אודות
תרומה / חברות

הלכות קריאת שמע פרק ב (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב”ם הלכות קריאת שמע, פרק ב

הלכה א – כוונה בקריאת שמע

דברי הרמב”ם: “הקורא שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון, שהוא שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיוון לבו יצא.”

פשט: בפסוק הראשון של קריאת שמע צריך להיות כוונה, ובלי כוונה לא יצא. בשאר הפרשיות (ואהבת, והיה אם שמוע, ויאמר) – אפילו בלי כוונה יצא בדיעבד. הרמב”ם פוסק כשיטה בגמרא שרק בפסוק הראשון צריך כוונה.

חידושים והסברות:

1. מה פירוש “כיוון לבו” כאן? “כיוון לבו” פירושו לא ההתעמקות העמוקה ביחוד השם (שהיא מדרגה למעלה), אלא הרמה הבסיסית: עליו לדעת שהוא עושה עכשיו את מצוות קריאת שמע – הוא “קורא קריאת שמע” ולא סתם קורא מילים. הרמב”ם לא כותב “לא חשב פירוש המילות” או “לא ידע מה ייחודו” – הוא כותב רק “לא כיוון לבו”, שפירושו שלא היה בדעתו כלל שהוא עושה עכשיו קריאת שמע.

2. שלוש רמות של כוונה: ישנן מספר מדרגות: (א) הרמה הבסיסית ביותר – הוא יודע שהוא עושה עכשיו את מצוות קריאת שמע (זהו “כיוון לבו” שהרמב”ם מדבר עליו כאן); (ב) רמה גבוהה יותר – הוא חושב על פירוש יחוד השם; (ג) הרמה הגבוהה ביותר – הוא מסיר את כל המחשבות האחרות ומתרכז בכל הלב.

3. מורה נבוכים: הרמב”ם במורה נבוכים אומר שאדם השלם צריך להתרגל להסיר את כל המחשבות האחרות ולהתעמק ב”ה’ אחד” – אבל זו מדרגה של מוסר/שלימות, לא המינימום ההלכתי.

4. החילוק בין “פעולה” ל”כוונה” – יסוד מהותי: אותה פעולה גשמית יכולה להיות בעלת שני משמעויות שונות. למשל, אדם עומד בתחנת אוטובוס – אחד מחכה לאוטובוס, השני עוסק במצווה, השלישי קורא קריאת שמע. החיצוניות נראית זהה, אבל זו מעשה שונה לגמרי. כך גם: מי שקורא את המילים “שמע ישראל” כי הוא מגיה ספר תורה – הוא עושה פעולה שונה לגמרי ממי שקורא קריאת שמע. זה נלמד ברמב”ם הלכות שבת, פרק ח.

5. “קורא למגיה” – הדוגמה מהמשנה: הרמב”ם מביא (בהלכה ב) שמי שקורא בתורה – למשל הוא קורא בספר דברים – ומגיע לפרשיות של קריאת שמע בזמן קריאת שמע, אם כיוון בפסוק הראשון שרוצה לקיים קריאת שמע, יצא. אבל אם לא היה בדעתו כלל שהוא קורא קריאת שמע – הוא רק התכונן לקריאה או שהוא מגיה – לא יצא.

6. נפקא מינה מעשית: כאשר אדם עומד עם טלית ותפילין בבית המדרש וקורא קריאת שמע, זו בוודאי “כוונה” – הוא יודע שהוא עושה קריאת שמע. מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים “לא היתה לי כוונה” הוא שלא היתה להם המדרגה הגבוהה יותר של כוונה (התעמקות עמוקה), שהיא חשובה מאוד אבל לא מעכבת.

הלכה ב – תנוחה בעת קריאת שמע

דברי הרמב”ם: “כל אדם קורא כדרכו, בין עומד בין מהלך בין שוכב בין רוכב על גבי בהמה. ואסור לקרות… והוא מושלך על פניו תחוב בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה… אבל קורא הוא ושוכב על צדו.”

פשט: אפשר לקרוא קריאת שמע בכל תנוחה – עומד, מהלך, שוכב, רוכב. אבל אסור לקרוא כששוכב עם הפנים כלפי מטה בקרקע, או על הגב עם הפנים כלפי מעלה. על הצד מותר.

חידושים והסברות:

1. “אסור” אינו מעכב: מה שהרמב”ם כותב “ואסור” פירושו שאינו מכובד, לא לכתחילה – אבל בדיעבד יצא. זה דין של כבוד/כבוד לקריאת שמע, לא דין מעכב.

2. בעל בשר או חולה: הרמב”ם אומר שמי שהוא בעל בשר (כבד) או חולה, שאינו יכול לשכב על הצד, “נוטה מעט על צדו” – מטה מעט לצד. הטעם: כיוון שאינו מעכב, רק ענין של כבוד, ואצל חולה אין חסרון כבוד כל כך כי כולם יודעים שהוא שוכב כך כי אין לו ברירה.

3. מה הבעיה בשכיבה על הפנים/גב? זה ענין של גנות – לא דרך מכובדת לשכב. יכול להיות גם ענין של פריצות (כמו מי שמתמתח).

הלכה ב (המשך) – עמידה בפסוק הראשון

דברי הרמב”ם: “מי שהיה מהלך על רגליו… עומד בפסוק ראשון, והשאר קורא והולך.”

פשט: מי שמהלך יעמוד לפסוק הראשון, ואחר כך יכול להמשיך ללכת.

חידושים והסברות:

1. האם זה דין של כוונה או כבוד? האם העמידה היא כי צריך כוונה מלאה בפסוק הראשון (וכשמהלך קשה להתרכז – מתבלבל), או שזה דין מיוחד של כבוד. המסקנה לכאורה היא שזה דין של כוונה, כי בשאר הפרשיות – שבהן לא צריך כוונה כזו – אפשר להמשיך ללכת.

הלכה ב (המשך) – שינה בזמן קריאת שמע

דברי הרמב”ם: “היה ישן — מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, אבל את שאר הפסוקים יכול לקרוא מתנמנם.”

פשט: מי שישן בזמן קריאת שמע, מותר להעירו (אפילו זה צער) כדי שיאמר את הפסוק הראשון. את שאר קריאת שמע יכול לומר אפילו הוא מנמנם.

חידושים והסברות:

1. קושיא קשה על המושג “מתנמנם”: מה פירוש דברי הרמב”ם שאפשר לומר את השאר “מתנמנם”? אדם שמנמנם לא אומר כל מילה, הוא לא יאמר שיעור שלם. המפרשים “לא היו מרוצים” מזה.

2. מקור בגמרא — רב נחמן עם עבדו דרו: מקור הרמב”ם הוא מעשה בגמרא שבו רב נחמן אמר לעבדו: “בפסוק הראשון העירני, אבל את השאר אל תצערני.” הפשט הוא שהוא אמר “שמע ישראל” והמשיך לישון.

3. אין חיוב להעיר יהודי ישן: הרמב”ם לא מתכוון שיש חיוב כללי שכאשר רואים יהודי ישן בזמן קריאת שמע צריך להעירו. הרמב”ם מדבר רק על המקרה כמו בגמרא — שבו מישהו ביקש מגבאי או חבר “וודא שאני קורא קריאת שמע.” הלכה חדשה שצריך תמיד להעיר — לכך אין מקור.

4. שלוש הלכות שהפסוק הראשון חשוב יותר: כבר שלוש הלכות מראות שהפסוק הראשון יש לו חשיבות מיוחדת — כוונה, עמידה בעת הליכה, העירה משינה.

5. [דיגרסיה — יישום הומוריסטי:] אם המשגיח היה הולך לפי הרמב”ם, היה הולך לכל בחור בישיבה ואומר “אמור שמע ישראל” — זה לוקח שלוש שניות — והבחור יכול להמשיך לישון.

הלכה ג – עוסק במלאכה

דברי הרמב”ם: “מי שהיה עוסק במלאכתו — מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. וכן האומנין… מבטל מלאכתו בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתה עראי. אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל — קורא במקומו, וברכות קריאת שמע מברך.”

פשט: מי שעובד צריך להפסיק לכל הפרשה הראשונה (שמע ואהבת), לא רק לפסוק ראשון. את שאר קריאת שמע יכול לקרוא בעת שעובד. אפילו הוא עומד למעלה על עץ או חומה — קורא שם.

חידושים והסברות:

1. חילוק בין כוונה וקריאת עראי — שני מושגים נפרדים: הרמב”ם מביא שני מושגים נפרדים: בפסוק ראשון הענין הוא כוונה; בפרשה ראשונה הענין הוא שלא תהא קריאתה עראי — שלא תהיה קריאה “אגבית”. זה דבר חדש — זה ענין של כבוד, שקריאת שמע לא תהיה הדבר השני שהוא עושה, לא בעת שעובד.

2. [דיגרסיה — דבר הבארדיטשובר רב:] פרשה ראשונה לא אומרים בעת ש”משמנים את הגלגלים,” אבל את השאר אפשר לומר בעת העבודה.

3. בראש אילן — הוא טרוד אבל צריך להפסיק: היינו חושבים שמי שעומד למעלה על עץ או חומה אין לו ישוב הדעת כי הוא טרוד. הרמב”ם אומר אבל שהוא צריך להפסיק לפרשה ראשונה, אבל את השאר יכול לקרוא שם.

4. [דיגרסיה — גנב על הגג:] אפילו גנב שעומד למעלה על גג כשהוא פורץ — הוא חייב בקריאת שמע, הוא יכול לקרוא אותה שם.

הלכה ד – עוסק בתלמוד תורה

דברי הרמב”ם: “מי שהיה עוסק בתלמוד תורה — מפסיקין לקריאת שמע (עם ברכות לפניה ולאחריה), אבל לתפילה אין מפסיקין.”

פשט: לימוד תורה חשוב יותר מתפילה, אבל קריאת שמע חשובה יותר מתלמוד תורה, לכן צריך להפסיק מלימוד לקריאת שמע עם ברכות.

חידושים והסברות:

1. היררכיה של חשיבות: קריאת שמע > תלמוד תורה > תפילה. לכן: לקריאת שמע — מפסיק מלימוד; לתפילה — לא מפסיק מלימוד.

2. שאלת ברכת התורה: הרי הוא צריך לברך ברכת התורה לפני כן — האם כבר בירך? זה לא מתבאר.

הלכה ה – עוסק בצרכי רבים

דברי הרמב”ם: “היה עוסק בצרכי רבים — לא יפסיק, אלא יגמור עסקיו ויקרא אם נשאר עת.”

פשט: מי שעוסק בצרכי רבים לא צריך להפסיק לקריאת שמע. יסיים את עסקו, ואם נשאר זמן — יקרא.

חידושים והסברות:

1. לשון התוספות: “דאיכא למימר דלא יפסיק כלל, אלא יסיים מלאכתו” — צרכי רבים תמיד חשוב מאוד.

2. הגדרה רחבה של צרכי רבים: צרכי רבים לא פירושו רק שכל פעולה היא לכל הציבור. אפילו מי שיושב ומקשיב לצרות ישראל, אדם אחד בכל פעם, אבל עיסוקו הוא צרכי רבים — גם זה צרכי רבים. הדוגמה בגמרא היא עירוב, או דיינים שעושים תקנות, אבל זה יכול גם להיות שתדלנות אצל ראש העיר, או קבלת קוויטלך.

3. חשיבות צרכי רבים בשיטת הרמב”ם: זה מתקשר לרמב”ם בהלכות תשובה — שכאשר מבזה רבים אין תשובה מועילה, כי לרבים יש כוח גדול.

4. חילוק בין צרכי עצמו לצרכי אחרים: כאשר אדם עוסק בצרכי עצמו, צריך לעזוב וללכת להתפלל. אבל כאשר הוא עוסק בצרכי אחרים — זו עבודת ה’, ועבודת ה’ היא הצורך הגדול ביותר. למשל, להכניס את בנו שלו לישיבה — צריך להפסיק להתפלל. אבל להכניס את בנו של אחר לישיבה — לא צריך להפסיק.

5. צרכי רבים כולל שיעורים: גם מתן שיעור או הכנת שיעור יכול להיות צרכי רבים, והאדם יכול להיות פטור מתפילה בציבור או דברים אחרים. מוזכרת תשובת חתם סופר על כך.

6. מעשה מהזוהר: החברים הלכו לעשות הכנסת כלה ולא קראו קריאת שמע שלושה ימים. ינוקא (ילד) הרגיש שלא קראו קריאת שמע. הוא אמר: “אתם אמנם ברורי קודשא גדולים” — אבל אי אפשר ללמוד הלכה מזה, כי הם היו פטורים כעוסקים בצרכי רבים (הכנסת כלה).

7. [דיגרסיה — ר’ טוביה זילבר מוויליאמסבורג:] ר’ טוביה זילבר, צדיק בוויליאמסבורג, אמר פעם: “מי שמעולם לא פיספס מנחה כי היה כל כך עסוק בצרכי רבים — הוא לא אוהב ישראל.” הכוונה, אדם צריך לפעמים להיות כל כך שקוע בצרכי רבים שהוא שוכח מכל העולם.

8. [דיגרסיה — האמשינובר רבי:] האמשינובר רבי אמר למי שרצה ללכת להתפלל מנחה לפני שהולך לעשות שליחות (להכניס בחור לישיבה): “האם אתה בטוח שאתה צריך עכשיו להתפלל מנחה? אולי צרכי הרבים קודמים?” הרבי עצמו כמעט לא התפלל בזמנו כי היה עוסק בצרכי רבים — הוא היה פטור מתפילה בזמנה.

9. [דיגרסיה — החפץ חיים:] באסיפה על צרכי רבים אמר מישהו “בואו נלך להתפלל מנחה.” החפץ חיים לא נתן לו, הוא אמר: “זה דבר שאין מפסיקים בו.”

הלכה ו – עוסק באכילה, מרחץ, תספורת, עיבוד עורות, דין

דברי הרמב”ם: “או היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מעבד עורות, או שהיה עוסק בדין — גומר.”

פשט: אדם שעוסק בצרכי עצמו / צרכי גופו — אכילה, רחצה, תספורת לכבוד יום טוב, עבודה עם עור (פרנסה), או דין תורה — הוא לא צריך לעצור, הוא יכול לגמור.

חידושים:

1. “עוסק בדין”: מדובר על בעל הדין שיש לו דין תורה לעצמו, לא על הדיין. הדיין עצמו אולי אכן צרכי רבים.

2. “הגיע זמנה” — הוא התחיל בהיתר: כל הדין הוא רק כאשר הוא התחיל לפני הזמן (בהיתר). כאשר הזמן מגיע, יכול לגמור. אבל לכתחילה אסור להתחיל אחרי הזמן. לשון הגמרא היא “חלילה אין מפסיקין” — הפשט הוא: אם כבר התחיל, לא צריך להפסיק; אבל לכתחילה אסור להתחיל.

3. איזה “זמן” מתכוונים? האם מתכוונים לזמן לכתחילה (עד נץ החמה), או לזמן של שלוש שעות? לכאורה מדובר עד נץ, כי מרחץ או אכילה לא נמשכים שלוש שעות. החידוש: הוא לא צריך להפסיק למצווה למהדרין (בשעתה), אבל זה לא אומר שאפשר לבטל מצוות קריאת שמע לגמרי.

הלכה ז – מי שירד לטבול

דברי הרמב”ם: “מי שירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה — יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו — יתכסה במים שעומד בהן ויקרא.”

פשט: מי שירד לטבול. אם הוא יכול לעלות, להתלבש, ולקרוא לפני נץ החמה — יעשה כך. אם לא — יתכסה במים ויקרא.

חידושים:

1. כאן רואים בבירור שמדובר על נץ החמה — הזמן שמדובר עליו כאן הוא הזמן לכתחילה (נץ), לא סוף זמן קריאת שמע.

2. קריאה בדיעבד במקווה: לכתחילה צריך להתלבש, אבל בדיעבד, כאשר הזמן עומד לעבור, יכול לקרוא קריאת שמע עדיין במקווה — כדי שלא יעבור הזמן.

3. באילו מים אפשר להתכסות? הרמב”ם אומר:

מים צלולים — לא טוב, כי זה לא נחשב מכוסה.

מים מסריחים (“מים שריחם רע”) או מי המשרה (מים ששורים בהם דברים) — גם לא, כי “שערוותו נראית מהן.”

– זה לא אומר שמישהו יכול ממש לראות, אבל “נראה” — זה לא כבוד, אפילו כלפי עצמו. זה ענין של כבוד המקום.

הלכה ח – לא ירמוז בעיניו (קריאת עראי)

דברי הרמב”ם: “הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו, כדי שלא תהא קריאת עראי. ואם עשה כן, אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה.”

פשט: בעת קריאת שמע לא יהיה עסוק בשום דבר — לא לרמוז בעיניים, לא לעשות בשפתיים, לא להראות באצבעות. זה עושה את זה “קריאת עראי” — הוא עדיין עסוק במה שהוא באמצע, רק פיו עסוק בקריאת שמע, מה שהופך את קריאת שמע לדבר הפחות חשוב.

חידושים:

1. חילוק בין דין זה ל”ויכוון לבו”: קודם נאמר “ויכוון לבו” — זה רק על פסוק ראשון. כאן מדובר על ענין של כבוד קריאת שמע שחל על כל הפרשיות.

2. חילוק בין דין זה לבראש האילן: קודם למדנו שמי שנמצא בראש האילן יכול להישאר ולקרוא קריאת שמע — זו לא קריאת עראי. החילוק: שם מדובר על מי שעומד בראש האילן אבל מכוון לבו; כאן מדובר על מי שעושה באופן אקטיבי דברים אחרים (רומז, מראה) בעת קריאת שמע. גם: בראש האילן רק בפרשה ראשונה לא יעבוד; כאן מדובר על כל הפרשיות, אבל על דברים שיכול להפסיק למספר דקות.

3. “ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה” — הוא יצא בדיעבד, בדיוק כמו מי שעושה זאת כי הוא צריך לעשות פרנסה (אומן). אבל זה דבר מגונה.

4. מה פירוש “מגונה”? פשט אחד: האדם מגונה (ראוי לגנאי). פשט אחר (בפשטות): הקריאה מגונה — זו לא דרך יפה לקרוא קריאת ש

מע. זה מושווה ל”הרי זה משובח” (כמו בהגדה, “כל המרבה לספר הרי זה משובח”): משובח פירושו ראוי לשבח אבל לא מחויב; מגונה פירושו ראוי לגנאי אבל לא מעכב, לא מלקות. זה כמו לשון הרמב”ם: “מגיע לו מכות טובות” — אבל לא מלקות.

5. נפקא מינה למי שעובד בבנק: קודם למדנו שאומן יכול לקרוא קריאת שמע כי הוא עושה את עבודתו. אבל מי שעומד בקופה בבית הכנסת — זו לא באמת עבודתו, הוא יכול ללכת הצידה ולקרוא קריאת שמע. החילוק: אומן שבאמת לא יכול לעזוב שונה ממי שיכול לעצור למספר דקות.

הלכה ט – “ראוי לשבח” ו”מגונה” כמושגים

חידוש: כאשר הרמב”ם אומר “ראוי” (כמו בהגדה “ראוי לשבח”), הכוונה היא דבר יפה, “ראוי לשבח”, אבל לא חיוב. יוצאים גם בלי זה. להיפך, משהו ש”מגונה” הוא “ראוי לגנאי” אבל לא מעכב. זה כלל חשוב בהבנת לשון הרמב”ם.

הלכה י – “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”

דברי הרמב”ם: “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו, יצא.”

פשט: לכתחילה צריך להוציא את המילים כך ששומע את עצמו, אבל בדיעבד יצא.

חידושים:

1. מה פירוש “קורא”: “קורא” יכול להיות קריאה בעיניים, אבל בלשון חכמים “קורא” כמעט תמיד פירושו מלשון קריאה – הוצאה בפה. כמו “קורא הגבר” – התרנגול קורא, הוא לא קורא. כאשר חז”ל מתכוונים לקריאה בעיניים, הם אומרים “לעיין”. זה תומך בכך ש”קורא” עצמו כבר מרמז על הוצאה בפה.

2. שתי רמות של “לא השמיע לאזנו”: האם “לא השמיע לאזנו” פירושו (א) הוא מדבר בשקט מאוד כך שאינו יכול לשמוע את קולו שלו (למשל בבית מדרש רועש), או (ב) הוא קורא בקריאת עיניים / במחשבה. לכאורה “לא השמיע לאזנו” פירושו שהוא קורא בעיניו (בקריאת עיניים), לא המקרה שבו הוא אומר מילים אבל לא יכול לשמוע בגלל רעש סביבתי. אבל זה נשאר לא ברור.

הלכה יא – דקדוק באותיות

“ויהיה מדקדק באותיותיה”

דברי הרמב”ם: “ויהיה מדקדק באותיותיה.”

פשט: לא לומר במהירות ולבלוע מילים, אלא להוציא בבירור כל אות.

חידוש: זה ענין של כבוד הקריאה – כמו מי שקורא שירה או בדחן שאומר דברים יפים, הוא יותר מקפיד על הקריאה. זה לא רק כי אפשר לטעות, אלא מעלה מיוחדת של כבוד.

“שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה”

דברי הרמב”ם: “שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה.”

פשט: כ”ף עם דגש (כּ) לא תהפוך לכ”ף רפה (כ), ולהיפך. כך גם עם ב’ וב, וכדומה.

“ולא יניד הנח ולא יניח הנע”

דברי הרמב”ם: “ולא יניד הנח ולא יניח הנע.”

פשט: שווא נע עושה חצי תנועה, שווא נח לא אומרים כלום. צריך לדעת איזה הוא איזה.

חידושים:

1. הטרמינולוגיה של הרמב”ם: הרמב”ם קורא לשווא נע “נוע ונד” – שווא שנע, ושווא נח – שנח.

2. הרמב”ם בפירוש המשניות אומר שכללי הדקדוק אי אפשר לכתוב בספר, צריך ללמוד אותם מרב (בעל פה).

3. הטעמים לא עוזרים לשווא נע/נח: הטעמים (סימני הניגון) עוזרים לדגש, מלעיל/מלרע, אבל לא לשווא נע/נח – לכן צריך לדעת את הכללים (למשל, תחילת מילה היא בדרך כלל שווא נע).

“לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות”

דברי הרמב”ם: “לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות.”

פשט: כאשר מילה אחת מסתיימת באותה אות שמתחילה המילה הבאה, צריך לעשות הפסקה קטנה. למשל “בכָל לבבך” – לא לבלוע למ”ד אחת.

חידוש: ב”הדומות” כמו פ”א ופ”א – יכול להיות שבתקופת הרמב”ם (ובתקופת הגמרא) היגו פ”א רפה ופ”א חזק באופן דומה יותר, מה שהופך את הדין ליותר רלוונטי.

“וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”

דברי הרמב”ם: “וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו.”

פשט: כאשר אומרים במהירות, הזי”ן יכולה להפוך לשי”ן או סמ”ך, וזה יכול להישמע כמו “תשכרו” – שיכול להיות מלשון “שכר” (פרס), כמו “עושה על מנת לקבל פרס”.

חידוש: זי”ן קרובה לשי”ן או סמ”ך בהגייה, לכן צריך להדגיש במודע.

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”

דברי הרמב”ם: “וצריך להאריך בדל”ת של אחד, כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות.”

פשט: באמירת “אחד” יחשוב שהוא ממליך את הקב”ה על שמים, ארץ, וכל ארבע הרוחות.

חידושים:

1. המושג “ממליך”: הקב”ה הוא הריבון (הבעלים האמיתי), אבל “ממליך” פירושו שהאדם עושה אותו למלך – הוא נזכר ומכריז שהוא הריבון. “מלך” הוא משל אנושי – הקב”ה הוא הממציא הראשון והבעלים של הטבע, אבל דרך זה שהאדם זוכר זאת, “הוא נעשה מלך” בתודעת האדם.

2. “אחד” פירושו: בסך הכל רמז שאין שום כוח שני בשום פינה בעולם.

3. שאלה מעשית – איך להאריך בדל”ת: דל”ת אשכנזית (כמו T) אי אפשר להאריך, כי היא עוצרת את כל האוויר. רק אם דל”ת רפה (כמו “ד”/D או דומה ל-“th”), אפשר. הטעם העיקרי של “להאריך בדל”ת” הוא לכאורה להדגיש את הדל”ת שלא יטעה ברי”ש – ש”אחד” לא יישמע כמו “אחר” (חס ושלום “ה’ אחר” או “אלהים אחרים”). לפי ההגייה שלנו שבה דל”ת ורי”ש שונות מאוד, זו בכלל לא בעיה.

4. “שלטון המחשבה לא לוקח זמן”: הכוונה של “ממליך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות” לא לוקחת יותר מרגע קט – מחשבה עוברת מהר מאוד. לא צריך דווקא למשוך זמן רב.

5. המנהג לומר “אחאאד”: העולם נוהג להאריך בין חי”ת לדל”ת עם צליל אל”ף נוסף (“אחאאד”), אבל זה מוסיף קמץ אחרי החי”ת שהוא “קצת מוזר” – לא ברור מה הפשט בזה.

[דיגרסיה — דקדוק בדרך קריאה]

מסופר על רבי פישל הרשקוביץ, שאמר שהרבה פעמים כשמחמירים מפסידים. הוא נתן שני משלים: (1) פסח — כשממלאים את הפה בשני כזיתים ובולעים, זו לא דרך אכילה, זה נקרא דחיסה, ולא יוצאים. (2) קריאת שמע — כשמישהו אומר “ו-י-ה-ה-בי” (מושך מאוד), זו לא דרך קריאה. קריאת שמע צריכה להיות גם בדרך קריאה. הענין של דקדוק הוא דרך כבוד, לא הפרזה — לא צריך לקחת עוד שתי שניות לכל אות.

הלכה יא (המשך) – קריאת שמע בכל לשון

דברי הרמב”ם: “קורא את שמע בכל לשון שהוא מכירה. הקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש.”

פשט: אפשר לקרוא קריאת שמע בשפות אחרות, אבל צריך להיות מדקדק באותה שפה כמו שמדקדקים בלשון הקודש — אסור שיהיה שיבוש.

חידושים:

1. שאלה מעשית: מי אומר שהתרגום שלך נכון? הרמב”ם לא אומר שאפשר לומר סתם ביטוי שהוא “מועמד” לתרגום — צריך לומר מדוקדק, את המילים הנכונות.

2. הראב”ד חולק: הראב”ד אומר: “לכל הלשונות פירושם לעברית, ומה ידקדק עוד אחר פירושו?” — אם אומרים את הפשט בשפה אחרת, מה עוד צריך להיות מדקדק? הראב”ד לא חשב שייתכן שמתרגמים ולא יוצאים — אצלו, אם “קורא בכל לשון” פירושו שאפשר לומר פשט בכל לשון, זה מספיק.

3. שני הראשונים (רמב”ם וראב”ד) מניחים שכאשר מישהו אומר תרגום, הוא אומר תרגום — יכול להיות תרגום אחר, אבל מי אומר שצריך דווקא את התרגום הנכון ביותר?

4. בוודאי עדיף ללמוד לשון הקודש, אבל למי שבאמת לא יכול (בעל תשובה וכדומה), יוצא בשפה אחרת.

5. השגת הראב”ד על שינויים באותיות: הראב”ד אומר “ויתן יוד וה”א כלשון תורה אלף” — אבל זה לא מובן בבירור. נשאלת השאלה: הרי ה”א היא נח, איך זה “פחות נח”?

הלכה יא (המשך) – הקורא למפרע

דברי הרמב”ם: “הקורא למפרע לא יצא. במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים. המקדים פרשה לפרשה, אף על פי שאינו רשאי, אני אומר שיצא, לפי שאין סמיכה להן בתורה.”

פשט: מי שקורא פסוקים הפוך (הפסוק השני לפני הראשון) לא יצא. אבל מי שאומר פרשה שלמה לפני פרשה אחרת (למשל “והיה אם שמוע” לפני “ואהבת”), אף על פי שלכתחילה אסור, בדיעבד יצא.

חידושים:

1. הלשון “אני אומר”: הרמב”ם משתמש כאן בלשון “אני אומר” — מעניין, כי יש לו כבר לשון “נראה לי”. מדוע הוא אומר כאן “אני אומר” במקום “נראה לי”?

2. סברת הרמב”ם: “לפי שאין סמיכה להן בתורה” — שלוש הפרשיות של קריאת שמע לא עומדות זו ליד זו בתורה. “שמע” נמצא בואתחנן, “והיה אם שמוע” נמצא מאוחר יותר (אבל לא מיד אחריו, יש פרשיות ביניהם), ו”ויאמר” נמצא בפרשת שלח. בסך הכל חכמים אספו שלוש פרשיות שלא עומדות ביחד — לכן זה לא כמו הפיכת סדר של תורה, אלא סדר שחכמים קבעו. בתוך פרשה אחת הפסוקים אכן עומדים בסדר בתורה, והפיכתם היא למפרע.

הלכה יא (המשך) – קרא פסוק וחזר וקראו / קרא מלה אחת וכפלה

דברי הרמב”ם: “קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה הרי זה מגונה.” ו”קרא מלה אחת וכפלה — משתקין אותו”, כי זה מראה כמו שתי רשויות.

פשט: לחזור על פסוק פעמיים מגונה. לחזור על מילה פעמיים גרוע עוד יותר — משתיקים אותו.

חידושים:

1. מדוע חזרה על פסוק מגונה? שני פשטים: (1) פשט הבית שמואל — זה מראה שהוא לא מאמין שהוא כבר סיים בפעם הראשונה. (2) פשט פשוט — זה פשוט לא דרך, אומרים פעם אחת, מה עושה הפעם השנייה?

2. השוואה להלכות מקוואות: הרמב”ם אומר גם בהלכות מקוואות: “הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה” — אותו עיקרון, שלא מאמינים שהפעם הראשונה עשתה את שלה.

3. הרמב”ם לא אומר שאם מישהו חושב שלא כיוון, יחזור — לא כתוב כאן שצריך לחזור.

4. ב”קרא מלה אחת וכפלה” — מדוע זה גרוע יותר? כי זה נשמע כמו שתי רשויות (שני כוחות). נשאלת השאלה: “שמע” עצמו הוא רק מילה ליהודי (“שמע ישראל”), איך זה מראה שתי רשויות? אולי הכוונה “השם השם” — או אולי הכוונה על כל המילים, “שמע שמע”, “אלקינו אלקינו”. זה נשאר לא ברור.

הלכה יא (המשך) – הקורא לסירוגין

דברי הרמב”ם: “הקורא לסירוגין יצא, ואפילו שהה בין סרוג לסרוג כדי לגמור את כולה… והוא שיקרא על הסדר.”

פשט: מי שקורא קריאת שמע חלקים חלקים עם הפסקות ביניהם, אפילו אם שתק זמן כזה שמספיק לסיים את כל קריאת שמע, יצא — רק אם קורא על הסדר.

חידושים:

1. “סרוג” מוסבר כלשון של חלקים — הוא עושה חלק חלק (מסריגה/תפירה של חלקים יחד).

2. קושיא: מדוע “והוא שיקרא על הסדר”? הרי הרמב”ם כבר אמר קודם שאם קורא פרשיות לא על הסדר גם יצא — מדוע הוא אומר כאן “והוא שיקרא על הסדר”? התירוץ: כאן הוא מדבר על הסדר בתוך הפסוקים של פרשה, לא על סדר הפרשיות. בתוך פרשה צריך לקרוא על הסדר (כפי שאמר קודם שלמפרע בפסוקים לא יצא).

הלכה יא (המשך) – קראה מתנמנם

דברי הרמב”ם: “קראה מתנמנם יצא. ומהו מתנמנם? שאינו לא ער ולא ישן… ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון.”

פשט: מי שקורא קריאת שמע מנמנם (לא לגמרי ער, לא לגמרי ישן) יצא — אבל הוא צריך להיות ער בפסוק הראשון.

חידושים:

1. זה כמו לומר בלי כוונה, שיוצא בדיעבד — אבל הפסוק הראשון צריך כוונה. זה יכול להיות מקור לפשט שאמרנו קודם על הצער (שרק הפסוק הראשון צריך כוונה), אבל אלו שתי הלכות נפרדות.

הלכה יב – ספק קרא קריאת שמע

דברי הרמב”ם: “ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם יודע שקרא ומסופק אם בירך – אינו חוזר ומברך.”

פשט: מי שאינו זוכר אם קרא קריאת שמע, צריך לקרוא שוב עם כל הברכות. אבל מי שיודע שקרא קריאת שמע, רק מסופק אם בירך – לא צריך לחזור ולברך.

חידושים:

1. ספק דאורייתא לחומרא עם ברכות: מדוע אומרים גם את הברכות כשחוזרים על קריאת שמע מספק – הרי הברכות הן רק מדרבנן? התירוץ: כאשר חייב לקרוא קריאת שמע (מדאורייתא), חכמים קבעו שהאופן שבו מקיימים את המצווה הוא עם ברכות. הברכות אינן דרבנן נפרד, אלא הן “האריזה של הדאורייתא” – הפורמט שבו מקיימים את המצווה דאורייתא. לכן, כאשר חייב לקרוא מספק, זה בא אוטומטית עם הברכות.

2. ספק ברכות לקולא: אבל כאשר הוא יודע שכבר קרא קריאת שמע, ורק הברכות בספק – אז הברכות הן דרבנן רגיל, וספק דרבנן לקולא.

הלכה יג – קרא וטעה

דברי הרמב”ם: “קרא וטעה – יחזור למקום שטעה.”

פשט: מי שטעה באמצע קריאת שמע (מילה לא נכונה, מילה שכחה), לא צריך להתחיל מההתחלה, אלא לחזור למקום הטעות ומשם להמשיך.

חידוש: “אי אפשר לחזור להתחיל מאות אלף – מהמקום שבו טעית, עשה תשובה והמשך.” הוא צריך אבל לומר על הסדר מהמקום הזה.

הלכה יד – נעלם ממנו מפרשה לפרשה

דברי הרמב”ם: “נעלם ממנו מפרשה לפרשה – חוזר לפרק ראשון. טעה באמצע הפרק ולא ידע היכן טעה – חוזר לראש הפרק. הוא קורא ‘וכתבתם’ ואינו יודע אם ‘וכתבתם’ שב’שמע’ או ‘וכתבתם’ שב’והיה אם שמוע’ – חוזר ל’וכתבתם’ שב’שמע’.”

פשט: מי שאינו יודע באיזו פרשה הוא נמצא – חוזר לפרק הראשון. מי שאינו יודע היכן באמצע הפרק הוא טעה – חוזר לתחילת הפרק. ב”וכתבתם” – חוזר ל”וכתבתם” הראשון (בשמע).

חידושים:

1. ספק דאורייתא: זה פשוט ספק דאורייתא – הוא עדיין באמצע מצוות קריאת שמע, לכן מחמירים.

2. “שמע” בוודאי אמר: כאשר הוא יודע שהוא נמצא בין פרשה לפרשה (הוא זוכר שהתחיל והוא לא באמצע פסוק), פשוט ש”שמע” כבר אמר, לכן הוא חוזר ל”ואהבת”.

הלכה טו – הרגל לשונו הולך

דברי הרמב”ם: כאשר הוא כבר אמר “למען ירבו” – הרגל לשונו הולך – אפשר לסמוך על כך שהוא נמצא במקום הנכון.

חידושים:

1. הדרך הרגילה של קריאת שמע: מהכלל “הרגל לשונו הולך” רואים שהאופן הרגיל של קריאת קריאת שמע הוא ש”הלשון כבר יודעת מעצמה” – צריך כוונה בפסוק הראשון, אבל השאר הולך בהרגל.

2. [דיגרסיה — חסידי קוצק:] הכלל של “הרגל לשונו” עומד בניגוד לאידיאל שצריך להתפלל “כל פעם כאילו לא התפללת לפני כן.” זו מדרגה, תפילה חשובה – “חסיד קוצק חס ושלום לא הולך בהרגל, הכל מגיע אליו חדש.” אבל הרמב”ם מתחשב באדם הרגיל שלשונו הולכת אוטומטית. “אולי אפילו חסידי קוצק באמת כן היה

להם הרגל – הם רק מעמידים פנים.”

הלכה טז – הלכות הפסק בקריאת שמע

דברי הרמב”ם: “היה קורא ופגע באחר, או פגעו בו – בין הפרקים פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שחייב בכבודו, כגון אביו ורבו או מי שגדול ממנו בחכמה. באמצע הפרק – פוסק מפני מי שהוא ירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן. מי שחייב בכבודו, כגון אב ואם ורבו – אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום.”

פשט: בין הפרקים מותר להתחיל לתת שלום למי שחייב בכבודו (אב, רב, גדול בחכמה). באמצע פרק מותר להפסיק רק למי שירא ממנו (מלך, אנס), אבל לכבוד לבד – רק להשיב כאשר האחר נתן שלום תחילה.

חידושים:

1. צריך להפסיק, לא רק מותר: מה שכתוב “פוסק ושואל בשלום” פירושו לא רק שמותר – אלא שצריך להפסיק. היום אף אחד לא מקפיד על ההלכה הזו – שבאמצע קריאת שמע (בין הפרקים) יתנו שלום לרבם. אבל לפי ההלכה צריך באמת.

2. המקום היחיד שבו נוהגים: היישום המעשי היחיד היום הוא כאשר העולם אומר קדושה (קדוש קדוש קדוש) – הפוסקים אומרים שזה דומה לשלום לרב.

3. מדוע הרב מותר לתת שלום באמצע קריאת שמע: הרב מותר – הוא לא חייב לחכות. התלמיד חייב להשיב, אבל הרב מותר להתחיל.

4. [דיגרסיה — יעקב אבינו ויוסף:] כאשר יעקב אבינו שמע שיוסף הוא מלך, הוא חשב – “עכשיו זו ההזדמנות הראשונה שלי לקיים את המצווה, אני אקדים לו בשלומו בין פרק לפרק.” זה מראה שהרב/אב מותר להתחיל.

5. ירושלמי – ר’ שמעון: הירושלמי אומר: “צריך לשאול בשלום אדם שהוא גדול בתורה” – רואים שחייב, אפילו באמצע קריאת שמע.

6. יראה מול כבוד: “יראה” באמצע פרק פירושו באמת שהאחר יזיק לו (מלך, אנס) – לא יראת הכבוד. לאב יש גם יראה, אבל זו יראת הכבוד, לא היראה שהרמב”ם מדבר עליה כאן.

7. מצב מעשי: כאשר יהודי נמצא בין הפרקים ורבו נכנס – הוא יכול לסיים במהירות את הפרק, ללכת לרב, לומר שלום עליכם, ולהזכיר שהוא באמצע קריאת שמע.

הלכה יז – בין הפרקים: היכן מותר להפסיק

דברי הרמב”ם: “ועונה להם בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. באמצע הפרק – לא יפסיק אלא לשלום מי שהוא ירא ממנו, אלא לשלום נכבד.”

חידושים:

1. “בין ויאמר לאמת ויציב”: הרמב”ם מונה את המקום בין “ויאמר” ל”אמת ויציב” כ”בין הפרקים” – אבל “ה’ אלקיכם אמת” עם “ויציב” עושים ריווח ביניהם, שהוא באמת אמצע הפרק.

2. המנהג שלנו הפוך: המנהג שלנו הוא שההפסק הגדול ביותר הוא דווקא ב”אמת ויציב” – מחכים לגדול שבקהל שיסיים, כדי לומר קדיש ביחד. לא רוצים להפסיק בדיבור, אבל עושים הפסקת שתיקה ארוכה. זה “קצת מוזר.”

3. בעיה עם הנוסח שלנו – “אמת ויציב”: לפי בעל התוספות (והגמרא) צריך לחבר “ה’ אלקיכם אמת” – אבל נוסח הדפוס שלנו הולך “ה’ אלקיכם אמת, ויציב” – מה שעושה הפסק בין “אמת” ל”ויציב”. אין ברכה שמתחילה “ויציב” לבד – זה לא הגיוני. הברכה מתחילה “אמת ויציב”. זה נשאר כבעיה פתוחה.

הערות כלליות

כל ההלכות הללו (הפסק, טעות, וכו’) אינן קשורות ספציפית לתפילה בבית המדרש – הן מדברות על אדם שקורא קריאת שמע בביתו או בדרך. בבית המדרש אין מצב שבו הרב יחכה לך, כי הרב חייב לבית המדרש. אבל גם היום יכול להיות שמישהו קורא קריאת שמע ומישהו נכנס – אז צריך לדעת את ההלכות.


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות קריאת שמע, פרק ב – כוונה ועמידה בקריאת שמע

הקדמה לשיעור

בוקר טוב. אנחנו הולכים ללמוד רמב”ם, ספר אהבה, פרק שני מהלכות קריאת שמע. שיעורנו היום נתרם על ידי ידידנו החשוב, נשיא מכון קרן תורה וחכמה, הרב החסיד ר’ יואל ורצברגר, ממנו ילמדו וכן יעשו. מי שרוצה לתרום שיעורים, שיודיע לנו באחת הדרכים, וכך יוכל להיות שותף בהרבצת התורה. יש גם כנראה קישור בעמוד של השיעור, צריך להיות אפשר לשלוח ישירות מי שרוצה לשלוח, ולזכות בכל הזכויות.

אז בפרק הראשון מהלכות קריאת שמע למדנו את עיקר מצוות הלכות קריאת שמע, שצריך לקרוא בזמן קריאת שמע, הברכות שלפניה ולאחריה, וכן הלאה. וכאן אנחנו הולכים ללמוד יותר פרטי דינים של אופנים איך יוצאים או לא יוצאים ידי חובת מצוות קריאת שמע, או איך מכובד לקרוא קריאת שמע, או ראוי לקרוא קריאת שמע, וכן הלאה.

הלכה א – דין כוונה בקריאת שמע

מה פירוש כוונה?

הדבר הראשון שנלמד הוא על דבר שנקרא כוונה. לא ברור מה פירוש המילה כוונה כאן, אני לא יודע בדיוק מה לומר. אבל קודם בואו נלמד מתי צריך להיות כוונה בקריאת שמע. כלומר, כוונה, חשבתי כשראיתי את המילה “ולא כיוון לבו” בהלכות נביאות גם הרמב”ם אמר, שלבו יהיה פנוי, שלא יהיה עסוק בדברים אחרים, שיוכל להתרכז. אבל זה נראה בעצם בהלכה הבאה, שם יעמוד על כך שאם הוא הולך בדרך, צריך לעמוד. אבל כאן, כוונה, אני חושב שפשוט פשט כוונה כאן פירושו שצריך לדעת שהוא קורא קריאת שמע, לא שהוא קורא סתם כמו שהוא מגיה או שהוא אומר סתם.

כן, ובגמרא רואים שיש שלוש רמות של… יש הרבה פעמים אנשים שואלים, קראתי, אני באמצע בית המדרש להתפלל, והוסח דעתי. לכאורה זה עדיין לא נקרא “לא כיוון”. “לא כיוון” כאן פירושו ממש כשהוא כותב ספר תורה והוא קורא את המילים שהוא כותב, כשהוא ממש לא התכוון לקריאה. זה אומר שיש חוסר כוונה, ויש אפילו עוד פחות “לא כיוון לבו”. אבל על כל פנים, בואו נלמד בפנים ברמב”ם. לא כתוב כל כך ברור מה פירוש כוונה.

לשון הרמב”ם

כן, בואו נראה ארבע אמות. אומר הרמב”ם, “הקורא שמע ולא כיוון לבו”, הוא לא כיוון את לבו, הוא לא התרכז, בואו נקרא לזה עכשיו, בפסוק קריאת שמע, “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”. הוא לא חשב על המילים, “לא יצא ידי חובתו”, הוא לא יצא ידי חובת מצוות קריאת שמע.

המורה נבוכים על כוונה

הוא מציין שהמורה נבוכים אומר על כך דברים יפים מאוד. הוא אומר, הוא מדבר שם שאדם השלם צריך להתרגל להסיר את כל המחשבות, כל המחשבות האחרות, ולהתרכז, להיות בריכוז מלא כשקורא קריאת שמע. והוא אומר, לא רק אופן של כוונה, אלא שתעמיק בחשיבה במה שפירוש המילים “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”, כי המילה שהקב”ה הוא אחד יש רמות של יותר ויותר עומק במה שפירוש המילה אחד.

דיון: מה הרמה הבסיסית של כוונה?

דובר 1: כן, אבל אני לא יודע אם זה הפירוש. זה על פי מוסר. הבסיס בסיס הוא פשוט שיש ייחוד השם, כמו שאמרנו קודם. אבל אפילו זה, “כיוון לבו” כאן לא פירושו שהוא חשב על הקב”ה. “כיוון לבו” פירושו שהוא יודע שהוא עושה את מצוות קריאת שמע. זה אני חושב פשוט על פי הלכה.

דובר 2: יכול להיות, כי אתה אומר שכתוב במורה נבוכים זה יותר. אבל יכול להיות, כי קודם הוא אמר יפה ייחוד השם, יכול להיות שלא מספיק שאני יודע שאני אומר עכשיו מילים שזה ייחוד השם, אלא צריך לחשוב על ייחוד השם.

דובר 1: כן, אבל לא כתוב. הרמב”ם לא אומר “לא חשב פירוש המילות” או “לא ידע מה ייחודו” וכדומה. מה שכתוב כאן פשוט במשנה, הדוגמה שהמשנה נותנת, כן, הוא עוד יביא את הדוגמה בהלכה הבאה. הדוגמה שיש לנו כאן מ”לא כיוון” היא אם הוא “קורא למגיה”, הוא לא תופס שהוא קורא קריאת שמע. הוא קורא סתם, הוא לומד, אבל הוא לא יודע שהוא קורא קריאת שמע. בוודאי יש הרבה רמות, אבל פשוט פשט זה אני חושב רק זה.

דובר 2: אבל אני חושב שזה יפה, שכשמדברים על ייחוד השם, אם בראש שלך יש כמו שכתוב בשיעור, אתה חושב על הקב”ה ועוד משהו, חסר בייחוד. כל הרעיון של ייחוד, אז “כיוון לבו”, זה הרי לכאורה ההלכה.

דובר 1: כן, אוקיי, מדברים עכשיו על ההלכה.

החילוק בין הפסוק הראשון לשאר

הוא נכנס הלאה “ושאר”, אבל שני החלקים האחרים, “והיה אם שמוע” ו”ויאמר”. אפילו שאר הפרשה הראשונה עצמה, השאר של קריאת שמע, “ואהבת”, “והיה אם שמוע”. הם למדו שיש בעצם רק שלוש פרשיות, אז “שמע” ו”ואהבת” זו פרשה אחת, אבל לגבי זה יש כן חילוק. כך דיברנו, לפי מה שהרמב”ם פוסק יש מחלוקת בגמרא, תנאים ואמוראים על כך, אבל לפי מה שהרמב”ם פוסק רק בפרשה הראשונה צריך כוונה, בשאר אפילו אם לא כיוון הוא יצא. אבל הוא צריך לכוון.

הדוגמה של “קורא בתורה כדרכה”

כך אומר הרמב”ם, ה”לא כיוון” לא פירושו רק לומר… הוא אומר זאת בבירור, זה לא פירושו רק לומר כשלא היה לו ממש בדעתו “קבלת עול מלכות שמים”, אלא אפילו “לא כיוון” פירושו שהוא בכלל לא היה שם, הוא לא חשב שהוא עושה עכשיו מצוות קריאת שמע. למשל, “היה קורא בתורה כדרכה”, הוא קורא את התורה, הקריאה של משנה תורה, הוא קורא את כל ספר דברים, ובתוכו יש את שלוש הפרשיות.

דובר 2: אה, זה לא צריך להיות כסדרן? כלומר הרמב”ם אמר כן קודם שלפחות כסדרן צריך להיות.

דובר 1: אוקיי, או “הגיעה הפרשה אלא בעונת קריאה”, בזמן קריאת שמע, בבוקר בשעה הראשונה מהשעות או מה, הגיע לו ספר, הגיע לפרשיות, והוא קורא אותן, הוא יצא בזה ידי מצוות קריאת שמע כי הוא אמר את המילים.

אבל כמו שאמרנו, שבפסוק הראשון צריך כן להיות “וישוב ויכוון בפרק ראשון”, שבפסוק הראשון כשהוא עבר בתורה הוא כיוון, ואחר כך אפילו אם לא כיוון הוא יצא.

חידוש: יכול להיות דין בפסוק “שמע ישראל” עצמו

אני חושב לעצמי, זה מחשבה מעניינת, יכול להיות שזה אפילו לא דין בקריאת שמע, יכול להיות שזה דין בפסוק “שמע ישראל”, שאסור לומר את המילה “שמע ישראל” בלי כוונה. אתה מדבר הרי על יהודי שמכוון, הוא מגיה את התורה.

