הלכות שבת פרק י״ט (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום פרק י״ט — הלכות שבת (הלכות הוצאה)
הקדמה לפרק
הוצאה תופסת יותר פרקים מכל שאר ל״ט מלאכות ביחד, הן ברמב״ם והן במסכת שבת. הסיבה לכך היא שהוצאה היא המלאכה ה״רוחנית” ביותר — אין מרגישים שעושים משהו, רק הזזת חפץ, אך בכל זאת עשו משהו. פרק י״ט הוא הפרק האחרון בהלכות הוצאה, והוא עוסק בהוצאה הקשורה לבגדים — כיצד בגדים טפלים לאדם (בדומה לדין שמיטה טפלה לאדם חי). אולם יש דברים שאינם בגדים אמיתיים (כמו ארנק), ויש דברים שהם כן בגדים אך יש חשש שיסירם ויישאום.
—
הלכה א: כלי מלחמה בשבת
דברי הרמב״ם: “כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת. אם היו כלים שאינן דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגיפיים – פטור אבל אסור. אבל יוצא בכלי זיין שאינו דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה וטריס – הרי זה חייב.”
פשט: אין לצאת בשבת עם כלי מלחמה. ישנן שלוש קטגוריות: (1) כלים שלובשים על הגוף כעין מלבוש (שריון, כובע, מגיפיים) — פטור אבל אסור מדרבנן; (2) כלי זיין שמחזיקים בידיים או קושרים (רומח, סייף, קשת, אלה, טריס) — חייב מדאורייתא כי אינו דרך מלבוש כלל; (3) מדי צבא רגילים (מדים) — על אלה לא מדברים, כי מדים הם בגד רגיל.
חידושים והסברות:
1) “אין יוצאין” הוא מדרבנן: “אין יוצאין” פירושו פטור אבל אסור — איסור דרבנן. הטעם יכול להיות שמא יוליך (יסיר וייראה לאחר, ויבוא לידי נשיאה ברשות הרבים), או מראית עין (נראה כאילו הולך למלחמה, ובשבת הולכים למלחמה רק במקרה חירום).
2) חילוק בין שריון/כובע/מגיפיים (פטור) לבין רומח/סייף/קשת (חייב): שריון, כובע, מגיפיים נלבשים על הגוף כעין מלבוש — לכן הם “בגדר מלבוש” ולא דרך הוצאה. אבל מכיוון שאינם בגד רגיל (אף אדם אינו הולך בדרך כלל לבוש בחולצת ברזל — היא כבדה), הם רק פטור אבל אסור. רומח, סייף, קשת, אלה, טריס — מחזיקים אותם בידיים או קושרים אותם, אינם בכלל דרך מלבוש, לכן הם משא ממש וחייב מדאורייתא.
3) קושיית הלחם משנה — הרמב״ם פסק כחכמים אף שסובר כשמואל: במשנה יש מחלוקת רבי אליעזר וחכמים. רבי אליעזר אומר שכלי זיין (חרב) הוא תכשיט לגבר, ומביא פסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך.” חכמים אומרים לא — “וכתתו חרבותם לאתים” מראה שחרב היא בדיעבד, לא תכשיט. הגמרא אומרת שרבי אליעזר סובר כשמואל — “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד” — כך שגם לימות המשיח עדיין יצטרכו חרבות.
הלחם משנה שואל: הרמב״ם מחזיק בפירוש כשמואל (העולם כמנהגו נוהג, רק שיהודים ינצחו), אז איך פוסק כחכמים שחרב אינה תכשיט? לכאורה לפי שיטת שמואל צריך לומר שחרב היא כן תכשיט.
4) דיון האם “תכשיט” הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי: אפילו אם חרב היא יפה, אין זה מספיק לקרוא לה “תכשיט לענין הוצאה.” תכשיט פירושו משהו שאדם היה לובש סתם ביום רגיל — הוא רוצה להיראות יפה, הוא הולך לחתונה. לא משהו שלוקחים פעם בשנה במצעד צבאי. צד אחד סובר שהכל סובייקטיבי — צריך לבדוק כל אזור ותרבות (בארץ ישראל למשל אנשים מסתובבים עם נשק כל הזמן). הצד האחר סובר שזה אובייקטיבי — “בטלה דעתם” — והרמב״ם רואה שחרב אינה תכשיט.
5) חילוק בין תכשיט של אישה לתכשיט של איש: כפי שהגמרא אומרת “אשה כלי זיין עליה” — תכשיט של אישה הוא להראות יופי. תכשיט של איש הוא להראות גבורה — “כאיש גבורתו”. חרב מראה שהוא גיבור. השאלה: לעתיד לבוא, מה יהיה היופי האמיתי? האם זה רק “יופי בהכרח” כל עוד יש מלחמות?
6) חידוש אגדתי: רב כהנא/רב ספרא הסבירו שהפסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” מדבר בדרך משל על דברי תורה. הגבורה האמיתית של איש היא לדעת כל ששה סדרי משנה — “ששים גבורים סביב לה” — הוא יודע שישים מסכתות. שיטת הרמב״ם הגיונית: הוא רואה חרב כלא תכשיט — היא “זכר” (חרפה), לא יופי.
7) נפקא מינה מעשית בארץ ישראל: יש שאלה של הכנסת נשק לבית המדרש — כתוב שלא להיכנס עם נשק לבית המדרש. אם אין עירוב, מגיעים לשאלת הוצאה.
—
סנדל המסומר
דברי הרמב״ם: “אין יוצאין בסנדל המסומר שסמרו לחזקו” — אין לצאת עם נעל שיש בה מסמרים לחיזוק. אפילו ביום טוב, שבו אין איסור הוצאה, גזרו שלא יצא בו.
פשט: הגמרא מספרת שיהודים היו במחבוא, וכששמעו את הקול החזק של נעליים כאלה, חשבו שכוח צבאי גדול מגיע, והיה סכנה גדולה — הם נפלו זה על זה.
חידושים:
1) זה למעשה לא דין בשבת, אלא דין בסכנה. הרמב״ם יכול היה לשים זאת בהלכות רוצח ושמירת נפש, אבל הוא מביא זאת כאן כי הכניסו זאת לגדר מלבוש שאסור.
2) חידוש היסטורי: הסנדל המסומר היה הלבוש של החיילים הרומאים — אפשר עדיין לראות נעליים כאלה במוזיאונים. ממילא זה לבוש גויי. בחול אין סכנה ללכת בלבוש גויי, אבל לכבוד שבת אסרו זאת. הראיה שזה גויי: כששמעו את הקול, מיד חשבו שהגויים באים.
3) קושיא: למה לא אסרו גם בחול כי זה גויי? תירוץ: בחול אין צורך ללכת כל כך יהודי, אבל בשבת (כמו שיהודים הולכים בשבת עם קפוטות ארוכות וכדומה).
—
אבנט עם זהב וכסף
דברי הרמב״ם: “ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמין שרשרת המלאכים עושים, והוא שלא יהא רפוי” — שמא יפול ברשות הרבים ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים.
פשט: בדרך כלל אין להסתובב עם חתיכות זהב וכסף, אבל כשהן תפורות קבוע על חגורה, זה נחשב תכשיט.
חידושים:
1) מה ההיתר? ההיתר אינו רק משום ש״תפור.” לא כל דבר שתופרים לבגד נעשה מותר. עיקר ההיתר: תכשיט אינו דרך נשיאה. זה לא חגורה שהוא נושא בה את זהבו — הוא נושא אותה כי הוא רוצה להתהדר בתכשיט.
2) דוגמה: התחתונים של הצאר היו תפורים עם יהלומים ואבני חן — זה לא תכשיט, אסור ללכת בזה בשבת. זו דרך נשיאה/שמירת חפצי ערך, לא תכשיט.
3) “חתיכות קבועות”: המילה “קבועות” חשובה — חייב להיות קבוע בחגורה, לא מונח באקראי היום.
4) “רפוי” — שמא יפול: אם זה רופף ויכול ליפול, יש חשש שיפול ברשות הרבים, ומכיוון שזה דבר יקר הוא יקח אותו וישא ארבע אמות.
—
הלכה ג: טבעת שיש/שאין עליה חותם — איש ואישה
דברי הרמב״ם: “טבעת שאין עליה חותם מתכשיטי אשה… טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי איש… לפיכך, אישה שיוצאה בטבעת שיש עליה חותם, אדער איש שיוצא בטבעת שאין עליה חותם — חייבין.”
פשט: טבעת שאין עליה חותם היא תכשיט אישה — אישה רשאית לצאת בה, אבל לאיש אינה תכשיט. טבעת שיש עליה חותם היא תכשיט איש — איש רשאי לצאת בה, אבל לאישה אינה תכשיט. מי שיוצא עם טבעת שאינה מתאימה למינו, חייב.
חידושים והסברות:
1) ראיה שאין מסתכלים על האדם הספציפי: האדם שלבש את הטבעת אכן חשב שזה תכשיט עבורו, אבל ההלכה מסתכלת על הסטנדרט האובייקטיבי — האם זה תכשיט למינו.
2) קושיא מהגמרא — שלא כדרך המוציאין: הגמרא שואלת: אם זה לא תכשיט עבורו/עבורה, האם צריך להיות חייב? אולי זה שלא כדרך המוציאין — הוא/היא הוציאה זאת לא בדרך הרגילה?
3) הסבר “שלא כדרך המוציאין”: “שלא כדרך המוציאין” לא פירושו רק שהוא נשא זאת על האצבע במקום ביד. הנקודה היא שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו — איש בדרך כלל אינו שם על אצבעו טבעת שאינה מסוגו.
4) תירוץ הגמרא — זו כן דרך הוצאה אף אם לא דרך תכשיט: לפעמים איש נותן את טבעתו (שיש עליה חותם) לאשתו שתניח אותה בבית, והיא שמה אותה על אצבעה עד שמגיעה הביתה. או אישה נותנת את טבעתה (שאין עליה חותם) לבעלה שיביא אותה לאומן לתיקון, והוא שם אותה על אצבעו עד שמגיע. ממילא זה כדרך שדרכן להוציאן — זו דרך נשיאה רגילה, אף שלא דרך תכשיט רגילה. לפיכך חייבין.
5) חילוק חשוב — דרך תכשיט לעומת דרך הוצאה: יכול להיות דבר שהוא כן דרך הוצאה אבל לא דרך תכשיט. האיש נושא את טבעת האישה על האצבע — זו דרך רגילה לנשיאה (פונקציונלית), אבל זה לא תכשיט עבורו. ממילא הוא חייב — כי זו דרך הוצאה ללא פטור תכשיט. אם מחזיק זאת ביד (לא לבוש), בוודאי חייב כמו כל הוצאה.
6) האם ההלכה משתנה כשהמציאות משתנה: כיום גברים כן הולכים עם טבעות (אפילו ללא חותם). לכאורה צריך להיות מותר, כי זה נעשה תכשיט לגברים. בשולחן ערוך מובא “יש מי שמתיר” על יסוד זה. זה לא גזירת הכתוב — זה מבוסס על מציאות, וכשהמציאות משתנה, ההלכה משתנה. זה שונה מכלי מלחמה, שבו כולם יודעים מהו כלי מלחמה וזה לא שינוי במציאות.
7) למה יש חותם על טבעת? שמים חותמת על טבעת כדי שלא יגנבו אותה, או כדי לדעת של מי החותמת. גם — החותמת עצמה היא דבר יפה, עם ראשי תיבות של שם האדם, מגולפת יפה. החותם עצמו היה חלק מהיופי, ומשתמשים בו אחר כך גם לחתימה.
8) האם טבעת שיש עליה חותם היא כלי שמלאכתו לאיסור? טבעת שיש עליה חותם נעשתה לחתימה — האם זה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור? לא — התפקיד העיקרי הוא תכשיט, “במקרה” יש לה גם חותם. החותם הוא תוספת, לא העיקר. זה מושווה לעט יפה שהוא כמו תכשיט אבל למעשה הוא כלי שמלאכתו לאיסור — שם התפקיד העיקרי הוא כתיבה, לא תכשיט.
—
הלכה ד: לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם (גזירה דרבנן)
דברי הרמב״ם: “לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם, אע״פ שהיא מתכשיטיה, שמא תרצה להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות תמיד. ואם יצאה בו — פטורה, שהרי הוא תכשיט. אבל איש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואין דרכו להראות. מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל.”
פשט: אישה לא תצא עם טבעת התכשיט שלה (שאין עליה חותם) כי יש חשש שתסיר אותה להראות לחברותיה, ואז תישא אותה ארבע אמות ברשות הרבים לא דרך מלבוש. אם יצאה — פטורה, כי מדאורייתא זה תכשיט. איש רשאי לצאת עם טבעת התכשיט שלו (שיש עליה חותם) כי אינו הולך להראות. המנהג הוא שלא הולכים כלל עם טבעת.
חידושים:
1) מה החשש — הוצאה דאורייתא? כשאישה מסירה את הטבעת להראות, האם זו הוצאה דאורייתא? היא לא רוצה לשאת, היא רק רוצה להראות — אולי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה? יכולה להיות הוצאה ממשית — היא מסירה את הטבעת, מחזיקה אותה ביד, ומביאה אותה לחברתה שעומדת בצד השני של הרחוב — זו הוצאה גדולה ברשות הרבים. גם מועלית שאלה טכנית של עקירה והנחה — אם היא מסירה זאת בדרך הילוכה, זו לא עקירה.
2) למה איש מותר — “ואין דרכו להראות”: אצל איש אין הגזירה כי איש אינו הולך להראות את תכשיטיו לאחרים. איש מסתכל מהצד שאנשים ישימו לב מעצמם, אבל הוא לא הולך באופן אקטיבי להראות.
3) “מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל” — מקור: המגן אברהם מפרש את מנהג הרמב״ם על הירושלמי — “מנהג חסידים, אלו יוצאי חלח וכל המקומות לאסור” — מחמירים על שניהם, גם גברים.
4) שיטת רבינו תם — “הנח להם”: רבינו תם (מובא בהגהות מיימוניות) כבר ציין שנשותינו נוהגות לצאת עם תכשיטים בשבת, וצריך להניח להן — “הנח להם שיהיו שוגגים” — עדיף שיהיו שוגגים מאשר מזידים. ניסו למצוא תירוצים: אולי כי כיום אין רשות הרבים דאורייתא (רק כרמלית); אולי כי כיום לא נוהגים כל כך להוציא תכשיטים להראות. אבל החילוק בין רשות הרבים לכרמלית לא עומד בהלכה.
5) נפקא מינה מעשית — שעון, עט וכדומה: זה גם רלוונטי לשעון יפה — האם מותר ללכת איתו בשבת. לפי מנהג הרמב״ם — לא.
—
[דיגרסיה: מפתח בחגורה / סיכת עניבה]
המנהג באמריקה (ובמקומות אחרים) שבו אנשים עשו מפתח כמו תכשיט על עניבה (סיכת עניבה), או תקעו אותו בחגורה, כדי לשאת בשבת. בחגורה המפתח בטל לחגורה, כי החגורה היא ממש מלבוש. אבל בסיכת עניבה זה יותר בעייתי — האדם נושא זאת בעצם כי הוא רוצה את המפתח, לא כי הוא רוצה תכשיט — זה הופך את ההיתר למפוקפק. אם זו באמת רשות הרבים דאורייתא, זה לא היתר כל כך טוב.
—
הלכה ה: מחט נקובה / מחט שאינה נקובה
דברי הרמב״ם: “אשה שהוציאה במחט נקובה חייבת… אבל איש פטור. ואיש שהוציא במחט שאינה נקובה חייב, ואשה פטורה.”
פשט: מחט נקובה — מחט עם חור לחוט, שמשתמשים בה לתפירה. מחט שאינה נקובה — “סיכה” ללא חור, שהיא תכשיט.
ביאור:
– אישה עם מחט נקובה — חייבת: נשים תופרות בה, זו דרך ההוצאה שלהן. זה לא תכשיט, וזו כן דרך מוציא — לכן חייבת.
– איש עם מחט נקובה — פטור: לאיש זה לא תכשיט וגם לא דרך הוצאה, כי זה גנאי לאיש ללכת עם מחט תפירה — יחשבו שהוא חייט. (אלא אם הוא באמת חייט — אז הוא יכול להיות חייב.)
– איש עם מחט שאינה נקובה — חייב: לאיש סיכה אינה תכשיט, אבל זו דרך הוצאה — לכן חייב.
– אישה עם מחט שאינה נקובה — פטורה: לאישה זה תכשיט, ואשה יוצאה בתכשיטיה. זה רק אסור מדרבנן (גזירה שמא תשלוף ותראה לחברתה), אבל פטורה מדאורייתא.
—
הכלל של הרמב״ם
רמב״ם: “זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבושו, והוציאו כדרך שמוציאין אותו הדבר — חייב. וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והוא רפוי ואפשר שיפול מהרה ויבוא להביאו — פטור [אבל אסור]. וכן אשה שיוצאה בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן להראותן לחברותיה — הרי אלו פטורין. דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואינו דרך להראותו — הרי זה מותר לצאת בו לכתחילה.”
פשט — שלוש קטגוריות:
1. חייב — לא תכשיט, לא מלבוש, אבל הוצא כדרך הוצאה.
2. פטור אבל אסור — זה תכשיט, אבל (א) הוא רפוי ויכול ליפול (אצל גברים ונשים), או (ב) אצל אישה — דרכה לשלוף ולהראות לחברותיה.
3. מותר לכתחילה — זה תכשיט, אינו נופל, ואין דרך להראותו.
—
עצדה (צמיד)
רמב״ם: “לפיכך, עצדה שמניחין בזרוע או בשוק — יוצאין בה בשבת, ובלבד שתהיה דבוקה לבשרה ולא תישמט.”
פשט: צמיד על היד או הרגל מותר לשאת בשבת, בתנאי שהוא צמוד לגוף.
חידוש: דבר כזה אין המנהג להסיר, זה לא משהו שמורידים בקלות — ממילא לא שייך גזירה שמא תשלוף, והוא לא ייפול, לכן מותר לכתחילה
—
חוטי צמר, חוטי פשתן, רצועות — דברים על השיער
רמב״ם: “לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן… ולא ברצועות… שבראשה.”
פשט: אישה לא תצא עם חוטים של צמר או פשתן, או רצועות עור על השיער.
ביאור: כל אלה אולי הם דרך מלבוש או תכשיט, אבל כאן יש סיבה מיוחדת למה זה אסור: גזירה שמא תסתור בשעת טבילה. מכיוון שבשעת טבילה צריך להסיר את כל הדברים מהשיער (כי זו חציצה), יש חשש שתסיר זאת ברשות הרבים.
חידוש/קושיא: כמה פעמים קורה שטבילה חלה דווקא ערב שבת? זה קצת מעניין שגוזרים על דבר כזה שהוא יחסית נדיר. גם, נערה שלא הולכת למקווה, או אישה שכבר מעוברת — אצלן לא שייך החשש. זה מראה שזו גזירה רחבה שלא מחלקים בה.
—
ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים
דברי הרמב״ם: “ולא בציץ שמניחתו בין עיניו, ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, ולא בעטרה של זהב שמניחתו בראשה, ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה. כל אלו אסורים לצאת בהן שמא יפלו ותביאם בידה.”
פשט: אלה סוגים שונים של תכשיטים — תכשיט על המצח, חתיכות זהב שתלויות על הלחיים, כתר זהב, ושרשראות על הרגליים. בכולם הטעם הוא שמא יפלו — יש חשש שיפלו והיא תישא אותם בידה.
חידושים:
1) חילוק בין שני סוגי חששות: בקבוצת התכשיטים הקודמת (טבעת, מחט) הטעם הוא שמא תתיר — היא תסיר זאת להראות. בקבוצה הנוכחית (ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים) הטעם הוא שמא יפול — זה ייפול. בדברים שנמצאים ממש על הפנים (כמו ציץ, לחיים של זהב) אין חשש שתסיר זאת להראות, אלא שזה ייפול. בטבעת על אצבע, למשל, החשש הוא שתסיר אותה להראות.
—
קטלא, נזמי האף, צלוחית של פלייטון, כוחלת, פאה נכרית, גויל, שן
דברי הרמב״ם: “ולא תצא אשה בקטלא שבעל צוארה, ולא בנזמי האף, ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס אגוד או קטן או עגול שמניחין בו שמן הטוב והוא נקרא כוחלת, ולא בפאה של שער שמנחתה על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה, ולא בגויל של צמר שמכבשת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשניה. אבל שן של כסף מותר לפי שאינו ניכר. כל אלו אסור לצאת בהן שמא תתלוש ותראה לחברותיה.”
פשט: שרשרת על הצוואר, עגילי אף, בקבוק בושם קשור על היד, כיס עור עם שמן הטוב, פאה נכרית (שיטל), רצועת צמר סביב הפנים, שן מלאכותית, כתר זהב על שן שחורה/אדומה — כולם אסורים שמא תתלוש ותראה לחברותיה. שן כסף מותרת כי אינה נראית.
חידושים:
1) צלוחית של פלייטון ושמן הטוב — למה אין שיעור הוצאה? לשמן הטוב יש שיעור הוצאה (כמות קטנה), אז למה מדברים כאן על הכיס עם השמן? כאן לא מדברים על שיעור הוצאה (שהוא ענין דאורייתא), אלא על איסור דרבנן — זה היה מותר כי זה תכשיט, אבל חכמים אסרו. השמן בטל לתכשיט — כל זה ביחד הוא תכשיט שנעשה כדי שיריח טוב.
2) פאה נכרית — החידוש הגדול לגבי פאות נכר:
מהרמב״ם הייתה תשובה ידועה שאומרת שרואים מכאן שמותר ללכת עם פאה נכרית (שיטל). אבל זה נחלק בחריפות:
– מהי הפאה נכרית של הרמב״ם? הרמב״ם לא מדבר על השיטלים שלנו שנראים על הראש. הוא מדבר על משהו שאישה שמה מתחת למטפחת שלה — שיער מלאכותי מתחת לכיסוי הראש — כדי שייראה שיש לה יותר שיער. כי פעם נשים נשאו מטפחת על שיערן שלהן (לא כמו נשים הונגריות שגוזרות את השיער), ודרך המטפחת אפשר היה לראות כמה שיער יש לאישה.
– ראיה שזה מתחת למטפחת: אם זה היה שיטל כמו שלנו, לא היה חשש שמא תתלוש ותראה — כי היא לא הייתה הולכת בלי שיטל ברשות הרבים (זו הייתה בעיית צניעות). אבל אם זה מתחת למטפחת, היא יכולה להוציא זאת ולהראות לחברות בלי בעיה — כי יש לה שיער משלה מתחת למטפחת.
– נגד הטיעון ששיטל מותר כי לא נוהגים להסיר אותו: אותם רבנים שאומרים שמותר ללכת עם שיטל, אומרים גם שמותר ללכת איתו בשבת כי לא נוהגים להסיר אותו. זה חלש — כי בכל התכשיטים לא מדברים על טעמי צניעות, אלא על שמא תתלוש. אי אפשר לומר שבשיטל זה שונה כי צניעות תמנע ממנה להסיר אותו.
– צניעות אינה הענין כאן: כל התכשיטים שאסורים כאן אין להם שום קשר לצניעות. אין בעיית צניעות שאישה תעמוד ברחוב ותסיר את תכשיטיה. האיסור הוא רק איסור שבת (הוצאה), לא איסור צניעות.
3) שן של כסף לעומת שן של זהב: שן זהב אסורה כי רואים אותה — שמא תתלוש ותראה. שן כסף מותרת כי אינה ניכרת — לא רואים אותה כל כך בפה.
—
כלל: אסור אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה
דברי הרמב״ם: “כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שער שמותר לצאת בהן לחצר כדי שלא תתגנה על בעלה.”
פשט: כל התכשיטים שחכמים אסרו ברשות הרבים, אסורים גם בחצר ללא עירוב. רק שני חריגים: כבול של צמר ופאה של שער — באלה התירו בחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה.
חידושים:
1) ראיה נוספת שפאה נכרית היא מתחת למטפחת: הרמב״ם אומר שבלי הפאה נכרית זה “גנאי לבעלה.” אם מדברים על שיטל שנושאים על הראש (כמו השיטלים שלנו), למה זה יהיה גנאי? יש לה מטפחת על הראש! אלא אם מדברים על משהו מתחת למטפחת שגורם לזה להיראות כאילו יש לה יותר שיער, אז בלי זה רואים דרך המטפחת שיש לה מעט שיער, וזה גנאי לבעלה.
2) נגד הטענה “יש לה מטפחת בכל מקרה”: מטפחת לא מסתירה שלאישה יש שיער — רואים דרך המטפחת. בתקופת חז״ל נשים היה להן שיער מתחת למטפחת, ואפשר היה לראות דרך המטפחת כמה שיער יש להן.
—
חוטי שער (חוטי שיער)
“יוצאה אשה בחוטי שער בין שלה בין של חברתה” — אישה רשאית לצאת עם חוטי שער (חוטי שיער) שקושרים על הראש, בין משיערה הגזוז שלה, בין משל אישה אחרת, בין משל בהמה.
פשט: הטעם שחוטי שער מותרים (בניגוד לחוטי צמר/פשתן שאסורים) הוא כי “אין בהן משום חציצה” — חוטי שער אינם חוצצים בטבילה (מים עוברים דרכם), ממילא אין צורך להסיר אותם למקווה, ממילא אין החשש שתישא אותם ארבע אמות.
חידושים:
1) חילוק בין זקנה לילדה: זקנה (אישה מבוגרת) שמקבלת שיער יפה צעיר — זה שבח לה (זה גורם לה להיראות טוב יותר), ממילא יש חשש שמא תראה לחברתה, וזה אסור. אבל ילדה (אישה צעירה) עם שיער מבוגר — זה לא עושה אותה יפה יותר, ממילא מותר לה.
2) “כל שהיא ארוג יוצאה בו על ראשה”: כל דבר שהוא ארוג (תפור/ארוג) מותר לשאת על הראש, כי ארוג הוא מחורר, ממילא אין חציצה, ואין חשש שתלך להראות אותו.
—
חוטין שבצוארה (חוטים על הצוואר)
“יוצאת אשה בחוטין שבצוארה ובלבד שלא תהא עונבתן כעניבת עצמה בהן” — רשאית לצאת עם חוטים על הצוואר, אבל רק כשהם רופפים (לא קשורים חזק), כי אז הם אינם חוצצים והיא לא צריכה להסיר אותם למקווה. אבל אם הם חוטים צבעוניים יפים — אסור, שמא תראה לחברתה.
—
כליל של זהב
דברי הרמב״ם: כליל של זהב — שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה, שאין דרכה להחליף ולהראות.
פשט: כליל של זהב מותר לצאת בו, אבל רק אישה חשובה.
חידוש — חילוק בין עטרה של זהב לכליל של זהב:
עטרה אכן רק לנשים חשובות, אבל היא כל כך חשובה שאפילו רבנית הולכת להראות אותה (ממילא אסור). כליל הוא “משהו באמצע” — חשוב מספיק שרק נשים חשובות נושאות אותו, אבל לא כל כך חשוב שהיא הולכת להראות אותו, ממילא מותר.
—
ציץ (תכשיט מצח) — כשקשור
“במה דברים אמורים? בשל זהב ובשטיכלא שאינו קשור בהן, אבל אם הוא של כסף או בשטיכלא שהוא קשור בהן, יוצאת בו.”
פשט: כשהחתיכות קשורות לסבכה (כובע קטן על הראש) כדי שלא יפול — אין חשש, מותר לצאת.
חידוש — שני סוגי חששות: אם החשש הוא רק שמא תפול (זה ייפול) — אפשר להתיר על ידי קשירה. אבל אם החשש הוא שמא תראה לחברתה — קשירה לא עוזרת.
—
מוך שבאזנה / שבסנדלה / שהכינה לנדתה
“יוצאת אשה במוך שבאזנה… ובמוך שבסנדלה… ובמוך שהכינה לנדתה אף על פי שאינו קשור ואף על פי שיש לו בית יד.”
פשט: צמר גפן באוזן (קשור), צמר גפן בנעל (קשור), ועד לנידה — אפילו לא קשור, אפילו עם בית יד — מותר ללכת בזה. הטעם בנידה: “אם לאו על אינו מאוס” — אף אחד לא יגע בזה כי זה מאוס.
חידוש — קטגוריה שלישית של דברים מותרים לשאת בשבת:
לא רק מלבוש ותכשיט, אלא גם דבר שמשמש את הגוף / לצורך הגוף — לא תכשיט ולא מלבוש, אבל זה שייך לגוף, ממילא זה בכלל דברים דומים שמותר לשאת. זה סוג חדש של היתר — קטגוריה שלישית.
—
פלפול וגרגר מלח (פלפל/מלח בפה)
“ויוצאות בפלפול וגרגר מלח וכל דבר שנותנין לתוך פיהם לריח הפה.”
פשט: מותר לצאת עם פלפל/מלח בפה לריח הפה. אבל לא תתננו לכתחילה בשבת — היא לא תשים זאת בשבת, כי יש גזירה של רפואה (שחיקת סממנים). לשאת מותר, אבל לשים לכתחילה בשבת אסור.
—
קיסמין שבאזניהן / רעלא / גלעקלעך / וויברורין דפרווה
“ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן” — חתיכת עץ באוזן (עגיל). “ברעלא שבצוארה או שבכסותה” — רעלאות פנינים. “גלעקלעך שבצוארה או שבכסותה” — פעמונים. “וויברורין דפרווה” — בגד שסגרים עם אבן (סוג של רוכסן/כפתור).
חידושים:
1) “פורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה”: מותר אפילו לסגור בפעם הראשונה בשבת עם אבן/אגוז (כמו רוכסן). “כתחילה” פירושו בפעם הראשונה, לא “לכתחילה.”
2) היא לא תקשור אגוז כאילו לבגד, כדי לתת אותו אחר כך לילדה — זו הערמה.
3) מטבע: לא להשתמש במטבע כרוכסן/כפתור לכתחילה, כי מטבע הוא מוקצה. אבל ואם פרפה (בדיעבד) — מותר לצאת בזה.
—
קיסם שבשיניו ובסנדלו (לגבר)
“יוצא אדם בקיסם שבשיניו ובסנדלו” — חתיכת עץ בשיניים או בנעל, מותר ללכת ברשות הרבים. “ואם נפל לא יחזיר” — אם זה נופל, אסור להחזיר אותו, כי הוא ילך לגרד חתיכה חדשה מעץ (חשש של תולש).
כלל: כל הדברים שהם קצת רפואה — מותר לשאת אותם כל עוד הם כבר משמשים את האדם, אבל לשים לכתחילה בשבת אסור.
—
מוך וספוג על גבי המכה
רמב״ם: מותר לצאת עם צמר גפן וספוג על מכה, אבל אסור לקשור חוט או משיחה עליהם, כי חוט ומשיחה חשובים ואינם בטלים למכה.
פשט: גזה, חתיכת כותנה, או ספוג על פצע בטלים לגוף — זה כמו חלק מהמלבוש. אבל חוט/שרוך שקושרים איתו הוא דבר חשוב בפני עצמו שישימו אותו אחר כך בצד, לא יזרקו אותו עם הצמר גפן, לכן הוא אינו בטל למכה.
חידושים:
1) היסוד: משהו שנמצא על המכה הוא “בטל לגוף” — זה נעשה כמעט כמו מלבוש. אבל דבר נוסף (חוט/משיחה) שהוא חשוב בפני עצמו, אינו בטל.
2) קליפת השום וקליפת הבצל על מכה — גם מותר. “כל דבר שעל גבי המכה — פותח וקושר ומותר בשבת” — מותר לפתוח ולקשור את התחבושת בשבת (כנראה קשר שאינו של קיימא).
3) פלסטרים עם תרופה (פלונים מלוכלכים ברטיה): מותר גם באלה, כי משהו ששמים על מכה לרפואה מותר.
—
סלע של גבע צנוע, ביצת החרגול, שן שועל, מסמר הצלוב
רמב״ם: מותר לצאת עם כל מיני דברים שתולים על עצמם לרפואה — אבן קטנה, ביצה של חגב, שן של שועל, מסמר של צלב.
פשט: אלה רפואות/סגולות עתיקות שנהגו לשאת על עצמם.
חידושים:
1) כלל הרמב״ם: “כל דבר שתולין אותו משום רפואה” — הרמב״ם מתנה: “הוא שיהיו רופאי אותו הזמן אומרים” — צריך להיות שהרופאים של אותה תקופה סוברים שזה עוזר. אם הרופאים אומרים שזה לא עוזר, זה סתם שטות.
2) הרמב״ם עצמו במורה נבוכים כותב שהוא לא יכול היה לעכל את הסגולות. אבל הוא אומר בבירור: “אין זה קשור למה שאני סובר” — אם באותם זמנים המומחים סברו שזו רפואה (לא רק סגולה, אלא שזה עובד), זה מותר.
3) נפקא מינה להיום: אם היום יודעים שזה לא עובד — אסור. ולא רק שאסור, זה יכול להיות אפילו אסור משום דרכי האמורי.
—
אבן תקומה
רמב״ם: אישה רשאית לצאת עם אבן תקומה (אבן סגולה לנשים הרות). גם אבן ששוקלת בדיוק כמו אבן תקומה. ולא רק מעוברת, אלא כל הנשים רשאיות ללכת בזה.
חידושים:
1) למה כל הנשים? כי לנשים שאינן הרות הן הולכות לשם נוי ותכשיט, לא כסגולה.
2) כל אישה היא בחשש שמא תתעבר — אי אפשר לדעת, לא בשבת ולא בזמן אחר. לכן זה תמיד מטרת רפואה.
—
קמיע מומחה
רמב״ם: מותר לצאת עם קמיע מומחה. קמיע הוא מומחה אם הוא ריפא שלושה אנשים (אתמחי קמיע), או שהכותב ריפא שלושה אנשים עם קמיעות אחרות (אתמחי גברא).
חידושים:
1) קמיע שאינו מומחה — לכתחילה לא הולכים, אבל פטור (פטור אבל אסור). הפטור הוא כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה — לא נשאו אותו בידיים אלא דרך מלבוש.
2) נפקא מינה מעשית: האם מותר לצאת עם זרוע של פסח בכיס נגד עין הרע? אם זו סגולה בדוקה — כן, על יסוד “יוצאה בקמיע מומחה.”
—
תפילין בשבת
רמב״ם: היוצא בתפילין — פטור.
חידושים:
1) הרמב״ם שם תפילין ליד קמיע כי תפילין דומה לקמיע — אותו יסוד.
2) פטור פירושו פטור אבל אסור — כי שבת אינה זמן תפילין, לכאורה זה לא ממש מלבוש. או אולי כי שמא יפול.
—
מנעל יחידי — מי שיש לו מכה ברגל
רמב״ם: מי שיש לו מכה ברגל רשאי לצאת עם נעל רק על הרגל הבריאה. אבל מי שיש לו המכה לא יצא עם נעל אחת (על הרגל החולה).
חידוש: כשהולכים עם נעל אחת זה מוכח שיש לו נעל — למה הולך רק עם אחת? יש חשש שזה ייפול (שלא יפול) או שזה לא נוח והוא יסיר אותו וישא אותו.
—
קטן במנעל גדול / אשה במנעל רפוי
רמב״ם: ילד לא יצא עם נעל גדולה (תיפול). אישה לא תצא עם נעליים רופפות או חדשות קשות (תסיר ותישא).
חידוש: אבל חולצה גדולה על ילד — כן, כי היא לא נופלת.
—
הקיטע (קטוע רגל) — קב שלו, קטמין
רמב״ם: אדם עם רגל קטועה רשאי לצאת עם ה״קב” שלו (סוג של תותבת/רגל מלאכותית) ו״קטמין” (סוג של נעל/תמיכה).
חידוש: הקיטע לא הולך על הקביים שלו (קביים?) כי הם ייפלו — הם לא קשורים, הם
דבר נוסף.
—
אפיקוריין — בעל החטטין
רמב״ם: אנשים עם פצעים (חטטין) על הראש רשאים לצאת עם “אפיקוריין” — חתיכות פשתן/צמר שצבעו וקשרו. אבל רק אם כבר הלכו בזה לפני שבת.
חידושים:
1) “שצבען וקשרן” — צבעו וקשרו אותם, אז זה ניכר שזה נעשה לראש — זה נעשה סוג של “כובע.”
2) אם לא צבעו/קשרו אותם — זה סתם חתיכת צמר גפן על הראש, לא מלבוש, לכן אסור.
3) חריג: אם הוא כבר הלך בזה קודם (אפילו בלי צביעה/קשירה) — זה כבר נעשה “הכובע שלו,” המלבוש שלו, ומותר. היסוד: קביעות — כשמשהו נעשה קבוע כמלבוש/רפואה, זה נעשה מותר.
—
סק עבה, סגוס עבה, יריעה, חמילה — מפני הגשמים
רמב״ם: “יוצאין בסק עבה, או בסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה מפני הגשמים. אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת מפני הגשמים.”
פשט: מותר לצאת בשבת עם חומרים גסים שונים (שק עבה משיער, שמיכת צמר עבה, בד ארוג גס, חמילה) כדי להגן מגשם. אבל לא עם ארגז (תיבה), סל (קופה), או מחצלת.
חידושים:
1) החילוק הוא דרך מלבוש: כל הדברים המותרים הם משהו שאפשר להתעטף בו כמו טלית — לובשים אותו על הגוף. סק עבה אמנם לא מלבוש רגיל, אבל אפשר ללבוש אותו (כמו שק ואפר). אבל תיבה, קופה, מחצלת אינם בגדר מלבוש כלל — אי אפשר להתעטף בהם, זה רק כמו מטריה שמחזיקים מעל הראש.
2) שאלה לגבי ניילון על הכובע בשבת: זו מחלוקת גדולה בפוסקים. ניילון על הכובע יותר דומה לקופה — זה לא משהו שמתעטפים בו, זה לא סוג של בגד, אלא חתיכת ניילון שנמצאת על הכובע.
—
כסתות (כריות) — רכים ודקים לעומת קשים
רמב״ם: “הכר והכסת — אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש. אם היו קשים — הרי הן כמשא ואסורים.”
פשט: כריות רכות, דקות מותר לשאת על הראש דרך מלבוש. כריות קשות הן כמו משא ואסורות (אבל לא חייב).
חידושים:
1) למה רק “אסורים” בקשים ולא “חייב”? כי האדם לובש אותם (מלביש), זה חתיכת בגד — עדיין אפשר ללבוש אותם. זה רק סוג של מלבוש שבדרך כלל לא לובשים. לכן זה פטור אבל אסור — לא מספיק דרך מלבוש כדי להיות מותר, אבל לא מספיק דרך משא כדי להיות חייב.
2) תיבה וכיפה — דיון בגדר מלבוש: תיבה או כיפה אינם משהו שאפשר להתעטף בהם — הם לא מכסים ראשו ורובו בדרך מלבוש. זה לא דרך מלבוש, לא דרך משא — זה שינוי, ולכן פטור.
—
הלכה י״ח: זוגין, פעמונים, חותם של עבד
רמב״ם: “יוצאין בזוגין הארוגים בבגדים. ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו, אבל לא בחותם של מתכת.”
פשט: מותר לצאת עם פעמונים שארוגים בבגדים. עבד רשאי לצאת עם חותם חרס (סימן עבדות) על הצוואר, אבל לא עם חותם מתכת.
חידוש: חותם של מתכת — “שמא יפול ויבוא להוציאו” (יש לו ערך, הוא יקח אותו). חותם של טיט — אם זה נופל, זה נשבר, הוא לא יקח אותו.
—
המתעטף בטליתו ומקפלה — טלית מקופלת
רמב״ם: “המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו — אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם כיוון לשנותו בהם כמנהג אנשי המקומות, מותר.”
פשט: מי שמתעטף בטליתו, אבל מקפל אותה ומחזיק אותה בידו/על כתפו — אם הוא עושה זאת רק כדי שהקצוות לא יקרעו/יתלכלכו, אסור. אם זה מנהג המקום ללכת כך, מותר.
חידוש:
כשהמנהג ללכת כך עם טלית, זו דרך מלבוש — מלבוש יפה שבא מקופל. כשזה לא המנהג, זה פטור אבל אסור — זה מלבוש (לא חייב), אבל לא מספיק דרך מלבוש (אסור מדרבנן). זה ה״מקרה האמצעי” — חצי מלבוש, חצי משא.
—
היוצא בטלית מקופלת — חייב; סודר שעל כתפו — מותר
רמב״ם: “היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו — חייב. אבל היוצא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו — מותר.”
פשט: טלית מקופלת שמונחת על הכתפיים (לא לבושה) — חייב, כי זו דרך משא. אבל סודר (צעיף/מטפחת) על הכתפיים — מותר, אפילו בלי חוט קשור לאצבע.
חידושים:
1) נימא קשורה באצבעו: בדרך כלל היו קושרים חוט מהצעיף לאצבע כדי שלא ייפול. הרמב״ם אומר שאפילו בלי זה מותר — כי דרך הסודר היא ששמים אותו כך על הכתפיים, זה לא נופל.
2) חילוק בין טלית מקופלת (חייב) לסודר (מותר): טלית מקופלת על הכתפיים בכלל לא לבושה — זו פשוט נשיאה. סודר על הכתפיים הוא דרך לבישה — כך הולכים עם סודר.
—
סודר שאינו חופה ראשו ורובו
רמב״ם: “וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו — אסור לצאת בו.”
פשט: סודר שקטן מדי לכסות ראשו ורובו אינו מלבוש ואסור לצאת בו.
חידושים:
1) השיעור של ראשו ורובו הוא מה שהופך סודר למלבוש. סמרטוט קטן שלא מכסה מספיק — זה לא דרך מלבוש.
2) חילוק בין שאל, סודר, סבניא: שאל הוא מלבוש שהולך על הצוואר — כמלבוש הוא לא צריך להיות חופף ראשו ורובו. סודר אינו מלבוש, זה מטלית/סמרטוט — לכן הוא צריך להיות חופף ראשו ורובו כדי להיחשב כבגד. אז יהודים השתמשו במטפחת כיס, ובשבת עטפו אותה סביב הצוואר — השתמשו בהיתר אפילו בלי ראשו ורובו כשזה נעשה שאל.
—
סודר צר — עושים אותו כמו אבנט (חגורה)
רמב״ם: “ואם הוסיף עליו… צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.”
פשט: מטלית צרה/מטפחת שלא יכולה לכסות ראשו ורובו — אפשר לקשור אותה למטה כמו חגורה, ואז מותר לצאת.
חידוש: הדין של ראשו ורובו הוא רק כשרוצים להשתמש בזה כמו טלית/צעיף. חגורה היא קטגוריה נפרדת של מלבוש. הוא אומר “כמו אבנט” — זה לא ממש אבנט, אלא זה מתפקד כמו אחד.
—
טלית עם חוטים ארוכים (רצועות)
דברי הרמב״ם: טלית שיש לה בקצוות רצועות (חוטים ארוכים), אף על פי שהן חוטין ארוכין — הרי הן אינם נוי לטלית, אבל הרי הן בטלים לגבי הטלית.
פשט: אפילו שזה לא לנוי, החוטים הארוכים בטלים לבגד, ואין צורך לדאוג שנושאים חבילת סחורה.
חידוש: עיקר ההיתר אינו כי זה קשור לבגד, אלא כי זה בטל לבגד — האדם לא מתייחס לזה, זה כמו חלק מהבגד.
—
טלית עם ציצית שאינה כהלכתה — חייב
דברי הרמב״ם: “היוצא בטלית שאין בה ציצית כהלכתה — חייב, מפני שדעתו עליהם עד שישלים חסרונם להיותן ציצית.”
פשט: טלית שיש בה ציצית אבל היא לא כשרה — האדם חייב על הוצאה, כי יש לו בדעת לתקן את הציצית, ולכן הם לא בטלים לבגד.
חידושים:
1) דעתו עליהם גורם שזה לא בטל: בחוטים ארוכים רגילים (רצועות) אין מקפידים, ממילא הם בטלים לבגד. אבל בציצית פסולה — מכיוון שיש לאדם בדעת לתקן אותם, זה לא בטל לבגד. זה נמצא שם כמו משהו חיצוני שהוא גורר עמו, וזה משא.
2) קשירה אינה מספיקה להיתר: דברים שקשורים לבגד — זה לבדו אינו היתר. ההיתר הוא רק כשזה נעשה ממילא חלק מהבגד (בטל). מכיוון שהציצית בוודאי קשורה, אי אפשר לחתוך אותה באמצע שבת — בכל זאת חייב. קשירת משהו לבגד עוזרת רק לחששות של יפול/יבוא להוציא (חששות דרבנן), אבל דבר שאינו בגד נשאר אסור מדאורייתא אפילו קשור.
3) דרך הוצאה לעומת דרך לבוש: אם זה בטל לבגד, זו דרך לבוש (מותר). אבל אם זה לא בטל — כי הוא צריך את זה למחר, חיצוני לבגד — זה חיצוני, משא.
—
ציצית כשרה — נוי הבגד
דברי הרמב״ם: “טלית שיש בה ציצית כהלכתה — מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה. הלא אין הציצית אלא נוי הבגד ותכשיטו, כמו האמרא.”
פשט: ציצית כשרה היא כמו נוי הבגד — כמו אמרא (תוספת יפה לבגד), כי ההלכה אומרת שכך צריך לבוא בגד.
חידושים:
1) לא מצווה מתירה, אלא נוי הבגד: הרמב״ם אומר במפורש שאי אפשר לומר שמצוות ציצית מתירה — כי מצות עשה שאין בה כרת אינה דוחה שבת. הסיבה שמותר ללכת עם ציצית בשבת היא כי זה נוי הבגד.
2) אבל המצווה מחליטה אם זה נוי: כשציצית כשרה, זה מגדיר אותה כנוי הבגד. אבל כשהיא פסולה, זה לא נוי. אז כשרות המצווה קובעת אם זה נוי או לא.
3) מקרה של עם הארץ / שייגעץ: מה לגבי עם הארץ שלא יודע שהציצית שלו פסולה, ואין לו דעת לתקן? אצלו זה אולי נוי הבגד, כי הוא לא מתייחס לכשרות — הוא רק רוצה את המראה. ממילא זה בטל לבגד, ומותר בשבת. זה נדון האם זה סובייקטיבי או אובייקטיבי.
4) נפקא מינות:
– אישה עם טלית בשבת: אישה שאינה מחויבת בציצית — אצלה זה אולי לא נוי הבגד, והיא לא תצא בזה בשבת.
– גוי שרוצה להתגייר: אם הוא הולך עם ציצית, הוא “ממילא נפשך כלי”: מצד שהוא גוי, ציצית היא משא (כי אצלו זה לא נוי הבגד), והוא לא שובת.
[דיגרסיה: ציצית בלילה]
אין חיוב ללכת עם ציצית בלילה. הטעם האמיתי שחסידים הולכים עם ציצית בלילה אינו כי זה חיוב הלכתי, אלא כי כתובה סגולה (קדושת יום טוב) שכששוכבים בלילה צריך ללכת עם ציצית. אבל בלילה כשלא ישנים (כמו בחתונה כשרוקדים) אין שום ענין.
טוענים שציצית היא “מדים” בעולם החסידי. אבל זה נדחה: אם אומרים לאדם שהציצית שלו פסולה, הוא מיד מוריד אותה — זה מוכיח שהוא לא הולך רק כי זה מדים, אלא כי הוא חושב שזו מצווה.
—
הלכה: חייט במחט התחובה בבגדו (בעלי אומנות)
דברי הרמב״ם: “לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירוא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו.”
פשט: בעלי מלאכה שונים לא יצאו בשבת עם כלי העבודה שלהם במקומם הרגיל.
חידושים:
1) “לא יצא” — מדרבנן, לא מדאורייתא: הלשון “לא יצא” מראה שמדאורייתא הוא פטור, כי זה לא כדרך המוציאין — אף אדם רגיל לא נושא כך. אבל מדרבנן אסור.
2) “אפשר יוצא דרך אומנותו” — למה הוא פטור? לבעל המלאכה עצמו זו הדרך שלו — הוא הולך כך! התירוץ: “שלא הוציא כדרך המוציאין” — לא מסתכלים על הרגל של האדם הספציפי, אלא על דרך כל אדם.
3) מה לגבי מי שאינו בעל מלאכה? לחייט זה “קרוב יותר” (קרוב יותר לחיוב) כי זו הדרך שלו, אבל אפילו הוא פטור מדאורייתא.
4) ממד מוקצה: אפילו בלי איסור ההוצאה, כל הכלים האלה מוקצה בשבת, וזה גם משא ומתן בשבת.
—
כיס (כר/כרית) — מלאכה שאינה צריכה לגופה
חידושים:
1) בכיס (כר) הרמב״ם אומר “אין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת” — כך נושאים כיס.
2) מלאכה שאינה צריכה לגופה בהוצאה: הוא לא רוצה לשאת את הכיס, אלא “כדי שלא יתלכלכו בגדיו” — הוא צריך אותו רק כדי שבגדיו לא יתלכלכו. זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לפי הרמב״ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
3) קושיא: למה הרמב״ם מביא את הענין של מלאכה שאינה צריכה לגופה דווקא כאן, כשכבר היו לו מקרים דומים קודם? זו נשארת קושיא פתוחה.
—
דבר שאינו מתכוון לעומת חוט שתלוי מטלית
חידושים:
1) הגדרת דבר שאינו מתכוון: דבר שאינו מתכוון הוא רק כשעושים מעשה אחר, ודרך צד יכולה לצאת מלאכה (כמו גרירת ספסל שיכול לחרוש את האדמה). אבל כשמישהו נושא בגד והבגד יש בו משהו שתלוי — הוא לא עושה “משהו אחר,” הוא נושא את הבגד עם כל מה שיש בו. זה לא דבר שאינו מתכוון.
2) “לא אכפת לי” אינה ההגדרה: אי אפשר לומר “אני לא מתכוון לשאת את החוט” כשנושאים את הבגד שהחוט הוא חלק ממנו. המשל: אם מישהו נושא מעיל והוא שר כשהוא הולך — אי אפשר לומר “אני לא מתכוון לשיר, אני רק מתכוון לשאת.”
—
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים
דברי הרמב״ם: “המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים — כיצד יעשה? לובשן כדרכו, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס, וחוזר ויוצא ולובשן וחוזר ויוצא עד שמכניסן כולן.”
פשט: מי שמוצא תפילין ברשות הרבים בשבת — ילבש את התפילין כדרכו, ייכנס הביתה, יסיר, ויצא שוב וילבש את הזוג הבא, עד שיכניס את כולם.
חידושים:
1) רק זוג אחד בכל פעם: הוא לא יכול ללבוש יותר מזוג אחד בכל פעם, כי זה לא היה “דרך לבושה.” רבן גמליאל אומר שאפשר שני זוגות בבת אחת, אבל הרמב״ם לא פוסק כך.
2) ואם היו הרבה: כשמוצאים הרבה תפילין שאי אפשר ללבוש את כולם דרך מלבוש, צריך להישאר שם עד מוצאי שבת (מחשיך עליהם). בפחד מגויים — לכסות וללכת. בפחד מליסטים — לשאת פחות פחות מארבע אמות או למסור מאחד לשני.
3) שאלה על חיוב מחשיך עליהם: כמה חזק החיוב להישאר שם? לאדם אין חיוב על כל השמות בעולם — למה יבטל את עונג שבת, סעודה וכו׳ לתפילין של אחר?
4) למה לא מיד פחות פחות מארבע אמות? לכתחילה צריך להחשיך, ופחות פחות מארבע אמות רק כשיש סכנה (ליסטים). זה מראה שפחות פחות מארבע אמות צריך היתר מיוחד.
—
רצועות קשורות כתפילין
דברי הרמב״ם: “כשהיו בהן רצועות קשורות כתפילין, שבודאי תפילין הן.”
פשט: ההיתר ללבוש תפילין בשבת הוא רק כשרואים רצועות קשורות כתפילין, שמוכיח שאלה באמת תפילין.
חידושים:
1) סברת הרמב״ם: אולי קורה שמישהו עושה קמיע שנראה כמו תפילין. בלי רצועות קשורות אי אפשר להיות בטוחים.
2) קושיית הראב״ד: אדם לא טורח לעשות קמיע כעין תפילין — זה לא חשש ריאליסטי.
3) תירוץ: הרמב״ם מדבר על זמני הגמרא, כשתפילין היו עורות פשוטים — לא הקופסאות המסודרות שלנו עם שי״ן. במציאות כזו החשש מקמיע הוא ריאליסטי.
—
מוצא ספר תורה
דברי הרמב״ם: “המוצא ספר תורה — יושב ומשמרו ומחשיך עליו. אם בא סכנה — מניחו והולך לו. אם היו גשמים יורדים — מתכסה בעור ונכנס בה.”
פשט: בספר תורה אי אפשר ללבוש אותו דרך מלבוש, ממילא צריך לשבת ולשמור עד מוצאי שבת. בסכנה — ללכת. בגשם — להתעטף בעור של ספר התורה ולהיכנס לעיר.
חידושים:
1) חילוק בין ספר תורה לתפילין — “יושב ומשמרו”: בספר תורה כתוב “יושב” — הוא צריך לשבת ולהחזיק אותו, לא להניח אותו על הרצפה. בתפילין מותר להניח אותם. החילוק: בתפילין יש את העצה של לבישה, אבל בספר תורה אין עצה, ממילא עושים את זה חזק יותר.
**2) ההיתר של גשם — מתכסה ב
עור: לכתחילה צריך לשבת ולחכות עד מוצאי שבת. אבל כשההמתנה תאבד את ספר התורה (דרך גשם), אז** מופעלת העצה של לבישה — זה היתר דחוי שמופעל רק כשיש הפסד. זה לא שגשם עצמו מתיר — אנשים רגילים לא לובשים דברים כאלה. זה פטור אבל אסור שנעשה מותר רק כשיש צורך הצלת ספר התורה.
—
לא יצא חייט במחטו ערב שבת סמוך לחשכה
דברי הרמב״ם: “לא יצא חייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשכה, שמא ישכח ויצא בהם בשבת. וחייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, שמא יש שם דבר שכוח ויצא בו בשבת.”
פשט: חייט לא יצא עם המחט שלו, וסופר עם הקולמוס שלו, ערב שבת סמוך לחשיכה — כי הוא ישכח ויצא איתם בשבת. חייבים לבדוק את הבגדים ערב שבת.
חידושים:
1) “חייב” — לשון חזקה: הרמב״ם משתמש ב״חייב אדם למשמש” — זה חיוב ממשי, לא סתם עצה טובה. הטעם: אם ישכח משהו בכיס, יעבור על הוצאה בשוגג.
2) מנהג לבדוק כיסים ערב שבת: בגד שבת (בגדים מיוחדים לשבת) אולי אפילו טוב יותר, כי אז אין החשש שמשהו נשאר בכיסים. זה גם הטעם למנהג שקוראים בבית הכנסת ערב שבת על דברים שונים.
—
ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה
דברי הרמב״ם: “ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה, הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת — אינו שוכחן.”
פשט: תפילין כן מותר ללכת איתם ערב שבת עם חשיכה, כי חייבים לממשש בתפילין בכל עת (לא להסיח דעת מהם), ממילא לא ישכח אותם.
חידושים:
1) שוכח ויוצא — מה הוא עושה? אם הוא כן שכח והוא יצא בשבת עם תפילין — צריך לכסות (לכסות אותם) עד שיגיע הביתה, ושם להסיר.
2) שני טעמים לכיסוי: (א) זלזולא דשבתא — שאנשים לא יראו שמישהו הולך בשבת עם תפילין, כאילו הוא לא מאמין ששבת עצמה מספיקה כ״אות.” (ב) שיסיר אותם בבית — לא עושים שיסיר אותם ברחוב (כי זו תהיה בעיית הוצאה), אבל בבית בוודאי יסיר אותם.
3) “מכסה” לפי הרשב״א: “מכסה” פירושו שיכסה אותם בידו — מרגע שהוא נזכר, צריך להראות שהוא מודע לכך.
4) היתר מתעסק: לפי תוספות, כשמישהו שכח לגמרי שהחפץ שם, ההיתר הוא מתעסק — לא דבר שאינו מתכוון, אלא מתעסק (הוא בכלל לא ידע שהוא עושה מעשה הוצאה).
5) תפילין עד זמן השבת: צריך ללכת עם תפילין עד הזמן (סמוך לשבת), כי דווקא אז מראים ששבת היא “אות” — כשמסירים תפילין סמוך לשבת. אם הסירו תפילין חמש עשרה דקות אחרי שחרית מוקדם בבוקר, לא “ניכר” ששבת היא אות.
—
סיום פרק י״ט
פרק י״ט הוא בעיקר סוף הלכות הוצאה (נשיאה בשבת). הפרק הבא (כ׳) יהיה על שבות — פרק קצר יותר.
—
פרק כ׳: שבות
הקדמה: פרק כ׳ עוסק בשבות — דברים שחכמים אסרו בשבת אף שאינם מלאכה מדאורייתא. אלה גזירות שנועדו לשמור על אופי השבת ולמנוע מעשים שעלולים להוביל לאיסורים.
עקרונות כלליים:
1) הגדרת שבות: שבות הם דברים שאסרו חכמים כדי:
– למנוע בלבול בין חול לשבת
– למנוע שמא יבוא לידי איסור דאורייתא
– לשמור על אופי המנוחה של שבת
2) חומרת שבות: אף שזה דרבנן, חכמים החמירו בשבות כי זה יסוד שמירת השבת.
—
דוגמאות לשבות:
1) טלטול מוקצה: דברים שאסרו חכמים לטלטל בשבת.
2) עשיית צרכים: דברים שנראים כמו הכנה לאחר שבת.
3) משא ומתן: אסור לעסוק במסחר בשבת.
4) אמירה לגוי: בדרך כלל אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת.
—
סיכום כללי של הלכות הוצאה (פרקים י״ב-י״ט):
הלכות הוצאה הן המורכבות ביותר מכל ל״ט מלאכות. הן כוללות:
1) עקרונות יסוד:
– הגדרת רשויות (רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית, מקום פטור)
– הגדרת מלאכת הוצאה (עקירה והנחה)
– שיעורים
2) דיני מלבוש ותכשיטים:
– מה נחשב מלבוש ומה נחשב משא
– דיני תכשיטים לגברים ולנשים
– גזירות שמא יסיר ויישא
3) עקרונות חשובים:
– בטל לגוף / בטל למלבוש
– דרך מלבוש לעומת דרך משא
– סובייקטיבי לעומת אובייקטיבי בהגדרת תכשיט
– קביעות — כשדבר נעשה קבוע הוא משנה את מעמדו
4) יישומים מעשיים:
– מה מותר לצאת בו בשבת
– כיצד לטפל בחפצים שנמצאו ברשות הרבים
– דיני עירוב
—
סיום:
הלכות אלו מלמדות אותנו על הרוחניות של שבת — שאפילו דברים שנראים פשוטים כמו נשיאת חפץ יכולים להיות בעלי משמעות עמוקה. השבת אינה רק הימנעות ממלאכה פיזית, אלא יצירת מרחב של קדושה ומנוחה רוחנית.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק י״ט – כלי מלחמה ותכשיטים
הקדמה: סיום הלכות הוצאה
טוב. אנחנו לומדים הלכות שבת ברמב״ם, פרק י״ט, הפרק התשע עשרה.
ארבעת הפרקים האחרונים היו הר של הוצאה, וכבר דיברנו שרוב ההלכות בהלכות שבת, גם במסכת שבת, בערך, הן הוצאה. אני מתכוון שהוצאה יש לה יותר פרקים מכל שאר ל״ט מלאכות ביחד, גם בגמרא זה כך, ממש חצי משבת ואחוז גדול מעירובין הם ענייני הוצאה.
רבי יצחק אמר שכן הוצאה היא המלאכה הכי רוחנית, לא מרגישים שעושים משהו, בסך הכל רק הזזנו משהו, אבל עשינו משהו.
וכבר כיסינו את רוב הלכות הוצאה, זה הפרק האחרון של הלכות הוצאה. הפרק הזה ידבר על הוצאה שקשורה לבגדים. אתמול למדנו הלכה שכאשר אחד נושא אדם חי במיטה, המיטה טפלה לו, בגדים בוודאי טפלים לאדם, בגדים זה נקרא הוצאה.
אבל יש בגדים שאינם בגדים אמיתיים, כמו שנראה בפנים. יש להם דין בגדים, אפילו הולכים בהם תמיד, אבל זה יותר כמו תיק, נאמר תיק, אישה יכולה להסתכל עליו כאילו זה חלק ממנה שהיא הולכת לבושה בו, אבל זה לא, כי זה לא בגד. ויש דברים שזה כן בגד, אבל יש חשש שיישאו אותו.
אבל לפני שנלמד את הפרק בפנים, צריך להודות לספונסרים של השיעור, והיהודים שתומכים בשיעור שלנו, אנחנו מפיצים את השיעור בראש וראשון, הספונסר הראשי ידידנו ר׳ יואל אליעזר וועצבערגער.
הם השותפים האמיתיים שהם מספקים את היהלומים לשיעור, היהלומים המסוימים, הגשמיים, ו״זבח ששון שמחה ויעלזו יחדו”, צריך להיות יכולים להראות למי, אנחנו מראים לכולם מי מממן את השיעור שלנו, ועל זה מותר בשבת, כי בשבת אסור להקליט ואי אפשר לתת כסף, אז זה שיעור שבועי.
אוקיי, זה כבר חתיכת תורה יפה, כל עוד מוציאים מזה שבח לספונסרים זה טוב. אם לוקחים את זה ברצינות, אני לא יודע כמה זה מדויק מכל הצדדים, אבל זה בסדר.
הלכה א: כלי מלחמה בשבת
הרמב״ם מתחיל את הפרק עם כלי מלחמה. אז, לא מדברים כאן בשעת מלחמה, כי את זה כבר היה לנו ב, אני מתכוון בפרק השלישי כבר היה לנו הלכות של מלחמה בשבת. מלחמה, כן, בפרק ב׳ היה סכנת נפשות. שם בסוף עמד כתוב מתי מותר לצאת למלחמה ומתי לא, אם גויים באים בגלל כסף, או כשגויים נכנסים בגבול לארץ ישראל, צריך לצאת למלחמה. אז בוודאי מותר ללבוש את כל כלי המלחמה.
מדברים כאן כשעושים את זה לא כי זו מלחמה, אלא כי יש דבר כזה, אפשר לפעמים לראות חייל לשעבר שהוא מאוד גאה והוא לובש את בגדיו, את בגדיו הצבאיים. אז, עכשיו יש הלכה.
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם כך, “כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת”. אסור לצאת עם כלי מלחמה בשבת.
פירוש: “אין יוצאין” – פטור אבל אסור מדרבנן
ויש שני מיני כלי מלחמה. יש כלי מלחמה שהם דרך מלבוש. קודם כל אסור בכלל. “אין יוצאין” פירושו, למדנו את זה, “אין יוצאין” פירושו לא יוצאים מדרבנן. “אין”, לא חייב, אלא “אין”, כמו פטור. את החילוק הזה לא… כן, וזה מדרבנן.
מדרבנן, לכאורה לא ברור למה הרמב״ם אומר על זה, אומר את זה. יכול להיות כי יש גם ענין של שמא יוליך ויביאנו. דבר של מלחמה גם לא… בואו נבין. דבר רגיל שלובשים, חולצה… אה, מדים זה בוודאי. מדברים על כלי מלחמה, לא אומרים בגדי מלחמה. חולצה, כל דבר שהוא חולצה שהיא דרך מלבוש בגמרא, חולצה היא חולצה רגילה. נאמר כך, חולצה רגילה שהולכים בה כל יום זה בוודאי לא שאלה. מותר. אני חושב שזה מדים. זה שזה ירוק צבאי לא הופך את זה לחולצה. בשבת, צריך ללכת בכבוד שבת, זה נושא אחר.
דבר שהוא תכשיט, כלומר יש מדרגה שנקראת תכשיט, תכשיט. אפשר לומר את התיק שלך, דרך אגב, אני לא יודע, יכול להיקרא תכשיט, אפשר להוציא אותו רק מדרבנן, אפשר ללכת עם תיק. יש איסור דרבנן, כי כך כתוב שמראים אותו לשני, זה שמא. שמא הוא יוריד אותו ויישא אותו כראוי ברשות הרבים וכדומה.
החילוק בין כלים שהן דרך מלבוש לכלים שאינן דרך מלבוש
יש דברים אמצעיים. דברים אמצעיים הם דברים שהם קודם כל, יש בגדים שאינם ממש בגדים, למשל שריון של מלחמה שהולכים לראות, על זה אומר הרמב״ם פטור. אחר כך יש דברים שאינם בגד כלל, אבל זה עדיין יכול להיות תכשיט.
אם, צריך לומר לפני זה היתה מחלוקת במשנה, אם אחד חושב ש, כמו שאומרים אישה עם תיק, גבר הולך עם חרב, אפילו הוא מחזיק את החרב בידו, או שהוא שם אותה על חגורתו, זה לא לבוש, זה תכשיט, אז יש איסור דרבנן ללכת עם זה, או איסור דאורייתא, לפי מה שהרמב״ם פוסק.
דוגמא: הסיקים והחרב שלהם
היה שערורייה גדולה על הסיקים (Sikhs), כן, סיק זה סוג של דת, דת ערבית, הם תמיד מסתובבים עם חרב, והם מסתכלים על זה כאילו זה הלבוש שלהם, צריך ללכת כך, זו שאלה… זה מאוד יקר להם, דבר דתי גדול. זה חלק מהלבוש. אוקיי, זה לא נכנס, אין הבדל, אבל רואים דבר כזה שחרב היא חלק מהלבוש, האדם הולך עם חרב כי כך הוא תמיד נראה, לא כי הוא צריך להשתמש בחרב.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים: האם חרב היא תכשיט?
זו המחלוקת במשנה. לפי מה שיש מי שאומרים, אבל כאן אצל חרב, שכאן יש אותו תנא במשנה שאמר… שחרב היא תכשיט? כך אומר מי שמביא… רבי אליעזר אמר שזה תכשיט, אבל החכמים אמרו לא, לימות המשיח לא יצטרכו את זה, זה לא תכשיט, סתם בדיעבד בכלל שצריך ללכת עם חרב. אדם לא הולך עם חרב בתורת תכשיט, וכך אמרו החכמים. אבל זה בדיעבד, זה… זו הוכחה שלימות המשיח לא יצטרכו, יודעים שזה בדיעבד.
המשך לשון הרמב״ם: החילוק בין שריון לרומח וסייף
אוקיי. אני רק… רציתי עכשיו לומר, כדי שיהיה ברור, הרמב״ם אומר, ההבדל הוא שכל כלי מלחמה, אין הבדל אם זה תכשיט, זה חתיכת לבוש, זה… אבל אם זה מדים שזה לגמרי לבוש לא מדברים, כלי מלחמה פירושו כבר דברים… דברים של מלחמה. אבל לכתחילה אסור אף אחד מהם.
אומר הרמב״ם גם: “כל כלי המלחמה”, ציוד המלחמה, “אין יוצאין בהם בשבת”, אם אחד… אם כן יצא, כבר יש הבדל כזה: “אם היו כלים שאינן דרך מלבוש”, אם הם סוג כלים שלובשים, זה כבר לא בגדים רגילים, “כגון שריון”, שריון. שריון זה בגד כזה שעושים ממתכת, מחתיכות מתכת, שחרב לא תיכנס כל כך בקלות. “וכובע”, כובה. לפעמים היו כותבים כובע עם קו״ף. “ומגפיים” זה מגפיים, מגפיים, אבל גם עשויים מברזל, שהם דברים שלא הולכים בהם בדרך כלל.
שאר הרגליים שזה על הבגדים, יש רק פטור. לכתחילה… רגליים שזה על הרגליים, כן. כן, כן, כן. חשבנו שאתה לא יודע את המשמעות של מגפיים. בעברית המשמעות היא מגפיים. אני לא יודע אם מגפיים פירושו מגפיים. יכול להיות שמגפיים פירושו משהו סוג של שריון שקושרים לרגליים. כן, מדברים שכל שלושת הדברים הם סוג של שריונות. כן, כן, זה לא בגד, הבגד האמיתי. זה שריון ששמים, לובשים אותו.
אבל זה לא דרך מלבוש, זה לא בגד. זה לא בגד. זה לא בגד. האם הולכים עם חולצת ברזל? מי שפעם ראה הולך עם חולצת ברזל? זו לא חולצה. זה שריון. לובשים אותו על הגוף כמו חולצה, אבל אין לזה שום קשר לחולצה. זה משהו…
טעם הדין: פטור אבל אסור
המפרשים אומרים למה פטור אבל אסור? או כי זה לא דבר שהולכים בו בדרך כלל כמו לבוש, או כי זה מראית עין, זה נראה כאילו הוא ערני, כאילו הוא הולך למלחמה. בשבת הולכים למלחמה רק כשיש חירום. אז, בסדר. אבל זה לא כמו סתם שהולכים, כמו מדים. זה דבר שלא נקרא לבוש רגיל. בדרך כלל אדם לא הולך לבוש בבגדי ברזל. זה מאוד כבד, זה מאוד כבד. זה לא בגד.
הולכים בזה רק בגלל… בגלל… מה שזה מביא, התועלת שזה מביא שזה חתיכת שריון. פטור, אבל לכתחילה זה לא חייב, כי זה בגדר לבוש, לובשים אותו על עצמם, אז זה לא בדרך הוצאה, אבל לכתחילה לא הולכים.
כלי זיין שאינו דרך מלבוש – חייב
אבל “יוצא בכלי זיין שאינו דרך מלבוש”, ציוד מלחמה אחר שלא לובשים על עצמם, אלא מחזיקים, אפילו נאמר קושרים אותו על עצמם, אבל זה לא לבוש, “כגון רומח וסייף וקשת”, סוגי חרבות או קשתות, “ואלה וטריס”, אלה וטריס פירושו שהם שריונות שמחזיקים בידיים, או וקשת ואלה וטריס הם שלושה סוגי שריונות, הקודמים הם שלובשים, אבל כאן זה שריון שמחזיקים בידיים, “הרי זה חייב”, הוא חייב, כי זה נקרא נשיאה כראוי, כי זה לא לבוש, אז זה משא שנישא כראוי, הוא חייב על זה.
קושיית הלחם משנה: הרמב״ם סובר כשמואל, איך פוסק כחכמים?
שואל הלחם משנה קושיא יפה למטה מהלחם משנה, שבגמרא יוצא שזו מחלוקת רבי אליעזר והחכמים, כן, רבי אליעזר אמר שזה לבוש, יש לו אפילו פסוק “הודך והדרך”, כן, הגמרא אומרת שזה קשור שלומדים פשוטו של מקרא, מי שלומד פשוטו של מקרא פירושו שכתוב בפסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”, רואים שחרב היא יופי לגיבור.
אבל הגמרא אומרת שיש שם רב ספרא או רב כהנא, אחד מהם אמר שהוא לא ידע שזה פשוטו של מקרא, מה פירוש לא זה, זה פירושו דברי תורה, בכלל לא יפה ללכת עם חרב, בכלל יפה למי שיודעים תורה, זה בדרך משל, שבדיוק כמו שגוי יחשוב שחרב יפה, אנחנו יודעים שהתורה יפה, לא חרב, כך אומרת הגמרא.
אבל בכל מקרה, הגמרא אומרת גם שזה החכמים אומרים “הרי אומר וכתתו חרבותם לאתים”, ומה עונה רבי אליעזר על זה? אומרת הגמרא שרבי אליעזר סובר כמו שמואל, ששמואל סובר ש״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, יוצא שבימות המשיח גם יצטרכו חרב, כי עדיין ינצחו את המלחמות, זה לא אומר שלא יהיו מלחמות.
אז שואל הלחם משנה קושיא, שהרמב״ם סובר דוקא כמו שכולם יודעים שהרמב״ם סובר כמו שמואל, שימות המשיח יהיה עולם כמנהגו נוהג, רק היהודים ינצחו את המלחמות, לא הגויים, אז איך הוא יכול לפסוק כאן כמו החכמים שאסור ללכת עם חרב בשבת? לכאורה צריך כן ללכת עם חרב בשבת.
אבל הרבי אמר כן שתהיה מנוחה ויוכלו ללמוד, פירוש יוכלו כבר להניח את החרב. הגמרא אבל אומרת שאפשר כן ללכת עם החרב בשבת. נו, צריך לעמוד לפי הגמרא כן. אני צריך לחלוק עם הגמרא קצת על זה. צריך לדעת, לפי מה שאתה אומר, האם מותר ללכת עם גמרא בשבת. אם זה כן תכשיט, זו החרב האמיתית.
הלכות שבת פרק יט: דיני יציאה בכלי מלחמה, סנדל המסומר, ותכשיטים
הלכה ב: סנדל המסומר
דובר 1:
להיפך, אם הולכים עם ספר במקום שזה עדיין לא נמצא בראש… אני לא יודע מה התירוץ שלך, אפשר לחשוב, הציבור כבר ישלח תירוצים. קושיא טובה.
יכול להיות חילוק מהלכות שבת. יכול להיות שהרמב״ם חשב שמה שהגמרא אומרת כאן… זה פלפול יפה, אבל בסך הכל, האם חרב היא תכשיט. האם זה מספיק להיקרא תכשיט? אפילו רוצים כן לומר שזה יופי, אבל שום תכשיט לענין הוצאה זה לא.
השאלה היא קצת יותר, בדור שלנו היום זה לא תכשיט. כן, יכול להיות שבתרבויות מסוימות יש דבר כזה שאדם הולך עם חרב. זה קורה לפעמים במצעד, מצעד צבאי, אחד הולך עם חרב. אבל אני לא יודע אם זה היה נקרא מספיק תכשיט, משהו שלוקחים פעם בשנה כדי להראות שהיו חייל. תכשיט פירושו משהו שאדם היה לובש סתם ביום שלישי רגיל, הוא רוצה להתלבש יפה, הוא הולך לחתונה, הוא לוקח חרב.
למה זה צריך להיות קשור להלכה של ימות המשיח? צריך לבדוק אם זה תכשיט.
דובר 2:
אתה כבר הולך רחוק במהלך שלי שהכל סובייקטיבי ויחסי. אני לא חושב שהכל סובייקטיבי ויחסי. מה האמת? אני מאמין שזה כן, כי אם אחד הולך היום ללכת במשהו בזמנים עתיקים שזה ממש לא רלוונטי, אני לא יודע, אין לי דוגמה בראש.
דובר 1:
אני לא מסכים. אני מתכוון שהכל אובייקטיבי, ובטלה דעתם. אם אחד סובר אחרת, אני מוכן להיות לא מסכים איתך.
אתה רואה שגם היום יש. אנחנו בינתיים, כאן בניו ג׳רזי, חיים בתרבות פחות צבאית, אז לא רואים אנשים. בארץ ישראל למשל, מסתובבים אנשים עם חרבות, עם רובים כל הזמן. אני לא יכול לומר שאף אחד מהם לא חושב שזה תכשיט. רשמית זה טרחה, כי צריך את זה, זה באמת סכנה. אבל זה גם תכשיט כי הוא במקום של מלחמה, וזה מראה שהוא גיבור.
דובר 2:
זה לא תכשיט. לא, תכשיט פירושו שזו הדרך שהוא אוהב להיראות.
דובר 1:
למה? כי הוא חייל, הוא… זה מה שהוא מראה. הוא מראה שהוא אדם מנוסה, הוא גיבור, יש לו שומרים, מה שזה לא יהיה.
אני אגיד לך עוד יותר. למשל, אחד לובש חולצת צה״ל, מדי צה״ל, ששם עליו, האם זה תכשיט?
דובר 2:
אני מתכוון שתכשיט זה באמת כי חרב היו עושים יפה. יכול להיות, חרבות עתיקות היו בנויות יפה. זה יפה, זה נותן יופי לאדם. זה לא רק פרקטי.
דובר 1:
הגמרא לא מדברת על זה. הגמרא לא מדברת על זה. הגמרא בוודאי לא מדברת על זה. הגמרא לא מדברת על האריסטוקרטים. למלך היתה חרב עם… אני יודע מה, יהלום עליה. הגמרא לא מדברת על זה. המשנה מדברת על החרב הרגילה של… זה רק היה פונקציונלי.
אתה רואה שזה היה משהו ש… תכשיט פירושו לא שצריך להסתכל על היופי. התכשיט של אישה, זה כאילו מה שאני רוצה לומר, התכשיט של אישה הוא להוציא יופי, והתכשיט של גבר הוא להוציא את גבורתו. זה מה שזה.
עכשיו, דווקא על זה המחלוקת. אגיד לך, אנחנו יהודים לא מאמינים בדבר כזה שגבורה היא דבר סובייקטיבי. בוודאי זה עדיין אמת, ואפשר לשאול אותו. על זה אני חושב שהרמב״ם היה… זה הגיוני לרמב״ם לחלוק את ההשקפה של ההלכה, כי כל המשנה עם הגמרא הוא מסתכל רק כזכר.
דובר 2:
נו, אם אתה מודה שכשמשיח יבוא לא יצטרכו את זה, אז זה גם לא…
דובר 1:
אבל זה לא אמיתי על זה. זה אמיתי כי הוא מסתכל על זה שזה לא תכשיט. כך הייתי חושב.
אוקיי, מאוד טוב. כי צריך לבדוק כל אזור. יש הרבה פוליטיקה, למשל בארץ ישראל, אנשים נלחמים להרשות הרבה פעמים להביא אנשים לבית המדרש. בשבת יש שאלה של הוצאה, אבל יש שאלה של סכנה. אם יש סכנה, צריך בוודאי. אין שאלה. אבל אחרים, אם אין עירוב ואין ממש סכנה, אפשר להגיע לשאלה. יש גם שאנשים נכנסים לבית המדרש עם זה, ועומד שלא להיכנס עם נשק לבית המדרש. והוא אומר, אוקיי, הלאה, אם צריך ממש, צריך ממש. אבל תמיד נעשית השאלה, האם זה דבר יפה או דבר מכוער?
יש לי ענין במה שאמרת, שיופיה של אשה הוא, כמו שהגמרא אומרת, “אשה כלי זיין עליה”. זה הכלי שלה, זה התכשיט שלה, להיראות יפה. והאיש “כאיש גבורתו”. היופי של האיש הוא על ידי זה שהוא מראה גבורה. ממילא השאלה, לעתיד לבוא, מה יהיה היופי האמיתי? האם זה רק יופי בהכרח כל עוד יש כל כך הרבה מלחמות? זו יכולה להיות השאלה.
אבל הגבורה האמיתית של איש היא לדעת כל ששה סדרי משנה. “חגור חרבך על ירך גבור”, כמו “ששים גבורים סביב לה”, הוא יודע שישים מסכתות, זה דבר אחר לגמרי. אבל מעניין שבהלכה זה יעשה חילוק. זו כבר אגדתא יפה.
אולי הרמ״א אכן סבר שזה לא באמת מחובר, בגלל זה יכול להיות כך כאן וכך שם, אין סתירה.
אוקיי. מאוד טוב.
דין סנדל המסומר
אז אומר הרמ״א הלאה. כך, יש סוג נעל שנקרא “סנדל המסומר”, נעל שמניחים עליו סוג של טפסים, סוג של מסמרים מלמטה, שיהיה חזק בהליכה, נעליים חזקות. אומרת ההלכה, “אין יוצאין בסנדל המסומר, שסמרו”, שהוסיף מסמרות, הוסיף מסמרים, “לחזקו”, לעשות נעל חזקה.
למה אסור? לכאורה זו נעל ראויה, הוא הולך בלבוש. אומר הוא חומרא מאוד, אפילו ביום טוב, שביום טוב אין איסור הוצאה, “גזרו שלא יצא בו”, שלא לצאת בזה, כי הגמרא אומרת שהיה פעם איזו סכנה, כי הנעל עושה רעש חזק מאוד, ויהודים היו במחבוא, והם שמעו קול הליכה של נעל כזו, ובסך הכל יהודי הגיע למחבוא, שהם שמעו כל כך הרבה הליכה, חשבו שבאה כל קבוצה צבאית, והיתה סכנה גדולה, והם נפלו איש על רעהו. פנים, מפני שהיה פעם ענין של סכנה עם זה, אסרו את זה.
זה לא באמת דין בשבת, זה דין בסכנה. אבל הרמב״ם מביא את זה כאן, כן, זה עומד במשנה כך, אבל הרמב״ם היה יכול לשים את זה בהלכות רוצח ושמירת נפש, כי האמת שלו היא ענין של סכנה. אבל כבר הכניסו את זה בגדר לבוש שאסרו.
אז זו השאלה האם בימות החול מותר ללכת. יכול להיות שאסור גם בימות החול.
דובר 2:
לא, מותר כן, עומד בפירוש שמותר כן, רק כי בדיוק המעשה היה בשבת.
דובר 1:
אז התירוץ על זה הוא, כמו שהפרשנים אומרים, ומי שהסתכל קצת בהיסטוריה עם תמונות יודע, שהסנדל המסומר, זה היה הלבוש של החיילים הרומאים. הרומאים היו עושים סנדלים כאלה. אתה יכול להסתכל במוזיאונים, יש מספיק. סנדל רומאי הוא עם מסמרים. אתה יכול לראות עוד היום במוזיאונים, או בגוגל בתמונות.
וממילא, יהודי לא הולך בלבוש גויי כזה. זה מאוד גויי, החיילים הרומאים שהם באים להילחם עם יהודים. כל השבוע לא מסוכן שהולכים בלבוש גויי, אבל לכבוד שבת, מכיוון שמביאים את המעשה להוציא כמה גויי זה. אתה רואה, שכשחשבו שיש מישהו עם זה, כבר חשבו שהגויים באים. אבל זה הענין, זה משהו גויי.
דובר 2:
אבל למה לא אסרו בימות החול בגלל הגויות שלו?
דובר 1:
בימות החול לא צריך ללכת כל כך יהודי, רק בשבת. אני שומע. אוקיי, אוקיי, אוקיי. אתה יודע שהיהודים הולכים בשבת עם הקפטנים הארוכים יותר, מה שלא יהיה, זה דבר רגיל.
בקוביד היה לי כן הנאה מהסנדל המסומר. אבל אסרו כן משהו כי היה פעם סכנה, והם זכרו כמה קשה הסכנה.
