דער טעם פון לחם משנה — א טיפערע הסברה: די גמרא זאגט ס׳איז זכר למן. אבער ס׳ווערט געפרעגט: דער מן איז פרייטאג געווען צוויי, שבת איז געווען איינס (מ׳האט געגעסן דאס וואס איז איבערגעבליבן). אויב אזוי, וואס פייערט מען מיט צוויי ברויטן ביי יעדע סעודה? דער תירוץ/הסברה: לחם משנה איז נישט בלויז א “זכר” צום מן, נאר א celebration פון דער שפע וואס שבת ברענגט. אמאל, א מענטש האט זיך איינגעהאנדלט איין ברויט פאר׳ן טאג — האבן אן עקסטרע ברויט איז א גרויסע luxury. מיר ווייזן דורך צוויי ברויטן אז שבת קומט מער ברכה אויף ווי א גאנצע וואך, פונקט ווי דער מן האט געוויזן. ס׳איז נישט נאר א היסטארישע זכירה, נאר א דעמאנסטראציע פון הרחבה און שפע.
4. דער אריז״ל׳ס מנהג פון צוועלף ברויטן: דער אריז״ל זאגט מ׳זאל לייגן צוועלף ברויטן ביים טיש — לזכר לחם הפנים. דאס איז אן ענין פון א רמז מיט׳ן נומער. אבער דער עיקר ענין פון לחם משנה איז צו ווייזן שפע — “דער ענין פון לחם משנה איז צו ווייזן אז דא איז א שפע.” דער מצוה מן המובחר איז אז עס זאלן זיין שיינע בולקעס, נישט סתם איבערגעבליבענע זאכן.
5. רבינו מנוח׳ס צוויי זאכן בשם “אבא מארי” (זיין טאטע): זיין טאטע האט אויפגעשניטן ברויט שבת לויט דער סדר: פרייטאג צונאכטס — זיבן סלייסעס, שבת צופרי — פינף, שלש סעודות — דריי. דאס איז לויט דער סדר פון ה״ג (הגדול): ביי קריאת התורה — מאנטאג/דאנערשטאג דריי עולים, יום טוב פינף, שבת זיבן. דער זעלבער סדר ביי קידוש החודש.
—
הלכה ג: חלוקת הפרוסות — נותן לפניהם, נישט אין דער האנט
דער רמב״ם: דער בוצע (וואס שניידט דאס ברויט) — ער איז דער גדול שבכולם — ער טיילט אויס פאר יעדן איינעם, “נותן לפניהם.” “ואינו נותן בידו” — ער געבט נישט אריין אין דער האנט. “ואם נותן בידו — הרי זה אבל” — נאר פאר אן אבל געבט מען אריין אין דער האנט.
פשט: מ׳לייגט אראפ די פרוסה פאר׳ן מענטש, מ׳געבט נישט דירעקט אין זיינע הענט. נאר פאר אן אבל איז עס אנדערש.
חידושים:
1. פארוואס נישט אין דער האנט? ס׳איז דא וואס זאגן ס׳איז א רמז פאר “פרוסה כציון בידו.” אבער דער פשוט׳ער פשט איז: ס׳איז נישט שיין, ס׳איז אזוי ווי אן עני ואביון וואס בעט מיט די הענט. ס׳מאכט דעם מענטש פילן אזוי ווי ער איז דער “נעמער.” א סתם מענטש עסט ברויט פון דער סעודה — מ׳דארף אים נישט פיטערן ווי אן ארימאן.
2. פאר אן אבל — פארוואס יא? ווייל אן אבל איז א נצרך, מ׳פילט זיך מיט אים, ער איז אזוי ווי א מסכן. משנה ברורה זאגט: מ׳זאל נישט טון דאס פאר א צווייטן (נישט-אבל), ווייל מ׳וועט מיינען אז ער איז אן אבל.
3. דער כבוד פון דער בעל הבית: דער בוצע איז דער גדול שבכולם — ער דארף זיך נישט אזוי אראפבייגן. אבער אויך — מ׳איז נישט געקומען צו אים צו נעמען, ער דארף אויך נישט ממש אריינלייגן אין דער האנט.
—
הלכה ג (המשך): סדר האכילה — דער בוצע עסט ערשט
דער רמב״ם: “והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל” — דער בוצע עסט ערשט. “ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך” — די מסובין טארן נישט עסן ביז דער מברך טועם.
חידושים:
1. וואס איז דער סדר? דער בוצע מאכט די ברכה, ער איז טועם גלייך (ער עסט ערשט), נאכדעם טיילט ער אויס פאר יעדן. די מסובין טארן נישט עסן ביז ער האט שוין געטועם. אזוי זעט אויס דער סדר לויט דעם רמב״ם.
2. א מחלוקת אין פשט: צי דער בוצע טיילט ערשט אויס פאר אלעמען און נאכדעם הייבט ער אן עסן, אדער צי ער עסט קודם זיין שטיקל (כדי נישט מפסיק צו זיין צווישן ברכה און אכילה) און נאכדעם טיילט ער אויס. דער לומד זאגט אז ער פירט זיך כפשוטו פון רמב״ם — קודם אויסטיילן פאר יעדן, נאכדעם עסן.
—
הלכה ג (המשך): מכבד זיין דעם רבו
דער רמב״ם: “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”
פשט: דער בוצע האט רשות צו געבן כבוד צו זיין רבי אדער צו איינעם וואס איז גרעסער אין חכמה, אז יענער זאל עסן קודם אים.
חידושים: ס׳ווערט באמערקט אז ס׳איז נישט אזוי גלאטיג — ס׳איז דא מיינונגען וואס דער פשט אין רמב״ם איז גענוי, אבער ס׳ווערט נישט אויסגעפירט.
—
הלכה ג (המשך): שנים ממתינים זה לזה בקערה
דער רמב״ם: “שנים ממתינים זה לזה בקערה, אבל שלשה אין ממתינין”
פשט: צוויי מענטשן וואס עסן צוזאמען ווארטן איינער אויפן צווייטן. אבער דריי דארפן נישט ווארטן.
חידושים: דער פשט ווערט דערקלערט אז עס רעדט זיך פון עסן פון איין קערה (שיסל) — נישט סעפּאראטע טעלערס. ווען צוויי עסן פון איין שיסל און איינער הערט אויף פאר א רגע, דארף דער צווייטער ווארטן, כדי ער זאל נישט כאפן דעם גאנצן עסן. ביי דריי איז שוין א גרעסערע גרופע, מ׳דארף נישט רעכענען מיט יעדן איינציגן.
—
הלכה ג (המשך): גמרו מהם שנים — שלישי מפסיק
דער רמב״ם: “גמרו מהם שנים, שלישי מפסיק עמהם. אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”
פשט: ווען צוויי פון דריי האבן געענדיגט עסן, דער דריטער הערט אויף מיט זיי. אבער ווען צוויי האבן נאך נישט געענדיגט, דארפן זיי נישט אויפהערן פאר דעם איינעם וואס האט שוין פארטיג.
חידושים: א פראקטישע נפקא מינה: ביי שבת סעודות, ווען זאל מען אנהייבן זמירות? מ׳דארף ווארטן ביז כאטש רוב עולם האט געענדיגט עסן, ווייל אנדערש איז עס “א שטיקל מוטשענען דעם עולם.” דער רמב״ם זאגט נישט עקספּליציט וואס איז דער כלל ביי א רוב עולם.
—
הלכה: אין משיחין בסעודה
דער רמב״ם: “אין משיחין בסעודה, כדי שלא יבא לידי סכנה”
פשט: מ׳רעדט נישט בשעת עסן, ווייל עסן קען אריינגיין אין די לונגען (טשאקן).
חידושים:
1. “אין משיחין בסעודה” מיינט נישט אז מ׳טאר נישט רעדן א גאנצע סעודה, נאר בשעת בליעה — בשעת מ׳שלינגט אראפ.
2. צי דער דין איז נאר ביים טיש? אדער אויך ווען א מענטש שטייט סתם און טרינקט וויין מיט א חבר? די סכנה איז דאך די זעלבע אומעטום, נישט נאר ביים טיש.
3. דער רמב״ם זאגט נישט אז דאס איז א קיום פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — עס איז מער א הלכה פון דרך ארץ / סדר הסעודה, נישט הלכות פיקוח נפש.
4. פראקטישע נפקא מינה מיט ברכות: דער דין פון “אין משיחין” איז פארבונדן מיט דעם וואס מיר האבן שוין געלערנט — אז איינער מאכט א ברכה אויף וויין בתוך המזון, זאלן די אנדערע נישט פרובירן ענטפערן אמן בשעת זיי שלינגען נאך עסן, ווייל דאס איז די סכנה.
—
הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל
דער רמב״ם: “אין מסתכלין בפני אוכל”
פשט: מ׳קוקט נישט אויף א מענטש ווען ער עסט, און נישט אויף זיין טעלער, ווייל דאס מאכט אים אומבאקוועם.
חידושים:
1. א פראקטישע שאלה בנוגע רבי׳ס וואס עסן אויבנאן ביי טישן: דער עולם קוקט אויף דעם רבי׳ן ווי ער עסט, און דאס איז זייער אומבאקוועם פאר רוב מענטשן. דער עולם וואס שטייט ביים טיש דארף זיך פירן מיט דרך ארץ און נישט קוקן אויפן רבי׳ן ווען ער עסט.
2. [דיגרעסיע: חסידישע שמועס] — מענטשן וואס קוקן אויפן רבי׳ן ביים עסן, הערן נאכדעם נישט אויס זיין תורה מיט דעם זעלבן ערנסט — “די תורה איז שווער צו פארשטיין” (אבער דאס עסן איז גרינג צו פארשטיין).
—
הלכה: שמש שעומד לפניהם
דער רמב״ם: “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם… יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”
פשט: א שמש (באדינער) וואס שטייט און באדינט די מסובין, עסט נישט מיט זיי צוזאמען. אבער דרך רחמנות לייגט מען אים אריין קליינע שטיקלעך פון יעדן תבשיל, כדי ליישב דעתו.
חידושים:
1. דער שמש האט נישט קיין רעכט צום עסן — עס איז נישט זיין סעודה, ער איז נישט א מסובין. דאס איז א הלכה׳דיגע קאטעגאריע, נישט בלויז א מנהג.
2. פראקטישע משל: אן אורח מעג עסן וויפיל ער וויל. אבער א מוזיקער אדער זינגער ביי א חתונה וואס באקומט $6,000 — דארף ער אויך באקומען די $100 meal? דער מענטש וואס ארבעט אין coat room עסט נישט די meal. דאס איז היסטאריש אנגענומען — דער שמש עסט נישט. אבער היינט, במקום עשירות, קערט דער בעל שמחה געווענליך נישט.
3. פארבינדונג צו מסכת פסחים: דער שמש האט נישט קיין געהעריגן טיש — ער עסט שטייענדיג. אין אנהייב פסחים ווערט דערמאנט אז דער שמש גייט אראפ טרינקען וויין ווייל ער האלט א שטיקל ברויט אין זיין וואנט (אויף די פאס אויבן), ווייל מ׳לייגט אים לתוך פיו.
4. פארבינדונג צו לוי יאיר (שוין געלערנט): “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו” — דער שמש מאכט א ברכה אויף יעדן כוס וויין באזונדער, ווייל ער קען נישט רעכענען אויף מער. ביי אן אורח וואס ווייסט אז ער וויל נאך טרינקען, פוטר׳ט די ערשטע ברכה. אבער ביים שמש ווענדט זיך אלעס אין רחמנות — ער ווייסט נישט וויפיל דער בעל הבית וועט אים געבן, דעריבער איז יעדער כוס א נייע מתנה.
5. “דרך רחמנות” — וואס מיינט דאס הלכה׳דיג? דער רמב״ם רופט עס “דרך רחמנות,” נישט א חיוב גמור. ביי א שור איז ער טאקע הונגעריג ווען ער טרעט תבואה — לאז אים עסן (“לא תחסום שור בדישו”). ביים שמש איז ער נישט שטארבנדיג פאר הונגער, ער האט א סעודה אין דערהיים. אויך האט דער שמש א “payment arrangement” — ער באקומט שכירות. אבער דרך רחמנות איז אז מ׳זאל אים נישט מצער זיין.
6. גרויסער יסוד — “דרך רחמנות” איז נישט ווייניגער וויכטיג ווי א חיוב גמור: ווען דער רמב״ם זאגט “דרך ארץ” אדער “דרך רחמנות,” מיינט עס נישט אז מ׳דארף עס נישט טון. פארקערט — מ׳דארף עס אפשר נאך מער טון ווי זאכן וואס שטייט א חיוב גמור. מ׳דארף עס טון אלס בן אדם, אלס אייניקל פון אדם — נישט נאר אלס אייניקל פון אברהם. אויב מ׳טוט עס נישט, איז מען אן אכזרי. אבער עס איז נישט קיין גזירת הכתוב — מ׳מוז נישט טון פונקט אויף דעם ספעציפישן אופן.
7. [דיגרעסיע: פארוואס מאכט מען נישט א ברכה אויף צדקה?] א שיטה פון א ראשון: מצוות וואס אויך אומות העולם טוען, מאכט מען נישט קיין ברכה. דעריבער מאכט מען נישט אויף צדקה. הרב וואזנער (שבט הלוי) פרעגט פארקערט: פונקט די מצוות וואס אויך אומות העולם טוען, דארפן מיר ווייזן אונזער גרעסערע קדושה — אז מיר טוען עס פאר דעם אייבערשטן׳ס כבוד. דער תירוץ: דער פשט פון “אשר קדשנו במצוותיו” איז אז מיר דאנקען אויף די עקסטרע מצוות. די מצוות וואס אלע מענטשן האבן, טוען מיר ווייל מיר זענען אייניקלעך פון אדם
— פאר מיר זענען אייניקלעך פון אברהם, יצחק, יעקב, און משה רבינו. “לעולם יהא אדם” — דאס זענען בעסיקס, און די חיובים זענען נאך גרעסער.
—
הלכה: נטילת ידים ביי שתיה און ביי חזרה צום טיש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יוצא לאכול ולא מצא מים… ואם היו מסובין לשתיה… נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו… דברים חברים והפליג…”
פשט: ווען איינער גייט ארויס פון זיין פלאץ און קומט צוריק, דארף ער זיך וואשן די הענט. ווען מ׳זיצט נאר פאר שתיה (נישט אכילה), איז אויך דא א חיוב נטילת ידים ווען מ׳קומט צוריק אריין.
חידושים און ביאורים:
1. “דברים חברים והפליג” – טייטש: דער אויסדרוק מיינט אז ער איז אוועק אויף א לאנגע צייט, ער האט זיך פארדרייט, גערעדט מיט מענטשן, און איז זיכער געווארן מוסח הדעת. דאס שטימט מיט דער רמ״א׳ס כלל (וואס איז געלערנט געווארן דעם פריערדיגן טאג) אז אויב מ׳איז נישט מסיח דעת דארף מען זיך נישט נאכאמאל וואשן — אבער “דברים חברים” מיינט אז ער איז זיכער דיסטרעקטעד געווארן.
2. פראקטישע נפקא מינה – חתונות: דאס איז א זייער פראקטישע הלכה. ביי חתונות גייען מענטשן ארויס און אריין, טאנצן, רעדן, טאטשן טויזנטער מענטשן. דעמאלטס איז “ידיו עסקניות הן” נאך מער ווי סתם “דברים חברים”, ווייל די הענט ווערן פארשוויצט און מלוכלך פון טאטשן אנדערע מענטשן. מ׳איז מחויב צו וואשן פאר מ׳גייט צוריק עסן.
3. נטילת ידים פאר שתיה – א חידוש: דער רמב״ם האלט אז אפילו ווען מ׳איז מסב נאר לשתיה (א “טרינק-סעודה”), דארף מען אויך נטילת ידים. דאס איז נישט ווייל שתיה פאדערט נטילה ווי אכילה, נאר ווייל ס׳איז אן ענין פון מענטשלעכקייט און דרך ארץ — מ׳קומט אריין פון דרויסן מיט שמוציגע הענט, ס׳איז נישט מענטשלעך צו זיצן ביי א סעודה אזוי. סתם א גלעזל וואסער דארף מען נישט, אבער ביי א פארמעלע שתיה-סעודה שוין יא.
4. שווייס פון הענט – צי דאס איז “שמוציג”: ס׳ווערט געפרעגט צי שווייס פון א מענטש׳ס האנט איז בכלל אין דער קאטעגאריע פון “מקומות המכוסים” וואס מאכט שמוציג. ס׳בלייבט אן אפענע שאלה.
—
הלכה: כבוד האוכלין — ווי אזוי מ׳באהאנדלט עסן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס על הפת, ואין מעבירין צלוחית על הפת… ואין זורקין את הפת ולא את החתיכות… ולא אוכלים שאינם קלופין… ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים… ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג, וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה.”
פשט: מ׳לייגט נישט רויע פלייש אויף ברויט, מ׳פירט נישט א כוס אדער א טעלער איבער ברויט, מ׳ווארפט נישט ברויט אדער שטיקלעך עסן, מ׳ווארפט נישט ווייכע פרוכטן. מ׳מעג גיסן וויין דורך רערן ביי חתונות. מ׳וואשט נישט הענט מיט וויין.
חידושים און ביאורים:
1. “חתיכות” – בשר אדער פת? ס׳ווערט דיסקוטירט צי “חתיכות” מיינט שטיקלעך פת אדער שטיקלעך בשר. “חתיכה” אין חז״ל מיינט געווענלעך בשר (ווי “חתיכה” אין הלכות חכמה/בשר בחלב).
2. תוספות – אויך ווייכע פרוכטן: תוספות זאגט אז אפילו ווייכע פרוכטן (אוכלים שאינם קלופין) טאר מען נישט ווארפן, ווייל זיי ווערן נמאס (עקלדיג).
3. בל תשחית – גדר: דער רמב״ם ברענגט דא נישט דעם לאו פון “בל תשחית” אויף סתם אוכלין. מדאורייתא איז בל תשחית נאר אויף אילנות (עצים). דא איז עס מער אן ענין דרבנן פון נישט מאכן עסן נמאס און שמוציג, נישט דער לאו פון בל תשחית. אבער אין גמרא שטייט טאקע א דרשה פון בל תשחית אויף ברייטערע זאכן.
4. וויין דורך צינורות ביי חתונות: דער מנהג איז געווען צו גיסן וויין דורך רערן (צינורות) ביי חתונות — נישט צו פארשיטן, נאר מ׳האט עס שפעטער געטרונקען. דאס איז מותר ווייל ס׳מאכט שמחה, אבער מ׳גיסט עס נישט אויס אין דער ערד.
5. ווארפן אגוזים/קליפות: מ׳זארגט נישט אויף קליפות און אגוזים (נוסן) ווייל זיי זענען הארט און ווערן נישט נמאס. אבער דאס ווארפן איז נאר “משום זריקת שמחה” — צו מאכן שמחה, נישט סתם צו שמוצן.
6. [דיגרעסיע: מנהג רבי׳ס צו ווארפן עפל] — רבי׳ס האבן א מנהג צו ווארפן עפל, אבער ברויט ווארפט מען קיינמאל נישט.
7. נישט וואשן הענט מיט וויין – בל תעשה: דער רמב״ם זאגט “וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה” — איינער וואס פארלירט עסן/משקה דרך בזיון עובר אויף א לאו. ס׳איז א בושה פאר דעם מענטש — ער איז נישט מכבד עפעס וואס פארדינט כבוד. עסן איז א ערנסטע זאך וואס האלט מענטשן ביים לעבן.
8. דער עיקר פון כבוד פת: ווי די גמרא זאגט אז מ׳דארף מכבד זיין א בוים ווייל ער געבט לעבן פאר א מענטש, אזוי דארף מען מכבד זיין פת וואס מענטשן לעבן דערפון. א מעשה פון א האלאקאוסט-איבערלעבער וואס האט געהאט א שאט-נפש ווען ער האט געזען מ׳ווארפט אוועק עסן, ווייל ער האט געדענקט ווי א שטיקל ברויט האט געגעבן לעבן.
9. [דיגרעסיע: היינטיגע צייטן און פארשווענדונג] — היינט איז מען זייער “ספויעלד” — קאמפאניעס פראדוצירן פיל מער עסן ווי מענטשן דארפן, ביי חתונות ווייסט מען אז דאפלט וויפיל מ׳עסט גייט אין מיסט. מ׳קען עס נישט סטאפן, אבער דער ענין פון כבוד פאר עסן בלייבט.
10. “והתקדשתם והייתם קדושים” – דרך ארץ: דער גאנצער ענין פון כבוד האוכלין איז א טייל פון “והתקדשתם והייתם קדושים” — נקיות, נימוס, מענטשלעכקייט. דער חילוק צווישן א מענטש און א בהמה איז אז א מענטש עסט מיט כלים (גאפל, לעפל). א חזיר דרייט זיך אין בלאטע — דאס איז זיין טבע, אבער א מענטש דארף זיך אויפפירן העכער. “דרך ארץ קדמה לתורה.”
—
הלכה: הנהגת אורחים — נישט פארשעמען דעם בעל הבית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, שמא יבוש בעל הסעודה שלא היה לו מה שיביא לפניו.”
פשט: א גאסט ביי א סעודה טאר נישט נעמען פון זיין עסן און אוועקגעבן פאר דעם בעל הבית׳ס קינד אדער באדינער, ווייל אפשר וועט דער בעל הבית זיך שעמען אז ער האט נישט גענוג צו סערווירן.
חידושים און ביאורים:
1. די סיטואציע: דער אורח זיצט ביים טיש, ער וויל געבן א שטיקל עסן פאר דעם בעל הבית׳ס קינד (“א זיסע יונגעלע”). דאס איז אסור, ווייל דער בעל הבית האט אפשר נישט אזא גרויסע שפע — ער האט אנגעגרייט ספעציעל פאר דעם אורח, און אויב דער אורח גיט אוועק דערפון, וועט דער טיש בלייבן ליידיג, און דער בעל הבית וועט זיך שעמען.
2. פארבינדונג צו הלכות תשובה — “חסיד שאינו מספיק”: אין הלכות תשובה רעדט דער רמב״ם וועגן “מהנה זיין פון א חסיד שאינו מספיק לבעל הבית.” א קלוגער איד וואלט זיך קיינמאל נישט געטראפן אין אזא סיטואציע. אבער דא איז אנדערש — דער בעל הבית איז “מספיק” פאר דעם אורח, אבער נישט גענוג אז אויך די קינדער זאלן נעמען. דער אורח דארף זיין סענסיטיוו צו דער סיטואציע.
3. דער רמב״ם זאגט אויך אז מ׳זאל נישט שיקן א חבית יין מיט שמן וואס שווימט אויבן (“ושמן צף על פיו”), און “וכן כל כיוצא בזה.” מ׳זאל נישט שיקן א מתנה וואס זעט אויס גרויס אבער איז אינעווייניג ליידיג, ווייל דער מקבל וועט רעכענען ער האט גענוג פאר זיינע געסט, און ווען ער עפנט עס וועט ער זיך שעמען. מאדערנע דוגמא: ווי מ׳קויפט א גרויסן באסקעט וואס פון אונטן איז סטייראפאום און נאר אויבן ליגט אביסל פרוכט.
4. “וכן כל כיוצא בזה”: דער רמב״ם ברענגט נאר צוויי דוגמאות פון דער גמרא, אבער ער מיינט אז מ׳זאל אליין פארשטיין אז עס גייט אויף אלע ענליכע סיטואציות וואו מ׳קען פארשעמען דעם בעל הבית. די דוגמאות זענען נישט סתם — זיי מאכן דעם לערנער “מוסף לבב” (סענסיטיוו), אז ער זאל אליין דערקענען ענליכע סיטואציות. דער רמ״א האט זיך געפילט “אנקאמפטעבל” מיט נאר צוויי אזעלכע יוניקע דוגמאות, און האט צוגעגעבן אז “וכן כל כיוצא בזה” מיינט אלעס וואס קען ברענגען בושה און עלבון.
5. א פראקטישע דוגמא (קינדער ביי סעודה): איינער מאכט שבע ברכות, קויפט גענוי 20 דעזערטס פאר 20 געסט (ער איז נישט קיין ארימאן, נאר א “חסיד שאינו מספיק” — ער האט נישט איבריגס). א געסט שטייט אויף און גיט אוועק זיינס פאר א יונגל — יעצט פעלט פאר א געסט. דאס איז א ריאליסטישע סיטואציע וואו די הלכה אפליצירט.
6. [דיגרעסיע: קינדער ביי סעודות] — עס באדערט מער דאס וואס קליינע קינדער שטייען ביי א סעודה און קוקן מיט תאוה אויף דעזערט וואס זיי באקומען נישט — “ער האט נישט קיין בולי, ער קען נישט צוריקוויינען.” מ׳וואלט געקענט זאגן אז מ׳זאל נישט מאכן א סעודה אויב מ׳האט נישט גענוג פאר די קינדער. אבער “רוב מענטשן קערן מער אויב די טאטע זאל האבן ווי די קינדער.”
7. דער כללות׳דיגער פונקט: דער רמב״ם האט פריער געלערנט ווי דער בעל הבית דארף זיין סענסיטיוו פאר אורחים (געבן פאר׳ן שמש, באצאלן פאר יעדן). יעצט דרייט ער זיך אום — די אורחים זאלן אויך זיין סענסיטיוו פאר׳ן בעל הבית. ס׳איז נישט אז יענער גייט שטארבן פאר הונגער, אבער “מ׳טאר נישט פארשעמען א איד.”
—
הלכה: זאלץ ביים המוציא — דער רמ״א׳ס מנהג
דער רמ״א זאגט אז מ׳זאל שטענדיג לייגן זאלץ אויפ׳ן טיש, א רמז צו קרבנות, ווייל “שולחנו של אדם מכפר” (אנשטאט דעם מזבח).
פשט: באזירט אויף דער גמרא אז נאכ׳ן חורבן, דער טיש פון א מענטש (וואו ער גיט צדקה און נעמט אורחים) איז אנשטאט דעם מזבח, און קרבנות האבן געדארפט זאלץ.
חידושים און ביאורים:
1. “שולחנו של אדם מכפר” — וואס מיינט עס? ס׳מיינט נישט דאס וואס ער עסט מיט זאלץ, נאר דאס וואס ער נעמט געסט. ממילא איז דער ענין פון זאלץ אויפ׳ן טיש לכאורה נאר רעלעוואנט ביי א סעודה מיט אורחים, נישט ווען מ׳קויפט א סענדוויטש אויפ׳ן גאס. מ׳קען זאגן: יעדע שבת סעודה, ווייל א ריכטיגע שבת סעודה איז מיט געסט. אבער אויך א סעודה מיט קינדער — “די קינדער זענען דיינע געסט.”
2. היינט דארף מען נישט זאלץ: די אחרונים זאגן אז היינט ווען ברויט ווערט שוין געבאקן מיט זאלץ, איז נישטא קיין צורך צו לייגן עקסטרא זאלץ. דער חילוק איז צווישן “פת כיבר” (גראבע ברויט וואס דארף זאלץ) און “פת נקי” (פיינע ברויט וואס דארף נישט). כמעט אלע פראדוקטן היינט האבן שוין זאלץ — חוץ אויב מ׳קויפט ספעציעל “salt free.”
3. דער חזון איש׳ס שטעלונג: מענטשן ברענגען אז דער אריז״ל האט א כוונה — מלח = גימטריא 78 = לחם = דריי הויות, מ׳ממתיק׳ט דינים מיט חסדים. דער חזון איש האט געענטפערט: ווער זאגט אז מ׳קען נישט מכוון זיין די זעלבע כוונה אויף דעם זאלץ וואס איז שוין אין דער ברויט? כוונות דארפן נישט זיין אזוי ליטעראל.
4. דער עיקר ענין פון זאלץ ביים המוציא: מ׳זאל מכבד זיין די פרוסה של המוציא — עסן עס מיט א געשמאק. אויב מ׳פלאנט צו שמירן פוטער אויף ברויט, זאל מען שוין שמירן אויף דעם ערשטן שטיקל המוציא אויך. דאס איז דער אמת׳ער ענין — נישט סתם א סימבאלישע טונק אין זאלץ.
5. [דיגרעסיע: הפסק ביי נטילת ידים] — עס גיבט פלעצער וואו דער סינק פון נטילת ידים איז ווייט פון טיש, לייגט מען קליינע שטיקלעך ברויט לעבן דעם סינק כדי מ׳זאל נישט מפסיק זיין. אבער דערמיט עסט מען נישט “המוציא כתקנה” — נישט פון די בעסטע פרוסות, נישט מיט דזשעם אדער זאלץ. דאס איז א סתירה — מ׳איז מחמיר אויף הפסק אבער מ׳איז מקיל אויף כבוד הפרוסה.
—
הלכה: סדר פון מים אחרונים — ווער וואשט זיך ערשט?
דער רמב״ם: “כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה” — דער וואס בענטשט (דער מזמן/בעל הבית) וואשט זיך ערשט מים אחרונים. “כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן” — דער גדול זאל נישט דארפן ווארטן ביז דער קטן וואשט זיך.
פשט: דער מזמן וואשט זיך ערשט, כדי ער זאל נישט זיצן און ווארטן מיט שמוציגע הענט ביז אלע ענדיגן זיך וואשן.
חידושים:
1. “ידיו מזוהמות” — צוויי טייטשן: (1) נאס פון וואסער נאכ׳ן וואשן, אדער (2) שמוציג פאר׳ן וואשן.
2. דער גדול איז נישט דווקא דער מברך ברכת המוציא — ס׳איז נישט קיין דין אין ברכת המוציא, ס׳איז א דין אין געבן די ערשטע געלעגנהייט פון זיך וואשן פאר דער גדול — א כבוד-דין, נישט א ברכה-דין.
3. “אין מכבדין בידים מזוהמות” — פארוואס? ווען מ׳האט שמוציגע הענט, איז דאס נישט א סיטואציע פון כבוד. מ׳דארף נישט זאגן “נא, וואש דו ערשטער” — נאר יעדער וואשט שנעל זה אחר זה. ס׳איז נישט קיין מקום מכובד, ס׳איז עפעס וואס מ׳טוט פאר נעסעסערי — אזוי ווי אויפ׳ן וועג (ולא בהליכת הדרך) איז אויך נישט קיין מצב של כבוד. נאר ווען מ׳גייט אריין דורך א פתח הרחב והמזוזה, דעמאלטס איז ווען דער רבי דארף אריינגיין קודם — ווייל דאס איז א שיינע סיטואציע וואו כבוד איז שייך.
4. אויסקערן דעם טיש פאר מים אחרונים: פון דער משנה (בית שמאי/בית הלל מחלוקת) קומט ארויס אז מ׳דארף אויסקערן דעם טיש פאר׳ן וואשן מים אחרונים, כדי עס זאלן נישט בלייבן שטיקלעך ברויט וואס דאס וואסער וועט אויף זיי פאלן (פירורים פון כזית, וואס ווערן פארדארבן פון מים). דאס איז א פראקטישע נפקא מינה פאר אונז וואס וואשן מים אחרונים אויפ׳ן טיש — אפשר דארף מען אראפנעמען אלעס פאר׳ן בענטשן.
ראב״ד׳ס קשיא אויף סדר מים אחרונים
1. דער ראב״ד׳ס קשיא: ס׳שטייט דאך אז דער רבי קען געבן רשות פאר אן אנדערן צו בענטשן ברכת המזון. אויב אזוי, פארוואס זאל דער גדול דווקא וואשן ערשטער מים אחרונים?
2. דער ראב״ד׳ס תירוץ: אויב דער רבי געבט רשות פאר אן אנדערן צו בענטשן, איז דא אן אנדערע סיבה פארוואס יענער זאל וואשן קודם מים אחרונים — כדי ער זאל האבן צייט אריינצוקוקן אין ברכת המזון. דער רבי קען דאך ברכת המזון בעל פה, ביי אים איז עס נאר א כבוד-ענין. אבער דער תלמיד וואס באקומט רשות דארף אריינקוקן אין ספר, און בעת די עולם וואשט מים אחרונים, האט ער צייט זיך צוצוגרייטן.
—
הלכה: מוגמר און בשמים נאך די סעודה
דער רמב״ם: נאך ברכת המזון ברענגט מען מוגמר (ריח-זאך) און מאכט בורא מיני בשמים. מ׳ברענגט אויך יין (כוס של ברכה) און בשמים. מ׳האלט דעם יין בימינו און די בשמים בשמאלו, מ׳בענטשט, נאכדעם מאכט מען ברכה על היין, נאכדעם על הבשמים.
פשט: דער סדר נאך ברכת המזון איז: כוס של ברכה, ברכה אויף וויין, ברכה אויף בשמים.
חידושים:
1. מוגמר vs. בשמים — מוגמר און בשמים זענען צוויי פארשידענע זאכן, ביידע צום שמעקן, אבער דער חילוק איז נישט קלאר.
2. פארוואס האלט מען בשמים אין האנט בעת׳ן בענטשן? מ׳קען דאך נעמען נאכ׳ן בענטשן! דער תירוץ: אזוי ווי כלי שרת — די בשמים זענען חלק פון דעם בענטשן-סעט, אזוי ווי כוס של ברכה. ביי הבדלה פירט מען זיך אויך אזוי — מ׳האלט די בשמים, און דאס שטייט אין שולחן ערוך.
3. דער רמב״ם רעדט דא פון ימי חול, נישט דווקא הבדלה — דער רמב״ם׳ס סדר איז אז ביי יעדע גרויסע סעודה אינמיטן וואך קומט מוגמר און בשמים. ס׳איז געווען א כללי׳דיגע סדר, נישט נאר פאר מוצאי שבת.
4. ספרדישער מנהג — ביי ספרדים פירט מען זיך אזוי: כמעט יעדע כוס של ברכה (ביי חתונה, וכו׳) ברענגט מען אויך בשמים. דער רמב״ם מיינט לכאורה אזא זאך — פינקט אזוי ווי ס׳מאכט סענס צו בענטשן מיט א כוס, מאכט סענס צו בענטשן מיט בשמים.
5. שמן בשמים אויפ׳ן קאפ פון שמש — אויב די בשמים איז א שמן, טוחה בראש השמש — מ׳שמירט עס אויפ׳ן קאפ פון דעם שמש (דער וואס באדינט ביים טיש). בדרך צחות: דא זעט מען אז דער שמש טאר נישט גיין קיין קאפל, ווייל מ׳דארף שמירן אויף ראש השמש. א תלמיד חכם אבער גייט נישט ארויס אין גאס מיט געשמעקעדיגע האר — ער דארף אפווישן דעם שמן.
—
הלכה: כוס של ברכה
דער רמב״ם: “ברכת המזון אינה צריכה כוס” — ס׳איז נישט קיין חיוב. אבער אויב מ׳נוצט א כוס: “צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ. וממלאהו יין חי. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה.”
פשט: מ׳וואשט אויס דעם כוס פון אינעווייניג און אויסן, מ׳פילט אן מיט רויע (אנגעמישטע) וויין, און ביי ברכת הארץ גיסט מען אריין אביסל וואסער.
חידושים:
1. פארוואס דווקא ביי ברכת הארץ? רבינו מנוח ערקלערט: דאס ווייזט אויף די שפע פון ארץ ישראל — אין ארץ ישראל איז די וויין אזוי שטארק אז מ׳טרינקט עס מיט מזיגה. דאס פאסט מיט וואס מ׳האט פריער געלערנט אז עיקר ברכה איז ברכת הארץ.
2. “אין משיחין על כוס של ברכה” — מ׳שמועסט נישט אינצווישן ביז דער מברך טרינקט דעם כוס. אלע טרינקען פון דעם כוס של ברכה.
3. צען זאכן פאר כוס של ברכה — די גמרא ברענגט צען כללים, אבער דער רמב״ם — וואס האט זייער ליב צו מאכן נאמבערס — ברענגט נישט די צען זאכן. דער טעם: די גמרא אליין זאגט אז מ׳פירט זיך נישט אלע זאכן.
—
כללי׳דיגע הערה צום סוף פון פרק ז׳
חידוש: מ׳דארף פארשטיין אז א ברכה סתם אזוי וואלט נישט באקומען אזא כבוד (כוס, בשמים, ספעציעלע סדרים). נאר ווייל ס׳איז א חלק פון דרך ארץ בסעודה, ווייל ס׳איז ברכת המזון — דערפאר באקומט עס אלע דאזיגע הידורים. דאס איז דער יסוד פון פרק ז׳: די ברכות זענען אינקלודעד אין דרך ארץ בסעודה.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ – דרך ארץ בסעודה
הקדמה לשיעור
רבותי, מיר לערנען דעם הייליגן רמב״ם, פרק יעדן טאג, הלכות ברכות, פרק ז׳. יא. מיר לערנען הלכות ברכות. דער פרק איז אן אינטערעסאנטער פרק, ווייל ס׳איז נישט ממש אן ענין פון ברכות, נאר ס׳איז slightly connected, ווייל פאריגע פרק האבן מיר געלערנט – מיר האבן געלערנט אזוי, די כלליות הלכות ברכות, נאר מ׳איז געגאנגען מער צו א פרט פון וויאזוי די ברכת הזימון ארבעט, און פון ברכת הזימון איז מען אנגעקומען, אויב מענטשן זיצן צוזאמען, וואס דאס פירט זייער גוט אריין אז מיר זאלן יעצט באטראכטן וועגן א סעודה. לייגט דא דער רמב״ם אריין די הלכות דרך ארץ בסעודה, וואס האט נישט ממש מיט הלכות ברכות. א חלק דערפון איז וויאזוי מ׳מאכט די ברכה אויף וועלכע סארט ברויט, אבער די גרעסערע זאך איז וויאזוי פראוועט מען א שיינע, מענטשליכע, דרך ארץ׳דיגע סעודה.
הלכות ברכת המזון איז זייער אסאך אן ענין פון הכרת הטוב. אויך דער פרק, ספעציעל, איז די ענין פון מכבד זיין די גדול שבכולם, ווי מיר וועלן זען שפעטער אינעווייניג, און די ענין פון הכרת הטוב.
הודעה וועגן דעם שיעור
דער טאג, מיין טייערער ידיד און שותף אין דעם שיעור, הרב רבי יצחק, האט א בית המדרש וואו ער לערנט פאר מערערע שיעורים, וואס אסאך אידן לערנען פון אים. איך האב אויך אסאך מקבל געווען פון אים תורה. איז אלס הכרת הטוב פאסט אז יעדער איינער זאל אריינקומען, ווערן involved, העלפן, ווערן שותפים, און אזוי וועט ער קענען ממשיך זיין מיט די עבודת הקודש.
דער שיעור איז נתנדב דורך אונזער ידיד, שותף וואס העלפט ארויס די עבודת הקודש פון רבי יצחק און פון דעם שיעור, הרב רבי יואל וועזבערגער, און די זכות זאל אים ביישטיין, אמן, עד מאה ועשרים שנה.
דער רמב״ם׳ס לשון: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה”
זאגט דער רמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה.”
ס׳איז אינטערעסאנט, עס דארף זיין “מנהגות רבות”, ניין? אויב ס׳איז “מנהגים רבים”, איז “מנהגות רבות”. טאקע, דער רמב״ם געווענליך פארציילט נישט קיין מעשיות. מ׳זאגט אז דער רמב״ם האט נישט געווענליך מעשיות. דער פרק איז געווענליך על פי רוב… הרמב״ם גייט ארויף אויף א געוויסע מצוה, ווען ער הייבט אן א נייע נושא שרייבט ער די לשון הפסוק אדער וואס.
דער פרק איז אביסל אן אינטערעסאנטע פרק, ווייל מ׳רעדט זיך וועגן וויאזוי זיך אויפצופירן ביים עסן.
דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס סדר לעומת דעם שולחן ערוך׳ס סדר
Speaker 1: און אונז האלטן שוין דא נאך א לאנגע וויכוח וואס איך האב געהאט מיט מיין שותף ר׳ יצחק. איך האב מיר גע׳טענה׳ט אז ס׳איז אביסל אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דער סדר השולחן ערוך איז אז דער שולחן ערוך איז אזויווי א “גייד בוק” פאר א מענטש. דער שולחן ערוך איז דא צו העלפן יודן דורכגיין זייער טאג, סאו מ׳הייבט אן מיט ווען א מענטש שטייט אויף אינדערפרי, “שויתי ה׳ לנגדי תמיד”, מ׳הייבט אן מיט כך וכך, און ער גייט מיט דיר די סדר היום. נאכ׳ן דאווענען שטייט מ׳גייט ארבעטן, און נאכדעם שטייט הלכות מנחה, און אזוי ווייטער.
