תורת ה׳ תמימה מחכימת פתי (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי – שמונה פרקים לרמב״ם, פרק ד׳ (עם הרחבות לכבוד שבועות)
—
א. הקדמה ומסגרת
אנו עומדים בתחילת פרק ד׳ משמונה פרקים. פרקים ד׳ וה׳ הם הפרקים המרכזיים – שם עומדת התיאוריה העיקרית והיישום המעשי.
מסגרת מתודולוגית: שלוש קטגוריות ללימוד הרמב״ם
1. תוכן/רעיון – מהו היסוד הפילוסופי?
2. פרשנות/פירוש – כיצד מתפרשת התורה לפי היסודות? (רוב הלומדים מתחילים מכאן ושוכחים את הנקודה הראשונה)
3. ויכוחים – מחלוקות הן על היסוד והן על הפירוש
—
ב. שני היסודות של פרק ד׳-ה׳
1) דרך הממוצע (הדרך האמצעית)
מידות טובות הן הדרך האמצעית – לא לקיצוניות אחת ולא לשנייה. השיטה להגיע לדרך האמצעית: לחזור על מעשים כאילו כבר היית שם (“fake it until you make it”) – זו דרך העבודה של הרמב״ם.
2) דרך הרפואה (תוספת על דרך הממוצע)
הבנה לבדה אינה מספיקה – צריך לעשות. אם מישהו רחוק מאוד מהאמצע, עליו לנוע לכיוון הצד השני – ללכת רחוק יותר ממה שהוא חושב שצריך, כי הוא עדיין רחוק.
הגבלה חשובה: הרמב״ם נגד קיצוניות אמיתית – מי שהופך לקיצוני הופך למשוגע ולעולם אינו חוזר.
—
ג. קושיית הרמב״ם ותירוצו על תורה וקיצוניות
קושיא: אם האידיאל הוא הדרך האמצעית, מדוע רואים בתורה (ובמעשי חסידים) דברים קיצוניים – סיגופים, הליכה למדבר, נזירות?
תירוץ: התורה לא באה רק לומר מה האמת – היא באה לרפא אנשים. מכיוון שאנשים “חולים” במידות מסוימות, התורה צריכה לדחוף אותם לצד השני כדי להחזיר אותם לאמצע.
מסקנה חשובה: מי שהולך רחוק יותר ממה שהתורה דורשת, הוא לגמרי מחוץ לדרך – כי התורה עצמה כבר אינה האידיאל, היא כבר הרפואה. אי אפשר לומר “התורה עומדת על האידיאל, אני הולך רחוק יותר” – כי היא כבר עומדת רחוק מהאידיאל.
דוגמה: נזיר – התורה נגד נזירות לאדם רגיל. רק מי שהוא “קצת סוטה” צריך להיות נזיר. “כי יפליא לנדור” – זה מקרה מיוחד, לא הנורמה.
הנקודה העמוקה יותר: תורה כ״טעם” על כל התורה
חיבור הרמב״ם של הרעיון שלו לתורה הוא לא סתם פירוש – זה טעם על כל התורה. הרמב״ם נותן מהלך כיצד כל התורה עובדת – כרפואה לאנשים.
—
ד. השאלה הגדולה: למה בכלל צריך תורה?
> *[קשר לשבועות – השאלה של שבועות (למה הקב״ה נתן את התורה?) היא בעצם אותה שאלה כמו פסח. לכן אין “הגדה של שבועות” – כי כבר עומדים בתשובה.]*
1) קושיית הרמב״ן (צורה חיצונית)
“תורת ה׳ תמימה” – אבל לגויים יש גם חוקים טובים מאוד! מה הרעש הגדול? לרמב״ן יש שבע תשובות – אם צריך שבע תשובות לשאלה פשוטה כזו, משהו לא חלק.
> *[הערה: כדי לשאול את השאלה צריך לגור בין גויים ליטאים.]*
2) הדרך החסידית לשאול את אותה שאלה (צורה פנימית)
אין צורך להסתכל על גויים כלל. אברהם, יצחק, שם, נח, חנוך, מתושלח – כולם צדיקים גדולים, כולם לפני מתן תורה, בלי תורת משה רבינו. כתוב במפורש בתורה עצמה שאפשר להיות צדיק בלי מילה אחת מחומש-רש״י. אברהם לא למד חומש עם רש״י – היה לו את האמת “בעצמות”.
> *[הערה על מדרשים: לפי המדרש האבות כן למדו תורה, אבל “אי אפשר להתחתן עם מדרש” – ברמת הפשט לא היה להם מתן-תורה.]*
3) חידוד
אם אפשר להיות אדם מושלם בלי תורה – למה צריך מתן תורה? רק כדי שידעו לא לרצוח? אברהם כבר ידע את זה בעצמו!
—
ה. החילוק המפתח: שתי משמעויות של “תורה”
– תורה דלעילא / תורה עליונה / תורה דאצילות = האידיאל, האמת שאברהם הגיע אליה מעצמו, בלי ציווי מלמעלה.
– תורה דלתתא / תורה תחתונה / תורה דבריאה = תורת משה רבינו, התורה המעשית שבעולם הזה, עם מצוות, שכר ועונש.
> *[מקור: הזוהר מדבר על החילוק הזה בדרכים שונות.]*
—
ו. התירוץ: למה צריך את התורה שלמטה?
1) ל״אנשים חולים” – יהודים יש להם עזות/כוח
גמרא ביצה: “אלמלא ניתנה תורה לישראל, אין לך עז פנים שבהן” – ליהודים יש כל כך הרבה כוח ועזות, בלי תורה היו “חיות רעות”. התורה באה לרסן את הכוח הזה, שישמש נכון.
> *[ראיה: כשיהודים הפסיקו להיות דתיים, מיד הקימו מדינה – זה מראה את הכוח/עזות.]*
2) רוב האנשים אינם טובים בטבעם
ראיה מספר בראשית: האדם השני (קין) הרג את אחיו – זה “נורמלי”, זה nature. “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” – האדם רע בטבעו. אברהם ניסה לשמור על אנשיו, אבל זה לא מצליח בהעברה הלאה – הם לא שמרו פסח, זה התפרק. נותנים לאנשים כוח – הם הופכים לעריצים. זה predictable human nature.
3) מסקנה: תורה = תוכנית חינוך, לא תוכנית אמת
רוב האנשים אינם מסוגלים לתפוס את האמת בעצמם. גם אם מסבירים להם כל מה שחנוך ידע – זה לא ישנה אותם כלל. התירוץ: שכר ועונש – “סוכריות ומכות”.
“חנוך לנער על פי דרכו” – לא אומר “דבר אל נשמת הילד” (כמו שמחנכים מודרניים אומרים), אלא: דבר בשפה שילדים מבינים – מה שהם אוהבים נותנים להם, מה שהם לא אוהבים לוקחים.
> *[הערת צד: הנצי״ב אומר שספר בראשית נקרא “ספר הישר” כי הוא מלמד איך להיות אדם ישר. אדם דתי שאינו ישר – מביא מבול. יושר הוא מעכב.]*
> *[הערת צד על שבע מצוות בני נח: דור המבול לא ידע על בורא, לא על תורה – ובגלל זה נענשו. כי מוסר בסיסי (לא לרצוח, לא לגנוב) אפשר לדעת בעצמך – “עד כדי כך שהם חייבים עונש”.]*
—
ז. דוגמה מעשית: מצוות כסף – איך התורה מטפלת בכילות (קמצנות)
1) רשימת הרמב״ם
הרמב״ם עושה רשימה ארוכה של מצוות: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, שמיטה, יובל, צדקה די מחסורו. הוא אומר דבר מפתיע: כל המצוות האלה הן “קרוב לפזרנות” – כמעט יותר מדי לתת. הן לא על הדרך האמצעית, אלא נוטות לקיצון של נתינה רבה מדי.
2) השאלה הגדולה: בתורה שבכתב אין כמעט מצווה פשוטה של נתינת צדקה
בתורה שבכתב אין כמעט מצווה ישירה לתת צדקה – סתם לתת כסף לעני.
מה כן כתוב:
– מעשר שני – לתת לעניים וללויים
– לקט, שכחה, פאה – להשאיר חלקים בשדה
– הלוואה – “העבט תעביטנו” – להלוות, לא לתת
– שמיטה – לשמוט הלוואות
– לפדות קרוב שנמכר
– יום טוב – לתת לאכול
מה **לא** כתוב:
– סתם לתת כסף
– קופת הצדקה
– קמחא דפסחא (בפשט)
– “תהיה אדם ותן מה שצריך”
הפסוק “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” – חז״ל דרשו אותו שלא כפשוטו לומר צדקה כללית. אבל פשוטו של מקרא מדבר על הלוואה, לא מתנה.
> *[הערת צד: הכנסת אורחים גם לא כתובה בכל התורה כמצווה – יודעים את זה רק מאברהם אבינו, שנתן חסד, צדקה, משפט בלי מצוות ספציפיות.]*
3) המוזרות של דפוסי התורה
כל אחת מהמצוות היא דרך לא רגילה של צדקה:
– שכחה – אתה שוכח עומר בשדה, תשאיר אותו. “האם אתה יכול לחשוב על דרך יותר לא מכובדת, משפילה לתת צדקה?”
– פאה – השאר פינה של השדה שלך. אין שיעור – אפשר לצאת ידי חובה במעט מאוד.
– שמיטה – כל שבע שנים הפקר לכולם (לא רק לעניים). הפסוק “ואכלו אביוני עמך” מראה שזה לעניים, אבל גם בהמות יכולות לאכול.
– מתנות כהונה – למה לא סתם לתת כסף?
4) שתי קושיות ביחד
1. למה התורה לא אומרת פשוט: “תן מה שהעני צריך”? הפסוק “די מחסורו אשר יחסר לו” כבר כולל הכול.
2. למה כל כך הרבה מנגנונים לא רגילים (לקט, שכחה, פאה, שמיטה) במקום מצווה רגילה אחת?
—
ח. תירוץ הרמב״ם: למה כל כך הרבה “טריקים”?
1) למי התורה?
לא לאדם שכבר מבין שהכסף שלו אינו שלו והוא צריך לחלוק עם אחרים – “לא בשבילו ניתנה התורה.” האדם שעושה נכון מעצמו לא צריך מצוות.
התורה היא לרוב האנשים, שנוטים לצד הכילות – רוב האנשים נותנים מעט מדי, לא יותר מדי.
2) תובנת אריסטו: למה רוב האנשים כילים
למידות יש מנגנון של חיזוק עצמי – ככל שעושים אותן יותר, כך הן מתחזקות.
– לתת יותר מדי (פזרנות) – הוא self-healing: הוא מסיים את כספו, הוא חייב לעצור, והוא חוזר לדרך האמצעית.
– לתת מעט מדי (כילות) – הוא self-reinforcing: יש לו יותר ויותר כסף שהוא לא נותן, והוא שומר אותו לעצמו – זה הולך ומחמיר.
לכן התורה הכניסה מצוות שהן “קרוב לפזרנות” – כדי לאזן את הנטייה הטבעית לכילות.
> *[דיגרסיה צדדית: השולחן ערוך מתיר להוציא יותר מהחומש (חמישית) הרגיל לצדקה כשזה ליתומים ואלמנות.]*
> *[דיגרסיה צדדית: הסאטמרר רב היה מחלק את כל כספו כל יום לצדקה. בנו התלונן. הסאטמרר רב השיב: היה לו תפקיד (פרנסה), הוא לווה כשצריך, שמו גם חלק מה״נטו וורת” שלו. זו הייתה מידת חסידות – קיצונית, לא לרוב האנשים. לרוב האנשים הבעיה האמיתית היא בדיוק הפוכה – קשה מאוד להיפרד מהכסף שלהם.]*
—
ט. עקרון הרמב״ם: “הכל לפי רוב המעשה” – מעשים קטנים שוברים כילות
הרמב״ם המפורסם בפירוש המשניות: אם למישהו יש אלף דולר לתת, עדיף לחלק דולר בכל פעם מאשר לתת את כל הסכום בבת אחת.
> *[המחשה מעשית: בעל בית יהודי שנותן פעם בשנה מאה אלף דולר בצ׳ק אחד. הרמב״ם אומר שלא לעשות כך.]*
למה לא? כי:
– האדם נשאר לא-נותן – הוא לא השתנה מבפנים
– הוא בעצם נשאר אדם אנוכי
– כל מעשה קטן של נתינה הוא מעשה חדש – צריך לעשות מעשים חדשים כל הזמן כדי לעקור את מידת הכילות ולהתרגל
—
י. הטיעון המרכזי: אנשים הופכים למה שהם **עושים**, לא למה שהם **מאמינים**
אנשים חושבים שזה עניין של השקפות ושיטות – “אני מאמין שצריך לתת”. אבל לא רק שלא אכפת לי מה אתה מאמין – גם לנשמה שלך לא אכפת מה אתה מאמין. אם אתה נותן – אפילו לא לשם שמים – אתה הופך לנותן. אם אתה לא נותן – עם כל החשבונות הטובים – אתה נשאר לא-נותן. ככה אנשים עובדים – מעשים מעצבים את האופי, לא רעיונות.
—
יא. הגישה הכפולה של התורה: לדבר אל הכלל דרך מנגנונים עקיפים
התורה מדברת לשני קהלים:
1. אנשים חולים (אנשים בודדים עם בעיות מידות)
2. הכלל (הציבור כולו)
המפתח הוא: האדם לא צריך לתפוס שהוא נותן צדקה. כי אם הוא תופס, מתעוררת מידתו הרעה שאומרת “הכסף שלי, למה אתן לך?”
“הטריקים” של התורה – מנגנונים עקיפים
א) לקט, שכחה, פאה:
– “אתה קוצר את שדך – שכחת חלק אחד” – שכחה היא רק דבר שנשכח
– זה לא עולה כלום – “מה התורה דרשה ממך?”
– כמה עוללות נשארו – “תשאיר, אל תהיה רע”
– התורה אומרת: “יש לך כל כך הרבה, תן לאחר שיהיה גם לו קצת”
ב) שמיטה/יובל:
הרמב״ם אומר ששמיטה היא כדי שלעניים יהיה מה לאכול. אבל התורה מציגה את זה עם טעמים אחרים: “והארץ לא תמכר לצמיתות”, על פי קבלה – זמן קדוש, לשבת וללמוד. זה “דברי תורה כנגד יצר הרע” – מכיוון שאי אפשר לומר ישירות “תן לעניים כסף”, מוצאים דרכים עקיפות.
> *[דיגרסיה צדדית – משל הקוגל בבית המדרש: בבית מדרש חסידי הגבאי קונה מספיק – זה אף פעם לא נגמר. בבית מדרש ליטאי מחשבים בדיוק – בא אורח אחד, כבר אין קוגל. העיקרון: אם חיים בשפע ומחשיבים את האחר, יש מספיק לכולם. אם חיים בצמצום, אין מספיק לאף אחד. יישום על שמיטה: “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” – מי שחושב כבר בשנה השישית על אחרים, לו יש ברכה.]*
> *[דיגרסיה צדדית – דוגמאות מעשיות: ארגון מודרני שאוסף אוכל אחרי שמחות לעניים. “יש לך בבית, מחר יש לך ספר” – לא צריך לקחת הביתה. בבית הכנסת – “קנה מספיק קפה, שיהיה לאנשים אחרים”.]*
—
יב. ביקורת על הגישה ה״רוחנית” בלי מעשים – כלל רבי עקיבא
הרבה אנשים אומרים: “ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה” – צריך לחשוב על האחר, לא רק על עצמך.
ביקורת: “לא, אתה לא מבין” – התורה באה לפתור את הבעיה של הצורך לחשוב על האחר. לעתים קרובות, האנשים שמדברים על לא להיות אגואיסט, חיים כאגואיסטים. הם נושאים דרשות מוסר כמה קשה להפסיק לחשוב על עצמך – אבל זה לא כך. התורה באה לעזור – לא רק לומר “תפסיק”.
הפרדוקס של רבי עקיבא: אותו רבי עקיבא שאומר “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול” הוא גם רבי עקיבא של “חייך קודמין” (חייך קודמים). הכוונה האמיתית של רבי עקיבא: המצוות של התורה עשויות כך שבסופו של דבר תפסיק לחשוב על עצמך – דרך מעשים, לא דרך הצהרות.
> *[דיגרסיה צדדית – גיוס כספים: כמעט אף אחד לא נותן כסף מרצון. “חי דולר” (18$) – מישהו הבחין שזה לא מותאם לאינפלציה. נותנים לאנשים תירוצים ומוטיבציות לתת – “זו השקעה”.]*
—
יג. “שלא לשמה” – מצוות עוזרות גם בלי כוונה נכונה
גם כשאדם עושה מצוות “שלא לשמה” (לא מהסיבה הנכונה) – הוא נותן צדקה כי הוא חושב שזה “דבר קדוש” או כי הוא מקבל “תירוצים” – זה עדיין עוזר: הוא הופך פחות אגואיסטי, הוא הופך קצת לאדם טוב יותר.
הגבלה: זה לא “לשלימות” – זה לא מביא לשלמות. אבל התורה בכלל לא נועדה לשלמות – היא נועדה למטרה המעשית לעזור ל״פתי” (האדם הפשוט).
הפסוק “תורת ה׳ תמימה – מחכימת פתי” כעיקרון מפתח
“מי שאינו פתי – לא בשבילו התורה.” החכמים והצדיקים כבר יודעים בעצמם מה לעשות. התורה באה לעזור לציבור – להמון, לא רק לצדיקים. התורה משתמשת ב״טריקים” (מנגנונים, מבנים הלכתיים) כדי שהציבור כולו יהפוך לטוב. לא רק שצדיקים יהיו טובים – צדיקים תמיד היו טובים.
—
יד. פשט חדש: מגילת רות ולקט שכחה ופאה – הקציר שייך לכולם
> *[דיגרסיה צדדית לכבוד שבועות, אבל הופכת לטיעון מרכזי חדש]*
1) ההקשר של מגילת רות
רות באה כזרה (גיורת ממואב), עומדת “מאחור” בשדה, ורוצה ללקט. בועז מזהה את רות, שואל “לְמִי הנערה הזאת” – לא “מִי” (מי היא) אלא “לְמִי” (של מי היא, איך היא הגיעה לכאן). הוא מקרב את רות: אומר לה להישאר בשדה שלו, מצווה שלא לפגוע בה.
2) ההבדל בין פרנסה אז והיום
– היום: פרנסה היא אינדיבידואלית – לכל אחד יש את העבודה שלו.
– אז (עולם חקלאי): השדות שייכים למשפחה, לשבט. “בעל הבית” הוא רק מי שמטפל, אבל זה שייך לכל הקהילה.
3)
3) תפילת גשם – תפילת כולם, קציר של כולם
כשכל היהודים מתפללים לגשם, לא יורד גשם רק על שדה בועז – יורד גשם על שדות כולם. הגשם הוא ברכה קולקטיבית. לכן: כשהקציר בא, הוא שייך גם למי שהתפללו – גם לעניים, גם ל״נבכים מאחור”. מסקנה: לקט שכחה ופאה הוא לא סתם צדקה שנותנים – זו זכות שנובעת מכך שהקציר שייך לכל הקהילה.
4) רשעי סדום – האנטי-תזה
רשעי סדום אומרים: “זה שלי, אתה לא בעל הבית, לך לך מכאן”. הם שוללים את השייכות הקולקטיבית. חברה טובה מכירה בכך שכל אחד שייך, והקציר הוא לכולם.
5) חג הקציר – למה שבועות נקרא “חג הקציר”
שבועות נקרא “חג הקציר” כי הקציר מייצג את הרגע שבו הברכה הקולקטיבית מתחלקת – כל היהודים שמחים בחג הקציר, אפילו אלה שלא למדו בעצמם, כי הם עדיין חלק מהקהילה.
> *[המחשת צד: יהודי שאינו למדן גדול רוקד בשמחת תורה. הרב שואל: “למה אתה רוקד?” הוא עונה: “לשכן שלי יש חתונה, והרב אמר שגם אני יכול לרקוד בשמחה”.]*
6) חזרה לעיקרון המרכזי
– כשאתה בעצמך צדיק – לא צריך את התורה.
– כשאתה בעצמך רשע – זה לא יעזור לך כל כך.
– התורה עוזרת כשזה עדיין מכל האנשים ביחד – כשהציבור כולו משתמש ב״טריקים” (הלכות, מנגנונים), הם הופכים קצת לבני אדם.
—
טו. הוכחה היסטורית: מאברהם למשה – איך התורה עובדת על הכלל
– אברהם – צדיק בלי תורה.
– יצחק – היה לו בן אחד צדיק (יעקב) ובן אחד רשע (עשו).
– יעקב – שנים עשר שבטים, כולם צדיקים.
– משה רבינו – “וכל עמך צדיקים” – כל היהודים הופכים לצדיקים. למה? כי נתנו להם הרגלים (מצוות) שהם אפילו לא תופסים את הטעם שלהם.
—
טז. עיקרון קריטי: לעשות מצוות בלי לדעת את הטעם – והסכנה בגילוי הטעם
1) הכלל: גילוי הטעם מחליש את הקיום
חשוב מאוד שמצוות צריך לעשות אפילו לא יודעים את הטעם. הגמרא אומרת: מצוות שהטעם שלהן התגלה, שלמה המלך חטא עליהן – כי הוא חשב שהוא יכול להתחמק.
כשאנשים שומעים את הטעם, הם חושבים שהם “כבר יודעים” – וזה לא נלקח ברצינות. “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה” – הלימוד כאן כדי להביא למעשה, לא רק לדעת.
2) המחשה מעשית: קידוש מוקדם בליל פסח
> *[דיגרסיה צדדית – אבל ממחישה את הנקודה המרכזית]*
כתוב בשולחן ערוך: בליל פסח צריך לעשות קידוש מוקדם, כדי שלא ישנו התינוקות (הילדים לא יירדמו). אף אחד לא עושה את זה. למה? כי גילו את הטעם. אנשים אומרים: “אה, הילדים ישנים ממילא, זה לא עוזר”.
ניגוד: תאר לעצמך שהיה כתוב “סגולה נפלאה משמשון אסטרופולייר” – לעשות קידוש לא יותר מ-20 דקות אחרי הזמן – אף יהודי לא היה מאחר, כי לא היו יודעים את הטעם. בלי טעם זה עובד יותר טוב.
3) שלמה המלך כדוגמה לסכנה של “אני כבר יודע”
שלמה, החכם מכל אדם, נפל דווקא כי הוא חשב שהוא יודע את הטעם והוא יכול להתחמק. “לא ירבה לו נשים פן ירבה לבבו” – שלמה אמר: “אצלי זה לא יקרה”. במיוחד אנשים חכמים נוטים לחשוב שהם אין להם את החולשה – וזו בדיוק הסכנה.
> *[דיגרסיה צדדית: יעקב אבינו וכתונת הפסים – “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים” – למדו את הכלל מטעות יעקב. ליעקב הייתה סיבה טובה, אבל זה עדיין הביא קנאה. אחרי התורה: אפילו כשאין קנאה, אסור – כי אי אפשר לסמוך על חשבונות עצמיים.]*
4) עיקרון הרמב״ם של טעם כמוס
לא צריך לגלות את הטעם של גזירות, כי אנשים לא ייקחו את זה ברצינות. לא כי הטעם שקרי – אלא כי אנשים, כששומעים את הטעם, חושבים שהם יכולים לעקוף אותו.
> *[דיגרסיה צדדית – מטפורה של פגישת עסקים: כשאתה אומר למישהו למה אתה רוצה פגישה, הוא אומר “אני כבר יודע, כן או לא”. אבל הפגישה עצמה – הישיבה, שתיית הקפה – יוצרת תהליך שמביא לתוצאה טובה יותר מאשר רק התוכן. בדיוק כך מצוות: התהליך של עשייה הוא מה שפועל, לא רק הידיעה של הטעם.]*
—
יז. נעשה ונשמע – הפשט העמוק
נעשה (עשייה) מביא לנשמע (הבנה).
– נשמע = מבין באמת שזה טוב
– שלא נשמע = חושב שזה טוב כי שמע דבר כזה
קשה מאוד לדעת על מה מדברים לפני שעושים את זה. רוב האנשים מעולם לא ראו אדם טוב ומעולם לא עשו דבר טוב – איך הם ידעו למה טוב להיות אדם טוב?
כשאני יודע מה לעשות – בוודאי אני עושה. זו לא חכמה. הבעיה: אנשים לא חיים בעולם של נשמה. רוב האנשים, רוב הזמן, לא יודעים מה קורה עם עצמם.
—
יח. למה אי אפשר לתקן אדם רק דרך לימוד/דיבור?
1) משל אריסטו – דברי המשורר
אריסטו מביא משורר שאומר: אם היו יכולים לעשות מאדם רע אדם טוב דרך שיעור, מגידי שיעור היו עושים כסף עצום. רופא שיש לו רפואה לסרטן היה עושה מיליונים. קל וחומר מי שיכול לרפא אנוכיות – כל אבא היה משלם לו.
> *[יישום מעשי: יש מוסדות שמבטיחים “אני הופך את הבן שלך למתמיד” – ועושים הרבה כסף על ההבטחה בלבד, למרות שמעולם לא באמת עשו אף מתמיד.]*
2) למה שיעורים לא עוזרים
– לאנשים יש מידות והרגלים רעים, לא רק טעויות בשכל.
– אפילו טעות שכלית טהורה קשה לעקור – האדם מתעקש.
– קל וחומר כשיש לו תאווה לזה גם.
– רוב האנשים לא עובדים רק דרך הסברים. יחידי סגולה אולי – וגם אצלם זה עובד פעם אחת, אחר כך הוא כבר צריך לעבוד על עצמו.
3) הפרדוקס: צריך כבר להיות צדיק כדי להתרשם משיעור
כדי ששיעור יפעל, האדם צריך כבר להיות מי שהולך אחרי השכל שלו – וגם אז זה לוקח שנים. רוב האנשים לא נולדים אנשים כאלה. האדם הטבעי רוצה “סוכריות” – תגמול, לא אמת. לחכות עד שכל האנשים יהפכו כאלה – משיח לעולם לא יבוא.
4) הפתרון המעשי
– נותנים להם “סוכריות” על היותם טובים
– מאמנים אותם
– לא אומרים להם למה זה טוב – כי אמירה רק מחמירה
—
יט. המעשה עם הבחור והרבי – דוגמה קונקרטית
> *[דיגרסיה להמחשה – אבל מרכזית לטיעון]*
בחור בא לצדיק ואומר שיש לו “הרהור כפירה” (באמת כבר היו לו מסקנות, לא רק הרהורים). הרבי שואל: “אתה קורא קריאת שמע? אתה מניח תפילין?” לא. עצת הרבי: קום כל יום, קרא קריאת שמע, התפלל שלוש פעמים במנין – וההרהור כפירה ייעלם. וכך היה.
החידוש העיקרי: זה לא רק “עבודה עוזרת”. זה סוג התשובה שיכול לעבוד – עבודה מעשית, לא הסברים אינטלקטואליים. “אתה לא מאמין בתפילין? אין בעיה – תפילין נעשו לאנשים שלא מאמינים, בדיוק כמו לאנשים שמאמינים”. מי שכבר מאמין באמת – הוא כבר צדיק, אפילו בלי תפילין.
—
כ. דברי הרבי מברדיטשוב
> *[דיגרסיה חלקית – אבל מתחברת לטיעון המרכזי]*
“אילו כוונת לפני סיני לא ניתנה תורה” – אם הייתה להם הכוונה (ההבנה הפנימית) לפני הר סיני, לא היו צריכים את התורה. אבל: רק “שרידי שרידים” הבינו מה “כוונה של הר סיני” אומרת. רוב האנשים חשבו שזה עניין של עוגת גבינה או שלמים. התורה נותנת לאדם את מה שחסר לו – דרך ה״טריקים” (מצוות) הוא מגיע לכוונה.
—
כא. טעמי המצוות של הרמב״ם – הבהרה חשובה
טעמי המצוות של הרמב״ם לא נכתבו כדי שיעשו את המצוות. הם נכתבו כדי “להצדיק” את הקב״ה – להראות שהוא עושה הכול בשכל. הרמב״ם לומד הפוך: צריך לעשות את המצוות כדי לראות (להבין). לא צריך לדעת את הטעמים כדי לעשות; עושים כדי להגיע לדעת.
—
כב. בינוני מול צדיק גמור – חילוק הרמב״ם
– בינוני: עושה לפעמים דברים שהוא לא מבין – כי הוא צריך את זה.
– צדיק גמור: מבין מה הוא עושה ולמה – לא צריך יותר לעשות דברים “שקריים” (דברים בלי הבנה).
– הכלל לעולם אינו צדיק גמור – לכן תמיד צריך את המצוות המעשיות.
– הצדיק הגמור לא פטור ממצוות – הוא ממשיך לעשות אותן, רק הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
—
כג. נגד הטיעון “אני לא צריך את המצווה כי יש לי כבר את המשמעות”
זה העניין של “נתגלה טעמי תורה”: אנשים אומרים: “אני כבר מבין את הטעם, לא צריך את המצווה”. תשובה: אין לך את המשמעות. אם באמת היה לך, היית עושה את זה הרבה יותר.
– דוגמה עם תפילין: “אני זוכר את ה׳ בלי תפילין”. תשובה: תחזור שבועיים אחרי שהפסקת להניח – בוא נראה אם אתה עדיין זוכר.
– דוגמה עם שבת: “אני יכול לזכור מעשה בראשית בלי שבת”. תשובה: לא, אתה תשכח! אולי אברהם אבינו יכול היה – אבל הוא גם שמר שבת.
– דוגמה עם צדקה: מישהו אומר “אני מאמין שצריך לתת יותר ממעשר” – נו, אם הוא באמת נותן יותר, הוא פטור ממעשר. אבל האדם הטיפוסי אינו אדם כזה.
—
כד. המסקנה – הפשט של מתן תורה
אנשים מדמיינים שהאמת רעה. האמת אינה רעה. האמת היא: צריך להיות טוב, ואדם טוב עושה רוב המצוות ממילא. לאותן מצווה-שתיים שהן “גדר” (הגבלה) – נדבר כשנגיע לזה.
זה הפשט של מתן תורה: נעשה מוביל לנשמע; עבודה מעשית יוצרת את האדם שיכול להבין; בלי זה האדם נשאר תקוע.
> *[הערה רפלקטיבית עצמית: “כל השיעור שלי בנוי על זה שאנשים כבר הולכים עם כובעים שחורים” – כלומר, הם כבר עושים, ואני מסביר להם למה. אם הם לא היו עושים, היה צריך שיעור אחר לגמרי. אי אפשר לתת שיעור אם לא היית קודם צדיק גמור – בלי בסיס מעשי אין אפשרות להסברה תיאורטית.]*
—
כל הטיעון-פלוס של השיעור:
“`
דרך הממוצע (דרך אמצעית) + דרך הרפואה (דחיפה לצד השני)
↓
קושיא: למה מצוות לפעמים קיצוניות?
↓
תירוץ: תורה = רפואה, לא אידיאל
↓
קושיא גדולה יותר: למה בכלל צריך תורה? (אברהם היה טוב בלעדיה)
↓
חילוק: תורה עליונה (אידיאל/אמת) ≠ תורה תחתונה (מצוות מעשיות)
↓
תירוץ: רוב האנשים רעים בטבעם / יש להם עזות-כוח
↓
תורה = תוכנית חינוך (שכר/עונש, “סוכריות ומכות”)
↓
דוגמה: מצוות כסף – כולן “קרוב לפזרנות” כדי לאזן כילות
↓
כילות היא self-reinforcing; פזרנות היא self-healing
↓
“הכל לפי רוב המעשה” – מעשים קטנים רבים שוברים כילות
↓
אנשים הופכים למה שהם עושים, לא למה שהם מאמינים
↓
המנגנונים העקיפים של התורה (לקט, שכחה, פאה, שמיטה)
↓
האדם נותן צדקה בלי ש״תופס” שהוא נותן
↓
שלא לשמה גם עוזר – “תורת ה׳ תמימה מחכימת פתי”
↓
מגילת רות: הקציר שייך לכולם (ברכה קולקטיבית)
↓
שיעורים/הסברים לא יכולים לרפא (משל אריסטו)
↓
צריך כבר להיות טוב כדי לשמוע – פרדוקס
↓
מעשה עם הבחור: עבודה מעשית מרפאת, לא הסברים אינטלקטואליים
↓
גילוי הטעם מחליש את הקיום (שלמה המלך, קידוש פסח)
↓
נעשה → נשמע: קודם עושים, אחר כך מבינים
↓
טעמי המצוות של הרמב״ם: לא כדי לעשות, אלא כדי להבין אחר כך
↓
בינוני מול צדיק גמור – הכלל לעולם אינו צדיק גמור
↓
נגד “אני לא צריך את המצווה” – אין לך את המשמעות
↓
מסקנה: זה הפשט של מתן תורה –
נעשה מוביל לנשמע, עבודה מעשית יוצרת את האדם
“`
תמלול מלא 📝
שיעור בשמונה פרקים לרמב״ם – פרק ד׳: דרך הממוצע, דרך הרפואה, ודרך התורה בריפוי
הקדמה ומסגור השיעור
המרצה:
טוב מאוד, כן. אני מקליט כאן הקלטה לגיבוי.
אז השיעור של היום הוא בערך כך, בערך כך הוא הנושא, ושכחתי להביא את הספרים, הוא יגיע עם הספרים גם כן, בשלב מסוים בכל אופן. אבל זה כך, השיעור של היום בנוי על זה שאנחנו מחזיקים בעצם בתחילת פרק ד׳, לא ממש בתחילה, קצת בחלק השני. ובאופן כללי, כל פרק ד׳ של שמונה פרקים הוא פרק חשוב מאוד, כלומר כבר דיברתי, כלומר שפרק ד׳ ופרק ה׳ הם הפרקים המרכזיים של שמונה פרקים, העיקר תיאוריה ולמעשה עומד שם.
שני היסודות של פרק ד׳ ופרק ה׳
ופרק ד׳ ופרק ה׳ בנויים בעצם על שני דברים, זה ממוסגר בדרך מסוימת, אבל זה בנוי על שני יסודות, וצריך להבין היטב את הקשר בין שני הדברים.
דרך הממוצע – הדרך האמצעית
הדבר הראשון הוא הנושא שנקרא, איך זה נקרא? דרך הממוצע, כן? זה מתחיל בכך שהמידות הטובות הן דרך הממוצע, וצריך להיות לא בצד זה ולא בצד ההוא, ויש דרך איך להגיע לדרך האמצעית. וזו דרך הרפואה, אם מישהו, הדרך היא פשוט לחזור על המעשים כאילו כבר מחזיקים שם, כאילו, “תעשה את זה עד שתצליח”, זו דרך העבודה של הרמב״ם.
דרך הרפואה – התוספת על דרך הממוצע
ויש עוד תוספת על זה, פרט נוסף שנקרא דרך הרפואה, שלפעמים, מאחר שעיקר העבודה היא לעשות, זה לא רק להבין, ההבנה לא מספיקה, צריך לעשות את זה, אם מישהו נמצא רחוק מאוד, או בדברים מסוימים שרוב האנשים נמצאים רחוק, צריך לנוע לצד השני, לא להישאר לצמיתות בצד השני, צריך ללמוד שיעור שלם, אני לא יודע אם כבר היה כאן שיעור שמסביר מה זה אומר, כלומר שכבר כן פעם הסבירו שזה לא אומר ממש, כן? להיות ארוך, אבל לא להפוך לצדדי, אלא יותר ממה שאתה חושב, כי אתה חושב שזה הולך לקיצוניות, זה לא להיות קיצוני, כן? והם לא מחזיקים באנשים שאומרים שצריך להיות קיצוני, כי אז נהיים משוגעים ולעולם לא חוזרים. זה רק אומר שאתה צריך ללכת רחוק מאוד, צריך להיכנס רחוק מאוד, כי אתה עדיין רחוק מאוד בצד ההוא. זה הנושא של דרך הממוצע השנייה.
קושיית הרמב״ם ותירוצו על התורה והקיצוניות
ועל זה שאל הרמב״ם קושיה, או בזה הוא עונה על קושיה ששואל שם אדם, שהרמב״ם טוען שהדבר הטוב הוא הדרך האמצעית, ואנשים אומרים, אבל אני רואה בתורה רואים דברים שונים שהם קיצוניים, או שומעים מעשיות חסידיות – כאן נכנסות מעשיות חסידיות – החסידים, זה מה שהרמב״ם דיבר עליו, שמספרים על החסידים, שהם התנהגו בסיגופים שונים, או שונים, הם הלכו למדבר, כן, היהודים הלכו למדבר, כמו שאתם זוכרים את המעשה. היהודים הלכו למדבר. כל אלה דברים שנראים לא כדרך הממוצע.
תירוצו הכללי של הרמב״ם
על זה אומר הרמב״ם תירוץ כללי, שהתירוץ הוא ש, בוא ר׳ יואל, צריך להביא עוד שולחנות. התירוץ באופן כללי הוא שהתורה באה לרפא את האנשים, התורה לא באה רק לומר מה האמת, על זה צריך לומר בחדות, לא בשביל זה ניתנה התורה לדעת מה האמת, התורה ניתנה כדי לרפא את האנשים. ממילא, מאחר שהתורה יודעת שאנשים לוקים בדברים מסוימים, צריכה התורה להיות קיצונית ולהביא דרכים שיחזור לדרך השנייה.
והרמב״ם מביא הרבה דוגמאות על זה, איך רואים שהתורה הולכת כבר לקיצוניות כדי לרפא את האנשים. ובזה אומר הרמב״ם, שממילא אם מישהו הולך עוד יותר רחוק מהתורה, הוא בוודאי מבולבל לגמרי, כי הוא לא יכול לומר, “אה, התורה עומדת על האידיאל, אני אבל לא אידיאלי, אני הולך רחוק יותר.” כי אתה לא מבין שהתורה כבר לא אידיאלית, התורה כבר באה לרפא אותך, ואתה הולך עוד יותר רחוק, אתה לגמרי ירדת מהדרך. כך אומר הרמב״ם הקדוש, כן? את החלק הזה של תורה אתם זוכרים, זה פחות או יותר המהלך של כל הפרק.
דוגמה: נזיר
כן, פרשת השבוע. התורה נגד נזיר, אבל התורה אומרת “כי יפליא לנדור”. למה הוא צריך ללכת הפוך? כן? פשט פשוט. הרמב״ם לא אומר ממש את הפשט, הוא מדבר על נזיר, אבל כנראה הוא מתכוון לזה. כן, אז, אבל אדם רגיל לא צריך להיות. אם אתה יכול להיות קצת סוטה, אתה צריך להיות נזיר. מי שאינו סוטה, לא צריך להיות נזיר. כן?
זו ראיה. וגם רואים מאוד חזק איך הוא מתווכח. הוא מתווכח מאוד חזק. רואים מאוד ברור שהרמב״ם סובר שלאנשים יש טעות. אנשים חושבים שהקיצוניות היא טובה. ולא רק שהם חושבים שזה טוב, הם חושבים שזה כתוב בתורה. והוא מתווכח מאוד חזק עם האנשים. הוא מוכיח להם שהם לא צודקים. קשה לומר איך הוא שואל על עצמו, כי הוא לא נכנס חזק מדי למה הם חשבו, אבל הוא מראה שלא נכון מה שהם חושבים.
מסגרת מתודולוגית: שלוש קטגוריות ללימוד הרמב״ם
אבל מה שאני רוצה להדגיש היום, הקהל כבר יודע את זה, נכון? הקהל כבר יודע את זה. מה שאני רוצה להדגיש היום הוא רק, שמסתבר שיש כאן שתי נקודות, כמו בכל הפרקים של הרמב״ם יש שתיים, שלוש נקודות. עשיתי פעם סיכום של הספר הזה, של ארבעת הפרקים הראשונים שלמדנו, אני צריך באמת לעשות על זה בעזרת השם, עדיין לא עשיתי את זה, אבל אני אומר את זה רק בתצוגה מקדימה. אני אגיד לכם עכשיו מה אני צריך לומר, ולמדנו פעם שבכל פרק של הרמב״ם בכלל, יש דרך טובה ללמוד רמב״ם, ורמב״ם ורש״י, יש שלושה דברים. זו המסגרת שלי, זו מסגרת טובה לדעת איך ללמוד הרבה דברים. שלושה דברים.
1. תוכן ועניין – הרעיון עצמו
הדבר הראשון הוא, מה התוכן והעניין? מה היסוד? מה ה, אתה יכול לקרוא לזה הפילוסופיה? מה הרעיון שהוא רוצה להוציא בחלק הזה? מה הרעיון שהוא יוצא? את הרעיון אפשר לדון בו הרבה, אבל זה הדבר הראשון. מה הרעיון עצמו? למשל, אומרים את הרעיון של דרך הממוצע, הרעיון של דרך הרפואה, של דרך המיתה, של דרך ההרגל, אלה הרעיונות.
2. פרשנות – פירוש התורה
דבר שני, נקודה שלמה שנייה, שאנשים מבולבלים, והרבה פעמים אנשים מתחילים מהנקודה השנייה, אבל זה עוד נושא שלם, זה מה שקוראים, ר׳ יואל קורא לזה פרשנות, הפרשנות, כן? באידיש אומרים פירוש, בעברית אומרים פרשנות, ובאידיש פירוש, אותו דבר. איך הרמב״ם, או איזה ספר שלומדים, מפרש עם היסודות את התורה? כן? וכאן אתה יכול להיות עוד קושיות, זו מחלוקת, אחד אומר פשט אחר, הרבה פעמים, החידושים, הוא אומר פשט בפסוק שמעולם לא עלה על דעתי, או שכך כתוב שם, והמפרשים האחרים בכלל לא עולים להם פשטים כאלה. זה הנושא של פירוש התורה על פי היסודות, כן? הרמב״ם, הרבה פעמים מאוד ברור הוא נכנס שלכאורה לא כתוב כך, צריך לענות. זה הנושא של רוב היהודים שלומדים תורה מתחילים מכאן, והם שוכחים שצריך קודם לדעת מה הרעיון עצמו. זה הדבר השני.