דין אבנט עם זהב וכסף
“ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמין שרשרת שהמלכים עושים.” על הגרטל תופרים מזהב וכסף, כמו שהמלכים עושים. מותר ללכת בזה, אף על פי שבדרך כלל אסור להסתובב עם חתיכות זהב וכסף על עצמך, אבל זה תפור, ממילא זה נחשב תכשיט.
מה זה תפור? וכל שאינו שיעור תכשיט. בואו נבין בבירור, לתפור דברים על חולצה אינו היתר ללכת עם זה בשבת בפשטות. אנחנו לא לומדים כאן את ההיתר. לא כל דבר, אדם כמו שאומרים רצועות, הוא תפר לעצמו את הרצועות עם סקוטש לדברים שלו, לא יעזור לו.
ולהיפך אפילו, אם זה לא… בואו לא נדבר על הגזירה, בואו נדבר עכשיו יותר בבירור דין מדאורייתא. ההיתר של תכשיט הוא דבר שמניחים אותו כי זה תכשיט, אף על פי שאולי לא אדם רגיל, אלא מלך, גביר גדול מאוד יכול להרשות לעצמו תכשיט כזה. אבל זה לא פשט שהוא נושא עכשיו זהב. יש דבר כזה, כן, קראתי שהרגו את הצאר, אני יודע מה, מצאו שכל התחתונים שלו היו תפורים עם יהלומים ויהלומים. זה לא תכשיט, זה אסור ללכת בשבת.
חשבתי על המילה “חתיכות קבועות”. זו המילה. שאם מניח הוא חתיכות זהב באופן אקראי היום, זה לאו דווקא, כי זה לא קבוע בדרך. אבל אני אומר שההיתר אינו החיבור. ההיתר הוא באמת זה, שתכשיט אינו דרך של נשיאה. זה לא חגורה שהוא נושא את הזהב שלו, הוא נושא את זה כי הוא רוצה להראות שיש לו תכשיט.
“והוא שלא יהא רפוי”, אומר הרמ״א. זה רק אם זה לא רפוי, זה לא תלוי שם בצורה רופפת, אלא זה קבוע, זה תפור חזק. אבל אם זה רפוי, אפשר להוציא את זה, יש חשש “שמא יפול ברשות הרבים”, זה יפול ברשות הרבים, וזה דבר יקר, “ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים”.
אוקיי.
הלכה ג: טבעת שיש עליה חותם
עכשיו לומדים הלכה מעניינת של טבעת. כן? “טבעת שיש עליה חותם”. טבעת יש עליה טבעת, אבל יש עליה גם חותם, אפשר לחתום עם זה, זה אומר חרוט משהו, ולוקחים קצת, אתמול למדנו עופרת לחותם, אדום, או לוקחים קצת, כן, עופרת רכה אדומה, או שעווה, ומניחים בתוך זה את החותם. אז הדבר הזה הוא עם שיטה איך, זה דבר שיש לו שימוש מעשי, ואיש הוא זה שחותם והוא עושה עסקים.
טבעת שיש/שאין עליה חותם — איש ואשה, וגזירת חכמים על תכשיטים
הלכה ג: טבעת שיש עליה חותם — מתכשיטי איש, ושאין עליה חותם — מתכשיטי אשה
קריאה והסבר הרמב״ם
טבעת שיש עליה חותם – מתכשיטי האיש ואינה מתכשיטי אשה, ושאין עליה חותם – מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש.
אשה הולכת עם טבעת שאין עליה חותם. טבעת היא רק ליופי, טבעת של אשה. אז כך זה, זה התכשיטים שלה. כך אשה אין לה מה לעשות ללכת עם טבעת כזו, כי בשבילה זה לא נקרא תכשיט. שאין לה חותם, טבעת שאין עליה חותם היא מתכשיטי אשה, אשה תוכל ללכת עם זה, אבל זה לא מתכשיטי איש, כי זה לא מתאים לאיש. ממילא לא יהיה מותר ללכת.
ולפיכך, אשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם, או איש שיוצא בטבעת שאין עליה חותם, חייבין.
הם יהיו חייבים, כי הם הלכו עם משהו שלא נקרא לבוש. כאן רואים מאוד ברור… תכשיט, סליחה. כאן רואים מאוד ברור כמו שאמרת שלא מסתכלים על כל אדם, כי האדם הרי יצא, הוא כן חשב שזה תכשיט. אבל זה לא הולך כך.
קושיית הגמרא — שלא כדרך המוציאין
לא בדוק, בואו נראה. יכול להיות… שואלת הגמרא, ואימא חייבין? שואלת הגמרא שאלה אחרת. אוקיי, אני שומע שזה לא תכשיט, ממילא צריך להיות חייב. אבל והרי הוציאום שלא כדרך המוציאין, הוא הוציא את זה לא בדרך שמוציאים דברים. למה? שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו.
רגע, שלא כדרך המוציאין, חשבתי כשהוא אומר את זה, כי הוא שם את זה על האצבע במקום להחזיק את זה בידיים. אבל זו לא המילה, כי לשים על האצבע, אם זו דרך של נשיאה, היה עדיין יכול להיקרא נשיאה. כמו למשל הרומח… אוקיי, לא, זה באמת לא דרך של נשיאה, בדיוק, כי זה לא הדבר שמתאים לך.
שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו, הרי זה לא הסדר שאיש ישא את זה, כי אין עליו חותם. וכן אישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה. אם כך זה שלא כדרך המוציאין.
תירוץ הגמרא — פעמים נותן איש טבעתו לאשתו
התירוץ הוא שלא, זה לא דרך ללבוש, אבל זה דווקא כן דרך ללכת עם זה. למה? אומר הוא, לא, שפעמים, קורה כן לפעמים, שנותן איש טבעתו לאשתו להצניעה בבית. הוא נותן את הטבעת לאשה שתשמור עליה, שתניח אותה. ומניחה באצבעה עד שמגעת לביתה. היא שמה את זה על האצבע כל עוד היא צריכה לשמור על זה, כל עוד היא צריכה את זה.
או, וכן, קורה לפעמים, אשה נותנת טבעתה לבעלה, ללכת לתקן אותה אצל האומן. ומה עושה איש כשהאשה נותנת לו תיק תשמור על זה? האשה נותנת לו, הוא שם את זה יום אחד, אעשה את זה. מניחה באצבעו, הוא שם את זה על האצבע שלו, עד שמגיע אצל האומן. עד שהוא מגיע אל האומן.
אז יוצא שזה כן קצת דרך להוציא. זה לא שלעולם לא תמצא על יד אשה טבעת שיש לה חותם. זה לא שלא מוצאים. מוצאים, קורה לפעמים. ממילא, שהוציאוהו כדרך שדרכן להוציאן, לפיכך חייבין.
חילוק יסודי — דרך תכשיט לעומת דרך הוצאה
אבל כאן צריך להבין מאוד בבירור. יש שני דברים שונים. יש את הדרך ללבוש שעושה תכשיט, ואחר כך יש את הדרך לשאת. נכון? דרך המוציאין אומר שלא נושאים כך, נכון?
אז הבעיה היא שלכאורה הקושיה היתה שבדבר שאתה אומר שגברים לא נושאים חותם כזה ונשים לא נושאות חותם כזה, הרי זה כולל שני דברים בעצם. קודם כל, איש לא הולך עם תכשיט כזה, זה לא דבר גברי, זה עומד בצד הנשים של החנות. ושנית, הוא לא נושא כך, לא כך נושא איש. אשה יכולה לומר נושאת, אבל דווקא מותרת לשאת כי זה תכשיט, אבל איש לא נושא כך.
התירוץ הוא לא, שנשיאה נושאים דווקא כן כך. לא כל פעם, אבל נושאים כך. למה נושאים כך? לא כי הוא רוצה ללבוש את זה, אלא כי הוא רוצה לסחוב את זה. כשאיש נותן לאשתו טבעת כזו לסחוב, היא לא שמה את זה בתיק, היא שמה את זה על האצבע. יוצא שזו דרך רגילה של נשיאה, אבל זו לא דרך רגילה של תכשיט.
אז אם הוא איש, מכיוון שזה לא תכשיט, הוא חייב כי זו דרך הוצאה. אז הייתי אומר כך, דבר מעניין. אם מחזיקים את זה ביד, בוודאי הוא חייב, כמו כששואים קצת סחורה, כל דבר שיש לו שיעור כשנושאים.
כאן מדברים כי זה לבוש. מה שלבוש הוא כך: או שזה תכשיט, או שזה שלא כדרכו. על זה הוא עונה שזה יכול להיות קצת כדרכו, שלובשים את זה כי צריך לסדר משהו, אבל לא מספיק שזה יהיה תכשיט איש או תכשיט אשה. זה לא תכשיט, הוא לא לובש את זה כי הוא הולך עם זה, הוא לובש את זה פונקציונלית, הוא צריך לסחוב את זה אל האומן.
אתה צודק שאז כאן רואים, אוקיי, האדם באמת… הוא רצה לומר, אז במקרה הזה חייב, לא כי האדם מתנהג כן ללכת עם טבעת, זה יותר כי זה לא אינו דרך המלבוש, זה כן דרך המלבוש. אפילו האדם הספציפי הזה מעולם לא היה לו המעשה שנשלח לתיקון. אבל אם יש מנהג לגמרי, עכשיו זו שאלה אחרת, אם היום זה אחרת, אם אתה גר בעיר או בתרבות שזה כן רגיל לגברים ללכת עם טבעות, לכאורה צריך להיות מותר, כך עומד באמת בשולחן ערוך בשם יש מי שמתיר. לא עומד כך?
כן.
דיון — האם משתנה ההלכה כשהמציאות משתנה
אז איך השאלה, האם מסתכלים על אדם ספציפי או עיר ספציפית, או ההלכות הן כמו שכתוב, זה זה? הייתי אומר זה זה, זה לא הגיוני. יש דברים אחרים… זה לא גזירת הכתוב.
לא, אבל הדרך שההלכה עומדת היא, כמו שהיה לנו למשל הענין של כלי מלחמה, לבדוק, זה עומד בפסוק. לא אומרים שם שאנחנו הולכים לשאול את השאלה בעיר…
נכון, אבל זה גם כי ההוא היא שאלה חדה. אנחנו לא חלוקים בזה, זה לא שינוי במציאות, כל אחד יודע מה זה כלי מלחמה, ולא כל המילים מסתכלות על זה. אבל כאן השתנתה המציאות. יש לי הנאה מהיהודי הזה מלמטה שאומר שבשולחן ערוך עומד שבימינו כבר נהגו איסור, הוא לא אומר בימינו, בזמן השולחן ערוך, כי באזור של היהודים לא הולכים גברים עם זה.
אבל אני חושש שהוא נכנס למקום שכל אזור כבר מוגזם. הייתי אומר שהיום גברים הולכים כן עם טבעות, ממילא זה בוודאי לא חייב. אם מישהו רוצה לומר שמחסידות הוא לא רוצה ללכת, אוקיי, אנחנו ממילא לא הולכים עם טבעות, אבל אלה שהולכים שידעו שלכאורה מותר גם בשבת. בכלל אני חושב שאם זה מקום רשות הרבים ומחמירים על תכשיטים, חוששים שזה לא רשות הרבים, זה כרמלית.
הלכה ד: לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם — גזירת חכמים
קריאה והסבר הרמב״ם
אשה, עכשיו נראה… בואו נלך בבירור, כי כאן נראה שכולם לומדים את הסיבה הבאה. אוקיי, אומר הוא כך, לא תצא אשה, סעיף ד׳, לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם. דיברנו שטבעת שאין עליה חותם היא תכשיט אמיתי לאשה. אבל שלא תצא עם טבעת כזו, אפילו פשוטי תכשיטיה, אפילו זה מהתכשיטים שלה. למה? לכאורה תכשיט הוא הרי כמו לבוש.
יש חשש, חשש חדש שהחכמים עשו, גזירה, שמא תרצה להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד. הנשים, היא לובשת תכשיט להתייפות, והיא יוצאת עם זה לרשות הרבים, יש חשש שזה לא יישאר על האצבע שלה כל הזמן, אלא היא תוריד את זה ותראה, והחברה תיקח את זה ותבחן את זה, ואז יהיה חשש כשהיא תלך ארבע אמות ברשות הרבים לא דרך מלבוש.
קושיה — האם זו הוצאה דאורייתא
אבל זה הרי אבל, צריך לחשוב, כשהיא עושה דרך כזו, האם זה ייקרא הוצאה ממש מדאורייתא? או שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה? לא, כי היא לא רוצה לשאת, היא רוצה בסך הכל לטייל עם החברה שלה, היא רוצה להראות. אם היא תוריד את זה מכאן לכאן, היא תוריד את זה, תחזיק, ולא עומד שהיא תישא להראות, היא תביא את זה לחברה שלה שעומדת בצד השני של הרחוב, והיא מביאה את זה אליה. זו היתה הוצאה גדולה מאוד ברשות הרבים, אפילו בלי טיול, זו היתה הוצאה גדולה מאוד. הבנת? זו שאלה של עקירה והנחה, בדרך הילוכה, זו לא עקירה. אלה כבר בעיות טכניות.
סיום ההלכה
אוקיי, ואם יצאה בו, אם היא יצאה עם טבעת, פטורה, כי בעצם זה תכשיט, זו רק גזירה של החכמים. אבל איש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, דהיינו שזה תכשיט, בשבילו זה תכשיט, ואין דרכו להראות, זו לא הדרך שלו להראות. איש לא הולך להראות לאנשים, איש הוא הרבה יותר, הוא מסתכל כך מהצד שאנשים יסתכלו, זה כן, אבל הוא לא הולך להראות. זה ילבש אותך בעצמך לשים לב, אומר איש.
מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל. אבל למעשה מתנהג כל העם, לא רק מנהג קהילות, אלא הוא רואה שהרמב״ם רוצה שיתנהגו כך, שלא ילכו בכלל עם טבעת, גם לא איש. למה? מה החומרא? לא ברור.
מגן אברהם — מנהג חסידים
תרגום השיעור לעברית
המגן אברהם הקדוש מתרגם על הירושלמי, “מנהג חסידים” – “אלו יוצאי חלח וכל המקומות לאסור”, נעשו מודעים לשניהם.
רבינו תם — הנח להם שיהיו שוגגים
צריך לדעת שהמציאות היא בדיוק הפוך ממה שהרמב״ם אומר, כלומר, כמו שרבינו תם כבר דיבר על כך, מובא כאן בהגהות מיימוניות בהלכה הבאה, למעשה על ההלכה. המציאות היא שלא רק גברים נוהגים למעשה ללכת עם טבעת, או גברים מתכוונים עם תכשיט שהוא לגברים, כי אצל גברים אין את הגזירה “שמא יוציא ויראה”, אבל אפילו נשותינו נוהגות ללכת עם תכשיטים בשבת. לא רואים שנשים לא יוצאות בשבת בחוץ עם תכשיטיהן.
וזה לא ברור, רבינו תם, והם אמרו שיש להניח להם, כי קודם כל הן לא יציתו בכלל, “הנח להם שיהיו שוגגים”, וניסו לחפש תירוץ, שאולי כי היום אין רשות הרבים דאורייתא, זה העניין ש… או שהם אומרים שזה מאוד… לא עומד החילוק, החילוק עומד על אסור, לא כתוב שבכרמלית מותר. או שהיום כבר לא נוהגים כל כך חזק להוציא את התכשיטים. תירוצים שונים כאלה.
העובדה היא שהמנהג, שכתוב בראשונים כבר, אפילו על גברים, כתוב, הוא מביא ממגן אברהם, רואים שגברים יש מקומות שהם הולכים כן עם טבעות ותכשיטים, על אף שהם מלובשים כנשים. המנהג הוא לא להחמיר כמו שהרמב״ם אומר לגמרי, מקילים אפילו באופנים שצריך להיות אסור, זה גם העניין של למשל, למשל שאדם יש לו שעון יפה, האם מותר ללכת איתו בשבת.
נפקא מינה למעשה
אז לפי מה שאנחנו כאן, הרמב״ם אומר שאסור. אבל יש נקודה קטנה, טבעת שיש עליה חותם היינו יכולים לחשוב שזה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור, כן? כי זה עשוי לחתום. אבל אתה רואה שזה לא הדבר, אתה רואה שהעיקר שלו הוא תכשיט, במקרה שיש לו גם פונקציה של חותם, קוראים לזה “טבעת שיש עליה חותם”.
אבל למשל מישהו יש לו עט יפה מאוד, שזה ממש כמו תכשיט, זה עט, עט יפה, אבל זה עט, זה כלי שמלאכתו לאיסור לכאורה. אתה רואה שבמקרה שיש לו גם חותם, אבל הפונקציה העיקרית שלו היא התכשיט שלו.
יכול להיות, כן, אבל למשל… כן, זה הגיוני. כי זה לא חותמת, זה טבעת. למה לא שמים חותמת?
נכון, שמים אותה על האצבע, פשוט כדי שיהיה איפה לסחוב את החותמת. את החותמת אפשר לשים בארון.
זה משהו, אני לא יכול להבין. אני חושב, למה שמים סתם טבעת? כדי שאנשים לא יגנבו אותה? ואיך אתה יודע שזו החותמת שלך?
יכול להיות שהחותמת עצמה היא דבר יפה. חותמת היתה למשל האותיות הראשונות של שם האדם, עשו אות יפה.
דיון בהלכות יציאה בשבת — טבעת, מחט, ותכשיטים
המשך הדיון על טבעת שיש עליה חותם
דובר 1: כן, זה הגיוני, כי זה לא חותמת, זה טבעת. למה תשים חותמת… זה לא… נכון, אתה שם אותה על האצבע. אתה רוצה שיהיה איך לסחוב את החותמת. את החותמת אתה יכול לשים בארון. זה משהו… אני חושב, למה תשים טבעת כדי שאדם לא יגנוב אותה? איך אתה יודע שזו החותמת שלך? יכול להיות שהחותמת עצמה היא דבר יפה. החותמת היתה למשל האותיות הראשונות של שם האדם, הוא עשה גרפיקה יפה של שמו. זה חלק מהיופי, ומשתמשים בה אחר כך לחתום.
דובר 2: אם אתה אומר כך, אני חושב, אבל אם כך, למה אישה אסורה ללכת איתה? אתה רואה שלא נוח שהאישה תלך איתה. האישה שלא הולכת עם דברים פונקציונליים, אלא עם…
דובר 1: אתה מתכוון לומר, אם החותם הוא מה שמתיר לאיש, חייב להיות שהחותם הוא דבר חשוב. ממילא, צריך להיות שאלה של כלי שמלאכתו לאיסור. אם הסיבה שהאיש הולך היא כי יש לו חותם, החותם כן חלק חשוב ממנו. זה לא רק טפל.
דובר 2: זה בטח חשוב, אבל הפשט הוא… לא, שם אומרים, סוג הטבעת הזה גברים הולכים. בקיצור, למעשה, כן, זה תכשיט, אני לא יודע. אנחנו לא בטוחים מסתובבים עם זה. אני מתכוון, היום, אם יש טבעת שיש לה חותם, זה בטח חותם יפה. אה, אם למישהו יש כן טבעת… זה עומד רק, נהגו לצאת בטבעת שיש לה חותם. אני לא יודע, אולי באותם זמנים עדיין היה שמלך חותם. אני לא יודע, אבל אני לא מכיר מישהו שחותם עם האצבע שלו. עדיין לא פגשתי יהודי כזה. אולי כאן בירושלים בעיר העתיקה, האנשים שעושים את כל מנהגי חכמים, אולי הם חותמים דברים עם חותמות. אני לא יודע.
דיגרסיה: מפתח בחגורה וסיכת עניבה
דובר 1: אוקיי. כן. הסיפא, כן. כן. רק מה שאתה אומר שמקילים היום, אני זוכר שהיה המנהג, קוראים לפעמים, כשעדיין לא היה בכל מקום עירוב, היהודים המודרניים יותר היה להם מפתח, והם עשו אותו כמו משהו על העניבה שלהם. היה להם מפתח יפה יותר, והם שמו אותו על העניבה. כן, זוכר היתר כזה שאנשים היו משתמשים? זה היה דבר נפוץ באמריקה. אז אתה רואה שדבר פונקציונלי שהוא תכשיט.
דובר 2: כן, אני מניח שזה נשמע לי היתר מפוקפק בזה, לפי מה שאתה אומר.
דובר 1: כן, האדם הולך כבר ככה, וזה מונח כך על העניבה שלו. על העניבה יש משהו כזה חתיכת מתכת שמניחים לפעמים. זה משהו כזה… אני זוכר שזה היה דבר נפוץ.
דובר 2: כן, אנשים משתמשים בזה עדיין. עושים את זה ואתה שם בתוך החגורה, כן.
דובר 1: או בחגורה. אבל אתה רואה ש…
דובר 2: לא, החגורה אולי זה דבר אחר, כי זה בטל. החגורה היא ממש לבוש. זה נעשה…
דובר 1: זה לא תכשיט. החגורה היא לא תכשיט, זה חלק מהחגורה.
דובר 2: הייתי גר… איך הולכים העולם בוויליאמסבורג? לא הולכים, לכל אחד יש מספר?
דובר 1: שם יש מספרים, אבל…
דובר 2: הייתי גר בקראון הייטס. שם עדיין מזמנים עתיקים, העולם עדיין יודע שאפשר לעשות מנעולי מספר על הבתים. זה עדיין עולה מאה דולר שידוך גלט. אז, מוכרים שם, אולי בלייקווד גם, מוכרים חגורה כזו ששמים בתוכה את המפתח, והמפתח נעשה כאילו חלק מה…
דובר 1: זה נסגר לחגורה.
דובר 2: זה נסגר לחגורה, ועם זה הולך העולם בשבת. נראה לי גם היתר כזה, כמו… אם זה באמת רשות הרבים דאורייתא, אני לא יודע איזה היתר טוב זה.
דובר 1: לא, אבל כל כך כאן אתה יכול כן לראות שטבעת שאין עליה חותם, אני לא אומר שזה חותם, וממילא זה לא נקרא תכשיט, כי הטבעת שלה היא תכשיט. יש לה גם פונקציונליות, אז זה דומה לאותו מנהג.
דובר 2: לא, זה שונה. ההוא הוא… האנשים שעושים את ההוא, הם עושים ממש שזה יהיה פונקציונלי, שזה לא יעבוד. הוא לא אומר, “יש לי מפתח יפה, זה מונח כאן.” ההוא היה ההיתר של הטבעת שאין עליה חותם. הוא רוצה היתר גדול יותר, הוא רוצה אולי היתר כמו… שלא יצטרכו להסתמך על ההיתר של המפתח.
דובר 1: והוא לא נושא אותו בעצם כתכשיט, הוא נושא אותו בעצם כי הוא רוצה את המפתח.
דובר 2: לא בחגורה. במקרה של החגורה, הוא רוצה את החגורה לסתם דבר, כי הוא הולך עם חגורה. אבל למשל, במקרה כשהוא לא היה שם את חתיכת המתכת על העניבה, הוא עושה את זה כי…
דובר 1: אוקיי, אבל אם זה תכשיט, אולי מותר לשאת את התכשיט. כמו שהוא יכול ללכת עם הסיכה על העניבה לכתחילה, זה הרי חילוק. אז, אצל היהודים הולכים סיכה כזו לשבת הולכים מפתח. יפה מאוד.
הלכה ה׳ — מחט נקובה ומחט שאינה נקובה
דובר 2: אוקיי, סעיף ה׳. דומה למעשה עם הטבעת שיש עליה חותם יש עוד משהו. יש מחט, מחט. יש מחט שיש לה חור, נקב, שם מכניסים את החוט, זה גם תקלה, משהו שמשתמשים בו לתפור. אבל מה שכתוב כאן הוא הפוך. אוקיי, בואו נראה. אשה שהוציאה במחט נקובה, אישה שיוצאת עם מחט, אבל זו מחט נקובה, חייבת, כי זה לא נקרא תכשיט לאישה, אבל איש פטור. האיש כן פטור. אבל מה זה הדרך, כן? נכון. ואיש שהוציא במחט שאינה נקובה חייב, ואשה פטורה, בדיוק הפוך, נשים ותכשיטיהן. נראה שהיופי של אישה הוא שהיא לא צריכה לעשות כלום, והאיש התכשיט שלו הוא להיות עובד ה׳, ישר. מחט נקובה, אשה שהוציאה במחט… אה, אשה במחט נקובה חייבת, והאיש פטור. זה אומר שלאיש זה לא נקרא כמו שנשא משא. לא הפוך, כמו הטבעת. כי גברים לא הולכים עם זה, לא כי זה תכשיט.
ביאור הדין
דובר 1: יש שני… בואו קודם נסביר, יש שני סוגי מחט. יש מחט “פונקציונלית” עם חור, שכמו שאתה אומר, משתמשים בה לתפור. יש מחט בלי חור, שהיא סתם “סיכה”, סיכה יפה שהולכים איתה. אוקיי?
עכשיו, כאן זה הפוך. לא שגברים משתמשים במחט עם חור, נשים משתמשות בה, נשים תופרות איתה. ממילא אצלן הדרך להוציא סוג מחט כזה תחוב איפשהו, “מה שזה לא יהיה”. ממילא אם היא הולכת איתה היא חייבת, כי זה לא תכשיט וזו כן הדרך.
איש שהוא הולך עם זה, גם לא תכשיט, אבל זו לא דרך של האדם ללכת עם מחט כזו, כי הוא אומר שזה גנאי לאדם, שילך עם זה, זה חייט. אדם לא רוצה שיחשבו שהוא חייט. חוץ מאם הוא חייט, מובן מאליו. חייט עצמו יכול להיות שהוא כן חייב, אבל האדם הרגיל לא חייב. למה? כי זו לא דרך המוציא.
אישה היא הפוך, כי זה לא נקרא תכשיט, בגלל זה היא פטורה. זו לא הוצאה, זה לא תכשיט, אבל זו גם לא דרך הוצאה. אבל האישה, הואיל ויש משהו שהיא… שיש לה חפץ שהיא לא נושאת תכשיט, היא חייבת. למה היא חייבת? כי מחט שאין לה נקב היא תכשיט.
איש, אבל עם מחט שאין לה נקב, איש יוצא עם עט יפה, לו זה לא נקרא תכשיט, הוא חייב. ואשה פטורה במחט שאין לה נקב, כי מחט שאין לה נקב היא תכשיט, ואשה יוצאה בתכשיטיה, שעט, ואינה אסורה, זה לא אסור, אלא כמו תכשיטים אחרים, גזירה שמא תטלנו ותראה לחברתה, אז זה אסור לכתחילה, אבל זו לא הוצאה, איסור גמור.
הכלל של הרמב״ם
דובר 1: זה הכלל, אומר הרמב״ם כך, זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבושו, זה לא תכשיט וזו לא דרך לבוש, ואינו דרך למוציאו, כדרך שמוציאין אותו הדבר, זה מוצא כמו שנושאים את אותו דבר, למשל, על הידיים מונח, או בכל אופן, אפילו אם זה חצי לבוש, הוא מתכוון לומר באופן שמוציאין אותו הדבר, חייב.
וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, זה כן תכשיט, והוא רפוי, יש עכשיו כאן כלל, אם זה חלש, ואפשר שיפול מהרה, יבוא להביאו, הרמב״ם אומר כאן גזירה חדשה, שמשהו שהוא חלש, שכבר היה לנו על רפוי, משהו שהוא חלש ויכול בקלות ליפול, יש חשש חדש שהוא ילך לשאת אותו ברשות הרבים כשזה יפול, זה לא יחזיק יותר על המקום.
ולאישה יש סיבה אחרת למה היא לא תישא כדי להראות, וכן אשה שיוצאה בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן, שהסדר שהתכשיטים מורידים אותם להראותן לחברותיה, הרי אלו פטורין, הם אסורים לכתחילה כחשש הוצאה, אבל פטורים.
ומתי מותר לכתחילה? דבר שהוא תכשיט, והוא אינו נופל ואינו דרך להראותו, אין לו את החסרונות שילך לשאת אותו ברשות הרבים או להראות או כי זה נופל, הרי זה מותר לצאת בו לכתחילה.
לפיכך — צמיד (צמיד)
דובר 1: לפיכך, עצדה, צמיד, שמניחין בזרוע או בשוק, צמיד שמניחים על הידיים או על הרגליים — בזמנים של היום לא נוהגים חזק על הרגליים — יוצאין בה בשבת, ובלבד שתהיה דבוקה לבשרה ולא תישמט, שיהיה חזק, שיהיה טוב מונח על ה, שלא יהיה צמיד שיכול ליפול.
החיים קארק, שומעים את זה כך, דבר כזה לא המנהג להוריד. זה לא משהו שמורידים בקלות. גם לא הלכו איתו, גם זה קשה, זה לא ייפול, לא רוצים להיות יפה שעה עם היפאד.
הלכה ו׳ — חוטי צמר, חוטי פשתן, רצועות
דובר 1: הלאה, אומר את כל הלבושים, הרבה מהגמרות בעיקר של דברים שעוד כאלה ארציים שלהם, או בעיקר מה זה, מה זה אחד משני או שלושה קטגוריות שכבר למדנו, כן? כן, זה כך, לא תצא אשה, מדברים על סוג פאה כזה, אישה כזו ששמה על השיער שמה עליו חתיכות סחורה או שיער, זה כך, לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן, עם חוטים ששמים על השיער, או ברצועות, רצועות בדרך כלל הן מעור, חתיכות עור, הקשורים לה על ראשה, למה כל הדברים האלה, גם מה שהוא אולי דרך לבוש, או זה תכשיט שהיינו יכולים תמיד תכשיט, אבל על זה יש גם חשש, זה משהו לא שעושים להראות אבל זו סיבה אחרת למה אסור ללכת, כי קורה לפעמים שמורידים את זה, הואיל ושמים את זה על השיער, אז אם יש טבילת מצווה צריכים לוודא שאין חציצה, צריכים להוריד את הדברים שמחוברים לשיער, אז בשעת טבילה יש מורא שהוא יוריד את זה בשעת טבילה, כמו בשעת הרחצה מי ילך בשעת הרחצה.
קושיה: כמה פעמים קורה מעשה כזה?
דובר 2: זה דבר מעניין, כמו הדברים האחרים הם דברים שקורים, כמה פעמים קורה טבילה כל חודש, שיהיה בדיוק ערב שבת בלילה, ובדרך לוקחים את זה תמיד עשר? זה קצת מעניין. כלומר, עושים את זה אף פעם לא, רק בשעת טבילה. בשעת טבילה זה עם החיבה של השיער. מה זה השיער, הרי הוא… וגרים ליד המקווה. ליד המקווה זה משהו פרטי ומקום כלשהו. ויש לנו מעיר רגילה, איפה המקווה נמצא באמצע השוק. המקווה נמצא רק?
דובר 1: אוקיי, אוקיי, מה זה… חוץ מזה טבילה שצריכים להוריד את החציצה, אם נוגעים במשהו טמא צריכים לטבול לא מזהים. אבל, זה מתכוון למשל שנערה שלא הולכת אף פעם למקווה, או אישה שכבר מבוגרת והיא לא יכולה ללכת למקווה? זה לא קל דבר כזה, כי זה מאוד unique, כמה פעמים קורה… אוקיי, אבל זו גזירה מעניינת מאוד. כי אנחנו לא happy היום עם המציאות, החכמים לא היו להם מציאות טובה יותר עבורנו, אנחנו לא היום המציאות שלנו, אז
הלכות תכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת (המשך)
המשך דיון: הגזירה על נשיאה בדרך למקווה
דובר 1: מה זה אומר למשל שנערה שלא הולכת אף פעם למקווה, או אישה שכבר מסולקת דמים לא הולכת אף פעם למקווה?
דובר 2: מה אתה רוצה. זה דבר מעניין, כי זה מאוד unique. כמה פעמים קורה… אוקיי. זו גזירה מעניינת.
הכל אני מניח happy עם המציאות. החכמים לא היו להם מציאות טובה יותר מאיתנו. זו היתה המציאות שלנו. אז על כל דבר אתה יכול לשאול על ישראל.
טוב, אתה אומר, לא כי זה משהו שמורידים לפעמים. שמא תטלנו זה לא משנה. זה דבר מעניין. זה קורה כל הזמן. עושים כל הזמן דברים כאלה. כל שבוע, נגיד כך, כל שבוע חמש מאות נשים הולכות למקווה בעיירה שבה הרב אמר את הגזירה. אוקיי? אז אתה אומר, לא כל אישה, מה זה? אבל חמש מאות הנשים הולכות… אתה עושה הנחה מפחידה שהמקווה שלנו היא רשות הרבים, והבעל שם טוב אמר שעושים כבר באר ברשות הרבים.
תרגום לעברית
לא, המקווה אינה… קודם כל, בואו נראה מה כתוב כאן. זה רק ישאר עם משהו בידיים לפני זה או אחרי זה. קודם כל, בואו נראה מה כתוב כאן. לא כתוב שהיא הולכת את זה למקווה. היא הולכת למקווה. זה בדרך למקווה. אמנם, אתה עושה את זה. אתה אומר שהיא בעיר, נכון? היא הולכת, ואסור להוציא, לא עושים… בדרך לשם או בדרך חזרה. אני מבין את הדבר. היא נושאת את זה איתה בדרך למקווה או אחרי המקווה.
זה רשות הרבים. המקווה נמצאת ברשות הרבים. אוקיי, זה מעניין… זו גזירה נוספת. אתה לא היית שם. אתה מחזיק באחד הברוגז כי אתה גר כאן באזור יפה בלייקווד, והחיים לא בדיוק אותם חיים כמו החיים בארץ. הרב גר מעל המקווה, הוא ראה. הוא אמר, “יודע מה? לא הולכים בשבת את הדברים.” זה המעשה שהיה. אתה יכול לראות את כל מיני גזירות כאלה. אתה יכול לדמיין שזה קרה, אתה יכול לומר שזה סתם היה, חשבו שזה הולך לקרות. אבל זו המציאות. אתה אומר שאתה לא רואה את המציאות. אולי אמת, אולי היום המציאות אחרת. אני רק אומר מה ההלכה מדברת עליו.
אנחנו נחלקים, כן. כאן כתוב חידוש, שהגזירה של אולי תלך להוציא זה לא רק משהו שקורה נגיד באחוז, כן? נגיד שמא תתיר חברי סעודה, קורה בין אלף אנשים קורה זה עשר פעמים. זה בין אלף אנשים קורה זה פעם אחת. נגיד אפילו זה קורה עשר פעמים. כל אישה הולכת למקווה? אני יודע, הרעיונות של מה זה מציאות זה לא אותם רעיונות של הרב שעשה את הרבנות. אני גם מאוד טוב עם הרב, אני לא תוקף אותו חס ושלום, ויש לנו רגשות טובים מאוד. הרב ממילא לא כתב הרבה זמן.
הלכה ז: ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים
אוקיי, הלאה. ולא בציץ שמניחתו בין עיניו, סוג של תכשיט שמניחים דומה לציץ בין עיניו. אני מתכוון בתרבות התימנית, כלה תימנית שמה תכשיטים כאלה על המצח. זה סוג של תכשיט שמניחים ליד העיניים, כן? ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, מהציץ תולים למטה על הפנים חתיכות זהב שיגיעו על… מהציץ, ציץ הוא שם דבר לתכשיט שמניחים על המצח, כמו הציץ של כהן גדול, וממנו תולים למטה חתיכות זהב על הלחיים של האישה. מה שמנשה אייזנפירער אומר כאן, אם הלחיים של זהב לא תפורים היטב, אסור. ולא… אבל אני לא מבין, הלחיים של זהב, אפילו לכאורה, הציץ אבל אסור ללכת. נגיד שזה כלול.
ולא בעטרה של זהב שמניחתו בראשה, כתר זהב. אני מתכוון במשנה אומר ירושלים של זהב, או עיר של זהב, כן, כתר של זהב שמניחתו בראשה. ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה, היו מניחים אזיקים כאלה על הרגליים כדי שילכו בצעדים קטנים, דבר מעניין. כל אלו אסורים לצאת בהן, כי הם אמנם תכשיט, אבל שמא יפלו, חוששים שיפול, ותביאם בידה, היא תביא אותם ביד.
חידוש: ההבדל בין שמא תתיר ושמא יפול
אה טוב. הלאה. עוד סוג של תכשיטים. בדברים האלה יש כולי, יכול להיות שיש גם כאן שמא תתיר, אבל בטוח יש כאן יותר שמא יפול. אני לא יודע על מה חלק הדברים עומד כאן, חלק הדברים עומד כאן. את זה נצטרך לבדוק בגמרא כדי להבין את ההבדל. יש דברים שלא מוציאים, כי זה ממש על פניה. משהו שנמצא על אצבע, לא נראה לי שהיא תוציא. זה נמצא על הפנים, לא חוששים שהיא תוציא להראות, רק חוששים שיכול ליפול. אוקיי, נצטרך לבדוק. יש דברים ששונים, מסכים, אוקיי. נצטרך לעבור לשאלה.
הלכה ז (המשך): קטלא, נזמי האף, צלוחית של פלייטון, כוחלת
הלאה, ולא תצא אשה בקטלא שבעל צוארה, עם סוג של שרשרת, המילה שרשרת, קטלא זה שרשרת. ולא בנזמי האף, לא עם עגילי אף. ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, גם לא עם בקבוק קטן של בושם שמריח טוב, שקבועה על זרועה, כלומר שקושרים אותו על היד. ולא בכיס אגוד או קטן או עגול שמניחין בו שמן הטוב והוא נקרא כוחלת, זו דרך אחרת של נשיאת בושם. יש בקבוק, ויש כיס עור קטן שמניחים בו את שמן הטוב.
קושיא: למה אין שיעור הוצאה?
רגע, שמן הטוב למדנו אתמול שיש לו שיעור הוצאה, קצת שמן. מדברים כאן אפילו על הכיס בלי השמן? לא, כאן מדברים לא על שיעור ההוצאה, זה איסור מדרבנן. היה מותר כי זה תכשיט, אפילו השמן מותר כי זה תכשיט. לא, השמן בטל לתכשיט, זה תכשיט כי זה עשוי שיריח או מה שזה לא יהיה.
הלכה ז (המשך): פאה נכרית, גויל, שן
ולא בפאה של שער שמנחתה על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה. היה פעם המצאה כזו שלוקחים שיער מאישה אחרת ועושים אותו יפה, ושמים אותו על הראש כדי, מתחת לזה יש לה שיער משלה, אבל שייראה שיש לה הרבה שיער, כן. ולא בגויל של צמר שמכבשת אותו סביב לפניה, ולא עם משהו כזה, מה המשמעות של המילה גויל? יש תרגום לזה? רצועה. חתיכה, כן, רצועה, חתיכת צמר שהיא שמה מסביב. שאלה או מה? ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, שן תותבת שמניחים במקום שן אמיתית. רואים גם באופן, לא כמו היום שמקבעים את השן. מדברים על משהו שאפשר להכניס ולהוציא. ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשניה, יש לה שן נעבך שהפך שחור או שהפך אדום, ועל זה היא מכסה אותו עם כתר זהב, גם אסור. אבל, שן של כסף כן מותר, לפי שאינו ניכר. שן של כסף בטל, כי לא רואים את זה כל כך בולט בפה.
כל אלה, כל אלו אסור לצאת בהן, למה? שמא תתלוש ותראה לחברותיה, משהו שהיא יכולה כן אולי להוריד ולהראות לחברותיה.
חידוש גדול: הפאה נכרית אינה הפאות שלנו
הדבר המעניין שהוא אומר, הדבר המודרני, שמניחים שיער של אדם אחר, שייראה בעלת שער, שקורים לזה ביידיש פאה נכרית או פאה. ומכאן הייתה תשובה מפורסמת מאוד, מכאן רואים שמותר ללכת עם פאה. להיפך, הוא אומר שלא רואים, ובעל התשובה אומר שכן רואים.
אבל אני מבין, אני, לא רק אני, הצדיקים האחרים לפני הבינו מה קורה. אני שואל מאוד, כאן רואים ברור שהפאה שמדברים עליה לא רואים. זה לא כמו הפאות שלנו שרואים על הראש, צריך להוציא כדי שהחברות שלך יראו, הלו, אני הולכת עם פאה. מדברים על משהו שמניחים מתחת למטפחת או מה שאישה הולכת. אבל, מטפחת הולכים על השיער, לא כמו אצלנו, אני מתכוון הנשים ההונגריות שמגלחות את השיער. הולכים מטפחת על השיער. אז כשהולכים מטפחת אפשר גם לראות כמה שיער יש. זה לא פשוט שהולכים מטפחת, כולי עלמא אין להם שיער. כשמטפחת מראה גם את השיער. אז מי שאין לה מספיק שיער, היא שמה מתחת למטפחת שיער מזויף. והחתיכות היפות האלה של שיער מזויף היא יכולה להוציא מהמטפחת ולהראות. כי אם לא זה כבר לא הגיוני, מה, היא תוציא את זה והיא תלך בלי פאה ברשות הרבים? זה לא יכול להיות. אבל יש לה מתחת לזה שיער, אין לה בעיה להוציא את זה. ורשות הרבים מדברים כאן.
נגד הטיעון שפאה מותרת כי לא נוהגים להוציא
ואותם רבנים שאומרים שמכאן רואים שמותר ללכת עם פאה, אומרים עוד שמותר ללכת בשבת, אמת, כי לא נוהגים להוציא. מבין איך הכוח כבר… בואו לא ניכנס לזה, כי אני נכד של צאנז ומחמירים על פאות, אבל דווקא מכאן נראה כמו… לא רואים שזה מנהג. אני לא רואה איך זה מנהג, ואני מבין את החשבון שזה איסור מהלכות שבת, זה לא איסור מהלכות צניעות.
אמת, אבל לומר שהיא לא יכולה להיות שהיא תוציא בגלל צניעות זה עוד השאלה אם משתמשים בטיעון כזה כאן. כל הדברים האלה אינם ענין של צניעות, לא אמרו שזו בעיה של צניעות. זה לא ענין של צניעות שאישה תעמוד ברחוב ותוציא את התכשיטים שלה, זו לא בעיה של צניעות.
טוב, השאלה היא אם התכוונו למשהו שרשרת שהיא… אמרתי, הדברים שזה יותר מתכשיט, זה משהו שהיא שמה. הרי, כתוב מפורש שצדודו, הרמב״ם לא אמר זאת ברור, אבל רואים שהמפרשים תרגמו שצדודו, שאמרו ששוקא, הסיבה העיקרית למה לא מוציאים זה כי כדי להוציא צריך להתגלות, אז לא מוציאים, וזה נמצא מתחת לבגדים, זה עשוי בשבילה. אבל רואים כן שיש דברים שלא נופלים בדרך של משום צניעות. אני לא רואה איך זה יכול להיות דעת בעל הבית, זה לא יכול להיות חוק כזה שפאה היא דרך של צניעות, דעתי נוטה פשוט שלא. זה לא אומר שאשתי לא הולכת עם פאה, אני רק אומר מה ההלכה היא. לא כל דבר שאנחנו אומרים הנשים עוקבות, מבין? זה כמו שהרב אמר פעם, הם אומרים שזה לא תכשיטים. בכל מקרה, כן, טוב מאוד.
הלכה ח: כלל — אסור אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה
אומר הרמב״ם הלאה, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, כל מה שהחכמים אסרו לצאת בו לרשות הרבים, האיסור הוא לא רק רשות הרבים, אלא האיסור הולך גם על דברים שרק מדרבנן אסור לשאת שם. אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, בטוח אסור בכרמלית, אבל אפילו לא בחצר שאין לה עירוב, שזה עוד פחות חמור. חוץ מכבלי פאה של שער, שני הדברים שמנינו, הכבול של צמר סביב הפנים או הפאה של שער, הפאה נכרית, שמותר לצאת בהן לחצר, מותר לצאת עמהם לחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה. שני הדברים האלה נראה שזה יותר חשוב מתכשיטים אחרים, זה גורם לה להיראות טוב, יותר בסיסי אנושי, כדי שלא תתגנה על בעלה התירו ללכת בחצר. אפילו חצר שכבר יותר מותר.
טוב מאוד.
ראיה: פאה נכרית היא מתחת למטפחת
אז אתה רואה כן שזה לא משהו מתחת למטפחת שייראה שיש לה יותר שיער, כי אתה רואה שבלי זה זה גנאי לבעלה.
טוב מאוד, כי אישה בלי שיער נראית משונה מכוערת. כן, אבל אתה אומר שיש לה ממילא מטפחת.
כל פעם שהולכים עם מטפחת רואים אם הולכים או לא. מטפחת אינה דבר ששומר האם לאישה יש שיער. אתה רגיל לנשים שהולכות שפיצל שאין להן שיער מתחת לזה, זו לא ראיה.
הלכות שבת: תכשיטין ודברים שיוצאין בהן
צלוחית של פלייטון
דובר 1: והיוצא בצלוחית של פלייטון אין בה ממש כלל. אם הולכים עם בקבוק ריק של בושם, זה לא תכשיט יותר. זה סתם בקבוק נישא. זה חיוב של הבקבוק. מעניין.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: כן.
חוטי שער (פאות / פאה נכרית)
דובר 1: הולכים הלאה. אומרת הגמרא הלאה, “יוצאה אשה בחוטי שער בין שלה בין של חברתה”. קודם למדנו על חוטין של צמר, פשתן, אבל חוטי שער שקושרים על הראש, מותר ללכת. מה זה? גם סוג של פאה נכרית כזו, כן? אבל זה חוטין של פאה נכרית.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: שואל אני אותך, האם זו ראיה שחוטי השער מותר ללכת בלי לכסות? אישה נשואה? כי כתוב “יוצאה בחוטי שער”.
דובר 2: אוקיי, אנחנו לומדים כאן הלכות שבת, בואו נראה.
הטעם: אין בהן משום חציצה
דובר 1: “מאי טעמא? אין בהן משום חציצה”. הקודמים, הסיבה למה אמרו שאסור ללכת עם חוטין, זה כי צריך להוציא לפני שהולכים למקווה, יש חשש לטלטל. אבל חוטי השער אינם חוצצים. אתה רואה שהדרך איך שקושרים את זה על השיער האחר, מסיבה כלשהי זה לא חציצה. זה מאפשר מעבר מים. המים עוברים. אם מישהו חוצץ אותו, ממילא מי שחוצץ אותו לא יוציא אותו ממילא לא אתי… עד שנגזור אנו גזירה שמא תוציאנו בשבת.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: לא מפריע לנו.
בין שלה בין של חברתה או של בהמה
דובר 1: אומרת הגמרא, “בחוטי שער, בין שלה בין של חברתה”, בין שזה השיער שלה שגזרו והניחו, או של חברתה או של בהמה. זה או אישה שנייה או מבהמה, כן. אין הבדל איזה סוג חוטין.
הבדל בין זקנה וילדה
דובר 1: אומרת הגמרא, אבל אם זו פאה יפה, חוטי השער יפים מאוד וזה גורם לה להיראות צעירה, זקנה, אישה זקנה, קיבלה שיער צעיר יפה חדש. את זה היא לא עושה, כי זה שבח לה, זה גורם לה להיראות, זה כמו משביח, זה מעלה את ערכה, אז כן משהו שהיא גאה בו, ושמא תראה לחברתה. היא כן תרצה, “רואה, ראית איזו פאה יפה חדשה ממחנה גנדל?”
אבל ילדה יוצאת בחוטי הזקנה, אבל אישה צעירה, זה לא, זה לא גורם לה להיראות יותר יפה עם שערות האישה הזקנה, ממילא מותר לה. ממילא מותר לה, כן. אצלו הוא לא אומר שזה רבינו מאיר חלש. בטוח לא, זה עזרה כלשהי, סיבה טובה כלשהי, אבל זה לא כל כך יפה שהיא תראה את זה לחברות.
כל שהיא ארוג
דובר 1: בכל שהיא ארוג יוצאה בו על ראשה. כל דבר שארוג, שתפור, מותר לה ללכת על הראש, כי לכאורה הלאה כי זה לא חוצץ. ארוג פירושו שזה דבר מחורר, זה רשת, ממילא זה דבר מחורר ואין כאן חציצה, מותר לה לצאת בזה. וגם אין כאן חשש שהיא תראה את זה או משהו, כן.
חוטין שבצוארה
דובר 1: הלאה, עוד הלכות של מה מותר, אילו תכשיטים מותרים. הלאה, יוצאת אשה בחוטין שבצוארה. אישה מותרת לצאת עם חוטין שמניחים על הצוואר, ובלבד שלא תהא עונבתן כעניבת עצמה בהן, כי היא לא שמה את זה חזק, היא שמה את זה רופף, ממילא אינו חוצץ והיא לא תוציא את זה לפני המקווה. ומותרות, אבל אם זה כן צבוע וזה חוטין יפים, אז אסורין שמא תראה לחברתה. אותו דבר.
כליל של זהב
דובר 1: יוצאת אשה בכליל של זהב בראשה. למדנו קודם על עטרה של זהב, יש משהו אחר שנקרא כליל של זהב. “כליל תפארת בראשה נתת לה”, זה עוד יותר יפה, זה יותר יפה מעטרה. אני לא יודע בדיוק מה ההבדל.
דובר 2: אוקיי.
דעת הרמב״ם: כליל — רק לאשה חשובה
דובר 1: אומר הרמב״ם שכליל של זהב יותר חשוב, שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה, שאין דרכה להחליף ולהראות. כליל של זהב נושאות רק הרבניות החשובות הולכות עם זה, זה יותר כזה מסובך, אני לא יודע, ואישה חשובה כזו לא תוציא ותראה.
לא ברור, מה ההבדל בין זה לעטרה של זהב? הרשב״א לא יודע בדיוק, ממילא הוא שואל קושיא, הוא עושה חילוקים, צריך בירור.
דובר 2: אוקיי.
דיון: מה ההבדל בין כליל לעטרה?
דובר 1: ויוצאת… אני גם לא יודע את התרגום, כמו שכליל הוא, פירושו עטרה זה ממש אותו דבר? אני לא יודע.
אותו רעיון, זה דבר שרק אנשים חשובים מאוד הולכים. הוא אומר שעטרה זה אמנם אמת רק אנשים חשובים, אבל זה כל כך חשוב שאת זה אפילו הרבנית תראה. כליל זה משהו באמצע.
דובר 2: אוקיי, אם אתה עושה בחפץ פירוש כזה, אתה יכול לעשות פירוש כזה. כנראה אתה צודק, זה לא נורא קשה.
ציץ ולחיים
דובר 1: ויוצאת בציץ, הציץ הוא התכשיט שמניחים על המצח. הרי דיברנו שאסור מה שיכול ליפול.
תנאי: שיהיה קשור בסבכה
תרגום לעברית
דובר 1: אומרת הגמרא, “במה דברים אמורים? בשל זהב, ובשטיכלא שאינו קשור בהן, אבל אם הוא של כסף, או בשטיכלא שהוא קשור בהן, יוצאת בו”. כלומר, שהחלקים הקטנים שיורדים ממנו, אם זה עשוי מזהב, שחשוב, תבירין שעל ראשה, כשזה קשור עם הסבכה – שסבכה למדנו אתמול גם בשיעור, שזה כובע קטן על הראש – כשזה קשור לכובע על הראש כדי שלא יפול, זה קשור שלא ייפול, אז אין את החשש, מותר לצאת.
“וכן כל כיוצא בהן”, כך גם משהו שתפור חזק ולא ייפול מותר.
חידוש: שני סוגי חששות
דובר 1: אם החשש הוא רק שמא תפול, אם החשש הוא שהיא תראה אותו, אז לא. אבל אם החשש הוא רק שמא תפול, ומשהו קשור היטב, יש היתר.
מוך שבאזנה, שבסנדלה, ושהכינה לנדתה
דובר 1: “יוצאת אשה במוך שבאזנה”, שיש לה צמר גפן באוזנה, שזה לא תכשיט, זה יותר בשביל… סתם אישה זקנה, או לא יודע מה.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אבל הראשונים מסבירים שהמילה היא, שזה אומר דרך מלבוש, “ושהוא קשור באזנה”, כשזה מונח היטב, לא ייפול.
“ובמוך שבסנדלה”, גם כדי לרכך, שיהיה קל יותר ללכת, אבל גם זה “ושהוא קשור בסנדלה”, זה חלק מהנעל, זה חלק מהמלבוש.
“ובמוך שהכינה לנדתה”, פד שהולכת לנדתה, “אף על פי שאינו קשור”, זה לא קשור, “ואף על פי שיש לו בית יד”, אפילו יש משהו שיש בו חלק שאפשר גם לאחוז בו להוציא אותו, מותר ללכת עם זה.
למה? אם לאו, על אינו מאוס, אכן, מותר ללכת עם זה, לכאורה כי זה דרך מלבוש. זה מונח על הבשר, זה מונח שם. והחשש היה שייפול, אומרים שמשהו שמאוס, זה משהו שלא תיגע בו כי זה מאוס.
חידוש: שלוש קטגוריות של דברים מותרים
דובר 1: אבל צריך לומר שזה כשלעצמו דרך מלבוש. אם זה שייך לגוף… זה צורך הגוף, כלומר כל דבר שמשמש את הגוף הוא כמו מלבוש. זה סוג חדש של תכשיט. אני מתכוון שיש דבר כזה, תכשיט כמלבוש. זה אותו אופן, זה לנוי.
זה הרעיון. יש דבר, יש שלוש סוגי קטגוריות, כך נראה מלמטה. יש סוג קטגוריה של דבר שמשמש את הגוף, זה לצורך הגוף, גם מותר. מותר זה היתר חדש, או שזה גדר כמו מלבוש? כמו תכשיט, כן. אותו רעיון, אבל זה לא תכשיט ולא מלבוש. זה סוג שלישי של דבר שבכלל סוג דברים דומים.
פלפל וגרגר מלח
דובר 1: ויוצאות, אה, הדבר הבא הוא גם, צריך להבין שזה דומה לתכשיט. ויוצאות בפלפל וגרגר מלח, וכל דבר שנותנין לתוך פיהם לריח הפה. אישה, יש לה פעם, אוקיי, בלי להיכנס להסברים סוציולוגיים, אבל יש דבר כמו להכניס לפה פלפל או מלח או משהו שינטרל את ריח הפה, מותר ללכת עם זה.
אבל לא תתננו לכתחילה בשבת. היא לא תכניס זאת לפה, היא הייתה עם זה בפה זמן רב, לא תכניס זאת לפה בשבת. זה בגלל שיש גזירה של רפואה. אסור לעשות רפואה בשבת, שנלמד מאוחר יותר. שאם מכניסים זאת לכתחילה בשבת, זה נחשב קצת רפואה. עם שחיקת סממנים, סממנים לא עושים, אבל לשאת מותר.
קיסמין, רעלא, גלעקלעך, וויברורין דפרווה
דובר 1: ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן, חתיכת עץ קטנה באוזן, שזה עגיל כזה. ברעלא שבצוארה או שבכסותה. זה שאל, רעלא זה שאל? לא, רעלא אומר רעלאות פנינים. זה לא שאל, בגד זה בטח מותר. זה חלקים קטנים שמניחים על הבגד. גלעקלעך שבצוארה או שבכסותה. וויברורין דפרווה, זה בגד שסוגרים אותו עם אבן כלשהי, משהו כזה.
דובר 2: אה, כמו רוכסן כזה.
דובר 1: כן.
פורפת כתחילה בשבת
דובר 1: אומר הוא, פורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה. היא מותרת גם, כתחילה פירושו כמו בפעם הראשונה, או שזה אומר לכתחילה? הפעם הראשונה. נראה שזה כמו רוכסן, שלוקחים אבן כלשהי ועם זה סוגרים. בלי רוכסן אני לא יודע, אבל איזשהו אופן איך סוגרים עם אבן. מותר לעשות כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה.
אבל, אם היא רוצה את האגוז, אסור לה עכשיו לעשות פטנט ולקשור את האגוז כאילו שהיא עושה זאת בשביל המלבוש, כדי להציל לבנה הקטן שיהיה להם אחר כך את האגוז לבנה, זה אסור לה. ובלבד שלא תתפור על המלבוש לכתחילה. היא לא תשתמש במטבע מה… מבין, מטבע מהפריפה, מה שזה לא יהיה, שאסור לטלטלה, ומטבע זה קדושת מלאכה לכסף, זה מוקצה.
ואם פרפה, כן יוצא, מותר לה לצאת עם זה, אולי זה בוטל עם זה, או מה, בדיעבד מותר.
דיון: איסור להרים ד׳ אמות
דובר 2: כאן לכאורה האיסור להרים זה האיסור של אותו קיסם שדיברתי עליו קודם. זה שייך ארבע אמות.
דובר 1: ארבע אמות, כן. אולי זה שונה כי זה לא תפור, מה שזה לא יהיה, אפשר לעשות חילוקים.
דובר 2: כן. טוב מאוד.
קיסם שבשיניו ובסנדלו
דובר 1: הלאה. יוצא אדם בקיסם שבשיניו ובסנדלו, חתיכת עץ שמניחים על השיניים או על הנעל ברשות הרבים, אין חשש שייפול. ואם נפל, מובן, לא יחזיר. יש חשש חדש, לא בגלל שמא יטול ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים, אלא כי הוא ילך לגרד חתיכת קיסם אחרת מעץ.
כלל: דברים שהם קצת רפואה
דובר 1: אז זה לכאורה כך בהלכה רווחת. כל הדברים האלה הם רפואה או קצת רפואה, אז אסור להניח לכתחילה בשבת. הוא רשאי לשאת אותו, כל עוד זה משמש את האדם שצריך לשאת אותו. אבל להניח לכתחילה אסור, כך אני מבין.
הלכות שבת פרק יט – מוך וספוג על המכה, סגולות ורפואות, תכשיטים ומלבושים
מוך וספוג על גבי המכה
דובר: אבל למה? כי הוא ילך לגרד חתיכת קיסם אחרת מעץ. אז זה לכאורה כך דומה לרפואה. כל הדברים האלה הם רפואה או קצת רפואה, אז אסור להניח לכתחילה בשבת. אתה רשאי לשאת אותו כל עוד זה משמש את האדם שצריך לשאת אותו, אבל להניח לכתחילה אסור.
כך הם לא מתכוונים. לא, הוא אומר אולי שמא יעשה קיסם, כן? זה אותו דבר, אפילו שזה כך, זה אותו רעיון של הרפואה, אפילו שזה לא סממנים. לא, לעשות קיסם זו מלאכה שלמדנו. לקטוף חתיכה מעץ לעשות קיסם זה… זה בטח אסור. אפילו הוא מחזיר את אותו הדבר, נכון? לא, אבל החשש הוא שמא יעשה קיסם.
אוקיי, “במוך ובספוג שעל גבי המכה”. מותר גם לצאת עם צמר גפן, אבל ספוג, תחבושת גזה, מה שזה לא יהיה, חתיכת כותנה על המכה. ובלבד שלא יקשר עליהם חוט ומשיחה, שהרי חוט ומשיחה חשובים אצלו. החוט והמשיחה הם חשובים, זה לא משהו שהוא ישליך אחר כך עם הצמר גפן, זה משהו שהוא יניח אחר כך. ואינם בטלים למכה. הם לא חלק מה… מה שמונח על המכה הוא כמו בטל לגוף, או כמו מלבוש, זה אוקיי. אבל כאן הוא מניח משהו דבר נוסף שיהיה ליד זה, זה לא עושים.
ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה. דרך אחרת איך אפשר להשיג תחבושת זה להניח קליפה דקה של שום, שיש לה ריח חזק. כלומר גם כן, אין הבדל בין צמר גפן, לספוג, לדרך אחרת איך עושים זאת. וכל דבר שעל גבי המכה, איזה חפץ שקושרים סביב המכה, פותח וקושר ומותר בשבת. מותר לפתוח ולסגור את הדבר שקשרו כתחבושת גזה, כתחבושת, מותר לקשור בשבת. מובן, זה צריך להיות לכאורה קשר שאינו של קיימא וכדומה.
תחבושות עם תרופה
אבל יש תחבושות שמגיעות עם תרופה בתוכן, כן? אני זוכר, יש פלסטרים ספוגים ברטיה, שיש עליהם גם תחבושות שיש להן כוח מרפא, משחה שמרפאת. מותר גם את כל הדברים האלה, כי משהו שמניחים על המכה…אממממם… זו רשימה ארוכה של דברים שעושים לרפואה, שממילא מותר ללכת עם זה.
אבל אני רוצה להבין, ממילא פירושו כמו תכשיט? או ממילא פירושו מה? או פירושו כמו מלבוש?
סגולות ורפואות – סלע של גבע צנוע, ביצת החרגול, שן שועל, מסמר הצלוב
טוב, הלאה מביא הוא עוד דברים שהולכים לרפואה. “סלע של גבע צנוע” – אבן קטנה שמניחים על הבובו צנוע, זה אולי לשון למין בובו, אני לא יודע, אני לא רוצה לדעת. ו“ביצת החרגול” – בין הרפואות העממיות שהיו להם, מי יודע, אולי זה היה טוב יותר מהרפואות שלנו. ביצה, ביצה ממין חגב שנקרא חרגול. ו“שן שועל” – שן של שועל, של שועל. ו“במסמר הצלוב” – מסמר ש… מה פירוש “הצלוב”? “מסמר הצלוב” פירושו אדם שתלו אותו, “מצולב” להיות, “crucified”. האם זה דבר נוצרי? אני לא יודע. לא, “כל דבר שתולין אותו משום רפואה”, אוקיי. אם למישהו יש כאב ראש, הוא לוקח אחד מהמסמרים שנעצו אדם לצלב, וזו רפואה, סגולה עתיקה.
כלל הרמב״ם – רופאי אותו הזמן
אבל “כל דבר שתולין אותו משום רפואה”, אומר הרמב״ם בתשובה, “הוא שיהיו רופאי אותו הזמן אומרים”, שהרופאים סוברים שה״מסמר הצלוב” לא עוזר, זו סתם שטות. אבל כל עוד הרופאים אומרים שזה עוזר, זו רפואה ומותר לשאת אותו בשבת. מעניין, הרמב״ם עצמו הוא הרופא במקרה שלנו, הוא מניח זאת.
בואו נזכור, הרמב״ם מביא ראיה מהפרק שעומד בגמרא. שאלו את הרמב״ם, והרמב״ם עצמו כותב במורה נבוכים על הבעיה הזו, והרמב״ם עצמו משתמש בלשון שהסגולות הוא לא יכול היה לעכל. הוא לא זכר מה הרמב״ם עצמו אומר. הרמב״ם אומר, אין לזה קשר למה שאני סובר. אם באותם זמנים המומחים סברו שזו רפואה, לא שהם סברו שזו סגולה, שזה מביא שהאל, כוחות, מה זה, מרפא. הם סברו שזו רפואה. הם לא ידעו בדיוק איך זה עובד, אבל הם ראו שזה עובד. אם זה עובד, מותר. אם היום יודעים שזה לא עובד, אסור. ולא רק שאסור, יכול להיות אפילו איסור, משום דרכי האמורי.
אבן תקומה
“יוצאת אשה באבן תקומא” – סוג אבן שהיא סגולה לנשים מעוברות. במשקל אבן תקומה שנתכוונו ושקלו לרפואה, או אבן ששוקלת בדיוק כמו אבן תקומה, ששקלו אותה ועשו כזה סוג אבן, נקרא גם אבן תקומה. ולא אשה עוברה בלבד אלא שאר הנשים, גם נשים אחרות מותרות ללכת עם האבן, למה? כי הן הולכות לשם נוי ותכשיט, הן לא הולכות כסגולה שלא יפילו.
דיון: מותר לשאת לרפואה?
תאמר לי, אהא, פירוש כך, משהו שהולכים לרפואה מותר? ויוצאה בקמיע מומחה. זה לא מוציא ברשות הרבים? לוקחים אותו ביד, מוציא ברשות הרבים, צריך להיות עם הסגולה, צריך תמיד ללכת עם הסגולה. לא, כי הסיבה שהולכים היא לרפואה.
אה, תאמר לי, האם לא מסתכלים על האישה הספציפית שצריכה זאת לרפואה? לא, מסתכלים כן. מסתכלים כן, אבל כל אישה היא בחשש שמא תתעבר. עכשיו היא יוצאת לרחוב לחמש עשרה דקות, לא לוקחים שמא תתעבר ותפיל? לא, היא הולכת עם זה כל הזמן. היא מניחה זאת בתיק שלה כסגולה. יוצאה בקמיע מומחה. היא תמיד בחשש שמא תתעבר. אתה לא יכול לדעת לא בשבת ולא בזמן אחר.
אז, מותר לצאת גם עם זרוע של פסח שמניחים בתיק מול העין? אם זו סגולה בדוקה, כן.
קמיע מומחה
ויוצאה בקמיע מומחה. מותר גם לצאת עם קמיע שמומחה כתב, או שהקמיע הוא מומחה, הקמיע הוא קמיע מקצועי. אומר הרמב״ם, איך יודעים שקמיע הוא מומחה? שהיא שריפא שלשה בני אדם, שריפא שלושה אנשים, או שהיה אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיע אחרים, או האדם – בגמרא זה נקרא אתמחי קמיע, הקמיע עצמו הוא מומחה, או אתמחי גברא, האדם שכתב את הקמיע הוא מומחה. אז קמיע מומחה הוא גם רפואה, מותר ללכת.
אבל יוצאה בקמיע שאינו מומחה, שאין לו רקורד שזו רפואה, לכתחילה לא הולכים, כי זה לא נקרא רפואה, אז פטור. פטור כן, מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא נשאו אותו בידיים, נשאו אותו על הבגד, או מה שזה לא יהיה הדרך איך זה נקרא דרך מלבוש.
תפילין בשבת
מאותה סיבה, היוצא בתפילין, הרמב״ם מניח זאת לידו, כי תפילין הם קמיע, כן? כבר הלכנו במחשבה הזו. אותו רעיון. כי זה דומה לקמיע. אומר הוא פטור גם מאותה סיבה, כי עושים זאת דרך מלבוש.
אה, טוב.
הלאה, אומרת המשנה, יוצאים בתפילין. למה? לא הולכים בתפילין כי זה שבת, אז פטור, מה זה גם אסור? אה, כן. פטור פירושו, פטור זה אומר פטור אבל אסור. נכון, נכון. זה שבת. כי לכאורה זה לא ממש מלבוש. או אולי כי זה שמא יפול, או אפילו לא הסברא הזו. כי נראה מיד, נדבר על תפילין במפורש.
מנעל יחידי – מי שיש לו מכה ברגל
מי שיש ברגלו מכה, מי שיש לו מכה על רגלו, אז על אותה רגל הוא לא רוצה לנעול נעל, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה. להיפך, להיפך. יש לו על רגלו מכה, קשה לו לנעול נעל על אותה רגל, זה נפוח, מי יודע מה. מותר לו ללכת רק נעל אחת על הרגל האחרת. אבל מי שברגלו מכה לא יצא ביחידי, הוא לא יצא עם נעל אחת. כי כשהולכים עם נעל אחת מוכח שיש לך נעל, למה אתה הולך רק עם אחת? כלומר, כשהולכים נעל זה בטח דרך מלבוש, אבל כשלא הולכים, אתה שומע את המילה? יש חשש שייפול, שלא יפול. אבל הוא אומר, ישימו לב אליו, זה לא נוח. הוא יוריד את הנעל וישא אותה לכאורה. בקיצור, נראה, הוא יביא ראיה, הוא יראה זאת למטה.
ולא יצא קטן במנעל גדול, קטן לא יצא עם נעל גדולה, גם מאותה סיבה כי זה ייפול והוא ישא אותה. אבל יוצא הוא בגדול, חולצה גדולה לא תיפול.
ולא תצא אשה במנעל רפוי, אישה לא תצא עם נעל רפויה. ולא במנעל חדש, שלא יצא בשעת חימום, גם לא עם נעל חדשה שהיא מאוד קשה וצרה, גם מאותה סיבה, כי זה יהיה לא נוח, היא תוריד אותה ותשא אותה קודם.
הקיטע – קב שלו וקטמין
הלאה, הקטע יוצא בקב שלו, אדם שהוא אדם שקטעו את רגלו, אדם שיש לו רגל קטועה, אסור לצאת עם… עושים איזה כלי, איזה דבר, קב, סוג שהוא כמו דומה ל… איך קוראים לזה? אפשר ללכת עם זה, קביים? סוג דומה לקביים? אוקיי. אותו דבר, קטמין שלו. אני מתכוון קטמין זה קביים. קב זה כנראה משהו שלובשים, או כמו רגל מלאכותית, ה… איך קוראים לרגל שלובשים? לא, קטומן זה סוג נעל.
סוג נעל, אוקיי. ואין לזה קשר, שני דברים אחרים. קטע לא הולך על ראשו. למה? כי זה ייפול, זה לא דבר שקשור, זה דבר נוסף, ממילא הוא לא יביא אותו. ולא קלט שלו ליץ. עוד דבר, זה סוג נעל שלא רגיל ללבוש, משהו מצחיק, אני לא יודע בדיוק מה. “אלא יוצא בהן בשבת, ואין יוצא בהן בדרך המלבוש”. אין יוצא פטור כתוב שזה לא דרך המלבוש, אבל זה לא נקרא נשיאה, זו לא דרך הוצאה.
קטגוריה שלישית – לא דרך מלבוש
הקטגוריה השלישית, לכאורה כל אלה אסורים, מכיוון שזה לא דרך מלבוש הולכים לשאת אותו, זה ייפול, לכאורה זו הסיבה. או שיש פסקי הלכות בדברים האלה אצל הרבנים שדבר שהוא רק קצת דרך מלבוש לא ילכו. הם רואים אולי גם זאת בפרק הזה.
אפיקורוס – בעל החטטין
תרגום לעברית
אוקיי. יוצאין באפיקוריין. כן, מה זה? איזה דבר. פשתן סרוק. זה פשוט, על ראשו בעל החטטין, אנשים שיש להם בובות על ראשם מניחים עליהם חתיכות סחורה על הראש. מותר ללכת עם זה. גם כי הולכים דרך רפואה. אי מאי טעמא? משום שצבען וקשרן. צבעו, האפיקוריין הוא חתיכת פשתן או צמר שצבעו וקשרו אותו. אם יוצא בהן בשבת, כן, הולכים בזה כבר, ניכר שזה נעשה לראש. אבל אם לא יצא בהן מעולם, הוא לא עשה כלום, הוא לא צבע וקשר, אם לא יצא בהן קודם השבת, אסור לצאת בהן, כי עדיין לא קבע שזה דרך רפואה, דרך מלבוש כביכול. כלומר, אם הוא צובע אותו, זה נעשה חתיכה, זה הכובע שלו. הוא הולך עם הכובע כי יש לו בובה, אבל זה סוג של כובע שהוא הולך. אם זה לא צבוע, זה סתם חתיכת צמר גפן על ראשו. אלא אם כן הוא כבר הלך עם זה, אוקיי, הוא הולך כבר, זה כבר נעשה הכובע שלו, זה כבר נעשה המלבוש שלו.
שק עבה, סגוס עבה, יריעה
י״ז. כן, יוצאין, אפשר לצאת בשק עבה, שק עבה, ובסגוס עבה, עבה, אני יודע, שמיכה של צמר. יריעה בחמילה, או יריעה, שק הוא משער, מ… מ… פעם היו עושים שק. סגוס שעושים מצמר. יריעה היא בגד ארוג, אבל ארוג.
הלכות שבת – דיני מלבוש והוצאה (המשך)
הלכה י״ז – יוצאין בשק עבה, סגוס עבה, יריעה, וחמילה
רמב״ם: יוצאין בשק עבה, או בסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה מפני הגשמים. אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת מפני הגשמים.
אבל ללכת עם צעיף אין על מה לדבר.
יוצאין בשק עבה, שק עבה, או בסגוס עבה, שמיכה עבה של צמר, וביריעה, ובחמילה. שק הוא משער, משיער היו עושים שק. סגוס הוא אומר עושים מצמר. יריעה היא בגד ארוג, אבל ארוג גס. וחמילה היא איזה חומר אחר. בקיצור, סוגים שונים, היינו לכם שורים ומעילים, זה כל מיני דברים שאפשר להחזיק מעל הראש בגשמים. מעל הראש, או להתלבש מעל הבגדים. אני לא חושב להחזיק מעל הראש בידיים, אלא אולי להתעטף בהם כמו טלית. מפני הגשמים.
החילוק בין מלבוש לכלי – דרך מלבוש
אבל לא בתיבה, אסור לקחת ארגז ולשים אותו מעל הראש, ולא בקופה, ולא במחצלת, מפני הגשמים, כי כל הדברים האלה אינם מלבוש. אפשר להתלבש במשהו שהוא בגדר מלבוש. כל הדברים האלה, שק עבה, אגב, זה לא מלבוש, שק הוא שק. אבל אפשר, לובשים לפעמים שק ואפר, זה משהו שאפשר ללבוש. אבל דברים שאי אפשר ללבוש, זה רק כמו מטריה, אסור.
דובר 2: מה זה אומר לא מלבוש? אתה נושא אותו.
דיון: פלסטיק על הכובע בשבת
דובר 1: הכר והכסת. כרית כזו. צריך לחשוב, יש מחלוקת גדולה בפוסקים אם מותר לשים פלסטיק על הכובע בשבת. אין היתר ברור. זה תלוי בהלכה של אם זה דרך מלבוש. אם זה ענין של דרך מלבוש. זה יותר כמו קופה, שזה לא משהו שמתעטפים בו.
דובר 2: לא, אבל קופה היא דבר שבכלל אינו מין בגד, זה דבר קשה. פלסטיק גם לא מין בגד, אבל כשיורד גשם הולכים. אבל אתה מתעטף בזה. משהו ששמים על הכובע זה ממש רק פלסטיק קטן. זו חקירה אחרת. אמת, לאו דווקא שק. איך בכלל מותר ללכת עם כובע בשבת כשיש חשש של טלטול? ו״כסתות”.
הכר והכסת – רכים ודקים vs. קשים
רמב״ם: הכר והכסת – אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש. אם היו קשים – הרי הן כמשוי ואסורים.
הכר והכסת הקטנים, כרית כזו, “אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש”. לכאורה כמו טלית הוא מתכוון. “מונחין על ראשו” הוא מתכוון מקופל על הראש? או זה אומר “דרך מלבוש”, הוא שם אותו, הוא לובש אותו? “מונחין על ראשו” אומר כמו טלית, או זה אומר שזה מונח מקופל על הראש? הוא אומר “מונחין על ראשו”, הוא לא אומר “מעוטף בהם”. “מונחין על ראשו” יכול להיות כמו שנושאים על הראש. הוא אומר “דרך מלבוש”.
אבל “אם היו קשים”, וזה משהו שקשה, זה לא משהו שאפשר להתעטף בו, “הרי הן כמשוי ואסורים”. זה כמו משא ואסור. לא חייב, נראה. אסורים, לא חייב. למה? כי זה בכל זאת חתיכת בגד, נראה. למה זה חתיכת בגד? זה קשה. כי הוא היה מלביש, הוא לובש אותו, זה קצת קשה, אבל למעשה עדיין אפשר להתלבש בזה. הוא לובש אותו, האדם. זה רק סוג של מלבוש שבדרך כלל לא לובשים.
דיון: פטור אבל אסור – תיבה וכיפה
דובר 2: אז לכאורה גם תיבה וכיפה זה לכאורה מדרבנן, כי הוא אומר לא חייב, הוא אומר פטור. נכון? למה זה הפשט? תפילה וכיפה בתיבה, למה לא להיות חייב? צריך לחשוב למה. כן? למה לא יכול להיות? הוא מחזיק תיק על ראשו. הוא נושא שולחן.
דובר 1: לא, הוא לובש אותו, לא מחזיק על ראשו. בואו נהיה ברורים. הוא לא לובש כיפה, מצנפת. הוא כן, הוא מכניס את עצמו לקופסה, הוא תוקע את עצמו לקופסה. כן, זה התרגום. אם תיבה היא לא משהו שיכול להיות טלית… לא, לא, לא. אם מדברים על שהוא מחזיק תיבה על ראשו, לא מתחילה השאלה של שהוא לא מתעטף. אבל הוא מתעטף בתיבה. הדאגה מזה לא עושים. אבל זה משהו שפטור. אתה יכול להגיד שפטור. אני לא יודע.
בואו נראה, אם בואו נאמר, לא פסקו כמונו. לא. תיבה או כיפה זה לא משהו שאפשר להתעטף בו. הדאגה היא, אם זה מכסה את הראש, רוב הראש, רוב הגוף. זה לא עושה את זה. אז זה אומר נשוא כראוי.
דובר 2: לא, זה לא נשוא כראוי. אוקיי, זה לא דרך מלבוש, זה לא דרך משא, אוקיי? זה לא משהו כדרך המוציאין. צריך לדעת שינוי, זה יכול להיות אחד מהדברים, אבל צריך לדעת את המלבוש. הוא לובש אותו, אבל לא מספיק. עוד, הוא לובש אותו, ורק כשהוא לובש טלית לא שמעתי מעולם. אי אפשר ללבוש טלית כמו שקופסה אפשר ללבוש. אתה לא יודע? אתה יודע כן, אתה רק לא רוצה לדעת להתחיל לשאול?
דובר 1: לא, אנחנו יכולים סתם ללמוד כאן את הגמרא. מישהו כבר אמר משהו, אבל אני לא רואה שכיפה יכולה בכלל להיות בגדר מלבוש. כבר שמעתי, אבל המציאות היא שאדם עומד ומחזיק על ראשו.
דובר 2: לא, הוא לובש אותו. ראיתי את הילדים שלי לובשים קופסאות, אוקיי? ראיתי איך הם לובשים קופסאות, הם לובשים אותן. זה בדיחה, זו דרך של נשיאה. זו דרך מלבוש.
מישהו אומר, לכאורה התשובה היא המילה “דרך המוציאין”. מה זה אומר דרך המוציאין, או מה זה אומר דרך יציאה? זה לא דרך יציאה, אבל זה לא אומר לבוש. מה שאתה עומד, כשאתה לא לובש לא מתחילה השאלה. אתה לובש אותו. בואו נמשיך. כן.
הלכה י״ח – זוגין, חותם של עבד, המתעטף בטליתו
דובר 1: י״ח. כן. “יוצאין בזוגין והארוגים בבגדים”. פעמונים, כמו המעיל של הכהן גדול שהיו לו למטה פעמונים.
חותם של עבד – טיט vs. מתכת
רמב״ם: ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו. אבל לא בחותם של מתכת, שמא יפול ויביאנו.
“ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו”. עבד היה לו סימן שהוא עבד, חותם של טיט. “אבל לא בחותם של מתכת”. חותם של טיט מותר, כי מדברים כאן שעבד יש לו דין כמו אישה, שלא רוצים שהוא יישא. אז חותם של מתכת, “שמא יפול ויביאנו”. חותם של טיט, נראה שלא נופל, או אם נופל אין לו שווי. חותם של מתכת, יש לו שווי, או יש לו שווי כי לא נופל. אה, הוא אומר שחותם של טיט, אם ייפול יישבר, יכנס פנימה, יצטרך לעשות חותם חדש. זה כבר של מרדכי, זה adorable, אבל זה לא נשבר, הוא יכול להרים אותו ולשאת.
המתעטף בטליתו ומקפלה – לקבץ כנפיו vs. מנהג המקום
רמב״ם: המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו – אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם כיבסו לשנותו בהם כמנהג אנשי המקומות, מותר.
המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו, הוא התעטף בטליתו, אבל במקום להניח אותה תלויה, הוא מקפל אותה כך ומניח אותה ביחד והוא מחזיק אותה על ידו או על כתפו. אם נתכוון לקבץ כנפיו, אם כוונתו רק לאסוף את הקצוות כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, או כמו עם טלית גם, הוא לא רוצה שהציציות יתלו על היד, מקפלים אותה למעלה, שלא תתלכלך, אז אסור. אה, כי זה לא דרך מלבוש או מה? הוא גורר טלית על הכתפיים, או חלק ממלבוש? ואם כיבסו לשנותו בהם, כמנהג אנשי המקומות, אם יש סדר שעושים כך, מותר.
אז זה תלוי, אם המנהג הוא ללכת כך עם טלית, אז מותר, כי זה כך כלי יפה. יש לך מלבוש וזה בא ללכת מקופל, זה לא נעשה ללכת כל ה… אסור, פטור אבל אסור. זה החילוק בין… אני אומר, אבל הראשון הוא, לא נראה שזה כל כך מלבוש, זה מלבוש, אבל זה לא… זה באמצע, המקרה האמצעי שמדברים כל הפרק, for whatever reason זה אסור.
הלכה י״ט – טלית מקופלת vs. סודר שעל כתפו
רמב״ם: היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו – חייב. אבל היוצא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו – מותר.
אוקיי, הלאה. היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. מישהו מחזיק את טליתו על הכתפיים, לגמרי, לא… וזה מונח עליו, הוא בכלל לא לבוש בזה, זה בדרך של נשיאה, חייב.
סודר שעל כתפו – נימא קשורה באצבעו
אבל היוצא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו, מותר, הוא הלך עם חוט, סודר, סליחה, או מטפחת, צעיף שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו. נראה שבדרך כלל הצעיף, כשרוצים ללכת איתו, קושרים חוט, מחזיקים אותו על הצוואר או מה? על היד, באצבעו. זה דבר שאנשים היו עושים פעם כדי שלא יאבד את היפה שלו. אפילו כשזה רופף מותר ללכת כשזה רופף. למה? אולי זה דבר זול והוא לא חושש שהוא הולך… זה הנסיעה. זה דבר שהולך ככה ככה. דרך הסודר היא שמניחים אותו כך. אפילו בשאינו מהודק שפיר, הוא אומר, אפילו כשזה לא מהודק שפיר, אפילו כשזה לא, הוא לא חושש שזה ייפול, הוא ילך להרים אותו. זה לא נופל. זו הדרך איך זה הולך, שהוא רואה את זה, הוא לא חושש מזה. אוקיי.
סודר שאינו חופה ראשו ורובו
רמב״ם: וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו.
אבל תראה, זה סדר מסוים איך הולכים. וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו. סודר שלא מכסה אותו ראשו ורובו, זה לא טלית, אסור לצאת בו. מה זה אומר?
דובר 2: מאוד טוב. אז מה שדיברנו עכשיו, מדברים על כזה גדול… סודר זה אומר מטלית, נכון? מטלית גדולה שנקראת מלבוש. אמנם אפילו זה לא מלבוש כראוי, אבל זה לא קשור לאצבעו, או לכל עצות שהיו. אבל אם זה קטן מדי, זה לא מכסה אותו ראשו ורובו, אסור ללכת בזה, כי אז זה כן ייפול, או שזה לא מלבוש. זה לא הסדר, זו לא הדרך איך הולכים, פשוט לומר.
