חלוקת המידות לפי חלקי הנפש או לפי נושאיהם | שמונה פרקים פרק ד׳ (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעונים – שיעור הלכות ברכת כהנים (רמב״ם, הלכות תפלה פרק י״ד–ט״ו)
—
א. פתיחה: מבנה הלכות תפלה אצל הרמב״ם
להלכות תפלה של הרמב״ם יש מבנה ברור:
– עד פרק י׳ – הלכות תפלה גופא
– פרק י״א – הלכות בית הכנסת
– פרקים י״ב–י״ג – הלכות קריאת התורה
– פרקים י״ד–ט״ו – הלכות ברכת כהנים
החוט המקשר בין כל החלקים הוא הציבור: ברכת כהנים, קריאת התורה, ובית הכנסת הם כולם דברים שבאים רק כאשר יהודים מתפללים בציבור, לא ביחידות.
[הערת אגב: מה מביא אנשים לבית הכנסת]
אצל אשכנזים, שם דוכנים רק ביום טוב, אנשים באים אולי במיוחד לקבל את הברכה – מביאים אפילו את הילדים.
—
ב. שאלה מבנית: מדוע הרמב״ם אינו פותח ביסוד המצווה?
בהלכות אחרות (כמו הלכות תפלה) הרמב״ם פותח ביסוד המצווה – “מצות עשה להתפלל” וכו׳. אך כאן, בברכת כהנים, הוא קופץ ישר לפרטי הלכות (מתי אומרים ברכת כהנים, בשחרית וכו׳), מבלי להסביר את היסוד שיש מצות עשה לברך את ישראל.
תירוץ האברבנאל:
כאשר דבר ידוע לכולם, הרמב״ם אינו פותח ביסוד, אלא ישר בחידושי הלכות. הרמב״ם מניח שהקורא יודע כבר שיש מצווה.
התירוץ אינו לגמרי מספק – הרמב״ם היה גם הוא “בשר ודם”, ולא כל החלטה מבנית היא דווקא בעלת משמעות פילוסופית.
—
ג. סוגיא מרכזית: האם ברכת כהנים היא חיוב יומי (חובה יומיומית)?
יסוד השאלה
בתורה כתובה מצווה לכהנים לברך את ישראל, ללא זמן ספציפי. במצוות אחרות ללא הגבלת זמן (כמו ציצית, תפילין) נוהגים לעשותן כל יום. האם ברכת כהנים גם כן?
ראיה שאינה חיוב יומי מוחלט
המנהג האשכנזי – דוכנים רק ביום טוב במוסף – הוא ראיה חזקה שלא ראו לא בברכת כהנים כחובה יומיומית מחמירה (כמו קריאת שמע). כולי עלמא סברו שאינה חיוב יומי – היא חיוב כשאפשר.
הטעם האשכנזי
“אנחנו בגלות, אין לנו כוח מהעבודה” – אין לנו את המצב הרוחני לדכן בגלות.
שאלה נגדית
“אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים?” – זה נשמע קשה להבנה.
—
ד. שאלת משנה: האם כהן יכול לקיים ברכת כהנים מחוץ לתפילה?
אם כהן פוגש יהודים ברחוב ואומר “יברכך ה'” – האם הוא מקיים מצות עשה? לכאורה כן, אך הפסוק אומר “כה תברכו” – זה חייב להיות באופן מסוים (בלשון הקודש, בתנאים מסוימים), לא סתם ברכה.
—
[דיגרסיה: הרב מסאטמר ודוכנים]
נקודה היסטורית
הרב מסאטמר (ר׳ יואל) כותב שהוצע להתחיל לדכן בגלות כל יום/שבת, אך מהרי״ש אשפארט (קנאי גדול) חשד שהתקנה מקורה בשבתאים, והדבר בוטל.
מנהג סאטמר – שבת חול המועד
סאטמר דוכנים רק בשבת חול המועד – מנהג שהרב מסאטמר קיבל כשהיה רב ירושלים, מבוסס על מנהגי ירושלים/של״ה. זה אירוני כי הוא “רבי הקנאים” אך הוא קיבל פרקטיקה רחבה יותר של דוכנים.
[תת-דיגרסיה: מקווה ושבת]
דיון על הטעם מדוע אין דוכנים בשבת – כי אי אפשר ללכת למקווה בשבת, וצריך מקווה לדוכנים. אך כיום חסידים ממילא לא הולכים למקווה לפני שבת, אז הטעם חלש.
—
ה. מתי דוכנים – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה?
כלל
דוכנים בשחרית, מוסף, ונעילה – אך לא במנחה.
טעם לאי-מנחה
במנחה זה כבר אחרי הסעודה, ויש חשש שהכהן שתה (שכרות). אפילו בתעניות שבהן לא שותים, גזרו מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
חילוק בתעניות
תעניות ללא נעילה (כמו תשעה באב, שבעה עשר בתמוז): מנחה היא סמוך לשקיעה, היא התפילה האחרונה של היום. ממילא נראית כמו נעילה (כעין נעילה) – מאריכים בתחנונים, אומרים עננו – ולא תתבלבל עם מנחה רגילה של יום חול. שם דוכנים כן.
תעניות עם נעילה (כמו יום כיפור): מנחה היא מוקדם יותר, כי אחר כך באה נעילה. המנחה היא סתם מנחה – כל אווירת התענית (דרשה, תחנונים) באה בנעילה. ממילא אפשר לחשוב שאפשר לדכן בכל מנחה – לכן דוכנים שם לא במנחה, אלא בנעילה.
[הערת אגב: מנהג טלית ותפילין במנחה תשעה באב]
שיטת הרמב״ם (מנחה סמוך לשקיעה) לא מתאימה למנהגנו להניח טלית ותפילין במנחה תשעה באב, שם מתפללים קצת מוקדם יותר מסמוך לשקיעה.
יום כיפור – דוכנים במנחה
מאחר וכל הגזירה היא רק אטו מנחה של כל יום, וביום כיפור כולם יודעים שלא שיכורים (זו תענית), כהן דוכן כן במנחה של יום כיפור. אין להורידו – להיפך, זו מעלה לא להורידו, כדי שלא יחשבו שהוא פסול (חלל או לא כהן).
—
ו. סדר נשיאת כפיים בגבולין (בבית הכנסת)
1. טרמינולוגיה
[דיגרסיה:]
הרמב״ם קורא לזה “נשיאת כפיים” (הרמת הידיים), לא “ברכת כהנים”. אנו קוראים לזה “דוכנים” (מהמקום שעומדים). ההגדרה הטובה ביותר היא “ברכת כהנים” – הברכה שהכהנים מברכים (יברכך וגו׳), לא ברכת המצווה.
2. בגבולין לפני בית המקדש
מעניין: הרמב״ם פותח בסדר בגבולין (בבית הכנסת), ורק אחר כך מביא את הסדר בבית המקדש – כאילו העיקר הוא הסדר המעשי.
3. הסדר שלב אחר שלב:
1. ב״רצה” (ברכת עבודה): כל הכהנים עוזבים את מקומם ועולים לדוכן.
2. הם עומדים פנים להיכל, עם הגב לקהל.
3. אצבעות מקופלות (כפופות לתוך כפיהם) – הם עדיין לא עושים נשיאת כפיים.
4. עד שמסיים ברכת מודים (הודאה).
5. אז מסתובבים לקהל, פותחים את האצבעות, מרימים את הידיים עד גובה הכתפיים, ומתחילים “יברכך”.
[הערה: אחיזת אצבעות]
בתפילה הרמב״ם גם לא פירט איך מחזיקים את האצבעות. בברכת כהנים זה מודגש יותר, כנראה בגלל אימה ויראה. כהנים כיום יש להם מנהגים ספציפיים איך פותחים את האצבעות.
—
ז. מהו “דוכן”? – שאלה לא פתורה
[דיגרסיה מפורטת:]
מהו בעצם “דוכן”? – במה? בימה? מקום מיוחד?
– הרמב״ם אומר “עולים לדוכן” – אך הוא לא מביא בהלכות בית הכנסת שצריך לבנות דוכן.
– “לוים בדוכנם” – אצל לויים בבית המקדש היה מקום ידוע.
– הערוך ופירוש המשניות אומרים: “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים.”
– אחרים מפרשים זאת כבימה, אך זה לא מתאים.
– מסקנה: לא ברור. בבית המקדש היה מקום כזה, אך לא נראה שיש חיוב להיות מקום כזה בבתי כנסת. זה בוודאי לא מעכב – כי אם היה מעכב, הרמב״ם היה אומר זאת במפורש. אפשר לעשות זאת כהידור (כמו כסא של אליהו או עמוד לרב), אך זה לא מעכב לקיום המצווה.
—
ח. סדר אמירת ברכת כהנים – השליח ציבור מקריא מילה במילה
איך אומרים ברכת כהנים?
השליח ציבור מקריא לכהנים מילה במילה – הוא אומר “יברכך”, והם חוזרים “יברכך”, וכן הלאה.
מקור הדרשה
“אמור להם” – חכמים דורשים שבכל פעם צריך לומר לכהנים כל מילה.
דיון: פשט הפסוק לעומת דרשה
– פשט הפסוק: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” – משה אומר לאהרן את הנוסח, “אמור להם” פירושו “אמור לישראל”, כמו “לאמר” – הוראה חד-פעמית על הנוסח.
– דרשה: לומדים שבכל פעם צריך מישהו להקריא לכהנים – השליח ציבורממלא כביכול את תפקיד משה רבינו.
[הערת אגב: מהו תפקיד שליח ציבור?]
מהו תפקיד שליח ציבור כאן? הכהנים אינם המברכים האמיתיים – הקב״ה הוא נותן הברכה, והכהנים הם רק “צינור”. אם כך, מה עושה השליח ציבור? תשובה אפשרית: הכהנים אומרים את הברכה בשם ה׳ – הם מדברים “משמו” של הקב״ה, ולכן הם אומרים את שם ה׳ בברכה.
—
ט. סדר הפסוקים, אמן, ומעברים
– מסיימים פסוק ראשון → הציבור עונה אמן
– שליח ציבור מקריא פסוק שני מילה במילה → אמן
– כך גם בפסוק השלישי
אחרי כל שלושת הפסוקים: השליח ציבור מתחיל ברכת “שים שלום” – הברכה האחרונה של שמונה עשרה.
קשר “שים שלום” לברכת כהנים
– ברכת כהנים מסתיימת ב״וישם לך שלום”
– “שים שלום” היא בקשה שהשלום יתקיים בפועל
– לשונות דומים: “כי באור פניך נתת לנו” מקביל ל״יאר ה׳ פניו”
—
י. הכהנים אחרי סיום ברכת כהנים
– הכהנים מסתובבים פנים לקודש (אחוריהם כלפי העם)
– כופפים אצבעותיהם (סוגרים את הידיים)
– עומדים במקומם עד שהשליח ציבור מסיים “שים שלום”
[הערת אגב: דמיון לפסיעות אחרי שמונה עשרה]
כשם שאחרי תפילת שמונה עשרה לא רצים משם אלא נפרדים בכבוד – “לא כתינוק הבורח מבית הספר” – כך הכהנים נשארים עומדים. הטעם: “שים שלום” היא חלק מכלל ברכת כהנים, ולכן נשארים עד הסוף.
—
יא. כללי סדר ותזמון – “לא להיכנס זה לזה”
הרמב״ם מנסח שורה של הלכות תזמון:
1. אין הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור – ממתינים עד שהציבור מסיים אמן לפני שקוראים “כהנים”
2. אין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא – הכהנים ממתינים
3. אין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים – הכל בסדר, לא חופפים
4. אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור – ואם מישהו מאריך באמן, אין צריך להמתין לו
הערה חשובה – על מי עונים אמן?
הציבור עונה אמן על ברכת הכהנים, לא על השליח ציבור. השליח ציבור הוא רק ה״מקריא” – זה שמזכיר לכהנים. זו ברכה אחת, לא שתיים.
עיקרון כללי: כל ההלכות הללו באות להבטיח שיהיה סדר, שלא “יחטפו” זה את זה.
[הערה הומוריסטית]
אולי צריך להנהיג הלכה כזו גם בחברותא – שלא יענו עד שהשני מסיים. “אני לא יודע אם זה יעבוד.”
—
יב. השליח ציבור אינו עונה אמן
הלכה: השליח ציבור אינו עונה אמן אחרי הכהנים.
טעם: “שמא תטרף דעתו” – הוא עלול להתבלבל ולא לדעת באיזה פסוק הוא מחזיק (שני או שלישי), ולא לדעת מה להקריא.
[הערת אגב]
אמרנו שכהנים אסורים להיות שיכורים – מה עם השליח ציבור? האם גם הוא צריך להיות צלול?
—
יג. כהן אחד לעומת שניים או יותר
כהן אחד:
– מתחיל לברך מעצמו – אומר את ברכת המצווה “לברך את עמו ישראל באהבה” לבד
– השליח ציבור לא קורא “כהנים”
– השליח ציבור כן מקריא לו מילה במילה את הפסוקים
שניים או יותר:
– הם לא מתחילים עד שהשליח ציבור קורא “כהנים”
– “והן עונים ואומרים יברכך”
קושיה בלשון הרמב״ם
אמרנו שהשליח ציבור מקריא מילה במילה – אם כך, מה פירוש “והן עונים ואומרים יברכך”? אולי המילה הראשונה “יברכך” נאמרת על ידי הכהנים עצמם, ורק מ״ה'” והלאה מקריא השליח ציבור? מסקנה: לא לגמרי ברור מהרמב״ם.
—
יד. סדר ברכת כהנים בבית המקדש (לעומת גבולין)
א. זמן והגבהת ידיים
– במקדש: כהנים עולים לדוכן מיד אחרי תמיד של שחר (לא אחרי הודאה בשמונה עשרה כמו בגבולין).
– במקדש: מרימים את הידיים גבוה מהראש (לא רק כנגד כתפיים כמו בגבולין).
– חריג: כהן גדול לא מרים גבוה מהציץ, כי הידיים לא יהיו גבוהות מהכלי הקדוש.
ב. ה״מקריא” במקדש
במקדש יש “מקריא” שאומר מילים מראש – אך זה לא השליח ציבור, אלא “אחד” – סתם מישהו. לא ברור מי זה. הוא אותו אדם שמערבב את הדם ביום כיפור שלא יקרש.
ג. עניית אמן
– בגבולין: עונים אמן אחרי כל פסוק.
– במקדש: עונים אמן אחרי כל ברכה, ואחרי הסיום אומרים “ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם” – נוסח ארוך יותר.
—
טו. שם המפורש במקדש
א. שיטת הרמב״ם
במקדש אומרים את השם ככתבו – כלומר אומרים את ארבע האותיות (י-ה-ו-ה). הרמב״ם סובר ש״השם המפורש” פירושו זה ממש – לא שם בן מ״ב או שמות אחרים (נגד רש״י ואחרים).
ב. בגבולין – בכינוי
בגבולין (מחוץ למקדש) אומרים את השם בכינוי (א-ד-נ-י).
ג. אחרי שמעון הצדיק
אחרי שמעון הצדיק (משיירי כנסת הגדולה) כהנים הפסיקו לברך בשם המפורש אפילו במקדש – “כדי שלא ילמדוהו מי שאינו הגון”.
ד. למה? – שיטת הרמב״ם
[דיגרסיה חשובה: מורה נבוכים חלק א׳, פרק ס״א]
הרמב״ם במורה נבוכים אומר בפירוש שזה לא נכון ששם יש כוחות קסומים – אי אפשר “לעשות דברים” על ידי אמירת שם. הפשט הפשוט (שאפשר לעשות כישופים בשמות) אינו שיטת הרמב״ם. הרמב״ם מתכוון ששמירת השם היא ענין של כבוד – “גדולה לשם הגדול והנורא”. לומדים אותו רק פעם אחת בשבע שנים אפילו לתלמידים ראויים, כי העיקר אינו המילה עצמה אלא ההבנה – להבין מה זה אומר. הוא משווה זאת לאיסור שם ה׳ לבטלה – שאדם פשוט שילמד את השם יסתובב ויאמר אותו לבטלה.
—
טז. דרשות מ״כה” – הלכות יסוד של ברכת כהנים
הרמב״ם לומד מהמילה “כה תברכו” שורה שלמה של הלכות:
– בלשון הקודש – “כה” = כמו ששמע משה
– בעמידה – עומדים
– בנשיאת כפיים – בידיים מורמות (תמיכה מפסוק “וישא אהרן את ידיו”)
– פנים כנגד פנים – פנים אל פנים
– בקול רם – בקול (לא צעקה, אבל לא בלחש)
[דיגרסיה קצרה: לשון הקודש לעומת שפות אחרות]
בקריאת שמע הרמב״ם אומר שיוצאים בכל לשון, בתפילה גם בכל לשון – אך ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. זה בא מהמשנה סוטה שמונה “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
—
יז. איסור להוסיף על ברכת כהנים – “לא תוסיף”
א. פסק הרמב״ם
כהנים אסורים להוסיף ברכות לשלושת הפסוקים – לא בקול רם, לא בלחש. הרמב״ם מביא דוגמה: לא להוסיף את הפסוק “ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” (שמשה אמר).
ב. ניתוח “לא תוסיפו”
זה דומה לכלל ה״לא תוסיף” – כמו שמוסיפים ברכה חמישית או מין שלישי. בדרך כלל הרמב״ם סובר ש״לא תוסיף” חל רק כשאומרים שהדבר החדש הוא מצווה – אך כאן פוסק הרמב״ם שאסור להוסיף בכלל.
[דיגרסיה קצרה: השוואה לר׳ משה פיינשטיין]
תשובה של ר׳ משה פיינשטיין על אנשים שמוסיפים “נחם” בניחום אבלים – שם הולכים נגד “ברכה שטבעו חכמים”. זה דומה אך לא זהה.
—
יח. תפילות סביב ברכת כהנים – שלושה קטעים שהכהן אומר
הרמב״ם מביא הלכה חדשה על תפילות שהכהן אומר סביב ברכת כהנים (לא כחלק מברכת כהנים עצמה):
1. תפילה בתחילת ההליכה לדוכן – “יהי רצון”
כשהכהן “עוקר רגליו” ללכ
ת לעלות, הוא אומר: “יהי רצון מלפניך… שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם” – תפילה שברכתו תהיה שלמה ללא פגמים.
זו אינה תוספת על ברכת כהנים עצמה – זו תפילה (כמו “עננו אנו ומאז”), בקשה אישית של הכהן מהקב״ה, לא ברכה לקהל. בכך מתורצת השאלה מדוע זה לא “לא תוסיף”. זה מושווה לשליח ציבור שאומר “עננו אבינו עננו” – תפילה על הצלחה.
2. ברכת המצווה – “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
לפני ההסתובבות לקהל, הכהן אומר: “ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
כלומר: כל כהן יש לו את קדושת אהרן הכהן – “קדושתו של אהרן” היא קניין של קדושת כהונה. המילה “באהבה” מתאימה לתפילה הראשונה של “ברכה שלימה ואל יהי בה מכשול” – שתיהן מבטאות שזה צריך להיות באהבה ובשלמות.
[הערת אגב: צדיקים המוזכרים בברכות]
יש רק שתי ברכות שבהן מזכירים צדיק בשמו: ברית מילה – “בבריתו של אברהם אבינו”, וברכת כהנים – “בקדושתו של אהרן.” אך בברכת התורה לא מזכירים לא את משה רבינו. אצל אהרן הנקודה היא: היה כמו אהרן – אוהב שלום – ולך ברך את היהודים.
הערה על הברכה אצל הרמב״ם
הרמב״ם לא מזכיר לא במפורש את ברכת המצווה בסדר העיקרי של פרק י״ד – הוא מביא אותה רק מאוחר יותר. אולי אפשר שהרמב״ם סבר שאין אין ברכה פורמלית על כך, אך זה לא בטוח.
3. תפילה אחרי הברכה – “עשינו מה שגזרת עלינו”
אחרי שמסתובב לקהל (מחזיר פניו לציבור), הוא אומר: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו” – אנחנו מילאנו את ציוויך, עכשיו מלא אתה את הבטחתך. כלומר: ה״יברכך” יתקיים. הוא מסיים בפסוק “השקיפה ממעון קדשך” – בקשה שהקב״ה יביט למטה ויברך באמת.
קושיה ממפרשים (בעל תוספות)
כשהוא מסתובב מהקהל לדבר אל הקב״ה – איך זה מתאים? שתי התפילות הראשונות נאמרות לפני ההסתובבות לקהל, כי מדברים אל הקב״ה, וכדי שלא תהיה בעיה של “לא תוסיף” (לא להוסיף ברכה כשכבר עומדים פנים לקהל).
—
יט. ברכת כהנים כברכת התורה
[ניתוח צדדי: מקבילה לברכת התורה / ברכות קריאת שמע]
לברכת כהנים יש מבנה דומה לברכת התורה וברכות קריאת שמע: ברכה לפניה (אשר קדשנו), דבר תורה (הפסוקים “יברכך” וכו׳), וברכה לאחריה. כשם שישראל קורא “שמע ישראל” אחרי ברכות התורה, כך הכהן קורא “יברכך” אחרי ברכתו. ה״יהי רצון” אינה ממש ברכת חובה – כתוב בגמרא שמישהו נהג לאומרה – אך ברכת המצוות היא תקנת חכמים.
—
כ. תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
הלכה: ר׳ יוחנן תיקן שכהנים לא לא יעלו לדוכן בסנדלים, אלא יחפים (בלי נעליים).
טעמים:
1. כבוד הציבור (הנעליים עלולות להיות מלוכלכות)
2. שמא יצטרך לקשור נעלו ויתעכב, ויחשבו שהוא פסול – שלא יחשבו שהוא פסול
[הערה: טעם שהרמב״ם לא מביא]
אפשר היה לומר שזה כמו בבית המקדש שכהנים הלכו יחפים, אך הרמב״ם לא מביא לא את הטעם הזה. הגמרא נותנת את הטעם של “כבוד הציבור”.
—
כא. איסור הסתכלות – כהנים וציבור
הכהנים:
– לא לא יסתכלו על הקהל
– לא לא יסיחו דעת
– עיניים למטה – כמו מי שעומד בתפילה
הציבור:
– אסור להסתכל על פני הכהנים בשעת הברכה
– טעם לפי הרמב״ם: “כדי שלא יסיחו דעתם” – שלא יתפזרו מהברכה
דיון חשוב: טעם הרמב״ם לעומת טעמים אחרים
– במקומות אחרים כתוב שאסור להסתכל כי “השכינה שורה על אצבעות הכהנים”
– הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה – הוא מביא רק את הטעם הפשוט: שלא להסיח דעת
משמעות: לפי הרמב״ם, הנקודה היא שהברכה באה מהקב״ה, לא מ״משה יאנקל כהן”. אין ענין להסתכל על הכהן כאילו הוא נותן את הברכה – הקב״ה נותן. ההסתכלות מסיחה דעת מהמהות.
[הערה: המנהג בפועל]
הכהנים מכסים את ראשם בטלית, והציבור גם מכסה – המנהג עוזר לשני הטעמים (שכינה על אצבעות, ולא להסיח דעת), אך לפי הרמב״ם הטעם הוא רק שלא להסיח דעת.
—
כב. דרך ימין – הסתובבות לימין
הלכה
כשהכהנים מסתובבים לקהל (מחזירין פניהם) או מהקהל, צריך להסתובב לימין (דרך ימין). “ימין” הוא סמל של חוזק, טוב, וחשיבות – “ימין ה׳ רוממה.” רוב האנשים ימניים, וזה הופך לסמל.
[דיון צדדי: מה פירוש “דרך ימין”?]
יש מחלוקת גדולה מה “דרך ימין” אומר בדיוק – האם מסתובבים לימין שלו, או הולכים דרך ימין. המקור בא מהגמרא על הכבש (רמפה) במזבח, שכהנים הסתובבו לימין. זה חל על “דברים שבקדושה” – כשהולכים למזבח, לא כשנוסעים במכונית. זה גם מיושם בליווי ילד לחופה.
—
כג. ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה – חידוש
יותר במדינה מאשר במקדש!
– במקדש: ברכת כהנים נאמרת רק פעם אחת ביום – אחרי תמיד של שחר.
– במדינה (מחוץ למקדש): ברכת כהנים נאמרת בכל תפילה – שחרית, מוסף, נעילה – חוץ ממנחה (כי אפשר להשתכר).
זה אחד הדברים הנדירים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש.
—
כד. מי הוא המקריא בבית המקדש?
פסק הרמב״ם
“בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל” – משתדלים שהמקריא (זה שאומר את המילים לכהנים) יהיה ישראל, כי כתוב “אמור להם” – מישהו צריך לומר להם. כהן עצמו אינו ה״אומר להם.”
—
כה. סיום
“עד כאן הן עיקר הלכות ברכת כהנים.” – בכך מסתיים השיעור על הלכות ברכת כהנים.
—
התזה המרכזית שמתגבשת לאורך כל השיעור:
ברכת כהנים היא מצות עשה המקושרת לתפילה ציבורית, אך מעמדה כחובה יומיומית אינו פשוט – המנהג האשכנזי לדכן רק ביום טוב משקף שיטה שזו חובה “כשאפשר” ולא חיוב יומי מחמיר. הסבר הרמב״ם מדגיש שהקב״ה הוא המברך – הכהנים הם רק צינור, השליח ציבור הוא המקריא, והציבור צריך להתרכז בברכה, לא בכהן. כל הסדר – מהתפילות סביב ברכת כהנים, דרך איסור ההסתכלות, ועד ה״שים שלום” – בנוי סביב היסוד שברכת כהנים היא ברכה אלוקית שמועברת דרך שליחים אנושיים.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד מהלכות תפילה
פתיחה ומבנה הלכות תפילה ברמב״ם
מגיד שיעור:
הלא רבותי, נניח את הטיק-טוק, נשב ללמוד, וללמוד הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד. סוף סוף הגענו לברכת כהנים.
וניתן יישר כוח לנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל ורצברגר. הנדבנים הם השיעור שלנו, בשיעור הזה ובכל השיעורים האחרים, כל אחד ילך בעקבותיו. זו סגולה, כל מי שעושה כמו ר׳ אשר הופך לעשיר, כך זה הולך. וגם מי שעושה כמו הלמדנים הופך ללמדן. כל אחד יעשה כמו שהוא רוצה.
כן, אז מה דיברנו? כן, הלכות ברכת כהנים. אז אנחנו לומדים את הפרק הארבעה עשר מהלכות תפילה, זה שני הפרקים האחרונים של הלכות תפילה. מה זה תפילה וברכת כהנים? ולמדנו יפה, תשעת או עשרת הפרקים הראשונים שם היו על תפילה, ואחר כך היו כמה על קריאת התורה, ועכשיו נלמד על ברכת כהנים.
אני חושב שזה שלושה פרקים על קריאת התורה, בואו נראה. מ… מח׳, בואו נראה. רגע, בואו נקפוץ לכאן. אה, סליחה. ראיתי את זה. אה, ראיתי את זה ברשימה, לא? ראיתי את זה ברשימה. ברמב״ם היה תרשים, מה זה? ראינו ברמב״ם היה תרשים, מה זה?
פחות או יותר, מי״א, סליחה. אה, אז היה עוד בית הכנסת. אז התבלבלתי. עד פרק י׳ היו הלכות תפילה. אחר כך י״א הוא בית הכנסת. מי״ב עד י״ג, אז רק שני פרקים, הם הלכות קריאת התורה. י״ד וט״ו הם הלכות ברכת כהנים.
הקשר בין החלקים: הציבור
אז הקשר באמת, הקשר הוא הציבור. זה שהציבור מתפלל ביחד בבית הכנסת. כי כל עוד מתפללים ביחידות לא מגיעים לא לקריאת התורה, לא להלכות בית הכנסת, לא לברכת כהנים. הכהנים צריכים לברך את העם שם שהם נמצאים, והקריאת התורה צריכה להיות שם שהעם נמצא. העם בא לבית הכנסת להתפלל, ואז מכניסים את זה. או באים אולי, אולי באים ללמוד ומתפללים אז, אני לא יודע. אולי באים לברכת כהנים. אבל אצלנו שדוכנים ביום טוב בא העם כשדוכנים, לא? זה יותר כך, באים לקבל את הברכה. אני לא יכול לומר שבאים לשמוע שיעור, אבל כן, מביאים את הילדים.
קושיה על שיטת הרמב״ם: מדוע אינו מתחיל ביסוד?
אז כן, זה מאוד מעניין, כשהמפרשים לא שואלים, אנחנו גם שואלים, אנחנו גם מהמפרשים, אנחנו לא צריכים לחכות שהמפרשים ישאלו, שהרמב״ם לא מתחיל כאן כמו שהיה מתחיל בהתחלה מצות עשה לברך את ישראל. כתוב כך בספר המצוות, ברשימת המצוות, מצוה לברך את ישראל. כאן במנין המצוות בפתח ההלכה כתוב גם לברך את ישראל בכל יום. במקומות אחרים לא כתוב בכל יום, במקומות מסוימים כתוב כן, במקומות מסוימים לא כתוב. זה דומה להלכות תפילה, לכאורה היה יכול להתחיל בדומה להלכות תפילה, שיש מצוה לברך את ישראל, יש מצוה לברך את ישראל בכל יום, והכניסו את זה לתפילה. אבל זה לא נראה כך, לא רואים מבפנים, הוא מתחיל מיד, כשאומרים את ברכת כהנים, בשחרית, זה מוסר ליום כזה וכזה. נראה משהו שהוא לא מסביר את הקשר, את הקשר של ברכת כהנים עם תפילה בכלל. מה קורה כאן?
דיון על תירוץ האברבנאל
תלמיד:
ואתה לא יודע, אתה יודע, נכון? אתה יודע כן? או שכבר אמרת לי את זה, כי העם נמצא שם.
מגיד שיעור:
אוקיי, העם נמצא שם, אבל זה מעניין שהוא לא מתחיל עם הפסוק כמו שאתה אומר, כמו שהוא מתחיל הרבה מצוות. הוא מתחיל כאילו אתה יודע שכבר היית בבית הכנסת, כן, אני מדבר למתפללים, כבר היית בבית הכנסת וראית את הכהן קורא, גם אותך אני מתכוון, והוא אומר לך כך וכך וכך זו ההלכה, עמוד דוכן משחרית… כך אומר האברבנאל, לגמרי לא מתאים לדרך הרמב״ם, אני לא מסכים. האברבנאל טוען שכך התחילו מהמצוות, זה גבוה לקריאת שקריאת, התחילה קריאת שמים, בבוקר ובערב, לפני שהתחיל…
והאברבנאל יש לו תשובה, על מה שאמר צ׳רלס, יש לו פירוש ברמב״ם קטע מתשובותיו, והוא אומר שלפעמים כשהרמב״ם זה דבר שכולם יודעים, הוא מתחיל רק עם פרטי ההלכות, אבל זה ידוע, אבל המשנה יכולה לומר לך, כי המשנה אומרת חידוש, אבל הרמב״ם יאמר לך כל מצווה, אז אני יודע, אבל העובדה היא, הוא רואה שהוא מניח שאתה כבר יודע שיש פתורה למשה מעולם לא אמר שיש פתורה, הוא רק אמר פרט בתוכה, לא בטוח שהוא הסביר את זה, יכול להיות שהיה פשוט מאוד, הוא לא החזיק הכל, אז הרמב״ם גם היה בשר ודם, הרמב״ם אומר כך פשט? צריך לחשוב, צריך לחשוב. לא יכול להיות שהרמב״ם גם היה בן אנוש.
תלמיד:
אין הבדל. או שיש הבדל, זה אותו רעיון. אין הבדל. אוקיי, זה כבר תורות עמוקות.
תלמיד:
לא, הוא מראה לעולם את הפגיעות שלו, להראות ש…
מגיד שיעור:
למה הוא מראה? שיראה באמת?
תלמיד:
אוקיי, לא, זה משהו אחר לגמרי. אוקיי, בואו נלמד אבל, במעט. אוקיי, כן, ללמוד לפני כן. או שאני אלמד אותך?
האם ברכת כהנים חיוב יומי?
יסוד השאלה
מגיד שיעור:
אוקיי, אז, בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך יהודים. והרבה פעמים כשכתוב בתורה שיש מצווה שצריך לעשות, ולא כתוב זמן מתי לעשות אותה, עושים כל יום. כמו ציצית, תפילין.
תלמיד:
אוקיי.
מגיד שיעור:
קריאת שמע כתוב כן ברור, כי כתוב “בשכבך ובקומך”.
תלמיד:
נכון, זה כן יומי.
מגיד שיעור:
אבל גם תפילין וכל שאר הדברים האלה זה כל יום, כי כל יום האדם עושה הכל כל יום, כמו שהוא לובש בגדים, הוא יוצא מהבית.
תלמיד:
נכון.
מגיד שיעור:
אבל בכל זאת, יכול להיות באמת, יכול להיות כמו שלמדנו בתפילה, לא פשוט שיש חיוב יומי.
תלמיד:
נכון, אה, אה, יכול להיות שהסיבה למה צריך לעשות את זה כל יום יכולה אפילו להיות שזה מדרבנן.
מגיד שיעור:
כן, פשוט לא מדרבנן.
המנהג האשכנזי כראיה
לא פשוט שאדם שפיספס ברכת כהנים, פשוט שהוא ביטל מצווה באותו אופן כמו מי שביטל מצות אכילת מצה בפסח. זו מצווה, והמקסימום שאפשר לעשות אותה זה כל יום כשיהודים באים לבית הכנסת. והיהודים באים באמת לבית הכנסת. יכול להיות שפעם לא היו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיה רק בית המקדש, ורק בבית המקדש דיכנו, ובמקומות האחרים היתה באמת קהילה, וזה לא יצא.
או… הגדול, בואו נאמר ברור, הראיה הגדולה לסברה על ברכת כהנים שזה לא ממש חיוב כמו מצות עשה כל יום היא מאיתנו האשכנזים, שאנחנו נוהגים כבר זמן רב לא לדכן אלא ביום טוב, רק במוסף יום טוב.
תלמיד:
אבל הם מאוד מוטרדים מביטול המצווה, איך זה נראה לכאורה.
מגיד שיעור:
כולי עלמא סברו שזה לא חיוב יומי. זה חיוב כשאפשר, והאשכנזים אמרו, “אנחנו לא יכולים, אנחנו בגלות, אין לנו כוח מעבודה.”
תלמיד:
אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים? אתה יכול לתת ברכה ליהודי אחר.
האם כהן יכול לקיים ברכת כהנים מחוץ לתפילה?
מגיד שיעור:
אז זה כבר קשור לשאלה האחרת, שאם כהן מאחל ליהודי לא כשזה יום טוב כשהוא אומר ברכת התורה, הוא פוגש כמה יהודים והוא אומר להם “יברכך”, האם הוא מקיים בזה מצות עשה? לכאורה היינו אומרים שכן.
תלמיד:
לכאורה.
מגיד שיעור:
אני לא יודע, כי יכול להיות שזה נתקן בזמן מסוים. שזה לא כך, הפסוק כתוב ‘כה תברכו׳, לא יכול להיות מעכב לשון הקודש, מעכב שזה יהיה באופן מסוים, בסגנון מסוים, לא יכול להיות שזה סתם כך יהיה מבורך, זו גם מצווה לברך יהודי, אני לא יודע, אני זוכר בהלכה נדמה לי שאפשר לעשות ברכה כשרוצים לברך יהודים, אבל זו לא ברכה שאינה צריכה או משהו. איזו ברכה? אתה מתכוון ‘לברך את עמו ישראל׳, מה עושים? יש לנו ברכה בעולם, אני לא יודע. אבל יכול להיות שזה הסדר, אבל להיפך, למעשה יכול להיות שזה כשאפשר. זה לא ממש חובה כל יום.
השיטה הספרדית והסאטמרער רב
האחרים, אלה שהכניסו את זה מאוחר יותר בארץ ישראל, נוהגים במקומות שקוראים, שאומרים ברכת כהנים כל יום, הם רואים את זה כן ממש כמצווה יומית. זה מעניין, הרבי זכרונו לברכה, הסאטמרער רב, על שמו אני נקרא יואל, כותב שהיו כאלה שרצו לתקן שיתחילו בגלות לומר כל שבת, כל יום. כל יום או כל שבת. רק מהרי״ש אשפרט, שהיה גדול בדורו, הסאטמרער רב הזכיר אותו כמה פעמים, שהקנאי הגדול חשד שהתקנה החדשה באה משבתאים, או שאני לא זוכר את הפרטים, וזה בוטל.
כן, והוא מביא את זה שאנחנו מקילים במצווה דאורייתא, אני לא יודע, אנחנו לא עושים כל כך הרבה פעמים את המצווה של ברכת כהנים, כי אנחנו רוצים לעשות הצהרה שאנחנו לא הולכים אחרי רשעים. זה מעניין, בסאטמר יש זמן אחד שרק סאטמר דוכנת, וזה שבת חול המועד. הסאטמרער רב היה בארץ ישראל, ושם הוא בא, הוא ראה את הדוכן, והוא היה רב ירושלים, היו כמה דברים שהוא סבר שכרב ירושלים ממילא הוא מנסה להנהיג את מנהגי ירושלים, מנהגי השל״ה. הוא התחיל לדכן. זה מעניין כי פעם הוא הקנאי הגדול, הוא הרבי של הקנאים, אפשר כן לפעמים לדכן. יש סברה לשבת חול המועד, אני לא זוכר בדיוק, משהו עם המקווה, משהו דאורייתא.
דיון על מקווה ושבת
תלמיד:
מקווה? כך שמעתי, שזה משהו… אני לא זוכר, משהו קטע תורה. אוקיי, תן לזה ללכת. משהו כי יום טוב חל בשבת לא דוכנים. כך המנהג. לא מתפללים?
מגיד שיעור:
כן, רק לא אומרים את… לא מתפללים! לא, לא מתפללים. הספרדים לא מתפללים בדרך כלל. מתפללים שבת יום טוב שחרית בשבת. בטוח?
תלמיד:
אני זוכר שבסאטמר לא מתפללים.
מגיד שיעור:
זה גמור במסכת תענית. לא, מתפללים כן. לא מבקשים לחולים, אבל מתפללים. אולי בסאטמר, אולי לא בכל מקום.
אני אגיד לך. אם אני זוכר, יש את מנהג רוב אשכנז שלא מתפללים כשזה שבת. והתירוץ הוא, שאי אפשר ללכת למקווה לפני התפילה, ובשבת אסור ללכת למקווה, אז לא מתפללים כשחל בשבת. כן, יכול להיות שבסאטמר אחרת, כן, אבל כך המנהג על פי רוב. ומה יש לזה עם שבת חול המועד?
תלמיד:
אני לא בטוח. אה, הוא אומר כאן שהיום החסידים ממילא לא הולכים למקווה לפני שבת, אז אפשר כבר לדכן אפילו בשבת.
מגיד שיעור:
למה ביום טוב מתפללים כן?
תלמיד:
כי זה יותר רגוע, זו סגולה כזו. שבת חול המועד גם רגוע, זו סגולה כזו. זה הגיוני.
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו לומדים עכשיו את החסידים בצפת. החסידים צריכים לדכן רק בשבתות וימים טובים. אנחנו אולי גם נעשה את זה… אבל כבר, זו ההלכה. אוקיי, אבל לעניננו, העיקר הוא, אני חושב שהרמב״ם מסכים שצריך כן להנהיג לדכן כל יום, כמו ההלכה, המנהג האשכנזי.
מתי דוכנים – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה
תלמיד:
כן. שחרית, מוסף, ומנחה, ונעילה.
מגיד שיעור:
אני לא יכול להסכים. שחרית, מוסף, ונעילה מתפללים. אבל… זה עד כמה שאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אבל במנחה “אין נושאין כפים”, אפילו במנחה כבר עבר היום. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים.
תלמיד:
בשם משפחתך, הוא מדבר על כל השבוע.
מגיד שיעור:
אה, כל יום? אה, רק בשחרית, לא במנחה? אה, אפילו בימי תענית שאסור לשתות, “אין נושאין כפים במנחה”, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. כן, במנחה לא מתפללים. בימי תענית מחזיקים יותר אנשים בסדר מנחה בבית המדרש, ושיחשבו ש… כן, כמו שאתה אומר, עשו כבר תקנה שבמנחה לא מתפללים בתעניות. באיזו תענית נדמה לי לא במנחה, דווקא… כמו במנחה נעילה, כגון יום כיפור ותענית ציבור. אבל תענית שאין בו נעילה, כגון תשעה באב שחל להיות בתענית.
נשיאת כפים במנחה וסדר הדוכן
נשיאת כפים במנחה – הכלל והחריגים
הכלל היסודי: במנחה לא דוכנים
מגיד שיעור:
שחרית, מוסף, נעילה, דוכנים. אבל זה חשוב כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אבל במנחה אין נשיאת כפים, לפי שבמנחה כבר סעדו כל העם. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים. הוא מדבר על כל השבוע, כל יום.
תלמיד:
אה, רק בשחרית, למה לא במנחה?
מגיד שיעור:
ואפילו ביום התענית שאין בו שתייה אין נושאין כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
כן, במנחה לא דוכנים. כי ביום התענית מחזיקים יותר אנשים בסדר מנחה בבית המדרש, ושיחשבו ש… כן, שאפשר כן לדכן במנחה. עשו כבר תקנה שבמנחה לא דוכנים, אפילו בתענית.
חילוק בין תעניות עם נעילה ובלי נעילה
באיזו תענית כן, ובאיזו תענית לא דוכנים במנחה דווקא? במה דברים אמורים? בתענית שאין בה נעילה, כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוכה לשקיעת החמה. תשעה באב ושבעה עשר בתמוז מתפללים מנחה מאוחר.
הנקודה היא כך, נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לשקיעה. הפשט, בדרך כלל מתפללים מנחה לפני פלג המנחה, כי הרמב״ם אמר שלכתחילה צריך להתפלל מנחה לפני פלג המנחה. אבל יכול להיות שהוא מתכוון לומר, הנקודה היא שזו התפילה האחרונה. אין תפילה בין מנחה ללילה. ממילא יוצא הרי זו נראית כנעילה. זה לא נראה כמו מנחה רגילה. ממילא לא יתבלבל עם מנחה של חול יום. זה נראה כמו נעילה של תענית.
אז מנחה של תשעה באב ושבעה עשר בתמוז היה כך, ועדיין יש במקומות שעושים את זה. זה מעניין, כי נראה שהרמב״ם לא חשב שאנחנו נוהגים שלובשים טלית ותפילין במנחה תשעה באב. ממילא נוטים להתפלל קצת מוקדם, לא סמוך לשקיעת החמה. הוא אומר שצריך לעשות את זה סמוך לשקיעת החמה. המילה היא שאין תפילה בין זה לשקיעה.
וגם רואים במנחה תענית, המנהג שלנו הוא לומר “עננו” במנחה. זו מנחה של תענית, אז תופסים. כשיש מנחה ונעילה, זו לא מנחה, יודע כל אחד ברור שזו לא תפילת התענית.
תלמיד:
תרגום השיעור
רציתי לומר שזה קצת שונה, שכאשר יש הרבה תפילות, נעילה, יושבים בבית המדרש הרבה. אבל בתענית אחרת באים לבית המדרש למנחה ומעריב, כי לא רוצים לבוא בצום. איך התעייפנו. אפילו אם באים בדרך כלל למנחה מוקדם יותר, כמו שהרמ״א [רבי משה איסרליש] אמר שצריך לעשות לכתחילה מנחה מוקדם יותר, אבל בתענית באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, ואחר כך באים הביתה.
מגיד שיעור:
לא, החילוק הוא, בכל מקרה לגבי תפילת נעילה, מה? קורה המנחה… מנחה היא מוקדם יותר, כי צריך אחר כך לעשות נעילה. כן, אין מעט אנשים, להיפך, האנשים החשובים.
הנקודה היא שזה כעין, הוא מביא את לשונות הגאונים [גאונים: גדולי התורה מהתקופה שאחרי התלמוד], מאריכים במנחה בתחנונים [מאריכים במנחה עם תחנונים]. מנחה של תענית עושים קצת מצב, כי זה תענית. זה נראה קצת כמו נעילה, שלא יתערבב עם מנחה של כל השנה. כשיש נעילה, אז זו סתם מנחה, כי בנעילה עושים את דרשת הנעילה, ואם לא עושים במנחה. זה העיקר החילוק.
יום כיפור – דוכנים במנחה
עכשיו, אבל מכיוון שכל העניין של הדוכן במנחה ביום כיפור הוא רק כמו תקנה, זו רק אותה מנחה של כל השנה [זה רק בגלל מנחה של כל השנה], אז ממילא ההלכה היא שכהן עולה לדוכן במנחה של יום הכיפורים [כהן עולה לדוכן במנחה של יום כיפור]. כל הגאונים לא ידעו שהוא עובר. הוא עולה לדוכן. לדוכן פירושו לכאורה… אני מתכוון שלדוכן פירושו ה… דוכן זו במה, המדרגות של הבמה. פשוט הלכו לדוכן.
תלמיד:
אה, מה שאתה רוצה זה מישהו שחייב…
מגיד שיעור:
זה במה. דוכן הוא סוג של במה. נו, מה הפשט בדוכן? מה פירוש בדוכנא [על הדוכן]? אני לא יודע. מקום מיוחד [מקום מיוחד]? אני לא יודע. אבל לא למדנו בהלכות… רבינו יונה [רבינו יונה גירונדי] יש לו דוכן, כמו כשאדם יש לו במה. אבל לא למדנו בהלכות בית הכנסת שיש דוכן. אני לא יודע. זה צריך לעמוד בבניין בפרק א׳. שצריך לבנות אולי דוכן? אני לא יודע.
אם מכיוון שביום כיפור יודעים שהוא לא משתכר, יש סיבה שישא את כפיו [יש סיבה שידוכן], ואם ירצו נושאים פניך שאת [ואם ירצו לדוכן ידוכנו], לא אמרינן פסולי הואיל ופיקח הוא היום [לא אומרים שהוא פסול כי הוא פיקח היום]. מכיוון שאם היה ממש יום רגיל הולך כהן שיכור ומורידים אותו, לא מורידים, אפילו סתם, כי הסיבה היא שמורידים משיכור, אז מתחילים. ביום כיפור יודעים שהוא לא שיכור, אז ממילא שגם ירידה תהיה, אולי, שלא יצטרכו לעשות הלכה נוספת. אבל יש בעיה עם ירידה, כי אפשר לחשוב שפסול הוא [הוא פסול], ושירידו אותו, אחר כך כמו שראינו ביחיד הקורא בתורה [אחד שקורא בתורה], כהן, טוב מאוד, הכהנים הם הכהנים. כן, יש מעלה של לא להוריד, מעלה שלא תוריד אותו הפעם, כי אתה יודע שהוא לא שיכור.
תלמיד:
גם אין חשש, אתה אומר לא, יש חשש, יש ממש חשש עם לחשוב בדוכן במנחה כל יום, אבל גם יש חשש עם לחשוב שהוא לא כהן, והכהנים, כמו שראינו, הם כהנים, הם לא יהודי, לא חלק, לא כהן, צריך, יכול להיות שהוא פסול, הוא חלל [חלל: מי שפסול להיות כהן], אם באמת היה שהוא לא כהן.
מגיד שיעור:
אז ממילא, דוכן ביום כיפור כבר.
הסדר של נשיאת כפים בגבולין
טרמינולוגיה: ברכת כהנים, נשיאת כפים, ודוכן
עכשיו רוצה הסדר, מתי דוכנים, ואיך זה עובד, איך נשיאת כפים, כתר. אגב, הרמב״ם קורא לזה לא ברכת כהנים, הוא קורא לזה נשיאת כפים, מרימים את הידיים, כי אז מרימים את הידיים, מעניין. אז כיצד נשיאת כפים בגבולין [איך נשיאת כפים בגבולין]? זה אומר שנלמד שיש, יש…
אני מבין שהדבר האמיתי הוא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים נותנים ליהודים. נשיאת כפים זה איך מחזיקים את הידיים, ודוכן זה המקום איפה עומדים. אנחנו קוראים לזה דוכן, הרמב״ם קורא לזה נשיאת כפים. אבל לכאורה ההגדרה הנכונה הטובה ביותר היא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים מברכים, שזו לא הברכה, ברכת המצווה שהוא אומר, אלא יברכך וגו׳ [יברכך ה׳ וישמרך – הברכה של הכהנים], זה איך כהנים מברכים. אבל אני לא יודע, זה הכל לשונות איך קוראים לדבר, אין נפקא מינה [אין הבדל מעשי].
בגבולין לעומת בית המקדש
הדבר הוא כך, ונלמד מיד שיש סדר ברכת כהנים בבית המקדש איך זה הולך. אבל מעניין שלכאורה העיקר הוא בבית המקדש, ואחר כך נעשה, או חוץ מזה יש גם בגבולין. אבל הרמב״ם מתחיל עם סדר ברכת כהנים בגבולין, כלומר איך דוכנים בזמן התפילה. בכלל בכל העולם. אחר כך הוא אומר איך הסדר בבית המקדש.
הסדר שלב אחר שלב
אומר הוא כך, מה הסדר? כיצד נשיאת כפים [איך נשיאת כפים], איך זה? זה הולך כך, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה [כששליח הציבור מגיע לעבודה], שליח הציבור מגיע לברכה של עבודה, כשהוא אומר “רצה”. מעניין, לעבודה כשאומר רצה [לעבודה כשאומר רצה], זה אומר אותו דבר, נכון? ברכת רצה היא ברכת עבודה. אולי הוא מתכוון לומר מיד בתחילת הברכה, אולי זה הדבר, כשאומר רצה, המילה הראשונה.
אז אז הוא עושה כך, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם [כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים ממקומם], כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים ממקומם, והולכים ועולים לדוכן [והם הולכים ועולים לדוכן]. הם עולים ל, אגב, הדוכן. מה זה הדוכן? לא יודעים. הרמב״ם אומר שיש דוכן. משהו הוא מקום שעומדים שם ומברכים את היהודים.
תלמיד:
אתה רוצה לבדוק את המילה דוכן?
מגיד שיעור:
לא, אין לי זמן. אני אומר שכל אחד יודע מה זה אומר.
תלמיד:
לא, כל אחד יודע מה זה אומר, אבל בטח…
מגיד שיעור:
מיד נראה איך כתוב “כנגד ההיכל” [מול ההיכל], נראה איך זה, כן? ועומדים שם פניהם כנגד ההיכל [והם עומדים שם עם פניהם מול ההיכל], רואים שהדוכן הוא שם בהיכל, מול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם [וגבם כלפי העם], הם עומדים מול ההיכל. יכול להיות שדוכן פירושו פשוט איפה שמדוכנים, אני לא יודע, איפה שמברכים. זו לא הלכה שצריך להיות במה או משהו כזה. דוכן פירושו איזה סוג של ריהוט, אני לא יודע. זו לא לשון של… הכל יכול להיות, אבל זה לא מעכב, בטח לא מעכב, כי אחרת היה מעכב שהרמב״ם היה צריך דוכן. יש מקום לזה [יש מקום לזה]. יש מקום לזה, כן. יש מקום לזה, כן. זה נקרא כך אולי כי בבית המקדש היה דוכן, ויודעים כבר שבבית כנסת רגיל יש דוכן. צריך לבדוק, אין לי זמן, אנחנו צריכים להתקדם היום. זה סוף היום, זה ייקח לנצח.
ועומדים שם פניהם כנגד ההיכל, הם עומדים שם, כן, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם [ואצבעותיהם מקופלות לתוך כפיהם], אצבעותיהם מקופלות. זה הדבר. הוא עדיין לא עושה נשיאת כפים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? הם מעוררים את העם שמגיעים. הוא אומר ברור, הוא לא אמר שהוא עושה נשיאת כפים, הוא אמר שהוא לא עושה נשיאת כפים. נשיאת כפים עושים עם אצבעות פתוחות, וגם עם ידיים גבוהות, אבל הוא אפילו לא פותח את האצבעות לפני העם לפני שמגיעים.
עד שישלים שליח ציבור הודאה [עד ששליח הציבור מסיים הודאה], עד שהוא מסיים ברכת הודאה, שזו ברכת מודים. ואז “מחזירין פניהם כלפי העם” [הם מסובבים את פניהם אל העם], הם מסתובבים אל העם, ו״פושטים את ידיהם” [הם פותחים את ידיהם], הם פותחים את אצבעותיהם, ו״מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם” [הם מרימים את ידיהם כנגד כתפיהם], הם מרימים את ידיהם מול כתפיהם כל כך גבוה, “ומתחילין לברך” [והם מתחילים לברך], והם מתחילים לומר “יברכך”.
הערה: אחיזת האצבעות
בתפילה גם היו הלכות שהרמב״ם לא אמר איך להחזיק את האצבעות. אנחנו שמים לב כל כך לברכת כהנים כי בעצם… אבל זה לא מעכב. זה כנראה בגלל האימה ויראה [פחד ויראה], זה יותר נושא של אימה ויראה. אבל כאן מאוד לא ברור מה הסיבה. על כל פנים, פותחים את האצבעות. אוקיי. עכשיו, בכהנים של היום יש מנהגים איך בדיוק פותחים את האצבעות.
מה זה “דוכן”? – שאלה לא פתורה
דיון על המושג “דוכן”
תלמיד:
אולי אפשר לומר שסומכים ממש על המילה “יברכך”. אבל אולי כשרוצים לעשות תקנה של בית מדרש, שיעשו במה מיוחדת כמו שאתה רוצה, כמו “לווים בדוכנם” [לויים על דוכנם]. יש מקום מיוחד שיש כיסא של אליהו [כיסא של אליהו הנביא], יש עמוד לרב. יש שולחן יפה. זה מיוחד לכהנים. זה בטח לא עבירה לעשות, אבל לקיים את המצווה היה צריך לעמוד בהלכה.
מגיד שיעור:
אבל זה נקרא “לדוכן”, ואיפה הדוכן? אין כזה פשט. דוכן הוא מקום מסוים.
תלמיד:
לא, היה רק בבית המקדש היה דוכן.
מגיד שיעור:
אבל אתה אומר “לווים בדוכנם”. לכן אומרים, הלא, לכן יודעים “לווים בדוכנם”. הדוכן הוא שדה הספסלים, זו אחת העבודות שהורידו את הספסלים מהספסלים. על זה אומרים “לווים בדוכנם”. מה עם הכהנים? אני לא יודע. אוקיי.
תלמיד:
לא מצאת במפרשים שדוכן הוא איזה מקום? דוכן?
מגיד שיעור:
לא מצאתי במפרשים. אוקיי.
תלמיד:
לא, הם עמדו במקום מיוחד. לא ראיתי ש… אף אחד לא אומר שיש מקום כזה.
מגיד שיעור:
אתה חוקר טוב יותר, אבל…
תלמיד:
לא, אבל תעשה חיפוש “דוכן” בבית המקדש. לא כתוב.
מגיד שיעור:
לא, אני לא רוצה, אין לי זמן. אוקיי. לא אמרתי, רק אמרתי אולי הערוך [ערוך: לקסיקון קלאסי] מביא את הדוכן. כן, הערוך מביא שהם שם אמרו אותו דבר כמו ה… לא, לא, זה לא נושא. זה לוקח מהר, אתה אומר צריך לעקוב.
אז הוא אומר, כך הוא מחזיק.
תלמיד:
אתה פונה לחברותא השנייה, אתה לא יורד מהר. אוקיי, אתה לא יורד. זה חלק מהמשחק.
מגיד שיעור:
כאן הוא אומר… אני לא יכול לירות בך, אני לא רוצה לירות בך. הוא לא אומר. הוא היה צריך להביא. הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן הוא המקום שהכהנים עומדים]. כך הוא מביא מפירוש המשניות [פירוש הרמב״ם על המשנה]. הם לא מביאים. הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אבל אחרים מפרשים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר. אז לא ברור. אה, טוב, העולם יודע. בקיצור. ר׳ דוד, אתה יודע ר׳ דוד? יש ר׳ דוד? הרמ״א אתה יודע ר׳ דוד? אה פוסק עם עין? לא ידע. אוקיי, בקיצור, לא ברור. צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שכשבית המקדש היה היה מקום כזה, ולא נראה שיש מקום כזה בבתי מדרשים שלנו. אה, מאוד משנה.
ברכת כהנים: סדר האמירה, הלכות תזמון, והסתכלות
הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן הוא המקום שהכהנים עומדים]. כך הוא מביא מפירוש המשניות. אה, הם לא מביאים, הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אה, אבל אחרים מפרשים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר. אז, לא ברור.
טוב, אז העולם יודע. בקיצור, הרד״א [ר׳ דוד אלטשולר], ר׳ דוד, ר׳ דוד, מישהו עם ע׳, לא ידע. אוקיי, בקיצור, לא ברור, צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שבבית המקדש היה מקום כזה, ולא נראה שהיה מקום כזה בבית המדרש.
ובבית המקדש, מיד נראה אחר כך, הוא אומר ברצינות, בבית המקדש זה לא רגיל, יש דוכן. אבל מה דוכן אומר אף אחד לא יודע. זה דבש וחלב [ביטוי שאומר לא ברור/מבלבל]. אוקיי.
סדר אמירת ברכת כהנים – השליח ציבור מקריא מילה במילה
בקיצור, עכשיו, איך הולך היברכך? הם לא אומרים לבד. שליח הציבור מקריא אותם מלה במלה. הוא אומר להם מילה אחר מילה.
למה הוא צריך מישהו? שנאמר “אמור להם”. זה מאוד מעניין. פשוטו “אמור להם” אומר שמשה צריך לומר לאהרן איך לברך. לומדים החכמים מזה שכל פעם צריך לומר לכהנים כל מילה. הם אומרים “יברכך”, “יברכך”.
הבנתי שהשליח ציבור עושה את עצמו כמו משה רבינו. כן, להסביר. בדיוק כמו שכתוב “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”, הכהנים יאמרו להם, לא הם יאמרו לכהנים. “אמור להם” לישראל, אני מתכוון שכך הוא מפרש.
“כה תברכו את בני ישראל”, הם יברכו. “אמור להם”, זה מדבר משה לאהרן. הוא אומר, “אמור את זה, עם הנוסח”. “אמור להם” זה כמו “לאמר”.
בכל מקרה, הדרשה אומרת שזה שצריך לומר לכהנים, שיאמרו להם אחריהם. מיד נראה פשט חב״ד על זה. זה משהו שפחדו לטעות. היה עניין של לטעות.
רצו, כמו שנראה מיד בפרק הבא, הכהנים הם לא המברכים. רק הקדוש ברוך הוא נותן את הברכה. הוא נותן רק את, הוא נותן רק את המילים. הוא אומר, הוא מעביר את המילים. הכהן, הוא אומר לו את המילים. הם לא יחשבו כלום, הם לא עושים כלום.
אוקיי, אני לא יודע. יכול להיות שיש משהו עם השליח ציבור, איזו עבודה צריך החזן, הכניסו אותך לשמונה עשרה, אז מה קורה? החזן יהיה איזה שייכות? משהו כל כך מנותק מהשליח ציבור.
בכל מקרה… לגבי שהם אומרים את זה בשם השם, כי הרמב״ם אומר אחר כך שאומרים את זה עם שם השם, כאילו רואים שיברכך וכו׳ כך אומר הקדוש ברוך הוא, ולכן הם אומרים את שמו, כי הם מדברים משמו.
סדר הפסוקים, אמן, והמעברים
עד שמשלימים פסוק ראשון, ומסיימים ואומרים אמן אחרי הפסוק הראשון. וחוזר שליח ציבור ומקרא אותם פסוק שני, ממילא ממילא פסוק שני, כל מילה אחר מילה ועונים, עד שמשלימים פסוק שני וכל העם עונים אמן, וכן פסוק שלישי זה המהלך הזה.
קישור “שים שלום” לברכת כהנים
תרגום לעברית
כשמסיימים את כל שלושת הפסוקים, מתחיל שליח ציבור ברכה אחרונה של תפילה, שהיא שים שלום. הברכה האחרונה היא שים שלום, אני מניח שאומרים על פי פשט שים שלום, נראה שיש לזה קשר לברכת כהנים, אומרים שזה וישם לך שלום, זה מסתיים בוישם לך שלום, מבקשים ברכה שאכן יתקיים השלום וברכה, שמובנים באותם לשונות, אור פניך, הרי אלו לשונות דומים מהשים שלום עם, עם כי באור פניך נתת לנו, אלו אותם לשונות.
הכהנים לאחר סיום הברכה
והכהנים מחזירים פניהם כלפי הקודש, הכהנים מסובבים את פניהם כלפי הקודש ואחוריהם כלפי העם, ואחר כך כופפים אצבעותיהם, כלומר הם מסתובבים עדיין עם האצבעות פתוחות, והם מכופפות אותן מלפנים. ועומדים שם בדיבורם עד שיגמור הברכה, איזו ברכה? שים שלום, כן, עד סוף ברכת שמונה עשרה, בכל תפילה ובכל מקום, והם חוזרים למקומם.
דמיון לדין פסיעות אחר שמונה עשרה
זה מאוד דומה להלכה של כשפוסעים לאחור אחרי שמונה עשרה בלחש. צריך להיפרד מעצמו ממקום התפילה. לא לברוח, לא כמו תינוק הבורח מבית הספר.
אבל יכול להיות כמו שאמרתי ששים שלום היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, זה מחובר. אבל שניהם מחוברים, כך שבגלל זה נשארים עדיין שם עד סוף ה… עד כל העניין. כל פעם קוראים לזה, לא שאחד עומד פתאום ולא יעבור בבכי, ואחד עומד כמו כשיוצאים מלפני מלך, אבל העניין הוא… אוקיי.
כללי סדר ותזמון – “לא להיכנס זה לזה”
אחר כך הלכה דומה נוספת למדנו בקריאת התורה, הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, ואצלנו זה בא עם אמירת “כהנים” על הציבור. כן, וקוראים שכולם ישמעו את… כן. צריך לחכות שהאמן יסתיים מהציבור. מתי צועקים את זה? זה אחרי עבודת הכהנים, כשהכהנים באים, שהם כבר יהיו שם מוכנים.
כן, כמו שאומרים יאמרו, הקורא, בעל תפילה.
לא, אותו דבר, קוראים לכהנים, והם כבר ידעו שהם באים מעצמם, אפילו הם שם.
ואין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא. הוא צריך לומר יברכך, והם צריכים לחכות עד שזה מסתיים, לא שהוא יאמר יברכך והם כבר מתחילים אמן.
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. לכל דבר נותנים זמן.
על מי עונים אמן?
לא, אבל זה גם מאוד חשוב, אולי זה כדי להראות שאנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, ושליח הציבור הוא רק זה שאומר לפני הכהנים, ואנחנו אומרים אמן גם על בעל התפילה. אנחנו לא שתי פעמים ברכה, אנחנו פעם אחת ברכה.
אוקיי, טוב. אבל שיהיה שם סדר, שלא יכנסו אחד לתוך השני. מאוד חשוב. אולי נעשה הלכה לחברותא, שאנחנו, אני לא יודע אם זה יעבוד.
למה? שגם אנחנו לא נענה לדבר עד שהשני יסיים את הברכה. אני לא יודע, זה לא הוכנס.
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, גם, הוא לא אומר יברכך, הקהל אומר אמן, הוא מחכה עד שהם מסיימים לומר אמן. ואם יש שם אחד שמאריך באמן, אין צריכין להמתין לו.
השליח ציבור אינו עונה אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, כאן יש הלכה. שליח הציבור לא אומר אמן. למה? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקרין להן, אם פסוק שני או שלישי. אמן אחר כל ברכה וברכה. אז הוא ילך לומר אמן, והברכה היא בשבילו, מתאים לו לומר אמן. אבל הוא ילך לומר אמן, הוא ישכח איפה הוא מחזיק ביברכך או ביאר, ולכן הוא לא יאמר אמן.
מאוד טוב, כי אנחנו אומרים שהוא עומד שם שהכהנים לא יכולים, אני מניח ששליח הציבור הוא ערב ערב ציבור. מה קורה שהכהנים אסור להם להיות שיכורים, מה קורה ששליח הציבור אכן לא שתה? אוקיי.
תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
אה, עוד הלכה, עוד הלכות. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיחזור שליח ציבור לשים שלום. כלומר, הם לא מסתובבים עד שהוא מתחיל שים שלום. גם לכאורה, כאילו שהציבור לא יברח, כי כל חלק מה… סך הכל של כל ההלכות הללו הן, שיהיו רגועים, לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא. ואל יסיח דעתו לעקל רגליו ממקומו עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, שלא יזוז.
איך הם כבר למדו את זה פעם אחת, אפילו הנעליים הלכו? אולי כאן חוזר ואומר מצות עשה, עכשיו הוא עושה את זה מ… אומר שום… אומר שום, כופף אצבעות רגליו מסביב, לא אני פנימה שלהם. הוא גם לקח את זה. הוא לא פותח, לא סוגר את אצבעותיו ומסתובב. נשאלת השאלה מה עושים כן, נראה מה לא עושים.
מאוד מעניין. התקין ר׳ יוחנן שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם, שלא יעלו עם נעליהם. אלא עומדים יחפים, שיעלו יחפים. הסיבה לכך היא, כי זה גם כבוד הציבור, קודם כל אולי הנעליים מלוכלכות. וגם יכול להיות שהוא קשר את נעליו, והוא התעכב.
האם אין מי שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים? לא כתוב כאן כך. כאן כתוב שכך עומד בגמרא, משום כבוד הציבור. כשרבינו אשר אמר פירוש אחר שהוא יקשור, ובינתיים יחשבו שהוא פסול. לא כתוב, לא נראה, אני לא יודע. בכל מקרה, כך המנהג שעולים בלי נעליים, אני חושב שזו תקנה של ר׳ יוחנן.
איסור הסתכלות – הכהנים והציבור
מאוד טוב, עכשיו, כשהכהנים מברכין את העם ככה, לא יביטו בעם… מאוד מעניין, שלא יסתכל על הקהל. ולא יסיחו דעתם, אומר הוא אומר פניהם כנגד הציבור, אבל שלא יסתכל לכיוון ההוא, אבל הוא לא מסתכל ישירות. לא טוב, הוא לא מסתכל ישירות. ולא יסיחו דעתם, אלא עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפילה. שיסתכל על הארץ.
טעם הרמב״ם – שלא יסיחו דעתם
לא, זה אחד מהרמב״ם שזה כדי שלא יסיחו דעתם, כך אומרים בהבא בפירוש. שלא יסתכל על הקהל, הוא מתחיל לחשוב על הקהל יותר מדי. הוא מברך אותם, אבל הוא לא מסתכל. הוא כמו מתפלל, הוא מסתכל למטה.
וכל העם אין רשאין להסתכל בפני הכהנים בשעה שמברכין, כדי שלא יסיחו דעתם. כך כתוב, כדי שלא יהיה מסיח דעת, שלא יסתכל על הכהנים, אה, לכהן יש כאן פנים יפות. מובן מאליו.
אלא כל העם יתכוונו לשמוע הברכה, ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים, לכיוונם מבקשים מהם, אבל הם לא מסתכלים בפניהם.
דיון – הרמב״ם לעומת טעמים אחרים
במקומות אחרים כתוב מה שכולם יודעים שאסור להסתכל כי השכינה שורה על האצבעות, שלא להסתכל. אבל כאן כתוב זה מתאים מאוד למה שאתה אומר, שהקב״ה מברך, זה בא דרך הכהנים, אבל it’s not about הכהן, אין שום עניין להסתכל עליו. לא שמשה יאנקל כהן נותן לך ברכה והוא מעביר לך דברים טובים. הקב״ה נותן.
אני שומע מה שאתה אומר, אתה בעל מקריא. אבל הרמב״ם לא הביא את הדבר שהשכינה נמצאת כאן. הרמב״ם מביא את הטעם פשוט שזה “לבלתי הסיח דעת”. יכול להיות שזה מחובר, כי השכינה שורה על הכהנים.
אה, יכול להיות שהשכינה… מוסח דעת אני מתכוון, מהמילים ומלהסתכל על הכהן. כן. המנהג הוא שהכהנים שמים את הטלית על הראש וכן הלאה. האנשים עושים כך, אבל זה כבר כדי שלא להסתכל. אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר. לפי הרמב״ם זה כדי שלא להיות מוסח דעת, שלא להיות מוסח דעת. אוקיי, יכול גם להיות לעזור לכך.
כהן אחד לעומת שניים או יותר
עכשיו, בואו נמשיך. “אם היה הכהן המברך אחד”, אם יש רק כהן אחד, “מתחיל לברך מעצמו”, הוא מתחיל בעצמו.
מה זה אומר “מתחיל לברך”? הברכה עצמה? או שהוא מתחיל לומר “יברכך”? “לברך”, הוא עושה ברכה. הוא עושה את ברכת “לברך את עמו ישראל באהבה”. לא, כן, לא הבנתי, זה מצחיק.
“שליח צבור מקריא אותו מילה במילה כשנים”. אה, “ואם היו שנים או יותר”, אם יש יותר משני כהנים, “אין מתחילין לברך”, הם לא אומרים את הברכה בבת אחת, הם ממתינים עד ששליח הציבור קורא “כהנים”, “והן עונים ואומרים יברכך”.
קושי בלשון הרמב״ם
אני לא מבין. הרי אמרנו שהם ממתינים לו שיקריא. שליח הציבור צריך להקריא להם את הברכה. מה זה אומר “והן עונים ואומרים יברכך”? הם אומרים “יברכך”? אולי הם אומרים פשוט שהמילה הראשונה הם אומרים כן בעצמם?
כשיש כהן אחד, לא קורא בעל התפילה “כהנים”, והוא מתחיל לומר את הברכה. הוא מתחיל בעצמו, כי הוא נושא בעצמו את העול. הייתי חושב, כשיש קבוצה, צריך מישהו לשלוט כך, ואז שליח הציבור צריך לומר. כן, אבל אני לא מבין את הלשון “והן עונים ואומרים יברכך”. נראה מהרמב״ם שהמילה הראשונה “יברכך” לא מקריאים. הוא יאמר “יברכך” רק מ״ה'”, מתחיל שליח הציבור להקריא. זה אומר “והן עונים ואומרים”, הם אומרים בעצמם.
הוא לא אומר שהם אומרים את הברכה “ברוך אתה ה'”. הכהנים זה… לא, אבל גם נראה כך, בעל התפילה אומר רק “כהנים”, והכהן אומר בעצמו “יברכך”. הוא לא אומר רק המשך מ״ה'”. זה נראה מהרמב״ם, זה לא ברור. “ומקריא אותן מלה מלה על הסדר שהודענו”. אהא. אני לא יודע מה הפירוש, מה הנוסח. אני לא יודע.
סיכום
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובדת ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. לגבי הברכה של “לברך את עמו ישראל באהבה” הוא לא אמר.
מה? הוא לא אמר.
ברכת כהנים: הלכות ומנהגים – חלק ד׳
שאלת הברכה על ברכת כהנים אצל הרמב״ם
כך זה נשמע. מיד נראה מה כתוב בחלק השני. הוא לא אמר כלום עוד על אותה ברכה. הם מביאים, יש מי שלומדים שזה מתכוון לברכה, אבל זה לא ברור. יכול להיות, יש מי שאומרים שאין… מה יש צריך להזכיר?
הרמב״ם בכלל לא מזכיר את הברכה. הוא אומר “לברך”, מתכוון שיאמר “יברכך”. זה אולי לא, אולי הרמב״ם סבר שאין ברכה על זה, אני לא יודע. הוא בכלל מביא ברכה על זה? לא כתוב. עד כמה שאני יודע לא. הרמב״ם אמר ללמוד רק את ספריו. עד כמה שאני יודע אין בכלל ברכה כזו על זה.
אוקיי.
סדר ברכת כהנים בבית המקדש
זמן והגבהת ידיים
עכשיו ככה, “כיצד ברכת כהנים במקדש?” איך הולכת ברכת כהנים במקדש? במקדש הולך סדר אחר. לא אצלנו, בגבולין הולך סדר שלם, אחרי הודאה אומרים ברכת כהנים. בבית המקדש הולך אחרת.
“כהנים עולים לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. אחרי תמיד של שחר, מיד בא דוכן. “ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. כלומר, בגבולין מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל בבית המקדש מרימים מעל הראש. זה הפשט איך שלמדנו.
“חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ”. כהן גדול עושה כן רק כנגד כתפיו, כי הוא לא רוצה שהידיים יהיו גבוה יותר מהציץ. כך כתוב בשולחן ערוך, כן.
המקריא
“ואחד מקריא אותם מלה מלה”. אה, כן יש מקריא. “אחד”, לא שליח ציבור, אלא סתם אחד מהכהנים או אחד מ… אני לא יודע מי ה״אחד”. “אחד”, מישהו. מישהו הוא המקריא. כן. גם לא ברור מי זה. זה אותו אחד שמערבב את הדם ביום כיפור בשעה שלא יקרש.
אוקיי.
ענייה באמן במקדש
הלכות ברכת כהנים: הסדר, תפילות והלכות
שלושה דברים שהכהן אומר בשעת ברכת כהנים
יש שלושה דברים שהוא עושה כך.
ראשית: תפילה כשמתחיל ללכת – “יהי רצון”
כשעוקר רגליו לעלות [כשמתחיל ללכת], אומר תפילה: יהי רצון מלפניך וכו׳. זו ברכה כזו: שתהיה ברכה זו שאני מברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם.
כלומר, שלא אקלקל אותה. שתצליח. הקב״ה שולח את הברכה, ואני אצליח בברכתי. שתהיה תפילה טובה. שתהיה קצת תפילה, כמו ששליח הציבור אומר הרבה פעמים עננו אבינו עננו, זו תפילה.
שנית: ברכת המצווה – “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
מעניין כך. ועוד ברכה הרי, קודם הוא פונה הרי לכאורה אחורנית בשעת הברכה, אבל הברכה היא כבר כשפונה אל… לא, לא, קודם הרי הברכה, קודם הרי זה שהוא אומר, קודם הרי אשר קדשנו בקדושתו של אהרן.
ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, הוא מברך את הקב״ה, הוא מודה לקב״ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן. כלומר, כל כהן יש לו את הקדושה של אהרן כדי לברך. וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. קדושתו של אהרן היא קנין לקדושת כהן.
כן, אבל וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. האהבה מתאימה לברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול.
הערת אגב: צדיקים הנזכרים בברכות
מעניין, יש עוד שתי ברכות שמזכירים צדיק בברכות. כאן יש ברית מילה, בבריתו של אברהם אבינו, וכאן יש קדושתו של אהרן. ורק בתורת משה, בכל ברכת התורה לא אומרים משה. לא מזכירים. כאן יש אהרן, שתהיה כמו אהרן, שתהיה אוהב שלום, ותלך לברך את היהודים. בכל אופן, באהבה.
שלישית: תפילה אחרי הברכה – “עשינו מה שגזרת עלינו”
ואחר כך, כן, יכול להיות ששני הדברים אומרים עדיין לא פונה אל הציבור, כי מדברים כאן אל הקב״ה. כמו שאתה אומר, כי שלא יהיה טעות של לא תוסיף, שלא תעמוד ברכה לא.
והדבר האחרון גם, הרמב״ם אומר, אחר כך מחזיר פניו לציבור, ואחר כך נותן עמידה, כל הדברים האלה קודם, והוא מחזיר פניו לציבור, ואז אומר עוד קצת. עשינו מה שגזרת עלינו, קיימנו. כלומר, עשה אתה מה שהבטחתנו, אתה קיים את חלקך. עמנו את הבטחתך, שזה ש״יברכך” יתקיים.
והוא מסיים עם הפסוק “השקיפה ממעון קדשך”, שאומר גם דבר כזה, שמבקש מהקב״ה להשקיף ולברך באמת. מעניין. אבל הסיבה “עשה עמנו” היא ה״יברכך”.
