הלכות עבודה זרה פרק ח (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – הלכות עבודה זרה פרק ח’

הקדמה לפרק

הפרק ח’ עוסק בפרטי דינים של איסור הנאה מעבודה זרה – איזה סוגי דברים יכולים בכלל להיאסר מצד עבודה זרה. הפרקים הקודמים עסקו באיסור הנאה מע”ז עצמה, מתקרובת ע”ז, ממשמשי ע”ז.

יסוד הפרק: לא כל דבר יכול גוי לאסור. גוי שעובד את השמש – השמש לא נאסרת בהנאה, כי היא לא שייכת לו. הרבה יותר קל שדבר יהיה הקדש מאשר שיאסר דרך ע”ז – בהקדש, “איש כי יפליא נדר” והוא מיד נעשה קדוש, אבל בע”ז צריך ללמוד הרבה פרטים עד שדבר נאסר. הטעם המעשי: גוי יכול לעבוד את כל העולם – אי אפשר שהכל יאסר (דומה לדין עיר הנידחת שאי אפשר לאסור שטחים שלמים).

הלכה א’ – תפיסת יד אדם: הרים, גבעות, אילנות, מעיינות, בהמה

הרמב”ם: כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא יצרו – אם נעבד, אפילו אם עבדו אותו, הוא מותר בהנאה. לפיכך, הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, או אילנות הנטועין מתחילתן לפירות, או מעיינות הנובעין לרבים, או בהמה – הרי אלו מותרים בהנאה. מותר לאכול אותן הפירות שנאבדו במקום גידולן.

פשט: דברים שאדם לא יצר ואין לו שליטה עליהם – לא יכולים להיאסר דרך עבודת ע”ז.

חידושים והסברות:

1. משמעות “תפיסת יד אדם”: שני מהלכים מוצעים: (א) הוא גדול מדי מבחינה פיזית לתפוס – אי אפשר להרימו; (ב) הוא לא שייך לך, הוא לא תחת שלטון בני אדם – מהלך מופשט יותר. תוספת הרמב”ם של “ולא יצרו” היא פירושו ל”תפיסת יד”: הכוונה לדבר שהאדם לא עשה/יצר – הקב”ה עשה את ההר, לא האדם. אלו שני לשונות ברמב”ם שביחד מגדירים את המושג.

2. קושיא מבהמה: בהמה אדם יכול להרים – איך היא “אין בו תפיסת יד”? התירוץ: “תפיסת יד” לא מתכוון להרמה פיזית, אלא אתה עשית/יצרת אותה. בהמה היא יצור טבעי שהקב”ה עשה – האדם לא יצר אותה. זה מאשר את המהלך המופשט.

3. היסוד: כל הדברים הטבעיים – הרים, מעיינות, עצים שנטועים מתחילתן לפירות, בהמות – הם חלק מהטבע, ועבודת הגוי לא שינתה את מהותם. ההר לא יודע שעובדים אותו.

4. מעיין נובע לרבים – לאפוקי: כשאדם בונה סכר ועושה מפל מים – יש לו תפיסת יד, כי הוא עשה אותו. אבל מעיין שזורם באופן טבעי – לא.

5. דרשה מהגמרא: “להם הים ולא יאורים הנהרים” – הפסוק נדרש שדברים טבעיים לא נאסרים.

הלכה א’ (המשך) – הקצאה לע”ז בבהמה

רמב”ם: ואין צריך לומר בהמה שהקצה אותה לעבודה זרה, בין שהקצה לעבדה בין שהקצה להיות תקרובת – מותרת.

פשט: אפילו כשהזמינו/הקצו בהמה לע”ז (בין לעבוד, בין כתקרובת) – זה לא חל, כי הבהמה לא שייכת לך במובן של “יצירה.”

חידושים: זה קל וחומר – אם אפילו כשעבדו בפועל בהמה היא מותרת, כל שכן כשרק הקצו אותה.

הלכה ב’ – מעשה בבהמה: שחיטת סימן אחד, חליפין

רמב”ם: במה דברים אמורים? בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה. אבל עשה בה מעשה כל שהוא – אסרה. כיצד? כגון ששחט בה סימן אחד לעבודה זרה, או עשה אותה חליפין לעבודה זרה – הרי זו כדמי עבודה זרה ואסורה.

פשט: אם עשו מעשה בבהמה לע”ז – אפילו מעשה קטן (שחיטת סימן אחד) – היא נאסרת. גם אם החליפו אותה (חליפין) בע”ז – היא נאסרת כ”דמי עבודה זרה.”

חידושים:

1. שחיטת סימן אחד: בהמה יכולה לחיות אחרי סימן אחד (צריך שני סימנים לשחיטה), אבל זה כבר “מעשה כל שהוא” שאוסר.

2. חליפין – כדמי עבודה זרה: כשמחליפים בהמה בע”ז (נותנים בהמה במקום כסף) – הבהמה נעשית כדמי עבודה זרה. זה לא ע”ז עצמה, אלא הערך הכספי/מחיר של ע”ז. הלשון “כדמי” (דומה לדמי) אולי מרמז שזו דרגה חלשה יותר של איסור – כי זו בהמה, לא ממש כסף, אבל היא מטופלת בדומה לדמי ע”ז.

3. מדוע לא עוזר “אין תפיסת יד” בחליפין: בחליפין לא הולך הכלל שבהמה לא יכולה להיאסר כי “אין בו תפיסת יד” – כי כאן הבהמה לא נעשית ע”ז עצמה, אלא דמי ע”ז, ודמי ע”ז אסורים בהנאה (תחתיו תחתיו – צריך לזרוק לים המלח).

הלכה ב’ (המשך) – בהמת חברו / שוחט בהמת חברו

רמב”ם: במה דברים אמורים? בבהמת עצמו. אבל המושך בהמת חברו לעבודה זרה או יחליפנה – לא נאסרה, שאינו אוסר דבר שאינו שלו. השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה — לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

פשט: רק בעל הבהמה יכול לאסור את בהמתו. זר שמושך או שוחט בהמת חברו לע”ז – לא יכול לאסור אותה.

חידושים:

1. “שאינו שלו” – אפילו ברשות? העיקר הוא שהבעלים לא עשו זאת – לאחר אין זכות בזה. בבהמתך יש לך זכות — אתה יכול לשחוט, להחליף. אבל בבהמת חברך אתה סתם גנב — גנב אין לו תפיסת יד, אין לך זכות בזה.

2. קשר לתפיסת יד: הדין של “אינו אוסר דבר שאינו שלו” דומה למושג תפיסת יד – אין לך בעלות על הדבר, לא יכול לאסור אותו.

3. קושיא: אפשר בכל זאת לנסך יין של חברו (סתם יינם), ואפשר לטמא דברים של חברו – איך זה מתיישב עם הכלל שאי אפשר לאסור דבר שאינו שלו? החילוק: בהמה, שאינה באמת שלך (אדם לא עושה בהמות), אתה יכול בשלך לעשות איסור, אבל בשל חברך לא.

4. חידוש הרמב”ם – מחלוקת עם הראב”ד: לא ברור איך הרמב”ם קיבל דין זה. הראב”ד חולק וסובר שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו. הראב”ד אומר שהגמרא לא מתכוונת כלל לדיני עבודה זרה, אלא סתם לצורר של “צוררך כמחבב”. שיטת הרמב”ם שאי אפשר לאסור בהמת חברו היא חידוש.

5. ראיה מקרבן פסח: המצרים עבדו את השה, ובכל זאת הקריבו אותו כקרבן פסח — רואים שכל עוד האחר לא שחט או מכר, אפשר להקריב, אין בו איסור הנאה.

הלכה ג’ – המשתחוה לקרקע עולם

רמב”ם: המשתחוה לקרקע עולם — לא אסרה. חפר בה בור שיח ומערה — אסרה.

פשט: מי שמשתחווה לאדמה, היא לא נאסרת – כי הוא לא עשה שינוי, אין תפיסת יד. אבל אם חפר בור – אותו חלק נאסר.

חידושים:

1. קודם הרמב”ם דיבר על הר (“הרים וגבעות”), אבל כאן הוא מתכוון אפילו לא להר — אפילו סתם חתיכת אדמה, “מגרש”. הוא הזכיר הר כי זה דבר שכיח, אבל העיקר: אדמה שאינה שלך, לא חפץ שאתה מחזיק בידך.

2. כשהוא חופר בור שיח ומערה, רק אותו חלק שהוא בנה נאסר. ואם שוברים אותו בחזרה, לכאורה הוא חוזר להיות מותר.

3. אפילו אם נדלדל: אפילו נפל חלק, אם “עובדין במקומן” — הוא עובד אותו שם כמו שהוא — מתירים, כי זה כמו שברי עבודה זרה בתפיסת יד אדם. אבל אם הוא הזיז אותו, הוא הניח אותו שם איפה שהוא שם — זו יצירתו, הוא עשה שהאבן תהיה כאן, וזה אסור.

הלכה ג’ (המשך) – מים שעקרן הגל

רמב”ם: מים שעקרן הגל — לא אסרן. נטלן בידו — אסרן.

פשט: מים שגל הזניק – לא נאסרים בהשתחוויה. אבל אם שאב מעט מים בידו – הם נאסרים, כי יש לו תפיסת יד.

חידושים:

1. כל הים בוודאי לא נאסר. אדם יחשוב שהמעט מים שהוזנק (גל, מפל) אינו מחובר למים הגדולים — אבל לא, “לא אסרן”.

2. שיטת הראב”ד: הראב”ד סובר שמה שהרמב”ם הביא קודם “מים של רבים” הולך אפילו על עקרן הגל. הראב”ד סובר שהטעם הוא כי יש בעלויות רבות (כמו ירמיה בן חמא), והוא מביא שיש מחלוקת בגמרא.

3. שתי בעיות בקרקע/מים: (1) זה לא שייך לך — של רבים, הר; (2) הוא לא עשה מעשה — המעשה צריך להיות מעשה גדול (עקירת הגל או לא).

הלכה ד’ – לבנה שהניחה להשתחוות לה

רמב”ם: לבנה שהניחה להשתחוות לה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה בהנאה, שהתקיפה מעשה.

פשט: יהודי לוקח לבנה (אבן בנויה) ואומר “הרי זו עבודה זרה להשתחוות לה” — הוא הציב אותה כדי להשתחוות, אבל הוא עצמו לא השתחווה. בא גוי והשתחווה — היא נאסרת בהנאה, כי “התקיפה מעשה”.

חידושים:

1. קודם למדנו שרק לייחד לעבודה זרה (בלי עבודה) לא עושה כלום — צריך לעבוד אותה בפועל. כאן גוי עבד אותה, וזו ה”התקפה מעשה”.

2. ההצבה עצמה היא המעשה: לא כתוב במשנה “עשה לבנה” — הוא לא גילף את האבן לעבודה זרה, זו הייתה לבנה מוכנה. הוא רק הציב אותה — וההצבה היא המעשה. לא משתחווים ללבנה שוכבת, אלא לעומדת — ההקמה עצמה היא מעשה.

הלכה ד’ (המשך) – ביצה

רמב”ם: ביצה — ובא גוי וישתחוה לה, אסורה בהנאה.

חידושים: הגמרא אומרת שזה חידוש: אפילו ביצה, שבקושי נראה שהיא מורמת (הבדל קטן מהדרך), בכל זאת נקרא “התקפה מעשה” — הנחת הביצה היא כבר מעשה מספיק.

הלכה ד’ (המשך) – חתך דלעת

רמב”ם: חתך דלעת ויצר בה צורה והשתחוה לה — אסרה.

פשט: הוא חתך פרי (דלעת/דלורית) ועשה צורה, והשתחווה — החיתוך הוא מעשה, ואחרי ההשתחוויה היא נאסרת.

הלכה ד’ (המשך) – השתחוה לחצי דלעת

רמב”ם: השתחוה לחצי הדלעת — חציו האחר אסור מספק.

פשט: מישהו משתחווה לחצי פרי, הוא רוצה לקבל את החצי של הדלעת כאלוה. החצי השני נאסר מספק.

חידושים:

1. זה לא מעשה שהיה — זו שאלה הלכתית שחכמים חשבו בבית המדרש.

2. הספק הוא: “שמא יחצו כמו ירד לחצי הנהר” — אולי החצי השני נעשה כמו “נצרך לו” של עבודה זרה (כמו גבאי של עבודה זרה). הגמרא מביאה ספק בזה, וצריך להחמיר מספק.

3. [דיגרסיה: מוזכר הפסוק בישעיה “חציו שרף במו אש” — שלועג שחצי מהעץ לצ’פאטי שלו הוא השתמש לאפייה. אבל מצוין שזה לא מתכוון לאותו דבר, אולי רק זכר לאותו פסוק.]

הלכה ו’ – אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה

רמב”ם: אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה – הרי זה אסור בהנאה, שנאמר “לא תטע לך אשרה”.

פשט: עץ שנשתל מההתחלה לשם עבודה זרה אסור בהנאה מדאורייתא.

חידושים: היסוד: עץ סתם שגדל וגוי בא ועובד אותו, לא יכול להיות עבודה זרה (כי חסר תפיסת יד אדם). אבל כשהוא נטע אותו מההתחלה לשם עבודה זרה, הרי הוא יצר את העץ, הוא עשה מעשה – הוא נטע את עבודה זרה. לכן זה אסור בהנאה מן התורה מדין “לא תטע לך אשרה”.

הלכה ז’ – אילן שהיה נטוע וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה

רמב”ם: הואיל ונטוע – וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה, אפילו הרכיב והבריך בגופו של אילן ויוציא ציץ – הסריגים אסורים, אבל שאר האילן מותר. וכן המשתחוה לאילן – אף על פי שלא נאסר גופו, הסריגים ועלים ולולבים ופירות שיוצא כל זמן שנאבד – אסורים בהנאה.

פשט: בעץ שכבר היה נטוע (לא מההתחלה לשם עבודה זרה), אפילו עשו הרכבה/הברכה והוציא צמיחה חדשה – רק החלקים החדשים (סריגים) אסורים, אבל עצם העץ נשאר מותר. אותו דבר במשתחווה לאילן.

חידושים:

1. הרכבה והברכה – הגדרה: הברכה פירושה לוקחים ענף מהעץ ומכופפים אותו לתוך האדמה שישרש. הרכבה פירושה מביאים ענף מעץ אחר ומחברים אותו לעץ שיתחבר.

2. יסוד תפיסת יד אדם: אפילו כשעשו הרכבה/הברכה והוציא צמיחה חדשה (יוציא ציץ) – היינו חושבים שזה כבר שינוי ממשי בעץ. אבל לא: עצם האילן כבר היה נטוע קודם, לכן אין בו תפיסת יד אדם. רק את התוספת החדשה (סריגים) אפשר לאסור, כי בה יש תפיסת יד אדם.

3. קושיא קשה במשתחווה לאילן: במשתחווה (רק השתחוויה, בלי מעשה בעץ) – הענפים/פירות החדשים שגדלים אחר כך נאסרים. זה קשה: קודם למדנו שצריך מעשה (תפיסת יד אדם) כדי לאסור. במשתחווה לא עשו שום מעשה בעץ! העץ עצמו לא נאסר – אבל למה הענפים החדשים יאסרו? לא עשו שום מעשה שגרם לצמיחה! במים שבאים אחר כך זה לא נאסר – למה עץ שונה? אין תירוץ ברור — “זו שאלה טובה, ואפשר לחיות עם שאלה.”

הלכה – אילן שהיטו פירותיו לבית עבודה זרה (סימן של אשרה)

רמב”ם: אילן שרואים שהגוים שומרים את פירותיו ואומרים שהם מכינים אותו לבית עבודה זרה פלוני, ועושים ממנו שכר בשעת שנוסרים ועודרים – הרי זה אילן אסור בהנאה, שזה חוקה של אשרה.

פשט: אם רואים שגוים מתייחסים לעץ באופן מסוים – שומרים את הפירות, עושים מהם בירה לחגם – זה סימן/חזקה שהעץ הוא אשרה.

חידושים:

1. סתם כך העץ לא היה אסור בהנאה. אלא רואים שהוא עובד אותו – הוא מנכש אותו, הוא שומר את פירותיו – וזו חזקה שזו אשרה.

2. המנהג של עבודה זרה הוא שמאשרה לא משתמשים בפירות סתם, אלא עושים מהם בירה/שכר לכבוד החג. המקור מהגמרא, שאחד מפומבדיתא נתן את העצה/סימן.

3. [דיגרסיה: שכר/בירה — בגמרא מדברים כמעט תמיד על שכר מתמרים. היום עושים בירה משעורה (גם בגמרא). הבעל שם טוב אמר שבירה (משעורה) אי אפשר לעשות כל היום (ברכת שהכל), אבל מתמרים אפשר (ברכת העץ/אדמה).]

הלכה – אילן שנוטעים תחת עבודה זרה (משמש)

רמב”ם: אילן שנוטעים תחת עבודה זרה – כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא אסור בהנאה. נטלה מתחתיו – הרי זה מותר.

פשט: עץ שנשתל תחת עבודה זרה (לעשות צל, או כמשמש) – אסור כל זמן שהוא תחת עבודה זרה. כשמסירים את עבודה זרה, העץ נעשה מותר.

חידושים:

1. חילוק בין נעבד למשמש: העץ עצמו לא נעבד (לא עובדים אותו), הוא רק משמש לעבודה זרה (צל, הכרזה שכאן יש עבודה זרה). לכן, כל עוד הוא משמש הוא אסור, אבל כשמסירים את עבודה זרה, העץ חוזר להיות “סתם עץ” – חלק מהטבע.

2. קושיא על הרמב”ם: במשמשים אחרים צריך בכל זאת ביטול כדי להתיר. למה הרמב”ם לא אומר שצריך “שנתייאשו הבעלים”? יש בכל זאת דעות אחרות שצריך נתייאש. זה נשאר בעיה.

3. תירוץ מהמשנה: כי האילן עצמו לא נעבד – הוא מעולם לא נעבד – לכן לא צריך ביטול רשמי. אם היו עובדים את האילן עצמו, לא היה עוזר רק להסיר – היו צריכים דין ביטול.

הלכה – בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה / המשתחוה לבית בנוי

רמב”ם: בית שבנאו מתחילה לכך, וכן המשתחוה לבית בנוי – הרי זה אסור בהנאה.

פשט: בית שנבנה מההתחלה לעבוד, או בית שהשתחוו לו – אסור בהנאה. (מקביל לשלוש ההלכות באילן.)

חידושים:

1. לבית יש תפיסת יד אדם (אדם בנה אותו), לכן הוא יכול להיות עבודה זרה

– בין כשבנו אותו מההתחלה לשם עבודה זרה, בין כשמשתחווים לו.

2. חילוק בין עץ לבית לגבי תפיסת יד אדם: עץ שגדל באופן טבעי אין בו תפיסת יד אדם (הוא חלק מהטבע). אבל בית אדם בנה אותו – הוא לגמרי מעשה ידי אדם.

הלכה – ציור וכיור על בית / הכניס עבודה זרה לתוך הבית

רמב”ם (ציור וכיור): אם בית כבר היה בנוי, וקישטו אותו, צבעו, ועשו ציורים יפים לשם עבודה זרה — מסירים רק את מה שחידשו, אבל שאר הבית מותר.

פשט: הבית עצמו לא נאסר, כי לא עובדים את הבית הריק — עובדים רק את היופי, את הציורים. מסירים את הציור והכיור, הבית מותר.

חידושים:

1. השוואה לדין אילן: כמו שבעץ רק הענפים החדשים נאסרים (כי זה מה שחידשו), כך גם בבית רק הציורים נאסרים. היסוד זהה — לא עובדים את עצם החפץ, אלא את החידוש/התוספת.

2. חילוק מההלכה הקודמת: שם בנו את הבית לשם עבודה זרה, כאן רק קישטו בית שכבר קיים.

רמב”ם (הכניס עבודה זרה): אם לא עבדו את הבית כלל, אלא הכניסו עבודה זרה לתוך הבית — הבית הוא משמש עבודה זרה, וכשמוציאים את עבודה זרה, הבית חוזר להיות מותר.

פשט: בדיוק כמו דין אילן כמשמש — כל עוד עבודה זרה שם, זה אסור; מוציאים אותה, זה מותר.

הלכה – אבן שחצבה מתחילה / ציירה וחקקה / אבן כמשמש

רמב”ם: אבן שחצב מהר לשם עבודה זרה — אסורה בהנאה. אבל אם האבן כבר הייתה חצובה, ורק ציירה וחקקה כדי לעבוד אותה — רק התוספת נאסרת, ועצם האבן נשארת מותרת. אבן שהעמידו עליה עבודה זרה — אסורה כל זמן שהיא עליה; סילק עבודה זרה — מותרת.

פשט: שלושה אופנים: (1) חצובה מההתחלה לשם ע”ז — כל האבן אסורה; (2) אבן קיימת שקישטו — רק תוספת אסורה; (3) אבן כמשמש — אסורה כל עוד ע”ז שם.

חידושים:

1. החילוק: במקרה הראשון יצרו את האבן עצמה (חתכו מהר) לשם עבודה זרה — אז כל האבן אסורה. במקרה השני האבן כבר קיימת, רק הוסיפו — אז רק התוספת אסורה.

2. “אותה אבן כאבן מעולם לא הייתה אסורה” — עצם האבן לא עברה שינוי לענין איסור.

הלכה – בית סמוך לבית עבודה זרה / כותל משותף

אופן ראשון: הקיר שלו

רמב”ם: מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל — אסור לבנותו, כי כשהוא בונה את קירו, הוא בונה גם קיר לבית עבודה זרה.

פשט: הקיר משרת את שני הבתים. כשהוא בונה אותו בחזרה, הוא מהנה עבודה זרה.

חידושים:

1. עצה: הוא יכונס לתוך שלו — להזיז את הקיר לתוך השטח שלו, כך שלעבודה זרה אין הנאה מהקיר שלו.

2. קושי: אפילו אם הוא מזיז פנימה, הרי לעבודה זרה יש הנאה מהשטח הריק (יותר מקום)! על זה העצה: הוא ימלא את השטח הריק בקוצים, צואה, ודברים לא נעימים אחרים — “כדי שלא ירחיב את בית עבודה זרה.”

3. [דיגרסיה: אנשים היו נוהגים לאסוף צואה לשדותיהם — זה דבר מוכר בהלכות השתתפות.]

אופן שני: כותל של שותפות

רמב”ם: אם זה כותל של שותפות — יחלקו: מחצה שלו מותר בהנאה, ושל עבודה זרה אסור.

פשט: מחלקים את עובי הקיר לחצי — החצי שלו מותר, החצי של עבודה זרה אסור.

חידושים:

1. אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה — כשהקיר נופל, כל אבן היא ספק (אולי היא מהחצי האסור), לכן הכל אסור. כל אבן בודדת היא ספק עבודה זרה, וספק עבודה זרה אסור.

2. רשב”א אומר שמותר לקחת רק אם יודעים אילו אבנים היו בצד שלו.

3. רש”י יש לו פירוש אחר בגמרא — שזה מדבר כשהבית עצמו נעבד (לא רק משמש).

הלכה – כיצד מאבדין עבודה זרה

רמב”ם: שוחק וזורה לרוח, או שורף, או מטיל לים המלח.

פשט: שלושה אופנים של איבוד: (1) טוחנים וזורים לרוח, (2) שורפים, (3) זורקים לים המלח.

חידושים:

1. אם כבר טחנו, מה הטעם ב”זורה לרוח”? כדי שאף אחד לא יכשל באבק — האבק הולך לאן שהוא, אבל אז הוא בטל לגמרי.

2. אולי “שורף ומטיל” הולכים ביחד (כמו “שוחק וזורה”) — שורפים ואז זורקים את האפר לים המלח. אפשר ללמוד בשני האופנים.

הלכה – ציפויי עבודה זרה בדבר שאין בו תפיסת יד אדם

רמב”ם: דבר שאין בו תפיסת יד אדם, אבל עבדו אותו — הנעבד עצמו מותר בהנאה, אבל ציפויין שמניחים על זה אסורים בהנאה.

פשט: ההר לא נעשה עבודה זרה עצמו (כי אין בו תפיסת יד אדם), אבל אם מקשטים את ההר, זה כמו לקשט עבודה זרה, והציפויין אסורים.

חידושים:

1. הפסוק “לא תחמוד כסף וזהב עליהם” — הפירוש הפשוט הוא כסף וזהב שעליהם (כמו שתוספות לומד), אבל חידוש הרמב”ם הוא שאפילו ה”עליהם” עצמו — מה ששוכב על דבר שאין בו תפיסת יד אדם — אסור.

2. ציפויי עבודה זרה אינו בגדר עבודה זרה עצמה, אלא של משמשי עבודה זרה — דברים שעושים ליופי לכסות עבודה זרה.

הלכה – ביטול עבודה זרה של גוים

רמב”ם: עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל, הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש — ולא אמר פסיליהם, אלא פסילי אלהיהם, כל זמן שהם אלהיהם.

פשט: כשגוים מבטלים את עבודה זרה שלהם לפני שהיא באה לידי יהודים, היא מותרת בהנאה. הפסוק אומר “פסילי אלהיהם” — רק כשהם עדיין “אלהיהם”, אבל כשביטלו אותה, היא כבר לא “אלהיהם.”

הלכה – עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם

רמב”ם: עבודה זרה של ישראל אינה בטילה לעולם… אין ביטולה מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם.

פשט: עבודה זרה יהודית לעולם לא יכולה להתבטל. צריך לגנוז אותה (לקבור או לשרוף) כדי שאף אחד לא יכשל.

חידושים:

1. למה יהודי גרוע מגוי? הסבר חז”ל: יהודי הוא עקשן — הוא רציני באמונותיו. כשיהודי רואה שבא אדם דתי ולוקחים את עבודה זרה שלו, הוא אומר “אני מבטל אותה”, אבל הוא לא מתכוון ברצינות — הוא באמת מחזיק שזו עבודה זרה. לכן לא סומכים עליו. משא”כ גוי — גוי קל דעת יותר, יום אחד זו עבודה זרה, מחר הוא כבר לא מחזיק בזה.

2. שותפות של יהודי וגוי בעבודה זרה: השותף הגוי לא יכול לבטל את החלק השייך ליהודי, כי יהודי לא יכול לבטל עבודה זרה.

3. ראיה מיעקב אבינו: “ויטמן אותם יעקב תחת האלה” — יעקב קבר את אלהי הנכר. מכאן: עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה — זה יותר מאשר בעבודה זרה גויית, כי אפילו אחרי שבירה נשאר עוד משהו (אפר, ריח וכדומה), לכן צריך לקבור אותה.

הלכה – ביטול אחרי שבאה לידי יהודים / ישראל מבטל עבודה זרה

רמב”ם: וכן עבודה זרה שביטלה על ידי ישראל אחר ביטול הגוי — אין ביטולה מועיל כלום. ואין ישראל מבטל עבודה זרה אפילו ברשות הגוי.

חידושים:

1. אפילו אם גוי ביטל אותה, אבל אחר כך היא באה לידי יהודים — הביטול לא מועיל. כי עכשיו היא כבר ברשות היהודי, וגוי יכול לבטל רק משהו שברשותו.

2. יהודי בכלל לא יכול לבטל עבודה זרה, אפילו אם היא שייכת לגוי.

הלכה – מי יכול לבטל עבודה זרה

רמב”ם: גוי קטן או שוטה אינו מבטל עבודה זרה. וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גוי אחר, הרי זו בטלה, אפילו אם ביטלה בעל כרחו, אפילו אנסו ישראל לכך.

חידושים:

1. בעל כרחו: מעניין — בקטן/שוטה אומרים שזה לא עובד כי אין לו דעת, אבל בבעל כרחו אומרים שזה עובד אפילו בלי רצון. אולי יש כאן דין של “קונה ומוכר על כרחו.”

2. רק עובד עבודה זרה: גוי שהוא עצמו עובד עבודה זרה יש לו כוח לבטל. אבל גוי דתי, מונותאיסט, ירא שמים — הוא לא יכול לבטל, כי הוא מעולם לא קיבל את זה. אבל זה לא חייב להיות דווקא אותה עבודה זרה ספציפית — גוי שעובד עבודה זרה אחת יכול לבטל אחרת (כמו פגאני שמבטל מרקוליס).

3. הסבר פוליטי של ביטול: בבעל כרחו — הגוי עצמו הודה, אפילו בעל כרחו. ביהודי חז”ל אומרים שבעל כרחו לא מתקבל, אבל בגוי כן. זה יותר כמו שכובשים מקום ואומרים לו “אמור שאתה יורק על האלוה שלך” — הוא לא מתכוון, אבל דוחים את החשיבות של זה.

הלכה – ביטול עבודה זרה vs. ביטול משמשיה vs. תקרובת

רמב”ם: ביטול עבודה זרה הוא גם ביטול משמשיה. אבל ביטול משמשיה עצמו לא מבטל את עבודה זרה. תקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם.

חידושים – חילוק בין משמשים, ציפויין, ותקרובת:

1. משמשי עבודה זרה = מפה ששמים על עבודה זרה, נוי/יופי.

2. תקרובת = צלחת אוכל ששמו לפני עבודה זרה, קרבן. זה צריך להיות כעין פנים — ברור שזה קרבן, הקריבו אותו. לכן זה לעולם לא יכול להתבטל — זה כבר נעשה קרבן, זה כבר קרה.

הלכה – כיצד מבטלה: מעשה ביטול

רמב”ם: כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה או גדע אצבעה — אפילו שלא חסר — או אם מכר אותה ליהודי צורף שיתיך את הזהב — הרי זו בטילה, כי כל אלו הדברים הם שינוי בגוף עבודה זרה.

פשט: ביטול צריך להיות מעשה — שינוי בגוף עבודה זרה. לחתוך קצה אוזן, אף, או אצבע, או אפילו רק למעוך (בלי חיסרון), או למכור לצורף יהודי שיתיך אותה — הכל ביטול.

חידושים:

1. ביטול צריך מעשה, לא רק גילוי דעת: הרמב”ם פוסק שביטול צריך להיות איזה מעשה — שינוי בעבודה זרה עצמה. יש פוסקים שסוברים שביטול יכול להיות אפילו בלי מעשה (רק הוא אומר “אני לא מחשיב אותה יותר”), אבל הרמב”ם לא סובר כך.

2. מה לא ביטול: הרמב”ם מונה שורה שלמה של דברים שהם לא ביטול:

– הוא משכן אותה (משכון)

– מכר לגוי או ליהודי שאינו צורף (כי הוא לא יתיך אותה)

קיר נפל על עבודה זרה והוא השאיר אותה (אבל עבודה זרה לגמרי מתחת)

גנבים גנבו אותה והוא לא דרש אותה בחזרה

– הוא ירק עליה בפניו

– הוא גרר אותה בצואה

3. כל אלו — אינן בטילה, כי הביטול צריך להיות שינוי בעבודה זרה עצמה, לא רק גילוי דעת של בזיון. היה מספיק גילוי דעת (ירק, גרר בצואה), אבל גילוי דעת לבדו לא עוזר לפי הרמב”ם.

4. קשר למרחץ של אפרודיטי: בעבודה זרה על המרחץ, שאומרים שכיוון שמשתינים בפניה היא לא נעבדת — שם מדברים כשלא היה ברור שזו עבודה זרה מעיקרא. כאן מדברים כשכבר הייתה עבודה זרה, ובזיון לבדו אינו ביטול. לא לחשוב שהגוי במצב רוח רע והוא כועס על עבודה זרה שלו, הוא כבר ביטל אותה — לא, “גורם מקלל מגדף” — הוא מקלל את אלוהיו אבל עדיין מאמין בו.

הלכה – עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום vs. בשעת מלחמה

רמב”ם: עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום — מותרת בהנאה. בשעת מלחמה — אסורה בהנאה.

פשט: אם מוצאים עבודה זרה נטושה, הדין תלוי בנסיבות. בזמן שלום, אם גוים עזבו אותה, היא מותרת בהנאה — זה סימן ביטול. אבל בזמן מלחמה, אם הם ברחו, היא אסורה — העזיבה אינה ראיה שהפסיקו לכבד את עבודה זרה, הם רק פחדו.

חידושים:

1. נדון האם העזיבה בלבד בשעת שלום היא עצמה מעשה הביטול, או אולי עשו גם איזה מעשה ביטול בפועל, והעזיבה היא רק ראיה/גילוי דעת שהם מתכוונים ברצינות. לא ברור שהעזיבה עצמה היא המעשה — אולי היא רק גילוי דעת שהוא מתכוון ברצינות.

2. הסברא במלחמה: הם לא ישאו את האליל כשיש מלחמה — זה לא ראיה שהפסיקו לכבד אותו, הם רק פחדו.

הלכה – עבודה זרה שנשתברה מאליה

רמב”ם: עבודה זרה שנשתברה מאליה — שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוהו.

פשט: עבודה זרה שנשברה מעצמה — השברים נשארים אסורים עד שגוי יבטל אותם.

חידושים:

1. ריש לקיש סבר שעבודה זרה שנשתברה מאליה — סתמא הגוים ביטלו אותה, כי הם אומרים: הוא לא יכול להציל את עצמו, הוא יציל אותי? אבל רבי יוחנן חולק, והגמרא לא פוסקת כריש לקיש — צריך לבטל הכל.

2. דין חשוב: אם עבודה זרה נשברה אבל אפשר להרכיב אותה בחזרה (כמו פאזל), צריך לבטל כל פרק ופרק — כל חתיכה בנפרד. כי אם ביטלו רק חתיכה אחת, זה לא אומר שהחתיכות האחרות בטלות, כי חוששים שמא ימצאו את החתיכה השנייה ויתקנו אותה.

3. אי אפשר לבטל איבר אחד ובכך יתבטלו כל האיברים.

הלכה – מזבח עבודה זרה שנפגם

רמב”ם: מזבח עבודה זרה שנפגם — עדיין הוא אסור בהנאה, עד שינתץ רובו בידי גוים.

פשט: מזבח לעבודה זרה שנפגם — נשאר אסור עד ששוברים רוב ממנו בידי גוים.

חידושים:

1. קושיא: למה בעבודה זרה גופא מספיק להסיר חתיכה אחת (פוחס בפניה), ובמזבח צריך לשבור רוב?

2. תירוץ: במזבח הגוי לא מקפיד על פגם — הוא עדיין יקריב עליו אפילו הוא מעט פגום. זה שונה ממזבח יהודי, שאם הוא לא מרובע (שלם) הוא לא כשר.

3. חילוק בין במה ומזבח: במה היא אבן אחת — אם חסר חתיכה היא כבר לא יפה, אי אפשר להקריב עליה, לכן נפגם מספיק. מזבח הוא אבנים הרבה — אם חסר חתיכה הוא נעשה מזבח קטן יותר, אבל עדיין מזבח.

הלכה – אבנים של מרקוליס

רמב”ם: כיון שבורר מן הבנין ומוציאו לחוץ — הרי הוא מותר מיד.

פשט: במרקוליס (שזורקים אבנים כעבודה), אם מוציאים אבן מהבניין ושמים אותה בנפרד — היא מותרת מיד.

חידושים: הסברא: מרקוליס הוא סתם שטח שזורקים בו אבנים. כל אבן היא משמש לעבודה זרה. אבל כשלוקחים אבן החוצה ועושים אותה דבר נפרד — היא בטלה, כי היא כבר לא חלק מהמרקוליס.

הלכה – ביטול אשרה

רמב”ם: נטל ממנה מקל או שרביט, נטל ממנה מאכל לשאר בהמה, או שפאה שלא לצורך — הרי זו בטילה. אבל שפאה לצורך — האשרה אסורה, והשפייה מותרת.

פשט: אשרה (עץ של עבודה זרה) מתבטלת אם קוטפים ענף, עלה, ענף צעיר, מקל, או מקלפים חתיכה שלא לצורך העץ. אבל אם קילפו לצורך העץ (ליופיו/צמיחתו), האשרה נשארת אסורה, רק החתיכה המקולפת מותרת.

חידושים:

1. בשפאה לצורך: החתיכה שהסירו מותרת — לכאורה כי יש יאוש ושינוי. אבל העץ עצמו לא התבטל, כי ההסרה הייתה לטובת העץ, לא ביטול.

הלכה – עבודה זרה של ישראל: אשרה

רמב”ם: ומעשה של ישראל — בין לצורך בין שלא לצורך, בין ניר בין שפייה — אסורה לעולם, שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם.

פשט: גוי יכול לבטל עבודה זרה על ידי הסרת חתיכה. אבל אשרה (או עבודה זרה) של יהודי — שום ביטול לא עוזר, לא לצורך ולא שלא לצורך.

חידושים:

1. אפילו כשמסירים חתיכה — את החתיכה עצ

מה הוא ביטל על עצמה, אבל את עבודה זרה בכלל אי אפשר לבטל כי זו עבודה זרה יהודית.

2. דבר יפה: מכאן רואים את כוחו של יהודי — אפילו עבודה זרה של יהודי לא מתבטלת, כל שכן דבר שבקדושה של יהודי. זה יסוד של כל חומר מידי טומאה ממידת טהרה — אם בטומאה זה כל כך חזק, בקדושה קל וחומר.


תמלול מלא 📝

הלכות עבודה זרה פרק ח’ – תפיסת יד אדם וביטול עבודה זרה

הקדמה לפרק

אנחנו לומדים הלכות עבודה זרה פרק ח’. בפרקים הקודמים למדנו שיש מצוה לעבד עבודה זרה, ויש גם איסור הנובע מהמצוה, ליהנות מעבודה זרה, בין מהעבודה זרה עצמה, בין מכל הנעשה בשבילה, בין מתקרובת עבודה זרה, יש איסור, אה, משמשי עבודה זרה, יש איסור הנאה.

עכשיו בפרק הזה, וגם בפרק הבא, נלמד הרבה פרטי דינים של איסור הנאה מעבודה זרה. זה דבר מאוד נוגע, כי יש הרבה עבודה זרה, בפרט כשיהודים גרים בין עובדי עבודה זרה, הנקראים גויים, חשוב לדעת מה נאסר וכן הלאה.

אז החלק הראשון של הפרק נלמד איזה סוג דברים יכולים להיאסר מצד עבודה זרה. כלומר, הכלל שנלמד הוא שלא כל דבר יכול גוי לאסור. אם גוי עובד את השמש, לא נאסר בגלל זה ליהנות מהשמש, כי השמש לא שייכת לו לאסור. וכן אחרים לגבי איך הוא יכול לאסור. אבל יש כן דברים שאפשר לאסור, אז צריך ללמוד מה נקרא דבר שיכול בכלל להיות עבודה זרה שייאסר, ומה לא. איך דבר יכול להיאסר כעבודה זרה או כמשמש לעבודה זרה.

נכון, אבל קודם נלמד את הנקודה שיש דברים, לכאורה, אתה רואה איך זה מתחיל, אתה לא יכול לקחת הר שלם והוא יאמר “אני עובד את ההר”, אסור ליהודי ללכת על ההר. זה לא ככה. המוסר השכל מזה הוא שהרבה יותר קל שמשהו יהיה קדוש מאשר שמשהו יהיה טמא. “איש כי יפליא נדר”, יהודי אמר חלילה “הרי זו צדקה” או “הרי זו הקדש”, דבר נורא, זה נעשה דבר נורא קדוש. אבל להיות עבודה זרה לא נעשה כל כך בקלות עבודה זרה, צריך ללמוד את כל הפרטים.

כי אנחנו מאמינים שיהודי לא רוצה באמת לעבוד עבודה זרה. לא, לא, אני מתכוון שכל הפרטים האלה הם שיש דבר פרטי דינים, כי זה לא אפשרי. גוי יכול לבוא ולעבוד את כל העולם. צריך למצוא דברים שמותר להשתמש. לא יכול להיות שהכל ייאסר. זה יותר… אני מתכוון שאפילו ראינו שלא עושים שלוש ערים ל… איך קוראים לזה? ל… נו, מה שלמדנו שם, עיר הנידחת. אי אפשר לאסור שטחים שלמים, כי עכשיו יהודים לא יוכלו להסתובב בארצות שלמות. קצת כן. אוקיי, נראה.

הלכה א’: כל שאין בו תפיסת יד אדם

יש ענין של תפיסת יד. כל שאין בו תפיסת יד אדם, דבר שאדם לא יכול לאחוז בידיו, דבר שגדול יותר, דבר שאדם לא יכול לתפוס אותו כל כך בקלות. ולא יצרו, האדם לא יצר אותו, האדם לא עשה אותו.

דיון: מה פירוש תפיסת יד?

דובר 1: הייתי מתרגם תפיסת יד שזה גדול מדי לתפוס.

דובר 2: הייתי מתרגם שזה דברים שאדם לא תופס במעשיו, לא יכול לשלוט בהם. זה לא ביד אדם, זה לא ביד אדם בדרך יותר מופשטת. זה לא בידו. הולכים לראות את ההרים, זה לא שלך, זה לא נעשה שלך. לאדם אין בזה תפיסה, כי זה כל כך גדול, זה לא… זה לא שייך לך. זה לא תחת שלטון בני אדם.

דובר 1: הוא אומר בהמה. בהמה יכולה להיות בהמה קטנה, אדם יכול כן להרים.

דובר 2: זה אומר דברים טבעיים, דברים שהקב”ה עשה, לא שבני אדם עשו. הוא לא יצר.

דובר 1: כן, או שהוא לא יכול ליצור. אבל הוא אומר “ולא יצרו” שם זה כמו שני דברים. אני מתכוון שזה התרגום, זה התרגום. “תפיסת יד אדם” זו הלשון של הגמרא. כך כתוב בגמרא: כל שיש בו תפיסת יד אדם, כל שאין בו תפיסת יד אדם אסור. הרמב”ם מתרגם שתפיסת יד פירושה, כך הוא לומד, יש שתי לשונות ברמב”ם, שזה התרגום של עכשיו. ש”ולא יצרו” פירושו שזה דבר שאדם לא עשה. מי עשה את ההר? אתה לא עשית, הקב”ה עשה אותו. זה התרגום.

דובר 2: התרגום הוא ממש שהאדם לא הרים אותו, הוא לא קונה אותו, זה לא מונח בידו. אבל בואו נראה בפנים, נראה את הפרטים ונבין את התרגום של תפיסה בזה.

הרים, גבעות, אילנות, מעיינות, בהמה

אז כך, אם נעבד, אפילו אם עבדו לזה עבודה זרה, הוא מותר בהנאה, כי אומרים שהמעשה שלך של עבודה לזה לא חל על הדבר.

שלא נמצא בשליטתך. לפיכך, הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, גויים שעובדים הרים וגבעות, או אילנות הנטועין מתחילתן לפירות, עצים שהם, לא נטעו עץ כדי שיהיה העץ לעבודה זרה, נטעו אותו מתחילה, ואחר כך בא גוי ועבד עליו עבודה זרה, או המעיינות הנובעין לרבים, אם גויים עובדים עבודה זרה למעיין מים שזורם לרבים, ויש להוציא כשאדם עושה מעיין, אדם בונה קטן את זה והוא עושה מפל מים, יש לו תפיסת היד, יש לו קצת שליטה, אבל מעיין שזורם כבר, זה זורם, זה כן. אותו דבר הוא בהמה, עובדים בהמה, הרי אלו מותרים בהנאה, כי אתה עובד, אבל הדבר לא יודע, ההר לא יודע שאתה עובד אותו, ההר הוא הר, יש לך את השגעון שלך, אנחנו לא מאמינים לך כמו שאנחנו לא מקבלים אותך.