3. ויכוחים – דיונים ומחלוקות
והדבר השלישי הוא ויכוחים, כן? עכשיו כשמבינים שעל שני הדברים יכולים להיות ויכוחים בעצם, נכון? גם מישהו יכול בכלל להבין אחרת, וגם מישהו יכול להבין אחרת, או שהוא מבין אחרת את התורה. לפעמים יש אנשים שמבינים אחרת, אבל אומרים שהתורה כתובה אחרת. אלה האנשים המצחיקים ביותר. הוא מבין כך, הוא אומר אבל התורה כתובה שטויות. מה אני רוצה לדבר איתך? אתה לא האמא שאני צריך לדבר איתה. אבל נעשים הרבה אנשים כאלה. אבל האדם הרגיל אומר, או שהוא מבין אחרת, או שהתורה כתובה אחרת. ואנחנו צריכים להתווכח ולהראות שהוא טועה.
יישום שלוש הקטגוריות על פרק ד׳
אז למשל בפרק הזה אתה רואה מאוד ברור את שלושת הדברים, נכון? קודם כל, הרמב״ם מוציא את הרעיון, הוא מוציא את הרעיון בקיצור. יש לי קצת טענות על הרמב״ם שהוא מקצר מאוד בהוצאת הרעיונות בספר הזה, ובכל ספריו באמת. אבל כך, זו הדרך של כתבים, הם כותבים את הרעיונות המרכזיים שלהם. אחד, הוא מוציא פירוש התורה, הוא מפרש את התורה. האמת היא שפירוש התורה יוצא כבר מזה שהוא מביא ראיות מהתורה לרעיון שלו. כן? לא רואים בתורה שהתורה אומרת שאנשים צריכים להיות נזירים. התורה נגד נזירים. כן, פרשת השבוע. התורה נגד נזיר, אבל התורה אומרת “כי יפליא לנדור”. למה הוא צריך ללכת הפוך? כן? פשט פשוט. הרמב״ם לא אומר ממש את הפשט, הוא מדבר על נזיר, אבל כנראה הוא מתכוון לזה. כן, אז, אבל אדם רגיל לא צריך להיות. אם אתה יכול להיות קצת סוטה, אתה צריך להיות נזיר. מי שאינו סוטה, לא צריך להיות נזיר. כן?
זו ראיה. וגם רואים מאוד חזק איך הוא מתווכח. הוא מתווכח מאוד חזק. רואים מאוד ברור שהרמב״ם סובר שלאנשים יש טעות. אנשים חושבים שהקיצוניות היא טובה. ולא רק שהם חושבים שזה טוב, הם חושבים שזה כתוב בתורה. והוא מתווכח מאוד חזק עם האנשים. הוא מוכיח להם שהם לא צודקים. קשה לומר איך הוא שואל על עצמו, כי הוא לא נכנס חזק מדי למה הם חשבו, אבל הוא מראה שלא נכון מה שהם חושבים. אלה שלושת, שלושת הענינים, שלוש קטגוריות של דברים שהוא עושה בפרק הזה. נכון? מסכימים?
טעם ומהלך התורה – נקודה עמוקה יותר
אז, אולי שכחתי את השנייה. אני יודע את השלישית, זה יהיה יותר טוב. השלישית היא רק כי אנשים לא מכירים את זה, צריך להבהיר את זה. אז, השבוע היה חג שבועות, מביאה התורה, זה מאוד חשוב, אני רוצה לעשות את הקשר בין שני הדברים. האמת היא, יש כאן דבר חשוב. זה לא סתם פירוש, מה שכתוב בפרק הזה זה לא סתם פירוש. הרי כתוב בתורה את הדבר הזה. זה יותר טוב מפירוש, זה כמו טעם על כל התורה, או רובה, חלק גדול ממנה. הרמב״ם הרי כאן עם החלק הזה שהוא מקשר את הרעיון שלו עם התורה, הוא מפרש בצורה יוצאת דופן מאוד את כל התורה, מה המטרה והמהלך איך כל התורה עובדת. נכון?
אז יש כאן דבר חשוב מאוד להבין מה זה אומר. אני רוצה לחשוב על זה לפחות בשתי דרכים שאני רוצה לחשוב כמה נקודות שאני רוצה להוציא על זה. מסכימים? במילים אחרות, הרמב״ם כאן בחלק הזה, בחלק השני, החלק הראשון לא מדברים עליו עכשיו, החלק השני שהוא אומר שזה הפשט של התורה, הוא בא לענות על קושיה גדולה. הוא בא ל… הוא לא עונה על הקושיה, אבל הוא בא לענות על הקושיה.
קשר לשבועות – הקושיה הגדולה
כי מה הקושיה של שבועות, נכון? מה הקושיה? אסור לשאול שאלות בפסח. בפסח שואלים שאלה למה אוכלים מצה. זו בעצם אותה שאלה. אבל בשבועות שואלים שאלה למה הקב״ה נתן את התורה, נכון? כלומר, זו אותה שאלה. כבר שאלתי את השאלה בפסח. לכן לא כתוב בהגדה של שבועות, כי זה כבר התשובה. כבר מחזיקים בתשובה בהגדה של פסח, כי זה בעצם אותו דבר, כן? ר׳ גבריאל ויסמן עשה הגדה של שבועות, מבינים, הוא עשה ארבע קושיות, כלומר הוא רק עשה תשובות.
כן, מה הקושיה של שבועות? דרך אגב, הקושיה היא קושיה כפרנית, אבל זה כתוב בכל הספרים החסידיים, כי גיליתי את הטריק של הספרים החסידיים. אחד הטריקים הוא לשאול איך אפשר לשאול את השאלות הטובות בלי להיות כופר, נכון? דבר חשוב.
קושיית הרמב״ן על “תורת ה׳ תמימה”
אז מה שואלים את הקושיה? מה כל היהודים כאן שואלים את הקושיה? דרך אגב, לרמב״ן יש פירוש, יש לו דרשה, שנקראת, לרמב״ן יש דרשה “תורת ה׳ תמימה”. הרמב״ן גם הסתכל על הפסוק “תורת ה׳ תמימה”. הפסוקים, הם דורשים את אותם פסוקים. יש דרשות מסוימות ישנות על הפסוק “תורת ה׳ תמימה”, כן, מהמזמור “השמים מספרים”.
והרמב״ן שואל קושיה. אתה יודע מה השאלה הראשונה שהרמב״ן שואל בספרו? בדרשה הזו? הוא אומר כך, כתוב פסוק “תורת ה׳ תמימה משיבת נפש”. התורה נפלאה, היא שלמה, היא מושלמת. שואל הרמב״ן, “הממ… אני רואה שלגויים יש חוקים טובים לגמרי, זה לא מסוכן. קצת יותר טוב, קצת למעלה. מה העניין הגדול? התורה כל כך טובה, היא יותר טובה מכל מה שעמד לפניה? כן, יש בזה היגיון, הכל טוב, אבל התורה עוד יותר טובה. זו התורה. אני לא אומר שהאדם שאין לו תורה הוא משהו לגמרי…”
כך שואל הרמב״ן קושיה. כדי לשאול את הקושיה צריך לגור בין גויים הגונים לגמרי. אני לא אומר, לא כל אחד יאמר “כן, אני רואה אותם כן”. אבל זה תלוי באיזו שכונה יש לך. אבל בעצם, אפשר לדמיין שיש גויים טובים לגמרי. זו שאלה טובה, נכון? אז הראשונה… אוקיי, אני לא אגיד עכשיו את כל הדרשה של הרמב״ן. יש לו שבע תשובות, כמה שאני זוכר. תמיד אם יש שבע תשובות, צריך להבין מה קורה. נכון? אני לא יודע מה התשובות לשאלה כל כך פשוטה. אבל יש לכאורה קצת חסרון בשאלה. אתה שומע פער? כשלא תראה את הפער, לא תהיה לך השאלה.
הדרך החסידית לשאול את הקושיה
אבל יש דרך חסידית לשאול את הקושיה. דרך חסידית, כתוב בהרבה ספרים חסידיים שואלים כך שאלה. למה? אברהם אבינו היה צדיק?
למה צריך את התורה? – הקושיה החסידית ותשובת הרמב״ם
מקושיית הרמב״ן לקושיה החסידית
מה המעלה הגדולה שהתורה כל כך טובה? היא יותר טובה מכל מה שעמד לפניה? כן, יש בזה היגיון, הכל טוב, והתורה עוד יותר טובה.
אבל תורה, לא רואים שהאנשים שאין להם תורה הם משהו לגמרי… איך שואל הרמב״ן קושיה? הוא שואל את הקושיה, צריך לגור בין גויים הגונים לגמרי. אנחנו לא אומרים, לא כולם, הרבה אנשים יאמרו כן, הם כן. אבל זה תלוי באיזו התייחסות יש לאדם. אבל בעצם, לפחות, אפשר לדמיין שיש גויים טובים לגמרי. אז זו שאלה טובה, נכון?
תרגום לעברית
אוקיי, אני לא אומר עכשיו את כל הדרשה של הרמב״ן, יש לו שבעה תירוצים אם אני זוכר. ותמיד כשיש שבעה תירוצים, צריך לשאול איך הולכים ההורים. אני לא יודע למה צריך שבעה תירוצים על קושיא כל כך פשוטה.
אבל אז זו לכאורה קושיא קצת חיצונית. זה גוי, אם לא היית רואה את הגוי לא הייתה לך הקושיא. אבל יש דרך חסידית לשאול את הקושיא. הדרך החסידית, כתוב בכל הספרים החסידיים לשאול קושיא כזו.
הצדיקים לפני מתן תורה
אברהם אבינו היה צדיק? צדיק גדול, כן? חסיד אפילו. יצחק היה צדיק? שם בן נח היה צדיק? נח עצמו בוודאי צדיק, אולי צדיק קצת יותר קטן מאברהם, אולי קצת יותר גדול? כתוב פסוק שהוא היה צדיק, נכון? כתוב אפילו ניגון שהוא היה צדיק גדול. בוודאי שהוא היה צדיק, כן?
איך קראו לו? אה, נו, חנוך, חנוך היה צדיק? מתושלח היה צדיק? הם כולם היו צדיקים, נכון? צדיקים גדולים.
היה להם תורה? איך עומדת דעתי, נכון? לא הייתה להם שום תורה. שוב, בואו נהיה ברורים, אנחנו מדברים על מתן תורה. מה שהיה, שם בשבועות בבוקר היה להם משהו. על פי מדרש היה להם, אבל אתה יודע שאי אפשר להתחתן עם מדרש. לא הייתה להם שום תורה, הם היו צדיקים גדולים, הם היו אנשים מושלמים, הם הלכו ישר מכלום, הם לא רק זה, הם ייסדו את כל העניין, האנשים שהם הולכים לקבל את התורה, אני מתכוון לאבות.
רואים שלא צריך שום תורה, נכון? טוב מאוד. אבל לא את התורה, לא את התורה של משה רבינו הייתה להם. מזה רואים, הרי ברור שאפשר להיות אדם טוב בלי התורה, אין שום ספק, כתוב בפירוש בתורה. כתוב בפירוש בתורה שאפשר להיות צדיק בלי לדעת אף מילה אחת של תורה, אף מילה אחת של חומש רש״י לא למד אברהם אבינו. איפה הוא למד? הייתה לו התורה בפנים, אבל לא היה לו, ולא צריך להיות.
הקושיא החדה: למה צריך מתן תורה?
אבל הקושיא לא נכונה, אני לא רוצה להגיע למה הפשט של התורה שהייתה לפני משה רבינו. אני רוצה אפילו לשאול קושיא, אם כך, למה צריך את משה רבינו? למה צריך לעשות מתן תורה? מה חסר? כדי שידעו לא לרצוח? אברהם אבינו לא רצח, הוא ידע שאסור לרצוח, הוא התנהג כך. למה צריך את כל התורה? נכון? זו קושיא טובה.
שתי משמעויות של “תורה”
רואים שהם לא היו מצליחים להעביר הלאה. הם לא שמרו פסח. הם לא שמרו פסח, הקושיא. הם שברו את הקושיא של פסח. והתורה עומדת בפרק, נכון?
זאת אומרת, כשאומרים תורה, יש לזה שתי משמעויות שונות. יש את מה שאומרים תורה בתור האידיאל, מה האידיאל של אדם צריך להיות. את זה אפשר אפילו לגלות בלי התורה, אפילו בלי שהקב״ה יגיד לך, נכון? אפילו בלי שהקב״ה יגיד לך, כי אתה יודע הרי?
המבול והטבע של בני אדם
כי הקב״ה אפילו התייחס לזה, וגם הוא עשה מבול לאנשים שמעולם לא ידעו שיש בורא, הם לא ידעו שיש בורא, הם מעולם לא ידעו שיש תורה, הם אפילו לא ידעו על שבע מצוות בני נח, אתה יודע? זה כתוב בגמרא, שבע מצוות בני נח. הם לא למדו את אותו קטע גמרא עם דרשה על “ויצו ה׳ אלקים על האדם”, שזה גימטריא שבע מצוות בני נח. הם לא ידעו על זה.
מה כן ידעו? סתם יכלו לדעת שאסור לרצוח, אסור לגנוב, אסור לנאוף, כל הדברים האלה שכתובים בעשרת הדברות ידעו מעצמם, עד כדי כך שהיו חייבים עונש.
הרמב״ם אומר את זה, אלה לא התורות שלי, הכל כתוב ברמב״ם הקדוש. רואים, נראה שזו אחת משבע מצוות בני נח. כל מה שהרמב״ם אומר, בואו לא נכנס לקצוות. הדבר כתוב ברור בחומש, בכל ספר בראשית כתוב ברור שיש דבר של צדיקים, יש דבר של רשעים. פרעה קיבל עונש, אחר כך הוא כבר קיבל עונש, לפני כן. בוודאי היה אדם רע. יש אנשים טובים, יש אנשים רעים, ולא בשביל זה צריך תורה.
הנצי״ב על ספר בראשית
כך כתוב בפירוש בכל ספר בראשית, אומר הקדוש שנקרא רבי נצי״ב, שבגלל זה נקרא ספר בראשית, וחז״ל אומרים שנקרא ספר הישר, כי אדם ישר מספיק ספר בראשית. ספר בראשית מלמד איך להיות אדם ישר. ואם מישהו הוא מאוד דתי אבל הוא לא ישר, אז הוא מקבל מבול, זה לא עוזר. זה מעכב. זה הנושא של ספר בראשית.
התירוץ: למי התורה?
אז מה עושה התורה? כאן צריך דבר נפלא. התורה היא… נו, למה התורה? למה צריך תורה?
תירוץ ראשון: לאנשים חולים – העזות של היהודים
לאנשים חולים. טוב מאוד, לאנשים חולים. או לקהילות גדולות שבברירת מחדל יש להם הרבה אנשים חולים. התורה היא… או, יש שני דברים. או שהתורה היא לאנשים חולים, זאת אומרת, כמו שכתוב בגמרא בביצה, “אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ועם יכולים לעמוד בהם”. חיות רעות כאלה בלי התורה, תדמיינו לעצמכם מה היה.
מה הראיה שהגמרא צודקת? שברגע שהיהודים הפסיקו להיות דתיים, כבר הייתה להם מדינה. הם עזים, ליהודים יש הרבה אומץ והרבה כוח. ולמה הם… מה מעכב אותם מלהיות חיות רעות ולנצח את כל הגויים בדרך הטבע? הרי התורה.
מה הראיה לזה? היהודים הדתיים שאין להם את התורה… היהודים החילוניים יש להם באמת עזות. אז מי שהלך לארץ ישראל יודע שהישראלים עזים, זה עזים שבאומות, אין שום ספק. כן. כבר ראינו, כן, בתורה כתוב כבר, כן.
אז אבל התורה נעשתה כדי לרסן קצת את היהודים, שיהיו אנשים בכל זאת. אם לא הייתה עזות, לא היו צריכים שום תורה. נכון? הם עזים, כן. כבר התכוונת לזה. הלו, גם הם צריכים תורה, לא אמרתי. הם עוד יקבלו על סאטמר… יותר גרוע, אולי יותר טוב, אני לא יודע יותר גרוע. אם לאדם יש כל כך הרבה כוח, הוא צריך הרי משהו לרסן אותו, שישתמש בזה נכון. אז… כן.
תירוץ שני: רוב האנשים אינם טובים בטבע
אז התורה לא… אז העולם, אנחנו רחוקים מהאמת, אנחנו חושבים, אני מתכוון שזה אמת בשבילנו כי אנחנו כל כך רחוקים מהאמת ואנחנו צריכים שהתורה תספר לנו את האמת. אבל באידיאל, התורה, מתן תורה, לא התורה.
כשאני אומר תורה, למילה תורה יש שתי משמעויות, תורה יש בבחינת חכמה, שאברהם אבינו למד תורה, הוא הרי התכוון לאמת, הוא לא היה צריך את התורה, אני לא יודע איך לקרוא לשתי המילים. כן, הזוהר קורא לזה תורה דלעילא ותורה דלתתא. מי ששמע את השיעור באנגלית יודע שהזוהר מדבר על זה. הזוהר קורא לזה תורה עליונה ותורה תחתונה, תורה דאצילות, תורה דבריאה, יש כל מיני דרכים לדבר על זה בזוהר. לזוהר היו דרכים לדבר על זה.
אבל התורה האידיאלית, זה מה שאברהם אבינו למד, מה שמשה רבינו למד, זו האמת, אמת, זו האמת לאמיתה. אבל התורה של משה רבינו, התורה שלמטה, התורה שבעולם הזה, באה כדי לרפא את האנשים שחולים.
או דרך שנייה לומר את זה היא, כדי שיוכלו הרבה אנשים להיות טובים יותר ממה שהיו בלי זה. למה? כי רוב האנשים אינם אנשים טובים.
הראיה מספר בראשית: הטבע של בני אדם
איך אני יודע שרוב האנשים אינם אנשים טובים? מאותו ספר בראשית, נכון? כמובן, הקב״ה ברא את העולם, זה כתוב בפרשת בראשית, פרשת נח. הקב״ה ברא את העולם, זה הטבע, כן, שבעה ימים ברא את העולם, הקב״ה ברא את העולם, ביום השישי הוא ברא את העולם, בשביעי הוא נח. אחר כך היו האנשים הראשונים, האדם השני הרג את האח. זו דרך הטבע, ככה זה הולך. זה הנורמלי, זה הטבע. זה לא טוב.
אחר כך, היו הרבה אנשים, “כי רבה רעת האדם”, “כי כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”, כל המאמרים היפים שאתם יודעים, וכן הלאה. ככה אנשים הם, הם ככה מטבע. “ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו”.
מופיע צדיק אחד, הוא תופס שזה לא הגיוני, הוא אוסף את משפחתו, הוא מנסה ללמוד את עצמו, הוא מנסה לשמור על אנשיו, הרבה לפני אברהם אבינו, הוא מנסה לשמור על אנשיו. אבל אתה רואה הרי מהמעשה עצמו שרוב האנשים לא טובים.
למה רוב האנשים לא טובים? כשאנשים יכולים להיות טובים, אנשים יכולים מעצמם להכיר את האמת, לא היו מענישים אותם. אבל בדרך הטבע רוב האנשים רעים. כמו שלמדנו מה שהרמב״ם אומר, למה בני אדם מתכוונים, בדרך הטבע, נותנים לאנשים כוח, הם הולכים להיות עריצים והעבדים שלהם. ככה אנשים עובדים. human nature, it’s predictable. מי שזה predictable אחרת לא יודע על מה הוא מדבר.
התורה כתוכנית חינוך
אז בשביל זה בא משה רבינו והוא אמר שיש לו עצה לבעיה. התורה אינה עצה למי שלא יודע את האמת, זו עצה למי שרוב האנשים אינם מסוגלים לתפוס את האמת. רוב האנשים, אפילו אם יבואו לתת שיעור ויסבירו הכל שחנוך ידע, הם בסבירות גבוהה יהיו אנשים יותר גרועים if anything, או שזה לא יעזור להם כלום, הם לא יזכרו את כל הדרשה, את כל ההסברה, את כל ההבנה, את כל הכרת האמת, זה לא ישנה אותם כלום.
שכר ועונש – ממתקים ומכות
ממילא מה התירוץ? תורה היא התירוץ, שכר ועונש. איך למדתם בחומש, מה שאומרים בברית, כן? תורה היא התירוץ, שכחו מהאמת. לא לשכוח, לא לשכוח, אבל לא תוכל לשכנע עם האמת, תוכל לשכנע עם כמה ממתקים ועם מכות.
זה הפירוש “חנוך לנער על פי דרכו”. מה הפירוש “חנוך לנער על פי דרכו”? לא מתכוון למה שהרב הירש וכל האנשים המודרניים אומרים שצריך לדבר אל נפש הילד, זה מתכוון שצריך לדבר בשפה שילדים מבינים. איזו שפה ילדים מבינים? מכות וממתקים. אוקיי? היום יש גרסאות יותר מתוחכמות של מכות וממתקים, but it’s still the same thing, right?
מה שהוא אוהב, מה שהוא אוהב, אומרים אתה אוהב את זה? יש לי את זה, תהיה ילד טוב, יתנו לך את זה. אתה לא אוהב את זה? תהיה ילד רע, לא יתנו לך את זה. זה בעצם מה שהפירוש של חינוך, ותורה היא תוכנית חינוך, לא תוכנית אמת, אלא תוכנית חינוך. נכון? מאוד מאוד פשוט, וזה הפתרון לכלל.
מעבר לדוגמאות של הרמב״ם: מצוות כסף
אז אני רוצה להסביר קצת יותר טוב איך זה עובד, כי אני מרגיש שאם תופסים את זה אפשר להבין את רוב המצוות, at least את הרעיון של רוב המצוות אפשר להבין, וגם אפשר להבין מה הרמב״ם אומר כאן שזה הולך קצת בדרך קיצונית. מה הוא מתכוון בדרך קיצונית? right?
אז אני רוצה לדבר על הדוגמאות שהוא מדבר. לא הבאתי את הגרסה שלי כי סידרתי את זה קצת ביחד לקחת כאן, אבל הוא מדבר כאן על דוגמאות מסוימות, אוקיי? אז בואו נדבר על הדוגמאות שהוא מדבר. הדוגמאות, כבר דיברנו שיש שני סוגי מידות שהרמב״ם מדבר עליהם בפרק: אחד הוא על תאוות תענוגי הגוף, והשני הוא על כסף, שני דברים חשובים בחיים.
ועכשיו אני הולך לדבר על מה שהוא מדבר על כסף, אוקיי? כי אני רוצה רק להראות, אני רוצה לדבר על זה קצת, ואני אדבר על זה גם בגלל השיעור של שבועות, שלמדנו מגילת רות, וכתוב שם, אני לא יודע למה אומרים שלא צריך ללכת בשבועות קצת.
אז הוא אומר כך, תראה מה הרמב״ם אומר כאן, אחרי שהוא מסיים לדבר על תאוות, שחזר אליו גם, הוא אומר כך: “וכן כל מה שבא בתורה”, כל מה שכתוב בתורה, והוא עושה רשימה ארוכה: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, שמיטה, יובל, צדקה די מחסורו, וכן הלאה.
הדרך הבלתי רגילה של התורה בנתינת צדקה: למה אין מצווה פשוטה לתת כסף
הקדמה – רשימת הרמב״ם של מצוות שהן “קרובות לפזרנות”
אני רוצה רק כי אני רוצה לדבר על זה קצת, ודיברו על זה. זה גם שיעור של שבועות, למדו מגילת רות, זה כתוב שם, וצריך לחזור על זה עם עצמו כמו שהיה שבועות קצת.
הוא אומר כך, תראה מה הרמב״ם אומר כאן, אחרי שהוא מסיים לדבר על כעס, תענוגים, שחזר ליחוד, הוא אומר כך, והן כל מה שבא בתורה, כל מה שכתוב בתורה, והוא עושה רשימה ארוכה, של מעשרות, לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, שמיטה ויובל, צדקה די מחסורו, כמה דברים יש לי כבר? זה חמש, שש, שבע מצוות.
אומר הוא, כל זה קרוב לפזרנות, כל המצוות האלה הן כמעט פזרנות. אנחנו זוכרים שיש שני קצוות, פזרנות היא אחד, כן, להיות פזרן, לתת יותר מדי זה דבר רע אחד, הצד השני הוא להיות כילי, קמצן, מי שלא נותן מספיק, ובאמצע, זו המידה הנכונה של נתינת צדקה, של עזרה למי שצריך, למי שצריך לעזור בדרך שצריך לעזור, בזמן שצריך לעזור. אומר הרמב״ם, אבל בתורה זה לא כתוב.
הקושיא הגדולה: בתורה שבכתב אין מצווה פשוטה של צדקה
אני רוצה להעיר כאן על דבר מאוד מעניין, אני מתכוון שאנשים אחרים שלמדו על הדברים האלה כבר יודעים איך, שבתורה, אתם יודעים שבתורה לא כתובה שום מצווה לתת צדקה ממש? דבר מעניין, כן? למשל, או מדברים אפילו על פרנסת אדם שלומד, כל מיני דרכים שנותנים צדקה, בתורה אין אף אחת מהמצוות האלה, או כמעט לא, ולא בפירוש. התורה שבכתב, הרמב״ם אומר שמדברים על התורה, המצוות שנאמרות בתורה שבכתב. הרמב״ם אומר הרי “והן כל מה שבא בתורה”, אבל זה לא מתורגם.
כן, כפי שנקרא, קראנו בשבועות ביום השני פרשת ראה, נכון? שם כתובים כמעט כל המצוות של עזרה לעני ואביון. “עשר תעשר”, כן, קוראים זאת ביום טוב, כי יום טוב הוא הזמן שבו משמחים, צריך לחשוב על עני ואביון.
מה כתוב בתורה על עזרה לעניים
מה כתוב בתורה? כתוב כך, שצריך לתת מעשר שני לעני ואביון, ללויים, וצריך לתת לקט שכחה ופאה, כלומר, זה כבר כתוב באמור, ביום טוב ובקדושים, וצריך לתת, ביום טוב צריך לתת לו לאכול גם כן. מה עוד כתוב? אם הוא עני יותר צריך לתת לו הלוואה, וצריך להשמיט בשמיטה, ואם הוא נמכר צריך לפדות את ביתו, אם הוא מוכר את עצמו, קרוב צריך לפדות אותו מהיהודי שקנה אותו, או מהגוי שקנה אותו. הרבה מאוד על עזרה חברתית, אבל דבר אחד לא מובן, הם נותנים כסף.
הבעיה: כתוב רק על הלוואות, לא על מתנות
לתת, ההלוואה היא תחליף למזומן. אבל להלוות, לא לתת. “העבט תעביטנו”, תן לו במשכון, נכון? תן לו עם משכון, תן לו עם ערב. לא כתוב שצריך לתת אפילו בלי ערב. מה שכתוב שבשמיטה צריך להשמיט, בסדר, אבל לא כתוב מה נותנים, כתוב שמלווים. כמעט לא כתוב לתת, נכון? “פתוח תפתח את ידך”, הגמרא דורשת את הפסוק שלא כפשוטו. כלומר, מה?
האדם הרגיל, נו? היה כסף, אני לא יודע. לא היה כסף צורי, אני לא יודע, כסף צורי זה ברזל, אבל משהו עם כסף. “העבט תעביטנו” פירושו שנותנים לו כסף? לא. משהו נותנים לו. בואו לא נדבר על כסף, על לחם, אני יודע על חיטה. למה לא כתוב שנותנים קמחא דפסחא? כתוב משהו למעלה בשדה שמשאירים להם לקחת. זה מאוד מוזר, נכון?
חז״ל דורשים את הפסוק שלא כפשוטו
אני מבין שהקושיה שלי היא, חז״ל מפרשים את הפסוק שלא כפשוטו. בסדר, הרמב״ם יאמר שזו תורה שבעל פה. “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו”, מתרגמת הגמרא מכאן את המצווה הכללית של נתינת צדקה, פירושו לתת כסף, אפילו לכתחילה לתת מתנה כסף. אבל זה לא פשט הפסוק. הפסוק מדבר על הלוואה, אין שום ספק, פשוטו של מקרא מדבר על הלוואה, והוא צריך להחזיר, אלא אם כן מגיעה שמיטה והוא לא החזיר, אז חייבים להשמיט. אבל בתורה לא כתוב לתת צדקה.
המוזרות של דפוסי התורה
זה דבר מעניין. בואו נאמר מה כתוב. יש שתי סיבות, אפשר לחשוב בשני אופנים. אני רוצה קודם לומר את דרכו של הרמב״ם, ואחר כך דרך אחרת, קצת אחרת, שאולי קשורה לזה.
בדרך כלל, מה כתוב כל פעם? יש אנשים שצריכים כסף, אנשים שיש להם כסף. יש מצווה לעזור לזולת. זו המידה הטובה של נדיבות, נכון? הרמב״ם אומר שיש מידה טובה של נדיבות. נדיבות פירושה, יש סכום מסוים שנכון לעזור לזולת, וזו מידה טובה, זו מצווה, זו מידה טובה. אברהם אבינו הבין זאת, נכון? אברהם אבינו נתן, אני לא יודע, מה שהוא היה צריך לתת. הכנסת אורחים, דרך אגב, הכנסת אורחים היא עוד מצווה שלא כתובה בכל התורה, וחושבים על זה רק מאברהם אבינו. יש דרשה, יש דרשה שאומרת דרך, זו דרך שלא כתובה בתורה. אברהם אבינו עשה חסד וצדקה ומשפט עם אלפי אנשים, הוא לא ידע, הוא לא נתן לקט שכחה ופאה, אני לא יודע מה הוא נתן. הוא נתן מה שהיה צריך לתת, הוא נתן, הוא נתן גן עם שערים, מי שהיה צריך הוא נתן. התורה אף פעם לא אומרת, “תן כמה כסף שחסר תתן.” זה לא כתוב בתורה.
מה היה נורמלי? קופת צדקה
מה כתוב בתורה? כל מיני דפוסים. זה משהו מוזר. וזו רשימה ארוכה מאוד. אתה יכול לומר, עני, מה היה נורמלי? מה היו אומרים היום? בואו נעשה קופת צדקה. יפה, מחלקים כל חודש למי שאין לו מספיק כסף, כמה שצריך, כפי מחסורו. קופה, תמחוי, מחלקים כל שבוע למי שאין לו אוכל, יש אוכל. מי שאין לו כסף לקנות שכירות דירה, משלמים לו בסוף החודש, אני לא יודע כמה צריך לוודא שהוא יכול להחזיק. מה שהמהלך החברתי הוא, נותנים לו כסף ופותרים את הבעיה.
התורה לא חשבה על זה, זה לא עלה על הדעת, זה כל כך פרימיטיבי, זה לא עלה על דעתו של משה רבינו? אפשר לומר, רבותי, “כי תראה עני מישראל, והתאזר לו”. מה זה? זה לא בכלל גס, בכלל לא נורמלי. לא. עומר של שכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, תן לו לקחת אותו. אתה יכול לחשוב על דרך יותר משפילה, מביכה לתת צדקה מזה? יודע מה? קח, לא היו לי עצבים לחזור לשדה, תן לו את זה. זה מאוד מוזר. זה היה בנוסף לצדקה אחרת, אפשר לומר תורות על זה.
פאה – דרך לא רגילה של נתינה
פאה זה בכלל כלום. פאה פירושו “לא תכלה”. לא תיקח את פינת השדה שלך. זה לא לקט, שכחה זה ששכחת. פאה זה רשמית דבר, כל פעם בשדה, תן קצת. כן, תן קצת. עדיף בפינה, מה שזה לא דרך נורמלית של נתינת כסף. דרך נורמלית היא, קח קצת, נותנים קצת. כלומר, מה, הוא צריך לבוא להיגרר, לחפש, ובעלי הבתים עוד שומרים אילו עניים יכולים לבוא, נכון? זה לא כל כך פשוט. ואין שיעור לפאה, אפשר לצאת ידי חובה עם מעט מאוד. זה מאוד מוזר באמת. אני מאמין שלא צריך לתת שיעור הפאה, נכון? זה צודק, קצת יותר מכובד לקט שכחה, אבל אני לא חושב שזו דרך נורמלית של נתינת כסף לעני.
מתנות כהונה – למה לא סתם כסף?
זה בכל זאת… אפילו כהן ולוי, הוא צריך תרומה ומעשרות עם כל מיני דברים. למה הוא לא יכול לתת כמה דולרים ביום טוב? זה כבר לא היה כסף אז, אתה אומר. אני מתכוון שכבר היה כסף אז. כבר נגמר להשתמש בכסף כבר. בימי משה רבינו כבר נגמר להשתמש בכסף. זה משהו מוזר.
תירוצו של הרמב״ם: התורה היא לרוב האנשים, שנוטים לצד הכילות
והרמב״ם אומר אבל תירוץ על הקושיה. אני רוצה להעיר. שנית, יש שתי קושיות. אתה יכול לשאול, הרמב״ם שואל כאן כמו שתי קושיות. אחת היא שזה מוזר, אני שואל את הקושיה. מה הרמב״ם שואל את הקושיה? אנחנו לא עושים את כל החכמות האלה. אנחנו יודעים שלא עושים, לא שומרים, לא מצוות פאה, לא לקט, לא שכחה. זה לא כל כך נחוץ, כי יש פועלים, ויש קומביינים, ויש מכונות. נותנים כסף, נותנים לו בכל זאת. לא נותנים לו כסף הדברים יותר או פחות.
שנית, מתנות כהונה, כן, זה סמלי, מה שאין לך כהן, אתה לא יכול לאכול את זה. זה דבר אחר. זה נושא אחר. אין אף ישיבה אחת שמתקיימת ממתנות כהונה, נכון? המטרה המקורית של מתנות כהונה לא קיימת, נכון? הישיבה צריכה להתקיים מכסף. יש מצווה של מתנות כהונה, יש תלתא זיכא, יש את זה ואת זה. אבל זה לא הנושא, נכון? מדברים עכשיו על צדקה. למה מדברים על צדקה? כי יש בכל זאת את המצווה. צריך לחלק כסף. ובתורה לא כתובה שום מצווה לתת צדקה. מדרבנן, אני יודע, על פי דרש כתוב אולי. אבל לא כתובה שום מצווה של נתינת צדקה. וכתובות שבע דרכים אחרות של לתת, שבע דרכים אחרות תחתונות, נכון? שבע דרכים אחרות. פאה כן, נותנים גם. אבל מה אתה אומר שפאה זה נורמלי? זה לא נורמלי פאה. האם נורמלי שבעל הבית יעמוד בשדה שלו וישאיר חלק גדול פאה? מה הוא רוצה בכל הדברים האלה? יש כל כך הרבה וכל כך הרבה וכל כך הרבה.
שמיטה – עוד דפוס מוזר
על זה אומר הרמב״ם תירוץ על זה. אני אגיד מה הרמב״ם אומר. אני מתכוון, במקום, שמיטה ויובל, גם שמיטה כל שבע שנים. כל שנה לתת שביעית. מה המוזרות בשמיטה? הכל מוזר. באה בכל זאת תורה שלמה וזה זורק אותך. אולי יש עוד טעמים לשמיטה, אבל בואו נדבר על הטעם. יש הרבה מאוד דברים. אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר… מה?
תלמיד: זו שמיטה. כתוב בתורה, “ואכלו אביוני עמך”. זה פסוק מפורש. התורה כותבת, “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך”. או “ולא תזרעו את שנת השמיטה”. כתוב על איזה פסוק? כתוב גם בפרשת בהר, דומה. מה שהוא לא לוקח, זה הפקר, הוא יכול לקחת, הוא לוקח. זה גדל כן.
מגיד שיעור: זו קושיה טובה. התירוץ הוא שספיחים זה מדרבנן, והוא נותן את זה לכולם. זה הפקר לכולם, לא רק לעניים. יפה מאוד. אבל הנקודה של זה היא שזה העניים… כתוב בפסוק, אתה מתווכח עם הפסוק, והפסוק כותב “ואכלו אביוני עמך”. בוודאי, אומרת בכל זאת הגמרא, אומר המדרש בפרשת בהר, לומד דרשה, לא רק העניים, הבהמות יכולות גם לאכול. הוא בכל זאת גם עני, אין לו בכל זאת מה לאכול. יפה מאוד, הוא לא צריך למות מרעב, הוא יכול גם לאכול. אבל כולם שווים, כן, הוא נותן גם לעניים. כשברור בערך עשרים פסוקים בפרשת משפטים שזה כדי שהעניים יהיה להם מה לאכול.
זה כל מיני מוזרויות. בסדר, אתם יכולים להתווכח. הלכות שמיטה יש עוד ביורה דעה.
סיכום שתי הקושיות
הקושיה היא, שתי קושיות. קודם כל, למה אי אפשר לומר נורמלי, תהיה אדם ותן מה שצריך? “די מחסורו אשר יחסר לו” – זה בכל זאת הפסוק, הגמרא דורשת. “די מחסורו” – אם הוא צריך מכונית, השאל לו מכונית. הוא צריך כובע, השאל לו כובע, תן לו כובע, וכן הלאה. מה שהוא צריך, זה כולל הכל. “די מחסורו” זה כבר כולל הכל. פתאום כתובים עוד דברים. אז זו שתי הקושיות. יכול להיות שזו קושיה אחת. ושנית, יש כל כך הרבה דפוסים אחרים, וכל פעם עוד טריק כזה. זה מאוד מוזר.
תירוצו של הרמב״ם: למי ניתנה התורה?
תירוצו של הרמב״ם כאן הוא בעיקרון זה, כך אני מבין מה שהוא כותב כאן, הוא לא אומר למה הוא כותב, הוא אומר כך, צריך לזכור את זה. כשאתה מצפה שאנשים רגילים יתנו, בוודאי אתה מבין שהכסף לא שלך, הקב״ה נתן לך את הכסף כדי שתשתף את זה עם מי שצריך, לפי מה שנכון. זה לא קילוי ולא בזבוז. האדם באמת לא צריך שום מצוות. לא בשבילך ניתנה התורה. האדם שבאמת נותן לכל אחד נכון, לא בשבילו ניתנה התורה. האדם שבאמת נותן לכל אחד נכון, לא בשבילו ניתנה התורה. בסוכות כבר אמרתי פעם דרשה, ההוא הוא ספר התורה, הוא כבר חילוקי המנהגים בשבועות. לא בשבילו ניתנה התורה.
אלא למי ניתנה התורה? לרוב האנשים האחרים. רוב האנשים האחרים, הם נוטים לצד הכילות. רוב האנשים לא נוטים לצד הבזבזנות.
תובנתו של אריסטו: למה רוב האנשים כילים
ראיתי שאריסטו אומר דבר מאוד מעניין – הרמב״ם בכל זאת לקח את כל הדברים האלה מאריסטו. מה הפשט שרוב האנשים… קורה מאוד מעט שלאנשים יש בעיה שהם נותנים יותר מדי צדקה. יש כמה אנשים כאלה, אולי, אבל זה מאוד נדיר. רוב האנשים נותנים מעט מדי.
מנגנון ה-self-reinforcing של מידות
הוא אומר למה? כי תחשוב על זה, שלהיות מידה, למידות יש בכל זאת כמו מנגנון self-reinforcing, שככל שעושים אותן יותר, הן נעשות יותר. מישהו שנותן יותר מדי צדקה, זה self-healing, כי הוא ימצה את כספו, הוא יפסיק מהר יותר. בדרך כלל, הבעיה של נתינת יותר מדי כסף פותרת את עצמה. בסופו של דבר נגמר לו, והוא חוזר לדרך הממוצע.
מה שאין כן הבעיה של נתינת מעט מדי כסף, להיפך, זה נעשה רע יותר ויותר. יש לו תמיד יותר כסף שהוא לא נותן, והוא שומר אותו לעצמו.
האסטרטגיות העקיפות של התורה לטיפול בכילות אנושית
ההיתר של השולחן ערוך לבזבז עבור יתומים ואלמנות
מגיד שיעור:
השולחן ערוך אומר שיש היתר, מותר לבזבז על היתומים, על האלמנות, יש היתר כזה.
מה? כן, ולמה? מה עם הבזבוז? זו לא עבירה? גם היה הרב.
פרקטיקת הצדקה הקיצונית של הסאטמרער רב
אבל הסאטמרער רב, בסדר, למעשה, הסאטמרער רב גם לא מת, אף אחד לא ענה אותו, זה לא מסוכן, היה לו תפקיד. הסאטמרער רב אמר, הוא יודע, הוא הרב שלו, העבודה שלו לא בעיה.
הסאטמרער רב נתן כסף אולי, הוא אסף כסף, אני לא יודע, אני מתכוון שבנו התלונן שהוא לוקח, הוא רוצה לתת את הכסף שהיה לו בשבילו, והוא רצה לתת למישהו אחר.
הוא אומר, לא, אין בעיה, אתה אומר, יש אנשים שאומרים שלבנו של הרב צריך לתת כסף, ההוא לא בנו של הרב.
הוא לא הבין שהוא אמר שהוא היה מוציא את כל כספו כל יום, ואני נשבע, אני לא מציג את עצמי במראה, אסור לבזבז יותר מחומש.
הוא אמר שהסאטמרער רב שלו שווה הרבה יותר מכל הכסף שהוא הוציא כל יום. זה בכל זאת הכנסה, הסאטמרער רב שלו מרוויח הרבה כסף, הוא עשה הרבה כסף עם זה.
הוא אמר, אה, לא נגמר לו הכסף? הוא אמר, לא, יצאתי, לוויתי. מותר ללוות, הוא אמר, אני אלווה פעם.
היה לו אשראי, היה לו אשראי טוב, הסאטמרער רב. לסאטמרער רב היה ציון אשראי של אלף, נכון? הוא יכול היה ללוות כמה שהוא רצה. כן, והשם שלו הוא גם חלק מהשווי הנקי שלו.