קושיא של מפרשים
הוא שואל הרי, המפרשים שואלים כבר את הקושיא, שלכאורה בעל התוספות, אני לא יודע בדיוק מי התירוץ, שהוא פונה מהציבור, הוא מדבר עכשיו אל הקב״ה. אחור, אני לא יודע איך לומר. בסדר, הרי הגענו למעשה.
ברכת כהנים כברכת התורה
עוד הלכה מעניינת, הערה קטנה. יש מי שמסתכלים שזו ברכת התורה של הכהנים. איך זו ברכת התורה? יהודים יש להם קריאת שמע. אבל מה זו ברכת התורה? הוא מתחיל עם תפילה שיתפלל יפה, ואחר כך אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצונו”, ואחר כך יש לו ברכה.
אומר אתה דומה מאוד לברכות קריאת שמע וברכות התורה. לכולם יש את הדבר שברכה לפניה ולאחריה, ואומרים דבר תורה. אצל הרבנים הרי יש גמרא, ה״יהי רצון” יש “יהי רצון”, עומד בגמרא שאחד היה אומר אותו. זה לא ממש ברכה, ברכה היא לכאורה חיוב, החכמים תיקנו ברכת המצוות.
בסדר. “יברכך” הוא גם פסוק תורה שאתה קורא לפני, כמו שישראל קורא לפני שמע ישראל, ועוד פסוק, ואומרים אותו באמת אחרי ברכות התורה. רואה הרי שיש לזה קשר. אחור. בסדר.
הלכה של דרך ימין – להסתובב ימינה
עכשיו, עוד הלכה מעניינת, כשמחזירין, כן, כשמחזירין הכהנים פניהם אל הציבור לברכם, מסתובבים אל העולם, או כשמסתובבים מהעולם, ימין חשוב. יש דבר הלכות שהפוסקים הביאו פנימה, מעניין. ולא לתת את הצד השמאלי, נכון?
תלמיד: לא, אבל ימין פשוט פירושו חשוב, זה הפירוש. ימין ה׳ רוממה. ימין הוא רוב האנשים ימניים, אז זה נעשה סמל. זו לא בעיה כזו. ימין הוא סמל של חוזק, של טוב.
בסדר, נראה כאן שזה יותר כשזה דבר סמלי. כשהכהנים עושים את זה, זו הסיבה. ובכן כל פנויות פירושו סתם גם. כשמלווים את הילד לחופה, צריך לעשות ראשון… לא מתכוונים לשלם… כשמסתובבים. כשמסתובבים. זה בא מהגמרא של הכבש, של הכהנים. כשמסתובבים, יש מצווה להסתובב ימינה.
דיון: מה פירוש “דרך ימין”?
תלמיד: אבל הולכים סביב העולה, זבח עלה ושלמים [עולה-קרבן, שלמים-קרבן]. כן, לדברים שבקדושה [דברים בקדושה]. כשהולכים למזבח [מזבח], לא כשנוסעים. לא כשנוסעים. הניחו אותו, הם לא יודעים את הדרך, הם הולכים ימינה עד שמגיעים. כן, זה נושא אחר [נושא]. כן. כן, יש בדיוק מחלוקת גדולה [מחלוקת] מה זה בכלל דרך ימין [הדרך של ימין]. בכל מקרה, בואו לא ניכנס לזה.
תלמיד: מה זה אומר? הצד הימני. מה יכול להיות? הוא פונה ימינה, זה דרך ימין.
שהוא יפנה לימין. לימין. זה נקרא דרך ימין או לימין. הרי לא כתוב “על דרך ימין” [על הדרך של ימין]. בכל מקרה, או שצריך כל פעם ללכת שם דרך ימין. קיצור [בקיצור], אפשר לפרש בדרכים שונות. העיקר [העיקר] הוא, אנחנו רוצים לדבר על הימין.
ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה
עכשיו נלמד דבר מעניין. הם למדו, לא, הם למדו שב… דבר מעניין. במקדש [במקדש] מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה [אומרים ברכת כהנים בשחרית, במוסף ובנעילה]. בשחרית ובמוסף, אלה כל התפילות [תפילות] של היום. אבל במנחה [במנחה] לא, כשאפשר להשתכר. אבל במקדש… כל התפילות של היום זה הרי מנחה ומעריב [מעריב] בעצם. שחרית היא ביחד עם מוסף.
אבל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת [פעם אחת], יש להם רק פעם אחת. אני, אחר תמיד של שחר [אחרי תמיד של שחר] באים ועומדים גם. לא נאמר “בכל יום” [בכל יום]. טוב מאוד. “פעם אחת ביום” [פעם אחת ביום]. מברכין ברכת כהנים. אבל במדינה [אבל במדינה] מברכין אותה בכל תפילה חוץ ממנחה [אומרים אותה בכל תפילה חוץ ממנחה]. רואה, כאן יש אחד הדברים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש. לך תבין למה. יודע למה?
תלמיד: הכהנים… זה שונה.
אה, קודם שאלתי, מסתמא [כנראה] נזכרתי מכאן, שאלתי מי הוא המקריא [המקריא] בבית המקדש.
מי הוא המקריא בבית המקדש?
אומר הרמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל [בכל מקום משתדלים שהמקריא אותם יהיה ישראל], שנאמר ‘ואמור להם׳ [כמו שנאמר ‘ואמור להם׳]”. בכלל אין אחד מקריא אותם. והוא אומר להם. אחד הכהנים, הוא אומר, הוא לא אומר בעצמו [אומר בעצמו], הוא לא אומר להם [אומר להם]. יש גמרא בבית המקדש שאולי יש שם מישהו שהוא ישראל, או שמטריחים [מטריחים] שישראל יהיה בעל המקריא [המקריא].
סיום
עד כאן עיקר הלכות ברכת כהנים [עד כאן עיקר הלכות ברכת כהנים].
The Division of Character Traits According to Parts of the Soul or According to Their Subjects | Eight Chapters, Chapter 4 (Auto Translated) | תמלול וסיכום מתורגם
📋 Shiur Overview
Summary of the Flow of Arguments – Lecture on the Laws of Birkat Kohanim (Rambam, Laws of Prayer Chapters 14-15)
—
A. Introduction: The Structure of Hilchot Tefillah in the Rambam
The Rambam’s Hilchot Tefillah has a clear structure:
– Until Chapter 10 – Laws of prayer itself
– Chapter 11 – Laws of the synagogue
– Chapters 12-13 – Laws of Torah reading
– Chapters 14-15 – Laws of Birkat Kohanim
The connecting thread between all parts is the congregation: Birkat Kohanim, Torah reading, and the synagogue are all things that only occur when Jews pray in a congregation, not individually.
[Side note: What brings people to shul]
Among Ashkenazim, where they duchen only on Yom Tov, people perhaps come specifically to receive the blessing – they even bring the children.
—
B. Structural Question: Why doesn’t the Rambam begin with the foundation of the mitzvah?
In other laws (like Hilchot Tefillah) the Rambam begins with the foundation of the mitzvah – “mitzvat aseh to pray” etc. But here, with Birkat Kohanim, he jumps right into the details of the laws (when one says Birkat Kohanim, at Shacharit etc.), without explaining the foundation that there is a mitzvat aseh to bless Israel.
The Abarbanel’s answer:
When something is known to everyone, the Rambam doesn’t begin with the foundation, but goes straight to novel laws. The Rambam assumes that the reader already knows that there is a mitzvah.
The answer is not entirely satisfying – the Rambam was also a “basar v’dam” (human being), and not every structural decision is necessarily philosophically significant.
—
C. Central Sugya: Is Birkat Kohanim a daily obligation?
The foundation of the question
In the Torah there is a mitzvah for Kohanim to bless the Jewish people, without a specific time. With other mitzvot without time limitations (like tzitzit, tefillin) we conduct ourselves to do them every day. Is Birkat Kohanim also like this?
Proof that it’s not a strict daily obligation
The Ashkenazic custom – they duchen only on Yom Tov at Musaf – is strong proof that we did not view Birkat Kohanim as a strict daily obligation (like Kriat Shema). Everyone held that it’s not a daily obligation – it’s an obligation when one can.
The Ashkenazic reason
“We are in exile, we don’t have the strength from the service” – we don’t have the spiritual state to duchen in exile.
Counter-question
“We don’t have the strength to give a blessing to Jews?” – this sounds difficult to understand.
—
D. Side question: Can a Kohen fulfill Birkat Kohanim outside of davening?
If a Kohen meets Jews on the street and says “yevarechecha Hashem” – is he fulfilling a mitzvat aseh? Apparently yes, but the verse says “ko tevarchu” – it must be in a specific manner (in lashon hakodesh, with specific conditions), not just any blessing.
—
[Digression: The Satmar Rebbe and duchening]
Historical point
The Satmar Rebbe (R’ Yoel) writes that it was proposed to begin duchening in exile every day/Shabbat, but Maharash Ashport (a great zealot) was suspicious that the enactment came from Sabbateans, and it was nullified.
Satmar custom – Shabbat Chol HaMoed
Satmar duchens only on Shabbat Chol HaMoed – a custom that the Satmar Rebbe adopted when he was rabbi of Jerusalem, based on the customs of Jerusalem/the Shelah. This is ironic because he is the “rebbe of the zealots” but he actually adopted a broader practice of duchening.
[Sub-digression: Mikveh and Shabbat]
A discussion about the reason why they don’t duchen on Shabbat – because one cannot go to the mikveh on Shabbat, and one needs mikveh for duchening. Today however Chassidim anyway don’t go to mikveh before Shabbat, so the reason is weaker.
—
E. When do they duchen – Shacharit, Musaf, Minchah, Neilah?
General rule
They duchen at Shacharit, Musaf, and Neilah – but not at Minchah.
Reason for not Minchah
At Minchah it’s already after the meal, and there’s a concern that the Kohen has drunk (intoxication). Even on fast days where one doesn’t drink, they decreed Minchah of a fast day because of Minchah of every day.
Distinction regarding fast days
Fast days without Neilah (like Tisha B’Av, Shiva Asar B’Tammuz): Minchah is close to sunset, it’s the last prayer of the day. Therefore it looks like Neilah (similar to Neilah) – one extends the supplications, one says Aneinu – and it won’t be confused with a regular Minchah of a weekday. There they do duchen.
Fast days with Neilah (like Yom Kippur): Minchah is earlier, because afterwards comes Neilah. The Minchah is just a Minchah – the entire fast-atmosphere (sermon, supplications) comes at Neilah. Therefore one might think that one can duchen at every Minchah – therefore they don’t duchen there at Minchah, but at Neilah.
[Side note: Custom of tallit and tefillin at Minchah on Tisha B’Av]
The Rambam’s approach (Minchah close to sunset) doesn’t match our custom to put on tallit and tefillin at Minchah on Tisha B’Av, where we daven a bit earlier than close to sunset.
Yom Kippur – do they duchen at Minchah
Since the entire decree is only because of Minchah of every day, and on Yom Kippur everyone knows that one is not drunk (it’s a fast), a Kohen does duchen at Minchah of Yom Kippur. One shouldn’t remove him – on the contrary, it’s a virtue not to remove him, so that people shouldn’t think he’s invalid (a chalal or not a Kohen).
—
F. The order of Nesiat Kapayim in the provinces (in shul)
1. Terminology
[Digression:]
The Rambam calls it “Nesiat Kapayim” (raising the hands), not “Birkat Kohanim”. We call it “duchening” (from the place where one stands). The best definition is “Birkat Kohanim” – the blessing that the Kohanim bless (yevarechecha etc.), not the blessing on the mitzvah.
2. In the provinces before the Temple
Interesting: The Rambam begins with the order in the provinces (in shul), and only afterwards brings the order in the Temple – as if the main thing is the practical order.
3. The order step by step:
1. At “Retzeh” (blessing of the service): All Kohanim leave their place and go up to the duchan.
2. They stand facing the sanctuary, with their backs to the congregation.
3. Fingers folded (bent into their palms) – they’re not yet doing Nesiat Kapayim.
4. Until he finishes the blessing of Modim (thanksgiving).
5. Then they turn to the congregation, open the fingers, raise the hands to shoulder height, and begin “yevarechecha”.
[Note: Finger position]
During prayer the Rambam also didn’t specify how one holds the fingers. With Birkat Kohanim it’s more emphasized, presumably because of awe and fear. Today’s Kohanim have specific customs for how one opens the fingers.
—
G. What is a “duchan”? – An unresolved question
[Detailed digression:]
What actually is a “duchan”? – A stage? A platform? A special place?
– The Rambam says “olim l’duchan” – but he doesn’t bring in Hilchot Beit HaKnesset that one must build a duchan.
– “Leviyim b’duchnam” – with Levites in the Temple there was a known place.
– The Aruch and Perush HaMishnayot say: “Duchan hu mekom amidat hakohanim.”
– Others interpret it as a platform, but this doesn’t fit.
– Conclusion: It’s not clear. In the Temple there was such a place, but it doesn’t appear that there’s an obligation to have such a place in synagogues. It’s certainly not indispensable – because if it were indispensable, the Rambam would have said so explicitly. One can make it as a beautification (like a chair of Elijah or a stand for the rabbi), but it’s not indispensable for fulfilling the mitzvah.
—
H. The order of reciting Birkat Kohanim – the prayer leader prompts word by word
How is Birkat Kohanim said?
The prayer leader prompts the Kohanim word by word – he says “yevarechecha”, and they repeat “yevarechecha”, and so on.
Source of the exposition
“Amor lahem” – the Sages expound that each time one must say each word to the Kohanim.
Discussion: Plain meaning of the verse versus exposition
– Plain meaning of the verse: “Ko tevarchu et bnei Yisrael amor lahem” – Moshe tells Aharon the text, “amor lahem” means “say to Israel”, like “leimor” – a one-time instruction on the text.
– Exposition: We learn that each time someone must prompt the Kohanim – the prayer leader fulfills as if the role of Moshe Rabbeinu.
[Side note: What is the role of the prayer leader?]
What is the role of the prayer leader here? The Kohanim are not the actual blessers – the Almighty is the giver of the blessing, and the Kohanim are only a “conduit”. If so, what does the prayer leader do? Possible answer: The Kohanim say the blessing in the name of Hashem – they speak “on His behalf” from the Almighty, and therefore they pronounce the name of Hashem in the blessing.
—
I. Order of the verses, Amen, and transitions
– One finishes the first verse → the congregation answers Amen
– The prayer leader prompts the second verse word by word → Amen
– So too with the third verse
After all three verses: The prayer leader begins the blessing of “Sim Shalom” – the last blessing of Shemoneh Esrei.
Connection of “Sim Shalom” to Birkat Kohanim
– Birkat Kohanim ends with “v’yasem lecha shalom”
– “Sim Shalom” is a request that the peace should be fulfilled in actuality
– Similar language: “Ki b’or panecha natata lanu” corresponds to “ya’er Hashem panav”
—
J. The Kohanim after finishing Birkat Kohanim
– The Kohanim turn facing the sanctuary (their backs to the people)
– Fold their fingers (close their hands)
– Stand in their place until the prayer leader finishes “Sim Shalom”
[Side note: Similarity to steps after Shemoneh Esrei]
Just as after Tefillat Shemoneh Esrei one doesn’t run away but takes leave with respect – “not like a child fleeing from school” – so the Kohanim remain standing. The reason: “Sim Shalom” is part of the entire complex of Birkat Kohanim, and therefore one remains until the end.
—
K. General rules of order and timing – “Not falling into one another”
The Rambam formulates a series of timing laws:
1. Ein hakorei korei lakohanim ad sheyichleh amen mipi hatzibbur – one waits until the congregation finishes Amen before calling “Kohanim”
2. Ein hakohanim rashaim lehasev pneihem ad sheyichleh amen mipi hamakri – the Kohanim wait
3. Ein hatzibbur onin amen ad shetechleh bracha mipi hakohanim – everything in order, not overlapping
4. Ein hakohanim matchilim b’vracha acheret ad sheyichleh amen mipi hatzibbur – and if someone extends the Amen, one doesn’t need to wait for him
Important note – to whom does one answer Amen?
The congregation answers Amen to the blessing of the Kohanim, not to the prayer leader. The prayer leader is only the “prompter” – the one who reminds the Kohanim. It’s one blessing, not two.
General principle: All these laws come to ensure that there should be order, that one shouldn’t “grab” from the other.
[Humorous side note]
Perhaps one should introduce such a law also in chavruta – that one shouldn’t answer until the other finishes. “I don’t know if this will work.”
—
L. The prayer leader doesn’t answer Amen
Law: The prayer leader doesn’t answer Amen after the Kohanim.
Reason: “Shema titaref da’ato” – he might get confused and not know at which verse he’s holding (second or third), and not know what to prompt.
[Side note]
We said that Kohanim may not be drunk – what about the prayer leader? Must he also be clear-minded?
—
M. One Kohen versus two or more
One Kohen:
– Begins to bless on his own – says the blessing on the mitzvah “levarech et amo Yisrael b’ahavah” himself
– The prayer leader doesn’t call “Kohanim”
– The prayer leader does prompt him word by word the verses
Two or more:
– They don’t begin until the prayer leader calls “Kohanim”
– “V’hen onim v’omrim yevarechecha”
Question in the Rambam’s language
We said that the prayer leader prompts word by word – if so, what does “v’hen onim v’omrim yevarechecha” mean? Perhaps the first word “yevarechecha” is said by the Kohanim themselves, and only from “Hashem” onward does the prayer leader prompt? Conclusion: Not entirely clear from the Rambam.
—
N. Order of Birkat Kohanim in the Temple (versus the provinces)
A. Timing and raising of hands
– In the Temple: Kohanim go up to the duchan right after the morning Tamid (not after Hoda’ah in Shemoneh Esrei as in the provinces).
– In the Temple: One raises the hands higher than the head (not just opposite the shoulders as in the provinces).
– Exception: The Kohen Gadol doesn’t raise higher than the Tzitz, because the hands shouldn’t be higher than the holy vessel.
B. The “prompter” in the Temple
In the Temple there is a “prompter” who says the words – but it’s not the prayer leader, but “echad” – just someone. It’s not clear who this is. He’s the same one who stirs the blood on Yom Kippur so it shouldn’t congeal.
C. Answering Amen
– In the provinces: One answers Amen after each verse.
– In the Temple: One answers Amen after each blessing, and after finishing they say “Baruch Hashem Elokei Yisrael min ha’olam v’ad ha’olam” – a longer text.
—
O. The Explicit Name in the Temple
A. The Rambam’s approach
In the Temple one says the Name as it’s written – that is, one pronounces the four letters (Y-H-V-H). The Rambam holds that “the Explicit Name” means this exactly – not the 42-letter Name or other names (against Rashi and others).
B. In the provinces – with a substitute
In the provinces (outside the Temple) one says the Name with a substitute (A-D-N-Y).
C. After Shimon HaTzaddik
After Shimon HaTzaddik (from the remnants of the Great Assembly) Kohanim stopped blessing with the Explicit Name even in the Temple – “so that the unworthy shouldn’t learn it”.
D. Why? – The Rambam’s approach
[Important digression: Moreh Nevuchim Part 1, Chapter 61]
The Rambam in Moreh Nevuchim says explicitly that it’s not true that a Name has magical powers – one cannot “do things” by pronouncing a Name. The simple understanding (that one can do sorcery with Names) is not the Rambam’s approach. The Rambam means that preserving the Name is a matter of respect – “greatness for the great and awesome Name”. It’s taught only once in seven years even to worthy students, because the main thing isn’t the word itself but the understanding – to understand what it means. He compares it to the prohibition of Hashem’s Name in vain – that a simple person who learns the Name will go around saying it in vain.
—
P. Expositions from “Ko” – basic laws of Birkat Kohanim
The Rambam derives from the word “Ko tevarchu” a whole series of laws:
– In lashon hakodesh – “ko” = just as Moshe heard it
– Standing – standing
– With raised hands – with raised hands (support from the verse “vayisa Aharon et yadav”)
– Face to face – face to face
– In a loud voice – loud (not shouting, but not quiet)
[Brief digression: Lashon hakodesh versus other languages]
With Kriat Shema the Rambam says one fulfills in any language, with prayer also in any language – but Birkat Kohanim must be specifically in lashon hakodesh. This comes from the Mishnah Sotah which lists “these things that are said in lashon hakodesh”.
—
Q. Prohibition of adding to Birkat Kohanim – “Lo Tosifu”
A. The Rambam’s ruling
Kohanim may not add any blessings to the three verses – not aloud, not silently. The Rambam brings an example: one shouldn’t add the verse “Hashem Elokeichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” (which Moshe said).
B. Analysis of “Lo Tosifu”
This is similar to the general “Lo Tosifu” – just as one adds a fifth blessing or a third species. Usually the Rambam holds that “Lo Tosifu” only applies when one says that the new thing is a mitzvah – but here the Rambam rules that one may not add at all.
[Brief digression: Comparison with R’ Moshe Feinstein]
A responsum of R’ Moshe Feinstein about people who add “Nachem” at comforting mourners – there one goes against “a blessing that the Sages established”. It’s similar but not identical.
—
R. Prayers around Birkat Kohanim – three pieces that the Kohen says
The Rambam brings a new law about prayers that the Kohen says around Birkat Kohanim (not as part of Birkat Kohanim itself):
1. Prayer when beginning to go to the duchan – “Yehi ratzon”
When the Kohen “uproots his feet” to go up, he says: “Yehi ratzon milfanecha… shetehei bracha zo shetzivitanu levarech et amcha Yisrael bracha shleimah, v’lo yihyeh bah michshol v’avon mei’atah v’ad olam” – a prayer that his blessing should be complete without defects.
This is not an addition to Birkat Kohanim itself – it’s a prayer (like “Anenu anu u’me’az”), a personal request from the Kohen to the Almighty, not a blessing for the congregation. This answers why this isn’t “Lo Tosifu”. This is compared to the prayer leader who says “Aneinu Avinu aneinu” – a prayer for success.
2. Blessing on the mitzvah – “Asher kidshanu bikdushato shel Aharon”
Before turning to the congregation, the Kohen says: “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher kidshanu bikdushato shel Aharon v’tzivanu levarech et amo Yisrael b’ahavah.”
This means: Every Kohen has the holiness of Aharon HaKohen – “kedushato shel Aharon” is an acquisition of the holiness of the priesthood. The word “b’ahavah” matches the first prayer of “bracha shleimah v’al yehi bah michshol” – both express that it must be with love and completeness.
[Side note: Righteous people mentioned in blessings]
There are only two blessings where we mention a righteous person by name: Brit Milah – “bivrito shel Avraham avinu”, and Birkat Kohanim – “bikdushato shel Aharon.” But with Birkat HaTorah we don’t mention Moshe Rabbeinu. With Aharon the point is: Be like Aharon – a lover of peace – and go bless the Jews.
Note about the blessing in the Rambam
The Rambam doesn’t mention explicitly the blessing on the mitzvah in the main order of Chapter 14 – he brings it only later. It’s perhaps possible that the Rambam held that there isn’t a formal blessing on it, but this isn’t certain.
3. Prayer after blessing – “Asinu mah shegazar’ta aleinu”
After he turns to the congregation (machzir panav latzibbur), he says: “Asinu mah shegazar’ta aleinu, aseh atah mah shehivtachta’nu” – we followed Your command, now You follow Your promise. This means: The “yevarechecha” should be fulfilled. He ends with the verse “Hashkifah mim’on kodshecha” – a request that the Almighty should look down and actually bless.
Question from commentators (Baal Tosafot)
When he turns away from the congregation to speak to the Almighty – how does this fit? The first two prayers are said before turning to the congregation, because one is speaking to the Almighty, and it shouldn’t be a problem of “Lo Tosifu” (not adding a blessing when one is already standing facing the congregation).
—
S. Birkat Kohanim as Birkat HaTorah
[Side analysis: Parallel to Birkat HaTorah / Birkot Kriat Shema]
Birkat Kohanim has a structure similar to Birkat HaTorah and Birkot Kriat Shema: a blessing before (asher kidshanu), a Torah matter (the verses “yevarechecha” etc.), and a blessing after. Just as a Jew reads “Shema Yisrael” after Birkot HaTorah, so the Kohen reads “yevarechecha” after his blessing. The “Yehi ratzon” isn’t really an obligatory blessing – it says in the Gemara that someone used to say it – but the blessing on the mitzvah is an enactment of the Sages.
—
T. Enactment of R’ Yochanan – without shoes
Law: R’ Yochanan enacted that Kohanim should not go up to the duchan in sandals, but barefoot.
Reasons:
1. Respect for the congregation (the shoes might be dirty)
2. Lest he need to tie his shoe and be delayed, and they’ll think he’s invalid – so they shouldn’t think he’s invalid
[Note: A reason the Rambam doesn’t bring]
One could have said that this is like in the Temple where Kohanim went barefoot, but the Rambam doesn’t bring this reason. The Gemara gives the reason of “respect for the congregation”.
—
U. Prohibition of looking – Kohanim and congregation
The Kohanim:
– Should not look at the congregation
– Should not be distracted
– Eyes down – like someone standing in prayer
The congregation:
– May not look at the faces of the Kohanim during the blessing
– Reason according to the Rambam: “So they shouldn’t be distracted” – one shouldn’t be distracted from the blessing
Important discussion: The Rambam’s reason versus other reasons
– In other places it says that it’s forbidden to look because “the Divine Presence rests on the fingers of the Kohanim”
– The Rambam doesn’t bring this reason – he brings only the simple reason: so as not to be distracted
Significance: According to the Rambam, the point is that the blessing comes from the Almighty, not from “Moshe Yankel the Kohen”. There’s no concept of looking at the Kohen as if he were giving the blessing – the Almighty gives. This looking distracts from the essence.
[Note: The custom in practice]
The Kohanim cover their heads with a tallit, and the congregation also covers – the custom helps for both reasons (Divine Presence on the fingers, and not being distracted), but according to the Rambam the reason is only not to be distracted.
—
V. Derech Yemin – turning to the right
Law
When the Kohanim turn to the congregation (machzirin pneihem) or away from the congregation, one must turn to the right (derech yemin). “Yemin” is a symbol of strength, goodness, and importance – “yemin Hashem romemah.” Most people are right-handed, and this becomes a symbol.
[Side discussion: What does “derech yemin” mean?]
There’s a great dispute what “derech yemin” means exactly – whether one turns to his right, or one goes through the right. The source comes from the Gemara about the ramp (kevesh) at the altar, where Kohanim turned to the right. It applies to “matters of holiness” – when one goes to the altar, not when one drives in a car. It’s also applied when accompanying a child to the chuppah.
—
W. Birkat Kohanim in the Temple versus in the provinces – a novelty
More in the provinces than in the Temple!
– In the Temple: Birkat Kohanim is said only once a day – after the morning Tamid.
– In the provinces (outside the Temple): Birkat Kohanim is said at every prayer – Shacharit, Musaf, Neilah – except Minchah (because one might become drunk).
This is one of the rare things where one does more in the provinces than in the Temple.
—
X. Who is the prompter in the Temple?
The Rambam’s ruling
“B’chol makom mishtadlin sheyihyeh hamakri otam Yisrael” – we try that the prompter (the one who says the words to the Kohanim) should be a Yisrael, because it says “amor lahem” – someone must tell them. A Kohen himself is not the “omer lahem.”
—
Y. Conclusion
“Until here are the main laws of Birkat Kohanim.” – With this the lecture on the laws of Birkat Kohanim is concluded.
—
Main thesis that crystallizes through the entire lecture:
Birkat Kohanim is a mitzvat aseh that is connected with congregational prayer, but its status as a daily obligation is not simple – the Ashkenazic custom to duchen only on Yom Tov reflects an approach that it’s an obligation “when one can” and not a strict daily obligation. The Rambam’s exposition emphasizes that the Almighty is the blesser – the Kohanim are only a conduit, the prayer leader is the prompter, and the congregation must concentrate on the blessing, not on the Kohen. The entire order – from the prayers around Birkat Kohanim, to the prohibition of looking, to the “Sim Shalom” – is built around the foundation that Birkat Kohanim is a Divine blessing that is transmitted through human messengers.
📝 Full Transcript
Laws of Birkat Kohanim – Chapter 14 of the Laws of Prayer
Introduction and Structure of the Laws of Prayer in the Rambam
Instructor:
Hello rabbis, we’re going to put away the TikTok, we’re going to sit down to learn, and learn the laws of Birkat Kohanim (Priestly Blessing), Laws of Prayer and Birkat Kohanim chapter 14. Finally we’ve arrived at Birkat Kohanim.
And we gave a yasher koach (well done) to our donor, Rabbi Yoel Wertzberger. The donors are our shiur (lesson), in this shiur and in all other shiurim, everyone should follow his example. It’s a segulah (spiritual remedy), everyone who follows Rabbi Asher becomes wealthy, as it goes. And also whoever follows the scholars becomes a scholar. Everyone should follow whatever they want.
Yes, so what did we talk about? Yes, the laws of Birkat Kohanim. So we’re learning the fourteenth chapter of the laws of prayer, it’s the last two chapters of the laws of prayer. What does prayer and Birkat Kohanim mean? And we learned a nice few, the first there nine or ten chapters were about prayer, and afterwards there were a few about Torah reading, and now we’re going to learn about Birkat Kohanim.
I think it’s three chapters about Torah reading, let’s see. From… from 8, let’s see. Wait, let me jump here. Ah, sorry. I saw this. Ah, I saw it in the list, no? I saw it in the list. The Rambam had a chart, what is this? We saw in the Rambam there was a chart, what is this?
More or less, from 11, sorry. Ah, so it was still the synagogue. So I mixed it up. Until chapter 10 was the laws of prayer. Afterwards 11 is the synagogue. From 12 to 13, so only two chapters, are the laws of Torah reading. 14 and 15 are the laws of Birkat Kohanim.
The Connection Between the Parts: The Community
So the connection actually, the connection is the community. That is, that the community prays together in the synagogue. Because as long as one prays individually there’s no Torah reading, no laws of the synagogue, no Birkat Kohanim. The Kohanim (priests) need to bless the people there where they are, and the Torah reading needs to be there where the people are. The people come to shul to pray, and then it’s inserted. Or perhaps one comes, perhaps one comes to learn and then prays, I don’t know. Perhaps one comes for Birkat Kohanim. But by us when we duchen (perform the priestly blessing) on Yom Tov (holidays) the people come when we duchen, no? It’s more like, one comes to receive the blessing. I can’t say that one comes to hear a shiur, but yes, one brings the children.
A Question on the Rambam’s Approach: Why Doesn’t He Begin with the Foundation?
So yes, it’s very interesting, when the commentators don’t ask, we also ask, we’re also among the commentators, we don’t need to wait for the commentators to ask, that the Rambam doesn’t begin here the way he would have begun at the beginning “a positive commandment to bless Israel.” It says so in the Sefer HaMitzvot (Book of Commandments), in the list of commandments, a commandment to bless Israel. Here in the count of commandments at the front of the law it also says to bless Israel every day. In other places it doesn’t say every day, here in places it says yes, here in places it doesn’t say. It’s similar to the laws of prayer, seemingly he could have begun similar to the laws of prayer, that there’s a commandment to bless Israel, there’s a commandment to bless Israel every day, and it was inserted into prayer. But it doesn’t look like, one doesn’t see from the inside, he begins immediately, when one says Birkat Kohanim, at Shacharit (morning prayer), it’s a musaf (additional service) for such and such a day. It seems somewhat that he’s not explaining the connection, that is the connection of Birkat Kohanim with prayer in general. What’s going on here?
Discussion About the Abarbanel’s Answer
Student:
And you don’t know, you know, right? You know yes? Or you already told me this, because the people are there.
Instructor:
Okay, the people are there, but it’s interesting that he doesn’t begin with the verse as you say, as he begins many mitzvot. He begins as if you know that you’ve already been in shul, yes, I’m talking here to the prayer-goers, you’ve already been in shul and you’ve seen the Kohen read, also remember yourself, and he tells you such and such and such is the law, standing duchan from Shacharit… So says the Abarbanel, it doesn’t completely fit with the way of the Rambam, I don’t agree. The Abarbanel argues that’s how they began from the mitzvot, it’s higher to reading of the Shema, it began reading of the Shema, in the morning and evening, before he what began…
And the Abarbanel has an answer, about this Charles said, he has a commentary by the Rambam a piece from his responsa, and he says that sometimes when the Rambam is something that everyone knows, he only begins with the detailed laws, but it’s admitted, but the Mishnah can tell you, because the Mishnah says novelties, but the Rambam will tell you every commandment, so I know, but the fact is, he sees I that he assumes that you already know that here the Torah to Moshe never said that there’s Torah, he only said details within it, not sure he explained that, could be it was simply with him, he didn’t hold everything, so the Rambam was also flesh and blood, does the Rambam say such a simple explanation? One must think, one must think. It can’t be that the Rambam was also a human being.
Student:
There’s no difference. Or there is a difference, it’s the same idea. There’s no difference. Okay, this is already deep Torah.
Student:
No, he shows the world his vulnerability, to show that…
Instructor:
Why does he show? Should he really?
Student:
Okay, no, that’s completely different. Okay, let’s learn though, in the little. Okay, yes, learn before that. Or should I teach you?
Is Birkat Kohanim a Daily Obligation?
The Foundation of the Question
Instructor:
Okay, so, in the Torah it says that the Kohen is commanded to bless Jews. And many times when it says in the Torah that there’s a commandment that must be done, and it doesn’t say a time when it should be done, one does it every day. Like tzitzit (ritual fringes), tefillin (phylacteries).
Student:
Okay.
Instructor:
Reading of the Shema it says clearly, because it says “when you lie down and when you rise.”
Student:
Right, that is indeed daily.
Instructor:
But also tefillin and all these other things are every day, because every day the person does everything every day, as he puts on clothes, he goes out of the house.
Student:
Right.
Instructor:
But nevertheless, it could actually be, it could be as we learned by prayer, it’s not simple that there’s a daily obligation.
Student:
Right, ah, ah, it could be that the reason why one must do it every day could even be that it’s rabbinic.
Instructor:
Yes, it’s not simple that it’s rabbinic.
The Ashkenazic Custom as Proof
It’s not simple that a person who missed Birkat Kohanim, simply that he was nullifying a commandment the same way as someone was nullifying the commandment on Pesach. It’s a commandment, and the maximum that one can do it is when every day when Jews come to shul. And the Jews do indeed come to shul. It could be that sometimes there weren’t synagogues and study halls, and there was only the Temple, and only in the Temple did they duchen, and in the other places there was indeed a community, and it didn’t work out.
Or… the great, let’s say clearly, the great proof for the reasoning about Birkat Kohanim that it’s not really an obligation like a positive commandment every day is from us Ashkenazim, that we’ve conducted ourselves for a long time not to duchen except on Yom Tov, only at Musaf of Yom Tov.
Student:
But they’re very upset about nullifying the commandment, as it looks on the surface.
Instructor:
Everyone held that it’s not a daily obligation. It’s an obligation when one can, and the Ashkenazim said, “We can’t, we’re in exile, we don’t have the strength from service.”
Student:
We don’t have strength to give a blessing to Jews? You can give a blessing to another Jew.
Can a Kohen Fulfill Birkat Kohanim Outside of Prayer?
Instructor:
So that already has to do with the other question, that if a Kohen wishes a Jew not when it’s Yom Tov when he says the blessing of the Torah, he meets a few Jews and he tells them “may He bless you,” is he fulfilling with this a positive commandment? Seemingly one would say yes.
Student:
Seemingly.
Instructor:
I don’t know, because it could be that it was established at a certain time. That it’s not like that, the verse says ‘thus shall you bless,’ it can’t be that the holy tongue is indispensable, it’s indispensable that it should be in a certain ‘in the way,’ ‘in the style,’ it can’t be that it’s just so it should be blessed, it’s also a commandment to bless a Jew, I don’t know, I remember in halacha I think one can make a blessing when one wants to bless Jews, but that’s not a blessing that’s unnecessary or something. Which blessing? You mean ‘to bless His people Israel,’ that one makes? Do we have a blessing in the world at all, I don’t know. But it could be that that’s the order, but on the contrary, ‘in practice’ it could be yes that it is when one can. It’s not something really an obligation every day.
The Sephardic Approach and the Satmar Rav
The others, those who introduced it later in the Land of Israel, one conducts oneself in places that one reads, that one says Birkat Kohanim every day, they do look at it really like a daily commandment. It’s interesting, the Rebbe of blessed memory, the Satmar Rav, after whom I’m named Yoel, writes that there were those who wanted to establish that one should indeed begin in exile to say every Shabbat, every day. Every day or every Shabbat. Only Maharish Ashpart, who was great in his generation, the Satmar Rav mentioned him a few times, that the great zealot suspected that the new enactment comes from Sabbateans, or I don’t remember the ‘details,’ and it was nullified.
Yes, and he brings it out that we are we like ‘lenient’ in a Torah matter, I don’t know, we we don’t do so many times the commandment of Birkat Kohanim, because we we want to make a ‘statement’ that we we don’t follow any wicked people. It’s interesting, in Satmar there’s one time when only Satmar duchens, and that’s Shabbat Chol HaMoed (intermediate days of the festival). The Satmar Rav was in the Land of Israel, and there he comes, he saw the duchening, and he was the Jerusalem rabbi, there were a few things that he held that as Jerusalem rabbi automatically he tries to conduct with the customs of Jerusalem, customs of the Shelah HaKadosh. He began to duchen. It’s interesting because on one hand he’s the great zealot, he’s the rabbi of the zealots, may one yes sometimes sometimes duchen. There is indeed a reasoning for Shabbat Chol HaMoed, I don’t remember exactly, something with the mikveh (ritual bath), something Torah-level.
Discussion About Mikveh and Shabbat
Student:
Mikveh? That’s what I heard, that it’s something a… I don’t remember, something a piece of Torah. Okay, let it go. Something because Yom Tov falls on Shabbat one doesn’t duchen. That’s the custom. One doesn’t pray?
Instructor:
Yes, one only doesn’t say the… one doesn’t pray! No, one doesn’t pray. The Sephardim don’t pray regularly. One prays Shabbat Yom Tov Shacharit on Shabbat. Certainly?
Student:
I remember that in Satmar one doesn’t pray.
Instructor:
That’s completely in tractate Taanit. No, one does pray. One doesn’t ask for the sick, but one prays. Perhaps in Satmar, perhaps not everywhere.
I’ll tell you. If I remember, there’s the custom of Ashkenaz that one doesn’t pray when it’s Shabbat. And the answer is, that one can’t go to the mikveh before prayer, and on Shabbat one may not go to the mikveh, so one doesn’t pray when it falls on Shabbat. Yes, it could be in Satmar it’s different, yes, but that’s the custom for the most part. And something what does this have to do with Shabbat Chol HaMoed?
Student:
I’m not sure. Ah, he says here that today the Chassidim anyway don’t go to the mikveh before Shabbat, so one can already pray even on Shabbat.
Instructor:
Why on Yom Tov does one pray yes?
Student:
Because it’s more calm, it’s such a thing, it’s such a segulah. Shabbat Chol HaMoed is also calm, it’s such a segulah. It makes sense.
Instructor:
Okay, we’re now learning the Chassidim in Tzfat. The Chassidim need to pray only on Shabbatot and holidays. We’ll perhaps also… but already, that’s the law. Okay, but for our matter, the main thing is, I think the Rambam agrees that one should indeed conduct oneself to pray every day, like the law, the Ashkenazic custom.
When Does One Duchen – Shacharit, Musaf, Mincha, Neilah
Student:
Yes. Shacharit, Musaf, and Mincha, and Neilah.
Instructor:
I can’t agree. Shacharit, Musaf, and Neilah one prays. But… that’s as far as one can, except when there’s a chance that one has already gotten drunk. But at Mincha “there’s no raising of hands,” even at Mincha the day has already passed. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon or of Yom Tov afternoon.
Student:
In the name of your family, he’s talking about a whole week.
Instructor:
Ah, every day? Ah, only at Shacharit, not at Mincha? Ah, even on fast days when one may not drink, “there’s no raising of hands at Mincha,” a decree – Mincha of a fast day because of Mincha of every day. Yes, at Mincha one doesn’t pray. On fast days more people keep with the order of Mincha in the study hall, and one should think that… yes, as you say, they already made an enactment that at Mincha one doesn’t pray on the fasts. Which fast it seems to me not at Mincha, specifically… like at Mincha Neilah, such as Yom Kippur and a public fast. But a fast that doesn’t have Neilah, such as Tisha B’Av that falls on a fast.
Raising of Hands at Mincha and the Order of Duchening
Raising of Hands at Mincha – The Rule and the Exceptions
The Basic Rule: At Mincha One Doesn’t Duchen
Instructor:
Shacharit, Musaf, Neilah, one duchens. But it’s important when one can, except when there’s a chance that one has already gotten drunk. But at Mincha there’s no raising of hands, because at Mincha all the people have already eaten. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon or of Yom Tov afternoon. He’s talking about a whole week, every day.
Student:
Ah, only at Shacharit, why not at Mincha?
Instructor:
And even on a fast day when there’s no drinking, there’s no raising of hands at Mincha, a decree – Mincha of a fast day because of Mincha of every day.
Yes, at Mincha one doesn’t duchen. Because on a fast day more people keep with the order of Mincha in the study hall, and they should think that… yes, that one can indeed duchen at Mincha. So they already made an enactment that at Mincha one doesn’t duchen, even on a fast.
The Distinction Between Fasts With Neilah and Without Neilah
On which fast yes, and on which fast doesn’t one duchen at Mincha specifically? In what case are these words said? On a fast that doesn’t have Neilah, such as Tisha B’Av and the Seventeenth of Tammuz, since their Mincha prayer is close to sunset. Tisha B’Av and the Seventeenth of Tammuz one prays Mincha late.
The point is this, Neilah is a prayer that one adds between Mincha and sunset. The simple meaning, usually one prays Mincha before plag hamincha, because the Rambam said that ideally one must pray Mincha before plag hamincha. But it could be that he means to say, the point is that it’s the last prayer. There’s no prayer between Mincha and nighttime. Therefore it comes out this appears like Neilah. It doesn’t look like a regular Mincha. Therefore it won’t be confused with Mincha of a weekday. It looks like the Neilah of a fast.
So Mincha of Tisha B’Av and the Seventeenth of Tammuz used to be so, and it’s still there in the places where they do it. It’s interesting, because it seems that the Rambam didn’t think that we conduct ourselves that one puts on tallit and tefillin at Mincha of Tisha B’Av. Therefore one tends to pray a bit early, not close to sunset. He does say that one must do it close to sunset. The word is that there’s no prayer between this and sunset.
And also one sees at Mincha of a fast, our custom is indeed to say “Aneinu” at Mincha. It’s indeed a Mincha of a fast, so one catches it. When there’s Mincha and Neilah, that’s not Mincha, everyone knows clearly that this isn’t the prayer of the fast.
Student:
I wanted to say that it’s actually a bit different, that when it’s the type where there are many prayers, Ne’ilah, and one sits in the beis medrash (study hall) a lot. But on another fast day one comes to the beis medrash for Mincha (afternoon prayer) and Maariv (evening prayer), because one doesn’t want to come during the fast. How we’ve exhausted ourselves. Even if one usually comes to Mincha earlier, as the Rema (Rabbi Moshe Isserles) said that one should do Mincha earlier l’chatchila (ideally), but on a fast day one comes to the beis medrash at the end of the day to pray Mincha and Maariv, and then comes home.
Maggid Shiur (Lecturer):
No, the distinction is, anyway for tefillas Ne’ilah (the Ne’ilah prayer), what is it? Mincha happens… Mincha is earlier, because one must do Ne’ilah afterwards. Yes, there aren’t few people, on the contrary, the pious people.
The point is that it’s like, he brings the leshonos (language/formulations) from the Geonim (Geonim: the great Torah scholars from the period after the Talmud), one is ma’arich (extends) at Mincha b’tachanunim (with supplications). The Mincha of a fast day one makes a bit of a situation, because it is a fast day. It looks a bit like Ne’ilah, so it shouldn’t get mixed up with the Mincha of the whole year. When there is Ne’ilah, then it’s just a regular Mincha, because at Ne’ilah one makes the Ne’ilah drasha (sermon), and if not one does it at Mincha. That’s essentially the distinction.
Yom Kippur – Duchening at Mincha
Now, but since the whole thing with the duchan (priestly blessing) at Mincha on Yom Kippur (Day of Atonement) is only like a takana (enactment), it’s only that Mincha of the whole year, therefore the halacha (Jewish law) is that a kohen (priest) oleh l’duchan b’Mincha shel Yom HaKippurim (goes up to the duchan at Mincha of Yom Kippur). All the Geonim didn’t know that he was transgressing. He does go l’duchan. L’duchan means apparently… I mean that l’duchan means the… duchan is a bimah (platform), the steps of the bimah. Simply one went to duchan.
Student:
Ah, what you want is one who is obligated…
Maggid Shiur:
It’s a stage. A duchan is a sort of stage. Nu, what is the meaning of duchan? What does b’duchna (on the duchan) mean? I don’t know. Makom meyuchad (a special place)? I don’t know. But we didn’t learn in hilchos (laws of)… Rabbeinu Yonah (Rabbeinu Yonah Gerondi) has a duchan, like when a person has a stage. But we didn’t learn in hilchos beis haknesses (laws of the synagogue) that there is a duchan. I don’t know. This should appear in the building in chapter 1. That one should perhaps build a duchan? I don’t know.
If since on Yom Kippur we know that he doesn’t get drunk, there’s a reason nosai es kapav (that he should duchan), v’im yirtzu nos’im panecha se’es (and if they want to duchan they duchan), lo amrinan posul hoil u’pikei’ach hu hayom (we don’t say he’s disqualified because he’s alert today). Since if it were truly a normal day a drunk kohen goes and one removes him, not removes him, even just so, because the reason is that one removes because of drunkenness, so one begins. On Yom Kippur we know that he’s not drunk, so therefore he should also be removed, apparently, one shouldn’t need to make an extra halacha. But there’s a problem with removing him, because one might think posul hu (he’s disqualified), and one should distinguish him, distinguish him like we saw by yachid hakorei baTorah (an individual who reads from the Torah), a kohen, very good, the kohanim are the kohanim. Yes, there’s a virtue of not removing him, a virtue that you shouldn’t remove him this time, because you know he’s not drunk.
Student:
There’s also no concern, you’re saying not, there is a concern, there is indeed a concern with thinking about duchening at Mincha every day, but there’s also a concern with thinking that he’s not a kohen, and the kohanim, as we saw, are kohanim, are not a Jew, not a portion, no kohen, one must, it could be that he’s disqualified, he’s a chalal (chalal: one who is disqualified from being a kohen), if it were truly that he’s not a kohen.
Maggid Shiur:
So therefore, duchening on Yom Kippur already.
The Order of Nesias Kapayim in the Diaspora
Terminology: Birkas Kohanim, Nesias Kapayim, and Duchan
Now the order, when one duchens, and how it works, how nesias kapayim (raising of hands), kesser (crown). By the way, the Rambam (Maimonides) doesn’t call it birkas kohanim (priestly blessing), he calls it nesias kapayim, raising the hands, because then one raises the hands, interesting. So keitzad nesias kapayim b’gevulin (how is nesias kapayim in the diaspora)? That means we’re going to learn that there is, there is a…
I understand that the true thing is birkas kohanim, the blessing that the kohanim give to Jews. Nesias kapayim is how one holds the hands, and duchan is the place where one stands. We call it duchening, the Rambam calls it nesias kapayim. But apparently the correct best definition is birkas kohanim, the blessing that the kohanim bless, which is not the blessing, the birkas hamitzvah (blessing over the commandment) that he says, but rather Yevarechecha etc. (May Hashem bless you and guard you – the blessing of the kohanim), that’s how kohanim bless. But I don’t know, these are all leshonos (terms) for how one calls something, there’s no nafka mina (practical difference).
B’gevulin vs. Beis HaMikdash
The thing is like this, and we’re going to learn soon that there’s an order of birkas kohanim in the Beis HaMikdash (Holy Temple) how it goes. But it’s interesting that apparently the essence is in the Beis HaMikdash, and later it became, or besides that there’s also b’gevulin (in the diaspora). But the Rambam begins with the order of birkas kohanim b’gevulin, that means how one duchens during davening (prayer). Generally in the whole world. Afterwards he’ll say how the order is in the Beis HaMikdash.
The Order Step by Step
He says like this, what is the order? Keitzad nesias kapayim u’kabalas (how is nesias kapayim), how is it? It goes like this, b’eis shehigi’a shaliach tzibbur l’avodah (when the prayer leader reaches avodah), the shaliach tzibbur comes to the blessing of avodah, when he says “Retzei” (Be favorable). Interesting, l’avodah k’she’omer Retzei (to avodah when he says Retzei), that means the same thing, right? Birkas Retzei is the birkas avodah (blessing of the Temple service). Perhaps he means to say right at the beginning of the blessing, perhaps that’s the point, k’she’omer Retzei, the first word.
Then he does like this, kol hakohanim ha’omdim b’veis haknesses ne’ekarim mimkomam (all the kohanim standing in the synagogue move from their place), all the kohanim standing in shul go away from their place, v’holchim v’olim l’duchan (and they go and ascend to the duchan). They go up to the, by the way, the duchan. What is the duchan? We don’t know. The Rambam says that there is a duchan. Something is a place where one stands there and blesses the Jews.
Student:
Do you want to check the word duchan?
Maggid Shiur:
No, I don’t have time. I’m saying that everyone knows what it means.
Student:
No, everyone knows what it means, but certainly…
Maggid Shiur:
Soon we’ll see how it says “k’neged haheichal” (opposite the sanctuary), we’ll go see how it is, yes? V’omdim sham pneihem k’neged haheichal (and they stand there with their faces opposite the sanctuary), one sees that the duchan is there in the heichal, in front of the heichal, v’achoreihem k’lapei ha’am (and their backs toward the people), they stand opposite the heichal. It could be duchan simply means where one duchens, I don’t know, where one blesses. It’s not a halacha that one must have a stage or something like that. Duchan means some certain kind of furniture, I don’t know. It’s not a term of… Everything could be, but it’s not me’akev (indispensable), certainly not me’akev, because then it would be me’akev that the Rambam would have needed to have a duchan. There’s a makom l’zeh (place for this). There’s a makom l’zeh, yes. There’s a makom l’zeh, yes. It’s called that perhaps because in the Beis HaMikdash there was a duchan, and one already knows that in a normal shul there’s a duchan. One must check, I don’t have time, we need to move today. It’s the end of the day, it’s going to take forever.
V’omdim sham pneihem k’neged haheichal, they stand there, yes, v’achoreihem k’lapei ha’am, v’etzbe’oseihem kfufos l’soch kapeihem (and their fingers are bent into their palms), their fingers are folded together. That’s the point. He’s not yet doing nesias kapayim, that’s what he means to say, right? They’re alerting the congregation that it’s coming. He says clearly, he didn’t say he’s doing nesias kapayim, he said he’s not doing nesias kapayim. Nesias kapayim one does with open fingers, and also with raised hands, but he doesn’t even open the fingers for the congregation before it comes.
Ad sheyashlim shaliach tzibbur hoda’ah (until the prayer leader completes hoda’ah), until he finishes birkas hoda’ah, which is birkas modim (the blessing of thanksgiving). And then “machazirin pneihem k’lapei ha’am” (they turn their faces toward the people), they turn around to the congregation, and “poshtin es yedeihem” (they spread out their hands), they open their fingers, and “magbihin yedeihem k’neged kiseifeihem” (they raise their hands opposite their shoulders), they raise their hands opposite their shoulders that high, “u’maschilim l’vareich” (and they begin to bless), and they begin to say “Yevarechecha”.
Note: Finger Position
During davening there were also halachos that the Rambam didn’t say how one should hold the fingers. We notice birkas kohanim so strongly because essentially… But it’s not me’akev. It’s probably about eimah v’yirah (awe and fear), it’s more a topic of eimah v’yirah. But here it’s strongly not clear what the reason is. In any case, one opens the fingers. Okay. Now, today’s kohanim have customs how exactly one opens the fingers.
What is a “Duchan”? – An Unresolved Question
Discussion About the Concept “Duchan”
Student:
Perhaps one can say that one relies specifically on the word “Yevarechecha”. But perhaps when one wants to make a beis midrash enactment, one should indeed make a special stage like you want, like “Levi’im b’duchnam” (Levites on their duchan). There’s a special place where one has a kisei shel Eliyahu (chair of Elijah the Prophet), one has a shtender (lectern) for the rav (rabbi). There’s a nice desk. This is especially designated for the kohanim. It’s certainly not a sin to make, but fulfilling the mitzvah would have been stated in the halacha.
Maggid Shiur:
But it’s called “l’duchan”, and where is the duchan? It’s not at all such a simple meaning. Duchan is a certain place.
Student:
No, it was only in the Beis HaMikdash there was a duchan.
Maggid Shiur:
But you say “Levi’im b’duchnam”. Before that one says, hello, before that one knows you “Levi’im b’duchnam”. The duchan is the Levites’ field, it’s one of the services that they took down the benches from the ankles. About that one says “Levi’im b’duchnam”. What about the kohanim? I don’t know. Okay.
Student:
Haven’t you found in the meforshim (commentators) duchan to be some place? Duchan?
Maggid Shiur:
I haven’t found in meforshim. Okay.
Student:
No, they stood in a makom meyuchad (special place). I haven’t seen any… No one says that there’s such a place.
Maggid Shiur:
You’re a better researcher, but…
Student:
No, but do a search “duchan” in Beis HaMikdash. It doesn’t say.
Maggid Shiur:
No, I don’t want to, I don’t have time. Okay. I didn’t say, I only said perhaps the Aruch (Aruch: a classical lexicon) brings the duchan. Yes, the Aruch brings that they said there the same thing as the… No, no, it’s not the topic. It takes quickly, you’re saying one must follow through.
So he says, that’s how he holds.
Student:
You turn to the other chavrusa (study partner), you don’t go down quickly. Okay, you don’t go down. It’s part of the game.
Maggid Shiur:
Here he says… I can’t shoot you, I don’t want to shoot you. He doesn’t say. He would have had to bring. He says, “duchan hu makom amidas hakohanim” (duchan is the place where the kohanim stand). So he brings from the Perush HaMishnayos (the Rambam’s commentary on the Mishnah). They don’t bring. They bring everything Perush HaMishnayos. Ah, but others interpret that the duchan is the bimah, but it doesn’t fit. So, not clear. Eh, good, the congregation knows. In short, the Rada (R’ David Altschuler), R’ David, R’ David, someone with an ayin, didn’t know. Okay, in short, it’s not clear, one must do better research. It seems that in the Beis HaMikdash there was such a place, and it doesn’t seem that there was such a place in the beis midrash.
And the Beis HaMikdash, soon we’ll see later, he indeed says seriously, by the Beis HaMikdash it’s not a normal, there’s a duchan. But what duchan means no one knows. It’s devash v’chalav (honey and milk – an expression meaning unclear/confusing). Okay.
Order of Reciting Birkas Kohanim – The Shaliach Tzibbur Prompts Word by Word
In short, now, how does the Yevarechecha go? They don’t say it themselves. The shaliach tzibbur makri osam milah b’milah (prompts them word by word). He tells them word by word.
Why must he have someone? She’ne’emar “emor lahem” (as it says “say to them”). It’s very interesting. The simple meaning of “emor lahem” means that Moshe should say to Aharon how he should bless. The chachamim learn from this that every time one should say before the kohanim every word. They say “Yevarechecha”, “Yevarechecha”.
I understood that the shaliach tzibbur makes himself like Moshe Rabbeinu. Yes, to explain. Just as it says “Ko sevarchu es bnei Yisrael emor lahem” (Thus shall you bless the children of Israel, say to them), the kohanim should say to them, not they should say to the kohanim. “Emor lahem” l’Yisrael (to Israel), I mean that’s how he interprets it.
“Ko sevarchu es bnei Yisrael”, they should bless. “Emor lahem”, this speaks Moshe to Aharon. He says, “Say this, with this nusach (text/formula)”. “Emor lahem” is like “leimor” (saying/to say).
Anyway, the derasha says that this is that one should say to the kohanim, one should tell them afterwards. Soon we’ll see a Chabad peshat (explanation) on this. It’s indeed something that one was afraid of making an error. It was a matter of making an error.
One wanted, as we’ll see soon in the next chapter, the kohanim are not the mevarchim (those who bless). It’s only the Oibershter who gives the brachah. He only gives the, he only gives the words. He says, he passes on the words. The kohen, he tells him the words. They shouldn’t mean anything, they do nothing.
Okay, I don’t know. It could be it has something with the shaliach tzibbur, some job the chazan needs, one inserted you into Shemoneh Esrei, so what’s going on? The chazan will have some connection? Something is so disconnected with the shaliach tzibbur.
Anyways… About them saying it b’shem Hashem (in God’s name), because the Rambam says later that one pronounces it with the Shem Hashem (God’s name), as if you see that Yevarechecha etc. the Oibershter says so, and therefore they pronounce His name, because they speak mishmo (in His name).
Order of the Verses, Amen, and the Transitions
Ad she’mashleemim pasuk rishon (until they complete the first verse), and one finishes amen after the first verse. V’chozer shaliach tzibbur u’makri osam pasuk sheini (and the prayer leader returns and prompts them the second verse), therefore a second verse, every word by word onim (they answer), ad she’mashleemim pasuk sheini v’chol ha’am onim amen (until they complete the second verse and all the people answer amen), v’chein pasuk shlishi zeh ha’mahalach da (and so the third verse, this is the procedure).
Connecting “Sim Shalom” to Birkas Kohanim
When the Three Verses Are Completed
When one finishes all three verses, the prayer leader begins the last blessing of the prayer, which is Sim Shalom. The last blessing is Sim Shalom [Grant Peace], I think that one says on a simple level Sim Shalom, it appears it’s connected to Birkas Kohanim [the priestly blessing], one says that this is “v’yasem lecha shalom” [“and grant you peace” – the final words of the priestly blessing], it ends with “v’yasem lecha shalom,” one requests a blessing that the peace and blessing should actually be fulfilled, which contains the same language, “or panecha” [the light of Your face], these are similar phrases from Sim Shalom with, with “ki b’or panecha nasata lanu” [for in the light of Your face You gave us], these are the same phrases.
The Priests After Completing the Blessing
And the priests turn their faces toward the holy, the priests turn back their faces toward the holy/east and their backs toward the people, and afterwards they bend their fingers, meaning they turn around still with their fingers open, and they close them in the front. And they stand there in their place until the blessing is completed, which blessing? Sim Shalom, yes, until the end of the blessing of the Amidah, in every prayer and in every place, and they return to their places.
Similarity to the Law of Steps After Shemoneh Esrei
It’s very similar to the halachah [Jewish law] of when one steps back after the silent Amidah. One must take leave from the place of prayer. Not to run away, not like a child fleeing from school.
But it could be as I said that Sim Shalom is essentially a blessing on the priestly blessing, it’s connected. But both are connected, so therefore one remains there until the end of the… until the whole thing. Each time they call it, not that one should suddenly stand and not leave in a rush, and one should suddenly stand as when one departs from a king, but the matter is… okay.
General Rules of Order and Timing – “Not to Interfere with One Another”
Afterwards, a similar law we learned by the Torah reading, that the reader calls the priests until the amen is completed from the mouth of the congregation. Yes, and by us this comes with saying “Kohanim” over the congregation. Yes, and one calls up so that all should hear the… Yes. One must wait for the amen to be completed from the congregation. When does one call this? This is after the service of the priests, when the priests come, that they should already be there ready.
Yes, as one says “yomru” [they shall say], the reader, the prayer leader.
No, the same thing, one calls the priests, and they should already know that they come on their own, even if they are there.
And the priests are not permitted to turn their faces until the amen is completed from the mouth of the reader. He must say “Yevarechecha,” and they must wait until it’s completed, not that he should say “Yevarechecha” and already begin amen.
And the congregation does not answer amen until the blessing is completed from the mouth of the priests. Everything is given time.
Upon Whom Does One Answer Amen?
No, but this is also very important, perhaps this is to show that we say amen on the priests’ blessing, and the prayer leader is only the one who says before the priests, and we say amen on the prayer leader too. We’re not blessing twice, we’re blessing once.
Okay, good. But there should be an order there, one should not interrupt the other. Very important. Perhaps one will make a law for a study partnership, that we should, I don’t know if it will work.
Why? We should also not answer or speak until the other finishes the blessing. I don’t know, it’s not instituted.
And the priests do not begin with another blessing until the amen is completed from the mouth of the congregation. Yes, also, he doesn’t say “Yevarechecha,” the congregation says amen, he waits until they finish saying amen. And if there is one who extends the amen, they need not wait for him.
The Prayer Leader Does Not Answer Amen
And the prayer leader is not permitted to answer amen after the priests. Ah, here is a law. The prayer leader doesn’t say amen. Why? Lest his mind become confused, and he will not know which blessing to prompt them, whether the second or third verse. Amen after each and every blessing. So he’ll say amen, and the blessing is for him, it’s fitting for him to say amen. But he’ll say amen, he’ll forget whether he’s holding at “Yevarechecha” or at “ya’er” [may He shine], and therefore he should not say amen.
Very good, because we say that he stands there so the priests can know, I assume that the prayer leader is a guarantor of the congregation. What happens that the priests may not be drunk, what happens that the prayer leader indeed shouldn’t drink? Okay.
The Enactment of Rabbi Yochanan – Without Shoes
Ah, another law, more laws. And the priests are not permitted to turn their faces from the congregation until the prayer leader returns to Sim Shalom. That means, they don’t turn around until he begins Sim Shalom. Also apparently, as if the congregation shouldn’t run away, because all part of the… the sum total of all these laws are, one should be calm, one doesn’t run, one finishes, next step, next step. And he should not divert his attention to move his feet from his place until the prayer leader completes Sim Shalom, he shouldn’t move away.
How have they already learned this once, even if they already went? Perhaps here he says it’s a positive commandment, now he makes it from… and so on, one says some… one says some, bends their fingers from their, not I their inside. He also took it. He doesn’t open, doesn’t close his fingers and turn around. One asks what one does yes, we see what one doesn’t do.
Very interesting. Rabbi Yochanan instituted that the priests should not ascend to the platform in their sandals, he shouldn’t go with their shoes. Rather they stand barefoot, they should go barefoot. The reason for this is, because it’s also the honor of the congregation, first of all perhaps the shoes are dirty. And also it could be that he tied his shoe, and he delayed.
Isn’t there someone who says that because in the Temple the priests went barefoot? It doesn’t say so here. Here it says that it says in the Gemara [Talmud], because of the honor of the congregation. When Rabbeinu Asher [a medieval Talmudic authority] said another explanation that he’ll tie them, and meanwhile one will think that he’s disqualified. It doesn’t say, it doesn’t look like, I don’t know. Anyway, so is the custom that one goes without shoes, I think this is an enactment of Rabbi Yochanan.
The Prohibition of Looking – The Priests and the Congregation
Very good, now, when the priests bless the people it’s so, they should not look at the people… very interesting, he shouldn’t look at the congregation. And they should not divert their attention, it says their faces toward the congregation, but he shouldn’t look that way, but he doesn’t look directly. No good, he doesn’t look directly. And they should not divert their attention, rather their eyes toward the ground like one standing in prayer. He should look at the ground.
The Rambam’s Reason – So They Should Not Divert Their Attention
No, it’s one of the Rambam’s that this is so that they should not divert their attention, so it says in the next one explicitly. He shouldn’t look at the congregation, he starts thinking about the congregation too much. He blesses them, but he doesn’t look. He’s like one praying, he looks down.
And all the people are not permitted to look at the faces of the priests when they bless, so that they should not divert their attention. So it says, so that he shouldn’t divert attention, he shouldn’t look at the priests, ah, the priest has a nice face here. Understandably.
Rather all the people should concentrate to hear the blessing, and direct their faces toward the faces of the priests, one asks of him, but they don’t look at their faces.
Discussion – The Rambam Versus Other Reasons
In other places it says what everyone knows that one may not look because the Divine Presence rests on the fingers, one shouldn’t look. But here it says it fits very much with what you’re saying, that the Almighty blesses, it comes through the priests, but it’s not about the priest, there’s no matter to look at him. Not that Moshe Yankel the priest gives you a blessing and he gives you over good things. The Almighty gives.
I hear what you’re saying, you’re the prompter. But the Rambam didn’t bring the thing that the Divine Presence is here. The Rambam brings the reason simply that it’s “so as not to divert attention.” It could be that it’s connected, because the Divine Presence lies in the priests.
Ah, it could be that the Divine Presence… distracted I mean, from the words and looking at the priest. Yes. The custom is that the priests put their prayer shawl over their heads and so on. People do so, but this is already so one shouldn’t look. But according to the Rambam it’s a different thing. According to the Rambam it’s so one shouldn’t wage war, one shouldn’t become distracted. Okay, it can also be to help for that.
One Priest Versus Two or More
Now, let’s go further. “If there was one priest blessing,” if there’s only one priest, “he begins to bless on his own,” he begins on his own.
What does “begins to bless” mean? The blessing itself? Or he begins to say “Yevarechecha”? “To bless,” he makes a blessing. He makes the blessing “to bless His people Israel with love.” No, yes, I didn’t catch it, it’s funny.
“The prayer leader prompts him word by word like two.” Ah, “and if there were two or more,” if there are more than two priests, “they do not begin to bless,” they don’t say the blessing in one piece, they wait until the prayer leader calls “Kohanim,” “and they answer and say Yevarechecha.”
Difficulty in the Rambam’s Language
I don’t understand. Didn’t we say that they wait for him to prompt? The prayer leader must prompt them the blessing. What does “and they answer and say Yevarechecha” mean? They say “Yevarechecha”? Perhaps they say plainly that the first word they say yes on their own?
When there’s one priest, the prayer leader doesn’t call out “Kohanim,” and he begins to say the blessing. He begins on his own, because he carries the burden alone. I would have thought, when there’s a choir, someone needs to control it so, and then the prayer leader must say. Yes, but I don’t understand the language “and they answer and say Yevarechecha.” It appears from the Rambam that the first word “Yevarechecha” is not prompted. He should say “Yevarechecha” only from “Hashem,” the prayer leader begins to say ahead. That means “and they answer and say,” they say on their own.
He doesn’t say that they say the blessing “Blessed are You, God.” The priests are… no, but also it appears so, the prayer leader only says “Kohanim,” and the priest says on his own “Yevarechecha.” He doesn’t only say further from “Hashem.” This appears from the Rambam, it’s not clear. “And he prompts them word by word according to the order that we informed.” Aha. I don’t know what the explanation is, what the sound is. I don’t know.
Summary
Okay, until here we learned how the priestly blessing works at home, in the study hall. About the blessing of “to bless His people Israel with love” he didn’t say.
What? He didn’t say.
Birkas Kohanim: Laws and Customs – Part 4
The Question of the Blessing on Birkas Kohanim by the Rambam
So it sounds. Soon we’ll see what it says in the second piece. He didn’t say anything yet about that blessing. They bring, there are those who learn that this means the blessing, but it’s not clear. It could be, there are those who say that there isn’t any… what is there that needs to be mentioned?
The Rambam doesn’t mention the blessing at all. He says “to bless,” he means he’ll say “Yevarechecha.” Perhaps not, perhaps the Rambam held that there’s no blessing on this, I don’t know. Does he bring a blessing on it at all? It doesn’t say. As far as I know not. The Rambam said to learn only his books. As far as I know there’s no such blessing on it at all.
Okay.
The Order of Birkas Kohanim in the Temple
Timing and Raising of Hands
Now it’s so, “How is the priestly blessing in the Temple?” How does the priestly blessing go in the Temple? In the Temple there’s a different order. Not by us, in the borders it goes a whole order, after the thanksgiving one says the priestly blessing. In the Temple it goes differently.
“The priests ascend to the platform after they complete the service of the morning daily offering.” After the morning daily offering, immediately comes the platform. “And they raise their hands above their heads.” That means, in the borders one only raises opposite their shoulders, but in the Temple one raises above the head. This is the simple understanding as we learned.
“Except for the High Priest who does not raise his hands above the headplate.” The High Priest does yes only opposite his shoulders, because he doesn’t want the hands to be higher than the headplate. It says so in the Shulchan Aruch, yes.
The Prompter
“And one prompts them word by word.” Ah, there is yes a prompter. “One,” not a prayer leader, but just someone from the priests or someone from… I don’t know who the “one” is. “One,” someone. Someone is the prompter. Yes. It’s also not clear who it is. It’s the same one who stirs the blood on Yom Kippur so it shouldn’t congeal.
Okay.
Answering Amen in the Temple
incidental, so it’s automatically, generally it’s within the limits as we can do it, until the three verses are completed, and they answer Amen. Until the three verses are finished. But here it’s different, there’s one distinction here. By other limits they say Amen after each verse, but in the Temple, one answers Amen after each and every blessing, and also after the one blessing, the psalm of the day, and when he finishes, they say Amen, they say “Blessed is Hashem, God of Israel, from this world to the next world.” Interesting, it’s a longer version.
Okay, now, and after something that we do in the Temple, when we do it as it’s written.
The Explicit Name in the Temple
The Rambam’s View Regarding the Explicit Name
The pilgrims don’t say in the Temple, yes, or it goes up to the Temple, in the Temple, yes, but the pilgrims don’t say in the Temple, and it’s a thing, it’s a word, a unique word that says explicitly Yud and Hei and Vav and Hei, and this is the Explicit Name mentioned everywhere.
The Rambam, this is the view of the Rambam, the dispute with the view of Rashi and others who held that the Explicit Name is the Name of 42 letters, or other Names. The Rambam says that when it says the Explicit Name it means the Name that we say with the four letters. He doesn’t say how we say it, he only says that it’s something that we pronounce the letters, not with a substitute name.
In the Provinces – With a Substitute
But in the province, in the rest of the cities, not in the Temple, they say it with a substitute, they say it with a substitute, and it’s A-D, that means like we say A-D, yes. For they don’t mention the Name as it’s written except in the Temple alone. Only in the Temple do they say the Name as it’s written.
After Shimon HaTzaddik
And from the death of Shimon HaTzaddik, already a very long time ago, yes, Shimon HaTzaddik was from the remnants of the Great Assembly, the Kohanim stopped blessing with the Explicit Name even in the Temple. Why? So that it wouldn’t be learned by one who is unworthy. It’s interesting, it has a secret. He’s afraid of the… it has a destructive power like one can destroy the world with it.
The Rambam’s View in Moreh Nevuchim – Respect, Not Magic
No, actually, it’s not clear, because the Rambam, what does it mean here? Perhaps the simple explanation is that it looks like one can do magical things with Names, kill with a Name, one can do things. That’s the simple explanation.
But the holy Rambam in his book, the law that I’ll tell you, the holy Rambam in his book Moreh Nevuchim Part 1 Chapter 61, if I remember, he elaborates that it’s not true, there’s no such thing as a Name that you say and something happens. Normal people understand things. One must understand that it’s more a matter of respect. That’s the plain meaning in the Rambam, and the Rambam goes on to explain that it’s a matter of respect.
Therefore the early Sages would teach this Name to their students and worthy sons once every seven years, even one who is worthy, I must only teach it, one of the things the Rambam says, you shouldn’t think it was actually kept secret forever. You shouldn’t think it’s because one can do something, all this is greatness for the honored and awesome Name, it’s a virtue. A virtue of respect, we don’t speak of it much, we conceal it, we don’t make it heard to simple people.
No, but the Rambam doesn’t learn apparently that it can be harmful, because it doesn’t look that way from his language here. What’s the matter of respect that we don’t speak of it? I don’t know clearly, one must understand this. Like the prohibition of saying the Name of Hashem in vain, it’s the Explicit Name, one shouldn’t say it at all, it’s the Explicit Name, if a simple person learns this he’ll go around saying the holy Name in vain, he shouldn’t know about it at all.
But the words, the Rambam doesn’t teach you the word, the essence is the understanding, to understand what he means. And this was also only taught, yes, like this for two thousand years, we learn this just like this, fearfully, we learn this only once in seven years, that’s what the Rambam means to understand.
Okay. I looked back at my shiur that I learn every week. Okay. Look, this is a greatness for the great and awesome Name, we say it only once in seven years, all the other years they should think it’s frightening.
Okay.
Basic Laws of Birkat Kohanim – Interpretations of “Ko”
Birkat Kohanim, we’ll… another law, an important law. Ah, until here we learned the order of recitation, the order of Birkat Kohanim. Now we’ll learn laws, basic laws of the details of Birkat Kohanim.
So, one law is, that it must be, yes, in the Holy Tongue, which means even, that means that one must say the Name as it’s written, that’s in the matter of the Temple, but everywhere, anywhere, it must be in the Holy Tongue, as it says in the verse “Ko tevarchu et bnei Yisrael” (Thus shall you bless the children of Israel).
“Ko”, does that mean to say it? “Ko”, “kacha”, like this. “Just as Moshe heard”, because that’s how it was heard to me. Interesting, “just as he heard” it says here, all the other languages say “from the tradition.” “Just as he heard”, ah, perhaps he means to say? Because he doesn’t, it doesn’t say anything in “ko”. “Ko”, means like Moshe showed, ko lacha, “ko”, so “ko” is such a “ko”, he shows.
“Ko tevarchu”, and he makes a whole list of “ko”, yes. “Ko tevarchu” standing, that means standing. How did we learn it? Because Moshe Rabbeinu showed and he said… “Ko tevarchu” when he was standing, or when he said it the first time, I know.
“Ko tevarchu” with raised hands. Ah further, how do we know at all that we raise the hands? It says a verse “And Aharon raised his hands”, but how do we know that this is a law? “Ko tevarchu”, “Ko tevarchu in the Holy Tongue”, “Ko tevarchu face to face”, “Ko tevarchu in a loud voice”. Ezra says that “loud voice” doesn’t mean shouting, it means not “to say in a whisper”. “Ko tevarchu in the Holy Tongue”.
Digression: Holy Tongue by Birkat Kohanim vs. Prayer
Ah, in the Holy Tongue. Why? Because we don’t mention in the Holy Tongue, only in the Holy Tongue. Another thing that perhaps has to do with ko, or another law. “The Kohanim are not permitted anywhere”. Wait, regarding the Holy Tongue didn’t we already see in prayer, that in prayer, if one can pray in a pure language in one language…
Yes, but he won’t answer that back. He learns the verses, the Rambam was exactly, by Kriat Shema the Rambam has it explicitly that one fulfills the obligation in any language. Shabbat prayer in any language. But only Birkat Kohanim must be in the Holy Tongue. There are other things that must specifically be in the Holy Tongue. Yes, because that’s what the Sotah says. But the Rambam doesn’t make any… he only brings the things in their place. Yes, “these are the things said in the Holy Tongue”.
The Prohibition of Adding to Birkat Kohanim – “Lo Tosif”
“The Kohanim are not permitted anywhere to add a blessing to the three verses”. The Rambam says, when the Kohanim bless Jews, it occurred to them that they should add more good blessings. For example a verse. Yes, for example a verse that Moshe Rabbeinu blessed the Jews, “Hashem your God will add upon you like you a thousand times”. It fits very well, “May Hashem bless you”, they blessed, they would multiply, and indeed thank God, so end with praise and thanksgiving after a request for mercy. Not praise and thanksgiving, he should add, “may He add upon you”, he should add, he should give more blessings.
“And if they added to the three verses”, he says that that verse is a… no, no, that’s a merit, that’s a merit. The fourth is, “Hashem your God will add upon you like you a thousand times”, that it should become more. He should add. He brings a verse that says an additional blessing. In short, he says that one shouldn’t add it, “not in a loud voice and not in a whisper, and they have no right to add to the matter”.
Analysis of “Lo Tosif”
Interesting. This is like… like five… like five blessings, five prayers. Usually the Rambam learned that “lo tosif” means that one says the new thing is a mitzvah. Here we see that the Rambam rules yes the “lo tosif” of the Sages, that one shouldn’t add things to a mitzvah. I don’t know, he transgresses a prohibition.
Comparison with “Nachem”
He says like, I remember once, Rav Moshe has a responsum to the people who add to “Nachem makom yenachem etchem”, because they say that one shouldn’t know of any sorrow or whatever it is. What’s the question? It’s not a question. There one goes against the blessing that the Sages established. It’s a bit similar.