ממילא, מותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גידולן, מותר להמשיך לאכול פירות מהעץ שגדל, העץ אדיש למשוגעויות שלך, ואותו דבר שהוא בהמה, מותר לאכול את הבהמה. צריך להבין, בהמה יש כן קצת תפיסה, אדם יכול להרים בהמה, אבל ממה שהוא אומר שתפיסת היד פירושה שאתה לא יכול להרים, תפיסת היד פירושה שזה שייך לך, אתה עשית אותו, זה התרגום, אתה לא עשית את הבהמה, ואם נחשוב, כשאדם חותך חתיכת עץ, הוא יצר את הדבר, והוא עשה אותו לעבודה זרה, או הוא חותך יצירה, כי כל הדברים האלה הם בטבע, הם חלק מהטבע, והעבודה שלך לא שינתה מה שזה, זה נשאר בדיוק כמו שאפשר לעשות קצת. אבל הגמרא מביאה על זה דרשה, “להם הים ולא יאורים הנהרים”.

שבהמה אם הוא עובד כן את ההר, אתה יודע על כל מיני הרים קדושים, ההר הוא משהו, זה לא נאסר.

בהמה שהוקצת לעבודה זרה

ואין צורך לומר שזה אפילו בהמה שהוא עובד ממש. כל שכן בהמה שרק הוקצתה לעבודה זרה, והקצו אותה, הכינו אותה לעבודה זרה, זה לא חל, והבהמה עדיין מותרת באכילה. אין חילוק באיזה אופן, אם הקצו שהבהמה הולכים לעבוד, הבהמה הולכת להיות עבודה זרה, או הקצו את הבהמה שתהיה תקרובת עבודה זרה, היא מותרת, כי הבהמה לא שייכת לך.

זה כל עוד… כי בהמה היא דבר שהקב”ה עשה. זה מה שנלמד בנקודה הבאה, שזה היה באמת, אתה יכול לעשות מעשה, אתה לא רשאי לעשות, אבל אתה יכול כן לעשות בבהמה.

הלכה ב’: מעשה בבהמה

במה דברים אמורים? שבהמה אינה נאסרת, בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה, הוא לא עשה כלום בבהמה, הוא רק הכין אותה. אבל עשה בה מעשה כל שהוא, אסרה. הוא עשה אפילו דבר קטן, הוא באמת אסר אותה. והוא מסביר, כיצד? כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה, הוא שחט אפילו לא שחט לגמרי, הוא שחט סימן אחד, שבהמה יכולה עדיין לחיות אחרי זה, כן, כי בשחיטה צריך שני סימנים.

או עשה אותה חליפין לעבודה זרה… עוד דבר, עוד דבר, עוד דבר. עשה אותה חליפין זה לא לגבי מעשה, זה דמי עבודה זרה. זה הדבר היחיד שאנחנו מתכוונים עכשיו. כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה, זה מעשה שראינו קודם, אפילו זה נעשה תקרובת עבודה זרה, כל החלקים, העורות הלבוש וכן הלאה. המשמעות של עבודה זרה פשוטה שהוא עשה מעשה, ואז זה כן נאסר.

חליפין לעבודה זרה

יש עוד דרך לבהמה להיות אסורה בעבודה זרה, וזה אם קנו עבודה זרה במקומה. עושים חליפין. זה לא עבודה זרה עצמה, אלא דמי עבודה זרה, שכלכלית, הערך שלה הוא עבודה זרה. עשה אותה חליפין לעבודה זרה, מישהו מכר בהמה ובכסף שהוא עשה מזה הוא עשה עבודה זרה? לא, לא, לא, חליפין, הוא החליף עבודה זרה עם בהמה. הוא קנה, הוא הלך לחנות עבודה זרה, ובמקום לתת לו כסף הוא נתן לו בהמה.

כן, זה נקרא חליפין. נעשה בהמה חליפין חליפין, נעשה חליפין חליפין, הוא החליף את הבהמה בבהמה אחרת, אז זה כדמי עבודה זרה, ולמדנו קודם שעבודה זרה אסורה בהנאה, כי תחתיו תחתיו וכו’, אתה קונה עבודה זרה, צריך לקחת את הכסף ולים המלח וכו’, וזה עבודה זרה, אז אין בעיה שלבהמה אין תפיסת יד. זה לא עולה, כי הבהמה נעשית כדמי עבודה זרה, כי זה המחיר ששילמו על עבודה זרה. אז אז לא הולך הכלל שבהמה לא יכולה להיות עבודה זרה.

אני חושב שכשהוא אומר כדמי עבודה זרה, הוא מתכוון שזה דומה, כאילו זה איסור חלש יותר. זה פירושו כסף של עבודה זרה, כן? זה לא כסף, זה חליפין, אבל זה אותה דרך שבה דמי עבודה זרה אסורים בהנאה, אז זה סוג של דמי עבודה זרה. יכול להיות שזה כדמי, זה מה שהוא מחשיב כחידוש, כי זו בהמה, זה לא כסף.

הלכה ג’: בהמת עצמו לעומת בהמת חברו

ממילא לפי זה כך, מה שלמדנו שאפשר לשחוט בהמה או לעשות חליפין על עבודה זרה בהמה, ואז אפילו בהמה נאסרת, זה דווקא בבהמת עצמו, זו הבהמה שלו. כלומר, יש לי זכות, כמה זכות יש לי על הבהמה שלי, אני רשאי לשחוט אותה, אני רשאי להחליף אותה בעבודה זרה. אבל המושך בהמת חברו לעבודה זרה או יחליפנה, אז לא נאסרה, שאינו אוסר דבר שאינו שלו. אתה לא יכול ללכת לקחת משל אחר, זה בגניבה? מה פירוש לא שלו? אולי אפילו ברשות? כך הוא טוען אולי.

כלומר שהבעלים לא עשו זאת, אתה עשית זאת, ואין לך זכות על זה. זה דומה לתפיסת יד. זה דומה לגניבה, לגנב. גנב הוא משהו, אם גנב קונה, אז יש לך כן תפיסת יד על זה. אבל זה חייב להיות מחובר לזה שאין לך זכות בזה. ממילא אתה לא יכול לאסור. צריך להבין, כי אפשר כן לנסך יין של אחר, או אפשר לטמא דבר של אחר. לעבודה זרה… לא, לעבודה זרה…

הלכה ג’ (המשך): השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה

דברי הרמב”ם: “במה דברים אמורים, בבהמת עצמו. אבל אם שחט בהמת חבירו לעבודה זרה, או החליפה — לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.”

זה דווקא בבהמת עצמו, הבהמה שלו. כלומר, יש לי זכות, כמה זכות יש לי על הבהמה שלי, אני רשאי לשחוט אותה, אני רשאי, כלומר, להחליף אותה בעבודה זרה. אבל השוחט בהמת חברו לעבודה זרה, גם להיפך, אז “לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו”. אתה לא יכול ללכת לבהמה של אחר ולגנוב ובלי עונש? אולי למיתת בית דין אולי.

בעל הבית לא עשה זאת, אתה עשית זאת, אין לך זכות בזה. אתה סתם גנב. גנב הוא באמת תפיסת יד. אבל זה כנראה מחובר לזה שאין לך זכות בזה, ממילא אתה לא יכול לאסור.

קושיה: מדוע אי אפשר לאסור בהמת חברו?

צריך להבין, כי אפשר כן לנסך יין של אחר, או אפשר לטמא דבר של אחר. בעבודה זרה, לא, בבהמה אולי, הדבר שלא באמת שלך, אדם לא עושה בהמות, הבהמה שלך אתה יכול לעשות בה איסור, בבהמה של אחר אתה לא יכול.

חידוש הרמב”ם ומחלוקת הראב”ד

הוא אומר שלא ברור איך הרמב”ם לקח את הדין. הרמב”ם אומר שיש כלל כזה “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”. והגמרא מדברת על הכלל, אם אפשר לאסור דבר שאינו שלו, וזה בכלל לא כל כך פשוט. אני מתכוון שהראב”ד, כן? מה אומר הראב”ד? הראב”ד מתווכח בכלל, כן? הראב”ד אומר שאדם יכול כן לאסור דבר שאינו שלו. רק ישראל, אכן, אומרת הגמרא שהוא לא מתכוון בכלל לדיני עבודה זרה, הוא מתכוון לו סתם צורר מ”צוררך כמחבב”.

והרמב”ם, זה חידוש של רמב”ם זה, שהוא אומר שאדם לא יכול לאסור בהמה של אחר. כמו שאתה אומר, אפשר כן בדרך כלל לאסור דבר שאינו שלו, אבל יש יוצא מן הכלל שאי אפשר. אבל באופן הזה נראה שאפשר כן בגמרא, וצריך להבין את שיטת הרמב”ם. אבל זה מה שהרמב”ם אומר.

ראיה מקרבן פסח

חשבתי שלומדים שקרבן פסח שהמצרים עבדו את הטלה, השה, אבל רואים שאין בעיה, אפשר להקריב בהמה שאחר עובד, כל עוד הוא לא שחט או מכר אפשר להקריב אפילו, אין בזה איסור הנאה.

הלכה ד: המשתחוה לקרקע עולם

דברי הרמב”ם: “המשתחוה לקרקע עולם — לא אסרה. חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה — אסרה.”

נו טוב, זה למדנו לגבי הרים וגבעות ובהמות. עכשיו הוא נכנס לפרטים של קרקעות. כמו שהוא אמר, בהמה הוא כבר אמר מתי בהמה נאסרת כן, ועכשיו הוא הולך לומר מתי קרקעות.

אומר הוא, “המשתחוה לקרקע עולם”, מישהו משתחווה לקרקע, לאדמה, “לא אסרה”, כי לא עשית בזה שום שינוי, אין לך תפיסת יד עליה, לא היה לך הנאה. זה למדנו בתחילת ההלכה.

קודם למדנו בהר, אבל כאן הוא מתכוון אפילו לא הר, אפילו לא הרחוב, המגרש. סתם הוא תפס הר כי זה דבר שכיח, שהרים, כמו שכתוב “הרים וגבעות”, אבל הכוונה היא כי זו אדמה שאינה שלך, זה לא חפץ שאתה מחזיק בידך.

איך אפשר כן לאסור חתיכת אדמה? אם עושים כן בה שינוי, עושים משהו, “חפר בה בור שיח ומערה”, הוא עובד עבודה זרה, “אסרה”, כי עכשיו יש לו כן בזה תפיסת יד, הוא שינה ועשה ובנה. החלק שהוא בנה, כן. ונראה יותר אחר כך שנאסר רק החלק, ואם שוברים אותו בחזרה, לכאורה זה חוזר להיות מותר.

מים שעקרן הגל — מים

דברי הרמב”ם: “מים שעקרן הגל והשתחוה להן — לא אסרן. נטלן בידו והשתחוה להן — אסרן.”

מה עם מים? “מים שעקרן הגל”, מים היו גל שהתעקר… בוודאי כל הים לא נאסר, אבל לפעמים אדם יחשוב שהחתיכה הזו של מים שהתיזה, או שזורם גל או חתיכת מפל מים, והוא השתחווה לחתיכת המים הזו, הוא יחשוב שזה לא מחובר למים הגדולים. אבל לא, “לא אסרן”.

אלא איך אפשר כן לאסור מים? אם הוא לקח קצת מהמים, “נטלן בידו”, הוא שאב שם קצת מים, והוא השתחווה לקצת המים האלה, “אסרן”, כי על זה יש לך כן תפיסת יד, עכשיו יש לך כן… יש חילוק, הוא עשה בזה מעשה, הוא לקח את החתיכה, הוא הרים אותה. הוא לא עושה כלום עם האבן, הוא רק הניח אותה, הוא לקח אותה איפשהו. זו הגמרא.

מחלוקת הראב”ד בנוגע מים של רבים

הראב”ד טוען אחרת גם על ההלכה הזו. הראב”ד טוען שמה שהרמב”ם הביא קודם “מים של רבים”, “מים של רבים” הולך אפילו עקרן הגל. בקיצור, לא כל כך פשוט. הראב”ד סובר שהכוונה היא כי יש הרבה בעלות, כמו ירמיה בן חמא, דבר כזה. הראב”ד טוען, הוא מביא שיש מחלוקת בגמרא. אפשר לומר שיש מחלוקת בגמרא, והרמב”ם פוסק כמו שהוא פוסק.

שני בעיות: בעלות ומעשה

תרגום לעברית

אבל אתה רואה שכאן יש כמו שאתה אומר, כאן יש שתי בעיות. כאן יש בעיה אחת של שזה לא שייך לך, שזה של רבים, או שזה הר, אני לא יודע אולי כל הר הוא אולי דבר של רבים. והבעיה השנייה היא שהוא לא עשה שום מעשה. המעשה שצריך לחשוב עליו כמעשה גדול, זה עקירת הגל או לא עקירת הגל, לקח לאות ולמועד וכדומה.

אבני הר שנידלדלו — עובדין במקומן

דברי הרמב”ם: “אבני הר שנידלדלו ועבדן במקומן — מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם.”

אותו דבר כמו שאתה אומר, יש עוד בעיה של המילה “אפילו אם נדלדל”, כן, זה לא רק שנפל חתיכה, אלא אפילו אם נפל חתיכה. כן. אבל “עובדין במקומן”, הוא עובד שם איפה שזה נמצא, אז מתירים גם כי זה כמו שברי עבודה זרה בתפיסת יד אדם.

אבל אם הוא לא עובד במקומו אלא הוא הזיז אותו, הוא העביר אותו למקום שהוא הניח אותו, אז כן זו יצירתו, הוא עשה שהאבן תהיה כאן. לא, זה פשוט, שגוי עושה אבן איפשהו והוא עושה מזה פסל, זה אסור כי הוא הביא אותו לשם. אה, הפלא הוא שהוא עשה שם ממש מזה איזה ציור, כי אפילו הקרקע עולם עומדת שם, אבל אם הוא הזיז אותו.

הלכה ה: לבנה שהניחה להשתחוות לה

דברי הרמב”ם: “ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה, ולא השתחוה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה בהנייה, שזקיפתה מעשה.”

אנחנו הולכים ללמוד עכשיו על לבנה, לבנה זה לא אבן בנויה. אבל כך משמע, הרמב”ם לא אומר בפירוש, אמת. אבל הוא אומר כבר עובדין במקומן. לא, סתם זה מתכוון לזה, כן.

עכשיו הוא הולך לומר הלכה חדשה, שהשתחוויה לא מספיקה. לכן הוא אומר כאן “לבנה”, על זה הוא רוצה לומר שאפילו כשאין כאן את הבעיה של תפיסת יד אדם, על זה הוא רוצה קודם להתחיל להבהיר למה יש כאן לבנה, אה, בואו נראה מה הוא אומר. בואו נראה מה הוא אומר. אף אחד לא יודע על מה אתה מדבר, בואו נראה מה הוא אומר. הלכה א’, הוא אומר “לבנה”.

שכאשר יהודי לוקח לבנה והוא אמר “הרי זו עבודה זרה להשתחוות לה”, זאת אומרת הוא אמר, הוא עשה כוונה, הוא העמיד אותה כדי להשתחוות. הוא לא השתחווה. יבוא גוי וישתחווה לה, בא גוי והשתחווה. אז אסרה בהנאה. למה? שהזקיפה מעשה, זאת אומרת היה מעשה. זו ההעמדה. ולמדנו קודם שלעשות משהו לעבודה זרה לא עושה כלום, צריך ממש לעבוד אותו. אבל כאן יש שני, עבד אותו גוי.

מה יהיה אם אפילו גוי עשה את זה? ביחד עשו את שני הדברים, שייחדו אותו ואחד עבד אותו לעבודה זרה. אז ייחוד לא עושה כלום, אלא המעשה עושה את זה. זו הייתה הזקיפה מעשה. בלי שיעמידו אותו לכאורה גם לא היה קורה כלום, כי לא היה מעשה, אותה תפיסה היהודים לא השתמשו בה. לא, כי זו סתם לבנה. רואים שלבנה, שאפילו לבנה שהיא כן אולי דבר בנוי בכל זאת, החמה אולי נחצבת.

לא כתוב במשנה “עשה לבנה”. הוא לא חצב את האבן לעבודה זרה, זו הייתה לבנה. הוא מצא לבנה והוא העמיד אותה, אז ההעמדה הייתה המעשה. כך הוא אומר, שהזקיפה מעשה. וההעמדה הייתה מעשה. כן, אבל לא משתחווים للبنה שוכבת, אלא לעומדת. ההקמה עלימות אינה מעשה.

ביצה — אפילו הגבהה קטנה

דברי הרמב”ם: “וכן אם זקף ביצה, ובא גוי והשתחווה לה — אסרה.”

חייב, זו ביצה. זו הלכה. אומר הוא, ביצה ויבוא גוי וישתחווה לה, גם אסורה בהנאה. למה? אין חילוק. הגמרא אומרת שיש חידוש שאפילו ביצה שבקושי נראה שהיא מוגבהת, יש הבדל קטן מכיוון זה, מכיוון ההוא, ובכל זאת נקראת הזקיפה מעשה.

חתך דלעת — חיתוך פרי

דברי הרמב”ם: “חתך דלעת וכיוצא בה והשתחווה לה — אסרה.”

נכון. אותו דבר חתך דלעת, הוא חתך פרי, וחתך בה וישתחווה לה, אז החיתוך היה מעשה, ואחרי שהשתחוו היה מעשה, עם עבודה זרה זה נעשה אסור.

השתחווה לחצי הדלעת — ספק אסור

דברי הרמב”ם: “השתחווה לחצי הדלעת, והחצי האחר מחובר בו — הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד.”

השתחווה לחצי הדלעת, אדם משתחווה לחצי פרי, אבל חציו האחר מחובר בו, הוא עובד עבודה זרה, אומר הוא, אני רוצה עכשיו לקבל את החצי של הדלעת אצלי כאל. יש לו אל קטן, הוא עושה אל קטן.

זה לא מעשה שהיה שבאו לשאול את הרבנים. זה המעשה, ההלכה. זו כל הסיבה שאפשר לראות. הם ישבו אצל חכמים בבית המדרש, והם חשבו, מה יהיה אם הוא ישתחווה לדלעת אחת מהערימה, מה יהיה לחצי מהדלעת? זו לא שאלה, זה קורה. כן. אז זה אסור מספק. למה? מספק שמא החצי כמו יד לחצי הנעבד. כי מדברים כאן אפילו, למשל הוא אומר אני משתחווה לחצי הימני של הדלעת, כן? אבל הדלעת לא הייתה יכולה להתקיים, היא הייתה נרקבת מהר או משהו, היא לא הייתה… זה מחזיק אחד, הם רק חברים הכי טובים, אחד חי עם השני. ואולי גם כך שזה נשאר טרי כל עוד זו דלעת אחת.

לא, זה לא דבר כזה. למדנו קודם הלכה דומה, שחלק הוא איסור ובהמה, הבהמה שרדה את הבהמה האחרת. זה כבר היה. כי כאן השאלה היא האם כשעושים חצי מהעבודה זרה לחצי השני, זה נעשה כמו משרת העבודה זרה, מה שזה לא יהיה. כן, היד מתכוון שהוא מחזיק אותו, הוא הנצרך לו. אבל הגמרא מביאה ספק בזה, וצריך להחמיר מספק. אם מישהו פוגש יהודי שהוא רוצה להשתחוות, כמו שזה רק לחצי הדלת, הוא צריך לדעת שזה לא עוצר על החצי השני, לכן הוא לא עוצר. למה צריך להחמיר? כי זה רוצה לחסוך את החצי השני שאולי זה… לא, אבל הוא רוצה לתת שיעור, הוא גוי שראה שיהודי אין לו סוגיא, הוא הגיע אליו.

ראיה מישעיהו — “חציו שרף באש”

יש פסוק בישעיהו, כן, “חציו שרף באש”, שהוא עשה ללעג, שחצי מהעץ שהוא עשה לפסל שלו הוא השתמש לאפות, לעשות פיצה. אבל זה לא מתכוון לזה, אולי זה רק זכר לאותו פסוק.

הלכה ו: אילן שנטעו — עצים של עבודה זרה

דברי הרמב”ם: “אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד — אסור בהנאה, וזו היא ‘אשרה’ האמורה בתורה.”

אוקיי, עכשיו. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד, עד עכשיו למדנו על מה, על מים, על עץ, הולכים ללמוד על עצים. דלעת זה לא דבר כזה, יודעים כבר. דלעת זה משהו שגויים משתמשים כסמלי. אה, מה הכוונה? לא זה, זה דבר חדש יותר. לא עובדים את זה, זה יותר כסמלי. אולי אפילו זה עבודת עבודה זרה. נוי עבודה זרה. כן, דבר כזה.

אוקיי, עכשיו אנחנו הולכים לראות על עץ, והם למדו שאי אפשר לאסור עץ. יש שני מיני עצים של עבודה זרה. הם למדו קודם שיש מה שנוטעים ליד העבודה זרה להודיע שכאן יש עבודה זרה, ולכבוד זה אסרו לנטוע אשרה ליד בית המקדש. יש כשעובדים את העבודה זרה עצמה.

בואו נראה, אילן שנטעו, אבל החידוש כאן הוא, זה מדברים לגבי, כשאנחנו מדברים עדיין מהנושא שאי אפשר בעצם לאסור עץ. יש עץ שנטעו וסתם יש עץ שגדל, בא גוי והוא עובד אותו, הוא יכול לבטל, זה לא נעשה עבודה זרה. אבל אם הוא נטע לכתחילה לעבודה זרה,

הלכה ו’ (המשך): אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה

דובר 1:

למדנו קודם שיש מה שנוטעים ליד העבודה זרה להודיע שכאן יש עבודה זרה, ולכבוד זה אסרו לנטוע אשרה ליד המזבח. כאן מדברים על עבודת העבודה זרה עצמה.

בואו נראה, אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה. על זה מדברים כאן. אנחנו מחזיקים עדיין בנושא שאי אפשר בעצם לאסור עץ. יש עץ שנטעו, סתם יש עץ, הוא גדל, בא גוי והוא עובד אותו, זה לא יכול להיות עבודה זרה.

אבל אם הוא נטע אותו מתחילה לעבודה זרה, אז? אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, הוא נטע אותו, הוא עשה את המעשה, הוא נטע את העבודה זרה, הוא יצר את העץ, הוא נטע אותו. אז אסור בהנאה, שנאמר “לא תטע לך אשרה”. מפורש שזה אסור בתורה, ושלא יאמרו שזה לא אשרה.

הלכה ז – אילן שהיה נטוע וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה

דובר 1:

אה, טוב. הואיל ונטוע, מה קורה אם זה היה עץ נטוע? למדנו שבמקרה כזה זה לא נקרא, אין תפיסת יד אדם.

אבל הוא כן עשה משהו בזה, הוא כן שינה אותו. וגדרו, הוא חתך ענפים ממנו, ופסלו, הוא גילף אותו לשם עבודה זרה. אפילו הרכיב והבריך בגופו של אילן, לא רק כשהוא השתעשע רק עם ענפים, אלא אפילו הוא עשה הרכבה והברכה.

הגדרת הרכבה והברכה

דובר 1:

מה הם שני מיני הרכבות? הוא חיבר שני עצים. כן, הברכה אני חושב מתכוון שהביאו ממקום אחר. הברכה, אני לא זוכר. אחד מתכוון שמביאים חתיכת עץ שנייה, אחד מתכוון שמביאים את העץ לשני, משהו כזה.

אני חושב שהברכה מתכוון שכאשר הוא לוקח ענף, כך הוא מתרגם, לוקחים ענף ומכופפים אותו פנימה עד לאדמה, שיתפוס שורשים, שיעשה את השורשים שלו באדמה. והרכבה מתכוון שהוא מביא ענף מעץ אחר ומחברים אותו לעץ הזה שיתחבר.

דין הסריגים ושאר אילן

דובר 1:

אז, הייתי אומר שכאשר החלק החדש של ההרכבה התחיל להוציא, ויוציא ציץ, אחרי שהתחיל לצמוח ממנו ענפים חדשים, הייתי חושב שבמקרה כזה הוא כן עשה ממש שינוי בעץ.

אבל זו עדיין אותה הלכה. היסוד, עצם האילן, היה כבר נטוע קודם, אז התוספת שלך אתה יכול כן לאסור, אבל בעצם העץ עדיין אין לך תפיסת יד אדם.

אז גורם שהסריגים, אתה יכול לחתוך את הסריגים, החלק שנעשה עבודה זרה. מה שנעשה אחר כך, יש לך כן תפיסת יד אדם שעשה אותו לעבודה זרה, אבל שאר אילן מותר, בעצם העץ לא קרה שינוי, אז זה מותר.

דין המשתחווה לאילן

דובר 1:

וכן המשתחווה לאילן, אילן שכבר היה נטוע מתחילה, אף על פי שלא נאסר גופו, אפילו העץ לא נאסר, אבל מה שגדל אחר כך, הסריגים, הענפים, והעלים, והלולבים, והפירות שלא נעשו לאכילה, ופירות, פירות רגילים, שיוצא כל זמן שנעבד, שגדל כן אחרי שהתחילו לעבוד, זה כן כבר אחרי העבודה זרה.

העץ הוא קודם לעבודה זרה, אין לזה שייכות אליך. הדבר הזה כבר קרה, זה כבר גדל אחרי שהעץ כבר היה לו איזו חלות עבודה זרה.

אז ראוי לאוסרן בהנאה.

קושיא: למה הסריגים נאסרים בלי מעשה?

דובר 1:

זה קשה, כי למדו לך קודם שצריך לעשות תפיסת יד, כאן רואים שמשהו לא כל כך פשוט. למה לא אומרים שאני יודע, קרקע עולם שלא גדל? אלא מוצאים דרך אחרת. מים, המים שהתחילו לבוא אחרי שהיא השתחוותה, לא נאסר. אלא בעץ יש משהו את הדין הזה. מבין מה הוא שואל?

קודם הוא לומד שצריך להיות מעשה, כאן רואים שלא, שמשתחווים, והחלקים שהיו עד אז לא נאסרים, אבל החלקים מהעץ שגדלים אחר כך, נראה שזה נאסר.

דובר 2:

מעניין, לפני רגע אמרו שצריך לעשות מעשה.

דובר 1:

כן, ממש מעניין. כי אם כל העץ לא… איפה יהיו הענפים החדשים? בעץ. אתה אומר שהעץ לא נאסר. ההשתחוויה שלך לא עשתה את הענפים החדשים.

דובר 2:

היה המקרה כשהוא חתך והוא עשה הרכבה והברכה?

דובר 1:

זה מה שהבנתי, שצריך לעשות מעשה.

דובר 2:

כן, מעניין.

דובר 1:

וגם קצת החלק הקודם שחסר בכלל לומר הסריגים ועלים כל זמן שנעבד, זה בא בחלק הבא.

דובר 2:

אפשר לומר ההברכה, יכול להיות שזה היה עוזר אפילו בלי זה, אפילו מה שגדל טבעי.

דובר 1:

נו, מה אומרים היד פשוטה או מה… הוא לא אומר, היד פשוטה לא עונה על סוג כזה של בעיות, הוא רק מביא גמרות. אני לא יודע. זו שאלה טובה, ואפשר לחיות עם שאלה. נראה שאולי עצים זה אחרת ממים או דבר כזה. אני לא יודע. אבל בואו נראה את החלק בפסקי תוספות. אני לא יודע את הפשט. מה זה עושה כאן? I don’t know. בואו נלך ללמוד הלאה. אני לא יודע, אני לא יודע מה הוא אומר ברמב”ן הלאה. לא, לא, על זה הוא לא אומר. הסתכלתי בגמרא איך לומדים את הפסוק. אוקיי, הלאה. לא, בקיצור, בואו נלמד הלאה.

הלכה ז’ (המשך): אילן שהיטו פירותיו לבית עבודה זרה (סימן של אשרה)

דובר 1:

אילן, עצה חדשה, זו אולי הלכה צדדית, זו לכאורה ידיעה בעלמא ההלכה. יש אולי סוג עץ, עץ שאנחנו לא יודעים שעובדים לו עבודה זרה, אבל מה שיהודי יודע כן זה שהגויים שומרים את הפירות מהעץ הזה, והם אומרים שהם מכינים אותו, הם מתכוונים להשאיר אותם שייכים לבית עבודה זרה פלוני, הם הולכים לעשות מזה בירה לכנסייה פלונית.

והם עושים ממש את הבירה בשעה שנוסרים ועודרים, הרי זה אילן אסור בהנאה. אומרים הם, דנים מדין, הם יודעים שהאילן אסור בהנאה. למה? סתם כך לא היה אסור בהנאה, אלא הפירות שגדלים אחר כך.

אה, לא, הוא אומר שרואים שהוא עובד אותו, הוא רואה שהוא חותך אותו, הוא שומר את פירותיו. אבל הוא אומר אבל ההלכה שסתם מושיב אשרה, לפיכך חותם ורושם כך, שזה חוקה של אשרה. אם עושים כך זה סימן שזו כן עבודה זרה שעובדים לה, כי מעץ אשרה זה מה שהם עושים, המנהג הוא מעבודה זרה זה שעושים אשרה, שאשרה זה מה שלמדנו קודם, אז אחר כך עם גילוי שערות, שזה בעצם עובד אותו.

אבל חוץ מזה יש מנהג שמהאשרה לא משתמשים בפירות, אלא אז עושים אחר כך בירה. ומה שותים לכבוד יום טוב, מה שזה לא יהיה, לכבוד חגא? סתם סוג משקה חריף.

סטייה: מה זה בירה?

דובר 1:

בירה עושים בדרך כלל משעורה. פעם נאמר, בגמרא כתוב, מדברים כמעט תמיד על שיכר, מדברים על תמרים. אני לא יודע מה זה, איזה סוג, נראה, תמרים מותססים, מה אלי יודע? היום עושים משעורה בדרך כלל. גם בגמרא יש משעורה. זה סוג, זה סוג משקה.

ראיתי השבוע בבעל שם טוב, שהבעל שם טוב אמר שבירה אי אפשר לעשות כל היום. אם למישהו יש שאלה והוא זוכר. אם הוא עושה בירה מתמרים אפשר כן. זה מדברים על הבירה שלנו.

דובר 2:

כן, תגיד הלאה.

דובר 1:

אוקיי, קיצור, זה מעניין, זה סתם דין שמובא בגמרא. הגמרא מביאה את זה שמישהו אמר לו, לפומבדיתא, עצה כזו, מה אני יודע? זו חזקה, כמו כל החזקות, אם רואים כך יודעים שזה מתנהל כך.

הלכה ח – אילן שמעמידין תחתיו עבודה זרה (משמש)

דובר 1:

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד, כמו שאמרת, את הסוג השני של אילן, לא האילן שעובדים לו. עד עכשיו למדנו אילן שעובדים לו. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד אילן שלא עובדים לו בכלל, אלא אילן שהוא… הודעה שכאן יש עבודה זרה. זה נעשה להכריז, או משמש של עבודה זרה, או שזה הצל שלו על העבודה זרה.

תרגום לעברית

אילן שנוטעים תחת עבודה זרה, כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא אסור בהנאה, כי האילן נקרא משמש לעבודה זרה.

דיון: מדוע האילן מותר כשמסירים את עבודה זרה?

דובר 1:

ואם זה לא עוזר, שלא נאמר שהאילן אסור משום שהוא עצמו חפצא של טומאה, זה לא היינו יכולים לומר כי לפי הפשט הוא ידים. אבל משמש הוא כן יכול להיות, נראה. כן, אני לא יודע. אני טועה, האילן נראה לי יותר מסובך, זה כבר דבר שני כזה אילן, שהדרך שבה הוא אסור אפילו לא עושים איתו כלום.

אז אני לא יודע. אבל הוא אסור רק כל זמן שהיא תחתיו. ברגע שמסירים אותה, הנה, ברגע שמסירים אותה, נטלה מתחת עבודה זרה, כל האילן מותר. נטלה מתחת עבודה זרה, הרי זה מותר.

דובר 2:

לא מבין את המשנה?

דובר 1:

אה, הקושיא היא המשנה. אילן שנוטעים תחתיו פירושו שנטעו כדי להניח עבודה זרה. אז מדברים על אילן שנטעו. אבל זה לא מתאים להלכה הקודמת. רק כל מה שתחתיו.

אה, כי נטעו אותו להיות משמש לעבודה זרה. ממילא, כל עוד הוא משמש הוא אסור. פעם אחת שאינו עוד משמש, הוא חזרה סתם עץ, הוא חזרה חלק מהטבע.

בזה זה שונה מדברים אחרים. דברים אחרים שפעם אחת היו משמש, צריך לבטל אותם ממש.

בקיצור, אתה יכול לתרץ את המשנה, שהוא אמר את התירוץ שהוא אמר, אבל נתבטלה עבודה זרה, פעם אחת שהסירו את עבודה זרה, הוא עולה עם הפנים, שהאילן עצמו לא נעבד. כי האילן לא נעבד.

אכן כך, אם היו עובדים את האילן עצמו והוא היה לכתחילה לשם עבודה, לא היה עוזר אפילו הפסיקו לעבוד, נעשה נמאס, הלכו ומצאו אילן נואש, התחילו לעבוד, היה עדיין נשאר עבודה זרה, היו צריכים לעשות רק דין ביטול.

אבל כשלא היה עבודה זרה, רק היה משמש לעבודה זרה לעשות שיהיה צל, רק כל עוד הוא צל הוא אסור.

קושיא: מדוע הרמב”ם לא אומר “שנתייאשו הבעלים”?

דובר 1:

כן, זה לא ברור. אתה יכול לתרץ את המשנה, יש בעיה עם ההלכה, משהו לא מסתדר כל כך טוב. המשמש… יש כאן דעות אחרות, ולפי הדעות האחרות הרמב”ם היה צריך לפסוק, צריך להיות נתייאש, וכולל. הוא לא אומר כאן “שנתייאשו הבעלים מכך”. אולי הוא מתכוון לזה, אבל הוא לא אומר זאת בבירור.

הלכה ט – בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה / המשתחוה לבית בנוי

דובר 1:

אוקיי, מה עם אותו דבר בית? אבל זו ההלכה שהרמב”ם אומר במשנה. בית שבנאו מתחילה לכך, בית עצמו נעבד, הוא בונה בית שיעבדו את הבית.

אה, זה הוא כן אומר בבירור, צריך… אה, בזה… צריך להיות… כן. אותה הלכה. אוקיי, זו אותה הלכה שנאמרה. אלו אותן שלוש הלכות. בואו נראה את אותן שלוש הלכות שנאמרו.

אם בנה בית לכתחילה שיעבדו את הבית, “ברוך אתה בית” אומר הגוי, אני יודע מה. או… אה, ובסוף אומר וכן המשתחוה לבית בנוי. או שיש בית ומשתחווים לבית, הרי זה אסור בהנאה.

דיון: הבדל בין עץ לבית לגבי תפיסת יד אדם

דובר 1:

לבית יש כן תפיסת יד אדם. אבל מכיוון שלכתחילה כוונת האדם הייתה, היה לכתחילה שיהיה עבודה זרה, יהיה לפירות. אבל עץ רגיל, שנתייאשו אחר כך ואז עובדים, אולי נעשה כן אסור, נעשה תפיסה מכאן ולהבא, כך הרמב”ם אמר. כי כוונת האדם הייתה, זה לא הר שאף אחד מעולם לא נגע בו.

יש שני סוגים של תפיסת יד אדם, אתה מבין? זה שונה מבית, כן, אפשר לשמוע. אכן לאדם יש לפחות קשר לזה, כן. אפשר לומר חילוק, אבל זה נשמע איכשהו. אני רואה שאילן הוא והחול והשמש והמים. זה חלק מה… שיש הנאה מהאדמה שם.

דובר 2:

אוקיי, מה אולי היה החול?

הלכה ט’ (המשך): ציור וכיור על בית — חידוש לשם עבודה זרה

יש שני סוגים שונים של תפיסת יד אדם, נכון? זה שונה מבית, כן, אפשר לשמוע. אכן אדם, יש שיטה בזה. כן, אמת, אפשר לעשות חילוק, אבל זה נשמע איכשהו. אני רואה שאילן הוא… למדנו קודם שאילן הוא זה וזה גורם, כי יש את האדמה, והחול, והשמש, והמים. כן, לגבי… שיש הנאה מהאדמה שם.

אוקיי, מה היה משהו… בית בנוי, היה בית בנוי, וקישטו אותו, צבעו אותו, ועשו ציורים יפים לשם עבודה זרה, עד כדי כך שהבית התחדש, הבית נעשה חדש, קיבל מראה חדש. האם עצם הבית עצמו נעשה אסור, כי הבית לא נעשה… למה לא? רגע אחד לפני כן הוא אמר שמשתחוה לבית בנוי אסור בהנאה. הוא אומר לא, רק נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה, אבל שאר הבית מותר. אולי הוא עובד רק את הציורים? הוא עובד רק את היופי. הוא עובד את הבית היפה. זה משהו כזה. הבית, הבית הערום המכוער, הוא לא עובד. הוא עובד אותו רק עם בית יפה. עושה את זה, לוקח את הכיור והציור, זה מותר. משהו אני מפספס את הלמדנות הבסיסית כאן, את ההגדרה של כל ההלכות הללו. לא ברור.

הכניס עבודה זרה לתוך הבית — אופן שלישי

מה עם… אה… הכניס? כן, אוקיי. בואו נבהיר קצת את שלוש ההלכות. אחר כך, מה האופן השלישי? שלא עבד בית בכלל, אלא הכניס עבודה זרה לתוך הבית. אז זו אותה הלכה כמו האילן, שאינו עבודה זרה עצמו, אלא משמש עבודה זרה. אבל פעם אחת שהוציאו אותה, הבית חזרה מותר.

אז נראה שהציור והכיור, נכון, מתכוונים שלא עובדים את הבית עצמו, עובדים רק את הציורים של הבית. וכך לכאורה היינו אומרים. זה דומה מאוד לעץ, שיש את הענפים, מהענפים החדשים נעשה אסור. כך זה נשמע.

הלכה י: אבן שחצבה לעבודה זרה

אוקיי. אבן שחצב, שחתך לעבודה זרה, חתך מהר חתיכת אבן גדולה לעבוד, אסורה בהנאה, כי בחיתוכה חתך אותה לשם כך. אבל אם כבר הייתה חצובה, שכבר הייתה חצובה, ורק ציירה וחקקה, רק עשה אותה יפה כדי לעבוד אותה, אפילו ציירה וחקקה בגוף האבן, אפילו אם הציור היה בגוף האבן, לא שרק צבע, לא גוף האבן עצמו, רק התוספת נעשית אסורה, וכשרוצים אפשר לחזור ולהשתמש באבן עצמה, רק מה שהוסיפו, הציור וכו’, זה אסור.

אומר, זה כמו שהנאתה שהיה עובד, הציורים עשו כך כדי שיעבדו לעבודה זרה, החלקים ההם אסורים, אבל שאר האבן, עצם האבן עצמה, לא קרה שינוי באבן עצמה. כלומר, אפילו היה שינוי, אפשר לעשות החוצה שינוי, יודע, לא חיממו את האבן עצמה, אפילו ציור באבן עצמה, עדיין רואים שעובדים את האבן המצוירת, עושה אותה חזרה לכלי אבן פשוט, אבן פשוטה, אז היא חזרה מותרת. לא חזרה, היא מעולם לא הייתה אסורה יותר. כן, אותה אבן באשר היא אבן מעולם לא הייתה אסורה.

אבן שהעמידו עליה עבודה זרה — משמש

ואותו דבר אבן שאינה עבודה זרה עצמה, אלא היא משמש, כמו למשל לעמדה, אבן שהעמידו עליה עבודה זרה, הרי זה אסור כל זמן שהיא עליו, כל עוד עבודה זרה על זה האבן גם אסורה כמשמשי עבודה זרה, אבל סילק עבודה זרה, הסירו אותה, האבן עדיין מותרת.

הלכה יא: מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל

עכשיו נלמד מעשה מעניין, זה ממש מה ששאלו מה קורה אצל יהודים. ההלכה הקודמת שלי גם הייתה מעשה, אבל אומר כאן, זו ממש בעיה מעשית שעושים. לא הבנתי את ההלכה גם, כבר הסתכלתי בה קצת לפני כן, לא הבנתי את ההלכה כל כך כראוי לכל הפרטים, אבל בואו נראה מה כתוב.

מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל, אדם היה לו בית ממש ליד בית עבודה זרה, והקיר נפל. כלומר, הקיר משמש לשני הבתים, יש כאן קיר אחד בין הבתים. אסור לבנותו, אסור לו לבנות אותו, כי כשהוא בונה חזרה את קירו, הוא בונה קיר לבית עבודה זרה. הוא מכבד, אבל למעשה הוא מהנה עבודה זרה. שיש לו שותפות מסובכת איתם.

קושיא: מדוע זו לא שותפות?

קשה, מה הוא צריך לעמוד? זו לא שותפות, כי ההלכה הבאה מבארת את השותף. רואה זו הבעיה שלי. נראה שביתו עד הקיר, והנכס שלו לגמרי שלו, אבל המעשה הוא שעבודה זרה בצד השני של הקיר.

עצה: כונס לתוך שלו

אהא, קשה ההיתר, כונס לתוך שלו, הוא מכניס לתוך שטחו. הוא בונה, אבל עבודה זרה עדיין תהנה שיש קיר. יש עצה מהרבי עקיבא איגר. אם כך, הם יהנו מהקיר, הרי לכאורה ההלכה הראשונה אומרת שאסור. אלא מאי, שהוא מכניס לתוך שטחו, שיעור מרווח. אני מבין שהמילה היא מילה. שיש לו הנאה שיש לו קיר טוב, על זה העצה שלא יהנו מהקיר. אבל הם מסבירים לי שהעצה היא שיעשה את הקיר עם רווח. שהוא אומר אני בונה את זה. נראה, כך אני לא מבין כל כך טוב את הספרים של ההלכה, אבל נראה שהפשט הוא שהוא צריך לסגת, לא כתוב כמה הוא צריך לסגת. כאילו יש שלום. נניח אמה, טפח, אני לא יודע.

עכשיו עבודה זרה יכולה לומר, אוקיי, אין לי קיר, כי הקיר בנכס של היהודי. אפשר לומר שיש לו הנאה, אבל זו לא הבעיה. יש לו הנאה מהשטח. הוא עכשיו קיבל יותר שטח. היהודי בעצם ויתר על… לא, לא ויתר. שבאותו מקום הוא מכניס… שיניח דברים ש… שלא יהנו מאותו חלק שטח. כדי שלא ירחיב את בית עבודה זרה. שלא ירחיב את בית עבודה זרה.

דיגרסיה: צואה כאוסף

כי הוא יהיה מאוד כועס, שהוא זורק צואה בנכס שלו, הם לא יכולים לעשות כלום. הפשט הוא שלא היה אצלו סתם עבודה זרה. הוא מתכוון לומר דברים שלא יפים. הוא אסף קוצים, צואה. הוא לא מתכוון למילה בעניין של דברים מלוכלכים. רואים את הטעם. כן, אנשים נהגו להחזיק צואה. כן, נהגו בהלכה, בהשתתפות רואים את… אנשים היו להם אוסף של צואה לשדות שלהם, זו לשון. זה… דבר המכוסה בה. המילה היא, שלא יהנה מהמרווח הריק.

כותל של שותפות — יחלקו

אם זה לא הקיר שלו שקורה שבצד השני יש עבודה זרה, אלא זה בעצם כותל של שותפות של כותל של עבודה זרה, יחלקו, מחצה מחצה. אז מחלקים את הקיר לחצי, מחצה שלו מותר בהנאה, כבר מחולק בעובי, כן, עבה טפח, מחצה שלו מותר בהנאה, ושל עבודה זרה אסור. ואז כשהוא הולך לבנות אותו, כשהוא בונה את חלקו, לכאורה הוא השתתף עם עבודה זרה, ועבודה זרה צריכה לשלם לו חצי.