דובר 2: לא, אני חושב, זה אפילו לא כמו האמת, אדם מגיה את התורה, הוא מגיה מקומות אחרים בתורה וזה לא נותן לו רעד, נו. אבל כשהוא קורא “שמע ישראל”, אלו מילים קדושות.

דובר 1: כן, אבל זה אני זוכר משלובר שכשזה לא בשעת הקריאה, כשזה לא בזמן קריאת שמע הוא לא צריך, להיפך, כלומר לא כתוב שהוא לא צריך, אבל הוא לא צריך, הוא מגיה בתורה.

דובר 2: למה יקרה דבר כזה שאדם עומד באמצע להגיה והוא לא חושב על קריאת שמע? למה הוא לא יחשוב על שמע? אני חושב, הוא לא מתכוון לחשוב על יחוד השם.

דובר 1: אה, בשעת הקריאה פירושו שהוא צריך לכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע. כן, בשעת הקריאה הוא כן היה לו בדעתו שהוא רוצה לקיים את מצוות קריאת שמע. אוקיי, טוב מאוד.

שלוש רמות של כוונה

כמו שדיברנו, אמת שיש שלוש רמות אפשר לומר של כוונה. יש את הכוונה הבסיסית ביותר שאני עושה עכשיו מצוה. ידיעה שאני עושה עכשיו מצוה. זו הרי רמה לפני זה. יש רמה של ממש בזיכרון, ויש רמה של ייחוד, שלא יחשוב כלל על משהו אחר. יש אפילו רמה אפס, שאני חושב שכאן מדברים באמת, כי לא כתוב “כיוון לבו לצאת ידי חובתו”. יש רמה לפני זה, שפירושה שהוא לא יודע שהוא עושה את זה. הוא עושה את זה כמו פעולה שנקראת קריאת שמע.

משל מהתוקע

או למשל בתקיעה, למשל, בואו נראה יותר פשוט. שיעור תקיעה, כן? הוא לומד את הטעמים, למשל. מישהו לומד את הטעמים, הוא אפילו לא קורא בתורה, הוא לומד עכשיו. הוא חוזר לעצמו, בואו נראה קורא בתורה. הוא חוזר לעצמו, הוא בעל קורא כזה, או אני יודע מה, הוא עושה את זה. הוא חוזר לעצמו כדי לזכור את הטעמים. מה הוא עושה עכשיו? הוא יודע מה הוא מתכוון? הוא מחזיק לפני האף שלו את מה שהוא מתכוון. הוא בכלל לא עכשיו קורא בתורה, הוא בכלל לא עכשיו קורא קריאת שמע, הוא עכשיו קורא את התחינות. זו פעולה אחרת. צריך שאדע? לא. חוץ מזה, מה שאני עושה חומש, זה כיוון לבו, יש לי בדעתי שאני עכשיו קורא קריאת שמע. זה פשוט, הוא עושה את הפעולה להוציא כמו שעושים אותה. הוא עושה את אותה הפעולה, הוא צריך לזכור אותה. אותה פעולה בגשמיות שאדם עושה יכולה להיות לה שתי משמעויות.

יסוד: אותה פעולה יכולה להיות לה שתי משמעויות

למדנו באחרים… איפה למדנו את זה? אני לא יודע, למדנו את זה ברמב”ם כבר, אבל ב… בהלכות שבת, בסוכה? כן, יותר בהלכות… בפרק שמיני דיברנו על כך.

כשאדם עושה משהו, כן, אומרים משל שאדם עומד בתחנת האוטובוס. מה הוא עושה? אחד מחכה שהאוטובוס יבוא. שני, בעצם הוא בדרך לעשות מצוה, הוא עוסק במצוה. שלישי בכלל נמשך, הוא הלך לתחנת האוטובוס לחכות, הוא מתכוון לקרוא קריאת שמע. הגשמיות, החיצוניות, נראית אותו דבר, אבל לא רק שהכוונה שונה, שיש לו בראש משהו אחר, הפעולה היא מעשה אחר לגמרי, הוא עושה משהו אחר. אותו דבר אני אומר כאן, מישהו קורא את התורה, הוא קורא את התורה, הוא לא קורא קריאת שמע. הוא קורא קריאת שמע, זה דבר, הוא מתכוון לקרוא קריאת שמע.

נפקא מינה למעשה

אז רק זה בטוח שכשיהודי עומד עם טלית ותפילין בבית המדרש והוא קורא קריאת שמע, בטוח שזו כוונה. מה שאנשים אומרים שאין להם כוונה, הם מתכוונים שאין להם את המדרגה הגבוהה יותר של כוונה, שזה אכן חשוב מאוד, חשוב מאוד. אמת. אבל אם זה בדיוק כזה… כמו שהוא אומר, מישהו הוא בעל קורא, אז זה קורה. בואו נאמר, זו פרשת ואתחנן, ואני קורא “שמע”, וזה בדיוק זמן קריאת שמע, אבל לא היה לי בדעתי עכשיו אני קורא קריאת שמע, היה לי בדעתי אני מתכונן לקריאה. או שסופר מגיה את התורה, זו הדוגמה שזה לא כוונה. אבל הלאה, כאן הרמב”ם נכנס מאיזו עמידה אדם צריך להיות בקריאת שמע.

הלכה ב – עמידה בקריאת שמע

ההלכה: אפשר לקרוא בכל עמידה

אומר הרמב”ם, “כל אדם קורא כדרכו, בין עומד בין מהלך, בין שוכב בין רוכב על גבי בהמה”. באיזו עמידה שהוא, ואני חושב שהגמרא אומרת זאת גם, “בשוכב קאימא חכמים”, אין חילוק אם יושבים, אם עומדים, אפשר לקרוא קריאת שמע.

אילו עמידות אסורות

אבל איך לא? “ואסור לקרות קריאת שמע”, כתוב שלכאורה, “ואסור” פירושו לא שלא יוצאים ידי קריאת שמע, אלא שזה לא מכובד, זה לא לכתחילה לקרוא קריאת שמע כשהוא שוכב עם הפנים למטה, “מוטה בקרקע”, כשהראש קבור באדמה, או “מושלך על גבו”, או להיפך, כשהוא שוכב על גבו “ופניו למעלה”, והפנים שלו למעלה. כמו שהגמרא אומרת את הסיבה, כי הוא יכול לבוא לידי גנאי. אלו לא דרכים מכובדות לקרוא קריאת שמע. אני חושב שזה לא דין מעכב, כי כתוב “ואסור”, זה לא מכובד.

“אבל קורא הוא ושוכב על צדו”. אבל שוכב, הבעיה היא לא שוכב, אלא הבעיה היא איך הוא שוכב. שתי הדרכים הן לא דרכים מכובדות.

דין בעל בשר או חולה

אומר הרמב”ם, “מפני מה אמרתי שאם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להסב על צדו”, מישהו שהוא בעל בשר וקשה לו לשכב על הצד, או שקשה לו, או שהוא חולה, ממילא קשה לו לזוז, לחולה קשה לזוז במיטה, “נוטה מעט על צדו וקורא”. הוא יזוז קצת לצד ויקרא. הוא מתכוון לומר, כי זה לא מעכב, זה רק ענין של כבוד, ממילא אם זה כל כך קשה לך, לא חסר כל כך כבוד, כי כשמישהו יודע שהוא לא מתהפך לקריאת שמע, הוא שוכב בדרך של גנאי, אבל חולה שוכב כך כי אין לו ברירה, אז מספיק שהוא מתכופף קצת.

דובר 2: יכול להיות שזו דרך של פריצות, כמו שגוי שוכב בחוף, משהו כזה, הוא מתמתח. יכול להיות שאני לא יודע מאיפה צריך להגיע לנושא, זה יותר שזו לא דרך מכובדת של שכיבה לקריאת שמע.

הלכה ג – לעמוד בפסוק הראשון

אומר הרמב”ם הלאה, “מי שהיה מהלך על רגליו”, מישהו עומד באמצע הליכה, הוא כבר אמר קודם במהלך, אוקיי, בואו נראה. טוב מאוד. אבל, אפשר אמנם לקרוא קריאת שמע בהליכה, אבל הפסוק הראשון, יכול להיות כי צריך להיות בכוונה מלאה, הוא יעמוד, “עומד בפסוק ראשון”. זה קשור לכוונה או שזה ענין של כבוד? אני לא יודע. לכאורה זו כוונה, כי “שאר קורא וימלוך”, את השאר אפשר כן לקרוא כשהולכים. כלומר, כשהולכים קשה להתרכז, כן, רואים לפעמים כאן, לפעמים כאן, הולכים, מוסחים את הדעת. אבל פסוק ראשון צריך להיות במקום אחד.

דיני קריאת שמע: הלכות שינה, עבודה וצרכי ציבור

הלכה ג: היה ישן — מצערים אותו עד שיקרא פסוק ראשון

דובר 1:

או יכול להיות שזה ענין של כבוד. אלו בעצם עוד שתי הלכות שבהן שונה הפסוק הראשון מהפסוקים האחרים, נכון?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

היה ישן, אדם ישן, מצערים אותו, בדרך כלל אסור להעיר אדם ולצער אותו, אבל כאן זו מצוה, שכן יטלטלו אותו קצת, ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, מעירים אותו עד שיקרא את הפסוק הראשון, כי את הפסוק הראשון צריך להיות ער לגמרי. אבל את השאר אפשר לומר בנמנום.

קושיה: מה פירוש “מתנמנם”?

אפשר להיות כי הוא מתנמנם. אם הוא מתנמנם, הוא לא צריך לומר את שאר הפסוקים, רק “שמע ישראל”. מה הפירוש ברמב”ם? זה דוחק גדול מאוד שהמפרשים לא היו מרוצים ממנו. למעשה, לא רק שאני לא יודע איפה כתוב שהוא אומר את השאר מתנמנם, אני לא יודע מה פירוש שהוא אומר את השאר מתנמנם. יהודי שמתנמנם הוא ישן.

תאר לעצמך את המעשה, הוא אומר “שמע ישראל”, אוקיי, הוא צריך לקרוא אותו לשמה, כלומר זה דבר פשוט.

דובר 2:

לא, לא מדברים כאן על ישן לגמרי לגמרי. מתנמנם פירושו שהוא מנמנם. אתה יושב במכונית, הוא מנמנם.

דובר 1:

הוא הולך להגדיר את המתנמנם. לא כתוב. “היה ישן”, יהודי שישן. אומר הרמב”ם, זה בא ממעשה בגמרא, שהיה מישהו, רב נחמן היה לו עבד דורו, רב נחמן אמר לו, את הפסוק הראשון תעיר אותי, את השאר לא תצער אותי. וכך מספרת הגמרא גם על אחר, “לא יצער הרב שלו”. משמע בפשטות שהוא לא יוצא, הוא הלך לישון, הוא אמר “שמע ישראל” והוא הלך לישון והמשיך הלאה.

אני לא יודע בדיוק מה המציאות של מתנמנם. בכלל, מתנמנם לא פירושו שהוא אומר כל מילה שלישית, הוא לא הולך לתת שיעור ולומר הכל. זה מה שאני חושב.

חידוש: אין חיוב להעיר אדם ישן

דיני קריאת שמע: עוסק בצרכי רבים, זמן קריאה, וכבוד הקריאה

לא רק זאת, אלא שאני לא רואה שהרמב”ם אומר שיש חיוב, כשרואים יהודי ישן בזמן קריאת שמע שצריך ללכת ולהעיר אותו. זה לא מה שהוא מתכוון. הוא מתכוון באופן שהגמרא מדברת, שהיה מישהו שהיה לו גבאי, חבר, הוא אומר לו, “תוודא שאני קורא קריאת שמע”, אז הוא מצער. אבל שזו תהיה הלכה חדשה בתורה, שזו מצווה תמידית, שכאשר רואים יהודי ישן בזמן קריאת שמע צריך להעיר אותו, אני לא רואה שיש מקור כזה לדבר. זה צריך להיות חלש מאוד.

אני כן יכול להבין למה הגר”א משנה ברורה אומר מה שהוא אומר, כי אנחנו עדיין לא ראינו את הדבר שיוצאים קריאת שמע רק באמירת פסוק ראשון. בפסוק ראשון אנחנו עדיין לא יצאנו מצוות קריאת שמע. יש עניין שיוצאים מצוות קריאת שמע שיש לך אפשרות לומר רק פסוק ראשון. ולמה פסוק ראשון כן? כי הוא חשוב יותר. הפסוק הראשון חשוב יותר, יש כבר שלוש הלכות שהפסוק הראשון חשוב יותר.

הפסוק הראשון, אפילו אתה ישן, צריך לחשוב שזו טירחה גדולה. תדמיין שהמשגיח היה עוקב אחר ההלכה של הרמב”ם, כן? המשגיח הולך בישיבה, והוא רודף שהעולם יקום. הוא הולך לכל בחור ואומר, “אמור שמע ישראל”. זה לוקח רק שלוש שניות. אמור את הפסוק הראשון ותמשיך לישון. זה מה שהרמב”ם אומר שצריך לעשות. יודע מה? בואו נאמין שהבחור אומר את השאר מתנמנם. זה מה שעושים.

דיגרסיה: מה משמעות “מצער”?

מה שעושים, עניין אחד של מצער, זה אף אחד לא מקיים, אני מתכוון שבראש השנה כל מוסף יש דין של פסוק ראשון של קריאת שמע, שאתה אומר מלכיות, זכרונות, שופרות. ואז פירוש “עורו ישנים משנתכם”, מצערים אדם, תוקעים לו בשופר, מעירים אותו. אני מתכוון שזה בדרך דרוש. מה זה מצער? כאן רואים שזה מצער. אוקיי, מצער פירושו לומר שמעוררים, עושים אותו…

דובר 2:

כן, כבר, מעורר מוסף הזכיר לי את ההוא, כשהזה למד בחובת התשובה, ואנחנו הולכים ללמוד את זה שוב בקרוב בחובת המחשבה.

דובר 1:

כן, אני יודע, אני מנסה מאוד למצוא זכות על הבחורים שישנים. רבי יצחק בתוספות אומר ששינה היא דבר טוב, אבל מי שסובר ששינה היא לא דבר טוב… רבי אלעזר אומר שהם ישנים שמונה שעות. יודע מה אני אומר?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

בכל אופן, צריך להיות מדויק.

הלכה ד: מי שהיה עוסק במלאכה — מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה

דובר 1:

אז עכשיו אנחנו הולכים ללמוד הלאה, על אופן שאפשר לעשות קריאת שמע בזמן שעושים דברים אחרים. אה, כאן רואים כן, שיש עניין של קריאת עראי. בואו נראה.

אומר הוא הלאה, מי שהיה עוסק במלאכה, מישהו שנמצא באמצע עבודה, מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. הוא צריך להפסיק עד שהוא קורא לא פסוק ראשון, אלא הוא צריך לקרוא “שמע” ו”ואהבת”.

דיוק: המציאות המעשית

אה, כאן צריך גם להיות מדויק. בדרך כלל, מתי הולכים לעבודה? אחרי חצות היום הולכים לעבודה, נכון? אחרי כמה דקות, אחרי חצי שעה, אני יודע, מגיע זמן קריאת שמע. מה הוא עושה? הוא עוצר לשלושים שניות, כן? הקריאה לוקחת לא יותר משש דקות, עם כל הברכות זה לוקח רק שש דקות. אז הוא עוצר לשלושים שניות והוא אומר “שמע” ו”ואהבת”, הפרשה הראשונה. את השאר הוא כבר אומר בזמן.

וכן האומנין, כתוב שאומנים הם אנשים שעובדים לא עבור אחרים, אבל הם עדיין עסוקים בעבודה. הם לא עבדים, לא שכירים, אבל הם אומנים, הם עושים עבודה. אומן פירושו כמו נגר, כאלה. אומן, מישהו שעושה עבודה מקצועית, הוא צריך להתבטל מעבודתו בפרשה ראשונה, בפרשה הראשונה, ב”שמע” ו”ואהבת”, כדי שלא תהא קריאתה עראי. כלומר, הוא לא יכול לעשות כי הוא עובד, כי הוא עושה דברים, כי זה ייקרא קריאת עראי.

חידוש: הבדל בין כוונה וקריאת עראי

מעניין, קודם הוא קרא למילה כוונה. כוונה היא פסוק ראשון, אבל פרשה ראשונה יש כאן משהו עניין של קריאת עראי. זה דבר חדש. יש לזה קשר כמו שאמרת, יש עניין של כבוד. אני מתכוון ככה. שזה לא יהיה הדבר השני שהוא עושה, לא בזמן העבודה.

וגם, כמו שהרב מברדיטשוב אמר, שהוא… בזמן שהוא משמן את הגלגלים.

דובר 2:

לא, קודם הוא עושה את זה.

דובר 1:

עכשיו, את הפרשה הראשונה לא עושים בזמן שהוא משמן את הגלגלים.

דובר 2:

לא, אבל השאר, את הנותר, כן יכולים לקרוא את הנותר תוך כדי שמירה, והלאה, כי הוא עוסק במלאכתו.

דובר 1:

לא, טוב.

אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל

אומר הרמב”ם הלאה, אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל, האומן, הוא עומד במצב קשה, סתם שהוא עובד קשה מאוד, הוא עומד בראש אילן או בראש הכותל. היית חושב שאין לו ישוב הדעת, הוא טרוד. אומר הוא, לא, הוא טרוד. כשהוא מחזיק שעון בידו והוא מתקן את השעון, כן. אבל הוא עומד שם למעלה על הסולם, גם את הפרשה הראשונה צריך להפסיק. אבל את הנותר, קורא במקומו, הוא יכול לקרוא שם כי הוא עומד על הגג, וברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, אנחנו יכולים גם לעשות ברכות קריאת שמע כי הוא עובד.

זה הלכות של מי שעובד. אם צריך לדעת מי שעובד, היום המנהג ללכת לעבוד אחרי התפילה, אמת, שאז זה נורמלי. אבל ברוך השם שאנחנו לא צריכים ללכת לעבוד בנץ החמה. מי שעובד בנץ החמה אין לו נשמה? אחר יש לו כן נשמה? הוא פטור.

חידוש: לימוד לזמנים שלנו

אבל יש גם לימוד בדרך אחרת, מישהו שאומר, נו, אני לא יכול ללכת לבית הכנסת. אוקיי, אז תתפלל איפה שאתה, גם הקב”ה מקבל את התפילה כך יותר. את הפרשה הראשונה הוא יעצור, אחר כך הוא כבר יכול לומר בזמן ש… סתם יהודי, כל יהודי יכול קריאת שמע, הוא יכול לומר את זה תוך כדי שהוא עושה את עבודתו, לא משנה מה. אין לו סדר.

דובר 2:

לא, כאן רואים שאין לו סדר. הוא יכול לומר את זה.

קושיה: תורה שבעל פה

דובר 1:

דבר אחד, שאלה, אסור לומר תורה שבעל פה, כי כתוב שקריאת שמע כן מותר. זה מאוד חזק, כי זה דברים של קדושה. אני מתכוון שכאשר אדם עומד בראש אילן או בראש הכותל, אני אומר שדווקא אז צריך לומר קריאת שמע, זה מצב של סכנה. אפילו גנב כשהוא עומד למעלה על ה… איך הוא פורץ פנימה, הוא חייב בקריאת שמע. עכשיו הוא קורא את קריאת שמע שלו, הוא מגיע המשטרה.

הלכה ה: עוסק בתלמוד תורה — מפסיקין לקריאת שמע

דובר 1:

הלאה אומר הרמב”ם, שיש עוד סוג של אומנים, יש עוסק במלאכתו, ויש אומנים. ועכשיו יש עוד סוג של אומנים, אנשים שהאומנות שלהם היא ללמוד תורה. אוי, אוי, יש עולם התורה, ללמוד תורה. הוא גם צריך ללמוד תורה, הוא אמר שצריך ללמוד תורה ביום ובלילה. הוא צריך לעשות ברכת התורה לפני כן, ראית כבר את זה?

דובר 2:

הוא כבר עשה אולי ברכה לפני כן.

דובר 1:

אוקיי, בכל מקרה. איפה זה נאמר? הוא אומר שלפני התפילה אין צריך להפסיק ללמוד. קריאת שמע חשובה יותר, כמו שזו מצווה בשעתה, מפסיקין לקריאת שמע. זו גמרא רחבה. הגמרא אומרת שלפני התפילה, מזמור, לא להפסיק ללמוד. לימוד תורה חשוב יותר מתפילה. אבל קריאת שמע חשובה הרבה יותר מתלמוד תורה. וגם לכן הברכות. פוסק הוא יפסיק, וקורא, והוא יקרא קריאת שמע עם ברכות לפניה ולאחריה. טוב מאוד.

הלכה ה (המשך): עוסק בצרכי רבים — לא יפסיק

דובר 1:

אבל מה אם הוא עוסק במצווה גדולה יותר מתלמוד תורה? מה זה דבר חשוב יותר? צרכי רבים. אם הוא עוסק בצרכי רבים, אדם עוסק בצרכי רבים. למשל, הוא הולך לעשות עירוב. כן, הוא עושה עירוב. זה לא אומר דווקא שצרכי רבים פירושו מצוות שהוא עושה. אפילו הוא הולך לשדל את ראש העיר שילאה ליהודים למכור חמץ.

דובר 2:

כן, אבל הייתי אומר שצרכי רבים לא חייב להיות שכל פעולה היא עבור כל הרבים. מישהו, יהודי שיושב ומקבל פתקאות, שהוא שומע צרות ישראל, הוא שומע אדם אחד בכל פעם, אבל זה אומר שהוא עוסק בצרכי רבים.

דובר 1:

לא, הדוגמה של הגמרא היא עירוב, אבל צרכי רבים יכול גם להיות אדם אחד בכל פעם, אבל העיסוק שלו הוא צרכי רבים. יכול גם להיות. הגמרא מדברת על דיינים, בית הדין יושב, בכלל, הוא עושה תקנות, הוא דואג לצרכי ציבור.

דובר 2:

כן, כן.

דובר 1:

אז לא יפסיק, הוא לא יפסיק לקריאת שמע, כי צרכי רבים כן דוחה. טוב מאוד. הוא מביא לשון התוספות: “דאיכא למימר דלא יפסיק כלל, אלא יסיים מלאכתו”. צרכי רבים זה תמיד מאוד חשוב. זה כיבוד אב ואם, כיבוד כוח נפש, עושים הפסקה, הולכים רק להתפלל, על הפשט הזה זה לא כל כך רציני, סתם, תחזור. מאוד חשוב.

חיבור לרמב”ם בהלכות תשובה

זה מה שהרמב”ם אומר בהלכות תשובה, שכאשר… רבים זה תמיד מאוד חשוב. כשמבזים רבים לא עוזרת תשובה, כי לרבים יש כוח גדול. אלא נבוז, יגמור עסקיו, הוא יסיים את העיסוק בצרכי ציבור, ואז הוא יקרא, אם נשאר עיקר, אם נשאר זמן. אם הוא היה צריך לעסוק עד שעבר הזמן, עבר הזמן.

דיגרסיה: ר’ טוביה זילבר מוויליאמסבורג

יש בוויליאמסבורג יהודי, צדיק, רבי, הוא נקרא ר’ טוביה זילבר, עובד ה’ גדול, יהודי חסידי. שמעתי שמישהו ליווה אותו פעם, הוא היה עסוק, אני לא יודע, לגייס כסף עבור יהודי. הוא אמר, מי שעוד לא פיספס אפילו מנחה כי הוא היה כל כך עסוק בצרכי רבים, הוא לא אוהב ישראל. צריך לפעמים להשקיע כל כך, שמשכחים מכל העולם.

דובר 2:

כן, סיפר לי גיסי, הוא אמר שהוא היה אצל האדמו”ר מאמשינוב, שליחות, שיעזור איזה בחור להיכנס לישיבה, משהו כזה. והוא אומר, לרבי יש רק בעיה אחת, אני הולך כל כך הרבה זמן למלכה, ואחר כך אני הולך כל כך הרבה זמן למלכה.

דיני קריאת שמע: עוסק בצרכי רבים, זמן קריאה, וכבוד הקריאה

דיגרסיה: מעשיות על עוסק בצרכי רבים

שמעתי שמישהו ליווה פעם משהו, הוא היה עסוק, אני לא יודע, לגייס כסף עבורה. הוא אומר, מי שעוד לא פיספס אפילו מנחה כי הוא היה כל כך עסוק בצרכי רבים. הוא לא עובד ישראל, הוא צריך לפעמים להשקיע כל כך, ששוכחים כבר את כל העולם.

כן, סיפר לי גיסי, הוא אמר שהוא היה אצל האדמו”ר מאמשינוב, היה לו שליחות לעזור איזה בחור להיכנס לישיבה, משהו כזה. הוא אומר לרבי, “אין בעיה, אני הולך עכשיו להתפלל מנחה, ואחר כך אלך לעשות את השליחות.” אמר לו הרבי, “אתה בטוח שאתה צריך עכשיו להתפלל מנחה? אולי זה קודם, צרכי רבים?” בגלל זה דווקא הוא כמעט לא מתפלל, כי הוא עוסק בצרכי רבים. זה האמת על פי הלכה. למה הוא מתפלל מאוחר יותר, זו קושיה, אבל זה שהוא לא מתפלל בזמנו זה בטוח.

וגם היה מעשה עם החפץ חיים, היתה אסיפה אצלו על איזה צורך רבים, ומישהו אמר, “נו, בואו נלך להתפלל מנחה.” החפץ חיים לא נתן לו. הוא אומר, “הלו, זה דבר כזה שלא מפסיקים.”

הבדל בין צרכי עצמו וצרכי רבים

אז, אנחנו צריכים באמת להבין, כאשר אדם עוסק בצרכים שלו, הוא צריך לקרוע ולהתפלל. מה קורה כאן? כי הוא עוסק באחר, הוא עושה עבודת ה’. כן, עבודת ה’ היא הצורך הגדול ביותר. כאשר אדם רוצה להכניס את בנו שלו לישיבה, אוקיי, הוא גם אולי עוסק בצרכי רבים, כי זה בנו. אבל כשזה להכניס את בנו של אחר לישיבה, הוא לא צריך להתפלל. כן, אני אומר. זה בטוח.

התירוץ היחיד שאנשים אומרים היום הוא, “אוקיי, אותו עוסק בצרכי רבים, אבל אני הולך פעם לחופשה שלי, אני צריך גם לעסוק בשלו, הוא לא צריך להתפוצץ.” כמו איך, למה לפי המצווה הקדושה של קריאת שמע הוא עוזר לו גם, הקב”ה צריך לפעול עליו. ובכל מקרה, ברצות ה’ דרכי איש, אם הוא רוצה, אם לא, זה לא משהו שזה יהרג ואל יעבור, שצריך להשקיע כל כך בדברים כאלה. העולם עוסק בצרכי רבים, לא סתם מצוות דאורייתא. לכל הפחות יש הלכה שהוא צריך לקרוע.

צרכי רבים כולל אמירת שיעור

אנחנו לומדים עכשיו לפני הדבר ממש ערב פסח, ואני הייתי באמת מאוד עסוק בצרכי רבים, אבל ר’ יצחק אומר לי שאפילו ללמד את השיעור זה גם צרכי רבים, והוא צודק.

יש מה ללמוד, הרמב”ן הוא ביד הנשיא, אם הוא אומר שיעור, למישהו יש שיעור בבוקר, או שהוא צריך להכין את השיעור, יכול גם להיות שהוא פטור, מבין? יש לנו רעיון כזה שצרכי רבים חייב להיות צדקה כזו, הוא חייב לעשות גם את המצוות הפרטיות יותר מאחר. מה שיכול להיות שמישהו למשל שצריך להכין שיעור, הוא לא הולך למניין, אין לו זמן, נניח, להתפלל בציבור, דברים כאלה, כי יש לו את צרכי הרבים לעשות. יש תשובה מאוד יפה של חתם סופר על זה, על הפסוק ויסעו ממקום ה’ מישראל, אבל בואו לא עכשיו, בואו נלמד הלאה.

כבר, צריך לדעת הלכה למעשה, אני רק אומר מה ההלכה היא, כבר, עוסק בצרכי רבים, אומר הרמ”א הלאה, הוא פטור.

מעשה מהזוהר: הכנסת כלה

כתוב בזוהר מעשה שהיה, החברים הלכו לעשות הכנסת כלה, והם לא קראו קריאת שמע שלושה ימים, ובא ינוקא, הוא הריח שהם לא קראו קריאת שמע, והוא אומר, כן, אתם באמת גדולי קדושה, אבל אתה יודע שהם לא קראו קריאת שמע, אבל אי אפשר לעשות הלכה, הם היו פטורים. אה, אבל הוא הריח מהינוקא, כן. כתוב מעשה כזה.

רמ”א: עוסק באכילה, במרחץ, בתספורת, מעבד עורות, עוסק בדין — גומר

כבר, אומר הרמ”א הלאה, או היה עוסק באכילה, כאן מדברים על אדם שעוסק בצרכי עצמו, בצרכי גופו. כן, טוב. הוא עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, להסתפר לכבוד יום טוב, או שהיה מעבד עורות, הוא עסוק בפרנסתו, להכין עור, או שהיה עוסק בדין, או שהוא עוסק בדין תורה. אה, דין תורה זה לא צרכי רבים? יש לו דין תורה לעצמו, או אל תאום, לא הדיין, אולי הדיין זה באמת נקרא צרכי רבים. אוקיי. גומר, הוא יסיים מה שהוא נמצא באמצע, הוא לא צריך לעצור.

“הגיע זמנה” — הוא התחיל בהיתר

הוא מתכוון שהוא התחיל בהיתר? הוא התחיל כשהגיע הזמן, הוא יכול לסיים. אבל יש כן עניין, כמו שיש לנו בסייעתא דשמיא, שכאשר זה זמן קריאה, הוא פוסק, הוא צריך לעצור מה שהוא נמצא באמצע לעשות ולקרוא את קריאת שמע. רבי שלי ז”ל, המשיב, הוא עשה דבר טוב מאוד. אבל מה באמת הפשט של נהי טרם? למה לא לומר לכתחילה שאדם צריך לעצור לעשות מה שיש לו לעשות ולתפוס מצווה בשעתה? כן, לא חייבים, יש מה לומר מה הוא צריך לומר. ויש חלילה אין מפסיקין, זו לשון הגמרא, חלילה אין מפסיקין. פשט, אם אדם התחיל, לכתחילה אסור להתחיל. למה אסור להתחיל?

הרמב”ם: ואין מתחילין לאכול עד שיגיע זמן קריאת שמע

קצת אחרת, ראיתי את זה ברמב”ם. הרמב”ם אומר שם, ואין מתחילין לאכול עד שיגיע זמן קריאת שמע. אבל הוא מדבר כבר על הגיע זמנה, כבר התחילו. כל העניין הוא הגיע זמנה. מפסיקין, מדברים על כל הדברים האלה. הגיע זמנה, הגיע זמנה, כל ההלכות האלה מדברות על הגיע זמנה.

איזה זמן מתכוונים?

יכול להיות שמדברים כאן על זמן הקריאה לכתחילה, פירושו עד הנץ. אבל שלוש השעות, לכאורה, אם הוא עובר הזמן, בוודאי.

תרגום לעברית

בשם כן, מהו זמן קריאה? האם הכוונה לזמן קריאה שהוא לכתחילה, זה עד הנץ החמה. אבל אולי אם עבר שלוש שעות שפספס, זה רק כמו תלמוד תורה, אולי צריך כן. יכול להיות שזה פשוט כך, כי מרחץ לא נמשך שלוש שעות, או כי אכילה לא נמשכת שלוש שעות. זה כך עומד, שאתה מתייחס להשכמת הבוקר. בוודאי, זה הדבר. אותו דבר יכול להיות שם, כמה זמן נמשך קצת לפני הנץ? זה רק כמה דקות, אני יודע, חצי שעה.

טוב, אבל האיסור לעמוד, הוא לא צריך להפסיק, כלומר הוא לא צריך לבטל עכשיו את המצווה למהדרין לעשות בשעתה. הוא לא צריך להתחיל, הוא לא מתכוון שאפשר לבטל מצוות קריאת שמע לגמרי. לא, לא. זה אומר שהוא לא צריך בשביל הסך הכל. זה הרמב”ם, עובר מורה לעבור את הזמן, הוא משובח. זה בוודאי כך הוא משובח. אבל הדבר הוא לא ממלא למהדרין. במילים אחרות, אין להקדים את קריאת שמע להיות עסק אם זה כבר התחיל לפני כן.

רמב”ם: מי שירד לטבול — אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה

זה טוב. אומר הרמב”ם הלאה, מי שירד לטבול, עוד אופן שקורה שאדם ירד. מקוואות הם עמוקים, כן, במיוחד פעם, באר, תמיד הלשון ירד, או מה שקורה עם המים. אם יכול לעלות, הוא הלך לטבול, כאן רואים יהודי ישר הולך מוקדם למקווה לפני קריאת שמע, או בעל קרי, או כן. אם יכול לעלות, הוא יכול לצאת מהמקווה, ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. וכאן רואים בבירור שמדברים על הנץ החמה, נכון? כלומר הוא כבר נץ החמה. ואם לאו, יתכסה במים שעומד בהן ויקרא. אם הוא לא יוכל לעשות בזמן שהוא בהידור, שיתכסה במים והוא יקרא.

באילו מים אפשר להתכסות?

אומר אבל הרמב”ם כך, באילו מים אפשר להתכסות במים. נכון, זה החידוש. סתם כך, כשאדם ערום אין כבוד לקרוא קריאת שמע. והרמב”ם עדיין לא פירט את זה. כאן איך שהוא אומר את זה. מה הוא אומר? באילו מים אפשר להתכסות? אומר, מים שהם שקופים אי אפשר, כי זה לא נקרא מכוסה. אומר, לא נכון להתכסות במים מלוכלכים, במים שריחם רע, ובמי המשרה, מים ששורים בהם דברים, גם מה שמלוכלך, שערוותו נראית מהן, לא שאחד יכול לראות, אבל זה נראה, זה לא כבוד אפילו כלפי עצמו. כן, זה הכבוד, כבוד המקום. כן, הם יעמדו עוד עניינים של כבוד.

חידוש: בדיעבד כדי שלא יעבור הזמן

אבל החידוש כאן הוא רק לגבי העובדה של זמן, שבאופן כזה שהוא באמת במקווה או בכל מקום שהוא הולך לטבול במים, והוא חושש שיעבור הזמן, מותר לו להשתמש בדבר הבדיעבדי. באמת בדיעבד, לכאורה לכתחילה צריך להתלבש, אבל בדיעבד הוא יכול לקרוא קריאת שמע עוד במקווה מפני שהזמן עובר. זה עוד דבר שעושים כדי שלא יעבור הזמן. טוב מאוד.

רמב”ם: הקורא קריאת שמע — לא ירמוז בעיניו, שלא תהא קריאת עראי

עכשיו נלמד על מה צריך, איך צריך לקרוא את קריאת שמע עצמה. אומר הרמב”ם, הקורא קריאת שמע, איך הוא צריך לעשות את זה? בשעה שהוא קורא קריאת שמע הוא לא צריך להיות עסוק בשום דבר. כמו שעמד קודם ויכוון לבו, זה רק עמד על פסוק ראשון, אבל על כל פנים, זה עושה ענין של כבוד קריאת שמע. הוא לא צריך באותו זמן לנהל עסקים עם עיניו, עם פיו, לומר “כן, לא, כן”. לא ירמוז בעיניו, הוא לא ירמוז בעיניו, כדי שלא תהא קריאת עראי. אז זו קריאת עראי. זה אומר שהוא עדיין עסוק במה שהוא מחזיק באמצע העסק שלו. הוא עומד בקופה, והוא עדיין מנהל את הקופה, רק לא עם פיו, כי פיו עסוק בקריאת שמע. זה אומר שקריאת שמע היא הדבר הפחות חשוב. הוא לא צריך לעשות את זה.

הבדל בין הדין ובראש האילן

זה מעניין, למשל, הוא כן יכול להישאר בראש האילן, וזה לא עושה קריאת עראי. לא צריך להבין שהוא נבוך עובד קשה, והוא עומד באמת בראש האילן, אבל הוא עכשיו מכוון לבו. אבל כאן… גם זה רק הפרשה הראשונה שהוא לא צריך לעבוד. כאן מדברים על כל הפרשיות לכאורה, אבל מדברים על דברים שאין לו שום ענין, הוא יכול לעצור לכמה דקות את השיחה.

ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה

אומר, ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. אז זה אומר שההיתר הוא כשאחד לא יהיה כשהוא אומן או כשהוא עושה את זה כחלק מפרנסתו. נגיד, הוא עובד בבנק, וכן, בדיוק כמו אומנים אחרים, דווקא אנשים, אולי מותר להם כן, כי כך למדנו קודם שאומן מותר…

האם נתקלת בנפקא מינה כזו? אני לא יודע. אני חושב שמי שעובד בבנק, הבנק צריך למחול לתת זמן לקריאת שמע קטנה. מה שאני מתכוון לומר, אבל קודם למדנו שאומן מותר לקרוא קריאת שמע כי הוא עושה את עבודתו. אז האדם שהוא חושב שזו העבודה שלו בבית הכנסת לנהל את הקופה, זו לא באמת העבודה שלך. אתה יכול ללכת הצידה ולקרוא קריאת שמע.

אממ, אז, לא, אוקיי. זו נפקא מינה יפה, לפי מה שאמרתי איפשהו. הוא אומר, ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. אפילו הוא כן יצא, אה, טוב מאוד, מסתדר מאוד יפה. בעצם הוא יצא ידי חובתו, בדיוק כמו מי שעושה את זה כי הוא צריך לעשות פרנסה, בסדר. אבל מי שעושה כך, הרי זה מגונה. לא דבר יפה.

מה זה “קריאת עראי” ו”מגונה”?

קריאת עראי פירושו כפשוטו, הוא עושה שני דברים בבת אחת. הרי זה מגונה לא אומר שהקריאה מגונה, אלא שהאדם הוא אדם מגונה, שהוא בוחן אותו. זו לא דרך, כן.

בפשטות זה אומר שזו קריאה מגונה, זו לא דרך יפה לקרוא קריאת שמע. אה, מגונה זה אפילו… אה, אתה יכול לומר כך לפני תורה, שמי שאמר רב לספר הרי זה משובח. פשוט פשט הוא, דבר אחד מגונה ודבר אחד משובח. הוא אומר לך שני דברים שלא שייכים לפעולה, אבל זה מגנה את הפעולה. לא כל דבר שהוא מגונה ומשובח הוא מצווה או מעכב. זה אומר גם בהגדה, הרי זה משובח כלומר, זה דבר יפה, אני מסכים, זה ראוי לשבח, כמו שאומרים באנגלית, זה ראוי לשבח. ראוי לשבח, אבל זה לא אומר שחייבים, יוצאים גם בלי זה. או להיפך, זה לא אומר שזה מעכב, אבל יש, איך אומרים, ראוי לגנאי, אני לא יודע, זה ראוי לגנאי, נכון? מגיע לו מכות, כמו שאמא שלי הייתה אומרת. זה היה רמב”ם, אבל לא מלקות. אבל מלקות שילך לקבל מכות.

קריאת שמע – הלכות הקריאה: דקדוק, השמעה, וכוונה

“ראוי לשבח” – המושג של “ראוי”

דובר 1:

לא כל דבר שהוא מגונה ולא משובח הוא מצווה או מעכב. זה אומר גם בהגדה, “ראוי לשבח”, אני מתכוון לומר, זה דבר יפה, אני מסכים. זה “ראוי לשבח”, כמו שאומרים באנגלית, זה “ראוי לשבח”, ראוי לשבח, אבל זה לא אומר שחייבים, יוצאים גם בלי זה. או להיפך, זה לא אומר שזה מעכב, אבל זה לא… איך אומרים באנגלית? זה “ראוי לגנאי”, נכון?

הלכה ח: “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”

הלכת הרמב”ם

דובר 1:

אומר הלאה הרמב”ם, “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”. כשקורים קריאת שמע, צריך לומר את זה, לא… כי “קורא” יכול להיות שקורא בעיניים. זו גם דרך של “קורא”, ולכאורה… יש מה שלמדתי קודם, “וראוי לכל קורא גדול וקטן שיאמר בקול רם”, שהוא כן יוציא את המילים.

וכאן מביא הוא את המגיה, “קורא לגנאי”, הגמרא אומרת את זה. אומר הרמב”ם, “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו, יצא”. אנשים לא יודעים את זה תמיד, ממלמלים. אני לא יודע, את זה צריך לדעת, צריך לדעת אם אתה צודק.

דיון: מה זה “לא השמיע לאזנו”?

דובר 1:

במילים אחרות, יש שתי רמות של “השמיע לאזנו”, נכון? יש מי שמדבר בשקט מאוד, הוא לא יכול לשמוע את עצמו. אחר כך יש, כמו שאתה אומר, מי שקורא בעיניו, או אפשר לקרוא לזה במחשבה כמעט. השאלה היא, האם “לא השמיע לאזנו” הוא לאפוקי שהוא קורא בשקט מאוד, או לאפוקי שהוא קורא בעיניו?

אני חושב שברור שכשהוא קורא בשקט מאוד, הוא עדיין שומע. זה נקרא “השמיע לאזנו”, הוא שומע משהו. לא, למשל, יש נפקא מינה, למשל, אדם נמצא בבית מדרש שכולם מתפללים בקול רם, והוא מתפלל בשקט. הוא מוציא את המילים, אבל הוא אומר בשקט מאוד, הוא לא יכול לשמוע את הקול שלו. זה בוודאי לא זה שהוא מתכוון. לכאורה הוא לא מתכוון לזה. “לא השמיע לאזנו” פירושו שהוא קורא בקריאת עיניים, הוא קורא בעיניו. כך אני חושב, אני לא בטוח, אבל כך אני חושב.

“קורא” בלשון חכמים – מלשון קריאה, לא מלשון קריאה

דובר 1:

אגב, בלשון חכמים כמעט אף פעם “קריאה” לא פירושה קריאה בעיניים. תמיד… “קרא ותוריק”, הוא קרא מכתב. “קורא” פירושו תמיד, “קורא” הוא מלשון קריאה. “קורא הגבר” – התרנגול לא קורא, התרנגול צועק. “קורא” הוא תמיד מלשון קריאה, כמו להכריז, לא מלשון קריאה. וכשרוצים לומר קריאה, אומרים “לעיין”. לעיין פירושו בעיניים, מסתכלים בעיניים. אני לא יודע, קרוב לשמוע שזה היה המשמעות. אולי עדיין זה אומר את זה, אני לא יודע.

הלכה ח (המשך): “ויהיה מדקדק באותיותיה”

הלכת הרמב”ם

דובר 1:

עוד דבר, להיות מדקדק באותיותיה, לא רק מהר, לא לומר מאוד מהר, אלא שיהיה מדקדק באותיות, אם רוצים לצאת. זה הלכה למעשה, זה כנראה ענין של כבוד, כבוד ל… שני הדברים הם כנראה שמירה, שיהיו מדקדקים באותיותיה. זה הוא אמר, זה נאמר יפה.

הלכה ט: כיצד מדקדק?

“שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה”

דובר 1:

הוא מסביר, קודם כל, מה זה מדקדק? הוא מסביר, שלא ירפה החזק, לא לומר חלש מילים שצריך ללחוץ עליהן כן. מה זה ירפה? זה כמו כ’, לא לומר כ’, נכון? רפה וחזק. רפה זה מה שאנחנו קוראים דגש קל, אני חושב שזה המשמעות. כ”ף צריך להיות כ”ף, לא כ”ף, אם זה כתוב כך. ואותו דבר, חזק הרפה, דבר שצריך לומר כ’, אומר כ’. או ב’ ו-ו’, ב’ ו-ב’.

עוד דבר, ולא… אני חושב ששם אצל המרגלים שאלו, כן, החזק הוא הרפה. צריך לשמוע קריאת שמע.

“ולא יניד הנח ולא יניח הנע” – שווא נח ושווא נע

דובר 1:

הלאה, ולא יניד הנח ולא יניח הנע.

דובר 2:

אתה בעל קורא טוב יותר ממני, יש מילים ש… פשוט, זה אומר שווא נח ושווא נע, נכון?

דובר 1:

לא יניד, הוא לא יעשה שווא נע… איך אנחנו קוראים לזה? שווא נח ושווא נע. הרמב”ם קורא לזה שווא נח, נוע ונד. יש שווא שאומרים, ויש שלא אומרים. כלומר, מה שעושה תנועה. יש שני שווא’ים אחרים, נכון?

דובר 2:

לא ב”א צריך לומר? שמעתי ששומעים את הא’.

דובר 1:

לא, איך זה נח ונד?

דובר 2:

הבאת דוגמה מקריאת שמע. דוגמה?

דובר 1:

כן, אבל זו תהיה דוגמה שנויה במחלוקת. למשל, “חספתם” או “חסף ותם”? שישמעו את הו’. לא אומרים “חסף ותם”, רק כדי להבהיר. זה בוודאי לא שווא נע, אבל זו הייתה דוגמה של יניח הנע, של יניד הנח.

הרמב”ם אומר, הוא לא מבין למי זה נוגע. למשל, אומר הרמב”ם, כן, “לבו וכו’”. יש מחלוקת מסוימת. לבבך, מה זה הדומות? שתי אותיות הדומות. יש מי שאומרים לבבך או לבבך. הרמב”ם אומר שהוא לא רואה שיהיה רע אם אומרים לבבך. אבל יש כן דברים ש… אוקיי, מהרמב”ם אומרים צריך לומר על פי דקדוק. הרמב”ם בפירוש המשניות אומר שהדברים האלה לא אפשר לכתוב בספר, צריך ללמוד אותם מרבי.

אבל זה אומר כפשוטו, שווא נע ושווא נח, לומר את הדרך הנכונה, לא לעשות שווא נע בשווא נח. למשל, אם היה כתוב לְבָבְךָ, לא לומר לְבָבְךָ. או להיפך, אם כתוב לְבָבְךָ, לפי מי שאומרים כך, לא לומר לְבָבְךָ, לא לְבָבְךָ.

דובר 2:

כן, שווא נח זה פשוט שזו תנועה. שווא נע זו תנועה, זה עושה כמו חצי סגול. שווא נח אומרים פשוט את המילה, לא אומרים תנועה, נכון?

דובר 1:

הסידורים של היום כבר כותבים בסימנים איזה שווא נע ואיזה שווא נח. הטעמים לא עוזרים לזה. הטעמים עוזרים לדגש, הטעמים עוזרים למלעיל ומלרע, הרמב”ם לא מדבר על זה בכלל. אבל לשווא נע ושווא נח כמעט שום טעם לא עוזר, או בכלל לא, וצריך לדעת את הכללים. אבל כן, תחילת מילה היא תמיד שווא נע בדרך כלל. אותו דבר, זה יותר רגיל דגש, וכדומה.

“לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות”

דובר 2:

אוקיי. לפיכך, אומר הרמב”ם, מפני שצריך לדקדק, זה עוד דבר. צריך לדקדק, זה עוד דבר. זה לא דווקא אחד. אבל אתה אומר שיש דבר שאתה אומר לפיכך מהרמב”ם.

דובר 1:

לא, לפיכך, כי צריך לדקדק, צריך בכלל לא להתאפק מלדקדק. אוקיי, ומה צריך לעשות? צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות, שאחת מהן בסוף תיבה ואחת בתחילת תיבה הסמוכה לה. יש שתי למ”דים, בכל, והמילה הבאה היא שוב לבבך. אז כשאומרים מהר, בכל לבבך, זה למ”ד אחד. קורא בכל, ושונה, וחוזר וקורא לבבך. בכל לבבך. וכן “ועבדתם מהרה”, ושלא תיכנס מילה אחת לשנייה.

לחתוך פסוק זה יותר קשה, כי זה פ”א ופ”א. יכול להיות שבזמנו של הרמב”ם, הגמרא עומדת על זה, אמרו פ”א ופ”א באופן דומה.

הטעם של דקדוק – כבוד הקריאה

דובר 1:

מה הפשט של כל הדברים האלה? כי אתה יודע מה זה אומר. נראה שזה ענין של כבוד, שיאמרו את זה בכבוד. כמו מי שקורא שירה, הוא קורא משהו חשוב, זה לא כמו כשקורים סתם, אומרים מה שאומרים. אבל כשקורים משהו יפה, בדחן והוא אומר מילים יפות, אז הוא יותר מקפיד על הקריאה. זה ענין של כבוד הקריאה. זה לא כי הוא יטעה, זו מעלה אחרת כאן.

“וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”

דובר 1:

הוא אומר הלאה, “וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”, צריך להוציא את הזי”ן של תזכרו. למה? כי “שלא ישמע”, אם אומרים את זה מאוד מהר יכול להישמע תזכרו, לא. הוא אומר, הוא הביא שיש לשונות אחרים על זה. יש מי שאומרים שאם אומרים מהר זה יכול להיות “תשכרו”, שיחשבו שזה “עושה על מנת לקבל פרס”, “למען תזכרו” לקבל שכר, משהו כזה. בקיצור, זי”ן קרוב לשי”ן או לסמ”ך, זה הדבר. צריך לומר “ז”, כדי שיהיה ברור שזה תזכרו, שזה זי”ן.

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”

דובר 1:

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”. למה הוא אומר “בדל”ת? אני לא יודע למה הוא קרא לזה כך. לא אפשר להאריך בדל”ת, כי דל”ת אשכנזי לא אפשר להאריך. אם זה דל”ת רפה, כמו “ז”, אפשר, לא ממש, או כמו, אז אפשר. אבל דל”ת שמוציא קצת אוויר. הדל”ת שלנו עוצר את כל האוויר, לא אפשר להאריך.

על כל פנים, כמה זמן צריך להאריך? “כדי שימליכהו”, זה אומר שהוא יהיה ממליך בכוונתו. בזמן האמירה הוא יחשוב שהוא ממליך את הקב”ה “על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות”. זה לשון יפה מאוד, הוא ממליך את הקב”ה. זה אומר שהקב”ה הוא הריבון, אבל הדרך שבה הוא מלך, מלך הוא משל אנושי. המשמעות היא שהאדם עושה אותו למלך. הוא מכריז שהוא זוכר שהוא הריבון, ובכך הוא נעשה מלך. שהדרך שבה הקב”ה הוא הריבון היא יותר במציאות, ושהוא הממציא ראשון והוא בעל הבית על הטבע. ה”שהוא ממליך” אומר שהוא עושה אותו כמו להיות מלך, הוא עושה שהוא הוא. הוא מזכיר שהוא הוא.

כן, זה קשור ל”אחד”, כי “אחד” מרמז בעצם שאין שני שיש לו יכולת או בשום פינה בעולם.

דיון: כמה זמן לוקחת הכוונה?

דובר 1:

אחר כך, כמה זמן זה לוקח? אני חושב שזה לא לוקח יותר מעשירית שנייה. אפילו כשאומרים דל”ת מהר כמונו. יכול להיות ש”להאריך בדל”ת” פירושו גם בעצם להבהיר את הדל”ת, אולי כאן, כי צריך לזכור שהדל”ת שלנו שונה מאוד מרי”ש. אבל דל”ת שסופה לא כת’, אלא יותר כמו ר’, כמו כשאומרים באנגלית, אלה שמדברים אנגלית, לא היהודים החסידים אומרים… זה על T, אבל יש D’ים שאומרים כך, “rudder”, “rudder” של ספינה, אומרים “rudder”. זה כמעט רי”ש, רי”ש חזקה. אין לומר כך. צריך לומר את ה”אחד” כמו שאנחנו אומרים, לא משום ספק. אבל מזה עומד במקומות אחרים, אפשר לערבב “אחד” ו”אחר”, “אלהים אחרים” או “אחד”.

אז לכאורה ה”להאריך בדל”ת” פירושו לכאורה להדגיש את הדל”ת, שלא יטעה בו ברי”ש. כי אז היה גם כאילו “ה’ אחר”, איני יודע איזה דבר. אז יכול להיות שלפי איך שאנחנו אומרים, בכלל אין בעיה. כי “להאריך” לא חייב להיות שאתה דווקא מאריך, אתה צריך להבין, שלטון המחשבה לא לוקח זמן. כמה זמן לוקח? “אחד” הוא העשירית, כל העולם באחד… כמה זמן לוקח עוד שנייה לשמים לארץ לכל הרוחות? מחשבה הולכת מהר מאוד, זה לא דבר ריאלי.

אוקיי, אני חושב עכשיו שהפשט הוא שצריך להבחין מרי”ש, וממילא אנחנו יכולים זאת היטב. העולם נוהג לומר “אחאאד”, אבל אז מוסיפים עוד אל”ף באמצע, איני יודע מה הפשט בזה. אבל בין החי”ת והדל”ת עושים כמו “אחאאד”, כמו אל”ף. כן, מאריכים בנקודה, ועוד קמץ לפני חי”ת זה קצת מוזר. כמו שזה המנהג ברוב ההגדות, “אחד חכם”. מעטים אומרים את הרמ”א הלאה. מה יודע האחד? האחד ראשון. אם יש חד, מעטים אומרים כמה הגדות.

“וצריך שלא יחטוף בחי”ת”

דובר 1:

ועוד דבר, “וצריך שלא יחטוף בחי”ת”, שלא יאמר מהר את האחד, מחמת חטא, צריך לומר “איחוד”. אם יש חטא, חס ושלום,

קריאת שמע בכל לשון, דיני למפרע, וספיקות בקריאה

קריאת שמע בכל לשון

הרמב”ם אומר: “קורא את שמע בכל לשון שהוא מכירה”.

אפשר לקרוא קריאת שמע בשפות אחרות. טוב מאוד, אם למישהו אין עצבים שיקרא ביידיש.

אבל הנה הדבר, אבל מי אומר לך שהתרגום שלך טוב?

אומר הרמב”ם, השלב הבא הוא הולך, “הקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון”.

אם אתה קורא בשפה אחרת, אתה צריך לוודא שאתה מתרגם אותה, “ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש”.

כמו שכשמדברים לשון הקודש צריך לדקדק, צריך גם באותה שפה שלא יהיה שיבוש. הרמב”ם לא אומר שאתה יכול לומר משפט שיכול להיות מועמד לתרגום. אתה צריך לומר נכון, מדויק, את המילים הנכונות באנגלית.

דובר 2: לא, אבל איך יודעים באמת שהאדם יודע מה “ואהבת” פירושו?

דובר 1: “ואהבת” פירושו “and you should love”. לא יכול להיות ספק.

השגת הראב”ד

אוקיי, הראב”ד הקדוש אכן חולק על זה. הראב”ד אומר להיפך, הראב”ד אומר שהוא לא מסכים אפילו עם החומרא של הרמב”ם. הרמב”ם אומר שצריך לדקדק באותו הלשון.

אומר הראב”ד, הוא לא מבין, “לכל הלשונות פירושם לעברית, ומה ידקדק עוד אחר פירושו?”

הוא אומר פשט. הראב”ד לא חשב, לא עלה בדעתו בכלל שיכול להיות שאתה מתרגם ואתה לא יוצא. אם “קורא בכל לשון” הפירוש שאתה יכול לומר פשט בכל לשון. כך אומר הראב”ד הקדוש.

אז יש אחרונים שאומרים את הבעיה שאתה אומר, אבל נראה לנו שההנחה של הראשונים, של הרמב”ם ושל הראב”ד, הכל היה שמישהו אומר תרגום, אומר תרגום. יכול להיות תרגום אחר, אוקיי, אז מי אומר שצריך לומר את התרגום הנכון ביותר? כך נראה לנו.

ושוב, מה אעשה? שלא יהיו חס ושלום רפורמים שמתפללים באנגלית. אני רק אומר מה ההלכה.

דובר 2: אתה יכול להסתכל בספר… לא, הרמב”ם אולי היה אומר כאן ש”קורא” פירושו שצריך באופן חיובי, כדי שאם הוא לא מבין לשון הקודש, יאמר אחרת בשפה שהוא מבין?

דובר 1: לא, הוא לא אומר זאת. הוא אומר “ומאי”? מה עדיף זו שאלה אחרת. בוודאי עדיף ללמוד לשון הקודש. אני מדבר על כל היהודים בכל הדורות, כביכול. בקיצור, משניהם. מישהו שבאמת לא יכול, או בעל תשובה לא יכול לקרוא וכדומה. אין ספק שיוצאים בלשון הקודש.

הקורא למפרע — קריאה לא על הסדר

אוקיי, עוד הלכה, כן? כן. “הקורא למפרע”.

אה, זה קשור למה שרצית לדעת. למדנו אצל הברכות שצריך להיות על הסדר. עכשיו צריך לראות מה הדין של קריאת שמע עצמה, האם צריך להיות על הסדר, איפה בדיוק כל הדברים.

אומר הרמב”ם, “הקורא למפרע”, אם מישהו קורא למפרע. הרמב”ם הולך להסביר מה פירוש למפרע. “הפוך” — “לא יצא”.

אומר הרמב”ם, מה אני מתכוון לומר? “במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים”.

כלומר, הוא אומר את הפסוק השני של “ואהבת” לפני הפסוק הראשון. “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”, “והיו הדברים האלה” אומר לפני המילים “ואהבת”.

“אבל המקדים פרשה לפרשה”, אבל אם הוא פשוט אמר “והיה אם שמוע” לפני שאמר “ואהבת”, “אף על פי שאינו רשאי”, אפילו לכתחילה אסור לעשות כך, כמו שהרמב”ם אמר קודם שזה לא על הסדר, “שמע” באה קודם, “אבל אני אומר שיצא”.

זה אחד המקומות שהרמב”ם אומר “אני אומר”. הוא אומר, “אני אומר יצא, לפי שאין סמיכה להן בתורה”.

דיון: למה הרמב”ם אומר “אני אומר”?

דובר 2: מעניין, “אני אומר”. זו לשון “נראה לי”. מעניין, לשון אחרת. יש לו לשון “נראה לי”, למה הוא אומר “אני אומר”?

דובר 1: “אני אומר”, מה אומר הרמב”ם? מה לי באמצע פרשה? התורה עומדת על סדר מסוים, אתה הופך את הסדר. אתה אומר “ואהבת” לפני “שמע”, אתה הולך נגד התורה. או אם היה אמת שלמשל “והיה אם שמוע” היתה עומדת מיד אחרי “ואהבת” בחומש, היית גם יכול להבין שאתה הולך נגד התורה.

אבל כאן, בעצם החכמים ליקטו שלוש פרשיות שלא עומדות אחת ליד השנייה. נכון ש”והיה אם שמוע” עומדת אחר כך, אבל לא מיד. בסדרים זו בעיה גדולה יותר. אם אתה מבין את הרמב”ם, אז אתה הופך את הזמן, אתה הופך… בכלל אין סדר. זה בעצם ליקוט פסוקים, ליקוט פרשיות, לא פסוקים.

בכלל, “ויאמר” עומדת בפרשת שלח לפני העולה, ונכון ש”ויאמר שמואל” עומדת בעיקר אחרי “ואהבת” שעומדת בואתחנן, אבל לא מיד אחר כך, עומדות באמצע עוד פרשיות. אז בעצם הוא עושה אחרת.

קרא פסוק וחזר וקראו — חזרה על פסוק

טוב מאוד. אומר הרמב”ם הלאה, “קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה”, אדם קרא פסוק והוא אומר אותו שוב, כי הוא חושש שלא יצא למה, “הרי זה מגונה”.

האדם מגונה, כי זה מראה שהוא לא מאמין שהוא כבר יצא באמירה הראשונה.

זה מה שבית שמואל אמר. פשט פשוט הוא שזה לא דרך. הוא מצביע שהרמב”ם אומר בהלכות מקוואות, “הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה”. נכון. ולמה? איני יודע, כי זה כבר פעמיים אותו דבר, כי אתה לא מאמין שהקיום הוא עם אי קיום.

צריך להיות פשט פשוט יותר. אולי זה הפשט הפשוט, זה לא דרך. הוא אומר פעם אחת. למה פעמיים? מה עושה הפעם השנייה?

דובר 2: האם אפשר לומר… הוא לא אומר, אם מישהו חושב שלא כיוון, לא כתוב כאן שהוא צריך לחזור. הפעם השנייה היא העיקר, כך?

דובר 1: טוב, לא כתוב. כתוב שהוא אומר פעמיים, ואין צורך לומר פעמיים, אומרים פעם אחת.

קרא מלה אחת וכפלה — חזרה על מילה

טוב מאוד. “קרא מלה אחת וכפלה”, כשקוראים פסוק אחד, הפירוש כל “ואהבת”, והוא אומר שוב את הפסוק “ואהבת”, “הרי זה מגונה”.

אבל “קרא מלה אחת וכפלה” זה עוד יותר חמור. כשמישהו אומר מילה, והוא חוזר שוב על המילה “שמע”, הוא אומר שוב “שמע” בשעת קריאת שמע, אז זה עוד יותר חמור, משתקים אותו, אומרים לו שיפסיק. למה? כי זה יותר גרוע, כי זה כאילו הוא אומר שתי רשויות. הוא מראה שהוא אומר שיש לו שני שמע’ים, כך? כך זה נשמע.

דובר 2: אבל “שמע” אומרים לעם ישראל, “שמע ישראל”, זה לא… אולי הוא מתכוון לומר “השם השם”?

דובר 1: הוא מתכוון לומר גם על שאר המילים, “שמע שמע”, “אלקינו אלקינו”. אלקינו, אולי זה מתכוון על כל המילים אומרים פעמיים. איני יודע.

הקורא לסירוגין — קריאה בחלקים

הלאה, הקורא לסירוגין, אם קוראים את המילים של קריאת שמע בחלקים, יצא, יצא. כלומר מפסיק באמצע, בעצם, נכון? עם הפסק. יוצא.

ולא רק שיוצא סתם עם חלקים קטנים, אפילו שהה בין סרוג לסרוג כדי לגמור את כולה, אפילו אם הוא שתק, הוא התעכב בין חלק אחד לשני, לכאורה סרוג הוא לשון של חלקים, זה הפירוש. סרוג פירושו חלק, הוא עושה חלק חלק. סרוג הוא לשון של סרוג, של סריגה, מה שלא יהיה, תופרים ביחד חלקים? לא, כולו מוזר, איני יודע.

כדי לגמור את כולה, אפילו הוא עושה שהייה כל כך ארוכה כמו שלוקח לסיים את כולה, לומר שזה כבר ממש נעשה כמו שני דברים נפרדים, אבל עדיין יוצא. והוא שיקרא על הסדר, ורק אם הוא קורא על הסדר.

דובר 2: למה, הרמב”ם אמר קודם שאם קוראים לא על הסדר גם יוצאים?

דובר 1: אה, אולי כאן הוא מדבר הלאה על הסדר שאינו בפסוק. אה, נכון.

קראה מתנמנם — קריאה בנמנום

אומר הרמב”ם הלאה, קראה מתנמנם, מישהו קורא את קריאת שמע מנומנם, מתנמנם, כן, לא ישן.

ומהו מתנמנם? אומר הרמב”ם, הוא שאינו לא ער ולא ישן, הוא לא לגמרי ער אבל הוא גם לא ישן לגמרי, כך מנומנם. יצא, הוא יצא.

אכן, אם הוא אומר זאת, כל עוד הוא אומר החוצה, אפילו אם הוא אומר זאת באמצע הדרך לא שם, יצא, הוא יצא. כלומר כמו לומר בלי כוונה שיוצאים.

אבל הפרשה הראשונה צריכה כן להיות בכוונה, ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון, אבל הפסוק הראשון צריך הוא כן להיות ער ולכוון.

דובר 2: כן, זה היה המקור לפשט שאמרנו קודם מהמצער, אבל זה שתי הלכות אחרות, אז איני יודע.

ספק קרא קריאת שמע — ספיקות בקריאה

אוקיי, עכשיו נלמד על ספיקות. מה הדין אם הוא שכח והוא לא זוכר, יש לו ספק האם קרא קריאת שמע, או שיש לו ספיקות מסוימים בפנים.

ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, סתם כך הוא לא זוכר האם קרא קריאת שמע. מה הוא צריך לעשות? צריך לקרוא שוב. לכאורה יש כאן מצוות דאורייתא, שספק דאורייתא צריך להחמיר.

למה הוא קורא שוב? מה? עם הברכות, ומברך לפניו ולאחריו. כי תראה מה, כשחייבים, אז זה בא עם הברכות. זה איך שקריאת שמע עובדת. החכמים אמרו כשאתה עושה קריאת שמע תעשה עם תקנות.

דובר 2: אה, הברכות הן מדרבנן והקריאת שמע היא דאורייתא? זה ספק דרבנן.

דובר 1: לא, זה בא שכשאתה עושה, מכיוון שאתה עושה עכשיו מדאורייתא…

הלכות קריאת שמע – ספק קרא, טעה, והפסק בקריאת שמע

הלכה יג – ספק קרא קריאת שמע

ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם ידע שקרא, ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך – אינו חוזר ומברך.

סתם כך, לא זוכר האם קראת קריאת שמע, צריך לעשות? צריך לקרוא שוב. לכאורה זו מצווה דאורייתא, שספק דאורייתא צריך להחמיר. למה הוא צריך לקרוא שוב? מה? עם הברכות, ומתיישבים מהדאורייתא.

חידוש: הברכות באות עם הדאורייתא

אבל כולם מודים שכשחייבים, אז זה בא עם הברכות. זה איך שקריאת שמע עובדת. יש לך עכשיו קריאת שמע, זה עם הברכות. טוב מאוד. החכמים אמרו, כשאתה עושה קריאת שמע, תעשה זאת עם הברכות. אה, הברכות הן מדרבנן והקריאת שמע היא דאורייתא? טוב מאוד. אבל הרבנן בא שכשאתה עושה זאת, מכיוון שאתה עכשיו מדאורייתא צריך לעשות זאת, זה לא דרבנן רגיל, זה דרבנן של איך לעשות את המצווה דאורייתא. זו האריזה לדאורייתא.

אבל אם יודע שקרא, הוא יודע שקרא קריאת שמע, רק הספק שלו הוא האם קיים את המצווה של ברכות קריאת שמע, אינו חוזר, הוא לא צריך להוסיף את הברכות, כי אז בוודאי הברכות כן דרבנן. טוב מאוד.

הלכה יד – קרא וטעה

קרא וטעה – יחזור למקום שטעה.

קרא וטעה, אדם קרא קריאת שמע והוא טעה. מה פירוש שהוא טעה? הוא התבלבל באמצע, הוא לא אמר טוב מילה, הוא אמר מילה במקום אחרת. כן. יחזור למקום שטעה, הוא לא צריך לחזור להתחיל מתחילת קריאת שמע, אלא יחזור למקום שבו טעה ומשם ילך הלאה. אה, הלאה הוא צריך לומר על הסדר. לכאורה זה כלל חשוב בכל החיים, אי אפשר לחזור להתחיל מאות אלף. מהמקום שבו טעית, עשה תשובה ולך הלאה. טוב מאוד.

נעלם ממנו מפרשה לפרשה

נעלם ממנו מפרשה לפרשה, מה פירוש נעלם ממנו? הטעות שלו התבלבלה, הוא לא זוכר איפה הטעות שלו היתה? הוא שכח, הוא שכח איזו פרשה הוא. אה, איפה הוא עומד. הוא עכשיו אמר… שתיהן מסתיימות “ובשעריך”. הוא שומע את עצמו אומר את המילה “ובשעריך”, האם אמרתי “ובשעריך” של “ואהבת” או של “והיה אם שמוע”? שתיהן סוף פרשה. לא, לא רק זה, הוא אפילו שכח האם אמר בכלל אולי רק את הברכה שלפניה עדיין, לא היה “ובשעריך”. הוא יודע שאמרתי פרשה אחת, איני יודע איזו אמרתי.

אז התירוץ הפשוט הוא פשוט, שמע היה בוודאי כבר אמר, כי הוא נמצא בין פרשה לפרשה. הוא זוכר שהתחיל, והוא זוכר שהוא לא נמצא באמצע פסוק. אז חוזר לפרק ראשון, “ואהבת את ה’ אלקיך”. לכאורה זה צריך להיות כי זה עדיין באמצע הדאורייתא, עדיין באמצע מצוות קריאת שמע. כן, זה לכאורה פשוט ספק דאורייתא. כן.

טעה באמצע הפרק ולא ידע היכן טעה, הוא טעה באמצע פרק והוא לא זוכר איפה טעה, מתחיל מראש הפרק שוב. אה, זה אחרת. כי הוא לא יודע, אבל יודע הוא כן, הוא לא יודע. הוא חוזר לתחילת הפרק.

הוא קורא “וכתבתם” ואינו יודע אם “וכתבתם” שב”שמע” או “וכתבתם” שב”והיה אם שמוע”, חוזר ל”וכתבתם” שב”שמע”. אה, טוב. הוא מחמיר.

הרגל לשונו הולך

הוא אומר הלאה על שתי הקדושות. מתי הספק? אם הטעות קרתה אחרי שאמר “למען ירבו”. אז הוא לא יודע אולי התחיל לומר “למען ירבו” אחרי “ואהבת” בטעות, אז הוא לא חוזר. למה צריך להיות חזקה כזו שסתם אתה כן צודק? הרגל לשונו הולך. אתה יכול לסמוך על הלשון שלך. הלשון שלך יודע מה הוא עושה, הוא עושה זאת כבר שנים.

וכאן רואים שהדרך הרגילה של קריאת שמע היא שהלשון יודע כבר לבד. צריך לכוון בפסוק הראשון אולי, אבל אם הוא נמצא אחרי “למען ירבו” הוא יכול לדמיין שהוא כבר היה אחרי “והיה אם שמוע”, כי כך הולך ההרגל לשונו.

כאן רואים שהדרך הרגילה של תפילה היא לא כמו שמישהו אומר שצריך להתפלל כל פעם כאילו לא התפללת לפני כן. הדרך הרגילה היא שהלשון יודע כבר לבד. זו מדרגה, זו תפילה חשובה, זו תפילה בתפילה. חסיד קוצק לא יכול להסתפק בכזה דבר, הוא לא הולך עם ההרגל, הוא חס ושלום לא הולך בהרגל, הכל בא לו חדש. אז הוא צריך להתחיל מחדש מה”וכתבתם” הראשונה. אולי אפילו חסידי קוצק יש להם באמת הרגל, הם רק מעמידים פנים.

הלכות טו-יז – הלכות הפסק בקריאת שמע

המשך – חלק 5

הלאה הוא לומד הלכות הפסק. מתי מותר להפסיק? יש הלכות הפסק לאורך כל התפילה. סתם להפסיק אסור. אפילו ב”יקראו ויענו” אסור סתם להפסיק. אבל יש מתי צריך להפסיק, מתי ראוי להפסיק. זה למדנו עוד בשאלה. זה כשנותנים שלום לכל אדם, נדמה שכך כתוב. אבל מזה רואים שיש דבר רגיל… לא, אני רוצה לומר חידוש. שמה שכתוב שמפסיקים, פירושו שצריך להפסיק.

צריך להפסיק לכבוד

היום לא פגשתי אף אחד שמקפיד על ההלכה הזו, שבאמצע קריאת שמע יאמר שלום לרבו. אבל רואים שצריך. זה לא סתם כמו השאלה, שסתם להפסיק אסור. כאן כתוב שצריך. המקום היחידי שבו מקיימים את ההלכה הוא כשאומרים קדוש קדוש, אז אומרים שהפוסקים אומרים שזה דומה. אבל הוא אומר את הגמרא, כן, הוא אומר כך.

היה קורא ופגע באחר, הפוסקים אומרים שכשהציבור אומר קדוש קדוש זה כמו… כמו רבך. היה קורא, אדם קורא, ופגע באחר, הוא נתקל באנשים, לכאורה כי אפשר לקרוא בהליכה, או פגעו בו, או אנשים אחרים נתקלו בו. אז אז, בין הפרקים, אם הוא עומד בין “ואהבת” ל”והיה אם שמוע” וכן הלאה, הוא הולך לומר בדיוק אילו, אז כך, פוסק, אז הוא יכול להפסיק, הוא יפסיק, ומתחיל, ולא רק שהוא יכול לענות, אלא הוא יכול להתחיל ושואל בשלום מי שחייב בכבודו. מי שהוא חייב בכבודו, הגמרא מסבירה את מי חייבים בכבודו, גוי שפגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה. כי על זה יש ענין, אביו ורבו זו ממש מצווה, המי שגדול ממנו בחכמה זה ענין של דרך ארץ. למדנו שזו גם מצווה, זה חלק מ”מפני שיבה תקום”.

שואל בשלומו, זה לא היה סתם שכל אדם התברך, יש מצווה, ענין, חיוב. אין ענין להשיב. אבל לרבו זה כל… אם יהודי עומד באמצע קריאת שמע, הוא עומד בין פרק אחד לפרק השני, או אולי אפילו הוא רואה שרבו נכנס, הוא יכול לסיים מהר את הפרק, אחר כך הוא ניגש לרב והוא אומר לו שלום עליכם, והוא אומר לו אני עומד באמצע קריאת שמע.

באמצע הפרק – רק מפני יראה

אבל אם הוא באמצע פרק, אז, הוא קורא והוא עומד באמצע פרק, אז הוא פוסק ומתחיל לשאול, אלא בשלום מי שחייב בכבודו. אז, באמצע הפרק, אסור להפסיק לכבוד. אבל למי מותר להפסיק? למי שאדם מפחד ממנו. גוי, מלך, מלך האומות, או גנב, אני יודע, אנס, וכיוצא בהן, אז כיון שהאדם מפחד ממנו, ומתירים לו להפסיק. היראה פירושה בוודאי לא שהוא הולך להרוג אותו אז, אני לא צריך להגיע לזה. זו רמה גדולה יותר של פחד מ… הוא לא יוכל להתרכז כראוי בהמשך התפילה. אז סיים מה שאתה צריך לעשות, וחזור להתכוון ולהתפלל כמו שצריך להיות.

אבל מי שחייב בכבודו… לא, יכול להיות שהלה יהיה… הלה… יכול להיות שיש כאן מלך, מישהו… הוא יזכור לעולם, הלה לא אמר לי שלום כשנכנסתי, והוא יעשה לו מיסים גדולים יותר, אני יודע מה.

אבל מי שחייב בכבודו, מי שהסיבה שאתה אומר לו שלום היא לא כי אתה מפחד ממנו, אלא סתם כי אתה מחויב בכבודו, כגון אב ואם ורבו, אז רק אם נתן לו שלום תחילה, פוסק, אז יפסיקו אפילו באמצע פרק, ומשיב לו שלום, ולהשיב שלום, אבל לא להתחיל.

הרב יכול לומר שלום באמצע קריאת שמע

טוב מאוד. זו ההלכה למעשה. נראה שהרב, למה הרב נותן שלום באמצע קריאת שמע? כך זה הולך, יש רבנים שנותנים שלום באמצע קריאת שמע. הרב לא יודע שזו קריאת שמע? אני לא יודע. הרב לא צריך? הרב יכול? אני שואל שאלה, הרב יכול? זה מה שהוא אומר, הרב יכול.

יכול להיות, כשיעקב אבינו שמע שבנו יוסף הוא מלך, הוא חשב, “עכשיו זו ההזדמנות הראשונה שלי לקיים את המצווה, אני אלך לפגוש אותו, ואני אקדים לו בשלומו בין פרק לפרק.” זה טוב, הרב יכול.

הירושלמי אומר דווקא כמונו. כאן אמר ר’ שמעון, צריך לשאול בשלום אדם שהוא גדול בתורה, רואים שמחויבים, אפילו באמצע קריאת שמע. בדיוק חשבתי, האב יש לו גם יראה, אבל זו לא היראה הנכונה. יראה פירושה יראה מהמצווה. לא, יראה, כאן יראה פירושה דווקא שהלה יזיק לך, שזה מלך, אנס, אנס.

בין הפרקים – היכן מותר להפסיק

אומר הרמב”ם הלאה, “ועונה להם בין הפרקים.” מה פירוש בין הפרקים? בין ברכה ראשונה לשנייה? הכוונה, קודם הוא אומר ברכות קריאת שמע, כן? בין ברכות קריאת שמע. בין שנייה לשמע, בין “אהבת עולם” ל”שמע”. בין שמע ל”והיה אם שמוע”. בין “והיה אם שמוע” ל”ויאמר”. והרמב”ם מסיים, “בין ויאמר לאמת ויציב”. אמצע הפרק, כי “ה’ אלקיכם אמת ויציב” עושים הפסקה באמצע הפרק. ולא יפסיק אלא לשלום נערה, אלא לשלום נכבד.

בעיה עם הנוסח שלנו – “אמת ויציב”

זה מעניין, כי המנהג שלנו הוא בדיוק להיפך, שהזמן היחיד שעושים הפסקה ארוכה הוא בין “אמת ויציב” לכבוד הרב, שממתינים לגדול שבקהל שיסיים וממתינים לו עם קדיש. כי רוצים שכל אחד יהיה, לא רוצים להפסיק, לא לעשות הפסק בדיבור. אבל אתה צודק שזה קצת מוזר. ולא רק זה, זה קצת מטריד אותי, כי אני לא יודע מה בעל התוספות היה אומר על הנוסח שלנו. מה הפשט? אתה אומר “ה’ אלקיכם”, ואחר כך מתחילה ברכה חדשה, מתחיל “אמת ויציב”. נו, יש ענין לחבר את מה שכתוב “ה’ אלקיכם אמת”, עושים “ה’ אלקיכם אמת ויציב”. אבל בעל התפילה, כולם, הנוסח של התפילה שלנו הולך “ה’ אלקיכם אמת, ויציב”. אין ברכה שמתחילה ב”ויציב”, זה לא הגיוני. מתחיל “אמת ויציב”. יש דבר של חיבור ה”יציב” ל”אמת”. אני לא יודע מה העצה, אבל יש בעיה.

סיום פרק ב’

נו, עד כאן פרק ב’, למדנו איך צריך לקרוא קריאת שמע, חשוב מאוד. דרך אגב, כל ההלכות האלה לא קשורות להתפלל בבית המדרש וכדומה, אז יכול להיות יותר, יכול להיות שכל ההלכות האלה… בואו נחשוב עוד דבר אחד על אמירת קריאת שמע בבית המדרש. יכול להיות שעל זה יש את כל הפסקים של שלמה… אה, אני אגיד לך, בבית המדרש אין דרך שהרב יחכה לך, כי הרב מחויב לבית המדרש. אבל הוא מדבר על זה, הוא קורא בביתו, הוא עוסק במלאכת הקורא, ומצב כזה יכול בוודאי להיווצר. אפילו היום, מה קורה חס ושלום נכנס מישהו, אז צריך לדעת מה ההלכה.

לא, גם בכלל, ההלכות לא קשורות להליכה, אנשים בבית המדרש, אבל כשמישהו קורא קריאת שמע בבוקר, הוא לא תמיד זוכר את ההלכות, אבל ההלכות לא קשורות כלל לבית המדרש. לא, גם בהלכות,

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Reciting the Shema, Chapter 2 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Rambam Laws of Reciting Shema, Chapter 2

Law 1 – Intention (Kavana) in Reciting Shema

The Rambam’s words: “One who recites Shema and did not have intention in the first verse, which is ‘Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad,’ has not fulfilled his obligation. But the rest, if he did not have intention, he has fulfilled his obligation.”

Simple meaning: In the first verse of Shema one must have intention, and without intention one has not fulfilled the obligation. In the remaining sections (Ve’ahavta, Vehaya im shamoa, Vayomer) – even without intention one has fulfilled the obligation after the fact. The Rambam rules like the opinion in the Gemara that only in the first verse does one need intention.

Insights and explanations:

1. What does “kivein libo” mean here? “Kivein libo” means not the deep contemplation of the unity of Hashem (which is a higher level), but rather the basic level: he must know that he is now performing the mitzvah of reciting Shema – he is “reciting Shema” and not just reading words. The Rambam doesn’t write “he didn’t think about the meaning of the words” or “he didn’t know what His unity is” – he writes only “he didn’t direct his heart,” which means he didn’t have in mind at all that he is now reciting Shema.

2. Three levels of intention: There are several levels: (a) The very basic level – he knows that he is now performing the mitzvah of reciting Shema (this is the “kivein libo” that the Rambam speaks of here); (b) A higher level – he thinks about the meaning of the unity of Hashem; (c) The highest level – he removes all other thoughts and focuses with his whole heart.

3. Moreh Nevuchim: The Rambam in Moreh Nevuchim says that a complete person (adam hashalem) should accustom himself to remove all other thoughts and deeply contemplate “Hashem Echad” – but this is a level of ethics/perfection, not the halachic minimum.

4. The distinction between “action” and “intention” – a fundamental concept: The same physical action can have two different meanings. For example, a person standing at a bus stop – one is waiting for the bus, a second is engaged in a mitzvah, a third is reciting Shema. The external appearance looks the same, but it’s a completely different action. The same: someone who reads the words of “Shema Yisrael” because he is proofreading a Torah scroll – he is doing a completely different action than someone who is reciting Shema. This was learned in Rambam Laws of Shabbat, Chapter 8.

5. “Korei lemagi’ah” – the example from the Mishna: The Rambam brings (in law 2) that someone who is reading in the Torah – for example he is reading through the book of Deuteronomy – and he comes to the sections of Shema at the time of reciting Shema, if he intended in the first verse that he wants to fulfill the obligation of Shema, he has fulfilled it. But if he didn’t have in mind at all that he is reciting Shema – he was only preparing for the reading or he is proofreading – he has not fulfilled it.

6. Practical application: When a person stands with tallit and tefillin in the beit midrash and recites Shema, this is certainly “intention” – he knows that he is reciting Shema. What people mean when they say “I didn’t have intention” is that they didn’t have the higher level of intention (deep contemplation), which is very important but not indispensable.

Law 2 – Position When Reciting Shema

The Rambam’s words: “Every person recites in his usual manner, whether standing or walking or lying or riding on an animal. But it is forbidden to recite… when he is lying on his face buried in the ground, or lying on his back with his face upward… but he may recite while lying on his side.”

Simple meaning: One may recite Shema in any position – standing, walking, lying, riding. But it is forbidden to recite when lying face down in the earth, or on one’s back with face upward. Lying on one’s side is permitted.

Insights and explanations:

1. “Forbidden” doesn’t mean it invalidates: What the Rambam writes “and it is forbidden” means that it’s not respectful, not optimal – but after the fact one has fulfilled the obligation. It’s a law of honor/respect for Shema, not a law that invalidates.

2. An obese person or a sick person: The Rambam says that someone who is obese or sick, who cannot lie on his side, should “incline slightly to his side” – bend a bit to the side. The reason: because it’s not invalidating, only a matter of honor, and for a sick person the lack of honor is not so severe because everyone knows he lies that way because he has no choice.

3. What is the problem with lying on one’s face/back? It’s a matter of disgrace – not a respectful way to lie. It can also be a matter of immodesty (like someone who stretches out).

Law 2 (continued) – Stopping for the First Verse

The Rambam’s words: “One who was walking on his feet… stands for the first verse, and the rest he recites while walking.”

Simple meaning: One who is walking should stop for the first verse, and then he can continue walking.

Insights and explanations:

1. Is this a law of intention or respect? Whether this stopping is because one needs full intention in the first verse (and when walking it’s hard to focus – one gets distracted), or whether it’s a separate law of respect. The conclusion apparently is that it’s a law of intention, because for the other sections – where one doesn’t need such intention – one can continue walking.

Law 2 (continued) – Sleeping at the Time of Shema

The Rambam’s words: “If he was sleeping — we trouble him and wake him until he recites the first verse, but the remaining verses he can recite while drowsy.”

Simple meaning: A person who is sleeping at the time of Shema, we may wake him (even though this is troubling) so that he should say the first verse. The rest of Shema he can say even while drowsy.

Insights and explanations:

1. Difficult question on the concept “mitnamneim”: What does the Rambam mean that one can say the rest “mitnamneim”? A person who is drowsy doesn’t say every word, he won’t go through a lesson saying everything. The commentators were “not happy” with this.

2. Source in the Gemara — Rav Nachman with his servant Daru: The Rambam’s source is an incident in the Gemara where Rav Nachman told his servant: “For the first verse wake me up, but the rest don’t trouble me.” The simple meaning is that he said “Shema Yisrael” and went back to sleep.

3. No obligation to wake a sleeping Jew: The Rambam does not mean that there is a general obligation that when one sees a Jew sleeping at the time of Shema one must wake him. The Rambam speaks only of the case like the Gemara — where someone asked a servant or friend “make sure I recite Shema.” A new law that one must always wake someone — for this there is no source.

4. Three laws that the first verse is more important: Already three laws show that the first verse has special importance — intention, stopping when walking, waking from sleep.

5. [Digression — humorous application:] If the mashgiach would follow the Rambam, he would go to every student in yeshiva and say “say Shema Yisrael” — it takes three seconds — and the student can continue sleeping.

Law 3 – Engaged in Work

The Rambam’s words: “One who was engaged in his work — stops until he recites the entire first section. And similarly craftsmen… cease their work for the first section so that their recitation should not be casual. Even one standing at the top of a tree or at the top of a wall — recites in his place, and the blessings of Shema he recites.”

Simple meaning: One who is working must stop for the entire first section (Shema and Ve’ahavta), not just the first verse. The rest of Shema he may recite while working. Even if he is standing on top of a tree or wall — he recites there.

Insights and explanations:

1. Distinction between intention and casual recitation — two separate concepts: The Rambam brings two separate concepts: for the first verse the matter is intention; for the first section the matter is that it should not be casual recitation — that it shouldn’t be a “by-the-way” reading. This is a new thing — it’s a matter of honor, that Shema shouldn’t be the second thing he’s doing, not while he’s working.

2. [Digression — the Barditchover Rav’s teaching:] The first section one doesn’t say while “greasing the wheels,” but the rest one may say while working.

3. At the top of a tree — he is troubled but must stop: One would have thought that someone standing on top of a tree or wall doesn’t have peace of mind because he is troubled. But the Rambam says that he must stop for the first section, but the rest he can recite there.

4. [Digression — a thief on a roof:] Even a thief standing on top of a roof when he’s breaking in — he is obligated in Shema, he can recite it there.

Law 4 – Engaged in Torah Study

The Rambam’s words: “One who was engaged in Torah study — we interrupt for Shema (with blessings before and after), but for prayer we do not interrupt.”

Simple meaning: Torah study is more important than prayer, but Shema is more important than Torah study, therefore one must interrupt from learning for Shema with blessings.

Insights and explanations:

1. Hierarchy of importance: Shema > Torah study > prayer. Therefore: for Shema — interrupt from learning; for prayer — don’t interrupt from learning.

2. Blessing on Torah question: He needs to make the blessing on Torah beforehand — has he already made it? This is not resolved.

Law 5 – Engaged in Communal Needs

The Rambam’s words: “If he was engaged in communal needs — he should not interrupt, but rather complete his business and recite if time remains.”

Simple meaning: One who is occupied with communal needs doesn’t need to interrupt for Shema. He should finish his business, and if time still remains — he should recite.

Insights and explanations:

1. Language of Tosafot: “For one could say that he should not interrupt at all, but rather complete his work” — communal needs are always very important.

2. Broad definition of communal needs: Communal needs doesn’t mean only that every action is for the entire community. Even someone who sits and hears the troubles of Israel, one person at a time, but his business is communal needs — this is also communal needs. The Gemara’s example is eruv, or judges making enactments, but it can also mean advocacy with the mayor, or receiving notes.

3. Importance of communal needs in the Rambam’s approach: It connects with the Rambam in Laws of Repentance — that when one disgraces the public, repentance doesn’t help, because the public has great power.

4. Distinction between one’s own needs and another’s needs: When a person is engaged in his own needs, he must tear himself away and go pray. But when he is engaged in another’s needs — this is service of God, and service of God is the greatest need. For example, enrolling his own son in yeshiva — he must interrupt for prayer. But enrolling another’s son in yeshiva — he doesn’t need to interrupt.

5. Communal needs includes lectures: Also giving a lecture or preparing a lecture can be communal needs, and the person can be exempt from praying with the congregation or other things. A responsum of Chatam Sofer on this is mentioned.

6. Story from the Zohar: The friends went to perform hospitality for a bride and didn’t recite Shema for three days. A child sensed that they hadn’t recited Shema. He said: “You are indeed great in holiness” — but one cannot make a law from this, because they were exempt as engaged in communal needs (hospitality for a bride).

7. [Digression — Rabbi Tuvia Zilber of Williamsburg:] Rabbi Tuvia Zilber, a righteous person in Williamsburg, once said: “Someone who has never yet missed a Mincha because he was so intensely occupied with communal needs — he is not a lover of Israel.” This means, a person must sometimes immerse himself so deeply in communal needs that he forgets the whole world.

8. [Digression — the Amshinover Rebbe:] The Amshinover Rebbe said to someone who wanted to go pray Mincha before going on a mission (enrolling a student in yeshiva): “Are you sure you need to pray Mincha now? Perhaps the communal need takes precedence?” The Rebbe himself almost never prayed on time because he was engaged in communal needs — he was exempt from praying on time.

9. [Digression — the Chafetz Chaim:] At a gathering about communal needs someone said “let’s go pray Mincha.” The Chafetz Chaim didn’t let him, he said: “This is such a thing that one doesn’t interrupt.”

Law 6 – Engaged in Eating, Bathhouse, Haircut, Processing Hides, Court

The Rambam’s words: “Or if he was engaged in eating, or was in the bathhouse, or was engaged in getting a haircut, or was processing hides, or was engaged in court — he completes.”

Simple meaning: A person who is engaged in his own needs / bodily needs — eating, bathing, getting a haircut for a holiday, working with leather (livelihood), or a court case — he doesn’t need to stop, he may finish.

Insights:

1. “Engaged in court”: We’re speaking of the litigant who has a court case for himself, not the judge. The judge himself is perhaps actually communal needs.

2. “The time arrived” — he began permissibly: The entire law is only when he began before the time (permissibly). When the time comes, he may finish. But initially one may not begin after the time. The language of the Gemara is “God forbid we interrupt” — the simple meaning is: if he has already begun, he doesn’t need to interrupt; but initially one may not begin.

3. Which “time” do we mean? Do we mean the time initially (until sunrise), or the time of three hours? Apparently we’re speaking of until sunrise, because a bathhouse or eating doesn’t last three hours. The innovation: he doesn’t need to interrupt for the mitzvah in the best manner (at its proper time), but this doesn’t mean one can nullify the mitzvah of Shema entirely.

Law 7 – One Who Went Down to Immerse

The Rambam’s words: “One who went down to immerse, if he can come up and cover himself and recite before sunrise — he should come up and cover himself and recite. And if not — he should cover himself in the water where he stands and recite.”

Simple meaning: Someone who went down to immerse. If he can come up, get dressed, and recite before sunrise — he should do so. If not — he should cover himself in the water and recite.

Insights:

1. Here we clearly see we’re speaking of sunrise — the time we’re speaking of here is the optimal time (sunrise), not the final time for Shema.

2. After-the-fact recitation in the mikveh: Initially one must get dressed, but after the fact, when the time is about to pass, he can recite Shema still in the mikveh — so that the time should not pass.

3. With which water can one cover oneself? The Rambam says:

Clear water — not good, because this doesn’t mean covered.

Foul-smelling water (“water whose smell is bad”) or soaking water (water in which things are soaked) — also not, because “his nakedness is visible through them.”

– This doesn’t mean that someone can actually see, but “visible” — it’s not honorable, even to himself. This is a matter of honor of the place.

Law 8 – One Should Not Signal With His Eyes (Casual Recitation)

The Rambam’s words: “One who recites Shema should not signal with his eyes, nor purse his lips, nor point with his fingers, so that it should not be casual recitation. And if he did so, even though he has fulfilled his obligation, this is disgraceful.”

Simple meaning: While reciting Shema he should not be busy with anything — not signaling with eyes, not making gestures with lips, not pointing with fingers. This makes it “casual recitation” — he is still busy with what he’s holding in the middle, only his mouth is busy with Shema, which makes Shema the less important thing.

Insights:

1. Distinction between this law and “direct his heart”: Earlier it said “direct his heart” — this is only on the first verse. Here we’re speaking of a matter of honor of Shema which applies to all sections.

2. Distinction between this law and at the top of a tree: Earlier we learned that one may remain at the top of a tree and recite Shema — this is not casual recitation. The distinction: there we’re speaking of someone who stands at the top of a tree but directs his heart; here we’re speaking of someone who actively does other things (signaling, pointing) while reciting Shema. Also: at the top of a tree only the first section he shouldn’t work; here we’re speaking of all sections, but of things he can stop for a few minutes.

3. “And if he did so, even though he has fulfilled his obligation, this is disgraceful” — he has fulfilled the obligation after the fact, just like someone who does it because he needs to earn a living (craftsman). But it’s a disgraceful thing.

4. What does “disgraceful” mean? One interpretation: the person is disgraceful (blameworthy). Another interpretation (simply): the recitation is disgraceful — it’s not a nice way to recite Shema. It’s compared to “this is praiseworthy” (as in the Haggadah, “whoever elaborates in telling the story is praiseworthy”): praiseworthy means praiseworthy but not obligatory; disgraceful means blameworthy but not invalidating, not lashes. It’s like the Rambam’s language: “he deserves a good slap” — but not lashes.

5. Practical application for a person who works in a bank: Earlier we learned that a craftsman may recite Shema while doing his work. But someone standing at a cash register in a synagogue — this is not really his job, he can go to the side and recite Shema. The distinction: a craftsman who really cannot leave is different from someone who can stop for a few minutes.

Law 9 – “Worthy of Praise” and “Disgraceful” as Concepts

Innovation: When the Rambam says “worthy” (as in the Haggadah “worthy of praise”), it means a nice thing, “praiseworthy,” but not an obligation. One fulfills the obligation without this too. Conversely, something that is “disgraceful” is “blameworthy” but not invalidating. This is an important principle in understanding the Rambam’s language.

Law 10 – “And One Must Make Audible to His Ear When He Recites”

The Rambam’s words: “And one must make audible to his ear when he recites, and if he did not make audible to his ear, he has fulfilled his obligation.”

Simple meaning: Initially one must say the words so that he hears himself, but after the fact one has fulfilled the obligation.

Insights:

1. What does “korei” mean: “Korei” can mean reading with the eyes, but in the language of the Sages “korei” almost always means from the language of calling – saying out loud with the mouth. Like “korei hagever” – the rooster crows, he doesn’t read. When the Sages mean reading with the eyes, they say “le’ayein”. This supports that “korei” itself already implies saying out loud.

2. Two levels of “did not make audible to his ear”: Whether “did not make audible to his ear” means (a) he speaks very quietly so he cannot hear his own voice (for example in a loud beit midrash), or (b) he reads with his eyes / in thought. Apparently “did not make audible to his ear” means he reads with his eyes (visual reading), not the case where he says words out loud but cannot hear due to surrounding noise. But this remains uncertain.

Law 11 – Precision in Letters

“And he should be precise in its letters”

The Rambam’s words: “And he should be precise in its letters.”

Simple meaning: One should not say quickly and swallow words, but clearly pronounce each letter.

Innovation: This is a matter of honor of the recitation – just as someone who reads poetry or a jester who says nice words, is more careful about the recitation. It’s not only because one can make a mistake, but a special virtue of honor.

“That he should not weaken the strong nor strengthen the weak”

The Rambam’s words: “That he should not weaken the strong nor strengthen the weak.”

Simple meaning: A kaf with dagesh (כּ) should not become a soft kaf (כ), and vice versa. The same with bet and vet, and the like.

“And not move the stationary nor make stationary the moving”

The Rambam’s words: “And not move the stationary nor make stationary the moving.”

Simple meaning: A shva na makes a half-vowel, a shva nach one says nothing. One must know which is which.

Insights:

1. The Rambam’s terminology: The Rambam calls shva na “moving and wandering” – a shva that moves, and shva nach – that rests.

2. The Rambam in Commentary on the Mishna says that the rules of grammar cannot be written in a book, one must learn them from a teacher (orally).

3. Cantillation marks don’t help for shva na/nach: The cantillation marks (musical notation signs) help for dagesh, mileil/milra, but not for shva na/nach – therefore one must know the rules (for example, the beginning of a word is usually shva na).

“Therefore one must be careful between any two similar letters”

The Rambam’s words: “Therefore one must be careful between any two similar letters.”

Simple meaning: When one word ends with the same letter as the beginning of the next word, one must make a small pause. For example “bechol levavecha” – one shouldn’t swallow one lamed.

Innovation: With “similar” like peh and peh – it may be that in the Rambam’s time (and in the Gemara’s time) soft peh and hard peh were pronounced more similarly, which makes the law more relevant.

“And one must clarify the zayin of tizkeru”

The Rambam’s words: “And one must clarify the zayin of tizkeru.”

Simple meaning: When one says quickly, the zayin can become a shin or samech, and it can sound like “tishkeru” – which can mean “reward” (compensation), like “doing in order to receive reward”.

Innovation: A zayin is close to a shin or samech in pronunciation, therefore one must consciously emphasize it.

“And one must lengthen the dalet of echad”

The Rambam’s words: “And one must lengthen the dalet of echad, so that he should crown Him over the heavens and the earth and the four directions.”