נו, זו לא עבירה, כתוב שבוודאי, זו מידת חסידות, אולי לרוב האנשים לא צריך לעשות יותר מדי סיכונים. אבל מה שהסאטמרער רב אמר, היתה לו מידת הקילות, זה היה קיצוני.
עקרונו של הרמב״ם: “הכל לפי רוב המעשה”
אבל, אומר הרמב״ם, אז הוא אומר, לרוב האנשים בדרך כלל אין את הבעיה הזו. בדרך כלל אין את הבעיה הזו. אז, אבל מה שהבעיה היא כן, שלרוב האנשים קשה מאוד להפריד אותם מכספם. כך הסדר.
אז ממילא, וזכרו עוד שהרמב״ם, הרמב״ם המפורסם מאוד אומר זאת בפירוש המשניות לגבי צדקה, כן, “הכל לפי רוב המעשה”, כן?
התורה כאמצעי לציבור: לקט שכחה ופאה והטבע הקולקטיבי של פרנסה
אומר הרמב״ם, יש תירוץ אחד [תירוץ: תשובה], תירוץ פשוט למה צריך הרבה דברים, “הכל לפי רוב המעשה”. אומר הרמב״ם, אם אחד רואה שיש לו מידת הכילות [מידת הכילות: המידה של קמצנות], כמו רוב האנשים שלא נותנים מספיק צדקה, ויש לו אלף דולר, עדיף שיחלק דולר אחד בכל פעם מאשר את כל אלף הדולר בבת אחת.
דוגמה מעשית: בעל הבית שנותן פעם בשנה
נו, מה? נכון? דיברתי עם יהודי אחד, יהודי בעל בית, לפני כמה שנים. אוקיי, אני מקווה שהוא לא שומע את זה מכאן. והוא אמר לי שקודם כל, זה מאוד מפריע לו לתת. אנשים באים כל הזמן בבית הכנסת לתת כסף. הוא נותן פעם בשנה מאה אלף דולר לשלו, ואני עושה את זה למי, והוא נותן צ׳ק.
אבל זה אומר הרמב״ם שלא צריך לעשות כך. למה? כי האדם נשאר לא-נותן. אמנם, יכול להיות שהוא נותן בסופו של דבר יותר צדקה בחשבון מאשר אנשים אחרים, אבל הוא למעשה, באמת, איך שאני מכיר אותו ויודע, סתם [סתם: פשוט], אני לא יודע כלום באופן אישי, אבל הוא לא אדם טוב, כי הוא בעצם [בעצם: בעצם] אדם אנוכי. הוא לא הפסיק להיות אנוכי.
אומר הרמב״ם, לחלק כל יום קצת כסף למי שבאים בבית הכנסת, זה להיות פחות אנוכי. אגב [אגב: דרך אגב], ההוא נתן פחות כסף אולי. זה חשבון אחר, ההוא צריך שיהיה לו מספיק כסף. אבל הוא נעשה פחות אנוכי.
אותו דבר: כל שלב הוא מעשה חדש
אותו דבר הוא מה שהוא אומר כאן. צריך כל שלב, כל שלב יש כאן “מעשה ראשון” [מעשה ראשון: מעשה ראשון], “מעשה שני” [מעשה שני: מעשה שני]. צריך כסדר [כסדר: בסדר] לעשות דברים חדשים כדי לעקור את מידת הכילות, להתרגל [להתרגל: להתרגל], למסות את מידת הכילות. זה דבר אחד.
העיקרון העמוק יותר: אנשים נעשים מה שהם עושים
אבל אני חושב שיש כאן דבר עמוק יותר. זה פשוט, כן? זה כל אחד מבין פשוט. אני חושב שיש כאן גם דבר עמוק יותר.
הדבר העמוק יותר הוא, שהטריק כאן בנוי על זה שאנשים נעשים מה שהם עושים, לא מה שהם מאמינים, לא מה שהם חושבים. כן?
היום אנשים חושבים שיש להם את ההשקפות [השקפות: השקפות] הנכונות, עם שיטות [שיטות: שיטות], “עוזר משהו, אני סבור שצריך לתת.” אני לא מסתכל מה אתה סבור. אתה נותן? אתה לא נותן? לא רק שאני לא אכפת לי מה אתה סבור, הנפש [נפש: נשמה] שלך לא אכפת לה מה אתה סבור.
אם אתה נותן, אפילו אתה עושה את זה לשם שמים [לשם שמים: לשם שמים], אתה אומר שאתה עושה את זה בשביל הכלל [כלל: קהילה], אתה הסברת [הסברת: הסברת] לעצמך לשם שמים, זה יוסבר לך לשם שמים. אם אתה לא נותן עם חשבון טוב, זה יוסבר לך למה לא. זו הדרך שבה אנשים עובדים.
הגישה הדו-מימדית של התורה
אז, אם מדברים עם ציבור, בואו נזכור, התורה [תורה: התורה] דיברה שיש שני דברים: קודם כל [קודם כל: קודם כל], התורה עשתה בשביל האנשים החולים, ושנית, זה עשוי בשביל הציבור. גם כי הציבור הם אנשים חולים. אבל צריך לדבר לציבור, וצריך לדבר באופן [באופן: באופן] שאפשר לדבר עם ציבור.
אז, והמעלה [מעלה: יתרון]… גאונות [גאונות: גאונות] קטנה יש כאן, אבל גאונות גדולה היא חידוש [חידוש: חידוש] גדול. אז, לציבור צריך למצוא דרכים איך אפשר לדבר לציבור, וצריך לעשות דרכים איך הוא לא יתפוס שהוא נותן צדקה. זו בעצם הנקודה [נקודה: נקודה].
אם הוא תופס, יש לו את מידת הרע [מידת הרע: מידה רעה], המידה שלו שאומרת לך “הכסף שלי, למה אני צריך לתת לך?”.
ה״טריקים” של התורה: מנגנונים עקיפים לצדקה
אז, יש כל מיני טריקים שעושים שאתה לא תופס שנותנים לך צדקה, שאתה לא תופס שאתה נותן את שלך.
לקט, שכחה, פאה: “זה בכלל לא עולה כלום”
למשל [למשל: למשל], התורה אומרת, “בוא תשמע, אתה קוצר את השדה שלך, תשכח חלקה אחת.” אפילו היותר… זו בעצם שכחה [שכחה: שכחה]. זה בעצם אומר סך הכל [סך הכל: סך הכל]… רבי אלישע אומר תמיד שזה אומר, זה לא צריך להיות חזיר [חזיר: חזיר] שאדם…
מה זה היום? למשל, שאדם עושה שמחה [שמחה: שמחה], יש ארגון כזה שאוסף את האוכל אחרי השמחה, כי חבל, אפשר לתת את זה לעניים [עניים: עניים]. לא צריך להיות חזיר. אה, זה בעצם טוב, לקחת את זה הביתה. הלו, יש לך בבית, מחר יש לך ארוחת ערב בבית. נכון? לא צריך להיות…
אני אומר, יש כזה, חיים מצמצום [צמצום: צמצום] שיש חבילה באדם, שתמיד… הוא מוודא שבבית הכנסת יהיו שלושה כוסות קפה, כי באים שלושה אנשים. קנה מספיק, שיהיה לאנשים אחרים.
המשל של שמיטה: שפע מול צמצום
היה לי חבר [חבר: חבר] שהסביר [הסביר: הסביר] לי אפילו, אני לא יודע אם זה הפשט [פשט: פשט] הנכון, אבל זה אמת [אמת: אמת], וצריך להבין מה הפשט שהתורה אומרת שלא עושים עם השפע [שפע: שפע] שהוא כבר שפע סתם כמו נס [נס: נס], ומשתמשים בזה שנס קרה כל שש שנים, זה לא הגיוני.
הרב אומר, הוא יודע, הוא חושב שזה פשוט כתחילת הפשטות [כתחילת הפשטות: כתחילת הפשטות]. הוא אומר כך, תיכנס לבית מדרש [בית מדרש: בית מדרש] חסידי לקידוש [קידוש: קידוש], תראה, הקוגל לעולם לא נגמר, ותמיד יש מספיק קוגל לכולם.
תיכנס לבית מדרש ליטאי, חס ושלום [חס ושלום: חס ושלום] ליטאי, אבל איפה שיותר מצומצם, יותר קמצני [קמצני: קמצני] בית מדרש, תראה שהרבה שבועות, בא אורח אחד, כבר אין קוגל בשבילו. או אפילו הוא היה מחשב, אומר הוא מה הפשט?
אם מחשבים עם הסביבה לכתחילה [לכתחילה: לכתחילה], הגבאי [גבאי: גבאי] שקונה, הוא קונה תמיד שתי עוגות, כי הוא יודע שיש מספיק לכולם. אם חיים עם צמצום אין מספיק לאף אחד. זה הפירוש הפשוט בברכה [ברכה: ברכה] שהוא עושה שמיטה [שמיטה: שמיטה].
אבל זה… איפה אתה רואה שמיטה? שמיטה אומרת שהוא חושב כבר בשנה השישית, מה אומר “וציויתי את ברכתי בשנה השישית” [וציויתי את ברכתי בשנה השישית: וציויתי את ברכתי בשנה השישית]? הוא חושב בשנה השישית כבר, כמו “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת” [מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת].
הוא חושב… לא, אני לא אומר שצריך לחשוב להתכונן, אני אומר שלא רק שצריך לחשוב, צריך לחשוב עם המצווה [מצווה: מצווה]. תחשוב שיש סביב שלא יהיה להם בשנה השביעית. אז יש, חיים עם שפע, חיים עם מרחב [מרחב: מרחב], יש לכולם, יש מספיק. זה היה הפשט של המשל [משל: משל] שלו.
הערכת המשל
הוא רוצה לעשות את זה יותר מוסרי, יותר… המשל מבין שהחשיבות [חשיבות: חשיבות] של סוכה [סוכה: סוכה] היא שיש בדרך כלל קפה לכולם. יש פעם ליפשיץ, פעם אין. אם אתה לא מקבל את זה, זה לא נכון? אוקיי, זה לא נכון. המשל טוב יותר אם אתה מקבל אותו. זה “אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס” [אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס: אל תהי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס]. זה לא נכון.
אני חושב ששמיטה אומרת על דבר אחר, כי זה אומר שהוא הולך לעשות יותר כדי שיהיה מספיק. אוקיי, אפשר להתווכח. צריך בוודאי לשים בצד, אבל הקב״ה שם בצד לכולם. שמיטה אומרת שיש בחשבון את האחר, אז יש בחשבון יותר, יש בחשבון…
אוקיי, בואו נאמר שזה לא פשט טוב על שמיטה, נמצא פשט טוב יותר. אני רק אומר שהרעיון של “זה כוח עליון שיש בו פועל” [כוח שיש בו פועל: כוח שיש בו פועל], זה רעיון פשוט.
דברי תורה כנגד יצר הרע: התורה לא הולכת ישירות נגד היצר הרע
אבל אני חושב שלפי הרמב״ם זה יותר פשוט או עמוק מזה, שאי אפשר לומר לאדם “תן כסף, תן כסף”. זה לא הולך ישירות נגד היצר הרע [יצר הרע: יצר הרע] שלו. התורה, דברי תורה כנגד יצר הרע [דברי תורה כנגד יצר הרע: דברי תורה כנגד יצר הרע], התורה לא באה ישירות נגד היצר הרע.
הבעיה עם “ואהבת לרעך כמוך”
אם התורה… יש הרבה אנשים, אני אגיד דבר מעניין, יש הרבה אנשים שבאים ואומרים, “על מה כל התורה? אני יודע, צריך לחשוב על האחר, כן? כתוב בעצם רבי עקיבא [רבי עקיבא: רבי עקיבא] ‘זה כלל גדול בתורה׳ [זה כלל גדול בתורה: זה כלל גדול בתורה], צריך לחשוב על האחר, לא לחשוב רק על עצמך.” אוקיי, תעבוד על לחשוב על האחר.
לא, אתה לא תופס. התורה באה לפתור את הבעיה של הצורך לחשוב על האחר. אתה מבין? האדם ההוא, הרבה פעמים האדם ההוא הוא רע. לא תמיד, אם הוא מתנהג בדרך התורה [בדרך התורה: בדרך התורה] הוא באמת נעשה טוב, כי הוא שם את הכוונה [כוונה: כוונה].
אבל הרבה פעמים, האנשים שאומרים שמישהו הוא אגואיסט, הוא סך הכל, כל התורה רוצה שהוא לא יהיה אגואיסט, הוא לא יחשוב על עצמו. למעשה, הוא חי אגואיסט, האדם ההוא, והוא מדבר דרשת מוסר [דרשת מוסר: דרשת מוסר] שלמה איך זה כל כך קשה להפסיק לחשוב על עצמך, וצריך מסירות נפש [מסירות נפש: מסירות נפש]. זה לא כך. התורה באה לעזור לבעיה. זה באמת קשה.
רבי עקיבא ו״חייך קודמין”
אם רוצים ללכת ישירות לומר “תפסיק, אל תחשוב על עצמך”, הוא חושב על עצמו. רבי עקיבא הוא אותו רבי עקיבא של “חייך קודמין” [חייך קודמין: חייך קודמין]. גם קושיה [קושיה: קושיה]. אוקיי, זו כבר קושיה קטנה [קטנה: קטנה].
אבל מה שרבי עקיבא אומר הוא, שהמצוות [מצוות: מצוות] של התורה עשויות שבשורה התחתונה [שורה: שורה] תפסיק לחשוב על עצמך. “מלאכת לקט שכחה ופאה” [מלאכת לקט שכחה ופאה: מלאכת לקט שכחה ופאה] לא עולה כלום. מה התורה דרשה ממך? זה לא עולה לך כלום. כמה עוללות [עוללות: עוללות] נשארו, תעזוב את זה, אל תהיה רע. כאילו [כאילו: כאילו], זה לא באמת רע היה עושה את זה בלי התורה.
יכול להיות שזו דרך הממוצע [דרך הממוצע: דרך הממוצע] שאמרת, אני לא יודע. התורה הולכת קצת יותר רדיקלית, אומרת “אל תהיה רע. תעזוב, תעזוב, יש לך כל כך הרבה, תן לאחר שיהיה לו גם קצת.”
האסטרטגיה של התורה: לתת בלי לתפוס
עכשיו, אתה תופס כן? עכשיו אתה אומר, יש כבר שהתורה מצאה טריק איך לעשות שהאדם ייתן צדקה בלי שהוא יתפוס שהוא נותן צדקה. קצת קצת, הוא עושה את כל הטריקים האלה. אומרים לו, אומר הוא, תן, מה הטריקים האחרים שאומרים? תעשה “עזוב תעזוב עמו” [עזוב תעזוב עמו: עזוב תעזוב עמו], תעשה…
אוקיי, הרמב״ם אומר דבר אחר. תן שמיטה, תן יובל [יובל: יובל], כל שבע שנים. למה? לשמיטה יש גם טעמים [טעמים: טעמים] אחרים, נכון? לא רק… הרמב״ם אומר ששמיטה היא בגלל זה. בואו נקבל את מה שהרמב״ם אומר. שמיטה היא כדי שהעניים יהיה להם מה לאכול.
התורה מעמידה הרבה טעמים אחרים למה צריך לעשות שמיטה. “והארץ לא תמכר לצמיתות” [והארץ לא תמכר לצמיתות: והארץ לא תמכר לצמיתות], ועל פי קבלה [על פי קבלה: על פי קבלה], שמיטה היא זמן קדוש, כן? כתוב בפסוק [פסוק: פסוק], כן? “וקדשתם את שנת החמישים” [וקדשתם את שנת החמישים: וקדשתם את שנת החמישים], כתוב כמעט [כמעט: כמעט] בפסוק הראשון, זה קדוש. וממילא זה זמן קדוש, צריך לשבת בכולל [כולל: כולל] ללמוד ולא לעבוד. זה תירוץ טוב.
זה דברי תורה כנגד יצר הרע. זה בגלל שאי אפשר לומר לך ישירות “תן לעניים כסף”, מוצאים לך כל מיני טריקים שתיתן כסף. בין אם שכחה אין הבדל [הבדל: הבדל]. יכול להיות.
יישומים מעשיים: גיוס כספים ו״חי דולר”
היום גם, כל מי שעושה גיוס כספים יודע, כמעט אף אחד לא הולך לתת כסף. עשיתי קמפיין, אני חושב שזה בדיוק הגימטריה [גימטריה: גימטריה], ונותנים חי דולר [חי דולר: שמונה עשר דולר]. מה זה חי דולר? מישהו אמר לי שחי דולר לא מותאם לאינפלציה, צריך לשנות את זה. אבל, זה מעט, שמונה עשר דולר, שיהיה כך. פעם היה שישה דולר, כן?
אבל… אגב, למה אני אומר את זה? כי אמרת פשוט שזה לא נקרא “פרמשתו” [פרמשתו: פרוטתו], כי זה לא המעשה שלך. הנקודה היא, למה התורה אומרת “כמנין יובלות” [כמנין יובלות: כמנין יובלות]? כן, זה מילה טובה יותר. שורש [שורש: שורש] נקרא “פרמשתו בן קשתה” [פרמשתו בן קשתה: פרוטתו בן קשתו].
כי זה עושה הרבה יותר כסף כך. אגב, מה? צדיק [צדיק: צדיק] שני אמר את זה. הוא אומר, הוא אומר, אתה יודע למה הוא שוכב? עושים יותר כסף.
אבל זה כי אדם, קשה לאדם להיפרד מהכסף שלו. נותנים לו תירוצים, לא תירוצים, נותנים לו מניעים [מניעים: מניעים]. זו כל התורה כולה [כל התורה כולה: כל התורה כולה]. כן, אומרים עוד תורה. זה השקעה. זה השקעה.
התורה כאמצעי לציבור: לקט שכחה ופאה והטבע הקולקטיבי של פרנסה
שלא לשמה: ה״טריקים” של התורה עוזרים אפילו בלי כוונה נכונה
זו מילה טובה יותר, במקום שזה נקרא “פרמשתא בן קשתא”, כי זה עושה הרבה יותר כסף.
על כל פנים, מה? צד שני הוא בעצם מה שאתה אומר, זה דבר שעובד, הוא עושה יותר כסף. אבל זה כי אדם, קשה לאדם להיפרד מהכסף שלו, נותנים לו תירוצים, לא תירוצים, נותנים לו מניעים, זו כל התורה כולה. כן, אומרים עוד תורה. כן. זו השקעה. אפילו כשהוא לא חושב והוא לא מרגיש שזו השפעה, שזו דרך של בעלות. כן, כן, זה עוזר, בדיוק. כי האנשים הם, הם לא אומרים שזה מספיק, הם צריכים אחר כך להגיע לדעת, אבל זה עוזר שהוא נעשה פחות אגואיסטי. כן, זה עוזר.
זה בוודאי, אם הוא צריך להיות בעל דעת, אם הוא טועה והוא עושה את זה מתוך נקמה, אני לא מדבר. אבל אפילו כשהוא עושה את זה לא לשמה, שלא לשמה, כן, שלא לשמה. הוא לא תופס, כן, הוא חושב שהוא עושה את זה כי זה ענין קדוש, בינתיים הוא נעשה טוב. אני יכול להגיד לך שזה עובד. אני מכיר את האחר ואני חושב שהוא כבר טוב. כן, אתה יודע כמה רע הוא היה בלי זה, כן? זה עוזר, זה עוזר. זה לא דבר לשלמות, אבל התורה לא עשויה לשלמות. התורה עשויה, כמו שאמרתי לך התורה השנייה.
“תורת ה׳ תמימה – מחכימת פתי”: התורה היא לציבור
לכן הוא מביא כאן את הפסוק, “תורת ה׳ תמימה, עדות ה׳ נאמנה, מחכימת פתי” [תהלים יט:ח – “תורת ה׳ תמימה, עדות ה׳ נאמנה, מחכימת פתי”]. מי לא פתי? לא בשבילו התורה. החכמים והתורה, הוא כבר יודע את התורה. התורה באה לעזור לפתי, וזה עם הרבה טריקים כאלה. כך אני חושב שזה הסוד. ומשתמשים באמת בהרבה טריקים כאלה, וזה הכל כדי שהציבור יהיה טוב. לא רק שהצדיקים יהיו טובים. הצדיקים תמיד היו טובים, בשביל הצדיקים לא צריך תורה. המעלה של התורה היא שהציבור יהיה טוב. זה פשט אחד.
פשט חדש: מגילת רות והטבע הקולקטיבי של לקט שכחה ופאה
ההקשר של מגילת רות בשבועות
בשבועות חשבתי על פשט נוסף לגבי נכסי מלוג [נכסי מלוג: נכסי מלוג], ונדבר על זה. במגילת רות [מגילת רות: מגילת רות], כן, קוראים את מגילת רות בשבועות אחר הצהריים. ראיתי, ורואים שם, זה מאוד מעניין, רואים שם במגילת רות, נראה כמעט מהפסוקים, שזה שרות תוכל ללקט שם בשדה, זה עצמו חלק שלה. כן, צריך להבין את ההקשר של גירות [גירות: גירות]. בואו נאמר בסדר. במילים אחרות, כתוב שם ש, אני לא זוכר את הלשון של הפסוקים, כתוב שם שהיא באה והיא חיפשה איזה מקום, ובועז קודם היא הלכה מאיזה מקום אחורה, “ותלקט בשדה אחרי הקוצרים” [רות ב:ג – “ותלקט בשדה אחרי הקוצרים”], מאחור, עמדה מאחור איזו נערה, והיא אמרה שהיא רוצה ללכת ללקט.
תלמיד: רגע, תראה מה כתוב אחר כך, אתה תראה. עוד לפני זה. מה כתוב שם בפסוק?
תרגום לעברית
מורה: מה כתוב? כן, מצוין. כתוב שם “אל תלכי ללקוט בשדה אחר” [רות ב:ח]. כן, מצוין, כתוב שם “אל תלכי ללקוט בשדה אחר”, נכון.
ההיררכיה בקציר
במילים אחרות, היא באה כאדם זר, ונראה שהסדר היה שהיה שם בעל הבית, בא בועז עם… “ה׳ עמכם” [רות ב:ד], כן, בא בעל הבית עם הפועלים שלו, והוא אומר ברכה כזאת גם, עושים לחיים שם לרבי, הוא נותן את החיתוך הראשון, יודעים, ואחר כך הציבור עובד. אז, אבל מאחור עומדים המקורבים, כמו המקורבים הפחות עומדים, ואחריהם יש את הזרים לגמרי, הגרים האמיתיים, שאותם, אפשר כביכול לזרוק בדרך כלל.
נראה שזה נכון, כך זה גם על פי הלכה, אסור לתת למי שרוצה ללקט, כמו בכל הצדקות יש טובת הנאה, בעל הבית רשאי להחליט למי יהיה לקט שכחה ופאה. אז, הפשט הוא שרואים, ואחר כך בא בועז והוא קירב אותה, הוא פשוט אמר “הוגד הוגד לי” [רות ב:יא]. מה זה אומר הוגד? הוא אומר, אה, את חלק? שמעתי שעזבת, באת לחסות תחת כנפי ישראל, ראיתי שאת רוצה להיות חלק מאיתנו. אני יודע את העניין, הוא קירב אותה עוד יותר, את יכולה ללכת, הוא הזהיר שלא יגעו בה, את לא תלכי לאחר, שם יגעו בך, לכי כאן לא יגעו בך.
“לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” – שאלת השייכות
אז, מה אני רואה כאן? מה שאני רואה הוא, זה בעצם חלק מה… למה נער? היו לו את כל היהודים, קיבל עוד פשט חדש? לאיזה צורך? לא, הוא צריך להודיע בתורה. זאת התורה. מה שאני רוצה להוציא הוא, אני חושב שהפשט שנראה הוא, שאם יצא פשט חדש, בעיקר לקפוץ. כי מה תעשה? אם יש כאן לעזור לעובד, מה זה נוגע לך? זה לא נוגע לבעל הבית מי שגרם לו לצאת ידי חובת המצווה, והוא הולך לחיים. בדרך כלל אדם שמקיים מצווה לא נוגע לו. אז נראה אבל שהפשט הוא משהו אחר. וזה למה הם, אחרי שהוא נתן את התירוץ, הוא נתן, “גם שאלת שאלת לו על מצוותיך”, למה הוא עשה את הטריק, הוא ידע שלא ישכחו את זה. לא ישכחו את זה, אומר רש״י, לא ישכחו את זה. אז אני חושב שזה ממש הפשט הפשוט ביותר, אבל הוא נתן עוד יותר. אז זה פלאי, מה זה קשור? רק את המצווה הוא נתן בעיקר. זה לא עיקר, זה לא קריכר, אין בזה טעם.
התירוץ הוא כך, התירוץ הוא תירוץ חדש, וזה הנושא של חג הקציר, למה עושים חג הקציר בשבועות. זה תירוץ חדש. כמעט אמרתי את התירוץ ערב שבועות, אבל זה פשט טוב יותר.
האופי הקולקטיבי של הקציר: פעם והיום
התירוץ הוא, שקציר, מה זה אומר קציר? כן, אנחנו לא רגילים. אצלנו, אני מתכוון הדרך שלנו לעשות כסף היא לא רוב האנשים, או רוב האנשים שהם עובדים שכירים, ולא אנשים שהם משקיעים, זה קצת אחרת. רוב האנשים לא עושים כסף ממה שהם מצליחים עם פרויקטים לכל הציבור, שקשור לתפילת הציבור ולכל העניין. לאדם יש את העבודה שלו, הוא מצליח, הוא עושה כסף. אבל תחשבו איך זה היה בימים ההם, בעולם החקלאי, כן? עשיר הוא אכן זה שהוא המנהיג, אבל זה לא בהכרח שהוא אפילו הרוב. השדות שייכים למשפחה. הרבה פעמים יש מישהו שאחראי על זה, וזה אפילו לא ברור שהוא באמת יותר שלו מאשר האחים, מאשר האחרים. הוא רק היורש, הוא דואג, נכון? אבל הוא לא ממש בעל הבית. זה שייך לשבט יהודה, בית לחם, כלב הוא משפחה, מה שלא יהיה, זה שייך לחצרון, זה שייך להם, למשפחה זה שייך בעצם, נכון? במובן מסוים.
תפילת גשם: תפילת כולם, קציר של כולם
עכשיו, אחר כך הולכים כל היהודים, כל החברה, משפחת חצרון מחף, ומשם מבית לחם, הולכים לבית הכנסת בראש חודש, הם צריכים שהקב״ה ייתן גשם, כן? למי הוא ייתן גשם? למה מכוונים היהודים הרגילים שמתפללים תפילת גשם בתענית? מה ראינו? שיבוא גשם? נוגע לי שיבוא גשם? נוגע לי שהדלק יעלה, ירד? אולי, אני לא יודע. מה זה הגשם? נכון? אפשר לומר, מדברים על פרנסה. אבל היום פרנסה היא דבר מאוד אינדיבידואלי. לכל אחד יש את הפרנסה שלו, פחות או יותר. כן, הכלכלה עולה, זה עוזר לכל אחד קצת. אבל הדרך הרגילה היא פרטית, שאני עושה כסף ואתה לא עושה כסף. או שאתה עושה, יש לי יותר טוב, יש לי יותר מזל, אני לא יודע, יש לי יותר תפילות, עבדתי יותר טוב ממך.
אבל אם חושבים שהדרך הרגילה לעשות כסף פעם הייתה תבואה, וכל אחד חי על הפרנסה שלו, שכל אחד, האנשים היו להם שדות גדולים יותר, האנשים שעובדים אצל בעל בית, לא כל אחד היה בעלים על זה. אבל התפילה לגשם כל אחד התפלל ביחד, אמת? גשם, רוב, חלק גדול ממה שיש לך, הקב״ה עושה שיירד גשם. לא אתה, מר בועז, שאתה היית צדיק, שיירד גשם לשדה שלך. לא יורד גשם יותר לשדה שלך מאשר לשדה של אחרים, אמת? אם היהודים היו שנה טובה, זה הביא שפע, זה אומר שלבועז היה הרבה כסף, נכון? מה יש לי מזה? אני אפסיק להתפלל? זאת תפילת עוברי דרכים, מה נוגע לי שלעשירים יש כסף? אני יכול ללכת להסתובב. כן? לא, זה לא ככה.
לקט שכחה ופאה: זכות, לא נדבה
אבל עכשיו, כמו שזה, עכשיו בא הקציר, ובועז קוצר את השדה שלו, אני בא ואני אומר לעצמי, הלו, מגיע לי כסף מהתהילים שלי. גם אני אמרתי תהילים שיירד גשם. אני עושה בדיחה, אבל תחשבו, השדה הוא שלנו. בוודאי, אני מכיר שאתה בעל הבית. זה לא סוציאליזם שאומר שאתה לא בעל הבית. אתה גם, אתה בעל הבית, אתה יוצא מזה מה שלא יהיה. אבל אני לא, זה שאני חלק ממשפחה אומר שאני זכאי. זה השדה שלי כמו שזה השדה שלך במובן מסוים. אנחנו, אני מתושבי בית לחם. יש את תושבי בית לחם, העשירים, החשובים, שהם לוקחים בראש, ויש את העניים שהם לוקחים מאחור, לקט שכחה ופאה. אם הם בחורים קצת יותר חשובים, הם לוקחים כבר את השורה הראשונה של לקט שכחה ופאה. זה לא חידוש, זה לא הלכה, התכוונתי. זה רגיל, כל אחד לוקח. בועז לוקח חלק בראש, הוא לוקח את הראש, מכוח העבודה שלו בשבילו, והנערים, כן, הבחורים עובדים, הם גדלים, הם הופכים בעצמם לבעלי בתים. בינתיים יש מאחור את המסכנים, הם לוקחים, אבל הם עדיין גם חלק מהעניין. מהקציר, לא יכול להיות שזה לא בשבילם, זה גם בשבילם.
“לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” – שאלת השייכות
עכשיו, רק בגלל זה, כשבא מישהו חדש, בא ממואב, שואל בועז, “וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?” [רות ב:ה]. לְמִי, לא מִי. וכל המפרשים, יש לך את היפה תואר, את רש״י, החיד״א מביא את זה בשם טוב, אני לא מבין. קראת את המעשה? שואל קושיה, זה לא יכול להיות. זה נשמע כל כך מסוכן. לא, אבל לא כתוב סופית שהשאלה היא בן אשם. חז״ל אומרים מדרש. אבל מה כתוב? לא כתוב מִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, כתוב לְמִי. מה כתוב לְמִי? כן, הבניין אחרים רוצים לתרגם שזה אומר מה היא עושה כאן, הם רוצים גם לעוות את המילה. אבל לְמִי בעברית אומר של מי היא שייכת. זה אומר, אני מבין שבאים כאן בני הדודים שלי, אני יודע מה, טוב מאוד, הם שייכים כאן. של מי היא שייכת? איך היא הגיעה? אמר לו, אה, היא באה עם נעמי. נעמי היא גם קצת בת דודה, והיא התקרבה אליו לקשר, היא שייכת כבר כן כאן.
המסקנה: לקט שכחה ופאה שייכים לכל הקהילה
אז מה אתה רואה? שלקט שכחה ופאה זה לא סתם כשנותנים כסף לעניים, זה קשור לזה שהקצירה שייכת לכולם, גם לעניים. ורשעי סדום, הם לא מודים בזה, הם אומרים לא אכפת לי, זה אחי, אתה לא בעל הבית, זה לא הבעיה שלי, לך לך למקום אחר. אם אתה חברה טובה שכל אחד שייך אליה, אז זה הולך ביחד.
חג הקציר: למה כל היהודים שמחים בשבועות
זה החג, בגלל זה כל היהודים שמחים בחג הקציר, אפילו הם לא קיבלו את התורה. התורה היא רק לנבונים, אבל הם כל היהודים.
מעשה: “אני רוקד בשמחת השכן שלי”
מכירים את המעשה, היה יהודי, לא תלמיד חכם כל כך גדול, הוא רקד בשמחת תורה הרבה. בא הרב, הוא החזיק את עצמו למדן גדול, והוא אומר, “למה אתה רוקד? למדת משהו את התורה?” אומר הוא, “אני לא יודע, אבל יש לי שכן שעשה חתונה לבנו, והרב אמר שאני רשאי לרקוד בשמחת הרב גם.”
סיכום: התורה נעשתה לציבור בכללותו
הנקודה היא שהתורה ניתנה לכל היהודים ביחד, והתורה היא בעיקר לכל היהודים ביחד. כשאתה לבדך צדיק, אתה לא צריך את התורה. כשאתה לבדך רשע, לא יעזור לך כל כך התורה. זה עוזר לך כשזה חלק מכל האנשים, כשהם עושים את כל הטריקים, אז זה נעשה התורה לעזור. ליהודים, שעם כל מיני טריקים כאלה, וכל הטריקים האלה הם קצת מפוזרים, ובאמת הרבה יותר, זה לא פשוט, אם למישהו יש דעת הוא נותן, הוא נותן ללקט לשכחה למה שזה לא יהיה, הוא נותן הוא כבר ידע לבד, שמכיוון שרוב האנשים לא יודעים, הם צריכים למצוא טריקים כאלה איך הם נותנים, ודרך זה הם הופכים לאנשים קצת, זאת תורת הרמב״ם, מספיק תורה להיום, כן?
התורה כמנגנון מעשי לאנשים בלי דעת
שיטת הרמב״ם: תורה כ״טריקים” לאנשים שלא יודעים
אז זה נעשה התורה לעזור ליהודים, שעם כל מיני טריקים כאלה. וכל הטריקים האלה הם קצת תהליך, ובאמת הרבה יותר מלא פשוט. אם למישהו יש דעת, הוא נותן, הוא צריך לתת מלקה משכחה, מה שזה לא יהיה, הוא צריך לתת, הוא כבר ידע לבד. אבל מכיוון שרוב האנשים לא יודעים, הם צריכים למצוא טריקים כאלה איך הם נותנים, ודרך זה הם הופכים לאנשים קצת. זאת תורת הרמב״ם.
מספיק תורה להיום, כן? זה לא מספיק? בשביל זה ניתנה התורה. מבינים למה ניתנה התורה?
הוכחה היסטורית: מאברהם למשה – ההתקדמות של הצדקות
אני אגיד לך תורה אחת. מה הקושיה היא, אברהם אבינו היה צדיק בלי התורה, ויצחק היה צדיק, אבל היה לו בן אחד רשע ובן אחד צדיק. אחר כך יעקב אבינו בדיוק הצליח שנים עשר יהודים הם צדיקים גם, ואנחנו אומרים רק ככה, יש לנו נכדים מכולם, וזה לא ממש כל כך פשוט שהם היו צדיקים.
ואחר כך בא משה רבינו, הוא “וכל עמך צדיקים”, כל היהודים צדיקים. למה? כי נתנו להם כל מיני הרגלים, שהם אפילו לא תופסים. רוב היהודים, בשביל זה מצוות צריך לעשות אפילו לא יודעים את הטעם.
עיקרון קריטי: לעשות מצוות בלי לדעת את הטעם
כן, זה מאוד חשוב, אנשים חושבים שיש טעם, כתוב שצריך לעשות מצוות אפילו לא יודעים את הטעם. והגמרא אומרת “שפנים מצוות שנתגלו טעמיהן, ושלמה המלך היה עובד עליהן”, כן? וזאת הנקודה שלהם, כי המצוות שהן נתגלו טעמיהן, זה הדבר שכתוב שצריך לעשות את זה ביושר לבבו, שזה מחוכם מדי.
המחשה מעשית: קידוש מוקדם בליל פסח
מה הוא התכוון בדיוק? אבל זה אומר ככה, אני חושב שזה אומר ככה, מישהו אמר לי בשיעור שלי בעין יעקב, שהוא יודע הלכה אחת שהיא נתגלו טעמיהן ואף אחד לא עושה אותה. אשדוד הוציאו את התהליך, כתוב בשולחן ערוך, במשנה אני חושב, כתוב בשולחן ערוך שצריך, ובליל פסח צריך לעשות קידוש מוקדם כדי שלא ישנו התינוקות. כן? חוץ ממצה ומרור, פסוקים בגמרא, צריך לעשות קידוש מיד כי התינוקות לא יישנו.
אתם מכירים בית אחד שנוהגים במנהג הזה? שאתם עושים קידוש מוקדם בליל פסח, מוקדם יותר משבת רגילה? בשבת רגילה הילדים יכולים לישון, זה לא נוגע. בפסח אני צריך לעשות אמצעי שהם יהיו ערים, אמת? אני אעשה קידוש מוקדם יותר מפסח, משבת רגילה, נכון?
אוקיי, אמת, תשאל את עצמך אם זה יעזור לך. הם באמת ישנים? אצלך ישנים הילדים בפסח? אצלך היית ילד שישן? היו לי שלושה, אחד מהם היה הטריק. הם לא ישנים. החכמים היו חכמים, הם המציאו את הגאונות שהילדים לא יישנו זמן רב, הם ידעו שזה לא עובד, אמת? לא רק כתוב, כל, כל הילדים לומדים את זה, ואי אפשר לקיים את זה. למה? אוקיי, שהם לא יישנו, אז זה הדבר, אני יכול לעשות “אני לא אישן”. למעשה הם נרדמים, נכון? אתה מסתכל ככה, הם נרדמים, אמת?
אפשר לקיים פשט אחר, ולתת לילדים מצה לפני המה נשתנה, זה פשט אחר בחטיפת מצה. אבל למעשה, הדין של לעשות קידוש מיד, אף אחד לא עושה את זה. חוץ מאלה שמאריכים את המעריב בבית הכנסת, אומרים את ההלל בבית הכנסת, זה מנהג יפה, אבל לכאורה זה עושה יותר גרוע את ההלכה. וכן הלאה. אז, למה? כי הוציאו את הטעם.
הסגולה שהייתה עובדת
דמיין לעצמך שכתוב שיש קפידה גדולה, שבדיוק כמו שבכל בתי הכנסת מתפללים ערבית מאוחר בשבועות, כי יש פגם בענין התמימות, אף אחד לא מבין בדיוק מה, אבל כך כתוב בספרים הקדושים ועושים זאת. דמיין לעצמך שהיתה כתובה סגולה נפלאה משמשון אוסטרופוליא לעשות קידוש לא יותר מעשרים דקות אחרי הזמן בשבועות, בפסח בלילה, אף יהודי לא היה עושה אחר כך קידוש. למה? לא היו יודעים את הטעם, זה היה עובד טוב יותר. אבל עכשיו כשיודעים את הטעם, “אה, כדי שלא ישנו התינוקות”, הם ישנים ממילא, אני לא מקפיד, זה לא דבר כל כך גדול.
הכלל: תורה למען אנשים בלי דעת
מה שאני מנסה להביא לידי ביטוי הוא, שכל, כל התורה כולה באה כדי, אני לא יכול לומר כדי לרמות אנשים, אלא כדי לחנך אנשים כשאין להם דעת. כשלאנשים יש דעת הם לא צריכים תורה. זה מאוד חשוב.
נעשה ונשמע – הפשט העמוק
זה הסוד של אדם ובהמה, שרש״י אומר דבר מאוד חמור, זה מתרגם נעשה ונשמע. מה זה אומר נעשה ונשמע? אנשים חושבים שזה דבר מוזר. נעשה ונשמע אומר שזה איש בצדק. זה אומר בדיוק את זה. כשאני יודע מה לעשות, ודאי אני עושה. זה לא חכמה. הבעיה היא שאנשים לא חיים בעולם של נשמה, והם לא נמצאים בעולם של ידיעה תמיד. רוב האנשים, רוב הזמן, לא יודעים מה קורה איתם.
והרגע שאם אני אומר “אני דבר חשוב, אני יהודי רציני, אני עושה רק מה שאני יודע”, ודאי זה ענין גדול לדעת מה עושים, אין בזה שום ספק. אבל למעשה, ואתה לא עושה רק דברים שאתה יודע, רוב הדברים יהיו בכלל הגדול של דברי חכמים שאמרו “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”.
כשידיעה מחלישה את הקיום
למעשה, ולא רק זאת, כשיודעים את זה, הרבה פעמים זה עובד חלש יותר. כי שמעתי, אני כבר יודע. במילים אחרות, אתה אומר ליהודי, “אל תהיה מאכיל נבילה”. “כן, שכח, אני גם מסכים, אני מחזיק בעשיית חילול השם, אבל אני כבר יודע מזה. שכח.” למה אמרו “עיקר לימוד ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”? וכשאתה אומר לו “ללמוד כדי שיביא לידי מעשה”, ואתה אומר לו את הטעם אפילו, הוא עדיין שמע את הטעם. הוא לא שמע, הוא לא נעשה רציני יותר, הוא לא נבהל מכרת ועונשים. הוא נבהל יותר מלהאכיל. זה לא חידוש, זה אני יודע.
שלמה המלך – הסכנה של “אני כבר יודע”
אתה יכול לספר לו סיפור, “למה שלמה המלך… החכם מכל אדם, אין חכם גדול יותר מאיתנו. כן, לנו זה באמת קרה, נכון? למה זה באמת קרה? כי הבעיה היא לא כשאתה יודע, הבעיה היא כשאתה לא יודע. איכשהו, אתה יכול להגיע לקצת תורה, לבית פארק, למה זה? זה לא משהו מסתמא, הספרים כבר אומרים, היו ענינים עמוקים, כוונות עמוקות בבמות שהוא בנה שם, הוא רק חשב לבנות, ומי שלא היה מוחה. וכך היו הכוונות הגדולות, ענינים גדולים, פתאום נעשה חשבון, היתה טעות בחשבונות. הוא לא תפס, ומפני שהוא אמר, “אני יודע שכאן יש טעות, וזה לא תפס.”
המצווה ניתנה למה שלא תופסים
והמצווה לא ניתנה כדי שיאמרו, “לא יסור לבבו”. זה ידעו לפני המצווה. המצווה ניתנה כי אתה מחזיק כן בעשייה, ואם לא אתה מחזיק, לאו דווקא אתה מחזיק, וכשאתה לא תופס, זה יקרה.