סודר צר – קושר שני ראשיו כמו אבנט
רמב״ם: ואם הוא סודר צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.
ואם הוא סודר צר שאינו רחב, אם זה סוג של מלבוש, דומה לסודר, יש משהו שמשתמשים כמו מטפחת, או כמו משתמשים במשהו שמשתמשים יותר. צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה. אז כאן הוא נותן לך איזו עצה, איזה סוג של מטפחת שאנשים נושאים איתם. אבל אי אפשר להחזיק אותה בידיים או סתם לשים אותה כך שתהיה חופה ראשו ורובו, אפשר לעשות כמו חגורה, לקשור אותה למטה מכתפיו, ואם זה כמו חגורה מותר לצאת בזה. אז האנשים שירצו לגרור את ה… הראש ורובו זה כשזה לא חגורה. חגורה נקראת מלבוש בפני עצמה, כי זו חגורה. או לוקחים את הסודר וקושרים אותו קצת, כדי שייקרא כלי חגורה.
כמו, כן, זה לא ממש אבנט, נכון? זה כמו. למשל אנשים שהם הולכים עם… מה זה נקרא צעיף? זה לא צעיף, נכון?
טלית עם ציצית — דין צעיף, סודר, ונוי הבגד
צעיף, סודר, וסבניא — הגדרות
דובר 1:
צעיף הוא סוג שלישי של דבר. סתם הולכים עם צעיף שהולך על הצוואר, זה לא הולך לשום מקום. זה לא סודר. צריך לומר אולי סוג חדש של דבר. מבין?
נכון, צעיף זה אולי בעיה, כי זה אכן מלבוש. סודר, אתה רואה שמשתמשים בו לפרקטיות. זה מטפחת כזו, משתמשים בה לנגב. סודר הוא מטפחת, מטלית.
סודר רגיל הוא חופף ראשו ורובו, לא מטפחת. לא, סודר אומר… סודר הוא לא מלבוש, נכון? סודר הוא מטפחת, מטלית, דבר כזה. אבל אם אפשר להתעטף בו היטב… זה סודר ענק? שהולכים עם מטפחת ענקית כזו שהיא חופה ראשו ורובו? לא הגיוני. מטפחת, הולכים עם מטפחת?
שוב, סודר הוא לא מטפחת. הדבר הבא הוא מטפחת, הסכניס הוא מטפחת. משהו חסר לי מידע. אני לא בטוח. מה הענין? מה ההבדל בין סבנא לסודר?
אני בטוח שצעיף אפשר לצאת, לא צריך להיות חופף ראשו ורובו. למה צריך… זה מלבוש. אין דין כמה גדול מלבוש צריך להיות. ההבדל הוא כי זה לא מלבוש כראוי, זה לא היה המנהג. משהו כזה, סוג הדברים האלה. כך צריך לומר.
את המטפחת אכן עשו אז כך. כן, שהיהודים היו הולכים עם מטפחת, ובשבת היו מעטפים אותה סביב הצוואר. השתמשו בהיתר, לא ראשו ורובו, אבל…
נכון, זה שאלה אני שואל אותך, חשבתי על זה, שאדם כשהוא הולך עם מטפחת למקווה, הוא שם אותה כמו צעיף, כן? נכון. נראה שאז מותר, כי אז זה צעיף. אבל הטלית לא מדברת על זה, כך צריך לענות. כן.
הלכה כ: טלית עם חוטים ארוכים — בטלים לגבי הטלית
דובר 1:
אוקיי, הלאה. “מותר להתעטף בטלית שיש בשפתם מלל”, שיש בקצה רצועות, “אף על פי שהן חוטין ארוכין”, אפילו תלויים ממנו רצועות ארוכות, “הרי הן אינם נוי לטלית”, זה לא נוי, זה תלוי ממנו, לא חתכו את קצה החוטים, זה גורר עדיין מאוד גדול.
היית חושב שזה כמו שאתה מוציא חבילת סחורה שאינה בגד. אבל זה לא כך, “הרי הן בטלים לגבי הטלית”, זה בטל, אפילו זה לא לנוי, אפילו זה… מישהו עושה בעצמו בין נוי ובין לא נוי, זה מקום שעדיין תלוי. אם היה מכוון לגזול, לא היה אומר ש… נכון, כמו שהוא אומר.
טלית עם ציצית שאינה כהלכתה — חייב
דובר 1:
“וכן היוצא בטלית שאין בה ציצית כהלכתה”, טלית שאין בה ציצית כהלכה, חייב. כלומר, יש ציצית, אבל הציצית משהו לא עשוי היטב, או מה? או שהוא לא סיים את המלאכה, זה לא נעשה לשמה, זה לא נקשר, כן, מה שיהיה.
“מפני שעושה מהן חותם חשיבי ממילא”, החותם לא סטנדרטי, כן, הוא לא מסתובב, כן, זה קצה המלבוש שלו. זה לא קצה המלבוש שלו, זה ציצית. “ודעתן עליהן עד שישלימו חסרונן להיותן ציצית”, הדבר כבר ציצית, זה טוב, זה חלק מהבגד.
אבל זה לא חלק מהבגד, כי זה ציצית. זה לא ציצית, זה לא שייך שם, זה לא לנוי. אבל הוא חושב כן עליו שהוא צריך לתקן אותו, ובדקה זה מונח שם כמו משהו שמונח, הוא גורר איתו משהו שאינו חוט מלבוש.
אתה רואה כאן מאוד ברור, אבל החיוב ממש הוא מעניין. אבל הוא אומר, אני הבנתי, כאן אתה בוודאי לא רואה דרך המציאות.
דיון: דרך המציאות או דעתו עליהם?
דובר 1:
אני אנסה לומר שכאן הוא פוסק כן מדרך המציאות, זו הדרך איך נושאים את הדברים. זו הדרך איך נושאים סחורה, כלומר, לא סחורה, את הדבר נושאים כך, יש לו ציצית, אבל הוא עדיין לא סיים את הציצית, הוא לא השלים את הציצית.
מה שאמרתי קודם, שדברים שקשורים אינו היתר כלל. ההיתר הוא רק כשזה נעשה ממילא חלק מבגד. כי הדבר בוודאי קשור, אתה לא יכול לחתוך אותו באמצע שבת, ובכל זאת חייב.
מבין מה אני אומר? ההיתר הוא רק כשהם דיברו קודם אצל תכשיט, שאתה קושר משהו לבגד שלך, זה לא מתיר. זה עוזר אולי לשאלה של יפול או יבוא להוציא, לזה עוזר קישור, שזה כבר בגד אין את החששות של חכמים. אבל דבר שאינו בגד, אתה יכול לקשור אותו מהיום עד מחר, אתה לא רשאי לשאת אותו בשבת. כך יוצא לי. כן.
דובר 2:
אבל טלית, כן, בוא נבדוק.
כשרות ציצית — נוי הבגד ותכשיטו
דובר 1:
אבל טליתות יש להן ציציות כהלכתן. לטלית יש כן ציצית כהלכה. מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה, אפילו בלילה שאין חיוב ללכת בציצית. הלא אין הציצית אלא גמר מלאכה, ציצית אינה מלאכה, אלא ראויה לנוי הבגד ותכשיטו, כמו האמרא. כמו שלבגד יש אמרא, אני מתכוון זה הצווארון או השרוולים, כמו שבגד יפה בא עם חלק כזה, כך זה אותו דבר. כשזו ציצית כשרה, זה איך בגד בא, כי ההלכה אומרת שכך צריך לבוא בגד. כן.
מצות עשה שאין בה כרת אינה דוחה שבת
דובר 1:
ואילו היו חוטי הציצית יוצאים כהלכתם מעשה, היית חייב לצאת בהם אפילו ביום השבת? אתה לא יכול לומר שההסבר הוא כי יש כאן מצווה של ציצית, ממילא בגלל זה מותר ללכת בשבת. כי זה בוודאי שמצוות ציצית אינה מספיקה לדחות שבת. הסיבה היא משהו אחר. הסיבה היא כי זה לא משא, אלא זה מנוי הבגד.
אומר הוא, ואילו היו חוטי הציצית יוצאים כהלכתם מעשה, היית חייב לצאת בהם אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. מצוות עשה שיש בה כרת אפשר לדחות, אבל מצוות עשה שאין בה כרת אי אפשר לדחות שבת. כלומר, מצוות עשה דוחה לא תעשה, אבל אינה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, שזה שבת.
דיון: המצווה מכריעה האם זה נוי הבגד
דובר 1:
זה מאוד מעניין, יש כאן קצת קושי, כי הרמב״ם לא אומר שהמצווה היא המתירה, כי מצווה אסור לעשות, חילול שבת לא עושים. אז מה המתיר? כי זה נוי הבגד.
אבל להיפך, המצווה מכריעה האם זה נוי הבגד, כי אם זה בדיוק פסול, שואל אתה את הרב, מה פסול? האם אני לא רשאי ללכת בשבת, כי זה פסול. מישהו יאמר, זה דבר רגיל שלבגד יהיה בקצה… הציציות מותר להיות, כן, הציציות של הטלית. נוי הבגד. נוי הבגד. אז ציצית כשהיא כהלכתה היא גם נוי הבגד. אבל כש…
החילוק הוא המילה “דעתו עליהם עד שישלים חסרונם”. אז אתה יכול לשאול שאלה כזו: מה קורה כשיש כאן יהודי שאינו יהודי ישר, ולא אכפת לו שהציצית שלו פסולה. הוא רוצה שזה ייראה כאילו יש ציצית, הוא מתבייש ללכת בבגד בלי ציצית. זה נראה לו טוב, זה נראה לו טוב וזה בסדר. יכול להיות שאצלו זה נוי הבגד, זה כזה שייגעץ.
אבל כדין שבת, אצלו זה… כי הוא רוצה שזה יהיה שזה ייראה כמו ציצית. הרמב״ם מדבר על יהודי שהולך לתקן. הוא מוסיף את המילה, “דעתו עליהם עד שישלים חסרונם”. הוא דעתו עליהם עד שישלים חסרונם עושה שזה לא בטל. הוא שם שם ציצית, הוא צריך עוד לתקן. הדעתו עליהם עושה שזה לא בטל.
כי זוכר, סתם חוט הוא בטל, כי אני לא אכפת לי ממנו. אתה כן אכפת לך, כי אתה הולך לתקן אותו, אתה הולך להשלים אותו. אז אם יש מישהו שלא הולך לתקן אותו, אז בגלל זה זה איסור, כי זה בטל מהבגד.
דובר 2:
אני לא מסכים איתו. זה יהיה בטל.
דובר 1:
זה לא בטל. זה בטל ממש, זה לא חוט. כמו המהר״ם. אני מסכים אפילו יותר ממנו. אפילו הוא היה חותך כשתולה חוט. אבל הוא רוצה שזה ייראה כאילו יש לו ציצית. הוא לא הולך לתקן. הוא לא הולך כך, הוא עובר עם הציצית.
אבל בדין שבת, אצלו זה נוי הבגד, כי הוא לא יכול לצאת עם ציצית שאין לה ציצית בצד. לא אכפת לו מכשרות מצוות ציצית. הוא לא יודע. הוא עם הארץ. עם הארץ שלא יודע שכשציצית פסולה צריך לתקן אותה, כן. עם הארץ לא יודע את ההלכה, אין לו דעת. עם הארץ שהולך לבית הכנסת בשבת. הוא לא יודע שהציצית פסולה. לא אכפת לו הרבה, כי זה בגד יפה, זה בא עם ציצית. זה כל יהודי הולך, הבגד הוא ציצית. וזה הוא עושה, זו הדרך איך בגד בא ללכת כך.
כי כאן זה לא הכוח שאתה לא יודע. אם יש לך טעות, יכול להיות שאתה שוגג, כי אתה לא יודע. אין לי טענות אליך. לא, אבל אני מטיל עליך שתצטרך להניח תשלומי חסרונו.
דובר 2:
אני מבין מה אתה אומר, ממילא זה לא נעשה בטל, אבל זה פשט טוב.
דובר 1:
אבל אפשר ללמוד את זה גם אחרת. אפשר ללמוד שאני לומד שזה עושה את זה גם למשא.
דובר 2:
לא, זה בוודאי… זה משא. מה זה אומר משא? זה משהו ששווה. השאלה היא למה אתה אומר שזה לא דרך הוצאה? למה זה נקרא לא דרך הוצאה? למה? לדבר? כי כך זה הולך.
דובר 1:
השאלה היא רק אם זה בטל לבגד, האם זה דרך לבוש, שזה מותר. אבל אם זה לא בטל לבגד, כי אתה צריך את זה כן להיות למחר נפרד מהבגד, וכולי, כי אתה הולך לעשות מהציצית על הבגד, הייתי סובר שזה נפרד.
זו הלכה קצת עדינה. עדין אני מתכוון, החילוק הוא מאוד לא גס. צריך להיות למדן גדול כדי להבין את זה. אתה מפסיק לשמוע?
נפקא מינות — אישה עם טלית, ספק ציצית, גוי
דובר 1:
אפשר למצוא מזה חידושי תורות שונים, כי יוצא שאישה לא רשאית ללכת עם טלית בשבת למשל, כי היא לא מחויבת בציצית. זה תלוי איך לומדים, מבין? או שהוא מביא עוד, אם זה רק ספק ציצית, זו בעיה. יש הלכות מאוד מעניינות שיוצאות מזה.
אם אומרים שציצית היא כן משהו רגיל, כמו שאתה רוצה לומר לי, אז לא יכולות להיות כל ההלכות האלה, מבין מה אני אומר?
או למשל, אנשים אומרים שגוי, כן, אתה יכול את התורה של הפרי חדש, כשגוי עושה לך שבת. אז, מה עושה גוי שהוא רוצה להתגייר, ואומרים לו שהוא לא צריך לשמור שבת? אז, אתה תאמר שאם הוא הולך בציצית, הוא ממילא נפשך כלי. כי מצד אחד הוא גוי, אז זה משא. נכון. אם הוא חכם, כן.
ראיה מהזמנים של היום — ציצית כלבוש
דובר 1:
אני רוצה להביא לך ראיה שבזמנים של היום, אנשים, ציצית היא בגד כמו שהבחור החסידי הולך לבוש. כי הוא הולך אותו דבר עם ציצית ביום כמו בלילה. אתה לא תראה אף פעם אחת בחור במטוס, בלי ציצית, אפילו קשה לו ללכת עם ציצית. בלילה זה בדיוק כמו ביום, הוא הולך עם הציצית הצמר הגדולה.
הפשט הוא שזה לבוש, הוא לא הולך למצווה בכלל. בלילה אין מצווה. הוא הולך בוודאי מתהלך בחום הגדול ביותר בלילה עם ציצית צמר. למה? כי זה לבוש. אז, מבחינת לבוש אין הבדל האם הציצית כשרה או לא. מבחינת מצווה, כן. מבחינת לבוש, הוא יתבייש ללכת בלי ציצית. ואם הוא הולך קרוע הוא לא יתבייש יותר, כי בחור בא עם ציצית עליו.
דובר 2:
אני שומע שזה סובייקטיבי, אני שומע מה אתה אומר.
דובר 1:
לא, זה כי הוא עם הארץ. אתה מדבר על עם הארץ. מי שהולך למשל בלילה בציצית, אפילו כשחם וסתם מדבר על עצמו, הוא עם הארץ, כי הוא חושב…
הלכות שבת: דיני הוצאה בבגדים ותכשיטים – חלק י
הלכה כא: בעלי אומנויות שאין יוצאין בכלי אומנותם
לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו.
כלומר, הרמב״ם מביא כאן רשימה שלמה של בעלי אומנויות שאסור להם לצאת בשבת עם כלי העבודה שלהם במקום הרגיל שלהם.
דובר 1: חייט – זה תופר – במחט התחובה לו בבגדו, עם מחט שתקועה בבגדו. נגר – זה מי שעובד עם עץ – בקיסם שבאזנו, עם חתיכת עץ שהוא שם על האוזן. למה? למדוד או מה?
ולא גרדי – גרדי זה תופר – באירא שבאזנו. מה זה אירא? צמר?
דובר 2: אירא אומר הוא זה חתיכת צמר, חתיכת סחורה.
דובר 1: ולא סורק – לא מי שמודד דברים, כן? – במשיחה שבצוארו, עם סרט שיש לו על צווארו. קמר, מה זה? אוקיי.
ולא שולחני – לא מי שמחליף כסף – בדינר שבאזנו, עם כסף שתלוי על אוזנו.
ולא צבע – לא צייר – בדוגמא שבאזנו, עם הצבע שיש לו באוזנו.
זו דוגמה למה שאנשים נהגו להחזיק דברים באוזניים. אתה יכול להגיד לי? היום גם, הולכים עם… יש דברים באוזניים, כן. שרברבים יש להם פלאנג׳ר יוצא מהאוזן שלהם.
דין: פטור מדאורייתא, אבל אסור מדרבנן
ואם יצא – פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו, מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.
דובר 1: במה יוצא? פטור. פטור. אולי יוצא דרך אומנתו? הוא הוציא משהו שהוא צריך לעבודה שלו. למה הוא אבל פטור? שלא הוציא כדרך המוציאין.
אז אדם רגיל הוא אפילו מדרבנן בעיקר, רק האדם… אסור בוודאי, כי כל הדברים האלה הם משא ומתן בשבת, וזה מוקצה.
מעניין שהרמב״ם לא אומר, כי במשנה, אני זוכר, כתוב שאפילו ערב שבת אסור. סמוך לצאת השבת. הרמב״ם אני זוכר, בשבת עצמה אסור, כי זה מחט, זה מוקצה. כל הדברים האלה הם… אני זוכר שהרמב״ם לא אומר את זה.
אה, שוב, אחר כך יהיה כי מדברים על ערב שבת. אוקיי, אז עד כה הוא מדבר על בשבת.
דיון: למה הוא פטור אם זו הדרך שלו?
דובר 2: כלומר, לכאורה, מצד אחד זו כן הדרך, כי הוא חייט, הוא הולך עם זה. מצד שני, אבל זה לא כדרך המוציאין.
דובר 1: אז, דרך המוציאין לא עוזר שהוא מתנהג כן כך, כך זה נראה. אומרים את הדרך לכל אחד.
דובר 2: שם מדרבנן.
דובר 1: לא, הוא אומר אפילו שאומן לא הולך בדרך כלל כך, אלא אני יודע מתי אין לו ברירה אחרת או מה.
דובר 2: כי אתה אומר שמסתכלים כן על המקצוע, כן? אתה אומר שמדאורייתא הוא פטור. אתה מתכוון לומר מדאורייתא הוא פטור כי זה לא דרך המוציאין. מה קורה כשזה לא חייט? היה יותר קשה או קל?
דובר 1: לא ברור. הוא מביא שר׳ יוסף טוען שעניין כלים אף אחד לא, רק הבר קורא הוא מעשה. אפשר לשמוע שזה יהיה יותר קשה, כי… הרמב״ם אומר שזה יותר קשה, כי לחייט זו הדרך שלו.
אה, אולי יוצא דרך אומנותו. אבל מצד שני, אפילו הוא פטור, זה החידוש שאתה רוצה לומר, שאפילו הוא גם פטור כי זו לא הדרך, אפילו באמת זו לא ממש הדרך.
הלכה כב: הזב שיצא בכיס שלו – מלאכה שאינה צריכה לגופה
הזב שיצא בכיס שלו – חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת.
דובר 1: כך גם, אם יצא בקישורי, כך היה לנו קודם, יוצאים מנדרים. דבר דומה. אבל הוא אומר שכיס הוא משהו יותר מחתיכת צמר. “אין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת”, זו הדרך איך נושאים את הכיס. אז גומא אינה דרך רגילה, דבר אחר לא נושאים כך, אבל כיס נושאים כך.
ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
אז, “מלאכה שאינה צריכה לגופה הוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו”, הוא לא רוצה להוציא את הכיס, זה רק משהו שהוא עושה, הכרחי, כדי שלא יתלכלכו בגדיו. אבל הוא אומר, הרמב״ם, מה אתה עושה עם זה? לכל היותר זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל הוא נושא חצי, אז זו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
קושיה: למה מביא הרמב״ם את זה דווקא כאן?
דובר 2: הייתי יכול לומר את אותו דבר גם קודם אצל דברים דומים אחרים, למה הוא מביא את זה כאן? בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה? זה כבר היה כמה פעמים, למשל המוח שעל גבי נדה, או על הגשם, מה שזה לא יהיה שם ב…
דובר 1: אה, שם במשנה פטור. אוקיי, ועל כרחי, אני לא יודע. אוקיי. צריך לחשוב, יש עוד קצת חלקים עדינים שאפשר לחשוב במשנה פטור.
דובר 2: כן, מה שיוצא עם טלית שתלויה מהחוט האחורי רק למעלה, זו גם מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא? הוא הולך לבוש עם דבר כזה כהלכה, הוא רוצה עכשיו להוציא חצי מהטלית.
דיון: מלאכה שאינה צריכה לגופה לעומת דבר שאינו מתכוון
דובר 1: כל הלכות שבת הן יסוד ההלכה, שלדעתי לא עומד, שאדם עושה דבר והוא לא תופס מה הוא עושה, הוא פטור. הוא נושא את הטלית, והטלית באה עם זה. צריך לדעת, זה מותר, אבל אני לא יודע, זה לא אינו צריך לגופו הוצאה.
מי שצריך לגופו הוצאה, הוא צריך לתקן את המעלל שתלוי לו שם מהבגד? בוודאי, הוא נושא, הוא גורר את זה, וזה בא עם הבגד שלו. כי זה בטל, ממש בגלל זה זה לא נוגע, בטל לבגד, אבל בוודאי.
הפשט של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, לא אכפת לי מזה. אכפתיות אינה ההגדרה של הלכות שבת. לא מצאתי אף מקרה אחד.
דובר 2: אתה מחזיק אותי בשאילת שאלות כאלה, כל אחת מהן היא קושיה אמיתית.
דובר 1: לא, דבר שאינו מתכוון הוא שעושים דבר אחר. לא שאתה עושה את זה, ואתה אומר אני לא מתכוון לעשות את זה. אין אף דרך איך דבר שאינו מתכוון.
והדבר שאינו מתכוון הוא כמו המעשה של מי שגורר ספסל, שהוא גורר ספסל, ואולי דרך הגב יעשה קצת חריש. אבל זה לא באמת, הוא לא מתכוון לחרוש. זה אולי, כי זה דבר אחר, זה עניין של פסיק רישא.
אבל כשהדבר שאינו מתכוון הוא כי הוא עושה משהו אחר, לא שמישהו חושב תראה מה אני עושה, אני נושא מעיל. אבל הוא שר כשהוא הולך. זה לא דבר שאינו מתכוון, כי הוא מתכוון לשאת והוא מתכוון לשיר.
דובר 2: מה? שאל אותו, אדם יוצא ומלמטה תלוי חוט קטן. כלומר הוא מתכוון כמו כשהוא גורר את הספסל?
דובר 1: דבר שאינו מתכוון, כן, כי מה שהוא עושה, אבל הוא הולך עם טלית, הוא הולך עם מעיל.
אוקיי. כל הזמן אתה אומר את זה, זה ממש לא נוגע באף הלכה אחת. דבר שאינו מתכוון הוא כשאתה עושה דבר אחר, אתה מתכוון לעשות משהו, אתה עושה דבר אחר. לא שאתה חושש לטעות. אין דבר כזה דבר שאינו מתכוון. עדיין לא למדנו אף הלכה אחת כזו.
היה בריא, זה לאו דווקא, לך בכחך זה והושעת את ישראל. לך בכחך זה, אפילו לדבר שאינו מתכוון. כשאתה עושה משהו אחר, אבל אתה לא עושה משהו אחר. אין דבר כזה דבר שאינו מתכוון בדרך הזו. זה לא המשמעות. אוקיי.
הלכה כג: המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה? לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס וחולצן בבית, וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן.
תרגום לעברית
דובר 1: מה קורה כשיהודי מוצא תפילין בשבת ברשות הרבים? למדנו קודם שבשבת אסור ללכת עם תפילין, זה פטור. אז מה קורה כשיהודי מוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, והרי יש כאן מצווה, אסור להשאיר תפילין ברשות הרבים, אפילו קיסם של ספר צריך להצניע, צריך לדאוג לתפילין.
כיצד יעשה? למדנו שאי אפשר לשאת את כל התפילין בידיים, זה בוודאי איסור. אז מה עושים? לובשן כדרכו, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו. הוא מניח את התפילין, הוא מניח תפילין של ראש על הראש ושל יד על היד, ונכנס, והוא נכנס פנימה, ואחר כך הוא מוריד אותם בבית, ואחר כך הוא עושה זאת שוב. חוזר ויוצא ולובשן וחוזר ויוצא עד שמכניסן כולן, עד שהוא מכניס את כולן.
כלומר, הוא לא יכול להניח יותר מזוג אחד בכל פעם.
דיון: למה רק זוג אחד בכל פעם?
דובר 2: שאלה טובה. כן. המחלוקת היא דווקא במשנה. יש… רבן גמליאל אומר שאפשר לשאת שני זוגות בבת אחת.
אז יש היום הרבה צדיקים ורבנים שנוהגים ללכת עם יותר מרטריבר אחד בבת אחת, בוודאי יש להם על מה לסמוך. לענין שבת אולי זה שונה, אני לא יודע.
דובר 1: יש לו קדימה במשאוי, או דרך לבישה.
דובר 2: כן. אצלם בכלל אין זה דרך לבישה, ואנשים רגילים זה בכלל לא דרך אצלם.
דובר 1: אה, עכשיו אתה מקטרג עליהם.
—
[דיגרסיה: ציצית בלילה – למה חסידים הולכים עם ציצית בלילה]
דובר 1: זו היוניפורם בעיר. גם אתה לא צריך להיות כל כך סובייקטיבי. בעיר כל האנשים הולכים לבושים כך, וזה בושה, זה מאוד מצחיק ללכת בלי טלית קטן צמר, אפילו באמצע הלילה, אפילו בחתונה כשרוקדים עד הלילה וחם מאוד, לאף אחד לא יעלה על הדעת להוריד את הציצית הצמר שלו.
אה, כולם עמי הארץ. כולם עמי הארץ, כי בוודאי יש ענין.
הטעם האמיתי: סגולה לשינה, לא חיוב
דרך אגב, אני רוצה להגיד לך למה, אם כבר מדברים. אין שום ענין ללכת עם ציצית בחתונה בלילה כשרוקדים. יש ענין ללכת עם ציצית ביום צריך ללכת עם ציצית.
קודם כל, יש כן, יכול להיות ענין כזה. “כסות יום” – תשמע, מסתכלים כן, אנחנו יהודים. אני רוצה להגיד לך משהו, אני רוצה להגיד לך שאנחנו בריאליטי.
לא, אני לא מסכים. איזה ריאליטי? שהעולם יהיה עמי הארץ. אבל אנחנו לא אנשים שעושים את הסטייל של וויליאמסבורג. אנחנו יהודים מוויליאמסבורג. תשאל אותם, הם אומרים חס ושלום לא.
תשמע, אני לא מסביר את עצמי עכשיו. מוויליאמסבורג, ובורו פארק, ומונסי, ומונטריאול, ובני ברק, וירושלים, ולונדון, ואנטוורפן. תשמע, אני לא מסביר את עצמי. אנחנו אנשים שעושים את התורה.
עכשיו, חסיד הולך עם ציצית בלילה, יכולות להיות שתי סיבות. הסיבה האמיתית היא לא הסיבה הראשונה. אפשר לומר שיש פוסקים שאומרים שאה… כלומר להלכה, לא בטוח שזה להלכה, אבל יש מחלוקת אם “כסות יום” הולכים בלילה. אבל לכל הפחות אין שום חיוב ללכת עם ציצית בלילה.
הסיבה שהולכים עם ציצית בלילה היא כי כתוב סגולה שבלילה כשישנים, בקדושת יום טוב כתוב שכשישנים צריך ללכת עם ציצית. בלילה כשלא ישנים אין שום ענין ללכת עם ציצית, זה סתם ברכה לבטלה.
בגלל זה, מי שהולך עם ציצית והוא מתייסר סתם, הוא הולך, לכל הפחות הוא לבוש. אבל אין שום ענין, כן לא צריך ללכת עם ציצית בלילה. זה קודם כל. זה מה שאנשים לא יודעים.
תשאל רוב האנשים למה הם הולכים עם ציצית, הוא עצמו לא יודע, הוא לא יודע שזו מצווה, הוא לא יודע כלום. הוא בכלל לא יוצא ידי חובת המצווה, זה כלום.
דחיית טענת ה״יוניפורם”
כן, אבל נניח שהוא לא יוצא ידי חובת המצווה, אבל זה באמת לבוש, כי זו היוניפורם שהולכים בה בעיר, נכון, הולכים עם זה, זהו.
אבל נניח שהוא היה משנה, נניח למה? כי אותו אדם, נניח, זה לא נכון שהוא הולך כי זו יוניפורם. זה רק אם זה עם הארץ מאוד גס, הוא יודע עוד פרטים, הוא יודע עוד דברים אחרים, הוא אומר “לא אכפת לי שזה פסול, אני הולך עם זה”.
אבל אדם רגיל אומרים לו, “אה, זה פסול, אל תלך עם זה”, כן?
אם אתה ניגש לעם הארץ, טוב מאוד, כי הוא לא איש יוניפורם, הוא יהודי. שואלים אותו, אומרים לו, “בוא תשמע, הציצית קרועה, זה פסול, אתה לא יכול ללכת עם הבגד הזה כי אין בו ציצית כשרה”. הוא מיד מוריד אותה, אפילו אם הוא מתבייש, אני יודע מה, כל השאלות של כבוד הבריות, הוא אפילו לא מתבייש, כי הוא ישאל, “למה אני מוריד?” כי יש מצווה להוריד, כי זו ציצית פסולה.
טוב מאוד. אם לא הייתה לו מצווה להוריד, הוא לא היה מוריד, כי מעכשיו זה לא כשר. מדברים על זה. זה הולך.
אותו דבר בשבת, אם אומרים לו, “ציצית פסולה, זה פסול, אסור ללכת עם זה, זו מצוות הוצאה”, הוא מיד מוריד. זו הבעיה.
אוקיי, טוב מאוד. נו, מספיק דיבורים.
—
[חזרה להלכה כג: המוצא תפילין – המשך]
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד דבר, אסור ללכת יותר בגלל הגזירה שמא יוציא, נכון?
לא יצא החייט, ההלכה הבאה. לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו.
חייט הולך עם מחט שמונחת בבגדו, הוא לא יכול לצאת, כי זה לא בטל לבגד.
“לא יצא” משמע לכאורה שמדאורייתא זה כן בטל, כי זו לא דרך. אבל לכתחילה מדרבנן אסור לצאת במחט התחובה בבגדו, עם מחט שתחובה בבגד.
ולא נגר, נגר הוא מי שעובד עם עץ, בקיסם שבאזנו, עם קיסם שהוא שם על האוזן, למה? למדוד או מה?
עוד, ולא גרדי, חייט, באירוא שבאזנו. מה זה אירוא? שערה? אירוא הוא אומר זה חתיכת צמר גפן, חתיכת סחורה.
ולא סורק, לא מי שמסרק דברים, כן? במשיחה שבצוארו, עם מסרק שיש לו על הצוואר. קמר, מה זה? אוקיי.
ולא שולחני, לא מי שמחליף כסף, בדינר שבאזנו, עם כסף שתלוי על אזנו.
ולא צבע, לא צבע, בדוגמא שבאזנו, עם הדוגמה שיש לו באזן.
זו דוגמה של מה שאנשים היו מחזיקים דברים באוזניים. אתה יכול להגיד לי? גם היום, הולכים עם… יש דברים באוזניים, כן. לשרברבים יש פלנג׳ר שיוצא מהאוזן שלהם.
הלכות שבת פרק יט: המוצא תפילין בשבת (המשך) — ואם היו הרבה
הלכה: ואם היו הרבה תפילין
דובר 1:
כלומר שהוא לא יכול להניח יותר מזוג אחד בכל פעם. הם בוודאי יכלו. לענין שבת אולי זה כבר שונה. אצלם בכלל אין זו דרך לבישה, והחומרות של האנשים זה בכלל לא דרך אצלם.
דובר 2:
אה, עכשיו אתה מקטרג. אוקיי, עכשיו אני צריך להסביר את עצמי. אוקיי, בוא נמשיך.
דובר 1:
ואם היו הרבה, אם יש הרבה זוגות תפילין, ולא יוכל להכניסן דרך מלבוש, הוא לא יוכל להכניס את כולן בדרך זו, זה ייקח לו לנצח, הרי זה מחשיך עליהם, הוא לא יכול לזרוק אותם, כי זה מחשיך עליהם, יש חיוב מסוים עליו. זה לא פשוט, אבל… כן, הוא עומד שם ערב שבת בלילה, כשהוא מכניסן מוצאי שבת. כלומר, הוא לא יכול לזרוק, אבל הוא גם לא יכול לשאת אותם.
שאלה: עד כמה הולך החיוב של מחשיך עליהם?
דובר 1:
צריך לחשוב, למשל, אם הוא מוצא עכשיו בשבת בצהריים בדרך לבית הכנסת, אומרים שהוא לא יכול ללכת לבית המדרש. אבל יש שם מיליון, ערימה ענקית של תפילין. האם הוא יתבטל מלאכול סעודה, הוא לא יוכל לקיים עונג שבת, האם מענישים אותו כי הוא זרק את הראשונות? לא, אני צריך להבין האם זה חיוב. עד כמה הולך החיוב שאדם צריך לשמור על תפילין של אחרים? זו לא אחריותו.
דובר 2:
לא, כי אני רוצה לדעת את הרי זה מחשיך עליהם. האם הכוונה לומר שזה הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, ויש חיוב שאתה צריך לעשות זאת. לא משנה אם אתה רוצה לעשות זאת. בטוח שאתה צריך לעשות זאת. אני רוצה לדעת כמה חזק החיוב. האם זה ממש חיוב מוחלט? אני רוצה לדעת, הרי אין לי חיוב על כל השמות בעולם. יש לי חיוב על הדברים שלי. מוצא תפילין, עד כדי כך יחשיך עליהם, עבודה כל כך גדולה? אוקיי.
דובר 1:
זו יותר שאלה עד כמה אדם צריך להתאמץ למען מצווה, אפילו לשמועני או… אוקיי, זו שאלה אחרת.
הלכה: ואם היו מועט — פחד מגויים
דובר 1:
ואם היו מועט, בזמנים שיש פחד מגויים, שהוא לא יכול לעמוד ליד התפילין, אם הגיע שם גוי אומר, והוא מתירא להניחם שמא יגנבום הגוים, אז יש היתר מכסן במקומן, הוא יעשה את המיטב שהוא יכול, הוא יכסה אותם שלא יהיו גלויים, שלא יהיו… לא, שיהיה דרך כבוד, ומניחן והולך לו. הוא הולך.
הלכה: ואם הוא מתירא מפני הלסטים
דובר 1:
ואם הוא מתירא להניחן שם מפני הלסטים, הוא מפחד להישאר שם לא בגלל גויים שהולכים… לא עומדת הממשלה או אני יודע מה, שונאי ישראל, אלא סתם ליסטים, ומוציא את כליו כאחד, הוא לוקח את כל התפילין, ומוליכן פחות פחות מארבע אמות. הוא נושא אותם פחות פחות מארבע אמות. ופחות פחות מארבע אמות זה לא… לפי הרמב״ם, או לפחות משעור זה מותר, או נותן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו, כמו שלמדנו קודם שיש דרך, אם כל אחד הולך פחות מד׳ אמות מותר, כך מגיעים לחצר החיצונה.
שאלה על הרמב״ם: למה לא לכתחילה פחות פחות מד׳ אמות?
דובר 1:
מהדברים האלה, אני חושב שיש שאלה על מחשיך עליהם. אני גם לא יכול להיות שהאשמד לא יכול לעשות זאת, כי לכאורה זה עצמו, הוא לא עושה כלום עם התפילין, הוא צריך לשמור אותם, הוא צריך לעשות זאת. אז צריך להבין לפי הרמב״ם, הרי זה מחשיך עליהם, למה לא נותנים לו לשאת בידיים? שוב, כי הוא עושה זאת רק בפחד. אם פחות פחות מד׳ אמות מותר לפי הרמב״ם, למה מענישים אותו שהוא צריך להישאר שם?
דובר 2:
אני לא יודע למה אתה עושה מזה עונש. למה לא נותנים לו את ההיתר? הוא רוצה לעשות זאת, הוא רוצה להישאר. למה הוא לא יכול אז לעשות ד׳ אמות? זו שאלה טובה. למה רק “הוא מתירא להניחן שם מפני הלסטים”? בכלל לכתחילה צריך להיות מחשיך. לא נותנים מיד לכתחילה את הפחות פחות? צריך להבין. לפי זה יש לי קושיה על הרמב״ם, מבין אני, אבל לפי הרמב״ם צריך להבין. כאן רואים שלא, שפחות פחות לא צריך היתר, צריך ברור שרק צריך להבין.
הלכה: רצועות קשורות כתפילין
דובר 1:
כן, נראה. מתי אפשר להביא את התפילין עם ההיתר הזה? כשהיו בהן רצועות קשורות כתפילין, כשרואים שזה קשור כמו תפילין, שבודאי תפילין הן, אבל אם לא היו רצועות קשורות כתפילין מישהו בא אליו, למה?
סברת הרמב״ם וקושיית הראב״ד
דובר 1:
הוא טוען, הרמב״ם… הראב״ד אומר שהרמב״ם לא הגיוני, אבל טוען הרמב״ם, אולי קורה שאדם עושה קמיע, לא תפילין. סתם קמיע. הוא רצה ללכת עם תפילין, אז הוא הלך לעשות קמיע. הוא רצה שזה ייראה כמו תפילין, אז הוא הלך לעשות קמיע. הוא רצה שיהיו לו רצועות, אתה יודע, רק רצועות עושים לתפילין, רק תפילין עושים רצועות עם קשר של שי״ן, עם דל״ת, מה שעושים. אבל סתם דברים שנראים כמו תפילין, אולי זה לא תפילין, וממילא אתה לא צריך להיות כל כך מודאג, מישהו בא ומשאיר את זה שם.
הראב״ד לא מבין. הוא אומר, אדם לא טורח לעשות קמיע כעין תפילין. ממילא, יש אולי סיבה אחרת.
תירוץ: הרמב״ם מדבר על תפילין של הגמרא
דובר 1:
הראב״ד כבר ראה את התפילין המסודרות היפות שלנו בקופסאות עם שי״ן. הרמב״ם מדבר יותר על תפילין של הגמרא, אתה יודע, מישהו לקח עור, הוא ניסה לעשות משהו הכי טוב שהוא יכול.
בכל אופן, ממילא טוען הראב״ד שצריך כן לעשות, להציל לעשות מה שצריך לעשות, כי אין חשש כזה שאולי זה לא תפילין. מה עושים? המציאות היא שהוא צודק, אבל הרמב״ם הבין מהגמרא שהיה פעם דבר כזה, מציאות.
הלכה: המוצא ספר תורה
דובר 1:
נו. המוצא ספר תורה. מישהו מוצא ספר תורה. זה היה תפילין, מה עם ספר תורה? יושב ומשמרו ומחשיך עליו. ספר תורה אי אפשר להניח על עצמו. אז יושב ומשמרו ומחשיך עליו.
חילוק: “יושב” — חיוב חזק יותר
דובר 1:
אם בא סכנה — זו לשון אחרת מ״מחשיך עליו”. זה “יושב”, זה חילוק, אתה צריך לשבת ולהחזיק את ספר התורה ולא אפילו להשאיר על הרצפה, מה שאין כן התפילין מותר להשאיר מונחות על הרצפה. לא, הוא עושה את זה יותר חזק, כי אין לו העצה של להניח אותו. הוא אומר מיד, אם בא סכנה, מניחו והולך לו. לא כתוב שהוא צריך לכסות אותו. למה לא כתוב כאן “מחשיך עליו”? לא כתוב מכוסה? או שהוא לא יכול? אני לא יודע.
הלכה: אם היו גשמים יורדים
דובר 1:
אוקיי. אם היו גשמים יורדים — אם יורד גשם והאותיות יימחקו, אז יש דרך איך לעשות זאת, כי אז יש דרך איך לעשות זאת, כי אז אי אפשר לחכות עד הלילה, כי ספר התורה ייהרס מהגשם. אז הוא צריך לעשות כך, מתכסה בעור. לא, בעור של ספר התורה. אה, עם העור של… טוב מאוד.
דיון: האם זה אותו היתר כמו קודם?
דובר 2:
אפשר לחשוב, אולי זה, כי כאן יש לו תירוץ למה הוא יכול להתעטף בספר התורה ולנסוע, להתעטף בספר התורה. האם זה לא עושה את זה דרך מלבוש?
דובר 1:
לא, לא, לא, לא, לא. אבל כשיש גשם למדנו קודם שכשמשהו רטוב, אז יש דרך להתכסות בכל דבר, יש היתר אפילו כיס.
דובר 2:
אני לא מסכים. זה פשוט, כי זה היתר, היתר דחוי. יכול באמת טומאה רצוצה, זה לא דרך מלבוש אמיתית, זה חצי דרך מלבוש. זה אפילו קודם, זה היה אסור, אפילו פטור אבל אסור. טוב מאוד. ממילא, אם לכתחילה, שב וחכה עד מוצאי שבת ותיקח אותו. אבל אם החכייה עד מוצאי שבת תאבד את ספר התורה, אז המלחמה נעשתה לעשות את העצה של להניח אותו. מבין?
דובר 1:
בסדר גמור. וחוזר ומכסהו. זה… אפשר לומר להיפך, אפשר לומר שאז יש לו דרך לשאת בלי שזה יהיה נשיאה מדאורייתא, כי הדרך האחרת הוא נושא אותו… אין דבר כזה שרק בגשם מותר לשאת. אין דבר כזה. אנשים רגילים לא לובשים טומאה רצוצה כזו. זה לא שהגשם מתיר. לא כתוב כך. לא כתוב שאם יורד גשם אסור. אנשים רגילים לא לובשים טומאה רצוצה כזו. אני לא מסכים.
וחוזר ומכסהו, הוא מכסה אותו, למה? סתם כבוד, סתם שהתורה תהיה מכוסה, לא שתיפגע, שלא תירטב. ונכנס בה, והוא נכנס עם זה לעיר והוא מביא אותו הביתה.
הלכה: לא יצא חייט במחטו ערב שבת
דובר 1:
אוקיי, עכשיו אפשר ללמוד את ההלכה של ערב שבת, הלכה חדשה. כלומר, עד עכשיו למדנו מה מותר לצאת בשבת, עכשיו אפשר ללמוד שיש אפילו גזירה של חכמים בערב שבת. זה הזמן שהיו צריכים לדרוש ב… שם אמרנו שהמלאכות אסור להתחיל ערב שבת. והמשנה כותבת את זה דווקא שם, הרמב״ם שם את זה כאן.
אז כך, לא יצא חייט במחטו, אפילו בידו, כלומר, אה, דווקא בידו, כי אמרנו. ולא הלבלר בקולמוסו, הסופר עם העט שלו, ערב שבת סמוך לחשכה, הם לא יכולים להסתובב עם הכלים שלהם. למה? שמא ישכח ויצא בהם בשבת, הוא ישכח ויצא עם זה בשבת.
שאלה: מתי מתחיל “סמוך לחשכה”?
דובר 1:
סמוך לחשכה פירושו מ… מתי מתחיל “סמוך”? אני לא יודע. אולי זה מה שאנחנו קוראים תוספת שבת? וחמש עשרה הדקות, או חצי השעה, מתי עומד הוא צריך למשמש? הוא אמר לו את זה? אני לא יודע.
הלכה: וחייב אדם למשמש בבגדיו
דובר 1:
תרגום לעברית
בקיצור, אין זמן שהוא חושב, מתי השיעור שמא ישכח? וחייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה. חייב, זו לשון חזקה, מצוה, חיוב כזה. שמא יש שם דבר שכוח, ויצא בו בשבת. אולי יש לו משהו בכיסו ששכח, והוא יצא בשבת. ואז הוא יעבור על הוצאה בשוגג. אוקיי, לפי הטענה שלך זה ממש הוצאה.
דיון: האם זו ממש הוצאה?
דובר 2:
ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה. כן, דיברנו על זה, האם כשאחד השאיר משהו בטעות בכיס, זו הוצאה. יכול להיות כלאחר יד במקרה מסוים, כשזה איך שזה מונח בכיסו, אני לא יודע בדיוק איך, אבל לא נראה כלאחר יד. זה תלוי אם זה דרך הוצאה להוציא דברים, אם לא, הוא יעבור.
הלכה: ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה
דובר 1:
ומתעלה עליו בתפילין, תפילין מותר ללכת ערב שבת עם חשיכה, מותר ללכת עד שבת. הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת. על תפילין יש מצוה שצריך כל הזמן למשמש בתפילין, גם שלא יסיח דעת מהתפילין. ממילא, אינו שוכחן, הוא לא ישכח ויצא איתם.
דיון: ההיתר של מתעסק
דובר 2:
אם תוספות אומר שם הוא שכח לגמרי שהחפץ נמצא שם, זה יהיה היתר של מתעסק. אז, לפי שיטתך, ההיתר שלך הוא מתעסק, לא דבר שאינו מתכוון, אלא מתעסק. צריך לדעת את ההיתר של מתעסק, לא צריך למות עם ההיתר.
דובר 1:
זה מוסיף הרבה יותר מדי הבדל. אני לא רוצה לעשות אותך שמח עם החברים שלך.
הלכה: שוכח ויוצא בתפילין — מכסה את ראשו
דובר 1:
שוכח ויוצא ואינו זוכרן. אוקיי, בכל מקרה, אה, הוא כן שכח. היו לו תפילין והוא שכח. הוא לא היה כל כך ערני, הוא לא ממשמש בתפילין בכל שעה. ואינו קושרן, תפילין בראשו, מכסה את ראשו, אבל הוא צריך לכסות את ראשו, עד שמגיע לביתו, שלא יהלך עם תפילין גלויות, שלא יהיה חוסר כבוד, שבת היא אות, שלא יחשדו אותו שהוא אחד מאלה… אבל זה אותו היתר מקודם, אפילו אם הוא מוצא תפילין בשבת, כשהוא מוצא תפילין לא צריך לכסות, כי אין כאן ערווה, אין ערווה שצריך לכסות. אבל הוא צריך להכניס אותם.
שני טעמים לכיסוי
דובר 1:
אז יכולים להיות שני דברים: או לכסות שאנשים לא יראו שמישהו הולך בשבת עם תפילין, אז זה קצת חילול השבת, שזלזול בשבת כזה, כאילו הוא לא מאמין ששבת היא מספיק אות. אבל הוא אומר, כדי שיסיר אותם מיד כשיגיע הביתה. לא הולכים לגרום לו להסיר אותם ברחוב, אבל בבית בוודאי יסיר אותם כי זה שבת.
סיום פרק י״ט: תפילין בשבת — כיסוי, מכסה, ומנהגים
המשך הדיון: תפילין שנמצאו בשבת
דובר 1:
אבל זו אותה הערה מקודם, אפילו אם מוצאים תפילין בשבת, כשמוצאים תפילין לא צריך לכסות, כי אין כאן ענין, אין ענין שצריך לכסות. אבל אם הוא נזכר…
אז יכולים להיות שני דברים:
– או לכסות שאנשים לא יראו שיש מישהו שהולך בשבת עם תפילין, אז זה קצת חילול השבת, שיש זלזול בשבת כזה — לא מאמין ששבת היא מספיק אות.
– אבל הוא אומר, הפשט הוא שיסיר אותם מיד כשיגיע הביתה. לא הולכים לגרום לו להסיר אותם ברחוב, אבל בבית בוודאי תסיר אותם כי זה שבת.
דובר 2:
אז מה נכנס הכיסוי?
דובר 1:
שיחזיק כל הזמן את הידיים עליהם מרגע שנזכר.
דובר 2:
הוא מחזיק עם היד שלו?
דובר 1:
כן, מדברים על עושה צרות, כי הוא לא ממש… הוא שכח שוב. אז אני, מרגע שנזכר, לא להוריד את היד מהתפילין. כך לומד את זה הרשב״א שם.
מנהגים ערב שבת: בדיקת כיסים ותפילין
דובר 1:
יש מצוה גדולה ערב שבת לבדוק בכיסים. אם הולכים בבגדי שבת זה אפילו עדיף אולי.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אבל זה בדיוק הטעם למנהג להכריז בבתי הכנסת בשבת שהוא יום אחרי יום טוב, הולכים לחתוך את הציפורניים. וגם אם הולכים ביום שישי אחר הצהריים עם תפילין, שלא ישכחו שעדיין עם תפילין.
מותר ללכת עם תפילין, אבל שלא ישכחו להסיר אותם לפני שבת.
נו, עד כאן פרק י״ט למדנו.
דיון: עד מתי ללכת עם תפילין ערב שבת?
דובר 2:
אני חושב שצריך ללכת עם תפילין עד הזמן, כי אז מראים ששבת היא אות. אם הלכו חמש עשרה דקות מוקדם יותר עם תפילין, לא ברור, לא נראה ניכר ששבת היא אות.
דובר 1:
יש צדיקים ואנשים שהיו מניחים תפילין במנחה, ערב שבת במנחה. נניח שאז מנחה היא בין השמשות אחרי השקיעה, נעשית בעיה, כי כבר מפרסמים שבת. אני לא יודע איך המנהג.
סיום פרק י״ט ומעבר לפרק כ׳
דובר 1:
אוקיי, עד כאן פרק י״ט. ובעצם זה הסוף של הוצאה, נכון? והפרק הבא יהיה… שבועות בעל הבית. זה פרק קצר, לא כל כך קצר, אבל זה קצר.
Laws of Shabbat Chapter 19 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Chapter 19 — Laws of Shabbat (Laws of Carrying)
Introduction to the Chapter
Hotza’ah (carrying) takes up more chapters than all the other 39 melachot combined, both in the Rambam and in Tractate Shabbat. This is because hotza’ah is the most “spiritual” melachah — you don’t feel like you’re doing anything, you’ve merely moved something, but you’ve accomplished something. Chapter 19 is the last chapter of the laws of hotza’ah, and it deals with carrying related to clothing/garments — how garments are subordinate to the person (similar to the law that a bed is subordinate to a living person). But there are things that aren’t true garments (like a pocketbook), and there are things that are garments but we’re concerned that one will remove them and carry them.
—
Law 1: Weapons of War on Shabbat
The Rambam’s words: “One may not go out with any weapons of war on Shabbat. If they were items that are not worn as clothing, such as armor, helmet, and leg guards — one is exempt but it is forbidden. But one who goes out with weapons that are not worn as clothing, such as a spear, sword, bow, shield, and buckler — he is liable.”
Explanation: One may not go out on Shabbat with weapons of war. There are three categories: (1) Items that are worn on the body like clothing (armor, helmet, leg guards) — exempt but rabbinically forbidden; (2) Weapons that are held in the hands or tied on (spear, sword, bow, shield, buckler) — liable by Torah law because it’s not the way of clothing at all; (3) Regular military uniforms — we don’t discuss these, because a uniform is normal clothing.
Insights and Explanations:
1) “One may not go out” is rabbinic: “One may not go out” means exempt but forbidden — a rabbinic prohibition. The reason could be lest he carry it (he’ll remove it and show it to another, and come to carry it in the public domain), or appearance (it looks like he’s going to war, and on Shabbat one only goes to war in an emergency).
2) Distinction between armor/helmet/leg guards (exempt) and spear/sword/bow (liable): Armor, helmet, leg guards are worn on the body like clothing — therefore it’s “in the category of clothing” and not the way of carrying. But because it’s not normal clothing (no person normally goes around wearing an iron shirt — it’s heavy and cumbersome), it’s only exempt but forbidden. Spear, sword, bow, shield, buckler — one holds them in the hands or ties them on, it’s not the way of clothing at all, therefore it’s a proper burden and one is liable by Torah law.
3) Question of Lechem Mishneh — the Rambam rules like the Sages although he holds like Shmuel: In the Mishnah there’s a dispute between Rabbi Eliezer and the Sages. Rabbi Eliezer says that weapons (a sword) are an ornament for a man, and brings a verse “Gird your sword upon your thigh, O mighty one, your glory and majesty.” The Sages say no — “They shall beat their swords into plowshares” shows that a sword is a last resort, not an ornament. The Gemara says that Rabbi Eliezer holds like Shmuel — “The only difference between this world and the Messianic era is subjugation to foreign kingdoms” — so even in the Messianic era we’ll still need swords.
The Lechem Mishneh asks: The Rambam explicitly holds like Shmuel (the world continues as usual, only Jews will win), so how does he rule like the Sages that a sword is not an ornament? Seemingly according to Shmuel’s approach one should say that a sword is indeed an ornament.
4) Discussion whether “ornament” is subjective or objective: Even if a sword is beautiful, it’s not enough to be called an “ornament regarding carrying.” An ornament means something a person would wear just on a “random Tuesday” — he wants to dress nicely, he’s going to a wedding. Not something taken out once a year at a military parade. One side holds that everything is subjective — we need to check each region and culture (in Eretz Yisrael for example, people walk around with guns all the time). The other side holds that it’s objective — “their opinion is nullified” — and the Rambam views a sword as not an ornament.
5) Distinction between a woman’s ornament and a man’s ornament: As the Gemara says “A woman, weapons are upon her” — a woman’s ornament is to display beauty. A man’s ornament is to display might — “Like a mighty man in his strength”. A sword shows that he’s a warrior. The question: In the future, what will be the true beauty? Is this only a “necessary beauty” as long as there are wars?
6) Aggadic insight: Rav Kahana/Rav Safra explained that the verse “Gird your sword upon your thigh, O mighty one, your glory and majesty” speaks metaphorically about words of Torah. The true might of a man is to know all six orders of Mishnah — “Sixty mighty men around her” — he knows sixty tractates. The Rambam’s approach makes sense: he views a sword as not an ornament — it’s a “reminder” (disgrace), not beauty.
7) Practical application in Eretz Yisrael: There’s a question about bringing guns into the beit midrash — it says one shouldn’t enter with a gun into the study hall. If there’s no eruv, we encounter the question of carrying.
—
The Studded Sandal
The Rambam’s words: “One may not go out with a studded sandal that was studded to strengthen it” — one may not go out with a shoe that has nails added to strengthen it. Even on Yom Tov, where there’s no prohibition of carrying, they decreed that one should not go out with it.
Explanation: The Gemara relates that Jews were in a bunker, and when they heard the loud banging of such shoes, they thought a whole military group was coming, and there was great danger — they fell upon one another.
Insights:
1) This is actually not a law of Shabbat, but a law of danger. The Rambam could have placed it in the Laws of Murder and Protection of Life, but he brings it here because it was included in the category of clothing that was forbidden.
2) Historical insight: The studded sandal was the garb of Roman soldiers — such sandals can still be seen in museums. Therefore it’s gentile clothing. During the week it’s not dangerous to go in gentile clothing, but in honor of Shabbat they forbade it. The proof that it’s gentile: when they heard the banging, they immediately thought the gentiles were coming.
3) Question: Why didn’t they also forbid it during the week because it’s gentile? Answer: During the week one doesn’t need to go so Jewish, but on Shabbat (as Jews go on Shabbat with longer coats and the like).
—
Belt with Gold and Silver
The Rambam’s words: “And it’s permitted to go out with a belt that has fixed pieces of silver and gold on it like a chain that craftsmen make, provided it’s not loose” — lest it fall in the public domain and he come to carry it four cubits in the public domain.
Explanation: Generally one may not walk around with pieces of gold and silver, but when it’s sewn permanently onto a belt, it’s considered an ornament.
Insights:
1) What is the permission? The permission isn’t just because it’s “sewn on.” Not everything sewn to a garment becomes permitted. The main permission is: an ornament is not a way of carrying. It’s not a belt that he’s carrying around his gold — he’s wearing it because he wants to show off with an ornament.
2) Example: The Czar’s underwear was sewn with brilliants and diamonds — this is not an ornament, one may not go on Shabbat. This is a way of carrying/storing valuables, not an ornament.
3) “Fixed pieces”: The word “fixed” is important — it must be fixed in the belt, not randomly placed on today.
4) “Loose” — lest it fall: If it’s loose and can fall off, there’s a concern that it will fall in the public domain, and because it’s a valuable item he’ll pick it up and carry it four cubits.
—
Law 3: Ring with/without a Seal — Man and Woman
The Rambam’s words: “A ring without a seal is a woman’s ornament… A ring with a seal is a man’s ornament… Therefore, a woman who goes out with a ring that has a seal, or a man who goes out with a ring without a seal — they are liable.”
Explanation: A ring without a seal is a woman’s ornament — a woman may go out with it, but for a man it’s not an ornament. A ring with a seal is a man’s ornament — a man may go out with it, but for a woman it’s not an ornament. Whoever goes out with a ring that doesn’t fit their gender is liable.
Insights and Explanations:
1) Proof that we don’t look at the specific person: The person who wore the ring actually thought it was an ornament for him, but the law looks at the objective standard — whether it’s an ornament for his gender.
2) Question from the Gemara — not the way of carrying: The Gemara asks: If it’s not an ornament for him/her, should he be liable? Perhaps it’s not the way of carrying — he/she carried it out not in the normal manner?
3) Explanation of “not the way of carrying”: “Not the way of carrying” doesn’t just mean that he had it on his finger instead of in his hand. The point is that it’s not a man’s way to carry on his finger except a ring suitable for him — a man doesn’t normally put on his finger a ring that doesn’t belong to his type.
4) The Gemara’s answer — it is a way of carrying even if not a way of ornament: Sometimes it happens that a man gives his ring (with a seal) to his wife to put away at home, and she puts it on her finger until she gets home. Or a woman gives her ring (without a seal) to her husband to bring to the craftsman to fix, and he puts it on his finger until he arrives. Therefore it’s the way they carry them — it’s a normal way of carrying, although not a normal way of ornament. Therefore they are liable.
5) Important distinction — way of ornament vs. way of carrying: There can be something that is indeed a way of carrying but not a way of ornament. The man carries the woman’s ring on his finger — it’s a normal way to carry (functional), but it’s not an ornament for him. Therefore he’s liable — because it’s a way of carrying without an ornament exemption. If one holds it in the hand (not worn), one is certainly liable like any carrying.
6) Does the law change when reality changes: Today men do go with rings (even without a seal). Seemingly it should be permitted, because it’s become an ornament for men. In Shulchan Aruch it’s brought “there are those who permit” on this basis. It’s not a divine decree — it’s based on reality, and when reality changes, the law changes. This is different from weapons of war, where everyone knows what a weapon of war is and it’s not a change in reality.
7) Why is there a seal on a ring? One puts a stamp on a ring so it won’t be stolen, or so one will know whose stamp it is. Also — the stamp itself is a beautiful thing, with the person’s name initials, beautifully engraved. The seal itself was part of the beauty, and it’s then also used for signing.
8) Is a ring with a seal a vessel whose primary use is forbidden? A ring with a seal is made for sealing — should it be called a vessel whose primary use is forbidden? No — the main function is an ornament, it “happens to be” that it also has a seal. The seal is an addition, not the main thing. This is compared to a beautiful pen that’s like an ornament but is actually a vessel whose primary use is forbidden — there the main function is writing, not ornament.
—
Law 4: A Woman Should Not Go Out with a Ring Without a Seal (Rabbinic Decree)
The Rambam’s words: “A woman should not go out with a ring without a seal, even though it’s her ornament, lest she want to show it to her friends as women always do. And if she went out with it — she’s exempt, since it is an ornament. But a man is permitted to go out with a ring that has a seal, and it’s not his way to show. The custom of all the people is not to go out with a ring at all.”
Explanation: A woman may not go out with her ornament-ring (without a seal) because there’s a concern that she’ll remove it to show her friends, and then she’ll carry it four cubits in the public domain not as clothing. If she went out — she’s exempt, because by Torah law it’s an ornament. A man may go out with his ornament-ring (with a seal) because he doesn’t go to show. The custom, however, is not to go with any ring at all.
Insights:
1) What is the concern — Torah-level carrying? When a woman removes the ring to show, is this Torah-level carrying? She doesn’t want to carry, she just wants to show — perhaps it’s a melachah she’eina tzricha legufa? It could be actual carrying — she removes the ring, holds it in her hand, and brings it to her friend standing on the other side of the street — this is major carrying in the public domain. A technical question of uprooting and placing is also raised — if she removes it while walking, that’s not uprooting.
2) Why is a man permitted — “and it’s not his way to show”: For a man there’s no decree because a man doesn’t go showing his ornaments to others. A man looks from the side for people to notice on their own, but he doesn’t actively go to show.
3) “The custom of all the people is not to go out with a ring at all” — source: The Magen Avraham interprets the Rambam’s custom based on the Yerushalmi — “The custom of the pious, those who left Chalach and all the places to be stringent” — we’re stringent on both, even men.
4) Rabbeinu Tam’s approach — “Leave them”: Rabbeinu Tam (brought in Hagahot Maimoniyot) already noted that our women conduct themselves to go with ornaments on Shabbat, and we should leave them — “Leave them to be unintentional” — better they should be unintentional than intentional. We tried to find justifications: perhaps because today there’s no Torah-level public domain (only a karmelit); perhaps because today we don’t conduct ourselves so strongly to remove ornaments to show. But the distinction between public domain and karmelit doesn’t appear in the law.
5) Practical application — watch, pen, and the like: This is also relevant to a nice watch — whether one may go with it on Shabbat. According to the Rambam’s custom — no.
—
[Digression: Key in Belt / Tie-Clip]
The custom in America (and other places) where people made a key like an ornament on a necktie (tie-clip), or inserted into a belt, in order to carry on Shabbat. With a belt the key is nullified to the belt, because the belt is truly a garment. But with a tie-clip it’s more problematic — the person wears it essentially because he wants to have the key, not because he wants an ornament — this makes the permission questionable. If it’s truly a Torah-level public domain, it’s not such a good permission.
—
Law 5: Perforated Needle / Non-Perforated Needle
The Rambam’s words: “A woman who went out with a perforated needle is liable… But a man is exempt. And a man who went out with a non-perforated needle is liable, and a woman is exempt.”
Explanation: Perforated needle — a needle with a hole for thread, used for sewing. Non-perforated needle — a “pin” without a hole, which is an ornament.
Explanation:
– Woman with perforated needle — liable: Women sew with it, it’s their way of carrying. It’s not an ornament, and it is the way of carrying — therefore liable.
– Man with perforated needle — exempt: For a man it’s not an ornament and also not the way of carrying, because it’s degrading for a man to go with a sewing needle — people will think he’s a tailor. (Unless he is actually a tailor — then he can be liable.)
– Man with non-perforated needle — liable: For a man a pin is not an ornament, but it is the way of carrying — therefore liable.
– Woman with non-perforated needle — exempt: For a woman it’s an ornament, and a woman goes out with her ornaments. It’s only rabbinically forbidden (decree lest she remove it and show it to her friend), but exempt by Torah law.
—
The Rambam’s General Rule
Rambam: “This is the rule: Anyone who goes out with something that is not his ornament and not the way of his clothing, and carried it out the way that thing is carried — is liable. And anyone who goes out with something that is his ornament, but it’s loose and likely to fall soon and he’ll come to carry it — is exempt [but forbidden]. And similarly a woman who goes out with ornaments that she’s accustomed to remove to show to her friends — these are exempt. Something that is an ornament, and doesn’t fall and it’s not the way to show it — it’s permitted to go out with it initially.”
Explanation — three categories:
1. Liable — not an ornament, not clothing, but carried out in the way of carrying.
2. Exempt but forbidden — it’s an ornament, but (a) it’s loose and can fall (for men and women), or (b) for a woman — it’s her way to remove and show to her friends.
3. Permitted initially — it’s an ornament, it doesn’t fall, and it’s not the way to show it.
—
Bracelet
Rambam: “Therefore, a bracelet that is placed on the arm or leg — one may go out with it on Shabbat, provided it’s attached to the flesh and won’t slip off.”
Explanation: A bracelet on the hand or foot may be worn on Shabbat, on condition that it fits tightly on the body.
Insight: Such a thing is not the custom to remove, it’s not something easily taken off — therefore the decree lest she remove it doesn’t apply, and it won’t fall off, therefore permitted initially.
—
Wool Threads, Linen Threads, Straps — Things on the Hair
Rambam: “A woman should not go out with wool threads or linen threads… or with straps… on her head.”
Explanation: A woman should not go out with threads of wool or linen, or pieces of leather on her hair.
Explanation: All these things are perhaps the way of clothing or an ornament, but here there’s a special reason why it’s forbidden: decree lest she undo them at the time of immersion. Because at the time of immersion one must remove all things from the hair (because it’s an interposition), there’s a concern that she’ll remove it in the public domain.
Insight/Question: How often does it happen that an immersion falls out exactly Friday night? It’s a bit interesting that they decreed on such a thing that’s relatively rare. Also, a girl who never goes to the mikveh, or a woman who’s already pregnant — for them the concern doesn’t apply. This shows that it’s a broad decree that doesn’t distinguish.
—
Frontlet, Golden Cheek-Pieces, Crown, Chains
The Rambam’s words: “And not with a frontlet that is placed between her eyes, and not with golden cheek-pieces that descend from the frontlet onto her cheeks, and not with a golden crown that is placed on her head, and not with chains that girls go out with on their legs so they won’t take large steps. All these are forbidden to go out with lest they fall and she carry them in her hand.”
Explanation: These are various types of ornaments — jewelry on the forehead, golden pieces that hang down on the cheeks, a golden crown, and chains on the feet. For all of them the reason is lest they fall — we’re afraid it will fall and she’ll carry it in her hand.
Insights:
1) Distinction between two types of concerns: For the previous group of ornaments (ring, needle) the reason is lest she remove — she’ll take it off to show. For the current group (frontlet, golden cheek-pieces, crown, chains) the reason is lest it fall — it will fall off. For things that lie right on the face (like frontlet, golden cheek-pieces) we’re not afraid she’ll remove it to show, but that it will fall off. For a ring on a finger, for example, the concern is that she’ll remove it to show.
—
Necklace, Nose Rings, Perfume Flask, Kohl Container, Wig, Wool Band, Tooth
The Rambam’s words: “And a woman should not go out with a necklace on her neck, or with nose rings, or with a perfume flask tied to her arm, or with a small or round purse in which they place fine oil called kohl container, or with a wig of hair that she places on her head to appear to have much hair, or with a wool band that she presses around her face, or with a tooth that she places in her mouth in place of a tooth that fell out, or with a golden tooth that she places on a black or red tooth in her teeth. But a silver tooth is permitted because it’s not noticeable. All these are forbidden to go out with lest she remove and show to her friends.”
Explanation: A necklace on the neck, nose rings, a perfume bottle tied to the hand, a leather purse with fine oil, a wig, a wool band around the face, a false tooth, a golden crown on a black/red tooth — all are forbidden lest she remove and show to her friends. A silver tooth is permitted because it’s not visible.
Insights:
1) Perfume flask and fine oil — why no measure of carrying? Fine oil has a measure of carrying (a small amount), so why do we speak here of the purse with the oil? Here we’re not speaking of the measure of carrying (which is a Torah matter), but of a rabbinic prohibition — it would have been permitted because it’s an ornament, but the Sages forbade it. The oil is nullified to the ornament — the whole thing together is an ornament made to smell good.
2) Wig — the great insight regarding wigs:
From this Rambam came a well-known responsum that says we see from here that one may go with a wig. But this is sharply disputed:
– What is the Rambam’s wig? The Rambam isn’t speaking of our wigs that are visible on the head. He’s speaking of something a woman places under her kerchief — fake hair under the head covering — so it should look like she has more hair. Because in the times of Chazal women wore a kerchief over their own hair (not like Hungarian women who cut off their hair), and through the kerchief one could see how much hair a woman had.
– Proof that it’s under the kerchief: If it were a wig like ours, there wouldn’t be a concern of lest she remove and show — because she wouldn’t go without a wig in the public domain (that would be a modesty problem). But if it’s under the kerchief, she can remove it and show friends without any problem — because she has her own hair under the kerchief.
– Against the argument that a wig is permitted because we don’t conduct ourselves to remove it: The same rabbis who say one may go with a wig, also say one may go with it on Shabbat because we don’t conduct ourselves to remove it. This is weak — because for all ornaments we don’t speak of modesty reasons, but of lest she remove. We can’t say that for a wig it’s different because modesty will prevent her from removing it.
– Modesty is not the issue here: All ornaments that are forbidden here have nothing to do with modesty. It’s not a modesty problem for a woman to stand in the street and remove her ornaments. The prohibition is only a Shabbat prohibition (carrying), not a modesty prohibition.
3) Silver tooth vs. golden tooth: A golden tooth is forbidden because it’s visible — lest she remove and show. A silver tooth is permitted because it’s not noticeable — it’s not so visible in the mouth.
—
General Rule: Forbidden Even in an Uneruvized Courtyard, Except Chains and Wig
The Rambam’s words: “Everything the Sages forbade to go out with in the public domain is forbidden to go out with even in an uneruvized courtyard, except chains and a wig which are permitted to go out with in a courtyard so she won’t be repulsive to her husband.”
Explanation: All ornaments that the Sages forbade in the public domain are also forbidden in an uneruvized courtyard. Only two exceptions: wool chains and a wig — for these they permitted in a courtyard, so she won’t be repulsive to her husband.
Insights:
1) Further proof that a wig is under the kerchief: The Rambam says that without the wig it’s “repulsive to the husband.” If we’re speaking of a wig worn on the head (like our wigs), why would it be repulsive? She has a kerchief on her head! But if we’re speaking of something under the kerchief that makes it look like she has more hair, then without it one sees through the kerchief that she has little hair, and that’s repulsive to the husband.
2) Against the claim “she has a kerchief anyway”: A kerchief doesn’t hide whether a woman has hair — one can see through the kerchief. In the times of Chazal women had hair under the kerchief, and one could see through the kerchief how much hair they had.
—
Hair Threads
“A woman may go out with hair threads, whether hers or her friend’s” — a woman may go out with hair threads (hair strands) that are tied on the head, whether from her own cut hair, or from another woman, or from an animal.
Explanation: The reason hair threads are permitted (unlike wool/linen threads which are forbidden) is because “there’s no interposition with them” — hair threads don’t interpose at immersion (water goes through), therefore one doesn’t need to remove them for the mikveh, therefore there’s no concern that she’ll carry them four cubits.
Insights:
1) Distinction between old woman and young girl: An old woman who gets beautiful young hair — this is praise for her (makes her look better), therefore there’s a concern lest she show to her friends, and it’s forbidden. But a young girl with old hair — this doesn’t make her prettier, therefore she may.
2) “Anything woven one may go out with on her head”: Anything that’s woven (sewn/woven) may be worn on the head, because woven is porous, therefore there’s no interposition, and there’s no concern that she’ll go to show it.
—
Threads on the Neck
“A woman may go out with threads on her neck provided she doesn’t tie them as tightly as she ties herself with them” — may go out with threads on the neck, but only when it’s loose (not tightly tied), because then it’s not an interposition and she doesn’t need to remove it for the mikveh. But if it’s colored beautiful threads — forbidden, lest she show to her friends.
—
Golden Wreath
The Rambam’s words: A golden wreath — only an important woman may go out with it, who is not accustomed to exchange and show.
Explanation: A golden wreath may be worn, but only by an important woman.
Insight — Distinction between golden crown and golden wreath:
A crown is indeed only for important people, but it’s so important that even a rebbetzin goes to show it (therefore forbidden). A wreath is “something in between” — important enough that only important women wear it, but not so important that she goes to show it, therefore permitted.
—
Frontlet — When Tied
“When are we speaking? Of gold and with a cloth that’s not tied to them, but if it’s of silver or with a cloth that’s tied to them, one may go out with it.”
Explanation: When the pieces are tied to the net (small cap on the head) so it won’t fall — there’s no concern, one may go out.
Insight — Two types of concerns: If the concern is only lest it fall (it will fall off) — we can permit it by tying. But if the concern is lest she show to her friends — tying doesn’t help.
—
Cotton in the Ear / In the Sandal / Prepared for Her Menstruation
“A woman may go out with cotton in her ear… and with cotton in her sandal… and with cotton she prepared for her menstruation even though it’s not tied and even though it has a handle.”
Explanation: Cotton in the ear (tied), cotton in the shoe (tied), and a pad for menstruation — even not tied, even with a handle — one may go with them. The reason for menstruation: “If not, it’s repulsive” — no one will touch it because it’s repulsive.
Insight — Third category of permitted things to carry on Shabbat:
Not just clothing and ornament, but also something that serves the body / for bodily need — not an ornament and not clothing, but it belongs on the body, therefore it’s included in similar things one may carry. This is a new type of permission — a third category.
—
Pepper and Grain of Salt (in the Mouth)
“And they may go out with pepper and a grain of salt and anything they put in their mouths for bad breath.”
Explanation: One may go out with pepper/salt in the mouth for bad breath. But she should not put it in initially on Shabbat — she shouldn’t put it in on Shabbat, because it’s a decree of medicine (grinding of spices). Carrying is permitted, but putting it in initially on Shabbat is not.
—
Splinters in Their Ears / Necklace / Bells / Buttons of Fur
“And women may go out with splinters in their ears” — piece of wood in the ear (earring). “With a necklace on her neck or on her garment” — pearl necklaces. “Bells on her neck or on her garment” — bells. “And buttons of fur” — a garment that’s closed with a stone (a type of zipper/button).
Insights:
1) “She may close it initially on Shabbat with the stone or nut and go out”: One may even close it for the first time on Shabbat with a stone/nut (like a zipper). “Initially” means the first time, not “initially permissible.”
2) She may not tie a nut as if for the garment, in order to then give it to her child — that’s deception.
3) Coin: One shouldn’t use a coin as a zipper/button initially, because a coin is muktzeh. But “if she closed it” (after the fact) — one may go out with it.
—
Splinter in His Teeth and in His Sandal (for a Man)
“A person may go out with a splinter in his teeth and in his sandal” — a piece of wood in the teeth or in the shoe, one may go in the public domain. “And if it fell he should not replace it” — if it falls out, he may not put it back, because he’ll go scrape a new piece from a tree (concern of detaching).
Rule: All things that are somewhat medicinal — one may carry them as long as they’re already serving the person, but putting them in initially on Shabbat is not permitted.
—
Cotton and Sponge on a Wound
Rambam: One may go out with cotton and sponge on a wound, but one may not tie a thread or ointment on it, because thread and ointment are important and not nullified to the wound.
Explanation: A gauze pad, piece of cotton, or sponge on a wound is nullified to the body — it’s like part of clothing. But a thread/string that one ties with it is
Cotton and Sponge on a Wound
Rambam: One may go out with cotton and sponge on a wound, but one may not tie a thread or ointment on it, because thread and ointment are important and not nullified to the wound.
Explanation: A gauze pad, piece of cotton, or sponge on a wound is nullified to the body — it’s like part of clothing. But a thread/string that one ties with it is a separate important thing that one will later put away, not throw away with the cotton, therefore it’s not nullified to the wound.
Insights:
1) The principle: Something that lies on the wound is “nullified to the body” — it becomes almost like clothing. But an extra thing (thread/ointment) that’s important in itself, is not nullified.
2) Garlic peel and onion peel on a wound — also permitted. “Anything on the wound — one may open and tie and it’s permitted on Shabbat” — one may open and tie the bandage on Shabbat (presumably a non-permanent knot).
3) Band-aids with medicine (plasters soaked in medicine): One may also with such, because something placed on a wound for healing is permitted.
—
Stone of a Modest Person, Locust Egg, Fox Tooth, Crucifixion Nail
Rambam: One may go out with all sorts of things hung on oneself for healing — a small stone, a locust egg, a fox tooth, a crucifixion nail.
Explanation: These are old remedies/segulot that people wore on themselves.
Insights:
1) The Rambam’s rule: “Anything hung for healing” — the Rambam sets a condition: “Provided the doctors of that time say” — it must be that the doctors of that time hold that it helps. If the doctors say it doesn’t help, it’s just nonsense.
2) The Rambam himself in Moreh Nevuchim writes that he couldn’t digest the segulot. But he says clearly: “It has nothing to do with what I hold” — if in those times the experts held that it’s a remedy (not just a segulah, but that it works), it’s permitted.
3) Practical application today: If today we know it doesn’t work — one may not. And not only may one not, it could even be forbidden because of gentile practices.
—
Tekumah Stone
Rambam: A woman may go out with a tekumah stone (a segulah stone for pregnant women). Also a stone that weighs exactly as much as a tekumah stone. And not only a pregnant woman, but all women may go with it.
Insights:
1) Why may all women? Because for non-pregnant women they go for beauty and ornament, not as a segulah.
2) Every woman is in concern lest she become pregnant — one can’t know, not on Shabbat and not at other times. Therefore it’s always a medicinal purpose.
—
Expert Amulet
Rambam: One may go out with an expert amulet. An amulet is expert if it has healed three people (the amulet is proven), or the writer has healed three people with other amulets (the man is proven).
Insights:
1) A non-expert amulet — initially one doesn’t go, but exempt (exempt but forbidden). The exemption is because it’s a melachah she’eina tzricha legufa — one didn’t carry it with the hands but as clothing.
2) Practical application: May one go out with a paschal lamb’s foreleg in one’s pocket against the evil eye? If it’s a proven segulah — yes, on the basis of “one may go out with an expert amulet.”
—
Tefillin on Shabbat
Rambam: One who goes out with tefillin — is exempt.
Insights:
1) The Rambam places tefillin next to an amulet because tefillin is similar to an amulet — the same principle.
2) Exempt means exempt but forbidden — because Shabbat is not the time for tefillin, it’s seemingly not truly a garment. Or perhaps because lest it fall.
—
Single Shoe — One with a Wound on the Foot
Rambam: One who has a wound on the foot may go out with a shoe only on the healthy foot. But the one who has the wound should not go out with one shoe (on the sick foot).
Insight: When one goes with one shoe it’s obvious that one has a shoe — why is one going with only one? There’s a concern that it will fall off (lest it fall) or it’s not comfortable and he’ll remove it and carry it.
—
Child in Adult’s Shoe / Woman in Loose Shoe
Rambam: A child should not go out with an adult’s shoe (will fall off). A woman should not go out with loose shoes or new hard shoes (will remove and carry).
Insight: But an adult’s garment (large garment) on a child — yes, because it doesn’t fall off.
—
The Amputee — His Prosthesis, Supports
Rambam: A person with an amputated foot may go out with his “prosthesis” (a type of prosthesis/fake foot) and “supports” (a type of shoe/support).
Insight: The amputee doesn’t go on his crutches because they’ll fall off — they’re not tied, they’re an extra thing.
—
Apikursin — Those with Boils
Rambam: People with boils on their heads may go out with “apikursin” — pieces of linen/wool that were dyed and tied. But only if one already went with them before Shabbat.
Insights:
1) “That were dyed and tied” — one dyed them and tied them, then it’s recognizable that it’s made for the head — it becomes a type of “hat.”
2) If one didn’t dye/tie them — it’s just a piece of cotton on the head, not clothing, therefore forbidden.
3) Exception: If he already went with them before (even without dyeing/tying) — it’s already become “his hat,” his clothing, and permitted. The principle: permanence — when something becomes permanent as clothing/medicine, it becomes permitted.
—
Thick Sack, Thick Blanket, Curtain, Cloak — Because of Rain
Rambam: “One may go out with a thick sack, or with a thick blanket, and with a curtain, and with a cloak because of rain. But not with a box, or with a basket, or with a mat because of rain.”
Explanation: One may go out on Shabbat with various coarse materials (a thick hair sack, a thick woolen blanket, a coarsely-woven fabric, a cloak) to protect from rain. But not with a box (tevah), basket (kufah), or mat (machtzeleth).
Insights:
1) The distinction is the way of clothing: All permitted things are something one can wrap oneself in like a tallit — one puts it on the body. A thick sack is truly not normal clothing, but one can wear it (like sackcloth and ashes). But a box, basket, mat are not in the category of clothing at all — one can’t wrap oneself in them, it’s only like an umbrella that one holds over the head.
2) Question regarding plastic on a hat on Shabbat: This is a great dispute among the poskim. Plastic on a hat is more similar to a basket — it’s not something one wraps oneself in, it’s not a type of garment, just a piece of plastic lying on the hat.
—
Cushions — Soft and Thin vs. Hard
Rambam: “Cushions and pillows — if they were soft and thin like garments, it’s permitted to take them out placed on one’s head on Shabbat as clothing. If they were hard — they are like a burden and forbidden.”
Explanation: Soft, thin cushions may be carried out on the head as clothing. Hard cushions are like a burden and forbidden (but not liable).
Insights:
1) Why only “forbidden” for hard ones and not “liable”? Because the person puts it on (wears it), it’s a bit of a garment — one can still wear it. It’s just a type of garment that one doesn’t normally wear. Therefore it’s exempt but forbidden — not enough the way of clothing to be permitted, but not enough the way of a burden to be liable.
2) Box and basket — discussion in the category of clothing: A box or basket is not something one can wrap oneself in — it doesn’t cover one’s head and most of one’s body in the way of clothing. It’s not the way of clothing, not the way of a burden — it’s an unusual manner, and therefore exempt.
—
Law 18: Bells, Chimes, Slave’s Seal
Rambam: “One may go out with bells woven into garments. And a slave may go out with a clay seal on his neck, but not with a metal seal.”
Explanation: One may go out with bells that are woven into garments. A slave may go out with a clay seal (sign of servitude) on the neck, but not with a metal seal.
Insight: A metal seal — “lest it fall and he come to carry it out” (it has value, he’ll pick it up). A clay seal — if it falls, it breaks, he won’t pick it up.
—
One Who Wraps Himself in His Tallit and Folds It — Folded Tallit
Rambam: “One who wraps himself in his tallit and folds it and holds it in his hand or on his shoulder — if he intended to gather its corners so they won’t tear or so they won’t get dirty, it’s forbidden. And if he intended to change his manner with them according to the custom of the people of the place, it’s permitted.”
Explanation: One who wraps himself in his tallit, but folds it together and holds it on his hand/shoulder — if he does it only so the corners won’t tear/get dirty, it’s forbidden. If this is the local custom how one goes, it’s permitted.