Simple meaning: When saying “echad” one should think that one is crowning the Almighty over heaven, earth, and all four directions.

Insights:

1. The concept “crowning”: The Almighty is the Master (true Owner), but “crowning” means that the person makes Him a King – he reminds himself and declares that He is the Master. “King” is a human metaphor – the Almighty is the First Cause and Owner of nature, but through the person remembering this, “He becomes a King” in the person’s consciousness.

2. “Echad” means: Essentially a hint that there is no second power in any corner of the world.

3. Practical question – how to lengthen a dalet: An Ashkenazic dalet (like a T) cannot be lengthened, because it stops all air. Only if dalet is soft (like a “d”/D or similar to “th”), can one. The main reason for “lengthening the dalet” is apparently to emphasize the dalet so one should not err with a resh – that “echad” shouldn’t sound like “acher” (God forbid “another Hashem” or “other gods”). According to our pronunciation where dalet and resh are very different, this is not a problem at all.

4. “The rule of thought doesn’t take time”: The intention of “crowning over the heavens and the earth and the four directions” doesn’t take more than a fraction of time – a thought goes very quickly. One doesn’t necessarily need to draw it out long.

5. The custom to say “echaad”: People conduct themselves to lengthen between the chet and dalet with an extra alef-sound (“echaad”), but this adds a kamatz after the chet which is “a bit funny” – it’s not clear what the simple meaning of this is.

[Digression — precision in the manner of recitation]

It’s told of Rabbi Fishel Ershkowitz, who said that often when one is stringent one loses. He gave two examples: (1) Passover — when one fills the mouth with two olive-sizes and swallows it down, this is not the manner of eating, this is called stuffing, and one hasn’t fulfilled the obligation. (2) Shema — when someone says “v-h-y-h-b” (very drawn out), this is not the manner of recitation. Shema must also be in the manner of recitation. The matter of precision is the way of honor, not sprinkling — one doesn’t need to take another two seconds for each letter.

Law 11 (continued) – Reciting Shema in Any Language

The Rambam’s words: “One recites Shema in any language that he understands. One who recites in any language must be careful of errors in that language and be precise in that language just as one is precise in the holy tongue.”

Simple meaning: One may recite Shema in other languages, but one must be precise in that language just as one is precise in the holy tongue — there must be no error.

Insights:

1. Practical question: Who says your translation is correct? The Rambam doesn’t say that one can say just any phrase that is a “candidate” for a translation — one must say precisely, the correct words.

2. The Raavad disagrees: The Raavad says: “All languages have their interpretation in Hebrew, and what more should he be precise about after his interpretation?” — if one says the meaning in another language, what more does one need to be precise about? The Raavad didn’t think that one can translate and not fulfill the obligation — for him, if “reciting in any language” means one may say the meaning in any language, that’s enough.

3. Both early authorities (Rambam and Raavad) assume that when someone says a translation, he says a translation — it can be a different translation, but who says one needs specifically the most correct translation?

4. It’s certainly better to learn the holy tongue, but for someone who really cannot (a ba’al teshuva and the like), one fulfills the obligation in another language.

5. The Raavad’s objection about changes in letters: The Raavad says “and he should give yud and heh like the language of Torah alef” — but this is not clearly understood. It’s asked: heh is nach, how is this a “less nach”?

Law 11 (continued) – One Who Recites Out of Order

The Rambam’s words: “One who recites out of order has not fulfilled his obligation. In what case? In the order of verses. One who puts one section before another section, even though he is not permitted, I say that he has fulfilled his obligation, because they have no adjacency in the Torah.”

Simple meaning: One who recites verses backwards (the second verse before the first) has not fulfilled the obligation. But one who says an entire section before another section (for example “Vehaya im shamoa” before “Ve’ahavta”), even though initially one may not, he has fulfilled the obligation after the fact.

Insights:

1. The language “I say”: The Rambam uses here the language “I say” — which is interesting, because he already has a language “it seems to me”. Why does he say here “I say” instead of “it seems to me”?

2. The Rambam’s reasoning: “Because they have no adjacency in the Torah” — the three sections of Shema don’t stand one next to the other in the Torah. “Shema” stands in Va’etchanan, “Vehaya im shamoa” stands later (but not right after, there are other sections in between), and “Vayomer” stands in the portion of Shelach. Essentially the Sages collected three sections that don’t stand together — therefore this is not like reversing an order from the Torah, but an order that the Sages established. Within one section the verses actually stand in order in the Torah, and reversing is out of order.

Law 11 (continued) – Recited a Verse and Repeated It / Recited One Word and Doubled It

The Rambam’s words: “One who recited a verse and repeated it a second time, this is disgraceful.” And “one who recited one word and doubled it — we silence him”, because this shows like two authorities.

Simple meaning: Repeating a verse twice is disgraceful. Repeating a word twice is even worse — we silence him.

Insights:

1. Why is repeating a verse disgraceful? Two interpretations: (1) The Beit Shmuel’s interpretation — it shows that he doesn’t believe he fulfilled it the first time. (2) A simple interpretation — it’s simply not the way, one says once, what’s the second time for?

2. Comparison with Laws of Mikvaot: The Rambam says in Laws of Mikvaot also: “One who immerses twice in a mikveh, this is disgraceful” — the same principle, that one doesn’t believe the first time worked.

3. The Rambam doesn’t say that if someone thinks he didn’t have intention, he should go back — it doesn’t say here that one should repeat.

4. For “recited one word and doubled it” — why is this worse? Because it sounds like two authorities (two powers). It’s asked: “Shema” itself is just a word to the Jew (“Shema Yisrael”), how does this show two authorities? Perhaps he means “Hashem Hashem” — or perhaps he means all words, “Shema Shema”, “Elokeinu Elokeinu”. This remains unclear.

Law 11 (continued) – One Who Recites Intermittently

The Rambam’s words: “One who recites intermittently has fulfilled his obligation, even if he paused between one interval and another enough time to complete it all… as long as he recites in order.”

Simple meaning: One who recites Shema in pieces with pauses in between, even if he was silent as long as it takes to finish the entire Shema, he has fulfilled his obligation — as long as he recites in order.

Insights:

1. “Serug” is explained as a language of pieces

Law 11 (continued) – One Who Recites Intermittently

The Rambam’s words: “One who recites intermittently has fulfilled his obligation, even if he paused between one interval and another enough time to complete it all… as long as he recites in order.”

Simple meaning: One who recites Shema in pieces with pauses in between, even if he was silent as long as it takes to finish the entire Shema, he has fulfilled his obligation — as long as he recites in order.

Insights:

1. “Serug” is explained as a language of pieces — he makes piece by piece (from knitting/sewing together pieces).

2. Question: Why “as long as he recites in order”? The Rambam already said earlier that if one recites sections not in order one has also fulfilled the obligation — why does he say here “as long as he recites in order”? The answer: Here he’s speaking of the order within the verses of a section, not of the order of sections. Within a section one must recite in order (as he said earlier that out of order in verses one has not fulfilled the obligation).

Law 11 (continued) – Recited It While Drowsy

The Rambam’s words: “If he recited it while drowsy he has fulfilled his obligation. And what is drowsy? That he is neither awake nor asleep… as long as he is awake for the first verse.”

Simple meaning: One who recites Shema while drowsy (not completely awake, not completely asleep) has fulfilled his obligation — but he must be awake for the first verse.

Insights:

1. This is like saying without intention, which one fulfills after the fact — but the first verse requires intention. This can be a source for the interpretation we said earlier about troubling (that only the first verse requires intention), but these are two separate laws.

Law 12 – Doubt Whether He Recited Shema

The Rambam’s words: “If one is in doubt whether he recited Shema or not — he recites again and blesses before it and after it. But if he knows that he recited and is in doubt whether he blessed — he does not recite the blessings again.”

Simple meaning: One who doesn’t remember whether he recited Shema must recite again with all the blessings. But one who knows that he recited Shema, only he is in doubt whether he said the blessings — he doesn’t need to say the blessings again.

Insights:

1. Biblical doubt stringently with blessings: Why does one also say the blessings when one repeats Shema out of doubt — the blessings are only rabbinic? The answer: When one is obligated to recite Shema (biblically), the Sages determined that the manner in which one fulfills the mitzvah is with blessings. The blessings are not a separate rabbinic obligation, but rather they are “the packaging for the biblical obligation” — the format of how one fulfills the biblical mitzvah. Therefore, when one is obligated to recite out of doubt, it automatically comes with the blessings.

2. Doubt about blessings leniently: But when he knows that he already recited Shema, and only the blessings are in doubt — then the blessings are a regular rabbinic obligation, and a rabbinic doubt is lenient.

Law 13 – Recited and Made an Error

The Rambam’s words: “If he recited and made an error — he returns to the place where he erred.”

Simple meaning: One who got confused in the middle of Shema (a word not said correctly, a word skipped), doesn’t need to begin from the beginning, but rather go back to the place of the error and from there continue.

Innovation: “One cannot go back to the beginning from alef — from where you made the error, do repentance and continue.” But he must say in order from that place onward.

Law 14 – It Was Hidden From Him From Section to Section

The Rambam’s words: “If it was hidden from him from section to section — he returns to the first section. If he erred in the middle of a section and doesn’t know where he erred — he returns to the beginning of the section. If he is reciting ‘uchtevartem’ and doesn’t know whether it’s ‘uchtevartem’ in ‘Shema’ or ‘uchtevartem’ in ‘Vehaya im shamoa’ — he returns to ‘uchtevartem’ in ‘Shema’.”

Simple meaning: One who doesn’t know in which section he is — goes back to the first section. One who doesn’t know where in the middle of a section he got confused — goes back to the beginning of that section. For “uchtevartem” — goes back to the first “uchtevartem” (in Shema).

Insights:

1. Biblical doubt: This is simply a biblical doubt — he is still in the middle of the mitzvah of Shema, therefore we are stringent.

2. “Shema” he certainly said: When he knows he is between section and section (he remembers that he began and he’s not in the middle of a verse), it’s obvious that “Shema” he already said, therefore he goes back to “Ve’ahavta”.

Law 15 – His Tongue’s Habit Leads

The Rambam’s words: When he has already said “lema’an yirbu” — his tongue’s habit leads — one can rely that he is in the correct place.

Insights:

1. The normal way of Shema: From the principle “his tongue’s habit leads” we see that the normal manner of reciting Shema is that “the tongue already knows by itself” — one needs intention in the first verse, but the rest goes by habit.

2. [Digression — Kotzker Chassidim:] The principle of “tongue’s habit” stands in contrast to the ideal that one should pray “each time as if one has never prayed before.” This is a level, an important prayer — “a Kotzker chassid God forbid doesn’t go by habit, everything comes to him new.” But the Rambam reckons with the normal person whose tongue goes automatically. “Perhaps even the Kotzker chassidim truly do have a habit — they just pretend.”

Law 16 – Laws of Interruption in Shema

The Rambam’s words: “If he was reciting and encountered another, or another encountered him — between the sections he stops and begins and greets one whom he is obligated to honor, such as his father and his teacher or one greater than him in wisdom. In the middle of a section — he stops because of one whom he fears, such as a king or oppressor and the like. One whom he is obligated to honor, such as father and mother and his teacher — if the other greeted him first, he stops and returns his greeting.”

Simple meaning: Between sections one may initiate greeting to one whom he is obligated to honor (father, teacher, one greater in wisdom). In the middle of a section one may only interrupt for one whom he fears (king, oppressor), but for honor alone — only to return greeting when the other greeted first.

Insights:

1. One must interrupt, not just may: What it says “he stops and greets” doesn’t mean only that one may — but that one must interrupt. Today no one is careful about this law — that in the middle of Shema (between sections) one should greet one’s teacher. But according to the law one actually must.

2. The only place where it’s practiced: The only practical application today is when the congregation says Kedusha (Kadosh Kadosh Kadosh) — the poskim say this is similar to greeting a teacher.

3. Why the teacher may greet in the middle of Shema: The teacher may — he is not obligated to wait. The student is obligated to respond, but the teacher may initiate.

4. [Digression — Yaakov Avinu and Yosef:] When Yaakov Avinu heard that Yosef was a king, he thought — “now is my first opportunity to fulfill the mitzvah, I will greet him first between section and section.” This shows that the teacher/father may initiate.

5. Yerushalmi — Rabbi Shimon: The Yerushalmi says: “One must greet a person who is great in Torah” — we see that one is obligated, even in the middle of Shema.

6. Fear vs. honor: “Fear” in the middle of a section means actually that the other will harm you (king, oppressor) — not awe of honor. A father also has fear, but this is awe of honor, not the fear that the Rambam speaks of here.

7. Practical situation: When a Jew is between sections and his teacher comes in — he can quickly finish the section, go to the teacher, say shalom aleichem, and mention that he’s in the middle of Shema.

Law 17 – Between the Sections: Where May One Interrupt

The Rambam’s words: “And he responds to them between the sections: between the first blessing and the second, between the second and Shema, between Shema and Vehaya im shamoa, between Vehaya im shamoa and Vayomer, between Vayomer and Emet veyatziv. In the middle of a section — he should not interrupt except for greeting one whom he fears, or for greeting an honored person.”

Insights:

1. “Between Vayomer and Emet veyatziv”: The Rambam counts the place between “Vayomer” and “Emet veyatziv” as “between the sections” — but “Hashem Elokeichem emet” with “veyatziv” we make a pause in the middle, which is actually the middle of a section.

2. Our custom is opposite: Our custom is that the greatest interruption is specifically at “Emet veyatziv” — we wait for the greatest in the congregation to finish, in order to say Kaddish together. We don’t want to interrupt with speech, but we make a long silence-pause. This is “a bit funny.”

3. Problem with our text — “Emet veyatziv”: According to the Tosafot (and the Gemara) one must connect “Hashem Elokeichem emet” — but our printed text goes “Hashem Elokeichem emet, veyatziv” — which makes an interruption between “emet” and “veyatziv”. There is no blessing that begins “veyatziv” alone — it doesn’t make sense. The blessing begins “Emet veyatziv”. This remains as an open problem.

General Observations

All these laws (interruption, error, etc.) don’t specifically have to do with praying in the beit midrash — they speak of a person who recites Shema at home or on the way. In the beit midrash there is no situation where the teacher should wait for you, because the teacher is obligated to the beit midrash. But even today it can happen that someone is reciting Shema and someone comes in — then one must know the laws.


📝 Full Transcript

Rambam Laws of Reciting Shema, Chapter 2 – Intention and Position When Reciting Shema

Introduction to the Shiur

Good. We are going to learn Rambam, Sefer Ahava, the second chapter of the Laws of Reciting Shema. Our shiur today has been sponsored by our esteemed friend, president of Machon Keren Torah V’Chochma, the pious Rabbi Yoel Wertzberger, mimenu yilmedu v’chen ya’asu (from him they should learn and do likewise). Whoever wants to sponsor shiurim should let us know through one of the channels, and in this way one can be a partner in spreading Torah. There is also apparently a link on the page of the shiur, one should be able to send directly whoever wants to send, and merit all the merits.

Now, in the first chapter of the Laws of Reciting Shema we learned the main mitzvah of the Laws of Reciting Shema, that one must read at the time of Reciting Shema, the blessings before and after it, and so forth. And here we are going to learn more detailed laws about the ways in which one is or is not fulfilling the mitzvah of Reciting Shema, or how it is honorable to recite Shema, or appropriate to recite Shema, and so forth.

Law 1 – The Law of Intention When Reciting Shema

What Does Intention Mean?

The first thing we are going to learn about is something called kavana (intention). It’s not clear what the word kavana means here, I don’t know exactly what to say. But first let’s learn when one must have kavana when reciting Shema. I mean, kavana, I thought when I saw the words “v’lo kivein libo” (and did not direct his heart) in the Laws of Prophecy the Rambam also said, that his heart should be free, it shouldn’t be preoccupied with other things, one should be able to focus. But we’ll actually see this in the next law, it will say about when he’s walking, he must stop. But here, kavana, I mean that the simple meaning of kavana here means he must know that he’s reciting Shema, not that he’s reading just as if he’s proofreading or he’s just saying.

Yes, and in the Gemara one sees that there are three levels of… There are many times people ask, I read, I’m in the middle of the beit midrash davening, and I got distracted. Apparently that doesn’t yet mean “lo kivein.” “Lo kivein” here means literally when he’s writing a Sefer Torah and he’s reading the words that he’s writing, when he hasn’t actually prayed the reading. That means there’s a lack of kavana, and it’s even less than “lo kivein libo.” But in any case, let’s learn inside the Rambam. It doesn’t say so clearly what kavana means.

The Language of the Rambam

Yes, let’s see four amos. The Rambam says, “One who recites Shema and did not direct his heart,” he wasn’t focused, he didn’t focus, let’s now call it, on the verse of Reciting Shema, “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad” (Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One). He didn’t think about the words, “lo yatza yedei chovato” (he has not fulfilled his obligation), he has not fulfilled the obligation of the mitzvah of Reciting Shema.

The Moreh Nevuchim on Intention

He notes that the Moreh Nevuchim says very beautiful words about this. He says, he speaks there that an adam hashalem (complete person) must accustom himself to remove all thoughts, all other thoughts, and focus, have complete full focus when one recites Shema. And he says, not only the manner of kavana, but you should think deeply into what the words “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad” mean, because the word that the Almighty is echad (one) has levels of deeper and deeper meaning of what the word echad means.

Discussion: What Is the Basic Level of Intention?

Speaker 1: Yes, but I don’t know if that’s the meaning. That’s according to mussar. The basic basic is simply that there is one yichud Hashem (unity of God’s name), as was said earlier. But even that, “kivein libo” here doesn’t mean that he thought about the Almighty. “Kivein libo” means that he doesn’t know that he’s doing the mitzvah of Reciting Shema. That’s what I mean simply according to halacha.

Speaker 2: It could be, because you’re saying that it says in Moreh Nevuchim it’s more. But it could be yes, because earlier he said nicely yichud Hashem, it could be that it’s not enough that I know that I’m now saying words which is yichud Hashem, but one must think about yichud Hashem.

Speaker 1: Yes, but it doesn’t say. The Rambam doesn’t say “lo chashav peirush hamilot” (didn’t think about the meaning of the words) or “lo yada ma yichudo” (didn’t know what His unity is) or the like. What simply says here in the Mishna, yes, he’s going to bring the example in the next law. The example that we have here of “lo kivein” is if he is “korei l’magiha” (reading to proofread), he doesn’t realize that he’s reading Shema. He’s reading just like that, he’s learning, but he doesn’t know that he’s reading Shema. Certainly there are many levels, but the simple meaning I mean is only that.

Speaker 2: But I mean it’s nice, that when one speaks about yichud Hashem, if in your head you have as it says in the shiur, you’re thinking about the Almighty and also something else, it’s lacking in the yichud. The whole idea of yichud, so “kivein libo,” that’s apparently the halacha.

Speaker 1: Yes, okay, we’re talking now about the halacha.

The Distinction Between the First Verse and the Rest

He goes on further “u’she’ar” (and the rest), but the two other parts, “v’haya im shamo’a” and “vayomer.” Even the rest of the first parsha itself, the remainder of Reciting Shema, “v’ahavta,” “v’haya im shamo’a.” They learned that there are actually only three parshiyot, so “Shema” and “v’ahavta” is one parsha, but regarding this there is indeed a distinction. As we discussed, according to how the Rambam rules there is a dispute in the Gemara, Tannaim and Amoraim about this, but according to how the Rambam rules only the first parsha requires kavana, the rest even if he didn’t have kavana he has fulfilled. But he should have kavana.

The Example of “Korei BaTorah K’darkah”

So the Rambam says, the “lo kivein” doesn’t only mean to say… He says this quite clearly, it doesn’t only mean to say when he didn’t actually have in mind “kabalat ol malchut shamayim” (acceptance of the yoke of Heaven’s kingdom), but even his “lo kivein” means that he wasn’t there at all, he didn’t think that he’s now doing the mitzvah of Reciting Shema. For example, “haya korei baTorah k’darkah” (he was reading in the Torah in his usual way), he’s reading the Torah, the reading from Mishneh Torah, he’s reading through the entire Book of Deuteronomy, and in that are the three parshiyot.

Speaker 2: Oh, it doesn’t need to be in order? I mean the Rambam did say earlier that at least in order it must be.

Speaker 1: Okay, or “higi’a haparsha ela b’onat kri’ah” (the parsha arrived at the time of reading), at the time of Reciting Shema, in the morning in the first hour of the hours or whatever, a book came to him, the parshiyot came, and he reads it, has he thereby fulfilled the mitzvah of Reciting Shema because he said the words.

But as we said, that by the first verse there must be “v’yashuv vichavein b’perek rishon” (and he should return and have intention in the first section), that by the first verse when he went through in the Torah he had kavana, and later even if he didn’t have kavana he fulfilled.

Novel Idea: There Could Be a Law in the Verse “Shema Yisrael” Itself

I’m thinking to myself, it’s an interesting thought, it could be that it’s not even a law in Reciting Shema, it could be that it’s a law in the verse “Shema Yisrael,” that one may not say the words “Shema Yisrael” without kavana. You’re talking about a Jew who has kavana, he’s proofreading the Torah.

Speaker 2: No, I think, it’s not even like the truth, a person is proofreading the Torah, he’s proofreading other places in the Torah and it doesn’t give him a shock, nu. But when he reads “Shema Yisrael,” these are holy words.

Speaker 1: Yes, but I remember from Shloiber when it’s not at the time of reading, when it’s not at the time of Reciting Shema he doesn’t need to, on the contrary, I mean it doesn’t say that he shouldn’t, but he doesn’t need to, he’s proofreading in the Torah.

Speaker 2: Why should such a thing happen that a person is in the middle of proofreading and he doesn’t think about Reciting Shema? Why shouldn’t he think about Shema? I think, he doesn’t mean thinking about yichud Hashem.

Speaker 1: Ah, at the time of reading he means that he must have kavana to fulfill the obligation of Reciting Shema. Yes, at the time of reading he did have in mind that he wants to fulfill the mitzvah of Reciting Shema. Okay, very good.

Three Levels of Intention

As we discussed, it’s true that there are three levels one can say of kavana. There’s the very basic kavana that I’m now doing a mitzvah. Knowledge that I’m now doing a mitzvah. There’s a level before that. There’s a level of actual memory, and there’s a level of yechida (singularity), that one shouldn’t think about anything else. There’s even a level zero, which I mean that here we’re really talking about, because it doesn’t say “kivein libo latzeit yedei chovato” (directed his heart to fulfill his obligation). There’s a level before that, which means that he doesn’t know he’s doing this. He’s doing it like an action that’s called Reciting Shema.

Parable of the Shofar Blower

Or for example by the shofar, for example, let’s see something simpler. A shofar blowing shiur, yes? He’s learning the trop (cantillation), for example. Someone is learning the trop, he’s not even reading the Torah, he’s learning now. He’s reviewing, let’s see reading the Torah. He’s reviewing, he’s such a ba’al korei (Torah reader), or I don’t know what, he’s doing that. He’s reviewing in order to remember the trop. What is he doing now? He knows what he means? He’s holding before his nose from crying what he means. He’s not at all now reading the Torah, he’s not at all now reading Shema, he’s now reading the techinos (supplications). It’s a different action. Do I need to know? No. Except taking, what I’m doing Chumash, is a mechavein libo (directing his heart), I have in mind that I’m now reading Shema. That’s simple, he’s doing the action to produce as one assigns it. He’s doing the same action, he needs to remember it. The same physical action that a person does can have two meanings.

Principle: The Same Action Can Have Two Meanings

We learned in other… Where did we learn about this? I don’t know, we learned it in Rambam already, but in the… in the Laws of Shabbat, in Sukkah? Yes, more in the Laws of… in the eighth chapter we spoke about this.

When a person does something, yes, one says a parable that a person is standing at the bus stop. What is he doing? One is waiting for the bus to come. A second, actually he’s on the way to do a mitzvah, he’s osek b’mitzvah (engaged in a mitzvah). A third has completely gotten dressed, he went to the bus stop to wait, he intends to read Shema. The physicality, the externality, looks the same, but not only is the kavana different, that he has in mind something else, the action is a completely different deed, he’s doing something else. The same I say here, one is reading the Torah, he’s reading the Torah, he’s not reading Shema. He’s reading Shema, it’s a thing, he intends to read Shema.

Practical Difference

So only this is certain that when a Jew stands with tallit and tefillin in the beit midrash and he’s reading Shema, it’s certain that this is kavana. What people say that they don’t have kavana, they mean that they don’t have the higher level of kavana, which is indeed very important, very significant. True. But if it’s exactly such a… as he says, one is a ba’al korei, then it happens. Let’s say, it’s Parshat Va’etchanan, and I’m reading “Shema,” and it’s exactly the time of Reciting Shema, but I didn’t have in mind now I’m reading Shema, I had in mind I’m preparing for the reading. Or that a sofer (scribe) is proofreading the Torah, that’s the example which is not kavana. But further, here the Rambam goes into what position a person should be in when reading Shema.

Law 2 – Position When Reciting Shema

The Law: One Can Read in Any Position

The Rambam says, “Kol adam korei k’darko, bein omeid bein mehalech, bein shochev bein rochev al gabei behema” (Every person reads in his way, whether standing or walking, whether lying down or riding on an animal). Whatever position he’s in, and I mean the Gemara also says this, “b’shochev kaima chachamim” (regarding lying down the Sages established), there’s no difference whether one sits, whether one stands, one can read Shema.

Which Positions Are Forbidden

But how not? “V’asur likrot kriat Shema” (And it is forbidden to recite Shema), it says apparently, “v’asur” means not that one doesn’t fulfill Shema, but it’s not respectful, it’s not l’chatchila (ideally) to read Shema when one is lying face down, “tachuv bakarka” (buried in the ground), when the head is buried in the earth, or “mushlach al gabo” (thrown on his back), or conversely, when he’s lying on his back “u’fanav l’ma’ala” (and his face upward), and his face is up. As the Gemara says the reason, because he can come to disgrace. These are not respectful ways of reading Shema. I mean that this is not a law that prevents, because it says “v’asur,” this is not respectful.

“Aval korei hu v’shochev al tzido” (But he reads while lying on his side). But lying down, the problem isn’t lying down, but the problem is how one lies. The two ways are not respectful ways.

Law of One Who Is Overweight or Sick

The Rambam says, “Mipnei ma amarti she’im haya ba’al basar harbeh v’eino yachol l’haseiv al tzido” (Why did I say that if he was very overweight and cannot turn on his side), one who is overweight and it’s hard for him to lie on his side, or it’s hard for him, or he’s sick, therefore it’s hard for him to move, a sick person it’s hard to turn around in bed, “noteh me’at al tzido v’korei” (he leans a little on his side and reads). He means to say, because it’s not preventing, it’s only a matter of honor, therefore if it’s so hard for you, honor isn’t so lacking, because when one knows he doesn’t care about Shema, he’s lying in a disgraceful way, but a sick person lies that way because he has no choice, so it’s enough that he bends a little.

Speaker 2: It could be that it’s a frivolous way, like a gentile lies at the beach, something like that, he stretches out. It could be that I don’t know from where one must come to this topic, it’s more that it’s not a respectful way of lying for Shema.

Law 3 – Stopping During the First Verse

The Rambam says further, “Mi she’haya mehalech al raglav” (One who was walking on his feet), one is in the middle of walking, he already said earlier by walking, okay, let’s see. Very good. But, one can indeed read Shema while walking, but the first verse, it could be because one must have full kavana, he should stop, “omeid b’pasuk rishon” (stands for the first verse). Is it about kavana or is it a matter of respect? I don’t know. Apparently it’s kavana, because “she’ar korei v’yimalech” (the rest he reads and walks), the rest one can indeed read while walking. I mean, when one walks it’s hard to focus, yes, one sees sometimes this and that, one walks through, one gets distracted. But for the first verse one should be in one place.

Laws of Reciting Shema: Laws of Sleeping, Working, and Public Needs

Law 3: If He Was Sleeping — We Trouble Him Until He Reads the First Verse

Speaker 1:

Or it could be it’s a matter of honor. These are basically two more laws where the first verse is different from the other verses, right?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

Haya yashen, a person is sleeping, metzarim oto (we trouble him), generally one may not wake a person and trouble him, but here it’s a mitzvah, one should indeed nudge him a bit, u’me’irim oto ad sheyikra pasuk rishon (and we wake him until he reads the first verse), we wake him up until he reads the first verse, because the first verse one must be fully awake. But the rest one can say drowsily.

Question: What Does “Mitnamnem” Mean?

One can be because he’s a mitnamnem (dozing). If he’s mitnamnem, he doesn’t need to say the rest of the verses, only “Shema Yisrael.” What is the meaning in the Rambam? This is very difficult which the commentators weren’t happy with. In practice, not only that I don’t know where it says that he says the rest mitnamnem, I don’t know what it means he says the rest mitnamnem. A Jew who is mitnamnem is sleeping.

Imagine the story, he says “Shema Yisrael,” okay, he must read it l’shma (for its own sake), I mean that’s a simple thing.

Speaker 2:

No, we’re not talking here about fully fully sleeping. Mitnamnem means he’s dozing. You’re sitting in the car, he’s dozing off.

Speaker 1:

He’s going to put in the mitnamnem. It doesn’t say. “Haya yashen” (If he was sleeping), a Jew who was sleeping. The Rambam says, this comes from a story in the Gemara, that there was someone, Rav Nachman had a servant Daru, Rav Nachman told him, the first verse I’ll call you, the rest I shouldn’t trouble you. And so the Gemara also tells about another one, “lo yatzar harav shelo” (his master didn’t trouble him). So it’s implied simply that he’s not fulfilling, he went to sleep, he gave a say “Shema Yisrael” and he went to sleep and went on.

I don’t know exactly what the reality of mitnamnem is. In general, mitnamnem doesn’t mean that he says every third word, he’s not going to give a shiur saying everything. That’s what I mean.

Novel Idea: No Obligation to Wake a Sleeping Jew

Laws of Shema: Those Engaged in Public Needs, Time of Reading, and Honor of the Reading

Not only that, but I don’t see that the Rambam says there’s an obligation that when one sees a Jew sleeping at the time of Krias Shema, one should go wake him up. That’s not what he means. He means in the manner that the Gemara speaks of, that there was someone who had a gabbai, a friend, he tells him, “Make sure I read Krias Shema,” then he is obligated. But that this should be a new halacha in the Torah, it’s a constant mitzvah, that when one sees a Jew sleeping at the time of Krias Shema one must wake him up, I don’t see that there’s such a source for this. It must be very weak.

I can indeed understand why the Gerer Mishnah Berurah says what he says, because we haven’t yet seen the thing that one fulfills Krias Shema with just saying the first verse. With the first verse we haven’t yet fulfilled the mitzvah of Krias Shema. There is a matter that one fulfills the mitzvah of Krias Shema where you have the option to say only the first verse. And why the first verse yes? Because it’s more important. The first verse is more important, there are already three halachos that the first verse is more important.

The first verse, even if you’re sleeping, you must consider it a great effort. Imagine if the mashgiach would follow the halacha of the Rambam, yes? The mashgiach goes around in the yeshiva, and he pursues that the people should get up. He should go to each bachur and say, “Say Shema Yisrael.” It only takes three seconds. Say the first verse and go back to sleep. That’s what the Rambam says one should do. You know what? Let’s believe that the bachur says the rest while drowsy. That’s what one does.

Digression: What Does “Obligate” Mean?

What one does is, one who obligates, no one fulfills this, I mean that on Rosh Hashanah the entire Mussaf has a law of the first verse of Krias Shema, where you say Malchiyos, Zichronos, Shofros. And then it means “Awaken sleepers from your sleep,” one obligates a person, one blows a shofar for him, one wakes him up. I mean this is in a homiletical way. What is obligate? Here one sees that it’s an obligation. Okay, obligate means to say one arouses, one makes him…

Speaker 2:

Yes, already, arouser of Mussaf reminded me of that one, when the one learned in Chovas HaTeshuva, and we’re going to learn it again soon in Chovas HaMachshava.

Speaker 1:

Yes, I know, I’m trying very hard to judge favorably the bachurim who sleep. Rabbi Yitzchak in Tosafos says that sleeping is a good thing, but the one who holds that sleeping is not a good thing… Rabbi Elazar says they sleep eight hours. You know what I say?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

In any case, one must be precise.

Halacha 4: One Who Was Engaged in Work — Stops Until He Reads the First Parsha

Speaker 1:

So now we’re going to learn further, in a manner that one may do Krias Shema while doing other things. Ah, here one sees yes, that there is a concept of casual reading. Let’s see.

He says further, one who was engaged in work, someone who is in the middle of working, stops until he reads the entire first parsha. He must stop until he reads not just the first verse, but he must read “Shema” and “V’ahavta.”

Precision: The Practical Reality

Ah, here one must also be precise. Usually, when does one go to work? After midday hours one goes to work, right? After a few minutes, after half an hour, I know, the time of Krias Shema comes. What does he do? He stops for thirty seconds, yes? The reading doesn’t take more than six minutes, with all the blessings it only takes six minutes. So he stops for thirty seconds and he says “Shema” and “V’ahavta,” the first parsha. The rest he says already while working.

And so the craftsmen, it says that craftsmen are people who don’t work for someone else, but they’re still busy with work. They’re not slaves, not hired workers, but they’re craftsmen, they do work. Craftsman means like a carpenter, such things. A craftsman, one who does professional work, must stop from his work for the first parsha, for the first parsha, for “Shema” and “V’ahavta,” so that his reading should not be casual. That means, he can’t do it while he works, while he does things, because that would be called casual reading.

Innovation: Distinction Between Kavana and Casual Reading

Interestingly, earlier he called it the word kavana. Kavana is the first verse, but for the first parsha there is something of a concept of casual reading. It’s a new thing. This has to do as you said, it’s a matter of honor. I mean so. That it shouldn’t be the second thing he does, not during work.

And also, as the Barditchover Rav said, that he… while he greases the wheels.

Speaker 2:

No, first he does that.

Speaker 1:

Now, the first parsha one doesn’t do while he greases the wheels.

Speaker 2:

No, but the rest, the remainder, they may indeed read the remainder while greasing, and further, because he is engaged in his work.

Speaker 1:

No, good.

Even One Standing at the Top of a Tree or at the Top of a Wall

The Rambam says further, even one standing at the top of a tree or at the top of a wall, the craftsman, he’s standing in a difficult situation, simply that he’s working very hard, he’s standing at the top of a tree or at the top of a wall. You would think that he doesn’t have peace of mind, he’s troubled. He says, no, he’s troubled. When he’s holding a watch in his hand and he’s fixing the watch, yes. But he’s standing there on top of the ladder, also for the first parsha one must stop. But the rest, he reads in his place, he can read there while he stands on the roof, and Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam, we can also make the blessings of Krias Shema because he’s working.

These are the laws of one who works. If one needs to know who works, today the custom is to go to work after davening, true, which then is normal. But thank God that we don’t have to go work at sunrise. Someone who works at sunrise doesn’t have a soul? Another one does have a soul? He’s exempt.

Innovation: Lesson for Today’s Times

But there’s also a lesson in another way, someone who says, unfortunately, I can’t go to shul. Okay, so daven where you are, also the Almighty accepts the prayer even more. The first parsha he should stop, afterwards he can already say while he… Simply a Jew, every Jew can indeed know Krias Shema, he can say it in the middle of doing his work, whatever. He doesn’t have a set time.

Speaker 2:

No, here one sees that he doesn’t have a set time. He can say it.

Question: Oral Torah

Speaker 1:

One thing, a question, one may not say Oral Torah, because it says that Krias Shema one may indeed. It’s very strong, because this is matters of holiness. I mean that when a person stands at the top of a tree or at the top of a wall, I say that here he must specifically then say Krias Shema, it’s a situation of danger. Even a thief when he stands up on the… how he breaks in, he is obligated in Krias Shema. Now he calls his Krias Shema, he comes the police.

Halacha 5: One Engaged in Torah Study — Stops for Krias Shema

Speaker 1:

Further the Rambam says, that there’s another type of craftsmen, there’s one engaged in his work, and there are craftsmen. And now there’s another type of craftsmen, people whose craft is learning Torah. Oh, oh, there is indeed a Torah world, learning Torah. Must he also learn Torah, he has indeed… He has indeed said that one must learn Torah day and night. He must make the blessing on Torah before that, have you already seen this?

Speaker 2:

He already made a blessing perhaps before that.

Speaker 1:

Okay, anyway. Where is this said? He says that before davening one must not stop learning. Krias Shema is more important, as it is a mitzvah in its time, one stops for Krias Shema. This is a broad Gemara. The Gemara says that for davening, Mizmor, don’t stop learning. Learning Torah is more important than prayer. But Krias Shema is much more important than Torah study. And also therefore the blessings. He should stop, and read, and he should read Krias Shema with blessings before and after it. Very good.

Halacha 5 (Continued): One Engaged in Public Needs — Should Not Stop

Speaker 1:

But what if he’s engaged in a greater mitzvah than Torah study? What’s a more important thing? Public needs. If he’s engaged in public needs, a person is engaged in public needs. For example, he goes to make an eruv. Yes, he makes an eruv. It doesn’t necessarily mean public needs mitzvos he does. Even if he goes to intercede with the mayor that he should let the Jews sell chametz.

Speaker 2:

Yes, but I would say that public needs doesn’t have to mean that every action is for the entire public. Someone, a Jew who sits and receives notes, that he hears out the troubles of Israel, he hears out one person at a time, but that means he’s engaged in public needs.

Speaker 1:

No, the Gemara’s example is eruv, but public needs can also mean one person at a time, but his occupation is public needs. Can also be. The Gemara speaks of judges, the beis din sits, in general, he makes enactments, he takes care of public needs.

Speaker 2:

Yes, yes.

Speaker 1:

So he should not stop, he should not stop for Krias Shema, because public needs indeed overrides. Very good. He brings a language of the Tosafos: “That one could say he should not stop at all, but should finish his work”. Public needs is always very important. It’s honoring father and mother, honoring the soul, one makes a break, one just goes to daven, on that interpretation it’s not so serious, simply, come back. Very important.

Connection to the Rambam in Laws of Repentance

This is what the Rambam says in Laws of Repentance, that when one is… the public is always very important. When one disgraces a public, repentance doesn’t help, because the public has great power. But rather, he should finish his affairs, he should finish the affair for the public, and then he should read, if time remains, if time remains. If he had to be engaged until the time passed, the time passed.

Digression: Rabbi Tuvia Zilber of Williamsburg

There is in Williamsburg a Jew, a tzaddik, a rebbe, his name is Rabbi Tuvia Zilber, a great servant of God, a Chassidic Jew. I heard someone once accompanied him, he was busy, I don’t know, raising money for a Jew. He said, someone who has never even missed a Mincha because he was so strongly occupied with public needs, he’s not a lover of Israel. One must sometimes invest oneself so strongly, that one forgets the entire world.

Speaker 2:

Yes, my brother-in-law told me, he said that he was at the Amshinover Rebbe, on a mission, it would help some bachur get into a yeshiva, some such thing. And he says, the Rebbe only has a problem, I go as long as the queen, and afterwards I go as long as the queen.

Laws of Krias Shema: Engaged in Public Needs, Time of Reading, and Honor of the Reading

Digression: Stories About Being Engaged in Public Needs

I heard someone once accompanied something, he was busy, I don’t know, raising money for her. He says, someone has never even missed a Mincha because he was so strongly occupied with public needs. He’s not a servant of Israel, he must sometimes invest himself so strongly, that one forgets the entire world.

Yes, my brother-in-law told me, he said that he was at the Amshinover Rebbe, he had a mission to help some bachur get into a yeshiva, some such thing. He says to the Rebbe, “No problem, I’ll go daven Mincha now, and afterwards I’ll go do the mission.” The Rebbe told him, “Are you sure you need to daven Mincha now? Perhaps this is first, the public needs?” Because of this he almost doesn’t daven, because he’s engaged in public needs. That’s the real truth according to halacha. Why he davens later, that’s a question, but that he doesn’t daven at its time is certain.

And there was also a story with the Chofetz Chaim, there was a gathering at his place about some public need, and someone said, “Nu, let’s go daven Mincha.” The Chofetz Chaim didn’t let him. He says, “Hello, this is such a thing that one doesn’t stop.”

Distinction Between One’s Own Needs and Public Needs

So, we must truly understand, when a person is engaged in his own needs, he must tear himself away and go daven. What happens here? Because he’s engaged in someone else’s, he’s doing service of God. Yes, service of God is the greatest need. When a person wants to put his own son into yeshiva, okay, he’s also perhaps engaged in public needs, because it’s his son. But when it’s putting someone else’s son into yeshiva, he doesn’t need to daven. Yes, I say. It’s certain.

The only answer that people say today is, “Okay, that one is engaged in public needs, but I sometimes go on my vacation, I must also be engaged in his, he shouldn’t burst.” As if, why according to the holy mitzvah of Krias Shema does he also help him, the Almighty must affect him. And in any case, when God is pleased with a man’s ways, if He wants, if not, it’s not something that is die rather than transgress, that one must invest oneself so strongly in such things. The world is engaged in public needs, not just a Torah mitzvah. At the very least there’s a halacha that he must tear himself away.

Public Needs Includes Giving a Shiur

We’re learning now for the thing right before Pesach time, and I was indeed very busy with public needs, but Rabbi Yitzchak tells me that even learning the shiur is also public needs, and he’s right.

There is what we’re going to learn, the Ramban is in the hand of the prince, if he gives a shiur, someone has a shiur in the morning, or he must prepare the shiur, it can also be that he’s exempt, understand? We have such an idea that public needs must be such charity, he must do also the private mitzvos more than another. What it can be that someone for example who must prepare a shiur, he doesn’t go to minyan, he doesn’t have time, let’s say, to daven with a congregation, such things, because he has the public needs to do. There’s a very beautiful responsum of the Chasam Sofer on this, on the verse of and they traveled from the place of God from Israel, but let’s not now, let’s go learn further.

Already, one must know the practical halacha, I’m just saying what the halacha is, already, one engaged in public needs, the Rema says further, is exempt.

Story from the Zohar: Bringing in a Bride

It says in the Zohar a story that there was, the friends went to do bringing in a bride, and they didn’t read Krias Shema for three days, and a youth came, he sensed that they didn’t read Krias Shema, and he says, yes, you are indeed great clarifiers of holiness, but you know that they didn’t read Krias Shema, but you can’t make a halacha, they were exempt. Ah, but he sensed from the youth, yes. Such a story is written.

Rema: Engaged in Eating, in the Bathhouse, in Haircut, Tanning Hides, Engaged in Judgment — Finishes

Already, the Rema says further, or he was engaged in eating, here we speak of a person who is engaged in his own needs, in his bodily needs. Yes, good. He’s engaged in eating, or he was in the bathhouse, or he was engaged in a haircut, cutting hair in honor of Yom Tov, or he was tanning hides, he’s busy with his livelihood, preparing leather, or he was engaged in judgment, or he’s engaged in a Torah judgment. Ah, a Torah judgment isn’t public needs? He has a Torah judgment for himself, or don’t say, not the judge, perhaps the judge is indeed called public needs. Okay. He finishes, he should finish what he’s in the middle of, he doesn’t need to stop.

“Its Time Arrived” — He Began Permissibly

Does he mean that he began permissibly? He began when the time came, he may finish. But there is indeed a matter, as we have with God’s help, that when it’s the time of reading, he stops, he must stop what he’s in the middle of doing and read his Krias Shema. My rabbi of blessed memory, the responder, he did a very good thing. But what is indeed the simple meaning of before its time? Why shouldn’t one say ideally that a person must stop doing what he has to do and grab a mitzvah in its time? Yes, one doesn’t have to, there is what to say what he must say. And it’s God forbid we don’t stop, that’s the language of the Gemara, God forbid we don’t stop. Simply, if a person began, ideally one may not begin. Why may one not begin?

The Rambam: And One Should Not Begin to Eat Until the Time of Krias Shema Arrives

A bit different, I saw it in the Rambam. The Rambam says there, and one should not begin to eat until the time of Krias Shema arrives. But he’s already speaking of its time arrived, one has already begun. The whole thing is its time arrived. We stop, we’re speaking about all these things. Its time arrived, its time arrived, all these laws speak of its time arrived.

Which Time Do We Mean?

It could be that we’re speaking here of the ideal time of reading, meaning until sunrise. But the three hours, seemingly, if he’s passing the time, certainly.

Shema Reading – Laws of Reading: Precision, Audibility, and Intention

In the name of God, what is zman kriah (time of reading)? Does this mean the zman kriah that is lechatchilah (ideally), which is until netz hachamah (sunrise)? But perhaps if the three hours have passed and one has missed it, it’s only like Talmud Torah (Torah study), perhaps one must [interrupt]. I can be that this is simply so, because a bathhouse doesn’t last three hours, or because eating doesn’t last three hours. It stands thus, that you’re addressing the she’at hachiyuv (time of obligation). Certainly, that’s the point. That thing can be there, how long does it last from a bit before netz? It’s only a few minutes, I know, half an hour.

Fine, but the prohibition of standing, it doesn’t have to be mafseek (interrupt), meaning it doesn’t have to call now from the mitzvah mehadrin (enhanced mitzvah) of doing it bish’atah (at its proper time). It doesn’t have to be the beginning, it doesn’t mean that one can be mevatel (nullify) mitzvat kriat Shema (the commandment of reciting Shema) entirely. No, no. It means that it doesn’t have to be for the entire matter. This is the Rambam, one who passes over should pass the time, he is praiseworthy. It’s certainly so that it’s praiseworthy. But the point is not mehadrin. In other words, one doesn’t advance kriat Shema to be an activity if that has already begun before this.

Rambam: One Who Descended to Immerse – If He Can Ascend and Cover Himself and Read Before Sunrise

Good. The Rambam says further, mi sheyarad litvol (one who descended to immerse), another case where a person has gone down. Mikvaot (ritual baths) are deep, yes, especially in the past, a well, the language is always “yarad” (descended), or what goes with the water. Im yachol la’alot (if he can ascend), he went to immerse himself, here we see an honest Jew going early to the mikvah before kriat Shema, or a ba’al keri (one who had a seminal emission), or yes. Im yachol la’alot, he can come out of the mikvah, ulehitkasot v’likro kodem shetanetz hachamah, ya’aleh v’yitkasseh v’yikra (and cover himself and read before the sun rises, he should ascend and cover himself and read). And here we see clearly that we’re talking about netz hachamah, right? Meaning it’s already netz hachamah. V’im lav, yitkasseh b’mayim she’omed bahen v’yikra (and if not, he should cover himself in the water he’s standing in and read). If he won’t be able to do it in the time that is mehudar (enhanced), he should cover himself in the water and he should read.

With Which Water Can One Cover Oneself?

But the Rambam says thus, with which water can one cover oneself in the water. Right, this is the chiddush (novel teaching). Simply so, when one is naked it’s not kavod (respectful) to read kriat Shema. And the Rambam hasn’t yet explained it. Here is how he says it. What does he say? With which water can one cover oneself? He says, water that is transparent one cannot, because that doesn’t mean covered. He says, it’s not proper to cover oneself with dirty water, b’mayim she’reicham ra (water whose smell is bad), uv’mei hamishra (and in soaking water), water in which one soaks things, also what is dirty, she’ervato nir’eit mehen (that his nakedness is visible from them), it doesn’t mean that someone can see, but it’s nir’eh (visible), it’s not kavod even toward oneself. Yes, it’s the kavod, kavod haMakom (honor of the Omnipresent). Yes, they will go stand more matters of kavod.

Chiddush: Bedieved in Order That the Time Not Pass

But the chiddush here is only regarding the matter of time, that in such a manner that he is indeed in the mikvah or in whatever is the place where he goes to immerse in the water, and he fears that the time will pass, he may use the bedieved (ex post facto) thing. Indeed bedieved, seemingly lechatchilah one must get dressed, but bedieved he can read kriat Shema still in the mikvah because the time is going to pass. This is another thing that one does in order that the time not pass. Very good.

Rambam: One Who Reads Kriat Shema – Should Not Signal With His Eyes, So That It Not Be a Casual Reading

Now we’re going to learn about what one must do, how one must read kriat Shema itself. The Rambam says, hakorei kriat Shema (one who reads kriat Shema), how should he do it? While he reads kriat Shema he shouldn’t be busy with any thing. As it stood earlier v’yichaven libo (and he should direct his heart), that only stood on the first verse, but in any case, this makes it a matter of kavod kriat Shema. He shouldn’t at that time conduct business with his eyes, with his mouth, saying “yes, no, yes.” Lo yirmoz b’einav (he should not signal with his eyes), he shouldn’t hint with his eyes, kedei shelo tehei kriat arai (so that it not be a casual reading). Then it’s a casual reading. It means he’s still busy with what he’s holding in the middle of being busy. He’s standing at a cash register, and he’s still conducting the cash register, just not with his mouth, because his mouth is busy with kriat Shema. It means that kriat Shema is the less important thing. He shouldn’t do that.