זה לא כל כך מוסבר טוב.

אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה

אחר כך אומר את הדבר האחרון הבא, אבניה ועציה ועפרה של עבודה זרה, של הכותל. אילו אבניה ועציה ועפרה? מהכותל שנפל. ודאי צריך כבר לומר שזה לא עבודה זרה. ולמה לא אומרים שחצי מותר? כל חתיכה היא ספק עבודה זרה, היא ספק אסור.

אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה. למה הכל אסור? כי האבניה והעציה והעפרה שהיו מהחלק של עבודה זרה אסורים. כבר כתוב כך, אדם, הקיר נפל, אז אתה צריך לחשב שחצי קיר מותר וחצי קיר אסור. ממילא אתה צריך מהמפולת, מהחלק שנשבר, אתה צריך לחשב שחצי הוא עבודה זרה. אתה לא יכול לבנות מחדש את הקיר, אתה יכול רק לבנות מחדש חצי מהקיר, כי האבניה והעציה והעפרה אסורים בהנאה. לא ברור באמת. אתה רואה שהמפרש שהוא מביא, הוא מביא שלרש”י יש בכלל פשט אחר בגמרא.

אני אומר, אבניה ועציה ועפרה יכול להיות המשך טוב למילה אסור. של עבודה זרה אסור, ממילא כשהקיר נפל הוא לא יכול להשתמש בחצי מהאבנים, העצים והעפר. אוקיי, אבל חצי הוא שלו, הוא בכל מקרה לא יכול להשתמש בזה. נניח עבודה זרה הפסיקה לקיים, אני לא יודע מה. הוא רוצה עכשיו לבנות מחדש את הקיר, הוא צריך לזכור שחצי הקיר הוא עבודה זרה. ומילא הוא לא יכול להנות מהאבנים עצים ועפרים. נניח אפילו זה באמת היה שלו באופן שעבודה זרה הוסרה משם. אבל מאחר שחצי מהקיר היה קיר של עבודה זרה, כי מהצד ההוא לא של עבודה זרה, כן, זה אולי חילוק. שזה מעניין, זה מעניין שמדובר על אותו חצי באמת. כך אומר הרשב”א, הוא אומר שהוא רשאי רק לקחת אם הוא יכול את האבנים שלו, הוא יודע אילו אבנים היו בצד שלו. אוקיי.

זו ההלכה של הבית. הוא מביא שרש”י אומר, הוא לא אמר לי שרש”י אומר שזה מדבר שהבית עצמו נעבד, לא רק משמש, שזה כבר משהו אחר. שהבית… הרמב”ם לא אמר כך בבירור, אני לא יודע מה הוא מביא על רש”י.

הלכה יב: כיצד מאבדין עבודה זרה

אומר הרמב”ם הלאה, כיצד מאבדין עבודה זרה? עכשיו הולכים לדבר על המצווה של… לא המצווה, המצווה של איבוד עבודה זרה למדנו קודם, אלא איך עובד איבוד עבודה זרה? מה עושים לבטל עבודה זרה? שוחק וזורה לרוח, טוחנים אותה ושולחים אותה לרוח, או שורף, או שורפים אותה, או מטיל לים המלח. אולי שניהם ביחד? מה, האש? אולי שורף ומטיל, כן. כמו שוחק וזורה לרוח. כן, אני חושב שיש יפה… כי פעם אחת שטחנת, מה הנקודה של זורה לרוח? שאחד לא ייכשל באבק. הרי, איך האבק ילך? לאיזשהו מקום הוא ילך, ואז זה כבר בטל כולו. כן, יש יפה, ואפשר ללמוד בשני אופנים. אני לא זוכר איך לומדים פשוט, אבל כך זה נראה. אוקיי.

ציפוי עבודה זרה שאין בו תפיסת יד אדם

הלאה. אה, מה עם… הלכה חדשה, הלכה חדשה. אוקיי. אומר, כתוב, למדנו עד עכשיו שדבר שעומד לתפיסת יד אדם אסור. אבל זה רק… הוא אומר, דבר שעומד לתפיסת יד אדם שנעבד דבר שאין בו תפיסת אדם, אבל עבדו מזה עבודה זרה, כגון הרים ובהמה ואילן.

אפילו שהנעבד עצמו מותר בהנאה, אפילו הנעבד אמר שהעץ עדיין מותר בהנאה, אבל ציפוי אולי מתכוון שאין כאן דין חלות עבודה זרה. אין רק כאן דין חלות עבודה זרה שההר לא יהיה עבודה זרה.

אבל זה עדיין נקרא עבודה זרה לגבי שאם מניחים שם ציפויים, מקשטים את ההר, זה כמו שקישטו על עבודה זרה ציפויים שאסורים בהנאה.

הלכה יב’ (המשך): ציפויי עבודה זרה — דבר שאין בו תפיסת יד אדם

אומר, כאן שייך תפיסת יד אדם שנעבד. דבר שאין בו תפיסת יד אדם, אבל עבדו מזה עבודה זרה, כגון הרים ובהמה ואילן, אפילו שהנעבד עצמו מותר בהנאה — אפילו הנעבד אמר שהעץ עדיין מותר בהנאה.

אבל ציפויין — אולי מתכוון שזה לא מחזיק, אין כאן דין כזה של עבודה זרה שההר לא יהיה עבודה זרה, אבל זה עדיין נקרא עבודה זרה לגבי שאם מניחים שם ציפויין, מקשטים את ההר, זה כמו שמקשטים עבודה זרה — ציפויין אסורים בהנאה. זה מה שהוא רצה לומר, חידוש כזה.

תרגום לעברית

“ואינו בכלל שום שימה אין לו, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם.” כי הפירוש הפשוט הוא, כסף וזהב שעליהם. הפירוש הפשוט הוא, אפילו התוספות אומר פשט אם זה כסף וזהב. אלא הוא אומר חידוש: אפילו העליהם עצמו, שהוא דבר שאין בו תפיסת יד אדם, לא כל כך קשה להבין, כי למעשה עובדים את הסלע, זה לא שלו, זה כן שלו.

אבל יש כן מצווה מיוחדת או פסוק מיוחד על זה. הוא אומר, וכל ציפויי עבודה זרה בכלל. מהו הגדר של ציפויי עבודה זרה? דבר שעושים ליופי לכסות עבודה זרה. זה לא הגדר של עבודה זרה עצמה, אלא זה הגדר של משמשי עבודה זרה, של יופי של עבודה זרה. כשמדברים על שלו, זה אפילו לא על ההר, סתם כך.

אז זו הלכה נוספת של ציפויי עבודה זרה, וזה הוא אומר, זה נעשה עבודה זרה בטלה.

ביטול עבודה זרה של גויים

אומר הרמב”ם: “עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל” — זו העבודה של ביעור חמץ, סתם לא בדיוק. עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל, עבודה זרה של גויים שגויים ביטלו אותה, הם עשו אותה לא עבודה זרה, עוד לפני שהגיעה לידי היהודים — הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש, ולא אמר פסיליהם, אלא פסילי אלהיהם, כל זמן שהם אלהיהם. אבל אם ביטלום, הרי אינן אלהיהם.

אבל אם ביטלום, כשזה כבר לא פסילי אלהיהם, אין צורך לשרוף. פסלי גויים ששורפים, דברי גויים שהיו פעם פסלים, אלהיהם לשעבר, זה צריך לשרוף באש. מה שכבר בוטל, נניח, עבודה זרה.

עבודה זרה של ישראל — אינה בטלה לעולם

אבל זה גוי. קודם ראינו שיהודי שונה. שיהודי פחות חכם מגוי, יש דברים מסוימים, אני לא זוכר. יש חשמונה, יש אותו דבר שיש כזה דבר, אני לא זוכר.

כאן נראה שיהודי גרוע יותר, כשיהודי עובד עבודה זרה הוא גרוע יותר מגוי.

למה? עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם.

יהודי לא יכול לבטל את עבודת הזרה שלו.

ידעת? יהודי לא יכול לבטל עבודה זרה.

עוד מבטל עבודה זרה, איך מבטלים עבודה זרה?

הסבר: למה יהודי לא יכול לבטל

כתוב שהפשט הוא שהיהודים, כך אני רואה שהוא מביא, שיהודים הם אנשים רציניים, כן. יהודי הוא לא קליל. הוא רואה שבא חסיד, בא שני, הוא לוקח את זה, אומר, אוקיי, ביטלתי את זה. אבל לא מתכוון ברצינות, הוא באמת מחזיק שזו עבודה זרה. ממילא לא סומכים עליו.

משא”כ גוי, גוי הוא כלום. גוי, יום אחד זו עבודה זרה, ומחר הוא לא תופס. הוא לא מאוד חזק. היהודי הוא ידע, הוא ידע שזו עבודה זרה, אבל יהודי לא מרפה, יהודי הוא עקשן. כך נראה.

שותפות של יהודי וגוי

למשל, תראה שאם ליהודי יש שותפות עם גוי בעבודה זרה, הייתי חושב שאולי הגוי שהוא שותף יכול לבטל. אבל לא, החלק ממנה שייך ליהודי, והיהודי לא מבטל. אין בטולה מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם.

ומה עושים? צריך לגונזה, צריך לגונזה, כדי שאף אחד לא ייכשל. גניזה פירושה לכאורה שריפה, או קבורה, שאף אחד לא… אותה הלכה יש, סתם למה כתוב לגונזה?

ראיה מיעקב אבינו

הוא מביא שאצל יעקב אבינו כתוב “ויטמון אותם יעקב תחת האלה”, הוא לקח את אלהי הנכר וקבר אותם. רואים שיש קבורה על עבודה זרה. מדברים כנראה באופן שלא יכולים לשבור.

אה, הגמרא אומרת, עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה. יש חילוק, עבודה זרה של הגוי לא צריכה גניזה, אבל עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה. זה אומר שזה יותר, כי זה פשע, נשאר עוד משהו הריח, האפר, וכדומה. עבודה זרה יהודית צריך לקבור. עבודה זרה יהודית גרועה יותר מעבודה זרה גויית.

ביטול אחרי שמגיע לידיים יהודיות

וכן עבודה זרה שבוטלה על ידי ישראל אחר ביטול הגוי — אותו דבר, שעבודה זרה שגוי ביטל, ואחר כך בא יהודי, אפילו אם הגוי ביטל אותה, אין בטולה מועיל כלום, כי עכשיו זו עבודת הזרה של היהודי, אלא אסורה בהנאה לעולם.

מהי עבודה זרה של ישראל פירושה, והיהודי החשיב אותה כעבודה זרה? לא, אפילו סתם כך. כי זה כבר לא עכשיו ברשות הגוי. גוי יכול לבטל רק משהו שברשותו. גוי יכול לבטל עבודה זרה, יהודי לא יכול לבטל עבודה זרה. “ואין ישראל מבטל עבודה זרה אפילו ברשות הגוי.” חוץ מזה, קודם כל עבודה זרה של ישראל אינה בטלה, ואפילו אם כן, הישראל לא מבטל עבודה זרה. הישראל צריך לשרוף או לגנוז, אבל הוא לא יכול לבטל.

מי יכול לבטל עבודה זרה?

גוי קטן או שוטה, מי שלא מבטל עבודה זרה, אלא גוי בר דעת. “וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גוי אחר, הרי זו בטלה, אפילו אם ביטלה בעל כרחו.” גוי יכול לבטל אפילו עבודת זרה של גוי אחר. הוא יכול לעשות זאת אפילו בעל כורחו, “אפילו אנסו ישראל לכך, אפילו אם הגוי עשה שלא ברצון.” ביטול גמור.

דיון: בעל כרחו — למה זה עובד?

מעניין, לא אומרים שחסרה דעת הגוי. מעניין, כי קטן או שוטה שאתה אומר שזה לא עובד, כי אין לו דעת. הגוי הוא בכלל לא בעל דעת. אולי יש דין של “קונה ומוכר על כרחו”, שהגוי יודע שעבודה זרה צריך לבטל או מה. זו החששה שיבינו כך. ראיתי אחד אומר שלא מסתכלים על מה הגוי חושב. הוא אומר שזה בטל, אז זה בטל.

תנאי: המבטל חייב להיות עובד עבודה זרה

אבל רק אם הגוי שמבטל הוא עצמו עובד עבודה זרה, עכשיו כשהוא מבטל יש לו כוח. אבל מי שמעולם לא היה, הוא מעולם לא נטל בזה, הוא לא יכול לבטל.

כן, אבל זה כתוב, כתוב בגמרא שאפילו הוא לא עובד אותה עבודה זרה. הוא פגאני, והוא מבטל מרקוליס, יש חילוק. כן, זה לא חייב להיות. מי שהוא גוי, גוי צדיק, ירא שמים, מונותאיסט, אני יודע מה, הוא לא יכול. אבל גוי שהוא עובד עבודה זרה, זה הכל.

הסבר פוליטי: המצווה של ביטול

אני חושב שההלכה צריך להבין קצת פוליטית. במילים אחרות, המצווה כאן היא שהיהודים יבטלו את עבודות הזרה, ייקחו את עבודות הזרה של הגויים, ישברו. אם הגוי מבטל, זה גם סוג של ביטול. עבודה זרה יהודית היא בעיה אחרת.

אז, זה לא אומר שאנחנו רוצים להיכנס לאיזו שלב של לגייר את הגוי, לגרום לגוי שלא יאמין בעבודה זרה. הנקודה היא, זה סוג של שבירה. הגוי הודה בעצמו בעל כורחו, אוקיי. אצל יהודי, חז”ל אומרים שתמיד בעל כורחו לא מתקבל. אבל גוי, משהו כך אני רואה את זה.

זה יותר כמו תדמיין שתופסים איזה מקום, ואומרים לו, “אמור שאתה יורק על האל שלך.” הוא לא מתכוון, הוא אומר מבטלים את החשיבות של זה, כן. חזק, טוב מאוד, נעשה לא חשוב. טוב מאוד.

ביטול עבודה זרה vs. ביטול משמשיה vs. תקרובת

מבטל עבודה זרה הוא ביטול משמשיה — בזה הוא גם מבטל את משמשי עבודה זרה. משמשי עבודה זרה יכול להיות רק משמש, הוא לא היה קרבן. ביטול משמשיה, אבל בזה לא נעשה בטל עבודה זרה — המשמשים נעשים מותרים, אבל עבודה זרה עצמה אסורה בהנאה עד שיבטל, עד שמבטלים את עבודה זרה עצמה.

תקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם — אבל תקרובת עבודה זרה לא יכולים לבטל.

הסבר: למה תקרובת שונה

נכון, כי הפשט הוא, שכבר הקריבו, כבר נעשה קרבן. אבל תקרובת הפשט שזה עכשיו עומד, וזה אחד מהדברים היפים. תקרובת פירושה ששחטו, שמו קרבן לפני עבודה זרה. כן, אבל צריך לעשות משהו עם זה. אבל מה לא יכולים לעשות? צריך למסור את הפירות, למדנו שצריך להיות משהו כעין עבודה זרה קמקל, למדנו שצריך להיות משהו שבירה.

תקרובת זה לא דבר כמו נוי, כן? משמשי עבודה זרה פירושו מפה שמניחים על עבודה זרה, דבר כזה. תקרובת פירושה ששמו צלחת אוכל לפני עבודה זרה. אבל הפשט הוא, מה שהדין הוא, משהו עשו עם זה, ועכשיו הכלי של עבודה זרה אכל, מה שהוא, הוא לא אוכל. אז איכשהו, איכשהו דוחים לעשות משהו עבודה, אני לא יודע, נראה מיד. משהו נעשה, אבל התקרובת הפשט שעכשיו, ארוחת הערב של עבודה זרה היה הדבר. זה לא בפסח כבר במובן מסוים, כך אני חושב שהפשט. אבל יכול להיות שסתם כך זו הגזירה. לא, אני חושב שזה הגיוני. הגמרא מביאה על זה פסוק.

הרמב”ם אומר, כתוב כן, צריך להיות כעין פנים, יש כמה הלכות, צריך להיות… בקיצור, אם הפשט שזה קרבן, הפשט שזה קרבן, זה מוקרב להיות.

כיצד מבטלה — מהו מעשה ביטול?

אה, מה פירוש ביטול? אה, עד עכשיו למדנו על ביטול, זה נשמע כאילו זה פירושו רק הוא אומר, “תראה, אני לא מחשיב את זה יותר.” יש פוסקים שסוברים כך. הרמב”ם לא פוסק כך, הוא אומר שביטול צריך לעשות משהו מעשה. נראה, לא רק אוחז ומוכר, נראה. לצורך ישראל, כי היהודי הולך להחזיק.

טוב מאוד. אז, אבל לא, יש מי שסוברים שביטול פירושו אפילו בלי מעשה. הרמב”ם לומד שביטול הוא רק מעשה.

מעשים של ביטול

מה? קטע ראש אוזנה או גדע אצבעה, נראה. יש מעשה בסעיף הבא, זה מאוד פשוט. כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה או גדע אצבעה — קצה האוזן, או קצה האף, או קצה האצבע. כמו עבד שיוצא בראשי אברים.

נקודה היא שנעשה פגם כאן. נקודה היא שנעשה פגם כאן. שפשוט חתכו חתיכה, כן. אפילו “שלא חסר”, אפילו מה שלא חסר ממש, הוא מעך את זה.

או אם הוא מכר אותו ליהודי שהוא “צורף” זהב, שמתיך את הזהב והוא עושה ממנו דבר חדש, הוא גם עשה, הוא עשה על דעת שיתיכו אותו, שלא יישאר אותו דבר — הרי זו בטילה. כי כל הדברים האלה הם שינוי בעבודה זרה עצמה, בגוף של עבודה זרה.

מה לא ביטול

אבל אם הוא המשיך, או שמכר אותו לגוי, או ליהודי שאינו צורף, ממילא הוא לא הולך, היהודי לא הולך להתיך, הוא רק הולך להשתמש כמו שזה. או אם נפל קיר על עבודה זרה, והוא השאיר את המפולת מונחת על זה, אבל עבודה זרה שוכבת לגמרי מתחת לקיר. או אם גנבו אותו ליסטים והם לא דרשו אותו בחזרה. או שהלווה את הגוי והוא ירק על עבודה זרה בפניו, או שהגוי גרר אותו בין הצואה — הרי אלו אינן בטילה, כי הביטול צריך להיות משהו שינוי בעבודה זרה עצמה.

דיון: גילוי דעת לא עוזר?

מעניין, כן, היה מספיק ועוד הרבה גילוי דעת, שגילוי דעת לא עוזר, כן. יכול להיות שזה לא נקרא גילוי דעת. אני לא בטוח, אני לא בטוח. נצטרך להיות קצת מדויקים, נלך לראות בחלק הבא, זה לא כל כך פשוט.

ו… כן, הם כן ראו שלמשל אצל עבודה זרה שעל המרחץ, ואומרים שמאחר שמשתינים בפניו, שסתם זה לא נעבד, שאז זה לא ביטול.

כשאתה מדבר כשלא היה בטוח עבודה זרה.

לא, אני אומר, אני אומר עוד דבר כזה. שלא יוכלו לחשוב שהגוי יש לו עכשיו מצב רוח רע, והוא כועס על עבודת הזרה שלו, אולי כבר ביטל.

אה, זה גורם מקלל מגדף. אוקיי.

ועכשיו, אבל עבודה זרה עומדת נח על ה…

כמו בשעת שלום.

עבודה זרה שהניחוה עובדיה

אז, אז כך, עבודה זרה על זה, אומר הוא, הולכים בכלל למצוא עבודה זרה נטושה, נטושה, נטושה…

עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום vs. בשעת מלחמה

אה, כאן מדברים כשלא היה בטוח על עבודה זרה. אני אומר, אני אומר עוד, אני זוכר רק שזה… לא יכולים לחשוב, היה לו עכשיו מזל רע, והוא כועס על עבודת הזרה שלו, אבל הוא כבר ביטל. אה, כמו מקלל ומגדף… הולכים בינתיים קדימה.

אוקיי, עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום. אז, כך, צריך ה… ה… על זה, רואים שהולכים בכלל, מוצאים עבודה זרה נטושה, נטושה… עבודה זרה בחוץ? מותרת בהנאה. מותרת בהנאה בשעת שלום. עומדים שהגויים השאירו אותה מתוך רצון, מתוך בחירה. היה מחלוקת שזה פשוט. שזה פשוט. ושרי ביטלוהו… בזה ביטלו אותה, הם השאירו אותה.

אבל אולי זו ראיה, וסתם הם גם עשו משהו מעשה ביטול, מדברים כך. לך תסתכל עוד פעם, אני לא יודע. כן, זה עוזר לך פחסת בפניו אפילו לא חסרה. אבל אתה לא יודע. למה לא, נראה שזה ביטול, אני לא יודע. אני לא בטוח שהעושר הוא המעשה. המעשה הוא אולי גילוי דעת, שהוא מתכוון ברצינות. אני לא יודע. אני לא יודע. צריך להיות מדויק.

הם השאירו אותה וכאילו הלכו. הם השאירו אותה תלויה. הם השאירו אותה, אבל בשעת מלחמה. אבל אם הם ברחו, הם השאירו בית עבודה זרה, עבודה זרה בשעת מלחמה היא אסורה. בני שנהנו עליה בשעת מלחמה! הם השאירו אותה רק בגלל מלחמה! הם לא השתכנעו שעבודה זרה היא כלום! זה פירושו ש… למשל, הם הולכים עכשיו למצוא את האליל כשיש מלחמה! לא ראיה שהם הפסיקו לכבד אותו! הם רק פוחדים! זו עבודה זרה לדעת!

עבודה זרה שנשתברה מאליה — שבריה אסורים

אבל עבודה זרה שנשתברו מאליהן… אבל עבודה זרה שנשברה מעצמה זה לא ביטול! שבריה אסורים בהנאה! עד שיבטלוהו! נשארים השברים של עבודה זרה החתיכות! מי ביטל!

ריש לקיש טען שסותרים עבודה זרה שנשתברו מאליהן! מסתמא שהוא ביטל! כי הם אומרים הוא כבר לא יכול להציל את עצמו! הולכים להציל אותי! אבל רבי יוחנן, הגמרא לא פוסקת כריש לקיש. וצריך לבטל הכל.

לפיכך, למדנו שם, כן, האיברים של פרקים ילך לאיבוד. זה אומר, זה שבור, אבל יכולים להחזיר, אז צריך לבטל כל פרק ופרק ופרק, כדי שיהיה ממש שבור. כי אם שברו פאזל זה לא שבור, זה עשוי להישבר. ואם ביטלו רק חתיכה אחת, לא בטל החתיכות האחרות, כי חוששים שמא יוכלו למצוא את החתיכה השנייה.

כאן יש לנו הלכה אחת עוד עבודה זרה, לא יכולים לבטל איבר אחד ויהיו בטלים כל האיברים, כי בזה הולכים לא יוכלו לתקן בחזרה או בקלות? לא ברור. הרב חילק לי את זה על ההלכה. אוקיי, נמשיך הלאה.

מזבח עבודה זרה שנפגם

הרמב”ם אומר הלאה, מזבח עבודה זרה שנפגם, מזבח שמקריבים עליו קרבנות לעבודה זרה, שהמזבח נשבר, עדיין הוא אסור בהנאה, כי צריך להיות יותר מנפגם, זה לא מספיק, עד שינתץ רובו בידי גוים, עד שישברו רוב ממנו בידי גוים.

למה אצל עבודה זרה מספיק אחד מרוב האיברים, ומזבח לא? כי זו הדרך תמיד, מסתכלים בעיניים. מה רואים? הגוי, הוא עוד יקריב עליו, כי אפילו זה קצת פגום, הוא לא מקפיד על פגם של מזבח. שונה ממזבח יהודי, שאם זה לא מרובע הוא לא מקריב. אוקיי, הגוי לא מקפיד על זה.

במה שנפגם כן מותר. יש במה, יש מזבח. במה היא אבן אחת, כי לכאורה זה הוא הדבר, ובאבן אחת, אם חסר חתיכה זה כבר לא יפה, אי אפשר להקריב על זה. מזבח הוא אבנים הרבה, אז הוא נעשה מזבח קטן יותר.

אבנים של מרקוליס

אוקיי, טוב. הוא אומר, מקיץ אבנים למרקוליס, שכל אבן היא משמשת לעבודה זרה, כן, אבל זה דבר, זורקים אבנים. איך יוציאו את העבודה זרה? כיון שבורר מן הבנין ומוציאו בחוץ, הרי הוא מותר מיד. כי מרקוליס הוא סתם, עושים שטח וזורקים אבנים. אבל לוקחים אותו ועושים אותו דבר מופרד, אז בטל.

ביטול אשרה

איך מבטלים אשרה? אה, אשרה היא עץ. אז באותו אופן שמשברים עבודה זרה, שלוקחים ממנה חתיכה. הוא תלש חתיכה, ענף, עלה, או תלש יונק, ענף שהוא צעיר מהעץ, נטל ממנו מקל לשאר בהמה, הוא הוריד מקל. או שפאה שלא לצורך, הוא קילף חתיכה מהעץ. הרי זה ביטלה, דברים כאלה מבטלים עבודה זרה, הוא הוריד חתיכה ממנה.

אבל שפאה לצורך, אם הוא הוריד חתיכה לצורך העץ, ליופי העץ, אז נשאר עדיין האשרה אסור, והשפייה מותרת, החתיכה שהורידו כן מותרת, כי זה כבר לא, זה היה יאוש ושינוי לכאורה. אה, החתיכה שהשתדלו לתלוש, אבל העץ עצמו הוא לא היה מבוטל.

עבודה זרה של ישראל — אין לה ביטול לעולם

ומעשה של ישראל, אה, אם ה, אה, גוי עוזר, כי בזה הוא עשה ביטול, גוי יכול לעשות ביטול. אבל אם האשרה היא אשרה של יהודי, אז בין לצורך, בין שלא לצורך, בין ניר, בין שפייה, אסורה לעולם, שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם.

יפה מאוד, שאפילו הוא מוריד חתיכה, החתיכה הזו הוא ביטל על עצמה, אבל עבודה זרה יהודית אי אפשר לבטל.

מכאן רואים את הכוח של יהודי, אפילו עבודה זרה של יהודי לא נעשית בטלה, כל שכן דבר שבקדושה של יהודי. הרי, כל חומר מידי טומאה ממידת טהרה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Idolatry Chapter 8 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Laws of Idolatry Chapter 8

Introduction to the Chapter

Chapter 8 deals with specific laws regarding the prohibition of deriving benefit from idolatry – what types of things can actually become forbidden due to idolatry. The previous chapters dealt with the prohibition of benefit from idolatry itself, from offerings to idolatry, from accessories of idolatry.

Foundation of the chapter: Not everything can a gentile render forbidden. A gentile who worships the sun – the sun does not become forbidden in benefit, because it doesn’t belong to him. It is much easier for something to become hekdesh (consecrated) than for something to become forbidden through idolatry – by hekdesh, “when a man makes an extraordinary vow” and it immediately becomes holy, but by idolatry one must learn many details before something becomes forbidden. The practical reason: a gentile can worship the entire world – it cannot be that everything should become forbidden (similar to the law of ir hanidachas where one cannot forbid entire territories).

Law 1 – Tefisat Yad Adam: Mountains, Hills, Trees, Springs, Animals

The Rambam: Anything that has no tefisat yad adam (human grasp) and was not created by him – if it was worshipped, even if it was worshipped, it is permitted in benefit. Therefore, gentiles who worship mountains and hills, or trees that were planted from the beginning for fruit, or springs that flow for the public, or animals – these are all permitted in benefit. It is permitted to eat those fruits that were worshipped in their place of growth.

Simple meaning: Things that a person did not create and has no control over – cannot become forbidden through idolatrous worship.

Novelties and explanations:

1. Meaning of “tefisat yad adam”: Two approaches are presented: (a) It is physically too large to grasp – one cannot lift it; (b) It doesn’t belong to you, it’s not under human control – a more abstract approach. The Rambam’s addition of “and he did not create it” is his interpretation of “tefisat yad”: it means something that the person did not make/create – the Almighty made the mountain, not the person. These are two expressions in the Rambam that together define the concept.

2. Question regarding an animal: An animal a person can indeed lift – how is it “without tefisat yad”? The answer: “tefisat yad” doesn’t mean physically lifting, but rather you made/created it. An animal is a natural creation that the Almighty made – the person was not its creator. This confirms the abstract approach.

3. The foundation: All natural things – mountains, springs, trees that are planted from the beginning for fruit, animals – are part of nature, and the gentile’s worship has not changed what it is. The mountain doesn’t know it’s being worshipped.

4. A spring flowing for the public – to exclude: When a person builds a dam and makes a waterfall – he has tefisat yad, because he made it. But a spring that flows naturally – no.

5. Exposition from the Gemara: “They have a sea but cannot create rivers” – the verse is expounded that natural things do not become forbidden.

Law 1 (continued) – Designation for Idolatry by an Animal

Rambam: And needless to say an animal that was designated for idolatry, whether designated to be worshipped or designated to be an offering – it is permitted.

Simple meaning: Even when an animal was designated/set aside for idolatry (either to worship or as an offering) – it does not take effect, because the animal doesn’t belong to you in the sense of “creation.”

Novelties: This is a kal vachomer – if even when one actually worshipped an animal it is permitted, how much more so when it was only designated.

Law 2 – An Act with an Animal: Slaughtering One Sign, Exchange

Rambam: When does this apply? When he did not perform an act with it for idolatry. But if he performed any act with it – he forbade it. How so? Such as slaughtering one sign in it for idolatry, or making it an exchange for idolatry – it is like the monetary value of idolatry and is forbidden.

Simple meaning: If one performed an act on the animal for idolatry – even a small act (slaughtering one sign) – it becomes forbidden. Also if one exchanged it (chalilin) for an idolatry – it becomes forbidden as “like the monetary value of idolatry.”

Novelties:

1. Slaughtering one sign: An animal can still live after one sign (one needs two signs for slaughter), but this alone is already a “minimal act” that forbids it.

2. Chalilin – like the monetary value of idolatry: When one exchanges an animal for an idolatry (gives an animal instead of money) – the animal becomes like the monetary value of idolatry. This is not idolatry itself, but rather the financial worth/price of idolatry. The language “like the monetary value” (similar to monetary value) perhaps means it is a weaker level of prohibition – because it’s an animal, not actual money, but it is treated similarly to the monetary value of idolatry.

3. Why doesn’t “no tefisat yad” help by chalilin: By chalilin the principle that an animal cannot become forbidden because it is “without tefisat yad” doesn’t apply – because here the animal doesn’t become idolatry itself, but rather the monetary value of idolatry, and the monetary value of idolatry is forbidden in benefit (tachtav tachtav – one must throw it into the Dead Sea).

Law 2 (continued) – His Fellow’s Animal / Slaughtering His Fellow’s Animal

Rambam: When does this apply? With his own animal. But one who draws his fellow’s animal to idolatry or exchanges it – it is not forbidden, for he cannot forbid something that is not his. One who slaughters his fellow’s animal for idolatry – it is not forbidden, for a person cannot forbid something that is not his.

Simple meaning: Only the owner of the animal can forbid his own animal. A stranger who drags or slaughters someone else’s animal for idolatry – cannot forbid it.

Novelties:

1. “That is not his” – even with permission? The essence is that the owners did not do it – the other person has no right to it. With your own animal you have a right – you may slaughter it, exchange it. But with someone else’s animal you are simply a thief – a thief is honest regarding tefisat yad, you have no right in it.

2. Connection to tefisat yad: The law of “he cannot forbid something that is not his” is similar to the concept of tefisat yad – you have no ownership over the thing, you cannot forbid it.

3. Question: One can indeed pour libation on someone else’s wine (stam yeinam), and one can render impure someone else’s things – how does this fit with the principle that one cannot forbid something that is not his? The distinction: an animal, which is not truly yours (a person doesn’t make animals), you can make your own into a prohibition, but not someone else’s.

4. Novelty of the Rambam – dispute with the Raavad: It is not clear how the Rambam derived this law. The Raavad disagrees and holds that a person can indeed forbid something that is not his. The Raavad says that the Gemara doesn’t mean at all regarding laws of idolatry, but simply the enemy of “your enemy is like your beloved.” The Rambam’s position that one cannot forbid someone else’s animal is a novelty.

5. Proof from the Paschal offering: The Egyptians worshipped the lamb (seh), and yet it was offered as the Paschal offering – we see that as long as the other person did not slaughter it or sell it, one can offer it, it has no prohibition of benefit.

Law 3 – One Who Bows to the Ground of the World

Rambam: One who bows to the ground of the world – did not forbid it. If he dug in it a pit, ditch, or cave – he forbade it.

Simple meaning: One who bows to the earth, it does not become forbidden – because he made no change, no tefisat yad. But if he dug a pit – that portion becomes forbidden.

Novelties:

1. Earlier the Rambam spoke about a mountain (“mountains and hills”), but here he means not even a mountain – even just a piece of land, a “lot.” He mentioned mountains because that is a common thing, but the essence is: land that is not yours, not an object you hold in your hand.

2. When he digs a pit, ditch, or cave, only that portion that he built becomes forbidden. And if one breaks it back, apparently it becomes permitted again.

3. Even if it fell: Even if a piece fell off, if “they worship it in its place” – he worships it there as it is – one permits it, because this is like broken pieces of idolatry with tefisat yad adam. But if he moved it, he placed it there where he laid it – it is indeed his creation, he made the stone be there, and it is forbidden.

Law 3 (continued) – Water That a Wave Uprooted

Rambam: Water that a wave uprooted – did not forbid it. If he took it in his hand – he forbade it.

Simple meaning: Water that a wave splashed out – does not become forbidden by bowing to it. But if he scooped a bit of water with his hand – it becomes forbidden, because he has tefisat yad.

Novelties:

1. The entire sea certainly does not become forbidden. A person would think that the bit of water that splashed out (a wave, a waterfall) is not connected to the large body of water – but no, “it is not forbidden.”

2. The Raavad’s position: The Raavad holds that what the Rambam brought earlier “water of the public” applies even to water uprooted by a wave. The Raavad holds that the reason is because there is multiple ownership (like Yirmiyah ben Chama), and he brings that there is a dispute in the Gemara.

3. Two problems with land/water: (1) It doesn’t belong to you – of the public, a mountain; (2) He did not perform an act – the act must be a significant act (uprooting by a wave or not).

Law 4 – A Brick That He Placed to Bow to It

Rambam: A brick that he placed to bow to it, and a gentile came and bowed to it – he forbade it in benefit, for the setting up is an act.

Simple meaning: A Jew takes a brick (a built stone) and says “this is idolatry to bow to” – he set it up in order to bow, but he himself did not bow. A gentile comes and bows – it becomes forbidden in benefit, because “the setting up is an act.”

Novelties:

1. Earlier we learned that merely designating for idolatry (without worship) does nothing – one must actually worship it. Here a gentile worshipped it, and that is the “setting up is an act.”

2. The setting up itself is the act: It doesn’t say in the Mishnah “made a brick” – he did not carve the stone for idolatry, it was a finished brick. He only set it up – and that setting up is the act. One does not bow to a lying brick, but to a standing one – the erection itself is an act.

Law 4 (continued) – An Egg

Rambam: An egg – and a gentile came and bowed to it, it is forbidden in benefit.

Novelties: The Gemara says it is a novelty: even an egg, where it barely looks like it’s raised (a small difference from the path), yet it is called “the setting up is an act” – the placing of an egg is already enough of an act.

Law 4 (continued) – Cut a Gourd

Rambam: He cut a gourd and fashioned a form in it and bowed to it – he forbade it.

Simple meaning: He cut off a fruit (gourd/pumpkin) and made a form, and bowed – the cutting is an act, and after bowing it becomes forbidden.

Law 4 (continued) – Bowed to Half a Gourd

Rambam: He bowed to half the gourd – the other half is forbidden out of doubt.

Simple meaning: Someone bows to half a fruit, he wants to accept the half of the gourd as a god. The other half becomes forbidden out of doubt.

Novelties:

1. This is not a historical case – this is a halachic question that the Sages pondered in the study hall.

2. The doubt is: “perhaps they divide like one who descended to half the river” – perhaps the other half becomes like a “needed for it” of the idolatry (like the idolatry’s attendant). The Gemara brings a doubt in this, and one must be stringent out of doubt.

3. [Digression: The verse in Isaiah is mentioned “half of it he burned in fire” – which mocks that half of the wood for his idol he used for baking. But it is noted that this doesn’t mean the same thing, perhaps just a reference to that verse.]

Law 6 – A Tree That Was Planted From the Beginning for Idolatry

Rambam: A tree that was planted from the beginning for idolatry – it is forbidden in benefit, as it says “you shall not plant for yourself an asherah.”

Simple meaning: A tree that was from the beginning planted for idolatry is forbidden in benefit from the Torah.

Novelties: The foundation: a regular tree that grows and a gentile comes and worships it, cannot become idolatry (because it lacks tefisat yad adam). But when he planted it from the beginning for idolatry, he indeed created the tree, he performed an act – he planted the idolatry. Therefore it is forbidden in benefit from the Torah from the law of “you shall not plant for yourself an asherah.”

Law 7 – A Tree That Was Already Planted and He Fenced It and Carved It for Idolatry

Rambam: Since it was planted – and he fenced it and carved it for idolatry, even if he grafted and layered in the body of the tree and it produced a shoot – the shoots are forbidden, but the rest of the tree is permitted. And so one who bows to a tree – even though its body is not forbidden, the shoots and leaves and branches and fruits that emerge all the time it is worshipped – are forbidden in benefit.

Simple meaning: By a tree that was already planted (not from the beginning for idolatry), even if one did grafting/layering and it produced new growth – only the new parts (shoots) are forbidden, but the essence of the tree remains permitted. The same by one who bows to a tree.

Novelties:

1. Grafting and layering – definition: Layering means one takes a branch from the tree and bends it into the earth so it will take root. Grafting means one brings a branch from another tree and connects it to the tree so it will join.

2. The foundation of tefisat yad adam: Even when one did grafting/layering and it produced new growth (produced a shoot) – one would think that this is already a real change in the tree. But no: the essence of the tree was already planted before, therefore one has no tefisat yad adam in it. Only the new addition (shoots) can one forbid, because that has tefisat yad adam.

3. Difficult question by one who bows to a tree: By bowing (only bowing, without an act on the tree) – the new branches/fruits that grow afterward become forbidden. This is difficult: earlier we learned that one needs an act (tefisat yad adam) to forbid. By bowing one did not perform any act on the tree! The tree itself does not become forbidden – but why should the new branches become forbidden? One did not perform any act that caused the growth! By water that comes afterward it is not forbidden – why is a tree different? No clear answer is given – “it’s a good question, and one can live with a question.”

Law – A Tree Whose Fruits Were Designated for a House of Idolatry (Sign of an Asherah)

Rambam: A tree that one sees that gentiles guard its fruits and say they are preparing it for a certain house of idolatry, and they make from it beer at the time they prune and hoe – this is a tree forbidden in benefit, for this is the statute of an asherah.

Simple meaning: If one sees that gentiles treat a tree in a certain way – guard the fruits, make beer from it for their holiday – this is a sign/presumption that the tree is an asherah.

Novelties:

1. Simply so the tree would not have been forbidden in benefit. Only we see that he worships it – he hoes it, he guards its fruits – and this is a presumption that it is an asherah.

2. The custom of idolatry is that from an asherah one does not use the fruits simply, but rather one makes beer/liquor in honor of the holiday. The source is from the Gemara, where someone from Pumbedita gave this advice/sign.

3. [Digression: Beer/liquor – in the Gemara one speaks almost always of liquor from dates. Today one makes beer from barley (also in the Gemara). The Baal Shem Tov said that beer (from barley) one cannot make all day (blessing of shehakol), but from dates one can indeed (blessing of the tree/ground).]

Law – A Tree Planted Under Idolatry (Accessory)

Rambam: A tree that is planted under idolatry – as long as it is under it, it is forbidden in benefit. If he removed it from under it – it is permitted.

Simple meaning: A tree that was planted under an idolatry (to make shade, or as an accessory) – is forbidden as long as it is under the idolatry. When one removes the idolatry, the tree becomes permitted.

Novelties:

1. Distinction between worshipped and accessory: The tree itself is not worshipped (one doesn’t worship it), it is only an accessory for idolatry (shade, announcement that here is idolatry). Therefore, as long as it is an accessory it is forbidden, but when one removes the idolatry, the tree is back to “just a tree” – a part of nature.

2. Question on the Rambam: By other accessories one needs nullification to permit. Why doesn’t the Rambam say that one needs “that the owners despaired”? There are indeed other opinions that one needs to despair. This remains a problem.

3. Answer from the Mishnah: Because the tree itself was not worshipped – it was never worshipped – therefore one does not need any formal nullification. If one had worshipped the tree itself, merely removing would not help – one would have needed a law of nullification.

Law – A House Built From the Beginning for Idolatry / One Who Bows to a Built House

Rambam: A house that was built from the beginning for this, and so one who bows to a built house – it is forbidden in benefit.

Simple meaning: A house that was built from the beginning to worship, or a house to which one bowed – is forbidden in benefit. (Parallel to the three laws by a tree.)

Novelties:

1. A house has tefisat yad adam (a person built it), therefore it can become idolatry – either when it was built from the beginning for idolatry, or when one bows to it.

2. Distinction between tree and house regarding tefisat yad adam: A tree that grows naturally has no tefisat yad adam (it’s part of nature). A house however a person built – it’s entirely man-made.

Law – Painting and Decoration on a House / Brought Idolatry Into the House

Rambam (painting and decoration): If a house was already built, and one decorated it, painted it, and made beautiful paintings for idolatry – one removes only what was added, but the rest of the house is permitted.

Simple meaning: The house itself does not become forbidden, because one doesn’t worship the bare house – one worships only the beauty, the paintings. If one removes the painting and decoration, the house is permitted.

Novelties:

1. Comparison to the law of a tree: just as by a tree only the new branches become forbidden (because that is what was added), so too by a house only the paintings become forbidden. The foundation is the same – one doesn’t worship the essence of the object, but rather the addition/supplement.

2. Distinction from the previous law: there one built the house for idolatry, here one only decorated an already-existing house.

Rambam (brought idolatry): If one did not worship the house at all, but rather placed an idolatry in the house – the house is an accessory to idolatry, and when one removes the idolatry, the house is permitted again.

Simple meaning: Just like the law of a tree as an accessory – as long as the idolatry is there, it is forbidden; if one removes it, it is permitted.

Law – A Stone Hewn From the Beginning / Painted and Carved It / Stone as Accessory

Rambam: A stone that was hewn from a mountain for idolatry – is forbidden in benefit. But if the stone was already hewn, and one only painted and carved it so one would worship it – only the addition becomes forbidden, and the essence of the stone remains permitted. A stone upon which he placed idolatry – is forbidden as long as it is upon it; if he removed the idolatry – it is permitted.

Simple meaning: Three cases: (1) hewn from the beginning for idolatry – entire stone forbidden; (2) already existing stone decorated – only addition forbidden; (3) stone as accessory – forbidden as long as idolatry is there.

Novelties:

1. The distinction: In the first case one created the stone itself (cut from mountain) for idolatry – then the entire stone is forbidden. In the second case the stone already existed, one only added – then only the addition is forbidden.

2. “That stone as it is a stone was never forbidden” – the essence of the stone underwent no change regarding prohibition.

Law – A House Adjacent to a House of Idolatry / Shared Wall

First Case: His Own Wall

Rambam: One whose house was adjacent to a house of idolatry and it fell – it is forbidden to build it, because when he builds his wall, he also builds a wall for the house of idolatry.

Simple meaning: The wall serves both houses. When he builds it back, he is benefiting idolatry.

Novelties:

1. Advice: He should withdraw into his own – move the wall into his own space, so that the idolatry has no benefit from his wall.