דער רמב״ם אבער האט אן אנדערע “מישן”. ער טוט אויך די זעלבע “בעיסיק” זאך אז ער איז דא צו העלפן יודן לדעת את ה׳, וויסן וויאזוי צו פאלגן דעם אייבערשטנ׳ס תורה, אבער ער זאגט נישט אויף אזא אופן. ער זאגט אז אלעס וואס שטייט אין תורה שבכתב און תורה שבעל פה גיי איך דיר מסדר זיין אויף א שיינעם באקוועמען וועג על פי די מצוות בעיקר. סאו בעצם, וועגן דעם דער רמב״ם׳ס ספר איז נישט אזויווי שולחן ערוך צו באגלייטן א מענטש לפי סדר הזמנים, אזויווי אנגעהויבן פון למשל אין הלכות זמנים גייט ער נישט אנהייבן פון ניסן און גיין ווייטער סיון לויט די סדר השנה, אדער לויט די סדר היום אדער שבת וועט ער נישט אנהייבן מיט אזויווי דער שולחן ערוך הייבט אן מיט הלכות השכמת הבוקר און ער גייט אין די סדר און ער גייט צו די מלאכות, נאר ער גייט מיט די עיקרים, ווייל ער גייט לויט די מצוות.
דא איז אונז יא, אין ספר אהבה האבן מיר אונז יא, ווייל מיר האבן שוין געהאט אז דער רמב״ם האט אונז פונקטליך פארציילט וויאזוי א יוד הייבט אן זיין טאג ביז נאכ׳ן דאווענען. יא, אבער ס׳איז “נאט עקזעקטלי”. ווייל למשל אויף א געוויסע וועג קענסטו טענה׳ן אז קריאת שמע קומט פאר תפילה, אבער דער רמב״ם האט אראפגעלייגט הלכות קריאת שמע און ער זאגט אז גראדע איז דא נאך ברכות קריאת שמע שטייט נאך דעות, אז ס׳איז זייער אינטערעסאנט. סאו געווענליך וואלט דער רמב״ם בכלל נישט געדארפט באגלייטן א מענטש ווען ער גייט, וואס ער טוט וואס.
נאר דער רמב״ם האט געוואלט פארציילן ביי ברכות אז די ברכות טוט מען בשעת ווען מ׳עקספיריענסט עפעס. למשל ווען א מענטש גייט ארויס פון בית הכסא דארף ער מאכן די ברכה, אדער ווען ער איז נתחייב דארף ער מאכן “הנותן לשכוי בינה”. אבער ער איז נתחייב דארף ער מאכן “עושה מעשה בראשית”. ער בארעדט אויך, מ׳גייט אין בית המדרש, און ס׳איז שוין דא א ענין פון… ער האט נישט געזאגט אויך ווען צו דאווענען בשעת ס׳שטייט דא קריאת שמע.
Speaker 2: דו מיינסט איין פרק, דו רעדסט פון איין פרק וואס איז פון הלכות ברכות השחר.
Speaker 1: אקעי, ווייל ס׳איז דאך א ליסט ברכות וואס גייט אויף די צווייטע. און דא גייען מיר עס ווייטער אביסל, ווייל ער האט דזשאסט געענדיגט אזוי ווי… אבער דאס וואס דו האסט געקלערט, אפילו דא, קודם האט ער געזאגט אז ס׳איז דא א זאך פון ברכת המזון, נאכדעם האט ער געלערנט אז ס׳איז דא עיקר און טפל און אזוי ווייטער. יעצט דא איז נישט מיין אזוי די…
Speaker 2: ניין, אבער איך וויל צוקומען צו עפעס אז די פרק איז ממש אינגאנצן זייער אינטערעסאנט אנדערש.
דיסקוסיע: פארוואס באלאנגט דרך ארץ בסעודה דא?
Speaker 1: ווייל איך האב גע׳טענה׳ט צו ר׳ יצחק אז וואס הייסט דרך ארץ בסעודה? אויב וועסטו אריינגיין אין יעדן פרט קטן פון דרך ארץ, ס׳שטאמט דאך פון אן אנדערע פלאץ. געוויסע זאכן איז א ענין פון וואס איז געזונט אזוי, ממילא איז עס א סניף פון “ונשמרתם”. געוויסע זאכן איז ווייל ס׳איז א כיבוד אב, איז עס א סניף פון כיבוד אב. געוויסע איז א כבוד פאר די בעל הבית, אדער ממילא באלאנגט עס אין ספר המדות, “קודם כל תהיה חכם”. אבער למעשה, ווייל ס׳איז א סעודה, האט עס באקומען א הלכות סעודה.
Speaker 2: ר׳ יצחק טענה׳ט ניין, אז די סיבה פארוואס מ׳דארף זיך אנדערש פירן ביי א סעודה איז נישט וועגן… איך וועל טענה׳ן וואס איך טענה׳ן. ביידע זענען אמת. איך טענה׳ן די ערשטע. לאמיר ליינען די ערשטע. איך טענה׳ן נישט גארנישט. אונז לערנען און טענה׳ן און דערציילן א שיטה. אפשר האסטו עס שוין בסוגריים גערעדט גאר. איך ווייס נישט.
דער רמב״ם׳ס לשון: “וכולן דרך ארץ הן”
Speaker 1: יא, אלא מאי, דער רמב״ם זאגט אז די מנהגים וואס שטייט אין די גמרא זענען טאקע נאר מנהגים, ס׳איז נישט קיין הלכה, נישט קיין דאורייתא. נישט קיין רבנות, נאר א מנהג. אבער עס האט יא א חיוב, ווייל עס איז כולן דרך ארץ זיין. און דרך ארץ איז א זאך וואס יעדער דארף זיך פירן. סאו קען זיין אז דאס איז פארוואס עס שטייט דא “וכולן דרך ארץ הן”, לומר לך אז די מנהגים, עס איז נישט סתם א מנהג ווי די אנדערע מנהגים וואס מיר האבן, מנהג בית אבא בידי.
מיר קענען דרך ארץ זיין אביסל, ווי מיר האבן געלערנט, אז די אלע האבן די חכמים איינגעפירט משום דרך ארץ. סאו פארוואס דארפן מיר אונז דאס פאלגן? דאס איז אויך געווען א שאלה. אונז דארפן עס פאלגן ווייל די חכמי ישראל האבן עס איינגעפירט, אדער ווייל עס איז דרך ארץ? אבער דער רמב״ם זאגט ביידע.
קען זיין אזוי, אז עס איז דא אסאך ענינים פון דרך ארץ וואס איז דא אין די גרויסע קולטור, אבער דו מוזט נישט דאס פאלגן. דו האסט געזען אז די חכמי ישראל האבן געקליבן. קודם כל האסטו געזאגט א זאך אויך אז מען זאל נישט נאכגיין מנהגים פון גוים וואס איז נישט אן ענין פון דרך ארץ, סתם אזא מנהג. סאו וואס דארפן מיר אונז טון אלס דרך ארץ? כל שכן אז מיר גייען נישט נאך נארמאלע מנהגים. אונזערע דרך ארץ דארפן מיר אונז גיין נאר וואס די חכמי ישראל האבן געקליבן, האבן גע׳טשאוז׳ט אז דאס איז אדאפטירט דרך ארץ. אבער דרך ארץ איז די ווארט.
דיסקוסיע: ר׳ יואל דוד שווארץ׳ס פשט אין “וכולן דרך ארץ הן”
Speaker 2: ניין, איך וויל אנקומען צו דעם, ווייל דא איז דא נאך א זאך. איך האב געטענה׳ט אזוי, איך מיין אז, איך געדענק אז מיר האבן שוין געלערנט דאס איינמאל ווען מיר זענען געווען צוזאמען, איך ווייס נישט צו מיר האבן דעמאלטס געהאט די מחלוקת אדער נישט, עכ״פ אזוי געדענק איך. און די לשון “כולן דרך ארץ הן” לייגט מיר אויף די אפוקי וואס ר׳ יואל דוד שווארץ זאגט. ר׳ יואל דוד שווארץ זאגט אז דא איז בעצם אן אוסף הלכות. עס איז אים שווער געווען די קשר, וואס קומט דאס? ס׳איז דאך אן אנדערע זאך, איינס איז הלכות דאס, איינס איז הלכות יענץ. אלעמאל קומט זיך אלעס צוזאמען ביי די סעודה. קומט דער רמב״ם און ער זאגט ניין, “כולן דרך ארץ הן”. איי, עס שטייט שפעטער הלכות אז מען איז מבצע אויף שלם למשל, לכאורה וואלט מען געמיינט אז דאס איז הלכות ברכות, די שיעור פון די ברכה.
Speaker 1: טענה׳ט ער, טענה׳ט יצחק?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: ניין, עס זענען אינווייזונגען, און מיר האבן געזאגט קלאר אסאך מאל, מצוה מן המובחר לבצוע על שלם. דאס איז די מצוה מן המובחר פון די ברכה.
Speaker 2: איך האב געהערט וואס דו זאגסט. טענה׳ט ער אז אויף דעם איז געקומען דער רמב״ם און געשריבן “כולן דרך ארץ הן”, און דאס איז אלעס דרך ארץ. דרך אגב, דרך ארץ פאר א ברכה איז אויך א סארט דרך ארץ. סך הכל מיין איך אז דאס איז נישט קיין דין אין די ברכה, עס איז מער א דרך ארץ. פונקט אזוי ווי כיבוד אב ואם איז א חיוב דאורייתא, אבער דאס אז דער טאטע זיצט פון אויבן אן, דער גדול, עס שטייט נישט אין הלכות כיבוד אב ואם כיצד כיבוד אב ואם, ער זיצט אויבן ביי די סעודה. דאס איז א דרך ארץ סטייל, די ריכטיגע, וואס דו זאגסט די קולטור אדער די נימוסים וואס מען פירט זיך, און ווייל דאס איז פאר דרך ארץ, אבער עס איז מדין. קען זיין אז אפילו לגבי דרך ארץ וואס איז דער חיוב צום חבר זיין א גדול וכדומה, און דאס איז נישט ממש יענער חיוב. דאס איז דרך ארץ, פארשטייסטו וואס איך זאג? פאר דעם קען מען לערנען כללים אין דרך ארץ, און א מענטש זאגט, קיינער פון די זאכן איז נישט קיין הלכה. אויב ביי איינעם מיינט אז בצלאמו ודמותו איז א פארשליימען זאל ער נישט קיין הלכה זיין, דרך ארץ.
Speaker 1: אה, דרך ארץ, דאס איז א צווייטע שאלה וואס אונז האבן מיר געקלערט אויף די פרק, צו איז עס א חיוב?
דיסקוסיע: צו איז דרך ארץ בסעודה א חיוב?
Speaker 1: ווייל א מענטש קען לערנען די פרק און טראכטן, פון יעצט ווייס איך אז איך דארף יעדן טאג עסן פרישטאק ביי די טיש שיין אנגעטון און ווי א מענטש, אזויווי מיין אונגארישער באבע האט געזאגט, “עס ווי א מענטש, טו דיך אן ווי א מענטש, גרייט דיך אן,” ווייל מ׳דארף זיך צושטעלן דערצו.
האט דער רבי יצחק געברענגט אן אינטערעסאנטע זאך, אז מיר האבן נעכטן געלערנט אין רמב״ם אז די וועג וויאזוי מ׳וואשט זיך נטילת ידים איז איינער גיסט אים אן. איך ווארט, איך שטעק שוין ארויס מיינע הענט צען מינוט, קיינער גיסט נישט, מיינע גבאים זענען נישט, מיינע חסידים זענען נאך נישט גענוג גרויסע חסידים, איך ווייס נישט. ס׳איז על כל פנים נישט פשט אז ס׳איז א חיוב יעדער איינער זאל זיך אזוי וואשן. דער רמב״ם רעדט זייער אסאך, אין הלכה קען מען זען, אז מ׳רעדט וועגן די מצליח, דער מענטש וואס איז א ראש הבית וואס האט קינדער וואס שטייען דארט און באדינען אים.
איך ווייס נישט צו רוב מענטשן קומען אן אהין, אדער אפילו א מיעוט. איך ווייס נישט, קען זיין ס׳איז נאר א “פערפעקט פיקטשער” פון איינס פון טויזנט מענטשן וואס האט אזא מין, אלעס ארבעט פאר אים, און ער זיצט, און ס׳איז דא בעטן, און אויב האב איך נישט דריי בעטן איינס פארנט פון די אנדערע, די הלכות זענען דאך…
Speaker 2: יא גוט, וויאזוי איז די שענסטע צורה אז א מענטש וואס האט יא אויסגעפיגערט און אלעס ארבעט פאר אים, און ער מאכט א שיינע סעודה, וויאזוי דארף ער עס מאכן די בעסטע וועג.
Speaker 1: יא גוט, סאו ס׳איז נישט קיין סתירה. מ׳דארף טראכטן א הלכה, ווייל איך וויל נאר פאר זיך מברר זיין.
דיסקוסיע: גילט דרך ארץ בסעודה נאר ביי א פארמעלע סעודה?
Speaker 1: איינער קען זאגן אזוי, אויב איינער למשל איז א יונגערמאן וואס ארבעט שווער, אדער איז א גרויסער מתמיד, און ער כאפט א סענדוויטש אין די קאר, וועט איינער זאגן, דאס הייסט נישט געגעסן לויט הלכות דרך ארץ וסעודה. אבער איך וואלט גע׳טענה׳ט אז נישט, איך וואלט גע׳טענה׳ט אז א סעודה איז א אפשאצונג פון א מין בחורים וואס זיצן און עסן א סעודה. אבער אזוי ווי א מענטש איז טרוד, אדער א מענטש האט זיך אזוי משקיע געווען אין לערנען א גאנצע וואך, ער זיצט נישט מיט בחורים און ער כאפט א סענדוויטש, ס׳איז נישט קיין סעודה, איז ער פטור פון די דרך ארץ. אבער ער איז נאך אלץ מחויב אין ענינים פון נקיון, ער איז נאך אלץ מחויב אין מאכן ברכת המזון בכוונה. ער זאל טרעפן זיין בעסטע וועג איז צו טון. ער דארף טראכטן ווען ער גייט עס אויסארבעטן.
Speaker 2: ניין, איך מיין צו זאגן, דא קומט מען שוין יא צוריק, ווייל ס׳איז א דעם דרך ארץ. דו מיינסט אז אין קאר ביסטו מופקע פון דרך ארץ? אין קאר דארף אויך זיין אנקי.
Speaker 1: נאר נישט מיט די אופן, אבער דאס איז נאך א נושא.
Speaker 2: ס׳שטייט נישט דא, לאמיר זיין קלאר, ס׳שטייט נישט דא אז יעדע מאל וואס מ׳עסט דארף מען מאכן די סעודה. ס׳שטייט ווען מ׳מאכט א סעודה, א סעודה וואס קומט מיט די גאנצע רעספעקט,
הלכות דרך ארץ בסעודה — גדול שבכולן נוטל ידו תחילה, סדר ישיבה, ובעל הבית בוצע
הקדמה: דרך ארץ בסעודה — הלכות לגבירים
דרך אגב, דרך ארץ, ס׳קען גראדע זיין אז ס׳איז דא אזא פסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”. ס׳קען זיין אז דרך ארץ, בכלל וואס טייטש דרך ארץ? ס׳איז דא, אזוי ווי מיר האבן דערמאנט אז ס׳איז דא ווען חסידישע אידן פירן זיך מיט זאכן זענען סאמטיים׳ס, און ס׳איז דא אפשר א נקודה, אז ס׳איז דא א גוי וואס איז זייער שיין, וואס ער איז א שלעכטער. אקעי, אבער דער עצם זעט מען חז״ל זענען זייער שטארק מאריך אין דרך ארץ.
די הלכות דרך ארץ, איך מיין ס׳איז א שאלה צו מ׳קען עס זאגן אין בית המדרש, הלכות דרך ארץ וואס איז די הלכות וואס שטייט ווער גייט קודם, צו מ׳לייגט די גאפל אויף די לינקע זייט און די לעפל אויף די רעכטע זייט, איך ווייס נישט וואספארא זאכן. זייער גוט, איך מיין אז די ענין איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך, יא. ס׳איז א דערהויבענע זאך, און די פשט אז א איד, אזוי ווי ס׳שטייט א משנה אויף פסח, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דאס הייסט, א גאנצע וואך עסט ער טאקע נישט בסעודה. אבער אט שבת, יום טוב, פסח, קומט א איד און ער מאכט א גאנצע סעודה.
אוודאי, דרך ארץ, די הלכות דרך ארץ קומט פאר מענטשן וואס זענען גבירים. די אלע הלכות פון מסכת ברכות זעט מען ס׳איז דא א שמש. ווי זעט מען א שמש? ווי זעט מען א שמש? איך האב א קלינינג לעדי, איז נישט משמש פאר די סעודה. ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך. אבער בעצם, יעדער איד דארף זיין א גביר מיט דאס. איך מיין, דער וועג פארוואס ערליכע אידן, מ׳האט אסאך מאל געהערט אוועקמאכן די עטיקעט, ס׳איז זייער מעגליך אז די דייטשן האבן זייער שטארק מקפיד געווען. דארטן איז געווען די שפיץ פון דעם, די דייטשע קולטור.
אונזערע עלטערן זענען אויפגעוואקסן און האבן אונז אויפגעצויגן מיט א שמוציגע שנאה צו די דייטשע קולטור. ס׳האט גענומען אונז דא א שטיק צייט ביז מיר האבן צוריק אנגעהויבן אפרישיעיטן דרך ארץ בסעודה. און איינער איז שוין נישט געווארן אויפגעברענגט אויף דעם, און סתם איז עס טאקע גרינגער.
איך מיין צו זאגן, ספרדים הלכה, א רייכערע ספרד׳ישער איד האט אויך א געוויסע סטייל וואס איז אנדערש. ס׳האט סתם אויך געווען א גרויסע חילוק צווישן די ארימערע און די רייכערע. איינער וואס איז א בעל הבית, אבער א ספרד׳ישער בעל הבית, זיי גייען זיך בלייבן באקוועם, האט ער אויך געווען די רייכערע סטייל.
הלכה למעשה קומט אויס אזוי, הלכות סעודה איז געשריבן געווארן פאר די גבירים. און אוודאי, די אלע, אויב ס׳קען אפילו זיין אן עני צו מקפיד זיין אויף געוויסע הלכות, דארף עס האבן א טעם. מ׳האט צוויי צעבראכענע שטיקלעך ברויט, איז א שלימה, אויב איינער האט א שיינע כבוד. אבער ס׳איז נישט פון אים רעדט מען. מ׳רעדט פון א גרויסע חלה מיט א דעקל.
מעשה: זאלץ אין פארק
ס׳איז דא א געוואלדיגע מעשה, איך האב געזען איינער איז געגאנגען חול המועד האלטן, א יונגערמאן, און ער האט געהאט דארטן עפעס א ראלל אדער וואס, און ער האט זייער שטארק געוואלט מקפיד זיין אויף די ענין פון זאלץ. מ׳האט באלד געזען אז די פערד גייט שטיין וועגן איינטינקען די ברויט אין זאלץ. איז ער געגאנגען קויפן אין א לאקאלע גוי׳אישע גראסערי א באטלע זאלץ, און ער האט זיך געשלעפט אין די פארק און ער האט געגאסן אביסל אין זאלץ. וואו מ׳קען זאגן, “וואו, דער מענטש וואס ממש שטרענגט זיך אן צו טון א מצוה כתיקונה,” אבער ס׳קען זיין אז ער טוט בכלל נישט די ריכטיגע זאך.
חומרות פאר פסח — פאר ווער זענען זיי געמאכט?
לאמיר זען באלד ווי מיר זענען נאר ווייל מיר זענען. איך האב געזאגט פון דעם אן אינטערעסאנטע מנהג. איך קום מיך אפ מיט אסאך גרושים, איך האב די ארגאניזאציע “אחר מדרך”, איך מיט ר׳ משה אבוטבול וואס עטס ווייסט, און איך פסק׳ן פאר פסח. איך האב געזען אז אסאך פון זיי האבן א גרויסע הארד טיים מיט חומרות פאר פסח, ווייל זיי זענען געוואוינט באקוועם, א מענטש האט א גרויסע קאונטער און ער גייט אים יעצט קאווערן. אסאך פון זיי לעבן זיך אזא עבדות׳דיגע לעבן, זיי לעבן אליין, זיי האבן נישט… ס׳איז אזא “מען קעיוו” ווי מ׳רופט עס.
האב איך געשריבן אז מערסטע חומרות פאר פסח איז געמאכט פאר מענטשן וואס לאזן זיך גארנישט אפ, מ׳זענען בעלי בתים חשובים בישראל. איינער וואס לעבט אפשר אזוי אין אזא באנאשמאשיז׳דיגע סיטואציע, די תורה אדרעסירט נישט דווקא אים מיט יעדע זאך. ווייל די תורה רעדט צו אים אויך, אבער ס׳איז נאכאמאל די הידור און די… ס׳איז דא צוויי פארקערטע סארט הלכות.
צוויי עקסטרעמע: הלכות חסידות און הלכות פועל
ס׳איז דא הלכות חסידות, אזוי ווי מ׳האט געזאגט, ס׳איז דא גאנצע ספרים וואס האבן נאר חומרות און פאר אריסטאקראטן, זאגט מען. און נאכדעם קומט דא הלכות סוכה, איך ווייס, מ׳רעדט פון איינער וואס מאכט א סוכה מיט דריי שפענדלעך. די הלכה האלט זיך ביי עקסטרעם. ס׳איז א luxury, דאס איז א luxury הלכה פאר די… Exactly.
ס׳איז דא הלכות, הלכות תלוי אז מ׳דארף בענטשן. זיי האבן אפילו געלערנט, למשל, אזא פועל מאכט נאר צוויי ברכות ווייל ער האט נישט קיין צייט. איך כאפ ווי עקסטרעם די אנדערע זייט גייט. יענער פועל, דו קענסט זיין זיכער, איז נישט מקפיד אויף די אלע הלכות. ער איז נישט נוגע.
ס׳איז actually אן אינטערעסאנטע פוינט. ס׳מיינט אז למשל, אז א ספר חוקה, א קאנסטיטוציע וואס איז געשריבן געווארן דורך געוויסע מענטשן אין געוויסע צייטן, זיי האבן נישט געקאווערט אזוי סאך ווי די אידישע תורה, ווייל ס׳איז געווען אמוראים און פוסקים וואס זענען געווען עשירים, ס׳איז געווען עניים, ס׳איז געווען אלע סארטן. ממילא קאווערט מען די פועל וואס שטייט בראש האילן און די בעל הבית דא.
נאר לאמיר אריינגיין אין די ענין.
—
הלכה: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה
אויב נכנסים לסעודה, יא. זאגט דער רמב״ם, “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה”.
דער וואס איז דער עלטסטער פון זיי, אזוי ווי אונז האבן אויך געלערנט ביי ברכת המזון אז מ׳מאכט די גדול שבכולם, ער וואשט זיך די ערשטע.
סא דא, יא, ער וואשט זיך קודם, “ואחר כך נכנסים”.
מחלוקת רמב״ם און רא״ש: ווער וואשט זיך ערשט?
סא דא איז דא א שטיקל מחלוקת, ווייל איך האב געזען דא אין די זייט דער רמב״ם אורח, ווייל איך האב אויך געזען אין אנדערע שטיבער פירט זיך צוויי וועגן וועגן דעם. ווייל די אנדערע ראשונים, דער רא״ש, דער רא״ש האט געזאגט אז ער איז נישט מסכים מיט די הלכה. ער האט נישט ליב אז דא שטייט אז דער גדול וואשט זיך די הענט, און שפעטער גייט מען זען ער איז בוצע פאר יעדעם. אלע ווארטן, אלע גייען יעצט ווארטן ביז ער ענדיגט די… נישט אלע ווארטן אויף אים, ער דארף ווארטן. ער דארף ווארטן פאר יעדעם. ער דארף ווארטן ביז יעדער גרייט פאר זייער ברויט. ער דארף ווארטן ביז יעדער האט זיך געוואשן און זיך אוועקגעזעצט, און נאכדעם טיילט ער די שורה, און נאכדעם מאכט ער די המוציא. ווייל דער גדול גייט זיין דער בוצע.
קומט אויס אז דער גדול, לויט דער רמב״ם, דער רמב״ם גיט אים א כבוד אז ער איז שוין אין די ערשטע רייען. סא טשיינע, ער דארף נעבעך טאר נישט אויסרעדן. און דער רא״ש זאגט, נישט נאר ער טאר נישט אויסרעדן, ער איז דער מערסטער מפסיק צווישן נטילת ידים און די סעודה. מיר האבן דאך געלערנט פריער אז הייחוד פון נטילת ידים איז ווי ווייניגער מפסיק צו זיין.
סא דער רא״ש האט זיך געפירט פארקערט, אז ער וואשט זיך די לעצטע. סא מיין טאטע, למשל, פירט זיך פארקערט, ער וואשט זיך אלעמאל די לעצטע נאך אלע קינדער, וועגן דער רא״ש. און עס איז דא אנדערע וואס פירן זיך פארקערט, אז די טאטע וואשט זיך קודם.
דער רמב״ם׳ס שיטה: נישט מקפיד אויף הפסק
אבער איך מיין אז עס איז גארנישט תלוי, ווייל דער רמב״ם האט נישט אזוי מקפיד געווען אויף די הפסק. דער רמב״ם האט געוואלט אז מ׳זאל נישט מאכן קיין הפסק צווישן אונז, קיין שום זאך. סאו אויב ער רעדט מעניינים, ער זאגט, “קינדער, יונגעלייט, האבן זיך שוין געוואשן, איך גיי שוין מאכן א המוציא”, דאס איז ממש מעניינים, מ׳גרייט אן די המוציא. דער רמב״ם האט מער מקפיד געווען אויף דעם נישט מפסיק זיין, ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז א טירחא פאר די עמידה.
נאר דער רמב״ם האט אויך מער מדגיש געווען די כבוד, אז מ׳גיט אים דעם כבוד, ער זאל ערשט זיך וואשן, נאר דרך ארץ. אה, אויב ס׳איז נאר דרך ארץ, מעג מען טון וויאזוי איינער איז מער מדגיש דאס. ס׳איז נישט קיין מחלוקת להלכה אפילו, ס׳איז נאר דרך ארץ.
נאך א זאך, דער רמב״ם רעדט דאך פון די גדול שבכולם, ווען ער איז נאר תלמיד, איינער גיסט אים אן. דער וואס גיסט אן איז דאך נאכנישט גרייט, ער גייט נאך נאכדעם זיך וואשן, דארף ער זיין ריין.
—
הלכה: סדר ישיבה — מסבים
“ויושב ומסבים”, נאכדעם זעצט מען זיך אראפ מסבים, אנגעליינט, “והגדול מיסב בראש”, ביי די שפיץ פון די טיש זיצט די גדול, “שאין לו אלא מסב אחד”.
סאו ס׳איז נישט ממש דא א טיש, רייט? ווען מ׳זיצט מסבים איז דא א שולחן, מ׳קען זיצן רעכטס פון די רבי און לינקס פון די רבי. סאו דא איז די הלכה ווען מ׳איז מסבים, וואס אונז טוען קיינמאל נישט, אפשר די ספרדים.
מיין יונגל איז געגאנגען וויזיטן איינעם פסח, און ער זאגט אז זיי זיצן ממש אזוי מסבים אזויווי ס׳שטייט אין די תורה, מ׳עסט אויף די פלאר. יא, ס׳איז א גאנצע משפחה אזוי. ביי זיי איז מקובל אז פסח טוט מען אלעס.
סאו עניוועיס, דא גייט מסבים, אז יעדער זיצט אויף זיין בעט. סאו די גדול איז בראש, פשט איז ווי איז די ראש?
פשט: די שני ליגט ביי די גדול׳ס פיס
די פוינט איז אז די שני, ער ליגט ביי די גדול׳ס פיס. פשט איז אז ווען די גדול קוקט, אזוי שטייט דא אין די זייט, קען ער רעדן מיט אים, ער דארף נישט אויסדרייען זיין קאפ, ווייל ער איז יענע וועג. אבער אויב זאל מען עס דא דרייען, דעמאלטס ווערט עס מער קאמפליקעטעד.
אבער די פשט איז, “למטה” מיינט פון אונטן, ליטערעלי. פשט איז אזוי, מ׳זיצט נישט ממש אויף די פלאר, און זיי זענען זיכער נישט געזיצן אויף הויכע בענקלעך אזויווי אונז. סאו ס׳קען זיין אז די גדול איז געזיצן א טראפ הייער, ער איז געזיצן אויף מער קישענעס צו וואס, און דער מענטש אונטער אים. די פוינט איז אז “למטה” מיינט צו זאגן אונטער זיינע פיס.
נאכדעם, וואס הייסט, מ׳ליגט דאך אויסגעשפרייט אביסל, אזויווי מ׳האט געהאט מסב אצל רגלי חכמים, מ׳האט געקליקט צו זיצן ממש מסב ביי די פיס. ווייל די תלמיד וואס איז געזיצן די נאנטסטע צו די גדול איז געווארן שמוציג פון די רבי׳ס פיס, ווייל ער זיצט ביי זיינע פיס. יא, ער זיצט ביי זיינע פיס, און אונז טוען זיך נישט אזוי.
אלטערנאטיווע סדר: למעלה ממנו
אויב דו דרייסט, דעמאלטס איז די גדול מיסב בראש. דער שיינער גייט העכער אים. למעלה ממנו הייסט העכער פון זיין קאפ, און דער שלישי למטה ממנו. די גמרא זאגט אז דער גדול גייט וועלן רעדן מיט׳ן שיינער, ער דארף זיך אויסשרייען. אבער מיט׳ן שיינער רעדט ער ווייניגער, ער רעדט מער מיט די חשוב׳ע. אה, גערעכט, למעלה ממנו. דער פוינט איז אז דארט איז די מקום מכובד כביכול, ביים ראש פון די גדולה איז מער מכובד.
דיסקוסיע: רבי מיט תלמידים אדער פאמיליע?
ס׳איז דאך א זאך וואס קומט אויס, אז דער זאל זיצן אויף די רעכטע זייט, און דער זאל זיצן אויף די לינקע זייט, און דער זאל זיצן אויף די רעכטע זייט, און דער זאל זיצן אויף די לינקע זייט. מ׳רעדט דאך נישט פון א פאמיליע, לכאורה, מ׳רעדט דאך דא פון א רבי מיט תלמידים.
אבער מ׳רעדט דא פון א פאמיליע, לכאורה איז דאך דא די טאטע און די מאמע, לכאורה אפשר אלס כיבוד אב ואם דארף די קינדער לאזן די מאמע זיצן נעבן די טאטע. אפילו לאמיר זאגן אז די טאטע דארף נישט מכבד זיין.
מ׳רעדט דאך מסתמא פון א רבי מיט אפאר תלמידים. ניין, מ׳דארף וויסן וויאזוי ס׳איז געווען די מנהג ביי זיי די סעודות, צו די מאמעס זענען בכלל געזעצן ביי די סעודה. דאס איז דאך אלעס מנהגי ספרדישע אידן. דאס איז מנהגי חכמינו זכרונם לברכה. אבער וואס זיי האבן זיך געפירט איז מנהגי… איך מיין צו זאגן די וואס פאלגן עקזעקטלי איז בערך מנהגי רוים, איך מיין צו זאגן די מנהגי וואס מ׳פלעגט זיך פירן.
איך ווייס נישט וויאזוי די ווייבער פלעגן זיין, אפשר פלעגן זיי בכלל נישט עסן צוזאמען. איך האב נישט קיין אהנונג. זיי האבן דאך געדארפט הערן קידוש און המוציא און די אלע זאכן. איך ווייס נישט.
לכאורה מ׳רעדט דא פון א רבי מיט תלמידים. ממילא איז דא די הייערארקי, אזויווי די הייערארקי וואס מ׳האט געלערנט וויאזוי דער רבי זאל זיצן אין הלכות תלמוד תורה, איז דא א הייערארקי. אין א שטוב איז נישטא קיין הייערארקי. דער טאטע וויל יעצט מקרב זיין דעם קינד, ער נעמט אים לעבן זיך. ס׳איז נישט נוגע. מ׳רעדט נאר אויף וואס ס׳איז געווען א רעגולער.
די הלכה איז היסטאריש
וואס טוט מען ווייטער? די הלכה איז ממש היסטאריש. חוץ אויב איינער גייט עפעס אין די מזרח דארט וואו מ׳זיצט אזוי, איז למעשה איז עס היסטאריש.
—
הלכה: בעל הבית בוצע
בעל הבית מברך המוציא לחם, נאך די ברכה, און ער מאכט די גאנצע…
וואס הייסט המוציא לחם? ער מאכט די ברכה? אשר… וואס דארף ער שטיין? ער מאכט די ברכה? ניין, ער מיינט צו זאגן אז ער זאל נישט בוצע זיין פאר ער ענדיגט די ברכה. נאכדעם שניידט ער, אז ער זאל נישט קיין בוצע.
מחלוקת: שניידן פאר אדער נאך די ברכה?
אויף דעם זאגט די הגהות מיימוניות אז ער האט מקבל געווען ניין, אז דאס איז א הפסק. נאכדעם דארף מען שניידן. פארקערט, מ׳זאל קודם אויפשניידן און מ׳זאל האלטן די ברויט, אזויווי מיר טוען אין די וואכן. איז דאך דער ענין פון די זלזול השלמים וואס האבן אונז אנגענומען אזוי די הגהות מיימוניות.
דער רמב״ם זאגט דאך משנתן, אז מ׳מאכט די גאנצע ברכה אויף די פת שלימה. נו, איז דאך דער רמב״ם ווייטער געמאכט אויף די הפסק ווי אנדערע. ער האלט נישט אז ס׳איז א פראבלעם די הפסק ביי משנתן, דאס איז דאך די ברכה פון… אקעי, יא.
“ועורך בברכת המזון”, אז אשר יברך מלאזי…
הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר הבציעה, ברכת המזון דורכ׳ן אורח, און מצוה מן המובחר
שיטת הרמב״ם אין שניידן די ברויט
Speaker 1: פארקערט, דארף מען קודם אויפשניידן, און מען זאל האלטן די ברויט, אזוי ווי מיר טוען אין די וואכן ווען ס׳איז נישטא די ענין פון זיין שלימות, וואס מיר זאגן נאר אזוי ווי די הגהות מיימוניות. אבער דער רמב״ם זאגט אז מען שניידט אויף… מען מאכט די ברכה און נאכדעם שניידט מען. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם איז ווייניגער מקפיד אויף די הפסק ווי אנדערע. ער האלט נישט אז דאס איז א פראבלעם פון א הפסק, ווייל מ׳שניידט דאך, דאס איז דאך די ברכה פאר׳ן… אקעי, יא.
בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון
Speaker 1: ווער זאל ברכה זיין. ער זאגט נאר אז די סדר ווער מאכט וועלכע ברכות, די בעל הבית… פון זאגן די גודל רעדט מען פון די בעל הבית, די בעל הבית איז דער מוציא, אבער די בעל הבית איז דער וואס שניידט אויף פאר יעדן, ס׳איז זיין ברויט, ער טיילט. אבער ברכת המזון זאל נישט זאגן די בעל הבית, נאר מ׳זאל געבן א געלעגנהייט פאר די אורח “כדי שיברך בעל הבית”. מיר האבן דאך נעכטן געלערנט אין די פריערדיגע הלכות נוסח ברכת המזון אז ס׳איז דא א ברכה פאר די בעל הבית, סא די אורח זאל עס קענען זאגן. ווייל אמאל, מ׳רעדט דאך דא אז דער וואס בענטשט, נאר ער בענטשט, און אלע אנדערע איז עונה, איז הערן אויס און זענען מקיים אלס הערן. סא די אורח זאל זיין דער איינציגסטער וואס זאגט עס, ער זאל קענען בענטשן די בעל הבית.
דיון: דער טעם פון “כדי שיברך בעל הבית”
Speaker 2: איך טראכט, אבער וואס דו האסט יעצט געזאגט אז די אנדערע, די תוספות, די ראש, זיי זאגן אז מ׳דארף שניידן, אבער זיי אויך זאגן אז מ׳זאל האלטן די ברויט שלם. סא מ׳האט זיך נוהג געווען אז אין די וואכן זאל מען שניידן כמעט אינגאנצן, נאר עפעס לאזן. אונז האבן נישט קיין גאנצע ברויט געווענליך א גאנצע וואך, סא ס׳איז נישט נוגע. א ראלל, אקעי, א ראלל דארף מען נישט בצע׳ן.
Speaker 1: יא, דער אמת איז לכאורה טאקע אזא קליינע בולקע׳לע אדער אזא זאך דארף מען נישט אויפרייסן. ס׳הייבט נישט אן די גאנצע שאלה, ווייל מ׳רעדט וועגן א גרויסע ברויט וואס מ׳גייט וועלן פארדעם סלייסן. איך טראכט אז ס׳איז אויך נאר פאר א בעל הבית. ווען איינער עסט אליין, ער קען געבן א רייס און עסן פון יענע שטיקל ווי ער האט אנגעהויבן. מ׳רעדט דא ווען ס׳איז דא א גאנצע ציבור און מ׳דארף שניידן, ס׳נעמט אפאר מינוט ביז מ׳שניידט פאר יעדן.
Speaker 2: איך טראכט יעצט אז די אורח מברך איז א פשוט׳ע זאך. אברהם אבינו האט דאך איינגעלאדנט געסט, האט ער אים געוואלט בענטשן, האט ער געזאגט, “בענטש פאר׳ן אייבערשטן”.
Speaker 1: אבער ס׳זעט אויס אז ס׳קען זיין אז די אורח, ס׳פאסט אז ער זאגט די שכוח פאר די סעודה, באופן כללי. ודאי ער געבט א שכוח פאר׳ן אייבערשטן, און פאר די בעל הבית, ביידע. אבער די ברכת האורח איז אזוי ווי א נימוס׳ל, א רמז׳ל פון די גרויסע ברכת המזון, וואס מ׳בענטשט די גרויסע בעל הבית. סא ס׳מאכט סענס, ס׳איז נישט סתם אן ענין פון “כדי שיברך”, אז ער זאל האבן וואס צו פארגינען זיך.
איך פארשטיי אז ס׳איז דא א אקעי. “ואם היו כולם בעלי בתים”. וואס מיינט “אם היו כולם”? “כולם” מיינט לכאורה אז ס׳איז א פעמיליע. א שותפות אדער א פעמיליע. “גדול שבהם בוצע”. איז דער גדול שבהם בוצע ווי מברך בן חתם. ער בענטשט רוב מאל. אה, גוט. אקעי.
דער בעל הבית איז דער וואס שניידט אויף
Speaker 1: זאג דיר אן ענין, “אחד בוצע ואחד אינו רשאי לבצוע עד שיביאנו מלך ויטול לפני כל אחד ואחד”. דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. איך גיי צוריק צו די ענין אז דער בעל הבית איז דער וואס שניידט אויף די ברויט. ס׳איז אויך נישט דווקא. איך פיל אז אסאך מאל ביי שלש סעודות לייגט מען פאר מענטשן א גרויסע חלה, איך ווייס, דער רב זאל מאכן. איך בין נישט אזוי ליב רבי׳שע זאכן דווקא, אדער נאכנישט, לערן איך מיר אויס. און איך פיל אז ס׳איז נישט קיין ענין אז ס׳איז א כבוד אויפצושניידן די גרויסע חלה, נאר דער בעל הבית מברך המוציא לחם, ווייל ס׳איז זיין חלה, ער טיילט. אויב ער גייט געבן אן אורח צו טיילן, דער אורח גייט נישט וויסן וויפיל צו געבן, און ער גייט אויך מורא האבן פון געבן צופיל אויף די בעל הבית׳ס חשבון. דער בעל הבית שניידט אויף די חלה. ברכת המזון איז שוין נישט דער ענין. איך ווייס נישט צו ס׳איז אן ענין א כבוד אדער פארקערט, קען זיין אז ס׳איז ווייניגער כבוד. דער רבי דארף זיין דער וואס שניידט די חלה פאר׳ן עולם.