Okay, that’s not a question, because this is actually Birkat Kohanim. But this isn’t a law from Moshe at Sinai. This isn’t from the Gemara. Where does it say this? No, it’s already a custom. I already know it’s a law. Okay. It’s people had a problem. I already know it’s not just that people like to add. Not over Torah reading there were ten. We see, yes, that one should add. We see that the Rambam held that one may not do this.
I don’t know. Okay, that’s clear. That’s adding a piece from the Torah. Because his problem is “lo tosifu”. I don’t think so. His problem is “lo tosifu”. It’s like you’re adding a third species, you’re adding another verse. The Almighty commands us to say a verse, but only we start saying things for the sake of, or like a language that the Sages established that one should say in the Hebrew language.
He doesn’t mean that it’s in the category. He doesn’t say in the category of blessings that he says for the Jews. The Rambam will bring this.
Prayers Around Birkat Kohanim – New Law
Yes, look, “and this is the whole matter for us, when he moves his feet to go up to the platform, before he begins”. I ask a question, this is apparently exactly “lo tosif”. Before, “May it be Your will” – he doesn’t bring for the Jews at all, he says a prayer to the Almighty.
Ah, here it says the blessing. Ah, finally here it says the blessing. The Rambam says a new law. Okay, we need to start making a new law. It’s a new prayers around Birkat Kohanim. Blessings, blessing of the Torah. This is the blessing of Birkat Kohanim. Blessing of the prayers. It’s a prayer and a blessing.
Prayer When Beginning to Go to the Platform
So, there are three pieces, and I’ll say it like this: “When he moves his feet to go up”, when he begins to go, he says a prayer, “May it be Your will… that this blessing that You commanded us to bless Your people Israel should be a complete blessing and there should be no stumbling block or sin in it from now until forever”. It’s a prayer that he shouldn’t make any deficiency.
It’s nothing at all. I say it, may my blessing succeed. I say it’s a prayer, it’s a prayer. Like the word “prayer” says many times “answer us and from then”, that sort of prayer. It’s a matter.
Laws of Birkat Kohanim: The Order, Prayers, and Laws
Three Pieces That the Kohen Says During Birkat Kohanim
There are three pieces that he gives like this.
First: Prayer When He Begins to Go – “May It Be Your Will”
When he moves his feet to go up [when he begins to go], he says a prayer: May it be Your will etc. [may it be the will before You etc.]. This is a blessing like this: that this blessing that I bless Your people Israel should be a complete blessing, and there should be no stumbling block or sin in it from now until forever [that the blessing that I bless Your people Israel should be a complete blessing, and there should be no stumbling block or sin in it from now until forever].
That means, I shouldn’t mess it up. It should succeed. The Almighty sends the blessing, and I should succeed in my blessing. It should be a good prayer [prayer]. It should be a piece of prayer, like the prayer leader [cantor] says many times answer us our Father answer us [answer us, our Father, answer us], this is a prayer.
Second: The Blessing of the Mitzvah – “Who Sanctified Us with the Sanctity of Aharon”
It’s interesting like this. And another blessing indeed, before he turns around indeed apparently [at first glance] to face when blessing, but the blessing is already when one is facing… no, no, before is indeed the blessing, before is indeed what he says, before is indeed “who sanctified us with the sanctity of Aharon” [who sanctified us with the sanctity of Aharon].
Blessed are You, Hashem our God, King of the universe [Blessed are You, Almighty, our God, King of the universe], he blesses the Almighty, he thanks the Almighty who sanctified us with the sanctity of Aharon. That means, every Kohen [priest, descendant of Aharon] has the sanctity [holiness] of Aharon to be able to bless. And commanded us to bless His people Israel with love [and commanded us to bless His people Israel with love]. The sanctity of Aharon is an acquisition [property] for the sanctity of the Kohen [the holiness of a Kohen].
Yes, but and commanded us to bless His people Israel with love. The with love [with love] fits with the complete blessing [complete blessing], and there should be no stumbling block in it [and there should be no stumbling block in it].
Side Note: Righteous People Mentioned in Blessings
It’s interesting, it’s another two blessings where we mention a righteous person [righteous person] in the blessings. Here is brit milah [covenant of circumcision], in the covenant of Avraham our father [in the covenant of Avraham our father], and here is the sanctity of Aharon. And only by the Torah of Moshe [the Torah of Moshe], by every blessing of the Torah [blessing over the Torah] we don’t say Moshe. We don’t mention. Here there is Aharon, that you should be like Aharon, you should be a lover of peace [one who loves peace], and go bless the Jews. Anyway, with love.
Third: Prayer After Blessing – “We Have Done What You Decreed Upon Us”
And afterwards [and afterwards], yes, it could be that both things are said while not yet facing the congregation [turned to the congregation], because we’re talking here to the Almighty. Like you say, so it shouldn’t have been a mistake [error] of lo tosif [you shall not add], that you shouldn’t stand a blessing not.
And the last thing also, the Rambam [Rambam: Maimonides] says, afterwards he turns his face to the congregation [he turns around to the congregation], and afterwards he gives a standing [and afterwards he gives a standing], all these things before, and he turns his face to the congregation, and then he says another piece. We have done what You decreed upon us [we have done what You said upon us], we have obeyed. That means, do You what You promised us [do You what You promised us], You follow Your part. With us Your promise [promise], which is that the “may He bless you” [He should bless you] should be fulfilled [should be carried out].
And he ends with the verse [verse: Bible verse] “Look down from Your holy dwelling” [look down from Your holy dwelling], which also says such a thing, which asks the Almighty look down and actually bless. Interesting. But the reason [reason] “do with us” [do with us] is the “may He bless you”.
A Question from Commentators
He asks indeed, the commentators [commentators] already ask the question [difficult question], that apparently Baal Tosafot [Tosafot: medieval Talmud commentary], I don’t know exactly whose answer [answer] it is, that he turns away from the congregation, he’s now talking to the Almighty. Back [back], I don’t know how to say. Okay, we’ve indeed encountered the deed [event].
Birkat Kohanim as a Blessing of the Torah
Another interesting law [law], a small note. There are those who look into it that it’s the blessing of the Torah of the Kohanim. How is this a blessing of the Torah? Jews have Kriat Shema [reading of Shema]. But what is the blessing of the Torah? He begins with a prayer that he should pray well, and afterwards he says “who sanctified us with His commandments and commanded us” [who sanctified us with His commandments and commanded us], and afterwards he has a blessing.
You say very similar to the blessings of Kriat Shema [blessings of Kriat Shema] and blessings of the Torah. All have the thing that a blessing before and after [a blessing before and after], and we say a Torah matter [a Torah word]. By the Rabbis [rabbis] there’s indeed a Gemara [Gemara: Talmud], the “May it be Your will” there is a “May it be Your will”, it says in the Gemara that someone used to say it. It’s not exactly a blessing, a blessing is apparently an obligation [obligation], the Sages [Chazal: the rabbis of the Gemara] established [established] a blessing of the mitzvot [blessing over mitzvot].
Okay. “May He bless you” is indeed also a Torah verse that you read before, like Israel reads before Shema Yisrael [Hear, Israel], and another verse, and we say it indeed after blessings of the Torah. You see indeed that it has something to do. Back. Okay.
Law of Turning Right – Turning to the Right
Now, another interesting law, when they turn [when they turn], yes, when the Kohanim turn their faces to the congregation to bless them [when the Kohanim turn around to the congregation to bless them], we turn out to the world [to the world], or when we turn away from the world, right [right] is important [important]. There’s a thing laws that the poskim [halachic decisors] have brought in, interesting. And not give away the left side, right?
Student: No, but right simply means important, that’s the translation. The right hand of God is raised [the right hand of God is raised]. Right is most people are right-handed, so this becomes a symbol. It’s not such a problem. Right is a symbol of strength, of goodness.
Okay, it looks here like it’s more when it’s a symbolic thing. When the Kohanim do it, that’s the reason. And so all turnings [and so all turnings] means we also generally. When we escort out the child to the chuppah [wedding canopy], one should make a first… we don’t mean a whole… when we turn. When we turn. It comes from the Gemara of the ramp [ramp], of the Kohanim. When we turn, there’s a mitzvah [commandment] to turn to the right.
Discussion: What Does “Turning Right” Mean?
Student: But one goes around from olah, zevach olah ushelamim [olah-offering, shelamim-offering]. Yes, for dvarim shebekedusha [matters of holiness]. When one goes to the mizbe’ach [altar], not when one drives. Not when one drives. They released it, they don’t know the way, they turn right until they arrive. Yes, that’s a different nosa [topic]. Yes. Yes, there’s actually a great machloket [dispute] about what derech yamin [the way of the right] means at all. Anyway, let’s not get into that.
Student: What does it mean? The right side. What could it be? He turns to the right, that’s derech yamin.
He should turn to the yamin. To the yamin. That means derech yamin or to the yamin. It doesn’t say “al derech yamin” [on the way of the right]. Anyway, or must one always go there derech yamin. Kitzur [in short], one can interpret it in different ways. The ikar [main point] is, we want to talk about the yamin.
Birkat Kohanim in the Temple versus in the Provinces
Now we’re learning an interesting thing. They learned, no, they learned that in the… an interesting thing. Bamikdash [in the Temple] they bless Birkat Kohanim bashacharit uvmusaf uvne’ilah [one says Birkat Kohanim at shacharit, musaf, and ne’ilah]. Bashacharit uvmusaf, they’re all tefilot [prayers] of the day. But bamincha [at the mincha prayer] not, when one can become drunk. But bamikdash… all tefilot of the day are mincha and ma’ariv [ma’ariv prayer] basically. Shacharit is together with musaf.
But bamikdash they bless Birkat Kohanim pa’am achat [one time], they only have once. I, achar tamid shel shachar [after the tamid-offering of the morning] one comes and also stands. It didn’t say “bechol yom” [every day]. Very good. “Pa’am achat bayom” [once a day]. They bless Birkat Kohanim. Aval bamedina [but in the provinces] they bless it bechol tefillah chutz mimincha [one says it at every prayer except mincha]. You see, here is one of the things that one does more bamedina than bamikdash. Go understand why. Do you know why?
Student: The kohanim… it’s different.
Ah, earlier I asked, mistama [probably] I remembered from here, I asked who is the makri [the one who prompts] in the Beit Hamikdash.
Who is the Makri in the Beit Hamikdash?
The Rambam says, “Bechol makom mishtadlin sheyeheh hamakra otam Yisrael [in every place they try that the one who prompts them should be a Yisrael], shene’emar ‘ve’amor lahem’ [as it says ‘and say to them’]”. Generally one is not makri them. And he prompts them. One of the kohanim, he says, he is not an omer be’atzmo [sayer himself], he is not an omer lahem [sayer to them]. There’s a gemara in the Beit Hamikdash that perhaps there is someone who is a Yisrael, or one is matriach [one troubles] that a Yisrael should be the ba’al makri [the one who prompts].
Conclusion
Ad kan [until here] are the ikar hilchot Birkat Kohanim [main laws of Birkat Kohanim].
חלוקת המידות לפי חלקי הנפש או לפי נושאיהם | שמונה פרקים פרק ד׳ | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעונים – שיעור הלכות ברכת כהנים (רמב״ם, הלכות תפלה פרק י״ד–ט״ו)
—
א. פתיחה: מבנה הלכות תפלה ביים רמב״ם
דער רמב״ם׳ס הלכות תפלה האט א קלארן מבנה:
– ביז פרק י׳ – הלכות תפלה גופא
– פרק י״א – הלכות בית הכנסת
– פרקים י״ב–י״ג – הלכות קריאת התורה
– פרקים י״ד–ט״ו – הלכות ברכת כהנים
דער פארבינדונגס-פאדעם צווישן אלע טיילן איז דער ציבור: ברכת כהנים, קריאת התורה, און בית הכנסת זענען אלע זאכן וואס קומען נאר פאר ווען אידן דאוונען בציבור, נישט ביחידות.
[זייטיגע באמערקונג: וואס ברענגט מענטשן אין שול]
ביי אשכנזים, וואו מען דוכנ׳ט נאר יום טוב, קומען מענטשן אפשר ספעציעל צו באקומען די ברכה – מען ברענגט אפילו די קינדער.
—
ב. סטרוקטורעלע קשיא: פארוואס הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט דעם יסוד פון דער מצוה?
ביי אנדערע הלכות (ווי הלכות תפלה) הייבט דער רמב״ם אן מיט דעם יסוד פון דער מצוה – „מצות עשה להתפלל” וכו׳. דא אבער, ביי ברכת כהנים, שפרינגט ער גלייך אריין אין פרטי הלכות (ווען מען זאגט ברכת כהנים, ביי שחרית וכו׳), אן צו עקספליצירן דעם יסוד אז ס׳איז דא א מצות עשה לברך את ישראל.
דער אבארבנאל׳ס תירוץ:
ווען א זאך איז אלעמען באקאנט, הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט׳ן יסוד, נאר גלייך מיט חידושי הלכות. דער רמב״ם אסומירט אז דער לייענער ווייסט שוין אז ס׳איז דא א מצוה.
דער תירוץ איז נישט גאנץ באפרידיגנד – דער רמב״ם איז אויך געווען א „בשר ודם”, און נישט יעדע סטרוקטורעלע באשלוס איז דווקא פילאזאפיש באדייטזאם.
—
ג. צענטראלע סוגיא: איז ברכת כהנים א חיוב יומי (טעגלעכע פליכט)?
דער יסוד פון דער שאלה
אין דער תורה שטייט א מצוה פאר כהנים צו בענטשן אידן, אן א ספעציפישן צייט. ביי אנדערע מצוות אן צייט-באגרענצונג (ווי ציצית, תפילין) פירט מען זיך אז מען טוט עס יעדן טאג. איז ברכת כהנים אויך אזוי?
ראיה אז ס׳איז נישט א שטריקטער חיוב יומי
דער אשכנזישער מנהג – מען דוכנ׳ט נאר יום טוב במוסף – איז א שטארקע ראיה אז מען האט נישט געקוקט אויף ברכת כהנים ווי א שטרענגע טעגלעכע פליכט (ווי קריאת שמע). כולי עלמא האבן געהאלטן אז ס׳איז נישט קיין חיוב יומי – ס׳איז א חיוב ווען מען קען.
דער אשכנזישער טעם
„אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כוח פון עבודה” – מען האט נישט דעם גייסטיגן צושטאנד צו דוכנ׳ען אין גלות.
קאונטער-פראגע
„אונז האבן נישט קיין כוח צו געבן א ברכה פאר אידן?” – דאס קלינגט שווער צו פארשטיין.
—
ד. נעבן-שאלה: קען א כהן מקיים זיין ברכת כהנים אויסערהאלב דאווענען?
אויב א כהן טרעפט אידן אויפ׳ן גאס און זאגט „יברכך ה'” – איז ער מקיים א מצות עשה? לכאורה יא, אבער דער פסוק זאגט „כה תברכו” – עס מוז זיין אויף א באשטימטן אופן (בלשון הקודש, מיט באשטימטע תנאים), נישט סתם א ברכה.
—
[דיגרעסיע: דער סאטמארער רב און דוכנ׳ען]
היסטארישער פונקט
דער סאטמארער רב (ר׳ יואל) שרייבט אז ס׳איז געווען פארשלאגן אנצוהייבן דוכנ׳ען אין גלות יעדן טאג/שבת, אבער מהרי״ש אשפארט (א גרויסער קנאי) האט חושד געווען אז די תקנה שטאמט פון שבתאים, און עס איז בטל געווארן.
סאטמארער מנהג – שבת חול המועד
סאטמאר דוכנ׳ט נאר שבת חול המועד – א מנהג וואס דער סאטמארער רב האט אנגענומען ווען ער איז געווען ירושלימ׳ער רב, באזירט אויף מנהגי ירושלים/של״ה. דאס איז איראניש ווייל ער איז דער „רבי פון די קנאים” אבער ער האט דאך אנגענומען א ברייטערע פראקטיק פון דוכנ׳ען.
[אונטער-דיגרעסיע: מקוה און שבת]
א דיסקוסיע וועגן דעם טעם פארוואס מען דוכנ׳ט נישט שבת – ווייל מען קען נישט גיין אין מקוה שבת, און מען דארף מקוה פאר׳ן דוכנ׳ען. היינט אבער גייען חסידים סייווי נישט אין מקוה פאר שבת, סאו דער טעם איז שוואכער.
—
ה. ווען דוכנ׳ט מען – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה?
כלל
מען דוכנ׳ט ביי שחרית, מוסף, און נעילה – אבער נישט ביי מנחה.
טעם פאר נישט מנחה
ביי מנחה איז שוין נאך דער סעודה, און ס׳איז דא א חשש אז דער כהן האט געטרונקען (שיכרות). אפילו ביי תעניות וואו מען טרינקט נישט, האט מען גזר׳ט מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
חילוק ביי תעניות
תעניות אן נעילה (ווי תשעה באב, שבעה עשר בתמוז): מנחה איז סמוך לשקיעה, ס׳איז די לעצטע תפילה פון טאג. ממילא זעט עס אויס ווי נעילה (כעין נעילה) – מ׳איז מאריך בתחנונים, מ׳זאגט ענינו – און ס׳וועט זיך נישט אויפטוישן מיט א רעגולערע מנחה פון א חול-טאג. דארט דוכנ׳ט מען יא.
תעניות מיט נעילה (ווי יום כיפור): מנחה איז פריער, ווייל נאכדעם קומט נעילה. די מנחה איז סתם א מנחה – די גאנצע תענית-אטמאספערע (דרשה, תחנונים) קומט ביי נעילה. ממילא קען מען מיינען אז מ׳קען דוכנ׳ן ביי יעדע מנחה – דעריבער דוכנ׳ט מען דארט נישט ביי מנחה, נאר ביי נעילה.
[זייטיגע באמערקונג: מנהג טלית ותפילין ביי מנחה תשעה באב]
דער רמב״ם׳ס שיטה (מנחה סמוך לשקיעה) שטימט נישט מיט אונזער מנהג צו לייגן טלית ותפילין ביי מנחה תשעה באב, וואו מ׳דאוונט אביסל פריער ווי סמוך לשקיעה.
יום כיפור – דוכנ׳ט מען ביי מנחה
וויבאלד די גאנצע גזירה איז נאר אטו מנחה של כל יום, און ביי יום כיפור ווייסט יעדער אז מ׳איז נישט שיכור (ס׳איז א תענית), איז א כהן דוכנ׳ט יא ביי מנחה פון יום כיפור. מ׳דארף אים נישט מוריד זיין – פארקערט, ס׳איז א מעלה אים נישט אראפצונעמען, ווייל מ׳זאל נישט מיינען אז ער איז פסול (א חלל אדער נישט קיין כהן).
—
ו. דער סדר פון נשיאת כפים בגבולין (אין שול)
1. טערמינאלאגיע
[דיגרעסיע:]
דער רמב״ם רופט עס „נשיאת כפים” (הייבן די הענט), נישט „ברכת כהנים”. מיר רופן עס „דוכנ׳ען” (פון דעם פלאץ וואו מ׳שטייט). די בעסטע דעפינישאן איז „ברכת כהנים” – די ברכה וואס די כהנים בענטשן (יברכך וגו׳), נישט די ברכת המצוה.
2. בגבולין פאר בית המקדש
אינטערעסאנט: דער רמב״ם הייבט אן מיט דעם סדר בגבולין (אין שול), און ערשט נאכדעם ברענגט ער דעם סדר אין בית המקדש – כאילו דער עיקר איז דער פראקטישער סדר.
3. דער סדר שטופנווייז:
1. ביי „רצה” (ברכת עבודה): אלע כהנים גייען אוועק פון זייער פלאץ און גייען ארויף צום דוכן.
2. זיי שטייען פנים צום היכל, מיט דעם רוקן צו דער עולם.
3. פינגערס צוזאמגעלייגט (כפופות לתוך כפיהם) – זיי מאכן נאך נישט נשיאת כפים.
4. ביז ער ענדיגט ברכת מודים (הודאה).
5. דעמאלט דרייען זיי זיך צום עולם, עפענען די פינגערס, הייבן אויף די הענט ביז אקסל-הייך, און הייבן אן „יברכך”.
[באמערקונג: פינגער-האלטונג]
ביי דאווענען האט דער רמב״ם אויך נישט ספעציפיצירט וויאזוי מ׳האלט די פינגערס. ביי ברכת כהנים איז עס מער באטאנט, מסתמא וועגן אימה ויראה. היינטיגע כהנים האבן ספעציפישע מנהגים וויאזוי מ׳עפנט די פינגערס.
—
ז. וואס איז א „דוכן”? – אן אומגעלייזטע פראגע
[אויספירליכע דיגרעסיע:]
וואס איז אייגנטליך א „דוכן”? – א סטעידזש? א בימה? א ספעציעלער פלאץ?
– דער רמב״ם זאגט „עולים לדוכן” – אבער ער ברענגט נישט אין הלכות בית הכנסת אז מ׳דארף בויען א דוכן.
– „לווים בדוכנם” – ביי לויים אין בית המקדש איז געווען א באקאנטער פלאץ.
– דער ערוך און פירוש המשניות זאגן: „דוכן הוא מקום עמידת הכהנים.”
– אנדערע טייטשן עס ווי א בימה, אבער דאס שטימט נישט.
– מסקנא: ס׳איז נישט קלאר. אין בית המקדש איז געווען אזא פלאץ, אבער ס׳זעט נישט אויס אז ס׳איז א חיוב צו האבן אזא פלאץ אין שולן. ס׳איז זיכער נישט מעכב – ווייל אויב עס וואלט געווען מעכב, וואלט דער רמב״ם עס אויסדריקליך געזאגט. מ׳קען עס מאכן ווי א הידור (ווי א כסא של אליהו אדער א שטענדער פאר׳ן רב), אבער ס׳איז נישט מעכב לקיום המצוה.
—
ח. סדר אמירת ברכת כהנים – דער שליח ציבור מקריא מילה במילה
וויאזוי ווערט ברכת כהנים געזאגט?
דער שליח ציבור מקריא לכהנים מילה במילה – ער זאגט „יברכך”, און זיי חזר׳ן „יברכך”, און אזוי ווייטער.
מקור הדרשה
„אמור להם” – חכמים דורשים אז אין יעדע מאל דארף מען זאגן פאר די כהנים יעדע מילה.
דיון: פשט הפסוק לעומת דרשה
– פשט הפסוק: „כה תברכו את בני ישראל אמור להם” – משה זאגט אהרן׳ען דעם נוסח, „אמור להם” הייסט „אמור לישראל”, ווי „לאמר” – א איינמאליגע הוראה אויפ׳ן נוסח.
– דרשה: מען לערנט אז אין יעדע מאל דארף איינער מקריא זיין פאר די כהנים – דער שליח ציבור ממלא כאילו דעם תפקיד פון משה רבינו.
[זייטיגע באמערקונג: וואס איז דער תפקיד פון שליח ציבור?]
וואס איז דער תפקיד פון שליח ציבור דא? די כהנים זענען נישט די אייגנטליכע מברכים – דער אויבערשטער איז דער נותן הברכה, און די כהנים זענען נאר א „צינור”. אויב אזוי, וואס טוט דער שליח ציבור? מעגליכע תשובה: די כהנים זאגן די ברכה בשם ה׳ – זיי רעדן „משמו” פון דעם אויבערשטן, און דעריבער זאגן זיי אויס דעם שם ה׳ אין דער ברכה.
—
ט. סדר הפסוקים, אמן, און מעברים
– מען ענדיגט פסוק ראשון → דער ציבור ענטפערט אמן
– שליח ציבור מקריא פסוק שני מילה במילה → אמן
– אזוי אויך ביים דריטן פסוק
נאך אלע דריי פסוקים: דער שליח ציבור הייבט אן ברכת „שים שלום” – די לעצטע ברכה פון שמונה עשרה.
קישור „שים שלום” צו ברכת כהנים
– ברכת כהנים ענדיגט זיך מיט „וישם לך שלום”
– „שים שלום” איז א בקשה אז דער שלום זאל מקוים ווערן בפועל
– ענליכע לשונות: „כי באור פניך נתת לנו” מקביל צו „יאר ה׳ פניו”
—
י. די כהנים נאכ׳ן ענדיגן ברכת כהנים
– די כהנים דרייען זיך אום פנים צום קודש (אחוריהם כלפי העם)
– כופפן אצבעותיהם (סוגרן די הענט)
– שטייען אויף זייער פלאץ ביז דער שליח ציבור ענדיגט „שים שלום”
[זייטיגע באמערקונג: דמיון צו פסיעות נאך שמונה עשרה]
אזוי ווי נאך תפילת שמונה עשרה לויפט מען נישט אוועק נאר מען נעמט אפשייד בכבוד – „לא כתינוק הבורח מבית הספר” – אזוי בלייבן די כהנים שטיין. דער טעם: „שים שלום” איז א טייל פון דעם גאנצן מכלול פון ברכת כהנים, און דעריבער בלייבט מען ביז׳ן סוף.
—
יא. כללי סדר ותזמון – „נישט אריינפאלן איינער אין צווייטן”
דער רמב״ם פארמולירט א רייע הלכות תזמון:
1. אין הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור – מען וואַרט ביז דער ציבור ענדיגט אמן איידער מען רופט „כהנים”
2. אין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא – די כהנים וואַרטן
3. אין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים – אלעס אין סדר, נישט חופפים
4. אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור – און אויב איינער איז מאריך באמן, דארף מען נישט וואַרטן אויף אים
וויכטיגע באמערקונג – אויף וועמען ענטפערט מען אמן?
דער ציבור ענטפערט אמן אויף ברכת הכהנים, נישט אויפ׳ן שליח ציבור. דער שליח ציבור איז נאר דער „מקריא” – דער וואס דערמאנט די כהנים. עס איז איין ברכה, נישט צוויי.
עקרון כללי: אלע דאזיגע הלכות קומען צו פארזיכערן אז עס זאל זיין סדר, אז מען זאל נישט „חטפ׳ן” איינער דעם צווייטן.
[הומאריסטישע זייטיגע באמערקונג]
אפשר דארף מען אנפירן אזא הלכה אויך אין חברותא – אז מען זאל נישט ענטפערן ביז דער צווייטער ענדיגט. „איך ווייס נישט צי דאס וועט ארבעטן.”
—
יב. דער שליח ציבור ענטפערט נישט אמן
הלכה: דער שליח ציבור ענטפערט נישט אמן נאך די כהנים.
טעם: „שמא תטרף דעתו” – ער קען זיך צעמישן און נישט וויסן ביי וועלכן פסוק ער האלט (צווייטן אדער דריטן), און נישט וויסן וואס צו מקריא זיין.
[זייטיגע באמערקונג]
מיר האבן געזאגט אז כהנים טארן נישט שיכור זיין – וואס מיט׳ן שליח ציבור? דארף ער אויך צלול זיין?
—
יג. כהן אחד לעומת שניים אדער מער
כהן אחד:
– הייבט אן צו בענטשן פון זיך אליין – זאגט די ברכת המצוה „לברך את עמו ישראל באהבה” אליין
– דער שליח ציבור רופט נישט „כהנים”
– דער שליח ציבור יא מקריא אים מילה במילה די פסוקים
צוויי אדער מער:
– זיי הייבן נישט אן ביז דער שליח ציבור רופט „כהנים”
– „והן עונים ואומרים יברכך”
קשיא אין לשון הרמב״ם
מיר האבן געזאגט אז דער שליח ציבור מקריא מילה במילה – אויב אזוי, וואס מיינט „והן עונים ואומרים יברכך”? אפשר ווערט די ערשטע מילה „יברכך” געזאגט דורך די כהנים אליין, און נאר פון „ה'” און ווייטער מקריא דער שליח ציבור? מסקנא: נישט גאנץ קלאר פון דעם רמב״ם.
—
יד. סדר ברכת כהנים אין בית המקדש (לעומת גבולין)
א. צייטפונקט און הגבהת ידיים
– אין מקדש: כהנים גייען ארויף אויפ׳ן דוכן גלייך נאך תמיד של שחר (נישט נאך הודאה אין שמונה עשרה ווי אין גבולין).
– אין מקדש: מען הייבט אויף די הענט העכער פון קאפ (נישט נאר כנגד כתפיים ווי אין גבולין).
– אויסנאם: כהן גדול הייבט נישט אויף העכער פון דעם ציץ, ווייל די הענט זאלן נישט זיין העכער פון דעם הייליגן כלי.
ב. דער „מקריא” אין מקדש
אין מקדש איז דא א „מקריא” וואס זאגט פאר ווערטער – אבער עס איז נישט דער שליח ציבור, נאר „אחד” – סתם איינער. עס איז נישט קלאר ווער דאס איז. ער איז דער זעלבער וואס מישט דאס בלוט אין יום כיפור שלא יקרש.
ג. ענטפערן אמן
– אין גבולין: מען ענטפערט אמן נאך יעדע פסוק.
– אין מקדש: מען ענטפערט אמן נאך יעדע ברכה, און נאך דעם ענדיגן זאגט מען „ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם” – א לענגערע נוסח.
—
טו. שם המפורש אין מקדש
א. שיטת הרמב״ם
אין מקדש זאגט מען דעם שם ככתבו – דאס הייסט מען זאגט ארויס די פיר אותיות (י-ה-ו-ה). דער רמב״ם האלט אז „השם המפורש” מיינט דאס ממש – נישט שם בן מ״ב אדער אנדערע שמות (אקעגן רש״י און אנדערע).
ב. אין גבולין – בכינוי
אין גבולין (אויסער מקדש) זאגט מען דעם שם בכינוי (א-ד-נ-י).
ג. נאך שמעון הצדיק
נאך שמעון הצדיק (משיירי כנסת הגדולה) האבן כהנים אויפגעהערט צו בענטשן מיט שם המפורש אפילו אין מקדש – „כדי שלא ילמדוהו מי שאינו הגון”.
ד. פארוואס? – דער רמב״ם׳ס שיטה
[וויכטיגע דיגרעסיע: מורה נבוכים חלק א׳, פרק ס״א]
דער רמב״ם אין מורה נבוכים זאגט בפירוש אז עס איז נישט אמת אז א שם האט מאגישע כוחות – מען קען נישט „טון זאכן” דורך אויסזאגן א שם. דער פשוט׳ער פשט (אז מען קען מאכן מכשפות מיט שמות) איז נישט דער רמב״ם׳ס שיטה. דער רמב״ם מיינט אז דאס באהאלטן פון דעם שם איז אן ענין פון רעספעקט – „גדולה לשם הגדול והנורא”. מען לערנט עס נאר אויס איין מאל אין זיבן יאר אפילו פאר ראויע תלמידים, ווייל דער עיקר איז נישט דאס ווערטל אליין נאר די הבנה – צו פארשטיין וואס עס מיינט. ער פארגלייכט עס מיט דעם איסור פון שם ה׳ לבטלה – אז א פשוט׳ער מענטש וואס לערנט דעם שם וועט ארומגיין זאגן עס לבטלה.
—
טז. דרשות פון „כה” – בעסיק הלכות פון ברכת כהנים
דער רמב״ם לערנט ארויס פון דעם ווערטל „כה תברכו” א גאנצע רייע הלכות:
– בלשון הקודש – „כה” = אזוי ווי משה האט עס געהערט
– בעמידה – שטייענדיג
– בנשיאת כפיים – מיט אויפגעהויבענע הענט (שטיצע פון פסוק „וישא אהרן את ידיו”)
– פנים כנגד פנים – פנים צו פנים
– בקול רם – הויך (נישט שרייען, אבער נישט שטיל)
[קורצע דיגרעסיע: לשון הקודש לעומת אנדערע לשונות]
ביי קריאת שמע זאגט דער רמב״ם מען איז יוצא בכל לשון, ביי תפילה אויך בכל לשון – אבער ברכת כהנים מוז זיין דווקא בלשון הקודש. דאס קומט פון דער משנה סוטה וואס ליסט אויף „אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
—
יז. איסור צוצולייגן צו ברכת כהנים – „לא תוסיף”
א. דער רמב״ם׳ס פסק
כהנים טארן נישט צולייגן קיין ברכות צו די דריי פסוקים – נישט בקול רם, נישט בלחש. דער רמב״ם ברענגט א ביישפיל: מען זאל נישט צולייגן דעם פסוק „ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” (וואס משה האט געזאגט).
ב. אנאליזע פון „לא תוסיפו”
דאס איז ענליך צום כלל׳דיגן „לא תוסיף” – אזוי ווי מען לייגט צו א פינפטע ברכה אדער א דריטע מין. געווענליך האלט דער רמב״ם אז „לא תוסיף” גילט נאר ווען מען זאגט אז די נייע זאך איז א מצוה – אבער דא פסק׳נט דער רמב״ם אז מען טאר בכלל נישט צולייגן.
[קורצע דיגרעסיע: פארגלייך מיט ר׳ משה פיינשטיין]
א תשובה פון ר׳ משה פיינשטיין וועגן מענטשן וואס לייגן צו „נחם” ביי ניחום אבלים – דארט גייט מען אקעגן „ברכה שטבעו חכמים”. עס איז ענליך אבער נישט אידענטיש.
—
יח. תפילות סביב ברכת כהנים – דריי שטיקלעך וואס דער כהן זאגט
דער רמב״ם ברענגט א נייע הלכה וועגן תפילות וואס דער כהן זאגט ארום ברכת כהנים (נישט אלס טייל פון ברכת כהנים גופא):
1. תפילה ביים אנהייבן גיין צום דוכן – „יהי רצון”
ווען דער כהן „עוקר רגליו” צו גיין ארויף, זאגט ער: „יהי רצון מלפניך… שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם” – א תפילה אז זיין ברכה זאל גאנץ זיין אן ליקויים.
דאס איז נישט א הוספה אויף ברכת כהנים גופא – עס איז א תפילה (ווי „ענו אנו ומאז”), א פערזענליכע בקשה פון דעם כהן פאר׳ן אויבערשטן, נישט א ברכה פאר׳ן עולם. דערמיט ענטפערט זיך פארוואס דאס איז נישט קיין „לא תוסיף”. דאס ווערט פארגליכן צום בעל תפילה וואס זאגט „ענינו אבינו ענינו” – א תפילה אויף הצלחה.
2. ברכת המצוה – „אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור, זאגט דער כהן: „ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
דאס הייסט: יעדער כהן האט די קדושה פון אהרן הכהן – „קדושתו של אהרן” איז א קנין פאר קדושת כהונה. דאס ווארט „באהבה” שטימט מיט דער ערשטער תפילה פון „ברכה שלימה ואל יהי בה מכשול” – ביידע דריקן אויס אז עס דארף זיין מיט ליבשאפט און שלימות.
[זייטיגע באמערקונג: צדיקים דערמאנט אין ברכות]
עס זענען נאר צוויי ברכות וואו מען דערמאנט א צדיק בשמו: ברית מילה – „בבריתו של אברהם אבינו”, און ברכת כהנים – „בקדושתו של אהרן.” אבער ביי ברכת התורה דערמאנט מען נישט משה רבינו. ביי אהרן איז דער פונקט: זיי אזוי ווי אהרן – אן אוהב שלום – און גיי בענטש די אידן.
באמערקונג וועגן דער ברכה ביים רמב״ם
דער רמב״ם דערמאנט נישט אויסדריקליך די ברכת המצוה אין דעם הויפט-סדר פון פרק י״ד – ער ברענגט עס ערשט שפעטער. עס איז אפשר מעגליך אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז עס איז נישטא קיין פארמעלע ברכה דערויף, אבער דאס איז נישט זיכער.
3. תפילה נאכ׳ן בענטשן – „עשינו מה שגזרת עלינו”
נאכדעם ער דרייט זיך אום צום ציבור (מחזיר פניו לציבור), זאגט ער: „עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו” – מיר האבן געפאלגט דיין באפעל, איצט פאלג דו דיין הבטחה. דאס הייסט: דער „יברכך” זאל מקוים ווערן. ער ענדיגט מיט דעם פסוק „השקיפה ממעון קדשך” – א בקשה אז דער אויבערשטער זאל אראפקוקן און טאקע בענטשן.
קשיא פון מפרשים (בעל תוספות)
ווען ער דרייט זיך אוועק פונעם ציבור צו רעדן צום אויבערשטן – וויאזוי פאסט דאס? די ערשטע צוויי תפילות ווערן געזאגט פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור, ווייל מען רעדט צום אויבערשטן, און עס זאל נישט זיין א פראבלעם פון „לא תוסיף” (נישט צוגעבן א ברכה ווען מען שטייט שוין פנים צום ציבור).
—
יט. ברכת כהנים אלס ברכת התורה
[זייטיגע אנאליזע: פאראלעל צו ברכת התורה / ברכות קריאת שמע]
ברכת כהנים האט א סטרוקטור ענליך צו ברכת התורה און ברכות קריאת שמע: א ברכה לפניה (אשר קדשנו), א דבר תורה (די פסוקים „יברכך” וכו׳), און א ברכה לאחריה. אזוי ווי א ישראל ליינט „שמע ישראל” נאך ברכות התורה, אזוי ליינט דער כהן „יברכך” נאך זיין ברכה. די „יהי רצון” איז נישט ממש א חיוב-ברכה – עס שטייט אין גמרא אז איינער פלעגט עס זאגן – אבער די ברכת המצוות איז א תקנת חכמים.
—
כ. תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
הלכה: ר׳ יוחנן האט מתקן געווען אז כהנים זאלן נישט ארויפגיין אויפ׳ן דוכן אין סנדלים, נאר יחף (באָרוועס).
טעמים:
1. כבוד הציבור (די נעליים קענען זיין שמוציג)
2. שמא יצטרך לקשור נעלו ויתעכב, ויחשבו שהוא פסול – מען זאל נישט מיינען אז ער איז פסול
[באמערקונג: א טעם וואס דער רמב״ם ברענגט נישט]
מען וואלט געקענט זאגן אז דאס איז ווי אין בית המקדש וואו כהנים זענען געגאנגען יחף, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם. די גמרא גיט דעם טעם פון „כבוד הציבור”.
—
כא. איסור הסתכלות – כהנים און ציבור
די כהנים:
– זאלן נישט קוקן אויפ׳ן עולם
– זאלן נישט מסיח דעת זיין
– אויגן אראפ – ווי איינער וואס שטייט אין תפילה
דער ציבור:
– טאר נישט קוקן אויף די פנים פון די כהנים בשעת׳ן בענטשן
– טעם לויט׳ן רמב״ם: „כדי שלא יסיחו דעתם” – מען זאל זיך נישט צעשפרייטן פון דער ברכה
וויכטיגער דיון: דער רמב״ם׳ס טעם לעומת אנדערע טעמים
– אין אנדערע מקומות שטייט אז ס׳איז אסור צו קוקן ווייל „השכינה שורה על אצבעות הכהנים”
– דער רמב״ם ברענגט דעם טעם נישט – ער ברענגט נאר דעם פשוט׳ן טעם: שלא להסיח דעת
באדייטונג: לויט׳ן רמב״ם, איז דער פונקט אז די ברכה קומט פון דעם אויבערשטן, נישט פון „משה יאנקל כהן”. ס׳איז נישטא קיין ענין צו קוקן אויפ׳ן כהן ווי ער וואלט געגעבן די ברכה – דער אויבערשטער גיט. דאס קוקן מסיח דעת פון דער מהות.
[באמערקונג: דער מנהג בפועל]
די כהנים באדעקן זייער קאפ מיט א טלית, און דער ציבור באדעקט אויך – דער מנהג העלפט פאר ביידע טעמים (שכינה אויף אצבעות, און נישט מסיח דעת זיין), אבער לויט׳ן רמב״ם איז דער טעם נאר שלא להסיח דעת.
—
כב. דרך ימין – זיך דרייען צו רעכטס
הלכה
ווען די כהנים דרייען זיך אום צום ציבור (מחזירין פניהם) אדער אוועק פונעם ציבור, דארף מען זיך דרייען צו רעכטס (דרך ימין). „ימין” איז א סימבאל פון שטארקייט, גוטסקייט, און חשיבות – „ימין ה׳ רוממה.” רוב מענטשן זענען רעכטע, און דאס ווערט א סימבאל.
[זייטיגע דיסקוסיע: וואס מיינט „דרך ימין”?]
עס איז א גרויסע מחלוקת וואס „דרך ימין” מיינט בדיוק – צי מען דרייט זיך צו זיין ימין, צי מען גייט דורך ימין. דער מקור קומט פון דער גמרא וועגן דעם כבש (ראמפע) ביים מזבח, וואו כהנים האבן זיך געדרייט צו רעכטס. עס גילט פאר „דברים שבקדושה” – ווען מען גייט צום מזבח, נישט ווען מען פארט אין א קאר. עס ווערט אויך אנגעווענדט ביי באגלייטן א קינד צו דער חופה.
—
כג. ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה – א חידוש
מער במדינה ווי במקדש!
– במקדש: ברכת כהנים ווערט געזאגט נאר איין מאל א טאג – נאך תמיד של שחר.
– במדינה (אויסערהאלב מקדש): ברכת כהנים ווערט געזאגט ביי יעדער תפילה – שחרית, מוסף, נעילה – חוץ ממנחה (ווייל מען קען שיכור ווערן).
דאס איז איינע פון די זעלטענע זאכן וואו מען טוט מער במדינה ווי במקדש.
—
כד. ווער איז דער מקריא אין בית המקדש?
דער רמב״ם׳ס פסק
„בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל” – מען פרובירט אז דער מקריא (דער וואס זאגט פאר די ווערטער פאר די כהנים) זאל זיין א ישראל, ווייל עס שטייט „אמור להם” – איינער דארף זיי זאגן. א כהן אליין איז נישט דער „אומר להם.”
—
כה. סיום
„עד כאן איז די עיקר הלכות ברכת כהנים.” – דערמיט ווערט אפגעשלאסן דער שיעור איבער די הלכות פון ברכת כהנים.
—
הויפט-טעזיס וואס קריסטאליזירט זיך דורכ׳ן גאנצן שיעור:
ברכת כהנים איז א מצות עשה וואס איז פארבונדן מיט׳ן ציבור׳דיגן דאווענען, אבער איר סטאטוס אלס טעגלעכע פליכט איז נישט פשוט – דער אשכנזישער מנהג צו דוכנ׳ען נאר יום טוב רעפלעקטירט א שיטה אז ס׳איז א חיוב „ווען מען קען” און נישט א שטרענגער חיוב יומי. דער רמב״ם׳ס אויסלייג באטאנט אז דער אויבערשטער איז דער מברך – די כהנים זענען נאר א צינור, דער שליח ציבור איז דער מקריא, און דער ציבור דארף זיך קאנצענטרירן אויף דער ברכה, נישט אויף דעם כהן. דער גאנצער סדר – פון די תפילות ארום ברכת כהנים, ביז דעם איסור הסתכלות, ביז דעם „שים שלום” – איז געבויט ארום דעם יסוד אז ברכת כהנים איז א אלקית ברכה וואס ווערט דורכגעגעבן דורך מענטשליכע שלוחים.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד פון הלכות תפלה
פתיחה און מבנה הלכות תפלה ברמב״ם
Instructor:
האלאו רבותי, מ׳גייט אפלאזן די טיק-טאק, מ׳גייט זיך זעצן לערנען, און לערנען הלכות ברכת כהנים, הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ד. פיינעלי איז מען אנגעקומען צו ברכת כהנים.
און מ׳האט געגעבן א יישר כח פאר אונזער נדבן, הרב ר׳ יואל ווערצבערגער. די נדבנים זענען אונזער שיעור, אין דעם שיעור און אין אלע אנדערע שיעורים, יעדער איינער זאל אים נאכטאנצן. ס׳איז א סגולה, יעדער איינער וואס מאכט נאך די ר׳ אשר׳ן ווערט אן עשיר, אזויווי עס גייט זיך. און אויך ווער ס׳מאכט נאך די למדנים ווערט א למדן. יעדער איינער זאל נאכמאכן וואס ער וויל.
יא, סאו וואס האבן מיר גערעדט? יא, הלכות ברכת כהנים. סאו מיר לערנען די פערצנטע פרק פון הלכות תפלה, ס׳איז די לעצטע צוויי פרקים פון הלכות תפלה. וואס הייסט תפלה און ברכת כהנים? און מיר האבן געלערנט א שיינע פאר, די ערשטע דארטן ניין אדער צען פרקים איז געווען וועגן תפלה, און נאכדעם איז געווען אפאר וועגן קריאת התורה, און יעצט גייען מיר לערנען וועגן ברכת כהנים.
איך מיין אז ס׳איז דריי פרקים וועגן קריאת התורה, לאמיר זען. פון… פון ח׳, לאמיר זען. ווייט, לאמיר דא דזשאמפן. אה, סארי. איך האב דאס געזען. אה, איך האב עס געזען אין די ליסט, ניין? איך האב עס געזען אין די ליסט. די רמב״ם האט געווען א טשארט, וואס איז דאס? מיר האבן געזען אין די רמב״ם האט געווען א טשארט, וואס איז דאס?
מער ווייניגער, פון י״א, סארי. אה, סאו ס׳איז געווען נאך בית הכנסת. סאו איך האב עס צעמישט. ביז פרק י׳ איז געווען הלכות תפלה. נאכדעם י״א איז בית הכנסת. פון י״ב ביז י״ג, סאו צוויי פרקים נאר, איז הלכות קריאת התורה. י״ד און ט״ו איז הלכות ברכת כהנים.
דער פארבינדונג צווישן די טיילן: דער ציבור
סאו די קאנעקשאן באמת, די קאנעקשאן איז די ציבור. איז דאס אז די ציבור דאוונט צוזאמען אין בית הכנסת. ווייל ווילאנג מ׳דאוונט ביחידות קומט נישט מיט מיט דעם קיין קריאת התורה, קיין הלכות בית הכנסת, קיין ברכת כהנים. די כהנים דארפן בענטשן די עולם דארטן ווי זיי זענען, און די קריאת התורה דארף זיין דארטן ווי די עולם איז. די עולם קומט אין שול צום דאווענען, און דעמאלטס שטעלט מען עס אריין. אדער מ׳קומט אפשר, אפשר קומט מען צו לערנען און מ׳דאוונט דעמאלטס, איך ווייס נישט. אפשר קומט מען פאר ברכת כהנים. אבער ביי אונז וואס מ׳דוכנ׳ט אין יום טוב קומט די עולם וואס מ׳דוכנ׳ט, ניין? ס׳איז מער אזוי, מ׳קומט צו באקומען די ברכה. איך קען נישט זאגן אז מ׳קומט צו הערן א שיעור, אבער יא, מ׳ברענגט די קינדער.
קשיא אויף דעם רמב״ם׳ס שיטה: פארוואס הייבט ער נישט אן מיט דעם יסוד?
סאו יא, עס איז זייער אינטערעסאנט, ווען די מפרשים פרעגן נישט אן, אונז פרעגן אויך, אונז זענען אויך פון די מפרשים, מיר דארפן נישט ווארטן די מפרשים זאלן פרעגן, אז די רמב״ם הייבט נישט אן דא אזוי ווי ער וואלט אנגעהויבן אנהייב מצות עשה לברך את ישראל. שטייט אזוי אין די ספר המצוות, אין די ליסט פון מצוות, א מצוה לברך את ישראל. דא אין די מנין המצוות אין די פראנט פון די הלכה שטייט אויך לברך את ישראל בכל יום. אין אנדערע פלעצער שטייט נישט בכל יום, דא פלעצער שטייט יא, דא פלעצער שטייט נישט. ס׳איז ענליך צו הלכות תפילה, לכאורה וואלט ער געקענט אנהייבן ענליך צו הלכות תפילה, אז ס׳איז דא א מצוה לברך את ישראל, ס׳איז דא א מצוה לברך את ישראל בכל יום, און מ׳האט עס אריינגעלייגט אין דאווענען. אבער ס׳זעט נישט אויס, מ׳זעט נישט פון די אינסייד, ער הייבט גלייך אן, ווען מ׳זאגט די ברכת כהנים, ביי שחרית, ס׳איז א מוסר פאר אזא טאג און אזא טאג. ס׳זעט אויס עפעס אז ער איז נישט מסביר די קאנעקשאן, דאס עמלדיג די קאנעקשאן פון ברכת כהנים מיט תפילה בכלל. וואס גייט דא פאר?
דיסקוסיע וועגן דעם אבארבנאל׳ס תירוץ
Student:
און דו ווייסט נישט, דו ווייסט, רייט? דו ווייסט יא? אדער דאס האסטו מיר שוין געזאגט, ווייל דער עולם איז דארט.
Instructor:
אקעי, דער עולם איז דארט, אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז ער הייבט נישט אן מיט די פסוק אזויווי דו זאגסט, ווי ער הייבט אן אסאך מצוות. ער הייבט אן אזויווי דו ווייסט אז דו ביסט שוין געווען אין שול, יא, איך רעד דא צו די דאווענער, דו ביסט שוין געווען אין שול און דו האסט געזען די כהן ליינען, אויך מיין דיך, און ער זאגט דיר אזוי און אזוי און אזוי איז די הלכה, עמוד דיכן משחרות… אזוי זאגט דער אבארבנאל [Abarbanel], א גאנצע שטימט נישט מיט די וועג פון דער רמב״ם, איך האב נישט מסכים. דער אבארבנאל טענה׳ט אזוי האבן זיי אנגענעבן פון די מצוות, עס איז הייער לקרית שקרית, עס איז אנגעהויבן קרייית שמים, בבוקר וברא, פאר ער וועס איז אנגעהויבן…
און דער אבארבנאל האט א תשובה, וועגן די האט געזאגט טשארלס, ער האט א פירושה ביי דער רמב״ם א שטיקל פון זיינע תשובות, און ער זאגט אז אמאל ווען דער רמב״ם איז א זאך וואס יעדע איינער ווייסט, הייבט ער נאר אן מיט די פרוטי הלכות, אבער עס איז מודד, אבער דער משנה קען מען דיר זאגן, ווייל דער משנה זאגט חדושה, אבער דער רמב״ם וועל דיך יא זאגן יעדע מצוות, סאו איך ווייז, אבער דער פאקט איז, ער זעט איך אז ער רתומ׳ט אז דו ווייסט שוין אז דא הפתורה למשה האט קיינמאל נישט זאגט אז עס איז דא הפתורה, ער האט נאר געזאגט פרוט אינדערפון, נאט שויר האט ער עקספלעינע דאס, קען זיין א פשוט געווען מיד, ער האט נישט געהאלט אלס, סאו דער רמב״ם האט דיך אויך געווען א בשר ודם, די רמב״ם טוט זאגן אזוי פשט? מען דארף טראכטן, מען דארף טראכטן. ס׳קען נישט זיין אז דער רמב״ם האט אויך געווען א human being.
Student:
ס׳איז נישט קיין חילוק. אדער ס׳איז יא דא א חילוק, ס׳איז די זעלבע איידיע. ס׳איז נישט קיין חילוק. אקעי, דאס איז שוין טיפע תורות.
Student:
ניין, ער ווייזט פאר די וועלט זיין vulnerability, צו ווייזן אז…
Instructor:
פארוואס ווייזט ער? זאל ער טאקע?
Student:
אקעי, ניין, דאס איז אנדערע גאר. אקעי, לאמיר לערנען אבער, אין די ווייניג. אקעי, יא, לערנען פאר דעם פאר. אדער איך זאל דיר פארלערנען?
איז ברכת כהנים א חיוב יומי?
דער יסוד פון דער שאלה
Instructor:
אקעי, סאו, אין די תורה שטייט אז דער כהן איז מצווה צו בענטשן אידן. און אסאך מאל ווען ס׳שטייט אין די תורה אז ס׳איז דא א מצוה וואס מ׳דארף טון, און ס׳שטייט נישט א זמן ווען מ׳זאל עס טון, טוט מען יעדן טאג. אזוי ווי ציצית, תפילין.
Student:
אקעי.
Instructor:
קריאת שמע שטייט יא קלאר, ווייל ס׳שטייט “בשכבך ובקומך”.
Student:
רייט, דאס איז יא א יומית.
Instructor:
אבער אויך תפילין און נאך די אלע זאכן איז יעדן טאג, ווייל יעדן טאג איז דער מענטש טוט אלעס יעדן טאג, אזויווי ער טוט אן מלבושים, ער גייט ארויס פון שטוב.
Student:
רייט.
Instructor:
אבער נאך אלץ, ס׳קען טאקע זיין, ס׳קען זיין אזויווי מ׳האט געלערנט ביי תפילה, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא א חיוב יומי.
Student:
רייט, אה, אה, ס׳קען זיין אז די סיבה פארוואס מ׳דארף עס טון יעדן טאג קען אפילו זיין אז ס׳איז דרבנן.
Instructor:
יא, פשט איז נישט דרבנן.
דער אשכנזישער מנהג אלס ראיה
ס׳איז נישט פשט אז א מענטש וואס האט פארפאסט ברכת כהנים, פשט אז ער איז מבטל געווען א מצוה די זעלבע וועג ווי איינער איז מבטל געווען מצות אין פסח. ס׳איז א מצוה, און די מאקסימום וואס מ׳קען עס טון איז ווען יעדן טאג ווען אידן קומען אין שול. און די אידן קומען זיך טאקע אין שול. ס׳קען זיין אז אמאל איז נישט געווען בתי כנסיות ובתי מדרשות, און ס׳איז געווען נאר א בית המקדש, און נאר אין בית המקדש האט מען געדוכנט, און אין די אנדערע פלעצער איז טאקע געווען א קהילה, און ס׳איז נישט אויסגעקומען.
אדער… די גרויסע, לאמיר זאגן קלאר, די גרויסע ראיה פאר די סברא אויף ברכת כהנים אז ס׳איז נישט ממש א חיוב אזוי ווי א מצות עשה יעדן טאג איז פון אונז אשכנזים, וואס מיר פירן זיך שוין א לאנגע צייט נישט צו דוכנ׳ען נאר יום טוב, נאר במוסף יום טוב.
Student:
אבער זיי זענען דאך שטארק אומעטיג מיט׳ן מבטל זיין די מצוה, וויאזוי ס׳זעט אויס אויבנאויף.
Instructor:
כולם עלמא האבן געהאלטן אז ס׳איז נישט קיין חיוב יומי. ס׳איז א חיוב ווען מ׳קען, און די אשכנזים האבן געזאגט, “אונז קענען נישט, אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כח פון עבודה.”
Student:
אונז האבן נישט קיין כח צו געבן א ברכה פאר אידן? דו קענסט געבן א ברכה פאר א צווייטן איד.
קען א כהן מקיים זיין ברכת כהנים אויסערהאלב דאווענען?
Instructor:
סאו דאס האט שוין צו טון מיט די אנדערע שאלה, אז אויב א כהן וואונשט אן אידן נישט ווען ס׳איז יום טוב ווען ער זאגט ברכת התורה, ער טרעפט אפאר אידן און ער זאגט זיי “יברכך”, איז ער מקיים מיט דעם א מצות עשה? לכאורה וואלט מען געזאגט אז יא.
Student:
לכאורה.
Instructor:
איך ווייס נישט, ווייל ס׳קען זיין אז ס׳איז נתקן געווארן אין א געוויסע צייט. אז ס׳איז נישט דאך אזוי, דער פסוק שטייט ‘כה תברכו׳, עס קען נישט זיין קיין מעכב לשון הקודש, ס׳איז מעכב אז ס׳זאל זיין אויף א געוויסע ‘אין דעי וועי׳ (in the way), ‘אין דעי סטייל׳ (in the way), ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז סתם אזוי זאל זיין געבענטשט, ס׳איז אויך א מצוה צו בענטשן א איד, איך ווייס נישט, איך געדענק אין הלכה מיין איך מען קען מאכן א ברכה ווען מען וויל בענטשן אידן, אבער דאס איז נישט קיין ברכה שאינה צריכה אדער עפעס. וועלכע ברכה? דו מיינסט ‘לברך את עמו ישראל׳, וואס מען מאכט? האבן מיר דאך א ברכה אין דער וועלט אריין, איך ווייס נישט. אבער עס קען זיין אז דאס איז דער סדר, אבער פארקערט, ‘למעשה׳ קען יא זיין אז עס איז ווען מען קען. עס איז נישט עפעס ממש א חוב יעדן טאג.
די ספרדישע שיטה און דער סאטמארער רב
די אנדערע, די וואס האבן עס איינגעפירט שפעטער אין ארץ ישראל, פירט מען זיך אונטער אויף פלעצער אז מען ליינט, אז מען זאגט ברכת כהנים יעדן טאג, זיי קוקן עס יא ממש ווי א מצוה יומית. ס׳איז אינטערסאנט, דער רבי זכרונו לברכה, דער סאטמארער רב, נאך וועם איך הייס יואל, שרייבט אז עס איז געווען די וואס האבן געוואלט מתקן זיין אז מען זאל יא אנהייבן אין גלות זאגן יעדן שבת, יעדן טאג. יעדן טאג אדער יעדן שבת. נאר מהרי״ש אשפארט [Maharish Ashpart], וואס איז געווען גדול בדורו, סאטמארער רב האט אים דערמאנט א פאר מאל, אז דער גרויסער קנאי האט חושד געווען אז די נייע תקנה קומט פון שבתאים, אדער איך געדענק נישט די ‘דיטעילס׳ (details), און עס איז געווארן בטל.
יא, און ער ברענגט עס אויס אז אונז זענען מיר אזוי ווי ‘מייקל׳ (meikel) אין א דאורייתא׳דיגע כלי, איך ווייס נישט, אונז טוען מיר נישט אזוי פיל מאל די מצוה פון ברכת כהנים, ווייל אונז ווילן מיר מאכן א ‘סטעיטמענט׳ (statement) אז אונז גייען מיר נישט נאך קיין רשעים. ס׳איז אינטערסאנט, סאטמאר איז דא איין צייט ווען נאר סאטמאר דוכנ׳ט, און דאס איז שבת חול המועד. סאטמאר רב איז געווען אין ארץ ישראל, און דארט קומט ער, ער האט געזען די דוכנ׳ען, און ער האט געווען ירושלימ׳ער רב, ס׳איז געווען א פאר זאכן וואס ער האט געהאלטן אז ירושלימ׳ער רב ממילא ער פראבירט פירן מיט די מנהגים פון ירושלים, מנהגים פון של״ה [השל״ה הקדוש: Shelah HaKadosh]. ער האט אנגעהויבן דוכנ׳ען. ס׳איז אינטערסאנט ווייל איינמאל איז ער דער גרויסער קנאי, ער איז דער רבי פון די קנאים, מעג מען יא אמאל אמאל דוכנ׳ען. ס׳איז דאך דא א סברה שבת חול המועד, איך געדענק נישט פונקטליך, עפעס מיט די מקוה, עפעס א דאורייתא.
דיסקוסיע וועגן מקוה און שבת
Student:
מקוה? אזוי האב איך געהערט, אז ס׳איז עפעס א… איך געדענק נישט, עפעס א שטיקל תורה. אוקעי, לאז עס גיין. עפעס ווייל יום טוב פאלט אום שבת דוכנ׳ט מען נישט. אזוי איז דער מנהג. מ׳דאווענט נישט?
Instructor:
יא, מ׳זאגט נאר נישט די… מ׳דאווענט נישט! ניין, מ׳דאווענט נישט. די ספרדים דאווענען נישט ברגיל. מ׳דאווענט שבת יום טוב שחרית בשבת. זיכער?
Student:
איך געדענק אז אין סאטמאר דאווענט מען נישט.
Instructor:
דאס איז גמור אין מסכת תענית. ניין, מ׳דאווענט יא. מ׳בעט נישט פאר חולים, אבער מ׳דאווענט. אפשר אין סאטמאר, אפשר נישט איבעראל.
איך וועל דיר זאגן. אויב איך געדענק, איז דא דער מנהג רב אשכנז אז מ׳דאווענט נישט ווען ס׳איז שבת. און דער תירוץ איז, אז מ׳קען נישט גיין אין מקוה פאר׳ן דאווענען, און שבת טאר מען נישט גיין אין מקוה, סאו מ׳דאווענט נישט ווען ס׳פאלט שבת. יא, ס׳קען זיין אין סאטמאר איז אנדערש, יא, אבער אזוי איז דער מנהג על פי רוב. און עפעס וואס האט דאס מיט שבת חול המועד?
Student:
אני נישט זיכער. אה, ער זאגט דא אז היינט גייען די חסידים סייווי נישט אין מקוה פאר שבת, סאו קען מען שוין דאווענען אפילו שבת.
Instructor:
פארוואס יום טוב דאווענט מען יא?
Student:
ווייל ס׳איז מער רואיג, ס׳איז אזא זאך, ס׳איז אזא סגולה. שבת חול המועד איז אויך רואיג, ס׳איז אזא סגולה. ס׳מאכט סענס.
Instructor:
אקעי, אונז לערנען יעצט די חסידים אין צפת. די חסידים דארפן דאווענען נאר שבתות וימים טובים. מיר וועלן דאס אפשר אויך… אבער שוין, דאס איז די הלכה. אקעי, אבער לעניננו, דער עיקר איז, איך מיין דער רמב״ם איז מסכים אז מ׳דארף זיך יא פירן צו דאווענען יעדן טאג, אזוי ווי די הלכה, דער אשכנזי׳שער מנהג.
ווען דוכנ׳ט מען – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה
Student:
יא. שחרית, מוסף, און מנחה, און נעילה.
Instructor:
איך קען נישט מסכים זיין. שחרית, מוסף, און נעילה דאווענט מען. אבער… דאס איז ביז וואו מען קען, אויסער ווען ס׳איז דא א טשענס אז מ׳האט זיך שוין אנגעשיכור׳ט. אבער ביי מנחה איז “אין נושאין כפים”, אפילו ביי מנחה כבר עבר היום. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי אדער פון יום טוב צופרי.
Student:
בשם משפחתך, ער רעדט פון א גאנצע וואך.
Instructor:
אה, יעדן טאג? אה, נאר ביי שחרית, נישט ביי מנחה? אה, אפילו ביי ימי תענית וואס מ׳טאר נישט טרינקען, “אין נושאין כפים במנחה”, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. יא, ביי מנחה דאווענט מען נישט. ביי ימי תענית האלטן מער מענטשן מיט די סדר מנחה אין בית המדרש, און מ׳זאל מיינען אז… יא, אזוי ווי דו זאגסט, האט מען שוין געמאכט א תקנה אז ביי מנחה דאווענט מען נישט אויף די תעניתים. וועלכע תענית דוכט זיך מיר נישט ביי מנחה, דוקא… ווי ביי מנחה נעילה, כגון יום כיפור ותענית ציבור. אבער תענית שאין בו נעילה, כגון תשעה באב שחל להיות בתענית.
נשיאת כפים ביי מנחה און דער סדר פון דוכנ׳ען
נשיאת כפים ביי מנחה – די כלל און די אויסנאמען
די יסוד-כלל: ביי מנחה דוכנ׳ט מען נישט
מגיד שיעור:
שחרית, מוסף, נעילה, דוכנ׳ט מען. אבער ס׳איז וויכטיג ווען מען קען, אויסער ווען ס׳איז דא א טשענס אז מ׳האט שוין געשיכור׳ט. אבל במנחה אין נשיאת כפים, לפי שבמנחה כבר סעדו כל העם [אבער ביי מנחה איז נישט נשיאת כפים, ווייל ביי מנחה האבן שוין געגעסן אלע מענטשן]. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי אדער פון יום טוב צופרי. ער רעדט פון א גאנצע וואך, יעדן טאג.
תלמיד:
אה, נאר ביי שחרית, פארוואס נישט ביי מנחה?
מגיד שיעור:
ואפילו ביום התענית שאין בו שתיה אין נושאין כפים במנחה [און אפילו ביום התענית וואו ס׳איז נישט דא קיין טרינקען, דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה], גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום [א גזירה – מנחה פון תענית ווייל מנחה פון יעדן טאג].
יא, ביי מנחה דוכנ׳ט מען נישט. ווייל ביי יום התענית האלטן מער מענטשן מיט די סדר מנחה אין ביהמ״ד [בית המדרש], און זיי זאלן מיינען אז… יא, אז מ׳קען יא דוכנ׳ן ביי מנחה. האט מען שוין געמאכט א תקנה אז ביי מנחה דוכנ׳ט מען נישט, אפילו תענית.
חילוק צווישן תעניות מיט נעילה און אן נעילה
ביי וועלכע תענית יא, און ביי וועלכע תענית דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה דוקא? במה דברים אמורים? בתענית שאין בה נעילה [אין וואס זענען די ווערטער געזאגט? אין א תענית וואס ס׳איז נישט דא קיין נעילה], כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז [ווי למשל תשעה באב און שבעה עשר בתמוז], הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוכה לשקיעת החמה [ווייל די תפילת מנחה פון זיי איז סמוך צו שקיעת החמה]. תשעה באב און שבעה עשר בתמוז דאוונט מען מנחה שפעט.
דער פוינט איז אזוי, נעילה איז א תפילה וואס מ׳לייגט צו צווישן מנחה און די שקיעה. דער פשט, געווענליך דאוונט מען מנחה פאר פלג המנחה [פלג המנחה: א זמן וואס איז איין און א רבע שעה פאר שקיעה], ווייל דער רמב״ם [רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] האט געזאגט אז לכתחילה דארף מען דאווענען מנחה פאר פלג המנחה. אבער ס׳קען זיין אז ער מיינט צו זאגן, דער פוינט איז אז ס׳איז די לעצטע תפילה. ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן מנחה און ביינאכט. ממילא קומט אויס הרי זו נראית כנעילה [דאס זעט אויס ווי נעילה]. ס׳זעט נישט אויס ווי א רעגולער מנחה. ממילא ס׳וועט זיך נישט אויפטוישן מיט מנחה של חול יום. ס׳זעט אויס ווי די נעילה פון תענית.
סאו מנחה פון תשעה באב און שבעה עשר בתמוז פלעגט אזוי זיין, און ס׳איז נאך אלץ דא אין די פלעצער וואו מ׳מאכט עס. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט נישט געטראכט אז אונז פירן זיך אז מ׳לייגט טלית ותפילין [טלית און תפילין] ביי מנחה תשעה באב. ממילא טרייט מען צו דאווענען אביסל פרי, נישט סמוך לשקיעת החמה. ער זאגט דאך אז מ׳דארף עס מאכן סמוך לשקיעת החמה. די ווארט איז אז ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן דעם און די שקיעה.
און אויך זעט מען ביי מנחה תענית, אונזער מנהג איז דאך צו זאגן “ענינו” [ענינו: א ספעציעלע ברכה וואס מ׳זאגט ביי תענית] ביי מנחה. ס׳איז דאך א מנחה פון א תענית, סאו מ׳כאפט. ווען ס׳איז דא מנחה און נעילה, איז דאס נישט קיין מנחה, ווייסט יעדער איינער קלאר אז דאס איז נישט די תפילת התענית.
תלמיד:
איך האב געוואלט זאגן אז ס׳איז דאך אביסל אנדערש, אז ווען ס׳איז דאס סארט וואס ס׳איז דא אסאך תפילות, נעילה, איז מען זיצט מען אין ביהמ״ד אסאך. אבער אן אנדערע תענית קומט מען אין ביהמ״ד צו מנחה און מעריב, ווייל מ׳וויל זיך נישט קומען אין פאסט. ווי האבן מיר זיך אנגעמוטשעט. אפילו אויב מ׳קומט געווענליך מנחה פריער, אזוי ווי דער רמ״א [רבי משה איסרליש] האט געזאגט אז מ׳זאל טון לכתחילה מנחה פריער, אבער אין א תענית קומט מען אין ביהמ״ד סוף טאג צו דאווענען מנחה און מעריב, און נאכדעם קומען אהיים.
מגיד שיעור:
ניין, די חילוק איז, עניוועי פאר די תפילת נעילה, איז וואס? געשעט די מנחה… מנחה איז פריער, ווייל מ׳דארף נאכדעם מאכן נעילה. יא, ס׳איז נישטא ווייניג מענטשן, פארקערט, די פראמע מענטשן.
די פוינט איז אז דער ס׳איז כעין, ער ברענגט די לשונות פון די גאונים [גאונים: די גדולי התורה פון די תקופה נאך די תלמוד], מ׳איז מאריך ביי מנחה בתחנונים [מ׳פארלענגערט ביי מנחה מיט תחנונים]. מנחה פון א תענית מאכט מען אביסל א מצב, ווייל ס׳איז דאך א תענית. ס׳זעט אויס אביסל ווי נעילה, ס׳זאל זיך נישט מישן מיט מנחה פון א גאנץ יאר. ווען ס׳איז יא דא נעילה, דעמאלט איז עס סתם א מנחה, ווייל אין נעילה מאכט מען די נעילה דרשה, און אז נישט מאכט מען ביי מנחה. דאס איז די עיקר די חילוק.
יום כיפור – דוכנ׳ט מען ביי מנחה
יעצט, אבער וויבאלד אז די גאנצע זאך מיט די דוכן ביי מנחה אויף יום כיפור איז נאר אזוי ווי א תקנה, ס׳איז נאר א אותה מנחה של כל השנה [דאס איז נאר ווייל מנחה פון די גאנצע יאר], איז ממילא די הלכה איז אז א כהן איז עולה לדוכן במנחה של יום הכיפורים [א כהן גייט ארויף צום דוכן ביי מנחה פון יום כיפור]. אלע גאונים האבן נישט געוואוסט אז ער איז עובר געווען. ער גייט יא לדוכן. לדוכן מיינט לכאורה… איך מיין אז לדוכן מיינט די… דוכן איז א בימה, די טרעפ פון די בימה. פשוט מ׳איז געגאנגען דוכן.
תלמיד:
אה, וואס דו ווילסט דו איז איינער וואס פליכט…
מגיד שיעור:
ס׳איז א סטעידזש. א דוכן איז א סארט סטעידזש. נו, וואס איז די פשט אין די דוכן? וואס טייטש בדוכנא [אויפ׳ן דוכן]? איך ווייס נישט. מקום מיוחד [א ספעציעלער פלאץ]? איך ווייס נישט. אבער מיר האבן נישט געלערנט אין הלכות… רבינו יונה [רבינו יונה גירונדי] האט א דוכן, אזוי ווי ווען א מענטש האט א סטעידזש. אבער מיר האבן נישט געלערנט אין הלכות בית הכנסת אז ס׳איז דא א דוכן. איך ווייס נישט. דאס דארף שטיין אין די בנין אין פרק א׳. אז מ׳זאל בויען אפשר א דוכן? איך ווייס נישט.
אויב וויבאלד יום כיפור ווייסן דאך אז ער שיכור׳ט זיך נישט, איז א רייזע נושא את כפיו [איז דא א סיבה אז ער זאל דוכנ׳ען], ואם ירצו נושאים פניך שאת [און אויב זיי ווילן דוכנ׳ען זיי דוכנ׳ען], לא אמרינן פסולי הואיל ופיקח הוא היום [מיר זאגן נישט אז ער איז פסול ווייל ער איז פיקח היינט]. וויבאלד אז ווען ס׳וואלט געווען ממש א נארמאלע טאג גייט א כהן שיכור און מ׳איז אים מוריד, נישט מוריד, אפילו סתם, ווייל די ריזען איז אז מ׳איז מוריד פון שיכור, איז מ׳הייבט אן. יום כיפור ווייסן דאך אז ער איז נישט שיכור, איז ממילא זאל שוין ער אויך מוריד זיין, אקווה רייך, מ׳זאל נישט דארפן מאכן אן עקסטערע הלכה. אבער ס׳איז דא א פראבלעם מיט מוריד זיין, ווייל מ׳קען זיך מיינען אז פסול הוא [ער איז פסול], און זאל מען אים פונדערנאך, פונדערנאך אזוי ווי מ׳האט געזען ביי יחיד הקורא בתורה [איינער וואס לייענט אין תורה], א כהן, זייער גוט, די כהנים זענען זיי די כהנים. יא, ס׳איז דא א מעלה פון נישט מוריד זיין, א מעלה זאלסט אים נישט מוריד זיין דאס מאל, ווייל דו ווייסט אז ער איז נישט שיכור.
תלמיד:
איז אויך נישט קיין חשש, זאגסטו נישט, ס׳איז דא א חשש, ס׳איז דא טאקע א חשש מיט זיך מיינען בדוכן ביי מנחה יעדן טאג, אבער אויך איז דא א חשש מיט מיינען אז ער איז נישט קיין כהן, און די כהנים, אזוי ווי מ׳האט געזען, זענען כהנים, זענען נישט א יוד, נישט א חלק, קיין כהן, דארף מען, קען דאך זיין אז ער איז פסול, ער איז א חלל [חלל: איינער וואס איז פסול צו זיין א כהן], אויב ס׳וואלט באמת געווען אז ער איז נישט קיין כהן.
מגיד שיעור:
סא ממילא, דוכן ביי יום כיפור שוין.
דער סדר פון נשיאת כפים בגבולין
טערמינאלאגיע: ברכת כהנים, נשיאת כפים, און דוכן
יעצט וויל די סדר, ווען דוכן מען, און וויאזוי ארבעט עס, וויאזוי נשיאת כפים, כתר. ביי די וועי, דער רמב״ם רופט עס נישט ברכת כהנים, ער רופט עס נשיאת כפים, הייבט אויף די הענט, ווייל דעמאלטס הייבט מען אויף די הענט, אינטערעסאנט. איז כיצד נשיאת כפים בגבולין [וויאזוי איז נשיאת כפים אין די גבולין]? דאס הייסט מיר גייען לערנען אז ס׳איז דא, ס׳איז דא א…
איך פארשטיי אז די אמת׳ע זאך איז ברכת כהנים, די ברכה וואס די כהנים געבן פאר אידן. נשיאת כפים איז וויאזוי מ׳האלט די הענט, און דוכן איז די פלאץ ווי מ׳שטייט. אונז רופן עס דוכן׳ען, דער רמב״ם רופט עס נשיאת כפים. אבער לכאורה די ריכטיגע בעסטע דעפינישאן איז ברכת כהנים, די ברכה וואס די כהנים בענטשן, וואס איז נישט די ברכה, די ברכת המצוה וואס ער זאגט, נאר יברכך וגו׳ [יברכך ה׳ וישמרך – די ברכה פון די כהנים], דאס איז וויאזוי כהנים בענטשן. באט איך ווייס נישט, דאס איז אלעס לשונות וויאזוי מ׳רופט א זאך, ס׳איז נישט קיין נפקא מינה [ס׳איז נישט קיין פראקטישער אונטערשייד].
בגבולין פאר בית המקדש
די ווארט איז אזוי, און מיר גייען באלד לערנען אז ס׳איז דא א סדר ברכת כהנים אין די בית המקדש וויאזוי ס׳גייט. אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז לכאורה די עיקר איז אין די בית המקדש, און שפעטער איז געווארן, אדער חוץ פון דעם איז דא אויך בגבולין. אבער דער רמב״ם הייבט אן מיט די סדר ברכת כהנים בגבולין, דאס הייסט וויאזוי מ׳דוכן׳ט בשעת׳ן דאווענען. בכללות אין די גאנצע וועלט. נאכדעם גייט ער זאגן ווי די סדר איז אין די בית המקדש.
דער סדר שטופנווייז
זאגט ער אזוי, וואס די סדר איז אזוי? כאיזהו די נשיאות כפים וקבלתם [וויאזוי איז נשיאת כפים], וויאזוי איז עס? עס גייט אזוי, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה [ווען דער שליח ציבור קומט אן צו עבודה], די שליח ציבור קומט אן צו די ברכה פון עבודה, ווען ער זאגט “רצה”. אינטערעסאנט, לעבודה כשואמר רצה [צו עבודה ווען ער זאגט רצה], דאס מיינט די זעלבע זאך, רייט? ברכת רצה איז די ברכת עבודה. אפשר מיינט ער צו זאגן גלייך אין די אנהייב פון די ברכה, אפשר דאס איז די ווארט, כשואמר רצה, די ערשטע ווארט.
