הלכות עירובין פרק ב׳ – וידאו
אין קשר בין התאוות השונות | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: איכות התאוות, קדושה והבנה עצמית
—
א. פתיחה – קריאה לתשובה
מי שחולק על השיטה המוצגת כאן, צריך לעשות תשובה. טעות בדעה שקולה לעבירה – כי אם יש לאדם הבנה מוטעית, עליו לתקן זאת בדיוק כפי שעושים תשובה על חטא. הרמב״ם הוא המקור: כל מי שיש לו טעות רוצה באופן טבעי להפסיק עם הטעות.
—
ב. הטעות המרכזית: כל תאוות הגוף הן “דבר אחד”
הצגת הטעות
העולם מחזיק באמונה פשוטה, בסיסית ולא מבוססת (ללא מקורות) לגבי תאוות:
> אנשים מאמינים שכל התענוגים הגשמיים (תענוגי הגוף) הם ביסודם דבר אחד – שיש רק כמות (יותר או פחות), אבל אין הבדלי איכות אמיתיים בין סוגים שונים של תאוות.
אנו מדברים רק על תענוגי הגוף (אכילה, תשמיש), לא על תענוגי הנפש (כבוד, שמחה רוחנית).
—
ג. הוכחה ראשונה נגד הטעות – מציאות השוני
במציאות ישנם אלפי חילוקים בתאוות האכילה לבדה:
– מתוק / מר / חריף / לא חריף
– פריך / רך
– שרוף / לא שרוף
– בשר בקר / בשר עוף / בשר כבש / חזרת
– לכל אדם העדפות שונות, ואפילו אותו אדם רוצה דברים שונים מיום ליום.
משל המכולת: מכולת מוכרת עשרת אלפים מאכלים שונים – זה לבדו מוכיח שלא הכל אותו דבר. כאשר ה״משגיח/רבי” מדבר על תאוות אכילה, הוא מתייחס לכל זה כקטגוריה אחת – אבל זה לא תואם את המציאות.
קושיה ותשובה
קושיה: אולי ההבדל הוא רק בכמות (יותר/פחות תאוה), לא באיכות? ממתק הוא רק תאוה *חזקה יותר* מלחם, אבל ביסודו אותו דבר?
תשובה: זה באמת איכות, לא רק כמות. התענוג מבשר שמן הוא שונה (לא רק “יותר”) מהתענוג מעוף. דוגמת הסמים: אם כל התענוגים היו דבר אחד, אפשר היה למכור זריקה במקום מאכלים – אבל סמים לא נותנים את אותו עונג כמו אכילה, מה שמוכיח שזה שונה באיכות.
—
ד. ההוכחה המרכזית – מהתורה עצמה
התורה עושה הבדלי איכות, לא הבדלי כמות
– הרמב״ם קורא “ספר קדושה” לחלק הכולל הלכות מאכלות אסורות והלכות איסורי ביאה – שתי קטגוריות נפרדות של פרישות גשמית.
> [סטייה צדדית]: לרמב״ם יש טעם מיוחד למה הוא קורא לזה כך, אבל זה שיחה לפעם אחרת על שמות הספרים.
– הרמב״ן ורוב הראשונים מסכימים שהלכות התורה על אכילה ועריות הן ביסודן הלכות על תענוג הגוף.
הנקודה המכרעת
התורה אף פעם לא אומרת כמה לאכול (כמות). במקום זאת, היא עושה הבחנות בין סוגים – מאכל זה מותר, זה אסור. חזיר אינו אסור כי הוא “תאוה גדולה יותר” – הוא אסור כי הוא סוג מסוים של דבר. החריג היחיד להגבלת כמות הוא יום כיפור (אי-אכילה מוחלטת).
מסקנה: קדושה בתורה אינה על פחות הנאה, אלא על אילו הנאות כן ואילו לא. זה מוכיח שלפי התורה ההבדל בתאוות הוא הבדל של איכות, לא רק כמות.
> [סטייה צדדית: זולל וסובא]: “זולל וסובא” הוא אכן לאו על כמות. תשובה: הרמב״ם מונה זאת כמצווה ספציפית (נלמדת מבן סורר ומורה), אבל נשאר שרוב הלכות התורה על אכילה לא מדברות על כמות.
—
ה. מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
שיטת רש״י
– “קדושים תהיו” = “פרושים תהיו” = מופרדים מעריות ועבירות.
– “כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.”
– קדושה פירושה: לא לעשות את העבירות הספציפיות (איסורי ביאה, מאכלות אסורות).
– מקור: ספרא.
שיטת הרמב״ן
– “פרישות” אינה רק להישמר מעריות.
– היא מתייחסת למידה רחבה יותר של פרישות – מידה כללית הנזכרת “בכל מקום בתלמוד.”
ביקורת על הטענה הפילולוגית של הרמב״ן
טענת הרמב״ן ש״בכל מקום בתלמוד” נעשה שימוש ב״פרוש” במשמעותו היא חלשה:
– נזיר נקרא “פרוש עצמו מן היין” – אבל הוא גם נקרא חוטא.
– המשנה מונה שבעה סוגי פרושים שחז״ל לא אהבו.
– “בכל מקום בתלמוד” הוא חשוד – תמיד צריך לשאול מי, איפה, איך.
—
ו. ביקורת מרכזית על יסוד הרמב״ן: “התירה התורה”
כל סברת הרמב״ן מבוססת על כך ש“התורה התירה ביאת איש ואשתו” ו“בשר ויין” – ולכן צריך להוסיף פרישות לאחר מכן. אבל זה למעשה לא נכון:
לגבי ביאת איש ואשתו:
– שבועיים בחודש נידה/ספירה
– לא ביום (גמרא)
– לא בוסת
– לא תשעה באב
– הגבלות רבות בשולחן ערוך
– מסקנה: “זו לא התרה” – זה דבר מוגבל ביותר.
לגבי בשר ויין:
– רק עם שחיטה
– “כי ירחק” – בשר רק כשרחוק מבית המקדש
– דרך ארץ: בשר רק בלילה
– מסקנה: גם כאן “מותר” מוגבל מאוד.
כל הנחת היסוד של הרמב״ן (“התורה התירה, לכן צריך להוסיף פרישות”) היא “totally wrong,” כי התורה עצמה כבר מגבילה ביותר. הרמב״ם הבין זאת – שהכל דבר אחד, לא שתי שכבות נפרדות.
—
ז. “נבל ברשות התורה” של הרמב״ן – ניתוח וביקורת
טענת הרמב״ן
הרמב״ן טוען שעל פי הלכה יכול אדם להיות בעל תאווה – הוא יכול להיות “שטוף בזימת אשתו”, לקחת נשים רבות, להיות “סובא יין וזולל בשר”, ולדבר “ניבול פה” – הכל בתוך המסגרת ההלכתית. לכן צריך “קדושים תהיו” ככלל לסגור את הפרצה.
ביקורת על כל נקודה:
1) “זימת אשתו” – לא קוהרנטי:
המילים “שטוף בזימת אשתו” אינן קוהרנטיות – “זימה” ו״אשתו” לא הולכים ביחד. בתורה “זמה” מופיעה רק בעריות (חותנת, בת, וכו׳), אף פעם לא באשה עצמו. השווה לדברי הקוצקר ש״לא תנאף” פירושו “באשתו” – שגם זה לא הגיוני.
2) “סובא יין וזולל בשר” – לא כזו פרצה:
הרמב״ם אומר שיש לאו מפורש דאורייתא להיות “זולל וסובא”. אם כך, זה בכלל לא מותר על פי הלכה.
3) ניבול פה – אין איסור ברור דאורייתא:
בתורה לא כתוב במפורש שאסור לדבר ניבול פה. יש רק מדרשים ודרשות. הרמב״ם עצמו מראה שלשון התורה טהור, אבל אין איסור פורמלי.
> [סטייה צדדית: ניבול פה עם אשת איש]: דיון האם ניבול פה עם אשת איש נכלל ב״לא תקרבו לגלות ערווה” – הרמב״ם אומר “קריבה” היא דאורייתא, אבל האם ניבול פה הוא “קריבה” נשאר לא ברור. עם האישה עצמו זה בכלל לא איסור, רק “מידת טוב.”
ההבדל היסודי בין הרמב״ן כאן למקומות אחרים
הרמב״ן אומר במקומות אחרים (חול המועד, שבת, יום טוב) שהתורה לא יכולה לכתוב כל פרט, לכן היא נותנת כללים והחכמים מפרטים. זה מובן – זו מגבלה של כתיבת חוק.
אבל כאן ב״קדושים תהיו” זה שונה: הרמב״ן לא אומר שחסרים רק כמה מקרי קצה. הוא אומר שחסרה קטגוריה שלמה – שאפשר להיות “נבל” (= בעל תאווה, אדם מטונף) בתוך ההלכה. זו טענה הרבה יותר רחבה.
> [סטייה צדדית: שיטת הרמב״ן בעריות]: הרמב״ן סובר שעריות אינן רעות באופן מהותי – רק ליהודים בארץ ישראל. הוא רואה את איסורי עריות כ״גזירת הכתוב” להתרחק, לא כי הן מושחתות מוסרית. (ראה רמב״ן פרשת אחרי מות.)
—
ח. ההגדרה המעשית של הרמב״ן ל״קדושים תהיו” – וביקורת
“ימעט במשגל” – להמעיט בתשמיש
הרמב״ן נותן הגדרה מדויקת: לאחר שיש איסורים ברורים (עריות), צריך גם להמעיט במה שמותר – פחות בכמות.
ראיה מחז״ל: תלמידי חכמים לא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.
ביקורת: הראיה מדברת רק על תלמידי חכמים, לא על כל אדם – אז זו ראיה להיפך. אם לפי הרמב״ן “קדושים תהיו” היא דאורייתא, היא צריכה לחול על כולם.
בעיה עם “ימעט”: “פחות” אינו גדר ברור – פחות ממה? אין שיעור. תקנת עזרא (טבילה לתשמיש) נעשתה כ״טורח” להמעיט – אבל זה גדר עקיף, לא ישיר.
הגדר: כמות כמדד
בתשמיש המיטה: עם האישה עצמו זו לכתחילה מצווה (פריה ורביה, עונה), אבל לאחר קיום החיובים, כל ביאה נוספת היא רק רשות. כלל הרמב״ן: “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצווה ממנו” – לא להשתמש בתשמיש יותר ממה שחייב. כך גם פסק הרמב״ם בהלכות דעות והשולחן ערוך: “כל ביאה שאינה לקיום פריה ורביה או לקיום עונה – הרי זו עבירה”** – עבירה דאורייתא מ״קדושים תהיו.”
> [הערה]: הלכות עונה חלות גם על נשים.
מיעוט שתייה – יין
הרמב״ן מביא קטגוריה שנייה: להמעיט בשתיית יין.
– ראיה: נזיר נקרא “קדוש” בתורה – כי הוא נמנע מיין.
– (יש מחלוקת תנאים האם נזיר הוא קדוש או חוטא, אבל הרמב״ן פוסק שהוא קדוש, כפשט הפסוק.)
– ראיה נוספת: מעשיות נח ולוט – שמראות מה קורה כששותים יותר מדי יין.
– אבל: הרמב״ן לא אומר כמה פחות לשתות – השיעור לא ברור.
טומאה וטהרה – קטגוריה שלישית
הרמב״ן מוסיף: להישמר מטומאה, אפילו אינו כהן ואין איסור הלכתי.
– ראיה: הנזיר נקרא קדוש גם כי הוא נמנע מטומאת מת.
– זה מה שהגמרא קוראת “פרושים” – אנשים שנוהגים חולין בטהרה.
קושיה חזקה: כל יסוד הרמב״ן היה ש״קדושים תהיו” באה למלא חסרון בתורה – שאפשר להיות “נבל ברשות התורה” דרך תאוות. אבל טומאה וטהרה אין להן שום קשר לתאוות! אין רע בלהיות טמא – רק אסור להיכנס לבית המקדש או לאכול קדשים. זו קטגוריה חדשה לגמרי שלא מתאימה לטענה המקורית.
> [סטייה צדדית: מה פירוש “פרישות” אצל הרמב״ם?] הרב יצחק שילת (חולק על הרב צבי יוסף קוק) אומר: אין לתרגם “פרישות” אצל הרמב״ם כמו אצל הרמב״ן, כי הרמב״ם מבין פרישות כטומאה וטהרה, לא כהימנעות מתאוות. ר׳ שמואל אבן תיבון תרגם “פרישות” כ“זהירות” – תרגום מוזר, אבל הרמב״ם מתכוון למשהו אחר מהרמב״ן. כדי להבין למה הרמב״ם סובר שטהרה היא עניין, צריך לעיין במורה נבוכים על טעמי טומאה וטהרה.
שמירת הלשון – עוד קטגוריה
הרמב״ן מוסיף: “וישמור פיו ולשונו” – להישמר מ:
– ריבוי אכילה הגסה (אכילה מרובה מדי – שוב שיעור כמות)
– מרוב דברי הבלים (דיבור ריק מרובה)
– המדרגה הגבוהה ביותר: כמו רבי חייא שאמר “שלא אשיח שיחה בטילה מימי” – לא רק לא ניבול פה, אלא בכלל לא לדבר בטלות.
סיכום: פרישות אצל הרמב״ן היא “דבר שבכמות”
פרישות הרמב״ן היא לחלוטין עניין של כמות (פרופורציה/מידה) – לא מהות איכותית אחרת, אלא פחות ממה שמותר. יכולות להיות דרגות בזה.
—
ט. שיטת הרמב״ן שדרבנן יכולים להיות דאורייתא
הרמב״ן מסביר שתקנות חז״ל (כמו מים ראשונים, מים אחרונים) הן גם בכלל “והתקדשתם” – דאורייתא.
קושיה: הרמב״ן סובר שדבר יכול להיות גם מדרבנן וגם מדאורייתא באותו זמן – וזה קשה מאוד להבין. הרמב״ם לעולם לא היה מסכים לשיטה כזו. זה נשאר כקושיה פתוחה.
—
י. מודל “פרט וכלל” של הרמב״ן – וביקורת חזקה
יסוד הרמב״ן
התורה נותנת פרטים (איסורים ספציפיים) ואחר כך כלל (עקרון כללי), למשל:
– אחרי “לא תגנוב” כתוב “לא תשאו איש בעמיתו”
– אחרי מלאכות שבת כתוב “תשבות”
ביקורת
א) בעריות: באיזה אופן “קדושים תהיו” היא כלל של אשתו, בתו, בת בתו, אשת אשתו, וכו׳? הפרטים הם יחסים ספציפיים, לא דרגות של עקרון. זו הנחה גדולה שהם קשורים.
ב) בשבת: “תשבות” של הרמב״ן פירושו איסור טירחא כבדה (סחיבת דברים כבדים, הכנסת אוצר, וכו׳) – שהוא איסור דאורייתא נפרד לפי הרמב״ן. אבל למלאכות אין שום קשר ל״כבד” – מלאכות הן קטגוריות ספציפיות של עבודה, לא מידת קושי. אז “תשבות” אינה כלל של מלאכות, אלא איסור נפרד. אף אחד לפני הרמב״ן לא ידע שזה דאורייתא.
—
יא. הנחת היסוד של הרמב״ן: הכל רק כמות – חידוש חסר תקדים
הרמב״ן לא יכול היה לדמיין מדד אחר
הרמב״ן לא יכול היה לדמיין מדד אחר לטוב ורע בתענוגי הגוף מלבד כמות (הכמות). הוא מציב סולם של דרגות:
– הפרוש האידיאלי – עושה משגל רק לשם מצווה, בלי הנאה (כמו רבי אליעזר).
– אדם שיש לו קצת יותר הנאה.
– אדם שעושה ביאות אסורות.
אבל – הרמב״ן סובר שההבדל ביניהם הוא רק כמותי, לא מהותי. שכיבה עם אחות ושכיבה עם אישה היא אותה תאווה – רק עם “אינצ׳ים” שונים קרוב או רחוק יותר.
החידוש: פרישות היא מצוות דאורייתא – חסר תקדים
הרמב״ן המציא משהו שאף אחד לפניו לא אמר: שיש חיוב דאורייתא להיות פרוש.
– כן, היו פרושים בגמרא.
– אבל אף אחד לא אמר שפרישות היא מצוות דאורייתא.
– אף אחד לא אמר שיש חור בהלכה – שהתורה שעוסקת באיזה מותר ואיזה אסור, שכחה את העניין הבסיסי של “פחות.”
“פחות” ו״לא אחותך” הם שני נושאים שונים
“פחות” ו״לא אחותך” זה לא אותו דבר – אלו שני נושאים שונים. התורה אומרת במפורש: עם האחות זו זימה, עם האישה זה טוב. זה הבדל איכותי, לא רק כמות.
—
יב. משל הצ׳יפס הכשר וחזיר
שמת לב פעם שאנשים שאוכלים הרבה צ׳יפס כשר, בסוף אוכלים חזיר? – זו הלוגיקה של הרמב״ן: זו אותה תאווה, לכן יותר כמות מוביל לעבירה. אבל התורה אף פעם לא אמרה לאכול פחות כשר! – זו ראיה שהתורה לא סוברת שאכילת כשר ואכילת טריפה היא “אותה תאווה.”
—
יג. טיעון הרמב״ן: “צדיק תשעה שערי היתר”
עמדת הרמב״ן:
– צריך להיפרש מ-9 שערי היתר כדי לא להגיע לשער האיסור האחד.
– כי אחרת אין דבר אחר שיעצור אותי – אם לא פרישות, מה יעצור אדם מעבירה?
תשובה: יראת שמים יכולה לעצור אדם בגבול, בלי פרישות.
—
יד. ראיה מעריות – תאווה לזכרים מול נקבות
ראיה חזקה נגד הרמב״ן: הגמרא אומרת “כל הנשנוף ביאה” – הכל אותה ביאה. אבל במציאות לא רואים שאנשים שהם יותר בעלי תאווה לנשים הם גם יותר בעלי תאווה לגברים או לקרובים. זה מוכיח שאין תאווה כללית אחת.
> [הערה]: המקרה הקיצוני (ה״חולה” שעושה זאת עם כולם והכל) מוצא בצד – זו מחלה, לא אדם נורמלי, ועל זה לא מדברים.
—
טו. הכלל המרכזי: כל תאווה היא תאווה נפרדת
אין “תאווה כללית” – אין קטגוריה אחת הכוללת את כל התאוות:
– משל האכילה: צ׳יפס מרגיש שונה מקוגל תפוחי אדמה, אפילו שניהם מתפוחי אדמה. לעיתים רחוקות יש תאווה לשניהם בו-זמנית.
– משל השתייה: ברנדי אינו אותה תאוו
ה כמו ליקר, אפילו שניהם אלכוהול.
– נפש התאווה יש לה 25,000 חלקים – מי שאוהב צ׳יפס זה לא אותו חלק שאוהב קוגל.
עימות עם תלמידים – ויכוח “כוח הנפש”
תלמידים טוענים שכל התאוות נובעות מאותו כוח הנפש. תשובה:
– “מי המציא את כוח הנפש?” – זו תיאוריה, לא מציאות מוכחת.
– הרגשות הם למעשה שונים – תענוגים רוחניים לא מרגישים דומים כלל לתענוגים גשמיים.
– הבא ראיה! – נדרשת הוכחה שכל התאוות הן ביסודן אחת.
עימות עם “משיכה = כבידה”
תלמיד משווה משיכה מינית לכבידה (שתיהן “משיכה”). זה שירה יפה, אבל אין שום קשר – אי אפשר לקשר שני דברים רק כי קוראים להם באותה מילה.
טיעון המילים – “השפה עניה”
על הטענה ש״קוראים לשניהם תאווה, אז זה חייב להיות אותו דבר”:
– המילון לא מספיק גדול – היינו צריכים ליצור מילים חדשות.
– יש לנו כבר מילים נפרדות: “רעב” מול “צמא” – אבל זה החסרון, לא התאווה.
– “מתאווה לי קוגל” מול “מתאווה לי סיגריה” – אלו תאוות שונות, לא דבר אחד.
> [הערת צד]: האם סיגריה או טלפון הוא “תאווה” במובן ההלכתי – זה שיעור נפרד.
—
טז. הפשטות (אבסטרקציות) אינן גשמיות
אנו משכנעים את עצמנו שהפשטות מסוימות (כמו “תאווה”) הן עדיין דברים גשמיים. ברמה הנמוכה ביותר – פיל שמזדווג, אוכל שמחזק – כן, זו גשמיות. אבל כשמדברים על תאווה כדבר רוחני, דבר שאפשר להרגיש ולדבר עליו – זה לא מרגיש אותו דבר.
דוגמה קונקרטית: אפילו תאוות זיווג, שאפשר ממש להרגיש בגוף – מרגישה שונה תלוי למי זה מכוון. זה לא “הכל אותו דבר.” אפשר לתת לפיל תגובה גשמית, אפשר לעשות הזרעה מלאכותית – אבל זו לא התאווה. התאווה היא משהו אחר, משהו עמוק יותר, וכל תאווה היא נפרדת.
כל הפשטה היא “שקרית” – אבל זה לא מיוחד
כל הפשטה היא שקרית – כמו כל הפשטה אחרת. הקוגל של יום ראשון והקוגל של יום שני – אפילו זה “אותו קוגל” – הוא שונה כי האנשים שונים, הזמן שונה. גלידה לפני האוכל וגלידה אחרי האוכל הן שתי תאוות שונות – לא סמנטיקה, במציאות.
—
יז. קושיית הרמב״ן בנויה על “הנחה מצחיקה”
קושיית הרמב״ן (שאפשר לקיים כל תרי״ג מצוות ועדיין להיות “נבל ברשות התורה”) בנויה על ההנחה השגויה שכל התאוות הן ביסודן דבר אחד. והתורה לא סוברת כך.
> [סטייה צדדית – הבדיחה של “משפחה, אהבה ופילוסופיה”]: בחור הולך לפגישת שידוך ואומרים לו לדבר על שלושה דברים – משפחה, אהבה ופילוסופיה. הוא שואל: “יש לך אח?” – לא. “אוהבת לוקשן?” – לא. “אם היה לך אח, הוא היה אוהב לוקשן?” – זו פילוסופיה. הנמשל: מערבבים “אהבת לוקשן” עם “אהבת אדם” ככלל אחד – אבל זו הפשטה מטופשת שמאבדת את ההבדל האמיתי.
—
יח. כללים אינם מטאפיזיקה – אלא אתיקה (תועלת)
כשמכחישים כללים, מדברים לא על מטאפיזיקה – אלא על אתיקה. העיקרון: *”All models are false, some models are useful.”* כללים על כוחות הנפש שימושיים אם הם עוזרים להיות אדם טוב יותר – כמו מכונאי צריך לדעת שלמכונית יש מנוע, תיבת הילוכים, מערכת חשמל – לא כי זה “האמת” אלא כי זה שימושי לאבחון.
המסגור של הרמב״ן הוא “מבולגן קיצונית” – שתי טענות
טענה ראשונה: אם אומרים שאפשר לקיים את כל המצוות ועדיין להיות שייגץ – משהו שגוי ביסודו. לתורה יש ספר קדושה שלם, יורה דעה, הלכות על המטבח וחדר השינה – זה בדיוק על זה! איך אפשר לומר שכל ההלכות הן “בזבוז זמן”?
טענה שנייה: הכלל של הרמב״ן (“תהיה לך פחות תאוות”) הוא הרבה פחות שימושי ממה שאנשים חושבים. הוא לא נותן הנחיה מעשית – “אל תאכל את החתיכת קוגל האחרונה” – אבל חסר את התוכן העמוק יותר.
—
יט. התיאוריה המרכזית: תיקון הנפש דרך מחשבה
העיקרון המרכזי
מה זה להיות אדם הוא “דבר הנתפס במחשבה” – אפשר לתפוס זאת רק דרך הבנה, לא רק דרך מעשה. צריך תיאוריה, השגה, ב״זיכרון הפעיל” שלך (RAM), כדי לעבוד על תיקון הנפש. לכן חלק הלימוד חשוב – לא רק למעשה. אם ההבנה שלך על תאוות פשוטה מדי (הכל “דבר אחד”), אתה לא יכול לעבוד על עצמך ביעילות.
ביקורת על המודל הפשטני/בינארי של תאוות
אם חושבים שתאוות הן רק דבר פשוט, בינארי, כמותי (יותר/פחות, כן/לא), אז:
– ראשית – המודל שגוי (wrong)
– שנית, וגרוע יותר – המודל לא שימושי: הוא לא נותן דבר שאפשר לעבוד עליו, הוא לא מכניס לתפיסה שלך משהו שיכול להשתפר
השלכות של המודל השגוי – “מלחמה במקום שלום”
רוב האנשים עם המודל הפשטני לא מאמינים בתיקון המידות – הם מאמינים רק במלחמה נגד היצר הרע “עד ביאת המשיח.” זה הסגנון של רוב ספרי החסידות, מסיבה טובה: כי המבנה של הנשמה כפי שהם רואים אותו לא מאפשר יותר. אי אפשר לנצח – אפשר רק לעשות “רצח עם” נגד הנפש הבהמית (כמו בתניא). אי אפשר ללמד את הנפש הבהמית.
> [סטייה צדדית: “אתכפיא” / “אתהפכא” בתניא]: מושג ה״אתהפכא” בתניא – לוקחים את אותה תאווה ומכניסים מחשבה טובה – אבל באיזה אופן זו עדיין “אותה תאווה”? זה לא ברור.
> [סטייה צדדית: תוצאות מעשיות]: תלמיד שואל: כשלאדם יש בעיה עם חילול שבת, האם לא גרוע יותר לומר לו “ההנאה יצאה”? תשובה: אנחנו לא מנסים כאן להשיג תוצאות מעשיות – זה חינוך, לא הנושא. תוצאות מעשיות בדרך כלל לא מושגות בשיטות הרגילות, כי אנחנו עובדים על “ציפורים של עבודת עולם” – ועל “דור של עבודת עולם” אפשר לפתוח רק בתשובה ותרופות יקרות (לפי הגמרא). יש כן הצעה שעובדת – אבל קודם צריך לנקות את הטעות של העולם.
—
כ. המטריאליזם הפרוידיאני – הטעות העמוקה יותר
הטעות מזוהה כפנטזיה מטריאליסטית ברוח זיגמונד פרויד:
– כל מה שאדם רוצה מצטמצם לדבר אחד: הנאה = חוש המישוש = “כפתורים שלוחצים”
– אין הבדל בין ראש וגוף, גבוה ונמוך
– כל ההבדלים בין סוגי הנאה הם “מזויפים” לפי המודל
– הרמב״ן גם סבר כך (לא רק פרויד)
השלכות אבסורדיות של הרדוקציוניזם
בחסידות אמרו שגירוד האצבע = פגם הברית = אשת איש – הכל “אותה תאווה.” אבל:
– בתורה יש הבדל ברור (בתולה = איסור עשה, אשת איש = חיוב מיתה, גירוד = אפילו לא עבירה)
– במציאות זה נגד פסיכולוגיה, נגד רגשות
– זו “רדוקציה מטריאליסטית מוזרה” שהופכת את כל הרגשות המגוונים לזהים
> [סטייה צדדית: חובת הלבבות]: החובת הלבבות חושב כמו הרמב״ן: “מנהג ההיתר” (מנהג ההיתר) הוא עבירה – כלומר אפילו הנאה מותרת יכולה להיות בעיה אם עושים יותר מדי.
—
כא. ההצעה החיובית – הטעם יכול להשתנות
אם מבינים שהמציאות לא כל כך מצומצמת, אפשר ללמד את הגוף/נשמה לאהוב את הדברים הנכונים. אנשים משנים את הטעם שלהם כל הזמן דרך חינוך וניסיון חיים.
הדוגמה המרכזית: נישואין כתיקון התאוות
– נישואין הם התשובה של הגמרא לבעיות תאוות.
– כשגבר אוהב את אשתו (גם בבחינה גופנית, כפי שהגמרא בקידושין דורשת), אז זה מאמן את כוח התאווה שלו.
– לא נכון שהתענוג עם אשתו הוא “אותו דבר” כמו עם אחרת – זו משיכה ספציפית.
– לפי הגמרא: בכל פעם שגבר נשוי מתעורר מאישה אחרת, הוא באמת רוצה את אשתו – זה הרצון האמיתי שלו.
למה המודל המטריאליסטי הורס את התיקון של נישואין
אם חושבים שהכל “כפתורים שלוחצים”, אז:
– נישואין לא יכולים לעזור – כי לאהוב את אשתך זה “אותו דבר” כמו כל הנאה אחרת, רק מותר
– לא יודעים שקיים דבר כזה אהבה ספציפית לאישה עצמו שהיא שונה באיכות
– לכן המודל השגוי מחמיר הכל
—
כב. עיקרון המפתח: “איך שמבין את עצמו, כך הופך להיות”
החפיפה של הבנה עצמית ומציאות עצמית
הדרך שבה מבינים את הנפש העצמית היא מה שבאמת הופכים להיות, כי על זה בונים את עצמנו. מי שחושב שאדם הוא “דבר גופני מאוד” עם כפתורים פשוטים – הוא באמת הופך לאדם כזה. מה שחושבים קובע מה שהם.
זה לא רלטיביזם
אי אפשר לומר: “יש תפיסה יש תפיסה” – בשבילך זה אמת, בשביל אחרים לא. זה לא אמת אפילו בשביל אותו אדם שסובר שהאדם הוא רק יצור גופני. תפיסה עצמית נמוכה אינה רק חלופה לגיטימית, אלא טעות שדורשת תיקון.
הטיעון-פלוס:
1. הנחה א: איך שאדם מבין את עצמו = מה שהוא באמת (הבנה עצמית היא קונסטיטוטיבית, לא רק תיאורית)
2. הנחה ב: לכן “מחלוקת” בין שיטות אינה רק הבדל תיאורטי – זה הבדל במציאות של האדם עצמו
3. אבל – סיבוב קריטי: זה לא אומר שכל תפיסה שווה לגיטימית (“יש תפיסה יש תפיסה”)
4. מסקנה: תפיסה עצמית נמוכה היא טעות אמיתית – לא רק דעה סובייקטיבית – והאדם צריך לעשות תשובה, כלומר להתעלות לתפיסה נכונה יותר של מה זה אדם.
—
כג. מסקנת הסיום של כל השיעור
השיעור הציג טענה מלאה:
גישת “דרשת המוסר” הפופולרית – שמתייחסת לכל תאוות הגוף כקטגוריה אחת בלתי מובחנת, עם המדד היחיד של כמות (יותר/פחות) – היא טעות בשלוש רמות:
1. לפי המציאות (מכולת, תאוות שונות, עריות מול אשתו) – זה למעשה לא נכון שכל התאוות הן אחת.
2. לפי התורה (הבחנות איכות בהלכה, ספר קדושה, הבדלים בין סוגים לא כמויות) – התורה עצמה עושה הבדלים איכותיים, לא כמותיים.
3. לפי תועלת (המודל לא שימושי לתיקון הנפש, הוא הורס את התיקון של נישואין, הוא מוביל למלחמה במקום שלום) – המודל הפשטני לא נותן כלים לעבוד על עצמנו.
הגישה הנכונה: כל תאווה היא תאווה נפרדת עם איכות משלה. הדרך לתיקון היא דרך הבנה (מחשבה, “RAM”), דרך לימוד הטעם לאהוב את הדברים הנכונים (כמו נישואין מאמנים את כוח התאווה), ודרך הכרה שאיך שמבינים את עצמנו, כך באמת הופכים להיות – ולכן צריך לעשות תשובה מתפיסה עצמית שגויה ורדוקציוניסטית.
תמלול מלא 📝
תאוות הגוף: איכות או כמות? – הטעות היסודית בהבנת התענוגים
פתיחה: קריאה לתשובה
מגיד שיעור:
אה, אוקיי, רבותי, אם נעסוק בנושא כזה, מי שחולק עלי צריך לעשות תשובה.
מה ההבדל בין שיש לך דעה שגויה, הבנה שגויה של משהו, לבין שיש לך עבירה? זה אותו דבר, זו עבירה של דעת. מי שטועה צריך לעשות תשובה. פשוט מאוד. כשהרמב״ם אומר שלא חוזרים בתשובה, כי כל אחד שטועה רוצה להפסיק לטעות ולעשות תשובה, ללמוד טוב יותר.
אז, הטעות היא כך, הטעות… לא, בואו לא נדבר כל כך ישירות. אבל הטעות היא שכן, יש טעות, טעות מאוד בסיסית שיש לעולם. יכול להיות שהטעות צודקת, אבל צריך לעשות תשובה על כך. על זה אני אומר שצריך לעשות תשובה.
הטעות היסודית: תאוות מטופלות כדבר אחד
מה הטעות? הטעות היא, ואני חושב שלטעות הזו אין שום מקורות, זה סתם דיבור ריק שיש לאנשים, אף אחד לא יודע למה, זו אמונה פשוטה שגויה. הטעות היא שכאשר מדברים על תאוות, או על התענוג, העונג של תאוות, כלומר, זה באמת מוזר, תענוג הוא הדבר שהתאווה היא בשבילו, נכון? זה אותו דבר. כשאנחנו אומרים את המילה תאוות ותענוגים, נכון? תאווה פירושה שאני רוצה תענוג מסוים. אז, כשאני אומר תאוות ותענוגים זה אותו דבר.
ואנחנו אמרנו שאנחנו מדברים על תענוגים פיזיים, תענוגי הגוף, לא תענוגי הנפש, שכוללים כבוד ודברים אחרים, דברים גבוהים יותר כמו כבוד. על כל פנים, אנחנו מדברים על תענוגי הגוף.
והעולם שכנע את עצמו מסיבה כלשהי שיש רק סוג אחד של תענוג הגוף, הכל אותו דבר. נגיד יש שני סוגים, יש אכילה ויש תשמיש, נו, שני דברים, שני סוגי חלקי גוף שאפשר לגעת בהם וזה עושה איזה תענוג, וזהו. אבל באופן יסודי, כל מיני דברים שעושים עם זה הם אותו דבר. אותו סוג עונג, אמת? אין הבדל אם אדם אוכל דברים מתוקים או דברים מרים, שניהם תאוות אכילה בדיוק אותו דבר, אמת?
תלמיד:
אחד מתוק ואחד מר.
מגיד שיעור:
סוג אחר, אבל אין שום הבדל לגבי הנושא של איזה סוג תאווה זה, אמת? איזה תאווה שזה.
המציאות של אלפי הבדלים בתאוות אכילה
מה זה עושה? אני רוצה לנסות להבין את המשל שלי גם, תחשוב על המשל הזה. ותן לי להסביר למה זו אמונה שגויה. תחשוב על זה, זו אמונה מאוד שגויה, אמת?
יש אנשים שאוהבים מאכלים מתוקים, יש אנשים שאוהבים דווקא מאכלים מרים, יש אנשים שאוהבים מאכלים חריפים, יש אנשים שאוהבים מאכלים לא חריפים, וכהאי גוונא ועוד אלפים, יש אנשים שאוהבים פריך, יש אנשים שלא אוהבים פריך, יש אנשים שאוהבים שרוף ולא שרוף, וכך עוד אלפי הבדלים שאפשר למנות מהרבה למעלה בענין של תאוות אכילה, אפשר להסביר, אמת?
יש את התענוג של חזרת, ויש את התאווה של בשר בקר, ויש בשר עוף ובשר כבש, זה לא הכל אותו דבר. יש אלפי הבדלים שהולכים למכולת והם קונים עשרת אלפים מאכלים שונים.
משל חנות המכולת
ואתה אומר לי שזה דבר מעניין שהרב, כן, המשגיח, הרבי שמדבר על תאוות אכילה, הוא מתכוון לכולם יחד. במציאות יש אלפי סוגי תענוגים, לא כולם טועמים אותו דבר, אין להם אותו סוג עונג, זה סוג אחר. יש אנשים שאוהבים דווקא את זה, ויש אנשים שאוהבים לא את זה.
אבל כשאנחנו מדברים על הבעיה, נגיד, יש בעיה מסוימת של תאוות אכילה, או יותר מדי ממנה, לפי מה שהרמב״ם היה אומר, או בכלל איך אנשים אחרים היו אומרים, לא מדברים, זה לא נוגע כל העניין הזה. החנות, המכולת שמוכרת עשרת אלפים דברים שונים, היא יודעת דבר אחד לגבי מה שאנחנו אומרים. לא רק המכולת יודעת את הדבר, אלא התורה הקדושה יודעת את הדבר, אמת?
תלמיד:
למה?
מגיד שיעור:
למה היא יודעת את הדבר? אני לא מבין.
תלמיד:
יש הבדל במאכלים, ממתק הוא יותר תאווה מ…
מגיד שיעור:
תאווה גדולה יותר מחלב ודם. אני רוצה לומר שלעבוד על התאווה, על כמה שזה רלוונטי לענייני יהדות, של אנושיות, להיות פחות בעל תאווה, בכלל לא נוגע כל ההבדלים האלה.
כמות או איכות? – השאלה הקריטית
ואתה יודע מאוד טוב, אין הבדל מה, כך אתה אומר, זה רק כמה, יש רק יותר ופחות, אולי. יש רק יותר ופחות, יש קטגוריה כזו, אבל זה לא נוגע, זו המציאות, במציאות, כל אחד שהוא בעל תאווה הוא בעל תאווה, ואצלו יש הרבה מאוד הבדלים. יש יום שהוא אוהב את זה, יום שהוא אוהב את זה, או אילו אנשים אוהבים את זה ואילו אנשים אוהבים את זה, או בכלל אותו אדם לא יכול לאכול רק מאכל אחד, הוא צריך להחליף, הוא צריך קצת מזה, קצת מזה.
כל ההבדלים האלה לא משנים כלום לענין פילוסופיה, לענין המדע, ההבנה של מה פירוש התאוות של גוף של אדם, וממילא גם לא לענין מוסר, לענין מה טוב, שום הבדל.
מי שאוהב דברים מרים הוא פחות בעל תאווה? כך אנשים חושבים? לא. למה אתה מציג את זה כמו דיאטה? כי אתה רגיל לעולם המודרני.
אני רוצה לשאול אותך משהו. מטעמים, מטעמים כבר עומד. זו עבירה ל… אני רוצה לשאול אותך, לא רק… הם מתכוונים לומר כמו קינוחים, כמו שאדם מבין שאדם אוכל מאכל, ואחר כך זה שונה ממי שיושב ואוכל שוקולד. מה ההבדל? מה ההבדל? מה כן יש הבדל? רגע אחד. כמו שהוא אמר, אבל… בואו נגיד, בואו נגיד, יש רק כמה, אין איכות. יכול להיות, יכול להיות.
אבל היסוד הוא רק יש, הכל אותו דבר, יש רק כמה, אין שום איכות, זה לא נוגע. העובדה שהעולם מלא באיכות, סוגים שונים של איכות של תענוגים, הכל לא רלוונטי.
מה זאת אומרת? לאדם יש תאווה חזקה יותר ותענוג יותר כשהוא אוכל חתיכת בשר שמן מאשר כשהוא אוכל חתיכת עוף? אז מה זה אומר? זה רק יותר? זה שונה או זה יותר? זו איכות. זה שונה. זה שונה, לא שזה יותר טוב. אם אתה אומר שזה יותר, מה זה עושה יותר? זו יותר תאווה, זה יותר הנאה.
תלמיד:
הוא אוהב הפוך, זו מחלוקת שנייה.
מגיד שיעור:
מה שלא יהיה, אני אתן לך דוגמה. אחד אוהב שוקולד. אצלו יש תאווה גדולה יותר לשוקולד מאשר לקוגל.
דוגמת הסמים: הוכחה שזו איכות, לא כמות
אני רוצה לשאול אותך, האם התורה הקדושה… קודם כל, אתה מסכים שלמעשה, המכולת משתגעת? למה? כי תאוות הן הכל אחד. אחד אוהב את זה, אחד אוהב בדיוק את זה. מה שלא יהיה. זה הפוך, כך זה לא. לכל אחד יש יותר איכות ויש פחות. יותר כמות. אבל במציאות, אפשר להיות בדיוק כל כך גדול, אפשר להיות בדיוק כל כך…
אז מה שמבדילים זה מה שאמרתי. אני אומר לך מה הטעות. אתה מסכים איתי? אני מדבר עם אלה שמסכימים איתי. אוקיי, אני כבר יודע מה לומר. יש טעות. אם אחד… בואו… זו שאלה ששואל… זו השאלה שאתה מדבר עליה.
נניח שאחד אוהב מאוד מים עם לחם שחור, הוא בדיוק אותו בעל תאווה כמו מי שאוכל סטייק גדול. כי תאווה, שם תאווה, אחת היא. יש רק שם תאווה אחד. רק אצל כל אחד, במקרה, קורה אצל זה שהוא אוהב את זה, אף אחד לא יודע למה. זה אוהב את זה, זה אוהב את זה. מי שאוהב לחם שחור ומים, יש לו בזה תאווה גדולה. ראיתי את זה אצל אנשים שונים שלא יכולים לעמוד בלי הגרנולה הזו.
תלמיד:
לא, אבל זה לא אחד. לא, עבדתי על זה שזה הוא אוהב? זה מעובד.
מגיד שיעור:
אחד שאל, אחרי השיעור שלי או לפני השיעור שלי? אמרתי עכשיו את הטעות. אם אחד כבר שמע שני שיעורים ממני, אני לא חושב שהוא חושב כך. אני מדבר כאן למי שעדיין לא שמע שלושה שיעורים ממני. אני יכול פשוט לשמוע אדם, יהודי חסידי יגיד דרשה כזו. אמת? כן. טוב מאוד.
ולפי הדרשה, אני רוצה לבדוק את הדרשה, זו דרשה מאוד יפה. קודם כל מה יוצא שהחנות משתגעת. זו ממש פנטזיה, אפילו לא פנטזיה, הוא מכר כל כך הרבה סוגי מאכלים שונים, וכולם בעצם אותו דבר. אם הוא היה יכול לקנות איזו זריקה שנותנת לאדם את התענוג של אכילה, הוא היה צריך למכור את זה במקום כל המאכלים האלה. אמת? כך יוצא.
תלמיד:
אדם שעושה את זה גם, הם לוקחים סמים.
מגיד שיעור:
והסמים נותנים אותו סוג עונג כמו אכילה? זה אותו דבר? טוב מאוד, זה לא אותו דבר. אוקיי, זה לא אותו דבר. רגע, זה לא אותו דבר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר.
הוכחת התורה: הבדלי איכות בהלכות קדושה
אז עכשיו, ואני רוצה רק להסביר טוב יותר, קצת יותר עמוק, נכון? אבל קודם כל, אני אומר שהחנות משתגעת, או שהתורה גם עושה פנים כאילו זה הזמן, נכון? ובחנות לוקחים שיש הבדל של איזה סוג תאוות, והמגיד שיעור אומר שאין הבדל, הכל שם תאווה אחת. לא רק החנות חולקת על המגיד שיעור, אלא גם התורה הקדושה חולקת עליו, אמת?
כי בתורה יש חלק שלם שנקרא, אני לא יודע, הרמב״ם קורא לזה ספר קדושה, שם כלול הלכות איסורי מאכלות, מאכלות אסורות, ואיסורי ביאה, שני דברים שהרמב״ם קורא קדושה, כן? העניין של פרישות. לא רק הרמב״ם, יש פירושים אחרים למה זה נקרא קדושה, אבל זה שיחה אחרת, נלמד פעם אחרת על השמות.
אבל על כל פנים, יש הלכות שלמות, וזה מדבר על הנושא של פרישות, שהרמב״ם גם, והרמב״ן, כולם מודים, אני לא אומר כולם, אבל רוב היהודים מודים, שמה שהתורה אומרת הלכות של מה לאכול ועם מי להתחתן, ומה הן הלכות תענוג הגוף, זה בעצם על מה שזה עוסק, והתורה מלאה בהבחנות, נכון?
היא לא אומרת, התורה הייתה יכולה, אם התורה הייתה מחפשת בקוד, התורה הייתה אומרת, כל יהודי יאכל עד שני פאונד ביום, אני לא יודע, לעשות איזה גבול, לעשות משהו, לדבר על הכמות, מה שלא יהיה, לדבר על הכמות, העיקר הרי הכמות, אמת? לא לאהוב קצת פחות אוכל, או לאכול קצת פחות אוכל. במקום זה באה התורה, ואף אחת מהתורה לא אומרת שום דבר על אכילת הכמות כמה.
קדושה בתורה: מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
ספר קדושה ברמב״ם: הלכות תענוגי הגוף
מגיד שיעור:
אני יודע שלרמב״ם יש ספר קדושה. שם כלול הלכות איסורי מאכלות – כן, מאכלות אסורות – ואיסורי ביאה. שני דברים שהרמב״ם קורא קדושה, כן? בדיוק, פרישות.
לא רק, לרמב״ם יש פירוש אחר למה הוא קורא לזה קדושה, אבל זו שיחה אחרת שנלמד פעם אחרת על השמות. אבל על כל פנים, יש הלכות שלמות וזה מדבר על הנושא של פרישות.
מה אומר הרמב״ם גם, והרמב״ן – כולם מודים. אני לא אומר כולם, אבל רוב היהודים מודים שמה שהתורה אומרת הלכות של מה לאכול ומה ל… עם מי להתחתן – זה הכל הלכות תענוג. אני נותן, זה בעצם על מה שזה עוסק.
התורה מדברת על איכות, לא כמות
והתורה מלאה בהבחנות, נכון? היא לא אומרת – התורה הייתה יכולה, אם התורה הייתה מחפשת את הקדושה שלך, התורה הייתה אומרת: כל יהודי יאכל עד שני פאונד ביום, אני לא יודע, לעשות איזה גבול, לעשות משהו, לדבר על הכמות, מה שלא יהיה, לדבר על הכמות. העיקר הרי הכמות, אמת? לא לאהוב קצת פחות אוכל, או לאכול קצת פחות אוכל.
במקום זה, באה התורה, ויש – אף מצווה אחת מהתורה לא אומרת שצריך לאכול בכמות יותר מכמה שצריך, אף אחת לא. חוץ מאלה שאומרים שביום כיפור אסור לאכול – יש מצווה שאסור לאכול יום שלם בשנה. חוץ מזה, מה אומרת התורה? בפרטים, אילו כן ואילו לא.
אף אחד לא אומר שחזיר הוא תאווה גדולה יותר מבקר. התורה היא תורה קדושה, היא אומרת שזו תאווה גדולה יותר חזיר? תאווה יותר רעה, לא גדולה יותר, רעה יותר.
תלמיד:
רגע, רגע, רעה יותר.
מגיד שיעור:
טוב מאוד. התורה הקדושה… מה זאת אומרת תאווה יותר רעה? “ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו”. התורה הקדושה אומרת שאדם קדוש על ידי שלא אוכל חזיר, ורש״י הקדוש אמר שאדם קדוש על ידי שלא שוכב עם האחות. כך אומר רש״י הקדוש בתחילת פרשת קדושים, וכך אומרת התורה הקדושה בפרשת קדושים גם שם מאכלות אסורות וגם שם איסורי ביאה.
בקדושה יש קשר לאותו נושא של פרישות. והשאלה היא, איך פרישות נקראת תענוג? לתורה יש טוב ורע על הנושא, והטוב והרע לא קשור בכלל לכמות. היא אומרת, תאווה רעה היא חזיר, תאווה טובה היא בשר ששחוט עם כל הלכות השחיטה. התורה היא לא עניין של הכמות, זה עניין של האיכות.
שאלה על תאווה
תלמיד:
למה התורה מדברת על תאווה? אולי כל הסיבות למה זה לא כל כך קשור לעשות עם תאווה.
מגיד שיעור:
אמרתי לך, כי אתה שוכח את ההגדרה שלנו של תאווה ושיעור אפס על זה, שתאווה היא ההלכות, הטוב והרע, שנוגע לתענוגי הגוף, של הלכות אכילה, הלכות ביאה. זה מה שכשאני מדבר תאווה, אני מדבר – ההגדרה הראשונה שלי הייתה מה יהיו ההלכות, מה יהיה הטוב והרע בנושא של תענוגי הגוף. נכון?
והתורה מדברת קצת על קטגוריה של הנושא של תענוגי הגוף. מאוד ברור שיש קטגוריה של הנושא של תענוגי הגוף בתורה הקדושה, והתורה לא אומרת יותר ופחות. היא אומרת זה כן וזה לא, והיום כן והיום לא. הכל יכול להיות, אבל זה מדבר על אותו דבר.
אני חושב שהרמב״ם לא חשב שזה דבר אחר, הרמב״ם כן חשב שזה אותו דבר. אבל באותו שיעור אני חושב שזה שיעור מאוד קשה.
התורה לא מדברת על כמות
אני אגיד לך עובדה מעניינת, שהתורה הקדושה אף פעם לא אומרת שצריך לאהוב יותר או פחות, לאכול יותר או פחות, או מה שאתה רוצה יותר או פחות, ביום מסוים. היא כן מדברת על זה, והיא לא אומרת כך. זו המציאות.
תלמיד:
עכשיו, זולל וסובא זה מה? פעם ספציפית אחת.
מגיד שיעור:
זולל וסובא, היא אומרת שלא צריך לאכול דבר כזה, לא?
תלמיד:
אמת, אמת, אמת, אמת. כן, זה כתוב ברמב״ם, אמת.
מגיד שיעור:
אבל זולל וסובא זה לא עניין של לאו, זולל וסובא זה ספירה. הרמב״ם מונה את זה כמצווה. כן? זו מצווה לזלול, לפי הרמב״ם. כן. אתה לומד מבן סורר ומורה. ומה שהגמרא אומרת “דרוש וקבל שכר”, יש לי הרי מצווה. לא, האזהרה שבו, לא הבן סורר עצמו. האזהרה. יש אזהרה, מהאזהרה הזו, על הלאו הזה אומרים את זה.
תלמיד:
לא, לא, לא. אוקיי, זה מדבר על ההצלחות שלו והפרשיות שלו, מה שאתה רוצה לומר.
מגיד שיעור:
אבל הרמב״ם… זה נכון. אבל עדיין רוב הדברים הם על כמה, בסדר? ולמה אני אומר לך את זה? אני רק רוצה להראות לך, אני קופץ קצת, כי היו לי עוד שיחות שרציתי באמת. אבל אני רוצה לספר לך שהרמב״ן הקדוש היה קשה לו הקושיא, בסדר? מאוד מעניין.
תלמיד:
הלו? מה הבעיה שלך?
מחלוקת רש״י ורמב״ן על “קדושים תהיו”
מגיד שיעור:
אני רוצה, הרמב״ן הקדוש, ר׳ משה בן נחמן, היה קשה לו קושיא נפלאה וממש פלא על התורה. אני לא יודע מה הוא חשב תירוץ על הקושיא שלו. כלומר, אני יודע מה הוא חשב תירוץ, אבל זה תירוץ מאוד חלש. אני חושב שיש כאן משהו יותר בסיסי שלא בסדר.
הרמב״ן הקדוש כתב ספר שנקרא “פירוש הרמב״ן על התורה”, ושם הוא אומר בפרשת קדושים, אני לא יודע אם אתה יודע מה הלשון של הרמב״ן? נאמר את לשונו, או שאני יכול להגיד לך את הדבר.
תלמיד:
בסדר, הרמב״ן הקדוש אומר כך.
פירוש רש״י: פרישות מעריות
מגיד שיעור:
בחומש הקדוש כתוב, אני עכשיו אגיד לך את מחלוקת רש״י ורמב״ן, כן? איפה אני כאן? פרשת ויקרא, אה, פרשת קדושים, כן?
תלמיד:
אולי אתה מדבר דיבורים?
מגיד שיעור:
לא רגע, לא, בוא הנה. אומרת התורה בפסוק, “קדושים תהיו”. מה אומר רש״י? “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה”. כלומר, רש״י למד שהפירוש של “קדושים תהיו” הוא “פרושים תהיו”, אתם צריכים להיות מופרדים.
פרישות קשורה בדרך כלל להיות מופרד מתענוגי הגוף, ממילא מעריות, שהם החטאים של תענוגי הגוף, ו״שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה”. קדושה קשורה במיוחד לגדר ערוה, לא לעשות עבירות של עריות. כך אומר רש״י הקדוש.
תלמיד:
עבירות של עריות?
מגיד שיעור:
לא, גדר ערוה, עריות. כן, אילו עבירות? סוג של תענוגי הגוף, סוג של ביאות, איסורי ביאה, הביאות שהן אסורות. כן, טוב, כך אומר רש״י. איסורי ביאה, מה שהביאות האסורות, לא לעשות את זה נקרא להיות קדוש. כך אומר רש״י הקדוש, וכך הוא מביא, זה מובא מהספרא.
פירוש הרמב״ן: פרישות כמידה
הרמב״ן הקדוש אומר, הוא לא מסכים. “אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב”. פרישות זה לא זה, “אלא שהפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים”.
ביקורת על הטענה הפילולוגית של הרמב״ן
הרמב״ן טוען, אגב, זה לא נכון מה שהוא אומר. הרמב״ן טוען, לא נכון, חס ושלום, אני אומר על הרמב״ן הקדוש שזה לא נכון. הרבה פעמים, כשאתה קורא מישהו שאומר, “כתוב בחז״ל”, אתה צריך להתחיל להיות חשדן. מיד כש, חז״ל, מקום, מי אמר, איך הוא אמר את זה. “בכל מקום בתלמוד” זה חשוד. “בכל מקום בתלמוד”, כל פעם בתלמוד, אפשר לעשות חיפוש, “יש שם מידה שבעליה נקראים פרושים”, שמי שיש לו את המידה נקרא פרוש. כך אומר הרמב״ן הקדוש.
זה לא נכון, ולפחות לא ברור, שיש אדם כזה שנקרא פרוש בגמרא בצורה כזו. אתה יכול לבדוק, לעשות חיפוש על פרוש בגמרא, תראה שזה בכלל לא דבר פשוט.
תלמיד:
בגמרא נזיר נקרא פרוש?
מגיד שיעור:
כן, איפה כתוב? הגמרא אומרת, “פרוש עצמו מן היין”, וזה נקרא חוטא. האם הוא פרוש עצמו או שהזיר עצמו? צריך לבדוק.
יש דבר שנקרא פרושים במשנה, והמשנה גם יש רשימה של שבעה פרושים שהם לא אוהבים. קודם כל, זה בכלל לא כל כך פשוט. אני רק אומר שזה לא פשוט. הרמב״ן הסתכל עם משקפיים מסוימים וזה היה פשוט. הכל סיפורים יפים. אולי כן ואולי לא. הכל יכול להיות.
אבל הרמב״ן אומר שכתוב. הרמב״ן יש לו כאן טענה פילולוגית, שכאשר המדרש אומר, “קדושים תהיו – פרושים תהיו”, המדרש מתרגם “קדושים” – “פרושים”, זה לא מתכוון למה שרש״י התכוון, “פרושים מן העבירות, מן העריות”, אלא זה מתכוון לאיזושהי מידה שנקראת פרישות. בסדר? כך הוא אומר.
וכך אומר הרמב״ן שהוא יודע תלמוד, ובתלמוד כתוב שיש ענין כזה של פרישות, של מידה שנקראת פרישות. והוא מביא כמה ראיות מהרמב״ם שהן ראיות גרועות, רק כדי להיות מאוד ברור. ואתה כבר תראה את זה. למה? הרמב״ן טוען, לא מה… מהתלמוד. הרמב״ן אומר, “בכל מקום בתלמוד”, והוא מביא ראיות. לפחות קטעי התלמוד שהוא מביא אינם ראיות לדבריו, לפי עניות דעתי. כמו שאומרים, בדקתי במפרשים, כבר ראיתי שמישהו כבר שאל את הקושיא.
יסוד הרמב״ן: “התירה התורה”
נו, הרמב״ן מסביר. בסדר, אני רוצה לעמוד על הרמב״ן, כי זה מאוד חשוב. זה מאחד מקטעי הרמב״ן היסודיים ביהדות, ואני חולק על זה. אני חושב שזה לגמרי לא נכון. לא חס ושלום אני עם הרמב״ן הקדוש.
אומר הרמב״ן כך: מה זה הפרישות? הענין, כן? מה זה הדבר שאנחנו קוראים פרישות? אומר הרמב״ן כך: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים. התורה התירה, אסרה, כן? הלאה, הרי העריות והמאכלים האסורים, דברים מסוימים התורה אסרה.
אבל, הוא אומר, הקב״ה, התורה התירה הביאה איש ואשתו. ביאה עם איש ואשתו, כל דבר שירצה לעשות באשתו יעשה. בקיצור, ביאת איש ואשתו מותרת לגמרי.
ביקורת: ביאת איש ואשתו אינה “מותרת לגמרי”
כלומר, לגמרי? שבועיים בחודש? אני לא יודע איך הרמב״ן שכח על זה. צרות עין. לגמרי, כן? התירה ביאת איש ואשתו? והשולחן ערוך כתוב לא בלילה, לא בבוקר, לא בלילה, אני לא יודע מתי. בקיצור, שוב, הוא אומר שהתורה התירה. והגמרא כתוב שאסור משמש ביום. יש גמרא.
הלו, אני אומר לך, אני לא שואל אותך עכשיו הלכה למעשה מה אדם עושה. אני אומר לך שכאשר הרמב״ן אומר שהתורה התירה, זה לא כל כך מציאותי. שבועיים בחודש זה לא היתר גדול, בסדר? בקיצור, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הרעיון שהתורה התירה. אני לא רואה מה מותר כאן. אני אומר לך מה הרמב״ן אומר. הרמב״ן אמר את זה, בסדר? הלשונות שאני אומר זה בדיוק לשון הרמב״ן.
אי אפשר לעשות שום ביאה לא היום כי זו נידה, לא אתמול כי זה ספק נידה, לא מחרתיים כי זה וסת, לא היום כי זה ביום, ולא מחר כי זה תשעה באב, ולא שבועות כי הוא עסוק לאכול. בסדר, זה לא נכון. בקיצור, זה לא היתר. זה לא מותר, זה לא היתר הביאה עם אשתו.
זה מאוד רחוק מזה. זה באמת. הרמב״ן אומר את זה. הרמב״ן אומר, למדנו ברמב״ם פרק ד׳, שרואים כאן שהתורה קיצונית לגבי הענין. אפילו ההלכות כבר. לא דיברתי על זה. הרמב״ן נראה שלא מבין את זה, ויש לי תיאוריה על זה למה. בסדר? שזה בכלל לא נכון שהתורה מתירה ביאת איש ואשתו עם הגבלה גדולה. כן.
ביקורת: בשר ויין גם אינם “מותרים לגמרי”
ועוד באכילת הבשר והיין. התורה גם התירה בשר ויין לאכול. אגב, גם זה לא לגמרי מדויק, נכון? לא בראש השנה. בראש השנה לא נתנו לאכול. אפילו בראש השנה לא נתנו לאכול בשר ויין, מפני ולמה זה. כי ירחק כי ירחק. למד את התורה. כי לא תוכל לאכול בשר אלא בשחיטה. רק לאכול רק עם כי העיקר יהיה הלחם, ולא לאכול בשר.
זה מה שרש״י אומר על “לא תתאוה”. הוא אומר שני דברים: דרך ארץ שבלילה יאכלו בשר, לא ביום. בסדר, זה דרך ארץ. אבל סתם ככה, לאכול בשר היה נורמלי. על פי פשוטו של מקרא, על פי הלכה, מותר לאכול בשר. לא כתוב בדיוק ההלכה, בסדר?
קושיית הרמב״ן: בעל תאווה יכול להישאר בתוך ההלכה
בסדר. כן. אומר הרמב״ן כך: “ואם כן, ימצא בעל תאוה מקום להתגדר בו…
קונצפט הרמב״ן של “נבל ברשות התורה” – ניתוח וביקורת
טענת הרמב״ן: לבעל תאווה יש מקום בהלכה
מגיד שיעור:
כי העיקר יהיה הלחם, ולא לאכול בשר, כך כתוב בפרשת ואתחנן, כתוב שני דברים: דרך ארץ, ובלילה יאכלו בשר, לא ביום. בסדר, זה דרך ארץ. מה שאני רוצה לומר, לאכול בשר היה נורמלי, על פי פשטות המקרא, על פי הלכה מותר לאכול בשר. לא כתוב בדיוק ההלכה, בסדר?
כן, אומר הרמב״ן כך, “ואם כן ימצא בעל תאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו”. אומר הרמב״ן, אם כך, לבעל תאווה יש מקום. כך אומר הרמב״ן, אני חושב שזה לגמרי לא נכון.
תלמיד:
הקשב, אתה מדלג שורה, תן לי לקרוא.
ביקורת על “זמת אשתו” – מילים לא קוהרנטיות
מגיד שיעור:
לבעל תאווה יש מקום, על פי הלכה לבעל תאווה יש מקום, “להיות שטוף בזמת אשתו”. קודם כל, המילים לא קוהרנטיות. אין דבר כזה להיות שטוף בזמת אשתו. זימה עם אשתו אינן מילים שהולכות ביחד. אני לא יודע על מה הרמב״ן מדבר כאן. אני יודע בדיוק מה הוא מתכוון לומר, זה הגיוני כמו הרבי מקוצק שאמר ש״לא תנאף” מתכוון באשתו אמרי. הלו, מה זה אדם נורמלי? “לא תנאף” לא מתכוון באשתו. אני יודע שזה אותו קונצפט, וזה לא הגיוני.