דיון: טעמים פון בעל הבית בוצע
Speaker 2: ס׳איז דא צוויי זאכן, ס׳איז דא דער בעל הבית. בעל הבית, ווייל ער געט לחם, ס׳איז זיינס, ער טיילט פאר וויפיל ער וויל געבן.
Speaker 1: ניין, ס׳איז לטובת עין יפה אזוי ווי ס׳ברענגט די קרבן נתנאל. ניין, לטובת עין יפה.
Speaker 2: אה, ווער איז אן אנדערע זאך? כאילו יאר מ׳זאל טיילן שיריים.
Speaker 1: איך זאג נאר, ס׳איז נישטא קיין כבוד פון אויפשניידן די גרויסע חלה. ווען איך בין די צוויי א גרויסע חלה. ווען איך בין די אויפשניידן די אויפשניידן. ניין, די ערשטע שניידן. ווייל היינט וואס דער עולם מאכט המוציא׳ס פאר זיך אליין, איך סתם דערצנישט די גאנצע זאך. מ׳רעדן דא זייער אידעם וואס זאלן א גינעל געווען. וואלד דער רבי האבן, דער רבי שניידט אויף די המוציא, און ער געט פאר יעדן מיט שטיקל חלק. וודאי, דער גינעל איז שרייען. ווען איך, איך טאר שרייען יעדן טאג ביי סאפער, איך געב עס פאר די קינדער.
Speaker 2: ניין, דער רבי האט נישט ליב געהאט צו טיילן צום טעם שרייען, ער האט ליב געהאט צו געבן פארשענס. ער האט געטיילט עסן פאר אידן, דאס איז געווען אן אנדערע מין זאך.
Speaker 1: איי, דאס מיינט ער, דאס איז דער ענין. דער עיקר איז נישט שרייען, נאר טיילן עסן פאר אידן.
“ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”
Speaker 1: אזוי ווי דו זאגסט, דער סדר איז אמאל געווען, און היינט אויך איז דא פלעצער וואו מען פירט זיך אזוי, יא, מען ברענגט א גרויסן טאץ, און דער רבי לייגט אויף דעם גרויסן טאץ. און עס שיינט אזוי אזוי, איינער בצעה ולא פרוסה קטנה, ער זאל נישט געבן קיין צו קליינע שטיקל, ווייל עס זעט אויס ווי ער איז קארג. און אויך זאל ער נישט געבן זייער א קארג, עס זאל טאקע נישט זיין קארג.
Speaker 2: אה, נראה מיינסטו צו זאגן, ווייל אפילו ער נעמט נאך א שטיקל, אז מען דארף געבן מיט א ברייטקייט. מען רעדט דאך דא אויך באופן אז דער אורח זאל זיך פילן באקוועם.
Speaker 1: יא, איך פארשטיי, איך זאג נאר נראה, ווייל עס זעט טאקע אויס צר עין. אפילו ער האט א וועג צו געבן נאך אויב מען דארף. מען קען זאגן, ווער ס׳דארף וועט בעטן נאך, אבער עס זעט אויס צר עין. מען רעדט שוין א טאטע פאר זיינע קינדער, מען רעדט ווען עס איז אן אורח וואס קען האבן די געפיל. ניין, דער בוצע, דער בעל הבית וואס איז בוצע.
דיון: “ולא פרוסה יוצאת מן הקערה” – דער קאנטעקסט
Speaker 1: האוועווער, איך זאג, אבער איך זאג דיר, אלע ענינים, דארף מען פארשטיין די קאנטעקסט. די קאנטעקסט איז דאך, ולא פרוסה יוצאת מן הקערה, אז ער זאל נישט אויסזען ווי א פרעסער. אזוי ווי למשל, דאס איז דאך שייך נוגע היינט ווען מען עסט א גרויסע סעודה. זאגט ער בשבת, זאגט דער רמב״ם בשבת, יש לו לאכול פת גדולה. יש לו מיינט מען מעג אדער מען זאל?
Speaker 2: מען זאל, לכאורה דא מיינט עס אדער מעג אדער מען זאל.
Speaker 1: פארוואס? די גמרא זאגט, ווייל א גאנצע וואך עסט ער דאך איידל, סאו ווען ער טוט אזוי שבת ווייסט מען אז ער טוט עס נישט ווייל ער איז א פרעסער, נאר ער טוט עס ווייל ער וויל אז עס זאל זיין א רחבות פון שבת.
מעשיות פון טיילן חלה
Speaker 1: איך פלעג עסן ביי ר׳ אלימלך בידערמאן שבת, פאר ער איז געווארן א גרויסער רב. ער פלעגט טיילן פאר יעדן בחור א האלבע חלה. אזוי, ער איז מקיים די הלכה, והתעטרו גדולים. ער איז געגאנגען, איך האב אים געזען, ער קויפט אזא בעג, ער גייט אין גראסערי ערב שבת, ער קויפט אזא גרויסן בעג, און ער האט געשניטן חלה. עס איז געווען בערך א האלבע חלה פאר יעדער איינער. און מ׳האט געדארפט, יא, בחורים ענדיגן עס, עניוועי, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. און אזוי, נאך א חלה, קען ער באצייכענען א פריערדיגע דור. איך ווייס נישט ווי ס׳גייט אריין, אבער אזוי איז געווען דער מנהג.
Speaker 2: יא, דער טאשער רבי ליגט אויך ממש דארט, א פריערדיגע דור. ער האט געלעבט אין די שנות. און דער טאשער רבי, ער האט אויך געמאכט פאר יעדן, האט ער געגעבן זייער עסן.
“ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”
Speaker 1: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”, מען זאל שניידן פון דארטן וואו ס׳איז שוין גוט געבאקן, כדי מען זאל זיך נישט מעכב זיין. דאס הייסט, אויב א מענטש וועט מאכן די ברכה און נאכדעם שניידן, אויב וועט ער שניידן פון א פלאץ וואו ס׳איז נישט זיכער אז ס׳איז שוין אזוי גוט, וועט זיין א הפסק.
Speaker 2: ניין, מ׳גייט עס עסן עניוועי. איך מיין אז דאס איז א כבוד פאר די ברכה. די ברכה מאכט מען אויף די בעסטע שטיקל. פשוט אזוי, יא.
Speaker 1: “בוצעין מעב”, דאס מיינט ווי ער הייבט אן, ער גייט דאך ווייטער געבן, ער גייט נישט איבערלאזן א האלב פון די ברכה. אויף דעם, אזוי מיין איך, אזוי נראה לי, אזוי האב איך אלעמאל געמיינט די פשט.
מעשה פון מנשה המלך און רב אשי
Speaker 1: אויף דעם איז דאך די ידיעה׳דיגע גמרא אין סנהדרין אז מנשה המלך האט אויסגעזאגט די הלכה, יא? דו געדענקסט? אחאב, ווער איז דאס געווען? רב אשי האט געזאגט א שיעור, ער האט געהאלטן ביי מסכת סנהדרין און גערעדט וועגן די שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, וואס איינער פון זיי איז מנשה. האט ער געזאגט, “מארגן וועלן מיר רעדן פון אונזערע חברים”. איז אים געקומען בחלום מנשה, האט ער אים געזאגט, “דו, חבר? דו, איך בין דיין חבר? איך בין דיין טאטע׳ס חבר? וואס מיינסטו? ווער מיינסטו איך בין?” האט ער געזאגט, “דו ווייסט אפילו נישט פון וואו מ׳הייבט אן צו מאכן א מוציא, און דו רופסט מיך א חבר?” האט ער געזאגט, “נו, זאג מיר טאקע פון וואו מ׳הייבט אן א מוציא?” האט אים מנשה געזאגט, “מ׳הייבט אן פון די מקום הקרום שבשלה, פון דארטן וואו ס׳איז מער געבאקן.” האט ער געזאגט, “אה, ביסטו יא א תלמיד חכם, פארוואס האסטו געדינט עבודה זרה?” האט ער געזאגט, “דו רעדסט? ווען דו וואלסט געווען ביי מיר, וואלסטו נאכגעלאפן די עבודה זרה׳ס.” ער האט אויפגעהויבן דעם מאנטל צו קענען לויפן.
מארגן אינדערפרי האט ער געזאגט, “מיר גייען היינט אנהייבן צו רעדן וועגן אונזערע רבי׳ס.” אז רב אשי האט גערופן, דא איז דער מקור פון דעם וואס מ׳רופט די הייליגע זיידע קורח. רב אשי האט געזאגט אז מנשה, אונזער רבי, רבנו מנשה, ער איז געווען זיין רבי, ער האט אים אויסגעזאגט א הלכה ווי אזוי מ׳איז בוצע את הפת.
איך טראכט וועלכע באקאנטע שאלה דארף איך אפירנעמען און אים זען זיין גוט׳ס. איך טראכט דערפון ביי מיינע קאנדידאטן.
“מצוה מן המובחר לבצוע” – כבוד פאר די ברכה
Speaker 1: שוין, אזוי דער רבי מיינט… לויט דעם זעט מען אז לכתחילה דאס איז א כבוד פאר די ברכה. אזוי מיינט ער. איך טראכט דאך אסאך, ווייל מענטשן זענען נישט אזוי העפי מיט זייער עסן, לייגט ער אסאך קוואנטיטי אנשטאט קוואליטי. פארקערט, עסט די בעסט און עסט א שיעור. מצוה מן המובחר לבצוע, אז מ׳קוקט אין שולחן ערוך, אנהייבן, די ברכת המוציא זאל זיין אויף א גאנצע כיכר.
דיון: וואס מיינט “מצוה מן המובחר”?
Speaker 2: סאו דא ביסטו גערעכט, אז דא שטייט יא א מצוה, אז ס׳איז אן ענין אז ס׳זאל נישט זיין דרך ארץ. אבער יש להבין, ביז יעצט איז די לשון “מצוה מן המובחר”. וואו שטייט אזוי אין די גמרא? אזוי?
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט. ס׳איז א מצוה על פי… יא, יא. די לשון איז “מצוה מן המובחר”.
Speaker 2: ס׳איז אביסל אן עזות, ווייל ס׳איז נישט אז ביי א מצוה פארשטייט מען אז ס׳זאל זיין אן ענין פון “זה אלי ואנוהו”. מאכן א המוציא אויף די בעסטע שטיקל ברויט, דארף מען טראכטן וואס גייט פאר. ס׳איז א כבוד אויף די ברכת המוציא. המוציא איז דאך אפילו ווען ער עסט ברויט דארף ער בלייבן דריי שיעורים אויף די ברויט. וואס איז די פשט? אבער ס׳איז נישט קיין סתירה, ווייל… אה, איך טראכט צו זאגן… איך וויל זאגן אזוי, ס׳איז נישט פשט אז די עסן איז א הכנה תמצא פאר המוציא. אזוי קען אמאל זאגן א גרויסער עובד ה׳, אז פארוואס עסט ער? כדי די עסן ווערט א מצוה פון המוציא. אבער אויב איינער עסט נאר כדי ער זאל קענען זאגן א ברכת המוציא, איז ער אפשר פטור פון א תורה, ווייל ס׳איז נישט בכלל “ואכלת ושבעת”. מ׳דארף עסן זאט, און מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן, מ׳דארף האבן הכרת הטוב.
Speaker 1: איך הער. נישט קלאר.
Speaker 2: “מצוה מן המובחר” גייט לכאורה ארויף אויף די ברכה. די מצוה איז די ברכה, אוודאי. ס׳איז א כבוד פאר די ברכה. איך מיין אז דאס איז די טייטש. ס׳איז די מערסטע וואס איך הער עס ניגון. א ברכה איז א כבוד. איך מיין אז דאס איז די דרך. איך טראכט אזוי, ס׳איז כבוד פאר די ברכה. אזויווי מ׳דארף האבן כבוד פאר א חשוב׳ע איד וכדומה, דארף מען האבן כבוד פאר א ברכה. א ברכה מאכט מען מיט א שיינע שטיקל חלה. ס׳האט א טעם צו מאכן א ברכה פון די וואך א ברכה.
Speaker 1: יא, אבער א ברכה וואס איך האב נאר געמאכט ווייל דער מענטש איז זייער העפי מיט וואס ער גייט יעצט עסן.
Speaker 2: זייער גוט. ער איז נישט געווען העפי מיט די… ער איז א קארגער, ער האט געוואלט עסן די האלבע. ער האט געוואלט עסן די האלבע. נו פראבלעם, אז ער וויל נישט, דארף ער נישט. מ׳רעדט יעצט גערעדט פון די שטאט… מ׳איז מסכים ביי ביידע. פארדעם זאגט מען “מצוה מן המובחר”. אוודאי זאל מען נישט ארויסווארפן ברויט וועגן דעם, ס׳איז חשוב.
אבער למעשה, ס׳איז דא א שאלה. דו מאכסט א ברכה אלס א שרייען פאר די עסן, אבער יעצט ווערט שוין די ברכה דער קעניג. איז דער מסיק אז אויב מען האט נישט האט מען נישט. בנטילת מצוה מן המובחר אויב מען האט, איז לכתחילה נקיקה שלימה. אקעי, נאך אזא זאך, אויב ס׳איז דא אן אנטערעסאנטע קעיס אז ער האט א שלימה פון ז׳ אורים, און א צעבראכענע, א פרוסה.
דיני בציעת הפת: שלימה מול פרוסה, לחם משנה, וסדר חלוקת הפרוסות
הלכה ב (המשך) — שלימה פון שעורים מול פרוסה פון חיטים
Speaker 1: נו פראבלעם, אז ער וויל נישט דארף ער נישט. מ׳רעדט שוין אז מ׳האט גערעדט. ער איז מסכים אויף ביידע. פאר דעם זאגט מען מצוה מן המובחר. ווייל דו זאלסט נישט ארויסווארפן ברויט וועגן דעם, ס׳איז נישט קיין… ער איז מסכים. ס׳איז טאקע ריכטיג, דו מאכסט א ברכה ווייל ס׳איז א שרייע פאר די עסן, אבער יעצט ווערט שוין די ברכה די קעניג, און דאס איז די קדימה. ער איז מסכים אז אויב מ׳האט נישט האט מען נישט. מ׳רעדט דאך מצוה מן המובחר, אויב מ׳האט.
לצורך מילתא שלימה. אקעי. וואס איז נאך א זאך? אויב ס׳איז דא אן עקסטרעמע קעיס אז ער האט א שלימה פון שעורים און א צעבראכענע, א פרוסה, א שטיקל חלה, א שטיקל ברויט פון חיטים. איז מצד די חיטים איז מער חשוב, מצד שני די שעורים איז בשלימות. וואס טוט ער? מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים עם שלימה. ער מאכט א שידוך צווישן צוויי אידן, ער לייגט זיי ביידע צוזאמען, ביידע צוויי אידן זאלן מאכן, איינער האט א מעלה און איינער האט א חסרון, מאכט ער זיי א חברותא, מ׳זאל בוצע זיין פון ביידע.
און דא זאגן די מגידים, די משגיחים, אז שלימות איז וויכטיגער ווי גדלות. אז א קליינע גאנצע בולקע איז בעסער ווי א גרויסע האלווע. און דעמאלטס קען מען טון ביידע. אה, יא. לייגט מען ביידע מעלות. יא, ס׳איז דא א מחלוקת אין די כלבו, וואטעווער שטייט אין תורת. ס׳איז אמת אז שלימות איז זייער וויכטיג, אבער ס׳מיינט נישט וועגן דעם זאל מען זיין ביצי. אלץ איז דא א שיעור.
הגהות מיימוניות — דער “שר מקוצי” און פת עכו״ם
Speaker 1: שבת ויום טוב, יא, די הגהות מיימוניות ברענגט נאך אזעלכע אופנים פון בעסערע קוואליטי ברויט מיט שוואכערע. און דארט זאגט ער אז די שר מקוצי, ער רופט אים… ס׳איז באקאנט אז ס׳איז געווען א רבי שמשון מקוצי, גייסטו א ראשון?
Speaker 2: יא, יא.
Speaker 1: און ס׳איז געווען א שר, ס׳איז דא אזא מעשה וואס מ׳רופט אים א שר מקוצי, דער סתם מקוצי האט געזאגט אז מ׳פלעגט עסן פת עכו״ם אין אייראפע. ס׳איז אזוי געווען די סדר, ווייל ס׳איז נאר געווען א פאר בעקעריס וכו׳. זאגט ער אז אויב איינער האט א פת עכו״ם און א פת ישראל, און די פת עכו״ם איז א גאנצע און די פת ישראל איז א האלבע, איז א פרוסה, זאל ער איבערהאלטן די פת עכו״ם. ער זאל נישט מאכן א ברכה אויף די פת עכו״ם צוזאמען מיט די פת ישראל, נאר ער זאל איבערהאלטן די פת עכו״ם, ער זאל נאר מאכן די ברכה אויף די פת ישראל.
דיגרעסיע: דער נאמען “שר מקוצי”
Speaker 1: די וויקיפעדיע זאגט אז דארט איז דא וואס זאגן אז ער איז געווען טאקע א שר, אנדערע זאגן אז ס׳קען נישט זיין ווייל ער איז געווען א ראשון. הורש, ער האט עס איבערגעדרייט אזוי ווי די שי״ן דל״ת מ״ם.
Speaker 2: ניין, ער האט געמיינט א שר. פארוואס דו זאלסט זיין א רב? איך וויל זיין א שר. איך וויל זיין א שר אויף די עולם, איך וויל זיין א שר אויף די זאכן.
הלכה ב (המשך) — לחם משנה בשבת ויום טוב
Speaker 1: אקעי, ווייטער. בשבתות ובימים טובים, זאגט דער רמב״ם, דארף מען נעמען צוויי. חייב לבצוע על שתי כיכרות. דאס איז א דין אין הלכות שבת, ווייל די גמרא זאגט אז ס׳איז א רמז אויף די לחם משנה. אבער דער רמב״ם, איך מיין אז די הלכה איז אין הלכות דרך ארץ בסעודה, ער דערמאנט דארט אלעס וואס איז וויכטיג ביי א סעודה. איך מיין אז ער ברענגט עס נישט אין הלכות שבת עקסטער די הלכה. שטייט עס נישט? לאמיר נאכקוקן אויב ס׳שטייט אין הלכות שבת די הלכה.
דיסקוסיע: יום טוב — פון וואנען?
Speaker 1: די ווארט איז, ס׳איז אינטערעסאנט זיך אפצושטעלן אויף בימים טובים. אונזער פסוק שטייט נישט קלאר אז יום טוב איז אויך געווען לחם משנה. אבער לכאורה, מיר זענען דאך נוהג אין יום טוב לחם משנה. פארוואס נישט?! די ענין פון לחם משנה איז דאך נישט אז מ׳קען נישט קלאגן.
Speaker 2: ער זאגט אז אפשר מיינט ער אין די צווייטע הלכה אז ווען מ׳האט צוויי כיכרות איז מען טאקע חייב, ס׳איז נישט סתם אן ענין. אבער דעמאלטס איז נארטל שטייענדיג, וויאזוי דארף מען האלטן ביידע ווען מ׳מאכט די ברכה? וויבאלד ס׳איז צוויי, אבער צום שניידן שניידט מען נאר איינס. מ׳דארף נעמען ביידע ברויטן.
Speaker 1: איך פארשטיי, איך דארף רעדן. ער קוקט אריין, ער ברענגט נישט אין הלכות שבת נאכאמאל. זיי וואלטן דארט געברענגט אויב ס׳שטייט נאכאמאל אין הלכות שבת די הלכה פון לחם משנה. נראה לי.
רבינו מנוח זאגט טאקע אז נישט איבעראל איז קלאר אז אויך אין יום טוב איז דא. אבער דער רמב״ם פסק׳נט אז אויך אין יום טוב איז דא לחם משנה.
רבינו מנוח׳ס צוויי זאכן בשם אבא מארי
Speaker 1: רבינו מנוח זאגט צוויי אינטערעסאנטע זאכן. ער פארציילט אונז, ס׳איז דא אזא זייער א שיינע מפרש אויף די רמב״ם וואס הייסט רבינו מנוח. אונז ווייסן נישט אזוי סאך וועגן אים. אונז ווייסן אז ער האט געהייסן רבינו מנוח, און אונז ווייסן אז ער האט געלעבט בערך 600 יאר צוריק. און ער ברענגט צוויי זאכן בשם אבא מארי, וואס אויסער רבי יצחק ווייסט נישט קיין אנדערע מענטשן ווער ס׳איז. דער טאטע פון רבינו מנוח, אשרה יולדתו, ער פארציילט אז זיין טאטע האט אויפגעשניטן שבת, האט ער צושניטן לכבוד די סעודה, האט ער אויפגעשניטן לויט די סדר: פרייטאג צונאכטס האט ער געשניטן זיבן סלייסעס, צופרי פינף, און ביי שלש סעודות דריי.
אזוי ווי די סדר פון זיין ה״ב, אנטשולדיגט, זיין ה״ג, וואס אפאר מאל האבן מיר דעם סדר, למשל אז יעדן טאג ליינט מען ביי קריאת התורה פון בה״ב, ווען מאנטאג און דאנערשטאג איז אן עולה דריי מענטשן, יום טוב איז אן עולה פינף מענטשן, און שבת איז אן עולה זיבן מענטשן. און אויך די זעלבע זאך לגבי די מצוה פון קידוש החודש. זיין טאטע האט געהאט אן ענין, שבת האט מען אויפגעשניטן לויט די סדר. אויב איינער ווייסט די טעם און ענין על פי קבלה, אדער אויב איינער וויל מאכן א מחקר אויף די טאטע פון רבינו מנוח.
דיסקוסיע: וואס איז דער טעם פון לחם משנה?
Speaker 1: און נאכדעם ברענגט ער נאך אן הלכה פון זיין טאטע אז… וואס איז די ענין פון לחם משנה? ווארט, איך טענה אז ס׳איז זיכער אוודאי, די reason פון לחם משנה שטייט אין די גמרא, ווייסט יעדער, וועגן די מן. אבער ס׳איז זיכער אז… לאמיר טראכטן אריין, ס׳מאכט דאך נישט קיין סענס. די מן איז פרייטאג געווען צוויי, שבת איז געווען איינס.
Speaker 2: אה, דאס איז וואס איך האב דיר געפרעגט, אז אויב איז עס ממש א… מיר קענען לערנען אז ס׳איז ממש א celebration פאר… אז יעדע שבת, ווען א מענטש… היינט איז דא אן הרחבה, באטראכט, אמאל איז געווען, למשל, יעדן טאג האט א מענטש זיך איינגעהאנדלט א ברויט פאר די טאג. האבן אן עקסטרע ברויט איז א גרויסע luxury. ביי יעדע סעודה זאלסטו האבן אן עקסטרע ברויט. ס׳איז דאך א שאלה, שלש סעודות זאלסטו האבן פאר זונטאג. לחם משנה איז נישט פשט אז ס׳איז געבליבן פאר זונטאג, לחם משנה איז אויסגעגאנגען שבת. אבער ס׳איז נישטא קיין אנדערע וועג וויאזוי צו celebraten. אונז קענען נישט celebraten, ווייל איינער וואלט געקענט זאגן, ווייל מ׳ברענגט אהיים צוויי ברויט אויף פרייטאג… אבער מיר ווילן celebraten, דאס מיינט אז מ׳טוט נאך אן עקסטרע זאך, אויסער די ברויט וואס מ׳עסט, טוט מען נאך עפעס צו celebraten די לחם משנה פון די מן.
Speaker 1: איך וואלט זיכער געטראכט אז די טייטש איז אז ס׳איז נישט נאר פשט אז ס׳איז זכר למן. דער פשט איז, אונז נוצן די זכר למן צו ווייזן אז שבת איז אזוי ווי ס׳איז א שענערע טאג, מ׳האט געהאט מער, מ׳האט צוויי ברויט. אפשר, איך וואלט געטראכט אז מ׳דארף עסן ביידע ברויט ביי די סעודה, ווייל נישט איז זייער פאני. לאמיר טראכטן, אונז ווילן דאך זאגן נישט אז אונז עסן לחם משנה זכר למן. דער אייבערשטער האט געגעבן לחם משנה ערב שבת אין מדבר כדי די אידן זאלן האבן לחם משנה, כדי די אידן זאלן האבן ברחבות, די אידן זאלן האבן פאר שבת. איך וויל נאר ארויסברענגען, שבת קומט מער ברכה אויף, זעט איר פון די מן, שבת קומט מער ברכה אויף ווי א גאנצע וואך. פרייטאג, שבת, איז די זעלבע זאך. מיר ווייזן נאר א שיינערע זאך, מיר מאכן צוויי ברויטס, נישט נאר איינס.
אין אנדערע ווערטער, אמאל, יעדער, א גביר האט געגעסן… דער אריז״ל זאגט אז מען זאל לייגן צוועלף ברויטס ביי די טיר. וואס מיינט צוועלף ברויטס?
Speaker 2: ניין, איך זאג דיר די טעם.
Speaker 1: יא, יא, איך זאג אויף די צוועלף, איך זאג דארטן ווער דאס איז גאלד און טעמאר.
Speaker 2: ניין, די פשוט׳ע פשט איז, ער רעדט דאך נישט פון די רבי׳ס, ער לייגט א ברויט פאר סגולה בעלמא. מען רעדט אז דאס האט גרעסערע…
Speaker 1: זייער גוט. מען לייגט צוועלף, לזכר, קעגן די לחם הפנים. אבער דאס איז אזוי ווי דער רמב״ם האט געמאכט זיבן קעגן די דורות. ס׳איז אן ענין אז מען וויל מאכן א רמז מיט די נאמבער. אבער לכאורה, דאס איז דער פשט. קוקסט, ס׳קומט דאך אויך נאכן שטיין אז מען זאל מאכן די ברכה אויף די בעסטע ברויט, אויף א גוטע ברויט, אויף א כיכר שלימה, יא? זאגט ער, מ׳קען נישט גיין חיים זיין אז מען זאל עקבוד דעם רבי׳ס, צוויי פאר די מצוה. ס׳מאכט מען נאך א חשוב׳ער ברויט.
Speaker 2: אה, זייער גוט. עס קומט אריין אין די שווע. ס׳איז די רעדער אויף די ברויט. ס׳איז א העלצה פון די מצוה ווען המבחה און די בציאה. ס׳איז ער זייער פאנני אז עס גערעדט וועגן באקומען מענטש ביי של השידער, און לייגט ארויף פופציג ברויטס אויפ׳ן טיש.
Speaker 1: איך ווייס וואס צו דארט ווי מ׳לייגט די ברויט. יעדער האט געטארפט צוויי. דו דארף איך דא א ריב פון פיסציג טויזנט לחם. וואס פעלט איך דארף איך מאכן האלטן דעם? דער רב זאגט טאקע איך מיר זענען האלטן ביידע אויף.
Speaker 2: יא. וואס וואס טו ביי אופן ווי… אבער נאר אזוי די מאנט עס פון די לחם משנה?
Speaker 1: איך גע? איך זאג דארי אז ס׳איז פעלט נישט אויס.
Speaker 2: יא, אמת, אמת. דאס איז אך זאך וואס אונז טוען וואס עס פעלט נישט אויס. ביי קידוש לבונה זאגן טיפול עלי מסר פאכן וועלפאי שלום עליכים. דא מענטשן וואס זוכן ביז דער אנדערע עק גלייגט צו טרעווען איינעם וועם זאגן. אבער אויב ווייסט פון דער טעם, איז אז ווייל מ׳האט איר זאגט טיפול עלי מסר פאכן אז מען זאל עס שעלטן זיין. זאגט מען, מען מיינט נישט ענק שלום עליכים ווי דער פאר מענטשן ארום. אבער מענטשן אפערעיטן נישט אזוי. איימאל אין א הלכה, מען כאפט נאר צוויי בילקעס.
Speaker 1: קיין, עס שוועלט טאקע נישט אויס. ווייל דער עני מלכה מישן איז צו ווייזן אז דא א שפע איז דא א שפע. און סכנא אז דער שלש איד איז דער מצוה מן המבחר זיין, אז עס זאל טאקע זיין שיינע בילקעס, נישט איבער זאכן שלש איד איז בילקעס. אבער דאס איז נישט דער פוינט. עס טוען מען דער מצוה אזוי וויסן שטייט. ווייטן.
הלכה ג — חלוקת הפרוסות: נותן לפניהם, נישט אין דער האנט
Speaker 1: אקעי, נאך א נותן. א ביציא, א נותן פריסטער. יעצט, לעבן נאך א זאך. יא, מ׳געבט פרוסות. דער וואס שניידט, דער בעל הבית, איז געשטאנען א גדולה שבכולם, ער איז דער מוציא ברוך. ער געבט פאר יעדן איינעם, ער לייגט אראפ פאר יעדן איינעם א שטיקל, ואינו נותן בידו. ער געבט נישט אין דער האנט. ואם נותן בידו, ער געבט יא אריין אין דער האנט, נאר איינער, ווען געבט מען יא ממש אריין אין זיינע הענט? איז אן אבל. ואם נותן בידו, הרי זה אבל.
ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז א רמז פאר דעם וואס ס׳שטייט “פרוסה כציון בידו”, אבער פשוט פשט מיין איך אז ס׳איז נישט שיין, ס׳איז אזוי ווי א עני ואביון, מ׳בעט מיט די הענט. אן אבל איז בסדר, אקעי, מ׳פילט זיך מיט אים מער אזוי ווי ער איז א מסכן, ער איז א נצרך. אבער בעצם איז נישט קיין שיינע זאך, ס׳איז נישט קיין כבוד. ס׳שטייט אז פאר אן אבל, פארקערט, נישט ווייל משנה ברורה זאגט אז אן אבל טוט מען דאס, זאל מען נישט טון פאר א צווייטן, מ׳וועט מיינען אז ער איז אן אבל, נאר פאר אנדערע מענטשן פעלט נישט אויס, ס׳איז נישט קיין כבוד. דער בוצע איז דאך דער גדול שבכולם, ער דארף זיך נישט אזוי אראפבייגן צו אים. ס׳איז נישט נאר וועגן דעם, איך זאג אז ס׳איז נישט שיין צו געבן פאר א מענטש אין די הענט, ס׳מאכט אים פילן אזוי ווי ער איז דער נעמער. אויב ער איז א נצרך, יא. נישט קיין נצרך, אויב ער איז א נצרך, אבער א סתם מענטש, ער עסט ברויט פון די סעודה, מ׳דארף אים נישט פיטערן, מ׳דארף אים נישט געבן אזוי ווי אן ארימאן לייגט מען אים אין די האנט.
איז דאס איז די הלכה. אבער ס׳איז דאך דא די כבוד פון די בעל הבית, אז ער דארף נישט ממש…
Speaker 2: ניין, ער זאגט יא, נותן לפניהם כדרך שמחלקים.
Speaker 1: אקעי, וויאזוי ס׳ארבעט פונקטליך מיט די בעל הבית, ווייס איך נישט. מ׳איז נישט געקומען צו אים צו נעמען, אבער ער דארף אויך נישט ממש…
הלכה ג (המשך) — סדר האכילה: דער בוצע עסט ערשט
Speaker 1: אקעי, והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל. דער בוצע וואס האט געמאכט די ברכה, ער הייבט אן און ער עסט די ערשטע.
אקעי, ער עסט די ערשטע, און נאכדעם הייבט ער אן טיילן די עסן פאר די אנדערע.
Speaker 2: ניין, ער געבט, און נאכדעם הייבט ער אן עסן, אדער ער עסט און נאכדעם טיילט ער פאר די אנדערע?
Speaker 1: זאג דיר אן עצה, קוק. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ס׳שטייט אז ער טיילט קודם אויס פאר יעדן, אבער זיי טארן נישט עסן ביז ער טועם.
Speaker 2: ניין, ס׳זעט אויס אז ער עסט קודם, נאכדעם טיילט ער.
Speaker 1: ליין, ליין די גאנצע הלכה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיאכל הוא מן הפת רובו של מסובין. דו זעסט אז ער האלט נאך אינמיטן זאגן די ברכה, און ער דארף ווארטן אז זיי זאלן זאגן אמן. ס׳מוז זיין אז ער איז טועם גלייך, נאכדעם טיילט ער פאר יעדן. אזוי זעט אויס.
הלכה ג (המשך) — מכבד זיין דעם רבו
Speaker 1: ואמרו, הבוצע יאכל לחלוק כבוד לרבו, אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה. אויב דער בעל תשובה וויל טון אנדערש און ער וויל געבן כבוד לרבו, ער איז נישט יגול מנו ומחכמה. ווי נכון לפשוט ידו קודם לו, און ער וויל מכבד זיין די מענטש וואס ער דארף מכבד זיין, איז ער רשאי. ס׳איז נישט קיין חסרון. איך זע דא ער ברענגט אז ס׳איז נישט קלאר, ס׳איז דא וואס זאגן אז פשט אין רמב״ם איז… אבער קיצור, ס׳איז נישט אזוי גלאטיג.
הלכות דעות פרק ה – דיני דרך ארץ בסעודה (המשך)
הלכה: דער בוצע מעג מכבד זיין רבו או מי שגדול ממנו בחכמה
אזוי זעט דא אויס.
אקעי. “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”. אויב דער בוצע וויל טון אנדערש און ער וויל געבן כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, און ער וויל מכבד זיין דעם מענטש וואס מ׳דארף מכבד זיין, ער זאל עסן קודם, הרשות בידו. דא איז נישט קיין… איך זע דא אז ער ברענגט אז ס׳איז נישט קלאר.
ס׳איז דא וואס זאגן אז דער פשט אין רמב״ם איז אז דער רמב״ם מיינט טאקע יא צו זאגן אז ער טיילט אויס און נאכדעם הייבט ער אן צו עסן, און דער אנדערער טענה׳ט אז ס׳איז א הפסק און מ׳זאל קודם עסן און נאכדעם אויסטיילן. ס׳איז נישט דא אין דעם… איך האב אויך געזען וועגן דעם… יא יא, מ׳טרעפט מיר דעם. איך האב אויך געזען וועגן דעם מנהגים שונים ביי מענטשן, ווען א מענטש שניידט די חלה, צו ער מאכט אליינס א ברכה קודם, דאס הייסט, צו ער עסט זיין שטיקל קודם, אדער ער ווארט קודם אויסצוטיילן פאר יעדן.
איך פיר זיך צו טון אזוי ווי דער פשט פון רמב״ם וואס ער זאגט, כפשוטו פון רמב״ם, און קודם געבט מען אויס פאר יעדן און נאכדעם עסט מען. ס׳האט נישט קיין פשט ווייל מ׳איז גומר, ווייל איך וויל נישט מפסיק זיין. איך בין הונגעריג. דאס איז מיין סברא, דאס איז א נייע סברא.
הלכה: שנים ממתינים זה לזה בקערה
אקעי, זייער גוט. זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך א דין אין סעודה: “שנים ממתינים זה לזה בקערה”. שטייט, אויב מ׳ברענגט עסן, יא, ס׳איז דא עסן, און איינער האט שוין געברענגט זיין טעלער, טאר ער נישט אנהייבן צו עסן איידער מ׳האט געברענגט דעם אנדערן מענטש׳ס פארציע, ווייל יענער וועט שטיין דא זיצן הונגעריג. “אבל שלשה אין ממתינין”. אבער דריי מענטשן ווארטן, און איינער׳ס איז שוין געקומען, דארף ער נישט ווארטן, ווייל ס׳דויערט דאך לענגער. דארפן נישט די צוויי ווארטן פאר די דריטע.
סא, איבער טעלער איז אז מ׳עסט פון איין קערה, אזוי פארשטיי איך. און אויב איינער… ביידע עסן צוזאמען. סא, אויב איינער הערט אויף צו עסן פאר א רגע, ווארט מען אים צו, ווייל איך זאל נישט כאפן די גאנצע, איך זאל נישט… ס׳זאל נישט אויסקומען צו פאסן נישט. מיט דריי, ווי דו זאגסט, דריי איז שוין א גאנצע… דארף נישט יעדער איינער… מ׳רעכנט מיט יעדער איינער. אזוי פארשטיי איך.
הלכה: גמרו מהם שנים – שלישי מפסיק עמהם
“גמרו מהם שנים לאכול” – זאגן וואס דו זאגסט, ס׳איז אויך אן ענין פון דרך ארץ, ס׳מאכט סענס. א מענטש זיצט פאר א סעודה מיט א צווייטן, יא, ווארט ער אז יענער זאל באקומען. אבער דאס איז א גאנצע גרויסע חידוש ביי יעדעם, ער וועט ווארטן פאר יעדן, ער קען נישט ענדיגן.
“גמרו מהם שנים” – צוויי מענטשן האבן געענדיגט שוין עסן, “שלישי מפסיק עמהם” – דער דריטער זאלסטו נישט שרייען אז זיי האבן שוין געענדיגט און ער עסט נאך. יא. “אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”. ס׳איז גארנישט אזא גרינגע זאך. למשל, יעדע נאכט שבת סעודות טראכט איך ווען אז מען זאל אנהייבן זמירות. ס׳מיינט אזויווי א שטיקל מוטשענען דעם עולם צו ווארטן צו עסן. סאו לכאורה וואלט איך געדארפט קוקן, ס׳שטייט נישט וואס איז דער רוב עולם, אבער על כל פנים רוב עולם דארף כאטש האלטן געענדיגט. סאו, נו, דאס איז שבת סעודות, פארן פארן פארן…
הלכה: אין משיחין בסעודה – כדי שלא יבא לידי סכנה
אקעי. זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין משיחין בסעודה”. מען שמועסט נישט אינמיטן עסן, “כדי שלא יבא לידי סכנה”. דאס הייסט, ס׳איז אן אנדערע דין אין דרך ארץ, אבער דאס איז א דין אין “שלא יבא לידי סכנה”. די גמרא זאגט ווייל די טרינקען קען אריינגיין אין די לונגען. יא, לאמיר זיין, אז מען קען טשאקן, לעטס בי ריעל, די סכנה איז נישט אזא ריזיגע סכנה, ס׳איז אויך טאקע אן ענין פון מענטשליכקייט. וויפיל מאל קען מען טשאקן ווען מען עסט אינמיטן? ס׳קען זיך מאכן.
סאו ס׳איז טאקע אז למשל די הלכה איז טאקע אויך נאר נוגע ווען מ׳זיצט ביי די שיינע טיש. אויב א מענטש סתם טרינקט א גרויסע קאפ וויין און ער שטייט און רעדט מיט א חבר, דארף ער אויך אכטונג געבן, ווייל די “שלא יבא לידי סכנה” איז די זעלבע געגאנגען. אויב איז ער א מחמיר אין הלכות סכנה… ס׳איז נאך דא דרך ארץ וואס איז נוגע אויך פאר א מענטש אליינס, אבער ס׳איז נישט הלכות פיקוח נפש, ס׳איז אפארט פון די נארמאלע סדר פון די סעודה. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל מקיים זיין די מצוה פון “ונשמרתם”.
דיון: וואס מיינט “אין משיחין בסעודה”?
אויך דאס וואס שטייט “אין משיחין בסעודה” מיינט נישט אז מ׳טאר נישט רעדן א גאנצע סעודה. דאס מיינט בשעת אכילה, בשעת מ׳איז בולע.
ועל זה, ועל זה, ועל זה אומרו חכמים, “ועל זה אמרנו שאין צריכין המזון”. מיר האבן שוין געלערנט די הלכה אז ברכות, איינער איז מברך און יעדער איינער ענטפערט אמן. אבער ווען מענטשן האלטן אינמיטן טרינקען, זאלן זיך די מענטשן געבן א מנוחה. מ׳ברענגט וויין בתוך המזון, מ׳ברענגט וויין בתוך המזון. מען האלט אינמיטן עסן און עס קומט אריין א באטל וויין, איז דאס א סיידער?
אוי, “אויב בשעת הבליעה” מיינט אינמיטן זיין עסן? יא, יא, יא. ס׳איז גוט אז דו האסט א סיידער. האבן מיר געלערנט. אה, יא, יישר כח. פנים, מזון. יא, יא, יישר כח. דעמאלט זאל מען נישט מאכן איינער הויך די ברכה אויף די וויין, ווייל דער מענטש גייט טרייען צו ענטפערן אמן ווייל ער האלט נאך אינמיטן אראפשלונגען עסן, און דאס איז די סכנה. ווי ווילסטו אזא סכנה?
הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל
נאך א זאך, די הלכה: “אין מסתכלין בפני אוכל”. מען קוקט נישט אויף דעם מענטש ווען ער האלט אינמיטן עסן, ווייל אפשר עסט ער נישט אזוי. מענטשן זענען אומבאקוועם ווען מען קוקט אויף יענעם ביים עסן, אדער מען קוקט אויף זיין טעלער. מען קוקט נישט אויף יענעם׳ס טעלער. דאס איז פשוט. ס׳איז נישט קיין דרך ארץ.
דיון: די רבי׳ס וואס עסן אויבנאן ביי טישן
פארשטייסט? ווייל די רבי׳ס וואס זיצן אויבנאן און עסן, דארף מען פרעגן צו מען מעג קוקן אויף זייער טעלער. זיי זענען אויסגעוואשן. אקעי, די רבי׳ס זענען אויסגעוואשן פארן גאנצן עולם. ניין, ער קוקט נישט אויף די עולם, די עולם קוקט אויף אים. יא. אבער האבן זיי אפשר קומען אויף אזא זאך? יא. נו, נו. איך ווייס אז ס׳איז זייער אומבאקוועם. די רבי׳ס איז דאס אומבאקוועם. זייער אומבאקוועם פאר רוב מענטשן. ניין, צו זיצן אויבנאן און עסן אזוי.
דער עולם דארף זיך… איך האלט אז דער עולם וואס שטייט ביים טיש דארף אויך גוט פירן זיך דרך ארץ און נישט קוקן אויפ׳ן רבי׳ן ווען ער עסט. ער מעג עסן. ער עסט אויבנאן זיין נארמאלע זאך. לאז יעדער עסן רואיג. אבער זיי קוקן נישט סתם אויף אים.
אבער די רבי׳ס, די פריערדיגע רבי׳ס, עסן איז דאך פאר די טיש, און ביי די טיש עסן איז דאך נאר די זאכן וואס פעלט אויס. דאס איז אויך, אבער נישט קיין חילוק. דו פארשטייסט אז א מענטש איז אומבאקוועם, קוק אים נישט אריין אין פנים. ס׳איז נישט קיין וועג.
ס׳איז א גרויסער שמועס אין חסידישע ספרים, מ׳ווייסט נישט צו מ׳קען זיין שפעטער ווען ער זאגט די תורה. ער זאגט אויס אין די תורה, אקעי? דער מענטש וואס קוקט ביים רבי׳ן ווי ער עסט, ער הערט נישט אויס זיין תורה אזוי ערנסט ווי דאס עסן. די תורה איז שווער צו פארשטיין.
הלכה: שמש עומד לפניהם ומסובין – אינו אוכל עמהם
אזוי ווי די רמב״ם זאגט, “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם”. דאס איז, יעדער איינער זאל וויסן זיין פלאץ, די קאטעגאריעס. היינט איז נישטא ברוך השם די תפקיד פון א שמש. אויב איינער איז א גבאי פון א רבי׳ן, איז פשט אז ער איז מכבד א רבי, ער האט נישט די דין פון א שמש. “שמש עומד לפניהם ומסובין” איז כעין עבד אזא. “אינו אוכל עמהם”.
מיינט צו זאגן, ווייל ער איז א וועיטער איז ער נישט משובח צו פארגעסן. ס׳מיינט צו זאגן, זיי זאגן אז ס׳באלאנגט נישט פאר אים, ס׳איז נישט זיין עסן, ער האט נישט קיין רעכט. ס׳איז א הלכה׳דיגע זאך.
משל פון א חשוב׳ע משפיע: וויפיל מעג אן אורח עסן?
א חשוב׳ע משפיע האט געזאגט א גוט ווארט. ער האט געזאגט, אן אורח געווענליך מעג עסן וויפיל ער וויל. יעצט איז דאך א שאלה, וויפיל מעג אן אורח עסן? וויפיל ער וויל. וויפיל ער וויל. זאגט ער, ס׳איז דא א הלכה אין אוכל, ס׳איז דא א הלכה אין אוכל. ער זאגט, איך וועל דיר זאגן וויאזוי מ׳לערנט אפ די הלכה. ס׳איז דא מענטשן, זינגערס, אדער מיוזיק מענטשן וואס מאכן מוזיק די גאנצע חתונה, זיי פארשטייען אז זיי דארפן באקומען די meal. נו, וואס איז שוין דא צו טראכטן? דער מענטש באקומט זעקס טויזנט דאלאר, ער דארף נאך באקומען אויך די הונדערט דאלאר פאר די meal? ניין. פארוואס? דער מענטש וואס ארבעט אין די coat room דארטן אינדרויסן עסט נישט די meal. נו, נו, מ׳איז עס מ׳וועג ווייל ס׳איז א מנהג, און געווענליך א בעל שמחה קערט נישט, און במקום ענינות איז במקום עשירות, אבער ניין, די הלכה פון “איין אוכל” איז זיכער א היסטארישע הלכה. דאס האט זיך געווען אנגענומען דעמאלטס אז דער שמש עסט נישט.
דרך רחמנות: יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל
אז דו זעסט נישט, דו זעסט מברר די שמש, בדרך רחמנות, “יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”. מ׳לייגט אים אריין אין זיין מויל קליינע שטיקלעך. ס׳מיינט נישט ממש אזוי, מ׳געבט אים אויפ׳ן טעלער, מ׳געבט אים עפעס צו עסן, כדי ליישב דעתו.
ווי מיר האבן געזען, ס׳איז נישט שיין, ס׳איז עקלדיג, אבער מיר זעען די ווערטער זעען מיר אין די אנהייב פון מסכת פסחים, וואו די גמרא זאגט אז דער שמש גייט אראפ טרינקען וויין ווייל ער האלט א שטיקל ברויט אין זיין וואנט, ווייל מ׳גייט עס אים לייגן לתוך פיו. ער האט נישט קיין געהעריגע טעלער מיט א געהעריגע טיש, ער זיצט נישט, ער איז דער וואס עסט יא שטייענדיג. סאו ער גייט זוכן וויין, ער לייגט אראפ זיין ברויט אויף די פאס אויבן, ווייל ער שטייט דארט און ער דארף בודק זיין.
פארבינדונג צו לוי יאיר: מברך על כל כוס וכוס
ווי מיר האבן געזען אין לוי יאיר, “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו”, ווען ער וואלט געווען אן אורח וואס ער ווייסט אז ער וויל נאך טרינקען אזויפיל און אזויפיל, איז די ערשטע ברכת הגפן פוטר׳ט. אבער ביי אים ווענדט זיך אינגאנצן אין די רחמנות, ער זוכט זיך די רחמנות, ווייל ער קען נישט קאונטן אויף די בעל הבית וויפיל ער גייט אים געבן, ווייל יעדע מאל איז עס אזוי ווי א נייע “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו, נותן לו שתיה יתירה שלא ברצונו אלא ברצונו”.
יסוד: דרך רחמנות איז נישט ווייניגער וויכטיג ווי א חיוב גמור
עד כאן האבן מיר געלערנט די סדר אז ס׳איז דא צו געבן, לערנען מער זאכן פון… פון וואס? ווייסטו שוין? פון דרך ארץ, פון נקיות, וואס דאס איז דאך דרך רחמנות. דער רמב״ם מיינט צו זאגן, לכאורה, דער רמב״ם זאגט דאך ווען מענטשן זענען אין עניות, און דאס וואלט געווען אז ס׳וואלט אויסגעקומען געלט. ער זאגט נישט אז ס׳איז א מצוה. ס׳דארף זיין א מצוה לכל הפחות אזוי ווי “לא תחסום שור בדישו”. יענער גייט נישט שטארבן פאר הונגער, ער האט א סעודה אין דערהיים נישט. אבער די פשט גייט טאקע נישט. “לא תחסום שור בדישו” איז פשט אז דער שור ווערט זייער הונגעריג ווען ער טרעט צו די תבואה. לאז אים עסן. דאס מיינט טאקע דרך רחמנות. ס׳איז נישט קיין חיוב גמור, ס׳איז א דרך רחמנות. יא, ווייל ס׳איז אנגענומען, ער האט אפשר, אפילו אין קיטשן קען ער עסן אן דעם.
אבער די ענטפער איז אז דער שמש האט דאך לכאורה עפעס א “payment arrangement” מיט די בעל הבית. ער דארף אים צאלן וועכנטליך. אבער דרך רחמנות איז אז ער זאל עס נישט האבן מיט קיין צער מיט אים. אפילו ער צאלט אים “anyway”, אבער מיט די שור צאלסטו קיינמאל נישט.
אויך, אויך דארף מען געדענקען א וויכטיגע יסוד. ווען ס׳שטייט אין רמב״ם דרך ארץ אדער דרך רחמנות, מיינט עס נישט אז וועגן דעם דארף מען עס נישט טון. מען דארף עס אפשר נאך מער טון ווי מען דארף טון זאכן וואס ס׳שטייט א חיוב גמור. דו דארפסט עס טון אלס בן אדם, אלס אייניקל פון אדם, נישט נאר אלס אייניקל פון אברהם. איי, דאס איז א גרויסע חיוב, די דרך רחמנות. און אויב דו טוסט עס נישט, ביסטו אן אכזרי. אוודאי לפי הענין, אזויווי דו זאגסט, אמאל זעט עס נישט אויס. אבער דאס איז נישט קיין גזירת הכתוב, מוז נישט טון פונקט אויף די אופן.
דיגרעסיע: פארוואס מאכט מען נישט א ברכה אויף צדקה?
איך האב פונקט געזען די שאלה וועגן… ס׳איז דא געוויסע מצוות וואס מען מאכט נישט קיין ברכה. האב איך געזען אז ס׳איז דא, איך געדענק נישט ווער פון די ראשונים, אז די מצוות וואס אויך אומות העולם טוען, מאכט מען נישט אויף דעם קיין ברכה. וועגן דעם זאל מען נישט מאכן אויף מצות צדקה. פרעגט הרב וואזנער אין שבט הלוי, פונקט פארקערט, די מצוות וואס אויך אומות העולם טוען, דארף אונז ווייזן אונזער גרעסערע לעוועל פון קדושה, אז אונז טוען מיר עס נאר פאר די אייבערשטער׳ס כבוד, אונז טוען מיר עס נישט וועגן די מיאוס׳ע בני אדם.
אבער דער שבט הלוי, און לכאורה דאס איז דאך נישט די ענין. די ענין איז “אשר קדשנו במצוותיו”, מיר דאנקען די אייבערשטער אויף די עקסטרע מצוות. די מצוות וואס אלע מענטשן האבן, טוען מיר אונז ווייל אונז זענען מיר אויך אייניקלעך פון אדם, פאר אונז זענען מיר אייניקלעך פון משה רבינו, אברהם יצחק און יעקב. יא. איך מאכט, אויף די עקסטערע פלאס. דער רחמנא ליצלן פשט איז אז ס׳איז נאך גאר בעסיקס, און די חיובים זענען נאך גרעסער, לעולם יהא אדם. יא, איך ווייס נישט ווער זאגט די תורה, אבער דו זעסט אז ער האט געהאלטן טאקע פארקערט, ער האט אפילו נישט געוואוסט וואס מ׳טוט. אקעי.
הלכה: יצא יחידי מן המסובין להשתין מים
מאיר, אפשר איך בין נישט אזא… יא. אקעי, גיימיר זען אזוי. יצא יחידי מן המסובין להשתין מים, ער איז נישט געגאנגען אין השירותים זיינע דארט ביי אים, ער דארף נישט וואשן ביי אים.
הלכות ברכות / הלכות דעות – נטילת ידים, כבוד האוכלין, והנהגת אורחים
נטילת ידים ביי חזרה צום טיש
Speaker 1: יא, איך מאך נישט קיין חשבון, איך האב נאך אן עקסטערע פלאס. דעריבער, איך מיין אז פשט איז אז ס׳איז נאך גאר בעיסיקס און די חיובים זענען נאך גרעסער, לעולם יהא אדם. יא, איך ווייס נישט ווער זאגט די תורה, אבער ער האט דאך געהאלטן טאקע פארקערט, אז פארוואס נישט וואס מען טוט. אקעי, מיר יודע אפשר נישט אזא… יא.
אקעי, גיימיר נעמען אזוי: יוצא לאכול ולא מצא מים – ער איז נישט געגאנגען וואשן זיינע ד׳ אמות, ער דארף נישט וואשן ביידע הענט. פארוואס? ווייל לכאורה האט ער נאר געטאטשט מיט איין האנט עפעס אזוי, סאו ווי איז דא מים שמוציג? אבער מים איז דאך אן אייביגער מקיל, אז מ׳וואשט נישט אזוי שמוציגע זאכן. יא, דברים חברים והפליג – אויב ער איז ארויסגעגאנגען פאר א לאנגע שפאציר און האט זיך געדרייט, דעמאלטס איז עס א שאלה, ווייל ידיו עסקניות הן, ער האט זיכער געטאטשט זאכן.
Speaker 2: ואם הוי מסובין לשתי׳?
Speaker 1: דעמאלטס איז די מסיבה נישט געווען פאר אכילה וואס מ׳דארף זיך וואשן די הענט, ס׳איז נאר לשתי׳, ס׳איז נישט קיין חיוב דאס צו טון אינדערהיים.
איך מיין אז די לשון “דברים חברים והפליג” איז אן אינטערעסאנטע לשון. ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז דורך א לאנגע צייט. אבער איך מיין ער מיינט אויך צו זאגן – די רמ״א האט אונז נעכטן געלערנט אז אויב מ׳איז נישט מסיח דעת דארף מען זיך נישט נאכאמאל וואשן. אבער “דברים חברים”, פשט איז אז ער איז זיכער געווארן דיסטרעקטעד, ער איז געגאנגען אויף א שפאציר, ער האט זיך פארגעסן, ער קומט צוריק. סאו “דברים חברים” מיינט אז ער האט זיכער גערעדט, אזוי ווי ביי א חתונה.
פראקטישע נפקא מינה – חתונות
ס׳קומט אויס, ס׳מאכט זיך אזא זאך אסאך מאל, מ׳דארף דאס וויסן די הלכה. מענטשן גייען צו א חתונה, איך ווייס נישט, טאנצן אפשר בשעת די סעודה. מענטשן גייען ארויס און אריין, איך ווייס נישט, רעדן. ניין, איך זאג טאנצן, אויב עפעס איז דאך נאך מער. אויב איז דא אמאל ידיו עסקניות הן, ווען די הענט ווערן פארשוויצט און מלוכלך פון די אנדערע מענטשן. אבער דו האסט געטאטשט טויזנט מענטשן.
אויב איז דא א נישט-נקיות וואס דו זאלסט נישט אנרירן דיין עסן מיט… אויב איז דא א נקיות פון נישט טאטשן נאסע עסן, אזוי ווי מיר האבן נעכטן געלערנט, איז זיכער וועגן דיינע הענט טאטשן. דיינע הענט האבן די מערסטע באקטעריעס, און טאמער דו האסט געטאנצט מיט טויזנט מענטשן, אודאי זענען זיי הייליגע ישראל קדושים און ס׳איז א גרויסע זכות, אבער מ׳מעג זיך מחויב זיין צו וואשן פאר מ׳גייט עסן. איך וואלט געזאגט אז דעמאלטס איז די עיקר מצוה, ווייל דעמאלטס איז ידיו עסקניות הן נאך מער ווי “דברים חברים”.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך טראכט אז די מקומות המכוסים, איך ווייס נישט צו שווייס פון א מענטש׳ס האנט הייסט בכלל אז ס׳איז שמוציג. איך ווייס נישט, וויאזוי קען זיין? איך זאג נישט אז ס׳איז אפשר רפואה. עס קען זיין אז עס פעלט סתם א גוטע זאך, אבער…
נטילת ידים ביי שתיה
Speaker 1: יא, ווען מ׳איז מסב לשתיה, וואס זיצן מענטשן פאר א טרינק-טיש, דער פוינט איז אז דעמאלטס איז נישט קיין פראבלעם פון א טרינק-טיש, טרינק סעודה, יא, טרינק סעודה.
נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו – אכמ״ל נכנס, ער גייט אריין, נישט ער וואשט זיך די הענט פאר ער גייט אריין. ער קומט צוריק, ער איז ארויסגעגאנגען, ער קומט, זעצט זיך צוריק אראפ ונוטל ידו, ואחר כך מברך בורא נפשות. פארוואס? ולאו מ׳זאגט דעם טעם, ולאו מ׳זאגט דעם טעם, דארף עס זיין במקומו, שם יטול ידו, משום שם מחילה.
דאס הייסט, מ׳איז דאך נישט מחויב, ווען א מענטש קומט אריין צו א סעודה פון ברויט, ווייסט יעדער ער האט זיך געוואשט, ער איז דאך א איד, א איד וואשט זיך פאר ער עסט ברויט. אבער דא, דער וואס קומט אריין פון דרויסן, ער קומט מיט א שמוציגע הענט, ער דארף וואשן די הענט, ער קומט מיט א…
Speaker 2: אבער מסב לשתיה מיינט מען דאך א טרינק ביי משקה.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, פשוט, אלס נישט מענטשליך, צו זיצן ביי א סעודה מיט מענטשן וואס מ׳האט נישט געוואשן די הענט. אזוי?
Speaker 2: אפילו ער טאטשט נישט עסן, ער טרינקט נאר משקה?
Speaker 1: יא. אינטערעסאנט.
Speaker 2: איך האב נישט געוואוסט אז מ׳דארף אויך נטילת ידים פאר שתיה.
Speaker 1: יעצט ווייסטו. מ׳דארף נישט, מ׳דארף נישט, דו נעמסט א קאפ וואסער און דו טרינקסט. עס זענען דא טאקע וואס זאגן אז מ׳דארף, דער רמב״ם האלט טאקע אז מ׳דארף, אבער איך מיין אז עס איז איינס פון מענטשליכקייט, עס איז דרך ארץ. דו קומסט אריין, פון דא לערנט מען זיך א וויכטיגע זאך, אז די נושא פון נטילת ידים, ס׳איז דא טאקע הלכות נטילת ידים, וואס דאס איז אויך נטילת ידים. מ׳קומט אריין אין אן עסן, אין יעדע זאל שטייט אז דער עולם זאל וואשן די הענט פאר זיי גייען צו רירן מיט דאס עסן. ס׳איז א נארמאלע זאך, דו קומסט ארויס פון אינדרויסן, גיי ווייס וואו דו ביסט געווען, וואש דיך די הענט. און אפילו לשתיה דארף מען אויך האבן נטילת ידים. ס׳איז אינטערעסאנט.
Speaker 2: ווייל מ׳דארף נישט, אויב מ׳האט געדארפט וואלט עס געווען דברים חביבה, אדער אויך לכאורה לאסטן מים.
Speaker 1: ביידע, יא. אבער מ׳רעדט דאך אויך אינעם אופן וואס ס׳שטייען דארט סערוויסן מיט טעפלעך וואסער. ס׳איז דאך א מאדנע זאך ווען ער דארף יעצט שלעפן מיט זיך א… היינטיגע צייטן מ׳האט א סינק, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. ניין, נישט אייביג איז דא א סינק אינפראנט פון די מענטשן. ס׳זעט אויס ווי ער דארף דעמאנסטרירן מיט די וואסער אז ער איז נישט שמוציג. אבער מ׳רעדט דאך בעצם אויפן שיטה, וואס שטימט. אמת, דאס רעדט זיך איינער וואס שטייט מיט א גלעזל וואסער. מיר רעדן דא פון כבוד האוכלים, וויאזוי מכבד צו זיין די עסן.
כבוד האוכלין
זאגט דער רמב״ם, “אין מניחין בשר חי על הפת” – לייג נישט קיין רויע פלייש אויף פת. “ואין מעבירין כוס על הפת” – מען פירט נישט אריבער א כוס העכער די פת, דאס איז דער טייטש. “ואין מעבירין צלוחית על הפת” – נוץ נישט די פת אויך צו אנליינען די טעלער אדער עפעס.
וואס איז דאס אלעס? פשוט׳ס איז נישט שיינע זאכן, מען ווערט עקלדיג, דאך גייט מען דאך עסן.
Speaker 2: דאס איז דאך די נקודה, יא. פת איז, אזויווי די גמרא זאגט אז מען דארף מכבד זיין א בוים ווייל א בוים געבט לעבן פאר א מענטש, אזויווי עס שטייט דארטן.
Speaker 1: יא, אבער איך זאג, דאס איז דאך די נקודה. אויף פת לעבן מענטשן, דארף מען עס מכבד זיין. פארוואס איז א האלאקאוסט סורווייווער, ווען ער האט געזען ווי מען ווארפט אוועק עסן, האט ער געהאט דערפון א שאט נפש? ווייל ער האט געדענקט וויאזוי דאס שטיקל ברויט האט געגעבן פאר א מענטש לעבן.
אונז זענען מיר זייער ספויעלד היינט, מען ווארפט זייער אסאך אוועק, ווייל מען פראדוסט… ס׳קען זיין די הלכות האבן זיך טאקע אביסל געטוישט, ווייל וואס קענסטו טון? דו קענסט נישט סטאפן. די קאמפעניס פראדוסט היינט אזויפיל מער עסן וויפיל מענטשן דארפן עקטשועלי האבן, און די חשבון איז מעיקרא אז מען מאכט א חתונה און מען ווייסט אז ס׳גייט אין גארבעדזש דאפלט וויפיל מען עסט. אבער מען קען נישט סטאפן. אבער ס׳איז דאך אזא ענין פון א כבוד פאר די עסן וואס אויף דעם לעבן מענטשן.
ווארפן עסן
“ואין זורקין את הפת” – מען ווארפט נישט ברויט.
Speaker 2: וואס זאגסטו אז רבי׳ס האבן א מנהג צו ווארפן עפל?
Speaker 1: ברויט ווארפט מען נישט. באלד וועלן מיר זען וואס מען מעג ווארפן. “ולא את החתיכות” – מען ווארפט אויך נישט שטיקלעך פון עסן.
Speaker 2: אדער חתיכות מיינט שטיקלעך פון פת?
Speaker 1: מיינסט אז חתיכות מיינט חתיכות בשר געווענליך?
Speaker 2: ניין, אזויווי חתיכה…
Speaker 1: געווענליך חתיכה אין חכמה, ווען עס שטייט די ווארט חתיכה מיינט עס בשר.
Speaker 2: אויב ער איז חבר, יא, אקעי.
Speaker 1: אזוי מיין איך, יא.
אבער ולא אוכלים שאינם קלופין – מען קלופט נישט קיין עסן וואס האבן נישט קיין שאלאכטס, כגון ווייכע פרוכט. תוספות זאגט, מיט איינעם טאר מען אויך נישט ווארפן, נישט היינו הך נישט היינו הך, ווייל עס ווערט נמאס.
בל תשחית
זייער גוט. מיר זאגן אייביג די ווארט בל תשחית. דער רמב״ם ברענגט בל תשחית אויף סתם אויף אוכלים. בל תשחית איז נאר אויף אילנות, בל תשחית איז עצים. ניין, דא זעסטו אז דאס איז אן ענין פון די רבנן. ס׳איז נישט צו מאכן די טיש, ווערט שמוציג, די עסן זאל זיין שמוציג.
Speaker 2: יא, וואס איז שלעכט מיט דעם?
Speaker 1: נאך און נאך, ס׳איז דא א פשט פון נישט משחית זיין גוטע זאכן. ס׳איז דא אזא ענין דארט, אבער דא שטייט עס נישט. אין גמרא שטייט דאך די דרשה, בל תשחית. איך האב אן אנדערע זאך נאכגעקוקט. אבער דא שטייט עס נישט, דא שטייט אז ס׳איז מער אן ענין פון… עס גייט נמאס ווערן.
יא, ווייטער.
וויין ביי חתונות
אבער וואס מעג מען יא טון? ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים – ס׳איז געווען פלעצער וואו ס׳איז געווען א מנהג אז מ׳האט געגאסן וויין. מ׳האט נישט נאר געברענגט וויפיל וויין מ׳דארף אויף צו טרינקען, מ׳האט אויך געשפריצט וויין און…
Speaker 2: יא, ס׳איז אן ענין, און שפעטער האט מען עס געטרונקען.
Speaker 1: מ׳האט געברענגט וואסער מיט א פייפ, שפעטער האט מען עס געטרונקען. מ׳האט עס געטרונקען שפעטער, מ׳האט עס אזוי אריינגעגאסן.
זאגט דער רמב״ם, מ׳טאר נישט מושך זיין בצינורות, ווייל ס׳איז נישט קיין מענטשליכקייט. דו וועסט שוין זען. ווייל ס׳ווערט אביסל נמאס. אבער מ׳טרינקט עס.
Speaker 2: אזוי שטייט דא? אפשר יעדער איינער טרינקט פון די זעלבע צינור?
Speaker 1: ניין, איז אלעמאל, מ׳טרינקט פון די זעלבע באטל אדער פון די זעלבע, איך ווייס וואס. מ׳כאפט עס שפעטער אין א כלי, איך ווייס נישט. ס׳איז אן ענין, ס׳מאכט א שאו פון די עסן, ס׳איז נישט די נארמאלע וועג, אבער ס׳איז נישט אז מ׳גיסט עס אויס אין דער ערד. אבער מ׳מעג יא, ווייל דאס מאכט שמחה, ס׳איז א געוויסע גדר.
מ׳זארגט נישט אויף קליפות ואגוזים, ווייל זיי זענען הארטער, ס׳איז נישט אזוי ווי די ענבים קלופין. אבער נאר די זריקה, אויך נאר משום זריקת שמחה, נישט היינט. מ׳מיינט אז ס׳איז שמוציג, ס׳איז בלאטיג אין דער ערד, און די לויפן מיט די וועסטלעך, ס׳ווערט שמוציג.
נישט וואשן הענט מיט וויין
נאך א זאך וואס מ׳טוט נישט, מ׳וואשט זיך נישט די הענט מיט וויין. ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג. פארוואס נישט? ווייטער, ווייל יין איז יין, ס׳איז נישט צו וואשן די הענט. וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה. אויך למשל דרך בוז, ווי דו זעסט, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז יא אין דעם בושה, נישט ווי איך האב געזאגט.
איי, אפשר מיינט ער צו זאגן להפיק ווען ס׳איז א כבוד פאר דעם מענטש. דאס סתם צו צו ראבן געלט, צו באווייזן, איז נישט מענטשלעך, אבער למשל ווען ס׳איז דא כבוד וכדומה, דעמאלטס וועלן מיר יא.
דיסקוסיע: בושה פאר דעם מענטש אדער פאר די עסן?
אקעי. יעצט גייען מיר לערנען הלכות. ס׳איז א בושה פאר דעם מענטש אדער פאר די עסן?
Speaker 2: ס׳איז א בושה פאר דעם מענטש. די עסן פילט נישט.
Speaker 1: איך מיין אז ס׳איז א בושה פאר דעם מענטש, אז ער איז נישט מכבד עפעס וואס ס׳קומט זיך אים כבוד. עסן איז א זאך וואס איז ערנסט, און ס׳איז א מענטש ערנסט. די גאנצע חילוק פון א מענטש און א בהמה, אדער איינער פון די חילוקים איז אז א מענטש עסט מיט א גאפל, אקעי?
Speaker 2: אקעי, איך ווייס מיט א לעפל.
Speaker 1: א מענטש דארף זיין אביסל, דאס הייסט נקיות, דאס הייסט “והתקדשתם והייתם קדושים”. איך מיין אז דאס איז איינע פון די טייטשן, רייט? ס׳זאל זיין א געוויסע נימוס, א געוויסע, מ׳שפילט זיך נישט, מ׳שמוצט זיך נישט, נישט קיין חזיר.
Speaker 2: וואס איז ראנג מיט זיין א חזיר?
Speaker 1: וואס איז ראנג מיט זיין א חזיר? א חזיר האט חקוק זיין טבע, ער דרייט זיך אין די בלאטע. איינער וואס גייט נאקעט איז אזא הארבערע איסור ווי אויב ער זאל אן האבן גראבע דרייסטערסט? אבער דא רעדט מען נישט פון דעם לעוועל. מ׳דארף די אידיע, מ׳דארף זיך, דאס איז א פארט פון מענטשלעכקייט צו טון די אלע זאכן. דאס הייסט דרך ארץ, “דרך ארץ קדמה לתורה” וכו׳. אויך אויף דעם שטייט עס.
הנהגת אורחים – נישט פארשעמען דעם בעל הבית
אקעי. יעצט גייען מיר אריין אין ענינים פון וויאזוי מ׳זאל זיך פירן מיט אורחים. אינטערעסאנטע זאכן, הלכות וועגן וויאזוי מ׳זאל מאכן זיכער אז נישט פארשעמען קיינעם, זיי האבן נישט גענוג, וכו׳.
“אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם” – אורחים זיצן ביי די סעודה ביי די בעל הבית, און ער טראכט, ער וויל נעמען א שטיקל פון די עסן וואס מ׳האט אים געגעבן, און ס׳געבן פאר איינעם, אפשר א זיסע יונגעלע דארט, די זון פון די בעל הבית, ס׳אים געבן. אסור. זאל מען עס נישט טון. “שמא יבוש בעל הסעודה” – ווייל אפשר ס׳גייט פארשעמען די בעל הסעודה. “שלא היה לו מה שיביא לפניו” – ווייל דו ווייסט נישט די סיטואציע פון די בעל הבית. ס׳קען זיין אז ער האט נישט אזא גרויסע שפע, און די עסן וואס ער האט אנגעגרייט פאר דיר איז ווייל ער וויל דיך מכבד זיין, און יעצט אז דו וועסט אוועקגעבן דערפון אביסל, גייט ער נישט האבן גענוג דיך צו געבן ווייטער.
Speaker 2: דאס איז די ווארט?
Speaker 1: יא. ס׳וועט זיין א בושה, ס׳וועט בלייבן ליידיג די טיש. די טיש גייט זיין ליידיג. דאס איז א סיטואציע, וואס דאס איז די סיטואציע. דער פוינט איז, דארף מען נאכדעם… אויב זיי האבן גוט געלערנט די רמב״ם אין הלכות תשובה, האט ער גערעדט וועגן מהנה זיין פון א חסיד שאינו מספיק לבעל הבית.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: א קלוגער איד וואלט זיך קיינמאל נישט געטראפן אין אזא סיטואציע.
Speaker 2: איך האב נישט געזאגט אז דאס איז א חסיד שאינו מספיק, ער איז מספיק, אבער נישט גענוג אז די קינדער זאלן אויך עס נעמען.
Speaker 1: ניין, דאס איז די פראבלעם. דו ווייסט וואס הייסט א חסיד שאינו מספיק לבעל הבית? א קלוגער איד וואלט זיך נישט געטראפן אין אזא סיטואציע.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט דיר. די לעצטע סיטואציע איז אז די טאטע דארף לעבן אין די פראבלעם.
הלכות דעות / הלכות ברכות – דינים פון סעודה: סענסיטיוויטעט פאר דעם בעל הבית, זאלץ ביים המוציא, און מים אחרונים
דער אורח זאל נישט פארשעמען דעם בעל הבית – המשך: די חבית יין מיט שמן
Speaker 1: די טיש גייט זיין ליידיג. דאס רעדט זיך אין א סיטואציע, דאס איז די טוויסטער. די פוינט איז, נאך מער פון דעם, ווייל אויב מיר זאלן גוט לערנען די רמב״ם אין איך מיין הלכות תשובה, האט ער גערעדט וועגן מהנה זיין פון א חסיד שאינו מספיק לו על לבדו. סאו א קלוגער איד וואלט זיך קיינמאל נישט געטראפן אין אזא סיטואציע.
אמאל אז די לעצטע מיט די סיטואציע אז די טאטע דארף לייגן צוריק די… ס׳איז נישטא גענוג אויך פאר די געסט, אויך פאר די קינדער. אבער מען דארף זיך פארשטעלן א סיטואציע ווי ס׳מאכט זיך א נארמאלע קעיס אין די וועלט וואס איך מיר דרייען זיך. מ׳קען הערן אזעלכע זאכן. א איד מאכט א שבע ברכות ביי דיר אינדערהיים. א גביר, איך רעד נישט פון אן ארימאן, אקעי? ער האט נישט, ער האט נישט צו קויפן. א חסיד שאינו מספיק איז ער האט נישט, ער האט אפילו נישט צו גיין אין געשעפט.
איך מאך א שבע ברכות ביי מיר אינדערהיים, איך קויף מיר איין צוואנציק שטיקלעך שיינע דעזערטס, יעדע איינס קאסט א דאלער פופציק. איך קויף נישט איבריגער, איך האב נישט איבריגער. איך האב גערעכנט ס׳גייט קומען צוואנציק מענטשן, און איך גיי זיי אלע געבן דעזערט. ס׳שטייט איינער, און ער זעט עפעס א יונגל, און ער געט אים. דו כאפסט? יעצט האב איך נישט צו געבן פאר די געסט. נישט ווייל איך קען נישט האבן, איך קען שטארבן פאר הונגער, נישט ווייל איך בין אן ארימאן. ס׳איז אביסל… דאס איז א קעיס וואו איך דארף מקיים זיין די הלכה. קוק פאר צו ער. ס׳שטייט דאך אזוי?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ס׳איז צוגעפרעגט. אפילו ער נעמט זיין, ס׳איז נישטא. ס׳איז נישטא נאך צו ברענגען פאר דיר.
אייז קריעם, אסאך מאל ביי די שמחות פעלט אייז קריעם. פארוואס? ס׳איז נישט אזוי וויכטיג, מ׳קויפט נישט אזויפיל. אקעי, אבער דאס איז א זאך.
דער רמב״ם׳ס דוגמא: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”
Speaker 1: אקעי, נאך אן אינטערעסאנטע דוגמא עפעס, זייער מאדנע.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. מ׳זאל נישט פארקויפן א חבית יין. פארקויפן מעג מען, אבער ער רעדט פון שיקן. “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. א מענטש שיקט א מתנה, א גרויסע… איך וועל דיר זאגן וויאזוי ס׳איז היינטיגע צייטן נוהג. איך ווייס נישט צו ס׳איז נוהג, ווייל אפשר מענטשן האבן מער שכל. מ׳קויפט א גרויסן באסקעט, פון אונטן איז סטייראפאום, און פון אויבן שטייט אביסל פרוכט, איך ווייס וואס.
ער זאגט מ׳זאל נישט טון אזא זאך. פארוואס? ווייל יענער גייט איינלאדענען געסט, ער מיינט ער האט א גרויסע באסקעט, ביז דערווייל ער עפנט עס איז עס ליידיג. די דוגמא דא איז שמן צף על פיו. ליגט שיימען אויפן קאפ פון יענעם, שיימען פליסט דאך ארויף, סאו מען קען עס מאכן אזא שטיק, און פון אים וועט ארויף די שיימען, שיימען קען מען געבן פאר טויזנטער עסן.
Speaker 2: יא, איינער איז אן אנדערע זאך, ער וויל מאכן א סעודה פאר שיימען, איך ווייס נישט וואס, ער וויל האבן ביידע, עט ליעסט זאל זיין.
Speaker 1: וואטעווער, ער האט זיך נישט געקענט אויסרעכענען, ער זאגט אז מיין אורח וועט זיך בושה זיין. וכן כל כיוצא בזה, דברים אלו נמסרו לבושה של בעל הסעודה, סוברים.
די רמ״א האט געענטפערט אויף דעם וכן כל כיוצא בזה, ווייל ער האט געפילט אביסל אנקאמפטעבל, וואס איז צוויי אזעלכע יוניק אינטערעסאנטע מיני, מסתמא אין די גמרא איז עפעס א סטארי וואס האט געשעמט.
דיגרעסיע: די ערשטע הלכה און די קינדער
Speaker 1: למשל, די ערשטע הלכה האט מיך געמאכט אנקאמפטעבל, ווייל איך וואלט ווען געשריבן די הלכה וואלט איך געזאגט, א מענטש זאל נישט מאכן קיין סעודה אויב ער האט נישט גענוג פאר די קליינע קינדער וואס גייען נעבעך שטיין דארט, און עס גייט רינען און שפריצן זייער מויל פון תאוה אז די טאטע באקומט די דעזערט. דאס האט באדערט מיך מער ווי די אורח, עס פאסט אים נישט פאר זיין שיינע גאסט.
רוב מענטשן זענען נישט דיך, רוב מענטשן זענען נישט דיך. רוב מענטשן, ווייל ער איז קליין, ער האט נישט קיין בולי, ער קען נישט צוריקוויינען, אקעי, יעצט זאגט די תורה, איך גיי געבן א וואויס פאר די אינגל. איך זאג וועגן דעם ענדיגט די רמ״א צו, אז איר נוצט אזא זאך, ווייל עס קען ברענגען בושה און עלבון. איך בין מיט דיר, איך מיין איך הער וואס דו זאגסט, ס׳איז א גרויסע שיינע זאך וואס דו זאגסט, אבער די ריעליטי איז אז מענטשן קערן מער אויב די טאטע זאל האבן ווי די קינדער.
וואס וויל מען טון? איך בין געווען אויף א חנוכה פארטי, איין קינד האט זיך שוין אפגערינגען, האט מען אויך נישט געגעבן ביי די קידוש דארט די קינדער, איך ווייס נישט וואס. איך ווייס נישט די דיבורים פון בני אדם וואס שיקן אוועק די קינדער ווייל ס׳פאסט נישט. ס׳איז נישט געפאסט, גיי אוועק, איך שיק דיר אוועק, איך דארף דיר נישט. איך בין מיט דיר, ער דארף זיין א גוטער. איך זאג דיר נאר אז די ריעליטי איז אסאך מענטשן, איך ווייס נישט וואס מען טוט, און פונקטליך וואס די פראבלעם דא גייט זיין.
דער כללות׳דיגער פונקט: סענסיטיוויטעט פון ביידע זייטן
Speaker 1: אבער בכלל, וואס ער זאגט דא איז, דער רמב״ם האט אים שוין פארציילט ווי שטארק דער בעל הבית דארף זיין קאנסידערעט פאר די אורחים, ער זאל געבן פאר די שמש, ער זאל געבן, ער זאל באצאלן פאר יעדן באזונדער. יעצט זאגט ער, די אורחים זאלן אויך זיין סענסיטיוו. ער ברענגט דיר צוויי דוגמאות פון די גמרא, און ער זאגט דיר אז ס׳איז נאך אסאך וועגן, און דו נוץ דיין אייגענע קאפ וויאזוי צו זיין באקוועם.
און איך קוק ארום, די דוגמאות העלפן, ווייל ס׳מאכט דיר מוסף לבב זיין, ס׳איז ענליך צו וכן כל כיוצא בזה. ער זאגט די דוגמאות נישט סתם, ווייל דארט שטייט אין די גמרא, אבער ер געבט דיר א דוגמא, יעצט כאפסטו איין, אה, טאקע ס׳איז נישט סתם וואס איך האב געטון דעמאלטס, אזא זאך. ס׳איז נישט שרעקליך, נישט יענער גייט שטארבן פאר הונגער, נישט גארנישט, אבער ס׳איז אביסל בושה, מען טאר נישט פארשעמען א איד. און יעדער איינער, אפילו די גרעסטע, יעדער איינער איז לימיטעד וויפיל ער האט, וויפיל ער קען האבן, ס׳איז נישט קיין שטאפקע.
יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מ׳ענדיגט צו עסן, יא?
זאלץ ביים המוציא – דער רמ״א׳ס מנהג און זיין גדר
דיסקוסיע: האבן מיר שוין געלערנט וועגן מלח?
Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען, גמרנו מלאכול. איז אזוי, האבן מיר נישט שוין געלערנט וועגן מלח? וועגן איינטינקען אין זאלץ ווען מ׳הייבט אן?
Speaker 2: ניין, דו האסט געזאגט אז מ׳גייט לערנען, מ׳האט נישט געלערנט. מ׳האט געזאגט פריער אז מ׳ברענגט נאר, אז מ׳הייבט שוין אן צו עסן פאר מ׳ברענגט די מלח וליפתן, אז ס׳איז ליכא למיחש להפסד. דאס איז וואס ס׳איז געשטאנען וועגן מלח.