איז דעמאלטס טוט ער אזוי, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם [אלע כהנים וואס שטייען אין בית הכנסת גייען אוועק פון זייער פלאץ], אלע כהנים וואס שטייען אין שול גייען אוועק פון זייער פלאץ, והולכים ועולים לדוכן [און זיי גייען און גייען ארויף צום דוכן]. זיי גייען ארויף צו די, אגב, די דוכן. וואס איז די דוכן? ווייסן מיר נישט. די רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א דוכן. עפעס איז א פלאץ וואו מ׳שטייט דארט און מ׳בענטשט די אידן.
תלמיד:
דו ווילסט טשעקן די ווארט דוכן?
מגיד שיעור:
ניין, איך האב נישט קיין צייט. איך זאג אז יעדער איינער ווייסט וואס ס׳מיינט.
תלמיד:
ניין, יעדער ווייסט וואס ס׳מיינט, אבער זיכער…
מגיד שיעור:
באלד וועט מען זען ווי ס׳שטייט “לנגד ההיכל” [קעגנאיבער דעם היכל], וועט מען גיין זען ווי ס׳איז, יא? ועומדים שם פניהם לנגד ההיכל [און זיי שטייען דארט מיט זייערע פנים קעגנאיבער דעם היכל], מ׳זעט אז די דוכן איז דארט אין די היכל, אין פראנט פון די היכל, ואחוריהם כלפי העם [און זייערע רוקנס קעגן דעם עולם], זיי שטייען קעגנאיבער די היכל. ס׳קען זיין דוכן מיינט פשוט ווי מ׳דוכנט, איך ווייס נישט, ווי מ׳בענטשט. ס׳איז נישט קיין הלכה אז מ׳דארף האבן א סטעזש אדער עפעס אזוינס. דוכן מיינט עפעס א געוויסע מין פוירניטשור, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט קיין לשון פון… אלעס קען זיין, אבער ס׳איז נישט מעכב, זיכער נישט מעכב, ווייל אזוי וואלט מעכב געווען אז די רמב״ם וואלט געדארפט האבן א דוכן. ס׳איז דא א מקום לזה [ס׳איז דא א פלאץ פאר דעם]. ס׳איז דא א מקום לזה, יא. ס׳איז דא א מקום לזה, יא. ס׳ווערט גערופן אזוי אפשר ווייל אין בית המקדש איז געווען א דוכן, און מ׳ווייסט שוין אז אין א נארמאלע שול איז דא א דוכן. מ׳דארף טשעקן, איך האב נישט קיין צייט, אונז דארפן זיך ריקן היינט. ס׳איז די סוף פון יום, ס׳גייט נעמען פאר אייביג.
ועומדים שם פניהם לנגד ההיכל, זיי שטייען דארט, יא, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם [און זייערע פינגערס זענען געבויגן אין זייערע הענט], זייערע פינגערס זענען צוזאמגעלייגט. דאס איז די ווארט. ער מאכט נאך נישט נשיאות כפים, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן, רייט? זיי זענען מעורר די עולם אז מ׳קומט אן. ער זאגט קלאר, ער האט נישט געזאגט ער מאכט נשיאות כפים, ער האט געזאגט ער מאכט נישט נשיאות כפים. נשיאות כפים מאכט מען מיט אפענע פינגערס, און אויך מיט הויכע הענט, אבער ער עפנט אפילו נישט די פינגערס פאר די עולם פאר מ׳קומט אן.
עד שישלים שליח ציבור הודאה [ביז דער שליח ציבור ענדיגט הודאה], ביז ער ענדיגט ברכת הודאה, וואס איז ברכת מודים. און דעמאלטס “מחזירין פניהם כלפי העם” [זיי דרייען זייערע פנים צו דעם עולם], זיי דרייען זיך אויס צו די עולם, און “פושטים את בתיהם” [זיי עפענען זייערע הענט], זיי מאכן אויף זייערע פינגערס, און “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם” [זיי הייבן אויף זייערע הענט קעגנאיבער זייערע אקסלען], זיי הייבן אויף זייערע הענט קעגן איבער זייערע אקסלען אזוי הויך, “ומתחילין לברך” [און זיי הייבן אן צו בענטשן], און זיי הייבן אן צו זאגן “יברכך”.
באמערקונג: פינגער-האלטונג
ביים דאווענען איז אויך געווען הלכות וואס די רמב״ם האט נישט געזאגט וויאזוי מ׳זאל האלטן די פינגערס. אונז באמערקן אזוי שטארק ברכת כהנים ווייל בעצם… אבער ס׳איז נישט מעכב. ס׳איז מסתמא וועגן די אימה ויראה [שרעק און יראה], ס׳איז מער א נושא פון אימה ויראה. אבער דא איז שטארק נישט קלאר וואס איז די ריזען. על כל פנים, מ׳עפנט אויף די פינגערס. אקעי. יעצט, אין די היינטיגע כהנים האבן מנהגים וויאזוי פונקטליך מ׳עפנט די פינגערס.
וואס איז א „דוכן”? – אן אומגעלייזטע פראגע
דיסקוסיע וועגן דעם באגריף „דוכן”
תלמיד:
אפשר קען מען זאגן אז מ׳איז מסתמך טאקע אויף די ווארט “יברכך”. אבער אפשר ווען מ׳וויל מאכן א בית המדרש׳דיגע תקנה, זאל מען יא מאכן א ספעשל סטעידזש אזוי ווי דו ווילסט, אזוי ווי “לווים בדוכנם” [לויים אויף זייער דוכן]. ס׳איז דא א ספעשל פלאץ וואו מ׳האט א כסא של אליהו [שטול פון אליהו הנביא], מ׳האט א שטענדער פאר׳ן רב. ס׳איז דא א שיינע דעס. דאס איז פאר מיוחד פאר די כהנים. ס׳איז זיכער נישט קיין עבירה צו מאכן, אבער אויסלויפן די מצוה וואלט געשטאנען אין די הלכה.
מגיד שיעור:
אבער ס׳ווערט גערופן “לדוכן”, און וואו איז די דוכן? ס׳איז גארנישט אזא מין פשט. דוכן איז א געוויסע פלאץ.
תלמיד:
ניין, ס׳איז געווען נאר אין בית המקדש איז געווען א דוכן.
מגיד שיעור:
אבער דו זאגסט “לווים בדוכנם”. פארדעם זאגט מען, העלא, פארדעם ווייסט מען דיך “לווים בדוכנם”. די דוכן איז די בענקל׳ס פעלד, איז איינע פון די עבודות וואס מ׳האט אראפגענומען די בענקל׳ס פון די ענקל׳ס. אויף דעם זאגט מען “לווים בדוכנם”. וואס איז מיט די כהנים? איך ווייס נישט. אקעי.
תלמיד:
האסטו נישט געטראפן אין די מפרשים דוכן צו זיין עפעס א פלאץ? דוכן?
מגיד שיעור:
איך האב נישט געטראפן אין מפרשים. אקעי.
תלמיד:
ניין, זיי זענען געשטאנען אין מקום מיוחד. איך האב נישט געזען קיין… קיינער זאגט נישט אז ס׳איז דא אזא פלאץ.
מגיד שיעור:
דו ביסט א בעסערע פארשער, אבער…
תלמיד:
ניין, אבער מאך א סוירטש “דוכן” אין בית המקדש. ס׳שטייט נישט.
מגיד שיעור:
ניין, איך וויל נישט, איך האב נישט קיין צייט. אקעי. איך האב נישט געזאגט, איך האב נאר געזאגט אפשר די ערוך [ערוך: א קלאסישער לעקסיקאן] ברענגט די דוכן. יא, די ערוך ברענגט אז זיי זענען דארט געזאגט די זעלבע זאך ווי די… ניין, ניין, ס׳איז נישט טעמא. ס׳נעמט שנעל, דו זאגסט מ׳דארף נאכגיין צו זיין.
אזוי זאגט ער, אזוי האלט ער.
תלמיד:
דו ווענדסט זיך אן מיט די אנדערע חברותא, דו געסט נישט שנעל אונטער. אקעי, דו געסט נישט אונטער. ס׳איז פארט פון די געים.
מגיד שיעור:
דא זאגט ער… איך קען דיך נישט שיסן, איך וויל דיך נישט שיסן. ער זאגט נישט. ער וואלט געדארפט ברענגען. ער זאגט, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן איז דער פלאץ וואו די כהנים שטייען]. אזוי ברענגט ער פון די פירוש המשניות [דער רמב״ם׳ס קאמענטאר אויף די משנה]. זיי ברענגען נישט. זיי ברענגען נאך אלץ פירוש המשניות. אבער אנדערע טייטשן אז די דוכן איז די בימה, אבער ס׳שטימט נישט. סאו ס׳איז נישט קלאר. איי, גוט, דער עולם ווייסט. בקיצור. ר׳ דוד, ווייסטו ר׳ דוד? איז דא ר׳ דוד? דער רמ״א ווייסטו ר׳ דוד? איי פוסק מיט אן עין? האט נישט געוואוסט. אקעי, בקיצור, ס׳איז נישט קלאר. מ׳דארף מאכן בעסערע ריסערטש. ס׳זעט אויס ווען דער בית המקדש איז געווען איז געווען אזא פלאץ, און ס׳זעט נישט אויס אז ס׳זאל זיין אזא פלאץ אין אונזערע בתי מדרשים. אה, ליגט שטארק.
ברכת כהנים: סדר האמירה, הלכות תזמון, והסתכלות
ער זאגט, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” [דוכן איז דער ארט וואו די כהנים שטייען]. אזוי ברענגט ער פון די פירוש המשניות [Perush HaMishnayos: Rambam’s commentary on the Mishnah]. אה, זיי ברענגען נישט, זיי ברענגען דאך אלעמאל פירוש המשניות. אה, אבער אנדערע טייטשן אז די דוכן איז די בימה [bimah: platform], אבער ס׳שטימט נישט. סאו, נישט קלאר.
גוט, סאו דער עולם ווייסט. בקיצור, דער רד״א [ר׳ דוד אלטשולער], ר׳ דוד, ר׳ דוד, עפעס איינער מיט אן ע׳, האט נישט געוואוסט. אקעי, בקיצור, ס׳איז נישט קלאר, מ׳דארף מאכן בעסערע ריסערטש. ס׳זעט אויס אז אין בית המקדש [Beis HaMikdash: the Holy Temple] איז געווען אזא פלאץ, און ס׳זעט נישט אויס אז ס׳איז געווען אזא פלאץ אין בית המדרש [Beis HaMidrash: study hall/synagogue].
און די בית המקדש, באלד וועט מען זען שפעטער, זאגט ער דאך ערנסט, ביי די בית המקדש איז נישט א נארמאלע, ס׳איז א דוכן. אבער וואס דוכן טייטשט ווייסט קיינער נישט. ס׳איז דבש וחלב [devash v’chalav: honey and milk – an expression meaning unclear/confusing]. אקעי.
סדר אמירת ברכת כהנים – השליח ציבור מקריא מילה במילה
בקיצור, יעצט, וויאזוי גייט עס די יברכך [Yevarechecha: “May He bless you” – first word of the priestly blessing]? זיי זאגן נישט אליינס. דער שליח ציבור [shaliach tzibbur: prayer leader] מקריא אותם מלה במלה [makri osam milah b’milah: reads/prompts them word by word]. ער זאגט זיי ווארט ביי ווארט.
פארוואס דארף ער האבן איינער? שנאמר “אמור להם” [she’ne’emar “emor lahem”: as it says “say to them”]. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. פשטות [peshutus: simple meaning] “אמור להם” טייטשט אז משה [Moshe: Moses] זאל זאגן פאר אהרן [Aharon: Aaron] וויאזוי ער זאל בענטשן. לערנען די חכמים [chachamim: sages] פון דעם אז יעדע מאל זאל מען פארזאגן פאר די כהנים [kohanim: priests] יעדע ווארט. זיי זאגן “יברכך”, “יברכך”.
איך האב פארשטאנען אזוי ווי דער שליח ציבור מאכט זיך ווי נישט משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher]. יא, אויף מסביר צו זיין [oif mesbir tzu zein: to explain]. פונקט ווי ס׳שטייט “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” [Ko sevarchu es bnei Yisrael emor lahem: “Thus shall you bless the children of Israel, say to them”], די כהנים זאלן זאגן פאר זיי, נישט זיי זאלן זאגן פאר די כהנים. “אמור להם” לישראל [l’Yisrael: to Israel], מיין איך אז אזוי טייטשט ער.
“כה תברכו את בני ישראל”, זיי זאלן בענטשן. “אמור להם”, דאס רעדט משה צו אהרן. ער זאגט, “זאג דאס, מיט דעם נוסח [nusach: text/formula]”. “אמור להם” איז אזוי ווי “לאמר” [leimor: saying/to say].
עניוועי, די דרשה [derasha: homiletical interpretation] זאגט אז דאס איז אז מ׳זאל זאגן פאר די כהנים, מ׳זאל זיי זאגן נאכער. באלד וועט מען זען א חב״ד [Chabad] פשט [peshat: explanation] אויף דעם. ס׳איז דאך עפעס א זאך וואס מ׳האט מורא געהאט פון זיך טועה זיין [toeh zein: to make an error]. ס׳איז געווען אן ענין פון זיך טועה זיין.
מ׳האט דאך געוואלט, אזויווי מיר גייען זען באלד אין די נעקסטע פרק, די כהנים זענען נישט די מברכים [mevarchim: those who bless]. ס׳איז נאר דער אייבערשטער [der Oibershter: the Almighty] געבט די ברכה [brachah: blessing]. ער געבט נאר די, ער געבט נאר די ווערטער. ער זאגט, ער ווייטערט פאר די ווערטער. דער כהן [kohen: priest], ער זאגט אים פאר די ווערטער. זיי זאלן נישט מיינען גארנישט, זיי טוען גארנישט.
אקעי, איך ווייס נישט. עס קען דאך זיין עס האט עפעס מיט די שליח ציבור, עפעס א דזשאב דארף דער חזן [chazan: cantor], מען האט דיך אריינגעלייגט אין שמונה עשרה [Shemoneh Esrei: the Amidah prayer], סא וואס גייט זיך אונטער? דער חזן גייט זיין עפעס אן שייכות [shaychus: connection]? עפעס איז אזוי דעקאנעקטעד מיט די שליח ציבור.
עניוועיס… וועגן זיי זאגן עס בשם השם [b’shem Hashem: in God’s name], ווייל דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט דאך שפעטער אז מען עס ארויסזאגט מיט׳ן שם השם [Shem Hashem: God’s name], כאילו זעסט אז יברכך וכו׳ אזוי זאגט דער אייבערשטער, און וועגן דעם זאגן זיי ארויס זיין נאמען, ווייל זיי רעדן משמו [mishmo: in His name].
סדר הפסוקים, אמן, והמעברים
עד שמשלימים פסוק ראשון [ad she’mashleemim pasuk rishon: until they complete the first verse], און מען ענדיגט פאר אמן [amen] נאך די ערשטע פסוק. וחוזר שליח ציבור ומקרא אותם פסוק שני [v’chozer shaliach tzibbur u’makri osam pasuk sheini: and the prayer leader returns and prompts them the second verse], ממילא ממילא א צווייטער פסוק, יעדע ווארט ביי ווארט פאר עונים [onim: they answer], עד שמשלימים פסוק שני וכל העם עונים אמן [ad she’mashleemim pasuk sheini v’chol ha’am onim amen: until they complete the second verse and all the people answer amen], וכן פסוק שלישי זה המהלך דא [v’chein pasuk shlishi zeh ha’mahalach da: and so the third verse, this is the procedure].
קישור “שים שלום” לברכת כהנים
ווען מען ענדיגט די אלע דריי פסוקים, מתחיל שליח ציבור ברכה אחרונה של תפילה, שהיא שים שלום [maskhil shaliach tzibbur brachah acharonah shel tefillah, she’hi Sim Shalom: the prayer leader begins the last blessing of the prayer, which is Sim Shalom]. די לעצטע ברכה איז שים שלום [Sim Shalom: Grant Peace], איך מיין אז מען זאגט אויף א פשט׳ל שים שלום, זעט אויס האט עס קאנעקטעד ברכת כהנים [Birkas Kohanim: the priestly blessing], מען זאגט אז דאס איז וישם לך שלום [v’yasem lecha shalom: “and grant you peace” – the final words of the priestly blessing], עס ענדיגט זיך מיט וישם לך שלום, בעט מען א ברכה אז עס זאל טאקע מקוים ווערן [mekuyam veren: be fulfilled] דער שלום וברכה [shalom u’vrachah: peace and blessing], וואס עס פארשטייט די זעלבע לשונות [leshonos: language/phrases], אור פניך [or panecha: the light of Your face], עס זענען דאך ענליכע לשונות פון די שים שלום מיט, מיט די כי באור פניך נתת לנו [ki b’or panecha nasata lanu: for in the light of Your face You gave us], דאס איז די זעלבע לשונות.
הכהנים לאחר סיום הברכה
והכהנים מחזירים פניהם כלפי הקודש [v’hakohanim machzirim pneihem klappei hakodesh: and the priests turn their faces toward the holy], די כהנים דרייען זיך צוריק אויס די פנים [panim: faces] כלפי הקודש [klappei hakodesh: toward the holy/east] ואחוריהם כלפי העם [v’achoreihem klappei ha’am: and their backs toward the people], ואחר כך כופפים אצבעותיהם [v’achar kach kofefim etzbe’oseihem: and afterwards they bend their fingers], הייסט זיי דרייען זיך אויס נאך מיט די פינגערס אפן, און זיי מאכן זיך צו אין די פראנט. ועומדים שם בדיבורם עד שיגמור הברכה [v’omdim sham b’dibburam ad she’yigmor habrachah: and they stand there in their place until the blessing is completed], וועלכע ברכה? שים שלום, יא, ביז די ענד פון ברכת שמונה עשרה [Birkas Shemoneh Esrei: the blessing of the Amidah], בכל תפילה ובכל מקום [b’chol tefillah u’v’chol makom: in every prayer and in every place], און זיי גייען צוריק איינס.
דמיון לדין פסיעות אחר שמונה עשרה
עס איז זייער ענליכע צו די הלכה [halachah: Jewish law] פון ווען מען גייט צוריקטרעטן נאך שטילע שמונה עשרה. מען דארף זיך איינער פון זיך געזעגענען פונעם מקום התפילה [makom hatefilah: place of prayer]. נישט אנטלויפן, נישט אזוי ווי א תינוק הבורח מבית הספר [tinok haborei’ach mibeis hasefer: a child fleeing from school].
אבער עס קען דאך זיין אזוי ווי איך האב געזאגט אז שים שלום איז בעצם א ברכה אויף די ברכת כהנים, דאס איז קאנעקטעד. אבער זענען ביידע קאנעקטעד, סא דאך וועגן דעם בלייבט מען נאך דארטן ביז די ענד פון די… ביז די גאנצע זאך. יעדע מאל רופן עס אן, נישט אז איינער פלאצט געשטאנען זאל נישט איבערלאזן אין א וויין, און איינער פלאצט געשטאנען אזוי ווי ווען מען גייט אוועק פון א מלך [melech: king], אבער די ענין איז… אוקעי.
כללי סדר ותזמון – “לא להיכנס זה לזה”
נאכדעם ווייטער ענליכע הלכה האט מען געלערנט ביי קריאת התורה [Krias HaTorah: Torah reading], אין הקורא קורא לכהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור [hakore korei l’kohanim ad she’yichleh amen mipi hatzibbur: the reader calls the priests until the amen is completed from the mouth of the congregation]. יא, און ביי אונז קומט דאס מיט׳ן זאגן “כהנים” איבער׳ן ציבור. יא, און מען רופט ארויף אז עס זאלן הערן אלע די… יא. מען דארף ווארטן אז די אמן זאל זיך ענדערן פון די ציבור. ווען שרייט מען דאס? דאס איז נאך עבודת הכהנים [avodas hakohanim: the service of the priests], ווען די כהנים קומען, אז זיי זאלן שוין דארט בעטן.
יא, אזוי ווי מען זאגט יאמרו [yomru: they shall say], די קורא [kore: reader], דער בעל תפילה [ba’al tefillah: prayer leader].
ניין, די זעלבע זאך, מען רופט די כהנים, און זיי זאלן שוין וויסן אז זיי קומען אליין, אפילו זיי זענען דארט.
ואין הכהנים רשאין להסב פניהם עד שיכלה אמן מפי המקרא [v’ein hakohanim rashayin l’hasev pneihem ad she’yichleh amen mipi hamakri: and the priests are not permitted to turn their faces until the amen is completed from the mouth of the reader]. ער דארף זאגן יברכך, און זיי דארפן ווארטן ביז עס ענדיגט זיך, נישט ער זאל זאגן יברכך און הייבט שוין אן אמן.
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים [v’ein hatzibbur onin amen ad she’sichleh brachah mipi hakohanim: and the congregation does not answer amen until the blessing is completed from the mouth of the priests]. אלעס געבט מען צייט.
על מי עונים אמן?
ניין, אבער דאס איז אויך זייער וויכטיג, אפשר דאס איז צו ווייזן אז מיר זאגן אמן אויף די כהנים׳ס ברכה, און די שליח ציבור איז נאר דער וואס זאגט פאר פאר די כהנים, און מיר זאגן אמן אויף די בעל תפילה אויך. מיר זענען נישט צוויי מאל א ברכה, מיר זענען איין מאל א ברכה.
אקעי, גוט. אבער זאל זיין דארט א סדר, מען זאל נישט אריינהאקן איינער אין צווייטן. זייער וויכטיג. אפשר גייט מען מאכן א הלכה פאר א חברותא [chavrusa: study partnership], אז מיר זאלן, איך ווייס נישט צו עס גייט ארבעטן.
פארוואס? מיר זאלן אויך נישט ענטפערן צו רעדן ביז דער צווייטער ענדיגט די ברכה. איך ווייס נישט, עס איז נישט איינגעפירט.
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור [v’ein hakohanim maskhilin b’vrachah acheres ad she’yichleh amen mipi hatzibbur: and the priests do not begin with another blessing until the amen is completed from the mouth of the congregation]. יא, אויך, ער זאגט נישט יברכך, דער עולם זאגט אמן, ער ווארט ביז זיי ענדיגן זאגן אמן. ואם יש שם אחד שמאריך באמן, אין צריכין להמתין לו [v’im yesh sham echad she’ma’arich b’amen, ein tzrichin l’hamtin lo: and if there is one who extends the amen, they need not wait for him].
השליח ציבור אינו עונה אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים [v’ein shaliach tzibbur rashai la’anos amen achar hakohanim: and the prayer leader is not permitted to answer amen after the priests]. אה, דא איז אן הלכה. דער שליח ציבור זאגט נישט אמן. פארוואס? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקרין להן, אם פסוק שני או שלישי [shema titaref da’ato, v’lo yeda eizo brachah makrin lahen, im pasuk sheini o shlishi: lest his mind become confused, and he will not know which blessing to prompt them, whether the second or third verse]. אמן אחר כל ברכה וברכה [amen achar kol brachah u’vrachah: amen after each and every blessing]. סא ער גייט זאגן אמן, און די ברכה איז דאך פאר אים, קומט זיך אים צו זאגן אמן. אבער ער גייט זאגן אמן, ער גייט זיך פארגעסן צו ער האלט ביי יברכך אדער ביי יאר [ya’er: “may He shine”], און ממילא זאל ער נישט זאגן אמן.
זייער גוט, ווייל מיר זאגן דאך אז ער שטייט דארט די כהנים נישט צו קענען, איך נעם אן אז דער שליח ציבור איז דאך אן ערב ערב ציבור [areiv areiv tzibbur: guarantor of the congregation]. וואס טוט זיך אז די כהנים טארן נישט זיין אנגעטרונקען, וואס טוט זיך אז דער שליח ציבור יאכל טאקע נישט? אקעי.
תקנת ר׳ יוחנן – ללא נעליים
אה, נאך א הלכה, נאך הלכות. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיחזור שליח ציבור לשים שלום [v’ein hakohanim rashayin l’hachzir pneihem min hatzibbur ad she’yachzor shaliach tzibbur l’Sim Shalom: and the priests are not permitted to turn their faces from the congregation until the prayer leader returns to Sim Shalom]. דאס הייסט, זיי דרייען זיך נישט אויס ביז ער הייבט אן שים שלום. אויך לכאורה [l’chora: apparently], כאילו דער ציבור זאל נישט אוועקלויפן, ווייל אלס פארט פון די פארטע… די סך הכל [sach hakol: the sum total] פון די אלע הלכות זענען, מ׳זאל זיין רואיג, מ׳לויפט נישט, מ׳ענדיגט, נעקסטע סטעפ, נעקסטע סטעפ. ואל יסיח דעתו לעקל רגליו ממקומו עד שיגמור שליח ציבור שים שלום [v’al yasich da’ato la’akol raglav mimkomo ad she’yigmor shaliach tzibbur Sim Shalom: and he should not divert his attention to move his feet from his place until the prayer leader completes Sim Shalom], ס׳זאל זיך נישט אפוועק.
ווי האבן עס זיי האבן שוין דאס געלערנט איינמאל, אפילו עקסטער זענען געגאנגען? אפשר דא צוריק זאגט ער מצות עשה [mitzvas asei: positive commandment], יעצט מאכט ער עס פון אז ועלו סתם, איין אומר שום… אומר שום, לוקף קרושטע רעגטס פון סייער, נישט איך זייער פנימ׳ט. ער האט עס אויך גענעמט. ער עפענט נישט, מאכט נישט צו זיינע פינגערס און דרייט זיך אויס. פרעגט זיך וואס מ׳טוט יא, זעמער וואס מ׳טוט נישט.
זייער אינטערסאנט. התקין ר׳ יוחנן שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם [hitkin Rabbi Yochanan shelo ya’alu hakohanim l’duchan b’sandaleihem: Rabbi Yochanan instituted that the priests should not ascend to the platform in their sandals], ער זאל נישט גיין מיט זייערע שיך. אלא עומדים יחפים [ela omdim yechefim: rather they stand barefoot], ער זאלן גיין בארוועס. דעם ריזן פאר דעם איז, ווייל עס איז אויך א כבוד הציבור [kavod hatzibbur: honor of the congregation], קודם כל עס איז אפשר שמוציג די שיך. און אויך עס זאל עס קען זיין אז ער האט זיך צוגעבונדן זיין שיך, און ער האט זיך פארקירצט.
איז נישטא איינער וואס זאגט אז ווייל אין בית המקדש זענען די כהנים געגאנגען יחפים? עס שטייט נישט דא אזוי. דא שטייט אז עס איז אזוי שטייט אין די גמרא [Gemara: Talmud], משום כבוד הציבור [mishum kavod hatzibbur: because of the honor of the congregation]. ווען ר׳ אשר [Rabbeinu Asher: a medieval Talmudic authority] האט געזאגט אן אנדערע פשט אז ער גייט זיך צוגעבונדן, און ביז דערווייל גייט מען מיינען אז ער איז פסול [pasul: disqualified]. עס שטייט נישט, עס זעט נישט אויס, איך ווייס נישט. עניוועיס, אזוי איז דער מנהג [minhag: custom] אז מ׳גייט אן קיין שיך, כ׳מיין אז דאס איז א תקנה [takanah: rabbinic enactment] פון ר׳ יוחנן.
איסור הסתכלות – הכהנים והציבור
זייער גוט, יעצט, ווען די כהנים מברכין את העם [m’varchim es ha’am: bless the people] איז אזוי, לא יביטו בעם [lo yabitu ba’am: they should not look at the people]… זייער אינטערסאנט, ער זאל נישט קוקן אויף דעם עולם. ולא יסיחו דעתם [v’lo yassichu da’atam: and they should not divert their attention], ס׳זאגט ער זאגט פניהם כנגד הציבור [pneihem keneged hatzibbur: their faces toward the congregation], אבער ער זאל נישט קוקן יענער וועג, אבער ער קוקט נישט דירעקטלי. ניין גוט, ער קוקט נישט דירעקטלי. ולא יסיחו דעתם, אלא עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפילה [ela eineihem keneged ha’aretz k’omed bitefilah: rather their eyes toward the ground like one standing in prayer]. ער זאל קוקן אויף דער ערד.
טעם הרמב״ם – שלא יסיחו דעתם
ניין, ס׳איז איינס פון דער רמב״ם אז דאס איז כדי שלא יסיחו דעתם [kedei shelo yassichu da’atam: so that they should not divert their attention], אזוי זאגט מען ביי די נעקסטע בפירוש [befeirush: explicitly]. ער זאל נישט קוקן אויף דער עולם, ער הייבט אן צו טראכטן פון דער עולם צופיל. ער בענטשט זיי, אבער ער קוקט נישט. ער איז ווי מתפלל [mispallel: praying], ער קוקט אראפ.
וכל העם אין רשאין להסתכל בפני הכהנים בשעה שמברכין, כדי שלא יסיחו דעתם [v’chol ha’am ein rashayin l’histakel bifnei hakohanim b’sha’ah she’m’varchim, kedei shelo yassichu da’atam: and all the people are not permitted to look at the faces of the priests when they bless, so that they should not divert their attention]. אזוי שטייט, כדי ער זאל נישט מסיח דעת זיין [mesiach da’as zein: divert attention], ער זאל נישט קוקן אויף די כהנים, אה, דער כהן האט אים דא א שיינע פנים. פארשטייט זיך.
אלא כל העם יתכוונו לשמוע הברכה, ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים [ela kol ha’am yiskavnu lishmoa habrachah, u’mechavnim pneihem keneged pnei hakohanim: rather all the people should concentrate to hear the blessing, and direct their faces toward the faces of the priests], פאר איינעם מ׳בעט פון אים, אבער זיי קוקן נישט אין זייער פנים.
דיון – הרמב״ם לעומת טעמים אחרים
אין אנדערע פלעצער שטייט וואס יעדער איינער ווייס אז מ׳טאר נישט קוקן ווייל די שכינה [Shechinah: Divine Presence] שורה אויף די פינגערס, זאל נישט קוקן. אבער דא שטייט ס׳שטימט זייער מיט דעם וואס דו זאגסט, אז דער אויבערשטער בענטשט, ס׳קומט דורך די כהנים, אבער it’s not about the כהן, ס׳איז נישט קיין שום ענין צו קוקן אויף אים. נישט אז דער משה יאנקל כהן געט דיר א ברכה און ער געט דיר איבער גוטע זאכן. דער אייבערשטער געט.
איך הער וואס דו זאגסט, דו ביסט דער בעל מקריא [ba’al makri: the one who prompts]. אבער דער רמב״ם האט נישט געברענגט די זאך אז די שכינה איז דא. דער רמב״ם ברענגט די טעם פשוט אז ס׳איז “לבלתי הסיח דעת” [l’vilti hassiach da’as: so as not to divert attention]. ס׳קען זיין אז ס׳איז קאנעקטעד, ווייל די שכינה ליגט אין די כהנים.
אה, ס׳קען זיין אז די שכינה… דיסטרעקטעד מיין איך, פון די ווערטער און קוקן אויף די כהן. יא. דער מנהג איז אז די כהנים לייגן ארויף זייער טלית [tallis: prayer shawl] אויף די קעפ און אזוי ווייטער. די מענטשן טוען אזוי, אבער דאס איז שוין כדי מ׳זאל נישט קוקן. אבער לויט׳ן רמב״ם איז דאס אן אנדערע זאך. לויט׳ן רמב״ם איז דאס כדי מ׳זאל נישט מלחמה זיין, מ׳זאל נישט ווערן דיסטרעקטעד. אקעי, ס׳קען אויך זיין צו העלפן פאר דעם.
כהן אחד לעומת שניים או יותר
יעצט, לאמיר גיין ווייטער. “אם היה הכהן המברך אחד” [im hayah hakohen hamvarech echad: if there was one priest blessing], אויב ס׳איז נאר דא איין כהן, “מתחיל לברך מעצמו” [maskhil l’vareich mei’atzmo: he begins to bless on his own], ער הייבט אן אליינס.
וואס הייסט “מתחיל לברך”? די ברכה אליינס? אדער ער הייבט אן צו זאגן “יברכך”? “לברך”, ער מאכט א ברכה. ער מאכט די ברכת “לברך את עמו ישראל באהבה” [l’vareich es amo Yisrael b’ahavah: to bless His people Israel with love]. ניין, יא, איך האב נישט געכאפט, ס׳איז פאני.
“שליח צבור מקריא אותו מילה במילה כשנים” [shaliach tzibbur makri oso milah b’milah k’shnayim: the prayer leader prompts him word by word like two]. אה, “ואם היו שנים או יותר” [v’im hayu shnayim o yoser: and if there were two or more], אויב ס׳איז דא מער ווי צוויי כהנים, “אין מתחילין לברך” [ein maskhilin l’vareich: they do not begin to bless], זיי זאגן נישט די ברכה אין איין שטיק, זיי ווארטן ביז דער שליח ציבור שרייט “כהנים”, “והן עונים ואומרים יברכך” [v’hein onim v’omrim Yevarechecha: and they answer and say Yevarechecha].
קושי בלשון הרמב״ם
איך פארשטיי נישט. מ׳האט דאך געזאגט אז זיי ווארטן פאר אים צו מקריא זיין. דער שליח ציבור דארף דאך מקריא זיין פאר זיי די ברכה. וואס הייסט “והן עונים ואומרים יברכך”? זיי זאגן “יברכך”? אפשר זיי זאגן פלעין אז די ערשטע ווארט זאגן זיי יא אליינס?
ווען ס׳איז איין כהן, שרייט נישט דער בעל תפילה אויס “כהנים”, און ער הייבט אן צו זאגן די ברכה. ער הייבט אן אליינס, ווייל ער טראגט אליינס די עול [ol: yoke/burden]. איך וואלט געטראכט, ווען ס׳איז דא א קווייער, דארף עס איינער קאנטראלירן אזוי, און דעמאלט דארף דער שליח ציבור זאגן. יא, אבער איך פארשטיי נישט די לשון “והן עונים ואומרים יברכך”. ס׳זעט אויס פון רמב״ם אז די ערשטע ווארט “יברכך” איז מען נישט מקריא. ער זאל זאגן “יברכך” נאר פון “ה'”, הייבט אן דער שליח ציבור פארצוזאגן. דאס הייסט “והן עונים ואומרים”, זיי זאגן אליינס.
ער זאגט נישט אז זיי זאגן די ברכה “ברוך אתה ה'” [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God]. די כהנים איז… ניין, אבער אויך זעט אויס אזוי, דער בעל תפילה זאגט נאר “כהנים”, און דער כהן זאגט אליין “יברכך”. ער זאגט נישט נאר ווייטער פון “ה'”. דאס זעט אויס פון רמב״ם, ס׳איז נישט קלאר. “ומקריא אותן מלה מלה על הסדר שהודענו” [u’makri osan milah milah al haseder she’hodanu: and he prompts them word by word according to the order that we informed]. אהא. איך ווייס נישט וואס איז די פשט, וואס די סאונד איז. איך ווייס נישט.
סיכום
אקעי, איז עד כאן [ad kan: until here] האבן מיר געלערנט ווי אזוי ס׳ארבעט די ברכת כהנים אין דערהיים, אין בית המדרש. וועגן די ברכה פון “לברך את עמו ישראל באהבה” האט ער נישט געזאגט.
וואס? ער האט נישט געזאגט.
ברכת כהנים: הלכות ומנהגים – חלק ד׳
שאלת הברכה על ברכת כהנים ביי דער רמב״ם
אזוי סאונדט עס. באלד וועט מען זען וואס ס׳שטייט אין די צווייטע שטיקל. ער האט נישט געזאגט גארנישט נאך פון יענע ברכה. זיי ברענגען, ס׳איז דא וואס לערנען אז דאס מיינט די ברכה, אבער ס׳איז נישט קלאר. ס׳קען זיין, ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז נישטא קיין… וואס איז דא דארף מען דערמאנען?
דער רמב״ם דערמאנט בכלל נישט די ברכה. ער זאגט דאך “לברך”, מיינט ער וועט זאגן “יברכך”. ס׳איז אפשר נישט, אפשר דער רמב״ם האט געהאלטן אז ס׳איז נישטא קיין ברכה אויף דעם, איך ווייס נישט. ער ברענגט בכלל א ברכה דערויף? ס׳שטייט נישט. ווי ווייט איך ווייס נישט. דער רמב״ם האט געזאגט צו לערנען נאר זיינע ספרים. ווי ווייט איך ווייס איז נישטא בכלל אזא ברכה דערויף.
אקעי.
סדר ברכת כהנים אין בית המקדש
צייטפּונקט און הגבהת ידיים
יעצט איז אזוי, “כיצד ברכת כהנים במקדש?” ווי אזוי גייט ברכת כהנים אין מקדש? אין מקדש גייט אן אנדערע סדר. נישט ביי אונז, אין די גבולין גייט עס א גאנצע סדר, נאך הודאה זאגט מען ברכת כהנים. אין בית המקדש גייט אנדערש.
“כהנים עולים לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. נאך די תמיד של שחר, גלייך קומט דוכן. “ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. דאס הייסט, אין די גבולין הייבט מען נאר אויף כנגד כתפיהם, אבער אין די בית המקדש הייבט מען אויף העכער די קאפ. דאס איז די פשטות ווי אזוי מיר האבן געלערנט.
“חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ”. כהן גדול מאכט יא נאר כנגד כתפיו, ווייל ער וויל נישט אז די הענט זאלן זיין העכער פון די ציץ. ס׳שטייט אזוי אין די שו״ע, יא.
דער מקריא
“ואחד מקריא אותם מלה מלה”. אה, ס׳איז יא דא א מקריא. “אחד”, נישט קיין שליח ציבור, נאר סתם איינער פון די כהנים אדער איינער פון… איך ווייס נישט ווער איז דער “אחד”. “אחד”, איינער. איינער איז דער מן מקריא. יא. ס׳איז אויך נישט קלאר ווער ס׳איז. ס׳איז דער זעלבער וואס מישט די בלוט אין יום כיפור בשעת שלא יקרש.
אקעי.
ענטפערן אמן אין מקדש
אקראי, איז ממילא במילא בדרך כלל איז עס אין די גבולים אזויווי אונז קענען עס, עד שישלימו שלשת הפסוקים, ועונין אמן. ביז די דריי פסוקים ענדיגן זיך. אבער דא איז אנדערש, איין חילוק איז דא. ביי אנדערע גבולים זאגט מען אמן נאך יעדע פסוק, אבער אין די מקדש, איינער עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, און אויך נאך די ברכה אחת, מזמור שיר של יום, און ווען ער ענדיגט, זאגט מען אמן, זאגט מען “ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם”. אינטערעסאנט, ס׳איז א מער לענגערע נוסח.
אקעי, יעצט, און נאך עפעס וואס מ׳טוט אין מקדש, אז מ׳טוט עס ככתבו.
שם המפורש אין מקדש
שיטת הרמב״ם וועגן שם המפורש
די עולים זאגן נישט אין בית המקדש, יא, אדער ס׳גייט ארויף אויפ׳ן בית המקדש, במקדש, יא, אבער די עולים זאגן נישט במקדש, והוא דבר, ס׳איז א ווארט, אן אייגענע ווארט וואס זאגט ארויסגעזאגט י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳, וזה השם המפורש האמור בכל מקום.
דער רמב״ם, דאס איז די שיטה פון רמב״ם, די לוקת שיטת רש״י און אנדערע וואס האבן געהאלטן אז השם המפורש איז שם בן מ״ב, אדער אנדערע שמות. דער רמב״ם זאגט אז ווען ס׳שטייט השם המפורש מיינט עס די נאמען וואס מ׳זאגט פון די פיר אותיות. ער זאגט נישט וויאזוי מ׳זאגט עס, ער זאגט נאר אז ס׳איז א זאך וואס מ׳זאגט ארויס די אותיות, נישט מיט א כינוי.
אין גבולין – בכינוי
ובמדינה אבער, אין די רעסט פון די שטאט, נישט אין די מקדש, אומרים אותו בכינוי, זאגט מען עס מיט א כינוי, והוא א-ד, דאס הייסט ווי אונז זאגן א-ד, יא. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. נאר אין מקדש זאגט מען נאר די שם אזויווי ס׳איז געשריבן.
נאָך שמעון הצדיק
ומשמת שמעון הצדיק, שוין א גאנצע לאנגע צייט וואס ס׳איז געווען, יא, שמעון הצדיק איז געווען משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. פארוואס? כדי שלא ילמדוהו מי שאינו הגון. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳האט א סוד. ער האט מורא פון די… ס׳האט א דיסטראקטיוו פאוער אזויווי מ׳קען חרוב מאכן די וועלט מיט דעם.
דער רמב״ם׳ס שיטה אין מורה נבוכים – רעספּעקט, נישט מאַגיע
ניין, גראדע, ס׳איז נישט קלאר, ווייל דער רמב״ם, וואס הייסט דא? אפשר פשוט׳ע פשט האט מען געזאגט אז ס׳זעט אויס אז מ׳קען מאכן מיט שמות מכשפות׳דיגע זאכן, הרגע בשם, מ׳קען טון זאכן. דאס איז פשוט׳ע פשט.
אבער דער הייליגער רמב״ם אין זיין ספר, די הלכה וואס איך וועל דיר אויסזאגן, דער הייליגער רמב״ם אין זיין ספר מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אויב איך געדענק, איז ער מאריך אז ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא אזא זאך א שם וואס מ׳זאגט עס און ס׳געשעט עפעס. נארמאלע מענטשן פארשטייען זאכן. מ׳מוז עס פארשטיין אז ס׳איז מער אן ענין פון רעספעקט. דאס איז די פשטות אין רמב״ם, און דער רמב״ם גייט אויספירן אז ס׳איז אן ענין פון רעספעקט.
ולפיכך היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהן ובניהן ההגונים פעם אחת לשבע שנים, אפילו דער וואס איז ראוי, איך מוז עס נאר אויסלערנען, איינס פון די זאכן וואס דער רמב״ם זאגט, מ׳זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז טאקע געווען א זמירות Forever. מ׳זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז ווייל מען קען עפעס טון, כל זה גדולה לשמוע הנכבד והנורא, ס׳איז א מעלה. א מעלה פון רעספעקט, מ׳רעדט נישט פון אים אסאך, מ׳איז עס מעלים, מ׳איז עס נישט משמיע פאר פשוט׳ע מענטשן.
נישט, אבער דער רמב״ם לערנט נישט לכאורה אז ס׳קען מזיק זיין, ווייל עס זעט נישט אויס אזוי פון זיין לשון דא. וואס איז דער ענין פון רעספעקט אז מ׳רעדט נישט דערפון? ווייס איך נישט קלאר, מ׳דארף פארשטיין דאס. אזוי ווי דער איסור פון ארויסזאגן דעם שם השם לבטלה, ס׳איז דאך א שם המפורש, מ׳זאל בכלל נישט זאגן, ס׳איז א שם המפורש, אז א פשוט׳ער מענטש דאס לערנט גייט ער ארום זאגן לבטלה דעם הייליגן נאמען, זאל ער בכלל נישט וויסן דערפון.
אבער די ווערטער, דער רמב״ם לערנט דיך דעם עיקר נישט דעם ווארט, דער עיקר איז די הבנה, צו פארשטיין וואס ער מיינט. און דאס האט מען אויך נאר אויסגעלערנט, יא, אזוי אלפיים, מ׳לערנט דאס סתם אזוי, מורא׳דיג, מ׳לערנט דאס נאר איין מאל אין זיבן יאר, דאס איז וואס דער רמב״ם מיינט צו פארשטיין.
אוקעי. איך האב צוריקגעקוקט אויף מיינע שיעור וואס איך לערן יעדע וואך. אוקעי. קוק, דאס איז א גדולה לשם הגדול והנורא, מ׳זאגט עס נאר איין מאל אין זיבן יאר, אלע אנדערע יארן זאלן זיי מיינען אז ס׳איז שרעקעדיג.
אוקעי.
בעסיק הלכות פון ברכת כהנים – דרשות פון “כה”
ברכת כהנים, וועלן מיר… נאך א הלכה, א וויכטיגע הלכה. אה, ביז אהער האבן מיר געלערנט די סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. יעצט גייען מיר לערנען הלכות, basic הלכות פון די קנויים פון ברכת כהנים.
איז אזוי, איין הלכה איז, אז עס מוז זיין, יא, בלשון הקודש, וואס הייסט אפילו, דאס הייסט אז מען דארף זאגן די שם ככתבו, דאס איז אין די ענין פון בית המקדש, אבער בכל מקום, anywhere, מוז זיין בלשון הקודש, אזוי ווי ס׳שטייט אין דעם פסוק “כה תברכו את בני ישראל”.
“כה”, מיינט דאס אים צו זאגן? “כה”, “ככה”, לאזן דיך. “כשם ששמע משה”, ווייל אזוי מען האט מיר אויסגעהערט. אינטרעסאנט, “כשם ששמע” שטייט דא, די אלע אנדערע לשונות שטייט “מפי השמועה”. “כשם ששמע”, אה, אפשר מיינט ער צו זאגן? ווייל ער נישט, שטייט נישט אין “כה” גארנישט. “כה”, מיינט אזוי ווי משה האט געוויזן, כה לחי, “כה”, אזוי “כה” איז אזא “כה”, ער ווייזט.
“כה תברכו”, און ער מאכט א גאנצע ליסט פון “כה”, יא. “כה תברכו” בעמידה, דאס הייסט בעמידה. ווי אזוי האט מען עס געלערנט? ווייל משה רבינו האט געוויזן און האט ער געזאגט… “כה תברכו” ווען ער איז געשטאנען, אדער ווען ער האט עס געזאגט ערשטע מאל, איך ווייס.
“כה תברכו” בנשיאת כפיים. אה ווייטער, וויאזוי ווייסט מען בכלל אז מ׳הייבט אויף די הענט? שטייט א פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבער וויאזוי ווייסט מען אז דאס איז א הלכה? “כה תברכו”, “כה תברכו בלשון הקודש”, “כה תברכו פנים כנגד פנים”, “כה תברכו בקול רם”. עזרא זאגט אז “קול רם” מיינט נישט געשריגן, עס מיינט נישט “להוציא בלחש”. “כה תברכו בלשון הקודש”.
דיגרעסיע: לשון הקודש ביי ברכת כהנים vs. תפילה
אה, בלשון הקודש. פארוואס? ווייל מ׳איז נישט מזכיר בלשון הקודש, נאר בלשון הקודש. נאך א זאך וואס האט אפשר צו טון מיט כה, אדער נאך א הלכה. “אין הכהנים רשאין בכל מקום”. א מינוט, לגבי לשון הקודש האבן מיר נישט שוין געזען אין תפילה, אז אין תפילה, אויב קען מען דאווענען אין א ריינע לשון אין איין שפראך…
יא, אבער דאס וועט ער נישט צוריקקלערן. ער לערנט די פערז, די רמב״ם איז ממש געווען, ביי קריאת שמע האט די רמב״ם עס בפירוש אז מ׳איז יוצא בכל לשון. שבת תפילה בכל לשון. אבער נאר ברכת כהנים איז דארף זיין בלשון הקודש. ס׳איז דא נאך זאכן וואס דארפן זיין דווקא בלשון הקודש. יא, ווייל דאס זאגט די סוטה. אבער די רמב״ם מאכט נישט קיין… ער ברענגט נאר די זאכן אין זייער פלאץ. יא, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
איסור צוצולייגן צו ברכת כהנים – “לא תוסיף”
“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים”. זאגט די רמב״ם, ווען די כהנים בענטשן אידן, ס׳איז זיי איינגעפאלן אז זיי זאלן צולייגן נאך גוטע ברכות. למשל א פסוק. יא, למשל א פסוק וואס משה רבינו האט געבענטשט די אידן, “ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”. דאך שטימט זייער גוט, “יברכך ה'”, זיי האבן געבענטשט, זיי וואלטן זיך פארמערן, און טאקע ברוך השם, אזוי ענדיגן מיט א הלל והודאה נאך שאלת רחמים. נישט א הלל והודאה, ער זאל צולייגן, “יוסף עליכם”, ער זאל צולייגן, ער זאל צוגעבן ברכות.
“ואם הוסיפו על שלשת הפסוקים”, זאגט ער אז יענע פסוק איז א… ניין, ניין, דאס איז א זכות, דאס איז א זכות. די פערטע איז, “ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, אז ס׳זאל ווערן מער. ער זאל צולייגן. ער ברענגט א פסוק וואס שטייט א הוספה ברכה. בקיצור, ער זאגט אז מ׳זאל עס נישט צולייגן, “לא בקול רם ולא בלחש, ואין להם להוסיף על הדבר”.
אַנאַליז פון “לא תוסיף”
אינטערעסאנט. דאס איז אזויווי… אזויווי פינף… אזויווי פינף ברכות, פינף תפילות. געווענליך האט די רמב״ם געלערנט אז “לא תוסיף” מיינט אז מ׳זאגט אז די נייע זאך איז א מצוה. דא זעט מען אז דער רמב״ם פסק׳נט יא די “לא תוסיף” פון די חכמים, אז מ׳זאל נישט צולייגן זאכן צו א מצוה. איך ווייס נישט, ער איז עובר אויף א לאו.
פאַרגלייך מיט “נחם”
ער זאגט אזוי ווי, איך געדענק פארצייטנס, ר׳ משה האט א תשובה צו די מענטשן וואס לייגן צו “נחם מקום ינחם אתכם”, ווייל זיי זאגן אז מ׳זאל נישט וויסן פון קיין צער אדער וואטעווער ס׳איז. וואס איז די שאלה? ס׳איז נישט קיין שאלה. דארט גייט מען אקעגן די ברכה שטבעו חכמים. ס׳איז אביסל ענליך.
אקעי, דאס איז נישט קיין שאלה, ווייל דאס איז ממש ברכת כהנים. אבער דאס איז דאך נישט קיין הלכה למשה מסיני. דאס איז נישט פון די גמרא. פון וואו שטייט דאס? ניין, ס׳איז שוין א מנהג. איך ווייס שוין אז ס׳איז א הלכה. אקעי. ס׳איז מענטשן האבן געהאט א פראבלעם. איך ווייס שוין אז ס׳איז נישט נאר אז מענטשן האבן ליב צוצולייגן. נישט איבער קריאת התורה איז אן עשרה געווען. מ׳זעט, יא, אז מ׳זאל לייגן צו. מ׳זעט אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז מ׳טאר נישט דאס טון.
איך ווייס נישט. אקעי, דאס איז קלאר. דאס איז צולייגן א שטיקל פון די תורה. ווייל זיין פראבלעם איז “לא תוסיפו”. איך מיין נישט. זיין פראבלעם איז “לא תוסיפו”. ס׳שטייט אזוי ווי דו לייגסט צו א דריטע מין, דו לייגסט צו נאך א פסוק. דער אייבערשטער הייסט מ׳זאל זאגן א פסוק, אבער נאר מ׳הייבט אן זאגן זאכן לשם, אדער ווי א לשון וואס די חכמים האבן אוועקגעשטעלט אז מ׳זאל זאגן אין לשון עברית.
ער מיינט נישט אז ס׳איז בטור. ער זאגט נישט בטור ברכות וואס ער זאגט פאר די אידן. דער רמב״ם גייט דאס ברענגען.
תפילות סביב ברכת כהנים – נייע הלכה
יא, קוק, “וזהו כל ענין לדידן, כשהוא עוקר רגליו לעלות לדוכן, קודם הייבט ער אן”. איך פרעג א קשיא, דאס איז לכאורה ממש “לא תוסיף”. קודם, “יהי רצון” – ער ברענגט נישט פאר די אידן בכלל, ער זאגט א תפילה פאר׳ן אייבערשטן.
אה, דא שטייט די ברכה. אה, פיינלי דא שטייט די ברכה. זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה. אקעי, דארפן מיר אנהייבן מאכן א נייע הלכה. ס׳איז א נייע תפילות סביב לברכת כהנים. ברכות, ברכת התורה. דאס איז די ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. ס׳איז א תפילה און א ברכה.
תפילה ביים אָנהייבן גיין צום דוכן
איז אזוי, ס׳איז דא דריי שטיקלעך, און איך וועל עס זאגן אזוי: “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, ווען ער הייבט אן צו גיין, זאגט ער א תפילה, “יהי רצון מלפניך… שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם”. ס׳איז א תפילה אז ער זאל נישט קיין ליקוי מאכן.
ס׳איז דאך גארנישט. איך זאג עס, זאל אונז געלונגען מיין ברכה. איך זאג עס איז א תפילה, עס איז א תפילה. אזוי ווי דער ווארט “תפילה” זאגט אסאך מאל “ענו אנו ומאז”, דאס סארט תפילה. ס׳איז אן ענין.
הלכות ברכת כהנים: דער סדר, תפילות, און הלכות
דריי שטיקלעך וואס דער כהן זאגט בשעת ברכת כהנים
איז דא דריי שטיקלעך וואס ער גיט אזוי.
ערשטנס: תפילה ווען ער הייבט אן צו גיין – „יהי רצון”
כשעוקר רגליו לעלות [ווען ער הייבט אן צו גיין], זאגט ער א תפילה: יהי רצון מלפניך וכו׳ [מאַי עס זאָל זיין דער ווילן פאַר דיר וכו׳]. דאס איז א ברכה אזוי: שתהיה ברכה זו שאני מברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם [אַז די ברכה וואָס איך בענטש דיין פאָלק ישראל זאָל זיין א גאַנצע ברכה, און עס זאָל נישט זיין אין איר קיין שטערונג אָדער זינד פון איצט און ביז אייביק].
דאס הייסט, איך זאל עס נישט קאלע מאכן. ס׳זאל געלונגען. דער אייבערשטער שיקט די ברכה, און איך זאל געלונגען מיין ברכה. ס׳זאל זיין א גוטע תפילה [געבעט]. ס׳זאל זיין א שטיקל תפילה, אזויווי דער בעל תפילה [חזן: קאַנטאָר] זאגט אסאך מאל ענינו אבינו ענינו [ענטפער אונז, אונזער פאָטער, ענטפער אונז], דאס איז א תפילה.
צווייטנס: ברכת המצוה – „אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
ס׳איז אינטערעסאנט אזוי. און נאך א ברכה דאך, קודם דרייט ער זיך דאך לכאורה [אויף דעם ערשטן בליק] אפ קלאפע אום ביים בענטשן, אבער די ברכה איז שוין ווען מ׳איז פונה אויף… ניין, ניין, קודם איז דאך די ברכה, קודם איז דאך דאס וואס ער זאגט, קודם איז דאך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן [וואָס האָט אונז געהייליקט מיט דער הייליקייט פון אהרן].
ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם [געבענטשט ביסטו, אייבערשטער, אונזער גאָט, מלך פון דער וועלט], ער בענטשט דעם אייבערשטן, ער דאנקט דעם אייבערשטן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן. דאס הייסט, יעדער כהן [פּריסטער, נאָכקומען פון אהרן] האט די קדושה [הייליקייט] פון אהרן צו קענען בענטשן. וצונו לברך את עמו ישראל באהבה [און האָט אונז באַפוילן צו בענטשן זיין פאָלק ישראל מיט ליבשאַפט]. די קדושתו של אהרן איז א קנין [פאַרמעגן] פאר קדושת כהן [די הייליקייט פון א כהן].
יא, אבער וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. די באהבה [מיט ליבשאַפט] שטימט מיט די ברכה שלימה [גאַנצע ברכה], ואל יהי בה מכשול [און עס זאָל נישט זיין אין איר קיין שטערונג].
זייטיגע באמערקונג: צדיקים דערמאנט אין ברכות
ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נאך די צוויי ברכות וואס מ׳דערמאנט א צדיק [רעכטשאַפענער מענטש] אין די ברכות. דא איז ברית מילה [בונד פון מילה], בבריתו של אברהם אבינו [אין דעם בונד פון אברהם אונזער פאָטער], און דא איז די קדושתו של אהרן. און נאר ביי תורת משה [די תורה פון משה], ביי יעדער ברכת התורה [ברכה איבער דער תורה] זאגט מען נישט משה. מ׳דערמאנט נישט. דא איז דא אהרן, אז דו זאלסט זיין אזויווי אהרן, זאלסט זיין אן אוהב שלום [איינער וואָס האָט ליב שלום], און גיין בענטשן די אידן. עניוועיס, באהבה.
דריטנס: תפילה נאכ׳ן בענטשן – „עשינו מה שגזרת עלינו”
ואחר כך [און נאָכדעם], יא, ס׳קען זיין אז די ביידע זאכן זאגט מען נאך נישט פונה אפ צו די ציבור [אומגעדרייט צום ציבור], ווייל מ׳רעדט דא צו די אייבערשטער. אזויווי דו זאגסט, ווייל ס׳זאל נישט געווען זיין א פשלה [פעלער] פון לא תוסיף [דו זאָלסט נישט צוגעבן], אז דו זאלסט נישט שטיין א ברכה נישט.
און די לעצטע זאך אויך, דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט, נאכדעם מחזיר פניו לציבור [דרייט ער זיך אום צום ציבור], ואחר כך נותן עמידה [און נאָכדעם גיט ער זיך א שטאַנד], די אלע זאכן פארן, און ער איז מחזיר פניו לציבור, און דעמאלטס זאגט ער נאך א שטיקל. עשינו מה שגזרת עלינו [מיר האָבן געטאָן וואָס דו האָסט געזאָגט אויף אונז], מיר האבן געפאלגט. דאס הייסט, עשה אתה מה שהבטחתנו [טו דו וואָס דו האָסט אונז צוגעזאָגט], דו פאלג דיין פארט. מיט אונז דיין הבטחה [צוזאָג], וואס דאס איז אז דער „יברכך” [ער זאָל דיך בענטשן] זאל מקוים ווערן [זאָל דורכגעפירט ווערן].
און ער ענדיגט מיט די פסוק [פּאָסוק: ביבל-פּאַסוק] „השקיפה ממעון קדשך” [קוק אַראָפּ פון דיין הייליקן וווינאָרט], וואס זאגט אויך אזא מין זאך, וואס בעט די אייבערשטער קוק אראפ און בענטש טאקע. אינטערעסאנט. אבער די סיבה [אורזאַך] „עשה עמנו” [טו מיט אונז] איז די „יברכך”.
א קשיא פון מפרשים
ער פרעגט דאך, די מפרשים [קאָמענטאַטאָרן] פרעגן שוין די קשיא [שווערע פראַגע], אז לכאורה בעל תוספות [Tosafot: מיטלאַלטערלעכע תלמוד-קאָמענטאַר], איך ווייס נישט פונקטליך ווער די תירוץ [ענטפער] איז, אז ער דרייט זיך אוועק פון די ציבור, ער רעדט יעצט צו די אייבערשטער. אחור [צוריק], איך ווייס נישט וויאזוי צו זאגן. אקעי, מ׳האט דאך געטראפן צו די מעשה [געשעעניש].
ברכת כהנים אלס ברכת התורה
נאך אן אינטערעסאנטע הלכה [געזעץ], א קליינע הערה. ס׳איז דא וואס קוקן אריין אז ס׳איז די ברכת התורה פון די כהנים. וויאזוי איז דאס ברכת התורה? אידן האבן קריאת שמע [ליינען פון שמע]. אבער וואס איז די ברכת התורה? ער הייבט אן מיט א תפילה אויף ער זאל דאווענען גוט, און נאכדעם זאגט ער „אשר קדשנו במצוותיו וציונו” [וואָס האָט אונז געהייליקט מיט זיינע מצוות און האָט אונז באַפוילן], און נאכדעם האט ער א ברכה.
זאגסטו זייער ענליך צו ברכות קריאת שמע [ברכות פון קריאת שמע] און ברכות התורה. אלע האבן די זאך אז א ברכה לפניה ולאחריה [א ברכה פאַרן און נאָכן], און מ׳זאגט א דבר תורה [א ווערטל תורה]. ביי די רבנן [רבנים] איז דאך דא א גמרא [Gemara: תלמוד], די „יהי רצון” איז דא א „יהי רצון”, שטייט אין די גמרא אז איינער פלעגט עס זאגן. ס׳איז נישט ממש א ברכה, א ברכה איז לכאורה א חיוב [פליכט], די חכמים [חז״ל: די רבנים פון דער גמרא] האבן מתקן געווען [האָבן איינגעשטעלט] א ברכת המצוות [ברכה איבער מצוות].
אקעי. „יברכך” איז דאך אויך א פסוק תורה וואס דו ליינסט פאר, אזויווי די ישראל ליינט פאר שמע ישראל [הער, ישראל], און נאך א פסוק, און מ׳זאגט עס טאקע נאך ברכות התורה. זעסט דאך אז ס׳האט עפעס צו טון. אחור. אקעי.
הלכה פון דרך ימין – זיך דרייען צו רעכטס
יעצט, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, כשמחזירין [ווען מען דרייט זיך אום], יא, כשמחזירין הכהנים פניהם אל הציבור לברכם [ווען די כהנים דרייען זיך אום צום ציבור צו זיי בענטשן], מ׳דרייט זיך אויס צום עולם [צו די וועלט], אדער ווען מ׳דרייט זיך אוועק פון די עולם, ימין [רעכטס] איז חשוב [וויכטיק]. ס׳איז דא א זאך הלכות וואס די פוסקים [הלכה-ענטשיידער] האבן געברענגט אריין, אינטערעסאנט. און נישט אוועקגעבן די לינקע זייט, רייט?
שטודענט: ניין, אבער ימין מיינט פשוט חשוב, דאס איז די טייטש. ימין ה׳ רוממה [די רעכטע האַנט פון גאָט איז אויפגעהויבן]. ימין איז רוב מענטשן זענען רעכטע, איז דאס ווערט א סימבאל. ס׳איז נישט אזא פראבלעם. ימין איז א סימבאל פון שטארקייט, פון גוטסקייט.
אקעי, ס׳זעט דא אויס ווי ס׳איז מער ווען ס׳איז א סימבאלישע זאך. ווען די כהנים טוען עס, איז דאס די סיבה. ובכן כל פונות [און אַזוי אַלע אומדרייונגען] מיינט מען סתם אויך. ווען מ׳באגלייט ארויס די קינד צו די חופה [חתונה-באַלדאַכין], זאל מען מאכן אן ערשטע… מ׳מיינט נישט א גאנצע… ווען מ׳דרייט זיך. ווען מ׳דרייט זיך. ס׳קומט פון די גמרא פון די כבש [ראַמפּע], פון די כהנים. ווען מ׳דרייט זיך, איז דא א מצוה [געבאָט] זיך צו דרייען צו רעכטס.
דיסקוסיע: וואס מיינט „דרך ימין”?
שטודענט: אבער מ׳גייט ארום פון עולה זבח עלה ושלמים [עולה-קרבן, שלמים-קרבן]. יא, פאר דברים שבקדושה [זאַכן אין הייליקייט]. ווען מ׳גייט צו די מזבח [מזבח], נישט ווען מ׳דרייווט. נישט ווען מ׳דרייווט. מ׳האט אים געלאזט, זיי ווייסן נישט די וועג, מאכן זיי רעכטס ביז זיי קומען אן. יא, דאס איז אן אנדערע נושא [טעמע]. יא. יא, ס׳איז גראדע א גרויסע מחלוקת [מיינונגס-פאַרשייד] וואס מיינט בכלל דרך ימין [דער וועג פון רעכטס]. עניוועיס, לאמיר נישט אריינגיין אין דעם.
שטודענט: וואס הייסט? די רעכטע זייט. וואס קען שוין זיין? ער דרייט זיך צו רעכטס, דאס איז דרך ימין.
ער זאל זיך דרייען צו די ימין. צו די ימין. דאס הייסט דרך ימין אדער צו די ימין. ס׳שטייט דאך נישט „על דרך ימין” [אויף דעם וועג פון רעכטס]. עניוועיס, אדער דארף יעדע מאל דארט גיין דרך ימין. קיצור [קורץ געזאָגט], מ׳קען אריינטייטשן פארשידענע וועגן. די עיקר [הויפּטזאַך] איז, מיר ווילן רעדן וועגן די ימין.
ברכת כהנים במקדש לעומת במדינה
יעצט לערנען מיר אן אינטערעסאנטע זאך. האבן זיי געלערנט, ניין, זיי האבן געלערנט אז אין די… אן אינטערעסאנטע זאך. במקדש [אין בית המקדש] מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה [מען זאָגט ברכת כהנים ביי שחרית, מוסף, און נעילה]. בשחרית ובמוסף, זיי אלע תפילות [געבעטן] פון די טאג. אבער במנחה [ביי מנחה-געבעט] נישט, ווען מ׳קען ווערן שיכור. אבער במקדש… אלע תפילות פון די טאג איז דאך מנחה און מעריב [מעריב-געבעט] בעסיקלי. שחרית איז אינאיינעם מיט מוסף.
אבער במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת [איין מאָל], זיי האבן נאר איינמאל. איך, אחר תמיד של שחר [נאָך דעם תמיד-קרבן פון דער פרי] קומט מען און מ׳שטייט אויך. מ׳האט נישט געזאגט „בכל יום” [יעדן טאָג]. זייער גוט. „פעם אחת ביום” [איין מאָל א טאָג]. מברכין ברכת כהנים. אבל במדינה [אָבער אין די מדינה] מברכין אותה בכל תפילה חוץ ממנחה [מען זאָגט עס ביי יעדער תפילה אַחוץ מנחה]. זעסט, דא איז דא איינע פון די זאכן וואס מ׳טוט מער במדינה ווי במקדש. גיי פארשטיי פארוואס. ווייסט פארוואס?
שטודענט: די כהנים… ס׳איז אנדערש.
אה, פריער האב איך געפרעגט, מסתמא [מיסטאָמע] האב איך געדענקט פון דא, האב איך געפרעגט ווער איז דער מקריא [דער וואָס זאָגט פאַר] אין בית המקדש.
ווער איז דער מקריא אין בית המקדש?
זאגט דער רמב״ם, „בכל מקום משתדלין שיהא המקרא אותם ישראל [אין יעדן אָרט פּרובירט מען אַז דער וואָס זאָגט פאַר זאָל זיין אן ישראל], שנאמר ‘ואמור להם׳ [ווי עס שטייט ‘און זאָג צו זיי׳]”. בכלל איז נישט איינער מקריא זיי. און ער זאגט פאר זיי. איינער פון די כהנים, ער זאגט, ער איז נישט קיין אומר בעצמו [זאָגער אַליין], ער איז נישט קיין אומר להם [זאָגער צו זיי]. ס׳איז א גמרא אין די בית המקדש וואס אפשר איז דא איינער וואס איז א ישראל, אדער מ׳איז מטריח [מען שטערט אָן] אז א ישראל זאל זיין דער בעל מקריא [דער וואָס זאָגט פאַר].
סיום
עד כאן איז די עיקר הלכות ברכת כהנים [ביז דאָ איז די הויפּט-הלכות פון ברכת כהנים].
הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם)
—
מבנה הלכות תפילה בכלל — הקדמה
פשט: הלכות תפילה אצל הרמב״ם: פרקים א–י הם הלכות תפילה גופא; פרק י״א — הלכות בית הכנסת; פרקים י״ב–י״ג — הלכות קריאת התורה; פרקים י״ד–ט״ו — הלכות ברכת כהנים.
חידושים:
1. הקשר של ברכת כהנים לתפילה: החוט המקשר את כל החלקים — בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים — הוא הציבור. כל שלושת הדברים מתקיימים רק כאשר מתפללים בציבור. יחיד אין לו קריאת התורה, אין לו הלכות בית הכנסת, ואין לו ברכת כהנים. הכהנים מברכים את העם דווקא כאשר הציבור מתאסף.
2. למה באים לבית הכנסת? אפשר לשאול: האם באים לבית הכנסת להתפלל (וברכת כהנים היא תוספת), או אולי באים לקריאת התורה, או אולי באים לברכת כהנים? אצל האשכנזים, שדוכנים רק ביום טוב, העם אכן בא במיוחד לקבל את הברכה — מביאים אפילו ילדים.
—
הרמב״ם אינו מתחיל בהגדרת המצווה
חידושים:
1. קושיא על הרמב״ם — מדוע חסרה הקדמת המצווה: הרמב״ם אינו מתחיל ב״מצות עשה לברך את ישראל”, אף על פי שבספר המצוות ובמנין המצוות שלפני ההלכות כתוב בבירור שיש מצווה כזו. במנין המצוות כתוב אפילו “לברך את ישראל בכל יום” (אף שבמקומות אחרים לא כתוב “בכל יום”). זה דומה להלכות תפילה, שבהן הרמב״ם היה יכול גם להתחיל בהגדרת המצווה. במקום זה הרמב״ם מתחיל מיד בפרטי הלכות — מתי אומרים ברכת כהנים (שחרית, יום פלוני, יום פלוני). נראה שהרמב״ם אינו מבאר את הקשר האמיתי של ברכת כהנים לתפילה.
2. תירוץ הרדב״ז: הרדב״ז (בתשובה) עונה שכאשר דבר ידוע כל כך שכולם יודעים אותו, הרמב״ם מתחיל רק בפרטי הלכות, לא ביסוד המצווה. הוא מביא ראיה מקריאת שמע, שבה הרמב״ם גם אינו מתחיל ב״מצות עשה לקרוא קריאת שמע”. הרדב״ז סובר שהרמב״ם מניח שהלומד כבר יודע את העיקר, והוא נותן רק חידושי הלכה. קושיא על הרדב״ז: זה אולי נכון למשנה (שאומרת רק חידושים), אבל דרכו של הרמב״ם היא לומר כל מצווה. ראיה שהרמב״ם מניח ידיעות מסוימות: הרמב״ם מעולם לא הזכיר שיש הפטרה — הוא נותן רק פרטים עליה.
3. [דיגרסיה: הרמב״ם כבשר ודם] — מישהו מציע שאולי הרמב״ם פשוט לא ארגן הכל מאה אחוז. אם רוצים ללכת בדרך זו, אפשר לומר להיפך — הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. אבל “להורות תשובה לרב” — אין לעשות סתם תירוץ שהוא היה אדם.
—
האם ברכת כהנים היא חיוב יומי
חידושים:
1. האם זה חיוב יומי מדאורייתא: בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך את ישראל, אבל לא כתוב זמן ספציפי. כאשר למצווה אין זמן, עושים אותה כל יום (כמו ציצית, תפילין). אבל זה לא פשוט שזה חיוב יומי ממש. יכול להיות שמה שעושים זאת כל יום הוא דרבנן. זה לא כמו מצוות מצה בפסח, שאם מפספסים מבטלים מצווה. אצל ברכת כהנים זו מצווה שעושים כשאפשר — כאשר ישראל באים לבית הכנסת.
2. הקשר ההיסטורי: אולי פעם, כאשר לא היו בתי כנסיות, אלא בית המקדש, דוכנו רק שם, ובמקומות אחרים זה פשוט לא יצא.
3. ראיה ממנהג אשכנז: הראיה הגדולה שזה לא ממש חיוב יומי מדאורייתא היא מהאשכנזים שנוהגים כבר זמן רב לדוכן רק ביום טוב. אם זו הייתה מצות עשה ברורה בכל יום, לא היו יכולים לבטל אותה.
4. טעם מנהג אשכנז: האשכנזים אמרו: “אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה לישראל.” זה קשור לסברא שצריך להיות במצב של שמחה/שלווה כדי לדוכן.
5. האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי: אם כהן פוגש יהודי ברחוב ואומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים מצות עשה? לכאורה היינו אומרים כן. אבל זה צריך להיות בצורה מסוימת: הפסוק אומר “כה תברכו” — צריך להיות עם נשיאת כפיים, בלשון הקודש, עם העניין של “ואני אברכם”. זה לא שסתם ברכה ברחוב מקיימת את המצווה.
6. האם כהן רשאי לעשות את הברכה “לברך את עמו ישראל” באופן פרטי: כהן רשאי לעשות את הברכה ולברך את ישראל מחוץ לסדר — זו אינה ברכה שאינה צריכה.
—
מנהגי דוכנים — סאטמר ואחרים
חידושים:
1. הרב מסאטמר (ר׳ יואל) על דוכנים בגלות: הרב מסאטמר כותב שהיו אנשים שרצו לתקן שיתחילו לדוכן כל יום (או כל שבת) גם בגלות. אבל מהר״י ששפורטש (שהרב מסאטמר מזכיר אותו כ״הקנאי הגדול”) חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, והיא בוטלה. הרב מסאטמר מביא מכאן שממעטים בדוכנים כהצהרה — לא לוקחים מרשעים.
2. המנהג של סאטמר עצמה — שבת חול המועד: סאטמר דוכנת שבת חול המועד — זה הזמן היחיד שרק סאטמר דוכנת. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, נהג כירושלמי (הוא אפילו ניסה פורים המשולש), והתחיל לדוכן. האירוניה: הקנאי הגדול התחיל לדוכן — זו לא עבירה כל כך גדולה.
3. מנהג אשכנז — לא לדוכן כאשר יום טוב חל בשבת: יש מנהג שכאשר יום טוב חל בשבת לא דוכנים (או לא מאריכים). הטעם: אי אפשר ללכת למקווה בשבת (לפני הדוכנים), לכן לא דוכנים. כיום חסידים ממילא הולכים למקווה לפני שבת, לכן אפשר כבר לדוכן אפילו בשבת.
—
מתי דוכנים — שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה (הלכות א–ו)
דברי הרמב״ם: דוכנים בשחרית, מוסף ונעילה, אבל לא במנחה — שמא שתה כדי קלות ראש. אפילו ביום התענית — גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
פשט: מנחה היא בדרך כלל אחרי הסעודה, ואולי הכהן כבר שתה. זה תקף כל יום, לא רק שבת/יום טוב. אפילו ביום התענית, שבו אסור לשתות, לא דוכנים במנחה.
חידושים:
1. הרמ״א פוסק שצריך לנהוג לדוכן כל יום (אבל המנהג האשכנזי הוא רק ביום טוב).
2. ביום טוב דוכנים כי יש שלווה: הטעם שביום טוב דוכנים הוא כי יש יותר שלווה (שמחת יום טוב). שבת חול המועד גם שלווה — אולי זו הסברא למה סאטמר דוכנת אז.
3. חילוק בין מנחה של יום כיפור למנחה של שאר תעניות: ביום כיפור יש נעילה אחרי מנחה, לכן מנחה של יום כיפור היא “סתם מנחה” — תפילת התענית המיוחדת היא נעילה. אבל בשאר תעניות, שבהן אין נעילה, מנחה עצמה היא “התפילה האחרונה” של התענית, מאריכים בתחנונים, אומרים עננו — וזה יכול להתבלבל עם תפילה מיוחדת כמו נעילה. לכן גם שם לא תיקנו נשיאות כפיים.
4. העניין של נעילה: נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לשקיעה. הרמב״ם סובר שצריך להתפלל מנחה מוקדם יותר, ונעילה סמוך לשקיעה. העיקר הוא שנעילה היא התפילה האחרונה — אין תפילה בינה לבין הלילה.
5. חילוק מעשי בשאר תעניות: בשאר תעניות באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, רוצים לסיים. אבל ביום כיפור, שבו כבר יש נעילה, מתפללים מנחה מוקדם יותר כי צריך אחר כך לעשות נעילה.
6. לשונות הגאונים: הגאונים אומרים שמאריכים במנחה בתחנונים בתענית — זה גורם למנחה של תענית להיראות כמו נעילה, ולכן לא תתבלבל עם מנחה של כל השנה. אבל ביום כיפור, שבו נעילה נפרדת, מנחה היא סתם מנחה.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
הרמב״ם: אם כהן בדיעבד עלה לדוכן במנחה של יום כיפור, אין מורידים אותו.
חידושים:
1. מדוע אין מורידים: ביום כיפור יודעים שהוא לא שיכור — זה כל הטעם של הגזירה. אבל לא הרשו לו לכתחילה, כי זו תקנה (גזירה אטו מנחה דכל השנה). בדיעבד אבל, אם הוא כבר עלה, אין מורידים אותו.