2. Difficulty: Even if he moves in, doesn’t the idolatry have benefit from the empty space (more room)! To this the advice is: he should place in the empty space thorns, excrement, and other unpleasant things – “so as not to expand the house of idolatry.”

3. [Digression: People used to have a collection of excrement for their fields – this is a well-known thing in laws of partnership.]

Second Case: Wall of Partnership

Rambam: If it is a wall of partnership – they divide: his half is permitted in benefit, and that of idolatry is forbidden.

Simple meaning: One divides the thickness of the wall in half – his half is permitted, the idolatry’s half is forbidden.

Novelties:

1. Its stones and wood and dust of the wall are forbidden in benefit – when the wall falls down, every stone is a doubt (perhaps it is from the forbidden half), therefore everything is forbidden. Each individual stone is a doubtful idolatry, and doubtful idolatry is forbidden.

2. Rashba says that one may take only if one knows which stones were on his side.

3. Rashi has a different interpretation of the Gemara – that this speaks when the house itself is worshipped (not just an accessory).

Law – How Does One Destroy Idolatry

Rambam: He grinds and scatters to the wind, or burns, or casts into the Dead Sea.

Simple meaning: Three methods of destruction: (1) grind and scatter to the wind, (2) burn, (3) throw into the Dead Sea.

Novelties:

1. If one already ground it, what is the point of “scatter to the wind”? So that no one will stumble with the dust – the dust goes somewhere, but then it is entirely nullified.

2. Perhaps “burns and casts” go together (like “grinds and scatters”) – one burns and then throws the ashes into the Dead Sea. One can learn both ways.

Law – Plating of Idolatry by Something Without Tefisat Yad Adam

Rambam: Something that has no tefisat yad adam, but one worshipped it – the worshipped thing itself is permitted in benefit, but its plating that one places on it is forbidden in benefit.

Simple meaning: The mountain does not become idolatry itself (because it has no tefisat yad adam), but if one decorates the mountain, it is as if one decorates idolatry, and the plating is forbidden.

Novelties:

1. The verse “you shall not covet the silver and gold upon them” – the simple meaning is silver and gold that is upon them (as Tosafot learns), but the Rambam’s novelty is that even the “upon them” itself – that which lies upon something without tefisat yad adam – is forbidden.

2. Plating of idolatry is not the category of idolatry itself, but rather of accessories of idolatry – things that one makes for beauty to cover idolatry.

Law – Nullification of Gentile Idolatry

Rambam: Idolatry of gentiles that gentiles nullified before it came into Jewish hands, it is permitted in benefit, as it says the graven images of their gods you shall burn with fire – and it did not say their graven images, but the graven images of their gods, as long as they are their gods.

Simple meaning: When gentiles nullify their idolatry before it comes into Jewish hands, it is permitted in benefit. The verse says “the graven images of their gods” – only when they are still “their gods,” but when they have nullified it, it is no longer “their gods.”

Law – Idolatry of a Jew Cannot Be Nullified Ever

Rambam: Idolatry of a Jew cannot be nullified ever… its nullification is of no effect at all, but it is forbidden in benefit forever.

Simple meaning: A Jewish idolatry can never be nullified. One must bury it (bury or burn) so that no one will stumble.

Novelties:

1. Why is a Jew worse than a gentile? The Sages’ explanation: a Jew is stubborn – he is serious in his beliefs. When a Jew sees that a pious person comes and takes away his idolatry, he says “I nullify it,” but he doesn’t mean it seriously – he truly holds that it is idolatry. Therefore one doesn’t trust him. Unlike a gentile – a gentile is more frivolous, one day it’s idolatry, tomorrow he no longer cares.

2. Partnership of Jew and gentile in idolatry: The gentile partner cannot nullify the portion that belongs to the Jew, because a Jew cannot nullify idolatry.

3. Proof from Jacob our father: “And Jacob hid them under the oak” – Jacob buried the foreign gods. From this: idolatry of a Jew requires burial – this is more than by gentile idolatry, because even after breaking there still remains something (ash, smell and the like), therefore one must bury it.

Law – Nullification After It Comes to Jewish Hands / A Jew Nullifies Idolatry

Rambam: And so idolatry that was nullified by a Jew after the gentile’s nullification – its nullification is of no effect. And a Jew does not nullify idolatry even with the gentile’s permission.

Novelties:

1. Even if a gentile nullified it, but afterward it came into Jewish hands – the nullification is not effective. Because now it is already in the Jew’s possession, and a gentile can only nullify something that is in his possession.

2. A Jew cannot nullify idolatry at all, even if it belongs to the gentile.

Law – Who Can Nullify Idolatry

Rambam: A gentile minor or imbecile does not nullify idolatry. And a gentile who nullified idolatry, whether his own or another gentile’s, it is nullified, even if he nullified it against his will, even if a Jew forced him to do so.

Novelties:

1. Against his will: Interesting – by a minor/imbecile we say it doesn’t work because he has no understanding, but by against his will we say it works even without will. Perhaps there is a law of “acquires and sells against his will.”

2. Only an idolater: A gentile who is himself an idolater has the power to nullify. But a pious gentile, a monotheist, a God-fearing person – he cannot nullify, because he never accepted it. But it doesn’t have to be specifically that particular idolatry – a gentile who worships one idolatry can nullify another (like a pagan who nullifies a Mercurius).

3. Political explanation of nullification: By against his will – the gentile himself admitted, even against his will. By a Jew the Sages say that against his will is not accepted, but by a gentile yes. It’s more like one takes a place and tells him “say that you spit on your god” – he doesn’t mean it, but one is rejecting its importance.

Law – Nullification of Idolatry vs. Nullification of Its Accessories vs. Offering

Rambam: Nullification of idolatry is also nullification of its accessories. But nullification of its accessories alone does not nullify the idolatry. An offering to idolatry cannot be nullified ever.

Novelties – Distinction between accessories, plating, and offering:

1. Accessories of idolatry = a tablecloth that one places on the idolatry, decoration/beauty.

2. Offering = a plate of food that was placed before the idolatry, a sacrifice. It must be like inside – it’s obvious that it’s a sacrifice, it was offered. Therefore it can never be nullified – it already became a sacrifice, it already happened.

Law – How Does One Nullify It: Act of Nullification

Rambam: How does one nullify it? He cut off its ear tip or cut off its finger – even if nothing was missing – or if he sold it to a Jewish goldsmith who will melt the gold – it is nullified, because all these things are a change in the body of the idolatry.

Simple meaning: Nullification must be an act – a change in the body of the idolatry. Cutting off a pointed ear, nose, or finger, or even just crushing (without loss), or selling to a Jewish goldsmith who will melt it – all is nullification.

Novelties:

1. Nullification requires an act, not just revelation of intent: The Rambam rules that nullification must be some act – a change in the idolatry itself. There are authorities who hold that nullification can be even without an act (he just says “I no longer value it”), but the Rambam does not hold so.

2. What is not nullification: The Rambam lists a whole series of things that are not nullification:

– He pawned it (pledge)

– Sold it to a gentile or to a Jew who is not a goldsmith (because he won’t melt it)

– A wall fell on the idolatry and he left it lying (but idolatry is completely underneath)

Thieves stole it and he did not demand it back

– He

spat on it in its presence

– He dragged it through excrement

3. All these – are not nullification, because the nullification must be a change in the idolatry itself, not just a revelation of intent of disgrace. There was enough revelation of intent (spitting, dragging in excrement), but revelation of intent alone does not help according to the Rambam.

4. Connection to the bathhouse of Aphrodite: By the idolatry on the bathhouse, where we say that because one urinates before it it is not worshipped – there we speak when it was not certain to be idolatry from the outset. Here we speak when it was already idolatry, and disgrace alone is not nullification. One should not think that the gentile has a bad mood and he is angry at his idolatry, he has already nullified it – no, “anger causes cursing and blaspheming” – he curses his god but he still believes in it.

Law – Idolatry That Was Abandoned in Time of Peace vs. Time of War

Rambam: Idolatry that was abandoned in time of peace – is permitted in benefit. In time of war – is forbidden in benefit.

Simple meaning: If one finds an abandoned idolatry, the law depends on the circumstances. In a time of peace, if gentiles abandoned it, it is permitted in benefit – this is a sign of nullification. But in a time of war, if they fled, it is forbidden – this abandonment is no proof that they stopped honoring the idolatry, they were just afraid.

Novelties:

1. It is discussed whether the mere abandonment in time of peace is itself the act of nullification, or perhaps they also did some actual act of nullification, and this abandonment is only proof/revelation of intent that they mean it seriously. It is not certain that the abandonment itself is the act – perhaps it is only a revelation of intent that he means it seriously.

2. The reasoning by war: they will not carry the idol when there is a war – this is no proof that they stopped honoring it, they were just afraid.

Law – Idolatry That Broke By Itself

Rambam: Idolatry that broke by itself – its fragments are forbidden in benefit until they nullify them.

Simple meaning: An idolatry that broke by itself – the fragments remain forbidden until a gentile nullifies them.

Novelties:

1. Reish Lakish held that idolatry that broke by itself – presumably the gentiles nullified it, because they say: it cannot save itself, will it save me? But Rabbi Yochanan disagrees, and the Gemara does not rule like Reish Lakish – one must nullify everything.

2. An important law: If the idolatry is broken but one can put it back together (like a puzzle), one must nullify each and every piece – each piece separately. Because if one only nullified one piece, it doesn’t mean that the other pieces are nullified, because we are concerned lest one will be able to find the second piece and fix it back.

3. One cannot nullify one limb and thereby all the limbs become nullified.

Law – Altar of Idolatry That Was Damaged

Rambam: An altar of idolatry that was damaged – it is still forbidden in benefit, until most of it is broken by gentiles.

Simple meaning: An altar for idolatry that was damaged – remains forbidden until most of it is broken by gentiles.

Novelties:

1. Question: Why by an idolatry itself is it enough to remove one piece (diminishing its face), and by an altar one must break most of it?

2. Answer: By an altar the gentile is not particular about a defect – he will still sacrifice on it even if it is somewhat damaged. This is different from a Jewish altar, which if it is not square (whole) it is not valid.

3. Distinction between bamah and altar: A bamah is one stone – if a piece is missing it is no longer nice, one cannot sacrifice on it, therefore damage is enough. An altar is many stones – if a piece is missing it became a smaller altar, but still an altar.

Law – Stones of Mercurius

Rambam: Once he selects from the building and removes it outside – it is immediately permitted.

Simple meaning: By Mercurius (where one throws stones as worship), if one removes a stone from the building and places it separately – it is permitted immediately.

Novelties: The reasoning: Mercurius is simply an area where one throws stones. Each stone is an accessory for idolatry. But when one removes a stone and makes it a separate thing – it is nullified, because it is no longer part of the Mercurius.

Law – Nullification of Asherah

Rambam: He took from it a stick or branch, took from it food for other animals, or pruned it not for its benefit – it is nullified. But if he pruned it for its benefit – the asherah is forbidden, and the pruning is permitted.

Simple meaning: An asherah (a tree of idolatry) is nullified if one tears off a branch, a leaf, a young branch, a stick, or prunes a piece not for the benefit of the tree. But if one pruned for the benefit of the tree (for its beauty/growth), the asherah remains forbidden, only the pruned piece is permitted.

Novelties:

1. By pruning for its benefit: the piece that was removed is permitted – apparently because there is despair and change. But the tree itself was not nullified, because the removal was for the tree’s benefit, not a nullification.

Law – Idolatry of a Jew: Asherah

Rambam: And the act of a Jew – whether for its benefit or not for its benefit, whether plowing or pruning – is forbidden forever, for idolatry of a Jew has no nullification ever.

Simple meaning: A gentile can nullify idolatry by removing a piece. But an asherah (or idolatry) of a Jew – no nullification helps, neither for its benefit nor not for its benefit.

Novelties:

1. Even when one removes a piece – that piece itself he nullified on its own, but the idolatry in general one cannot nullify because it is a Jewish idolatry.

2. A beautiful insight: From here we see the power of a Jew – even a Jew’s idolatry does not become nullified, how much more so a Jew’s holy matter. This is a foundation of all stringency from impurity is from the measure of purity – if by impurity it is so strong, by holiness it is a kal vachomer.

Law – Idolatry of a Jew: Asherah (continued)

Rambam: And the act of a Jew – whether for its benefit or not for its benefit, whether plowing or pruning – is forbidden forever, for idolatry of a Jew has no nullification ever.

Simple meaning: A gentile can nullify idolatry by removing a piece. But an asherah (or idolatry) of a Jew – no nullification helps, neither for its benefit nor not for its benefit.

Novelties:

1. Even when one removes a piece – that piece itself he nullified on its own, but the idolatry in general one cannot nullify because it is a Jewish idolatry.

2. A beautiful insight: From here we see the power of a Jew – even a Jew’s idolatry does not become nullified, how much more so a Jew’s holy matter. This is a foundation of all stringency from impurity is from the measure of purity – if by impurity it is so strong, by holiness it is a kal vachomer.


📝 Full Transcript

Laws of Idolatry Chapter 8 – Possession by Human Hand and Nullification of Idolatry

Introduction to the Chapter

We are learning Laws of Idolatry Chapter 8. In the previous chapters we learned that there is a commandment (mitzvah) to destroy idolatry, and there is also a prohibition that comes from this commandment, to derive benefit from idolatry, whether from the idolatry itself, whether from everything that serves it, whether from offerings to idolatry, there is a prohibition, uh, accessories of idolatry, there is a prohibition to derive benefit.

Now in this chapter, and also in the next chapter, we will learn many detailed laws regarding the prohibition of deriving benefit from idolatry. This is a very relevant matter, because there is much idolatry, especially when Jews live among idol-worshipping people, called gentiles, it’s important to know what becomes forbidden and so forth.

So the first section of this chapter we will learn what kinds of things can become forbidden due to idolatry. That is, the principle we will learn is that not everything can a gentile forbid. If a gentile worships the sun, the sun doesn’t become forbidden to derive benefit from, because the sun doesn’t belong to him to forbid. And so on regarding how he can forbid. But there are indeed ways that one can forbid things, so we must learn what constitutes something that can at all become idolatry that would be forbidden, and what not. How something can become forbidden as idolatry or as an accessory to idolatry.

Right, but first we learn the point that there are things, apparently, you see how it begins, you can’t take an entire mountain and he says “I worship the mountain,” a Jew may not go on the mountain. It doesn’t work that way. The moral lesson from this is that it’s much easier for something to become holy than for something to become impure. “Ish ki yafli neder,” a Jew has God forbid said “this is charity” or “this is consecrated,” a fearful thing, it has become a fearful holy thing. But becoming idolatry doesn’t become idolatry so easily, one must learn all these details.

Because we believe that a Jew doesn’t really want to worship idolatry. No, no, I mean that all these details are that there are specific detailed laws, because it’s not possible. A gentile can come and worship the entire world. One must find things that may be used. It can’t be that everything should become forbidden. This is more… I mean that even we saw that one doesn’t make three cities for a… what’s it called? For a… well, what we learned there, ir hanidachat. One can’t forbid entire territories, because now Jews won’t be able to travel in entire countries. A little bit yes. Okay, we’ll see.

Law 1: Anything Without Possession by Human Hand

There is a concept of possession by hand. Anything without possession by human hand, something that a person cannot grasp with his hands, something that is larger, something that a person cannot simply grab so easily. And he did not create it, the person did not create it, the person did not make it.

Discussion: What Does Possession by Hand Mean?

Speaker 1: I would translate possession by hand as it’s too large to grasp.

Speaker 2: I would translate it as things that a person doesn’t grasp with his actions, one can’t have control over it. It’s not in human hands, it’s not in human hands in a more abstract way. It’s not in his control. One sees the mountains, it’s not your property, it doesn’t become yours. A person has no possession in this, because it’s so large, it’s not… It doesn’t belong to you. It’s not under the dominion of people.

Speaker 1: He says an animal. An animal can be a small animal, a person can indeed lift it.

Speaker 2: It means natural things, things that the Almighty made, not what people made. He didn’t create it.

Speaker 1: Yes, or what he can’t create. But he says “and he did not create it” there it’s like two things. I mean that this is the translation, this is the translation. “Possession by human hand” is the language of the Gemara. So it says in the Gemara: anything that has possession by human hand, anything that doesn’t have possession by human hand is forbidden. The Rambam translates that possession by hand means, this is how he learns it, there are two versions in the Rambam, that this is the translation for now. That “and he did not create it” means that this is something that a person did not make. Who made the mountain? You didn’t make it, the Almighty made it. That’s the translation.

Speaker 2: The translation is literally that the person didn’t lift it, he doesn’t acquire it, it doesn’t lie in his hand. But let’s see inside, we’ll see the details and we’ll understand the translation of possession in this.

Mountains, Hills, Trees, Springs, Animals

So, if it was worshipped, even if one worshipped idolatry to it, it is permitted for benefit, because we say that your act of worshipping it did not take effect on the thing.

That doesn’t lie in your control. Therefore, gentiles who worship mountains and hills, gentiles who worship mountains and hills, or trees that were planted from the beginning for fruit, trees that were, one didn’t plant a tree in order to have the tree for idolatry, it was already planted from the beginning, and later a gentile came and worshipped idolatry to it, or springs that flow for the public, if gentiles worship idolatry to a spring of water that flows for the public, and we have to exclude when a person makes a spring, a person builds a small one and he makes a waterfall, he has possession by hand, he has a bit of control, but a spring that already flows, it flows, it is yes. The same thing is an animal, one worships an animal, these are permitted for benefit, because you worship, but the thing doesn’t know, the mountain doesn’t know that you worship it, the mountain is a mountain, you have your craziness, we don’t believe you and we don’t accept you.

Therefore, it is permitted to eat those fruits that were worshipped in their place of growth, one may continue to eat fruits from the tree that grew, the tree is indifferent to your craziness, and the same thing with an animal, one may eat the animal. One must understand, an animal yes there is a bit of possession, a person can lift an animal, but from what he says that possession by hand means that you can’t lift it, possession by hand means that it belongs to you, you made it, that’s the translation, you didn’t make the animal, and if one thinks, when a person carves out a piece of wood, he created the thing, and he made it for idolatry, or he carves out a creation, because all these things are natural, are part of nature, and your worship didn’t change what it is, it remained exactly as one can make a bit. But the Gemara brings on this a derivation, “to them is the sea and they did not create the rivers.”

That an animal if he indeed worships the mountain, you know that all kinds of holy mountains, the mountain is something a trinket, it doesn’t become forbidden.

An Animal Designated for Idolatry

And needless to say that this is even an animal that he already actually worships. How much more so an animal that was only designated for idolatry, and one designated it, one prepared it for idolatry, it doesn’t take effect, and the animal is still permitted for eating. No difference which way, whether one designated that the animal will be worshipped, the animal will be idolatry, or one designated the animal that it should be an offering to idolatry, it is permitted, because the animal doesn’t belong to you.

This is as long as… because an animal is something that the Almighty made. This is what we will learn in the next point, that it was indeed, you can do an action, you may not do it, but you can indeed do it to an animal.

Law 2: An Action with an Animal

When are these words said? That an animal is not forbidden, when he did not do an action with it for the sake of idolatry, he did nothing to the animal, he only prepared it. But if he did any action whatsoever with it, he forbade it. He did even a small thing, he indeed forbade it. And he explains, How so? Such as if he slaughtered one sign in it for idolatry, he slaughtered even not completely slaughtered, he slaughtered one sign, which an animal can still live after, yes, because by slaughter one needs two signs.

Or made it an exchange for idolatry… Another thing, another thing, another thing. Made it an exchange is not about an action, it’s money of idolatry. This is the only thing we mean now. Such as if he slaughtered one sign in it for idolatry, this is an action that we saw earlier, even it becomes an offering to idolatry, all the parts, the hides and garments and so forth. The accessories of idolatry have the simple meaning that he made an action, and then it indeed becomes forbidden.

Exchange for Idolatry

There is another way for an animal to be forbidden for idolatry, which is if one bought idolatry instead of it. One makes an exchange. This is not idolatry itself, but money of idolatry, which financially, its value is idolatry. Made it an exchange for idolatry, someone sold an animal and with the money that he made from it he made idolatry? No, no, no, exchange, he exchanged idolatry with an animal. He bought, he went to the idolatry store, and instead of giving him money he gave him an animal.

Yes, this is called exchange. The animal became an exchange, became an exchange, he exchanged the animal for another animal, then it is like money of idolatry, and we learned earlier that idolatry is forbidden for benefit, because its substitute, its substitute etc., you buy idolatry, you must take the money and the Dead Sea etc., and this is indeed idolatry, so there’s no problem that an animal doesn’t have possession by hand. This is not relevant, because the animal becomes like money of idolatry, because this is the price that was paid for idolatry. So then the principle that an animal cannot become idolatry doesn’t apply.

I think that when he says like money of idolatry, he means that it’s similar, as if it’s a weaker prohibition. This means money from idolatry, yes? It’s not money, it’s exchange, but it’s the same way that money of idolatry is forbidden for benefit, so this is a type of money of idolatry. It could be that it’s “like money,” this is what he holds is a novelty, because it’s an animal, it’s not money.

Law 3: One’s Own Animal Versus Another’s Animal

Therefore according to this it is so, what we learned that one can slaughter an animal or make an exchange for idolatry with an animal, and then even an animal becomes forbidden, this is specifically with one’s own animal, it’s his own animal. That is, I have a right, as much right as I have on my animal, I may slaughter it, I may exchange it for idolatry. But one who takes another’s animal for idolatry or exchanges it, then it is not forbidden, for one cannot forbid something that is not his. You can’t go take from someone else, is this by theft? What does “not his” mean? Perhaps even with permission? So he perhaps argues.

That is, the owners didn’t do it, you did it, and you have no right to it. It’s similar to possession by hand. It’s similar to theft, to a thief. A thief is something, if a thief acquires, then you indeed have possession by hand on it. But it must be connected to the fact that you have no right in it. Therefore you can’t forbid. One must understand, because one can indeed make someone else’s wine libation wine, or one can make someone else’s thing impure. For idolatry… no, for idolatry…

Law 3 (Continued): One Who Slaughters Another’s Animal for Idolatry

Words of the Rambam: “When are these words said, with one’s own animal. But if one slaughtered another’s animal for idolatry, or exchanged it — it is not forbidden, for a person cannot forbid something that is not his.”

This is specifically with one’s own animal, his own animal. That is, I have a right, as much right as I have on my animal, I may slaughter it, I may, that is, exchange it for idolatry. But one who slaughters another’s animal for idolatry, also vice versa, then “it is not forbidden, for a person cannot forbid something that is not his.” You can’t go to someone else’s animal and steal and without punishment? Perhaps for the death penalty of the court perhaps.

The owner didn’t do it, you did it, you have no right in it. You’re simply a thief. A thief is honest regarding possession by hand. But it’s probably connected to the fact that you have no right in it, therefore you can’t forbid.

Question: Why Can’t One Forbid Another’s Animal?

One must understand, because one can indeed make someone else’s wine libation wine, or one can make someone else’s thing impure. By idolatry, no, by an animal perhaps, the thing that is not truly yours, a person doesn’t make animals, so your animal you can make into a prohibition, by someone else’s animal you can’t.

The Rambam’s Novelty and the Raavad’s Dispute

He says that it’s not clear how the Rambam derived this law. The Rambam says that there is such a principle “a person cannot forbid something that is not his.” And the Gemara speaks about this principle, whether one can forbid something that is not his, and it’s not at all so simple. I mean that the Raavad, yes? What does the Raavad say? The Raavad argues in general, yes? The Raavad says that a person can indeed forbid something that is not his. It’s only a Jew, however, the Gemara says that he doesn’t mean at all regarding the laws of idolatry, he means him simply an enemy from “your enemy is like one who loves you.”

So the Rambam, it’s a novelty of the Rambam this, that he says that a person cannot forbid someone else’s animal. As you say, one can indeed generally forbid something that is not his, but there is an exception that one cannot. But in this manner it appears that one can indeed in the Gemara, and one must understand the Rambam’s position. But this is what the Rambam says.

Proof from the Paschal Offering

I thought that one learns that the Paschal offering that the Egyptians worshipped the lamb, the sheep, but one sees that it’s not a problem, one can offer an animal that another worships, as long as he didn’t slaughter it or sell it one can offer it even, it has no prohibition of benefit.

Law 4: One Who Bows to the Ground of the World

Words of the Rambam: “One who bows to the ground of the world — he did not forbid it. If he dug in it pits, ditches and caves for the sake of idolatry — he forbade it.”

Well good, so this we learned regarding mountains and hills and animals. Now he will go into the details of land. As he said, an animal he already said when an animal indeed becomes forbidden, and now he will say when land does.

He says, “One who bows to the ground of the world,” someone bows to the ground, the earth, “he did not forbid it,” because you didn’t make any change in it, you don’t have possession by hand on it, you didn’t have any benefit. This we learned at the beginning of the law.

Earlier we learned about a mountain, but here he means even not a mountain, even not the street, the lot. He simply grabbed a mountain because that’s a common thing, that mountains, as it says “mountains and hills,” but the point is because it’s earth that is not yours, it’s not an object that you hold in your hand.

How can one indeed forbid a piece of earth? If one indeed makes a change in it, one does something, “he dug in it a pit, ditch and cave,” he is an idol worshipper, “he forbade it,” because now he indeed has possession by hand in it, he changed and made and built. The part that he built, yes. And we’ll see further later that only the part becomes forbidden, and if one breaks it back, apparently it becomes permitted again.

Water That the Wave Uprooted

Words of the Rambam: “Water that the wave uprooted and he bowed to it — he did not forbid it. If he took it in his hand and bowed to it — he forbade it.”

What about water? “Water that the wave uprooted,” water was a wave that… certainly the entire sea doesn’t become forbidden, but sometimes a person will think that this bit of water that splashed out, or that a wave runs or a bit of waterfall, and he bowed to this bit of water, he will think that this is not connected to the large water. But no, “he did not forbid it.”

But how can one indeed forbid water? If he took a bit of the water, “he took it in his hand,” he scooped there a bit of water, and he bowed to this bit of water, “he forbade it,” because on this you indeed have possession by hand, now you indeed… There is a difference, he made an action in this, he took this bit, he lifted it. He does nothing with the stone, he only put it away, he took it somewhere. This is the Gemara.

The Raavad’s Dispute Regarding Public Water

The Raavad also argues on this law. The Raavad argues that what the Rambam brought earlier “public water,” “public water” applies even to what the wave uprooted. In short, not so simple. The Raavad holds that the point is because there are many owners, like Yirmiyah ben Chama, such a thing. The Raavad argues, he brings that there is a dispute in the Gemara. One can say that there is a dispute in the Gemara, and the Rambam rules as he rules.

Two Problems: Ownership and Action

English Translation

But you see that here there are, as you say, here there are two problems. Here there’s one problem that it doesn’t belong to you, that it’s of the public (shel rabim), or it’s a mountain, I don’t know, perhaps every mountain is perhaps a public thing (davar shel rabim). And the second problem is that he didn’t do any action (maaseh). The action that one must consider as a significant action is the uprooting of the mountain (ekirat hagal) or not uprooting the mountain, taking it as a sign and for appointed times and the like.

Stones of a Mountain That Rolled Down — Worshiping Them in Their Place

Words of the Rambam: “Stones of a mountain that rolled down and one worshiped them in their place — they are permitted, for there is no human handling in them.”

The same thing as you say, there’s still a problem with the word “even if it rolled down” (afilu im nidaldel), yes, it’s not just that a piece fell down, but even if a piece fell down. Yes. But “worshiping them in their place” (ovdin bimkoman), he worships it there where it is, then it’s permitted also because this is like fragments of idolatry with human handling (tfisat yad adam).

But if he’s not worshiping it in its place but he moved it, he placed it there where he laid it, then yes it’s his creation, he made the stone be there. No, that’s simple, that if a gentile makes a stone somewhere and he makes from it an idol (getchke), it’s forbidden because he brought it there. Ah, the wonder is that he made there actually from this something a picture, because even the ground of the world stands still, yet if he moved it.

Law 5: A Brick That Was Set Up to Bow Down To

Words of the Rambam: “A Jew who stood up a brick to bow down to it, and did not bow down, and a gentile came and bowed down to it — it’s forbidden in benefit, for the standing it up is an action.”

We’re going to learn now about a brick (levena), a brick is not a built stone. But so it seems, the Rambam doesn’t say explicitly, true. But he already said “worshiping them in their place.” No, that’s what it means, yes.

Now he’s going to say a new law, that bowing down is not enough. For this he says here “brick,” about this he wants to say that even when there isn’t the problem of human handling (tfisat yad adam), about this he wants to first begin to make clear why is there a brick, ah, let’s see what he says. Let’s see what he says. No one knows what you’re talking about, let’s see what he says. Law one, he says “brick.”

That when a Jew takes a brick and he said “behold this is idolatry to bow down to it,” that means he said, he made an intention, he set it up in order to bow down. He didn’t bow down. Then a gentile comes and bows down (yavo goy veyishtachaveh lah), a gentile came and bowed down. Then it’s forbidden in benefit (asrah behanaah). Why? Because the standing up is an action (shehatakifah maaseh), meaning it was an action. This is the standing up. And we learned earlier that making it for idolatry doesn’t do anything, one must actually worship it. But here there’s a second thing, a gentile worshiped it.

What will be if even a gentile did it? Together both things were done, that it was designated and someone worshiped it for idolatry. Designating it doesn’t do anything, but the action does it. This was the standing up was an action (hatakfah maaseh). Without setting it up nothing would have happened apparently, because there was no action, that handling the Jews didn’t turn it. No, because it’s just a brick. You see that a brick, that even a brick which is yes perhaps a built thing after all, the sun perhaps gets carved out.

It doesn’t say in the Mishnah “he made a brick.” He didn’t carve out the stone for idolatry, it was already a brick. He found a brick and he set it up, so the setting up was the action. So he says, that the standing up is an action (shehatakifah maaseh). And the setting up was an action. Yes, but one doesn’t bow down to a lying brick, but to a standing one. The standing up itself is not an action.

An Egg — Even a Small Lifting

Words of the Rambam: “And likewise if he stood up an egg, and a gentile came and bowed down to it — it’s forbidden.”

Certainly, this is an egg. This is a law. He says, an egg and a gentile comes and bows down to it (veyavo goy veyishtachaveh lah), it’s also forbidden in benefit. Why? No difference. The Gemara says that there’s a novelty (chiddush) that even an egg which barely looks like it’s lifted up, it’s a small difference from this way, that way, and yet the standing up is called an action.

He Cut a Gourd — Cutting Down a Fruit

Words of the Rambam: “He cut a gourd and the like and bowed down to it — it’s forbidden.”

Right. The same thing, he cut a gourd (chatach delaat), he cut down a fruit, and went out with it and bowed down to it (veyatza bah veyishtachaveh lah), the cutting was an action, and after bowing down it was an action, with idolatry it becomes forbidden.

He Bowed Down to Half the Gourd — Doubtfully Forbidden

Words of the Rambam: “He bowed down to half the gourd, and the other half is attached to it — behold this is forbidden from doubt, lest this half is like a hand to the worshiped half.”

He bowed down to half the gourd (hishtachavah lachatzi hadelaat), a person bows down to half a fruit, but the other half is with it (chatzyo ha’acher im ovdo), he worships idolatry, he says, I want now to accept by me the half of the gourd by me as a god. He has a little tiny god, he makes a tiny god.

This is not an incident that they came to ask the rabbis. This is the incident, the law. This is the whole reason one can see. They sat by the sages in the study hall (beit hamidrash), and they thought, what will be if he bows down to one gourd from the pile, what will happen to half of the gourd? It’s not a question, it happens. Yes. Then it’s forbidden from doubt (asur misafek). Why? From doubt lest the half is like a hand to the half of the river (misafek shema yechatzyo kemo yad lachatzi hanahar). Because we’re talking here even, for example he says I bow down to the right half of the gourd, yes? But the gourd couldn’t exist, it would quickly rot or what, it wouldn’t… It holds together, they’re just best friends, one lives with the other. And perhaps also as it stays fresh as long as it’s one gourd.

No, it’s not such a thing. We learned earlier a similar law, that a part is a prohibition and an animal, the animal survived the other animal. That was already. Because here the question is when one makes half of the idolatry to the other half, does it become like the idolatry’s attendant, whatever. Yes, the hand means he holds it, it’s necessary for it (nitzrach lo). But the Gemara brings a doubt in this, and one must be stringent from doubt. If someone finds a Jew who wants to bow down, as it’s only to half the door, he should know that it doesn’t hold on one the other half, about that he doesn’t hold. Why must one be stringent? Because it wants to spare the other half which can it is… No, but he wants to give a lesson, he’s a gentile who saw that a Jew doesn’t have a sugya, he came upon him.

Proof from Isaiah — “Half of it he burned in fire”

There’s a verse in Isaiah, yes, “half of it he burned in fire” (chatzyo saraf bemo esh), where he made mockingly, that half of the wood that he made for his idol he used to bake, to make a pizza. But it doesn’t mean that, perhaps it’s just a remembrance of that verse.

Law 6: A Tree That Was Planted — Trees of Idolatry

Words of the Rambam: “A tree that was planted from the beginning to be worshiped — is forbidden in benefit, and this is the ‘asherah’ mentioned in the Torah.”

Okay, already. Now we’re going to learn, until now we learned about what, about water, about wood, we’re going to learn about trees. Pumpkin isn’t such a thing, we already know. Pumpkin is something that gentiles use as symbolic. Ah, what’s the meaning? Not that, it’s a newer thing. They don’t worship it, it’s more than symbolic. Perhaps even it’s worship of idolatry. Adornment of idolatry. Yes, such a thing.

Okay, now we’re going to see about a tree, and they learned that one can’t forbid a tree. There are two types of trees of idolatry. They learned earlier that there’s what one plants next to the idolatry to announce that here is the idolatry, and in honor of that they forbade planting an asherah alone next to the Temple. There is when one worships the idolatry itself.

Let’s see, a tree that was planted (ilan shenatao), but the novelty here is, we’re talking regarding, when we’re still talking about the topic that one can’t essentially forbid a tree. There’s a tree that was planted and simply there’s a tree that grows, a gentile comes and he worships it, he can worship it, it doesn’t become idolatry. But if he planted it initially for idolatry,

Law 6 (Continued): A Tree Planted from the Beginning for Idolatry

Speaker 1:

We learned earlier that there’s what one plants next to the idolatry to announce that here there is idolatry, and in honor of that they forbade planting an asherah next to the altar. Here we’re talking about worshiping the idolatry itself.

Let’s see, a tree that was planted from the beginning for idolatry (ilan shenatao matchilah leshem avodah zarah). This is what we’re talking about here. We’re still holding from the topic that one can’t essentially forbid a tree. There’s a tree that was planted, simply there’s a tree, it grows, a gentile comes and he worships it, it can’t become idolatry.

But if he planted it from the beginning for idolatry, then? A tree that was planted from the beginning for idolatry, he planted it, he did the action, he planted the idolatry, he created the tree, he planted it. Then it’s forbidden in benefit, as it says “you shall not plant for yourself an asherah” (asur behanaah, shene’emar “lo tita lecha asherah”). It’s explicit that it’s forbidden in the Torah, and one shouldn’t say that it’s not an asherah.

Law 7 – A Tree That Was Planted and He Trimmed and Carved It for Idolatry

Speaker 1:

Ay, good. Since it was planted (hoil venatua), what happens if it was a planted tree? We learned that in such a case it’s called not, there’s no human handling (tfisat yad adam).

But he did do something to it, he did change it. And he trimmed it (ugidro), he cut off branches from it, and carved it (ufislo), he carved it out for idolatry. Even he grafted and bent in the body of the tree itself (hirkiv vehevrich begufo shel ilan), not just when he played only with branches, but even he did a grafting and a bending.

Definition of Grafting and Bending

Speaker 1:

What are two types of graftings? He attached two trees. Yes, bending I think means that one brought from somewhere else. Bending, I don’t remember. One means one brings a second piece of tree, one means one brings the tree to a second, something like that.

I think that bending (havrachah) means when he takes a branch, so he translates, one takes a branch and one bends it into the ground, that it should take roots, it should make its roots in the ground. And grafting (harkavah) means that he brings a branch from another tree and one connects it to this tree that it should connect.

The Law of the Shoots and the Rest of the Tree

Speaker 1:

So, I would have said that when the new grafted part has begun to bring forth, and it brings forth a shoot (veyotzi tzitz), after it has begun to grow from it new branches, I would have thought that in such a case he did indeed make actually a change in the tree.

But it’s still the same law. The foundation, the essence of the tree (etzem ilan), was already planted before, so your addition you can indeed forbid, but in the essence of the tree you still don’t have human handling (tfisat yad adam).

So it causes that the shoots (srigim), you can cut off the shoots, the part that became idolatry. That which became afterwards, you indeed have a human handling that made it for idolatry, but the rest of the tree is permitted (shear ilan mutar), in the tree itself no change happened, so it’s permitted.

The Law of One Who Bows Down to a Tree

Speaker 1:

And likewise one who bows down to a tree (vechen hamishtachaveh le’ilan), a tree that already has plantings from the beginning, even though its body is not forbidden (af al pi shelo ne’esar gufo), even though the tree doesn’t become forbidden, but that which grows afterwards, the shoots, the branches, and the leaves, and the palm branches, and the fruits that are not made to eat, and fruits, proper fruits, that come out all the time it was worshiped (sheyotze kol zman shene’evad), that grows yes after one began to worship, this is indeed yes after the idolatry.

The tree is before the idolatry (kodem la’avodah zarah), it has nothing to do with you. The thing indeed happened already, it already grew after the tree already had some status of idolatry.

So it’s fitting to forbid them in benefit (ra’uy le’osran behana’ah).

Question: Why Do the Shoots Become Forbidden Without an Action?

Speaker 1:

This is difficult, because you were taught earlier that one must make a human handling (tfisat yad), here you see that something is not so simple. Why don’t we say that I know, ground of the world that doesn’t grow? But one finds another way. Water, the water that began to come after she bowed down, is not forbidden. But by a tree there’s something this law. Do you understand what he’s asking?

Earlier he learns that there must be an action, here you see that no, that one bows down, and the parts that were until then don’t become forbidden, but the parts of the tree that grow out afterwards, it seems that they become forbidden.

Speaker 2:

Interesting, a minute ago it was said that one must make an action.

Speaker 1:

Yes, indeed interesting. Because if the whole tree is not… where should we have the new branches? In the tree. You say that the tree didn’t become forbidden. Your bowing didn’t make the new branches.

Speaker 2:

Would the case have been when he cut and he made a grafting and a bending?

Speaker 1:

That’s what I understood, that one must make an action.

Speaker 2:

Yes, interesting.

Speaker 1:

And also a bit the previous piece which seems at all to say the shoots and leaves all the time it was worshiped (srigim ve’alim kol zman shene’evad), that indeed comes in the next piece.

Speaker 2:

One can say the grafting, it could be that it would help even without that, even what grows naturally.

Speaker 1:

Nu, what are the simple hand (yad peshutah) or what… he doesn’t say, the simple hand doesn’t answer such sorts of problems, he only brings gemaras. I don’t know. It’s a good question, and one can live with a question. It seems that perhaps trees are different from water or such a thing. I don’t know. But let’s see this piece in Piskei Tosafot. I don’t know the explanation. What is this doing here? I don’t know. Let’s go learn further. I don’t know, I don’t know what he says in Ramban further. No, no, about this he doesn’t say. I looked in the Gemara how one learns from the verse. Okay, further. No, in short, let’s learn further.

Law 7 (Continued): A Tree Whose Fruits Were Designated for the House of Idolatry (Sign of Asherah)

Speaker 1:

A tree, a new idea, this is perhaps a side law, it’s apparently just knowledge (yedi’ah be’alma) this law. There’s perhaps a type of tree, a tree that we don’t know that one worships it for idolatry, but what a Jew does know yes is that the gentiles guard the fruits of this tree, and they say that they’re preparing it, they intend to let them belong to such and such house of idolatry, they’re going to make from this beer for such and such church.

And they indeed make the beer when they prune and hoe, behold this tree is forbidden in benefit (bisha’at shenosrim ve’odrim, harei zeh ilan asur behana’ah). They say, one judges from the law, they know that the tree is forbidden in benefit. Why? Simply so it wouldn’t be forbidden in benefit, but the fruits that grow afterwards.

Ah, no, he says that one sees that he worships it, he sees that he hoes it, he guards its fruits. But he says but the law that simply one establishes an asherah, therefore he signs and marks thus, for this is the statute of asherah (shezeh chukat asherah). If one does so it’s a sign that it’s yes idolatry to which one worships, because from an asherah tree is what they make, the custom is from idolatry is that one makes an asherah, what an asherah is is what one learns earlier, is afterwards with uncovering of hair, which that is essentially he worships it.

But besides this there’s a custom that from the asherah one doesn’t use the fruits, but rather one makes afterwards beer. And what does one drink in honor of the holiday, whatever, in honor of the festival? Simply a type of brandy.

Digression: What is Beer?

Speaker 1:

Beer one usually makes from barley. Sometimes counted, in the Gemara it says, one speaks almost always of intoxicating drink (sheichar), one speaks of dates. I don’t know what it is, something a type, it seems, fermented dates, what right do I know? Today one makes from barley usually. Also in the Gemara there is from barley. It’s a type, it’s a type of drink.

I saw this week in Ba’al Shem Tov, that the Ba’al Shem Tov said that a beer one can’t make all day. If someone has a question and he remembers. If he creates a beer from dates one can yes. We’re talking about our beer.

Speaker 2:

Yes, say further.

Speaker 1:

Okay, in short, this is interesting, this is simply a law that’s brought in the Gemara. The Gemara brings it that someone told him, to those of Pumbedita, such an idea, what do I know? It’s a presumption (chazakah), like all presumptions, if one sees so one knows that it goes so.

Law 8 – A Tree Under Which They Place Idolatry (Attendant)

Speaker 1:

Now we’re going to learn, as you said, the second type of tree, not the tree that one worships. Until now we learned about a tree that one worships. Now we’re going to learn about a tree that one doesn’t worship at all, but a tree that is a… announcement that here there is idolatry. It’s made to announce, or an attendant (meshameish) of idolatry, or it’s its shade on the idolatry.

A Tree Planted Under Idolatry, As Long As It Is Beneath It, Is Forbidden in Benefit

A tree that is planted under idolatry, as long as it is beneath it, is forbidden in benefit, because the tree is called a meshameish (accessory) for idolatry.

Discussion: Why Does the Tree Become Permitted When the Idolatry Is Removed?

Speaker 1:

And if this doesn’t help, that we don’t say the tree is forbidden because it is itself a cheftza (object) of impurity – that we couldn’t say because on the simple level it’s a yadayim (extension). But a meshameish it can indeed be, it seems. Yes, I don’t know. I’m mistaken, the tree seems to me more complicated, it’s already a second thing, such a tree, that the way it is forbidden even if nothing is done with it.

So I don’t know. But it’s only forbidden as long as it is beneath it. The moment it’s taken away, look, the moment it’s taken away, if it was removed from under the idolatry, the entire tree is permitted. If it was removed from under the idolatry, it is permitted.

Speaker 2:

Don’t you understand the Mishnah?

Speaker 1:

Ah, the question is the Mishnah. A tree that was planted beneath it means what was planted in order to place idolatry. So we’re talking about a tree that was planted. But it doesn’t match with the previous law. Only everything beneath it.

Ah, because it was planted to be a meshameish for idolatry. Therefore, as long as it’s a meshameish it’s forbidden. Once it’s no longer a meshameish, it’s back to being just a tree, it’s back to being part of nature.

With this it’s different from other things. Other things that once were a meshameish, need to actually be nullified.

In short, you can answer the Mishnah, that he said the answer he said, but the idolatry was nullified, once the idolatry was removed, he rises with his face, because the tree itself was not worshipped. Because the tree wasn’t worshipped.