Speaker 1: אה, דאס איז אינטערעסאנט. יא, דאס איז וואס איך האב געמיינט. ווייל דארטן איז שוין געשטאנען אז אויב גייט ער איינטינקען זיין ברויט מיט זאלץ אדער אין ליפתן, זאל מען עס ברענגען פארדעם, מ׳זאל נישט ווארטן. ער זאל נישט זאגן א המוציא און נאכדעם זאל ער ווארטן אז מ׳זאל ברענגען די מלח.
דער רמ״א׳ס מנהג: מלח אויפ׳ן טיש כזכר למזבח
Speaker 2: לפי הרמ״א האבן מיר נישט געזאגט אז ס׳איז א מצוה צו אייביג לייגן מלח? וועלכע מצוה איז דאס, קענסטו מיר זאגן?
Speaker 1: זאגט דער רמ״א אז מ׳זאל אייביג לייגן די מלח, מרמז צו זיין אויף דעם אז די קרבנות, באזירט אויף די גמרא וואס זאגט אז אמאליגע צייטן האבן מיר געהאט א מזבח, היינט האבן מיר שולחנו של אדם. וואס טייטש דאס? וואס דער מענטש גיבט צדקה פאר געסט, שולחנו של אדם מכפר. ממילא זאל מען האבן זאלץ דאס צו געדענקען.
דיסקוסיע: ווען איז דער ענין פון זאלץ נוגע?
Speaker 2: ס׳איז אן ענין, ווייל אפילו לויט דער רמ״א איז אויך נאר לכאורה די ענין ווען מ׳זיצט ביי א געהעריגע שבת סעודה, ס׳איז דא געסט, זאל מען לייגן מלח. אבער ס׳מיינט נישט אז א מענטש טרעפט זיך אז ער מוז מיטנעמען א קליין ביסל מלח ווען ער קויפט א סענדוויטש. לכאורה אפילו לויט דער רמ״א נישט. נישט נאר דעם, ס׳שטייט דאך אז שולחנו של אדם מכפר מיינט נישט דאס וואס ער עסט מיט זאלץ, נאר ס׳מיינט שולחנו של אדם מכפר מיינט דאס וואס ער נעמט געסט.
Speaker 1: אוודאי. דו קענסט זאגן אז יעדע שבת סעודה, ווייל די ריכטיגע שבת סעודה איז מיט געסט. לכבוד שבת איז א חילוק. לכבוד שבת, ניין? די סעודה, דאס איז אויך אן ענין צו מאכן א סעודה לכבוד שבת. אבער שולחנו של אדם מכפר קען אויך מיינען די סעודה מיט די קינדער. די קינדער זענען דיינע געסט, יא. איך בין מסכים מיט דיר.
היינט דארף מען נישט לייגן זאלץ – די ברויט איז שוין געזאלצן
Speaker 2: אבער נישט נאר דעם, ס׳שטייט אויך אין די אחרונים אז היינט דארף מען נישט לייגן אין זאלץ, ווייל אין די ברויט געווענליך לייגט מען שוין אריין זאלץ.
Speaker 1: אה, די ברויט איז שוין געזאלצן.
Speaker 2: און ער שטייט אויך, נאר פת כיבר, פת נקי דארף נישט, און דאס דארף נישט איז אויך נישט אין שולחן ערוך.
און איך גלייב נישט אז ס׳איז דא איין ברויט, איך מיין חוץ אויב איינער קויפט “salt free”, איך ווייס נישט, יעדע זאך וואס דו קויפסט האט זאלץ אין דעם. כמעט יעדע סינגל זאך וואס מ׳קויפט אין געשעפט האט שוין זאלץ. איז, איך ווייס נישט, איך פארשטיי נישט. ניין, נישט נאר דעם, ממילא, דארפסט פארשטיין, טובל זיין אין זאלץ מיינט עפעס. איך וויל נישט אריינפארן אין די זאכן, ווייל ס׳איז א פסק הלכה למעשה, ס׳איז דא נפקא מינות.
דער עיקר ענין פון זאלץ: מכבד זיין די פרוסה של המוציא
Speaker 2: אבער איך וועל דיר זאגן, אויב דו קויפסט א “sourdough” חלה למשל, אדער עפעס אזא זאך וואס קומט נישט מיט קיין שום זאלץ, קומט נישט מיט קיין שום טעם, מוזטו זען אז דו לייגסט צו זאלץ, אדער מאסטערד, איך ווייס, לייגסט צו זאלץ, גיבט עס צו א טעם. דאס איז וואס מ׳מיינט צו זאגן, אז ווען מ׳נעמט די פרוסה של המוציא דארף מען מכבד זיין, מ׳דארף עס עסן מיט די בעסטע געבאקסענע, און זאל מען עס עסן מיט די גאנצע טעם. לייגט מען צו מיט זאלץ. אז דו ווילסט פלאנען צו שמירן פוטער אויף די ברויט, זאלסטו שוין שמירן אויך אויף די ערשטע שטיקל וואס דו מאכסט המוציא דערויף. דאס איז די ענין פון זאלץ.
דיגרעסיע: הפסק ביי נטילת ידים און כבוד הפרוסה
Speaker 2: און פונקט פארקערט, זיי זאגן, ס׳איז דא אסאך מאל פלעצער וואס זארגן זיך אז די סינק פון די נטילת ידים איז ווייט, לייגט מען קליינע שטיקלעך ברויט לעבן די סינק, דו קענסט די סיטואציע, אז מ׳זאל מאכן המוציא לעבן די וואשער פון נטילת ידים, און מ׳איז מחמיר אויף די הפסק. מ׳איז מחמיר אויף די הפסק ווען נטילת ידים, באט נאכדעם עסטו נישט בייך המוציא כתקנה, אז ס׳זאל זיין פון די בעסטע פרוסות, און המוציא דארף מען מאכן אויף די שטיקל וואס מ׳האט געלייגט די דזשעם, אויף די נטילת ידים וואס מ׳האט געלייגט די דזשעם. די זעלבע זאך זאלץ. אפילו דאס שטייט נישט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל ברענגען זאלץ, דאס מיינט אז מ׳זאל מאכן פארן המוציא, מ׳זאל מאכן א געשמאקע שטיקל. אויב דו גייסט קיינמאל נישט אריינלייגן זאלץ, איך סתם א משל, דאן לייגסטו עס לשם די זכר, ווייל ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך.
דיסקוסיע: טונקען אין זאלץ למעשה
Speaker 2: סאו די זאכן זענען גג על גג. ס׳מאכט זיך אמאל א חסידישע שיעור, טרעפט זיך אן זאלץ, טונקט ער עס איין אין עפעס, ער זאגט, “אה, דאס האט זאלץ,” ער טונקט עס איין אין די דיפ. יא, אבער אויב פלאנסטו נישט צו עסן די דיפ, אויב פלאנסטו נישט צו עסן די גאנצע ברויט מיט די דיפ, קענסטו אויך די שטיקל וואס דו מאכסט המוציא אויף דעם, זאל שוין זיין א געשמאקע שטיקל. ניין, ער האט נישט זאלץ, אבער ער וויל מקיים זיין די מצוה פון זאלץ, זאגט ער. אבער די בולקע אליין האט זאלץ. קענסט איינטונקען די בולקע אין זיך אליין? ניין, גוט.
דער חזון איש׳ס שטעלונג: כוונות דארפן נישט זיין ליטעראל
Speaker 2: און טאקע אין די חזון איש, נישט אין שולחן ערוך, מ׳ברענגט פון אים, איך געדענק, אז ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן, אבער די אריז״ל זאגט עפעס א כוונה, ס׳איז דא א כוונה, מלח איז גימטריא לחם, ס׳איז דריי הויות, מ׳ממתיק׳ט די דריי דינים מיט די דריי חסדים. זאגט ער, נו, ווער זאגט אז מ׳קען נישט מכוון זיין די זעלבע כוונה אויף די זאלץ וואס איז אין די ברויט שוין? דאס איז נישט קיין רב. כוונות קען מען אויך מאכן, אבער ס׳ארבעט אזוי. נישט זיין קיין… מ׳דארף נישט נוצן חלק יוצא, מ׳דארף נישט נוצן א צייכן, נישט זיין אזוי ליטעראל.
סדר פון מים אחרונים – ווער וואשט זיך ערשט?
Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מ׳ענדיגט די סעודה, אקעי? מ׳גייט אוועקלייגן די ברויט, מ׳גייט אוועקנעמען די טיש. מ׳רייניגט די טיש, מ׳נעמט אוועק די טיש. פארוואס איז עס געווען דעמאלטס? דו זעסט דאך א משנה, יא, און בית שמאי האט געזאגט פארקערט.
דיסקוסיע: פארוואס קערט מען אויס דעם טיש פאר מים אחרונים?
Speaker 2: פארוואס איז מען מכבד פאר׳ן… נאכ׳ן וואשן זיך? יא? פאר׳ן זיך וואשן? פארוואס קערט מען אויס פאר׳ן זיך וואשן? ווייל מ׳וויל נישט אז ס׳זאל בלייבן…
Speaker 1: אה, ווייל מ׳האט מורא אז ס׳איז דא דארט א שטיקל ברויט, און ער גייט זיך וואשן, גייט ער זיך וואשן אויף ברויט. ווערט דארט מזומן פאר די ברויט.
Speaker 2: יא, ווערט דארט א פירור פון מים כזית, מ׳טראגט אים אראפ די מים. מילא דארף מען זיך חושש זיין. אבער ס׳קען זיך מאכן א פשוט׳ע רינג וואס האט כזית, מילא דארף מען אויסקערן די שטוב נאך פאר… ס׳איז נישט קיין…
Speaker 1: אויפ׳ן טיש מאכט זיך זייער אסאך מאל אז ס׳איז דא שטיקלעך חלה. און נאך אלעם, אונז וואס אונז צובערן זיך צו וואשן מים אחרונים אויפ׳ן טיש, אפשר דארף מען אראפנעמען די טיש פאר מ׳בענטשט. די זעלבע ריזן.
דער רמב״ם: דער מזמן וואשט זיך ערשט
Speaker 1: וויאזוי איז די סדר פון מים אחרונים? כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה. דער וואס איז מברך ברכת המזון, ער איז דער וואס… דער עורך בעל הבית איז מברך ברכת המזון, ער וואשט זיך די ערשטע מים אחרונים. פארוואס? כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן. כדי דער גדול זאל נישט דארפן ווארטן פאר דער קטן.
תירוץ איז, כדי שלא ישהה הגדול ויאמר הזמן עד שיטלו אחרים. דאס הייסט, דער גדול איז דער וואס בענטשט ברכת המזון?
Speaker 2: אה, און ער זאגט אז וועגן דעם, לכאורה וואלט מען דאך מחייב זיין די גודל, אבער ס׳פאסט נישט אז די גודל זאל שטיין מיט ידיו מזוהמות.
דיסקוסיע: וואס מיינט “ידיו מזוהמות”?
Speaker 1: מיינט נאס פון די וואסער, אדער ידיו מזוהמות מיינט שמוציג פאר׳ן וואשן?
Speaker 2: נאכאמאל, כל זמן שלא בירך ברכת המזון ידיו מזוהמות.
הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר נטילת ידים, מוגמר ובשמים, וכוס של ברכה
סדר נטילת ידים – מים ראשונים ומים אחרונים
כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו
Speaker 1: טייטשעט ער, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול האחרון. ס׳איז נישט אז דער גדול איז דער וואס בענטשט ברכת המוציא?
Speaker 2: ניין, ער זאגט אז לכתחילה וואלט מען געדארפט מכבד זיין דער גדול, אבער ס׳פאסט נישט אז דער גדול זאל שטיין וידיו מזוהמות.
Speaker 1: מיינט נאס פון די וואסער, אדער וידיו מזוהמות מיינט שמוציג פאר׳ן וואשן?
Speaker 2: נאכאמאל, כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו. אה… האב איך צעמישט דעמאלטס. פארקערט, דער חשוב׳סטער מענטש זאל בענטשן. אדער ער זאגט נישט בפירוש ווער ס׳זאל בענטשן. אה, דאס מיינט ער? א רבי עשיר ותלמידים, זאל דער רבי וואס בענטשט אויך דער ערשטער וואשן מים ראשונים, כדי ער זאל דער ערשטער זיך רייניגן זיינע הענט. ס׳איז נישט קיין דין אין ברכת המוציא, ס׳איז א דין אין געבן די ערשטע געלעגנהייט פון זיך וואשן פאר דער גדול.
Speaker 1: אקעי. לאמיר גיין ווייטער.
ושאר הידים – ושאר התלמידים לסוף
Speaker 2: ושאר הידים, ושאר התלמידים לסוף, זה אחר זה, אחר בעל הבית. ואין מכבדין בזה, שאין מכבדין בידים מזוהמות.
Speaker 1: וואס איז דאס נישט מכבדין? וואס איז די טייטש? ס׳איז נישט מכבדין מיט׳ן וואשן נטילת ידים איינער פאר די צווייטע? איינער פאר די אנדערע?
Speaker 2: נאר ס׳גייט זה אחר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות. ווען א מענטש האט ידים מזוהמות, איז נישט א צייט יענעם צו מכבד זיין. קודם זאלסטו רייניגן דיינע שמוציגע הענט.
ולא בהליכת הדרך, אויף א וועג, ווען מ׳גייט אונטערוועגנס, איז נישט דער רבי זאל גיין קודם, יעדער גייט אונטערוועגנס. ולא בקשירתם, אלא בפתח הרחב והמזוזה. נאר ווען מ׳גייט אריין דורך א פתח הרחב והמזוזה בשעת כניסה, דעמאלטס איז ווען דער רבי דארף אריינגיין קודם.
דיסקוסיע: פארוואס איז נישט מכבדין בידים מזוהמות?
Speaker 1: איך האב געטראכט אז ס׳איז מער עפעס אן ענין, דא איז נישט קיין מקום מכובד. ס׳איז עפעס וואס מ׳טוט עס פאר נעסעסערי. מ׳האט שמוציגע הענט, דארף מען עס אפוואשן. מ׳טוט נישט דא עפעס א… ס׳איז נישט קיין שיינע סיטואציע. אבער כבוד, דו געסט מיר די ערשטע באר אין שיינעם בית המדרש, גיי איך אריין די ערשטע. סתם איך פאר אויפ׳ן וועג, אויפ׳ן טרעפיק לייט, איז נישט קיין שייכות צו כבוד, ס׳איז נישט קיין מצב של כבוד. אזוי פארשטיי איך.
Speaker 2: עפעס בין איך מיסינג דא מיט די ענין פון ידים מזוהמות. איך ווייס אז ס׳איז דא א מחלוקת אין די גמרא, אבער לאמיר עס גיין סקיפן. אקעי.
גמר נטילת ידים – אפווישן די הענט
Speaker 2: ווייטער, גמר נטילת ידים. שוין, מ׳האט געענדיגט, מ׳האט געענדיגט, מ׳האט אפגעווישט די הענט. דא זאגט ער אז מ׳דארף אפווישן די הענט. מ׳האט שוין געלערנט דאס איינמאל. מ׳האט שוין געלערנט דאס! אה, מ׳האט געלערנט דאס! פאר׳ן עסן, at least, האבן מיר עס געלערנט. יא.
און… איך האב נישט אויסגערעדט די ראב״ד. מ׳קען נישט אויסרעדן. לאמיר ענדיגן, ס׳איז שוין זייער שפעט. אקעי. שוין זייער לאנג. ווייסטו וויפיל די ראב״ד רעדט זיך צו צו די פרק? ס׳איז דא אן אריכות.
Speaker 1: אקעי, די ברכת המזון. מ׳האט געוואשן מים אחרונים, זיך גערייניגט, און מ׳האט געבענטשט ברכת המזון. לייען לייען פאר אונז ביטע.
Speaker 2: יא. איך גיי עס פרובירן נאכאמאל אריינצוקוקן אין ספר, ווייל מ׳האט נישט קיין סאך צייט צו אריינגיין.
דער ראב״ד׳ס קשיא אויף סדר מים אחרונים
Speaker 2: אקעי, צו די ראב״ד. איז נאכדעם איז דא א נייע סדר. מ׳פלעגט, וויבאלד ס׳איז א מקוה, מ׳פלעגט ברענגען צוויי זאכן, ס׳הייסט מקוה, וואס מ׳נוצט דאס מער נישט. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז. ס׳איז עפעס א זאך וואס מאכט א גוטע שמעק, עפעס אזא זאך. אזוי זעט אויס.
און וואס איז די סדר? מ׳מאכט א ברכה, מ׳מאכט א בורא מיני בשמים אויף דעם. איז דער גדול וואס בענטשט ברכת המזון, דער זעלבער, אה, דו זעסט אז דער גדול האט געבענטשט, ער האט פריער געשטאנען עורך מברך.
אה, סא דער ראב״ד האט געהאט די קשיא, ער זאגט אז ס׳שטייט דאך אז דער רבי געבט רשות פאר אנדערע צו בענטשן. זאגט ער אן אנדערע טעם פארוואס דער בעל המברך, דער מענטש וואס דער רבי געבט אים רשות צו בענטשן, אויב נישט דער רבי אליין בענטשט, איז דא אן אנדערע סיבה פארוואס ער זאל וואשן קודם מים אחרונים, כדי ער זאל האבן א טשענס אריינצוקוקן אין ברכת המזון. ער גייט דאך זיין דער וואס גייט עס פארליינען הויך, זאל ער שנעל אריינקוקן אין די ספר. דער רבי, ער קען דאך ברכת המזון, ס׳איז נאר אן ענין פון כבוד אז ער זאל זיין קודם. אבער אויב געבט מען א צווייטן, איז דאך א גוטע סדר, ווייל ער וואשט מים אחרונים, און נאכדעם, ווייל די עולם וואשט מים אחרונים, האט ער צייט אריינצוקוקן אין די ברכת המזון.
Speaker 1: אקעי, איז דאס איז די תיקון. אקעי, יעדער איינער, ס׳איז נישט קלאר וויאזוי מ׳טוט זיך מיט די ברכה.
מוגמר ובשמים נאך די סעודה
ומביאים לו מוגמר
Speaker 2: אקעי, יעצט, אקעי, ומביאים לו מוגמר. מ׳ברענגט אים, מ׳האט שוין גערעדט פון דעם. מ׳ברענגט אים מוגמר, און מ׳מאכט א ברכה אויף די מוגמר. ס׳איז א ספעציעלע ברכה וואס מ׳זאגט בורא מיני בשמים, ומברך על היין. אויב ברענגט מען יין ביי ברכת המזון, נישט ביי ברכת המזון, נאכדעם?
Speaker 1: ניין, פארדעם.
Speaker 2: יא יא, אזוי גייט עס. איז ער ברענגט אים, וויאזוי מ׳זאגט, כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, און ער ברענגט בשמים.
Speaker 1: וואס איז דאס בשמים? בשמים פאר יעדער איינער?
Speaker 2: ברכת המזון. אין זוהר שטייט אזוי, אז מ׳נעמט ברכת המזון מיט הבדלה, מיט בשמים. בשמים איז נישט די זעלבע זאך ווי מוגמר. בשמים איז בשמים.
סדר ברכות – יין ובשמים
Speaker 2: און מ׳האלט די יין בימינו, און די בשמים בשמאלו, און מ׳בענטשט. נאכדעם מאכט מען א ברכה על היין, און נאכדעם על הבשמים. אקעי?
Speaker 1: און אויב מ׳האט בשמים שמן, וואס איז דאס?
Speaker 2: בשמים איז נישט די זעלבע זאך ווי מוגמר, רייט? ס׳איז אן אנדערע זאך. ביידע מאכט מען צו שמעקן. דאס איז נישט טייער. איך האב איינס הייסט מוגמר, און איינס הייסט בשמים. איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז די חילוק.
אזוי איז געווען די סדר, ס׳איז א שיינע סדר. מ׳דארף זיך צוריק איינפירן צו ברענגען בשמים נאך יעדע סעודה. ווייסט?
בשמים שמן – טוחה בראש השמש
Speaker 2: און נאכדעם איז אזוי, און אויב מ׳האט בשמים שמן אורו וקיוד, וואס איז דאס? ס׳איז דא פארשידענע סארט בשמים. ס׳איז דא בשמים וואס איז א שמן וואס ס׳שמעקט גוט. זאגט ער, “טוחה בראש השמש”. גיבט מען עס פאר די שמש׳ס אויפ׳ן קאפ, אין זיין האר. דא זעט מען אז די שמש טאר נישט גיין קיין קאפל, ווייל איך ווייס נישט וויאזוי מ׳קען מאכן די ראש השמש.
Speaker 1: יא.
דיסקוסיע: פארוואס האלט מען בשמים אין האנט בעת׳ן בענטשן?
Speaker 1: וואס איז פשט פארוואס דארף מען האלטן די בשמים אין זיין האנט? אויב ער גייט מאכן די ברכה, ער זאל האלטן די גאנצע בשמים א גאנצע ברכת המזון?
Speaker 2: נאך ברכת המזון, אויב ער וועט מאכן א בשמים, זאל ער עס דעמאלטס אויפהייבן. איך ווייס נישט.
Speaker 1: אזוי ווי כלי שרת פאר די בענטשן, זיי זענען אזוי ווי געמאכט זיך צו חבר׳ן צו די בענטשן, אזוי ווי כוס של ברכה.
Speaker 2: איי דאונט נאו. דו ווייסט?
Speaker 1: ניין.
Speaker 2: אונז טוען דאך אזוי ביי הבדלה טאקע, מ׳האלט די בשמים.
Speaker 1: ווער זאגט מ׳זאל האלטן די בשמים?
Speaker 2: ווייל ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל טון. דא שטייט עס.
Speaker 1: יא, ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל האלטן די בשמים ביי די בורא פרי הגפן און נאכדעם.
Speaker 2: יא. פון דעם רעדט מען דאך. מ׳מאכט די בשמים, מ׳מאכט די הבדלה.
Speaker 1: אבער דא רעדט מען אז מ׳דארף עס שוין טון ביים בענטשן, פאר דעם.
Speaker 2: אוודאי, געווענליך, מ׳איז נאך שלש סעודות, מאכט מען הבדלה. די פוסקים דארפן מעריב אינצווישן, איך ווייס נישט פארוואס. ס׳איז אן אנדערע נושא.
Speaker 1: יעצט איז אזוי, מ׳דארף דאווענען מעריב אינצווישן.
Speaker 2: דו האסט דאך אן ענטפער, דו זאגסט נאך פאר ברכת הבדלה על הכוס.
Speaker 1: נו, נו, א גוטע קשיא. איך האב א קשיא פארוואס.
Speaker 2: און נאכדעם, די זוהר זאגט אז מ׳טאר נישט מחלל שבת זיין, און פארדעם זאגט ער קדישא דסדרא, און נאכדעם מעריב.
און יעצט לערנען אונז נישט מוצאי שבת, מ׳וועט זען דארט. איך ווייס נישט.
דער רמב״ם רעדט דא פון ימי חול
Speaker 1: פארוואס זאל מען אים באדערן יעצט מיט האלטן בשמים אין זיין האנט? ער קען עס נעמען נאכן בענטשן. אקעי. שוין. עס זעט אויס אז דער רמב״ם… ניין, דער רמב״ם רעדט נישט דא דווקא פון הבדלה, דארט דארף מען טשעקן. דא רעדט מען דאך פון אינמיטן די וואך, ער האלט בשמים ווייל ער גייט מאכן א ברכה אויף דעם נאכן בענטשן. ווייל דער רמב״ם די סדר פון נאכן עסן איז שמעקן.
Speaker 2: און דער רמב״ם רעדט דא אפן?
Speaker 1: דער רמב״ם דא רעדט פון ימי חול. דער רמב״ם זאגט נישט דא עפעס פאר שבת. עפעס בין איך מסופק דעמאלטס. לאמיר רעדן פון הבדלה, ער זאגט נישט וועלכע האנט זאל האלטן די הבדלה. ער רעדט פון אינמיטן די וואך, ער זאל מאכן א גרויסע סעודה, איז געווען די סדר עס קומט מיט מוגמר, עס קומט מיט בשמים.
תלמיד חכם גייט נישט ארויס מיט געשמעקעדיגע האר
Speaker 2: אקעי, איז יעצט, אויב די בשמים איז א זאך פון פארשטערן… אקעי, לאמיר ענדיגן. אויב די שמן, א תלמיד חכם גייט נישט ארויס אין די גאס מיט געשמעקעדיגע האר. ווייל א תלמיד חכם, ער דארף אפווישן די שמן אין די וואנט, ער דארף זיך אפווישן, מען גייט עס צושמירן און מען גייט ווייטער.
כוס של ברכה – הלכות והידורים
כוס של ברכה איז נישט מעכב
Speaker 2: יעצט אזוי, דארף מען לערנען נאך איין הלכה פון די כוס של ברכה. עס זעט אויס אז אויך דאס איז א דרך ארץ, מען האט געהאט זייער כבוד פאר די כוס של ברכה. זאגט דער רמב״ם, הגם ברכת המזון דארף נישט קיין יין, נישט קיין חיוב צו מאכן יין פאר ברכת המזון. אויב מען האט געמאכט א יין, קען מען נישט… ס׳איז דער גאנצער מנהג דער רמב״ם, מען זעט אויס, איך מיין אויך די ספרדים טוען זיך אזוי ביי אופן כללי, יעדע כוס של ברכה ברענגט מען אויך בשמים. האסט געוואוסט?
Speaker 1: כמעט יעדע כוס ביי א חתונה מאכט מען בשמים.
Speaker 2: לכאורה דער רמב״ם מיינט אזא זאך, אבער עס איז א ענין צו מאכן דעם… פינקט אזוי ווי ס׳מאכט סענס צו בענטשן מיט א כוס, מאכט סענס צו בענטשן מיט די בשמים. עס וואלט יא, עס פירן זיך אזוי. סתם מיינט דא דער רמב״ם, און עס זאגט דער רמב״ם אויב מען מאכט א יין, מיר נישט, אבער אויב דארף מען טון א פאר זאכן מיט די כוס.
הכנת כוס של ברכה
Speaker 2: צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ, ער דארף עס אויסוואשן פון אינעווייניג און אויסוואשן פון אינדרויסן.
וממלאהו יין חי, ער זאל עס אנפילן מיט יין רוי וויין, דאס הייסט נישט אויסגעמישט. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה. ס׳איז א אינטערעסאנטע סדר.
Speaker 1: וואס טוט מען עס פאר ברכת הארץ?
Speaker 2: איך ווייס נישט. ס׳איז א שיינע סדר. אדער מען איז מוזג די יין אינמיטן בענטשן ביי… ער זאגט אז א חלק פון שבח ארץ ישראל, לכאורה אין ארץ ישראל מאכט עס סענס, ס׳איז א שבח פון ארץ ישראל אז די וויין איז אזוי שטארק אז מ׳טרינקט עס מיט מזיגה.
Speaker 1: אקעי. ווייל דארט טוט מען עס ביי ברכת הארץ.
Speaker 2: ער ברענגט דאס פון… איך ווייס נישט פון וואו ער ברענגט עס. ווייל דאס איז א סוד. דא פירט מען זיך אזוי, מ׳גיסט אריין אביסל וואסער אין די וויין ביי ברכת הארץ. ער זאגט אז רבינו מנוח ווייזט אויף די שפע פון ארץ ישראל. אקעי, ס׳מאכט סענס. האבן מיר געזען אז עיקר ברכה איז ברכת הארץ.
אין משיחין על כוס של ברכה
Speaker 2: “ואין משיחין על כוס של ברכה” – ס׳מיינט מ׳שמועסט נישט אינצווישן ביז ווען דער מברך טרינקט די כוס של ברכה. “אלא הכל שותין משתיה של ברכת המזון ויגעו וישתו” – דו זעסט נישט ווען איז אן הפסק צווישן די בענטשן און די כוס של ברכה. נישט קלאר.
צען זאכן פאר כוס של ברכה
Speaker 2: די גמרא זאגט אז צען זאכן שטייט אויף די צען כללים, אבער די רמב״ם וואס האט זייער ליב צו מאכן נאמבערס ברענגט נישט די צען זאכן.
Speaker 1: יא, ווייל די גמרא זאגט אז מ׳פירט זיך נישט די אלע זאכן.
סיום פרק ז׳ – הלכות דרך ארץ בסעודה
Speaker 2: סאו, עד כאן איז הלכות פרק ז׳ הלכות דרך ארץ בסעודה.
Speaker 1: יא, אבער דארט איז אינקלודעד פארשידענע זאכן וואס האבן צו טון מיט די ברכה.
Speaker 2: מ׳דארף פארשטיין, ס׳קען זיין אז א ברכה סתם אזוי וואלט נישט באקומען אזא כבוד, נאר ווייל ס׳איז א סעודה, ווייל ס׳איז א חלק פון דרך ארץ בסעודה, ווייל ס׳איז ברכת המזון, די כוס, די אלע זאכן. שוין.
הלכות ברכות פרק ז׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/u7k0wi3qtbn0gu17s6jv7/DR097.mp4?rlkey=kxlrr3d74878l1kubx8496gpw&dl=0
הלכות ברכות פרק ז׳ – וידאו
הלכות ברכות פרק ו׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ (הלכות נטילת ידים)
—
הלכה א — כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם:
“כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא, דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף, אף על פי שהוא פת חולין, ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה.”
פשט:
כל מי שאוכל פת שמברכים עליו המוציא, צריך נטילת ידים לפני האכילה (תחלה) ואחרי האכילה (סוף/מים אחרונים), אפילו זה חולין, אפילו הידיים אינן מלוכלכות, ואפילו אינו יודע על טומאה.
חידושים והסברות:
1) מדוע נמצאת נטילת ידים בהלכות ברכות ולא במקום אחר:
הרמב״ם הכניס הלכות נטילת ידים בהלכות ברכות (ספר אהבה), כי נטילת ידים קשורה לאכילה — לפני האכילה ואחריה. כמו כן, באכילה יש שני סוגי נטילת ידים (תחלה וסוף), מה שהופך זאת למתאים יותר כאן. הרמב״ם כבר הזכיר נטילת ידים בהלכות תפילה (כאחד מעשרת הדברים לתפילה — טהרת ידים), אבל כאן הוא מאריך בכל פרטי ההלכות.
2) האם פת הבאה בכיסנין שקובעים עליו סעודה צריך גם נטילת ידים:
הרמב״ם אומר “פת שמברכין עליו המוציא” — האם זה כולל פת הבאה בכיסנין כשקובעים עליו סעודה? הרמב״ם כבר פסק קודם (פרק ג׳) שאם קובעים סעודה על פת הבאה בכיסנין, מברכים המוציא. ממילא, לפי הלשון “פת שמברכין עליו המוציא” אפשר לכלול גם פת הבאה בכיסנין כשקובעים סעודה, כי אז מברכים אכן המוציא. אבל לא לגמרי ברור אם הרמב״ם מתכוון לזה דווקא או לא.
3) יסוד נטילת ידים — טומאה או נקיות:
מחלוקת יסודית מהו הטעם לנטילת ידים:
– שיטה א׳ — סרך תרומה: התקנה נעשתה כדי שלא לשכוח לרחוץ כשאוכלים תרומה/קדשים. שלמה המלך תיקן נטילת ידים לקודש, ואחר כך “הקנאים” (חכמים) הרחיבו גם לחולין, כדי שלא לחלק.
– שיטה ב׳ — נקיות: זה עניין של ניקיון — לא יאה שאדם יאכל בידיים מלוכלכות. היסוד הוא ש״סתם ידים” מלוכלכות (שניות לטומאה), כי הידיים תמיד עסקניות — נוגעים בכל מיני דברים.
4) קושיא על שיטת הנקיות:
אם הטעם הוא רק ניקיון לפני האכילה, היה צריך שנטילת ידים תהיה בהלכות מאכלות אסורות, לא בהלכות ברכות. כמו כן, צריכים נטילת ידים גם לתפילה וקריאת שמע — זה מראה שזה לא רק עניין של ניקיון-אכילה, אלא גדר רחב יותר של טהרה לדברים שבקדושה.
תירוץ-כיוון: באכילה הטעם הספציפי הוא שאוכלים בידיים, והלכלוך עובר למאכל. בתפילה זו הלכה אחרת. אבל שניהם בנויים על אותו יסוד — חזקת שלמה המלך שסתם ידים מלוכלכות.
5) מה פירוש “סתם ידים מלוכלכות”:
“מלוכלכות” לא אומר מלוכלכות ממש, אלא שהידיים אינן נקיות — אנשים נוגעים בכל מיני דברים, ולחם (למשל) קולט מאוד בקלות חיידקים/לכלוך. לאנשים שעובדים בעבודה פיזית זה עוד יותר מובן.
6) חזקת טומאת ידים — תקנת שלמה המלך:
שלמה המלך תיקן שסתם ידים יש להן דין שניות לטומאה. מדאורייתא אין דבר כזה טומאת ידים באופן מיוחד — אדם טמא או טהור, אבל לא רק הידיים. זה חידוש של שלמה המלך. שלמה המלך עשה את הגזירה, והחכמים הוסיפו את ה״פתרונות” (כמו גם בעירוב). יש מחלוקת אם שלמה המלך גם נתן את העצה של נטילה או רק את הגזירה.
—
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה
לשון הרמב״ם:
“וכן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים תחילה.”
פשט:
מלבד פת, גם דבר שאוכלים אותו טבול במשקה צריך נטילת ידים לפני האכילה.
חידושים:
1) מדוע דווקא בטיבול במשקה — שתי הסברות:
– לפי שיטת הנקיות: כשהאוכל רטוב/לח, הלכלוך מהידיים נדבק יותר בקלות.
– לפי שיטת הטומאה: משקים מקבלים טומאה יותר בקלות, וכשהאוכל רטוב במשקה הוא נעשה מוכשר לקבל טומאה.
2) מנהג אשכנז לעומת מנהג הרמב״ם:
המנהג שלנו (אשכנז) הוא לא לרחוץ על דבר שטיבולו במשקה כל השנה, אלא בכרפס בסדר — וזה בלי ברכה. התוספות מסביר שמאחר שההלכה היא רק משום טומאה (ולא משום נקיות), וזו עוד גזירה, לא נוהגים בזה. אבל לפי הרמב״ם, שלומד שנטילת ידים היא (גם) משום נקיות, המנהג הוא לרחוץ על כל דבר שטיבולו במשקה, וממילא מברכים גם ברכה “על נטילת ידים” באורחץ בסדר — לא כמו המנהג האשכנזי בלי ברכה.
3) “כדי שישאלו התינוקות”:
אצל רמב״מיסטים, שרוחצים כל השנה על דבר שטיבולו במשקה, זה לא חידוש לילדים בסדר. אבל אפשר ללמד את הילדים שזו תקנת חכמים — חלק מהתורה.
4) דוגמאות מעשיות: חתיכת גזר טבולה במרק, ירקות עם רטבים — כל זה דבר שטיבולו במשקה.
—
הלכה א (המשך) — ברכה על נטילת ידים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים׳ — שהרי זו מצות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם.”
פשט:
על נטילת ידים מברכים ברכה. למרות שזו מצוה דרבנן, אפשר לומר “וציוונו” כי התורה ציוותה אותנו לשמוע לחכמים דרך “לא תסור”.
חידושים:
1) קושיא — איך אומרים “וציוונו” על מצוה דרבנן:
הרמב״ם אמר בבירור שנטילת ידים היא מצוה דרבנן (הוא לא מביא פסוק שזה דאורייתא). יש שיטות שזה דאורייתא מ״והתקדשתם”, אבל הרמב״ם סובר שאלו רק רמזים, ובעיקר זה מדרבנן.
2) תירוץ הרמב״ם:
כשעושים מצוה דרבנן, ה״ציוונו” הוא עקיף — הקב״ה ציווה אותנו לשמוע לחכמים (“לא תסור”), והחכמים תיקנו נטילת ידים. הרמב״ם בפרק י״ד מסביר: כשאומרים “וציוונו על נטילת ידים”, צריך לחשוב “כל שציוונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים.”
3) פשט עמוק יותר ב״אשר קדשנו”:
“אשר קדשנו” פירושו שאנו מתקדשים דרך מצוות. אבל לפי שיטת הרמב״ם, המצוה שעושים אינה “מצוות נטילת ידים” עצמה — זו המצוה לשמוע דברי חכמים, שבכלל תקנותיהם היא נטילת ידים. זה חידוש באופן שמבינים את מהות ברכות על מצוות דרבנן.
—
הלכה א (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם
לשון הרמב״ם:
“מים אחרונים — אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה.”
פשט:
על מים אחרונים לא מברכים ברכה, כי הטעם הוא סכנה (מלח סדומית שיכול לפגוע בעיניים), לא תקנת חכמים כמצוה.
חידושים:
1) סכנה לא צריכה ברכה:
כשמשהו הוא מפני הסכנה, לא עושים אותו כי “כך כתוב בתורה”, אלא כי זו סכנה. סכנה לא צריכה לשאול יותר — “מהר רחץ, מהר הצל את עצמך מהסכנה.” הקב״ה רוצה “וחיית בהם” — סכנה עצמה היא דבר ה׳. לא מתאים לברך על משהו שעושים מטעם סכנה.
[דיגרסיה: משל מגיפה:] אם יש מגיפה, לא צריך להתחיל להתפלפל אם זו “מגיפה” הלכתית (ארבעים איש וכו׳) — סכנה היא סכנה, ו״הנשאל הרי זה מגונה” בסכנה.
2) שתי לשונות מסכימות:
בסכנה צריך להיזהר יותר מאשר בתקנת חכמים — כי סכנה היא דבר ישיר יותר.
3) מים אחרונים היום — האם זה רלוונטי:
היום לא יודעים על מלח סדומית. מי שרוחץ מים אחרונים היום, הוא לא עושה זאת מפני הסכנה, אלא כי הוא חושב שכך תיקנו חכמים. אם כך, הוא לא מקיים זאת “מפני הסכנה” — הוא עושה זאת כהנהגה אנושית, לא כמצוה ספציפית ליהודי.
4) נקיות לעומת סכנה — ההבדל:
לפני האכילה הלכלוך הוא “ממש מלוכלך” (היו בחוץ וכו׳), אבל אחרי האכילה ה״לכלוך” הוא רק אוכל — זה לא ממש מלוכלך, זו רמה גבוהה יותר, עדינה יותר של ניקיון. לכן הגיוני שמשתמשים בפחות מים (לא שופכים רביעית).
5) “והתקדשתם” — מדוע ברכה על מים ראשונים אבל לא על מים אחרונים?
במים ראשונים הלכלוך הוא ממש לכלוך; במים אחרונים זה רק אוכל — זו לא אותה רמה.
6) לפי הקבלה: לפי הקבלה יש עניין שמים אחרונים יהיו בפחות מים. אבל אפילו בפשטות זה הגיוני — ההבדל הוא במים (כמה משתמשים), לא בלכלוך.
—
הלכה א (המשך) — מים אמצעיים
לשון הרמב״ם:
מים אמצעיים — רשות. חכמים תיקנו רק לפני (מים ראשונים) ואחרי (מים אחרונים), אבל לא באמצע.
חידוש:
הראב״ד מביא שגאונים קודמים ברכו ברכה “על הרחיצה” (לא “על נטילת ידים”) על מים אמצעיים — מחלוקת עם שיטת הרמב״ם שזו רק רשות. למעשה לא נוהגים כראב״ד.
—
הלכה — נטילת ידים על פירות
לשון הרמב״ם:
“פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.”
פשט:
על פירות (שאינם דבר שטיבולו במשקה) לא צריך לרחוץ ידיים — לא לפני ולא אחרי. מי שרוחץ ידיים על פירות מכונה “גס רוח.”
חידושים:
1) מדוע “גס רוח” ולא סתם עם הארץ:
זה לא עניין של בורות, אלא שהוא חושב שהוא עושה מצוה שלא קיימת — זו יוהרא (גאווה דרך חסידות).
[דיגרסיה:] היסטורית זה אולי היה הקשר של חבורה שעשו את עצמם חסידים יותר מראש הישיבה — “חבורת גסי רוח” — והרמב״ם מדבר נגד תופעה כזו.
2) פירות שיש בהם משקה:
פרי כמו תפוז ששופך מיץ — האם זה דבר שטיבולו במשקה? המסקנה היא ש״דבר שטיבולו במשקה” פירושו משהו שטובלים במשקה חיצוני, לא במיץ עצמו של הפרי.