אני אסביר לך את זה. אני יכול להסביר לך, אני יכול לתת לך הגדרה מדויקת היום של דעות. אבל אני רק מוציא לך שזה לא ממש הגיוני. בתורה לא כתוב “זמת אשתו”. “זמה היא” כתוב על מי שלוקח את חותנתו, אני זוכר. “זמה היא” לא כתוב על… “זמה היא” על בת, אני לא זוכר איזו מהעריות, איזו היא זימה, איזו היא חסד, ואיזו היא חרפה, אני לא זוכר איזו משלושתן. הגמרא… לא כתוב בתורה אף פעם דבר כזה כמו “זמת אשתו”. הרמב״ן מניח שיש סוג של תענוג שנקרא זימה. נדבר על זה בקרוב. אני רק רוצה לקרוא את הרמב״ן.
דוגמאות הרמב״ן: נשים רבות, סובא יין, זולל בשר
מגיד שיעור:
“או נושא נשים הרבה”, מותר להיות נשוי לנשים רבות על פי תורה, נכון? לא רק זה, אפשר להיות נשוי ליותר מאישה אחת. בסדר, כך אפשר לפתור את בעיית הנידה, אם רוצים מאוד. בסדר.
בסדר, “ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר”. דיברנו שהרמב״ם… זה שקר, כמו שאמרת. הרמב״ם אומר שיש לאו מפורש מהתורה להיות סובא בשר וזולל יין. מה שזולל בשר וסובא יין בדיוק מתכוון, זה איסור מהתורה לעשות. הרמב״ן לא ידע על זה, אני לא יודע. אני צריך לבדוק מה הוא אומר בכי תצא.
תלמיד:
אה טוב, אבל… פשוט נקרא?
מגיד שיעור:
אני אומר שכאן כשהרמב״ן אומר שעל פי הלכה מותר, יש הרבה הנחות כאן, בכלל לא ברור שעל פי הלכה מותר.
ניבול פה – אין איסור ברור מהתורה
מגיד שיעור:
ולא רק זה, “ידבר כרצונו בכל הנבלות”, מותר לדבר ניבול פה? לא כתוב בתורה. בתורה לא כתוב שאסור לדבר ניבול פה. איך זה בכלל כתוב?
תלמיד:
בשום מקום לא.
מגיד שיעור:
זה מדרש, כן. אבל איזה איסור זה לדבר ניבול פה? “כרצונו בכל הנבלות”?
תלמיד:
השפה עצמה אין בה נבלות… אה, הרמב״ם אומר, התורה עצמה לא מדברת ניבול פה, בסדר, נכון.
מגיד שיעור:
אפשר ללמוד את זה מהתורה, לא כתוב בתורה כ״אל תדברי נבלות”. “דבעלת, דפיחול, האכתיות, בסוריך”.
תלמיד:
כן כן, אלה דרשות יפות. יכול להיות שזה מתכוון לזה, יכול להיות שזה לא מתכוון לזה, פשטות מתכוון לומר דברים שלא הולכים לקיים, דברים כאלה. אבל בסדר…
מגיד שיעור:
אפשר לקחת. אני אומר זה דרשות, אבל זה לא איסור, נכון? ניבול פה זה דבר מאוד רע ש – זה לא איסור מהתורה, זה מידת טוב. וכך הוא הרמב״ם. כאן אנחנו מסכימים עם הרמב״ן, לא מצאנו איסור לדבר… כתוב “כדבר אחת הנבלות תדבר”, זה לא מתכוון לזה.
בכל אופן, בקיצור, מותר לדבר ניבול פה.
תלמיד:
בסדר.
דיון: ניבול פה עם אשת איש – “לא תקרבו”?
מגיד שיעור:
אגב, הלאה, עם אשת אחר זה אסור, “לא תקרבו” בתורה. עם האישה שלו זו מצווה. אז מתי האיסור? עם החברים, סתם שטויות.
שואל אני אותך שאלה: לדבר ניבול פה עם אשת אחר זה איסור של “לא תקרבו” מהתורה? אומר הרמב״ם “לא תקרבו לגלות ערווה”, אומר הרמב״ם שזה מהתורה, זו הקריבה. קריבה כוללת ניבול פה? קריבה זה לא סמך, זה מהתורה, הרמב״ם אומר שזה מהתורה. זה מהתורה, זה מהתורה, זה מהתורה.
תלמיד:
נשמע לי הגיוני.
מגיד שיעור:
לא מבין את זה? כן, נו…
תלמיד:
לא, לא, קריבה, קריבה, הרמב״ם אומר שקריבה, קריבה מהתורה, זה מהתורה. כתוב “לא תקרבו”, לומדים… לומדים מזה גם קריבה אסורה.
מגיד שיעור:
בסדר, אנחנו כך או כך במחצית אחרת.
תלמיד:
לא בשיעור מנחה, צריכים את זה…
מגיד שיעור:
המשך דיון ברמב״ן – גדרי קדושים תהיו
כן, זה לא דבר יפה, לא חסידי, אבל זה לא איסור. זה האיסור? עם אשת איש ניבול פה? רגע אחד. שלא בשעת… לא, לא, לא, הרמב״ם לא מדבר… אני יודע. אוקיי, על כל פנים, צריך להדגיש שצריך להבין שזה לא איסור נבל ברשות התורה, אוקיי, no problem. אולי זה פסוק, אולי זה מדרש, אולי זה בכלל מותר, אולי זה בכלל… אני אומר, אם זה עם אחר זה איסור, אם זה… זה גדר פרטי, זה לא כל כך קשה להבין, זה לא חידוש, זה גדר, זה לא כל כך קשה להבין את הגדר. אולי זה בראיות, אולי רבנים, אוקיי, בואו נתווכח, זה לא נפקא מינה גדולה. אם זה עם אשתו שלו, אבל זה אולי מותר, הוא אומר שלא לצורך תשמיש…
תלמיד:
טוב מאוד, גדר לא צריך להיות איסור, זה כבר מוסר, זה כבר פרישות. אבל זה לא כתוב.
טענת ה-loophole של הרמב״ן – ביקורת יסודית
מגיד שיעור:
אני אומר, הרמב״ן מחפש… לרמב״ן יש אולי ענין… אני מסופק, by the way. הרמב״ן נשמע… אני רוצה רק לתאר כך אומר אולי ראש, אני לא יודע. תשמע, הרמב״ן… המשנה מתכוונת לומר… אוקיי, לא מזל. הרמב״ן אומר שיש loophole בתורה, that’s what he’s describing you, and I’m telling you that it’s not clear that it’s such a loophole. הרמב״ן נשמע שהתורה כותבת דברים מסוימים, אבל לא כותבת את כל הדברים, והנה יהיה נבל ברשות התורה, רבותינו דורשים מקרא. מה זה אומר נבל לשנה טובה? מאיפה הרמב״ן לקח את הרעיון של נבל? מה זה בכלל נבל? זוכר שנתתי שיעור אחר נגד הקונספט של נבל ברשות התורה, שזה מביא את כל הנבלות?
הרמב״ן יוצא על הצדקה. הוא אומר, “רבונו של עולם, בוא תשמע, הוא יהודי שמאמין בתורה, והתורה כותבת את זה מותר ואת זה אסור, אתה אומר, אבל אנחנו עושים את כל מה שהתורה מתירה ואנחנו שייגעץ. מה? אצל מי, אתה יותר חכם ממשה רבינו? מה קורה פה?” מאוד מצחיק. זה לא אומר הרמב״ן, אתה אומר את זה מאוד יפה, אתה מציג מאוד יפה את שיטת הרמב״ן. הרמב״ן, לפחות בעוד שני מקומות, אומר רעיון כזה. לרמב״ן באופן כללי יש רעיון כזה, and I’m very מסופק about that idea. I think that it’s also… זה בירור מן, אני יודע, אנשים אוהבים את זה מאוד, ואני והרמב״ם לא אוהבים את זה.
תלמיד:
וזה כבר הרמב״ם מורה נבוכים? כן.
מקורו של הרמב״ן – מהרמב״ם שפורש בצורה שגויה
מגיד שיעור:
לא, הרמב״ן לקח את הרעיון מהרמב״ם ופירשו את הרמב״ם בצורה שגויה. יבוא עוד שיעור הלכות שבת פרק כ״ד או איפשהו, על מה שהרמב״ם היה. כן, כבר שמענו את השיעור, צריך לוודא לדבר על זה. יש שיעור על מה שהרמב״ם מדבר על מנוחה, הרעיון של הרמב״ן בא ישירות מהרמב״ם, הוא אמר הפוך מהרמב״ם, אז היה לי ברור שהרמב״ן לא היה חושב כך, אבל זה, אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן באותו שיעור. על כל פנים, זה אמת, אני רק רוצה לברר, אני לא בטוח שזה אותו הדבר.
הבדל בין הרמב״ן כאן ובמקומות אחרים (שבת/יום טוב)
מגיד שיעור:
הרמב״ן אכן גם מה שאתה אומר על יום טוב, וגם בשביתת שבת, וגם אני לא יודע איפה עוד, אני זוכר עוד דוגמא, הוא אומר דבר דומה, שהתורה, ההלכה חסרה, כי ההלכה כותבת פרטים מסוימים, ונשארים הרבה מקרים שאפשר להיות טועה, כי לא כתוב בדיוק המקרה. כך אומר הרמב״ן, כך אומר הרמב״ן איפה כתוב מה שאתה אומר על יום טוב? אני לא זוכר. שם איפה שכתוב אותו פסוק? אבל לא כתוב כאן את זה, אני רק רוצה לומר, לא כתוב כאן את זה. הרמב״ן לא אומר כאן, בואו נוציא משהו, הרמב״ן לא אומר כאן שקדושים תהיו דומה לזה, זה נשמע לי קצת אחרת. זו גזירה שוה, זה נשמע מאוד דומה, אבל זה לא דומה. כי הוא לא אומר שהבעיה היא שהתורה לא יכולה לומר את השיעור של קדושים תהיו. הוא אומר דבר אחר לגמרי, זה נופל הרבה יותר.
כשמישהו אומר, כשהרמב״ן אומר שהתורה לא כותבת, אני יודע איך צריך לשבות בחול המועד, והחכמים פירשו את זה, כי אי אפשר לומר מספיק כללים, זה תלוי בכל מיני מצבים, והתורה לא רוצה להיות ברכה לבטלה קטנה, הלכות שביתה בחול המועד. כך אומר הרמב״ן, כן, הוא מביא את זה על יום טוב, אבל הוא אומר את זה גם על שבת בצורה מסוימת, וכן הלאה, על יום טוב. אז את זה אני מבין, שיש מגבלה, שזה קשור לדבר מאוד בסיסי, שהחוק לא יכול לדבר בכל מקרה, ממילא צריך לתת דברים כלליים.
דרך אגב, נעשית קושיא, למה יש את כל הפרטים? הרמב״ן בכלל לא ענה על אותה קושיא, נכון? יש שיחה שלמה, כי כמו חול המועד, התורה לא כתבה כלום, וצריך להבין בעצמך מאוד טוב מה לעשות ומה לא לעשות. אז דרך אגב, שבת הוא גם אומר שהתורה לא אמרה כלום, אבל בואו נגיד שיש מסורה כזו שאומרת לאו מלאכות, למה זה חסר? אמת, זה נעשה יותר קשה להפך אם חושבים על אותה בעיה. אוקיי.
אבל כאן הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר שהתורה לא יכולה לומר בדיוק כמה פרישות כל אדם צריך להיות לו, ממילא הוא השאיר את זה פתוח כללי. כי מה, כי הרמב״ן אומר שחסר כאן קטגוריה שלמה, ודרך אגב, בשבת שבות זה גם אמת מה שהרמב״ן אומר לגבי זה, לפי הרמב״ן אמת שיש דאורייתא מזה, לא כך? זאת אומרת, חוץ מ, בואו נדלג על הנושא של שבת, כי זה רק ייכנס ליותר מדי סיבוכים.
מה שאני מתכוון לומר הוא, הוא לא אומר שזו פשוט בעיה כי אי אפשר לומר שיעור של קדושים תהיו, זה דברים שאין להם שיעור. כמו מה שאמרת דוגמה, אי אפשר לומר כל דבר מסחרי שיהיה פעם, התורה אומרת בכלליות, תהיה אדם. על זה התורה גם יכולה לומר, התורה יכלה לומר בכלליות. לפי הרמב״ן התורה אמרה. מה היה בלי המצווה של קדושים תהיו? נכון? היה חסר משהו מאוד בסיסי.
מה חסר? הגדרת “נבל” של הרמב״ן
מגיד שיעור:
מה חסר? שאפשר להיות נבל, והמשמעות של נבל אצלו זה בעל תאווה. נכון? נבל כאן זה אומר בעל תאווה. אפשר להתווכח על המילה נבל מאיפה זה בא, אבל כשהוא אומר כאן נבל הוא מתכוון כמו נבל פר, נכון? אדם מלוכלך, מה זה אומר בדיוק מישהו שאוכל יותר מדי ועושה יותר מדי ניאוף, לא ניאוף, יותר מדי זיווג. זו המשמעות של נבל. אמת? אז חסר דבר שלם. זה לא שחסר איזה מקרים מעורפלים מסוימים שלא כתובים בתורה. חסר דבר שלם. כל הלכות עריות אפשר לעשות כך. אפשר…
שיטת הרמב״ן בעריות
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
אומר הרמב״ן, תשמע, אומר הרמב״ן, ולפיכך בא הכתוב בזה, תראה מה הוא עושה, לפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, תראה, אחרי שהוא אסר דברים שאסורים לגמרי. למה הם אסורים לגמרי? אני לא יודע, זה לא קשור לפרישות לפי הרמב״ן. סתם גזירת הכתוב, להרחיק אותך מן העריות. זה מתאים לפירוש הרמב״ן בעריות, שזה לא באמת רע כל העריות האלה, אלא בארץ ישראל זה רע, רק ליהודים זה רע. הרמב״ן לא סובר שעריות הן רעות. נכון? זה קסם. כן? תראה בטעם עריות בפרשת אחרי מות, יש כמה רמב״נים על זה.
ההגדרה המעשית של הרמב״ן: “ימעט במשגל”
מגיד שיעור:
אז, אבל אחרי שאסרו דברים שאסורים, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. מה זה אומר אבל? אומר הוא, ימעט במשגל. יש הגדרה מדויקת. תהיה לו פחות משגל, להמעיט. נכון? זו מצווה כללית להיות לו פחות בכמות. אחרי שיש דברים שמותר כן ודברים שאסור, צריך להיות לו פחות בכמות. והוא מביא ראיה, כענין שאמרו שלא יתענו תלמידי חכמים, בצומות ובתעניות גורמים. זו ראיה להפך, כי כתוב תלמידי חכמים, לא כתוב כל אחד. אלא הראיה של הרמב״ן היא שהראיה היא לא מתלמידי חכמים. אמת?
תלמיד:
אבל מה?
מגיד שיעור:
ימעט זו קטגוריה. כן, פחות. פחות מה? התלמידי חכמים אין גדר, כתוב רק שצריך ללכת למקווה. אין לו גדר, פחות. זה נעשה שיהיה טרחה, ממילא. זה לא אומר שיש גדר, אבל מאי דהו יש בכל זאת כן גדר.
שיטת הרמב״ן ב״קדושים תהיו” – כמות כמדד של קדושה
הראיה מ״תלמידי חכמים מצויים” – קושיא על הרמב״ן
מגיד שיעור:
והוא מביא ראיה: “כענין שאמרו שלא תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים”. זו ראיה להפך, כי כתוב תלמידי חכמים, לא כתוב כל אחד. לפי הרמב״ן זו דאורייתא, אז דאורייתא היא לא רק לתלמידי חכמים, אמת?
אבל מה? שאלה טובה, הוא אומר שיש לזה גדר? כן, פחות. גם לתלמידי חכמים מצויים אין גדר, לא כתוב שהוא צריך ללכת למקווה, לא כתוב שום גדר. פחות. זה נעשה שיהיה דרך ממוצעת. זה לא אומר שיש לזה גדר.
הגדר של כמות
אבל הייתי אומר שיש לזה כן גדר, הגדר הוא כמות. אני אומר לך שזה גדר מאוד חשוב כאן, זו כמות מסוימת, כי אפילו אשתך, אשתך היא מתחילה לכתחילה מצווה, יכול להיות, אני לא יודע אם זו מצווה, אבל רשות לפחות, לפי הרמב״ן זו רק מצווה אם לא מקיים פריה ורביה או מצוות עונה, אז זו לא מצווה. אם זה מותר ולא רעב, זו לא מצווה. זו רק רשות שהוא מדבר עליה שם.
אבל, כן, כי התלמידי חכמים מצויים מדבר אחרי עונה, אמת? כל הדברים שהרמב״ן מביא הוא מתכוון שהוא מדבר כשכבר קיים מצוות עונה, אין שום מצווה, זו רשות, כן? אז הוא ממעט, כמה?
השיעור הברור של הרמב״ן
הרמב״ן אומר, דרך אגב, הוא אומר, אתה רוצה לדעת כמה? “ולא ישתמש בו”, הוא לא צריך להשתמש ב, אני מניח שהוא מתכוון לומר לא להיות משמש, אני לא יודע בדיוק את לשונו, אבל זה מה שכתוב, “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצוה ממנו”. וכך פוסק הרמב״ם בהלכות דעות והשולחן ערוך.
כל דבר שהוא יותר, הוא לא צריך להשתמש במשגל, זה מה שהוא מתכוון, הוא לא צריך לעשות משגל אלא כמה שהוא מחויב. כל דבר, זה גדר מאוד ברור, “כל ביאה שאינה לא לקיום פריה ורביה” – מי שעדיין לא קיים פריה ורביה צריך להיות בועל בכל עונה, כך כתוב ברמב״ם – “או לקיום עונה שחייב בה”, או יותר מהעונה, כל אחד לפי גדולתו וחכמתו, “הרי זו עבירה”. הוא עובר על קדושים תהיו, זו עבירה דאורייתא.
הוא לא אומר “עם קיום המצוה”, הרמב״ן לא אומר “רק אם הוא רוצה יותר”, “רק אם יש לו תאווה חזקה”. כן, כן, אוקיי, אלה הלכות עונה. מה שזה לא יהיה הלכות עונה, דרך אגב, זו בכל זאת מצווה של קדושים תהיו. מה אתה חושב, רק לגברים?
הלכות עונה חלות גם על נשים
אוקיי, כל מה שאמרת עכשיו, שמביאים רק אצל נשים את המצווה, כך אומר הרמב״ן שהמצווה היא שאסור לעשות יותר ממה שחייבים לעשות, כפי הצורך לקיום המצוה. אז השיעור הוא יתר מן הצורך. ואתם צודקים שעונה היא צורך פסיבי. אוקיי, הרבנים שואלים, מה שלא כל כך שונה משלושה דברים, הלכות אחרות שיש בהן הגדרה פסיבית. יהיה, לא רק אני אלא כתובות בדיוק הגדרות ברורות, אני לא יודע, זה לא כל כך קשה להבין. אוקיי.
הקטגוריה השנייה: מיעוט שתיית יין
לא רק אני, במשנה כתוב, אנחנו מדברים על הברייתא, “ויקדש עצמו מן היין במיעוט”, הוא צריך להתקדש מיין, בכך שישתה פחות יין. כמו שהתורה, כמו שקרא הכתוב לנזיר קדוש. כן, כמובן, מחלוקת תנאים, אבל הרמב״ן פסק, פשטות של מקרא כתוב קדוש, הוא צודק. לא כתוב חוטא על מי ששותה יין, כן, חוטא כתוב רק אם הוא נטמא והיה לו טומאת מת.
ראיות מנח ולוט
“ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט”, אומר הרמב״ן, בתורה כתוב בבירור שאסור לשתות יותר מדי יין. אותם מעשים, לא בהלכה, אבל במעשה, כמו נח ולוט, רואים מה קרה. מה קרה? דרך אגב, מה קרה כששותים יותר מדי יין? כמו שקרה לנח ולוט. אמת, זה ענף עצום לסוטה, אמת. “ויזיר עצמו מן היין”. טוב מאוד.
הקטגוריה השלישית: טומאה וטהרה
וכן, אחר כך הוא אומר לא רק האכילה, “יפרוש”, יש עוד דבר שני, לשתות פחות יין, יש לו ראיה מהפסוק. הוא לא אומר כמה פחות, נזיר בכלל לא שותה שום יין דרך אגב, אז זה נראה שזה השיעור. אני לא יודע.
תרגום לעברית
“וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שאינו זרעו של אהרן”, אומר הרמב״ן, לא רק זאת, שיזהר מלהיטמא, אפילו אין איסור בתורה להיטמא. על זה עומד בגמרא, “די גזרו רבנן טומאה על עם הארץ”, פרושים הם אנשים כאלה שהם נוהגים חולין בטהרה, כן, הם אוכלים, הם נוהגים טומאה וטהרה אפילו שלא במקום שנדרש.
ועל זה יש לו גם ראיה מהתורה, שהרי נזיר נקרא קדוש, מדוע? הוא מתרחק מטומאת מת. נו, כפי שהרמב״ן תולה, כשמתרחק מתאוות, נכון? זה דבר חדש לגמרי. אגב, זה הדבר היחידי שנקרא בגמרא במפורש פרושים. נו, זה אומר הרמב״ן, הרמב״ן במשנה בנדרים “סייג לפרישות”, אומר הרמב״ן, הכוונה לומר, מי שנזהר מאוד מטומאה וטהרה.
סטייה: פרישות אצל הרמב״ם מול הרמב״ן
ועל זה אומר לנו ידידנו, הרב יצחק שילת, שהם לא מסכימים עם הרב צבי יוסף קוק, שאמר שצריך לתרגם את המילה “אליבא” פרישות, כי הרמב״ם לא סובר כך. הרמב״ם תרגם “זהירות” למדו, אין להם שום ראיה מהרמב״ם, כי ר׳ שמואל אבן תיבון תרגם “זהירות”. אבל “זהירות” היא תרגום מוזר, הוא רצה לשכתב פרישות. נכון? דווקא כי “זהירות” היא תרגום מיסטי, אבל פרישות אי אפשר, כי הרמב״ם אומר שפרישות פירושה טומאה וטהרה, ולפי הרמב״ם אין לזה שום קשר לתאוות. זה בטוח.
מדוע בכלל יש ענין של פרישות בטהרה? צריך לעיין במורה נבוכים שם הוא מדבר על הטעמים של טומאה וטהרה, ואפשר להבין משהו. בסדר?
ביקורת: טומאה וטהרה לא מתאימים למסגרת של הרמב״ן עצמו
ובכן, אז זו גם קדושה. קדושים תהיו פירושו שצריך לנהוג בטומאה וטהרה. הלא? רבנו רמב״ן, מה אתה אומר לי? קדושים תהיו אומר שצריך להימנע ממעשה ישראל, במצוות עשה? לאן הוא רוצה ללכת כאן? הולכים למעט הלוויות? למעט בתי קברות? הגאון מוילנה אמר כך. הגאון מוילנה אמר… תראה, זה בטוח, ברגע שהוא אומר זאת, אני יודע שהרמב״ן לא מדבר עכשיו על תאוות.
הבעיה שלו הייתה שיש חסרון בתורה שאפשר להיות שטוף וזימה, אפשר להיות טמא. הרמב״ן אומר שיש חסרון בתורה שמותר להיות טמא. מותר להיות טמא, אסור ללכת לבית המקדש, לא לאכול קדשים, לא קורה כלום מלהיות טמא. זה לא רע, זה לא שגוי בכלל. אדם שכזה הוא כל אלה מהסוגים שאנו קוראים היום פרישות. פרישות פירושה לומר, היזהר במה שאתה עושה, אל תיכנס לבית קברות.
“סור מרע ועשה טוב” – ההשוואה של הרמב״ן עצמו
אגב, הרמב״ן עצמו משווה “סור מרע ועשה טוב”. אז מה שאמרתי לך קודם שזה לא אותו דבר הוא שקר. הוא אומר את הפירוש, והוא אומר שהרמב״ן עצמו משווה גם “סור מרע ועשה טוב” וגם “שביתה של שבת”. אף על פי שאנו רואים שהדברים שונים. אז מה אני עושה? בכל מקרה, אתה מבין שכאן יוצאת סייעתא לו. אז מה? רגע, רגע, אני אגיע, אני אחזור למזל. אני אנסה לעשות, אנחנו לומדים עכשיו את הרמב״ן מבפנים, בסדר?
הקטגוריה הרביעית: שמירת הלשון
אחר כך הוא אומר, כלומר, עוד דבר שהוא עסק קדושה, “וישמר פיו ולשונו”, הוא צריך להתגבר על עצמו. שני דברים מונעים את כל זה, “בריבוי אכילה הגסה”, יותר מדי אכילה, שוב, זו כמות כאן, ריבוי, “ומרוב דברי הבלים”, לא אכילה, לא דיבור דברים, כמו שכתוב “כלפי דוב ונבלה”. בסדר?
“ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות”, מה פירוש פרישות? “כמו שאמר רבי חייא”, אני זוכר אם אני זוכר שהוא מביא זאת על רב, “שלא אשיח שיחה בטילה מימי”, לא לדבר אף פעם שיחה בטילה, זו הפרישות של לא רק לא לדבר ניבול פה, אלא בכלל לא לדבר. בסדר?
מסקנה: פרישות היא דבר שבכמות
אז בקיצור, הפרישות של הרמב״ן היא דבר שבכמות, זה ברור מאוד. זה דבר שבכמות, יכולות להיות בזה דרגות, ואולי זה…
אז במילים אחרות, התורה, אני מתכוון התורה, זה שניהם, אבל התורה, ההלכה, שהרמב״ן גם מודה שקשה מאוד לומר את השיעורים, והרבנן נתנו שיעורים על דברים מסוימים, גם על זה הם נתנו שיעורים, למשל מים אחרונים שהוא מביא, ודברים אחרים כאלה. אבל ה… לא, אבל הרמב״ן אומר שזה לא כלל, נאמר שזה עדיף, נכון? ואחר כך זה מתאים יותר, זה ענין, זה טעם טוב יותר אחרי מה שאנו רואים.
תקנות חז״ל כדאורייתא
והרמב״ן מוציא שבזה כל התקנות שהוא אומר, כך אומר הרמב״ן, כתוב “והתקדשתם”, מים ראשונים, מים אחרונים, זה הכל גם בכלל על כל המצוות של דבריהם. לרמב״ן אין בעיה שדבר יהיה מדברי רבנן ומדאורייתא באותו זמן, אל תשאל אותי איך זה אמור לעבוד. הרמב״ם בהחלט לעולם לא יסכים לדבר כזה, כמעט לעולם לא. ו… עיקר הקושיא והקושיא עומדת במקומה. הרמב״ן סובר שסייג דרבנן הוא גזירה דאורייתא אמיתית. אה, מה פירוש דרבנן? אל תשאל אותי. נו, קושיא טובה.
מודל ה״פרט וכלל” של הרמב״ן – וביקורת חריפה עליו
על כל פנים, והוא אומר, הוא מוציא… כן, בקיצור, יש יותר מדי סוגיות שנתקעות באותו מישור. העניין הוא, הרמב״ן מוציא באמת שזו דרך התורה לעשות פרט וכלל, כמו אחרי “לא תגנוב” כתוב “לא תשאו איש בעמיתו”, ואחרי “מלאכה” כתוב “תשבות”, שזה איסור דאורייתא.
ביקורת: ההשוואות לא מתאימות
אבל להיות ברור, ההשוואות של הרמב״ן הקדוש עצמו לא הגיוניות, כמו שאמרתי קודם, כי כשמדברים על “לא תשאו איש בעמיתו” אין שום כלל, נבין, אם נהיה צודקים שהתורה עומדת על איסורים מסוימים והתורה מוסיפה קנס, זה לא פרט וכלל. אין לשני הדברים שום קשר. כי אין שום חיבור.
אני מבין מה אתה אומר, אני מבין מאוד טוב ש״קדושים תהיו” הוא כלל של “לא תגנוב”. כי זה “לא תגנוב”, זה משהו שגוי. “לא תגנוב” אינו טובה כי הוא זה, ויש הרבה על איך עוברים על “לא תגנוב”. “לא תגנוב”, “לא תעשוק”, “לא תונו”, כל מיני דברים. בסדר, אם אתה עובר בדרך אחרת, זה גם טוב בכלל.
הקושיא הספציפית על עריות
אבל באיזו דרך “קדושים תהיו” הוא כלל של אשת… של אשתו, של בתו, ובת בתו, ובת בנו, ואשת אשתו, ומה שלא יהיה, בת אשתו, וכו׳ וכו׳. איך שני הדברים קשורים בכלל? יש כאן הנחה כלשהי, נכון? זה בכלל לא אותו דבר.
כן, אם מסתכלים רק על קנס, אז הוא צודק, נכון?
הקושיא על “תשבות”
ואגב, אם אתה רוצה לומר לגבי מלאכות, זה לגמרי לא הגיוני. כי כשהרמב״ן אומר “תשבות”, הוא מתכוון לעשות טורח, לסחוב, לעשות דברים שהם קשים מאוד. אסור כי זה… כתוב “תשבות”. מה אומר הרמב״ן? זה דאורייתא, לפי הרמב״ן. לא שבותים. שבותים שהגמרא… זה ה״תשבות” שבא דווקא מלשון שבותים. לפי הרמב״ן זה לא זה. ההוא הוא גדרים, הרחקות מהמלאכות. אבל “תשבות” הוא איסור נוסף.
כתוב בגמרא שזה איסור. הגמרא כותבת איסור של לטלטל דברים כבדים מאוד בשבת, להכניס אוצר, אני לא יודע דברים שונים. לרוץ יכול להיות שיש אביזרייהו. יש פסוק, “מצוא חפצך”. מה שלא יהיה. אבל על כל פנים, יש איסור בגמרא, יש איסור של לעשות דברים כבדים. לפי הרמב״ן זה דאורייתא. אה, אף אחד לא ידע לפני הרמב״ן שזה דאורייתא, אבל לפי הרמב״ן זה איסור דאורייתא ממש, כי כתוב “תשבות”.
למלאכות אין שום קשר לכבד
וזה לא פרט של מלאכות, רק כדי להיות ברור. מלאכות אינן קצת כבדות. למלאכות אין שום קשר לכבד. מלאכות זה לעשות מלאכות. הרמב״ן בוודאי לא הבין כך. אבל חזרה ל… אתה עושה כל כך הרבה הנחות כדי להתאים הכל לתמונה הזו, וזו לא תמונה כל כך יפה.
סיכום: כל השיטה של הרמב״ן בנויה על כמות
נחזור לעניינינו, מה שאני מתכוון הוא, בסדר, אפשר ללמוד עוד כמה פעמים את הרמב״ן ולראות. אפשר עדיין כראוי היום. הוא אומר הרבה דברים שלא כולם מסכימים אחד עם השני. מה שנראה הוא, שאם נדבר על הנושא של פרישות מתענוגי הגוף. נראה שהרמב״ן לא יכול היה לדמיין שום דבר שאומר מה טוב ומה רע, חוץ מהכמות.
החידוש של הרמב״ן של “כמות” בעריות ותאוה – ניתוח וביקורת
הנחת היסוד של הרמב״ן: הכל הוא רק שאלה של כמות
מרצה:
אין שום רמז בכל הרמב״ן, חוץ מדבר אחד שנקרא כמות. על זה חושב הרמב״ן, שכאן, נאמר, שיש דרגות. יש אדם שהוא לגמרי פרוש, האידיאל הפרוש שלו הוא מי שלא עושה משגל אלא לשם קיום מצוה, ואפילו אז הוא לא נהנה, כמו רבי אליעזר וכן הלאה. זו שלמות הפרישות. יש מי שנהנה קצת יותר, יש מי שעושה הנאה כזו שהיא לגמרי אסורה, כמו ביאות אסורות.
אבל זה לא באמת שונה מצד הרשעות, מצד הכלל, נכון? מה שהוא קורא כאן הכלל, אמת? זה כלל ופרט, זו הרשעות, הרוע. מה רע בלשכב עם אחותו? רע בכלל לשכב, רע בכלל למשגל.
אני לא הייתי כאן את שלושת הדקות הראשונות, ומתווכחים כל הזמן בין כמות. אולי אחות גם תאמר שזו כמות? זו כמות. זה שני סנטימטרים יותר קרוב אליך. בן דוד…
לא, אצל הרמב״ן, רגע, רגע, זו לא כמות, התורה לא עומדת על כמות.
החידוש של הרמב״ן: פרישות כחיוב דאורייתא
על זה הרמב״ן חזק, הרמב״ן המציא משהו שאף אחד לפניו לא ידע, שיש חיוב שנקרא להיות פרוש. נהיה כנים, נו, אני מתכוון שהרמב״ן אומר משהו מחודש מאוד ומאוד מוזר, נכון?
אנשים היו פרושים, אנשים היו… זו לא כפירה. אנשים היו פרושים, נאמר שהיו פרושים בגמרא. אף אחד מהפרושים לא אמר שזו מצוה דאורייתא להיות פרוש, אמת? ובוודאי לא אמרו, ובוודאי, אתה בטוח לא יכול למצוא שום רמז בגמרא, אפשר, הם בטוח לא אמרו, נניח שהם בטוח לא אמרו, הם בטוח לא אמרו שיש לקונה, יש חור בהלכה, הלכה שכל כך עוסקת באמירה מה מותר ומה אסור, ששכחו את הדבר הבסיסי של פחות.
כמובן, טכנית כל דבר שאסור הוא קצת פחות, אני מסכים. אבל זה כמו אונס, נכון? אין שייכות, זה ממש לא קרוב זה לזה. אלה שני נושאים אחרים, פחות ולא אחותך זה לא אותו דבר.
שיטת הרמב״ם מול הרמב״ן
קצת פחות, אני מסכים. נראה שכך הרמב״ם מדמיין זאת כאן, אם כי יש סיבות אחרות.
תלמיד:
אתה צודק שכאן יש היתר מוחלט, מה שאתה רוצה. זה לא קשה, זה מאוד קל. ריבוי עריות אסור יותר מדי, ואצל אשת איש אסור בכלל. אבל העבד אסור בכלל, אפשר תורנית להביא, זה לא קשה בכלל. הרמב״ם יכול לכתוב, אפשר תורנית לכתוב. מה הבעיה? זה מאוד ברור. יש חיוב איסור, הרמב״ם מאוד ברור.
מרצה:
אני לא מבין מה אתה רוצה, אני לא מבין מה אתה רוצה. אני לא מסכים איתך, ואתה יכול לומר שאתה לא מסכים איתי. אתה לא מתיר לאסור, אתה מתיר להתיר. אין איסור, אין איסור, אין איסור.
בסדר, ברגע שאתה אומר שזה אסור, אז אתה לא אומר שזה לגמרי אסור. אתה אומר כל כך, אתה אומר שיעור. מה הבעיה? שיעורים זה דבר שזר לתורה? אין שיעורים, אין שיעורים. אני לא מבין.
תלמיד:
עונת תלמידי חכמים היא שיעור, משבת לשבת.
מרצה:
כן, אבל זה שיעור שהתורה עשתה. השבועה, קצת תענוג עולם הבא. אמרתי לך לפני השיעור. בדיוק. כאן השולחן ערוך פוסק ממש זאת. והשולחן ערוך פוסק גם כמו הרמב״ם, שיותר מזה הוא איסור של איסור קדושים תהיו, איסור עשה, מה שתרצה לקרוא לזה, מצוות עשה.
אה, ובכן, השולחן ערוך לא מביא זאת, שיותר פירושו יותר מן הראוי. זו המשמעות, יש שיעור, זה לא דבר מסובך. הרמב״ם לא אומר זאת, הוא אומר כן, אבל אתה לא רוצה להסכים.
החילוקים האיכותיים של התורה
הרי כתוב בתורה, קדושים תהיו. נו, אני שואל אותך, למה צריך את כל הדברים האחרים?
שוב, שוב, שוב, נבין, נבין, זה לא באותה קטגוריה. נבין מה הם אומרים, בסדר? מה שאני אומר הוא דבר מאוד ברור. מה שאני אומר הוא, שהרמב״ם לא נראה שהוא מניח שיש בכלל דבר כזה לדבר עליו. אם אתה מדבר על רוב התאוה, אם יש טעמים אחרים לעריות, על פי קבלה, על פי סוד, אנחנו לא מדברים עכשיו.
אם אתה מדבר על הנושא שהוא מעלה, ההפך מזה נקרא נבל לפי הרמב״ן, או בתוספות שבועות נקרא הוא פרוש באמת, אין שום דרך לדבר על זה, אלא יותר ופחות. כך אומר הרמב״ם הקדוש.
אין שיקול, אין שיקול הדעת שאומר שהסוג הזה מותר, הסוג הזה אסור. יש רק יותר ופחות, וכל הסקאלה שיש לו היא בכל הנושאים, בין בדיבור, בין ביין, בין בהכל, סך הכל של שלימות היה לגמרי אפס, אבל נאמר שצריך לחנך את עצמו לזה, הוא לא אומר בדיוק את כל הדבר שאתה מכניס, צריך ללכת…
תאוות: האם כולן אותו דבר? – חקירה פילוסופית
יש לי דקה, שהתורה אומרת, עם האחות זה זימה [sexual immorality] ועם האישה זה טוב. זה כתוב בחומש [חמשת חומשי תורה]. למה? אני לא יודע, נדבר על זה. אבל זה מה שהתורה אומרת בפועל. זה לא יותר ופחות, זה אחרת. זה אחרת.
המשל של צ׳יפס כשרים וחזיר
כמו שהמכולת מחזיקה. המכולת גם מחזיקה, חוזרים לדוגמה שלי, המכולת גם מחזיקה שחמוצים עם בשר זה לא אותה תאווה.
הרמב״ן בא עם חידוש, שני הדברים הללו הם כולם תאווה, ולכן צריך לאכול פחות. יש מי שאוהב יותר חמוצים, יש מי שאוהב יותר בשר, זה כבר הכל פרטים [details] בכמות, איזה דבר חל [applies to] על הכמות. אבל בעיקרון יש רק כמות.
ולכן, הוא חושב שיש חור גדול [hole] בתורה בלי מצוות “לא תתורו” [without the commandment “You shall not stray”], ולא רק בזה, כי לפי הרמב״ן יש מצווה של “לא תתורו”, לפי רש״י [Rashi], נכון? לפי רש״י אין מצווה של “לא תתורו”, הרמב״ן אומר גם שרש״י לא צודק בזה. יש חור גדול בחומש, כי החומש מניח לך להיות נבל. נכון?
אם היית מדמיין אפילו את המושג של איכות [quality], הטיעון הזה לא היה הגיוני. התורה לא מניחה להיות נבל. אתה רוצה לומר שצריך עוד לקחת שמירת הדין [guarding the law], יש עוד דברים שאפשר, זו בעיה אחרת. כי הרמב״ן מניח בבירור שיש בעיה.
הטענה הביולוגית של הרמב״ן לגבי תאווה
אתה יכול לעשות באשתך [with your wife] את אותו הדבר, במילים אחרות, הרמב״ן אומר טענה כזו, בסדר? יש כאילו, יש טענה פילוסופית או פסיכולוגית, אני לא יודע מה לומר, ביולוגית. הטענה הביולוגית היא שההנאה [pleasure] שיש לאדם משכיבה עם אשתו היא בדיוק אותה הנאה שיש לו משכיבה עם אחותו, או עם אשת איש אחרת [married woman]. כך אומר הרמב״ן.
ואדם צריך להיות בעל מידה [character trait] מסוימת שנקראת פרישות, אותה מידה. עכשיו, תאמר, בוא לא נדבר על מידות [character traits], הרמב״ן אף פעם לא מדבר על מידות, הוא לא מדבר על זה, אין לי ראיה [proof]. למדתי פעם שהרמב״ן, לקח לו כמה חודשים לתפוס מה זה אומר מידה. אולי הרמב״ן לא ידע מה זה אומר. בסדר? הוא לא אומר לנו את זה, הוא אומר את זה איפשהו? הוא לא אומר את זה בהקדמה לשמונה פרקים [Introduction to Eight Chapters], בטח שלא. הוא נולד כדי לפרש אותו.
אבל בוא נגיד שזה אמת, בסדר, בוא נגיד שאנחנו מבינים שזה דבר כמו מידה, זו אותה מידה שגורמת לאדם, בדיוק אותה מידה שגורמת לאדם לא לשכב עם אשת השני, גורמת לו לשכב פחות עם אשתו. בדיוק אותה מידה. ובהלכה יש חילוק [distinction], זה כלל [general principle], זה פרט [specific detail], זה איסור בפירוש [explicit prohibition], זה איסור רק כך, הוא יהיה מדויק [be precise] בזה. אבל זו בדיוק אותה מידה. במילים אחרות, בדיוק אותו דבר.
חובת הלבבות ו״מנהג ההיתר”
ולא, על זה אומר חובת הלבבות [Duties of the Heart], כן, “מנהג ההיתר” [the practice of permissibility] הוא עבירה [sin]. שמעת פעם? אתה יכול להבין את זה? אני לא אומר שאתה לא יכול להבין. חובת הלבבות חושב כמו הרמב״ם.
אם אדם אוכל הרבה מדי, ראית פעם אדם, שמת לב שאנשים שאוכלים הרבה צ׳יפס, צ׳יפס כשרים, בסוף אוכלים חזיר [pork]? אמת? זו אותה תאווה, אמת? למה צריך להתגבר [overcome oneself] כדי לאכול טרפות [non-kosher food]? איזושהי מידה שנקראת כובש את יצרו [subduing one’s inclination]. אני לא יודע איזו מידה צריך להתגבר כדי להיות פרוש. אמת?
מי שרק לא אוכל טרפות הוא פרוש קטן מאוד. מי שהוא להיפך, זה בדיוק אותו דבר, אין שום חילוק.
תלמיד:
לא אמרתי, אמרתי שמי שרוצה לומר שפרישות היא גדר [fence] לעריות, כמו שאתה אומר, שמי שאוכל הרבה, הוא בסוף יאכל חזיר. זה לא נכון, זה לא מאה אחוז נכון.
מגיד שיעור:
עדיין לא אמרתי מה נכון, רק אמרתי שזו הנחה [assumption] מסוימת לגבי השוויון [equality] של שתי ההנאות, ההנאה של מסעדה וההנאה של התורה הקדושה [the holy Torah]. אני רק רוצה להבהיר, זו ההנאה של שני הדברים. בסדר? בתורה רואים שיש חילוק עצום.
התורה אמרה לנו לאכול פחות כשר [kosher food]? אף פעם לא. למה? כי אחרי זה הולכים לאכול טרפה? אבל אני חושש שאתה חושב שזה לא הגיוני.
השאלה של יראת שמים ומידות
תלמיד:
מה זאת אומרת? אני יכול להיות זלילן [glutton], ואני יכול לעצור בדיוק בגבול. מה יעצור אותי בגבול?
מגיד שיעור:
בסדר, יראת שמים [fear of Heaven].
תלמיד:
יראת שמים, זו עבודה על מידות טובות [good character traits], צריך להיות בעל המידה הנכונה. אבל כשהמידה חייבת להיות המידה של לא לאכול, לכן צריך להיות פרוש עם תשעה שערי היתר [righteous with nine gates of permissibility], כדי לא להגיע לשער איסור אחד [one gate of prohibition], כי אחרת אין משהו אחר שיעצור אותי.
מגיד שיעור:
זה אומר הרמב״ן, זה אומר הרמב״ן בעצם, נכון? נכון? עד כאן דברי מקדשי, ואני אומר [thus far the words of the holy one, and I say], אני לא יודע. הרמב״ן אומר, וזה לא הגיוני בכלל, בסדר? אז למה זה לא הגיוני? כי אני מכיר אנשים, ואתה צודק שיש פשט [simple explanation], אני לא אומר שזה אף פעם לא הגיוני. אני אגיד לך עוד בלימוד [in learning].
ביקורת על ההנחה של הרמב״ן לגבי השוויון של התאוות
מה שאנחנו אומרים בלימוד הוא, שזה לא נכון, אין שום סיבה [reason] לחשוב, אתה יודע מה? בוא נגיד ככה, אתם החלטתם [you have decided] שיש קטגוריה של תאווה. אני מכחיש [denier], אצלי אין דבר כזה. אמרת לי שיש קטגוריה כזו. אתם החלטתם שיש דבר כזה שנקרא, יש לכם ראיה. מה הראיה שלכם? מה הראיה שלכל דבר יש באמת רק אותה תאווה, ולכל דבר יש לנשים [women] אותה תאווה? מה הראיה? ראיה לדבר [proof for the matter]… כן?
תלמיד:
כך אתם סוברים? יש לכם ראיה לכך?
מגיד שיעור:
הרמב״ן אומר, אגב, הרמב״ן אומר זאת בפירוש [explicitly], בסדר? למען צפותו הרבה את התאוה [in order to greatly increase the desire], אומר הרמב״ן, בסדר, אני חולק [I disagree] על זה. אני לא פשוט חולק, שוב, יש מקרים שבהם זה נכון, אבל זה יותר לא נכון מאשר נכון, בסדר?
יש אנשים שאוהבים כל כך נשים, ויש אנשים שאוהבים כל כך גברים גם, ידעת מציאות כזו? כך אומר הרמב״ן. זה אותו דבר, יש הבדל עם מי עושים את זה. יש אנשים שיש להם בטבע [by nature] יותר כך, בטבע יותר כך, אבל למעשה [in practice] הכל שם תאוה אחת היא [one name, it is one desire].
תלמיד:
הם לא אומרים, הם לא מסכימים? הם לא מסכימים? הם לא מסכימים? הם אומרים שזה מאוד שונה?
מגיד שיעור:
תבדוק, יכול להיות שזה מאוד שונה, אבל יש דבר כזה שנקרא, יש אנשים שאוהבים אנשים. אין לי חשק לדבר דברי תורה [words of Torah], חס ושלום [God forbid]. אני שואל אותך שאלה, הרמב״ן ממש אומר את הטיעון, שאם אדם יהיה מתמיד [diligent student] גדול, איפשהו יש סובלימציה [sublimation], הוא אדם מודרני.
תלמיד:
לא, לא רואים את זה אחר כך.
מגיד שיעור:
לא, לא. זו דרך מאוד מצחיקה להסתכל על זה, נכון? ואתה אומר, כמובן, אם מישהו סובר שכל דבר שאדם אוהב יעשה, אין שום דבר של טוב ורע [good and evil] בכלל, אז גם זה מותר. אבל זו פילוסופיה שאתה אומר. אני… הרמב״ן… זו פילוסופיה. אנחנו לא מדברים על פילוסופיה. אנחנו מדברים עכשיו על הנאה.
תאוות: האם כולן אותו דבר? – חקירה פילוסופית
הטיעון של הרמב״ן והמציאות
מגיד שיעור:
אני שואל אותך שאלה. הרמב״ן ממש אומר את הטיעון, שאם אדם יהיה בעל תאווה [master of desire/lustful person] גדול, אני – שוב, איפשהו יש מציאות [reality] כזו – אדם מודרני, במסוים… לא, לא רואים את זה. לא, לא. זו דרך מאוד מצחיקה להסתכל על זה, נכון?
ואני מדבר, בוודאי, אם מישהו סובר שכל דבר שאדם אוהב, שיעשה, אין שום דבר כמו טוב ורע [good and evil] בכלל, אז גם זה מותר [permitted]. אבל זו פילוסופיה שאתה אומר. הרמב״ן, זו פילוסופיה. אנחנו לא מדברים על פילוסופיה, אנחנו מדברים עכשיו על הנאה.
אני מכיר אנשים, ברוך השם, הם בעלי תאווה, לא יודע, בוא נגיד, אני לא מכיר אותם, חס ושלום [God forbid], כל היהודים קדושים וטהורים [holy and pure]. אבל אני מכיר היטב אנשים שהם פחות פרושים [abstemious/restrained] ויותר פרושים. לא, לא ראיתי עדיין אף פעם, שמי שהוא פחות פרוש יאכל בטעות [by mistake] או במזיד [deliberately], בטח שלא, חזיר [pork]. רק ראיתי, אני יכול לומר, שמי שמסתובב בהרבה מאוד מסעדות ולא מקפיד [careful] על הכשר [kosher certification], תעשה לי טובה, אבל לא על זה מדברים, אמת? זה קודם כל [first of all].
אבל זה עדיין כשזה כן אותו דבר, כי הבשר הטרף [non-kosher] לא טועם כל כך שונה מהבשר הכשר. כמה שונה יכול להיות חזיר מפרה [cow]? אני מתכוון לבהמות [animals], אני מתכוון, זה לא כל כך שונה, בוא נגיד, זה לא נבדל אחרת. ואפשר לטעום הכל היום כשר, אפשר לקנות תחליפים מזויפים.
הראיה מעריות [sexual prohibitions]: תאווה לזכרים [males] מול נקבות [females]
מגיד שיעור:
אבל אם תפגוש, אם יקרה בתאווה [desire] אחרת, שרוב האנשים חושבים אפילו יותר בתאוות שהכל אותו דבר, נכון? אין שום חילוק [difference] עם מי עושים את זה, איך עושים את זה, הכל אותו דבר. כמו שהגמרא [Talmud] אומרת, “כל הנשנוף ביאה” [any breathing/panting is intercourse], נכון? זו אותה תאווה, בדיוק, נכון?
למה לא רואים בפועל שהאנשים שעושים יותר תאוות עם נשים, עושים את זה גם עם גברים יותר? לא רואים את זה, אני מוכן לומר. זה לא מסתדר עם ההיגיון [logic], לא רואים את זה. עם קרובים [relatives]? גם לא. הגמרא אומרת שאין תאווה. זה כבר כתוב בגמרא כמו אצלנו. כמעט לא. כן, אין תאווה.
שוב, תמיד אפשר למצוא מקרה קיצוני – שוב, החולה [sick person] שאנחנו לא מדברים עליו, אנחנו לא מדברים על שולחן של חולים [sick people]. מי שהוא חולה, יש לו תאווה כל כך חזקה, הוא עושה את זה עם כולם, עם שולחן, עם ספסל, עם אשתו, עם אחותו, עם אמו, עם עץ, עם אדם – אנחנו לא מדברים על אותו אדם. כן?
תלמיד:
מה? בגמרא כתוב שגוי [non-Jew] נוהג כך.
מגיד שיעור:
כן, טוב מאוד. גוי מהתקופות של הגמרא. לא מדברים על אותו מעוות [twisted person]? לגבינו הוא מעוות. אולי אצלו בתקופות [time periods] מסוימות זה היה נורמלי. אני לא יודע.
אדם נורמלי אין שום דרך איך מגיעים מאחד לשני. ולא שאין דרך כי הוא מאוד מפחד [fear] כי זה מאוד רע. כי כל אחד מאיתנו מבין שזו… לא, לא אתית, לא כי הוא פילוסוף אתי. כי זו תאווה אחרת.
העיקרון המרכזי: כל תאווה היא ייחודית
מגיד שיעור:
אני מכחיש [deny] בכלל את הדבר. אמת שמצאתי באותו איבר [limb/organ], אני לא יודע. אני לא מאמין בגוף, אני לא יודע כבר. אני סובר שהגוף צריך עיון [requires investigation] אם הוא קיים [exists]. הנשמה [soul] בטח קיימת, כי מדברים עליה כל הזמן.
אז, צריך ראיה [proof]. אני סובר שצריך ראיה לומר שכל התאוות הן אותו דבר. אין לי שום ראיה על זה. לא ראיה מההרגשה שלי.
משל מאכילה: צ׳יפס מול קוגל תפוחי אדמה
מגיד שיעור:
אני מרגיש צ׳יפס מאוד שונה מקוגל תפוחי אדמה. למרות ששניהם עשויים מתפוחי אדמה, זה פלא [wonder]. אבל זו בכלל תאווה אחרת. רוב הימים אין לי תאווה לצ׳יפס. או להיפך, אני לא יודע כבר, מה שלא יהיה. אפילו יש לי תאווה רק לאחד מהם, לא לשניהם.
זה קורה לעיתים רחוקות מאוד שאוכלים הרבה קוגל תפוחי אדמה והרבה צ׳יפס עם אותה תאווה. זה בכלל דבר אחר. כאן אני מסתובב, אני סובר שיש שונים, בנפש [soul] של האדם יש הרבה מאוד מהם.
אמרו לי נפש התאווה [the soul of desire], בנפש התאווה יש 25,000. מי שאוהב צ׳יפס זה לא אותו מי שאוהב קוגל תפוחי אדמה. תביא לי ראיה שזה אותו דבר. יש לך ראיה? ומי שאוהב זכרים זה לא אותו מי שאוהב נקבות. בכלל לא אותו דבר.
דיון: תיאוריית “כוח הנפש” [power of the soul]
תלמיד:
אמרתי. אתה שואל אותי מה אמרתי. תביא לי ראיה.
מגיד שיעור:
אמרתי שאין ראיה. אמרתי שאין לי ראיה. תביא לי ראיה מהמציאות. תביא לי ראיה שיש כלל תאווה, שזו קטגוריה. איך זה נכנס לקטגוריה? ראית את זה? אני לא יודע. אני מתכוון ברצינות.
והם כולם מאוד בטוחים שהם הרגישו את זה, הם לא הרגישו את זה. אנחנו מרגישים בדיוק את ההיפך. זה מרגיש מאוד שונה תאווה אחת מהתאווה השנייה. אפילו באותו נושא [subject]. אפילו כששניהם נכנסים לאותו פה.
משל משתייה: ברנדי מול ליקר
מגיד שיעור:
זה מרגיש לגמרי שונה. ברנדי זו לא אותה תאווה של ליקר. אני לא מבין. למרות ששניהם אלכוהול. יש לי תאווה אחרת. אני מדבר על המציאות. אני לא יודע שום רמה. תאווה, רמת התאווה, רמת החשק [desire]. למה? מאיפה לקחת את הכלל? יש הדוניזם [hedonism], אני יושב ואני אוכל, אני זולל, אני רוקד, אני שוכב עם אנשים.
אבל אז זכור, זכור שגם מי שאוהב מאוד להתפלל [pray] הוא הדוניסט באותו מובן. יכול להיות. כבר החלטנו [decided] בשיעור קודם, אין סיבה לחשוב כך. אתה שוב עושה כלל שמעולם לא ראית.
יש שיעור כמה כללים אפשר לעשות עם חמשת החושים [the five senses] ועוד לומר שזה הפירוש [explanation] במקרא [Biblical verse], ומי שאומר אחרת אומר חידוש [novel interpretation]. זה הפוך, אתה עושה כלל.
ההשוואה “משיכה = כבידה”
מגיד שיעור:
אני גם סובר, אתה יודע מה? אתה יודע מה עוד? אתה יודע שהמשיכה של אנשים בין זכרים ונקבות היא אותו דבר כמו כבידה. זה אותו דבר, דברים שנמשכים אחד לשני. אמת? נראה שזה אותו דבר. אתה מבין ש… כן, זה שירה טובה, אבל אין לזה שום שייכות [connection].
תלמיד:
למה לא? זה הגיוני.
מגיד שיעור:
למה אני חושב שזה אמת? אין ל… אין ל… יש פחות דברים משותפים. אין ל… יש פחות דברים משותפים.
תלמיד:
באופן פרטי [in a particular way], אני אחזור אליך לגבי זה. באופן פרטי זה שונה, כי זה מדבר על אנשים וזה מדבר על הכל. אבל באופן כללי [in a general way] זה אותו דבר. יש כוח של משיכה בעולם, וכבידה עם משיכה מינית זה אותו דבר.
מגיד שיעור:
הדבר הראשון, למנות שני דברים… בסדר, ולאכול קוגל ולאכול צ׳יפס זה על שני מישורים שונים. מה הקשר בין שני הדברים? מאיפה מצאת את הקשר ביניהם? הם נכנסים לאותו פה? כי הם שני דברים שמדברים עליהם, אז לדבר זה אותו דבר? זה לא הגיוני.
תלמיד:
שניהם באים מאותו כוח הנפש [power of the soul].
מגיד שיעור:
מי המציא את כוח הנפש? אין שום כוח נפש. כוח הנפש היא תיאוריה שאנחנו אומרים מבוססת על מה שאנחנו רואים. אמת? מה העדות [testimony/evidence] על כוח הנפש? איך ראית את זה?
תלמיד:
דיון: הרמב״ם ויחס התאוות
תלמיד:
זה מה? מה הרמב״ם השווה?
מגיד שיעור:
בואו… לא בדיוק, אני לא רוצה להיכנס לחילוק עכשיו. טוב מאוד. אני לא מסכים איתך בזה. אני רק אומר שאתה מבין שאפילו לפי הרמב״ם זה לא כפשוטו ולא באותה הדרך. נכון?
תלמיד:
לא, לא. לא כפשוטו לא אומר ש…
מגיד שיעור:
בקיצור, אתה צריך ראיה, בסדר? אני גם צריך ראיה שלאהוב צרפתית זה אותו דבר כמו לאהוב קוגל. אני צריך ראיה, עדיין לא מצאתי שום ראיה. רשימה, אני לא מוכן לחשוב שזה הפשט. אתה אומר שזה הכלל. אני לא רואה מה הכלל שדומה לשניהם.
הרמה הגשמית: חומרי הזנה ותפקוד
מגיד שיעור:
אם תאמר בגשמיות, במובן ששניהם נותנים חומרי הזנה לגוף, אסכים. אבל אני לא מדבר על זה, נכון? שניהם יכולים להביא ילדים, או שאי אפשר להביא ילדים, אבל בכל מקרה אפשר להביא ילדים. מסכים, על זה אני מסכים, אבל זה לא נוגע.
כי מדברים קודם שכמו שמדברים על הנפש הזן, מה שצריך את זה, זה עובד עם הזרקה גם. אין לזה שום קשר לתאוות, נכון? אפשר לעשות הזרעה מלאכותית, איך קוראים לזה, וזה עובד בדיוק אותו דבר. אז סביב לעשות עובד בדיוק אותו דבר. אז ההגדרה של להביא ילדים, או של שאכילה תעשה חיות לאדם, זו לא התאווה. התאווה היא משהו אחר, נכון? אז אין בעיה, זה אותו דבר באותו מובן.
אבל אנחנו לא מדברים על התאווה, אנחנו מדברים על חלק התאווה שבו. אתה יכול לקרוא לזה נפש, אין לי מילה אחרת לזה. חלק הנפש שבו. מי הכניס לך לראש שאותו חלק הנפש אוהב קוגל ואוהב רבי עקיבא איגר? על סמך מה? לא רבי עקיבא איגר, קוגל עם חמוצים.
תאווה ומחסור
תלמיד:
אם יש סיבה למה לאדם יש תאווה…
מגיד שיעור:
אלו תיאוריות, ולמעשה זה לא אמת, נכון? לאנשים יש תאוות אפילו כשהם לא צריכים לאכול. ואנחנו מדברים על זה.
אני רוצה קודם באמת להוציא מה הרמב״ם אומר. וראיות אחרות. אבל אני לא חולק שזו הנקודה מנקודת המבט של הטבע, מנקודת המבט של הקב״ה שעשה את זה. מדובר אבל מה זה, נכון? מה זה? אני לא רואה למה אתה צריך לחשוב שזה אותו דבר כמו שהתאווה היא אותה תאווה כמו אותה תאווה. מה הראיה? מה המקור לחשוב שזה אותו דבר?
תלמיד:
אבל זה מוכיח עוד ש…
מגיד שיעור:
שוב, פרימה פאציה, על הפנים, על פני הדברים, אתה צריך קודם להראות שזה מרגיש אותו דבר לפחות. אני לא יודע, זה לא נכון.
ויכוח המילים: שפה וקטגוריות
תלמיד:
כן, כן, וזה… לא, אותן מילים זה כמעט אף פעם לא הוכחה, לא ברמה הזו.
מגיד שיעור:
למה היו לנו מעט מדי מילים? בכלל, המילון לא מספיק גדול. אני חושב שצריך פשוט לעשות מילים חדשות כל הזמן. כל יום שאתה אומר שיעור אתה אומר שני דינים ואתה אומר שזו אותה מילה. כן, כי היינו צריכים… השפה עניה.
רעב, צמא ותאוות אחרות
תלמיד:
דרך אגב, יש לנו שמות אחרים לחלקים אחרים, דרך אגב. זה בכלל לא נכון מה שאתה אומר שאין לנו שמות אחרים. פה אתה אומר שאתה צמא, פה אתה אומר שאתה רעב. חילוק עצום.
מגיד שיעור:
זה לא התאווה שבו. זה המחסור! זה המחסור! זה המחסור! זה לא התאווה. רעב מתכוון… דרך אגב, אתה צודק, בואו לא נדבר על הרמה הגשמית של רעב, אלא מתחשק לי חתיכת קוגל, מתחשק לי רעב, מתחשק לי צמא, ואדם שלישי מתחשק אלכוהול, ואדם רביעי מתחשק סיגריה, וצריך להיות מדויק שזו באמת התאווה לפי הכללים שלומדים.