Distinction Between This Law and Standing on a Tree

It’s interesting, for example, he may indeed remain standing on a tree, and that doesn’t make it a casual reading. One shouldn’t understand that he’s unfortunately a hard worker, and he’s indeed standing on a tree, but he’s now directing his heart. But here… also that is only the first parshah (section) that he shouldn’t be allowed to work. Here we’re talking about all the parshiyot seemingly, but we’re talking about things that have no connection to him, he can stop for a few minutes the conversation.

And If He Did So, Even Though He Fulfilled His Obligation, This Is Disgraceful

He says, v’im asah kein, afilu yatza yedei chovato, harei zeh meguneh (and if he did so, even though he fulfilled his obligation, this is disgraceful). So, it means that the heter (permission) is when someone won’t be when he’s a craftsman or when he does it as part of his livelihood. Let’s say, he works in a bank, and yes, just like other craftsmen, actually just people, perhaps they may indeed be allowed, because that’s how we learned earlier that a craftsman may…

Have you encountered such a nafka minah (practical difference)? I don’t know. I think that someone who works in a bank, the bank should forgive giving time for a little kriat Shema. What I mean to say, but earlier we learned that a craftsman may read kriat Shema because he does his work. So the person who thinks that it’s his job in shul to conduct the cash register, it’s not really your job. You can go to the side and read kriat Shema.

Um, so, no, okay. This is a fine nafka minah, according to what I said somewhere. He says, v’im asah kein, afilu yatza yedei chovato, harei zeh meguneh. Even though he indeed fulfilled his obligation, ah, very good, it fits very well. Essentially he fulfilled his obligation, just like someone does it because he must do it for livelihood, fine. But someone does so, harei zeh meguneh. Not a nice thing.

What Does “Kriat Arai” and “Meguneh” Mean?

Kriat arai means literally, he does two things at once. Harei zeh meguneh doesn’t mean that the reading is meguneh, but rather the person is a disgraceful person, that he chooses this. It’s not a way, yes.

Simply it means that it’s a disgraceful reading, it’s not a nice way to read kriat Shema. Ah, meguneh is even… ah, you can say so for other things, that mi she’amar rav lisaper harei zeh meshubah (one who said much in telling, this is praiseworthy). The simple meaning is, one thing is meguneh and one thing is meshubah. He tells you two things that aren’t related to the action, but this is condemning the action. Not every thing that is meguneh and meshubah is a mitzvah or me’akev (indispensable). This also means in the Haggadah, harei zeh meshubah means to say, it’s a nice thing, I agree, it’s praiseworthy, as one says in English, it’s praiseworthy. Ra’ui leshevach (worthy of praise), but it doesn’t mean that one is obligated, one fulfills it without this too. Or conversely, it doesn’t mean that one is particular, but there is, how does one say, criticism-worthy, I don’t know, it’s blameworthy, right? He gets good smacks, as my mother would say. It would be a Rambam, but not malkot (lashes). But for malkot he should go get smacks.

Kriat Shema – Laws of Reading: Precision, Audibility, and Intention

“Ra’ui Leshevach” – The Concept of “Ra’ui”

Speaker 1:

Not every thing that is meguneh and not meshubah is a mitzvah or me’akev. This also means in the Haggadah, “ra’ui leshevach,” I mean to say, it’s a nice thing, I agree. It’s “praiseworthy,” as one says in English, it’s “praiseworthy,” ra’ui leshevach, but it doesn’t mean that one is obligated, one fulfills it without this too. Or conversely, it doesn’t mean that it’s me’akev, but it’s not… how does one say in English? It’s “blameworthy,” right?

Law 8: “And One Must Make It Audible to His Ear When He Reads”

The Rambam’s Law

Speaker 1:

The Rambam says further, “v’tzarich lehashmi’a l’ozno k’shehu korei” (and one must make it audible to his ear when he reads). When one reads kriat Shema, one must say it, not… because “korei” can mean one reads with the eyes. That’s also a way of “korei,” and seemingly… there is what I learned earlier, “v’ra’ui l’chol korei gadol v’katan she’yomar b’kol ram” (and it’s proper for every reader, great and small, that he say it in a loud voice), that he should indeed say out the words.

And here he brings the Maggid, “korei lignai” (reading disparagingly), the Gemara says this. The Rambam says, “v’tzarich lehashmi’a l’ozno k’shehu korei, v’im lo hishmi’a l’ozno, yatza” (and one must make it audible to his ear when he reads, and if he didn’t make it audible to his ear, he fulfilled his obligation). People don’t always know this, one mumbles. I don’t know, this one must know, one must know if you’re correct.

Discussion: What Does “Lo Hishmi’a L’ozno” Mean?

Speaker 1:

In other words, there are two levels for “hishmi’a l’ozno,” right? There’s someone who speaks very quietly, he can’t hear himself. Then there is, as you say, someone reads with his eyes, or you can call it in thought almost. The question is, whether “lo hishmi’a l’ozno” is to exclude that he reads very quietly, or is to exclude that he reads with his eyes?

I think it’s clear that when he reads very quietly, he still hears. That’s called “hishmi’a l’ozno,” he hears something. No, for example, there’s a nafka minah, for example, a person is in a beit midrash where everyone davens loudly, and he davens quietly. He says out the words, but he says very quietly, he can’t hear his own voice. He certainly doesn’t mean that. Seemingly he doesn’t mean that. “Lo hishmi’a l’ozno” means he reads with visual reading, he reads with his eyes. That’s what I think, I’m not sure, but that’s what I think.

“Korei” in the Language of the Sages – From the Language of Calling, Not From the Language of Reading

Speaker 1:

By the way, in the language of the Sages almost never does “kriah” mean reading with the eyes. Always… “kara v’torik,” he read a letter. “Korei” always means, “korei” is from the language of calling. “Korei hagever” – the chicken doesn’t read, the chicken crows. “Korei” is always from the language of calling, like calling out, not from the language of reading. And when one wants to say reading, one says “le’ayein.” Le’ayein means with the eyes, one looks with the eyes. I don’t know, it’s close to hearing that this would mean. Perhaps it still means that, I don’t know.

Law 8 (Continued): “And He Should Be Precise in Its Letters”

The Rambam’s Law

Speaker 1:

Another thing, be precise in its letters, not just fast, not to say very fast, but one should be precise in the letters, if you want to fulfill your obligation. This is halachah lema’aseh (practical law), this is presumably a matter of kavod, kavod for the… both things are presumably a protection, that one should be precise in its letters. He said this, this is nicely said.

Law 9: How Does One Be Precise?

“That He Not Weaken the Strong and Not Strengthen the Weak”

Speaker 1:

He explains, first of all, what does precise mean? He explains, shelo yarfeh hachazak (that he not weaken the strong), one shouldn’t say weak words that one must indeed press on them. What does yarfeh mean? This means like a chaf, not saying a kaf, right? Rafeh and chazak. Rafeh is what we call dagesh kal, I think that’s what it means. Yud-chaf should be yud-chaf, not yud-kaf, if it stands so. And the same thing, chazak harafeh, a thing that one must say kaf, he says kaf. Or bet and vet, bet and vet.

Another thing, and not… I think there by the spies they asked, yes, hechazak hu harafeh (is it strong or weak). One must hear kriat Shema.

“And Not Move the Stationary and Not Rest the Moving” – Shva Nach and Shva Na

Speaker 1:

Further, and not move the stationary and not rest the moving.

Speaker 2:

You’re a better ba’al korei (Torah reader) than us, there are words that are… simply, it means shva nach and shva na, true?

Speaker 1:

Lo yanid, he shouldn’t make shva na… how do we call this? Shva nach and shva na. The Rambam calls it shva nach, nua and nad. There’s a shva that one says, and there’s what one doesn’t say. That is, what makes a tenu’ah (vowel). There are two other shvas, true?

Speaker 2:

Not “ba” should one say? I heard that one hears the aleph.

Speaker 1:

No, how is nach and nad?

Speaker 2:

You brought an example from kriat Shema. An example?

Speaker 1:

Yes, but this will be a controversial example. For example, “chasaftem” or “chasaf vetem”? One should hear the vav. One doesn’t say “chasaf vetem,” just to be clear. It’s certainly not a shva na, but it would be an example of yani’ach hana, of yanid hanach.

The Rambam says, he doesn’t understand whom it concerns. For example, the Rambam says, yes, “libo etc.” There’s a certain dispute. Levavcha, what does hadomot (similar ones) mean? Shtei otiyot hadomot (two similar letters). There are those who say levavcha or levavcha. The Rambam says that he doesn’t see that it should go badly if one says levavcha. But there are indeed things that… okay, from the Rambam one says one must say according to grammar. The Rambam in Perush HaMishnayot says that these things cannot be written in a book, one must learn them from a teacher.

But it means literally, a shva na and a shva nach, one should say the correct way, not make a shva na into a shva nach. For example, if it stood levavcha, not say levavcha. Or conversely, if it stands levavcha, according to those who say so, one shouldn’t say levavcha, not levavcha.

Speaker 2:

Yes, a shva nach is simply that it’s a vowel. A shva na is a vowel, it makes like a half segol. A shva nach one simply says the word, one doesn’t say any vowel, right?

Speaker 1:

Today’s siddurim already write in the signs which is a shva na and which is a shva nach. The trop (cantillation) doesn’t help for this. The trop helps for a dagesh, the trop helps for mil’eil and milra (accent on penultimate or final syllable), the Rambam doesn’t speak of this at all. But for shva na and shva nach almost no trop helps, or not at all, and one must know the rules. But yes, the beginning of a word is always usually a shva na. The same thing, it’s more usually a dagesh, and the like.

“Therefore One Must Be Careful Between Every Two Similar Letters”

Speaker 2:

Okay. Lefikach (therefore), the Rambam says, because one must be precise, this is another thing. One must be precise, this is another thing. It’s not necessarily one. But you say there’s a thing that you say lefikach from the Rambam.

Speaker 1:

No, lefikach, because one must be precise, one must not hold back at all from being precise. Okay, and what must one do? Tzarich lizaher bein kol shtei otiyot hadomot, she’achat mehen besof teivah v’achat bitchilat teivah hasmuchah lah (one must be careful between every two similar letters, that one of them is at the end of a word and one at the beginning of the word adjacent to it). There are two lameds, bechol (in all), and the next word is again levavcha. So when one says fast, bechol levavcha, it’s one lamed. Korei bechol, v’shoneh, v’chozer v’korei levavcha (he reads “bechol,” and repeats, and returns and reads “levavcha”). Bechol levavcha. V’chein “avadetm meherah” (and so “you will perish quickly”), and it shouldn’t go one word into the second.

Hacking a verse is harder, because it’s a peh-aleph and a peh-aleph. It could be that in the Rambam’s times, the Gemara says this, one said peh-aleph and peh-aleph similarly.

The Reason for Precision – Kavod HaKriah

Speaker 1:

What’s the simple meaning of all these things? Because you know what it means. It appears that it’s a matter of kavod, that one should say it with kavod. Like someone reads poetry, he reads something important, it’s not like when one reads simply, one says whatever one says. But when one reads something nice, a badchan (entertainer) and he says nice words, then he’s more particular about the reading. It’s a matter of kavod hakriah (honor of the reading). It’s not because he’s going to make a mistake, that’s a different level here.

“And One Must Clarify the Zayin of Tizkeru”

Speaker 1:

He says further, “v’tzarich lehavhir hazayin shel tizkeru” (and one must clarify the zayin of “tizkeru”), one must say out the zayin of tizkeru. Why? Because “shelo yishama” (so it not be heard), if one says it very fast one has to let out the tizkeru, no. He says, he brought that there are other languages about this. There are those who say that if one says fast it can become “tishkeru,” that one will mean that it’s “oseh al menat lekabel pras” (doing in order to receive reward), “lema’an tizkeru” to receive reward, something like that. In short, a zayin is close to a shin or a samech, that’s the point. One must say “z,” so that it be clear that it’s tizkeru, that it’s a zayin.

“And One Must Lengthen the Dalet of Echad”

Speaker 1:

“V’tzarich leha’arich b’dalet shel echad” (and one must lengthen the dalet of “echad”). Why does he say “b’dalet”? I don’t know why he called it so. One cannot lengthen with the dalet, because an Ashkenazi dalet is not possible to lengthen. If it’s a dalet rafeh, like “z,” one can, not really, or like, then one can. But a dalet that lets out a bit of air. Our dalet stops all air, one cannot lengthen.

In any case, how long must one lengthen? “Kedei sheyamlichehu” (enough that he crown Him), it means that he should crown Him in his intention. While saying he should think that he is crowning the Almighty “al hashamayim v’al ha’aretz v’al arba ruchot” (over the heavens and over the earth and over the four directions). This is very nice language, he crowns the Almighty. It means the Almighty is the Master, but the way that He is a King, a King is indeed a human metaphor. The meaning is that the person makes Him a King. He declares that he remembers that He is the Master, and with this He becomes a King. That the way that the Almighty is the Master is more in reality, and that He is the First Cause and He is the Master over nature. The “that he crowns” means that he makes Him like being a King, he makes that He is. He mentions that He is.

Yes, this has to do with “echad,” because “echad” means essentially a hint that there is no other who has power or in any corner of the world.

Discussion: How Long Does the Kavana Take?

Speaker 1:

Then, how long does this take? I think it doesn’t take more than a twentieth of a second. Even when one says a dalet as quickly as we do. It could be that “leha’arich b’dalet” also means essentially something like making the dalet clearer, perhaps here, because you need to remember that our dalet is very different from a resh. But a final dalet that isn’t a tav, but more like a resh, like when you say in English, those who speak English, not the Hasidic Jews say… It’s a T, but there are D’s that are said like this, “rudder,” a “rudder” of a ship, one says “rudder.” It’s almost a resh, a strong resh. One shouldn’t say it that way. One must say “echad” the way we say it, not because of doubt. But from this it says in other places, one can confuse “echad” and “acher,” “elohim acherim” or “echad.”

So, apparently the “leha’arich b’dalet” apparently means to emphasize the dalet, so that one shouldn’t err with a resh. Because then it would also be as if “Hashem acher,” I don’t know what kind of thing. So, it could be according to how we say it, there’s really no problem at all. Because “leha’arich” doesn’t have to mean that you specifically lengthen, you need to understand, the rule of thought doesn’t take any time. How long does it take? “Echad” is the entire world in one… How long does it take another second for the heavens, for the earth, for all the directions? A thought goes very quickly, it’s not a real thing.

Okay, I think now that the simple meaning is that it’s to distinguish from a resh, and therefore we can do it quite well. People tend to say “echaad,” but then they add another alef in between, I don’t know what the meaning of that is. But between the chet and the dalet they make it like “echaad,” like an alef. Yes, one lengthens the vowel point, and another kamatz before a chet is a bit funny. Like it’s the custom in most Haggadot, “echad chacham.” Few say the Rema further. What does the echad know? The echad has rishon. If there is chad, few say some Haggadot.

“And One Must Not Rush the Chet”

Speaker 1:

And another thing, “and one must not rush the chet,” one shouldn’t say the echad quickly, because of sin, one must say “ichud.” If there is sin, God forbid,

Kriat Shema in Any Language, Laws of Retroactive Reading, and Doubts in Reading

Kriat Shema in Any Language

The Rambam says: “One reads Shema in any language that he understands.”

One can read Kriat Shema in other languages. Very good, if someone doesn’t have nerves, let him read it in Yiddish.

But here’s the thing, but who tells you that your translation is good?

Says the Rambam, the next step he goes, “One who reads in any language must be careful of errors in that language.”

If you read in another language, you must make sure that you translate it, “and be precise in that language just as one is precise in the Holy Tongue.”

Just as when one speaks the Holy Tongue one must be precise, one must also in that language that there shouldn’t be any error. The Rambam doesn’t say that you can say a phrase that could be a candidate for translation. You must say it correctly, precisely, the correct words of English.

Speaker 2: No, but how does one actually know that the person knows what “ve’ahavta” means?

Speaker 1: “Ve’ahavta” means “and you should love.” There can be no doubt.

The Objection of the Raavad

Okay, the holy Raavad actually disagrees with this. The Raavad says the opposite, the Raavad says that he doesn’t even agree with the Rambam’s stringency. The Rambam says that one must be precise in that language.

Says the Raavad, he doesn’t understand, “All languages are explained in Hebrew, and what more precision is needed after its explanation?”

He says a simple meaning. The Raavad didn’t think, it didn’t occur to him at all that it could be that you translate and you’re not yotzei. If “reading in any language” means the translation that you may say the meaning in any language. So says the holy Raavad.

So, there are Acharonim who say the problem that you’re saying, but it seems to us that the assumption of the Rishonim, of the Rambam and of the Raavad, was everything was that if someone says a translation, he says a translation. It could be another translation, okay, so who says that one must say the most correct translation? That’s how it seems to us.

And already, what should I do? God forbid one shouldn’t be a reformer who prays in English. I’m only saying what the halacha is.

Speaker 2: You can look in the sefer… No, the Rambam would perhaps say here that “reading” means that one should positively, so that if he doesn’t understand the Holy Tongue, he should say it differently in the language that he understands?

Speaker 1: No, he doesn’t say that. He says “and what”? What is preferable is another question. It’s certain that preferably one should learn the Holy Tongue. I’m talking about all Jews in all generations, so-called. In short, from both. Someone who really can’t, or a baal teshuva can’t read and so on. There’s no doubt that one is yotzei in the Holy Tongue.

Reading Out of Order — Reading Not in Sequence

Okay, another halacha, yes? Yes. “One who reads out of order.”

Ah, this has to do with what you wanted to know. We learned by the blessings that it must be in order. Now we need to see what the law is for Kriat Shema itself, whether it must be in order, where exactly all these things are.

Says the Rambam, “One who reads out of order,” if someone reads out of order. The Rambam is already going to explain what “out of order” means. “Backwards” — “has not fulfilled his obligation.”

Says the Rambam, what do I mean to say? “In what case? In the order of verses.”

That is, he says the second verse of “ve’ahavta” before the first verse. “Ve’ahavta et Hashem Elokecha b’chol levavcha u’vchol nafshecha,” “v’hayu ha’devarim ha’eileh” he says before the words “ve’ahavta.”

“But one who puts one parsha before another parsha,” but if he simply said “v’haya im shamo’a” before he said “ve’ahavta,” “even though he is not permitted,” even though initially one may not do it, as the Rambam said earlier that it’s not in order, “Shema” comes first, “but I say that he has fulfilled his obligation.”

This is one of the places where the Rambam says “I say.” He says, “I say he’s yotzei, because they have no adjacency in the Torah.”

Discussion: Why Does the Rambam Say “I Say”?

Speaker 2: Interesting, “I say.” It’s a language of “it seems to me.” Interesting, a different language. He has a language of “it seems to me,” why does he say “I say”?

Speaker 1: “I say,” what does the Rambam say? What about within a parsha? The Torah stands in a certain order, you reverse the order. You say “ve’ahavta” before “Shema,” you’re going to forget the Torah. Or if it were true that for example “v’haya im shamo’a” would have stood right after “ve’ahavta” in the Chumash, you could also understand that you’re going against the Torah.

But here, essentially the Sages collected three parshiyot that don’t stand one next to the other. It’s true that “v’haya im shamo’a” stands later, but not immediately. In the order it’s a bigger problem, that is. If you understand the Rambam, so you’re reversing time, you’re reversing… There’s really no order at all. It’s essentially a collection of verses, a collection of parshiyot, not verses.

Actually, “vayomer” stands in Parshat Shelach before the olah, and it’s true that “vayomer Shmuel” stands essentially after “ve’ahavta” which stands in Va’etchanan, but not immediately after, there are still other parshiyot in between. So, essentially he does it differently.

Reading a Verse and Repeating It — Repeating a Verse

Very good. Says the Rambam further, “One who read a verse and repeated it a second time,” a person read a verse and he says it over again, because he’s afraid he wasn’t yotzei or something, “this is reprehensible.”

The person is reprehensible, because it shows that he doesn’t believe that he has already fulfilled it by saying it the first time.

This is what the Beit Shmuel said. A simple meaning is that it’s not the way. He notes that the Rambam says in Hilchot Mikvaot, “One who immerses twice in a mikveh is reprehensible.” True. And why? I don’t know, because it’s already both times the same thing, because you don’t believe that the fulfillment is with not fulfilling it.

It must be a simpler meaning. Perhaps this is the simpler meaning, it’s not the way. He says it once. What twice? What does the second time accomplish?

Speaker 2: Can you say according to… He doesn’t say, if someone thinks he didn’t have kavana, it doesn’t say here that he should go back. The second time is the main one, like that?

Speaker 1: Good, it doesn’t say. It says he says twice, and one shouldn’t say twice, one says once.

Reading One Word and Doubling It — Repeating a Word

Very good. “One who read one word and doubled it,” when one reads one verse, it means the whole “ve’ahavta,” and he says the verse “ve’ahavta” again, “this is reprehensible.”

But “one who read one word and doubled it” is even worse. When someone says a word, and he repeats the word again “Shema,” he says “Shema” again during Kriat Shema, then it’s even worse, one silences him, one tells him he should stop. Why? Because this is worse, because this is like he’s saying two authorities. He shows that he’s saying he has two Shemas, right? That’s how it sounds.

Speaker 2: But “Shema” one says before the Jew, “Shema Yisrael,” it’s not… Perhaps he means to say “Hashem Hashem”?

Speaker 1: He means to say also on the other words, “Shema Shema,” “Elokeinu Elokeinu.” Elokeinu, perhaps it means on all the words one says twice. I don’t know.

Reading Intermittently — Reading in Pieces

Further, one who reads intermittently, if one reads the words of Kriat Shema piece by piece, has fulfilled his obligation, one has been yotzei. That is, one interrupts in between, basically, right? With an interruption. One is yotzei.

And not only is one yotzei simply with small pieces, even if he waited between one piece and another enough time to finish all of it, even if he was silent, he delayed between one piece and a second, apparently “serug” is a language of pieces, that’s what it means to say. Serug means a piece, he makes piece by piece. Serug is a language of serug, of knitting, whatever, one sews together pieces? No, the whole is a fancy thing, I don’t know.

Enough time to finish all of it, even if he makes such a long delay as long as it takes to finish the entire thing, to say that this is really made like two separate things, but still yotzei. And this is only if he reads in order, and further only if he reads in order.

Speaker 2: Why, the Rambam said earlier that if one reads not in order one is also yotzei?

Speaker 1: Ah, perhaps here he’s speaking further about the order that one is not in the verse. Ah, right.

Reading While Drowsy — Reading Drowsily

Says the Rambam further, one who reads while drowsy, someone reads the Kriat Shema sleepily, drowsily, yes, not sleepily.

And what is drowsy? says the Rambam, He is neither awake nor asleep, he’s not completely awake but he’s also not completely asleep, so drowsy. Has fulfilled his obligation, he has been yotzei.

Actually, if he says it, as long as he says it out, even if he says it halfway not there, yotzei, he has been yotzei. That is, like saying without kavana which one is yotzei.

But the first parsha must have kavana, provided that he is awake for the first verse, but the first verse he must be awake and have kavana.

Speaker 2: Yes, this would have been the source for the meaning that we said earlier from the Metzar, but it’s two different halachot, so I don’t know.

Doubt Whether One Read Kriat Shema — Doubts in Reading

Okay, now we’re going to learn about doubts. What is the law if he forgot and doesn’t remember, he has a doubt whether he read Kriat Shema, or he has certain doubts internally.

Doubt whether he read Kriat Shema or not, simply like that he doesn’t remember if he read Kriat Shema. What must he do? He must read again. Apparently there’s a mitzvah d’oraita, and a doubt of Torah law one must be stringent.

Why does he read again? What? With the blessings, and he blesses before it and after it. Because look what, when one is obligated, then it comes with the blessings. That’s how Kriat Shema works. The Sages said when you do Kriat Shema you should do it with enactments.

Speaker 2: Ah, the blessings are rabbinic and the Kriat Shema is Torah law? It’s a rabbinic doubt.

Speaker 1: No, it comes out that when you do it, since you’re doing it now from Torah law…

Laws of Kriat Shema – Doubt of Reading, Error, and Interruption in Kriat Shema

Law 13 – Doubt Whether One Read Kriat Shema

Doubt whether he read Kriat Shema or not – he reads again, and blesses before it and after it. But if he knows that he read, and he has a doubt whether he blessed before it and after it or not – he does not bless again.

Simply like that, you don’t remember if you read Kriat Shema, must you do it? You must read again. Apparently it’s a mitzvah d’oraita, and a doubt of Torah law one must be stringent. Why must he read it again? What? With the blessings, and one is satisfied from the Torah obligation.

Innovation: The Blessings Come with the Torah Obligation

But everyone agrees that when one is obligated, then it comes with the blessings. That’s how Kriat Shema works. You now have a Kriat Shema, it’s with the blessings. Very good. The Sages said, when you do Kriat Shema, you should do it with the blessings. Ah, the blessings are rabbinic and the Kriat Shema is Torah law? Very good. But the rabbinic comes out that when you do it, since you now from Torah law must do it, it’s not a regular rabbinic law, it’s a rabbinic law of how to do the Torah mitzvah. It’s the packaging for the Torah obligation.

But if he knows that he read, he knows he read Kriat Shema, but his doubt is whether he fulfilled the mitzvah of the blessings of Kriat Shema, he doesn’t repeat, he doesn’t need to add the blessings, because then certainly the blessings are indeed rabbinic. Very good.

Law 14 – One Who Read and Erred

One who read and erred – he returns to the place where he erred.

One who read and erred, a person read Kriat Shema and he erred. What does it mean he erred? He got confused in between, he didn’t say a word well, he said a word instead of another. Yes. He returns to the place where he erred, he doesn’t need to start over from the beginning of Kriat Shema, but he should go back to the place where he erred and from there continue. Ah, further he must say it in order. Apparently this is an important principle in all of life, one can’t start over from letter alef. From there where you erred, do teshuva and continue. Very good.

It Was Hidden from Him from Parsha to Parsha

It was hidden from him from parsha to parsha, what does “hidden from him” mean? His error got confused, he doesn’t remember where his error was? He forgot, he forgot which parsha he’s in. Ah, where he’s standing. He now said… Both end with “u’vish’arecha.” He hears himself saying the word “u’vish’arecha,” did I say “u’vish’arecha” from “ve’ahavta” or from “v’haya im shamo’a”? Both are the end of a parsha. No, not only that, he even forgot whether he perhaps only said the blessing before it yet, it wasn’t the “u’vish’arecha.” He knows that I said one parsha, I don’t know which one I said.

So the simple answer is simple, Shema he would certainly have already said, because he’s holding between parsha to parsha. He remembers that he started, and he remembers that he’s not holding in the middle of a verse. So he returns to the first section, “ve’ahavta et Hashem Elokecha.” Apparently this should mean because it’s still within the Torah obligation, still within the mitzvah of Kriat Shema. Yes, it’s apparently simply a doubt of Torah law. Yes.

He erred in the middle of a section and doesn’t know where he erred, he erred in the middle of a section and he doesn’t remember where he erred, he starts from the beginning of the section again. Ah, that’s different. Because he doesn’t know, but he knows, he doesn’t know. He goes back to the beginning of the section.

He is reading “u’chtavtam” and doesn’t know if it’s “u’chtavtam” of “Shema” or “u’chtavtam” of “v’haya im shamo’a,” he returns to “u’chtavtam” of “Shema.” Ah, good. He’s stringent.

The Habit of His Tongue Leads

He says further about the two “u’chtavtam”s. When is the doubt? If the error happened after he said “l’ma’an yirbu.” Then he doesn’t know perhaps he started to say “l’ma’an yirbu” after “ve’ahavta” in error, then he doesn’t repeat. Why should one have such a presumption that presumably you’re correct? The habit of his tongue leads. You can trust your tongue. Your tongue knows what it’s doing, it’s been doing it for years.

And here we see that the normal way of reading Kriat Shema is that the tongue already knows by itself. One needs to have kavana in the first verse perhaps, but if he’s still holding at “l’ma’an yirbu” he can imagine that he was already holding after “v’haya im shamo’a,” because that’s how the habit of his tongue goes.

Here we see that the normal way of praying is not like someone says that one must pray each time as if one hasn’t prayed before. The normal way is that the tongue already knows by itself. That is a level, that is important praying, that is praying with prayer. A Kotzker Hasid can’t have a doubt in such things, he doesn’t go with habit, he doesn’t go God forbid in habit, everything comes to him new. Then he must start fresh from the first “u’chtavtam.” Perhaps even the Kotzker Hasidim truly have a habit, they just pretend.

Laws 15-17 – Laws of Interruption in Kriat Shema

Further Study of Laws of Interruption

He further learns the laws of interruption (hilchos hefsek). When may one interrupt? There are laws of interruption throughout. One may not simply interrupt. Even in “yikra’u v’ya’anu” (they shall call and answer) one may not simply interrupt. But there are times when one must interrupt, when it is proper to interrupt (ra’ui l’hafsik). We learned this further in the question. This is when one gives greetings (shalom) to every person (l’chol adam), it seems that it says. But from this we see that there is a normal… no, I want to say a novelty (chiddush). That what it says that one interrupts, means that one must interrupt.

One Must Interrupt for Honor

Today I haven’t met anyone who is careful about this law, that in the middle of Shema he should say shalom to his rabbi. But we see that one must. It’s not simply like the question, one may not simply interrupt. Here it says that one must. The only place where this law is practiced is when one says Kedushah, then the poskim say that it’s similar. But he says the Gemara, yes, he indeed says so.

“If he was reading and encountered another” (haya korei u’faga b’acher), the poskim say that when the congregation says Kedushah it’s like… like your rabbi. “If he was reading” (haya korei), a person is reading, “and encountered another” (u’faga b’acher), he bumps into people, seemingly because one can read while walking, or “they encountered him” (pag’u bo), or other people bump into him. Then, between the sections (bein haperakim), if he’s holding between “v’ahavta” and “v’haya im shamo’a” and so forth, he will say precisely which ones, then, he stops, then he may interrupt, he should interrupt, “and begins” (u’maschil), and not only may he answer, but he may begin “and greet with shalom one whom he is obligated to honor” (v’sho’el b’shalom mi she’chayav bichvodo). Someone whom he is obligated to honor, the Gemara explains whom one is obligated to honor, “if his father or his rabbi or one greater than him in wisdom encountered him” (goy she’paga bo aviv o rabo o mi she’gadol mimenu b’chochma). Because for this there is a concept, his father and rabbi it’s literally a mitzvah, one who is greater than him in wisdom it’s a concept of proper conduct (derech eretz). We learned that it’s also a mitzvah, it’s part of “you shall rise before the aged” (mipnei seiva takum).

“He greets him” (sho’el bishlomo), it wasn’t simply that every person greeted each other, there is a mitzvah, a concept, an obligation. It’s not a matter of answering back. But to one’s rabbi it’s a whole… if it’s a Jew holding in the middle of Shema, he’s holding between one section and the second section, or perhaps even if he sees that his rabbi is coming in, he can quickly finish the section, afterwards he goes to the rabbi and he says to him “shalom aleichem,” and he tells him I’m holding in the middle of Shema.

In the Middle of a Section – Only for Fear

But if he is in the middle of a section, then, he’s reading and he’s holding in the middle of a section, then he stops “and begins to greet” (u’maschil lish’ol), “only with shalom one whom he is obligated to honor” (ela b’shalom mi she’chayav bichvodo). Then, in the middle of the section, one may not interrupt for honor. But for whom may one indeed interrupt? Someone whom a person fears. A gentile, a king, a king of the nations, or a thief, I don’t know, a robber, and the like, because the person fears him, and one permits him to interrupt. The fear certainly doesn’t mean that he’s going to kill him then, I don’t need to come to that. It’s a greater level of fear than… he won’t be able to properly focus on continuing to pray. So, finish what you have to do, and come back to concentrate and pray as it should be.

But “one whom he is obligated to honor” (mi she’chayav bichvodo)… no, it could be that the other will be… the other… it could be that here is someone a king, someone… he will remember forever, that one didn’t say shalom to me when I came in, and he’ll make him greater taxes, I don’t know what.

But “one whom he is obligated to honor” (mi she’chayav bichvodo), someone whom the reason why you say shalom to him is not because you fear him, but simply because you are obligated in his honor, such as father and mother and his rabbi, then only “if he gave him shalom first, he stops” (im natan lo shalom techila, posek), then one should interrupt even in the middle of a section, “and returns shalom to him” (u’meshiv lo shalom), and answer shalom, but not begin.

The Rabbi May Say Shalom in the Middle of Shema

Very good. This is the practical law (halacha l’ma’aseh). It seems that the rabbi, why does the rabbi give shalom in the middle of Shema? That’s how it goes, there are rabbis who give shalom in the middle of Shema. The rabbi doesn’t know that it’s Shema? I don’t know. The rabbi doesn’t have to? The rabbi may? I’m asking a question, the rabbi may? This is what he says, the rabbi may.

It could be, when Jacob our father heard that his son Joseph is a king, he thought, “Now is my first opportunity to be able to fulfill the mitzvah, I will go meet him, and I will greet him first between section and section.” It’s good, the rabbi may.

The Yerushalmi indeed says like us. Here said Rabbi Shimon, one must greet a person who is great in Torah, we see that one is obligated, even in the middle of Shema. I just thought, the father also has here a fear, but it’s not the right fear. Fear means fear of the mitzvah. No, fear, here fear means indeed that the other will harm you, that it’s a king, a coercer, a coercer.

Between the Sections – Where May One Interrupt

The Rambam says further, “And he answers them between the sections” (v’oneh lahem bein haperakim). What does “between the sections” mean? Between the first blessing and the second? It means, first he says the blessings of Shema, yes? Between the blessings of Shema. “Between the second and Shema” (bein sheniya l’Shema), between the “Ahavat Olam” and “Shema”. “Between Shema and ‘v’haya im shamo’a’”. Between “v’haya im shamo’a” and “vayomer”. And the Rambam concludes, “Between ‘vayomer’ and ‘Emet v’yatziv’”. In the middle of the section, because “Hashem Elokeichem emet v’yatziv” one makes a pause in the middle of the section. “And he should not interrupt except for fear or for honor” (v’lo yafsik ela l’shalom nora, ela l’shalom nichbad).

Problem with Our Version – “Emet V’yatziv”

It’s interesting, because our custom is exactly opposite, that the only time when one makes a long pause is between “Emet v’yatziv” for the honor of the rabbi, that one waits for the greatest in the congregation to finish and one waits for him with Kaddish. Because we want that everyone should be, we don’t want to interrupt, not make any interruption in speech. But you’re right that it’s a bit funny. And not only that, it bothers me a bit, because I don’t know what the Baal HaTosafos would say about our version. What’s the meaning? You say “Hashem Elokeichem,” and then begins a new blessing, it begins “Emet v’yatziv”. Well, there is a concept to put together what it says “Hashem Elokeichem emet,” one makes “Hashem Elokeichem emet v’yatziv”. But the prayer leader, everyone, the version of our prayer goes “Hashem Elokeichem emet, v’yatziv”. There is no blessing that begins “v’yatziv,” it doesn’t make sense. It begins “Emet v’yatziv”. There is indeed a concept to connect the “yatziv” to the “emet”. I don’t know what the solution is, but there is a problem.

Conclusion of Chapter 2

So, until here is Chapter 2, we have learned how one must read Shema, very important. By the way, all these laws don’t have to do with praying in the study hall (beis hamidrash) and the like, then it could be more, it could be all these laws… let’s still think one word about saying Shema in the study hall. It could be about this there are all these rulings from Shlomo… ah, I’ll tell you, in the study hall there’s no way that the rabbi should wait for you, because the rabbi is obligated for the study hall. But this speaks about this, he reads at home, he is indeed “one engaged in the work of reading” (osek b’melaches hakorei), and such a situation can certainly indeed happen. Even today, what happens God forbid someone comes in, then one must know what the law is.

No, also in general, the laws have to do not with waking, people in the study hall, but when someone reads Shema early in the morning, he doesn’t always remember the laws, but the laws have nothing to do with the study hall. No, also in the laws,

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות קריאת שמע פרק ב – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – רמב”ם הלכות קריאת שמע, פרק ב

הלכה א – כוונה ביי קריאת שמע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “הקורא שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון, שהוא שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד, לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיוון לבו יצא.”

פשט: ביים ערשטן פסוק פון קריאת שמע מוז מען האבן כוונה, און אן כוונה איז מען נישט יוצא. ביי די איבריגע פרשיות (ואהבת, והיה אם שמוע, ויאמר) – אפילו אן כוונה איז מען בדיעבד יוצא. דער רמב”ם פסק’נט ווי די שיטה אין גמרא אז נאר ביים ערשטן פסוק דארף מען כוונה.

חידושים און הסברות:

1. וואס מיינט “כיוון לבו” דא? “כיוון לבו” מיינט נישט דאס טיפע אריינטראכטן אין ייחוד השם (וואס איז א מדריגה למעלה), נאר דער בעיסיק לעוועל: ער דארף וויסן אז ער טוט יעצט די מצוה פון קריאת שמע – ער איז “קורא קריאת שמע” און נישט סתם ליינט ווערטער. דער רמב”ם שרייבט נישט “לא חשב פירוש המילות” אדער “לא ידע מה ייחודו” – ער שרייבט בלויז “לא כיוון לבו”, וואס מיינט אז ער האט בכלל נישט אין זינען געהאט אז ער טוט יעצט קריאת שמע.

2. דריי לעוועלס פון כוונה: עס זענען פאראן מערערע מדריגות: (א) דער גאר בעיסיק לעוועל – ער ווייסט אז ער טוט יעצט די מצוה פון קריאת שמע (דאס איז דער “כיוון לבו” וואס דער רמב”ם רעדט דא); (ב) א העכערער לעוועל – ער טראכט אין דעם פירוש פון ייחוד השם; (ג) דער העכסטער לעוועל – ער נעמט אוועק אלע אנדערע מחשבות און פאקוסט מיט’ן גאנצן הארצן.

3. מורה נבוכים: דער רמב”ם אין מורה נבוכים זאגט אז אן אדם השלם דארף זיך מרגיל זיין אוועקצונעמען אלע אנדערע מחשבות און טיף אריינטראכטן אין “ה’ אחד” – אבער דאס איז א מדריגה פון מוסר/שלימות, נישט דער הלכה’שער מינימום.

4. דער חילוק צווישן “פעולה” און “כוונה” – א יסוד’דיגער געדאנק: די זעלבע גשמיות’דיגע פעולה קען האבן צוויי פארשידענע מינינגס. למשל, א מענטש שטייט ביי א באס סטאפ – איינער ווארט אויף’ן באס, א צווייטער איז עוסק במצוה, א דריטער ליינט קריאת שמע. די חיצוניות זעט אויס גלייך, אבער עס איז א גאנץ אנדערע מעשה. דאס זעלבע: איינער וואס ליינט ווערטער פון “שמע ישראל” ווייל ער איז מגיה א ספר תורה – ער טוט א גאנץ אנדערע פעולה ווי איינער וואס ליינט קריאת שמע. דאס איז געלערנט געווארן אין רמב”ם הלכות שבת, פרק ח.

5. “קורא למגיה” – דער דוגמא פון דער משנה: דער רמב”ם ברענגט (אין הלכה ב) אז איינער וואס ליינט אין תורה – למשל ער ליינט דורך ספר דברים – און ס’קומט אן צו די פרשיות פון קריאת שמע אין דער צייט פון קריאת שמע, אויב ער האט מכוון געווען ביים ערשטן פסוק אז ער וויל מקיים זיין קריאת שמע, איז ער יוצא. אבער אויב ער האט בכלל נישט אין זינען געהאט אז ער ליינט קריאת שמע – ער האט נאר געגרייט זיך צו די קריאה אדער ער איז מגיה – איז ער נישט יוצא.

6. פראקטישע נפקא מינה: ווען א מענטש שטייט מיט טלית ותפילין אין בית המדרש און ליינט קריאת שמע, איז דאס זיכער “כוונה” – ער ווייסט אז ער טוט קריאת שמע. וואס מענטשן מיינען ווען זיי זאגן “איך האב נישט כוונה געהאט” איז אז זיי האבן נישט די העכערע מדריגה פון כוונה (טיף אריינטראכטן), וואס איז זייער וויכטיג אבער נישט מעכב.

הלכה ב – פאזישאן ביים ליינען קריאת שמע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “כל אדם קורא כדרכו, בין עומד בין מהלך בין שוכב בין רוכב על גבי בהמה. ואסור לקרות… והוא מושלך על פניו תחוב בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה… אבל קורא הוא ושוכב על צדו.”

פשט: מ’קען ליינען קריאת שמע אין יעדע פאזישאן – שטייענדיג, גייענדיג, ליגנדיג, רייטנדיג. אבער ס’איז אסור צו ליינען ווען מ’ליגט מיט’ן פנים אראפ אין דער ערד, אדער אויף’ן רוקן מיט’ן פנים ארויף. אויף דער זייט ליגנדיג איז מותר.

חידושים און הסברות:

1. “אסור” מיינט נישט מעכב: דאס וואס דער רמב”ם שרייבט “ואסור” מיינט אז ס’איז נישט בכבוד’דיג, נישט לכתחילה’דיג – אבער בדיעבד איז מען יוצא. ס’איז א דין פון כבוד/רעספעקט פאר קריאת שמע, נישט א דין מעכב.

2. א בעל בשר אדער חולה: דער רמב”ם זאגט אז איינער וואס איז א בעל בשר (שווער) אדער א חולה, וואס קען נישט ליגן אויף דער זייט, זאל זיך “נוטה מעט על צדו” – אביסל בייגן אויף דער זייט. דער טעם: ווייל ס’איז נישט מעכב, נאר א ענין פון כבוד, און ביי א חולה פעלט נישט אזוי שטארק כבוד ווייל אלע ווייסן אז ער ליגט אזוי ווייל ער האט נישט קיין ברירה.

3. וואס איז דער פראבלעם מיט ליגן אויף’ן פנים/רוקן? ס’איז א ענין פון גנות – נישט א רעספעקטפולע וועג צו ליגן. ס’קען אויך זיין א ענין פון פריצות (ווי איינער וואס שטרעקט זיך אויס).

הלכה ב (המשך) – אפשטעלן זיך ביים ערשטן פסוק

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שהיה מהלך על רגליו… עומד בפסוק ראשון, והשאר קורא והולך.”

פשט: איינער וואס גייט זאל זיך אפשטעלן פאר’ן ערשטן פסוק, און דערנאך קען ער ווייטער גיין.

חידושים און הסברות:

1. איז דאס א דין פון כוונה אדער רעספעקט? צי דאס אפשטעלן איז ווייל מ’דארף פול כוונה ביים ערשטן פסוק (און ווען מ’גייט איז שווער צו פאקוסן – מ’ווערט דיסטרעקטעד), אדער צי ס’איז א באזונדערער דין פון רעספעקט. דער מסקנא לכאורה איז אז ס’איז א דין פון כוונה, ווייל ביי די שאר פרשיות – וואו מ’דארף נישט אזא כוונה – קען מען ווייטער גיין.

הלכה ב (המשך) – שלאפן בזמן קריאת שמע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “היה ישן — מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, אבער די איבריגע פסוקים קען ער ליינען מתנמנם.”

פשט: א מענטש וואס שלאפט בזמן קריאת שמע, מעג מען אים אויפוועקן (אפילו דאס איז א צער) כדי ער זאל זאגן דעם ערשטן פסוק. די רעשט פון קריאת שמע קען ער זאגן אפילו ער דרימלט.

חידושים און הסברות:

1. שווערע קשיא אויף דעם מושג “מתנמנם”: וואס מיינט דער רמב”ם אז מען קען די רעשט זאגן “מתנמנם”? א מענטש וואס דרימלט זאגט נישט יעדע ווארט, ער גייט נישט אן א שיעור זאגן אלעס. די מפרשים זענען “נישט געווען העפי” מיט דעם.

2. מקור אין גמרא — רב נחמן מיט זיין קנעכט דורו: דער רמב”ם’ס מקור איז א מעשה אין גמרא וואו רב נחמן האט זיין קנעכט אנגעזאגט: “ביי דעם ערשטן פסוק וועק מיך אויף, אבער די רעשט זאלסטו מיך נישט מצער זיין.” דער פשט איז אז ער האט געזאגט “שמע ישראל” און איז ווייטער געגאנגען שלאפן.

3. קיין חיוב צו אויפוועקן א שלאפנדיגן איד: דער רמב”ם מיינט נישט אז ס’איז א כללות’דיגע חיוב אז ווען מען זעט א איד שלאפט ביים זמן קריאת שמע מוז מען אים אויפוועקן. דער רמב”ם רעדט נאר אויף דעם אופן ווי די גמרא — וואו איינער האט א גבאי אדער חבר געבעטן “מאך זיכער אז איך לייען קריאת שמע.” א נייע הלכה אז מען מוז אלעמאל אויפוועקן — דערפאר איז נישטא קיין מקור.

4. דריי הלכות אז ערשטע פסוק איז וויכטיגער: שוין דריי הלכות ווייזן אז דער ערשטער פסוק האט א באזונדערע חשיבות — כוונה, אפשטעלן זיך ביים גיין, אויפוועקן פון שלאף.

5. [דיגרעסיע — הומאריסטישע אנווענדונג:] ווען דער משגיח וואלט געפאלגט דעם רמב”ם, וואלט ער געגאנגען צו יעדן בחור אין ישיבה און געזאגט “זאג שמע ישראל” — ס’נעמט דריי סעקונדעס — און דער בחור קען ווייטער שלאפן.

הלכה ג – עוסק במלאכה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שהיה עוסק במלאכתו — מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. וכן האומנין… מבטל מלאכתו בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתה עראי. אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל — קורא במקומו, וברכות קריאת שמע מברך.”

פשט: איינער וואס ארבעט מוז מפסיק זיין פאר די גאנצע ערשטע פרשה (שמע און ואהבת), נישט נאר פסוק ראשון. די רעשט פון קריאת שמע מעג ער ליינען בשעת ער ארבעט. אפילו ער שטייט אויבן אויף א בוים אדער א מויער — ליינט ער דארטן.

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן כוונה און קריאת עראי — צוויי באזונדערע מושגים: דער רמב”ם ברענגט צוויי באזונדערע מושגים: ביי פסוק ראשון איז דער ענין כוונה; ביי פרשה ראשונה איז דער ענין שלא תהא קריאתה עראי — דאס זאל נישט זיין א “בנעבנבייאיגע” ליינונג. דאס איז א נייע זאך — ס’איז אן ענין פון כבוד, אז קריאת שמע זאל נישט זיין די צווייטע זאך וואס ער טוט, נישט בשעת ער ארבעט.

2. [דיגרעסיע — דער בארדיטשובער רב’ס ווארט:] ערשטע פרשה זאגט מען נישט בשעת מען “שמירט די רעדער,” אבער די איבריגע מעג מען יא זאגן בשעת’ן ארבעטן.

3. בראש אילן — ער איז טרוד אבער מוז מפסיק זיין: מען וואלט געמיינט אז איינער וואס שטייט אויבן אויף א בוים אדער מויער האט נישט קיין ישוב הדעת ווייל ער איז טרוד. דער רמב”ם זאגט אבער אז ער מוז מפסיק זיין פאר ערשטע פרשה, אבער די רעשט קען ער ליינען דארטן.

4. [דיגרעסיע — א גנב אויף א דאך:] אפילו א גנב וואס שטייט אויבן אויף א דאך ווען ער ברעכט זיך איין — ער איז חייב קריאת שמע, ער קען עס ליינען דארטן.

הלכה ד – עוסק בתלמוד תורה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שהיה עוסק בתלמוד תורה — מפסיקין לקריאת שמע (מיט ברכות לפניה ולאחריה), אבער לתפילה מפסיקין נישט.”

פשט: לערנען תורה איז חשוב’ער ווי תפילה, אבער קריאת שמע איז חשוב’ער ווי תלמוד תורה, דערפאר מוז מען מפסיק זיין פון לערנען פאר קריאת שמע מיט ברכות.

חידושים און הסברות:

1. היעראכיע פון חשיבות: קריאת שמע > תלמוד תורה > תפילה. דערפאר: פאר קריאת שמע — מפסיק מלערנען; פאר תפילה — נישט מפסיק מלערנען.

2. ברכת התורה שאלה: ער דארף דאך מאכן ברכת התורה פארדעם — האט ער שוין געמאכט? דאס ווערט נישט אויסגעלייזט.

הלכה ה – עוסק בצרכי רבים

דער רמב”ם’ס ווערטער: “היה עוסק בצרכי רבים — לא יפסיק, אלא יגמור עסקיו ויקרא אם נשאר עת.”