—
הלכה — מים אחרונים: הטעם ועל מה זה חל
לשון הרמב״ם:
“כל פת שמלח בו” (או בגירסאות אחרות: “כל אס המלח”) — צריך מים אחרונים בגלל חשש מלח סדומית, “שמא יש בה מלח סדומית… ויעבר על עיניו ויסמם.” — “חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח.”
פשט:
מלח סדומית יכול לפגוע בעיניים, לכן צריך לרחוץ ידיים אחרי כל סעודה.
חידושים:
1) מחלוקת גדולה בגירסאות:
“כל פת שמלח בו” פירושו רק פת (לחם), אבל “כל אס המלח” פירושו כל מאכל שיש בו מלח — נפקא מינה גדולה. הראב״ד היה גורס “כל אס המלח” — על הכל, ולכן הראב״ד סובר שמים אחרונים חלים גם לבורא נפשות (לא רק אחרי סעודת לחם).
2) הסבר הרמב״ם: במקום לומר שכל פעם שאוכלים עם מלח צריך לרחוץ, הוא אומר שכל סעודה (שבדרך כלל יש בה מלח) צריך לרחוץ אחריה.
—
הלכה — במחנה פטורים מנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“במחנה פטורים מנטילת ידים” — במלחמה פטורים מנטילת ידים (תחילה), כי עסוקים במלחמה ולא מקפידים על ניקיון.
חידוש:
אבל מים אחרונים — שהם מפני הסכנה (מלח סדומית) — צריכים אפילו במחנה. סכנה לא משתנה. כפי שמנוסח: “החכמים יכולים לסבול שלא עושים את תקנותיהם, אבל בבקשה, אל תמות.”
—
הלכה — עד היכן נטילת ידים: “עד הפרק”
לשון הרמב״ם:
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.”
חידושים:
1) מחלוקת רש״י ורי״ף:
הרי״ף סובר “עד הפרק” פירושו עד המפרק מול כף היד (כל כף היד), ורש״י סובר זה פירושו עד סוף האצבעות (רק עד קצה האצבעות).
2) למעשה: מחמירים כרי״ף, אבל מרומז שעיקר ההלכה אולי כרש״י.
3) נפקא מינה ליום כיפור / תשעה באב: מקילים בנטילת ידים (רק עד סוף האצבעות) בגלל חשש רחיצה, מה שנסמך על שיטת רש״י.
4) שיעור רביעית: לכאורה רביעית לשתי ידיים הגיוני יותר לפי שיטת רש״י (שטח קטן יותר), אבל אפשר לעשות על שתי השיטות.
—
הלכה — שיעור המים: רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים.”
פשט:
רביעית (בערך 3 אונקיות) מספיקה לשתי הידיים. זה המינימום; יותר עדיף אבל לא חובה. פחות לא יוצאים.
חידוש — אופן הנטילה:
“יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור… ונוטל רביעית לכל יד ויד כשר.”
אפשר לרחוץ בשני אופנים — או לשפוך את כל הרביעית בבת אחת, או לשפוך מעט מעט עד שמצטבר רביעית על שתי הידיים. אפשר גם לשפוך רביעית לכל יד בנפרד. שיעור הרביעית הוא שיעור במים, לא בשפיכה — אפשר לחלק אותו לשפיכות קטנות יותר.
—
הלכה — נטילה למספר אנשים בבת אחת
לשון הרמב״ם:
“נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, יד זה על גבי יד זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים… ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.”
פשט:
ארבעה או חמישה אנשים יכולים להניח את ידיהם זה ליד זה (או אפילו אחד על השני) ואחד שופך על כולם. רק צריך להשאיר רווח בין הידיים שהמים יוכלו לעבור, וצריך להיות רביעית לכל אחד.
חידוש — הסדר הרגיל של נטילת ידים:
מכל הסוגיה רואים שהסדר הרגיל של נטילת ידים היה שאחד שופך לשני על שתי הידיים בבת אחת — לא שכל אחד רוחץ לעצמו. זה האופן העיקרי, ורחיצה עצמית היא בדיעבד. זה גם מסביר למה ברביעית אפשר לצאת — כשאחד שופך לשני, מספיק רביעית לשתי ידיים. כשאדם רוחץ לעצמו, הוא צריך יותר מים כי זה קשה יותר.
[דיגרסיה:] פעם מים היו יקרים — היו צריכים לסחוב מים כל יום לבית. כל ההלכות על שיעורים אומרות שאפילו כשחוסכים, אסור לחסוך יותר מדי.
—
הלכה — חציצה בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
הרמב״ם מפנה להלכות טבילה/מקוואות לדיני חציצה — כל מה שהוא חציצה שם הוא חציצה בנטילת ידים.
חידוש:
כלל החציצה: רובו ומקפיד הוא מדאורייתא; הרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד או רובו ואינו מקפיד. בנטילת ידים זה חל על כל הידיים, אבל מיעוטו ואינו מקפיד אינו בעיה.
—
הלכה — וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
לשון הרמב״ם:
“וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.”
פשט:
כל מה שאפשר לצרף לארבעים סאה למקוה (כמו שלג, וכו׳) אפשר גם להשתמש בו לרביעית של נטילת ידים.
—
הלכה — טבילת ידים במקום נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר.” אבל “טבילה במים שאובין שיעור מקוה, אדער במים שאובין שבקרקע — לא עלתה לו, שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.”
פשט:
אם אין כלי לרחוץ (למשל באונייה), אפשר לטבול את הידיים במקוה כשרה. אבל מים שאובין בקרקע (שפסולים למקוה) לא עוזרים לטבילת ידים, כי מים שאובין עובדים רק דרך נטילה (שפיכה בכלי).
חידושים:
1) קושיית הראב״ד:
הראב״ד תמה: מה פירוש שמים שאובין לא כשרים בקרקע? אפילו בעל קרי — אם יש ארבעים סאה, אפילו מים שאובין, עולה לו טבילת בעל קרי (טבילת עזרא). אם מקוה כזה עוז
ר על טומאות דאורייתא, למה לא יספיק לנטילת ידים? לפי הראב״ד אפשר שטבילת ידים תהיה אפילו במים שאובין, כל זמן שיש ארבעים סאה. בית יוסף מביא את מחלוקת הרמב״ם והראב״ד.
2) שתי מערכות עם הלכות משלהן:
טבילת ידים ונטילת ידים הן שתי מסגרות נפרדות עם דינים משלהן. טבילת ידים צריכה ארבעים סאה (לפי הראב״ד אפילו שאובין). נטילת ידים עובדת עם שאובין, אבל צריך להקפיד על: כלי, נטילה (שפיכה), כח גברא — אי אפשר רק לטבול.
3) מעיין: מעיין שזורם — לכל הדעות אפשר להכניס את הידיים, אפילו בלי ארבעים סאה.
—
הלכה י״ב — ארבעה תנאים בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים: במים עצמן, ובשיעור, ובכלי — שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, ובנוטל — שיהיו המים באין מכח נוטל.”
פשט:
ארבע קטגוריות: (1) איכות המים, (2) השיעור (רביעית לשתי ידיים), (3) כלי, (4) כח גברא — שמישהו ישפוך, לא מעצמו.
—
ארבעה פסולים במים (במים עצמן)
לשון הרמב״ם:
“במים ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה בהן, והפסד המונע את הבהמה מלשתות.”
—
1) שינוי מראה
“מים שנשתנו מראיהן, בין שנשתנו בכלי בין בקרקע, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן — הרי אלו פסולין.”
פשט: מים ששינו את צבעם פסולים — בין בכלי בין בקרקע, בין בגלל שמשהו נפל לתוכם, בין בגלל המקום עצמו (למשל אבן אדומה מתחת) משנה את הצבע.
חידוש — “מחמת מקומן”: פירושו לא שמשהו נפל, אלא שהמקום עצמו (מינרל באדמה) גורם לשינוי. זה גם סוג של נשתנה מראיהן.
—
2) גילוי
“גילוי — אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה.”
פשט: מים שהיו מונחים פתוחים (מגולה) — בימים קדומים חששו שנחש הזריק בהם ארס. זו סכנה, לא לכלוך. מכיוון שאי אפשר לשתות אותם, הם לא חשובים מספיק לנטילה.
חידוש: הרמב״ם מדבר על הלכות גילוי בהלכות רוצח ושמירת הנפש. בימינו, כשאין חשש מנחשים, לא מקפידים על גילוי.
—
3) עשיית מלאכה
“כל מים שנעשית בהן מלאכה — פסולין.”
פשט: מים שכבר השתמשו בהם למלאכה (שטפו כלים, טבלו בצק, וכו׳) פסולים לנטילת ידים.
חידוש — מדוע: בימים קדומים מים היו יקרים, היו צריכים לסחוב. אנשים רצו למחזר מים. אבל מים כאלה כבר לא נקיים/חשובים מספיק לנטילה.
חידוש — מים שהנחתום מטבל בהם את הכוכין: מי האופה שהוא טובל בהם את העוגיות/ביסקוויטים לפני האפייה — פסולים, כי נעשה בהן מלאכה. אבל מים שמחזיקים תוך כדי שלוקחים חופן מהם (מלא חפניו) כדי לשפוך על בצק — שאר המים בקערה נשארים כשרים. כי רק המים שהוציא נעשו משומשים למלאכה, אבל ההוצאה עצמה לא פוסלת את כל הקערה.
—
4) נפסלו משתיית הכלב
“כל מים שנפסלו משתיית הכלב — כגון שנעשו מרים, או מלוחים, או עכורים, או ריחן רע — בכלים פסולין לנטילת ידים, אבל בקרקעות מטבילין בהן את הידים.”
פשט: מים שהם כל כך גרועים שכלב לא ישתה אותם (מרים, מלוחים, עכורים, ריח רע) — בכלים פסולים לנטילה, אבל בקרקע אפשר לטבול בהם את הידיים.
חידוש — מדוע ההבדל בין כלים וקרקע: טבילה (בקרקע) עוזרת תמיד, אפילו כשהמים פחות חשובים. בטבילה אדם מוקף במים (כמו בריכת שחייה), זו טהרה חזקה יותר. בנטילה (שפיכה מכלי) צריכה רמה גבוהה יותר של חשיבות.
חידוש — חמי טבריה: הרמב״ם מביא חמי טבריה (מעיינות חמים עם גופרית ומלח). במקומו — בקרקע — מטבילין בו את הידים. אבל אם לוקחים אותם לכלי — “אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים.” לא מים ראשונים ולא מים אחרונים.
חידוש — פעם ראשונה מים אחרונים: זה המקום הראשון שהרמב״ם מכניס מים אחרונים בפסולי מים. הוא מדייק שכל שאר הפסולים (שינוי מראה, גילוי, עשיית מלאכה) כשרים למים אחרונים — רק חמי טבריה בכלי פסולים אפילו למים אחרונים. זה לא לגמרי ברור למה.
חידוש — גילוי במים אחרונים: גילוי הוא חשש סכנה (לא עניין של חשיבות), לכן זו אולי קטגוריה מיוחדת. שינוי מראה אולי לא פוסל למים אחרונים, כי מים אחרונים לא צריכים כל כך הרבה חשיבות.
—
הלכה — דיני כלי לנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, ולא בשולי המרחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית.”
פשט:
אי אפשר לרחוץ ידיים מ: (1) דפנות כלי שבהן מצטברים מים; (2) השוליים (“שולי המרחץ”) של כלי חרס גדול שבו יכולה להצטבר רביעית — אבל זה לא נקרא כלי; (3) שברי חרס; (4) מכסה החבית — אפילו הוא מכיל רביעית, זה לא כלי.
חידוש:
אם לקחו במיוחד את המכסה (מגופת החבית) ותיקנו אותו שיעמוד בפני עצמו ויתפקד ככלי — אז נוטלין ממנו לידים.
—
הלכה — חמת מים, שק וקופה
לשון הרמב״ם:
“חמת מים שנתקנה להיות כלי נוטלין ממנה לידים. אבל שק וקופה אף על פי שנתקנה אין נוטלין ממנה לידים.”
פשט:
חמת (שק מעור/עור) שתיקנו אותה לשמש ככלי — כן. אבל שק או קופה — אפילו תיקנו אותם שמים לא יזלו — זה לא סוג הכלי שכשר לנטילה.
—
הלכה — חפניים אינם כלי
לשון הרמב״ם:
“ולא יטול ידו בחפניו — אין חפניו כלי.”
פשט:
אדם לא יכול למלא את ידיו במים ולשפוך על ידי חברו — ידיים אינן כלי.
—
הלכה — כלי שנשבר / כלי שאינו מחזיק רביעית
לשון הרמב״ם:
“כלי שנשבר אינו כלי… כל הכלים נוטלין מהם לידים אפילו כלי גללים וכלי אדמה ובלבד שיהיו שלמים ואינם שבורים.”
“כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים — אפילו הוא שופך פעמיים.”
פשט:
כלי שבור אינו כלי. כל סוגי הכלים כשרים — אפילו כלי גללים וכלי אדמה — רק שיהיו שלמים.
חידוש:
זה חידוש מיוחד — כבר למדנו ששיעור הרביעית במים יכול להיות “מעט מעט.” אבל הכלי עצמו חייב להחזיק רביעית. כלומר: הרביעית היא לא רק שיעור במים, אלא גם שיעור בכלי. צריך להיות כלי חשוב שמחזיק רביעית.
—
הלכה — הנותן: מי שופך
לשון הרמב״ם:
“הכל כשרין ליטול לידים אפילו חרש שוטה וקטן.” הרמב״ם גם אומר שאפילו קוף יכול לשפוך — כי לא צריך להיות בר דעת.
חידוש — הראב״ד חולק:
בגמרא כתוב שצריך להיות כח אדם. קוף אינו “בכלל תורת אדם.” לשונו: “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” חרש שוטה וקטן אינם בעיה כי הם אדם — “יש להם מעשה ואין להם מחשבה.” הראב״ד לא רצה להכניס ראיה שקוף הוא אדם.
—
הלכה — כשאין מי שני לשפוך
לשון הרמב״ם:
“ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק ויוצק על ידו… או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו.”
פשט:
אם אין שני, מניחים את הכלי בין הברכיים (או במרפק) ודוחפים אותו ברגל שישפוך. או רוחצים יד אחת ואז שופכים בה על השנייה.
חידוש:
זה בדיעבד — לכתחילה הדרך הרגילה היא שאחד שופך לשני.
—
הלכה — שוקת (שוקת לבהמות) וכח גברא
לשון הרמב״ם:
“הניח ידו בשוקת ועברו המים ושטפו את ידו, לא עלתה לו נטילה, שאין כאן נתינה על ידו” — אבל “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם” — זה כשר.
פשט:
שוקת היא תעלת מים ארוכה שבה שופכים מים (כמו שרבקה עשתה — “ותדלה ותשק את הגמלים”) והמים זורמים דרכה. אם מישהו מכניס את ידו באמצע השוקת והמים זורמים דרכה — זה לא תקף כי חסר “נתינה על ידו” (כח גברא). אבל קרוב להתחלה שבה האדם שופך — זה כשר כי המים עדיין באים מכח נתינתו של אדם.
חידוש:
שאלה מעשית על כיורים אוטומטיים (כיורים ללא מגע): כשאדם מכניס את ידו וזה מפעיל את המים, זה אולי דומה ל״גלגל” — האדם גורם למים לזרום דרך פעולתו. צריך עדיין לחשוב אם זה מספיק “כח גברא.”
—
[דיגרסיה: נטילת ידים מכיור/ברז]
דיון ארוך יותר האם אפשר לרחוץ נטילת ידים מכיור (ברז):
שאלה 1 — כח אדם: האם מי שפותח את הברז פירושו שהוא שופך בכח אדם? הטענה היא שכן — בדיוק כמו לעניין שבת, פתיחת מתג היא מעשה של האדם (מדליק אש). אם כך, למה פתיחת ברז לא תיחשב כח אדם?
שאלה 2 — כלי: זו הבעיה העיקרית — כיור אינו כלי. צריך כלי לנטילת ידים. איפה הכלי בכיור? איפה שהוא במערכת יש כלי (מיכל, טנק), אבל האם זה נחשב — זו שאלה.
השוואה לכיור במקדש: הכיור במקדש גם היה כך שהכהן פתח ברז ומים נשפכו. אבל הכיור היה כלי גדול. זה שונה מכיור מודרני.
שאלה 3 — ניכח: אם כמה אנשים עומדים בתור והברז כבר פתוח — האם זה אומר שמישהו שופך עליהם, או שזה זורם מעצמו?
מסקנה: הציבור נוהג מאוד שצריך כוס (כלי) ליד הכיור. זה הסימן של מטבח יהודי — גוי גם רוחץ ידיים אבל אין לו כוס, כי הוא לא מבין שצריך כלי.
[דיגרסיה — כוס לעומת כיור ו״ניתוק” משכל הישר:] אנשים כל כך רגילים לכוס שזה הופך ל״גזירת הכתוב” מנותק משכל הישר. דוגמה מקורונה — אנשים התאספו ורחצו מים אחרונים (בגלל חשש סכנה ממלח סדומית) בזמן שהסכנה האמיתית הייתה להתאסף עם אנשים. זה מראה איך אנשים “ניתקו” הלכה ממציאות. צריך לראות אם הכוס הוא באמת דין ממש או חומרה.
—
הלכה — ספק בנטילת ידים
לשון הרמב״ם:
ספק אם עשו מלאכה במים, ספק ברביעית, ספק אם המים טהורים או טמאים — “ספיקא טהור, שכל ספק שבטהרת ידים טהור.”
פשט:
כל הספקות בנטילת ידים נפסקים לקולא — טהור.
חידושים:
1) לא רק ספיקא דרבנן לקולא:
לכאורה זה פשוט ספיקא דרבנן לקולא. אבל נראה שהרמב״ם מתכוון לדין מיוחד — קולא נוספת בטהרת ידים, לא רק הכלל של ספיקא דרבנן.
2) הראב״ד חולק:
“אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו… ואם אין לו מים אחרים יטול ידיו במים אלו, להוציא עצמו מן הספק.” הראב״ד מתכוון: כן, הלכתית אתה טהור, אבל למעשה — אם יש לך מים אחרים, רחץ בהם, “להוציא עצמו מן הספק.”
3) ההבדל בין רמב״ם וראב״ד:
הרמב״ם סובר שכשחז״ל פסקו “כל ספק בטהרת ידים טהור,” זו פסיקה גמורה — אתה כבר לא בספק, ההלכה הוציאה אותך. הראב״ד מסתכל יותר מעשית: כן, ההלכה הוציאה אותך, אבל אתה עדיין בספק מציאותי — אם קל לצאת מהספק, צריך. הכסף משנה מביא ראיה מהגמרא שהראב״ד טועה.
—
הלכה — הבדלים בין מים ראשונים ומים אחרונים
1) כיוון הידיים
מים ראשונים — “צריך שיגביה ידיו למעלה” — הידיים יהיו כלפי מעלה, כדי “שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו” — שהמים לא יזרמו לחלק לא רחוץ של היד, יתלכלכו שם, ויחזרו לחלק הנקי.
מים אחרונים — “שישפיל ידיו למטה” — כלפי מטה, “כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו” — שהמלח יזרום למטה ולא יחזור על הידיים.
חידוש: היום, כששופכים הרבה מים, הדין של חוץ לפרק פחות רלוונטי למעשה. אבל הדין נשאר כי “ידיעת המסקנא” — מה שיודעים שזה יכול להתלכלך — גם לא ודאי, אלא חשש.
2) על גבי כלי או קרקע
מים ראשונים — “נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע.” מים אחרונים — “אין נוטלין אלא על גבי כלי” — כדי לשפוך אחר כך במקום ספציפי, כי לא רוצים שהמלח (או רוח רעה, כמו שהגמרא אומרת) יתגלגל על הקרקע.
3) טמפרטורה
מים ראשונים — “בין בחמין בין בצונן.” מים אחרונים — לא בחמין.
חידוש (רמ״א): האיסור של חמין במים אחרונים אינו בגלל הטמפרטורה כשלעצמה, אלא בגלל נוחות — אם המים כל כך חמים שאי אפשר לשפשף את הידיים (נכווים), זה לא טוב. אבל מעט חמים — כן.
—
הלכה — שמירת ידים שחרית: נטילה אחת לכל היום
לשון הרמב״ם:
“נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום, והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה” — אם אדם רוחץ בבוקר ושומר על ידיו, הוא יכול לסמוך על זה לכל היום. אבל אם הוא מסיח דעת, צריך לרחוץ לפני כל אכילה.
פשט:
בבוקר הידיים מתלכלכות משינה (נגעו במקומות בלילה). ברגע שרוחצים, אפשר לעשות “תנאי” שהיום נשארים נקיים — בין לאכילה בין לתפילה.
חידוש:
הרמב״ם מתכוון שההיתר הוא רק למי שנזהר ממש — הוא לא שוכח. אבל אם הוא מסיח דעת, צריך לרחוץ לפני כל אכילה בנפרד.
—
הלכה — לוט ידיו (כיסוי הידיים)
לשון הרמב״ם:
“לוט ידיו במפה, אוכל ושותה… אפילו שלא נטל ידיו” — אפשר לאכול עם מפית/כפפות בלי נטילת ידים.
פשט:
מכיוון שהטעם לנטילה הוא שידיים מלוכלכות לא יגעו באוכל — אם מפית מפרידה, זה מספיק.
חידוש:
הרמב״ם סובר שההיתר של לוט ידיו הוא רק לאוכלי תרומה (שנזהרים). לאדם רגיל לא סומכים — הוא ישכח איפה שהוא ויאכל בידיים המלוכלכות.
—
הלכה — מאכיל לאחרים
לשון הרמב״ם:
“מאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים” — מי שנותן לאכול לא צריך לרחוץ. “אבל האוכל צריכה נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר נותן לתוך פיו” — האוכל צריך לרחוץ אפילו הוא לא נוגע באוכל.
חידוש — קושיא קשה:
אם הטעם לנטילת ידים הוא ניקיון — שידיים מלוכלכות לא יקלקלו את האוכל — למה האוכל צריך לרחוץ כשהוא לא נוגע באוכל? הרי הפה הוא העיקר, לא האוכל! מעלים שאין תירוץ לזה.
סברה מעשית מוצעת: אדם שאוכל במזלג, כשיש לו קשיים, הוא זורק את המזלג ואוכל בידיים — לכן לא סומכים.
—
הלכה — אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
לשון הרמב״ם:
“אסור להאכיל מי שאין נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו.”
פשט:
אסור להאכיל מי שלא רחץ ידיים, אפילו מכניסים לו את האוכל לפה — כי נטילת ידים היא דין על האוכל (האוכל), לא רק על המאכל.
—
הלכה — אסור לזלזל בנטילת ידים / מעשה רבי עקיבא
לשון הרמב״ם:
“אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו הרבה חכמים על נטילת ידים והחזירו על הדבר. עד כדי כך שאפילו אין לו מים אלא כדי שתיה” — יקח מעט מזה לרחוץ, “ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר.”
פשט:
אפילו כשיש רק מים לשתייה, צריך לקחת מעט לנטילת ידים.
חידושים:
1) מקור — מעשה רבי עקיבא:
רבי עקיבא היה בבית האסורים, תלמידו רבי יהושע הגרסי הביא לו מעט מים. רבי עקיבא רצה לרחוץ בהם את ידיו. אמרו לו: אין לך מספיק לשתות
! הוא ענה: “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.”
2) חידוש בפשט של “דברי חברי”:
הלשון “על דברי חברי” (לא “על דברי חכמים” או “על ההלכה”) מראה שרבי עקיבא אולי לא היה מחויב בנטילת ידים (הוא לא היה צריך לאכול). הוא עשה זאת כי “חברי” — מנהיגי החכמים, שלמה המלך — כך ציוו. זו מידת חסידות, לא חיוב. ה״חברים” הם החכמים שתיקנו נטילת ידים לחולין, שהיה בערך בתקופת רבי עקיבא.
3) הרמב״ם מבין בבירור שזה לא היה פיקוח נפש:
האדם לא היה מת — הוא היה רעב באותו יום, וכאדם זקן זה קשה, אבל זו לא סכנת חיים. לכן אפשר לראות מכאן כמה חשובה נטילת ידים — שרבי עקיבא היה מוסר נפש על זה אפילו בלי חיוב מחמיר.
4) קושיית בית יוסף — מדוע השולחן ערוך לא פוסק כרמב״ם:
בית יוסף סובר שזו רק חומרה של רבי עקיבא, לא הלכה לכל אחד. אפשר אפילו לומר שזה היה כל החידוש של נטילת ידים לחולין — צריך לחזק את הגזירה החדשה, אבל יהודי רגיל לא צריך ללכת כל כך רחוק.
5) הרמב״ם סובר שכל יהודי יכול להיות בבחינת רבי עקיבא:
לכן הוא פוסק זאת כהלכה לכולם, לא רק כמעשה של יחיד. הרמב״ם הוא “תלמיד של רבי שמעון בר יוחאי” (תלמיד של רבי עקיבא), והרבה דברים ברמב״ם מתאימים לזוהר — יש ספרים שמראים את הקשר החזק בין תורת הרמב״ם ותורת רשב״י.
6) שיטת הרמב״ם — מעשיות כהלכה:
הרמב״ם לעתים קרובות לקח מעשיות מהגמרא והבין שהן הלכה למעשה. אפשר לטעון להיפך — שאם כך, אפשר לומר שהרבה רמב״מים הם “רק מעשיות.” אבל הרמב״ם לא כתב הלכה שצריך ממש להצטער — הוא לא אומר כמה צריך לסבול. הוא משתמש במעשה רק כדי להראות את חשיבות נטילת ידים. גם הרמב״ם מבין ש״מיתה עצמה” (במעשה) היא גוזמא. אפילו על מצוה צריך רק לתת שליש ממונו — אז לא פשוט שזה חיוב גמור, אלא הראיה של חשיבות.
—
הלכה — ניגוב ידים אחרי נטילת ידים
לשון הרמב״ם:
“צריך אדם ליטול ידיו” — אחרי הרחיצה צריך לנגב את הידיים. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא.”
פשט:
אי אפשר להישאר עם ידיים רטובות אחרי נטילה — צריך לנגב אותן. מי שאוכל בלי ניגוב הוא כאילו אוכל לחם טמא.
חידושים:
1) קשר לדין של מים חוזרים:
דין הניגוב מתאים היטב לדין הקודם שמים לא יחזרו על הידיים — כי אם מנגבים מיד, זה ממילא לא בעיה.
2) “טמא” פירושו כאן מגעיל:
המילה “טמא” לא תמיד אומרת טומאה במובן הטכני — כאן זה אומר מגעיל, כי אכילה בידיים רטובות הופכת את האוכל לרטוב ולא נעים. “כאילו טמא.”
—
הלכה — ניגוב במים אחרונים
לשון הרמב״ם:
“כל הנוטל ידיו אחרונות” — גם במים אחרונים צריך לנגב.
חידוש:
גם במים אחרונים, שבהם לא צריך כלי, צריך בכל זאת לנגב את הידיים — אסור לברך בידיים מלוכלכות או רטובות.
—
הלכה — תיכף לנטילה ברכה (מים אחרונים מיד לפני ברכת המזון)
לשון הרמב״ם:
“ותיכף לנטילת ידים מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה.”
פשט:
מיד אחרי מים אחרונים צריך להתחיל לברך, בלי הפסק ביניהם.
חידושים:
1) לא “על נהרות” או “שיר המעלות” אחרי מים אחרונים:
הרמב״ם מתכוון שלא לומר פסוקים (כמו “על נהרות בבל” או “שיר המעלות”) בין מים אחרונים לברכת המזון. אם רוצים לומר אותם, יאמרו לפני מים אחרונים. רק אחר כך לעשות מים אחרונים, ומיד לברך.
2) הטעם:
כל מטרת מים אחרונים היא לברך בידיים נקיות — ממילא זה צריך להיות אחד אחרי השני, בלי הפסק. זה הפשט הפשוט ברמב״ם.
—
עד כאן פרק ו׳ מהלכות ברכות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳ – הלכות נטילת ידים
פתיחה והכרזות
אחת שתיים שלוש. רבותי, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות ברכות פרק ו׳. אנחנו הולכים ללמוד הלכות נטילת ידים בספר אהבה.
לפני שנמשיך ללמוד צריך להזכיר לשבח את הספונסר החשוב של השיעור שלנו, תומך התורה הגדול הרב רבי יואל ורצברגר.
ועכשיו במיוחד לכבוד ימי הקמפיין שמגיע עכשיו, רוצים אנחנו להזכיר ולבקש מכל המאזינים שיתקשרו חמים. אנחנו נהיה שותפים בקמפיין לטובת בית המדרש אוהל למחשבה, בית המדרש של ידידי הרב הגאון רבי יצחק, ובית המדרש שבו אנחנו לומדים את השיעור.
עוד אם מישהו רוצה להתחייב לעזור, לסייע לעשות צוות, או לסייע בכלל, יכול לפנות אלינו, אליי, לאחד מהגבאים. לא אליי, הם הולכים לאחד מהגבאים האחרים של רבי יצחק. רבי יואל הוא הגבאי, הוא הרבי.
גם מפיצים את השיעור. אם אתה יודע על חבר שהיה נהנה מאוד משיעור כזה ייחודי, ברוך השם שאנשים נהנים מאוד, ולא לדבר על מה שאני לא שמעתי עד היום.
אומר רבי יצחק, לכל יהודי יש חיוב ללמוד תורה. זה… כשלאנשים אין זמן ללמוד, או ללמוד לבד, בוודאי יוצאים בשליחת השיעור הלאה שהוא שמע. אומר רבי יצחק, בשבילי הכל חיוב, אני יודע שכל הדברים האלה הם מצווה כזו. איך? אני עושה מהכל חיוב. מחייבים אותי לשלוח את השיעור הלאה, להציע שיהיה. אפשר למצוא היתר. אם עושים הלכות, אם שמים על תורה, זה כך. אם ארבעה אנשים התחילו לראות, והם התחילו ללמוד, ואם הם הפסיקו. אי אפשר להיות כך עם יהודים. צריך להבין באופן כללי, שיפיצו את השיעור שלנו. זה יגרום לנו ללמוד טוב יותר, וזה יזכה עוד יהודים.
הקדמה: למה עומדות הלכות נטילת ידים בהלכות ברכות
טוב מאוד. אנחנו לומדים עכשיו הלכות נטילת ידים, שהרמב״ם הכניס אותן בהלכות ברכות ידים וברכת המזון, כי לפני האכילה, זה כבר לא מחובר לברכת המזון, זה לאכילה, אבל יש יותר מאסמכתא. כאן כאילו הלכות ברכות. אולי יכול להיות הלכות ברכות מברכות אחרות, נכון?
נעשה לי דבר מעניין, כי כבר היה לנו קודם הלכות ונטילת ידים… והוא אפילו הזכיר את ברוך אשר מצוות עשה מן התורה, נטילת ידים קודם בהלכות קריאת שמע נדמה לי, כן, כשעמדנו על קימה שצריך לרחוץ ידיים לפני קריאת שמע וכן הלאה, או לפני התפילה? אה, לפני התפילה עמד שאחד מעשרת הדברים שצריך להיות בשעת תפילה הוא טהרת ידיים.
אבל מכאן הרמב״ם מאריך, יכול להיות שבאכילה זה יותר חשוב, ויכול להיות שבאכילה יש שתי נטילות ידיים, יש נטילת ידיים לפני האכילה, ויש סוג נוסף של נטילת ידיים אחרי האכילה, ממילא הכניסו כאן את כל פרטי ההלכות של הלכות נטילת ידים.
הלכה א: כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא”, כל מי שאוכל את הפת שכבר למדנו בפרק ד׳ נדמה לי, מה זה פת? פת זה משהו שעושים צורת פת מחמשת מיני דגן, כשעושים המוציא, “דבר זה צריך נטילת ידים תחלה וסוף”, צריך נטילת ידיים לפני האכילה, וסוף אחרי האכילה לפני הברכה.
דיון: האם פת הבאה בכיסנין שקובעים עליו סעודה צריך גם נטילת ידיים
דובר 1: יש לי ממך שאלה, אם מישהו אוכל פת הבאה בכיסנין והוא קובע עליו סעודה, האם הוא צריך גם נטילת ידיים? הרמב״ם אומר רק אם עושים המוציא.
דובר 2: לא, אני שואל אותך, מה זה פת? הוא מתכוון גם לזה? יכול להיות שעושים עליו ברכת המזון, אבל בוודאי לא המוציא.
דובר 1: לא, בוודאי עושים… מה למדנו שני פרקים אחורה? שוב, מה למדנו על פת? פת הבאה בכיסנין, אם קובעים סעודה…
דובר 2: כן, זה למדנו שלושה פרקים אחורה, סליחה, נכון? עושים מזונות, “ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא”, אם עושים קביעות סעודה עושים המוציא.
דובר 1: נו, זה נקרא פת, אני שואל, זה עדיין נקרא פת? הרמב״ם, כשהוא כותב פת, הוא מתכוון גם לזה? הוא לא אומר רק פת, הוא אומר “הפת שמברכין עליו המוציא”, אז יכול להיות שהוא מתכוון דווקא לדין שלך.
דובר 2: אני שואל אותך האם משמע שאפשר להכניס את זה בשני הכיוונים. אני לא יודע מה הפירוש. יכול להיות שפעם זה לא נקרא פת, גם לא קביעות סעודה, וממילא זה לא נקרא משהו שצריך לפני זה להיות טרחה גדולה מזה. זה טוב מזה שכן קביעות סעודה.
זאת אומרת, במילים אחרות, יש סוג “מוזר” של פת, שהוא פת שאין קובעין עליו סעודה, מברכין עליו המוציא. אוקיי, אחר כך נראה קצת יותר ברור על מה צריך. הוא הולך להביא כאן פירות ודברים אחרים.
דובר 2: כן, אבל זה לא כתוב שם. הסתכלתי קצת קודם. בוא נראה האם הוא אומר משהו פת שמברכין עליו המוציא. אני סקרן האם זה כתוב כאן. אני לא רואה את זה, לא ברור. מבין? צריך להיות מדייק.
אף על פי שהוא פת חולין
כן, אומר הרמב״ם, “אף על פי שהוא פת חולין”. המקורי, עיקר המצווה של נטילת ידיים היה כשבעיקר היו צריכים לשים לב לטומאה וטהרה ולניקיון, כשהיה נוגע לתרומה ולקדשים. אומר הרמב״ם, אפילו זה פת חולין, יש גם מצווה של נטילת ידיים, חיוב של נטילת ידיים.
אף על פי שאין ידיו מלוכלכות
אומר הרמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות”. עיקר הדין, הרמב״ם במקומות אחרים מסביר שהדין של נטילת ידיים הוא גדר של טהרה. מאחר והידיים הם משהו שתמיד עסקניות, אנשים תמיד עושים דברים עם הידיים, וניקיון הוא דבר כל כך חשוב, זה כל כך חשוב ונכבד לאדם, במיוחד לתפילה, לעשות כל דבר שבקדושה, ממילא יש מצווה של נטילת ידיים.
אומר עכשיו הרמב״ם, “אף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה”. עיקר המצווה היא כדי להיות נקי, אבל פעם שעשו את המצווה, עשו אותה באופן לא פלוג. כל אחד צריך לרחוץ את הידיים, אפילו הוא לא יודע שהידיים שלו טמאות.
היסוד של חזקת סתם ידים
הדרך איך לומר את זה היא שיש חזקה על ידיים שהן סתם ידיים. סתם ידיים זה לא אומר שאתה יודע שזה מלוכלך. אם אתה יודע שזה מלוכלך זה ודאי על תרומה צריך, ונראה מיד שאולי גם על חולין גם.
כי הגזירה, זה אומר ששלמה המלך עשה גזירה על ידיים, שכל הידיים, סתם ידיים, נקראות שניות לטומאה. זה חידוש, על פי ההלכה, מעיקר הדין מדאורייתא אין דבר כזה טומאת ידיים. יש אדם שהוא טמא, יש אדם שהוא לא טמא. יש פסוק שקצת משמעות, אבל בחיים אין דבר כזה. סתם ידיים, מכיוון שהן נוגעות בדברים אחרים, יש להן דין שני לטומאה. אבל זה בפשטות רק חכמים רצו לכבוד זה, רק ביום טוב.
תקנת שלמה המלך ותקנת הקנאים
ונטילת ידיים, זו תקנת שלמה המלך. ונטילת ידיים היא דווקא, כי שלמה המלך לא הביא את הפתרונות. גם בעירוב שלמה המלך עשה את הגזירה, והחכמים הוסיפו את הפתרונות. אפשר לומר את שניהם. כי זה גם נטילת ידיים, נראה מיד שיש נטילת ידיים. אני חושב ששלמה המלך גם נתן את העצה. אני לא יודע אם הוא באמת נתן את העצה.
אבל על כל פנים, זה בוודאי ששלמה המלך רק עשה לקודש. אחר כך הקנאים אמרו שאפילו כשאוכלים חולין יהיה אותו דין. בקודש היה הדין שאפילו אתה לא יודע שזה מלוכלך, אתה לא יודע שזה טמא, רוחצים את הידיים. עשו תקנה, מכיוון שהגזירה הייתה שלא לחלק, שכאשר אותו כהן אוכל פעם, או לא כהן דווקא, ישראל אוכל פעם חולין פעם קודש, באופן מותר, ממילא אומרים שאפילו כשהוא אוכל חולין ירחץ כדי שיהיה לו שמירה לקודש. אפילו כשכבר מחולל הקודש, צריך לרחוץ, כי עשו פעם גזירה על חולין.
דיון: מה הטעם של נטילת ידיים – סרך תרומה או ניקיון
זו עוד שאלה. יש שיטה בגמרא שאומרת למה יש את התקנה שהחכמים עשו אחר כך שאפילו כשאוכלים חולין יעשו נטילת ידיים? יש מי שאמרו שזה משום סרך תרומה, שאולי יאכל תרומה. אף על פי שאנחנו לא מבינים, ישראל לא אוכל לעולם תרומה, זה מאוד קשה להבין את זה. ישראל יש מעשר שני, משהו שצריך להיות טהרה. נו, ולא אוכלים קודש. אני מתכוון, אתה צריך לדעת קצת את ההלכה.
והרמב״ם מביא במקומות אחרים עוד, ובגמרא משמע שיש שיטה אחרת שאומרת שזה לא בגלל סרך תרומה, אלא סתם ענין של ניקיון. זה לא דבר יפה שאדם יאכל אוכל מלוכלך, שיאכל את הלכלוך.
על כל פנים, מכיוון שיש לנו חזקה – זו הייתה תקנת שלמה המלך – מכיוון שעשו חזקה שהידיים מלוכלכות, אפילו אתה לא יודע, יכול להיות שנגעת ולא תפסת, ממילא צריך לנקות את הידיים לפני שרוחצים, לפני שאוכלים, כדי שלא לאכול לכלוך.
זה הדבר הפשוט. אני לא הייתי אומר כך. לפי מה שאתה אומר, היה יותר שזה שייך להלכות איסורי אכילה, מאכלות אסורות. עושים גדר כזה שלא לאכול דברים מלוכלכים. דברים או דברים לא טובים עם הידיים שלך. אבל אני לא הייתי אומר כך, כי הרי גם מחויבים לקריאת שמע ולתפילה. זה ענין שאדם יהיו לו ידיים נקיות בכל דבר שבקדושה.
דובר 2: דברים שבקדושה… כי אתה הולך לאכול סעודה… כי זה מגעיל לאכול לכלוך. תסתכל ברמב״ם, הוא אומר את לשון הרמב״ם.
דובר 1: אבל אם כך הלכות נטילת ידיים היו שייכות לגמרי להלכות מאכלות אסורות. זה שייך, זה לא שייך לשום דין בהלכות מאכלות, לא דברים אסורים. זה לא לכלוך.
דובר 2: אבל זה גדר במאכלות אסורות. זה משהו שלא רוצים שתאכל.
דובר 1: טוב מאוד, בוודאי לא רוצה להתלכלך עם האוכל. כי אתה אוכל גם עם הידיים שלך. אם היו אוכלים אוכל לא עם הידיים, לא היה את הבעיה. המזלג כן, אבל עם הידיים, אם מכסים את הידיים, לא צריך נטילת ידיים. אתה אוכל אוכל עם הידיים, הלכלוך מהידיים עובר לאוכל. התפילה היא דברים אחרים. כשאוכלים צריך להיות נקי. אבל הכל בנוי על אותה חזקה שידיים באופן כללי, אנחנו סומכים שסתם ידיים מלוכלכות.