על כל פנים, אלו תאוות אחרות, וזה נקרא… זה לא אותו דבר. אין שום סיבה לנחש שזה אותו דבר.
האם סיגריה היא תאווה?
תלמיד:
סיגריה היא תאווה?
מגיד שיעור:
לא, הם למדו שזה לא ברור, צריך להיות מדויק. אבל, אל תסיח אותי מזה. לא, לא, יש לי שיעור אחר לדבר על זה לגמרי. ואני אתן לך שיעור אחר. לא, גם טלפון הוא תאווה. לא עכשיו, נו.
מסקנה: ההנחות שאנחנו מדברים לעצמנו
מגיד שיעור:
ומה שאני תופס שאני מנסה לבלבל. מה שאני מנסה לבלבל זה שאנחנו מאוד בטוחים בהנחות מסוימות, ואנחנו מדברים לעצמנו שההנחות הן עדיין בגשמיות, והן בהחלט לא בגשמיות, במובן שאפשר לתת לאדם גלולה והוא יתעורר, או במובן שאפשר להכניס לו מעט זרע והוא יביא תינוק, או מעט תוספת.
תאוות, כללים והתועלת של הנחות בעבודת המידות
הנחות אינן גשמיות – והן לא כולן אותו דבר
מגיד שיעור: הוא כבר מסכים לשיטה אחרת. לא, גם לקנות טלפונים זו תאווה. לא כל רעש.
מה שאני תופס שאני מנסה לבלבל, מה שאני מנסה לבלבל זה, שאנחנו מאוד בטוחים לגבי הנחות מסוימות, ואנחנו מדברים לעצמנו שההנחות הן עדיין בגשמיות. והן בהחלט לא בגשמיות, אלא אם אתה מדבר על הרמה הנמוכה מאוד, במובן שאפשר לתת לאדם גלולה והוא יתעבר, או, כן, או במובן שאפשר להכניס לו מעט זרע והוא יביא תינוק, או מעט אוכל והוא יתחזק. אני לא מדבר על זה. אם אתה מדבר על התאווה שהיא רוח, מתכוון רוחניות, זה משהו שאני יכול לדבר עליו, אני יכול להרגיש אותו או לדבר עליו, זה לא מרגיש אותו דבר.
אפילו התאווה, בואו נאמר את זה עמוק יותר, בסדר? בואו נאמר שתאווה, תאוות זיווג, אפשר ממש לפי המשמעות המילולית להרגיש אותה בדם, זה מעורר איבר בגוף, זה מתעורר. אבל זה מרגיש אחרת תלוי על מי זה מתעורר. בודקי מנסי, זה לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע, מאיפה קיבלת את הרעיון שהכל אותו דבר? אנשים מדברים כל הזמן על החילוקים. אתה יכול ללכת לכל ספר בחנות שמדבר על זה, הוא יגיד לך שיש כל מיני סוגים וכל מיני, זה תלוי במי מדובר, זה תלוי בכל כך הרבה דברים.
אפשר לומר, זו הפשטה כמו כל הפשטה שיש, וזה שקר. שקר. זה לא שונה מכל הפשטה שיש. הקוגל של יום ראשון והקוגל של יום ראשון והקוגל של יום ראשון שאחרי, ההבדל הוא רק הזמן. הקוגל של יום ראשון הוא שוב אותו דבר. אם זה אותו דבר, קודם כל, לא. זה בטוח ששבת ויום ראשון זה לא אותו דבר. זה בטוח ששבת ויום ראשון זה לא אותו דבר. מיום ראשון ליום שני יש גם הבדל של יום ראשון ויום שני.
לא, זה שניהם אותו קוגל. האנשים שונים. אם האנשים שונים, זה באמת שונה. הקוגל שאוכלים, הגלידה שאוכלים לפני האוכל והגלידה שאוכלים אחרי האוכל הן שתי תאוות אחרות, למרות ששתיהן גלידה. לא סמנטיקה, במציאות. מה אתה מרגיש? אתה מרגיש אותו דבר? לא דיברתי על הרגשות, אבל צריך להתחיל איפשהו. חלק שהוא הרגשה, אין לי הרגשות, אין לי עוררות, אין לי משיכה. זה שונה. אנחנו דיברנו לעצמנו, מכניסים לנו לראש ממקום כלשהו, אני לא יודע מאיפה, איזו הנחה מצחיקה יש, שזה אותו דבר, ואחר כך מתחילים לשאול קשיות. זה לא אותו דבר, זה שונה.
קושיית הרמב״ן וההנחה השגויה של “אין לשון מקור”
מגיד שיעור: אני לא יודע מאיפה זה בא. אמרתם לי שהרמב״ן שואל קושיה טובה. איזו קושיה? אמרתם לי שהרמב״ן האמיתי שואל מה הקושיה. טוב מאוד. קושיית הרמב״ן מבוססת על ההנחה השגויה שאין לשון מקור, בסדר? והתורה לא אומרת את זה.
משל: הבדיחה של “משפחה, אהבה ופילוסופיה”
מגיד שיעור: אני יכול לשאול משהו שאני רוצה לומר לכם. אבא שלי היה אומר את הבדיחה, הוא היה מספר בדיחה ישנה. כל פעם שאחד מהילדים שלי הלך לבשורות, הוא תמיד היה שואל אותנו, הבחור, על מה הוא צריך לדבר עם הבחורה? הוא אמר, מדברים על שלושה דברים: מדברים על משפחה, אהבה ופילוסופיה. אהבה, מדברים על משפחה, אהבה ופילוסופיה.
והבחור הולך למשפחה… לא, מדברים על משפחה. הבחור לא ידע על מה לדבר. הוא אומר, מדברים על שלושת הדברים: משפחה, אהבה – מדברים על רומנטיקה, יודע הרב – ופילוסופיה. יודע, משהו שיש לו השקפה. והבחור נכנס לבשורות, הוא יוצא דקה אחר כך. מה היה? מה שאלת? על מה דיברת? הוא אמר, דיברתי על כל השלושה. שאלתי, “יש לך אח?” היא אמרה, “לא.” אז עברתי לאהבה. “את אוהבת לוקשן?” היא אמרה, “לא.” אז שאלתי, “אם היה לך אח, הוא היה אוהב לוקשן?” זו פילוסופיה.
לא, אני שואל, מה לומדים מהמשל הזה? מה? כן, מה לומדים מהבדיחה? אני רוצה לדעת אם המשל… אני מבין ש… לא, אני רוצה לדעת… אני רוצה לומר לכם משהו. בסדר, כי בדבר הזה אומרים שהאהבה של לוקשן והאהבה של אהבה היא בעצם… כולנו אומרים, אנחנו אומרים שבעצם עשו משהו כך שכל פעם שמשתמשים באהבה על דבר שהוא לא אנחנו, זה דבר אחד. אני מבין שזה מטופש, כן? שזו חשיבה מטופשת מסוימת של… זה, יש לך אח, ומדברים על משפחה, מתכוונים שאין משפחה, ורוצים לדבר כמו האח שלי מבוגר יותר, עובד צעיר יותר ממי שיש לו יותר חכמה, ואפשר לומר, זו פילוסופיה טובה, אבל לא מה שהתכוונו.
נו, אני רק רוצה לומר, שאתה אומר את הכללים של הדברים…
כללים אינם מטאפיזיקה – אלא אתיקה (תועלת)
מגיד שיעור: כמובן, בכל פעם שאני שולל כללים, רק כדי להיות ברור מאוד, כשאני שולל כללים, אני לא מדבר על מטאפיזיקה, לא בשיעור הזה, לא על מטאפיזיקה.
תלמיד: שניהם.
מגיד שיעור: זה רק לאתיקה. מה שאני מתכוון לומר הוא, שאני חושב שזה פחות שימושי. אתיקה מתכוונת, רק כדי להיות ברור, ולפי רוב המדענים המודרניים, לפחות פרגמטיזם וכן הלאה, המושגים, או שאפשר אפילו לומר רמות הקטגוריות, רמות הכללים שאנחנו בוחרים לדבר עליהם, שאנחנו בוחרים למדל, זה מה שימושי לנו כדי להשיג מטרות מסוימות. נכון? כל דבר בעולם אפשר למדל ברמות רבות מאוד. בואו נאמר…
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: לא, לא בדיוק. אני אומר שמודל, כל המודלים שגויים, חלק מהמודלים שימושיים, נכון? זוכרים את הסיסמה הזו? מודל, ואני אומר כלל, כשאנחנו מדברים על כוחות הנפש, כמו שלמדנו את ההקדמה של אריסטו, למדנו הקדמה לזה, שכשאנחנו מדברים כוחות הנפש לגבי אתיקה, לא מדברים הלכות קבלה. האם יש את הכוחות, האם אין, זו שאלה אחרת בשיעור אחר. בוודאי אני חושב שיש לזה קשר כלשהו, אבל מה שאנחנו רוצים לדעת הוא, האם זה שימושי לדבר, האם זה כדאי כדי להיות אדם טוב יותר, נכון, לדבר על זה, נכון?
משל: המכונאי והמכונית
מגיד שיעור: למשל, כמו כל המשלים שלי, זה דבר מאוד בסיסי, אם אני רוצה לתקן את המכונית שלי, אני צריך לדעת השגות מסוימות על המכונית. אני חייב לפחות לדעת שלמכונית יש מנוע עם תיבת הילוכים עם, אני לא יודע מה, מערכת חשמלית. והכלל חשוב, כי אני צריך לבדוק אם זו בעיה של תיבת ההילוכים או של המערכת החשמלית או של צינור הדלק, אני לא יודע אילו שלוש מערכות יש. יכול להיות שההשגות הן ההשגות הלא נכונות להבין איך מכונית עובדת או משהו כזה, אני לא יודע. לאבחון זו השגה טובה, בסדר?
אותו דבר, כשאנחנו מדברים שיש כללים לעניני מוסר, לעניני הנפש, בהקשר הזה, העיקר אנחנו מתכוונים שזה שימושי לדבר על זה, וזה שימושי כדי שאדם יהיה אדם טוב יותר מלחשוב על הכלל הזה. שאם חושבים על הכלל הזה בדרך משל, זה כן מעניין.
טענות נגד המסגור של הרמב״ן
מגיד שיעור: כשהרמב״ן דיבר, אני חושב שהמסגור של הרמב״ן מבולבל ביותר, ומבלבל אנשים, ובוכים על זה ימים כאלה. זה לא עוזר לי כלום, בואו נאמר שאתה רוצה לדעת שזה אמת, שזה כוח משיכה… אני גם חושב שזה אמת שזה כוח משיכה שהוא אותו דבר כשהלבנה מסתובבת סביב העולם וכשאנשים אוהבים אנשים אחרים. אני גם חושב שזה אמת. אבל אם מדברים על זה מנסים להסביר על חתונה, או על למצוא שידוך, או על לאהוב כמו שהוא אומר, אתה משחק ברמה הלא נכונה כדי לתעל את זה, זה לא עונה על העניין, מלחמה שהזמל והלבנה זה אותו דבר מאוד טוב.
למשל כשהרבי אומר כל הזמן כך בעניני רפיון הנבר, כמו מי שאדם איתו לאכול, האם כן נכנס לדברים, או רפיון אומר להפיץ את זה משהו לא נכון, ומנצל את זה כשאדם לא מבין מה באמת נכון ומה באמת לא נכון. נו, בסדר. יש כלל שני מעניינים. והרעיון לא מנצל כבר את הבייבר, אתה לא מבין כלום! מה אני מבין יותר טוב? מה מבינים פה אומר, שאני יכול לעשות משהו, אני יכול רק איזה חזון על הדברים. מה אני עושה עם לערבב את כל הדברים בקוגל אחד בסיר אחד? בסדר. מה אני עושה עם זה?
טענה ראשונה: זה הופך את הלכות התורה ל״בזבוז זמן”
מגיד שיעור: למעשה, אני הופך הכל לגרוע יותר. אני אגיד לך למה. כי בסופו של דבר לא מבינים. קודם כל, אם אתה יהודי, ואתה אומר שהחפירה, מפסיקים להבין את כל התורה באמת, וכל התורה אומרת שזה החפץ כן ואותו חפץ לא, ואצלך הכל כמותי. אז, כל התורה נראית כמו סוג של בזבוז זמן. לגבי הנושא של… הם אומרים לך שכל בעלי המוסר בפירוש, אני לא יודע מה רבינו יונה והרמב״ן, הם מביאים את כל הדברים האלה, הם אומרים שאפשר לקיים את כל תרי״ג מצוות, בסדר, חוץ לפי פירוש הרמב״ן על המצווה של קדושים תהיו, ולהיות נבל ברשות התורה.
יש משהו מאוד מוזר בלומר את זה. לא רק במובן שאני צריך להאמין שהתורה עושה אותך לאדם טוב יותר או משהו כזה, במובן שלתורה באמת יש מה לומר על הנהגה. ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא קיין ספר הקדושה אין דער רמב״ם? ס׳איז נישטא קיין יורה דעה? כל המטבח היהודי וחדר השינה היהודי מלאים הלכות, ואתה אומר waste of time, אתה יכול לעשות את כל ההלכות האלה ולהיות נבל ברשות התורה. משהו פה לא בסדר, ההלכות הן בדיוק על זה, נכון? זו טענה אחת שיש לי.
טענה שנייה: זה פחות שימושי ממה שאנשים טוענים
מגיד שיעור: הטענה השנייה שיש לי… לא שיש לי אותה, אני מתכוון, כן, בוא נגיד שיש לי אותה. הטענה השנייה היא that it seems to be a lot less useful than people pretend that it is. במילים אחרות, תהיה לך פחות תאוות. אוקיי, אז, קודם כל, what does that even mean? אני לא אומר שזה לא אומר לי שום דבר מעשי מה לעשות. מעשית, זה החתיכה האחרונה של קוגל, זה לא. אני לא יודע, יכול להיות שזה אומר משהו.
התיאוריה המרכזית: תיקון הנפש דרך מחשבה
מגיד שיעור: מה שאני אומר הוא שזה לא נותן לך מה לעשות, זה בגלל, זכור, שתיאוריה בסיסית שיש לי כאן בכל השיעורים היא שיש תועלת מלהבין כללים בנושא של ethics, נכון? זה לא רק למעשה. אם זה היה רק למעשה, לא היה אפילו שיעור אחד, כי השיעור לא יכול לעשות כלום, נכון? למה אנחנו טוענים שכן יש חלק הלימוד? יש technical theories והסברים ושיטות שונות על זה.
אבל מה שאנחנו טוענים זה דבר מעניין כל כך, שהנפש, בוא נגיד ה… מה שזה אומר להיות אדם, הוא דבר הנתפס במחשבה, נכון? דבר הנתפס, אפשר לתפוס אותו, אבל אי אפשר לתפוס אותו עם עשייה. עם עשייה שומרים על זה, אבל זה דבר הנתפס במחשבה. עם הבנת תיאוריה מסוימת מזה, הבנה מסוימת מזה, ולא רק התיאוריה, צריך לעבוד על זה בחיים וכן הלאה, תופסים את זה.
כמו, מחשבה, תפיסה, השגה, תופסים את זה בדרך מסוימת. לכן, אם אתה רוצה להיות מתקן את נפשך, אם אתה רוצה להיות אדם טוב יותר, הדבר שאתה עובד עליו צריך להיות בראש שלך, ב-RAM שלך, ב-active memory שלך, כדי שתוכל לעבוד על זה. לכן, זו התיאוריה שלי. טוב? התיאוריה בנויה על הרבה דברים, אבל זו התיאוריה שלי. וזכור את התיאוריה, זו תיאוריה. נכון? ולכן, if you think, זה להבין, אבל לכן, if you think שכל מה שיש לתאוות של אדם,
[הטקסט ממשיך מעבר לחלק זה]
המודל של הנפש קובע מה אפשר להשיג
העיקר המעשי – תיאוריית “זיכרון פעיל”
ולכן, אם אתה רוצה להיות מתקן את נפשך, אם אתה רוצה להיות אדם טוב יותר, הדבר שאתה עובד עליו צריך להיות בראש שלך, ב-RAM שלך, ב-active memory שלך, כדי שתוכל לעבוד על זה. זו התיאוריה שלי. התיאוריה בנויה על הרבה דברים, אבל זו התיאוריה שלי. ואתה יכול לערער על התיאוריה, זו תיאוריה. נכון?
ביקורת על המודל הסימפליסטי / בינארי של תאוות
ולכן, if you think, אבל, if you think ש-all there is to the תאוות של אדם זה, כמו, דבר מאוד פשוט, בינארי, דבר מספרי, קצת יותר, קצת פחות, או בכלל לגמרי לא, ורצה לתת, לא רצה לתת, אני לא יודע איזה סוג דברים, אז, יש לך, ראשית, יש לך מודל שגוי, אבל הדבר הגרוע ביותר הוא לא שיש לך מודל שגוי, יש לך מודל פחות שימושי, כי אני לא יכול לעשות כמעט כלום עם זה.
ולא רק זה, אז אין שום דבר שאתה יכול לעשות, המודל לא נותן לך, קודם כל כי הוא שגוי, אבל גם המודל לא נותן לך שום דבר לעבוד עליו. הוא לא נותן לך, הוא לא מכניס לך לראש, לתפיסה שיש לך עכשיו לגבי מה שאדם הוא, סוג כזה של דבר שיכול להיות בפועל טוב יותר.
זה לא יכול להיות טוב יותר, לגבי זה רוב האנשים שיש להם את המודל הזה don’t actually believe בתיקון המידות, נכון? הם רק מאמינים במלחמה, נכון? הם לא מאמינים בשלום, נכון? הם מאמינים ב״לנצח נצחים חרבך”, נכון? הולכים להילחם עם היצר הרע עד ביאת המשיח, כך מאמינים רוב ספרי החסידות שמדברים על הנושא, מסיבה טובה, כי המבנה שהם רואים של הנשמה לא מאפשר שום דבר אחר.
אי אפשר לנצח, אפשר רק לעשות genocide, אפשר רק להרוג את נפש הבהמית, כמו שכתוב בתניא. אי אפשר ללמד אותו שום דבר, נכון? אפשר, הם הולכים, אפשר להרוג אותו. אפשר ללמד אותו משהו? לא, אי אפשר ללמד אותו, נכון?
ביקורת על “אתכפיא” / “אתהפכא” בתניא
“אתכפיא”, “אתהפכא”, כן, אבל מה זה אומר? מה זה אומר? “אתכפיא” זה “אתהפכא”. מה זה אומר? “אתהפכא” פשוט, אתה לוקח את אותה תאוה ואתה מכניס מחשבה טובה. ריבונו של עולם, באיזה אופן זו אותה תאוה? אני כל כך מבולבל. שכחת להזכיר את כל העניין. אני לא יודע מה התניא מתכוון. אני לא יודע, הוא מסביר מה הוא מתכוון. אוקיי, למה הוא אומר מילים ומקומות? הוא יכול לדבר על המציאות, והוא מדבר מהטענות.
אינטראקציה עם תלמיד – תוצאות מעשיות
תלמיד: טוב מאוד. כשאני אומר נהי, אני מתכוון רק למשל שיבינו. אני מתכוון שזה עושה יותר גרוע.
מגיד שיעור: מה עושה יותר גרוע?
תלמיד: כשלאדם יש בעיה עם חילול שבת, ואני הולך לומר לו הנאה יצא.
מגיד שיעור: לא, לא. זה חינוך, אני לא מדבר על זה. אתה זוכר שאנחנו לא מנסים לקבל תוצאה מעשית. תוצאות מעשיות, דרך אגב, תוצאות מעשיות לא מתקבלות. זה חייב להיות ברור, תוצאות מעשיות לא מתקבלות בדרך הזו, עבור רוב החלק. לא מקבלים שום תוצאות מעשיות. אנחנו יכולים להיכנס עם אנשים ולבדוק. כי זו חקירה אחרת, טענה אחרת.
ואני סובר שסיבה גדולה למה לא מקבלים שום תוצאות מעשיות היא כי אנחנו עובדים על ציפורים של עבודה זרה. ודור של עבודה זרה הוא כלל אחד, כמו שכתוב בגמרא, אי אפשר לעשות על דור של עבודה זרה רק עם תשובה ועם כל מיני תרופות יקרות. זה לא כל כך פשוט. עושים דקל ליפ החוצה על. זה לא כל כך פשוט. אי אפשר לעשות דור של עבודה זרה. אז קודם כל, זה לא עובד.
שנית, אתה שוכח שיש לי הצעה שכן עובדת, לדעתי. כל הרשויות האלה הן בעצם רק טובות לעשות מקום להצעה שכן עובדת. אבל קודם אני מתקיף את מה שלא עובד, כי אמרתי שלעולם יש טעות, ודעה לומר שכל שיטה שיש לעולם היא טעות. אני צריך לומר מה הטעות. והטעות היא זו.
המטריאליזם הפרוידיאני – הטעות העמוקה יותר
עוד דבר הוא, אני יכול לומר לך עוד דרך אחת להסביר, שזה, בוודאי שזה פנטזיה, אז זה לא ממש זה, אבל הפנטזיה היא מאוד מטריאליסטית, נכון? זה מניח כמו שר׳ זיגמונד פרויד אמר, שמה מחזיק את האדם? מה שהוא רוצה לקבל. זה הכל. נכון?
מה האדם? דבר פשוט אחד צריך למחוק אותו. אין שום חילוק בראש שלו ובגוף שלו, ובחלק העליון של גופו ובחלק התחתון של גופו – הכל אותו דבר. זה מה שאדם רוצה. יש רק דבר אחד אחד שנקרא pleasure, ו-pleasure אומר אצלו חוש המישוש, כן? משהו כפתור על גוף האדם שאוהב מה שנוגע בהם. ואנשים אוהבים את זה.
וזה הכל אחרת שעושים, מה שאתה אומר שאתה אוהב בזה, אתה אוהב את זה בזה, אתה עושה בהיתר, אתה עושה באיסור, כל החילוקים הם מזויפים, נכון? במובן של פסיכולוגיה הם מזויפים, נכון? זה מה שר׳ פרויד הסביר ליהודים. לא רק ר׳ פרויד אמר כך, אלא הרמב״ן סבר כך, נכון? כל החילוקים הם סוג של מזויפים.
לכן, כמובן כן אפשר לרמות כן. אני יכול המוח שלי יכול לרמות לי, אני יכול אפילו לשנות את הכוונות שלי, עשיתי חוזק. מה עוזר שאומרים שלא צריך לחשוב על אישה ולא ללכת אחרי אישה? כי זו דרך של, כמו שאמרתי בשיעור אחר על צדקה, זו דרך של ללכת בעקיפין, וזה עוזר לאדם. אומרים לו, כך, כך תהיה לך פחות. כמו שהרמב״ם אומר על עריות, אז איכשהו זה טריק לעשות פחות, שיהיה כך.
אבל פונדמנטלית, אתה עדיין אומר שיש רק דבר אחד מאוד פשוט ומטריאליסטי ברצונות האנושיים, ורצונות קשורים לנגיעה בגוף, אני עדיין לא מדבר בכלל על משהו יותר מוסרי בזה, שהכל כפתורים שלוחצים.
קונסקוונציות אבסורדיות של הרדוקטיביזם
במילים אחרות, תיאורטית זו אותה תאוה ל… איך אומרים… עד כדי כך, בחסידות אמרו שלגרד את האצבע זו אותה תאוה כמו פגם הברית. ופגם הברית זו אותה תאוה כמו אשת איש. זה נורמלי, נכון?
בתורה כתוב שיש חילוק, נכון? זה שבתולה היא איסור עשה, ואשת איש היא חיוב מיתה, ולגרד את האצבע זה אפילו לא מצוה, זה אפילו לא עבירה, נכון?
אבל בראש שלך, כי אתה כזה מטריאליסט, כי אתה חושב שהכל כפתורים שלוחצים, אז הכל אותו דבר. אני יכול ללכת נגד התורה, אבל זה גם נגד המציאות. ולא רק שזה נגד המציאות, אלא זה במובן של הנחה מאוד מוזרה… כן, זה נגד פסיכולוגיה, זה נגד רגשות. זו תיאוריה מאוד מוזרה מטריאליסטית שעושה רדוקציה. היא מעמידה את כל הדברים שאנשים מרגישים שהם כל כך מגוונים, כל אחד אוהב משהו אחר, ואוהב דווקא את זה ומגועל מזה, אומר לו פרויד, “אה, אתה לא מגועל, אתה מתכוון לומר שבכפתור שלך לוחצים כך.”
אתה מבין? למה אני רוצה להתכוון לומר? אולי אני לא מתכוון לומר? למה אני צריך להאמין שאני מתכוון לומר? אנשים מאמינים בזה כי יש לנו הנחה שאומרת שהכל חייב להיות כפתורים שלוחצים. הכל הוא הכל תחת אחד.
ההצעה החיובית – הטעם יכול להשתנות
המציאות היא לא כך, ולא רק אם אנחנו סוברים שהמציאות היא לא כך, we’ll be able to actually teach our body to like, הגוף שלנו או הנשמה שלנו, לאהוב דברים, לאהוב את הדברים הנכונים. זה לא כל כך מסובך, כמו שאנשים משנים את הטעם שלהם כל הזמן, וכמו שאנשים דרך חינוך מקבלים טעם בדברים מסוימים, מה שלא צריך להיות השאלה הנכונה, ועל הדברים האחרים צריך לדבר על זה.
על כל פנים, כמו שאנחנו יכולים לראות, without getting into the complication of taste and sense ומה ששאלתי היום, in any sense, it’s pretty obvious that life experience and certain trainings actually do teach your taste.
הדוגמה המרכזית: חתונה כתיקון התאוות
כמו, למשל, יהודי שיש לו חתונה, הוא מפסיק, לפחות בצורה משמעותית, אם יש לו חתונה טובה, אם הוא אוהב את אשתו, אם הוא לא אוהב את אשתו, לא רק אוהב את אשתו, אם הוא אוהב בבחינת גופניות, נכון? כי “הרחק מן הכיעור” שכתוב בגמרא הוא מקיים, הוא צריך להיות נמשך לאישה, לא רק לאהוב כמו חבר. נכון? גמרא מפורשת בקידושין.
כן, אם הוא אוהב את אשתו, הוא נמשך אליה, אז אז זה מאומן, זה לימד את כוח התאוה שלו. בוא נגיד שיש פשוט בית הכוח התאוה, אין שום חילוק. התאוה, האהבה, היא בכלל המצוה. ובוא נגיד שאפילו זה לא מצוה, it doesn’t make a difference, זה דבר טוב, נכון?
ועכשיו, האדם, הוא בפועל תיקן את כל כוח המשיכה שלו. מובן מאליו, נשאר עוד, יש מספיק להרבה פעמים. אבל לפחות החלק שנכנס לאשתו, עכשיו, זה לא נכון שכשהוא הולך לאשתו יש לו אותו תענוג שהיה לו עם שני או עם עצמו. זה בכלל לא נכון. אתה יכול לנסות לראות שזה לא אותו דבר.
וזה התירוץ. לכן אומרת הגמרא שלהתחתן זה התיקון לכל הדברים האלה. התירוץ העיקרי, נכון? כשכל הבחורים ששואלים את השאלה מה לעשות לגבי תאוות, התירוץ הוא להתחתן. כך אומר לך כל אחד, אבל כך כתוב בתורה הקדושה. נכון? אפשר להתחתן מוקדם יותר, זה כבר פרטים, אבל התירוץ בסופו של דבר הוא זה, נכון?
קושיא: למה חתונה עוזרת?
ומה זה אומר? אנשים שואלים קושיא, נכון? כבר פעם חזרתי על הקושיא, שזה בעצם לא עוזר לו. עושה עוד יותר גרוע לפי החשבונות, נכון? אם הוא בחור הוא פרוש, אין לו שום קשר לכל הנושא. אם הוא איש נשוי והוא לא פרוש, הוא לוקח את זה התאוה, נעשה יותר, אה, למה הוא צריך להיות פרוש?
תירוץ: משיכה ספציפית, לא הנאה גנרית
אז כך, עכשיו אני אומר שלא. אם אתה חושב מהרמה רק של הגוף, רק מהרמה המטריאליסטית, כמו שאישה צריכה לחשוב, מה שאתה צודק, זה אומר שזה רק עושה יותר גרוע. אבל אם אתה מבין שיש כאן טעם, יש כאן משיכה, אתה יכול לקרוא לזה רוחניות, אבל משיכה ספציפית שדיברנו עליה בשבוע שעבר, שהוא רוצה את האישה.
עכשיו, לא רק זאת, אלא כמו חז״ל, כך כתוב בגמרא בפירוש, שלא רק זאת, אלא כל אישה שהוא רואה ברחוב, כל פעם שהוא מתעורר, הוא באמת רוצה את אשתו. כך הוא באמת חושב. נכון? כתוב כך בגמרא? ומה הוא יעשה? מה? איך מצאת את הגמרא? כתוב בגמרא, אתה מחפש את זה, אתה יכול למצוא את זה בגמרא. כתוב בפירוש בגמרא.
כי זה פשוט בסברא, נכון? זה פשוט. בוא נהפוך את הקושיא. בחור לא רשאי להסתובב עם נשים, כמו איש נשוי, למה? כי אישה אחרת, האישה האחרת הוא לא אוהב את אותה אישה אחרת, זו אישה זרה, הוא לא אוהב. אז הוא לא רשאי, זה לא מותר. אם הוא יכול, זו לא שאלה, הוא לא צריך להיות קרוב.
אבל סתם אישה שהוא לא מכיר, יש לו חלק, אז הגוף שלו הוא הכוח, אבל הגוף שלו הכוח שייך לאשתו. הוא נזכר שהוא אוהב את אשתו, לא הוא נזכר שהוא אוהב ללחוץ על הכפתורים שלוחצים. כך כתוב בגמרא הקדושה, וכך גם המציאות.
ולכן, חוץ מאם הוא לא אוהב את האישה, אז מתחיל כבר כל המעשה, ואם… מה שלא יהיה, הוא סובר שזה איסור לאהוב, בוודאי.
למה המודל המטריאליסטי הורס את התיקון של חתונה
אז אתה תופס… נו, רגע, רגע, אתה תופס איך לעשות הכל אותו דבר עושה את הדברים יותר גרועים? כי עכשיו, התקנות הבסיסיות של חכמים ותקנות התורה של נישואין לא יכולות לעזור לאדם הזה. כי הוא לא יודע שיש דבר כזה לאהוב את אשתו עצמו, שזה לא אותו דבר כמו לאהוב לקבל תענוג מסוים מחוש המישוש, שחל דווקא על האישה עצמו, כי אז זה מותר, ועוד מזל שיש לו אישה, או מה שאתה רוצה לעשות בהיתר. נכון?
זו הטענה הבסיסית שלי, וזהו. ואם אתם לא מסכימים, תתווכחו איתי.
עקרון-מפתח: “איך שמבינים את עצמו, כך הופכים להיות”
אתה תופס למה אני אומר שאני לא מסכים? כי הדרך שבה מבינים את עצמנו היא מה שאנחנו באמת, לפי איך שמבינים את הנפש עצמו, כך הופכים להיות באמת, כי על זה בונים את עצמנו. נכון?
אז אם מישהו לא מסכים, הוא באמת לא. נכון? מי שחושב שאדם הוא דבר גופני מאוד ומאוד פשוט ובהמי שאוכלים, הוא באמת אדם כזה. זה קשור למה שחושבים, והופכים להיות באמת כזה.
הבנה עצמית ומציאות: הטבע האמיתי של האדם
הזהות בין הבנה עצמית למציאות עצמית
המרצה:
אני אפילו לא תופס למה אתה רוצה לומר שהם לא מסכימים, כי הדרך שבה מבינים את עצמנו היא מה שאנחנו באמת. ולפי איך שמבינים את הנפש עצמנו, כך הופכים להיות באמת, כי על זה בונים את עצמנו. נכון?
אז אם מישהו לא מסכים, הוא באמת לא, נכון? מי שרואה שאדם הוא דבר גופני מאוד, ומאוד פשוט ובהמי שאוכלים, הוא באמת אדם כזה. זה קשור למה שחושבים, והוא הופך להיות באמת אדם כזה, והוא באמת כזה.
דחיית היחסיות: למה זה לא “אין תפיסה דו תפיסה”
המרצה:
אז אם מישהו בא וטוען שזה כך, הרי לא שייך לי לומר, אתה יודע, אין תפיסה דו תפיסה, בשבילך זה באמת אמת, אתה מבין? אבל בשביל אנשים אחרים זה לא אמת.
והטענה שלי היא, זה לא אמת אפילו בשביל אותו אדם, והוא צריך לעשות תשובה.
There is No Connection Between Different Desires | Eight Chapters, Chapter 4 (Auto Translated) | תמלול וסיכום מתורגם
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophical Lecture: Quality of Desires, Holiness, and Self-Understanding
—
A. Opening – A Call to Teshuva (Repentance)
Whoever disagrees with the approach being presented here should do teshuva. A false hashkafa (mistaken worldview) is equivalent to an aveira (sin) – because if one has a false understanding, one must correct it just as one does teshuva for a chet (transgression). The Rambam is the source: anyone who has an error naturally wants to stop with that error.
—
B. The Main Error: All Physical Desires Are “One Thing”
The Error Stated
People have a basic, unfounded simple belief (without sources) about desires:
> People believe that all physical pleasures (ta’anugei haguf) are fundamentally one thing – that there is only quantity (more or less), but no true qualitative distinctions between different types of desires.
We are speaking only about ta’anugei haguf (eating, marital relations), not ta’anugei hanefesh (honor, spiritual joy).
—
C. First Proof Against This Error – The Reality of Diversity
In reality there are thousands of distinctions in food desires alone:
– Sweet / bitter / spicy / not spicy
– Crunchy / soft
– Burnt / not burnt
– Beef / chicken / lamb / lettuce
– Each person has different preferences, and even the same person wants to change from day to day.
The grocery store mashal (parable): A grocery sells ten thousand different foods – this alone proves that it’s not all the same thing. When the “mashgiach/rebbe” speaks about food desires, he treats it all as one category – but this doesn’t match reality.
Counter-Argument and Response
Kushya (question): Perhaps the distinction is only in quantity (more/less desire), not in quality? Candy is just a *stronger* desire than bread, but fundamentally the same?
Answer: It is indeed quality, not just quantity. The pleasure from fatty meat is different (not just “more”) than the pleasure from chicken. The drugs example: If all pleasures were one thing, one could sell an injection instead of foods – but drugs don’t give the same pleasure as eating, which proves that it’s qualitatively different.
—
D. The Main Proof – From the Torah Itself
The Torah Makes Quality Distinctions, Not Quantity Distinctions
– The Rambam calls “Sefer Kedusha” the section that includes Hilchot Ma’achalot Asurot and Hilchot Issurei Bi’ah – two separate categories of physical abstinence.
> [Side digression]: The Rambam has a particular reason why he calls it this, but that’s a discussion for another time about the names of the books.
– The Ramban and most Rishonim agree that the Torah’s laws about eating and arayot (forbidden relations) are fundamentally laws about ta’anug haguf.
The Critical Point
The Torah never says how much one should eat (quantity). Instead, it makes distinctions between types – this food is permitted, that one is forbidden. Pork isn’t forbidden because it’s a “greater desire” – it’s forbidden because it’s a particular type of thing. The only exception of quantity limitation is Yom Kippur (not eating at all).
Conclusion: Kedusha in Torah is not about having less pleasure, but about which pleasures yes and which not. This proves that according to the Torah, the distinction in desires is a distinction of quality, not just quantity.
> [Side digression: Zolel vesobeh]: “Zolel vesobeh” is indeed a prohibition about quantity. Answer: The Rambam counts it as a specific mitzvah (learned from ben sorer umoreh), but it remains that most Torah laws about eating don’t speak about quantity.
—
E. The Dispute Between Rashi and Ramban on “Kedoshim Tihyu”
Rashi’s Approach
– “Kedoshim tihyu” = “Perushim tihyu” = separated from arayot and transgressions.
– “Kol makom she’ata motzei geder ervah ata motzei kedusha.”
– Kedusha means: not doing the specific transgressions (issurei bi’ah, ma’achalot asurot).
– Source: Sifra.
Ramban’s Approach
– “Perishut” doesn’t mean only refraining from arayot.
– It means a broader measure of abstinence – a general measure that is mentioned “bechol makom baTalmud.”
Critique of the Ramban’s Philological Claim
The Ramban’s assertion that “bechol makom baTalmud” the word “parush” is used in his sense is weak:
– A nazir is called “parush atzmo min hayayin” – but he is also called a chotei.
– The Mishna has a list of seven types of perushim that Chazal did not like.
– “Bechol makom baTalmud” is suspicious – one must always ask who, where, how.
—
F. Main Critique of the Ramban’s Foundation: “Hitira HaTorah”
The Ramban’s entire reasoning is based on the idea that “the Torah permitted bi’at ish ve’ishto” and “meat and wine” – and therefore one must add abstinence afterward. But this is factually not true:
Regarding Bi’at Ish Ve’ishto:
– Two weeks a month niddah/counting
– Not during the day (Gemara)
– Not during veset
– Not Tisha B’Av
– Shulchan Aruch’s many restrictions
– Conclusion: “This is not a heter” – it’s an extremely restricted thing.
Regarding Meat and Wine:
– Only with shechita
– “Ki yirchak” – meat only when far from the Beit HaMikdash
– Derech eretz: meat only at night
– Conclusion: Here too “permitted” is very limited.
The Ramban’s entire premise (“the Torah permitted, therefore one must add abstinence afterward”) is “totally wrong,” because the Torah itself is already extremely restrictive. The Rambam understood this – that it’s all one thing, not two separate layers.
—
G. The Ramban’s “Naval Birshut HaTorah” – Analysis and Critique
The Ramban’s Claim
The Ramban claims that according to halacha a person can be a ba’al ta’avah – he can be “immersed in his wife’s lewdness,” take many wives, be a “drunkard of wine and glutton of meat,” and speak “obscenities” – all within the halachic framework. Therefore one needs “kedoshim tihyu” as a general rule to close this loophole.
Critique of Each Point:
1) “Zimat ishto” – Incoherent:
The words “immersed in his wife’s lewdness” are incoherent – “zimah” and “ishto” don’t go together. In the Torah “zimah” appears only with arayot (mother-in-law, daughter, etc.), never with one’s own wife. Compare with the Kotzker Rebbe’s saying that “lo tin’af” means “with his wife” – which also makes no sense.
2) “Sobeh yayin vezolel basar” – Not such a loophole:
The Rambam says there is an explicit prohibition de’oraita to be a “zolel vesobeh”. If so, it’s not even permitted according to halacha.
3) Nivul peh – No clear prohibition de’oraita:
The Torah doesn’t state explicitly that one may not speak obscenities. It’s only midrashim and drashot. The Rambam himself shows that the Torah’s language is pure, but it’s not a formal prohibition.
> [Side digression: Nivul peh with eishet ish]: A discussion whether nivul peh with an eishet ish falls under “lo tikrevu legalot ervah” – the Rambam says “kerivah” is de’oraita, but whether nivul peh is “kerivah” remains unclear. With one’s own wife it’s not a prohibition at all, only a “middat tov.”
The Fundamental Difference Between the Ramban Here and Elsewhere
The Ramban says in other places (Chol HaMoed, Shabbat, Yom Tov) that the Torah cannot write out every detail, therefore it gives general rules and the Chachamim work them out. This is understandable – it’s a limitation of law-writing.
But here with “kedoshim tihyu” it’s different: The Ramban doesn’t say that just a few edge cases are missing. He says that an entire category is missing – that one can be a “naval” (= ba’al ta’avah, filthy person) within halacha. This is a much broader claim.
> [Side digression: The Ramban’s approach to arayot]: The Ramban holds that arayot are not intrinsically bad – only for Jews in Eretz Yisrael. He sees issurei arayot as “gezirat hakatuv” to distance oneself, not because they are morally corrupt. (See Ramban Parashat Acharei Mot.)
—
H. The Ramban’s Practical Definition of “Kedoshim Tihyu” – And Critique
“Yima’et Bamishgal” – Minimize Marital Relations
The Ramban gives a specific definition: after there are clear prohibitions (arayot), one must also minimize what is permitted – less in quantity.
Proof from Chazal: Talmidei chachamim should not be found with their wives like roosters.
Critique: The proof speaks only of talmidei chachamim, not every person – so it’s a proof to the contrary. If according to the Ramban “kedoshim tihyu” is de’oraita, it should apply to everyone.
Problem with “yima’et”: “Less” is not a clear boundary – less than what? There’s no measure. Takkanat Ezra (immersion for relations) was made as a “burden” to minimize – but this is an indirect boundary, not a direct one.
The Boundary: Quantity as a Standard
With marital relations: With one’s own wife it is ideally a mitzvah (peru urevu, onah), but after fulfilling the obligations, each additional relation is only a reshut. The Ramban’s rule: “Lo yishtamesh ela kefi hatzorech lekiyum hamitzvah mimenu” – one should not use relations more than one is obligated. This is also ruled by the Rambam in Hilchot De’ot and the Shulchan Aruch: “Kol bi’ah she’einah lekiyum periyah ureviyah o lekiyum onah – harei zo aveirah”** – a transgression de’oraita of “kedoshim tihyu.”
> [Note]: Laws of onah also apply to women.
Minimizing Drinking – Wine
The Ramban brings a second category: minimize wine drinking.
– Proof: A nazir is called “kadosh” in the Torah – because he abstains from wine.
– (There is a dispute among Tannaim whether a nazir is kadosh or chotei, but the Ramban rules that he is kadosh, like the simple meaning of the verse.)
– Another proof: The stories of Noach and Lot – which show what happens when one drinks too much wine.
– But: The Ramban doesn’t say how much less one should drink – the measure is unclear.
Tumah and Tahara – A Third Category
The Ramban adds: one should guard against tumah, even if one is not a kohen and there’s no halachic prohibition.
– Proof: The nazir is called kadosh also because he avoids tumat met.
– This is what the Gemara calls “perushim” – people who conduct chulin betahara.
Strong question: The Ramban’s entire foundation was that “kedoshim tihyu” comes to fill a gap in the Torah – that one can be a “naval birshut haTorah” through desires. But tumah and tahara have nothing to do with desires! It’s not bad to be tamei – one just may not enter the Beit HaMikdash or eat kodashim. This is a completely new category that doesn’t fit the original claim.
> [Side digression: What does “perishut” mean for the Rambam?] Rav Yitzchak Shilat (disagreeing with Rav Tzvi Yosef Kook) says: One should not translate “perishut” for the Rambam like for the Ramban, because the Rambam understands perishut as tumah and tahara, not as abstaining from desires. R’ Shmuel ibn Tibbon translated “perishut” as “zehirut” – a strange translation, but the Rambam indeed means something different than the Ramban. To understand why the Rambam holds that tahara is relevant, one must look in Moreh Nevuchim about the reasons for tumah and tahara.
Guarding One’s Speech – Another Category
The Ramban adds: “Veyishmor piv uleshono” – one should guard against:
– Ribui achilah hagasah (eating too much – again a quantity measure)
– Merov divrei havalim (too much idle talk)
– The highest level: like Rabbi Chiya who said “shelo asiach sicha beteilah miyamai” – not just no obscenities, but no idle talk at all.
Summary: Perishut for the Ramban is a “Davar Shebikamut”
The Ramban’s perishut is entirely a matter of quantity (proportion/measure) – not a qualitatively different essence, but less of what is permitted. There can be levels in this.
—
I. The Ramban’s Approach That Rabbinic Laws Can Be De’oraita
The Ramban explains that takkanot Chazal (like mayim rishonim, mayim acharonim) are also included in “vehitkadishtem” – de’oraita.
Question: The Ramban holds that something can be both derabbanan and de’oraita at the same time – which is very difficult to understand. The Rambam would never agree with such an approach. This remains an open question.
—
J. The Ramban’s “Perat Uchlal” Model – And Strong Critique
The Ramban’s Foundation
The Torah gives details (specific prohibitions) and then a general principle, for example:
– After “lo tignov” comes “lo tisa’u ish be’amito”
– After melachot Shabbat comes “tishbot”
Critique
A) With arayot: In what way is “kedoshim tihyu” a general rule of wife, daughter, granddaughter, father’s wife, etc.? The details are specific relationships, not gradations of a principle. It’s a big assumption that they are connected.
B) With Shabbat: The Ramban’s “tishbot” means a prohibition of heavy labor (dragging heavy things, bringing in a treasure, etc.) – which is a separate de’oraita prohibition according to the Ramban. But melachot have nothing to do with “heavy” – melachot are specific categories of work, not a measure of difficulty. So “tishbot” is not a general rule of melachot, but a separate prohibition. No one before the Ramban knew that this is de’oraita.
—
K. The Ramban’s Basic Assumption: Everything Is Only Quantity – An Unprecedented Innovation
The Ramban Could Not Imagine Any Other Standard
The Ramban could not imagine any other standard for good and bad with ta’anugei haguf except quantity (the amount). He sets up a scale of levels:
– The ideal parush – does relations only for the sake of mitzvah, without pleasure (like Rabbi Eliezer).
– A person who has a bit more pleasure.
– A person who does forbidden relations.
But – the Ramban holds that the distinction between them is only quantitative, not essential. Sleeping with a sister and sleeping with a wife is the same desire – just with different “inches” closer or further.
The Innovation: Perishut Is a Mitzvah De’oraita – Unprecedented
The Ramban invented something no one before him said: that there is a obligation de’oraita to be a parush.
– Yes, there were perushim in the Gemara.
– But no one said that perishut is a mitzvah de’oraita.
– No one said there is a lacuna (gap) in halacha – that the Torah which deals with which one may and which not, forgot the basic matter of “less.”
“Less” and “Not Your Sister” Are Two Different Topics
“Less” and “not your sister” is not the same thing – they are two different topics. The Torah says explicitly: with the sister is zimah, with the wife is good. This is a qualitative distinction, not just quantity.
—
L. The Parable of Kosher French Fries and Pork
Have you ever noticed that people who eat a lot of kosher French fries end up eating pork? – This is the Ramban’s logic: it’s the same desire, therefore more quantity leads to transgression. But the Torah never said to eat less kosher! – This is proof that the Torah doesn’t hold that eating kosher and eating treif is “the same desire.”
—
M. The Ramban’s Argument: “Tzaddik Tish’ah Sha’arei Heiter”
The Ramban’s position:
– One must abstain from 9 gates of permission in order not to reach the one gate of prohibition.
– Because otherwise there’s nothing else to stop me – if not perishut, what should stop a person from transgression?
Answer: Yirat Shamayim can stop a person at the boundary, without perishut.
—
N. Proof from Arayot – Desire for Males vs. Females
A strong proof against the Ramban: The Gemara says “kol hanishnof bi’ah” – it’s all the same bi’ah. But in reality we don’t see that people who are more ba’alei ta’avah with women are also more ba’alei ta’avah with men or with relatives. This proves that it’s not one general desire.
> [Note]: The extreme case (a “sick person” who does it with everyone and everything) is set aside – that’s an illness, not a normal person, and we’re not talking about that.
—
O. The Main Principle: Each Desire Is a Separate Desire
There is no “general desire” – no single category that includes all desires:
– Parable of eating: Potato chips feels different from potato kugel, even though both are from potatoes. One rarely has a desire for both simultaneously.
– Parable of drinking: Brandy is not the same desire as liqueur, even though both are alcohol.
– The nefesh hata’avah has 25,000 parts – the one who likes potato chips is not the same part that likes kugel.
Confrontation with Students – “Ko’ach Hanefesh” Debate
Students argue that all desires stem from the same ko’ach hanefesh. Answer:
– “Who invented this ko’ach hanefesh?” – This is a theory, not a proven reality.
– The feelings are factually different – spiritual pleasures feel nothing like physical pleasures.
– Bring a proof! – A proof is demanded that all desires are fundamentally one.
Confrontation with “Attraction = Gravity”
A student compares sexual attraction to gravity (both are “attraction”). This is good poetry, but no connection – one can’t connect two things just because they’re called by the same word.
The Words Argument – “Language Is Poor”
On the claim that “both are called ta’avah, so it must be the same”:
– The dictionary isn’t big enough – one would need to make new words.
– We already have separate words: “hungry” vs. “thirsty” – but that’s the deficiency, not the desire.
– “I crave kugel” vs. “I crave a cigarette” – these are different desires, not one thing.
> [Side note]: Whether a cigarette or a phone is a “ta’avah” in the halachic sense – that’s a separate lecture.
—
P. Abstractions Are Not Physical
We convince ourselves that certain abstractions (like “ta’avah”) are still physical things. On the lowest level – an elephant that impregnates, food that strengthens – yes, that’s physical. But when we speak of ta’avah as a spiritual thing, something one can feel and talk about – it doesn’t feel the same.
Concrete example: Even desire for relations, which one can actually feel in the body – feels different depending on with whom. It’s not “all the same.” One can give an elephant a physical reaction, one can do artificial insemination – but that’s not the desire. The desire is something else, something deeper, and each desire is separate.
Every Abstraction Is “False” – But That’s Not Special
Every abstraction is false – like every other abstraction. The kugel from Sunday and the kugel from Monday – even if it’s “the same kugel” – it’s different because the people are different, the time is different. Ice cream before eating and ice cream after eating are two different desires – not semantics, in reality.
—
Q. The Ramban’s Question Is Built on a “Phony Assumption”
The Ramban’s question (that one can fulfill all 613 mitzvot and still be a “naval birshut haTorah”) is built on the false assumption that all desires are fundamentally one thing. And the Torah doesn’t say this.
> [Side digression – The joke of “family, love, and philosophy”]: A young man goes on a date and is told to talk about three things – family, love, and philosophy. He asks: “Do you have a brother?” – No. “Do you like noodles?” – No. “If you had a brother, would he like noodles?” – That’s philosophy. The nimshal: Mixing “love of noodles” with “love of a person” as one general rule – but this is a foolish abstraction that loses the true distinction.
—
R. General Rules Are Not Metaphysics – But Ethics (Usefulness)
When denying general rules, we’re speaking not metaphysics – but ethics. The principle: *”All models are false, some models are useful.”* General rules about kochot hanefesh are useful if they help one become a better person – like a mechanic needs to know that a car has an engine, transmission, electrical system – not because that’s “the truth” but because it’s useful for diagnostics.
The Ramban’s Framing Is “Extremely Messed Up” – Two Claims
First claim: If one says that one can fulfill all mitzvot and still be a scoundrel – something is fundamentally false. The Torah has an entire Sefer HaKedusha, Yoreh De’ah, laws about the kitchen and bedroom – this is exactly about this! How can one say that all these laws are “waste of time”?
Second claim: The Ramban’s rule (“have fewer desires”) is much less useful than people think. It gives no practical guidance – “don’t eat the last piece of kugel” – but it lacks the deeper content.
—
S. The Main Theory: Tikkun Hanefesh Through Thought
The Central Principle
What it means to be a person is a “davar hanitfas bemachshava” – one can grasp it only through understanding, not just through doing. One needs a theory, a comprehension, in one’s “active memory” (RAM), in order to be able to work on tikkun hanefesh. Therefore the learning part is important – not just for practice. If your understanding of desires is too simple (everything is “one thing”), you cannot effectively work on yourself.
Critique of the Simplistic / Binary Model of Desires
If one thinks that desires are just a simple, binary, quantitative thing (more/less, yes/no), then:
– First – the model is false (wrong)
– Second, and worse – the model is not useful: it gives nothing one can work on, it doesn’t put into your perception the kind of thing that can become better
Consequences of the False Model – “War Instead of Peace”
Most people with the simplistic model don’t believe in tikkun hamidot – they only believe in war against the yetzer hara “until the coming of Mashiach.” This is the approach of most Chassidic books, with good reason: because the structure of the neshama as they see it doesn’t allow more. One cannot win – one can only do “genocide” against the nefesh habehemit (as in Tanya). One cannot educate the nefesh habehemit.
> [Side digression: “Itkafya” / “Ithapcha” in Tanya]: The Tanya’s concept of “ithapcha” – one takes the same desire and puts in a good thought – but in what way is this still “the same desire”? This is unclear.
> [Side digression: Practical results]: A student asks: When a person has a problem with Shabbat desecration, doesn’t it make it worse to tell him “pleasure is gone”? Answer: We’re not trying here to get practical results – this is education, not the topic. Practical results simply aren’t achieved through the usual methods, because we’re working on “birds of eternal service” – and on a “generation of eternal service” one can only work through teshuva and precious remedies (according to the Gemara). There is indeed a suggestion that works – but first one must clear away the world’s error.
—
T. Freudian Materialism – The Deeper Error
The error is identified as a materialistic fantasy in the spirit of Sigmund Freud:
– Everything a person wants is reduced to one thing: pleasure = sense of touch = “buttons that are pressed”
– No distinction between head and body, higher and lower
– All distinctions between types of pleasure are “fake” according to this model
– The Ramban also held this way (not just Freud)
Absurd Consequences of This Reductivism
In Chassidut it was said that scratching one’s finger = pgam habrit = eishet ish – all “the same desire.” But:
– In Torah there is a clear distinction (betulah = prohibition of aseh, eishet ish = capital punishment, scratching = not even a transgression)
– In reality it’s against psychology, against feelings
– It’s a “weirdly materialistic reduction” that makes all diverse feelings equal
> [Side digression: Chovot Halevavot]: The Chovot Halevavot thinks like the Ramban: “minhag haheiter” (the custom of permission) is a transgression – i.e. even permitted pleasure can be a problem if one does too much.
—
U. The Positive Proposal – Taste Can Change
If one understands that reality is not so reduced, one can educate the body/soul to love the right things. People change their taste all the time through education and life experience.
The Main Example: Marriage as Tikkun Hata’avot
– Marriage is the Gemara’s answer to desire problems.
– When a man loves his wife (also in a physical sense, as the Gemara in Kiddushin requires), then this trains his ko’ach hata’avah.
– It is not true that the pleasure with his wife is “the same thing” as with another – it’s a specific attraction.
– According to the Gemara: Every time a married man is aroused by another woman, he truly wants his own wife – that is his true desire.
Why the Materialistic Model Destroys the Tikkun of Marriage
If one thinks that everything is “buttons that are pressed”, then:
– Marriage cannot help – because loving your wife is “the same thing” as any other pleasure, just permitted
– One doesn’t know that there exists such a thing as a specific love for one’s own wife that is qualitatively different
– Therefore the false model makes everything worse
—
V. Key Principle: “How One Understands Oneself, So One Becomes”
The Convergence of Self-Understanding and Self-Reality
The way one understands one’s own nefesh is what one actually becomes, because on this one builds oneself. Whoever thinks that a person is a “very physical thing” with simple buttons – he actually becomes such a person. What one thinks determines what one is.
This Is Not Relativism
One cannot say: “To each his own perception” – for you it’s true, for others not. It’s not true even for that person who holds that a person is only a physical creation. A low self-perception is not just a legitimate alternative opinion, but an error that requires correction.
The Argument-Plus:
1. Premise A: How a person understands himself = what he actually is (self-understanding is constitutive, not just descriptive)
2. Premise B: Therefore a “dispute” between approaches is not just a theoretical distinction – it’s a distinction in the reality of the person himself
3. But – critical turn: This does not mean that every perception is equally legitimate (“to each his own perception”)
4. Conclusion: A low self-perception is a true error – not just a subjective opinion – and the person must do teshuva, that is, elevate himself to a more correct perception of what a person is.
—
W. Final Conclusion of the Entire Lecture
The lecture has established a complete argument:
The popular “mussar talk” approach – which treats all physical desires as one undifferentiated category, with the only standard being quantity (more/less) – is an error on three levels:
1. According to reality (grocery store, different desires, arayot vs. wife) – it’s factually not true that all desires are one.
2. According to the Torah (quality distinctions in halacha, Sefer Kedusha, distinctions between types not quantities) – the Torah itself makes qualitative distinctions, not quantitative ones.
3. According to usefulness (the model is not useful for tikkun hanefesh, it destroys the tikkun of marriage, it leads to war instead of peace) – the simplistic model gives no tools to work on oneself.
The correct approach: Each desire is a separate desire with its own quality. The way to tikkun is through understanding (machshava, “RAM”), through educating the taste to love the right things (as marriage trains the ko’ach hata’avah), and through recognizing that how one understands oneself, so one actually becomes – and therefore one must do teshuva from a false, reductivistic self-perception.
📝 Full Transcript
Physical Desires: Quality or Quantity? – The Fundamental Error in Understanding Pleasures
Opening: A Call to Teshuva
Maggid Shiur:
Ah, okay, rabbosai (gentlemen), we should ask for such a topic, whoever disagrees with me should do teshuva (repentance).
What is the difference between having a wrong opinion, a wrong understanding of something, and committing a sin? It’s the same thing, it’s a sin of knowledge. Whoever has an error must do teshuva. Very simple. When the Rambam (Maimonides) says that one doesn’t return with teshuva, because everyone who has an error wants to stop being with errors and do teshuva, to learn better.
So, the error is like this, the error… no, let’s not speak so directly. But the error is that yes, there is an error, a very basic error that people have. It could even be that the error is justified, but one must do teshuva about it. About this I say that one must do teshuva.
The Fundamental Error: Desires Are Treated as One Thing
What is the error? The error is, and I think that the error has no sources at all, it’s just foolish talk that people have, nobody knows why, it’s foolish simple belief. The error is that when one speaks about ta’avot (desires/lusts), or about ta’anug (pleasure), the pleasure of ta’avot, I mean, it’s really weird, ta’anug is the thing that the ta’avah is for, right? It’s the same thing. When we say the words ta’avot and ta’anugim (pleasures), right? Ta’avah means that I want to have a certain ta’anug. So, when I say ta’avot and ta’anugim it’s the same thing.
And we said that we’re speaking about physical pleasures, ta’anugei haguf (physical pleasures), not ta’anugei hanefesh (spiritual/soul pleasures), which includes kavod (honor) and other things, higher things than kavod. In any case, we’re speaking about ta’anugei haguf.
And people have somehow convinced themselves for some reason that there is only one type of ta’anug haguf, it’s all the same thing. Let’s say there are two types, there’s eating and there’s tashmish (marital relations), so, two things, two types of little pieces of body that one can touch and it makes some pleasure, and that’s all. But fundamentally, all types of things that one does with this are the same thing. The same type of pleasure, right? There’s no difference whether a person eats sweet things or bitter things, both are ta’avat achilah (desire for eating) exactly the same, right?
Student:
One is sweet and one is bitter.
Maggid Shiur:
Different types, but there’s no difference regarding the topic of what type of ta’avah it is, right? From something there is a ta’avah.
The Reality of Thousands of Distinctions in Ta’avat Achilah
What does it make? I want to try to understand my parable too, think about this parable. And let me explain why this is foolish belief. Think about it, it’s very foolish belief, right?
There are people who like sweet foods, there are people who specifically like bitter foods, there are people who like spicy foods, there are people who like non-spicy foods, and so on kaha’i gavna (in this manner) and thousands more, there are people who like crunchy, there are people who don’t like crunchy, there are people who like burnt and not burnt, and so on thousands more distinctions that one can enumerate from this and more in the matter of ta’avat achilah, one can explain, right?
There is the pleasure of chazeret (horseradish/lettuce), and there is the ta’avah of basar bakar (beef), and there is basar of (poultry) and basar keves (lamb), it’s not all the same thing. There are thousands of distinctions that go into the grocery and they buy ten thousand different foods.
The Grocery Store Parable
And you’re telling me that it’s an interesting thing that the rav, yes, the mashgiach, the rebbe who speaks about ta’avat achilah, he means them all as one. In reality there are thousands of types of pleasures, not all taste the same, they don’t have the same type of pleasure, it’s a different type. There are people who specifically like this, and there are people who like not that.
But when we speak about the problem, let’s say, there is a certain problem of ta’avat achilah, or too much of it, according to what the Rambam would say, or in general how other people would say, one doesn’t speak, the whole thing is not relevant. The store, the grocery that sells one ten thousand different things, he knows one thing regarding what we’re saying. Not only does the grocery know this thing, but the holy Torah knows this thing, right?
Student:
Why?
Maggid Shiur:
Why does it know this thing? I don’t understand.
Student:
There is a difference in foods, a candy is more of a ta’avah than…
Maggid Shiur:
A greater ta’avah than milk and blood. I mean to say that working on the ta’avah, on how much it’s relevant to matters of Judaism, of humanity, to be less of a ba’al ta’avah (one who is controlled by desires), all these distinctions are completely irrelevant.
Quantity or Quality? – The Critical Question
And you know very well, there’s no difference what, as you say, it’s only a kamah (quantity), there’s only more and less, perhaps. There’s only more and less, there is such a category, but it’s not relevant, that’s the reality, in reality, everyone who is a ba’al ta’avah is a ba’al ta’avah, and by him there are very many distinctions. There’s a day he likes this, a day he likes that, or which people like this and which people like that, or in general the same person can’t eat only one food, he needs to switch, he needs a little this, a little that.
All these distinctions make no difference regarding philosophy, regarding the science, the understanding of what the ta’avah of a person’s body means, and consequently also not regarding mussar (ethics), regarding what is good, no difference at all.
Someone who likes bitter things is less of a ba’al ta’avah? Is that what people think? No. Why do you present it as a diet? Because you’re accustomed to the modern world.