פשט: איינער וואס איז פארנומען מיט צרכי רבים דארף נישט מפסיק זיין פאר קריאת שמע. ער זאל ענדיגן זיין עסק, און אויב ס’איז נאך געבליבן צייט — זאל ער ליינען.

חידושים און הסברות:

1. לשון התוספות: “דאיכא למימר דלא יפסיק כלל, אלא יסיים מלאכתו” — צרכי רבים איז אלעמאל זייער וויכטיג.

2. ברייטע דעפיניציע פון צרכי רבים: צרכי רבים מיינט נישט נאר אז יעדע פעולה איז פאר’ן גאנצן ציבור. אפילו איינער וואס זיצט און הערט אויס צרות ישראל, איין מענטש אויפאמאל, אבער זיין עסק איז צרכי רבים — דאס איז אויך צרכי רבים. די גמרא’ס דוגמא איז עירוב, אדער דיינים וואס מאכן תקנות, אבער עס קען אויך מיינען שתדלנות ביים מעיאר, אדער אויפנעמען קוויטלעך.

3. חשיבות פון צרכי רבים אין רמב”ם’ס שיטה: ס’ווערט פארבונדן מיט דעם רמב”ם אין הלכות תשובה — אז ווען מען איז מבזה א רבים העלפט נישט קיין תשובה, ווייל רבים האט א גרויסע כח.

4. חילוק צווישן אייגענע צרכים און יענעם’ס צרכים: ווען א מענטש איז עוסק אין זיינע אייגענע צרכים, דארף ער אוועקרייסן און גיין דאווענען. אבער ווען ער איז עוסק אין יענעם’ס צרכים — דאס איז עבודת ה’, און עבודת ה’ איז די גרעסטע צורך. למשל, אריינלייגן זיין אייגענעם זון אין ישיבה — דארף ער מפסיק זיין פאר דאווענען. אבער אריינלייגן יענעם’ס זון אין ישיבה — דארף ער נישט מפסיק זיין.

5. צרכי רבים אריינגערעכנט שיעורים: אויך זאגן א שיעור אדער צוגרייטן א שיעור קען זיין צרכי רבים, און דער מענטש קען פטור זיין פון דאווענען בציבור אדער אנדערע זאכן. ס’ווערט דערמאנט א תשובת חתם סופר אויף דעם.

6. מעשה פון זוהר: די חברים זענען געגאנגען מאכן הכנסת כלה און האבן נישט געליינט קריאת שמע דריי טעג. א יונקא (קינד) האט געשמעקט אז זיי האבן נישט געליינט קריאת שמע. ער האט געזאגט: “איר זענט טאקע גרויסע ברורי קודשא” — אבער קיין הלכה קען מען נישט מאכן פון דעם, ווייל זיי זענען געווען פטור אלס עוסקים בצרכי רבים (הכנסת כלה).

7. [דיגרעסיע — ר’ טוביה זילבער פון וויליאמסבורג:] ר’ טוביה זילבער, א צדיק אין וויליאמסבורג, האט אמאל געזאגט: “איינער וואס האט נאכנישט אמאל פארפאסט א מנחה ווייל ער איז געווען אזוי שטארק פארנומען אין צרכי רבים — ער איז נישט קיין אוהב ישראל.” דאס מיינט, א מענטש דארף אמאל זיך אזוי שטארק אריינלייגן אין צרכי רבים אז ער פארגעסט פון דער גאנצער וועלט.

8. [דיגרעסיע — דער אמשינאווער רבי:] דער אמשינאווער רבי האט געזאגט צו איינעם וואס האט געוואלט גיין דאווענען מנחה פאר ער גייט טון א שליחות (אריינלייגן א בחור אין ישיבה): “ביסט זיכער אז דו דארפסט יעצט דאווענען מנחה? אפשר איז די צרכי רבים קודם?” דער רבי אליין האט כמעט נישט געדאוונט בזמנו ווייל ער איז עוסק בצרכי רבים — ער איז פטור פון דאווענען בזמנו.

9. [דיגרעסיע — דער חפץ חיים:] ביי אן אסיפה וועגן צרכי רבים האט איינער געזאגט “לאמיר גיין דאווענען מנחה.” דער חפץ חיים האט אים נישט געלאזט, ער האט געזאגט: “דאס איז אזא זאך וואס מ’איז נישט מפסיק.”

הלכה ו – עוסק באכילה, מרחץ, תספורת, עיבוד עורות, דין

דער רמב”ם’ס ווערטער: “או היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מעבד עורות, או שהיה עוסק בדין — גומר.”

פשט: א מענטש וואס איז עוסק אין צרכי עצמו / צרכי גופו — עסן, באדן, שערן זיך לכבוד יום טוב, ארבעטן מיט לעדער (פרנסה), אדער א דין תורה — ער דארף נישט סטאפן, ער מעג ענדיגן.

חידושים:

1. “עוסק בדין”: מ’רעדט פון דעם בעל דין וואס האט א דין תורה פאר זיך, נישט פון דעם דיין. דער דיין אליין איז אפשר טאקע צרכי רבים.

2. “הגיע זמנה” — ער האט אנגעהויבן בהיתר: דער גאנצער דין איז נאר ווען ער האט אנגעהויבן פאר דעם זמן (בהיתר). ווען דער זמן קומט, מעג ער ענדיגן. אבער לכתחילה טאר מען נישט אנהייבן נאכ’ן זמן. דער לשון הגמרא איז “חלילה אין מפסיקין” — פשט איז: אויב ער האט שוין אנגעהויבן, דארף ער נישט מפסיק זיין; אבער לכתחילה טאר מען נישט אנהייבן.

3. וועלכער “זמן” מיינט מען? מיינט מען דעם זמן לכתחילה (ביז נץ החמה), אדער דעם זמן פון שלוש שעות? לכאורה מ’רעדט פון ביז נץ, ווייל א מרחץ אדער עסן דויערט נישט קיין דריי שעה. דער חידוש: ער דארף נישט מפסיק זיין פאר דעם מצוה למהדרין (בשעתה), אבער ער מיינט נישט אז מען קען מבטל זיין מצות קריאת שמע אינגאנצן.

הלכה ז – מי שירד לטבול

דער רמב”ם’ס ווערטער: “מי שירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה — יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו — יתכסה במים שעומד בהן ויקרא.”

פשט: איינער וואס איז אראפגעגאנגען זיך טובל’ן. אויב ער קען ארויסקומען, זיך אנטון, און ליינען פאר נץ החמה — זאל ער דאס טון. אויב נישט — זאל ער זיך צודעקן אין די וואסער און ליינען.

חידושים:

1. דא זעט מען קלאר אז מ’רעדט פון נץ החמה — דער זמן וואס מ’רעדט דא איז דער זמן לכתחילה (נץ), נישט סוף זמן קריאת שמע.

2. בדיעבד’יגע לייענונג אין מקוה: לכתחילה דארף מען זיך אנטון, אבער בדיעבד, ווען דער זמן גייט עובר זיין, קען ער ליינען קריאת שמע נאך אין מקוה — כדי שלא יעבור הזמן.

3. מיט וועלכע וואסער קען מען זיך צודעקן? דער רמב”ם זאגט:

דורכזיכטיגע וואסער — נישט גוט, ווייל דאס הייסט נישט צוגעדעקט.

שמוציגע וואסער (“מים שריחם רע”) אדער מי המשרה (וואסער וואס מ’ווייקט איין זאכן) — אויך נישט, ווייל “שערוותו נראית מהן.”

– דאס מיינט נישט אז איינער קען ממש זען, אבער “נראה” — ס’איז נישט קיין כבוד, אפילו כלפי עצמו. דאס איז א ענין פון כבוד המקום.

הלכה ח – לא ירמוז בעיניו (קריאת עראי)

דער רמב”ם’ס ווערטער: “הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו, כדי שלא תהא קריאת עראי. ואם עשה כן, אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה.”

פשט: בשעת קריאת שמע זאל ער נישט ביזי זיין מיט קיין שום זאך — נישט רמז’ן מיט אויגן, נישט מאכן מיט ליפן, נישט ווייזן מיט פינגער. דאס מאכט עס א “קריאת עראי” — ער איז נאך אלץ ביזי מיט וואס ער האלט אינמיטן, נאר זיין מויל איז ביזי מיט קריאת שמע, וואס מאכט קריאת שמע צו דער ווייניגער וויכטיגע זאך.

חידושים:

1. חילוק צווישן דעם דין און “ויכוון לבו”: פריער איז געשטאנען “ויכוון לבו” — דאס איז נאר אויף פסוק ראשון. דא רעדט מען פון א ענין פון כבוד קריאת שמע וואס גייט אויף אלע פרשיות.

2. חילוק צווישן דעם דין און בראש האילן: פריער האבן מיר געלערנט אז איינער מעג בלייבן בראש האילן און ליינען קריאת שמע — דאס איז נישט קריאת עראי. דער חילוק: דארט רעדט מען פון איינער וואס שטייט בראש האילן אבער איז מכוון לבו; דא רעדט מען פון איינער וואס אקטיוו טוט אנדערע זאכן (רמז’ן, ווייזן) בשעת קריאת שמע. אויך: בראש האילן איז נאר ערשטע פרשה זאל ער נישט ארבעטן; דא רעדט מען פון אלע פרשיות, אבער פון זאכן וואס ער קען סטאפן פאר אפאר מינוט.

3. “ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה” — ער איז בדיעבד יוצא, פונקט ווי איינער וואס טוט עס ווייל ער דארף טון פרנסה (אומן). אבער ס’איז א מגונה’דיגע זאך.

4. וואס מיינט “מגונה”? איין פשט: דער מענטש איז מגונה (blameworthy). אנדער פשט (בפשטות): די קריאה איז מגונה — ס’איז נישט קיין שיינע וועג צו ליינען קריאת שמע. ס’ווערט פארגליכן מיט “הרי זה משובח” (ווי אין הגדה, “כל המרבה לספר הרי זה משובח”): משובח מיינט praiseworthy אבער נישט מחויב; מגונה מיינט blameworthy אבער נישט מעכב, נישט מלקות. ס’איז ווי דער רמב”ם’ס שפראך: “ס’קומט אים גוטע פעטשעס” — אבער נישט מלקות.

5. נפקא מינה פאר א מענטש וואס ארבעט אין א באנק: פריער האבן מיר געלערנט אז אן אומן מעג ליינען קריאת שמע ווייל ער טוט זיין ארבעט. אבער איינער וואס שטייט ביי א קופקע אין שול — דאס איז נישט עכט זיין דזשאב, ער קען גיין אין א זייט און ליינען קריאת שמע. דער חילוק: א אומן וואס קען ממש נישט אוועקגיין איז אנדערש פון איינער וואס קען סטאפן פאר אפאר מינוט.

הלכה ט – “ראוי לשבח” און “מגונה” אלס מושגים

חידוש: ווען דער רמב”ם זאגט “ראוי” (ווי אין דער הגדה “ראוי לשבח”), מיינט עס א שיינע זאך, “praiseworthy”, אבער נישט א חיוב. מען איז יוצא אן דעם אויך. פארקערט, עפעס וואס איז “מגונה” איז “blameworthy” אבער נישט מעכב. דאס איז א וויכטיגער כלל אין פארשטיין דעם רמב”ם’ס לשון.

הלכה י – “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו, יצא.”

פשט: לכתחילה דארף מען ארויסזאגן די ווערטער אזוי אז מען הערט זיך אליין, אבער בדיעבד איז מען יוצא.

חידושים:

1. וואס מיינט “קורא”: “קורא” קען מיינען ליינען מיט די אויגן, אבער אין לשון חכמים מיינט “קורא” כמעט אלעמאל מלשון רופן – ארויסזאגן מיט’ן מויל. ווי “קורא הגבר” – דער האן שרייט, ער ליינט נישט. ווען חז”ל מיינען ליינען מיט די אויגן, זאגן זיי “לעיין”. דאס שטיצט אז “קורא” אליין אימפליצירט שוין ארויסזאגן.

2. צוויי לעוועלס פון “לא השמיע לאזנו”: צי “לא השמיע לאזנו” מיינט (א) ער רעדט זייער שטיל אז ער קען נישט הערן זיין אייגענע קול (למשל אין א הויכע בית המדרש), אדער (ב) ער ליינט בקריאת עינים / אין מחשבה. לכאורה מיינט “לא השמיע לאזנו” אז ער ליינט מיט זיינע אויגן (בקריאת עינים), נישט דער פאל וואו ער זאגט ארויס ווערטער אבער קען נישט הערן צוליב ארומיגע רעש. אבער דאס בלייבט נישט זיכער.

הלכה יא – דקדוק אין אותיות

“ויהיה מדקדק באותיותיה”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ויהיה מדקדק באותיותיה.”

פשט: מען זאל נישט זאגן שנעל און פארשלינגען ווערטער, נאר קלאר ארויסזאגן יעדע אות.

חידוש: דאס איז אן ענין פון כבוד הקריאה – אזוי ווי איינער וואס ליינט פאעטרי אדער א בדחן וואס זאגט שיינע ווערטער, איז ער מער מקפיד אויף די קריאה. ס’איז נישט בלויז ווייל מען קען זיך טועה זיין, נאר א באזונדערע מעלה פון כבוד.

“שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה.”

פשט: א כ”ף מיט דגש (כּ) זאל נישט ווערן א כ”ף רפה (כ), און פארקערט. דאס זעלבע מיט ב’ און ב, וכדומה.

“ולא יניד הנח ולא יניח הנע”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ולא יניד הנח ולא יניח הנע.”

פשט: א שווא נע מאכט א חצי-תנועה, א שווא נח זאגט מען גארנישט. מען דארף וויסן וועלכע איז וועלכע.

חידושים:

1. דער רמב”ם’ס טערמינאלאגיע: דער רמב”ם רופט שווא נע “נוע ונד” – א שווא וואס באוועגט זיך, און שווא נח – וואס רוט.

2. דער רמב”ם אין פירוש המשניות זאגט אז די דקדוק-כללים קען מען נישט שרייבן אין א ספר, מען דארף עס לערנען פון א רבי (בעל פה).

3. טראפן העלפן נישט פאר שווא נע/נח: די טראפן (ניגון סימנים) העלפן פאר דגש, מלעיל/מלרע, אבער נישט פאר שווא נע/נח – דערפאר דארף מען וויסן די כללים (למשל, אנהייב פון א ווארט איז געווענליך שווא נע).

“לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות.”

פשט: ווען איין ווארט ענדיגט מיט דער זעלבער אות ווי דער אנהייב פון דער נעקסטער ווארט, דארף מען מאכן א קליינע הפסקה. למשל “בכָל לבבך” – מ’זאל נישט פארשלינגען איין למ”ד.

חידוש: ביי “הדומות” ווי פ”א און פ”א – ס’קען זיין אז אין דער רמב”ם’ס צייטן (און אין דער גמרא’ס צייט) האט מען פ”א רפה און פ”א חזק ענליכער אויסגעזאגט, וואס מאכט דעם דין מער רעלעוואנט.

“וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו.”

פשט: ווען מען זאגט שנעל, קען די זי”ן ווערן א שי”ן אדער סמ”ך, און עס קען קלינגען ווי “תשכרו” – וואס קען מיינען “שכר” (באלוינונג), אזוי ווי “עושה על מנת לקבל פרס”.

חידוש: א זי”ן איז נאנט צו א שי”ן אדער סמ”ך אין אויסשפראך, דערפאר דארף מען באוואוסט מדגיש זיין.

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”

דער רמב”ם’ס ווערטער: “וצריך להאריך בדל”ת של אחד, כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות.”

פשט: ביים זאגן “אחד” זאל מען טראכטן אז מען איז ממליך דעם אייבערשטן איבער הימל, ערד, און אלע פיר זייטן.

חידושים:

1. דער מושג “ממליך”: דער אייבערשטער איז דער ריבון (באמת’ער בעל הבית), אבער “ממליך” מיינט אז דער מענטש מאכט אים פאר א מלך – ער דערמאנט זיך און מאנט אז ער איז דער ריבון. “מלך” איז א מענטשליכע משל – דער אייבערשטער איז דער ממציא ראשון און בעל הבית אויף די טבע, אבער דורך דעם וואס דער מענטש געדענקט דאס, “ווערט ער א מלך” אין דער מענטש’ס באוואוסטזיין.

2. “אחד” מיינט: סך הכל א רמז אז ס’איז נישטא קיין צווייטער בעל יכולת אין קיין שום קארנער פון דער וועלט.

3. פראקטישע שאלה – וויאזוי מאריך זיין אין א דל”ת: אשכנזישע דל”ת (ווי א T) קען מען נישט מאריך זיין, ווייל עס סטאפט אלע לופט. נאר אויב דל”ת רפה (ווי א “ד”/D אדער ענליך צו “th”), קען מען. דער עיקר טעם פון “להאריך בדל”ת” איז לכאורה מדגיש זיין די דל”ת שלא יטעה ברי”ש – אז “אחד” זאל נישט קלינגען ווי “אחר” (ח”ו “ה’ אחר” אדער “אלהים אחרים”). לויט אונזער אויסשפראך וואו דל”ת און רי”ש זענען זייער פארשידן, איז דאס בכלל נישט קיין פראבלעם.

4. “שלטון המחשבה נעמט נישט קיין צייט”: דער כוונה פון “ממליך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות” נעמט נישט מער ווי א ברעקל צייט – א מחשבה גייט זייער שנעל. מען דארף נישט דווקא לאנג ציען.

5. דער מנהג צו זאגן “אחאאד”: דער עולם פירט זיך צו מאריך זיין צווישן חי”ת און דל”ת מיט אן עקסטרא אל”ף-קלאנג (“אחאאד”), אבער דאס לייגט צו א קמץ נאך דער חי”ת וואס איז “אביסל פאני” – ס’איז נישט קלאר וואס דער פשט דערפון איז.

[דיגרעסיע — דקדוק בדרך קריאה]

ס’ווערט דערציילט פון רבי פישל ערשקאוויטש, וואס האט געזאגט אז אסאך מאל ווען מ’איז מחמיר פארלירט מען. ער האט געגעבן צוויי משלים: (1) פסח — ווען מ’פילט אן דעם מויל מיט צוויי כזיתים און שלינגט עס אראפ, איז דאס נישט דרך אכילה, דאס הייסט זיך טשוקן, און מ’איז נישט יוצא. (2) קריאת שמע — ווען איינער זאגט “ו-י-ה-ה-בי” (שטארק צעצויגן), איז דאס נישט דרך קריאה. קריאת שמע דארף אויך זיין בדרך קריאה. דער ענין פון דקדוק איז דרך כבוד, נישט ספריצל — מ’דארף נישט נעמען נאך צוויי סעקונדעס פאר יעדע אות.

הלכה יא (המשך) – קריאת שמע בכל לשון

דער רמב”ם’ס ווערטער: “קורא את שמע בכל לשון שהוא מכירה. הקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש.”

פשט: מ’מעג ליינען קריאת שמע אין אנדערע שפראכן, אבער מ’דארף זיין מדקדק אין יענע שפראך גלייך ווי מ’איז מדקדק אין לשון הקודש — קיין שיבוש טאר נישט זיין.

חידושים:

1. פראקטישע שאלה: ווער זאגט אז דיין איבערזעצונג איז ריכטיג? דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’קען זאגן סתם א פראזע וואס איז א “קאנדידאט” פאר א טייטש — מ’דארף זאגן מדוקדק, די ריכטיגע ווערטער.

2. דער ראב”ד חולק: דער ראב”ד זאגט: “לכל הלשונות פירושם לעברית, ומה ידקדק עוד אחר פירושו?” — אויב מ’זאגט דעם פשט אין אן אנדערע שפראך, וואס דארף מען נאך מדקדק זיין? דער ראב”ד האט נישט געטראכט אז ס’קען זיין אז מ’טייטשט אפ און מ’איז נישט יוצא — ביי אים, אויב “קורא בכל לשון” מיינט מ’מעג זאגן פשט בכל לשון, איז דאס גענוג.

3. ביידע ראשונים (רמב”ם און ראב”ד) נעמען אן אז ווען איינער זאגט טייטש, זאגט ער טייטש — ס’קען זיין אן אנדערע טייטש, אבער ווער זאגט אז מ’דארף דוקא די ריכטיגסטע טייטש?

4. ס’איז זיכער בעסער צו לערנען לשון הקודש, אבער פאר איינער וואס קען טאקע נישט (א בעל תשובה וכדומה), איז מען יוצא אויף אן אנדערע שפראך.

5. דער ראב”ד’ס השגה וועגן שינויים אין אותיות: דער ראב”ד זאגט “ויתן יוד וה”א כלשון תורה אלף” — אבער דאס ווערט נישט קלאר פארשטאנען. ס’ווערט געפרעגט: וה”א איז דאך א נח, ווי איז דאס א “פחות נח”?

הלכה יא (המשך) – הקורא למפרע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “הקורא למפרע לא יצא. במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים. המקדים פרשה לפרשה, אף על פי שאינו רשאי, אני אומר שיצא, לפי שאין סמיכה להן בתורה.”

פשט: ווער עס ליינט פסוקים פארקערט (דעם צווייטן פסוק פאר’ן ערשטן) איז נישט יוצא. אבער ווער עס זאגט א גאנצע פרשה פאר אן אנדערע פרשה (למשל “והיה אם שמוע” פאר “ואהבת”), אפילו לכתחילה טאר מען נישט, איז ער בדיעבד יוצא.

חידושים:

1. דער לשון “אני אומר”: דער רמב”ם באנוצט דא דעם לשון “אני אומר” — וואס איז אינטערעסאנט, ווייל ער האט דאך שוין א לשון “נראה לי”. פארוואס זאגט ער דא “אני אומר” אנשטאט “נראה לי”?

2. דער רמב”ם’ס סברא: “לפי שאין סמיכה להן בתורה” — די דריי פרשיות פון קריאת שמע שטייען נישט איינס לעבן דאס צווייטע אין תורה. “שמע” שטייט אין ואתחנן, “והיה אם שמוע” שטייט שפעטער (אבער נישט גלייך נאכדעם, ס’שטייען נאך פרשיות אינצווישן), און “ויאמר” שטייט אין פרשת שלח. סך הכל האבן חכמים מלקט געווען דריי פרשיות וואס שטייען נישט צוזאמען — דעריבער איז דאס נישט ווי פארדרייען א סדר פון תורה, נאר א סדר וואס חכמים האבן אויפגעשטעלט. אינערהאלב איין פרשה שטייען די פסוקים טאקע אויף א סדר אין תורה, און פארדרייען איז למפרע.

הלכה יא (המשך) – קרא פסוק וחזר וקראו / קרא מלה אחת וכפלה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה הרי זה מגונה.” און “קרא מלה אחת וכפלה — משתקין אותו”, ווייל דאס ווייזט ווי שתי רשויות.

פשט: איבערזאגן א פסוק צוויי מאל איז מגונה. איבערזאגן א ווארט צוויי מאל איז נאך שלעכטער — מ’מאכט אים שטיל.

חידושים:

1. פארוואס איז איבערזאגן א פסוק מגונה? צוויי פשט’ים: (1) דער בית שמואל’ס פשט — ס’ווייזט אז

ער גלייבט נישט אז ער האט שוין אויפגעטון מיט’ן ערשטן מאל זאגן. (2) א פשוט’ער פשט — ס’איז פשוט נישט קיין וועג, מ’זאגט איין מאל, וואס טוט אויף די צווייטע מאל?

2. פארגלייך מיט הלכות מקוואות: דער רמב”ם זאגט אין הלכות מקוואות אויך: “הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה” — דאס זעלבע פרינציפ, אז מ’גלייבט נישט אז דער ערשטער מאל האט אויפגעטון.

3. דער רמב”ם זאגט נישט אז אויב איינער מיינט ער האט נישט מכוון געווען, זאל ער צוריקגיין — ס’שטייט נישט דא אז מ’זאל איבערזאגן.

4. ביי “קרא מלה אחת וכפלה” — פארוואס איז דאס ערגער? ווייל ס’קלינגט ווי שתי רשויות (צוויי מאכטן). ס’ווערט געפרעגט: “שמע” אליין איז דאך נאר א ווארט צום איד (“שמע ישראל”), ווי ווייזט דאס שתי רשויות? אפשר מיינט ער “השם השם” — אדער אפשר מיינט ער אויף אלע ווערטער, “שמע שמע”, “אלקינו אלקינו”. דאס בלייבט אומקלאר.

הלכה יא (המשך) – הקורא לסירוגין

דער רמב”ם’ס ווערטער: “הקורא לסירוגין יצא, ואפילו שהה בין סרוג לסרוג כדי לגמור את כולה… והוא שיקרא על הסדר.”

פשט: ווער עס ליינט קריאת שמע שטיקלעך שטיקלעך מיט הפסקות אינצווישן, אפילו אויב ער האט געשוויגן אזוילאנג ווי ס’דויערט צו ענדיגן די גאנצע קריאת שמע, איז ער יוצא — נאר אויב ער ליינט אויף דער סדר.

חידושים:

1. “סרוג” ווערט ערקלערט ווי א לשון פון שטיקלעך — ער מאכט שטיקל שטיקל (פון שטריקן/נייען צוזאמען שטיקלעך).

2. קשיא: פארוואס “והוא שיקרא על הסדר”? דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט אז אויב מ’ליינט פרשיות נישט אויף דער סדר איז מען אויך יוצא — פארוואס זאגט ער דא “והוא שיקרא על הסדר”? דער תירוץ: דא רעדט ער פון דער סדר אינערהאלב די פסוקים פון א פרשה, נישט פון סדר פון פרשיות. אינערהאלב א פרשה מוז מען אויף דער סדר ליינען (ווי ער האט פריער געזאגט אז למפרע בפסוקים לא יצא).

הלכה יא (המשך) – קראה מתנמנם

דער רמב”ם’ס ווערטער: “קראה מתנמנם יצא. ומהו מתנמנם? שאינו לא ער ולא ישן… ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון.”

פשט: איינער וואס ליינט קריאת שמע דרימלדיג (נישט אינגאנצן וואך, נישט אינגאנצן שלאפנדיג) איז יוצא — אבער ער מוז זיין וואך ביים ערשטן פסוק.

חידושים:

1. דאס איז אזויווי זאגן אן כוונה, וואס מ’איז יוצא בדיעבד — אבער דער ערשטער פסוק דארף כוונה. דאס קען זיין א מקור פאר דעם פשט וואס מ’האט פריער געזאגט וועגן דעם מצער (אז נאר דער ערשטער פסוק דארף כוונה), אבער ס’זענען צוויי באזונדערע הלכות.

הלכה יב – ספק קרא קריאת שמע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם יודע שקרא ומסופק אם בירך – אינו חוזר ומברך.”

פשט: ווער עס געדענקט נישט צי ער האט געליינט קריאת שמע, דארף ער נאכאמאל ליינען מיט אלע ברכות. אבער ווער עס ווייסט אז ער האט געליינט קריאת שמע, נאר ער איז מסופק אויב ער האט געזאגט די ברכות – דארף ער נישט נאכאמאל זאגן די ברכות.

חידושים:

1. ספק דאורייתא לחומרא מיט ברכות: פארוואס זאגט מען אויך די ברכות ווען מען חזר’ט קריאת שמע מספק – די ברכות זענען דאך בלויז מדרבנן? דער תירוץ: ווען מען איז מחויב צו ליינען קריאת שמע (מדאורייתא), האבן די חכמים באשטימט אז דער אופן ווי מען מקיים די מצוה איז מיט ברכות. די ברכות זענען נישט א באזונדערע דרבנן, נאר זיי זענען “דער פעקעדזשינג פאר די דאורייתא” – דער פארמאט וויאזוי מען מקיים די מצוה דאורייתא. דערפאר, ווען מען איז מחויב צו ליינען מספק, קומט עס אויטאמאטיש מיט די ברכות.

2. ספק ברכות לקולא: אבער ווען ער ווייסט אז ער האט שוין געליינט קריאת שמע, און בלויז די ברכות זענען בספק – דעמאלטס זענען די ברכות א רעגולערע דרבנן, און ספק דרבנן לקולא.

הלכה יג – קרא וטעה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “קרא וטעה – יחזור למקום שטעה.”

פשט: ווער עס האט זיך צעמישט אינמיטן קריאת שמע (א ווארט נישט גוט געזאגט, א ווארט פארביטן), דארף ער נישט אנהייבן פון אנהייב, נאר צוריקגיין צום פלאץ פון דער טעות און פון דארטן ווייטער.

חידוש: “מ’קען נישט צוריק אנהייבן פון אות אלף – פון דארטן וואו דו ביסט זיך טועה געווען, טו תשובה און גיי ווייטער.” ער דארף אבער זאגן על הסדר פון דעם פלאץ אן.

הלכה יד – נעלם ממנו מפרשה לפרשה

דער רמב”ם’ס ווערטער: “נעלם ממנו מפרשה לפרשה – חוזר לפרק ראשון. טעה באמצע הפרק ולא ידע היכן טעה – חוזר לראש הפרק. הוא קורא ‘וכתבתם’ ואינו יודע אם ‘וכתבתם’ שב’שמע’ או ‘וכתבתם’ שב’והיה אם שמוע’ – חוזר ל’וכתבתם’ שב’שמע’.”

פשט: ווער עס ווייסט נישט אין וועלכע פרשה ער האלט – גייט צוריק צום ערשטן פרק. ווער עס ווייסט נישט וואו אינמיטן פרק ער האט זיך צעמישט – גייט צוריק צום אנהייב פון דעם פרק. ביי “וכתבתם” – גייט צוריק צום ערשטן “וכתבתם” (אין שמע).

חידושים:

1. ספק דאורייתא: דאס איז פשוט א ספק דאורייתא – ער האלט נאך אינמיטן מצות קריאת שמע, דערפאר מחמיר מען.

2. “שמע” האט ער זיכער געזאגט: ווען ער ווייסט אז ער האלט צווישן פרשה לפרשה (ער געדענקט אז ער האט אנגעהויבן און ער האלט נישט אינמיטן א פסוק), איז פשוט אז “שמע” האט ער שוין געזאגט, דערפאר גייט ער צוריק צו “ואהבת”.

הלכה טו – הרגל לשונו הולך

דער רמב”ם’ס ווערטער: ווען ער האט שוין געזאגט “למען ירבו” – הרגל לשונו הולך – מען קען זיך פארלאזן אז ער האלט אין דער ריכטיגער פלאץ.

חידושים:

1. די נארמאלע וועג פון קריאת שמע: פון דעם כלל “הרגל לשונו הולך” זעט מען אז דער נארמאלער אופן פון ליינען קריאת שמע איז אז “די צונג ווייסט שוין אליינס” – מען דארף כוונה אין דעם ערשטן פסוק, אבער דער רעשט גייט מיט הרגל.

2. [דיגרעסיע — קאצקער חסידים:] דער כלל פון “הרגל לשונו” שטייט אין קאנטראסט צו דעם אידעאל אז מען זאל דאווענען “יעדע מאל ווי כאילו מ’האט נישט געדאוונט פאר דעם.” דאס איז א מדריגה, א חשוב’ע דאווענען – “א קאצקער חסיד גייט חס ושלום נישט אין הרגל, קומט אים אלעס ניי.” אבער דער רמב”ם רעכנט מיט דעם נארמאלן מענטש וואס זיין צונג גייט אויטאמאטיש. “אפשר אפילו די קאצקער חסידים האבן אמת’דיג יא א הרגל – זיי מאכן זיך נאר.”

הלכה טז – הלכות הפסק בקריאת שמע

דער רמב”ם’ס ווערטער: “היה קורא ופגע באחר, או פגעו בו – בין הפרקים פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שחייב בכבודו, כגון אביו ורבו או מי שגדול ממנו בחכמה. באמצע הפרק – פוסק מפני מי שהוא ירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן. מי שחייב בכבודו, כגון אב ואם ורבו – אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום.”

פשט: צווישן פרקים מעג מען אנהייבן שלום צו זאגן פאר וועמען מען איז מחויב אין זיין כבוד (פאטער, רבי, גדול בחכמה). אינמיטן א פרק מעג מען נאר מפסיק זיין פאר וועמען מען האט מורא (מלך, אנס), אבער פאר כבוד אליין – נאר צוריקענטפערן ווען יענער האט ערשט שלום געגעבן.

חידושים:

1. מ’דארף מפסיק זיין, נישט נאר מ’מעג: דאס וואס שטייט “פוסק ושואל בשלום” מיינט נישט בלויז אז מ’מעג – נאר אז מ’דארף מפסיק זיין. היינט איז קיינער נישט מקפיד אויף דער הלכה – אז אינמיטן קריאת שמע (צווישן פרקים) זאל מען זאגן שלום פאר זיין רבי’ן. אבער לויט דער הלכה דארף מען טאקע.

2. דער איינציגער פלאץ וואו מ’פירט זיך: דער איינציגער פראקטישער אנווענדונג היינט איז ווען דער עולם זאגט קדושה (קדוש קדוש קדוש) – די פוסקים זאגן אז דאס איז ענליך צו שלום פאר א רבי.

3. פארוואס דער רבי מעג שלום זאגן אינמיטן קריאת שמע: דער רבי מעג – ער איז נישט מחויב צו ווארטן. דער תלמיד איז מחויב צו ענטפערן, אבער דער רבי מעג מתחיל זיין.

4. [דיגרעסיע — יעקב אבינו און יוסף:] ווען יעקב אבינו האט געהערט אז יוסף איז א מלך, האט ער געטראכט – “יעצט איז מיין ערשטע געלעגנהייט צו מקיים זיין די מצוה, איך וועל אים מקדים זיין בשלומו צווישן פרק לפרק.” דאס ווייזט אז דער רבי/פאטער מעג אנהייבן.

5. ירושלמי – ר’ שמעון: דער ירושלמי זאגט: “צריך לשאול בשלום אדם שהוא גדול בתורה” – מ’זעט אז מ’איז מחויב, אפילו אינמיטן קריאת שמע.

6. יראה vs. כבוד: “יראה” אינמיטן פרק מיינט טאקע אז יענער גייט דיך מאזיק זיין (מלך, אנס) – נישט יראת הכבוד. א פאטער האט אויך א יראה, אבער דאס איז יראת הכבוד, נישט די יראה וואס דער רמב”ם רעדט דא.

7. פראקטישע סיטואציע: ווען א איד האלט צווישן פרקים און זיין רבי קומט אריין – קען ער שנעל ענדיגן דעם פרק, גיין צום רבי’ן, זאגן שלום עליכם, און דערמאנען אז ער האלט אינמיטן קריאת שמע.

הלכה יז – בין הפרקים: וואו מעג מען מפסיק זיין

דער רמב”ם’ס ווערטער: “ועונה להם בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. באמצע הפרק – לא יפסיק אלא לשלום מי שהוא ירא ממנו, אלא לשלום נכבד.”

חידושים:

1. “בין ויאמר לאמת ויציב”: דער רמב”ם רעכנט דעם פלאץ צווישן “ויאמר” און “אמת ויציב” אלס “בין הפרקים” – אבער “ה’ אלקיכם אמת” מיט “ויציב” מאכט מען א ריוח אינמיטן, וואס איז באמת אמצע הפרק.

2. אונזער מנהג איז פארקערט: אונזער מנהג איז אז דער גרעסטער הפסק איז דווקא ביי “אמת ויציב” – מ’ווארט אויף דעם גדול שבהקהל זאל ענדיגן, כדי צו זאגן קדיש צוזאמען. מ’וויל נישט מפסיק זיין בדיבור, אבער מ’מאכט א לאנגע שתיקה-הפסקה. דאס איז “אביסל פאני.”

3. פראבלעם מיט אונזער נוסח – “אמת ויציב”: לויט דעם בעל התוספות (און דער גמרא) דארף מען צוזאמענלייגן “ה’ אלקיכם אמת” – אבער אונזער נוסח הדפוס גייט “ה’ אלקיכם אמת, ויציב” – וואס מאכט א הפסק צווישן “אמת” און “ויציב”. ס’איז נישטא קיין ברכה וואס הייבט זיך אן “ויציב” אליין – ס’מאכט נישט קיין סענס. די ברכה הייבט זיך אן “אמת ויציב”. דאס בלייבט אלס אן אפענע פראבלעם.

כללי’ע באמערקונגען

אלע דאזיגע הלכות (הפסק, טעות, וכו’) האבן נישט ספעציפיש צוטון מיט דאווענען אין בית המדרש – זיי רעדן פון א מענטש וואס ליינט קריאת שמע אינדערהיים אדער אויפן וועג. אין בית המדרש איז נישטא קיין סיטואציע וואו דער רבי זאל ווארטן אויף דיר, ווייל דער רבי איז זיך מחויב פאר דער בית המדרש. אבער אויך היינט קען זיך מאכן אז איינער ליינט קריאת שמע און עס קומט אריין איינער – דעמאלטס דארף מען וויסן די הלכות.


תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות קריאת שמע, פרק ב – כוונה ופאזישאן ביי קריאת שמע

הקדמה לשיעור

א גוטן. מיר גייען אונז לערנען רמב”ם, ספר אהבה, צווייטע פרק פון הלכות קריאת שמע. אונזער היינטיגער שיעור איז נתנדב געווארן דורך אונזער חשוב’ער ידיד, נשיא פון מכון קרן תורה וחכמה, הרב החסיד ר’ יואל ווערצבערגער, ממנו ילמדו וכן יעשו. ווער ס’וויל מנדב זיין שיעורים, זאל אונז לאזן וויסן אויף איינע פון די וועגן, און אזוי וועט מען קענען זיין שותפים אין הרחבת התורה. ס’איז דא אויך לכאורה א לינק אויף די פעידזש פון די שיעור, מ’דארף צו קענען שיקן גלייך ווער ס’וויל שיקן, און זוכה זיין צו אלע זכויות.

שוין, אין די ערשטע פרק פון הלכות קריאת שמע האבן מיר געלערנט די עיקר מצוה פון הלכות קריאת שמע, אז מ’דארף ליינען די זמן פון קריאת שמע, די ברכות שלפניה ולאחריה, און אזוי ווייטער. און דא גייען מיר אונז לערנען מער פרטי דינים פון אופנים וויאזוי מ’איז יא אדער נישט יוצא די מצוה פון קריאת שמע, אדער וויאזוי ס’איז מכובד’דיג צו ליינען קריאת שמע, אדער פאסיג צו ליינען קריאת שמע, און אזוי ווייטער.

הלכה א – דין כוונה ביי קריאת שמע

וואס מיינט כוונה?

די ערשטע זאך גייען מיר לערנען וועגן א זאך וואס הייסט כוונה. ס’איז נישט קלאר וואס ס’מיינט די ווארט כוונה דא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס צו זאגן. אבער קודם לאמיר לערנען ווען מ’דארף האבן כוונה ביי קריאת שמע. איך מיין, כוונה, איך האב געטראכט ווען איך האב געזען די ווארט “ולא כיוון לבו” אין הלכות נביאות האט אויך דער רמב”ם געזאגט, אז ער זאל זיין לבו פנוי, ס’זאל נישט זיין פרי-אקיופייד מיט אנדערע זאכן, מ’זאל קענען פאוקוס’ן. אבער דאס גייען מיר זען בעצם אין די נעקסטע הלכה, ס’גייט שטיין וועגן דעם אז ער גייט אין וועג, ער דארף זיך אפשטעלן. אבער דא, כוונה, איך מיין אז פשוט פשט כוונה דא מיינט ער דארף וויסן אז ער ליינט קריאת שמע, נישט אז ער ליינט סתם אזויווי ער איז מגיה אדער ער זאגט סתם.

יא, און די גמרא זעט מען אז ס’איז דא דריי לעוועלס פון… ס’איז דא אסאך מאל מענטשן פרעגן, איך האב געליינט, איך בין אין מיטן בית המדרש צו דאווענען, און איך בין געווארן דיסטרעקטעד. לכאורה דאס הייסט נאך נישט “לא כיוון”. “לא כיוון” דא מיינט ממש ווען ער שרייבט א ספר תורה און ער ליינט די ווערטער וואס ער שרייבט, ווען ער האט ממש נישט געבעטן די קריאה. דאס הייסט אז ס’איז דא א חוסר כוונה, און ס’איז אפילו נאך ווייניגער “לא כיוון לבו”. אבער על כל פנים, לאמיר לערנען אינעווייניג אין רמב”ם. ס’שטייט נישט אזוי קלאר וואס ס’מיינט כוונה.

לשון הרמב”ם

יא, לאמיר זען ד’ אמות. זאגט דער רמב”ם, “הקורא שמע ולא כיוון לבו”, ער האט נישט מכוון געווען זיין הארץ, ער האט נישט גע’פאָקעסט, לאמיר עס יעצט אנרופן, אויף פסוק קריאת שמע, “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”. ער האט נישט אריינגעטראכט אין די ווערטער, “לא יצא ידי חובתו”, האט ער נישט יוצא געווען די חובה פון מצות קריאת שמע.

דער מורה נבוכים וועגן כוונה

ער צייכנט צו אז דער מורה נבוכים זאגט דערויף זייער שיינע ווערטער. ער זאגט, ער רעדט דארטן אז אן אדם השלם דארף זיך מרגיל זיין צו אוועקנעמען אלע מחשבות, אלע אנדערע מחשבות, און פאָקוסן, האבן די גאנצע פולע פאָקוס ווען מ’ליינט קריאת שמע. און ער זאגט, נישט נאר אופן פון כוונה, נאר דו זאלסט טיף אריינטראכטן אין וואס ס’מיינט די ווערטער “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”, ווייל די ווארט אז דער אייבערשטער איז אחד איז דא לעוועלס פון מער און מער טיף וואס טייטש אלץ די ווארט אחד.

דיון: וואס איז דער בעיסיק לעוועל פון כוונה?

Speaker 1: יא, אבער איך ווייס נישט אויב דאס איז דער טייטש. דאס איז על פי מוסר. די בעיסיק בעיסיק איז פשוט אז ס’איז דא איין ייחוד השם, אזויווי מ’האט פריער געזאגט. אבער אפילו דאס, “כיוון לבו” דא מיינט נישט אז ער האט געטראכט פון די אייבערשטן. “כיוון לבו” מיינט אז ער ווייסט נישט אז ער טוט די מצוה פון קריאת שמע. דאס מיין איך פשוט על פי הלכה.

Speaker 2: ס’קען זיין, ווייל דו זאגסט אז ס’שטייט אין מורה נבוכים איז מער. אבער ס’קען יא זיין, ווייל פריער האט ער געזאגט שיין ייחוד השם, קען זיין אז ס’איז נישט גענוג אז איך ווייס אז איך זאג יעצט ווערטער וואס איז ייחוד השם, נאר מ’דארף טראכטן וועגן ייחוד השם.

Speaker 1: יא, אבער ס’שטייט נישט. דער רמב”ם זאגט נישט “לא חשב פירוש המילות” אדער “לא ידע מה ייחודו” וכדומה. וואס ס’שטייט דא פשטות אין די משנה, די דוגמא וואס די משנה געבט, יא, ער גייט נאך ברענגען די דוגמא אין די נעקסטע הלכה. די דוגמא וואס אונז האבן דא פון “לא כיוון” איז אויב ער איז “קורא למגיה”, ער כאפט נישט אז ער ליינט קריאת שמע. ער ליינט סתם, ער לערנט, אבער ער ווייסט נישט אז ער ליינט קריאת שמע. אוודאי איז דא אסאך לעוועלס, אבער פשוט פשט איז מיין איך נאר דאס.

Speaker 2: אבער איך מיין אז ס’איז שיין, אז ווען מ’רעדט וועגן ייחוד השם, אויב אין דיין קאפ האסטו אזויווי ס’שטייט אין די שיעור, דו טראכסט פון די אייבערשטער און נאך עפעס, ס’פעלט אין די ייחוד. די גאנצע איידיע פון ייחוד, סאו “כיוון לבו”, דאס איז דאך לכאורה די הלכה.

Speaker 1: יא, אקעי, מ’רעדט יעצט פון די הלכה.

דער חילוק צווישן די ערשטע פסוק און די רעסט

ער גייט אריין ווייטער “ושאר”, אבער די צוויי אנדערע פארטס, “והיה אם שמוע” און “ויאמר”. אפילו די רעסט פון די ערשטע פרשה אליין, די איבריגע פון קריאת שמע, “ואהבת”, “והיה אם שמוע”. זיי האבן געלערנט אז ס’איז דא בעצם נאר דריי פרשיות, איז “שמע” און “ואהבת” איז איין פרשה, אבער לגבי דעם איז יא דא א חילוק. אזוי האבן מיר געשמועסט, לויט ווי דער רמב”ם פסק’נט איז דא א מחלוקת אין די גמרא, תנאים און אמוראים וועגן דעם, אבער לויט ווי דער רמב”ם פסק’נט נאר די ערשטע פרשה דארף מען כוונה, די רעסט אפילו ער האט נישט געקיוון האט ער יוצא געווען. אבער ער זאל מכוון זיין.

די דוגמא פון “קורא בתורה כדרכה”

אזוי זאגט דער רמב”ם, די “לא כיוון” מיינט נישט נאר צו זאגן… ער זאגט דאס גאנץ קלאר, עס מיינט נישט נאר צו זאגן ווען ער האט נישט ממש אין זינען געהאט “קבלת עול מלכות שמים”, נאר אפילו זיין “לא כיוון” מיינט אז ער איז בכלל נישט דא געווען, ער האט נישט געטראכט אז ער טוט יעצט מצוות קריאת שמע. למשל, “היה קורא בתורה כדרכה”, ער ליינט די תורה, די קריאה פון משנה תורה, ער ליינט דורך גאנץ ספר דברים, און אין דעם איז דא די דריי פרשיות.

Speaker 2: אוי, עס דארף נישט זיין כסדרה? איך מיין דער רמב”ם האט יא פריער געזאגט אז עטליסט כסדרה דארף זיין.

Speaker 1: אקעי, אדער “הגיעה הפרשה אלא בעונת קריאה”, אין די צייט פון קריאת שמע, צופרי אין די ערשטע שעה פון די שעות אדער וואס, איז אים אנגעקומען א ספר, אנגעקומען די פרשיות, און ער ליינט עס, האט ער מיט דעם יוצא געווען מצוות קריאת שמע ווייל ער האט ארויסגעזאגט די ווערטער.

אבער אזוי ווי מיר האבן געזאגט, אז ביי די ערשטע פסוק דארף יא זיין “וישוב ויכוון בפרק ראשון”, אז ביי די ערשטע פסוק ווען ער איז אריבערגעגאנגען אין די תורה האט ער מכוון געווען, און שפעטער אפילו ער האט נישט מכוון געווען האט ער יוצא געווען.

חידוש: קען זיין א דין אין די פסוק “שמע ישראל” אליין

איך טראכט צו מיר, עס איז אן אינטערעסאנטע געדאנק, עס קען זיין אז עס איז נישט אפילו א דין אין קריאת שמע, עס קען זיין אז עס איז א דין אין די פסוק “שמע ישראל”, אז מ’טאר נישט זאגן די ווארט “שמע ישראל” אן כוונה. דו רעדסט דאך פון א איד וואס איז מכוון, ער מגיה די תורה.

Speaker 2: ניין, איך טראכט, עס איז נישט אפילו ווי די אמת, א מענטש איז מגיה די תורה, ער איז מגיה אנדערע פלעצער אין די תורה און עס געבט אים נישט א כאפ א ציטער, נו. אבער ווען ער ליינט “שמע ישראל”, עס איז הייליגע ווערטער.

Speaker 1: יא, אבער דאס געדענק איך פון שלויבער ווען עס איז נישט בשעת הקריאה, ווען עס איז נישט אין די צייט פון קריאת שמע דארף ער נישט, פארקערט, איך מיין עס שטייט נישט אז ער זאל נישט, אבער ער דארף נישט, ער איז מגיה אין די תורה.

Speaker 2: פארוואס זאל געשען אזא זאך אז א מענטש האלט אינמיטן מגיה זיין און ער טראכט נישט פון קריאת שמע? פארוואס זאל ער נישט טראכטן פון שמע? איך טראכט, ער מיינט נישט טראכטן פון יחוד השם.

Speaker 1: אה, בשעת הקריאה מיינט ער אז ער דארף מכוון זיין יוצא צו זיין די חובת קריאת שמע. יא, בשעת הקריאה האט ער יא אין זינען געהאט אז ער וויל מקיים זיין די מצוות קריאת שמע. אקעי, זייער גוט.