Indeed so, if one had worshipped the tree itself and it had been initially for the purpose of worship, it wouldn’t help even if one stopped worshipping, one became disgusted, one went and found a disgusting tree, one began worshipping, it would still remain idolatry, one would need to do the law of nullification.

But when it wasn’t idolatry, it was only a meshameish for idolatry to make it have shade, only as long as it’s shade is it forbidden.

Question: Why Doesn’t the Rambam Say “That the Owners Despaired”?

Speaker 1:

Yes, it’s not clear. You can answer the Mishnah, there’s a problem with the law, something doesn’t fit so well. The meshameish… there are other opinions, and according to the other opinions the Rambam should have ruled that it needs to be despaired of, and including. He doesn’t say here “that the owners despaired of it”. Perhaps he means that, but he doesn’t say it clearly.

Law 9 – A House Built Initially for Idolatry / One Who Bows to a Built House

Speaker 1:

Okay, what about the same thing with a house? But this is the law that the Rambam says by the Mishnah. A house that was built initially for this, a house itself that is worshipped, he builds a house that should be worshipped to the house.

Ah, this he does say clearly, one needs… ah, by this it is… it needs to be… yes. The same law. Okay, it’s the same stated law. It’s the same three laws. Let’s see the same stated three laws.

If one built a house initially that the house should be worshipped, “Blessed are you, house” says the gentile, I know what. Or… ah, and then he says and similarly one who bows to a built house. Or there is a house and one bows to the house, it is forbidden in benefit.

Discussion: Distinction Between Tree and House Regarding Human Intervention

Speaker 1:

A house does indeed have human intervention. But because initially a person’s intent was, it was initially that it should be idolatry, it should be for fruits. But a normal tree, that one despaired afterwards and then worshipped, perhaps it does become forbidden, it becomes a taking hold from now on, as the Rambam indeed said. Because it was a person’s intent, it’s not a mountain that no one ever touched.

There are two different types of human intervention, you understand? It’s different from a house, yes, one can hear. Indeed a person has at least a connection to it, yes. One can say a distinction, but it sounds somewhat so. I see that a tree is with the seed and the sun and the water. It’s part of the… from which one has benefit from the earth there.

Speaker 2:

Okay, what was perhaps the seed?

Law 9 (Continued): Painting and Decoration on a House – Innovation for Idolatry

There are two different types of human intervention, right? It’s different from a house, yes, one can hear. It’s indeed a person, there’s a system in it. Yes, true, one can make a distinction, but it sounds somewhat so. I see that a tree is… we learned earlier that a tree is a zivei zivei gorem (multiple causes), because it has the earth, and the seed, and the sun, and the water. Yes, regarding the… from which one has benefit from the earth there.

Okay, what was somewhat… a built house, there was a built house, and it was decorated, it was painted, and beautiful pictures were made for the sake of idolatry, to such an extent that it was refreshed, the house became new, it got a new look. The essential house itself didn’t become forbidden, because the house didn’t become… why not? A minute ago he said that one who bows to a built house is forbidden in benefit. He says no, only he takes what was innovated, and the innovation is forbidden in benefit, but the rest of the house is permitted. Perhaps he only worships the pictures? He only worships the beauty. He worships the beautiful house. It’s somewhat so. The house, the bare ugly house, he doesn’t worship. He only worships it as a beautiful house. Makes it, take away the decoration and painting, it’s permitted. Somehow I’m missing the basic learning here, the definition of all these laws. Not clear.

Bringing Idolatry Into the House – Third Case

What about… ah… he brought in? Yes, okay. Let’s have a bit clear the three laws. Afterwards, what is the third case? That he didn’t worship a house at all, but he brought in idolatry into the house. Then it’s the same law as the tree, which is not idolatry itself, but a meshameish of idolatry. But once it’s taken out, the house is again permitted.

So it seems that the painting and decoration, right, means that one doesn’t worship the house itself, one only worships the pictures of the house. And so apparently one would say. It’s very similar to a tree, where one has the branches, from the new branches it becomes forbidden. So it sounds.

Law 10: A Stone Hewn for Idolatry

Okay. A stone that was hewn, was cut for idolatry, a large piece of stone was cut from a mountain to worship, its benefit is forbidden, because when cutting it down it was cut for this purpose. But if it was already hewn, that it was already cut, and it was only painted and engraved, it was only made beautiful so it should be worshipped, then even if it was painted and engraved in the body of the stone, even if the picture was in the body of the stone, not that it was only painted, it’s not the body of the stone itself, only the addition becomes forbidden, and when one wants one can reuse the essential stone, only what was added, the picture etc., that is forbidden.

He says, this is how it is with benefit, this was the benefit that was worshipped, the pictures were made so that one should worship for this idolatry, so those parts are forbidden, but the rest of the stone, with the essential stone itself, no change happened in the stone itself. That is, even if there was a change, that can be made to undo the change, you know, the stone itself wasn’t hit, even a picture on the stone itself, one still sees that one worships the painted stone, make it back into a simple stone vessel, a simple stone, then it’s again permitted. Not again, it was never forbidden further. Yes, that stone as it is a stone was never forbidden.

A Stone Upon Which Idolatry Was Placed – Meshameish

And the same thing is a stone that is not idolatry itself, but it’s a meshameish, like for example for a stand, a stone upon which idolatry was placed, it is forbidden as long as it is upon it, as long as the idolatry is on it the stone is also forbidden as accessories of idolatry, but if the idolatry was removed, it was taken away, the stone is still permitted.

Law 11: One Whose House Was Adjacent to a House of Idolatry and It Fell

Now we’re going to learn an interesting case, this is really what was asked what happens with Jews. My previous law was also a case, but he says here, this is really a practical problem that is done. I didn’t understand the law either, I already looked at it a bit before, I didn’t understand the law so properly for all the details, but let’s see what it says.

One whose house was adjacent to a house of idolatry and it fell, a person had a house right next to the house of idolatry, and the wall fell down. That is, the wall serves both houses, he has here one wall between the houses. It is forbidden to build it, he may not build it, because when he builds back his wall, he builds a wall for the house of idolatry. He means an honor, but in practice he benefits idolatry. That he has a complicated partnership with them.

Question: Why Is This Not a Partnership?

The next law states the partner. You see that’s my problem. It seems that his house is up to the wall, and his property is entirely his, but the fact is that the idolatry is on the other side of the wall.

Advice: Withdraw Into His Own

Aha, the next law, withdraw into his own, he lets in into his space. He builds, but the idolatry will still have benefit that there is a wall. There is advice from Rabbi Akiva Eiger. If so, they will have benefit from the wall, so apparently the first law says that he may not. Rather what, that he lets in into his space, a measure of space. I understand that the word is word. That he has benefit that he has a good wall, on this the advice is that one shouldn’t have benefit from the wall. But they explain to me that the advice is that he should make the wall with space. That he says I’m building it. It seems, so I don’t understand so well the books of the law, but it seems that the simple meaning is he needs to withdraw, it doesn’t say how much he needs to withdraw. As if there is peace. Let’s say a cubit, a handbreadth, I don’t know.

Now the idolatry could say, okay, I don’t have a wall, because the wall is at the Jew’s property. One can say he actually has benefit, but that’s not the problem. He has benefit from the space. But he has now received more space. The Jew has actually waived from his… no, not waived. That on that place he puts in… he should put things that… that one shouldn’t have benefit from that piece of space. So that he won’t expand the house of idolatry. He shouldn’t expand the house of idolatry.

Digression: Excrement as a Collection

Because he will be very angry, that he throws excrement at his property, they can’t do anything. The simple meaning is that it wasn’t just idolatry by him. He means to say things that aren’t nice. He caught thorns, excrement. He doesn’t mean the word in the matter of dirty things. It sees the reason. Yes, people used to have excrement. Yes, in law, in partnership one sees the… people had a collection of excrement for their fields, it’s a term. It’s a… something covered in it. The word is, that he shouldn’t have benefit from the empty space.

A Wall of Partnership – They Divide

If it’s not his wall that happens to be that on the other side there is idolatry, but it’s actually a wall of partnership of a wall of idolatry, they divide, half and half. Then one divides the wall in half, his half is permitted in benefit, it’s already divided in thickness, yes, it’s thick a handbreadth, his half is permitted in benefit, and that of idolatry is forbidden. And then when he goes to build it, when he builds his part, apparently he negotiated with the idolatry, and the idolatry needs to pay him half.

It’s not so well explained.

Its Stones and Wood and Dust of the Wall Are Forbidden in Benefit

Then he says the next last thing, its stones and wood and dust of idolatry, of the wall. Which stones and wood and dust? From that wall that fell down. Certainly one must already say that it’s not idolatry. And why doesn’t one say that half is permitted? Each piece is a doubt of idolatry, it’s a doubt forbidden.

Its stones and wood and dust of the wall are forbidden in benefit. Why is everything forbidden? Because the stones and wood and dust that was up from the part of idolatry is forbidden. It already stands so, a person, the wall fell down, so you need to calculate that half the wall is permitted and half the wall is forbidden. Therefore you need from the rubble, from the part that is broken, you need to calculate that half is idolatry. You can’t rebuild the wall, but you can only rebuild half of the wall, because the stones and wood and dust are forbidden in benefit. Not clear actually. You see that the commentator that he brings, he brings that Rashi has a completely different interpretation on the Gemara.

I say, stones and wood and dust can be a good continuation of the word forbidden. Of idolatry is forbidden, therefore when the wall fell down he can’t use half of the stones, wood and dust. Okay, but half is his, he can’t use it anyway. Let’s say the idolatry stopped caring, I don’t know what. He wants now to rebuild the wall, he needs to remember that half the wall is idolatry. And at least he may not have benefit from the stones, wood and dust. Let’s say even this is indeed his in a way that the idolatry was removed from there. But since half of the wall was a wall of idolatry, because from that side it’s not from idolatry, yes, that is perhaps a distinction. That this is interesting, it’s interesting that it speaks of that half indeed. So says the Rashba, he says that he may only take if he can his stones, he knows which stones were on his side. Okay.

This is the law of the house. He brings that Rashi says, he didn’t tell me that Rashi says that this speaks that the house itself is worshipped, not just a meshameish, which is already something else. That the house is… the Rambam didn’t say so clearly, I don’t know what he brings on Rashi.

Law 12: How Does One Destroy Idolatry

The Rambam says further, how does one destroy idolatry? Now we’re going to talk about the mitzvah of… not the mitzvah, the mitzvah of destroying idolatry we learned earlier, but how does destroying idolatry work? What does one do to nullify idolatry? Grinds it and scatters it to the wind, one grinds it and sends it to the wind, or burns it, or one burns it, or casts it to the Dead Sea. Perhaps both together? What, the fire? Perhaps burns and casts, yes. Like grinds and scatters to the wind. Yes, I mean that there is a nice… because once you’ve ground it, what’s the point of scattering to the wind? That someone shouldn’t stumble with the dust. Indeed, how will the dust go? Somewhere it will go, and then it’s already completely nullified. Yes, there is a nice one, and one can learn both ways. I don’t remember how one learns simply, but so it seems. Okay.

Plating of Idolatry That Has No Human Intervention

Further. Ah, what about the… a new law, a new law. Okay. He says, it stands, we have learned until now that a thing that stands for human intervention is forbidden. But this is only… he says, a thing that stands for human intervention that was worshipped a thing that has no human intervention, but idolatry was worshipped from it, like mountains and animals and trees.

Even if the worshipper himself with benefit, even if the worshipped touched that the tree is still with benefit, but plating perhaps means that there is no law of taking effect of idolatry. There is just no law of taking effect of idolatry that the mountain shouldn’t become idolatry.

But it’s still called idolatry regarding that if one places there platings, one decorates the mountain, it means like one decorated idolatry – platings which are forbidden in benefit.

Law 12 (Continued): Platings of Idolatry – A Thing That Has No Human Intervention

He says, here is relevant human intervention that was worshipped. A thing that has no human intervention, but idolatry was worshipped from it, like mountains and animals and trees, even though the worshipped itself is permitted in benefit – even if the worshipper said that the tree is still permitted in benefit.

But its platings – perhaps he means that it doesn’t hold, there is no such law of idolatry that the mountain shouldn’t become idolatry, but it’s still called idolatry regarding that if one places there platings, one decorates the mountain, it means like one decorates idolatry – platings are forbidden in benefit. This is what he wanted to say, such a novelty.

“And it has no value whatsoever, as it says ‘do not covet the silver and gold upon them.’”

Because the simple translation is indeed, the silver and gold that is upon them. The simple translation is indeed, even the Tosafos says it’s simple if it’s silver and gold. But he says a novelty: even the “upon them” itself, which is something that is not tangible by human hand, is not so difficult to understand, because in practice one does serve the statue, it’s not his, yet it is his.

But there is indeed a special commandment or a special verse about this. He says, and all the plating of idolatry is included. What is the definition of plating of idolatry? Something that is made for beauty to cover the idolatry. It’s not the definition of idolatry itself, but it’s the definition of accessories of idolatry, of the beauty of idolatry. When we speak of his, it’s not even on the mountain, just like that.

So this is an extra law of plating of idolatry, and this he says, this becomes nullified idolatry.

Nullification of Gentile Idolatry

The Rambam says: “Idolatry of gentiles that was nullified by gentiles before it came into the possession of a Jew” — this is the work of destroying chametz, simply it’s not exactly. Idolatry of gentiles that was nullified by gentiles before it came into the possession of a Jew, idolatry of gentiles that gentiles nullified, they made it no longer idolatry, before it came into the hands of the Jews — it is permitted for benefit, as it says ‘the graven images of their gods you shall burn with fire,’ and it doesn’t say ‘their graven images,’ but ‘the graven images of their gods,’ as long as they are their gods. But if they nullified them, they are no longer their gods.

But if they nullified them, when it’s no longer the graven images of their gods, one doesn’t need to burn it. Gentile idols that one burns, gentile things that were once idols, former gods, that one must burn with fire. What has already been nullified, let’s say, an idolatry.

Jewish Idolatry — Can Never Be Nullified

But this is with a gentile. Earlier we saw that a Jew is different. That a Jew is less wise than a gentile, there are certain things, I don’t remember. There’s a Chashmona, there’s that thing that there’s such a thing, I don’t remember.

Here we’ll see that a Jew is worse, when a Jew serves idolatry he is worse than a gentile.

Why? Idolatry of a Jew can never be nullified.

A Jew cannot nullify his idolatry.

Did you know? A Jew cannot nullify idolatry.

Still nullify idolatry, how does one nullify idolatry?

Explanation: Why a Jew Cannot Nullify

It says that the simple explanation is that Jews, so I see he brings, that Jews are serious people, yes. A Jew is not frivolous. He sees that a pious person comes, a second one comes, he takes it away, he says, okay, I’ve nullified it. But he doesn’t mean it seriously, he truly believes it’s idolatry. Therefore one doesn’t trust him.

Unlike a gentile, a gentile is nothing. A gentile, one day it’s idolatry, and tomorrow he doesn’t care. He’s not very strong. The Jew, he knew, he knew it’s idolatry, but a Jew doesn’t give in, a Jew is stubborn. So it seems.

Partnership of Jew and Gentile

For example, you’ll see that if a Jew has a partnership with a gentile in idolatry, I would have thought that perhaps the gentile who is a partner can nullify it. But no, the portion of it belongs to the Jew, and the Jew doesn’t nullify. Its nullification is of no use at all, rather it is forbidden for benefit forever.

And what does one do? One must bury it, one must bury it, so that no one should stumble. Bury it means apparently burn it, or bury it, so that no one should… the same law exists here, simply why does it say bury it?

Proof from Jacob Our Father

He brings that by Jacob our father it says “and Jacob hid them under the terebinth,” he took the foreign gods and buried them. We see that there is burial for idolatry. We’re speaking apparently in a case when one cannot break it.

Ah, the Gemara says, idolatry of a Jew requires burial. There’s a difference, the idolatry of a gentile doesn’t require burial, but idolatry of a Jew requires burial. This means that this is more, because it’s a crime, there still remains something of the smell, the ashes, and so on. Jewish idolatry must be buried. Jewish idolatry is worse than gentile idolatry.

Nullification After It Comes to Jewish Hands

And likewise idolatry that was nullified by a Jew after the gentile’s nullification — the same thing, that idolatry that a gentile nullified, and afterwards a Jew came, even if the gentile nullified it, its nullification is of no use, because now it’s the Jew’s idolatry, rather it is forbidden for benefit forever.

What does Jewish idolatry mean, and the Jew considered it as idolatry? No, even just like that. Because it’s no longer now in the possession of the gentile. A gentile can only nullify something that is in his possession. A gentile can nullify idolatry, a Jew cannot nullify idolatry. “And a Jew does not nullify idolatry even in the possession of a gentile.” Besides this, first of all idolatry of a Jew cannot be nullified, and even if yes, the Jew doesn’t nullify idolatry. The Jew must burn or bury it, but he cannot nullify it.

Who Can Nullify Idolatry?

A gentile minor or fool, one who cannot nullify idolatry, only a gentile of understanding. “And a gentile who nullified idolatry, whether his own or another gentile’s, it is nullified, even if he nullified it against his will.” A gentile can nullify even another gentile’s idolatry. He can even do it against his will, “even if a Jew forced him to do so, even if the gentile acted unwillingly.” A complete nullification.

Discussion: Against His Will — Why Does It Work?

Interesting, we don’t say that the gentile lacks understanding. Interesting, because a minor or fool that you say doesn’t work, because he has no understanding. The gentile is not at all a person of understanding. Perhaps there’s a law of “buying and selling against his will,” that the gentile knows that the idolatry must be nullified or what. That’s the fear that it will be understood this way. I saw someone say that we don’t look at what the gentile thinks. He says it’s nullified, so it’s nullified.

Condition: The Nullifier Must Be an Idolater

But only if the gentile who is nullifying is himself an idolater, now when he nullifies he has power. But one who never was, he never took part in this, he cannot nullify.

Yes, but this says though, it says in the Gemara that even if he doesn’t serve that idolatry. He’s a pagan, and he’s nullifying a Mercury, there’s a difference. Yes, it doesn’t have to be. One who is a gentile, a pious gentile, a God-fearing person, a monotheist, I don’t know what, he cannot. But a gentile who is an idolater, that’s all.

Political Explanation: The Commandment of Nullification

I think the law must be understood a bit politically. In other words, the commandment here is that the Jews should nullify the idolatries, take the gentiles’ idolatries, break them. If the gentile nullifies, it’s also a kind of nullification. Jewish idolatry is a different problem.

So, it doesn’t mean that we want to get involved in which level of converting the gentile, making the gentile not believe in idolatry. The point is, it’s a kind of breaking. The gentile himself admitted against his will, okay. By a Jew, the Sages say that always against his will it’s not accepted. But a gentile, something like this is how I look at it.

It’s more like imagine one takes a place, and tells him, “Say that you spit on your god.” He doesn’t mean it, he says one is nullifying the importance of it, yes. Strong, very good, it has become unimportant. Very good.

Nullifying Idolatry vs. Nullifying Its Accessories vs. Offerings

Nullifying idolatry is nullifying its accessories — with this he also nullifies the accessories of idolatry. The accessories of idolatry can only be an accessory, it wasn’t a sacrifice. Nullifying accessories, but with this the idolatry is not nullified — the accessories indeed become permitted, but the idolatry itself is forbidden for benefit until it is nullified, until one nullifies the idolatry itself.

Offerings to idolatry can never be nullified — but offerings to idolatry cannot be nullified.

Explanation: Why Offerings Are Different

Right, because the simple explanation is, that it was already offered, it already became a sacrifice. But offerings, the simple explanation is that it now stands, and it’s one of the beautiful things. Offerings means that one slaughtered, one placed an offering before the idolatry. Yes, but one must do something with it. But what can’t one do? One must give over the fruits, we learned that there must be something like idolatry somewhat, we learned that there must be some kind of breaking.

Offerings aren’t something like decoration, yes? Accessories of idolatry means like a cloth that one places on the idolatry, such a thing. Offerings means that one placed a plate of food before the idolatry. But the simple explanation is, whatever the law is, something was done with this, and now the vessel of the idolatry has eaten, whatever, it doesn’t eat. So somehow, somehow one is pushing off making some work, I don’t know, we’ll see it soon. Something happened, but the offerings, the simple explanation is that now, Tuesday’s supper of the idolatry was the thing. It’s not in the festival already in a certain sense, so I think is the simple explanation. But it could be that simply that’s the decree. No, I think it makes sense. The Gemara brings a verse from this.

The Rambam says, it says yes, there must be like a face, there are a few laws, there must be… in short, if it’s simple that it’s a sacrifice, it’s simple that it’s a sacrifice, it’s offered to be.

How Is It Nullified — What Is an Act of Nullification?

Ah, what does nullification mean? Ah, until now we learned about nullification, it sounded like it only means he says, “Look, I no longer consider it important.” There are poskim who hold this way. The Rambam doesn’t rule this way, he says that nullification requires doing some action. We’ll see, not just holding and selling, we’ll see. For the sake of a Jew, because the Jew will hold it.

Very good. So, but no, there are those who hold that nullification means even without an action. The Rambam learns that nullification is only an action.

Actions of Nullification

What? Cut off the tip of its ear or cut off its finger, we’ll see. There’s an action in the next section, it’s very simple. How does one nullify it? Cut off the tip of its ear or cut off its finger — the tip of the ear, or the tip of a nose, or the tip of a finger. Like a slave who goes free with the chief limbs.

One point is that it becomes a blemish here. One point is that it becomes a blemish here. That one simply chopped off a piece, yes. Even “if it didn’t lack”, even if it doesn’t really lack, he crushed it.

Or if he sold it to a Jew who is a “goldsmith,” who melts the gold and makes from it a new thing, he also, he did it with the intention that it should be melted, that it shouldn’t remain the same thing — it is nullified. Because all these things are a change in the idolatry itself, in the body of the idolatry.

What Is Not Nullification

But if he polished it, or he sold it to a gentile, or to a Jew who is not a goldsmith, therefore he won’t, the Jew won’t melt it, he’ll just use it as it is. Or if a wall fell on the idolatry, and he left the rubble lying on it, but the idolatry lies completely under the wall. Or if it was stolen by bandits and they didn’t demand it back. Or he angered the gentile and he spat on the idolatry in his presence, or the gentile dragged it through excrement — these are not nullified, because the nullification must be some change in the idolatry itself.

Discussion: Doesn’t Revealing Intent Help?

Interesting, yes, there was enough and still plenty of revealing intent, that the revealing intent doesn’t help, yes. Could be that this doesn’t mean revealing intent. I’m not sure, I’m not sure. We’ll need to be a bit precise, we’ll go see in the next piece, it’s not so simple.

And… yes, they indeed saw that for example by the idolatry that is on the bathhouse, and one says that since one urinates before it, that simply it’s not worshipped, that then it’s not nullification.

When you speak when it wasn’t certain to be idolatry.

No, I say, I say another such thing. One shouldn’t be able to think that the gentile now has a bad mood, and he’s angry at his idolatry, perhaps he’s already nullified it.

Ah, it causes cursing and blaspheming. Okay.

And now, but the idolatry stands peacefully on the…

Like in peacetime.

Idolatry That Its Worshippers Left

So, so like this, the idolatry on this, he says, we’ll generally find idolatry abandoned, an abandoned, abandoned…

Idolatry That Was Designated in Peacetime vs. Wartime

Eh, here we speak when it wasn’t certain about the idolatry. I say, I say still, I only remember that it is… it can’t be thought, he had now a bad time, and he’s angry at his idolatry, but he’s already nullified it. Ah, like one who curses and blasphemes… we’ll proceed for now.

Okay, idolatry that was designated in peacetime. So, like this, must the… the… on this, we see that we’ll go in general, we find idolatry abandoned, an abandoned… idolatry out? Permitted for benefit. Permitted for benefit in peacetime. We say that the gentiles left it willingly, by choice. There was a dispute that it’s simple. That it’s simple. And they nullified it… with this they nullified it, they left it.

But perhaps this is a proof, and simply they also did some act of nullification, we speak this way. Go look at the whole thing, I don’t know. Yes, it helps you crushed it in his presence even if it didn’t lack. But you don’t know. Why not, it looks like it’s a nullification, I don’t know. I’m not sure that the wealth is the action. The action is perhaps a revealing of intent, that he means it seriously. I don’t know. I don’t know. One must be precise.

They left it and like went away. They left it hanging. They left it, but in wartime. But if they fled, they left a house of idolatry, idolatry in wartime is forbidden. Because they designated it in wartime! They only left it because of war! They didn’t become convinced that the idolatry is nothing! It means that… for example, they’ll now find the idol when there’s a war! Not a proof that they stopped honoring it! They’re just afraid! It’s idolatry knowing!

Idolatry That Broke By Itself — Its Fragments Are Forbidden

But idolatry that broke by itself… but idolatry that broke by itself is not nullification! Its fragments are forbidden for benefit! Until they nullify them! The fragments of the idolatry remain, the pieces! Who nullified it!

Reish Lakish argued that one assumes idolatry that broke by itself! Presumably they nullified it! Because they say indeed it can no longer save itself! We’ll save it! But Rabbi Yochanan, the Gemara doesn’t rule like Reish Lakish. And one must nullify it all.

Therefore, we learned there, yes, the limbs of chapters will be lost. That is, it’s broken, but one can put it back together, so one needs to nullify each and every piece, so that it should be completely broken. Because if one broke a puzzle it’s not broken, it’s made to be broken. And if one only nullified one piece, it doesn’t nullify the other pieces, because we’re concerned lest one will be able to find the second piece.

Here we have one more law about idolatry, one cannot nullify one limb and all the limbs become nullified, because with this one won’t be able to fix it back or easily? Not clear. The Rav distinguished it for me on the law. Okay, we’ll go further.

Altar of Idolatry That Was Damaged

The Rambam says further, an altar of idolatry that was damaged, an altar on which one offers sacrifices for idolatry, where the altar was broken, it is still forbidden for benefit, because it must become more than damaged, it’s not enough, until most of it is demolished by gentiles, until most of it will be broken by gentiles.

Why by idolatry is enough one of the majority of limbs, and an altar not? Because this is the way always, one looks with the eyes. What does one see? The gentile, he’ll still offer on it, because even if it’s a bit damaged, he’s not particular about a blemish of an altar. Unlike a Jewish altar, where if it’s not mostly damaged he doesn’t offer. Okay, the gentile is not particular about it.

If it became damaged, yes, it is permitted. There is a bamos, there is a mizbe’ach. A bamos is one stone, because apparently that’s the word, and by one stone, if a piece is missing it’s no longer beautiful, one cannot offer sacrifices on it. A mizbe’ach is many stones, so it became a smaller mizbe’ach.

Stones of Markulis

Okay, good. He says, one gathers stones for Markulis, where each stone is indeed serving idolatry, yes, but this is a thing where one throws stones. How will one nullify the idolatry? Since one selects from the structure and takes it outside, it is immediately permitted. Because Markulis is simply, one makes an area and throws stones. But one takes it and makes it a separate thing, so it’s nullified.

Nullification of an Asheira

How does one nullify an asheira? Ah, an asheira is a tree. So the same way one breaks an idolatrous object, that one removes a piece from it. If he tore off a piece, a branch, a leaf, or tore off a young shoot, a branch that is young from the tree, he removed from it food for an animal, he took off a stick. Or trimmed it not for its benefit, he peeled off a piece from the tree. This nullifies it, such things nullify idolatry, he broke off a piece from it.

But if he trimmed it for its benefit, if he broke off a piece for the benefit of the tree, for the beauty of the tree, then the asheira remains forbidden, but the trimming is permitted, the piece that was broken off is indeed permitted, because this is no longer, this had a ye’ush and shinui apparently. Ah, the piece that one took the trouble to tear off, but the tree itself he was not nullifying.

Idolatry of a Jew — It Can Never Be Nullified

And the act of a Jew, ah, if the, ah, a non-Jew helps, because with this he made nullification, a non-Jew can make nullification. But if the asheira is an asheira of a non-Jew, of a Jew, then whether for its benefit, whether not for its benefit, whether a shoot, whether trimming, it is forbidden forever, for idolatry of a Jew can never be nullified.

Very good, that even if he removes a piece, that piece he nullified on its own, but it’s a Jewish idolatry which cannot be nullified.

From here one sees the power of a Jew, that even a Jew’s idolatry doesn’t become nullified, how much more so a Jew’s holy matter. Indeed, the stringency of impurity is less than the stringency of purity.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות עבודה זרה פרק ח – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות עבודה זרה פרק ח’

הקדמה צום פרק

דער פרק ח’ באהאנדלט פרטי דינים פון איסור הנאה פון עבודה זרה – וועלכע סארט זאכן קענען בכלל ווערן אסור מצד עבודה זרה. די פריערדיגע פרקים האבן באהאנדלט דעם איסור הנאה פון ע”ז אליין, פון תקרובת ע”ז, פון משמשי ע”ז.

יסוד פונעם פרק: נישט יעדע זאך קען א גוי אסר’ן. א גוי וואס דינט די זון – די זון ווערט נישט אסור בהנאה, ווייל זי באלאנגט נישט פאר אים. עס איז אסאך גרינגער עפעס זאל ווערן הקדש ווי עפעס זאל ווערן אסור דורך ע”ז – ביי הקדש, “איש כי יפליא נדר” און עס ווערט באלד הייליג, אבער ביי ע”ז דארף מען לערנען אסאך פרטים ביז עפעס ווערט אסור. דער פראקטישער טעם: א גוי קען דאך דינען די גאנצע וועלט – עס קען נישט זיין אז אלעס זאל ווערן אסור (ענליך צום דין פון עיר הנידחת וואו מ’קען נישט אסר’ן גאנצע שטחים).

הלכה א’ – תפיסת יד אדם: הרים, גבעות, אילנות, מעיינות, בהמה

דער רמב”ם: כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא יצרו – אם נעבד, אפילו אויב מ’האט עס געדינט, איז עס מותר בהנאה. לפיכך, הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, או אילנות הנטועין מתחילתן לפירות, או מעיינות הנובעין לרבים, או בהמה – הרי אלו מותרים בהנאה. מותר לאכול אותן הפירות שנאבדו במקום גידולן.

פשט: זאכן וואס א מענטש האט נישט באשאפן און האט נישט קיין שליטה דערויף – קענען נישט ווערן אסור דורך ע”ז-דינסט.

חידושים און הסברות:

1. טייטש פון “תפיסת יד אדם”: צוויי מהלכים ווערן פארגעלייגט: (א) ס’איז פיזיש צו גרויס צו כאפן – מ’קען עס נישט אויפהייבן; (ב) ס’באלאנגט נישט פאר דיר, ס’איז נישט תחת שלטון בני אדם – א מער אבסטראקטער מהלך. דער רמב”ם’ס צוגאב פון “ולא יצרו” איז זיין פירוש אויף “תפיסת יד”: עס מיינט א זאך וואס דער מענטש האט נישט געמאכט/באשאפן – דער אייבערשטער האט געמאכט די בערג, נישט דער מענטש. דאס זענען צוויי לשונות אינעם רמב”ם וואס צוזאמען דעפינירן דעם מושג.

2. קשיא פון בהמה: א בהמה קען א מענטש יא אויפהייבן – וויאזוי איז עס “אין בו תפיסת יד”? דער תירוץ: “תפיסת יד” מיינט נישט פיזיש אויפהייבן, נאר דו האסט עס געמאכט/באשאפן. א בהמה איז א נאטורליכע באשעפעניש וואס דער אייבערשטער האט געמאכט – דער מענטש האט עס נישט יצר געווען. דאס באשטעטיגט דעם אבסטראקטן מהלך.

3. דער יסוד: אלע נאטורליכע זאכן – בערג, קוואלן, ביימער וואס זענען נטוע מתחילתן לפירות, בהמות – זענען א חלק פון טבע, און דער גוי’ס דינען האט נישט געטוישט וואס עס איז. דער בארג ווייסט נישט אז מ’דינט אים.

4. מעיין נובע לרבים – לאפוקי: ווען א מענטש בויט א דעם און מאכט א וואסערפאל – האט ער א תפיסת יד, ווייל ער האט עס געמאכט. אבער א מעיין וואס פליסט שוין נאטורליך – נישט.

5. דרשה פון גמרא: “להם הים ולא יאורים הנהרים” – דער פסוק ווערט געדרשנ’ט אז נאטורליכע זאכן ווערן נישט אסור.

הלכה א’ (המשך) – הקצאה לע”ז ביי בהמה

רמב”ם: ואין צריך לומר בהמה שהקצה אותה לעבודה זרה, בין שהקצה לעבדה בין שהקצה להיות תקרובת – מותרת.

פשט: אפילו ווען מ’האט מזמן/מקצה געווען א בהמה פאר ע”ז (סיי צו דינען, סיי אלס תקרובת) – איז עס נישט חל, ווייל די בהמה באלאנגט נישט פאר דיר אין דעם זין פון “יצירה.”

חידושים: דאס איז א קל וחומר – אויב אפילו ווען מ’האט טאקע געדינט א בהמה איז עס מותר, כל שכן ווען מ’האט עס נאר מקצה געווען.

הלכה ב’ – מעשה בבהמה: שחיטת סימן אחד, חליפין

רמב”ם: במה דברים אמורים? בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה. אבל עשה בה מעשה כל שהוא – אסרה. כיצד? כגון ששחט בה סימן אחד לעבודה זרה, או עשה אותה חליפין לעבודה זרה – הרי זו כדמי עבודה זרה ואסורה.

פשט: אויב מ’האט געטון א מעשה אין דער בהמה פאר ע”ז – אפילו א קליינע מעשה (שחיטת סימן אחד) – ווערט זי אסור. אויך אויב מ’האט זי אויסגעטוישט (חליפין) פאר אן ע”ז – ווערט זי אסור אלס “כדמי עבודה זרה.”

חידושים:

1. שחיטת סימן אחד: א בהמה קען נאך לעבן נאך איין סימן (מ’דארף צוויי סימנים פאר שחיטה), אבער דאס אליין איז שוין א “מעשה כל שהוא” וואס איז אסר.

2. חליפין – כדמי עבודה זרה: ווען מ’טוישט א בהמה פאר אן ע”ז (מ’גיט א בהמה אנשטאט געלט) – ווערט די בהמה כדמי עבודה זרה. דאס איז נישט ע”ז אליין, נאר דער פינאנציעלער ווערד/פרייז פון ע”ז. דער לשון “כדמי” (ענליך צו דמי) מיינט אפשר אז ס’איז א שוואכערע מדרגה פון איסור – ווייל ס’איז א בהמה, נישט ממש געלט, אבער עס ווערט באהאנדלט ענליך צו דמי ע”ז.

3. פארוואס העלפט נישט “אין תפיסת יד” ביי חליפין: ביי חליפין גייט נישט דער כלל אז א בהמה קען נישט ווערן אסור ווייל ס’איז “אין בו תפיסת יד” – ווייל דא ווערט די בהמה נישט ע”ז אליין, נאר דמי ע”ז, און דמי ע”ז איז אסור בהנאה (תחתיו תחתיו – מ’דארף עס אוועקווארפן אין ים המלח).

הלכה ב’ (המשך) – בהמת חברו / שוחט בהמת חברו

רמב”ם: במה דברים אמורים? בבהמת עצמו. אבל המושך בהמת חברו לעבודה זרה או יחליפנה – לא נאסרה, שאינו אוסר דבר שאינו שלו. השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה — לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

פשט: נאר דער בעל הבהמה קען אסר’ן זיין אייגענע בהמה. א פרעמדער וואס שלעפט אדער שעכט יענעם’ס בהמה צו ע”ז – קען עס נישט אסר’ן.

חידושים:

1. “שאינו שלו” – אפילו מיט רשות? דער עיקר איז אז די בעלים האבן עס נישט געטון – דער אנדערער האט נישט קיין רעכט דערויף. ביי דיין אייגענע בהמה האסטו א רעכט — דו מעגסט עס שעכטן, אויפטוישן. אבער ביי יענעם’ס בהמה ביסטו סתם א גנב — א גנב איז ערליך צו תפיסת יד, דו האסט נישט קיין רעכט דערין.

2. שייכות צו תפיסת יד: דער דין פון “אינו אוסר דבר שאינו שלו” איז ענליך צום מושג פון תפיסת יד – דו האסט נישט קיין באלעבאטישקייט אויף דער זאך, קענסטו עס נישט אסר’ן.

3. קשיא: מ’קען דאך יא מנסך זיין יענעם’ס וויין (סתם יינם), און מ’קען מטמא זיין יענעם’ס זאכן – וויאזוי שטימט דאס מיט דעם כלל אז מ’קען נישט אסר’ן דבר שאינו שלו? דער חילוק: א בהמה, וואס איז נישט אמת’דיג דיינס (א מענטש מאכט נישט קיין בהמות), קענסטו ביי דיין אייגענע מאכן אן איסור, אבער ביי יענעם’ס נישט.

4. חידוש הרמב”ם – מחלוקת מיט דעם ראב”ד: עס איז נישט קלאר ווי דער רמב”ם האט גענומען דעם דין. דער ראב”ד חולק און האלט אז א מענטש קען יא אסר’ן א דבר שאינו שלו. דער ראב”ד זאגט אז די גמרא מיינט נישט בכלל צו דיני עבודה זרה, נאר סתם צורר פון “צוררך כמחבב”. דער רמב”ם’ס שיטה אז מ’קען נישט אסר’ן יענעם’ס בהמה איז א חידוש.

5. ראיה פון קרבן פסח: די מצרים האבן געדינט דעם טלה (שה), און דאך האט מען עס מקריב געווען אלס קרבן פסח — מ’זעט אז ווילאנג יענער האט עס נישט געשאכטן אדער פארקויפט, קען מען עס מקריב זיין, עס האט נישט קיין איסור הנאה.

הלכה ג’ – המשתחוה לקרקע עולם

רמב”ם: המשתחוה לקרקע עולם — לא אסרה. חפר בה בור שיח ומערה — אסרה.

פשט: ווער עס בוקט זיך צו דער ערד, ווערט זי נישט אסור – ווייל ער האט נישט געמאכט קיין שינוי, נישט קיין תפיסת יד. אבער אויב ער האט געגראבן א גרוב – ווערט יענער חלק אסור.

חידושים:

1. פריער האט דער רמב”ם גערעדט וועגן א בארג (“הרים וגבעות”), אבער דא מיינט ער אפילו נישט א בארג — אפילו סתם א שטיק ערד, א “לאט”. ער האט אנגעכאפט בערג ווייל דאס איז אן אפטע זאך, אבער דער עיקר איז: ערד וואס איז נישט דיינס, נישט א חפץ וואס דו האלטסט אין דיין האנט.

2. ווען ער גראבט א בור שיח ומערה, ווערט נאר דער חלק וואס ער האט געבויעט אסור. און אויב מ’ברעכט עס צוריק, לכאורה ווערט עס צוריק מותר.

3. אפילו אם נדלדל: אפילו ס’איז אראפגעפאלן א שטיקל, אויב “עובדין במקומן” — ער דינט עס דארטן ווי עס איז — איז מען מתיר, ווייל דאס איז ווי שברי עבודה זרה בתפיסת יד אדם. אבער אויב ער האט עס גערירט, ער האט עס געפלעיסט דארטן ווי ער האט עס געלייגט — איז יא זיין יצירה, ער האט געמאכט אז די שטיין זאל זיין דא, און עס איז אסור.

הלכה ג’ (המשך) – מים שעקרן הגל

רמב”ם: מים שעקרן הגל — לא אסרן. נטלן בידו — אסרן.

פשט: וואסער וואס א כוואליע האט ארויסגעשפריצט — ווערט נישט אסור דורך זיך בוקן. אבער אויב ער האט אפגעשעפט אביסל וואסער מיט זיין האנט — ווערט עס אסור, ווייל ער האט א תפיסת יד.

חידושים:

1. דער גאנצער ים ווערט אוודאי נישט אסור. א מענטש וועט טראכטן אז דאס שטיקל וואסער וואס האט זיך ארויסגעשפריצט (א כוואליע, א וואטערפאל) איז נישט קאנעקטעד צו די גרויסע וואסער — אבער ניין, “לא אסרן”.

2. דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד האלט אז וואס דער רמב”ם האט פריער געברענגט “מים של רבים” גייט אפילו אויף עקרן הגל. דער ראב”ד האלט אז דער טעם איז ווייל עס איז פיל בעלות (אזויווי ירמיה בן חמא), און ער ברענגט אז ס’איז דא א מחלוקת אין דער גמרא.

3. צוויי פראבלעמען ביי קרקע/וואסער: (1) עס באלאנגט נישט פאר דיר — של רבים, א בארג; (2) ער האט נישט געמאכט קיין מעשה — די מעשה דארף זיין א גרויסע מעשה (עקירת הגל אדער נישט).

הלכה ד’ – לבנה שהניחה להשתחוות לה

רמב”ם: לבנה שהניחה להשתחוות לה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה בהנאה, שהתקיפה מעשה.

פשט: אן איד נעמט א לבנה (א געבויטע שטיין) און זאגט “הרי זו עבודה זרה להשתחוות לה” — ער האט עס אויפגעשטעלט כדי זיך צו בוקן, אבער ער האט זיך אליין נישט געבוקט. קומט א גוי און בוקט זיך — ווערט עס אסור בהנאה, ווייל “התקיפה מעשה”.

חידושים:

1. פריער האט מען געלערנט אז בלויז מייחד זיין פאר עבודה זרה (אן דינען) מאכט נישט גארנישט — מ’דארף עס טאקע דינען. דא האט א גוי עס געדינט, און דאס איז די “התקפה מעשה”.

2. דאס אויפשטעלן אליין איז די מעשה: עס שטייט נישט אין די משנה “עשה לבנה” — ער האט נישט אויסגעשניצט די שטיין פאר עבודה זרה, ס’איז געווען א פארטיגע לבנה. ער האט עס נאר אויפגעשטעלט — און דאס אויפשטעלן איז די מעשה. מ’בוקט זיך נישט צו א ליגנדיגע לבנה, נאר צו א שטייענדיגע — די הקמה אליין איז א מעשה.

הלכה ד’ (המשך) – ביצה

רמב”ם: ביצה — ובא גוי וישתחוה לה, אסורה בהנאה.

חידושים: די גמרא זאגט אז ס’איז א חידוש: אפילו א ביצה, וואס עס זעט קוים אויס אז ס’איז אויפגעהויבן (א קליינע חילוק פון דעם וועג), דאך הייסט עס “התקפה מעשה” — דאס אויפלייגן פון א ביצה איז שוין גענוג מעשה.

הלכה ד’ (המשך) – חתך דלעת

רמב”ם: חתך דלעת ויצר בה צורה והשתחוה לה — אסרה.

פשט: ער האט אראפגעשניטן א פרוכט (דלעת/קירבעס) און א צורה געמאכט, און זיך געבוקט — דאס אויסשניידן איז א מעשה, און נאכדעם וואס מ’האט זיך געבוקט ווערט עס אסור.

הלכה ד’ (המשך) – השתחוה לחצי דלעת

רמב”ם: השתחוה לחצי הדלעת — חציו האחר אסור מספק.

פשט: איינער בוקט זיך צו א האלבע פרוכט, ער וויל מקבל זיין ביי דער האלב פון דער דלעת פאר א גאט. די אנדערע האלב ווערט אסור מספק.

חידושים:

1. דאס איז נישט קיין מעשה שהיה — דאס איז א הלכה’דיגע שאלה וואס חכמים האבן געטראכט אין בית המדרש.

2. דער ספק איז: “שמא יחצו כמו ירד לחצי הנהר” — אפשר ווערט די אנדערע האלב ווי א “נצרך לו” פון דער עבודה זרה (ווי דער עבודה זרה’ס גבאי). די גמרא ברענגט א ספק אין דעם, און מ’דארף מחמיר זיין מספק.