2. טעם שלא להוריד: אם היו מורידים אותו, אנשים היו חושבים שהוא פסול — שהוא לא כהן, או שהוא חלל. זה היה חשש של הוצאת שם רע על הכהן.
—
סדר נשיאות כפיים בגבולין — הלכה ז
[דיגרסיה: טרמינולוגיה — ברכת כהנים / נשיאות כפיים / דוכנים]
הרמב״ם קורא לזה “נשיאות כפיים” — זה מתייחס להרמת הידיים. “ברכת כהנים” היא הברכה האמיתית שהכהנים נותנים לישראל. “דוכן” הוא המקום שבו עומדים. בלשוננו קוראים לזה “דוכנים.” השימוש של הרמב״ם ב״נשיאות כפיים” מדגיש את האופן — איך מחזיקים את הידיים.
סדר נשיאות כפיים
דברי הרמב״ם: “כיצד נשיאות כפים בגבולין? בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, כשמגיע ל׳רצה׳ — כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן. ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה — מחזירין פניהם כלפי העם, ופושטים את כפות ידיהם, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין לברך.”
פשט: כאשר השליח ציבור מגיע ל״רצה” (ברכת העבודה), כל הכהנים הולכים ממקומם ועולים לדוכן. הם עומדים פונים לארון הקודש (היכל) ועורפם לעם, עם אצבעות כפופות. כאשר השליח ציבור מסיים מודים (ברכת הודאה), הם מסתובבים לעם, פותחים את אצבעותיהם, מרימים את ידיהם עד הכתפיים, ומתחילים לברך.
חידושים:
1. “כשמגיע לרצה” — מתי בדיוק? אולי הכוונה מיד בתחילת הברכה, במילה הראשונה “רצה.”
2. אצבעות כפופות עד אחרי מודים: הרמב״ם מדגיש שעד מודים הכהנים עומדים עם אצבעות כפופות (“אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם”). נשיאת כפיים — פתיחת הידיים — נעשית דווקא לא קודם. רק אחרי מודים פותחים את האצבעות ומרימים את הידיים. החידוש: הרמב״ם עושה הליך ברור בשני שלבים — תחילה עומדים עם ידיים סגורות להיכל, אחר כך מסתובבים עם ידיים פתוחות לעם.
3. “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”: מרימים את הידיים עד גובה הכתפיים — לא יותר (בגבולין).
4. השוואה לתפילה: בתפילה גם היו הלכות איך מחזיקים את הידיים, אבל ברכת כהנים יש יותר פרטים. בברכת כהנים העניין של עין הרע גם גורם (למה מחזיקים את האצבעות בצורה מסוימת), אף שהרמב״ם לא מביא את הטעם במפורש.
[דיגרסיה: מהו “דוכן”?]
1. בבית המקדש: ברור שבבית המקדש היה דוכן פיזי — מקום/במה מיוחדת שבה עמדו הכהנים (והלויים). מביאים “לויים בדוכנם” — הדוכן הוא אחד הדברים שמתאבלים על אובדנם.
2. בבית הכנסת: לא ברור שצריך להיות דוכן פיזי (במה/במה) בבית הכנסת. הרמב״ם לא מביא בהלכות בית הכנסת שצריך לבנות דוכן. זה בוודאי לא מעכב.
3. פירוש המשניות: הרמב״ם עצמו בפירוש המשניות אומר “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” — זה סתם המקום שבו הכהנים עומדים.
4. מסקנה: “דוכן” בהקשר של בית הכנסת פשוט מתכוון למקום שבו דוכנים, לא בהכרח במה פיזית.
סדר הרמב״ם — בגבולין לפני בית המקדש
חידוש: מעניין שהרמב״ם מתחיל בסדר של ברכת כהנים בגבולין (מחוץ לבית המקדש), ורק אחר כך הוא הולך לומר איך זה בבית המקדש. זה מתאים לשיטתו שהוא מפרט הלכות איך מתפללים באופן כללי בכל העולם, ואחר כך מביא את סדר בית המקדש.
—
הלכה י׳ — שליח ציבור מקריא מילה במילה
דברי הרמב״ם: השליח ציבור מקריא את הכהנים מילה במילה — הוא אומר “יברכך” והם אומרים אחריו “יברכך”, וכו׳. המקור הוא “נאמר ‘אמור להם׳”.
פשט: פשטות “אמור להם” בפסוק מתכוונת שמשה יאמר לאהרן את נוסח ברכת כהנים. החכמים דורשים מכאן שבכל פעם צריך להקריא לכהנים כל מילה.
חידושים:
1. השליח ציבור כמשה רבינו: השליח ציבור ממלא את תפקיד משה רבינו — כשם שמשה אמר לאהרן את הנוסח, כך השליח ציבור (שהוא “שליח הציבור”, הממלא מקום הציבור) אומר לכהנים.
2. קושיא על הדרשה: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” — לכאורה “אמור להם” מתכוון שהכהנים יאמרו לישראל, לא שמשה יאמר לכהנים. הזוהר מפרש ש״אמור להם” הוא כמו “לאמר” — כלומר “אמור זאת, בנוסח הזה, בלשון הזה.”
3. “פשט חברותי” למה השליח ציבור אומר: כל העניין של להקריא הוא כדי שהכהן ידע שהוא לא המברך — הוא רק צינור. הקב״ה נותן את הברכה. הכהן אפילו לא יודע בעצמו את המילים, מקריאים לו — כדי שלא יחשוב שהוא עושה משהו בעצמו.
4. טעם חלופי: השליח ציבור צריך “עבודה” כלשהי — ברכת כהנים באה בתוך חזרת הש״ץ, לכן השליח ציבור חייב להיות לו תפקיד בזה.
—
הלכה י׳ (המשך) — “שים שלום” וברכת כהנים
דברי הרמב״ם: “והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש ואחר כך כופתין את אצבעותיהן ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום וחוזרים למקומן.”
פשט: אחרי ברכת כהנים הכהנים מסתובבים חזרה כלפי ארון הקודש, כופתים את אצבעותיהם, ונשארים עומדים עד שהשליח ציבור מסיים “שים שלום”, רק אז הם חוזרים למקומם.
חידושים:
1. “שים שלום” קשורה לברכת כהנים: ברכת כהנים מסתיימת ב״וישם לך שלום” — “שים שלום” היא בקשה שהשלום של ברכת כהנים יתקיים. הלשונות של “שים שלום” (חיים, חן, פנים) משקפות את הלשונות של ברכת כהנים (“יאר ה׳ פניו אליך”, “וישם לך שלום”). מכיוון ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, הכהנים נשארים שם עד שהיא מסתיימת — שתיהן קשורות.
2. מקבילה לשמונה עשרה בלחש: מה שהכהנים לא הולכים מיד דומה לדין של צעדים לאחור אחרי שמונה עשרה — צריך “להיפרד” ממקום התפילה, לא לברוח כמו “תינוק ברח”.
—
הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי ממתין למי
דברי הרמב״ם: (1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה. (2) הכהנים אינם רשאים לעלות עד שהשליח ציבור קורא להם. (3) הכהנים אינם רשאים להתחיל ברכה עד שהמקריא מסיים את מילתו. (4) הציבור אינו עונה אמן עד שהכהנים מסיימים את ברכתם. (5) הכהנים אינם מתחילים את הברכה הבאה עד שהציבור מסיים אמן. (6) השליח ציבור אינו רשאי לענות אמן אחרי הכהנים. (7) הכהנים אינם רשאים להחזיר את פניהם עד שהשליח ציבור מתחיל “שים שלום”.
פשט: הכל הולך בסדר — כל אחד ממתין עד שהקודם מסיים.
חידושים:
1. קריאת “כהנים” — דומה לקריאת התורה: כשם שקוראים “כהן” בקריאת התורה, קוראים “כהנים” בברכת כהנים. הקורא/מקריא הוא בעל התפילה — זה אותו דבר. לא לחשוב שהכהנים באים מעצמם — צריך לקרוא להם.
2. אמן נאמר על ברכת הכהנים, לא על השליח ציבור: הציבור עונה אמן על מה שהכהנים אומרים. השליח ציבור הוא רק זה שמקריא. אין כאן שתי ברכות — יש ברכה אחת, אבל צריך סדר כדי לא “להתערב” אחד בשני.
3. מדוע השליח ציבור לא אומר אמן: “שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן” — הוא יכול לשכוח אם הוא אוחז ב״יברכך” או “יאר”. אמן הוא אותו דבר בכל
הברכות, לכן הוא יכול לאבד את מקומו. זו ערבות הדדית — אנחנו דואגים שהכהנים לא יתבלבלו, לכן עושים את השליח ציבור כ״בקר”.
4. עיקרון כללי: סך הכל כל ההלכות האלה הוא שיהיה שקט — לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.
—
הלכה י״ב — כהנים עולים יחפים (תקנת רבי יוחנן)
דברי הרמב״ם: “התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים.”
פשט: רבי יוחנן תיקן שכהנים לא יעלו עם נעליים על הדוכן, אלא יחפים.
חידושים:
1. טעמי הגמרא: (א) כבוד הציבור — נעליים מכוערות. (ב) טעם רב אשי — אם הוא ישתחווה (לתקן נעל), יחשבו שיש לו פסול (פסול כהונה).
2. מדוע לא הטעם של בית המקדש? אין מי שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים. הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא מביא רק את טעמי הגמרא (כבוד הציבור, חשש פסול).
—
הלכה י״ג — כהנים וציבור לא יסתכלו
דברי הרמב״ם: “כשהכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים… אלא כל העם ישפילו ראשם ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: שניהם — כהנים וציבור — לא יסתכלו אחד על השני. כהנים מסתכלים למטה כמו בתפילה, הציבור עומד מול הכהנים אבל לא מסתכל בפניהם.
חידושים:
1. טעם הרמב״ם לעומת מקורות אחרים: במקומות אחרים כתוב שלא להסתכל כי השכינה שורה על אצבעות הכהנים. אבל הרמב״ם לא מביא את הטעם הזה — הוא נותן טעם פשוט: “כדי שלא יסיחו דעתם” — כדי לא להיות מוסחים. אצל כהנים — אם הוא מסתכל על העם יתחיל לחשוב עליהם. אצל הציבור — אם הוא מסתכל על הכהן יוסח דעתו מהמילים.
2. מתאים ליסוד שהקב״ה מברך: מה שלא מסתכלים על הכהן מתאים לכל היסוד שזה לא “משה יאנקל הכהן” שנותן לך ברכה — הקב״ה נותן לך. הכהן הוא רק הצינור, ה״מקריא”.
3. מנהג הטלית על הראש: המנהג שכהנים שמים את הטלית על ראשם (ואנשים גם עושים כך) הוא כדי לא להסתכל. אבל לפי הרמב״ם הטעם העיקרי אינו בגלל השכינה, אלא בגלל כוונה — להתכוון ולא להיות מוסח דעת.
—
הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים
דברי הרמב״ם: “אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: כהן אחד מתחיל בעצמו (בלי הקריאה “כהנים”), אבל השליח ציבור עדיין מקריא לו. בשני כהנים או יותר השליח ציבור קורא “כהנים” ורק אז הם מתחילים.
חידושים:
1. מה זה “מתחיל לברך מעצמו”? הוא אומר בעצמו את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה” — כי הוא נושא בעול לבדו, אין צורך לקרוא לו.
2. מדוע בכמה כהנים צריך לקרוא “כהנים”? כאשר יש “מקהלה” צריך מישהו שמפקח — השליח ציבור קורא “כהנים” כדי שיתחילו ביחד.
3. מקום קשה — “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”: נראה מהרמב״ם שאת המילה הראשונה “יברכך” הכהנים אומרים בעצמם — השליח ציבור לא מקריא את המילה הראשונה. רק מ״ה׳” והלאה השליח ציבור מתחיל להקריא. זה מקום קשה — “לא ברור” מה הפשט.
—
הלכה י״ד — סדר ברכת כהנים בבית המקדש
דברי הרמב״ם: “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר.”
פשט: בבית המקדש דוכנים מיד אחרי תמיד של שחר, לא אחרי הודאה כמו בגבולין.
חידושים:
– החילוק בין מקדש וגבולין: בגבולין ברכת כהנים היא אחרי הודאה (ברכת מודים), אבל במקדש היא מיד אחרי התמיד.
הגבהת ידיים במקדש
דברי הרמב״ם: “מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם” — במקדש מרימים את הידיים גבוה מהראש. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ” — כהן גדול לא מרים גבוה מהציץ.
פשט: בגבולין מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל במקדש גבוה מהראש — חוץ מכהן גדול שנשאר בגובה כתפיו בגלל הציץ.
מקריא במקדש
דברי הרמב״ם: “ואין המקרי מקרא אותם” — במקדש אין מקריא שמקריא.
חידושים:
– ה״אחד” שמוזכר — לא חשוב מי הוא, זה סתם מישהו, דומה למי שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”.
עניית אמן במקדש
פשט: בגבולין עונים אמן אחרי כל פסוק. במקדש לא עונים אמן אחרי כל פסוק — רק בסוף, ובמקום אמן אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
שם המפורש במקדש
דברי הרמב״ם: “במקדש… שם המפורש… מן י׳ וה׳ ו׳” — במקדש אומרים את השם ככתבו, כלומר ארבע האותיות. “ובמדינה אומרים אותו בכינוי… א-ד… שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.”
חידושים:
1. שיטת הרמב״ם לעומת רש״י: הרמב״ם סובר ש״שם המפורש” מתכוון לשם של ארבע אותיות (י-ה-ו-ה), מבוטא כפי שהוא כתוב. זה לא כמו רש״י וראשונים אחרים שסוברים ששם המפורש הוא שם מ״ב או שמות אחרים. הרמב״ם לא אומר איך מבטאים אותו, אלא שזה לא בכינוי.
משמת שמעון הצדיק — הפסקת שם המפורש
דברי הרמב״ם: “ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש… שלא ללמדו מי שאינו הגון.”
חידושים:
1. מה זה “שלא ללמדו מי שאינו הגון”? פשט פשוט היה שאפשר לעשות עם שמות וכשפים דברים מזיקים (“הרג בשם”). אבל הרמב״ם במורה נבוכים (חלק א׳ פרק ס״א) מאריך שאין זה אמת ששם יכול לעשות משהו פיזית. הרמב״ם מבין זאת כעניין של כבוד — “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה” — מכבדים את השם, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו מאנשים פשוטים.
2. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים” — העיקר אינו המילה עצמה, אלא ההבנה של מה השם מתכוון. אדם פשוט שילמד זאת יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים — לכן הוא בכלל לא צריך לדעת מזה. זה קשור לאיסור הוצאת שם ה׳ לבטלה.
—
הלכה ט״ו — ברכת כהנים בלשון הקודש
דברי הרמב״ם: “בכל מקום… בלשון הקודש” — ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. “כה” מתכוון כך — “ככה למדוני שומעי שמועה”.
חידושים:
1. “שומעי שמועה” לעומת “פי השמועה”: ראשונים אחרים כותבים “פי השמועה”, הרמב״ם כותב “שומעי שמועה” — אולי כי “כה” עצמו לא אומר בבירור, זה מתכוון “כפי שמשה הראה”.
2. “כה תברכו” נדרש לכמה הלכות: בעמידה, בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם (לא צעקה, אלא “לאפוקי בלחש”), בשם המפורש.
3. חילוק בין ברכת כהנים, תפילה וקריאת שמע: בקריאת שמע הרמב״ם אומר במפורש שיוצאים בכל לשון, בתפילה גם בכל לשון — אבל ברכת כהנים חייבת להיות דווקא בלשון הקודש. הגמרא בסוטה מביאה רשימה של דברים שצריכים להיות בלשון הקודש, אבל הרמב״ם לא עושה רשימה מרכזית — הוא מביא כל דבר במקומו.
—
הלכה ט״ו — לא תוסיפו — לא להוסיף על ברכת כהנים
דברי הרמב״ם: “אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים… לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.”
חידושים:
1. הרמב״ם מביא את הפסוק “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” כדוגמה לברכה שכהנים היו רוצים להוסיף — אבל אסור.
2. “לא תוסיפו” בברכת כהנים לעומת במצוות בכלל: בדרך כלל הרמב״ם לומד ש״לא תוסיפו” מתכוון לומר שדבר חדש הוא מצווה (כמו חמש תפילות). אבל כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את “לא תוסיפו” של חכמים — לא להוסיף דברים למצווה. הוא עובר על לאו.
3. “יהי רצון” שאנחנו אומרים במחזור: במחזור שלנו כתוב כן “יהי רצון” בין הפסוקים, שלכאורה סותר את פסק הרמב״ם. אבל ה״יהי רצון” שהעם אומר (לא הכהנים) אינו תוספת על ברכת כהנים עצמה.
—
הלכה ט״ו–ט״ז — תפילות וברכות של הכהנים בעת הברכה
ברכה לפני הברכה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
דברי הרמב״ם: לפני שמסתובב לציבור הכהן אומר: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
פשט: זו ברכת המצווה שכל כהן אומר לפני שמקיים ברכת כהנים. “קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהונה.
חידושים:
1. המילה “באהבה” מתאימה ליסוד שברכת כהנים צריכה להיות “ברכה שלמה” בלי מכשול — אהבה היא תנאי בברכה.
2. יש שלוש ברכות שבהן מזכירים צדיק בשמו: (1) ברית מילה — “בבריתו של אברהם אבינו”, (2) ברכת כהנים — “בקדושתו של אהרן”, (3) ברכות התורה — שבהן מזכירים “תורת אמת” (אבל לא “תורת משה” במפורש). יש ספק אם ברכות התורה מזכירות באמת את משה בשמו או רק “תורת אמת”.
3. הזכרת אהרן אינה רק התייחסות היסטורית, אלא הדרכה: אהרן היה “אוהב שלום”, והכהן צריך להתנהג כמו אהרן — באהבה ובשלום — כדי לברך את ישראל.
4. הברכה נאמרת עוד לפני שמסתובב לציבור, כי כאן מדברים אל הקב״ה (לא אל הציבור), ולכן אין בעיה של “בל תוסיף” — כי זו לא תוספת על הברכה לציבור, אלא ברכת המצווה נפרדת.
תפילת “יהי רצון” בעת עקירת רגליו
דברי הרמב״ם: כשעוקר רגליו לעלות, כאשר הכהן מתחיל ללכת, הוא אומר: “יהי רצון לפניך… שלא תהיה תקלה על ידי, שלא אבוש מאבותי הקדושים, ושלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא.”
פשט: תפילה שלא יכשל דרך הברכה.
חידושים:
1. זו לא ממש ברכה במובן הפורמלי — זה “יהי רצון” שלא כתוב בשום מקום שהוא חובה. ברכה היא לכאורה תקנת חכמים בברכת המצוות, אבל “יהי רצון” הוא סתם תפילה.
2. הכהן מבקש: הקב״ה שולח ברכות, ואני לא אקלקל זאת. זה דומה ל״אנו ממעיזים” — תפילה שמבטאת שאנחנו לא ראויים, אבל אנחנו מבקשים שיצליח.
“יהי רצון” שהציבור אומר אחרי כל פסוק
דברי הרמב״ם: “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם.”
פשט: אחרי כל פסוק של ברכת כהנים הציבור אומר “יהי רצון”.
חידוש: רק כאן הרמב״ם מביא ברכה/תפילה הנוגעת לברכת כהנים — קודם לא היה ברור אם הרמב״ם מביא בכלל ברכה על כך.
תפילה אחרי הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”
דברי הרמב״ם: אחר כך מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, הכהן אומר: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.”
פשט: הכהן מבקש מהקב״ה: אנחנו קיימנו את ציוויך, עכשיו קיים אתה את הבטחתך — הבט מהשמים וברך את עמך.
חידושים:
1. בתפילה הכהן מסתובב מהציבור — הוא שוב מדבר אל הקב״ה, לא אל העם. המפרשים (לכאורה בעל התוספות) שואלים איך זה מתאים.
2. מקבילה מבנית לברכת קריאת שמע וברכת התורה: לכולם יש ברכה לפניה ולאחריה עם דבר תורה באמצע. כך גם בברכת כהנים: (1) ברכה לפניה — “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, (2) דבר התורה — הפסוקים “יברכך” וכו׳ (כמו שישראל קוראים “שמע ישראל”), (3) ברכה/תפילה לאחריה — “עשינו מה שגזרת עלינו”. זה נותן הבנה חדשה למבנה כולו של ברכת כהנים.
—
דרך ימין — איך הכהן מסתובב
דברי הרמב״ם: “כשמחזירין הכהנים פניהם מן הציבור, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום.”
פשט: כאשר הכהנים מסתובבים מהציבור אחרי הברכה, עליהם להסתובב דרך ימין.
חידושים:
1. הכלל הוא: “כל פניות” — בכל מקום שצריך להסתובב, יסתובבו דרך ימין. זה מקורו בגמרא אצל כהנים, אבל מיושם רחב יותר — בעלייה למזבח, בליווי חתן לחופה, בכל דבר שבקדושה.
2. מה “ימין” מסמל: “ימין ה׳ רוממה” — ימין הוא סמל של כוח, חשיבות ודברים טובים. רוב האנשים ימניים, וזה הפך לסמל.
3. יש מחלוקת גדולה מה “דרך ימין” מתכוון בדיוק: (א) הכהן מסתובב לצד ימין שלו, (ב) הוא מסתובב לימין של החדר, (ג) כל אחד הולך דרך הצד הימני.
—
כמה פעמים אומרים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
דברי הרמב״ם: “במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה” — בשחרית, מוסף ונעילה.
פשט: בבית המקדש בירכו רק פעם אחת ביום (אחרי תמיד של שחר), אבל במדינה מברכים בכל תפילה חוץ ממנחה.
חידושים:
– זה אחד הדברים הנדירים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש — במדינה מברכים כמה פעמים ביום, אבל במקדש רק פעם אחת. זה צריך ביאור למה.
—
המקריא — מי קורא את המילים?
דברי הרמב״ם: “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר ‘אמור להם׳.”
פשט: משתדלים שהמקריא (זה שאומר את המילים לכהנים) יהיה ישראל.
חידושים:
1. הרמב״ם לומד מ“אמור להם” — לא “אמור בעצמו” (אמור בעצמך), אלא “אמור להם” (אמור להם) — שמתכוון שמישהו אחר אומר לכהנים מה לומר. לכן יש השתדלות שהמקריא יהיה ישראל.
2. אפילו בבית המקדש יש אותה השתדלות שישראל יהיה המקריא.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד מהלכות תפילה
הקדמה: מבנה הלכות תפילה והקשר לברכת כהנים
דובר 1: נו, רבותי, משאירים את הטיק-טוק, הולכים לשבת וללמוד. ולומדים הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק י״ד. סוף סוף הגענו לברכת כהנים.
והיה יישר כוח לנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל ורצברגר. הנדבן נמצא בשיעור שלנו, ובשיעור הזה, ובכל השיעורים האחרים, וכל אחד ילך בעקבות הסגולה שלו, שכאשר כל אחד ילמד אחרי השיעור יהיה גם גביר, כמו שזה הולך. וגם כשעושים אחרי הלמדן, יהיו למדן, וכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. כן.
אז מה דיברנו? כן, הלכות ברכת כהנים. אז למדנו את הפרק הארבעה עשר מהלכות תפילה, זה שני הפרקים האחרונים מהלכות תפילה. מה הקשר בין תפילה לברכת כהנים? ולמדנו דבר יפה, תשעת או עשרת הפרקים הראשונים שם היו על תפילה, ואחר כך היו כמה על קריאת התורה, ועכשיו הולכים ללמוד על ברכת כהנים.
אני חושב שיש שלושה פרקים על קריאת התורה, בואו נראה. מ… מח׳, בואו נראה. רגע, אני קופץ כאן. אה, סליחה. מה זה? אה, לא אמרתי שאין לי רשימה, לא? לא אמרתי שאין לי רשימה. הרמב״ם עשה טבלה, מה זה מה. נראה, מי״א, סליחה. אה, היה עוד, זה תפס יותר. הלכות בית הכנסת. סדר בית הכנסת.
עד פרק י׳ היו הלכות תפילה. אחר כך מי״א זה בית הכנסת. מי״ב עד י״ג, זה רק שני פרקים, זה הלכות קריאת התורה. י״ד וט״ו זה הלכות ברכת כהנים.
הקשר של הציבור: בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים
אז הקשר באמת, הקשר הוא הציבור, זה שהציבור מתפלל ביחד בבית הכנסת. כי כל עוד מתפללים ביחידות לא מגיעים עם זה לא לקריאת התורה, לא להלכות בית הכנסת, לא לברכת כהנים. הכהנים צריכים לברך את העם שם שהם נמצאים, והקריאת התורה צריכה להיות שם שהעם נמצא. העם בא לבית הכנסת להתפלל, ואז מכניסים את זה.
או אולי להיפך, אולי באים לקרוא, ומתפללים אז, אני לא יודע. אולי באים לברכת כהנים. אבל אצלנו, שדוכנים ביום טוב, העם בא לדוכן, לא? זה יותר כך, באים לקבל את הברכה.
דובר 2: חשבתי בבית הכנסת, אבל כן, מביאים את הילדים.
דובר 1: זה מאוד מעניין, והמפרשים לא שואלים כך, אנחנו שואלים גם את השאלות שלנו בלי המפרשים, לא צריך לחכות שהמפרשים ישאלו, שהרמב״ם לא מתחיל שיש מצות עשה לברך את ישראל, הרי כתוב בספר המצוות, ברשימת המצוות, מצוה לברך את ישראל. כאן במנין המצוות בתחילת ההלכות כתוב גם לברך את ישראל בכל יום. במקומות אחרים לא כתוב בכל יום, יש מקומות שכתוב כן, יש מקומות שלא כתוב.
קושיה: מדוע הרמב״ם לא מתחיל עם המצווה?
זה דומה להלכות תפילה, לכאורה היה יכול להביא בהלכות תפילה שיש מצוה לברך את ישראל, אולי אפילו מצוה בכל יום, והוא הכניס את זה בתפילה. אבל לא רואים, לא רואים מבפנים, הוא מתחיל מיד כשאומרים ברכת כהנים בשחרית זו מצוה ביום פלוני ופלוני. נראה משהו שהוא לא מסביר את הקשר, הקשר האמיתי של ברכת כהנים עם תפילה בכלל. מה קורה כאן?
דיון: תירוץ הרדב״ז וקושיות עליו
דובר 2: ואתה לא יודע, אתה יודע, נכון? אתה יודע כן? או שכבר אמרת לי, כי העם נמצא שם.
דובר 1: אוקיי, העם נמצא שם, אבל מעניין שהוא לא מתחיל עם הפסוק כמו שאתה אומר, כמו שהוא מתחיל הרבה מצוות. הוא כן מתחיל כמו שאתה יודע, שאתה כבר היית בבית הכנסת, כן, הוא מדבר אל המתפללים, היית בבית הכנסת וראית את הכהן קורא, גם תחשוב, והוא אומר לך כך וכך ההלכה, עומדים כהנים בשחרית.
כך אומר הרדב״ז, זה שלם, זה לא מתאים לדרך של הרמב״ם, אני לא מסכים. הרדב״ז טוען, הוא אומר את זה גם בקריאת שמע, נכון? הוא לא מתחיל מצות עשה לקרוא קריאת שמע, הוא מתחיל קריאת שמע, פעמיים ביום בבוקר ובערב, מה שהוא מתחיל. והרדב״ז יש לו תשובה על זה, דיברת על תשובות, יש לו פירוש על הרמב״ם קטע מתשובותיו, והוא אומר שלפעמים כשהרמב״ם, כשזה דבר שכל אחד יודע, הוא מתחיל רק עם פרטי ההלכות, אבל זה מודרני.
המשנה יכולה לומר לך, כי המשנה אומרת חידושים, אבל הרמב״ם היה כן אומר לך כל מצווה. אז, אני יודע, אבל העובדה היא, רואים שהוא מניח שאתה כבר יודע שיש הפטרה למשל, הוא מעולם לא אמר שיש הפטרה, הוא רק אמר פרטים ממנה.
אני לא בטוח איך להסביר את זה. יכול להיות שהוא פשוט היה עייף ולא היה לו הכל, הרמב״ם הרי גם היה בשר ודם.
דובר 2: הרמב״ם מותר לומר פשט כזה?
דובר 1: צריך לחשוב, צריך לחשוב. לא יכול להיות שהרמב״ם גם היה בשר ודם והוא לא ארגן הכל מאה אחוז לפי התוכנית שלו? לא, אם אתה רוצה לומר את הדרך, אתה יכול לומר להיפך. הרמב״ם רצה להראות שאדם יכול להיות בשר ודם ובכל זאת להיות רמב״ם. זה בטוח שלהורות תשובה לרב, שלא יחטאו סתם כך כי הוא היה human being. יש הבדל.
דובר 2: אוקיי, זה כבר תורה עמוקה.
דובר 1: לא, הוא מראה לעולם את ה-vulnerability שלו, להראות ש… למה עוד הוא צריך?
דובר 2: אוקיי, לא, זה אחרת לגמרי.
דובר 1: אוקיי, בואו נלמד אבל בפנים.
דובר 2: כן, ללמוד משם. אחרת לפני זה.
האם ברכת כהנים היא חיוב יומי מדאורייתא?
דובר 1: אוקיי, אז, בתורה כתוב שהכהן מצווה לברך יהודים. והרבה פעמים כשכתוב בתורה שיש מצווה שצריך לעשות, ולא כתוב זמן מתי לעשות אותה, עושים כל יום. כמו ציצית, תפילין, קריאת שמע. קריאת שמע כתוב כן ברור, כי כתוב “בשכבך ובקומך”. אבל גם תפילה וכל שאר הדברים האלה זה כל יום, כי כל יום האדם עושה הכל כל יום, כמו שלובשים בגדים ויוצאים מהבית.
אבל בכל זאת, יכול להיות כמו שלמדנו בתפילה, לא פשוט שיש חיוב יומי. יכול להיות שזה שצריך לעשות את זה כל יום יכול אפילו להיות דרבנן. לא פשוט שאחד שפספס יום אחד ברכת כהנים פשוט שהוא מבטל מצווה, באותה דרך כמו שאחד מבטל מצוות מצה בפסח. זו מצווה, והמקסימום שאפשר לעשות אותה זה כל יום כשיהודים באים לבית הכנסת. והיהודים באים אכן לבית הכנסת.
יכול להיות שפעם לא היו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיה רק בית המקדש, ורק בבית המקדש דיכנו, ובמקומות האחרים היה אכן ברור שזה לא יצא.
ראיה ממנהג אשכנז
בואו נאמר בבירור, הראיה הגדולה של הספרדים שדוכנים, שזה לא ממש חיוב כמו מצות עשה כל יום, היא מאיתנו האשכנזים שאנחנו נוהגים כבר זמן רב לא לדכן אלא ביום טוב, רק במסיבת יום טוב. הרי כתוב במלחמה מה עושים את המצווה, איך זה נראה למעלה. על כל פנים, החזקנו שזה לא חיוב יומי. זה חיוב שכאשר אתה יכול, והאשכנזים אמרו, “אנחנו לא יכולים, אנחנו בגלות, אין לנו כוח לתת ברכה ליהודים”. אתה יכול לתת ברכה ליהודי אחר?
האם כהן יכול לברך יהודי באופן פרטי?
זה קשור לשאלה אחרת, שאם כהן מאחל ליהודי לא כשזה יום טוב כשהוא אומר ברכת כהנים, הוא פוגש יהודי והוא אומר לו “יברכך”, האם הוא מקיים בזה מצות עשה? לכאורה היינו אומרים שכן. לכאורה. לא יודע מה ההלכה. הרי פסוק כתוב “כה תברכו”, צריך להיות בזמן מסוים, צריך להיות שהפסוק כתוב “ואני אברכם”, צריך להיות עם נשיאת כפיים, צריך להיות בלשון הקודש. העריכה צריכה להיות מסוימת בדרך, בסגנון. זה לא שאתה אומר פעם אחת, תהיה מבורך, גם מצווה לברך יהודי, אני כבר יודע איזו מצווה זה מבורך.
לא, אם אני זוכר בהלכה, חושב שאפשר לעשות את הברכה ולברך, אם רוצים לברך יהודים. כהן מותר, זה לא ברכה שאינה צריכה או משהו.
דובר 2: איזו ברכה? אתה מתכוון “לברך את עמו ישראל”?
דובר 1: כן, בלי הברכה. והעולם בפנים, אני לא יודע. אבל יכול להיות שזה הסדר. אבל להיפך, למיעוט כן יכול להיות שזה כשאפשר, לא ממש חובה כל יום.
האחרים, אלה שהנהיגו מאוחר יותר בארץ ישראל, נוהגים היום במקומות שאומרים ברכת כהנים כל יום. הם רואים את זה כן ממש כמו מצווה יומית.
מנהגי דוכן: סאטמר ואחרים
הרב מסאטמר על דוכן בגלות
זה מאוד מעניין, הרבי זכרונו לברכה, הרב מסאטמר, על שמו אני נקרא יואל, כותב שהיו אלה שרצו לתקן שכן יתחילו בגלות לומר כל שבת, כל יום, או כל שבת, רק מהר״י ששפורטש, שהיה גדול בדורו, הרב מסאטמר הזכיר אותו כמה פעמים כקנאי הגדול, חשש שהתקנה החדשה באה משבתאים, או אני לא זוכר את הפרטים, וזה בוטל. ומזה הוא מוציא שאנחנו כאילו ממעטים בדבר הרשות כזה, אני לא יודע, אנחנו לא עושים כל כך הרבה פעמים את המצווה של ברכת כהנים כי אנחנו רוצים לעשות הצהרה שאנחנו לא ניקח משום רשעים.
מנהג סאטמר – שבת חול המועד
זה מעניין, בסאטמר יש זמן אחד שרק סאטמר דוכנים, וזה שבת חול המועד. הרב מסאטמר היה בארץ ישראל, והואראה את הדוכן, והוא היה בירושלים, הוא החזיק את עצמו כרב ירושלמי, הוא החזיק כמה דברים כמו שהוא החזיק שהוא רב ירושלמי, לכן הוא חגג פורים, הוא רק חגג פורים בירושלים, פורים המשולש. הוא התחיל לדכן. זה מאוד מעניין, כי מצד אחד הוא הקנאי הגדול, הוא הרבי של הקנאים, אפשר כן לפעמים לדכן. זו לא העבירה הגדולה.
דיון: מנהג כשיום טוב חל בשבת
דובר 2: שמעתי פעם שיש הבדל בין שבת חול המועד, אני לא זוכר. משהו עם המקווה, משהו עם ספר תורה.
דובר 1: שמעתי גם משהו כזה, שזה… אני לא זוכר, אבל משהו קטע תורה. אוקיי, זה לא חשוב. משהו כי יום טוב אם זה נופל בשבת לא דוכנים, כך המנהג.
דובר 2: למה לא?
דובר 1: לא אומרים רק את ה… דוכנים, כן, לא אומרים את ה… יש מנהג לא לדכן. ולא מאריכים. דוכנים בשבת, יום טוב שחל להיות בשבת.
דובר 2: בטוח? אני זוכר שלא דוכנים בכלל.
דובר 1: לא גומרים בסוף דוכן, אבל… לא, דוכנים כן. לא מבקשים לחלום, אבל דוכנים.
דובר 2: אולי בסאטמר? אולי לא בכל מקום?
דובר 1: יכול להיות? אני זוכר שיש, יש את המנהג רוב אשכנז שלא דוכנים כשזה שבת. והתירוץ הוא, כי לא יכולים ללכת למקווה לפני הדוכן, ובשבת אסור ללכת למקווה, אז לא דוכנים כשזה שבת.
דובר 2: כן, יכול להיות בסאטמר יש נוהל אחר, כן.
דובר 1: אבל כך המנהג על פי רוב. ומשהו, מה ההלכה עם שבת חול המועד? I’m not sure.
דובר 2: אה, הוא אומר שהיום הולכים החסידים ממילא למקווה לפני שבת, אז אפשר כבר לדכן אפילו בשבת.
דובר 1: למה ביום טוב דוכנים? כי זה יותר רגוע, זה דבר, זו סברא. שבת חול המועד גם רגוע, אולי זו הסברא. זה הגיוני.
הלכה א: מתי דוכנים – שחרית, מוסף, נעילה, לא מנחה
דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים כבר טוב. והחסידים בצפת, החסידים צריכים לדכן רק שחרית ומוסף. אז, יש פסוק, “כה תברכו”. אבל כבר, זו ההלכה.
אוקיי, אבל לעניין העיקר, אני חושב שהרמ״א פוסק שצריך כן לנהוג לדכן כל יום, כמו ההלכה. זה מנהג אשכנזי. שחרית, מוסף ונעילה, אבל לא נשיאת כפיים. שחרית, מוסף, נעילה דוכנים. זה קצת, כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו.
אבל במנחה אין נשיאת כפים, שמא במנחה כבר שתה כדי קלות ראש. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים או של יום טוב צהריים, ושמא שתה כדי קלות ראש.
דובר 2: הוא מדבר על שבוע שלם.
דובר 1: הוא מדבר על שבוע שלם.
דובר 2: אה, כל יום. אה, רק בשחרית, אבל לא במנחה.
דובר 1: וואו, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נשיאת כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. כן, ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, עד כדי כך שכבר עשו תקנה שבמנחה לא דוכנים אפילו בתענית. באיזהו מקומן אומרים… באיזו תענית לא דוכנים במנחה? וזה הטעם למה במנחה יש יום כיפור עם תענית ציבור, אבל תענית יחיד אין בזה ענין.
נשיאות כפיים במנחה וסדר נשיאות כפיים בגבולין
נשיאות כפיים במנחה — המשך דיון
מנחה של יום כיפור לעומת מנחה של שאר תעניות
דובר 1: שחרית, מוסף, נעילה, דוכנים. אבל, זה מבורר כשאפשר, חוץ מכשיש סיכוי שכבר השתכרו. אה, במנחה, אחד נשיאות כפיים? רק במנחה, כבר העדה, כל העם. מנחה זה בדרך כלל אחרי הסעודה של שבת צהריים, או של יום טוב צהריים. הוא מדבר על שבוע שלם, אה, כל יום. אה, רק בשחרית, מה לא במנחה. אוי, אפילו ביום התענית שאסור לשתות, אין נותנים כפיים במנחה, גזירה מנחה של תענית, אטו מנחה של כל יום. ביום התענית מחזיקים יותר אנשים עם סדר מנחה בבית המדרש, והם יחשבו ש… כן, שבודאי כך. כבר עשו תקנה, שבמנחה לא דוכנים על התעניות. מדברים אנחנו באמירים. באיזו תענית לא דוכנים במנחה, ובאיזו תענית לא דוכנים במנחה דווקא…
דובר 1: יום כיפור ותענית ציבור, כמו דוד תהילת תענית שעבר בנעילה, כמו גם תשעה באב שבעשרה בטבת, ואלו בתפילת מנחה שלהם, איתמחו אלשקיות החמל, תשעה באב שבעשרה בטבת, דוכנים מנחה מאוחר. הנקודה היא כך, נעילה היא תפילה שמוסיפים בין מנחה לבין השקיעה, הפשט shall put, דווקא מינך של הלנד, כי הרמב״ד אמר שאיזה חently צריכים לדווען מנחה לפני הכלייג א מנחה? אבל אתה יכול לחשוב לומר, הנקודה היא שזו התפילה האחרונה. זו צריכה להיות התפילה האחרונה! אין תפילה בין מנחה ל… בלילה! כמו מילא, יוצא מילא נירות אין ילות. זה לא נראה כמו הרגלה במנחה. מעלה, זה לא נראה מתחלף עם מנחה שבחול יום. זה נראה כמו ילות התענית. זה כמו מילא של… של תשעה וארן של תשעה וארן, והיה אז ילות… אנחנו עדיין כאן, והמקום עם במשך הצווארר. וזה אינטרסאן, כי נראה שהרבי לא חשב אותנו לנהוג שמניחים מקום התפילה ובמנחה. לא לטעון, מילא טרעפמנט להתפלל קצת מוקדם, לא בסמוך לשקיעת החמה. הוא אומר לך, אני מיניש מה הוא מתכוון שזה חייב להיות בסמוך לשקיעת החמה. המילה היא שאין תפילה בין זה לשקיעה. וזה נראה במנחה תענית, המנהג שלנו הרי לומר עננו במנחה, זה כבר מנחה של תענית. אז תופסים, כשכתוב כאן מנחה ונעילה, זה אכן מנחה. יודע כל אחד בבירור שזו מנחה, זו לא תפילת התענית ונעילה.
אמרתי את זה קצת אחרת, שכשזה הסוג שיש הרבה תפילות, נעילה, אז יושבים בבית המדרש הרבה. אבל תענית אחרת באים לבית המדרש למנחה ולמעריב, לא רוצים לבוא בצום, הם התעייפו. אפילו אם באים בדרך כלל מנחה מוקדם יותר, כמו שהרמ״א אומר שצריך לעשות לכתחילה מנחה מוקדם יותר, אבל בתענית באים לבית המדרש בסוף היום להתפלל מנחה ומעריב, ואחר כך לצאת מהצום.
המשך – חלק 2 מתוך 4
דובר 2: לא, ההבדל הוא, כשיש בכל מקרה תפילת נעילה, אז קרתה המנחה קודם, כי צריך אחר כך לעשות נעילה. כן, אין מעט אנשים. להיפך, הבעיה היא האנשים.
דובר 1: הנקודה היא שזה כאילו, הוא מביא את הלשונות של הגאונים, מאריכים במנחה בתחנונים. מנחה של תענית עושים קצת מצב, כי זה בכל זאת תענית. נראה כמו נעילה, כדי שלא יתחלף עם מנחה של כל השנה. כשיש כן נעילה, אז זה סתם מנחה, כי בנעילה עושים את דרשת הנעילה, ולא עושים במנחה. זה כאילו ההבדל.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
דובר 1: עכשיו, אבל מאחר שכל העניין של הדוכן במנחה ביום כיפור הוא רק כמו תקנה, זה רק כמו מנחה של כל השנה, אז ממילא ההלכה היא ש“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”, כהן שלא ידע, היה עובר, הוא כן עולה. לדוכן פירושו לכאורה, אני מתכוון שדוכן זה… דוכן זה במה, המדרגות של הבמה. למה הולכים לדכן? אה, אם יש כמו שאתה תקוע, מה זה במה? דוכן זה סוג של במה.
אבל מה זה הדוכן כאן? מה פירוש “בדוכנא”? אני לא יודע. מקום יחיד? אני לא יודע. אבל אנחנו לא למדנו בהלכות בית הכנסת שיש דוכן. אני לא יודע. כי צריך לעמוד בבניין, שיבנו משהו דוכן, אני לא יודע.
בכל אופן, אם מאחר ביום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא משתכר, זו נשיאת כפיים גדולה, כי פעם אחת יהודים נושאים את ראשם בשעת, לא אמרינן פסולי חולפי חרדיתו. מאחר שאם היה ממש יום רגיל הולך כהן שיכור ומורידים, לא מורידים, אפילו סתם, כי הסיבה היא שמורידים. סתם שמורידים משיכור, יש חשש של שיכור. יום כיפור יודעים בכל זאת שהוא לא שיכור. אז שיהיה גם לו מורידים, הכל רבוך, כי לא צריך לעשות הלכה נוספת. אבל יש פרובלם של מורידים, כי אפשר לחשוב שפסול היה, והם עונשים אותי על זה אחר כך, כך ראינו מהיינכעס קריזן תורה. אה, כהן, זה טוב. כן, יש מעלה של לא מורידים. אז לא תוריד הפעם, כי אתה יודע שהוא לא… זה גם לא חסרון! זה סך הכל חסרון לחשוב בידיכם במנחה כל יום. אבל גם יש בכל זאת שם עם לחשוב שהוא לא כהן, והכהנים, כך שיראו, הכהנים, הם לא יהודי, ולא כהיל, כהן, צריך שיכול עוד להיות כך פסול, וחלול, אתה יודע שהיה, הוא לא כהן. אז, אז, דיכם, כן.
סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ג
טרמינולוגיה: ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכן׳ען
דובר 1: טוב. עכשיו, רוצה את הסדר, איך דוכנים, ואיך עובד? איך זה נשיאות כפיים? by the way, הרמב״ם קורא לזה לא, ברכת כהנים קורא לזה, נשיאות כפיים? הרמת הידיים? כי אז מרימים את הידיים. מעניין. אז קוראים לנשיאות כפיים מהווארט. זה, רק הולכים ללמוד שיש… יש… נכנס דקה אחרת, הדבר האמיתי הוא ברכת כהנים, הברכה שהכהנים נותנים ליהודים. נשיאות כפיים זה איך מחזיקים את הידיים, ודוכן זה המקום שעומדים. אנחנו קוראים לזה דוכנים. הוא קורא לזה נושא כהנים.
אבל לכאורה ה… מה ההגדרה הטובה ביותר היא ברכת כהנים, הברכה של הכהנים ומברכים. זו לא הברכה ברכת המצוות שהוא אומר! לא, הברכה שאני וואליינר, זה כמו לכהנים מזה. אבל אני לא יודע, זה הכל לשונות איך קוראים לדבר. זה לא יעזור. הדבר הוא כך, אנחנו הולכים מיד ללמוד, שיש סדר ברכת כהנים בבית המקדש. איך זה הולך. אבל זה מעניין שלכאורה העיקר הוא בית המקדש שרק אחר כך נעשה, או החוץ מזה יש גם בגבולים, אבל הרמב״ם מתחיל עם סדר ברכת כהנים בגבולים, כלומר איך הדוכנים התפשטו בדרך כלל בכל העולם, ואחר כך הוא הולך לומר איך הסדר הוא בבית המקדש.
סדר נשיאות כפים
דובר 1: אז הוא אומר כך, איך הסדר הוא כך, כיצד נשיאות כפים בגבולין? איך זה?
זה הולך כך, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, שליח הציבור מגיע לברכה של עבודה, כשהוא אומר “רצה”. לעבודה כשמגיע ל״רצה”, זה אומר את אותו דבר, נכון? ברכת רצה היא ברכת עבודה. אולי הוא מתכוון לומר מיד בתחילת הברכה, אולי זו המילה, כשמגיע ל״רצה”, המילה הראשונה.
אז אז הוא עושה כך, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת הולכים מהמקום שלהם, והולכים ועולים לדוכן, הם הולכים עולים לדוכן המפורסם. מה זה הדוכן? אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אומר שיש דוכן, משהו מקום שעומדים שם ומברכים את היהודים.
דובר 2: רוצה לבדוק את המילה דוכן?
דובר 1: לא, אין לי זמן. אני אומר לך, כל אחד יודע מה זה אומר.
דובר 2: לא, אני יודע מה זה אומר, אבל בטח… הולכים מיד לראות איך כתוב “לגבי היכל”, הולכים לראות איך זה, כן?
דובר 1: ועומדים שם, הם עומדים שם, פניהם למול ההיכל. רואים שהדוכן הוא ליד ההיכל, מול ההיכל, ואחוריהם כלפי העם, הם עומדים מול ההיכל.
יכול להיות דוכן פירושו פשוט כמו שדוכנים, אני לא יודע, כמו שמברכים. זו לא הלכה שצריך לעמוד על משהו במה או משהו כזה.
דובר 2: הוא מתכוון משהו מחיצה מסוימת, אני מתכוון שזו לא לשון של דוכן.
דובר 1: הכל יכול להיות, אבל זה בטח לא מעכב, כי כמו שהעולם עמד בזמנו של הרמב״ם צריך להיות היכל. זה לא יכול להיות. אז הוא קורא לזה כך, אולי כי בבית המקדש היה דוכן, יודע אני, הכניסו בבית הכנסת שיש דוכן.
והוא אומר כך, ועומדים שם פניהם למול ההיכל, הם עומדים שם, כן, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, האצבעות שלהם מקופלות. זו המילה, הוא עדיין לא עושה נשיאות כפיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? הם סגורות, נכון? זה עדיין סגור. הוא דווקא לא עושה נשיאות כפיים. נשיאות כפיים עושים עם אצבעות פתוחות, וגם עם ידיים גבוהות, אבל הוא אפילו לא פותח את האצבעות לפני העולם לפני שמגיעים.
עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה, עד שהוא מסיים את ברכת הודאה, שזו ברכת מודים. אז “מחזירין פניהם כלפי העם”, הם מסתובבים אל העולם, “ופושטים את כפות ידיהם”, הם פותחים את האצבעות שלהם, “ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”, הם מרימים את הידיים שלהם כנגד הכתפיים שלהם, כל כך גבוה, “ומתחילין לברך”, והם מתחילים לומר “יברכך”.
בתפילה גם היו הלכות שהעמוד לא אמר איך להחזיק את האצבעות. אנחנו שמים לב כל כך חזק בברכת כהנים, אבל בעצם… אבל זה לא… זה יותר עניין של עין הרע. וכאן ממש לא ברור מה הסיבה. על כל פנים, פותחים את האצבעות. אוקיי.
עכשיו, הכהנים של היום יש להם מנהגים איך בדיוק הם פותחים את האצבעות.
דיון: מה זה “דוכן”?
דובר 2: אני מתכוון, יש מי שרוצה לומר שזה כנראה דווקא על המילה דוכן. אולי כשרוצים לעשות תקנה של בית המקדש, שיעשו כן במה מיוחדת, כמו שאתה רוצה, כמו “לוים בדוכנם”. שיהיה מקום מיוחד שיש כסא של אליהו ויש שטנדר לראש. זה בטח לא עבירה לעשות, אבל אם זו עבודה היה כתוב ברמב״ם. יש מה שנקרא “דוכן”, כמו הדוכן… זה בכלל לא פשט כזה. דוכן זה מקום מסוים.
דובר 1: לא, יכול להיות שזה כבר מקובל. אני יכול רק לומר שבבית המקדש היה דוכן. אבל אתה אומר “לוים בדוכנם”. על זה אומרים… הלא, על זה בוכים בכל זאת, “לוים בדוכנם”. הדוכן הוא אחד מהרבבות שהסירו את הספסלים. ברגל הוא אומר “לוים בדוכנם”. מה עם הכהנים? אני לא יודע. אוקיי.
דובר 2: לא מצאת את התרגום של דוכן? זה היה משהו מקום. דוכן? לא מצאת פירוש?
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: לא, הם עמדו במקום מיוחד. לא ראיתי שום… אף אחד לא אומר שיש מקום כזה.
דובר 1: אתה חוקר טוב יותר.
דובר 2: לא, לא, עשה חיפוש “דוכן בבית המקדש”. לא כתוב.
דובר 1: לא, אני לא רוצה, אין לי זמן. אין לי זמן. אני לא יכול… אולי הוא מביא את זה, הרמב״ם.
דובר 2: לא, לא, זה לא נכון. קח מהר, תגיד לי יש היה. אהא. שהוא אומר, שהוא מחזיק אותה. כשיש לך את הרמב״ם, עובר מהר. אוקיי, הוא פתח את האינטרנט, זה עדיין חלק מהמשחקים. אני לא יכול להפריע לך. הוא אומר “שיס אים”, הוא לא אומר. הוא היה צריך להביא. הוא אומר, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים”. כך מביא מהפירוש המשניות. הם מביאים לא, הם מביאים תמיד פירוש המשניות. אה, אבל אחרים מתרגמים שהדוכן הוא הבימה, אבל זה לא מסתדר, אז זה לא ברור. נו טוב, אז שידעו. בקיצור, ר׳ דוד, מי זה ר׳ דוד? ר׳ דוד הרמ״א? ר׳ דוד עין פת עמוד העין? לא ידע. אוקיי, בקיצור, זה לא ברור, צריך לעשות מחקר טוב יותר. נראה שבבית המקדש היה מקום כזה, ולא נראה שיהיה מקום כזה בבתי המדרש שלנו.
דובר 2: אה, ליג חזק.
ברכת כהנים: סדר הברכה, תקנות, והלכות נשיאת כפים
הלכה י׳ (המשך) — שליח ציבור מקריא מלה במלה
דברי הרמב״ם:
“ושליח ציבור מקרא אותם מלה במלה, והם עונין, שנאמר ‘אמור להם׳, עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.”
פשט: שליח הציבור אומר כל מילה
בבית המקדש, נזכר לי לומר. אחר כך הוא בכל זאת אומר על זה, הוא מדבר בכל זאת על בית המקדש. “מקום שנאמר עליו שהוא עולם”, והם אומרים את זה. יש משהו שנקרא דוכן, אבל מה דוכן פירושו אף אחד לא יודע. יש פירושים בדבר.
אוקיי, בקיצור, עכשיו, למה זה הולך ש״יברכך”? הם לא אומרים לבד. שליח הציבור “מקרא אותם מלה במלה”, הוא אומר להם מילה במילה, והם עונים. “נאמר ‘אמור להם׳”, אומרים החכמים. פשטות “אמור להם” פירושו שמשה יאמר לאהרן איך הנוסח שהוא יברך. לומדים החכמים מזה שכל פעם יאמרו לכהנים כל מילה. הם אומרים “יברכך”, והם אומרים “יברכך”.
חידוש: שליח הציבור כמשה רבינו
הבנתי שזה כאילו שליח הציבור עושה כמו משה רבינו. כי זה אותו אופן שמשה רבינו אמר לכהנים, אומר ה… כי שליח הציבור הוא בכל זאת הגואל של הציבור, והוא התחליף שלהם. הוא אומר אחרי משה רבינו.
קושיא: “אמור להם” — לכהנים או לישראל?
אם אתה רוצה לשאול קושיא, חשבתי על הקושיא, איך כתוב “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”? פירושו הכהנים יאמרו להם, לא שאתה תאמר לכהנים. “אמור להם לישראל”, לא זה התרגום?
אחרים מתרגמים. “כה תברכו”, הם יתפללו עכשיו. הם לאו דווקא… “כה תברכו”, “אמור להם”, זה איך משה מדבר לאהרן. הוא אומר, “אמור את זה, הנוסח, עם הלשון”. “אמור להם” זה כמו “לאמר”, אומר הזוהר.
בכל אופן, הדרשה אומרת שזה שיאמרו לכהנים מה לומר.
חידוש: “פשט חברותי” — הכהן הוא רק צינור
לכאורה, נזכר לי לומר פשט חברותי. יש משהו שחוששים שהוא יטעה, יש עניין של חזרה. רוצים שהוא ידע שהוא לא המברך. רק הקב״ה נותן את הברכה. הוא רק הצינור. הוא הולך לומר, הוא אפילו לא יודע את המילים, הכהן. אומרים לו את המילים. הוא לא יחשוב כלום, הוא לא עושה כלום.
אני לא יודע. יכול גם להיות שיש משהו עם שליח הציבור. משהו תפקיד צריך להיות לשליח הציבור. הכניסו אותך לא מסתם. כמו מה הולך לקרות בחזרת הש״ץ? יהיה משהו לא שייך? משהו כך מחובר לשליח הציבור.
“בשם ה׳” והקשר ל״שים שלום”
בכל אופן, כשהם אומרים “בשם ה׳”, כי הרמ״א אומר בכל זאת אחר כך שהם יאמרו את זה “בשם ה׳”. כשהולכים… כן, הברכה האחרונה, זה… אה… “שים שלום”.
אני מתכוון שאומרים על פשט, זה “שים שלום” נראה שזה מחובר לברכת כהנים. אומרים שזה כמו “וישם לך שלום”, זה מסתיים “וישם לך שלום”, מבקשים ברכה שיתקיים באמת השלום והברכה. מה שמופיעים אותם לשונות, “הוי פניך”, שהם בכל זאת לשונות דומים מ״שים שלום” עם… “חיים יוניקם כח בפניך”, כן… זה “חיות ה׳ פניו אליך”, זה כל הלשונות.
הלכה י׳ (המשך) — הכהנים נשארים עד “שים שלום”
דברי הרמב״ם:
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך כופתין את אצבעותיהן, ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום, וחוזרים למקומן.”
פשט: הכהנים מסתובבים חזרה ונשארים עד “שים שלום”
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש”, הכהנים מסובבים חזרה את הפנים כלפי הקודש, שוב כלפי ארון הקודש, “ואחר כך כופתין את אצבעותיהן”, הם מסתובבים עדיין עם האצבעות פתוחות והם מקפלים אותן מלפנים, “ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום”, כן, עד סוף ברכת שמונה עשרה, “וחוזרים למקומן”, הם חוזרים.
חידוש: מקביל לנסיגה אחרי שמונה עשרה
זה מאוד דומה להלכה של כשרוצים לסגת אחרי שמונה עשרה שקטה. צריך משהו כמו להיפרד ממקום התפילה, לא לברוח, לא כמו “תינוקא ברח”.
אבל יכול להיות עוד מה שאמרתי, ש״שים שלום” היא בעצם ברכה על ברכת כהנים, אז הם שניהם מחוברים, אז בגלל זה נשארים עוד שם עד סוף כל העניין.
כל פעם קוראים לזה, לא כך? במקום אחד כתוב שלא יעזבו עניין, ובמקום אחד כתוב כאילו הולכים מאת מלך. אבל העניין הוא… אוקיי.
הלכה י״א — סדר ברכת כהנים: מי מחכה למי
אחר כך הלאה, הלכות דומות שלמדו בקריאת התורה.
(1) קוראים “כהנים” עד שהציבור מסיים שמונה עשרה
אחת, “קורא כהנים”, “רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה עמידה מן הציבור”. עד שעדיין לא למדנו את זה, צועקים “כהנים”, כן, ואצלנו זה בא עם נוסח, ולא אומרים תמיד, צועקים “כהנים”. קוראים להם לעלות שיעלו לתורה. כן, וצריך לחכות שהעומד יסיים מהציבור.
ומתי צועקים את זה? אה, אחרי עבודה. זה אומר “כהנים”. כשהכהנים באים, כך שהמקריא יהיה כבר שם מבקש. זה כמו שאומרים “יאמר”, הקורא הוא בעל התפילה. זה אותו דבר.
חידוש: צריך לקרוא לכהנים — הם לא באים לבד
קוראים לכהנים, לא יחשבו שהם באים לבד, צריך לקרוא להם. ואין הכהנים רשאין לעלות עד שיקרא אותם השליח ציבור. יש עניין של נביא, כך שיתעוררו, צועקים שלוקחים כבר, מבקשים. כן, זה עניין, דיסאנטס.
(2) הכהנים מחכים עד שהמקריא מסיים את המילה שלו
ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפיו של המקרא. הוא צריך לומר “יברכך”, והם מחכים עד שזה מסתיים. לא שהוא יאמר “יברכך” והם כבר מתחילים.
(3) הציבור עונה אמן אחרי שהכהנים מסיימים
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. הכל נותנים זמן.
חידוש: אנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, לא על שליח הציבור
לא, אבל זה גם מאוד חשוב להראות שאנחנו אומרים אמן על ברכת הכהנים, ושליח הציבור הוא רק זה שאומר לכהנים. ואנחנו אומרים אמן על בעל התפילה גם. האם הם שתי פעמים ברכה? הם לא שתי פעמים ברכה, הם פעם אחת ברכה. אבל בקיצור, שיהיה סדר, שלא יפריעו אחד לשני. מאוד חשוב.
אולי יעשו הלכה לחברותות, שלא, אני לא יודע איך זה יעבוד. שגם אנחנו לא נתחיל לדבר עד שהשני מסיים את הברכה. זה לא הוכנס.
(4) הכהנים מחכים עד שהציבור מסיים אמן
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. כן, גם. אה, הוא אומר “יברכך”, העולם אומר אמן, הוא מחכה עד שהם מסיימים לומר אמן.
מה אם יש מישהו שאומר אמן ארוך מאוד? אני לא יודע, לא צריך לחכות לו.
(5) שליח הציבור לא אומר אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, כאן יש דבר עדין. שליח הציבור לא אומר אמן.
למה? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן, אם פסוק שני או שלישי
אמן הוא דבר זהה בכל הברכות. אז הוא הולך לומר אמן, ובדיוק הברכה היא בעצם עדיין בשבילו, יוצא שהוא עונה אמן. אבל הוא הולך לומר אמן, הוא הולך לשכוח להחזיק ב״יברכך” או ב״יאר”, וממילא שלא יאמר אמן.
חידוש: זו ערבות הדדית
זה מאוד כי אנחנו דואגים שאולי הכהנים לא יוכלו, צריך לעשות את השליח ציבור. זו ערבות הדדית. מה קורה שהכהנים אסור להם להיות שיכורים? מה קורה שהשליח ציבור גם לא שותה? אוקיי.
(6) הכהנים לא מסתובבים עד “שים שלום”
אה, עוד הלכה, עוד הלכה. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיגיע שליח ציבור ל״שים שלום”. זאת אומרת הם לא מסתובבים עד שהוא מתחיל “שים שלום”.
גם, כדי שהציבור לא יברח.
עיקרון כללי: שיהיה רגוע
הכל הוא חלק מה, הסך הכל של כל ההלכות האלה הוא שיהיה רגוע. לא רצים, מסיימים, שלב הבא, שלב הבא.
ועד רשעים לא אכה לגרים, ימקומו שלוחו של אדם כמותו, זאת אומרת הוא לא הולך. כן, אנחנו כבר למדנו את זה פעם, אולי הטורי זהב אומר מצות עשה, עכשיו הוא עושה את זה מ״ועלו מושיעים”, ואין אומרים לרשעים לכו קחו לכם עצמכם מעשה חזיר פנימית, את זה כבר גם למדנו. הוא לא פותח, הוא לא סוגר את האצבעות שלו עד שהוא מסתובב.
קודם הוא אמר מה לא עושים, מאוד מעניין.
הלכה י״ב — כהנים הולכים יחפים (תקנת רבי יוחנן)
דברי הרמב״ם:
“התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, אלא עומדים יחפים.”
פשט: תקנת רבי יוחנן — כהנים הולכים יחפים
התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, הוא לא צריך ללכת עם הנעליים שלהם, אלא עומדים יחפים, הם צריכים ללכת ערומים, יחפים.
טעמים מהגמרא
הסיבות לזה הן כי זה גם כבוד הציבור, קודם כל כי אולי הנעליים מלוכלכות, וגם כי יכול להיות שהוא נקרע בנעל שלו, ויחשבו, בקיצור.
אין מישהו שאומר שכי בבית המקדש הכהנים הלכו יחפים? לא כתוב כאן כך, כאן כתוב שכך כתוב בגמרא, זה כבוד הציבור.
ורב אשי אמר טעם אחר, שהוא הולך להתכופף, ובינתיים יחשבו שיש לו פסול. לא כתוב, זה לא נראה, אני לא יודע.
בכל מקרה, כך הוא המנהג שהולכים בלי נעליים. אני חושב שזו תקנה של רבי יוחנן. טוב מאוד.
הלכה י״ג — כהנים וציבור לא צריכים להסתכל
דברי הרמב״ם:
“כשהכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: כהנים מסתכלים למטה, ציבור לא מסתכל על הכהנים
עכשיו, כשהכהנים מברכין את העם, ככה, לא יביטו בעם, מאוד מעניין, הם לא צריכים להסתכל על העולם, ולא יסיחו דעתם. אתה הרי עכשיו אמרת פניהם כנגד הציבור, אבל הם לא צריכים להסתכל על העולם. עומדים מול זה, אבל הוא לא מסתכל ישירות.
לא טוב, הוא לא מסתכל ישירות, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, הוא צריך להסתכל על הארץ.
טעם הרמב״ם: כדי שלא יסיחו דעתם
לא, זה סתם מהרמב״ם שזה כדי שלא יסיחו דעתם. כך הוא אומר כאן בשורה הבאה בפירוש, הוא לא צריך להסתכל על העולם, הוא יתחיל לחשוב על העולם יותר מדי. הוא מברך אותם, אבל הוא לא מסתכל, הוא מתפלל, הוא מסתכל למטה.
וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם. כך כתוב, כדי שהם לא יהיו מוסחי דעת, הם לא צריכים להסתכל על הכהנים, “אה, לכהן יש פאות יפות”, חס ושלום.
אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם, הם לא מסתכלים בפניהם.
מקורות אחרים: השכינה שורה על האצבעות
במקומות אחרים כתוב מה שכולם יודעים שהשכינה שורה על האצבעות, לא צריך להסתכל.
חידוש: הרמב״ם לא מביא את הטעם של שכינה
זה מאוד יפה, זה מתאים מאוד למה שאתה אומר שהקב״ה מברך. בא דרך הכהנים, but it’s not about הכהן. זה לא שמשה יענקל כהן נותן לך ברכה והוא נותן לך דברים טובים. הקב״ה נותן לך. הוא זה שהוא בעל המקריא.
אבל הרמב״ם לא הביא את הדבר שצריכה להיות שכינה כאן. הרמב״ם מביא את הטעם פשוט שזה “לא יסיח דעת”.
יכול להיות שזה connected, כי השכינה נמצאת בכהונה. אבל יכול להיות שהשכינה… distracted אני מתכוון, מהמילים ומלהסתכל על הכהן. כן.
מנהג של טלית על הראש
המנהג הוא שהכהנים שמים את הטלית שלהם על הראש וכן הלאה, והאנשים עושים כך. אבל זה כבר… כדי שלא יסתכלו. אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר. לפי הרמב״ם זה יותר שיכוונו, שלא יהיו distracted. אוקיי, יכול להיות גם שזה עוזר לזה.
הלכה י״ד — כהן אחד לעומת כמה כהנים
עכשיו, בואו נמשיך הלאה.
דברי הרמב״ם:
“אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: כהן אחד מתחיל לבד, כמה כהנים ממתינים לקריאה
“אם היה הכהן המברך אחד”, יש רק כהן אחד, “מתחיל לברך מעצמו”. הוא מתחיל לבד.
מה זאת אומרת “מתחיל לברך”? הוא אומר את הברכה לבד, או שהוא מתחיל לומר “יברכך”? הוא עושה את הברכה “לברך את עמו ישראל באהבה”.
לא, כן, לא אמרתי את זה. כן, לא אמרתי את זה. זה פשוט.
“והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה כשהן שנים”. אה, מה אם יש יותר משני כהנים?
“אין מתחילין לברך”, הם לא אומרים את הברכה, “עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”.
מקום קשה: “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”
אני לא מבין. דיברנו שהוא צריך לחכות שיקריא לו. זו התחלה. הוא מתחיל את הברכה. מה זאת אומרת “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”? הם אומרים “יברכך”?
אולי הם אומרים פשוט, הם אומרים את המילה הראשונה הם אומרים כן לבד?
לא, כשיש כהן אחד, בעל התפילה לא קורא “כהנים”, והוא מתחיל לומר את הברכה. הוא מתחיל לבד, כי הוא נושא לבד את העול.
מה זאת אומרת? כשיש מקהלה, צריך להיות מישהו שישלוט כך. שוב צריך השליח ציבור לומר “כהנים”.
כן, אבל זה עם ה… כותב הלשון, “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”. נראה מהרמב״ם שהמילה הראשונה “יברכך” לא מקריאים. הם אומרים “יברכך”, רק מ״ה׳” מתחיל השליח ציבור לומר מראש.
זאת אומרת “והן עונין ואומרין”, הם אומרים לבד. הוא לא אומר שהם אומרים את הברכה “ברוך אתה ה׳”. אבל גם נראה כאילו בעל התפילה אומר רק “כהנים”, והכהן אומר לבד “יברכך”, והוא אומר רק הלאה מ״ה׳”.
אבל הצליל לא נכנס, אני לא יודע למה. זה לא ברור. אבל המקורות מילה במילה על הסדר שאמרנו, אני לא יודע מה הפשט, מה הצליל. אני לא יודע.
—
סיכום: מה למדנו עד עכשיו
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של לברך את עמו ישראל באהבה. מה? הוא לא אמר.
ברכת כהנים בבית המקדש, שם המפורש, והלכות ברכת כהנים
סדר ברכת כהנים בבית המקדש
כך זה נשמע מהרמב״ם, זה לא ברור. והמקריא אומר לו “מלה מלה על סדר שהם אומרים”. אני לא יודע מה הפשט, אבל כך זה נשמע. אני לא יודע.
אוקיי, עד כאן למדנו איך עובד ברכת כהנים בבית, בבית המדרש. על מה? על הברכה של “לברך את עמו ישראל באהבה”. מה? הוא לא אמר. “לברך” אני מתכוון שאני אגיד “יברכך”. כך זה נשמע, מיד שכתוב בחלק השני. הוא לא אמר כלום עוד על אותה ברכה. יש שמביאים שאלה שלומדים כך, שזה מתכוון לברכה, אבל זה לא ברור. יכול להיות שאלה שאומרים שאין… הרמב״ם בכלל לא מביא את הברכה. הוא בכלל לא אומר לך “יברכך”. אולי לא, אולי הרמב״ם סובר בכלל שאין ברכה על זה, אני לא יודע. הוא בכלל מביא ברכה על זה? לא כתוב. בינתיים אנחנו לא יודעים. הרמב״ם אמר שצריך ללמוד רק את הספר שלו. בינתיים אנחנו בכלל לא יודעים שיש ברכה על זה.
אוקיי, עכשיו ככה. איך הולך ברכת כהנים במקדש? במקדש זה הולך בסדר אחר. בגבולים זה הולך סדר שלם, ואחרי הודאה אומרים ברכת כהנים. בבית המקדש זה הולך אחרת. “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. אחרי התמיד של שחר, מיד באה דוכן.
“מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. זאת אומרת, בגבולים מרימים רק כנגד כתפיהם, אבל בבית המקדש מרימים מעל הראש. זו הפשטות שאנחנו למדנו. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ”. כהן גדול עושה כן רק כנגד כתפיו, כי הוא לא רוצה שהידיים יהיו גבוה יותר מהציץ. “ואין המקרי מקרא אותם”. אה, יש כן גם מקריא. “אחד”, לא סברא רעה. זה סתם אחד מהכהנים, או אחד מ… אני לא יודע מי הוא “אחד”. “אחד”, אחד, אחד הוא המקריא. כן. זה בוודאי לא חשוב מי זה. זה אותו אחד שמערבב את הדם ביום כיפור “כדי שלא יקרוש”. אוקיי. קריאת שמע בכל מקרה בדרך כלל יש קריאת שמע בגבולים, כמו שאנחנו יודעים אותה, עד שישלים שלושת הפסוקים.
אבל כאן זה אחרת, יש חילוק אחד, אצלנו בגבולים אומרים אמן אחרי כל פסוק, אבל במקדש אחד עונה אמן אלא ברכה אחת, ועונה אמן אלא ברכה אחת, עד ברכה אחת, עד שישלים, כשהוא מסיים אומרים אמן, במקום אמן אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה נוסח יותר ארוך.
שם המפורש במקדש
אוקיי, עכשיו, ועוד משהו שעושים בבית המקדש, שעושים אותו ככתבו, העולים זה לא רק בבית המקדש, זה גם עולה על רוב המקדש. במקדש, והוא דבר, זה מילה, דבר מפורש שנאמר בפירוש, מן י׳ ה׳ ו׳, וזה השם המפורש שאומרים אותו במקדש. זו שיטת הרמב״ם, לא לפי שיטת רש״י ואחרים שסברו ששם המפורש הוא שם מ״ב, או שמות אחרים. הרמב״ם אומר שכשכתוב שם המפורש זה מתכוון לשם של ארבע אותיות. הוא לא אומר איך אומרים אותו, הוא רק אומר שזה משהו שאומרים בפירוש את האותיות, לא עם כינוי.
ובמדינה אבל, בשאר העיר, לא בבית המקדש, אומרים אותו בכינוי, אומרים אותו עם הכינוי, והוא א-ד, זאת אומרת כמו שאנחנו אומרים א-ד. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. בבית המקדש אומרים רק את השם כמו שהוא כתוב.
משמת שמעון הצדיק — פסקו מלברך בשם המפורש
ומשמת שמעון הצדיק, כבר זמן רב מאוד שהיה, שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. למה? שלא ללמדו מי שאינו הגון. זה מעניין, זה איזה סוד. יש פחד מהכוח ההרסני כמו… זה לא ברור. כי הרמב״ם, מה זאת אומרת? פשט פשוט יגיד שנראה שאפשר לעשות עם שמות וכישופים דברים, הרג בשם, אפשר לעשות דברים.
אבל הרמב״ם הקדוש, הרמב״ם הקדוש בספרו מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אם אני זוכר, הוא מאריך שזה לא אמת, אין דבר כזה שם שאומרים אותו וקורה משהו. בדרך כלל זה רק מהבנת דברים. צריך להבין שזה יותר ענין של כבוד. כך מסביר הרמב״ם, הרמב״ם הולך להסביר שזה נושא של כבוד. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים, ואפילו מי שהוא ראוי”, אפילו מי שכן ראוי, “צריך שלא ילמדוהו אלא אחד מהם”. אומר הרמב״ם, לא תחשוב שזה באמת היה זמירות, לא תחשוב שזה כי אפשר לעשות משהו, “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה”, מכבדים אותו, לא מדברים עליו הרבה, מעלימים אותו, שלא יחשבו שזה לאנשים פשוטים. אבל הרמב״ם לא לומד לכאורה שזה יכול להזיק, כי זה לא נראה מהלשון שלו כאן. מה הענין של כבוד שלא מדברים על זה? לא יודעים בבירור, מבינים את זה כמו האיסור של הוצאת שם ה׳ לבטלה. הרמב״ם עצמו אומר, אפילו אותה משפחה, שאדם פשוט ילמד את זה הוא יתחיל לומר לבטלה את השמות הקדושים, שלא ידע בכלל על זה.
אבל המילה, הרמב״ם לומד, העיקר לא המילה, העיקר ההבנה, ההבנה של מה הוא מתכוון, וגם את זה אסור ללמד סתם, כן, כך סתם, לא מלמדים סתם כך. מורה נבוכים לומדים רק פעם אחת בשבע שנים. זה הכוונה, זה מה שהרמב״ם מבין. יש לי על הצורי חינוך, זה השיעור שלי שאני לומד כל שבוע. תראה, זו גדולה לשם הגדול, שאומרים אותו רק פעם אחת בשבע שנים. כל השנים האחרות שיחשבו שזה נורא.
הלכות ברכת כהנים — בלשון הקודש
עוד הלכה, הלכה חשובה. אה, עד כאן למדנו את סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. עכשיו נוכל ללמוד הלכות, הלכות בסיסיות של התנאים של ברכת כהנים. אז ככה, הלכה אחת היא שצריך להיות, כן, בכל מקום, מה זאת אומרת אפילו, זאת אומרת שצריך לומר את השם ככתבו, זה רק בבית המקדש. אבל בכל מקום, בכל מקרה, צריך להיות בלשון הקודש, כמו שכתוב. “כה” מתכוון כך. ככה למדוני שומעי שמועה, משה רבינו שמע. מעניין, “שומעי שמועה” כתוב כאן, ראשונים אחרים כתוב “פי השמועה”. אה, אולי הוא מתכוון לומר, כי לא כתוב ב“כה” כלום. זאת אומרת “כה” מתכוון כמו שמשה הראה, כביכול “כה”, כמו שהוא מראה. זאת אומרת “כה תברכו”, והוא עושה רשימה שלמה של “כה”, כן? “כה תברכו בעמידה”, זאת אומרת בעמידה, איך למדו את זה? כי משה רבינו הראה. הכהנים עמדו וכשהוא אמר את זה, “כה תברכו”, זה היה יותר מדי.
אבל הלאה, מאיפה יודעים בכלל שמרימים את הידיים? כתוב פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבל איך יודעים שזו הלכה?
“כה תברכו בלשון הקודש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם”. “בקול רם” לא מתכוון צעקות, זה מתכוון “לאפוקי בלחש”. “כה תברכו בשם המפורש”. אה, בשם המפורש, הלאה, “בגבולין כבמקדש, כמו שאמרנו”, אבל בגבולין, כי לא מזכירים שם המפורש אלא בבית המקדש.