דריי לעוועלס פון כוונה

אזוי ווי מיר האבן געשמועסט, איז אמת אז עס איז דא דריי לעוועלס קען מען זאגן פון כוונה. עס איז דא די גאר בייסיק כוונה אז איך טו יעצט א מצוה. ידיעה אז איך טו יעצט א מצוה. ס’איז דאך א לעוועל פארדעם. ס’איז דא א לעוועל פון ממש אין זכרון, און ס’איז דא א לעוועל פון יחידה, אז מ’זאל גארנישט טראכטן פון עפעס אנדערש. ס’איז דא אפילו א לעוועל זערא, וואס איך מיין אז דא רעדט זיך אמת’דיג, ווייל ס’שטייט נישט “כיוון לבו לצאת ידי חובתו”. ס’איז דא א לעוועל פארדעם, וואס מיינט אז ער ווייסט נישט ער טוט דאס. ער טוט עס ווי א פעולה וואס הייסט קריאת שמע.

משל פון תוקע’לע

אדער למשל ביי די תוקע, למשל, לאמיר זען גרינגערס. א תוקע’לע שיעור, יא? ער לערנט זיך די טראפ, למשל. איינער לערנט זיך די טראפ, ער איז נישט אפילו קורא בתורה, ער לערנט יעצט. ער חזר’ט זיך איין, לאמיר זען קורא בתורה. ער חזר’ט זיך איין, ער איז אזא בעל קורא, אדער איך ווייס וואס, ער טוט דאס. ער חזר’ט זיך איין כדי צו געדענקען די טראפ. וואס טוט ער יעצט? ער ווייסט וואס ער מיינט? ער האלט זיך פאר די נאז פון וויינען וואס ער מיינט. ער איז נישט בכלל יעצט קורא בתורה, ער איז נישט בכלל יעצט קורא קריאת שמע, ער איז יעצט קורא די תחינות. ס’איז אן אנדערע פעולה. דארף איך וויסן? ניין. חוץ נעמען, וואס איך טו חומש, איז א מכוון לבו, איך האב אין זין אז איך בין יעצט קורא קריאת שמע. דאס איז פשוט, ער טוט די פעולה להפיק אזויווי מ’איז עס אסיג. ער טוט די זעלבע פעולה, ער דארף עס געדענקען. די זעלבע פעולה אין גשמיות וואס א מענטש טוט קען האבן צוויי מינינגס.

יסוד: די זעלבע פעולה קען האבן צוויי מינינגס

מיר האבן געלערנט אין אנדערע… וואו האבן מיר עס געלערנט וועגן דעם? איך ווייס נישט, מיר האבן עס געלערנט אין רמב”ם שוין, אבער אין די… אין הלכות שבת, אין סוכה? יא, מער אין הלכות… אין שמיני פרק האבן מיר גערעדט וועגן דעם.

ווען א מענטש טוט עפעס, יא, מ’זאגט א משל אז א מענטש שטייט ביי די באס סטאפ. וואס טוט ער? איינער ווארט אז די באס זאל קומען. א צווייטער, בעצם איז ער אויפן וועג צו מאכן א מצוה, ער איז עוסק במצוה. א דריטער איז בכלל אנגעצויגן, ס’איז געגאנגען אויף די באס סטאפ צו ווארטן, ער מיינט ליינען קריאת שמע. די גשמיות, די חיצוניות, זעט אויס די זעלבע, אבער נישט נאר די כוונה איז אנדערש, אז ער האט אין קאפ עפעס אנדערש, די פעולה איז א גאנץ אנדערע מעשה, ער טוט עפעס אנדערש. דאס זעלבע זאג איך דא, איינער ליינט די תורה, ער ליינט די תורה, ער ליינט נישט קריאת שמע. ער ליינט קריאת שמע, איז עס א זאך, ער מיינט ליינען קריאת שמע.

פראקטישע נפקא מינה

סאו דער בלויז דעם איז זיכער אז ווען א איד שטייט מיט טלית ותפילין אין ביהמ”ד און ער ליינט קריאת שמע, איז זיכער אז דאס איז כוונה. דאס וואס מענטשן זאגן אז זיי האבן נישט כוונה, מיינען זיי אז זיי האבן נישט די העכערע מדריגה פון כוונה, וואס איז טאקע זייער חשוב, זייער וויכטיג. אמת. נאר אויב איז פונקט אזא… אזויווי ער זאגט, איינער איז א בעל קורא, דעמאלט מאכט זיך. לאמיר זאגן, ס’איז פרשת ואתחנן, און איך ליין “שמע”, און ס’איז פונקט די זמן קריאת שמע, אבער איך האב נישט אין זין געהאט יעצט איך ליין קריאת שמע, איך האב אין זין געהאט איך גרייט זיך צו די קריאה. אדער אז א סופר איז מגיה די תורה, דאס איז די עקזעמפל וואס איז נישט כוונה. אבער ווייטער, דא גייט דער רמב”ם אריין פון וועלכע פאזישאן א מענטש זאל זיין ביים ליינען קריאת שמע.

הלכה ב – פאזישאן ביי קריאת שמע

די הלכה: מ’קען ליינען אין יעדע פאזישאן

זאגט דער רמב”ם, “כל אדם קורא כדרכו, בין עומד בין מהלך, בין שוכב בין רוכב על גבי בהמה”. וועלכע מין פאזישאן ער איז, און איך מיין די גמרא זאגט דאס אויך, “בשוכב קאימא חכמים”, נישט קיין חילוק צי מען זיצט, צי מען שטייט, קען מען ליינען קריאת שמע.

וועלכע פאזישאנס זענען אסור

אבער וויאזוי נישט? “ואסור לקרות קריאת שמע”, שטייט שלכאורה, “ואסור” מיינט אז נישט אז מען איז נישט יוצא קריאת שמע, נאר ס’איז נישט בכבוד’דיג, ס’איז נישט לכתחילה’דיג צו ליינען קריאת שמע ווען מען ליגט מיט’ן פנים אראפ, “תחוב בקרקע”, ווען דער קאפ איז אריינגעגראבן אין די ערד, אדער “מושלך על גבו”, אדער פארקערט, ווען ער ליגט אויף זיין רוקן “ופניו למעלה”, און זיין פנים איז ארויף. אזוי ווי די גמרא זאגט די סיבה, ווייל ער קען קומען צו א גנות. דאס זענען נישט רעספעקטפול וועגן פון ליינען קריאת שמע. איך מיין אז דאס איז נישט קיין דין מעכב, ווייל עס שטייט “ואסור”, דאס איז נישט בכבוד’דיג.

“אבל קורא הוא ושוכב על צדו”. אבער ליגעדיג, ס’איז נישט די פראבלעם איז נישט ליגעדיג, נאר די פראבלעם איז וויאזוי מען ליגט. די צוויי וועגן זענען נישט בכבוד’דיגע וועגן.

דין בעל בשר אדער חולה

זאגט דער רמב”ם, “מפני מה אמרתי שאם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להסב על צדו”, איינער וואס איז א בעל בשר און ס’איז אים שווער צו ליגן אויף די זייט, אדער ס’איז אים שווער, אדער ער איז קראנק, ממילא איז אים שווער זיך צו רירן, א חולה איז שווער זיך ארומצורירן אין די בעט, “נוטה מעט על צדו וקורא”. ער זאל זיך רירן אביסל אויף די זייט און קורא. ער מיינט צו זאגן, ווייל ס’איז נישט מעכב, ס’איז נאר אן ענין פון כבוד, ממילא אז ס’איז אזוי שווער פאר דיר, פעלט נישט אזוי שטארק כבוד, ווייל ווען איינער ווייסט ער קערט נישט פאר קריאת שמע, ער ליגט אין א גנות’דיגע וועג, אבער א חולה ליגט דאך אזוי ווייל ער האט נישט קיין ברירה, איז גענוג אז ער בייגט זיך אביסל.

Speaker 2: קען זיין אז ס’איז א פריצות’דיגע וועג, אזוי ווי א ניד ליגט ביים ביעטש, עפעס אזוי, ער שטרעקט זיך אויס. קען זיין אז ווייס איך נישט פון וואו מ’דארף אנקומען צו די נושא, ס’איז מער אז ס’איז נישט קיין רעספעקטפול וועג פון ליגן פאר קריאת שמע.

הלכה ג – אפשטעלן זיך ביים ערשטן פסוק

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “מי שהיה מהלך על רגליו”, איינער האלט אינמיטן וואקן, ער האט זיך שוין פריער געזאגט ביים מהלך, אקעי, לאמיר זען. זייער גוט. אבער, מ’קען טאקע ליינען קריאת שמע וואקענדיג, אבער דער ערשטער פסוק, עס קען זיין ווייל מ’דארף האבן פול כוונה, זאל ער זיך אפשטעלן, “עומד בפסוק ראשון”. ס’האט מיט כוונה אדער ס’איז אן ענין פון רעספעקט? איך ווייס נישט. לכאורה איז עס כוונה, ווייל “שאר קורא וימלוך”, די איבריגע קען מען שוין יא ליינען ווען מ’גייט. איך מיין, ווען מ’גייט איז שווער צו פאקוסן, יא, מ’זעט אמאל נא, אמאל נא, מ’גייט דורך, מ’ווערט דיסטרעקטעד. אבער פסוק ראשון זאל מען זיין אויף איין פלאץ.

דיני קריאת שמע: הלכות שלאפן, ארבעטן, און צרכי רבים

הלכה ג: היה ישן — מצערים אותו עד שיקרא פסוק ראשון

Speaker 1:

אדער קען זיין ס’איז א ענין פון כבוד. דאס זענען בעיסיקלי נאך צוויי הלכות וואס ס’איז אנדערש די ערשטע פסוק און די אנדערע פסוקים, רייט?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

היה ישן, א מענטש שלאפט, מצערים אותו, בדרך כלל טאר מען נישט אויפוועקן א מענטש און מצער זיין, אבער דא איז א מצוה, מ’זאל אים יא אביסל מוטשען, ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, מ’וועקט אים אויף ביז ער ליינט די ערשטע פסוק, ווייל די ערשטע פסוק דארף מען זיין פולי אויף. אבער די איבריגע קען מען זאגן דרימלענדיג.

קשיא: וואס מיינט “מתנמנם”?

מ’קען זיין ווייל ער איז א מתנמנם. אויב ער איז מתנמנם, ער דארף נישט זאגן די רעשט פון די פסוקים, נאר “שמע ישראל”. וואס איז די טייטש אין רמב”ם? דאס איז זייער א דוחק וואס די מפרשים זענען נישט געווען העפי. למעשה, נישט נאר אז איך ווייס נישט וואו ס’שטייט אז ער זאגט די רעשט מתנמנם, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט ער זאגט די רעשט מתנמנם. א איד וואס איז מתנמנם איז שלאפן.

שטעל דיר פאר די מעשה, ער זאגט “שמע ישראל”, אקעי, ער דארף עס ליינען לשמה, איך מיין אז דאס איז א פשוט’ע זאך.

Speaker 2:

ניין, מ’רעדט נישט דא פון פולי פולי שלאפן. מתנמנם מיינט ער דרימלט. דו זיצט אויף די קאר, ער דרימלט איין.

Speaker 1:

ער גייט אריינלייגן דעם מתנמנם. ס’שטייט נישט. “היה ישן”, א איד וואס איז געשלאפן. זאגט דער רמב”ם, דאס קומט פון א מעשה אין די גמרא, אז ס’איז געווען איינער, רב נחמן האט געהאט א קנעכט דורו, האט רב נחמן אים אנגעזאגט, די ערשטע פסוק רוף איך דיך, די רעשט זאל איך נישט מצער זיין. און אזוי פארציילט די גמרא אויך אויף נאך איינעם, “לא יצער הרב שלו”. איז משמע בפשטות אז ער איז נישט יוצא, ער איז געגאנגען שלאפן, ער האט געגעבן א זאג “שמע ישראל” און ער איז געגאנגען שלאפן און געגאנגען ווייטער.

איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז די ריעליטי פון מתנמנם. בכלל, מתנמנם מיינט נישט אז ער זאגט יעדע דריטע ווארט, ער גייט נישט אן א שיעור זאגן אלעס. דאס איז וואס איך מיין.

חידוש: קיין חיוב צו אויפוועקן א שלאפנדיגן איד

נישט נאר דעם, נאר איך זע נישט אז דער רמב”ם זאגט אז ס’איז א חיוב, ווען מ’זעט א איד שלאפט ביים זמן קריאת שמע זאל מען אים גיין אויפוועקן. דאס איז נישט וואס ער מיינט. ער מיינט אויף דעם אופן וואס אזוי ווי די גמרא רעדט, אז ס’איז געווען איינער האט א גבאי, א חבר, ער זאגט אים, “מאך זיכער אז איך לייען קריאת שמע”, דעמאלטס איז ער מצער. אבער דאס זאל זיין א נייע הלכה אין די תורה, ס’איז א מצוה תמידית, ווען מ’זעט א איד שלאפט ביים זמן קריאת שמע דארף מען אים אויפוועקן, איך זע נישט אז ס’איז דא אזא מקור פאר דעם. ס’איז דארף זיין זייער שוואך.

איך קען יא פארשטיין פארוואס די גערער משנה ברורה זאגט וואס ער זאגט, ווייל אונז האבן נאך נישט געזען די זאך אז מ’איז יוצא קריאת שמע מיט נאר זאגן פסוק ראשון. פסוק ראשון האבן מיר נאך נישט יוצא געווען מצוות קריאת שמע. ס’איז דא אן עסק אז מ’איז יוצא מצוות קריאת שמע וואס דו האסט די אפציע צו זאגן נאר פסוק ראשון. און פארוואס פסוק ראשון יא? ווייל ס’איז וויכטיגער. די ערשטע פסוק איז וויכטיגער, ס’איז דא דריי הלכות שוין אז די ערשטע פסוק איז וויכטיגער.

די ערשטע פסוק, אפילו דו שלאפסט, דארפסטו זיך טראכטן אז ס’איז א גרויסע טירחא. שטעל דיר פאר דער משגיח וואלט געפאלגט די הלכה פון רמב”ם, יא? דער משגיח גייט ארום אין ישיבה, און ער רודפ’ט אז דער עולם זאל אויפשטיין. ער זאל גיין צו יעדן בחור און זאגן, “זאג שמע ישראל”. ס’נעמט דאך דריי סעקונדען. זאג די ערשטע פסוק און גיי ווייטער שלאפן. ס’איז דאך וואס דער רמב”ם זאגט אז מ’זאל עס טון. ווייסטו וואס? לאמיר גלייבן אז דער בחור זאגט די רעסט מתנמנם. דאס איז דאך וואס מ’טוט.

דיגרעסיע: וואס מיינט “מצער”?

וואס מ’טוט איז דאך, איין מצער נושא, דאס איז קיינער נישט מקיים, איך מיין אז ראש השנה גאנץ מוסף האט א דין פון פסוק ראשון פון קריאת שמע, וואס דו זאגסט מלכיות, זכרונות, שופרות. און דעמאלטס טייטש “עורו ישנים משנתכם”, מ’איז מצער א מענטש, מ’בלאזט אים אריין אין א שופר, מ’וועקט אים אויף. איך מיין דאס איז בדרך דרוש. וואס איז מצער? דא זעט מען אז ס’איז א מצער. אקעי, מצער מיינט צו זאגן מ’איז מעורר, מ’מאכט אים…

Speaker 2:

יא, שוין, מעורר מוסף האט מיר דערמאנט פון יענער, ווען דער זענער האט געלערנט אין חובת התשובה, און מיר גייען עס לערנען נאכאמאל באלד אין חובת המחשבה.

Speaker 1:

יא, איך ווייס, איך זוך זייער שטארק צו מלמד זכות זיין אויף די בחורים וואס שלאפן. רבי יצחק אין תוספות זאגט אז שלאפן איז א גוטע זאך, אבער דער וואס האלט אז שלאפן איז נישט קיין גוטע זאך… רבי אלעזר זאגט אז זיי שלאפן אכט שעה. ווייסטו וואס איך זאג?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

על כל פנים, מ’דארף מדייק זיין.

הלכה ד: מי שהיה עוסק במלאכה — מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה

Speaker 1:

סאו יעצט גייען מיר לערנען ווייטער, אויף אן אופן צו מעג טון קריאת שמע בשעת מ’טוט אנדערע זאכן. אה, דא זעט מען יא, אז ס’איז דא אן ענין פון קריאת עראי. לאמיר זען.

זאגט ער ווייטער, מי שהיה עוסק במלאכה, איינער וואס האלט אינמיטן ארבעטן, מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. ער דארף מפסיק זיין ביז ער ליינט נישט פסוק ראשון, נאר ער דארף ליינען “שמע” און “ואהבת”.

דיוק: די פראקטישע מציאות

אה, דא דארף מען אויך מדייק זיין. געווענליך, ווען גייט מען אין די ארבעט? לאך חצות שעות גייט מען צו די ארבעט, רייט? נאך אפאר מינוט, נאך א האלבע שעה, איך ווייס, קומט דאך די זמן קריאת שמע. וואס טוט ער? ער סטאפט פאר דרייסיג סעקונדעס, יא? דאס ליינען נעמט דאך נישט מער ווי זעקס מינוט, מיט די אלע ברכות נעמט עס נאר זעקס מינוט. סאו ער סטאפט פאר דרייסיג סעקונדעס און ער זאגט “שמע” און “ואהבת”, די ערשטע פרשה. די רעסט זאגט ער שוין בשעת’ן.

וכן האומנין, שטייט אז אומנין זענען מענטשן וואס ארבעטן נישט פאר יענעם, אבער זיי זענען נאך ביזי מיט ארבעט. זיי זענען נישט קיין עבדים, נישט קיין שכורים, אבער זיי זענען אומנין, זיי טוען ארבעט. אומן מיינט אזויווי א קארפענטער, אזאנס. אן אומן, איינער וואס טוט א פראפעשאנעל ארבעט, דארף ער מבטל זיין פון זיין ארבעט בפרשה ראשונה, ביי די ערשטע פרשה, ביי “שמע” און “ואהבת”, כדי שלא תהא קריאתה עראי. דאס הייסט, ער קען נישט טון ווייל ער ארבעט, ווייל ער טוט זאכן, ווייל דאס וועט געהייסן קריאת עראי.

חידוש: חילוק צווישן כוונה און קריאת עראי

אינטערעסאנט, פריער האט ער גערופן די ווארט כוונה. כוונה איז פסוק ראשון, אבער פרשה ראשונה איז דא עפעס אן ענין פון קריאת עראי. ס’איז א נייע זאך. דאס האט צו טון אזויווי דו האסט געזאגט, ס’איז אן ענין פון כבוד. איך מיין אזוי. דאס זאל נישט זיין די צווייטע זאך וואס ער טוט, נישט בשעת די ארבעט.

און אויך, אזויווי דער בארדיטשובער רב האט געזאגט, אז ער… בשעת ער שמירט די רעדער.

Speaker 2:

ניין, קודם מאכט ער דאס.

Speaker 1:

יעצט, די ערשטע פרשה טוט מען נישט בשעת ער שמירט די רעדער.

Speaker 2:

ניין, אבער השאר, די איבריגע, מעגן יא ליינען די איבריגע שטאטשוויז שמירן, און ווייטער, ווייל ער איז עוסק במלאכתו.

Speaker 1:

ניין, גוט.

אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל

זאגט דער רמב”ם ווייטער, אפילו העומד בראש אילן או בראש הכותל, דער אומן, ער שטייט דאך אין א שווערע מצב, סתם אז ער ארבעט גאר שווער, ער שטייט בראש אילן או בראש הכותל. וואלטסטו געמיינט אז ער האט נישט קיין ישוב הדעת, ער איז טרוד. זאגט ער, ניין, ער איז טרוד. ווען ער האלט א זייגער אין זיין האנט און ער פיקסט די זייגער, יא. אבער ער שטייט דארטן אויבן פון די לייטער, אויך די ערשטע פרשה דארף מען מפסיק זיין. אבער די איבריגע, קורא במקומו, ער קען ליינען דארטן ווייל ער שטייט אויף די דאך, און ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, מיר קענען אויך מאכן ברכות קריאת שמע ווייל ער ארבעט.

דאס איז הלכות ווער ס’ארבעט. אויב מ’דארף וויסן ווער ס’ארבעט, היינט איז דער מנהג צו גיין צו ארבעטן נאכ’ן דאווענען, אמת, וואס דעמאלטס איז דאס נארמאל. אבער ברוך השם אז מיר דארפן נישט גיין ארבעטן ביי די נץ החמה. איינער וואס ארבעט ביי נץ החמה האט נישט קיין נשמה? אן אנדערער האט יא א נשמה? ער איז פטור.

חידוש: לימוד פאר היינטיגע צייטן

אבער ס’איז אויך דא א לימוד אויף אן אנדערע וועג, איינער וואס זאגט, נעבעך, איך קען נישט גיין אין שול. אקעי, סא דאווען וואו דו ביסט, אויך דער אייבערשטער נעמט אן די תפילה אזוי מער. ערשטע פרשה זאל ער סטאפן, נאכדעם קען ער שוין זאגן בשעת ער… סתם א איד, יעדער איד קען דאך קריאת שמע, ער קען דאס זאגן אינמיטן מאכן זיין ארבעט, צו וואטעווער. ער האט נישט קיין סדר.

Speaker 2:

ניין, דא זעט מען אז ער האט נישט קיין סדר. ער קען עס זאגן.

קשיא: תורה שבעל פה

Speaker 1:

איין זאך, א שאלה, מ’טאר נישט זאגן תורה שבעל פה, ווייל ס’שטייט אז קריאת שמע מעג מען יא. ס’איז דאך שטארק, ווייל דאס איז דאך דברים של קדושה. איך מיין אז ווען א מענטש שטייט בראש אילן או בראש הכותל, זאג איך אז דא דארף ער דוקא דעמאלטס זאגן קריאת שמע, ס’איז א מצב פון סכנה. אפילו א גנב אפנים ווען ער שטייט אויבן אויף די… ווי ער ברעכט זיך איין, ער איז חייב קריאת שמע. יעצט רופט ער אן זיין קריאת שמע, ער קומט דאס באן.

הלכה ה: עוסק בתלמוד תורה — מפסיקין לקריאת שמע

Speaker 1:

ווייטער זאגט דער רמב”ם, אז ס’איז דא נאך א מין אומנים, ס’איז דא עוסק במלאכתו, און ס’איז דא אומנים. און יעצט איז דא נאך א מין אומנים, מענטשן וואס זייער אומנות איז לערנען תורה. אוי, אוי, ס’איז דאך דא אן עולם התורה, לערנען תורה. דארף ער אויך לערנען תורה, ער האט דאך… ער האט דאך געזאגט אז מ’דארף לערנען תורה ביום ובלילה. ער דארף מאכן ברכת התורה פארדעם, האסטו שוין געזען דאס?

Speaker 2:

ער האט שוין געמאכט אפשר א ברכה פארדעם.

Speaker 1:

אקעי, עניוועיס. וואו איז דאס געזאגט? ער זאגט אז פאר’ן דאווענען מוז מען נישט סטאפן לערנען. קריאת שמע איז חשוב’ער, אזוי ווי עס איז א מצוה בשעתה, מפסיקין לקריאת שמע. דאס איז א ברייטע גמרא. די גמרא זאגט אז פאר דאווענען, מזמור, נישט סטאפן לערנען. לערנען תורה איז חשוב’ער ווי תפילה. אבער קריאת שמע איז גאר חשוב’ער ווי תלמוד תורה. און אויך דערפאר די ברכות. פוסק זאל ער סטאפן, וקורא, און ער זאל ליינען קריאת שמע מיט ברכות לפניה ולאחריה. זייער גוט.

הלכה ה (המשך): עוסק בצרכי רבים — לא יפסיק

Speaker 1:

וואס איז אבער טאמער איז דער עוסק אין א גרעסערע מצוה פון תלמוד תורה? וואס איז א חשוב’ערע זאך? צרכי רבים. אויב איז ער עוסק בצרכי רבים, א מענטש איז עוסק בצרכי רבים. למשל, ער גייט מאכן א עירוב. יא, ער מאכט א עירוב. עס מיינט נישט דוקא צרכי רבים מצוות מאכט ער. אפילו ער גייט שתדל’ן ביים מעיאר אז ער זאל לאזן די אידן מאכן חמץ פארקויפן.

Speaker 2:

יא, אבער איך וואלט געזאגט אז צרכי רבים מוז נישט מיינען אז יעדע פעולה איז פאר די גאנצע רבים. איינער, א איד וואס זיצט און נעמט אויף קוויטלעך, אז ער הערט אויס צרות ישראל, ער הערט אויס איין מענטש אויפאמאל, אבער דאס מיינט אז ער איז עוסק בצרכי רבים.

Speaker 1:

ניין, די גמרא’ס דוגמא איז עירוב, אבער צרכי רבים קען אויך מיינען איין מענטש אויפאמאל, אבער זיין עסק איז צרכי רבים. קען אויך זיין. די גמרא רעדט פון דיינים, דער בית דין זעצט זיך, בכלל, ער מאכט תקנות, ער נעמט קעיר פון צרכי ציבור.

Speaker 2:

יא, יא.

Speaker 1:

איז לא יפסיק, זאל ער נישט מפסיק זיין פאר קריאת שמע, ווייל צרכי רבים איז יא דוחה. זייער גוט. ער ברענגט א לשון התוספות: “דאיכא למימר דלא יפסיק כלל, אלא יסיים מלאכתו”. צרכי רבים איז אלעמאל זייער וויכטיג. ס’איז כיבוד אב ואם, כיבוד כח נפש, מ’מאכט א הפסק, מ’גייט נאר דאווענען, אויף דעם פשט איז נישט אזוי ערנסט, סתם, קום צוריק. זייער חשוב.

חיבור צום רמב”ם אין הלכות תשובה

דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט אין הלכות תשובה, אז ווען מ’איז… רבים איז אייביג זייער וויכטיג. ווען מ’איז מבזה א רבים העלפט נישט קיין תשובה, ווייל רבים האט א גרויסע כח. אלא נבוז, יגמור עסקיו, זאל ער ענדיגן די עסק בצרכי ציבור, און דעמאלטס זאל ער ליינען, אם נשאר עיקר, אויב ס’איז געבליבן צייט. אויב האט ער געמוזט עוסק זיין ביז ס’איז דורכגעגאנגען די צייט, איז דורכגעגאנגען די צייט.

דיגרעסיע: ר’ טוביה זילבער פון וויליאמסבורג

ס’איז דא אין וויליאמסבורג א איד, א צדיק, א רבי, ער הייסט ר’ טוביה זילבער, א גרויסער עובד השם, א חסיד’ישער איד. איך האב געהערט איינער האט אים אמאל מיטגעהאלטן, ער איז געווען ביזי, איך ווייס נישט, שאפן געלט פאר א איד. האט ער געזאגט, איינער וואס האט נאכנישט אמאל פארפאסט א מנחה ווייל ער איז געווען אזוי שטארק פארנומען אין צרכי רבים, ער איז נישט קיין אוהב ישראל. דארף אמאל זיך אזוי שטארק אריינלייגן, אז מ’פארגעסט פון די גאנצע וועלט.

Speaker 2:

יא, ס’האט מיר פארציילט מיין שוואגער, ער האט געזאגט אז ער איז געווען ביים אמשינאווער רבי, א שליחות, ס’וועט העלפן עפעס א בחור אריינגיין אין א ישיבה, עפעס אזא זאך. און ער זאגט, דער רבי האט נאר א פראבלעם, איך גיי אזוי לאנג ווי מלכה, און נאכדעם גיי איך אזוי לאנג ווי מלכה.

דיני קריאת שמע: עוסק בצרכי רבים, זמן קריאה, וכבוד הקריאה

דיגרעסיע: מעשיות וועגן עוסק בצרכי רבים

איך האב געהערט איינער האט אמאל מיטגעהאלטן עפעס, ער איז געווען ביזי, איך ווייס נישט, שאפן געלט פאר איר. זאגט ער, איינער האט נאך נישט אמאל פארפאסט א מנחה ווייל ער איז געווען אזוי שטארק פארנומען אין צרכי רבים. ער איז נישט קיין עובד ישראל, ער דארף אמאל זיך אזוי שטארק אריינלייגן, אז מען פארגעסט שוין די גאנצע וועלט.

יא, ס’האט מיר פארציילט מיין שוואגער, ער האט געזאגט אז ער איז געווען ביי די אמשינאווער רבי, ער האט געהאט א שליחות צו העלפן עפעס א בחור אריינגיין אין א ישיבה, עפעס אזא זאך. ער זאגט פאר’ן רבי’ן, “נאו פראבלעם, איך גיי יעצט דאווענען מנחה, און נאכדעם וועל איך גיין טון די שליחות.” האט דער רבי אים געזאגט, “ביסט זיכער אז דו דארפסט יעצט דאווענען מנחה? אפשר איז דאס קודם, די צרכי רבים?” פארדעם טאקע דאווענט ער כמעט נישט, ווייל ער איז עוסק בצרכי רבים. דאס איז דער אמת’דיגער על פי הלכה. פארוואס ער דאווענט שפעטער, דאס איז א קשיא, אבער דאס אז ער דאווענט נישט בזמנו איז זיכער.

און אויך איז געווען א מעשה מיט’ן חפץ חיים, ס’איז געווען אן אסיפה ביי אים וועגן עפעס א צורך רבים, און איינער האט געזאגט, “נו, לאמיר גיין דאווענען מנחה.” האט דער חפץ חיים אים נישט געלאזט. ער זאגט, “העלא, דאס איז אזא זאך וואס מ’איז נישט מפסיק.”

חילוק צווישן צרכי עצמו און צרכי רבים

סאו, מיר דארפן באמת פארשטיין, ווען א מענטש איז עוסק אין זיינע אייגענע צרכים, דארף ער אוועקרייסן און גיין דאווענען. וואס געשעט דא? ווייל ער איז עוסק אין יענעם, ער טוט דאך עבודת ה’. יא, עבודת ה’ איז די גרעסטע צורך. ווען א מענטש וויל אריינלייגן זיין אייגענעם זון אין ישיבה, אקעי, ער איז אויך אפשר עוסק בצרכי רבים, ווייל ס’איז זיין זון. אבער ווען ס’איז אריינלייגן יענעם’ס זון אין ישיבה, דארף ער נישט דאווענען. יא, איך זאג. ס’איז זיכער.

די איינציגסטע תירוץ וואס מענטשן זאגן היינט איז, “אקעי, יענער איז עוסק בצרכי רבים, אבער איך גיי אמאל אין מיין וועקעישאן, איך דארף דאך אויך עוסק זיין אין זיינע, ער זאל נישט דאך פלאצן.” אזוי ווי אזוי, פארוואס לויט די הייליגע מצוה פון קריאת שמע העלפט ער אים אויך, דער אייבערשטער דארף אים פועל’ן. און על כל פנים, ברצות ה’ דרכי איש, אויב ער וויל, אויב נישט, איז נישט עפעס וואס איז ייהרג ואל יעבור, אז מ’דארף זיך אזוי שטארק אריינלייגן אין אזעלכע זאכן. די עולם איז עוסק בצרכי רבים, נישט סתם א מצוה דאורייתא. לכל הפחות איז דא א הלכה אז ער דארף אוועקרייסן.

צרכי רבים כולל זאגן שיעור

מיר לערנען יעצט פאר די זאך ממש ערב פסח צייט, און איך בין טאקע געווען זייער ביזי מיט צרכי רבים, אבער ר’ יצחק זאגט מיר אז אפילו לערנען די שיעור איז אויך צרכי רבים, און ער איז גערעכט.

עס איז דא וואס גייען לערנען, דער רמב”ן איז ביד הנשיא, אויב ער זאגט א שיעור, איינער האט א שיעור אינדערפרי, אדער ער דארף צוגרייטן די שיעור, קען אויך זיין אז ער איז פטור, פארשטייסט? מיר האבן אזא איידיע אז א צרכי רבים מוז זיין אזא צדקה, ער מוז טון אויך די מצוות פרטיות מער ווי א צווייטער. וואס עס קען זיין אז איינער למשל וואס דארף צוגרייטן א שיעור, ער גייט נישט אין מנין, ער האט נישט קיין צייט, לאמיר זאגן, דאווענען בציבור, אזעלכע זאכן, ווייל ער האט די צרכי רבים צו טון. עס איז דא זייער א שיינע תשובת חתם סופר אויף דעם, אויף די פסוק פון ויסעו מקום ה’ מישראל, אבער לאמיר נישט יעצט, לאמיר גיין לערנען ווייטער.

שוין, מ’דארף וויסן הלכה למעשה, איך זאג נאר וואס די הלכה איז, שוין, עוסק בצרכי רבים, זאגט די רמ”א ווייטער, איז מן פטור.

מעשה פון זוהר: הכנסת כלה

ס’שטייט אין זוהר א מעשה אז ס’איז געווען, די חברים זענען געגאנגען מאכן הכנסת כלה, און זיי האבן נישט געליינט קריאת שמע דריי טעג, און ס’איז געקומען א יונקא, ער האט געשמעקט אז זיי האבן נישט געליינט קריאת שמע, און ער זאגט, יא, איר זענט טאקע גרויסע ברורי קודשא, אבער דו ווייסט אז זיי האבן נישט געליינט קריאת שמע, אבער קיין הלכה קענסטו נישט מאכן, זיי זענען געווען פטור. אה, נאר ער האט געשמעקט פון די יונקא, יא. ס’שטייט אזא מעשה.

רמ”א: עוסק באכילה, במרחץ, בתספורת, מעבד עורות, עוסק בדין — גומר

שוין, זאגט די רמ”א ווייטער, או היה עוסק באכילה, דא רעדט מען פון א מענטש וואס איז עוסק בצרכי עצמו, בצרכי גופו. יא, גוט. ער איז עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, זיך שערן לכבוד יום טוב, או שהיה מעבד עורות, ער איז ביזי מיט זיין פרנסה, אנגרייטן לעדער, או שהיה עוסק בדין, אדער ער איז עוסק אין א דין תורה. אה, א דין תורה איז נישט קיין צרכי רבים? ער האט א דין תורה פאר זיך, אדער אל תיום, נישט די דיין, אפשר די דיין איז טאקע הייסן צרכי רבים. אקעי. גומר, זאל ער ענדיגן וואס ער האלט אינמיטן, ער דארף נישט סטאפן.

“הגיע זמנה” — ער האט אנגעהויבן בהיתר

מיינט ער אז ער האט אנגעהויבן בהיתר? ער האט אנגעהויבן וואס איז געקומען די זמן, מעג ער ענדיגן. אבער ס’איז אבער יא דא אן ענין, אזוי ווי מיר האבן בסיעתא דשמיא, אז ווען ס’איז זמן קריאה, ער פוסק, ער דארף סטאפן וואס ער האלט אינמיטן טון און קורא זיין קריאת שמע. מיין רבי ז”ל, די משיב, האט ער געטון גאר א גוטע זאך. אבער וואס איז טאקע פשט פון נהי טרם? פארוואס זאל מען נישט זאגן לכתחילה אז א מענטש דארף סטאפן טון וואס ער האט צו טון און כאפן א מצוה בשעתה? יא, מ’מוז נישט, ס’איז דא וואס זאגן וואס דארף ער זאגן. און ס’איז חלילה אין מפסיקין, דאס איז די לשון הגמרא, חלילה אין מפסיקין. פשט, אויב א מענטש האט אנגעהויבן, לכתחילה טאר מען נישט אנהייבן. פארוואס טאר מען נישט אנהייבן?

דער רמב”ם: ואין מתחילין לאכול עד שיגיע זמן קריאת שמע

אביסל אנדערש, איך האב עס געזען אין די רמב”ם. דער רמב”ם זאגט דארטן, ואין מתחילין לאכול עד שיגיע זמן קריאת שמע. אבער ער רעדט דאך שוין פון הגיע זמנה, מען האט שוין אנגעהויבן. די גאנצע זאך איז הגיע זמנה. מפסיקין, מען רעדט דאך די אלע זאכן. הגיע זמנה, הגיע זמנה, די אלע הלכות רעדן דאך פון הגיע זמנה.

וועלכער זמן מיינט מען?

ס’קען זיין אז מען רעדט דא פון די זמן קריאה דלכתחילה, ס’טייטש פון ביז נץ. אבער די שלוש שעות, לכאורה, אויב ער איז עובר הזמן, אוודאי.

בשם יא, וואס איז זמן קריאה? מיינט דאס די זמן קריאה וואס איז לכתחילה, די ביז די נץ החמה. אבער אפשר אז ס’איז דורכגעגאנגען די דריי שעה וואס מען האט פארפאסט, איז עס נאר אזויווי תלמוד תורה, אפשר דארף מען יא. איך קען זיין אז דאס איז פשוט אזוי, ווייל א מרחץ דויערט נישט קיין דריי שעה, אדער ווייל עסן דויערט נישט קיין דריי שעה. עס איז אזוי שטייט, אז דו רעדסט זיך צו די השיר חיון. אוודאי, דאס איז די ווארט. יענע זאך קען דארט זיין, ווי לאנג דויערט פון א ביסל פאר די נץ? ס’איז דאך נאר אפאר מינוט, איך ווייס, א האלבע שעה.

גרייט, אבער די איסור פון צו שטיין, ער דארף נישט מפסיק זיין, מיינט ער דארף נישט רופן יעצט פון די מצוה למהדרין פון מאכן בשעתה. ער דארף נישט די אנהייב, ער מיינט נישט אז מען קען מבטל זיין מצות קריאת שמע אינגאנצן. ניין, ניין. עס מיינט אז ער דארף נישט פאר דעם סך הכל. דאס איז די רמב”ם, עובר מורה צו עובר זיין די זמן, איז ער א משובח. ס’איז אוודאי אזוי איז משובח. אבער די ווארט איז נישט ממלא למדרין. אנדערע ווערטער, מען איז נישט מקדים זיין קריאת שמע צו זיין א עסק אויב דאס האט שוין אנגעהויבן פאר דעם.

רמב”ם: מי שירד לטבול — אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה

איז גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, מי שירד לטבול, נאך א אופן וואס מאכט זיך אז א מענטש איז אראפגעגאנגען. מקוואות זענען דאך טיף, יא, אספעשלי אמאל, א באר, איז אייביג די לשון יאר, אדער וואס גייט מיט די וואסער. אם יכול לעלות, ער איז געגאנגען זיך טובל’ן, דא זעט מען אן ערליכע איד גייט צו פרי מקוה פאר קריאת שמע, אדער א בעל קרי, אדער א יא. אם יכול לעלות, ער קען ארויסקומען פון די מקוה, ולהתכסות ולקרוא קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. און דא זעט מען קלאר אז מ’רעדט פון די נץ החמה, רייט? הייסט ער איז שוין נץ החמה. ואם לאו, יתכסה במים שעומד בהן ויקרא. אז ער גייט נישט קענען טון אין די זמן וואס איז בהידור, זאל ער זיך צודעקן אין די וואסער און ער זאל ליינען.

מיט וועלכע וואסער קען מען זיך צודעקן?

זאגט אבער דער רמב”ם אזוי, אז מיט וועלכע וואסער קען מען זיך צודעקן אין די וואסער. רייט, דאס איז די חידוש. סתם אזוי, ווען מ’איז נאקעט איז נישט קיין כבוד צו ליינען קריאת שמע. און דער רמב”ם האט עס נאכנישט אויסגערעכנט. דא איז ווי ער זאגט עס. וואס זאגט ער? מיט וועלכע וואסער קען מען זיך צודעקן? זאגט ער, וואסער וואס איז דורכזיכטיג קען מען נישט, ווייל דאס הייסט נישט צוגעדעקט. זאגט ער, ס’איז נישט ריכטיג זיך צודעקן מיט שמוציגע וואסער, במים שריחם רע, ובמי המשרה, וואסער וואס מ’ווייקט אין דעם איין זאכן, אויך וואס איז שמוציג, שערוותו נראית מהן, מ’מיינט נישט אז איינער קען זען, אבער ס’איז נראה, ס’איז נישט קיין כבוד אפילו כלפי עצמו. יא, ס’איז די כבוד, כבוד המקום. יא, זיי וועלן מיר גיין שטיין מער ענינים פון כבוד.

חידוש: בדיעבד כדי שלא יעבור הזמן

אבער דער חידוש דא איז נאר לגבי די עובד פון זמן, אז אויף אזא אופן וואס ער איז טאקע אין מקוה אדער אין וואטעווער ס’איז די פלאץ וואו ער גייט זיך טובל’ן אין די וואסער, און ער האט מורא אז ס’וועט איבערגיין די זמן, מעג ער נוצן די בדיעבד’יגע זאך. טאקע בדיעבד, לכאורה לכתחילה דארף מען זיך אנטון, אבער בדיעבד קען ער זיך ליינען קריאת שמע נאך אין מקוה וויבאלד דער זמן גייט עובר זיין. דאס איז נאך א זאך וואס מ’טוט כדי שלא יעבור הזמן. זייער גוט.

רמב”ם: הקורא קריאת שמע — לא ירמוז בעיניו, שלא תהא קריאת עראי

יעצט גייען מיר לערנען וועגן וואס מ’דארף, וויאזוי מ’דארף ליינען די קריאת שמע אליינס. זאגט דער רמב”ם, הקורא קריאת שמע, וויאזוי זאל ער עס טון? בשעת ער ליינט קריאת שמע זאל ער נישט זיין ביזי מיט קיין שום זאך. אזויווי ס’איז פריער געשטאנען ויכוון לבו, דאס איז נאר געשטאנען אויף פסוק ראשון, אבער על כל פנים, איז עושה דאס א ענין פון כבוד קריאת שמע. ער זאל נישט אין יענע צייט פירן ביזנעס מיט זיינע אויגן, מיט זיינע מויל, זאגן “נא, ני, נא”. לא ירמוז בעיניו, ער זאל נישט מרמז זיין מיט זיינע אויגן, כדי שלא תהא קריאת עראי. דעמאלטס איז עס א קריאה עראי. עס טייטשט אז ער איז נאך אלץ ביזי מיט וואס ער האלט אינמיטן זיין ביזי. ער שטייט א קופקע, און ער פירט נאך די קופקע, נאר נישט מיט זיין מויל, ווייל זיין מויל איז ביזי מיט קריאת שמע. עס טייטשט אז די קריאת שמע איז די ווייניגער וויכטיגע זאך. ער זאל נישט דאס טון.

חילוק צווישן דעם דין און בראש האילן

ס’איז אינטערעסאנט, למשל, ער מעג יא בלייבן בראש האילן, און דאס מאכט נישט פאר א קריאת עראי. מ’דארף נישט פארשטיין אז ער נעבעך איז א שווערער ארבעטער, און ער שטייט טאקע בראש האילן, אבער ער איז יעצט מכוון לבו. אבער דא… אויך יענץ איז נאר די ערשטע פרשה זאל ער נישט טארן ארבעטן. דא רעדט מען אלע פרשיות לכאורה, אבער מ’רעדט זאכן וואס ער האט נישט קיין שום ענין, ער קען סטאפן פאר אפאר מינוט די שמועס.

ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה

זאגט ער, ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. אלזא, ס’טייטשט אז די היתר איז ווען איינער וועט נישט זיין ווען ער איז אן אומן אדער ווען ער טוט עס אלס חלק פון זיין פרנסה. לאמיר זאגן, ער ארבעט אין א באנק, און יא, פונקט ווי אנדערע אומנים, עקער פונקט מענטשן, אפשר טארן זיי יא מעגן, ווייל אזוי האבן מיר פריער געלערנט אז אן אומן מעג…

האסטו דיך געטראפן אויף אזא נפקא מינה? איך ווייס נישט. איך מיין אז איינער וואס ארבעט אין א באנק, דער באנק זאל מוחל זיין געבן צייט פאר א קליינע קריאת שמע. וואס איך מיין צו זאגן, אבער פריער האבן מיר געלערנט אז אן אומן מעג ליינען קריאת שמע ווייל ער טוט זיין ארבעט. סאו דער מענטש וואס ער מיינט אז ס’איז זיין דזשאב אין שול צו פירן די קופקע, ס’איז נישט עכט דיין דזשאב. דו קענסט גיין אין א זייט און ליינען קריאת שמע.

אממ, סאו, ניין, אקעי. דאס איז א פיינע נפקא מינה, לויט וואס איך האב געזאגט ערגעץ. ער זאגט, ואם עשה כן, אפילו יצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. אפילו ער איז יא יצא געווען, אה, זייער גוט, שטימט זייער גוט. בעצם איז ער יצא ידי חובתו, פונקט ווי איינער טוט עס ווייל ער דארף טון פרנסה, שוין. אבער איינער טוט אזוי, הרי זה מגונה. נישט קיין שיינע זאך.

וואס מיינט “קריאת עראי” און “מגונה”?

קריאת עראי מיינט כפשוטו, ער טוט צוויי זאכן אויף איינמאל. הרי זה מגונה מיינט נישט אז די קריאה איז מגונה, נאר דער מענטש איז א מגונה’דיגער מענטש, אז יענץ בוחן ער. ס’איז נישט קיין וועג, יא.

בפשטות מיינט עס אז ס’איז א קריאה מגונה, ס’איז נישט קיין שיינע וועג צו ליינען קריאת שמע. אה, מגונה איז אפילו… אה, דו קענסט זאגן אזוי פאני תורה’ס, אז מי שאמר רב לספר הרי זה משובח. פשוט פשט איז, איין זאך איז מגונה און איין זאך איז משובח. ער זאגט דיר צוויי זאכן וואס איז נישט שייך די פעולה, אבער דאס איז מגנה די פעולה. נישט יעדע זאך וואס איז מגנה און משובח איז א מצוה אדער מעכב. דאס מיינט דאך אויך די הגדה, הרי זה משובח מיינט צו זאגן, ס’איז א שיינע זאך, איך בין מסכים, it’s praiseworthy, ווי מ’זאגט אויף ענגליש, ס’איז praiseworthy. ראוי לשבח, אבער ס’מיינט נישט אז מ’איז מחויב, מ’איז יוצא אן דעם אויך. אדער פארקערט, ס’מיינט נישט אז מ’איז מקפיד, אבער ס’איז דא, וויאזוי זאגט מען, criticism-worthy, איך ווייס נישט, ס’איז blameworthy, רייט? ס’קומט אים גוטע פעטשעס, וואלט מיין מאמע געזאגט. ס’איז געווען א רמב”ם, אבער נישט מלקות. אבער מלקות זאל ער גיין פעטשעס.

קריאת שמע – הלכות הקריאה: דקדוק, השמעה, וכוונה

“ראוי לשבח” – דער מושג פון “ראוי”

Speaker 1:

נישט יעדע זאך וואס איז מגונה און נישט משובח איז א מצוה אדער מעכב. דאס מיינט דאך אויך די הגדה, “ראוי לשבח”, איך מיין צו זאגן, ס’איז א שיינע זאך, איך בין מסכים. ס’איז “praiseworthy”, ווי מען זאגט אויף ענגליש, ס’איז “praiseworthy”, ראוי לשבח, אבער ס’מיינט נישט אז מען איז מחויב, מען איז יוצא אן דעם אויך. אדער פארקערט, ס’מיינט נישט אז ס’איז מעכב, אבער ס’איז נישט… וויאזוי זאגט מען אויף ענגליש? ס’איז “blameworthy”, רייט?

הלכה ח: “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”

דער רמ”א’ס הלכה

Speaker 1:

זאגט ווייטער דער רמ”א, “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא”. ווען מען ליינט קריאת שמע, דארף מען עס זאגן, נישט… ווייל “קורא” קען מיינען מען ליינט מיט די אויגן. ס’איז אויך א וועג פון “קורא”, און לכאורה… ס’איז דא וואס איך האב פריער געלערנט, “וראוי לכל קורא גדול וקטן שיאמר בקול רם”, אז ער זאל יא ארויסזאגן די ווערטער.

און דא ברענגט ער דאך די מגיה, “קורא לגנאי”, די גמרא זאגט דאס. זאגט דער רמ”א, “וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו, יצא”. מענטשן ווייסן דאס נישט אייביג, מען מורמלט. איך ווייס נישט, דאס דארף מען וויסן, דארף מען וויסן צו דו ביסט גערעכט.

דיסקוסיע: וואס מיינט “לא השמיע לאזנו”?

Speaker 1:

אין אנדערע ווערטער, ס’איז דא צוויי לעוועלס פאר “השמיע לאזנו”, רייט? ס’איז דא איינער וואס ער רעדט זייער שטיל, ער קען נישט אליינס הערן. נאכדעם איז דא, ווי דו זאגסט, איינער ליינט מיט זיינע אויגן, אדער קענסט עס רופן אין מחשבה כמעט. די שאלה איז, צו “לא השמיע לאזנו” איז לאפוקי אז ער ליינט זייער שטיל, אדער איז לאפוקי אז ער ליינט מיט זיינע אויגן?