3. [דיגרעסיע: עס ווערט דערמאנט דער פסוק אין ישעיה “חציו שרף במו אש” — וואס מאכט לצנות אז א האלב פון דעם האלץ פאר זיין געטשקע האט ער גענוצט צו באקן. אבער עס ווערט באמערקט אז דאס מיינט נישט דאסזעלבע, אפשר נאר א זכר פון יענעם פסוק.]

הלכה ו’ – אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה

רמב”ם: אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה – הרי זה אסור בהנאה, שנאמר “לא תטע לך אשרה”.

פשט: א בוים וואס איז פון אנהייב אן איינגעפלאנצט געווארן לשם עבודה זרה איז אסור בהנאה מדאורייתא.

חידושים: דער יסוד: א סתם בוים וואס וואקסט און א גוי קומט און דינט עס, קען נישט ווערן עבודה זרה (ווייל ס’פעלט תפיסת יד אדם). אבער ווען ער האט עס מתחילה געפלאנצט לשם עבודה זרה, האט ער דאך באשאפן דעם בוים, ער האט געמאכט א מעשה – ער האט געפלאנצט די עבודה זרה. דעריבער איז עס אסור בהנאה מן התורה מדין “לא תטע לך אשרה”.

הלכה ז’ – אילן שהיה נטוע וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה

רמב”ם: הואיל ונטוע – וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה, אפילו הרכיב והבריך בגופו של אילן ויוציא ציץ – הסריגים אסורים, אבער שאר האילן מותר. וכן המשתחוה לאילן – אף על פי שלא נאסר גופו, הסריגים ועלים ולולבים ופירות שיוצא כל זמן שנאבד – אסורים בהנאה.

פשט: ביי א בוים וואס איז שוין געווען נטוע (נישט מתחילה לשם עבודה זרה), אפילו מ’האט געמאכט הרכבה/הברכה און ס’האט ארויסגעברענגט נייע וואוקס – נאר די נייע חלקים (סריגים) זענען אסור, אבער דער עצם בוים בלייבט מותר. דאס זעלבע ביי משתחוה לאילן.

חידושים:

1. הרכבה און הברכה – הגדרה: הברכה מיינט מ’נעמט א צווייג פון דעם בוים און מ’בייגט עס אריין אין דער ערד אז ס’זאל שלאגן שרשים. הרכבה מיינט מ’ברענגט א צווייג פון אן אנדער בוים און מ’קאנעקט עס צום בוים אז ס’זאל זיך פארבינדן.

2. דער יסוד פון תפיסת יד אדם: אפילו ווען מ’האט הרכבה/הברכה געמאכט און ס’האט ארויסגעברענגט נייע וואוקס (יוציא ציץ) – וואלט מען געמיינט אז דאס איז שוין א ממש’דיגער טשעינדזש אין דעם בוים. אבער ניין: דער עצם אילן איז שוין געווען נטוע פארדעם, דעריבער האט מען אין אים נישט קיין תפיסת יד אדם. נאר די נייע הוספה (סריגים) קען מען אסר’ן, ווייל דאס האט תפיסת יד אדם.

3. שווערע קשיא ביי משתחוה לאילן: ביי משתחוה (בלויז זיך בוקן, אן מעשה אין דעם בוים) – ווערן די נייע צווייגן/פירות וואס וואקסן נאכדעם אסור. דאס איז שווער: פריער האט מען געלערנט אז מ’דארף א מעשה (תפיסת יד אדם) צו אסר’ן. ביי משתחוה האט מען נישט געמאכט קיין מעשה אין דעם בוים! דער בוים אליין ווערט נישט נאסר – אבער פארוואס זאלן די נייע צווייגן ווערן אסור? מ’האט דאך נישט געמאכט קיין מעשה וואס האט גורם געווען דעם וואוקס! ביי וואסער וואס קומט נאכדעם איז עס נישט נאסר – פארוואס איז א בוים אנדערש? קיין קלארע תירוץ ווערט נישט געגעבן — “ס’איז א גוטע שאלה, און מען קען לעבן מיט א שאלה.”

הלכה – אילן שהיטו פירותיו לבית עבודה זרה (סימן פון אשרה)

רמב”ם: אילן וואס מ’זעט אז די גוים היטן אפ זיינע פירות און זאגן אז זיי גרייטן עס אן פאר בית עבודה זרה פלוני, און מ’מאכט דערפון שכר בשעת שנוסרים ועודרים – הרי זה אילן אסור בהנאה, שזה חוקה של אשרה.

פשט: אויב מ’זעט אז גוים באהאנדלען א בוים אויף א באשטימטע אופן – היטן די פירות, מאכן דערפון ביר פאר זייער חג – איז דאס א סימן/חזקה אז דער בוים איז אן אשרה.

חידושים:

1. סתם אזוי וואלט דער בוים נישט געווען אסור בהנאה. נאר מ’זעט אז ער דינט עס – ער האקט עס, ער היט זיינע פירות – און דאס איז א חזקה אז ס’איז אן אשרה.

2. דער מנהג פון עבודה זרה איז אז פון אן אשרה נוצט מען נישט די פירות סתם, נאר מ’מאכט דערפון ביר/שכר לכבוד חגא. דער מקור איז פון די גמרא, וואו איינער פון פומבדיתא האט געגעבן דעם עצה/סימן.

3. [דיגרעסיע: שכר/ביר — אין די גמרא רעדט מען כמעט אלעמאל פון שכר פון תמרים. היינט מאכט מען ביר פון בארלי (אויך אין גמרא). דער בעל שם טוב האט געזאגט אז א ביר (פון בארלי) קען מען נישט מאכן כל היום (ברכת שהכל), אבער פון תמרים קען מען יא (ברכת העץ/אדמה).]

הלכה – אילן שנוטעים תחת עבודה זרה (משמש)

רמב”ם: אילן שנוטעים תחת עבודה זרה – כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא אסור בהנאה. נטלה מתחתיו – הרי זה מותר.

פשט: א בוים וואס איז געפלאנצט געווארן אונטער אן עבודה זרה (צו מאכן צל, אדער אלס משמש) – איז אסור כל זמן ס’איז אונטער דער עבודה זרה. ווען מ’נעמט אוועק די עבודה זרה, ווערט דער בוים מותר.

חידושים:

1. חילוק צווישן נעבד און משמש: דער בוים אליין איז נישט נעבד (מ’דינט אים נישט), ער איז נאר א משמש פאר עבודה זרה (צל, אנאונסמענט אז דא איז עבודה זרה). דעריבער, ווי לאנג ס’איז א משמש איז עס אסור, אבער ווען מ’נעמט אוועק די עבודה זרה, איז דער בוים צוריק “סתם א בוים” – א חלק פון נאטור.

2. קשיא אויף דעם רמב”ם: ביי אנדערע משמשים דארף מען דאך ביטול צו מתיר זיין. פארוואס זאגט דער רמב”ם נישט אז מ’דארף “שנתייאשו הבעלים”? ס’זענען דאך דא אנדערע דעות אז מ’דארף נתייאש זיין. דאס בלייבט א פראבלעם.

3. תירוץ פון דער משנה: ווייל דער אילן עצמו לא נעבד – ער איז קיינמאל נישט געדינט געווארן – דעריבער ברויכט מען נישט קיין פארמעלע ביטול. ווען מ’וואלט געדינט דעם אילן אליין, וואלט נישט געהאלפן בלויז אוועקנעמען – מ’וואלט געדארפט א דין ביטול.

הלכה – בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה / המשתחוה לבית בנוי

רמב”ם: בית שבנאו מתחילה לכך, וכן המשתחוה לבית בנוי – הרי זה אסור בהנאה.

פשט: א הויז וואס מ’האט געבויט מתחילה צו דינען, אדער א הויז וואס מ’האט זיך צו אים געבוקט – איז אסור בהנאה. (פאראלעל צו די דריי הלכות ביי אילן.)

חידושים:

1. א הויז האט תפיסת יד אדם (א מענטש האט עס געבויט), דעריבער קען עס ווערן עבודה זרה – סיי ווען מ’האט עס מתחילה געבויט לשם עבודה זרה, סיי ווען מ’בוקט זיך דערצו.

2. חילוק צווישן בוים און הויז בנוגע תפיסת יד אדם: א בוים וואס וואקסט נאטירליך האט נישט תפיסת יד אדם (ס’איז א חלק פון נאטור). א הויז אבער האט א מענטש געבויט – ס’איז גאנץ מענטשנגעמאכט.

הלכה – ציור וכיור אויף א הויז / הכניס עבודה זרה לתוך הבית

רמב”ם (ציור וכיור): אויב א הויז איז שוין געווען געבויט, און מ’האט עס אויסגעפוצט, געפארבט, און געמאכט שיינע ציורים לשם עבודה זרה — נעמט מען אוועק נאר וואס מ’האט מחדש געווען, אבער שאר הבית מותר.

פשט: די הויז אליין ווערט נישט אסור, ווייל מ’דינט נישט די קאלע הויז — מ’דינט נאר די שיינקייט, די ציורים. נעמט מען אוועק די ציור וכיור, איז די הויז מותר.

חידושים:

1. פארגלייך צו דעם דין פון אילן: ווי ביי א בוים ווערן נאר די נייע צווייגן אסור (ווייל דאס איז וואס מ’האט מחדש געווען), אזוי אויך ביי א הויז ווערן נאר די ציורים אסור. דער יסוד איז דער זעלבער — מ’דינט נישט דעם עצם חפץ, נאר דעם חידוש/תוספת.

2. חילוק פון דער פריערדיגער הלכה: דארט האט מען געבויט די הויז לשם עבודה זרה, דא האט מען נאר באצירט א שוין-עקזיסטירנדע הויז.

רמב”ם (הכניס עבודה זרה): אויב מ’האט נישט געדינט די הויז בכלל, נאר מ’האט אריינגעלייגט אן עבודה זרה אין דער הויז — איז די הויז א משמש עבודה זרה, און ווען מ’נעמט ארויס די עבודה זרה, איז די הויז צוריק מותר.

פשט: פונקט ווי דער דין פון אילן אלס משמש — ווילאנג די עבודה זרה איז דארט, איז עס אסור; נעמט מען עס ארויס, איז עס מותר.

הלכה – אבן שחצבה מתחילה / ציירה וחקקה / אבן אלס משמש

רמב”ם: אן אבן וואס מ’האט אויסגעהאקט פון א בארג לשם עבודה זרה — איז אסור בהנאה. אבער אויב די שטיין איז שוין געווען אויסגעהאקט, און מ’האט נאר ציירה וחקקה כדי מ’זאל עס דינען — ווערט נאר די הוספה אסור, און דער עצם שטיין בלייבט מותר. אבן שהעמידו עליו עבודה זרה — אסור כל זמן שהיא עליו; סילק עבודה זרה — מותר.

פשט: דריי אופנים: (1) אויסגעהאקט מתחילה לשם ע”ז — גאנצער שטיין אסור; (2) שוין עקזיסטירנדע שטיין באצירט — נאר תוספת אסור; (3) שטיין אלס משמש — אסור ווילאנג ע”ז איז דארט.

חידושים:

1. דער חילוק: ביים ערשטן פאל האט מען די שטיין אליין באשאפן (אראפגעשניטן פון בארג) לשם עבודה זרה — דעמאלטס איז דער גאנצער שטיין אסור. ביים צווייטן פאל איז דער שטיין שוין עקזיסטירט, מ’האט נאר צוגעלייגט — דעמאלטס איז נאר דער תוספת אסור.

2. “יענע שטיין באשר היא שטיין איז קיינמאל נישט געווען אסור” — דער עצם שטיין האט קיין שינוי נישט דורכגעמאכט לענין איסור.

הלכה – בית סמוך לבית עבודה זרה / כותל משותף

ערשטער אופן: זיין אייגענע וואנט

רמב”ם: מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל — אסור לבנותו, ווייל ווען ער בויעט זיין וואנט, בויעט ער אויך א וואנט פאר די בית עבודה זרה.

פשט: די וואנט דינט ביידע הייזער. ווען ער בויעט עס צוריק, איז ער מהנה עבודה זרה.

חידושים:

1. עצה: ער זאל כונס לתוך שלו — אריינרוקן די וואנט אין זיין אייגענעם שטח, אזוי אז די עבודה זרה האט נישט קיין הנאה פון זיין וואנט.

2. שוועריגקייט: אפילו אויב ער רוקט אריין, האט דאך די עבודה זרה הנאה פון דעם ליידיגן שטח (מער פלאץ)! דערויף איז די עצה: ער זאל אריינלייגן אין דעם ליידיגן שטח קוצים, צואה, און אנדערע אומאנגענעמע זאכן — “כדי שלא ירחיב את בית עבודה זרה.”

3. [דיגרעסיע: מענטשן פלעגן האבן א קאלעקציע פון צואה פאר זייערע שדות — דאס איז א באקאנטע זאך אין הלכות השתתפות.]

צווייטער אופן: כותל של שותפות

רמב”ם: אויב ס’איז א כותל של שותפות — יחלקו: מחצה שלו מותר בהנאה, ושל עבודה זרה אסור.

פשט: מ’צעטיילט די דיקקייט פון דער וואנט אין האלב — זיין האלב איז מותר, דער עבודה זרה’ס האלב איז אסור.

חידושים:

1. אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה — ווען די וואנט פאלט אראפ, איז יעדע שטיין א ספק (אפשר איז עס פון דער אסור’ע האלב), דערפאר איז אלעס אסור. יעדע איינצלנע שטיין איז א ספק עבודה זרה, און ספק עבודה זרה איז אסור.

2. רשב”א זאגט אז מ’מעג נעמען נאר אויב מ’ווייסט וועלכע אבנים זענען געווען אויף זיין זייט.

3. רש”י האט אן אנדערע פשט אויף די גמרא — אז דאס רעדט זיך ווען די בית אליין איז נעבד (נישט נאר א משמש).

הלכה – כיצד מאבדין עבודה זרה

רמב”ם: שוחק וזורה לרוח, או שורף, או מטיל לים המלח.

פשט: דריי אופנים פון איבוד: (1) צעמאלן און צעווארפן צום ווינט, (2) פארברענען, (3) אריינווארפן אין ים המלח.

חידושים:

1. אויב מ’האט שוין צעמאלן, וואס איז דער פוינט פון “זורה לרוח”? כדי קיינער זאל נישט נכשל ווערן מיט דעם שטויב — דער שטויב גייט דאך ערגעץ, אבער דעמאלטס איז עס בטל כולו.

2. אפשר “שורף ומטיל” גייט צוזאמען (ווי “שוחק וזורה”) — מ’פארברענט און דערנאך ווארפט מען די אש אין ים המלח. מ’קען לערנען ביידע וועגן.

הלכה – ציפויי עבודה זרה ביי דבר שאין בו תפיסת יד אדם

רמב”ם: א זאך וואס האט נישט קיין תפיסת יד אדם, אבער מ’האט עס געדינט — דער נעבד אליין איז מותר בהנאה, אבער ציפויין וואס מען לייגט אויף דעם זענען אסור בהנאה.

פשט: דער בארג ווערט נישט קיין עבודה זרה אליין (ווייל אין בו תפיסת יד אדם), אבער אויב מען באצירט דעם בארג, איז עס אזוי ווי מען באצירט עבודה זרה, און די ציפויין זענען אסור.

חידושים:

1. דער פסוק “לא תחמוד כסף וזהב עליהם” — די פשוט’ע טייטש איז כסף וזהב שעליהם (אזוי ווי תוספות לערנט), אבער דער רמב”ם’ס חידוש איז אז אפילו דער “עליהם” אליין — דאס וואס ליגט אויף א דבר שאין בו תפיסת יד אדם — איז אסור.

2. ציפויי עבודה זרה איז נישט די גדר פון עבודה זרה אליין, נאר פון משמשי עבודה זרה — זאכן וואס מען מאכט פאר שיינקייט איבערצודעקן עבודה זרה.

הלכה – ביטול עבודה זרה של גוים

רמב”ם: עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל, הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש — ולא אמר פסיליהם, אלא פסילי אלהיהם, כל זמן שהם אלהיהם.

פשט: ווען גוים זענען מבטל זייער עבודה זרה פאר עס קומט אין אידישע הענט, איז עס מותר בהנאה. דער פסוק זאגט “פסילי אלהיהם” — נאר ווען זיי זענען נאך “אלהיהם”, אבער ווען זיי האבן עס מבטל געווען, איז עס שוין נישט “אלהיהם.”

הלכה – עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם

רמב”ם: עבודה זרה של ישראל אינה בטילה לעולם… אין ביטולה מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם.

פשט: א אידישע עבודה זרה קען קיינמאל נישט מבוטל ווערן. מען דארף עס גונז זיין (באגראבן אדער פארברענען) כדי קיינער זאל נישט נכשל ווערן.

חידושים:

1. פארוואס איז א איד ערגער ווי א גוי? חז”ל’ס הסבר: א איד איז אן עקשן — ער איז ערנסט אין זיינע אמונות. ווען א איד זעט אז ס’קומט א פרומער און מ’נעמט אוועק זיין עבודה זרה, זאגט ער “איך בין עס מבטל”, אבער ער מיינט עס נישט ערנסט — ער האלט אמת’דיג אז ס’איז אן עבודה זרה. דערפאר טרוסט מען אים נישט. משא”כ א גוי — א גוי איז לייכטזיניגער, איין טאג איז עבודה זרה, מארגן כאפט ער שוין נישט.

2. שותפות פון איד און גוי אין עבודה זרה: דער גוי-שותף קען נישט מבטל זיין דעם חלק וואס געהערט צום איד, ווייל א איד קען נישט מבטל זיין עבודה זרה.

3. ראיה פון יעקב אבינו: “ויטמון אותם יעקב תחת האלה” — יעקב האט באגראבן די אלהי נכר. דערפון: עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה — דאס איז מער ווי ביי א גוי’אישע עבודה זרה, ווייל אפילו נאך פארברעכן בלייבט נאך עפעס (אפר, ריח וכדומה), דערפאר דארף מען עס באגראבן.

הלכה – ביטול נאך עס קומט צו אידישע הענט / ישראל מבטל עבודה זרה

רמב”ם: וכן עבודה זרה שביטלה על ידי ישראל אחר ביטול הגוי — אין ביטולה מועיל כלום. ואין ישראל מבטל עבודה זרה אפילו ברשות הגוי.

חידושים:

1. אפילו אויב א גוי האט עס מבטל געווען, אבער נאכדעם איז עס געקומען אין אידישע הענט — איז דער ביטול נישט מועיל. ווייל יעצט איז עס שוין אין רשות פון דעם איד, און א גוי קען נאר מבטל זיין עפעס וואס איז אין זיין רשות.

2. א איד קען בכלל נישט מבטל זיין עבודה זרה, אפילו אויב עס געהערט צום גוי.

הלכה – ווער קען מבטל זיין עבודה זרה

רמב”ם: גוי קטן או שוטה אינו מבטל עבודה זרה. וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גוי אחר, הרי זו בטלה, אפילו אם ביטלה בעל כרחו, אפילו אנסו ישראל לכך.

חידושים:

1. בעל כרחו: אינטערעסאנט — ביי קטן/שוטה זאגט מען אז ס’ארבעט נישט ווייל ער האט נישט קיין דעת, אבער ביי בעל כרחו זאגט מען אז ס’ארבעט אפילו אן רצון. אפשר איז דא א דין פון “קונה ומוכר על כרחו.”

2. נאר אן עובד עבודה זרה: א גוי וואס איז אליין אן עובד עבודה זרה האט א כח צו מבטל זיין. אבער א פרומע גוי, א מאנאטעאיסט, א ירא שמים — ער קען נישט מבטל זיין, ווייל ער האט קיינמאל נישט גענומען אין דעם. אבער ס’מוז נישט זיין דוקא יענע ספעציפישע עבודה זרה — א גוי וואס דינט איין עבודה זרה קען מבטל זיין אן אנדערע (ווי א פאגאניק וואס איז מבטל א מרקוליס).

3. פאליטישע הסבר פון ביטול: ביי בעל כרחו — דער גוי האט זיך אליין מודה געווען, אפילו בעל כרחו. ביי א איד זאגן חז”ל אז בעל כרחו נעמט זיך נישט אן, אבער ביי א גוי יא. ס’איז מער אזוי ווי מ’נעמט אן א פלאץ און מ’זאגט אים “זאג אז דו שפייסט אויף דיין גאט” — ער מיינט עס נישט, אבער מ’איז מדחה די חשיבות דערפון.

הלכה – ביטול עבודה זרה vs. ביטול משמשיה vs. תקרובת

רמב”ם: ביטול עבודה זרה איז אויך ביטול משמשיה. אבער ביטול משמשיה אליין מאכט נישט בטל די עבודה זרה. תקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם.

חידושים – חילוק צווישן משמשים, ציפויין, און תקרובת:

1. משמשי עבודה זרה = א טישטוך וואס מ’לייגט אויף די עבודה זרה, נוי/שיינקייט.

2. תקרובת = א טעלער עסן וואס מ’האט געלייגט פאר די עבודה זרה, א קרבן. ס’דארף זיין כעין פנים — ס’איז פשט אז ס’איז א קרבן, מ’האט עס מקריב געווען. דערפאר קען עס קיינמאל נישט מבוטל ווערן — ס’איז שוין געווארן א קרבן, ס’איז שוין פאסירט.

הלכה – כיצד מבטלה: מעשה ביטול

רמב”ם: כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה או גדע אצבעה — אפילו שלא חסר — אדער אויב ער האט עס פארקויפט פאר א איד צורף וואס צעלאזט די גאלד — הרי זו בטילה, ווייל אלע דאזיגע זאכן זענען א שינוי אין גוף פון די עבודה זרה.

**פש

פשט: ביטול דארף זיין א מעשה — א שינוי אין גוף פון די עבודה זרה. אראפהאקן א שפיץ אויער, נאז, אדער פינגער, אדער אפילו נאר צעקוועטשן (אן חסרון), אדער פארקויפן פאר א אידישן גאלדשמיד וואס וועט עס צעלאזן — אלעס איז ביטול.

חידושים:

1. ביטול דארף א מעשה, נישט נאר גילוי דעת: דער רמב”ם פסק’נט אז ביטול דארף זיין עפעס א מעשה — א שינוי אין די עבודה זרה אליין. ס’איז דא פוסקים וואס האלטן אז ביטול קען זיין אפילו אן א מעשה (נאר ער זאגט “איך בין עס מער נישט מחשיב”), אבער דער רמב”ם האלט נישט אזוי.

2. וואס איז נישט ביטול: דער רמב”ם ציילט אויס א גאנצע רייע פון זאכן וואס זענען נישט ביטול:

– ער האט עס ממשכן געווען (משכון)

– פארקויפט פאר א גוי אדער פאר א איד וואס איז נישט קיין צורף (ווייל ער גייט עס נישט צעלאזן)

– א וואנט איז ארויפגעפאלן אויף די עבודה זרה און ער האט עס ליגן געלאזט (אבער עבודה זרה איז גאנצערהייט אונטער)

גנבים האבן עס גע’גנב’עט און ער האט עס נישט צוריק פארלאנגט

– ער האט געשפיגן אויף דעם בפניו

– ער האט עס געשלעפט צווישן צואה

3. אלע דאזיגע — אינן בטילה, ווייל דער ביטול דארף זיין א שינוי אין די עבודה זרה אליין, נישט נאר א גילוי דעת פון בזיון. ס’איז געווען גענוג גילוי דעת (שפייען, שלעפן אין צואה), אבער גילוי דעת אליין העלפט נישט לויט דעם רמב”ם.

4. פארבינדונג צו מרחץ של אפרודיטי: ביי דער עבודה זרה אויף דעם מרחץ, וואו מ’זאגט אז ווייל מ’איז משתין בפניו איז עס נישט נעבד — דארט רעדט מען ווען ס’איז נישט זיכער געווען עבודה זרה מעיקרא. דא רעדט מען ווען ס’איז שוין געווען עבודה זרה, און בזיון אליין איז נישט ביטול. מ’זאל נישט טראכטן אז דער גוי האט א שלעכטע מוט און ער איז ברוגז אויף זיין עבודה זרה, האט ער עס שוין מבטל געווען — ניין, “גורם מקלל מגדף” — ער קללה’ט זיין גאט אבער ער גלייבט נאך אין אים.

הלכה – עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום vs. בשעת מלחמה

רמב”ם: עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום — מותרת בהנאה. בשעת מלחמה — אסורה בהנאה.

פשט: אויב מען טרעפט אן איבערגעלאזטע עבודה זרה, איז דער דין אפהענגיק פון די אומשטענדן. אין א צייט פון שלום, אז גויים האבן עס פארלאזט, איז עס מותר בהנאה — דאס איז א סימן פון ביטול. אבער אין א צייט פון מלחמה, אז זיי זענען אנטלאפן, איז עס אסור — דאס איבערלאזן איז נישט קיין ראיה אז זיי האבן אויפגעהערט צו עהרן די עבודה זרה, זיי האבן נאר מורא געהאט.

חידושים:

1. עס ווערט דיסקוטירט צי דאס בלויזע איבערלאזן אין שעת שלום איז אליין די מעשה ביטול, אדער אפשר האבן זיי אויך געטון עפעס א מעשה ביטול בפועל, און דאס איבערלאזן איז נאר א ראיה/גילוי דעת אז זיי מיינען עס ערנסט. עס איז נישט זיכער אז דאס עזיבה אליין איז די מעשה — אפשר איז עס נאר א גילוי דעת אז ער מיינט עס ערנסט.

2. דער סברא ביי מלחמה: זיי גייען נישט טראגן דעם אידאל ווען עס איז א מלחמה — דאס איז נישט קיין ראיה אז זיי האבן אויפגעהערט אים צו עהרן, זיי האבן נאר מורא.

הלכה – עבודה זרה שנשתברה מאליה

רמב”ם: עבודה זרה שנשתברה מאליה — שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוהו.

פשט: אן עבודה זרה וואס האט זיך צובראכן פון זיך אליין — די שברים בלייבן אסור ביז א גוי וועט עס מבטל זיין.

חידושים:

1. ריש לקיש האט געהאלטן אז עבודה זרה שנשתברה מאליה — מסתמא האבן די גויים עס מבטל געווען, ווייל זיי זאגן: ער קען זיך אליין נישט ראטעווען, וועט ער מיר ראטעווען? אבער רבי יוחנן חולק, און די גמרא פסק’עט נישט ווי ריש לקיש — מ’דארף עס אלעס מבטל זיין.

2. א וויכטיגער דין: אויב די עבודה זרה איז צובראכן אבער מ’קען עס צוריקלייגן (ווי א פאזל), דארף מען מבטל זיין כל פרק ופרק — יעדע שטיקל באזונדער. ווייל אויב מ’האט נאר מבטל געווען איין שטיקל, הייסט נישט אז די אנדערע שטיקלעך זענען בטל, ווייל מ’איז חושש שמא וועט מען קענען טרעפן דאס צווייטע שטיקל און עס צוריקפיקסן.

3. מ’קען נישט מבטל זיין איבר אחד און דערמיט ווערט בטל כל האיברים.

הלכה – מזבח עבודה זרה שנפגם

רמב”ם: מזבח עבודה זרה שנפגם — עדיין הוא אסור בהנאה, עד שינתץ רובו בידי גוים.

פשט: א מזבח פאר עבודה זרה וואס איז נפגם געווארן — בלייבט אסור ביז מ’צוברעכט רוב דערפון בידי גוים.

חידושים:

1. קשיא: פארוואס ביי אן עבודה זרה גופא איז גענוג אראפנעמען איין שטיקל (פוחס בפניה), און ביי א מזבח דארף מען רוב צוברעכן?

2. תירוץ: ביי א מזבח איז דער גוי נישט מקפיד אויף א פגם — ער וועט נאך אלץ מקריב זיין דערויף אפילו ס’איז אביסל נפגם. דאס איז אנדערש ווי אן אידישער מזבח, וואס אויב ס’איז נישט מרובע (שלם) איז ער נישט כשר.

3. חילוק צווישן במה און מזבח: א במה איז אבן אחת — אויב ס’פעלט א שטיקל איז עס שוין נישט שיין, מ’קען נישט מקריב זיין דערויף, דערפאר איז נפגם גענוג. א מזבח איז אבנים הרבה — אויב ס’פעלט א שטיקל איז עס געווארן א קלענערע מזבח, אבער נאך א מזבח.

הלכה – אבנים של מרקוליס

רמב”ם: כיון שבורר מן הבנין ומוציאו לחוץ — הרי הוא מותר מיד.

פשט: ביי מרקוליס (וואו מ’ווארפט שטיינער אלס עבודה), אויב מ’נעמט ארויס א שטיין פון דעם בנין און מ’לייגט עס אפגעזונדערט — איז עס מותר מיד.

חידושים: דער סברא: מרקוליס איז סתם א שטח וואו מ’ווארפט שטיינער. יעדע שטיין איז א משמש פאר עבודה זרה. אבער ווען מ’נעמט א שטיין ארויס און מ’מאכט עס אן אפגעזונדערטע זאך — איז עס בטל, ווייל עס איז נישט מער חלק פון דעם מרקוליס.

הלכה – ביטול אשרה

רמב”ם: נטל ממנה מקל או שרביט, נטל ממנה מאכל לשאר בהמה, או שפאה שלא לצורך — הרי זו בטילה. אבל שפאה לצורך — האשרה אסורה, והשפייה מותרת.

פשט: אן אשרה (א בוים פון עבודה זרה) ווערט מבוטל אויב מ’רייסט אראפ א צווייג, א בלעטל, א יונגן צווייג, א שטעקן, אדער מ’שיילט אפ א שטיקל שלא לצורך דעם בוים. אבער אויב מ’האט אפגעשיילט לצורך דעם בוים (פאר זיין שיינקייט/וואוקס), בלייבט די אשרה אסור, נאר דאס אפגעשיילטע שטיקל איז מותר.

חידושים:

1. ביי שפאה לצורך: דאס שטיקל וואס מ’האט אראפגעבראכן איז מותר — לכאורה ווייל עס איז דא יאוש ושינוי. אבער דער בוים אליין איז נישט מבוטל געווארן, ווייל דאס אראפנעמען איז געווען פאר דעם בוים’ס טובה, נישט א ביטול.

הלכה – עבודה זרה של ישראל: אשרה

רמב”ם: ומעשה של ישראל — בין לצורך בין שלא לצורך, בין ניר בין שפייה — אסורה לעולם, שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם.

פשט: א גוי קען מבטל זיין עבודה זרה דורך אראפנעמען א שטיקל. אבער אן אשרה (אדער עבודה זרה) פון א איד — קיין ביטול העלפט נישט, לא לצורך ולא שלא לצורך.

חידושים:

1. אפילו ווען מ’נעמט אראפ א שטיקל — דאס שטיקל אליין האט ער מבטל געווען אויף זיך, אבער די עבודה זרה בכלל קען מען נישט מבטל זיין ווייל עס איז א אידישע עבודה זרה.

2. א שיינער ווארט: פון דא זעט מען די כח פון א איד — אפילו א איד’ס עבודה זרה ווערט נישט בטל, כל שכן א איד’ס דבר שבקדושה. דאס איז א יסוד פון כל חומר מידי טומאה ממידת טהרה — אויב ביי טומאה איז עס אזוי שטארק, איז ביי קדושה קל וחומר.


תמלול מלא 📝

הלכות עבודה זרה פרק ח’ – תפיסת יד אדם און ביטול עבודה זרה

הקדמה צום פרק

אונז לערנען מיר הלכות עבודה זרה פרק ח’. די פריערדיגע פרק האבן מיר געלערנט אז ס’איז דא א מצוה מעבד צו זיין עבודה זרה, און ס’איז אויך דא א איסור וואס קומט ארויס פון די מצוה, צו הנאה האבן פון עבודה זרה, סיי פון די עבודה זרה אליין, סיי פון די כל הנהנה בשבילה, סיי פון די תקרובת עבודה זרה, ס’איז דא א איסור, אה, משמשי עבודה זרה, ס’איז דא א איסור הנאה צו האבן.

יעצט אין דעם פרק, און אויך אין די נעקסטע פרק, גייען מיר לערנען אסאך פרטי דינים פון די איסור הנאה פון עבודה זרה. דאס איז א זייער נוגע’דיגע זאך, ווייל ס’מאכט זיך אסאך עבודה זרה, בפרט ווען אידן וואוינען צווישן עובדי עבודה זרה מענטשן, הנקרא גוים, איז וויכטיג צו וויסן וואס ווערט גע’אסר’ט און אזוי ווייטער.

סאו דער ערשטער חלק פון דעם פרק גייען מיר לערנען וועלכע סארט זאכן קענען ווערן אסור מצד עבודה זרה. דאס הייסט, די כלל וואס מיר גייען לערנען איז אז נישט יעדע זאך קען א גוי אסר’ן. אז א גוי דינט די זון, גייט נישט וועגן דעם ווערן אסור צו הנאה האבן פון די זון, ווייל די זון באלאנגט נישט פאר אים צו אסר’ן. און אזוי אנדערע וועגן וויאזוי ער קען אסר’ן. אבער ס’איז דא יא וועגן וואס מ’קען אסר’ן זאכן, סאו מ’דארף לערנען וואס הייסט א זאך וואס מ’קען בכלל ווערן עבודה זרה וואס זאל ווערן נאסר, און וואס נישט. וויאזוי א זאך קען ווערן נאסר אלס עבודה זרה אדער אלס משמש פאר עבודה זרה.

רייט, אבער קודם לערנען מיר די נקודה אז ס’איז דא זאכן, לכאורה, דו זעסט דאך ווי ס’הייבט זיך אן, דו קענסט נישט נעמען א גאנצע בארג און ער גייט זאגן “איך דין די בארג”, טאר נישט א איד גיין אויף די בארג. ס’גייט נישט אזוי. דער מוסר השכל דערפון איז אז ס’איז אסאך גרינגער עפעס זאל ווערן הייליג ווי עפעס זאל ווערן טמא. “איש כי יפליא נדר”, א איד האט חלילה געזאגט “הרי זו צדקה” אדער “הרי זו הקדש”, א מורא’דיגע זאך, ס’איז געווארן א מורא’דיגע זאך הייליג. אבער ווערן עבודה זרה ווערט נישט אזוי גרינג עבודה זרה, מ’דארף לערנען די אלע פרטים.

ווייל מיר גלייבן אז א איד וויל נישט עכט דינען עבודה זרה. ניין, ניין, איך מיין אז די אלע פרטים זענען אז ס’איז דא א זאך פרטי דינים, ווייל ס’איז דאך נישט מעגליך. א גוי קען דאך קומען און דינען די גאנצע וועלט. מ’דארף טרעפן זאכן וואס מ’מעג נוצן. ס’קען דאך נישט זיין אז אלעס זאל ווערן אסור. דאס איז מער… איך מיין אז אפילו מיר האבן געזען אז מ’מאכט נישט דריי שטעט פאר א… וויאזוי הייסט עס? פאר א… נו, וואס מיר האבן געלערנט דארט, עיר הנידחת. מ’קען נישט אסר’ן גאנצע שטחים, ווייל יעצט זאלן אידן נישט קענען דרייען אין גאנצע לענדער. אביסל יא. אקעי, מ’וועט זען.

הלכה א’: כל שאין בו תפיסת יד אדם

ס’איז דא אן ענין פון תפיסת יד. כל שאין בו תפיסת יד אדם, א זאך וואס א מענטש קען נישט אנכאפן מיט זיינע הענט, א זאך וואס איז גרעסער, א זאך וואס א מענטש קען נישט טופס זיין אזוי גרינג. ולא יצרו, דער מענטש האט עס נישט באשאפן, דער מענטש האט עס נישט געמאכט.

דיסקוסיע: וואס מיינט תפיסת יד?

Speaker 1: איך וואלט געטייטשט תפיסת יד אז ס’איז צו גרויס צו כאפן.

Speaker 2: איך וואלט געטייטשט אז ס’איז זאכן וואס א מענטש כאפט נישט אן זיינע מעשים, מ’קען נישט שולט זיין דערויף. ס’איז נישט ביד אדם, ס’איז נישט ביד אדם אזוי ווי א מער אבסטראקט וועג. ס’איז נישט בידו. מ’גייט זען די הרים, ס’איז נישט דיין הארץ, מ’איז נישט ווערט נישט דיינס. א מענטש האט נישט אין דעם קיין תפיסה, ווייל ס’איז אזוי גרויס, ס’איז נישט… ס’באלאנגט נישט פאר דיר. ס’איז נישט תחת שלטון בני אדם.

Speaker 1: ער זאגט בהמה. א בהמה קען זיין א קליינע בהמה, א מענטש קען יא אויפהייבן.

Speaker 2: עס מיינט נאטורליכע זאכן, זאכן וואס דער אייבערשטער האט געמאכט, נישט וואס מענטשן האבן געמאכט. ער האט נישט קריעיטעד.

Speaker 1: יא, אדער וואס ער קען נישט קריעיטן. אבער ער זאגט “ולא יצרו” דארט איז ווי צוויי זאכן. איך מיין אז דאס איז דער טייטש, דאס איז דער טייטש. “תפיסת יד אדם” איז די לשון פון די גמרא. אזוי שטייט אין די גמרא: כל שיש בו תפיסת יד אדם, כל שאין בו תפיסת יד אדם אסור. דער רמב”ם טייטשט אז תפיסת יד איז טייטש, אזוי לערנט ער עס, ס’איז דא צוויי לשונות אין רמב”ם, אז דאס איז דער טייטש פון יעצט. אז “ולא יצרו” איז טייטש אז דאס איז א זאך וואס א מענטש האט נישט געמאכט. ווער האט געמאכט די בערג? דו האסט נישט געמאכט, דער אייבערשטער האט עס געמאכט. דאס איז דער טייטש.

Speaker 2: דער טייטש איז ממש אז דער מענטש האט עס נישט אויפגעהויבן, ער איז נישט קונה עס, ס’ליגט נישט אין זיין האנט. אבער לאמיר זען אינעווייניג, מ’וועט זען די פרטים וועט מען פארשטיין די טייטש פון תפיסה אין דעם.

הרים, גבעות, אילנות, מעיינות, בהמה

איז אזוי, אם נעבד, אפילו אויב מ’האט געדינט פאר דעם עבודה זרה, איז ער מותר בהנאה, ווייל מ’זאגט אז דיין מעשה פון דינען צו דעם האט נישט חל געווען אויף די זאך.

וואס ליגט נישט אין דיין שליטה. לפיכך, הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, גוים וואס דינען הרים און גבעות, או אילנות הנטועין מתחילתן לפירות, ביימער וואס זענען, מ’האט נישט איינגעפלאנצט א בוים כדי צו האבן דעם בוים פאר עבודה זרה, מ’האט עס שוין נטוע פון אנפאנג, און שפעטער איז געקומען א גוי און געדינט דערויף עבודה זרה, או המעיינות הנובעין לרבים, אויב גוים דינען עבודה זרה צו א קוואל פון וואסער וואס פליסט לרבים, און מ’האט לאפוקי ווען א מענטש מאכט א קוואל, א מענטש בויעט א קליינע דעם און ער מאכט א וואטערפאל, האט ער א תפיסת היד, ער האט אביסל א שליטה, אבער א מעיין וואס לויפט שוין, ס’לויפט, ס’איז יא. די זעלבע זאך איז א בהמה, מ’דינט א בהמה, הרי אלו מותרים בהנאה, ווייל דו דינסט, אבער די זאך ווייסט נישט, דער בארג ווייסט נישט אז דו דינסט אים, דער בארג איז א בארג, דו האסט דיין משוגעת, אונז גלייבן דיך נישט אזוי ווי אונז נעמען דיך נישט אן.

ממילא, מותר לאכול אותן הפירות שנאבדו במקום גידולן, מ’מעג ווייטער עסן פירות פון דעם בוים וואס האט געוואקסן, דער בוים איז אינדיפערענט צו דיינע משוגעת’ן, און די זעלבע זאך וואס איז א בהמה, מ’מעג עסן די בהמה. מ’דארף פארשטיין, א בהמה איז יא דא אביסל תפיסה, א מענטש קען אויפהייבן א בהמה, אבער פון דעם וואס ער זאגט אז תפיסת היד מיינט אז דו קענסט נישט אויפהייבן, תפיסת היד מיינט אז ס’באלאנגט צו דיר, דו האסט עס געמאכט, דאס איז דער טייטש, דו האסט נישט געמאכט די בהמה, און אויב מ’וועט טראכטן, ווען א מענטש שניידט אויס א שטיקל האלץ, האט ער באשאפן די זאך, און ער האט עס געמאכט פאר עבודה זרה, אדער ער שניידט אויס א יצירה, ווייל די אלע זאכן זענען בטבע, זענען א חלק פון טבע, און דיין דינען האט נישט געטוישט וואס ס’איז, ס’איז געבליבן פונקטליך ווי מ’קען מאכן אביסל. אבער די גמרא ברענגט אויף דעם א דרשה, “להם הים ולא יאורים הנהרים”.

אז א בהמה אז ער דינט יא דעם בארג, ווייסטו דאך אז אלע מיני הייליגע בערג, דער בארג איז עפעס א געטשקע, עס ווערט נישט אסור.

בהמה שהוקצת לעבודה זרה

ואין צורך לומר אז דאס איז אפילו א בהמה וואס ער דינט שוין טאקע. כל שכן א בהמה וואס איז נאר מקצה געווארן לעבודה זרה, און מען האט עס גע’אייגנט, מען האט עס מזמן געווען פאר אן עבודה זרה, איז עס נישט חל, און די בהמה איז ווייטער מותרת באכילה. נישט קיין חילוק וועלכע מין וועג, צו מען האט מקצה געווען אז די בהמה גייט מען דינען, די בהמה גייט זיין אן עבודה זרה, אדער מען האט מקצה געווען די בהמה אז עס זאל זיין א תקרובת עבודה זרה, איז עס מותרת, ווייל די בהמה באלאנגט נישט פאר דיר.

דאס איז ווי לאנג… ווייל א בהמה איז א זאך וואס דער אייבערשטער האט געמאכט. דאס איז וואס מיר גייען לערנען אין די נעקסטע נקודה, אז עס איז טאקע געווען, דו קענסט טון א מעשה, דו מעגסט נישט טון, אבער דו קענסט יא טון אין א בהמה.

הלכה ב’: מעשה בבהמה

במה דברים אמורים? אז איין בהמה איז נישט נאסרת, בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה, ער האט גארנישט געטון אין די בהמה, ער האט עס נאר מזמן געווען. אבל עשה בה מעשה כל שהוא, אסרה. ער האט געטון אפילו א קליינע זאך, האט ער עס טאקע גע’אסר’ט. און ער איז מסביר, כיצד? כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה, ער האט געשאכטן אפילו נישט אינגאנצן געשאכטן, ער האט געשאכטן איין סימן, וואס א בהמה קען נאך לעבן נאכדעם, יא, ווייל ביי שחיטה דארף מען האבן צוויי סימנים.

אדער עשה אותה חליפין לעבודה זרה… נאך א זאך, נאך א זאך, נאך א זאך. עשה אותה חליפין איז נישט וועגן א מעשה, ס’איז דמי עבודה זרה. דאס איז די איינציגסטע זאך וואס מיר מיינען יעצט. כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה, דאס איז א מעשה וואס מיר האבן געזען פריער, אפילו עס ווערט א תקרובת עבודה זרה, די אלע חלקים, די אורות לבושן און אזוי ווייטער. די משמעות פון עבודה זרה האט פשט אז ער האט געמאכט א מעשה, און דעמאלטס ווערט עס יא אסור.