טעם כמוס – עקרון הרמב״ם
לכן על זה אומרת הגמרא, עדיף שלא יאמרו את הטעם של המצווה. כי ברגע שאתה אומר, אנשים רק שומעים את הטעם, והם אפילו ממש צודקים, לא שזה לא חשוב, זה יותר אמת, אבל אז זה לא יעבוד. אדם, כן? אל תגיד לו מראש. לא תמיד עובד להגיד מראש.
מטאפורה של פגישת עסקים
אני אומר לו, לפעמים תעשה דבר כזה. כן, אדם, אני אומר עצה מעשית כביכול, זה אותו רעיון, נכון? אדם צריך לעשות פגישה עם מישהו כדי, אני לא יודע, כדי לפתוח משהו, הוא רוצה לעשות עסקה, הוא רוצה למכור לו משהו, לקנות, כן? הוא מתקשר אליו, הוא אומר לו, אני רוצה לשבת איתך. אומר לו, תגיד לי לפחות רגע מה זה, אני אגיד לך כבר אז. ואם הוא רציני, הוא אומר, זו לא פגישה, כי זה היה אימייל, והוא אומר מיד או כן או לא. הוא לא אומר לפעמים, הוא כבר יודע כן, אוקיי. אבל, אני אפתח לך משהו עם הפגישה? אני גם יודע שהפגישה היתה כדי למכור לי משהו. את התוכן אני לא יודע. אבל הפגישה היא בשביל הכל. פגישה אני יכול לדבר איתך טוב יותר שם, יש קצת זמן, אתה תיתן לי קצת יותר תשומת לב ממה שהיית נותן לי בוואטסאפ. זה קצת יותר טוב. אתה אומר בסדר, אבל הפגישה היא רק כדי שאמכור לך. נו, אני כבר קונה! לא, לא זה התכוונתי. אני אומר, יודע מה? אני לא אגיד לך מה הפגישה. בוא נשב ונשתה קפה. אתה מבין? אני שותה קפה, זה דבר טוב. אחר כך נקנה ונמכור ונעשה מה שצריך לעשות.
הדבר הבסיסי: אנחנו אנשים שלא יודעים
יש דבר בסיסי, אנחנו הרי אנשים שהם צדיקים, שרוצים רק לעשות את נחת הנשמה שלהם. יש בעיה עם דברים כאלה בגלל זה, כי…
תלמיד: מה? מידות זה תשובה, מה ההתחלה?
מגיד שיעור: אפשר לומר כך, אבל אני מדבר על העשייה, לא רק ההתחלה. ההתחלה היא עוד מעשה. אומרים פשוט על זה, שהמצוות הן… כי אנשים שלא יודעים, ומי הם האנשים שלא יודעים? אנחנו.
תלמיד: כן.
יעקב אבינו וכתונת פסים – דוגמה נוספת
מגיד שיעור: הוא אומר שהקב״ה אמר ליעקב אבינו “אשת אחיו לא תקח”. אחרי שניתנה התורה, אפילו אליהו הנביא יבוא ויאמר שזו אשת אחיו ולא תהיה קנאה, אפילו אליהו הנביא יבוא ויאמר שאין קנאה, לא נאמין לו, כי כך נקבעה התורה. “לא בשמים היא”. נכון? הרי הם יצאו עם קנאה. אה, צריך לעבוד אפילו שזה לא עובד! הרי הגענו לתורה, שאנחנו לומדים שזה בטוח ש… זה הרי מה שהראשונים אומרים לך.
התורה לומדת מהמעידה של יעקב
התורה אומרת באמת, למה יעקב אבינו חושש מעשו? באותם זמנים עדיין לא ידעו שצריך לאסור את זה. מהמעידה של יעקב אבינו למדו. אתה שואל קושיה, הרי כתוב בגמרא “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים”, כי יעקב אבינו שינה וזה קרה. אבל יעקב אבינו, צדיק כל כך גדול, אין תשובה בגמרא. את הגמרא למדו מיעקב אבינו, שלא ידעו. פוליטיקאי היה לו סיבה טובה למה הוא נתן ליוסף את כתונת הפסים.
אבל הנקודה היא, שיעקב חישב עם התורה, עם הקנאה, לא הצליח. הוא ידע שתהיה קנאה. אוקיי, צריך הרבה לדבר עם הילד. אבל זו דרך שנבדקה שכמעט תמיד יש קנאה. ואתה חכם, אצלי לא תהיה קנאה. אמרו, אה, אצלך גם תהיה קנאה. אמרו, יודע מה, אתה לא רשאי אפילו כשאין קנאה.
טעם כמוס – לא מניפולציה
בדרך כלל כשאומרים אתה לא רשאי אפילו כשאין קנאה, מתכוונים לומר טעם כמוס. כן, טעם כמוס. הרמב״ם אומר דבר כזה, טעם כמוס, שלא יאמרו את הטעם, כי אנשים לא ייקחו את זה ברצינות. לא כי לא מאמינים לטעם, זה מה שאנשים חושבים, שזו מניפולציה. לפעמים זו באמת מניפולציה, כל דבר טוב אפשר להשתמש בו בצורה שקרית, נכון? האחר אומר שלא יגלו, זה דבר קשה, שכשעושים גזירה לא יאמרו את הטעם, כי אנשים לא לוקחים את זה ברצינות.
מה שאנשים חושבים הוא, שכשתיתן לי את הטעם אני אומר “אה, זה לא טעם טוב”. לא, כשתיתן לי את הטעם אני אומר “ודאי, צודק הוא, זו כל התיאוריה. ודאי, אסור, אסור לפתוח שיעור למטה”. הבעיה היא שזה לא עוזר. אפילו כשאתה אומר את הטעם, הוא אומר “אה, אבל יש לי עצה אחרת, אני לא יודע, אצלי ‘אני יקרב ולא יתא׳, אני אעשה דיש שש”. והבעיה היא שזה כן קורה דרך שש.
“לא ירבה לו נשים” – הציפייה של התורה
זה אומר לך הטעם. הטעם אומר, מה כתוב בתורה? “לא ירבה לו נשים פן יסור לבבו”. התורה לא אומרת, האנשים שנמצאים בשש יסור לבבו לא יעשו את זה. התורה אומרת, נשים הם דברים כאלה שיכולים לגרום שיהיה לבבו, וזה כתוב בתורה. אתה אומר, “מה נשים, לא כל הנשים”. אתה אדם חזק יותר, אתה נגד זה. כן, אני יודע, כשאין נשים גם לא תהיה. עכשיו שיש את הנשים גם כן תהיה. אבל מסיבה כלשהי, אנשים יש להם את זה, במיוחד אנשים חכמים, כמו שלמה, זה מה שהתורה מוציאה, המדרש מוציא. במיוחד אנשים חכמים יש להם נטייה כזו לחשוב שאין להם את הנטייה. אוקיי, זה הולך לאותו דבר.
מטאפורת הסיום: הרופא שמרפא מסרטן
אם אפשר לעשות מאדם רע אדם טוב עם שיעור, מביא הוא מאיזה משורר, הוא אומר, היו עושים עם השיעור הרבה יותר כסף. דמיין לעצמך כמה כסף עושה רופא שמרפא אנשים מסרטן, נכון? מיליון, אני לא יודע. אם יש מישהו שיש לו בדוק ומנוסה טסט לריפוי לסרטן, הוא יכול לעשות כמה כסף שהוא רוצה, לא?
למה שיעורים לא יכולים לתקן אדם – הצורך במעשה לפני הבנה
משל אריסטו: אם לימוד היה יכול לתקן
שקרנים מיוחדים, יש להם נטייה כזו לחשוב שאין להם את הטעות.
חזרה לאותו דבר. אם היו יכולים לעשות מאדם רע אדם טוב עם שיעור, מביא אריסטו מאיזה משורר, הוא אומר, היו מגידי השיעור עושים הרבה יותר כסף. הוא אומר, דמיין לעצמך כמה כסף זה היה עושה רופא שמרפא אנשים מסרטן, נכון? מיליון, אני לא יודע. אם מישהו היה באמת יש לו רפואה לסרטן, היה עושה כמה כסף שהוא רוצה, אמת? דמיין לעצמך אם מישהו היה באמת יש לו רפואה להיות אנוכי. כל אבא ילך לשלם לו. והיום יש אנשים שבשביל השקר עושים כל כך הרבה כסף. יש לך שם מוסד שלם של איזו טיפול, שהוא אומר להבטיח לאבות, “אני הולך לעשות מהבן שלך מתמיד.” תודה רבה, קודם כל, כמה מתמידים כבר עשית? אף אחד. אבל הוא רק מבטיח, והלה עושה כל כך הרבה כסף. דמיין לעצמך שזה באמת עובד, נכון? דמיין לעצמך אני יכול לומר למישהו, אנשים באים תמיד אלי, לבית הכנסת שלי, לא בית הכנסת שלי, אבל לאנשים כך, הוא שולח אותו, הוא שומע שהוא מתמודד עם משהו, “לך לרבי הזה, לך לבית הכנסת הזה, לך לדבר הזה, זה יעזור לך.” אם זה היה באמת עוזר, היה עושה הרבה יותר כסף מהלה.
למה שיעורים לא עוזרים: הרגלים זה לא טעויות
התגובה היא שזה לא עוזר. למה זה לא עוזר? כי לאנשים יש בעיות, מידות רעות או הרגלים, לא כי יש להם טעויות בדעת שלהם. אפילו טעות היא גם הרגל שיש לו, לא רק טעות תיאורטית. קשה לעקור לאדם טעות, אפילו כשזו רק טעות שכלית טהורה, הוא גם מתעקש, כן? דמיין לעצמך כשיש לו עוד תאווה לזה גם. אין, זה לא נעשה, אנשים לא עובדים, רוב האנשים. יש יחידי סגולה אולי, שאפילו אותם יחידי סגולה זה עובד פעם אחת. מה? כן, אמת. אבל אז הוא כבר נעשה קצת אדם, הוא צריך לעבוד על עצמו, הוא צריך לעשות בעצמו משהו. אין שום דרך לרפא את ההוא עם לומר שיעור, על כל פנים לרוב האנשים.
הפרדוקס: צריך כבר להיות צדיק כדי לשמוע
ואפילו, בוא נדבר, אתה צריך כבר להיות צדיק בעיקרו של דבר כדי להיות מסוג האדם שמתפעל משיעור. אם אתה כבר אדם שהולך אחרי השכל שלו, ומה שהוא מבין רק מסביר, גם זה עוד ייקח כמה שנים שאני אסביר לך, אחר כך תבין. אבל קודם הוא צריך להיות דבר על אדם שהולך לו בכלל מה השכל אומר. רוב האנשים לא נולדים אנשים כאלה. והחוק הוא נולד אדם שאוהב להיות, מה שקנדיס יאמרו, נכון? ואם נחכה עד שכל האנשים יהיו כך, משיח לא יבוא לעולם לא.
הפתרון המעשי: לדבר לאנשים בשפה שלהם
אז מה עושים? מדברים לאנשים בשפה שלהם. נותנים להם סוכריות בשביל להיות טובים, מעודדים אותם, אומרים להם כל מיני דברים, לא אומרים להם למה זה טוב, כי לומר רק מחמיר. הוא, אפילו אתה יכול לומר, מה שהוא יודע לא עוזר לו, הוא כבר יודע, או שהוא לא יודע וזה לא עושה לו לא מפחיד שהוא יודע. מה מעלה מורא לפועל ממש? הצרה שיש לאדם. ונותנים לו את כל הטריקים.
מעשה עם הבחור והרבי: עבודה כרפואה
אז, במילים אחרות, פעם מישהו אמר לי כך, הוא הלך לצדיק, הוא אמר לי שיש לו הרהור כפירה, בחור אמר לי את המעשה. יש לו הרהור כפירה, והוא לא יודע מה לעשות. והרבי אמר לו, הבחור היה כזה, אני לא יודע מה זה אומר, היה לו חכמות גדולות, אנחנו לא היינו, אתה מבין דברים כאלה. כן. באמת לא היה לו שום הרהור, היו לו כבר מסקנות גם. אבל כך הוא אמר לרבי. הוא סיפר לי את המעשה, הוא אמר לי שהוא אמר לרבי, והרבי היה לגמרי צודק.
והרבי אמר לו, “יש לי בשבילך עצה.” מה העצה? אמר הרבי, “אתה קורא קריאת שמע ומניח תפילין כל יום?” לא. אוקיי, בוא אלי. כל יום תקום מוקדם בבוקר, תקרא קריאת שמע, תתפלל שלוש פעמים ביום במנין, ואני אומר לך, הרהור הכפירה שלך ייעלם.” וזה נעשה, וזה נעלם.
שאלה ותשובה: מה החידוש?
תלמיד: מה אני מנסה להביא לידי ביטוי? מה? כן, זה פשוט, זה קל. אני אגיד לך אחר כך מה אני רוצה להביא לידי ביטוי, אני לא יודע.
תרגום לעברית
מגיד שיעור: זה מוציא שעבודה, אפשר ללמוד שצריך לעבור את כל הקושיות, אין בעיה. זו לא הבעיה שאני מתכוון להוציא. אני מתכוון להוציא שזה סוג התשובה שיכול לעבוד. זה לא הנכון, זה לא שאתה אומר, “אני לא מאמין לך, כי אתה מאמין בתפילין.” אין בעיה, תפילין נעשו לאנשים שלא מאמינים, לאנשים שכן מאמינים. מה זה אומר בעצם? מי שמאמין והוא מאמין, אפילו הוא מניח תפילין, הוא כבר צדיק. אפילו הוא לא היה מניח תפילין, הוא היה כבר צדיק.
דברי הבארדיטשובר: “אילו כיוונת לפני סיני לא ניתנה תורה”
זה הרי דברי הבארדיטשובר, “אילו כיוונת לפני סיני לא ניתנה תורה,” כן? ראיתי שרבי יאשיהו היה בעל הבית גדול על הדברים. הוא אמר את הדברים, הוא אמר שהוא מאמין שזה לא יכול להיות. הבארדיטשובר אמר, “אילו כיוונת לפני סיני ולא ניתנה תורה,” מה הצלנו בזה? הרבה על הדברים, הוא אומר שזה פקעתא דנפשות רעות.
נכון, אני מתכוון לומר, שזה אמת לגבי הכוונה. רוב האנשים לא התקרבו להר סיני בזה. זה רק אצל השרידים שידעו שזו הכוונה של הר סיני. רוב האנשים חשבו שהוא מתכוון שאוכלים צ׳יזקייק שם, או ערפלך עם בריאות טובה, שלמים. הם לא ידעו מהכוונה של הר סיני ברמה בכלל.
בוודאי, והתורה היא מה שנותנת להם את זה. דרך זה, אחרי שהוא מקיים את כל הטריקים של התורה, יש לו את זה. אבל אם זה היה כך, לא היו צריכים את זה באמת, אבל את כל הדברים האלה.
נעשה ונשמע: הסדר של עשייה והבנה
אז העצה היא לקבל את הנעשה, הנעשה, הנעשה, זה גורם שיהיה נשמע. אחר כך, בואו נבין, אפילו הנשמע היה כך, לא דיברתי על זה. כי למה, איך מתחילים להבין שזה באמת טוב? כן, מה ההבדל בין נשמע ושלא נשמע? שלא נשמע לא מבין למה זה טוב, הוא חושב שזה טוב כי שמעו דבר כזה. ונשמע מבין שזה באמת טוב.
כן, אבל מה זה באמת טוב? קשה מאוד לדעת על מה מדברים לפני שעושים את זה, או לפני שרואים אחרים עושים את זה. דיברנו על זה הרבה פעמים. נכון? אנשים אומרים, מה זה אומר להיות אדם טוב? רוב האנשים מעולם לאראו אדם טוב, ומעולם לא עשו דבר טוב אחד. איך הוא ידע למה טוב להיות אדם טוב? הוא לא יודע על מה מדברים.
המתודולוגיה של השיעור: צריך כבר לעשות כדי להבין
אני לא יכול מדרשה להודיע לך את הטוב של אדם טוב. אם אתה רגיל לך כמו החברה, אתה עושה כבר דברים מסוימים, הוא כבר עוסק בלקוטשיקריי למשל, עכשיו אני אבוא להסביר לך, תבין, למה אתה עושה לקוטשיקריי למשל? כי בעצם יש עניים שאתה צריך לעזור, אתה צריך להיות אדם טוב. אה, עכשיו אתה באמת נעשה אדם טוב, כי זה עשית. אבל אם מעולם לא עשית את זה, מה אסביר לך? איך אתחיל את השיעור שלי?
כל השיעור שלי בנוי על זה שאנשים הולכים כבר עם כובעים שחורים, ואני מסביר להם למה? אם הם לא היו הולכים, הייתי צריך שיעור אחר. היה מבוסס על מה אותו עושה, מה אותו לא עושה. אני לא יכול לומר כלום, הייתי צריך דבר אחר. הייתי צריך למצוא דבר טוב שהוא עושה כבר.
מבינים? אני לא יכול לתת שיעור אם לא היה… אם לא היה קודם צדיק גמור. מבינים? בקיצור, בקיצור, מה? כן, זה מה שהוא מתכוון כאן. צריך להיות אדמה טובה. ליסט חינוך, ליסט חינוך מסוים.
טעמי המצוות של הרמב״ם: לא כדי לעשות, אלא כדי להבין
כי יש אנשים שיש להם בעיה, הם לא מאמינים, הם חושבים שהתורה “טיפשית”. טעמי המצוות של הרמב״ם “דרך אגב” לא נכתבו כדי שיעשו את התורה. הרמב״ם לא חשב שאחרי שהוא יגיד את הטעם שלו, הוא אומר הרי אפילו זה מסתדר על ההלכה למעשה. הרמב״ם לא אומר, הרמב״ם אומר כשהוא אומר טעמי המצוות זה כדי “לג׳סטיפיי” את הקב״ה, לא כדי שנעשה את המצוות בגלל זה. הוא לומד להיפך, שצריך לעשות את המצוות כדי לראות. הרמב״ם אומר שהקב״ה עושה דברים רק בשכל, ואם אתה חושב שהקב״ה עושה דברים רק בשכל, יש לזה פנים באמונה, ואולי זה לא להאמין בתורה וכדומה, אבל בעיקר זה. וממילא צריך להיות הסברים מה הקב״ה התכוון במצוות. וההסברים, ההסברים הם דבר הסברים, הוא לא אומר יותר מזה.
למה צריך לדעת את המצוות? לא, הטעמים של הרמב״ם לא פותרים את זה. עדיף לדעת מ״סיבות” אחרות, כי לא צריך לעשות בעקבות זה, אסור. יש סיבות שונות אחרות למה צריך לדעת את הטעמים. יש מצווה ללמוד טעמי המצוות, אני לא יודע מה, לא ראיתי את זה. לא ראיתי את זה. אבל אחרי שעושים את זה, לא צריך להבין מה עושים?
בינוני וצדיק גמור: החילוק של הרמב״ם
הטענה היא שלא צריך לא להגיע לעבודה. אם עבודה לא מגיעים לעבודה, צריך לעשות את זה. צדיק גמור הוא אדם אחר. זה מה שהרמב״ם אומר, הוא מחלק את זה לבינוני וצדיק גמור. בינוני הוא מי שעושה “לפעמים” דברים שהוא לא מבין, כי הוא צריך את זה. כשהוא צדיק גמור, וזה מה שהוא אומר שצריך ללמוד טעמי המצוות, זה כל העניין להיות צדיק גמור, שאתה ראוי להבין מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה, אז אתה כבר לא צריך לעשות את הדברים השקריים, הדברים שאתה לא יודע מה אתה עושה. אבל כל עוד הוא לא צדיק גמור, ואם מדברים על הכלל, הכלל אף פעם לא צדיק גמור, צריך תמיד לומר כך.
לא משחררים אותם, כי הוא יודע כבר מה לעשות. הוא יודע כבר מה לעשות, איזה דבר. הגאולה היא לא שלא עושים. אלא הוא יודע באמת מה לעשות, הוא עושה תמיד את הדבר הנכון, הוא לא מפסיק לעשות את הדברים הטובים. גם הוא עושה גם הנשמה עושה את הנס מעצמה. הוא ילך לתת יותר צדקה ממה שכתוב בתורה או פחות? הוא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, אין בעיה. הוא הולך הלאה, הוא צריך לקחת קר מה… הוא גם יהיה רבי, הוא לא יוכל לעשות מול הציבור דברים, כי הוא בשביל הכלל, הוא צריך לחנך את הכלל. אבל אפילו לעצמו, זו לא בעיה כל כך גדולה.
נגד הטענה “אני לא צריך את המצווה כי יש לי כבר את המשמעות”
אנשים מאוד מפחדים מהקושיות עם שטויות, כי אתה צריך לתפוס בדיוק על זה, זה מה שאומרת המימרא של נתגלה טעמי תורה. הרבה אנשים באים כל הזמן: “אה, לתורה יש למה? את המשמעות, עליי, יש לי כבר את המשמעות, אני לא צריך את הדבר.” לא, אין לך את המשמעות. זה מה שנאמר, בגלל זה צריך שהמצוות יהיו… אין לך את המשמעות. אם היה לך את המשמעות, אם היית צדיק היית עושה את זה הרבה יותר.
דוגמאות: תפילין, שבת וצדקה
כשמישהו בא והוא אומר: “אני לא מבין למה אני צריך לתת צדקה רק מעשר, אני חושב שאני צריך לתת חצי.” אוקיי, זה גם לא טוב, אבל בואו נגיד הוא נותן חומש, מה שלא יהיה. אין בעיה, לא צריך באמת לתת מעשר, אתה פטור, אתה נותן הרי יותר ממעשר.
אבל מה סוג האדם? אנשים הם אנשים רעים או לא תופסים שהם אנשים רעים. הוא אומר: “אה, למה אני צריך להניח תפילין, אני זוכר בכל מקרה את הקב״ה.” אוקיי, תחזור שבועיים אחרי שהפסקת להניח תפילין, בואו נראה אם אתה עדיין זוכר את הקב״ה. מאמצע הנחת תפילין צריך לרחם רחמים.
אז על מה אתה מדבר? זה היה הרי “אקרא ולא יחטא”, “אני ארבה ולא אסיר”, כי כשאומרים לו באמת, הוא לא תופס. אנשים מאוד טיפשים בדרכים האלה. אני אומר לך בדיוק את זה. אם לא שאתה מניח כל שבוע, יש לך שבת, אתה תשכח ממעשה בראשית? הוא אומר: “אוקיי, איך אפשר לזכור מעשה בראשית בלי שבת?” לא, זה בדיוק מה שהוא אמר לך: אתה תשכח! “אה, אני… אברהם אבינו. באמת זכר.” זה היה אברהם אבינו אחד. אם אתה האברהם אבינו האחד, דרך אגב אברהם אבינו גם שמר שבת, כי אז שבת היה כדי לזכור בעצמו, כדי לדבר על מעשה בראשית, אין בעיה, זה טעם חדש לנו בכל מקרה. אבל גם שבת, כתוב הרי שהוא לא היה צריך לעבוד מהקב״ה, הוא גם שמר שבת כפשוטו אולי. אין סתירה אפילו.
מסקנה: הפשט של מתן תורה
אנשים תמיד אומרים את השאלות כי הם מדמיינים שהאמת רעה. האמת לא רעה, האמת היא שצריך להיות טוב. זה באמת להיות אדם טוב שרוב המצוות הוא עושה בכל מקרה. אנחנו רוצים לדעת על מצווה אחת שהיא בעצם גדר שלא צריך לעשות, נדבר, נגיע לאותו גשר ונדבר על זה. בכל מקרה אתה לא עושה את זה, בכל מקרה אתה לא עושה את זה, בכל מקרה אתה גם לא עושה את זה… בעיה. אז, זה הפשט של מתן תורה וזהו.
—
תלמיד: נו…
מגיד שיעור: סיים… מאנטי מאן מאן…
תלמיד: שקויעך.
מגיד שיעור: שקויעך. ברוך הבא.
The Torah of Hashem is Perfect, Making Wise the Simple (Auto Translated) | תמלול וסיכום מתורגם
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophical Shiur – Rambam’s Shemonah Perakim, Chapter 4 (with expansions in honor of Shavuot)
—
A. Introduction and Framing
We are holding at the beginning of Chapter 4 of Shemonah Perakim. Chapters 4 and 5 are the central chapters – there stands the main theory and practical application.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
1. Content/Idea – What is the philosophical foundation?
2. Interpretation/Commentary – How is the Torah interpreted according to these foundations? (Most learners start from here and forget the first point)
3. Debates – Disagreements either on the foundation or on the interpretation
—
B. The Two Foundations of Chapters 4-5
1) Derech HaMemutza (The Middle Path)
Good character traits are the middle path – not to one extreme and not to the other. The method to achieve the middle path: repeat actions as if you were already there (“fake it until you make it”) – this is the Rambam’s derech ha’avodah.
2) Derech HaRefuah (Addition to the Middle Path)
Understanding alone is not enough – one must do. If someone is very far from the middle, he must move himself to the other side – go further than he thinks he needs to, because he is still far.
Important limitation: The Rambam is against true extremism – whoever becomes an extremist becomes insane and never comes back.
—
C. The Rambam’s Question and Answer Regarding Torah and Extremism
Question: If the ideal is the middle path, why do we see in the Torah (and in stories of chassidim) things that are extreme – self-afflictions, going into the desert, nezirut?
Answer: The Torah did not come only to say what the truth is – it came to heal people. Because people are “lokeh” (sick) in certain traits, the Torah must push them to the other side in order to bring them back to the middle.
Important conclusion: Whoever goes even further than the Torah requires is completely off the path – because the Torah itself is already not the ideal, it is already the medicine. One cannot say “the Torah stands at the ideal, I’ll go further” – because it already stands further than the ideal.
Example: Nazir – the Torah is against nezirut for a normal person. Only someone who is a “bit of a sotah” needs to be a nazir. “Ki yafli lindor” – it’s a special case, not the norm.
The Deeper Point: Torah as “Ta’am” on the Entire Torah
The Rambam’s connection of his idea with Torah is not just a commentary – it is a ta’am on the entire Torah. The Rambam gives a mahalach of how the entire Torah works – as medicine for people.
—
D. The Great Question: Why Do We Need a Torah at All?
> *[Connection to Shavuot – the question of Shavuot (why did Hashem give the Torah?) is essentially the same question as Pesach. Therefore there is no “Haggadah of Shavuot” – because we are already holding at the answer.]*
1) The Ramban’s Question (External Form)
“Torat Hashem temimah” – but non-Jews also have very good laws! What’s the big deal? The Ramban has seven answers – if you need seven answers to such a simple question, something isn’t smooth.
> *[Note: To ask this question you need to live among civilized non-Jews.]*
2) The Chassidic Way to Ask the Same Question (Internal Form)
You don’t need to look at non-Jews at all. Avraham, Yitzchak, Shem, Noach, Chanoch, Metushelach – all great tzaddikim, all before Matan Torah, without Moshe Rabbeinu’s Torah. It states explicitly in the Torah itself that one can be a tzaddik without a word of Chumash-Rashi. Avraham didn’t learn Chumash with Rashi – he had the truth “in his bones.”
> *[Note about midrashim: According to midrash the Avot did learn Torah, but “you can’t marry a midrash” – on the peshat level they didn’t have Matan Torah.]*
3) Sharpening
If one can be a perfect person without Torah – what do we need Matan Torah for? Only so we should know not to murder? Avraham already knew that himself!
—
E. The Key Distinction: Two Meanings of “Torah”
– Torah D’Le’eila / Torah Elyonah / Torah D’Atzilut = the ideal, the truth that Avraham reached by himself, without a command from above.
– Torah D’Letata / Torah Tachtonah / Torah D’Briyah = Moshe Rabbeinu’s Torah, the practical Torah in this world, with mitzvot, reward and punishment.
> *[Source: The Zohar speaks about this distinction in various ways.]*
—
F. The Answer: Why Do We Need the Torah Below?
1) For “Sick People” – Jews Have Azut/Strength
Gemara Beitzah: “Ilmalei nitnah Torah l’Yisrael, ein l’umat ha’azin” – Jews have so much strength and boldness, without Torah they would have been “wild beasts.” The Torah comes to contain this strength, so it should be used correctly.
> *[Proof: When Jews stopped being religious, they immediately established a state – this shows the strength/boldness.]*
2) Most People Are Naturally Not Good
Proof from Sefer Bereishit: The second person (Kayin) murdered his brother – this is “normal,” this is nature. “Ki yetzer lev ha’adam ra mi’ne’urav” – man is naturally bad. Avraham tried to maintain his people, but it wasn’t successful in further transmission – they didn’t keep Pesach, it broke down. You give people power – they become tyrants. This is predictable human nature.
3) Conclusion: Torah = Education Program, Not Truth Program
Most people are not capable of grasping the truth on their own. Even if you would explain to them everything that Chanoch knew – it will change them nothing. The answer: reward and punishment – “candy and the stick.”
“Chanoch l’na’ar al pi darko” – doesn’t mean “speak to the soul of the child” (as modern educators say), but: speak the language that children understand – what they like they receive, what they don’t like you take away.
> *[Side note: The Netziv says Sefer Bereishit is called “Sefer HaYashar” because it teaches how to be an upright person. A religious person who is not upright – gets a flood. Uprightness is fundamental.]*
> *[Side note about the seven mitzvot of Bnei Noach: The generation of the flood didn’t know about a Creator, not about Torah – and therefore they were punished. Because basic morality (not murdering, not stealing) one can know on one’s own – “to such an extent that they are liable for punishment.”]*
—
G. Practical Example: Money-Mitzvot – How the Torah Treats Chilut (Stinginess)
1) The Rambam’s List
The Rambam makes a long list of mitzvot: ma’asrot, leket, shichechah, pe’ah, peret, olelot, shemittah, yovel, tzedakah dei machsoro. He says a surprising thing: all these mitzvot are “close to pazranut” – almost giving too much. They are not on the middle path, but inclined toward the extreme of giving too much.
2) The Great Question: In the Written Torah There Is Almost No Simple Mitzvah of Giving Tzedakah
In the Written Torah there is almost no direct mitzvah to give tzedakah – simply giving money to a poor person.
What Does Appear:
– Ma’aser sheni – giving for the poor and Levites
– Leket, shichechah, pe’ah – leaving pieces in the field
– Loan – “Ha’avet ta’avitenu” – lending, not giving
– Shemittah – forgiving loans
– Redeeming a sold relative
– Yom Tov – giving food
What Does **Not** Appear:
– Simply giving money
– Kupat hatzedakah
– Kimcha d’Pischa (in peshat)
– “Be a mensch and give what’s needed”
The verse “Patoach tiftach et yadecha lo v’ha’avet ta’avitenu dei machsoro asher yechsar lo” – Chazal expound it not according to its simple meaning to mean general tzedakah. But the simple meaning of the verse speaks of a loan, not a gift.
> *[Side note: Hachnasat orchim also doesn’t appear in the entire Torah as a mitzvah – we only know it from Avraham Avinu, who gave chesed, tzedakah, mishpat without specific mitzvot.]*
3) The Strangeness of the Torah’s Patterns
Each one of the mitzvot is an unusual way of tzedakah:
– Shichechah – you forget a sheaf in the field, leave it. “Can you think of a more undignified, embarrassing way to give tzedakah?”
– Pe’ah – leave standing a piece of the corner of your field. There’s no measure – you can fulfill it with a tiny bit.
– Shemittah – every seventh year is hefker for everyone (not just the poor). The verse “v’achlu evyonei amecha” shows it’s for the poor, but animals may also eat.
– Matanot kehunah – why not just give money?
4) Two Questions Combined
1. Why doesn’t the Torah say simply: “Give what the poor person needs”? The verse “dei machsoro asher yechsar lo” already includes everything.
2. Why so many unusual mechanisms (leket, shichechah, pe’ah, shemittah) instead of one normal mitzvah?
—
H. The Rambam’s Answer: Why So Many “Tricks”?
1) For Whom Is the Torah?
Not for the person who already understands that his money is not his and he must share with others – “not for him was the Torah given.” The person who does right on his own doesn’t need mitzvot.
The Torah is for most people, who are inclined toward chilut – most people give too little, not too much.
2) Aristotle’s Insight: Why Most People Are Stingy
Middot have a self-reinforcing mechanism – the more one does them, the stronger they become.
– Giving too much (pazranut) – is self-healing: he uses up his money, he must stop, and he comes back to the middle path.
– Giving too little (chilut) – is self-reinforcing: he has more and more money that he doesn’t give, and he keeps it for himself – it gets worse and worse.
Therefore the Torah inserted mitzvot that are “close to pazranut” – to balance out the natural inclination toward chilut.
> *[Side digression: The Shulchan Aruch permits spending more than the normal fifth for tzedakah when it goes for orphans and widows.]*
> *[Side digression: The Satmar Rav would pay out all his money every day for tzedakah. His son complained. The Satmar Rav answered: he had a position (livelihood), he borrowed when necessary, his name is also part of his “net worth.” This was a middat chassidut – extreme, not for most people. For most people the real problem is exactly the opposite – it’s very hard to separate from their money.]*
—
I. The Rambam’s Principle: “Hakol L’fi Rov HaMa’aseh” – Small Actions Break Chilut
The famous Rambam in Peirush HaMishnayot: if someone has a thousand dollars to give, it’s better to distribute one dollar at a time than to give the entire sum at once.
> *[Practical illustration: A wealthy Jew who gives once a year a hundred thousand dollars with one check. The Rambam says one should not do this.]*
Why not? Because:
– The person has remained a non-giver – he hasn’t changed internally
– He is essentially a selfish person who remained
– Each small act of giving is a new action – one must constantly make new actions in order to uproot the middat hachilut and become accustomed
—
J. The Core Argument: People Become What They **Do**, Not What They **Believe**
People think it’s about hashkafot and shitot – “I hold that one must give.” But not only do I not care what you hold – your nefesh doesn’t care what you hold. If you give – even not for the sake of heaven – you become a giver. If you don’t give – with all the good calculations – you remain a non-giver. This is how people work – actions form character, not ideas.
—
K. The Torah’s Two-Pronged Approach: Speaking to the Klal Through Indirect Mechanisms
The Torah speaks to two audiences:
1. Sick people (individual people with middot problems)
2. The klal (the community as a whole)
The key is: The person should not realize he’s giving tzedakah. Because if he realizes, his middat hara’ah awakens and says “my money, why should I give to you?”
The Torah’s “Tricks” – Indirect Mechanisms
A) Leket, Shichechah, Pe’ah:
– “You’re cutting your field – forget one area” – shichechah is just a forgotten thing
– It costs nothing – “what has the Torah cost you?”
– A few olelot remained – “leave it, don’t be bad”
– The Torah says: “You have so much, let the other person also have a little”
B) Shemittah/Yovel:
The Rambam says that shemittah is so that the poor should have to eat. But the Torah presents it with other reasons: “V’ha’aretz lo timacher litzmitut,” according to Kabbalah – a holy time, to sit and learn. This is “divrei Torah keneged yetzer hara” – because you can’t directly say “give money for poor people,” you find indirect ways.
> *[Side digression – the parable of kugel in shul: In a Chassidic beit midrash the gabbai buys enough – it never runs out. In a Lithuanian beit midrash they calculate exactly – one guest comes, there’s no more kugel. The principle: if you live with abundance and have others in mind, there’s enough for everyone. If you live with restriction, there’s not enough for anyone. Application to shemittah: “V’tziviti et birchati bashanah hashishit” – whoever already thinks in the sixth year about others, has blessing.]*
> *[Side digression – practical examples: A modern organization that collects food after simchas for the poor. “You have at home, tomorrow you have a caterer” – you don’t need to take home. In shul – “buy enough coffee, let there be for other people.”]*
—
L. Critique of the “Spiritual” Approach Without Actions – Rabbi Akiva’s Principle
Many people say: “V’ahavta l’re’acha kamocha – klal gadol baTorah” – one should think of the other, not only oneself.
Critique: “No, you don’t get it” – the Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Often, the people who talk about not being an egoist, live as egoists. They give mussar talks about how hard it is to stop thinking of oneself – but it’s not like that. The Torah came to help – not just to say “stop.”
Rabbi Akiva’s Paradox: The same Rabbi Akiva who says “v’ahavta l’re’acha kamocha – zeh klal gadol” is also the Rabbi Akiva of “chayecha kodmin” (your life comes first). Rabbi Akiva’s true intention: The mitzvot of Torah are made so that at the bottom line you stop thinking of yourself – through actions, not through declarations.
> *[Side digression – fundraising: Almost no one gives money voluntarily. “Chai dollars” (18$) – someone noted it’s not inflation-adjusted. You give people excuses and motivations to give – “it’s an investment.”]*
—
M. “Shelo Lishmah” – Mitzvot Help Even Without the Right Intention
Even when a person does mitzvot “shelo lishmah” (not for the right reason) – he gives tzedakah because he thinks it’s a “holy thing” or because he gets “excuses” – it still helps: he becomes less egoistic, he becomes a bit of a better person.
Limitation: This is not “to perfection” – it doesn’t bring to completeness. But the Torah is not made for perfection at all – it’s made for the practical purpose of helping the “peti” (the simple person).
The Verse “Torat Hashem Temimah – Machkimat Peti” as a Key Principle
“Whoever is not a peti – not for him is the Torah.” The chachamim and tzaddikim already know themselves what to do. The Torah came to help the community – the masses, not just the tzaddikim. The Torah uses “tricks” (mechanisms, halachic structures) so that the community as a whole becomes good. Not just that tzaddikim should be good – tzaddikim have always been good.
—
N. New Peshat: Megillat Ruth and Leket Shichechah U’Pe’ah – Harvest Belongs to Everyone
> *[Side digression in honor of Shavuot, but becomes a central new argument]*
1) The Context of Megillat Ruth
Ruth comes as a stranger (convert from Moav), stands “in the back” by the field, and wants to glean. Boaz recognizes Ruth, asks “L’MI hana’arah hazot” – not “MI” (who is she) but “L’MI” (to whom does she belong, how did she come here). He is mekarev Ruth: tells her she should stay by his field, commands that she not be bothered.
2) The Difference Between Then and Now Regarding Livelihood
– Today: Livelihood is individual – everyone has their job.
– Then (agricultural world): The fields belong to the family, to the tribe. The “baal habayit” is only the one who takes care, but it belongs to the entire community.
3) Tefillat Geshem – Everyone’s Prayer, Everyone’s Harvest
When all Jews pray for rain, it doesn’t rain only on Boaz’s field – it rains on everyone’s fields. The rain is a collective blessing. Therefore: when the harvest comes, it also belongs to those who prayed – also to the poor, also to the “nebbechs in the back.” Conclusion: Leket shichechah u’pe’ah is not just tzedakah that you give away – it is a right that stems from the fact that the harvest belongs to the entire community.
4) Rish’ei Sedom – The Anti-Thesis
Rish’ei Sedom say: “It’s mine, you’re not the owner, go somewhere else.” They deny the collective ownership. A good society recognizes that everyone belongs, and the harvest is for everyone.
5) Chag HaKatzir – Why Shavuot Is Called “Chag HaKatzir”
Shavuot is called “Chag HaKatzir” because the katzir represents the moment when the collective blessing is distributed – all Jews are happy on Chag HaKatzir, even those who didn’t learn themselves, because they are still part of the community.
> *[Side illustration: A Jew who is not a great scholar dances on Simchat Torah. The Rav asks: “Why are you dancing?” He answers: “My neighbor made a wedding, and the Rav said I may also dance at the simcha.”]*
6) Back to the Main Principle
– When you are yourself a tzaddik – you don’t need the Torah.
– When you are yourself a rasha – it won’t help you so much.
– The Torah helps when it’s still from all people together – when the community as a whole uses the “tricks” (halachot, mechanisms), they become a bit human.
—
O. Historical Proof: From Avraham to Moshe – How the Torah Works on the Klal
– Avraham – a tzaddik without Torah.
– Yitzchak – had one son a tzaddik (Yaakov) and one son a rasha (Eisav).
– Yaakov – twelve tribes, all tzaddikim.
– Moshe Rabbeinu – “V’chol amcha tzaddikim” – all Jews become tzaddikim. Why? Because they were given hergalim (mitzvot) that they fulfill even without understanding the reason.
—
P. Critical Principle: Doing Mitzvot Without Knowing the Reason – And the Danger of Stating the Reason
1) The Rule: Stating the Reason Weakens the Fulfillment
It’s very important that mitzvot must be done even if you don’t know the reason. The Gemara says: mitzvot whose reason was revealed, Shlomo HaMelech sinned on them – because he thought he could get around them.
When people hear the reason, they think they “already know” – and it’s not taken seriously. “Ikar limud lilmod kedei sheyavi lidei ma’aseh” – the learning is there to bring to action, not just to know.
2) Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
> *[Side digression – but illustrates the main point]*
It states in Shulchan Aruch: On Pesach night one should make kiddush early, so that the children won’t fall asleep. No one does it. Why? Because the reason was stated. People say: “Ah, the children sleep anyway, it doesn’t help.”
Contrast: Imagine it would have been written a “segulah nifla’ah from Shimshon Astropoli’er” – to make kiddush no more than 20 minutes after the time – no Jew would be late, because they wouldn’t have known the reason. Without a reason it works better.
3) Shlomo HaMelech as an Example of the Danger of “I Already Know”
Shlomo, the wisest of all men, fell specifically because he thought he knew the reason and he could get around it. “Lo yarbeh lo nashim pen yirbeh levavo” – Shlomo said: “By me it won’t happen.” Especially smart people have a tendency to think that they don’t have the weakness – and that’s exactly the danger.