Insight:
When it’s the custom to go this way with a tallit, it’s the way of clothing — a nice garment that comes folded. When it’s not the custom, it’s exempt but forbidden — it’s a garment (not liable), but not enough the way of clothing (rabbinically forbidden). This is the “middle case” — half clothing, half burden.
—
One Who Goes Out with a Folded Tallit — Liable; Scarf on His Shoulder — Permitted
Rambam: “One who goes out with a folded tallit placed on his shoulder — is liable. But one who goes out with a scarf on his shoulder, even though there’s no thread tied to his finger — is permitted.”
Explanation: A folded tallit lying on the shoulders (not worn) — liable, because it’s the way of a burden. But a scarf (shawl/kerchief) on the shoulders — permitted, even without a string tied to the finger.
Insights:
1) Thread tied to the finger: Usually one would tie a string from the shawl to the finger so it wouldn’t fall off. The Rambam says that even without this it’s permitted — because the way of the scarf is that one places it this way on the shoulders, it doesn’t fall off.
2) Distinction between folded tallit (liable) and scarf (permitted): A folded tallit on the shoulders is not worn at all — it’s simply carrying. A scarf on the shoulders is the way of wearing — that’s how one goes with a scarf.
—
Scarf That Doesn’t Cover His Head and Most of His Body
Rambam: “And any scarf that doesn’t cover his head and most of his body — it’s forbidden to go out with it.”
Explanation: A scarf that’s too small to cover one’s head and most of one’s body is not clothing and one may not go out with it.
Insights:
1) The measure of head and most of body is what makes a scarf into clothing. A small rag that doesn’t cover enough — it’s not the way of clothing.
2) Distinction between shawl, scarf, cloth: A shawl is clothing that goes on the neck — as clothing it doesn’t need to cover head and most of body. A scarf is not clothing, it’s a handkerchief/rag — therefore it needs to cover head and most of body to be considered a garment. In those times Jews used a handkerchief, and on Shabbat they wrapped it around the neck — they used the permission even without head and most of body when it becomes a shawl.
—
Narrow Scarf — Make Like a Belt
Rambam: “And if he added to it… narrow that’s not wide, he ties its two ends below his shoulders, and it’s found like a belt, and it’s permitted to go out with it.”
Explanation: A narrow rag/handkerchief that can’t cover head and most of body — one can tie it below like a belt, and then it’s permitted to go out.
Insight: The law of head and most of body is only when one wants to use it like a tallit/shawl. A belt is a separate category of clothing. He says “like a belt” — it’s not truly a belt, but it functions like one.
—
Tallit with Long Threads (Straps)
The Rambam’s words: A tallit that has straps (long threads) at the ends, even though they are long threads — they are not an ornament to the tallit, but they are nullified to the tallit.
Explanation: Even if it’s not for ornament, the long threads are nullified to the garment, and one doesn’t need to worry that one is carrying out a bundle of merchandise.
Insight: The main permission is not because it’s tied to the garment, but because it’s nullified to the garment — the person doesn’t care about them, it’s like part of the garment.
—
Tallit with Tzitzit That Are Not According to Law — Liable
The Rambam’s words: “One who goes out with a tallit that doesn’t have tzitzit according to law — is liable, because his mind is on them until he completes their deficiency for them to be tzitzit.”
Explanation: A tallit that has tzitzit but they’re not kosher — the person is liable for carrying, because he has in mind to fix the tzitzit, and therefore they’re not nullified to the garment.
Insights:
1) His mind on them makes it not nullified: For ordinary long threads (straps) one isn’t particular, therefore they’re nullified to the garment. But for invalid tzitzit — because the person has in mind to fix them, it’s not nullified to the garment. It lies there like something external that he’s dragging with him, and that’s a burden.
2) Being tied is not enough for permission: Things that are tied to the garment — that alone is not a permission. The permission is only when it becomes automatically a part of the garment (nullified). Because the tzitzit is certainly tied, one can’t cut it off in the middle of Shabbat — still one is liable. Tying something to the garment only helps for concerns of it will fall/he’ll come to carry (rabbinic concerns), but a thing that’s not a garment remains forbidden by Torah law even when tied.
3) Way of carrying vs. way of wearing: If it’s nullified to the garment, that’s the way of wearing (permitted). But if it’s not nullified — because he needs to have it for tomorrow, external to the garment — it’s external, a burden.
—
Kosher Tzitzit — Ornament of the Garment
The Rambam’s words: “A tallit that has tzitzit according to law — it’s permitted to go out with it both by day and by night. Behold, tzitzit is only an ornament of the garment and its adornment, like the fringe.”
Explanation: Kosher tzitzit is like an ornament of the garment — just like a fringe (a nice addition to the garment), because the law says that’s how a garment should come.
Insights:
1) Not that the mitzvah permits, but ornament of the garment: The Rambam says explicitly that we can’t say that the mitzvah of tzitzit permits — because a positive commandment without karet doesn’t override Shabbat. The reason one may go with tzitzit on Shabbat is because it’s an ornament of the garment.
2) But the mitzvah decides if it’s an ornament: When tzitzit is kosher, that defines it as an ornament of the garment. But when it’s invalid, it’s not an ornament. So the mitzvah’s validity determines whether it’s an ornament or not.
3) Case of an ignoramus / scoffer: What about an ignoramus who doesn’t know his tzitzit is invalid, and he has no intention to fix? For him it’s perhaps an ornament of the garment, because he doesn’t care about validity — he just wants the appearance. Therefore it’s nullified to the garment, and permitted on Shabbat. This is discussed whether it’s subjective or objective.
4) Practical applications:
– Woman with tallit on Shabbat: A woman who’s not obligated in tzitzit — for her it’s perhaps not an ornament of the garment, and she may not go with it on Shabbat.
– Gentile who wants to convert: If he goes with tzitzit, he’s “in any case a vessel”: On the side he’s a gentile, tzitzit is a burden (because for him it’s not an ornament of the garment), and he’s not resting.
[Digression: Tzitzit at Night]
There’s no obligation to go with tzitzit at night. The true reason why Hasidic Jews go with tzitzit at night is not because it’s a halachic obligation, but because there’s a segulah (holiness of Yom Tov) that when one sleeps at night one should go with tzitzit. But at night when one doesn’t sleep (like at a wedding when one dances) there’s no issue at all.
It’s argued that tzitzit is a “uniform” in Hasidic communities. But this is rejected: if one tells the person his tzitzit is invalid, he immediately takes it off — this proves he doesn’t go only because it’s a uniform, but because he thinks it’s a mitzvah.
—
Law: Tailor with a Needle Stuck in His Garment (Craftsmen)
The Rambam’s words: “A tailor should not go out with a needle stuck in his garment, nor a carpenter with a chip in his ear, nor a wool-comber with wool in his ear, nor a money-changer with a dinar in his ear, nor a dyer with a sample in his ear.”
Explanation: Various craftsmen may not go out on Shabbat with their work tools in their usual place.
Insights:
1) “Should not go out” — rabbinic, not Torah-level: The language “should not go out” shows that by Torah law he’s exempt, because it’s not the way of carrying — no normal person carries out this way. But rabbinically one may not.
2) “Perhaps he goes out in his craft’s way” — why is he exempt? For the craftsman himself this is indeed his way — he indeed goes this way! The answer: “He didn’t carry out the way of carrying” — we don’t look at the specific person’s habit, but at the way of all people.
3) What about a non-craftsman? For the tailor it’s “closer” (nearer to liability) because it’s his way, but even he is exempt by Torah law.
4) Muktzeh dimension: Even without the carrying prohibition, all these tools are muktzeh on Shabbat, and it’s also business dealings on Shabbat.
—
Cushion — Melachah She’eina Tzricha Legufa
Insights:
1) For a cushion the Rambam says “this cushion’s way is not to carry it out except in this manner” — this is how one carries a cushion.
2) Melachah she’eina tzricha legufa regarding carrying: He doesn’t want to carry out the cushion, but “so his garments won’t get dirty” — he only needs it so his clothes won’t get dirty. This is a melachah she’eina tzricha legufa. But according to the Rambam, melachah she’eina tzricha legufa is liable.
3) Question: Why does the Rambam bring the issue of melachah she’eina tzricha legufa specifically here, when he already had similar cases earlier? It remains an open question.
—
Davar She’eino Mitkaven vs. String Hanging from a Tallit
Insights:
1) Definition of davar she’eino mitkaven: Davar she’eino mitkaven is only when one does another action, and through a side effect a melachah can result (like dragging a bench that can plow the ground). But when one carries a garment and the garment has something hanging — he’s not doing “something else,” he’s carrying the garment with everything that’s with it. This is not davar she’eino mitkaven.
2) “I don’t care” is not the definition: We can’t say “I don’t intend to carry the string” when one carries the garment of which the string is a part. The analogy: if one carries a coat and sings while walking — we can’t say “I’m not intending to sing, I’m only intending to carry.”
—
One Who Finds Tefillin on Shabbat in the Public Domain
The Rambam’s words: “One who finds tefillin on Shabbat in the public domain — what should he do? He wears them in their manner, places the head tefillin on his head and the arm tefillin on his arm, and enters, and returns and goes out and wears them and returns and goes out until he brings them all in.”
Explanation: Whoever finds tefillin in the public domain on Shabbat — he should put on the tefillin in their manner, go inside his home, take them off, and go out again and put on the next pair, until he brings them all in.
Insights:
1) Only one pair at a time: He can’t put on more than one pair of tefillin at once, because that wouldn’t be “the way of wearing.” Rabban Gamliel says one can put on two pairs at once, but the Rambam doesn’t rule this way.
2) And if there were many: When one finds many tefillin that one can’t all put on as clothing, one must stay there until after Shabbat (wait over them until dark). With fear of gentiles — cover and leave. With fear of bandits — carry less than four cubits or pass from one to another.
3) Question on the obligation to wait over them until dark: How strong is the obligation to stay there? A person doesn’t have an obligation for all the names in the world — why should he nullify his Shabbat pleasure, meal, etc. for someone else’s tefillin?
4) Why not immediately less than four cubits? Initially one must wait until dark, and less than four cubits is only when there’s danger (bandits). This shows that less than four cubits requires a special permission.
—
Straps Tied Like Tefillin
The Rambam’s words: “When they had straps tied like tefillin, that they’re certainly tefillin.”
Explanation: The permission to put on tefillin on Shabbat is only when one sees straps tied like tefillin, which proves that they’re truly tefillin.
Insights:
1) The Rambam’s reasoning: Perhaps it happens that someone makes an amulet that looks like tefillin. Without tied straps one can’t be sure.
2) The Raavad’s question: A person isn’t troubled to make an amulet like tefillin — it’s not a realistic concern.
3) Answer: The Rambam is speaking of the Gemara’s times, when tefillin were simple leather pieces — not our orderly boxes with a shin. In such a reality the concern of an amulet is realistic.
—
One Who Finds a Torah Scroll
The Rambam’s words: “One who finds a Torah scroll — he sits and guards it and waits over it until dark. If danger came — he leaves it and goes. If rains were falling — he wraps himself in the leather and enters with it.”
Explanation: For a Torah scroll one can’t put it on as clothing, therefore one must sit and guard until after Shabbat. With danger — leave. With rain — wrap oneself in the leather of the Torah scroll and enter the city.
Insights:
1) Distinction between Torah scroll and tefillin — “sits and guards it”: For a Torah scroll it says “sits” — he must sit down and hold it, not leave it on the floor. For tefillin one may leave it lying. The distinction: for tefillin we have the solution of putting them on, but for a Torah scroll we don’t have a solution, therefore we make it stronger.
2) The permission of rain — wraps himself in the leather: Initially he should sit and wait until after Shabbat. But when the waiting will destroy the Torah scroll (through rain), then the solution of wearing is activated — it’s a pushed-off permission that’s only activated when there’s a loss. It’s not that rain itself permits — normal people don’t wear such things. It’s an exempt but forbidden that only becomes permitted when there’s a need to save the Torah scroll.
—
A Tailor Should Not Go Out with His Needle on Erev Shabbat Close to Dark
The Rambam’s words: “A tailor should not go out with his needle nor a scribe with his quill on Erev Shabbat close to dark, lest he forget and go out with them on Shabbat. And a person is obligated to feel his garments on Erev Shabbat at dark, lest there be something forgotten there and he go out with it on Shabbat.”
Explanation: A tailor may not go out with his needle, and a scribe with his pen, on Erev Shabbat close to dark — because he’ll forget and go out with them on Shabbat. One is obligated to check one’s clothes on Erev Shabbat.
Insights:
1) “Obligated” — a strong language: The Rambam uses “a person is obligated to feel” — this is a real obligation, not just good advice. The reason: if he forgets something in his pocket, he’ll transgress carrying unintentionally.
2) Custom to check pockets on Erev Shabbat: Shabbat clothing (special clothes for Shabbat) is perhaps even better, because then there’s no concern that something remained in the pockets. This is also the reason for the custom that they announce in shul on Erev Shabbat about various things.
—
And One May Go Out with Tefillin on Erev Shabbat at Dark
The Rambam’s words: “And one may go out with tefillin on Erev Shabbat at dark, since a person is obligated to feel his tefillin at all times — he won’t forget them.”
Explanation: Tefillin one may indeed go with on Erev Shabbat at dark, because one is obligated to feel one’s tefillin at all times (not be distracted from them), therefore he won’t forget them.
Insights:
1) Forgets and goes out — what does he do? If he indeed forgot and went out on Shabbat with tefillin — he must cover them (cover) until he gets home, and there take them off.
2) Two reasons for covering: (a) Degradation of Shabbat — people shouldn’t see that someone goes on Shabbat with tefillin, as if he doesn’t believe that Shabbat itself is enough as a “sign.” (b) He should take them off at home — we won’t make him take them off in the street (because that would be a carrying problem), but at home he should certainly take them off.
3) “Covers” according to the Rashba: “Covers” means he should cover them with his hand — from when he remembers, he must show that he’s aware of it.
4) The permission of mitaseik: According to Tosafot, when one completely forgot that the object is there, the permission is mitaseik — not davar she’eino mitkaven, but mitaseik (he didn’t know at all that he’s doing an act of carrying).
5) Tefillin until the time of Shabbat: One should go with tefillin until the time (close to Shabbat), because specifically then one shows that Shabbat is a “sign” — when one puts away tefillin close to Shabbat. If one took off tefillin fifteen minutes after Shacharit early in the morning, it’s not “recognizable” that Shabbat is a sign.
—
Conclusion of Chapter 19
Chapter 19 is mainly the end of the laws of hotza’ah (carrying on Shabbat). The coming chapter (20) will be about shevut — a shorter chapter.
📝 Full Transcript
Laws of Shabbat Chapter 19 – Weapons of War and Jewelry
Introduction: Conclusion of the Laws of Carrying
Good. We are learning the Laws of Shabbat in the Rambam, Chapter 19, the nineteenth chapter.
The last four chapters have been about carrying (hotza’ah), and we’ve already discussed that most of the laws in the Laws of Shabbat, also in Tractate Shabbat, by far, are about carrying. I mean, carrying has more chapters than all the other 39 melachot (forbidden labors) combined. Also in the Gemara it’s like this – a whole half of Shabbat and a large percentage of Eruvin is topics of carrying.
Rabbi Yitzchak said it’s because carrying is the most spiritual melacha. You don’t feel like you’re doing anything – you’ve merely moved something, but you’ve actually done something.
And we’ve already covered most of the laws of carrying. This is the last chapter of the laws of carrying. This chapter will discuss carrying that has to do with clothing. We learned yesterday a law that when someone carries a living person in a bed, the bed is secondary (tafel) to him. Clothing is certainly secondary to the person – clothing is called carrying.
But there is clothing that isn’t true clothing, as we’ll see inside. It has the status of clothing, even though one always wears it, but it’s more like a pocketbook. Let’s say a pocketbook – a woman can view it as if it’s a part of her that she wears, but it’s not, because it’s not clothing. And there are things that are indeed clothing, but there’s a concern that one will carry it.
But before we learn the chapter inside, we must thank the sponsors of this shiur, and the Jews who support our shiur. We disseminate the shiur over Rosh Chodesh. The main sponsor, our friend Rabbi Yoel Eliezer Wexberger.
They are the true supporters who provide the brilliance for the shiur, certain aspects of brilliance, the physical ones, and “sacrifice of joy and gladness, they will rejoice together.” One must be able to show who – we show everyone who sponsors our shiur, and about this one may on Shabbat, because on Shabbat one may not record and one cannot give money, so it’s a weekday shiur.
Okay, it’s already a whole nice piece of Torah. As long as one brings out from it praise for the sponsors, it’s good. If one takes it seriously, I don’t know how much it’s correct from all sides, but it’s nothing.
Law 1: Weapons of War on Shabbat
The Rambam begins the chapter with weapons of war. So, we’re not talking here about during war, because we already had that in the – I mean in the third chapter we already had laws of war on Shabbat. War, yes, in Chapter 2 was about danger to life (sakanat nefashot). There at the end it stated when one may go to war and when not – if gentiles come for money, or when gentiles come to the border of the Land of Israel, one must go out to war. Then certainly one may put on all weapons of war.
We’re talking here about when one doesn’t do it because it’s war, but because there is such a thing – one can sometimes see a former soldier who is very proud and he puts on his garments, his military garments. So, now there is a law.
The Language of the Rambam
The Rambam says thus: “One may not go out with any weapons of war on Shabbat.” One may not go out with weapons of war on Shabbat.
Explanation: “One May Not Go Out” – Exempt but Rabbinically Forbidden
And there are two types of weapons of war. There are weapons of war that are in the manner of clothing. First of all, nothing is permitted. “One may not go out” means, as we’ve learned, “one may not go out” means one doesn’t go out rabbinically. “Not,” not obligated (chayav), but “not,” like exempt (patur). This distinction we didn’t… yes, and this is rabbinic.
Rabbinically, seemingly it’s not clear why the Rambam says about this, says this. It could be because there’s also a matter of “lest he remove it and carry it.” A war item is also not… let’s understand. A proper thing that one puts on, a shirt… ah, a uniform is certainly. We’re talking about weapons of war, not saying garments of war. A shirt, anything that is a shirt that is in the manner of clothing in the Gemara, a shirt is a normal shirt. Let’s say this way, a normal shirt that one wears every day is certainly not a question. It’s permitted. I believe it’s uniforms. The fact that it’s military green doesn’t make it not a shirt. On Shabbat, one must go for Shabbat, that’s a different topic.
A thing that is jewelry (tachshit), that is, there is a level called jewelry, jewelry. You could say your pocketbook, by the way, I don’t know, could be called jewelry. You can only take it out rabbinically, you can go with a pocketbook. There is a rabbinic prohibition, because it says that one shows it to another, it’s a “lest” (shema). Lest he will take it off and carry it properly in the public domain and the like.
The Distinction Between Items That Are in the Manner of Clothing and Items That Are Not in the Manner of Clothing
There are intermediate things. Intermediate things are things that are first of all, there are garments that aren’t really garments, for example a suit of armor from war that one will see – about this the Rambam says exempt (patur). Afterwards there are things that aren’t clothing at all, but they can still be jewelry.
If, one must say before this there was a dispute in the Mishnah, if someone thinks that, like we say a woman with a pocketbook, a man goes with a sword, even if he holds the sword in his hand, or he places it on his belt, it’s not clothing, it’s jewelry, then there is a rabbinic prohibition to go with it, or a Torah prohibition, according to how the Rambam rules.
Example: The Sikhs and Their Sword
There was a great scandal about the Sikhs, yes, Sikh is a type of religion, an Arab religion. They always go around with a sword, and they view it as their clothing. One must go this way. It’s a question… This is very dear to them, a great religious thing. It’s a part of the clothing. Okay, it doesn’t come in, no difference, but one sees such a thing that a sword is part of the clothing. The person goes with a sword because that’s how he always looks, not because he needs to use the sword.
The Dispute of Rabbi Eliezer and the Sages: Is a Sword Jewelry?
This is the dispute in the Mishnah. According to what some say, but here by a sword, where here is that Tanna in the Mishnah who said… that a sword is jewelry? So says the one who brings… Rabbi Eliezer said that it is jewelry, but the Sages said no, in the days of Messiah one won’t need this, this is not jewelry, it’s simply after the fact (bedi’eved) that one must go with a sword. A person doesn’t go with a sword as jewelry, and so the Sages said. But it’s after the fact, this is… it’s a proof that in the days of Messiah one won’t need it, one knows that it’s after the fact.
Continuation of the Rambam’s Language: The Distinction Between Armor and Spear and Sword
Okay. I just… I now wanted to say, so it will be clear, the Rambam says, the distinction is that regarding weapons of war, no difference if it’s jewelry, it’s a piece of clothing, it’s a… but if it’s a uniform that is entirely clothing we’re not talking about. Weapons of war already means things… things of war. But initially one may not use any of them.
The Rambam also says: “All weapons of war,” the war implements, “one may not go out with them on Shabbat.” If one… if one did go out, then there is already a distinction like this: “If they were items that are not in the manner of clothing,” if they are types of items that one puts on, it’s not regular clothing, “such as armor,” a suit of armor. Armor is such clothing that one makes from metal, from pieces of metal, so that a sword shouldn’t go in so easily. “And a helmet,” a hat. Sometimes they spelled helmet with a kuf. “And greaves” are boots, also made of iron, which are things that one doesn’t usually wear.
The rest of the legs which is on the clothing, there is a great exemption. Initially… legs which is on the feet, yes. Yes, yes, yes. We thought that you don’t know the meaning of greaves. In Hebrew the meaning is boots. I don’t know if greaves means boots. It could be greaves means some sort of armor that one binds to the feet. Yes, we’re talking that all three things are types of armor. Yes, yes, it’s not clothing, the real clothing. It’s armor that one puts on, one wears it.
But it’s not in the manner of clothing, it’s not clothing. It’s not clothing. Would one go with an iron shirt? Has anyone ever seen someone go with an iron shirt? This is not a shirt. This is armor. One puts it on the body as if like a shirt, but it has no connection to a shirt. It’s something a…
The Reason for the Law: Exempt but Forbidden
The commentators say why is it exempt but forbidden? Either because it’s not something that one usually wears as clothing, or because it’s a false appearance (marit ayin), it looks like he is weekday, like he’s going to war. On Shabbat one only goes to war when it’s an emergency. So, already. But it’s not like simply like one goes, like a uniform. It’s a thing that is not called normal clothing. Normally a person doesn’t go dressed in iron clothing. It’s very heavy, it’s very heavy. It’s not clothing.
One only wears it for the… for the… what it brings, the benefit that it brings that it’s a piece of armor. Exempt, but initially it’s not obligatory, because it’s in the category of clothing, one puts it on oneself, so it’s not in the manner of carrying, but initially one doesn’t go.
Weapons That Are Not in the Manner of Clothing – Obligatory
But “one who goes out with weapons that are not in the manner of clothing,” other war implements that one doesn’t put on oneself, but one holds, even let’s say one binds it on oneself, but it’s not worn, “such as a spear or sword or bow,” types of swords or bows and arrows, “or shields or bucklers,” shields and bucklers means they are armor that one holds in the hands, or bow and shields and bucklers are three types of armor, the previous ones are what one puts on, but here is armor that one holds in the hands, “behold he is obligated,” he is obligated, because this is called proper carrying, because it’s not clothing, so it’s a proper carried burden, he is obligated for this.
The Question of the Lechem Mishneh: The Rambam Holds Like Shmuel, How Does He Rule Like the Sages?
The Lechem Mishneh asks a good question below, that in the Gemara it comes out that this is a dispute between Rabbi Eliezer and the Sages. Yes, Rabbi Eliezer said that it is clothing, he even has a verse “your majesty and splendor.” Yes, the Gemara says that this has to do with learning the simple meaning of Scripture (peshuto shel mikra). Whoever learns the simple meaning of Scripture means that it says in the verse “Gird your sword upon your thigh, O mighty one, your majesty and splendor” – one sees that a sword is a beauty for a mighty one.
But the Gemara says that there, there is Rav Safra or Rav Kahana, one of them said that he didn’t know that this is the simple meaning of Scripture, which doesn’t mean that, it means words of Torah. It’s not at all nice to go with a sword. It’s beautiful for those who know Torah. This is metaphorically, that just as a gentile would think that a sword is beautiful, we know that the Torah is beautiful, not a sword, so says the Gemara.
But anyway, the Gemara also says that this is what the Sages say “Behold it says ‘and they shall beat their swords into plowshares,’” and what does Rabbi Eliezer answer to this? The Gemara says that Rabbi Eliezer holds like Shmuel, and Shmuel holds that “there is no difference between this world and the days of Messiah except the subjugation of kingdoms alone.” It comes out that in Messianic times one will also need a sword, because one will still win the wars, it doesn’t mean there won’t be any wars.
So the Lechem Mishneh asks a question, that the Rambam holds – as everyone knows that the Rambam holds like Shmuel, that the days of Messiah will be “the world continues in its natural way,” only the Jews will win the wars, not the gentiles – so how can he rule here like the Sages that one may not go with a sword on Shabbat? Seemingly one should indeed go with a sword on Shabbat.
But the Rebbe did say that there will be rest and one will be able to learn, it means one will already be able to put down the sword. But the Gemara says that you can indeed go with the sword on Shabbat. Well, one must establish according to the Gemara yes. I must disagree with the Gemara a bit about this. One must know, according to what you say, whether one may go with a Gemara on Shabbat. If it is indeed jewelry, that’s the true sword.
Laws of Shabbat Chapter 19: Laws of Going Out with Weapons of War, Nailed Sandals, and Jewelry
Law 2: Nailed Sandals
Speaker 1:
On the contrary, if one goes with a book instead of it not yet being in the head… I don’t know what your answer is, one can think, the public should send in answers. A good question.
It could be a distinction in the laws of Shabbat. It could be that the Rambam thought that what the Gemara says here… It’s a nice pilpul (dialectical analysis), but at the end of the day, is a sword jewelry? Is it enough to be called jewelry? Even if you want to say that it’s a beauty, but no jewelry regarding carrying it’s not.
The question is a bit more – in our generation today it’s not jewelry. Yes, it could be that in certain cultures there is such a thing as a person going with a sword. It happens sometimes at a parade, a military parade, someone goes with a sword. But I don’t know if that would be called enough jewelry, something that one takes out once a year to show that one was a soldier. Jewelry means something that a person would wear simply on a Tuesday, he wants to dress nicely, he goes to a wedding, he takes a sword.
Why should it have to do with the law of the days of Messiah? One must check if it’s jewelry.
Speaker 2:
You’re going far in my approach that everything is subjective and relative. I don’t think that everything is relative and subjective. What is the truth? I believe it is yes, because if someone goes today to some ancient times which is really not relevant, I don’t know, I don’t have an example in my head.
Speaker 1:
I don’t agree. I mean that everything is objective, and their opinion is nullified (batelah da’atam). If someone holds differently, I’m ready to disagree with you.
You see that today there is also. We live in a… We meanwhile, here in New Jersey, live in a less militarized culture, so one doesn’t see people. In the Land of Israel for example, people go around with swords, with guns all the time. I can’t say that none of them considers it jewelry. Officially it’s a burden, because one must have it, it’s actually a danger. But it’s also jewelry because he’s in a place of war, and this shows that he’s a hero.
Speaker 2:
That’s not jewelry. No, jewelry means that this is the way he likes to be seen.
Speaker 1:
Why? Because he’s a soldier, he’s… That’s what he shows. He shows that he’s an experienced person, he’s a hero, he has guards, whatever it is.
I’ll tell you even more. For example, someone puts on an IDF member, an IDF uniform, that he puts on himself, is that jewelry?
Speaker 2:
I mean that jewelry is actually because a sword used to be made beautifully. It could be, old swords were beautifully built. It’s beautiful, it gives beauty to a person. It’s not just practical.
Speaker 1:
The Gemara doesn’t talk about that. The Gemara doesn’t talk about that. The Gemara certainly doesn’t talk about that. The Gemara doesn’t talk about that. The Gemara doesn’t talk about the aristocrats. The king had a sword with a… I know what, a diamond on it. The Gemara doesn’t talk about that. The Mishnah talks about the normal sword of the… It was only functional.
You see that this was something that… Jewelry doesn’t mean that one should look at the beauty. The jewelry of a woman, this is as if what I want to say, the jewelry of a woman is to bring out beauty, and the jewelry of a man is to bring out his might. That’s what it is.
Now, actually about this is the dispute. Let me tell you, we Jews don’t believe in such a thing that might is a subjective thing. Certainly it’s still true, and one can ask him. About this I think that the Rambam would… It makes sense for the Rambam to share the perspective of the law, because the whole Mishnah with the Gemara he only looks at as a remembrance.
Speaker 2:
Well, if you admit that when Messiah comes one won’t need it, it’s also not…
Speaker 1:
But it’s not true about this. It’s true because he views it as not jewelry. That’s what I would think.
Okay, very good. Because one must check each region. There’s a lot of politics, for example in Eretz Yisrael, people fight to allow many times to bring people into the beis medrash. On Shabbos there’s a question of hotza’ah (carrying), but there’s a question of sakana (danger). If there’s danger, one certainly must. It’s not a question. But otherwise, if there’s no eruv and it’s not really a danger, one can come to the question. There’s also that people come into the beis medrash with this, and it says one shouldn’t come with a weapon into the beis medrash. And he says, okay, further, if one really must, one really must. But it always becomes the question, is this a beautiful thing or a disgusting thing?
I have an issue with what you said, that a woman’s beauty is, as the Gemara says, “isha kli zayin aleha”. That is her kli zayin, that is her tachshit (ornament), to look beautiful. And the man is “ke’ish gevuraso”. The man’s looking beautiful is through the fact that he shows gevurah (strength). Therefore the question is, le’asid lavo (in the future to come), what will be the true beauty? Is this only such a necessary beauty as long as there are so many wars? That can be the question.
But the true gevurah of a man is to know all shisha sidrei Mishnah (six orders of Mishnah). “Chagor charbecha al yarech gibor”, like “shishim giborim saviv lah”, he knows sixty masekhtos (tractates), is a completely different thing. But it’s interesting that in halakha this should make a distinction. That’s already beautiful aggadata.
Perhaps the Rema indeed held that it’s not truly connected, therefore it can be this way here and that way there, it’s not a contradiction.
Okay. Very good.
The Law of Sandal HaMesumar
Now, the Rema says further. So, there’s a type of shoe called “sandal hamesumar”, shoes on which one puts certain taps, certain nails on the bottom, so it should knock strongly, strong shoes. The halakha says, “ein yotzin be’sandal hamesumar, she’samro”, which has added mismeros (nails), he has added nails, “lechazko”, to make it a strong shoe.
Why is it not permitted? Seemingly this is a proper shoe, he goes in a garment. He says a very strict chumra (stringency), even on Yom Tov, when on Yom Tov there’s no issur hotza’ah (prohibition of carrying), “gazru shelo yetzei bo”, one shouldn’t go out with this, because the Gemara says that there was once a certain danger, because the shoes make very strong noise, and Jews were in a bunker, and they heard knocking from such a shoe, so basically a Jew came to the bunker, when they heard so much knocking, they thought a whole military group was coming, and there was great danger, and they fell one upon the other. Anyway, because there was once an issue of danger with this, it was forbidden.
It’s not really a law in Shabbos, it’s a law in danger. But the Rambam brings it here, yes, it’s stated in the Mishnah this way, but the Rambam could have put it in Hilkhos Rotze’ach U’Shmiras Nefesh (Laws of Murder and Protection of Life), because the real reason is an issue of danger. But it was already placed in the category of clothing that was forbidden.
So, that’s the question whether during the week one may go. It could be one actually may not during the week either.
Speaker 2:
No, one may yes, it explicitly says one may yes, only because specifically the incident was on Shabbos.
Speaker 1:
So, the answer to this is, as the commentators say, and whoever has looked a bit at history with pictures knows, that the sandal hamesumar, this was the garment of the Roman soldiers. The Romans used to make such sandals. You can look in the museums, there’s enough. A Roman sandal is with nails. You can still see today in the museums, or on Google in the pictures.
And therefore, a Jew doesn’t go in such a non-Jewish garment. It’s very non-Jewish, the Roman soldiers who come to fight with Jews. A whole week it’s not dangerous that one goes in a non-Jewish garment, but in honor of Shabbos, since the incident is brought to show how non-Jewish this is. You see, that when they thought there was someone with this, they already thought the non-Jews were coming. But that’s the issue, it’s something non-Jewish.
Speaker 2:
But why didn’t they forbid it during the week for the non-Jewishness of it?
Speaker 1:
During the week one doesn’t need to go so Jewish, only Shabbos. I hear. Okay, okay, okay. You know that Jews go on Shabbos with the longer coats, whatever, it’s a normal thing.
During COVID I did have benefit from the sandal hamesumar. But they did forbid something because there was once a danger, and they remembered how much danger there was.
The Law of a Belt with Gold and Silver
“U’mutar latzeis be’avnet she’yesh alav chatikhos kevuos shel kesef ve’shel zahav kemin sharsheres she’hamelakhim osim.” On the belt they sew on gold and silver, like the kings do. One may go with it, although generally one may not walk around with pieces of gold and silver on oneself, but this is sewn on, therefore it’s considered a tachshit.
What does sewn on mean? Ve’khol she’eino shiur tachshit. Let’s understand clearly, sewing things onto a shirt is not a heter (permission) to go with it on Shabbos simply. We’re not learning here the heter. Not every thing, a person like they say a seamstress, she has sewn the seamstress with Velcro to her things, don’t become with her.
And on the contrary even, if it’s not… let’s not speak of the gezeira (decree), let’s speak now more clearly of the law de’oraisa (from the Torah). The heter of tachshit is something that one puts it on because it’s a tachshit, although perhaps not a normal person, but a king, a very great wealthy person can afford such a tachshit. But it’s not the simple meaning that he’s now carrying gold. There’s such a thing, yes, I read that they killed the czar, I know what, they found his whole underwear was sewn with brilliants and diamonds. That’s not a tachshit, one may not go on Shabbos with that.
I thought about the words “chatikhos kevuos”. That’s the word. That if he puts on pieces of gold randomly today, it’s not necessarily, because it’s not fixed in that way. But I say that the heter is not the connection. The heter is truly this, that a tachshit is not a way of carrying. It’s not a belt that he carries around his gold, he carries it around because he wants to show that he has a tachshit.
“Ve’hu shelo yihyeh rafui”, says the Rema. This is only if it’s not loose, it doesn’t hang there weakly, but it’s fixed, it’s strongly sewn on. But if it’s loose, one can take it out, then there’s a concern “shema yipol bireshus harabim”, it will fall in the public domain, and it’s a valuable thing, “ve’yavo lehavi’o arba amos bireshus harabim”.
Okay.
Halakha 3: A Ring That Has a Seal
Now one learns an interesting halakha of a ring. Yes? “Taba’as she’yesh alav chosam”. A ring has on it a circle, but it also has on it a seal, one can seal with it, meaning something is engraved, and one takes a bit, yesterday we learned lead for a seal, red, or one takes a bit, yes, red soft lead, or wax, and one puts in it the seal. So this thing is with a system how, it’s something that has a practical use, and a man is the one who seals and he does business.
Ring With/Without a Seal — Man and Woman, and the Sages’ Decree on Ornaments
Halakha 3: A Ring That Has a Seal — Men’s Ornament, and Without a Seal — Women’s Ornament
Reading and Explanation of the Rambam
A ring that has a seal on it – is from men’s ornaments and is not from women’s ornaments, and one without a seal – is from women’s ornaments and is not from men’s ornaments.
A woman goes with a ring that doesn’t have a seal. A ring is only for beauty, a ring of a woman. So this is it, it’s her ornaments. So a woman has nothing to do going with such a ring, because for her it doesn’t mean an ornament. She’ein lah chosam, a ring that doesn’t have a seal is from women’s ornaments, a woman will be able to go with this, but it’s not from men’s ornaments, because it doesn’t fit for a man. Therefore one won’t be permitted to go.
U’mimeila, lefikhakh, isha she’yatz’ah be’taba’as she’yesh aleha chosam, o ish she’yotzei be’taba’as she’ein aleha chosam, chayavin.
They will be liable, because they went with something that doesn’t mean a garment. A tachshit, excuse me. Here one sees very clearly… as you said that one doesn’t look at each person, because the person did go out, he did think it’s a tachshit. But it doesn’t go that way.
The Gemara’s Question — Not in the Manner of Carrying
Not so fast, let’s see. It could be… The Gemara asks, ve’ima chayavin? The Gemara asks another question. Okay, I hear that it’s not a tachshit, therefore one should be liable. But va’harei hotzi’uhum shelo kederekh hamotzi’in, he carried it out not in the way that one carries out things. Why? She’ein derekh ha’ish lehotzi be’etzba’o ela taba’as hara’ui lo.
Wait, shelo kederekh hamotzi’in, I thought when he says it, because he put it on his finger instead of holding it in his hands. But that’s not the word, because putting on the finger, if that’s a way of carrying, would still be able to mean carrying. Like for example the romach… Okay, no, that’s actually not a way of carrying, exactly, because it’s not the thing that belongs to you.
She’ein derekh ha’ish lehotzi be’etzba’o ela taba’as hara’ui lo, it’s not the manner that a man should carry this, because it doesn’t have a seal. Ve’khein isha ein darkah lehotzi be’etzba’ah ela taba’as hara’uyah lah. If so, this is shelo kederekh hamotzi’in.
The Gemara’s Answer — Sometimes a Man Gives His Ring to His Wife
The answer is that no, it’s not a way to put on, but it’s actually yes a way to go with it. Why? He says, no, she’pe’amim, it does happen sometimes, that nosen ish taba’ato le’ishto lehatzni’ah babayis. He gives the ring to the wife to take care of it, to put it away. U’mani’ah be’etzba’ah ad she’magi’as leveisah. She puts it on as long as she needs to take care of it, as long as she needs to have it.
Or, ve’khein, it happens sometimes, isha nosenes taba’atah leva’alah, to go fix it etzel ha’uman. And what does a man do when the wife gives him a bag, go take care of it? The wife gives him, he puts it in one day, I’ll do it. Mani’ah be’etzba’o, he puts it on his finger, ad she’magi’a etzel ha’uman. Until he comes to the craftsman.
So it comes out that it is yes a bit of a way to carry. It’s not that you’ll never find on a woman’s hand a ring that has a seal. It’s not that one doesn’t find. One finds, it happens sometimes. Therefore, she’hotzi’uhu kederekh she’darkhan lehotzi’an, lefikhakh chayavin.
Fundamental Distinction — Way of Ornament Versus Way of Carrying
But here one must understand very clearly. There are two different things. There’s the way to put on which makes a tachshit, and then there’s the way to carry. Right? Derekh hamotzi’in means that one doesn’t carry that way, right?
So the problem is that seemingly the question was that in the thing that you say that men don’t carry such a seal and women don’t carry such a seal, it actually includes two things essentially. First of all, a man doesn’t go with such a tachshit, it’s not a manly thing, it’s on the women’s side of the store. And secondly, he doesn’t carry that way, not that way does a man carry. A woman can say she carries, but she may carry specifically because it’s a tachshit, but a man doesn’t carry that way.
The answer is no, that carrying one actually does carry that way. Not every time, but one carries that way. Why does one carry that way? Not because he wants to put it on, but because he wants to schlep it. When a man gives his wife such a ring to schlep, she doesn’t put it in a bag, she puts it on her finger. It comes out that it’s a normal way of carrying, but it’s not a normal way of tachshit.
So if he’s a man, because it’s not a tachshit, he’s liable because it’s a way of carrying. So I would say this, an interesting thing. If one holds it in the hand, certainly he’s liable, like when one carries a bit of food, anything that has a measure when one carries.
Here we’re speaking because it’s put on. What is put on is this: either it’s a tachshit, or it’s shelo kederekh. To this he answers that it can be a bit kederekh, that one puts it on because one needs to take care of something, but not enough that it should become a tachshit ish or a tachshit isha. It’s not a tachshit, he doesn’t put it on because he’s going with it, he puts it on functionally, he needs to schlep it to the craftsman.
You’re right that so here one sees, okay, the person did actually… he wanted to say, so in the case of this he’s liable, not because the person conducts himself yes to go with a ring, it’s more because it’s not an eino derekh hamalbush, it’s a yes derekh hamalbush. Even if the specific person never had the incident that one was sent to fix. But if there’s a custom completely, now is another question, if today is different, if you live in a city or in a culture where it is yes normal for men to go with rings, seemingly it should be permitted, so it actually says in Shulchan Arukh in the name of yesh mi shematir. Doesn’t it say so?
Yes.
Discussion — Does the Halakha Change When Reality Changes
So how is the question, whether one looks at a specific person or a specific city, or the halakhos are as written, that’s it? I would say that’s it, it doesn’t make sense. There are other things… It’s not a gezeiras hakasuv (scriptural decree).
No, but the way halakha stands is, like we had for example the issue of weapons of war, checking, it says in the verse. One doesn’t say there that we’re going to ask the question in the city…
Right, but that’s also because that one is a sharp question. We’re not distinguishing in it, it’s not a change in reality, everyone knows what a weapon of war is, and not all words look at it. But here the reality has changed. I have benefit from this Jew here from below who says that in Shulchan Arukh it says that biyameinu (in our days) they already practiced prohibition, he doesn’t say biyameinu, in the time of the Shulchan Arukh, because in the Jew’s region no men go with this.
But I’m concerned that he’s going into a place where every region is already exaggerated. I would say that today men do go with rings, therefore it’s certainly not liable. If someone wants to say that as a piety he doesn’t want to go, okay, we don’t go with rings anyway, but those who go should know that seemingly they may even on Shabbos. Generally I think that if it’s a place of reshus harabim and one is strict about ornaments, one is concerned that it’s not a reshus harabim, it’s a karmelis.
Halakha 4: A Woman Shall Not Go Out With a Ring Without a Seal — The Sages’ Decree
Reading and Explanation of the Rambam
A woman, now one will see… let’s go clearly, because here one will see that everyone learns the next reason. Okay, he says so, lo seitzei isha, reason 4, lo seitzei isha be’taba’as she’ein aleha chosam. We discussed that a ring without a seal is a proper tachshit for a woman. But she shouldn’t go out with such a ring, afilu peshutei takhshiteha, even if it’s from her ornaments. Why? Seemingly a tachshit is like a garment.
There’s a concern, a new concern that the Sages made, a decree, shema tirtzeh leharos lachavrosah, kederekh she’hanashim osos tamid. The women, she puts on a tachshit to make herself beautiful, and she goes out with it in the public domain, so there’s a concern that it won’t stay on her finger the whole time, but she’ll take it off and show it, and the friend will take it and examine it, and then there will be a concern when she goes the four amos in the public domain not in the way of clothing.
Question — Is This Carrying De’oraisa
But it’s however, one must think, when she does such a way, will this mean carrying actually de’oraisa? Or is this a melakha she’einah tzerikhah legufa (labor not needed for its own sake)? No, because she doesn’t want to carry, she basically just wants to stroll with her friend, she wants to show. If she’s going to take it out from here to there, she’ll take it off, hold it, and it doesn’t say she’s going to carry to show, she’s going to bring it to her friend who’s standing on the other side of the street, and she brings it to her. It was a very big carrying in the public domain, even without strolling, it was a very big carrying. Do you understand? It’s a question of uprooting and placing, in the manner of walking, it’s not an uprooting. It’s already technical problems.
End of the Halakha
Okay, ve’im yatz’ah bo, if she went out with a ring, peturah, because essentially it’s a tachshit, it’s only a decree of the Sages. Aval ish, mutar latzeis be’taba’as she’yesh aleha chosam, meaning that it’s a tachshit, for him this is a tachshit, ve’ein darko leharos, it’s not his way of showing. A man doesn’t go showing to people, a man is much more, he looks this way from the side for people to look, that yes, but he doesn’t go showing. It’s going to put on yourself to notice, says a man.
Minhag kol ha’am shelo yetz’u be’taba’as kelal. But in practice all the people conduct themselves, not just the custom of communities, but he sees that the Rambam wants that one should conduct oneself this way, that one shouldn’t go with a ring at all, also not a man. Why? What’s the stringency? Not clear.
Magen Avraham — Custom of the Pious
Discussion on Laws of Going Out on Shabbat — Rings, Needles, and Jewelry
Continuation of Discussion About a Ring with a Seal
Speaker 1: Yes, it makes sense, because it’s not a stamp, it’s a ring. Why would you put a stamp… It’s not… Right, you put it on your finger. You want to have a way to carry the stamp. The stamp you can put in a drawer. It’s something… I think, why would you put a ring so a person shouldn’t steal it? That way you know it’s your stamp? It could be that the stamp itself is a beautiful thing. The stamp was, for example, the initials of the person’s name, so he made a beautiful graphic of his name. It’s part of the beauty, and then one uses it for sealing.
Speaker 2: If you say so, I think, but if so, why may a woman not go with it? You see that it’s not acceptable that the woman should go with it. The woman who doesn’t go with functional things, only with…
Speaker 1: You mean to say, if the seal is what permits it for a man, it must be that the seal is an important thing. Therefore, there should indeed be a question of a utensil whose primary use is for prohibited work. If the reason why the man goes is because it has a seal, then the seal is indeed an important part of it. It’s not just secondary.
Speaker 2: It’s certainly important, but the simple meaning is… No, there they say, this type of ring men wear. In short, actually, yes, it’s jewelry, I don’t know. We’re not sure about this. I mean, today, if there is a ring with a seal, that’s certainly a beautiful signet. Ah, if someone has indeed a ring… It only says, they were accustomed to go out with a ring that has a seal. I don’t know, perhaps in those times it was still that a king seals. I don’t know, but I don’t know anyone who seals with their little finger. I haven’t yet met such a Jew. Perhaps here in Jerusalem in the Old City, the people who do all the customs of the sages, perhaps they seal things with signets. I don’t know.
Digression: Key in Belt and Tie-Clip
Speaker 1: Okay. Yes. The latter part, yes. Yes. But what you say that we’re lenient today, I remember that there was a custom, you read sometimes, when there wasn’t yet everywhere an eruv, the more modern Jews had a key, and they made it like something on their necktie. They had such a nicer key, and they put it on the necktie. Yes, do you remember such a leniency that people used to use? It was a common thing in America. So you see that a functional thing that is jewelry.
Speaker 2: Yes, I think it sounds to me like a questionable leniency in this, according to what you say.
Speaker 1: Yes, the person is already going anyway, and it lies like that on his necktie. On the necktie there is sometimes such a piece of metal that one puts. It’s something like… I remember it was a common thing.
Speaker 2: Yes, people still use it. One makes it and you put in the belt, yes.
Speaker 1: Or in the belt. But you see that…
Speaker 2: No, the belt perhaps is a different thing, because it becomes nullified. The belt is actually a garment. It becomes…
Speaker 1: It’s not jewelry. The belt is not jewelry, it’s part of the belt.
Speaker 2: I used to live… How does the world go in Williamsburg? Don’t they go, everyone has a number?
Speaker 1: There are numbers, but…
Speaker 2: I used to live in Crown Heights. There it’s still old times, the world still knows that one can make number locks on the houses. It still costs a hundred dollars in matchmaking money. So, they sell there, perhaps in Lakewood too, they sell such a belt where you stick in the key, and the key becomes like a part of the…
Speaker 1: It fastens to the belt.
Speaker 2: It fastens to the belt, and with this the world goes on Shabbat. It also seems to me like such a leniency, like… If it’s truly a biblically defined public domain, I don’t know how good a leniency this is.
Speaker 1: No, but in this regard you can indeed see that a ring without a seal, I’m not saying it’s a seal, and therefore it’s not called jewelry, because the ring itself is jewelry. It also has functionality, so it’s similar to that custom.
Speaker 2: No, that’s different. That is… The people who do that, they actually make it so it should be functional, so it shouldn’t work. He doesn’t say, “I have a beautiful key, it lies here.” That would have been the leniency of the ring without a seal. He wants a greater leniency, he wants perhaps a leniency like… One shouldn’t need to rely on the leniency of the key.
Speaker 1: And he doesn’t actually wear it as jewelry, he actually wears it because he wants to have the key.
Speaker 2: Not in the belt. In the case of the belt, he wants to have the belt for a simple thing, because he wears a belt. But for example, in the case when he wouldn’t have put the piece of metal on the bow-tie, he does it because…
Speaker 1: Okay, but if it’s jewelry, perhaps one may wear the jewelry. Just as he may go with the clip on the bow-tie initially, there is indeed a distinction. So, by the Jews one wears such a clip, for Shabbat one goes with a key. Very good.
Law 5 — Perforated Needle and Non-Perforated Needle
Speaker 2: Okay, section 5. Similar to the matter with the ring that has a seal, there is something else. There is a needle. There is a needle that has a hole, a perforation, where one puts in the thread, which is also a utensil, something that one uses for sewing. But what it says here is the opposite. Okay, let’s see. A woman who went out with a perforated needle, a woman who goes out with a needle, but it’s a perforated needle, is liable, because it’s not called jewelry for a woman, but a man is exempt. The man is indeed exempt. But what is the way, yes? Right. And a man who went out with a non-perforated needle is liable, and a woman is exempt, exactly the opposite, women and their jewelry. It seems the beauty of a woman is that she doesn’t need to do anything, and the man, his jewelry is being a servant of God, an honest person. Perforated needle, a woman who went out with a needle… ah, a woman with a perforated needle is liable, and the man is exempt. That means for a man it’s not considered like carrying a burden. Not the opposite, like the ring. Because men don’t go with this, not because it’s jewelry.
Explanation of the Law
Speaker 1: There are two… Let’s first explain, there are two types of needles. There is a “functional” needle with a hole, which as you say, one uses for sewing. There is a needle without a hole, which is simply a “pin,” a beautiful “pin” that one wears. Okay?
Now, here however it’s the opposite. Not that men use the needle with a hole, women use it, women sew with it. Therefore by them the way of carrying out such a type of needle stuck somewhere, “whatever.” Therefore if she goes with it she is liable, because it’s not jewelry and it is indeed the way.
A man who goes with this, also not jewelry, but it’s not the way of this person to go with such a needle, because he says it’s disgraceful for a person to go with this, it’s a tailor. A person doesn’t want people to think he’s a tailor. Except if he is a tailor, of course. A tailor himself could be that he is indeed liable, but the normal person is not liable. Why? Because it’s not the way of carrying.
A woman is the opposite, because it’s not called jewelry, therefore she is exempt. It’s not carrying, it’s not jewelry, but it’s also not the way of carrying. But the woman, since there is something that she… that there is for her an object that she doesn’t wear as jewelry, she is liable. Why is she liable? Because a needle without a hole is jewelry.
A man, however, with a needle without a hole, a man goes out with a beautiful pen, for him it’s not called jewelry, so he is liable. And a woman is exempt with a needle without a hole, because a needle without a hole is jewelry, and a woman goes out with her jewelry, which is a pen, and it’s not forbidden, it’s not forbidden, except like other jewelry, a decree lest she remove it and show it to her friend, so it’s forbidden initially, but it’s not carrying, a complete prohibition.
The General Principle of the Rambam
Speaker 1: This is the rule, says the Rambam thus, this is the rule, anyone who goes out with something that is not his jewelry and is not the way of his clothing, it’s not jewelry and it’s not the way of clothing, and it is the way to carry it out, in the manner that they carry out that thing, it’s carried out as one carries that thing, for example, placed on the hands, or in any manner, even if it’s halfway worn, he means to say in the manner that they carry out that thing, is liable.
And anyone who goes out with something that is his jewelry, it is indeed jewelry, and it is loose, there is now here a rule, if it is weak, and it’s possible that it will soon fall, he will come to bring it, the Rambam says here a new decree, that something that is loose, which we already had regarding loose, something that is weak and can easily fall, there is a new concern that he will carry it in the public domain when it falls off, it will no longer hold on the way.
And for a woman there is another reason why she shouldn’t be carried to show, and likewise a woman who goes out with jewelry that her way is to remove them, which is the practice that the jewelry one removes to show them to her friends, these are exempt, they are forbidden initially as a concern of carrying, but it’s exempt.
And when may one initially? A thing that is jewelry, and it doesn’t fall and it’s not the way to show it, it doesn’t have the deficiencies that one will carry it in the public domain or to show or because it falls off, this is permitted to go out with it initially.
Therefore — Bracelet
Speaker 1: Therefore, a bracelet, a bracelet, that they place on the arm or on the leg, a bracelet that one puts on the hands or on the feet — in current times we don’t practice much on the feet — they may go out with it on Shabbat, provided that it is attached to her flesh and doesn’t slip off, it should be firm, it should lie well on the, it shouldn’t be a bracelet that can fall off.
The Chayei Adam, listen to this, such a thing is not the custom to remove. It’s not something that one removes easily. Either one doesn’t go with it, or it’s difficult, it won’t fall off, one doesn’t want to be beautiful for an hour with a headache.
Law 6 — Wool Threads, Linen Threads, Straps
Speaker 1: Further, he says all the garments, many of the Gemara basically of things that are still such earthly theirs, or basically what is, what is one of the two or three categories that we’ve just learned, yes? Yes, it is so, a woman may not go out, we’re talking about a type of wig, a woman who puts on the hair puts on pieces of merchandise or hair, it is so, a woman may not go out with wool threads or with linen threads, with threads that she puts on the hair, or with straps, straps usually are of leather, pieces of leather, tied to her head, why all these things, also what is perhaps the way of clothing, or is jewelry that one would have been able to wear as jewelry, but on this there is also a concern, this is something not that one does to show but there is another reason why it’s forbidden to go, because it sometimes happens that one removes it, since one puts it on the hair, so if one has an obligation of immersion there one must make sure that one doesn’t have any interposition, there one must remove the things that are attached to the hair, so in immersion and at the time of immersion one is afraid that he will remove it at the time of immersion, like in the public domain at the time of the rabbi who will carry it around at the time of the rabbi.
Question: How Often Does Such a Thing Happen?
Speaker 2: This is an interesting thing, like the other things are things that happen, how often does an immersion happen every month, that it should be exactly Friday night, and on the way does one take it off forever? It’s a bit interesting. So, one never removes it, only at the time of immersion. At the time of immersion is with the connection of the hair. What is the hair, after all it’s… and one lives by the mikveh. By the mikveh is something saved and some place. And one has from a normal city, like the mikveh is somewhere in the middle of the market. The mikveh is only there?
Speaker 1: Okay, okay, what is… Besides this, an immersion where one must immerse the hair, if one touches something impure which one doesn’t recognize. But, it means for example a girl who never goes to the mikveh, or a woman who is already past menopause and she can’t go to the mikveh? It’s not easy such a thing, because it’s very unique, how often does it happen… Okay, but it’s a very interesting decree. Because we’re not today happy with reality, the sages didn’t have a better reality for us, we’re not today our reality, so
Laws of Jewelry That Is Forbidden to Go Out With on Shabbat (Continuation)
Continuation of Discussion: The Decree on Carrying on the Way to the Mikveh
Speaker 1: What does it mean for example a girl who never goes to the mikveh, or a woman who is already past menstruation doesn’t ever go to the mikveh?
Speaker 2: What do you want. It’s an interesting thing, because it’s very unique. How often does it happen… Okay. It’s an interesting decree.
Everything I mean they are happy with the reality. The sages didn’t have a better reality than us. This was our reality. So every thing you can ask about Israel.
Good, you say, not because it’s something that one sometimes removes. Lest she remove it, it doesn’t matter. It’s an interesting thing. It happens regularly. One regularly makes such things. Every week, let’s say so, every week five hundred women go to the mikveh in the town where the rabbi said the decree. Okay? So you say, not every woman, what is the thing? But the five hundred women go… You make a terrible assumption that the mikveh is our public domain, and the Baal Shem Tov said that one already makes a well in the public domain.
No, the mikvah is not… First of all, let’s see what it says here. It will only remain with something in her hands for this or after this. First of all, let’s see what it says here. It doesn’t say that she goes to it in the mikvah. She goes to the mikvah. It’s on the way to the mikvah. True, you do that. You say that she is in the board, right? She goes, and one may not take off, one doesn’t put on… on the way there or on the way back. I understand the thing. She carries it with her on the way to the mikvah or after the mikvah.
It’s a reshus harabim. The mikvah is in a reshus harabim. Okay, it’s an interesting… It’s a further gezeirah. You weren’t there. You’re holding in one being angry because you live here in a nice area in Lakewood, and the life is not exactly the same as the life in the earth. The Rav lived above the mikvah, he saw. He said, “You know what? One doesn’t go on Shabbos with these things.” That is the maaseh shehayah. You can see all such sorts of gezeiros. You can imagine that it happened, you can say that it was just, one thought that it would happen. But that is the reality. You say that you don’t see the reality. Perhaps true, perhaps today the reality is different. I’m only saying what the halachah speaks about.
We divide, yes. Here stands a chiddush, that the gezeirah of perhaps you’ll go take it off is not just something that happens let’s say in a percentage, yes? Let’s say shema tetateir chavrei seudah, happens among a thousand people it happens ten times. This among a thousand people it happens once. Let’s say even it happens ten times. Every woman goes to the mikvah? I know, the ideas of what is metzius is not the same ideas of the Rav who made the rabbanus. I’m also very good with the Rav, I’m not attacking him chas veshalom, and we have very good feelings. The Rav didn’t write so long anyway.
Halachah 7: Tzitz, Lechayim shel Zahav, Atarah, Kevalim
Okay, further. Velo betzitz shemanichaso bein einav, such a sort of jewelry that one places similar to a tzitz between her eyes. I mean in the Yemenite culture, a Yemenite bride puts on such jewelry on the forehead. Is it such a sort of jewelry that one places by the eyes, yes? Velo bilechayim shel zahav sheyordin min hatzitz al lechayah, from the tzitz hangs down on the face golden pieces that should land on the… from the tzitz, the tzitz is a shem davar for a jewelry that one places on the forehead, like the tzitz of a Kohen Gadol, and from this hangs down pieces of gold on the cheeks of the woman. What Menashe Eisenfehrer says here, if the lechayim shel zahav are not well sewn together, one may not. Velo… But I don’t understand, the lechayim shel zahav, even to lead, but the tzitz one may not go. Let’s say that it’s included.
Velo be’atarah shel zahav shemanichaso berosho, a golden crown. I mean in the Mishnah it says Yerushalayim shel zahav, or ir shel zahav, yes, a crown shel zahav shemanichaso berosho. Velo bikhevalim sheyotzin bahen habanos beragleihen kedei shelo yifse’u pesi’ah gasah, one used to place such handcuffs on the feet so that one should walk properly, an interesting thing. Kol elu asurim latzeis bahen, because they are indeed a tachshit, but shema yiplu, one is afraid that it will fall, vetevi’em beyadah, she will bring it with her hands.
Chiddush: The Difference Between Shema Tetateir and Shema Yipol
Ay good. Further. Another sort of tachshitim. By these things is kulei, it could be that there’s also shema tetateir, but it’s certainly even here more shema yipol. I don’t know on what the chalak things stand here, the chalak things stand here. This we will need to look in the Gemara to understand the chiluk. There are indeed things that one doesn’t take off, because it lies mamash on her face. Something that is on a finger, it doesn’t occur to me she’ll go take it off. This lies on the face, one isn’t afraid that she’ll go take it off to show, one is only afraid that it could fall off. Okay, we’ll need to look. There are things that are shinuyim, is maskil, okay. We’ll need to go to a question.
Halachah 7 (Continued): Katla, Nizmi Ha’af, Tzelochas shel Flaiton, Kocheles
Further, Velo teitzei ishah bekatla shebe’al tzavarah, with a sort of chain, wait chain, katla is chain. Uvnizmi ha’af, not with any nose rings. Uvtzelochas shel flaiton hakevuah al zero’ah, also not with a small bottle of perfume that smells good, which is kevuah al zero’ah, that means that one binds it up on the hand. Velo bekis agud o katan o agol shemani’chin bo shemen hatov vehu nikra kocheles, this is another sort of way of carrying perfume. There is a bottle, and there is also a small leather kis that one places on it the shemen hatov.
Kushya: Why No Shiur Hotza’ah?
Wait a minute, the shemen hatov we learned last night has a shiur hotza’ah, a small bit of oil. Are we speaking here even the kis without the oil? No, here we’re not speaking of the shiur hotza’ah, this is indeed an issur miderabbanan. It would have been permitted because it’s a tachshit, even the oil is permitted because it’s a tachshit. No, the oil becomes batel to the tachshit, it’s a tachshit because it’s made that it should smell or whatever.
Halachah 7 (Continued): Pe’ah Nochreis, Goyil, Shen
Velo bepe’ah shel se’ar shemanichah al roshah kedei shetera’eh ba’alas se’ar harbeh. There was once such an invention that one takes hair from another woman and makes it nice, and puts it on the head so that, underneath one has one’s own hair, but it should look like she has a lot of hair, yes. Velo begoyil shel tzemer shemechaveshes oso saviv lefaneha, and not with something such, what does the word goyil mean? There is a translation for this? A retzuah. A piece, yes, a retzuah, a piece of wool that she places around. Question or what? Velo beshen shemaniches befiha bimkom shen shenafal, a false tooth that one places in the place of a real tooth. One sees also apparently, not like today where one fixes the tooth. We’re speaking of something that one can put in and take out. Velo beshen shel zahav shemaniches al shen shachor o adom sheyesh bisheneha, she has a tooth nebech that became black or it became red, and on this she covers it with a golden crown, one also may not. Aval, shen shel kesef is yes mutar, lefi she’eino nikar. Shen shel kesef is batel, if one doesn’t see it so obvious in the mouth.
All these, kol elu asur latzeis bahen, why? Shema titalosh vetarah lechavroseiha, something that she can yes perhaps take off and show to her friends.
Chiddush Gadol: The Pe’ah Nochreis Is Not Our Sheitels
The interesting thing that he says, the strange thing, that one places another person’s hair, that it should look ba’alas se’ar, which is called in Yiddish a pe’ah nochreis or a sheitel. And from here there was a very famous teshuvah, from here one sees that one may go with a sheitel. On the contrary, he says that one doesn’t see, and the ba’al hateshuvah says that one does see.
But I understand, I, not only I, the other tzaddikim before me understood what’s coming. I ask very much, here one sees clearly that the sheitel that we’re speaking of one doesn’t see. It’s not like our sheitels that one sees on the head, you need to take it off so that your friends should see, hello, I’m wearing a sheitel. We’re speaking of something a thing that one places under the whatever tichel whatever a woman wears. But, a tichel one wears indeed on the hair, not like us, I mean the Hungarian women who cut off the hair. One wears indeed a tichel on the hair. So when one wears a tichel one can also see how much hair one has. It’s not pshat that one wears a tichel, is kulei alma doesn’t have any hair. If a tichel also shows the hair. So someone who doesn’t have enough hair, she placed underneath the tichel fake hair. And those nice pieces of fake hair she can take out from the tichel and show. Because if not it already doesn’t make any sense, what, she’ll go take it off and she’ll go walk without a sheitel in reshus harabim? It can’t be. But she has indeed underneath the hair, she doesn’t have any problem taking it off. And reshus harabim we’re speaking indeed here.
Against the Argument That Sheitel Is Permitted Because One Doesn’t Lead Oneself to Take It Off
And the same rabbis who say that from here one sees that one may wear a sheitel, say further that one may wear it on Shabbos, true, because one doesn’t lead oneself to take it off. You understand how the strength already… Let’s not go into this, because I’m a Sanz grandson and one is machmir on sheitels, but precisely from here it looks like… One doesn’t see that it’s a minhag. I don’t see how it’s a minhag, and I understand the calculation that it’s an issur from hilchos Shabbos, it’s not any issur from hilchos tznius.
True, but to say that she can’t be that she should take it off because of tznius is still further the question whether one uses such a kind of argument here. All these things are not any matter of tznius, one didn’t say that it’s a problem of tznius. It’s not any matter of tznius that a woman should stand in the street and take off her tachshitim, it’s not any problem of tznius.
Fine, the question is whether one meant something a chain that is… I said, the things that is more than a tachshit, it’s something that she puts on. Indeed, it’s stated explicitly that tzedudo, the Rambam didn’t say it clearly, but one sees the mefarshim interpreted that tzedudo, which one said that a shuka, the reason why one doesn’t take it off is because in order to take it off one needs to uncover oneself, so one won’t take it off, and it lies from under the clothes, it’s made for herself. But one sees yes that there are things that don’t fall in the way of mishum tznius. I don’t see how it can be daas ba’al habayis, it can’t be such a kind of chukah that a sheitel is a way of tznius, daasi noteh simply that not. It doesn’t mean that my wife doesn’t wear a sheitel, I’m only saying what the halachah is. Not every thing that we say do the wives follow, you understand? It’s like the Rav once said, they say that it’s not any tachshitim. Anyway, yes, very good.
Halachah 8: Klal — Asur Even in Chatzer She’einah Me’ureves, Except for Kevul and Pe’ah
Says the Rambam further, kol she’asru chachamim latzeis bo lirshus harabim, everything that the Chachamim forbade to go out with to reshus harabim, the issur is not only reshus harabim, but the issur also goes on things that only miderabbanan one may not carry there. Asur latzeis bo afilu bechatzer she’einah me’ureves, one certainly may not in a karmelis, but even not in a chatzer that doesn’t have an eruv, which is still less chamur. Chutz mikevuli pe’ah shel se’ar, the two things that were enumerated, the around the face kevul shel tzemer or the pe’ah shel se’ar, the pe’ah nochreis, shemutar latzeis bahen lechatzer, one may yes go out with this lechatzer, kedei shelo tisgane al ba’alah. Both these things it looks like are more important than other tachshitim, it makes her look good, more so basically humanly, kedei shelo tisgane al ba’alah one permitted to go in a chatzer. Even a chatzer that already someone more permitted.
Very good.
Proof: Pe’ah Nochreis Is Under the Tichel
So you see yes that it’s not something under the tichel that it should look like she has more hair, because you see that without this it’s genai lebalah.
Very good, because a woman without hair looks strange ugly. Yes, but you say that she has anyway a tichel.
Every time one goes with a tichel one sees whether one goes or not. A tichel is not any thing that hides whether the woman has hair. You’re accustomed to women who wear shpitzels that they don’t have any hair under it, it’s not any proof.
Hilchos Shabbos: Tachshitin and Things That One Goes Out With
Tzelochas shel Flaiton
Speaker 1: Vehayotzei bitzelochas shel flaiton ein bah mamash klal. If one goes with an empty bottle of perfume, it’s not any tachshit anymore. It’s a simply carried bottle. It’s a chov of the bottle. Interesting.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Yes.
Chutei Se’ar (Sheitels / Pe’ah Nochreis)
Speaker 1: Let’s go further. Says the Gemara further, “Yotzah ishah bechutei se’ar bein shelah bein shel chavertah”. Earlier we learned about chutin of wool, linen, but chutei se’ar that one binds up on the head, one may yes go. What is this? Also something a sort of pe’ah nochreis such, yes? But it’s chutin of pe’ah nochreis.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: I ask you, is this a proof that the chutei se’ar one may go without covering? A married woman? Because it says indeed that “yotzah bechutei se’ar”.
Speaker 2: Okay, we’re learning here hilchos Shabbos, let’s see.
The Reason: Ein Bahen Mishum Chatzitzah
Speaker 1: “Mai taama? Ein bahen mishum chatzitzah”. The previous one, the reason why one said one may not go with chutin, is because one needs to take it off before one goes to the mikvah, there’s a chashash of carrying. But the chutei se’ar is not chotzetz. You see that the way how one binds it up on the other hair, for some reason it’s not any chatzitzah. It lets through water. The water goes through. If someone is chotzetz it, mamila someone is chotzetz it he’ll go take it off mamila lo asi… until we decree a gezeirah shema totzi’enu beShabbos.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: Doesn’t hold us back.
Bein Shelah Bein Shel Chavertah or Shel Behemah
Speaker 1: Says the Gemara, “bechutei se’ar, bein shelah bein shel chavertah”, whether it’s her own hair that was cut off and placed up, or shel chavertah o shel behemah. It’s either a second woman or from an animal, yes. Not any difference which sort of chutin.
Chiluk Between Zekenah and Yaldah
Speaker 1: Says the Gemara, but if it’s a nice sheitel, the chutei se’ar is very nice and it makes her look young, zekenah, an old woman, received something nice new young hair. This she doesn’t do, because this is shevach lah, this makes her look, it’s like mashbi’ach, it brings up her value, so yes something that she is proud, ushema tarah lechavertah. She will yes want, “See, did you see what a nice new sheitel from Machane Gendel?”
But yaldah yotzeis bechutei hazekenah, but a young woman, this is not, it doesn’t make her look nicer with the old woman’s hair, mamila she may. Mamila she may, yes. By him he doesn’t say that it’s a weak Rabbeinu Meir. Certainly not, it’s something a help, something a reason good, but it’s not so nice that she should show it to the friends.
Kol Shehi Arug
Speaker 1: Bechol shehi arug yotzah bo al roshah. Every thing that is arug, that is sewn, she may go on the head, because lekorah further because it’s not chotzetz. Arug means that it’s a thing that is holey, it’s narer, mamila it’s a holey thing and there isn’t any chatzitzah, she may go out with it. And there also isn’t the chashash that she’ll go show it or something, yes.
Chutin Shebetzavarah
Speaker 1: Shmolter, more halachos of what is permitted, which jewelry is permitted. Further, yotzeis ishah bechutin shebetzavarah. A woman may go out with chutin that one places on the neck, uvilvad shelo tehei onvassan ke’anivas atzman bahen, because she doesn’t place it tight, she places it loose, mamila it’s eino chotzetz and she won’t take it off before the mikvah. Umutaros, but if it is yes colored and it’s nice chutin, then asurin shema tarah lechavertah. The same thing.
Kelil shel Zahav
Speaker 1: Yotzeis ishah bichlil shel zahav berosho. We learned earlier about atarah shel zahav, there is something else that’s called a kelil shel zahav. “Kelil tiferes berosho nasata lah”, it’s still nicer, it’s nicer than an atarah. I don’t know clearly what is the difference.
Speaker 2: Okay.
Daas HaRambam: Kelil — Only for Ishah Chashuvah
Speaker 1: Says the Rambam that kelil shel zahav is more chashuv, she’ein yotzah bo ela ishah chashuvah, she’ein darkah lehachalif ulharos. The kelil shel zahav only the chashuv rebbetzins wear it, it’s more such a kalpik, I don’t know, and such an ishah chashuvah won’t go take it off and show.
Not clear, what is the difference between this and the atarah shel zahav? The Rashba doesn’t know clearly, mamila he asks a kushya, he makes chilukim, needs birur.
Speaker 2: Okay.
Discussion: What Is the Difference Between Kelil and Atarah?
Speaker 1: Veyotzeis… I also don’t know the translation, like kelil is, does he mean atarah is mamash the same thing? I don’t know.
The same idea, it is a thing that only anashim chashuvos meod wear. He says that atarah is indeed true only anashim chashuvos, but it’s so chashuv that this even the rebbetzin goes to show. A kelil is something in between.
Speaker 2: Okay, if you make in the Chefetz such a pshat, you can make such a pshat. You’re probably right, it’s not terribly difficult.
Tzitz and Lechayim
Speaker 1: Veyotzeis betzitz, the tzitz is the jewelry that one places on the forehead. We indeed spoke that one may not what can fall off.
Condition: Sheyihiyeh Kashur Bisevachah
Gemara’s Statement on Gold vs. Silver Ornaments
Speaker 1: The Gemara says, “Bameh devarim amurim? Beshel zahav, uveshtichlah she’eino kashur bahen, aval im hu shel kesef, o veshtichlah shehu kashur bahen, yotzet bo”. This means that the little pieces that hang down from it, if it’s made of gold, which is valuable, tavirin she’al roshah, when it’s tied together with the sevachah — we learned yesterday in the shiur also that this is a little hat on the head — when it’s tied to the hat on the head kedei shelo yipol, it’s tied so it shouldn’t fall off, then there’s no concern, one may go out with it.
“Vechen kol kayotze bahen”, so too anything that is strongly sewn and won’t fall off, one may.
Innovation: Two Types of Concerns
Speaker 1: If the concern is only shema tipol, if the concern is that she’ll show it off, then no. But if the concern is only shema tipol, and something is well tied, there is a heter.
Moch She’be’oznah, Shebesandal, Veshehechina Lenidatah
Speaker 1: “Yotzet ishah bemoch she’be’oznah”, if she has cotton in her ear, which is not a piece of jewelry, this is more for a… just an old lady, or I don’t know what.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: But the Rishonim explain the word is, that this means derech malbush, “veshehu kashur be’oznah”, when it’s placed well, it won’t fall off.
“Uvemoch shebesandal”, also to make it soft, so it should be easier to walk, but also “veshehu kashur besandal”, it’s part of the shoe, it’s part of the clothing.
“Uvemoch shehechina lenidatah”, a pad that one uses lenidatah, “af al pi she’eino kashur”, it’s not tied, “ve’af al pi sheyesh lo beit yad”, even if it’s something that has a piece where one can also grab it to take it out, one may go with it.
Why? Im lav, al eino ma’us, indeed, one may go with this, lech’orah because it’s derech malbush. It lies on the flesh, it lies there. And the concern would be that it will fall off, we say that something that is ma’us, is something you won’t touch because it’s ma’us.
Innovation: Three Categories of Permitted Things
Speaker 1: But one must say that this in itself is derech malbush. If it belongs on the body… it’s a tzorech haguf, meaning everything that belongs on the body is like clothing. It’s a new type of tachshit. I mean there is such a thing, tachshit kemalbush. It’s the same way, it’s for beauty.
This is the idea. There is a thing, there are three types of categories, so it appears from below. There is a type of category, a thing that serves the body, it’s letzorech haguf, is also permitted. Is permitted a new heter, or is it a geder like clothing? Like a tachshit, yes. The same idea, but it’s not a tachshit and not clothing. It’s a third type of thing that’s included in this type of similar things.
Pipul Vegargir Melach
Speaker 1: Veyotzot, ah, the next thing is also, one must understand that it’s similar to a tachshit. Veyotzot bepipul vegargir melach, vechol davar shenotnim letoch pihem lere’ach hapeh. A woman, she once, okay, without going into sociological explanations, but there is a thing like putting in the mouth pepper or salt or something that will neutralize the re’ach hapeh, one may go with it.
Aval lo titnennu lechatchilah beshabbat. She shouldn’t put it in her mouth, she had it put in her mouth for a long time, she shouldn’t put it in her mouth on Shabbat. This is because there’s a gezeirah of refuah. One may not do any refuah on Shabbat, which we’ll learn later. If one puts it lechatchilah beshabbat, it’s called a bit of refuah. With shechikot sammamin, sammamin one doesn’t do, but carrying one may.
Kismin, Re’alah, Glecklech, Veviburin Deparva
Speaker 1: Veyotzot hanashim bekismin shebe’ozneihen, a little piece of wood in the ear, which is like an earring. Bere’alah shebetzavarah o shebichsutah. The shawl, re’alah is a shawl? No, re’alah means re’alot peninim. It’s not a shawl, a garment is certainly permitted. This is little pieces that one puts on the garment. Glecklech shebetzavarah o shebichsutah. Veviburin deparva, this is a garment that one closes with some stone, something like that.
Speaker 2: Ah, like a zipper.
Speaker 1: Yes.
Porpet Lechatchilah Beshabbat
Speaker 1: He says, porpet lechatchilah beshabbat al ha’even ve’al ha’egoz veyotzet. She may also, lechatchilah means like the first time, or does it mean lechatchilah? The first time. It appears like a zipper, that one takes some stone and with it one closes. Without a zipper I don’t know, but some such way how one closes with a stone. One may do lechatchilah beshabbat al ha’even ve’al ha’egoz veyotzet.
But, if she wants to have the nut, she may not now make a patent and tie up the nut as if she’s doing it for the clothing, kedei lehatzil livnah hakatan so afterward they’ll have the nut for her son, this she may not do. Uvilvad shelo titpor al hamalbush lechatchilah. She shouldn’t use a coin from… understand, a coin from the perifah, whatever it is, which is assur letaltelah, and a coin is muktzeh because it has kedushat melachah to count, it’s muktzeh.
Ve’im pirpah, yes yotzet, one may go out with it, perhaps it was mevatel with this, or what, bedi’eved one may.
Discussion: Issur Leharim Dalet Amot
Speaker 2: Here lech’orah the issur leharim is the issur of that kisem that I spoke about earlier. It’s properly arba amot.
Speaker 1: Arba amot, yes. Perhaps it’s different because it’s not sewn, whatever, one can make distinctions.
Speaker 2: Yes. Very good.
Kisem Shebeshinnav Uvesandalo
Speaker 1: Further. Yotzei adam bekisem shebeshinnav uvesandalo, a piece of wood that one puts on the teeth or on the shoes in reshut harabim, one doesn’t fear it will fall off. Ve’im nafal, of course, lo yachzir. There’s a new concern, not about shema yitol veya’avirenu dalet amot bireshut harabim, but because he’ll go scrape off another piece of kisem from a tree.
Principle: Devarim Shehem Ketzat Refuah
Speaker 1: So this is lech’orah so in widespread halachah. All these things are a refuah or somewhat of a refuah, so one may not put them lechatchilah Shabbat. One may carry it, as long as it serves the person who may carry it. But to put it lechatchilah one may not, so I think.
Hilchot Shabbat Perek 19 – Moch Vesefog Al Hamakah, Segulot Verefuot, Tachshitim Umalbushim
Moch Vesefog Al Gabei Hamakah
Speaker: But why? Because he’ll go scrape off another piece of kisem from a tree. So this is lech’orah so similar to refuah. All these things are a refuah or somewhat of a refuah, so one may not put them lechatchilah Shabbat. You may carry it as long as it serves the person who needs to carry it, but to put it lechatchilah one may not.
That’s what they think not. No, he says perhaps shema ya’aseh kisem, yes? It’s the same thing, even though it’s so, it’s the same idea of refuah, even if it’s not sammamin. No, making a kisem is a melachah that we learned. Breaking off a piece from wood to make a kisem is… this one certainly may not. Even if he puts back the same one, right? No, but the concern is shema ya’aseh kisem.
Okay, “bemoch uvesefog she’al gabei hamakah”. One may also go out with cotton, but sefog, a gauze pad, whatever, a little piece of cotton on the wound. Uvilvad shelo yikshor aleihem chut umeshichah, shehare chut umeshichah chashuvim etzlo. The chut umeshichah are indeed important, it’s not something he’ll throw away afterward with the cotton, it’s something he’ll put away afterward. Ve’einam beteilim lemakah. They’re not part of the… what lies on the wound is like batel to the body, or like clothing, is okay. But here he puts something extra that should lie next to it, we don’t do.
Veyotzei biklipat hashum uviklipat habatzal she’al hamakah. Another way how one can have a band-aid is one puts a thin peel of garlic, which has a thin peel. This also means, there’s no difference from cotton, from sefog, from another way how one does it. Vechol davar she’al gabei hamakah, some object that one binds around on the wound, pote’ach vekosher umutar beshabbat. One may open and close the thing that one bound as a gauze pad, as a band-aid, one may bind on Shabbat. Of course, it must be lech’orah a kesher she’eino shel kayama vechdomeh.
Band-Aids with Medicine
But there are band-aids that come with medicine in them, yes? I remember, it’s plaster meluchlach birtiyah, which also has on it band-aids that have a ko’ach merapei, a substance that heals. One may also all these things, because something that one puts on the wound…ummmm… is a long list of things that one does for refuah, which therefore one may go with it.
But I want to understand, therefore does it mean like a tachshit? Or therefore means what? Or does it mean like clothing?
Segulot Verefuot – Sela Shel Geva Tzanu’a, Beitzat Hachargol, Shen Shu’al, Masmer Hatzeluv
Well, further he brings more things that one goes for refuah. “Sela shel geva tzanu’a” – a little stone that one puts on the bobo tzanu’a, it’s perhaps a term for a type of boil, I don’t know, I don’t want to know. And “beitzat hachargol” – among the grandmother remedies they had, who knows, perhaps it was better than our remedies. An egg, an egg from a type of grasshopper called a chargol. And “shen shu’al” – a tooth of a fox. And “bemasmer hatzeluv” – a nail that… what does “hatzeluv” mean? “Masmer hatzeluv” means a person who was hanged, “metzulav” being, was “crucified”. Is this perhaps a Christian thing? I don’t know. No, “kol davar shetoolin oto mishum refuah”, okay. If someone has a headache, he takes one of the nails that were nailed into a person on the cross, and this is a refuah, an old segulah.
The Rambam’s Principle – Rofei Oto Hazman
But “kol davar shetoolin oto mishum refuah”, says the Rambam in a responsum, “hu sheyihyu rofei oto hazman omrim”, if the doctors hold that the “masmer hatzeluv” doesn’t help, this is just foolishness. But as long as the doctors say it helps, it’s called a refuah and one may carry it out on Shabbat. Interesting, the Rambam himself is indeed the doctor in our case, he lays it down.
Let’s remember, the Rambam brings a proof from this chapter that’s in the Gemara. They asked the Rambam, and the Rambam himself writes in Moreh Nevuchim about this problem, and the Rambam himself uses the language that he couldn’t digest the segulot. He didn’t think what the Rambam himself says. The Rambam says, it has nothing to do with what I hold. If in those times the experts held that this is a refuah, not that they held it’s a segulah, that this brings that the god, forces, whatever it is, be merapei. They held that this is a refuah. Eh, they didn’t know exactly how it works, but they saw that it works. If it works, one may. If today one knows it doesn’t work, one may not. And not only may one not, it can be even an issur, because of darchei ha’emori.
Even Tekumah
“Yotzet ishah be’even tekumah” – a type of stone that is indeed a segulah for pregnant women. Bemishkal even tekumah shenitkavnu veshaklu lirefuah, or a stone that weighs exactly like the even tekumah, which was weighed and such a stone was made, is also called an even tekumah. Velo ishah ubarah bilvad ela she’ar hanashim, also other women may go with this stone, why? Because they go leshem noy vetachshit, they don’t go as a segulah that they shouldn’t miscarry.
Discussion: May One Carry Out for Refuah?
You’ll tell me, aha, so it means, something that one goes for refuah one may? Veyotzet bekamei’a mumcheh. This isn’t motzi bireshut harabim? One takes it in the hand, motzi bireshut harabim, one must have the segulah, one must always go with the segulah. No, because the reason one goes is for refuah.
Ah, you’ll tell me, doesn’t one look at the specific woman needs it for refuah? No, one looks yes. One looks yes, but every woman is bechashash shema tit’aber. Now she goes out in the street for fifteen minutes, doesn’t one take shema tit’aber vetapil? No, she goes with it all the time. She puts it in her bag as a segulah. Yotzet bekamei’a mumcheh. She’s always bechashash shema tit’aber. You can’t know not this Shabbat and not another time.