חליפין לעבודה זרה

ס’איז דא נאך א וועג פאר א בהמה צו זיין אסור פאר עבודה זרה, וואס דאס איז אויב מ’האט געקויפט אן עבודה זרה אנשטאט דעם. מ’מאכט חליפין. דאס איז נישט עבודה זרה אליין, נאר דמי עבודה זרה, וואס פינאנציעל, די ווערד דערפון איז עבודה זרה. עשה אותה חליפין לעבודה זרה, איינער האט פארקויפט א בהמה און מיט די געלט וואס ער האט געמאכט פון דעם האט ער געמאכט עבודה זרה? ניין, ניין, ניין, חליפין, ער האט געטוישט אן עבודה זרה מיט א בהמה. ער האט געקויפט, ער איז געגאנגען צו די עבודה זרה סטאר, און אנשטאט אים געבן געלט האט ער אים געגעבן א בהמה.

יא, דאס הייסט חליפין. נעשה בהמה חליפין חליפין, נעשה חליפין חליפין, ער האט געטוישט די בהמה פאר נאך א בהמה, דעמאלט איז עס כדמי עבודה זרה, און מיר האבן געלערנט פריער אז עבודה זרה איז אסור בהנאה, ווייל תחתיו תחתיו וכו’, דו קויפסט אן עבודה זרה, דארפסטו נעמען די געלט און די ים המלח וכו’, און דאס איז דאך עבודה זרה, איז דאך נישט קיין פראבלעם אז א בהמה האט נישט קיין תפיסת יד. דאס איז נישט מעלה, ווייל די בהמה ווערט דאך כדמי עבודה זרה, ווייל דאס איז דאך די פרייז וואס מ’האט געצאלט פאר אן עבודה זרה. איז דעמאלט גייט נישט די כלל אז א בהמה קען נישט ווערן אן עבודה זרה.

איך טראכט אז ווען ער זאגט כדמי עבודה זרה, מיינט ער אז ס’איז ענליך, כאילו ס’איז א שוואכערע איסור. דאס איז טייטש געלט פון עבודה זרה, יא? ס’איז נישט געלט, ס’איז חליפין, אבער ס’איז די זעלבע וועג וויאזוי דמי עבודה זרה איז אסור בהנאה, איז דאס איז א מין דמי עבודה זרה. קען זיין אז ס’איז כדמי, דאס איז וואס ער האלט איז א חידוש, ווייל ס’איז א בהמה, ס’איז נישט קיין געלט.

הלכה ג’: בהמת עצמו לעומת בהמת חברו

ממילא לויט דעם איז אזוי, דאס וואס מיר האבן געלערנט אז מ’קען שחט’ן א בהמה אדער מאכן חליפין אויף אן עבודה זרה א בהמה, און דעמאלט ווערט אפילו א בהמה אסור, דאס איז דווקא בבהמת עצמו, ס’איז זיין אייגענע בהמה. דאס הייסט, איך האב א רעכט, אזויפיל רעכט האב איך אויף מיין בהמה, איך מעג עס שחט’ן, איך מעג עס אויפטוישן אויף עבודה זרה. אבל המושך בהמת חברו לעבודה זרה או יחליפנה, דעמאלט לא נאסרה, שאינו אוסר דבר שאינו שלו. דו קענסט נישט גיין נעמען פון יענעם, איז דאס בגניבה? וואס הייסט נישט זיינס? אפשר אפילו מיט רשות? אזוי טענה’ט ער אפשר.

דאס הייסט אז די בעלים האבן עס נישט געטון, דו האסט עס געטון, און דו האסט נישט קיין רעכט אויף דעם. ס’איז ענליך צו תפיסת יד. ס’איז ענליך צו גניבה, צו א גנב. גנב איז עפעס, אויב א גנב איז קונה, דעמאלט האסטו יא א תפיסת יד דערויף. אבער ס’מוז זיין קאנעקטעד מיט דעם אז דו האסט נישט קיין רעכט דערין. פארמאג דו קענסט נישט אסר’ן. מ’דארף פארשטיין, ווייל מ’קען יא מנסך זיין יענעם’ס וויין, אדער מ’קען מטמא זיין יענעם’ס א זאך. פאר עבודה זרה… ניין, פאר עבודה זרה…

הלכה ג’ (המשך): השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה

דברי הרמב”ם: “במה דברים אמורים, בבהמת עצמו. אבל אם שחט בהמת חבירו לעבודה זרה, או החליפה — לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.”

דאס איז דווקא בבהמת עצמו, זיין אייגענע בהמה. דאס הייסט, איך האב א רעכט, אזויפיל רעכט האב איך אויף מיין בהמה, איך מעג עס שעכטן, איך מעג עס, דאס הייסט, אויפטוישן אויף עבודה זרה. אבער השוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, אויך ליהפך, דעמאלטס “לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו”. דו קענסט נישט גיין צו יענעם’ס בהמה און גנב’ענען און אן עונש? אפשר פאר די מיתת בית דין אפשר.

דער בעל הבית האט עס נישט געטון, דו האסט עס געטון, דו האסט נישט קיין רעכט דערין. דו ביסט סתם א גנב. א גנב איז ערליך צו תפיסת יד. אבער ס’איז מסתמא קאנעקטעד מיט דעם אז דו האסט נישט קיין רעכט דערין, ממילא קענסטו נישט אסר’ן.

קשיא: פארוואס קען מען נישט אסר’ן יענעם’ס בהמה?

מ’דארף פארשטיין, ווייל מ’קען יא מנסך זיין יענעם’ס וויין, אדער מ’קען מטמא זיין יענעם’ס א זאך. ביי עבודה זרה, ניין, ביי א בהמה אפשר, די זאך וואס איז נישט אמת’דיג דיינס, א מענטש מאכט נישט קיין בהמות, איז דיין בהמה קענסטו מאכן אין דעם אן איסור, ביי יענעם’ס בהמה קענסטו נישט.

חידוש הרמב”ם ומחלוקת הראב”ד

ער זאגט אז ס’איז נישט קלאר ווי דער רמב”ם האט גענומען די דין. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דא אזא כלל “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”. און די גמרא רעדט וועגן די כלל, צו מ’קען אסר’ן א דבר שאינו שלו, און ס’איז בכלל נישט אזוי פשוט. איך מיין אז דער ראב”ד, יא? וואס זאגט דער ראב”ד? דער ראב”ד דינגט זיך בכלל, יא? דער ראב”ד זאגט אז א מענטש קען יא אסר’ן א דבר שאינו שלו. איז נאר א ישראל, אכן, זאגט די גמרא אז ער מיינט נישט בכלל צו די דיני עבודה זרה, ער מיינט אים סתם צורר פון “צוררך כמחבב”.

איז דער רמב”ם, ס’איז א חידוש פון רמב”ם דאס, אז ער זאגט אז א מענטש קען נישט אסר’ן יענעם’ס בהמה. אזויווי דו זאגסט, מ’קען דיך יא געווענליך אסר’ן א דבר שאינו שלו, אבער ס’איז דא א יוצא מן הכלל וואס מ’קען נישט. אבער אין דעם אופן זעט אויס אז מ’קען יא אין די גמרא, און מ’דארף פארשטיין דער רמב”ם’ס שיטה. אבער דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט.

ראיה פון קרבן פסח

איך האב געטראכט אז מ’לערנט זיך אז די קרבן פסח אז די מצרים האבן געדינט די טלה, די שה, אבער מ’זעט אז ס’איז נישט קיין פראבלעם, מ’קען מקריב זיין א בהמה וואס יענער דינט, ווילאנג ער האט עס נישט געשאכטן אדער פארקויפט איז קען מען עס מקריב זיין אפילו, ס’האט נישט קיין איסור הנאה.

הלכה ד: המשתחוה לקרקע עולם

דברי הרמב”ם: “המשתחוה לקרקע עולם — לא אסרה. חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה — אסרה.”

נו גוט, איז דאס האבן מיר געלערנט לגבי הרים וגבעות און בהמות. יעצט גייט ער אריינגיין אין די פרטים פון קרקעות. אזויווי ער האט געזאגט, בהמה האט ער שוין געזאגט ווען בהמה ווערט יא אסור, און יעצט גייט ער זאגן ווען קרקעות.

זאגט ער, “המשתחוה לקרקע עולם”, איינער בוקט זיך צו די קרקע, די ערד, “לא אסרה”, ווייל דו האסט נישט געמאכט דערין קיין שינוי, דו האסט נישט קיין תפיסת יד דערויף, דו האסט נישט געהאט קיין הנאה. דאס האבן מיר געלערנט אין אנפאנג פון די הלכה.

פריער האבן מיר געלערנט אין א בארג, אבער דא מיינט ער אפילו נישט א בארג, אפילו נישט דעי גאס, דעי לאט. סתם האט ער אנגעכאפט א בארג ווייל דאס איז אן אפטע זאך, אז בערג, אזויווי ס’שטייט “הרים וגבעות”, אבער די ווארט איז ווייל ס’איז ערד וואס איז נישט דיינס, ס’איז נישט א חפץ וואס דו האלטסט אין דיין האנט.

וויאזוי קען מען יא אסר’ן א שטיק ערד? אויב מ’מאכט יא דערין א שינוי, מ’טוט עפעס, “חפר בה בור שיח ומערה”, ער איז אן עובד עבודה זרה, “אסרה”, ווייל יעצט האט ער דאך יא אין דעם א תפיסת יד, ער האט געטוישט און געמאכט און געבויעט. די חלק וואס ער האט געבויעט, יא. און מ’וועט זען ווייטער שפעטער אז ס’ווערט נאר אסור די חלק, און אויב מ’ברעכט עס צוריק, לכאורה ווערט עס צוריק מותר.

מים שעקרן הגל — וואסער

דברי הרמב”ם: “מים שעקרן הגל והשתחוה להן — לא אסרן. נטלן בידו והשתחוה להן — אסרן.”

וואס איז מיט וואסער? “מים שעקרן הגל”, וואסער איז געווען א כוואליע וואס האט זיך… אוודאי דער גאנצער ים ווערט נישט אסור, אבער אמאל א מענטש וועט טראכטן אז דאס שטיקל וואסער וואס האט זיך ארויסגעשפריצט, אדער וואס ס’לויפט א כוואליע אדער א שטיקל וואטערפאל, און ער האט זיך געבוקט צו דעי שטיקל וואסער, ער וועט טראכטן אז דאס איז דאך נישט קאנעקטעד צו די גרויסע וואסער. אבער ניין, “לא אסרן”.

נאר וויאזוי קען מען יא אסר’ן וואסער? אויב ער האט גענומען אביסל פון די וואסער, “נטלן בידו”, ער האט אפגעשעפט דארטן אביסל וואסער, און ער האט זיך געבוקט צו דעי ביסל וואסער, “אסרן”, ווייל אויף דעם האסטו יא תפיסת יד, יעצט האסטו יא… ס’איז דא א חילוק, ער האט געמאכט אין דעם א מעשה, ער האט גענומען דעי שטיקל, ער האט עס אויפגעהויבן. ער טוט גארנישט מיט די אבן, ער האט עס נאר אוועקגעלייגט, ער האט עס גענומען ערגעץ. דאס איז די גמרא.

מחלוקת הראב”ד בנוגע מים של רבים

דער ראב”ד טענה’ט אנדערש אויך אויף די הלכה. דער ראב”ד טענה’ט אז דאס וואס די רמב”ם האט געברענגט פריער “מים של רבים”, “מים של רבים” גייט אפילו עקרן הגל. בקיצור, נישט אזוי פשוט. דער ראב”ד האלט אז די ווארט איז ווייל עס איז פיל בעלות, אזויווי ירמי’ בן חמא, אזא סארט זאך. דער ראב”ד טענה’ט, ער ברענגט אז ס’איז דא א מחלוקת אין די גמרא. מען קען זאגן אז ס’איז דא א מחלוקת אין די גמרא, און דער רמב”ם פסק’נט ווי ער פסק’נט.

צוויי פראבלעמען: בעלות און מעשה

אבער דו זעסט אז דא איז דא אזויווי דו זאגסט, דא איז דא צוויי פראבלעמען. דא איז דא איין פראבלעם פון אז ס’באלאנגט נישט פאר דיר, אז ס’איז של רבים, אדער ס’איז א בארג, איך ווייס נישט אפשר יעדע בארג איז אפשר א דבר של רבים. און די צווייטע פראבלעם איז אז ער האט נישט געמאכט קיין מעשה. די מעשה וואס מען דארף טראכטן ווי א גרויסע מעשה, ס’איז די עקירת הגל אדער נישט עקירת הגל, גענומען לאות ולמועד וכדומה.

אבני הר שנידלדלו — עובדין במקומן

דברי הרמב”ם: “אבני הר שנידלדלו ועבדן במקומן — מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם.”

די זעלבע זאך אזויווי דו זאגסט, איז דא נאך א פראבלעם פון די ווארט “אפילו אם נדלדל”, יא, ס’איז נישט נאר אראפגעפאלן א שטיקל, נאר אפילו ס’איז אראפגעפאלן א שטיקל. יא. אבער “עובדין במקומן”, ער דינט דארטן ווי ס’איז, דעמאלטס איז מען מתיר אויך ווייל דאס איז ווי שברי עבודה זרה בתפיסת יד אדם.

אבער אויב איז ער נישט עובד במקומו נאר ער האט עס גערירט, ער האט עס געפלעיסט דארטן ווי ער האט עס געלייגט, איז יא זיין יצירה, ער האט געמאכט אז די שטיין זאל זיין דא. ניין, דאס איז פשוט, אז א גוי מאכט א שטיין ערגעץ און ער מאכט פון דעם א געטשקע, איז עס אסור ווייל ער האט עס געברענגט דארט. אה, די פלא איז אז ער האט געמאכט דארט ממש פון דעם עפעס א פיקטשער, ווייל אפילו די קרקע עולם שטייט שטיין, דאך אויב ער האט עס גערירט.

הלכה ה: לבנה שהניחה להשתחוות לה

דברי הרמב”ם: “ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה, ולא השתחוה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה בהנייה, שזקיפתה מעשה.”

מיר גייען לערנען יעצט וועגן א לבנה, א לבנה איז נישט מיט א געבויטע שטיין. אבער אזוי איז משמע, דער רמב”ם זאגט נישט בפירוש, אמת. אבער ער זאגט שוין עובדין במקומן. ניין, סתם דאס מיינט עס, יא.

יעצט גייט ער נאר זאגן א נייע הלכה, אז וועלן זיך בוקן איז נישט גענוג. פארדעם זאגט ער דא “לבנה”, וועגן דעם וויל ער זאגן אז אפילו ווען ס’איז נישט דא די פראבלעם פון תפיסת יד אדם, וועגן דעם וויל ער ערשט אנהייבן צו מאכן קלאר פארוואס פארוואס איז דא א לבנה, אה, לאמיר זען וואס ער זאגט. לאמיר זען וואס ער זאגט. קיינער ווייסט נישט פון וואס דו רעדסט, לאמיר זען וואס ער זאגט. הלכה א’, ער זאגט “לבנה”.

אז ווען א איד נעמט א לבנה און ער האט געזאגט “הרי זו עבודה זרה להשתחוות לה”, דאס הייסט ער האט געזאגט, ער האט געמאכט א כוונה, ער האט עס אויפגעשטעלט כדי זיך צו בוקן. ער האט זיך נישט געבוקט. יבוא גוי וישתחוה לה, קומט א גוי האט זיך געבוקט. דעמאלטס אסרה בהנאה. פארוואס? שהתקיפה מעשה, הייסט עס איז געווען א מעשה. דאס איז די עמידה. און מיר האבן געלערנט פריער אז מאכן זיין פאר עבודה זרה מאכט נישט גארנישט, מען דארף עס טאקע דינען. איז אבער דא א צווייטע, עס האט עס געדינט א גוי.

וואס וועט זיין אויב אפילו א גוי האט עס געטון? צוזאמען האט מען געטון ביידע זאכן, אז מ’האט עס מייחד געווען און איינער האט עס געדינט פאר עבודה זרה. איז מייחד געווען מאכט נישט גארנישט, נאר די מעשה מאכט עס. דאס איז געווען די התקפה מעשה. אן דעם וואס מ’זאל עס אויפשטעלן וואלט אויך לכאורה גארנישט געשען, ווייל ס’איז נישט געווען קיין מעשה, יענע תפיסה די יודעים האבן עס נישט געווענדט. ניין, ווייל ס’איז סתם א לבנה. זעט מען אז לבנה, אז אפילו א לבנה וואס איז יא אפשר א געבויטע זאך נאך אלץ, די חמה ווערט אפשר אויסגעשניצט.

שטייט נישט אין די משנה “עשה לבנה”. ער האט נישט אויסגעשניצט די שטיין פאר עבודה זרה, ס’איז געווען דאך א לבנה. ער האט געטראפן א לבנה און ער האט עס אויפגעשטעלט, איז די אויפשטעלן געווען די מעשה. אזוי זאגט ער, שהתקיפה מעשה. און די אויפשטעלן איז געווען א מעשה. יא, אבער מ’בוקט זיך נישט צו א ליגנדיגע לבנה, נאר צו א שטייענדיגע. די הקמה עלימות איז נישט קיין מעשה.

ביצה — אפילו א קליינע הגבהה

דברי הרמב”ם: “וכן אם זקף ביצה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה.”

חייב, דאס איז א ביצה. דאס איז א הלכה. זאגט ער, ביצה ויבוא גוי וישתחוה לה, איז אויך אסורה בהנאה. פארוואס? נישט קיין חילוק. די גמרא זאגט אז ס’איז דא א חידוש אז אפילו א ביצה וואס ס’זעט קוים אויס אז ס’איז אויפגעהויבן, ס’איז א קליינע חילוק פון דעם וועג, יענעם וועג, און דאך הייסט די התקפה א מעשה.

חתך דלעת — אראפשניידן א פרוכט

דברי הרמב”ם: “חתך דלעת וכיוצא בה והשתחוה לה — אסרה.”

רייט. דער זעלבער זאך חתך דלעת, ער האט אראפגעשניטן א פרוכט, ויצא בה וישתחוה לה, איז דאס אויסשניידן געווען א מעשה, און נאכדעם וואס מ’האט זיך געבוקט איז געווען א מעשה, מיט א עבודה זרה ווערט עס אסור.

השתחוה לחצי הדלעת — ספק אסור

דברי הרמב”ם: “השתחוה לחצי הדלעת, והחצי האחר מעורה בו — הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד.”

השתחוה לחצי הדלעת, א בן אדם בוקט זיך צו א האלבע פרוכט, אבער חציו האחר עם עובדו, ער דינט עבודה זרה, זאגט ער, איך וויל יעצט מקבל זיין ביי די האלב פון די דלעת ביי מיר פאר א גאט. ער האט א קליין פיצי גאט, ער מאכט א פיצי גאט.

דאס איז נישט קיין מעשה שהיה וואס זיי זענען געקומען פרעגן די רבנים. דאס איז די מעשה, די הלכה. דאס איז די גאנצע סיבה קען מען זען. זיי זענען געזעסן ביי חכמים אין בית המדרש, און זיי האבן געטראכט, וואס וועט זיין אז ער וועט זיך בוקן צו איין דלעת פון די ערימה, וואס וועט זיך צו האלב פון די דלת? ס’איז נישט קיין שאלה, עס מאכט זיך. יא. דעמאלטס איז דאך אסור מספק. פארוואס? מספק שמא יחצו כמו ירד לחצי הנהר. ווייל מ’רעדט דא אפילו, למשל ער זאגט איך בוק מיך צו די רעכטע האלב פון די דלת, יא? אבער די דלת וואלט נישט געקענט עקזיסטירן, ס’וואלט געווארן שנעל קליע אדער וואס, ס’וואלט נישט… ס’האלט איינס, זיי זענען דאך נאר בעסט פרענדס, איינער לעבט מיט די אנדערע. און אפשר אויך אזוי ווי ס’האלט זיך פריש אזוי לאנג ס’איז איין דלת.

ניין, ס’איז דאך נישט אזא זאך. מ’האט געלערנט פריער ענליך א הלכה, אז א חלק איז אן איסור און א בהמה, די בהמה איז איבערגעלעבט די אנדערע בהמה. דאס איז שוין געווען. ווייל דא איז די שאלה צו ווען מ’מאכט א האלב פון די עבודה זרה צו די אנדערע האלב, ווערט עס אזוי ווי די עבודה זרה’ס גבאי, וואטעווער. יא, די האנט מיינט ער האלט אים, ער איז דער נצרך לו. אבער די גמרא ברענגט א ספק אין דעם, און מ’דארף מחמיר זיין מספק. אויב איינער טרעפט א איד וואס ער וויל זיך בוקן, אזוי ווי ס’איז נאר צו האלב די טיר, זאל ער וויסן אז ס’האלט נישט אויף איין די אנדערע האלב, וועגן דעם האלט ער נישט. פארוואס דארף מען מחמיר זיין? ווייל ס’וויל ספארן די אנדערע האלב וואס קען עס איז… ניין, אבער ער וויל זיך געבן א שיעור, ער איז א גוי וואס האט געזען אז א איד האט נישט קיין סוגיא, האט ער אים אפגעקומען.

ראיה פון ישעיה — “חציו שרף במו אש”

ס’איז דא א פסוק אין ישעיה, יא, “חציו שרף במו אש”, וואס ער האט געמאכט לצנות, אז א האלב פון די האלץ וואס ער האט געמאכט פאר זיין געטשקע האט ער גענוצט צו באקן, צו מאכן א פיצא. אבער ס’מיינט נישט דאס, אפשר איז עס נאר א זכר פון יענעם פסוק.

הלכה ו: אילן שנטעו — ביימער פון עבודה זרה

דברי הרמב”ם: “אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד — אסור בהנאה, וזו היא ‘אשירה’ האמורה בתורה.”

אקעי, שוין. יעצט גייען מיר לערנען, ביז יעצט האבן מיר געלערנט אז וואס, וועגן וואסער, וועגן די האלץ, גייען מיר לערנען וועגן ביימער. פאמפקין איז דאך נישט דא אזא זאך, מ’ווייסט שוין. פאמפקין איז עפעס וואס גוים נוצן אלס סימבאליק. אה, וואס איז די מיינונג? נישט דאס, ס’איז א נייערע זאך. דינען דאס נישט, ס’איז מער אלס סימבאליק. אפשר אפילו ס’איז עבודת עבודה זרה. נוי עבודה זרה. יא, אזא זאך.

אקעי, יעצט גייען מיר זען וועגן א בוים, און זיי האבן געלערנט אז מ’קען נישט אסר’ן א בוים. ס’איז דא צוויי מיני ביימער פון עבודה זרה. זיי האבן פריער געלערנט אז ס’איז דא וואס מ’פלאנצט לעבן די עבודה זרה צו מודיע זיין אז דא איז די עבודה זרה, און לכבוד דעם האט מען גע’אסר’ט צו איינפלאנצן אשירה אלענ’ס לעבן בית המקדש. איז דא ווען מ’דינט די עבודה זרה אליין.

זאלן מיר זען, אילן שנטעו, אבער די חידוש דא איז, דאס רעדן מיר לגבי, ווען מיר רעדן נאך אלץ פון די נושא אז מ’קען נישט בעצם אסר’ן א בוים. ס’איז דא א בוים וואס מ’האט געפלאנצט און סתם איז דא א ביימע וואס וואקסט, קומט א גוי און ער דינט עס, ער קען אפלאנטערן, ס’ווערט נישט קיין עבודה זרה. אבער אויב ער האט לכתחילה געפלאנצט פאר עבודה זרה,

הלכה ו’ (המשך): אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה

Speaker 1:

מיר האבן פריער געלערנט אז ס’איז דא וואס מען פלאנצט לעבן די עבודה זרה צו מודיע זיין אז דא איז דא אן עבודה זרה, און לכבוד דעם האט מען געאסר’ט צו איינפלאנצן אשירה לעבן מזבח. דא רעדט מען פון דינען די עבודה זרה אליין.

זאל מען זען, אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה. דאס רעדט מען דא. מיר האלטן נאך אלץ פון די נושא אז מ’קען נישט בעצם אסר’ן א בוים. ס’איז דא א בוים וואס מ’האט געפלאנצט, סתם ס’איז דא א בוים, ס’וואקסט, ס’קומט א גוי און ער דינט עס, ס’קען נישט ווערן קיין עבודה זרה.

אבער אויב האט ער עס מתחילה געפלאנצט פאר עבודה זרה, דעמאלטס? אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, ער האט עס איינגעפלאנצט, ער האט געמאכט די מעשה, ער האט געפלאנצט די עבודה זרה, ער האט באשאפן דעם בוים, ער האט אים געפלאנצט. איז אסור בהנאה, שנאמר “לא תטע לך אשרה”. ס’איז מפורש אז ס’איז אסור בתורה, און מ’זאל נישט זאגן אז ס’איז נישט קיין אשירה.

הלכה ז – אילן שהיה נטוע וגדרו ופסלו לשם עבודה זרה

Speaker 1:

איי, גוט. הואיל ונטוע, וואס טוט זיך אויב ס’איז געווען אן איינגעפלאנצטער בוים? מיר האבן געלערנט אז אין אזא פאל הייסט עס נישט, מ’האט נישט קיין תפיסת יד אדם.

אבער ער האט יא געטון עפעס אין דעם, ער האט אים יא משנה געווען. וגדרו, ער האט אפגעשניטן צווייגן דערפון, ופסלו, ער האט עס אויסגעקריצט לשם עבודה זרה. אפילו הרכיב והבריך בגופו של אילן, נישט נאר ווען ער האט זיך געשפילט נאר מיט צווייגן, נאר אפילו ער האט געמאכט א הרכבה און א הברכה.

הגדרת הרכבה והברכה

Speaker 1:

וואס איז צוויי מיני הרכבות? ער האט באהאפטן צוויי ביימער. יא, הברכה מיין איך מיינט אז מ’האט געברענגט פון ערגעץ אנדערש. הברכה, איך געדענק נישט. איינס מיינט מ’ברענגט א צווייטע שטיקל בוים, איינס מיינט מ’ברענגט דעם בוים צו א צווייטע, עפעס אזא זאך.

איך מיין אז הברכה מיינט ווען ער נעמט א צווייג, אזוי טייטשט ער, מ’נעמט א צווייג און מ’בייגט עס אריין ביז אין דער ערד, אז ס’זאל האקן שרשים, ס’זאל מאכן זיינע שרשים אין דער ערד. און הרכבה מיינט אז ער ברענגט א צווייג פון אן אנדער בוים און מ’קאנעקט עס צו דעם בוים אז ס’זאל זיך קאנעקטן.

דין הסריגים והשאר אילן

Speaker 1:

איז, וואלט איך געזאגט אז ווען די נייע חלק הרכבה האט אנגעהויבן ארויסברענגען, ויוציא ציץ, נאכדעם וואס ס’האט אנגעהויבן וואקסן דערפון נייע צווייגן, וואלט איך געטראכט אז אין אזא פאל האט ער דאך יא געמאכט ממש א טשעינדזש אין דעם בוים.

אבער ס’איז נאך אלץ די זעלבע הלכה. דער יסוד, דער עצם אילן, איז דאך שוין געווען נטוע פארדעם, איז דיין הוספה קענסטו טאקע אסר’ן, אבער אין דעם עצם בוים האסטו נאך אלץ נישט קיין תפיסת יד אדם.

איז גורם אז די סריגים, קענסטו אפשניידן די סריגים, די חלק וואס איז געווארן עבודה זרה. די וואס איז געווארן נאכדעם, האסטו טאקע א תפיסת יד אדם וואס האט עס געמאכט פאר עבודה זרה, אבער שאר אילן איז מותר, אין די עץ בוים איז נישט געשען קיין טשעינדזש, איז עס מותר.

דין המשתחוה לאילן

Speaker 1:

וכן המשתחוה לאילן, אילן וואס האט שוין נטיעות מתחילה, אף על פי שלא נאסר גופו, אפילו דער בוים ווערט נישט נאסר, אבער די וואס וואקסן נאכדעם, די סריגים, די צווייגן, און די בלעטלעך, און די לולבים, און די פירות וואס איז נישט געמאכט צו עסן, און פירות, געהעריגע פירות, שיוצא כל זמן שנאבד, וואס וואקסט יא נאכדעם וואס מ’האט אנגעהויבן דינען, דאס איז דאך שוין יא נאך די עבודה זרה.

דער בוים איז קודם לעבודה זרה, האט עס נישט מיט דיר א שייכות. די זאך האט דאך געשען שוין, עס איז שוין געוואקסן נאכדעם וואס דער בוים האט שוין געהאט עפעס א חלות עבודה זרה.

איז ראוי לאסורן בהנאה.

קשיא: פארוואס ווערן די סריגים אסור אן א מעשה?

Speaker 1:

דאס איז שווער, ווייל מ’האט דיר פריער געלערנט אז מ’דארף מאכן א תפיסת יד, דא זעט מען אז עפעס איז נישט אזוי סימפל. פארוואס זאגט מען נישט אז איך ווייס, א קרקע עולם וואס וואקסט נישט? נאר מ’טרעפט אן אנדערע וועג. מים, די וואסער וואס האט זיך אנגעהויבן צו קומען נאכדעם וואס זי האט זיך געבוקט, איז נישט נאסר. נאר ביי א בוים איז עפעס דא דער דין. פארשטייסטו וואס ער פרעגט?

פריער לערנט ער אז ס’דארף זיין א מעשה, דא זעט מען אז ניין, אז מ’בוקט זיך, און די חלקים וואס איז געווען ביז דעמאלטס ווערט נישט נאסר, אבער די חלקים פון די בוים וואס וואקסן ארויס נאכדעם, זעט אויס אז עס ווערט נאסר.

Speaker 2:

אינטערעסאנט, א מינוט צוריק האט מען געזאגט אז מ’דארף מאכן א מעשה.

Speaker 1:

יא, טאקע אינטערעסאנט. ווייל אויב די גאנצע בוים איז נישט… וואו זאלן מיר צומיר געווען די נייע צווייגן? אין די בוים. זאגסטו אז די בוים איז נישט געווארן נאסר. דיין בוקן האט נישט געמאכט די נייע צווייגן.

Speaker 2:

וואלט די פאל געווען ווען ער האט געשניטן און ער האט געמאכט הרכבה און א ברכה?

Speaker 1:

דאס איז וואס איך האב פארשטאנען, אז מ’דארף מאכן א מעשה.

Speaker 2:

יא, אינטערעסאנט.

Speaker 1:

און אויך א ביסל די פריערדיגע שטיקל וואס פעלט אויס בכלל צו זאגן די סריגים ועלים כל זמן שנאבד, דאס קומט דאך אין די נעקסטע שטיקל.

Speaker 2:

מען קען זאגן די היברא, ווערט קען זיין אז עס וואלט געהאלפן אפילו אן דעם, אפילו וואס וואקסט נאטורליך.

Speaker 1:

נו, וואס זענען די יד פשוטה אדער וואס… ער זאגט נישט, דער יד פשוטה ענטפערט נישט אזעלכע סארט פראבלעמען, ער ברענגט נאר גמרות. איך ווייס נישט. ס’איז א גוטע שאלה, און מען קען לעבן מיט א שאלה. ס’זעט אויס אז אפשר רבנים איז אנדערש פון א וואסער אדער אזאנס זאך. איך ווייס נישט. אבער לאמיר זען דעם שטיקל אין פסקי תוספות. איך ווייס נישט די פשט. וואס דאס טוט דא? I don’t know. לאמיר גיין לערנען ווייטער. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט וואס ער זאגט אין רמב”ן ווייטער. ניין, ניין, וועגן דעם זאגט ער נישט. איך האב געקוקט אין די גמרא וויאזוי מ’לערנט אפ די פסוק. אקעי, ווייטער. ניין, בקיצור, לאמיר לערנען ווייטער.

הלכה ז’ (המשך): אילן שהיטו פירותיו לבית עבודה זרה (סימן פון אשרה)

Speaker 1:

אילן, א נייע עצה, דאס איז אפשר א זייטיגע הלכה, ס’איז לכאורה א ידיעה בעלמא די הלכה. ס’איז דא אפשר א סארט בוים, א בוים וואס אונז ווייסן נישט אז מ’דינט פאר דעם עבודה זרה, אבער וואס א איד ווייסט יא איז אז די גוים היטן אפ די פירות פון דעם בוים, און זיי זאגן אז זיי גרייטן עס אן, זיי זענען מכוון לאזן זיי זיין שייך לבית עבודה זרה פלוני, זיי גייען מאכן פון דעם ביר פאר די און די קירכע.

און זיי מאכן טאקע די ביר בשעת שנוסרים ועודרים, הרי זה אילן אסור בהנאה. זאגן זיי, מען איז דן מדין, זיי ווייסן אז די אילן איז אסור בהנאה. פארוואס? סתם אזוי וואלט עס נישט געווען אסור בהנאה, נאר די פירות וואס וואקסן נאכדעם.

אה, ניין, ער זאגט אז מ’זעט אז ער דינט עס, ער זעט אז ער האקט עס, ער היט זיינע פירות. אבער ער זאגט אבער די הלכה אז סתם מושיב אשרה, לפיכך חותם ורושם כך, שזה חוקה של אשרה. אויב טוט מען אזוי איז א סימן אז ס’איז יא עבודה זרה צו וואס מ’דינט, ווייל פון אן אשרה בוים איז וואס זיי מאכן, די מנהג איז פון עבודה זרה איז אז מ’מאכט אן אשרה, וואס אן אשרה איז דאס וואס מ’לערנט פריער, איז נאכדעם מיט גילוי שערות, וואס דאס איז בעצם דינט ער עס.

אבער חוץ פון דעם איז דא א מנהג אז פון די אשרה נוצט מען נישט די פירות, נאר דאך מאכט מען נאכדעם ביר. און וואס טרינקט מען לכבוד יום טוב, וואטעווער, לכבוד חגא? סתם א מין בראנפן.

דיגרעסיע: וואס איז ביר?

Speaker 1:

ביר מאכט מען געווענליך פון בארלי. אמאל געציילט, אין די גמרא שטייט, רעדט מען כמעט אלעמאל פון שיכר, רעדט מען פון תמרים. איך ווייס נישט וואס ס’איז, עפעס א סארט, זעט אויס, פערמענטעד תמרים, וואס רייט עלי ווייס איך? היינט מאכט מען פון בארלי געווענליך. אויך אין די גמרא איז דא פון בארלי. ס’איז א סארט, ס’איז א סארט טרינק.

איך האב געזען די וואך אין בעל שם טוב, אז דער בעל שם טוב האט געזאגט אז א ביר קען מען נישט מאכן כל היום. אויב איינער האט א שאלה און ער איז געדענקען. אויב ער שאפט א ביר פון תמרים קען מען יא. דאס רעדט מען פון אונזערע ביר.

Speaker 2:

יא, זאג אריין ווייטער.

Speaker 1:

אקעי, קיצור, דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז סתם א דין וואס ווערט געברענגט אין די גמרא. די גמרא ברענגט עס אז עפעס איינער האט אים געזאגט, צווי די פומבדיתא, אן עצה אזא, וואס ווייס איך? ס’איז א חזקה, אזויווי אלע חזקות, אויב מען זעט אזוי ווייסט מען אז ס’פירט זיך אזוי.

הלכה ח – אילן שמעמידין תחתיו עבודה זרה (משמש)

Speaker 1:

יעצט גייען מיר לערנען, אזויווי דו האסט געזאגט, די צווייטע סארט אילן, נישט די אילן וואס מען דינט. ביז יעצט האבן מיר געלערנט אילן וואס מען דינט. יעצט גייען מיר לערנען אן אילן וואס מען דינט נישט בכלל, נאר אן אילן וואס איז א… מודעה אז דא איז דא עבודה זרה. ס’איז געמאכט צו אנאונסן, אדער א משמש פון עבודה זרה, אדער ס’איז זיין א צל אויף די עבודה זרה.

אילן שנוטעים תחת עבודה זרה, כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא אסור בהנאה, ווייל דער אילן הייסט א משמש פאר עבודה זרה.

דיון: פארוואס ווערט דער אילן מותר ווען מ’נעמט אוועק די עבודה זרה?

Speaker 1:

און אויב דעם העלפט נישט, אז מ’זאגט נישט אז דער אילן איז אסור ווייל ס’איז אליינס א חפצא פון טומאה, דאס וואלט מען נישט געקענט זאגן ווייל ס’איז אויף דעם פשט איז עס א ידים. אבער א משמש קען עס יא זיין, זעט אויס. יא, איך ווייס נישט. איך בין טועה, דער אילן זעט מיר אויס מער קאמפליקירט, ס’איז שוין א צווייטע זאך אזא אילן, אז די וועג וויאזוי ער איז אסור אפילו מ’טוט נישט גארנישט דערמיט.

סאו איך ווייס נישט. אבער ס’איז נאר אסור כל זמן שהיא תחתיו. די רגע מ’נעמט עס אוועק, קוק, די רגע מ’נעמט עס אוועק, נטלה מתחת עבודה זרה, די גאנצע אילן איז מותר. נטלה מתחת עבודה זרה, הרי זה מותר.

Speaker 2:

פארשטייסט נישט די משנה?

Speaker 1:

אה, די קשיא איז די משנה. אילן שנוטעים תחתיו מיינט וואס מען האט געפלאנצט כדי צו לייגן אן עבודה זרה. סאו מ’רעדט אויף אן אילן שנטעו. אבער ס’שטימט נישט מיט די פריערדיגע הלכה. נאר כל מה שתחתיו.

אה, ווייל מ’האט עס איינגעפלאנצט צו זיין א משמש פאר עבודה זרה. ממילא, ווי לאנג ס’איז א משמש איז עס אסור. איינמאל ס’איז מער נישט קיין משמש, איז עס צוריק סתם א בוים, איז עס צוריק א חלק פון נעטשור.

מיט דעם איז עס אנדערש ווי אנדערע זאכן. אנדערע זאכן וואס איינמאל ס’איז געווען משמש, דארף מען עס ממש מבטל זיין.

בקיצור, די קענסט די משנה מתרץ זיין, אז ער האט געזאגט די תירוץ וואס ער האט געזאגט, אבער נתבטלה עבודה זרה, איינמאל מ’האט אוועקגענומען די עבודה זרה, איז ער רייזן מיט’ן פנים, שהאילן עצמו לא נעבד. ווייל די אילן איז נישט געווארן נעבד.

טאקע אזוי, ווען מ’וואלט ווען געדינט די אילן אליין און ער וואלט געווען לכתחילה געווען לשם דינען, וואלט נישט געהאלפן אפילו מ’האט מסטאפ דינען, מ’איז געווארן נמאס, מ’איז געגאנגען געטראפן אילן נואש, מ’האט אנגעהויבן דינען, וואלט נאך אלץ געבליבן עבודה זרה, מ’וואלט געדארפט טון נאר דין ביטול.

אבער ווען ס’איז נישט געווען עבודה זרה, ס’איז נאר געווען א משמש פאר עבודה זרה צו מאכן אז ס’זאל זיין א צל, נאר ווילאנג ס’איז א צל איז עס אסור.

קשיא: פארוואס זאגט דער רמב”ם נישט “שנתייאשו הבעלים”?

Speaker 1:

יא, ס’איז נישט קלאר. די קענסט די משנה מתרץ זיין, איז א פראבלעם מיט די הלכה, ס’שטימט עפעס נישט אזוי גוט. די משמש… ס’זענען דאך דא אנדערע דעות, און לויט די אנדערע דעות האט די רמב”ם דאך געדארפט פסק’ענען, מ’דארף עס נתייאש זיין, און כולל. ער זאגט נישט דא “שנתייאשו הבעלים מכך”. אפשר מיינט ער דאס, אבער ער זאגט עס נישט קלאר.

הלכה ט – בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה / המשתחוה לבית בנוי

Speaker 1:

אקעי, וואס איז מיט די זעלבע זאך א בית? אבער דאס איז די הלכה וואס די רמב”ם זאגט ביי די משנה. בית שבנאו מתחילה לכך, א בית עצמו נעבד, ער בויט א בית וואס מ’זאל דינען צו די בית.

אה, דאס זאגט ער יא קלאר, מ’דארף… אה, ביי דעם איז… ס’דארף זיין… יא. די זעלבע הלכה. אקעי, ס’איז די זעלבע געזאגטע הלכה. ס’איז די זעלבע דריי הלכות. לאמיר זען די זעלבע געזאגטע דריי הלכות.

אויב מ’האט געבויט א הויז לכתחילה אז מ’זאל דינען דעם הויז, “ברוך אתה הויז” זאגט דער גוי, איך ווייס וואס. אדער… אה, און כתום זאגט ер וכן המשתחוה לבית בנוי. אדער ס’איז דא א הויז און מ’בוקט זיך צו די הויז, הרי זה אסור בהנאה.

דיון: חילוק צווישן בוים און הויז בנוגע תפיסת יד אדם

Speaker 1:

א הויז האט יא דאך תפיסת יד אדם. אבער ווייל לכתחילה האט א מענטש’ס אינטענט געווען, ס’איז געווען לכתחילה אז ס’זאל זיין עבודה זרה, ס’זאל זיין פאר פירות. אבער א נארמאלע בוים, וואס מ’איז נתייאש נאכדעם איז מען עובד, אפשר ווערט עס יא אסור, ס’ווערט תפיסה מכאן ולהבא, אזוי האט דאך די רמב”ם געזאגט. ווייל ס’איז א מענטש’ס אינטענט געווען, ס’איז נישט קיין בארג וואס קיינער האט קיינמאל געטאטשט.

ס’איז צוויי אנדערע סארטן תפיסת יד אדם, דו פארשטייסט? ס’איז דאך אנדערש ווי א הויז, יא, מ’קען הערן. טאקע א מענטש האט כאטש א שייכות דערצו, יא. מ’קען זאגן א חילוק, אבער ס’סאונדט עפעס אזוי. איך זע אז א אילן איז און די זאמד און די זון און די וואסער. ס’איז דאך א חלק פון די… וואס מען האט הנאה פון די ערד דארט.

Speaker 2:

אקעי, וואס איז אפשר געווען די זאמד?

הלכה ט’ (המשך): ציור וכיור על בית — חידוש לשם עבודה זרה

ס’איז צוויי אנדערע סארטן אין תפיסת יד אדם, רייט? ס’איז דאך אנדערש ווי א הויז, יא, מ’קען הערן. ס’איז טאקע א מענטש, ס’איז דאך א שיטה דערין. יא, אמת, מ’קען מאכן א חילוק, אבער ס’סאונדט עפעס אזוי. איך זע אז א אילן איז… מ’האט פריער געלערנט אז א אילן איז א זיווי זיווי גורם, ווייל ס’האט די ערד, און די זאמד, און די זון, און די וואסער. יא, די גבי די… וואס מ’האט הנאה פון די ערד דארט.

אקעי, וואס איז עפעס געווען… רואה בוני, ס’איז געווען א געבויטע הויז, און מ’האט עס אויסגעפוצט, מ’האט עס געפעינט, און געמאכט שיינע ציורים לשם עבודה זרה, עד כדי כך וואס ס’איז געווארן אויפגעפרישט, די הויז איז געווארן א נייע, ס’האט באקומען א נייע לוק. איז די עצם הויז אליין נישט געווארן אסור, ווייל די הויז איז נישט געווארן… פארוואס נישט? א מינוט צוריק האט ער געזאגט אז משתחוה לבית בנו אסור בהנאה. ער זאגט ער ניין, נאר נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה, אבל שאר הבית מותר. אפשר דינט ער נאר די ציורים? ער דינט נאר די שיינקייט. ער דינט די שיינע הויז. ס’איז עפעס אזוי. די הויז, די קאלע עקל’דיגע הויז, דינט ער נישט. ער דינט עס נאר מיט א שיינע הויז. מאכט עס, נעמסט אוועק די כיור וציור, איז עס מותר. עפעס בין איך מיסינג די בעיסיק למדנות דא, די הגדרה פון די אלע הלכות. נישט קלאר.