אני מיין אז ס’איז קלאר אז ווען ער ליינט זייער שטיל, ער הערט נאך אלץ. דאס הייסט “השמיע לאזנו”, ער הערט עפעס. ניין, למשל, ס’איז דא א נפקא מינה, למשל, א מענטש איז אין א בית המדרש וואו יעדער איינער דאוונט הויך, און ער דאוונט שטיל. ער זאגט ארויס די ווערטער, אבער ער זאגט זייער שטיל, ער קען נישט הערן זיין אייגענע קול. דאס מיינט ער זיכער נישט. לכאורה מיינט ער נישט דאס. “לא השמיע לאזנו” מיינט ער ליינט בקריאת עינים, ער ליינט מיט זיינע אויגן. אזוי טראכט איך, איך בין נישט זיכער, אבער אזוי טראכט איך.

“קורא” אין לשון חכמים – מלשון רופן, נישט מלשון ליינען

Speaker 1:

אגב, אין לשון חכמים כמעט קיינמאל איז נישט “קריאה” מיינט קריאה מיט די אויגן. אלעמאל… “קרא ותוריק”, ער האט געליינט אן איגרת. “קורא” מיינט אלעמאל, “קורא” איז מלשון רופן. “קורא הגבר” – די טשיקען ליינט נישט, די טשיקען שרייט. “קורא” איז אלעמאל מלשון רופן, אזוי ווי אויסרופן, נישט מלשון ליינען. און מען וויל זאגן ליינען, זאגט מען “לעיין”. לעיין מיינט מען מיט די אויגן, מען קוקט מיט די אויגן. איך ווייס נישט, קרוב לשמוע אז דאס וואלט געמיינט. אפשר נאך אלץ מיינט עס יענץ, I don’t know.

הלכה ח (המשך): “ויהיה מדקדק באותיותיה”

דער רמב”ם’ס הלכה

Speaker 1:

נאך א זאך, זיי מדקדק באותיותיה, נישט נאר שנעל, נישט צו זאגן זייער שנעל, נאר מען זאל מדקדק זיין די אותיות, אויב איר ווילט יוצא זיין. דאס איז הלכה למעשה, דאס איז מסתמא אן ענין פון כבוד, כבוד פאר די… ביידע זאכן זענען מסתמא א שמירה, אז מען זאל מדקדק זיין באותיותיה. דאס האט ער געזאגט, דאס איז שיין געזאגט.

הלכה ט: כיצד מדקדק?

“שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה”

Speaker 1:

איז ער מסביר, קודם כל, וואס מיינט מדקדק? איז ער מסביר, שלא ירפה החזק, מען זאל נישט זאגן שוואך ווערטער וואס מען דארף דערויף יא דרוקן. וואס מיינט ירפה? דאס מיינט אזויווי א כ’, נישט זאגן א כ’, רייט? רפה וחזק. רפה איז וואס אונז רופן דגש קל, איך מיין אז דאס מיינט עס. יכ”ף זאל זיין יכ”ף, נישט יכ”ף, אויב ס’שטייט אזוי. און די זעלבע זאך, חזק הרפה, א זאך וואס מען דארף זאגן כ’, זאגט ער כ’. אדער ב’ און ו’, ב’ און ב’.

נאך א זאך, ולא… איך מיין דארטן ביי די מרגלים האבן זיי געפרעגט, יא, החזק הוא הרפה. דארף מען הערן קריאת שמע.

“ולא יניד הנח ולא יניח הנע” – שווא נח און שווא נע

Speaker 1:

ווייטער, ולא יניד הנח ולא יניח הנע.

Speaker 2:

דו ביסט א בעסערע בעל קורא ווי מיר, ס’איז דא ווערטער וואס איז… פשוט, ס’מיינט שווא נח און שווא נע, אמת?

Speaker 1:

לא יניד, ער זאל נישט מאכן שווא נע… וויאזוי רופן אונז דאס? שווא נח און שווא נע. דער רמב”ם רופט עס שווא נח, נוע ונד. ס’איז דא א שווא וואס מען זאגט, און ס’איז דא וואס מען זאגט נישט. דאס הייסט, וואס מאכט א תנועה. ס’איז דא צוויי אנדערע שווא’ס, אמת דאך?

Speaker 2:

נישט ב”א זאל מען זאגן? איך האב געהערט אז מען הערט די א’.

Speaker 1:

ניין, וויאזוי איז נח ונד?

Speaker 2:

דו האסט געברענגט א דוגמא פון קריאת שמע. א דוגמא?

Speaker 1:

יא, אבער דאס גייט זיין א קאנטראווערסיאלע דוגמא. למשל, “חספתם” אדער “חסף ותם”? מ’זאל הערן די ו’. מען זאגט נישט “חסף ותם”, just to be clear. ס’איז זיכער נישט קיין שווא נע, אבער ס’וואלט געווען אן עקזעמפל פון יניח הנע, פון יניד הנח.

דער רמב”ם זאגט, ער פארשטייט נישט וועם גייט עס אן. למשל, זאגט דער רמב”ם, יא, “לבו וכו’”. ס’איז דא א מסוימ’ע מחלוקת. לבבך, וואס הייסט א הדומות? שתי אותיות הדומות. ס’איז דא וואס זאגן לבבך אדער לבבך. דער רמב”ם זאגט אז ער זעט נישט אז ס’זאל גיין שלעכט אז מען זאגט לבבך. אבער ס’איז דא יא זאכן וואס… אקעי, פונעם רמב”ם זאגט מען דארף זאגן על פי דקדוק. דער רמב”ם אין פירוש המשניות זאגט אז די זאכן קען מען נישט שרייבן אין א ספר, מען דארף עס לערנען פון א רבי.

אבער עס מיינט כפשוטו, א שווא נע און א שווא נח, זאל מען זאגן די ריכטיגע וועג, נישט מאכן א שווא נע אין א שווא נח. למשל, אויב ס’וואלט געשטאנען לְבָבְךָ, נישט זאגן לְבָבְךָ. אדער פארקערט, אויב ס’שטייט לְבָבְךָ, לויט די וואס זאגן אזוי, זאל מען נישט זאגן לְבָבְךָ, נישט לְבָבְךָ.

Speaker 2:

יא, א שווא נח איז פשוט אז ס’איז א תנועה. א שווא נע איז א תנועה, ס’מאכט אזוי ווי א חצי סגול. א שווא נח זאגט מען פשוט די ווארט, מען זאגט נישט קיין תנועה, רייט?

Speaker 1:

די היינטיגע סידורים שרייבן שוין אין די סימנים וועלכע איז א שווא נע און וועלכע איז א שווא נח. די טראפן העלפט נישט פאר דעם. די טראפן העלפט פאר א דגוש, די טראפן העלפט פאר מלעיל און מלרע, דער רמב”ם רעדט נישט פון דאס בכלל. אבער פאר שווא נע און שווא נח העלפט נישט כמעט קיין טראפ, אדער בכלל נישט, און מ’דארף וויסן די כללים. אבער יא, אנהייב פון א ווארט איז אלעמאל א שווא נע געווענליך. די זעלבע זאך, ס’איז מער געווענליך א דגוש, וכדומה.

“לפיכך צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות”

Speaker 2:

אקעי. לפיכך, זאגט דער רמב”ם, וויבאלד מ’דארף דקדק’ן, איז דאס נאך א זאך. מ’דארף דקדק’ן, דאס איז נאך א זאך. ס’איז נישט דווקא איינס. אבער דו זאגסט אז ס’איז דא א זאך וואס דו זאגסט לפיכך פון רמב”ם.

Speaker 1:

ניין, לפיכך, ווייל מ’דארף דקדק’ן, דארף מען זיך גארנישט צוריקהאלטן פון דקדק’ן. אקעי, און וואס דארף מען טון? צריך ליזהר בין כל שתי אותיות הדומות, שאחת מהן בסוף תיבה ואחת בתחילת תיבה הסמוכה לה. ס’איז דא צוויי למ”ד’ס, בכל, און די נעקסטע ווארט איז נאכאמאל לבבך. סא ווען מ’זאגט שנעל, בכל לבבך, איז איין למ”ד. קורא בכל, ושונה, וחוזר וקורא לבבך. בכל לבבך. וכן “ועבדתם מהרה”, און ס’זאל נישט אריינגיין איין ווארט אין די צווייטע.

האקן א פסוק איז שווערער, ווייל ס’איז דאך א פ”א און א פ”א. ס’קען זיין אז אין די רמב”ם’ס צייטן, די גמרא שטייט דאס, האט מען געזאגט פ”א און פ”א ענליך.

דער טעם פון דקדוק – כבוד הקריאה

Speaker 1:

וואס איז פשט פון די אלע זאכן? ווייל דו ווייסט דאך וואס ס’מיינט. עס זעט אויס אז ס’איז אן ענין פון כבוד, אז מ’זאל עס זאגן בכבוד. אזוי ווי איינער ליינט פאר פאעטרי, ער ליינט פאר עפעס א חשוב’ע זאך, ס’איז נישט ווי ווען מ’ליינט סתם, זאגט מען וואטעווער מ’זאגט. אבער ווען מ’ליינט עפעס שיין, א בדחן און ער זאגט שיינע ווערטער, דעמאלטס איז ער מער מקפיד אויף די קריאה. ס’איז אן ענין פון כבוד הקריאה. ס’איז נישט ווייל ער גייט זיך טועה זיין, דאס איז אן אנדערע מעלה דא.

“וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”

Speaker 1:

ער זאגט ווייטער, “וצריך להבהיר הזי”ן של תזכרו”, מ’דארף ארויסזאגן די זי”ן פון תזכרו. פארוואס? ווייל “שלא ישמע”, אז מ’זאגט עס זייער שנעל האט מען ארויסצולאזן די תזכרו, ניין. ער זאגט, ער האט געברענגט אז ס’איז דא אנדערע לשונות וועגן דעם. ס’איז דא וואס זאגן אז אויב מ’זאגט שנעל קען עס ווערן “תשכרו”, אז מ’וועט מיינען אז ס’איז “עושה על מנת לקבל פרס”, “למען תזכרו” צו באקומען שכר, עפעס אזוי. קיצור, א זי”ן איז נאנט צו א שי”ן אדער א סמ”ך, דאס איז די ווארט. מ’דארף זאגן “ז”, כדי ס’זאל זיין קלאר אז ס’איז תזכרו, אז ס’איז א זי”ן.

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”

Speaker 1:

“וצריך להאריך בדל”ת של אחד”. פארוואס זאגט ער “בדל”? איך ווייס נישט פארוואס ער האט עס אזוי גערופן. מ’קען נישט מאריך זיין מיט די דל”ת, ווייל א דל”ת אשכנזי איז נישט מעגליך מאריך צו זיין. אויב איז עס א דל”ת רפה, אזוי ווי “ז”, קען, נישט ממש, אדער אזוי ווי, דעמאלטס קען מען. אבער א דל”ת וואס לאזט ארויס אביסל לופט. אונזער דל”ת סטאפט אלע לופט, קען מען נישט מאריך זיין.

על כל פנים, ווי לאנג דארף מען מאריך זיין? “כדי שימליכהו”, ס’טייטש אז ער זאל ממליך זיין אין זיין כוונה. ביים זאגן זאל ער טראכטן אז ער איז ממליך די אייבערשטער “על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות”. דאס איז זייער שיין די לשון, ער איז ממליך די אייבערשטער. ס’טייטש די אייבערשטער איז דער ריבון, אבער די וועג וויאזוי ער איז א מלך, א מלך איז דאך א מענטשליכע משל. די טייטש איז אז דער מענטש מאכט אים פאר א מלך. ער שמייסט אז ער געדענקט אז ער איז דער ריבון, און מיט דעם ווערט ער א מלך. אז די וועג וויאזוי דער אייבערשטער איז דער ריבון איז מער אין מציאות, און דאס אז ער איז דער ממציא ראשון און ער איז דער בעל הבית אויף די טבע. דער “אז ער ממליך” מיינט אז ער מאכט אים אזוי ווי א מלך זיין, ער מאכט אז ער איז. ער מאנט אז ער איז.

יא, דאס האט צו טון מיט “אחד”, ווייל “אחד” מיינט סך הכל א רמז אז ס’איז דא קיין צווייטער וואס איז בעל יכולת אדער אין קיין שום קארנער פון די וועלט.

דיסקוסיע: ווי לאנג נעמט די כוונה?

Speaker 1:

דערנאך, ווי לאנג נעמט דאס? איך מיין אז ס’נעמט נישט מער ווי א צוואנציגסטל פון א סעקונדע. אפילו ווען מ’זאגט א דל”ת אזוי שנעל ווי אונז. ס’קען זיין אז “להאריך בדל”ת” מיינט אויך סך הכל עפעס אזוי קלארער מאכן די דל”ת, אפשר דא, ווייל דו דארפסט געדענקען אז אונזער דל”ת איז זייער אנדערש פון א רי”ש. אבער א סוף דל”ת וואס איז נישט ת’, נאר מער אזוי ר’, אזוי ווי ווען דו זאגסט אויף ענגליש, די וואס רעדן ענגליש, נישט די חסיד’ישע אידן זאגן… ס’איז אויף א T, אבער ס’איז דא D’ס וואס מ’זאגט אזוי, “rudder”, א “rudder” פון א שיף, מ’זאגט “rudder”. ס’איז כמעט א רי”ש, א שטארקע רי”ש. מ’דארף נישט זאגן אזוי. מ’דארף זאגן דער “אחד” וויאזוי אונז זאגן, נישט משום ספק. אבער פון דעם שטייט אין אנדערע פלעצער, מ’קען צומישן “אחד” און “אחר”, “אלהים אחרים” אדער “אחד”.

סאו, לכאורה די “להאריך בדל”ת” מיינט לכאורה מדגיש זיין די דל”ת, שלא יטעה בו ברי”ש. ווייל דעמאלטס וואלט אויך געווען כאילו “ה’ אחר”, איך ווייס נישט וואספארא זאך. סאו, ס’קען זיין לויט וויאזוי אונז זאגן, איז בכלל נישט קיין פראבלעם. ווייל “להאריך” דארף נישט זיין אז דו ביסט דוקא מאריך, דו דארפסט פארשטיין, די שלטון המחשבה נעמט נישט קיין צייט. ווי לאנג נעמט עס? “אחד” איז דיינציגסטער, די גאנצע וועלט אין איין… ווי לאנג נעמט נאך א סעקונדע צו די שמים פאר די ארץ פאר די אלע רוחות? א מחשבה גייט זייער שנעל, ס’איז נישט קיין ריעל זאך.

אקעי, איך טראכט יעצט אז די פשט איז אז ס’איז מבחין צו זיין פון א רי”ש, און ממילא אונז קענען עס גאנץ גוט. דער עולם פירט זיך צו זאגן “אחאאד”, אבער דעמאלטס לייגט מען צו נאך אן אל”ף אינצווישן, איך ווייס נישט וואס די פשט פון דעם. אבער פאר די צווישן די חי”ת און די דל”ת מאכט מען אזוי ווי “אחאאד”, אזוי ווי אן אל”ף. יא, מ’איז מאריך אין די נקודה, און נאך א קמץ פאר א חי”ת איז אביסל פאני. אזוי ווי ס’איז דער מנהג אין רוב הגדות, “אחד חכם”. ווייניג זאגן די רמ”א ווייטער. וואס ווייסט דער אחד? האט דער אחד ראשון. אויב איז דא חד, ווייניג זאגן אייניגע הגדות.

“וצריך שלא יחטוף בחית”

Speaker 1:

און נאך א זאך, “וצריך שלא יחטוף בחית”, זאל מיר זאגן שנעל די אחד, מחמת חטא, דארף מען זאגן “איחוד”. אויב איז דא חטא, חס ושלום,

קריאת שמע בכל לשון, דיני למפרע, וספיקות בקריאה

קריאת שמע בכל לשון

דער רמב”ם זאגט: “קורא את שמע בכל לשון שהוא מכירה”.

מ’קען ליינען קריאת שמע אין אנדערע שפראכן. זייער גוט, אויב איינער האט נישט קיין נערוון זאל ער ליינען אויף אידיש.

אבער דא איז אבער די זאך, אבער ווער זאגט דיר אז דיין טרענסלעישאן איז גוט?

זאגט דער רמב”ם, די נעקסטע שטאפל גייט ער, “הקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון”.

אז דו ליינסט אין אן אנדערע שפראך, דארפסטו מאכן זיכער אז דו גייסט עס איבערטייטשן, “ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש”.

אזוי ווי ווען מ’רעדט לשון הקודש דארף מען מדקדק זיין, דארף מען אויך אין יענע שפראך זאל עס נישט זיין קיין שיבוש. דער רמב”ם זאגט נישט אז דו קענסט זאגן א פראזע וואס קען זיין א קאנדידאט צו טייטשן. דו דארפסט זאגן ריכטיג, מדוקדק, די ריכטיגע ווערטער פון ענגליש.

Speaker 2: ניין, אבער וויאזוי ווייסט מען טאקע אז דער מענטש ווייסט וואס “ואהבת” מיינט?

Speaker 1: “ואהבת” מיינט “and you should love”. ס’קען נישט זיין קיין ספק.

השגת הראב”ד

אקעי, דער הייליגער ראב”ד איז טאקע מחולק אויף דעם. דער ראב”ד זאגט פארקערט, דער ראב”ד זאגט אז ער איז נישט מסכים אפילו מיט דעם רמב”ם’ס חומרא. דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף מדקדק זיין באותו הלשון.

זאגט דער ראב”ד, ער פארשטייט נישט, “לכל הלשונות פירושם לעברית, ומה ידקדק עוד אחר פירושו?”

ער זאגט א פשט. דער ראב”ד האט נישט געטראכט, אים איז נישט איינגעפאלן בכלל אז ס’קען זיין אז דו טייטשט אפ און דו ביסט נישט יוצא. אויב “קורא בכל לשון” איז די טייטש אז דו מעגסט זאגן פשט בכל לשון. אזוי זאגט דער הייליגער ראב”ד.

סאו, ס’איז דא אחרונים וואס זאגן דעם פראבלעם וואס דו זאגסט, אבער מיר זעט אויס אז די הנחה פון די ראשונים, פון דעם רמב”ם און פון דעם ראב”ד, איז אלעס געווען אז איינער זאגט טייטש, זאגט ער טייטש. עס קען זיין אן אנדערע טייטש, אקעי, סאו ווער זאגט אז מען דארף זאגן די ריכטיגסטע טייטש? אזוי זעט מיר אויס.

און שוין, וואס זאל איך טון? מ’זאל חס ושלום נישט זיין קיין רעפארמער וואס דאווענט אויף ענגליש. איך זאג נאר וואס די הלכה איז.

Speaker 2: דו קענסט קוקן אין די ספר… ניין, דער רמב”ם וואלט אפשר געזאגט דא אז “קורא” מיינט אז מען זאל פאזיטיוו, כדי אז אויב ער פארשטייט נישט לשון הקודש, זאל ער ענדערש זאגן אין די שפראך וואס ער פארשטייט?

Speaker 1: ניין, ער זאגט דאס נישט. ער זאגט דאך “ומאי”? וואס איז ענדערש איז אן אנדערע שאלה. ס’איז זיכער אז ענדערש לערנען לשון הקודש. איך רעד דאך פון אלע אידן אין אלע דורות, אזויגערופענע. קיצור, פון ביידע. איינער וואס קען טאקע נישט, אדער א בעל תשובה קען נישט ליינען וכדומה. ס’איז נישט קיין ספק אז מ’איז יוצא אויף לשון הקודש.

הקורא למפרע — ליינען נישט אויף דער סדר

אקעי, נאך א הלכה, יא? יא. “הקורא למפרע”.

אה, דאס האט צו טון מיט וואס דו האסט געוואלט וויסן. מיר האבן געלערנט ביי די ברכות אז מ’מוז זיין פון סדר. יעצט דארפן מיר זען וואס איז דער דין פון קריאת שמע אליין, צו ס’מוז זיין על הסדר, וואו איז עס פונקטליך די אלע זאכן.

זאגט דער רמב”ם, “הקורא למפרע”, אויב איינער ליינט למפרע. דער רמב”ם גייט שוין מסביר זיין וואס מיינט למפרע. “פארקערט” — “לא יצא”.

זאגט דער רמב”ם, וואס מיין איך צו זאגן? “במה דברים אמורים? בסדר הפסוקים”.

דאס הייסט, ער זאגט דעם צווייטן פסוק פון “ואהבת” פאר’ן ערשטן פסוק. “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”, “והיו הדברים האלה” זאגט ער פאר די ווערטער “ואהבת”.

“אבל המקדים פרשה לפרשה”, אבער אויב ער האט פשוט געזאגט “והיה אם שמוע” פאר ער האט געזאגט “ואהבת”, “אף על פי שאינו רשאי”, אפילו לכתחילה טאר מען עס נישט טון, אזויווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז ס’איז נישט אויפ’ן סדר, “שמע” קומט פריער, “אבל אני אומר שיצא”.

דאס איז איינע פון די פלעצער וואו דער רמב”ם זאגט “אני אומר”. ער זאגט, “איך אמר’ס יוצא, לפי שאין סמיכה להן בתורה”.

דיסקוסיע: פארוואס זאגט דער רמב”ם “אני אומר”?

Speaker 2: אינטערעסאנט, “אני אומר”. ס’איז דאך א לשון “נראה לי”. אינטערעסאנט, אן אנדערע לשון. ער האט דאך א לשון “נראה לי”, פארוואס זאגט ער “אני אומר”?

Speaker 1: “אני אומר”, וואס זאגט דער רמב”ם? מה לי אינמיטן א פרשה? די תורה שטייט דאך אויף א געוויסע סדר, דו פארדרייסט דעם סדר. דו זאגסט “ואהבת” פאר “שמע”, גייסטו פארגעסן די תורה. אדער אויב ס’וואלט געווען אמת אז למשל “והיה אם שמוע” וואלט געשטאנען גלייך נאך “ואהבת” אין חומש, וואלסטו אויך געקענט פארשטיין אז דו גייסט קעגן די תורה.

אבער דא, סך הכל די חכמים האבן מלקט געווען דריי פרשיות וואס שטייען נישט איינס לעבן די צווייטע. ס’איז אמת אז “והיה אם שמוע” שטייט נאך, אבער נישט גלייך. אין די סדרים איז עס א גרעסערע פראבלעם הייסט. אז דו פארשטייסט די רמב”ם, סאו דו פארדרייסט די צייט, דו פארדרייסט… ס’איז בכלל נישט קיין סדר. ס’איז סך הכל א ליקוט פסוקים, א ליקוט פרשיות, נישט פסוקים.

בכלל, “ויאמר” שטייט דאך אין פרשת שלח פאר די עולה, און אמת אז “ויאמר שמואל” שטייט אין די עיקר נאך “ואהבת” וואס שטייט אין ואתחנן, אבער נישט גלייך נאכדעם, ס’שטייט דאך אינצווישן נאך פרשיות. סאו, סך הכל טוט ער אנדערש.

קרא פסוק וחזר וקראו — איבערזאגן א פסוק

זייער גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “קרא פסוק וחזר וקראו פעם שניה”, א מענטש האט געליינט א פסוק און ער זאגט עס נאכאמאל איבער, ווייל ער האט מורא ער איז נישט יוצא געווען צו וואס, “הרי זה מגונה”.

דער מענטש איז מגונה, ווייל ס’ווייזט אז ער גלייבט נישט אז ער האט שוין אויפגעטון מיט’ן זאגן די ערשטע מאל.

דאס איז וואס דער בית שמואל האט געזאגט. א פשוט’ע פשט איז אז ס’איז נישט קיין וועג. ער צייכנט צו אז דער רמב”ם זאגט אין הלכות מקוואות, “הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה”. אמת. און פארוואס? איך ווייס נישט, ווייל ס’איז שוין ביידע מאל די זעלבע זאך, ווייל דו גלייבסט נישט אז די אויפטו איז מיט’ן נישט מקיים זיין.

ס’מוז זיין א פשוט’ערע פשט. אפשר דאס איז דער פשוט’ער פשט, ס’איז נישט קיין וועג. ער זאגט עס איין מאל. וואס צוויי מאל? וואס טוט אויף די צווייטע מאל?

Speaker 2: קענסטו לויט’ן זאגן… ער זאגט נישט, אויב איינער מיינט ער האט נישט מכוון געווען, שטייט נישט דא אז ער זאל צוריקגיין. ס’איז די צווייטע מאל די עיקר, אזוי?

Speaker 1: גוט, ס’שטייט נישט. ס’שטייט ער זאגט צוויי מאל, און מ’דארף נישט זאגן צוויי מאל, מ’זאגט איין מאל.

קרא מלה אחת וכפלה — איבערזאגן א ווארט

זייער גוט. “קרא מלה אחת וכפלה”, ווען מ’ליינט איין פסוק, ס’טייטש גאנץ “ואהבת”, און ער זאגט נאכאמאל די פסוק “ואהבת”, “הרי זה מגונה”.

אבער “קרא מלה אחת וכפלה” איז נאך הארבער. ווען איינער זאגט א ווארט, און ער זאגט איבער נאכאמאל די ווארט “שמע”, ער זאגט נאכאמאל “שמע” בשעת קריאת שמע, דעמאלטס איז עס נאך הארבער, מ’מאכט אים שטיל, מ’זאגט אים ער זאל אויפהערן. פארוואס? ווייל דאס איז ערגער, ווייל דאס איז ווי ער זאגט שתי רשויות. ער ווייזט אז ער זאגט ער האט צוויי שמע’ס, אזוי? אזוי סאונדט עס.

Speaker 2: אבער “שמע” זאגט מען דאך פאר די איד, “שמע ישראל”, ס’איז נישט… אפשר מיינט ער צו זאגן “השם השם”?

Speaker 1: ער מיינט צו זאגן אויך אויף די איבעריגע ווערטער, “שמע שמע”, “אלקינו אלקינו”. אלקינו, אפשר מיינט עס אויף די אלע ווערטער זאגט מען צוויי מאל. איך ווייס נישט.

הקורא לסירוגין — ליינען שטיקלעך שטיקלעך

ווייטער, הקורא לסירוגין, אז מ’ליינט די ווערטער פון קריאת שמע שטיקלעך שטיקלעך, יצא, האט מען יוצא געווען. דאס הייסט מ’איז מפסיק אינצווישן, בעסיקלי, רייט? מיט א הפסק. מ’איז יוצא.

און נישט נאר מ’איז יוצא סתם מיט קליינע שטיקלעך, אפילו שהה בין סרוג לסרוג כדי לגמור את כולה, אפילו אויב ער האט געשוויגן, ער האט זיך אויפגעהאלטן צווישן איין שטיקל און א צווייטע, לכאורה סרוג איז א לשון פון שטיקלעך, דאס מיינט עס צו זאגן. סרוג מיינט א שטיקל, ער מאכט שטיקל שטיקל. סרוג איז א לשון פון סרוג, פון שטריקן, וואטעווער, מ’נייט צוזאם שטיקלעך? ניין, גאנץ איז א פאנטעריגעס, איך ווייס נישט.

כדי לגמור את כולה, אפילו ער מאכט אזא לאנגע שהיה אזוילאנג ווי ס’דויערט צו ענדיגן די גאנצע, צו זאגן אז דאס איז שוין ממש געמאכט ווי צוויי עקסטערע זאכן, אבער נאך אלץ יוצא. והוא שיקרא על הסדר, און ווייטער נאר אויב ער ליינט אויף די סדר.

Speaker 2: פארוואס, דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט אז אויב מ’ליינט נישט אויף די סדר איז מען אויך יוצא?

Speaker 1: אהה, אפשר דא רעדט ער ווייטער פון די סדר וואס מ’איז נישט אין די פסוק. אה, רייט.

קראה מתנמנם — ליינען דרימלדיג

זאגט דער רמב”ם ווייטער, קראה מתנמנם, איינער ליינט די קריאת שמע שלאפעדיג, דרימלדיג, יא, נישט שלאפעדיג.

ומהו מתנמנם? זאגט דער רמב”ם, הוא שאינו לא ער ולא ישן, ער איז נישט אינגאנצן אויף אבער ער שלאפט נישט אויך נישט אינגאנצן, אזוי דרימלדיג. יצא, האט ער יוצא געווען.

טאקע, אויב ער זאגט עס, ווי לאנג ער זאגט ארויס, אפילו אויב ער זאגט עס האלב וועגס נישט דא, יצא, האט ער יוצא געווען. דאס הייסט אזויווי זאגן אן כוונה וואס מ’איז יוצא.

אבער די ערשטע פרשה דארף יא זיין כוונה, ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון, אבער די ערשטע פסוק דארף ער יא זיין אויף און האבן כוונה.

Speaker 2: יא, דאס וואלט געווען די מקור פאר די פשט וואס מ’האט פריער געזאגט פון די מצער, אבער ס’איז צוויי אנדערע הלכות, סאו איי דאונט נאו.

ספק קרא קריאת שמע — ספיקות אין קריאה

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן ספיקות. וואס איז די דין אז ער האט פארגעסן און ער געדענקט נישט, ער האט א ספק צו ער האט געליינט קריאת שמע, אדער ער האט געוויסע ספיקות אינעווייניג.

ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, סתם אזוי ער געדענקט נישט צו ער האט געליינט קריאת שמע. וואס דארף ער טון? דארף ער נאכאמאל ליינען. לכאורה איז דאך דא א מצוות דאורייתא, וואס ספק דאורייתא דארף מען מחמיר זיין.

פארוואס מאכט ער נאכאמאל ליינען? וואס? מיט די ברכות, ומברך לפניו ולאחריו. ווייל זעט וואס, ווען מ’איז מחויב, דעמאלטס קומט עס מיט די ברכות. דאס איז וויאזוי קריאת שמע טוט. חכמים האבן געזאגט ווען דו טוסט קריאת שמע זאלסטו טון מיט תקנות.

Speaker 2: איי, די ברכות זענען מדרבנן און די קריאת שמע איז דאורייתא? ס’איז א ספק דרבנן.

Speaker 1: ניין, ס’קומט אז ווען דו טוסט, וויבאלד דו טוסט יעצט מדאורייתא…

הלכות קריאת שמע – ספק קרא, טעה, והפסק בקריאת שמע

הלכה יג – ספק קרא קריאת שמע

ספק קרא קריית שמע ספק לא קרא – חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם ידע שקרא, ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך – אינו חוזר ומברך.

סתם אזוי, געדענקסט נישט צו דו האסט געליינט קריאת שמע, דארפסטו טון? דארפסטו נאכאמאל ליינען. לכאורה איז עס א מצוה דאורייתא, וואס ספק דאורייתא דארף מען מחמיר זיין. פארוואס דארף ער עס ליינען נאכאמאל? וואס? מיט די ברכות, און מ’בארואיגט זיך פון די דאורייתא.

חידוש: די ברכות קומען מיט די דאורייתא

אבער אלע זענען מודה אז ווען מ’איז מחויב, דעמאלטס קומט עס מיט די ברכות. דאס איז וויאזוי קריאת שמע טוט. האסטו יעצט א קריאת שמע, איז עס מיט די ברכות. זייער גוט. די חכמים האבן געזאגט, ווען דו טוסט קריאת שמע, זאלסטו עס טון מיט די ברכות. איי, די ברכות זענען מדרבנן און די קריאת שמע איז דאורייתא? זייער גוט. אבער די רבנן קומט אז ווען דו טוסט עס, וויבאלד אז דו יעצט מדאורייתא דארפסטו עס טון, ס’איז נישט קיין רעגולער דרבנן, ס’איז א דרבנן פון וויאזוי צו טון די מצוה דאורייתא. ס’איז די פעקעדזשינג פאר די דאורייתא.

אבל אם יודע שקרא, ער ווייסט ער האט געליינט קריאת שמע, נאר זיין ספק איז אויב ער האט מקיים געווען די מצוה פון ברכות קריאת שמע, אינו חוזר, ער דארף ער נישט צולייגן די ברכות, ווייל דעמאלטס איז זיכער די ברכות יא א דרבנן. זייער גוט.

הלכה יד – קרא וטעה

קרא וטעה – יחזור למקום שטעה.

קרא וטעה, א מענטש האט געליינט קריאת שמע און ער איז טועה געווען. וואס הייסט ער איז טועה געווען? ער האט זיך צעמישט אינצווישן, ער האט נישט גוט געזאגט א ווארט, ער האט געזאגט א ווארט אנשטאט אן אנדערע. יא. יחזור למקום שטעה, ער דארף נישט צוריק אנהייבן פון אנהייב קריאת שמע, נאר ער זאל צוריקגיין צו די פלאץ וואו ער איז זיך טועה געווען און פון דארטן גיין ווייטער. אה, ווייטער ער דארף זאגן על הסדר. לכאורה איז דאס א וויכטיגע כלל אין גאנץ לעבן, מ’קען נישט צוריק אנהייבן פון אות אלף. פון דארטן וואו דו ביסט זיך טועה געווען, טו תשובה און גיי ווייטער. זייער גוט.

נעלם ממנו מפרשה לפרשה

נעלם ממנו מפרשה לפרשה, וואס הייסט נעלם ממנו? זיין טעות האט זיך צעמישט, ער געדענקט נישט וואו זיין טעות איז געווען? ער האט פארגעסן, ער האט פארגעסן וועלכע פרשה ער איז. אה, וואו ער שטייט. ער האט יעצט געזאגט… ביידע ענדיגן זיך “ובשעריך”. ער הערט זיך זאגן די ווארט “ובשעריך”, האב איך געזאגט “ובשעריך” פון “ואהבת” אדער פון “והיה אם שמוע”? ביידע איז אן ענדע פון א פרשה. ניין, נישט נאר דעם, ער האט אפילו פארגעסן צו ער האט בכלל אפשר נאר געזאגט די ברכה שלפניו עדיין, ס’איז נישט געווען די “ובשעריך”. ער ווייסט אז איך האב געזאגט איין פרשה, איך ווייס נישט וועלכע איך האב געזאגט.

איז די פשוט’ע תירוץ איז פשוט, שמע וואלט ער זיך שוין זיכער געזאגט, ווייל ער האלט זיך צווישן פרשה לפרשה. ער געדענקט אז ער האט אנגעהויבן, און ער געדענקט אז ער האלט נישט אינמיטן א פסוק. איז חוזר לפרק ראשון, “ואהבת את ה’ אלקיך”. לכאורה דאס זאל באדייטן ווייל ס’איז נאך אלץ אינמיטן די דאורייתא, אלץ נאך אינמיטן די מצות קריאת שמע. יא, ס’איז לכאורה פשוט א ספק דאורייתא. יא.

טעה באמצע הפרק ולא ידע היכן טעה, ער איז זיך טועה געווען אינמיטן א פרק און ער געדענקט נישט וואו ער איז זיך טועה געווען, הייבט ער אן פון ראש הפרק נאכאמאל. אה, דאס איז אנדערש. ווייל ער ווייסט נישט, אבער ווייסט ער יא, ער ווייסט נישט. גייט ער צוריק צום אנהייב פרק.

הוא קורא “וכתבתם” ואינו יודע אם “וכתבתם” שב”שמע” או “וכתבתם” שב”והיה אם שמוע”, חוזר ל”וכתבתם” שב”שמע”. אה, גוט. ער איז מחמיר.

הרגל לשונו הולך

ער זאגט ווייטער וועגן די צוויי קדושות. ווען איז די ספק? אויב ס’איז א טעות געשען נאכדעם וואס ער האט געזאגט “למען ירבו”. דעמאלטס ווייסט ער נישט אפשר האט ער אנגעהויבן צו זאגן “למען ירבו” נאך “ואהבת” בטעות, דעמאלטס איז ער נישט חוזר. פארוואס זאל מען האבן אזא חזקה אז מסתם ביסטו יא גערעכט? הרגל לשונו הולך. דו קענסט טראסטן דיין צונג. דיין צונג ווייסט וואס ער טוט, ער טוט עס שוין יארן.

און דא זעט מען אז די נארמאלע וועג פון ליינען קריאת שמע איז אז די צונג ווייסט שוין אליינס. מען דארף האבן כוונה אין די ערשטע פסוק אפשר, אבער אויב האלט ער נאך “למען ירבו” קען ער זיך פארשטעלן אז ער האט דאך געהאלטן שוין נאך “והיה אם שמוע”, ווייל אזוי גייט דאך דער הרגל לשונו.

דא זעט מען אז די נארמאלע וועג פון דאווענען איז נישט אזוי ווי איינער זאגט אז מען דארף דאווענען יעדע מאל ווי כאילו מ’האט נישט געדאוונט פאר דעם. די נארמאלע וועג איז אז די צונג ווייסט שוין אליינס. יענץ איז א מדריגה, יענץ איז א חשוב’ע דאווענען, יענץ איז דאווענען בתפילה. א קאצקער חסיד קען זיך נישט מסתפק זיין אין אזוינס, ער גייט נישט מיט די הרגל, ער גייט חס ושלום נישט אין הרגל, קומט אים אלעס ניי. דעמאלטס דארף ער אנהייבן פריש פון די ערשטע “וכתבתם”. אפשר אפילו די קאצקער חסידים האבן אמת’דיג יא א הרגל, זיי מאכן זיך נאר.

הלכות טו-יז – הלכות הפסק בקריאת שמע

ווייטער לערנט ער הלכות הפסק. ווען מעג מען מפסיק זיין? ס’איז דא הלכות הפסק אין דורכאויס. סתם מפסיק זיין טאר מען נישט. אפילו אין יקראו ויענו טאר מען נישט סתם מפסיק זיין. אבער ס’איז דא ווען מען דארף מפסיק זיין, ווען ס’איז ראוי להפסיק. דאס האבן מיר געלערנט נאך אין די שאלה. דאס איז ווען מען גיט שלום לכל אדם, דאכט זיך אז ס’שטייט. אבער פון דעם זעט מען אז ס’איז דא א נארמאלע… ניין, איך וויל זאגן א חידוש. אז דאס וואס שטייט אז מ’איז מפסיק, מיינט אז מ’דארף מפסיק זיין.

מ’דארף מפסיק זיין פאר כבוד

היינט האב איך נישט געטראפן קיינעם וואס איז מקפיד אויף די הלכה, אז אינמיטן קריאת שמע זאל ער זאגן שלום פאר זיין רבי’ן. אבער מ’זעט אז מ’דארף. ס’איז נישט סתם אזוי ווי די שאלה, סתם מפסיק זיין טאר מען נישט. דא שטייט אז מ’דארף. דער איינציגסטער פלאץ וואו מ’פירט זיך די הלכה איז ווען מ’זאגט קדוש קדוש, דעמאלטס זאגט מען אז די פוסקים זאגן אז ס’איז ענליך. אבער ער זאגט די גמרא, יא, ער זאגט דאך אזוי.

היה קורא ופגע באחר, די פוסקים זאגן אז ווען דער עולם זאגט קדוש קדוש איז אזוי ווי… אזוי ווי דיין רבי. היה קורא, א מענטש ליינט, ופגע באחר, ער באמפט אריין אין מענטשן, לכאורה ווייל מ’קען דאך ליינען וואקנדיק, אדער פגעו בו, אדער אנדערע מענטשן באמפן אריין אין אים. איז דעמאלטס, בין הפרקים, אויב האלט ער צווישן “ואהבת” און “והיה אם שמוע” און אזוי ווייטער, ער גייט עס זאגן פונקטליך וועלכע, איז אזוי, פוסק, דעמאלטס מעג ער מפסיק זיין, ער זאל מפסיק זיין, ומתחיל, און נישט נאר ער מעג ענטפערן, נאר ער מעג מתחיל זיין ושואל בשלום מי שחייב בכבודו. איינער וואס ער איז חייב בכבודו, די גמרא מסביר וועמען מ’איז חייב בכבודו, גוי שפגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה. ווייל אויף דעם איז דא אן ענין, אביו ורבו איז עס ממש א מצוה, דער מי שגדול ממנו בחכמה איז עס אן ענין פון דרך ארץ. מ’האט געלערנט אז ס’איז אויך א מצוה, ס’איז א חלק פון “מפני שיבה תקום”.

שואל בשלומו, ס’איז נישט געווען סתם אז יעדער מענטש האט זיך באגריסט, ס’איז דא א מצוה, אן ענין, א חיוב. איז נישט קיין ענין צו צוריקענטפערן. אבער צו זיין רבי’ן איז א גאנצע… אויב ס’איז א איד האלט אינמיטן קריאת שמע, ער האלט צווישן איין פרק און די צווייטע פרק, אדער אפשר אפילו ער זעט אז זיין רבי קומט אריין, קען ער שנעל ענדיגן די פרק, נאכדעם גייט ער צו צום רבי’ן און ער זאגט אים שלום עליכם, און ער זאגט אים איך האלט אינמיטן קריאת שמע.

באמצע הפרק – נאר פאר יראה

אבער אויב איז ער אינמיטן א פרק, דעמאלטס, ער ליינט און ער האלט אינמיטן א פרק, דעמאלטס איז ער פוסק ומתחיל לשאול, אלא בשלום מי שחייב בכבודו. דעמאלטס, אינמיטן די פרק, טאר מען נישט מפסיק זיין פאר כבוד. אבער פאר וועמען מעג מען יא מפסיק זיין? איינער פון וואס א מענטש האט מורא פון אים. א גוי, א מלך, א מלך האומות, אדער א גנב, איך ווייס, א באצווינגער, וכיוצא בהן, איז ווייל דער מענטש האט מורא פון אים, און מען איז אים מתיר אז ער זאל מפסיק זיין. די מורא מיינט אוודאי נישט אז ער גייט אים הרג’ענען דעמאלטס, איך דארף נישט אנקומען צו דעם. ס’איז א גרעסערע לעוועל פון פחד ווי… ער גייט נישט קענען געהעריג פאוקעסן אויף דאווענען ווייטער. סאו, ענדיג וואס דו האסט צו טון, און קום צוריק צו מכוון זיין און דאווענען ווי ס’דארף צו זיין.

אבער מי שחייב בכבודו… ניין, ס’קען זיין אז יענער גייט זיין… יענער… ס’קען דאך זיין אז דא איז איינער א מלך, איינער… ער וועט געדענקען אייביג, יענער האט מיר נישט געזאגט שלום ווען איך בין אריינגעקומען, און ער גייט אים מאכן גרעסערע טעקסעס, איך ווייס וואס.

אבער מי שחייב בכבודו, איינער וואס די סיבה פארוואס דו זאגסט אים שלום איז נישט ווייל דו האסט מורא פון אים, נאר סתם ווייל דו ביסט מחויב אין זיין כבוד, כגון אב ואם ורבו, איז נאר אם נתן לו שלום תחילה, פוסק, דעמאלטס זאל מען מפסיק זיין אפילו אינמיטן פרק, ומשיב לו שלום, און ענטפערן שלום, אבער אנהייבן נישט.

דער רבי מעג שלום זאגן אינמיטן קריאת שמע

זייער גוט. דאס איז די הלכה למעשה. זעט אויס אז דער רבי, פארוואס דער רבי געבט שלום אינמיטן קריאת שמע? אזוי גייט עס, ס’איז דא רבי’ס וואס געבן שלום אינמיטן קריאת שמע. דער רבי ווייסט נישט אז ס’איז קריאת שמע? איך ווייס נישט. דער רבי דארף נישט? דער רבי מעג? איך פרעג א שאלה, דער רבי מעג? דאס מאכט ער זאגן, דער רבי מעג.

ס’קען זיין, ווען יעקב אבינו האט געהערט אז זיין זון יוסף איז א מלך, האט ער געטראכט, “יעצט איז מיין ערשטע געלעגנהייט צו קענען מקיים זיין די מצוה, איך וועל אים גיין טרעפן, און איך וועל אים מקדים זיין בשלומו צווישן פרק לפרק.” ס’איז גוט, דער רבי מעג.

דער ירושלמי זאגט טאקע אזוי ווי מיר. דא אמר ר’ שמעון, צריך לשאול בשלום אדם שהוא גדול בתורה, זעט מען אז מ’איז מחויב, אפילו אינמיטן קריאת שמע. איך האב גראדע געטראכט, דער טאטע האט דאך אויך דא א יראה, אבער ס’איז נישט די ריכטיגע יראה. יראה מיינט יראה פון די מצוה. ניין, יראה, דא יראה מיינט טאקע אז יענער גייט דיך מאזיק זיין, אז ס’איז א מלך, אן אנס, אן אנס.

בין הפרקים – וואו מעג מען מפסיק זיין

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ועונה להם בין הפרקים.” וואס מיינט בין הפרקים? בין ברכה ראשונה לשניה? ס’מיינט, קודם זאגט ער ברכות קריאת שמע, יא? צווישן די ברכות קריאת שמע. בין שניה לשמע, צווישן די “אהבת עולם” מיט “שמע”. בין שמע ל”והיה אם שמוע”. בין “והיה אם שמוע” ל”ויאמר”. און דער רמב”ם ענדיגט, “בין ויאמר לאמת ויציב”. אמצע הפרק, ווייל “ה’ אלקיכם אמת ויציב” מאכט מען א ריוח באמצע הפרק. ולא יפסיק אלא לשלום נערה, אלא לשלום נכבד.

פראבלעם מיט אונזער נוסח – “אמת ויציב”

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אונזער מנהג איז פונקט פארקערט, אז די איינציגסטע צייט וואס מ’מאכט א לאנגע הפסקה איז צווישן “אמת ויציב” פאר די כבוד פון די רבי, אז מ’ווארט אויף די גדול שבהקהל זאל ענדיגן און מ’ווארט פאר אים מיט קדיש. ווייל מ’וויל אז יעדער איינער זאל זיין, מ’וויל נישט מפסיק זיין, נישט מאכן קיין הפסק בדיבור. אבער דו ביסט גערעכט אז ס’איז אביסל פאני. און נישט נאר דעם, ס’שטעקט מיך אביסל, ווייל איך ווייס נישט וואס דער בעל התוספות וואלט געזאגט אויף אונזער נוסח. וואס איז דער פשט? דו זאגסט “ה’ אלקיכם”, און נאכדעם הייבט זיך אן א נייע ברכה, ס’הייבט זיך אן “אמת ויציב”. נו, איז דא אן ענין צו מאכן צוזאמען וואס ס’שטייט “ה’ אלקיכם אמת”, מאכט מען “ה’ אלקיכם אמת ויציב”. אבער דער בעל תפילה, אלע, די נוסח פון אונזער דאווענען גייט “ה’ אלקיכם אמת, ויציב”. ס’איז נישטא קיין ברכה וואס הייבט זיך אן “ויציב”, ס’מאכט נישט קיין סענס. ס’הייבט זיך אן “אמת ויציב”. ס’איז דאך דא אן ענין צוזאמענלייגן די “יציב” צו די “אמת”. איך ווייס נישט וואס די עצה איז, אבער ס’איז דא א פראבלעם.

סיום פרק ב’

שוין, עד כאן איז פרק ב’, האבן מיר געלערנט וויאזוי מ’דארף ליינען קריאת שמע, זייער וויכטיג. דרך אגב, די אלע הלכות האבן נישט מיט דאווענען אין בית המדרש וכדומה, דעמאלטס קען זיין מער, קען זיין די אלע הלכות… לאמיר נאך קלערן איין ווארט וועגן זאגן קריאת שמע אין בית המדרש. קען זיין וועגן דעם איז דא די אלע פסקים פון שלמה… אה, איך וועל דיר זאגן, אין בית המדרש איז נישטא קיין וועג אז דער רבי זאל ציווארטן צו דיר, ווייל דער רבי איז זיך מחייב פאר די בית המדרש. אבער דער רעדט זיך מיט דעם, ער ליינט אינדערהיים, ער איז דאך אן עוסק במלאכת הקורא, און אזא סיטואציע קען זיך אוודאי יא מאכן. אפילו היינט, וואס ס’מאכט זיך חס ושלום ס’קומט אריין איינער, דעמאלטס דארף מען וויסן וואס די הלכה איז.

ניין, אויך בכלל, די הלכות האבן צוטון נישט וואקן, מענטשן אין בית המדרש, אבער אז איינער ליינט קריאת שמע אינדערפרי, ער געדענקט נישט אלעמאל די הלכות, אבער די הלכות האבן נישט גארנישט צוטון מיט די בית המדרש. ניין, אויך אין די הלכות,

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות קריאת שמע פרק ב

אין דעם שיעור לערנט מען רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ב’, וואס באהאנדלט די דינים פון כוונה ביי קריאת שמע, אז מען דארף מכוון זיין ביים ערשטן פסוק, און די חילוק צווישן די ערשטע פרשה און די איבעריגע. עס ווערט אויך דורכגענומען די הלכות פון אין וועלכע פאזישאן מען קען ליינען קריאת שמע, די דינים פון עוסק במלאכה און עוסק בצרכי רבים, און די הלכות פון דקדוק באותיות, הפסקות, און ספיקות אין קריאה.