דיון: לשון הקודש בברכת כהנים
עוד דבר שאולי קשור לכה, או עוד הלכה: “אין הכהנים רשאין בכל מקום…” רגע, לגבי לשון הקודש לא כבר ראינו בתפילה, שבתפילה, אם אפשר להתפלל בשפה נקייה, בשפה אחת… כן, אבל זה לא למדת לי, למדנו בפירוש… הרמב״ם לא ממש הביא את זה, אבל בקריאת שמע הרמב״ם אמר בפירוש שיוצאים בכל לשון. הוא אומר תפילה בכל לשון, אבל רק ברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש. יש עוד דברים שצריכים להיות דווקא בלשון הקודש? כן, יש, הגמרא אומרת בסוטה. אבל הרמב״ם לא עושה רשימה, הרמב״ם מביא כל דבר במקומו. כן, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
לא תוסיפו — לא להוסיף לברכת כהנים
“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים”
אומר הרמב״ם, כשהכהנים מברכים את ישראל, ויעלה בדעתם שירצו להוסיף עוד ברכות טובות, למשל פסוק. כן. “ה׳ אלקי אבותיכם”, או מהו הפסוק שמשה רבינו בירך את ישראל? “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם”. אתה רואה, זה מתאים מאוד. “יברכך ה׳”, הם בירכו, שתתרבה, ואכן, ברוך השם, כמו שמסיימים בהלל והודאה אחר שאלת צרכים. לא הלל והודאה, שיוסיפו “יוסף עליכם”. אה, “יוסף”, שיוסיפו, שיתנו ברכות. “וברך אתכם כאשר דבר לכם”. אומר הוא, אותו פסוק לא יוסיפו. לא, לא, אתה מדבר על ההשכלה. ההשכלה, הרביעי הוא “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, שיהיו יותר, שיוסיפו. הוא מביא פסוק שמחזק את הוספת הברכה. אוקיי, יוצא בזה, אומר הוא, שלא יוסיפו, לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”. מעניין, זה כמו… כמו שיש מצווה, שלא יוסיפו על מצווה. כן, זה בערך דומה לחמש תפילות. הרמב״ם הרגיל למד שלא תוסיפו פירושו לומר שדבר חדש הוא מצווה. כאן רואים שהרמב״ם פוסק כן את לא תוסיפו של החכמים, שלא יוסיפו דברים למצווה. אני יודע כבר, הוא עובר על לאו. הוא אומר כך, זכרתי למעשה. ר׳ משה יש לו תשובה לאנשים שמוסיפים “נחם מקום ינחמוך”, שלא ידעו מצער או מה שזה לא יהיה. שם הולכים נגד המטבע שטבעו חכמים. זה קצת דומה. אוקיי, אין לזה שייכות, כי זה ממש ברכת כהנים.
דיון: “יהי רצון” שאנו אומרים במחזור
אבל כאן אין שום הלכה מהחכמים, זה מהגמרא. איך כתוב? אני יודע כבר, זה מנהג, אני יודע כבר. אני יודע כבר שזה מנהג, הלכה. אוקיי. יש אנשים שהיה להם איזה ענק, אני יודע כבר. כן, זה לא שאנשים אוהבים להוסיף, לא תמיד. כן, הרבה פעמים זה טוב, זה טוב, כתובה ברכה טובה, אינך צריך לעשות יותר טוב. כן. אומר הרמב״ם הלאה, “בסוף כל ברכה וברכה”.
כתוב אבל כן, זה מאוד מעניין, כי לנו יש כן במחזור שלנו, הוא אומר שזה מובא בגמרא, מוסיפים “יהי רצון מלפניך כשם ששמעת את תפילתי”, “כשם ששמעת את תפילתם”, רואים כן שמוסיפים. נראה שהרמב״ם סבר שאין רשאים לעשות זאת. כי זה להוסיף חלק מהתורה. כי בעייתו היא לא תוסיפו. הבעיה שלי היא לא תוסיפו היא שאתה מוסיף מין שלישי, אתה מוסיף עוד פסוק. הקב״ה מצווה שיאמרו פסוק, אתה אומר, אבל רק זה מתחיל לומר את הדברים, לשון, או כמו לשון שהחכמים קבעו, שיאמרו לשון, הוא לא מתכוון שזה בטעות. הוא לא אומר בטעות, מה שהוא אומר ליהודים.
תפילת הכהן בדוכן
הרמב״ם הולך להביא, כן, ראה, “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. זה לפי דעתו ממש לא תוסיפו. קודם “יהי רצון”, הוא לא מביא מהיהודים כלל, הוא אומר תפילה להקב״ה. אה, כאן כתובה הברכה, אה, סוף סוף כאן כתובה הברכה. הוא אומר שלוש פעמים הלכה חדשה. אוקיי, צריך לבקש שיעשו הלכה חדשה, זו תפילת סובב לברכת כהנים. ברכת התורה. כן, זו ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. זו תפילה וברכה.
אז כך, יש כאן שלושה חלקים, הוא אומר כך, “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, כשהוא מתחיל ללכת לדוכן, אומר הוא תפילה, יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו שרצוננו לברך את עמך ישראל שתהא ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול עון ומעשה בדורנו, ושלא אקלקל אותה. שתצליח, הקב״ה שולח שלושה חלקים, ושלא אקלקל אותה. שתצליח ברכתי, שתהיה תפילה טובה, שלא אקלקל אותה. כמו שהמילה תפילה אומרת הרבה פעמים, באנו ממעיזים, סוג זה של תפילה. זה ענין.
ברכות ותפילות של הכהנים בברכת כהנים
ברכת המצווה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
דובר 1:
כשעוקר רגליו לעלות, כשהוא מתחיל ללכת, אומר הוא תפילה: יהי רצון לפניך… הוא אומר ברכה כך, שלא תהיה תקלה על ידי, כדי שלא אבוש מאבותי הקדושים, שלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא. שלא אכשיל.
ועוד ברכה אומר הוא קודם, קודם הוא מסתובב לכאורה אפילו, עוד לפני הברכה, אבל הברכה היא כבר כשהוא פונה… לא, לא, קודם זה מברך. קודם זה פונה לברך את העם. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” זה אומר שכל כהן יש לו את הקדושה של אהרן כדי לברך. “וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
“קדושתו של אהרן” הוא כינוי לקדושת כהן.
“וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” ה״באהבה” מתאים ל״ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול”.
הזכרת צדיקים בברכות
זה מעניין, יש עוד שתי ברכות שמזכירים צדיק בברכות. כאן יש ברית מילה, “בבריתו של אברהם אבינו”, וכאן יש “בקדושתו של אהרן”. ובדרך כלל יש “תורת משה” בכל ברכות התורה.
למה אומרים משה? לא כתוב “תורת אמת”? לא מזכירים. כאן פשוט אהרן נכנס כחלק. אולי הוא מתכוון שזה יוביל אותך כמו אהרן, שיהיה אוהב שלום, ואפשר לברך את היהודים. בכל אופן, “באהבה”.
למה הברכה נאמרת עדיין לא פונה לציבור
ואחר כך, כן, יכול להיות ששני הדברים אומרים עדיין לא פונה לציבור, כי מדברים כאן להקב״ה, כמו שאתה אומר, כדי שלא יהיה פסול של לא תוסיף, שזו לא ברכה.
יפה מאוד.
תפילה אחר הברכה: “עשינו מה שגזרת עלינו”
והדבר האחרון גם, הוא אומר כאן שהוא אומר, אחר שמחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, אז אומר הוא עוד חלק: “עשינו מה שגזרת עלינו”, אנחנו ציתתנו, “עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו”, אתה צייתן לחלקך, “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”. זה סוג של דבר, שמבקשים מהקב״ה, הביטה למטה וברך אותם גם.
השאלה של המפרשים
הסיבה “אשר קדשנו במצוותיו וציונו” היא ה״יברכך”. הוא שואל אותך, המפרשים שואלים את השאלה, לכאורה בעל התוספות, אני לא יודע בדיוק מי הראשון שואל. אני לא יודע, אני יודע רק שאתה מסתובב מהציבור, אני יודע רק שאתה מדבר עכשיו להקב״ה. אני שומע, אני לא יודע איך לומר זאת.
הקבלה לברכת קריאת שמע וברכת התורה
כמו שאתה אומר, שתתפלל כראוי. ואומרים שהוא עוסק כבר במצוות וציונו, ואומרים עוד ברכה. אתה אומר שזה מאוד דומה לברכת קריאת שמע וברכת התורה, לכולם יש את הדבר הזה ברכה לפניה ולאחריה ואומרים דבר תורה.
הגמרא עושה זאת כך, גמרא, היהי רצון, סתם יהי רצון לא כתוב בשום מקום שמישהו היה אומר אותו. זה לא ממש ברכה. ברכה היא לכאורה חובה שהחכמים תיקנו בברכת המצוות.
אוקיי. אתה אומר “יברכך” זה גם פסוק תורה שהם קורים, כמו שישראל קורא את שמע ישראל או עוד פסוק. ואתה אומר אכן אחר ברכת התורה, אתה אומר שאתה רואה אכן שיש לזה קשר. אני שומע. אוקיי.
דרך ימין — כיצד מסתובבים הכהנים
עכשיו, עוד הלכה מעניינת, כשמחזירין, כן, כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, כשמסתובבים אל העם, או כשמסתובבים מהעם, כשמחזירין פניהם מן הציבור, אחר שמחזירים, כשמסתובבים, סיימו לברך, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום. הכהנים צריכים להסתובב תמיד לימין. אה.
הכלל של “כל פניות”
למה מסתובבים? כי “כל פניות”, פניות? אה, בכל מקום שצריך להסתובב לימין או לשמאל מסוים, ושניהם זהים, אם אתה צריך להגיע לשמאל אתה צריך ללכת לשמאל, אבל כשאתה מסתובב סביב אתה צריך להסתובב דרך הימין.
הסמליות של ימין
זה דבר יפה, ימין הוא חשוב. יש דבר הלכות שהפוסקים לא זיכו אף אחד. אתה לא רוצה לתת את הצד השמאלי, נכון? לא, אבל ימין פירושו פשוט חשוב, זה הפירוש. “ימין ה׳ רוממה”, ימין הוא, רוב האנשים הם ימניים, זה הפך לסמל. זו לא בעיה כזו. ימין הוא סמל של חוזק, של הדברים הטובים.
נכון. נראה שזה יותר כשזה דבר סמלי, כשהכהנים עושים זאת אין בעיה, וכך גם “וכן כל פונות” מתכוונים סתם גם. כשמלווים את הילד לחופה, שיעשו ראשון… לא מתכוונים כל הזמן לחופה.
יישום בדברים שבקדושה אחרים
כשמסתובבים, זה בא מהגמרא של הכהנים, כל פעם שמסתובבים בציבור, אבל מסתובבים למצווה, אבל כשיורדים מלהיות עולה למשל, כן, לדבר שבקדושה, הולכים למזבח, לא הולכים להסתובב, לא הולכים להסתובב. מה כאן אינגרמן לא יודע את הדרך, עושים ימינה עד שמגיעים. כן, זה נושא אחר.
המחלוקת מה פירוש “דרך ימין”
כן, יש כאן דווקא מחלוקת גדולה מה פירוש בכלל דרך ימין. בכל אופן, לא ניכנס לזה.
מובן, הצד הימני, זה יכול להיות כבר, הוא מסתובב לימין, דרך ימין. אולי הוא צריך להסתובב לימין, ימין החדר, לימין. מובן, לא כתוב על דרך ימין. בכל אופן. או שכל אחד צריך לעבור דרך הימין. בקיצור, אפשר לפרש בדרכים שונות. העיקר שמדברים על הימין.
כמה פעמים עושים ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
עכשיו נלמד דבר מעניין, כמה פעמים עושים ברכת כהנים? למדנו שב… דבר מעניין, במדינה מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה, אבל במקדש לא אמרו אותה, או אפילו זה ביום, אבל מנחה ומעריב בעצם, כי שחרית הוא ביום, אבל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. רואים, כתוב, אה, לא אמרו אותה בשום מוספים. יפה מאוד. ועל מה סומכין? מברכין דבריו שמעני. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה.
יותר במדינה מאשר במקדש
רואים, זה אחד הדברים שעושים יותר במדינה מאשר במקדש. צריך להבין למה. אני יודע כבר למה.
הכהנים זה קצת אחרת.
המקריא — מי קורא את המילים?
אה, קודם שאלתי, זכרתי מכאן, שאלתי מי המקריא בבית המקדש? אומר הרמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר אמור להם”. לכאורה אחד הכהנים הוא האומר, ולא “אמור בעצמו”, אלא “אמור להם”. אז אפילו בבית המקדש יש השתדלות שיהיה ישראל, או שיש במה להתרץ שישראל יהיה המקריא.
עד כאן העיקר דברים.
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 14 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur on Hilchos Tefillah Chapter 14 — Hilchos Birkas Kohanim (Rambam)
—
Structure of Hilchos Tefillah in General — Introduction
Pshat: Hilchos Tefillah by the Rambam: Chapters 1–10 are the laws of prayer itself; Chapter 11 — laws of the synagogue; Chapters 12–13 — laws of Torah reading; Chapters 14–15 — laws of Birkas Kohanim.
Chiddushim:
1. The connection of Birkas Kohanim to prayer: The thread that connects all the parts — synagogue, Torah reading, Birkas Kohanim — is the tzibbur. All three things only occur when one prays with a congregation. An individual doesn’t have Torah reading, doesn’t have laws of the synagogue, and doesn’t have Birkas Kohanim. The Kohanim bless the people specifically when the congregation is assembled.
2. What does one come to shul for? One can ask: Does one come to shul to pray (and Birkas Kohanim is an addition), or perhaps one comes for Torah reading, or perhaps one comes for Birkas Kohanim? By Ashkenazim, where they duchen only on Yom Tov, people actually come specifically to receive the blessing — they even bring children.
—
The Rambam Doesn’t Begin with the Mitzvah Definition
Chiddushim:
1. Question on the Rambam — why is the mitzvah introduction missing: The Rambam does not begin with “mitzvas aseh to bless Israel,” even though in Sefer HaMitzvos and in the count of mitzvos before the laws it clearly states that there is such a mitzvah. In the count of mitzvos it even says “to bless Israel every day” (although in other places it doesn’t say “every day”). This is similar to Hilchos Tefillah, where the Rambam could also have begun with the mitzvah definition. Instead, the Rambam begins directly with the detailed laws — when one says Birkas Kohanim (Shacharis, such and such a day, such and such a day). It appears that the Rambam is not explaining the true connection of Birkas Kohanim with prayer.
2. Answer of the Radbaz: The Radbaz (in a responsum) answers that when something is so well-known that everyone knows about it, the Rambam only begins with the detailed laws, not with the foundational mitzvah. He brings a proof from Krias Shema, where the Rambam also doesn’t begin with “mitzvas aseh to recite Krias Shema.” The Radbaz means that the Rambam assumes that the student already knows the principle, and he only gives chiddushei halachah. Question on the Radbaz: This may fit for the Mishnah (which only states chiddushim), but the Rambam’s way is to state every mitzvah. A proof that the Rambam assumes certain knowledge: the Rambam never mentioned that there is Haftarah — he only gives details about it.
3. [Digression: The Rambam as flesh and blood] — Someone suggests that perhaps the Rambam simply didn’t organize everything one hundred percent. If one wants to go in this direction, one can say the opposite — the Rambam wanted to show that a person can be flesh and blood and still become a Rambam. But “lehoros teshuvah larav” — one shouldn’t simply make an excuse that he was a person.
—
Whether Birkas Kohanim is a Daily Obligation
Chiddushim:
1. Whether it’s a daily obligation from the Torah: In the Torah it states that the Kohen is commanded to bless Jews, but it doesn’t state any specific time. When a mitzvah has no time, one does it every day (like tzitzis, tefillin). However it’s not simple that it’s truly a daily obligation. It could be that what we do every day is rabbinic. It’s not like the mitzvah of matzah on Pesach, where if one misses it, one has nullified a mitzvah. By Birkas Kohanim it’s a mitzvah that one does when one can — when Jews come to shul.
2. Historical context: Perhaps once, when there weren’t synagogues, only a Beis HaMikdash, they only duchened there, and in other places it simply didn’t happen.
3. Proof from the Ashkenazi custom: The great proof that it’s not truly a daily obligation from the Torah is from Ashkenazim who have conducted themselves for a long time to duchen only on Yom Tov. If it were a clear positive commandment every day, one couldn’t nullify it.
4. Reason for the Ashkenazi custom: The Ashkenazim said: “We are in exile, we don’t have the strength to give a blessing to Jews.” This is connected to the reasoning that one must be in a state of joy/tranquility to duchen.
5. Whether a Kohen can bless a Jew privately: If a Kohen meets a Jew on the street and says to him “yevarechecha,” is he fulfilling a positive commandment? Seemingly one would say yes. However it must be in a certain form: the verse says “koh sevarchu” — it must be with nesiyat kapayim, in lashon hakodesh, with the concept of “va’ani avarechem.” It’s not that just a blessing on the street fulfills the mitzvah.
6. Whether a Kohen may make the blessing “levarech es amo Yisrael” privately: A Kohen may make the blessing and bless Jews outside the regular order — it’s not a berachah she’einah tzrichah.
—
Customs of Duchening — Satmar and Others
Chiddushim:
1. Satmar Rav (R’ Yoel) regarding duchening in exile: The Satmar Rav writes that there were people who wanted to institute that one should begin duchening every day (or every Shabbos) also in exile. But Maharyi Shasportas (whom the Satmar Rav mentions as “the great zealot”) was concerned that the new enactment came from Sabbateans, and it was nullified. The Satmar Rav brings from this that one is careful about duchening as a statement — one doesn’t take from the wicked.
2. Satmar’s own custom — Shabbos Chol HaMoed: Satmar duchens Shabbos Chol HaMoed — this is the only time when only Satmar duchens. The Satmar Rav was in Eretz Yisrael, conducted himself like a Jerusalemite (he even tried Purim Meshulash), and began duchening. The irony: the great zealot did begin duchening — it’s not such a great transgression.
3. Ashkenazi custom — not duchening when Yom Tov falls on Shabbos: There is a custom that when Yom Tov falls on Shabbos one doesn’t duchen (or one doesn’t extend it). The reason: one cannot go to the mikveh on Shabbos (before duchening), so one doesn’t duchen. Today Chassidim go to mikveh anyway before Shabbos, so one can already duchen even on Shabbos.
—
When Does One Duchen — Shacharis, Mussaf, Ne’ilah, Not Minchah (Laws 1–6)
The Rambam’s words: One duchens at Shacharis, Mussaf, and Ne’ilah, but not at Minchah — lest he drank to the point of light-headedness. Even on a fast day — a decree regarding Minchah of a fast day because of Minchah of every day.
Pshat: Minchah is usually after the meal, and perhaps the Kohen already drank. This applies every day, not only Shabbos/Yom Tov. Even on a fast day, where one may not drink, one doesn’t duchen at Minchah.
Chiddushim:
1. Rema rules that one should conduct oneself to duchen every day (but the Ashkenazi custom is only Yom Tov).
2. On Yom Tov one duchens because it’s tranquil: The reason why one duchens on Yom Tov is because it’s more tranquil (simchas Yom Tov). Shabbos Chol HaMoed is also tranquil — perhaps this is the reasoning why Satmar duchens then.
3. Distinction between Minchah of Yom Kippur and Minchah of other fasts: On Yom Kippur there is Ne’ilah after Minchah, therefore Minchah of Yom Kippur is a “regular Minchah” — the special fast prayer is Ne’ilah. But by other fasts, where there is no Ne’ilah, Minchah itself is the “last prayer” of the fast, one extends it with supplications, one says Aneinu — and this could be confused with a special prayer like Ne’ilah. Therefore they also didn’t institute nesiyat kapayim there.
4. The point of Ne’ilah: Ne’ilah is a prayer that one adds between Minchah and sunset. The Rambam holds that one must pray Minchah earlier, and Ne’ilah close to sunset. The main point is that Ne’ilah is the last prayer — there is no prayer between it and nighttime.
5. Practical distinction by other fasts: By other fasts one comes to the beis midrash at the end of the day to pray Minchah and Maariv, one wants to finish quickly. But on Yom Kippur, where there is already Ne’ilah, one prays Minchah earlier because one must then do Ne’ilah.
6. Language of the Geonim: The Geonim say that one extends Minchah with supplications on a fast — this makes Minchah of a fast look like Ne’ilah, and therefore it shouldn’t be confused with Minchah of the whole year. But on Yom Kippur, where Ne’ilah is separate, Minchah is just a Minchah.
“Anyone Who Passed and Went Up to Duchen at Minchah of Yom Kippur”
The Rambam: If a Kohen went up to duchen at Minchah of Yom Kippur after the fact, one doesn’t bring him down.
Chiddushim:
1. Why not bring him down: On Yom Kippur we know he’s not drunk — that’s the whole reason for the decree. But we didn’t let him initially, because it’s an enactment (a decree because of Minchah of the whole year). After the fact, however, if he already went up, one doesn’t bring him down.
2. Reason for not bringing him down: If we were to bring him down, people would think he’s disqualified — that he’s not a Kohen, or that he’s a chalal. This would be a concern of spreading a bad name about the Kohen.
—
Order of Nesiyat Kapayim in the Provinces — Law 7
[Digression: Terminology — Birkas Kohanim / Nesiyat Kapayim / Duchening]
The Rambam calls it “nesiyat kapayim” — this means the lifting of the hands. “Birkas Kohanim” is the actual blessing that the Kohanim give to Jews. “Duchan” is the place where one stands. In our language we call it “duchening.” The Rambam’s use of “nesiyat kapayim” emphasizes the manner — how one holds the hands.
The Order of Nesiyat Kapayim
The Rambam’s words: “How is nesiyat kapayim in the provinces? When the shaliach tzibbur reaches the Avodah service, when he reaches ‘Retzei’ — all the Kohanim standing in the synagogue leave their place and go up to the duchan. And they stand there with their faces toward the Heichal and their backs toward the people, and their fingers are bent into their palms. Until the shaliach tzibbur completes the blessing of thanksgiving — they turn their faces toward the people, and spread out their palms, and raise their hands opposite their shoulders, and begin to bless.”
Pshat: When the shaliach tzibbur comes to “Retzei” (the blessing of Avodah), all the Kohanim go away from their place and go up to the duchan. They stand with their face toward the Aron Kodesh (Heichal) and with their back to the people, with folded fingers. When the shaliach tzibbur finishes Modim (the blessing of thanksgiving), they turn around to the people, open up their fingers, raise their hands up to their shoulders, and begin to bless.
Chiddushim:
1. “When he reaches Retzei” — exactly when? Perhaps he means right at the beginning of the blessing, at the first word “Retzei.”
2. Fingers folded until after Modim: The Rambam emphasizes that until Modim the Kohanim stand with folded fingers (“their fingers are bent into their palms”). Nesiyat kapayim — the opening of the hands — is specifically not done earlier. Only after Modim does one open the fingers and raise the hands. The chiddush: the Rambam makes a clear two-stage procedure — first standing with closed hands toward the Heichal, then turning around with open hands toward the people.
3. “They raise their hands opposite their shoulders”: One raises the hands to the height of the shoulders — not higher (in the provinces).
4. Comparison to prayer: During prayer there were also laws about how one holds the hands, but Birkas Kohanim has more specifications. By Birkas Kohanim the concept of ayin hara is also a factor (why one holds the fingers in a certain way), although the Rambam doesn’t bring this reason explicitly.
[Digression: What is “duchan”?]
1. In the Beis HaMikdash: It’s clear that in the Beis HaMikdash there was a physical duchan — a special place/platform where the Kohanim (and Levites) stood. We bring “Levites on their duchan” — the duchan is one of the things we mourn that we lost.
2. In the synagogue: It’s not clear that there must be a physical duchan (stage/platform) in shul. The Rambam doesn’t bring in Hilchos Beis HaKnesses that one must build a duchan. It’s certainly not indispensable.
3. Perush HaMishnayos: The Rambam himself in Perush HaMishnayos says “duchan is the place of standing of the Kohanim” — it’s simply the place where the Kohanim stand.
4. Conclusion: “Duchan” in the context of the synagogue simply means the place where one duchens, not necessarily a physical platform.
The Rambam’s Order — Provinces Before Beis HaMikdash
Chiddush: It’s interesting that the Rambam begins with the order of Birkas Kohanim in the provinces (outside the Beis HaMikdash), and only afterwards does he go to say how it is in the Beis HaMikdash. This fits with his approach that he presents the laws of how one prays generally in the entire world, and afterwards he brings the Beis HaMikdash order.
—
Law 10 — Shaliach Tzibbur Reads Word by Word
The Rambam’s words: The shaliach tzibbur reads to the Kohanim word by word — he says “yevarechecha” and they say after him “yevarechecha,” etc. The source is “it says ‘amor lahem’”.
Pshat: The simple meaning of “amor lahem” in the verse means that Moshe should say to Aharon the text of Birkas Kohanim. The Sages expound from this that every time one must say beforehand to the Kohanim each word.
Chiddushim:
1. The shaliach tzibbur as Moshe Rabbeinu: The shaliach tzibbur plays the role of Moshe Rabbeinu — just as Moshe said to Aharon the text, so the shaliach tzibbur (who is the “representative of the congregation,” the substitute for the congregation) says to the Kohanim.
2. Question on this exposition: “Koh sevarchu es bnei Yisrael amor lahem” — seemingly “amor lahem” means that the Kohanim should say to Israel, not that Moshe should say to the Kohanim. The Zohar interprets that “amor lahem” is like “leimor” — i.e. “say this, with this text, with this language.”
3. A “friendly pshat” why the shaliach tzibbur says it: The whole concept of reading it is so that the Kohen should know that he is not the one blessing — he is only a conduit. Hashem gives the blessing. The Kohen doesn’t even know the words himself, they’re said to him — so that he shouldn’t think he’s doing something himself.
4. Alternative reason: The shaliach tzibbur needs to have some “job” — Birkas Kohanim comes within chazaras hashatz, so the shaliach tzibbur must have a role in it.
—
Law 10 (Continued) — “Sim Shalom” and Birkas Kohanim
The Rambam’s words: “And the Kohanim turn their faces toward the Kodesh and afterwards they fold their fingers and stand there attached until he blesses the blessing of Sim Shalom and they return to their place.”
Pshat: After Birkas Kohanim the Kohanim turn back toward the Aron HaKodesh, close their fingers, and remain standing until the shaliach tzibbur finishes “Sim Shalom,” only then do they go back to their place.
Chiddushim:
1. “Sim Shalom” is connected to Birkas Kohanim: Birkas Kohanim ends with “veyasem lecha shalom” — “Sim Shalom” is a request that the peace of Birkas Kohanim should be fulfilled. The language of “Sim Shalom” (life, grace, face) reflects the language of Birkas Kohanim (“ya’er Hashem panav eilecha,” “veyasem lecha shalom”). Because “Sim Shalom” is essentially a blessing on Birkas Kohanim, the Kohanim remain there until it finishes — both are connected.
2. Parallel to silent Shemoneh Esrei: That the Kohanim don’t leave immediately is similar to the law of stepping back after Shemoneh Esrei — one must “take leave” from the place of prayer, not run away like “a child fleeing.”
—
Law 11 — Order of Birkas Kohanim: Who Waits for Whom
The Rambam’s words: (1) One calls “Kohanim” until the congregation finishes Shemoneh Esrei. (2) The Kohanim may not go up until the shaliach tzibbur calls them. (3) The Kohanim may not begin the blessing until the reader finishes his word. (4) The congregation doesn’t answer Amen until the Kohanim finish their blessing. (5) The Kohanim don’t begin the next blessing until the congregation finishes Amen. (6) The shaliach tzibbur may not answer Amen after the Kohanim. (7) The Kohanim may not turn their faces until the shaliach tzibbur begins “Sim Shalom.”
Pshat: Everything goes in order — each one waits until the previous one finishes.
Chiddushim:
1. Calling “Kohanim” — similar to Torah reading: Just as one calls “Kohen” by Torah reading, one calls “Kohanim” by Birkas Kohanim. The reader/caller is the baal tefillah — it’s the same thing. One shouldn’t think the Kohanim come on their own — one must call them.
2. Amen is said on the Kohanim’s blessing, not on the shaliach tzibbur: The congregation answers Amen on what the Kohanim say. The shaliach tzibbur is only the one who says it first. It’s not two blessings — it’s one blessing, but one needs an order so that one shouldn’t “interrupt” one another.
3. Why the shaliach tzibbur doesn’t say Amen: “Lest his mind become confused and he won’t know which blessing to read to them” — he can forget whether he’s holding at “yevarechecha” or “ya’er.” Amen is the same for all blessings, so he can lose his place. This is mutual responsibility — we ensure that the Kohanim don’t get confused, therefore we make the shaliach tzibbur as “controller.”
4. General principle: The sum total of all these laws is that one should be calm — one doesn’t run, one finishes, next step, next step.
—
Law 12 — Kohanim Go Barefoot (Enactment of Rabbi Yochanan)
The Rambam’s words: “Rabbi Yochanan enacted that the Kohanim should not go up on the duchan in their sandals but stand barefoot.”
Pshat: Rabbi Yochanan enacted that Kohanim should not go with shoes on the duchan, but barefoot.
Chiddushim:
1. Reasons from the Gemara: (a) Honor of the congregation — ugly shoes. (b) Rav Ashi’s reason — if he goes to bend down (to fix a shoe), people will think he has a disqualification (disqualification of priesthood).
2. Why not the reason from the Beis HaMikdash? There isn’t anyone who says that because in the Beis HaMikdash the Kohanim went barefoot. The Rambam doesn’t bring this reason — he only brings the Gemara’s reasons (honor of the congregation, concern for disqualification).
—
Law 13 — Kohanim and Congregation Should Not Look
The Rambam’s words: “When the Kohanim bless the people they should not look at the people and should not divert their attention but their eyes should be toward the ground like one standing in prayer. And so the people should not look at the faces of the Kohanim… but all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the Kohanim and not look at their faces.”
Pshat: Both — Kohanim and congregation — should not look at each other. Kohanim look down like in prayer, the congregation positions themselves toward the Kohanim but doesn’t look at their faces.
Chiddushim:
1. The Rambam’s reason vs. other sources: In other places it states that one shouldn’t look because the Shechinah rests on the fingers of the Kohanim. But the Rambam doesn’t bring this reason — he gives a simple reason: “so that they won’t divert their attention” — so one won’t become distracted. By Kohanim — if he looks at the people he’ll start thinking about them. By the congregation — if he looks at the Kohen he’ll become distracted from the words.
2. Fits with the foundation that Hashem blesses: That one doesn’t look at the Kohen fits with the entire foundation that it’s not “Moshe Yankel the Kohen” who gives you a blessing — Hashem gives you. The Kohen is only the conduit, the “reader.”
3. Custom of tallis on the head: The custom that Kohanim put their tallis on their heads (and people do so too) is so that one shouldn’t look. But according to the Rambam the main reason is not about the Shechinah, but about kavanah — one should have intention and not become distracted.
—
Law 14 — One Kohen vs. Multiple Kohanim
The Rambam’s words: “If the Kohen who blesses is one, he begins to bless on his own, and the shaliach tzibbur reads to him word by word. When there are two, they don’t begin to bless until the shaliach tzibbur calls to them ‘Kohanim,’ and they answer and say ‘yevarechecha’.”
Pshat: One Kohen begins on his own (without the call “Kohanim”), but the shaliach tzibbur still reads to him. With two or more Kohanim the shaliach tzibbur calls “Kohanim” and only then do they begin.
Chiddushim:
1. What does “begins to bless on his own” mean? He says himself the blessing “levarech es amo Yisrael be’ahavah” — because he carries the burden alone, one doesn’t need to call him.
2. Why by multiple Kohanim must one call “Kohanim”? When there is a “choir” there must be someone who controls — the shaliach tzibbur calls “Kohanim” so they should begin together.
3. Difficult passage — “and they answer and say ‘yevarechecha’”: It appears from the Rambam that the first word “yevarechecha” the Kohanim say themselves — the shaliach tzibbur doesn’t read that first word. Only from “Hashem” onward does the shaliach tzibbur begin to say it first. This is a difficult passage — “it’s not clear” what the meaning is.
—
Law 14 — Order of Birkas Kohanim in the Beis HaMikdash
The Rambam’s words: “Kohanim go up to the duchan after they complete the service of the morning Tamid.”
Pshat: In the Beis HaMikdash duchening is right after the morning Tamid, not after Hoda’ah as in the provinces.
Chiddushim:
– The distinction between Mikdash and provinces: In the provinces Birkas Kohanim is after Hoda’ah (the blessing of Modim), but in the Mikdash it’s immediately after the Tamid.
Raising Hands in the Mikdash
The Rambam’s words: “They raise their hands above their heads” — in the Mikdash one raises the hands higher than the head. “Except for the Kohen Gadol who doesn’t raise his hand above the Tzitz” — the Kohen Gadol doesn’t raise higher than the Tzitz.
Pshat: In the provinces one only raises opposite the shoulders, but in the Mikdash higher than the head — except the Kohen Gadol who stays at opposite his shoulders because of the Tzitz.
Reader in the Mikdash
The Rambam’s words: “And there is no reader reading to them” — in the Mikdash there is no reader who says it first.
Chiddushim:
– The “one” who is mentioned — it’s not important who it is, it’s just someone, similar to the one who mixes the blood on Yom Kippur “so it shouldn’t congeal.”
Answering Amen in the Mikdash
Pshat: In the provinces one answers Amen after each verse. In the Mikdash one doesn’t answer Amen after each verse — only at the end, and instead of Amen one says “Baruch shem kevod malchuso le’olam va’ed.”
Shem HaMeforash in the Mikdash
The Rambam’s words: “In the Mikdash… the explicit Name… from yud and hei and vav” — in the Mikdash one says the Name as it’s written, that is the four letters. “And in the provinces they say it with a substitute… A-d… for they don’t mention the Name as it’s written except in the Mikdash alone.”
Chiddushim:
1. The Rambam’s approach vs. Rashi: The Rambam holds that “Shem HaMeforash” means the Name of four letters (yud-hei-vav-hei), pronounced as it’s written. This is not according to Rashi and other Rishonim who hold that Shem HaMeforash is the 42-letter Name or other Names. The Rambam doesn’t say how one pronounces it, only that it’s not with a substitute.
From the Death of Shimon HaTzaddik — Stopping the Shem HaMeforash
The Rambam’s words: “And from the death of Shimon HaTzaddik the Kohanim stopped blessing with the explicit Name even in the Mikdash… so as not to teach it to one who is not fitting.”
Chiddushim:
1. What does “so as not to teach it to one who is not fitting” mean? A simple understanding would be that one can do harmful things with Names and sorcery (“killing with the Name”). But the Rambam in Moreh Nevuchim (Part 1 Chapter 61) elaborates that it’s not true that a Name can physically do anything. The Rambam understands it as a matter of respect — “all this is greatness for this honored and awesome Name” — one respects the Name, one doesn’t speak of it much, one conceals it from simple people.
2. “And the early Sages didn’t teach this Name except to their students who were understanding and fitting once every seven years” — the essence is not the word itself, but the understanding of what the Name means. A simple person who will learn it will begin to say the holy Names in vain — therefore he shouldn’t know about it at all. This is connected to the prohibition of pronouncing Hashem’s Name in vain.
—
Law 15 — Birkas Kohanim in Lashon HaKodesh
The Rambam’s words: “In every place… in lashon hakodesh” — Birkas Kohanim must be specifically in lashon hakodesh. “Koh” means thus — “thus I was taught by those who heard the tradition.”
Chiddushim:
1. “Those who heard the tradition” vs. “according to the tradition”: Other Rishonim write “according to the tradition,” the Rambam writes “those who heard the tradition” — perhaps because “koh” itself doesn’t say clearly, it means “as Moshe showed.”
2. “Koh sevarchu” is expounded for several laws: Standing, in lashon hakodesh, face to face, in a loud voice (not shouted, but “to exclude silently”), with the explicit Name.
3. Distinction between Birkas Kohanim, prayer, and Krias Shema: By Krias Shema the Rambam says explicitly that one fulfills in any language, by prayer also in any language — but Birkas Kohanim must be specifically in lashon hakodesh. The Gemara in Sotah brings a list of things that must be in lashon hakodesh, but the Rambam doesn’t make any central list — he brings each thing in its own place.
—
Law 15 — Bal Tosif — Not Adding to Birkas Kohanim
The Rambam’s words: “The Kohanim are not permitted in any place to add to this blessing beyond the three verses… not in a loud voice and not silently, as it says do not add to the matter.”
Chiddushim:
1. The Rambam brings the verse “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” as an example of a blessing that Kohanim would want to add — but one may not.
2. **”Bal tosif” by Bir
Law 15 — Bal Tosif — Not Adding to Birkas Kohanim
The Rambam’s words: “The Kohanim are not permitted in any place to add to this blessing beyond the three verses… not in a loud voice and not silently, as it says do not add to the matter.”
Chiddushim:
1. The Rambam brings the verse “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” as an example of a blessing that Kohanim would want to add — but one may not.
2. “Bal tosif” by Birkas Kohanim vs. by mitzvos in general: The usual Rambam learns that “bal tosif” means to say that a new thing is a mitzvah (like five prayers). Here however we see that the Rambam does rule according to the “bal tosif” of the Sages — one shouldn’t add things to a mitzvah. He transgresses a prohibition.
3. “Yehi ratzon” that we say in the machzor: In our machzor there is indeed a “yehi ratzon” between the verses, which seemingly goes against the Rambam’s ruling. But the “yehi ratzon” that the people say (not the Kohanim) is not an addition to Birkas Kohanim itself.
—
Law 15–16 — Prayers and Blessings of the Kohanim While Blessing
Blessing Before Blessing: “Asher Kidshanu Bikdushaso Shel Aharon”
The Rambam’s words: Before turning to the congregation the Kohen says: “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher kidshanu bikdushaso shel Aharon vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.”
Pshat: This is the blessing over the mitzvah that each Kohen says before fulfilling Birkas Kohanim. “Kedushaso shel Aharon” is a term for the holiness of priesthood.
Chiddushim:
1. The word “be’ahavah” fits with the foundation that Birkas Kohanim must be a “complete blessing” without obstacle — love is a condition in the blessing.
2. There are three blessings where we mention a tzaddik by name: (1) Bris milah — “bivrito shel Avraham avinu,” (2) Birkas Kohanim — “bikdushaso shel Aharon,” (3) Blessings of the Torah — where we mention “toras emes” (but not “toras Moshe” explicitly). It’s uncertain whether blessings of the Torah actually mention Moshe by name or only “toras emes.”
3. The mention of Aharon is not merely a historical reference, but a directive: Aharon was a “lover of peace,” and the Kohen should conduct himself like Aharon — with love and peace — in order to be able to bless the Jews.
4. The blessing is said even before turning to the congregation, because we’re speaking here to Hashem (not to the congregation), and therefore there is no problem of “bal tosif” — because this is not an addition to the blessing to the congregation, but a separate blessing over the mitzvah.
Prayer of “Yehi Ratzon” When Moving His Feet
The Rambam’s words: When moving his feet to go up, when the Kohen begins to go, he says: “Yehi ratzon lefanecha… that there should be no stumbling through me, that I should not be embarrassed from my holy ancestors, and that my holy ancestors should not be embarrassed through me, and that I should not be embarrassed from them in the World to Come.”
Pshat: A prayer that he should not cause a stumbling through the blessing.
Chiddushim:
1. This is not truly a blessing in the formal sense — it’s a “yehi ratzon” which is not stated anywhere that it’s an obligation. A blessing is seemingly an enactment of the Sages in blessings over mitzvos, but a “yehi ratzon” is just a prayer.
2. The Kohen requests: Hashem sends blessings, and I should not ruin it. It’s similar to “anu mema’izim” — a prayer that expresses that we are not worthy, but we request that it should succeed.
“Yehi Ratzon” That the Congregation Says After Each Verse
The Rambam’s words: “At the end of each and every blessing the people say yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu that this blessing should be that You commanded us to bless Your people Israel a complete blessing and there should not be in it any stumbling or sin from now and forever.”
Pshat: After each verse of Birkas Kohanim the congregation says a “yehi ratzon.”
Chiddush: Only here does the Rambam bring a blessing/prayer regarding Birkas Kohanim — previously it wasn’t clear whether the Rambam brings any blessing on it at all.
Prayer After Blessing: “Asinu Mah Shegazarta Aleinu”
The Rambam’s words: After turning his face toward the congregation, and after they answered Amen on all the blessings, the Kohen says: “Asinu mah shegazarta aleinu, aseh atah imanu mah shehivtachtanu: hashkifah mim’on kodshecha min hashamayim uvarech es amcha es Yisrael.”
Pshat: The Kohen requests Hashem: We have followed Your command, now You follow Your promise — look down from heaven and bless Your people.
Chiddushim:
1. During the prayer the Kohen turns away from the congregation — he’s speaking again to Hashem, not to the people. The commentators (seemingly Baal HaTosafos) ask how this fits.
2. Structural parallel to blessings of Krias Shema and blessings of the Torah: All have a blessing before and after with a davar Torah in the middle. So too by Birkas Kohanim: (1) Blessing before — “asher kidshanu bikdushaso shel Aharon,” (2) The davar Torah — the verses “yevarechecha” etc. (just as Israel reads “Shema Yisrael”), (3) Blessing/prayer after — “asinu mah shegazarta aleinu.” This gives a new understanding of the entire structure of Birkas Kohanim.
—
Derech Yamin — How the Kohen Turns
The Rambam’s words: “When the Kohanim turn their faces from the congregation, they should only turn through their right side in every place.”
Pshat: When the Kohanim turn away from the congregation after blessing, they must turn through the right.
Chiddushim:
1. The rule is: “All turnings” — everywhere that one must turn, one should turn through the right. This comes from the Gemara by Kohanim, but is applied more broadly — by going up to the altar, by accompanying a groom to the chuppah, by every holy matter.
2. What “yamin” symbolizes: “Yemin Hashem romemah” — right is a symbol of strength, importance, and good things. Most people are right-handed, and this became a symbol.
3. There is a great dispute what “derech yamin” means exactly: (a) The Kohen turns to his own right side, (b) He turns to the right of the room, (c) Each one goes through the right side.
—
How Often Does One Say Birkas Kohanim — In the Provinces Compared to the Mikdash
The Rambam’s words: “In the Mikdash they bless Birkas Kohanim once a day, after the morning Tamid. But in the provinces they bless it after every prayer except for Minchah” — at Shacharis, Mussaf, and Ne’ilah.
Pshat: In the Beis HaMikdash one blessed only once a day (after the morning Tamid), but in the provinces one blesses at every prayer except for Minchah.
Chiddushim:
– This is one of the rare things where one does more in the provinces than in the Mikdash — in the provinces one blesses several times a day, but in the Mikdash only once. This requires an explanation why.
—
The Reader — Who Calls Out the Words?
The Rambam’s words: “In every place they endeavor that the one who reads to them should be a Yisrael, as it says ‘amor lahem’.”
Pshat: One tries that the reader (the one who says the words first to the Kohanim) should be a Yisrael.
Chiddushim:
1. The Rambam learns from “amor lahem” — not “amor be’atzmo” (say yourself), but “amor lahem” (say to them) — which means that someone else says to the Kohanim what they should say. Therefore there is an effort that the reader should be a Yisrael.
2. Even in the Beis HaMikdash there is the same effort that a Yisrael should be the reader.
📝 Full Transcript
Laws of Birkat Kohanim – Chapter 14 of the Laws of Prayer
Introduction: Structure of the Laws of Prayer and the Connection to Birkat Kohanim
Speaker 1: So, gentlemen, we’re going to put away the TikTok, we’re going to sit down and learn. And we’re learning the Laws of Birkat Kohanim, Laws of Prayer, Birkat Kohanim, Chapter 14. Finally we’ve arrived at Birkat Kohanim.
And there was a yasher koach for our donor, Rabbi Yoel Wertzberger. The donor is in our shiur, and in this shiur, and in all the other shiurim, and everyone should follow his segulah, that when everyone supports the shiur, one will also become wealthy, as it goes. And also if one follows the scholar, one will become a scholar, and everyone should follow whatever they want. Yes.
So what have we been discussing? Yes, the Laws of Birkat Kohanim. So we’ve been learning the fourteenth chapter of the Laws of Prayer, it’s the last two chapters of the Laws of Prayer. What does prayer have to do with Birkat Kohanim? And we learned something nice, the first nine or ten chapters there were about prayer, and afterwards there were a few about the reading of the Torah, and now we’re going to learn about Birkat Kohanim.
I think it’s three chapters about the reading of the Torah, let’s see. From… from 8, let’s see. Wait, I’m jumping here. Ah, sorry. What is it? Ah, I didn’t say that I don’t have a list, no? I didn’t say that I don’t have a list. The Rambam made a chart, what is what. We’ll see, from 11, sorry. Ah, it was more, it covered more. Laws of the Synagogue. The order of the synagogue.
Until Chapter 10 was the Laws of Prayer. Afterwards from 11 is the synagogue. From 12 to 13, it’s only two chapters, are the Laws of Reading the Torah. 14 and 15 are the Laws of Birkat Kohanim.
The Connection of the Community: Synagogue, Torah Reading, Birkat Kohanim
So the connection really, the connection is the community, that the community prays together in the synagogue. Because as long as one prays individually, there’s no Torah reading, no Laws of the Synagogue, no Birkat Kohanim. The Kohanim need to bless the people there where they are, and the Torah reading needs to be there where the people are. The people come to synagogue to pray, and then one includes it.
Or perhaps the opposite, perhaps one comes to read, and prays then, I don’t know. Perhaps one comes for Birkat Kohanim. But by us, when we duchenen on Yom Tov, the people come for the duchenening, no? It’s more like, one comes to receive the blessing.
Speaker 2: I meant in synagogue, but yes, one brings the children.
Speaker 1: It’s very interesting, and the commentators don’t ask this way, we also ask our own questions without the commentators, one doesn’t need to wait for the commentators to ask, that the Rambam doesn’t begin that there is a positive commandment to bless Israel, it says in the Sefer HaMitzvot, in the list of commandments, a commandment to bless Israel. Here in the enumeration of commandments at the front of the laws it also says to bless Israel every day. In other places it doesn’t say every day, in some places it says yes, in some places it doesn’t say.
Question: Why Doesn’t the Rambam Begin with the Commandment?
It’s similar to the Laws of Prayer, seemingly he could have brought in the Laws of Prayer that there is a commandment to bless Israel, perhaps it’s even a commandment every day, and he placed it in prayer. But one doesn’t see, one doesn’t see from the inside, he begins immediately when one says Birkat Kohanim at Shacharit it’s a commandment for such and such a day. It seems somehow that he’s not explaining the connection, the true connection of Birkat Kohanim with prayer in general. What’s going on here?
Discussion: Answer of the Radbaz and Questions on It
Speaker 2: And you don’t know, you know, right? You know yes? Or did you already tell me, because the people are there.
Speaker 1: Okay, the people are there, but it’s interesting that he doesn’t begin with the verse as you say, as he begins many commandments. He does begin as you know, that you’ve already been in synagogue, yes, he’s speaking to the worshippers, you’ve been in synagogue and you’ve seen the Kohen read, you also think, and he tells you such and such is the law, the Kohanim stand at Shacharit.
So says the Radbaz, it’s a whole, it doesn’t fit with the way of the Rambam, I don’t agree. The Radbaz argues, he says it also by the reading of Shema, right? He doesn’t begin with a positive commandment to read the Shema, he begins with the reading of Shema, twice daily morning and evening, whatever he begins. And the Radbaz has an answer about this, you spoke about responsa, he has a commentary on the Rambam, a piece from his responsa, and he says that sometimes when the Rambam, when it’s something that everyone knows, he only begins with the detailed laws, but it’s strange.
The Mishnah one can tell you, because the Mishnah says novel teachings, but the Rambam would tell you every commandment. So, I know, but the fact is, one sees that he assumes that you already know that there is a Haftarah for example, he never said that there is a Haftarah, he only said details about it.
I’m not sure how to explain this. It could be he was simply tired and he didn’t have everything, the Rambam was also flesh and blood.
Speaker 2: The Rambam is allowed to say such an explanation?
Speaker 1: One must think, one must think. Can’t it be that the Rambam was also flesh and blood and he didn’t organize everything one hundred percent according to his plan? No, if you want to say the way, you can say the opposite. The Rambam wanted to show that a person can be flesh and blood and still become a Rambam. It’s certainly to teach a lesson to the rabbi, that one shouldn’t simply sin because he was a human being. There’s a difference.
Speaker 2: Okay, that’s already deep Torah.
Speaker 1: No, he shows the world his vulnerability, to show that… why further should he really?
Speaker 2: Okay, no, that’s completely different.
Speaker 1: Okay, let’s learn but inside.
Speaker 2: Yes, learn from there forward. Different before that.
Is Birkat Kohanim a Daily Biblical Obligation?
Speaker 1: Okay, so, in the Torah it says that the Kohen is commanded to bless Jews. And many times when it says in the Torah that there is a commandment that must be done, and it doesn’t say a time when it should be done, one does it every day. Like tzitzit, tefillin, Kriat Shema. Kriat Shema it says clearly, because it says “when you lie down and when you rise.” But also prayer and all these other things are every day, because every day the person does everything every day, like one puts on clothes and goes out of the house.
But still, it could be as we learned by prayer, it’s not simple that there is a daily obligation. It could be that the fact that one must do it every day could even be rabbinic. It’s not simple that if one missed one day of Birkat Kohanim it’s simple that he’s nullifying a commandment, the same way that one nullifies the commandment of matzah on Pesach. It’s a commandment, and the maximum that one can do it is every day when Jews come to synagogue. And the Jews do indeed come to synagogue.
It could be that sometimes there weren’t synagogues and study halls, and there was only the Temple, and only in the Temple did one duchen, and in the other places it was indeed clear that it didn’t come out.
Proof from Ashkenazic Custom
Let’s say clearly, the great proof from the Sephardim who duchen, it’s not really an obligation like a positive commandment every day, is from us Ashkenazim who have conducted ourselves for a long time not to duchen except on Yom Tov, only on the occasion of Yom Tov. So it says in the war what does the commandment do, how it looks up above. In any case, we held that it’s not a daily obligation. It’s an obligation that when you can, and the Ashkenazim said, “We can’t, we are in exile, we don’t have the strength to give a blessing to Jews.” Can you give a blessing to another Jew?
Can a Kohen Bless a Jew Privately?
But it has to do with another question, that if a Kohen blesses a Jew not when it’s Yom Tov when he says Birkat Kohanim, he meets a Jew and he says to him “may you be blessed,” is he thereby fulfilling a positive commandment? Seemingly one would say yes. Seemingly. I don’t know what the law is. There’s a verse that says “thus shall you bless,” it must be at a certain time, it must be that the verse says “and I will bless them,” it must be with the raising of hands, it must be in the holy tongue. The approach should be a certain in this way, in this style. It’s not that you say once, you should be blessed, also a commandment to bless a Jew, I already know which commandment is blessed.
No, if I remember in halacha, I think one can make the blessing and bless, if one wants to bless Jews. A Kohen may, it’s not an unnecessary blessing or something.
Speaker 2: Which blessing? You mean “to bless His people Israel”?
Speaker 1: Yes, without the blessing. And the world in, I don’t know. But it could be that this is the order. But conversely, as a minority it could be yes that it’s when one can, not really an obligation every day.
The others, those who instituted it later in the Land of Israel, one conducts oneself today in places that one says Birkat Kohanim every day. They do look at it really like a daily commandment.
Customs of Duchenening: Satmar and Others
Satmar Rebbe on Duchenening in Exile
It’s very interesting, the Rebbe of blessed memory, the Satmar Rebbe, after whom I’m named Yoel, writes that there were those who wanted to institute that one should indeed begin in exile to say every Shabbat, every day, or every Shabbat, but the Maharil Shasportas, who was the great one of his generation, the Satmar Rebbe mentioned him several times as the great zealot, was concerned that the new enactment comes from Sabbateans, or I don’t remember the details, and it was nullified. And from this he brings out that we are like minimizing in such a matter of permission, I don’t know, we don’t do the commandment of Birkat Kohanim so many times because we want to make a statement that we won’t take from any wicked people.
Satmar’s Custom – Shabbat Chol HaMoed
It’s interesting, Satmar has one time when only Satmar duchenens, and that is Shabbat Chol HaMoed. The Satmar Rebbe was in the Land of Israel, and he saw the duchenening, and he was in Jerusalem, he held himself like a Jerusalem rabbi, he held himself in a few things as he held that he’s a Jerusalem rabbi, therefore he celebrated Purim, he only celebrated Purim in Jerusalem, Purim Meshulash. He began duchenening. It’s very interesting, because on one hand he’s the great zealot, he’s the rabbi of the zealots, may one indeed sometimes duchen. It’s not such a great sin.
Discussion: Custom When Yom Tov Falls on Shabbat
Speaker 2: I once heard that there’s a difference regarding Shabbat Chol HaMoed, I don’t remember. Something with the mikveh, something with a Torah scroll.
Speaker 1: I also once heard such a thing, that this is a… I don’t remember, but some piece of Torah. Okay, it’s not important. Something because Yom Tov if it falls on Shabbat one doesn’t duchen, so is the custom.
Speaker 2: Why not?
Speaker 1: One just doesn’t say the… one duchenens, yes, one doesn’t say the… there’s a custom not to duchen. And one isn’t lengthy. One duchenens Shabbat, Yom Tov that falls on Shabbat.
Speaker 2: Really? I remember that one doesn’t duchen at all.
Speaker 1: One doesn’t complete at the end of duchenening, but… no, one duchenens yes. One doesn’t ask for a dream, but one duchenens.
Speaker 2: Perhaps in Satmar? Perhaps not everywhere?
Speaker 1: Could be? I remember that there is, there is the custom of most of Ashkenaz that one doesn’t duchen when it’s Shabbat. And the answer is, because one can’t go to the mikveh before duchenening, and on Shabbat one may not go to the mikveh, so one doesn’t duchen when it’s Shabbat.
Speaker 2: Yes, it could be in Satmar there’s a different procedure, yes.
Speaker 1: But so is the custom for the most part. And something, what is the law with Shabbat Chol HaMoed? I’m not sure.
Speaker 2: Ah, he says that today the Chassidim go to the mikveh anyway before Shabbat, so one can already duchen even on Shabbat.
Speaker 1: Why does one duchen on Yom Tov? Because it’s more calm, it’s a thing, it’s a reasoning. Shabbat Chol HaMoed is also calm, perhaps that’s the reasoning. It makes sense.
Law 1: When Does One Duchen – Shacharit, Musaf, Neilah, Not Mincha
Speaker 1: Okay, we’re learning well. And the Chassidim in Tzfat, the Chassidim need to duchen only at Shacharit and Musaf. So, there’s a verse, “thus shall you bless.” But already, this is the law.
Okay, but regarding the essence, I think the Rema rules that one must indeed conduct oneself to duchen every day, as is the law. It’s an Ashkenazic custom. Shacharit, Musaf and Neilah, but not any raising of hands. Shacharit, Musaf, Neilah one duchenens. It’s a bit, when one can, except when there’s a chance that one has already gotten drunk.
But at Mincha there is no raising of hands, lest at Mincha he has already drunk to the point of lightheadedness. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon or Yom Tov afternoon, and perhaps he drank to the point of lightheadedness.
Speaker 2: He’s talking about a whole week.
Speaker 1: He’s talking about a whole week.
Speaker 2: Ah, every day. Ah, only at Shacharit, but not at Mincha.
Speaker 1: Wow, even on a fast day when one may not drink, there is no raising of hands at Mincha, a decree regarding Mincha of a fast day because of Mincha of every day. Yes, on a fast day more people keep the order of Mincha in the study hall, and they will think that… yes, so much so that one has already made an enactment that at Mincha one doesn’t duchen even on a fast. In which place do they say… on which fast does one not duchen at Mincha? And this is the reason why at Mincha on a fast there is Yom Kippur with a public fast, but a private fast doesn’t have this matter.
Raising of Hands at Mincha and the Order of Raising of Hands Outside the Temple
Raising of Hands at Mincha — Continuation of Discussion
Mincha of Yom Kippur vs. Mincha of Other Fasts
Speaker 1: Shacharit, Musaf, Neilah, one duchenens. But, it’s figured out when one can, except when there’s a chance when one has already gotten drunk. Ah, at Mincha, one raising of hands? Only at Mincha, the congregation, all the people. Mincha is usually after the meal of Shabbat afternoon, or Yom Tov afternoon. He’s talking about a whole week, ah, every day. Ah, only at Shacharit, what not at Mincha. Oy, even on a fast day when one may not drink, there’s no campaign at Mincha, a decree regarding Mincha of a fast, and at Mincha of every day. On a fast day more people keep the order of Mincha in the study hall, and they will think that… yes, that’s how it is. One has already made an enactment, that at Mincha one doesn’t duchen on fasts. We’re talking about them. When on which fasts does one not duchen at Mincha, and on which fasts does one not duchen at Mincha specifically…
Speaker 1: Yom Kippur and a public fast, like David’s fast on the 17th of Tammuz at Neilah, like the fast of the 9th of Av and the 17th of Tammuz, and the Mincha prayer of peace, the fast of the 9th of Av and the 17th of Tammuz, one prays Mincha late. The point is this, Neilah is a prayer that one adds between Mincha and the sunset, the simple shall put, where a monk from the land, because the Rambam said which gently need to pray Mincha before the closing of Mincha? But you can mean to say, the point is that it’s the last prayer. It should be the last prayer! There’s no prayer between Mincha and… at night! Like at least, it comes out at least lights no nights. It doesn’t look like the rule at Mincha. Above, it doesn’t look exchanged with Mincha of a weekday. It looks like the night of the fast. It’s like at least from… from the ninth were from the ninth were, and there used to be such a night… we still have, and the place with during the two. And it’s interesting, because it seems that the rabbi didn’t think to conduct ourselves that one places the prayer at Mincha. Not to claim, at least treatment to pray a bit early, not at close to sunset. He tells you, I mean what he means that it must be close to sunset. The word is that there’s no prayer between this and the sunset. And it seems at Mincha of a fast, our custom is to say Anenu at Mincha, so it’s already a Mincha of a fast. So one catches, when it says here Mincha and Neilah, that’s really Mincha. Everyone knows clearly that this is Mincha, it’s not the prayer of the fast and Neilah.
I said it a bit differently, that when it’s the sort where there are many prayers, Neilah, one sits in the study hall a lot. But on another fast one comes to the study hall for Mincha and Maariv, one doesn’t want to come fasting, they’ve gotten tired. Even if one usually comes to Mincha earlier, as the Rema says that one should preferably do Mincha earlier, but on a fast one comes to the study hall at the end of the day to pray Mincha and Maariv, and afterwards to break the fast.
Speaker 2: No, the distinction is, when it’s anyway before the Neilah prayer, Mincha happened earlier, because you have to do Neilah afterwards. Yes, there aren’t few people. On the contrary, the problem is the people.
Speaker 1: The point is that it’s as if, he brings the expressions from the Geonim, one extends Mincha with supplications. The Mincha of a fast day, one makes a bit of a situation, because it is a fast day. It should look like Neilah, so that it shouldn’t be confused with the Mincha of the entire year. When there is indeed a Neilah, then it’s just a regular Mincha, because at Neilah one makes the Neilah sermon, and not at Mincha. That is, as it were, the distinction.
“Anyone Who Transgressed and Went Up to the Platform at Mincha of Yom Kippur”
Speaker 1: Now, but since the whole thing with the platform at Mincha on Yom Kippur is only like a regulation, it’s only like the Mincha of the entire year, therefore the law is that “anyone who transgressed and went up to the platform at Mincha of Yom Kippur”, a Gaon didn’t know, he transgressed, he does go up. “To the platform” means apparently, I mean that a platform is the… a platform is a stage, the steps of the stage. Why did one go to “duchen”? Ah, if there is where you’re locked in, what does a stage mean? A platform is a sort of stage.
But what is the platform here? What does “on the platform” mean? I don’t know. A specific place? I don’t know. But we didn’t learn in the laws of the synagogue that there is a platform. I don’t know. Because it should say in the building, that one should build some kind of platform, I don’t know.
Anyway, if since on Yom Kippur we know that he doesn’t get drunk, it’s a great priestly blessing, because once Jews lift up their heads at the time, we don’t say disqualifications apply to his fear. Since if it were truly a normal day, a drunk kohen goes and we remove him, we don’t remove him, even just so, because the reason is that we remove him. Simply that we remove him from drunkenness, there is a concern about drunkenness. On Yom Kippur we know that he’s not drunk. Eh, let him also be removed, it’s all confused, because we don’t need to make an extra law. But there is a prevalent removal, because one might think he’s disqualified, and they’ll suspect me of this afterwards, so we’ve seen my weakness in Torah. Ah, a kohen, they’re good. Yes, there is a virtue in not removing him. At least you shouldn’t remove him this time, because you know that he’s not… it’s also not a deficiency! See, so it’s actually a deficiency to think in your mind at Mincha every day. But also there’s a concern with thinking that he’s not a kohen, and the kohanim, so that they should see, are the kohanim, they’re not a Jew, and not any congregation, a kohen, one needs to be able to still be so disqualified, and a desecration, I know we were, he wasn’t a kohen. So, at least, duchen, yes.
The Order of Priestly Blessing in the Diaspora — Law 3
Terminology: Birkat Kohanim / Nesi’at Kapayim / Duchening
Speaker 1: Good. Now, you want the order, when duchening, and how does it work? How is nesi’at kapayim? By the way, the Rambam doesn’t call it, he calls it birkat kohanim, nesi’at kapayim? Lifting up the hands? Because then one lifts up the hands. Interesting. So we call nesi’at kapayim with certainty. They, but we’ll learn that there is a… there a… inserted another minute, the real thing is birkat kohanim, the blessing that the kohanim give to the Jews. Nesi’at kohanim is how one holds the hands, and duchening is the place where one stands. We call it duchening. He calls it nesi’at kohanim.
But apparently the correct… what is the best definition is birkat kohanim, the blessing of the kohanim blessing. This is not the blessing of the commandments that he says! But, the blessing I alone, is like for kohanim from this. But I don’t know, this is all expressions of how one calls a thing. It’s not any issue. The point is this, we’re going to learn soon, that here is an order of birkat kohanim in the Temple. How it goes. But it’s interesting that apparently the main thing is the Temple already later became, or outside of this there is also in the diaspora, but the Rambam begins with the order of birkat kohanim in the diaspora, that is, how his laws arranged prayer in a general way in the entire world, and afterwards he goes to say how the order is in the Temple.
The Order of Nesi’at Kapayim
Speaker 1: So he says like this, how the order is like this, “How is nesi’at kapayim in the diaspora?” How is it?
It goes like this, “At the time when the prayer leader reaches the service”, the prayer leader comes to the blessing of service, when he says “Retzeh”. “To the service, when he reaches ‘Retzeh’”, that means the same thing, right? The blessing of Retzeh is the blessing of service. Perhaps he means to say right at the beginning of the blessing, perhaps that’s the word, when he reaches “Retzeh”, the first word.
Then he does this, “all the kohanim who are standing in the synagogue uproot themselves from their place”, all the kohanim who are standing in shul go away from their place, “and they go and ascend to the platform”, they go up to the known platform. What is the platform? We don’t know. The Rambam says that there is a platform, some kind of place where one stands there and blesses the Jews.
Speaker 2: Do you want to check the word platform?
Speaker 1: No, I don’t have time. I’m telling you, everyone knows what this means.
Speaker 2: No, I know what it means, but surely… we’re soon going to be able to see how it says “opposite the sanctuary”, we’ll see how it is, yes?
Speaker 1: “And they stand there”, they stand there, “their faces toward the sanctuary”. We see that the platform is next to the sanctuary, in front of the sanctuary, “and their backs toward the people”, they stand opposite the sanctuary.
It could be platform simply means where one duchens, I don’t know, where one blesses. It’s not a law that one must stand on some kind of stage or something like that.
Speaker 2: He means some kind of certain partition, I mean it’s not an expression of platform.
Speaker 1: Everything could be, but it’s certainly not indispensable, because the way the world stood in the Rambam’s times one needs to have a sanctuary. It can’t be. So he calls it that, perhaps because in the Temple there was a platform, I know, they made it in shul that there is a platform.
And he says like this, “and they stand there, their faces toward the sanctuary”, they stand there, yes, “and their backs toward the people, and their fingers are bent into their palms”, their fingers are folded together. That’s the point, he’s not yet doing nesi’at kapayim, that’s what he means to say, right? They’re closed, right? It’s still closed. He’s specifically not doing nesi’at kapayim. Nesi’at kapayim is done with open fingers, and also with raised hands, but he doesn’t even open the fingers before the congregation before arriving.
“Until the prayer leader completes the blessing of thanksgiving”, until he finishes the blessing of thanksgiving, which is the blessing of Modim. Then “they turn their faces toward the people”, they turn around to the congregation, “and they spread out their palms”, they open their fingers, “and they raise their hands opposite their shoulders”, they lift up their hands opposite their shoulders, that high, “and they begin to bless”, and they begin to say “Yevarechecha”.
During prayer there were also laws that the leader didn’t say how one should hold the fingers. We notice so strongly by birkat kohanim, but actually… but it’s not… it’s more a matter of the evil eye. And here it’s very unclear what the reason is. In any case, one opens the fingers. Okay.
Now, in today’s kohanim they have customs how exactly they open the fingers.
Discussion: What is “Platform”?
Speaker 2: I mean, there are those who want to say that it’s probably actually on the word platform. Perhaps when one wants to make a Temple-like regulation, one should indeed make a special stage, as you want, like “Levites on their platform”. It should be a special place where one has a chair of Elijah and one has a stand for the head. It’s certainly not a sin to make, but if it were a service it would have been stated in the Rambam. There is what is called “platform”, like the platform… it’s not at all such a simple explanation. Platform is a certain place.
Speaker 1: No, it could be that it’s already accepted. I can only say that in the Temple there was a platform. But you say “Levites on their platform”. For that one says… hello, for that one cries, “Levites on their platform”. The platform is one of the many things that they took away the benches. On the festival he says “Levites on their platform”. What about the kohanim? I don’t know. Okay.
Speaker 2: Didn’t you find the meaning of platform? It was some kind of place. Platform? You didn’t find an explanation?
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: No, they stood in a special place. I didn’t see any… no one says that there is such a place.
Speaker 1: You’re a better researcher.
Speaker 2: No, no, do a search “platform in the Temple”. It doesn’t say.
Speaker 1: No, I don’t want to, I don’t have time. I don’t have time. I can’t… perhaps he brings it, the Rambam.
Speaker 2: No, no, it’s not true. Take quickly, tell me there was. Aha. That he says, that he holds it. When you have the Rambam, you go quickly over. Okay, he opened the internet, it’s still part of the games. I can’t stop you. He says “shoot him”, he doesn’t say. He should have brought. He says, “platform is the place of standing of the kohanim”. So he brings from the commentary on the Mishnayot. They don’t bring, they still always bring commentary on the Mishnayot. Ah, but others interpret that the platform is the stage, but it doesn’t fit, so it’s not clear. Well good, so let them know. In short, Rabbi David, who is Rabbi David? Rabbi David the Rema? Rabbi David Ein Pat Amud HaAyin? Didn’t know. Okay, in short, it’s not clear, one needs to do better research. It seems that in the Temple there was such a place, and it doesn’t seem that there should be such a place in our study halls.
Speaker 2: Ah, very much so.
Birkat Kohanim: Order of the Blessing, Regulations, and Laws of Nesi’at Kapayim
Law 10 (Continued) — The Prayer Leader Reads Word by Word
The Rambam’s Words:
“And the prayer leader reads to them word by word, and they answer, as it says ‘say to them’, until they complete the first verse, and all the people answer Amen.”
Explanation: The Prayer Leader Says Each Word
In the Temple, it occurs to me to say. Later he says about this, he speaks about the Temple. “A place that is called upon that it is a world”, and they say this. There is something that is called platform, but what platform means no one knows. There are explanations in the matter.
Okay, in short, now, why does it go that the “Yevarechecha”? They don’t say it themselves. The prayer leader “reads to them word by word”, he says to them word by word, and they answer. “As it says ‘say to them’”, say the Sages. The simple meaning of “say to them” means that Moshe should say to Aharon how the text he should bless. The Sages learn from this that every time one should say in advance to the kohanim each word. They say “Yevarechecha”, and they say “Yevarechecha”.
Innovation: The Prayer Leader as Moshe Rabbeinu
I understood that it’s as if the prayer leader acts like Moshe Rabbeinu. Because it’s the same way that Moshe Rabbeinu said to the kohanim, the… because the prayer leader is the goal of the congregation, and he is the substitute for them. He says after Moshe Rabbeinu.
Question: “Say to Them” — To the Kohanim or to Israel?
If you want to ask a question, I thought of the question, how does it say “Thus shall you bless the children of Israel, say to them”? Means the kohanim should say to them, not you should say to the kohanim. “Say to them to Israel”, doesn’t that mean that’s the meaning?
Others interpret. “Thus shall you bless”, they should now pray. They don’t necessarily… “Thus shall you bless”, “say to them”, this is how Moshe speaks to Aharon. He says, “say this, the text, with the language”. “Say to them” is like “saying”, says the Zohar.
Anyway, the exposition says that this is that one should say to the kohanim what to say.
Innovation: A “Chevra-like Explanation” — The Kohen is Only a Channel
Apparently, it occurs to me to say a chevra-like explanation. There is something that one is afraid he will make a mistake, there is a matter of repetition. One wants him to know that he is not the one blessing. It’s only Hashem who gives the blessing. He is only the channel. He will say, he doesn’t even know the words, the kohen. One says the words to him. He shouldn’t think anything, he doesn’t do anything.
I don’t know. It could also be that it has something to do with the prayer leader. Some kind of job the prayer leader must have. They didn’t put you in for no reason. Like what happens in the repetition of the Shemoneh Esrei? Will it be somehow not relevant? Something is so connected with the prayer leader.
“In the Name of Hashem” and the Connection to “Sim Shalom”
Anyway, when they say “in the name of Hashem”, because the Rema says later that they should say it “in the name of Hashem”. When one goes… yes, the last blessing, that is… ah… “Sim Shalom”.
I mean that one says on a simple level, this is “Sim Shalom” seems to be connected to birkat kohanim. One says that this is like “and grant you peace”, it ends “and grant you peace”, one requests a blessing that the peace should actually be fulfilled. What connects the same expressions, “turn His face”, which are similar expressions from “Sim Shalom” with… “life and kindness in Your presence”, yes… this is the “Hashem lift up His countenance to you”, these are all the expressions.
Law 10 (Continued) — The Kohanim Remain Until “Sim Shalom”
The Rambam’s Words:
“And the kohanim turn their faces toward the holy, and afterwards they bend their fingers, and they stand there in attachment until he blesses the blessing of Sim Shalom, and they return to their place.”
Explanation: The Kohanim Turn Back and Remain Until “Sim Shalom”
“And the kohanim turn their faces toward the holy”, the kohanim turn back their faces toward the holy, already toward the holy ark, “and afterwards they bend their fingers”, they turn around still with the fingers open and they close themselves in front, “and they stand there in attachment until he blesses the blessing of Sim Shalom”, yes, until the end of the blessing of Shemoneh Esrei, “and they return to their place”, they go back.
Innovation: Parallel to Stepping Back After Shemoneh Esrei
It’s very similar to the law of when one wants to step back after the silent Shemoneh Esrei. One must somehow take leave from the place of prayer, not run away, not like “a child fled”.
But it could still be what I said, that “Sim Shalom” is actually a blessing on birkat kohanim, so they’re both connected, so that’s why one remains there still until the end of the whole thing.
Every time one calls it, isn’t it so? One place it was stated one shouldn’t abandon a matter, and one place it was stated as if one goes away from a king. But the matter is… okay.
Law 11 — Order of Birkat Kohanim: Who Waits for Whom
Afterwards further, similar laws that they learned by the Torah reading.
(1) One Calls “Kohanim” Until the Congregation Finishes Shemoneh Esrei
One, “calling kohanim”, “one may call the kohanim until the standing prayer is completed by the congregation”. Until we haven’t yet learned this, one shouts “kohanim”, yes, and by us this comes with a text, and one doesn’t always say, one shouts “kohanim”. One calls them up that they should go up to the Torah. Yes, and one must wait that the standing prayer should finish from the congregation.
And when does one shout this? Ah, after the service. It says “kohanim”. When the kohanim come, so that the reader should already be there waiting. It’s like when one says “say”, the caller is the prayer leader. It’s the same thing.
Innovation: One Must Call the Kohanim — They Don’t Come on Their Own
One calls the kohanim, one shouldn’t think that they come on their own, one must call them. And the kohanim are not permitted to ascend until the prayer leader calls them. There is a matter of a prophet, so that one should be awakened, one shouts that one takes already, one requests. Yes, this is a matter, a dissonance.
(2) The Kohanim Wait Until the Reader Finishes His Word
And the kohanim are not permitted to begin the blessing until the speech is completed from the mouth of the reader. He must say “Yevarechecha”, and they wait until it finishes. Not that he should say “Yevarechecha” and they already begin.
(3) The Congregation Answers Amen After the Kohanim Finish
And the congregation does not answer Amen until the blessing is completed from the mouth of the kohanim. Everything, one gives time.
Innovation: We Say Amen on the Kohanim’s Blessing, Not on the Prayer Leader
No, but this is also very important to show that we say Amen on the kohanim’s blessing, and the prayer leader is only the one who says in advance to the kohanim. And we say Amen on the prayer leader also. Are they two times a blessing? They’re not two times a blessing, they’re one time a blessing. But in short, there should be an order, one shouldn’t interrupt one another. Very important.
Perhaps one will make a law for friendships, that one shouldn’t, I don’t know how it will work. That we also shouldn’t begin to speak until the second one finishes the blessing. It’s not implemented.
(4) The Kohanim Wait Until the Congregation Finishes Amen
And the kohanim do not begin another blessing until the Amen is completed from the mouth of the congregation. Yes, also. Ah, he says “Yevarechecha”, the congregation says Amen, he waits until they finish saying Amen.
What if there is someone who says a very long Amen? I don’t know, one doesn’t need to wait for him.
(5) The Prayer Leader Does Not Say Amen
And the prayer leader is not permitted to answer Amen after the kohanim. Ah, here is a refined thing. The prayer leader doesn’t say Amen.
Why? “Lest his mind become confused and he won’t know which blessing to read to them, whether the second or third verse.” Amen is the same in all blessings. So he’s going to say amen, and precisely this blessing is actually still for him, it turns out he’s answering amen. But he’s going to say amen, he’s going to forget to stop at “yevorechecha” or at “ya’er”, and therefore he shouldn’t say amen.
Innovation: This is Mutual Responsibility (Arevut Hadadit)
It’s very much our concern that perhaps the kohanim won’t be able to, so one must have the shaliach tzibur. This is mutual responsibility. What happens if the kohanim aren’t allowed to be drunk? What happens if the shaliach tzibur also isn’t drunk? Okay.
(6) The Kohanim Don’t Turn Around Until “Sim Shalom”
Ah, another law, another law. “The kohanim are not permitted to turn their faces from the congregation until the shaliach tzibur reaches ‘sim shalom’.” That means they don’t turn around until he begins “sim shalom”.
Also, so that the congregation shouldn’t run away.
General Principle: One Should Be Calm
Everything is part of this, the sum total of all these laws is that one should be calm. One doesn’t run, one finishes, next step, next step.
“And until the wicked don’t strike strangers, they remain – a person’s agent is like himself”, meaning he doesn’t leave. Yes, we’ve already learned this once, perhaps the Turei Zahav says it’s a positive commandment, now he makes it from “and saviors shall ascend”, “and one doesn’t say to the wicked go take for yourselves the deed of the pig internally”, we’ve already learned this too. He doesn’t open, he doesn’t close his fingers until he turns around.
Earlier he said what one doesn’t do, very interesting.