> *[Side digression: Yaakov Avinu and ketonet passim – “l’olam al yeshaneh adam beno bein habanim” – we learned the rule from Yaakov’s mistake. Yaakov had a good reason, but it still brought jealousy. After the Torah: even when there’s no jealousy, one may not – because you can’t rely on your own calculations.]*
4) The Rambam’s Principle of Hidden Reason
One should not state the reason for decrees, because people won’t take it seriously. Not because the reason is false – but because people, when they hear the reason, think they can go around it.
> *[Side digression – metaphor of a business meeting: When you tell someone why you want a meeting, he says “I already know, yes or no.” But the meeting itself – the sitting, the coffee drinking – creates a process that brings to a better result than just the content. Exactly so mitzvot: the process of doing is what works, not just knowing the reason.]*
—
Q. Na’aseh V’Nishma – The Deep Peshat
Na’aseh (doing) brings to nishma (understanding).
– Nishma = truly understands that it’s good
– Shelo nishma = thinks it’s good because he heard such a thing
It’s very hard to know what you’re talking about before you do it. Most people have never seen a good person and never done a good thing – how should they know why it’s good to be a good person?
When I know what to do – of course I do it. That’s no wisdom. The problem: people don’t live in the world of neshamah. Most people, most of the time, don’t know what’s happening with themselves.
—
R. Why Can’t You Fix a Person Through Just Learning/Talking?
1) Aristotle’s Parable – The Poet’s Word
Aristotle brings a poet who says: if you could make a bad person into a good person through a lecture, maggidei shiur would make enormous money. A doctor who has a cure for cancer would make millions. Kal vachomer someone who can heal selfishness – every father would pay him.
> *[Practical application: There are institutions that promise “I’ll make your son a matmid” – and make a lot of money for the mere promise, even though they’ve never actually made a matmid.]*
2) Why Shiurim Don’t Help
– People have bad middot and habits, not just errors in intellect.
– Even a purely intellectual error is hard to uproot – the person is stubborn.
– Kal vachomer when he has a ta’avah for it too.
– Most people don’t work through just explanations. Individuals of distinction perhaps – and even by them it works once, afterwards he must already work on himself.
3) The Paradox: You Must Already Be a Tzaddik to Be Impressed by a Shiur
For a shiur to work, the person must already be one who follows his intellect – and even then it takes years. Most people are not born such people. The natural person wants “candy” – reward, not truth. Waiting until all people become like this – Mashiach will never come.
4) The Practical Solution
– Give them “candy” for being good
– Train them
– Tell them not why it’s good – because telling only makes it worse
—
S. The Story with the Bachur and the Rebbe – A Concrete Example
> *[Illustrative digression – but central to the argument]*
A bachur goes to a tzaddik and says he has a “hirhur kefirah” (actually he already had conclusions, not just doubts). The Rebbe asks: “Do you say Kriat Shema? Do you put on tefillin?” No. The Rebbe’s advice: Get up every day, say Kriat Shema, daven three times in a minyan – and the hirhur kefirah will go away. And so it was.
The main chiddush: This is not just “avodah helps.” This is the kind of answer that can work – practical avodah, not intellectual explanations. “You don’t believe in tefillin? No problem – tefillin is made for people who don’t believe, as well as for people who believe.” The one who already truly believes – he’s already a tzaddik, even without tefillin.
—
T. The Berditchever Rav’s Vort
> *[Partial digression – but connects to the main argument]*
“Ilu kavanah lifnei Sinai lo nitnah Torah” – if you would have had the kavanah (the inner understanding) before Har Sinai, you wouldn’t have needed the Torah. But: only “shridei shridim” understood what “kavanah of Har Sinai” means. Most people thought it’s about cheesecake or shelamim. The Torah gives the person what he lacks – through the “tricks” (mitzvot) he comes to the kavanah.
—
U. The Rambam’s Ta’amei HaMitzvot – An Important Clarification
The Rambam’s ta’amei hamitzvot are not written so that you should do the mitzvot. They are written to “justify” Hashem – to show that He does everything with intellect. The Rambam teaches the opposite: you must do the mitzvot in order to see (understand). You don’t need to know the reasons in order to do; you do in order to come to know.
—
V. Beinoni vs. Tzaddik Gamur – The Rambam’s Distinction
– Beinoni: Sometimes does things he doesn’t understand – because he needs that.
– Tzaddik gamur: Understands what he does and why – doesn’t need to do “false” things anymore (things without understanding).
– The klal is never a tzaddik gamur – therefore you must always have the practical mitzvot.
– The tzaddik gamur is not released from mitzvot – he continues to do them, but he knows exactly what he’s doing.
—
W. Against the Argument “I Don’t Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning”
This is the matter of “nitgaleh ta’amei Torah”: People say: “I already understand the reason, I don’t need the mitzvah.” Answer: You don’t have the meaning. If you truly had it, you would do it much more.
– Example with tefillin: “I remember Hashem without tefillin.” Answer: Come back two weeks after you stopped putting them on – let’s see if you still remember.
– Example with Shabbat: “I can remember ma’aseh bereishit without Shabbat.” Answer: No, you’ll forget! Perhaps Avraham Avinu could – but he also kept Shabbat.
– Example with tzedakah: Someone says “I hold you must give more than ma’aser” – well, if he actually gives more, he’s exempt from ma’aser. But the typical person is not such a person.
—
X. The Conclusion – The Peshat of Matan Torah
People imagine that the truth is bad. The truth is not bad. The truth is: you must be good, and a good person does most mitzvot anyway. For the one or two mitzvot that are a “geder” (limitation) – we’ll talk when we get to that.
This is the peshat of Matan Torah: Na’aseh leads to nishma; practical avodah creates the person who can understand; without it the person remains stuck.
> *[Self-reflective note: “My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats” – i.e., they already do, and I’m explaining to them why. If they didn’t do, we would need a completely different shiur. You can’t give a shiur if you weren’t first a tzaddik gamur – without a practical basis no theoretical explanation is possible.]*
—
Entire Argument-Flow of the Shiur:
“`
Derech hamemutzah (middle path) + derech harefuah (push to other side)
↓
Question: Why are mitzvot sometimes extreme?
↓
Answer: Torah = medicine, not ideal
↓
Greater question: Why do we need a Torah at all? (Avraham was good without it)
↓
Distinction: Torah elyonah (ideal/truth) ≠ Torah tachtonah (practical mitzvot)
↓
Answer: Most people are naturally bad / have azut-strength
↓
Torah = education program (reward/punishment, “candy and stick”)
↓
Example: Money-mitzvot – all “close to pazranut” to balance chilut
↓
Chilut is self-reinforcing; pazranut is self-healing
↓
“Hakol l’fi rov hama’aseh” – many small actions break chilut
↓
People become what they do, not what they believe
↓
The Torah’s indirect mechanisms (leket, shichechah, pe’ah, shemittah)
↓
The person gives tzedakah without “realizing” he’s giving
↓
Shelo lishmah also helps – “Torat Hashem temimah machkimat peti”
↓
Megillat Ruth: Harvest belongs to everyone (collective blessing)
↓
Shiurim/explanations cannot heal (Aristotle’s parable)
↓
You must already be good to listen – paradox
↓
Story with the bachur: Practical avodah heals, not intellectual explanations
↓
Stating the reason weakens the fulfillment (Shlomo HaMelech, kiddush Pesach)
↓
Na’aseh → Nishma: First do, then understand
↓
Rambam’s ta’amei hamitzvot: Not in order to do, but to understand afterwards
↓
Beinoni vs. tzaddik gamur – the klal is never tzaddik gamur
↓
Against “I don’t need the mitzvah” – you don’t have the meaning
↓
Conclusion: This is the peshat of Matan Torah –
Na’aseh leads to nishma, practical avodah creates the person
“`
📝 Full Transcript
Lecture on Eight Chapters of the Rambam – Chapter 4: The Middle Path, The Path of Healing, and the Torah’s Way of Healing
Introduction and Framing of the Lecture
Instructor:
Very good, yes. I’m making a recording here for backup.
So today’s lecture is roughly like this, roughly this is the subject, and I forgot to bring the books, he’ll come with the books too at some point anyway. But it’s like this, today’s lecture is built on the fact that we’re holding basically at the beginning of Chapter 4, not exactly the beginning, a little bit on the second piece. And generally speaking, the entire Chapter 4 of Shemonah Perakim is a very important chapter, I mean I already spoke, I mean that it’s Chapter 4 and 5 that are the central chapters of Shemonah Perakim, the main theory and practice stands there.
The Two Foundations of Chapters 4 and 5
And Chapter 4 and Chapter 5 are built basically on two things, it’s framed in a certain way, but it’s built on two foundations, and one must understand very well the connection of these two things.
Derech HaMemutza – The Middle Path
The first thing is the topic that’s called, what’s it called? The derech hamemutza [the middle path], yes? It begins with the fact that the middot tovot [good character traits] are the derech hamemutza, and one must be neither on this side nor on that side, and there is a way how to arrive at the middle path. And there’s the derech harefuah [the path of healing], if someone is, the way is simply to repeat the actions as if one is already holding there, as if, fake it until you make it, that’s the derech ha’avodah [the path of service/work] of the Rambam [Maimonides].
Derech HaRefuah – The Addition to the Middle Path
And there’s also the addition to this, another detail that’s called derech harefuah, that sometimes, since the main work is to do, it’s not just to understand, understanding is not enough, one must do it, if someone finds himself very far, or in certain things where most people find themselves far, one must move to the other side, not to remain permanently on the other side, one must learn a whole lecture, I don’t know if there was already a lecture here explaining what it means, I mean that it was already explained once that it doesn’t mean literally, yes? To be long, but not to become too extreme, rather more than you think, because you think it’s going to extremism, it’s not to be an extremist, yes? And they don’t hold with the people who say one must be extreme, because then one becomes crazy and never goes back. It only means to say that you need to go very far, you need to go very far, because you’re still very far on that side. That’s the topic of the second derech hamemutza.
The Rambam’s Question and Answer Regarding Torah and Extremism
And on this the Rambam asked a question, or with this he answers a question that he asks there from a person, that the Rambam claims that the good thing is the middle path, and people say, but I see in the Torah one sees various things that are extreme, or one hears chassidic stories – here come in chassidic stories – hachasidim [the pious ones], that’s what the Rambam spoke about, what is told about the chasidim, that they conducted themselves in various ascetic practices, or various, they went into the desert, yes, the Jews went into the desert, as you remember the story. The Jews went into the desert. These are all such things that don’t look like the derech hamemutza.
The Rambam’s General Answer
To this the Rambam says a general answer, that the answer is that, come in Rabbi Yoel, we need to bring more tables. The answer generally is that the Torah comes to heal people, the Torah doesn’t come just to say what the truth is, on that one must say sharply, not for that was the Torah given to know what the truth is, the Torah was given to heal people. Consequently, since the Torah knows that people are afflicted in certain things, the Torah must be extreme and bring ways that he should return to the other way.
And the Rambam brings many examples of this, how one sees that the Torah goes to extremes in order to heal people. And with this the Rambam says, that consequently if someone goes even further than the Torah, he is certainly completely confused, because he can’t say, “Ah, the Torah stands for the ideal, but I’m not ideal, I go further.” Because you don’t grasp that the Torah is already not ideal, the Torah is already to heal you, and you go even further, you’re completely off the path. So says the holy Rambam, yes? You remember this piece of Torah, this is more or less the progression of the entire chapter.
Example: The Nazir
Yes, this week’s Torah portion. The Torah is against a nazir [Nazirite], but the Torah says “ki yafli lindor” [when one sets himself apart to make a vow – Numbers 6:2]. Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn’t say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn’t need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn’t wayward, doesn’t need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it’s good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He’s proving to them that they’re not right. It’s hard to say what he’s questioning, because he doesn’t go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
But what I want to emphasize today, the group already knows this, right? The group already knows this. What I want to emphasize today is just, that it comes out that here there are two points, like all chapters of Rambam there are two, three points. I made a summary once of this book, of the first few chapters that we learned, I actually need to make one on this with God’s help, I haven’t made it yet, but I’m just saying it as a preview. I’m going to present to you now what I need to present, and we learned once that in every chapter of Rambam in general, there’s a good way to learn Rambam, and Rambam and Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki], there are three things. This is my framework, it’s a good framework to know for learning many things. Three things.
1. Content and Subject – The Essential Idea
The first thing is, what is the content and subject? What is the foundation? What is the, you can call it the philosophy? What is the idea that he wants to bring out in this piece? What is the idea that he’s bringing out? The idea can be discussed at length, but that’s the first thing. What is the essential idea? For example, one says the idea of the derech hamemutza, the idea of the derech harefuah, of derech hamitah [the path of death – likely referring to ascetic practices], of derech hahergel [the path of habit], these are the ideas.
2. Interpretation – Explanation of the Torah
The second thing, a second entire point, which people are confused about, and many times people start from the second point, but it’s another entire topic, is what’s called, Rabbi Yoel calls it interpretation, the interpretation, yes? In Yiddish one says the explanation, in Hebrew one says interpretation, and in Yiddish explanation, the same thing. How the Rambam, or whichever book one is learning, explains the Torah with these foundations? Yes? And here you can have further questions, there’s a dispute, one says a different interpretation, many times, the novel interpretations, he says an interpretation in a verse that never occurred to me, or it stands like that there, and the other commentators don’t think of such interpretations at all. This is the topic of explanation of the Torah according to the foundations, yes? The Rambam, many times very clearly he goes in that seemingly it doesn’t stand like that, one must answer. This is the topic of most Jews who learn Torah start from here, and they forget that one must first know what the essential idea is. That’s the second thing.
3. Debates – Debates and Disputes
And the third thing is debates, yes? Now that we understand that on both these things there can be debates basically, right? Either someone can understand completely differently, and either someone can understand differently, or he understands the Torah differently. Sometimes there are people who understand differently, but say the Torah stands differently. These are the funniest people. He understands this way, but he says the Torah says nonsense. What do I want to talk with you? You’re not the mother I need to talk with. But there are many such people. But the normal person says, either he understands differently, or the Torah stands differently. And we need to argue and show that he is wrong.
Application of the Three Categories to Chapter 4
So for example in this chapter you see very clearly the three things, right? First of all, the Rambam brings out the idea, he brings out the idea briefly. I have some complaints about the Rambam that he greatly abbreviates in bringing out the ideas in this book, and all his books truthfully. But so, that’s the way of writings, they write their concise ideas. One, he brings out explanation of the Torah, he explains the Torah. The truth is that the explanation of the Torah already comes out from the fact that he brings proofs from the Torah for his idea. Yes? One doesn’t see in the Torah that the Torah says that people should be nazirim [Nazirites]. The Torah is against nazirim. Yes, this week’s Torah portion. The Torah is against a nazir, but the Torah says “ki yafli lindor”. Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn’t say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn’t need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn’t wayward, doesn’t need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it’s good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He’s proving to them that they’re not right. It’s hard to say what he’s questioning, because he doesn’t go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct. These are the three, three topics, three categories of things that he does in this chapter. Right? Agreed?
The Torah’s Rationale and Approach – A Deeper Point
So, I perhaps forgot the second. I know the third, it will be better. The third is just because people aren’t familiar with this, one must clarify this. So, this week was the holiday of Shavuot, brings the Torah, it’s very important, I want to make the connection of these two things. The truth is, here there is an important thing. It’s not just an interpretation, what stands in this chapter is not just an interpretation. It stands in the Torah, this thing. It’s better than an interpretation, it’s like a rationale for the entire Torah, or most of it, a large part of it. The Rambam here with this piece where he connects his idea with the Torah, he explains in an unusual way strongly the entire Torah, what is the goal and the progression how the entire Torah works. Right?
So here there is a very important thing to understand what this means. I want to think about this in at least two ways that I want to think about a few points that I want to bring out about this. Agreed? In other words, the Rambam here in this section, in the second section, the first section we’re not talking about now, the second section where he says that this is the meaning of the Torah, he comes to answer a great question. He comes to… he doesn’t answer the question, but he comes to answer the question.
Connection to Shavuot – The Great Question
Because what is the question of Shavuot, right? What is the question? One may not ask any questions on Passover. On Passover one asks a question why do we eat matzah. It’s basically the same question. But on Shavuot one asks a question why did the Almighty give the Torah, right? That is to say, it’s the same question. I already asked the question on Passover. Therefore it doesn’t stand in the Haggadah of Shavuot, because that’s already the answer. One is already holding by the answer in the Haggadah of Passover, because it’s basically the same thing, yes? Rabbi Gavriel Weisman made a Haggadah of Shavuot, you understand, he made four questions, I mean he only made answers.
Yes, what is the question of Shavuot? By the way, the question is a heretical question, but it stands in all the Chassidic books, because I figured out the trick of the Chassidic books. One of the tricks is to figure out how one can ask the good questions without being a heretic, right? Important thing.
The Ramban’s Question on “Torat Hashem Temimah”
So what does one ask the question? What do all Jews ask the question here? By the way, the Ramban [Nachmanides] has an interpretation, he has a sermon, what’s called, the Ramban has a sermon “Torat Hashem Temimah” [The Torah of God is perfect – Psalms 19:8]. The Ramban also looked at the verse “Torat Hashem Temimah”. The verses, they expound on the same verses. There are certain old sermons on the verse “Torat Hashem Temimah”, yes, from the psalm “The heavens declare” [Psalms 19].
And the Ramban asks a question. Do you know what the first question the Ramban asks in his book is? In this sermon? He says like this, there stands a verse “Torat Hashem temimah meshivat nefesh” [The Torah of God is perfect, restoring the soul]. The Torah is tremendous, it’s whole, it’s perfect. The Ramban asks, “Hmmm… I see the non-Jews have quite good laws, it’s not dangerous. A little better, a little higher. What’s the big deal? The Torah is so good, it’s better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, but the Torah is even better. That’s the Torah. I’m not saying that the person who doesn’t have Torah is somehow completely…”
So the Ramban asks a question. In order to ask the question one must live among quite decent non-Jews. I’m not saying, not everyone will say “yes, I see them yes”. But it depends on which neighborhood one has. But basically, one can imagine that there are quite good non-Jews. It’s a good question this, right? So the first… okay, I’m not going to say now the entire sermon of the Ramban. He has seven answers, as far as I remember. Always if there are seven answers, one must figure out what’s going on. Right? I don’t know what the answers are to such a simple question. But there is seemingly a bit of a deficiency in the question. Do you hear a gap? If you won’t see the gap, you won’t have the question.
The Chassidic Way to Ask the Question
But there is a Chassidic way to ask the question. A Chassidic way, it stands in many Chassidic books they ask such a question. Why? Abraham our forefather was a righteous person?
Why Does One Need the Torah? – The Chassidic Question and the Rambam’s Answer
From the Ramban’s Question to the Chassidic Question
What is the great virtue that the Torah is so good? It’s better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, and the Torah is even better.
But Torah, one doesn’t see that the people who don’t have Torah are somehow completely… How does the Ramban [Nachmanides, 1194-1270, Spanish Torah commentator] ask a question? He asks the question, one must live among quite decent non-Jews. We’re not saying, not everyone, many people will say yes, they are yes. But it depends on which references one has. But basically, at least, one can imagine that there are quite good non-Jews. So it’s a good question this, right?
Translation
Actually, I’m not going to say the entire discourse of the Ramban now, he has seven answers if I remember correctly. And whenever there are seven answers, one must ask how the parent is doing. I don’t know why one needs seven answers to such a simple question.
But anyway, this is seemingly a somewhat external question. This is a gentile, if you hadn’t seen the gentile you wouldn’t have had the question. But there is a Chassidic way to ask the question. The Chassidic way, it says in all the Chassidic books to ask such a question.
The Righteous Before Matan Torah (the giving of the Torah)
Was Avraham Avinu (Abraham our forefather) a tzaddik (righteous person)? A great tzaddik, yes? Even a chassid (pious person). Was Yitzchak (Isaac) a tzaddik? Was Shem ben Noach (Shem son of Noah) a tzaddik? Noach (Noah) himself was certainly a tzaddik, perhaps a slightly smaller tzaddik than Avraham, perhaps a slightly greater one? There’s a verse that says he was a tzaddik, right? There’s even a tune that says he was a great tzaddik. Certainly he was a tzaddik, yes?
What was his name? Ah, well, Chanoch (Enoch), was Chanoch a tzaddik? Was Metushelach (Methuselah) a tzaddik? They were all tzaddikim, right? Great tzaddikim.
Did they have a Torah? How does my opinion stand, right? They didn’t have any Torah. Again, let’s be clear, we’re talking about Matan Torah. Whatever it was, there in Shavuot in the morning they had something. According to the Midrash (according to the Midrash) they had, but you know that one can’t get married with a Midrash. They didn’t have any Torah, they were great tzaddikim, they were perfect people, they went straight from nothing, they’re not just that, they founded the whole thing, the people who would receive the Torah, I mean the Avot (the Patriarchs).
So we see that one doesn’t need any Torah, right? Very good. But not the Torah, not Moshe Rabbeinu’s (Moses our teacher’s) Torah did they have. From this we see, it’s clear that one can be a good person without the Torah, there’s no doubt whatsoever, it’s stated explicitly in the Torah. It’s stated explicitly in the Torah that one can be a tzaddik without knowing a single word of Torah, not a single word of Chumash Rashi (Pentateuch with Rashi’s commentary) did Avraham Avinu learn. Where did he learn? He had the Torah in his essence, but didn’t have, and one doesn’t need to have.
The Sharp Question: What Do We Need Matan Torah For?
But the question isn’t correct, I don’t want to get into what is the meaning of the Torah that existed before Moshe Rabbeinu. I even want to ask a question, if so, what do we need Moshe Rabbeinu for? Why do we need to make Matan Torah? What does this accomplish? So that we should know not to murder? Avraham Avinu didn’t murder, he knew that one may not murder, he conducted himself that way. What do we need to have the entire Torah? Right? It’s a good question.
Two Meanings of “Torah”
We see that they weren’t successful in transmitting it further. They didn’t keep Pesach (Passover). They didn’t keep Pesach, the question. They broke themselves over the question of Pesach. And the Torah stands in the chapter, right?
That is, when one says Torah, this has two different meanings. There is what one calls Torah as the ideal, what the ideal of a person should be. This one can even figure out without the Torah, even without the Almighty telling you, right? Even without the Almighty telling you, because do you know?
The Mabul (the Flood) and the Nature of People
Because the Almighty even turned to this, and also He made a Mabul (flood) for people who never knew that there is a Creator, they didn’t know that there is a Creator, they never knew that there is a Torah, they didn’t even know about the seven mitzvot bnei Noach (the seven Noahide commandments), you know? This is stated in the Gemara (Talmud), the seven mitzvot bnei Noach. They didn’t learn that piece of Gemara with a drasha (homiletical interpretation) on “vayetzav Hashem Elokim al ha’adam” (Genesis 2:16), that it’s gematria (numerical value) seven mitzvot bnei Noach. They didn’t know about this.
What did they know? Simply they could have known that one may not murder, one may not steal, one may not commit adultery, all these things that are stated in the Aseret HaDibrot (the Ten Commandments) they knew themselves, to such an extent that they were chayav onesh (liable for punishment).
The Rambam (Maimonides, 1138-1204) says this, these aren’t my teachings, everything is stated in the holy Rambam. You see, it appears that it’s one of the seven mitzvot bnei Noach. Everything the Rambam says, let’s not get into extremes. The thing is stated clearly in the Chumash (Pentateuch), in the entire Sefer Bereishit (the book of Genesis) it’s stated clearly that there is a thing of tzaddikim, there is a thing of resha’im (wicked people). Pharaoh received a punishment, later he already received a punishment, beforehand. Certainly was a bad person. There are good people, there are bad people, and not for this does one need a Torah.
The Netziv (Rabbi Naftali Tzvi Yehuda Berlin, 1816-1893) on Sefer Bereishit
So it’s stated explicitly in the entire Sefer Bereishit, says the holy one who was called Rabbi Netziv, that this is why it’s called Sefer Bereishit, and Chazal (our Sages of blessed memory) say it’s called Sefer HaYashar (the Book of the Upright), because an upright person is enough for Sefer Bereishit. Sefer Bereishit teaches how to be an upright person. And if someone is very pious but he’s not upright, then he gets a Mabul, it doesn’t help. This is mechabel (an impediment). This is the nosa (theme) of Sefer Bereishit.
The Answer: For Whom Is the Torah?
So, what does the Torah do? Here one needs a tremendous thing. The Torah is a… well, what is the Torah for? Why does one need a Torah?
First Answer: For Sick People – The Brazenness of Jews
For sick people. Very good, for sick people. Or for large communities that by default have many sick people. The Torah is… or, there are two things. Either the Torah is for sick people, that is, as it says in the Gemara in Beitzah (Talmud tractate Beitzah), “ilmalei nitnah Torah l’Yisrael ein umah yecholah la’amod bifneihem” (were it not for the Torah being given to Israel, no nation could withstand them). Such chayot ra’ot (wild beasts) without the Torah, imagine what it would have been.
What is the ra’ayah (proof) that the Gemara is right? That the moment the Jews stopped being religious, they already had a medinah (state). They are azin (brazen), the Jews have a lot of courage and a lot of strength. And why did they… what holds them back from being wild beasts and conquering all the nations b’derech hateva (in the natural course of events)? It’s the Torah.
What is the proof for this? The religious Jews who don’t have the Torah… the secular Jews indeed have brazenness. So whoever has gone to Eretz Yisrael (the Land of Israel) knows that Israelis are azin, they’re azin sheba’umot (the most brazen among the nations), no doubt whatsoever. Yes. One has already seen, yes, in the Torah it already says, yes.
So, but the Torah is made to somewhat restrain the Jews, so they should be people after all. If there weren’t any brazenness, one wouldn’t need any Torah. Right? They are azin, yes. You’ve already meant this. Hello, they also need a Torah, I didn’t say. They’ll still get on Satmar… worse, perhaps better, I don’t know worse. If the person has so much strength, he needs something to restrain him, he should use it correctly. So… yes.
Second Answer: Most People Are Naturally Not Good
So the Torah isn’t… so the olam (world), we are far from emet (truth), we think, I mean it’s true for us because we are so far from the truth and we need the Torah to tell us the truth. But ideally, the Torah, Matan Torah, not the Torah.
When I say Torah, the word Torah has two meanings, Torah exists in the aspect of chochmah (in the aspect of wisdom), which Avraham Avinu learned Torah, he meant the truth, he didn’t need the Torah, I don’t know what to call the two words. Yes, the Zohar (the Zohar, foundational work of Kabbalah) calls this Torah d’leila and Torah d’letata (the Torah above and the Torah below). Whoever heard the shiur (lecture) in English knows that the Zohar speaks about this. The Zohar calls this Torah elyonah and Torah tachtonah (the higher Torah and the lower Torah), Torah d’Atzilut, Torah d’Beriah (the Torah of Atzilut, the Torah of Beriah – Kabbalistic worlds), there are all kinds of ways of speaking about this in the Zohar. The Zohar had ways of speaking about this.
But the ideal Torah, this is what Avraham Avinu learned, what Moshe Rabbeinu learned, this is the truth, truth, this is the emet la’amitah (the absolute truth). But the Torah of Moshe Rabbeinu, the Torah shel matah (the Torah below), the Torah sheba’olam hazeh (the Torah in this world), came in order to heal the people who are sick.
Or a second way of saying this is, so that many people can be better than they would have been without it. Why? Because most people are not good people.
The Proof from Sefer Bereishit: The Nature of People
How do I know that most people are not good people? From the same Sefer Bereishit, right? Naturally, the Almighty made the world, this is stated in Parashat Bereishit, Parashat Noach. The Almighty made the world, this is the teva (nature), yes, seven days He made the world, the Almighty made the world, on the sixth day He made the world, on the seventh He rested. Afterwards were the first people, the second person killed his brother. This is the derech hateva, that’s how it goes. This is the normal, this is the nature. It’s not good.
Later, there were many people, “ki rabah ra’at ha’adam” (for the wickedness of man was great – Genesis 6:5), “ki kol yetzer machshevot libo rak ra kol hayom” (for every inclination of the thoughts of his heart was only evil all the day – Genesis 6:5), all the beautiful ma’amarim (sayings) that you know, and so on. This is how people are, they are like this by nature. “Vayomer Hashem el libo lo osif lekalel od et ha’adamah ba’avur ha’adam ki yetzer lev ha’adam ra mine’urav” (And the Lord said to His heart: I will not again curse the ground any more for man’s sake; for the inclination of man’s heart is evil from his youth – Genesis 8:21).
One tzaddik appears, he grasps that this doesn’t make sense, he gathers his family, he tries to teach himself, he tries to keep his people, very advanced before Avraham Avinu, he tries to keep his people. But you see from the story itself that most people are not good.
Why are most people not good? If people could be good, people could recognize the truth by themselves, one wouldn’t punish them. But b’derech hateva most people are bad. As we learned what the Rambam says, why the bnei adam (children of man) means, b’derech hateva, you give people power, they’ll be oppressive and make others slaves. This is how people work. human nature, it’s predictable. Whoever is predictable differently doesn’t know what he’s talking about.
The Torah as an Educational Program
So for this came Moshe Rabbeinu and he said he has an etzah (solution) for the problem. The Torah isn’t a solution for not knowing the truth, it’s a solution for the fact that most people are not capable of grasping the truth. Most people, even if one would come give a shiur and explain everything that Chanoch knew, they’ll quite possibly become worse people if anything, or it won’t help them at all, they won’t remember the entire drasha, the entire explanation, the entire understanding, the entire hakarat ha’emet (recognition of truth), it won’t change them at all.
Sechar V’Onesh (reward and punishment) – Candy and Spanking
So what is the answer? Torah is the answer, sechar v’onesh. As you learned in Chumash, what is said at the brit (covenant), yes? Torah is the answer, forget about the truth. Not forget, not forget, but you won’t be able to convince with the truth, you’ll be able to convince with some candy and with spanking.
This is the meaning of “chanoch lana’ar al pi darko” (train a child according to his way – Proverbs 22:6). What is the meaning of “chanoch lana’ar al pi darko”? It doesn’t mean what Rav Hirsch (Rabbi Samson Raphael Hirsch, 1808-1888) and all the modern people say that one should speak to the soul of the child, it means one should speak the language that children understand. Which language do children understand? Spanking and candy. Okay? Today there are more sophisticated versions of spanking and candy, but it’s still the same thing, right?
What he likes, what he likes, one says you like this? I have this, be a good boy, they’ll give you this. You don’t like this? Be a bad boy, they won’t give you this. This is basically what is the meaning of chinuch (education), and Torah is a chinuch program, not a truth program, but a chinuch program. Right? Very very simple, and this is the solution to the whole thing.
Transition to the Rambam’s Examples: Money-Mitzvot
So I want to explain a bit better how this works, because I feel that if one grasps this one can understand most mitzvot, at least the idea of most mitzvot one can understand, and one can also understand what the Rambam says here that it goes somewhat b’derech kitzuni (in an extreme way). What does he mean b’derech kitzuni? right?
So I want to speak about the examples that he speaks about. I didn’t bring my version because I put it together a bit to bring here, but he speaks here about certain examples, okay? So let’s speak about the examples that he speaks about. The examples, we already spoke that there are two types of middot (character traits) that the Rambam speaks about in this chapter: one is about ta’avot ta’anugei haguf (bodily pleasures), and the second is about money, two important things in life.
And now I’m going to speak about what he speaks about regarding money, okay? Because I just want to show, I want to speak about this a bit, and I’ll speak about this also for the sake of the shiur of Shavuot, that we learned Megillat Rut (the Book of Ruth), and it says there, I don’t know why one says that one shouldn’t go into Shavuot a bit.
So he says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ta’avot, which came back to this also, he says like this: “vechen kol mah sheba baTorah” (and so too all that comes in the Torah), everything that’s stated in the Torah, and he makes a long list: ma’asrot (tithes), leket (gleanings), shichechah (forgotten sheaves), pe’ah (corner of the field), peret (fallen grapes), olelot (incompletely formed grape clusters), shemitah (sabbatical year), yovel (jubilee year), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), and so on.
The Torah’s Unusual Way of Giving Charity: Why There’s No Simple Commandment to Give Money
Introduction – The Rambam’s List of Mitzvot That Are “Close to Wastefulness”
I just want because I want to speak about this a bit, and one spoke about this. It’s also a shiur of Shavuot, one learned Megillat Rut, it says there, and it must be said with oneself like Chaim Malka’s been Shavuot a bit.
He says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ka’as (anger), ta’anugim (pleasures), which came back to yichud (unity/seclusion), he says like this, vehin kol mah sheba baTorah (and behold, all that comes in the Torah), everything that’s stated in the Torah, and he makes a long list, of ma’asrot (tithes), leket shichechah ufe’ah (gleanings, forgotten sheaves, and corner of the field), peret ve’olelot (individual grapes and small clusters), shemitah veyovel (sabbatical year and jubilee), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), how many things do I have already? That’s five, six, seven mitzvot.
He says, all this is karov lifazranut (close to wastefulness/excessive giving), all these mitzvot are almost pazranut. We remember that there are two ketzavot (extremes), pazranut is one, yes, being a pazran (wasteful person), how giving too much is one bad thing, the other side is being a kamtzan (miser), a kamtzan (stingy person), one who doesn’t give enough, and in the middle, that’s the correct middah (character trait) of giving tzedakah, of helping whoever needs, whoever one needs to help in the way one needs to help, at the time one needs to help. The Rambam says, but in the Torah this is not stated.
The Great Question: In the Written Torah There’s No Simple Mitzvah of Charity
I want to note here a very interesting thing, I mean other people who have learned about these things already know how, that in the Torah, you know that in the Torah there’s no mitzvah stated to give tzedakah literally? Interesting thing, yes? For example, or one even speaks of supporting a person who learns, all kinds of ways that one gives tzedakah, in the Torah there’s not stated a single one of these mitzvot, or almost not, and not befeirush (explicitly). The Torah shebichtav (Written Torah), the Rambam says that one speaks of the Torah, the mitzvot that are said in the Torah shebichtav. The Rambam says “vehin kol mah sheba baTorah”, but it’s not translated.
The Strangeness of the Torah’s Approach to Helping the Poor
Yes, as was read, we read on the second day of Shavuot the portion of Re’eh, yes? There it states almost all the commandments about helping a poor and destitute person. “Aser te’aser” [you shall surely tithe], yes, we read it on the holiday, because the holiday is the time when one makes joyful, one must calculate for a poor and destitute person.
What the Torah Says About Helping the Poor
What does the Torah say? It says this way, one should give maaser sheni [second tithe] for a poor and destitute person, for Levites, and one should give leket, shikcha, and pe’ah. I mean, it already states in Emor [the portion of Emor], by the holidays and in Kedoshim [the portion of Kedoshim], and one should give, on the holiday one should give him to eat also. What else does it say? If he is poor one should give him a loan, and one should forgive it in the shemitah, and if he is sold one should redeem his house, if he sells himself, a relative should redeem him from the Jew who bought him, or the non-Jew who bought him. Very much about social help, but one thing doesn’t make sense, they give money.
The Problem: It Only Mentions Loans, Not Gifts
Giving, the loan is an anti for the sake of cash. But lending, not giving. “Ha’avet ta’avitenu” [you shall surely lend him], give him with collateral, yes? Give him with collateral, give him with a guarantor. It doesn’t say you should give without a guarantor even. That which it says shemitah one must forgive, okay, but it doesn’t say what one gives, it says that one lends. It almost doesn’t say to give, true? “Patoach tiftach et yadecha” [you shall surely open your hand], the Gemara interprets the verse not according to its plain meaning. I mean to say, what?
The general person, nu? There was money, I don’t know. There wasn’t any Tyrian silver, I don’t know, no Tyrian silver is iron, but something with money. “Ha’avet ta’avitenu” means one gives him money? No. Something one gives him. Let’s not even talk about money, about bread, I know about wheat. Why doesn’t it say that one gives kemach de’pischa [flour for Passover]? It says something up in the field one lets them give. It’s very strange, right?
Chazal Interpret the Verse Not According to Its Plain Meaning
I understand that my question is, Chazal [the Sages] interpret the verse not according to its plain meaning. Okay, the Rambam will say that it’s Torah she’be’al peh [Oral Torah]. “Patoach tiftach et yadecha lo ve’ha’avet ta’avitenu dei machsoro asher yechsar lo” [you shall surely open your hand to him and lend him sufficient for his need, whatever he needs], the Gemara translates from here the general commandment of giving tzedakah, it means giving money, even lechatchilah [from the outset] giving a gift of money. But it’s not the plain meaning in the verse. The verse speaks of a loan, there’s no doubt, the plain meaning of Scripture speaks of a loan, and he must still pay back, except if shemitah comes and he hasn’t paid back, then one must forgive. But in the Torah it doesn’t say to give tzedakah.
The Strangeness of the Torah’s Approaches
It’s an interesting thing. Let’s say what it says. There are two reasons, one can think in two ways. I want to first say the Rambam’s way, and then another, a slightly different way, which is perhaps connected to it.
Usually, what does it say every time? There are people who need money, people who have money. There’s a commandment to help another. This is the good character trait of generosity, right? The Rambam says there’s a good character trait of generosity. Generosity means, there’s a certain amount that it’s right to help another, and this is a good character trait, it’s a commandment, it’s a good character trait. Abraham our forefather understood this, true? Abraham our forefather gave, I don’t know, whatever he had to give. Hospitality to guests, by the way, hospitality to guests is another commandment that doesn’t appear in the entire Torah, and we only think of it from Abraham our forefather. There’s a derasha, there’s a derasha that says a way, it’s a way that doesn’t appear in the Torah. Abraham our forefather did kindness and tzedakah and justice with thousands of people, he didn’t know, he didn’t give any leket, shikcha, and pe’ah, I don’t know what he gave. He gave what needed to be given, he gave, he gave a garden with the door, whoever needed he gave. The Torah never says, “Give as much money as is lacking you should give.” It doesn’t say in the Torah.
What Would Be Normal? A Charity Fund
What does it say in the Torah? All kinds of approaches. This is somewhat strange. And it’s a whole long list. You could say, a poor person, what would be normal? What would one say today? Let’s make a charity fund. Fine, distribute every month for whoever doesn’t have enough money, so much, according to his needs. A fund, a soup kitchen, distribute every week for whoever doesn’t have food, there’s food. Whoever doesn’t have money to buy rent, pay him at the end of the month, I don’t know how much one needs to make sure he can have. Whatever the social approach is, give him money and the problem is solved.
The Torah didn’t think of it, it didn’t occur, it’s so primitive, it didn’t occur to Moses our teacher? One could say, gentlemen, “When you see a poor person from Israel, and you shall gird yourself for him.” What is this? It’s not at all crude, not at all normal. No. A sheaf from a forgotten sheaf in the field, you shall not go back to take it, let him take it. Can you think of a more undignified, humiliating way to give tzedakah than this? You know what? Take it, I didn’t have the nerves to go back to the field, let him have it. It’s very strange. It would have been in addition to other charity, one can say teachings about this.
Pe’ah – An Unusual Way of Giving
Pe’ah is nothing. Pe’ah means “you shall not finish.” You shouldn’t take the corner of your field. It’s not leket, shikcha is you forget. Pe’ah is officially a thing, every time in the field, give a little. Yes, give a little. It’s better on the corner, which is not a normal way of giving money. The normal way is, take a little, give a little. I mean, what, he has to come dragging himself, searching, and the householders still watch which poor people can come, yes? It’s not so simple. And there’s no measure for pe’ah, one can fulfill the obligation with just a small bit. It’s very strange truly. I believe one doesn’t have to give the measure of pe’ah, yes? It’s calculated, a bit more dignified than leket and shikcha, but I don’t hold it’s a normal way of giving money for a poor person.
Priestly Gifts – Why Not Just Money?
But it’s still a… even a priest and Levite, he should get terumah and ma’asrot [priestly gifts and tithes] with all kinds of things. Why can’t he give a few dollars on a good day? There wasn’t any money then, you say. I mean that there was already money then. Money had already been used then. In Moses our teacher’s times money had already been used. It’s somewhat strange.
The Rambam’s Answer: The Torah Is for Most People, Who Are Inclined Toward Miserliness
And the Rambam says an answer to this question. But I want to note. Second, there are two questions. You can ask, the Rambam asks here like two questions. One is it’s strange, I ask the question. What does the Rambam ask the question? We don’t do all these clever things. We know that one doesn’t do, one isn’t observant of, not the commandments of pe’ah, not leket, not shikcha. It’s not so necessary, because there are workers, and there are combines, and there are machines. One gives money, one gives him. One doesn’t give him money these things more or less.
Second, priestly gifts, yes, it’s symbolic, that you don’t have a priest, you can’t eat it. It’s another thing. It’s another topic. There isn’t a single yeshiva that supports itself from priestly gifts, true? The original purpose of priestly gifts doesn’t exist, right? The yeshiva needs to support itself from money. There’s a commandment of priestly gifts, one has three gifts, one has this and that. But it’s not the topic, right? We’re talking now about tzedakah. Why are we talking about tzedakah? Because there is the commandment. One must distribute money. And in the Torah there’s no commandment to give tzedakah. We derive it, I know, according to the homiletical interpretation it perhaps states. But there’s no commandment of giving tzedakah. And there are seven other ways of giving, seven other lower approaches, right? Seven other approaches. Pe’ah yes, one gives also. But what do you say that pe’ah is normal? It’s not normal pe’ah. Does the householder normally stand in his field and leave a large piece of pe’ah? What does he want with all these things? It’s so much and so much and so much.
Shemitah – Another Strange Approach
About this the Rambam says an answer to this. I’ll say what the Rambam says. I mean, in place, shemitah and yovel [sabbatical year and jubilee], also forgiven every seventh year. Every year give a seventh. What is the strange shemitah? Everything is strange. A whole Torah comes and it throws you. Perhaps there are still reasons for shemitah, but let’s talk about the reason. There are very many things. The Rambam says, the Rambam says… what?
Student: It’s shemitah. It states in the Torah, “and the poor of your people shall eat.” It’s an explicit verse. The Torah states, “and the seventh year you shall release it and abandon it, and the poor of your people shall eat.” Or “and you shall not sow the sabbatical year.” Which verse does it state on? It also states in the portion of Behar, similarly. What he doesn’t take, it’s ownerless, he can take it, he takes. It does grow yes.