So, may one go out also with a zero’a of Pesach that one puts in the bag before the eye? If it’s a segulah bedukah, yes.
Kamei’a Mumcheh
Veyotzet bekamei’a mumcheh. One may also go out with a kamei’a that an expert wrote, or that the kamei’a is an expert, the kamei’a is a professional kamei’a. Says the Rambam, how does one know that a kamei’a is an expert? Shehi sheripah sheloshah benei adam, that healed three people, o sheha’yah adam sheripah sheloshah benei adam bekamei’a acherim, or the person – in the Gemara it’s called itmachei kamei’a, the kamei’a itself is an expert, or itmachei gavra, the person who wrote the kamei’a is an expert. So a kamei’a mumcheh is also a refuah, one may go with it.
But yotzet bekamei’a she’eino mumcheh, which doesn’t have a record that it’s a refuah, lechatchilah one doesn’t go, because it’s not called a refuah, so patur. Patur is yes, melachah she’einah tzrichah legufa, one didn’t carry it with the hands, one carried it on the garment, or whatever the way is how it’s called derech malbush.
Tefillin Beshabbat
For the same reason, hayotzei betefillin, the Rambam places it next to it, because a tefillin is a kamei’a, yes? We already went through this thought. The same idea. Because it’s similar to a kamei’a. He says patur also for the same reason, because one does it derech malbush.
Ah, good.
Further, the Mishnah says, yotzim betefillin. Why? One doesn’t go with tefillin because it’s Shabbat, so patur, which is also assur? Ah, yes. Patur means, patur means patur aval assur. Right, right. It’s Shabbat. Because lech’orah it wouldn’t be truly a malbush. Or perhaps because it’s shema yipol, or even not this reasoning. Because we’ll see soon, we’ll speak about tefillin explicitly.
Min’al Yachidi – One with a Wound on the Foot
Mi sheyesh beraglo makah, someone who has a wound on his foot, so on that foot he doesn’t want to put on a shoe, yotzei besandal yachidi beraglo haberi’ah. The opposite, the opposite. He has on his foot a wound, it’s hard for him to put on a shoe on that foot, it’s swollen, I don’t know what. He may go with only one shoe on the other foot. Aval mi sheberaglo makah lo yetzei beyachidi, he shouldn’t go out with one shoe. Because when one goes with one shoe it’s evident that you have a shoe, why are you going with only one? It means, when one goes with shoes it’s certainly derech malbush, but when one doesn’t go with it, you hear the word? There’s a concern that it will fall off, shelo yipol. But he says, one will notice him, it’s not comfortable. He’ll take off the shoe and will carry it lech’orah. In short, we’ll see, he’ll bring a proof, he’ll see it below.
Velo yetzei katan bemin’al gadol, a minor shouldn’t go out with big shoes, also for the same reason because it will fall off and he’ll carry it. Aval yotzei hu begadol, a big shirt won’t fall off.
Velo tetzei ishah bemin’al rafui, a woman shouldn’t go out with loose shoes. Velo bemin’al chadash, shelo yetzei bish’at chimum, also not with new shoes that are very hard and tight, also for the same reason, because it will be uncomfortable, she’ll take it off and carry it first.
Hakitei’a – Kav Shelo Vekatmin
Further, hakitei’a yotzei bekav shelo, a person who is a person whose foot was cut off, a person who has an amputated foot, may not go out with his… one makes some vessel, something, a kav, a type that is like similar to a… what’s it called? One can walk with it, crutches? A type of similar crutches? Okay. The same thing, a katmin shelo. I mean a katmin is crutches. A kav is probably something that one puts on, or like a fake foot, a… what’s the foot called that one puts on? No, katum is some type of shoe.
A type of shoe, okay. And it has nothing to do, two other things. A kitei’a doesn’t go on his head. Why? Because it will fall off, it’s not a thing that’s tied, it’s an extra thing, therefore he won’t bring it. And not cold his letz. Another thing, it’s some type of shoe that’s not normal to put on, something funny, I don’t know exactly what. “Ela yotzei bahen beshabbat, ve’ein yotzei bahen bederech hamalbush”. Ein yotzei’s exemption says that it’s not derech hamalbush, but it doesn’t mean carried, it’s not a derech hotza’ah.
Third Category – Not Derech Malbush
The third category, lech’orah all these are assur, since it’s not derech malbush one will carry it, it will fall off, lech’orah this is the reason. Or are there halachic rulings in the Rabbis that a thing that’s only somewhat derech malbush one shouldn’t go. They see perhaps also this in this chapter.
Apikursin – Ba’al Hachatatin
Okay. One goes out with apikorion. Yes, what is that? Something. Flax combed. That’s simple, on his head, the one with boils, people who have boils on their head put on little pieces of merchandise on their heads. One may go with that. Also because one goes for healing purposes. What is the reason? Because they dyed it and tied it. One dyed it, the apikorion is a piece of flax or wool that one dyed and tied. If one goes out with it on Shabbos, yes, one goes with it already, it’s already recognizable that this was made for the head. But if one never went out with it, he did nothing, he didn’t dye and tie it, if one didn’t go out with it before Shabbos, it’s forbidden to go out with it, because one hasn’t yet established that this is a way of healing, a way of clothing so to speak. That means, if he dyes it, it becomes a piece, that’s his hat. He wears the hat because he has a boil, but it’s a type of hat that he wears. If it’s not dyed, it’s just a piece of cotton on his head. Unless he already went with it, okay, he goes already, it’s already become his hat, it’s already become his garment.
Thick Sack, Thick Blanket, Curtain
17. Yes, one goes out, one may go out with a thick sack, a thick sack, and with a thick blanket, a thick, I know, a blanket of wool. A curtain in winter, or a curtain, sack is made from hair, from… from… previously one used to make sacks. Blanket which one makes from wool. Curtain is a woven garment, but woven.
Laws of Shabbos – Laws of Clothing and Carrying (Continued)
Law 17 – One Goes Out with Thick Sack, Thick Blanket, Curtain, and Winter Garment
Rambam: One goes out with a thick sack, or with a thick blanket, and with a curtain, and with a winter garment because of the rains. But not with a box, and not with a basket, and not with a mat because of the rains.
But going with a scarf there’s nothing to talk about.
One goes out with a thick sack, a thick sack, or with a thick blanket, a thick blanket of wool, and with a curtain, and with a winter garment. Sack is made from hair, from hair one used to make sacks. Blanket he says one makes from wool. Curtain is a woven garment, but coarsely woven. And winter garment is some other material. In short, various types, that is to say cloaks and coats, it’s all types of things that one can hold over one’s head in the rain. Hold over one’s head, or put on over one’s clothing. I don’t think hold over one’s head in the hands, but perhaps wrap oneself in it like a tallis. Because of the rains.
The Distinction Between Clothing and Vessel – The Way of Clothing
But not with a box, one may not take a box and put it over one’s head, and not with a basket, and not with a mat, because of the rains, because all these things are not clothing. One may put on something that is in the category of clothing. All these things, thick sack, by the way, it’s not clothing, a sack is a sack. But one can, one sometimes puts on sackcloth and ashes, it’s something one can put on. But things that one cannot put on, it’s only like an umbrella, one may not.
Speaker 2: What does it mean not clothing? You’re wearing it.
Discussion: Plastic on the Hat on Shabbos
Speaker 1: The pillow and the cushion. A pillow like that. One must think, there’s a great dispute among the poskim whether one may put plastic on the hat on Shabbos. There isn’t a clear heter. It depends on the law of whether it’s the way of clothing. If it’s a matter of the way of clothing. It’s more like a basket, which is not something one wraps oneself in.
Speaker 2: No, but a basket is something that’s not any type of garment at all, it’s a hard thing. Plastic is also not any type of garment, but when it rains one goes. But you wrap yourself in it. Something that you put on the hat is literally just a piece of plastic. It’s a different inquiry. True, not necessarily a sack. How may one wear a hat on Shabbos at all when there’s a concern of carrying? And “coverings”.
The Pillow and the Cushion – Soft and Thin vs. Hard
Rambam: The pillow and the cushion – if they were soft and thin like garments, it’s permitted to take them out placed on one’s head on Shabbos in the way of clothing. If they were hard – they are like a burden and forbidden.
The small pillow, pillow cover, “if they were soft and thin like garments, it’s permitted to take them out placed on one’s head on Shabbos in the way of clothing”. Apparently like a tallis he means. “Placed on one’s head” does he mean folded on the head? Or does it mean to say “the way of clothing”, he puts it, he puts it on? “Placed on one’s head” means like a tallis, or does it mean that it lies folded on the head? He says “placed on one’s head”, he doesn’t say “wrapped in them”. “Placed on one’s head” can mean like one carries on the head. He says “the way of clothing”.
But “if they were hard”, and it’s something that’s hard, it’s not something one can wrap oneself in, “they are like a burden and forbidden”. It’s like a burden and forbidden. One is not liable, it seems. Forbidden, not liable. Why? Because it’s a piece of garment, it seems. Why is it a piece of garment? It’s hard. Because he was wearing it, he puts it on, it’s a bit hard, but in practice one can still put it on. He puts it on, the person. It’s just a type of clothing that normally one doesn’t put on.
Discussion: Exempt But Forbidden – Box and Basket
Speaker 2: So the thick sack is also apparently with the Rabbanan here, because he doesn’t say liable, he says exempt. Right? Why is the explanation? A box and a basket in a basket, why shouldn’t one be liable? One must think why. Yes? Why can’t it be? He’s holding a bundle on his head. He’s carrying a table.
Speaker 1: No, he puts it on, not he holds it on his head. Let’s be clear. He doesn’t put on a basket, a turban. He does yes, he puts himself into a box, he sticks himself into a box. Yes, that’s the meaning. If a box is not something that can become a tallis… No, no, no. If we’re talking about he’s holding a box on his head, the question doesn’t begin about the fact that he’s not wrapped. But he’s wrapped in a box. The concern about that one doesn’t do. But it’s something that one is exempt. You can say that one is exempt. I don’t know.
Let’s look, if let’s say they didn’t rule like us. No. A box or a basket is not something one can wrap oneself in. The concern is, whether it’s turned on the head, the majority of the head, the majority of the body. That doesn’t make it. So that means properly carried.
Speaker 2: No, that’s not properly carried. Okay, it’s not the way of clothing, it’s not the way of a burden, okay? It’s not something in the way that one carries out. One must know an alteration, it can be one of the things, but one must know the clothing. He puts it on, but not enough. Furthermore, he puts it on, and only when he puts on a tallis I’ve never heard. One cannot put on a tallis like one can put on a box. You don’t know? You know yes, you just don’t want to know to ask yourself?
Speaker 1: No, we can just learn the Gemara here. Someone already said something, but I don’t see that his basket can at all be the definition of clothing. I’ve already heard, but the reality is that a person stands and holds on his head.
Speaker 2: No, he puts it on. I’ve seen my children put on boxes, okay? I’ve seen how they put on boxes, they put them on. It’s a joke, it’s a way of carrying. It’s a way of clothing.
Someone says, apparently the answer is the word “the way of carrying out”. What does it mean the way of carrying out, or what does it mean the way of going out? It’s not the way of going out, but it doesn’t mean put on. The fact that you stand, when you don’t put on the question doesn’t begin. You put it on. Let’s go further. Yes.
Law 18 – Bells, Seal of a Slave, One Who Wraps Himself in His Tallis
Speaker 1: 18. Yes. “One goes out with bells and woven into garments”. Bells, like the coat of the Kohen Gadol had bells on the bottom.
Seal of a Slave – Clay vs. Metal
Rambam: And a slave goes out with a seal of clay that’s on his neck. But not with a seal of metal, lest it fall and he bring it.
“And a slave goes out with a seal of clay that’s on his neck”. A slave used to have a sign that he’s a slave, a seal of clay. “But not with a seal of metal”. A seal of clay he may, because we’re talking about a slave has a law like a woman, that we don’t want him to carry. So a seal of metal, “lest it fall and he bring it”. A seal of clay, it seems it doesn’t fall off, or if it falls off it’s not worth anything. A seal of metal, it has some value, or it has value because it doesn’t fall off. Eh, he says that a seal of clay, if it’s going to fall off it will break, he’ll go inside, he’ll have to make a new seal. That’s already Mordechai’s, it’s adorable, but it doesn’t break, he can pick it up and carry it.
One Who Wraps Himself in His Tallis and Folds It – To Gather His Corners vs. Custom of the Place
Rambam: One who wraps himself in his tallis and folds it and holds it in his hand or on his shoulder – if he intended to gather his corners so they won’t tear or so they won’t get dirty, it’s forbidden. But if he intended to change it in them according to the custom of the people of the places, it’s permitted.
One who wraps himself in his tallis and folds it and holds it in his hand or on his shoulder, he wrapped himself in his tallis, but instead of letting it hang, he takes himself around with it, he rolls it up and he puts it together and he holds it in his hand or on his shoulder. If he intended to gather his corners, if his intention is only to gather the corners so they won’t tear or so they won’t get dirty, or like with a tallis also, he doesn’t want the tzitzis to hang on the hand, one folds it up, so it won’t get dirty, then it’s forbidden. Ah, because it’s not the way of clothing or what? He’s dragging a tallis on his shoulders, or a part of a garment? But if he intended to change it in them, according to the custom of the people of the places, if there’s an order that one does so, it’s permitted.
So it turns, if the custom is to go like this with a tallis, then one may, because it’s such a garment. You have a garment and it comes to go folded, it’s not made to go the whole… It’s forbidden, exempt but forbidden. That’s the distinction between… I say, but the first is, it doesn’t seem that it’s as strong as a garment, it’s a garment, but it’s not… That’s the halfway, the middle case that one speaks about the whole chapter, for whatever reason it’s forbidden.
Law 19 – Folded Tallis vs. Cloth on His Shoulder
Rambam: One who goes out with a folded tallis placed on his shoulder – is liable. But one who goes out with a cloth on his shoulder, even though there’s no thread tied to his finger – is permitted.
Okay, further. One who goes out with a folded tallis placed on his shoulder, is liable. Someone holds his tallis on his shoulders, completely, not… and it lies on him, he’s not put on with it at all, that’s in the way of carrying, liable.
Cloth on His Shoulder – Thread Tied to His Finger
But one who goes out with a cloth on his shoulder, even though there’s no thread tied to his finger, is permitted, he went with a thread, a cloth, excuse me, or a kerchief, a shawl on his shoulder, even though there’s no thread tied to his finger. It seems that usually the shawl, when one wants to go with it, one ties a string to it, one holds it on the neck or what? On the hand, on his finger. That’s something that people used to do sometimes so it won’t get lost his shawl. Even when it’s loose one may go when it’s loose. Why? Perhaps it’s a cheap thing and he’s not afraid that he’ll go… That’s the journey. That’s something that goes so-so. The way of the cloth is that one puts it like this. Even when it’s not properly fastened, he says, even when it’s not, he’s not afraid that it will fall off, he’ll go pick it up. It doesn’t fall off. That’s the way how it goes, that he sees this, he’s not afraid of that. Okay.
Cloth That Doesn’t Cover His Head and Most of Him
Rambam: And any cloth that doesn’t cover his head and most of him, it’s forbidden to go out with it.
But look, this is a certain order how one goes. And any cloth that doesn’t cover his head and most of him, it’s forbidden to go out with it. A cloth that doesn’t take him around his head and most of him, it’s not a tallis, it’s forbidden to go out with it. What does it mean?
Speaker 2: Very good. So what we just spoke about, we’re talking about such a large… a cloth means a rag, right? A large rag which is called a garment. Indeed even it’s not a proper garment, but it’s not tied to his finger, to whatever advice it would have been. But if it’s too small, it doesn’t cover him his head and most of him, one may not go with it, because then it will fall off, or it’s not a garment. It’s not the order, that’s not the way how one goes, simply to say.
The handkerchief one indeed did like this then. Yes, that the Jews used to go with a handkerchief, and on Shabbos one wrapped it around the neck. One used the leniency, not his head and most of him, but…
Right, it’s I ask you, I thought about this, that a person when he goes with a handkerchief to the mikveh, he puts it like a shawl, yes? Right. It seems that then one may, because then it’s a shawl. But the tallis doesn’t speak about that, so one must answer. Yes.
Law 20: Tallis with Long Threads – Nullified Relative to the Tallis
Speaker 1:
Okay, further. “It’s permitted to wrap oneself in a tallis that has on its edges fringes”, that has at the end straps, “even though they are long threads”, even though long straps hang down from him, “they are not an adornment for the tallis”, it’s not an adornment, it hangs down from it, one didn’t cut off the end of the threads, it still drags very much.
One would think that it’s like you’re carrying out a bundle of merchandise that’s not a garment. But it’s not so, “they are nullified relative to the tallis”, it’s nullified, even it’s not for adornment, even it’s… one makes himself between adornment and not adornment, it’s a place where it still hangs. If he would have intended a fringe, it wouldn’t mean that he… Right, as he says.
Tallis with Tzitzis That’s Not According to the Law – Liable
Speaker 1:
“And likewise one who goes out with a tallis that doesn’t have tzitzis according to the law”, a tallis that doesn’t have tzitzis like the law, is liable. That means, it has tzitzis, but the tzitzis is somehow not well made, or what? Or he didn’t finish the work, it’s not made for its sake, it’s not tied, yes, whatever.
“Because he makes from them a seal, they’re considered important automatically”, the seal is not standard, yes, he doesn’t care, yes, it’s the corner of his garment. It’s not the corner of his garment, it’s tzitzis. “And his mind is on them until he completes their deficiency to be tzitzis”, the thing is already tzitzis, it’s good, it’s a part of the garment.
But this is not a part of the garment, because it’s tzitzis. It’s not tzitzis, it doesn’t belong there, it’s not for adornment. But he thinks about it that he needs to fix it, and at the moment it lies there like something that lies off, he drags himself around with something that’s not a garment string.
Here you see very clearly, but the actual obligation is interesting. But he says, I understood, here you certainly don’t see derech hametzius (the normal way of carrying).
Discussion: Derech Hametzius or Da’ato Aleihem?
Speaker 1:
I will try to say that here he does rule based on derech hametzius, it’s the way one carries things. It’s the way one carries merchandise, that is, not merchandise, one carries the item this way, it has tzitzis, but he hasn’t yet finished the tzitzis, he hasn’t completed the tzitzis.
What I said earlier, that things that are tied is not a heter (permission) at all. The heter is only when it automatically becomes part of a garment. Because the thing is certainly tied, you can’t cut it off in the middle of Shabbos, nevertheless it’s obligated.
Do you understand what I’m saying? The heter is only when they spoke earlier about a tachshit (ornament), that if you tie something to your garment, that doesn’t permit it. It perhaps helps for the question of yipol (it might fall) or yavo l’hotzi (he might come to carry it out), for that tying helps, that since it’s already a garment there aren’t the concerns of the Rabbis. But a thing that isn’t a garment, you can tie it from today until tomorrow, you may not wear it on Shabbos. That’s how it comes out to me. Yes.
Speaker 2:
But a tallis, yes, let’s work it out.
Kosher Tzitzis — Ornament of the Garment and Its Adornment
Speaker 1:
But tallisim have tzitzis k’hilchasa (according to halacha). A tallis does have proper tzitzis. One may go out with it both by day and by night, even at night when there is no obligation to wear tzitzis. For the tzitzis is nothing but the completion of the work, tzitzis is not a work, rather it is fitting as an ornament of the garment and its adornment, like the imra. Just as a garment has an imra, I mean it’s the collar or the cuffs, just as a nice garment comes with such a piece, so it’s the same thing. When it’s kosher tzitzis, that’s how a garment comes, because the halacha says that’s how a garment should come. Yes.
A Positive Commandment Without Kares Does Not Override Shabbos
Speaker 1:
And if the threads of the tzitzis were going out according to their proper making, would you be obligated to go out with them even on Shabbos day? You can’t say that the explanation is because there’s a mitzvah of tzitzis, therefore one may wear it on Shabbos. Because it’s certainly true that the mitzvah of tzitzis is not enough to override Shabbos. The reason is something else. The reason is because it’s not a masa (burden), rather it’s from the ornament of the garment.
He says, And if the threads of the tzitzis were going out according to their proper making, would you be obligated to go out with them even on Shabbos day, for a positive commandment without kares does not override Shabbos. A positive commandment with kares one can override, but a positive commandment without kares one cannot override Shabbos. That is, a positive commandment overrides a negative commandment, but it doesn’t override a negative commandment with kares, which is Shabbos.
Discussion: The Mitzvah Decides If It’s Ornament of the Garment
Speaker 1:
It’s very interesting words, there’s a bit of difficulty, because the Rambam doesn’t say the mitzvah permits it, because a mitzvah one may not do, one doesn’t do chilul Shabbos (desecration of Shabbos). So what permits it? Because it’s ornament of the garment.
But conversely, the mitzvah decides if it’s ornament of the garment, because if it’s exactly invalid, you ask the Rav, what’s invalid? May I not wear it on Shabbos, because it’s invalid. Someone will say, it’s a normal thing that a garment should have at the end… the fringes one may have, yes, the fringes of the tallis. Ornament of the garment. Ornament of the garment. So tzitzis when it’s k’hilchasan (according to their law) is also ornament of the garment. But when…
The distinction is the word is “da’ato aleihem ad sheyashlim chesronam” (his mind is on them until he completes their deficiency). So you can ask such a question: What happens if there’s a Jew who isn’t an ehrliche (honest) Jew, and it doesn’t bother him that his tzitzis is invalid. He wants it to look like there’s tzitzis, he’s embarrassed to go in a garment without tzitzis. It looks good to him, it looks good on him and it’s fine. It could be that for him it’s ornament of the garment, he’s such a shaygetz (scoundrel).
But as the law of Shabbos, for him it’s… because he wants it to be that it should look like tzitzis. The Rambam is speaking about a Jew who’s going to fix it. He adds the word, “da’ato aleihem ad sheyashlim chesronam” (his mind is on them until he completes their deficiency). His da’ato aleihem ad sheyashlim chesronam makes it so it’s not batel (nullified). He puts on tzitzis there, he still needs to fix it. The da’ato aleihem makes it so it’s not batel.
Because remember, a simple string is batel, because I don’t care about it. You do care, because you’re going to fix it, you’re going to complete it. So if there’s someone who’s not going to fix it, therefore it’s a prohibition, because it’s batel from the garment.
Speaker 2:
I don’t agree with him. It will be batel.
Speaker 1:
It’s not batel. It’s actually batel, it’s not a string. Like the Maharam. I agree even more than him. Even if he would cut it off when a thread hangs. But he wants it to look like he has tzitzis. He’s not going to fix it. He doesn’t go this way, he transgresses with the tzitzis.
But with the law of Shabbos, for him this is ornament of the garment, because he can’t go out with tzitzis that doesn’t have tzitzis on the side. He doesn’t care about the kashrus of the mitzvah of tzitzis. He doesn’t know. He’s an am ha’aretz (ignoramus). An am ha’aretz who doesn’t know that when tzitzis is invalid one needs to fix it, yes. An am ha’aretz doesn’t know the halacha, he has no da’as (knowledge). An am ha’aretz who goes to shul on Shabbos. He doesn’t know that the tzitzis is invalid. It doesn’t bother him much, because it’s a nice garment, it comes with tzitzis. Every Jew goes, the garment is tzitzis. And that’s what he does, that’s the way a garment comes to go this way.
Because here it’s not the power that you don’t know. If you have a mistake, maybe you’re a shogeg (unintentional transgressor), because you don’t know. I have no complaints against you. No, but I place on you that you’ll need to make a restitution for its deficiency.
Speaker 2:
I understand what you’re saying, therefore it doesn’t become batel, but it’s a good explanation.
Speaker 1:
But one can learn it differently too. One can learn that I learn that this also makes it a masa.
Speaker 2:
No, it’s certainly a… it’s a masa. What does masa mean? It’s something of value. The question is why do you say it’s not derech hotza’ah (the way of carrying out)? Why is it not called derech hotza’ah? Why? For the thing? Because that’s how it goes.
Speaker 1:
The question is only if it’s batel to the garment, is that derech levush (the way of wearing), which is permitted. But if it’s not batel to the garment, because you do need to have it for tomorrow separate from the garment, etc., because you’re going to make the tzitzis on this garment, I would hold that it’s separate.
It’s a bit of a refined halacha this. Refined I mean, the distinction is very not coarse. One needs to be a great scholar to understand this. Do you hear up there?
Practical Differences — Woman with Tallis, Doubtful Tzitzis, Non-Jew
Speaker 1:
One can find from this various chidushei Torah (novel Torah insights), because it comes out that a woman may not go with a tallis on Shabbos for example, because she’s not obligated in tzitzis. It depends how one learns, do you understand? Or he brings further, if it’s only a doubtful tzitzis, that’s a problem. There are very interesting halachos that come out from this.
If one says that tzitzis is indeed something normal, as you want to tell me, then all these halachos can’t be, do you understand what I’m saying?
Or for example, people say that a non-Jew, yes, you know the Torah of the Pri Chadash Zeracham, when a non-Jew serves you on Shabbos. So, what about a non-Jew who wants to convert, and they tell him he shouldn’t keep Shabbos? So, you’ll say that if he wears tzitzis, he’s automatically in any case. Because on the side he’s a non-Jew, it’s a masa. Right. If he’s a chacham (wise person), yes.
Proof from Contemporary Times — Tzitzis as Clothing
Speaker 1:
I want to bring you a proof that in contemporary times, people, tzitzis is a garment like the Chassidic young man goes dressed. Because he goes the same with tzitzis by day as by night. You won’t see even one time a young man on the plane, without tzitzis, even if it’s hard for him to go with tzitzis. At night is exactly like by day, he goes with the big woolen tzitzis.
The simple explanation is that this is clothing, he’s not going for a mitzvah at all. At night there’s no mitzvah. He goes around presumably walking in the greatest heat at night with woolen tzitzis. Why? Because this is clothing. So, from the aspect of clothing there’s no difference whether the tzitzis is kosher or not. From the aspect of mitzvah, yes. From the aspect of clothing, he’ll be embarrassed to go without tzitzis. And if it’s torn he’ll further not be embarrassed, because a young man comes with tzitzis on himself.
Speaker 2:
I hear that it’s subjective, I hear what you’re saying.
Speaker 1:
No, that’s because he’s an am ha’aretz. You’re speaking about an am ha’aretz. The one who goes for example at night with tzitzis, even when it’s hot and simply speaks about himself, he’s an am ha’aretz, because he thinks…
Laws of Shabbos: Laws of Carrying Out in Garments and Ornaments – Part 10
Halacha 21: Craftsmen Who May Not Go Out with Their Tools
A tailor may not go out with a needle stuck in his garment, nor a carpenter with a chip behind his ear, nor a weaver with wool behind his ear, nor a comber with a cord around his neck, nor a money changer with a dinar behind his ear, nor a dyer with a sample behind his ear.
That is, the Rambam brings here a whole list of craftsmen who may not go out on Shabbos with their work tools in their usual place.
Speaker 1: A tailor – that’s a seamstress – with a needle stuck in his garment, with a needle that’s stuck in his garment. A carpenter – that’s one who works with wood – with a chip behind his ear, with a piece of wood that he puts on the ear. Why? To measure or what?
And not a weaver – a weaver is a tailor – with wool behind his ear. What is wool? A little hair?
Speaker 2: Wool he says is a piece of cotton, a piece of merchandise.
Speaker 1: And not a comber – not one who measures things, yes? – with a cord around his neck, with a band that he has on his neck. A komer, what is that? Okay.
And not a money changer – not anyone who exchanges money – with a dinar behind his ear, with money that hangs on his ear.
And not a dyer – not a painter – with a sample behind his ear, with the paint that he has in his ear.
It’s an example of what people used to hold things in the ears. Can you tell me? Today too, one goes with… there are things in the ears, yes. Plumbers have a plunger coming out of their ear.
Law: Exempt from Torah Law, But Forbidden Rabbinically
And if he went out – he’s exempt, even though he went out in the manner of his craft, because he didn’t carry out in the manner of those who carry out.
Speaker 1: How did he go out? Exempt. Exempt. Perhaps he went out in the manner of his craft? He carried out something that he needs to have for his job. But why is he exempt? Because he didn’t carry out in the manner of those who carry out.
So a normal person is even rabbinically essentially, only the person… he certainly may not, because all these things are buying and selling on Shabbos, and it’s muktzeh.
It’s interesting that the Rambam doesn’t say, because in the Mishnah, I remember, it says that even erev Shabbos one may not. Close to the start of Shabbos. The Rambam I remember, on Shabbos itself one may not, because it’s a needle, it’s muktzeh. All these things are… I remember that the Rambam doesn’t say it.
Ah, again, later it will be because we’re talking about erev Shabbos. Okay, so until now he’s speaking about on Shabbos.
Discussion: Why Is He Exempt If It’s His Way?
Speaker 2: That is, seemingly, on one hand this is indeed the way, because he’s a tailor, he goes with this. On the other hand, but it’s not in the manner of those who carry out.
Speaker 1: So, the manner of those who carry out doesn’t help that he does conduct himself this way, that’s how it looks. We say the way for everyone.
Speaker 2: There rabbinically.
Speaker 1: No, he says even that a craftsman doesn’t usually go this way, only I know when he has no other choice or what.
Speaker 2: Because you say that we do look at the profession, yes? You say that from Torah law he’s exempt. Do you mean to say from Torah law he’s exempt because it’s not the manner of those who carry out. What happens when it’s not a tailor? Would it be harder or easier?
Speaker 1: Not clear. He brings that Rav Yosef argues that regarding vessels no one may, only the bar kura is a fact. One can hear that it should be harder, because… The Rambam says that it’s harder, because for the tailor this is his way.
Ah, even though he went out in the manner of his craft. But on the other hand, even if he’s exempt, that’s the novelty you want to say, that even he’s also exempt because it’s not the way, even though in truth it’s not exactly the way.
Halacha 22: The Zav Who Went Out with His Pouch – Work Not Needed for Itself
The zav who went out with his pouch – he’s obligated, because it’s not the way of this pouch to carry it out except in this manner.
Speaker 1: Similarly, if he went out with bindings, as we had earlier, going out from vows. A similar thing. But he says that a pouch is something more than a piece of cotton. “It’s not the way of this pouch to carry it out except in this manner”, this is the way one carries the pouch. So a piece of cotton is not a normal way, one doesn’t carry another thing this way, but a pouch one carries this way.
And even though he doesn’t need the carrying out itself, but only so his garments won’t get dirty, for work not needed for itself one is obligated for it.
So, “work not needed for itself is carrying out but only so his garments won’t get dirty”, he doesn’t want to carry out the pouch, it’s only something he does around, necessary, so his garments won’t get dirty. But he says, the Rambam, so what are you making of this? At most it’s work not needed for itself, but he’s carrying nevertheless, it’s work not needed for itself one is obligated for it.
Question: Why Does the Rambam Bring This Specifically Here?
Speaker 2: I could have said the same thing earlier with other similar things, why does he bring it here? About work not needed for itself? It’s already been several times, for example the marrow on the niddah, or on the rain, whatever there in the…
Speaker 1: Ah, there in the Mishnah exempt. Okay, necessarily, I don’t know. Okay. One needs to think, there are still a bit of refined parts that one can think in the Mishnah exempt.
Speaker 2: Yes, what about going out with a tallis that hangs from the back string only above, is also work not needed for itself, no? He goes dressed with a proper that, he now wants to carry out half of the tallis.
Discussion: Work Not Needed for Itself vs. Thing He Doesn’t Intend
Speaker 1: The entire laws of Shabbos is the foundation of the law, which in my opinion doesn’t stand, that a person does a thing and he doesn’t grasp what he’s doing, he’s exempt. He carries the tallis, and the tallis comes with it. One needs to know, it’s permitted, but I don’t know, it’s not he doesn’t need for itself carrying out.
One who needs for itself carrying out, he should pick up the above that hangs there from the back? Certainly, he carries, he drags it, and it comes with his back. Because it’s batel, actually therefore it’s not relevant, batel to the back, but certainly.
The simple explanation of work not needed for itself is, I don’t care about it. Caring is not the definition of laws of Shabbos. I haven’t found a single case.
Speaker 2: You keep asking me such questions, each one of them is a real question.
Speaker 1: No, a thing he doesn’t intend is that one does another thing. Not you do this, and you say I don’t mean to do this. There’s no one way a thing he doesn’t intend.
And the thing he doesn’t intend is like the story of the one who drags a bench, that he drags a bench, and perhaps through the back a bit will be plowed. But it’s not true, he doesn’t intend to plow. That’s perhaps, because it’s another thing, it’s a matter of pesik reisha (inevitable consequence).
But when the thing he doesn’t intend is because he does something else, not that someone thinks look what I do, I’m wearing a coat. But he sings when he walks. That’s not a thing he doesn’t intend, because he means to carry and he means to sing.
Speaker 2: What? Ask him, a person goes out and from below hangs a small string. That is he intends like when he drags the bench?
Speaker 1: A thing he doesn’t intend, yes, because what he does, but he walks with a tallis, he walks with a coat.
Okay. The whole time you say this, it’s absolutely not relevant in any law at all. A thing he doesn’t intend is when you do another thing, you mean to do something, you do another thing. Not that you’re concerned to make a mistake. There’s no such thing a thing he doesn’t intend. We haven’t yet learned a single such law.
Be well, it’s not specifically, go in this your strength and you shall save Israel. Go in this your strength, even for a thing he doesn’t intend. When you do something else, but you don’t do something else. There’s no such thing a thing he doesn’t intend in this way. That’s not the meaning. Okay.
Halacha 23: One Who Finds Tefillin on Shabbos in the Public Domain
One who finds tefillin on Shabbos in the public domain, how does he act? He wears them in their manner, places the head tefillin on his head and the hand tefillin on his arm, and enters and removes them in the house, and returns and goes out and wears a second pair and removes them, until he brings in all of them.
Speaker 1: What happens if a Jew finds tefillin on Shabbos in a public domain? We learned earlier that on Shabbos one may not go with tefillin, it’s exempt. So what happens if a Jew finds tefillin on Shabbos in a public domain, and there is indeed a mitzvah, one may not leave tefillin in a public domain, even a piece of a sefer one must hide, one must take care of the tefillin.
How should he act? We learned that one cannot carry all the tefillin in his hands, that is certainly forbidden. So what does one do? He wears them in their proper manner, he places the shel rosh on his head and the shel yad on his arm. He puts on the tefillin, he puts on the tefillin shel rosh on his head and the shel yad on his arm, and he enters, and he goes in, and then he takes them off at home, and then he does it again. He goes back out and puts them on and goes back out until he brings them all in, until he carries in all of them.
That means, he cannot put on more than one pair at a time.
Discussion: Why only one pair at a time?
Speaker 2: Good question. Yes. The dispute is actually in the Mishnah. There is… Rabban Gamliel says one can carry two pairs at once.
So there are today many tzaddikim and rabbis who conduct themselves to go with more than one set at once, they certainly may. Regarding Shabbos perhaps it’s different, I don’t know.
Speaker 1: He has priority in carrying, or the way of wearing.
Speaker 2: Yes. For them it’s not at all a way of wearing, and for normal people it’s not at all a way for them.
Speaker 1: Ah, now you’re carrying them.
—
[Digression: Tzitzis at night – Why Chassidic Jews wear tzitzis at night]
Speaker 1: That’s the uniform in the city. You also shouldn’t be so subjective. In the city all people go dressed this way, and it’s embarrassing, it’s very funny to go without a woolen tallis katan, even in the middle of the night, even at a wedding when one dances into the night and it’s very hot, no one would think to take off his woolen tzitzis.
Ah, everyone is amei ha’aratzos. Everyone is amei ha’aratzos, because certainly there is a concept.
The real reason: A segulah for sleeping, not an obligation
By the way, I want to tell you why, if we’re already talking. There is no concept whatsoever to wear tzitzis at a wedding at night when one is dancing. There is a concept to wear tzitzis during the day, one must wear tzitzis during the day.
First of all, there is, yes, there can be such a concept. “Kesus yom” – listen, we look, yes, we are Jews. I want to tell you something, I want to tell you that we are in a reality.
No, I don’t agree. What reality? Let the world be amei ha’aratzos. But we are not people who do the style of Williamsburg. We are Williamsburg Jews. Ask them, they say God forbid not.
Listen, I’m not explaining myself now. From Williamsburg, and Boro Park, and Monsey, and Montreal, and Bnei Brak, and Jerusalem, and London, and Antwerp. Listen, I’m not explaining myself. We are people who do the Torah.
Now, a Chassidic Jew wears tzitzis at night, there can be two reasons. The real reason is not the first reason. One can say that there are poskim who say that ah… I mean so according to halacha, not certain that it’s according to halacha, but there is a dispute whether “kesus yom” one wears at night. But at least there is no obligation to wear tzitzis at night.
The reason why one wears tzitzis at night is because it says it’s a segulah that at night when one sleeps, in the holiness of Yom Tov it says that when one sleeps one should wear tzitzis. At night when one is not sleeping there is no concept whatsoever to wear tzitzis, it’s just a beracha levatala.
Because of this, one who wears tzitzis and he’s just exerting himself, he goes, at least he’s dressed. But there is no concept whatsoever, yes one doesn’t need to wear tzitzis at night. That’s first of all. That’s what people don’t know.
Ask most people why they wear tzitzis, he doesn’t know himself, he doesn’t know that it’s a mitzvah, he knows nothing. He’s not fulfilling the mitzvah at all, it’s nothing.
Rejecting the “uniform” argument
Yes, but let’s say he’s not fulfilling the mitzvah, but it’s actually a garment, because that’s the uniform that one wears in the city, fine, one goes with this, that’s it.
But let’s say he would change, let’s say why? Because the same person, let’s say, it’s not true that he goes because it’s a uniform. That’s only if he’s a very coarse am ha’aretz, he knows other details, he knows other things, he says “I don’t care that it’s invalid, I go with this”.
But a normal person, you tell him, “Ah, it’s invalid, I don’t wear it”, yes?
If you go to the am ha’aretz, very good, because he’s not a uniform person, he’s a Jew. You ask him, you tell him, “Come listen, the tzitzis is torn, it’s invalid, you may not go with this garment because it doesn’t have valid tzitzis”. He takes it off immediately, even if he’s embarrassed, I know what, all these questions of kavod habriyos, he’s not even embarrassed, because he’ll ask, “Why am I taking it off?” Because there’s a mitzvah to take it off, because it’s invalid tzitzis.
Very good. If he didn’t have a mitzvah to take it off, he wouldn’t take it off, because from now it’s not kosher. We’re talking about this. That goes.
The same thing on Shabbos, if you tell him, “Invalid tzitzis, it’s invalid, one may not go with this, it’s a mitzvah of hotza’ah”, he takes it off immediately. That’s the problem.
Okay, very good. Enough, we’ve talked enough.
—
[Return to Halacha 23: Finding tefillin – Continuation]
Speaker 1: Now one can learn something, one may not go further because of the decree lest he take out, right?
The tailor may not go out with a needle stuck in his garment.
A tailor goes with a needle that lies in his garment, he may not go out, because it’s not nullified to the garment.
“May not go out” means apparently that biblically it is indeed nullified, because it’s not a normal way. But initially rabbinically one may not go out with a needle stuck in his garment, with a needle that is stuck in the garment.
And not a carpenter, a carpenter is one who works with wood, with a chip in his ear, with a piece of wood that he puts on his ear, why? To measure or what?
Further, and not a tailor, with wool in his ear. What is wool? A hair? Wool he says is a piece of cotton, a piece of merchandise.
And not a comber, not one who combs things, yes? With a string on his neck. A money changer, what is that? Okay.
And not a money changer, not anyone who exchanges money, with a coin on his ear.
And not a dyer, not a painter, with the sample on his ear.
It’s an example of what people used to hold things in their ears. Can you tell me? Today too, one goes with… There are things in ears, yes. Plumbers have a plunger coming out of their ear.
Laws of Shabbos Chapter 19: Finding tefillin on Shabbos (Continuation) — And if there were many
Halacha: And if there were many tefillin
Speaker 1:
That means he cannot put on more than one pair at a time. They certainly may have. Regarding Shabbos perhaps it’s already different. For them it’s not at all a way of wearing, and the stringencies of the people is not at all a way for them.
Speaker 2:
Ah, now you’re moving the prosecution. Okay, now I need to explain myself. Okay, let’s continue.
Speaker 1:
And if there were many, if there are many pairs of tefillin, and he cannot bring them in through wearing, he won’t be able to carry them all in this way, it will take him forever, behold he waits by them until dark, he may not throw them away, because it’s waiting by them until dark, it’s somewhat of an obligation on him. It’s not easy, but… Yes, he stands there Friday evening, when he brings them in after Shabbos. That means, he may not throw them away, but he also may not carry them.
Question: How far does the obligation of waiting by them until dark go?
Speaker 1:
One must think, for example, if he finds them now on Shabbos afternoon on the way to shul, does one say that he may not go to the beis midrash. But there are a million there, a huge pile of tefillin. Will he be nullified there not being able to eat a meal, he won’t be able to have oneg Shabbos, if one punishes him because he threw away the first one? No, I need to understand if it’s an obligation. How far does the obligation go that a person must guard someone else’s tefillin? It’s not his responsibility.
Speaker 2:
No, because I want to know the “behold he waits by them until dark”. Does it mean to say that this is the only thing you can do, and it’s an obligation that you should do it. Not relevant if you want to do it. It’s certain that you should do it. I want to know how strong the obligation is. Is it really a burning obligation? I want to know, I don’t have an obligation on all the names in the world. I have an obligation on my few things. Finding tefillin, so far he waits by them until dark, such a great service? Okay.
Speaker 1:
It’s more a question of how much a person must exert himself for a mitzvah, even for listening or… Okay, it’s a different question.
Halacha: And if there were few — Fear of gentiles
Speaker 1:
And if there were few, in times when one fears gentiles, where he cannot stand by the tefillin, if a gentile has come there he says, and he fears to leave them lest the gentiles steal them, then there is a permission to cover them in their place, he should do the best he can, he should cover them so they won’t be exposed, they won’t be… No, they should be with respect, and leaves them and goes. He goes.
Halacha: And if he fears because of bandits
Speaker 1:
And if he fears to leave them there because of bandits, he’s afraid to stay there not because gentiles are going… It’s not the government or I know what, the haters of Israel, but just bandits, and he takes out all his vessels as one, he takes all the tefillin, and carries them less than four amos at a time. He carries them less than four amos at a time. And less than four amos is indeed not… According to the Rambam, or at least less than this measure is permitted, or gives to his friend within four amos and his friend to his friend, as we learned earlier that there is a way, if each one goes less than the four amos one may, so one arrives at the outer courtyard.
Question on the Rambam: Why not initially less than four amos?
Speaker 1:
From these words, I think there is a question on waiting by them until dark. I also cannot be that the first one cannot do this, because apparently this itself, he does nothing with the tefillin, he must guard them, he must do it. So one must understand according to the Rambam, behold he waits by them until dark, why doesn’t one let him carry with his hands? Again, because he only does it in fear. If less than four amos one may according to the Rambam, why should one punish him that he must stay there?
Speaker 2:
I don’t know why you make it a punishment. Why doesn’t one give him the permission? He wants to do this, he wants to stay. Why can he not then make four amos? That’s a good question. Why is it only “he fears to leave them there because of bandits”? Generally initially it should be waiting until dark. One doesn’t give immediately initially the less than four amos? One must understand. According to this I have a question on the Rambam, I understand, but according to the Rambam one must understand. Here one sees that no, that less than four amos doesn’t need permission, one must clarify as soon as one must understand.
Halacha: Straps tied like tefillin
Speaker 1:
Yes, we’ll see. When can one bring the tefillin with this permission? When they had straps tied like tefillin, when one saw that it’s tied like tefillin, that they are certainly tefillin, but if they didn’t have straps tied like tefillin someone came to him, why?
The Rambam’s reasoning and the Ra’avad’s question
Speaker 1:
He argues, the Rambam… The Ra’avad says that the Rambam doesn’t make sense, but the Rambam argues, perhaps it happens that a person makes an amulet, not tefillin. Just an amulet. He wanted to go around with tefillin, so he went to make an amulet. He wanted it to look like tefillin, so he went to make an amulet. He wanted it to have straps, you know, only straps one makes tefillin, only tefillin one makes straps with a knot of a shin, with a dalet, whatever one makes. But just things that look like tefillin, perhaps it’s not tefillin, and therefore you don’t need to be so worried, someone came and leaves it there.
The Ra’avad doesn’t understand. He says, a person is not troubled to make an amulet like tefillin. Therefore, perhaps there’s a different reason.
Answer: The Rambam speaks of the Gemara’s tefillin
Speaker 1:
The Ra’avad already looked at our organized beautiful box-like tefillin with a shin. The Rambam speaks more of the Gemara’s tefillin, you know, someone took leather, he tried to make something the best he could.
Anyway, therefore the Ra’avad argues that one must indeed do, save do what one must do, because there is no such concern that perhaps it’s not tefillin. What does one do? The reality is he’s right, but the Rambam understood from the Gemara that there was once such a thing, a reality.
Halacha: Finding a Sefer Torah
Speaker 1:
Good. One who finds a Sefer Torah. Someone finds a Sefer Torah. This was tefillin, what is with a Sefer Torah? He sits and guards it and waits by it until dark. A Sefer Torah one cannot put on oneself. So he sits and guards it and waits by it until dark.
Distinction: “Sits” — A stronger obligation
Speaker 1:
If danger comes — this is a different language than “waits by it until dark”. It’s “sits”, it’s a distinction, you must sit down and hold the Sefer Torah and not even leave it on the floor, which is not so with tefillin one may leave lying on the floor. No, he makes it stronger, because he doesn’t have the solution of putting it on. He says immediately, if danger comes, he leaves it and goes. It doesn’t say that he must cover it. Why doesn’t it say here “waits by it until dark”? It doesn’t say covered? Or he cannot? I don’t know.
Halacha: If rains were falling
Speaker 1:
Okay. If rains were falling — if it’s raining and the letters will be wiped off, then there is a way how to do it, because then there is a way how to do it, because then one cannot wait until night, because the Sefer Torah will be ruined from the rain. So he must do thus, he covers himself with leather. No, the leather of the Sefer Torah. Ah, with the leather of… Very good.
Discussion: Is this the same permission as before?
Speaker 2:
One can think, perhaps this, because here he has an answer why he may wrap himself with the Sefer Torah and travel, wrap himself around the Sefer Torah. Doesn’t it make it a way of wearing?
Speaker 1:
No, no, no, no, no. But when it’s raining we learned earlier that when something is raining, then there is a way of covering oneself with anything, there is a permission even a bag.
Speaker 2:
I don’t agree. It’s simple, because this is a permission, a forced permission. Can really crushed tumah, it’s not a real way of wearing, it’s a half way of wearing. It’s even earlier, it was indeed forbidden, even exempt but forbidden. Very good. Therefore, if initially, sit and wait until after Shabbos and you’ll take it. But if this waiting until after Shabbos will destroy the Sefer Torah, then the battle was made to do the solution of putting it on. Do you understand?
Speaker 1:
Completely fine. And he goes back and covers it. It’s… You can say the opposite, one can say that then he has a way how to carry without it being a biblical carrying, because the other way he carries it… There is no such thing that only in the rain one may carry. There is no such thing. Normal people don’t put on such crushed tumah. It’s not that the rain permits. It doesn’t say so. It doesn’t say that if it’s raining one may not. Normal people don’t put on such crushed tumah. I don’t agree.
And he goes back and covers it, he puts it on to cover it, why? Just respect, just that the Torah should be covered, not that it should become heavy, some become wet. And he enters with it, and he goes in with this manner to the city and he brings it home.
Halacha: The tailor may not go out with his needle on Friday
Speaker 1:
Okay, now one can learn the halacha of Friday, a new halacha. That means, until now we learned what one may go out with on Shabbos, now one can learn that there is even a decree of the Sages on Friday. This is the time that one had to demand in the… There we said that the labors one may not begin on Friday. And the Mishnah indeed says it there, the Rambam put it here.
So thus, the tailor may not go out with his needle, even in his hand, that means, ah, specifically in his hand, because one said. And not the scribe with his pen, the scribe with his pen, on Friday close to dark, they may not go around with their tools. Why? Lest he forget and go out with them on Shabbos, he will forget and go out with them on Shabbos.
Question: When does “close to dark” begin?
Speaker 1:
Close to dark means from… When does “close” begin? I don’t know. Perhaps this is what we call tosefes Shabbos? And the fifteen minutes, or the half hour, when does he say he should serve? He told him this? I don’t know.
Halacha: And a person must check his garments
Speaker 1:
In short, at a time when he thinks, when is the measure of lest he forget? A person is obligated to check his garments on Friday evening at dusk. Obligated, it’s a strong language, a mitzvah, such an obligation. Lest there be something forgotten there, and he goes out with it on Shabbos. Perhaps he forgot something in his pocket, and he will go out on Shabbos. And then he will transgress carrying b’shogeg (unintentionally). Okay, according to your argument it means literally carrying.
Discussion: Is This Actually Carrying?
Speaker 2:
And one may go out with tefillin on Friday evening at dusk. Yes, we spoke about this, whether when someone left something by mistake in his pocket, that’s called carrying. It could be k’l’achar yad (in an unusual manner) in a certain case, when it’s how it lies in his pocket, I don’t know exactly how, but it’s not likely k’l’achar yad. It depends if it’s the normal way of carrying to take out things, if not, he will transgress.
Halacha: And One May Go Out with Tefillin on Friday Evening at Dusk
Speaker 1:
And one may go out with tefillin, tefillin one may indeed wear on Friday evening at dusk, one may wear until Shabbos. Since a person is obligated to check his tefillin at all times. For tefillin there is a mitzvah that one must constantly be checking the tefillin, also that one should not be distracted from the tefillin. Therefore, he will not forget them, he won’t forget them and go out with them.
Discussion: The Leniency of Misaseik
Speaker 2:
If Tosafos says that there he completely forgot that the object is there, it will indeed be a leniency of misaseik (unintentional action). So, according to your approach, your leniency means misaseik, not davar she’eino miskavein (unintended consequence), but misaseik. One needs to know the leniency of misaseik, one doesn’t need to die with the leniency.
Speaker 1:
It makes too much difference. I don’t want to make you happy with your friends.
Halacha: If He Forgets and Goes Out with Tefillin — He Covers His Head
Speaker 1:
If he forgets and goes out and doesn’t remember. Okay, anyway, ah, he did forget. He had tefillin and he forgot. He wasn’t so careful, he didn’t check the tefillin at every moment. And he doesn’t tie them, tefillin on his head, he covers his head, but he must cover his head, until he reaches his home, so that he shouldn’t walk with the exposed tefillin, so that there shouldn’t be any disrespect, Shabbos is a sign, one shouldn’t suspect that he is one of those… But this is the same leniency as before, even if one finds tefillin on Shabbos, when one finds tefillin one doesn’t need to cover them, because there is no ervah (immodesty), there is no ervah that one needs to cover. But he should bring them in.
Two Reasons for Covering
Speaker 1:
So it could be two things: either cover it so that people shouldn’t see that someone is walking on Shabbos with tefillin, so it’s a bit of a desecration of Shabbos, that there’s disrespect of Shabbos like this, as if he doesn’t believe that Shabbos is enough of a sign. But he says, so that he should take them off immediately when he arrives home. We won’t make him take them off in the street, but at home he should certainly take them off since it’s Shabbos.
Conclusion of Chapter 19: Tefillin on Shabbos — Covering, and Customs
Continuation of the Discussion: Tefillin Found on Shabbos
Speaker 1:
But this is the same point as before, even if one finds tefillin on Shabbos, when one finds tefillin one doesn’t need to cover them, because there is no issue, there is no matter that one needs to cover them. But if he remembered…
So it could be two things:
– Either cover it so that people shouldn’t see that someone is walking on Shabbos with tefillin, so it’s a bit of a desecration of Shabbos, that there’s such disrespect of Shabbos — he doesn’t believe that Shabbos is enough of a sign.
– But he says, the simple meaning is that he should take them off immediately when he arrives home. We won’t make him take them off in the street, but at home you should certainly take them off because it’s Shabbos.
Speaker 2:
So what does the covering accomplish?
Speaker 1:
He should keep his hands on them the whole time from when he remembers.
Speaker 2:
He holds it with his hand?
Speaker 1:
Yes, we’re talking about a troublemaker, because he didn’t really… he forgot again. So I, from when he remembers, don’t take your hand off the tefillin. This is how the Rashba learns it there.
Customs on Friday Evening: Checking Pockets and Tefillin
Speaker 1:
There is a great mitzvah on Friday evening to check the pockets. If one wears a Shabbos shirt it’s perhaps even better.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
But this is actually the reason for the custom to announce in the synagogues on Shabbos which is a day after Yom Tov, one should cut one’s nails. And also if one goes Friday afternoon with tefillin, one should not forget that one is still wearing tefillin.
One may wear tefillin, but one should not forget to take them off before Shabbos.
So, until here we have learned Chapter 19.
Discussion: Until When Should One Wear Tefillin on Friday Evening?
Speaker 2:
I think that one should wear tefillin until the time, because then one shows that Shabbos is a sign. If one went fifteen minutes early with tefillin, it’s not clear, it doesn’t look recognizable that Shabbos is a sign.
Speaker 1:
There are righteous people and people who used to put on tefillin at Mincha, Friday evening at Mincha. Let’s say that then Mincha is during bein hashmashos (twilight) after sunset, it becomes a problem, because you’re already publicizing Shabbos. I don’t know what the custom is.
Conclusion of Chapter 19 and Moving to Chapter 20
Speaker 1:
Okay, until here Chapter 19. And basically this is the end of carrying, right? And the next chapter will be… Shevuos (oaths). It’s a short chapter, not so short, but it’s short.
הלכות שבת פרק י״ט – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק י״ט — הלכות שבת (הלכות הוצאה)
הקדמה צום פרק
הוצאה פארנעמט מער פרקים ווי אלע אנדערע ל״ט מלאכות צוזאמען, סיי אין רמב״ם סיי אין מסכת שבת. דאס איז ווייל הוצאה איז די מערסטע “רוחניות׳דיגע” מלאכה — מ׳פילט נישט אז מ׳טוט עפעס, מ׳האט בסך הכל גערוקט עפעס, אבער מ׳האט עפעס אויפגעטון. פרק י״ט איז דער לעצטער פרק פון הלכות הוצאה, און ער האנדלט מיט הוצאה וואס האט צו טון מיט קליידער/וועש — ווי אזוי וועש איז טפל צום מענטש (ענליך צום דין אז א בעט איז טפל צום לעבעדיגן מענטש). אבער ס׳איז דא זאכן וואס זענען נישט אמת׳דיגע וועש (ווי א פאקעטבוך), און ס׳איז דא זאכן וואס זענען יא וועש אבער מ׳האט א חשש אז מ׳גייט עס אראפנעמען און טראגן.
—
הלכה א: כלי מלחמה בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת. אם היו כלים שאינן דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגיפיים – פטור אבל אסור. אבל יוצא בכלי זיין שאינו דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה וטריס – הרי זה חייב.”
פשט: מ׳טאר נישט ארויסגיין שבת מיט כלי מלחמה. ס׳איז דא דריי קאטעגאריעס: (1) כלים וואס מ׳טוט אן אויפ׳ן גוף כעין מלבוש (שריון, כובע, מגיפיים) — פטור אבל אסור מדרבנן; (2) כלי זיין וואס מ׳האלט אין די הענט אדער בינדט ארויף (רומח, סייף, קשת, אלה, טריס) — חייב מדאורייתא ווייל ס׳איז נישט דרך מלבוש כלל; (3) רעגולערע מיליטערישע מלבושים (יוניפארם) — דערפון רעדט מען נישט, ווייל א יוניפארם איז א נארמאלע מלבוש.
חידושים און הסברות:
1) “אין יוצאין” איז מדרבנן: “אין יוצאין” מיינט פטור אבל אסור — א דרבנן איסור. דער טעם קען זיין שמא יוליך (מ׳וועט עס אראפנעמען און ווייזן פאר א צווייטן, און קומען צו טראגן אין רשות הרבים), אדער מראית עין (ס׳זעט אויס ווי ער גייט אין מלחמה, וואס שבת גייט מען נאר אין מלחמה ביי אן עמערדזשענסי).
2) חילוק צווישן שריון/כובע/מגיפיים (פטור) און רומח/סייף/קשת (חייב): שריון, כובע, מגיפיים ווערן אנגעטון אויפ׳ן גוף כעין מלבוש — דערפאר איז עס “בגדר מלבוש” און נישט דרך הוצאה. אבער ווייל ס׳איז נישט א נארמאלע מלבוש (קיין מענטש גייט נישט נארמאל אנגעטון מיט אן אייזערנע העמד — ס׳איז שווער און העווי), איז עס נאר פטור אבל אסור. רומח, סייף, קשת, אלה, טריס — מ׳האלט זיי אין די הענט אדער בינדט זיי ארויף, ס׳איז בכלל נישט דרך מלבוש, דערפאר איז עס א געהעריגע משא און מ׳איז חייב מדאורייתא.
3) קשיית הלחם משנה — רמב״ם פסק׳נט ווי חכמים כאטש ער האלט ווי שמואל: אין דער משנה איז דא א מחלוקת רבי אליעזר און חכמים. רבי אליעזר זאגט אז כלי זיין (שווערד) איז א תכשיט פאר א מאן, און ברענגט א פסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך.” חכמים זאגן ניין — “וכתתו חרבותם לאתים” ווייזט אז א שווערד איז א בדיעבד, נישט קיין תכשיט. די גמרא זאגט אז רבי אליעזר האלט ווי שמואל — “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד” — אזוי אז אפילו לימות המשיח וועט מען נאך דארפן שווערדן.
דער לחם משנה פרעגט: דער רמב״ם האלט דאך בפירוש ווי שמואל (עולם כמנהגו נוהג, נאר אידן וועלן געווינען), אזוי וויאזוי פסק׳נט ער ווי חכמים אז א שווערד איז נישט קיין תכשיט? לכאורה לויט שמואל׳ס שיטה דארף מען זאגן אז א שווערד איז יא א תכשיט.
4) דיון צו “תכשיט” איז סובייעקטיוו אדער אובייעקטיוו: אפילו אויב א שווערד איז א שיינקייט, איז עס נישט גענוג צו הייסן א “תכשיט לענין הוצאה.” א תכשיט מיינט עפעס וואס א מענטש וואלט אנגעטון סתם אזוי א “גרינעם דינסטאג” — ער וויל זיך אנטון שיין, ער גייט צו א חתונה. נישט עפעס וואס מ׳נעמט ארויף איינמאל א יאר ביי א מיליטערישע פאראד. איין צד האלט אז אלעס איז סובייעקטיוו — מ׳דארף טשעקן יעדע געגנט און קולטור (אין ארץ ישראל למשל דרייען זיך מענטשן מיט געווער א גאנצע צייט). דער אנדערער צד האלט אז ס׳איז אובייעקטיוו — “בטלה דעתם” — און דער רמב״ם קוקט עס אן אז א שווערד איז נישט קיין תכשיט.
5) חילוק צווישן תכשיט פון א פרוי און תכשיט פון א מאן: ווי די גמרא זאגט “אשה כלי זיין עליה” — א פרוי׳ס תכשיט איז ארויסצוברענגען שיינקייט. א מאן׳ס תכשיט איז ארויסצוברענגען גבורה — “כאיש גבורתו”. א שווערד ווייזט אז ער איז א גיבור. די שאלה: לעתיד לבוא, וואס וועט זיין די אמת׳ע שיינקייט? איז דאס נאר א “בהכרח׳דיגע שיינקייט” ווילאנג ס׳איז דא מלחמות?
6) אגדתא-חידוש: רב כהנא/רב ספרא האבן דערקלערט אז דער פסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” רעדט בדרך משל וועגן דברי תורה. די אמת׳ע גבורה פון א מאן איז צו קענען גאנץ ששה סדרי משנה — “ששים גבורים סביב לה” — ער קען זעכציג מסכתות. דער רמב״ם׳ס שיטה מאכט סענס: ער קוקט אן א שווערד אז ס׳איז נישט קיין תכשיט — ס׳איז א “זכר” (חרפה), נישט א שיינקייט.
7) פראקטישע נפקא מינה אין ארץ ישראל: ס׳איז דא א שאלה פון אריינברענגען געווער אין בית המדרש — ס׳שטייט אז מ׳זאל נישט אריינקומען מיט געווער אין ביהמ״ד. אויב ס׳איז נישט דא קיין עירוב, קומט מען אן צו דער שאלה פון הוצאה.
—
סנדל המסומר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין יוצאין בסנדל המסומר שסמרו לחזקו” — מ׳טאר נישט ארויסגיין מיט א שיך וואס האט נעגל צוגעלייגט צו פארשטארקן עס. אפילו ביו״ט, וואו ס׳איז נישט דא קיין איסור הוצאה, האט מען גע׳גזר׳ט שלא יצא בו.
פשט: די גמרא דערציילט אז אידן זענען געווען אין א בונקער, און ווען זיי האבן געהערט דעם שטארקן קלאפן פון אזעלכע שיך, האבן זיי געמיינט אז א גאנצע מיליטערישע גרופע קומט, און ס׳איז געווען א גרויסע סכנה — זיי זענען געפאלן איינער אויף דעם אנדערן.
חידושים:
1) דאס איז אייגנטליך נישט א דין אין שבת, נאר א דין אין סכנה. דער רמב״ם וואלט עס געקענט שטעלן אין הלכות רוצח ושמירת נפש, אבער ער ברענגט עס דא ווייל מ׳האט עס אריינגעלייגט אין גדר מלבוש וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט.
2) היסטארישער חידוש: דער סנדל המסומר איז געווען דער לבוש פון די רוימישע סאלדאטן — מ׳קען נאך זען אזעלכע סנדלן אין מוזעאומען. ממילא איז עס א גוי׳ישע לבוש. אין דער וואך איז נישט געפערליך צו גיין אין א גוי׳ישע לבוש, אבער לכבוד שבת האט מען עס גע׳אסר׳ט. דער ראיה אז ס׳איז גוי׳יש: ווען מ׳האט געהערט דעם קלאפן, האט מען גלייך געמיינט אז די גוים קומען.
3) קשיא: פארוואס האט מען נישט גע׳אסר׳ט אויך אין דער וואך ווייל ס׳איז גוי׳יש? תירוץ: אין דער וואך דארף מען נישט גיין אזוי אידיש, נאר שבת (ווי אידן גייען שבת מיט לענגערע רעקלעך וכדומה).
—
אבנט מיט גאלד און זילבער
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמין שרשרת המלאכים עושים, והוא שלא יהא רפוי” — שמא יפול ברשות הרבים ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים.
פשט: געווענליך טאר מען זיך נישט ארומדרייען מיט שטיקלעך גאלד און זילבער, אבער ווען ס׳איז ארויפגענייט קבוע אויף א גארטל, איז עס נחשב תכשיט.
חידושים:
1) וואס איז דער היתר? דער היתר איז נישט בלויז ווייל ס׳איז “ארויפגענייט.” נישט יעדע זאך וואס מ׳נייט צו א בגד ווערט מותר. דער עיקר היתר איז: א תכשיט איז נישט קיין וועג פון טראגן. ס׳איז נישט א בעלט וואס ער טראגט ארום זיין גאלד — ער טראגט עס ווייל ער וויל זיך באווייזן מיט א תכשיט.
2) דוגמא: דער צאר׳ס אונטערוועש איז געווען גענייט מיט בריליאנטן און דיימאנדס — דאס איז נישט קיין תכשיט, דאס טאר מען נישט גיין שבת. דאס איז א וועג פון טראגן/באהאלטן ווערטזאכן, נישט א תכשיט.
3) “חתיכות קבועות”: דאס ווארט “קבועות” איז וויכטיג — ס׳מוז זיין קבוע אין דעם גארטל, נישט רענדאמלי ארויפגעלייגט היינט.
4) “רפוי” — שמא יפול: אויב ס׳איז לויז און קען אראפפאלן, איז דא א חשש אז ס׳וועט אראפפאלן אין רשות הרבים, און ווייל ס׳איז א טייערע זאך וועט ער עס אויפהויבן און טראגן ד׳ אמות.
—
הלכה ג: טבעת שיש/שאין עליה חותם — איש ואשה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “טבעת שאין עליה חותם מתכשיטי אשה… טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי איש… לפיכך, אישה שיוצאה בטבעת שיש עליה חותם, אדער איש שיוצא בטבעת שאין עליה חותם — חייבין.”
פשט: א טבעת שאין עליה חותם איז א פרוי׳ס תכשיט — א פרוי מעג ארויסגיין דערמיט, אבער פאר א מאן איז עס נישט קיין תכשיט. א טבעת שיש עליה חותם איז א מאן׳ס תכשיט — א מאן מעג ארויסגיין דערמיט, אבער פאר א פרוי איז עס נישט קיין תכשיט. ווער עס גייט ארויס מיט א טבעת וואס פאסט נישט פאר זיין/איר מין, איז חייב.
חידושים און הסברות:
1) ראיה אז מען קוקט נישט אויפ׳ן ספעציפישן מענטש: דער מענטש וואס האט אנגעטון די טבעת האט טאקע געטראכט אז ס׳איז א תכשיט פאר אים, אבער הלכה קוקט אויף דעם אביעקטיוון סטאנדארט — צי ס׳איז א תכשיט פאר זיין מין.
2) קשיא פון גמרא — שלא כדרך המוציאין: די גמרא פרעגט: אויב ס׳איז נישט קיין תכשיט פאר אים/איר, זאל מען זיין חייב? אפשר איז עס שלא כדרך המוציאין — ער/זי האט עס ארויסגעטראגן נישט אויף דעם נארמאלן אופן?
3) הסבר פון “שלא כדרך המוציאין”: “שלא כדרך המוציאין” מיינט נישט בלויז אז ער האט עס אויפ׳ן פינגער אנשטאט אין האנט. דער פונקט איז אז שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו — א מאן לייגט נארמאלערווייז נישט אויף זיין פינגער א טבעת וואס באלאנגט נישט צו זיין סארט.
4) תירוץ הגמרא — ס׳איז יא א דרך הוצאה אפילו אויב נישט א דרך תכשיט: עס מאכט זיך אמאל אז א מאן גיט זיין טבעת (שיש עליה חותם) פאר זיין פרוי זי זאל עס אוועקלייגן אין שטוב, און זי לייגט עס אויף איר פינגער ביז זי קומט אהיים. אדער א פרוי גיט איר טבעת (שאין עליה חותם) פאר איר מאן ער זאל עס ברענגען צום אומן צו פאררעכטן, און ער לייגט עס אויף זיין פינגער ביז ער קומט אן. ממילא איז עס כדרך שדרכן להוציאן — ס׳איז א נארמאלע וועג פון טראגן, כאטש נישט א נארמאלע וועג פון תכשיט. לפיכך חייבין.
5) חילוק וויכטיג — דרך תכשיט vs. דרך הוצאה: עס קען זיין א זאך וואס איז יא א דרך הוצאה אבער נישט א דרך תכשיט. דער מאן טראגט די פרוי׳ס טבעת אויפ׳ן פינגער — ס׳איז א נארמאלע וועג צו טראגן (פונקציאנעל), אבער ס׳איז נישט קיין תכשיט פאר אים. ממילא איז ער חייב — ווייל ס׳איז א דרך הוצאה אן א תכשיט-פטור. אויב מען האלט עס אין האנט (נישט אנגעטון), איז מען זיכער חייב ווי יעדע הוצאה.
6) צו טוישט זיך די הלכה ווען די מציאות טוישט זיך: היינט גייען מענער יא מיט טבעות (אפילו אן חותם). לכאורה זאל עס זיין מותר, ווייל ס׳איז געווארן א תכשיט פאר מענער. אין שולחן ערוך ווערט געברענגט “יש מי שמתיר” אויף דעם יסוד. ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב — ס׳איז באזירט אויף מציאות, און ווען די מציאות טוישט זיך, טוישט זיך די הלכה. דאס איז אנדערש פון כלי מלחמה, וואו יעדער ווייסט וואס א כלי מלחמה איז און ס׳איז נישט א טויש אין מציאות.
7) פארוואס איז א חותם אויף א טבעת? מ׳לייגט א סטעמפ אויף א טבעת כדי מ׳זאל עס נישט גנב׳ענען, אדער כדי מ׳זאל וויסן וועמענס סטעמפ עס איז. אויך — די סטעמפ אליין איז א שיינע זאך, מיט אינישעלס פון דעם מענטש׳ס נאמען, שיין אויסגעשניצט. דער חותם גופא איז געווען א חלק פון דער שיינקייט, און מ׳נוצט עס דערנאך אויך פאר חתימה.
8) צו איז א טבעת שיש עליה חותם א כלי שמלאכתו לאיסור? א טבעת שיש עליה חותם איז דאך געמאכט צו זיגלען — זאל עס הייסן א כלי שמלאכתו לאיסור? ניין — די עיקר פונקציע איז א תכשיט, עס “העפנט צו זיין” אז ס׳האט אויך א חותם. דער חותם איז א צוגאב, נישט דער עיקר. דאס ווערט פארגליכן מיט א שיינע פען וואס איז ווי א תכשיט אבער איז אייגנטלעך א כלי שמלאכתו לאיסור — דארט איז דער עיקר פונקציע שרייבן, נישט תכשיט.
—
הלכה ד: לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם (גזירה דרבנן)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם, אע״פ שהיא מתכשיטיה, שמא תרצה להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות תמיד. ואם יצאה בו — פטורה, שהרי הוא תכשיט. אבל איש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואין דרכו להראות. מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל.”
פשט: א פרוי טאר נישט ארויסגיין מיט איר תכשיט-טבעת (שאין עליה חותם) ווייל ס׳איז דא א חשש אז זי וועט עס אויסטון צו ווייזן פאר חבר׳טעס, און דאן וועט זי עס טראגן ד׳ אמות ברשות הרבים נישט דרך מלבוש. אויב זי איז ארויסגעגאנגען — פטורה, ווייל מדאורייתא איז עס א תכשיט. א מאן מעג ארויסגיין מיט זיין תכשיט-טבעת (שיש עליה חותם) ווייל ער גייט נישט ווייזן. דער מנהג איז אבער אז מ׳גייט בכלל נישט מיט קיין טבעת.
חידושים:
1) וואס איז דער חשש — הוצאה דאורייתא? ווען א פרוי נעמט אראפ די טבעת צו ווייזן, איז דאס א הוצאה דאורייתא? זי וויל נישט טראגן, זי וויל נאר ווייזן — אפשר איז עס מלאכה שאינה צריכה לגופה? ס׳קען זיין א ממש׳דיגע הוצאה — זי נעמט אראפ די טבעת, האלט עס אין האנט, און ברענגט עס צו איר חבר׳טע וואס שטייט אויף דער אנדערער זייט גאס — דאס איז א גרויסע הוצאה ברשות הרבים. עס ווערט אויך אויפגעברענגט א טעכנישע שאלה פון עקירה והנחה — אויב זי נעמט עס אראפ בדרך הילוכה, איז דאס נישט קיין עקירה.
2) פארוואס איז א מאן מותר — “ואין דרכו להראות”: ביי א מאן איז נישטא די גזירה ווייל א מאן גייט נישט ווייזן זיינע תכשיטים פאר אנדערע. א מאן קוקט פון דער זייט צו מענטשן באמערקן אליין, אבער ער גייט נישט אקטיוו ווייזן.
3) “מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל” — מקור: דער מגן אברהם טייטשט דעם רמב״ם׳ס מנהג אויף דער ירושלמי — “מנהג חסידים, אלו יוצאי חלח וכל המקומות לאסור” — מ׳איז מחמיר אויף ביידע, אויך מענער.
4) רבינו תם׳ס שיטה — “הנח להם”: רבינו תם (געברענגט אין הגהות מיימוניות) האט שוין באמערקט אז אונזערע פרויען פירן זיך צו גיין מיט תכשיטים בשבת, און מ׳זאל זיי לאזן — “הנח להם שיהיו שוגגים” — בעסער זיי זאלן זיין שוגגים ווי מזידים. מ׳האט געפרואווט צו זוכן תירוצים: אפשר ווייל היינט איז נישטא קיין רשות הרבים דאורייתא (נאר כרמלית); אפשר ווייל היינט פירט מען זיך נישט מער אזוי שטארק צו ארויסנעמען תכשיטים צו ווייזן. אבער דער חילוק צווישן רשות הרבים און כרמלית שטייט נישט אין די הלכה.
5) פראקטישע נפקא מינה — זייגער, פען, וכדומה: דאס איז אויך רעלעוואנט צו א שיינע זייגער — צו מ׳מעג גיין דערמיט שבת. לויט דעם רמב״ם׳ס מנהג — נישט.
—
[דיגרעסיע: שליסל אין בעלט / טיי-קליפ]
דער מנהג אין אמעריקע (און אנדערע ערטער) וואו מענטשן האבן געמאכט א שליסל ווי א תכשיט אויף א נעקטיי (טיי-קליפ), אדער אריינגעשטעקט אין א בעלט, כדי צו טראגן אין שבת. ביי א בעלט ווערט דער שליסל בטל צום בעלט, ווייל דער בעלט איז ממש א מלבוש. אבער ביי א טיי-קליפ איז עס מער פראבלעמאטיש — דער מענטש טראגט עס בעצם ווייל ער וויל האבן דעם שליסל, נישט ווייל ער וויל א תכשיט — דאס מאכט דעם היתר מפוקפק. אויב ס׳איז טאקע רשות הרבים דאורייתא, איז עס נישט אזא גוטע היתר.
—
הלכה ה: מחט נקובה / מחט שאינה נקובה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אשה שהוציאה במחט נקובה חייבת… אבל איש פטור. ואיש שהוציא במחט שאינה נקובה חייב, ואשה פטורה.”
פשט: מחט נקובה — א נאדל מיט א לאך פאר א פאדעם, וואס מ׳נוצט צום נייען. מחט שאינה נקובה — א “פין” אן א לאך, וואס איז א תכשיט.
ביאור:
– אשה מיט מחט נקובה — חייבת: פרויען נייען דערמיט, ס׳איז זייער דרך הוצאה. ס׳איז נישט קיין תכשיט, און ס׳איז יא דרך מוציא — דעריבער חייבת.
– איש מיט מחט נקובה — פטור: פאר א מאן איז עס נישט קיין תכשיט און אויך נישט דרך הוצאה, ווייל ס׳איז א גנאי פאר א מאן צו גיין מיט א נייענדיגע נאדל — מ׳וועט מיינען ער איז א שניידער. (חוץ אויב ער איז טאקע א שניידער — דאן קען ער יא חייב זיין.)
– איש מיט מחט שאינה נקובה — חייב: פאר א מאן איז א פין נישט קיין תכשיט, אבער ס׳איז דרך הוצאה — דעריבער חייב.
– אשה מיט מחט שאינה נקובה — פטורה: פאר א פרוי איז עס א תכשיט, און אשה יוצאה בתכשיטיה. ס׳איז נאר אסור מדרבנן (גזירה שמא תשלוף ותראה לחברתה), אבער פטורה מדאורייתא.
—
דער כלל פון דעם רמב״ם
רמב״ם: “זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבושו, והוציאו כדרך שמוציאין אותו הדבר — חייב. וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והוא רפוי ואפשר שיפול מהרה ויבוא להביאו — פטור [אבל אסור]. וכן אשה שיוצאה בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן להראותן לחברותיה — הרי אלו פטורין. דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואינו דרך להראותו — הרי זה מותר לצאת בו לכתחילה.”
פשט — דריי קאטעגאריעס:
1. חייב — נישט קיין תכשיט, נישט קיין מלבוש, אבער ארויסגעטראגן כדרך הוצאה.
2. פטור אבל אסור — ס׳איז א תכשיט, אבער (א) ס׳איז רפוי און קען אראפפאלן (ביי מענער און פרויען), אדער (ב) ביי א פרוי — ס׳איז דרכה לשלוף ולהראות לחברותיה.
3. מותר לכתחילה — ס׳איז א תכשיט, ס׳פאלט נישט אראפ, און ס׳איז נישט דרך להראותו.
—
עצדה (ברעסלעט)
רמב״ם: “לפיכך, עצדה שמניחין בזרוע או בשוק — יוצאין בה בשבת, ובלבד שתהיה דבוקה לבשרה ולא תישמט.”
פשט: א ברעסלעט אויף דער האנט אדער פוס מעג מען טראגן אין שבת, בתנאי אז ס׳ליגט פעסט אויפן גוף.
חידוש: אזא זאך איז נישט דער מנהג אראפצונעמען, ס׳איז נישט עפעס וואס מ׳טוט אויס גרינג — ממילא ס׳איז נישט שייך גזירה שמא תשלוף, און ס׳וועט נישט אראפפאלן, דעריבער מותר לכתחילה.
—
חוטי צמר, חוטי פשתן, רצועות — זאכן אויפן האר
רמב״ם: “לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן… ולא ברצועות… שבראשה.”
פשט: א פרוי זאל נישט ארויסגיין מיט פעדעם פון וואל אדער לייַנען, אדער שטיקלעך לעדער אויפן האר.
ביאור: די אלע זאכן זענען אפשר דרך מלבוש אדער א תכשיט, אבער דא איז א ספעציעלע סיבה פארוואס ס׳איז אסור: גזירה שמא תסתור בשעת טבילה. ווייל בשעת טבילה דארף מען אויסטון אלע זאכן פון די האר (ווייל ס׳איז א חציצה), איז דא א חשש אז זי וועט עס אויסטון ברשות הרבים.
חידוש/קשיא: ווי אפט קומט אויס אז א טבילה פאלט אויס פונקט פרייטאג צונאכטס? ס׳איז א ביסל אינטערעסאנט אז מ׳גזר׳ט אויף אזא זאך וואס איז relatively סעלטן. אויך, א מיידל וואס גייט נישט קיינמאל אין מקוה, אדער א פרוי וואס איז שוין מעוברת — ביי זיי איז דאך נישט שייך דער חשש. דאס ווייזט אז ס׳איז א ברייטע גזירה וואס מ׳האט נישט מחלק.
—
ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ולא בציץ שמניחתו בין עיניו, ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, ולא בעטרה של זהב שמניחתו בראשה, ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה. כל אלו אסורים לצאת בהן שמא יפלו ותביאם בידה.”
פשט: דאס זענען פארשידענע סארטן תכשיטים — א דזשולערי אויף דער שטערן, גאלדענע שטיקלעך וואס הענגען אראפ אויף די באקן, א גאלדענע קרוין, און קייטלעך אויף די פיס. ביי אלע איז דער טעם שמא יפלו — מ׳האט מורא אז עס וועט אראפּפאלן און זי וועט עס טראגן בידה.
חידושים:
1) חילוק צווישן צוויי סארטן חששות: ביי די פריערדיגע קבוצה תכשיטים (טבעת, מחט) איז דער טעם שמא תתיר — זי וועט עס אויסטון צו ווייזן. ביי דער יעצטיגער קבוצה (ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים) איז דער טעם שמא יפול — עס וועט אראפּפאלן. ביי זאכן וואס ליגן ממש אויף דעם פנים (ווי ציץ, לחיים של זהב) האט מען נישט מורא אז זי וועט עס אויסטון צו ווייזן, נאר אז עס וועט אראפפאלן. ביי א רינג אויף א פינגער, למשל, איז דער חשש אז זי וועט עס אראפנעמען צו ווייזן.
—
קטלא, נזמי האף, צלוחית של פלייטון, כוחלת, פאה נכרית, גויל, שן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ולא תצא אשה בקטלא שבעל צוארה, ולא בנזמי האף, ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס אגוד או קטן או עגול שמניחין בו שמן הטוב והוא נקרא כוחלת, ולא בפאה של שער שמנחתה על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה, ולא בגויל של צמר שמכבשת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשניה. אבל שן של כסף מותר לפי שאינו ניכר. כל אלו אסור לצאת בהן שמא תתלוש ותראה לחברותיה.”
פשט: א קייטל אויפ׳ן האלז, נאז-רינגלעך, א פערפיום-פלעשל געבונדן אויף דער האנט, א לעדערנע כיס מיט שמן הטוב, א פאה נכרית (שייטל), א וואל-רצועה ארום דעם פנים, א פאלשע צאן, א גאלדענע קראון אויף א שווארצע/רויטע צאן — אלע זענען אסור שמא תתלוש ותראה לחברותיה. א זילבערנע צאן איז מותר ווייל מ׳זעט עס נישט.
חידושים:
1) צלוחית של פלייטון און שמן הטוב — פארוואס קיין שיעור הוצאה? שמן הטוב האט דאך א שיעור הוצאה (א קליין ביסל), סאו פארוואס רעדט מען דא פון דער כיס מיט דעם שמן? דא רעדט מען נישט פון שיעור הוצאה (וואס איז א דאורייתא-ענין), נאר פון א דרבנן-איסור — עס וואלט געווען מותר ווייל עס איז א תכשיט, אבער חכמים האבן אסור געמאכט. דער שמן ווערט בטל צו דער תכשיט — דאס גאנצע צוזאמען איז א תכשיט וואס איז געמאכט ס׳זאל שמעקן גוט.
2) פאה נכרית — דער גרויסער חידוש בנוגע שייטלעך:
פון דעם רמב״ם איז געווען א באקאנטע תשובה וואס זאגט אז מ׳זעט פון דא אז מ׳מעג גיין א שייטל (פאה נכרית). אבער דאס ווערט שארף אפגעחולק׳ט:
– וואס איז די פאה נכרית פון דער רמב״ם? דער רמב״ם רעדט נישט פון אונזערע שייטלעך וואס מ׳זעט אויפ׳ן קאפ. ער רעדט פון עפעס וואס א פרוי לייגט אונטער איר טיכל — פעיק האר אונטער דער קאפּ-באדעקונג — כדי עס זאל אויסקוקן ווי זי האט מער האר. ווייל אמאל האבן פרויען געטראגן א טיכל אויף זייערע אייגענע האר (נישט ווי אונגארישע פרויען וואס שניידן אפ די האר), און דורכ׳ן טיכל האט מען געקענט זען וויפיל האר א פרוי האט.
– ראיה אז עס איז אונטער דעם טיכל: אויב עס וואלט געווען א שייטל ווי אונזערע, וואלט נישט געווען קיין שמא תתלוש ותראה — ווייל זי וואלט דאך נישט געגאנגען אן א שייטל אין רשות הרבים (דאס וואלט געווען א צניעות-פראבלעם). אבער אויב עס איז אונטער דעם טיכל, קען זי עס ארויסנעמען און ווייזן פאר חברות אן קיין פראבלעם — ווייל זי האט אייגענע האר אונטער דעם טיכל.