Law 12 — Kohanim Go Barefoot (Enactment of Rabbi Yochanan)
The Rambam’s words:
“Rabbi Yochanan enacted that the kohanim should not ascend the platform in their sandals, but rather stand barefoot.”
Simple meaning: Enactment of Rabbi Yochanan — Kohanim Go Barefoot
“Rabbi Yochanan enacted that the kohanim should not ascend the platform in their sandals”, he shouldn’t go with his shoes, “but rather stand barefoot”, they should go naked, barefoot.
Reasons from the Gemara
The reason for this is because it’s also an honor for the congregation, first of all because there might be torn shoes, and also because he might have rubbed his shoe, and one will, in short.
Isn’t there anyone who says it’s because in the Beit HaMikdash the kohanim went barefoot? It doesn’t say so here, here it says that it’s so as stated in the Gemara, it’s an honor for the congregation.
And Rav Ashi said another reason, that he’ll bend down, and meanwhile people will think he has a disqualification. It doesn’t say, it doesn’t look, I don’t know.
Anyway, that’s the custom that one goes without shoes. I mean this is an enactment of Rabbi Yochanan. Very good.
Law 13 — Kohanim and Congregation Should Not Look
The Rambam’s words:
“When the kohanim bless the people, they should not look at the people, nor should they divert their attention, but rather their eyes should be toward the ground like one standing in prayer. And likewise the people should not look at the faces of the kohanim when they bless, so that they don’t divert their attention, but rather all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the kohanim, but they don’t look at their faces.”
Simple meaning: Kohanim Look Down, Congregation Doesn’t Look at the Kohanim
Now, when the kohanim bless the people, it’s like this, “they should not look at the people”, very interesting, they shouldn’t look at the crowd, “nor should they divert their attention”. But you just said their faces toward the congregation, but they shouldn’t look at the crowd. One stands opposite them, but he doesn’t look directly.
Well good, he doesn’t look directly, “nor should they divert their attention, but rather their eyes should be toward the ground like one standing in prayer”, he should look at the ground.
The Rambam’s Reason: So That They Don’t Divert Their Attention
Well, it’s simply from the Rambam that this is so they don’t divert their attention. So he says here in the next line explicitly, he shouldn’t look at the crowd, he’ll start thinking about the crowd too much. He’s blessing them, but he doesn’t look, he’s praying, he looks down.
“And likewise the people should not look at the faces of the kohanim when they bless so that they don’t divert their attention”. So it says, so that they shouldn’t be diverted, they shouldn’t look at the kohanim, “ah, this kohen has nice peyos”, God forbid.
“But rather all the people should lower their heads and direct their faces toward the faces of the kohanim, but they don’t look at their faces”, they don’t look at their faces.
Other Sources: The Shechina Rests on the Fingers
In other places it says what everyone knows that the Shechina rests on the fingers, one shouldn’t look.
Innovation: The Rambam Doesn’t Bring the Reason of Shechina
It’s very nice, it fits very much with what you’re saying that the Almighty blesses. It comes through the kohanim, but it’s not about the kohen. It’s not that Moshe Yankel the kohen gives you a blessing and he gives you over good things. The Almighty gives you. He’s the one who is the master reader.
But the Rambam didn’t bring the thing that there must be Shechina here. The Rambam brings the reason simply that it’s “don’t divert attention”.
It could be it’s connected, because the Shechina lies in the kehuna. But it could be that the Shechina… distracted I mean, from the words and looking at the kohen. Yes.
Custom of Tallit on the Head
The custom is that the kohanim put their tallit on their heads and so on, and people do so. But this is already… so that one shouldn’t look. But according to the Rambam this is a different thing. According to the Rambam it’s more that one should concentrate, one shouldn’t become distracted. Okay, it could also be it helps for that.
Law 14 — One Kohen vs. Multiple Kohanim
Now, let’s go further.
The Rambam’s words:
“If the kohen who blesses is one, he begins to bless on his own, and the shaliach tzibur reads to him word by word. When they are two, they don’t begin to bless until the shaliach tzibur calls to them ‘Kohanim’, and they answer and say ‘yevorechecha’.”
Simple meaning: One Kohen Begins Alone, Multiple Kohanim Wait for the Call
“If the kohen who blesses is one”, there’s only one kohen, “he begins to bless on his own”. He begins by himself.
What does “begins to bless” mean? He says the blessing himself, or he begins to say “yevorechecha”? He makes the blessing “to bless His people Israel with love”.
No, yes, I didn’t say that. Yes, I didn’t say that. It’s simple.
“And the shaliach tzibur reads to him word by word when they are two”. Ah, what if there are more than two kohanim?
“They don’t begin to bless”, they don’t say the blessing, “until the shaliach tzibur calls to them ‘Kohanim’, and they answer and say ‘yevorechecha’”.
Difficult passage: “And they answer and say ‘yevorechecha’”
I don’t understand. We were talking about him having to wait for him to read. This is a beginning. He begins the blessing. What does “and they answer and say ‘yevorechecha’” mean? They say “yevorechecha”?
Perhaps they simply say, they say the first word they say themselves?
No, when there’s one kohen, the baal tefilla doesn’t call out “Kohanim”, and he begins to say the blessing. He begins himself, because he carries the yoke alone.
What does that mean? When there’s a choir, there must be someone who should control it. Again the shaliach tzibur must say “Kohanim”.
Yes, but this is with the… write the language, “and they answer and say ‘yevorechecha’”. It appears from the Rambam that the first word “yevorechecha” is not read. They say “yevorechecha”, only from “Hashem” does the shaliach tzibur begin to say it ahead.
That means “and they answer and say”, they say it themselves. He doesn’t say they say the blessing “Baruch Ata Hashem”. But it also appears that the baal tefilla only says “Kohanim”, and the kohen says “yevorechecha” himself, and he only says further from “Hashem”.
But the sound isn’t in, I don’t know why. It’s not clear. But the sources “word by word in the order we said”, I don’t know what the simple meaning is, what the sound is. I don’t know.
—
Summary: What We’ve Learned Until Now
Okay, so until here we’ve learned how Birkat Kohanim works at home, in the beit midrash. About what? About the blessing of “to bless His people Israel with love”. What? He didn’t say.
Birkat Kohanim in the Beit HaMikdash, the Explicit Name, and Laws of Birkat Kohanim
Order of Birkat Kohanim in the Beit HaMikdash
That’s how it sounds from the Rambam, it’s not clear. And the reader says to him “word by word in the order they say”. I don’t know what the simple meaning is, but that’s how it sounds. I don’t know.
Okay, so until here we’ve learned how Birkat Kohanim works at home, in the beit midrash. About what? About the blessing of “to bless His people Israel with love”. What? He didn’t say. “To bless” means I will say “yevorechecha”. That’s how it sounds, as soon as it says in the second piece. He didn’t say anything yet about that blessing. There are those who bring that those who learn this way, that it means the blessing, but it’s not clear. It could be that those who say there isn’t any… the Rambam doesn’t bring the blessing at all. He doesn’t tell you “yevorechecha” at all. It’s perhaps not, perhaps the Rambam holds altogether that there’s no blessing on this, I don’t know. Does he bring a blessing on it at all? It doesn’t say. Until now we don’t know. The Rambam said one should only learn his book. Until now we don’t know at all that there’s a blessing on it.
Okay, now it’s like this. How does Birkat Kohanim go in the Mikdash? In the Mikdash it goes a different order. In the borders it goes a whole order, and after Modim one says Birkat Kohanim. In the Beit HaMikdash it goes differently. “The kohanim ascend the platform after they complete the service of the morning tamid”. After the morning tamid, immediately comes the platform.
“They raise their hands above their heads”. That means, in the borders one only raises to shoulder level, but in the Beit HaMikdash one raises above the head. This is the simple meaning that we’ve learned. “Except for the Kohen Gadol who doesn’t raise his hand above the tzitz”. The Kohen Gadol does only to his shoulders, because he doesn’t want the hands to be higher than the tzitz. “And there is no reader reading to them”. Ah, there is also a reader. “One”, not a bad reasoning. It’s simply one of the kohanim, or one of… I don’t know who the “one” is. “One”, someone, someone is the reader. Yes. It’s certainly not important who it is. It’s the same one who stirs the blood on Yom Kippur “so that it doesn’t congeal”. Okay. A Kriat Shema anyway word by word generally there is Kriat Shema with borders, as we know it, until he completes the three verses.
But here it’s different, there’s one difference, by us in the borders one says amen after each verse, but in the Mikdash one doesn’t answer amen but rather one blessing, and one answers amen but rather one blessing, until one blessing, until he finishes, when he finishes one says amen, instead of amen one says “Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever”. It’s a longer version.
The Explicit Name in the Mikdash
Okay, now, and another thing that one does in the Beit HaMikdash, that one does it as written, the ascent is not only in the Beit HaMikdash, it also goes up to most of the Mikdash. In the Mikdash, and this is a word, an explicit word that is pronounced, from yud-hei-vav-hei, and this is the Explicit Name that they say in the Mikdash. This is the opinion of the Rambam, not according to the opinion of Rashi and others who held that the Explicit Name is the 42-letter name, or other names. The Rambam says that when it says Explicit Name it means the name of the four letters. He doesn’t say how one says it, he only says that it’s something where one pronounces the letters, not with a substitute name.
But in the province however, in the rest of the city, not in the Beit HaMikdash, they say it with a substitute name, and this is A-donai, that means as we say A-donai. That one only mentions the Name as written in the Mikdash alone. In the Beit HaMikdash one only pronounces the Name as it’s written.
From the Death of Shimon HaTzaddik — They Stopped Blessing with the Explicit Name
And from the death of Shimon HaTzaddik, already a very long time ago, Shimon HaTzaddik was from the remnants of the Great Assembly, the kohanim stopped blessing with the Explicit Name even in the Mikdash. Why? So as not to teach it to one who is not worthy. It’s interesting, it’s some kind of secret. One is afraid of the destructive power like… It’s not clear. Because the Rambam, what does it mean? A simple explanation would say that it appears that one can do things with names and sorcery, kill with a name, one can do things.
But the holy Rambam, the holy Rambam in his book Moreh Nevuchim Part 1 Chapter 61, if I remember, elaborates at length that it’s not true, there’s no such thing as a name that one says and something happens. Normally it’s only from understanding things. One must understand that it’s more a matter of respect. That’s how the Rambam explains, the Rambam will explain that it’s a matter of respect. “And the early sages would only teach this name to their wise and worthy students once every seven years, and even one who is worthy”, even one who is worthy, “it’s necessary that only one of them teach him”. The Rambam says, you shouldn’t think it was actually a little song, you shouldn’t think it’s because one can do something, “all this is greatness for this honored and awesome Name”, one respects it, one doesn’t speak of it much, one conceals it, one shouldn’t think it’s for simple people. But the Rambam doesn’t learn apparently that it can be harmful, because that doesn’t appear from his language here. What’s the matter of respect that one doesn’t speak of it? One doesn’t know clearly, one understands this like the prohibition of pronouncing God’s name in vain. The Rambam himself says, even the same family, that if a simple person will learn it he’ll start saying the holy names in vain, he shouldn’t know about it at all.
But the word, the Rambam learns, the essence isn’t the word, the essence is the understanding, understanding what it means, and that too one may also not teach out, yes, just like that, one doesn’t teach out just like that. Moreh Nevuchim one only teaches once in seven years. That’s what it means, that’s what the Rambam understands. I have on the Tzurei Chinuch, this is my shiur that I teach every week. Look, this is a greatness for the Great Name, that one says it only once in seven years. All the other years they should think it’s terrible.
Laws of Birkat Kohanim — In the Holy Tongue
Another law, an important law. Ah, until here we’ve learned the order of recitation, the order of Birkat Kohanim. Now we can learn laws, basic laws of the conditions of Birkat Kohanim. So it is, one law is that it must be, yes, in every place, meaning even, that means that one must say the Name as written, that’s only in the Beit HaMikdash. But in every place, anyway, it must be in the Holy Tongue, as it says. “Ko” means thus. Thus I learned from those who heard the tradition, Moshe Rabbeinu heard. Interesting, “those who heard the tradition” it says here, other Rishonim say “from the mouth of tradition”. Ah, perhaps he means to say, because it doesn’t say anything in “ko”. It means “ko” means as Moshe showed, as if “ko”, as he shows. It means “ko tevarchu”, and he makes a whole list of “ko”, yes? “Ko tevarchu standing”, meaning standing, how did one learn it? Because Moshe Rabbeinu showed. The kohanim stood and when he said it, “ko tevarchu”, it was too much.
But further, from where does one know at all that one raises the hands? There’s a verse “and Aharon raised his hands”, but how does one know that this is a law?
“Ko tevarchu in the Holy Tongue, ko tevarchu face to face, ko tevarchu in a loud voice”. Now “in a loud voice” doesn’t mean shouting, it means not “to exclude whispering”. “Ko tevarchu with the Explicit Name”. Ah, with the Explicit Name, further, “in the borders as in the Mikdash, as we said”, but in the borders, because one doesn’t mention the Explicit Name except in the Beit HaMikdash.
Discussion: Holy Tongue by Birkat Kohanim
Another thing that perhaps has to do with ko, or another law: “The kohanim are not permitted in any place…” Wait, regarding the Holy Tongue haven’t we already seen in prayer, that in prayer, if one can pray in a pure language, in one language… Yes, but you didn’t explain this to me, we learned explicitly… The Rambam didn’t really bring it, but by Kriat Shema the Rambam said explicitly that one fulfills in any language. He says prayer in any language, but only Birkat Kohanim must be in the Holy Tongue. Are there other things that must specifically be in the Holy Tongue? Yes, there are, the Gemara says in Sotah. But the Rambam doesn’t make a list, the Rambam brings each thing in its place. Yes, “these are the things said in the Holy Tongue”.
Lo Tosifu — Not to Add to Birkat Kohanim
“The Kohanim are not permitted anywhere to add to this blessing beyond the three verses.”
Says the Rambam, when the Kohanim bless the Jews, and it occurs to them that they want to add more good blessings, for example a verse. Yes. “Hashem Elokei avoseichem” (God of your fathers), or what is the verse with which Moshe Rabbeinu blessed the Jews? “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem” (May Hashem, God of your fathers, increase you a thousandfold). You see, it fits very well. “Yivarechecha Hashem” (May Hashem bless you), they blessed, that you should multiply, and indeed, baruch Hashem (thank God), just as one concludes with praise and thanksgiving after requests. Not praise and thanksgiving, that they should add “yosef aleichem”. Ah, “yosef”, they should add, they should give blessings. “Uverach eschem ka’asher diber lachem” (And bless you as He promised you). He says, that verse they should not add. No, no, you’re talking about the enlightenment. The enlightenment, the fourth is “Hashem Elokei avoseichem yosef aleichem kachem elef pe’amim” (May Hashem, God of your fathers, increase you a thousandfold), that they should become more, they should add. He brings a verse that strengthens the addition of blessing. Okay, it comes out from this, he says, one should not add it, not aloud and not silently, as it says “lo tosifu al hadavar” (Do not add to the matter). Interesting, this is like… like it’s a mitzvah (commandment), one should not add to a mitzvah. Yes, it’s roughly similar to five prayers. The usual Rambam learned that “lo tosifu” means to say that a new thing is a mitzvah. Here we see that the Rambam rules yes on the “lo tosifu” of the Sages, that one should not add things to a mitzvah. I already know, he transgresses a prohibition. He says so, I actually remembered. Rav Moshe has a responsum to the people who add “nachem makom yenachamuch” (may the Omnipresent comfort you), that one should not know of any sorrow or whatever it is. There one goes against the formula that the Sages established. It’s a bit similar. Okay, it has no connection, because this is actually Birkas Kohanim (Priestly Blessing).
Discussion: “Yehi ratzon” that we say in the machzor
But here there is no law from the Sages, this is from the Gemara. How does it stand? I already know, it’s a custom, I already know. I already know that it’s a custom, a law. Okay. It’s that people had some giant, I already know. Yes, it’s not that people like to add, not always. Yes, many times it’s good, it’s good, there’s a good blessing, you don’t need to make it better. Yes. The Rambam says further, “at the end of each and every blessing”.
But it says yes, it’s very interesting, because we do have in our machzor, he says that it’s brought in a Gemara, one adds a “yehi ratzon milfanecha k’shem sheshama’ta es tefilasi” (May it be Your will just as You heard my prayer), “k’shem sheshama’ta es tefilasam” (just as You heard their prayer), we see yes that one adds. It appears that the Rambam held that one may not do this. Because this is adding a piece from the Torah. Because his problem is “lo tosifu”. My problem is “lo tosifu” is that you add a third species, you add another verse. The Almighty commands that one should say a verse, you say, but only that begins to say the things, language, or like a language that the Sages established, that one should say a language, he doesn’t mean that it’s in error. He doesn’t say in error, what he says to the Jews.
The prayer of the Kohen during duchening
The Rambam brings it, yes, look, “at the end of each and every blessing the people say: May it be Your will, Hashem our God, that this blessing which You commanded us to bless Your people Israel be a complete blessing, and that there be no stumbling block or sin in it from now until forever”. This according to him is literally “lo tosifu”. First “yehi ratzon”, he doesn’t bring from the Jews at all, he says a prayer to the Almighty. Ah, here stands the blessing, ah, finally here stands the blessing. He says three times a new law. Okay, one must request that one make a new law, it’s a new prayer surrounding Birkas Kohanim. The blessing of the Torah. Yes, this is the blessing of Birkas Kohanim. The blessing of prayers. It’s a prayer and a blessing.
So it is, there are three pieces, he says so, “when he lifts his feet to ascend”, when he begins to go to the duchan (platform), he says a prayer, may it be Your will that this blessing which we desire to bless Your people Israel be a complete blessing, and that there be no stumbling block, sin or deed in our generation, and I should not ruin it. It should succeed, the Almighty sends three pieces, and I should not ruin it. My blessing should succeed, it should be a good prayer, I should not ruin it. Just as the word prayer says many times, in “we are not brazen”, that sort of prayer. It’s a concept.
Blessings and prayers of the Kohanim during Birkas Kohanim
The blessing of the mitzvah: “Who sanctified us with the holiness of Aharon”
Speaker 1:
When he lifts his feet to ascend, when he begins to go, he says a prayer: May it be Your will… He says a blessing thus, that there be no stumbling through me, so that I not be ashamed of my holy ancestors, that my holy ancestors not be ashamed of me, and that I not be ashamed of them in the World to Come. I should not cause stumbling.
And another blessing he says first, first he turns apparently even around, still before blessing, but the blessing is already when he is turning… No, no, first is blessing. First is turning to bless the people. “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher kidshanu bikdushaso shel Aharon vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” (Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, Who sanctified us with the holiness of Aharon and commanded us to bless His people Israel with love.) This means that every Kohen has the holiness of Aharon to be able to bless. “Vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” (And commanded us to bless His people Israel with love.)
“The holiness of Aharon” is a designation for the holiness of the Kohen.
“Vetzivanu levarech es amo Yisrael be’ahavah.” The “with love” corresponds with the “complete blessing, and let there be no stumbling block in it”.
Mention of righteous people in blessings
It’s interesting, there are two more blessings where we mention a righteous person in the blessings. Here is bris milah (circumcision), “in the covenant of Avraham our father”, and here is “with the holiness of Aharon”. And normally there is “the Torah of Moshe” in every blessing of the Torah.
Why do you say Moshe? Doesn’t it say “the true Torah”? We don’t mention. Here simply Aharon came in as part. Perhaps he means it should lead you like Aharon, it should be a lover of peace, and one can bless the Jews. Anyway, “with love”.
Why the blessing is said while not yet facing the congregation
And then, yes, it could be that both things are said while not yet facing the congregation, because we’re talking here to the Almighty, as you say, so that there shouldn’t be a disqualification of “lo tosif”, that this is not a blessing.
Very good.
Prayer after blessing: “We have done what You decreed upon us”
And the last thing also, he says here that he says, after turning his face toward the congregation, and after they answered Amen to all the blessings, then he says another piece: “Asinu mah shegezarta aleinu” (We have done what You decreed upon us), we have followed, “aseh atah imanu mah shehivtachtanu” (You do with us what You promised us), You follow Your part, “hashkifah mim’on kodshecha min hashamayim uvarech es amcha es Yisrael” (Look down from Your holy dwelling from heaven and bless Your people Israel). It’s a kind of thing, that one asks the Almighty, look down and bless them too.
The question of the commentators
The reason “Who sanctified us with His commandments and commanded us” is the “May He bless you”. He asks you, the commentators ask the question, apparently the Ba’al HaTosafos, I don’t know exactly who asks first. I don’t know, I only know that you turn away from the congregation, I only know that you’re now talking to the Almighty. I hear, I don’t know how to say this.
Parallel to the blessing of Shema and the blessing of the Torah
As you say, that you should pray properly. And one says that he is already engaged in “mitzvos vetzivanu”, and one says another blessing. You say that it’s very similar to the blessing of Krias Shema and the blessing of the Torah, all have such a blessing before and after and one says a Torah matter.
The Gemara makes it so, a Gemara, the “yehi ratzon”, just a “yehi ratzon” doesn’t stand anywhere that someone used to say it. It’s not exactly a blessing. A blessing is apparently an obligation that the Sages instituted in the blessings of mitzvos.
Okay. You say “May He bless you” is also a Torah verse that they read, just as Israel reads the Shema Yisrael or another verse. And you say indeed after the blessing of the Torah, you say that you see indeed that it has something to do with it. I hear. Okay.
Derech yemin — how the Kohanim turn
Now, another interesting law, when they turn, yes, when the Kohanim turn their faces to the congregation to bless them, when one turns to the people, or when one turns away from the people, when they turn their faces from the congregation, when they turn, when one turns away, one has already finished blessing, they should only turn through their right in every place. The Kohanim must always turn to the right. Ah.
The principle of “all turnings”
Why turn? Because “all turnings”, turnings? Ah, everywhere where one must turn to a certain right or left, and both are the same, if you need to arrive at the left you must go left, but when you turn around you should turn through the right.
The symbolism of right
It’s a beautiful thing, right is important. There is a thing, laws that the poskim (halachic authorities) have authorized no one. You don’t want to give away the left side, right? No, but right simply means important, that’s the translation. “The right hand of Hashem is exalted”, right is, most people are right-handed, it became a symbol. It’s not such a problem. Right is a symbol of strength, of good things.
Correct. It appears that it’s more when it’s a symbolic thing, when the Kohanim do it there’s no problem, and so too “and so all turnings” means simply also. When one escorts the child to the chuppah (wedding canopy), one should make a first… one doesn’t mean the whole time to the chuppah.
Application to other holy matters
When one turns, it comes from the Gemara of the Kohanim, every time one turns in public, but one turns for a mitzvah, but when one descends from being on the altar for example, yes, for a holy matter, one goes to the altar, not let’s turn, not let’s turn. What here if someone doesn’t know the way, they make rights until they arrive. Yes, that’s a different topic.
The dispute about what “derech yemin” means
Yes, there is actually a great dispute about what “derech yemin” means. Anyway, let’s not go into this.
Understand, the right side, this can already be, he turns to the right, derech yemin. Perhaps he must turn to the right, the right of the room, to the right. Understand, it doesn’t say “on the right path”. Anyway. Or must each one pass through the right. In short, one can interpret different ways. The main thing is that one should speak about the right.
How often is Birkas Kohanim done — in the provinces versus in the Temple
Now we learn an interesting thing, how often does one do Birkas Kohanim? We learned that in the… an interesting thing, in the provinces they bless Birkas Kohanim at Shacharis and at Musaf and at Ne’ilah, but in the Temple one didn’t say it, or even if it’s during the day, but Minchah and Ma’ariv basically, because Shacharis is during the day, but in the Temple they bless Birkas Kohanim once a day, after the morning Tamid offering. Look, one stands, ah, one didn’t say it at any Musafs. Very good. And on what do they rely? They bless His words, hear me. But in the provinces they bless it after every prayer except for Minchah.
More in the provinces than in the Temple
See, this is one of the things that one does more in the provinces than in the Temple. One must understand why. I already know why.
The Kohanim it’s a bit different.
The prompter — who calls out the words?
Ah, earlier I asked, I remembered from here, I asked who is the prompter in the Beis HaMikdash (Temple)? Says the Rambam, “In every place they endeavor that the one who prompts them should be a Yisrael, as it says ‘say to them’”. Apparently one of the Kohanim is the sayer, and not “say yourself”, but “say to them”. So even in the Beis HaMikdash there is an effort that it should be a Yisrael, or there is something to reconcile that a Yisrael should be the prompter.
Until here is the main discourse.
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק י״ד – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף הלכות תפילה פרק י״ד — הלכות ברכת כהנים (רמב״ם)
—
מבנה פון הלכות תפילה בכלל — הקדמה
פשט: הלכות תפילה ביים רמב״ם: פרקים א–י זענען הלכות תפילה גופא; פרק י״א — הלכות בית הכנסת; פרקים י״ב–י״ג — הלכות קריאת התורה; פרקים י״ד–ט״ו — הלכות ברכת כהנים.
חידושים:
1. דער קשר פון ברכת כהנים צו תפילה: דער פאדעם וואס פארבינדט אלע טיילן — בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים — איז דער ציבור. אלע דריי זאכן קומען נאר פאר ווען מ׳דאוונט בציבור. א יחיד האט נישט קיין קריאת התורה, נישט קיין הלכות בית הכנסת, און נישט קיין ברכת כהנים. די כהנים בענטשן דעם עולם דווקא ווי דער ציבור איז פארזאמלט.
2. וואס קומט מען אין שול פאר? מ׳קען פרעגן: קומט מען אין שול צום דאווענען (און ברכת כהנים איז א צוגאב), אדער אפשר קומט מען פאר קריאת התורה, אדער אפשר קומט מען פאר ברכת כהנים? ביי אשכנזים, וואו מ׳דוכנט נאר יום טוב, קומט דער עולם טאקע ספעציעל צו באקומען די ברכה — מ׳ברענגט אפילו קינדער.
—
דער רמב״ם הייבט נישט אן מיט דער מצוה-הגדרה
חידושים:
1. קשיא אויפ׳ן רמב״ם — פארוואס פעלט דער מצוה-הקדמה: דער רמב״ם הייבט נישט אן מיט “מצות עשה לברך את ישראל”, אף אז אין ספר המצוות און אין דעם מנין המצוות פארנט פון הלכות שטייט קלאר אז ס׳איז דא אזא מצוה. אין מנין המצוות שטייט אפילו “לברך את ישראל בכל יום” (כאטש אין אנדערע פלעצער שטייט נישט “בכל יום”). דאס איז ענליך צו הלכות תפילה, וואו דער רמב״ם וואלט אויך געקענט אנהייבן מיט דער מצוה-הגדרה. אנשטאט דעם הייבט דער רמב״ם גלייך אן מיט פרטי הלכות — ווען מ׳זאגט ברכת כהנים (שחרית, אזא טאג, אזא טאג). ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם איז נישט מסביר דעם אמת׳דיגן קשר פון ברכת כהנים מיט תפילה.
2. תירוץ פון רדב״ז: דער רדב״ז (אין א תשובה) ענטפערט אז ווען א זאך איז אזוי באקאנט אז יעדער ווייסט דערפון, הייבט דער רמב״ם נאר אן מיט פרטי הלכות, נישט מיט דער יסוד-מצוה. ער ברענגט א ראיה פון קריאת שמע, וואו דער רמב״ם הייבט אויך נישט אן מיט “מצות עשה לקרוא קריאת שמע”. דער רדב״ז מיינט אז דער רמב״ם אסומט אז דער לערנער ווייסט שוין דעם עיקר, און ער גיט נאר חידושי הלכה. קשיא אויף דעם רדב״ז: דאס שטימט אפשר פאר די משנה (וואס זאגט נאר חידושים), אבער דער רמב״ם׳ס דרך איז דאך צו זאגן יעדע מצוה. א ראיה אז דער רמב״ם אסומט געוויסע ידיעות: דער רמב״ם האט קיינמאל נישט דערמאנט אז ס׳איז דא הפטרה — ער גיט נאר פרטים דערפון.
3. [דיגרעסיע: דער רמב״ם אלס בשר ודם] — עמיצער שלאגט פאר אז אפשר האט דער רמב״ם פשוט נישט אלעס הונדערט פראצענט ארגאניזירט. אויב מ׳וויל גיין אין דעם וועג, קען מען זאגן פארקערט — דער רמב״ם האט געוואלט ווייזן אז א מענטש קען זיין א בשר ודם און דאך ווערן א רמב״ם. אבער “להורות תשובה לרב” — מ׳זאל נישט סתם מאכן א תירוץ אז ער איז געווען א מענטש.
—
צי ברכת כהנים איז א חיוב יומי
חידושים:
1. צי ס׳איז א חיוב יומי מדאורייתא: אין תורה שטייט אז דער כהן איז מצווה צו בענטשן אידן, אבער ס׳שטייט נישט קיין ספעציפישער זמן. ווען א מצוה האט נישט קיין זמן, טוט מען עס יעדן טאג (ווי ציצית, תפילין). אבער ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז א חיוב יומי ממש. ס׳קען זיין אז דאס וואס מ׳טוט עס יעדן טאג איז דרבנן. ס׳איז נישט אזוי ווי מצות מצה בפסח, וואו אויב מ׳פארפאסט איז מען מבטל א מצוה. ביי ברכת כהנים איז עס א מצוה וואס מ׳טוט ווען מ׳קען — ווען אידן קומען אין שול.
2. היסטארישער קאנטעקסט: אפשר אמאל, ווען ס׳איז נישט געווען בתי כנסיות, נאר א בית המקדש, האט מען נאר דארט געדוכנט, און אין אנדערע פלעצער איז עס פשוט נישט אויסגעקומען.
3. ראיה פון מנהג אשכנז: די גרויסע ראיה אז ס׳איז נישט ממש א חיוב יומי מדאורייתא איז פון אשכנזים וואס פירן זיך שוין א לאנגע צייט נאר צו דוכנען יום טוב. ווען ס׳וואלט געווען א קלארע מצות עשה יעדן טאג, וואלט מען נישט געקענט עס מבטל זיין.
4. טעם פון מנהג אשכנז: די אשכנזים האבן געזאגט: “אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כח צו געבן א ברכה אידן.” דאס איז פארבונדן מיט דער סברא אז מ׳דארף זיין אין א מצב פון שמחה/רוהיגקייט צו דוכנען.
5. צי א כהן קען בענטשן א איד פריוואט: אויב א כהן טרעפט אן איד אויף דער גאס און זאגט אים “יברכך”, איז ער מקיים א מצות עשה? לכאורה וואלט מען געזאגט יא. אבער ס׳דארף זיין אין א געוויסע צורה: דער פסוק זאגט “כה תברכו” — ס׳דארף זיין מיט נשיאת כפים, אין לשון הקודש, מיט דעם ענין פון “ואני אברכם”. ס׳איז נישט אז סתם א ברכה אויף דער גאס איז מקיים די מצוה.
6. צי א כהן מעג מאכן די ברכה “לברך את עמו ישראל” פריוואט: א כהן מעג מאכן די ברכה און בענטשן אידן אויסערהאלב דעם סדר — ס׳איז נישט קיין ברכה שאינה צריכה.
—
מנהגי דוכנען — סאטמאר און אנדערע
חידושים:
1. סאטמארער רב (ר׳ יואל) וועגן דוכנען אין גלות: דער סאטמארער רב שרייבט אז ס׳איז געווען מענטשן וואס האבן געוואלט מתקן זיין אז מ׳זאל אנהייבן דוכנען יעדן טאג (אדער יעדן שבת) אויך אין גלות. אבער מהר״י ששפורטש (וועמען דער סאטמארער רב דערמאנט אלס “דער גרויסער קנאי”) האט חושש געווען אז די נייע תקנה קומט פון שבתאים, און ס׳איז מבטל געווארן. דער סאטמארער רב ברענגט דערפון אז מ׳איז ממעט אין דוכנען אלס א סטעיטמענט — מ׳נעמט נישט פון רשעים.
2. סאטמאר׳ס אייגענער מנהג — שבת חול המועד: סאטמאר דוכנט שבת חול המועד — דאס איז דער איינציגער צייט ווען נאר סאטמאר דוכנט. דער סאטמארער רב איז געווען אין ארץ ישראל, האט זיך געהאלטן ווי א ירושלים׳ער (ער האט אפילו געפראוועט פורים המשולש), און האט אנגעהויבן דוכנען. דער איראניע: דער גרויסער קנאי האט דאך אנגעהויבן דוכנען — ס׳איז דאך נישט אזא גרויסע עבירה.
3. מנהג אשכנז — נישט דוכנען ווען יום טוב פאלט אויף שבת: ס׳איז דא א מנהג אז ווען יום טוב חל בשבת דוכנט מען נישט (אדער מ׳איז נישט מאריך). דער טעם: מ׳קען נישט גיין אין מקוה שבת (פאר׳ן דוכנען), סאו מ׳דוכנט נישט. היינט גייען חסידים ממילא אין מקוה פאר שבת, סאו קען מען שוין דוכנען אפילו שבת.
—
ווען דוכנט מען — שחרית, מוסף, נעילה, נישט מנחה (הלכות א–ו)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳דוכנט ביי שחרית, מוסף, און נעילה, אבער נישט ביי מנחה — שמא שתה כדי קלילות ראש. אפילו ביום התענית — גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום.
פשט: מנחה איז געווענליך נאך דער סעודה, און אפשר האט דער כהן שוין געטרונקען. דאס גילט יעדן טאג, נישט נאר שבת/יום טוב. אפילו ביום התענית, וואו מ׳טאר נישט טרינקען, דוכנט מען נישט ביי מנחה.
חידושים:
1. רמ״א פסק׳נט אז מ׳דארף זיך פירן צו דוכנען יעדן טאג (אשכנזישער מנהג איז אבער נאר יום טוב).
2. יום טוב דוכנט מען ווייל ס׳איז רואיג: דער טעם פארוואס יום טוב דוכנט מען איז ווייל ס׳איז מער רואיג (שמחת יום טוב). שבת חול המועד איז אויך רואיג — אפשר איז דאס די סברא פארוואס סאטמאר דוכנט דעמאלט.
3. חילוק צווישן מנחה פון יום כיפור און מנחה פון שאר תעניות: ביי יום כיפור איז דא נעילה נאך מנחה, דעריבער איז מנחה פון יום כיפור א “סתם מנחה” — די ספעציעלע תענית-תפילה איז נעילה. ביי שאר תעניות אבער, וואו ס׳איז נישטא קיין נעילה, איז מנחה אליין די “לעצטע תפילה” פון דער תענית, מ׳איז מאריך בתחנונים, מ׳זאגט עננו — און דאס קען זיך מחלף זיין מיט א ספעציעלע תפילה ווי נעילה. דעריבער האט מען אויך דארט נישט מתקן נשיאות כפים.
4. דער פוינט פון נעילה: נעילה איז א תפילה וואס מ׳לייגט צו צווישן מנחה און שקיעה. דער רמב״ם האלט אז מ׳דארף דאווענען מנחה פריער, און נעילה סמוך לשקיעה. דער עיקר פוינט איז אז נעילה איז די לעצטע תפילה — ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן איר און באנאכט.
5. פראקטישער חילוק ביי שאר תעניות: ביי שאר תעניות קומט מען אין בית המדרש סוף טאג צו דאווענען מנחה און מעריב, מ׳וויל אויספאסטן. אבער ביי יום כיפור, וואו ס׳איז שוין דא נעילה, דאוונ׳ט מען מנחה פריער ווייל מ׳דארף נאכדעם מאכן נעילה.
6. לשונות פון די גאונים: די גאונים זאגן אז מ׳איז מאריך ביי מנחה בתחנונים ביי א תענית — דאס מאכט מנחה פון א תענית זעהן אויס ווי נעילה, און דעריבער זאל עס זיך נישט מחלף זיין מיט מנחה פון כל השנה. ביי יום כיפור אבער, וואו נעילה איז באזונדער, איז מנחה סתם א מנחה.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
דער רמב״ם: אויב א כהן איז בדיעבד ארויפגעגאנגען דוכנ׳ען ביי מנחה פון יום כיפור, איז מען אים נישט מוריד.
חידושים:
1. פארוואס נישט מוריד: ביי יום כיפור ווייסט מען אז ער איז נישט שיכור — דאס איז דער גאנצער טעם פון דער גזירה. אבער מ׳האט אים נישט לכתחילה געלאזט, ווייל ס׳איז א תקנה (גזירה אטו מנחה דכל השנה). בדיעבד אבער, אויב ער איז שוין ארויף, איז מען אים נישט מוריד.
2. טעם פון נישט מוריד זיין: אויב מ׳וואלט אים מוריד געווען, וואלטן מענטשן געמיינט אז ער איז פסול — אז ער איז נישט קיין כהן, אדער אז ער איז א חלל. דאס וואלט געווען א חשש פון הוצאת שם רע אויף דעם כהן.
—
סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ז
[דיגרעסיע: טערמינאלאגיע — ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכנ׳ען]
דער רמב״ם רופט עס “נשיאות כפים” — דאס מיינט דאס אויפהייבן פון די הענט. “ברכת כהנים” איז די אמת׳דיגע ברכה וואס די כהנים געבן פאר אידן. “דוכן” איז דער פלאץ וואו מ׳שטייט. אין אונזער לשון רופט מען עס “דוכנ׳ען.” דער רמב״ם׳ס באנוץ פון “נשיאות כפים” באטאנט דעם אופן — וויאזוי מ׳האלט די הענט.
דער סדר פון נשיאות כפים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיצד נשיאות כפים בגבולין? בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, כשמגיע ל׳רצה׳ — כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן. ועומדים שם פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם. עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה — מחזירין פניהם כלפי העם, ופושטים את כפות ידיהם, ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, ומתחילין לברך.”
פשט: ווען דער ש״ץ קומט אן צו “רצה” (ברכת העבודה), גייען אלע כהנים אוועק פון זייער פלאץ און גייען ארויף צום דוכן. זיי שטייען מיט׳ן פנים צום ארון קודש (היכל) און מיט׳ן רוקן צום עולם, מיט צוגעלייגטע פינגערס. ווען דער ש״ץ ענדיגט מודים (ברכת הודאה), דרייען זיי זיך אום צום עולם, עפענען אויף זייערע פינגערס, הייבן אויף זייערע הענט ביז די אקסלען, און הייבן אן צו בענטשן.
חידושים:
1. “כשמגיע לרצה” — ווען גענוי? אפשר מיינט ער גלייך ביים אנהייב פון דער ברכה, ביי דער ערשטער ווארט “רצה.”
2. פינגערס צוגעלייגט ביז נאך מודים: דער רמב״ם באטאנט אז ביז מודים שטייען די כהנים מיט צוגעלייגטע פינגערס (“אצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם”). נשיאות כפים — דאס עפענען פון די הענט — ווערט דוקא נישט געמאכט פריער. ערשט נאך מודים עפנט מען אויף די פינגערס און הייבט אויף די הענט. דער חידוש: דער רמב״ם מאכט א קלארע צוויי-שטופיגע פראצעדור — ערשט שטייען מיט פארמאכטע הענט צום היכל, דערנאך דרייען זיך אום מיט אפענע הענט צום עולם.
3. “מגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”: מ׳הייבט אויף די הענט ביז דער הייך פון די אקסלען — נישט העכער (אין גבולין).
4. פארגלייך צו תפילה: ביים דאווענען איז אויך געווען הלכות וויאזוי מ׳האלט די הענט, אבער ברכת כהנים האט מער ספעציפיקאציעס. ביי ברכת כהנים איז דער ענין פון עין הרע אויך א פאקטאר (פארוואס מ׳האלט די פינגערס אויף א געוויסן אופן), כאטש דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם אויסדריקליך.
[דיגרעסיע: וואס איז “דוכן”?]
1. אין בית המקדש: ס׳איז קלאר אז אין בית המקדש איז געווען א פיזישער דוכן — א באזונדערער פלאץ/פלאטפארמע וואו די כהנים (און לויים) האבן געשטאנען. מ׳ברענגט “לויים בדוכנם” — דער דוכן איז איינע פון די זאכן וואס מ׳באקלאגט אז מ׳האט פארלוירן.
2. אין בית הכנסת: ס׳איז נישט קלאר אז ס׳דארף זיין א פיזישער דוכן (סטעידזש/פלאטפארמע) אין שול. דער רמב״ם ברענגט נישט אין הלכות בית הכנסת אז מ׳דארף בויען א דוכן. ס׳איז זיכער נישט מעכב.
3. פירוש המשניות: דער רמב״ם אליין אין פירוש המשניות זאגט “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים” — עס איז סתם דער פלאץ וואו די כהנים שטייען.
4. מסקנא: “דוכן” אין קאנטעקסט פון בית הכנסת מיינט פשוט דעם פלאץ וואו מ׳דוכנ׳ט, נישט נויטווענדיג א פיזישע פלאטפארמע.
סדר פון דער רמב״ם — בגבולין פאר בית המקדש
חידוש: ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם הייבט אן מיט דעם סדר פון ברכת כהנים בגבולין (אויסער בית המקדש), און ערשט נאכדעם גייט ער זאגן וויאזוי עס איז אין בית המקדש. דאס שטימט מיט זיין שיטה אז ער פירט אויס הלכות וויאזוי מ׳דאוונ׳ט באופן כללי אין דער גאנצער וועלט, און נאכדעם ברענגט ער דעם בית המקדש סדר.
—
הלכה י׳ — שליח ציבור מקריא מלה במלה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער שליח ציבור איז מקריא די כהנים מלה במלה — ער זאגט פאר “יברכך” און זיי זאגן נאך “יברכך”, וכו׳. דער מקור איז “נאמר ‘אמור להם׳”.
פשט: פשטות “אמור להם” אין פסוק מיינט אז משה זאל זאגן פאר אהרן דעם נוסח פון ברכת כהנים. די חכמים דרשנ׳ען פון דעם אז יעדע מאל דארף מען פאראויסזאגן פאר די כהנים יעדע ווארט.
חידושים:
1. דער שליח ציבור אלס משה רבינו: דער שליח ציבור שפילט די ראלע פון משה רבינו — אזוי ווי משה האט געזאגט פאר אהרן דעם נוסח, אזוי זאגט דער שליח ציבור (וואס איז דער “גואל של ציבור”, דער סובסטיטוט פאר׳ן ציבור) פאר די כהנים.
2. קשיא אויף דעם דרוש: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם” — לכאורה מיינט “אמור להם” אז די כהנים זאלן זאגן פאר ישראל, נישט אז משה זאל זאגן פאר די כהנים. דער זוהר טייטשט אז “אמור להם” איז אזוי ווי “לאמר” — ד.ה. “זאג דאס, מיט דעם נוסח, מיט דעם לשון.”
3. א “חברא׳דיגע פשט” פארוואס דער שליח ציבור זאגט פאר: דער גאנצער ענין פון מקריא זיין איז כדי דער כהן זאל וויסן אז ער איז נישט דער מברך — ער איז נאר א צינור. דער אויבערשטער גיט די ברכה. דער כהן ווייסט אפילו נישט אליין די ווערטער, מ׳זאגט אים פאר — כדי ער זאל נישט מיינען אז ער טוט עפעס אליין.
4. אלטערנאטיווער טעם: דער שליח ציבור דארף עפעס א “דזשאב” האבן — ברכת כהנים קומט בתוך חזרת הש״ץ, סאו דער שליח ציבור מוז א ראלע האבן אין דעם.
—
הלכה י׳ (המשך) — “שים שלום” און ברכת כהנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש ואחר כך כופתין את אצבעותיהן ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום וחוזרים למקומן.”
פשט: נאך ברכת כהנים דרייען זיך די כהנים צוריק כלפי ארון הקודש, מאכן צו זייערע פינגערס, און בלייבן שטיין ביז דער שליח ציבור ענדיגט “שים שלום”, ערשט דאן גייען זיי צוריק צו זייער פלאץ.
חידושים:
1. “שים שלום” איז קאנעקטעד צו ברכת כהנים: ברכת כהנים ענדיגט זיך מיט “וישם לך שלום” — “שים שלום” איז א בקשה אז דער שלום פון ברכת כהנים זאל מקוים ווערן. די לשונות פון “שים שלום” (חיים, חן, פנים) שפיגלען אפ די לשונות פון ברכת כהנים (“יאר ה׳ פניו אליך”, “וישם לך שלום”). ווייל “שים שלום” איז בעצם א ברכה אויף ברכת כהנים, בלייבן די כהנים דארט ביז עס ענדיגט זיך — ביידע זענען קאנעקטעד.
2. פאראלעל צו שטילע שמונה עשרה: דאס וואס די כהנים גייען נישט גלייך אוועק איז ענליך צום דין פון צוריקטרעטן נאך שמונה עשרה — מ׳דארף זיך “געזעגענען” פון דעם מקום התפילה, נישט אנטלויפן ווי “תנוקא ברח”.
—
הלכה י״א — סדר פון ברכת כהנים: ווער ווארט אויף וועמען
דער רמב״ם׳ס ווערטער: (1) מ׳רופט “כהנים” ביז דער ציבור ענדיגט שמונה עשרה. (2) די כהנים טארן נישט ארויפגיין ביז דער שליח ציבור רופט זיי. (3) די כהנים טארן נישט אנהייבן ברכה ביז דער מקריא ענדיגט זיין ווארט. (4) דער ציבור ענטפערט נישט אמן ביז די כהנים ענדיגן זייער ברכה. (5) די כהנים הייבן נישט אן די נעקסטע ברכה ביז דער ציבור ענדיגט אמן. (6) דער שליח ציבור טאר נישט ענטפערן אמן נאך די כהנים. (7) די כהנים טארן נישט אומדרייען זייערע פנים ביז דער שליח ציבור הייבט אן “שים שלום”.
פשט: אלעס גייט אין א סדר — יעדער ווארט ביז דער פריערדיגער ענדיגט.
חידושים:
1. “כהנים” רופן — ענליך צו קריאת התורה: אזוי ווי מ׳רופט “כהן” ביי קריאת התורה, רופט מען “כהנים” ביי ברכת כהנים. דער קורא/מקריא איז דער בעל תפילה — ס׳איז די זעלבע זאך. מ׳זאל נישט מיינען אז די כהנים קומען אליינס — מ׳דארף זיי רופן.
2. אמן ווערט געזאגט אויף די כהנים׳ס ברכה, נישט אויף דעם שליח ציבור: דער ציבור ענטפערט אמן אויף וואס די כהנים זאגן. דער שליח ציבור איז נאר דער וואס זאגט פאר. ס׳איז נישט צוויי ברכות — ס׳איז איין ברכה, אבער מ׳דארף א סדר אז מ׳זאל נישט “אריינהאקן” איינער אין צווייטן.
3. פארוואס דער שליח ציבור זאגט נישט אמן: “שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן” — ער קען פארגעסן צי ער האלט ביי “יברכך” אדער “יאר”. אמן איז דאך דאס זעלבע ביי אלע ברכות, סאו ער קען פארלירן זיין פלאץ. דאס איז אן ערבות הדדית — מיר זארגן זיך אז די כהנים זאלן נישט פארמישן, דעריבער מאכט מען דעם שליח ציבור אלס “קאנטראלער”.
4. כללות׳דיגער עיקרון: דער סך הכל פון אלע דאזיגע הלכות איז אז מ׳זאל זיין רואיג — מ׳לויפט נישט, מ׳ענדיגט, נעקסטע סטעפ, נעקסטע סטעפ.
—
הלכה י״ב — כהנים גייען בארוועס (תקנת רבי יוחנן)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים.”
פשט: רבי יוחנן האט מתקן געווען אז כהנים זאלן נישט גיין מיט שיך אויפ׳ן דוכן, נאר בארוועס.
חידושים:
1. טעמים פון גמרא: (א) כבוד הציבור — שמוציגע שיך. (ב) רב אשי׳ס טעם — אז ער גייט זיך צוגעבויגן (צו פאררעכטן א שוך), וועט מען מיינען אז ער האט א פסול (פסול כהונה).
2. פארוואס נישט דער טעם פון בית המקדש? ס׳איז נישט דא איינער וואס זאגט אז ווייל אין בית המקדש זענען די כהנים געגאנגען יחפים. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם — ער ברענגט נאר די גמרא׳ס טעמים (כבוד הציבור, חשש פסול).
—
הלכה י״ג — כהנים און ציבור זאלן נישט קוקן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשהכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים… אלא כל העם ישפילו ראשם ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: ביידע — כהנים און ציבור — זאלן נישט קוקן איינער אויף דעם אנדערן. כהנים קוקן אראפ ווי ביי תפילה, ציבור שטעלן זיך קעגן די כהנים אבער קוקן נישט אין זייער פנים.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס טעם vs. אנדערע מקורות: אין אנדערע פלעצער שטייט אז מ׳זאל נישט קוקן ווייל די שכינה איז שורה אויף די אצבעות פון די כהנים. אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם — ער גיט א פשוט׳ן טעם: “כדי שלא יסיחו דעתם” — מ׳זאל נישט ווערן דיסטראקטעד. ביי כהנים — אז ער קוקט אויף דעם עולם וועט ער אנהייבן טראכטן פון זיי. ביי ציבור — אז ער קוקט אויף דעם כהן וועט ער ווערן דיסטראקטעד פון די ווערטער.
2. שטימט מיט׳ן יסוד אז דער אויבערשטער בענטשט: דאס וואס מ׳קוקט נישט אויף דעם כהן שטימט מיט׳ן גאנצן יסוד אז ס׳איז נישט דער “משה יאנקל כהן” וואס גיט דיר א ברכה — דער אויבערשטער גיט דיר. דער כהן איז נאר דער צינור, דער “בעל מקריא”.
3. מנהג פון טלית אויפ׳ן קאפ: דער מנהג אז כהנים לייגן ארויף זייער טלית אויף די קעפ (און מענטשן טוען אויך אזוי) איז כדי מ׳זאל נישט קוקן. אבער לויט׳ן רמב״ם איז דער עיקר טעם נישט וועגן שכינה, נאר וועגן כוונה — מ׳זאל מכוון זיין און נישט דיסטראקטעד ווערן.
—
הלכה י״ד — איין כהן vs. מערערע כהנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: איין כהן הייבט אן אליין (אן דעם רוף “כהנים”), אבער דער שליח ציבור איז אים נאך אלץ מקריא. ביי צוויי אדער מער כהנים רופט דער שליח ציבור “כהנים” און ערשט דאן הייבן זיי אן.
חידושים:
1. וואס הייסט “מתחיל לברך מעצמו”? ער זאגט אליין די ברכה “לברך את עמו ישראל באהבה” — ווייל ער טראגט אליין די עול, דארף מען אים נישט רופן.
2. פארוואס ביי מערערע כהנים דארף מען רופן “כהנים”? ווען ס׳איז דא א “choir” דארף זיין איינער וואס קאנטראלירט — דער שליח ציבור רופט “כהנים” כדי זיי זאלן צוזאמען אנהייבן.
3. שווערע שטעלע — “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”: עס זעט אויס פון רמב״ם אז דאס ערשטע ווארט “יברכך” זאגן די כהנים אליינס — דער שליח ציבור איז נישט מקריא דאס ערשטע ווארט. ערשט פון “ה׳” ווייטער הייבט דער שליח ציבור אן פארצוזאגן. דאס איז א שווערע שטעלע — “ס׳איז נישט קלאר” וואס דער פשט איז.
—
הלכה י״ד — סדר ברכת כהנים אין בית המקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר.”
פשט: אין בית המקדש איז דוכנען גלייך נאכ׳ן תמיד של שחר, נישט נאך הודאה ווי אין גבולין.
חידושים:
– דער חילוק צווישן מקדש און גבולין: אין גבולין איז ברכת כהנים נאך הודאה (ברכת מודים), אבער אין מקדש איז עס באלד נאכ׳ן תמיד.
הגבהת ידים אין מקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם” — אין מקדש הייבט מען די הענט העכער פון קאפ. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ” — כהן גדול הייבט נישט העכער פון ציץ.
פשט: אין גבולין הייבט מען נאר כנגד כתפיהם, אבער אין מקדש העכער פון קאפ — אויסער כהן גדול וואס בלייבט ביי כנגד כתפיו צוליב דעם ציץ.
מקריא אין מקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין המקרי מקרא אותם” — אין מקדש איז נישטא קיין מקרי וואס זאגט פאר.
חידושים:
– דער “אחד” וואס ווערט דערמאנט — ס׳איז נישט וויכטיג ווער ס׳איז, ס׳איז סתם איינער, ענליך צו דעם וואס מישט דאס בלוט אין יום כיפור “כדי שלא יקרוש”.
עניית אמן אין מקדש
פשט: אין גבולין ענטפערט מען אמן נאך יעדער פסוק. אין מקדש ענטפערט מען נישט אמן נאך יעדער פסוק — נאר ביים סוף, און אנשטאט אמן זאגט מען “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
שם המפורש אין מקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במקדש… שם המפורש… מן י׳ וה׳ ו׳” — אין מקדש זאגט מען דעם שם ככתבו, דאס הייסט די פיר אותיות. “ובמדינה אומרים אותו בכינוי… א-ד… שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד.”
חידושים:
1. שיטת הרמב״ם vs. רש״י: דער רמב״ם האלט אז “שם המפורש” מיינט דעם שם פון פיר אותיות (י-ה-ו-ה), ארויסגעזאגט ווי ס׳איז געשריבן. דאס איז נישט לויט רש״י און אנדערע ראשונים וואס האלטן אז שם המפורש איז שם מ״ב אדער אנדערע שמות. דער רמב״ם זאגט נישט ווי אזוי מ׳זאגט עס ארויס, נאר אז ס׳איז נישט מיט א כינוי.
משמת שמעון הצדיק — אויפהערן שם המפורש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש… שלא ללמדו מי שאינו הגון.”
חידושים:
1. וואס מיינט “שלא ללמדו מי שאינו הגון”? א פשוט׳ע פשט וואלט געווען אז מ׳קען מאכן מיט שמות וכשפים שעדליכע זאכן (“הרג בשם”). אבער דער רמב״ם אין מורה נבוכים (חלק א׳ פרק ס״א) איז מאריך אז ס׳איז נישט אמת אז א שם קען פיזיש עפעס אויפטון. דער רמב״ם פארשטייט עס אלס א ענין פון רעספעקט — “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה” — מ׳רעספעקטירט דעם שם, מ׳רעדט נישט פון אים אסאך, מ׳איז עס מעלים פון פשוטי מענטשן.
2. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים” — דער עיקר איז נישט דאס ווארט אליין, נאר די הבנה וואס דער שם מיינט. א פשוט׳ער מענטש וואס וועט עס לערנען וועט אנהייבן זאגן לבטלה די הייליגע נאמען — דעריבער זאל ער בכלל נישט וויסן דערפון. דאס איז פארבונדן מיט דעם איסור פון ארויסזאגן שם השם לבטלה.
—
הלכה ט״ו — ברכת כהנים בלשון הקודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בכל מקום… בלשון הקודש” — ברכת כהנים מוז זיין דווקא אין לשון הקודש. “כה” מיינט אזוי — “ככה למדוני שומעי שמועה”.
חידושים:
1. “שומעי שמועה” vs. “פי השמועה”: אנדערע ראשונים שרייבן “פי השמועה”, דער רמב״ם שרייבט “שומעי שמועה” — אפשר ווייל “כה” אליין זאגט נישט קלאר, ס׳מיינט “אזוי ווי משה האט געוויזן”.
2. “כה תברכו” ווערט אויסגעלערנט פאר מערערע הלכות: בעמידה, בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם (נישט געשריגן, נאר “לאפוקי בלחש”), בשם המפורש.
3. חילוק צווישן ברכת כהנים, תפילה, און קריאת שמע: ביי קריאת שמע זאגט דער רמב״ם בפירוש אז מ׳איז יוצא בכל לשון, ביי תפילה אויך בכל לשון — אבער ברכת כהנים דארף זיין דווקא בלשון הקודש. די גמרא אין סוטה ברענגט א ליסטע פון זאכן וואס דארפן זיין בלשון הקודש, אבער דער רמב״ם מאכט נישט קיין צענטראלע ליסטע — ער ברענגט יעדע זאך אין איר אייגענעם פלאץ.
—
הלכה ט״ו — לא תוסיפו — נישט צולייגן צו ברכת כהנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים… לא בקול רם ולא בלחש, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.”
חידושים:
1. דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים” אלס ביישפיל פון א ברכה וואס כהנים וואלטן געוואלט צולייגן — אבער מ׳טאר נישט.
2. “לא תוסיפו” ביי ברכת כהנים vs. ביי מצוות בכלל: דער געווענליכער רמב״ם לערנט אז “לא תוסיפו” מיינט צו זאגן אז א נייע זאך איז א מצוה (ווי פינף תפילות). דא אבער זעט מען אז דער רמב״ם פסק׳נט יא דעם “לא תוסיפו” פון חכמים — מ׳זאל נישט צולייגן זאכן צו א מצוה. ער איז עובר אויף א לאו.
3. “יהי רצון” וואס מיר זאגן אין מחזור: אין אונזער מחזור שטייט יא א “יהי רצון” צווישן די פסוקים, וואס לכאורה גייט אקעגן דעם רמב״ם׳ס פסק. אבער דאס “יהי רצון” וואס דאס עולם זאגט (נישט די כהנים) איז נישט א הוספה אויף ברכת כהנים גופא.
—
הלכה ט״ו–ט״ז — תפילות און ברכות פון די כהנים ביים בענטשן
ברכה פאר׳ן בענטשן: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור זאגט דער כהן: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
פשט: דאס איז די ברכת המצוה וואס יעדער כהן זאגט פאר׳ן מקיים זיין ברכת כהנים. “קדושתו של אהרן” איז א כינוי פאר קדושת כהונה.
חידושים:
1. דאס ווארט “באהבה” שטימט מיט דעם יסוד אז ברכת כהנים דארף זיין א “ברכה שלימה” אן מכשול — ליבשאפט איז א תנאי אין דער ברכה.
2. עס זענען דא דריי ברכות וואו מ׳דערמאנט א צדיק בשמו: (1) ברית מילה — “בבריתו של אברהם אבינו”, (2) ברכת כהנים — “בקדושתו של אהרן”, (3) ברכות התורה — וואו מ׳דערמאנט “תורת אמת” (אבער נישט “תורת משה” בפירוש). ס׳איז מסופק צי ברכות התורה דערמאנט טאקע משה׳ן בשמו אדער נאר “תורת אמת”.
3. דער דערמאנונג פון אהרן איז נישט בלויז א היסטארישע רעפערענץ, נאר א הדרכה: אהרן איז געווען אן “אוהב שלום”, און דער כהן זאל זיך פירן אזוי ווי אהרן — מיט ליבשאפט און שלום — כדי צו קענען בענטשן די אידן.
4. די ברכה ווערט געזאגט נאך פאר׳ן זיך אומדרייען צום ציבור, ווייל מ׳רעדט דא צו דער אייבערשטער (נישט צום ציבור), און דערפאר איז נישטא קיין פראבלעם פון “בל תוסיף” — ווייל דאס איז נישט א צוגאב צו די ברכה צום ציבור, נאר א באזונדערע ברכת המצוה.
תפילת “יהי
תפילת “יהי רצון” ביים עוקר רגליו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשעוקר רגליו לעלות, ווען דער כהן הייבט אן צו גיין, זאגט ער: “יהי רצון לפניך… שלא תהיה תקלה על ידי, שלא אבוש מאבותי הקדושים, ושלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא.”
פשט: א תפילה אז ער זאל נישט מכשיל זיין דורך דער ברכה.
חידושים:
1. דאס איז נישט ממש א ברכה אין דעם פארמאלן זין — עס איז א “יהי רצון” וואס שטייט נישט אין ערגעץ אז עס איז א חובה. א ברכה איז לכאורה א תקנת חכמים אין ברכת המצוות, אבער א “יהי רצון” איז סתם א תפילה.
2. דער כהן בעט: דער אייבערשטער שיקט ברכות, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳איז ענליך צו “אנו ממעיזים” — א תפילה וואס דריקט אויס אז מיר זענען נישט ווערדיג, אבער מיר בעטן אז ס׳זאל געלונגען.
“יהי רצון” וואס דער ציבור זאגט נאך יעדער פסוק
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם.”
פשט: נאך יעדער פסוק פון ברכת כהנים זאגט דער ציבור א “יהי רצון”.
חידוש: ערשט דא ברענגט דער רמב״ם א ברכה/תפילה בנוגע ברכת כהנים — פריער איז נישט קלאר געווען צי דער רמב״ם ברענגט בכלל א ברכה דערויף.
תפילה נאכ׳ן בענטשן: “עשינו מה שגזרת עלינו”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכדעם מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, זאגט דער כהן: “עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.”
פשט: דער כהן בעט דעם אייבערשטן: מיר האבן געפאלגט דיין ציווי, איצט פאלג דו דיין הבטחה — קוק אראפ פון הימל און בענטש דיין פאלק.
חידושים:
1. ביי דער תפילה דרייט זיך דער כהן אוועק פון ציבור — ער רעדט ווידער צום אייבערשטן, נישט צום עולם. די מפרשים (לכאורה בעל התוספות) פרעגן וויאזוי דאס שטימט.
2. שטרוקטורעלע פאראלעל צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה: אלע האבן א ברכה לפניה ולאחריה מיט א דבר תורה אין מיטן. אזוי אויך ביי ברכת כהנים: (1) ברכה לפניה — “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”, (2) דער דבר תורה — די פסוקים “יברכך” וכו׳ (אזויווי ישראל ליינט “שמע ישראל”), (3) ברכה/תפילה לאחריה — “עשינו מה שגזרת עלינו”. דאס גיט א נייע פארשטענדעניש פון דער גאנצער סטרוקטור פון ברכת כהנים.
—
דרך ימין — ווי אזוי דרייט זיך דער כהן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשמחזירין הכהנים פניהם מן הציבור, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום.”
פשט: ווען די כהנים דרייען זיך אוועק פון ציבור נאכ׳ן בענטשן, דארפן זיי זיך דרייען דורך רעכטס.
חידושים:
1. דער כלל איז: “כל פניות” — אומעטום וואו מ׳דארף זיך דרייען, זאל מען זיך דרייען דורך רעכטס. דאס שטאמט פון דער גמרא ביי כהנים, אבער ווערט אנגעווענדט ברייטער — ביי עולה זיין צום מזבח, ביי באגלייטן א חתן צו דער חופה, ביי יעדן דבר שבקדושה.
2. וואס “ימין” סימבאליזירט: “ימין ה׳ רוממה” — רעכטס איז א סימבאל פון שטארקייט, חשיבות, און גוטע זאכן. רוב מענטשן זענען רעכטערס, און דאס איז געווארן א סימבאל.
3. עס איז א גרויסע מחלוקת וואס “דרך ימין” מיינט בדיוק: (א) דער כהן דרייט זיך צו זיין אייגענע רעכטע זייט, (ב) ער דרייט זיך צו דער ימין פון חדר, (ג) יעדער איינער גייט דורך דורך דער רעכטער זייט.
—
ווי אפט זאגט מען ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה” — בשחרית, מוסף, און נעילה.
פשט: אין בית המקדש האט מען נאר איין מאל א טאג געבענטשט (נאכ׳ן תמיד של שחר), אבער אין מדינה בענטשט מען ביי יעדע תפילה חוץ פון מנחה.
חידושים:
– דאס איז איינע פון די זעלטענע זאכן וואו מ׳טוט מער במדינה ווי במקדש — במדינה בענטשט מען עטלעכע מאל א טאג, אבער במקדש נאר איין מאל. דאס דארף א ביאור פארוואס.
—
דער מקריא — ווער רופט אויס די ווערטער?
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר ‘אמור להם׳.”
פשט: מ׳פרובירט אז דער מקריא (דער וואס זאגט פאר די ווערטער פאר די כהנים) זאל זיין א ישראל.
חידושים:
1. דער רמב״ם לערנט פון “אמור להם” — נישט “אמור בעצמו” (זאג אליין), נאר “אמור להם” (זאג צו זיי) — וואס מיינט אז עמיצער אנדערש זאגט צו די כהנים וואס זיי זאלן זאגן. דערפאר איז א השתדלות אז דער מקריא זאל זיין א ישראל.
2. אפילו אין בית המקדש איז דא דער זעלבער השתדלות אז א ישראל זאל זיין דער מקריא.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכת כהנים – פרק י״ד פון הלכות תפילה
הקדמה: מבנה פון הלכות תפילה און די קשר צו ברכת כהנים
Speaker 1: נו, רבותי, מ׳גייט אפלאזן די טיק-טאק, מ׳גייט זיך זעצן לערנען. און מ׳לערנט הלכות ברכת כהנים, הלכות תפילה, ברכת כהנים, פרק י״ד. פיינעלי איז מען אנגעקומען צו ברכת כהנים.
און מ׳איז געווען א יישר כח פאר אונזער נדבן, הרב ר׳ יואל ווערצבערגער. דער נדבן איז אין אונזער שיעור, און אין די שיעור, און אין אלע אנדערע שיעורים, און יעדער איינער זאל אים נאכטאנצן זיין סגולה, אז ווען יעדער איינער מאכט נאך די שיעור וועט מען אויך א גביר, אזוי ווי עס גייט זיך עס. און אויך אז מ׳מאכט נאך די למדן, וועט מען א למדן, און יעדער איינער זאל נאכמאכן וואס ער וויל. יא.
סאו וואס האבן מיר גערעדט? יא, הלכות ברכת כהנים. סאו מיר האבן געלערנט די פערצנטע פרק פון הלכות תפילה, ס׳איז די לעצטע צוויי פרקים פון הלכות תפילה. וואס הייסט תפילה ברכת כהנים? און מיר האבן געלערנט א שיינע פאר, די ערשטע דארטן ניין אדער צען פרקים איז געווען וועגן תפילה, און נאכדעם איז געווען אפאר וועגן קריאת התורה, און יעצט גייען מיר לערנען וועגן ברכת כהנים.
איך מיין אז ס׳איז דריי פרקים וועגן קריאת התורה, לאמיר זען. פון… פון ח׳, לאמיר זען. ווארט, איך גיי דא דזשאמפן. אה, סארי. וואס איז דען? אה, איך האב נישט געזאגט אז איך האב נישט קיין ליסט, ניין? איך האב נישט געזאגט אז איך האב נישט קיין ליסט. דער רמב״ם האט געמאכט א טשארט, וואס איז וואס. מיר וועלן זען, פון י״א, סארי. אה, ס׳איז געווען נאך, ס׳האט זיך מער געכאפט. הלכות בית הכנסת. סדר בית הכנסת.
ביז פרק י׳ איז געווען הלכות תפילה. נאכדעם פון י״א איז בית הכנסת. פון י״ב ביז י״ג, ס׳איז צוויי פרקים נאר, איז הלכות קריאת התורה. י״ד און ט״ו איז הלכות ברכת כהנים.
דער קשר פון ציבור: בית הכנסת, קריאת התורה, ברכת כהנים
סאו די קאנעקשאן באמת, די קאנעקשאן איז די ציבור, איז דאס אז די ציבור דאוונט דאס צוזאמען אין בית הכנסת. ווייל ווי לאנג מ׳דאוונט ביחידות קומט נישט מיט מיט דעם קיין קריאת התורה, קיין הלכות בית הכנסת, קיין ברכת כהנים. די כהנים דארפן בענטשן דעם עולם דארטן ווי זיי זענען, און די קריאת התורה דארף מען דארטן ווי דער עולם איז. דער עולם קומט אין שול צום דאווענען, און דעמאלטס שטעלט מען עס אריין.
אדער אפשר פארקערט, אפשר קומט מען צום ליינען, און מ׳דאוונט דעמאלטס, איך ווייס נישט. אפשר קומט מען פאר ברכת כהנים. אבער ביי אונז, וואס מ׳דוכנ׳ט א יום טוב, קומט דער עולם צום דוכנ׳ען, ניין? ס׳איז מער אזוי, מ׳קומט צו באקומען די ברכה.
Speaker 2: כ׳האב געמיינט אין שול, אבער יא, מ׳ברענגט די קינדער.
Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און די מפרשים פרעגן נישט אזוי, אונז פרעגן אויך אונזערע אייגענע קשיות אן די מפרשים, מ׳דארף נישט ווארטן די מפרשים זאלן פרעגן, אז די רמב״ם הייבט נישט אן אז ס׳איז דא א מצות עשה לברך את ישראל, ס׳שטייט דאך אין די ספר המצוות, אין די ליסט פון מצוות, א מצוה לברך את ישראל. דא אין די מנין המצוות אין די פראנט פון הלכות שטייט אויך לברך את ישראל בכל יום. אין אנדערע פלעצער שטייט נישט בכל יום, אין דא פלעצער שטייט יא, אין דא פלעצער שטייט נישט.
קשיא: פארוואס הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט דער מצוה?
ס׳איז ענליך צו הלכות תפילה, לכאורה וואלט ער געקענט ברענגען אין הלכות תפילה אז ס׳איז דא א מצוה לברך את ישראל, אפשר איז אפילו א מצוה בכל יום, און ער האט עס אריינגעלייגט אין דאווענען. אבער מ׳זעט נישט, מ׳זעט נישט פון די אינסייד, ער הייבט גלייך אן ווען מ׳זאגט ברכת כהנים ביי שחרית איז א מצוה פאר אזא טאג און אזא טאג. ס׳זעט אויס עפעס אז ער איז נישט מסביר די קאנעקשן, די אמת׳דיגע קאנעקשן פון ברכת כהנים מיט תפילה בכלל. וואס גייט דא פאר?
דיסקוסיע: תירוץ פון רדב״ז און קושיות דערויף
Speaker 2: און דו ווייסט נישט, דו ווייסט, רייט? דו ווייסט יא? אדער האסטו מיך שוין געזאגט, ווייל די עולם איז דארט.
Speaker 1: אקעי, די עולם איז דארט, אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז ער הייבט נישט אן מיט די פסוק אזויווי דו זאגסט, אזויווי ער הייבט אן אסאך מצוות. ער הייבט יא אן אזויווי דו ווייסט, אז דו ביסט שוין געווען אין שול, יא, ער רעדט דאך צו די דאווענער, דו ביסט געווען אין שול און האסט געזען די כהן ליינען, אויך מיין דיך, און ער זאגט דיר אזוי און אזוי איז די הלכה, עומדים כהנים בשחרית.
אזוי זאגט די רדב״ז, ס׳איז א גאנצע, ס׳שטימט נישט מיט די וועג פון די רמב״ם, איך בין נישט מסכים. די רדב״ז טענה׳ט, ער זאגט עס אויך ביי קריאת שמע, רייט? ער הייבט נישט אן מצות עשה לקרוא קריאת שמע, ער הייבט אן קריאת שמע, יום בבוקר ובערב, וואטעווער ער הייבט אן. און די רדב״ז האט א תשובה וועגן דעם, דו האסט גערעדט פון תשובות, ער האט א פירוש אויף די רמב״ם א שטיקל פון זיינע תשובות, און ער זאגט אז אמאל ווען די רמב״ם, ווען ס׳איז א זאך וואס יעדער איינער ווייסט, הייבט ער נאר אן מיט די פרטי הלכות, אבער ס׳איז מודרן.
די משנה קען מען דיר זאגן, ווייל די משנה זאגט חידושים, אבער די רמב״ם וואלט דיר יא געזאגט יעדע מצוה. סאו, איך ווייס, אבער די פאקט איז, מ׳זעט אז ער אסומט אז דו ווייסט שוין אז ס׳איז דא הפטורה למשל, ער האט קיינמאל נישט געזאגט אז ס׳איז דא הפטורה, ער האט נאר געזאגט פרטים דערפון.
איי׳ם נאט שור האו טו עקספלעין דאס. ס׳קען זיין ער איז פשוט געווען מיד און ער האט נישט געהאט אלעס, די רמב״ם איז דאך אויך געווען א בשר ודם.
Speaker 2: די רמב״ם טאר זאגן אזא פשט?
Speaker 1: מ׳דארף טראכטן, מ׳דארף טראכטן. ס׳קען נישט זיין אז די רמב״ם איז אויך געווען א בשר ודם און ער האט נישט אלעס ארגאניזירט הונדערט פראצענט לויט זיין פלאן? ניין, אויב ווילסטו זאגן די וועג, קענסטו זאגן פארקערט. די רמב״ם האט געוואלט ווייזן אז א מענטש קען זיין א בשר ודם און דאך ווערן א רמב״ם. ס׳איז זיכער אז להורות תשובה לרב, מען זאל נישט סתם אזוי זינדיגן ווייל ער איז געווען א human being. ס׳איז דא א חילוק.
Speaker 2: אקעי, דאס איז שוין טיפע תורה.
Speaker 1: ניין, ער ווייזט פאר די וועלט זיין vulnerability, צו ווייזן אז… פארוואס ווייטער זאל ער טאקע?
Speaker 2: אקעי, ניין, דאס איז אנדערע גאר.
Speaker 1: אקעי, לאמיר לערנען אבער אינעווייניג.
Speaker 2: יא, לערן פון דארט פאר. אנדערעס פאר דעם.
צי ברכת כהנים איז א חיוב יומי מדאורייתא?
Speaker 1: אקעי, סאו, אין די תורה שטייט אז דער כהן איז מצווה צו בענטשן אידן. און אסאך מאל ווען ס׳שטייט אין די תורה אז ס׳איז דא א מצוה וואס מ׳דארף טון, און ס׳שטייט נישט א זמן ווען מ׳זאל עס טון, טוט מען יעדן טאג. אזויווי ציצית, תפילין, קריאת שמע. קריאת שמע שטייט יא קלאר, ווייל ס׳שטייט “בשכבך ובקומך”. אבער אויך תפילה און נאך די אלע זאכן איז יעדן טאג, ווייל יעדן טאג איז דער מענטש טוט אלעס יעדן טאג, אזויווי מ׳טוט אן מלבושים און מ׳גייט ארויס פון הויז.
אבער נאך אלץ, ס׳קען זיין אזויווי מיר האבן געלערנט ביי תפילה, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא א חיוב יומי. ס׳קען זיין אז דאס אז מ׳דארף עס טון יעדן טאג קען אפילו זיין אזוי דרבנן. ס׳איז נישט פשט אז איינער האט איין טאג פארפאסט ברכת כהנים איז פשט אז ער איז מבטל א מצוה, די זעלבע וועג ווי איינער איז מבטל א מצוות מצה אין פסח. ס׳איז א מצוה, און די מאקסימום וואס מ׳קען עס טון איז יעדן טאג ווען אידן קומען אין שול. און די אידן קומען דאך טאקע אין שול.
ס׳קען זיין אז אמאל איז נישט געווען בתי כנסיות ובתי מדרשות, און ס׳איז געווען נאר א בית המקדש, און נאר אין בית המקדש האט מען געדוכנט, און אין די אנדערע פלעצער איז טאקע געווען א קלאר אז ס׳איז נישט אויסגעקומען.
ראיה פון מנהג אשכנז
לאמיר זאגן קלאר, די גרויסע ראיה פון די ספרדים וואס דוכנען, ס׳איז נישט ממש א חיוב אזויווי א מצות עשה יעדן טאג, איז פון אונז אשכנזים וואס מיר פירן זיך שוין א לאנגע צייט נישט צו דוכנען נאר יום טוב, נאר במסיבת יום טוב. איז דאך שטייט אין מלחמה וואס טוט די מצוה, וויאזוי ס׳זעט אויס אויבן אויף. על כל פנים, האבן מיר געהאלטן אז ס׳איז נישט קיין חיוב יומי. ס׳איז א חיוב אז ווען דו קענסט, און די אשכנזים האבן געזאגט, “אונז קענען נישט, אונז זענען אין גלות, אונז האבן נישט קיין כח צו געבן א ברכה אידן”. דו קענסט געבן א ברכה פאר א צווייטן איד?
צי א כהן קען בענטשן אן איד פריוואט?