Instructor: That’s a good question. The answer is that aftergrowth is rabbinically prohibited, and he gives it for everyone. It’s ownerless for everyone, not only for the poor. Very good. But the point of this is that it’s the poor… It states in the verse, you’re arguing with the verse, and the verse states “and the poor of your people shall eat.” Certainly, the Gemara says, the Midrash says in the portion of Behar, it learns a derasha, not only the poor, the animals may also eat. He’s also a poor person, he doesn’t have what to eat. Very good, he doesn’t have to die of hunger, he may also eat. But all are equal, yes, he gives also for the poor. When it’s clear in about twenty verses in the portion of Mishpatim that it’s so that the poor should have to eat.
There are all kinds of strange things. Okay, you can argue. The laws of shemitah are still in Yoreh De’ah [section of the Shulchan Aruch dealing with ritual law].
Summary of the Two Questions
The question is, two questions. First of all, why can’t one say normally, be a person and give what’s needed? “Dei machsoro asher yechsar lo” – this is the verse, the Gemara interprets. “Dei machsoro” – if he needs a car, lend him a car. He needs a hat, lend him a hat, give him a hat, and so on. What he needs, it includes everything. “Dei machsoro” already includes everything. Suddenly there are other things. So these are the two questions. It could be that it’s one question. And second, there are so many other approaches, and each time such a trick. It’s very strange.
The Rambam’s Answer: For Whom Was the Torah Given?
The Rambam’s answer here is basically this, as I understand what he states here, he doesn’t say why he states, he says this way, this one must remember. When you expect that normal people who give, certainly you understand that the money isn’t yours, the Almighty gave you the money so that you should share it with whoever needs, according to what’s right. It’s not waste and not squandering. The person really doesn’t need any commandments. Not for you was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. On Sukkot I already said once a sermon, that one is the Torah scroll, he is already the differences in customs on Shavuot. Not for him was the Torah given.
But for whom was the Torah given? For most other people. Most other people, they are inclined toward the side of miserliness. Most people are not inclined toward the side of wastefulness.
Aristotle’s Insight: Why Most People Are Miserly
I saw Aristotle says a very interesting thing – the Rambam took all these things from Aristotle. What is the explanation that most people… It happens very rarely that people have a problem that they give too much tzedakah. There are a few such people, perhaps, but it’s very rare. Most people give too little.
The Self-Reinforcing Mechanism of Character Traits
He says why? Because think about it, that to be a character trait, character traits have like a self-reinforcing mechanism, that the more one does them, the more they become. Someone who gives too much tzedakah, it’s self-healing, because he’ll use up his money, he’ll stop more quickly. Usually, the problem of giving too much money solves itself. Eventually one runs out, and one returns to the middle path.
Not so the problem of giving too little money, on the contrary, it becomes worse and worse. He always has more money that he doesn’t give, and he keeps it for himself.
The Torah’s Indirect Strategies to Deal with Human Miserliness
The Shulchan Aruch’s Permission to Squander for Orphans and Widows
Maggid Shiur:
The Shulchan Aruch says that there’s a permission, one may squander on the orphans, on the widows, there is such a permission.
What? Yes, and why? What about the squandering? Isn’t it a sin? The rabbi was also.
The Satmar Rebbe’s Extreme Charity Practice
But the Satmar Rebbe, okay, in practice, the Satmar Rebbe didn’t die either, no one punished him, it’s not dangerous, he had a position. The Satmar Rebbe said, he knows, he is his rabbi, his job is not a problem.
The Satmar Rebbe gave money for perhaps, he collected money, I don’t know, I mean that his son complained that he takes, he wants to give the money he had for him, and he wanted to give for another.
He says, no, it’s not a problem, you say, there are people who say that the rabbi’s son should be given money, that one is not the rabbi’s son.
He didn’t understand that he said that he used to pay out all his money every day, and I swear, I don’t present myself in the appearance, one may not squander more than a fifth.
He said that his Satmar Rebbe is worth much more than all the money he gave out every day. It’s income, his Satmar Rebbe makes a lot of money, he made himself very much money with this.
He said, ah, he didn’t run out of money? He said, no, I ran out, I borrowed. One may borrow, he said, I will sometime borrow.
He had credit, he had good credit, the Satmar Rebbe. The Satmar Rebbe had a thousand credit score, right? He could borrow as much as he wanted. Yes, and his name is also part of his net worth.
Nu, it’s not a sin, it states that certainly, it’s a measure of piety, perhaps for most people one shouldn’t do too many excesses. But what the Satmar Rebbe said, he had a measure of leniency, this was it went extreme.
The Rambam’s Principle: “Everything According to the Majority of Deeds”
But, the Rambam says, so he says, most people usually don’t have this problem. Usually there isn’t this problem. So, but what the problem is yes, that most people it’s very hard to separate them from their money. This is the order.
So therefore, and remember also that the Rambam, the very famous Rambam says this in his commentary on the Mishnah regarding tzedakah, yes, “everything according to the majority of deeds,” yes?
The Rambam’s Answer: “Everything According to the Abundance of Actions”
Says the Rambam, there is one answer [answer], a simple answer why one needs many things, “hakol lefi rov hama’aseh” [everything according to the abundance of actions]. Says the Rambam, if someone sees he has a midas hakilos [the trait of stinginess], like most people who don’t give enough tzedakah, and he has a thousand dollars, he should rather distribute one dollar at a time than the entire thousand dollars at once.
Practical Illustration: The Baal Habayis Who Gives Once a Year
So, what? Is that right? I spoke with a certain Jew, a baal habayis-ish Jew, a couple of years ago. Okay, I hope he doesn’t hear this from here. And he told me that first of all, it bothers him very much to give. People always come to shul to give money. He gives once a year a hundred thousand dollars to his, and I do it for whom, and he gives a check.
But this, says the Rambam, that one should not do this. Why? Because the person has remained a non-giver. True, it may be that he gives in the end more tzedakah in the accounting than other people, but he in practice, truly, how I know him and know, just [simply], I don’t know anything personal, but he’s not a good person, because he is essentially [in essence] a selfish person. He hasn’t become unselfish.
Says the Rambam, to distribute a little money every day for those who come to shul, is to become less selfish. By the way [incidentally], that one gave less money perhaps. That’s a different accounting, that one should have enough money. But he became less selfish.
The Same Thing: Every Step is a New Action
The same thing is what he says here. One needs every step, every step is here “ma’aseh rishon” [first action], “ma’aseh sheni” [second action]. One must constantly [in order] do new things in order to uproot the midas hakilos, to become accustomed [to get used to], to weaken the midas hakilos. That’s one thing.
The Deeper Principle: People Become What They Do
But I think there is a deeper thing here. This is simple, yes? This everyone understands simply. I think there is also a deeper thing here.
The deeper thing is, that the trick here is built on the fact that people become what they do, not what they believe, not what they think. Yes?
Today people think that they have the right hashkafos [perspectives], with shitos [methods], “It helps something, I hold that one must give.” I don’t care what you hold. Do you give? Do you not give? Not only do I not care what you hold, your nefesh [soul] doesn’t care what you hold.
If you give, even if you do it leshem shamayim [for the sake of Heaven, for God], you say that you do it for the klal [community], you have explained to yourself [explained] leshem shamayim, it will be explained to you leshem shamayim. If you don’t give with a good accounting, it will be explained to you why not. That’s the way how people work.
The Torah’s Two-Pronged Approach
So, if one speaks to a klal, let’s remember, the Torah [the Jewish Bible/law] spoke that there are two things: first of all [firstly], the Torah made for the sick people, and secondly, it is made for the klal. Also because the klal is sick people. But one must speak to a klal, and one must speak in a manner [in a way] that one can speak with a klal.
So, and the virtue [virtue]… a small genius [genius] is here, but a great genius is a great chiddush [new thing]. So, to a klal one must find ways how one can speak to the klal, and one must make ways how he shouldn’t catch that he gives tzedakah. That’s the point [point].
If he catches, he has his midas hara [bad trait], his middah that says to you “my money, why should I give for you?”.
The Torah’s “Tricks”: Indirect Mechanisms for Tzedakah
So, there are all kinds of tricks that one makes that you don’t catch that one gives you tzedakah, that you don’t catch that you give around yours.
Leket, Shichechah, Pe’ah: “It Costs Nothing Anyway”
For example [for example], the Torah says, “Come listen, you cut your field, forget one section.” Even the finest… it’s shichechah [forgetting]. It means after all [in total]… Rabbi Elisha always says that it means, it doesn’t have to be a chazir [pig, impure person] that a person…
What is today? For example, that a person makes a simchah [joy, celebration], there is such an organization that collects the food after the simchah, because it’s a shame, one can give it for aniyim [poor people]. It doesn’t have to be a chazir. Ah, it’s with good, take it home. Hello, you have at home, tomorrow you have supper at home. Right? It doesn’t have to be…
I say, there is such, one lives from a tzimtzum [constriction] that has a bundle in a person, that always… he makes sure that in shul there should be three glasses of coffee, because three people come. Buy enough, there should be for other people.
The Parable of Shemittah: Abundance vs. Constriction
I had a friend [friend] who explained to me even, I don’t know if this is the correct pshat [simple understanding], but it’s true [true], and one should understand what is the pshat that the Torah says that one doesn’t do with the shefa [abundance] that it is already an abundance just like a nes [miracle], and one uses because of what a nes happened every six years, it doesn’t make sense.
The Rav says, he knows, he thinks that it’s simply as the beginning of simplicity [as the beginning of simplicity]. He says like this, go into a Chassidish beis medrash [study hall] for the kiddush [kiddush], you will see, it never runs out the kugel, and there is always enough kugel for everyone.
Go into a Litvish beis medrash, God forbid [God forbid] Litvish, but where more restrained, more stingy [stingy] beis medrash, you will see that many weeks, one guest comes, there is already no kugel for him. Or even if he would have calculated, he says what is the pshat?
If one calculates with the surroundings from the start [from the beginning], the gabbai [gabbai] who buys, he always buys two tates, because he knows that there is enough for everyone. If one lives with a tzimtzum there isn’t enough for anyone. That’s the simple meaning in the blessing [blessing] that he makes shemittah [sabbatical year].
But this is… where do you see shemittah? Shemittah means that he thinks already the sixth year, what means “vetzivisi es birchasi bashanah hashishis” [and I will command my blessing in the sixth year]? He thinks the sixth year already, just like “mi shetarach be’erev Shabbos yochal beShabbos” [whoever prepared on Friday will eat on Shabbos].
He thinks… no, I’m not saying that one should think to prepare, I’m saying that not only should one think, one should think with the mitzvah [mitzvah]. Think that there are surroundings who won’t have the seventh year. So there is, one lives with a shefa, one lives with a merchav [breadth], there is for everyone, there is enough. That was his parable’s [parable’s] pshat.
Evaluation of the Parable
He wants to make it even more moral, more… the parable understands that the importance [importance] of sukkah [sukkah] is there is usually coffee for everyone. There is sometimes a Lifshitz, sometimes there isn’t. If you don’t take it on, it’s not right? Okay, it’s not right. The parable is better that you take it. It’s an “al tehi ke’eved hameshares al menas lekabel pras” [don’t be like a servant who serves in order to receive reward]. It’s not right.
I think that shemittah speaks about a different thing, because it means that he will do more so that there should be enough. Okay, one can argue. One must certainly put away, but the Almighty puts away for everyone. Shemittah means that one has in mind the other, so one has in mind more, one has in mind…
Okay, let’s say it’s not a good pshat on shemittah, we’ll find a better pshat. I’m just saying that the idea of “this is an elevated ko’ach she’yesh bo po’el” [a power that has an effect], this is a simple idea.
Divrei Torah Against the Yetzer Hara: The Torah Doesn’t Go Directly Against the Yetzer Hara
But I think that according to the Rambam it’s simpler or deeper than this, that one can’t say to a person “give money, give money”. It doesn’t go directly against his yetzer hara [evil inclination]. The Torah, the divrei Torah against the yetzer hara [words of Torah against the yetzer hara], the Torah doesn’t come directly against the yetzer hara.
The Problem with “Ve’ahavta Lere’acha Kamocha”
If the Torah… there are many people, I’ll say an interesting thing, there are many people who come and say, “What is the whole Torah about? I know, you need to reach, yes? It says Rabbi Akiva [Rabbi Akiva] ‘zeh klal gadol baTorah’ [this is a great principle in the Torah], one should think of the other, one shouldn’t think only of oneself.” Okay, work on thinking of the other.
No, you don’t catch. The Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Do you understand? That person, many times that person is bad. Not always, if he conducts himself in the way of the Torah [in the way of the Torah] he truly becomes good, because he sets the intention [intention].
But many times, the people who say that someone is an egoist, he is the total, the whole Torah wants that he shouldn’t be an egoist, he shouldn’t think of himself. In practice, he lives as an egoist, that person, and he speaks a whole mussar drashah [mussar sermon] how it’s so hard to stop thinking of oneself, and it requires mesiras nefesh [self-sacrifice]. It’s not so. The Torah came to help the problem. It is truly hard.
Rabbi Akiva and “Chayecha Kodmin”
If one wants to go directly say “stop, don’t think of yourself”, he thinks of himself. Rabbi Akiva is the same Rabbi Akiva of “chayecha kodmin” [your life comes first]. Also a question [question]. Okay, that’s already a small [small] question.
But what Rabbi Akiva says is, that the mitzvos [mitzvos] of the Torah are made that at the bottom line [line] you should stop thinking of yourself. “Meleches leket shichechah u’pe’ah” [the work of leket, shichechah and pe’ah] costs nothing. What has the Torah thanked you? It costs you nothing. A few olelos [olelos] remained, leave it, don’t be bad. As if [as if], it’s not really a bad person would do it without the Torah.
It may be that this is the derech hamemutza [middle way] that you said, I don’t know. The Torah goes a bit more radical, says “don’t be bad. Leave, leave, you have so much, let the other also have a little.”
The Torah’s Strategy: Giving Without Catching
Now, you catch yes? Now you say, there is already that the Torah has found a trick how to make the person should give tzedakah without he should catch that he gives tzedakah. Little by little, he does all these tricks. Tell him, he says, give, what are the other tricks that one says? Do “azov ta’azov imo” [help help with him], do…
Okay, the Rambam says a different thing. Give shemittah, give yovel [jubilee], every seventh year. Why? Shemittah also has other reasons [reasons], right? Not only… the Rambam says that shemittah is about this. Let’s accept what the Rambam says. Shemittah is so that the poor should have to eat.
The Torah stands many other reasons why one should do shemittah. “Veha’aretz lo timacher litzmisus” [and the land shall not be sold forever], and according to Kabbalah [according to Kabbalah], shemittah is a holy time, yes? It stands in the verse [verse], yes? “Vekidashtem es shnas hachamishim” [and you shall sanctify the fiftieth year], it stands almost [almost] in the first verse, it’s holy. And consequently it’s a holy time, one should sit in kollel [kollel] learning and not work. That’s a good answer.
This is divrei Torah against the yetzer hara. This is because one can’t tell you directly “give for poor people money”, one finds you all kinds of tricks that you should give money. Whether shichechah is no difference [difference]. It may be.
Practical Applications: Fundraising and “Chai Dollar”
Today also, everyone who does fundraising knows, almost no one will give money. I made a campaign, I hold that it’s exactly the gematria [gematria], and one gives chai dollar [eighteen dollars]. What is chai dollar? Someone told me that chai dollar is not inflation-adjusted, one must change it. But, it’s little, eighteen dollars, let it be so. Once it was six dollars, yes?
But… by the way, why do I say this? Because you said simply that it’s not called “parmashto” [his prutah], because it’s not your action. The point is, why does the Torah say “keminyan yovlos” [according to the number of jubilees]? Yes, it’s a better word. A root is called “parmashto ben kashta” [his prutah, son of his bow].
Because it makes much more money this way. By the way, what? A second tzaddik [tzaddik] said this. He says, he says, you know why he lies? One makes more money.
But this is because a person, it’s hard for a person to part with his money. One gives him excuses, not excuses, one gives him motivations [motivations]. This is the whole Torah entirely [the whole Torah]. Yes, one says another Torah. It’s an investment. It’s an investment.
The Torah as a Means for the Public: Leket Shichechah U’Pe’ah and the Collective Nature of Livelihood
Shelo Lishmah: The Torah’s “Tricks” Help Even Without Proper Intention
It’s a better word, instead of it being called “parmashta ben kakashta”, because it makes much more money.
In any case, what? A second side is what you say, it’s a thing that lies, he makes more money. But this is because a person, it’s hard for a person to part with his money, one gives him excuses [excuses], not excuses, one gives him motivations, this is the whole Torah entirely. Yes, one says another Torah. Yes. It’s an investment. Even when he doesn’t think and he doesn’t feel that it’s an influence, that it’s a way of ownership. Yes, yes, it helps, exactly. Because the people are, they don’t say that it’s enough, they need to add understanding later, but it helps that he becomes less egoistic. Yes, it helps.
This is certainly, if he needs to have understanding, if he errs and he does it with revenge, I’m not speaking. But even when he does it not for its own sake, shelo lishmah, yes, shelo lishmah. He doesn’t catch, yes, he thinks that he does it because it’s a holy matter, meanwhile he becomes good. I can tell you that it works. I know that one and I hold that he is already good. Yes, you know how bad he would have been without this, yes? It helps, it helps. It’s not a thing for perfection, but the Torah is not made for perfection. The Torah is made, as I told you the second Torah.
“Toras Hashem Temimah – Machkimas Pesi”: The Torah is for the Public
Therefore he brings here the verse, “Toras Hashem temimah, edus Hashem ne’emanah, machkimas pesi” [Psalms 19:8 – “The Torah of Hashem is perfect, the testimony of Hashem is faithful, makes wise the simple”]. Who is not a pesi? Not for him is the Torah. The wise and the Torah, he already knows the Torah. The Torah came to help the pesi, and this is with many such sorts of tricks. So I think is the secret. And one truly uses many such sorts of tricks, and this is all so that the public should be good. Not only that the tzaddikim should be good. The tzaddikim were always good, for the tzaddikim one doesn’t need Torah. The virtue of the Torah is that the public should be good. This is one pshat.
New Pshat: Megillas Rus and the Collective Nature of Leket Shichechah U’Pe’ah
The Context of Megillas Rus on Shavuos
Shavuos I thought another pshat about nichsei melog [property that a woman brings into marriage that remains hers], and we’ll speak about this. In Megillas Rus [the scroll of Ruth, read on Shavuos], yes, one reads Megillas Rus Shavuos afternoon. I saw, and one sees there, it’s very interesting, one sees there in Megillas Rus, it appears almost from the verses, that that Rus should be able to glean there by the field, this is itself a portion of hers. Yes, one must understand the context of geirus [conversion to Judaism]. Let’s say very well. In other words, it stands there that, I don’t remember the language of the verses, it stands there that she came and she sought some place, and Boaz first she went from the back somewhere, “vatelakket basadeh acharei hakotzrim” [Rus 2:3 – “and she gleaned in the field after the reapers”], in the back, stood in the back some girl, and she said that she wants to go glean.
Student: No wait, look what stands later, you will see. Still before. What stands there in the verse?
The Harvest Hierarchy
Instructor: What does it say? Yes, very good. It says there “al telkhi lilkot besadeh akher” [Ruth 2:8 – “don’t go to gather in another field”]. Yes, very good, it says there “al telkhi lilkot besadeh akher”, correct.
The Hierarchy at the Harvest
In other words, she comes out a stranger, and it seems that the order was that there was the ba’al habayis (landowner), Boaz comes in with his… “Hashem imakhem” [Ruth 2:4 – “May Hashem be with you”], yes, the ba’al habayis comes with his entourage, and he says such a blessing too, they make a l’chaim there for the rebbe, he gives the first cut, you know, and afterwards the people work. So, but in the back stand the mekuravim (close ones), like the mildly close ones stand, and after them are the completely foreign ones, the actual gerim (converts), whom they can practically throw away normally.
It seems that it’s correct, that’s how it is according to halakha (Jewish law) too, one may not let whoever wants gather, just as in all tzedakah (charity) there is tovas hana’ah (the right to determine who gets the benefit), the ba’al habayis may decide from whom there will be leket shikhekhah ufe’ah (the fallen stalks, forgotten sheaves, and corners of the field that must be left for the poor). So, the simple meaning is that one sees, and afterwards Boaz came and he brought her close, he simply said “huggad huggad li” [Ruth 2:11 – “it has been fully told to me”]. What does huggad mean? He says, ah, are you indeed a part? I heard that you left, you came lakhasos takhas kanfei Yisrael (to seek shelter under the wings of Israel), I saw that you want to be a part of us. I know that the matter, he brought her even closer, you can go, he instructed that they shouldn’t bother her, you shouldn’t go to another, there they will indeed bother you, go here they won’t bother you.
“Lemi Hana’arah Hazos” – The Question of Belonging
So, what do I see here? What I see is, this is basically part of the… Why a na’arah (young woman)? He had all the Jews, did he need to get a new interpretation? For what purpose? No, he should make it known in the Torah. This is the Torah. What I want to bring out is, I mean that the simple meaning that it seems is, that if a new interpretation came out, mainly to jump. Because what should you do? If it’s there to help a worker, what does it concern you? It doesn’t concern the ba’al habayis who made him fulfill the mitzvah (commandment), and he goes to life. Usually a person who fulfills a mitzvah, it doesn’t concern him. So it seems that the simple meaning is something else. And this is why they, after he gave the answer, he gave, “gam sha’alta sha’alta lo al mitzvosekha”, why he did the trick, he knew that they wouldn’t forget it. It won’t be forgotten, says Rashi (Rabbi Shlomo Yitzchaki, the main commentary on Tanakh), it won’t be forgotten. So I mean that this is really the simplest interpretation, but he gave even more. So it’s obvious, what does it have to do? Only the mitzvah he gave mainly. This is not the main thing, this is not a crawler, it has no taste.
The answer is thus, the answer is a new answer, and this is the topic of Chag HaKatzir (the Festival of Harvest, another name for Shavuos), why one makes Chag HaKatzir Shavuos. This is a new answer. I almost said the answer erev Shavuos (the eve of Shavuos), but it’s a better interpretation.
The Collective Nature of Katzir: Then and Now
The answer is, that katzir (harvest), what does katzir mean? Yes, we’re not accustomed. By us, I mean our way of making money is not most people, or most people who are employees, and not people who are like investors, is a bit different. Most people don’t make money from what they succeed with projects for the whole world, which has to do with the communal prayer and with the whole thing. A person has his job, he succeeds, he makes money. But think about how it goes in the old times, in the agricultural world, yes? A wealthy person is indeed the one who is the leader, but it’s not necessarily that he is even the majority. The fields belong to the family. Many times there is one who is in charge of it, and it’s not even clear that he is truly more his than the brothers, than the others. He is only the heir, he takes care, right? But he’s not really the ba’al habayis. It belongs to the tribe of Yehudah, Beis Lechem, Kalev is a family, whatever, it belongs to Chetzron, it belongs to them, to the family it belongs essentially, right? In a certain sense.
Tefilas Geshem: Everyone’s Prayer, Everyone’s Harvest
Now, afterwards all the Jews go, all the groups, the family of Chetzron from Chaf, and there from Beis Lechem, they go to shul Rosh Chodesh, they need the Almighty to give rain, yes? To whom will He give rain? What are the normal Jews who are praying tefilas geshem (the prayer for rain) in ta’anis (fast day) intending? What have we seen? That rain should come? Does it concern me that rain should come? Does it concern me that gas should go up, go down? Perhaps, I don’t know. What is the rain? Right? One can say, we’re talking about parnassah (livelihood). But today parnassah is a very individual thing. Each one has his own parnassah, more or less. Yes, the economy goes up, it helps everyone a bit. But the normal way is private, that I make money and you don’t make money. Or you make, I have better, I have more luck, I don’t know, I have more prayers, I worked better than you.
But if one thinks that the normal way of making money in the past was crops, and everyone lived on his parnassah, that everyone, the people had larger fields, the people who work for a ba’al habayis, not everyone owned it. But the praying for rain everyone prayed together, true? Rain, most, a large part of what you have, the Almighty makes it rain. Not you, Mister Boaz, that you were a tzaddik, that it should rain for your field. It doesn’t rain extra for your field than for another’s field, true? If the Jews had a good year, it brought abundance, that means that Boaz had a lot of money, right? What do I have from this? Will I stop praying? It’s tefilas ovrei derakhim (the prayer of travelers), what does it concern me that the wealthy have money? I can go around. Yes? No, it doesn’t go that way.
Leket Shikhekhah Ufe’ah: A Right, Not a Charity
But now, just as, now comes the katzir, and Boaz cuts his field, I come along and I say to myself, hello, money is coming to me from my Tehillim (Psalms). I also said Tehillim that it should rain. I’m making a joke, but think about it, the field is ours. Certainly, I recognize that you are the ba’al habayis. It’s not socialism that says you’re not the ba’al habayis. You are too, you are the ba’al habayis, you come out from that whatever. But I am not, that I am part of a family means that I am entitled. It’s my field just as it’s your field in a certain sense. We are, I am from the residents of Beis Lechem. There are the residents of Beis Lechem, the wealthy, the important ones, who take the lead, and there are the poor alef who take in the back, leket shikhekhah ufe’ah. If they are slightly more important young men, they take the front row of the leket shikhekhah ufe’ah. It’s not something novel, it’s not a halakha, I meant. It’s normal, everyone takes. Boaz takes a portion at the head, he takes the head, by virtue of his work for him, and the ne’arim (young men), yes, the young men work, they grow up, they become ba’alei batim (householders) themselves. Meanwhile there are in the back the nebekhs (poor souls), they take, but they are still also part of the thing. From the harvest, it can’t be that it’s not for them, it’s also for them.
“Lemi Hana’arah Hazos” – The Question of Belonging
Now, only about this, when some new person comes, comes from Moav, Boaz asks, “Vayomer lena’aro hanitzav al hakotzrim lemi hana’arah hazos?” [Ruth 2:5 – “And he said to his young man who stands over the harvesters: to whom does this young woman belong?”]. Lemi, not mi. And all the commentators, you have the Yefeh To’ar (a commentary on Megillas Ruth), the Rashi, the Chida (Rabbi Chaim Yosef David Azulai) brings it in Shem Tov (a book by the Chida), I don’t understand. Did you read the story? You ask a question, it can’t be. It sounds so dangerous. No, but it doesn’t say definitively that the question is guilty. The Chazal (our Sages of blessed memory) say a midrash. But what does it say? It doesn’t say mi hana’arah hazos, it says lemi. What does lemi say? Yes, the other commentators want to translate that it means what is she doing here, they also want to twist the word. But lemi in Hebrew translation means to whom does she belong. That is, I understand that my cousins come here, I know what, very good, they belong here. To whom does she belong? How did she come? He told him, ah, she came with Naomi. Naomi is also a bit of a cousin, and she brought herself close to him for the connection, she belongs here already yes.
The Conclusion: Leket Shikhekhah Ufe’ah Belongs to the Entire Community
So what do you see? That leket shikhekhah ufe’ah is not just when one gives money for your people, it has to do with the fact that the harvest belongs to everyone, also to the poor. And the wicked of Sodom, they don’t accept this, they say I don’t care, it’s my brother, you’re not the ba’al habayis, it’s not my problem, go somewhere else. If you are a good society where everyone belongs, then this goes together.
Chag HaKatzir: Why All Jews Are Happy on Shavuos
This is the festival, for this all Jews are happy on Chag HaKatzir, even though they didn’t receive the Torah. The Torah is only for the scholars, but they are all Jews.
A Story: “I Dance at My Neighbor’s Celebration”
You know the story, there was a Jew, not such a great Torah scholar, he danced a lot on Simchas Torah. The rabbi comes, he considered himself a great scholar, and he says, “Why are you dancing? Did you learn anything of the Torah?” He says, “I don’t know, but I have a neighbor who made a wedding for his rabbi, and the rabbi said that I may dance at the rabbi’s celebration too.”
Summary: The Torah Is Made for the Public as a Whole
The point is that the Torah was given for all Jews together, and the Torah is mainly for all Jews together. When you are alone a tzaddik, you don’t need the Torah. When you are alone a rasha, the Torah won’t help you so much. It helps you when it’s part of all people, when they do all the tricks, then this is what the Torah was made to help. For the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks, and all these sorts of tricks they are a bit scattered, and indeed much more, it’s not simple, if one has understanding he gives, he has to give for everything for shikhekhah for whatever it is, he has to give he will already know himself, that since most people don’t know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually, this is the Rambam’s Torah, enough Torah for today, yes?
The Torah as a Practical Mechanism for People Without Understanding
The Rambam’s Approach: Torah as “Tricks” for People Who Don’t Know
Then this is what the Torah was made to help for the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks. And all these sorts of tricks they are a bit processes, and indeed much more than not simple. If one has da’as (understanding, independent judgment), he gives, he has to give from a blow from shikhekhah, whatever it is, he has to give, he will already know himself. But since most people don’t know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually. This is the Rambam’s Torah.
Enough Torah for today, yes? It’s not enough? For this the Torah was given. Do you understand why the Torah was given?
Historical Proof: From Avraham to Moshe – The Progress of Righteousness
I’ll tell you one Torah. What the kushya (difficult question) is, Avraham Avinu (our father Abraham) was a tzaddik without the Torah, and Yitzchak was a tzaddik, but he had one son a rasha and one son a tzaddik. Afterwards Yaakov Avinu (our father Yaakov) exactly succeeded twelve Jews are tzaddikim also, and we only say so, we have grandchildren from all of them, which is not really so simple that they were tzaddikim.
And afterwards came Moshe Rabbeinu (our teacher Moshe), it is “vekhol amkha tzaddikim” [and your entire people are righteous], all Jews are tzaddikim. Why? Because they were given all kinds of hergalim (habits), which they don’t even grasp. Most Jews, for this mitzvos must be done even if one doesn’t know the reason.
Critical Principle: Doing Mitzvos Without Knowing the Reason
Yes, it’s very important, people think it’s the reason, it says that one must do mitzvos even if one doesn’t know the reason. And the Gemara says “there are mitzvos whose reasons were revealed, and King Shlomo sinned upon them”, yes? And this is their point, because the mitzvos that are revealed their reasons, this is the thing that it says one should do this with straightness of heart, that it’s thought through.
Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
What did he mean exactly? But it means thus, I mean that it means thus, someone told me in my shiur in Ein Yaakov (a classic collection of aggados from the Talmud), that he knows one halakha that is revealed its reason and no one does it. Ashda they said the process, it says in Shulchan Aruch (the Code of Jewish Law), in the Mishnah I mean, it says in Shulchan Aruch that one should, and on Pesach night one should make kiddush early so that the children shouldn’t fall asleep. Yes? Except for matzah and maror, verses in the Gemara, one must make kiddush immediately because the children should fall asleep.
Do you know one house where this custom is practiced? That you make kiddush early on Pesach night, earlier than a normal Shabbos? A normal Shabbos the children can fall asleep, it doesn’t matter. Pesach I need to have a means they should be awake, true? Should I make kiddush earlier than Pesach, than a normal Shabbos, right?
Okay, true, ask yourself if it will help you. Do they actually sleep? By you do the children sleep on Pesach? By you were you a child who slept? I had three, one of them was the trick. They don’t sleep. The Sages were clever, they thought out the brilliance that the children shouldn’t sleep for long, they knew that it doesn’t work, true? It doesn’t just say, everyone, all children learn it, and one can’t fulfill it. Why? Okay, they shouldn’t fall asleep, so that’s the thing, I can make myself “I will not sleep”. In practice they fall asleep, right? You look like this, they fall asleep, true?
One can fulfill another interpretation, and give the children matzah for the Mah Nishtanah (the Four Questions), this is another interpretation in snatching matzah. But in practice, the law of making kiddush immediately, no one does it. Except for those who make longer the ma’ariv (evening prayer) in shul, they say the Hallel in shul, it’s a nice custom, but apparently it makes the halakha worse. And so on. So, why? Because they said the reason.
The Segulah That Would Have Worked
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle’s Parable: If Learning Could Fix People
Imagine, it says that it’s a great strictness (kefidah), that just as in all shuls they daven late Maariv on Shavuos, because it’s a flaw (pegam) in the matter of completeness (inyan temimus), nobody understands exactly what, but that’s what it says in the holy books (sefarim hakedoshim) and we do it. Imagine if there stood a wondrous remedy (segulah niflah) from Shimshon Ostropolia [a kabbalist from the 17th century] to make kiddush (la’asos kiddush) no more than twenty minutes after the time (zman) on Shavuos, Pesach night, no Jew would make kiddush anymore. Why? We wouldn’t know the reason, it would work better. But now that we know the reason, “Ah, so that the children shouldn’t sleep,” they sleep anyway, I’m not strict (makpid), it’s not such a big deal.
The Principle: Torah for People Without Da’as
What I mean to bring out is that the entire, all of the entire Torah (kol haTorah kulah) came to, I can’t say to trick people, but to educate people when they don’t have da’as. When people have da’as they don’t need Torah. This is very important.
Na’aseh Venishma – The Deep Meaning
This is the secret (sod) of man and beast (adam u’vehemah), which Rashi says a very serious (khamurdige) thing, this means “we will do and we will hear” (na’aseh venishma). What does na’aseh venishma mean? People think it’s a strange thing. Na’aseh venishma means that he’s a righteous person (ish betzedek). It means exactly that. When I know what to do, certainly (vadai) I do it. It’s not a feat. The problem is that people don’t live in the world of the soul (neshamah), and they’re not in the world (olam) of knowing always. Most people, most of the time, don’t know what’s happening with themselves.
And the moment that if I say “I’m something important (khashivah), I’m a serious Jew, I only do what I know,” certainly it’s a great matter (inyan) to know what one does, there’s no doubt (safek) at all. But in practice, and you don’t only do things that you don’t know, most things will fall into the great principle (kelal gadol) of the words of the sages (divrei khakhamim) who said “the essence of learning is to learn so that it will bring to action” (ikar limud lelamed kedei sheyavi lidei ma’aseh).
When Knowing Weakens the Fulfillment
In practice, and not only that, when one knows it, many times it works weaker. Because I’ve heard, I already know. In other words, you tell a Jew, “You shouldn’t feed (makhil zein) non-kosher meat (neveilah).” “Yeah, forget it (shakhoakh), I also agree, I hold by not making a desecration of God’s name (khilul Hashem), but I already know about that. Forget it.” Why did they say “the essence of learning is to learn so that it will bring to action”? And when you tell him “to learn so that it will bring to action,” and you even tell him the reason, he’s already heard the reason. He hasn’t heard, he hasn’t become more serious, he hasn’t become frightened of excision and punishments (kares ve’onashim). He’s become frightened more of feeding. This is no novelty (khidush), I already know this.
King Solomon – The Danger of “I Already Know”
You can tell him a story, “Why did King Solomon (Shlomo HaMelekh)… the wisest of all men (khakham mikol adam), no greater sage than us. Yeah, it actually happened to us, right? Why did it actually happen? Because the problem isn’t when you know, the problem is when you don’t know. Somehow, you can come to a piece of Torah, the house thing, why is this? It’s not something probable (mistama), the books already say, there were deep matters, deep intentions (kavanos) in the private altars (bamos) that he built there, he only thought to build, and whoever wasn’t protesting (mokheh). And so there were these great intentions, great matters, suddenly there was a calculation (kheshbon), there was an error in the calculations. He didn’t grasp it, and because he said, “I know that here there’s an error, and it didn’t grasp.”
The Mitzvah Is Given for When One Doesn’t Grasp
And the mitzvah wasn’t given so that one should say, “his heart shall not turn away” (lo yasur levavo). This was known before the mitzvah. The mitzvah was given because you hold by doing it, and if not you hold by, it’s not necessarily (lav davka) you hold by, and when you don’t grasp, it will happen.
Ta’am Kamus – The Rambam’s Principle
So about this the Gemara says, it’s better that one shouldn’t say the reason for the mitzvah. Because the moment you say, people only hear the reason, and they’re even quite right, not that it’s not important, it’s more true, but then it won’t work. A person, yes? Don’t tell him in advance. Not always does it work to tell in advance.
Metaphor of a Business Meeting
I tell him, sometimes do such a thing. Yes, a person, I’m giving practical advice (eitzah) so to speak (kivyakhol), it’s the same idea, right? A person needs to make a meeting with someone to, I don’t know, to open something, he wants to make a deal, he wants to sell him something, buy, yes? He calls him, he tells him, I want to sit with you. He tells him, tell me at least for a minute what it is, I’ll tell you then already. And if he’s serious, he says, it’s not a meeting, because that would have been an email, and he says right away either yes or no. He doesn’t say sometimes, he already knows yes, okay. But, I’ll open something for you with this meeting? I also know that the meeting was to sell you something. The content I don’t know. But the meeting is for everything. A meeting I can talk to you better there, there’s a bit of time, you’ll give me a bit more attention than you would give me on WhatsApp. It’s a bit better. You say fine, but the meeting is only so I should sell you. Well, I’m buying it already! No, that’s not what I meant. I say, you know what? I won’t tell you what the meeting is. Let’s sit and drink coffee. You understand? I drink coffee, it’s a good thing. Afterwards we’ll already buy and sell and do whatever needs to be done.
The Basic Thing: We Are People Who Don’t Know
There’s a basic thing, we are people who are righteous, who only want to do what gives their souls pleasure (nakhas). There’s a problem with such things about this, because…
Student: What? Character traits (midos) is repentance (teshuvah), what is the start?
Maggid Shiur: One can say so, but I’m talking about the doing (asiyah), not just the start. The start is still an action (ma’aseh). It’s said simply about this, that the mitzvos are… because people who don’t know, and who are the people who don’t know? Us.
Student: Yes.
Jacob Our Father and the Coat of Many Colors – Another Example
Maggid Shiur: He says that the Almighty said to Jacob our father “you shall not take your brother’s wife” (eshes akhiv lo tikakh). After the Torah was given, even if Elijah the Prophet (Eliyahu HaNavi) should come and say that this is his brother’s wife and there shouldn’t be any jealousy (kin’ah), even if Elijah the Prophet should come and say that there’s no jealousy, we still won’t believe him, because that’s how the Torah is established. “It is not in heaven” (lo bashamayim hi). Right? So they went out with jealousy. Ah, you should work even if it doesn’t work! So we came to the Torah, which we learn that it’s certain that… This is what the early authorities (Rishonim) tell you.
The Torah Learns from Jacob’s Failure
The Torah actually says, why is Jacob our father worried (khoshesh) about Esau? In those times they didn’t yet know that one must forbid it (asern). From Jacob our father’s failure we learned. You ask a question, it says in the Gemara “a person should never distinguish his child among the children” (le’olam al yeshaneh adam beno bein habanim), because Jacob our father distinguished (meshaneh) and it happened. But Jacob our father, such a great righteous person, there’s no answer in the Gemara. The Gemara was learned from Jacob our father, which wasn’t known. A politician had a good reason why he gave Joseph (Yosef) the coat of many colors (kesones pasim).
But the point is, that Jacob reckoned with the Torah, with the jealousy, it didn’t succeed. He knew that there would be jealousy. Okay, one should talk a lot to the child. But this is a way that was tested (bodek) that there’s almost (kimat) always jealousy. And you’re wise, by me there won’t be jealousy. They said, ah, by you there will also be jealousy. They said, you know what, you may not even when there’s no jealousy.
Ta’am Kamus – Not a Manipulation
Usually when one says you may not even when there’s no jealousy, one means to say hidden reason (ta’am kamus). Yes, ta’am kamus. The Rambam says such a thing, ta’am kamus, that one shouldn’t say the reason, because people won’t take it seriously. Not because they don’t believe the reason, that’s what people think, that it’s a manipulation. Sometimes it actually is a manipulation, every good thing can be used falsely, right? The other says that one shouldn’t reveal (megaleh zein), this is a difficult thing, that when one makes a decree (gezerah) one shouldn’t say the reason, because people don’t take it seriously.
What people think is, that when you’ll give me the reason I’ll say “eh, it’s not a good reason.” No, when you’ll give me the reason I’ll say “certainly, it’s right, that’s all the theory. Certainly, one may not, one may not open a shiur below (mateh).” The problem is that it doesn’t help. Even when you say the reason, he says “Ah, but I have another solution, I don’t know, by me ‘I will draw near and not bear’ (ani ikrav velo yesa), I’ll make a linen cloth (shash).” And the problem is that it does happen through linen.
“He Shall Not Multiply Wives” – The Torah’s Anticipation
This tells you the reason. The reason says, what does it say in the Torah? “He shall not multiply wives lest his heart turn away” (lo yarbeh lo nashim pen yasur levavo). The Torah doesn’t say, the people who are by linen his heart will turn away (yasur levavo) shouldn’t do it. The Torah says, wives (nashim) are such things that can cause his heart to turn, and this is written in the Torah. You say, “what wives (mah nashim), not all wives.” You’re a stronger person, you’re against this. Yes, I know, when there aren’t wives you also won’t. Now that there are the wives you’ll also yes. But for some reason, people have this, especially wise people, like Solomon, this is what the Torah brings out, the Midrash brings out. Especially wise people have such an inclination (netiyah) to think that they don’t have the inclination. Okay, it goes to the same thing.
Closing Metaphor: The Doctor Who Cures Cancer
If one could make from a bad person a good person with a shiur, he brings from some poet, he says, one would make with this shiur much more money. Imagine how much money makes a doctor who helps people from cancer, right? A million, I don’t know. If there exists one who has a tested and tried (baduk u’menusah) test for a cure for cancer, he can make as much money as he wants, no?
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle’s Parable: If Learning Could Fix People
Especially liars, they have such an inclination to think they have the error.