הכניס עבודה זרה לתוך הבית — דריטער אופן

וואס איז מיט… אה… הכניס? יא, אקעי. לאמיר האבן אביסל קלאר די דריי הלכות. נאכדעם, וואס איז די דריטע אופן? וואס ער האט נישט געדינט א הויז בכלל, נאר ער האט אריינגעלייגט אן עבודה זרה לתוך הבית. דעמאלטס איז די זעלבע הלכה אזויווי די אילן, וואס איז נישט קיין עבודה זרה אליין, נאר א משמש עבודה זרה. אבער איינמאל מ’האט עס ארויסגענומען, איז די הויז צוריק מותר.

סאו זעט אויס אז די ציור וכיור, רייט, מ’מיינט אז מ’דינט נישט די הויז אליין, מ’דינט נאר די ציורים פון די הויז. און אזוי לכאורה וואלט מען געזאגט. ס’איז זייער ענליך צו א בוים, וואס מ’האט די צווייגן, פון די נייע צווייגן ווערט אסור. אזוי סאונדט עס.

הלכה י: אבן שחצבה לעבודה זרה

אקעי. אבן וואס מ’האט אויסגעהאקט, מ’האט אויסגעשניטן לעבודה זרה, מ’האט אראפגעשניטן פון א בארג א גרויסע שטיק אבן צו דינען, איז איר הנאה, ווייל ביים עס אראפשניידן האט מען עס אפגעשניטן לשם זה. אבער אויב ס’איז שוין געווען א חציבה, וואס ס’איז שוין געווען אויסגעהאקט, און מ’האט עס נאר ציירה וחקקה, מ’האט נאר עס שיין געמאכט כדי מ’זאל עס דינען, איז אפילו ציירה וחקקה בגוף האבן, אפילו אויב די ציור איז געווען אין די גוף האבן, נישט אז מ’האט נאר געפעינט, איז נישט די גוף האבן אליין, איז נאר די הוספה ווערט אסור, און ווען מ’וויל קען מען צוריקניצן די עצם שטיין, נאר די וואס מ’האט צוגעלייגט, די ציור וכו’, דאס איז אסור.

זאגט ער, דאס איז ווי עס איז הנאה, הוה הנאתה שהיה עובד, די ציורים האט מען דאך געמאכט אזוי אז כדי מ’זאל דינען פאר דעם עבודה זרה, איז די חלקים ההם אסורים, אבער שאר האבן, מיט די עצם שטיין אליין, איז נישט געשען קיין טשעינדזש אין די שטיין אליין. דאס הייסט, אפילו ס’איז געווען א טשעינדזש, דאס קען מען מאכן אויסגען טשעינדזש, ווייסטו, מ’האט עס נישט געהיטן די שטיין אליין, אפילו ציור אבן עצמה, איז ווייטער זעט מען אז מ’דינט די אבן המצוירת, מאכסט עס צוריק פאר א פשוט’ע כלי אבן, א פשוט’ע אבן, דעמאלטס איז עס צוריק מותר. נישט צוריק, ס’איז קיינמאל נישט געווען אסור ווייטער. יא, יענע שטיין באשר היא שטיין איז קיינמאל נישט געווען אסור.

אבן שהעמידו עליה עבודה זרה — משמש

און די זעלבע זאך איז אבן וואס איז נישט אן עבודה זרה אליין, נאר ס’איז א משמש, ווי למשל פאר א סטענד, אבן שהעמידו עליה עבודה זרה, הרי זה אסור כל זמן שהיא עליו, ווילאנג די עבודה זרה איז אויף דעם איז די שטיין אויך אסור אלס משמשי עבודה זרה, אבער סילק עבודה זרה, מ’האט עס אוועקגענומען, איז די שטיין ווייטער מותר.

הלכה יא: מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל

יעצט גייען מיר לערנען אן אינטערעסאנטע מעשה, דאס איז שוין ממש וואס מ’האט געפרעגט וואס ס’מאכט זיך ביי אידן. מיין פריערדיגע הלכה איז אויך געווען א מעשה, אבער זאגט ער דא, דאס איז ממש א פראקטישע פראבלעם וואס מ’טוט. איך האב נישט פארשטאנען די הלכה אויך, איך האב עס שוין פארגעקוקט אביסל דערפאר, איך האב נישט פארשטאנען די הלכה אזוי געהעריג פאר אלע פרטים, אבער לאמיר זען וואס ס’שטייט.

מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה ונפל, א מענטש האט געהאט א בית גלייך לעבן די בית עבודה זרה, און די וואנט איז אראפגעפאלן. דאס הייסט, די וואנט נוצט פאר ביידע הייזער, ער האט דא איין וואנט צווישן די הייזער. אסור לבנותו, ער טאר עס נישט בויען, ווייל ווען ער בויעט צוריק זיין וואנט, בויעט ער א וואנט פאר די בית עבודה זרה. ער מיינט א כבוד, אבער למעשה איז ער מהנה עבודה זרה. אז ער האט א מקושלת שותפות מיט זיי.

קושיא: פארוואס איז דאס נישט שותפות?

קייץ די עושר, וואס דארף ער שטוב? עס איז נישט א שותפות, ווייל די נעקסטע הלכה שטייט אויס די שותף. זעסט דאס מיין פראבלעם. ס’זעט אויס אז זיין הויז איז ביז די וואנט, און זיין פראפערטי איז אינגאנצן זיין, אבער די מעשה איז אז די עבודה זרה איז אויף די צווייטע זייט פון די וואנט.

עצה: כונס לתוך שלו

אהא, קייץ די היתר, כונס לתוך שלו, ער לאזט אריין אין זיין שטח. ער בויעט, אבער די עבודה זרה גייט דאך נאך אלץ הנאה האבן אז ס’איז דא א וואנט. איז דא אן עצה פון די רבי עקיבא אייגער. אויב איז אזוי, וועלן זיי הנאה האבן פון די וואנט, איז דאך לכאורה די ערשטע הלכה זאגט אז ער טאר נישט. אלא מאי, אז ער לאזט אריין אין זיין שטח, א שיעור ספעיס. איך פארשטיי אז די ווארט איז ווארט. אז ער האט הנאה וואס ער האט א גוטע וואנט, אויף דעם איז די עצה אז מ’זאל נישט הנאה האבן פון די וואנט. אבער זיי זענען מיר מסביר אז די עצה איז אז ער זאל מאכן די וואנט מיט רעיווע. אז ער זאגט איך בוי די. עס זעט אויס, אזוי פארשטיי איך נישט אזוי גוט די ספרים פון די הלכה, אבער עס זעט אויס אז פשט איז ער דארף צוריקן, עס שטייט נישט וויפיל ער דארף צוריקן. כאילו עס איז דא שלום. לאמיר זאגן אן אמה, טפח, איך ווייס נישט.

יעצט האט דער עבודה זרה געקענט זאגן, אקעי, איך האב נישט קיין וואנט, ווייל די וואנט איז ביי די איד’ס פראפערטי. מ’קען זאגן ער האט גראדע הנאה, אבער דאס איז נישט דאס די פראבלעם. ער האט הנאה פון די שטח. ער האט אבער יעצט באקומען מער שטח. דער איד האט זיך בעצם מוותר געווען פון זיין… ניין, נישט מוותר. אז אויף יענע פלאץ לייגט ער אריין… ער זאל לייגן זאכן וואס… אז מ’זאל נישט הנאה האבן פון דעם שטיקל שטח. כדי שלא ירחיב את בית עבודה זרה. ער זאל נישט מרחיב זיין בית עבודה זרה.

דיגרעסיע: צואה אלס קאלעקציע

ווייל דער וועט זיין זייער ברוגז, אז ער ווארפט אריין צואה ביי זיין פראפערטי, זיי קענען גארנישט טון. פשט איז אז ס’איז נישט געווען ביי אים סתם עבודה זרה. ער מיינט צו זאגן זאכן וואס איז נישט שיין. ער האט אנגעכאפט קוצים, צואה. ער מיינט נישט די ווארט אין די ענין פון שמוציגע זאכן. עס זעט די טעם. יא, מענטשן פלעגן האבן צואה. יא, מ’פלעגט אין הלכה, אין השתתפות זעט מען די… מענטשן האבן געהאט א קאלעקשן פון צואה פאר זייערע שדות, איז א לשון. עס איז א… דבר הכסוי בה. די ווארט איז, אז ער זאל נישט הנאה האבן פון די ליידיגע ספעיס.

כותל של שותפות — יחלקו

אויב ס’איז נישט זיין וואנט וואס העפפענט צו זיין אז די אנדערע זייט איז דא עבודה זרה, נאר ס’איז עקטשועלי כותל של שותפות פון כותל של עבודה זרה, יחלקו, מעכצעל מעכצעל. דעמאלטס צעטיילט מען די וואנט אין האלב, מחצה שלו מותר בהנאה, ס’איז שוין צעטיילט אין די דיקקייט, יא, ס’איז דיק א טפח, מחצה שלו מותר בהנאה, ושל עבודה זרה אסור. און דעמאלטס ווען ער גייט עס בויען, ווען ער בויעט זיין חלק, לכאורה האט ער זיך אויסגעשמועסט מיט די עבודה זרה, און די עבודה זרה דארף אים צאלן האלב.

ס’איז נישט אזוי גוט מסביר.

אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה

נאכדעם זאגט ער די נעקסטע לעצטע זאך, אבניה ועציה ועפרה פון עבודה זרה, פון די כותל. וועלכע אבניה ועציה ועפרה? פון דעם כותל וואס איז אראפגעפאלן. ודאי מוז מען שוין זאגן אז ס’איז נישט עבודה זרה. און פארוואס זאגט מען נישט אז האלב איז מותר? יעדע שטיקל איז א ספק עבודה זרה, איז א ספק אסור.

אבניה ועציה ועפרה של הכותל אסור בהנאה. פארוואס איז אלעס אסור? ווייל די אבניה ועציה ועפרה וואס איז געווען ארויף פון די חלק של עבודה זרה איז אסור. ס’שטייט שוין אזוי, א מענטש, די וואנט איז אראפגעפאלן, סאו דו דארפסט רעכענען אז האלב וואנט איז מותר און האלב וואנט איז אסור. ממילא דארפסטו פון די מפולת, פון די חלק וואס איז צעבראכן, דארפסטו אראפרעכענען אז האלב איז עבודה זרה. דו קענסט נישט איבערבויען די וואנט, נאר דו קענסט נאר איבערבויען האלב פון די וואנט, ווייל די אבניה ועציה ועפרה איז אסור בהנאה. נישט קלאר טאקע. דו זעסט אז דער מפרש וואס ער ברענגט, ער ברענגט אז רש”י האט בכלל אן אנדערע פשט אויף די גמרא.

איך זאג, אבניה ועציה ועפרה קען זיין א גוטע המשך פון די ווארט אסור. של עבודה זרה אסור, ממילא ווען די וואנט איז אראפגעפאלן קען ער נישט נוצן האלב פון די אבנים, עצים און עפר. אקעי, אבער האלב איז דאך זיינס, ער קען עס עניוועי נישט נוצן. לאמיר זאגן די עבודה זרה האט אויפגעהערט קערן, איך ווייס נישט וואס. ער וויל יעצט איבערבויען די וואנט, דארף ער געדענקען אז די האלב וואנט איז עבודה זרה. און מילא ער טאר נישט הנאה האבן פון די אבנים עצים ועפרים. לאמיר זאגן אפילו דאס איז טאקע געווען זיין באופן אז די עבודה זרה איז אוועקגענומען געווארן פון דארט. אבער היות דער האלב פון די וואנט איז געווען א וואנט פון עבודה זרה, ווייל פון יענע זייט איז נישט פון עבודה זרה, יא, דאס איז אפשר א חילוק. אז דאס איז אינטערעסאנט, עס איז אינטערעסאנט אז עס רעדט זיך פון יענע האלב טאקע. אזוי זאגט דער רשב”א, ער זאגט אז ער מעג נאר נעמען אויב ער קען זיין אבנים, ער ווייסט וועלכע אבנים זענען געווען אויף זיין זייט. אקעי.

דאס איז די הלכה פון די בית. ער ברענגט אז רש”י זאגט, ער האט מיר נישט געזאגט אז רש”י זאגט אז דאס רעדט זיך אז די בית אליינס איז נעבד, נישט נאר א משמש, וואס איז שוין עפעס אנדערש. אז די בית איז… דער רמב”ם האט נישט געזאגט אזוי קלאר, איך ווייס נישט וואס ער ברענגט אויף רש”י.

הלכה יב: כיצד מאבדין עבודה זרה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, כיצד מאבדין עבודה זרה? יעצט גייט מען רעדן פון די מצוה פון… נישט די מצוה, די מצוה פון איבוד עבודה זרה האבן מיר געלערנט פריער, נאר וויאזוי ארבעט איבוד עבודה זרה? וואס טוט מען צו מבטל זיין עבודה זרה? שוחק וזורה לרוח, מען צעמאלט עס און מען שיקט עס צו די ווינט, או שורף, אדער מען פארברענט עס, או מטיל לים המלח. אפשר ביידע צוזאמען? וואס, די אש? אפשר שורף ומטיל, יא. אזויווי שוחק וזורה לרוין. יא, איך מיין אז עס איז דא א שיינע… ווייל איינמאל דו האסט עס צעמאלן, וואס איז די פוינט פון זורה לרוח? אז איינער זאל נישט נכשל ווערן מיט די שטויב. דאך, ווי גייט די שטויב גיין? צו ערגעץ גייט עס גיין, און דעמאלטס איז עס שוין בטל כולו. יא, עס איז דא א שיינע, און מען קען לערנען ביידע וועגן. איך געדענק נישט וויאזוי מען לערנט פשוט, אבער אזוי זעט עס אויס. אקעי.

ציפוי עבודה זרה שאין בו תפיסת יד אדם

ווייטער. אה, וואס איז מיט די… א נייע הלכה, א נייע הלכה. אקעי. זאגט ער, שטייט, מיר האבן דאך געלערנט ביז יעצט אז א דבר שעומד לתפיסת יד אדם איז אסור. דאס איז אבער נאר… ער זאגט, א דבר שעומד לתפיסת יד אדם שנעבד א זאך וואס האט נישט קיין תפיסת אדם, אבער מ’האט געדינט פון דעם עבודה זרה, גיין הרין ובהמה ועילן.

אפילו שעבד עצמו מיט הנאה, אפילו די נעבד האט צוטאטש אז די בוים איז ווייטער מיט הנאה, אבער ציפוי אפשר מיינט אז עס האט נישט דא קיין דין חלות עבודה זרה. עס האט נאר נישט דא קיין דין חלות עבודה זרה אז די בארג זאל נישט ווערן קיין עבודה זרה.

אבער עס הייסט נאך אלץ עבודה זרה לגבי אז אויב לייגט מען דארטן ציפויים, מען באצירט די בארג, הייסט דאס אזויווי ווי מען האט באצירט אויף עבודה זרה ציפויים וואס איז אסור בהנאה.

הלכה יב’ (המשך): ציפויי עבודה זרה — דבר שאין בו תפיסת יד אדם

זאגט ער, דא איז שייך תפיסת יד אדם שנאבד. א זאך וואס האט נישט קיין תפיסת יד אדם, אבער מ’האט געדינט פון דעם עבודה זרה, כגון הרים ובהמה ועולה, אפילו שהנאבד עצמו מותר בהנאה — אפילו דער נאבד האט געזאגט אז דער בוים איז ווייטער מותר בהנאה.

אבער ציפויין — אפשר מיינט ער אז ס’האלט נישט, ס’איז נישט דא אזא דין פון עבודה זרה אז דער בארג זאל נישט ווערן קיין עבודה זרה, אבער ס’הייסט נאך אלץ עבודה זרה לגבי אז אויב לייגט מען דארטן ציפויין, מען באצירט דעם בארג, הייסט עס אזוי ווי מען באצירט עבודה זרה — ציפויין איז אסור בהנאה. דאס האט ער געוואלט זאגן, אזא חידוש.

“ואינו בכלל שום שימה אין לו, שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם.” ווייל די פשוט’ע טייטש איז דאך, כסף וזהב שעליהם. די פשוט’ע טייטש איז דאך, אפילו די תוספות זאגט דאך פשט אויב ס’איז כסף וזהב. נאר ער זאגט א חידוש: אפילו דער עליהם אליין, וואס איז א דבר שאין בו תפיסת יד אדם, איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ווייל למעשה דינט מען דאך דעם סטאק, ס’איז דאך נישט זיינס, ס’איז דאך יא זיינס.

אבער ס’איז יא דא א ספעציעלע מצוה אדער א ספעציעלע פסוק אויף דעם. ער זאגט, וכל ציפויי עבודה זרה אריין בכלל. וואס איז די גדר פון ציפויי עבודה זרה? א זאך וואס מ’מאכט פאר שיינקייט איבערצודעקן עבודה זרה. ס’איז די גדר נישט פון עבודה זרה אליין, נאר ס’איז די גדר פון משמשי עבודה זרה, פון שיינקייט פון עבודה זרה. אז מ’רעדט פון זיינס, איז אפילו נישט אויפ’ן בארג, סתם אזוי.

סאו דאס איז אן עקסטערע הלכה פון ציפויי עבודה זרה, און דאס זאגט ער, דאס ווערט עבודה זרה בטל.

ביטול עבודה זרה של גוים

זאגט דער רמב”ם: “עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל” — דאס איז די עבודה פון ביעור חמץ, סתם איז נישט עקזעקטלי. עבודה זרה של גוים שביטלוה גוים קודם שתבוא ליד ישראל, עבודה זרה פון גוים וואס גוים האבן עס מבטל געווען, זיי האבן געמאכט אויס עבודה זרה, נאך פאר ס’איז אנגעקומען צו די הענט פון די אידן — הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש, ולא אמר פסיליהם, אלא פסילי אלהיהם, כל זמן שהם אלהיהם. אבל אם ביטלום, הרי אינן אלהיהם.

אבער אם ביטלום, ווען ס’איז שוין נישט פסילי אלהיהם, מ’דארף עס נישט פארברענען. גויאישע געצקעס וואס מ’פארברענט, גויאישע זאכן וואס זענען אמאל געווען געצקעס, געוועזענע אלהיהם, דאס דארף מען פארברענען באש. וואס שוין געווען מבטל, לאמיר זאגן, אן עבודה זרה.

עבודה זרה של ישראל — אינה בטלה לעולם

דאס איז אבער דא א גוי. פריער האבן מיר געזען אז א איד איז אנדערש. אז א איד איז ווייניגער חכם ווי א גוי, עס איז געוויסע זאכן, איך געדענק נישט. ס’איז א חשמונה, ס’איז יענע וואס ס’איז אזא זאך, איך געדענק נישט.

דא גייט מיר זען אז א איד איז ערגער, ווען א איד דינט עבודה זרה איז ער ערגער ווי א גוי.

פארוואס? עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם.

א איד קען נישט מבטל זיין זיין עבודה זרה.

האסטו געוואוסט? א איד קען נישט מבטל זיין עבודה זרה.

נאך מבטל עבודה זרה, ווי אזוי איז איינער מבטל עבודה זרה?

הסבר: פארוואס א איד קען נישט מבטל זיין

ס’שטייט אז דער פשט איז אז די אידן, אזוי זעה איך ער ברענגט, אז אידן זענען ערנסטע מענטשן, יא. א איד איז נישט קיין לייכטזיניגער. ער זעט אז ס’קומט א פרומער, ס’קומט א צווייטער, ער נעמט עס אוועק, זאגט ער, אקעי, איך האב עס מבטל געווען. מיינט עס אבער נישט ערנסט, ער האלט אמת’דיג אז ס’איז אן עבודה זרה. ממילא טראסט מען אים נישט.

משא”כ א גוי, א גוי איז גארנישט. א גוי, איין טאג איז עבודה זרה, און מארגן כאפט ער נישט. ער איז נישט זייער שטארק. דער איד האט ער געוואוסט, ער האט געוואוסט אז ס’איז עבודה זרה, אבער א איד לאזט זיך נישט, א איד איז אן עקשן. אזוי מיינעך.

שותפות פון איד און גוי

למשל, דו וועסט זען אז אויב א איד האט א שותפות מיט א גוי אין אן עבודה זרה, וואלט איך געטראכט אז אפשר דער גוי איז שותף קען עס מבטל זיין. אבער ניין, דער חלק דערפון געהערט דאך צו די איד, און דער איד איז נישט מבטל. אין בטולה מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם.

און וואס טוט מען? מען איז עס גונז, מען דארף עס גונז זיין, כדי קיינער זאל נישט נכשל ווערן. גונז זיין מיינט לכאורה פארברענען, אדער באגראבן, אז קיינער זאל נישט… די זעלבע הלכה איז דאך דא, סתם פארוואס שטייט גונז זיין?

ראיה פון יעקב אבינו

ער ברענגט אז ביי יעקב אבינו שטייט “ויטמון אותם יעקב תחת האלה”, ער האט גענומען די אלהי נכר און זיי באגראבן. זעט מען אז ס’איז דא קבורה אויף עבודה זרה. מען רעדט מסתם באופן ווען מען קען עס נישט צוברעכן.

אה, די גמרא זאגט, עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה. ס’איז דא א חילוק, די עבודה זרה של הגוי דארף מען נישט קיין גניזה, אבער עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה. דאס הייסט אז דאס איז מער, ווייל ס’איז פארברעכן, ס’בלייבט נאך עפעס די ריח, די אפר, וכדומה. א אידישע עבודה זרה דארף מען באגראבן. אידישע עבודה זרה איז ערגער ווי גוי’אישע עבודה זרה.

ביטול נאך עס קומט צו אידישע הענט

וכן עבודה זרה שבוטלה על ידי ישראל אחר ביטול הגוי — די זעלבע זאך, אז אן עבודה זרה וואס א גוי האט מבטל געווען, און נאכדעם איז געקומען א איד, אפילו אויב דער גוי האט עס מבטל געווען, אין בטולה מועיל כלום, ווייל יעצט איז עס שוין די איד’ס עבודה זרה, אלא אסורה בהנאה לעולם.

וואס איז די עבודה זרה של ישראל מיינט, און דער איד האט עס מחשיב געווען אלס אן עבודה זרה? ניין, אפילו סתם אזוי. ווייל ס’איז שוין נישט יעצט אין די רשות פון די גוי. א גוי קען נאר מבטל זיין עפעס וואס איז אין זיין רשות. א גוי קען מבטל זיין עבודה זרה, א איד קען נישט מבטל זיין עבודה זרה. “ואין ישראל מבטל עבודה זרה אפילו ברשות הגוי.” חוץ פון דעם, קודם כל עבודה זרה של ישראל אינה בטלה, און אפילו אויב יא, איז דער ישראל נישט מבטל עבודה זרה. דער ישראל דארף פארברענען אדער גונז זיין, אבער ער קען נישט מבטל זיין.

ווער קען מבטל זיין עבודה זרה?

א גוי קטן או שוטה, איינער וואס איז נישט מבטל עבודה זרה, נאר א גוי בר דעת. “וגוי שביטל עבודה זרה, בין שלו בין של גוי אחר, הרי זו בטלה, אפילו אם ביטלה בעל כרחו.” א גוי קען מבטל זיין אפילו א צווייטע גוי’ס עבודה זרה. ער קען עס אפילו טון בעל כרחו, “אפילו אנסו ישראל לכך, אפילו אם הגוי עשה שלא ברצון.” א רייזע בטלה.

דיון: בעל כרחו — פארוואס ארבעט עס?

אינטערעסאנט, מ’זאגט נישט אז ס’פעלט דעם גוי’ס דעת. אינטערעסאנט, ווייל קטן או שוטה וואס דו זאגסט אז ס’ארבעט נישט, ווייל ער האט נישט קיין דעת. דער גוי איז גארנישט א בעל דעת. אפשר איז דא א דין פון “קונה ומוכר על כרחו”, אז דער גוי ווייסט אז די עבודה זרה דארף מען מבטל זיין אדער וואס. דאס איז די מורא אז מ’וועט עס פארשטיין אזוי. איך האב געזען איינער זאגט אז מ’קוקט נישט אויף וואס דער גוי טראכט. ער זאגט אז ס’איז בטל, איז עס בטל.

תנאי: דער מבטל מוז זיין אן עובד עבודה זרה

אבער נאר אויב דער גוי וואס איז מבטל איז אליין אן עובד עבודה זרה, יעצט ווען ער איז מבטל האט ער א כח. אבער איינער וואס איז קיינמאל נישט געווען, ער האט קיינמאל נישט גענומען אין דעם, ער קען נישט מבטל זיין.

יא, אבער דאס שטייט אבער, ס’שטייט אין די גמרא אז אפילו ער דינט נישט יענע עבודה זרה. ער איז א פאגאניק, און ער איז מבטל א מרקוליס, איז עס א חילוק. יא, ס’מוז נישט זיין. איינער וואס איז א גוי, א פרומע גוי, א ירא שמים, א מאנאטעאיסט, איך ווייס וואס, ער קען נישט. אבער א גוי וואס איז אן עובד עבודה זרה, דאס איז אלעס.

הסבר פאליטיש: די מצוה פון ביטול

איך מיין אז די הלכה דארף מען פארשטיין אביסל פאליטיש. אין אנדערע ווערטער, די מצוה דא איז אז די אידן זאלן מבטל זיין די עבודה זרה’ס, צונעמען די גוי’ס עבודה זרה’ס, צוברעכן. אויב דער גוי איז מבטל, איז עס אויך א סארט ביטול. א אידישע עבודה זרה איז אן אנדערע פראבלעם.

סאו, עס מיינט נישט אז מיר ווילן זיך אריינכאפן אין וועלכע שטאפל פון מגייר זיין דעם גוי, מאכן דעם גוי ער זאל נישט גלייבן אין עבודה זרה. די נקודה איז, עס איז א סארט שבירה. דער גוי האט זיך אליין מודה געווען בעל כרחו, אוקעי. ביי א איד, חז”ל זאגן אז אלעמאל בעל כרחו נעמט זיך עס נישט אן. אבער א גוי, עפעס אזוי קוק איך עס אן.

ס’איז מער אזוי ווי שטעל דיך פאר מ’נעמט אן עפעס א פלאץ, און מ’זאגט אים, “זאג אז דו שפייסט אויף דיין גאט.” ער מיינט נישט ער, ער זאגט מען איז מבטל די חשיבות דערפון, יא. חזק, זייער גוט, ס’איז געווארן אן חשיבות. זייער גוט.

ביטול עבודה זרה vs. ביטול משמשיה vs. תקרובת

מבטל עבודה זרה איז ביטול משמשיה — מיט דעם איז ער אויך מבטל די משמשי עבודה זרה. די משמשי עבודה זרה קען נאר זיין א משמש, ער איז נישט געווען קיין קרבן. ביטול משמשיה, אבער מיט דעם ווערט נישט בטל די עבודה זרה — די משמשיה ווערן טאקע מותר, אבער די עבודה זרה אליין איז אסורה בהנאה עד שיבטל, ביז מ’איז מבטל די עבודה זרה אליין.

תקרובת עבודה זרה אינה בטלה לעולם — אבער תקרובת עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין.

הסבר: פארוואס תקרובת איז אנדערש

רייט, ווייל די פשט איז, אז ס’איז שוין מקריב געווען, ס’איז שוין געווארן א קרבן. אבער תקרובת איז די פשט אז ס’איז יעצט שטייט עס, און ס’איז איינס פון די שיינע זאכן. תקרובת מיינט אז מ’האט געשאכטן, מ’האט געלייגט א פארשן פאר די עבודה זרה. יא, אבער מ’דארף עפעס טון דערמיט. אבער וואס קען מען נישט טון? מ’דארף דאך איבערגעבן די פירות, מ’האט געלערנט אז מ’דארף זיין עפעס א כעין עבודה זרה קמקל, מ’האט געלערנט אז מ’דארף זיין עפעס א שבירה.

תקרובת איז נישט אזא זאך ווי נוי, יא? משמשי עבודה זרה מיינט אזא טישטוך וואס מ’לייגט אויף די עבודה זרה, אזא זאך. תקרובת מיינט אז מ’האט געלייגט א טעלער עסן פאר די עבודה זרה. אבער די פשט איז, וואטעווער די דין איז, עפעס האט מען געטון מיט דעם, און יעצט איז די כלי פון די עבודה זרה האט געגעסן, וואטעווער, ער עסט דאך נישט. סאו סאמהאו, סאמהאו מ’איז מדחה מאכן עפעס אן עבודה, איך ווייס נישט, מ’וועט עס זען באלד. עפעס איז געווארן, אבער די תקרובת איז די פשט אז יעצט, די דינסטאג’ס סאפער פון די עבודה זרה איז געווען די זאך. ס’איז נישט אין די פעסט שוין אין א געוויסע זין, אזוי מיינע איך איז די פשט. אבער קען זיין אז סתם אזוי איז די גזירה. ניין, איך מיין אז ס’מאכט סענס. די גמרא ברענגט פון דעם א פסוק.

די רמב”ם זאגט, ס’שטייט יא, ס’דארף זיין כעין פנים, ס’איז דא אפאר הלכות, ס’דארף זיין… בקיצור, אז ס’איז פשט אז ס’איז א קרבן, איז פשט אז ס’איז א קרבן, ס’איז מקריב צו זיין.

כיצד מבטלה — וואס איז א מעשה ביטול?

אה, וואס מיינט ביטול? אה, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן ביטול, האט עס געסאונדט ווי ס’מיינט נאר ער זאגט, “איך קוק, איך בין עס מער נישט מחשיב.” ס’איז דא פוסקים וואס האלטן אזוי. דער רמב”ם פסק’נט נישט אזוי, ער זאגט אז ביטול דארף מען טון עפעס א מעשה. מ’וועט זען, נישט נאר אוחז ומוכר, מ’וועט זען. לצורך ישראל, ווייל דער איד גייט עס האלטן.

זייער גוט. סאו, אבער ניין, ס’איז דא וואס האלטן אז ביטול מיינט אפילו אן א מעשה. דער רמב”ם לערנט אז ביטול איז נאר א מעשה.

מעשים פון ביטול

וואס? קטע ראש אוזנה או גדע אצבעה, מ’וועט זען. ס’איז דא אן א מעשה אין די נעקסטע סעיף, ס’איז זייער פשוט. כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה או גדע אצבעה — שפיץ פון די אויער, אדער א שפיץ פון א נאז, אדער א שפיץ פון א פינגער. אזוי ווי אן עבד וואס גייט ארויס בראשי אברים.

א פונקט איז אז ס’ווערט א סניע א גרועה דא. א פונקט איז אז ס’ווערט א גרועה דא. וואס מ’האט פשוט אפגעהאקט א שטיקל, יא. אפילו “שלא חסר”, אפילו וואס ס’פעלט נישט ממש, ער האט עס צעקוועטשט.

אדער אויב ער האט עס פארקויפט פאר א איד וואס איז א “צורף” גאלד, וואס צעלאזט די גאלד און ער מאכט דערפון א נייע זאך, האט ער זיך אויך, ער האט עס געטון על דעת אז מ’זאל עס צעלאזן, אז ס’זאל נישט בלייבן די זעלבע זאך — הרי זו בטילה. ווייל די אלע זאכן זענען א שינוי אין די עבודה זרה אליין, אין די גוף פון די עבודה זרה.

וואס איז נישט ביטול

אבער אויב ער האט עס ממשיך געווען, אדער ער האט עס פארקויפט פאר א גוי, אדער פאר א איד וואס איז נישט קיין צורף, ממילא ער גייט עס נישט, דער איד גייט עס נישט צעלאזן, ער גייט עס נאר נוצן אזוי ווי ס’איז. אדער אויב ס’איז ארויפגעפאלן א וואנט אויף די עבודה זרה, און ער האט געלאזט די מפולת ליגן אויף דעם, אבער די עבודה זרה ליגט אבער גאנצערהייט אונטער די וואנט. אדער אויב ער האט עס גע’גנב’עט פון ליסטים און זיי האבן עס נישט צוריק פארלאנגט. אדער ער האט געפיינט די גוי און ער האט געשפיגן אויף דעם עבודה זרה בפניו, אדער דער גוי האט עס געשלעפט צווישן די צואה — הרי אלו אינן בטילה, ווייל די ביטול דארף זיין עפעס א שינוי אין די עבודה זרה אליין.

דיון: גילוי דעת העלפט נישט?

אינטערעסאנט, יא, ס’איז געווען גענוג און נאך פלענטי גילוי דעת, אז די גילוי דעת העלפט נישט, יא. קען זיין אז דאס הייסט נישט קיין גילוי דעת. איך בין נישט זיכער, איך בין נישט זיכער. מ’וועט דארפן אביסל מדייק זיין, מ’וועט עס גיין זען אין די נעקסטע שטיקל, ס’איז נישט אזוי סימפל.

און… יא, זיי האבן יא געזען אז למשל ביי די עבודה זרה וואס איז אויף די מרחץ, און מ’זאגט אז וויבאלד מ’איז משתין בפניו, אז סתם איז עס נישט קיין נעבד, אז דעמאלט איז עס נישט קיין ביטול.

אז דו רעדסט ווען ס’איז נישט זיכער געווען עבודה זרה.

ניין, איך זאג, איך זאג נאך אזא זאך. מ’זאל נישט קענען טראכטן אז דער גוי האט יעצט א שלעכטע מוט, און ער איז ברוגז אויף זיין עבודה זרה, האט ער עס אפשר נאך שוין מבטל געווען.

אה, ס’איז גורם מקלל מגדף. אקעי.

און יעצט, אבער די עבודה זרה שטייט נח אויף די…

אזוי ווי בשעת שלום.

עבודה זרה שהניחוה עובדיה

סאו, סאו אזוי, די עבודה זרה אויף דעם, זאגט ער, מ’גייט אין גאנצן טרעפן עבודה זרה פארלאזט, א פארלאזטע, פארלאזטע…

עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום vs. בשעת מלחמה

איי, דא רעדט מען ווען עס איז נישט זיכער געווען אויף די עבודה זרה. איך זאג, איך זאג נאך, איך דערמאן זיך נאר אז עס איז… עס איז נישט קענען טראכטן, ער האט געהאט יעצט א שלעכטע מאל, און ער איז ברוגז אויף זיין עבודה זרה, באט ער האט פונאך שוין מבטל געווען. אה, אזוי ווי א מקלל ומגדף… מען גייט דערווייל פאראויס.

אקעי, עבודה זרה שנתייחדו עליה בשעת שלום. סא, אזוי, דארף דער… דער… אויף דעם, זעען מיר אז מ’גייט אינדערגאנג, מ’טרעפט עבודה זרה פארלאזט, א פארלאזטע א… עבודה זרה ארויס? מותרת בהנאה. מותרת בהנאה בשעת שלום. מען שטייט אז די גויים האבן עס איבערגעלאזט מתוך רצון, מתוך בחירה. איז א מחלוקת געווען אז עס איז פשוט. אז ס’פשוט. ושרי בטלוהו… מיט דעם האבן זיי עס מבטל געווען, זיי האבן עס איבערגעלאזט.

אבער אפשר איז דאס א ראיה, און סתם האבן זיי אויך געטון עפעס א מעשה ביטול, רעדט מען דאך אזוי. גיי קוקסטו נאך גאנץ, איך ווייס נישט. יעס, עס העלפט דיך פחסת בפניו אפילו לא חסרה. אבער דו ווייסט נישט. ווי נישט, עס זעט אויס אז עס איז א ביטול, איך ווייס נישט. איך בין נישט זיכער אז דער עושר איז די מעשה. די מעשה איז אפשר א גילוי דעת, אז ער מיינט עס ערנסט. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. מען דארף מדייק זיין.

זיי האבן עס איבערגעלאזט און אזוי ווי אוועקגעגאנגען. זיי האבן עס געלאזט הענגען. זיי האבן עס איבערגעלאזט, אבער בשעת מלחמה. אבער אויב זענען זיי אנטלאפן, זיי האבן איבערגעלאזט א בית עבודה זרה, עבודה זרה בשעת מלחמה איז אסורה. בני שנהנו עליה בשעת מלחמה! זיי האבן עס נאר איבערגעלאזט וועגן מלחמה! זיי זענען נישט געווארן איבערצייגט אז דער עבודה זרה איז גארנישט! ס’איז טייטש אז… למשל, זיי גייען יעצט טראפן דעם איידאלא ווען עס איז דא א מלחמה! נישט קיין ראיה אז זיי האבן אויפגעהערט אים נעמען עהרן! זיי האבן נאר מורא! ס’איז עבודה זרה ווייסן!

עבודה זרה שנשתברה מאליה — שבריה אסורים

אבער עבודה זרה שנשתברו מאליהן… אבער עבודה זרה וואס האט זיך צובראכן מיט זיך אליין איז נישט קיין ביטול! שבריה אסורים בהנאה! עד שיבטלוהו! עס בלייבט די שברים פון די עבודה זרה די שטיקלעך! ווער איז עס מבטל געווען!

ריש לקיש האט ער גע’טענה’ט אז מ’סטרעכט עבודה זרה שנשתברו מאליהן! מסתמא אז זיי איז מבטל געווען! ווייל זיי זאגן דאך ער קען זיך שוין אליינס נישט ראטעווען! מען גייט אים מיך ראטעווען! אבער רבי יוחנן, די גמרא פסק’עט נישט ווי ריש לקיש. און מ’דארף עס אלעס מבטל זיין.

לפיכך, האבן מיר געלערנט שמה, יא, דער אימורין של פרקים וועט איר תלך לאיבוד. דאס הייסט, עס איז צובראכן, אבער מ’קען עס צוריקלייגן, איז צורך לבטל כל פרק ופרק ופרק, ווייל עס זאל זיין ממש צובראכן. ווייל אויב מ’האט צובראכן א פאזל איז עס נישט צובראכן, ס’איז געמאכט צו ווערן צובראכן. און אויב מ’האט נאר מבטל געווען איין שטיקל, הייסט נישט בטל די אנדערע שטיקלעך, ווייל מ’איז חושש שמא וועט מען קענען טרעפן דאס צווייטע שטיקל.

דא האבן מיר איין הלכה נאך עבודה זרה, מ’קען נישט מבטל זיין איבר אחד און ווערן בטל כל האיברים, ווייל מיט דעם גייט מען עס נישט קענען צוריקפיקסן אדער גרינג? נישט קלאר. דער רב האט עס מיר מחלק געווען אויף די הלכה. אקעי, מיר גייען גיין ווייטער.

מזבח עבודה זרה שנפגם

דער רמב”ם זאגט ווייטער, מזבח עבודה זרה שנפגם, א מזבח וואס מ’איז מקריב אויף דעם קרבנות פאר עבודה זרה, וואס דער מזבח איז געווארן צובראכן, עדיין הוא אסור בהנאה, ווייל עס דארף ווערן מער ווי נפגם, ס’איז נישט גענוג, עד שינתץ רובו בידי גוים, ביז מ’וועט צוברעכן רוב דערפון בידי גוים.

פארוואס ביי אן עבודה זרה איז גענוג איינער פון די רוב איברים, און א מזבח נישט? ווייל דאס איז די דרך אלץ, מ’קוקט מיט די אויגן. וואס זעט מען? דער גוי, ער וועט נאך אלץ מקריב זיין דערויף, ווייל אפילו ס’איז אביסל נפגם, איז ער נישט מקפיד אויף א פגם פון א מזבח. אנדערש ווי א אידישער מזבח, וואס אויב ס’איז נישט מרובע איז ער נישט מקריב. אקעי, דער גוי איז נישט מקפיד דערויף.

במו שנפגם איז יא מותר. ס’איז דא במוס, ס’איז דא מזבח. במוס איז אבן אחת, ווייל לכאורה דאס איז די ווארט, און ביי אן אבן אחת, אויב ס’פעלט א שטיקל איז עס שוין נישט שיין, מ’קען נישט אויף דעם מקריב זיין. מזבח איז אבנים הרבה, איז עס געווארן א קלענערע מזבח.

אבנים של מרקוליס

אקעי, גוט. ער זאגט, מ’קייץ אבנים למרקוליס, וואס יעדע שטיין איז דאך א משמש פאר עבודה זרה, יא, אבער דאס איז א זאך, מ’ווארפט שטיינער. וויאזוי וועט מען עס אויסווארפן די זרה? כיון שבורר מן הבנין ומוציאו בחוץ, הרי הוא מותר מיד. ווייל מרקוליס איז סתם, מ’מאכט א שטח און מ’ווארפט שטיינער. אבער מ’נעמט עס און מ’מאכט עס אן אפגעזונדערטע זאך, איז בטל.

ביטול אשרה

וויאזוי איז מען מבטל אן אשרה? אה, אשרה איז דאך א בוים. איז די זעלבע וועג וויאזוי מ’צוברעכט אן עבודה זרה, אז מ’נעמט אראפ א שטיקל דערפון. האט ער אראפגעריסן א שטיקל, א צווייג, א בלעטל, אדער אראפגעריסן א יונק, א צווייג וואס איז יונק פון דעם בוים, מנוטל ממנו מאכל לשאר בהמה, ער האט אראפגענומען א שטעקן. או שפאה שלא לצורך, ער האט אפגעשיילט א שטיקל פון דעם בוים. הרי זה בטילה, אזעלכע זאכן איז מען מבטל עבודה זרה, ער האט אראפגעבראכן א שטיקל דערפון.

אבל שפאה לצורך, אויב האט ער אראפגעבראכן א שטיקל פאר די צורך פון דעם בוים, פאר די שיינקייט פון דעם בוים, איז בלייבט ווייטער די אשרה אסור, והשפייה מותרת, די שטיקל וואס מען האט אראפגעבראכן איז יא מותר, ווייל דאס איז שוין נישט, דאס האט אן יאוש ושינוי געווען לכאורה. אה, די שטיקל וואס מען האט זיך געלייגט אין רוב רייסן, אבער די בוים אליינס האט ער נישט געווען מבטל געווען.

עבודה זרה של ישראל — אין לה ביטול לעולם

ומעשה של ישראל, אה, אויב די, אה, א גוי העלפט, ווייל מיט דעם האט ער געמאכט ביטול, א גוי קען מאכן ביטול. אבער אויב די אשרה איז אן אשרה פון א גוי, פון א איד, איז בין לצורך, בין שלא לצורך, בין ניר, בין שפייה, אסורה לעולם, שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם.

זייער גוט, אז אפילו ער נעמט אראפ א שטיקל, דאס שטיקל האט ער מבטל געווען אויף זיך, אבער ס’איז א אידישע עבודה זרה קען מען נישט מבטל זיין.

פון דא זעט מען די כח פון א איד, אפילו א איד’ס עבודה זרה ווערט נישט בטל, כל שכן א איד’ס דבר שבקדושה. שוין, כל חומר מידי טומאה ממידת טהרה.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות עבודה זרה פרק ח

אין דעם פרק פון הלכות עבודה זרה לערנט מען די דינים פון תפיסת יד אדם – וועלכע זאכן קענען ווערן אסור דורך עבודה זרה און וועלכע נישט. הרים, בהמות, און ביימער וואס מען דינט זיי ווערן געווענליך נישט אסור ווייל זיי באלאנגען נישט צום מענטש, אבער אויב מ’האט געמאכט א מעשה דערמיט (ווי שחיטה, הרכבה, אדער איינפלאנצן לכתחילה) קען עס יא ווערן אסור. מ’לערנט אויך די דינים פון ביטול עבודה זרה – אז א גוי קען מבטל זיין עבודה זרה דורך א מעשה (אפהאקן א שטיקל, פארקויפן צו א צורף), אבער אן אידישע עבודה זרה קען מען קיינמאל נישט מבטל זיין.