ס׳האט אבער צו טון מיט אן אנדערע שאלה, אז אויב א כהן וואונטשט אן אידן נישט ווען ס׳איז יום טוב ווען ער זאגט ברכת כהנים, ער טרעפט אן איד און ער זאגט אים “יברכך”, איז ער מקיים דערמיט א מצות עשה? לכאורה וואלט מען געזאגט אז יא. לכאורה. ווייס איך נישט וואס די הלכה איז. ס׳איז דאך א פסוק שטייט “כה תברכו”, ס׳דארף זיין אין א געוויסע צייט, ס׳דארף זיין אז דער פסוק שטייט “ואני אברכם”, ס׳דארף זיין מיט נשיאת כפים, ס׳דארף זיין אין לשון הקודש. די עקריבה זאל זיין א געוויסע אין דעי וועג, אין דעי סטייל. ס׳איז נישט אז דו זאגסט איינמאל, זאלסטו זיין געבענטשט, אויך א מצוה צו בענטשן א איד, איך ווייס שוין וועלכע מצוה איז געבענטשט.
ניין, אויב איך געדענק אין הלכה, מיין איך מ׳קען מאכן די ברכה און בענטשן, אויב מ׳וויל בענטשן אידן. א כהן מעג, ס׳איז נישט קיין ברכה שאינה צריכה אדער עפעס.
Speaker 2: וועלכע ברכה? דו מיינסט “לברך את עמו ישראל”?
Speaker 1: יא, אן די ברכה. און די וועלט אריין, איך ווייס נישט. אבער ס׳קען זיין אז דאס איז די סדר. אבער פארקערט, למיעוט קען יא זיין אז ס׳איז ווען מ׳קען, נישט ממש א חוב יעדן טאג.
די אנדערע, די וואס האבן זיי איינגעפירט שפעטער אין ארץ ישראל, פירט מען זיך היינט אויף פלעצער אז מ׳זאגט ברכת כהנים יעדן טאג. זיי קוקן עס יא ממש ווי א מצוה יומית.
מנהגי דוכנען: סאטמאר און אנדערע
סאטמארער רב וועגן דוכנען אין גלות
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רבי זכרונו לברכה, דער סאטמארער רב, נאך וועם איך הייס יואל, שרייבט אז ס׳איז געווען די וואס האבן געוואלט מתקן זיין אז מ׳זאל יא אנהייבן אין גלות זאגן יעדן שבת, יעדן טאג, אדער יעדן שבת, נאר מהר״י ששפורטש, וואס איז געווען גדול בדורו, סאטמארער רב האט אים דערמאנט אפאר מאל אלס דער גרויסער קנאי, האט חושש געווען אז די נייע תקנה קומט פון שבתאים, אדער איך געדענק נישט די דעטאלן, און ס׳איז מבטל געווארן. און פון דעם ברענגט ער אויס אז אונז זענען מיר אזוי ווי ממעטים אין א דבר הרשות כזה, איך ווייס נישט, אונז טוען מיר נישט אזוי אסאך מאל די מצוה פון ברכת כהנים ווייל אונז ווילן מיר מאכן א סטעיטמענט אז מיר גייען נישט נעמען פון קיין רשעים.
סאטמאר׳ס מנהג – שבת חול המועד
ס׳איז אינטערעסאנט, סאטמאר איז דא איין צייט ווען נאר סאטמאר דוכנ׳ט, און דאס איז שבת חול המועד. סאטמארער רב איז געווען אין ארץ ישראל, און ער האט געזען די דוכנ׳ען, און ער האט זיך געווען אין ירושלים, ער האט זיך געהאלטן ווי א ירושלימ׳ער רב, ער האט זיך געהאלטן אפאר זאכן ווי ער האט געהאלטן אז ער איז ירושלים׳ער רב, ממילא האט ער געפראוועט פורים, ער האט נאר געפראוועט פורים אין ירושלים, פורים המשולש. ער האט אנגעהויבן דוכנ׳ען. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איינמאל ער איז דער גרויסער קנאי, ער איז דער רבי פון די קנאים, מעגן שוין יא אמאל אמאל דוכנ׳ען. ס׳איז דאך נישט די גרויסע עבירה.
דיסקוסיע: מנהג ווען יום טוב חל בשבת
Speaker 2: איך האב אמאל געהערט אז ס׳איז דא א חילוק צווישן דעם שבת חול המועד, איך געדענק נישט. עפעס מיט די מקוה, עפעס מיט א ספר תורה.
Speaker 1: איך האב אזוינס אויך אמאל געהערט, אז דאס איז א… איך געדענק נישט, אבער עפעס א שטיקל תורה. אקעי, ס׳איז נישט וויכטיג. עפעס ווייל יום טוב אויב ס׳פאלט אין שבת דוכנ׳ט מען נישט, אזוי איז דער מנהג.
Speaker 2: פארוואס נישט?
Speaker 1: מ׳זאגט נאר נישט די… מ׳דוכנ׳ט, יא, מ׳זאגט נישט די… ס׳איז דא א מנהג נישט צו דוכנ׳ען. און מ׳איז נישט מאריך. מ׳דוכנט שבת, יום טוב שחל להיות בשבת.
Speaker 2: זיכער? איך געדענק אז מ׳דוכנט בכלל נישט.
Speaker 1: מ׳איז נישט גומר אין סוף דוכנען, אבער… ניין, מ׳דוכנט יא. מ׳בעט נישט פאר חלום, באט מ׳דוכנט.
Speaker 2: אפשר אין סאטמאר? אפשר נישט איבעראל?
Speaker 1: קען זיין? איך געדענק אז ס׳איז דא, ס׳איז דא דער מנהג רוב אשכנז אז מ׳דוכנט נישט ווען ס׳איז שבת. און דער תירוץ איז, ווייל מ׳קען נישט גיין אין מקוה פאר׳ן דוכנען, און שבת טאר מען נישט גיין אין מקוה, סאו מ׳דוכנט נישט ווען ס׳איז שבת.
Speaker 2: יא, ס׳קען זיין אין סאטמאר איז אן אנדערע פראצעדור, יא.
Speaker 1: אבער אזוי איז דער מנהג על פי רוב. און עפעס, וואס איז די הלכה מיט שבת חול המועד? I’m not sure.
Speaker 2: אה, ער זאגט אז היינט גייען די חסידים ממילא אין מקוה פאר שבת, סאו קען מען שוין דוכנען אפילו שבת.
Speaker 1: פארוואס יום טוב דוכנט מען? ווייל ס׳איז מער רואיג, ס׳איז א זאך, ס׳איז א סברא. שבת חול המועד איז אויך רואיג, אפשר איז דאס די סברא. ס׳מאכט סענס.
הלכה א: ווען דוכנט מען – שחרית, מוסף, נעילה, נישט מנחה
Speaker 1: אקעי, אונז לערנען שוין גוט. און די חסידים אין צפת, די חסידים דארפן דוכנען נאר שחרית און מוסף. סאו, ס׳איז דאך א פסוק, “כה תברכו”. אבער שוין, דאס איז די הלכה.
אקעי, אבער לענין די עיקר, איך מיין דער רמ״א פסק׳נט אז מ׳דארף זיך יא פירן צו דוכנען יעדן טאג, אזוי ווי די הלכה. ס׳איז אן אשכנזיש׳ע מנהג. שחרית, מוסף און נעילה, אבער נישט קיין נשיאת כפים. שחרית, מוסף, נעילה דוכנט מען. ס׳איז אביסל, ווען מ׳קען, אויסער ווען ס׳איז דא א טשענס אז מ׳איז שוין געשיכור׳ט.
אבער במנחה אין נשיאת כפים, שמא במנחה כבר שתה כדי קלילות ראש. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי אדער פון יום טוב צופרי, ושמא שתה כדי קלילות ראש.
Speaker 2: ער רעדט פון א גאנצע וואך.
Speaker 1: ער רעדט פון א גאנצע וואך.
Speaker 2: אה, יעדן טאג. אה, נאר ביי שחרית, אבער נישט ביי מנחה.
Speaker 1: וואו, אפילו ביום התענית וואס מ׳טאר נישט טרינקען, אין נשיאת כפים במנחה, גזירה מנחה של תענית אטו מנחה של כל יום. יא, ביום התענית האלטן מער מענטשן מיט די סדר מנחה אין ביהמ״ד, און זיי וועלן מיינען אז… יא, אזוי ווייט אז מ׳האט שוין געמאכט א תקנה אז ביי מנחה דוכנט מען נישט אפילו תענית. באיזהו מקומן אומרים… ווען וועלכע תענית דוכנט מען נישט ביי מנחה? און דאס איז די טעם פארוואס ביי מנחה אין עגלה איז דא יום כיפור מיט תענית ציבור, אבער תענית יחיד איז נישט דא קיין ענינו.
נשיאות כפים ביי מנחה און דער סדר פון נשיאות כפים בגבולין
נשיאות כפים ביי מנחה — המשך דיון
מנחה פון יום כיפור vs. מנחה פון שאר תעניות
Speaker 1: שחרית, מוסף, נעילה, דוכנ׳ט מען. אבער, ס׳איז אויסגעקלוגען ווען מען קען, אויסער ווען עס איז דא א טשענס ווען מען האט שוין געשיכור׳ט. אה, ביי מנחה, איינער נשיאות כפים? נאר ביי מנחה, כברת העדה, כל העם. מנחה איז געווענליך נאך די סעודה פון שבת צופרי, אדער פון יום טוב צופרי. ער רעדט פון א גאנצע וואך, אה, יעדן טאג. אה, נאר ביי שחרית, ס׳איז וואס נישט ביי מנחה. אווי, אפילו ביי יום התענות וואס מען טאר נישט טרינקען, אין נותן קאמפיין ביי מנחה, גזירה מנחה של תענות, און ביי מנחה של כל יום. ווען יום התענות האלטן מער מענטשן מיט דער סדר מנחה אומסט מדרש, און עס וועלן מיינען אז… יא, אז בודה אזוי. מען האט שוין געמאכט א תקנה, אז ביי מנחה דוכנ׳ט מען נישט אויף די תעניות. מען רעדט מיר אין באמירים. ווען עס וועלכע תעניות דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה, מים און וועלכע תעניות דוכנ׳ט מען נישט ביי מנחה דווקא…
Speaker 1: יום כיפור ותענית ציבור, ווי דוד תהילת תענית שע״ב ביי נעילה, ווי גיין תשוא בבא שבשר ותמוז, וואלו ותפילת מנחה שלום, איתמח אלשקיות החמל, תשוא בבא שבשר ותמוז, דעוועט מען מנחה שפעט. דער פוינט איז אזוי, נעילה איז א תפלה וואס מען לייגט צו צווישן מנחה און דער שקומט, דער פשט shall put, דוואו א מינך פון דאס לאנד, ווייל דער רמב״ד האט געזאגט אז וועלכע חently דארפן דוואווען מנחה פאר דער כלייג א מנחה? אבער עס קענסט איר מיינען צו זאגן, דער פוינט איז אז עס איז די לעצטע תפלה. עס זאל אין די לעקטע תפלה! ס׳איז נישט דא קיין תפלה צווישן מנחה און… באנאכט! ווי מילא, עס קומט אויס א מילא נירות קיין יילות. ס׳זעהט נישט אויס ווי די רעגלע אין מנחה. מעלה, עס זעט זיך נישט אויסגעטוישן מיט מנחה שבחוד יום. ס׳זעהט אויס ווי די ילות התענות. ס׳איז ווי מילא פון… פון התשעה ווארן פון תשעה ווארן, און פלעגט דא אזא ילות… אונז איז נאך אלץ דא, און די פלעץ מיט במשך די צעווארער. און ס׳איז אינטערסאן, ווייל ס׳זעט אז דער רבי האט נישט געטראכט אונז צו פירן זיך אז מען לייגט פלעץ די תפילה און ביי מנחה. נישט צו באהאפן, מילא טרעפמענט צו דאווענען אביסל פרי, נישט ביי א סמחי לשקיעות א חמא. ער זאגט דיר, איך מייניש וואס ער מיינט אז עס מוז אין סמחי לשקיעות א חמא. די ווארט איז אז ס׳איז נישטא קיין תפילה צווישן דעם און די שקיעה. און ס׳זעט זיך ביי מנחה תענית, אונזער מנהג איז דאך צו זאגן עננו ביי מנחה, איז דאך שוין א מנחה פון א תענית. סאו מ׳כאפט, ווען ס׳שטייט דא מנחה און נעילה, איז דאס טאקע מנחה. ווייסט יעדער איינער קלאר אז דאס איז מנחה, ס׳איז נישט די תפילת התענית און נעילה.
איך האב עס געזאגט אביסל אנדערש, אז ווען ס׳איז די סארט וואס ס׳איז דא אסאך תפילות, נעילה, איז מען זיצט מען אין ביהמ״ד אסאך. אבער אן אנדערע תענית קומט מען אין ביהמ״ד צו מנחה און מעריב, מ׳וויל דאך נישט קומען אין פאסט, די האבן זיך אנגעמוטשעט. אפילו אויב מ׳קומט געווענליך מנחה פריער, אזויווי דער רמ״א זאגט אז מ׳זאל טון לכתחילה מנחה פריער, אבער אין א תענית קומט מען אין ביהמ״ד סוף טאג צו דאווענען מנחה און מעריב, און נאכדעם קומען אויספאסטן.
Speaker 2: ניין, די חילוק איז, ווען ס׳איז דאך עניוועי פארדעם תפילת נעילה, איז געשעט די מנחה פריער, ווייל מ׳דארף נאכדעם מאכן נעילה. יא, ס׳איז נישטא ווייניג מענטשן. פארקערט, די פראבלעם איז די מענטשן.
Speaker 1: די פוינט איז אז ס׳איז כאילו, ער ברענגט די לשונות פון די גאונים, מ׳איז מאריך ביי מנחה בתחנונים. מנחה פון א תענית מאכט מען אביסל א מצב, ווייל ס׳איז דאך א תענית. זעט עס אויס אזויווי נעילה, סאו ס׳זאל זיך נישט מחלף זיין מיט מנחה פון כל השנה. ווען ס׳איז יא דא נעילה, דעמאלטס איז עס סתם א מנחה, ווייל ביי נעילה מאכט מען די נעילה דרשה, און נישט מאכן ביי מנחה. דאס איז כאילו די חילוק.
“כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”
Speaker 1: יעצט, אבער וויבאלד אז די גאנצע זאך מיט די דוכן ביי מנחה אויף יום כיפור איז נאר אזויווי א תקנה, ס׳איז נאר א אותיות מנחה של כל השנה, איז ממילא די הלכה איז אז “כל שעבר ועלה לדוכן מנחה של יום הכיפורים”, א גאון האט נישט געוואוסט, האט ער עס עובר געווען, ער גייט יא ארויף. לדוכן מיינט לכאורה, איך מיין אז א דוכן איז די… דוכן איז א בימה, די טרעפ פון די בימה. פארוואס איז מען געגאנגען דוכן׳ען? אה, אויב איז דא ווי דו ביסט איינגעשפארט, וואס הייסט א סטעידזש? א דוכן איז א סארט סטעידזש.
אבער וואס איז די דוכן דא? וואס טייטש “בדוכנא”? איך ווייס נישט. מקום יחיד? איך ווייס נישט. אבער מיר האבן נישט געלערנט אין הלכות בית הכנסת אז ס׳איז דא א דוכן. איך ווייס נישט. ווייל ס׳דארף שטיין אין די בנין, אז מ׳זאל בויען עפעס א דוכן, איך ווייס נישט.
עניוועיס, אויב וויבאלד יום כיפור ווייסן דאך אז ער שיכור׳ט זיך נישט, איז א רייזע נשיאת כפים, ווייל איינמאל אידן נושא את ראש שעת, לא אמרינן פסולי הולפיך חרדיתו. וויבאלד אז ווען ס׳וואלט געווען ממש א נארמאלע טאג גייט א כהן שיכור און מ׳איז מוריד, נישט מוריד, אפילו סתם, ווייל די ריזען איז אז מ׳האט מוריד. סתם אז מ׳האט מוריד פון שיכור, איז דא א חשש פון שיכור. יום כיפור ווייסן דאך אז ער איז נישט שיכור. איי, זאל שוין אים אויך מוריד זיין, הכל רבוך, ווייל איז נישט דארפן מאכן אן עקסטער הלכה. אבער עס איז דא א פראוועלענט מוריד זיין, ווייל מ׳קען זיך מיינען אז פסול היו, און זיי ענעפינדען מיך פאר דעם נאך, אזוי מ׳האט געזען מיין היינכעס קריזן תורה. אה, א כהן, זיי גוטעקט. יעס, ס׳איז דא א מעלה פון נישט מוריד זיין. מילא זאלצטו נישט מוריד זיין דאסמאל, ווייל דו ווייסט אז ער איז נישט… איז אויך נישט קיין חסרון! זעקט סאו טאקע א חסרון מיט זיך מיינען בידיכן ביי מינכע יעדן טאג. אבער אויך איז דאך שער שם מיט מיינע אז ער נישט קיין כהן, און די כהנים, אזוי מען זאלן געזען, זענען די כהנים, זענען נישט א איד, און נישט קיין כהיל, א כהן, דארף מען קען נאך זיין אזוי פרסול, און א חלול, איך ווייסט מ׳גאל געווען, ער האט נישט קיין כהן. סאו, מילא, דיכם, יא.
סדר נשיאות כפים בגבולין — הלכה ג
טערמינאלאגיע: ברכת כהנים / נשיאות כפים / דוכנ׳ען
Speaker 1: שוין. יעצט, ווילסט דער סיידער, ווען דיכם, און וויאזוי ארבעט מען? עס איז וויאזוי נשיאות קאפיים? by the way, דער רבי׳ה רופט עס נישט, ברכת קהנים רופט עס, נשיאות קאפיים? הייבט אויף די הענט? ווייל דעמאלטס הייבט מען אויף די הענט. אינטרעסאנט. איז קעצן דער נשיאות קאפיים מיט געוואונד. זיי, נאר גייען לערנען אז ס׳איז דא א… דא א… אריינגעסט אנדערע מינוט, די אמתיגע זאך איז ברכת כהנים, די ברכה וואס די כהנים געבן פאר אידן. דערשיות כהנים איז וויאזוי מען האלט די הענט, און דיכון איז דער פלאץ ווי מען שטייט. אונז רוחן איז דיכונים. דער רומט עס נושא כהנים.
אבער לכאורה די ריכטיגע… וואס איז די בעסטע דעפינישן איז ברכת כהנים, די ברכה אויף די כהנים ובענטשן. דאס איז נישט די ברכה די ברכת המצוות וואס ער זאגן! נער, יברכה איך וואליינער, איז ווי פאר קהנים פון דעם. באט איך ווייס נישט, דאס איז אלץ לשורות וויאזוי מען רופט א זאך. איז נישט קיין יעצוקומען. דער ווארט איז אזוי, אונז האבן געגייען באלד לערנען, אז דא איז א סדר ברכת כהנים אין די בית המקדש. וויסוי עס גייט. אבער עס איז אינטערסאנט אז לכאורה דער עיקר איז דער בית המקדש שוין שפעטער איז געווארן, אדער דער חוץ פון דעם איז דא אויך איבער קבולים, אבער דער רבי׳ן הייפט אן מיט דער סדר ברכת כהנים איבער קבולים, ז.ע. ווי זיין מדוחים האט פארשעסן דאווענען באופן כללי אין די גאנצע וועלט, און נאכדעם גייט ער זאגן ווי דער סדר איז אין בית המקדש.
דער סדר פון נשיאות כפים
Speaker 1: סאו ער זאגט אזוי, ווי דער סדר איז אזוי, כיצד נשיאות כפים בגבולין? וויאזוי איז עס?
עס גייט אזוי, בעת שהגיע שליח ציבור לעבודה, דער שליח ציבור קומט אן צו די ברכה פון עבודה, ווען ער זאגט “רצה”. לעבודה כשמגיע ל״רצה”, דאס מיינט דאס אויבן זאך, רייט? ברכת רצה איז די ברכת עבודה. אפשר מיינט ער צו זאגן גלייך אין די אנהייב פון די ברכה, אפשר דאס איז די ווארט, כשמגיע ל״רצה”, די ערשטע ווארט.
איז דעמאלטס טוט ער אזוי, כל הכהנים שעומדים בבית הכנסת נעקרים ממקומם, אלע כהנים וואס שטייען אין שול גייען אוועק פון זייער פלאץ, והולכים ועולים לדוכן, זיי גייען ארויף צו די באקאנטע דוכן. וואס איז די דוכן? ווייסן מיר נישט. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א דוכן, עפעס א פלאץ וואו מ׳שטייט דארט און מ׳בענטשט די אידן.
Speaker 2: ווילסט טשעקן די ווארט דוכן?
Speaker 1: ניין, איך האב נישט קיין צייט. איך זאג דיר, יעדער איינער ווייסט וואס דאס מיינט.
Speaker 2: ניין, איך ווייס וואס דאס מיינט, אבער זיכער… מ׳גייט באלד קענען זען ווי ס׳שטייט “לגבי היכל”, מ׳גייט זען ווי ס׳איז, יא?
Speaker 1: ועומדים שם, זיי שטייען דארט, פניהם למול ההיכל. מ׳זעט אז די דוכן איז לעבן די היכל, אין פראנט פון די היכל, ואחוריהם כלפי העם, זיי שטייען קעגנאיבער די היכל.
ס׳קען זיין דוכן מיינט פשוט ווי מ׳דוכנ׳ט, איך ווייס נישט, ווי מ׳בענטשט. ס׳איז נישט קיין הלכה אז מ׳דארף שטיין אויף עפעס א סטעידזש אדער עפעס אזוינס.
Speaker 2: ער מיינט עפעס א געוויסע מחיצה, איך מיין ס׳איז נישט קיין לשון פון דוכן.
Speaker 1: אלעס קען זיין, אבער ס׳איז זיכער נישט מעכב, ווייל אזוי ווי דער עולם האט געשטאנען אין די רמב״ם׳ס צייטן דארף מען האבן א היכל. ס׳קען נישט זיין. סאו ער רופט עס אזוי, אפשר ווייל אין בית המקדש איז געווען א דוכן, ווייס איך, מ׳האט אריינגעמאכט אין שול אז ס׳איז דא א דוכן.
און ער זאגט אזוי, ועומדים שם פניהם למול ההיכל, זיי שטייען דארט, יא, ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם, זייערע פינגערס זענען צאמגעלייגט. דאס איז די ווארט, ער מאכט נאך נישט נשיאות כפים, דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן, רייט? זיי זענען תפוס, רייט? ס׳איז נאך פארמאכט. ער מאכט דוקא נישט נשיאות כפים. נשיאות כפים מאכט מען מיט אפענע פינגערס, און אויך מיט הויכע הענט, אבער ער עפנט אפילו נישט די פינגערס פאר׳ן עולם פאר מ׳קומט אן.
עד שישלים שליח ציבור ברכת הודאה, ביז ער ענדיגט די ברכת הודאה, וואס דאס איז ברכת מודים. דעמאלט “מחזירין פניהם כלפי העם”, זיי דרייען זיך אויס צו די עולם, “ופושטים את כפות ידיהם”, זיי מאכן אויף זייערע פינגערס, “ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם”, זיי הייבן אויף זייערע הענט קעגן איבער זייערע אקסלען, אזוי הויך, “ומתחילין לברך”, און זיי הייבן אן צו זאגן “יברכך”.
ביים דאווענען איז אויך געווען הלכות וואס דער עמוד האט נישט געזאגט ווי מען זאל האלטן די פינגערס. אונז באמערקן אזוי שטארק ביי ברכת כהנים, אבער בעצם… אבער ס׳איז נישט… ס׳איז מער א נושא פון עין הרע. און דא איז שטארק נישט קלאר וואס איז דער ריזן. על כל פנים, מען עפנט אויף די פינגערס. אקעי.
יעצט, אין די היינטיגע כהנים האבן מנהגים וויאזוי זיי עפענען פונקטליך די פינגערס.
דיסקוסיע: וואס איז “דוכן”?
Speaker 2: איך מיין, ס׳איז דא וואס ווילן זאגן אז ס׳איז מסתמא טאקע אויף די ווארט דוכן. אפשר ווען מען וויל מאכן א בית המקדש׳דיגע תקנה, זאל מען יא מאכן א ספעשל סטעידזש, אזויווי דו ווילסט, אזויווי “לוים בדוכנם”. ס׳זאל זיין א ספעשל פלאץ וואו מ׳האט א כסא של אליהו און מ׳האט א שטענדער פאר די ראש. ס׳איז זיכער נישט קיין עבירה צו מאכן, אבער אויב ס׳איז אן עבודה וואלט עס געשטאנען אין די רמב״ם. ס׳איז דא וואס ווערט גערופן “דוכן”, ווי דער דוכן… ס׳איז גארנישט אזא מין פשט. דוכן איז א געוויסע פלאץ.
Speaker 1: ניין, ס׳איז קען זיין אז ס׳איז שוין אנגענומען. איך קען נאר זאגן אז אין בית המקדש איז געווען א דוכן. אבער דו זאגסט “לוים בדוכנם”. פארדעם זאגט מען… העלא, פארדעם וויינט מען דאך, “לוים בדוכנם”. דער דוכן איז איינע פון די רבבות וואס מ׳האט אוועקגענומען די בענקל. אויף די רגל זאגט ער “לוים בדוכנם”. וואס איז מיט די כהנים? איך ווייס נישט. אקעי.
Speaker 2: האסטו נישט געטראפן די טייטש פון דוכן? ס׳איז געווען עפעס א פלאץ. דוכן? דו האסט נישט געטראפן א פירוש?
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: ניין, זיי זענען געשטאנען אין א מקום מיוחד. איך האב נישט געזען קיין… קיינער זאגט נישט אז ס׳איז דא אזא פלאץ.
Speaker 1: דו ביסט א בעסערער פארשער.
Speaker 2: ניין, ניין, מאך א סוירטש “דוכן אין בית המקדש”. ס׳שטייט נישט.
Speaker 1: ניין, איך וויל נישט, איך האב נישט קיין צייט. איך האב נישט קיין צייט. איך קען נישט… אפשר ער ברענגט עס, די רמב״ם.
Speaker 2: ניין, ניין, ס׳איז נישט אמת. נעם שנעל, זאג מיר ס׳איז דא געווען. אהא. אז ער זאגט, אז ער האלט איר. ווען דו האסט די רמב״ם, גייסטו שנעל אריבער. אקעי, ער האט געעפנט די אינטערנעט, ס׳איז פארט פון די געים. איך קען דיר נישט שטערן. ער זאגט “שיס אים”, ער זאגט נישט. ער וואלט געדארפט ברענגען. ער זאגט, “דוכן הוא מקום עמידת הכהנים”. אזוי ברענגט ער פון די פירוש המשניות. זיי ברענגען נישט, זיי ברענגען נאך אלעמאל פירוש המשניות. אה, אבער אנדערע טייטשן אז די דוכן איז די בימה, אבער ס׳שטימט נישט, סאו ס׳איז נישט קלאר. נו גוט, סאו זאלן זיי וויסן. בקיצור, ר׳ דוד, ווער איז ר׳ דוד? ר׳ דוד דער רמ״א? ר׳ דוד עין פת עמוד העין? האט נישט געוואוסט. אקעי, בקיצור, ס׳איז נישט קלאר, מ׳דארף מאכן בעסערע ריסערטש. ס׳זעט אויס אז אין בית המקדש איז געווען אזא פלאץ, און ס׳זעט נישט אויס אז ס׳זאל זיין אזא פלאץ אין אונזערע בתי מדרשים.
Speaker 2: אה, ליג שטארק.
ברכת כהנים: סדר הברכה, תקנות, והלכות נשיאת כפים
הלכה י׳ (המשך) — שליח ציבור מקריא מלה במלה
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“ושליח ציבור מקרא אותם מלה במלה, והם עונין, שנאמר ‘אמור להם׳, עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן.”
פשט: דער שליח ציבור זאגט פאר יעדע ווארט
אין די בית המקדש, פאלט מיר איין צו זאגן. שפעטער זאגט ער דאך וועגן דעם, ער רעדט דאך וועגן די בית המקדש. “מקום שנאמר עליו שהוא עולם”, און זיי זאגן דעם. ס׳איז דא עפעס א זאך וואס הייסט דוכן, אבער וואס דוכן טייטשט ווייסט קיינער נישט. ס׳איז דא פירושים בדבר.
אקעי, בקיצור, יעצט, פארוואס גייט עס אז די “יברכך”? זיי זאגן נישט אליין. דער שליח ציבור “מקרא אותם מלה במלה”, ער זאגט זיי פאר ווארט ביי ווארט, און זיי ענטפערן. “נאמר ‘אמור להם׳”, זאגן די חכמים. פשטות “אמור להם” טייטשט אז משה זאל זאגן פאר אהרן וויאזוי די נוסח ער זאל בענטשן. לערנען די חכמים פון דעם אז יעדע מאל זאל מען פאראויסזאגן פאר די כהנים יעדע ווארט. זיי זאגן פאר “יברכך”, און זיי זאגן “יברכך”.
חידוש: דער שליח ציבור אלס משה רבינו
איך האב פארשטאנען אז ס׳איז אזויווי דער שליח ציבור מאכט ווי משה רבינו. ווייל ס׳איז די זעלבע וועג וויאזוי משה רבינו האט געזאגט פאר די כהנים, זאגט דער… ווייל דער שליח ציבור איז דאך די גואל של ציבור, און ער איז די סאבסטיטוט פאר זיי. ער זאגט נאך משה רבינו.
קשיא: “אמור להם” — צו די כהנים אדער צו ישראל?
אויב דו ווילסט פרעגן א קשיא, איך האב געטראכט די קשיא, ווי שטייט “כה תברכו את בני ישראל אמור להם”? מיינט די כהנים זאלן זאגן פאר זיי, נישט דו זאלסט זאגן פאר די כהנים. “אמור להם לישראל”, מיינט נישט דאס איז די טייטש?
אנדערע טייטשן. “כה תברכו”, זיי זאלן דאך יעצט דאווענען. זיי האבן לאו דוקא… “כה תברכו”, “אמור להם”, דאס איז וויאזוי משה רעדט צו אהרן. ער זאגט, “זאג דאס, די נוסח, מיט די לשון”. “אמור להם” איז אזויווי “לאמר”, זאגט דער זוהר.
עניוועי, די דרושה זאגט אז דאס איז אז מ׳זאל זאגן פאר די כהנים וואס צו זאגן.
חידוש: א “חברא׳דיגע פשט” — דער כהן איז נאר א צינור
לכאורה, פאלט מיר איין צו זאגן א חברא׳דיגע פשט. ס׳איז דא עפעס א זאך וואס מ׳איז מורא אז ער וועט זיך טועה זיין, ס׳איז דא אן ענין פון חזרה. מ׳וויל אז ער זאל וויסן אז ער איז נישט דער מברך. ס׳איז נאר דער אייבערשטער גיבט די ברכה. ער איז נאר דער צינור. ער גייט זאגן, ער ווייסט אפילו נישט די ווערטער, דער כהן. מ׳זאגט אים פאר די ווערטער. ער זאל נישט מיינען גארנישט, ער טוט נישט גארנישט.
איך ווייס נישט. עס קען אויך זיין אז ס׳האט עפעס מיט׳ן שליח ציבור. עפעס א דזשאב דארף דער שליח ציבור האבן. מ׳האט דיר אריינגעלייגט נישט מן הסתם. אזויווי וואס גייט זיך טון אין די חזרת הש״ץ? גייט זיין עפעס נישט שייך? עפעס איז אזוי די קאנעקטעד מיט׳ן שליח ציבור.
“בשם ה׳” און די קאנעקשן צו “שים שלום”
עניוועיס, ווען זיי זאגן “בשם ה׳”, ווייל דער רמ״א זאגט דאך שפעטער אז זיי זאלן עס ארויסזאגן “בשם ה׳”. ווען מען גייט… יא, די לעצטע ברכה, דאס איז… אה… “שים שלום”.
איך מיין אז מ׳זאגט אויף א פשט, דאס איז “שים שלום” זעט אויס האט עס קאנעקטעד צו ברכת כהנים. מ׳זאגט אז דאס איז ווי “וישם לך שלום”, עס ענדיגט זיך “וישם לך שלום”, בעט מען א ברכה אז ס׳זאל טאקע מקוים ווערן דער שלום און ברכה. וואס עס פארשעט זיך די זעלבע לשונות, “הוי פניך”, וואס זיי זענען דאך ענליכע לשונות פון די “שים שלום” מיט… “חיים יוניקם כח בפניך”, יא… דאס איז די “חיות ה׳ פניו אליך”, דאס איז די גאנצע לשונות.
הלכה י׳ (המשך) — די כהנים בלייבן ביז “שים שלום”
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך כופתין את אצבעותיהן, ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום, וחוזרים למקומן.”
פשט: די כהנים דרייען זיך צוריק און בלייבן ביז “שים שלום”
“והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש”, די כהנים דרייען זיך צוריק אויס די פנים כלפי הקודש, שוין כלפי ארון הקודש, “ואחר כך כופתין את אצבעותיהן”, זיי דרייען זיך אויס נאך מיט די פינגערס אפן און זיי מאכן זיך צו אין פראנט, “ועומדין שם בדביקות עד שיברך ברכת שים שלום”, יא, ביז די ענד פון ברכת שמונה עשרה, “וחוזרים למקומן”, זיי גייען צוריק.
חידוש: פאראלעל צו צוריקטרעטן נאך שמונה עשרה
עס איז זייער ענליך צו די הלכה פון ווען מ׳וויל צוריקטרעטן נאך שטילע שמונה עשרה. מ׳דארף זיך עפעס ווי געזעגענען פון די מקום התפילה, נישט אנטלויפן, נישט אזוי ווי “תנוקא ברח”.
אבער עס קען נאך זיין נאך וואס איך האב געזאגט, אז “שים שלום” איז בעצם א ברכה אויף די ברכת כהנים, סאו זיי זענען ביידע קאנעקטעד, סאו וועגן דעם בלייבט מען נאך דארטן ביז די ענד פון די גאנצע זאך.
יעדע מאל רופט מען עס אן, נישט אזוי? איין פלאץ איז געשטאנען מ׳זאל נישט איבערלאזן אן ענין, און איין פלאץ איז געשטאנען אזויווי מ׳גייט אוועק פון א מלך. אבער די ענין איז… אקעי.
הלכה י״א — סדר פון ברכת כהנים: ווער ווארט אויף וועמען
נאכדעם ווייטער, ענליכע הלכות וואס זיי האבן געלערנט ביי קריאת התורה.
(1) מ׳רופט “כהנים” ביז דער ציבור ענדיגט שמונה עשרה
איינס, “קורא כהנים”, “רשאי לקרות לכהנים עד שיכלה עמידה מן הציבור”. ביז מ׳האט נאך נישט געלערנט דאס, מ׳שרייט “כהנים”, יא, און ביי אונז קומט דאס מיט א נוסח, און מ׳זאגט נישט תמיד, מ׳שרייט “כהנים”. מ׳רופט זיי ארויף אז זיי זאלן עולה זיין לתורה. יא, און מ׳דארף ווארטן אז דער עומד זאל זיך ענדיגן פון די ציבור.
און ווען שרייט מען דאס? אה, נאך עבודה. עס זאגט “כהנים”. ווען די כהנים קומען, אזוי ווי דער מקריא זאל שוין דארט בעטן. ס׳איז אזוי ווי מען זאגט “יאמר”, דער קורא איז דער בעל תפילה. ס׳איז די זעלבע זאך.
חידוש: מ׳דארף רופן די כהנים — זיי קומען נישט אליין
מען רופט די כהנים, מען זאל נישט מיינען אז זיי קומען אליין, מ׳דארף זיי רופן. ואין הכהנים רשאין לעלות עד שיקרא אותם השליח ציבור. ס׳איז אן ענין פון א נביא, אזוי ווי מ׳זאל נתעורר זיין, מ׳שרייט אז מ׳נעמט שוין, מ׳בעט. יא, דאס איז אן ענין, א דיסאנטעס.
(2) די כהנים ווארטן ביז דער מקריא ענדיגט זיין ווארט
ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפיו של המקרא. ער דארף זאגן “יברכך”, און זיי ווארטן ביז ס׳ענדיגט זיך. נישט אז ער זאל זאגן “יברכך” און זיי הייבן שוין אן.
(3) דער ציבור ענטפערט אמן נאך די כהנים ענדיגן
ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. אלעס געבט מען צייט.
חידוש: מיר זאגן אמן אויף די כהנים׳ס ברכה, נישט אויף דעם שליח ציבור
ניין, אבער דאס איז אויך זייער וויכטיג צו ווייזן אז אונז זאגן אמן אויף די כהנים׳ס ברכה, און דער שליח ציבור איז נאר דער וואס זאגט פאר פאר די כהנים. און אונז זאגן אמן אויף די בעל תפילה אויך. זענען זיי צוויי מאל א ברכה? זיי זענען נישט צוויי מאל א ברכה, זיי זענען איין מאל א ברכה. אבער ס׳זאל זיין בקיצור, ס׳זאל זיין א סדר, מ׳זאל נישט אריינהאקן איינער אין צווייטן. זייער וויכטיג.
אפשר גייט מען מאכן א הלכה פאר חברותות, אז מ׳זאל נישט, איך ווייס נישט ווי אזוי ס׳גייט ארבעטן. אז אונז זאלן אויך נישט אנהייבן צו רעדן ביז דער צווייטער ענדיגט די ברכה. ס׳איז נישט איינגעפירט.
(4) די כהנים ווארטן ביז דער ציבור ענדיגט אמן
ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. יא, אויך. אה, ער זאגט “יברכך”, דער עולם זאגט אמן, ער ווארט ביז זיי ענדיגן זאגן אמן.
וואס אויב ס׳איז דא איינער וואס זאגט זייער לאנג אמן? איך ווייס נישט, מ׳דארף ווארטן פאר אים נישט.
(5) דער שליח ציבור זאגט נישט אמן
ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים. אה, דא איז אן איידעלע זאך. דער שליח ציבור זאגט נישט אמן.
פארוואס? שמא תטרף דעתו, ולא ידע איזו ברכה מקריא אותן, אם פסוק שני או שלישי. אמן איז דאך די זעלבע אין אלע ברכות. סאו ער גייט זאגן אמן, און גראדע די ברכה איז בעצם נאך פאר אים, קומט אויס אז ער ענטפערט אמן. אבער ער גייט זאגן אמן, ער גייט פארגעסן צו האלטן ביי “יברכך” אדער ביי “יאר”, און ממילא זאל ער נישט זאגן אמן.
חידוש: דאס איז אן ערבות הדדית
ס׳איז זייער ווייל אונז זארגן זיך אז אפשר וועלן די כהנים נישט קענען, מוז מען מאכן דער שליח ציבור. דאס איז אן ערבות הדדית. וואס טוט זיך אז די כהנים טארן נישט זיין אנגעטרונקען? וואס טוט זיך אז דער שליח ציבור יאכלט אויך נישט? אקעי.
(6) די כהנים דרייען זיך נישט אויס ביז “שים שלום”
אה, נאך א הלכה, נאך א הלכה. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיגיע שליח ציבור ל״שים שלום”. ס׳הייסט זיי דרייען זיך נישט אויס ביז ער הייבט אן “שים שלום”.
אויך, כדי דער ציבור זאל נישט אוועקלויפן.
כללות׳דיגער עיקרון: מ׳זאל זיין רואיג
אלעס איז פארט פון די, די סך הכל פון די אלע הלכות איז אז מ׳זאל זיין רואיג. מ׳לויפט נישט, מ׳ענדיגט, נעקסטע סטעפ, נעקסטע סטעפ.
ועד רשעים לא אכה לגרים, ימקומו שלוחו של אדם כמותו, ס׳הייסט ער גייט נישט אוועק. יא, מיר האבן עס שוין דאך געלערנט איינמאל, אפשר דער תורי זהב זאגט א מצות עשה, יעצט מאכט ער עס פון אז ועלו מושיעים, ואין אומרים לרשעים לכו קחו לכם עצמכם מעשה חזיר פנימית, דאס האבן מיר שוין דאך אויך געלערנט. ער עפנט נישט, ער מאכט נישט צו זיינע פינגערס ביז ער דרייט זיך אויס.
פריער האט ער געזאגט וואס מ׳טוט נישט, זייער אינטערעסאנט.
הלכה י״ב — כהנים גייען בארוועס (תקנת רבי יוחנן)
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, אלא עומדים יחפים.”
פשט: תקנת רבי יוחנן — כהנים גייען בארוועס
התקין רבי יוחנן שלא יהיו הכהנים עולים בדוכן בסנדליהם, ער זאל נישט גיין מיט זייערע שיך, אלא עומדים יחפים, זיי זאלן גיין נאקעט, בארוועס.
טעמים פון גמרא
די ריזן פאר דעם איז ווייל ס׳איז אויך א כבוד הציבור, קודם כל ווייל ס׳איז אפשר שמוציגע שיך, און אויך ווייל ס׳קען זיין אז ער האט זיך צוריבן אין זיין שיך, און מ׳וועט זיך, בקיצור.
ס׳איז נישט דא איינער וואס זאגט אז ווייל אין בית המקדש זענען די כהנים געגאנגען יחפים? ס׳שטייט נישט דא אזוי, דא שטייט אז ס׳איז אזוי שטייט אין די גמרא, ס׳איז א כבוד הציבור.
און רב אשי האט געזאגט אן אנדערע טעם, אז ער גייט זיך צוגעבויגן, און ביז דערווייל גייט מען מיינען אז ער האט א פסול. ס׳שטייט נישט, ס׳זעט נישט אויס, איך ווייס נישט.
עניוועיס, אזוי איז די מנהג אז מ׳גייט אן קיין שיך. איך מיין אז דאס איז א תקנה פון רבי יוחנן. זייער גוט.
הלכה י״ג — כהנים און ציבור זאלן נישט קוקן
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“כשהכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה. וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם.”
פשט: כהנים קוקן אראפ, ציבור קוקט נישט אויף די כהנים
יעצט, ווען די כהנים מברכין את העם, איז אזוי, לא יביטו בעם, זייער אינטערעסאנט, זיי זאלן נישט קוקן אויף די עולם, ולא יסיחו דעתם. דו האסט דאך יעצט געזאגט פניהם כנגד הציבור, אבער זיי זאלן נישט קוקן אויף די עולם. מ׳שטייט קעגן איבער דעם, אבער ער קוקט נישט דירעקטלי.
ניין גוט, ער קוקט נישט דירעקטלי, ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ער זאל קוקן אויף די ערד.
דער רמב״ם׳ס טעם: כדי שלא יסיחו דעתם
ניין, ס׳איז סתם פון די רמב״ם אז דאס איז כדי שלא יסיחו דעתם. אזוי זאגט ער דא נעקסטע שורה בפירוש, ער זאל נישט קוקן אויף די עולם, ער וועט אנהייבן צו טראכטן פון די עולם צופיל. ער בענטשט זיי, אבער ער קוקט נישט, ער איז מתפלל, ער קוקט אראפ.
וכן העם לא יסתכלו בפני הכהנים בשעת שמברכין כדי שלא יסיחו דעתם. אזוי שטייט, כדי זיי זאלן נישט פסיח דעת זיין, זיי זאלן נישט קוקן אויף די כהנים, “אה, דער כהן האט א שיינע פאות”, חס ושלום.
אלא כל העם ישפילו ראשם, ויכוונו את פניהם כנגד פני הכהנים, ואינם מביטים בפניהם, זיי קוקן נישט אין זייער פנים.
אנדערע מקורות: די שכינה איז שורה אויף די אצבעות
אין אנדערע פלעצער שטייט וואס יעדער איינער ווייסט אז די שכינה איז שורה אויף די אצבעות, מ׳זאל נישט קוקן.
חידוש: דער רמב״ם ברענגט נישט דעם טעם פון שכינה
ס׳איז זייער שיין, ס׳שטימט זייער מיט דעם וואס דו זאגסט אז דער אייבערשטער בענטשט. קומט דורך די כהנים, but it’s not about די כהן. ס׳איז נישט אז דער משה יאנקל כהן גיט דיר א ברכה און ער גיט דיר איבער גוטע זאכן. דער אייבערשטער גיט דיר. ער איז דער וואס איז דער בעל מקריא.
אבער דער רמב״ם האט נישט געברענגט די זאך אז ס׳דארף זיין שכינה דא. דער רמב״ם ברענגט דעם טעם פשוט אז ס׳איז “לא יסיח דעת”.
ס׳קען זיין ס׳איז connected, ווייל די שכינה ליגט אין די כהונה. אבער ס׳קען זיין אז די שכינה… distracted מיין איך, פון די ווערטער און קוקן אויף די כהן. יא.
מנהג פון טלית אויף׳ן קאפ
דער מנהג איז אז די כהנים לייגן ארויף זייער טלית אויף די קעפ און אזוי ווייטער, און די מענטשן טוען אזוי. אבער דאס איז שוין… כדי מ׳זאל נישט קוקן. אבער לויט׳ן רמב״ם איז דאס אן אנדערע זאך. לויט׳ן רמב״ם איז דאס מער אז מ׳זאל מכוון זיין, מ׳זאל נישט ווערן distracted. אקעי, ס׳קען אויך זיין ס׳העלפט פאר דעם.
הלכה י״ד — איין כהן vs. מערערע כהנים
יעצט, לאמיר גיין ווייטער.
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו, והשליח ציבור מקרא אותו מלה במלה. כשהן שנים אין מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳.”
פשט: איין כהן הייבט אן אליין, מערערע כהנים ווארטן פאר׳ן רוף
“אם היה הכהן המברך אחד”, ס׳איז נאר דא איין כהן, “מתחיל לברך מעצמו”. ער הייבט אן אליינס.
וואס הייסט “מתחיל לברך”? ער זאגט די ברכה אליינס, אדער ער הייבט אן צו זאגן “יברכך”? ער מאכט די ברכה “לברך את עמו ישראל באהבה”.
ניין, יא, איך האב נישט געזאגט דאס. יא, איך האב נישט געזאגט דאס. ס׳איז פשוט.
“והשליח ציבור מקריא אותו מלה במלה כשהן שנים”. אה, וואס איז אויב ס׳איז דא מער ווי צוויי כהנים?
“אין מתחילין לברך”, זיי זאגן נישט די ברכה, “עד שיקרא להם שליח ציבור ‘כהנים׳, והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”.
שווערע שטעלע: “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”
איך פארשטיי נישט. מ׳האט גערעדט אז ער דארף ווארטן פאר אים צו מקריא זיין. דאס איז דאך אן אנהויב. ער הייבט אן די ברכה. וואס הייסט “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”? זיי זאגן “יברכך”?
אפשר זאגן זיי פשוט, זיי זאגן די ערשטע ווארט זאגן זיי יא אליינס?
ניין, ווען ס׳איז איין כהן, שרייט נישט דער בעל תפילה אויס “כהנים”, און ער הייבט אן זאגן די ברכה. ער הייבט אן אליין, ווייל ער טראגט אליין די עול.
וואס הייסט? ווען ס׳איז דא א choir, דארף זיין איינער וואס זאל קאנטראלירן אזוי. ווידער דארף דער שליח ציבור זאגן “כהנים”.
יא, אבער דאס איז מיט די… שרייבט די לשון, “והן עונין ואומרין ‘יברכך׳”. ס׳זעט אויס פון רמב״ם אז די ערשטע ווארט “יברכך” איז מען נישט מקריא. זיי זאגן “יברכך”, נאר פון “ה׳” הייבט אן דער שליח ציבור פארצוזאגן.
דאס הייסט “והן עונין ואומרין”, זיי זאגן אליינס. ער זאגט נישט זיי זאגן די ברכה “ברוך אתה ה׳”. אבער אויך זעט אויס אזוי ווי דער בעל תפילה זאגט נאר “כהנים”, און דער כהן זאגט אליין “יברכך”, און ער זאגט נאר ווייטער פון “ה׳”.
אבער די סאונד איז נישט אריין, איך ווייס נישט פארוואס. ס׳איז נישט קלאר. אבער די מקורות מילה במילה על הסדר שאמרנו, איך ווייס נישט וואס דער פשט איז, וואס די סאונד איז. איך ווייס נישט.
—
סיכום: וואס מיר האבן געלערנט ביז איצט
אקעי, איז עד כאן האבן מיר געלערנט ווי אזוי ס׳ארבעט ברכת כהנים אין דער היים, אין בית המדרש. וועגן וואס? וועגן די ברכה פון לברך את עמו ישראל באהבה. וואס? ער האט נישט געזאגט.
ברכת כהנים אין בית המקדש, שם המפורש, און הלכות ברכת כהנים
סדר ברכת כהנים אין בית המקדש
אזוי סאונדט עס פון די רמב״ם, ס׳איז נישט קלאר. און דער מקרי זאגט אים “מלא מלא על סדר שהם אומרים”. איך ווייס נישט וואס די פשט איז, אבער אזוי סאונדט עס. איך ווייס נישט.
אקעי, איז עד כאן האבן מיר געלערנט ווי אזוי ס׳ארבעט ברכת כהנים אין דערהיים, אין בית המדרש. וועגן וואס? וועגן די ברכה פון “לברך את עמו ישראל באהבה”. וואס? ער האט נישט געזאגט. “לברך” מיינט איך וועל זאגן “יברכך”. אזוי סאונדט עס, באלד וואס ס׳שטייט אין די צווייטע שטיקל. ער האט נישט געזאגט גארנישט נאך פון יענע ברכה. ס׳איז דא וואס ברענגען אז די וואס לערנען אזוי, אז ס׳מיינט די ברכה, אבער ס׳איז נישט קלאר. ס׳קען זיין אז די וואס זאגן אז ס׳איז נישט דא קיין… דער רמב״ם ברענגט בכלל נישט די ברכה. ער זאגט דיך בכלל נישט “יברכך”. ס׳איז אפשר נישט, אפשר דער רמב״ם האלט גאר אז ס׳איז נישט דא קיין ברכה אויף דעם, איך ווייס נישט. ער ברענגט בכלל א ברכה דערויף? ס׳שטייט נישט. ביז דערווייל ווייסן מיר נישט. דער רמב״ם האט געזאגט מ׳זאל לערנען נאר זיין ספר. ביז דערווייל ווייסן מיר נישט בכלל אז ס׳איז דא א ברכה דערויף.
אקעי, יעצט איז אזוי. ווי אזוי גייט ברכת כהנים אין מקדש? אין מקדש גייט עס אן אנדערע סדר. אין די גבולים גייט עס א גאנצע סדר, און נאך הודאה זאגט מען ברכת כהנים. אין בית המקדש גייט עס אנדערש. “כהנים עולין לדוכן אחר שישלימו עבודת תמיד של שחר”. נאך די תמיד של שחר, גלייך קומט דוכן.
“מגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם”. דאס הייסט, אין די גבולים הייבט מען נאר אויף כנגד כתפיהם, אבער אין די בית המקדש הייבט מען אויף העכער די קאפ. דאס איז די פשטות וואס אונז האבן מיר געלערנט. “חוץ מכהן גדול שאינו מגביה יד למעלה מן הציץ”. כהן גדול מאכט יא נאר כנגד כתפיו, ווייל ער וויל נישט אז די הענט זאלן זיין העכער פון די ציץ. “ואין המקרי מקרא אותם”. אה, ס׳איז יא אויך דא א מקרי. “אחד”, נישט קיין שלעכטע סברא. ס׳איז סתם איינער פון די כהנים, אדער איינער פון… ווייס איך נישט ווער איז דער “אחד”. “אחד”, איינער, איינער איז דער מן המקרי. יא. ס׳איז אודאי נישט וויכטיג ווער ס׳איז. ס׳איז די זעלבע וואס מישט די בלוט אין יום כיפור “כדי שלא יקרוש”. אקעי. א קריאת שמע במילא במילא בדרך כלל איז דא קריאת שמע מיט גבולים, אזוי ווי אונז קענען עס, עד שישלים שלוש הפסוקים.
אבער דא איז אנדערש, איין חילוק איז דא, ביי אונז די גבולים זאגט מען אמן נאך יעדער פסוק, אבער אין די מקדש איינער עונה אמן אלא ברכה אחת, און עונה אמן אלא ברכה אחת, ביז ברכה אחת, עד שישלים, ווען ער ענדיגט זאגט מען אמן, אנשטאט אמן זאגט מען ברוך השם כבוד מלכותו לעולם ועד. ס׳איז מער א לענגערע נוסח.
שם המפורש אין מקדש
אקעי, יעצט, און נאך עפעס וואס מ׳טוט אין די בית המקדש, אז מ׳טוט עס ככתבו, די עולים איז נישט נאר אין די בית המקדש, עס גייט אויך ארויף אויף די רוב מקדש. במקדש, והו דבר, ס׳איז א ווארט, דבר מפורש וואס איז ארויסגעזאגט, מן י׳ וה׳ ו׳, וזה השם המפורש שאומרים אותו במקדש. דאס איז די שיטת הרמב״ם, נישט לויט די שיטת רש״י און אנדערע וואס האבן געהאלטן אז שם המפורש איז שם מ״ב, אדער אנדערע שמות. דער רמב״ם זאגט אז ווען ס׳שטייט שם המפורש מיינט עס די נאמען פון די פיר אותיות. ער זאגט נישט וויאזוי מ׳זאגט עס, ער זאגט נאר אז ס׳איז עפעס א זאך וואס מ׳זאגט ארויס די אותיות, נישט מיט א כינוי.
ובמדינה אבער, אין די רעסט פון די שטאט, נישט אין די בית המקדש, אומרים אותו בכינוי, זאגט מען עס מיט די כינוי, והו א-ד, דאס הייסט ווי אונז זאגן א-ד. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. אין די בית המקדש זאגט מען נאר אויס די שם אזויווי ס׳איז געשריבן.
משמת שמעון הצדיק — פסקו מלברך בשם המפורש
ומשמת שמעון הצדיק, שוין א גאנצע לאנגע צייט וואס ס׳איז געווען, שמעון הצדיק איז געווען משיירי כנסת הגדולה, פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש. פארוואס? שלא ללמדו מי שאינו הגון. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז עפעס א סוד. מ׳האט מורא פון די דעסטראקטיוו פאוער אזוי ווי… ס׳איז נישט קלאר. ווייל דער רמב״ם, וואס הייסט? א פשוט׳ע פשט וועט מען זאגן אז ס׳זעט אויס אז מ׳קען מאכן מיט שמות וכשפים זאכן, הרג בשם, מ׳קען טון זאכן.
אבער דער הייליגער רמב״ם, דער הייליגער רמב״ם אין זיין ספר מורה נבוכים חלק א׳ פרק ס״א, אויב איך געדענק, איז ער מאריך אז ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישטא אזא זאך א שם וואס מ׳זאגט עס און ס׳געשעט עפעס. נארמאלערהייט איז עס נאר פון פארשטיין זאכן. מוז מען פארשטיין אז ס׳איז מער א ענין פון רעספעקט. אזוי פירט אויס דער רמב״ם, דער רמב״ם גייט אויספירן אז ס׳איז א נושא פון רעספעקט. “ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה אלא לתלמידיהן הנבונים והגונים אחת לשבע שנים, ואפילו מי שהוא ראוי”, אפילו איינער וואס איז יא ראוי, “צריך שלא ילמדוהו אלא אחד מהם”. זאגט דער רמב״ם, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז טאקע געווען א זמירות׳ל, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז ווייל מ׳קען עפעס טון, “כל זה גדולה לשם הנכבד והנורא הזה”, מ׳רעספעקטירט אים, מ׳רעדט נישט פון אים אסאך, מ׳איז עס מעלים, מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז פאר פשוטי מענטשן. אבער דער רמב״ם לערנט נישט לכאורה אז ס׳קען מזיק זיין, ווייל דאס זעט נישט אויס פון זיין לשון דא. וואס איז די ענין פון רעספעקט אז מ׳רעדט נישט דערפון? מ׳ווייסט נישט קלאר, מ׳פארשטייט דאס אזוי ווי די איסור פון ארויסזאגן די שם השם לבטלה. דער רמב״ם אליין זאגט, אפילו די זעלבע משפחה, אז א סימפל מענטש וועט עס לערנען גייט ער אנהייבן זאגן לבטלה די הייליגע נאמען, זאל ער בכלל נישט וויסן דערפון.
אבער די ווארט, דער רמב״ם לערנט דאך, די עיקר איז נישט די ווארט, די עיקר איז די הבנה, די פארשטיין וואס ער מיינט, און דאס טאר מען אויך נאר נישט אויסלערנען, יא, אזוי סתם, מ׳לערנט נישט אויס סתם אזוי. מורה נבוכים לערנט מען נאר אויס איינמאל אין זיבן יאר. דאס איז די מיינט, דאס פארשטייט דער רמב״ם. איך האב אויפן צורי חינוך, דאס איז מיין שיעור וואס איך לערן יעדע וואך. קוק, דאס איז א גדולה לשם הגדול, וואס מ׳זאגט מען נאך נאר איינמאל אין זיבן יאר. אלע אנדערע יארן זאלן זיי מיינען אז ס׳איז שרעקעדיג.
הלכות ברכת כהנים — בלשון הקודש
נאך א הלכה, א וויכטיגע הלכה. אה, עד כאן האבן מיר געלערנט די סדר האמירה, סדר ברכת כהנים. יעצט קענען מיר לערנען הלכות, בעסיק הלכות פון די תנאים פון ברכת כהנים. איז אזוי, איין הלכה איז אז ס׳מוז זיין, יא, בכל מקום, וואס הייסט אפילו, דאס הייסט אז מ׳דארף זאגן די שם ככתבו, דאס איז נאר אין בית המקדש. אבער בכל מקום, עניוועי, מוז זיין בלשון הקודש, אזוי ווי ס׳שטייט. “כה” מיינט אזוי. ככה למדוני שומעי שמועה, משה רבינו האט אויסגעהערט. אינטערעסאנט, “שומעי שמועה” שטייט דא, אנדערע ראשונים שטייט “פי השמועה”. אה, אפשר מיינט ער צו זאגן, ווייל ס׳שטייט נישט אין “כה” גארנישט. ס׳הייסט “כה” מיינט אזוי ווי משה האט געוויזן, כביכול “כה”, אזוי ווי ער ווייזט. ס׳הייסט “כה תברכו”, און ער מאכט א גאנצע ליסט פון “כה”, יא? “כה תברכו בעמידה”, ס׳הייסט בעמידה, וויאזוי האט מען עס געלערנט? ווייל משה רבינו האט געוויזן. די כהנים זענען געשטאנען און ווען ער האט עס געזאגט, “כה תברכו”, איז עס געווען צופיל.
אבער ווייטער, פון וואו ווייסט מען בכלל מען הייבט אויף די הענט? ס׳שטייט א פסוק “וישא אהרן את ידיו”, אבער וויאזוי ווייסט מען אז דאס איז א הלכה?
“כה תברכו בלשון הקודש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם”. איז דאך “בקול רם” מיינט נישט געשריגן, ס׳מיינט נישט “לאפוקי בלחש”. “כה תברכו בשם המפורש”. אה, בשם המפורש, ווייטער, “בגבולין כבמקדש, כמו שאמרנו”, אבער אין די גבולין, ווייל מ׳איז נישט מזכיר שם המפורש נאר אין בית המקדש.
דיסקוסיע: לשון הקודש ביי ברכת כהנים
נאך א זאך וואס האט אפשר צו טון מיט כה, אדער נאך א הלכה: “אין הכהנים רשאין בכל מקום…” א מינוט, לגבי לשון הקודש האבן מיר נישט שוין געזען אין תפילה, אז אין תפילה, אויב קען מען דאווענען אין א ריינע לשון, אין איין שפראך… יא, אבער דאס האסטו מיר נישט געקלערט, מיר האבן געלערנט בפירוש… דער רמב״ם האט עס נישט ממש געברענגט, אבער ביי קריאת שמע האט דער רמב״ם געזאגט בפירוש אז מ׳איז יוצא בכל לשון. ער זאגט תפילה בכל לשון, אבער נאר ברכת כהנים דארף זיין בלשון הקודש. זענען דא נאך זאכן וואס דארפן זיין דווקא בלשון הקודש? יא, ס׳איז דא, די גמרא זאגט אין סוטה. אבער דער רמב״ם מאכט נישט קיין ליסטע, דער רמב״ם ברענגט יעדע זאך אין זיין פלאץ. יא, “אלו דברים הנאמרים בלשון הקודש”.
לא תוסיפו — נישט צולייגן צו ברכת כהנים
“אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף בברכה זו על שלשת הפסוקים”. זאגט דער רמב״ם, ווען די כהנים בענטשן אידן, און ס׳וועט זיי איינפאלן אז זיי ווילן צולייגן נאך גוטע ברכות, למשל א פסוק. יא. “ה׳ אלקי אבותיכם”, אדער וואס איז דער פסוק וואס משה רבינו האט געבענטשט די אידן? “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם”. דו זעסט, ס׳שטימט זייער גוט. “יברכך ה׳”, זיי האבן געבענטשט, ס׳זאלסט זיך פארמערן, און טאקע, ברוך השם, אזוי ווי מ׳ענדיגט מיט א הלל והודאה נאך שאלת צרכים. נישט הלל והודאה, אז זיי זאלן צולייגן “יוסף עליכם”. אה, “יוסף”, זיי זאלן צולייגן, זיי זאלן צוגעבן ברכות. “וברך אתכם כאשר דבר לכם”. זאגט ער, יענע פסוק זאלן זיי נישט צולייגן. ניין, ניין, דו רעדסט פון די השכלה. די השכלה, די פערטע איז “ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, אז זיי זאלן ווערן מער, זיי זאלן צולייגן. ער ברענגט א פסוק וואס שטארקט די הוספת ברכה. אקעי, יוצא בזה, זאגט ער, זאל מען עס נישט צולייגן, נישט בקול רם און נישט בלחש, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”. אינטערעסאנט, דאס איז אזוי ווי… אזוי ווי ס׳איז א מצוה, זאל מען נישט צולייגן צו א מצוה. יא, ס׳איז בערך ענליך צו פינף תפילות. דער געווענליכער רמב״ם האט געלערנט אז לא תוסיפו מיינט צו זאגן אז א נייע זאך איז א מצוה. דא זעט מען אז דער רמב״ם פסק׳נט יא די לא תוסיפו פון די חכמים, מ׳זאל נישט צולייגן זאכן צו א מצוה. איך ווייס שוין, ער איז עובער אויף א לאו. ער זאגט אזוי, איך האב געדענקט פאקטיש. ר׳ משה האט א תשובה צו די מענטשן וואס לייגן צו “נחם מקום ינחמוך”, מ׳זאל נישט וויסן פון קיין צער אדער וואטעווער ס׳איז. דארט גייט מען אקעגן די מטבע שטבעו חכמים. ס׳איז אביסל ענליך. אקעי, ס׳האט נישט קיין שייכות, ווייל דאס איז ממש ברכת כהנים.
דיסקוסיע: “יהי רצון” וואס מיר זאגן אין מחזור
אבער דא איז דאך נישט קיין הלכה פון די חכמים, דאס איז דאך פון די גמרא. ווי שטייט דען? איך ווייס שוין, ס׳איז א מנהג, איך ווייס שוין. איך ווייס שוין אז ס׳איז א מנהג, א הלכה. אקעי. ס׳איז מענטשן האבן געהאט עפעס א ריזן, איך ווייס שוין. יא, ס׳איז נישט אזוי אז מענטשן האבן ליב צוצולייגן, נישט אייביג. יא, אסאך מאל איז גוט, ס׳איז גוט, ס׳שטייט א גוטע ברכה, דו דארפסט נישט מאכן בעסער. יא. זאגט דער רמב״ם ווייטער, “בסוף כל ברכה וברכה”.
ס׳שטייט אבער יא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אונז האבן יא אין אונזער מחזור, ער זאגט אז ס׳ווערט געברענגט אין א גמרא, מ׳לייגט צו א “יהי רצון מלפניך כשם ששמעת את תפילתי”, “כשם ששמעת את תפילתם”, מ׳זעט יא אז מ׳לייגט צו. זעט אויס אז דער רמב״ם האט געהאלטן אז מ׳טאר נישט דאס טון. ווייל דאס איז צולייגן א שטיקל פון די תורה. ווייל זיין פראבלעם איז לא תוסיפו. מיין פראבלעם איז לא תוסיפו איז אז דו לייגסט צו א דריטע מין, דו לייגסט צו נאך א פסוק. דער אייבערשטער הייסט מ׳זאל זאגן א פסוק, זאגסטו, אבער נאר דעם הייבט אן זאגן די זאכן, לשון, אדער ווי א לשון וואס די חכמים האבן אוועקגעשטעלט, מ׳זאל זאגן א לשון, ער מיינט נישט אז ס׳איז בטעות. ער זאגט נישט בטעות, וואס ער זאגט פאר די יודן.
תפילת הכהן ביים דוכנען
דער רמב״ם גייט עס ברענגען, יא, קוק, “בסוף כל ברכה וברכה אומרים העם יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהא בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. דאס איז לויט אים ממש לא תוסיפו. קודם “יהי רצון”, ער ברענגט נישט פון די יודן בכלל, ער זאגט א תפילה פאר׳ן אייבערשטן. אה, דא שטייט די ברכה, אה, פיינלי דא שטייט די ברכה. ער זאגט דריי מאל א נייע הלכה. אקעי, מ׳דארף בעטן מ׳זאל מאכן א נייע הלכה, ס׳איז א נייע תפילת סובב לברכת כהנים. ברכת התורה. יא, דאס איז די ברכת ברכת כהנים. ברכת התפילות. ס׳איז א תפילה און א ברכה.
איז אזוי, ס׳איז דא דריי שטיקלעך, ער זאגט אזוי, “כשהוא עוקר רגליו לעלות”, ווען ער הייבט אן צו גיין צום דוכן, זאגט ער א תפילה, יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו שרצוננו לברך את עמך ישראל שתהא ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול עון ומעשה בדורנו, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳זאל געלונגען, דער אייבערשטער שיקט דריי שטיקלעך, און איך זאל עס נישט קאליע מאכן. ס׳זאל געלונגען מיין ברכה, ס׳זאל זיין א גוטע תפילה, איך זאל עס נישט קאליע מאכן. אזויווי דער ווארט תפילה זאגט אסאך מאל, אין אנו ממעיזים, דאס סארט תפילה. ס׳איז אן ענין.
ברכות און תפילות פון די כהנים ביי ברכת כהנים
ברכת המצוה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן”
Speaker 1:
כשעוקר רגליו לעלות, ווען ער הייבט אן צו גיין, זאגט ער א תפילה: יהי רצון לפניך… ער זאגט א ברכה אזוי, שלא תהיה תקלה על ידי, כדי שלא אבוש מאבותי הקדושים, שלא יבושו בי אבותי הקדושים, ושלא אבוש מהם לעולם הבא. איך זאל נישט מכשיל זיין.
און נאך א ברכה זאגט ער קודם, קודם דרייט ער זיך נאך לכאורה אפילו אום, נאך פאר׳ן בענטשן, אבער די ברכה איז שוין ווען ער איז פונה… ניין, ניין, קודם איז דאך בענטשן. קודם איז דאך פונה לברך את העם. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” דאס הייסט אז יעדער כהן האט די קדושה פון אהרן צו קענען בענטשן. “וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.”
“קדושתו של אהרן” איז א כינוי פאר קדושת כהן.
“וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.” די “באהבה” שטימט מיט די “ברכה שלימה, ואל יהי בה מכשול”.
דערמאנונג פון צדיקים אין ברכות
ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז נאך צוויי ברכות וואס מ׳דערמאנט א צדיק אין די ברכות. דא איז ברית מילה, “בבריתו של אברהם אבינו”, און דא איז “בקדושתו של אהרן”. און נארמאל איז דא “תורת משה” ביי יעדע ברכות התורה.
פארוואס זאגסטו משה? ס׳שטייט נישט “תורת אמת”? מ׳דערמאנט נישט. דא איז פשוט אהרן א טייל אריינגעקומען. אפשר מיינט ער ס׳זאל דיך פירן אזוי ווי אהרן, ס׳זאל זיין א אוהב שלום, און מ׳קען בענטשן די אידן. עניוועיס, “באהבה”.
פארוואס די ברכה ווערט געזאגט נאך נישט פונה לציבור
און דערנאך, יא, ס׳קען זיין אז די ביידע זאכן זאגט מען נאכנישט פונה לציבור, ווייל מ׳רעדט דא צו די אייבערשטער, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל ס׳זאל נישט געווען א פסול פון לא תוסיף, אז דאס איז נישט קיין ברכה.
זייער גוט.
תפילה נאכ׳ן בענטשן: “עשינו מה שגזרת עלינו”
און די לעצטע זאך אויך, ער זאגט דא אז ער זאגט, נאכדעם מחזיר פניו כלפי הציבור, ואחר שיענו אמן על כל הברכות, דעמאלטס זאגט ער נאך א שטיקל: “עשינו מה שגזרת עלינו”, מיר האבן געפאלגט, “עשה אתה עמנו מה שהבטחתנו”, דו פאלג דיין פארט, “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”. ס׳איז דאך א מין זאך, אז בעט די אייבערשטער, קוק אראפ און בענטש זיי אויך.
די קשיא פון די מפרשים
די סיבה “אשר קדשנו במצוותיו וציונו” איז די “יברכך”. ער פרעגט דיך, די מפרשים פרעגן די קשיא, לכאורה בעל התוספות, איך ווייס נישט פונקטליך ווער דער ערשטער פרעגט. איך ווייס נישט, איך ווייס נאר אז דו דרייסט זיך אוועק פון די ציבור, איך ווייס נאר אז דו רעדסט יעצט צו די אייבערשטער. איך הער, איך ווייס נישט וויאזוי דאס צו זאגן.
פאראלעל צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה
אזוי ווי דו זאגסט, אז דו זאלסט דאווענען געהעריג. און מ׳זאגט אז ער עוסק שוין אין מצוות וציונו, און מ׳זאגט נאך א ברכה. דו זאגסט אז ס׳איז זייער ענליך צו ברכת קריאת שמע און ברכת התורה, אלע האבן די זאך אזא ברכה לפניה ולאחריה און מ׳זאגט א דבר תורה.
די גמרא מאכט עס אזוי, א גמרא, די יהי רצון, סתם א יהי רצון שטייט נישט אין ערגעץ אז איינער פלעגט עס זאגן. ס׳איז נישט ממש א ברכה. ברכה איז לכאורה א חובה וואס די חכמים האבן מתקן געווען אין ברכת המצוות.
אקעי. דו זאגסט “יברכך” איז דאך אויך א פסוק תורה וואס זיי ליינען פאר, אזויווי די ישראל ליינט פאר די שמע ישראל אדער נאך א פסוק. און דו זאגסט טאקע נאך ברכת התורה, דו זאגסט אז דו זעסט טאקע אז ס׳האט עפעס צו טון. איך הער. אקעי.
דרך ימין — ווי אזוי דרייען זיך די כהנים
יעצט, נאך אן אינטערעסאנטע הלכה, כשמחזירין, יא, כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, ווען מ׳דרייט זיך אויס צום עולם, אדער ווען מ׳דרייט זיך אוווק פון די עולם, כשמחזירין פניהם מן הציבור, אכשר מחזירים, ווען מ׳דרייט זיך אוועק, מ׳האט שוין געענדיגט בענטשן, לא יחזירו אלא דרך ימינם בכל מקום. די כהנים דארפן זיך אייביג דרייען צו רעכטס. אה.
דער כלל פון “כל פניות”
פארוואס דרייען? ווייל “כל פניות”, פניות? אה, איבעראל וואו מ׳דארף זיך דרייען צו א געוויסע רעכטס אדער לינקס, און ביידע זענען די זעלבע, אויב דו דארפסט אנקומען לינקס דארפסטו גיין לינקס, אבער ווען דו דרייסט זיך ארום זאלסטו זיך דרייען דורך די רעכטס.
די סימבאליק פון ימין
ס׳איז א שיינע זאך, ימין איז חשוב. ס׳איז דא א זאך הלכות וואס די פוסקים האבן קיינער איינעם בארעכטיגט. דו ווילסט נישט אוועקגעבן די לינקע זייט, רייט? ניין, אבער ימין מיינט פשוט חשוב, דאס איז די טייטש. “ימין ה׳ רוממה”, ימין איז, רוב מענטשן זענען רעכטערס, ס׳איז געווארן א סימבאל. ס׳איז נישט אזא פראבלעם. ימין איז א סימבאל פון שטארקייט, פון די גוטע זאכן.
קאון. ס׳זעהט אויס ווי ס׳איז מער ווען ס׳איז א סימבאלישע זאך, ווען די כהנים טוען עס איז נישט קיין פראבלעם, און אזוי אויך “וכן כל פונות” מיינט מען סתם אויך. ווען מ׳באגלייט ארויס די קינד צו די חופה, זאל מען מאכן א ערשטע… מ׳מיינט נישט א גאנצע צייט צו די חופה.
אנווענדונג ביי אנדערע דברים שבקדושה
ווען מ׳דרייט זיך, ס׳קומט פון די גמרא פון די כהנים, יעדע מאל ווען מ׳דרייט זיך אין ציבור, אבער מ׳דרייט זיך פאר א מצוה, אבער ווען מ׳גייט אראפ פון עולה זיין למשל, יא, פאר א דבר שבקדושה, מ׳גייט צו די מזבח, נישט לאמיר דרייען, נישט לאמיר דרייען. וואס דא אין אינגערמאן ווייסט נישט די וועג, מאכן זיי רעכטס ביז זיי קומען אן. יא, דאס איז אן אנדערע נושא.
די מחלוקת וואס מיינט “דרך ימין”
יא, ס׳איז דא גראדע א גרויסע מחלוקת וואס מיינט בכלל דרך ימין. עניוועיס, לאמיר נישט אריינגיין אין דעם.
פארשטייסט, די רעכטע זייט, דאס קען שוין זיין, ער דרייט זיך צו רעכטס, דרך ימין. אפשר דארף ער זיך דרייען צו די ימין, ימין החדר, צו די ימין. פארשטייסט, ס׳שטייט נישט על דרך ימין. עניוועיס. אדער דארף יעדער איינער דורכגיין דורך די ימין. קיצור, מ׳קען אריינטייטשן פארשידענע וועגן. די עיקר איז מ׳זאל רעדן וועגן די ימין.
ווי אפט מאכט מען ברכת כהנים — במדינה לעומת במקדש
יעצט לערנען מיר אן אינטערעסאנטע זאך, ווי אפט מאכט מען ברכת כהנים? מיר האבן געלערנט אז אין די… אן אינטערעסאנטע זאך, במדינה מברכין ברכת כהנים בשחרית ובמוסף ובנעילה, אבער במקדש האט מען עס נישט געזאגט, אדער אפילו ס׳איז אין די טאג, אבער מנחה און מעריב בעיסיקלי, ווייל שחרית איז אין די טאג, אבער במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום, אחר תמיד של שחר. קוקט מען, מ׳שטייט, אה, מ׳האט עס נישט געזאגט ביי קיין מוספים. זייער גוט. ועל מה סומכין? מברכין דבריו שמעני. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה.
מער במדינה ווי במקדש
זעהט, דאס איז איינער פון די זאכן וואס מ׳טוט מער במדינה ווי במקדש. מ׳דארף פארשטיין פארוואס. איך ווייס שוין פארוואס.
די כהנים איז עס אביסל אנדערש.
דער מקריא — ווער רופט אויס די ווערטער?
אה, פריער האב איך געפרעגט, איך האב געדענקט פון דא, איך האב געפרעגט ווער איז דער מקריא אין בית המקדש? זאגט דער רמב״ם, “בכל מקום משתדלין שיהא המקריא אותם ישראל, שנאמר אמור להם”. לכאורה איז איינער פון די כהנים איז דער זאגער, און נישט “אמור בעצמו”, נאר “אמור להם”. סא אפילו אין בית המקדש איז דא א השתדלות אז ס׳זאל זיין ישראל, אדער ס׳איז דא מיט וואס זיך צו מתרץ זיין אז ישראל זאל זיין די מקריא.
עד כאן איז די עיקר רעדע.