מה זה אומר? אני לא יודע. אני לא רואה שסתם ידיים מלוכלכות. אז צריך לשאול. זה שאלות אחרות, עוד תבוא הלכה לזה.
מה זה אומר “סתם ידיים מלוכלכות”
מה זה אומר סתם ידיים מלוכלכות? מלוכלך לא אומר שזה מרוח. אבל האנשים שלנו גם נעשו יותר רגישים. מלוכלך אומר שהידיים שלך לא נקיות. שלא היית תופס לחם, כי לחם קולט מאוד בקלות כל חיידק, כל דבר שיש לך על הידיים שלך. לא כתוב חיידקים, כתוב לכלוך.
שוב, אם נקי לגמרי באופן כמו שאתה אומר שלא מוציא דעת, אתה צודק. אבל אדם שעובד, הוא מסתובב נקי בבית, ברוך השם, הקב״ה עושה אתה בן יששכר. אצל הזבולונים, או האנשים שעובדים פיזית, או האנשים שעובדים בבית, קורה, נעשים לעתים קרובות מלוכלכים, ונטילת ידיים הגיונית.
אוקיי, זו ההכרעה של ההלכה שצריך לרחוץ את הידיים. רק אמרו לי שהתקנה של שלמה המלך היא העיקר שצריך לחשוב שבדרך כלל ידיים מלוכלכות. השאלה היא רק לגבי מה צריך לחשוש לזה. הרבנים, רבנים מאוחרים יותר, אמרו שצריך לחשוש סתם לאכילה גם.
כאן כתוב למשל שלתפילה זה עוד יותר בסיסי. ההלכה של תפילה צריך להיות נטילת ידיים. זה בנוי גם על אותה הלכה של טומאת ידיים, אבל אני לא יודע אם זה לא היה קודם. אני לא יודע, זו הלכה אחרת.
הלכה א (המשך): וכן כל דבר שטיבולו במשקה
נמשיך הלאה. “וכן כל דבר שטיבולו במשקה”, דבר שאוכלים טבול במשקים, “צריך נטילת ידים תחילה”. מלבד הלחם, גם משהו שאוכלים באופן שהוא אוכל ומשקה ביחד, צריכים נטילת ידים תחילה. אני מתכוון כי אז נדבק יותר בקלות או מה? זה סוג כזה של דבר.
זה אתה יכול לומר אם חושבים על הענין של… כן, אם חושבים על הענין של ניקיון. או אם חושבים על הענין של טומאה, כי זה מקבל טומאה אז.
פרק ו: נטילת ידיים — דבר שטיבולו במשקה, ברכה על נטילת ידיים, מים אחרונים, ומים אמצעיים
הלכה א (המשך) — דבר שטיבולו במשקה: מנהג הרמב״ם לעומת מנהג אשכנז
דובר 1:
אבל אני אומר, אם הענין של ניקיון, יכול להיות פרי נשאר – אתה אוכל אותו, אתה שם את הפרי בפה, אתה אוכל אותו. אחרי הטבילה במשקה, היד שלך נרטבת בלחות, ויכול להיות לכלוך גדול יותר.
למעשה, המנהג שלנו הוא לא לעשות, לא לרחוץ את הידיים על דבר שטיבולו במשקה, אלא בכרפס בסדר בלי ברכה. למה עושים בלי ברכה? כי אנחנו מתנהגים כבר כל השנה לא לעשות ברכה. בעצם צריך לעשות ברכה גם.
והתוספות אמרו שהסיבה היא, מכיוון שההלכה היא רק משום טומאה – זאת אומרת הם לא הסכימו עם אלה שיכלו ללמוד את זה גם משום ניקיון. אולי נטילת ידיים עצמה גם… כן, אבל זו כבר גזירה נוספת. אמרו התוספות שלא נוהגים לעשות את זה.
אבל מדין הרמב״ם, יודע מה המנהג של הרמב״ם? מנהג הרמב״ם הוא לרחוץ על כל דבר שטיבולו במשקה, וממילא מנהג הרמב״ם הוא גם לעשות על נטילת ידיים באורחץ בסדר. זה לא לומר שנטילת ידיים היא רק שיטת תוספות שרוב יהודים אשכנזים נוהגים.
וכדי שלא ישאלו התינוקות, אולי לא צריך לומר. הרמב״מיסטים, הילדים שלהם רמב״מיסטים, הם לא צריכים לשאול דברים. אולי פעם בשנה יספרו לילדים זו תקנת חכמים של דבר שטבולו במשקה. סתם דבר טוב, סתם חלק מהתורה.
או אפשר ללמוד הלכות אחרות? מה זה אומר הלכות אחרות? אתה עושה את זה בכל מקרה, זה מתלמד לילדים. אפשר לומר לילדים שיש כן שיטה של דבר שטבולו במשקה. זו לא שיטה, זה דין, זו תקנת חכמים. יש מי שלומדים שהיום זה לא נוגע, היום לא נוהגים בזה. לכל הדעות יש תקנה כזו.
ראיתי הרבה יהודים ישרים שמקפידים על זה כבר. טבילה במשקה? כן, בוודאי.
דיסקוסיה: מה זה אומר טבילה במשקה למעשה?
דובר 2:
מה זה אומר טבילה במשקה? למשל, מישהו אוכל… אני לא יודע, אוכלים… אם טובלים את זה, כן. מדברים על יהודים ישרים. או טובלים ירק במרק, כך שאוכלים את זה דבר כזה, כן.
דובר 1:
לא, אבל מה זה קשור לנטילת ידיים?
דובר 2:
לא, שמישהו אוכל… שמים חתיכת חלה ב…
דובר 1:
אוקיי, חלה הוא רחץ בכל מקרה.
דובר 2:
שמים חתיכת רול במרק, אוכל את זה, זה דבר שטיבולו במשקה. או כל דבר, או אנשים עושים צלחת כזו ושמים טבילות עם ירקות, אני יודע.
הלכה ב — ברכה על נטילת ידיים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים”
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “כל הנוטל ידיו”, מי שרוחץ, “בין” — אומר הרמב״ם, למה אנחנו רוחצים? אנחנו מדברים כאן באמצע הלכות ברכות, מדברים לאכילה, אבל קודם למדנו קריאת שמע ותפילה. על כל אלה יש ברכה תחילה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”.
כבר חישבו קודם את… אז הוא עושה את הברכה? הוא אמר קודם שזו רשות. “מצות חכמים היא” — זה מיד נעשה קשה על הרמב״ם. הרמב״ם לא הביא כאן פסוק שזה דאורייתא לרחוץ.
יש שיטות שזה דאורייתא, ולומדים את זה מ…
דובר 2:
לא, זה למדנו עכשיו, שלכל הדעות זה מדרבנן.
דובר 1:
כן, הרמב״ם אומר ברור, אבל בגמרא יש שיטה ש״והתקדשתם” או דברים אחרים, אבל זה יותר רמזים. אבל המצווה היא בעיקר מצווה דרבנן.
תרגום לעברית
קושיא: איך אומרים “אשר קדשנו במצוותיו” על מצוה דרבנן?
ואם כך, איך אפשר לומר “אשר קדשנו במצוותיו”? אומר הוא, “שהרי זו מצוות חכמים, וציוונו בתורה לשמוע מהם, שנאמר ‘לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך׳, ועל פי התורה אנו שומעים להם”.
הפשט הוא, כשאדם עושה מצוה דרבנן, הוא נותן כבוד לתורה. מדוע הוא עושה את מצוות דרבנן? כי הוא עושה את מצוות הקב״ה, הוא רוצה להתקדש במצוות הקב״ה.
כן, הרמב״ם מאוחר יותר, אני זוכר, מסביר במילים אחרות. כן, בפרק י״ד הרמב״ם מסביר שכאשר אומרים “אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים”, צריך לכוון “כל שציונו במצוותיו לשמוע על דברי חכמים, שהם ציוונו על נטילת ידים”. לא ש״ציונו” ישירות אינו נכון, “ציונו” בעקיפין. ציווי הקב״ה הולך באמת על מצוות “לא תסור”, על פי התורה, אומר הרמב״ם כאן.
חידוש: המצווה היא לשמוע דברי חכמים, לא נטילת ידים עצמה
ואני אומר גם את ההשפעה, “אשר קדשנו” פירושו שאנחנו שונים ואנחנו… לפי הרמב״ם זו המצווה כאן. אני אומר, אבל נטילת הידים, אף שהיא דרבנן, היא בכל זאת גם כאן לוקחת את הקדושה, כי נטילה היא על… כמו שאתה אומר, כאן לוקחים קו של נקיות.
אבל לפי מה שהרמב״ם לומד, אפשר ללמוד אחרת, שלפי מה שהרמב״ם לומד, המצווה שיש כאן היא לא מצוות נטילת ידים, זו המצווה לשמוע דברי חכמים, שבכלל תקנותיהם היא מצוות נטילת ידים.
הלכה ב (המשך) — מים אחרונים: אין מברכין עליהם שאינו אלא מפני הסכנה
דובר 1:
מים אחרונים, הוא אמר תחילה וסוף, נוטלים לפני האכילה ואחרי האכילה. המים אחרונים, הוא אמר סוף, המים הסופיים, אין מברכין עליהם, שאינו אלא מפני הסכנה. כי מים אחרונים נעשו מפני הסכנה, כמו שהגמרא אומרת שיש משהו מלח סדומית מסוים שמסתובב באוכל, ויש סכנה אם שמים אותו על העיניים.
הרמב״ם הולך לומר, מילא צריך ליטול, אבל ברכה אנחנו לא עושים, כי מה המצווה? זה בגלל סכנה.
חידוש: למה לא עושים ברכה על מים אחרונים — סכנה לא צריך לשאול
אה, יש לי פשט טוב מאוד. כי כך, כשאדם נזהר מסכנה, שלא יעשה זאת כי כך כתוב בתורה, אלא כי יש סכנה.
דובר 2:
אני שומע.
דובר 1:
כי אם לא, מתחיל ככה, אני יודע, נניח שיש מגיפה גדולה בעולם, אנשים מתים ממגיפה שגורמת לריאות להתפוצץ, ואומרים שצריך להיזהר מאוד, מתחילים להתפלפל, שיהיה דין מגיפה, האם מגיפה צריכה להיות ארבעים איש, וכן הלאה. כי סכנה היא עבורם הכנה לעשות את דבר ה׳, אבל כאן סכנה עצמה היא דבר ה׳.
הקב״ה רוצה “וחי בהם”. מי שמזלזל בסכנה, כי הוא לא עושה עכשיו ברכה. הוא לא אומר שהוא נוטל בגלל שהקב״ה ציווה, הוא נוטל כי יש סכנה. סכנה לא צריך לשאול יותר. ועל זה כתוב “הנשאל הרי זה מגונה” בסכנה. סכנה צריך להיות… מספיק סכנה ואין יותר. סכנה היא הדבר הגרוע ביותר, ועכשיו אתה צריך לחשוב עם ברכה? מהר ליטול, מהר להינצל מהסכנה.
דיון: סכנה צריך להיות יותר נזהר ממנה מתקנת חכמים
דובר 2:
ולפי זה, אני אוביל אותך, מה הפשט שלך?
דובר 1:
לא, לא, לפי מה שאמרתי, ממילא צריך להיות עוד יותר נזהר, לא פחות נזהר כי זו סכנה. לפי הפשט הזה מסתדר מאוד שתי הלשונות, שסכנה צריך להיות יותר נזהר ממנה מתקנת חכמים.
דובר 2:
צריך לחשוב, כי לפי איך שאמרת, כל העניין הוא סכנה, וזה רק הרבה יותר סכנה גדולה.
דובר 1:
כל העניין הוא סכנה כי אתה הולך לאכול לכלוך שלא בריא לך, זה לא טוב לך. זו ממש סכנה יותר ישירה. אבל זו אותה קטגוריה.
דובר 2:
נקיות עם סכנה זה לא אותו דבר. נקיות היא עדינות, אבל זה עוד הרבה יותר סכנה גדולה.
דובר 1:
כן, לכלוך, אתה לא מת. אני מתכוון, שדוד המלך עליו השלום החכמים הבינו שזו ממש סכנה.
מים אחרונים היום — האם זה נוגע
צריך לדעת היום, מי שנוטל מים אחרונים היום, לכאורה לא צריך יותר, כי לא יודעים על מלח סדומית. אבל יודע מה עושה כך? לא כתוב רק כך, זה לא אני אומר כך, לא כתוב רק כך שלא צריך.
מי שנוטל כן, הוא עושה זאת לא מפני הסכנה, הוא עושה זאת סתם כי הוא חושב שכך החכמים תיקנו. ואכן מפני הסכנה זה נשאר תקנה אפילו שלא מפני הסכנה, אבל צריך כבר לעשות ברכה.
דובר 2:
אה, לכאורה לא לעשות ברכה.
דובר 1:
אני אומר אפילו הוא יעשה ברכה, אני לא הייתי אומר שהוא יעשה ברכה, אבל אני אביא לך את זה למים אחרונים.
אפשר גם לומר, אני מבין, כי אתה לא יודע על הסכנה, כבר מישהו מתיר עם הסכנה, אתה עושה זאת לא בגלל “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו” על סכנה. אתה עושה זאת לא כי יש סכנה, זה כמו עצה טובה. אתה עושה זאת כאדם, לא כיהודי. אתה לא מיוחד בזה שאתה נוטל מים אחרונים.
דובר 2:
אכן, אכן.
דובר 1:
במים אחרונים, אפילו זה נכון, אפילו הוא אומר שזו נקיות, אבל מי שאינו יהודי, הוא לא כל כך קדוש, לא מתנהג כך. אנחנו מקפידים על נקיות, אבל העולם לא כל כך מקפיד על נקיות. זו רמה גבוהה יותר בנקיות. אבל הנקיות שאתה עושה היא בעצם נקיות של חכמים.
דובר 2:
אני שומע.
דובר 1:
זה לא כל כך רחוק שמי שעושה זאת היום עושה זאת לא, זה כבר לא סכנה יותר.
דובר 2:
לא, אני מסכים איתך.
דיון: למה נוטלים מים אחרונים היום — נקיות או סכנה?
דובר 1:
אבל האמת היא, שוב, למה מי שנוטל מים אחרונים היום, למה הוא נוטל מים אחרונים? האם משום נקיות, זה החילוק. זה דווקא הגיוני, כי באכילה אכן מתלכלכים קצת הידיים. אם כי זה לא לכלוך, זה אוכל, זה לא כמו לפני האכילה שזה מלוכלך.
דובר 2:
לכן אני אומר דווקא את החילוק. אם נעשיתי ממש מלוכלך, לא עוזר הקצת מים אחרונים שאנחנו עושים. לא שופכים רביעית.
דובר 1:
לא, אבל צריך כן לעשות. הלו, אם אני מלוכלך, צריך ללכת ליטול. אנחנו עושים משהו כזה באמצע הדרך.
דובר 2:
אני יודע שקשה לנו.
דובר 1:
אני אומר דווקא מה ההלכה היא. כי אנחנו מדברים על מה שאנשים עושים בבית.
דובר 2:
מה הנקודה היא, שאם מים אחרונים, למה זה מים אחרונים?
דובר 1:
אני רק מסביר. אפילו נאמר שמים אחרונים הם משום נקיות, גם יש דווקא “והתקדשתם והייתם קדושים”, שני ימים מרור הוא כמו מים אחרונים. מזה אומרת הגמרא, אם כך אין כאן מעלה ליטול באמצע הדרך. “והתקדשתם” היא נקיות מסוימת, אתה יכול לברך בידיים נקיות.
אני שואל אותך, אם כך, למה עושים ברכה? זה דווקא אותו דבר כמו מים אחרונים.
דובר 2:
החילוק הוא שזה לא לכלוך, זה דווקא אוכל. זה לא פשוט שזה מלוכלך. זה לא כמו שהלך בחוץ, אני יודע איפה.
דובר 1:
זה חילוק, זו לא סתירה. זו עוד רמה יותר עדינה של… שזה ממש נקי. זו לא סתירה. מה שעושים היום הגיוני, כי עושים פחות, כי זה לא ממש לכלוך, אבל זה שטיפה. זו לא בעיה, מבין?
לפי קבלה יש ענין שיהיה פחות. פשוט, אפילו פשט פשוט, זה דווקא פני תורה ההוא, כי ההוא מתכוון שהחילוק הוא הלכלוך. מבין מה אני אומר? החילוק הוא המים, לא החילוק הוא הלכלוך. החילוק הוא המים, לא החילוק כמה מים משתמשים. אבל לפי חסידות יש ענין בזה. זו לא סתירה.
למעשה, בדרך כלל מי שמקפיד על מים אחרונים יש לו ידיים נקיות כשהם מברכים. זו לא שאלה מובנת מאליה.
הלכה ג — מים אמצעיים (נטילה בין תבשיל לתבשיל)
דובר 1:
טוב. אומר הרמ״א הלאה, מה עם נטילת ידים? לא לפני שמתחילים את כל הסעודה, אלא אם אדם רוצה להחמיר, הוא רוצה לעשות נטילת מים אמצעיים קוראים לזה, נטילת ידים פירושה טפל לטפל, בין שני חלקים של הסעודה. זו רשות. על זה אין מצווה. כי חכמים רק תיקנו לפני ואחרי, אבל הם לא תיקנו באמצע.
כך הולך הראב״ד הקדוש, אומר דווקא, שהגאונים הראשונים אכן עשו ברכה על הרחיצה.
הלכות נטילת ידים: מים אמצעים, נטילה על פירות, מים אחרונים, ושיעורי נטילה
הלכה: מים אמצעים — נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל
אבל אם אדם רוצה להחמיר, הוא רוצה לעשות נטילת מים אמצעיים, קוראים לזה, נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל, בין שני חלקים של הסעודה, זו רשות. על זה אין מצווה, כי החכמים רק תיקנו לפני ואחרי, הם לא תיקנו באמצע.
אבל הראב״ד הקדוש אומר דווקא, לא, על העדה שהיו… זו הייתה מחלוקת הגמרא, אומר הראב״ד שאפשר כן לעשות ברכה “על רחיצת ידים”. הגאונים הראשונים אכן עשו ברכה “על רחיצת ידים”? אבל הם לא נטלו נטילת ידים, הם אמרו רחיצת ידים. צריך לעשות ברכה. מים אחרונים לא צריך, כי אז זה חוזר רק משום סכנה.
אז אם מישהו אוכל צ׳ולנט, אני לא יודע למה הוא לא אוכל עם כף, והוא מתלכלך, לפי השיטה של הראב״ד צריך לעשות ברכה. אם מישהו אוכל דג בידיים, כן, טוב מאוד, לפני שהחסידים אוכלים דג בידיים, אז הוא מחויב, אבל הוא לא עושה ברכה. אז הוא צריך לעשות ברכה בין תבשיל לתבשיל. גם יש דבר אחר, יש מין… מה שהוא אחד מנקיות, כן. רצה נוטל, רצה אינו נוטל. וכך אומר הראב״ד הקדוש. למה אף אחד לא מתנהג כמו הראב״ד? כי הוא לא יודע כך, הראב״ד אומר שצריך לעשות “על רחיצת ידים”.
הלכה ג: נטילת ידים על פירות — “הרי זה מגסי הרוח”
טוב, אומר הרמב״ם, פירות, כל זה שדיברנו היה על פת. אומר הרמב״ם, פירות של חולין, אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
אבל הוא מדבר דווקא על פירות שאינם דבר שטיבולו במשקה. אבל אם אוכלים פירות שהם גם כמו “ידיו שרויות במשקה”, אדם חותך תפוז, נשפך המיץ, יש לו דווקא משקה, וצריך לדעת מה זה דבר שטיבולו במשקה. אם הפשט שלו שהוא אוכל אוכל ומשקה ביחד, הרי לכאורה יש כאן ענין של משקה. משקה חיצוני? כשמשהו שטובלים במשקה, בסדר.
דיון: למה נוטל ידיו על פירות הוא “גס רוח”?
אומר הרמב״ם, פירות של חולין אינו צריך נטילת ידים לא בתחילה ולא בסוף. וכל הנוטל ידיו לפירות, הפשט שהוא עושה חומרא, הוא מראה שהוא יותר דתי ממה שצריך, הרי זה מגסי הרוח. בעל גאווה? אה, טוב. להיזהר מאוד. אסור להיות בעל גאווה. מה שחשוב מאוד, לא להיות יותר דתי מיהודי אחר. מה שראשית כל נזכר הרבה פעמים לא לכל חילוקי דעות ברמב״ם, אסור להיות גס רוח. רבותי, להיזהר מאוד, לא להיות נוטל ידיו על פירות. כן, אני לא מקבל שהוא צריך לא להיות גס רוח. אני לא יודע. בסדר. יש מישהו שאומר שפלוני הוא גס רוח. גם אסור להיות גס רוח.
אז עכשיו הולכים ללמוד את ההלכות של מים אחרונים. אתה לא מסכים שאתה הולך להתנהג לא גס רוח? אז אתה הולך להתנהג כן? לא, אתה יהודי חשוב. מה הפשט באמת? למה נוטל ידיו על פירות… זה בוודאי לא פירושו כי הוא אדם יותר נקי. הכוונה דווקא כשהוא נוטל ידיו על פירות כי הוא חושב שהוא עושה מצווה, הוא לא עושה ברכה, אבל הוא חושב שהוא עושה כאן מצווה. ולמה הוא גס רוח? אפשר לומר שהוא עם הארץ, אפשר לומר שהוא… בסדר, אני לא יודע. זה ענין של יוהרא, נראה.
צריך לדעת, במין הלכה כזו, יכול להיות שהיה מישהו שהיה לו מנהג כזה, ולמעשה אמרו יושב כזה, לא צריך. אולי זה ההקשר של הדבר שהוא יוהרא. בדרך כלל הדבר היה שהיה איזה קולט, איזו חבורה, שהם עשו שם חבורה גסי רוח. היה איזה שם קוד לדתיים שניהלו שם את הרבנות, איזה רב צדיק, איזו חבורה. אבל הרבה פעמים לא צריך אפילו לחשוב, כי התנאים גם היו ראשי ישיבות, ונעשתה שם חבורה שרצו להיות יותר דתיים מראש הישיבה. יכול להיות שהוא מהגסי רוח של פלוני ופלוני שולחן, שהם יודעים על מי אני מתכוון שם. צריך לדעת, על זה מתאים שם בדיוק התמונה שהוא גס רוח.
הלכה ד: מים אחרונים — “כל פת שמלח בו” / “כל אס המלח”
אומר הרמב״ם, איפה עושים מים אחרונים? אומר הרמב״ם, “כל אס המלח”, כל מה שאוכלים עם מלח. אה, הגירסה שלך היא גירסה טובה יותר, “כל פת שמלח בו”. כאן, אבל “אס המלח” הוא הלשון של… לא, אתה מתכוון לגירסה. זה מאכל. “כל פת שמלח בו”, כל פת שיש בו מעורב מלח. זו הלשון של הרמב״ם. כן, אבל בגירסאות אחרות יש “כל אס המלח”, כל אוכל שיכול להיות בו מלח. לא, יש חילוק גדול. “כל פת” פירושו רק פת. ו“כל אס המלח” פירושו על הכל. מבין? הכל. על זה הראב״ד דווקא מים אחרונים לפני עשיית בורא נפשות. הראב״ד חולק דווקא על הנקודה. הראב״ד סבר ש“כל אס המלח” יוצא… אה, הראב״ד היה לו קול פס גדול יותר והוא מוחה על זה? לא, להיפך. תראה, אתה יכול לראות, כן. מה הוא נגד המעשה בגמרא שצריך ליטול על כל דבר?
שוב, אומר הרמב״ם קודם. קרא, איך לקרוא את הרמב״ם יותר. אנחנו מתחילים לדבר על הרמב״ם לפני שאנחנו קוראים את הרמב״ם. אני לא יכול ללכת בין השורות.
“כל אס המלח”, כל מה שאוכלים שיש בו מלח, לכאורה, בגלל המים אחרונים, צריך גם דווקא ליטול מים אחרונים, “שמא יש בה מלח סדומית”. אולי יש מלח סדומית. סדום, אתה יודע, סדום היו רשעים, הם לא נתנו לאנשים לעשות הכנסת אורחים, הם הפריעו למידות יהודיות, או למידות יהודיות, הם הפריעו למידות יהודיות. צריך ליטול מים אחרונים. הם הומלחו. “או מלח” — או צריך דווקא… “כתבה כתבה מלח סדומית”, כן, או… זה יכול לעשות בעיות לעיניים. “ויעבר על עיניו ויסמם”, זה יכאיב לו בעיניו, זה יעוור אותו. אני אומר לך את התרגום לעברית. זה גורם לבכי, זה לוגיה שגורמת לבכי. המלח על העיניים גורם לבכי. “לפיכך חייב אדם ליטול ידיו בסוף כל סעודה מפני המלח”.
אז הרמב״ם אומר כאילו, בעצם כל דבר שאוכלים עם מלח, או שבא מלח, היינו צריכים ליטול את הידיים בגלל החשש של המלח המסוכן. ממילא אומר הוא, במקום לומר שכל פעם שנוטלים את הידיים צריך ליטול עם מלח, אומר הוא, כל פעם שאוכלים סעודה, שבדרך כלל בסעודה בא מלח, צריך ליטול את הידיים. זו ההסבר של הרמב״ם.
אז הראב״ד מקשה, מה הוא רוצה ללמוד? אז הראב״ד אומר, אני לא יודע מה הראב״ד אומר, שהוא צריך ללמוד את הגמרא והוא רואה חילוק ב… אני לא יודע. אני לא יודע מה הראב״ד אומר. בגדול אני מבין, צריך ללמוד את הגמרא. ואני לא יודע מעשית אם יוצא נפקא מינה. אני לא רואה שיוצא נפקא מינה מעשית. כתוב כך? כן. טוב מאוד.
אני כבר יודע לפחות מי הרבי לאישה כאן.
מים אחרונים במחנה — אפילו במלחמה מים אחרונים חובה
המשך הלכות ברכות
ממשיך אומר הרמב״ם, “עד היכן נטילת ידים?” ו“נזיר חייב לנטור את עצמו מן המלך”. אומר הרמב״ם, “במחנה”, כשיוצאים למלחמה ונמצאים ב… מה קורין “במחנה”? במחנה, כן, “פטורים מנטילת ידים”, בתחילה פטורים מנטילת ידים, “לפי שאין טרודין במלחמה, והם אינם מקפידים על הנקיות”. מעניין. כל מלחמה היא הרי כמו שכתוב שם “והיה מחניך קדוש”. אבל הכל אכן כך, שצריכים להיזהר. מקילים, מקילים. אבל “מכללם אתה למד” שצריך. אבל “בחיוב מן הסכנה”, מלח סדומית צריך בוודאי להיות מקפיד עוד יותר. אני מתכוון עוד יותר, אבל בדיוק כך, מן הסכנה. סכנה לא משתנה.
אומר הוא הלאה, “עד היכן נטילת ידים?” כן. אז עד כאן, זה… אה, המחנה שלי לא עוזר, כי אפילו במחנה אין לך טרחה, שאין זה ענין למות ממלח סדומית. אז זה צריך לעשות אפילו במחנה, שהחכמים אומרים, “אנחנו יכולים להסכים שאתה לא עושה את תקנותינו, אבל בבקשה, אל תמות.”
הלכה ה: עד היכן נטילת ידים — “עד הפרק”
“עד היכן נטילת ידים? עד הפרק.” אוקיי, זה אומר כמה ביד, עד איפה ביד? עד הפרק פירושו העצם שנגד כף היד עם היד הגדולה יותר, כן. לכאורה, אנחנו למדנו כבר קודם שיש מחלוקת על זה. יש מי שאומרים ש״עד הפרק” פירושו עד כאן, עד סוף האצבעות, ויש מי שאומרים שזה אומר עד כאן. אנחנו נוהגים להחמיר, אבל זו מחלוקת ראשונים. לגבי זה, ביום כיפור או תשעה באב, מחמירים על נטילת ידים, ומקילים כביכול על נטילת ידים, כי אנחנו חוששים לחשש רחיצה. כן, זה לא ברור. נראה שעיקר ההלכה, אולי היא שזה אומר עד סוף אצבעותיו, אבל הוא מביא שהרי״ף אמר, מחלוקת רש״י והרי״ף עומדת כאן, הרי״ף אמר שזה אומר עד סוף הזרוע, עד כף היד, ורש״י אמר שזה אומר עד סוף אצבעותיו.
לכאורה, כל ההלכות האלה שנלמד מאוחר יותר שרביעית מספיקה, הרבה יותר הגיוני שמדברים על שיטת רש״י, שהיא הרבה יותר קטנה. אבל אוקיי, זה לא עולה כסף, אפשר לעשות על שניהם.
שיעור המים — רביעית לכל שתי ידיים
כן. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים, רביעית לשתי הידיים. רביעית היא בערך שלוש אונקיות, ושלוש אונקיות מספיקות לשתי ידיים שלמות. נכון? זה השיעור המינימלי. אם מישהו עושה יותר, זה יותר נקי, אבל זה השיעור. פחות מזה לא יוצא.
אם משתמשים במעט כל כך מים, אבל מנגבים מיד אחר כך, זה עוזר? בוודאי. מיד נראה שלא צריך להתעסק.
דיני חציצה בנטילת ידים
אומר הוא, מה קורה לגבי אם יש איזו חציצה על הידיים? אומר הרמב״ם, לגבי דין חציצה, עיין בהלכות טבילה והלכות מקוואות או במקומות אחרים של הרמב״ם, ושם זה מוסבר בארוכה, שהוא לא הולך להביא זאת כאן. כל מה שהוא שם חציצה הוא חציצה בנטילת ידיים, למשל, משהו שלא שייך שם, וכן הלאה.
טוב מאוד. הכלל של הלכות חציצה הוא מה שכתוב בגמרא: רובו ומקפיד הוא מדאורייתא, והרבנן גזרו על מיעוטו ומקפיד, או רובו ואינו מקפיד. לכאורה, בנטילת ידיים זה הולך על כל הידיים, אבל מיעוטו ואינו מקפיד אינו בעיה. זה הכלל.
מה שעולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית
אומר הרמב״ם הלאה, וכל העולה למדת מקוה, כל מה שאפשר לצרף עמו לשיעור מקוה, למשל מתכוונים לארבעים סאה, להגיע לשיעור ארבעים סאה, עולה לשיעור רביעית. אם רוצה לדעת איך אפשר לצרף, יש לך מעט מדי מים, אתה יכול לשפוך קצת שלג, דברים כאלה, יש פטנטים בהלכות מקוה. עכשיו נוכל ללמוד, למדנו עכשיו שיש נטילת ידיים. עכשיו יש, יש גם דבר כזה שנקרא טבילת ידיים. טבילת ידיים פירושה שטובלים את הידיים במקוה. במקום לרחוץ את הידיים עם השיעור שלמדנו עכשיו, שיעור רביעית, אפשר לטבול את הידיים במקוה.
מה ההבדל? אפשר כבר לראות את ההבדל. מי שנמצא במקוה, הוא כבר ניקה את ידיו על ידי הטבילה. הוא לא צריך כלי, הוא לא צריך כלי כשר. אם מישהו הולך למקוה, הוא לא צריך כלי כשר. אם מישהו הולך למקוה, הוא לא צריך כלי כשר.
טבילת ידים ונטילת ידים — ארבעת התנאים והפסולים במים
טבילת ידים לעומת נטילת ידים
עכשיו, אומר הראב״ד הלאה, עכשיו נלמד, למדנו עכשיו שיש נטילת ידיים. עכשיו יש, יש עוד דבר כזה שנקרא טבילת ידיים. טבילת ידיים פירושה שטובלים את הידיים במקוה. במקום לרחוץ את הידיים עם השיעור שלמדנו עכשיו שיעור איך, אפשר לטבול את הידיים במקוה.
מה ההבדל? אפשר כבר לראות את ההבדל. כל המטביל ידיו במים מקוה אינו צריך לדבר אחר, הוא כבר ניקה את ידיו על ידי הטבילה. טוב מאוד. אם למישהו אין כשר, אם מישהו הולך בספינה, אני יודע מה, הוא לא מוצא כוס, אני יודע מה, שילך למקוה וישקע את הידיים.
אבל אז הוא צריך להקפיד שיהיה מקוה כשר. אה, זה רק אכן אם זה מקוה כשר. אבל טבילה במים שאובין שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, שזה לא כשר, שזה מים שאובין, לא עלתה לו, הוא לא עשה כלום. שהרי אין מים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה. יש דין שנטילת ידיים בדרך כלל היא בנטילה. נטילה פירושה נטילה בכלי. וכאן, דין מקוה אין לו, ואתה טובל אותו לא באופן שחז״ל תיקנו נטילת ידיים, צריך להיות שפיכה על הידיים. אומר הוא, אתה יכול לומר שניים.
קושיית הראב״ד
וכאן בא הראב״ד והוא תמה, והוא אומר, מה פירוש שמים שאובין לא כשרים בקרקע? הוא אומר, אפילו בעל קרי, אם יש ארבעים סאה, אפילו אם זה מים שאובין, עולה לו טבילת בעל קרי. אז מה הפשט שיהיה מקוה שעוזר לדאורייתא, שלא יהיה מספיק איזה מקוה כזה שמספיק לטבילת עזרא?
שני מערכות נפרדות
אבל זה בוודאי ברור שיש שני דברים, טבילת ידיים ונטילת ידיים, ויש להם הלכות משלהם. טבילת ידיים צריכה להיות ארבעים סאה, לפי הראב״ד יכול להיות אפילו שאובין. ונטילת ידיים צריכה להיות, זה עובד אכן עם שאובין, וזה עובד אכן עם דברים שפסולים למקוה, אבל צריך להקפיד על ההלכות של עכשיו, שיהיה כלי, שיהיה נטילה, שיהיה בכוח, אתה לא יכול לטבול את השיעור, צריך להיות נשפך על הידיים.
מעיין
אומר הראב״ד הלאה, כל הנוטל ידיו, נטילת ידיים יש לה ארבעה תנאים, צריך להזהר בארבעה דברים, צריך להקפיד על ארבעה דברים. במים עצמן, שיש דברים שהאיכות של המים, ומים אם מישהו נופל טיפה, צריך לדעת שלמעשה יש מחלוקת, הבית יוסף מביא את מחלוקת הרמב״ם והראב״ד האם צריך ארבעים סאה בקרקע. מים שאובים, צריך להיות לא שאובים, אבל מעיין שזורמים המים לכל הדעות אפשר לתחוב את הידיים. אפילו אין ארבעים סאה, אפילו אין ארבעים סאה, אפילו… זה נמצא במקום, אם זה זורם אפשר לתחוב את הידיים וזה כשר.
הלכה ז — ארבעת התנאים בנטילת ידים
טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, ארבעת הדברים צריך לשים לב בנטילת ידיים. במים עצמן, צריך להסתכל על המים, שהמים לא יהיו מסוג המים שלא יפסלו נטילת ידים, שהוא הולך למנות. וכל הדברים האלה הוא הולך למנות יותר בפרטים. ובשיעור, השיעור של כמה מים הוא כבר אמר, שיהיה רביעית לשתי ידיים ביחד. זה לא הרבה מים. ובכלי, שיהיו המים שנוטל מהן בכלי, שישפכו את המים דרך כלי דווקא. ובנוטל, שיהיו המים באין מכח נוטל, שמישהו ישפוך אותם, שלא יישפכו מעצמם.
הלכה ח — ארבעה פסולים במים
אומר הרמב״ם, במים ארבעה דברים פוסלין את המים, ארבעה דברים. הוא התחיל עם ארבעה דברים, הוא אומר במים יש ארבעה תנאים עכשיו.
שינוי מראה
שינוי מראה, משהו שמשנה את צבע המים פוסל.
גילוי
גילוי, אם המים היו בגילוי. בימים קדומים היו מקפידים יותר על גילוי, שזה היה מונח פתוח, וממילא נחש יכול היה לירוק או דברים כאלה, זה נעשה מלוכלך. לא מלוכלך, זה נעשה אסור לשתות, זה נעשה סכנה, זה לא נעשה מלוכלך. מאחר ואי אפשר לשתות אותו, זה לא מכובד, זה לא מים טובים.
עשיית מלאכה
עשיית מלאכה בהן, או מים שעשו בהם מלאכה פוסל אותם.
נפסלו משתיית הבהמה
והפסד המונע את הבהמה מלשתות, מים שנעשו קלוקלים כל כך שאפילו בהמה לא הייתה שותה אותם, גם לא אפשר להשתמש בהם לידיים. הוא הולך למנות את כל הדברים האלה.
פרטים בשינוי מראה
כיצד? מים שנשתנו מראיהן, מים ששינו את צבעם, בין שנשתנו בכלי, או שיש בקרקע, יש אגם קטן או אוסף קטן של מים ששינה את הצבע, זה לא נראה הצבע הנכון. אין הבדל למה זה השתנה, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומן. מחמת מקומן זה דבר מעניין. הרי יש אגם שנמצא על סוג מינרל, האם נאמר שזה נשתנה מראיהן של מים, הרי אלו פסולין. כן, יש דברים בקרקע, שזה לא נראה הצבע הרגיל, כי מתחת לזה יש אבן אדומה או אבן שהייתה אדומה… לא, זו אבן אדומה, הוא לא מתכוון למתחת לזה. הוא מתכוון לדברים ממשיים, שלא פשוט שנפל משהו, אלא במקום המים הם משהו מלכתחילה. הרי אלו פסולין. זה סוג של נשתנה מראיהן. אין הרבה דברים כאלה. בוודאי, המים צריכים להיות בצבע, אם אתה שם אותם בכוס וזה פסול זה המים.
פרטים בגילוי
כן. וכן על גילוי, אומר הוא, אם נתגלו, גילוי אוסר משום השתיה. אנחנו נלמד כמו שהרמב״ם אמר בהלכות גילוי. מה? הרמב״ם לא למד כבר הלכות גילוי? לא, הוא לא למד. כל מה שהוא… הוא לא הולך להתעסק, מה העושר. הוא אומר שמלכות רוצח מדבר הרמב״ם על לגבי גילוי שלי. הוא ישתה גילוי שלי. רוצח שמירת נפש, לכאורה כן. אני לא נושא את זה. אבל יש את כל מה שפוסל עושה שתייה, שהרמב״ם מונה במקומות אחרים, איך אדם צריך להיזהר מהמים מהנחש. אה, זה לא הלכות רגילות. כיסודם, האם לא צריך חשש שהנחש הולך להיכנס ולירוק עם הארס שלו לתוך המים, הוא תלוי בדין. ובימינו כתוב שאין לנו חשש מזה הנחשים שלנו, והוא לא עובר וויילא, אז גם לא מקפידים על הליצודים בגלל זה. מובן, אני בכל זאת לא מקפיד על הסכנה.
הלכה ט — עשיית מלאכה
אומר הרמב״ם הלאה, כל מים שנעשית בהן מלאכה. השלישי מארבעת הדברים היה מים, שעבדו בהם. מילי נעשה ביטול החשיבות, נשי שבחן נעשה מים, בא דעם של מים, סביץ׳ מים, ששופכים לפסולים בתלותי דין.
למה עשיית מלאכה פוסלת?
כיצד. מיינים עומד זה פשטות הפשטות, שזה נעשה מלוכלך. וזה לא גזירת הכתר, שזה עובד יותר. רואים מאוחר יותר… כן. קצת מלוכלך. משהו מלוכלך. אם זה קצת מלוכלך, כן. זה לא לא טענים החוצה. קודם זה קיינער החוצה, או מיינים זה מה שמדי גרין. זה לא נעשה מלוכלך. זה כמו שזה כבר הדירy זה לא גרהייבן בשום זמן.