Let’s go back to the same thing. If one could make from a bad person a good person with a shiur, Aristotle brings from some poet, he says, the lecturers would make much more money. He says, imagine how much money it would make a doctor who heals people from cancer, right? A million, I don’t know. If someone would actually have a cure for cancer, he would make as much money as he wants, true? Imagine if someone would actually have a cure for being selfish. Every father will pay him. And today there are people who for the lie make so much money. You have there a whole institution of some therapy, which he says to the fathers, “I’m going to make from your son a diligent student.” Thank you very much, first of all, how many diligent students have you already made? None. But he only says so, and that one makes so much money. Imagine if it actually works, right? Imagine I can say to someone, people always come to me, to my shul, not my shul, but to people like this, he sends him, he hears that he’s struggling with something, “Go to this rabbi, go to this shul, go to this thing, it will help you.” If it would really help, he would make much more money than that one.
Why Shiurim Don’t Help: Habits Are Not Errors
The response is that it doesn’t help. Why doesn’t it help? Because people have problems, bad character traits or habits, not because they have errors in their knowledge. Even an error is also a habit that he has, not just a theoretical error. It’s hard to uproot an error from a person, even when it’s only a purely intellectual error, he also insists, yes? Imagine when he also has a desire for it too. It doesn’t exist, it’s not made, people don’t work, most people. There are perhaps exceptional individuals, which even those exceptional individuals it works once. What? Yes, true. But then he already becomes a bit of a person, he needs to work on himself, he needs to do something himself. There’s no way of healing that one by saying a shiur, at least for most people.
The Paradox: One Must Already Be a Tzaddik to Listen
And even, let’s say, you need to already be a tzaddik basically to be able to become such a sort of person who becomes impressed by a shiur. If you’re already a person who follows his intellect, and what he understands is only explained to him, even that will still take a few years that I’ll explain to you, afterwards you’ll understand. But first he needs to be such a thing, a person who is at all affected by what the intellect says. Most people aren’t born such people. And the law is born a person who likes to be, what should Candice say, right? And if we’ll wait until all people should be so, Mashiach will never come.
The Practical Solution: Speaking to People in Their Language
So what does one do? One speaks to people in their language. One gives them candy for being good, one comforts them, one tells them all kinds of things, one doesn’t tell them why it’s good, because telling only makes it worse. He has, even you can say, what he knows doesn’t help him, he already knows, or he doesn’t know and it doesn’t make him not afraid that he knows. What actually brings fear into action? The distress that a person has. And one gives him all the tricks.
Story with the Young Man and the Rabbi: Service as Medicine
Then, in other words, once someone told me like this, he went to a tzaddik, he told me that he has heretical thoughts, a young man told me this story. He has heretical thoughts, and he doesn’t know what to do. And the rabbi told him, the young man was like this, I don’t know what it means, he had great wisdoms, we weren’t, you understand such things. Yes. Actually he didn’t have any thoughts, he already had conclusions too. But that’s how he said to the rabbi. He told me the story, he told me that he said to the rabbi, and the rabbi was completely right.
And the rabbi told him, “I have advice for you.” What is the advice? The rabbi said, “Do you read Shema and put on tefillin every day?” No. Okay, come to me. Every day you’ll get up early in the morning, you’ll read Shema, you’ll pray three times a day in a minyan, and I tell you, your heretical thoughts will go away.” And it was done, and it went away.
Question and Answer: What Is the Innovation?
Student: What do I mean to bring out? What? Yes, this is simple, this is easy. I’ll tell you later what I want to bring out, I don’t know.
Maggid Shiur: This brings out that avodah, one can learn that one must go through all the difficulties, no problem. That’s not the problem I mean to bring out. I mean to bring out that this is the kind of answer that can work. It’s not the right one, it’s not what you say, “I don’t believe you, because you believe in tefillin.” No problem, tefillin is made for people who don’t believe, for people who do believe. What does that actually mean? The one who believes and he believes, even if he puts on tefillin, he’s already a tzaddik. Even if he wouldn’t put on tefillin, he would already be a tzaddik.
The Barditchever Rav’s Statement: “If You Had Intended Before Sinai, the Torah Would Not Have Been Given”
This is indeed the Barditchever Rav’s statement, “Ilu kavanta lifnei Sinai lo nitnah Torah,” yes? I saw that Rabbi Yoshiyahu was a great baal habayis on this statement. He said the statement, he said that he believes it can’t be. The Barditchever Rav said, “Ilu kavanta lifnei Sinai v’lo nitnah Torah,” what did we gain from this? A lot for the statement, he says it’s a peketa d’nafshot ra’ot.
Right, I mean to say, that this is true for the kavanah. Most people weren’t drawn close to Har Sinai in this. This is only by the shridei shridim who knew that this means the kavanah of Har Sinai. Most people thought he means that you eat cheesecake there, or sheep with good health, shelamim. They didn’t know about the kavanah of Har Sinai level at all.
Certainly, and the Torah is what gives them this. Through this, after he fulfills all the tricks of the Torah, he has this. But if it would have been that, one really wouldn’t have needed it, but all these things.
Na’aseh V’nishma: The Order of Doing and Understanding
So the advice is to accept the na’aseh, the na’aseh, the na’aseh, this makes it become nishma. Afterwards, let’s understand, even the nishma was so, I didn’t speak about this. Because why, how do we begin to understand that it’s actually good? Yes, what is the difference of nishma and shelo nishma? Shelo nishma doesn’t understand why it’s good, he thinks it’s good because he heard such a thing. And nishma understands that it’s actually good.
Yes, but what is actually good? It’s very hard to know what one is talking about before one does it, or before one sees others do it. We’ve spoken many times about this. Right? People say, what does it mean to be a good person? Most people have never seen a good person, and never done a single good thing. How should he know why it’s good to be a good person? He doesn’t know what one is talking about.
The Methodology of This Shiur: One Must Already Do in Order to Understand
I can’t from a drashah make you aware of the goodness of a good person. If you’re accustomed to you like the chevra calls it, you already do certain things, he’s already engaged in lekutshikerei for, now I’ll come explain to you, understand, why do you do lekutshikerei for? Because essentially there are poor people that you need to help, you need to be a good person. Ah, now you actually become a good person, because you’ve done this. But if you’ve never done it, what will I explain to you? How will I begin my shiur?
My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats, and I explain to them why? If they wouldn’t go, I would have needed a different shiur. It would be based on what that one does, what that one doesn’t do. I can’t say anything, I would have needed a different thing. I would have needed to find a good thing that he already does.
Understand? I can’t give a shiur if there wasn’t… if one wasn’t first a complete tzaddik. Understand? In short, in short, what? Yes, that’s what he means here. One must have good ground. A list of chinuch, a list of a certain chinuch.
The Rambam’s Ta’amei HaMitzvot: Not in Order to Do, But in Order to Understand
Because there are people who have a problem, they don’t believe, they think the Torah is “stupid”. The Rambam’s ta’amei hamitzvot is “by the way” not written so that one should do the Torah. The Rambam didn’t think that after he goes to say his reason, he says even if it applies to the halachah l’ma’aseh. The Rambam doesn’t say, the Rambam says when he says ta’amei hamitzvot it’s in order to “justify” the Ribbono Shel Olam, not in order that we should do the mitzvot because of this. He learns the opposite, that one must do the mitzvot to see. The Rambam says that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, and if you think that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, it has a face in emunah, and perhaps it’s not believing in the Torah and the like, but mainly this. And therefore one must have explanations of what the Ribbono Shel Olam meant with the mitzvot. And the explanations, the explanations are a thing of explanations, he doesn’t say more than this.
Why must one know the mitzvot? No, the Rambam’s te’amim don’t solve this. It’s better to know for another “reason”, because one doesn’t need to do it consequently, one may not. There are various other “reasons” why one should know the te’amim. There’s a mitzvah to learn ta’amei hamitzvot, I don’t know what, I haven’t seen it. I haven’t seen it. But after one does it, shouldn’t one understand what one does?
Beinoni and Tzaddik Gamur: The Rambam’s Distinction
The claim is that one mustn’t not be able to arrive at the avodah. If to an avodah one doesn’t arrive at the avodah, one must do it. A tzaddik gamur is a different person. This is what the Rambam says, he divides it into a beinoni and a tzaddik gamur. A beinoni is one who does “sometimes” things that he doesn’t understand, because he needs this. When he’s a tzaddik gamur, and this is what he says that one must learn ta’amei hamitzvot, this is the whole thing to become a tzaddik gamur, that you are worthy to understand what you do and why you do it, then you already no longer need to do the false things, the things that you don’t know what you’re doing. But as long as he’s not a tzaddik gamur, and if one speaks for the klal, the klal is never a tzaddik gamur, one must always say so.
One doesn’t let them off, because he already knows what to do. He already knows what to do, which thing. The geulah is not that one doesn’t do. Rather he actually knows what to do, he always does the right thing, he doesn’t stop doing the good things. Also he does also the neshamah makes the miracle of itself. Will he give more tzedakah than it says in the Torah or less? He’ll know exactly what he needs to do, it’s not a problem. He goes further, he needs to take care of the… he’ll also become a rebbe, he won’t be able to do in front of the olam things, because he’s for the klal, he needs to be mechanech the klal. But even for himself, it’s not such a big problem.
Against the Claim “I Don’t Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning”
People are very afraid about the questions with shtutim, because you need to catch exactly about this, this is what the statement says from the nisgaleh ta’amei Torah. Many people come all the time: “Ah, the Torah has why? The meaning, on me, I already have the meaning, I don’t need the thing.” No, you don’t have the meaning. This is what it says, therefore one needs the mitzvot should… you don’t have the meaning. If you would have the meaning, if you would have been a tzaddik you would already have done it much more.
Examples: Tefillin, Shabbat, and Tzedakah
When someone comes and he says: “I don’t understand why I need to give tzedakah only ma’aser, I hold I need to give half.” Okay, it’s also not good, but let’s say he gives chomesh, whatever. No problem, you actually don’t need to give ma’aser, you’re exempt, you give more than ma’aser.
But what is the kind of person? People are bad people or don’t catch that they’re bad people. He says: “Ah, why do I need to put on tefillin, I remember the Ribbono Shel Olam anyway.” Okay, come back two weeks after you stopped putting on tefillin, let’s see if you still remember the Ribbono Shel Olam. From the middle of putting on tefillin one needs to have mercy.
So what are you talking about? This was indeed the “ekra v’lo yechta,” the “ani arbeh v’lo asir,” because when one tells him actually, he doesn’t catch. People are very dumb in these ways. I tell you exactly this. If not that you put on every week, you have Shabbat, will you forget about ma’aseh bereishit? He says: “Okay, anyway how can one remember ma’aseh bereishit without Shabbat?” No, that’s exactly what He told you: you’ll forget! “Ah, I’m… Avraham Avinu. Actually remembered.” That was one Avraham Avinu. If you’re the one Avraham Avinu, by the way Avraham Avinu also kept Shabbat, because then Shabbat was in order to remember oneself, in order to speak about ma’aseh bereishit, it’s not a problem, it’s a new reason for us anyway. But also is Shabbat, it says indeed that he didn’t need to work from the Ribbono Shel Olam, he also kept Shabbat k’pshuto perhaps. Not even a contradiction.
Conclusion: The Simple Meaning of Matan Torah
People always say the questions because they imagine that the truth is bad. The truth is not bad, the truth is that one must be good. It’s actually to be a good person who does most mitzvot anyway. We want to know about one mitzvah which is essentially a fence that one doesn’t need to do, we’ll speak, we’ll arrive at that bridge and we’ll speak about it. Anymore you don’t do it, anymore you don’t do it, anymore you don’t do it either… problem. Already, this is the simple meaning of matan Torah and already.
—
Talmid: Nu…
Maggid Shiur: Finish up… Monty man man…
Talmid: Shkoyach.
Maggid Shiur: Shkoyach. You’re welcome.
תורת ה׳ תמימה מחכימת פתי | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער פילאסאפישער שיעור – שמונה פרקים פון רמב״ם, פרק ד׳ (מיט הרחבות לכבוד שבועות)
—
א. הקדמה און פריימינג
מען האלט ביים אנהייב פון פרק ד׳ פון שמונה פרקים. פרקים ד׳ און ה׳ זענען די סענטראלע פרקים – דארט שטייט די עיקר טעאריע און פראקטישע אנווענדונג.
מעטאדאלאגישער פריימווארק: דריי קאטעגאריעס צו לערנען רמב״ם
1. תוכן/איידיע – וואס איז דער פילאסאפישער יסוד?
2. פרשנות/פירוש – וויאזוי ווערט די תורה מפורש לויט די יסודות? (רוב לערנערס הייבן אן פון דא און פארגעסן דעם ערשטן פונקט)
3. וויכוחים – מחלוקות סיי אויפ׳ן יסוד, סיי אויפ׳ן פירוש
—
ב. די צוויי יסודות פון פרק ד׳-ה׳
1) דרך הממוצע (דער מיטלסטער וועג)
גוטע מידות זענען דער מיטלסטער וועג – נישט צו איין קיצוניות און נישט צו דער אנדערער. די מעטאדע צו דערגרייכן דעם מיטלסטען וועג: חזר׳ן מעשים ווי מ׳וואלט שוין געווען דארט (“fake it until you make it”) – דאס איז דער רמב״ם׳ס דרך העבודה.
2) דרך הרפואה (תוספת אויפ׳ן דרך הממוצע)
פארשטיין אליין איז נישט גענוג – מען דארף טון. אויב איינער איז זייער ווייט פון מיטן, דארף ער זיך רוקן צו דער אנדערער זייט – ווייטער גיין ווי ער מיינט ער דארף, ווייל ער איז נאך ווייט.
וויכטיגע באגרענעצונג: דער רמב״ם איז קעגן אמת׳ע קיצוניות – ווער עס ווערט א קיצוני ווערט משוגע און קומט קיינמאל נישט צוריק.
—
ג. דער רמב״ם׳ס קשיא און תירוץ וועגן תורה און קיצוניות
קשיא: אויב דער אידעאל איז דער מיטלסטער וועג, פארוואס זעט מען אין תורה (און אין מעשיות פון חסידים) זאכן וואס זענען קיצוני – סיגופים, גיין אין מדבר, נזירות?
תירוץ: די תורה איז נישט געקומען נאר זאגן וואס דער אמת איז – זי איז געקומען אויסהיילן מענטשן. ווייל מענטשן זענען “לוקה” (קראנק) אין געוויסע מידות, דארף די תורה זיי שטופן צו דער אנדערער זייט כדי זיי צוריקצוברענגען צום מיטן.
וויכטיגע מסקנא: ווער עס גייט נאך ווייטער ווי די תורה פארלאנגט, איז אינגאנצן אראפ פון וועג – ווייל די תורה אליין איז שוין נישט דער אידעאל, זי איז שוין די רפואה. מען קען נישט זאגן “די תורה שטייט אידעאל, איך גיי ווייטער” – ווייל זי שטייט שוין ווייטער פון אידעאל.
דוגמא: נזיר – די תורה איז קעגן נזירות פאר א נארמאלן מענטש. נאר ווער עס איז א “שטיקל סוטה” דארף זיין א נזיר. “כי יפליא לנדור” – ס׳איז א ספעציעלער פאל, נישט דער נארם.
דער טיפערער פונקט: תורה ווי “טעם” אויף דער גאנצער תורה
דער רמב״ם׳ס קאנעקשן פון זיין איידיע מיט תורה איז נישט סתם א פירוש – עס איז א טעם אויף דער גאנצער תורה. דער רמב״ם גיט א מהלך וויאזוי די גאנצע תורה ארבעט – אלס רפואה פאר מענטשן.
—
ד. די גרויסע קשיא: פארוואס דארף מען בכלל א תורה?
> *[קאנעקשן צו שבועות – די קשיא פון שבועות (פארוואס האט דער אייבערשטער געגעבן די תורה?) איז בעצם די זעלבע קשיא ווי פסח. דערפאר איז נישטא קיין “הגדה של שבועות” – ווייל מען האלט שוין ביים תירוץ.]*
1) דער רמב״ן׳ס קשיא (חיצוניות׳דיגע פארם)
“תורת ה׳ תמימה” – אבער גוים האבן אויך גאנץ גוטע געזעצן! וואס איז דער גרויסער מהרעיש? דער רמב״ן האט זיבן תירוצים – אז מ׳דארף זיבן תירוצים אויף אזא פשוט׳ע קשיא, איז עפעס נישט גלאט.
> *[באמערקונג: כדי צו פרעגן די קשיא דארף מען וואוינען צווישן לייטישע גוים.]*
2) דער חסידישער וועג צו פרעגן די זעלבע קשיא (אינערלעכע פארם)
מ׳דארף גאר נישט קוקן אויף גוים. אברהם, יצחק, שם, נח, חנוך, מתושלח – אלע גרויסע צדיקים, אלע פאר מתן תורה, אן משה רבינו׳ס תורה. עס שטייט בפירוש אין דער תורה אליין אז מ׳קען זיין א צדיק אן א וואָרט חומש-רש״י. אברהם האט נישט געלערנט חומש מיט רש״י – ער האט די אמת „אין די ביינער” געהאט.
> *[באמערקונג וועגן מדרשים: לויט מדרש האבן די אבות יא געלערנט תורה, אבער „מ׳קען נישט חתונה האבן מיט א מדרש” – אויפ׳ן פשט-לעוועל האבן זיי נישט געהאט מתן-תורה.]*
3) פארשארפונג
אויב מ׳קען זיין א פערפעקטער מענטש אן תורה – וואס דארף מען מתן תורה פאר? בלויז כדי מ׳זאל וויסן נישט צו הרג׳ענען? אברהם האט דאס שוין אליין געוואוסט!
—
ה. דער שליסל-חילוק: צוויי באדייטונגען פון „תורה”
– תורה דלעילא / תורה עליונה / תורה דאצילות = דער אידעאל, די אמת וואס אברהם האט דערגרייכט פון זיך אליין, אן א ציווי פון אויבן.
– תורה דלתתא / תורה תחתונה / תורה דבריאה = משה רבינו׳ס תורה, די פראקטישע תורה שבעולם הזה, מיט מצוות, שכר ועונש.
> *[מקור: דער זוהר רעדט וועגן דעם חילוק אויף פארשידענע אופנים.]*
—
ו. דער תירוץ: פארוואס דארף מען די תורה שלמטה?
1) פאר „קראנקע מענטשן” – אידן האבן עזות/כח
גמרא ביצה: „אלמלא ניתנה תורה לישראל, פני השם עזין” – אידן האבן אזויפיל כח און עזות, אן תורה וואלטן זיי געווען „חיות רעות.” די תורה קומט איינצוהאלטן דעם כח, ער זאל גענוצט ווערן ריכטיג.
> *[ראיה: ווען אידן האבן אויפגעהערט צו זיין פרום, האבן זיי באלד אויפגעשטעלט א מדינה – דאס ווייזט דעם כח/עזות.]*
2) רוב מענטשן זענען בטבע נישט גוט
ראיה פון ספר בראשית: דער צווייטער מענטש (קין) האט געהרג׳עט דעם ברודער – דאס איז „נארמאל,” דאס איז nature. „כי יצר לב האדם רע מנעוריו” – דער מענטש איז בטבע שלעכט. אברהם האט פרובירט צו האלטן זיינע מענטשן, אבער ס׳איז נישט סוקסעספול אין ווייטער איבערגעבן – זיי האבן נישט געהיטן פסח, עס האט זיך צעבראכן. מ׳גיט מענטשן power – זיי ווערן טיראנען. דאס איז predictable human nature.
3) מסקנא: תורה = חינוך-פראגראם, נישט אמת-פראגראם
רוב מענטשן זענען נישט capable פון אליין כאפן די אמת. אפילו מ׳זאל זיי מסביר זיין אלעס וואס חנוך האט געוואוסט – ס׳וועט זיי גארנישט טוישן. דער תירוץ: שכר ועונש – „קענדיס און פעטש.”
„חנוך לנער על פי דרכו” – מיינט נישט „רעד צו דער נפש פון דעם קינד” (ווי מאדערנע מחנכים זאגן), נאר: רעד די שפראך וואס קינדער פארשטייען – וואס זיי האבן ליב באקומען זיי, וואס זיי האבן נישט ליב נעמט מען אוועק.
> *[זייט-באמערקונג: דער נצי״ב זאגט ספר בראשית הייסט „ספר הישר” ווייל עס לערנט אויס ווי צו זיין א גלייכער מענטש. א פרומער מענטש וואס איז נישט גלייך – באקומט א מבול. גלייכקייט איז מעכב.]*
> *[זייט-באמערקונג וועגן שבע מצוות בני נח: דור המבול האט נישט געוואוסט פון א באשעפער, נישט פון תורה – און פונדעסטוועגן זענען זיי באשטראפט געווארן. ווייל בסיסישע מאראל (נישט הרג׳ענען, נישט גנב׳ענען) קען מען אליין וויסן – „עד כדי כך אז זיי זענען חייב עונש.”]*
—
ז. פראקטישע דוגמא: געלט-מצוות – ווי אזוי די תורה באהאנדלט כילות (גייציקייט)
1) דער רמב״ם׳ס ליסטע
דער רמב״ם מאכט א לאנגע ליסטע פון מצוות: מעשרות, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, שמיטה, יובל, צדקה די מחסורו. ער זאגט א מפתיע׳דיגע זאך: אלע דאזיגע מצוות זענען „קרוב לפזרנות” – כמעט צו פיל געבן. זיי זענען נישט אויפ׳ן מיטעלוועג, נאר נוטה צום עקסטרעם פון צופיל געבן.
2) די גרויסע קשיא: אין תורה שבכתב שטייט נישט קיין פשוט׳ע מצוה פון צדקה-געבן
אין דער תורה שבכתב שטייט כמעט נישט קיין דירעקטע מצוה צו געבן צדקה – סתם געבן געלט פאר אן ארעמאן.
וואס שטייט יא:
– מעשר שני – געבן פאר עניים און לויים
– לקט, שכחה, פאה – לאזן שטיקלעך אין פעלד
– הלוואה – „העבט תעביטנו” – בארגן, נישט געבן
– שמיטה – שמט זיין הלוואות
– אויסלייזן א פארקויפטן קרוב
– יום טוב – געבן צו עסן
וואס שטייט **נישט**:
– סתם געבן געלט
– קופת הצדקה
– קמחא דפסחא (אין פשט)
– „זיי א מענטש און געב וואס מ׳דארף”
דער פסוק „פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” – חז״ל דרשנ׳ען עס שלא כפשוטו צו מיינען כללית׳ע צדקה. אבער פשוטו של מקרא רעדט פון הלוואה, נישט מתנה.
> *[זייט-באמערקונג: הכנסת אורחים שטייט אויך נישט אין דער גאנצער תורה אלס מצוה – מ׳ווייסט עס נאר פון אברהם אבינו, וואס האט געגעבן חסד, צדקה, משפט אן ספעציפישע מצוות.]*
3) דער פאני׳קייט פון די תורה׳ס פאטענטן
יעדע איינע פון די מצוות איז אן אומגעוויינטלעכער וועג פון צדקה:
– שכחה – דו פארגעסט אן עומר אין פעלד, לאז עס. „קענסטו טראכטן פון א מער אומווערדיגע, עקלדיגע וועג צו געבן צדקה?”
– פאה – לאז שטיין א שטיקל עק פון דיין פעלד. ס׳איז נישטא קיין שיעור – מ׳קען יוצא זיין מיט א קליין ביסל.
– שמיטה – יעדע זיבעטע יאר איז הפקר פאר אלעמען (נישט נאר עניים). דער פסוק „ואכלו אביוני עמך” ווייזט אז ס׳איז פאר עניים, אבער אויך בהמות מעגן עסן.
– מתנות כהונה – פארוואס נישט סתם געבן געלט?
4) צוויי קשיות צוזאמענגעפאסט
1. פארוואס זאגט די תורה נישט פשוט: „געב וואס דער ארעמאן דארף”? דער פסוק „די מחסורו אשר יחסר לו” איז דאך שוין כולל אלעס.
2. פארוואס אזויפיל אומגעוויינטלעכע מעכאניזמען (לקט, שכחה, פאה, שמיטה) אנשטאט איין נארמאלע מצוה?
—
ח. דער רמב״ם׳ס תירוץ: פארוואס אזויפיל „טריקס”?
1) פאר וועמען איז די תורה?
נישט פאר דעם מענטש וואס שוין פארשטייט אז זיין געלט איז נישט זיינס און ער דארף שעירן מיט אנדערע – „נישט פאר אים האט מען געגעבן די תורה.” דער מענטש וואס טוט ריכטיג פון זיך אליין דארף נישט קיין מצוות.
די תורה איז פאר רוב מענטשן, וואס זענען נוטה לצד הכילות – רוב מענטשן געבן צו ווייניג, נישט צופיל.
2) אריסטו׳ס אינזיכט: פארוואס רוב מענטשן זענען כילים
מדות האבן א self-reinforcing mechanism – וואס מער מען טוט זיי, אלץ שטארקער ווערן זיי.
– צופיל געבן (פזרנות) – איז self-healing: ער נוצט אויס זיין געלט, ער מוז סטאפן, און ער קומט צוריק צום מיטעלוועג.
– צו ווייניג געבן (כילות) – איז self-reinforcing: ער האט אלץ מער געלט וואס ער גיט נישט, און ער האלט עס פאר זיך – ס׳ווערט אלץ ערגער.
דעריבער האט די תורה אריינגעלייגט מצוות וואס זענען „קרוב לפזרנות” – כדי אויסצוגלייכן דעם נאטירלעכן נטיה צו כילות.
> *[זייט-דיגרעסיע: דער שולחן ערוך ערלויבט אויסצוגעבן מער ווי דעם נארמאלן חומש (פינפטל) פאר צדקה ווען עס גייט פאר יתומים און אלמנות.]*
> *[זייט-דיגרעסיע: דער סאטמארער רב פלעגט אויסצאלן זיין גאנצע געלט יעדן טאג פאר צדקה. זיין זון האט זיך באקלאגט. דער סאטמארער רב האט זיך פארענטפערט: ער האט געהאט א פאזיציע (פרנסה), ער האט געבארגט ווען נייטיג, זיין נאמען איז אויך א חלק פון זיין “נעט וואָרט.” דאס איז געווען א מידת חסידות – עקסטרעם, נישט פאר רוב מענטשן. פאר רוב מענטשן איז דער אמת׳ער פראבלעם פונקט פארקערט – עס איז זייער שווער זיך צו טרענען פון זייער געלט.]*
—
ט. דער רמב״ם׳ס פרינציפ: „הכל לפי רוב המעשה” – קליינע מעשים ברעכן כילות
דער באקאנטער רמב״ם אין פירוש המשניות: אויב איינער האט טויזנט דאלער צו געבן, איז בעסער אויסצוטיילן איין דאלער אויף אמאל ווי צו געבן די גאנצע סומע אויף איין מאל.
> *[פראקטישע אילוסטראציע: א בעל-הבית׳ישער איד וואס גיט איינמאל א יאר הונדערט טויזנט דאלער מיט איין טשעק. דער רמב״ם זאגט מען זאל דאס נישט טון.]*
פארוואס נישט? ווייל:
– דער מענטש איז געבליבן א נישט-געבער – ער האט זיך נישט פארענדערט אינעווייניג
– ער איז אין עצם א סעלפישער מענטש געבליבן
– יעדע קליינע מעשה פון געבן איז א נייע מעשה – מען דארף כסדר מאכן נייע מעשים כדי ארויסצורייסן די מידת הכילות און זיך מרגיל זיין
—
י. דער קערן-ארגומענט: מענטשן ווערן וואס זיי **טוען**, נישט וואס זיי **גלייבן**
מענטשן מיינען אז עס גייט וועגן השקפות און שיטות – “איך האלט אז מ׳דארף געבן.” אבער נישט נאר איך קער נישט וואס דו האלטסט – דיין נפש קערט נישט וואס דו האלטסט. אויב דו גיסט – אפילו נישט לשם שמים – ווערסטו א געבער. אויב דו גיסט נישט – מיט אלע גוטע חשבונות – בלייבסטו א נישט-געבער. דאס איז ווי מענטשן ארבעטן – מעשים פארמירן דעם כאראקטער, נישט אידעען.
—
יא. די תורה׳ס צוויי-פאכיגע צוגאנג: רעדן צום כלל דורך אינדירעקטע מעכאניזמען
די תורה רעדט צו צוויי אוידיענסן:
1. קראנקע מענטשן (אינדיווידועלע מענטשן מיט מידות-פראבלעמען)
2. דער כלל (די ציבור אלס גאנצעס)
דער שליסל איז: דער מענטש זאל נישט כאפן אז ער גיט צדקה. ווייל אויב ער כאפט, וועקט זיך אויף זיין מידת הרע וואס זאגט “מיין געלט, פארוואס זאל איך געבן פאר דיר?”
די תורה׳ס „טריקס” – אינדירעקטע מעכאניזמען
א) לקט, שכחה, פאה:
– “דו שניידסט דיין פעלד – פארגעס איין שטח” – שכחה איז דאך נאר א פארגעסענע זאך
– עס קאסט דאך גארנישט – “וואס האט דיך די תורה פארדאנקט?”
– א פאר עוללות זענען געבליבן – “לאז עס, זיי נישט קיין שלעכטער”
– די תורה זאגט: “דו האסט דאך אזויפיל, לאז יענער זאל אויך האבן אביסל”
ב) שמיטה/יובל:
דער רמב״ם זאגט אז שמיטה איז כדי אז די עניים זאלן האבן צו עסן. אבער די תורה פרעזענטירט עס מיט אנדערע טעמים: “והארץ לא תמכר לצמיתות”, אויף פי קבלה – א הייליגע צייט, מ׳זאל זיצן לערנען. דאס איז “דברי תורה כנגד יצר הרע” – ווייבאלד מ׳קען נישט דירעקט זאגן “געב פאר ארימעלייט געלט”, טרעפט מען אינדירעקטע וועגן.
> *[זייט-דיגרעסיע – דער משל פון קוגל אין שול: אין א חסידיש׳ע בית מדרש קויפט דער גבאי גענוג – עס גייט זיך קיינמאל נישט אויס. אין א ליטוויש׳ע בית מדרש רעכנט מען אויס גענוי – עס קומט איין גאסט, שוין נישטא קיין קוגל. דער פרינציפ: אויב מ׳לעבט מיט שפע און מ׳האט אין זינען יענעם, איז דא גענוג פאר אלעמען. אויב מ׳לעבט מיט צמצום, איז נישט דא גענוג פאר קיינעם. אפליקאציע אויף שמיטה: “וציוויתי את ברכתי בשנה השישית” – ווער עס טראכט שוין די זעקסטע יאר אויף אנדערע, דער האט ברכה.]*
> *[זייט-דיגרעסיע – פראקטישע ביישפילן: א מאדערנע ארגאניזאציע וואס נעמט צוזאמען עסן נאך שמחות פאר עניים. “דו האסט אינדערהיים, מארגן האסטו סאפער” – מ׳דארף נישט נעמען אהיים. אין שול – “קויף גענוג קאווע, זאל זיין פאר אנדערע מענטשן.”]*
—
יב. קריטיק פון דעם „גייסטיגן” צוגאנג אן מעשים – רבי עקיבא׳ס כלל
אסאך מענטשן זאגן: “ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה” – מ׳זאל מיינען יענעם, נישט נאר זיך.
קריטיק: “ניין, דו כאפסט נישט” – די תורה איז געקומען סאלווען די פראבלעם פון דארפן מיינען יענעם. אסאך מאל, די מענטשן וואס רעדן וועגן נישט זיין אן עגאיסט, לעבן אלס עגאיסטן. זיי האלטן מוסר-דרשות ווי שווער עס איז אויפצוהערן מיינען זיך – אבער עס איז נישט אזוי. די תורה איז געקומען צו העלפן – נישט נאר צו זאגן “הער אויף.”
דער פאראדאקס פון רבי עקיבא: דער זעלבער רבי עקיבא וואס זאגט “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול” איז אויך דער רבי עקיבא פון “חייך קודמין” (דיין לעבן קומט פריער). רבי עקיבא׳ס אמת׳ער כוונה: די מצוות פון תורה זענען געמאכט אז ביי דער אונטערשטער שורה זאלסטו אויפהערן מיינען זיך – דורך מעשים, נישט דורך דעקלאראציעס.
> *[זייט-דיגרעסיע – פאנדרייזינג: כמעט קיינער גיט נישט פרייוויליג געלט. “חי דאלער” (18$) – איינער האט באמערקט אז עס איז נישט אינפלעישן-עדזשאסטעד. מ׳גיט מענטשן excuses און מאטיוואציעס צו געבן – “ס׳איז אן אינוועסטמענט.”]*
—
יג. „שלא לשמה” – מצוות העלפן אפילו אן ריכטיגע כוונה
אפילו ווען א מענטש טוט מצוות „שלא לשמה” (נישט פאר דעם ריכטיגן טעם) – ער גיט צדקה ווייל ער מיינט ס׳איז א „הייליגע זאך” אדער ווייל ער באקומט „עקסקיוזעס” – העלפט עס פארט: ער ווערט ווייניגער עגאאיסטיש, ער ווערט צוביסלעך א בעסערער מענטש.
באגרענעצונג: דאס איז נישט „לשלימות” – ס׳ברענגט נישט צו פאלקאמענהייט. אבער די תורה איז גאר נישט געמאכט פאר שלימות – זי איז געמאכט פאר דעם פראקטישן צוועק צו העלפן דעם „פתי” (דעם פשוט׳ן מענטש).
דער פסוק „תורת ה׳ תמימה – מחכימת פתי” אלס שליסל-פרינציפ
„ווער איז נישט קיין פתי – נישט פאר אים איז די תורה.” די חכמים און צדיקים ווייסן שוין אליין וואס צו טאן. די תורה איז געקומען צו העלפן דעם ציבור – דעם המון, נישט נאר די צדיקים. די תורה נוצט „טריקס” (מעכאניזמען, הלכות׳דיגע סטרוקטורן) כדי דער ציבור אין גאנצן זאל ווערן גוט. נישט נאר אז צדיקים זאלן זיין גוט – צדיקים זענען אלעמאל געווען גוט.
—
יד. נייער פשט: מגילת רות און לקט שכחה ופאה – קציר באלאנגט פאר אלעמען
> *[זייט-דיגרעסיע לכבוד שבועות, אבער ווערט א צענטראלער נייער ארגומענט]*
1) דער קאנטעקסט פון מגילת רות
רות קומט אלס א פרעמדע (גיורת פון מואב), שטעלט זיך אין „די בעק” (הינטן) ביי דעם פעלד, און וויל מלקט זיין. בועז דערקענט רות׳ן, פרעגט „לְמִי הנערה הזאת” – נישט „מִי” (ווער איז זי) נאר „לְמִי” (פון וועמען באלאנגט זי, ווי איז זי אנגעקומען דא). ער איז מקרב רות׳ן: זאגט איר זי זאל בלייבן ביי זיין פעלד, באפעלט מ׳זאל זי נישט טשעפן.
2) דער אונטערשייד צווישן אמאליגע און הייַנטיגע פרנסה
– הייַנט: פרנסה איז אינדיווידועל – יעדער האט זיין דזשאב.
– אמאל (אגריקולטור-וועלט): די שדות באלאנגען פאר דער משפחה, פאר דעם שבט. דער „בעל הבית” איז נאר דער וואס נעמט קעיר, אבער עס געהערט פאר דער גאנצער קהילה.
3) תפילת גשם – אלעמענס תפילה, אלעמענס הארוועסט
ווען אלע אידן דאוונען פאר רעגן, רעגנט עס נישט נאר פאר בועז׳ס פעלד – עס רעגנט פאר אלעמענס פעלדער. דער רעגן איז א קאלעקטיווער ברכה. דעריבער: ווען דער הארוועסט קומט, באלאנגט ער אויך פאר די וואס האבן געדאוונט – אויך פאר די ארעמע, אויך פאר די „נעבעכס אין בעק.” מסקנא: לקט שכחה ופאה איז נישט סתם צדקה וואס מ׳גיט אוועק – עס איז א רעכט וואס שטאמט פון דעם וואס דער הארוועסט באלאנגט פאר דער גאנצער קהילה.
4) רשעי סדום – דער אנטי-טעזיס
רשעי סדום זאגן: „ס׳איז מיינס, דו ביסט נישט בעל הבית, גיי דיר אין ערגעץ.” זיי נעגירן דעם קאלעקטיוון באלאנג. א גוטע סאסייעטי דערקענט אן אז יעדער איינער געהערט דערצו, און דער הארוועסט איז פאר אלעמען.
5) חג הקציר – פארוואס שבועות הייסט „חג הקציר”
שבועות הייסט „חג הקציר” ווייל דער קציר רעפרעזענטירט דעם מאמענט ווען דער קאלעקטיווער ברכה ווערט פארטיילט – אלע אידן זענען פרייליך אויף חג הקציר, אפילו די וואס האבן נישט אליין געלערנט, ווייל זיי זענען פארט טייל פון דער קהילה.
> *[זייט-אילוסטראציע: אן איד וואס איז נישט קיין גרויסער למדן טאנצט אויף שמחת תורה. דער רב פרעגט: „וואס טאנצטו?” ער ענטפערט: „מיין שכן האט חתונה געמאכט, און דער רב האט געזאגט איך מעג אויך טאנצן ביי דער שמחה.”]*
6) צוריק צום הויפט-פרינציפ
– ווען דו ביסט אליין א צדיק – דארפסט נישט די תורה.
– ווען דו ביסט אליין א רשע – וועט דיר נישט אזוי שטארק העלפן.
– די תורה העלפט ווען ס׳איז פארט פון אלע מענטשן צוזאמען – ווען דער ציבור אין גאנצן נוצט די „טריקס” (הלכות, מעכאניזמען), ווערן זיי צוביסלעך מענטשן.
—
טו. היסטארישער באווייז: פון אברהם ביז משה – ווי די תורה ארבעט אויפ׳ן כלל
– אברהם – א צדיק אן תורה.
– יצחק – האט געהאט איין זון א צדיק (יעקב) און איין זון א רשע (עשו).
– יעקב – צוועלף שבטים, אלע צדיקים.
– משה רבינו – “וכל עמך צדיקים” – אלע אידן ווערן צדיקים. פארוואס? ווייל מ׳האט זיי געגעבן הרגלים (מצוות) וואס זיי כאפן אפילו נישט דעם טעם דערפון.
—
טז. קריטישער פרינציפ: מצוות טון אן צו וויסן דעם טעם – און דער סכנה פון אויסזאגן דעם טעם
1) דער כלל: אויסזאגן דעם טעם שוואכט אפ די קיום
ס׳איז זייער וויכטיק אז מצוות דארף מען טון אפילו מ׳ווייסט נישט דעם טעם. די גמרא זאגט: מצוות וואס זייער טעם איז נתגלה, האט שלמה המלך געזינדיקט אויף זיי – ווייל ער האט געמיינט ער קען זיך אויסדרייען פון דעם.
ווען מענטשן הערן דעם טעם, מיינען זיי אז זיי “ווייסן שוין” – און עס ווערט נישט ערנסט גענומען. “עיקר לימוד לערנען כדי שיביא לידי מעשה” – דאס לערנען איז דא צו ברענגען צו מעשה, נישט בלויז צו וויסן.
2) פראקטישע אילוסטראציע: קידוש פרי פסח נאכט
> *[זייט-דיגרעסיע – אבער אילוסטרירט דעם הויפט-פונקט]*
עס שטייט אין שולחן ערוך: פסח ביינאכט זאל מען מאכן קידוש פרי, כדי שלא ישנו התינוקות (די קינדער זאלן נישט איינשלאפן). קיינער טוט עס נישט. פארוואס? ווייל מ׳האט אויסגעזאגט דעם טעם. מענטשן זאגן: “אך, די קינדער שלאפן סיי ווי איין, עס העלפט נישט.”
קאנטראסט: שטעל זיך פאר עס וואלט געשטאנען א “סגולה נפלאה פון שמשון אסטראפאליער” – מ׳זאל מאכן קידוש נישט מער ווי 20 מינוט נאך דעם זמן – קיין איד וואלט נישט פארשפעטיקט, ווייל מ׳וואלט נישט געוואוסט דעם טעם. אן טעם ארבעט עס בעסער.
3) שלמה המלך אלס ביישפיל פון דער סכנה פון “איך ווייס שוין”
שלמה, דער חכם מכל אדם, איז געפאלן דווקא ווייל ער האט געמיינט ער ווייסט דעם טעם און ער קען זיך אויסדרייען. “לא ירבה לו נשים פן ירבה לבבו” – שלמה האט געזאגט: “ביי מיר וועט עס נישט פאסירן.” ספעציעל קלוגע מענטשן האבן א נטיה צו מיינען אז זיי האבן נישט די שוואכקייט – און דאס איז גראד דער סכנה.
> *[זייט-דיגרעסיע: יעקב אבינו און כתונת פסים – “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים” – מ׳האט אויסגעלערנט דעם כלל פון יעקב׳ס טעות. יעקב האט געהאט א גוטע סיבה, אבער עס האט פארט געבראכט קנאה. נאך דער תורה: אפילו ווען ס׳איז נישט דא קנאה, טאר מען נישט – ווייל מ׳קען זיך נישט פארלאזן אויף אייגענע חשבונות.]*
4) דער רמב״ם׳ס פרינציפ פון טעם כמוס
מ׳זאל נישט אויסזאגן דעם טעם פון גזירות, ווייל מענטשן וועלן עס נישט נעמען ערנסט. נישט ווייל דער טעם איז פאלש – נאר ווייל מענטשן, ווען זיי הערן דעם טעם, מיינען זיי קענען ארומגיין דעם.
> *[זייט-דיגרעסיע – מעטאפאר פון א ביזנעס-מיטינג: ווען דו זאגסט איינעם פארוואס דו ווילסט א מיטינג, זאגט ער “איך ווייס שוין, יא אדער ניין.” אבער דער מיטינג אליין – דאס זיצן, דאס קאווע טרינקען – שאפט א פראצעס וואס ברענגט צו א בעסער רעזולטאט ווי בלויז דער אינהאלט. פונקט אזוי מצוות: דער פראצעס פון טון איז וואס ווירקט, נישט בלויז דאס וויסן פון דעם טעם.]*
—
יז. נעשה ונשמע – דער טיפער פשט
נעשה (טון) ברענגט צו נשמע (פארשטיין).