I want to ask you something. Mete’amim (one who tastes/savors), mete’amim already stands. It’s a sin to… I want to ask you, not only… they mean to say like desserts, like a person understands that a person eats a meal, and then it’s different than one who sits and eats chocolate. What is the difference? What is the difference? What, is there a difference? One minute. As he said, but… let’s say, let’s say, there’s only kamah, there’s no eichut (quality). Could be, could be.
But the foundation is only there, it’s all the same thing, there’s only how much, there’s no quality at all, it’s not relevant. The fact that the world is full of quality, different types of quality of pleasures, is all irrelevant.
What does it mean? A person has a stronger ta’avah and more pleasure when he eats a piece of fatty meat than he eats a piece of chicken? So what does it mean? It’s only more? Is it different or is it more? It’s quality. It’s different. It’s different, not that it’s better. If you say it’s more, what does it make more? It’s more ta’avah, it’s more enjoyment.
Student:
He likes the opposite, that’s a second dispute.
Maggid Shiur:
Whatever, I’ll give you an example. Someone likes chocolate. For him there’s a greater ta’avah for chocolate than kugel.
The Drugs Example: Proof That It’s Quality, Not Quantity
I want to ask you, is the holy Torah… first of all, do you agree that in practice, the grocery is being foolish? Why? Because ta’avot are all one. One likes this, one likes exactly that. Whatever. That is wrong, that’s not how it is. Each one there is more quality and there is less. More quantity. But in reality, one can be exactly as great, one is exactly as…
So what we distinguish is what I said. I’ll tell you what the error is. Do you agree with me? I’m speaking with those who agree with me. Okay, I already know what to say. There is an error. If someone… let me… this is a question that you ask… this is the question you’re talking about.
If someone really likes water with black bread, is he exactly as much a ba’al ta’avah as one who eats thick steak. Because ta’avah, shem ta’avah (the category/name of desire), achat hi (it is one). There’s only one shem ta’avah. Only by each individual, exactly bemikreh (by chance), it falls by this one that he likes this, nobody knows why. This one likes this, that one likes that. Someone who likes black bread and water, he has in this a great ta’avah. I’ve seen this by various people who can’t stand not to have that granola.
Student:
No, but that’s not one. No, I worked it out that he likes this? That’s worked out.
Maggid Shiur:
Someone asked, after my shiur or before my shiur? I just said the error. If someone has already heard two shiurim from me, I don’t think he thinks this way. I’m speaking here to those who haven’t yet heard three shiurim from me. I can simply hear a person, a Hasidic Jew say such a sermon. Right? Yes. Very good.
And according to this sermon, I want to challenge the sermon, it’s a very fine sermon. First of all, what comes out is that the store is being foolish. It’s truly a fantasy, not even a fantasy, he sold so many different types of foods, and all are basically the same thing. If he could buy some injection that gives a person the pleasure of eating, he would have to sell that instead of all these foods. Right? That’s what comes out.
Student:
A person who does that too, they take drugs.
Maggid Shiur:
And the drugs give the same type of pleasure as eating? It’s the same thing? Very good, it’s not the same. Okay, it’s not the same. Wait, it’s not the same. But it’s not the same. It’s not the same.
The Torah’s Proof: Quality Distinctions in Hilchot Kedusha
So now, and I just want to explain better, a bit deeper, right? But first of all, I say that the store is being foolish, or the Torah also makes the face as if it’s time, right? And in the store one assumes that there is a difference of which type of ta’avot, and the maggid shiur says that there’s no difference, everything is shem ta’avah achat (one category of desire). Not only is the store in disagreement with the maggid shiur, but also the holy Torah disagrees with him, right?
Because in the Torah there is a whole section that is called, I don’t know, the Rambam calls it Sefer Kedushah (the Book of Holiness in Maimonides’ Mishneh Torah), there is included hilchot isurei maachalot (laws of forbidden foods), forbidden foods, and isurei bi’ah (forbidden sexual relations), two things that the Rambam calls kedushah (holiness), yes? The matter of perishut (abstinence/separation). Not only the Rambam, there are other interpretations of what is called kedushah, but that’s a different discussion, we’ll go learn another time about the names.
But in any case, there is a whole hilchot, and it speaks about the topic of perishut, which the Rambam also, and the Ramban (Nachmanides), all agree, I don’t mean all, but most Jews agree, that what the Torah says hilchot of what to eat and what to… with whom to marry, and what is all hilchot ta’anug haguf, that’s basically what it’s about, and the Torah is full of distinctions, right?
It doesn’t say, the Torah could have, if the Torah wanted your kedushah, the Torah would have said: every Jew should eat up to two pounds a day, I don’t know, make some limit, make something, speak about the amount, whatever, speak about the amount. The main thing is the quantity, right? Not to like eating a little less, or eating a little less eating.
Instead, the Torah comes, and there is – not one mitzvah of the Torah says that one should eat in quantity more than how much one needs, not one. Except for those that say that on Yom Kippur one may not eat – there is a mitzvah that one may not eat a whole day of the year. Except for that, what does the Torah say? In details, which yes and which not.
Nobody says that pig is a greater ta’avah than cattle. The Torah is a holy Torah, does it say that pig is a greater ta’avah? A worse ta’avah, not a greater, a worse.
Student:
Wait, wait, a worse.
Maggid Shiur:
Very good. The holy Torah… what does a worse ta’avah mean? “Ve’anshei kodesh tihyun li uvasar basadeh treifah lo tochelu” [And you shall be holy people to Me, and you shall not eat meat torn in the field (Exodus 22:30)]. The holy Torah says that one is holy through not eating pig, and the holy Rashi said that one is holy through not sleeping with one’s sister. So says the holy Rashi at the beginning of Parshat Kedoshim, and so says the holy Torah in Parshat Kedoshim also there forbidden foods and also there forbidden sexual relations.
In kedushah it has something to do with the same topic of perishut. And the question is, how does perishut become called ta’anug? The Torah has a good and bad about this topic, and the good and bad has nothing to do with quantity. It says, a bad ta’avah is pig, a good ta’avah is meat that is slaughtered with all the laws of shechitah. The Torah is not a matter of quantity, it’s a matter of quality.
Question About Ta’avah
Student:
Why does the Torah speak about ta’avah? Perhaps all the reasons why it’s not so connected to do with ta’avah.
Maggid Shiur:
I told you, because you forget our definition of ta’avah and shiur zero about this, that ta’avah is the hilchot, the good and bad, relating to ta’anugei haguf (bodily pleasures), of hilchot achilah, hilchot bi’ah. That’s what when I speak ta’avah, I speak – my first definition was what should be the hilchot, what should be the good and bad in the topic of ta’anugei haguf. Right?
And the Torah speaks obviously a category of the topic of ta’anugei haguf. It’s very clear that there is a category of the topic of ta’anugei haguf in the holy Torah, and the Torah doesn’t say more and less. It says this yes and this no, and today yes and today no. Everything can be, but it speaks about the same thing.
I think that the Rambam didn’t hold that it’s a different thing, the Rambam did hold that it’s the same thing. But in the same shiur I think it’s a very difficult shiur.
The Torah Doesn’t Speak About Quantity
I’ll tell you an interesting fact, that the holy Torah never says that one should like more or less, eat more or less, or what you want more or less, on a certain day. It does speak about this, and it doesn’t say so. That’s the reality.
Student:
Now, zolel vesoveh (glutton and drunkard) is what? One specific time.
Maggid Shiur:
Zolel vesoveh, it says that one shouldn’t eat such a thing, no?
Student:
True, true, true, true. Yes, it says in Rambam, true.
Maggid Shiur:
But zolel vesoveh is not a matter of a prohibition, zolel vesoveh is a count. The Rambam counts it as a mitzvah. Yes? It’s a mitzvah to gorge, according to the Rambam. Yes. You learn from ben sorer umoreh (the rebellious son). And what the Gemara says that “derosh vekabel sachar” (expound and receive reward), I have a mitzvah. No, the azharah (warning) in it, not the ben sorer itself. The azharah. There is an azharah, from that azharah, on that prohibition one says that.
Student:
No, no, no. Okay, that speaks about his successes and his portions, whatever you want to say.
Maggid Shiur:
But the Rambam… that’s correct. But there’s still most things are about how much, okay? And why am I telling you this? I just want to show you, I’m jumping a bit, because I still have conversations I wanted that I really want. But I want to tell you that the holy Ramban had a difficult question, okay? Very interesting.
Student:
Hello? What’s your point?
The Dispute Between Rashi and Ramban on “Kedoshim Tihiyu”
Maggid Shiur:
I want to – the holy Ramban, Rabbi Moshe ben Nachman, had a difficult question, a wondrous question and truly a wonder about the Torah. I don’t know what he thought as an answer to his question. I mean, I know what he thought as an answer, but it’s a very weak answer. I mean that there’s something more basic that’s wrong.
The holy Ramban wrote a book called “Perush HaRamban Al HaTorah,” and there he says in Parshas Kedoshim, I don’t know if you know what the language of the Ramban is? Should we say his language, or can I tell you the thing.
Student:
Okay, the holy Ramban says like this.
Rashi’s Explanation: Separation from Forbidden Relations
Maggid Shiur:
In the holy Chumash it says, I’ll now tell you the dispute between Rashi and Ramban, yes? Where am I here? Parshas Vayikra, ah, Parshas Kedoshim, yes?
Student:
Perhaps you’re speaking diburim?
Maggid Shiur:
No wait, no, you come here. The Torah says in the verse, “Kedoshim tihiyu” [You shall be holy (Leviticus 19:2)]. What does Rashi say? “Hevu perushim min ha’arayos umin ha’aveirah” [be separated from forbidden sexual relations and from sin]. That means, Rashi learned that the explanation of “Kedoshim tihiyu” is “Perushim tihiyu,” you should be separated.
Perishus has to do usually with being separated from bodily pleasures, therefore from arayos, which are the sins of bodily pleasures, and “shekol makom she’atah motzei geder ervah atah motzei kedushah” [wherever you find a fence around sexual prohibitions, you find holiness]. Kedushah has especially to do with geder ervah, not committing sins of arayos. So says the holy Rashi.
Student:
Sins of arayos?
Maggid Shiur:
No, geder ervah, arayos. Yes, which sins? The sort of bodily pleasures, the sort of relations, forbidden relations, the relations that are wrong. Yes, good, so says Rashi. Forbidden relations, whatever relations are bad, not to do them is called being holy. So says the holy Rashi, and so he brings, it’s brought from the Sifra [the halakhic midrash on Leviticus].
Ramban’s Explanation: Separation as a Character Trait
The holy Ramban says, he doesn’t agree. “Ein haPerishus hazo lifrosh min ha’arayos kidivrei haRav” [this separation is not to separate from forbidden relations as the Rav (Rashi) says]. Perishus is not that, “ela shehaPerishus hi hamuzkeres bechol makom baTalmud, sheba’aleha nikra’im perushim” [rather, separation is that which is mentioned everywhere in the Talmud, whose practitioners are called perushim (separated ones)].
Critique of the Ramban’s Philological Claim
The Rambam claims, by the way, it’s not true what he says. The Rambam claims, not true, God forbid, I’m saying about the holy Rambam that it’s not true. A lot of times, whenever you read someone saying, “It says in Chazal” [our Sages of blessed memory], you have to start to become suspicious. As soon as, Chazal, place, who said it, how did he say it. “Bechol makom baTalmud” is suspicious. “Bechol makom baTalmud,” every time in the Talmud, you can do a search, “yesh sham midah sheba’aleha nikra’im perushim,” that those who have this character trait are called a parush. So says the holy Rambam.
It’s not correct, and at least not obvious, that there’s such a person called parush in the Gemara who is a parush in this way. You can look it up, do a search on parush in the Gemara, you’ll see that it’s not at all a simple matter.
Student:
In the Gemara is a nazir [Nazirite] called a parush?
Maggid Shiur:
Yes, where does it say? The Gemara says, “parush atzmo min hayayin” [separated himself from wine], and he’s called a chotei [sinner]. Is he parush atzmo or shehizir atzmo [that he made himself a Nazirite]? One must look.
There’s a thing called perushim in the Mishnah, and the Mishnah also has a list of seven perushim that they don’t like. First of all, it’s not at all so simple. I’m just saying that it’s not simple. The Rambam looked with certain glasses and it was simple. All nice stories. Maybe yes and maybe no. Everything can be.
But the Rambam says that it says. The Rambam has here a philological claim, that when the midrash says, “Kedoshim tihiyu – perushim tihiyu,” the midrash translates “kedoshim” as “perushim,” this doesn’t mean what Rashi meant, “perushim min ha’aveiros, min ha’arayos,” but rather it means some sort of character trait called perishus. Okay? So he says indeed.
And so the Rambam says that he knows Talmud, and in the Talmud it indeed says that there’s such a concept of perishus, of a character trait called perishus. And he brings some proofs from the Rambam which are bad proofs, just to be very clear. And you’ll already see it. Why? The Rambam claims, not from the… from the Talmud. The Rambam says, “bechol makom baTalmud,” and he brings proofs. The, at least the pieces of Talmud that he brings are not proofs to his words, in my humble opinion. It’s been said, I looked in the commentators, I already saw someone already asked this question.
The Ramban’s Foundation: “The Torah Permitted”
Nu, the Rambam explains. Okay, I want to focus on this Rambam, because it’s very important. It’s one of the foundational pieces of Ramban in Judaism, and I disagree with it. I mean that it’s totally wrong. Not God forbid I with the holy Ramban.
The Ramban says like this: What is perishus? The concept, yes? What is the thing that we call perishus? The Ramban says like this: “Ki haTorah hizhirah ba’arayos uvema’achalim ha’asurim” [for the Torah warned about forbidden relations and forbidden foods]. The Torah permitted, forbade, yes? Further, behold the arayos and forbidden foods, certain things the Torah forbade.
But, he says, the Almighty, the Torah permitted “habi’ah ish ve’ishto” [relations between a man and his wife]. Relations with man and his wife, “kol davar sheyirtzeh la’asos be’ishto ya’aseh” [whatever he wants to do with his wife, he may do]. In short, relations between man and his wife are completely permitted.
Critique: Relations Between Man and Wife Are Not “Completely Permitted”
I mean, completely? Two weeks a month? I don’t know how the Ramban forgot about this. Tzaros ayin. Completely, yes? The Torah permitted relations between man and wife? And the Shulchan Aruch says not at night, not in the morning, not at night, I don’t know when. In short, again, he says that the Torah permitted. And the Gemara says that one may not be intimate during the day [meshamesh bayom – have relations during the day]. There’s a Gemara.
Hello, I’m telling you, I’m not asking you now halachah lema’aseh what a person does. I’m telling you that when the Ramban says that the Torah permitted, it’s not so very much in practice. Two weeks a month is not a great permission, okay? In short, I don’t know from where he got the idea that the Torah permitted. I don’t see what’s permitted. I’m telling you what the Ramban says. The Ramban said this, okay? The language that I’m saying is exactly the language of the Ramban.
One may not have relations not today because she’s a niddah [menstruant woman], not yesterday because it’s a doubtful niddah, not the day after tomorrow because it’s a veses [expected time of menstruation], not today because it’s daytime, and not tomorrow because it’s Tishah B’Av [the Ninth of Av, a fast day], and not Shavuos because he’s busy eating. Okay, this is not true. In short, this is not a permission. This is not permitted, it’s not a permission of man with his wife.
It’s very far from it. This is for real. The Rambam says this. The Rambam says, we learned in Rambam chapter 4, that we see here that the Torah is extreme about this matter. Even the laws already. I didn’t talk about this. The Ramban seems to not realize that, and I have a theory about why. Okay? That it’s not at all true that the Torah permits relations between man and wife with a great limitation. Yes.
Critique: Meat and Wine Are Also Not “Completely Permitted”
“Ve’od ba’achilas habasar vehayayin” [and also regarding eating meat and wine]. The Torah also permitted meat and wine to eat. By the way, this is also not entirely accurate, right? Not Rosh Hashanah. On Rosh Hashanah they didn’t allow eating. Even on Rosh Hashanah they didn’t allow eating meat and wine, because of and why this. “Ki yirchak ki yirchak” [“when it is far from you” (Deuteronomy 12:21)]. Learn the Torah. “Ki lo suchal le’echol basar ela bishchitah” [for you may not eat meat except through ritual slaughter]. Only eat only with because the main thing should be the bread, and not eat meat.
This is what Rashi says on “lo tit’aveh” [“you shall not desire”]. He says two things: derech eretz that at night one should eat meat, not during the day. Okay, that’s derech eretz. But just like that, gorging on meat was normal. According to the simple meaning of Scripture, according to halachah, one may gorge on meat. It doesn’t say exactly the halachah, okay?
The Ramban’s Question: A Lustful Person Can Remain Within Halachah
Okay. Yes. The Ramban says like this: “Ve’im ken, yimatzei ba’al ta’avah makom lehisgader bo” [and if so, a lustful person will find room to wallow]…
The Ramban’s Concept of “Naval Birshus HaTorah” – Analysis and Critique
The Ramban’s Claim: A Lustful Person Has Room Within Halachah
Maggid Shiur:
Because the main thing should be the bread [lechem], and not eat meat [basar], as it says in Parshas Va’eschanan, it says two things: derech eretz [proper conduct], and at night one should eat meat, not during the day. Okay, that’s derech eretz. What I want to say, gorging on meat was normal, according to the simple reading of Scripture [al pi peshutos hamikra], according to Jewish law [al pi halachah] one may gorge on meat. It doesn’t say exactly the halachah, okay?
Yes, the Ramban [Nachmanides] says like this, “ve’im ken yimatzei ba’al ta’avah makom lihiyos shatuv bezimas ishto” [and if so, a lustful person will find room to be immersed in lewdness with his wife]. The Ramban says, if so, a lustful person [ba’al ta’avah] has room. So says the Ramban, I mean that it’s totally wrong.
Student:
Listen, you’re jumping a line, let me read.
Critique of “Zimas Ishto” – Incoherent Words
Maggid Shiur:
A lustful person has room, according to halachah a lustful person has room, “lihiyos shatuv bezimas ishto” [to be immersed in lewdness with his wife]. First of all, the words are incoherent. There’s no such thing as being immersed in lewdness with his wife. Zimah [lewdness] with his wife [ishto] are not words that go together. I don’t know what the Ramban is talking about here. I know exactly what he means to say, it makes as much sense as the Kotzker Rebbe [Kotzker Rebbe] who said that “lo tin’af” [do not commit adultery] means with his wife, I say [be’ishto amri]. Hello, what is a normal person? “Lo tin’af” doesn’t mean with his wife. I know it’s the same concept, and it doesn’t make sense.
I’ll explain it to you. I can explain to you, I can tell you an exact definition today of opinions. But I’m just giving you that it doesn’t really make sense. In the Torah [Torah] it doesn’t say “zimas ishto.” “Zimah hi” [it is lewdness] is said about one who takes his mother-in-law [choseneto], I remember. “Zimah hi” doesn’t say about… “Zimah hi” about a daughter [bas], I don’t remember one of the forbidden relations [arayos], which is zimah, which is chesed [kindness], and which is cherpah [disgrace], I don’t remember which of the three. The Gemara [Gemara: Talmud]… It never says in the Torah such a thing as “zimas ishto.” The Ramban assumes that there’s a sort of pleasure [ta’anug] called zimah. We’ll soon talk about this. I just want to read through the Ramban.
The Ramban’s Examples: Many Wives, Wine Drinker, Meat Glutton
Maggid Shiur:
“O nosei nashim harbeh” [or marrying many women], one may have many wives according to the Torah, true? Not only that, one can have more than one wife. Okay, so one can solve the problem of niddah [menstrual impurity], if one wants strongly. Okay.
Okay, “velihiyos besov’ei yayin uvezolalei basar” [and to be among wine drinkers and meat gluttons]. We talked that the Rambam [Rambam: Maimonides]… that’s false, as you said. The Rambam says that there’s an explicit biblical prohibition [mefuresheh lav de’oraisa] to be a meat glutton and wine drinker [soveh basar vezoleil yayin]. Whatever exactly meat glutton and wine drinker means, it’s a biblical prohibition [issur de’oraisa] to do. The Ramban didn’t know about this, I don’t know. I need to look what he says in Ki Seitzei [Deuteronomy 21:10-25:19].
Student:
Ah good, but… simply called?
Maggid Shiur:
I’m saying that here when the Rambam says that according to halachah one may, there are a lot of assumptions here, it’s not at all clear that according to halachah one may.
Obscene Speech – No Clear Biblical Prohibition
Maggid Shiur:
And not only that, “yedaber kirtzono bechol hanivalos” [he will speak as he wishes all obscenities], one may speak obscene speech [nivul peh]? It doesn’t say in the Torah. In the Torah it doesn’t say that one may not speak obscene speech. How does it say at all?
Student:
Nowhere.
Maggid Shiur:
It’s a midrash [midrash], yes. But which prohibition is to speak obscene speech? “Kirtzono bechol hanivalos”?
Student:
The language has no obscenities… ah, the Rambam says, the Torah itself doesn’t speak obscene speech, okay, we’ll say.
Maggid Shiur:
One can learn it from the Torah, it doesn’t say in the Torah as “al tedabri nivalos” [do not speak obscenities]. “Develes, defichul, ha’achsiyos, besurich” [unclear reference to biblical verses].
Student:
Yes yes, these are nice homiletical interpretations [drashos]. It could be it means this, it could be it doesn’t mean this, the simple meaning [peshutos] means to say things that one won’t fulfill, such things. But okay…
Maggid Shiur:
One can take. I’m saying it’s drashos, but it’s not a prohibition, true? Obscene speech is a very bad thing that – it’s not a biblical prohibition, it’s a good character trait [midas tov]. And so is the Rambam. Here we agree [maskim] with the Rambam, we haven’t found any prohibition to speak… It says “kedaber achas hanivalos tedaber” [you will speak like one of the disgraceful women], it doesn’t mean this.
Anyways, in short, one may speak obscene speech.
Student:
Okay.
Discussion: Obscene Speech with Another Man’s Wife – “Lo Sikrevu”?
Maggid Shiur:
By the way, further, with someone else’s wife it’s forbidden, “lo sikrevu” [do not come close] in the Torah. One’s own wife is a commandment [mitzvah]. So when is the prohibition? With friends, just nonsense [stam shtuyos].
I ask you a question: Speaking obscene speech with another’s wife is a prohibition of “lo sikrevu” from the Torah? The Rambam says “lo sikrevu legalos ervah” [do not come close to uncover nakedness], the Rambam says that this is biblical, it’s the closeness [kerivah]. Closeness includes obscene speech? Closeness is not support, it’s biblical, the Rambam says it’s biblical. It’s biblical, it’s biblical, it’s biblical.
Student:
Sounds reasonable to me.
Maggid Shiur:
You don’t understand this? Yes, nu…
Student:
No, no, closeness, closeness, the Rambam says that closeness, closeness biblical, it’s biblical. It writes “lo sikrevu,” one learns… one also learns closeness is forbidden.
Maggid Shiur:
Whatever, one is so without another half.
Student:
Not at a Shas Mincha [afternoon Talmud study session], one needs this…
Maggid Shiur:
No, it’s not a nice thing, not chassidish, but it’s not a prohibition. Is that the prohibition? With an eishes ish [married woman] nivul peh [foul speech]? One minute. Shelo bish’as [not at the time of]… No, no, no, the Rambam doesn’t speak… I know. Okay, al kol panim [in any case], one should be careful to understand that it’s not a prohibition of naval birshus haTorah [a scoundrel within the permission of the Torah], okay, no problem. Perhaps it’s a pasuk [verse], perhaps it’s a midrash, perhaps it’s completely mutar [permitted], perhaps it’s completely… This I’m saying, if it’s with another person it’s a prohibition, if it’s… This is a geder perati [particular boundary], it’s not so hard to understand, it’s not a chiddush [novelty], it’s a boundary, it’s not so hard to understand the boundary. Perhaps it’s in the proofs, perhaps rabbis, okay, let’s debate, it’s not a big nafka minah [practical difference]. If it’s with his own wife, but it’s perhaps permitted, he says that shelo letzoreich tashmish [not for the purpose of marital relations]…
Student:
Very good, a boundary doesn’t have to be a prohibition, it’s already musar [ethics], it’s already perishus [abstinence]. But this doesn’t say that.
The Ramban’s Loophole Argument – Fundamental Critique
Maggid Shiur:
I’m saying, the Ramban is looking… The Ramban perhaps has a matter… I’m mesupack [uncertain], by the way. The Ramban sounds… I just want to describe, so perhaps says a head, I don’t know. Listen, the Ramban… The Mishnah means to say a… Okay, no luck. The Ramban says that there’s a loophole in the Torah, that’s what he’s describing to you, and I’m telling you that it’s not clear that it’s such a loophole. The Ramban sounds like the Torah states certain things, but it doesn’t state all the things, vehinei yihiyeh naval birshus haTorah [and behold he will be a scoundrel within the permission of the Torah], rabboseinu dorshin mikra [our rabbis expound from Scripture]. What does a naval mean for a good year? From where did the Ramban take the idea of a naval? What does a naval mean at all? Remember I gave another lecture against the concept of naval birshus haTorah, that it brings all kinds of vileness?
The Ramban is out for a justification. He says, “Ribbono shel Olam [Master of the Universe], come listen, he’s a Jew who believes in the Torah, and the Torah states this is permitted and this is not permitted, you say, but we do everything the Torah permits and we’re a shaygetz [scoundrel]. What? By whom, are you smarter than Moshe Rabbeinu [Moses our teacher]? What’s going on here?” Very funny. The Ramban doesn’t say this, you’re saying it very well, you’re presenting the Ramban’s shitah [approach] very well. The Ramban, at least in two other places, says such an idea. The Ramban in general has such an idea, and I’m very mesupack about that idea. I think that it’s also… It’s a clarification, I know, people love it very much, and I and the Rambam don’t love it.
Student:
And is this already the Rambam’s Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed]? Yes.
The Ramban’s Source – From the Rambam Misinterpreted
Maggid Shiur:
No, the Ramban took the idea from the Rambam and misinterpreted the Rambam. There’s another lecture on Hilchos Shabbos perek chof daled [Laws of Sabbath chapter 24] or somewhere, on what the Rambam was. Yes, we’ve already heard the lecture, one should make sure to speak about it. There’s a lecture on what the Rambam speaks about menuchah [rest], the Ramban’s idea comes directly from the Rambam, he said the opposite of the Rambam, so it was clear to me that the Ramban wouldn’t have thought that way, but this is, I don’t remember if I said it here in that lecture. Al kol panim, it’s true, I just want to mevarrer zein [clarify], I’m not sure that this is the same.
Distinction Between the Ramban Here and in Other Places (Shabbos/Yom Tov)
Maggid Shiur:
The Ramban indeed, both what you say about Yom Tov [Jewish holiday], and in shevisas Shabbos [Sabbath rest], and in I don’t know where else, I remember another dugma [example], he says a similar thing, that the Torah, the halachah is chaseirah [lacking], because the halachah states certain peratim [details], and there remain many cases where one can be mistaken, because the exact case isn’t stated. So says the Ramban, so says the Ramban in where does it say what you’re saying about Yom Tov? I don’t remember. There where that verse is stated? But it doesn’t say this here, I just want to say, it doesn’t say this here. The Ramban doesn’t say here, let’s just bring out something, the Ramban doesn’t say here that kedoshim tihiyu [you shall be holy] is similar to this, it sounds to me a bit different. It’s a gezeirah shavah [textual analogy], it sounds very similar, but it’s not similar. Because he doesn’t say that the problem is that the Torah can’t state the shi’ur [measure] of kedoshim tihiyu. He says a completely different thing, this fails much more.
When someone says, when the Ramban says that the Torah doesn’t state, I don’t know how one should shoves zein [rest] on Chol HaMoed [intermediate days of festivals], and the chachamim [sages] mefareish geven [interpreted] it, because one can’t state enough klalim [rules], it’s talui [dependent] on all kinds of situations, and the Torah doesn’t want to be berachah levatala ketanah [a minor blessing in vain], hilchos shevisa beChol HaMoed [laws of resting on Chol HaMoed]. So says the Ramban, yes, he brings it on Yom Tov, but he also says it on Shabbos in a certain way, and so on, on Yom Tov. So this I understand, that there’s a limitation, that this has to do with a very basic thing, that the law can’t speak in every case, memeilah [consequently] one must give general things.
By the way, it becomes a kushya [question], why are there all these details? The Ramban didn’t answer that question at all, right? There’s a whole discussion, because like Chol HaMoed, the Torah didn’t state anything at all, and one must understand on one’s own very well what to do and what not to do. So by the way, Shabbos he also says that the Torah said nothing, but let’s say that there’s such a mesorah [tradition] that says the thirty-nine melachos [prohibited labors], why does this fail? True, it becomes harder the opposite if one thinks about that problem. Okay.
But here he doesn’t say this, he doesn’t say that the Torah can’t state exactly how much perishus each person should have, memeilah he left it open kelali [general]. Because what, because the Ramban says that a whole category is missing, and by the way, by Shabbos shevus it’s also true what the Ramban says regarding this, according to the Ramban it’s true that there’s a Torah-level obligation from that, isn’t it? That is, aside from, let’s skip the nosa [topic] of Shabbos, because it will just get into too much complications.
What I mean to say is, he doesn’t say that it’s simply a problem because one can’t state any shi’ur of kedoshim tihiyu, it’s devarim she’ein lahem shi’ur [things that have no measure]. Like what you said as an example, one can’t state every commercial thing that will ever be, the Torah says in general terms, be a person. On this the Torah could also say, the Torah could have said in general terms. According to the Ramban the Torah did say. What would have been without the mitzvah of kedoshim tihiyu? Right? Something very basic would have been missing.
What’s Missing? The Ramban’s Definition of “Naval”
Maggid Shiur:
What’s missing? That one can be a naval, and the sense of naval by him means a ba’al ta’avah [one controlled by desire]. Right? Naval here means ba’al ta’avah. One can debate the word naval from where it comes, but when he says here naval he means like a naval per [literally a scoundrel], right? A filthy person, which means exactly one who eats too much and does too much intercourse, not adultery, too much zivug [marital relations]. That’s the meaning of a naval. True? So a whole thing is missing. It’s not that certain fuzzy cases are missing that aren’t stated in the Torah. A whole thing is missing. All the laws of forbidden relations one can do this way. Can one…
The Ramban’s Approach in Forbidden Relations
Student:
What?
Maggid Shiur:
Says the Ramban, listen, says the Ramban, ulefichach ba hakasuv bazeh [therefore the verse comes regarding this], look what he does, therefore the verse comes regarding this, achar shefeirat ha’issurim she’asar osam legamrei [after detailing the prohibitions that He forbade completely], look, after He forbade things that are completely forbidden. Why are they completely forbidden? I don’t know, it’s not related to perishus according to the Ramban. Simply gezeiras hakasuv [a decree of Scripture], leharchik oscha min ha’arayos [to distance you from forbidden relations]. This fits with the Ramban’s interpretation in forbidden relations, that all these forbidden relations aren’t truly bad, but in Eretz Yisrael [the Land of Israel] it’s bad, but for Jews it’s bad. The Ramban doesn’t hold that forbidden relations are bad. Right? It’s magic. Yes? Look in ta’am arayos [reason for forbidden relations] in Parshas Acharei Mos [Leviticus 16-18], there are a few Rambans on this.
The Ramban’s Practical Definition: “Yema’et Bemishgal”
Maggid Shiur:
So, but after one has forbidden things that are forbidden, vetzivah bedavar kelali shenihiyeh perushim min hamutaros [and He commanded in a general matter that we should be abstinent from permitted things]. But what does this mean? He says, yema’et bemishgal [he should minimize in intercourse]. There’s a specific definition. Have less intercourse, reduce. Right? This is a general mitzvah to have less in quantity. After there are things that are permitted and things that are not permitted, one must have less in quantity. And he brings a ra’ayah [proof], ke’inyan she’amru shelo yis’anu talmidei chachamim [like the matter they said that Torah scholars should not fast], betzumos uv’ta’aniyos gormim [in fasts and afflictions they cause]. This is a proof lehefech [to the contrary], because it says talmidei chachamim [Torah scholars], it doesn’t say everyone. But the Ramban’s proof is that the proof is not from Torah scholars. True?
Student:
But what?
Maggid Shiur:
Yema’et is a category. Yes, less. Less what? The Torah scholars don’t have a boundary, it just says one must go to mikveh [ritual bath]. He doesn’t have a boundary, less. This was made so it should be a tircha [burden], memeilah. It doesn’t say there’s a boundary, but mai dehu [at least] there is indeed a boundary.
The Ramban’s Approach in “Kedoshim Tihiyu” – Quantity as the Standard of Holiness
The Proof from “Talmidei Chachamim Metzuyim” – A Question on the Ramban
Instructor:
And he brings a proof: “ke’inyan she’amru shelo talmidei chachamim metzuyim etzel neshosihem ketarnegolim” [like the matter that they said that Torah scholars should not be found with their wives like roosters]. This is a proof to the contrary, because it says Torah scholars, it doesn’t say everyone. According to the Ramban it’s a Torah-level obligation, so a Torah-level obligation is not for Torah scholars, true?
But what? A good question, he says it has a boundary? Yes, less. The Torah scholars being found also doesn’t have a boundary, it doesn’t say he must go to mikveh, it doesn’t say any boundary. Less. It was made so it should be a middle path. It doesn’t say it has a boundary.
The Boundary of Quantity
But I would say it does have a boundary, the boundary is quantity. I’m telling you it’s a very important boundary here, it’s a certain quantity, because even your wife, your wife is initially, ideally, a mitzvah, perhaps, I don’t know if it’s a mitzvah, but at least permitted, according to the Ramban it’s only a mitzvah if one isn’t fulfilling procreation or the mitzvah of conjugal rights, then it’s not a mitzvah. So it’s permitted and not hungry, it’s not a mitzvah. It’s just a permission that he’s speaking about there.
But, yes, because the Torah scholars being found speaks about after fulfilling conjugal obligations, true? All these things that the Ramban brings he means that he’s speaking when one has already fulfilled the commandment of conjugal rights, there’s no mitzvah, it’s a permission, yes? Then he reduces, how much?
The Ramban’s Clear Measure
The Ramban says, by the way, he says, you want to know how much? “velo yishtamesh bo” [and he should not use it], he shouldn’t use the, I guess he means to say not engage in relations, I don’t know exactly his language, but this is what it says, “lo yishtamesh ela kefi hatzoreich lekiyum hamitzvah mimenu” [he should not use it except according to the need for fulfilling the commandment from it]. And this is how the Rambam rules in Hilchos De’os [Laws of Character Traits] and the Shulchan Aruch [Code of Jewish Law].
Anything that is more, he shouldn’t use marital relations, that’s what he means, he shouldn’t engage in relations except as much as he’s obligated. Anything, this is a very clear boundary, “kol bi’ah she’einah lo lekiyum periyah ureviyah” [every act of relations that is not for fulfilling procreation] – which one who hasn’t yet fulfilled procreation must have relations at every conjugal time, so it says in the Rambam – “o lekiyum onah shechayav bah” [or for fulfilling the conjugal obligation he is obligated in], or more than the conjugal obligation, each person according to his greatness and wisdom, “harei zo aveirah” [this is a transgression]. He transgresses kedoshim tihiyu, it’s a Torah-level transgression.
He doesn’t say “with fulfilling the commandment,” the Ramban doesn’t say “only if he wants more,” “only if he has a strong desire.” Yes, yes, okay, this is the laws of conjugal rights. Whatever the laws of conjugal rights, by the way, is indeed a mitzvah of kedoshim tihiyu. What do you think, only for men?
The Laws of Conjugal Rights Apply to Women Too
Okay, the whole thing what you just said, that one only brings by women the mitzvah, so says the Ramban that the mitzvah is that one may not do more than one is obligated to do, according to the need for fulfilling the commandment. So the measure is more than necessary. And you’re right that conjugal rights is a passive need. Okay, the rabbis ask, what’s not so different from three things, other laws where there’s a passive definition. So be it, not I but there are stated clear definitions, I don’t know, it’s not so hard to figure out. Okay.
The Second Category: Reducing Wine Drinking
Not I but, in the Mishnah it says, we’re speaking of the Baraita [Tannaitic teaching], “veyakdeish atzmo min hayayin bemi’ut” [and he should sanctify himself from wine by reducing], he should sanctify himself from wine, by drinking less wine. Like the Torah, as the verse calls the Nazirite holy. Yes, of course, there’s a dispute among the Tannaim, but the Ramban ruled, the simple reading of the verse says holy, he’s right. It doesn’t say sinner about one who drinks wine, yes, sinner is only stated if he became impure and he had corpse impurity.
Proofs from Noah and Lot
“veyizkor hara’os hanizkoros mimenu baTorah beNoach uv’Lot” [and remember the evils mentioned about it in the Torah regarding Noah and Lot], says the Ramban, in the Torah it’s clearly stated that one may not drink too much wine. Those incidents, not in a law, but in an incident, like Noah and Lot, you see what happened. What happened? By the way, what happened when one drinks too much wine? Like what happened to Noah and Lot. True, this is a huge topic for Sotah [suspected adulteress], true. “veyazir atzmo min hayayin” [and he should separate himself from wine]. Very good.
The Third Category: Purity and Impurity
And likewise, afterwards he doesn’t say only eating, “yifrosh” [he should separate], there’s another second thing, drinking less wine, he has a proof from the verse. He doesn’t say how much less, a Nazirite doesn’t drink any wine at all by the way, so that seems to be the measure. I don’t know.
Translation
“and likewise he should separate himself from impurity even though he is not a descendant of Aaron,” says the Ramban, not only that, he should be careful from becoming impure, even though there is no prohibition in the Torah to become impure. About this it says in the Gemara, “the Rabbis decreed impurity upon the am ha’aretz,” Perushim (Pharisees/those who separate themselves) are such people who conduct themselves with non-sacred food in ritual purity, yes, they eat, they conduct themselves regarding impurity and purity even when not required.
And about this he also has a proof from the Torah, because a Nazirite is called holy, why? He separates himself from corpse impurity. Now, as the Ramban attributes, when away from desires, right? It’s a completely new thing. By the way, this is the only thing that is explicitly called Perushim in the Gemara. Now, this is what the Ramban says, the Ramban in the Mishnah in tractate Nedarim “a fence for separation,” says the Ramban, it means to say, one who is very careful about impurity and purity.
Digression: Separation According to the Rambam Versus the Ramban
And about this our friend, Rabbi Yitzchak Shilat, tells us that they don’t agree with Rabbi Tzvi Yosef Kook, who said that one should translate the word according to the understanding of separation, because the Rambam doesn’t hold that way. The Rambam translated “carefulness,” they learned, they have no proof from the Rambam, because Rabbi Shmuel ibn Tibbon (medieval translator) translated “carefulness.” But it means “carefulness” is a funny translation, he wanted to rewrite separation. Right? Actually because “carefulness” is a mystical translation, but separation one cannot, because the Rambam says that separation means impurity and purity, and according to the Rambam this has nothing to do with desires. That’s certain.
Why is there even a concept of separation in purity? One must look in the Guide for the Perplexed where he speaks about the reasons for impurity and purity, and one can figure out something. Okay?
Critique: Impurity and Purity Don’t Fit into the Ramban’s Own Framework
And so, so this is also holiness. “You shall be holy” means that one should conduct oneself regarding impurity and purity. Really? Our master the Ramban, what are you telling me? “You shall be holy” says that one should avoid the deeds of Israel, with a positive commandment? What does he want to go for here? One goes to too few funerals? To too few cemeteries? The Vilna Gaon said so. The Vilna Gaon said… look, it’s certain, the moment he says this, I know that the Ramban isn’t speaking now about desires.
His problem was that there’s a deficiency in the Torah that one can be steeped in licentiousness, one can be impure. The Ramban says that it’s a deficiency in the Torah that one may be impure. One may be impure, one may not go into the Temple, not eat any holy foods, nothing comes from being impure. This isn’t bad, it’s not at all wrong. A person who is this is all of the types that we call today separation. Separation means to say, be careful what you do, you don’t step into a cemetery.
“Turn from Evil and Do Good” – The Ramban’s Own Connection
By the way, the Ramban himself connects “turn from evil and do good.” So what I told you earlier that it’s not the same is false. He says the explanation, and he says that the Ramban himself connects both “turn from evil and do good” and also “cessation from Shabbat work.” Although we see that the things are different. So what do I do? Anyway, you catch that here comes support for him. So what? Wait, wait, I’m going to come, I’m going to return to fortune/destiny. I’m going to try to make, we’re learning now the Ramban internally, okay?
The Fourth Category: Guarding One’s Speech
Afterwards he says, that is, another thing which is a matter of holiness, “and he should guard his mouth and tongue,” he should overcome himself. Two things prevent all this, “through excessive coarse eating,” too much eating, again, this is an amount here, excess, “and from excessive idle talk,” not eating, not speaking words, as it says “regarding bear and carcass.” Okay?
“And he should sanctify himself in this until he reaches separation,” what does separation mean? “As Rabbi Chiya said,” I remember if I remember that he brings it about Rav, “I have not engaged in idle conversation in my days,” not speaking even once any idle conversation, this is the separation of not only not speaking obscene speech, but generally not speaking. Okay?
Conclusion: Separation is a Matter of Quantity
So in short, the Ramban’s separation is a matter of quantity, this is very clear. It’s a matter of quantity, there can be levels in this, and perhaps this is…
So in other words, the Torah, I mean the Torah, this is both, but the Torah, the halacha, which the Ramban also admits that it’s very difficult to say the measures, and the Rabbis gave measures on certain things, also on this they gave measures, for example final washing of hands which he brings, and other such things. But the… no, but the Ramban says that this is not a general principle, let’s say that it’s better, right? And afterwards it fits better, it’s a matter, it’s a better reason afterwards from what we see.
Rabbinic Enactments as Torah-Level
And the Ramban explains that in this are all the rabbinic enactments which he says, so says the Ramban, it says “and you shall sanctify yourselves,” initial washing of hands, final washing, this is all also included in the entire commandments of rabbinic commandments. The Ramban doesn’t have the problem that something should be both rabbinic and Torah-level at the same time, don’t ask me how this is supposed to work. The Rambam would definitely never agree with such a thing, almost never. And… the main difficulty and the difficulty remains in place. The Ramban holds that a rabbinic fence is a true Torah-level decree. Eh, what does rabbinic mean? Don’t ask me. Well, a good question.
The Ramban’s “Particular and General” Model – And Strong Critique Upon It
In any case, and he says, he explains… yes, in short, let’s… there’s too many topics getting stuck in the same plane. The point is, the Ramban actually explains that this is the way of the Torah to make particular and general, just as after “you shall not steal” it says “you shall not deceive one another,” and after “work” it says “you shall rest,” which this is a Torah-level prohibition.
Critique: The Connections Don’t Fit
But to be clear, the connections of the holy Ramban himself don’t make sense, as I said earlier, because when one speaks of “you shall not deceive one another” there isn’t any general principle, let’s understand, if one will be correct that the Torah stands on certain prohibitions and the Torah adds fines, this is not particular and general. The two things have nothing to do with each other. Because there’s no connection at all.
I understand what you’re saying, I understand very well that “You shall be holy” is a general principle of “you shall not steal.” Because it’s “you shall not steal,” it’s something wrong. “You shall not steal” is not good because it is so, and there’s a lot about how one transgresses “you shall not steal.” “You shall not steal,” “you shall not oppress,” “you shall not deceive,” all kinds of things. Okay, if you transgress in another way, it’s also good in general.
The Specific Question on Forbidden Relations
But in which way is “You shall be holy” a general principle of… of his wife, of his daughter, and his daughter’s daughter, and his son’s daughter, and his wife’s wife, and whatever, his wife’s daughter, and so on and so forth. How are the two things connected at all? There’s some assumption here, right? It’s not at all the same.
Yes, if one looks only at fines, then he’s right, right?
The Question on “You Shall Rest”
And by the way, if you want to say regarding the prohibited labors, it totally doesn’t make sense. Because when the Ramban says “you shall rest,” he means to do exertion, dragging, doing things that are very difficult. It’s forbidden because it’s… it says “you shall rest.” What does the Ramban say? It’s Torah-level, according to the Ramban. Not rabbinic Shabbat prohibitions. Rabbinic Shabbat prohibitions that the Gemara… this is the “you shall rest” that actually comes from the language of rabbinic Shabbat prohibitions. According to the Ramban it’s not that. That is boundaries, distancings from the prohibited labors. But “you shall rest” is an extra prohibition.
It says in the Gemara that it’s a prohibition. The Gemara has a prohibition of carrying very heavy things on Shabbat, bringing in a storehouse, I don’t know what various things. Running can be that there’s a related prohibition. There’s a verse, “finding your needs.” Whatever. But in any case, there’s a prohibition in the Gemara, there’s a prohibition of doing heavy things. According to the Ramban it’s Torah-level. Eh, no one knew before the Ramban that it’s Torah-level, but according to the Ramban it’s a proper Torah-level prohibition, because it says “you shall rest.”
Prohibited Labors Have Nothing to Do with Heavy
And this is not a particular of prohibited labors, just to be clear. Prohibited labors are not a bit heavy. Prohibited labors have nothing to do with heavy. Prohibited labors is to do prohibited labors. The Ramban certainly didn’t understand that way. But back to… you are making so many assumptions to fit everything into this picture, and it’s not such a nice picture.
Summary: The Ramban’s Entire System is Built on Quantity
Let us return to our matter, what I mean is, okay, one can learn a few more times the Ramban and see. One can still properly today. He says many things that not all agree with each other. What let’s see is, that let’s speak away the topic of separation from bodily pleasures. It appears that the Ramban couldn’t imagine any thing that says what is good and what is bad, except for the amount.
The Ramban’s Innovation of “Quantity” in Forbidden Relations and Desire – An Analysis and Critique
The Ramban’s Basic Assumption: Everything is Only a Question of Quantity
Instructor:
There’s no hint at all in the entire Ramban, except for one thing which is called quantity. About this the Ramban thinks, that here, let’s say, that there are levels. There’s a person who is completely abstinent, his ideal abstinent is one who doesn’t do marital relations except for the sake of fulfilling the commandment, and even then he doesn’t enjoy himself, like Rabbi Eliezer and so on. This is the perfection of abstinence. There’s one who enjoys himself a bit more, there’s one who does such enjoyment that is completely forbidden, like forbidden sexual relations.
But it’s not truly different from the perspective of wickedness, from the perspective of the general principle, right? What he calls here the general principle, true? It’s a general principle and specific detail, this is the wickedness, the badness. What is wrong with sleeping with one’s sister? It’s wrong to generally sleep, it’s wrong generally to have marital relations.
I wasn’t here the first three minutes, and one argues the whole time about quantity. Perhaps a sister you’ll also say that it’s quantity? It’s quantity. It’s two inches closer to you. A cousin…
No, in the Ramban, wait, wait, it’s not quantity, the Torah doesn’t stand on quantity.
The Ramban’s Innovation: Separation as a Torah-Level Obligation
About this the Ramban is strong, the Ramban invented something that nobody before him knew, that there’s an obligation which is called to be abstinent. Let’s be honest, well, I mean that the Ramban says something very novel and very weird, right?
People were abstinent, people were… it’s not heresy. People were abstinent, let’s already say that there were abstinent people in the Talmud. None of the abstinent people said that it’s a Biblical commandment to be abstinent, true? And certainly didn’t say, and certainly, you certainly can’t find any hint in the Gemara, one can, they certainly didn’t say, let’s say, let’s assume that they certainly didn’t say, they certainly didn’t say that there’s a lacuna, there’s a hole in the halacha, halacha which is so occupied in saying which one may yes and which one may not, that it’s forgotten the basic thing of less.
Of course, technically every thing that one may not is a bit less, I agree. But this is like a different thing, right? There’s no connection, it’s absolutely not at all related. It’s two different topics, less and not your sister is not the same thing.
The Rambam’s System vs. The Ramban
A whole bit less, I agree. That seems to be how the Rambam (Maimonides) is imagining it here, although there’s other reasons.
Student:
You’re right that here there’s an absolute permission, what you want. It’s not hard, it’s very easy. Multiple forbidden relations one may not too much, and with a married woman one may not at all. But the slave one may not at all, one may Torah-wise you can bring in, it’s not at all difficult. The Rambam should be able to write, you can Torah-wise write. What’s the problem? It’s very clear. There’s an obligatory prohibition, the Rambam is very clear.
Instructor:
I don’t understand what you want, I don’t understand what you want. I don’t agree with you, and you can say that you don’t agree with me. You’re not permitting to forbid, you’re permitting to permit. It’s not a prohibition, it’s not a prohibition, it’s not a prohibition.
Okay, once you say it’s forbidden, then you’re not saying it’s fully forbidden. You’re saying so much, you’re saying a measure. What’s the problem? Measures is a thing that’s foreign to the Torah? There are no measures, there are no measures. I don’t understand.
Student:
The conjugal frequency of Torah scholars is a measure, from Sabbath to Sabbath.
Instructor:
Yes, but this is a measure that the Torah made. The oath, a bit of pleasure of the World to Come. I told you before the lesson. Exactly. Here the Shulchan Aruch (Code of Jewish Law) rules literally this. And the Shulchan Aruch also rules like the Rambam, that more than this is the prohibition of the prohibition of “You shall be holy,” positive prohibition, whatever you want to call it, positive commandment.
Ah, well, the Shulchan Aruch doesn’t bring this, that more means more than appropriate. This is the meaning, there’s a measure, it’s not a complicated thing. The Rambam doesn’t say this, he says yes, but you don’t want to agree.
The Torah’s Qualitative Distinctions
It says in the Torah, “You shall be holy.” Well, I ask you, why does one need all these other things?
Again, again, again, let’s understand, let’s understand, it’s not in the same category. Let’s understand what they’re saying, okay? What I’m saying is a very clear thing. What I’m saying is, that the Rambam doesn’t look like he assumes that there’s such a thing to speak about at all. If you speak about the majority of desire, if there are other reasons for forbidden relations, according to Kabbalah, according to esoteric teaching, we’re not speaking now.
If you speak about the topic that he calls, the opposite of this is called a scoundrel according to the Ramban, or in the Tosafot on Tractate Shevuot he’s called a true abstinent person, there’s no way of speaking about this, only more and less. So says the holy Rambam.
There’s no consideration, there’s no discretionary judgment that says this sort is permitted, that sort forbidden. There’s only more and less, and the entire scale that he has is by all topics, whether by speech, whether by wine, whether by everything, the sum total of perfection should have been completely zero, but let’s say that one must educate oneself to this, he doesn’t say exactly the entire thing that you put in, one must go…
Desires: Are They All the Same Thing? – A Philosophical Investigation
I have a minute, what the Torah says, with the sister it’s zimah [sexual immorality] and with the wife it’s good. This is stated in the Chumash [the Five Books of Moses]. Why? I don’t know, we’ll talk about that. But this is what the Torah actually says. It’s not more and less, it’s different. It’s different.
The Parable of Kosher French Fries and Pork
Just like the grocer holds. The grocer also holds, going back to my example, the grocer also holds that pickles with meat are not the same desire.
The Ramban comes with a chiddush, both of these things are all desire, and therefore one must eat less. There’s one who likes pickles more, one who likes meat more, these are already all pratim [details] in the quantity, which thing the quantity is chal [applies to]. But basically there is only quantity.
And therefore, he thinks that there’s a big lach [hole] in the Torah bli mitzvat “lo taturu” [without the commandment “You shall not stray”], and not only in this, because according to the Ramban there is indeed a mitzvah of “lo taturu”, according to Rashi, right? According to Rashi there isn’t the mitzvah of “lo taturu”, the Ramban also says that Rashi isn’t right about this. There’s a big hole in the Chumash, because the Chumash lets you be a naval. Right?
If you would imagine even the concept of ichut [quality], this argument would make no sense. The Torah doesn’t let one be a naval. You want to say that one must still take shemirat hadin [guarding the law], there are still things that one can, that’s a different problem. Because the Ramban lays it down clearly that there is a problem.
The Ramban’s Biological Claim About Desire
You can do with your wife the same, in other words, the Ramban makes such a claim, okay? There’s like, there’s a philosophical or a psychological, I don’t know what to say, biological claim. The biological claim is that the hana’ah [pleasure] that a person has from sleeping with his wife is the same exact hana’ah that he has from sleeping with his sister, or with another eishet ish [married woman]. So says the Ramban.
And a person must have a certain middah [character trait] called perishut, the same middah. Now, you’ll say, let’s not talk about middot [character traits], the Ramban never talks about middot, he doesn’t talk about this, I have no ra’ayah [proof]. I once learned that the Ramban, it took him a few months to grasp what a middah means. So perhaps the Ramban didn’t know what this means. Okay? Does he tell us, does he say it somewhere? He doesn’t say it in the hakdamah to Shemonah Perakim [Introduction to Eight Chapters], certainly not. He was born to leave him alone.
But let’s say it’s true, okay, let’s say we understand that this is a thing like a middah, it’s the same middah that makes the person, the same exact middah that makes a person not sleep with another’s wife, makes him sleep less with his wife. The same exact middah. And in halachah there’s a chiluk [distinction], this means klal [general principle], this means prat [specific detail], this is an issur befeirush [explicit prohibition], this is an issur just so, he’ll be medayek [be precise] about this. But it’s the same exact middah. In other words, the same exact thing.
The Chovot HaLevavot and “Minhag HaHeiter”
And not, about this the Chovot HaLevavot [Duties of the Heart] says, yes, “minhag haheiter” [the practice of permissibility] is an aveirah [sin]. Have you ever heard? Can you make sense of this? I’m not saying you can’t make sense. The Chovot HaLevavot thinks like the Rambam.
If a person eats way too much, have you ever seen a person, have you noticed that people who eat a lot of French fries, kosher French fries, end up eating chazer [pork]? True? It’s the same ta’avah, true? Why must one be mitgaber [overcome oneself] to eat treifot [non-kosher food]? Some middah called kovesh et yitzro [subduing one’s inclination]. I don’t know what kind of middah one must be mitgaber to be a parush. True?
Someone who just doesn’t eat any treifot is a very small parush. Someone who is the opposite, it’s the same exact thing, there’s no difference at all.
Student:
I didn’t say, I said that someone who wants to say that perishut is a geder [fence] for arayot, as you say, that someone who eats a lot, he’ll end up eating chazer. That’s not true, that’s not one hundred percent true.
Instructor:
I haven’t yet said what is true, I only said that this is a certain hanachah [assumption] about the equality of the two hana’ot, the hana’ah from a restaurant and the hana’ah from the Torah HaKedoshah [the holy Torah]. I just want to make clear, it’s the hana’ah from the two things. Okay? In the Torah one sees that there’s a huge chiluk.
Did the Torah tell us to eat less kosher [kosher food]? Never. Why? Because one will then eat treifah? But I’m afraid you think it doesn’t make sense.
The Question of Yirat Shamayim and Middot
Student:
What do you mean? I can be a presser [glutton], and I can stop exactly at the boundary. What will stop me at the boundary?
Instructor:
Okay, yirat shamayim [fear of Heaven].
Student:
Yirat shamayim, that’s an avodah on middot tovot [good character traits], one must have the right middah. But when the middah must be the middah of not eating, so therefore we must be parush with tzaddik tish’ah sha’arei heiter [righteous with nine gates of permissibility], so we shouldn’t arrive at one sha’ar issur [one gate of prohibition], because otherwise there isn’t something else that will stop me.
Instructor:
That’s what the Ramban says, that’s what the Ramban basically says, right? Correct? Ad kan divrei mekadshi, va’ani omer [thus far the words of the holy one, and I say], I don’t know. The Ramban says, and this doesn’t make any sense, okay? So why doesn’t it make any sense? Because I know people, and you’re right that there’s a peshat [simple explanation], I’m not saying it never makes sense. I’ll tell you more in lamdut [in learning].
Critique of the Ramban’s Assumption About the Equality of Desires
What we say in lamdut is, that it’s not true, there’s no reason at all to think, you know what? Let’s say like this, you have been machlit [you have decided] that there’s a category of ta’avah. I’m a machchish [denier], by me there’s no such thing. You told me there’s such a category. You have been machlit that there’s such a thing called, you have a ra’ayah. What is your ra’ayah? What is the ra’ayah that everything has really only the same ta’avah, and everything has with nashim [women] the same ta’avah? What is the ra’ayah? Ra’ayah ladavar [proof for the matter]… yes?
Student:
That’s what you hold? You have a ra’ayah for this?
Instructor:
The Ramban says, by the way, the Ramban says this befeirush [explicitly], okay? Lema’an tzafoto harbeh et hata’avah [in order to greatly increase the desire], says the Ramban, okay, I’m cholek [I disagree] on this. I’m not simply cholek, again, there’s some cases in which it’s true, but it’s more not true than true, okay?
There are people who love women so much, and there are people who love men so much too, did you know such a reality? So says the Ramban. It’s the same thing, it’s a chiluk with whom one does it. There are people who have beteva [by nature] more like this, beteva more like this, but lema’aseh [in practice] everything is one shem ta’avah achat hi [one name, it is one desire].
Student:
They don’t say, they don’t agree? They don’t agree? They don’t agree? They say it’s very different?
Instructor:
Test, it could be that it’s very different, but there’s such a thing called, there are people who love people. I have no love to speak divrei Torah [words of Torah], chas veshalom [God forbid]. I ask you a question, the Ramban literally says the argument, that if a person will be a great mitmid [diligent student], somewhere there’s a sublimation, he’s a modern person.
Student:
No, one doesn’t see that afterwards.
Instructor:
No, not. That’s a very funny way of looking at it, right? And you say, of course, if someone holds that any things for a person that he loves will do, there’s no thing of tov vera [good and evil] at all, then that’s also permitted. But that’s a philosophy that you say. I… the Ramban… that’s a philosophy. We’re not talking philosophy. We’re talking now about pleasure.
Desires: Are They All the Same Thing? – A Philosophical Investigation
The Ramban’s Argument and Reality
Maggid Shiur:
I ask you a question. The Ramban literally says the argument, that if a person will be a great ba’al ta’avah [master of desire/lustful person], I – again, somewhere there’s such a metziut [reality] – in a modern person, in a certain… no, one doesn’t see that. No, not. That’s a very funny way of looking at it, right?
And I’m speaking, certainly, if someone holds that any thing that a person loves, let him do, there’s no such thing as tov vera [good and evil] at all, then that’s also mutar [permitted]. But that’s a philosophy that you say. The Ramban, that’s a philosophy. We’re not talking about philosophy, we’re talking now about pleasure.
I know people, baruch Hashem, they’re ba’alei ta’avah, I don’t know, let’s say, I don’t know them, chas veshalom [God forbid], all Jews are kedoshim utehorim [holy and pure]. But I know quite fine people who are less parush [abstemious/restrained] and more parush. No, I have never yet seen, that the one who is less parush should bete’ut [by mistake] or bemezid [deliberately], certainly not, eat chazer [pork]. I have only seen, I can say, that someone who goes around in very many restaurants and is not makpid [careful] on hechsher [kosher certification], do me a favor, but that’s not what we’re talking about, true? That’s kodem [first of all].
But that’s still when it is indeed the same, because the treifene [non-kosher] meat doesn’t taste so different from the kosher meat. How different can chazer be from a ku [cow]? I mean the behemot [animals], I mean, it’s not so different, let’s say, it’s not distinguished differently. And one can taste everything today as kosher, one can buy false others.
The Ra’ayah from Arayot [sexual prohibitions]: Ta’avah to Zecharim [males] Against Nekevot [females]
Maggid Shiur:
But if you find, if it should happen with another ta’avah [desire], which most people think even more with ta’avot that it’s all the same thing, right? There’s no difference at all with whom one does it, how one does it, it’s all the same thing. As the Gemara [Talmud] says, “kol hanishnof bi’ah” [any breathing/panting is intercourse], right? It’s the same ta’avah, exactly, right?
Why doesn’t one actually see that the people who do more ta’avot with women, also do it with men more? One doesn’t see it, I’m ready to say. It doesn’t fit with logic, one doesn’t see it. With kerovim [relatives]? Also not. The Gemara states indeed that there’s no ta’avah. This already stands in the Gemara like us. Almost not. Yes, there’s no ta’avah.
Again, you can always find a very extreme – again, the choleh [sick person] that we’re not talking about him, we’re not talking at the table about any cholim [sick people]. Someone who is a choleh, he has such a strong ta’avah, he does it with everyone, with a table, with a bench, with his wife, with his sister, with his mother, with a tree, with a person – we’re not talking about that person. Yes?
Student:
What? In the Gemara it says that a goy [non-Jew] pulls like that.
Maggid Shiur:
Yes, very good. A goy from the times of the Gemara. Aren’t you talking about that twisted person? Regarding us he’s twisted. Perhaps in that in certain tekufot [time periods] that was normal. I don’t know.
A normal person there’s no way at all how one arrived from one to the other. And not that there’s no way because he’s very afraid because it’s very woe. Because each one of us understands that it’s a… no, not ethically, not because he’s an ethical philosopher. Because it’s a different ta’avah.
The Main Principle: Each Ta’avah is Unique
Maggid Shiur:
I’m machchish [deny] the whole thing. A whole truth that I found in the same ever [limb/organ], I don’t know. I don’t believe in the guf, I don’t know anymore. I hold that the guf is tzarich iyun [requires investigation] if it exists. The neshamah [soul] certainly exists, because they talk the whole time.