– קעגן דעם ארגומענט אז שייטל איז מותר ווייל מ׳פירט זיך נישט עס אויסצוטון: די זעלבע רבנים וואס זאגן אז מ׳מעג גיין א שייטל, זאגן אויך אז מ׳מעג עס גיין שבת ווייל מ׳פירט זיך נישט עס אויסצוטון. דאס איז שוואך — ווייל ביי אלע תכשיטים רעדט מען נישט פון צניעות-גרינדן, נאר פון שמא תתלוש. מ׳קען נישט זאגן אז ביי א שייטל איז אנדערש ווייל צניעות וועט פארמיידן אז זי זאל עס אויסטון.
– צניעות איז נישט דער ענין דא: אלע תכשיטים וואס זענען אסור דא האבן גארנישט צו טון מיט צניעות. עס איז נישט קיין פראבלעם פון צניעות אז א פרוי זאל שטיין אין גאס און אויסטון אירע תכשיטים. דער איסור איז נאר א שבת-איסור (הוצאה), נישט קיין צניעות-איסור.
3) שן של כסף vs. שן של זהב: א גאלדענע צאן איז אסור ווייל מ׳זעט עס — שמא תתלוש ותראה. א זילבערנע צאן איז מותר ווייל שאינו ניכר — מ׳זעט עס נישט אזוי אין מויל.
—
כלל: אסור אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שער שמותר לצאת בהן לחצר כדי שלא תתגנה על בעלה.”
פשט: אלע תכשיטים וואס חכמים האבן אסור געמאכט אין רשות הרבים, זענען אויך אסור אין א חצר אן עירוב. נאר צוויי אויסנאמען: כבול של צמר און פאה של שער — ביי די האט מען מתיר געווען אין א חצר, כדי שלא תתגנה על בעלה.
חידושים:
1) ווייטערע ראיה אז פאה נכרית איז אונטער דעם טיכל: דער רמב״ם זאגט אז אן דער פאה נכרית איז עס “גנאי לבעלה.” אויב מ׳רעדט פון א שייטל וואס מ׳טראגט אויפ׳ן קאפ (ווי אונזערע שייטלעך), פארוואס זאל עס זיין גנאי? זי האט דאך א טיכל אויפ׳ן קאפ! נאר אויב מ׳רעדט פון עפעס אונטער דעם טיכל וואס מאכט עס אויסקוקן ווי זי האט מער האר, דאן אן דעם זעט מען דורכ׳ן טיכל אז זי האט ווייניג האר, און דאס איז גנאי לבעלה.
2) קעגן דעם טענה “זי האט ענעווי א טיכל”: א טיכל באהאלט נישט צו א פרוי האט האר — מ׳קען זען דורכ׳ן טיכל. אין דער צייט פון חז״ל האבן פרויען געהאט האר אונטער דעם טיכל, און מ׳האט געקענט זען דורכ׳ן טיכל וויפיל האר זיי האבן.
—
חוטי שער (האר-פעדעם)
“יוצאה אשה בחוטי שער בין שלה בין של חברתה” — א פרוי מעג ארויסגיין מיט חוטי שער (האר-פעדעם) וואס מען בינדט אויפ׳ן קאפ, סיי פון איר אייגענע אפגעשניטענע האר, סיי פון א צווייטע פרוי, סיי פון א בהמה.
פשט: דער טעם פארוואס חוטי שער זענען מותר (בניגוד צו חוטי צמר/פשתן וואס זענען אסור) איז ווייל “אין בהן משום חציצה” — חוטי שער זענען נישט חוצץ ביי טבילה (וואסער גייט דורך), ממילא דארף מען עס נישט אויסטון פאר מקוה, ממילא איז נישטא די חשש אז זי וועט עס טראגן ד׳ אמות.
חידושים:
1) חילוק צווישן זקנה און ילדה: א זקנה (אלטע פרוי) וואס באקומט שיינע יונגע האר — דאס איז שבח לה (עס מאכט איר אויסקוקן בעסער), ממילא איז דא חשש שמא תראה לחברתה, און ס׳איז אסור. אבער א ילדה (יונגע פרוי) מיט אלטע האר — דאס מאכט איר נישט שענער, ממילא מעג זי.
2) “כל שהיא ארוג יוצאה בו על ראשה”: יעדע זאך וואס איז ארוג (גענייט/געוועבט) מעג מען טראגן אויפ׳ן קאפ, ווייל ארוג איז לעכערדיג, ממילא נישטא חציצה, און נישטא חשש אז זי גייט עס ווייזן.
—
חוטין שבצוארה (פעדעם אויפ׳ן האלדז)
“יוצאת אשה בחוטין שבצוארה ובלבד שלא תהא עונבתן כעניבת עצמה בהן” — מעג ארויסגיין מיט חוטין אויפ׳ן האלדז, אבער נאר ווען ס׳איז לויז (נישט טייט צוגעבינדן), ווייל דעמאלטס איז עס אינו חוצץ און זי דארף עס נישט אויסטון פאר מקוה. אבער אויב ס׳איז געפארבטע שיינע חוטין — אסור, שמא תראה לחברתה.
—
כליל של זהב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כליל של זהב — שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה, שאין דרכה להחליף ולהראות.
פשט: א כליל של זהב מעג מען ארויסגיין דערמיט, אבער נאר א חשוב׳ע פרוי.
חידוש — חילוק צווישן עטרה של זהב און כליל של זהב:
עטרה איז טאקע נאר פאר אנשים חשובות, אבער ס׳איז אזוי חשוב אז אפילו א רביצין גייט עס ווייזן (ממילא אסור). א כליל איז “עפעס אינמיטן” — חשוב גענוג אז נאר חשוב׳ע פרויען טראגן עס, אבער נישט אזוי חשוב אז זי גייט עס ווייזן, ממילא מותר.
—
ציץ (שטערן-דזשולערי) — ווען צוגעבינדן
“במה דברים אמורים? בשל זהב ובשטיכלא שאינו קשור בהן, אבל אם הוא של כסף או בשטיכלא שהוא קשור בהן, יוצאת בו.”
פשט: ווען די שטיקלעך זענען צוגעבינדן צו דער סבכה (קליין היטל אויפ׳ן קאפ) כדי שלא יפול — נישטא חשש, מעג מען ארויסגיין.
חידוש — צוויי סארט חששות: אויב דער חשש איז נאר שמא תפול (ס׳וועט אראפפאלן) — קען מען עס מתיר זיין דורך צובינדן. אבער אויב דער חשש איז שמא תראה לחברתה — העלפט נישט צובינדן.
—
מוך שבאזנה / שבסנדלה / שהכינה לנדתה
“יוצאת אשה במוך שבאזנה… ובמוך שבסנדלה… ובמוך שהכינה לנדתה אף על פי שאינו קשור ואף על פי שיש לו בית יד.”
פשט: וואטע אין אויער (צוגעבינדן), וואטע אין שיך (צוגעבינדן), און א פעד פאר נדה — אפילו נישט צוגעבינדן, אפילו מיט א בית יד — מעג מען גיין דערמיט. דער טעם ביי נדה: “אם לאו על אינו מאוס” — קיינער גייט עס נישט אנרירן ווייל ס׳איז מאוס.
חידוש — דריטע קאטעגאריע פון מותר׳ע זאכן צו טראגן בשבת:
נישט נאר מלבוש און תכשיט, נאר אויך **א זאך וואס איז משמש דע
ם גוף / לצורך הגוף — נישט קיין תכשיט און נישט קיין מלבוש, אבער ס׳באלאנגט אויף דעם גוף, ממילא איז עס בכלל ענליכע זאכן וואס מען מעג טראגן. דאס איז א נייע סארט היתר** — א דריטע קאטעגאריע.
—
פיפול וגרגר מלח (פעפער/זאלץ אין מויל)
“ויוצאות בפיפול וגרגר מלח וכל דבר שנותנין לתוך פיהם לריח הפה.”
פשט: מעג מען ארויסגיין מיט פעפער/זאלץ אין מויל פאר ריח הפה. אבל לא תתננו לכתחילה בשבת — זי זאל עס נישט אריינלייגן שבת, ווייל ס׳איז א גזירה פון רפואה (שחיקת סממנים). טראגן מעג מען, אבער אריינלייגן לכתחילה שבת נישט.
—
קיסמין שבאזניהן / רעלא / גלעקלעך / וויברורין דפרווה
“ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן” — שטיקל האלץ אין אויער (אויערינגל). “ברעלא שבצוארה או שבכסותה” — רעלאות פנינים. “גלעקלעך שבצוארה או שבכסותה” — גלעקלעך. “וויברורין דפרווה” — א בגד וואס מען מאכט צו מיט א שטיין (אזא סארט זיפער/קנעפל).
חידושים:
1) “פורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה”: מען מעג אפילו דאס ערשטע מאל שבת צומאכן מיט א שטיין/ניסל (ווי א זיפער). “כתחילה” מיינט דאס ערשטע מאל, נישט “לכתחילה.”
2) זי טאר נישט א ניסל ארויפבינדן כאילו פאר׳ן מלבוש, בכדי עס נאכדעם צו געבן פאר איר קינד — דאס איז הערמה.
3) מטבע: מ׳זאל נישט נוצן א מטבע אלס זיפער/קנעפל לכתחילה, ווייל מטבע איז מוקצה. אבער ואם פרפה (בדיעבד) — מעג מען ארויסגיין דערמיט.
—
קיסם שבשיניו ובסנדלו (פאר א מאן)
“יוצא אדם בקיסם שבשיניו ובסנדלו” — א שטיקל האלץ אין ציין אדער אין שיך, מעג מען גיין אין רשות הרבים. “ואם נפל לא יחזיר” — אויב ס׳פאלט אראפ, טאר מען עס נישט צוריקלייגן, ווייל ער גייט אראפקראצן א נייע שטיקל פון א בוים (חשש פון תולש).
כלל: אלע זאכן וואס זענען א קצת רפואה — מ׳טאר עס טראגן ווי לאנג ס׳איז שוין משמש דעם מענטש, אבער אריינלייגן לכתחילה שבת טאר מען נישט.
—
מוך וספוג על גבי המכה
רמב״ם: מען מעג ארויסגיין מיט מוך און ספוג אויף א מכה, אבער מען טאר נישט בינדן א חוט אדער משיחה דערויף, ווייל חוט ומשיחה זענען חשוב און נישט בטל צו דער מכה.
פשט: א גאז-פעד, שטיקל קאטן, אדער ספוג אויף א וואונד איז בטל צום גוף — עס איז ווי א חלק פון מלבוש. אבער א חוט/שטריקל וואס מען בינדט דערמיט איז א באזונדערע חשובע זאך וואס מען וועט נאכדעם אוועקלייגן, נישט אוועקווארפן מיט דער מוך, דעריבער איז עס נישט בטל צו דער מכה.
חידושים:
1) דער יסוד: עפעס וואס ליגט אויף דער מכה איז “בטל צו דער גוף” — עס ווערט כמעט ווי א מלבוש. אבער אן עקסטרע זאך (חוט/משיחה) וואס איז חשוב בפני עצמו, איז נישט בטל.
2) קליפת השום און קליפת הבצל אויף א מכה — אויך ערלויבט. “כל דבר שעל גבי המכה — פותח וקושר ומותר בשבת” — מען מעג עפענען און צובינדן דעם באנדאזש אין שבת (מסתמא א קשר שאינו של קיימא).
3) בענד-עידס מיט מעדיצין (פלונים מלוכלכים ברטיה): מעג מען אויך מיט אזעלכע, ווייל עפעס וואס מען לייגט אויף א מכה פאר רפואה איז ערלויבט.
—
סלע של גבע צנוע, ביצת החרגול, שן שועל, מסמר הצלוב
רמב״ם: מען מעג ארויסגיין מיט אלערליי זאכן וואס מען הענגט אויף זיך פאר רפואה — א שטיינדל, אן איי פון א חרגול (היישעריק), א ציין פון א פוקס, א נאגל פון א צלב.
פשט: דאס זענען אלטע רפואות/סגולות וואס מען האט געטראגן אויף זיך.
חידושים:
1) דער רמב״ם׳ס כלל: “כל דבר שתולין אותו משום רפואה” — דער רמב״ם שטעלט א תנאי: “הוא שיהיו רופאי אותו הזמן אומרים” — עס מוז זיין אז די דאקטוירים פון יענער צייט האלטן אז עס העלפט. אויב די דאקטוירים זאגן עס העלפט נישט, איז עס סתם שטות.
2) דער רמב״ם אליין אין מורה נבוכים שרייבט אז ער האט נישט געקענט פארדייען די סגולות. אבער ער זאגט קלאר: “ס׳האט נישט צו טון צו וואס איך האלט” — אויב אין יענע צייטן האבן די מומחים געהאלטן אז עס איז א רפואה (נישט בלויז א סגולה, נאר אז עס ארבעט), איז עס ערלויבט.
3) נפקא מינה להיום: אויב היינט ווייסט מען אז עס ארבעט נישט — טאר מען נישט. און נישט נאר טאר מען נישט, עס קען זיין אפילו אסור משום דרכי האמורי.
—
אבן תקומה
רמב״ם: א פרוי מעג ארויסגיין מיט אן אבן תקומה (א סגולה-שטיין פאר מעוברות). אויך א שטיין וואס וועגט פונקטליך אזויפיל ווי אן אבן תקומה. און נישט נאר א מעוברת, נאר אלע פרויען מעגן גיין דערמיט.
חידושים:
1) פארוואס מעגן אלע פרויען? ווייל פאר נישט-מעוברות גייען זיי לשם נוי ותכשיט, נישט אלס סגולה.
2) יעדע פרוי איז בחשש שמא תתעבר — מען קען נישט וויסן, נישט שבת און נישט אנדערע צייט. דעריבער איז עס אלעמאל א רפואה-צוועק.
—
קמיע מומחה
רמב״ם: מען מעג ארויסגיין מיט א קמיע מומחה. א קמיע איז מומחה אויב זי האט געהיילט דריי מענטשן (אתמחי קמיע), אדער דער שרייבער האט געהיילט דריי מענטשן מיט אנדערע קמיעות (אתמחי גברא).
חידושים:
1) קמיע שאינו מומחה — לכתחילה גייט מען נישט, אבער פטור (פטור אבל אסור). דער פטור איז ווייל עס איז מלאכה שאינה צריכה לגופה — מען האט עס נישט געטראגן מיט די הענט נאר דרך מלבוש.
2) פראקטישע נפקא מינה: מעג מען ארויסגיין מיט א זרוע פון פסח אין טאש פארן עין הרע? אויב ס׳איז א סגולה בדוקה — יא, אויף דעם יסוד פון “יוצאה בקמיע מומחה.”
—
תפילין בשבת
רמב״ם: היוצא בתפילין — פטור.
חידושים:
1) דער רמב״ם שטעלט תפילין נעבן קמיע ווייל תפילין איז ענליך צו א קמיע — דער זעלבער יסוד.
2) פטור מיינט פטור אבל אסור — ווייל שבת איז נישט זמן תפילין, איז עס לכאורה נישט ממש א מלבוש. אדער אפשר ווייל שמא יפול.
—
מנעל יחידי — איינער מיט א מכה אויפן פוס
רמב״ם: איינער וואס האט א מכה אויפן פוס מעג ארויסגיין מיט א שיך נאר אויף דער געזונטער פוס. אבער דער וואס האט די מכה זאל נישט ארויסגיין מיט איין שיך (אויף דער קראנקער פוס).
חידוש: ווען מען גייט מיט איין שיך איז עס מוכח אז מען האט א שיך — פארוואס גייט מען נאר איינס? עס איז א חשש אז עס וועט אראפפאלן (שלא יפול) אדער עס איז נישט באקוועם און ער וועט עס אויסטון און טראגן.
—
קטן במנעל גדול / אשה במנעל רפוי
רמב״ם: א קטן זאל נישט ארויסגיין מיט א גרויסע שיך (וועט אראפפאלן). א פרוי זאל נישט ארויסגיין מיט לויזע שיך אדער נייע הארטע שיך (וועט אויסטון און טראגן).
חידוש: אבער א גרויסער העמד (בגד גדול) אויף א קטן — יא, ווייל עס פאלט נישט אראפ.
—
הקיטע (אמפוטירטער) — קב שלו, קטמין
רמב״ם: א מענטש מיט אן אמפוטירטע פוס מעג ארויסגיין מיט זיין “קב” (א מין פראטעזע/פעיק פוס) און “קטמין” (א מין שיך/שטיצע).
חידוש: דער קיטע גייט נישט אויף זיין קאפ (קראטשעס?) ווייל עס וועט אראפפאלן — עס איז נישט צוגעבינדן, עס איז אן עקסטרע זאך.
—
אפיקוריין — בעל החטטין
רמב״ם: מענטשן מיט באבעס (חטטין) אויפן קאפ מעגן ארויסגיין מיט “אפיקוריין” — שטיקלעך פשתן/צמר וואס מען האט געפארבט און צוגעבינדן. אבער נאר אויב מען האט שוין געגאנגען דערמיט פאר שבת.
חידושים:
1) “שצבען וקשרן” — מען האט עס געפארבט און צוגעבינדן, דאן איז עס ניכר אז עס איז געמאכט פאר דעם קאפ — עס ווערט א מין “היט.”
2) אויב מען האט עס נישט געפארבט/צוגעבינדן — איז עס סתם א שטיקל וואטע אויפן קאפ, נישט א מלבוש, דעריבער אסור.
3) אויסנאם: אויב ער איז שוין פריער געגאנגען דערמיט (אפילו אן פארבן/בינדן) — איז עס שוין געווארן “זיין היט,” זיין מלבוש, און ערלויבט. דער יסוד: קביעות — ווען עפעס ווערט קבוע אלס מלבוש/רפואה, ווערט עס ערלויבט.
—
סק עבה, סגוס עבה, יריעה, חמילה — מפני הגשמים
רמב״ם: “יוצאין בסק עבה, או בסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה מפני הגשמים. אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת מפני הגשמים.”
פשט: מ׳מעג ארויסגיין שבת מיט פארשידענע גראבע מאטעריאלן (א דיקע זאק פון האר, א דיקע וואלענע בלענקעט, א גראב-געוועבטע שטאף, א חמילה) צו שיצן זיך פון רעגן. אבער נישט מיט א קאסטן (תיבה), קארב (קופה), אדער מאטע (מחצלת).
חידושים:
1) דער חילוק איז דרך מלבוש: אלע ערלויבטע זאכן זענען עפעס וואס מ׳קען זיך איינהילן דערמיט אזוי ווי א טלית — מ׳טוט עס אן אויף דעם גוף. א סק עבה איז אמת נישט א נארמאלע מלבוש, אבער מ׳קען זיך אנטון דערמיט (ווי שק ואפר). אבער א תיבה, קופה, מחצלת זענען נישט בגדר מלבוש בכלל — מ׳קען זיך נישט דערמיט מתעטף זיין, ס׳איז נאר ווי א שירעם (umbrella) וואס מ׳האלט איבער׳ן קאפ.
2) שאלה בנוגע פלעסטיק אויפ׳ן הוט שבת: דאס איז א גרויסע מחלוקת הפוסקים. א פלעסטיק אויפ׳ן הוט איז מער דומה צו א קופה — ס׳איז נישט עפעס וואס מ׳הילט זיך איין דערמיט, ס׳איז נישט קיין מין בגד, נאר א שטיקל פלעסטיק וואס ליגט אויפ׳ן הוט.
—
כסתות (קישנס) — רכים ודקים vs. קשים
רמב״ם: “הכר והכסת — אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש. אם היו קשים — הרי הן כמשא ואסורים.”
פשט: ווייכע, דינע קישנס מעג מען ארויסטראגן אויפ׳ן קאפ דרך מלבוש. הארטע קישנס זענען ווי א משא און אסור (אבער נישט חייב).
חידושים:
1) פארוואס נאר “אסורים” ביי קשים און נישט “חייב”? ווייל דער מענטש טוט עס אן (מלביש), ס׳איז א שטיקל בגד — מ׳קען זיך נאך אנטון דערמיט. ס׳איז נאר אזא סארט מלבוש וואס נארמאל טוט מען נישט אן. דערפאר איז עס פטור אבל אסור — נישט גענוג דרך מלבוש צו זיין מותר, אבער נישט גענוג דרך משא צו זיין חייב.
2) תיבה וכיפה — דיון אין גדר מלבוש: א תיבה אדער כיפה איז נישט עפעס וואס מ׳קען זיך ארומהילן דערמיט — ס׳דעקט נישט צו ראשו ורובו אויף א דרך מלבוש. ס׳איז נישט דרך מלבוש, נישט דרך משא — ס׳איז א שינוי, און דערפאר פטור.
—
הלכה י״ח: זוגין, פעמונים, חותם של עבד
רמב״ם: “יוצאין בזוגין הארוגים בבגדים. ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו, אבל לא בחותם של מתכת.”
פשט: מ׳מעג ארויסגיין מיט גלעקלעך וואס זענען איינגעוועבט אין בגדים. אן עבד מעג ארויסגיין מיט א לייםענע חותם (סימן פון קנעכטשאפט) אויפ׳ן האלדז, אבער נישט מיט א מעטאלענע חותם.
חידוש: א חותם של מתכת — “שמא יפול ויבוא להוציאו” (ס׳האט ווערד, ער וועט עס אויפהייבן). א חותם של טיט — אויב ס׳פאלט אראפ, ס׳צוברעכט זיך, ער גייט נישט עס אויפהייבן.
—
המתעטף בטליתו ומקפלה — צוזאמגעלייגטע טלית
רמב״ם: “המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו — אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם כיוון לשנותו בהם כמנהג אנשי המקומות, מותר.”
פשט: איינער וואס איז מתעטף מיט זיין טלית, אבער קעפלט עס צוזאם און האלט עס אויף זיין האנט/פלייצע — אויב ער טוט עס נאר כדי די עקן זאלן נישט רייסן/שמוציג ווערן, איז אסור. אויב דאס איז דער מנהג המקום ווי מ׳גייט אזוי, איז מותר.
חידוש:
ווען ס׳איז דער מנהג צו גיין אזוי מיט א טלית, איז עס א דרך מלבוש — א שיינע מלבוש וואס קומט געפאלדעט. ווען ס׳איז נישט דער מנהג, איז עס פטור אבל אסור — ס׳איז א מלבוש (נישט חייב), אבער נישט גענוג דרך מלבוש (אסור מדרבנן). דאס איז דער “מיטל קעיס” — האלב מלבוש, האלב משא.
—
היוצא בטלית מקופלת — חייב; סודר שעל כתפו — מותר
רמב״ם: “היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו — חייב. אבל היוצא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו — מותר.”
פשט: א צוזאמגעלייגטע טלית וואס ליגט אויף די פלייצעס (נישט אנגעטון) — חייב, ווייל ס׳איז דרך משא. אבער א סודר (שאל/טיכל) אויף די פלייצעס — מותר, אפילו אן א שטריק צוגעבונדן צום פינגער.
חידושים:
1) נימא קשורה באצבעו: געווענליך פלעגט מען צובינדן א שטריק פון דער שאל צום פינגער כדי ס׳זאל נישט אראפפאלן. דער רמב״ם זאגט אז אפילו אן דעם איז מותר — ווייל דרך הסודר איז אז מ׳לייגט עס אזוי אויף די פלייצעס, ס׳פאלט נישט אראפ.
2) חילוק צווישן טלית מקופלת (חייב) און סודר (מותר): א טלית מקופלת אויף די פלייצעס איז בכלל נישט אנגעטון — ס׳איז פשוט טראגן. א סודר אויף די פלייצעס איז דרך לבישה — אזוי גייט מען מיט א סודר.
—
סודר שאינו חופה ראשו ורובו
רמב״ם: “וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו — אסור לצאת בו.”
פשט: א סודר וואס איז צו קליין צו דעקן ראשו ורובו איז נישט קיין מלבוש און מ׳טאר נישט ארויסגיין דערמיט.
חידושים:
1) דער שיעור פון ראשו ורובו איז וואס מאכט א סודר צו א מלבוש. א קליינע שמאטע וואס דעקט נישט צו גענוג — ס׳איז נישט דרך מלבוש.
2) חילוק צווישן שאל, סודר, סבניא: א שאל איז א מלבוש וואס גייט אויף די האלדז — אלס מלבוש דארף עס נישט זיין חופף ראשו ורובו. א סודר איז נישט קיין מלבוש, ס׳איז א האנטוך/שמאטע — דערפאר דארף עס זיין חופף ראשו ורובו כדי צו חשוב ווערן ווי א בגד. דעמאלטס האבן אידן גענוצט א טאשנטיכל, און שבת האט מען עס ארומגעוויקלט ארום די האלדז — מ׳האט גענוצט דעם היתר אפילו אן ראשו ורובו ווען עס ווערט א שאל.
—
סודר צר — מאכן ווי אן אבנט (גארטל)
רמב״ם: “ואם הוסיף עליו… צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.”
פשט: א שמאלע שמאטע/האנטוך וואס קען נישט דעקן ראשו ורובו — קען מען צובינדן אונטן ווי א גארטל, און דעמאלטס איז מותר ארויסצוגיין.
חידוש: דער דין פון ראשו ורובו איז נאר ווען מ׳וויל עס נוצן ווי א טלית/שאל. א גארטל איז א באזונדערע קאטעגאריע פון מלבוש. ער זאגט “כמו אבנט” — ס׳איז נישט ממש אן אבנט, נאר עס פונקציאנירט ווי איינס.
—
טלית מיט לאנגע חוטין (רצועות)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א טלית וואס האט ביי די ענד רצועות (לאנגע חוטין), אף על פי שהן חוטין ארוכין — הרי הן אינם נוי לטלית, אבער הרי הן בטלים לגבי הטלית.
פשט: אפילו ס׳איז נישט לנוי, זענען די לאנגע פעדים בטל צום בגד, און מ׳דארף נישט זארגן אז מ׳טראגט ארויס א באנטש סחורה.
חידוש: דער עיקר היתר איז נישט ווייל ס׳איז צוגעבונדן צום בגד, נאר ווייל ס׳איז בטל צום בגד — דער מענטש קערט נישט דערפון, ס׳איז ווי א חלק פון בגד.
—
טלית מיט ציצית שאינה כהלכתה — חייב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “היוצא בטלית שאין בה ציצית כהלכתה — חייב, מפני שדעתו עליהם עד שישלים חסרונם להיותן ציצית.”
פשט: א טלית וואס האט ציצית אבער ס׳איז נישט כשר — דער מענטש איז חייב אויף הוצאה, ווייל ער האט בדעת צו פיקסן די ציצית, און דערפאר זענען זיי נישט בטל צום בגד.
חידושים:
1) דעתו עליהם מאכט אז ס׳איז נישט בטל: ביי סתם לאנגע פעדים (רצועות) איז מען נישט מקפיד, ממילא זענען זיי בטל צום בגד. אבער ביי פסול׳ע ציצית — ווייל דער מענטש האט בדעת צו פיקסן זיי, איז עס נישט בטל צום בגד. ס׳ליגט דארט ווי עפעס עקסטערנעס וואס ער שלעפט מיט זיך, און דאס איז א משא.
2) צוגעבונדן זיין איז נישט גענוג פאר היתר: זאכן וואס זענען צוגעבונדן צום בגד — דאס אליין איז נישט קיין היתר. דער היתר איז נאר ווען עס ווערט ממילא א חלק פון בגד (בטל). ווייל די ציצית איז זיכער צוגעבונדן, מ׳קען עס נישט אפשניידן אינמיטן שבת — נאך אלץ איז חייב. צובינדן עפעס צום בגד העלפט נאר פאר חששות פון יפול/יבוא להוציא (רבנן׳ס חששות), אבער א זאך וואס איז נישט קיין בגד בלייבט אסור מדאורייתא אפילו צוגעבונדן.
3) דרך הוצאה vs. דרך לבוש: אויב ס׳איז בטל צום בגד, איז דאס דרך לבוש (מותר). אבער אויב ס׳איז נישט בטל — ווייל ער דארף עס האבן פאר מארגן, עקסטער פון די בגד — איז עס עקסטער, א משא.
—
כשרה ציצית — נוי הבגד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “טלית שיש בה ציצית כהלכתה — מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה. הלא אין הציצית אלא נוי הבגד ותכשיטו, כמו האמרא.”
פשט: כשרה ציצית איז ווי א נוי הבגד — אזוי ווי אן אמרא (א שיינע צוגאב צום בגד), ווייל די הלכה זאגט אז אזוי דארף קומען א בגד.
חידושים:
1) נישט מצוה מתיר, נאר נוי הבגד: דער רמב״ם זאגט מפורש אז מ׳קען נישט זאגן אז די מצוה פון ציצית איז מתיר — ווייל מצות עשה שאין בה כרת אינה דוחה שבת. די סיבה פארוואס מ׳מעג גיין מיט ציצית שבת איז ווייל ס׳איז נוי הבגד.
2) אבער די מצוה דיסיידט צו ס׳איז נוי: ווען ציצית איז כשרה, דאס דעפינירט עס אלס נוי הבגד. אבער ווען ס׳איז פסול, איז עס נישט נוי. סאו די מצוה׳ס כשרות באשטימט צו ס׳איז נוי אדער נישט.
3) פאל פון אן עם הארץ / שייגעץ: וואס איז מיט אן עם הארץ וואס ווייסט נישט אז זיין ציצית איז פסול, און ער האט נישט קיין דעת צו פיקסן? ביי אים איז עס אפשר נוי הבגד, ווייל ער קערט נישט פון כשרות — ער וויל נאר דעם אויסזען. ממילא איז עס בטל צום בגד, און מותר שבת. דאס ווערט דיסקוטירט צו עס איז סובייעקטיוו אדער אובייעקטיוו.
4) נפקא מינות:
– פרוי מיט טלית שבת: א פרוי וואס איז נישט מחויב בציצית — ביי איר איז עס אפשר נישט נוי הבגד, און זי טאר נישט גיין דערמיט שבת.
– גוי וואס וויל זיך מגייר זיין: אויב ער גייט מיט ציצית, איז ער “ממילא נפשך כלי”: אויף די צד ער איז א גוי, איז ציצית א משא (ווייל ביי אים איז עס נישט נוי הבגד), און ער איז נישט שובת.
[דיגרעסיע: ציצית ביינאכט]
ס׳איז נישטא קיין חיוב צו גיין מיט ציצית ביינאכט. דער אמת׳ער טעם פארוואס חסידישע אידן גייען ציצית ביינאכט איז נישט ווייל ס׳איז א הלכה׳שע חיוב, נאר ווייל ס׳שטייט א סגולה (קדושת יו״ט) אז ווען מ׳שלאפט ביינאכט זאל מען גיין מיט ציצית. אבער ביינאכט ווען מ׳שלאפט נישט (ווי ביי א חתונה ווען מ׳טאנצט) איז נישטא קיין שום ענין.
ס׳ווערט געטענה׳ט אז ציצית איז א “יוניפארם” אין חסידישע שטעט. אבער דאס ווערט אפגעוויזן: אויב מ׳זאגט דעם מענטש אז זיין ציצית איז פסול, טוט ער עס גלייך אויס — דאס באווייזט אז ער גייט נישט בלויז ווייל ס׳איז א יוניפארם, נאר ווייל ער מיינט ס׳איז א מצוה.
—
הלכה: חייט במחט התחובה בבגדו (בעלי אומנות)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירוא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו.”
פשט: פארשידענע בעלי מלאכה טארן נישט ארויסגיין שבת מיט זייערע ארבעטס-כלים אויף זייער געוואנטליכע פלאץ.
חידושים:
1) “לא יצא” — מדרבנן, נישט מדאורייתא: דער לשון “לא יצא” ווייזט אז מדאורייתא איז ער פטור, ווייל ס׳איז נישט כדרך המוציאין — קיין נארמאלער מענטש טראגט נישט אזוי ארויס. אבער מדרבנן טאר מען נישט.
2) “אפשר יוצא דרך אומנותו” — פארוואס איז ער פטור? פאר דעם בעל מלאכה אליין איז דאס דאך זיין דרך — ער גייט טאקע אזוי! דער תירוץ: “שלא הוציא כדרך המוציאין” — מ׳קוקט נישט אויף דעם ספעציפישן מענטש׳ס געוואוינהייט, נאר אויף דרך כל אדם.
3) וואס מיט א נישט-בעל מלאכה? פאר דעם חייט איז עס “הארבער” (נענטער צו חיוב) ווייל ס׳איז ביי אים א דרך, אבער אפילו ער איז פטור מדאורייתא.
4) מוקצה-דימענשאן: אפילו אן דעם איסור הוצאה, זענען אלע דאזיגע כלים מוקצה בשבת, און ס׳איז אויך משא ומתן בשבת.
—
קיס (כר/קישן) — מלאכה שאינה צריכה לגופה
חידושים:
1) ביי א קיס (כר) זאגט דער רמב״ם “אין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת” — דאס איז ווי מ׳טראגט א קיס.
2) מלאכה שאינה צריכה לגופה ביי הוצאה: ער וויל נישט ארויסטראגן דעם קיס, נאר “כדי שלא יתלכלכו בגדיו” — ער דארף עס נאר כדי זיינע קליידער זאלן נישט שמוציג ווערן. דאס איז מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבער לויט דעם רמב״ם איז מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
3) קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם ענין פון מלאכה שאינה צריכה לגופה דווקא דא, ווען ער האט שוין פריער געהאט ענליכע קעיסעס? עס בלייבט אן אפענע קשיא.
—
דבר שאינו מתכוון vs. שטריקל וואס הענגט פון א טלית
חידושים:
1) הגדרת דבר שאינו מתכוון: דבר שאינו מתכוון איז נאר ווען מ׳טוט אן אנדערע מעשה, און דורך א צד קען ארויסקומען א מלאכה (ווי שלעפן א באנק וואס קען אקערן דעם ערד). אבער ווען איינער טראגט א בגד און דער בגד האט עפעס וואס הענגט — ער טוט נישט “עפעס אנדערש,” ער טראגט דאס בגד מיט אלעם וואס איז דערביי. דאס איז נישט דבר שאינו מתכוון.
2) “איך קער נישט” איז נישט די הגדרה: מ׳קען נישט זאגן “איך מיין נישט צו טראגן דאס שטריקל” ווען מ׳טראגט דאס בגד וואס דאס שטריקל איז א חלק דערפון. דער משל: אויב איינער טראגט א מעיל און ער זינגט ווען ער גייט — מ׳קען נישט זאגן “איך בין נישט מתכוון צו זינגען, איך בין נאר מתכוון צו טראגן.”
—
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים — כיצד יעשה? לובשן כדרכו, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס, וחוזר ויוצא ולובשן וחוזר ויוצא עד שמכניסן כולן.”
פשט: ווער עס טרעפט תפילין אין רשות הרבים בשבת — ער זאל אנטון די תפילין כדרכו, אריינגיין אינדערהיים, אויסטון, און ווידער ארויסגיין און אנטון דאס נעקסטע פאר, ביז ער ברענגט אלע אריין.
חידושים:
1) נאר איין פאר אויף אמאל: ער קען נישט אנטון מער ווי איין פאר תפילין אויף אמאל, ווייל דאס וואלט נישט געווען “דרך לבושה.” רבן גמליאל זאגט מ׳קען צוויי זוגות אנטון אויף אמאל, אבער דער רמב״ם פסק׳נט נישט אזוי.
2) ואם היו הרבה: ווען מ׳טרעפט אסאך תפילין וואס מ׳קען נישט אלע אנטון דרך מלבוש, מוז מען בלייבן דארט ביז מוצאי שבת (מחשיך עליהם). ביי מורא פון גוים — צודעקן און אוועקגיין. ביי מורא פון ליסטים — טראגן פחות פחות מד׳ אמות אדער געבן איבער פון איינעם צום צווייטן.
3) שאלה אויף דעם חיוב פון מחשיך עליהם: ווי שטארק איז דער חיוב צו בלייבן דארט? א מענטש האט דאך נישט א חיוב אויף אלע שמות פון דער וועלט — פארוואס זאל ער מבטל זיין עונג שבת, סעודה, וכו׳ פאר יענעמ׳ס תפילין?
4) פארוואס נישט גלייך פחות פחות מד׳ אמות? לכתחילה דארף מען מחשיך זיין, און פחות פחות מד׳ אמות איז נאר ווען ס׳איז דא א סכנה (ליסטים). דאס ווייזט אז פחות פחות מד׳ אמות דארף א באזונדערע היתר.
—
רצועות קשורות כתפילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשהיו בהן רצועות קשורות כתפילין, שבודאי תפילין הן.”
פשט: דער היתר פון אנטון תפילין בשבת איז נאר ווען מ׳זעט רצועות קשורות כתפילין, וואס באווייזט אז ס׳איז באמת תפילין.
חידושים:
1) דער רמב״ם׳ס סברא: אפשר מאכט זיך אז איינער מאכט א קמיע וואס זעט אויס ווי תפילין. אן רצועות קשורות קען מען נישט זיכער זיין.
2) דער ראב״ד׳ס קשיא: א מענטש איז נישט טרוד צו מאכן א קמיע כעין תפילין — ס׳איז נישט א ריאליסטישע חשש.
3) תירוץ: דער רמב״ם רעדט פון דער גמרא׳ס צייטן, ווען תפילין זענען געווען פשוט׳ע עורות — נישט אונזערע מסודר׳דיגע באקסן מיט שי״ן. אין אזא מציאות איז דער חשש פון קמיע ריאליסטיש.
—
מוצא ספר תורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המוצא ספר תורה — יושב ומשמרו ומחשיך עליו. אם בא סכנה — מניחו והולך לו. אם היו גשמים יורדים — מתכסה בעור ונכנס בה.”
פשט: ביי א ספר תורה קען מען עס נישט אנטון דרך מלבוש, ממילא מוז מען זיצן און שומר זיין ביז מוצאי שבת. ביי סכנה — אוועקגיין. ביי רעגן — זיך אריינוויקלען אין דעם עור פון דער ספר תורה און אריינגיין אין שטאט.
חידושים:
1) חילוק צווישן ספר תורה און תפילין — “יושב ומשמרו”: ביי ספר תורה שטייט “יושב” — ער מוז זיך אראפזעצן און האלטן עס, נישט לאזן אויפ׳ן פלאר. ביי תפילין מעג מען עס לאזן ליגן. דער חילוק: ביי תפילין האט מען די עצה פון אנטון, אבער ביי ספר תורה האט מען נישט קיין עצה, ממילא מאכט מען עס שטערקער.
2) דער היתר פון רעגן — מתכסה בעור: לכתחילה זאל ער זיצן און ווארטן ביז מוצאי שבת. אבער ווען דאס ווארטן וועט מאבד זיין די ספר תורה (דורך רעגן), דעמאלטס ווערט אקטיווירט דער עצה פון אנטון — ס׳איז א דחויה׳דיגער היתר וואס ווערט נאר אקטיווירט ווען ס׳איז א הפסד. ס׳איז נישט אז רעגן אליין איז מתיר — נארמאלע מענטשן טוען נישט אן אזעלכע זאכן. ס׳איז א פטור אבל אסור וואס ווערט נאר מותר ווען ס׳איז א צורך הצלת הספר תורה.
—
לא יצא חייט במחטו ערב שבת סמוך לחשכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא יצא חייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשכה, שמא ישכח ויצא בהם בשבת. וחייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה, שמא יש שם דבר שכוח ויצא בו בשבת.”
פשט: א שניידער טאר נישט ארויסגיין מיט זיין נאדל, און א שרייבער מיט זיין פעדער, ערב שבת סמוך לחשיכה — ווייל ער וועט פארגעסן און ארויסגיין דערמיט שבת. מ׳איז חייב צו דורכזוכן זיינע קליידער ערב שבת.
חידושים:
1) “חייב” — א שטארקע לשון: דער רמב״ם נוצט “חייב אדם למשמש” — דאס איז א ממש׳דיגער חיוב, נישט סתם א עצה טובה. דער טעם: אויב ער פארגעסט עפעס אין טאש, וועט ער עובר זיין הוצאה בשוגג.
2) מנהג צו טשעקן טאשן ערב שבת: א שבת׳דיגע העמד (באזונדערע קליידער פאר שבת) איז אפשר נאך בעסער, ווייל דאן איז נישטא דער חשש אז עפעס איז געבליבן אין טאשן. דאס איז אויך דער טעם פאר דעם מנהג אז מען רופט אויס אין שולן ערב שבת וועגן פארשידענע זאכן.
—
ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה, הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת — אינו שוכחן.”
פשט: תפילין מעג מען יא גיין דערמיט ערב שבת עם חשיכה, ווייל מ׳איז חייב צו ממשמש זיין תפילין בכל עת (נישט מסיח דעת זיין), ממילא וועט ער עס נישט פארגעסן.
חידושים:
1) שוכח ויוצא — וואס טוט ער? אויב ער האט דאך פארגעסן און ער איז ארויס שבת מיט תפילין — דארף ער מכסה זיין (צודעקן) ביז ער קומט אהיים, און דארט אויסטון.
2) צוויי טעמים פאר׳ן צודעקן: (א) זלזולא דשבתא — מענטשן זאלן נישט זען אז איינער גייט שבת מיט תפילין, כאילו ער גלייבט נישט אז שבת אליין איז גענוג אן “אות.” (ב) ער זאל עס אויסטון אין דערהיים — מ׳גייט נישט מאכן ער זאל עס אויסטון אין גאס (ווייל דאס וואלט געווען א הוצאה פראבלעם), אבער אינדערהיים זאל ער עס זיכער אויסטון.
3) “מכסה” לויט דער רשב״א: “מכסה” מיינט ער זאל עס צודעקן מיט זיין האנט — פון ווען ער דערמאנט זיך, דארף ער באווייזן אז ער איז מודע דערצו.
4) דער היתר פון מתעסק: לויט תוספות, ווען איינער האט אינגאנצן פארגעסן אז דער חפץ איז דארט, איז דער היתר מתעסק — נישט דבר שאינו מתכוון, נאר מתעסק (ער האט בכלל נישט געוואוסט אז ער טוט א מעשה הוצאה).
5) תפילין ביז דער זמן פון שבת: מען זאל גיין מיט תפילין ביז דעם זמן (סמוך לשבת), ווייל דוקא דאן ווייזט מען אז שבת איז אן “אות” — ווען מען לייגט אוועק תפילין סמוך לשבת. אויב מען האט אויסגעטון תפילין פופצן מינוט נאך שחרית אינדערפרי, איז נישט “ניכר” אז שבת איז אן אות.
—
סיום פרק י״ט
פרק י״ט איז בעיקר דער סוף פון הלכות הוצאה (טראגן אין שבת). דער קומענדיגער פרק (כ׳) וועט זיין וועגן שבות — א קורצערער פרק.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק י״ט – כלי מלחמה ותכשיטים
הקדמה: סיום הלכות הוצאה
א גוטן. אונז לערנען הלכות שבת אין רמב״ם, פרק י״ט, דער ניינצנטער פרק.
די לעצטע פאר פרקים זענען געווען א בארג הוצאה, און מ׳האט שוין געשמועסט אז די מערסטע הלכות אין הלכות שבת, אויך אין מסכת שבת, ביי פאר, זענען הוצאה. איך מיין הוצאה האט מער פרקים ווי אלע אנדערע ל״ט מלאכות צוזאמען, אויך אין די גמרא איז אזוי, גאנץ א האלב פון שבת און א גרויסע פראצענט פון עירובין איז ענינים פון הוצאה.
רבי יצחק האט געזאגט ווייל הוצאה איז די מערסטע א רוחניות׳דיגע מלאכה, מ׳פילט נישט ווי מ׳טוט עפעס, מ׳האט בסך הכל נאר גערוקט עפעס, אבער מ׳האט עפעס אויפגעטון.
און מ׳האט שוין געקאווערט רוב הלכות הוצאה, דאס איז די לעצטע פרק פון הלכות הוצאה. די פרק גייט רעדן וועגן הוצאה וואס האט צו טון מיט וועש. אונז האבן נעכטן געלערנט א הלכה אז ווען איינער טראגט א לעבעדיגן מענטש אין א בעט, איז די בעט טפל צו אים, וועש איז זיכער טפל צו די מענטש, וועש איז הייסע הוצאה.
אבער ס׳איז דא וועש וואס איז נישט אמת׳דיגע וועש, ווי מ׳גייט זען אינעווייניג. ס׳האט א דין וועש, אפילו מ׳גייט עס אייביג אנגעטון, אבער ס׳איז מער אזויווי א פאקעטבוק, וואס לאמיר זאגן א פאקעטבוק, א פרוי קען עס אנקוקן ווי ס׳איז א חלק פון איר וואס זי גייט אנגעטון, אבער ס׳איז נישט, ווייל ס׳איז נישט א וועש. און ס׳איז דא זאכן וואס ס׳איז יא א וועש, אבער ס׳איז דא א חשש אז מ׳גייט עס טראגן.
אבער פאר אונז גייען לערנען די פרק אינעווייניג, דארף מען זיך באדאנקען די ספאנסארס פון די שיעור, און די אידן וואס שטיצן אונזער שיעור, מיר זענען מפיץ די שיעור איבער ראש וראשון, די הויפט ספאנסאר אונזער ידיד ר׳ יואל אליעזר וועצבערגער.
זיי זענען די עכטע שיטים אז זיי שטעלן צו די בריליאנטן פאר די שיעור, די געוויסע בחינות בריליאנטן, די גשמיות׳דיגע, און “זבח ששון שמחה ויעלזו יחדו”, מ׳דארף עס קענען ווייזן ווער, אונז ווייזן פאר יעדער ווער ס׳ספאנסערט אונזער שיעור, און וועגן דעם מעג מען שבת, ווייל שבת טאר מען נישט רעקארדן און מ׳קען נישט געבן געלט, סאו ס׳איז א וואכעדיגע שיעור.
אקעי, ס׳איז שוין א גאנצע שיין שטיקל תורה, ווי לאנג מ׳ברענגט ארויס דערפון א שבח פאר די ספאנסארס איז גוט. אויב מ׳וועט עס ערנסט צו נעמען, איך ווייס נישט ווי שטארק ס׳שטימט פון אלע זייטן, אבער ס׳איז גארנישט.
הלכה א: כלי מלחמה בשבת
דער רמב״ם הייבט אן די פרק מיט כלי מלחמה. סאו, מ׳רעדט דא נישט בשעת מלחמה, ווייל דאס האבן מיר שוין געהאט אין די, איך מיין די דריטע פרק האבן מיר שוין געהאט הלכות פון מלחמה בשבת. מלחמה, יא, אין פרק ב׳ איז געווען סכנת נפשות. דארט ביים סוף איז געשטאנען ווען מ׳מעג יא גיין אין מלחמה און ווען נישט, אויב גוים קומען פאר געלט, אדער ווען גוים קומען ביי די גרעניץ אריין אין ארץ ישראל, דארף מען ארויסגיין אין מלחמה. דעמאלטס אוודאי מעג מען זיך אנטון אלע כלי מלחמה.
מ׳רעדט דא ווען מ׳טוט עס נישט ווייל ס׳איז מלחמה, נאר ווייל ס׳איז דא אזא זאך, מ׳קען אמאל זען א געוועזענע סאלדאט וואס איז זייער פראוד און ער טוט זיך אן זיינע מלבושים, זיינע מיליטערישע מלבושים. סאו, איז יעצט דא א הלכה.
לשון הרמב״ם
זאגט דער רמב״ם אזוי, “כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת”. מ׳טאר נישט ארויסגיין מיט כלי מלחמה בשבת.
פירוש: “אין יוצאין” – פטור אבל אסור מדרבנן
און ס׳איז דא צוויי מינים כלי מלחמה. ס׳איז דא כלי מלחמה וואס זענען דרך מלבוש. קודם כל טאר מען נישט גארנישט. “אין יוצאין” מיינט, מיר האבן עס געלערנט, “אין יוצאין” מיינט מ׳גייט נישט ארויס מדרבנן. “אין”, נישט חייב, נאר “אין”, אזויווי פטור. די חילוק האבן מיר נישט… יא, און דאס איז מדרבנן.
מדרבנן, לכאורה ס׳איז נישט קלאר פארוואס דער רמב״ם זאגט וועגן דעם, זאגט דאס. ס׳קען זיין ווייל ס׳איז אויך דא אן ענין פון שמא יוליך ויביאנו. א מלחמה זאך איז אויך נישט… לאמיר פארשטיין. א געהעריגע זאך וואס מ׳טוט אן, א העמד… אה, א יוניפארם איז דאך זיכער. מ׳רעדט כלי מלחמה, מ׳זאגט נישט בגדי מלחמה. א העמד, עניטינג וואס איז א העמד וואס איז דרך מלבוש אין די גמרא, א העמד איז א נארמאלע העמד. לאמיר זאגן אזוי, א נארמאלע העמד וואס מ׳גייט יעדן טאג איז זיכער נישט קיין שאלה. מ׳מעג. איך גלייב ס׳איז יוניפארמס. דאס וואס ס׳איז מיליטער גרין מאכט עס נישט אויס א העמד. בשבת, מ׳דארף גיין וועגן די שבת, דאס איז אן אנדערע נושא.
א זאך וואס איז א תכשיט, דאס הייסט ס׳איז דא א מדרגה וואס הייסט תכשיט, א דזשולערי. קענסט זאגן דיין פאקעטבוק, ביי די וועי, איך ווייס נישט, קען זיך הייסן א תכשיט, דו קענסט עס נאר ארויסנעמען מדרבנן, דו קענסט גיין מיט א פאקעטבוק. איז דא א איסור דרבנן, ווייל אזוי שטייט אז מען ווייזט עס פאר א צווייטן, עס איז א שמא. שמא גייט ער עס אויסטאן און טראגן געהעריג אין רשות הרבים וכדומה.
החילוק בין כלים שהן דרך מלבוש לכלים שאינן דרך מלבוש
ס׳איז דא עפעס מיטלסטע זאכן. מיטלסטע זאכן זענען זאכן וואס זענען קודם כל, ס׳דא מלבושים וואס זענען נישט ממש מלבושים, למשל א פאנצער פון מלחמה וואס מען גייט זען, אויף דעם זאגט דער רמב״ם פטור. נאכדעם איז דא זאכן וואס זענען גאר נישט קיין מלבוש, אבער עס קען נאך אלץ זיין א תכשיט.
אויב, מ׳דארף זאגן פארדעם איז געווען א מחלוקת אין דער משנה, אויב איינער טראכט אז, אזוי ווי זאגט א פרוי מיט א פאקעטבוק, א מאן גייט מיט א שווערד, אפילו ער האלט די שווערד אין זיין האנט, אדער ער לייגט עס אויף זיין גארטל, עס איז נישט קיין לבוש, ס׳איז א תכשיט, אדעמאלטס איז דא א איסור דרבנן צו גיין דערמיט, אדער א איסור דאורייתא, לויט ווי דער רמב״ם פסק׳נט.
דוגמא: די סיקס און זייער שווערד
ס׳איז געווען א גרויסע סקאנדאל וועגן סיקס (Sikhs), יא, סיק איז א סארט רעליגיע, אראבישע רעליגיע, זיי דרייען זיך אייביג מיט א שווערד, און זיי קוקן עס אן ווי דאס איז זייער מלבוש, מען מוז גיין אזוי, ס׳איז א שאלה… דאס איז זייער א טייערס, א גרויסע רעליגיעזע זאך. ס׳איז א חלק פון די מלבוש. אקעי, ס׳קומט נישט אריין, נישט קיין חילוק, אבער מען זעט אזא זאך אז א שווערד איז א חלק פון די מלבוש, דער מענטש גייט מיט א שווערד ווייל אזוי זעט ער אייביג אויס, נישט ווייל ער דארף נוצן די שווערד.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים: האם שווערד איז א תכשיט?
דאס איז די מחלוקת די משנה. לויט ס׳דא וואס זאגן, אבער דא ביי א שווערד, וואס דא איז יענע תנא אין די משנה וואס האט געזאגט… אז א שווערד איז א תכשיט? אזוי זאגט דער וואס ברענגט… רבי אליעזר האט געזאגט אז עס איז א תכשיט, אבער די חכמים האבן געזאגט ניין, לימות המשיח גייט מען נישט דארפן דאס, דאס איז נישט קיין תכשיט, סתם א בדיעבד גאר אז מ׳דארף גיין מיט א שווערד. א מענטש גייט נישט מיט קיין שווערד בתורת תכשיט, און אזוי האבן די חכמים געזאגט. ס׳איז אבער בדיעבד, דאס איז… עס איז א הוכחה אז לימות המשיח דארף מען נישט, ווייסט מען אז ס׳איז א בדיעבד.
המשך לשון הרמב״ם: החילוק בין שריון לרומח וסייף
אקעי. איך האב נאר… איך האב יעצט געוואלט זאגן, כדי ס׳זאל זיין קלאר, דער רמב״ם זאגט, די חילוק איז אז עני כלי מלחמה, נישט קיין חילוק ס׳איז א תכשיט, ס׳איז א שטיקל מלבוש, ס׳איז א… אבער אויב ס׳איז א יוניפארם וואס איז אינגאנצן א מלבוש רעדט מען נישט, כלי מלחמה מיינט שוין זאכן… זאכן פון מלחמה. אבער לכתחילה טאר מען נישט קיין איינס פון זיי.
זאגט דער רמב״ם אויך: “כל כלי המלחמה”, די מלחמה געצייג, “אין יוצאין בהם בשבת”, ווי איינער… אויב איז עס יא ארויסגעגאנגען, איז שוין דא א חילוק אזוי: “אם היו כלים שאינן דרך מלבוש”, אויב זענען זיי סארט כלים וואס מען טוט אן, ס׳האט שוין נישט רעגולערע וועש, “כגון שריון”, א פאנצער. א פאנצער איז אזא וועש וואס מען מאכט פון מעטאל, פון שטיקלעך מעטאל, אז א שווערד זאל נישט אזוי גרינג אריינגיין. “וכובע”, א היטל. מיט צייטן האבן זיי געספעלט כובע מיט א קו״ף. “ומגיפיים” איז א בוטס, שטיוול, באט אויך געמאכט פון אייזן, וואס זענען זאכן וואס מען גייט נישט געווענליך אנגעטון.
שאר הרגליים וואס איז אויף די וועש, איז דא רייזע פטור. לכתחילה… רגליים וואס איז אויף די פיס, יא. יא, יא, יא. מיר האבן געמיינט אז דו ווייסט נישט די טייטש פון מגיפיים. אויף עברית איז די טייטש בוטס. איך ווייס נישט צו מגיפיים איז טייטש בוטס. ס׳קען זיין מגיפיים איז טייטש עפעס א סארט פאנצער וואס מען בינדט צו צו די פיס. יא, מ׳רעדט אז אלע דריי זאכן זענען סארט פאנצערס. יא, יא, ס׳איז נישט קיין וועש, די ריכטיגע וועש. ס׳איז א פאנצער וואס מ׳לייגט ארויף, מ׳טוט עס אן.
אבער ס׳איז נישט דרך מלבוש, ס׳איז נישט קיין מלבוש. ס׳איז נישט קיין מלבוש. מ׳וועט דאך גיין מיט אן אייזערנע העמד? איינער וואס האט אמאל געזען גייט אן אייזערנע העמד? דאס איז נישט קיין העמד. דאס איז א פאנצער. מ׳טוט עס אן אויפ׳ן גוף כעין אזוי ווי א העמד, אבער ס׳האט נישט קיין שייכות מיט א העמד. ס׳איז עפעס א…
טעם הדין: פטור אבל אסור
די מפרשים זאגן פארוואס איז פטור אבל אסור? אדער ווייל ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳גייט געווענליך ווי א מלבוש, אדער ווייל ס׳איז א מראית עין, ס׳זעט אויס ווי ער איז וואכעדיג, ווי ער גייט אין מלחמה. שבת גייט מען נאר אין מלחמה ווען ס׳איז אן עמערדזשענסי. סאו, שוין. אבער ס׳איז נישט אזוי ווי סתם ווי מ׳גייט, ווי א יוניפארם. ס׳איז א זאך וואס הייסט נישט א נארמאלע מלבוש. נארמאל גייט נישט א מענטש אנגעטון מיט אן אייזערנע וועש. ס׳איז זייער שווער, ס׳איז זייער העווי. ס׳איז נישט קיין מלבוש.
מ׳גייט עס נאר פאר די… פאר די… וואס ס׳ברענגט, די בענעפיט וואס ס׳ברענגט אז ס׳איז א שטיקל פאנצער. פטור, אבער לכתחילה איז עס נישט חייב, ווייל עס איז בגדר מלבוש, מען טוט עס אן אויף זיך, איז עס נישט בדרך הוצאה, אבער לכתחילה גייט מען נישט.
כלי זיין שאינו דרך מלבוש – חייב
אבער “יוצא בכלי זיין שאינו דרך מלבוש”, אנדערע מלחמה געצייג וואס מען טוט נישט אן אויף זיך, נאר מען האלט, אפילו לאמיר זאגן מען בינדט עס ארויף אויף זיך, אבער עס איז נישט אנגעטון, “כגון רומח וסייף וקשת”, סארטן שווערדן אדער פיילן-בויגנס, “ואלה וטריס”, אלה וטריס מיינט אז זיי זענען פאנצערס וואס מען האלט אין די הענט, אדער וקשת ואלה וטריס זענען דריי סארטן פאנצערס, די פריערדיגע באנדן זענען וואס מען טוט אן, נאר דא איז א פאנצער וואס מען האלט אין די הענט, “הרי זה חייב”, איז ער חייב, ווייל דאס הייסט געהעריג געטראגן, ווייל עס איז נישט קיין לבוש, איז עס א געהעריגע געטראגענע משא, איז ער חייב אויף דעם.
קושיית הלחם משנה: דער רמב״ם האלט ווי שמואל, וויאזוי פסק׳נט ער ווי חכמים?
פרעגט די לחם משנה א שיינע קשיא אונטן פון די לעכער משנה, אז אין די גמרא קומט אויס אז דאס איז א מחלוקת רבי אליעזר און די חכמים, יא, רבי אליעזר האט געזאגט אז עס איז א מלבוש, ער האט אפילו א פסוק “הודך והדרך”, יא, די גמרא זאגט אז דאס האט צו טון צו מען לערנט פשוטו של מקרא, ווער עס לערנט פשוטו של מקרא מיינט אז עס שטייט אין פסוק “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”, זעט מען אז א חרב איז א שיינקייט פאר א גיבור.
אבער די גמרא זאגט אז דארט איז דא רב ספרא אדער רב כהנא, איינער פון זיי האט געזאגט אז ער האט נישט געוואוסט אז דאס איז די פשוטו של מקרא, וואס מיינט נישט דאס, עס מיינט דברי תורה, בכלל נישט שיין צו גיין מיט א שווערד, בכלל שיינט עס פאר די וואס קענען תורה, דאס איז בדרך משל, אז פונקט ווי א גוי וועט געטראכט אז א חרב איז שיין, אונז ווייסן אז די תורה איז שיין, נישט א חרב, אזוי זאגט די גמרא.
אבער עניוועיס, די גמרא זאגט אויך אז דאס איז די חכמים זאגן “הרי אומר וכתתו חרבותם לאתים”, און וואס ענטפערט רבי אליעזר אויף דעם? זאגט די גמרא אז רבי אליעזר האלט אזוי ווי שמואל, וואס שמואל האלט אז “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”, קומט אויס אז משיח׳ס צייטן וועט מען אויך דארפן א שווערד, ווייל מען וועט נאך געווינען די מלחמות, ס׳מיינט נישט אז ס׳וועט נישט זיין קיין מלחמות.
אזוי פרעגט די לחם משנה א קשיא, אז דער רמב״ם האלט דאך ווי יעדער איינער ווייסט אז דער רמב״ם האלט אזוי ווי שמואל, אז ימות המשיח וועט זיין עולם כמנהגו נוהג, נאר די אידן וועלן געווינען די מלחמות, נישט די גוים, איז וויאזוי קען ער פסק׳ענען דא אזוי ווי די חכמים אז מען טאר נישט גיין מיט א שווערד שבת? לכאורה דארף מען יא גיין מיט א שווערד שבת.
אבער דער רבי האט נאך יא געזאגט אז ס׳גייט זיין א מנוחה און מ׳גייט קענען לערנען, ס׳טייטש מ׳גייט שוין קענען אוועקלייגן די שווערד. די גמרא אבער זאגט אז דו קענסט יא גיין מיט די שווערד שבת. נו, דארף מען שטעלן לויט די גמרא יא. איך דארף חולק זיין מיט די גמרא אביסל וועגן דעם. מ׳דארף וויסן, לויט וואס דו זאגסט, צו מ׳מעג גיין מיט א גמרא שבת. אויב ס׳איז יא א תכשיט, דאס איז די אמת׳דיגע שווערד.
הלכות שבת פרק יט: דיני יציאה בכלי מלחמה, סנדל המסומר, ותכשיטים
הלכה ב: סנדל המסומר
Speaker 1:
פארקערט, אויב מ׳גייט מיט א בוך אנשטאט אז ס׳ליגט נאך נישט אין די קאפ… איך ווייס נישט וואס איז דיין תירוץ, מ׳קען טראכטן, דער עולם זאל שוין אריינשיקן תירוצים. א גוטע קשיא.
ס׳קען זיין א חילוק פון הלכות שבת. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט געטראכט אז דאס וואס די גמרא זאגט דא… ס׳איז א שיינע פלפול, אבער בן הסך הכל איז, צו א חרב איז א תכשיט. ס׳איז גענוג צו הייסן א תכשיט? אפילו דו ווילסט יא זאגן אז ס׳איז א שיינקייט, אבער קיין תכשיט לענין הוצאה איז עס נישט.
די שאלה איז אביסל מער, אין אונזער דזשענערעישאן היינט איז עס נישט קיין תכשיט. יא, ס׳קען זיין אז אין געוויסע קולטורן איז דא אזא זאך ווי א מענטש גייט מיט א שווערד. ס׳מאכט זיך אמאל ביי א פאראד, א מיליטערישע פאראד, איינער גייט מיט א שווערד. אבער איך ווייס נישט צו דאס וואלט געהייסן גענוג א תכשיט, עפעס וואס מ׳נעמט ארויף איינמאל א יאר צו ווייזן אז מ׳איז געווען א סאלדאט. תכשיט מיינט עפעס וואס א מענטש וואלט אנגעטון סתם אזוי א גרינעם דינסטאג, ער וויל זיך אנטון שיין, ער גייט צו א חתונה, נעמט ער א שווערד.
פארוואס זאל עס האבן צו טון מיט די הלכה פון ימות המשיח? מ׳דארף טשעקן צו ס׳איז א תכשיט.
Speaker 2:
דו גייסט שוין ווייט אין מיין מהלך אז אלעס איז סובדזשעקטיוו און רעלאטיוו. איך טראכט נישט אז אלעס איז אבער רעלאטיוו און סובדזשעקטיוו. וואס איז דא די אמת? איך גלייב אז ס׳איז יא, ווייל אויב איינער גייט היינט גיין אין עפעס אן אמאלige צייטן וואס איז ממש נישט נוגע, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין עקזעמפל אין מיין קאפ.
Speaker 1:
איך בין נישט מסכים. איך מיין אז אלעס איז אבדזשעקטיוו, און בטלה דעתם. אויב איינער האלט אנדערש, איך בין גרייט צו זיין נישט מסכים מיט דיר.
דו זעסט דאך אז היינט איז אויך דא. אונז לעבן אין א… אונז ביזדערווייל, דא אין ניו דזשערזי, לעבן אין א ווייניגער מיליטעריזד קאלטשור, סאו מען זעט נישט ווערן. אין ארץ ישראל למשל, דרייען זיך מענטשן מיט שווערדן, מיט גאנס א גאנצע צייט. איך קען נישט זאגן אז קיינער פון זיי רעכנט נישט אז ס׳איז א תכשיט. אפיציעל איז עס א טרחה, ווייל מען דארף עס האבן, ס׳איז טאקע א סכנה. אבער ס׳איז אויך נאר א תכשיט ווייל ער איז אין א פלאץ פון מלחמה, און דאס ווייזט אז ער איז א גיבור.
Speaker 2:
דאס איז נישט קיין תכשיט. ניין, תכשיט מיינט אז דאס איז די וועג ווי ער האט זיך ליב צו ווערן געזען.
Speaker 1:
פארוואס? ווייל ער איז א סאלדאט, ער איז… דאס איז וואס ער ווייזט. ער ווייזט אז ער איז אן ערפארענער מענטש, ער איז א גיבור, ער האט שומרים, וואטעווער ס׳איז.
איך וועל דיר זאגן נאך מער. למשל, איינער טוט אן א צה״ל מעמבער, א צה״ל יוניפארם, וואס ער לייגט אויף אים, איז דאס א תכשיט?
Speaker 2:
איך מיין אז א תכשיט איז באמת ווייל א שווערד פלעגט מען מאכן פון שיין. עס קען זיין, אלטע שווערדן זענען געווען שיין געבויט. ס׳איז שיין, ס׳געבט שיינקייט פאר א מענטש. ס׳איז נישט נאר פרעקטיקל.
Speaker 1:
די גמרא רעדט נישט פון דעם. די גמרא רעדט נישט פון דעם. די גמרא רעדט אוודאי נישט פון דעם. די גמרא רעדט נישט פון די אריסטאקראטן. דער מלך האט געהאט א שווערד מיט א… איך ווייס וואס, א בריליאנט דערויף. די גמרא רעדט נישט פון דעם. די משנה רעדט פון די נארמאלע שווערד פון די… ס׳איז נאר געווען פאנקשאנעל.
דו זעסט אז דאס איז געווען עפעס וואס… א תכשיט מיינט נישט אז מ׳זאל נאכקוקן די שיינקייט. די תכשיט פון א פרוי, דאס איז כאילו וואס איך וויל זאגן, די תכשיט פון א פרוי איז ארויסצוברענגען שיינקייט, און די תכשיט פון א מאן איז ארויסצוברענגען זיין גבורה. דאס איז וואס ס׳איז.
יעצט, טאקע וועגן דעם איז די מחלוקת. זאל איך דיר זאגן, אונז אידן גלייבן נישט אין אזא זאך אז גבורה איז א סובדזשעקטיוו זאך. אוודאי איז עס נאך אלץ אמת, און מ׳קען אים פרעגן. וועגן דעם טראכט איך אז דער רמב״ם וואלט… ס׳מאכט סענס פאר׳ן רמב״ם צו טיילן די השקפה פון די הלכה, ווייל די גאנצע משנה מיט די גמרא קוקט ער נאר אן ווי א זכר.
Speaker 2:
נו, אויב דו ביסט מודה אז ווען משיח וועט קומען וועט מען עס נישט דארפן, איז עס אויך נישט…
Speaker 1:
אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג וועגן דעם. ס׳איז אמת׳דיג ווייל ער קוקט עס אן אז ס׳איז נישט קיין תכשיט. אזוי וואלט איך געטראכט.
אקעי, זייער גוט. ווייל מ׳דארף טשעקן יעדע געגנט. ס׳איז דא אסאך פאליטיק, למשל אין ארץ ישראל, מענטשן שלאגן זיך צו לאזן אסאך מאל צו מענטשן ברענגען אין ביהמ״ד. שבת איז דא א שאלה פון הוצאה, אבער ס׳איז דא א שאלה פון סכנה. אויב ס׳איז דא א סכנה, דארף מען זיכער. ס׳איז נישט קיין שאלה. אבער אנדערע, אויב ס׳איז נישט דא קיין עירוב און ס׳איז נישט ממש א סכנה, קען מען אנקומען צו דער שאלה. ס׳איז אויך דא אז מענטשן קומען אריין אין ביהמ״ד דערמיט, און ס׳שטייט אז מ׳זאל נישט אריינקומען מיט געווער אין ביהמ״ד. און ער זאגט, אקעי, ווייטער, אויב מ׳דארף ממש, דארף מען ממש. אבער ס׳ווערט אלעמאל די שאלה, איז דאס א שיינע זאך אדער אן עקלדיגע זאך?
איך האב אן ענין וואס דו האסט געזאגט, אז א פרוי׳ס שיינקייט איז, אזויווי די גמרא זאגט, “אשה כלי זיין עליה”. דאס איז איר כלי זיין, דאס איז איר תכשיט, אויסצוקוקן שיין. און דער מאן איז “כאיש גבורתו”. דער מאן׳ס אויסקוקן שיין איז על ידי זה וואס ער ווייזט גבורה. ממילא איז די שאלה, לעתיד לבוא, וואס וועט זיין די אמת׳ע שיינקייט? איז דאס נאר אזא בהכרח׳דיגע שיינקייט ווילאנג ס׳איז דא אזויפיל מלחמות? דאס קען זיין די שאלה.
אבער די אמת׳ע גבורה פון א מאן איז צו קענען גאנץ ששה סדרי משנה. “חגור חרבך על ירך גבור”, אזויווי “ששים גבורים סביב לה”, ער קען זעכציג מסכתות, איז א גאנצע אנדערע זאך. אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז אין הלכה זאל דאס מאכן א חילוק. דאס איז שוין שיינע אגדתא.
אפשר האט דער רמ״א טאקע געהאלטן אז ס׳איז נישט אמת׳דיג קאנעקטעד, וועגן דעם קען זיין אזוי דא און דארט אזוי, ס׳איז נישט קיין סתירה.
אקעי. זייער גוט.
דין סנדל המסומר
שוין, זאגט דער רמ״א ווייטער. אזוי, ס׳איז דא א מין שיך וואס הייסט “סנדל המסומר”, שיך וואס מ׳לייגט דערויף סארטן טעפס, סארטן נעגל פון אונטן, אז ס׳זאל שטארק קלאפן, שטארקע שיך. זאגט די הלכה, “אין יוצאין בסנדל המסומר, שסמרו”, וואס ער האט צוגעלייגט מסמרות, ער האט צוגעלייגט נעגל, “לחזקו”, צו מאכן פאר א שטארקע שיך.
פארוואס טאר מען נישט? לכאורה איז דאס א געהעריגע שיך, ער גייט אין א מלבוש. זאגט ער זייער א חומרא, אפילו ביו״ט, וואס יו״ט איז נישט דא קיין איסור הוצאה, “גזרו שלא יצא בו”, מ׳זאל נישט ארויסגיין מיט דעם, ווייל די גמרא זאגט אז ס׳איז געווען אמאל עפעס א סכנה, ווייל די שיך מאכט זייער שטארקע נויז, און אידן זענען געווען אין א בונקער, און זיי האבן געהערט קלאפן פון אזא שיך, איז בסך הכל א איד געקומען צו די בונקער, וואס זיי האבן געהערט אזויפיל קלאפן, האט זיך זיי געדאכט ווי ס׳קומט א גאנצע מיליטערישע גרופע, און ס׳איז געווען א גרויסע סכנה, און זיי זענען געפאלן איינער אויף די אנדערע. פנים, וועגן ס׳איז געווען אמאל דערמיט א ענין פון סכנה, האט מען עס גע׳אסר׳ט.
ס׳איז נישט עכט א דין אין שבת, ס׳איז א דין אין סכנה. אבער דער רמב״ם ברענגט עס דא, יא, ס׳שטייט אין די משנה אזוי, אבער דער רמב״ם וואלט עס געקענט לייגן אין הלכות רוצח ושמירת נפש, ווייל די עכטע דערפון איז א ענין פון סכנה. אבער מ׳האט שוין אריינגעלייגט אין בגדר מלבוש וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט.
סא, דאס איז די שאלה צו אין די וואכן מעג מען גיין. ס׳קען זיין מ׳טאר טאקע אויך נישט אין די וואכן.
Speaker 2:
ניין, מ׳טאר יא, ס׳שטייט בפירוש אז מ׳טאר יא, נאר ווייל פונקט די מעשה איז געווען שבת.
Speaker 1:
סא, די תירוץ אויף דעם איז, ווי די פרשנים זאגן, און ווער ס׳האט אביסל געקוקט היסטאריע מיט פיקטשערס ווייסט, אז די סנדל המסומר, דאס איז געווען די לבוש פון די רוימישע סאלדאטן. די רוים פלעגט מען מאכן אזעלכע סנדל׳ן. דו קענסט קוקן אין די מוזעאום, ס׳איז דא גענוג. א רוימישע סנדל איז מיט נאגלעך. דו קענסט נאך זען היינט צוטאג אין די מוזעאום, אדער אין גוגל אין די פיקטשערס.
און ממילא, א איד גייט נישט אזא גוי׳ישע לבוש. ס׳איז זייער גוי׳יש, די רוימישע סאלדזשערס וואס זיי קומען זיך שלאגן מיט אידן. א גאנצע וואך איז נישט געפערליך אז מ׳גייט א גוי׳ישע לבוש, אבער לכבוד שבת, וויבאלד מ׳ברענגט די מעשה ארויסצוברענגען ווי גוי׳יש דאס איז. דו זעסט, אז מ׳האט גענאר געמיינט אז ס׳איז דא איינער מיט דעם, האט מען שוין געמיינט אז די גוים קומען. אבער דאס איז די ענין, ס׳איז עפעס א גוי׳ישע זאך.
Speaker 2:
אבער פארוואס האט מען נישט גע׳אסר׳ט אין די וואכן פאר די גוי׳ישקייט דערפון?
Speaker 1:
אין די וואכן דארף מען נישט גיין אזוי אידיש, נאר שבת. איך הער. אקעי, אקעי, אקעי. דו ווייסט אז די אידן גייען שבת מיט די לענגערע רעקלעך, וואטעווער, ס׳איז א נארמאלע זאך.
ביי קאוויד האב איך יא הנאה געהאט פון די סנדל המסומר. אבער מ׳האט יא גע׳אסר׳ט עפעס ווייל ס׳איז געווען איינמאל א סכנה, און זיי האבן געדענקט ווי הארב סכנה איז.
דין אבנט מיט גאלד און זילבער
“ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמין שרשרת המלאכים עושים.” אויף די גארטל נייען זיי ארויף פון גאלד און זילבער, אזויווי די קעניגן טוען. מעג מען עס גיין, הגם געווענליך מען טאר זיך נישט ארומדרייען מיט שטיקלעך גאלד און זילבער אויף זיך, אבער דאס איז ארויפגענייט, ממילא איז עס נחשב תכשיט.
וואס הייסט ארויפגענייט? וכל שאינו שיעור תכשיט. לאמיר פארשטיין קלאר, ארויפנייען זאכן אויף א העמד איז נישט קיין היתר צו גיין דערמיט שבת בפשטות. מיר לערנען נישט דא די היתר. נישט יעדע זאך, א מענטש אזוי ווי מען זאגט א רוימאכער, ער האט זיך צוגענייט די רוימאכער מיט א וועלקראו צו זיינע זאכן, נישט ווערן מיט אים.
און פארקערט אפילו, אויב ס׳איז נישט… לאמיר נישט רעדן פון די גזירה, לאמיר רעדן יעצט מער קלאר דין מדאורייתא. די היתר פון תכשיט איז א זאך וואס מען לייגט עס ארויף ווייל ס׳איז א תכשיט, הגם אפשר נישט קיין נארמאלע מענטש, נאר א מלך, א גאר א גרויסער גביר קען זיך ערלויבן אזא תכשיט. אבער ס׳איז נישט פשט אז ער טראגט יעצט גאלד. ס׳איז דא אזא זאך, יא, איך האב געליינט אז מ׳האט געהארגעט די צאר, איך ווייס וואס, מ׳האט געטראפן זיין גאנצע אונטערוועש איז געווען גענייט מיט בריליאנטן און דיימאנדס. דאס איז נישט קיין תכשיט, דאס טאר מען נישט גיין שבת.
איך האב געטראכט אויף די ווארט “חתיכות קבועות”. דאס איז די ווארט. אז אויב לייגט ער ארויף שטיקלעך גאלד רענדאמלי היינט, איז לאו דווקא, ווייל ס׳איז נישט נקבע אין די וועג. אבער איך זאג אז די היתר איז נישט די קאנעקשן. די היתר איז אמת׳דיג דאס, אז א תכשיט איז נישט קיין וועג פון טראגן. ס׳איז נישט קיין בעלט וואס ער טראגט ארום זיין גאלד, ער טראגט עס ארום ווייל ער וויל זיך באווייזן אז ער האט א תכשיט.
“והוא שלא יהא רפוי”, זאגט דער רמ״א. דאס איז נאר אויב ס׳איז נישט רפוי, ס׳הענגט נישט דארטן שוואכלעך, נאר ס׳איז קבוע, ס׳איז שטארק אנגענייט. אבער אויב איז עס רפוי, מ׳קען עס ארויסנעמען, איז דאך א חשש “שמא יפול ברשות הרבים”, ס׳וועט אראפפאלן אין רשות הרבים, און ס׳איז דאך א טייערע זאך, “ויבוא להביאו ארבע אמות ברשות הרבים”.
אקעי.
הלכה ג: טבעת שיש עליו חותם
יעצט לערנט מען אן אינטערעסאנטע הלכה פון א טבעת. יא? “טבעת שיש עליו חותם”. א טבעת האט אויף זיך א רינגל, אבער עס האט אויך אויף זיך א חותם, מ׳קען אויף דעם א זיגל, ס׳טייטש אריינגעקריצט עפעס, און מ׳נעמט אביסל, נעכטן האבן מיר געלערנט עופרת פאר א זיגל, אדום, אדער מ׳נעמט אביסל, יא, אדום ווייכע עופרת, אדער שעוה, און מ׳לייגט אריין אין דעם די זיגל. איז די זאך איז מיט א שיטה וויאזוי, ס׳איז א זאך וואס האט א פראקטישע יוז, און א מאן איז דער וואס זיגלט און ער טוט ביזנעס.
טבעת שיש/שאין עליה חותם — איש ואשה, וגזירת חכמים על תכשיטים
הלכה ג: טבעת שיש עליה חותם — מתכשיטי איש, ושאין עליה חותם — מתכשיטי אשה
קריאה והסבר הרמב״ם
טבעת שיש עליה חותם – מתכשיטי האיש ואינה מתכשיטי אשה, ושאין עליה חותם – מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש.
א פרוי גייט א טבעת וואס האט נישט קיין חותם. א טבעת איז נאר פאר שיינקייט, א טבעת פון אן אשה. איז אזוי איז דאס, ס׳איז אירע תכשיטים. אזוי א פרוי האט נישט וואס צו טון צו גיין מיט אזא טבעת, ווייל פאר איר הייסט עס נישט קיין תכשיט. שאין לה חותם, א טבעת וואס האט נישט קיין חותם איז מתכשיטי אשה, אן אשה וועט מעגן גיין מיט דעם, אבער ס׳איז נישט מתכשיטי איש, ווייל ס׳פאסט נישט פאר א מאן. ממילא וועט מען נישט טארן גיין.
וממילא, לפיכך, אשה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם, או איש שיוצא בטבעת שאין עליה חותם, חייבין.
וועלן זיי זיין חייב, ווייל זיי זענען געגאנגען מיט עפעס וואס הייסט נישט קיין מלבוש. דא זעט מען זייער קלאר… א תכשיט, אנטשולדיגט. דא זעט מען זייער קלאר אזוי ווי דו האסט געזאגט אז מ׳קוקט נישט אויף יעדן מענטש, ווייל דער מענטש איז דאך ארויסגעגאנגען, ער האט יא געטראכט אז ס׳איז א תכשיט. אבער ס׳גייט נישט אזוי.
קשיא הגמרא — שלא כדרך המוציאין
לא בדוק, לאמיר זען. ס׳קען זיין… פרעגט די גמרא, ואימא חייבין? פרעגט די גמרא אן אנדערע שאלה. אקעי, איך הער אז ס׳איז נישט קיין תכשיט, ממילא דארף מען זיין חייב. אבער והרי הוציאום שלא כדרך המוציאין, ער האט עס ארויסגעטראגן נישט די וועג וויאזוי מ׳טראגט ארויס זאכן. פארוואס? שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו.
א רגע, שלא כדרך המוציאין, איך האב געמיינט ווען ער זאגט עס, ווייל ער האט עס ארויפגעלייגט אויף זיין פינגער אנשטאט עס האלטן אין די הענט. אבער דאס איז נישט די ווארט, ווייל אויפלייגן אויף די פינגער, אויב דאס איז א וועג פון טראגן, וואלט נאך אלץ געקענט הייסן טראגן. אזויווי למשל די רומח… אקעי, ניין, דאס איז טאקע נישט קיין וועג פון טראגן, עקזעקטלי, ווייל ס׳איז נישט די זאך וואס באלאנגט פאר דיר.
שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראוי לו, ס׳איז דאך נישט די סדר אז אן איש זאל דאס טראגן, ווייל ס׳האט נישט קיין חותם. וכן אישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה. אויב אזוי איז דאס שלא כדרך המוציאין.
תירוץ הגמרא — פעמים נותן איש טבעתו לאשתו
דער תירוץ איז אז ניין, ס׳איז נישט קיין דרך אנצוטון, אבער ס׳איז גראדע יא א דרך צו גיין דערמיט. פארוואס? זאגט ער, ניין, שפעמים, ס׳מאכט זיך יא אמאל, אז נותן איש טבעתו לאשתו להצניעה בבית. ער גיבט די טבעת פאר די פרוי זאל קער נעמען דערפון, זאל עס אוועקלייגן. ומניחה באצבעה עד שמגעת לביתה. זי טוט עס אן ווי לאנג זי דארף קער נעמען פון דעם, ווי לאנג זי דארף עס האבן.
אדער, וכן, מאכט זיך אמאל, אשה נותנת טבעתה לבעלה, עס צו גיין מתקן זיין אצל האומן. און וואס טוט א מאן ווען די ווייב גיבט אים א בעג גיי קער נעמען דערפון? די ווייב גיבט אים, ער לייגט עס איין טאג, איך וועל עס טון. מניחה באצבעו, ער לייגט עס אויף זיין פינגער, עד שמגיע אצל האומן. ביז ער קומט אן צו די אומן.
סאו ס׳קומט אויס אז ס׳איז יא א שטיקל דרך להוציא. ס׳איז נישט אז קיינמאל וועסטו נישט טרעפן אויף א פרוי׳ס האנט א טבעת שיש לה חותם. ס׳איז נישט אז מ׳טרעפט נישט. מ׳טרעפט, ס׳מאכט זיך אמאל. ממילא, שהוציאוהו כדרך שדרכן להוציאן, לפיכך חייבין.