כל ההלכות האלה מאוד רלוונטיות. יש לנו את הכיורים, בימים קדומים מים היו דבר יקר, היו צריכים לסחוב מים. ממילא אנשים מחפשים לחסוך. אז יש הלכות שאי אפשר להשתמש בכל מים. למשל, קודם כל מים שאובים. אדם, לגבי זה חשבתי על המילה מים שאובים. אדם מביא מים, והוא רוצה לנצל כמה שיותר את המים, הוא רוצה למחזר אותם. אז הוא שוטף כלים, הוא צריך עושה שורו בו ביום פטור, או הוא הרטיב את הלחם שלו, וכיוצא בזה. אבל זה כבר משומש, אבל זה לכאורה עדיין מים טובים. זה לא טוב, למקוה זה לא טוב. אפילו זה לא בכלי, זה הונח בדבר שמקבל טומאה, יכול להיות מה, אני לא יודע מה. זה בגלל נטילת ידיים, כי המים כבר נעשו משומשים, וצריך להשתמש במים טריים. זה כבר לא נקי, זה כבר מלוכלך.
מים שהדיח בהן כלים
כך גם, אותו דבר הוא אצל כלים, שטפו כלים, צריך להיות כלים שכבר היו נקיים, או שהם חדשים, לכן הם נקיים. אם זה פסול, המים בכלל לא מים הם נקיים.
מים שהנחתום מטבל בהם את הככין
אבל מים שהנחתום מטבל בהם את הככין, מים שהאופה טובל בהם את הבצק שלו, את, נניח, העוגיות שנעשות רטובות, יש דבר כזה, רואים את זה בשטעטלעך, המים שהוא טובל את העוגייה לפני שהוא שם אותה לתוך התנור, הבייגל, בייגל שמים את ה… הוא פסול, כי המים נעשו טבולים, זה נעשה משומש, נעשה בהן מלאכה.
אבל מים שמחזיקים בתוך לקיחת חופן מהם, לוקחים מלא חפניו, ממלאים את הידיים במים לשפוך על הבצק, הוא כשר. למה? כי הוא אכן לקח קצת מים, אבל רק המים שהוא לקח, עם אותם מים הוא עושה מלאכה, הוא שופך אותם על הבצק או מה. אבל למים שחופן מהם, זה לא עושה את כל הקערה של מים שיקראו נעשה בהן מלאכה כי הוציאו מהם. הרי הן כשירות.
הלכה י — נפסלו משתיית הכלב
הדבר הבא היה נפסלו, שזה נעשה קלוקל. אומר הרמב״ם, כל מים שנפסלו משתיית הכלב, נעשה כל כך קלוקל שאפילו כלב לא היה שותה. כגון מה שנעשה מר, או נעשה מלוח, או נעשה עכורים, מלוכלך. אה, זה פשט מר, זה לא השתנה הצבע, זה השתנה הטעם. ממילא אפילו כלב לא ירצה את זה. או ריחן רע, או קיבל ריח רע, עד כדי כך שכלב לא היה שותה, אז כך, יש הלכה. אם נמצאים המים בכלים הוא פסול לנטילת ידים. אבל בקרקעות הוא כשר אפילו כשאפשר לטבול את הידיים.
דיון: למה ההבדל בין כלים לקרקע?
לא הולכים לעשות נטילה, הולכים לעשות טבילה, נכון? זה החידוש.
מה באמת הפשט? למה? מה הפשט שכאן ההלכה כך וכאן ההלכה כך? זה לא כך, זה תלוי בחשיבות של המים. זה פחות, הכל רמות, כל דבר הוא ספקטרום. אוקיי, לכן יוצא הלכה כזאת. זכרו, טבילה עוזרת תמיד, אפילו כשזה פחות. יש יותר מים, אז זה יותר פחות, לא מסוכן.
כמו שאתה קופץ לתוך בריכת שחייה, אתה מוקף, אתה פחות היית אחד עם המים, או במקלחת, או שאין סביב ראש של אותם מים, נכון?
חמי טבריה
והוא נכנס הלאה. הוא מביא דבר טוב מחמי טבריה. חמי טבריה הוא כך, חמי טבריה יש גדול, זה מים של גפרית, גפרית ומלח, הוא במקומו מטבילין בו את הידים, שזה כמו ההלכה של בקרקעות. מאוד מעניין. אף אחד לא יאמר שחמי טבריה הוא מגעיל, כי זה מעניין, זה מים ייחודיים שהולכים לשם פנימה. אבל אם מישהו לוקח אותו בבקבוק, הוא לוקח אותו בבקבוק, הוא אכן אחד נוטל מן הכלי או שואב ממנה למקום אחר, הוא לוקח אותו למקום אחר, הוא לוקח צינור משם והוא משך מים, אין נוטלין בו לא ראשונים ולא אחרונים. לא מים ראשונים, לא נטילת ידיים, ואפילו מים אחרונים, כל הלכות של מים אחרונים שהוא אומר על מים אחרונים.
דיון: פעם ראשונה מים אחרונים
לא, זה הסתכל על… מעניין. פעם ראשונה, האם גילוי אוסר גם. איזה לא, כל חשש. נשתנו מראיו, אולי לא, כי זה לא מצווה, זו חשיבות. משהו שצריך להיות חשיבות.
כאן זו הפעם הראשונה שהוא מביא שמים אחרונים הוא, הוא מדייק שכל הדברים האחרים כן כשרים למים אחרונים, רק זה לא. לא ברור.
הלכה י״ד — שיעור מים ואופן השפיכה
הלכה י״ד, השיעור של מים
זה מצוין. זה היה עוד אחד מהדברים. הרמב״ם אמר שצריך להיות מים עצמן, כבר למדנו, ועכשיו הולכים ללמוד את השיעור. לא, הוא כבר אמר קודם את השיעור. משהו לא ברור. לא, הדבר האחרון הוא לא ממש השיעור, זה האופן איך יוצקים את המים. בואו נראה. כן, ועכשיו הוא מדבר על השיעור. אבל כן, אני לא יודע.
לא, הוא אומר שיש את השיעור א׳, אבל זה לא כל כך פשוט. השיעור הוא רק אם מאוד מצמצמים, אבל זה פשוט שזה רביעית לשתי ידיים. עכשיו זה האופן איך יוצקים אותו. הוא כבר אמר קודם שיש שיעור רביעית, פעמיים, אני לא יודע בדיוק מה, ממש בכלי יש פעמיים. ועכשיו הוא אומר כלל כזה, פרטים בשיעור. הוא אומר איך יוצקים אותו.
דיני נטילת ידים: שיעור רביעית, כלים, והנותן
שיעור רביעית ואופן הנטילה
דובר 1: בואו נראה. לא, האחרון הוא מדבר על השיעור. לא, הוא אומר שיש את השיעור, אבל לשיעור יש אופן. זה מאוד פשוט, אתה יודע שזה רביעית לשתי ידיים. עכשיו יש את האופן איך הוא יוצק אותו.
יש את הפרטים של שיעור. פרטים, שאלת אותי שיש שיעור רביעית, פעמיים, למה כתוב כאן פעמיים? אה, עכשיו הוא אומר בסך הכל פרטים של השיעור, איך מחשבים את השיעור. כן.
יש ליטול על ידיו מעט מעט עד שיצטבר שיעור. אפשר לעשות בשני אופנים, אפשר לתת יציקה אחת של כל הדבר, או אפשר לשפוך אותו לאט לאט ושיישפך רביעית על שתי הידיים. ונוטל רביעית לכל יד ויד, כשר. נראה שלכתחילה עדיף מעט מעט עד שיצטבר שיעור.
נטילה לכמה אנשים בבת אחת
עכשיו אנחנו רוצים לדעת מה קורה כשלאחד יש כלי גדול והוא רוצה לרחוץ כמה אנשים באותה יציקה. יש ארבעה חמישה אנשים עומדים אחד ליד השני ומניחים את ידיהם, ואחד יוצק. אז נוטלין ארבעה חמשה זה בצד זה, ארבעה או חמישה אנשים יכולים לרחוץ אחד ליד השני, יד זה על גבי יד זה. אפשר אפילו להניח יד אחת על השנייה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהם כדי שיבואו בהן המים. אי אפשר להיות צמוד יד אחת על השנייה, צריך להיות רווח ביניהם. אז, כל עוד יש מספיק מים, ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.
דיני כלים לנטילת ידים
כלים פסולים
עכשיו נראה קצת יותר על הכלי, דינים בכלי. אומר הרמב״ם, אין נוטלין לידים לא מדפנות הכלים, לא רוחצים את הידיים לא עם המים שנמצא בדפנות של כלי, ולא בשולי המרחץ. מה זה מרחץ? כלי חרס גדול שבצד יש לו ידיות. הידיות, שם יכול להצטבר מעצמו רביעית מים. אבל בכלי זה לא נקרא כלי. זו דרך מוזרה של… אתה יכול ממש להחזיק מים כך, אבל זו לא דרך מכובדת של יציקה עם זה.
ולא בחרסים, סתם שברי חרס שבורים. ולא במגופת החבית, המכסה של החבית. למישהו יש מכסה גדול שנכנס בו רביעית, ובכל זאת זה לא כלי. זה לא נקרא כלי.
אם הוא לקח במיוחד את המכסה והוא עשה אותו “לתוך” כלי שאפשר להשתמש בו כראוי. הוא אומר שהוא מתכוון שהוא עשה שאפשר לעמוד על עצמו, לא להחזיק, כשהוא עגול, אני יודע מה, אי אפשר כראוי… אז נוטלין ממנו לידים, אפשר כן לרחוץ עם זה.
חמת מים, שק וקופה
אומר הרמ״א, “וכן חמת מים שנתקנה להיות כלי, נוטלין ממנה לידים”. בקבוק, חמת מים, סתם שקמה… אצל… אצל… אצל… נו, מה זה? אצל הגה. כן, הוא אומר שחמת פירושו שק, לא… שק של עור, שנתקנה, שתיקנו אותו שאפשר להשתמש בו לכלי, נוטלין ממנו לידים.
אבל שק וקופה, אבל שק או קופה, אף על פי שנתקנה, אין נוטלין ממנה לידים. כלומר, זה לא סוג כלי שרוחצים איתו. אפילו הוא עשה אותו שהמים לא יזלו החוצה, וזה דבר שהוא עשה למים בעצם, כמו שמביא מהגה. השק וקופה זה סתם שקית, שם זה לא.
חפנים אינם כלי
אומר הרמ״א, “ולא יטול ידו בחפניו”, כי אדם לא יכול למלא את ידיו במים ולשפוך על ידיו של השני. “אין חפניו כלי”. החפנים שלך, הידיים שלך, זה לא כלי.
כלי שנשבר
“וכלי שנשבר, מה דינו?” מה קורה עם כלי שנשבר? שבירה בארוכות שיש לה טומאה, שבירה כזו שמוציאה אותו מכלל כלי.
“כלי שנשבר אינו כלי”. אם הוא שבור, זה כבר לא כלי. אם זה עדיין נקרא כלי, משתמשים בו. אם זה לא נקרא כלי, לא משתמשים בו לנטילת ידים.
אומר, איזה סוג כלי? אומר הרמ״א, “כל הכלים נוטלין מהם לידים, אפילו כלי גללים וכלי אדמה, ובלבד שיהיו שלמים”. הם צריכים להיות שלמים, “ואינם שבורים”.
כלי שאינו מחזיק רביעית
“כלי שאינו מחזיק רביעית, לא שאינו מחזיק רביעית”. “אין נוטלין ממנו לידים”, אפילו הוא עושה זאת בשני פעמים. לכאורה, זה החידוש. זה לא כלי. יש חיסרון בכלי, בדיוק כמו שיש חיסרון ברביעית. הרביעית עצמה יכולה ללכת לאט, אבל הכלי צריך להיות… שיעור רביעית הוא שיעור במים. עכשיו אומרים שהרביעית היא גם שיעור בכלי. צריך להיות כלי חשוב שנכנס בו רביעית.
דיני הנותן — מי יוצק
עכשיו נלמד על הנוטל, מי הוא זה שיוצק על הידיים של מי שרוחץ. אומר הרמ״א, “הכל כשרין ליטול לידים, אפילו חרש שוטה וקטן” יכול להיות היוצק.
כשאין מי שיצוק
מה קורה כשלאדם אין שני שיצוק עליו. ואם אין שם אחר, מניח הכלי במרפק, מניח את הכלי בין ברכיו, ויוצק על ידו. הוא יוצק כך, עם רגלו הוא דוחף את הכלי שיזלוף, שיצוק על ידו. או, יש לו חפץ על ידו וירצה להדיח, שירצה לדחוף את החפץ, או נוטל ידו אחת ויוצק בזו על זו, שהוא יכול ביד אחת לרחוץ את היד השנייה, וכן הוא יוצק בראשונה על השניה. למה אנחנו רוצים להביא את הרמב״ם?
הסדר הרגיל של נטילה
נראה מכל הדבר, זה הכל משנה, נראה מכל הדבר שהסדר הרגיל בהלכות ידיים הוא שאחד רוחץ לשני את שתי הידיים בבת אחת. כך נראה כאן, לא ידעתי על זה עד היום. כך נראה, הסדר הרגיל הוא שאחד רוחץ לשני את שתי הידיים בבת אחת.
מתכוונים לסדר שעשו, היה קערה. עכשיו אם לאחד יש שפע גדולה של מים, ואחד רוצה לשפוך שתהיה רביעית אחת שתבוא על שתי הידיים, הוא יוצק בדיוק רביעית והוא יוצק אותה על ידיו של השני. כשאדם יוצק בעצמו, הוא צריך להיות יותר שיהיה מספיק רטוב לכל יד. זה יותר קשה. זה הגיוני.
דובר 2: לא, פעם מים היו יקרים.
דובר 1: השימוש היומיומי של מה שמשתמשים ביום, תדמיין היה צריך כל יום לסחוב כזו כמות מים לבית. חסכו. כל ההלכות האלה הן לומר לך שאפילו אתה חוסך, לא תחסוך יותר מדי כל כך קדומות.
דובר 2: לא, טוב, אני שומע.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: קוף כנותן
דובר 1: אומר הרמב״ם, והכוח יכול להיות. הוא אומר שבדיעבד אפשר לשפוך ביד אחת אחר כך על היד השנייה, רק זה לא לכתחילה. לכתחילה בעיקרון, הדרך הרגילה היא שאחד יוצק לשני, רק דרך אחרת.
אומר הרמב״ם הלאה, מה שאומרים שצריך להיות נותן, אחד נותן, לא פירושו שצריך להיות בר דעת שיוצק. ואפילו חרש שוטה וקטן, אפילו קוף, שבוודאי אין לו דין שליח, שום דין, נוטל ידיו, זו מכונה שיכולה לשפוך.
על זה אומר הרמב״ם הקדוש… הראב״ד הקדוש חולק. הראב״ד אומר שזו אמנם משנה, ששוקלת יותר מהרמב״ם, אבל בגמרא כתוב שצריך להיות כח אדם, ובאחת המשניות הוא אומר, או שהגמרא הבינה שיש מחלוקת והולכת עם השיטה האחרת, וכו׳.
אומר הרמב״ם, לשון הראב״ד, “הייתי אומר שקוף אינו בכלל תורת אדם, ולא רצה הקב״ה שיטול אדם ידיו מן הקוף.” הוא לא רצה ראיה ללמוד שקוף הוא אדם. הוא לא רצה ראיה שקוף הוא אדם. הוא לא למד דרווין.
ממילא, חרש שוטה וקטן אין בעיה, כי הם אדם. בגמרא כתוב “יש להם מעשה ואין להם מחשבה”. זה מעשה, זה לא מה שלא מים מהטבע. צריך להיות מים חדשים.
דיון: נטילה מברז/כיור
שאלת כח אדם
דובר 2: כי בימינו בנו כאלה קופים אצל אנשים במטבח שלהם, קוף כזה שיוצק מים, שנקרא כיור. ברז. וכיור, כן. צריך להיות מדויק.
דובר 1: לא, זו לא גזירה. זה אפילו יותר טוב.
דובר 2: לא, זה אפילו יותר טוב.
דובר 1: אני טוען, אני לא יודע.
דובר 2: לא, אני טוען כי האדם הוא זה שפותח אותו.
דובר 1: אבל אני אומר שמיכל הבוחר צריך להיות עדות הכי, שפירושו לא מעשה, אבל הוא יוצק.
דובר 2: כן, אבל לא. פותח את הכיור, אתה רואה הוא יוצק.
דובר 1: הרבי טען שכיור צריך אולי להיחשב שמי שמסובב את הברז נחשב שהוא עושה. אני חושב שהוא יכול להיות צודק, כי לענין שבת שאמרת שזה נחשב מעשה של… הייתי כל דבר בא. פתיחת מתג נחשב כח אדם, כי אתה מדליק אש. אז למה לא יהיה? למה לא יהיה כשאתה פותח את הכיור?
שאלת כלי
אבל מה שצריך להבין, ומה שרציתי לדבר יותר זה שכיור לא טוב כי זה לא כלי. הכיור צריך להיות כלי. אבל מה שאמרתי שמה שהבנתי, ומה שאמרו לי על הכיור לא טוב. אמרו לי שהכלי יוצא מים כל פעם מהברז. איפשהו יש לך קובל קטן.
דובר 2: אני מתכוון, אם זה לא כלי, אפשר לקחת מזה מקוה?
דובר 1: לכאורה זה כלי. האם הכלי משובח? כולם מסכימים. איפה הכלי בדיוק? איפשהו יש כלי. זה דבר שצריך להבין. אני לא יודע. העולם מתנהל מאוד חזק.
דובר 2: לא, תראה, איך רואים שבית כזה הוא בית יהודי? משהו יש קערה ליד הכיור, ליד הכיור. גוי רגיל רוחץ גם הידיים היום, אבל אין לו קערה, כי הוא לא מבין שצריך קערה.
אז, בכל ההלכות האלה, אם חושבים פשוט על ניקיון, יכול להיות שזה יותר נקי כשרוחצים בלי קערה. הקערה מלוכלכת…
דובר 1: כן, אוקיי, אולי בואו כבר לא נעשה את זה. מניחים את המים לזרום מעצמם וכך…
דובר 2: לא, הידיים שלך לא נוגעות בכלום.
דובר 1: כי על פי הלכה כן מקפידים שיהיה כח אדם שיוצק. ולפי הראב״ד זה הרבה הגיון.
דובר 2: לא, אבל כח זו בעיה אחרת. אני לא רואה שכח, האדם פותח את הכיור, זה הכח שלו. השאלה היא אולי יותר מה זה כלי או דבר כזה זו השאלה.
השוואה לכיור בבית המקדש
דובר 1: אני מסכים, שהכיור הרי גם, הכהן פתח את הברז וזה נשפך. לא פשוט שזה עמד כל הזמן ונשפך.
דובר 2: עם קערה. לא שפך לתוך קערה. כן, הכיור לא היו קערות.
דובר 1: מה גורם לזה לרדת? הכבידה. אבל הכיור היה כלי גדול.
דובר 2: אני אכנס לעיר הזו, תגיד שזה דין אצל כיור שהכהן צריך לפתוח את הברז לשני?
דובר 1: כן זה ודאי, אבל השאלה נקודה תבוא מכלה, אחד אמר היה חילוק… אם ברכו היינם עומדים בתור והברז פתוח… אין בעיה, זה ברור אחד יוצק, או שזה הולך מעצמו?
דובר 2: אומר הרבים כך, השוקת, השוקת…
דובר 1: לא, צריך לחשוב על כל ההלכות האלה שלמדנו אותנו…
דיגרסיה: קערה, כיור, וניתוק מהשכל הישר
אני רוצה להוציא את זה, כי אנחנו רגילים שליהודי יש איזו דרך מודרנית כשרוחצים עם קערה, גוי רוחץ פשוט מהכיור, ויש איזו גזירת הכתוב, כל ההלכות האלה של כלים, מי שמסתכל לומד עד דברים פשוטים, אחרת זה שמוציגרונג, אחרת זה לא דרך. כאן נעשה שמשהו הוא ממש גזירת הכתוב בחיים של הדבר, התורה נעשתה דבר כל כך חיצוני מנותק מהשכל הישר של חיים.
דוגמה לזה יש לי, גרתי פעם בקוביד, ממש בימים שהעולם היה מאוד, כשכל הרופאים אמרו שצריך להיזהר מאוד מאנשים ביחד, אנשים התאספו והם רחצו מים אחרונים. מים אחרונים, עם החשש חשש, חשש סכנה, שהיה פעם, ואתה רוחץ אותו בכנות, באותו זמן, העם לא סכנה שיש עכשיו. במקום שאנחנו מאוד מנותקים.
אז, קערה נעשתה מאוד חזק כך מקובלת. צריך לראות האם זו באמת חומרא, או שזה באמת דין ממש. אני אומר, אני לא מסכים עם עצמי שזה מלוכלך. בדרך כלל, קערה קטנה, אני מתכוון מאוד. אני מתכוון מאוד מלוכלך. פותחים את הכיור ורוחצים, והכל נקי, אין כלום. ובמקומות המודרניים של היום, בפיראפל.
הלכות נטילת ידים – חלק ו
הלכה: שוקת – דין נטילה ממים זורמים
דברי הרמב״ם:
“השוקת שדולה האדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו – לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו.”
מי שיודע מה שוקת פירושו, שם אצל מרים… רבקה, כן. כששופכים מים לתוך שוקת שממנה בהמות שותות, זה דבר שמים זורמים. מתחיל שבתחילת האורך… שוקת יכולה להיות זרם ארוך שהמים זורמים, אבל בהתחלה צריך אחד לעשות פעולה לשפוך שם מים, או לחבר אותו לזרם. “ותדלה ותשק את הגמלים”, היא שאבה בגלגל, בגלגל, והיא שפכה דרך הגלגל, היא עשתה שהמים יתחילו לזרום לתוך השוקת. “והמים נמשכין ממנה באמה”, המים זורמים באמה, פירושו הזרם הארוך, “אמת המים”, “והולכין ומשקין את הירקות ואת הבהמה”.
ומה קורה? אדם הלך, “הניח ידו בשוקת”, הוא הניח את ידו בשוקת, והמים רחצו את ידו. “ועברו המים”, המים עברו, “ושטפו את ידו”, ורחצו את ידו, “לא עלתה לו נטילה”. למה? “שאין כאן נתינה על ידו”. כאן לא היה לנו היה דין, אחד מארבעת הדינים, שהיה נוטל על גבי כלי. שם אין גברא, אלא זה זורם מעצמו.
זה הרמב״ם דן על כשעומד באמצע השוקת. אבל אם עומד למעלה שם שהאדם שופך את המים בתחילת השוקת, או שהגלגל שופך בתחילת השוקת, “אם היה ידו קרובה לשפיכת הדלי עד שתגיע המים, שוותה על ידו מכח נתינתו של אדם, עלתה לו נטילה”.
דיון: שאלה על כיורים אוטומטיים
אני רוצה להבין, הרמב״ם היה לכאורה אומר אצל גלגל גם, אצל הסוף, “אם היה ידו קרובה לגלגל” זה גם מספיק. לא, אני חושב מכאן, אם למשל… גלגל הוא דבר שאדם עושה, האדם מסובב אותו. לא, אבל אני חושב על הכיורים שלנו, למשל בואו נגיד ממש כיור אוטומטי, אבל הוא גורם בהנחת ידו שם, זה כבר כמו הגלגל. צריך לחשוב כבר.
הלכה: מים שנסתפק לו – ספק בנטילת ידים
פרק ו׳ מהלכות ברכות — המשך: רבי עקיבא ונטילת ידים, ניגוב ידים, ומים אחרונים
הלכה ב׳ (המשך) — ספיקות בנטילת ידים
אוקיי. מים שנסתפק לו, יש לו ספק בנטילת ידים. למדנו קודם שמים שעשו בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. אם יש ספק אם עשו במים אלו מלאכה או לא, הרי זה כך. או ספק שני, ספק ברביעית. או ספק במים טהורים וטמאים, אם המים טהורים או טמאים. ספיקא טהור. מדוע? כל הדברים הללו, ספק נטל ידיו ספק לא נטל, ספק אם רחץ את ידיו, יש לו ספק אם רחץ את ידיו, כל הדברים הללו הם ספיקא טהור, “שכל ספק שבטהרת ידים טהור”. לכאורה זה פשוט ספק דרבנן. אבל נראה שיש כאן דין נוסף שבדיני טהרת ידים אין צריך לחוש.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
טוב מאוד. אומר הראב״ד הקדוש, “אמר אברהם, ובכל זה, אם יש לו מים אחרים יטול ידיו”. אה, זו בדיוק שאלתנו, למצוא מים. “ואם אין לו מים אחרים, יטול ידיו במים אלו”. הוא אומר, אם יש לך מים אחרים, לך רחץ. “להוציא עצמו מן הספק”. טוב מאוד.
עכשיו נלמד כמה הלכות שונות בין מים ראשונים למים אחרונים. זה הקשר של ההלכה, איני יודע. הרמב״ם לא אמר שאם יש לו מים אחרים צריך. הרמב״ם סבר שהוא טהור, אין אומרים “הוצא עצמך מן הספק”. ההלכה כבר הוציאה אותך מהספק. הראב״ד אומר, “אמת, ההלכה הוציאה אותך, אבל אתה עדיין בספק, אז לא מספיק קל לך”.
נכון, יש כאן חקירה לימודית, שהראב״ד מסתכל על זה יותר מעשית. כן, אתה בספק, אבל יש לך דרך קלה לצאת מהספק. הרמב״ם אמר, חז״ל פסקו לנו שכל ספק הוא טהור.
נכון, יש, הוא מביא שהכסף משנה אינו מסכים, הוא מביא ראיה מהגמרא שהראב״ד טועה. אם צריך לחשוב על הסוגיא. זו באופן כללי סוגיא של ספיקות, שצריך לחשוב, או אולי יש ספק בדברי רבנן, אם קל לצאת, אולי צריך?
יכול להיות שהספק, הרי ידיעת המסקנא גם אינה ודאית, הרי זה חשש. הספק בספק, כן, זו יכולה להיות הסברא.
הלכה: הבדלים בין מים ראשונים למים אחרונים
הבדל א׳: כיוון הידיים
מים ראשונים, אומר הרמ״א עכשיו, בזה רוחצים מים ראשונים ובזה רוחצים מים אחרונים, צורת הרחיצה. אומר הרמ״א, מים ראשונים, לאחר שרוחצים, לא רק בעת הרחיצה, צריך שיגביה ידיו למעלה, הידיים יהיו למעלה. מדוע? שהמים לא יזלו, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו, כי אם ירחצו כלפי מטה, חוששים שהמים בחלק האחורי של היד, בחלק הידיים שלא רחצו היטב, אבל זלגו שם מים, המים שם יהיו מלוכלכים, כי לא שפכו מספיק לרחוץ אותם. המים שם נעשים מלוכלכים, והם חוזרים למקום הנקי, ויחזור ויטמא את הידים.
זה מעניין. בינינו, היד שרוחצים היא הרבה מים, זה לא נוגע. לא, אבל אני אומר, כי הדין בחוץ לפרק הוא גם רק בגלל שידיעת המסקנא היא… אין סיכון גדול שהידיים יתלכלכו. מעט הן מלוכלכות.
אבל זה ראשונים. אחרונים צריך לעשות בדיוק להיפך, שישפיל ידיו למטה, שכאשר שופכים ישפכו כלפי מטה, כדי שיצא כל כח המלח שעל ידיו, אם יש מלח על ידיו, שיזלוג, שלא יחזור גבוה יותר על ידיו.
הבדל ב׳: על גבי כלי או קרקע
הבדל שני הוא, מים ראשונים נטולין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע. אפשר גם לשפוך על כלי, כי זה לא כלום, הכלי אפשר אחר כך לנגב, זה לא כל כך מלוכלך. אבל אחרונים, אין נוטלין על גבי קרקע, עושים רק על גבי כלי, אה, רק על גבי כלי, שאחר כך ישפכו במקום מסוים, כי לא רוצים שהמלח יתגלגל, שיחזק את האדמה מתחת ל… משהו כזה. כן, בגמרא כתוב שיש רוח רעה כשמניחים זאת על הקרקע.
הבדל ג׳: טמפרטורה
עוד, מים ראשונים, בין בחמין בין בצונן, אפשר לרחוץ במים חמים או במים קרים. מים אחרונים אי אפשר לרחוץ במים חמים, צריכים להיות מים קרים. אומר הרמ״א, מה זה אומר שמים חמים אי אפשר? אם הם כל כך חמים שהידיים נכוות, לא טוב לרחוץ. לא מישהו לא נכווה כל כך, מישהו רוצה לפסוק כי לא נוח לו עם המים, והוא נותן לעצמו כוויה. צריכים להיות מים שהוא יכול להתנגב בהם, אבל אם הם רק מעט חמים אפשר כן לרחוץ במים אלו. אין דין בטמפרטורה, יש דין בנוחות.
הלכה: נוטל ידיו שחרית ומשמרן לכל היום
אומר עכשיו הרמב״ם חידוש הלכתי חדש, ההלכה האחרונה. הדין שצריך לרחוץ את הידיים הוא משום שחושבים שם נגעו בדברים מאוסים. אבל אם אדם שומר ואינו נוגע בדברים מאוסים, הרי זה כך: נוטל ידיו שחרית. בבוקר צריך אדם לרחוץ את ידיו, כי בלילה… הוא לא רגיל לישון בפיג׳מה בדרך כלל, ובלילה נוגעים במקומות וזה מתלכלך. אבל ברגע שרחצת בבוקר, בבוקר עדיין יש לאדם כוח להיות דן את ידיו. טוב מאוד. ומשמרן לכל היום, הוא יכול לעשות כמו תנאי שהיום הוא יהיה נקי. והן לצורך אכילה, ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה. זה החידוש שהרמב״ם אומר, שצריך כן נטילת ידים. הרמב״ם אינו מסכים עם זה. הוא לא שוכח מהדבר שהוא יזהר בידיו. אבל אם הוא מסיח דעת, אם הוא יהיה מסיח דעת, צריך ליטול ידיו לכל אכילה ואכילה, וזה דבר נוסף. אחרת יהיה לאכילה ולתפילה. זה הדבר. טוב מאוד.
הלכה: לוט ידיו – אכילה עם מפה
עוד, דרך נוספת לצאת מהצורך לרחוץ, שהרי הרחיצה היא ענין לאכילה, כדי שהידיים המלוכלכות לא יכלכלו את האוכל. אבל אם אדם עוטף את ידיו במטלית, לוט ידיו, אדם יכול לאכול עם מטפחת. לוט הוא כמו… נאמר מפה. לכסות. אפשר לכסות את ידיו במפה עם מפית, עם מטפחת, מה שתרצה, גם מותר פשוט לאכול פת. אוכל ושותה וטובל ומשקה, אפילו שלא נטל ידיו, אפילו לא רחץ, כי כאן המפה הנקייה נוגעת בידיים, לא הידיים.
אומר הרמב״ם כך: מאכיל לאחרים, מישהו נותן לאכול לאנשים אחרים. הרמב״ם אינו מסכים עם ההיתר. הרמב״ם אומר שזה רק לאוכלי תרומה עוזר. אה, כי הוא אומר, אוכל תרומה הוא נזהר. אדם רגיל אין אנו סומכים עליו, הוא ילך איפשהו ישכח ויאכל בידיו המלוכלכות.
הלכה: מאכיל לאחרים – האוכל צריך לרחוץ
אבל אם מישהו נותן לאכול לאנשים אחרים, אינו צריך נטילת ידים. אבל האוכל, אם הוא נזהר שלא לגעת באוכל, אינו צריך לרחוץ את הידיים.
אבל האוכל, מי שאוכל, צריך נטילת ידים, אפילו אינו נוגע במאכל אלא אחר נותן לו. דין נטילת ידים הוא דין על האוכלים. זה מאוד מעניין. צריך לדעת איך זה מתאים לטעם של הרמב״ם שזה פשוט ניקיון.
דיון: קושיא על הדין
מה הפוך לכאורה? האוכל הוא העיקר, אתה לא רוצה שהאוכל יתלכלך ממשהו. מה אתה רוצה מהאוכל כל כך? אני שומע. אני לא יודע. אתה שואל שאלה טובה, אני לא יודע התירוץ.
והאוכל, אבל מי שאוכל, אפילו הוא לא נוגע, כמו דין אוכל במגריפה, הוא אוכל עם מזלג, והאדם אוכל עם מזלג, למה אתה רוצה שהוא ירחץ את הידיים?
כן, זה הופך אז אני מבין. ההפוך, מי שהוא יהודי יפה עם הבשר שלו, אבל אם הוא רואה שהוא יתקשה עם המזלג, הוא יזרוק את המזלג ומהר יסדר את ידיו. כן, כך אנשים עושים הרבה פעמים. זה המנהג. כן.
הלכה: אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו
והלאה, אסור להאכיל, אסור לתת לאכול למי שלא נטל ידיו, אפילו הוא נותן לתוך פיו. למה? מה ההבדל? אפילו אתה מכניס לו, אתה מאכיל אותו, אתה מכניס לו את האוכל לפה, והוא לא רחץ את הידיים, זה לא עוזר. זה דין על האוכל. אה טוב.
הלכה: אסור לזלזל בנטילת ידים – מעשה רבי עקיבא
אומר עכשיו הרמב״ם שהוא יסיים עם הדין הכללי של נטילת ידים. הוא אומר, אסור לזלזל בנטילת ידים. וציוו חכמים הרבה, ציוויים שונים ציוו חכמים, החכמים ציוו על נטילת ידים והחמירו על הדבר. עד כדי כך, שאפילו אין לו מים אלא כדי שתייה, שאפילו אדם יש לו רק מעט מים, יקח מעט מהמים המצומצמים, יקח מעט לרחוץ את הידיים, ואחר כך אוכל ושותה מה שנשאר, והוא שותה כמה שנשאר. צריך לרחוץ מעט.
זה בא ממעשה רבי עקיבא שהיה בבית האסורים, ובא אליו תלמידו רבי יהושע הגרסי, והוא סיפר לו שיקנה לו מעט מים, ובא לרבי עקיבא, הוא אמר שהוא ירחץ, הוא אמר, “אה, אין לי מה לשתות.” הוא אמר, “מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חברי.” זו לשון הגמרא, שהוא היה מוסר נפש.
דיון: פירוש ב״דברי חברי”
הוא כן היה צריך לשתות כדי לרחוץ את הידיים, הוא לא היה צריך לאכול. לא, לא, המילה הייתה “על דברי חברי”. נראה שאפילו הוא לא היה מחויב בנטילת ידים, הוא לא היה צריך לאכול. הוא לא היה מחויב, למה הוא היה מחויב? הוא לא היה מחויב. הוא אמר “על דברי חברי”. מה הוא עשה בגלל נטילת ידים? החברים, מנהיגי חכמים. שלמה המלך. לא, רבי עקיבא, כי נטילת ידים ההבדל היה בזמן רבי עקיבא, אולי בערך אז.
זה מאוד מעניין, הרמב״ם פסק מהגמרא, אז ממילא לומדים, ברור שהרמב״ם הבין בבירור שזה לא פיקוח נפש. לא התכוונו לומר שהוא היה מת. הוא היה רעב באותו יום, הוא היה אדם זקן, קשה לו להיות רעב, אבל הרמב״ם הבין שהוא היה שורד את היום.
פרק ו׳ מהלכות ברכות — המשך: רבי עקיבא ונטילת ידים, ניגוב ידים, ומים אחרונים
הלכה ב׳ (המשך) — רבי עקיבא בבית האסורים: חשיבות נטילת ידים
זה אומר שאפילו הוא לא היה מחויב בנטילת ידים, הוא רצה להיות מחויב. למה הוא לא יהיה מחויב? הוא רצה להיות מחויב.
וזה “על דברי חברי”. מי הם החברים? החברים הם החכמים. שלמה המלך. לא, רבי עקיבא, כי נטילת ידים לחולין הייתה בזמן רבי עקיבא, אולי בערך אז.
פסק הרמב״ם וקושיית בית יוסף
זה מאוד מעניין, הרמב״ם פסק מהגמרא. אז מילא נלמד מכאן שהרמב״ם הבין בבירור שזה לא פיקוח נפש, האדם לא היה מת. הוא היה רעב באותו יום, אדם זקן, קשה לו להיות רעב. אבל הרמב״ם מבין בבירור, וממילא מבין הרמב״ם שמכאן רואים כמה חשובה נטילת ידים, אפילו למי שאין לו בצמצום.
זו דווקא הקושיא הקדושה של בית יוסף הקדוש, והפתחי תשובה ששולחנו ערוך לא פוסק כרמב״ם. כי הוא אומר שזו חומרא של רבי עקיבא. ולא רק זאת, אפשר אפילו לומר שזה היה כל החידוש של נטילת ידים לחולין, שאז נתקן. צריך לחזק את הגזירה, אבל יהודי אחר לא צריך. זה לא דבר רגיל ביהודה.
הרמב״ם כתלמיד של רבי שמעון בר יוחאי
בישיבה אפילו למדו בל״ג בעומר, שרואים מכאן שהרמב״ם סבר שכל יהודי יכול להיות בבחינת רבי עקיבא. לכן הרמב״ם היה תלמיד של רבי שמעון בר יוחאי, וכידוע תורת הרמב״ם קשורה מאוד לתורת רבי שמעון. לכן יש ספרים שמראים שהרבה דברים שכתובים ברמב״ם מתאימים לזוהר, או הרבה דברים שכתובים בזוהר מתאימים לרמב״ם. אז הוא חושב כאן שהרמב״ם הוא תלמיד של רבי עקיבא.
שיטת הרמב״ם: מעשיות כהלכה
טוב מאוד. כן, הרמב״ם עשה הרבה פעמים דברים כאלה בחיים. הוא לקח מעשיות מהגמרא והבין שזו הלכה. אפשר לומר להיפך, אפשר לומר שאם כך אפשר לומר שהרבה רמב״מים הם רק מעשיות. אבל הרמב״ם… אה, מה שאני רוצה לומר, הרמב״ם לא כתב הלכה שצריך להצטער מאוד. הוא לא אומר כמה. הוא אומר רק באופן… כן, הוא לא נכנס ל… הרמב״ם גם הבין את אותו מעשה, שמה שכתוב “מיתת עצמי” זו גוזמא. אפילו על מצווה צריך לתת שליש ממונו. אדם יש לו רק מעט מים, וזה חשוב לו מאוד, אני לא יודע אם זה חיוב גמור. אבל הוא אומר זאת כדי להראות את חשיבות נטילת ידים.
הלכה כ׳ — ניגוב ידיים לאחר נטילה
הרמב״ם הלאה, “צריך אדם לנגב ידיו”. אחרי רחיצת הידיים צריך לנגב את הידיים, אי אפשר להישאר עם הידיים רטובות. “צריך אדם” זה מאוד חשוב, במיוחד עם מה שלמדנו שלא יטפו מים חזרה, כי מנגבים את זה. כן, שוב, נטילת ידים קודמת, הניקיון נמחק אצלי ברטיבות. “וכל האוכל בלא ניגוב ידיו הרי זה כאוכל לחם טמא”, כמו שאכל לחם טמא. זה לא טעים, זה מגעיל. זה מגעיל לאכול עם ידיים רטובות, שהדברים נעשים רטובים. טמא פירושו מגעיל הרבה פעמים, טמא לא תמיד פירושו… כאילו אוכל טמא. טמא, טמא, זה כאילו טמא.
ניגוב במים אחרונים
אומר הרמב״ם, אותו דבר גם במים אחרונים. “כל הנוטל ידיו אחרונות”, אותו דבר, צריך לנגב. הנכרי גם צריך לנגב את ידיו. הוא לא צריך כלי, אבל הוא גם צריך לנגב את ידיו. הוא גם לא צריך לברך עם ידיים מלוכלכות.
הלכה כ׳ (המשך) — תיכף לנטילה ברכה: אין הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון
אומר הרמב״ם הלאה, “ותיכף לנטילת ידים”, מיד אחרי מים אחרונים, “מתחילין בברכת המזון, שלא יפסיק בין הנטילה והברכה”. לא להפסיק בשום דבר אחר. זו לשון הרמב״ם, הוא אומר שלא לומר “על נהרות” או “שיר המעלות”. יאמרו זאת לפני מים אחרונים. אתה רוצה מים, עשה כבר את מים אחרונים, ומיד ברך. חלק ממים אחרונים הוא לברך עם ידיים נקיות, אז ממילא יהיה מיד. כך הוא מתכוון, זה הפשט הפשוט.
—
עד כאן הלכות פרק ו׳, סליחה, עד כאן פרק ו׳.