So, one needs a ra’ayah [proof]. I hold that one needs a ra’ayah to say that all ta’avot are the same. I have no ra’ayah at all for this. Not any ra’ayah from my feeling.
The Parable of Eating: Potato Chips Against Potato Kugel
Maggid Shiur:
We feel potato chips very different from potato kugel. Even though both are made from potatoes, it’s a peleh [wonder]. But it’s completely a different ta’avah. That most days I have no ta’avah for potato chips. Or the opposite, I don’t know anymore, whatever. Even I only have a ta’avah for one of them, not for both.
It happens very rarely that one eats very much potato kugel and very much potato chips with the same ta’avah. It’s completely a different thing. Here I turn, I hold that there are different, a person’s nefesh [soul] has very many of them.
I was told nefesh hata’avah [the soul of desire], the nefesh hata’avah has 25,000. The one who loves potato chips is not the same as the one who loves potato kugel. Bring me a ra’ayah that it’s the same. Do you have a ra’ayah? And the one who loves zecharim is not the same as the one who loves nekevot. Not at all the same.
Discussion: The “Koach HaNefesh” [power of the soul] Theory
Student:
I said. You’re asking me what I said. Bring me a ra’ayah.
Maggid Shiur:
I said no ra’ayah. I said that I have no ra’ayah. Bring me a ra’ayah from reality. Bring me a ra’ayah that there’s a klal ta’avah, that’s a category. How does it go into the category? Have you seen it? I don’t know. I mean seriously.
And they’re all very sure that they felt it, they didn’t feel it. We feel exactly the opposite. It feels very different one ta’avah from the other ta’avah. Even in the same nosa [subject]. Even when both go into the same mouth.
The Parable of Drinking: Brandy Against Liqueur
Maggid Shiur:
It feels completely different. Brandy is not the same ta’avah as liqueur. I don’t understand. Even though both are alcohol. I have a different ta’avah. I’m talking about reality. I don’t know any level. Ta’avah, the level of ta’avah, the level of having a cheshek [desire]. Why? From where did you take this klal? There’s a hedonism, I sit and I eat, I gorge, I dance, I sleep with people.
But then remember, remember that’s also whoever loves to daven [pray] is a hedonist in that sense. Could be. We already decided in a previous shiur, there’s no reason to think that. You’re again making a klal that you never saw.
There’s a shiur how many klalim one can make with chamishah hachushim [the five senses] and still say that this is the peirush [explanation] in a mikra [Biblical verse], and whoever says otherwise says a chiddush [novel interpretation]. It’s the opposite, you’re making a klal.
The “Attraction = Gravity” Comparison
Maggid Shiur:
I also hold, you know what? You know what else? You know that the attraction of people between zecharim and nekevot is the same as gravity. It’s the same thing, things that pull each other. True? It seems that it’s the same thing. You understand that… yes, it’s good poetry, but it has no shayachut [connection].
Student:
Why not? It makes sense.
Maggid Shiur:
Why do I mean it’s true? It doesn’t have… it doesn’t have… it has less things in common. It doesn’t have… it has less things in common.
Student:
Be’ofen perati [in a particular way], I’ll come back to you on this. Be’ofen perati it’s different, because this talks about people and that talks about everything. But be’ofen klali [in a general way] it’s the same. It’s a koach of attraction in the world, and gravity with sexual attraction is the same thing.
Maggid Shiur:
The first thing, to count two things… okay, and eating kugel and eating potato chips is on two different planes. What is the shayachut between the two things? From where did you find the shayachut between them? They go into the same mouth? Because they’re two things that one talks about, so talking is the same thing? It doesn’t make sense.
Student:
They both come from the same koach hanefesh [power of the soul].
Maggid Shiur:
Who invented the koach hanefesh? There’s no such koach hanefesh. Koach hanefesh is a theory that we say based on what we see. True? What is the edut [testimony/evidence] for the koach hanefesh? How did you see it?
Student:
Very good, it’s a logical reasoning (sevara), true, and you can only see it with intellect (b’sechel). It’s not a feeling.
Maggid Shiur:
The feeling is different. The feeling is also different. I don’t know that the feeling is the same.
Student:
The foundation (yesod) of the feeling is the same?
Maggid Shiur:
Not at all. The feeling, I’ll tell you very clearly, because if someone asks the question (kashya) about spiritual pleasures (ta’anugim ruchaniyim), I also have pleasure (hana’ah) from physical pleasures (ta’anugim gashmiyim) and spiritual pleasures, they don’t feel different in any way? Not at all in particular. Complete nonsense (shtuyot) with this noodles business. They don’t feel the same. There’s nothing similar in their feeling.
And not only that, when the same… no, no, I’m saying it’s not. Finished. I’m saying the opposite, that they’re not the same. I agree (maskím) that you can call both ta’avah (desire), just as you can call attraction both attraction. It’s even similar, I’m not saying it’s similar.
Discussion: Maimonides (Rambam) and the Relationship of Desires
Student:
So what? What did the Rambam compare?
Maggid Shiur:
Let’s… not exactly, I don’t want to go into a distinction (chiluk) now. Very good. I don’t agree with you on this. I’m just saying that you understand that even according to the Rambam this is not literally (k’pshuto) and not the same way. True?
Student:
No, no. Not literally doesn’t mean that…
Maggid Shiur:
In short (kitzur), you need proof, okay? I also need proof that loving French fries is the same as loving kugel. I need proof, I haven’t yet found any proof. A list, I’m not ready to think that this is the simple meaning (pshat). You’re saying this is the general rule (klal). I don’t see what the general rule is that’s similar to both.
The Physical Level: Nutrients and Function
Maggid Shiur:
If you’ll say in physicality (b’gashmiyut), in the sense that both give nutrients to the body, I’ll agree. But I’m not talking about that, right? Both can bring children, or you can’t have children, but anyway you can bring children. I agree, on that I agree, but it’s not relevant (nogei’a).
Because we’re talking earlier that just as we talk about the nutritive soul (nefesh hazon), those who need that, that works with an injection too. That has nothing to do with desires (ta’avot), right? You can do artificial insemination, what’s it called, and it works just as well. So around to do (la’asot) works just as well. So the definition of having children, or that eating should make vitality (chiyut) for a person, that’s not the desire. The desire is something else, right? So no problem, it’s the same in that sense.
But we’re not talking about the desire, we’re talking about the part of desire within it (chelek hata’avah shebo). You can call it soul (nefesh), I don’t have another word for it. The part of the soul within it (chelek hanefesh shebo). Who convinced you that the same part of the soul loves kugel and loves Rabbi Akiva Eiger? Based on what? Not Rabbi Akiva Eiger, kugel with pickles.
Desire and Lack/Deficiency (Machsor)
Student:
If there’s a reason (sibah) why a person has a desire…
Maggid Shiur:
Those are theories, and in practice (l’ma’aseh) it’s not true, right? People have desires even when they don’t need to eat. And we’re talking about that one.
I want first truly to bring out what the Rambam says. And other proofs. But I don’t disagree (machlok) that this is the point from the standpoint of nature, from the standpoint of God who made it. But we’re talking about what it is, right? What is it? I don’t see why you should think it’s the same thing, that the desire is the same as that desire. What’s the proof? What’s the source (makor) to think it’s the same?
Student:
But it proves still that…
Maggid Shiur:
Again, prima facie, on the face of it (al hapanim), on the face of it, you have to first show that it feels the same at least. I don’t know, that’s not true.
The Words-Argument: Language and Categories
Student:
Yes, yes, and that… no, the same words is almost never proof, not on this level.
Maggid Shiur:
Why would we have too few words? In general, the dictionary isn’t big enough. I hold that you simply need to make new words all the time. Every day that you say a shiur you say two things (dinim) and you say it’s the same word. Yes, because we would have needed… the language is poor.
Hunger, Thirst, and Other Desires
Student:
By the way, we have other names for other parts, by the way. It’s not at all true what you’re saying that we don’t have other names. Here you say you’re thirsty, here you say you’re hungry. A tremendous (morah’dik) distinction (chiluk).
Maggid Shiur:
That’s not the desire within it (ta’avah shebo). That’s the deficiency (machsor)! That’s the deficiency! That’s the deficiency! That’s not the desire. Hunger means… by the way, you’re right, let’s not talk about the physical level of hunger, but I crave a piece of kugel, I crave hunger, I crave thirst, and a third person craves alcohol, and a fourth person craves a cigarette, and you have to be precise (medayek zayn) whether it’s actually the desire according to the rules we’re learning.
In any case (al kol panim), these are different desires, and it’s called… it’s not the same thing. There’s no reason to guess that it’s the same thing.
Is a Cigarette a Desire?
Student:
A cigarette is a desire?
Maggid Shiur:
No, they learned that it’s not clear, you have to be precise. But, don’t get me away on that. No, no, I have about this another shiur to speak entirely. And I’ll give you another shiur. No, also a telephone is a desire. Not now, nu.
Conclusion: The Assumptions (Hafshtot) That We Talk Ourselves Into
Maggid Shiur:
And we understand what I’m trying to confuse. What I’m trying to confuse is that we’re very certain about certain assumptions (hafshtot), and we talk ourselves into thinking that the assumptions are still in physicality (b’gashmiyut), and they’re definitely not in physicality, in the sense that you can give a person a pill and he should have a, he should become aroused (nitkasheh veren), or in the sense that you can put in him a piece of seed/sperm (zera) and he should have a baby, or a piece of appendix.
Desires, Rules, and the Usefulness of Assumptions in Character Work (Avodat HaMidot)
Assumptions Are Not Physical – And They’re Not All the Same
Instructor: He already agrees to another approach. No, also buying phones is a desire. Not every noise.
What I understand that I’m trying to confuse, what I’m trying to confuse is, that we’re very certain about certain abstractions (hafshtot), and we talk ourselves into thinking that the abstractions are still in physicality. And they’re definitely not in physicality, unless you’re talking about at the very low level, in the sense in which you can give a person a pill and he should become pregnant (nit’aber veren), or, yes, or in the sense that you can put in him a piece of seed/sperm (zera) and he’ll have a baby, or a piece of food and he’ll become strong. I’m not talking about that. If you’re talking about the desire (ta’avah) which is a spirit (ruach), meaning spirituality (ruchaniyut), it’s something that I can talk about, I can feel it or talk about it, it doesn’t feel the same.
Even the desire, let’s say it deeper, okay? Let’s say that desire, sexual desire (ta’avat zivug), you can literally feel it in the blood, it raises up some organ/limb (ever) in the body, it rises up. But it feels different depending on whom it rises up for. Different contexts, it doesn’t feel the same. I don’t know, where do you get the idea that it’s all the same? People talk all the time about the distinctions (chilukim). You can go to every book in the store that talks about this, it will tell you that there are all kinds of sorts and all kinds, it depends on who it is, it depends on so many things.
Let’s assume, it’s an abstraction (hafshtah) like every abstraction that exists, and and it’s false. False. It’s not different from every abstraction that exists. The kugel from Sunday and the kugel from Sunday and the kugel from the Sunday after, the difference (chiluk) is only the time. The kugel from Sunday is again the same thing. If it’s the same thing, first of all, no. It’s certain that Shabbat and Sunday is not the same. It’s certain that Shabbat and Sunday is not the same. From Sunday to Monday there’s also a difference between Sunday and Monday.
No, it’s both the same kugel. The people are different. If the people are different, it’s actually different. The kugel that you eat, the ice that you eat before the meal and the ice that you eat after the meal are two different desires, although it’s both ice. Not semantics, in reality. What do you feel? Do you feel the same? I haven’t talked about feelings, but you have to start somewhere. A part that is a feeling, I don’t have feelings, I don’t have arousal, I don’t have attraction. It’s different. We’ve talked ourselves into it, they put into our heads from somewhere, I don’t know from where, some false assumption (hanacha) exists, that it’s the same, and then questions (kushyot) begin to be asked. It’s not the same, it’s different.
The Ramban’s Question and the False Assumption of “One Linguistic Source”
Instructor: I don’t know where it came from. You told me that the Ramban (Nachmanides) asks a good question. Which question? You told me that the true Ramban asks what is a question. Very good. The Ramban’s question is based on the false assumption that there is one source/root for all uses of a term (ein lashon makor), okay? And the Torah doesn’t say that.
Parable: The Joke of “Family, Love, and Philosophy”
Instructor: I can ask something I want to tell you. My father used to say this joke, he used to tell an old joke. Every time one of my children went on a meeting (beshurut – meeting a potential marriage match), he always asked us, the young man (bachur), what should he talk about with the girl? He said, you talk about three things: you talk about family (mishpacha), love (libeh), and philosophy. Love, you talk about family, love, and philosophy.
So the young man goes to the family… no, you talk about family. The young man didn’t know what to talk about. He says, you talk about the three things: family, love – you talk about romance, you know – and philosophy. You know, something that has a worldview (hashkafa). So the young man goes into the meeting, he comes out a minute later. What happened? What did you ask? What did you talk about? He said, I talked about all three. I asked, “Do you have a brother?” She said, “No.” So I went to love. “Do you like noodles?” She said, “No.” So I asked, “If you had a brother, would he like noodles?” That’s philosophy.
No, I ask, what do you learn from this parable (mashal)? What? Yes, what do you learn from the joke? I want to know if the parable… I understand that… no, I want to know… I want to tell you something. Okay, because in this thing they say that the love of noodles and the love of love is basically… we all say, we say that basically something was made such that every time you use love on something that’s not us, it’s one thing. I understand that it’s foolish, yes? That it’s a certain foolish thinking of… it’s, you have a brother, and you talk about family, meaning there’s no family, and you want to talk like my brother is older, or younger than the one who has more wisdom (chochmah), and you can say, it’s a good philosophy, but not what was meant.
Nu, I just want to say, that you’re saying the rules (klalim) of things…
Rules Are Not Metaphysics – But Ethics (Usefulness)
Instructor: Of course, whenever I deny rules (klalim), just to be very clear, when I deny rules, I’m not talking metaphysics, not in this shiur, not for metaphysics.
Student: Both.
Instructor: It’s only for ethics. What I mean to say is, that I hold that it’s less useful. Ethics means, just to be clear, and according to most modern scientists, at least pragmatism and so on, the concepts, or you can even say the levels of categories, the levels of rules that we choose to speak about, that we choose to model, is what is useful for us to achieve certain purposes. Right? Everything in the world can be modeled on very many levels. Let’s say…
Student: What?
Instructor: No, not exactly. I’m saying that a model, all models are false, some models are useful, right? Remember that slogan? A model, and I’m saying a rule, when we talk about faculties of the soul (kochot hanefesh), just as we learned the introduction (hakdamah) of Aristotle, we learned an introduction to this, that when we talk about faculties of the soul regarding (l’gabei) ethics, we’re not talking about laws of Kabbalah/mysticism (hilchot kabbalah). Whether there are indeed the faculties, whether there aren’t, that’s asked in another question in another shiur. Certainly I hold that there’s some connection, but what we want to know is, whether it’s useful to talk, whether it’s worthwhile to become a better person, right, to talk about this, right?
Parable: The Mechanic and the Car
Instructor: For example (l’mashal), like all my parables (meshalim), it’s a very basic thing, if I want to fix my car, I need to know certain concepts/understandings (hasagot) about the car. I must at least know that a car has an engine with a transmission with an, I don’t know what, electric system. And the rule is important, because I need to check whether it’s a problem of the transmission or of the electric system or of the fuel line, I don’t know what three systems there are. It could be that the concepts are the wrong concepts to understand how a car works or something like that, I don’t know. For diagnostics it’s a good concept, okay?
The same thing, when we talk that there are rules regarding ethics/character development (l’inyenei mussar), regarding the soul (l’inyenei hanefesh), in this context, mainly we mean that it’s useful to talk about this, and it’s useful to become, you become a better person from thinking this rule. If you think about this rule by way of example (b’derech mashal), it is indeed interesting.
Arguments Against the Ramban’s Framing
Instructor: When the Ramban spoke, I mean that the Ramban’s framing is extremely messed up, and messes people up, and everyone cries here for days on end. It doesn’t help me at all, let’s say if you want to know that it’s true, that this is a force of attraction… I also hold that it’s true that this is a force of attraction which is the same when the moon (levanah) revolves around the world and when people love other people. I also hold that it’s true. But if you’re talking, you’re trying to explain (mevaer zayn) at a wedding (chasunah), or at finding a match (shidduch), or at loving, as he says, you’re playing with the wrong level to channel it, it doesn’t address the issue, a war that the same in the moon is the same, very good.
For example when the Rebbe says all the time like this in matters of character refinement (refiyut hanefesh), like when a person with him should eat, whether yes goes into things, or refinement says spread it something is wrong, and uses the address when a person doesn’t understand what is really right and what is really wrong. Nu, okay. There are two interesting ones. And the Rebbe uses already the beaver, you don’t understand anything! What do I understand better? What does understand here mean, that I can do something, I can only some vision/understanding (chozeh) on the outside. What do I do with mixing all these things into one kugel in one pot? Okay. What do I do with this?
First Argument: It Makes the Torah’s Laws a “Waste of Time”
Instructor: Actually, I make everything worse. I’ll tell you why. because you end up not understanding. First of all (kodem kol), if you were a Jew, and you say that the highest, you stop understanding the whole Torah truly, and the whole Torah says that this is the desire (ta’avah) yes and that desire no, and by you everything is quantitative (kamut). So, the whole Torah seems to be some sort of waste of time. Regarding the topic of… they tell you that all these ethical teachers (ba’alei mussar) very explicitly (b’feirush), I don’t know what is Rabbeinu Yonah and the Ramban, they bring all these things, they say that you can fulfill (mekayem zayn) all 613 commandments (taryag mitzvot), okay, except according to the Ramban’s interpretation on the commandment of “you shall be holy” (kedoshim tihiyu), and be a complete scoundrel (sheygets gamur).
There’s something very weird about saying this. Not only in the sense that I have to believe that the Torah makes you a better person or something, in the sense that the Torah actually does have what to say about hanhaga [conduct/behavior]. It’s not true, there isn’t a Sefer HaKedusha [Book of Holiness] in the Rambam [Maimonides]? There isn’t a Yoreh De’ah [section of Jewish law]? The entire Jewish kitchen and the Jewish bedroom is full of halachos [Jewish laws], and you say waste of time, you could do all these halachos and be a scoundrel. Something is wrong here, the halachos are exactly about this, right? This is one argument that I have.
Second Argument: It’s Less Useful Than People Claim
Instructor: The second argument that I have… not that I have it, I mean, yes, let’s say I have it. The second argument is that it seems to be a lot less useful than people pretend that it is. In other words, have less ta’avos [desires]. Okay, so, first of all, what does that even mean? I’m not saying it doesn’t tell me any practical thing to do. Practically, it’s the last piece of kugel, don’t eat it. I don’t know, maybe it means something.
The Main Theory: Tikkun HaNefesh Through Thought
Instructor: What I’m saying is that it doesn’t give you what to do, is because, remember, that a basic theory that I have here in all these shiurim [lectures] is that there is some to’eles [benefit] from understanding general principles in the subject of ethics, right? It’s not only lemaaseh [for practical action]. If it were only lemaaseh, there wouldn’t be a single shiur, because the shiur can’t accomplish anything, right? Why do we claim that there is indeed a chelek halimud [part of study]? There are technical theories and hesbarim [explanations] and different shitos [approaches] about this.
But what we claim is such an interesting thing, that the nefesh [soul], let’s say the… what it means to be a person, is a davar hanitfas bemachshava [something grasped through thought], right? A davar hanitfas, you can grasp it, but you can’t grasp it through doing. Through doing you maintain it, but it’s a davar hanitfas bemachshava. Through understanding a certain theory of it, a certain havana [understanding] of it, and not just the theory, you have to work it out in life and so on, you grasp it.
Like, a machshava [thought], a tefisa [grasp/conception], a hasaga [intellectual attainment], you grasp it in a certain way. Therefore, if you want to be metaken [repair/fix] your nefesh, if you want to become a better person, the thing you work on must be in your head, in your RAM, in your active memory, so that you can work on it. Therefore, this is my theory. Good? The theory is built on many things, but this is my theory. And remember the theory, it’s a theory. Right? And therefore, if you think, this is to understand, but therefore, if you think that all there is to the ta’avos of a person,
[Text continues beyond this chunk]
The Model of the Soul Determines What Can Be Accomplished
The Practical Principle – “Active Memory” Theory
And therefore, if you want to be metaken your nefesh, if you want to become a better person, the thing you work on must be in your head, in your RAM, in your active memory, so that you can work on it. This is my theory. The theory is built on many things, but this is my theory. And you can argue with the theory, it’s a theory. Right?
Critique of the Simplistic/Binary Model of Ta’avos
And therefore, if you think, but, if you think that all there is to the ta’avos [desires] of a person is this, like, very simple, binary thing, number thing, a little more, a little less, or completely not at all, and wanted to give, didn’t want to give, I don’t know what kind of things, then, you have, first of all, you have a wrong model, but the worst thing is not that you have a wrong model, you have a less useful model, because I can do almost nothing with this.
And not only that, then there’s nothing you can do, the model doesn’t give you, first of all because it’s wrong, but also the model doesn’t give you anything to work on. It doesn’t give you, it doesn’t put into your head, into your tefisa [conception] that you now have about what a person is, such a kind of thing that can actually become better.
It can’t become better, regarding this most people who have this model don’t actually believe in tikkun hamiddos [character refinement], right? They only believe in war, right? They don’t believe in peace, right? They believe in “lenetzach netzachim charbecha” [your sword forever and ever], right? You’ll fight with the yetzer hara [evil inclination] ad bi’as hamashiach [until the coming of the Messiah], that’s what most Chassidic sefarim [books] that speak about this subject believe, for a good reason, because the structure that they see of the soul doesn’t allow for anything else.
You can’t win, you can only do genocide, you can only kill the nefesh habehemis [animal soul], as it says in Tanya. You can’t teach it anything, right? You can, they go, you can kill it. Can you teach it something? No, you can’t teach it, right?
Critique of “Iskafya”/”Is’hap’cha” in Tanya
“Iskafya” [subjugation], “is’hap’cha” [transformation], yes, but what does that mean? What does that mean? “Iskafya” is “is’hap’cha”. What does that mean? “Is’hap’cha” simply, you take the same ta’avah [desire] and you put in a good machshava [thought]. Ribbono shel Olam [Master of the Universe], in what way is this the same ta’avah? I’m so confused. You forgot to mention the whole thing. I don’t know what the Tanya means. I don’t know, he explains what he means. Okay, why does he say words and mekomos [sources]? He can talk about the reality, and he speaks from the claims.
Interaction with a Student – Practical Results
Student: Very good. When I say nehei, I only mean a mashal [parable] so it should be understood. I mean that it makes worse.
Maggid Shiur: What makes worse?
Student: When a person has a problem with chillul Shabbos [desecration of the Sabbath], and I go tell him hana’ah yatza [the pleasure has left].
Maggid Shiur: No, no. That’s chinuch [education], I’m not talking about that. You remember that we’re not trying to get a practical result. Practical results, by the way, practical results are not obtained. This must be clear, practical results are not obtained in this way, for the most part. You don’t get any practical results. We can go in with people and check. Because this is a different chakirah [investigation], a different claim.
And I hold that a major reason why you don’t get practical results is because we’re working on tzipporim shel avodas olam [birds of idol worship]. And dor shel avodas olam [generation of idol worship] is one klal [principle], as it says in the Gemara [Talmud], you can’t fix a dor shel avodas olam except with teshuva [repentance] and with all kinds of precious teruos [remedies]. It’s not so simple. You make a palm tree come out. It’s not so simple. You can’t make a dor shel avodas olam. So first of all, this doesn’t work.
Second, you forget that I have a proposal that does work, leda’ati [in my opinion]. All these reshoyos [objections] are actually just good for making room for a proposal that does work. But first I’m hacking away at what doesn’t work, because I said that the world has a mistake, and an opinion to say that every shittah [approach] that the world has is a mistake. I have to say what the mistake is. And the mistake is this.
The Freudian Materialism – The Deeper Error
Another thing is, I can tell you another way of explaining, that this is, certainly it’s a fantasy, so it’s not actually this, but the fantasy is very materialistic, right? It’s assumed like R’ Sigmund Freud said, what holds by a person? What he wants to have. That’s the whole thing. Right?
What is a person? One simple thing you have to rub him out. There’s no chiluk [distinction] in his head and his body, and his higher part of his body and his lower part of his body – everything is the same thing. This is what a person wants. There’s only one thing called pleasure, and pleasure means to him chush hamisush [sense of touch], yes? Some button on the person’s body that likes what touches them. And that’s what people like.
And everything else that you do, what you say you like by this one, you like that by that one, you do beheter [permissibly], you do be-issur [prohibitedly], all these chilukim are fake, right? In the sense of psychology they’re fake, right? This is what R’ Freud explained for the Jews. Not only R’ Freud said so, but the Ramban [Nachmanides] held so, right? All these chilukim are kind of fake.
Therefore, of course yes you can trick yes. I can my own moach [mind] can trick me, I can even change my kavanos [intentions], I made chozek [strength]. What does it help that you say you shouldn’t think of a woman and not go into a woman? Because it’s a way of, as I said in another shiur about tzedakah [charity], it’s a way of going indirect, and it helps for a person. You tell him, this way, this way have less. Like the Rambam [Maimonides] says about arayos [forbidden relations], so somehow this is a trick to make less, let it be so.
But fundamentally, you’re still saying that there’s only one very simple and materialistic thing in human desires, and desires have to do with touching a body, I’m not even talking yet about something more moral in this, which is all buttons that you press.
Absurd Consequences of This Reductivism
In other words, theoretically it’s the same ta’avah to… how do you say it… ad kedei kach [to such an extent], in Chassidus they said that scratching your finger is the same ta’avah as pegam habris [sexual sin]. And pegam habris is the same ta’avah as eishes ish [married woman]. It’s normal, right?
In the Torah it says there’s a chiluk, right? That a besulah [virgin] is issur aseh [positive prohibition], and eishes ish is a chiyuv misah [capital punishment], and scratching your finger isn’t even a mitzvah [commandment], it’s not even an aveirah [sin], right?
But in your head, because you’re such a materialist, because you think everything is buttons that you press, everything is the same thing. I can go back against the Torah, but it’s also against reality. And not only is it against reality, but it’s in the sense of assuming a very weirdly… yes, it’s against psychology, it’s against feelings. It’s a very weirdly materialistic theory that makes a reduction. It reduces all things that people feel are so diverse, everyone likes something different, and likes specifically this and is disgusted by that, Freud tells him, “Eh, you’re not disgusted, you mean to say that by your button they press this way.”
You understand? Why do I want to mean to say? Maybe I don’t mean to say? Why do I have to believe that I mean to say? People believe it because we have an assumption that says everything must be buttons that you press. Everything is everything under one good.
The Positive Proposal – Taste Can Change
The reality is not so, and not only if we hold that the reality is not so, we’ll be able to actually teach our body to like, our body or our soul, to like things, to like the correct things. It’s not so complicated, just as people change their taste all the time, and just as people through education acquire taste in certain things, which shouldn’t be the right question, and the other things you have to talk about this.
Al kol panim [in any case], as we can see, without getting into the complication of taste and sense and what I asked today, in any sense, it’s pretty obvious that life experience and certain trainings actually do teach your taste.
The Main Example: Marriage as Tikkun HaTa’avos
Like, lemashol [for example], a Jew who has a chasunah [wedding], does he stop, at least in a major way, if he has a good chasunah, if he loves his wife, if he doesn’t love his wife, not only love his wife, if he has bevchinas gufniyus [in a physical sense], right? Because “harchek min haki’ur” [distance yourself from ugliness] it says in the Gemara he is mekayem [fulfilling], he must be nimshach [attracted] to the wife, not just love like a chaver [friend]. Right? Mefuresheh [explicit] Gemara in Kiddushin.
Yes, if he loves his wife, he’s attracted to her, then that’s trained, that has taught his koach hata’avah [power of desire]. Let’s say there’s simply a beis hakoach hata’avah [seat of the power of desire], no chiluk. The ta’avah, the ahavah [love], is bichlal hamitzvah [included in the commandment]. And let’s say even if it’s not a mitzvah, it doesn’t make a difference, it’s a good thing, right?
And now, the person, he has actually been metaken [repaired] his entire koach hameshichah [power of attraction]. Understood, it remains, there’s enough for many times. But at least the part that went into his wife, now, it’s not true that when he goes to his wife he has the same ta’anug [pleasure] that he would have had with another or with himself. It’s not true at all. You can try to see that it’s not the same thing.
And this is the teirutz [answer]. Therefore the Gemara says that having a chasunah is the tikkun [repair] for all these things. The main teirutz, right? When all bachurim [young men] who ask the kushya [question] what should one do about ta’avos, the teirutz is to have a chasunah. That’s what everyone tells you, but that’s what it says in the holy Torah. Right? You can have a chasunah earlier, that’s already peratim [details], but the teirutz ultimately is this, right?
Question: Why Does Marriage Help?
And what does that mean? People ask a kushya, right? I’ve already once repeated the kushya, that it doesn’t help him. Makes it even worse according to the cheshbonos [calculations], right? If he’s a bachur he’s a parush [abstinent], he has nothing to do with the whole subject. If he’s a married man and he’s not a parush, he takes it the ta’avah, becomes more, ah, why should he be a parush?
Answer: Specific Attraction, Not Generic Pleasure
So, now I say no. If you think only on the level of the body, only on the materialistic level, like a woman must think, then you’re right, it means it only makes worse. But if you understand that there’s here a taste, there’s here a meshichah [attraction], you can call it ruchniyus [spirituality], but a specific meshichah that we spoke about last week, that he wants the woman.
Now, not only that, but as Chazal [our Sages], so it says in the Gemara befeirush [explicitly], that not only that, but every woman that he sees in the street, every time that he becomes nis’orer [aroused], he truly wants his wife. That’s how he truly thinks. Right? Does it say so in the Gemara? And what will he do? What? How did you find the Gemara? It says in the Gemara, you look it up, you can find it in the Gemara. It says befeirush in the Gemara.
Because this is simply besevara [logically], right? This is simply. Let’s turn the kushya [question]. A bachur is not allowed to turn with women, like a married man, why? Because another woman, the other woman he doesn’t love that other woman, it’s a strange woman, he doesn’t love. Then he’s not allowed, it’s not mutar [permitted]. If he can, it’s no question, he shouldn’t be close.
But just a woman that he doesn’t know, he has a chelek’l, then his body is the koach [power], but his body is the koach belongs to his wife. He remembers that he loves his wife, not he remembers that he loves to join the buttons that you press. So it says in the holy Gemara, and so is also the metzi’us [reality].
And therefore, except if he doesn’t love the wife, then the whole ma’aseh [story] begins, and if… whatever, he holds that it’s an issur [prohibition] to love, certainly.
Why the Materialistic Model Destroys the Tikkun of Marriage
So, you understand… well, wait, wait, you understand how doing everything the same makes things worse? Because now, the basic takanos chachamim (rabbinic enactments) and takanos haTorah (Torah enactments) of marriage can’t help this person. Because he doesn’t know that there is such a thing as loving one’s own wife, which is not the same thing as loving to have a certain pleasure from the sense of touch, which happens to be chal (applicable) to one’s own wife, because then it’s permitted, and what luck (mazal) that he has a wife, or whatever you want to do be-heter (permissibly). Right?
That’s my basic ta’anah (argument), and that’s it. And if you don’t agree (maskim), then argue with me.
Key Principle: “How One Understands Oneself, So One Becomes”
You understand why I say I don’t agree? Because the way one understands oneself is what one actually is. According to how one understands one’s own nefesh (soul), so one actually becomes, because on that one builds oneself. Right?
So if someone doesn’t agree (maskim), he actually isn’t. Right? The one who thinks that a person is a davar gufni me’od (very physical thing) and very simple and basically what one eats, he is actually such a person. It has to do with what one thinks, and one actually becomes such.
Self-Understanding and Reality: The True Nature of Man
The Identity Between Self-Understanding and Self-Reality
Instructor:
I don’t even understand why you want to say they don’t agree (maskim), because the way one understands oneself is what one actually is. And according to how one understands one’s own nefesh (soul), so one actually becomes, because on that one builds oneself. Right?
So if someone doesn’t agree (maskim), he actually isn’t, right? The one who considers that a person is a davar gufni me’od (a very physical/bodily thing), and very simple and basically what one eats, he is actually such a person. It has to do with what one thinks, and he actually becomes such a person, and he actually is.
The Rejection of Relativism: Why It’s Not “To Each His Own Perception”
Instructor:
So if someone comes and argues that it’s so, it’s not relevant for me to say, I know, to each his own perception (ein tefisah do tefisah), for you it’s actually true, you understand? But for other people it’s not true.
And my argument is, it’s not true even for that person, and he needs to do teshuvah (repentance/return).
אין קשר בין התאוות השונות | שמונה פרקים פרק ד׳ | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער פילאסאפישער שיעור: איכות פון תאוות, קדושה, און זעלבסט-פארשטאנד
—
א. פתיחה – א רוף צו תשובה
ווער עס איז מחולק מיט דער שיטה וואס ווערט דא פארגעשטעלט, זאל תשובה טון. א פאלשע השקפה (טעות בדעת) איז גלייך צו אן עבירה – ווייל אויב מען האט א פאלשע הבנה, דארף מען דאס קאריגירן פונקט ווי מען טוט תשובה אויף א חטא. דער רמב״ם איז דער מקור: יעדער וואס האט א טעות וויל נאטירלעך אויפהערן מיט דעם טעות.
—
ב. דער הויפט-טעות: אלע תאוות הגוף זענען “איין זאך”
דער טעות אויפגעשטעלט
דער עולם האט א באזיקע, אומבאגרינדעטע אמונה פשוטה (אן מקורות) וועגן תאוות:
> מענטשן גלויבן אז אלע גשמיות׳דיגע תענוגים (תענוגי הגוף) זענען פונדאמענטאל איין זאך – אז ס׳איז נאר דא כמות (מער אדער ווייניגער), אבער נישט קיין אמת׳ע איכות-חילוקים צווישן פארשידענע סארטן תאוות.
מיר רעדן נאר וועגן תענוגי הגוף (עסן, תשמיש), נישט תענוגי הנפש (כבוד, גייסטיגע פרייד).
—
ג. ערשטער באווייז קעגן דעם טעות – די ריאליטעט פון פארשידנקייט
אין דער ריאליטעט זענען דא טויזנטער חילוקים אין תאוות אכילה אליין:
– זיס / ביטער / שארף / נישט שארף
– קראנטשי / ווייך
– פארברענט / נישט פארברענט
– בשר בקר / בשר עוף / בשר כבש / חזרת
– יעדער מענטש האט אנדערע פּרעפערענצן, און אפילו דער זעלבער מענטש וויל טוישן פון טאג צו טאג.
דער גראסערי-סטאר משל: א גראסערי פארקויפט צען טויזנט פארשידענע מאכלים – דאס אליין באווייזט אז ס׳איז נישט אלץ די זעלבע זאך. ווען דער “משגיח/רבי” רעדט וועגן תאוות אכילה, באהאנדלט ער עס אלץ איין קאטעגאריע – אבער דאס שטימט נישט מיט דער ריאליטעט.
קעגן-טענה און ענטפער
קשיא: אפשר איז דער חילוק נאר אין כמות (מער/ווייניגער תאוה), נישט אין איכות? א קענדי איז בלויז א *שטערקערע* תאוה ווי ברויט, אבער פונדאמענטאל דאס זעלבע?
ענטפער: ס׳איז טאקע איכות, נישט בלויז כמות. דער תענוג פון פעטע פלייש איז אנדערש (נישט בלויז “מער”) ווי דער תענוג פון טשיקן. דער דראגס-ביישפּיל: אויב אלע תענוגים וואלטן געווען איין זאך, וואלט מען געקענט פארקויפן אן אינדזשעקשאן אנשטאט מאכלים – אבער דראגס געבן נישט דעם זעלבן פלעזשור ווי עסן, וואס באווייזט אז ס׳איז קוואליטאטיוו פארשידן.
—
ד. דער הויפט-באווייז – פון דער תורה אליין
די תורה מאכט איכות-חילוקים, נישט כמות-חילוקים
– דער רמב״ם רופט “ספר קדושה” דעם חלק וואס כולל הלכות מאכלות אסורות און הלכות איסורי ביאה – צוויי באזונדערע קאטעגאריעס פון גשמיות׳דיגע פרישות.
> [זייט-דיגרעסיע]: דער רמב״ם האט א באזונדערן טעם פארוואס ער רופט עס אזוי, אבער דאס איז א שמועס פאר אן אנדער מאל וועגן די נעמען פון די ספרים.
– דער רמב״ן און רוב ראשונים שטימען אז די תורה׳ס הלכות וועגן עסן און עריות זענען פונדאמענטאל הלכות וועגן תענוג הגוף.
דער קריטישער פּונקט
די תורה זאגט קיינמאל נישט וויפיל מען זאל עסן (כמות). אנשטאט דעם, מאכט זי דיסטינקשאנס צווישן סארטן – דאס מאכל איז מותר, יענץ איז אסור. חזיר איז נישט אסור ווייל ס׳איז א “גרעסערע תאוה” – ס׳איז אסור ווייל ס׳איז א באשטימטע סארט זאך. דער איינציגער אויסנאם פון כמות-באגרענצונג איז יום כיפור (גאר נישט עסן).
מסקנא: קדושה אין תורה איז נישט וועגן ווייניגער הנאה האבן, נאר וועגן וועלכע הנאות יא און וועלכע נישט. דאס באווייזט אז לויט דער תורה איז דער חילוק אין תאוות א חילוק פון איכות, נישט בלויז כמות.
> [זייט-דיגרעסיע: זולל וסובא]: “זולל וסובא” איז דאך א לאו וועגן כמות. ענטפער: דער רמב״ם רעכנט עס אלס א ספעציפישע מצוה (געלערנט פון בן סורר ומורה), אבער ס׳בלייבט אז רוב תורה-הלכות וועגן עסן רעדן נישט וועגן כמות.
—
ה. מחלוקת רש״י און רמב״ן אויף “קדושים תהיו”
רש״י׳ס שיטה
– “קדושים תהיו” = “פרושים תהיו” = אפגעזונדערט פון עריות און עבירות.
– “כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.”
– קדושה מיינט: נישט טון די ספעציפישע עבירות (איסורי ביאה, מאכלות אסורות).
– מקור: ספרא.
רמב״ן׳ס שיטה
– “פרישות” מיינט נישט בלויז אפהיטן זיך פון עריות.
– ס׳מיינט א ברייטערע מדה פון פרישות – א כללית׳ע מדה וואס ווערט דערמאנט “בכל מקום בתלמוד.”
קריטיק אויפ׳ן רמב״ן׳ס פילאלאגישע טענה
דער רמב״ן׳ס באהויפטונג אז “בכל מקום בתלמוד” ווערט “פרוש” גענוצט אין זיין זין איז שוואך:
– א נזיר ווערט גערופן “פרוש עצמו מן היין” – אבער ער ווערט אויך גערופן א חוטא.
– די משנה האט א ליסטע פון זיבן סארטן פרושים וואס חז״ל האבן נישט ליב.
– “בכל מקום בתלמוד” איז suspicious – מען דארף אלעמאל נאכפרעגן ווער, וואו, ווי.
—
ו. הויפט-קריטיק אויפ׳ן רמב״ן׳ס יסוד: “התירה התורה”
דער רמב״ן׳ס גאנצע סברא באזירט זיך אויף דעם אז “די תורה האט מתיר געווען ביאת איש ואשתו” און “בשר ויין” – און דערפאר דארף מען א נאכדעם צוגעבן פרישות. אבער דאס איז פאקטיש נישט אמת:
וועגן ביאת איש ואשתו:
– צוויי וואכן א חודש נידה/ספירה
– נישט בייטאג (גמרא)
– נישט אויף וסת
– נישט תשעה באב
– שולחן ערוך׳ס פילע הגבלות
– מסקנא: “דאס איז נישט קיין התירה” – ס׳איז אן עקסטרעם רעסטריקטירטע זאך.
וועגן בשר ויין:
– נאר מיט שחיטה
– “כי ירחק” – בשר נאר ווען מען איז ווייט פון בית המקדש
– דרך ארץ: בשר נאר ביינאכט
– מסקנא: אויך דא איז “מותר” שטארק באגרענצט.
דער רמב״ן׳ס גאנצע פרעמיסע (“די תורה האט מתיר געווען, דערפאר דארף מען א נאכדעם צוגעבן פרישות”) איז “totally wrong,” ווייל די תורה אליין איז שוין עקסטרעם רעסטריקטיוו. דער רמב״ם האט דאס פארשטאנען – אז ס׳איז אלעס איין זאך, נישט צוויי באזונדערע שיכטן.
—
ז. דער רמב״ן׳ס “נבל ברשות התורה” – אנאליז און קריטיק
דער רמב״ן׳ס טענה
דער רמב״ן טענה׳ט אז על פי הלכה קען א מענטש זיין א בעל תאוה – ער קען זיין “שטוף בזמת אשתו”, נעמען אסאך ווייבער, זיין א “סובא יין וזולל בשר”, און רעדן “ניבל פה” – אלץ אינערהאלב דעם הלכה׳שן ראמען. דערפאר דארף מען “קדושים תהיו” אלס א כלל צו פארמאכן דעם loophole.
קריטיק אויף יעדן פונקט:
1) “זמת אשתו” – אינקאהערענט:
די ווערטער “שטוף בזמת אשתו” זענען אינקאהערענט – “זימה” און “אשתו” גייען נישט צוזאמען. אין דער תורה קומט “זמה” נאר ביי עריות (חותנת, בת, אא״וו), קיינמאל נישט ביי אן אייגענע פרוי. פארגלייך מיט׳ן קאצקער רבי׳ס ווארט אז “לא תנאף” מיינט “באשתו” – וואס מאכט אויך נישט קיין סענס.
2) “סובא יין וזולל בשר” – נישט אזוי א loophole:
דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מפורש׳ע לאו דאורייתא צו זיין א “זולל וסובא”. אויב אזוי, איז עס בכלל נישט מותר על פי הלכה.
3) ניבל פה – קיין קלארע איסור דאורייתא:
אין דער תורה שטייט נישט עקספליציט אז מ׳טאר נישט רעדן ניבל פה. ס׳איז בלויז מדרשים און דרשות. דער רמב״ם אליין ווייזט אז די תורה׳ס לשון איז ריין, אבער ס׳איז נישט קיין פארמעלע איסור.
> [זייט-דיגרעסיע: ניבל פה מיט אשת איש]: א דיסקוסיע צי ניבל פה מיט אן אשת איש פאלט אונטער “לא תקרבו לגלות ערווה” – דער רמב״ם זאגט “קריבה” איז דאורייתא, אבער צי ניבל פה איז “קריבה” בלייבט אומקלאר. מיט דער אייגענער פרוי איז עס בכלל נישט קיין איסור, בלויז א “מידת טוב.”
דער פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם רמב״ן דא און אנדערע פלעצער
דער רמב״ן זאגט אין אנדערע פלעצער (חול המועד, שבת, יום טוב) אז די תורה קען נישט אויסשרייבן יעדן פרט, ממילא גיט זי כללים און די חכמים פירן אויס. דאס איז פארשטענדלעך – ס׳איז א לימיטעישאן פון געזעץ-שרייבונג.
אבער דא ביי “קדושים תהיו” איז עס אנדערש: דער רמב״ן זאגט נישט אז ס׳פעלן בלויז עטלעכע עדזש קעיסעס. ער זאגט אז ס׳פעלט א גאנצע קאטעגאריע – אז מ׳קען זיין א “נבל” (= בעל תאוה, שמוציגער מענטש) אינערהאלב דער הלכה. דאס איז א פיל ברייטערע טענה.
> [זייט-דיגרעסיע: דער רמב״ן׳ס שיטה אין עריות]: דער רמב״ן האלט אז עריות זענען נישט אינטרינזיש שלעכט – נאר פאר אידן אין ארץ ישראל. ער זעט די איסורי עריות אלס “גזירת הכתוב” צו מרחיק זיין, נישט ווייל זיי זענען מאראליש פארדארבן. (זע רמב״ן פרשת אחרי מות.)
—
ח. דער רמב״ן׳ס פראקטישע דעפיניציע פון “קדושים תהיו” – און קריטיק
“ימעט במשגל” – ממעט זיין אין תשמיש
דער רמב״ן גיט א פונקטליכע דעפיניציע: נאכדעם וואס ס׳איז דא קלארע איסורים (עריות), דארף מען אויך ממעט זיין אין דעם וואס מותר איז – ווייניגער בכמות.
ראיה פון חז״ל: תלמידי חכמים זאלן נישט זיין מצויים אצל נשותיהם ווי תרנגולים.
קריטיק: די ראיה רעדט נאר פון תלמידי חכמים, נישט פון יעדן מענטש – אלזא ס׳איז א ראיה להפך. אויב לויט׳ן רמב״ן איז “קדושים תהיו” א דאורייתא, זאל עס געלטן פאר אלעמען.
פראבלעם מיט “ימעט”: “ווייניגער” איז נישט קיין קלארע גדר – ווייניגער פון וואס? ס׳איז קיין שיעור נישט דא. תקנת עזרא (טבילה פאר תשמיש) איז געמאכט געווארן אלס א “טרחה” צו ממעט זיין – אבער דאס איז אן אינדירעקטע גדר, נישט א דירעקטע.
דער גדר: כמות אלס מאסשטאב
ביי תשמיש המיטה: מיט דער אייגענער פרוי איז עס לכתחילה א מצוה (פריה ורביה, עונה), אבער נאכדעם וואס מען האט מקיים געווען די חיובים, איז יעדע נאך א ביאה בלויז א רשות. דער רמב״ן׳ס כלל: “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצוה ממנו” – מען זאל נישט נוצן תשמיש מער ווי וואס מען איז מחויב. דאס איז אויך אזוי פסק׳נט דער רמב״ם אין הלכות דעות און דער שלחן ערוך: “כל ביאה שאינה לקיום פריה ורביה או לקיום עונה – הרי זו עבירה”** – א עבירה דאורייתא פון “קדושים תהיו.”
> [באמערקונג]: הלכות עונה געלטן אויך פאר פרויען.
מיעוט שתיה – וויין
דער רמב״ן ברענגט א צווייטע קאטעגאריע: ממעט זיין אין וויין טרינקען.
– ראיה: א נזיר הייסט “קדוש” אין דער תורה – ווייל ער האלט זיך אפ פון וויין.
– (עס איז א מחלוקת תנאים צי א נזיר איז קדוש אדער חוטא, אבער דער רמב״ן פסק׳נט אז ער איז קדוש, ווי דער פשט אין פסוק.)
– נאך א ראיה: די מעשיות פון נח און לוט – וואס ווייזן וואס פאסירט ווען מען טרינקט צופיל וויין.
– אבער: דער רמב״ן זאגט נישט וויפיל ווייניגער מען זאל טרינקען – דער שיעור איז אומקלאר.
טומאה וטהרה – א דריטע קאטעגאריע
דער רמב״ן לייגט צו: מען זאל זיך היטן פון טומאה, אפילו מען איז נישט קיין כהן און עס איז קיין הלכתישער איסור.
– ראיה: דער נזיר הייסט קדוש אויך ווייל ער מיידט אויס טומאת מת.
– דאס איז וואס די גמרא רופט “פרושים” – מענטשן וואס פירן זיך חולין בטהרה.
שטארקע קשיא: דער רמב״ן׳ס גאנצע יסוד איז געווען אז “קדושים תהיו” קומט אויסצופילן א חסרון אין דער תורה – אז מען קען זיין א “נבל ברשות התורה” דורך תאוות. אבער טומאה וטהרה האט גארנישט צו טון מיט תאוות! עס איז נישט שלעכט צו זיין טמא – מען טאר בלויז נישט גיין אין בית המקדש אדער עסן קדשים. דאס איז א גאנץ נייע קאטעגאריע וואס פאסט נישט אין דעם אריגינעלן טענה.
> [זייט-דיגרעסיע: וואס מיינט “פרישות” ביים רמב״ם?] הרב יצחק שילת (חולק אויף הרב צבי יוסף קוק) זאגט: מען זאל נישט טייטשן “פרישות” ביים רמב״ם ווי ביים רמב״ן, ווייל דער רמב״ם פארשטייט פרישות אלס טומאה וטהרה, נישט אלס אפהאלטן פון תאוות. ר׳ שמואל אבן תיבון האט איבערגעזעצט “פרישות” אלס “זהירות” – א מאדנע איבערזעצונג, אבער דער רמב״ם מיינט טאקע עפעס אנדערש ווי דער רמב״ן. צו פארשטיין פארוואס דער רמב״ם האלט אז טהרה איז א ענין, דארף מען קוקן אין מורה נבוכים וועגן טעמי טומאה וטהרה.
שמירת הלשון – נאך א קאטעגאריע
דער רמב״ן לייגט צו: “וישמר פיו ולשונו” – מען זאל זיך היטן פון:
– ריבוי אכילה הגסה (צופיל עסן – ווידער א כמות-שיעור)
– מרוב דברי הבלים (צופיל ריידן בטלות)
– דער העכסטער מדרגה: ווי רבי חייא וואס האט געזאגט “שלא אשיח שיחה בטילה מימי” – נישט נאר נישט ניבול פה, נאר בכלל נישט ריידן בטלות.
צוזאמענפאסונג: פרישות ביים רמב״ן איז א “דבר שבכמות”
דער רמב״ן׳ס פרישות איז דורכאויס א ענין פון כמות (פראפארציע/מאס) – נישט א קוואליטאטיווע אנדערע מהות, נאר ווייניגער פון דעם וואס איז ערלויבט. עס קען זיין דרגות אין דעם.
—
ט. דער רמב״ן׳ס שיטה אז דרבנן׳ס קענען זיין דאורייתא
דער רמב״ן פירט אויס אז תקנות חז״ל (ווי מים ראשונים, מים אחרונים) זענען אויך בכלל “והתקדשתם” – א דאורייתא.
קשיא: דער רמב״ן האלט אז א זאך קען זיין סיי מדרבנן סיי מדאורייתא אין דער זעלבער צייט – וואס איז זייער שווער צו פארשטיין. דער רמב״ם וואלט קיינמאל נישט מסכים מיט אזא שיטה. דאס בלייבט אלס אן אפענע קשיא.
—
י. דער רמב״ן׳ס “פרט וכלל” מאדעל – און שטארקע קריטיק
דער רמב״ן׳ס יסוד
די תורה גיט פרטים (ספעציפישע איסורים) און דערנאך א כלל (אלגעמיינער פרינציפ), למשל:
– נאך “לא תגנוב” שטייט “לא תשאו איש בעמיתו”
– נאך מלאכות שבת שטייט “תשבות”
קריטיק
א) ביי עריות: אין וועלכע וועג איז “קדושים תהיו” א כלל פון אשתו, בתו, בת בתו, אשת אשתו, וכו׳? די פרטים זענען ספעציפישע יחוסים, נישט גראדואציעס פון א פרינציפ. עס איז א גרויסע אסאמפשאן אז זיי זענען פארבונדן.
ב) ביי שבת: דער רמב״ן׳ס “תשבות” מיינט אן איסור פון שווערע טירחא (שלעפן שווערע זאכן, אריינברענגען אן אוצר, א.א.וו.) – וואס איז א באזונדערער דאורייתא-איסור לויט׳ן רמב״ן. אבער מלאכות האבן גארנישט צו טון מיט “שווער” – מלאכות זענען ספעציפישע קאטעגאריעס פון ארבעט, נישט א מאס פון שוועריקייט. אזוי אז “תשבות” איז נישט קיין כלל פון מלאכות, נאר א באזונדערער איסור. קיינער פאר׳ן רמב״ן האט נישט געוואוסט אז דאס איז א דאורייתא.
—
יא. דער רמב״ן׳ס גרונט-הנחה: אלץ איז נאר כמות – א חידוש אן פרעצעדענט
דער רמב״ן האט נישט געקענט זיך פארשטעלן קיין אנדער מאסשטאב
דער רמב״ן האט נישט געקענט זיך פארשטעלן קיין אנדער מאסשטאב פאר גוט און שלעכט ביי תענוגי הגוף חוץ פון כמות (דער אמאונט). ער שטעלט אויף א סקאלע פון מדרגות:
– דער אידעאלער פרוש – טוט משגל נאר לשם מצוה, אן הנאה (ווי רבי אליעזר).
– א מענטש וואס האט אביסל מער הנאה.
– א מענטש וואס טוט ביאות אסורות.
אבער – דער רמב״ן האלט אז דער חילוק צווישן זיי איז נאר כמות׳דיג, נישט מהות׳דיג. שלאפן מיט א שוועסטער און שלאפן מיט א ווייב איז די זעלבע תאוה – נאר מיט אנדערע “אינטשעס” נענטער אדער ווייטער.
דער חידוש: פרישות איז א מצוה דאורייתא – אן פרעצעדענט
דער רמב״ן האט עפעס אינווענטעד וואס קיינער פאר אים האט נישט געזאגט: אז עס איז דא א חיוב דאורייתא צו זיין א פרוש.
– יא, עס זענען געווען פרושים אין דער גמרא.
– אבער קיינער האט נישט געזאגט אז פרישות איז א מצוה דאורייתא.
– קיינער האט נישט געזאגט אז עס איז דא א לאקונע (חור) אין דער הלכה – אז די תורה וואס עוסק׳ט זיך מיט וועלכע מ׳מעג יא און וועלכע נישט, האט פארגעסן דעם באזיק עניין פון “ווייניגער.”
“ווייניגער” און “נישט דיין שוועסטער” זענען צוויי אנדערע נושאים
“ווייניגער” און “נישט דיין שוועסטער” איז נישט די זעלבע זאך – עס זענען צוויי פארשידענע נושאים. די תורה זאגט בפירוש: מיט דער שוועסטער איז זימה, מיט דער ווייב איז גוט. דאס איז אן איכות׳דיגער חילוק, נישט נאר כמות.
—
יב. דער משל פון כשר׳ע פרענטש פרייס און חזיר
האסטו אמאל באמערקט אז מענטשן וואס עסן אסאך כשר׳ע פרענטש פרייס, סוף עסן זיי חזיר? – דאס איז דער רמב״ן׳ס לאגיק: עס איז די זעלבע תאוה, דערפאר פירט מער כמות צו עבירה. אבער די תורה האט קיינמאל נישט געזאגט מ׳זאל עסן ווייניגער כשר! – דאס איז א ראיה אז די תורה האלט נישט אז כשר-עסן און טריפה-עסן איז “די זעלבע תאוה.”
—
יג. דער רמב״ן׳ס ארגומענט: “צדיק תשעה שערי היתר”
דער רמב״ן׳ס פאזיציע:
– מ׳דארף פורש זיין פון 9 שערי היתר כדי נישט אנצוקומען צום איין שער איסור.
– ווייל אנדערש איז נישטא עפעס אנדערש וואס זאל מיך אפשטעלן – אויב נישט פרישות, וואס זאל א מענטש אפהאלטן פון עבירה?
ענטפער: יראת שמים קען א מענטש אפשטעלן ביים גרעניץ, אן פרישות.
—
יד. ראיה פון עריות – תאוה צו זכרים vs. נקבות
א שטארקע ראיה קעגן דעם רמב״ן: די גמרא זאגט “כל הנשנוף ביאה” – ס׳איז אלץ די זעלבע ביאה. אבער אין דער מציאות זעט מען נישט אז מענטשן וואס זענען מער בעלי-תאוה מיט ווייבער זענען אויך מער בעלי-תאוה מיט מענער אדער מיט קרובים. דאס באווייזט אז ס׳איז נישט איין כללית׳דיגע תאוה.
> [באמערקונג]: דער עקסטרעמער פאל (א “חולה” וואס טוט עס מיט יעדעם און אלעם) ווערט אוועקגעשטעלט – דאס איז א קראנקהייט, נישט א נארמאלער מענטש, און פון דעם רעדט מען נישט.
—
טו. דער הויפט-כלל: יעדע תאוה איז א באזונדערע תאוה
ס׳איז נישטא קיין “כלל-תאוה” – קיין איין-קאטעגאריע וואס כולל אלע תאוות:
– משל פון עסן: פאטעטא טשיפס פילט זיך אנדערש פון קארטאפל קוגל, אפילו ביידע זענען פון קארטאפל. מ׳האט זעלטן א תאוה פאר ביידע גלייכצייטיג.
– משל פון טרינקען: בראנפן איז נישט די זעלבע תאוה ווי ליקער, אפילו ביידע זענען אלקאהאל.
– נפש התאוה האט 25,000 חלקים – דער וואס האט ליב פאטעטא טשיפס איז נישט דער זעלבער חלק וואס האט ליב קוגל.
אנטקעגנשטעלונג מיט תלמידים – “כח הנפש” דעבאטע
תלמידים ארגומענטירן אז אלע תאוות שטאמען פון דעם זעלבן כח הנפש. ענטפער:
– “ווער האט אינווענטעד דעם כח הנפש?” – דאס איז א טעאריע, נישט א באוויזענע מציאות.
– די פילינגס זענען פאקטיש אנדערש – תענוגים רוחניים פילן זיך גארנישט ענליך צו תענוגים גשמיים.
– ברענג א ראיה! – ס׳ווערט געפאדערט א באווייז אז אלע תאוות זענען פונדאמענטאל איינס.
אנטקעגנשטעלונג מיט “אטרעקשאן = גרעוויטי”
א תלמיד פארגלייכט סעקשועל אטרעקשאן מיט גרעוויטי (ביידע זענען “אטרעקשאן”). דאס איז גוטע פאעטרי, אבער קיין שום שייכות – מ׳קען נישט צוויי זאכן צונויפבינדן נאר ווייל מ׳רופט זיי מיטן זעלבן ווארט.
דער ווערטער-ארגומענט – “שפראך איז ארים”
אויף דעם טענה אז “מ׳רופט ביידע תאוה, סאו ס׳מוז זיין די זעלבע”:
– די דיקשאנערי איז נישט גענוג גרויס – מ׳וואלט געדארפט מאכן נייע ווערטער.
– מיר האבן שוין באזונדערע ווערטער: “הונגעריג” vs. “דארשטיג” – אבער דאס איז די מחסור, נישט די תאוה.
– “ס׳גלוסט זיך מיר קוגל” vs. “ס׳גלוסט זיך מיר א סיגארעטל” – דאס זענען פארשידענע תאוות, נישט איין זאך.
> [זייט-באמערקונג]: צי א סיגארעטל אדער א טעלעפאן איז א “תאוה” אין דעם הלכה׳שן זין – דאס איז א באזונדערע שיעור.
—
טז. הפשטות (אבסטראקציעס) זענען נישט גשמיות
מיר רעדן זיך איין אז געוויסע הפשטות (ווי “תאוה”) זענען נאך אלץ גשמיות׳דיגע זאכן. אויף דעם נידריגסטן לעוועל – א פיל וואס מאכט שוואנגער, עסן וואס מאכט שטארק – יא, דאס איז גשמיות. אבער ווען מ׳רעדט פון תאוה אלס א רוחניות׳דיגע זאך, א זאך וואס מ׳קען פילן און רעדן וועגן דעם – פילט עס נישט די זעלבע.
קונקרעטער ביישפיל: אפילו תאוות זיווג, וואס מ׳קען ממש פילן אין גוף – פילט זיך אנדערש דעפענדינג אויף וועמען עס גייט. עס איז נישט “אלץ דאס זעלבע.” מ׳קען געבן א פיל פאר א גשמיות׳דיגע רעאקציע, מ׳קען מאכן ארטיפישל אינסעמינעישאן – אבער דאס איז נישט די תאוה. די תאוה איז עפעס אנדערש, עפעס טיפערס, און יעדע תאוה איז באזונדער.
יעדע הפשטה איז “פאלש” – אבער דאס איז נישט ספעציעל
יעדע הפשטה איז פאלש – אזוי ווי יעדע אנדערע הפשטה. די קוגל פון זונטאג און די קוגל פון מאנטאג – אפילו ס׳איז “די זעלבע קוגל” – איז עס אנדערש ווייל די מענטשן זענען אנדערש, די צייט איז אנדערש. אייז פארן עסן און אייז נאכן עסן זענען צוויי אנדערע תאוות – נישט סעמאנטיק, אין ריאליטעט.
—
יז. דער רמב״ן׳ס קשיא איז געבויט אויף א “פאני אסאמפשן”
דער רמב״ן׳ס קשיא (אז מ׳קען מקיים זיין כל תרי״ג מצוות און נאך זיין א “נבל ברשות התורה”) איז געבויט אויף דער פאלשער הנחה אז אלע תאוות זענען פונדאמענטאל איין זאך. און די תורה שטייט דאס נישט.
> [זייט-דיגרעסיע – דער וויץ פון “פעמילי, לאוו, און פילאזאפיע”]: א בחור גייט אויף א בשורות (שידוך-טרעף) און מ׳זאגט אים ער זאל רעדן וועגן דריי זאכן – משפחה, ליבע, און פילאזאפיע. ער פרעגט: “האסטו א ברודער?” – ניין. “האסט ליב לאקשן?” – ניין. “ווען דו וואלסט געהאט א ברודער, וואלט ער ליב געהאט לאקשן?” – דאס איז פילאזאפיע. דער נמשל: מ׳מישט צוזאמען “ליבע פון לאקשן” מיט “ליבע פון א מענטש” אלס איין כלל – אבער דאס איז א נארישע הפשטה וואס פארלירט דעם אמת׳ן חילוק.