חילוק יסודי — דרך תכשיט לעומת דרך הוצאה
אבער דא דארף מען פארשטיין זייער קלאר. ס׳איז דא צוויי אנדערע זאכן. ס׳איז דא די דרך אנצוטון וואס מאכט א תכשיט, און נאכדעם איז דא די דרך צו טראגן. רייט? דרך המוציאין מיינט אז מ׳טראגט נישט אזוי, רייט?
סאו די פראבלעם איז אז לכאורה די קשיא איז געווען אז אין די זאך וואס דו זאגסט אז מענער טראגן נישט אזא חותם און פרויען טראגן נישט אזא חותם, איז דאך כולל צוויי זאכן בעצם. קודם כל, א מאן גייט נישט אזא תכשיט, ס׳איז נישט קיין מענערישע זאך, ס׳שטייט אויף די ווייבער סייד פון די געשעפט. און צווייטנס, ער טראגט נישט אזוי, נישט אזוי טראגט א מאן. א פרוי קען זאגן טראגט, אבער גראדע מעג זי טראגן ווייל ס׳איז א תכשיט, אבער א מאן טראגט נישט אזוי.
דער תירוץ איז ניין, אז טראגן טראגט מען גראדע יא אזוי. נישט יעדע מאל, אבער מ׳טראגט אזוי. פארוואס טראגט מען אזוי? נישט ווייל ער וויל עס אנטון, נאר ווייל ער וויל עס שלעפן. ווען א מאן גיבט זיין פרוי אזא טבעת צו שלעפן, לייגט זי עס נישט אין טאש, זי לייגט עס אויפ׳ן פינגער. ס׳קומט אויס אז ס׳איז א נארמאלע וועג פון טראגן, אבער ס׳איז נישט קיין נארמאלע וועג פון תכשיט.
סאו אויב ער איז א מאן, ווייל ס׳איז נישט קיין תכשיט, איז ער חייב ווייל ס׳איז א דרך הוצאה. סאו איך וואלט געזאגט אזוי, אן אינטערעסאנטע זאך. אויב האלט מען עס אין די האנט, איז זיכער איז ער חייב, אזויווי ווען מ׳טראגט אביסל טעווע, יעדע זאך וואס האט א שיעור ווען מ׳טראגט.
דא רעדט מען ווייל דאס איז אנגעטון. וואס איז אנגעטון איז אזוי: אדער איז עס א תכשיט, אדער איז עס שלא כדרכו. אויף דעם ענטפערט ער אז ס׳קען זיין א שטיקל כדרכו, אז מ׳טוט עס אן ווייל מ׳דארף עפעס ערלעדיגן, אבער נישט גענוג אז ס׳זאל ווערן א תכשיט איש אדער א תכשיט אשה. ס׳איז נישט קיין תכשיט, ער טוט עס נישט אן ווייל ער גייט דערמיט, ער טוט עס אן פונקציאנעל, ער דארף עס שלעפן צום אומן.
דו ביסט גערעכט אז סאו דא זעט מען, אקעי, דער מענטש האט טאקע… ער האט זיך געוואלט זאגן, סאו אין די קעיס פון דעם איז חייב, נישט ווייל דער מענטש פירט זיך יא צו גיין מיט א טבעת, ס׳איז מער ווייל ס׳איז נישט קיין אינו דרך המלבוש, ס׳איז א יא דרך המלבוש. אפילו דער ספעציפישער מענטש האט קיינמאל נישט געהאט די מעשה וואס מ׳האט געשיקט לתקן. אבער אויב ס׳איז דא א מנהג קאמפלעט, יעצט איז אן אנדערע שאלה, אויב היינט איז אנדערש, אויב דו וואוינסט אין א שטאט אדער אין א קולטור וואס ס׳איז יא נארמאל פאר מענער צו גיין מיט טבעות, לכאורה דארף זיין מותר, אזוי שטייט טאקע אין שולחן ערוך בשם יש מי שמתיר. שטייט נישט אזוי?
יא.
דיסקוסיע — צי טוישט זיך די הלכה ווען די מציאות טוישט זיך
סאו וויאזוי איז די שאלה, צו מ׳קוקט אויף א ספעציפישן מענטש אדער א ספעציפישע שטאט, אדער די הלכות זענען אזוי ווי געשריבן, דאס איז עס? איך וואלט געזאגט דאס איז עס, ס׳מאכט נישט קיין סענס. ס׳איז אנדערע זאכן… ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב.
ניין, אבער די וועג וויאזוי הלכה שטייט איז, אזויווי מיר האבן געהאט למשל די ענין פון כלי מלחמה, טשעקן, ס׳שטייט אין פסוק. מ׳זאגט נישט דארט אז מיר גייען פרעגן די שאלה אין די שטאט…
רייט, אבער דאס איז אויך ווייל יענץ איז א שארפע שאלה. אונז זענען נישט מחלק דערין, ס׳איז נישט קיין טויש אין די מציאות, יעדער איינער ווייסט וואס איז א כלי מלחמה, און נישט אלע ווערטער קוקן דערויף. אבער דא האט זיך געטוישט די מציאות. איך האב הנאה פון דעם איד דא פון אונטן וואס זאגט אז אין שולחן ערוך שטייט אז בימינו איז שוין נהגו איסור, ער זאגט נישט בימינו, בזמן השולחן ערוך, ווייל אין די איד׳ס געגנט גייען נישט קיין מענער מיט דעם.
אבער איך האב חושש אז ער גייט אריין אין א פלאץ וואס יעדע געגנט איז שוין מוגזם. איך וואלט געזאגט אז היינט מענער גייען יא מיט טבעות, ממילא ס׳איז זיכער נישט חייב. אויב איינער וויל זאגן אז א פרומקייט וויל ער נישט גיין, אקעי, אונז גייען סייווי נישט קיין טבעות, אבער די וואס גייען זאלן וויסן אז לכאורה מעגן זיי נאך שבת. בכלל מיין איך אז אויב ס׳איז א פלאץ רשות הרבים און מ׳איז מחמיר אויף תכשיטים, איז מען חושש אז ס׳איז נישט קיין רשות הרבים, ס׳איז א כרמלית.
הלכה ד: לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם — גזירת חכמים
קריאה והסבר הרמב״ם
א אישה, יעצט וועט מען זען… לאמיר גיין קלאר, ווייל דא וועט מען זען אז אלע לערנען די נעקסטע סיבה. אקעי, זאגט ער אזוי, לא תצא אשה, סיבה ד׳, לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם. מיר האבן געשמועסט אז א טבעת שאין עליה חותם איז א ריכטיגע תכשיט פאר א פרוי. זאל זי אבער נישט ארויסגיין מיט אזא רינגל, אפילו פשוטי תכשיטיה, אפילו ס׳איז פון אירע תכשיטים. פארוואס? לכאורה א תכשיט איז דאך אזויווי א מלבוש.
איז דא א חשש, א נייע חשש וואס די חכמים האבן געמאכט, א גזירה, שמא תרצה להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד. די פרויען, זי טוט זיך אן פאר א תכשיט זיך שיין צו מאכן, און זי גייט ארויסגיין מיט דעם אין רשות הרבים, איז דא א חשש אז ס׳גייט נישט בלייבן אויף איר פינגער די גאנצע צייט, נאר זי גייט עס אויסטון און ווייזן, און די חבר׳טע גייט עס איבערנעמען און עס באטראכטן, און דעמאלטס גייט זיין א חשש ווען זי וועט גיין די ד׳ אמות אין רשות הרבים נישט דרך מלבוש.
קשיא — צי איז דאס הוצאה דאורייתא
אבער ס׳איז דאך אבער, מ׳דארף טראכטן, ווען זי טוט אזא וועג, וועט דאס הייסן הוצאה ממש מדאורייתא? אדער איז דאס א מלאכה שאינה צריכה לגופה? ניין, ווייל זי וויל דאך נישט טראגן, זי וויל בסך הכל שפאצירן מיט איר פרענד, זי וויל ווייזן. אויב זי גייט עס ארויסנעמען פון דא צו דא, זי גייט עס אויסטון, אנהאלטן, און ס׳שטייט נישט אז זי גייט פירן צו ווייזן, זי גייט עס ברענגען צו איר חבר׳טע וואס שטייט אין די אנדערע זייט גאס, און זי ברענגט עס צו. ס׳איז געווען גאר א גרויסע הוצאה ברשות הרבים, אפילו אן שפאצירן, ס׳איז געווען גאר א גרויסע הוצאה. האסט פארשטאנען? ס׳איז א שאלה פון עקירה והנחה, בדרך הילוכה, ס׳איז נישט קיין עקירה. ס׳איז שוין טעכנישע פראבלעמען.
סיום ההלכה
אקעי, ואם יצאה בו, אויב זי איז ארויסגעגאנגען מיט א טבעת, פטורה, ווייל בעצם איז עס א תכשיט, ס׳איז נאר א גזירה פון די חכמים. אבל איש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, דהיינו אז ס׳איז א תכשיט, פאר אים איז דאס א תכשיט, ואין דרכו להראות, ס׳איז נישט זיין וועג פון ווייזן. א מאן גייט נישט ווייזן פאר מענטשן, א מאן איז אסאך מער, ער קוקט אזוי פון די זייט צו מענטשן קוקן, דאס יא, אבער ער גייט נישט ווייזן. ס׳גייט דיך אויפטון אליין באמערקן, זאגט א מאן.
מנהג כל העם שלא יצאו בטבעת כלל. אבער למעשה פירט זיך די כל העם, נישט נאר מנהג קהילות, נאר ער זעט אז די רמב״ם וויל אז מ׳זאל זיך אזוי פירן, אז מ׳זאל בכלל נישט גיין מיט א טבעת, אויך נישט א מאן. פארוואס? וואס איז די חומרא? נישט קלאר.
מגן אברהם — מנהג חסידים
די הייליגע מגן אברהם טייטשט אויף די ירושלמי, “מנהג חסידים” – “אלו יוצאי חלח וכל המקומות לאסור”, מ׳איז געוואר געווארן אויף ביידע.
רבינו תם — הנח להם שיהיו שוגגים
מ׳דארף וויסן אז די רעאליטי איז פונקט פארקערט ווי דער רמב״ם זאגט, דהיינו, אזוי ווי רבינו תם האט שוין גערעדט וועגן דעם, ס׳ווערט געברענגט דא אין די הגהות מיימוניות אין די נעקסטע הלכה, בעצם אויף די הלכה. די רעאליטי איז אז נישט נאר מענער פירן זיך למעשה צו גיין מיט א טבעת, אדער מענער מיינט מען מיט עני תכשיט וואס איז פאר מענער, ווייל ביי מענער איז נישט דא די גזירה “שמא יוציא ויראה”, אבער אפילו אונזערע פרויען פירן זיך צו גיין מיט תכשיטים בשבת. מ׳זעט נישט אז פרויען גייען נישט ארויס שבת אין דרויסן מיט זייערע תכשיטים.
און ס׳איז נישט קלאר, רבינו תם, און זיי האבן געזאגט אז מ׳זאל זיי לאזן, ווייל קודם כל וועלן זיי גארנישט פאלגן, “הנח להם שיהיו שוגגים”, און מ׳האט געפרואווט צו זוכן א תירוץ, אז אפשר ווייל היינט איז נישטא קיין רשות הרבים דאורייתא, דאס איז די זאך אז… אדער זיי זאגן אז ס׳איז זייער… ס׳שטייט נישט די חילוק, די חילוק שטייט אויף טאר נישט, ס׳שטייט נישט אז אין כרמלית מעג מען יא. אדער היינט פירט מען זיך שוין נישט אזוי שטארק צו ארויסנעמען די תכשיטים. פארשידענע אזעלכע סארט תירוצים.
די פאקט איז אז די מנהג, וואס ס׳שטייט אין די ראשונים שוין, אפילו אויף מענער, ס׳שטייט, ער ברענגט פון מגן אברהם, זעסט אז מענער זענען דא פלעצער וואס זיי גייען יא מיט טבעות און תכשיטים, על אף וואס זיי זענען מלובשים כנשים. די מנהג איז נישט להחמיר אזויווי דער רמב״ם זאגט אינגאנצן, מ׳איז אפילו מקיל זיין אפילו אויף די אופנים וואס ס׳דארף זיין אסור, דאס איז אויך די ענין פון מילה, למשל אז א מענטש האט א שיינע זייגער, צו מ׳מעג גיין דערמיט שבת.
נפקא מינה למעשה
סאו לויט וואס מיר זענען דא, דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל נישט. אבער ס׳איז דא א קליינע נקודה, א טבעת שיש עליו חותם וואלט מען ווען געקענט טראכטן אז ס׳זאל הייסן א כלי שמלאכתו לאיסור, יא? ווייל ס׳איז געמאכט צו זיגלען. אבער דו זעסט אז דאס איז נישט די ווארט, דו זעסט אז די עיקר דערפון איז א תכשיט, העפנטס טו בי אז ס׳האט אויך א פאנקשען פון א חותם, מ׳רופט עס “טבעת שיש עליו חותם”.
אבער למשל איינער האט א זייער שיינע פען, וואס ס׳איז ממש ווי א תכשיט, ס׳איז א פען, א שיינע פען, אבער ס׳איז א פען, ס׳איז א כלי שמלאכתו לאיסור לכאורה. דו זעסט אז ס׳העפנטס טו בי אז ס׳האט אויך א חותם, אבער די עיקר פאנקשען דערפון איז די תכשיט דערפון.
קען זיין, יא, אבער למשל… יא, ס׳מאכט סענס. ווייל ס׳איז נישט קיין סטעמפ, ס׳איז א טבעת. פארוואס לייגט מען נישט קיין סטעמפ?
רייט, מ׳לייגט עס אויף די פינגער, פשוט מ׳זאל האבן וואו צו שלעפן די סטעמפ. די סטעמפ קען מען לייגן אין שאנק.
ס׳איז עפעס, איך קען נישט פארשטיין. איך טראכט, פארוואס לייגט מען סתם א טבעת? ווייל מענטשן זאלן עס נישט גנב׳ענען? און אזוי ווייסטו אז ס׳איז דיין סטעמפ?
ס׳קען זיין אז די סטעמפ אליין איז א שיינע זאך. א סטעמפ איז געווען למשל די אינישעלס פון די מענטש׳ס נאמען, האט מען געמאכט א שיינע אות.
דיון אין הלכות יציאה בשבת — טבעת, מחט, און תכשיטים
המשך הדיון וועגן טבעת שיש עליה חותם
Speaker 1: יא, ס׳מאכט סענס, ווייל ס׳איז נישט קיין סטעמפ, ס׳איז א טבעת. פארוואס זאלסטו לייגן א סטעמפ… ס׳איז נישט קיין… רייט, דו לייגסט עס אויף די פינגער. דו ווילסט האבן וויאזוי צו שלעפן די סטעמפ. די סטעמפ קענסטו לייגן אין שאנק. ס׳איז עפעס… איך טראכט, פארוואס זאלסטו לייגן א טבעת אז א מענטש זאל עס נישט גנב׳ענען? אזוי ווייסטו אז ס׳איז דיין סטעמפ? ס׳קען זיין אז די סטעמפ אליין איז א שיינע זאך. די סטעמפ איז געווען למשל די אינישלס פון דעם מענטש׳ס נאמען, האט ער געמאכט א שיינע גראפיק זיין נאמען. ס׳איז א חלק פון די שיינקייט, און מען נוצט עס נאכדעם פאר חותם זיין.
Speaker 2: אז דו זאגסט אזוי, איך טראכט, אבער אויב אזוי, פארוואס אן אשה טאר נישט גיין דערמיט? דו זעסט אז ס׳איז נישט ניחא אז די אשה זאל גיין דערמיט. די אשה וואס גייט נישט מיט פונקציאנאלע זאכן, נאר מיט…
Speaker 1: מיינסט צו זאגן, אויב די חותם איז דאס וואס איז דאס מתיר פאר א מאן, מוז זיין אז די חותם איז א חשוב׳ע זאך. ממילא, זאל יא זיין א שאלה פון א כלי שמלאכתו לאיסור. אויב די סיבה פארוואס דער מאן גייט איז ווייל ס׳איז יש לו חותם, איז די חותם יא א וויכטיגע חלק דערפון. ס׳איז נישט נאר א טפל.
Speaker 2: ס׳איז זיכער וויכטיג, אבער די פשט איז… ניין, דארט זאגט מען, די סארט טבעת גייען מענער. בקיצור, עקטשולי, יא, ס׳איז א תכשיט, איך ווייס נישט. מיר דרייען זיך נישט זיכער מיט דעם. איך מיין, היינט, אויב ס׳איז דא א טבעת שיש לה חותם, איז דאס זיכער א שיינע זיגל. אה, אויב איינער האט יא א טבעת… דאס שטייט זיך נאר, נהגו לצאת בטבעת שיש לה חותם. איך ווייס נישט, אפשר אין יענע צייטן איז נאך געווען אז א מלך זיגלט. איך ווייס נישט, אבער איך קען נישט קיינעם וואס זיגלט מיט זיין פינגערל. איך האב נאך נישט געטראפן אזא איד. אפשר דא אין ירושלים אין אלטשטאט, די מענטשן וואס טוען אלע מנהגי חכמים, אפשר זיגלען זיי זאכן מיט זיגלעך. איך ווייס נישט.
דיגרעסיע: שליסל אין בעלט און טיי-קליפ
Speaker 1: אקעי. יא. די סיפא, יא. יא. נאר דאס וואס דו זאגסט אז מ׳איז מקיל היינט, דערמאן איך מיר אז ס׳איז געווען דער מנהג, עט ליעסט אמאל, ווען ס׳איז נאך נישט געווען איבעראל א שבת-לאק, די מער מאדערנע אידן האבן געהאט א שליסל, און זיי האבן עס געמאכט ווי עפעס אויף זייער נעקטיי. זיי האבן געהאט אזא שיינערע שליסל, און זיי האבן עס געלייגט אויף די נעקטיי. יא, געדענקסט אזא העטער וואס מענטשן פלעגן נוצן? ס׳איז געווען אן אפטע זאך אין אמעריקע. סאו דו זעסט אז א פאנקשאנעל זאך וואס איז א תכשיט.
Speaker 2: יא, איך מיין אז ס׳סאונדט צו מיר א היתר מפקפק אין דעם, לויט ווי דו זאגסט.
Speaker 1: יא, דער מענטש גייט שוין איינס, און ס׳ליגט אזוי אויף זיין נעק-טיי. אויף די נעק-טיי איז דא עפעס אזא שטיקל מעטאל וואס מ׳לייגט אמאל. ס׳איז עפעס אזוי… איך געדענק אז ס׳איז געווען אן אפטע זאך.
Speaker 2: יא, מענטשן נוצן עס נאך אלץ. מ׳מאכט עס און דו לייגסט אריין די בעלט, יא.
Speaker 1: אדער אין די בעלט. אבער דו זעסט אז…
Speaker 2: ניין, די בעלט אפשר איז אן אנדערע זאך, ווייל ס׳ווערט בטל. די בעלט האט דאך ממש א מלבוש. ס׳ווערט…
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין תכשיט. די בעלט איז נישט קיין תכשיט, ס׳איז א חלק פון די בעלט.
Speaker 2: איך פלעג וואוינען… וויאזוי גייט דער עולם אין וויליאמסבורג? גייען נישט, יעדער איינער האט א נומבער?
Speaker 1: דארט איז נומבערס, אבער…
Speaker 2: איך פלעג וואוינען אין קראון הייטס. דארט איז נאך אלטע צייטן, דער עולם ווייסט נאך אז מ׳קען מאכן נומבער לאקס אויף די הייזער. ס׳קאסט נאך הונדערט דאלער א שידוך געלט. סאו, מ׳פארקויפט דארטן, אפשר אין לעיקוואוד אויך, מ׳פארקויפט אזא בעלט וואס מ׳שטעקט אריין די קי, און די קי ווערט אזוי ווי א חלק פון די…
Speaker 1: ס׳מאכט צו די בעלט.
Speaker 2: ס׳מאכט צו די בעלט, און מיט דעם גייט דער עולם שבת. ס׳זעט מיר אויך אויס אזא העטער, אזוי ווי… אויב ס׳איז טאקע רשות הרבים דאורייתא, ווייס איך נישט ווי א גוטע היתר דאס איז.
Speaker 1: ניין, אבער אזויפיל דא קענסטו יא זען אז א טבעת שאין עליו חותם, זאג איך נישט אז ס׳איז א חותם, און ממילא הייסט עס נישט קיין תכשיט, ווייל די טבעת דערפון איז א תכשיט. ס׳האט אויך א פאנקשאנעליטי, סאו ס׳איז ענליך צו יענעם מנהג.
Speaker 2: ניין, דאס איז אנדערש. יענץ איז… די מענטשן וואס מאכן יענץ, זיי מאכן טאקע אז ס׳זאל זיין פאנקשאנעל, אז ס׳זאל נישט ארבעטן. ער זאגט נישט, “איך האב א שיינע שליסל, ס׳ליגט דא.” יענץ וואלט געווען די היתר פון די טבעת שאין עליו חותם. ער וויל א גרעסערע היתר, ער וויל אפשר א היתר אזוי ווי… מ׳זאל נישט דארפן ארויפפאלן אויף די היתר פון די שליסל.
Speaker 1: און ער טראגט עס נישט בעצם אלס תכשיט, ער טראגט עס בעצם ווייל ער וויל האבן די שליסל.
Speaker 2: נישט אין די בעלט. אין די פאל פון די בעלט, וויל ער האבן די בעלט פאר א סתם זאך, ווייל ער גייט א בעלט. אבער למשל, אין די פאל ווען ער וואלט נישט געלייגט די שטיקל מעטאל אויף די באו-טיי, ער טוט עס ווייל…
Speaker 1: אקעי, אבער אויב ס׳איז א תכשיט, אפשר מעג מען טראגן די תכשיט. אזוי ווי ער מעג גיין מיט די קליפ אויף די באו-טיי לכתחילה, איז דאך א חילוק. סאו, ביי די יודען גייט מען אזא קליפ פאר שבת גייט מען שליסל. זייער גוט.
הלכה ה׳ — מחט נקובה ומחט שאינה נקובה
Speaker 2: אקעי, סעיף ה׳. ענליך צו די מעשה מיט די טבעת שיש עליו חותם איז דא נאך עפעס. איז דא א מחט, א נאדל. ס׳איז דא א נאדל וואס האט א לאך, א נקיבה, וואו דארטן לייגט מען אריין די פאדעם, איז אויך תקלה, עפעס וואס מ׳נוצט צו נייען. אבער וואס ס׳שטייט דא איז פארקערט. אקעי, לאמיר זען. אשה שהוציאה במחט נקיבה, א פרוי וואס גייט ארויס מיט א מחט, אבער ס׳איז א מחט נקיבה, איז חייבת, ווייל ס׳הייסט נישט קיין תכשיט פאר א פרוי, אבל איש פטור. דער מאן איז יא פטור. אבער ס׳איז וואס איז די דרך, יא? רייט. ואיש שהוציא במחט שאינה נקיבה חייב, ואשה פטורה, פונקט פארקערט, נשים ותכשיטיהן. זעט אויס די שיינקייט פון א פרוי איז אז זי דארף גארנישט טון, און דער מאן איז זיין תכשיט איז זיין אן עובד ה׳, אן ערליכער. מחט נקיבה, אשה שהוציאה במחט… אה, אשה במחט נקיבה איז חייבת, און דער איש פטור. ס׳הייסט פאר אן איש הייסט עס נישט ווי געטראגן א משא. נישט פארקערט, אזויווי די טבעת. ווייל מענער גייען נישט מיט דעם, נישט ווייל ס׳איז א תכשיט.
ביאור הדין
Speaker 1: ס׳איז דא צוויי… לאמיר קודם מסביר זיין, ס׳איז דא צוויי סארט מחט. ס׳איז דא א “פאנקשאנעל” מחט מיט א לאך, וואס ווי דו זאגסט, מ׳נוצט דאס אויף צו נייען. ס׳איז דא א מחט אן א לאך, וואס איז סתם א “פין”, א שיינע “פין” וואס מ׳גייט. אקעי?
יעצט, דא איז אבער פארקערט. נישט אז מענער נוצן דעם מחט מיט א לאך, פרויען נוצן עס, פרויען נייען דערמיט. ממילא איז ביי זיי די דרך מוציא צו זיין אזא סארט מחט אריינגעשטעקט ערגעץ וואו, “וואטעווער”. ממילא אויב זי גייט דערמיט איז זי חייב, ווייל ס׳איז נישט קיין תכשיט און ס׳איז יא די דרך.
אן איש וואס ער גייט מיט דעם, אויך נישט קיין תכשיט, אבער ס׳איז נישט קיין דרך פון דעם מענטש צו גיין מיט אזא מחט, ווייל ער זאגט ס׳איז א גנאי פאר א מענטש, מ׳זאל גיין מיט דעם, ס׳איז א שניידער. א מענטש וויל נישט אז מ׳זאל מיינען אז ער איז א שניידער. חוץ אויב ער איז א שניידער, פארשטייט זיך. א שניידער אליין קען זיין אז ער איז יא חייב, אבער דער נארמאלער מענטש איז נישט חייב. פארוואס? ווייל ס׳איז נישט קיין דרך המוציא.
א פרוי איז פארקערט, ווייל ס׳הייסט נישט קיין תכשיט, וועגן דעם איז זי פטור. ס׳איז נישט מוציא, ס׳איז נישט קיין תכשיט, אבער ס׳איז אויך נישט קיין דרך הוצאה. אבער די פרוי, הואיל און ס׳איז דא עפעס וואס זי… וואס ס׳איז דא פאר איר א חפץ וואס זי טראגט נישט קיין תכשיט, איז ער חייב. פארוואס איז ער חייב? ווייל א מחט שאין לה נקב איז א תכשיט.
אן איש, אבער מיט א מחט שאין לה נקב, א מאן גייט ארויס מיט א שיינע פען, פאר אים הייסט עס נישט קיין תכשיט, איז ער חייב. ואשה פטורה במחט שאין לה נקב, ווייל א מחט שאין לה נקב איז א תכשיט, און אשה יוצאה בתכשיטיה, וואס א פען, ואינה אסורה, ס׳איז נישט אסור, אלא אזוי ווי אנדערע תכשיטים, גזירה שמא תטלה ותראה לחברתה, איז עס אסור לכתחילה, אבער ס׳איז נישט קיין הוצאה, איסור גמור.
דער כלל פון דעם רמב״ם
Speaker 1: זה הכלל, זאגט דער רמב״ם אזוי, זה הכלל, כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבושו, ס׳איז נישט קיין תכשיט און ס׳איז נישט קיין דרך מלבוש, און ס׳איז נישט וסת למוציאו, כדרך שמוציאין אותו הדבר, ס׳איז ארויסגעטראגן אזוי ווי מ׳טראגט יענעם דבר, למשל, אויף די הענט ארויפגעלייגט, אדער בכל אופן, אפילו אויב ס׳איז האלב וועגס אנגעטון, ער מיינט צו זאגן באופן שמוציאין אותו הדבר, איז חייב.
וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, ס׳איז יא א תכשיט, והוא רפוי, איז דא יעצט דא א כלל, אויב איז עס שוואך, ואפשר שיפול מהרה, יבוא להביאו, דער רמב״ם זאגט דא א נייע גזירה, אז עפעס וואס איז שוואך, וואס מיר האבן שוין געהאט וועגן רפוי, עפעס וואס איז שוואך און ס׳קען גרינג פאלן, איז דא א נייע חשש אז ער גייט עס טראגן ברשות הרבים ווען ס׳גייט אראפפאלן, ס׳גייט מער נישט האלטן אויף די וועש.
און פאר אן אשה איז דא אן אנדערע סיבה פארוואס זי זאל נישט ווערן מיטראגן צו ווייזן, וכן אשה שיוצאה בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן, וואס דער סדר אז די תכשיטים טוט מען אויס להראותן לחברותיה, הרי אלו פטורין, זיי זענען אסור לכתחילה אלס חשש הוצאה, אבער ס׳איז פטור.
און ווען מעג מען לכתחילה? דבר שהוא תכשיט, והוא אינו נופל ואינו דרך להראותו, ס׳האט נישט די חסרונות אז מ׳גייט עס טראגן ברשות הרבים אדער צו ווייזן אדער ווייל ס׳פאלט אראפ, הרי זה מותר לצאת בו לכתחילה.
לפיכך — עצדה (ברעסלעט)
Speaker 1: לפיכך, עצדה, א ברעסלעט, שמניחין בזרוע או בשוק, א ברעסלעט וואס מ׳לייגט אויף די הענט אדער אויף די פיס — היינטיגע צייטן פירט מען זיך נישט שטארק אויף די פיס — יוצאין בה בשבת, ובלבד שתהיה דבוקה לבשרה ולא תישמט, ס׳זאל זיין פירם, ס׳זאל גוט ליגן אויף די, ס׳זאל נישט זיין א ברעסלעט וואס קען ארויספאלן.
דער חיים קארק, הערט ס׳איבער אזוי, אזא זאך איז נישט דער מנהג אראפצונעמען. ס׳איז נישט עפעס וואס מ׳טוט אויס גרינג. סיי ס׳איז נישט דערמיט געגאנגען, סיי ס׳איז שווער, ס׳וועט נישט אראפפאלן, מ׳וויל נישט זיין דיך שיין שעה מיט היפאד.
הלכה ו׳ — חוטי צמר, חוטי פשתן, רצועות
Speaker 1: ווייטער, זאגט די אלעך מלבושים, אסאך פון די גמרות בעיסיקלי פון זאכן וואס נאך אזעלכע ערדליכל זייערעס, אדער בעיסיקלי וואס איז, וואס איז אינע פון די צוויי אדער דריי קדיגעווערס וואס מ׳העצט געלערנט, יא? יא, איז אזוי, לא תצא אשה, מע רעדט אויף פון אזא סארט שייטל, אזא פרוי וואס לייגט אויף די האר לייגט זי ארויף שטיקלעך סחורה אדער האר, איז אזוי, לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן, מיט מיט פעדערמער וואס ער לייגט ארויף אויף די האר, או ברצועות, רצועות מיינערליך געווענליך איז פון לעדער, שטיקלעך לעדער, עקשורים לאלע ראש, פארוואס די אלע זאכן איז, א גם וואס איז אפשר דרך מלבוש, אדער איז א תכשיט וואס מען וואלט ווען געמעגט אלץ תכשיט, אבער אויף דעם איז אויך דא א חשש, דאס איז עפעס נישט וואס מען טוט אויסצוווייזן פאר אבער די איז אן אנדערע סיבה פארוואס עס איז אסור עס צו גיין, ווייל ס׳מאכט זיך אמאל אז מען טוט עס אויס, וואלי היות ומען לייגט עס אויף די האר, איז אויב האט מען א תווילת מצוה דארט מען זיך מאכן זיכער אז מען האט נישט קיין חציצה, דארט מען אויסטון די זאכן וואס איז צוגעטשעפעט צו די האר, איז שם בתכל לצות און בשעת תווילה האט מען מורא אז ער גייט עס אויסטוהן בשעת תווילה, ווי תבורים בשעת הרב ווער גייט עס ארום בשעת הרב.
קשיא: ווי אפט קומט אויס אזא מעשה?
Speaker 2: דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווי די אנדערע זאכן זענע זאכן וואס מאכט זיך, ווי אפט מאכט זיך א תווילה יעדע חודש, אז ס׳זאל זיין פונקט פרייטאס צונאכטס, און און וועג נעמט מען עס אייביגע עשר? עס איז א ביסל אינטערעסאנט. סטש, מען טוט עס קיינמאל נישט אויס, נאר בשעת תווילה. בשעת תווילה איז מיט די חיבות דער באר. וואס איז די באר, אייל ער איז דאך… און מען לעבן די מקוה. לעבן די מקוה איז עפעס פארשפארט און עפעס א פלאץ. און מ׳האט דאך פון א נארמאלע שטאט, ווי די מקוה ז׳עגץ אינמיטן מארק. די מקוה ז׳לער נאר?
Speaker 1: אקעי, אקעי, וואס איז… חוץ פון דעם א טווילה אז דארף מען זיך טוב׳ן די חסידה, אויב מען טאטשט עפעס א טאמיל׳דיגע זאך וועלכער טוב׳ן מען נישט פארקענען. אבער, ס׳איז א מיינט למשל אז א מיידל וואס גייט נישט קיינמאל אין מקוה, אדער א פרוי וואס איז שוין א מיסלעקיג און זיי קען נישט גיין אין מקוה? ס׳איז נישט לייכט אזא זאך, ווייל ס׳איז זייער א unique, ווי אפט קומט אויס… אקעי, אבער ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע גזירה. ווייל מיר זענען נישט היינט happy מיט reality, די חכמים האבן נישט געהאט א בעסערע reality פאר אונז, מיר זענען נישט היינט אונזערע reality, סאו
הלכות תכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת (המשך)
המשך דיון: הגזירה על טראגן אויפ׳ן וועג צו מקוה
Speaker 1: וואס הייסט למשל אז א מיידל וואס גייט נישט קיינמאל אין מקוה, אדער א פרוי וואס איז שוין מסולקת דמים גייט נישט קיינמאל אין מקוה?
Speaker 2: וואס דו ווילסט. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳איז זייער א unique. ווי אפט קומט אויס… אקעי. ס׳איז אן אינטערעסאנטע גזירה.
אלעס איז מיין איך זענען happy מיט די reality. די חכמים האבן נישט געהאט א בעסערע reality פון אונז. דאס איז געווען אונזער reality. סאו יעדע זאך קענסטו פרעגן צו ישראל.
טוב, זאגסטו, נישט ווייל ס׳איז עפעס וואס מ׳טוט אמאל אויס. שמא תאכלנו זה לא משנה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. ס׳מאכט זיך כסדר. מ׳מאכט כסדר אזעלכע זאכן. יעדע וואך, לאמיר זאגן אזוי, יעדע וואך גייען פינף הונדערט פרויען אין מקוה אין דעם שטעטל וואו דער רב האט געזאגט די גזירה. אקעי? סאו זאגסטו, נישט יעדע פרוי, וואס איז די זאך? אבער די פינף הונדערט פרויען גייען… דו מאכסט א מורא׳דיגע הנחה אז די מקוה איז אונזער רשות הרבים, און די בעל שם טוב האט געזאגט אז מ׳מאכט שוין א באר אין רשות הרבים.
ניין, די מקוה איז נישט… קודם כל, לאמיר זען וואס דא שטייט. ס׳וועט נאר דעם בלייבן מיט עפעס אין די הענט פאר דעם אדער נאך דעם. קודם כל, לאמיר זען וואס דא שטייט. ס׳שטייט נישט אז זי גייט עס אין די מקוה. זי גייט אין מקוה. ס׳איז אויפ׳ן וועג צו די מקוה. אמת, טוסטו דאס. דו זאגסט אז זי איז אין די בארד, רייט? זי גייט, און מ׳טאר נישט אויסטון, מ׳טוט נישט אן… אויפ׳ן וועג אהין אדער אויפ׳ן וועג צוריק. איך פארשטיי די זאך. זי טראגט עס מיט אויפ׳ן וועג צו די מקוה אדער נאך די מקוה.
ס׳איז א רשות הרבים. די מקוה איז אין א רשות הרבים. אקעי, ס׳איז אן אינטערעסאנטע… ס׳איז א ווייטערע גזירה. דו ביסט נישט געווען דארט. דו האלטסט אין איין זיין ברוגז ווייל דו וואוינסט דא אין א שיינע געגנט אין לעיקוואוד, און די life איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי די life אין די ערד. דער רב האט געוואוינט העכער די מקוה, ער האט געזען. ער האט געזאגט, “ווייסטו וואס? מ׳גייט נישט שבת די זאכן.” דאס איז די מעשה שהיה. דו קענסט זען אלע אזעלכע סארט גזירות. דו קענסט זיך פארשטעלן אז ס׳איז געשען, דו קענסט זאגן אז ס׳איז סתם געווען, מ׳האט געטראכט אז ס׳גייט געשען. אבער דאס איז די reality. דו זאגסט אז דו זעסט נישט די reality. אפשר אמת, אפשר היינט איז די reality אנדערש. איך זאג נאר וואס די הלכה רעדט וועגן.
אונז טיילן זיך, יא. דא שטייט א חידוש, אז די גזירה פון אפשר גייסטו עס אויסטון איז נישט נאר עפעס וואס מאכט זיך לאמיר זאגן אין פראצענט, יא? לאמיר זאגן שמא תתיר חברי סעודה, מאכט זיך צווישן טויזנט מענטשן מאכט זיך עס צען מאל. דאס צווישן טויזנט מענטשן מאכט זיך עס איין מאל. לאמיר זאגן אפילו עס מאכט זיך צען מאל. יעדע פרוי גייט אין מקוה? איך ווייס, די איידיעס פון וואס איז מציאות איז נישט די זעלבע איידיעס פון דער רב וואס האט געמאכט די רבנות. איך בין אויך זייער גוט מיט דעם רב, איך אטאקיר אים נישט חס ושלום, און אונז האבן זייער גוטע געפילן. דער רב האט סייווי נישט לאנג געשריבן.
הלכה ז: ציץ, לחיים של זהב, עטרה, כבלים
אקעי, ווייטער. ולא בציץ שמניחתו בין עיניו, אזא סארט דזשולערי וואס מ׳לייגט ענליך צו א ציץ בין עיניו. איך מיין אין די תימנ׳ע קולטור, א תימנ׳ע כלה טוט אן אזעלכע דזשולערי אויף די שטערן. איז עס אזא סארט דזשולערי וואס מ׳לייגט ביי די אויגן, יא? ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, פון די ציץ הענגט אראפ אויף די פנים גאלדענע שטיקלעך וואס זאל לאנדן אויף די… פון די ציץ, זיין ציץ איז א שם דבר פאר א דזשולערי וואס מ׳לייגט אויף די שטערן, אזויווי די ציץ פון א כהן גדול, און פון דעם הענגט אראפ שטיקלעך גאלד אויף די באקן פון די פרוי. וואס מנשה אייזנפירער זאגט דא, אויב די לחיים של זהב זענען נישט גוט צוזאמגענייט, טאר מען נישט. ולא… אבער איך פארשטיי נישט, די לחיים של זהב, אפילו צו יאד פירן, איז די ציץ אבער טאר מען דאך נישט גיין. לאמיר זאגן אז עס איז אינקלודעד.
ולא בעטרה של זהב שמניחתו בראשה, א גאלדענע קרוין. איך מיין אין די משנה זאגט עס ירושלים של זהב, אדער עיר של זהב, יא, א קרוין של זהב שמניחתו בראשה. ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה, מ׳פלעגט לייגן אזעלכע הענדקאפס אויף די פיס כדי מ׳זאל וואקן שטייט, אן אינטערעסאנטע זאך. כל אלו אסורים לצאת בהן, ווייל זיי זענען טאקע א תכשיט, אבער שמא יפלו, מ׳האט מורא אז ס׳וועט פאלן, ותביאם בידה, זי וועט עס ברענגען מיט די הענט.
חידוש: דער חילוק צווישן שמא תתיר און שמא יפול
איי גוט. ווייטער. נאך א סארט תכשיטים. ביי די זאכן איז כולי, קען זיין אז ס׳איז אויך דא שמא תתיר, אבער ס׳איז זיכער אפילו דא מער שמא יפול. איך ווייס נישט אויף וואס די חלק זאכן שטייט דא, די חלק זאכן שטייט דא. דאס וועלן מיר דארפן קוקן אין די גמרא צו פארשטיין די חילוק. ס׳איז דאך דא זאכן וואס מ׳טוט נישט אויס, ווייל ס׳ליגט ממש אויף איר פנים. עפעס וואס איז אויף א פינגער, מ׳ביינקט מיר נישט גייט זי אויסטון. דאס ליגט אויף די פנים, מ׳האט נישט מורא אז זי גייט עס אויסטון צו ווייזן, מ׳האט נאר מורא אז ס׳קען אראפפאלן. אקעי, מ׳וועט דארפן קוקן. ס׳איז דא זאכן וואס זענען שינויים, איז מסכים, אקעי. מ׳וועט דארפן צוגיין צו א שאלה.
הלכה ז (המשך): קטלא, נזמי האף, צלוחית של פלייטון, כוחלת
ווייטער, ולא תצא אשה בקטלא שבעל צוארה, מיט א סארט קייטל, ווארט קייטל, קטלא איז קייטל. ולא בנזמי האף, נישט מיט קיין נאז רינגלעך. ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, אויך נישט מיט א קליינע באטל פון פערפיום וואס שמעקט גוט, וואס איז קבועה על זרועה, דאס הייסט אז מ׳בינדט עס ארויף אויף די האנט. ולא בכיס אגוד או קטן או עגול שמניחין בו שמן הטוב והוא נקרא כוחלת, דאס איז אן אנדערע סארט וועג פון טראגן פערפיום. ס׳איז דא א באטל, און ס׳איז דא אויף א קליינע לעדערנע כיס וואס מ׳לייגט אויף דעם שמן הטוב.
קושיא: פארוואס קיין שיעור הוצאה?
א מינוט, די שמן הטוב האבן מיר דאך נעכטן געלערנט האט א שיעור הוצאה, א קליין ביסל שמן. מ׳רעדט דא אפילו די כיס אן די שמן? ניין, דא רעדט מען נישט פון די שיעור הוצאה, דאס איז דאך אן איסור מדרבנן. ס׳וואלט געווען מותר ווייל ס׳איז א תכשיט, אפילו די שמן מעגן ווייל ס׳איז א תכשיט. ניין, די שמן ווערט בטל צו די תכשיט, ס׳איז א תכשיט ווייל ס׳איז געמאכט ס׳זאל שמעקן אדער וואטעווער.
הלכה ז (המשך): פאה נכרית, גויל, שן
ולא בפאה של שער שמנחתה על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה. ס׳איז געווען אמאל אזא אינווענשאן אז מ׳נעמט האר פון אן אנדערע פרוי און מ׳מאכט עס שיין, און מ׳טוט עס אן אויף די קאפ כדי, אונטער דעם האט מען אייגענע האר, אבער ס׳זאל אויסקוקן ווי זי האט אסאך האר, יא. ולא בגויל של צמר שמכבשת אותו סביב לפניה, און נישט מיט עפעס אזא, וואס טייטשט די ווארט גויל? ס׳איז דא א טייטש פאר דעם? א רצועה. א שטיקל, יא, א רצועה, א שטיקל צמר וואס זי לייגט ארום. שאלה אדער וואס? ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, א פאלשע ציין וואס מ׳לייגט אריין אויפ׳ן פלאץ פון אן עכטע ציין. מ׳זעט אויך באופן, נישט אזוי ווי היינט וואס מ׳איז מקבע די ציין. מ׳רעדט פון עפעס וואס מ׳קען אריינלייגן און ארויסנעמען. ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשניה, זי האט א ציין נעבעך וואס איז געווארן שווארץ אדער ס׳איז געווארן רויט, און אויף דעם דעקט זי עס צו מיט א גאלדענע קראון, טאר מען אויך נישט. אבל, שן של כסף איז יא מותר, לפי שאינו ניכר. שן של כסף איז בטל, אז מ׳זעט עס נישט אזוי אביעס אין די מויל.
די אלע, כל אלו אסור לצאת בהן, פארוואס? שמא תתלוש ותראה לחברותיה, עפעס וואס זי קען יא אפשר אראפנעמען און ווייזן פאר אירע חברות.
חידוש גדול: די פאה נכרית איז נישט אונזערע שייטלעך
די אינטערעסאנטע זאך וואס ער זאגט, די מאדנע זאך, וואס מ׳לייגט עפעס אנדערע מענטש׳ס האר, אז ס׳זאל אויסזען בעלת שער, וואס מ׳רופט אויף אידיש א פאה נכרית אדער א שייטל. און פון דא איז געווען זייער א פעימעס תשובה, פון דא זעט מען אז מ׳מעג גיין א שייטל. פארקערט, ער זאגט אז מ׳זעט נישט, און דער בעל התשובה זאגט אז מ׳זעט יא.
אבער איך פארשטיי, איך, נישט נאר איך, די אנדערע צדיקים פאר מיר האבן פארשטאנען וואס קומט פאר. איך פרעג זייער, דא זעט מען קלאר אז די שייטל וואס מ׳רעדט זעט מען נישט. ס׳איז נישט אזוי ווי אונזערע שייטלעך וואס מ׳זעט אויפ׳ן קאפ, דארפסט עס אויסטון כדי דיינע חברות זאלן זען, העלא, איך גיי א שייטל. מ׳רעדט פון עפעס א זאך וואס מ׳לייגט אונטער די וואטעווער טיכל וואטעווער א פרוי גייט. נאר, א טיכל גייט מען דאך אויפ׳ן האר, נישט אזוי ווי אונז, איך מיין די אונגארישע פרויען וואס שניידן זיך אפ די האר. מ׳גייט דאך א טיכל אויפ׳ן האר. סאו ווען מ׳גייט א טיכל קען מען אויך זען וויפיל האר מ׳האט. ס׳איז נישט פשט אז מ׳גייט א טיכל, איז כולי עלמא האט נישט קיין האר. אז א טיכל ווייזט אויך די האר. סאו איינער וואס האט נישט גענוג האר, האט זי אונטערגעלייגט אונטער די טיכל פעיק האר. און יענע שיינע שטיקל פעיק האר קען זי ארויסנעמען פון די טיכל און ווייזן. ווייל אויב נישט מאכט עס שוין נישט קיין סענס, וואס, זי גייט עס אויסטון און זי גייט גיין אן א שייטל אין רשות הרבים? ס׳קען דאך נישט זיין. אבער זי האט דאך אונטער דעם האר, זי האט נישט קיין פראבלעם עס אויסצוטון. און רשות הרבים רעדט מען דאך דא.
קעגן דעם ארגומענט אז שייטל איז מותר ווייל מ׳פירט זיך נישט עס אויסצוטון
און די זעלבע רבנים וואס זאגן אז פון דא זעט מען אז מ׳מעג גיין א שייטל, זאגן נאך אז מ׳מעג עס גיין שבת, אמת, ווייל מ׳פירט זיך נישט עס אויסצוטון. פארשטייסט ווי די קראפט שוין… לאמיר נישט אריינגיין אין דעם, ווייל איך בין א צאנז׳ער אייניקל און מ׳איז מחמיר אויף שייטלעך, אבער גראדע פון דא זעט אויס ווי… מ׳זעט נישט אז ס׳איז א מנהג. איך זע נישט וויאזוי ס׳איז א מנהג, און איך פארשטיי דעם חשבון אז ס׳איז אן איסור פון הלכות שבת, ס׳איז נישט קיין איסור פון הלכות צניעות.
אמת, אבער צו זאגן אז זי קען נישט זיין אז זי זאל עס אויסטון וועגן צניעות איז נאך ווייטער די שאלה צו מ׳נוצט אזא מין ארגומענט דא. די אלע זאכן זענען נישט קיין ענין פון צניעות, מ׳האט נישט געזאגט אז ס׳איז א פראבלעם פון צניעות. ס׳איז נישט קיין ענין פון צניעות אז א פרוי זאל שטיין אין גאס און זיך אויסטון אירע תכשיטים, ס׳איז נישט קיין פראבלעם פון צניעות.
פיין, די שאלה איז צו מ׳האט געמיינט עפעס א קייטל וואס איז… איך האב געזאגט, די זאכן וואס איז מער ווי א תכשיט, ס׳איז עפעס וואס זי טוט אן. דאך, ס׳איז געשטאנען מפורש אז צדודו, דער רמב״ם האט עס נישט געזאגט קלאר, אבער מ׳זעט די מפרשים האבן געטייטשט אז צדודו, וואס מ׳האט געזאגט אז א שוקא, די ריזן פארוואס מ׳טוט עס נישט אויס איז ווייל כדי עס אויסצוטון דארף מען זיך אויפדעקן, סאו מ׳גייט עס נישט אויסטון, און ס׳ליגט פון אונטן די קליידער, ס׳איז געמאכט פאר איר אליינס. אבער מ׳זעט יא אז ס׳איז דא זאכן וואס פאלט נישט אין די דרך פון משום צניעות. איך זע נישט וויאזוי ס׳קען זיין דעת בעל הבית, ס׳קען נישט זיין אזא מין חוקה אז א שייטל איז א וועג פון צניעות, דעתי נוטה פשוט אז נישט. ס׳מיינט נישט אז מיין ווייב גייט נישט קיין שייטל, איך זאג נאר וואס די הלכה איז. נישט יעדע זאך וואס אונז זאגן פאלגן די ווייבער, פארשטייסט? ס׳איז ווי דער רב האט אמאל געזאגט, זיי זאגן אז ס׳איז נישט קיין תכשיטים. עניוועיס, יא, זייער גוט.
הלכה ח: כלל — אסור אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אלעס וואס די חכמים האבן גע׳אסר׳ט ארויסצוגיין לרשות הרבים, איז דער איסור נישט נאר רשות הרבים, נאר דער איסור גייט אויך אויף זאכן וואס נאר מדרבנן טאר מען נישט דארטן טראגן. אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, מ׳טאר זיכער נישט אין א כרמלית, אבער אפילו נישט אין א חצר וואס האט נישט קיין עירוב, וואס איז נאך ווייניגער חמור. חוץ מכבלי פאה של שער, די צוויי זאכן וואס מ׳האט אויסגערעכנט, די ארום די פנים כבול של צמר אדער די פאה של שער, די פאה נכרית, שמותר לצאת בהן לחצר, מעג מען יא ארויסגיין מיט דעם לחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה. די ביידע זאכן זעט אויס ס׳איז וויכטיגער ווי אנדערע תכשיטים, ס׳מאכט איר אויסקוקן גוט, מער אזוי בעיסיק מענטשלעך, כדי שלא תתגנה על בעלה האט מען מתיר געווען צו גיין אין א חצר. אפילו א חצר וואס האט שוין איינער מער ערלויבט.
זייער גוט.
ראיה: פאה נכרית איז אונטער דעם טיכל
סאו זעסטו יא אז ס׳איז נישט עפעס אונטער די טיכל וואס ס׳זאל אויסקוקן אז זי האט מער האר, ווייל דו זעסט אז אן דעם איז עס גנאי לבעלה.
זייער גוט, ווייל א פרוי אן האר זעט אויס משונה׳דיג אייקלדיג. יא, אבער דו זאגסט אז זי האט עניוועי א טיכל.
יעדע מאל מ׳גייט מיט א טיכל זעט מען צו מ׳גייט אדער נישט. א טיכל איז נישט קיין זאך וואס באהאלט צו די פרוי האט האר. דו ביסט צוגעוואוינט צו פרויען וואס גייען שפיצל אז זיי האבן נישט קיין האר אונטער דעם, ס׳איז נישט קיין ראיה.
הלכות שבת: תכשיטין ודברים שיוצאין בהן
צלוחית של פלייטון
Speaker 1: והיוצא בצלוחית של פלייטון אין בה ממש כלל. אויב גייט מען מיט א ליידיגע באטל פון פארפום, איז עס נישט קיין תכשיט מער. ס׳איז א סתם געטראגענע באטל. ס׳איז א חוב פון די באטל. אינטערעסאנט.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: יא.
חוטי שער (שייטלען / פאה נכרית)
Speaker 1: גייען מיר ווייטער. זאגט די גמרא ווייטער, “יוצאה אשה בחוטי שער בין שלה בין של חברתה”. פריער האבן מיר געלערנט וועגן חוטין פון צמר, פשתן, אבער חוטי שער וואס מען בינדט ארויף אויף די קאפ, מעג מען יא גיין. וואס איז דאס? אויך עפעס א סארט פאה נכרית אזא, יא? אבער ס׳איז חוטין פון פאה נכרית.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: פרעג איך דיר, איז דאס א ראיה אז די חוטי שער מעג מען גיין אן צו דעקן? א חתונה געהאטע פרוי? ווייל ס׳שטייט דאך אז “יוצאה בחוטי שער”.
Speaker 2: אקעי, אונז לערנען דא הלכות שבת, לאמיר זען.
הטעם: אין בהן משום חציצה
Speaker 1: “מאי טעמא? אין בהן משום חציצה”. די פריערדיגע, די סיבה פארוואס מ׳האט געזאגט מ׳טאר נישט גיין מיט חוטין, איז ווייל מ׳דארף עס אויסטון פאר מ׳גייט אין מקוה, איז דא א חשש צו טראגן. אבער די חוטי שער איז נישט חוצץ. דו זעסט אז די וועג וויאזוי מ׳בינדט עס ארויף אויף די אנדערע שער, פאר סאם ריזען איז עס נישט קיין חציצה. ס׳לאזט דאך דורך וואסער. די וואסער גייט דורך. אויב איינער חוצץ אים, ממילא איינער חוצץ אים גייט ער עס נישט אויסטון ממילא לא אתי… עד שנגזור אנו גזירה שמא תוציאנו בשבת.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: האלט אונז נישט אויס.
בין שלה בין של חברתה או של בהמה
Speaker 1: זאגט די גמרא, “בחוטי שער, בין שלה בין של חברתה”, סיי ס׳איז איר אייגענע האר וואס מ׳האט אפגעשניטן און ארויפגעלייגט, אדער של חברתה או של בהמה. ס׳איז אדער א צווייטע פרוי אדער פון א בהמה, יא. נישט קיין חילוק וועלכע סארט חוטין.
חילוק צווישן זקנה און ילדה
Speaker 1: זאגט די גמרא, אבער אויב איז עס א שיינע שייטל, די חוטי שער איז זייער שיין און ס׳מאכט איר אויסקוקן יונג, זקנה, אן אלטע פרוי, האט באקומען עפעס שיינע נייע יונגע האר. דאס טוט זי נישט, ווייל דאס איז שבח לה, דאס מאכט איר אויסקוקן, ס׳איז ווי משביח, ס׳ברענגט ארויף איר וועליו, איז יא עפעס וואס זי איז פראוד, ושמא תראה לחברתה. זי וועט יא וועלן, “זעסט, האסט געזען וואספארא שיינע נייע שייטל פון מחנה גנדל?”
אבער ילדה יוצאת בחוטי הזקנה, אבער א יונגע פרוי, דאס איז נישט, ס׳מאכט איר נישט שענער אויסקוקן מיט די אלטע פרוי׳ס שערות, ממילא מעג זי. ממילא מעג זי, יא. ביי אים זאגט ער נישט אז ס׳איז א שוואכע רבינו מאיר. זיכער נישט, ס׳איז עפעס א הילף, עפעס א ריזן גוטס, אבער ס׳איז נישט אזוי שיין אז זי זאל עס ווייזן פאר די חבר׳טעס.
כל שהיא ארוג
Speaker 1: בכל שהיא ארוג יוצאה בו על ראשה. יעדע זאך וואס איז ארוג, וואס איז גענייט, מעג זי גיין אויפ׳ן קאפ, ווייל לכאורה ווייטער וועגן ס׳איז נישט חוצץ. ארוג מיינט אז ס׳איז א זאך וואס איז לעכערדיג, ס׳איז נרר, ממילא ס׳איז א לעכערדיגע זאך און ס׳איז נישטא קיין חציצה, מעג זי ארויסגיין דערמיט. און ס׳איז אויך נישטא די חשש אז זי גייט עס ווייזן אדער עפעס, יא.
חוטין שבצוארה
Speaker 1: שמאלטער, נאך הלכות פון וואס מעגן, וועלכע דזשולערי מעגן. ווייטער, יוצאת אשה בחוטין שבצוארה. א פרוי מעג ארויסגיין מיט חוטין וואס מען לייגט אויף די האלדז, ובלבד שלא תהא עונבתן כעניבת עצמה בהן, ווייל זי לייגט עס נישט טייט, זי לייגט עס לויז, ממילא איז עס אינו חוצץ און זי גייט עס נישט אויסטון פאר די מקוה. ומותרות, אבער אויב איז עס יא געפארבט און ס׳איז שיינע חוטין, איז אסורין שמא תראה לחברתה. די זעלבע זאך.
כליל של זהב
Speaker 1: יוצאת אשה בכליל של זהב בראשה. מיר האבן געלערנט פריער וועגן עטרה של זהב, איז דא עפעס אנדערש וואס הייסט א כליל של זהב. “כליל תפארת בראשה נתת לה”, ס׳איז נאך א שענערע, ס׳איז שענער ווי אן עטרה. איך ווייס נישט קלאר וואס איז די חילוק.
Speaker 2: אקעי.
דעת הרמב״ם: כליל — נאר פאר אשה חשובה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אז כליל של זהב איז מער חשוב, שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה, שאין דרכה להחליף ולהראות. די כליל של זהב טראגן נאר די חשוב׳ע רעבעצינס גייען עס, ס׳איז מער אזא קאלפיק, איך ווייס נישט, און אזא אשה חשובה גייט עס נישט אויסטון און ווייזן.
נישט קלאר, וואס איז די חילוק פון דעם און די עטרה של זהב? דער רשב״א ווייסט נישט קלאר, ממילא פרעגט ער א קשיא, ער מאכט חילוקים, דארף בירור.
Speaker 2: אקעי.
דיון: וואס איז דער חילוק צווישן כליל און עטרה?
Speaker 1: ויוצאת… איך ווייס אויך נישט די טייטש, אזויווי כליל איז, מיינט ער עטרה איז ממש די זעלבע זאך? איך ווייס נישט.
די זעלבע אידיע, עס איז א זאך וואס נאר אנשים חשובות מאוד גייען. ער זאגט אז עטרה איז טאקע אמת נאר אנשים חשובות, אבער ס׳איז אזוי חשוב אז דאס גייט אפילו די רביצין ווייזן. א כליל איז עפעס אינמיטן.
Speaker 2: אקעי, אויב דו מאכסט אין חפץ אזא פשט, קענסטו מאכן אזא פשט. ביסט מסתמא גערעכט, ס׳איז נישט מורא׳דיג שווער.
ציץ ולחיים
Speaker 1: ויוצאת בציץ, דער ציץ איז די דזשולערי וואס מ׳לייגט אויף די שטערן. מ׳האט דאך גערעדט אז מ׳טאר נישט וואס קען אראפפאלן.
תנאי: שיהיה קשור בסבכה
Speaker 1: זאגט די גמרא, “במה דברים אמורים? בשל זהב, ובשטיכלא שאינו קשור בהן, אבל אם הוא של כסף, או בשטיכלא שהוא קשור בהן, יוצאת בו”. דאס הייסט, אז די שטיקלעך וואס קומען אראפ דערפון, אויב דאס איז געמאכט פון גאלד, וואס מ׳איז מחשיב, תבירין שעל ראשה, ווען ס׳איז צאמגעבינדן מיט די סבכה — וואס סבכה האבן מיר נעכטן געלערנט אויך אין די שיעור, אז דאס איז א קליין היטל אויף די קאפ — ווען ס׳איז צוגעבינדן צו די היטל אויף די קאפ כדי שלא יפול, ס׳איז צאמגעבינדן אז ס׳זאל נישט אראפפאלן, דעמאלטס איז נישטא די חשש, מעג מען יוצא זיין.
“וכן כל כיוצא בהן”, אזוי אויך עפעס וואס איז שטארק צוגענייט און ס׳גייט נישט אראפפאלן מעג מען.
חידוש: צוויי סארט חששות
Speaker 1: אויב די חשש איז נאר שמא תפול, אויב די חשש איז אז זי וועט עס ווייזן, דעמאלטס נישט. אבער אויב די חשש איז נאר שמא תפול, און עפעס איז גוט צוגעבינדן, איז דא א היתר.
מוך שבאזנה, שבסנדלה, ושהכינה לנדתה
Speaker 1: “יוצאת אשה במוך שבאזנה”, אז זי האט וואטע פאר איר אויער, וואס דאס איז נישט א תכשיט, דאס איז מער פאר א… סתם א ציה באבע, אדער איך ווייס נישט וואס.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אבער די ראשונים זעען אויס די ווארט איז, אז דאס הייסט דרך מלבוש, “ושהוא קשור באזנה”, ווען ס׳איז ארויפגעלייגט גוט, ס׳גייט נישט אראפפאלן.
“ובמוך שבסנדלה”, אויך צו מאכן ווייך, ס׳זאל זיין גרינגער צו וואקן, אבער אויך איז “ושהוא קשור בסנדלה”, ס׳איז א חלק פון די שיך, ס׳איז א חלק פון די מלבוש.
“ובמוך שהכינה לנדתה”, א פעד וואס מ׳גייט לנדתה, “אף על פי שאינו קשור”, ס׳איז נישט צוגעבינדן, “ואף על פי שיש לו בית יד”, אפילו ס׳איז עפעס וואס האט א שטיקל וואו מ׳קען עס אויך כאפן עס ארויסצונעמען, מעג מען גיין דערמיט.
פארוואס? אם לאו, על אינו מאוס, טאקע, מעג מען גיין מיט דעם, לכאורה ווייל ס׳איז דרך מלבוש. ס׳ליגט אויף די וועש, ס׳ליגט צוגעליגט דארט. און די חשש וואלט געווען אז ס׳וועט אראפפאלן, זאגט מען אז איינער וואס איז מאוס, איז עפעס וואס דו גייסט נישט טאטשן ווייל ס׳איז מאוס.
חידוש: דריי קאטעגאריעס פון מותר׳ע זאכן
Speaker 1: אבער מ׳מוז זאגן אז דאס פאר זיך איז דרך מלבוש. אויב ס׳באלאנגט אויף די גוף… ס׳איז א צורך הגוף, הייסט יעדע זאך וואס באלאנגט אויף די גוף איז אזוי ווי א מלבוש. ס׳איז א נייע סארט תכשיט. איך מיין אז ס׳איז דא אזא זאך, תכשיט כמלבוש. ס׳איז די זעלבע וועג, ס׳איז לנוי.
דאס איז די ריזן. ס׳איז דא א זאך, ס׳איז דא דריי סארט קאטעגאריעס, אזוי זעט אויס פון אונטן. ס׳איז דא א סארט קאטעגאריע א זאך וואס איז משמש די גוף, ס׳איז לצורך הגוף, איז אויך מותר. מותר איז א נייע היתר, אדער ס׳איז א גדר אזוי ווי א מלבוש? אזוי ווי א תכשיט, יא. די זעלבע איידיע, אבער ס׳איז נישט קיין תכשיט און נישט קיין מלבוש. ס׳איז א דריטע סארט זאך וואס איז בכלל די סארט ענליכע זאכן.
פיפול וגרגר מלח
Speaker 1: ויוצאות, אה, די נעקסטע זאך איז אויך, דארף מען פארשטיין אז ס׳איז ענליך צו א תכשיט. ויוצאות בפיפול וגרגר מלח, וכל דבר שנותנין לתוך פיהם לריח הפה. א פרוי, זי האט אמאל, אקעי, אן אריינגיין אין סאציאלאגישע הסברים, אבער ס׳איז דא א זאך ווי אריינלייגן אין מויל פעפער אדער זאלץ אדער עפעס וואס זאל נייטראליזירן די ריח הפה, מעג מען גיין דערמיט.
אבל לא תתננו לכתחילה בשבת. זי זאל עס נישט אריינלייגן אין מויל, זי האט עס געהאט אריינגעלייגט אין מויל פאר א לאנגע צייט, זאל זי עס נישט אריינלייגן אין מויל אויף שבת. דאס איז וועגן ס׳איז דא א גזירה פון רפואה. מ׳טאר נישט מאכן קיין רפואה אויף שבת, וואס מיר גייען לערנען שפעטער. אז אויב מ׳לייגט עס לכתחילה בשבת, הייסט עס א שטיקל רפואה. מיט שחיקת סממנים, סממנים טוט מען נישט, אבער טראגן מעג מען.
קיסמין, רעלא, גלעקלעך, וויברורין דפרווה
Speaker 1: ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן, אזא שטיקל האלץ אין די אויער, וואס איז אן אויערינגל אזא. ברעלא שבצוארה או שבכסותה. די א שאל, רעלא איז א שאל? ניין, רעלא זאגט די רעלאות פנינים. ס׳איז נישט א שאל, א בגד איז זיכער מותר. דאס איז עפעס שטיקלעך וואס מ׳לייגט דערויף אויף די בגד. גלעקלעך שבצוארה או שבכסותה. וויברורין דפרווה, דאס איז א בגד וואס מ׳מאכט צו מיט עפעס א שטיין, עפעס אזא זאך.
Speaker 2: אה, אזא זיפער אזא.
Speaker 1: יא.
פורפת כתחילה בשבת
Speaker 1: זאגט ער, פורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה. זי מעג אויך, כתחילה מיינט אזוי ווי די ערשטע מאל, אדער עס מיינט לכתחילה? די ערשטע מאל. זעהט מען ארויס אזוי ווי א זיפער, אז מ׳נעמט עפעס א שטיין און מיט דעם מאכט מען צו. אן א זיפער ווייס איך נישט, אבער עפעס אזא סארט אופן וויאזוי מ׳מאכט צו מיט א שטיין. מעג מען טון כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז ויוצאה.
אבער, אויב זי וויל האבן די ניסל, טאר זי נישט יעצט מאכן א פאטענט און ארויפבינדן די ניסל כאילו אז זי טוט עס פאר די מלבוש, כדי להציל לבנה הקטן זאלן נאכדעם האבן די ניסל פאר איר זון, דאס טאר זי נישט. ובלבד שלא תתפור על המלבוש לכתחילה. זי זאל נישט נוצן א מטבע פון… פארשטייסט, א מטבע פון די פריפה, וואטעווער ס׳איז, וואס איז אסור לטלטלה, און מטבע איז דאך א קדושת מלאכה צו לעסן, ס׳איז מוקצה.
ואם פרפה, איז יא יוצא, מ׳מעג זי ארויסגיין דערמיט, אפשר איז עס מבטל געווען מיט דעם, אדער וואס, בדיעבד מעג מען.
דיון: איסור להרים ד׳ אמות
Speaker 2: דא איז לכאורה די איסור להרים איז די איסור פון יענע קיסם וואס איך האב גערעדט וועגן פריער. ס׳איז געהעריג ארבע אמות.
Speaker 1: ארבע אמות, יא. אפשר איז עס אנדערש ווייל ס׳איז נישט צוגענייט, וואטעווער, מ׳קען מאכן חילוקים.
Speaker 2: יא. זייער גוט.
קיסם שבשיניו ובסנדלו
Speaker 1: ווייטער. יוצא אדם בקיסם שבשיניו ובסנדלו, א שטיקל האלץ וואס מ׳לייגט אויף די ציין אדער אויף די שיך אין רשות הרבים, מ׳האט נישט מורא אז ס׳גייט אראפפאלן. ואם נפל, פארשטייט זיך, לא יחזיר. איז דא א נייע חשש, נישט וועגן שמא יטול ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים, נאר ווייל ער גייט אראפקראצן אן אנדערע שטיקל קיסם פון א בוים.
כלל: דברים שהם קצת רפואה
Speaker 1: סאו דאס איז לכאורה אזוי אין הלכה רווחת. די אלע זאכן זענען א רפואה אדער עפעס א קצת רפואה, סאו מ׳טאר נישט לייגן לכתחילה שבת. ער טאר עס טראגן, ווי לאנג ס׳איז משמש פאר דער מענטש וואס טאר עס טראגן. אבער לייגן לכתחילה טאר מען נישט, אזוי מיין איך.
הלכות שבת פרק יט – מוך וספוג על המכה, סגולות ורפואות, תכשיטים ומלבושים
מוך וספוג על גבי המכה
Speaker: נאר פארוואס? ווייל ער גייט אראפקראצן אן אנדערע שטיקל קיסם פון א בוים. סאו דאס איז לכאורה אזוי ענליך צו רפואה. די אלע זאכן זענען א רפואה אדער עפעס א קצת רפואה, סאו מען טאר נישט לייגן לכתחילה שבת. דו טארסט עס טראגן ווי לאנג ס׳איז משמש פאר דער מענטש וואס דארף עס טראגן, אבער לייגן לכתחילה טאר מען נישט.
אזוי מיינען זיי נישט. ניין, ער זאגט אפשר שמא יעשה קיסם, יא? איז די זעלבע זאך, אפילו וואס עס איז אזוי, איז די זעלבע איידיע פון די רפואה, אפילו ס׳איז נישט קיין סממנים. ניין, די מאכן א קיסם איז א מלאכה וואס אונז האבן געלערנט. אראפפאקן א שטיקל פון א האלץ צו מאכן א קיסם איז… דאס טאר מען זיכער נישט. אפילו ער לייגט צוריק די זעלבע, רייט? ניין, נאר די חשש איז שמא יעשה קיסם.
אקעי, “במוך ובספוג שעל גבי המכה”. מען מעג אויך ארויסגיין מיט מוך, אבער ספוג, א גאז פעד, וואטעווער, א שטיקל קאטן על המכה. ובלבד שלא יקשר עליהם חוט ומשיחה, שהרי חוט ומשיחה חשובים אצלו. די חוט ומשיחה זענען דאך חשוב, ס׳איז נישט עפעס וואס ער גייט נאכדעם אוועקווארפן מיט די מוך, ס׳איז עפעס וואס ער גייט נאכדעם אוועקלייגן. ואינם בטלים למכה. זיי זענען נישט א חלק פון די… דאס וואס ליגט אויף די מכה איז אזוי ווי בטל צו די גוף, אדער אזוי ווי א מלבוש, איז אקעי. אבער דא לייגט ער עפעס אן עקסטרע זאך וואס זאל ליגן לעבן דעם, טוען מיר נישט.
ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה. אן אנדערע וועג וויאזוי מען קען האבן א בענד-עיד איז מען לייגט א דינע שאלעכטס פון שום, וואס האט דאך א דינע שאלעכטס. דאס הייסט אויך, ס׳איז נישט קיין חילוק צו א מוך, צו א ספוג, צו אן אנדערע וועג וויאזוי מען טוט עס. וכל דבר שעל גבי המכה, עפעס א חפץ וואס מען בינדט ארום אויף די מכה, פותח וקושר ומותר בשבת. מען מעג עפענען און צומאכן די זאך וואס מען האט געבונדן אלס א גאז פעד, אלס א בענד-עיד, מעג מען בינדן אין שבת. פארשטייט זיך, ס׳דארף זיין לכאורה א קשר שאינו של קיימא וכדומה.
בענד-עידס מיט מעדיצין
אבער ס׳איז דא בענד-עידס וואס קומען מיט מעדיצין אין זיך, יא? איך געדענק, ס׳איז פלונים מלוכלכים ברטיה, וואס האט אויף זיך אויך בענד-עידס וואס האט א כח מרפא, א גריז וואס היילט. מעג מען אויך די אלע זאכן, ווייל עפעס וואס מען לייגט אויף די מכה…אממממם… איז א לאנגע ליסט פון זאכן וואס מ׳טוט פאר א רפואה, וואס ממילא מעג מען גיין מיט דעם.
אבער איך וויל פארשטיין, ממילא הייסט עס אזויווי א תכשיט? אדער ממילא הייסט עס אן וואס? אדער הייסט עס אזויווי א מלבוש?
סגולות ורפואות – סלע של גבע צנוע, ביצת החרגול, שן שועל, מסמר הצלוב
שוין, ווייטער ברענגט ער נאך זאכן וואס מ׳גייט פאר א רפואה. “סלע של גבע צנוע” – א שטיינדל וואס מ׳לייגט אויף די בובו צנוע, ס׳איז אפשר א לשון פאר א מין בובו, איך ווייס נישט, איך וויל נישט וויסן. און “ביצת החרגול” – צווישן די באבסקע רפואות וואס זיי האבן געהאט, וואס ווייס איך, אפשר איז עס געווען בעסער ווי אונזערע רפואות. א ביצה, אן איי פון א מין היישעריק וואס הייסט א חרגול. און “שן שועל” – א ציין פון א שועל, פון א פוקס. און “במסמר הצלוב” – א נאגל וואס… וואס טייטש “הצלוב”? “מסמר הצלוב” מיינט א מענטש וואס מ׳האט געהאנגען, “מצולב” ווערן, מ׳האט גע-“crucified”. איז דאס אפשר א קריסטליכע זאך? איך ווייס נישט. ניין, “כל דבר שתולין אותו משום רפואה”, אקעי. אויב איינער האט א קאפוויי, נעמט ער איינע פון די נעגלעך וואס מ׳האט אריינגענאגלט א מענטש צו די קראס, און דאס איז א רפואה, אן אלטע סגולה.
דער רמב״ם׳ס כלל – רופאי אותו הזמן
אבער “כל דבר שתולין אותו משום רפואה”, זאגט דער רמב״ם אין אן ענטפער, “הוא שיהיו רופאי אותו הזמן אומרים”, אז די דאקטוירים האלטן אז די “מסמר הצלוב” העלפט נישט, איז דאס סתם א שטות. אבער ווי לאנג די דאקטוירים זאגן אז ס׳העלפט, הייסט עס א רפואה און מ׳מעג עס ארויסטראגן בשבת. אינטערעסאנט, דער רמב״ם אליין איז דאך דער דאקטאר אין אונזער פאל, ער לייגט עס אראפ.
לאמיר געדענקען, דער רמב״ם ברענגט א ראיה פון דאס קאפיטל וואס שטייט אין די גמרא. מ׳האט געפרעגט דעם רמב״ם, און דער רמב״ם אליין שרייבט אין מורה נבוכים וועגן דעם פראבלעם, און דער רמב״ם אליין נוצט דעם לשון אז די סגולות האט ער נישט געקענט פארדייען. ער האט נישט געדענקט וואס דער רמב״ם אליין זאגט. דער רמב״ם זאגט, ס׳האט נישט צו טון צו איך וואס איך האלט. אויב אין יענע צייטן די מומחים האבן געהאלטן אז דאס איז א רפואה, נישט אז זיי האבן געהאלטן אז ס׳איז א סגולה, אז דאס ברענגט אז די גאט, כוחות, וואס איז דאס, מרפא זיין. זיי האבן געהאלטן אז דאס איז א רפואה. איי, זיי האבן נישט געוואוסט פונקטליך וויאזוי ס׳ארבעט, אבער זיי האבן געזען אז ס׳ארבעט. אז ס׳ארבעט, מעג מען. אויב היינט ווייסט מען אז ס׳ארבעט נישט, טאר מען נישט. און נישט נאר מ׳טאר נישט, קען עס זיין אפילו אן איסור, משום דרכי האמורי.
אבן תקומה
“יוצאת אשה באבן תקומא” – א סארט שטיין וואס איז דאך א סגולה פאר פרויען מעוברות. במשקל אבן תקומה שנתכוונו ושקלו לרפואה, אדער א שטיין וואס וועגט פונקטליך אזוי ווי די אבן תקומה, וואס מ׳האט עס אפגעוואויגן און מ׳האט געמאכט אזא סארט שטיין, הייסט אויך אן אבן תקומה. ולא אשה עוברה בלבד אלא שאר הנשים, אויך אנדערע פרויען מעגן גיין מיט די שטיין, פארוואס? ווייל זיי גייען לשם נוי ותכשיט, זיי גייען נישט אלס א סגולה אז זיי זאלן נישט מפיל זיין.
דיסקוסיע: מעג מען ארויסטראגן פאר רפואה?
זאלסטו מיר זאגן, אהא, הייסט אזוי, עפעס וואס מ׳גייט פאר רפואה מעג מען? ויוצאה בקמיע מומחה. דאס איז נישט מוציא ברשות הרבים? מ׳נעמט עס דאך אין די האנט, מוציא ברשות הרבים, מ׳דארף האבן די סגולה, מ׳דארף אלעמאל גיין מיט די סגולה. ניין, ווייל די סיבה וואס מ׳גייט איז פאר רפואה.
אה, דו וועסט מיר זאגן, קוקט מען נישט צו די ספעציפישע פרוי דארף עס פאר רפואה? ניין, מ׳קוקט יא. מ׳קוקט יא, אבער יעדע פרוי איז בחשש שמא תתעבר. יעצט זי גייט ארויס אין גאס פאר פופצן מינוט, טוט מען נישט נעמען שמא תתעבר ותפיל? ניין, זי גייט עס א גאנצע צייט. זי לייגט עס אריין אין איר טאש אלס סגולה. יוצאה בקמיע מומחה. זי איז אלעמאל בחשש שמא תתעבר. דו קענסט נישט וויסן נישט די שבת און נישט די אנדערע צייט.
סאו, מ׳מעג ארויסגיין אויך מיט א זרוע פון פסח וואס מ׳לייגט אריין אין טאש פארן אויג? אויב ס׳איז א סגולה בדוקה, יא.
קמיע מומחה
ויוצאה בקמיע מומחה. מ׳מעג אויך ארויסגיין מיט א קמיע וואס א מומחה האט געשריבן, אדער וואס די קמיע איז א מומחה, די קמיע איז א פראפעסיאנאל קמיע. זאגט דער רמב״ם, וואו אזוי ווייסט מען אז א קמיע איז א מומחה? שהיא שריפא שלשה בני אדם, וואס האט געהיילט דריי מענטשן, או שהיה אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיע אחרים, אדער דער מענטש – אין די גמרא ווערט עס גערופן אתמחי קמיע, די קמיע אליין איז א מומחה, אדער אתמחי גברא, דער מענטש וואס האט געשריבן די קמיע איז א מומחה. איז א קמיע מומחה איז אויך א רפואה, מעג מען עס גיין.
אבער יוצאה בקמיע שאינו מומחה, וואס האט נישט קיין רעקארד אז ס׳איז א רפואה, איז לכתחילה טוט מען נישט גיין, ווייל ס׳הייסט נישט קיין רפואה, איז פטור. פטור איז יא, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מ׳האט עס נישט געטראגן מיט די הענט, מ׳האט עס געטראגן אויף די בגד, אדער וואטעווער די וועג איז וויאזוי ס׳הייסט דרך מלבוש.
תפילין בשבת
פאר די זעלבע סיבה, היוצא בתפילין, דער רמב״ם לייגט עס נעבן אים, ווייל א תפילין איז א קמיע, יא? מיר האבן שוין געגאנגען די געדאנק. דער זעלבע אידיא. ווייל עס איז ענליך צו א קמיע. זאגט ער פטור אויך די זעלבע סיבה, ווייל מען טוט עס דרך מלבוש.
אה, גוט.
ווייטער, זאגט די משנה, יוצאים בתפילין. פארוואס? מ׳גייט נישט תפילין וועגן ס׳איז שבת, איז פטור, וואס איז אויך אסור? אה, יא. פטור מיינט, פטור איז טייטש פטור אבל אסור. רייט, רייט. איז שבת. ווייל לכאורה וואלט עס איז נישט ממש א מלבוש. אדער אפשר ווייל ס׳איז שמא יפול, אדער אפילו נישט די סברא. ווייל מ׳וועט זען באלד, מ׳וועט רעדן וועגן תפילין בפירוש.
מנעל יחידי – איינער מיט א מכה אויפן פוס
מי שיש ברגלו מכה, איינער וואס האט א מכה אויף זיין פוס, מילא אויף יענע פוס וויל ער נישט אנטון א שיך, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה. פארקערט, פארקערט. ער האט אויף זיין פוס א מכה, ס׳איז אים שווער אנצוטון א שיך אויף יענע פוס, ס׳איז געשוואלן, איך ווייס וואס. מעג ער גיין נאר איין שיך אויף די אנדערע פוס. אבל מי שברגלו מכה לא יצא ביחידי, ער זאל נישט ארויסגיין מיט איין שיך. ווייל ווען מ׳גייט מיט איין שיך איז מוכח אז דו האסט א שיך, פארוואס גייסטו נאר איינס? ס׳איז טייטש, ווען מ׳גייט דאך שיך איז דאך זיכער א דרך מלבוש, אבער ווען מ׳גייט עס נישט, דו הערסט די ווארט? ס׳איז דא א חשש אז ס׳וועט אראפפאלן, שלא יפול. אבער ער זאגט, מ׳גייט אים באמערקן, ס׳איז נישט באקוועם. ער וועט עס אויסטון דעם שיך און ס׳וועט טראגן לכאורה. קיצור, מ׳וועט זען, ער וועט ברענגען א ראיה, ער וועט עס זען אונטן.
ולא יצא קטן במנעל גדול, א קטן זאל נישט ארויסגיין מיט א גרויסע שיך, אויך פאר די זעלבע סיבה ווייל ס׳וועט אראפפאלן און ער גייט עס טראגן. אבל יוצא הוא בגדול, א גרויסער העמד גייט נישט אראפפאלן.
ולא תצא אשה במנעל רפוי, א פרוי זאל נישט ארויסגיין מיט לויזע שיך. ולא במנעל חדש, שלא יצא בשעת חימום, אויך נישט מיט קיין נייע שיך וואס איז זייער הארט און טייט, אויך פאר די זעלבע סיבה, ווייל ס׳וועט זיין אומבאקוועם, זי וועט עס אויסטון און טראגן קודם.
הקיטע – קב שלו וקטמין
ווייטער, הקטע יוצא בקב שלו, א מענטש וואס איז א מענטש וואס מ׳האט אפגעהאקט זיין פוס, א מענטש וואס האט אן אמפיוטירטע פוס, טאר נישט ארויסגיין מיט זיין… מ׳מאכט עפעס א כלי, עפעס א זאך, א קב, א סארט וואס איז ווי ענליך צו א… וויאזוי הייסט דאס? מ׳קען וואקן מיט דעם, א קראטשעס? א סארט ענליכע קראטשעס? אקעי. די זעלבע זאך, א קטמין שלו. איך מיין א קטמין איז קראטשעס. א קב איז מסתמא עפעס וואס מ׳טוט אן, אדער ווי א פעיק פוס, א… וויאזוי הייסט די פוס וואס מ׳טוט אן? ניין, קטומן איז עפעס א סארט שיך.
א סארט שיך, אקעי. און ס׳האט נישט צו טון, צוויי אנדערע זאכן. א קטייער גייט נישט אויף זיין קאפ. פארוואס? ווייל ס׳וועט אראפפאלן, ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז צוגעבינדן, ס׳איז אן עקסטרע זאך, ממילא וועט ער עס נישט ברענגען. און קאלט נישט זיין לייץ. נאך א זאך, ס׳איז עפעס א סארט שיך וואס איז נישט נארמאל אנצוטון, עפעס א פאני, איך ווייס נישט פונקטליך וואס. “אלא יוצא בהן בשבת, ואין יוצא בהן בדרך המלבוש”. אין יוצא׳ס פטירה שטייט אז ס׳איז נישט דרך המלבוש, אבער ס׳הייסט דאך נישט געטראגן, ס׳איז נישט קיין דרך הוצאה.