—
יח. כללים זענען נישט מעטאפיזיק – נאר עטיק (נוצלעכקייט)
ווען מ׳לייקנט כללים, רעדט מען נישט מעטאפיזיק – נאר עטיק. דער פרינציפ: *”All models are false, some models are useful.”* כללים וועגן כוחות הנפש זענען נוצלעך אויב זיי העלפן מ׳זאל ווערן א בעסערער מענטש – ווי א מעכאניקער דארף וויסן אז א קאר האט אן ענדזשין, טראנסמישן, עלעקטריק סיסטעם – נישט ווייל דאס איז “דער אמת” אבער ווייל עס איז נוצלעך פאר דיאגנאסטיקס.
דער רמב״ן׳ס פריימינג איז “עקסטרימלי מעסד אפ” – צוויי טענות
ערשטע טענה: אויב מ׳זאגט אז מ׳קען מקיים זיין אלע מצוות און נאך זיין א שייגעץ – איז עפעס פונדאמענטאל פאלש. די תורה האט דאך א גאנצע ספר הקדושה, יורה דעה, הלכות וועגן קיך און שלאפצימער – דאס איז דאך עקזאקט וועגן דעם! ווי קען מען זאגן אז אלע הלכות זענען “waste of time”?
צווייטע טענה: דער רמב״ן׳ס כלל (“האב ווייניגער תאוות”) איז פיל ווייניגער נוצלעך ווי מענטשן טון זיך אן. עס גיט נישט קיין פראקטישע אנווייזונג – “עס נישט דאס לעצטע שטיקל קוגל” – אבער עס פעלט דער טיפערער אינהאלט.
—
יט. די הויפט-טעאריע: תיקון הנפש דורך מחשבה
דער צענטראלער פרינציפ
וואס עס מיינט צו זיין א מענטש איז א “דבר הנתפס במחשבה” – מ׳קען עס כאפן נאר דורך פארשטיין, נישט נאר דורך טון. מ׳דארף א תיאוריע, א השגה, אין דיין “אקטיווע מעמארי” (RAM), כדי צו קענען ארבעטן אויף תיקון הנפש. דערפאר איז דער לימוד-חלק וויכטיג – נישט נאר למעשה. אויב דיין פארשטאנד פון תאוות איז צו פשוט (אלץ איז “איין זאך”), קענסטו נישט עפעקטיוו ארבעטן אויף דיר אליין.
קריטיק פון דעם סימפליסטישן / בינערן מאדעל פון תאוות
אויב מען מיינט אז תאוות זענען בלויז א סימפלע, בינערע, כמות׳דיגע זאך (מער/ווייניגער, יא/ניין), דאן:
– ערשטנס – דער מאדעל איז פאלש (wrong)
– צווייטנס, און ערגער – דער מאדעל איז נישט נוצלעך: ער גיט נישט קיין זאך וואס מען קען ארבעטן אויף, ער לייגט נישט אריין אין דיין תפיסה אזא סארט זאך וואס קען ווערן בעסער
קאנסעקווענצן פון דעם פאלשן מאדעל – “מלחמה אנשטאט שלום”
רוב מענטשן מיט דעם סימפליסטישן מאדעל גלייבן נישט אין תיקון המידות – זיי גלייבן נאר אין מלחמה קעגן דעם יצר הרע “עד ביאת המשיח.” דאס איז דער שטייגער פון רוב חסידישע ספרים, מיט א גוטן טעם: ווייל דער סטרוקטור פון דער נשמה ווי זיי זעען עס ערלויבט נישט מער. מען קען נישט געווינען – מען קען נאר מאכן “דזשענאסייד” קעגן דער נפש הבהמית (ווי אין תניא). מען קען דעם נפש הבהמית נישט אויסלערנען.
> [זייט-דיגרעסיע: “אתכפיא” / “אתהפכא” אין תניא]: דער תניא׳ס באגריף פון “אתהפכא” – מען נעמט די זעלבע תאוה און לייגט אריין א גוטע מחשבה – אבער אין וועלכע וועג איז דאס נאך “די זעלבע תאוה”? דאס איז אומקלאר.
> [זייט-דיגרעסיע: פראקטישע רעזולטאטן]: א תלמיד פרעגט: ווען א מענטש האט א פראבלעם מיט חילול שבת, מאכט עס נישט ערגער צו זאגן אים “הנאה יצא”? ענטפער: מיר פרובירן דא נישט צו באקומען פראקטישע רעזולטאטן – דאס איז חינוך, נישט דער נושא. פראקטישע רעזולטאטן ווערן סתם נישט באקומען דורך די געוויינטלעכע מעטאדן, ווייל מיר ארבעטן אויף “ציפורים של עבודת עולם” – און אויף א “דור של עבודת עולם” קען מען נאר אויפטון מיט תשובה און טייערע תרופות (לויט דער גמרא). עס איז יא דא א פארשלאג וואס ארבעט – אבער ערשט מוז מען אויפרוימען דעם טעות פון דער וועלט.
—
כ. דער פרויד׳יאנישער מאטעריאליזם – דער טיפערער טעות
דער טעות ווערט אידענטיפיצירט אלס א מאטעריאליסטישע פאנטאזיע אין דעם גייסט פון זיגמונד פרויד:
– אלעס וואס א מענטש וויל ווערט רעדוצירט צו איין זאך: פלעזשור = חוש המישוש = “באטנס וואס מען דרוקט”
– קיין חילוק צווישן קאפ און קערפער, העכער און נידעריגער
– אלע חילוקים צווישן סארטן הנאה זענען “פעיק” לויט דעם מאדעל
– דער רמב״ן האט אויך אזוי געהאלטן (נישט נאר פרויד)
אבסורדע קאנסעקווענצן פון דעם רעדוקטיוויזם
אין חסידות האט מען געזאגט אז זיך קראצן דעם פינגער = פגם הברית = אשת איש – אלעס “די זעלבע תאוה.” אבער:
– אין תורה איז דא א קלארער חילוק (בתולה = איסור עשה, אשת איש = חיוב מיתה, זיך קראצן = נישט אפילו אן עבירה)
– אין רעאליטעט איז עס קעגן פסיכאלאגיע, קעגן פילינגס
– עס איז א “ווירדלי מאטעריאליסטישע רעדוקציע” וואס מאכט אלע דייווערסע געפילן גלייך
> [זייט-דיגרעסיע: חובת הלבבות]: דער חובת הלבבות טראכט ווי דער רמב״ן: “מנהג ההיתר” (דער מנהג פון היתר) איז אן עבירה – ד.ה. אפילו ערלויבטע הנאה קען זיין א פראבלעם אויב מ׳טוט צופיל.
—
כא. דער פאזיטיווער פארשלאג – טעיסט קען זיך טוישן
אויב מען פארשטייט אז רעאליטעט איז נישט אזוי רעדוצירט, קען מען אויסלערנען דעם גוף/נשמה צו האבן ליב די ריכטיגע זאכן. מענטשן טוישן זייער טעיסט א גאנצע צייט דורך עדיוקעישן און לעבנס-דערפארונג.
דער הויפט-ביישפיל: חתונה אלס תיקון התאוות
– חתונה איז דער תירוץ פון דער גמרא פאר תאוות-פראבלעמען.
– ווען א מאן האט ליב זיין ווייב (אויך בבחינת גופניות, ווי די גמרא אין קידושין פאדערט), דאן טריינט דאס זיין כח התאוה.
– עס איז נישט אמת אז דער תענוג מיט זיין ווייב איז “די זעלבע זאך” ווי מיט אן אנדערע – עס איז א ספעציפישע משיכה.
– לויט דער גמרא: יעדע מאל וואס א באהעפטער מאן ווערט נתעורר פון אן אנדערע פרוי, וויל ער אמת׳דיג זיין אייגענע ווייב – דאס איז זיין אמת׳ע רצון.
פארוואס דער מאטעריאליסטישער מאדעל פארשטערט דעם תיקון פון חתונה
אויב מען מיינט אז אלעס איז “באטנס וואס מען דרוקט”, דאן:
– חתונה קען נישט העלפן – ווייל ליב האבן דיין ווייב איז “די זעלבע זאך” ווי יעדע אנדערע הנאה, בלויז מותר
– מען ווייסט נישט אז עס עקזיסטירט אזא זאך ווי א ספעציפישע ליבשאפט צו דער אייגענער ווייב וואס איז קוואליטאטיוו אנדערש
– דערפאר מאכט דער פאלשער מאדעל אלעס ערגער
—
כב. שליסל-פרינציפ: “וויאזוי מען פארשטייט זיך, אזוי ווערט מען”
דער צוזאמענפאל פון זעלבסט-פארשטאנד און זעלבסט-רעאליטעט
דער וועג ווי מען פארשטייט דעם אייגענעם נפש איז וואס מען ווערט טאקע, ווייל אויף דעם בויט מען זיך. ווער עס טראכט אז א מענטש איז א “דבר גופני מאוד” מיט סימפלע באטנס – ער ווערט טאקע אזא מענטש. דאס וואס מען טראכט באשטימט וואס מען איז.
דאס איז נישט רעלאטיוויזם
מ׳קען נישט זאגן: “אין תפיסה דו תפיסה” – פאר דיר איז עס אמת, פאר אנדערע נישט. עס איז נישט אמת אפילו פאר יענעם מענטש וואס האלט אז דער מענ
טש איז בלויז א גופניות׳דיגע באשעפעניש. א נידעריגע זעלבסט-תפיסה איז נישט בלויז א לעגיטימע אלטערנאטיווע מיינונג, נאר א טעות וואס פאדערט תיקון.
דער ארגומענט-פלוס:
1. פרעמיסע א: וויאזוי א מענטש פארשטייט זיך אליין = וואס ער איז טאקע (זעלבסט-פארשטאנד איז קאָנסטיטוטיוו, נישט בלויז דעסקריפטיוו)
2. פרעמיסע ב: דעריבער איז א “מחלוקת” צווישן שיטות נישט בלויז א טעאָרעטישער חילוק – עס איז א חילוק אין מציאות פון דעם מענטש אליין
3. אבער – קריטישער דרייונג: דאס מיינט נישט אז יעדע תפיסה איז גלייך לעגיטים (“אין תפיסה דו תפיסה”)
4. מסקנא: א נידעריגע זעלבסט-תפיסה איז אן אמת׳ע טעות – נישט בלויז א סובייעקטיווע מיינונג – און דער מענטש דארף תשובה טון, דאס הייסט זיך אויפהייבן צו א ריכטיגערע תפיסה פון וואס א מענטש איז.
—
כג. סוף-מסקנא פון דער גאנצער שיעור
דער שיעור האט אויפגעשטעלט א פולשטענדיגע טענה:
דער פאפולערער “מוסר-רעדע” אפּראוטש – וואס באהאנדלט אלע תאוות הגוף אלס איין אונדיפערענציאטע קאטעגאריע, מיט דעם איינציגן מאסשטאב פון כמות (מער/ווייניגער) – איז א טעות אויף דריי לעוועלס:
1. לויט דער ריאליטעט (גראסערי-סטאר, פארשידענע תאוות, עריות vs. אשתו) – ס׳איז פאקטיש נישט אמת אז אלע תאוות זענען איינס.
2. לויט דער תורה (איכות-דיסטינקשאנס אין הלכה, ספר קדושה, חילוקים צווישן סארטן נישט כמות׳ן) – די תורה אליין מאכט קוואליטאטיווע חילוקים, נישט קוואנטיטאטיווע.
3. לויט נוצלעכקייט (דער מאדעל איז נישט נוצלעך פאר תיקון הנפש, ער פארשטערט דעם תיקון פון חתונה, ער פירט צו מלחמה אנשטאט שלום) – דער סימפליסטישער מאדעל גיט נישט קיין כלים צו ארבעטן אויף זיך.
דער ריכטיגער צוגאנג: יעדע תאוה איז א באזונדערע תאוה מיט אן אייגענער איכות. דער וועג צו תיקון איז דורך פארשטיין (מחשבה, “RAM”), דורך אויסלערנען דעם טעיסט צו האבן ליב די ריכטיגע זאכן (ווי חתונה טריינט דעם כח התאוה), און דורך אנערקענען אז וויאזוי מען פארשטייט זיך אליין, אזוי ווערט מען טאקע – און דערפאר דארף מען תשובה טון פון א פאלשע, רעדוקטיוויסטישע זעלבסט-תפיסה.
תמלול מלא 📝
תאוות הגוף: איכות אדער כמות? – די גרונט-טעות אין פארשטיין תענוגים
פתיחה: א רוף צו תשובה
מגיד שיעור:
אה, אקעי, רבותי, מ׳זאלט אונז ביטן אזא נושא, ווער ס׳איז דא מחולק מיט מיר זאל תשובה טון.
וואס איז די חילוק פון האבן א ראנג אפיניען, א ראנג הבנה פון עפעס, און האבן אן עבירה? ס׳איז די זעלבע זאך, ס׳איז אן עבירה פון דעת. ווער ס׳האט א טעות דארף תשובה טון. זייער סימפל. ווען דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט אז מ׳איז נישט צוריק מיט תשובה [teshuvah: repentance/return], ווייל יעדער איינער וואס האט א טעות וויל אויפהערן זיין מיט טעותים און תשובה טון, לערנען בעסער.
סאו, די טעות איז אזוי, די טעות… ניין, לאמיר נישט שפרעכן אזוי דירעקט. אבער די טעות איז אז יא, ס׳איז דא א טעות, א זייער בעיסיק טעות וואס דער עולם האט. ס׳קען אפילו זיין אז די טעות איז גערעכט, אבער מ׳דארף תשובה טון וועגן דעם. וועגן דעם זאג איך אז מ׳דארף תשובה טון.
די גרונט-טעות: תאוות ווערן באהאנדלט אלס איין זאך
וואס איז די טעות? די טעות איז, און איך מיין אז די טעות האט נישט קיין שום מקורות, ס׳איז סתם א פסע רעדן וואס מענטשן האבן, קיינער ווייסט נישט פארוואס, ס׳איז פסע אמונה פשוטה. די טעות איז אז ווען מ׳רעדט וועגן תאוות [ta’avot: desires/lusts], אדער וועגן די תענוג [ta’anug: pleasure], די פלעזשור פון תאוות, הייסט, ס׳איז ריעלי ווירד, תענוג איז די זאך וואס די תאוה איז פאר, רייט? ס׳איז די זעלבע זאך. ווען מיר זאגן די ווארט תאוות און תענוגים, רייט? תאוה מיינט אז איך וויל האבן א געוויסע תענוג. סאו, ווען איך זאג תאוות און תענוגים איז די זעלבע זאך.
און אונז האבן געזאגט אז אונז רעדן וועגן פיזישע תענוגים, תענוגי הגוף [ta’anugei haguf: physical pleasures], נישט תענוגי הנפש [ta’anugei hanefesh: spiritual/soul pleasures], וואס אינקלודט כבוד [kavod: honor] און אנדערע זאכן, העכערע זאכן ווי כבוד. על כל פנים, אונז רעדן וועגן תענוגי הגוף.
און דער עולם האט זיך עפעס איינגערעדט פאר סאם ריזען אז ס׳איז נאר דא איין סארט תענוג הגוף, ס׳איז אלץ די זעלבע זאך. לאמיר זאגן ס׳איז דא צוויי סארטס, ס׳איז דא עסן און ס׳איז דא תשמיש [tashmish: marital relations], שוין, צוויי זאכן, צוויי סארט שטיקלעך גוף וואס מ׳קען טאטשן און ס׳מאכט עפעס א תענוג, און דעטס אלל. אבער באופן יסודי, אלע סארט זאכן וואס מ׳טוט מיט דעם איז די זעלבע זאך. די זעלבע סארט פלעזשור, אמת? נישט קיין חילוק אויב א מענטש עסט זיסע זאכן אדער ביטערע זאכן, ביידע זענען תאוות אכילה [ta’avat achilah: desire for eating] פונקט אזוי, אמת?
תלמיד:
איינס איז זיס און איינס איז ביטער.
מגיד שיעור:
אנדערע סארט, אבער ס׳איז נישטא קיין שום חילוק לגבי די נושא פון וועלכע סארט תאוה ס׳איז, אמת? פון עפעס איז א תאוה.
די ריאליטעט פון טויזנטער חילוקים אין תאוות אכילה
וואס מאכט עס? איך וויל טרייען צו פארשטיין מיין משל אויך, טראכט פון דעם משל. און לאמיך מסביר זיין פארוואס ס׳איז א פאני אמונה דאס. טראכט אריין, ס׳איז זייער א פאני אמונה, אמת?
ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב זיסע מאכלים, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב דווקא ביטערע מאכלים, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב שארפע מאכלים, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב נישט שארפע מאכלים, און אזוי כהאי גוונא [kaha’i gavna: in this manner] און נאך טויזנטער, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב קראנטשי, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן נישט ליב קראנטשי, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב פארברענט און נישט פארברענט, און אזוי נאך טויזנטער חילוקים וואס מ׳קען מונה זיין פון דעם רעש למעלה אין די ענין פון תאוות אכילה, קען מען דאך מסביר זיין, אמת?
ס׳איז דא די תענוג פון חזרת [chazeret: horseradish/lettuce], און ס׳איז דא די תאוה פון בשר בקר [basar bakar: beef], און ס׳איז דא בשר עוף [basar of: poultry] און בשר כבש [basar keves: lamb], ס׳איז נישט אלע די זעלבע זאך. ס׳איז דא טויזנטער חילוקים וואס גייען אין די גראסערי און זיי קויפן צען טויזנט אנדערע מאכלים.
דער גראסערי-סטאר משל
און ענק זאגן מיר אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך אז דער רב, יא, דער משגיח, דער רבי וואס ער רעדט וועגן תאוות אכילה, ער מיינט זיי אלע אייניג. אין די ריעליטי איז דא טויזנטער סארט תענוגים, נישט אלע טעיסטן די זעלבע, נישט זיי האבן די זעלבע סארט פלעזשור, ס׳איז אן אנדערע סארט. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב דווקא דאס, און ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב נישט יענץ.
אבער ווען אונז רעדן פון די פראבלעם, לאמיר זאגן, ס׳איז דא א געוויסע פראבלעם פון תאוות אכילה, אדער צופיל דערפון, לויט ווי דער רמב״ם וואלט געזאגט, אדער בכלל ווי אזוי אנדערע מענטשן וואלטן געזאגט, רעדט מען נישט, ס׳איז נישט נוגע די גאנצע זאך. די סטאר, די גראסערי וואס ער פארקויפט איין צען טויזנט אנדערע זאכן, ער ווייסט איין זאך לגבי דאס וואס אונז זאגן. נישט נאר די גראסערי ווייסט די זאך, נאר די הייליגע תורה ווייסט די זאך, אמת?
תלמיד:
פארוואס?
מגיד שיעור:
פארוואס זי ווייסט די זאך? כ׳פארשטיי נישט.
תלמיד:
ס׳איז דא א חילוק אין מאכלים, א קענדי איז מער א תאוה ווי…
מגיד שיעור:
א גרעסערע תאוה ווי אן חלב ודם. איך מיין צו זאגן אז ארבעטן אויף די תאוה, אויף וויפיל ס׳איז רעלעווענט צו ענינים פון אידישקייט, פון מענטשליכקייט, צו זיין א ווייניגער בעל תאוה [ba’al ta’avah: one who is controlled by desires], איז בכלל נישט נוגע די אלע חילוקים.
כמות אדער איכות? – די קריטישע קשיא
און דו ווייסט זייער גוט, ס׳איז נישט קיין חילוק וואס, אזוי זאגסטו, ס׳איז נאר א כמה [kamah: quantity], ס׳איז נאר דא מער און ווייניגער, אפשר. ס׳איז נאר דא מער און ווייניגער, ס׳איז דא אזא קאטעגאריע, אבער ס׳איז נישט נוגע, דאס איז די ריאליטי, אין ריאליטי, יעדער איינער וואס איז א בעל תאוה איז א בעל תאוה, און ביי אים איז דא זייער אסאך חילוקים. ס׳איז דא א טאג האט ער ליב דאס, א טאג האט ער ליב יענץ, אדער וועלכע מענטשן האבן ליב דאס און וועלכע מענטשן האבן ליב יענץ, אדער בכלל דער זעלבער מענטש קען נישט עסן נאר איין מאכל, ער דארף טוישן, ער דארף אביסל דאס, אביסל יענץ.
די אלע חילוקים מאכן גארנישט אויס לענין פילאסאפיע, לענין די סייענס, די הבנה פון וואס מיינט די תאוה׳ס א גוף פון א מענטש, און ממילא אויך נישט לענין מוסר, לענין וואס איז גוט, נישט קיין שום חילוק.
איינער וואס האט ליב ביטערע זאכן איז א ווייניגער בעל תאוה? אזוי מיינען מענטשן? ניין. פארוואס שטעלסטו עס פאר אזוי אלס א דייעט? ווייל דו ביסט צוגעוואוינט צו די מאדערנע וועלט.
איך וויל דיר פרעגן א זאך. מטעמים [mete’amim: one who tastes/savors], מטעמים שטייט שוין. ס׳איז דאך אן עבירה צו… איך וויל דיר פרעגן, נישט נאר… זיי מיינען צו זאגן אזויווי דעזערטס, אזויווי א מענטש פארשטייט אז א מענטש עסט א מאכל, און דערנאך איז אנדערש ווי איינער וואס זיצט און עסט טשאקאלאד. וואס איז די חילוק? וואס איז די חילוק? וואס איז יא דא א חילוק? איין מינוט. אזויווי ער האט געזאגט, אבער… לאמיר זאגן, לאמיר זאגן, ס׳איז נאר דא כמה, ס׳איז נישט דא איכות [eichut: quality]. קען זיין, קען זיין.
אבער דער יסוד איז נאר דא, ס׳איז אלעס די זעלבע זאך, ס׳איז נאר דא וויפיל, ס׳איז נישט דא קיין שום איכות, ס׳איז נישט נוגע. דער פאקט אז די וועלט איז מלא איכות, אנדערע סארט איכות פון תענוגים, איז all irrelevant.
וואס הייסט? א מענטש האט א שטערקערע תאוה און מער תענוג ווען ער עסט א שטיקל געפעטע פלייש ווי ער עסט א שטיקל טשיקן? סאו וואס מיינט? ס׳איז נאר מער? ס׳איז אנדערש אדער ס׳איז מער? ס׳איז איכות. ס׳איז אנדערש. ס׳איז אנדערש, נישט אז ס׳איז בעסער. אויב דו זאגסט אז ס׳איז מער, וואס טוט עס קיין מער? ס׳איז מער תאוה, ס׳איז מער ענדזשוימענט.
תלמיד:
ער האט ליב פארקערט, דאס איז א צווייטע מחלוקת.
מגיד שיעור:
וואטעווער, איך וועל דיר געבן אן עקזעמפל. איינער האט ליב טשאקאלעד. ביי אים איז א גרעסערע תאוה טשאקאלעד ווי קוגל.
דער דראגס-ביישפיל: באווייז אז ס׳איז איכות, נישט כמות
איך וויל דיר פרעגן, איז די הייליגע תורה… קודם כל, ביסטו מסכים אז למעשה, דער גראסערי מאכט זיך נאריש? פארוואס? ווייל תאוות זענען אלעס אייניג. איינער האט ליב דאס, איינער האט פונקט ליב יענץ. וואטעווער. דאס איז פארקערט, אזוי איז נישט. יעדער איז דא מער איכות און דא ווייניגער. מער כמות. אבער אין ריעליטי, מ׳קען זיין פונקט אזוי גרויס, מ׳איז פונקט אזוי…
סאו די וואס מ׳חילוק׳ט איז די וואס איך האב געזאגט. איך זאג דיר וואס דער טעות איז. דו ביסט מסכים מיט מיר? איך בין רעדן מיט די וואס זענען מסכים מיט מיר. אקעי, איך ווייס שוין וואס צו זאגן. ס׳איז דא א טעות. אויב איינער… לאמיר… דאס איז א שאלה וואס דו פרעגסט… דאס איז די שאלה וואס דו רעדסט וועגן.
טאמער איינער האט גאר ליב וואסער מיט שווארצע ברויט, איז ער פונקט אזא בעל תאוה ווי דער וואס עסט גראבע סטעיק. ווייל תאוה, שם תאוה [shem ta’avah: the category/name of desire], אחת היא [achat hi: it is one]. ס׳איז נאר דא איין שם תאוה. נאר ביי יעדער איינער, פונקט במקרה [bemikreh: by chance], פאלט עס ביי דעם אז ער האט ליב דאס, קיינער ווייסט פארוואס. דער האט ליב דאס, יענער האט ליב יענץ. איינער וואס האט ליב שווארצע ברויט און וואסער, ער האט אין דעם א גרויסע תאוה. איך האב דאס געזען ביי פארשידענע מענטשן וואס קענען נישט שטיין נישט צו האבן דעם גרענאולע.
תלמיד:
ניין, אבער דאס איז נישט אייניג. ניין, איך האב עס אויסגעארבעט אז דאס האט ער ליב? דאס איז אויסגעארבעט.
מגיד שיעור:
איינער האט געפרעגט, נאך מיין שיעור אדער פאר מיין שיעור? איך האב יעצט געזאגט די טעות. אויב איינער האט שוין געהערט צוויי שיעורים פון מיר, איך האלט נישט אז ער טראכט אזוי. איך רעד דא צו די וואס האבן נאך נישט געהערט דריי שיעורים פון מיר. איך קען סתם הערן א מענטש, א חסיד׳ישער איד זאל זאגן אזא דרשה. אמת? יא. זייער גוט.
און לויט די דרשה, איך וויל אפפרעגן די דרשה, ס׳איז א זייער פיינע דרשה. קודם כל וואס ס׳קומט אויס אז די געשעפט מאכט זיך נאריש. ס׳איז א ממש פאנטאזיע, נישט אפילו א פאנטאזיע, ער האט פארקויפט אזויפיל אנדערע סארט מאכלים, און אלע זענען בעיסיקלי די זעלבע זאך. אויב וואלט ער געקענט קויפן עפעס אן אינדזשעקשאן וואס געבט פאר א מענטש די תענוג פון עסן, וואלט ער געדארפט יענץ פארקויפן אנשטאט די אלע מאכלים. אמת? אזוי קומט אויס.
תלמיד:
א מענטש וואס טוט דאס אויך, זיי נעמען דראגס.
מגיד שיעור:
און די דראגס געבט די זעלבע סארט פלעזשור ווי עסן? ס׳איז די זעלבע זאך? זייער גוט, ס׳איז נישט די זעלבע. אקעי, ס׳איז נישט די זעלבע. וועיט, ס׳איז נישט די זעלבע. אבער ס׳איז נישט די זעלבע. ס׳איז נישט די זעלבע.
די תורה׳ס באווייז: איכות-חילוקים אין הלכות קדושה
סאו יעצט, און איך וויל נאר מסביר זיין בעסער, אביסל טיפער, רייט? אבער קודם כל, איך זאג אז די געשעפט מאכט זיך נאריש, אדער די תורה מאכט אויך די פנים ווי ס׳איז צייט, רייט? און אין געשעפט נעמט מען אן אז ס׳איז דא א חילוק פון וועלכע סארט תאוות, און די מגיד שיעור זאגט אז ס׳איז נישט דא קיין חילוק, אלעס איז שם תאוה אחת. נישט נאר די געשעפט איז מחולק מיט די מגיד שיעור, נאר אויך די הייליגע תורה איז מחולק מיט אים, אמת?
ווייל אין די תורה איז דא א גאנצע חלק וואס הייסט, איך ווייס נישט, דער רמב״ם הייסט עס ספר קדושה [Sefer Kedushah: the Book of Holiness in Maimonides’ Mishneh Torah], דארט איז אינקלודעד הלכות איסורי מאכלות [hilchot isurei maachalot: laws of forbidden foods], מאכלות אסורות, און איסורי ביאה [isurei bi’ah: forbidden sexual relations], צוויי זאכן וואס דער רמב״ם רופט קדושה [kedushah: holiness], יא? די זאך פון פרישות [perishut: abstinence/separation]. נישט נאר דער רמב״ם, ס׳איז דא אנדערע טייטשן וואס רופט זיך קדושה, אבער ס׳איז א דיפערענט שמועס, מיר וועלן גיין לערנען אן אנדערע מאל וועגן די נעמען.
אבער על כל פנים, איז דא א גאנצע הלכות, און ס׳רעדט זיך וועגן די נושא פון פרישות, וואס דער רמב״ם אויך, און דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides], אלע זענען מודה, איך מיין נישט אלע, אבער רוב אידן זענען מודה, אז וואס די תורה זאגט הלכות פון וואס צו עסן און וואס צו וועם חתונה צו האבן, און וואס איז אלס הלכות תענוג הגוף, דאס איז בעיסיקלי וואט איטס אבאוט, און די תורה איז פול אויף דיסטינקשאנס, רייט?
ס׳זאגט נישט, די תורה וואלט געקענט, אויב די תורה וואלט געזוכט אין די קוד, וואלט די תורה געזאגט, יעדער איד זאל עסן ביז צוויי פונט א טאג, איך ווייס נישט, מאכן עפעס א לימיט, מאכן עפעס, רעדן פון די amount, whatever, רעדן פון די amount, עיקר דאך די כמות, אמת? נישט ליב האבן אביסל ווייניגער עסן, אדער עסן אביסל ווייניגער עסן. אינסטעד קומט די תורה, און קיין איינער פון די תורה זאגט נישט קיין שום עסן די כמות וויפיל.
קדושה בתורה: מחלוקת רש״י ורמב״ן אויף “קדושים תהיו”
ספר קדושה ברמב״ם: הלכות תענוגי הגוף
מגיד שיעור:
איך ווייס אז דער רמב״ם האט א ספר קדושה. דארט איז אינקלודעד הלכות איסורי מאכלות – יא, מאכלות אסורות – און איסורי ביאה. צוויי זאכן וואס דער רמב״ם רופט קדושה, יא? עקזעקטלי, פרישות.
נישט נאר, דער רמב״ם האט אן אנדערע טייטש פארוואס ער רופט עס קדושה, אבער דאס איז א דיפרענט שמועס וואס מ׳גייט לערנען אן אנדערע מאל וועגן די נעמען. אבער על כל פנים, איז דא א גאנצע הלכות און ס׳רעדט זיך וועגן די נושא פון פרישות.
וואס זאגט דער רמב״ם אויך, און דער רמב״ן – אלע זענען מודה. איך מיין נישט אלע, אבער רוב אידן זענען מודה אז וואס די תורה זאגט הלכות פון וואס צו עסן און וואס צו… מיט וועמען חתונה צו האבן – דאס איז אלעס הלכות תענוג. איך גיב, דאס איז בעסיקלי וואט איטס אבאוט.
די תורה רעדט וועגן איכות, נישט כמות
און די תורה איז פול אוו דיסטינקשאנס, רייט? זי זאגט נישט – די תורה וואלט געקענט, אויב די תורה וואלט געזוכט דינער קדושה, וואלט די תורה געזאגט: יעדער איד זאל עסן ביז צוויי פונט א טאג, איך ווייס נישט, מאכן עפעס א לימיט, מאכן עפעס, רעדן פון די אמאונט, וואטעווער, רעדן פון די אמאונט. די עיקר איז דאך די כמות, אמת? נישט ליב האבן אביסל ווייניגער עסן, אדער עסן אביסל ווייניגער עסן.
אינסטעד, קומט די תורה, און ס׳איז דא – קיין איין מצוה פון די תורה זאגט נישט אז מ׳זאל עסן בכמות מער וויפיל מ׳דארף, קיין איינס נישט. חוץ פון די וואס זאגן אז יום כיפור טאר מען נישט עסן – איז דא א מצוה אז מ׳טאר נישט עסן א גאנצן טאג פון די יאר. חוץ פון דעם, וואס זאגט די תורה? אין דיטעילס, וועלכע יא און וועלכע נישט.
קיינער זאגט נישט אז חזיר איז א גרעסערע תאוה ווי בוקא. די תורה איז א הייליגע תורה, זאגט זי אז ס׳איז א גרעסערע תאוה חזיר? אן ערגערע תאוה, נישט א גרעסערע, אן ערגערע.
תלמיד:
ווייט, ווייט, אן ערגערע.
מגיד שיעור:
זייער גוט. די הייליגע תורה… וואס הייסט אן ערגערע תאוה? “ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו” [ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו – “And you shall be holy people to Me, and you shall not eat meat torn in the field” (Exodus 22:30)]. די הייליגע תורה שטייט אז מ׳איז הייליג דורך נישט עסן חזיר, און דער הייליגער רש״י האט געזאגט אז מ׳איז הייליג דורך נישט שלאפן מיט די שוועסטער. אזוי זאגט דער הייליגער רש״י אנהייב פרשת קדושים, און אזוי זאגט די הייליגע תורה אין פרשת קדושים אויך דארט מאכלות אסורות און אויך דארט איסורי ביאה.
אין קדושה האט עפעס צו טון מיט די זעלבע נושא פון פרישות. און די שאלה איז, ווי אזוי ווערט פרישות תענוג גערופן? די תורה האט א גוט און שלעכט וועגן די נושא, און די גוט און שלעכט האט גארנישט מיט כמות איינגעלייגט. זי זאגט, א שלעכטע תאוה איז חזיר, א גוטע תאוה איז פלייש וואס איז געשאכטן מיט אלע הלכות שחיטה. די תורה איז נישט קיין ענין פון די כמות, ס׳איז א ענין פון די איכות.
שאלה וועגן תאוה
תלמיד:
פארוואס רעדט די תורה וועגן תאוה? אפשר אלע ריזנס פארוואס ער איז נישט אזוי שייך צו טון מיט תאוה.
מגיד שיעור:
איך האב דיר געזאגט, ווייל דו פארגעסט אונזער הגדרה פון תאוה און שיעור זערא וועגן דעם, אז תאוה איז די הלכות, די טוב ורע, שנוגע לתענוגי הגוף [שנוגע לתענוגי הגוף – relating to bodily pleasures], פון הלכות אכילה, הלכות ביאה. דאס איז וואס ווען איך רעד תאוה, רעד איך – מיין ערשטע דעפיניציע איז געווען וואס זאל זיין די הלכות, וואס זאל זיין די טוב ורע אין די נושא פון תענוגי הגוף. שטימט?
און די תורה רעדט אביעסלי א קאטעגאריע פון די נושא פון תענוגי הגוף. ס׳איז זייער קלאר אז ס׳איז דא א קאטעגאריע פון די נושא פון תענוגי הגוף אין די הייליגע תורה, און די תורה זאגט נישט מער און ווייניגער. ס׳זאגט דאס יא און דאס נישט, און היינט יא און היינט נישט. אלעס קען זיין, אבער ס׳רעדט זיך וועגן די זעלבע זאך.
איך האלט אז די רמב״ם האט נישט געהאלטן אז ס׳איז אן אנדערע זאך, די רמב״ם האט יא געהאלטן אז ס׳איז די זעלבע זאך. אבער אין די זעלבע שיעור האלט איך אז ס׳איז זייער א שווערע שיעור.
די תורה רעדט נישט וועגן כמות
איך וועל דיר זאגן אן אינטערעסאנטע פאקט, אז די הייליגע תורה זאגט קיינמאל נישט אז מ׳זאל ליב האבן מער אדער ווייניגער, עסן מער אדער ווייניגער, אדער וואס דו ווילסט מער אדער ווייניגער, אין א געוויסן טאג. ס׳רעדט יא וועגן דעם, און ס׳זאגט נישט אזוי. דאס איז די רעאליטעט.
תלמיד:
יעצט, זולל וסובא איז וואס? איין ספעציפישע מאל.
מגיד שיעור:
זולל וסובא [זולל וסובא – glutton and drunkard], ער זאגט אז מ׳זאל נישט עסן אזא זאך, ניין?
תלמיד:
אמת, אמת, אמת, אמת. יא, ס׳שטייט אין רמב״ם, אמת.
מגיד שיעור:
אבער זולל וסובא איז נישט אן ענין פון לאו, זולל וסובא איז א קאונט. די רמב״ם רעכנט עס אלס א מצוה. יא? ס׳איז א מצוה צו פרעסן, לויט די רמב״ם. יא. דו לערנסט פון בן סורר ומורה [בן סורר ומורה – the rebellious son]. און וואס די גמרא זאגט אז “דרוש וקבל שכר” [דרוש וקבל שכר – expound and receive reward], איך האב דאך דאך א מצוה. ניין, די אזהרה שבו, נישט די בן סורר אליין. די אזהרה. ס׳איז דא אן אזהרה, פון דעם אזהרה, אויף דעם לאו זאגט מען דאס.
תלמיד:
ניין, ניין, ניין. אקעי, דאס רעדט פון זיינישע הצלחות און זיינישע פרשיות, וואטעווער דו ווילסט זאגן.
מגיד שיעור:
אבער די רמב״ם… דאס איז גערעכט. אבער ס׳איז נאך אלץ דא רוב זאכן זענען וועגן וויפיל, אקעי? און פארוואס זאג איך דיר דאס? איך וויל דיר נאר ווייזן, איך דזשאמפ אביסל, ווייל איך האב נאך שמועסן געוואלט וואס איך וויל אמת׳דיג. אבער איך וויל דיר פארציילן אז דער הייליגער רמב״ן איז שווער געווען די קשיא, אקעי? זייער פאני.
תלמיד:
העלא? וואס איז דיין באן?
מחלוקת רש״י ורמב״ן אויף “קדושים תהיו”
מגיד שיעור:
איך וויל דער הייליגער רמב״ן, ר׳ משה בן נחמן, איז שווער געווען א קשיא נפלאה און ממש א פלא אויף די תורה. איך ווייס נישט וואס ער האט געטראכט א תירוץ אויף זיין קשיא. איך מיין, איך ווייס וואס ער האט געטראכט א תירוץ, אבער ס׳איז זייער א שוואכע תירוץ. איך מיין אז ס׳איז דא מער בייסיק איז ראנג.
דער הייליגער רמב״ן האט געשריבן א ספר וואס הייסט “פירוש הרמב״ן על התורה”, און דארט זאגט ער אין פרשת קדושים, איך ווייס נישט צו דו ווייסט וואס איז די לשון פון די רמב״ן? מ׳זאל זאגן זיין לשון, אדער איך קען דיר זאגן די זאך.
תלמיד:
אקעי, דער הייליגער רמב״ן זאגט אזוי.
רש״י׳ס פירוש: פרישות פון עריות
מגיד שיעור:
אין די הייליגע חומש שטייט, איך האב דיר וועל איך דיר יעצט זאגן די מחלוקת רש״י און רמב״ן, יא? וואו בין איך דא? פרשת ויקרא, אה, פרשת קדושים, יא?
תלמיד:
אפשר רעדסטו דיבורים?
מגיד שיעור:
ניין מינוט, ניין, דו קומסט אהער. זאגט די תורה אין פסוק, “קדושים תהיו” [קדושים תהיו – “You shall be holy” (Leviticus 19:2)]. וואס זאגט רש״י? “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה” [הוו פרושים מן העריות ומן העבירה – be separated from forbidden sexual relations and from sin]. דאס הייסט, רש״י האט געלערנט אז די פרוש שטייט “קדושים תהיו”, “פרושים תהיו”, איר זאלט זיין אפגעזונדערט.
פרישות האט צו טון געווענליך פון אפגעזונדערט פון תענוגי הגוף, ממילא פון עריות, וואס זיי זענען די חטאים פון תענוגי הגוף, און “שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה” [שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה – wherever you find a fence around sexual prohibitions, you find holiness]. קדושה האט ספעציעל צו טון מיט גדר ערוה, נישט טון קיין עבירות פון עריות. אזוי זאגט דער הייליגער רש״י.
תלמיד:
עבירות פון עריות?
מגיד שיעור:
ניין, גדר ערוה, עריות. יא, וועלכע עבירות? די סארט תענוגי הגוף, די סארט ביאות, איסורי ביאה, די ביאות וואס זענען ראנג. יא, גוט, אזוי זאגט רש״י. איסורי ביאה, וואטס עווער ביאות אר בעד, נאט טו דו דעם איז קאלד ביאינג האולי. אזוי זאגט דער הייליגער רש״י, און אזוי ברענגט ער, ס׳איז נאכגעברענגט פון די ספרא [ספרא – the halakhic midrash on Leviticus].
רמב״ן׳ס פירוש: פרישות אלס א מדה
דער הייליגער רמב״ן זאגט, ער איז נישט מסכים. “אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב” [אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב – this separation is not to separate from forbidden relations as the Rav (Rashi) says]. פרישות איז נישט דאס, “אלא שהפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים” [אלא שהפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים – rather, separation is that which is mentioned everywhere in the Talmud, whose practitioners are called perushim (separated ones)].
קריטיק אויף דעם רמב״ן׳ס פילאלאגישע טענה
דער רמב״ם טענה׳ט, ביי די וועי, ס׳איז נישט אמת וואס ער זאגט. דער רמב״ם טענה׳ט, נישט אמת, חס ושלום, איך זאג אויפ׳ן הייליגן רמב״ם אז ס׳איז נישט אמת. A lot of times, whenever you read someone saying, “ס׳שטייט אין חז״ל” [חז״ל – our Sages of blessed memory], you have to start to become suspicious. תיכף ווי, חז״ל, מקום, ווער האט געזאגט, ווי האט ער עס געזאגט. “בכל מקום בתלמוד” איז suspicious. “בכל מקום בתלמוד”, יעדע מאל אין די תלמוד, מ׳קען מאכן א search, “יש שם מידה שבעליה נקראים פרושים”, אז די וואס האבן די מדה הייסט א פרוש. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם.
It’s not correct, and at least not obvious, that there’s such a person called פרוש אין די גמרא וואס ער איז פרוש אין די וועג. דו קענסט נאכקוקן, מאכן א search אויף פרוש אין די גמרא, וועסטו זען אז ס׳איז בכלל נישט קיין דבר פשוט.
תלמיד:
אין די גמרא הייסט א נזיר [נזיר – Nazirite] א פרוש?
מגיד שיעור:
יא, וואו שטייט? די גמרא זאגט, “פרוש עצמו מן היין” [פרוש עצמו מן היין – separated himself from wine], און ס׳הייסט א חוטא [חוטא – sinner]. איז ער פרוש עצמו אדער שהזיר עצמו [שהזיר עצמו – that he made himself a Nazirite]? מ׳דארף קוקן.
ס׳איז דא א זאך וואס הייסט פרושים אין די משנה, און די משנה האט אויך א ליסט פון זיבן פרושים וואס זיי האבן נישט ליב. קודם כל, ס׳איז בכלל נישט אזוי סימפל. איך זאג נאר אז ס׳איז נישט סימפל. דער רמב״ם האט געקוקט מיט געוויסע גלעזער און ס׳איז געווען סימפל. אלעס שיינע מעשיות. Maybe yes און maybe no. אלעס קען זיין.
אבער דער רמב״ם זאגט אז ס׳שטייט. דער רמב״ם האט דא א פילאלאגישע טענה, אז ווען דער מדרש זאגט, “קדושים תהיו – פרושים תהיו”, דער מדרש טייטשט איבער “קדושים” – “פרושים”, מיינט דאס נישט וואס רש״י האט געמיינט, “פרושים מן העבירות, מן העריות”, נאר ס׳מיינט עפעס א סארט מדה וואס הייסט פרישות. אקעי? אזוי זאגט ער דאך.
און אזוי זאגט דער רמב״ם אז ער קען תלמוד, און אין תלמוד שטייט דאך אז ס׳איז דא אזא ענין פון פרישות, פון א מדה וואס הייסט פרישות. And he brings some proofs from the Rambam which are bad proofs, just to be very clear. און דו וועסט עס שוין זען. פארוואס? דער רמב״ם טענה׳ט, נישט פון די… פון די תלמוד. דער רמב״ם זאגט, “בכל מקום בתלמוד”, און ער ברענגט ראיות. די, at least די שטיקלעך תלמוד וואס ער ברענגט זענען נישט קיין ראיות לדבריו, לפי עניות דעתי. מ׳שטיינס געזאגט, איך האב געקוקט אין מפרשים, האב איך שוין געזען איינער האט שוין געפרעגט די קשיא.
דער רמב״ן׳ס יסוד: “התירה התורה”
נו, דער רמב״ם איז מסביר. אקעי, איך וויל זיך אפשטעלן אויף דעם רמב״ם, ווייל ס׳איז זייער וויכטיג. ס׳איז פון די יסודות׳דיגע שטיקלעך רמב״ם אין די אידישקייט, און איך בין מחולק דערמיט. איך מיין אז ס׳איז totally wrong. נישט חס ושלום איך מיט׳ן הייליגן רמב״ם.
זאגט דער רמב״ן אזוי: וואס איז די פרישות? ענין, יא? וואס איז די זאך וואס אונז רופן פרישות? זאגט דער רמב״ן אזוי: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים [כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים – for the Torah warned about forbidden relations and forbidden foods]. די תורה האט מתיר געווען, גע׳אסר׳ט, יא? ווייטער, הרי העריות והמאכלים האסורים, געוויסע זאכן האט די תורה גע׳אסר׳ט.
אבער, זאגט ער, דער אייבערשטער, די תורה האט מתיר געווען הביאה איש ואשתו [הביאה איש ואשתו – relations between a man and his wife]. ביאה מיט איש ואשתו, כל דבר שירצה לעשות באשתו יעשה [כל דבר שירצה לעשות באשתו יעשה – whatever he wants to do with his wife, he may do]. בקיצור, ביאת איש ואשתו איז אינגאנצן מותר.
קריטיק: ביאת איש ואשתו איז נישט “אינגאנצן מותר”
איך מיין, אינגאנצן? צוויי וואכן א חודש? איך ווייס נישט וויאזוי דער רמב״ן האט פארגעסן וועגן דעם. צרות עין. אינגאנצן, יא? התירה ביאת איש ואשתו? און די שולחן ערוך שטייט נישט ביינאכט, נישט פאכטס, נישט נאכטס, איך ווייס נישט ווען. בקיצור, נאכאמאל, ער זאגט אז די תורה האט מתיר געווען. און די גמרא שטייט אז מען טאר נישט משמש זיין ביום [משמש ביום – have relations during the day]. ס׳איז דא א גמרא.
האלאו, איך זאג דיר, איך פרעג דיר נישט יעצט הלכה למעשה וואס א מענטש טוט. איך זאג דיר אז ווען דער רמב״ן זאגט אז די תורה התירה, ס׳איז נישט אזוי ווייט מעשיות. צוויי וואכן א חודש איז נישט קיין גרויסע התירה, אקעי? בקיצור, איך ווייס נישט פון וואו ער האט גענומען די איידיע אז די תורה התירה. איך זע נישט וואס איז דא מותר. איך זאג דיר וואס דער רמב״ן זאגט. דער רמב״ן האט דאס געזאגט, אקעי? די לשונות וואס איך זאג איז עקזעקטלי לשון הרמב״ן.
מען מעג נישט מאכן קיין ביאה נישט היינט ווייל ס׳איז א נידה [נידה – menstruant woman], נישט נעכטן ווייל ס׳איז א ספק נידה, נישט איבערמארגן ווייל ס׳איז א וסת [וסת – expected time of menstruation], נישט היינט ווייל ס׳איז בייטאג, און נישט מארגן ווייל ס׳איז תשעה באב [תשעה באב – the Ninth of Av, a fast day], און נישט שבועות ווייל ער איז ליידיג צו עסן. אקעי, דאס איז נישט אמת. בקיצור, דאס איז נישט קיין התירה. דאס איז נישט קיין מותר, ס׳איז נישט קיין התר הדציבור אשתו.
ס׳איז זייער ווייט דערפון. דאס איז for real. דער רמב״ם זאגט דאס. דער רמב״ם זאגט, מיר האבן געלערנט אין רמב״ם פרק ד׳, אז מ׳זעט דא אז די תורה איז עקסטרעם וועגן די ענין. אפילו די הלכות שוין. איך האב נישט גערעדט וועגן דעם. דער רמב״ן seems to not realize that, און איך האב א theory דערויף פארוואס. אקעי? אז ס׳איז בכלל נישט אמת אז די תורה איז מתיר ביאת איש ואשתו מיט א גרויסע הגבלה. יא.
קריטיק: בשר ויין איז אויך נישט “אינגאנצן מותר”
ועוד באכילת הבשר והיין [ועוד באכילת הבשר והיין – and also regarding eating meat and wine]. די תורה האט אויך מתיר געווען בשר ויין צו עסן. By the way, דאס איז אויך not entirely accurate, right? נישט ראש השנה. ראש השנה האט מען נישט געלאזט עסן. אפילו ראש השנה האט מען נישט געלאזט עסן פלייש און וויין, מפני ולמה זה. כי ירחק כי ירחק [כי ירחק – “when it is far from you” (Deuteronomy 12:21)]. לערן דיך די תורה. כי לא תוכל לאכול בשר אלא בשחיטה [כי לא תוכל לאכול בשר אלא בשחיטה – for you may not eat meat except through ritual slaughter]. נאר עסן נאר מיט ווייל די עיקר זאל זיין די לחם, און נישט עסן בשר.
דאס איז וואס רש״י זאגט אויף “לא תתאוה” [לא תתאוה – “you shall not desire”]. ער זאגט צוויי זאכן: דרך ארץ אז ביינאכט זאל מען עסן בשר, נישט בייטאג. אקעי, דאס איז דרך ארץ. אבער סתם אזוי, פרעסן פלייש איז געווען נארמאל. על פי פשוטו של מקרא, על פי הלכה, מעג מען פרעסן פלייש. ס׳שטייט נישט עקזעקטלי די הלכה, אקעי?
דער רמב״ן׳ס קשיא: בעל תאוה קען בלייבן אינערהאלב הלכה
אקעי. יא. זאגט דער רמב״ן אזוי: “ואם כן, ימצא בעל תאוה מקום להתגדר בו [ואם כן, ימצא בעל תאוה מקום להתגדר בו – and if so, a lustful person will find room to wallow]…
דער רמב״ן׳ס קאנצעפט פון “נבל ברשות התורה” – אנאליז און קריטיק
דער רמב״ן׳ס טענה: א בעל תאוה האט פלאץ אין הלכה
מגיד שיעור:
ווייל די עיקר זאל זיין די לחם [lechem: bread], און נישט עסן בשר [basar: meat], אזוי שטייט אין פרשת ואתחנן [Parshas Va’eschanan], שטייט צוויי זאכן: דרך ארץ [derech eretz: proper conduct], און ביינאכט זאל מען עסן בשר, נישט בייטאג. אקעי, דאס איז דרך ארץ. וואס איך וויל זאגן, פרעסן פלייש איז געווען נארמאל, על פי פשטות המקרא [al pi peshutos hamikra: according to the simple reading of Scripture], על פי הלכה [al pi halacha: according to Jewish law] מעג מען פרעסן פלייש. ס׳שטייט נישט עקזעקטלי די הלכה, אקעי?
יא, זאגט דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] אזוי, “ואם כן ימצא בעל תאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו” [ve’im ken yimatzei ba’al ta’avah makom lihiyos shatuv bezimas ishto: and if so, a lustful person will find room to be immersed in lewdness with his wife]. זאגט דער רמב״ן, אויב אזוי, א בעל תאוה [ba’al ta’avah: a person of desire/lust] האט פלאץ. אזוי זאגט דער רמב״ן, איך מיין אז ס׳איז טאטאלי ראנג.
תלמיד [Student]:
הער אויס, דו דזשאמפסט א ליין, לאז מיך ליינען.
קריטיק אויף “זמת אשתו” – אינקאהערענטע ווערטער
מגיד שיעור:
א בעל תאוה האט פלאץ, על פי הלכה האט א בעל תאוה פלאץ, “להיות שטוף בזמת אשתו” [lihiyos shatuv bezimas ishto: to be immersed in lewdness with his wife]. קודם כל, די ווערטער זענען אינקאהירענט. ס׳איז נישטא אזא זאך ווי זיין שטוף בזמת אשתו. זימה [zimah: lewdness] מיט אשתו [ishto: his wife] זענען נישט ווערטער וואס גייען צוזאמען. איך ווייס נישט וואס דער רמב״ן רעדט דא. איך ווייס פונקטליך וואס ער מיינט צו זאגן, ס׳מאכט אזויפיל סענס ווי דער קאצקער רבי [Kotzker Rebbe] וואס האט געזאגט אז “לא תנאף” [lo tin’af: do not commit adultery] איז מיינט באשתו אמרי [be’ishto amri: with his wife, I say]. העלאו, וואס איז א נארמאלער מענטש? “לא תנאף” מיינט נישט באשתו. איך ווייס אז ס׳איז די זעלבע קאנצעפט, און ס׳מאכט נישט קיין סענס.
איך גיי דיר עס עקספלעינען. איך קען דיר עקספלעינען, איך קען דיר זאגן א פונקטליכע דעפינישן היינט פון דעות. אבער איך געב דיר נאר ארויס אז ס׳מאכט נישט עכט קיין סענס. אין די תורה [Torah] שטייט נישט “זמת אשתו”. “זמה היא” [zimah hi: it is lewdness] שטייט אויף איינער וואס נעמט א חותנת [choseneto: his mother-in-law], איך געדענק. “זמה היא” שטייט נישט אויף… “זמה היא” אויף א בת [bas: daughter], איך געדענק נישט איינע פון די עריות [arayos: forbidden relations], וועלכע איז זימה, וועלכע איז חסד [chesed: kindness], און וועלכע איז חרפה [cherpah: disgrace], איך געדענק נישט וועלכע פון די דריי. די גמרא [Gemara: Talmud]… ס׳שטייט נישט אין די תורה קיינמאל אזא זאך ווי “זמת אשתו”. דער רמב״ן איז אסיומט אז ס׳איז דא א סארט תענוג [ta’anug: pleasure] וואס הייסט זימה. מיר וועלן באלד רעדן וועגן דעם. איך וויל נאר פארליינען די רמב״ן.
די רמב״ן׳ס ביישפילן: אסאך ווייבער, סובא יין, זולל בשר
מגיד שיעור:
“או נושא נשים הרבה” [o nosei nashim harbeh: or marrying many women], ס׳מעג דאך האבן אסאך ווייבער על פי תורה, אמת? נישט נאר דעם, מ׳קען האבן מער ווי איין ווייב. אקעי, אזוי קען מען סאלוון די פראבלעם פון נידה [niddah: menstrual impurity], אויב מ׳וויל שטארק. אקעי.
אקעי, “ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר” [velihiyos besov’ei yayin uvezolalei basar: and to be among wine drinkers and meat gluttons]. מיר האבן גערעדט אז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides]… דאס איז פאלס, אזוי ווי דו האסט געזאגט. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מפורש׳ע לאו דאורייתא [mefuresheh lav de’oraisa: explicit biblical prohibition] צו זיין א סובא בשר וזולל יין [soveh basar vezoleil yayin: meat glutton and wine drinker]. וואטעווער עקזעקטלי זולל בשר וסובא יין מיינט, איז עס א איסור דאורייתא [issur de’oraisa: biblical prohibition] צו טון. דער רמב״ן האט נישט געוואוסט דערפון, איך ווייס נישט. איך דארף קוקן וואס ער זאגט אין כי תצא [Ki Seitzei: Deuteronomy 21:10-25:19].
תלמיד:
אה גוט, אבער… פשוט געהייסן?
מגיד שיעור:
איך זאג אז דא ווען דער רמב״ם זאגט אז על פי הלכה מעג מען, איז א lot of assumptions דא, ס׳איז בכלל נישט קלאר אז על פי הלכה מעג מען.
ניבל פה – קיין קלארע איסור דאורייתא
מגיד שיעור:
און נישט נאר דעם, “ידבר כרצונו בכל הנבלות” [yedaber kirtzono bechol hanivalos: he will speak as he wishes all obscenities], ס׳מעג רעדן ניבל פה [nivul peh: obscene speech]? ס׳שטייט נישט אין דער תורה. אין תורה שטייט נישט אז מען טאר נישט רעדן ניבל פה. ווי שטייט עס בכלל?
תלמיד:
אין ערגעץ נישט.
מגיד שיעור:
ס׳איז א מדרש [midrash], יא. אבער וועלכע איסור איז צו רעדן ניבל פה? “כרצונו בכל הנבלות”?
תלמיד:
דער שפראך האט נישט קיין נבלות… אה, דער רמב״ם זאגט, די תורה אליין רעדט נישט קיין ניבל פה, אקעי, נמרו.
מגיד שיעור:
מען קען עס לערנען פון די תורה, ס׳שטייט נישט אין די תורה אלס “אל תדברי נבלות” [al tedabri nivalos: do not speak obscenities]. “דבעלת, דפיחול, האכתיות, בסוריך” [unclear reference to biblical verses].
תלמיד:
יא יא, דאס איז שיינע דרשות [drashos: homiletical interpretations]. ס׳קען זיין ס׳מיינט דעס, ס׳קען זיין ס׳מיינט נישט דעס, פשטות [peshutos: simple meaning] מיינט עס צו זאגן זאכן וואס מען גייט נישט מקיים זיין, אזעלכע זאכן. אבער אקעי…
מגיד שיעור:
מען קען נעמען. איך זאג ס׳איז דרשות, אבער ס׳איז דאך נישט קיין איסור, אמת? ניבל פה ס׳איז א גאר שלעכטע זאך וואס – ס׳איז נישט קיין איסור דאורייתא, ס׳איז א מידת טוב [midas tov: good character trait]. און אזוי איז דער רמב״ם. דא זענען מיר מסכים [maskim: agree] מיט׳ן רמב״ם, מיר האבן נישט געטראפן קיין איסור צו רעדן… ס׳שטייט “כדבר אחת הנבלות תדבר” [kedaber achas hanivalos tedaber: you will speak like one of the disgraceful women], ס׳מיינט נישט דעס.
עניוועיס, דער קיצור, מען מעג רעדן ניבל פה.
תלמיד:
אקעי.
דיסקוסיע: ניבל פה מיט אן אשת איש – “לא תקרבו”?
מגיד שיעור:
ביי די וועי, ווייטער, מיט יענעמ׳ס ווייב איז אסור, “לא תקרבו” [lo sikrevu: do not come close] אין די תורה. די אייגענע ווייב איז א מצוה [mitzvah: commandment]. סא ווען איז דער איסור? מיט די חברים, סתם שטותים [stam shtuyos: just nonsense].
פרעג איך דיך א שאלה: רעדן ניבל פה מיט א צווייטנ׳ס ווייב איז א איסור פון “לא תקרבו” פון די תורה? זאגט דער רמב״ם “לא תקרבו לגלות ערווה” [lo sikrevu legalos ervah: do not come close to uncover nakedness], זאגט דער רמב״ם אז דאס איז דאורייתא, ס׳איז די קריבה [kerivah: closeness]. קריבה אינקלודס ניבל פה? קריבה איז נישט קיין סמך, ס׳איז דאורייתא, דער רמב״ם זאגט ס׳איז דאורייתא. ס׳איז דאורייתא, ס׳איז דאורייתא, ס׳איז דאורייתא.
תלמיד:
Sounds reasonable to me.
מגיד שיעור:
פארשטייסט נישט דעס? יא, נו…
תלמיד:
ניין, ניין, קריבה, קריבה, דער רמב״ם זאגט אז קריבה, קריבה דאורייתא, ס׳איז דאורייתא. שרייבט “לא תקרבו”, לערנט מען… לערנט מען עס אויך קריבה אסור.
מגיד שיעור:
Whatever, מען איז אזוי אויסן אן אנדערע העלפט.
תלמיד:
נישט אויף א ש״ס מנחה [Shas Mincha: afternoon Talmud study session], מען דארף דאך דעס…
מגיד שיעור:
ניין, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך, נישט חסידיש, אבער ס׳איז נישט קיין איסור. דאס איז דער איסור? מיט אן אשת איש [eishes ish: married woman] ניבל פה? איין מינוט. שלא בשעת [shelo bish’as: not at the time of]… ניין, ניין, ניין, דער רמב״ם רעדט נישט… איך ווייס. אקעי, על כל פנים [al kol panim: in any case], מ׳זאל ענג צוטון אז מ׳זאל פארשטיין אז ס׳איז נישט קיין איסור נבל ברשות התורה [naval birshus haTorah: a scoundrel within the permission of the Torah], אקעי, no problem. אפשר איז עס א פסוק [pasuk: verse], אפשר איז עס א מדרש, אפשר איז עס בכלל מותר [mutar: permitted], אפשר איז עס בכלל… דאס זאג איך, אויב ס׳איז מיט א צווייטן איז עס איסור, אויב ס׳איז… דאס איז א גדר פרטי [geder perati: particular boundary], ס׳איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס׳איז נישט קיין חידוש [chiddush: novelty], ס׳איז א גדר, ס׳איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין דעם גדר. אפשר איז עס אין די ראיות, אפשר רבנים, אקעי, לאמיר זיך דינגען, ס׳איז נישט קיין גרויסע נפקה מינה [nafka minah: practical difference]. אויב ס׳איז מיט זיינע אייגענע ווייב, אבער ס׳איז אפשר א מותר, ער זאגט אז שלא לצורך תשמיש [shelo letzoreich tashmish: not for the purpose of marital relations]…
תלמיד:
זייער גוט, א גדר דארף נישט זיין קיין איסור, ס׳איז שוין מוסר [musar: ethics], ס׳איז שוין פרישות [perishus: abstinence]. אבער דאס שטייט נישט.