דריטע קאטעגאריע – נישט דרך מלבוש
די דריטע קאטעגאריע, לכאורה די אלע זענען אסור, וויבאלד ס׳איז נישט קיין דרך מלבוש גייט מען עס טראגן, ס׳וועט אראפפאלן, לכאורה דאס איז די רעזן. אדער איז דא פסקי הלכות׳דיגע זאכן אין די רבנים אז א זאך וואס איז נאר קצת דרך מלבוש זאל מען נישט גיין. זיי זעט אפשר אויך דאס אין דעם פרק.
אפיקוריין – בעל החטטין
אקעי. יוצאין באפיקוריין. יא, וואס איז דאס? עפעס א זאך. פשתן סרוק. דאס איז פשוט, על ראשו בעל החטטין, מענטשן וואס האבן באבעס אויף זייער קאפ לייגן ארויף שטיקלעך סחורה אויף די קאפ. מעג מען גיין מיט דעם. אויך ווייל מ׳גייט דרך רפואה. אי מאי טעמא? משום שצבען וקשרן. מ׳האט געפעינט, די אפיקוריין איז א שטיקל פשתן אדער צמר וואס מ׳האט געפעינט און מ׳האט עס צוגעבינדן. אם יוצא בהן בשבת, יא, מ׳גייט עס שוין, ס׳איז שוין ניכר אז דאס איז געמאכט פאר די קאפ. אבל אם לא יצא בהן מעולם, ער האט גארנישט געטון, ער האט נישט געפעינט און צוגעבינדן, אם לא יצא בהן קודם השבת, אסור לצאת בהן, ווייל מ׳האט נאך נישט קובע געווען אז דאס איז א דרך רפואה, א דרך מלבוש כביכול. דאס הייסט, אויב ער פעינט עס, ווערט עס א שטיקל, דאס איז זיין היט. ער גייט די היט ווייל ער האט א באבע, אבער דאס איז א סארט היט וואס ער גייט. אויב ס׳איז נישט געפעינט, איז עס סתם א שטיקל וואטע אויף זיין קאפ. חוץ אויב ער איז שוין געגאנגען מיט דעם, אקעי, ער גייט שוין, ס׳איז שוין געווארן זיין היט, ס׳איז שוין געווארן זיין מלבוש.
שק עבה, סגוס עבה, יריעה
י״ז. יא, יוצאין, מ׳קען ארויסגיין בסק עבה, א דיקע זאק, ובסגוס עבה, א דיקע, איך ווייס, א בלענקעט פון צמר. יריעה בחמילה, אדער א יריעה, שק איז פון שער, פון… פון… פריער פלעגט מען מאכן שק. סגויס וואס מען מאכט פון צמר. יריעה איז א בגד ארוג, אבער געוועבט.
הלכות שבת – דיני מלבוש והוצאה (המשך)
הלכה י״ז – יוצאין בסק עבה, סגוס עבה, יריעה, וחמילה
רמב״ם: יוצאין בסק עבה, או בסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה מפני הגשמים. אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת מפני הגשמים.
אבער גיין מיט א סקארף איז נישטא וואס צו רעדן.
יוצאין בסק עבה, א דיקע סאק, או בסגוס עבה, א דיקע בלענקעט פון צמר, וביריעה, ובחמילה. סאק איז פון שער, פון האר פלעגט מען מאכן סאק. סגוס זאגט ער מאכט מען פון צמר. יריעה איז א בגד ארוג, אבער ארוג גס. און חמילה איז עפעס אן אנדערע מאטעריאל. קיצור, פארשידענע סארטן, היינו לכם שורים ומעילים, ס׳איז אלע סארטן זאכן וואס מ׳קען האלטן העכערן קאפ אין די רעגנס. העכערן קאפ, אדער זיך אנטון העכער די מלבושים. איך גלייב נישט האלטן העכערן קאפ אין די הענט, נאר אפשר זיך איינוויקלען דערין אזויווי א טלית. מפני הגשמים.
החילוק בין מלבוש לכלי – דרך מלבוש
אבל לא בתיבה, מ׳טאר נישט נעמען א קאסטן און עס לייגן העכערן קאפ, ולא בקופה, ולא במחצלת, מפני הגשמים, ווייל די אלע זאכן זענען נישט קיין מלבוש. מ׳קען זיך אנטון עפעס וואס איז בגדר מלבוש. די אלע זאכן, סק עבה, אגב, ס׳איז נישט קיין מלבוש, א סאק איז א זאק. אבער מ׳קען, מ׳טוט זיך אן אמאל א שק ואפר, ס׳איז עפעס וואס מ׳קען אנטון. אבער זאכן וואס מ׳קען נישט אנטון, ס׳איז נאר אזויווי א שירעם, טאר מען נישט.
Speaker 2: וואס הייסט נישט קיין מלבוש? דו טראגסט עס.
דיון: פלעסטיק אויפ׳ן הוט שבת
Speaker 1: הקר והכסת. א קישן אזא. מ׳דארף טראכטן, ס׳איז דאך א גרויסע מחלוקת הפוסקים צו מ׳מעג לייגן א פלעסטיק אויפ׳ן הוט שבת. ס׳איז נישט דא א ריינע היתר. ס׳איז תלוי אין די הלכה פון אויב ס׳איז דרך מלבוש. אויב ס׳איז אן ענין פון דרך מלבוש. ס׳איז מער אזויווי קופה, וואס איז נישט עפעס וואס מ׳הילט זיך איין דערין.
Speaker 2: ניין, אבער א קופה איז א זאך וואס איז בכלל נישט קיין מין בגד, ס׳איז א הארטע זאך. א פלעסטיק איז אויך נישט קיין מין בגד, נאר ווען ס׳רעגנט גייט מען. אבער דו הילסט דיך איין דערמיט. עפעס וואס דו לייגסט אויף די הוט איז ממש נאר א פלעסטיקל. ס׳איז אן אנדערע חקירה. אמת, לאו דווקא סאק. וויאזוי מעג מען בכלל א הוט גיין שבת ווען ס׳איז דא א חשש פון טלטול? און “כסתות”.
הכר והכסת – רכים ודקים vs. קשים
רמב״ם: הכר והכסת – אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש. אם היו קשים – הרי הן כמשוי ואסורים.
דער קליינער מיטל, קישן דאך, “אם היו רכים ודקים כמו הבגדים, מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש”. לכאורה ווי א טלית מיינט ער. “מונחין על ראשו” מיינט ער צוזאמגעלייגט אויפ׳ן קאפ? אדער עס מיינט צו זאגן “דרך מלבוש”, ער לייגט עס, ער טוט עס אן? “מונחין על ראשו” מיינט ווי א טלית, אדער עס מיינט אז עס ליגט צוזאמגעלייגט אויפ׳ן קאפ? ער זאגט “מונחין על ראשו”, ער זאגט נישט “מעוטף בהם”. “מונחין על ראשו” קען מיינען אזויווי מען טראגט אויפ׳ן קאפ. ער זאגט “דרך מלבוש”.
אבער “אם היו קשים”, און ס׳איז עפעס וואס איז הארט, ס׳איז נישט עפעס וואס מען קען זיך ארומהילן דערמיט, “הרי הן כמשוי ואסורים”. איז עס אזויווי א משא און אסור. מ׳איז נישט חייב, זעט אויס. אסורים, נישט חייב. פארוואס? ווייל ס׳איז דאך א שטיקל בגד, זעט אויס. פארוואס איז עס א שטיקל בגד? ס׳איז דאך הארט. ווייל ער איז מלביש געווען, ער טוט עס אן, ס׳איז אביסל הארט, אבער למעשה קען מען זיך נאך אנטון דערין. ער טוט עס אן, דער מענטש. ס׳איז נאר אזא סארט מלבוש וואס נארמאל טוט מען נישט אן.
דיון: פטור אבל אסור – תיבה וכיפה
Speaker 2: סאו די עב אלובת טייבע איז אויך לכאורה מיט רבנן דא, ווייל ער זאגט נישט חייב, ער זאגט פטור. רייט? פארוואס איז די פשט? א טפילה וטייבע בכיפה, פארוואס זאל מען נישט זיין חייב? מ׳דארף טראכטן פארוואס. יא? פארוואס קען נישט זיין? ער האלט א רענצל אויף זיין קאפ. ער טראגט א טיש.
Speaker 1: ניין, ער טוט עס אן, נישט ער האלט אויף זיין קאפ. לאמיר זיין קלאר. ער טוט נישט אן א כיפה, א מצנפת. ער טוט יא, ער לייגט זיך אריין אין א באקס, ער שטעקט זיך אריין אין א באקס. יא, דאס איז די טייטש. אויב ס׳איז א תיבה נישט עפעס וואס קען ווערן א טלית… לא, לא, לא. אויב מ׳רעדט פון ער האלט א תיבה אויף זיין קאפ, הייבט זיך נישט אן די שאלה פון דעם וואס ער איז זיך נישט מתעטף. אבער ער איז זיך מתעטף אין א תיבה. די דאגה פון דעם טוט מען נישט. אבער ס׳איז עפעס וואס מ׳איז פטור. דו קענסט דאך זאגן אז מ׳איז פטור. איך ווייס נישט.
לאמיר קוקן, אויב לאמיר פאלגן זאגן, האבן זיי נישט גע׳פסק׳נט ווי מיר. ניין. א תיבה אדער א כיפה איז נישט עפעס וואס מ׳קען זיך ארומהילן דערמיט. די דאגה איז, צו ס׳איז צוגעדרייט אויף די קאפ, די רוב הראש, די רוב הגוף. דאס מאכט עס נישט. סאו דאס הייסט געהעריג געטראגן.
Speaker 2: ניין, דאס איז נישט געהעריג געטראגן. אקעי, ס׳איז נישט דרך מלבוש, ס׳איז נישט דרך משא, אקעי? ס׳איז נישט עפעס כדרך המוציאין. מ׳דארף וויסן א שינוי, ס׳קען זיין איינע פון די זאכן, אבער מ׳דארף וויסן דעם מלבוש. ער טוט עס אן, אבער נישט גענוג. ווייטער, ער טוט עס אן, און נאר ווען ער טוט אן א טלית האב איך נישט געהערט קיינמאל. מ׳קען נישט אנטון א טלית ווי א באקס קען מען אנטון. דו ווייסט נישט? דו ווייסט יא, דו ווילסט ליבערשט נישט צו וויסן זיך אפצופרעגן?
Speaker 1: ניין, אונז קענען מיר סתם דא לערנען די גמרא. איינער האט שוין עפעס געזאגט, אבער איך זע נישט אז זיין א כיפה קען בכלל זיין די גדר פון מלבוש. איך האב שוין געהערט, אבער די מציאות איז אז א מענטש שטייט און האלט אויף זיין קאפ.
Speaker 2: ניין, ער טוט עס אן. איך האב מיינע קינדער געזען זיך אנטון באקסעס, אקעי? איך האב געזען ווי זיי טוען זיך אן באקסעס, זיי טוען עס אן. ס׳איז דאך א דזשאוק, ס׳איז א וועג פון טראגן. ס׳איז א דרך מלבוש.
איינער זאגט, לכאורה די ענטפער איז די ווארט “דרך המוציאין”. וואס הייסט דרך המוציאין, אדער וואס הייסט דרך יציאה? ס׳איז נישט דרך יציאה, אבער ס׳הייסט נישט אנגעטון. דאס וואס דו שטייסט, ווען דו טוסט נישט אן הייבט זיך נישט אן די שאלה. דו טוסט עס אן. לאמיר גיין ווייטער. יא.
הלכה י״ח – זוגין, חותם של עבד, המתעטף בטליתו
Speaker 1: י״ח. יא. “יוצאין בזיג והארוגים בבגדים”. פמונים, אזויווי דער מעיל פון דער כהן גדול האט געהאט אונטן גלעקלעך.
חותם של עבד – טיט vs. מתכת
רמב״ם: ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו. אבל לא בחותם של מתכת, שמא יפול ויביאנו.
“ויוצא העבד בחותם של טיט שעל צוארו”. אן עבד פלעגט האבן א סימן אז ער איז אן עבד, א חותם של טיט. “אבל לא בחותם של מתכת”. א חותם של טיט מעג ער, ווייל מ׳רעדט דא אן עבד האט א דין אזויווי אן אישה, וואס מ׳וויל נישט אז ער זאל טראגן. איז א חותם של מתכת, “שמא יפול ויוינו”. א חותם של טיט, זעט אויס ס׳פאלט נישט אראפ, אדער אויב ס׳פאלט אראפ איז עס נישט ווערד. א חותם של מתכת, ס׳האט צניעות ווערד, אדער ס׳האט צניעות ווייל ס׳פאלט אפ נישט. איי, ער זאגט אז א חותם של טיט, אויב גייט עס אראפפאלן גייט עס זיך צוברעכן, גייט ער אינווייניג, דארף ער מאכן א נייע חותם. דאס איז שוין מרדכי׳ס, ס׳איז adorable, אבער ס׳צוברעכט זיך נישט, ער קען עס אויפהייבן און טראגן.
המתעטף בטליתו ומקפלה – לקבץ כנפיו vs. מנהג המקום
רמב״ם: המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו – אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם כיבסו לשנותו בהם כמנהג אנשי המקומות, מותר.
המתעטף בטליתו ומקפלה ומקיימה בידו או על כתפו, ער האט זיך מתעטף געווען מיט זיין טלית, אבער אנשטאט לאזן עס הענגען, נעמט ער זיך ארום דערמיט, ער רולט עס אזוי ווי אויף און ער לייגט עס צוזאם און ער האלט עס אויף זיין האנט אדער אויף זיין כתפו. אם נתכוון לקבץ כנפיו, אויב איז זיין כוונה נאר צוזאמצונעמען די עקן כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אדער ווי מיט א טלית אויך, ער וויל נישט אז די ציצית זאלן הענגען אויף די האנט, קעפלט מען עס ארויף, ס׳זאל נישט ווערן שמוציג, דעמאלטס איז אסור. אה, ווייל ס׳איז נישט דרך מלבוש אדער וואס? ער שלעפט א טלית אויף זיין פלייצעס, אדער א חלק פון א מלבוש? ואם כיבסו לשנותו בהם, כמנהג אנשי המקומות, אויב איז דא א סדר אז מען טוט אזוי, איז מותר.
סאו ס׳ווענדט זיך, אויב דער מנהג איז צו גיין אזוי מיט א טלית, דעמאלטס מעג מען, ווייל ס׳איז אזוי שיין כלי. דו האסט א מלבוש און ס׳קומט צו גיין געפאלדעט, ס׳איז נישט געמאכט צו גיין די גאנצע… ס׳איז אסור, פטור אבל אסור. דאס איז די חילוק צווישן… איך זאג, אבער די ערשטע איז, ס׳זעט נישט אויס אז ס׳איז אזוי שטארק ווי א מלבוש, ס׳איז א מלבוש, אבער ס׳איז נישט… דאס איז די האלב וועגס, די מיטל קעיס וואס מ׳רעדט די גאנצע פרק, for whatever reason איז עס אסור.
הלכה י״ט – טלית מקופלת vs. סודר שעל כתפו
רמב״ם: היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו – חייב. אבל היוצא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו – מותר.
אקעי, ווייטער. היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. איינער האלט זיין טלית אויף די פלייצעס, אינגאנצן, נישט… און ס׳ליגט אויף אים, ער איז בכלל נישט אנגעטון דערמיט, איז דאס אויף וועג פון טראגן, חייב.
סודר שעל כתפו – נימא קשורה באצבעו
אבל היוצא בסידור שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו, מותר, ער איז געגאנגען מיט א נימא, א סידור, אנטשולדיג, אדער א טיכל, א שאל שעל כתפו, אף על פי שאין נימא קשורה לו באצבעו. ס׳זעט אויס אז געווענליך די שאל, ווען מ׳וויל עס גיין, בינדט מען צו א שטריק צו, מ׳האלט עס אויף די האלדז אדער וואס? אויף די האנט, באצבעו. דאס איז א זאך וואס מענטשן פלעגן אמאל טון כדי עס זאל נישט פארלוירן ווערן זיין שיין. אפילו ווען ס׳איז לויז מעג מען יא גיין ווען ס׳איז לויז. פארוואס? אפשר איז עס א ביליגע זאך און ער האט נישט מורא אז ער גייט… דאס איז די נסיעה. דאס איז א זאך וואס גייט אזוי אזוי. דרך הסודר איז אז מען לייגט עס אזוי. אפילו בשאינו מהודק שפיר, ער זאגט, אפילו ווען ס׳איז נישט מהודק שפיר, אפילו ווען ס׳איז נישט, ער האט נישט מורא אז ס׳גייט אראפפאלן, ער גייט עס אויפהייבן. ס׳פאלט נישט אראפ. דאס איז די וועג וויאזוי ס׳גייט, אז ער זעט דאס, ער האט נישט מורא אויף דעם. אקעי.
סודר שאינו חופה ראשו ורובו
רמב״ם: וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו.
אבער קוק, דאס איז א געוויסע סדר וויאזוי מען גייט. וכל סודר שאין חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו. א סודר וואס נעמט אים נישט ארום ראשו ורובו, ס׳איז נישט קיין טלית, אסור לצאת בו. וואס הייסט?
Speaker 2: זייער גוט. סא דאס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, רעדט מען פון אזא גרויסע… א סודר מיינט דאך א שמאטע, רייט? א גרויסע שמאטע וואס הייסט א מלבוש. טאקע אפילו ס׳איז נישט קיין געהעריגע מלבוש, אבער ס׳איז נישט צוגעבינדן צו זיין פינגער, צו וואטעווער עצות ס׳וואלט געווען. אבער טאמער ס׳איז צו קליין, ס׳דעקט אים נישט צו ראשו ורובו, טאר מען נישט גיין דערמיט, ווייל דעמאלטס גייט עס יא אראפפאלן, אדער ס׳איז נישט קיין מלבוש. ס׳איז נישט די סדר, דאס איז נישט די וועג וויאזוי מען גייט, פשוט צו זאגן.
סודר צר – קושר שני ראשיו כמו אבנט
רמב״ם: ואם הוסיף עליו סחניס… צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.
ואם הוסיף עליו סחניס, אויב ער האט צוגעלייגט סחניס, אויב ס׳איז א סארט מלבוש, ענליך צו א סודר, איז דא עפעס וואס מען נוצט ווי א האנטוך, אדער ווי מען נוצט עפעס וואס מען נוצט מער אויף. צר שאינו רחב, קושר שני ראשיו למטה מכתפיו, ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה. סא דא געבט ער דיר עפעס אן עצה, עפעס א געוויסע סארט האנטוך וואס מענטשן פירן זיך ארומצוטראגן. אבער מ׳קען עס נישט האלטן אין די הענט אדער סתם לייגן אן דעם וואס ס׳זאל זיין חופה ראשו ורובו, קען מען מאכן אזוי ווי אונטער א גארטל, ס׳זאל צאמבינדן למטה מכתפיו, און אויב ס׳איז ווי א גארטל מעג מען יא ארויסגיין דערמיט. סא די מענטשן וואס וועלן שלעפן די… דער רושב ורבו איז ווען ס׳איז נישט א גארטל. א גארטל הייסט א מלבוש פאר זיך, ווייל ס׳איז א גארטל. אדער מ׳נעמט די סידור און מ׳בינדט עס עפעס צו אביסל, כדי ס׳זאל הייסן כלי א גארטל.
כמו, יא, ס׳איז נישט ממש אן אבנט, רייט? ס׳איז כמו. למשל מענטשן וואס זיי גייען מיט א… וואס הייסט א שאל? דאס איז נישט קיין שאל, רייט?
טלית מיט ציצית — דין שאל, סודר, און נוי הבגד
שאל, סודר, און סבניא — הגדרות
Speaker 1:
א שאל איז א דריטע סארט זאך. סתם מ׳גייט א שאל וואס גייט אויף די האלדז, ס׳גייט נישט ערגעץ נישט. ס׳איז נישט קיין סודר. מ׳מוז זאגן אפשר א נייע סארט זאך. פארשטייסטו?
רייט, א שאל איז שוין אפשר א פראבלעם, ווייל ס׳איז טאקע א מלבוש. א סודר, דו זעסט אז מ׳נוצט עס פאר פראקטישקייט. ס׳איז אזא טאשנטיכל, מ׳נוצט עס אפציווישן. א סודר איז א האנטוך, א שמאטע.
א נארמאלע סודר איז חופף ראשו ורובו, נישט קיין האנטוך. ניין, א סודר טייטשט… א סודר איז נישט קיין מלבוש, רייט? א סודר איז א האנטוך, א שמאטע, אזא זאך. אבער אויב קען מען זיך גוט ארומהילן דערמיט… ס׳איז א ריזיגע סודר? אז מ׳גייט מיט אזא ריזיגן טאשנטיכל וואס איז חופף ראשו ורובו? מאכט נישט קיין סענס. א האנטוך, מ׳גייט מיט א האנטוך?
נאכאמאל, א סודר איז נישט קיין האנטוך. די נעקסטע זאך איז א האנטוך, די סכניס איז א האנטוך. עפעס בין איך מיסינג אינפארמעישאן. איך בין נאט שור. וואס איז די ענין? וואס איז די חילוק צווישן סבנא און סודר?
איך בין זיכער אז א שאל קען מען ארויסגיין, ס׳דארף נישט זיין חופף ראשו ורובו. פארוואס זאל עס… ס׳איז א מלבוש. ס׳איז נישטא קיין דין ווי גרויס א מלבוש דארף זיין. די חילוק איז ווייל ס׳איז נישט קיין געהעריגע מלבוש, ס׳איז נישט געווען דער מנהג. עפעס אזוי, די סארט זאכן. אזוי מוז מען זאגן.
די טאשנטיכל האט מען דאך טאקע געטון דעמאלטס אזוי. יא, אז די אידן פלעגן גיין א טאשטיכל, און שבת האט מען עס ארומגעוויקלט ארום די האלדז. מען האט גענוצט די היתר, נישט ראשו ורובו, אבער…
רייט, ס׳איז פרעג איך דיר, איך האב געטראכט וועגן דעם, אז א מענטש ווען ער גייט מיט א האנטוך אין מקוה, ער לייגט עס אזוי ווי א שאל, יא? רייט. זעט אויס אז דעמאלטס מעג מען, ווייל דעמאלטס איז עס א שאל. אבער די טלית רעדט נישט פון דעם, אזוי מוז מען פארענטפערן. יא.
הלכה כ: טלית מיט לאנגע חוטין — בטלים לגבי הטלית
Speaker 1:
אקעי, ווייטער. “מותר להתעטף בטלית שיש בשפתם מלל”, וואס האט ביי די ענד רצועות, “אף על פי שהן חוטין ארוכין”, אפילו ס׳הענגט דאך אראפ פון אים לאנגע רצועות, “הרי הן אינם נוי לטלית”, ס׳איז נישט קיין נוי, ס׳הענגט דאך אראפ פון דעם, מ׳האט נישט אראפגעשניטן די ענד פון די פעדים, ס׳שלעפט נאך זייער גרויס.
וואלסט געטראכט אז ס׳איז אזוי ווי דו טראגסט ארויס א באנטש סחורה וואס איז נישט קיין בגד. אבער ס׳איז נישט אזוי, “הרי הן בטלים לגבי הטלית”, ס׳איז בטל, אפילו ס׳איז נישט לנוי, אפילו ס׳איז… איינער מאכט דאך אליין בין נוי ובין לא נוי, ס׳איז א ארט ווי ס׳הענגט זיך נאך. אויב וואלט ער מכוון געווען א גזל, וואלט נישט געהייסן אז ער… רייט, אזוי ווי ער זאגט דאך.
טלית מיט ציצית שאינה כהלכתה — חייב
Speaker 1:
“וכן היוצא בטלית שאין בה ציצית כהלכתה”, א טלית וואס האט נישט קיין ציצית אזויווי די הלכה, איז חייב. דאס הייסט, ס׳האט ציצית, אבער די ציצית איז עפעס נישט גוט געמאכט, אדער וואס? אדער ער האט נישט געענדיגט די מלאכה, ס׳איז נישט געמאכט לשמה, ס׳איז נישט געבענדלט, יא, וואטעווער.
“מפני שעושה מהן חותם חשיבי ממילא”, די חותם איז נישט סטאנדארד, יא, ער קערט נישט, יא, ס׳איז די עק פון זיין מלבוש. ס׳איז נישט די עק פון זיין מלבוש, ס׳איז דאך ציצית. “ודעתן עליהן עד שישלימו חסרונן להיותן ציצית”, די זאך איז שוין ציצית, ס׳איז דאך גוט, ס׳איז א חלק פון די בגד.
דאס איז דאך אבער נישט א חלק פון די בגד, ווייל ס׳איז ציצית. ס׳איז נישט ציצית, ס׳באלאנגט נישט דארט, ס׳איז נישט לנוי. אבער ער טראכט יא דערפון אז ער דארף עס פיקסן, און אין די מינוט ליגט עס דארטן ווי עפעס וואס ליגט אפ, שלעפט ער זיך ארום מיט עפעס וואס איז נישט קיין מלבוש שטריק.
דא זעסטו זייער קלאר, אבער די חייב ממש איז אינטערעסאנט. אבער ער זאגט, איך האב פארשטאנען, דא זעסטו דאך זיכער נישט דרך המציאין.
דיסקוסיע: דרך המציאין אדער דעתו עליהם?
Speaker 1:
איך וועל טרייען צו זאגן אז דא פסק׳נט ער יא פון דרך המציאין, ס׳איז די דרך וויאזוי מ׳טראגט די זאכן. ס׳איז די דרך וויאזוי מ׳טראגט סחורה, דאס הייסט, נישט סחורה, די זאך טראגט מען אזוי, ס׳האט ציצית, אבער ער האט נאך נישט געענדיגט די ציצית, ער האט נישט געפארטיגט די ציצית.
וואס איך האב געזאגט פריער, אז זאכן וואס זענען צוגעבונדן איז נישט קיין היתר בכלל. דער היתר איז נאר ווען ס׳ווערט ממילא א חלק פון א בגד. ווייל די זאך איז זיכער צוגעבונדן, דו קענסט עס נישט אפשניידן אינמיטן שבת, נאך אלץ איז חייב.
פארשטייסט וואס איך זאג? דער היתר איז נאר ווען זיי האבן גערעדט פריער ביי א תכשיט, אז דו בינדסט עפעס צו צו דיין בגד, דאס איז נישט מתיר. ס׳העלפט אפשר פאר די שאלה פון יפול אדער יבוא להוציא, פאר דעם העלפט צוצימענטן, אז ס׳איז שוין א בגד איז נישטא די חששות פון די רבנים. אבער א זאך וואס איז נישט קיין בגד, דו קענסט עס צובונדן פון היינט ביז מארגן, דו מעגסט עס נישט טראגן שבת. אזוי קומט מיר אויס. יא.
Speaker 2:
אבער א טלית, יא, לאמיר אויספירן.
כשרה ציצית — נוי הבגד ותכשיטו
Speaker 1:
אבער טליתות האבן ציציות כהלכתא. א טלית האט יא געהעריגע ציצית. מותר לצאת בה בין ביום בין בלילה, אפילו בלילה וואס ס׳איז נישטא קיין חיוב צו גיין ציצית. הלא אין הציצית אלא גמר מלאכה, א ציצית איז נישט קיין מלאכה, אלא ראוי לנוי הבגד ותכשיטו, כמו האמרא. אזויווי א בגד האט אן אמרא, איך מיין ס׳איז די קאלער אדער די קאפס, אזויווי א שיינע בגד קומט מיט אזא שטיקל, אזוי איז דאך די זעלבע זאך. ווען ס׳איז כשרה ציצית, דאס איז וויאזוי א בגד קומט, ווייל די הלכה זאגט אז אזוי דארף קומען א בגד. יא.
מצות עשה שאין בה כרת אינה דוחה שבת
Speaker 1:
ואילו היו חוטי הציצית יוצאים כהלכתם מעשה, היית חייב לצאת בהם אפילו ביום השבת? דו קענסט נישט זאגן אז די הסבר איז ווייל ס׳איז דא א מצוה פון ציצית, ממילא וועגן דעם מעג מען עס גיין שבת. ווייל דאס איז דאך זיכער אז מצות ציצית איז נישט גענוג צו דוחה זיין שבת. די סיבה איז עפעס אן אנדערע זאך. די סיבה איז ווייל ס׳איז נישט קיין משא, נאר ס׳איז מנוי הבגד.
זאגט ער, ואילו היו חוטי הציצית יוצאים כהלכתם מעשה, היית חייב לצאת בהם אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. א מצות עשה שיש בה כרת קען מען דוחה זיין, אבער מצות עשה שאין בה כרת קען מען נישט דוחה זיין שבת. ס׳הייסט, א מצות עשה דוחה לא תעשה, אבער ס׳איז נישט קיין דוחה לא תעשה שיש בו כרת, וואס איז שבת.
דיסקוסיע: די מצוה דיסיידט צו ס׳איז נוי הבגד
Speaker 1:
ס׳איז זייער אן אינטערעסאנטע ווערטער, ס׳איז א שטיקל שוועריגקייט, ווייל דער רמב״ם זאגט נישט די מצוה איז עס מתיר, ווייל א מצוה טאר מען נישט טון, א חילול שבת טו מען נישט. סאו וואס איז די מתיר? ווייל ס׳איז נוי הבגד.
אבער אומגעקערט, די מצוה דיסייד צו ס׳איז נוי הבגד, ווייל אויב ס׳איז פונקט פסול, פרעגסטו דעם רב, וואס איז פסול? מעג איך עס נישט גיין שבת, ווייל ס׳איז פסול. איינער וועט זאגן, דאס איז א נארמאלע זאך אז א בגד זאל האבן ביי די ענד… די פרינדזשעס מעג מען האבן, יא, די פרינדזשעס פון די טלית. נוי הבגד. נוי הבגד. סאו ציצית ווען ס׳איז כהלכתן איז אויך נוי הבגד. אבער ווען…
די חילוק איז די ווארט איז “דעתו עליהם עד שישלים חסרונם”. סאו דו קענסט פרעגן אזא שאלה: וואס טוט זיך אז דא איז דא א איד וואס איז נישט קיין ערליכער איד, און ס׳גייט אים נישט אן אז זיין ציצית איז פסול. ער וויל אז ס׳זאל אויסזען ווי ס׳איז דא ציצית, ער שעמט זיך צו גיין אין א בגד אן ציצית. אים זעט עס אויס גוט, ס׳זעט אים אויס גוט און ס׳איז פיין. ס׳קען זיין אז ביי אים איז נוי הבגד, ס׳איז דאך אזא שייגעץ.
אבער אלס דין שבת, ביי אים איז עס… ווייל ער וויל אז ס׳זאל זיין אז ס׳זאל אויסקוקן ווי ציצית. די רמב״ם רעדט דאך פון א איד וואס גייט עס פיקסן. ער לייגט צו די ווארט, “דעתו עליהם עד שישלים חסרונם”. ער דעתו עליהם עד שישלים חסרונם מאכט עס אז ס׳איז נישט בטל. ער לייגט דארט אן ציצית, ער דארף נאך פיקסן. די דעתו עליהם מאכט אז ס׳איז נישט בטל.
ווייל געדענקסט, סתם א שטריק איז בטל, ווייל איך קער נישט דערפון. דו קערסט יא, ווייל דו גייסט עס פיקסן, דו גייסט עס משלים זיין. סאו אויב ס׳איז דא איינער וואס גייט עס נישט פיקסן, איז וועגן דעם איז עס אן איסור, ווייל ס׳איז בטל פון די בגד.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים מיט אים. ס׳וועט בטל זיין.
Speaker 1:
ס׳איז נישט בטל. ס׳איז דאך טאקע בטל, ס׳איז נישט קיין שטריק. אזוי ווי די מהר״ם. איך בין מסכים אפילו מער פון אים. אפילו ער וואלט יא אראפגעשניטן ווען ס׳הענגט א פאדעם. אבער ער וויל אז ס׳זאל אויסקוקן ווי ער האט ציצית. ער גייט עס נישט פיקסן. ער טוט נישט גיין אזוי, ער איז עובר מיט די ציצית.
אבער מיט דין שבת, איז ביי אים דאס נוי הבגד, ווייל ער קען נישט ארויסגיין מיט א ציצית וואס האט נישט קיין ציצית ביי די זייט. ער קערט נישט פאר כשרות מצות ציצית. ער ווייסט נישט. ער איז אן עם הארץ. אן עם הארץ וואס ווייסט נישט אז ווען ציצית איז פסול דארף מען עס פיקסן, יא. אן עם הארץ ווייסט נישט די הלכה, ער האט נישט קיין דעת. אן עם הארץ וואס גייט אין שול שבת. ער ווייסט נישט אז די ציצית איז פסול. ער באדערט אים נישט קיין סאך, ווייל ס׳איז א שיינע בגד, ס׳קומט מיט ציצית. ס׳איז דאך יעדע איד גייט, די בגד איז א ציצית. און דאס טוט ער, דאס איז די וועג ווי אזוי א בגד קומט גיין אזוי.
ווייל דא איז דאך נישט די מאכט אז דו ווייסט נישט. אז דו האסט א טעות, קען זיין דו ביסט א שוגג, ווייל דו ווייסט נישט. איך האב נישט קיין טענות אויף דיר. ניין, איך לייג אבער אויף דיר וועסטו דארפן לייגן א תשלומין חסרונו.
Speaker 2:
איך פארשטיי וואס דו זאגסט, ממילא ווערט עס נישט בטל, אבער ס׳איז א גוטע פשט.
Speaker 1:
אבער מ׳קען עס לערנען אויך אנדערש. מ׳קען עס לערנען אז איך לערן אז דאס מאכט עס אויך פאר א משא.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז זיכער א… ס׳איז א משא. וואס הייסט משא? ס׳איז עפעס ווערט. די שאלה איז פארוואס זאגסטו אז ס׳איז נישט קיין דרך הוצאה? פארוואס הייסט עס נישט דרך הוצאה? פארוואס? פאר די זאך? ווייל אזוי גייט עס.
Speaker 1:
די שאלה איז נאר אויב ס׳איז בטל פאר די בגד, איז דאס דרך לבוש, וואס דאס איז מותר. אבער אויב ס׳איז נישט בטל פאר די בגד, ווייל דו דארפסט עס יא האבן פאר מארגן עקסטער פון די בגד, כולי, ווייל דו גייסט דאך מאכן פון די ציצית אויף דעם בגד, וואלט איך געהאלטן אז ס׳איז עקסטער.
ס׳איז אביסל אן איידעלע הלכה דאס. איידל מיין איך, די חילוק איז זייער נישט גראב. מ׳דארף זיין א גרויסער למדן צו פארשטיין דאס. הערסטו אפ ארויף?
נפקא מינות — פרוי מיט טלית, ספק ציצית, גוי
Speaker 1:
מ׳קען טרעפן פון דעם פארשידענע חידושי תורות, ווייל ס׳קומט אויס אז א פרוי טאר נישט גיין מיט א טלית שבת למשל, ווייל זי איז נישט מחויב בציצית. ס׳ווענדט זיך וויאזוי מ׳לערנט, פארשטייסט? אדער ער ברענגט דאך נאך, אויב ס׳איז נאר א ספק ציצית, איז דאס א פראבלעם. ס׳איז זייער פאני הלכות וואס קומען ארויס פון דעם.
אויב מ׳זאגט אז ציצית איז יא עפעס א נארמאלע זאך, אזוי ווי דו ווילסט מיר זאגן, דעמאלטס קען נישט זיין די אלע הלכות, פארשטייסטו וואס איך זאג?
אדער למשל, מענטשן זאגן אז א גוי, יא, קענסט די תורה פון די פרי חדש זרחם, ווען א גוי טוט דיר שיטן שבת. סא, וואס טוט א גוי וואס ער וויל זיך מגייר זיין, און מ׳זאגט אים ער זאל נישט היטן שבת? סא, דו וועסט זאגן אז אויב ער גייט ציצית, איז ער ממילא נפשך כלי. ווייל אויף די צד ער איז א גוי, איז דאס א משא. רייט. אויב איז ער א חכם, יא.
ראיה פון היינטיגע צייטן — ציצית אלס מלבוש
Speaker 1:
איך וויל דיר ברענגען א ראיה אז היינטיגע צייטן, מענטשן, א ציצית איז א בגד ווי דער חסיד׳ישער יונגערמאן גייט אנגעטון. ווייל ער גייט דאך די זעלבע מיט ציצית בייטאג ווי ביינאכט. דו וועסט נישט זען קיין איין מאל א יונגערמאן אויף׳ן פליגער, אן ציצית, אפילו ס׳איז אים שווער צו גיין מיט ציצית. ביינאכט איז פונקט ווי בייטאג, ער גייט מיט די גרויסע וואלענע ציצית.
די פשט איז אז דאס איז א מלבוש, ער גייט נישט קיין מצוה בכלל. ביינאכט איז נישט קיין מצוה. ער גייט זיך מסתמא עביזשן וואקן אין די גרעסטע היצן ביינאכט מיט א וואלענע ציצית. פארוואס? ווייל דאס איז א מלבוש. סא, מבחינת מלבוש איז נישט קיין חילוק צו די ציצית איז כשר צו נישט. מבחינת מצוה, יא. מבחינת מלבוש, ער גייט זיך שעמען צו גיין אן א ציצית. און אויב גייט ער זיין צעריסן גייט ער זיך ווייטער נישט שעמען, ווייל א יונגערמאן קומט מיט א ציצית אויף זיך.
Speaker 2:
איך הער אז ס׳איז סובדזשעקטיוו, איך הער וואס דו זאגסט.
Speaker 1:
ניין, דאס איז ווייל ער איז אן עם הארץ. דו רעדסט פון אן עם הארץ. דער וואס גייט למשל ביינאכט ציצית, אפילו ווען ס׳איז הייס און סתם רעדט אויף זיך, איז ער אן עם הארץ, ווייל ער מיינט…
הלכות שבת: דיני הוצאה בבגדים ותכשיטים – חלק י
הלכה כא: בעלי אומנות שאין יוצאין בכלי אומנותם
לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו, ולא גרדי באירא שבאזנו, ולא סורק במשיחה שבצוארו, ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע בדוגמא שבאזנו.
דאס הייסט, דער רמב״ם ברענגט דא א גאנצע רשימה פון בעלי אומנות וואס טארן נישט ארויסגיין שבת מיט זייערע ארבעטס-כלים אויף זייער געוואנטליכע פלאץ.
Speaker 1: א חייט – דאס איז א שניידער – במחט התחובה לו בבגדו, מיט א נאדל וואס איז אריינגעשטעקט אין זיין בגד. א נגר – דאס איז איינער וואס ארבעט מיט האלץ – בקיסם שבאזנו, מיט א שטיקל האלץ וואס ער לייגט אויף די אויער. פארוואס? צו מעסטן אדער וואס?
ולא גרדי – א גרדי איז א שניידער – באירא שבאזנו. וואס איז אירא? א שערל?
Speaker 2: אירא זאגט ער איז א שטיקל וואטע, א שטיקל סחורה.
Speaker 1: ולא סורק – נישט איינער וואס מעסט אפ זאכן, יא? – במשיחה שבצוארו, מיט א בענדל וואס ער האט אויף זיין האלז. א קמר, וואס איז דאס? אקעי.
ולא שולחני – נישט קיין איינער וואס טוישט געלט – בדינר שבאזנו, מיט געלט וואס הענגט אויף זיין אויער.
ולא צבע – נישט א פעינטער – בדוגמא שבאזנו, מיט די פעינט וואס ער האט אין זיין אויער.
ס׳איז אן עקזעמפל פון וואס מענטשן פלעגן האלטן זאכן אין די אויערן. קענסטו מיר זאגן? היינט אויך, מען גייט מיט… ס׳איז דא זאכן אין די אויערן, יא. פלאמבערס האבן א פלאנדזשער קומט ארויס פון זייער אויער.
דין: פטור מדאורייתא, אבער אסור מדרבנן
ואם יצא – פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו, מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.
Speaker 1: במה יוצא? פטור. פטור. אפשר יוצא דרך אומנתו? ער האט זיך ארויסגעטראגן עפעס וואס ער דארף האבן פאר זיין דזשאב. פארוואס איז ער אבער פטור? שלא הוציא כדרך המוציאין.
סאו א נארמאלע מענטש איז אפילו מדרבנן עיקר, נאר דער מענטש… טארן טאר ער זיכער נישט, ווייל די אלע זאכן זענען משא ומתן בשבת, און ס׳איז מוקצה.
ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם זאגט נישט, ווייל אין די משנה, איך געדענק, שטייט אז אפילו ערב שבת טאר מען דאס נישט. סמוך לצאת השבת. דער רמב״ם געדענק איך, שבת אליין טאר מען דאך נישט, ווייל ס׳איז א מחט, ס׳איז מוקצה. די אלע זאכן זענען… איך געדענק אז דער רמב״ם זאגט עס נישט.
אה, נאכאמאל, שפעטער גייט זיין ווייל מ׳רעדט וועגן ערב שבת. אקעי, סאו ביז דערווייל רעדט ער פון אין שבת.
דיון: פארוואס איז ער פטור אויב ס׳איז דאך זיין דרך?
Speaker 2: דאס הייסט, לכאורה, מצד אחד איז דאס יא די דרך, ווייל ער איז דאך א חייט, ער גייט מיט דעם. מצד שני, אבער ס׳איז נישט כדרך המוציאין.
Speaker 1: סאו, דרך המוציאין העלפט נישט אז ער פירט זיך יא אזוי, אזוי זעט אויס. מ׳זאגט די דרך פאר יעדן.
Speaker 2: דארט מדרבנן.
Speaker 1: ניין, ער זאגט אפילו אז א אומן גייט נישט געווענליך אזוי, נאר איך ווייס ווען ער האט נישט קיין אנדערע ברירה אדער וואס.
Speaker 2: ווייל דו זאגסט דאך אז מ׳קוקט דאך יא אויף די פאך, יא? דו זאגסט אז מדאורייתא איז ער פטור. דו מיינסט צו זאגן מדאורייתא איז ער פטור ווייל ס׳איז נישט די דרך המוציאין. וואס טוט זיך ווען ס׳איז נישט א חייט? וואלט געווען הארבער אדער גרינגער?
Speaker 1: נישט קלאר. ער ברענגט אז ר׳ יוסף טענה׳ט אז ענין כלים קיינער טאר נישט, נאר דער בר קורא איז אן עובדא. מ׳קען הערן אז ס׳זאל זיין הארבער, ווייל… דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז הארבער, ווייל פאר די חייט איז דאס ביי זיין דרך.
אה, אפשר יוצא דרך אומנותו. אבער מצד שני, אפילו ער איז פטור, דאס איז די חידוש וואס דו ווילסט זאגן, אז אפילו ער איז אויך פטור ווייל ס׳איז נישט די דרך, אפילו באמת איז נישט ממש די דרך.
הלכה כב: הזב שיצא בכיס שלו – מלאכה שאינה צריכה לגופה
הזב שיצא בכיס שלו – חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת.
Speaker 1: אזוי אויך, אם יצא בקישורי, אזוי האבן מיר פריער געהאט, יוצאים פון נדרים. אן ענליכע זאך. אבער ער זאגט אז א קיס איז עפעס מער ווי א שטיקל וואטע. “אין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת”, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳טראגט די קיס. סאו א גאמס איז נישט קיין נארמאלע דרך, אן אנדערע זאך טראגט מען נישט אזוי, אבער א קיס טראגט מען אזוי.
ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, שהמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
אלזא, “מלאכה שאינה צריכה לגופה הוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו”, ער וויל דאך נישט ארויסטראגן די קיס, ס׳איז נאר עפעס וואס ער טוט ארום, נעסעסערי, כדי שלא יתלכלכו בגדיו. אבער ער זאגט, די רמב״ם, נו וואס טוסטו אויף מיט דעם? העכסטנס איז עס מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבער ער טראגט דאך האלב, איז עס מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליו.
קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דאס דווקא דא?
Speaker 2: איך וואלט געקענט זאגן די זעלבע זאך אויך פריער ביי אנדערע ענליכע זאכן, פארוואס ברענגט ער עס דא? וועגן מלאכה שאינה צריכה לגופה? ס׳איז שוין געווען אפאר מאל, למשל די מוח שעל גבי נדה, אדער אויף די רעגן, וואטעווער דארט אין די…
Speaker 1: אה, דארט אין די משנה פטור. אקעי, ועל כורחי, איך ווייס נישט. אקעי. מ׳דארף טראכטן, ס׳איז ווייטער דא אביסל איידעלע חלקים וואס מ׳קען טראכטן אין די משנה פטור.
Speaker 2: יא, וואס גייט ארויס מיט א טלית וואס הענגט פון די בעק שטריק נאר מעלל, איז אויך דאך א מלאכה שאינה צריכה לגופה, ניין? ער גייט אנגעטון מיט א געהעריגע דאס, ער וויל יעצט ארויסטראגן האלב פון די טלית.
דיון: מלאכה שאינה צריכה לגופה vs. דבר שאינו מתכוון
Speaker 1: די גאנצע הלכות שבת איז די יסוד פון די הלכה, וואס לפי דעתי שטייט נישט, אז א מענטש טוט א זאך און ער כאפט נישט וואס ער טוט, איז ער פטור. ער טראגט די טלית, און די טלית קומט מיט דעם. מ׳דארף וויסן, ס׳איז מותר דאס, אבער איך ווייס נישט, ס׳איז נישט אינו צריך לגופו הוצאה.
איינער וואס איז צריך לגופו הוצאה, ער זאל זיך פיקן די מעלל וואס הענגט אים דארטן פון די בעג? אוודאי, ער טראגט, ער שלעפט עס, און ס׳קומט מיט זיין בעג. ווייל ס׳איז בטל, טאקע וועגן דעם איז נישט נוגע, בטל פאר די בעג, אבער אוודאי.
די פשט פון מלאכה שאינה צריכה לגופה איז, איך קער נישט וועגן דעם. קערן איז נישט די הגדרה פון הלכות שבת. איך האב נישט געטראפן קיין איין קעיס.
Speaker 2: דו האלטסט מיר אין איין פרעגן אזעלכע קשיות, יעדע איינס פון זיי איז א רייע קשיא.
Speaker 1: ניין, דבר שאינו מתכוין איז אז מ׳טוט אן אנדערע זאך. נישט דו טוסט דאס, און דו זאגסט איך מיין נישט דאס צו טון. ס׳איז נישטא קיין איינע וויאזוי א דבר שאינו מתכוין.
און דער דבר שאינו מתכוון איז אזוי ווי די מעשה פון דער וואס שלעפט א באנק, וואס ער שלעפט א באנק, און אפשר דורך א גב וועט אביסל געאקערט ווערן. אבער ס׳איז נישט באמת, ער איז נישט מתכוון צו אקערן. דאס איז אפשר, ווייל ס׳איז אן אנדערע זאך, ס׳איז אן ענין פון פסיק רישא.
אבער ווען דער דבר שאינו מתכוון איז ווייל ער טוט עפעס אנדערש, נישט אז איינער חושב קוק וואס איך טו, איך טראג אן א מעיל. אבער ער זינגט ווען ער וואקט. דאס איז נישט קיין דבר שאינו מתכוון, ווייל ער מיינט צו טראגן און ער מיינט צו זינגען.
Speaker 2: וואט? פרעג אים, א מענטש גייט ארויס און פון אונטן הענגט זיך א קליינע שטריקעלע. דאס הייסט ער איז מתכוון ווי ווען ער שלעפט די באנק?
Speaker 1: דבר שאינו מתכוון, יא, ווייל דאס וואס ער טוט, אבער ער וואקט מיט א טלית, ער וואקט מיט א מעיל.
אקעי. א גאנצע צייט זאגסטו דאס, ס׳איז ממש נישט נוגע אין קיין איין הלכה נישט. דבר שאינו מתכוון איז ווען דו טוסט אן אנדערע זאך, דו מיינסט עפעס צו טון, דו טוסט אן אנדערע זאך. נישט אז דו ביסט חושש זיך צו טועה זיין. ס׳איז נישט דא אזא זאך דבר שאינו מתכוון. מיר האבן נאך נישט געלערנט קיין איין אזא הלכה.
זיי געזונט, ס׳איז לאו דווקא, לך בכחך זה והושעת את ישראל. לך בכחך זה, אפילו פאר א דבר שאינו מתכוון. ווען דו טוסט עפעס אנדערש, אבער דו טוסט נישט עפעס אנדערש. ס׳איז נישט דא אזא זאך דבר שאינו מתכוון אויף דעם וועג. דאס איז נישט דער טייטש. אקעי.
הלכה כג: המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים
המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה? לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס וחולצן בבית, וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן.
Speaker 1: וואס טוט זיך אז א יוד המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים? מיר האבן פריער געלערנט אז שבת טאר מען נישט גיין מיט תפילין, ס׳איז פטור. סאו וואס טוט זיך אז א יוד טרעפט תפילין בשבת ברשות הרבים, און ס׳איז דאך דא א מצוה, מ׳טאר נישט לאזן תפילין ברשות הרבים, אפילו א מאקעל פון א ספר דארף מען מצניע זיין, דארף מען קער נעמען פון די תפילין.
כיצד יעשה? מיר האבן געלערנט אז מ׳קען נישט טראגן אלע תפילין אין די הענט, דאס איז זיכער אן איסור. איז וואס טוט מען? לובשן כדרכו, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו. ער טוט אן די תפילין, ער טוט אן תפילין של ראש אויפ׳ן קאפ און של יד אויפ׳ן יד, ונכנס, און ער גייט אריין, און נאכדעם טוט ער עס אויס אינדערהיים, און נאכדעם טוט ער עס נאכאמאל. חוזר ויוצא ולובשן וחוזר ויוצא עד שמכניסן כולן, ביז ער טראגט אריין אלע.
דאס הייסט, ער קען נישט אנטון מער ווי איין פאר אויף אמאל.
דיון: פארוואס נאר איין פאר אויף אמאל?
Speaker 2: גוטע שאלה. יא. די מחלוקת איז טאקע אין די משנה. ס׳איז דא… רבן גמליאל זאגט מען קען טראגן צוויי זוגות טראגן אויף אמאל.
סאו ס׳איז דא היינט אסאך צדיקים און רבי׳ס וואס פירן זיך צו גיין מער ווי איין רעטרוואל אויף אמאל, זיי האבן זיכער מעגן. לענין שבת איז אפשר אנדערש, איך ווייס נישט.
Speaker 1: ער האט א קדימה אין משאוי, אדער דרך לבושה.
Speaker 2: יא. ביי זיי איז בכלל נישט קיין דרך לבושה, און נארמאלע מענטשן איז גארנישט קיין דרך ביי זיי.
Speaker 1: אה, יעצט טראגסטו איר.
—
[דיגרעסיע: ציצית ביינאכט – פארוואס חסידישע אידן גייען מיט ציצית ביינאכט]
Speaker 1: דאס איז די יוניפארם אין די שטאט. דו זאלסט אויך נישט זיין אזוי סובדזשעקטיוו. אין די שטאט גייען אלע מענטשן אזוי אנגעטון, און ס׳איז בושה, ס׳איז זייער פאני צו גיין אן א וואלענע טלית קטן, אפילו אינמיטן די נאכט, אפילו ביי א חתונה ווען מ׳טאנצט אריין אין די נאכט און ס׳איז זייער הייס, וועט קיינעם נישט איינפאלן אראפצולייגן זיין וואלענע ציצית.
אה, אלע זענען עמי ארצות. אלע זענען עמי ארצות, ווייל אוודאי איז דא אן ענין.
דער אמת׳ער טעם: א סגולה פאר שלאפן, נישט א חיוב
דרך אגב, איך וויל דיר זאגן פארוואס, אויב מ׳רעדט שוין. ס׳איז נישטא קיין שום ענין צו גיין ציצית ביי די חתונה ביינאכט ווען מ׳טאנצט. ס׳איז דא אן ענין צו גיין ציצית א טאג דארף מען גיין ציצית.
קודם כל, ס׳איז יא דא, קען זיין אן ענין אזא. “כסות יום” – הער אויס, מ׳קוקט יא, אונז זענען אידן. איך וויל דיר זאגן עפעס, איך וויל דיר זאגן אז מ׳איז אין א רעאליטעט.
ניין, איך בין נישט מסכים. וואס רעאליטעט? זאל די עולם זיין עמי ארצות. אבער אונז זענען נישט מענטשן וואס טוען די סטייל פון וויליאמסבורג. אונז זענען וויליאמסבורגער אידן. באפרעג זיי, זאגן זיי חס ושלום נישט.
הער אויס, איך בין נישט מסביר זיך יעצט. פון וויליאמסבורג, און בארא פארק, און מאנסי, און מאנטרעאל, און בני ברק, און ירושלים, און לאנדאן, און אנטווערפן. הער אויס, איך בין נישט מסביר זיך. אונז זענען מענטשן וואס טוען די תורה.
יעצט, א חסידישער איד גייט ציצית ביינאכט, ס׳קען זיין צוויי ריזענס. די אמת׳ע ריזען איז נישט די ערשטע ריזען. מ׳קען זאגן אז ס׳איז דא פוסקים וואס זאגן אז אה… מיין אזוי להלכה, נישט זיכער אז ס׳איז להלכה, אבער ס׳איז דא א מחלוקת צו “כסות יום” גייט מען ביינאכט. אבער לכל הפחות איז נישטא קיין חיוב צו גיין ציצית ביינאכט.
די ריזען פארוואס מ׳גייט ציצית ביינאכט איז ווייל ס׳שטייט א סגולה אז ביינאכט ווען מ׳שלאפט, ביי די קדושת יו״ט שטייט אז ווען מ׳שלאפט זאל מען גיין ציצית. ביינאכט ווען מ׳שלאפט נישט איז נישטא קיין שום ענין צו גיין ציצית, ס׳איז סתם א ברכה לבטלה.
וועגן דעם, דער וואס גייט ציצית און ער מוטשעט זיך סתם, גייט ער, לכל הפחות איז ער אנגעטון. אבער ס׳איז נישטא קיין שום ענין, יא מ׳דארף נישט גיין ציצית ביינאכט. דאס איז קודם כל. דאס איז וואס מענטשן ווייסן נישט.
פרעג רוב מענטשן פארוואס זיי גייען ציצית, ער ווייסט אליין נישט, ער ווייסט נישט אז ס׳איז א מצוה, ער ווייסט גארנישט. ער איז בכלל נישט יוצא די מצוה, ס׳איז גארנישט.
אפווייזן די “יוניפארם” טענה
יא, אבער לאמיר זאגן ער איז נישט יוצא די מצוה, אבער ס׳איז באמת א מלבוש, ווייל דאס איז די יוניפארם וואס מ׳גייט אין דער שטאט, טשארן, מ׳גייט מיט דעם, דעטס איט.
אבער לאמיר זאגן אז ער וואלט געטשענדזשט, לאמיר זאגן פארוואס? ווייל דער זעלבער מענטש, לאמיר זאגן, ס׳איז נישט אמת אז ער גייט ווייל ס׳איז א יוניפארם. דאס איז נאר אויב ס׳איז א זייער גראבער עם הארץ, ער ווייסט נאך פרטים, ער ווייסט נאך אנדערע זאכן, ער זאגט “איך קעיר נישט אז ס׳איז א פסול, איך גיי מיט דעם”.
אבער א נארמאלער מענטש זאגט אים, “אה, ס׳איז א פסול, גיי איך עס נישט אן”, יא?
אז דו גייסט צו דעם עם הארץ, זייער גוט, ווייל ער איז נישט קיין יוניפארם מענטש, ער איז א איד. פרעגסט אים, זאגסט אים, “קום הער, די ציצית איז צעריסן, ס׳איז א פסול, דו טארסט נישט גיין מיט דעם בגד ווייל ס׳האט נישט קיין פסול ציצית”. ער טוט עס גלייך אויס, אפילו אז ער שעמט זיך, איך ווייס וואס, די אלע שאלות פון כבוד הבריות, ער שעמט זיך אפילו נישט, ווייל ער וועט פרעגן, “פארוואס טו איך עס אויס?” ווייל ס׳איז דא א מצוה עס אויסצוטון, ווייל ס׳איז א פסול ציצית.
זייער גוט. אויב ער וואלט נישט געהאט קיין מצוה עס אויסצוטון, וואלט ער עס נישט אויסגעטון, ווייל פון יעצט איז עס נישט כשר. מ׳רעדט דאך פון דעם. דאס גייט עס.
דאס זעלבע זאך שבת, אויב דו זאגסט אים, “א פסול ציצית, ס׳איז פסול, מ׳טאר נישט גיין מיט דעם, ס׳איז א מצוה הוצאה”, ער טוט עס גלייך אויס. דאס איז די פראבלעם.
אקעי, זייער גוט. שוין, גענוג גערעדט.
—
[חזרה צו הלכה כג: המוצא תפילין – המשך]
Speaker 1: יעצט קען מען לערנען א זאך, מ׳טאר נישט גיין ווייטער וועגן די גזירה שמא יוציא, רייט?
לא יצא החייט, נעקסטע הלכה. לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו.
א שניידער גייט מיט א נאדל וואס ליגט אין זיין בגד, טאר ער נישט ארויסגיין, ווייל ס׳איז נישט בטל צו די בגד.
“לא יצא” מיינט לכאורה אז מדאורייתא איז עס יא בטל, ווייל ס׳איז נישט קיין דרך. אבער לכתחילה מדרבנן טאר מען נישט ארויסגיין במחט התחובה בבגדו, מיט א נאדל וואס איז אריינגעשטעקט אין די בגד.
און נישט א נגר, א נגר איז איינער וואס ארבעט מיט האלץ, בקיסם שבאזנו, מיט א שטיקל האלץ וואס ער לייגט אויף די אויער, פארוואס? צו מעסטן אדער וואס?
ווייטער, ולא גרדי, א שניידער, באירוא שבאזנו. וואס איז אירוא? א שערל? אירוא זאגט ער איז א שטיקל וואטע, א שטיקל סחורה.
ולא סורק, נישט איינער וואס מעסט אפ זאכן, יא? במשיחה שבצוארו, מיט א בענדל וואס ער האט אויף זיין האלז. א קמר, וואס איז דאס? אקעי.
ולא שולחני, נישט קיין איינער וואס טוישט געלט, בדינר שבאזנו, מיט געלט וואס הענגט אויף זיין אויער.
ולא צבע, נישט א פעינטער, בדוגמא שבאזנו, מיט די פעינט וואס ער האט אין זיין אויער.
ס׳איז אן עקזעמפל פון וואס מענטשן פלעגן האלטן זאכן אין די אויערן. קענסטו מיר זאגן? היינט אויך, מען גייט מיט… ס׳איז דא זאכן אין די אויערן, יא. פלאמבערס האבן א פלאנדזשער קומט ארויס פון זייער אויער.
הלכות שבת פרק יט: המוצא תפילין בשבת (המשך) — ואם היו הרבה
הלכה: ואם היו הרבה תפילין
Speaker 1:
דאס הייסט אז ער קען נישט אנטון מער ווי איין פאר אויפאמאל. זיי האבן שוין זיכער געמעגט. לענין שבת אפשר איז שוין אנדערש. ביי זיי איז בכלל נישט קיין דרך לבישה, און די חומרות פון די מענטשן איז גארנישט קיין דרך ביי זיי.
Speaker 2:
אה, יעצט רוקסטו די מקטרג. אקעי, יעצט דארף איך זיך נעמען מסביר זיין. אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1:
ואם היו הרבה, אויב ס׳איז אסאך פארן תפילין, ולא יוכל להכניסן דרך מלבוש, ער גייט נישט קענען אלע אריינטראגן דעם וועג, ס׳וועט אים נעמען פארעווער, הרי זה מחשיך עליהם, ער טאר נישט אוועקווארפן, ווייל ס׳איז מחשיך עליהם, ס׳איז א שטיקל חיוב אויף אים. ס׳איז נישט גרינג, אבער… יא, ער שטייט דארט ערב שבת ביינאכט, ווען ער מכניסן מוצאי שבת. דאס הייסט, ער טאר נישט אוועקווארפן, אבער ער טאר אויך נישט עס טראגן.
שאלה: ווי ווייט גייט דער חיוב פון מחשיך עליהם?
Speaker 1:
מ׳דארף טראכטן, למשל, אויב ער טרעפט יעצט שבת צופרי אויפ׳ן וועג צו שול, זאגט מען אז ער טאר נישט גיין אין בית המדרש. אבער ס׳איז דא א מיליאן דארט, א ריזיגע פייל תפילין. גייט ער דארט מבטל זיין נישט קענען עסן א סעודה, ער גייט נישט קענען האבן עונג שבת, אז מ׳פאנישט אים ווייל ער האט די ערשטע אריינגעווארפן? ניין, איך דארף פארשטיין צו ס׳איז א חיוב. ווי ווייט גייט דער חיוב אז א מענטש דארף אפהיטן יענעמ׳ס תפילין? ס׳איז נישט זיין אחריות.
Speaker 2:
ניין, ווייל איך וויל וויסן די הרי זה מחשיך עליהם. מ׳מיינט צו זאגן אז דאס איז די איינציגסטע זאך וואס דו קענסט טון, און ס׳איז א חיוב אז דו זאלסט עס טון. נישט נוגע אויב דו ווילסט עס טון. ס׳איז זיכער אז דו זאלסט עס טון. איך וויל וויסן ווי שטארק איז דער חיוב. איז עס ממש א ברעמעדיגער חיוב? איך וויל וויסן, איך האב דאך נישט א חיוב אויף אלע שמות פון די וועלט. איך האב א חיוב אויף מיינע פאר זאכן. מוצא תפילין, אזוי ווייט יחשיך עליהם, אזא גרויסע עבודה? אקעי.
Speaker 1:
ס׳איז מער א שאלה אין ווי שטארק א מענטש דארף זיך אנשטרענגען פאר א מצוה, אפילו לשמועני אדער… אקעי, ס׳איז אן אנדערע שאלה.
הלכה: ואם היו מועט — מורא פון גוים
Speaker 1:
ואם היו מועט, אין צייטן ווען מ׳האט מורא פון גוים, וואס ער קען נישט שטיין לעבן די תפילין, אויב ס׳איז אנגעקומען דארטן א גוי זאגט ער, והוא מתירא להניחם שמא יגנבום הגוים, דעמאלטס איז דא א היתר מכסן במקומן, ער זאל טון די בעסטע וואס ער קען, ער זאל עס צודעקן אז ס׳זאל נישט זיין בגלוי, ס׳זאל נישט זיין… ניין, ס׳זאל זיין דרך כבוד, ומניחן והולך לו. ער גייט.
הלכה: ואם הוא מתירא מפני הלסטים
Speaker 1:
ואם הוא מתירא להניחן שם מפני הלסטים, ער האט מורא צו בלייבן דארטן נישט וועגן גוים גייען אים… שטייט נישט די רעגירונג אדער איך ווייס וואס, די שונאי ישראל, נאר סתם ליסטים, ומוציא את כליו כאחד, ער נעמט די אלע תפילין, ומוליכן פחות פחות מארבע אמות. ער טראגט זיי פחות פחות מארבע אמות. און פחות פחות מארבע אמות איז דאך נישט… לויט׳ן רמב״ם, אדער לפחות משעור זה איז מותר, אדער נותן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז דא א וועג, אויב יעדער איינער גייט ווייניגער ווי די ד׳ אמות מעג מען, אזוי קומט מען אן לחצר החיצונה.
שאלה אויפ׳ן רמב״ם: פארוואס נישט לכתחילה פחות פחות מד׳ אמות?
Speaker 1:
מהאי דבורים, איך טראכט אז ס׳איז דא א שאלה אויף׳ן מחשיך עליהם. איך קען אויך נישט זיין אז די אשמד קען דאס נישט טון, ווייל לכאורה דאס אליינס, ער מאכט גארנישט מיט די תפילין, ער דארף עס באהאלטן, ער דארף עס טון. סאו מ׳דארף פארשטיין לויט׳ן רמב״ם, הרי זה מחשיך עליהם, פארוואס לאזט מען אים נישט טראגן מיט די הענט? נאכאמאל, ווייל ער טוט עס נאר במורא. אויב פחות פחות מד׳ אמות מעג מען לויט׳ן רמב״ם, פארוואס זאל מען אים פאנישן אז ער דארף בלייבן דארטן?
Speaker 2:
איך ווייס נישט פארוואס דו מאכסט אז ס׳איז א פאנישמענט. פארוואס געבט מען אים נישט די היתר? ער וויל דאס טון, ער וויל בלייבן. פארוואס ער קען נישט דעמאלטס מאכן ד׳ אמות? דאס איז א גוטע שאלה. פארוואס איז נאר “הוא מתירא להניחן שם מפני הלסטים”? כלל לכתחילה דארף זיין מחשיך. מען געבט נישט גלייך לכתחילה דעם פחות פחות? מ׳דארף פארשטיין. לויט דעם קריג איך אויפ׳ן רמב״ם, פארשטיי איך, אבער לויט׳ן רמב״ם דארף מען פארשטיין. דא זעט מען אז נישט, אז פחות פחות דארף נישט קיין היתר, דארף מען קלאר ווי נאר מ׳דארף פארשטיין.
הלכה: רצועות קשורות כתפילין
Speaker 1:
יא, וועלן מיר זען. ווען קען מען ברענגען די תפילין מיט דעם היתר? כשהיו בהן רצועות קשורות כתפילין, ווען מ׳האט געזען אז ס׳איז צוגעבינדן אזויווי א תפילין, שבודאי תפילין הן, אבל אם לא היו רצועות קשורות כתפילין איינער איז געקומען צו אים, פארוואס?
דער רמב״ם׳ס סברא און דער ראב״ד׳ס קשיא
Speaker 1:
ער טענה׳ט, דער רמב״ם… דער ראב״ד זאגט אז דער רמב״ם מאכט נישט קיין סענס, אבער טענה׳ט דער רמב״ם, אפשר מאכט זיך אז א מענטש מאכט א קמיע, נישט קיין תפילין. סתם א קמיע. ער האט געוואלט זיך ארומגיין מיט תפילין, איז ער געגאנגען מאכן א קמיע. ער האט געוואלט אז עס זאל אויסזען ווי תפילין, איז ער געגאנגען מאכן א קמיע. ער האט געוואלט אז עס זאל האבן רצועות, ווייסטו, נאר רצועות מאכט מען תפילין, נאר תפילין מאכט מען רצועות מיט א קשר פון א שי״ן, מיט א דל״ת, וואטעווער מען מאכט. אבער סתם זאכן וואס זעען אויס ווי תפילין, אפשר איז עס נישט תפילין, און ממילא דארפסטו נישט זיין אזוי וואריד, איינער איז געקומען און לאזט עס דארט.
דער ראב״ד פארשטייט נישט. ער זאגט, א מענטש איז נישט טרוד צו מאכן א קמיע כעין תפילין. ממילא, איז דא אפשר אן אנדערע ריזען.
תירוץ: דער רמב״ם רעדט פון די גמרא׳ס תפילין
Speaker 1:
דער ראב״ד האט געקוקט שוין אן אונזערע מסודר׳דיגע שיינע באקס׳דיגע תפילין מיט א שי״ן. דער רמב״ם רעדט מער פון די גמרא תפילין, ווייסטו, איינער האט גענומען אן עור, ער האט פרובירט צו מאכן עפעס די בעסטע וואס ער קען.
עניוועיס, ממילא טענה׳ט דער ראב״ד אז מען דארף יא טון, מצילן טון וואס מען דארף טון, ווייל עס איז נישטא אזא חשש אז אפשר איז עס נישט קיין תפילין. וואס טוט מען? די ריאליטי איז ער גערעכט, אבער דער רמב״ם האט פארשטאנען פון די גמרא אז עס איז געווען אמאל אזא זאך, א מציאות.
הלכה: המוצא ספר תורה
Speaker 1:
שוין. המוצא ספר תורה. איינער טרעפט א ספר תורה. דאס איז געווען תפילין, וואס איז ביי א ספר תורה? יושב ומשמרו ומחשיך עליו. א ספר תורה קען מען נישט אנטון אויף זיך. איז יושב ומשמרו ומחשיך עליו.
חילוק: “יושב” — א שטערקערע חיוב
Speaker 1:
אם בא סכנה — דאס איז אן אנדערע לשון ווי “מחשיך עליו”. ס׳איז “יושב”, ס׳איז א חילוק, דו דארפסט זיך אראפזעצן און האלטן די ספר תורה און נישט אמאל לאזן אויפן פלאר, מה שאין כן די תפילין מעג מען לאזן ליגן אויפן פלאר. ניין, ער מאכט עס מער שטערקער, ווייל ער האט נישט די עצה פון עס אנטון. ער זאגט גלייך, אם בא סכנה, מניחו והולך לו. ס׳שטייט נישט אז ער דארף עס צודעקן. פארוואס שטייט נישט דא “מחשיך עליו”? ס׳שטייט נישט צוגעדעקט? אדער ער קען נישט? איך ווייס נישט.
הלכה: אם היו גשמים יורדים
Speaker 1:
אקעי. אם היו גשמים יורדים — אויב ס׳רעגנט און די אותיות וועלן ווערן אפגעווישט, דעמאלט איז דא א וועג וויאזוי עס צו טון, ווייל דעמאלט איז דא א וועג וויאזוי עס צו טון, ווייל דעמאלט קען מען נישט ווארטן ביז נאכט, ווייל די ספר תורה וועט ווערן רואינד פון די רעגן. איז דארף ער טון אזוי, מתכסה בעור. ניין, די עור פון די ספר תורה. אה, מיט די עור פון… זייער גוט.
דיסקוסיע: איז דאס דער זעלבער היתר ווי פריער?
Speaker 2:
קען מען טראכטן, אפשר דאס, ווייל דא האט ער א תירוץ פארוואס ער מעג זיך ארומוויקלען מיט די ספר תורה און אוועקרייזן, וויקלען זיך ארום די ספר תורה. מאכט עס נישט דרך מלבוש?
Speaker 1:
ניין, ניין, ניין, ניין, ניין. אבער ווען ס׳איז רעגן האבן מיר זיך פריער געלערנט אז ווען עפעס רעגנט, דעמאלטס איז דא א וועג פון זיך מכסה זיין מיט עניטינג, ס׳איז דא אן היתר אפילו א כיס.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים. ס׳איז פשוט, ווייל דאס איז א היתר, א היתר דחוי. קען באמת טומאה רצוצה, ס׳איז נישט קיין אמיתי׳ג דרך מלבוש, ס׳איז א חצי דרך מלבוש. ס׳איז אפילו פריער, ס׳איז דאך געווען אסור, אפילו פטור אבל אסור. זייער גוט. ממילא, אויב לכתחילה, זיץ און ווארט ביז מוצאי שבת און וועסט עס נעמען. אבער אויב דאס ווארטן ביז מוצאי שבת וועט מאבד זיין די ספר תורה, דעמאלטס איז די מלחמה געמאכט געווארן צו טון די עצה פון עס אנטון. פארשטייסט?
Speaker 1:
בסדר גמור. וחוזר ומכסהו. ס׳איז… קענסט זאגר פארקערט, מ׳קען זאגן אז דעמאלטס האט ער א וועג וויאזוי צו טראגן אן דעם וואס ס׳זאל זיין א טראגן מדאורייתא, ווייל די אנדערע וועג טראגט ער עס… ס׳איז נישטא אזא זאך וואס נאר אין די רעגן טאר מען טראגן. ס׳איז נישטא אזא זאך. נארמאלע מענטשן טוען נישט אן אזעלכע טומאה רצוצה. ס׳איז נישט אז די רעגן איז מתיר. ס׳שטייט נישט אזוי. ס׳שטייט נישט אז אויב ס׳רעגנט טאר מען נישט. נארמאלע מענטשן טוען נישט אן אזעלכע טומאה רצוצה. איך בין נישט מסכים.
וחוזר ומכסהו, ער טוט עס אן צוצודעקן, פארוואס? סתם כבוד, סתם זאל זיין צוגעדעקט די תורה, נישט זי זאל זיך שווערן, עטליכע ווערן נאס. ונכנס בה, און ער גייט אריין מיט דעם אופן צו די שטאט און ער ברענגט עס אהיים.
הלכה: לא יצא חייט במחטו ערב שבת
Speaker 1:
אקעי, יעצט קען מען לערנען די הלכה פון ערב שבת, א נייע הלכה. דאס הייסט, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס מ׳מעג ארויסגיין שבת, יעצט קען מען לערנען אז ס׳איז דא אפילו גזירה פון די חכמים ערב שבת. דאס איז די צייט וואס מ׳האט געדארפט פארלאנגען אין די… דארט האבן מיר געזאגט אז די מלאכות טאר מען נישט אנהייבן ערב שבת. און די משנה שטייט עס טאקע דארט, די רמב״ם האט עס דא אריינגעלייגט.
איז אזוי, לא יצא חייט במחטו, אפילו אין בידו, דאס הייסט, אה, דוקא בידו, ווייל מ׳האט געזאגט. ולא הלבלר בקולמוסו, דער שרייבער מיט זיין פעדער, ערב שבת סמוך לחשכה, טארן זיי זיך נישט דרייען מיט זייערע כלים. פארוואס? שמא ישכח ויצא בהם בשבת, ער וועט פארגעסן און ארויסגיין מיט דעם שבת.
שאלה: ווען הייבט זיך אן “סמוך לחשכה”?
Speaker 1:
סמוך לחשכה טייטש פון… ווען הייבט זיך אן “סמוך”? ווייס איך נישט. אפשר איז דאס וואס אונז רופן תוספת שבת? און די פופצן מינוט, אדער די האלבע שעה, ווען שטייט ער זאל משמש זיין? ער האט אים דאס געזאגט? איך ווייס נישט.
הלכה: וחייב אדם למשמש בבגדיו
Speaker 1:
בקיצור, אין א צייט וואס ער טראכט, ווען איז די שיעור שמא ישכח? וחייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת עם חשיכה. חייב, ס׳איז א שטארקע לשון, א מצוה, אזא חיוב. שמא יש שם דבר שכוח, ויצא בו בשבת. אפשר האט ער עפעס אין זיין טאש פארגעסן, און ער וועט ארויסגיין בשבת. און דעמאלטס וועט ער עובר זיין הוצאה בשוגג. אקעי, לויט דיין טענה הייסט עס ממש הוצאה.
דיסקוסיע: איז דאס ממש הוצאה?
Speaker 2:
ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה. יא, אונז האבן גערעדט וועגן דעם, צו ווען איינער האט עפעס בטעות איבערגעלאזט אין טאש, דאס הייסט א הוצאה. ס׳קען זיין כלאחר יד אין א געוויסע פאל, ווען ס׳איז וויאזוי ס׳ליגט אין זיין טאש, איך ווייס נישט פונקט וויאזוי, אבער נישט מסתבר כלאחר יד. ס׳ווענדט זיך אויב ס׳איז דרך הוצאה ארויסצונעמען זאכן, וואלט ער נישט, וועט ער עובר זיין.
הלכה: ומתעלה עליו בתפילין ערב שבת עם חשיכה
Speaker 1:
ומתעלה עליו בתפילין, תפילין מעג מען יא גיין ערב שבת עם חשיכה, מעג מען גיין ביז שבת. הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת. אויף תפילין איז דא א מצוה אז מ׳דארף א גאנצע צייט ממשמש זיין מיט תפילין, אויך מ׳זאל נישט מסיח דעת זיין פון די תפילין. ממילא, אינו שוכחן, ער וועט עס נישט פארגעסן און ארויסגיין דערמיט.
דיסקוסיע: דער היתר פון מתעסק
Speaker 2:
אז תוספות זאגט אז דארט האט ער אינגאנצן פארגעסן אז די חפץ איז דארט, וועט עס יא זיין א היתר פון מתעסק. סאו, איז לפי שיטתך, דיין היתר הייסט מתעסק, נישט דבר שאינו מתכוון, נאר מתעסק. מ׳דארף וויסן די היתר פון מתעסק, מ׳דארף נישט שטארבן מיט די היתר.
Speaker 1:
לייגט עס אסאך צו פיל דיפערענץ. איך וויל דיך נישט צו מאכן העפי מיט דיינע פריינט.
הלכה: שוכח ויוצא בתפילין — מכסה את ראשו
Speaker 1:
שוכח ויוצא ואינו זוכרן. אקעי, עניוועיס, אה, ער האט יא פארגעסן. ער האט געהאט תפילין און ער האט פארגעסן. ער איז נישט געווען אזוי ווארעם, ער האט נישט ממשמש געווען מיט די תפילין בכל שעה. ואינו קושרן, תפילין בראשו, מכסה את ראשו, ער דארף אבער צודעקן זיין קאפ, עד שמגיע לביתו, אז ער זאל נישט וואקן מיט די אפענע תפילין, אז ס׳זאל נישט זיין קיין כבוד, שבת איז אן אות, מ׳זאל נישט חושד זיין אז ער איז איינער פון די… אבער דאס איז די זעלבע היתר פון פריער, אפילו ער טרעפט תפילין שבת, ווען ער טרעפט תפילין דארף ער עס נישט צודעקן, ווייל ס׳איז נישט דא אן ערוה, ס׳איז נישט קיין ערוה וואס ער דארף עס צודעקן. אבער ער זאל עס ארייננעמען.
צוויי טעמים פאר׳ן צודעקן
Speaker 1:
סאו ס׳קען זיין צוויי זאכן: אדער צודעקן אז מענטשן זאלן נישט זען אז איינער וואקט שבת מיט תפילין, סאו ס׳איז א שטיקל חילול השבת, אז זלזולא דשבתא אזא, כאילו ער גלייבט נישט אז שבת איז גענוג אן אות. אבער ער זאגט, כדי ער זאל עס אויסטון גלייך ווען ער קומט אן אינדערהיים. מ׳גייט נישט מאכן ער זאל עס אויסטון אין די גאס, אבער אינדערהיים זאל ער עס זיכער אויסטון וואס איז שבת.
סיום פרק י״ט: תפילין בשבת — צודעקן, מכסה, און מנהגים
המשך הדיון: תפילין שנמצאו בשבת
Speaker 1:
אבער דאס איז די זעלבע הערה פון פריער, אפילו מ׳טרעפט תפילין שבת, ווען מ׳טרעפט תפילין דארף מען עס נישט צודעקן, ווייל ס׳איז נישט דא אן ענפאל, ס׳איז נישט קיין ענין אז מ׳דארף עס צודעקן. אבער אז ער האט זיך דערמאנט…
סאו ס׳קען זיין צוויי זאכן:
– אדער צודעקן אז מענטשן זאלן נישט זען אז דא איינער וואקט שבת מיט תפילין, סאו ס׳איז א שטיקל חילול השבת, אז זלזול איז דא אין שבת אזא — גלייבט נישט אז שבת איז גענוג א אות.
– אבער ער זאגט, די פשט איז אז ער זאל עס אויסטון גלייך ווען ער קומט אן אין דערהיים. מ׳גייט נישט מאכן ער זאל עס אויסטון אין די גאס, אבער אין דערהיים זאלסטו עס זיכער אויסטון ווייל ס׳איז שבת.
Speaker 2:
סאו וואס קומט אריין די מכסה?
Speaker 1:
ער זאל א גאנצע צייט האלטן די הענט דערויף פון ווען ער דערמאנט זיך.
Speaker 2:
ער האלט עס מיט זיין האנט?
Speaker 1:
יא, מ׳רעדט דאך פון א טראבל מעיקער, ווייל ער האט דאך נישט ממש… ער האט דאך נאכאמאל פארגעסן. סאו איך, פון ווען ער דערמאנט זיך, נעם נישט אראפ די האנט פון די תפילין. אזוי לערנט עס אט ליעסט די רשב״א דארט.
מנהגים ערב שבת: טשעקן טאשן און תפילין
Speaker 1:
ס׳איז דא א גרויסע מצוה ערב שבת צו טשעקן אין די טאשן. אויב מ׳גייט א שבת׳דיגע העמד איז אפילו נאך בעסער אפשר.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אבער דאס איז טאקע די טעם צו די מנהג אויסצורופן אין די שולן שבת וואס איז א טאג נאך יום טוב, גייט מען זיך שניידן די נעגל. און אויכעט אויב גייט מען פרייטאג נאכמיטאג מיט תפילין, זאל מען נישט פארגעסן אז מ׳איז נאך מיט תפילין.
מ׳מעג גיין מיט תפילין, אבער מ׳זאל נישט פארגעסן עס אויסצוטון פאר שבת.
שוין, עד כאן פרק י״ט האבן מיר געלערנט.
דיון: ביז ווען זאל מען גיין מיט תפילין ערב שבת?
Speaker 2:
איך מיין אז מ׳זאל גיין מיט תפילין ביז די זמן, ווייל דעמאלטס ווייזט מען אז שבת איז א אות. אויב מ׳איז געגאנגען פאר פופצן מינוט צופרי מיט תפילין, איז נישט קלאר, ס׳זעט נישט קיין ניכר אז שבת איז א אות.
Speaker 1:
ס׳איז דא צדיקים און מענטשן וואס פלעגן לייגן תפילין ביי מנחה, ערב שבת ביי מנחה. לאמיר זאגן אז דאן מנחה איז בין השמשות נאך די שקיעה, ווערט א פראבלעם, ווייל דו פירסט זיך שוין שבת. איך ווייס נישט וויאזוי די מנהג איז.
סיום פרק י״ט ומעבר לפרק כ׳
Speaker 1:
אקעי, עד כאן פרק י״ט. און בעיסיקלי דאס איז די ענד פון הוצאה, רייט? און די נעקסטע פרק גייט זיין… שבועות בעה״ב. ס׳איז א קורצע פרק, נישט אזוי קורץ, אבער ס׳איז קורץ.
הלכות שבת פרק י״ט – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/6tx0bb5wtczakiqelfvxl/DR131-_.mp4?rlkey=x4zfqbaup58rvu42iwiyjacc9&dl=0
הלכות שבת פרק י״ט – וידאו
הלכות שבת פרק י״ט
אין דעם שיעור לערנט מען הלכות שבת פרק י״ט, וואס באהאנדלט דיני הוצאה מיט כלי מלחמה, תכשיטים און בגדים. דער רמב״ם ברענגט ארויס די חילוקים צווישן תכשיטי איש און תכשיטי אשה, די גזירות פון חכמים אויף זאכן וואס קענען אראפפאלן אדער וואס מ׳קען ווייזן פאר חברות, און ספעציעלע דינים ווי טבעות מיט חותם, מחט נקובה, און ציצית. דער פרק שליסט אפ מיט הלכות פון המוצא תפילין בשבת און די חיוב צו משמש זיין אין בגדים ערב שבת כדי נישט ארויסצוגיין מיט עפעס בשוגג.