דער רמב״ן׳ס loophole-טענה – פונדאמענטאלע קריטיק
מגיד שיעור:
איך זאג, דער רמב״ן זוכט… דער רמב״ן האט אפשר אן ענין… איך בין מסופק [mesupack: uncertain], by the way. דער רמב״ן סאונדט… איך וויל נאר דיסקרייבן אזוי זאגט אפשר א ראש, איך ווייס נישט. הער אויס, דער רמב״ן… די משנה [Mishnah] מיינט צו זאגן א… אקעי, נישט קיין גליק. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז דא א loophole אין די תורה, that’s what he’s describing you, and I’m telling you that it’s not clear that it’s such a loophole. דער רמב״ן סאונדט אז די תורה שטייט געוויסע זאכן, אבער ס׳שטייט נישט די אלע זאכן, והנה יהיה נבל ברשות התורה [vehinei yihiyeh naval birshus haTorah: and behold he will be a scoundrel within the permission of the Torah], רבותינו דורשים מקרא [rabboseinu dorshin mikra: our rabbis expound from Scripture]. וואס מיינט א נבל פאר א גוטן יאר? פון וואו האט דער רמב״ן גענומען די איידיע פון א נבל? וואס מיינט א נבל בכלל? געדענקסט איך האב געגעבן אן אנדערע שיעור קעגן די קאנצעפט פון נבל ברשות התורה, אז ס׳ברענגט אלע נבלות?
דער רמב״ן איז אויס אויף א justification. ער זאגט, “רבונו של עולם [Ribbono shel Olam: Master of the Universe], קום הער, ער איז דאך א איד וואס גלייבט אין די תורה, און די תורה שטייט דאס מעג מען און דאס מעג מען נישט, זאגסטו, אבער מיר טוען אלעס וואס די תורה מעג און מיר זענען א שייגעץ [shaygetz: scoundrel]. וואט? ביי וועם, דו ביסט קלוגער פון משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]? וואס גייט דא פאר?” זייער פאני. דאס זאגט נישט דער רמב״ן, דאס זאגסטו זייער גוט, דו שטעלסט צו זייער גוט דעם רמב״ן׳ס שיטה [shitah: approach]. דער רמב״ן, at least אין נאך צוויי פלעצער, זאגט אזא איידיע. דער רמב״ן in general האט אזא איידיע, and I’m very מסופק about that idea. I think that it’s also… ס׳איז א בירור מן, איך ווייס, מענטשן האבן עס זייער ליב, און איך מיט׳ן רמב״ם האבן עס נישט ליב.
תלמיד:
און ס׳איז שוין דער רמב״ם מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed]? יא.
דער רמב״ן׳ס מקור – פון דעם רמב״ם מיסאינטערפרעטעד
מגיד שיעור:
ניין, דער רמב״ן האט גענומען די איידיע פון די רמב״ם און מ׳האט misinterpret’ט דעם רמב״ם. ס׳קומט נאך א שיעור הלכות שבת פרק כ״ד [Hilchos Shabbos perek chof daled: Laws of Sabbath chapter 24] אדער ערגעץ, אויף וואס דער רמב״ם איז געווען. יא, מיר האבן שוין געהערט די שיעור, זאל מען מאכן זיכער צו רעדן דערצו. ס׳איז דא א שיעור אויף דעם וואס דער רמב״ם רעדט פון מנוחה [menuchah: rest], דער רמב״ן׳ס איידיע קומט דירעקט פון די רמב״ם, ער האט געזאגט פארקערט פון רמב״ם, סאו ס׳איז מיר געווען קלאר אז דער רמב״ן וואלט נישט אזוי געטראכט, אבער דאס איז, איך געדענק נישט אויב איך האב עס געזאגט דא אין יענע שיעור. על כל פנים, ס׳איז אמת, איך וויל נאר מברר זיין [mevarrer zein: clarify], איך בין נישט זיכער אז דאס איז די זעלבע.
חילוק צווישן דעם רמב״ן דא און אין אנדערע פלעצער (שבת/יום טוב)
מגיד שיעור:
דער רמב״ן טאקע סיי וואס דו זאגסט פון יום טוב [Yom Tov: Jewish holiday], סיי אין שביתת שבת [shevisas Shabbos: Sabbath rest], סיי אין איך ווייס נישט וואו נאך, איך געדענק נאך א דוגמא [dugma: example], זאגט ער אזא ענליכע זאך, אז די תורה, די הלכה איז חסרה [chaseirah: lacking], ווייל די הלכה שטייט געוויסע פרטים [peratim: details], און ס׳בלייבט אסאך קעיסעס וואס מ׳קען זיין א שוגג, ווייל ス’שטייט נישט פונקט די קעיס. אזוי זאגט דער רמב״ן, אזוי זאגט דער רמב״ן אין וואו שטייט דאס וואס דו זאגסט פון יום טוב? איך געדענק נישט. דארט וואו ס׳שטייט יענע פסוק? אבער ס׳שטייט נישט דא דאס, איך וויל נאר זאגן, ס׳שטייט נישט דא דאס. דער רמב״ן זאגט נישט דא, לאמיר נאר ארויסברענגען עפעס, דער רמב״ן זאגט נישט דא אז די קדושים תהיו [kedoshim tihiyu: you shall be holy] איז ענליך צו דעם, ס׳סאונדט מיר אביסל אנדערש. ס׳איז א גזירה שוה [gezeirah shavah: textual analogy], ס׳סאונדט זייער ענליך, אבער ס׳איז נישט ענליך. ווייל ער זאגט נישט אז די פראבלעם איז אז די תורה קען נישט זאגן די שיעור [shi’ur: measure] פון קדושים תהיו. ער זאגט א גאנץ אנדערע זאך, דאס פארפעלט אסאך מער.
ווען איינער זאגט, ווען דער רמב״ן זאגט אז די תורה שטייט נישט, איך ווייס וויאזוי מ׳זאל שובת זיין [shoves zein: rest] אין חול המועד [Chol HaMoed: intermediate days of festivals], און די חכמים [chachamim: sages] האבן עס מפרש געווען [mefareish geven: interpreted], ווייל מ׳קען נישט זאגן גענוג כללים [klalim: rules], ס׳איז תלוי [talui: dependent] אין אלע מיני מצבים, און די תורה וויל נישט זיין ברכה לבטלה קטנה [berachah levatala ketanah: a minor blessing in vain], הלכות שביתה בחול המועד [hilchos shevisa beChol HaMoed: laws of resting on Chol HaMoed]. אזוי זאגט דער רמב״ן, יא, ער ברענגט עס אויף יום טוב, אבער ער זאגט עס אויך אויף שבת אין א געוויסע וועג, און אזוי ווייטער, אויף יום טוב. איז דאס פארשטיי איך, אז ס׳איז דא א לימיטעישאן, אז דאס האט צו טון מיט א זייער בעסיק זאך, אז די געזעץ קען נישט רעדן אין יעדע פאל, ממילא [memeilah: consequently] דארף מען זיך געבן כלליות׳דיגע זאכן.
ביי די וועי, ס׳ווערט א קשיא [kushya: question], פארוואס איז דא די אלע פרטים? דער רמב״ן האט בכלל נישט געענטפערט יענע קשיא, רייט? ס׳איז דא א גאנצע שמועס, ווייל אזוי ווי חול המועד, די תורה האט נישט געשטאנען גארנישט, און מ׳דארף פארשטיין אליינס זייער גוט וואס צו טון און וואס נישט צו טון. איז ביי די וועי, שבת זאגט ער אויך אז די תורה האט גארנישט געזאגט, נאר לאמיר זאגן אז ס׳איז דא אזא מסורה [mesorah: tradition] וואס זאגט לאו מלאכות [lav melachos: the thirty-nine prohibited labors], פארוואס פעלט דאס אויס? אמת, ס׳ווערט שווערער פארקערט אויב מ׳טראכט יענע פראבלעם. אקעי.
אבער דא זאגט ער נישט דאס, ער זאגט נישט אז די תורה קען נישט זאגן פונקטליך וויפיל פרישות יעדע מענטש זאל האבן, ממילא האט ער עס געלאזט אפן כללי [kelali: general]. ווייל וואס, ווייל דער רמב״ן זאגט אז ס׳פעלט דא א גאנצע קאט, און ביי די וועי, ביי שבת שבות איז אויך אמת דאס וואס דער רמב״ן זאגט נוגע דעם, לויט׳ן רמב״ן איז אמת אז ס׳איז דא א דאורייתא פון יענץ, נישט אזוי? דאס הייסט, חוץ פון, לעטס סקיפ די נושא [nosa: topic] פון שבת, ווייל ס׳וועט נאר אריינגיין אין טו מאטש קאמפליקעישאנס.
וואס מיין איך צו זאגן איז, ער זאגט נישט אז ס׳איז פשוט א פראבלעם ווייל מ׳קען נישט זאגן קיין שיעור פון קדושים תהיו, ס׳איז דברים שאין להם שיעור [devarim she’ein lahem shi’ur: things that have no measure]. אזויווי וואס דו האסט געזאגט אן עקזעמפל, מ׳קען נישט זאגן יעדע קאמערשעל זאך וואס ס׳וועט אמאל זיין, זאגט די תורה בכלליות, זיי א מענטש. אויף דעם קען די תורה אויך זאגן, די תורה האט געקענט בכלליות זאגן. לויט׳ן רמב״ן האט די תורה געזאגט. וואס וואלט געווען אן די מצוה פון קדושים תהיו? רייט? ס׳וואלט געפעלט עפעס זייער בעיסיק.
וואס פעלט? דער רמב״ן׳ס דעפיניציע פון “נבל”
מגיד שיעור:
וואס פעלט? אז מ׳קען זיין א נבל, און די סענס פון נבל ביי אים מיינט א בעל תאוה. רייט? נבל דא מיינט בעל תאוה. מ׳קען זיך דן זיין [dan zein: debate] די ווארט נבל פון וואו ס׳קומט, אבער ווען ער זאגט דא נבל מיינט ער אזויווי א נבל פער [naval per: literally a scoundrel], רייט? א שמוציגער מענטש, וואס דאס מיינט פונקטליך איינער וואס עסט צו פיל און טוט צו פיל ניאוף, נישט ניאוף, צו פיל זיווג [zivug: marital relations]. דאס איז די טייטש א נבל. אמת? סאו ס׳פעלט א גאנצע זאך. ס׳איז נישט אז ס׳פעלט עפעס א סוירטען פאזי קעיסעס וואס שטייט נישט אין די תורה. ס׳פעלט א גאנצע זאך. אלע הלכות עריות קען מען טון אזוי. קען מען…
דער רמב״ן׳ס שיטה אין עריות
תלמיד:
וואס?
מגיד שיעור:
זאגט דער רמב״ן, הער אויס, זאגט דער רמב״ן, ולפיכך בא הכתוב בזה [ulefichach ba hakasuv bazeh: therefore the verse comes regarding this], קוק וואס ער טוט, לפיכך בא הכתוב בזה, אחר שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי [achar shefeirat ha’issurim she’asar osam legamrei: after detailing the prohibitions that He forbade completely], קוק, נאכדעם וואס ער האט גע׳אסר׳ט זאכן וואס זענען אינגאנצן גע׳אסר׳ט. פארוואס זענען זיי אינגאנצן גע׳אסר׳ט? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט שייך מיט פרישות לויט׳ן רמב״ן. סתם גזירת הכתוב [stam gezeiras hakasuv: simply a decree of Scripture], להרחיק אותך מן העריות [leharchik oscha min ha’arayos: to distance you from forbidden relations]. ס׳שטימט מיט׳ן רמב״ן׳ס פשט אין עריות, אז ס׳איז נישט עכט שלעכט די אלע עריות, נאר אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] איז עס שלעכט, נאר פאר אידן איז עס שלעכט. דער רמב״ן האלט נישט אז עריות זענען שלעכט. רייט? ס׳איז מעדזשיק. יא? קוק אין טעם עריות [ta’am arayos: reason for forbidden relations] אין פרשת אחרי מות [Parshas Acharei Mos: Leviticus 16-18], ס׳איז א פאר רמב״ן׳ס פאר דעם.
דער רמב״ן׳ס פראקטישע דעפיניציע: “ימעט במשגל”
מגיד שיעור:
איז, אבער נאכדעם וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט זאכן וואס זענען אסור, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות [vetzivah bedavar kelali shenihiyeh perushim min hamutaros: and He commanded in a general matter that we should be abstinent from permitted things]. וואס מיינט דאס אבער? זאגט ער, ימעט במשגל [yema’et bemishgal: he should minimize in intercourse]. ס׳איז דא א פונקטליכע דעפינישן. האבן ווייניגער משגל, ממעט זיין. שטימט? דאס איז א מצוה כללית צו האבן ווייניגער בכמות [bechamus: in quantity]. נאכדעם וואס ס׳איז דא זאכן וואס מ׳טאר יא און זאכן וואס מ׳טאר נישט, דארף מען האבן ווייניגער בכמות. און ער ברענגט א ראיה [ra’ayah: proof], כענין שאמרו שלא יתענו תלמידי חכמים [ke’inyan she’amru shelo yis’anu talmidei chachamim: like the matter they said that Torah scholars should not fast], בצומות ובתעניות גורמים [betzumos uv’ta’aniyos gormim: in fasts and afflictions they cause]. דאס איז א ראיה להפך [lehefech: to the contrary], ווייל ס׳שטייט תלמידי חכמים [talmidei chachamim: Torah scholars], ס׳שטייט נישט יעדער איינער. נאר דער רמב״ן׳ס ראיה איז אז די ראיה איז נישט פון תלמידי חכמים. אמת?
תלמיד:
אבער וואס?
מגיד שיעור:
ימעט איז א קאטעגאריע. יא, ווייניגער. ווייניגער וואס? די תלמידי חכמים מען האט נישט קיין גדר, שטייט נאר מען דארף גיין אין מקוה [mikveh: ritual bath]. ער האט נישט קיין גדר, ווייניגער. דאס איז געמאכט געווארן עס זאל זיין א טרחה [tircha: burden], ממילא. עס זאגט נישט אז עס איז א גדר, אבער מאי דהו [mai dehu: at least] איז דאך יא א גדר.
דער רמב״ן׳ס שיטה אין “קדושים תהיו” – כמות אלס דער מאסשטאב פון קדושה
די ראיה פון “תלמידי חכמים מצויים” – א קשיא אויף דעם רמב״ן
Instructor:
און ער ברענגט א ראיה: “כענין שאמרו שלא תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים” [like the matter that they said that Torah scholars should not be found with their wives like roosters]. דאס איז א ראיה להפך, ווייל עס שטייט תלמידי חכמים, עס שטייט נישט יעדער איינער. לויט׳ן רמב״ן איז א דאורייתא [according to the Ramban it is a Torah-level commandment], איז א דאורייתא איז נישט פאר תלמידי חכמים, אמת?
אבער וואס? א גוטע שאלה, ער זאגט אז עס האט א גדר [boundary/definition]? יא, ווייניגער. די תלמידי חכמים מצויים האט אויך נישט קיין גדר, עס שטייט נישט אז ער דארף גיין אין מקוה [mikveh: ritual bath], עס שטייט נישט קיין גדר. ווייניגער. עס איז געמאכט געווארן אז עס זאל זיין א דרך ממוצע [a middle path]. עס זאגט נישט אז עס האט א גדר.
דער גדר פון כמות
אבער איך וואלט געזאגט אז עס האט יא א גדר, די גדר איז כמות [quantity]. איך זאג דיר אז עס איז א זייער וויכטיגע גדר דא, עס איז א געוויסע כמות, ווייל אפילו דיין ווייב, דיין ווייב איז מתחילה לכתחילה א מצוה [initially, ideally, a mitzvah], קען זיין, איך ווייס נישט צו עס איז א מצוה, אבער רשות [permitted] at least, לויט׳ן רמב״ן איז עס נאר א מצוה אויב מען איז נישט מקיים פריה ורביה [fulfilling the commandment to be fruitful and multiply] אדער מצוות עונה [the commandment of conjugal rights], איז עס נישט קיין מצוה. איז עס מותר ולא רעב [permitted and not hungry], איז עס נישט קיין מצוה. עס איז נאר א רשות וואס ער רעדט דארט.
אבער, יא, ווייל די תלמידי חכמים מצויים רעדט נאך עונה [speaks about after fulfilling conjugal obligations], אמת? די אלע זאכן וואס דער רמב״ן ברענגט מיינט ער אז ער רעדט זיך כשכבר קיים מצוות עונה [when one has already fulfilled the commandment of conjugal rights], איז נישט דא קיין מצוה, איז עס א רשות, יא? דעמאלטס איז ער ממעט [reduces], וויפיל?
דער רמב״ן׳ס קלארע שיעור
דער רמב״ן זאגט, by the way, ער זאגט, דו ווילסט וויסן וויפיל? “ולא ישתמש בו” [and he should not use it], ער זאל נישט נוצן די, I guess ער מיינט צו זאגן נישט משמש זיין [not engage in relations], איך ווייס נישט פונקט זיין לשון [language], אבער דאס איז וואס שטייט, “לא ישתמש אלא כפי הצורך לקיום המצוה ממנו” [he should not use it except according to the need for fulfilling the commandment from it]. און דאס איז אזוי פסק׳נט דער רמב״ם אין די הלכות דעות [Rambam’s Laws of Character Traits] און דער שלחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law].
Anything וואס איז מער, ער זאל נישט נוצן די משגל [marital relations], דאס מיינט ער, ער זאל נישט טון משגל נאר וויפיל ער איז מחויב [obligated]. Anything, דאס איז א זייער קלארע גדר, “כל ביאה שאינה לא לקיום פריה ורביה” [every act of relations that is not for fulfilling procreation] – וואס איינער וואס האט נאך נישט מקיים געווען פריה ורביה דארף ער בועל זיין בכל עונה [must have relations at every conjugal time], אזוי שטייט אין רמב״ם – “או לקיום עונה שחייב בה” [or for fulfilling the conjugal obligation he is obligated in], אדער מער ווי די עונה, יעדער איינער לפי גדולתו וחכמתו [each person according to his greatness and wisdom], “הרי זו עבירה” [this is a transgression]. ער איז עובר אויף קדושים תהיו [he transgresses “You shall be holy”], איז אן עבירה דאורייתא [a Torah-level transgression].
ער זאגט נישט “עם קיום המצוה” [with fulfilling the commandment], דער רמב״ן זאגט נישט “נאר אויב ער וויל מער” [only if he wants more], “נאר אויב ער האט א שטארקע תאוה” [only if he has a strong desire]. יא, יא, אקעי, דאס איז הלכות עונה. Whatever הלכות עונה, by the way, איז דאך א מצוה פון קדושים תהיו. וואס קלערסטו, נאר פאר מענער?
הלכות עונה געלטן אויך פאר פרויען
אקעי, the whole thing what you just said, אז מען ברענגט נאר ביי נשים די מצוה, אזוי זאגט דער רמב״ן אז די מצוה איז אז מ׳טאר נישט טון מער וויפיל מ׳איז מחויב צו טון, כפי הצורך לקיום המצוה [according to the need for fulfilling the commandment]. איז די שיעור [measure] איז יתר מן הצורך [more than necessary]. און איר זענט גערעכט אז עונה איז א פאסי צורך [a passive need]. אקעי, עס פרעגן די רבנים, וואס איז נישט אזוי אנדערש ווי דריי זאכן, אנדערע הלכות וואס איז דא פאסי הגדרה [passive definition]. זאל זיין, נישט איך נאר שטייט גראדע קלארע הגדרות, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט אזוי שווער אויסצופיגערן. אקעי.
די צווייטע קאטעגאריע: מיעוט שתיית יין
נישט איך נאר, אין די משנה שטייט, מיר רעדן די ברייתא [Baraita: Tannaitic teaching], “ויקדש עצמו מן היין במיעוט” [and he should sanctify himself from wine by reducing], ער זאל זיך מקדש זיין פון וויין, מיט ווייניגער טרינקען וויין. אזוי ווי די תורה, כמו שקרא הכתוב לנזיר קדוש [as the verse calls the Nazirite holy]. יא, אפקורס, מחלוקת תנאים [dispute among the Tannaim], נאר דער רמב״ן האט גע׳פסק׳נט, פשטות פון מקרא [simple reading of the verse] שטייט קדוש, ער איז גערעכט. עס שטייט נישט חוטא [sinner] אויף איינער וואס טרינקט וויין, יא, חוטא שטייט נאר אויב ער איז נטמא געווארן און ער איז נטמא טומאת מת געווען [became impure with corpse impurity].
ראיות פון נח און לוט
“ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט” [and remember the evils mentioned about it in the Torah regarding Noah and Lot], זאגט דער רמב״ן, אין די תורה שטייט דאך קלאר אז מ׳טאר נישט טרינקען צופיל וויין. די יענע מעשה [those incidents], נישט אין א הלכה, אבער אין א מעשה, אזוי ווי נח און לוט, זעסט דאך וואס ס׳איז געשען. וואס איז געשען? ביי די וועי, וואס איז געשען ווען מ׳טרינקט צופיל וויין? אזוי ווי ס׳איז געשען פאר נח און לוט. אמת, דאס איז א וואלטיגע סניף [branch/topic] פאר א סוטה [Sotah: suspected adulteress], אמת. “ויזיר עצמו מן היין” [and he should separate himself from wine]. זייער גוט.
די דריטע קאטעגאריע: טומאה וטהרה
וכן, נאכדעם זאגט ער נישט נאר די אכילה, “יפרוש” [he should separate], ס׳איז דא נאך א צווייטע זאך, טרינקען ווייניגער וויין, ער האט א ראיה פון די פסוק. ער זאגט נישט וויפיל ווייניגער, א נזיר [Nazirite] טרינקט בכלל נישט קיין וויין ביי די וועי, סאו דעט סיעמס טו בי די שיעור. איך ווייס נישט.
“וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שאינו זרעו של אהרן” [and likewise he should separate himself from impurity even though he is not a descendant of Aaron], זאגט דער רמב״ן, נישט נאר דעם, ער זאל זיך נזהר זיין פון טומאה ווערן [be careful from becoming impure], אפילו ער איז נישט קיין איסור אין די תורה צו ווערן טמא [impure]. אויף דעם שטייט אין די גמרא, “די גזרו רבנן טומאה על עם הארץ” [the Rabbis decreed impurity upon the am ha’aretz], פרושים [Perushim: Pharisees/those who separate themselves] זענען אזעלכע מענטשן וואס זיי פירן זיך חולין בטהרה [non-sacred food in ritual purity], יא, זיי עסן, זיי פירן זיך טומאה וטהרה [impurity and purity] אפילו שלא במקום וואס ס׳פעלט אויס [even when not required].
און אויף דעם האט ער אויך א ראיה פון די תורה, ווייל א נזיר הייסט דאך קדוש, פארוואס? ער לייגט זיך פון טומאת מת [corpse impurity]. נו, ווי דער רמב״ן איז תולה [attributes], ווען אוועי פראם תאוות [away from desires], רייט? ס׳איז א גאנצע נייע זאך. ביי די וועי, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס הייסט אין די גמרא בפירוש פרושים. נו, דאס זאגט דער רמב״ן, דער רמב״ן אין די משנה אין נדרים [tractate Nedarim] “סייג לפרישות” [a fence for separation], זאגט דער רמב״ן, ס׳מיינט צו זאגן, דער וואס איז זיך נזהר שטארק פון טומאה וטהרה.
דיגרעסיע: פרישות ביים רמב״ם קעגן דעם רמב״ן
און וועגן דעם זאגט אונז אונזער פריינט, הרב יצחק שילת, אז זיי זענען נישט מסכים מיט הרב צבי יוסף קוק, האט געזאגט אז מען זאל טייטשן דאס ווארט “אליבא” פרישות [according to the understanding of separation], ווייל דער רמב״ם האלט נישט אזוי. דער רמב״ם האט געטייטשט “זהירות” [carefulness] האבן זיי געלערנט, זיי האבן נישט קיין ראיה פון רמב״ם, ווייל ר׳ שמואל אבן תיבון [Rabbi Shmuel ibn Tibbon: medieval translator] האט געטייטשט “זהירות”. אבער ס׳מיינט “זהירות” איז א פאני טרענסלעישאן [funny translation], האט ער געוואלט איבערשרייבן פרישות. שטימט? טאקע ווייל “זהירות” איז א מיסטישע טרענסלעישאן, אבער פרישות קען מען נישט, ווייל דער רמב״ם זאגט אז פרישות מיינט טומאה וטהרה, און לויט׳ן רמב״ם האט דאס גארנישט צו טון מיט תאוות [desires]. דאס איז זיכער.
פארוואס בכלל איז דא אן ענין פון פרישות אין טהרה [purity]? דארף מען קוקן אין מורה נבוכים [Guide for the Perplexed] וואו ער רעדט פון די טעמים פון טומאה וטהרה [reasons for impurity and purity], און מ׳קען אויספיגערן עפעס. אקעי?
קריטיק: טומאה וטהרה פאסט נישט אין דעם רמב״ן׳ס אייגענעם פריימווארק
ובכן, סאו דאס איז אויך קדושה. קדושים תהיו מיינט אז מ׳זאל זיך פירן אין טומאה וטהרה. העלאו? רבנו רמב״ן, וואט אר יו טעלינג מי? קדושים תהיו זאגט אז מ׳זאל זיך פארמיידן פון מעשה ישראל, במצוות עשה [with a positive commandment]? וואס וויל ער גיין פאר דא? מ׳גייט צו ווייניג לוויות [funerals]? צו ווייניג בתי חיים [cemeteries]? דער ווילנער גאון [Vilna Gaon] האט אזוי געזאגט. דער ווילנער גאון האט געזאגט… שטייטסעך, ס׳איז זיכער, די מאמענט ער זאגט דאס, ווייס איך אז דער רמב״ן רעדט נישט יעצט פון תאוות.
זיין פראבלעם איז געווען אז ס׳איז א חסרון אין די תורה אז מ׳קען זיין שטוף וזימה [steeped in licentiousness], מ׳קען זיין טמא. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז א חסרון אין די תורה אז מ׳מעג זיין טמא. מ׳מעג זיין טמא, מ׳טאר נישט גיין אין בית המקדש [Temple], נישט עסן קיין קדשים [holy foods], מ׳קומט גארנישט אן פון זיין טמא. דאס איז נישט שלעכט, ס׳איז נישט גארנישט ראנג. א מענטש וואס איז דאס איז אלע פון די מינים וואס אונז רופן היינט פרישות. פרישות מיינט צו זאגן, בי קערפול וואט יו דו, יו דאונט סטעפ אריין אין קאמארד [be careful what you do, you don’t step into a cemetery].
“סור מרע ועשה טוב” – דער רמב״ן׳ס אייגענע צושטעל
ביי די וועי, דער רמב״ן אליין שטעלט צו “סור מרע ועשה טוב” [turn from evil and do good]. סאו וואס איך האב דיר געזאגט פריער אז ס׳איז נישט די זעלבע איז שקר [false]. ער זאגט די פירוש, און ער זאגט אז דער רמב״ן אליין שטעלט צו סיי “סור מרע ועשה טוב” און סיי “שביתה פון שבת” [cessation from Shabbat work]. הגם אז מיר זעען אז די זאכן זענען אנדערש. סאו וואס טו איך? עניוועיס, דו כאפסט אז דא קומט אויס סייעתא [support] פאר אים. סאו אז וואס? ווייט, ווייט, איך גיי אנקומען, איך גיי צוריקקומען צו מזל [fortune/destiny]. איך גיי טרייען צו מאכן, מיר לערנען יעצט דעם רמב״ן אינעווייניג, אקעי?
די פירטע קאטעגאריע: שמירת הלשון
נאכדעם זאגט ער, היינו, נאך א זאך וואס איז עסק קדושה [matter of holiness], “וישמר פיו ולשונו” [and he should guard his mouth and tongue], ער זאל זיך גובר זיין [overcome himself]. צוויי זאכן פארמיטן דעם אלעם, “בריבוי אכילה הגסה” [through excessive coarse eating], צופיל עסן, אגעין, דאס איז אן אמאונט דא, ריבוי [excess], “ומרוב דברי הבלים” [and from excessive idle talk], נישט עסן, נישט שמועסן דברים [words], אזוי ווי ס׳שטייט “כלפי דוב ונבלה” [regarding bear and carcass]. אקעי?
“ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות” [and he should sanctify himself in this until he reaches separation], וואס הייסט פרישות? “כמו שאמר רבי חייא” [as Rabbi Chiya said], איך געדענק אויב איך געדענק אז ער ברענגט עס אויף רב, “שלא אשיח שיחה בטילה מימי” [I have not engaged in idle conversation in my days], נישט שמועסן קיין איינמאל קיין שיחה בטילה [idle conversation], דאס איז די פרישות פון נישט נאר נישט רעדן ניבול פה [obscene speech], נאר בכלל נישט רעדן. אקעי?
מסקנא: פרישות איז א דבר שבכמות
סאו אין קורצן, דער רמב״ן׳ס פרישות איז א דבר שבכמות [a matter of quantity], דאס איז very clear. ס׳איז א דבר שבכמות, ס׳קען זיין אין דעם א דרגות [levels], און אפשר איז דאס…
סאו אין אנדערע ווערטער, די תורה, איך מיין די תורה, דאס איז דאך ביידע, אבער די תורה, די הלכה, וואס דער רמב״ן איז אויך מודה אז ס׳איז זייער שווער צו זאגן די שיעורים [measures], און די רבנן האבן געגעבן שיעורים אויף געוויסע זאכן, אויך אויף דאס האבן זיי געגעבן שיעורים, למשל מים אחרונים [final washing of hands] וואס ער ברענגט, און אנדערע אזעלכע זאכן. אבער די… ניין, אבער דער רמב״ן זאגט אז דאס איז נישט קיין כלל [general principle], לאמיר זאגן אז ס׳איז בעסער, right? און נאכדעם ס׳שטומט בעסער, ס׳איז אן ענין, ס׳איז א בעסערע טעם [reason] נאכדעם וואס מיר זעען.
תקנות חז״ל אלס דאורייתא
און דער רמב״ן פירט אויס אז אין דעם איז אלעס תקנות [rabbinic enactments] וואס ער זאגט, אזוי זאגט דער רמב״ן, שטייט “והתקדשתם” [and you shall sanctify yourselves], מים ראשונים [initial washing of hands], מים אחרונים, דאס איז אלעס אויך בכלל אויף די גאנצע מצוות פון דבריהם [rabbinic commandments]. דער רמב״ן האט נישט די פראבלעם אז א זאך זאל זיין מדברי רבנן און מדאורייתא [both rabbinic and Torah-level] אין די זעלבע צייט, don’t ask me how this is supposed to work. דער רמב״ם וואלט definitely never agree מיט אזא זאך, almost never. און… עיקר הקושיא והקושיא עומדת במקומה [the main difficulty and the difficulty remains in place]. דער רמב״ן האלט אז א סייג דרבנן [rabbinic fence] איז אמת׳ע גזירה דאורייתא [a true Torah-level decree]. איי, וואס הייסט דרבנן? פרעג מיך נישט. שוין, א גוטע קשיא.
דער רמב״ן׳ס “פרט וכלל” מאדעל – און שטארקע קריטיק דערויף
על כל פנים, און ער זאגט, ער פירט אויס… יא, קיצור, let’s… there’s too many סוגיות [topics] getting stuck in the same פלאן [plane]. די פוינט איז, דער רמב״ן פירט אויס טאקע אז דאס איז די דרך התורה [the way of the Torah] צו מאכן פרט וכלל [particular and general], אזוי ווי נאך “לא תגנוב” [you shall not steal] שטייט “לא תשאו איש בעמיתו” [you shall not deceive one another], און נאך “מלאכה” [work] שטייט “תשבות” [you shall rest], וואס דאס איז איסור דאורייתא [Torah-level prohibition].
קריטיק: די צושטעלן פאסן נישט
נאר to be clear, די צושטעל פון די הייליגע רמב״ן אליינס don’t make sense, אזוי ווי איך האב פריער געזאגט, ווייל ווען מ׳רעדט פון “לא תשאו איש בעמיתו” איז נישטא נישט קיין כלל, לאמיר פארשטיין, אויב מ׳וועט זיין גערעכט אז די תורה שטייט אין געוויסע איסורים און די תורה לייגט צו קנס [fines], איז דאס נישט קיין פרט און כלל. ס׳האט גארנישט צו טון די צוויי זאכן. ווייל ס׳איז נישט דא קיין שום קאנעקשאן.
איך פארשטיי וואס דו זאגסט, איך פארשטיי זייער גוט אז “קדושים תהיו” איז א כלל פון “לא תגנוב”. ווייל ס׳איז “לא תגנוב”, ס׳איז סאמטינג ראנג. “לא תגנוב” איז נישט קיין טובה כי הוא זה [good because it is so], און ס׳איז דא אסאך וועגן ווי אזוי מ׳איז עובר אויף “לא תגנוב”. “לא תגנוב”, “לא תעשוק” [you shall not oppress], “לא תונן” [you shall not deceive], אלע מיני זאכן. אקעי, אויב דו ביסט עובר אויף אן אנדערע וועג, איז עס אויך גוט בכלל.
די ספעציפישע קשיא אויף עריות
אבער אין וועלכע וועג איז “קדושים תהיו” א כלל פון אשת… פון אשתו, פון בתו, און בת בתו, און בת בנו, און אשת אשתו, און וואטעווער, בת אשתו, און וכו׳ וכו׳. האו אר די טו טינגס קאנעקטעד בכלל? ס׳איז עפעס אן אסאמפשאן דא, רייט? ס׳איז בכלל נישט דאס זעלבע.
יא, אויב מ׳קוקט נאר אויף קנס, דעמאלטס איז ער גערעכט, רייט?
די קשיא אויף “תשבות”
און ביי די וועי, אויב דו ווילסט זאגן לגבי מלאכות [regarding the prohibited labors], ס׳איז טאטאלי דאזנט מעיק סענס. ווייל ווען דער רמב״ן זאגט “תשבות”, מיינט ער צו טון טורח [exertion], שלעפן, טון זאכן וואס זענען זייער שווער. איז אסור ווייל ס׳איז… ס׳שטייט “תשבות”. וואס זאגט דער רמב״ן? ס׳איז א דאורייתא, לויט׳ן רמב״ן. נישט שבותים [rabbinic Shabbat prohibitions]. שבותים וואס די גמרא… דאס איז די “תשבות” וואס קומט טאקע פון די לשון שבותים. לויט׳ן רמב״ן איז נישט דאס. יענץ איז גדרים [boundaries], הרחקות [distancings] פון די מלאכות. אבער “תשבות” איז אן עקסטערע איסור.
ס׳שטייט אין די גמרא אז ס׳איז אן איסור. די גמרא שטייט אן איסור פון טלטל׳ן [carrying] זייער שווערע זאכן שבת, מכניס זיין אן אוצר [bringing in a storehouse], איך ווייס נישט וואס פארשידענע זאכן. לויפן קען זיין אז ס׳איז דא אן אביזרייהו [related prohibition]. ס׳איז דא א פסוק, “מצוא חפצך” [finding your needs]. וואטעווער. אבער על כל פנים, ס׳איז דא אן איסור אין די גמרא, ס׳איז דא אן איסור פון טון שווערע זאכן. לויט׳ן רמב״ן איז עס א דאורייתא. איי, קיינער האט נישט געוואוסט פאר׳ן רמב״ן אז ס׳איז א דאורייתא, אבער לויט׳ן רמב״ן איז עס א געהעריגער איסור דאורייתא, ווייל ס׳שטייט “תשבות”.
מלאכות האבן גארנישט צו טון מיט שווער
און דאס איז נישט קיין פרט פון מלאכות, דזשאסט טו בי קליר. מלאכות זענען נישט אביסל שווער. מלאכות האבן גארנישט צו טון מיט שווער. מלאכות איז צו טון מלאכות. דער רמב״ן האט אוודאי נישט אזוי פארשטאנען. באט בעק טו… יא אר מעיקינג סא מעני אסאמפשאנס טו פיט עווערטינג אינטו דיס פיקטשער, און ס׳איז נישט אזא שיינע פיקטשער.
סיכום: דער רמב״ן׳ס גאנצע שיטה איז געבויט אויף כמות
נחזור לעניינינו [let us return to our matter], וואס איך מיין איז, אקעי, מ׳קען לערנען נאך אפאר מאל די רמב״ן און זען. קען מען נאך געהעריג היינט. ער זאגט אסאך זאכן וואס נישט אלע שטימען איינער מיט די צווייטע. וואס לאמיר זען איז, אז לאמיר רעדן אוועק דעם נושא פון פרישות פון תענוגי הגוף [bodily pleasures]. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ן האט געהאט נישט געקענט זיך פארשטעלן פון א שום זאך וואס זאגט וואס איז גוט און וואס איז שלעכט, חוץ פון די amount.
דער רמב״ן׳ס חידוש פון “כמות” אין עריות און תאוה – אַן אַנאַליז און קריטיק
דער רמב״ן׳ס גרונט-הנחה: אַלץ איז נאָר אַ פראַגע פון כמות
Instructor:
ס׳איז דא אן קיין שום רמז אין דער גאנצער רמב״ן, חוץ פון א זאך וואס הייסט כמות [quantity]. וועגן דעם טראכט דער רמב״ן, אז דא, לאמיר זאגן, אז ס׳איז דא מדרגות [levels]. ס׳איז דא א מענטש וואס איז אינגאנצן פרוש [abstinent], זיין אידיאל פרוש איז איינער וואס טוט נישט קיין משגל [marital relations] נאר לשם קיום מצוה [for the sake of fulfilling the commandment], און אפילו דעמאלטס ענדזשויעט ער זיך נישט, אזוי ווי רבי אליעזר און אזוי ווייטער. דאס איז די שלמות הפרישות [the perfection of abstinence]. ס׳איז דא איינער וואס ענדזשויעט זיך אביסל מער, ס׳איז דא איינער וואס טוט אזא ענדזשוימענט וואס איז אינגאנצן אסור [forbidden], אזוי ווי ביאות אסורות [forbidden sexual relations].
אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג אנדערש מצד הרשעות [from the perspective of wickedness], מצד הכלל [from the perspective of the general principle], רייט? וואס ער רופט דא די כלל, אמת? ס׳איז א כלל ופרט [general principle and specific detail], דאס איז די רשעות [wickedness], די שלעכטקייט. וואס איז ראנג פון שלאפן מיט זיין שוועסטער? ס׳איז ראנג צו בכלל צו שלאפן, ס׳איז ראנג בכלל צו משגל.
איך בין נישט געווען דא די ערשטע דריי מינוט, און מ׳צעקייט די גאנצע צייט צווישן כמות. אפשר א שוועסטער גייסטו אויך זאגן אז ס׳איז כמות? ס׳איז כמות. ס׳איז צוויי אינטשעס קלאוסער צו דיר. א קאזין…
ניין, אין דער רמב״ן, ווייט, ווייט, ס׳איז נישט כמות, די תורה [Torah] שטייט נישט כמות.
דער רמב״ן׳ס חידוש: פרישות אַלס אַ חיוב דאורייתא
וועגן דעם איז דער רמב״ן שטארק, דער רמב״ן האט עפעס אינווענטעד וואס nobody before him knew, אז ס׳איז דא א חיוב [obligation] וואס הייסט צו זיין א פרוש. לאמיר זיין ערליך, נו, איך מיין אז דער רמב״ן זאגט something very מחדש [novel] און very weird, רייט?
מענטשן זענען געווען פרושים, מענטשן זענען געווען… ס׳איז נישט קיין כפירה [heresy]. מענטשן זענען געווען פרושים, לאמיר שוין זאגן אז ס׳איז געווען פרושים אין די גמרא [Talmud]. קיינער פון די פרושים האט נישט געזאגט אז ס׳איז א מצוה דאורייתא [Biblical commandment] צו זיין א פרוש, אמת? און זיכער נישט געזאגט, און זיכער, דו קענסט זיכער נישט טרעפן קיין שום רמז אין די גמרא, מ׳קען, זיי האבן זיכער נישט געזאגט, לאמיר זאגן, נניח [let’s assume] אז זיי האבן זיכער נישט געזאגט, זיי האבן זיכער נישט געזאגט אז ס׳איז דא א לקונה [lacuna, gap], ס׳איז דא א חור [hole] אין די הלכה [Jewish law], הלכה וואס איז אזוי עוסק [occupied] אין זאגן וועלכע מען מעג יא און וועלכע מען מעג נישט, אז ס׳איז פארגעסן די בעיסיק זאך פון ווייניגער.
Of course, טעכניקלי יעדע זאך וואס מען מעג נישט איז אביסל ווייניגער, איך בין מסכים. אבער דאס איז like אן אונס, right? ס׳איז נישט קיין שייכות [connection], ס׳איז ממש לא קרוב זה לזה [not at all related]. ס׳איז צוויי אנדערע נושאים [topics], ווייניגער און נישט דיין שוועסטער איז נישט די זעלבע זאך.
דער רמב״ם׳ס שיטה ווס. דער רמב״ן
א גאנץ אביסל ווייניגער, איך בין מסכים. That seems to be how the Rambam [Maimonides] is imagining it here, although there’s other reasons.
Student:
דו ביסט גערעכט אז דא איז דא אן היתר מוחלט [absolute permission], what you want. ס׳איז נישט הארט, ס׳איז זייער גרינג. רבוי עריות [multiple forbidden relations] טאר מען נישט צופיל, און ביי די אשת איש [married woman] טאר מען נישט בכלל. אבער די עבד [slave] טאר מען נישט בכלל, מ׳מעג תורה׳דיג קענסטו אריינברענגען, ס׳איז גארנישט שווער. דער רמב״ם זאל קענען שרייבן, קענסטו תורה׳דיג שרייבן. וואס איז די פראבלעם? ס׳איז זייער קלאר. ס׳איז דא א חיוב איסור [obligatory prohibition], דער רמב״ם איז זייער קלאר.
Instructor:
איך פארשטיי נישט וואס דו ווילסט, איך פארשטיי נישט וואס דו ווילסט. איך בין נישט מסכים מיט דיר, און דו קענסט זאגן אז דו ביסט נישט מסכים מיט מיר. דו ביסט נישט מתיר [permitting] צו אסר׳ן [to forbid], דו ביסט מתיר צו מתיר זיין. ס׳איז נישט קיין איסור, ס׳איז נישט קיין איסור, ס׳איז נישט קיין איסור.
אקעי, once you say ס׳איז אסור, then you’re not saying it’s fully אסור. דו זאגסט אזויפיל, דו זאגסט א שיעור [measure]. וואס איז די פראבלעם? שיעורים [measures] איז דאך א זאך וואס איז פרעמד פון די תורה? ס׳איז נישט דא קיין שיעורים, ס׳איז נישט דא קיין שיעורים. איך פארשטיי נישט.
Student:
עונת תלמידי חכמים [the conjugal frequency of Torah scholars] איז דאך א שיעור, פון שבת לשבת [from Sabbath to Sabbath].
Instructor:
יא, אבער דאס איז א שיעור וואס די תורה האט געמאכט. די שבועה, אביסל תענוג עולם הבא [a bit of pleasure of the World to Come]. איך האב דיר געזאגט פאר די שיעור. Exactly. דא דער שולחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law] פסק׳נט [rules] literally דאס. און דער שולחן ערוך פסק׳נט אויך אזויווי דער רמב״ם, אז מער פון דעם איז די איסור פון איסור קדושים תהיו [the prohibition of “You shall be holy”], איסור עשה [positive prohibition], whatever you want to call it, מצות עשה [positive commandment].
אה, וועל, דער שולחן ערוך ברענגט דאס נישט, אז מער ימעט מיינט יותר מן הראוי [more than appropriate]. דאס איז די טייטש [meaning], ס׳איז דא א שיעור, ס׳איז נישט קיין קאמפליצירטע זאך. דער רמב״ם זאגט נישט דאס, ער זאגט יא, אבער דו ווילסט נישט שטימען.
די תורה׳ס איכות׳דיגע חילוקים
ס׳איז דאך שטייט אין די תורה, קדושים תהיו [You shall be holy]. נו, פרעג איך דיר, פארוואס דארף מען די אלע אנדערע זאכן?
Again, again, again, לאמיר פארשטיין, לאמיר פארשטיין, ס׳איז נישט אין די זעלבע קאטעגאריע. לאמיר פארשטיין וואס זיי זאגן, אקעי? וואס איך זאג איז זייער א קלארע זאך. וואס איך זאג איז, אז דער רמב״ם זעט נישט אויס אז ער אסומט אז ס׳איז דא בכלל אזא זאך צו רעדן. אויב דו רעדסט פון די רוב פון תאוה [desire], אויב ס׳איז דא אנדערע טעמים [reasons] פאר עריות [forbidden relations], על פי קבלה [according to Kabbalah], על פי סוד [according to esoteric teaching], רעדן מיר נישט יעצט.
אויב דו רעדסט פון די נושא וואס ער רופט אן, די אפאזיט פון דעם הייסט א נבל [scoundrel] לויט׳ן רמב״ן, אדער אין די תוספות שבועות [Tosafot on Tractate Shevuot] הייסט ער א פרוש באמת [a true abstinent person], איז נישט דא קיין שום וועג פון רעדן וועגן דעם, נאר מער און ווייניגער. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם.
ס׳איז נישט דא קיין שיקול [consideration], ס׳איז נישט דא קיין שיקול הדעת [discretionary judgment] וואס זאגט אז די סארט איז מותר [permitted], דעי סארט אסור. ס׳איז נאר דא מער און ווייניגער, און די גאנצע סקעיל [scale] וואס ער האט איז ביי אלע נושאים, סיי ביי דיבור [speech], סיי ביי וויין [wine], סיי ביי אלעס, דער סך הכל [the sum total] פון שלימות [perfection] זאל געווען אינגאנצן זערא [zero], אבער לאמיר זאגן אז מ׳דארף זיך מחנך זיין [educate oneself] צו דעם, ער זאגט נישט עגזעקטלי די גאנצע זאך וואס דו לייגסט אריין, מ׳דארף גיין…
איך האב א מינוט, וואס די תורה זאגט, מיט די שוועסטער איז זימה [sexual immorality] און מיט די ווייב איז גוט. דאס שטייט אין חומש [the Five Books of Moses]. פארוואס? I don’t know, we’ll talk about that. But this is what די תורה זאגט actually. ס׳איז נישט מער און ווייניגער, ס׳איז אנדערש. ס׳איז אנדערש.
דער משל פון כשר׳ע פרענטש פרייס און חזיר
אזוי ווי דער גראסערי האלט. דער גראסערי האלט אויכעט, going back to my example, דער גראסערי האלט אויכעט אז פיקלס מיט פלייש זענען נישט די זעלבע תאוה.
דער רמב״ן קומט מיט א חידוש, ביידע פון די זאכן זענען אלע תאוה, און דערפאר דארף מען עסן ווייניגער. ס׳איז דא איינער וויל מער ליב פיקלס, איינער וויל מער ליב פלייש, דאס איז שוין אלס פרטים [details] אין די כמות, וועלכע זאך איז חל [applies to] די כמות. אבער basically איז נאר דא כמות.
און דערפאר, he thinks אז ס׳איז דא א big לאך [hole] אין די תורה בלי מצות “לא תתורו” [without the commandment “You shall not stray”], און נישט נאר אין די, ווייל לויט׳ן רמב״ן איז דאך דא א מצוה פון “לא תתורו”, לויט רש״י [Rashi], רייט? לויט רש״י איז נישט דא די מצוה פון “לא תתורו”, דער רמב״ן זאגט אויך אז רש״י איז נישט גערעכט אין דעם. איז דא א גרויסע לאך אין די חומש, ווייל די חומש לאזט דיך זיין א נבל. רייט?
If you would imagine even the concept of איכות [quality], this argument would make no sense. די תורה לאזט נישט זיין א נבל. דו ווילסט זאגן אז מ׳דארף נאך נעמען שמירת הדין [guarding the law], ס׳איז דא נאך זאכן וואס מ׳קען, דאס איז אן אנדערע problem. ווייל דער רמב״ן לייגט עס קלאר אראפ אז ס׳איז דא א problem.
דער רמב״ן׳ס ביאָלאָגישע טענה וועגן תאוה
דו קענסט טון באשתך [with your wife] די זעלבע, אין אנדערע ווערטער, דער רמב״ן זאגט אזא טענה, אקעי? There’s like, there’s a philosophical or a psychological, איך ווייס נישט וואס צו זאגן, biological טענה. די biological טענה איז אז די הנאה [pleasure] וואס א מענטש האט פון שלאפן מיט זיין ווייב איז די זעלבע עגזעקט הנאה וואס ער האט פון שלאפן מיט זיין שוועסטער, אדער מיט א צווייטע אשת איש [married woman]. אזוי זאגט דער רמב״ן.
און א מענטש דארף האבן א געוויסע מידה [character trait] וואס הייסט פרישות, די זעלבע מידה. יעצט, דו וועסט זאגן, לאמיר נישט רעדן פון מידות [character traits], דער רמב״ן רעדט קיינמאל נישט פון מידות, ער רעדט נישט פון דעם, איך האב נישט קיין ראיה [proof]. איך האב אמאל געלערנט אז דער רמב״ן, ס׳האט אים גענומען אפאר חדשים צו כאפן וואס מיינט א מידה. סאו אפשר האט דער רמב״ן נישט געוואוסט וואס דאס מיינט. אקעי? ער זאגט עס אונז נישט, ער זאגט עס ערגעץ? ער זאגט עס נישט אין די הקדמה צו שמונה פרקים [Introduction to Eight Chapters], זיכער נישט. ער איז אים געבוירן צו פרידן אים.
אבער לאמיר זאגן ס׳איז אמת, אקעי, לאמיר זאגן מיר פארשטייען אז דאס איז א זאך ווי א מידה, איז די זעלבע מידה וואס מאכט דעם מענטש, די זעלבע עקזעקט מידה וואס מאכט א מענטש נישט שלאפן מיט זיין צווייטע׳ס ווייב, מאכט אים שלאפן ווייניגער מיט זיין ווייב. די זעלבע עקזעקט מידה. און אין הלכה איז דא א חילוק [distinction], דאס הייסט כלל [general principle], דאס הייסט פרט [specific detail], דאס איז א איסור בפירוש [explicit prohibition], דאס איז א איסור נאר אזוי, וועט ער זיך מדייק זיין [be precise] אין דעם. אבער ס׳איז די זעלבע עקזעקט מידה. אין אנדערע ווערטער, די זעלבע עקזעקט זאך.
דער חובת הלבבות און “מנהג ההיתר”
און נישט, וועגן דעם זאגט דער חובת הלבבות [Duties of the Heart], יא, “מנהג ההיתר” [the practice of permissibility] איז אן עבירה [sin]. האסט אמאל געהערט? דו קענסט מאכן סענס פון דעם? איך זאג נישט אז דו קענסט נישט מאכן סענס. דער חובת הלבבות טראכט אזוי ווי דער רמב״ם.
אויב א מענטש עסט אסאך צופיל, האסטו אמאל געזען א מענטש, האסטו באמערקט אז די מענטשן וואס עסן אסאך פרענטש פרייס, כשר׳ע פרענטש פרייס, האבן סוף עסן זיי חזיר [pork]? אמת? ס׳איז דאך די זעלבע תאוה, אמת? פארוואס דארף מען זיך מתגבר זיין [overcome oneself] אויף צו עסן טריפות [non-kosher food]? עפעס א מידה וואס הייסט כובש את יצרו [subduing one’s inclination]. איך ווייס נישט וואספארא מידה מ׳דארף זיך מתגבר זיין צו זיין א פרוש. אמת?
איינער וואס עסט נאר נישט קיין טריפות איז א זייער קליינע פרוש. איינער וואס איז פארקערט, איז די זעלבע עקזעקט זאך, ס׳איז נישט דא קיין שום חילוק.
Student:
איך האב נישט געזאגט, איך האב געזאגט אז איינער וואס וויל זאגן אז פרישות איז א גדר [fence] פאר עריות, אזוי ווי דו זאגסט, אז איינער וואס עסט אסאך, ער וועט סוף עסן חזיר. דאס איז נישט אמת, דאס איז נישט הונדערט פראצענט אמת.
Instructor:
איך האב נאך נישט געזאגט וואס איז אמת, איך האב נאר געזאגט אז דאס איז א געוויסע הנחה [assumption] וועגן די גלייכקייט [equality] פון די ביידע הנאות, די הנאה פון א רעסטוראנט און די הנאה פון די תורה הקדושה [the holy Torah]. איך וויל נאר קלאר מאכן, ס׳איז די הנאה פון די צוויי זאכן. אקעי? אין די תורה זעט מען אז ס׳איז דא א ריזיגע חילוק.
די תורה האט אונז געזאגט מ׳זאל עסן ווייניגער כשר [kosher food]? קיינמאל נישט. פארוואס? ווייל מ׳גייט נאכדעם עסן טריפה? אבער איך האב מורא אז דו טראכסט אז ס׳מאכט נישט קיין סענס.
די פראַגע פון יראת שמים און מידות
Student:
וואס הייסט? איך קען זיין א פרעסער [glutton], און איך קען זיך אפשטעלן פונקט ביי דעם גרעניץ. וואס גייט מיך אפשטעלן פאר די גרעניץ?
Instructor:
אקעי, יראת שמים [fear of Heaven].
Student:
יראת שמים, דאס איז אן עבודה אויף מידות טובות [good character traits], מען דארף האבן די ריכטיגע מידה. אבער ווען די מידה מוז זיין די מידה פון נישט עסן, סאו דערפאר דארפן מיר פורש זיין מיט צדיק תשעה שערי היתר [righteous with nine gates of permissibility], מ׳זאל נישט אנקומען צו איין שער איסור [one gate of prohibition], ווייל אנדערש איז נישטא עפעס אנדערש וואס זאל מיך אפשטעלן.
Instructor:
דאס זאגט דער רמב״ן, דאס זאגט דער רמב״ן בעיסיקלי, רייט? שטימט? עד כאן דברי מקדשי, ואני אומר [thus far the words of the holy one, and I say], איך ווייס נישט. דער רמב״ן זאגט, און דאס מאכט נישט קיין טראפ סענס, אקעי? סאו פארוואס מאכט עס נישט קיין טראפ סענס? ווייל איך קען מענטשן, און דו ביסט גערעכט אז ס׳איז דא א פשט [simple explanation], איך זאג נישט אז ס׳איז קיינמאל מאכט עס נישט קיין סענס. איך וועל דיר זאגן נאך א בלמדות [in learning].
קריטיק אויף דער רמב״ן׳ס הנחה וועגן די גלייכקייט פון תאוות
וואס אונז זאגן בלמדות איז, אז ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא קיין שום ריזן [reason] צו טראכטן, ווייסטו וואס? לאמיר זאגן אזוי, ענק האבן מחליט געווען [you have decided] אז ס׳איז דא א קעטעגארי פון תאוה. איך בין א מכחיש [denier], ביי מיר איז נישטא אזא זאך. דו האסט מיר געזאגט אז ס׳איז דא אזא קעטעגארי. ענק האבן מחליט געווען אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט, ענק האבן א ראיה. וואס איז ענקער ראיה? וואס איז די ראיה אז אלעס האט עכט נאר די זעלבע תאוה, און אלעס האט נשים [women] די זעלבע תאוה? וואס איז די ראיה? ראיה לדבר [proof for the matter]… יא?
Student:
אזוי האלטן ענק? ענק האבן א ראיה פאר דעם?
Instructor:
דער רמב״ן זאגט, ביי די וועי, דער רמב״ן זאגט דאס בפירוש [explicitly], אקעי? למען צפותו הרבה את התאוה [in order to greatly increase the desire], זאגט דער רמב״ן, אקעי, איך בין חולק [I disagree] אויף דעם. איך בין נישט פשוט חולק, אגעין, there’s some cases in which it’s true, but it’s more not true than true, אקעי?
ס׳איז דא מענטשן וואס האבן אזוי ליב ווייבער, און ס׳איז דא מענטשן וואס האבן אזוי ליב מענער אויך, דו האסט געוואוסט אזא ריעליטי? אזוי זאגט דער רמב״ן. ס׳איז די זעלבע זאך, ס׳איז א חילוק מיט וועם מ׳מאכט עס. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן בטבע [by nature] מער אזוי, בטבע מער אזוי, אבער למעשה [in practice] איז אלעס איין שם תאוה אחת היא [one name, it is one desire].
Student:
זיי זאגן נישט, זיי אגריען נישט? זיי אגריען נישט? זיי אגריען נישט? זיי זאגן אז ס׳איז זייער אנדערש?
Instructor:
טעסטן, עס קען זיין אז ס׳איז זייער אנדערש, אבער ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן ליב מענטשן. איך האב נישט קיין ליב צו רעדן דברי תורה [words of Torah], חס ושלום [God forbid]. איך פרעג דיך א שאלה, דער רמב״ן ליטערעלי זאגט די ארגומענט, אז אויב א מענטש וועט זיין א גרויסער מתמיד [diligent student], ערגעץ איז דא א סאבלימאציע [sublimation], ער איז א מאדנער מענטש.
Student:
ניין, מ׳זעט נישט דאס נאכדעם.
Instructor:
ניין, נישט. That’s a very funny way of looking at it, right? און דו זאגסט, of course, אויב איינער האלט אז עניו נענט זאכן פאר מענטש וואס ער האט ליב וועט טון, איז נישט קיין שום זאך פון טוב ורע [good and evil] בכלל, איז דאן איז דאס אויך מותר. אבער דאס איז א פילאסאפיע וואס דו זאגסט. איך… דער רמב״ן… דאס איז א פילאסאפיע. אונז רעדן נישט א פילאסאפיע. אונז רעדן יעצט פון pleasure.
תאוות: צי זענען זיי אלע די זעלבע זאך? – א פילאסאפישע אונטערזוכונג
דער רמב״ן׳ס ארגומענט און די מציאות
מגיד שיעור:
איך פרעג דיך א שאלה. דער רמב״ן ליטעראלי זאגט די ארגומענט, אז אויב א מענטש וועט זיין א גרויסער בעל תאוה [master of desire/lustful person], איך – אגען, ערגעץ איז דא אזא מציאות [reality] – אין א מאדנע מענטש, אין א געוויסע… ניין, מ׳זעט נישט דאס. ניין, נישט. דאס איז א ווערי פאני וועי אוו לוקינג עט איט, רייט?
און איך רעד, אוודאי, אויב איינער האלט אז עני זאך וואס א מענטש האט ליב, זאל ער טון, ס׳איז נישטא קיין שום זאך ווי טוב ורע [good and evil] בכלל, איז דאס אויך מותר [permitted]. אבער דאס איז א פילאסאפיע וואס דו זאגסט. דער רמב״ן, דאס איז א פילאסאפיע. אונז רעדן נישט פון פילאסאפיע, אונז רעדן יעצט פון פלעזשור.
איך קען מענטשן, ברוך השם, זיי זענען בעלי תאוה, ווייס איך נישט, לאמיר זאגן, איך קען זיי נישט, חס ושלום [God forbid], אלע אידן זענען קדושים וטהורים [holy and pure]. אבער איך קען גאנץ פיין מענטשן וואס זענען ווייניגער פרוש [abstemious/restrained] און מער פרוש. נישט, איך האב נישט געזען נאך קיינמאל נישט, אז דער וואס איז ווייניגער פרוש זאל בטעות [by mistake] אדער במזיד [deliberately], זיכער נישט, עסן חזיר [pork]. איך האב נאר געזען, איך קען זאגן, אז איינער וואס דרייט זיך אין זייער אסאך רעסטוראנטן און איז נישט מקפיד [careful] אויף הכשר [kosher certification], טוסטו מיר א טובה, אבער נישט פון דעם רעדט מען, אמת? דאס איז קודם [first of all].
אבער דאס איז נאך ווען ס׳איז יא דאס זעלבע, ווייל די טריפה׳נע [non-kosher] פלייש טעיסט נישט אזוי אנדערש ווי די כשר׳ע פלייש. ווי אנדערש קען שוין זיין חזיר פון א קו [cow]? איך מיין די בהמות [animals], איך מיין, ס׳איז נישט אזוי אנדערש, לאמיר זאגן, ס׳איז נישט אונטערשידן זיך אנדערש. און מ׳קען אלעס טעיסטן היינט אויף כשר, מ׳קען קויפן פאלשע ענדערש.
די ראיה פון עריות [sexual prohibitions]: תאוה צו זכרים [males] קעגן נקבות [females]
מגיד שיעור:
אבער אויב דו טרעפסט, אויב ס׳זאל טרעפן ביי אן אנדערע תאוה [desire], וואס רוב מענטשן טראכטן אפילו מער ביי תאוות אז ס׳איז אלץ די זעלבע זאך, רייט? ס׳איז נישטא קיין שום חילוק [difference] מיט וועם מ׳מאכט עס, מיט וויאזוי מ׳מאכט עס, ס׳איז אלץ די זעלבע זאך. אזוי ווי די גמרא [Talmud] זאגט, “כל הנשנוף ביאה” [any breathing/panting is intercourse], רייט? ס׳איז די זעלבע תאוה, עקזעקטלי, רייט?
פארוואס זעט מען טאקע נישט אז די מענטשן וואס טוען מער תאוות מיט ווייבער, טוען עס אויך מיט מענער מער? מ׳זעט עס נישט, איך בין גרייט צו זאגן. ס׳שטימט נישט דאס מיט לאקשן [logic], מ׳זעט עס נישט. מיט קרובים [relatives]? אויך נישט. די גמרא שטייט דאך אז ס׳איז נישטא קיין תאוה. דאס שטייט שוין אין די גמרא אזוי ווי מיר. כמעט נישט. יא, ס׳איז נישטא קיין תאוה.
אגען, אלעמאל קענסטו טרעפן א גאר אן עקסטרעמע – אגען, די חולה [sick person] וואס אונז רעדן נישט פון אים, אונז רעדן נישט אויף די טיש פון קיין חולים [sick people]. איינער וואס איז א חולה, ער האט אזא שטארקע תאוה, ער טוט עס מיט יעדעם, מיט א טיש, מיט א בענקל, מיט זיין ווייב, מיט זיין שוועסטער, מיט זיין מאמע, מיט א בוים, מיט א מענטש – מיר רעדן נישט פון יענעם מענטש. יא?
תלמיד:
וואס? אין די גמרא שטייט אז א גוי [non-Jew] ציט אזוי.
מגיד שיעור:
יא, זייער גוט. א גוי פון די צייטן פון די גמרא. רעדסטו נישט פון יענעם צודרייטן [twisted person]? לגבי אונז איז ער א צודרייטער. אפשר אין יענעם אין געוויסע תקופות [time periods] איז דאס געווען נארמאל. איך ווייס נישט.
א נארמאלער מענטש איז נישטא קיין שום וועג וויאזוי ס׳איז אנגעקומען איינס צו די צווייטע. און נישט אז ס׳איז נישטא קיין וועג ווייל ער האט זייער מורא [fear] ווייל ס׳איז זייער וויי. ווייל יעדער איינער פון אונז פארשטייט אז ס׳איז אן… ניין, נישט עטיקלי, נישט ווייל ער איז אן עטישער פילאסאף. ווייל ס׳איז אן אנדערע תאוה.
דער הויפט-כלל: יעדע תאוה איז באזונדער
מגיד שיעור:
איך בין מכחיש [deny] בכלל די זאך. א גאנצע אמת אז איך האב געפונען אין די זעלבע אייבר [limb/organ], איך ווייס נישט. איך גלייב נישט אין די גוף, איך ווייס נישט שוין. איך האלט אז די גוף איז צריך עיון [requires investigation] אויב ער איז קיימא [exists]. די נשמה [soul] איז זיכער קיימא, ווייל זיי רעדן דאך א גאנצע צייט.
סאו, מ׳דארף א ראיה [proof]. איך האלט אז מ׳דארף א ראיה צו זאגן אז אלע תאוות זענען די זעלבע. איך האב נישט קיין שום ראיה אויף דעם. נישט קיין ראיה פון מיין פילינג.
משל פון עסן: פאטעטא טשיפס קעגן קארטאפל קוגל
מגיד שיעור:
מיר פילט פאטעטא טשיפס זייער אנדערש פון קארטאפל קוגל. אפילו אז ביידע זענען געמאכט פון קארטאפל, ס׳איז א פלא [wonder]. אבער ס׳איז בכלל אן אנדערע תאוה. אז רוב טעג האב איך נישט קיין תאוה פאר פאטעטא טשיפס. אדער פארקערט, איך ווייס נישט שוין, וואטעווער. אפילו איך האב נאר א תאוה פאר איינע פון זיי, נישט פאר ביידע.
ס׳מאכט זיך זייער זעלטן אז מ׳עסט זייער קארטאפל קוגל און זייער פאטעטא טשיפס מיט די זעלבע תאוה. ס׳איז בכלל אן אנדערע זאך. דא דריי איך, איך האלט אז ס׳איז דא פארשידענע, א מענטש׳ס נפש [soul] איז דא זייער אסאך פון זיי.
מ׳האט מיר געזאגט נפש התאוה [the soul of desire], די נפש התאוה איז דא 25,000. דער וואס האט ליב פאטעטא טשיפס איז נישט די זעלבע וואס האט ליב פאטעטא קוגל. ברענג מיר א ראיה אז ס׳איז די זעלבע. דו האסט א ראיה? און דער וואס האט ליב זכרים איז נישט די זעלבע וואס האט ליב נקבות. בכלל נישט די זעלבע.
דיסקוסיע: די “כח הנפש” [power of the soul] טעאריע
תלמיד:
איך האב געזאגט. פרעגסטו מיר אריין וואס איך האב געזאגט. ברענג מיר א ראיה.
מגיד שיעור:
איך האב געזאגט נישט קיין ראיה. איך האב געזאגט אז איך האב נישט קיין ראיה. ברענג מיר א ראיה פון די מציאות. ברענג מיר א ראיה אז ס׳איז דא א כלל תאוה, דאס איז א קאטעגאריע. וויאזוי גייט עס אין די קאטעגאריע? דו האסט עס געזען? איך ווייס נישט. איך מיין אז ערנסט.
און זיי זענען אלע זייער זיכער אז זיי האבן עס געפילט, זיי האבן עס נישט געפילט. אונז פילן עקזעקטלי די אפאזיט. ס׳פילט זייער אנדערש איין תאוה פון די צווייטע תאוה. אפילו אין די זעלבע נושא [subject]. אפילו ווען ביידע גייען אריין אין די זעלבע מויל.
משל פון טרינקען: בראנפן קעגן ליקער
מגיד שיעור:
ס׳פילט אינגאנצן אנדערש. בראנפן איז נישט די זעלבע תאוה פון ליקער. איך פארשטיי נישט. אפילו אז ביידע זענען אלקאהאל. איך האב אן אנדערע תאוה. איך רעד פון די ריאליטי. איך ווייס נישט קיין לעוועל. תאוה, די לעוועל פון תאוה, די לעוועל פון האבן א חשק [desire]. פארוואס? פון וואו האסטו גענומען דעם כלל? ס׳איז דא א הידאניזם [hedonism], איך זיץ און איך עס, איך פרעס, איך טאנץ, איך שלאף מיט מענטשן.
But then remember, remember that’s also ווער ס׳איז זייער ליב צו דאווענען [pray] איז א הידאניסט אין יענע סענס. קען זיין. אונז האבן שוין מחליט געווען [decided] אין א פריערדיגע שיעור, there’s no reason to think that. You’re again making a כלל that you never saw.
ס׳איז דא א שיעור וויפיל כללים מען קען מאכן מיט חמשת החושים [the five senses] און נאך זאגן אז דאס איז די פירוש [explanation] אין א מקרא [Biblical verse], און ווער ס׳זאגט אנדערש זאגט א חידוש [novel interpretation]. ס׳איז פארקערט, דו מאכסט א כלל.
דער “אטרעקשאן = גרעוויטי” פארגלייך
מגיד שיעור:
איך האלט אויך, ווייסט וואס? ווייסט וואס נאך? דו ווייסט אז די אטרעקשאן פון מענטשן צווישן זכרים און נקבות איז די זעלבע ווי גרעוויטי. ס׳איז די זעלבע זאך, זאכן וואס שלעפן זיך איינער צום צווייטן. אמת? זעט זיך אז ס׳איז די זעלבע זאך. דו פארשטייסט אז… יא, ס׳איז א גוטע פאעטרי, אבער קיין שום שייכות [connection] האט עס נישט.
תלמיד:
פארוואס נישט? ס׳מאכט סענס.
מגיד שיעור:
פארוואס איך מיין אז ס׳איז אמת? ס׳האט נישט… ס׳האט נישט… ס׳האט less things in common. ס׳האט נישט… ס׳האט less things in common.
תלמיד:
באופן פרטי [in a particular way], איך גיי דיר צוריקקומען צו דעם. באופן פרטי איז עס אנדערש, ווייל דאס רעדט פון מענטשן און יענץ רעדט פון אלעס. אבער באופן כללי [in a general way] איז עס די זעלבע. ס׳איז א כח פון אטרעקשאן אין די וועלט, און גרעוויטי מיט סעקשועל אטרעקשאן איז די זעלבע זאך.
מגיד שיעור:
די ערשטע זאך, צו ציילן צוויי זאכן… אקעי, און עסן קוגל און עסן פאטעטא טשיפס איז אויף two different planes. וואס איז די שייכות צווישן די צוויי זאכן? פון וואו האסטו געטראפן די שייכות פון זיי? זיי גייען אריין אין די זעלבע מויל? ווייל זיי זענען צוויי זאכן וואס מען רעדט פון, סאו רעדן איז די זעלבע זאך? ס׳מאכט נישט קיין סענס.
תלמיד:
They both come from the same כח הנפש [power of the soul].
מגיד שיעור:
ווער האט אינווענטעד די כח הנפש? ס׳איז נישטא קיין שום כח הנפש. כח הנפש איז א טעאריע וואס אונז זאגן based אויף וואס אונז זעען. אמת? ווי איז די עדות [testimony/evidence] אויף די כח הנפש? ווי האסטו עס געזען?
תלמיד:
זייער גוט, ס׳איז א סברא [logical reasoning], אמת, און מ׳קען עס נאר זען בשכל [with intellect]. ס׳איז נישט קיין פילינג.
מגיד שיעור:
די פילינג איז אנדערש. די פילינג איז אויך אנדערש. איך ווייס נישט אז די פילינג איז די זעלבע.
תלמיד:
די יסוד [foundation] פון די פילינג איז די זעלבע?
מגיד שיעור:
בכלל נישט. די פילינג, איך וועל דיר זאגן זייער קלאר, ווייל אויב איינער פרעגט די קשיא [question] פון תענוגים רוחניים [spiritual pleasures], איך האב אויך הנאה [pleasure] פון תענוגים גשמיים [physical pleasures] און תענוגים רוחניים, זיי פילן נישט אנדערש אין קיין שום וועג? בכלל נישט בפרט. סתם שטותים [utter nonsense] מיט די לאקשן. זיי פילן נישט די זעלבע. ס׳איז גארנישט ענליך אין זייער פילינג.
און נישט נאר דאס, ווען די זעלבע… ניין, ניין, איך זאג אז ס׳איז נישט. געענדיגט. איך זאג אזוי פארקערט, אז זיי זענען נישט די זעלבע. איך בין מסכים [agree] אז מ׳קען ביידע רופן תאוה, אזוי ווי מ׳קען רופן אטרעקשאן ביידע אטרעקשאן. ס׳איז ענליך אפילו, איך זאג נישט אז ס׳איז ענליך.
דיסקוסיע: דער רמב״ם [Maimonides] און די שייכות פון תאוות
תלמיד:
איז וואס? וואס האט דער רמב״ם געגלייכט?
מגיד שיעור:
לאמיר… נישט עקזעקטלי, איך וויל נישט גיין אין א חילוק יעצט. זייער גוט. איך בין נישט מסכים מיט דיר אין דעם. איך זאג נאר אז דו פארשטייסט אז אפילו לויט דעם רמב״ם איז דאס נישט כפשוטו [literally] און נישט די זעלבע וועג. אמת?
תלמיד:
ניין, ניין. נישט כפשוטו מיינט נישט אז…
מגיד שיעור:
קיצור [in short], דו דארפסט א ראיה, אקעי? איך דארף אויך א ראיה אז ליב האבן פרענטש פרייס איז די זעלבע ווי ליב האבן קוגל. איך דארף א ראיה, איך האב נאכנישט געטראפן קיין ראיה. א ליסט, איך בין נישט גרייט צו טראכטן אז דאס איז די פשט [simple meaning]. דו זאגסט אז דאס איז די כלל. איך זע נישט וואס איז די כלל וואס איז ענליך צו ביידע.
די גשמיות׳דיגע לעוועל: נוטריענטס און פאנקציע
מגיד שיעור:
אויב דו וועסט זאגן בגשמיות [in physicality], אין די סענס אז ביידע געבן נוטריענטס פאר׳ן גוף, וועל איך מסכים זיין. אבער איך רעד נישט פון דעם, אמת? ביידע קענען ברענגען קינדער, אדער אזוי קען מען נישט האבן קינדער, אבער עניוועי קען מען ברענגען קינדער. מסכים, אויף דעם בין איך מסכים, אבער ס׳איז נישט נוגע [relevant].
ווייל מ׳רעדט דאך פריער אז אזוי ווי מ׳רעדט פון די נפש הזן [the nutritive soul], די וואס דארפן דאס, דאס ארבעט מיט אן אינדזשעקשאן אויך. דאס האט גארנישט מיט תאוות, אמת? מ׳קען מאכן ארטיפישל אינסעמינעישאן, וויאזוי הייסט דאס, און ס׳ארבעט פונקט אזוי גוט. אזוי ארום לעשות [to do] ארבעט פונקט אזוי גוט. סאו די דעפינישאן פון האבן קינדער, אדער פון אז עסן זאל מאכן חיות [vitality] פאר׳ן מענטש, דאס איז נישט די תאוה. די תאוה איז עפעס אנדערש, אמת? סאו נו פראבלעם, ס׳איז די זעלבע אין יענע סענס.
אבער מיר רעדן נישט פון די תאוה, מיר רעדן פון די חלק התאוה שבו [the part of desire within it]. דו קענסט עס רופן נפש, איך האב נישט קיין אנדער ווארט פאר דעם. די חלק הנפש שבו. ווער האט דיר איינגערעדט אז די זעלבע חלק הנפש האט ליב קוגל און האט ליב רבי עקיבא אייגער [Rabbi Akiva Eiger]? בעיסד אן וואס? נישט רבי עקיבא אייגער, קוגל מיט פיקלס.
תאוה און מחסור [lack/deficiency]
תלמיד:
אויב איז דא א סיבה [reason] פארוואס א מענטש האט א תאוה…
מגיד שיעור:
דאס איז טעאריעס, און למעשה [in practice] איז דאס נישט אמת, רייט? מענטשן האבן תאוות אפילו ווען זיי דארפן נישט עסן. און מיר רעדן דאך פון יענעם.
איך וויל קודם באמת ארויסברענגען וואס דער רמב״ם זאגט. און אנדערע ראיות. אבער איך בין נישט מחולק [disagree] אז דאס איז די פוינט פון די סטענדפוינט פון נעטשור, פון די סטענדפוינט פון גאט וואס האט עס געמאכט. ס׳רעדט זיך דאך אבער וואס ס׳איז, רייט? וואס איז עס? איך זע נישט פארוואס דו זאלסט טראכטן אז ס׳איז די זעלבע זאך ווי אז די תאוה איז די זעלבע ווי יענע תאוה. וואס איז די ראיה? וואס איז די מקור [source] צו טראכטן אז ס׳איז די זעלבע?
תלמיד:
אבער ס׳באווייזט נאך אז…
מגיד שיעור:
עגעין, פרימא פאציע [prima facie], על הפנים [on the face of it], אן די פעיס אוו איט, יו העוו טו פירסט שאו אז איט פילס די סעים עט ליסט. איי דאונט נאו, דעטס נאט טרו.
די ווערטער-ארגומענט: שפראך און קאטעגאריעס
תלמיד:
יא, יא, און דאס… ניין, די זעלבע ווערטער איז כמעט קיינמאל נישט קיין באווייז, נישט אויף די לעוועל.
מגיד שיעור:
פארוואס וואלטן מיר געהאט צו ווייניג ווערטער? בכלל, די דיקשאנערי איז נישט גענוג גרויס. איך האלט אז מ׳דארף פשוט מאכן נייע ווערטער א גאנצע צייט. יעדן טאג וואס דו זאגסט א שיעור זאגסטו צוויי דינים [laws/things] און דו זאגסט אז ס׳איז די זעלבע ווארט. יא, ווייל מ׳וואלט געדארפט… די שפראך איז ארים.
הונגער, דארשט, און אנדערע תאוות
תלמיד:
ביי די וועי, אונז האבן אנדערע נעמען פאר אנדערע פארטס, ביי די וועי. ס׳איז בכלל נישט אמת וואס דו זאגסט אז מיר האבן נישט אנדערע נעמען. דא זאגסטו אז דו ביסט דארשטיג, דא זאגסטו אז דו ביסט הונגעריג. א מורא׳דיגע [tremendous] חילוק.
מגיד שיעור:
דאס איז נישט די תאוה שבו. דאס איז די מחסור! דאס איז די מחסור! דאס איז די מחסור! דאס איז נישט די תאוה. הונגער מיינט… ביי די וועי, דו ביסט גערעכט, לאמיר נישט רעדן פון די גשמיות׳דיגע לעוועל פון הונגער, נאר ס׳גלוסט זיך מיר א שטיקל קוגל, ס׳גלוסט זיך מיר הונגעריגקייט, ס׳גלוסט זיך מיר דארשטיגקייט, און א דריטער מענטש גלוסט זיך אלקאהאל, און א פערטער מענטש גלוסט זיך א סיגארעטל, און מ׳דארף מדייק זיין [be precise] צו ס׳איז טאקע די תאוה לויט די כללים וואס מ׳לערנט.
על כל פנים [in any case], דאס זענען אנדערע תאוות, און ס׳רופט זיך… ס׳איז נישט די זעלבע זאך. דער׳ס נאו ריזן צו געס אז ס׳איז די זעלבע זאך.
צי א סיגארעטל איז א תאוה?
תלמיד:
א סיגארעטל איז א תאוה?
מגיד שיעור:
ניין, זיי האבן געלערנט אז ס׳איז נישט קלאר, מ׳דארף מדייק זיין. באט, דאונט געט מי אוועי אן דעט. ניין, ניין, איך האב וועגן דעם אן אנדערע שיעור צו רעדן אינגאנצן. און איך וועל דיר געבן אן אנדערע שיעור. ניין, אויך א טעלעפאן איז א תאוה. נישט יעצט, נו.
מסקנא: די הפשטות [assumptions] וואס מיר רעדן זיך איין
מגיד שיעור:
און מיר כאפן וואס איך טריי צו פארדרייען א קאפ. וואס איך טריי צו פארדרייען א קאפ איז אז אונז זענען זייער זיכער אין געוויסע הפשטות, און אונז רעדן זיך איין אז די הפשטות זענען נאך בגשמיות, און זיי זענען דעפיניטלי נאט בגשמיות, אין די סענס אין וואס אז מ׳קען געבן א מענטש א פיל [pill] און ער זאל האבן א, ער זאל נתקשה ווערן [become aroused], אדער אין די סענס אז מ׳קען אים אריינלייגן א שטיקל זרע [seed/sperm] און ער זאל האבן א בעיבי, אדער א שטיקל אפענדיקס.
תאוות, כללים, און די נוצלעכקייט פון הפשטות אין עבודת המידות
הפשטות זענען נישט גשמיות – און זיי זענען נישט אלע די זעלבע
Instructor: ער איז שוין מסכים צו אן אנדערע שיטה. ניין, אויך צו קויפן טעלעפאנען איז עס א תאוה. נישט יעדע נויז.
וואס איך כאפ מיר אז איך טריי צו פארדרייען א קאפ, וואס איך טריי צו פארדרייען א קאפ איז, אז אונז זענען זייער זיכער וועגן געוויסע הפשטות [abstractions], און אונז רעדן זיך איין אז די הפשטות זענען נאך בגשמיות. און זיי זענען דעפינעטלי נישט בגשמיות, unless you’re talking about at the very low level, אין די סענס אין וועלכע אז מ׳קען געבן פאר א מענטש א פיל און ער זאל נתעבר ווערן [become pregnant], אדער, יא, אדער אין די סענס אז מ׳קען אים אריינלייגן א שטיקל זרע [seed/sperm] און ער וועט האבן א בעיבי, אדער א שטיקל עסן און ער וועט ווערן שטארק. איך רעד נישט פון דעם. אויב דו רעדסט פון די תאוה [desire/craving] וואס איז א רוח [spirit], מיינט רוחניות [spirituality], ס׳איז עפעס א זאך וואס איך קען רעדן וועגן דעם, איך קען עס פילן אדער רעדן וועגן דעם, ס׳פילט נישט די זעלבע.
אפילו די תאוה, לאמיר עס זאגן נאך טיפער, אקעי? לאמיר זאגן אז תאוה, תאוות זיווג [sexual desire], קען מען עס ממש ליטעראלי פילן אין די בלוט, ס׳הייבט אויף עפעס אן אבר [organ/limb] אין די גוף, ס׳הייבט זיך אויף. ס׳פילט אבער אנדערש דעפענדינג אויף וועמען ס׳הייבט זיך אויף. בודקי מנסי [presumably a reference to different contexts], ס׳פילט נישט די זעלבע. איך ווייס נישט, where do you get the idea that it’s all the same? מענטשן רעדן א גאנצע צייט פון די חילוקים [distinctions]. דו קענסט גיין צו יעדע בוך אין די סטאר וואס רעדט וועגן דעם, וועט ער דיר זאגן אז ס׳איז דא אלע מיני סארטן און אלע מיני, ס׳ווענדט זיך פון וועמען ס׳איז, ס׳ווענדט זיך אין אזויפיל זאכן.
קען לאמיר אננעמען, ס׳איז א הפשטה אזויווי יעדע הפשטה וואס איז דא, און און ס׳איז פאלס. פאלס. ס׳איז נישט אנדערש ווי יעדע הפשטה וואס איז דא. די קוגל פון זונטאג און די קוגל פון זונטאג און די קוגל פון זונטאג נאכדעם, די חילוק איז נאר די צייט. די קוגל פון זונטאג איז נאך א מאל די זעלבע זאך. אויב ס׳איז די זעלבע זאך, קודם כל, ניין. ס׳איז זיכער אז שבת און זונטאג איז נישט די זעלבע. ס׳איז זיכער אז שבת און זונטאג איז נישט די זעלבע. פון זונטאג ביז מאנטאג איז אויך דא א חילוק פון זונטאג און מאנטאג.
ניין, ס׳איז ביידע די זעלבע קוגל. די מענטשן זענען אנדערש. אויב די מענטשן זענען אנדערש, איז עס טאקע אנדערש. די קוגל וואס מ׳עסט, די אייז וואס מ׳עסט פארן עסן און די אייז וואס מ׳עסט נאכן עסן זענען צוויי אנדערע תאוות, הגם ס׳איז ביידע אייז. נישט סעמענטיקס, אין די ריעליטי. וואס פילסטו? דו פילסטו די זעלבע? איך האב נישט גערעדט פון פילינגס, אבער מען דארף ערגעץ אנהייבן. א טייל וואס איז א פילינג, איך האב נישט קיין פילינגס, איך האב נישט קיין אראוזעל, איך האב נישט קיין אטרעקשן. ס׳איז אנדערש. אונז האבן זיך איינגערעדט, מען לייגט אונז אריין אין קאפ פון סאמווער, איך ווייס נישט פון וואו, עפעס א פאני הנחה [false assumption] איז דא, אז ס׳איז די זעלבע, און נאכדעם הייבט זיך אן צו פרעגן קשיות [questions/difficulties]. ס׳איז נישט די זעלבע, ס׳איז אנדערש.
דער רמב״ן׳ס קשיא און די פאלשע הנחה פון “עין לשון מקור”
Instructor: איך ווייס נישט פון וואו ס׳איז געקומען. איר האט מיר געזאגט אז דער רמב״ן [Ramban/Nachmanides] פרעגט א גוטע קשיא. וועלכע קשיא? איר האט מיר געזאגט אז דער אמת׳ער רמב״ן פרעגט וואס איז א קשיא. זייער גוט. דער רמב״ן׳ס קשיא איז בעסד אויף די פאני אסאמפשן [false assumption] אז עין לשון מקור [there is one source/root for all uses of a term], אקעי? און די תורה שטייט דאס נישט.
משל: דער וויץ פון “פעמילי, לאוו, און פילאזאפיע”
Instructor: איך קען פרעגן א זאך וואס איך וויל אייך זאגן. מיין טאטע פלעגט זאגן די דזשאוק, ער פלעגט פארציילן אן אלטע דזשאוק. יעדע מאל ווען איינער פון מיינע קינדער איז געגאנגען אויף א בשורות [meeting a potential marriage match], פלעגט ער אונז אימער געפרעגט, דער בחור [young man], וואס דארף ער רעדן מיט די מיידל? האט ער געזאגט, מ׳רעדט דריי זאכן: מ׳רעדט וועגן משפחה [family], ליבע [love], און פילאזאפיע [philosophy]. לאוו, מ׳רעדט וועגן פעמילי, לאוו, און פילאזאפיה.
איז דער בחור גייט צו די משפחה… ניין, מ׳רעדט וועגן פעמילי. דער בחור האט נישט געוואוסט וואס ער זאל רעדן. ער זאגט, מ׳רעדט וועגן די דריי זאכן: פעמילי, לאוו – מ׳רעדט וועגן ליבשאפט, ווייסט דער רבי – און פילאזאפיע. ווייסט ער, אזאך וואס האט א השקפה [worldview/philosophy]. איז דער בחור גייט אריין אין בשורות, ער קומט ארויס א מינוט שפעטער. וואס איז געווען? וואס האסטו געפרעגט? וואס האסטו גערעדט? האט ער געזאגט, איך האב גערעדט אלע דריי. איך האב געפרעגט, “האסטו א ברודער?” האט זי געזאגט, “ניין.” בין איך געגאנגען צו ליבע. “האסט ליב לאקשן?” האט זי געזאגט, “ניין.” האב איך געפרעגט, “ווען דו וואלסט געהאט א ברודער, וואלט ער ליב געהאט לאקשן?” דאס איז פילאזאפיע.
ניין, איך פרעג, וואס לערנט מען פון די משל? וואס? יא, וואס לערנט מען פון די דזשאוק? איך וויל וויסן צו די משל… איך פארשטיי אז… ניין, איך וויל וויסן… איך וויל אייך עפעס זאגן. אקעי, ווייל אין די זאך זאגט מען אז די ליבע פון לאקשן און די ליבע פון לאוו איז בעסיקלי… אונז אלע זאגן, אונז זאגן אז בעסיקלי האט מען געמאכט עפעס א זאך אזוי אז יעדע מאל ווען מ׳נוצט ליבע אויף א זאך וואס איז נישט אונז, איז עס איין זאך. איך פארשטיי אז ס׳איז נאריש, יא? אז ס׳איז א געוויסע נארישע טראכטן פון… ס׳איז, דו האסט א ברודער, און מ׳רעדט וועגן משפחה, מיינט מען מ׳איז קיין משפחה, און מ׳וויל רעדן אזוי ווי מיין ברודער איז עלטער, ארבעט מען יונגער ווי דער וואס האט מער חכמה [wisdom], און מ׳קען זאגן, ס׳איז א גוטע פילאזאפיע, נאר נישט וואס מ׳האט געמיינט.
נו, איך וויל נאר זאגן, אז דו זאגסט די כללים [general rules/principles] פון די זאכן…
כללים זענען נישט מעטאפיזיק – נאר עטיק (נוצלעכקייט)
Instructor: Of course, whenever I deny כללים, just to be very clear, when I deny כללים, I’m not talking metaphysics, נישט אויף דעם שיעור, נישט פאר metaphysics.
Student: ביידע.
Instructor: ס׳איז נאר פאר ethics. וואס איך מיין צו זאגן איז, אז איך האלט אז ס׳איז ווייניגער נוצלעך. Ethics מיינט, just to be clear, און according to most modern scientists, at least pragmatism און אזוי ווייטער, די concepts, אדער you can even say די levels of categories, די levels of כללים that we choose to speak about, that we choose to model, איז what is useful for us to achieve certain purposes. אמת? יעדע זאך אין די וועלט קען מען מאדעלן אויף זייער אסאך לעוועלס. לאמיר זאגן…
Student: וואס?
Instructor: ניין, נישט exactly. איך זאג אז א מאדעל, all models are false, some models are useful, right? Remember דעם slogan? א מאדעל, און איך זאג א כלל, ווען אונז רעדן פון כוחות הנפש [faculties of the soul], אזוי ווי אונז האבן געלערנט די הקדמה [introduction] פון אריסטו [Aristotle], אונז האבן געלערנט א הקדמה פון דעם, אז ווען אונז רעדן כוחות הנפש לגבי [regarding] ethics, רעדן אונז נישט הלכות קבלה [laws of Kabbalah/mysticism]. צו ס׳איז יא דא די כוחות, צו ס׳איז נישט דא, דאס פרעגן אין אן אנדערע שאלה אין אן אנדערע שיעור. אוודאי האלט איך אז ס׳האט עפעס א connection, אבער וואס אונז ווילן וויסן איז, צו ס׳איז נוצלעך צו רעדן, צו ס׳איז כדאי צו ווערן א בעסערער מענטש, right, צו רעדן פון דעם, right?
משל: די מעכאניקער און די קאר
Instructor: למשל, אזוי ווי אלע מיינע משלים [parables], ס׳איז א זייער basic זאך, אויב איך וויל פיקסן מיין קאר, דארף איך וויסן געוויסע השגות [concepts/understandings] וועגן די קאר. איך מוז כאטש וויסן אז א קאר האט אן engine מיט א transmission מיט אן, איך ווייס נישט וואס, electric system. און די כלל איז וויכטיג, ווייל איך דארף טשעקן צו ס׳איז א פראבלעם פון די transmission אדער פון די electric system אדער פון די fuel line, איך ווייס נישט וואס דריי סיסטעמס ס׳איז דא. קען זיין אז די השגות זענען די wrong השגות צו פארשטיין וויאזוי א קאר ארבעט אדער עפעס אזוי, איך ווייס נישט. פאר diagnostics איז עס א גוטע השגה, אקעי?
די זעלבע זאך, ווען אונז רעדן אז ס׳איז דא כללים לעניני מוסר [regarding ethics/character development], לעניני הנפש [regarding the soul], אין די קאנטעקסט, דער עיקר מיינען אונז אז ס׳איז יוספול [useful] צו רעדן וועגן דעם, און ס׳איז יוספול צו ווערן צו מען ווערט א בעסערע מענטש פון טראכטן דעם כלל. אז מען טראכט פון דעם כלל בדרך משל [by way of example], איז עס יא אינטערעסאנט.
טענות קעגן דער רמב״ן׳ס פריימינג
Instructor: ווען דער רמב״ן האט גערעדט, איך מיין אז דער רמב״ן׳ס פרעימינג איז עקסטרימלי מעסד אפ, און מעסעס פיפל אפ, און מען אלעס וויינט דא ימים אזא. ס׳איז מיך העלפט גארנישט, לאמיר זאגן אז עס ווילסט וויסן אז ס׳איז אמת, אז דאס איז א כוחי אטשאקציאנער [force of attraction]… איך האלט אויך אז ס׳איז אמת אז דאס איז א כוחי אטשאקציאנער וואס איז דאס זעלבע ווען די לבנה [moon] קידרייט ארום די וועלט און ווען מענטשן האבן ליב אן אנדערע מענטשן. איך האלט אויך אז ס׳איז אמת. אבער אויב מען רעדט עס סטעיס מסביר זיין [tries to explain] אויף חתונה [wedding] צו האבן, אדער אויף צו טרעפן א שידוך [match], אדער אויף צו ליב אויף ווי ער זאגט, יער פלעיינג וויז די ראנג לעוועל [you’re playing with the wrong level] אויף צו טשעכנל לתו [channel it], ער נעפט קיין פנות הרי [it doesn’t address the issue], א מלחמה זיין אז די זעמאל אין די לבנה איז די זעלבע מענע פון זייער גוט.
למשל ווען דער רבי׳ם זאגט די גאנצע צייט אזוי אין געוואלסן רפיות הנבר [in matters of character refinement], אזוי ווי ווער א מענטש מיט אים צו עסן זאל, צו יא גייט ארייף קיין זאכן, אדער רפיות זאגט פארשטרייט עס עפעס איז ראנג, און ניצט די דערס ווען א מענטש דאסנט ענדעסטענד וואס איז רעלי רייט און וואס איז רעלי ראנג. נא, אקעי. עס איז דא א כולל צוויי אינטערעסטענע זענען. און דער רבונג איז ניצט שוין טייט די בייבער, you don’t understand anything! וואס פארשטיי איך בעסער? וואס פארשטייען דא מיינט, אז איך קען עפעס טון, איך קען נאר עפעס א חוזה [vision/understanding] אויף די זויסטע. וואס טו איך אויף מיטן מאכן אריינעמענגען די אלע זאכן אין איין קוגל אין איין טאפ? אקעי. וואס טו איך אויף מיט דעם?
ערשטע טענה: עס מאכט די תורה׳ס הלכות צו א “waste of time”
Instructor: Actually, I make everything worse. I’ll tell you why. because you end up not understanding. קודם כל, אויב דו וואסט א איד, און דו זאגסט אז די היבערסט, הערסט אויף צו פארשטיין די גאנצע תורה אמת, און די גאנצע תורה זאגסט אז דעיס איז דעי חפות [this is the desire] יא און דענער חפות נישט, און ביי דיך איז אלעס כמות [quantitative]. So, the whole תורה seems to be some sort of waste of time. לגבי די נושא פון… זיי זאגן דיר אז די אלע בעלי מוסר [ethical teachers] זייער בפירוש [explicitly], איך ווייס נישט וואס איז דער רבינו יונה [Rabbeinu Yonah] און דער רמב״ן, זיי ברענגען די אלע זאכן, זיי זאגן אז מ׳קען מקיים זיין [fulfill] גאנץ תרי״ג מצוות [613 commandments], אקעי, חוץ לויט דער רמב״ן׳ס פירוש אויף די מצוה פון קדושים תהיו [you shall be holy], און זיין א שייגעץ גמור [complete scoundrel].
It’s something very weird about saying this. Not only in like I have to believe that the תורה makes you a better person or something, in the sense that the תורה actually does have what to say about הנהגה [conduct/behavior]. ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא קיין ספר הקדושה [Book of Holiness] אין דער רמב״ם [Rambam/Maimonides]? ס׳איז נישטא קיין יורה דעה [Yoreh De’ah – section of Jewish law]? די גאנצע אידישע קיטשן און די אידישע בעדרום איז פול מיט הלכות [Jewish laws], און דו זאגסט waste of time, you could do all these הלכות און בי ירושה [be a scoundrel]. עפעס איז דא wrong, די הלכות זענען דאך עקזעקטלי וועגן דעם, אמת? דאס איז איין טענה וואס איך האב.
צווייטע טענה: עס איז ווייניגער נוצלעך ווי מענטשן טענה׳ן
Instructor: די צווייטע טענה וואס איך האב… נישט ארי איך האב עס, איך מיין, יא, לאמיר זאגן איך האב עס. די צווייטע טענה איז that it seems to be a lot less useful than people pretend that it is. אין אנדערע ווערטער, האב ווייניגער תאוות. אקעי, so, קודם כל, what does that even mean? איך זאג נישט אז ס׳זאגט מיר נישט קיין פראקטישע זאך וואס צו טון. פראקטיש, עס די לעצטע שטיקל קוגל, עס נישט. איך ווייס נישט, קען זיין ס׳מיינט עפעס.
די הויפט-טעאריע: תיקון הנפש דורך מחשבה
Instructor: What I’m saying is that it doesn’t give you what to do, is because, remember, אז א basic theory וואס איך האב דא אין די אלע שיעורים איז אז ס׳איז דא עפעס א תועלת [benefit] פון פארשטיין כללים אין די נושא פון ethics, right? ס׳איז נישט נאר למעשה [for practical action]. אויב ס׳וואלט געווען נאר למעשה, וואלט נישט געווען קיין איין שיעור, ווייל די שיעור קען גארנישט אויפטון, אמת? פארוואס טענה׳ן מיר אז ס׳איז יא דא א חלק הלימוד [part of study]? ס׳איז דא technical theories און הסברים [explanations] און פארשידענע שיטות [different approaches] איבער דעם.
אבער וואס מיר טענה׳ן איז אזא אינטערעסאנטע זאך, אז די נפש [soul], לאמיר זאגן די… וואס ס׳מיינט צו זיין א מענטש, איז א דבר הנתפס במחשבה [something grasped through thought], אמת? א דבר הנתפס, מ׳קען עס כאפן, אבער מ׳קען עס נישט כאפן מיט טון. מיט טון האלט מען דערויף, אבער ס׳איז א דבר הנתפס במחשבה. מיט פארשטיין א געוויסע תיאוריה [theory] דערפון, א געוויסע הבנה [understanding] דערפון, און נישט נאר די תיאוריה, מ׳דארף עס אויסארבעטן אין life און אזוי ווייטער, כאפט מען עס אן.
Like, א מחשבה [thought], א תפיסה [grasp/conception], א השגה [intellectual attainment], מ׳כאפט עס אן אין א געוויסע וועג. דערפאר, אויב דו ווילסט מתקן זיין [repair/fix] דיין נפש, אויב דו ווילסט ווערן א בעסערער מענטש, דארף די זאך וואס דו ארבעטסט אויף זיין אין דיין קאפ, אין דיין RAM, אין דיין active memory, כדי דו זאלסט קענען ארבעטן דערויף. דערפאר, עס איז מיין טעאריע. גוט? די טעאריע איז געבויט אויף אסאך זאכן, אבער דאס איז מיין טעאריע. און געדענקט די טעאריע, ס׳איז א טעאריע. שטימט? און דערפאר, if you think, דאס איז צו פארשטיין, נאר דערפאר, if you think אז all there is to the תאוות of a person,
[Text continues beyond this chunk]
דער מאדעל פון דער נפש באשטימט וואס מען קען פארריכטן
דער פראקטישער עיקר – “אקטיוו מעמארי” טעאריע
און דערפאר, אויב דו ווילסט מתקן זיין דיין נפש, אויב דו ווילסט ווערן א בעסערע מענטש, דארף די זאך וואס דו ארבעטסט אויף זיין אין דיין קאפ, אין דיין RAM, אין דיין active memory, כדי דו זאלסט קענען ארבעטן דערויף. דאס איז מיין טעאריע. די טעאריע איז געבויט אויף אסאך זאכן, אבער דאס איז מיין טעאריע. און דו קענסט דינגען די טעאריע, ס׳איז א טעאריע. שטימט?
קריטיק פון דעם סימפליסטישן / בינערן מאדעל פון תאוות
און דערפאר, if you think, נאר, if you think that all there is to the תאוות [ta’avos: desires] of a person איז דאס, like, זייער simple, binary thing, number thing, אביסל מער, אביסל ווייניגער, אדער בכלל אינגאנצן נישט, און געוואלט געגעבן, נישט געוואלט געגעבן, איך ווייס נישט וועלכע סארט זאכן, then, you have, ערשטנס, you have a wrong model, but the worst thing איז נישט אז דו האסט א wrong model, you have a less useful model, ווייל איך קען גארנישט טון מיט דעם כמעט.
And not only that, then איז נישטא גארנישט וואס דו קענסט טון, די מאדעל געבט דיר נישט, קודם כל ווייל ס׳איז wrong, אבער אויך די מאדעל געבט דיר נישט קיין זאך וואס צו ארבעטן אויף. ס׳געבט דיר נישט, ס׳לייגט דיר נישט אריין אין דיין קאפ, אין דיין תפיסה [tafisah: conception] וואס דו האסט יעצט וועגן וואס א מענטש איז, אזא סארט זאך וואס קען ווערן actually בעסער.
ס׳קען נישט ווערן בעסער, וועגן דעם רוב מענטשן וואס האבן די מאדעל don’t actually believe אין תיקון המידות [tikkun hamiddos: character refinement], right? They only believe אין war, right? They don’t believe אין peace, right? They believe אין “לנצח נצחים חרבך” [lenetzach netzachim charbecha: your sword forever and ever], right? מ׳גייט זיך שלאגן מיט די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] עד ביאת המשיח [ad bi’as hamashiach: until the coming of the Messiah], אזוי גלייבן רוב חסידישע ספרים וואס רעדן וועגן די נושא, for a good reason, because די structure וואס זיי זעען פון די soul doesn’t allow for anything else.
מ׳קען נישט געווינען, מ׳קען נאר מאכן genocide, מ׳קען נאר אויסהארגענען די נפש הבהמית [nefesh habehemis: animal soul], אזויווי ס׳שטייט אין תניא [Tanya]. מ׳קען אים אויסלערנען גארנישט, אמת? מ׳קען אים, זיי גייען, מ׳קען אים הרג׳ענען. מ׳קען אים אויסלערנען עפעס? ניין, מ׳קען אים נישט אויסלערנען, אמת?
קריטיק פון “אתכפיא” / “אתהפכא” אין תניא
“אתכפיא” [iskafya: subjugation], “אתהפכא” [is’hap’cha: transformation], יא, אבער וואס מיינט דאס? וואס מיינט דאס? “אתכפיא” איז “אתהפכא”. וואס מיינט דאס? “אתהפכא” פשוט, דו נעמסט די זעלבע תאוה [ta’avah: desire] און דו לייגסט אריין א גוטע מחשבה [machshavah: thought]. ריבונו של עולם [Ribbono shel Olam: Master of the Universe], אין וועלכע וועג איז דאס די זעלבע תאוה? I’m so confused. You forgot to mention the whole thing. I don’t know what the תניא means. איי דאונט נאו, ער איז מסביר וואס ער מיינט. אקעי, פארוואס זאגט ער ווערטער און מקומות [mekomos: sources]? ער קען רעדן וועגן די רעאליטעט, און ער רעדט פון די טענות.
אינטעראקציע מיט א תלמיד – פראקטישע רעזולטאטן
תלמיד: זייער גוט. ווען איך זאג נעהי, מיין איך נאר א משל [mashal: parable] מען זאל עס פארשטיין. איך מיין אז ס׳מאכט ערגער.
מגיד שיעור: וואס מאכט ערגער?
תלמיד: ווען א מענטש האט א פראבלעם מיט חילול שבת [chillul Shabbos: desecration of the Sabbath], און איך גיי אים זאגן הנאה יצא [hana’ah yatza: the pleasure has left].
מגיד שיעור: ניין, ניין. דאס איז חינוך [chinuch: education], איך רעד נישט פון דעם. דו רימעמבער אז מיר פרובירן נישט צו באקומען א פראקטישע רעזולטאט. פראקטישע רעזולטאטן, ביי די וועי, פראקטישע רעזולטאטן ווערן נישט באקומען. דאס מוז זיין קלאר, פראקטישע רעזולטאטן ווערן נישט באקומען אין דעם וועג, פאר די מערסטע חלק. מען באקומט נישט קיין פראקטישע רעזולטאטן. מיר קענען אריינגיין מיט מענטשן און טשעקן. ווייל דאס איז אן אנדערע חקירה [chakirah: investigation], אן אנדערע טענה.
און איך האלט אז א גרויסע סיבה פארוואס מען באקומט נישט קיין פראקטישע רעזולטאטן איז ווייל מיר ארבעטן אויף ציפורים של עבודת עולם [tzipporim shel avodas olam: birds of idol worship]. און דור של עבודת עולם [dor shel avodas olam: generation of idol worship] איז איין כלל [klal: principle], ווי ס׳שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud], מ׳קען נישט אויפטון אויף א דור של עבודת עולם נאר מיט תשובה [teshuvah: repentance] און מיט אלע מיני טייערע תרופות [teruos: remedies]. ס׳איז נישט אזוי פשוט. מ׳מאכט א דקל ליפ ארויס אויף. ס׳איז נישט אזוי פשוט. מ׳קען נישט מאכן א דור של עבודת עולם. איז קודם כל, דאס ארבעט נישט.
צווייטנס, יו פארגעט אז איך האב א פארשלאג וואס ארבעט יא, לדעתי [le-da’ati: in my opinion]. אלע די רעש׳עס [reshoyos: objections] זענען טאקע נאר גוט צו מאכן פלאץ פאר א פארשלאג וואס ארבעט יא. אבער קודם האק איך אויף דאס וואס ארבעט נישט, ווייל איך האב געזאגט אז די וועלט האט א טעות, און א מינונג צו זאגן אז יעדע שיטה [shittah: approach] וואס די וועלט האט איז א טעות. איך דארף זאגן וואס די טעות איז. און די טעות איז דאס.
דער פרויד׳יאנישער מאטעריאליזם – דער טיפערער טעות
נאך א זאך איז, איך קען דיר זאגן נאך איין וועג פון מסביר זיין, אז דאס איז, אוודאי איז עס א פאנטאזיע, סאו ס׳איז נישט טאקע דאס, אבער די פאנטאזיע איז זייער מאטעריאליסטיש, ריכטיג? ס׳איז אנגענומען אזוי ווי ר׳ זיגמונד פרויד [R’ Sigmund Freud] האט געזאגט, אז וואס האלט אים ביים מענטש? וואס ער וויל האבן. דאס איז די גאנצע. אמת?
וואס איז דער מענטש? איין פשוט׳ע זאך מוז מען אים אויסרייבן. ס׳איז נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] אין זיין קאפ און זיין קערפער, און זיין העכערע חלק פון זיין גוף און זיין נידעריגע חלק פון זיין גוף – אלעס איז די זעלבע זאך. דאס איז וואס א מענטש וויל. ס׳איז נאר דא איין זאך וואס הייסט פלעזשור, און פלעזשור מיינט ביי אים חוש המישוש [chush hamisush: sense of touch], יא? עפעס א באטן אויף די מענטש׳ס גוף וואס האט ליב וואס טאטשט זיי. און דאס האבן מענטשן ליב.
און דאס איז אלעס אנדערש וואס מ׳טוט, דאס וואס דו זאגסט דו האסט ליב ביי זיינס, דו האסט יענץ ליב ביי זיינס, דו טוסט בהיתר [be-heter: permissibly], דו טוסט באיסור [be-issur: prohibitedly], אלע די חילוקים אר פעיק, רייט? אין די סענס אוו סייקאלאדזשי זיי זענען פעיק, רייט? דאס וואס ר׳ פרויד האט מסביר געווען פאר די אידן. נישט נאר ר׳ פרויד האט אזוי געזאגט, נאר די רמב״ן [Ramban: Nachmanides] האט אזוי געהאלטן, אמת? אלע די חילוקים אר קיינד אוו פעיק.
דעריבער, אוו קארס יא קען טריק יא. איך קען מיין אייגענעם מוח [moach: mind] קען מיר טריקן, איך קען אפילו פארענטפערן מיין כוונות [kavanos: intentions], איך האב חוזק [chozek: strength] געמאכט. וואס העלפט אז מ׳זאגט אז מ׳זאל נישט טראכטן פון א פרוי און נישט גיין אין א פרוי? ווייל ס׳איז א וועג פון, ווי איך האב געזאגט אין אן אנדערע שיעור וועגן צדקה [tzedakah: charity], ס׳איז א וועג פון גיין אינדירעקט, און ס׳העלפט פאר א מענטש. מ׳זאגט אים, אזוי, אזוי האבן ווייניגער. אזוי ווי דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט אויף עריות [arayos: forbidden relations], אזוי סאמהאו איז דאס א טריק צו מאכן ווייניגער, זאל זיין אזוי.
באט פאנדאמענטעלי, יאר סטילי סעיאינג אז ס׳איז דא נאר איין זייער סימפל און מאטיריאליסטיק זאך אין יומען דיזייערס, און דיזייערס האבן צו טון מיט רירן א גוף, איך רעד נאך נישט בכלל פון עפעס מער מאראליש אין דעם, וואס איז אלעס באטענס וואס מ׳פרעסט.
אבסורדע קאנסעקווענצן פון דעם רעדוקטיוויזם
אין אנדערע ווערטער, טעארעטיקלי איז די זעלבע תאוה צו… וויאזוי הייסט עס… עד כדי כך [ad kedei kach: to such an extent], אין חסידות האט מען געזאגט אז זיך קראצן די פינגער איז די זעלבע תאוה ווי פגם הברית [pegam habris: sexual sin]. און פגם הברית איז די זעלבע תאוה ווי אשת איש [eishes ish: married woman]. ס׳איז דאך נארמאל, אמת?
אין די תורה שטייט אז ס׳איז דא א חילוק, אמת? דאס וואס א בתולה [besulah: virgin] איז איסור עשה [issur aseh: positive prohibition], און אשת איש איז א חיוב מיתה [chiyuv misah: capital punishment], און זיך קראצן די פינגער איז נישט אפילו א מצוה [mitzvah: commandment], ס׳איז נישט אפילו אן עבירה [aveirah: sin], אמת?
באט אין דיין קאפ, ווייל דו ביסט אזא מאטיריאליסט, ווייל דו טראכטסט אז אלעס איז באטענס וואס מ׳דרוקט, איז אלעס די זעלבע זאך. איך קען גיין צוריק צו קעגן די תורה, באט ס׳איז אויך קעגן ריעליטי. און נישט נאר ס׳איז קעגן ריעליטי, נאר ס׳איז אין די סענס אוו אסומינג א זייער ווירדלי… יא, ס׳איז קעגן סייקאלאדזשי, ס׳איז קעגן פילינגס. ס׳איז א זייער ווירדלי מאטיריאליסטיק טעאריע וואס מאכט א רעדוקציע. ס׳איז מעמיד אלע זאכן וואס מענטשן פילן אז ס׳איז אזוי דייווערס, יעדער איינער האט ליב עפעס אנדערש, און האט ליב דווקא דעם און איז פארעקלט פון יענעם, זאגט אים פרויד, “ע, דו ביסט נישט פארעקלט, דו מיינסט צו זאגן אז ביי דיין באטן דרוקט מען אזוי.”
דו כאפסט? פארוואס וויל איך מיין צו זאגן? אפשר מיין איך נישט צו זאגן? פארוואס דארף איך גלייבן אז איך מיין צו זאגן? מענטשן גלייבן עס ווייל אונז האבן אן אסאמפשן וואס זאגט אז אלעס מוז זיין באטענס וואס מ׳דרוקט. אלעס איז אלעס אונטער א גוט.
דער פאזיטיווער פארשלאג – טעיסט קען זיך טוישן
די רעאליטעט איז נישט אזוי, און נישט נאר אויב מיר האלטן אז די רעאליטעט איז נישט אזוי, we’ll be able to actually teach our body to like, our body or our soul, to like things, to like the correct things. איז עס נישט אזוי קאמפליצירט, אזוי ווי מענטשן טוישן זייער טעיסט א גאנצע צייט, און אזוי ווי מענטשן דורך עדזשוקעישן באקומען טעיסט אין געוויסע זאכן, וואס דארף נישט זיין די ריכטיגע קשיא, און די אנדערע זאכן דארף מען רעדן וועגן דעם.
על כל פנים [al kol panim: in any case], אזוי ווי מיר קענען זען, without getting into the complication of taste and sense און וואס איך האב געפרעגט היינט, in any sense, it’s pretty obvious that life experience and certain trainings actually do teach your taste.
דער הויפט-ביישפיל: חתונה אלס תיקון התאוות
אזוי ווי, למשל [le-mashal: for example], א איד וואס האט חתונה [chasunah: wedding], הערט ער אויף, at least אין א major way, אויב ער האט גוט חתונה, אויב ער האט ליב זיין ווייב, אויב ער האט נישט ליב זיין ווייב, נישט נאר ליב זיין ווייב, אויב ער האט צוליב בבחינת גופניות [be-vchinas gufniyus: in a physical sense], right? ווייל “הרחק מן הכיעור” [harchek min haki’ur: distance yourself from ugliness] שטייט אין די גמרא איז ער מקיים [mekayem: fulfilling], ער דארף זיין נמשך [nimshach: attracted] צו די ווייב, נישט נאר ליב האבן אזויווי א חבר [chaver: friend]. אמת? מפורש׳ע [mefuresheh: explicit] גמרא אין קידושין [Kiddushin].
יא, אויב ער האט ליב זיין ווייב, ער איז נמשך צו איר, איז דעמאלט איז דאס trained, דאס האט אויסגעלערנט זיין כח התאוה [koach hata’avah: power of desire]. לאמיר זאגן ס׳איז דא פשוט א בית הכח התאוה [beis hakoach hata’avah: seat of the power of desire], נישט קיין חילוק. די תאוה, די אהבה [ahavah: love], איז בכלל המצוה [bichlal hamitzvah: included in the commandment]. און לאמיר זאגן אז אפילו ס׳איז נישט קיין מצוה, it doesn’t make a difference, ס׳איז א גוטע זאך, right?
און יעצט, דער מענטש, ער האט actually מתקן געווען [metaken: repaired] זיין גאנצן כח המשיכה [koach hameshichah: power of attraction]. פארשטייט זיך, ס׳בלייבט איבער, ס׳איז דא גענוג פאר אסאך מאל. אבער at least דער פארט וואס איז אריינגעגאנגען אין זיין ווייב, יעצט, ס׳איז נישט אמת אז ווען ער גייט צו זיין ווייב האט ער די זעלבע תענוג [ta’anug: pleasure] וואס ער וואלט געהאט מיט א צווייטן אדער מיט זיך אליינס. ס׳איז בכלל נישט אמת. דו קענסט עס טרייען צו זען אז ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
און דאס איז די תירוץ [teirutz: answer]. פארדעם זאגט די גמרא אז חתונה האבן איז די תיקון [tikkun: repair] פאר די אלע זאכן. די main תירוץ, right? ווען אלע בחורים [bachurim: young men] וואס פרעגן די קשיא [kushya: question] וואס זאל מען טון וועגן תאוות, די תירוץ איז חתונה האבן. אזוי זאגט יואל דיר אלט, אבער אזוי שטייט אין די הייליגע תורה. אמת? מ׳קען חתונה האבן פריער, דאס איז שוין פרטים [peratim: details], but די תירוץ ultimately איז דאס, right?
קשיא: פארוואס העלפט חתונה?
און וואס מיינט דאס? פרעגן מענטשן א קשיא, right? איך האב שוין אמאל נאכגעזאגט די קשיא, אז ס׳איז דאך אים וואס העלפט נישט. מאכט נאך ערגער לויט די חירות [cheshbonos: calculations], אמת? אויב ער איז א בחור איז ער א פרוש [parush: abstinent], האט ער גארנישט צו טון מיט די גאנצע נושא. אויב ער איז אן אינגערמאן און ער איז נישט קיין פרוש, ער נעמט עס די תאוה, ווערט ער מער, אה, פארוואס דארף ער זיין א פרוש?
תירוץ: ספעציפישע משיכה, נישט גענעריק פלעזשור
איז אזוי, יעצט זאג איך אז ניין. אויב דו טראכטסט פון די לעוועל נאר פון די גוף, נאר פון די מאטעריאליסטיק לעוועל, אזוי ווי א פרוי דארף טראכטן, וואס דו ביסט גערעכט, הייסט עס מאכט נאר ערגער. אבער אויב דו פארשטייסט אז ס׳איז דא דא א טעיסט, ס׳איז דא דא א משיכה [meshichah: attraction], דו קענסט עס רופן רוחניות [ruchniyus: spirituality], אבער א ספעציפישע משיכה וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך, אז ער וויל די פרוי.
יעצט, נישט נאר דעם, נאר ווי חז״ל [Chazal: our Sages], אזוי שטייט אין די גמרא בפירוש [be-feirush: explicitly], אז נישט נאר דעם, נאר יעדע פרוי וואס ער זעט אין די גאס, יעדע מאל וואס ער ווערט נתעורר [nis’orer: aroused], וויל ער אמת׳דיג זיין ווייב. אזוי טראכט ער אמת׳דיג. אמת? שטייט אזוי אין די גמרא? און וואס וועט ער טון? וואס? ווי האסטו געטראפן די גמרא? ס׳שטייט אין די גמרא, דו זיכסט עס אויף, דו קענסט עס טרעפן אין די גמרא. ס׳שטייט בפירוש אין די גמרא.
ווייל דאס איז דאך פשוט בסברא [be-sevara: logically], אמת? דאס איז דאך פשוט. לאמיר דרייען די קושיא [kushya: question]. א בחור טאר זיך נישט דרייען מיט פרויען, אזוי ווי אן אינגערמאן, פארוואס? ווייל אן אנדערע פרוי, די אנדערע פרוי האט ער נישט ליב יענע אנדערע פרוי, ס׳איז א פרעמדע פרוי, ער האט נישט ליב. דעמאלט טאר ער נישט, ס׳איז נישט מותר [mutar: permitted]. אויב ער קען זיך, איז עס א קיין שאלה, דארף ער נישט זיין נאנט.
אבער סתם א פרוי וואס ער קען נישט, האט ער א חלק׳ל, דעמאלט איז זיין גוף איז די כח [koach: power], אבער זיין גוף איז די כח באלאנגט פאר זיין ווייב. ער דערמאנט זיך אז ער האט ליב זיין ווייב, נישט ער דערמאנט זיך אז ער האט ליב צו דזשוינען די באטנס וואס מ׳פרעסט. אזוי שטייט אין די הייליגע גמרא, און אזוי איז אויך די מציאות [metzi’us: reality].
און דעריבער, חוץ אויב ער האט נישט ליב די ווייב, דעמאלט הייבט זיך שוין אן די גאנצע מעשה [ma’aseh: story], און אויב… וואטעווער, ער האלט אז ס׳איז אן איסור [issur: prohibition] ליב צו האבן, זיכער.
פארוואס דער מאטעריאליסטישער מאדעל פארשטערט דעם תיקון פון חתונה
סאו, דו כאפסט… נו, ווייט, ווייט, דו כאפסט וויאזוי מאכן אלעס די זעלבע מאכט זאכן ערגער? ווייל יעצט, די בעסיק תקנות חכמים [takanos chachamim: rabbinic enactments] און תקנות התורה [takanos haTorah: Torah enactments] פון חתונה קען נישט העלפן פאר דעם מענטש. ווייל ער ווייסט נישט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי ליב האבן זיין אייגענע ווייב, וואס איז נישט די זעלבע זאך ווי ליב האבן צו האבן א געוויסע תענוג פון חושי המישוש, וואס איז גראדע חל [chal: applicable] אויף די אייגענע ווייב, ווייל דעמאלט איז עס מותר, און נאך א מזל [mazal: luck] אז ער האט א ווייב, אדער וואס דו ווילסט טון בהיתר [be-heter: permissibly]. שטימט?
דאס איז מיין בעסיק טענה [ta’anah: argument], און שוין. און אויב ענק זענען נישט מסכים [maskim: agreeing], זאלן ענק טענה׳ן מיט מיר.
שליסל-פרינציפ: “וויאזוי מען פארשטייט זיך, אזוי ווערט מען”
דו כאפסט פארוואס איך זאג אז איך בין נישט מסכים? ווייל די וועג וואס מ׳פארשטייט זיך אליינס איז וואס מ׳איז טאקע, לויט וויאזוי מען פארשטייט די אייגענע נפש [nefesh: soul], אזוי ווערט מען טאקע, ווייל אויף דעם בויט מען זיך. שטימט?
סאו אויב איינער איז נישט מסכים, איז ער טאקע נישט. רייט? דער וואס טראכט אז א מענטש איז א דבר גופני מאוד [davar gufni me’od: very physical thing] און זייער סימפל און באטום וואס מען פרעסט, ער איז טאקע אזא מענטש. ס׳האט צו טון וואס מען טראכט, און מען ווערט טאקע אזא.
זעלבסט-פארשטאנד און מציאות: די אמת׳ע נאטור פון דעם מענטש
די אידענטיטעט צווישן זעלבסט-פארשטאנד און זעלבסט-רעאליטעט
אינסטרוקטאָר:
איך כאפ אפילו נישט פארוואס דו ווילסט זאגן אז זיי זענען נישט מסכים [agreeing], ווייל די וועג וויאזוי מ׳פארשטייט זיך אליין איז וואס מ׳איז טאקע. און לויט וויאזוי מ׳פארשטייט די אייגענע נפש [soul], אזוי ווערט מען טאקע, ווייל אויף דעם בויט מען זיך. שטימט?
סאו אויב איינער איז נישט מסכים, איז ער טאקע נישט, right? דער וואס באטראכט אז א מענטש איז א דבר גופני מאוד [a very physical/bodily thing], און זייער סימפל און באטן וואס מ׳פרעסט, ער איז טאקע אזא מענטש. ס׳האט צו טון וואס מ׳טראכט, און ער ווערט טאקע אזא מענטש, און ער איז טאקע.
די אפווייזונג פון רעלאטיוויזם: פארוואס עס איז נישט “אין תפיסה דו תפיסה”
אינסטרוקטאָר:
סאו אויב איינער קומט און טענה׳ט אז ס׳איז אזוי, איז דאך מיר נישט שייך צו זאגן, איך ווייס, אין תפיסה דו תפיסה [to each his own perception], פאר דיר איז עס טאקע אמת, דו פארשטייסט? אבער פאר אנדערע מענטשן איז עס נישט אמת.
און מיין טענה איז, ס׳איז נישט אמת אפילו פאר יענעם מענטש, און ער דארף תשובה טון [repentance/return].
הלכות ערובין פרק א׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/2jid7epdgbdlkbjrf4xpp/DR142.mp4?rlkey=u1j2241cxsud1pdkez0jfq90q&dl=0