– נשמע = פארשטייט טאקע אז עס איז גוט
– שלא נשמע = מיינט אז ס׳איז גוט ווייל מ׳האט געהערט אזא זאך
עס איז זייער שווער צו וויסן פון וואס מ׳רעדט פאר מ׳טוט עס. רוב מענטשן האבן קיינמאל נישט געזען קיין גוטן מענטש און קיינמאל נישט געטון קיין גוטע זאך – וויאזוי זאלן זיי וויסן פארוואס ס׳איז גוט צו זיין א גוטער מענטש?
ווען איך ווייס וואס צו טאן – אוודאי טו איך. דאס איז נישט קיין חכמה. דער פראבלעם: מענטשן לעבן נישט אין דער וועלט פון נשמה. רוב מענטשן, רוב צייט, ווייסן נישט וואס טוט זיך מיט זיך אליין.
—
יח. פארוואס קען מען נישט מתקן זיין א מענטש דורך בלויז לערנען/רעדן?
1) דער משל פון אריסטו – דער פאעט׳ס ווארט
אריסטו ברענגט א פאעט וואס זאגט: ווען מ׳וואלט געקענט מאכן פון א שלעכטן מענטש א גוטן מענטש דורך א שיעור, וואלטן מגידי שיעור געמאכט אומגעהויערע געלט. א דאקטאר וואס האט א רפואה פאר קענסער וואלט געמאכט מיליאנען. קל וחומר איינער וואס קען אויסהיילן סעלפישקייט – יעדער טאטע וואלט אים באצאלט.
> *[פראקטישע אפליקאציע: עס זענען דא מוסדות וואס פארשפרעכן “איך מאך פון דיין זון א מתמיד” – און מאכן אסאך געלט פאר דעם בלויזן צוזאג, כאטש זיי האבן קיינמאל נישט באמת געמאכט קיין מתמיד.]*
2) פארוואס שיעורים העלפן נישט
– מענטשן האבן שלעכטע מידות און הרגלים, נישט בלויז טעותים אין שכל.
– אפילו א ריין שכל׳דיגע טעות איז שווער אויסצורייסן – דער מענטש עקשנ׳ט זיך.
– קל וחומר ווען ער האט א תאוה דערצו אויך.
– רוב מענטשן ארבעטן נישט דורך בלויז הסברים. יחידי סגולה אפשר – און אויך ביי זיי ארבעט עס איינמאל, נאכדעם דארף ער שוין אליין ארבעטן אויף זיך.
3) דער פאראדאקס: מ׳דארף שוין זיין א צדיק כדי צו ווערן נתפעל פון א שיעור
כדי א שיעור זאל ווירקן, דארף דער מענטש שוין זיין איינער וואס גייט נאך זיין שכל – און אויך דאן נעמט עס יארן. רוב מענטשן ווערן נישט געבוירן אזעלכע מענטשן. דער נאטירלעכער מענטש וויל “קענדיס” – באלוינונג, נישט אמת. ווארטן ביז אלע מענטשן זאלן ווערן אזוי – וועט משיח קיינמאל נישט קומען.
4) דער פראקטישער לייזונג
– מ׳גיט זיי “קענדיס” פאר׳ן זיין גוט
– מ׳טרייסט זיי
– מ׳זאגט זיי נישט פארוואס ס׳איז גוט – ווייל זאגן מאכט נאר ערגער
—
יט. דער מעשה מיטן בחור און דעם רבי׳ן – א קאנקרעטער ביישפיל
> *[אילוסטראטיווע דיגרעסיע – אבער צענטראל צום ארגומענט]*
א בחור גייט צו א צדיק און זאגט ער האט א “הרהור כפירה” (באמת האט ער שוין געהאט מסקנות, נישט בלויז הרהורים). דער רבי פרעגט: “ליינסטו קריאת שמע? לייגסטו תפילין?” ניין. דער רבי׳ס עצה: שטיי אויף יעדן טאג, ליין קריאת שמע, דאוון דריי מאל אין א מנין – און דער הרהור כפירה וועט אוועקגיין. און אזוי איז געווען.
דער עיקר חידוש: דאס איז נישט בלויז “עבודה העלפט.” דאס איז דער סארט ענטפער וואס קען ארבעטן – פראקטישע עבודה, נישט אינטעלעקטועלע הסברים. “דו גלייבסט נישט אין תפילין? קיין פראבלעם – תפילין איז געמאכט פאר מענטשן וואס גלייבן נישט, אזוי גוט ווי פאר מענטשן וואס גלייבן.” דער וואס גלייבט שוין באמת – ער איז שוין א צדיק, אפילו אן תפילין.
—
כ. דער בארדיטשעווער רב׳ס ווארט
> *[טיילווייזע דיגרעסיע – אבער פארבינדט צום הויפט-ארגומענט]*
“אילו כוונת לפני סיני לא נתנה תורה” – ווען מ׳וואלט געהאט די כוונה (דאס אינערלעכע פארשטאנד) פאר הר סיני, וואלט מען נישט געדארפט די תורה. אבער: נאר “שרידי שרידים” האבן פארשטאנען וואס “כוונה פון הר סיני” מיינט. רוב מענטשן האבן געמיינט עס גייט אום טשיזקעיק אדער שלמים. די תורה גיט דעם מענטש דאס וואס ער פעלט – דורך די “טריקס” (מצוות) קומט ער צו דער כוונה.
—
כא. דער רמב״ם׳ס טעמי המצוות – א וויכטיגע קלארפיקאציע
דער רמב״ם׳ס טעמי המצוות זענען נישט געשריבן כדי מ׳זאל טון די מצוות. זיי זענען געשריבן כדי צו „דזשאסטיפייען” דעם אייבערשטן – צו ווייזן אז ער טוט אלעס מיט שכל. דער רמב״ם לערנט פארקערט: מ׳דארף טון די מצוות כדי צו זען (פארשטיין). מ׳דארף נישט וויסן די טעמים כדי צו טון; מ׳טוט כדי צו קומען צו וויסן.
—
כב. בינוני vs. צדיק גמור – דער רמב״ם׳ס חילוק
– בינוני: טוט אמאל זאכן וואס ער פארשטייט נישט – ווייל ער דארף דאס.
– צדיק גמור: פארשטייט וואס ער טוט און פארוואס – דארף נישט מער טון “פאלשע” זאכן (זאכן אן פארשטאנד).
– די כלל איז קיינמאל נישט קיין צדיק גמור – דעריבער מוז מען אלעמאל האבן די פראקטישע מצוות.
– דער צדיק גמור ווערט נישט אפגעלאזט פון מצוות – ער טוט זיי ווייטער, נאר ער ווייסט פונקט וואס ער טוט.
—
כג. קעגן דעם ארגומענט “איך דארף נישט די מצוה ווייל איך האב שוין דעם מינינג”
דאס איז דער ענין פון “נתגלה טעמי תורה”: מענטשן זאגן: “איך פארשטיי שוין דעם טעם, דארף איך נישט די מצוה.” ענטפער: דו האסט נישט דעם מינינג. ווען דו וואלסט טאקע געהאט, וואלסטו עס געטון א סאך מער.
– ביישפיל מיט תפילין: “איך געדענק דעם אייבערשטן אן תפילין.” ענטפער: קום צוריק צוויי וואכן נאכדעם וואס דו האסט אויפגעהערט לייגן – לאמיר זען צי דו געדענקסט נאך.
– ביישפיל מיט שבת: “איך קען געדענקען מעשה בראשית אן שבת
.” ענטפער: ניין, דו גייסט פארגעסן! אפשר אברהם אבינו האט געקענט – אבער ער האט אויך געהאלטן שבת.
– ביישפיל מיט צדקה: איינער זאגט “איך האלט מ׳דארף געבן מער ווי מעשר” – נו, אויב ער גיט טאקע מער, איז ער פטור פון מעשר. אבער דער טיפישער מענטש איז נישט אזא מענטש.
—
כד. דער מסקנא – דער פשט פון מתן תורה
מענטשן דמיון׳ען אז דער אמת איז שלעכט. דער אמת איז נישט שלעכט. דער אמת איז: מ׳דארף זיין גוט, און א גוטער מענטש טוט רוב מצוות סיי ווי. פאר די איין-צוויי מצוות וואס זענען א “גדר” (באגרענעצונג) – וועט מען רעדן ווען מ׳קומט צו דעם.
דאס איז דער פשט פון מתן תורה: נעשה פירט צו נשמע; פראקטישע עבודה שאפט דעם מענטש וואס קען פארשטיין; אן דעם בלייבט דער מענטש שטעקן.
> *[זעלבסט-רעפלעקטיווע באמערקונג: “מיין גאנצע שיעור איז געבויט אויף דעם וואס מענטשן גייען שוין מיט שווארצע היטן” – ד.ה., זיי טוען שוין, און איך בין זיי מסביר פארוואס. אויב זיי וואלטן נישט געטון, וואלט מען געדארפט א גאנץ אנדערע שיעור. מ׳קען נישט געבן קיין שיעור אויב מ׳איז נישט קודם געווען א צדיק גמור – אן פראקטישע בסיס איז קיין תיאורעטישע הסברה נישט מעגלעך.]*
—
גאנצער ארגומענט-פלוס פון דער שיעור:
“`
דרך הממוצע (מיטלסטער וועג) + דרך הרפואה (שטופן צו אנדערער זייט)
↓
קשיא: פארוואס זענען מצוות אמאל קיצוני?
↓
תירוץ: תורה = רפואה, נישט אידעאל
↓
גרעסערע קשיא: פארוואס דארף מען בכלל א תורה? (אברהם איז געווען גוט אן איר)
↓
חילוק: תורה עליונה (אידעאל/אמת) ≠ תורה תחתונה (פראקטישע מצוות)
↓
תירוץ: רוב מענטשן זענען בטבע שלעכט / האבן עזות-כח
↓
תורה = חינוך-פראגראם (שכר/עונש, “קענדיס און פעטש”)
↓
דוגמא: געלט-מצוות – אלע “קרוב לפזרנות” כדי אויסצוגלייכן כילות
↓
כילות איז self-reinforcing; פזרנות איז self-healing
↓
“הכל לפי רוב המעשה” – פיל קליינע מעשים ברעכן כילות
↓
מענטשן ווערן וואס זיי טוען, נישט וואס זיי גלייבן
↓
די תורה׳ס אינדירעקטע מעכאניזמען (לקט, שכחה, פאה, שמיטה)
↓
דער מענטש גיט צדקה אן ער “כאפט” אז ער גיט
↓
שלא לשמה העלפט אויך – “תורת ה׳ תמימה מחכימת פתי”
↓
מגילת רות: קציר באלאנגט פאר אלעמען (קאלעקטיווער ברכה)
↓
שיעורים/הסברים קענען נישט היילן (אריסטו׳ס משל)
↓
מ׳דארף שוין זיין גוט כדי צו הערן – פאראדאקס
↓
מעשה מיטן בחור: פראקטישע עבודה היילט, נישט אינטעלעקטועלע הסברים
↓
אויסזאגן דעם טעם שוואכט אפ די קיום (שלמה המלך, קידוש פסח)
↓
נעשה → נשמע: ערשט טון, דערנאך פארשטיין
↓
רמב״ם׳ס טעמי המצוות: נישט כדי צו טון, נאר כדי צו פארשטיין נאכדעם
↓
בינוני vs. צדיק גמור – די כלל איז קיינמאל נישט צדיק גמור
↓
קעגן “איך דארף נישט די מצוה” – דו האסט נישט דעם מינינג
↓
מסקנא: דאס איז דער פשט פון מתן תורה –
נעשה פירט צו נשמע, פראקטישע עבודה שאפט דעם מענטש
“`
תמלול מלא 📝
שיעור אין שמונה פרקים פון רמב״ם – פרק ד׳: דרך הממוצע, דרך הרפואה, און די תורה׳ס וועג פון אויסהיילן
הקדמה און פריימינג פון די שיעור
Instructor:
זייער גוט, יא. איך מאך דא א רעקארדינג פאר בעקאפ.
סאו די היינטיגע שיעור איז בערך אזוי, בערך אזוי איז די סובדזשעקט, און איך האב פארגעסן צו ברענגען די ספרים, ער וועט אנגעקומען מיט די ספרים אויך אדום, עט סאם פוינט עניוועיס. אבער ס׳איז אזוי, די היינטיגע שיעור איז געבויעט אז מ׳האלט בעצם אנהייב פרק ד׳, נישט ממש אנהייב, אביסל אויף די צווייטע שטיקל. און באופן כללי, די גאנצע פרק ד׳ פון שמונה פרקים איז זייער א וויכטיגע פרק, איך מיין איך האב שוין גערעדט, איך מיין אז ס׳איז די פרק ד׳ און ה׳ זענען די סענטראל פרקים פון שמונה פרקים, די עיקר תאוריה און למעשה שטייט דארט.
די צוויי יסודות פון פרק ד׳ און ה׳
און פרק ד׳ און פרק ה׳ איז געבויעט בעצם אויף צוויי זאכן, ס׳איז געפרעימט אין א געוויסע וועג, אבער ס׳איז געבויעט אויף צוויי יסודות, און מ׳דארף זייער גוט פארשטיין די קאנעקשן פון די צוויי זאכן.
דרך הממוצע – דער מיטלסטער וועג
די ערשטע זאך איז די נושא וואס הייסט, וויאזוי הייסט עס? די דרך הממוצע [the middle path], יא? ס׳הייבט זיך אן מיט דעם אז די מידות טובות [good character traits] זענען די דרך הממוצע, און מ׳דארף זיין נישט אויף די זייט און נישט אויף יענע זייט, און ס׳איז דא א וועג וויאזוי אנצוקומען צו די מיטלסטע וועג. און ס׳איז דאך די דרך הרפואה [the path of healing], טאמער איז איינער, די וועג איז פשוט צו חזר׳ן [repeat] די מעשים וואס זענען כאילו מ׳האלט שוין דארט, כאילו, פעיק איט אנטי״ל יו מעיק איט [fake it until you make it], דאס איז די דרך העבודה [the path of service/work] פון די רמב״ם [Rambam: Maimonides].
דרך הרפואה – די תוספת אויפ׳ן דרך הממוצע
און ס׳איז דאך די תוספת [addition] אויף דעם נאך א פרט וואס הייסט דרך הרפואה, אז אמאל, וויבאלד אז די עיקר עבודה איז צו טון, ס׳איז נישט נאר צו פארשטיין, די פארשטיין איז נישט גענוג, מ׳דארף עס טון, אויב איינער געפינט זיך זייער ווייט, אדער אין געוויסע זאכן וואס רוב מענטשן געפינען זיך ווייט, דארף מען זיך רוקן צו די אנדערע זייט, נישט עמדיג צוריק צו די אנדערע זייט, מ׳דארף לערנען א גאנצע שיעור, איך ווייס נישט צו ס׳איז שוין געווען דא א שיעור מסביר צו זיין וואס ס׳מיינט, איך מיין אז מ׳האט שוין יא אמאל מסביר געווען אז ס׳מיינט נישט ליטעראלי, יא? צו לענג זיין, אבער נישט צו ווערן אויס צוזייטיג, נאר מער ווי דו מיינסט, ווייל דו מיינסט אז ס׳איז גייט צו קצוניות [extremism], ס׳איז נישט צו זיין קיין קצוני [extremist], יא? און זיי האלטן נישט פון די מענטשן וואס זאגן אז מ׳דארף זיין קצוני, ווייל דעמאלטס ווערט מען משוגע און מ׳גייט קיינמאל נישט צוריק. ס׳מיינט נאר צו זאגן אז דו דארפסט גיין זייער ווייט, דארפסט אים אין זייער ווייט, ווייל דו ביסט נאך זייער ווייט אויף יענע זייט. דאס איז די נושא פון די צווייטע דרך הממוצע.
דער רמב״ם׳ס קשיא און תירוץ וועגן תורה און קצוניות
און אויף דעם האט דער רמב״ם געפרעגט א קשיא [question], אדער מיט דעם פארענטפערט ער א קשיא וואס ער פרעגט דארט פון א מענטש, אז דער רמב״ם טענה׳ט אז די גוטע זאך איז די מיטלסטע וועג, און מענטשן זאגן, אבער איך זע דאך אין די תורה זעט מען פארשידענע זאכן וואס זענען אויסגעצויגן, אדער מען הערט חסידישע מעשיות [pious stories] – דא קומט אריין חסידישע מעשיות – החסידים [the pious ones], דאס איז וואס דער רמב״ם האט גערעדט, וואס מען פארציילט אויף די חסידים, אז זיי האבן זיך געפירט אין פארשידענע סיגופים [ascetic practices], אדער פארשידענע, זיי זענען געגאנגען אין מדבר [desert], יא, די אידן זענען געגאנגען אין מדבר, ווי איר געדענקט די מעשה. די אידן זענען געגאנגען אין מדבר. דאס איז אלעס אזעלכע זאכן וואס זעט אויס נישט די דרך הממוצע.
דער רמב״ם׳ס תירוץ כללי
אויף דעם זאגט דער רמב״ם א תירוץ [answer] כללי, אז דער תירוץ איז אז, קום אריין ר׳ יואל, מ׳דארף ברענגען מער טישן. דער תירוץ באופן כללי איז אז די תורה קומט אויסהיילן די מענטשן, די תורה קומט נישט נאר צו זאגן וואס דער אמת איז, אויף דעם דארף מען זאגן שארף, נישט אויף דעם האט מען געגעבן די תורה צו וויסן וואס דער אמת איז, די תורה האט מען געגעבן אויף אויסהיילן די מענטשן. ממילא [consequently], וויבאלד די תורה ווייסט אז מענטשן זענען לוקה [afflicted] אין געוויסע זאכן, דארף די תורה מחצים זיין [be extreme] און ברענגען וועגן אז ער זאל צוריקגיין צו די אנדערע וועג.
און דער רמב״ם ברענגט אסאך דוגמאות [examples] אויף דעם, וויאזוי מ׳זעט אז די תורה גייט שוין צו די קיצוניות כדי אויסצוהיילן די מענטשן. און מיט דעם זאגט דער רמב״ם, אז ממילא אויב איינער גייט נאך ווייטער פון די תורה, איז ער זיכער אינגאנצן צערודערט, ווייל ער קען נישט זאגן, “אה, די תורה שטייט אידיאל, איך בין אבער נישט אידיאל, איך גיי ווייטער.” ווייל דו כאפסט נישט אז די תורה איז שוין נישט אידיאל, די תורה איז שוין דיך אויסצוהיילן, און דו גייסט נאך ווייטער, ביסטו אינגאנצן אראפ פון וועג. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם, יא? דאס שטיקל תורה געדענקט איר, דאס איז מער ווייניגער די מהלך [progression/approach] פון די גאנצע פרק.
דוגמא: נזיר
יא, די וואכעדיגע סדרה [this week’s Torah portion]. די תורה איז קעגן א נזיר [Nazirite], נאר די תורה זאגט “כי יפליא לנדור” [when one sets himself apart to make a vow – Numbers 6:2]. פארוואס דארף ער גיין פארקערט? יא? פשוט׳ע טייטש [simple meaning]. דער רמב״ם זאגט נישט ממש די טייטש, ער רעדט פון נזיר, אבער מסתמא [presumably] מיינט ער דאס. יא, דעמאלטס, אבער א נארמאלער מענטש דארף נישט זיין. אויב דו קענסט זיין א שטיקל סוטה [somewhat wayward], דארפסטו זיין א נזיר. איינער וואס איז נישט קיין סוטה, דארף נישט זיין קיין נזיר. יא?
דאס איז א ראיה [proof]. און אויך זעט מען זייער שטארק ווי ער דינגט זיך. ער דינגט זיך זייער שטארק. מ׳זעט זייער קלאר אז דער רמב״ם האלט אז מענטשן האבן א טעות. מענטשן מיינען אז די קצוניות איז גוט. און נישט נאר זיי מיינען אז ס׳איז גוט, זיי מיינען אז ס׳שטייט אין די תורה. און ער דינגט זיך זייער שטארק מיט די מענטשן. ער איז זיי מוכיח צו זיין [proving to them] אז זיי זענען נישט גערעכט. ס׳איז שווער צו זאגן וויאזוי ער פרעגט זיך אויף, ווייל ער גייט נישט צו שטארק אריין אין וואס זיי האבן געטראכט, אבער ער ווייזט אז ס׳איז נישט ריכטיג וואס זיי טראכטן.
מעטאדאלאגישער פריימווארק: דריי קאטעגאריעס צו לערנען רמב״ם
אבער וואס איך וויל מדגיש זיין היינט, דער עולם [the group/students] ווייסט שוין דאס, אמת? דער עולם ווייסט שוין דאס. וואס איך וויל מדגיש זיין היינט איז נאר, אז ס׳קומט אויס אז דא איז דא צוויי נקודות [points], אזויווי אלע פרקים פון רמב״ם איז דא צוויי, דריי נקודות. איך האב געמאכט א סאמערי [summary] אמאל פון דעם ספר, פון די ערשטע פאר פרקים וואס מ׳האט געלערנט, איך דארף טאקע מאכן אויף דעם בעזרת השם [with God’s help], איך האב עס נאכנישט געמאכט, אבער איך זאג עס נאר אין א פרעוויו [preview]. איך גיי אייך יעצט שטעלן וואס איך דארף צו שטעלן, און מיר האבן געלערנט אמאל אז אין יעדע פרק פון רמב״ם בכלל, ס׳איז דא א גוטע וועג צו לערנען רמב״ם, און רמב״ם און רש״י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki], איז דא דריי זאכן. דאס איז מיין פרעימווארק [framework], ס׳איז א גוטע פרעימווארק צו וויסן אויף צו לערנען אסאך זאכן. דריי זאכן.
1. תוכן און ענין – די עצם איידיע
די ערשטע זאך איז, וואס איז די תוכן [content] און ענין [subject]? וואס איז די יסוד [foundation]? וואס איז די, דו קענסט עס רופן די פילאסאפיה? וואס איז די איידיע וואס ער וויל ארויסברענגען אין די שטיקל? וואס איז די איידיע וואס ער גייט ארויס? די איידיע קען מען אסאך מפליפל זיין [discuss at length], אבער דאס איז די ערשטע זאך. וואס איז די עצם איידיע? למשל [for example], מ׳זאגט די איידיע פון די דרך הממוצע, די איידיע פון די דרך הרפואה, פון דרך המיטה [the path of death – likely referring to ascetic practices], פון דרך הרגל [the path of habit], דאס איז די איידיעס.
2. פרשנות – פירוש התורה
צווייטע זאך, א צווייטע גאנצע נקודה, וואס מענטשן זענען צעמישט, און אסאך מאל מענטשן הייבן אן פון די צווייטע נקודה, אבער ס׳איז נאך א גאנצע נושא, איז די, וואס מ׳רופט, ר׳ יואל רופט עס פרשנות [interpretation], די פרשנות, יא? אויף אידיש זאגט מען די פירוש [explanation/interpretation], אויף עברית זאגט מען פרשנות, און אויף אידיש פירוש, די זעלבע זאך. וויאזוי דער רמב״ם, אדער וועלכע ספר מ׳לערנט, איז מפרש [explains] מיט די יסודות די תורה? יא? און דא קענסטו האבן ווייטער קשיות [questions], ס׳איז א מחלוקת [dispute], איינער זאגט אן אנדערע פשט [interpretation], אסאך מאל, די חידושים [novel interpretations], ער זאגט א פשט אין א פסוק [verse] וואס איז מיר קיינמאל נישט איינגעפאלן, אדער ס׳שטייט אזוי דארט, און די אנדערע מפרשים [commentators] פאלט זיי בכלל נישט איין אזעלכע פשטים. דאס איז די נושא פון פירוש התורה על פי [according to] די יסודות, יא? דער רמב״ם, אסאך מאל זייער קלאר גייט ער אריין אז לכאורה [seemingly] שטייט נישט אזוי, מ׳דארף ענטפערן. דאס איז די נושא פון רוב אידן וואס לערנען תורה הייבן אן פון דא, און זיי פארגעסן אז מ׳דארף קודם [first] וויסן וואס איז די עצם איידיע. דאס איז די צווייטע זאך.
3. וויכוחים – דעבאטעס און מחלוקות
און די דריטע זאך איז וויכוחים [debates/disputes], יא? יעצט אז מ׳פארשטייט אז אויף די ביידע זאכן קען זיין וויכוחים בעצם, רייט [right]? סיי איינער קען בכלל פארשטיין אנדערש, און סיי איינער קען פארשטיין אנדערש, אדער ער פארשטייט אנדערש די תורה. אמאל דא מענטשן וואס פארשטייען אנדערש, זאגן אבער די תורה שטייט אנדערש. דאס איז די פאני׳סטע [funniest] מענטשן. ער פארשטייט אזוי, ער זאגט אבער די תורה שטייט שטותים [nonsense]. וואס איך וויל רעדן מיט דיר? דו ביסט נישט די מאמע וואס איך דארף רעדן מיט. אבער ס׳מאכט זיך אסאך אזעלכע מענטשן. אבער די נארמאלע מענטש זאגט, סיי ער פארשטייט אנדערש, סיי די תורה שטייט אנדערש. און מיר דארפן זיך דינגען און ווייזן אז ער איז ראנג [wrong].
אפליקאציע פון די דריי קאטעגאריעס אויף פרק ד׳
סאו למשל אין די פרק זעסטו זייער קלאר די דריי זאכן, רייט? קודם כל, דער רמב״ם ברענגט ארויס די איידיע, ער ברענגט ארויס די איידיע בקיצור [briefly]. איך האב איך האב אביסל טענות [complaints] אויפ׳ן רמב״ם אז ער איז שטארק מקצר [abbreviates greatly] אין ארויסברענגען די איידיעס אין די ספר, און אלע זיינע ספרים אמת׳דיג [truthfully]. אבער אזוי, דאס איז די דרך [way] פון כתבים [writings], זיי שרייבן זייערע טענצערישע איידיעס. איינס, ער ברענגט ארויס פירוש התורה, ער איז מפרש די תורה. דער אמת איז אז דער פירוש התורה קומט שוין ארויס פון דעם וואס ער ברענגט ראיות [proofs] פון די תורה פאר זיין איידיע. יא? מ׳זעט נישט אין די תורה אז די תורה זאגט אז מענטשן זאלן זיין נזירים [Nazirites]. די תורה איז קעגן נזירים. יא, די וואכעדיגע סדרה. די תורה איז קעגן א נזיר, נאר די תורה זאגט “כי יפליא לנדור”. פארוואס דארף ער גיין פארקערט? יא? פשוט׳ע טייטש. דער רמב״ם זאגט נישט ממש די טייטש, ער רעדט פון נזיר, אבער מסתמא מיינט ער דאס. יא, דעמאלטס, אבער א נארמאלער מענטש דארף נישט זיין. אויב דו קענסט זיין א שטיקל סוטה, דארפסטו זיין א נזיר. איינער וואס איז נישט קיין סוטה, דארף נישט זיין קיין נזיר. יא?
דאס איז א ראיה. און אויך זעט מען זייער שטארק ווי ער דינגט זיך. ער דינגט זיך זייער שטארק. מ׳זעט זייער קלאר אז דער רמב״ם האלט אז מענטשן האבן א טעות. מענטשן מיינען אז די קצוניות איז גוט. און נישט נאר זיי מיינען אז ס׳איז גוט, זיי מיינען אז ס׳שטייט אין די תורה. און ער דינגט זיך זייער שטארק מיט די מענטשן. ער איז זיי מוכיח צו זיין אז זיי זענען נישט גערעכט. ס׳איז שווער צו זאגן וויאזוי ער פרעגט זיך אויף, ווייל ער גייט נישט צו שטארק אריין אין וואס זיי האבן געטראכט, אבער ער ווייזט אז ס׳איז נישט ריכטיג וואס זיי טראכטן. דאס איז די דריי, דריי ענינים [topics], דריי קאטעגאריעס פון זאכן וואס ער טוט אין דעם פרק. רייט? שטימט?
די תורה׳ס טעם און מהלך – א טיפערער פונקט
סאו, איך האב אפשר פארגעסן די צווייטע. איך קען די דריטע, ס׳וועט זיין בעסער. די דריטע איז נאר ווייל מענטשן זענען נישט משפחה [familiar] מיט דעם, דארף מען דאס אויפקלערן. סאו, די וואך איז דאך געווען יום טוב שבועות [the holiday of Shavuot], ברענגט די תורה, איז זייער וויכטיג, איך וויל מאכן די קאנעקשן פון די צוויי זאכן. דער אמת איז, דא איז דא א וויכטיגע זאך. ס׳איז נישט סתם א פירוש, דאס וואס שטייט אין דעם פרק איז נישט סתם א פירוש. ס׳שטייט דאך אין די תורה די זאך. ס׳איז בעסער ווי א פירוש, ס׳איז ווי א טעם [rationale/reason] אויף די גאנצע תורה, אדער רוב דערפון, א גרויסער חלק דערפון. דער רמב״ם האט דאך דא מיט דעם שטיקל וואס ער קאנעקט זיין איידיע מיט די תורה, איז ער מפרש משונה׳דיג [in an unusual way] שטארק די גאנצע תורה, וואס איז די גאול [goal] און די מהלך וויאזוי די גאנצע תורה ארבעט. רייט?
סאו דא איז דא א זייער וויכטיגע זאך צו פארשטיין וואס דאס מיינט. איך וויל דאס טראכטן אין אט ליעסט [at least] צוויי וועגן וואס איך וויל טראכטן אפאר נקודות וואס איך וויל ארויסברענגען וועגן דעם. שטימט? אין אנדערע ווערטער, דער רמב״ם דא אין דעם חלק, אין די צווייטע חלק, די ערשטע חלק רעדן מיר נישט יעצט, די צווייטע חלק וואס ער זאגט אז דאס איז די טייטש פון די תורה, קומט ער צו ענטפערן א גרויסע קשיא. ער קומט צו… ער ענטפערט נישט די קשיא, אבער ער קומט צו צו ענטפערן די קשיא.
קאנעקשן צו שבועות – די גרויסע קשיא
ווייל וואס איז די קשיא פון שבועות, אמת? וואס איז די קשיא? מען טאר נישט פרעגן קיין קשיות פסח [Passover]. פסח פרעגט מען א קשיא פארוואס עסן מיר מצה [matzah]. ס׳איז בעצם די זעלבע קשיא. אבער אין שבועות פרעגט מען א קשיא פארוואס דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה, אמת? היינו אחראי [that is to say], ס׳איז די זעלבע קשיא. איך האב שוין געפרעגט די קשיא פסח. דערפאר שטייט נישט אין הגדה של שבועות [Haggadah of Shavuot], ווייל דאס איז שוין די תירוץ. מ׳האלט שוין ביי די תירוץ אין הגדה פון פסח, ווייל ס׳איז בעצם די זעלבע זאך, יא? ר׳ גבריאל ווייסמן האט געמאכט א הגדה של שבועות, פארשטייסט, ער האט געמאכט פיר קשיות [four questions], איך מיין ער האט נאר געמאכט תירוצים [answers].
יא, וואס איז די קשיא פון שבועות? דרך אגב [by the way], די קשיא איז אן אפיקורסישע [heretical] קשיא, אבער ס׳שטייט אין אלע חסידישע ספרים, ווייל איך האב אויסגעפיגערט די טריק פון די חסידישע ספרים. איינע פון די טריקס איז אויסצופרעגן וויאזוי מ׳קען פרעגן די גוטע קשיות אן צו זיין אן אפיקורס [heretic], אמת? וויכטיגע זאך.
דער רמב״ן׳ס קשיא אויף “תורת ה׳ תמימה”
סאו וואס פרעגט מען די קשיא? וואס פרעגן אלע אידן דא די קשיא? דרך אגב, דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] האט א פירוש, ער האט א דרשה [sermon], וואס הייסט, דער רמב״ן האט א דרשה “תורת ה׳ תמימה” [The Torah of God is perfect – Psalms 19:8]. דער רמב״ן האט אויך געקוקט אויף די פסוק “תורת ה׳ תמימה”. די פסוקים, יענע דרשנ׳ען [they expound on] די זעלבע פסוקים. ס׳איז א געוויסע זענען אלטע דרשות [sermons] אויף די פסוק “תורת ה׳ תמימה”, יא, פון מזמן השמים מספרים [from the psalm “The heavens declare” – Psalms 19].
און דער רמב״ן פרעגט א קשיא. דו ווייסט וואס די ערשטע קשיא דער רמב״ן פרעגט אין זיין ספר איז? אין דעם דרשה? ער זאגט אזוי, ס׳שטייט א פסוק “תורת ה׳ תמימה משיבת נפש” [The Torah of God is perfect, restoring the soul]. די תורה איז געוואלדיג, ס׳איז גאנץ, ס׳איז פערפעקט. פרעגט דער רמב״ן, “מממ… איך זע די גוים [non-Jews] האבן גאנץ גוטע געזעצן, ס׳איז נישט געפערליך. אביסל בעסער, אביסל ארויף. וואס איז די גרויסע מהרעיש [big deal]? די תורה איז אזוי גוט, ס׳איז בעסער פון אלעס וואס שטייט פארדעם? יא, דאס איז דא א זין [sense], ס׳איז אלעס גוט, אבער די תורה איז נאך בעסער. דאס איז די תורה. איך רעד נישט אז דער מענטש וואס האט נישט קיין תורה איז עפעס אינגאנצן…”
אזוי פרעגט דער רמב״ן א קשיא. כדי צו פרעגן די קשיא דארף מען וואוינען צווישן גאנץ לייטישע [decent] גוים. איך זאג נישט, נישט יעדער איינער וועט זאגן “יא, איך זע זיי יא”. אבער ס׳ווענדט זיך לויט וועלכע רעוויר [neighborhood] מ׳האט. אבער בעצם, מ׳קען זיך פארשטעלן אז ס׳איז דא גאנץ גוטע גוים. ס׳איז א גוטע קשיא דאס, רייט? סאו די ערשטע… אקעי, איך גיי נישט יעצט זאגן די גאנצע דרשה פון רמב״ן. ער האט זיבן תירוצים, וויפיל איך געדענק. אלעמאל אויב ס׳איז דא זיבן תירוצים, דארף מען אויספיגערן וואס גייט פאר. רייט? איך ווייס נישט וואס די תירוצים אויף אזא פשוט׳ע קשיא. אבער ס׳איז דא לכאורה א שטיקל חסרון [deficiency] אין די קשיא. דו הערסט א גאר [gap]? ווען דו וועסט נישט זען די גאר, וועסטו נישט האבן די קשיא.
די חסידישע וועג צו פרעגן די קשיא
ס׳איז דא אבער א חסיד׳ישע וועג צו פרעגן די קשיא. א חסיד׳ישע וועג, שטייט אין אסאך חסיד׳ישע ספרים פרעגן אזוי א קשיא. פארוואס? אברהם אבינו [Abraham our forefather] איז געווען א צדיק [righteous person]?
פארוואס דארף מען די תורה? – די חסידישע קשיא און דער רמב״ם׳ס תירוץ
פון דער רמב״ן׳ס קשיא צו דער חסידישער קשיא
וואס איז די גרויסע מעלה אז די תורה איז אזוי גוט? עס איז בעסער פון אלעס וואס שטייט פארדעם? יא, דאס איז דא א זין, אלעס איז גוט, און די תורה איז נאך בעסער.
אבער תורה, מען זעט נישט אז די מענטשן וואס האבן נישט קיין תורה זענען עפעס אינגאנצן… ווי אזוי פרעגט דער רמב״ן [Nachmanides, 1194-1270, Spanish Torah commentator] א קשיא? ער פרעגט די קשיא, דארפן וואוינען צווישן גאנץ לייטישע גוים. מיר זאגן נישט, נישט יעדער, אסאך מענטשן וועלן זאגן יא, זיי זענען יא. אבער עס ווענדט זיך לויט וועלכע רעפערענס מען האט. אבער בעצם, עט ליעסט, מען קען זיך פארשטעלן אז עס איז דא גאנץ גוטע גוים. סאו עס איז א גוטע קשיא דאס, רייט?
אקעי, איך גיי נישט יעצט זאגן די גאנצע דרשה פונעם רמב״ן, ער האט זיבן תירוצים אויב איך געדענק. און אלעמאל ווען עס איז דא זיבן תירוצים, דארף מען אויספרעגן אזוי גייט די פארענט. איך ווייס נישט פארוואס מען דארף זיבן תירוצים אויף אזא פשוט׳ע קשיא.
אבער סאו דאס איז לכאורה א שטיקל א חיצוניות׳דיגע קשיא. דאס איז א גוי, ווען דו וואלסט נישט געזען די גוי וואלסטו נישט געהאט די קשיא. עס איז דא אבער א חסידישע וועג צו פרעגן די קשיא. די חסידישע וועג, עס שטייט אין אלע חסידישע ספרים פרעגן אזא קשיא.
די צדיקים פאר מתן תורה [the giving of the Torah]
אברהם אבינו איז געווען א צדיק? א גרויסער צדיק, יא? א חסיד אפילו. יצחק איז געווען א צדיק? שם בן נח איז געווען א צדיק? נח אליינס איז זיכער א צדיק, אפשר אביסל א קלענערע צדיק ווי אברהם, אפשר אביסל א גרעסערע? עס שטייט א פסוק אז ער איז געווען א צדיק, אמת? עס שטייט אפילו א ניגון אז ער איז געווען א גרויסער צדיק. זיכער אז ער איז געווען א צדיק, יא?
וויאזוי האט ער געהייסן? אה, נו, חנוך, חנוך איז געווען א צדיק? מתושלח איז געווען א צדיק? זיי זענען אלע געווען צדיקים, אמת? גרויסע צדיקים.
זיי האבן געהאט א תורה? ווי אזוי שטייט מיין דעיס, רייט? זיי האבן נישט געהאט קיין תורה. נאכאמאל, לאמיר זיין קלאר, מיר רעדן וועגן מתן תורה. וואטעווער עס איז געווען, דארט שבועות אינדערפרי האבן זיי אייניש געהאט. על פי מדרש [according to the Midrash] האבן זיי געהאט, אבער דו ווייסט אז מען קען נישט חתונה האבן מיט א מדרש. זיי האבן נישט געהאט קיין תורה, זיי זענען געווען גרויסע צדיקים, זיי זענען געווען פערפעקט מענטשן, זיי זענען געגאנגען ספארעט פון גארנישט, זיי זענען נישט נאר דעם, זיי האבן מייסד געווען די גאנצע זאך, די מענטשן וואס זיי גייען באקומען די תורה, איך מיין די אבות [the Patriarchs].
זעט מען דאך אז מען דארף נישט קיין תורה, אמת? זייער גוט. אבער נישט די תורה, נישט משה רבינו׳ס [Moses our teacher’s] תורה האבן זיי געהאט. פון דעם זעט מען, איז דאך קלאר אז מ׳קען זיין א גוטער מענטש אן די תורה, ס׳איז קיין שום ספק, ס׳שטייט בפירוש אין די תורה. ס׳שטייט בפירוש אין די תורה אז מ׳קען זיין א צדיק אן וויסן קיין איין ווארט תורה, קיין איין ווארט חומש רש״י [Pentateuch with Rashi’s commentary] האט נישט געלערנט אברהם אבינו. וואו האט ער געלערנט? ער האט געהאט די תורה אין די פונט, אבער נישט געהאט, און מ׳דארף נישט האבן.
די שארפע קשיא: וואס דארף מען מתן תורה פאר?
אבער די קשיא איז נישט ריכטיג, איך וויל נישט אנקומען וואס איז די פשט פון די תורה וואס איז געווען פאר משה רבינו. איך וויל אפילו פרעגן א קשיא, אויב איז אזוי, וואס דארף מען משה רבינו פאר? פארוואס דארף מען מאכן מתן תורה? וואס פעלט דאס אויס? כדי מ׳זאל וויסן נישט צו רצח׳ענען? אברהם אבינו האט נישט גע׳רצח׳עט, ער האט געוואוסט אז מ׳טאר נישט רצח׳ענען, ער האט זיך געפירט אזוי. וואס דארף מען האבן די גאנצע תורה? אמת? ס׳איז א גוטע קשיא.
צוויי באדייטונגען פון “תורה”
מ׳זעט דאך אז זיי זענען נישט געווען סוקסעספול אין ווייטער איבערגעבן. זיי האבן נישט געהיטן פסח. זיי האבן נישט געהיטן פסח, די קשיא. זיי האבן זיך צעבראכן די קשיא פון פסח. און די תורה שטייט אין די פרק, אמת?
דאס הייסט, ווען מ׳זאגט תורה, דאס האט צוויי אנדערע מינינגס. ס׳איז דא דאס וואס מ׳זאגט תורה בתור די אידעאל, וואס די אידעאל פון א מענטש דארף זיין. דאס קען מען אפילו אויסגעפינען אן די תורה, אפילו אן די אייבערשטער זאל דיר זאגן, אמת? אפילו אן די אייבערשטער זאל דיר זאגן, ווייל דו ווייסט דען?
די מבול [the Flood] און די טבע פון מענטשן
ווייל די אייבערשטער האט אפילו איבערגעקערט צו דעם, און אויך האט ער געמאכט א מבול פאר מענטשן וואס האבן קיינמאל נישט געוואוסט אז ס׳איז דא א באשעפער, זיי האבן נישט געוואוסט אז ס׳איז דא א באשעפער, זיי האבן קיינמאל נישט געוואוסט אז ס׳איז דא א תורה, זיי האבן אפילו נישט געוואוסט פון די ז׳ מצוות בני נח [the seven Noahide commandments], דו ווייסט? דאס שטייט אין די גמרא [Talmud], די ז׳ מצוות בני נח. זיי האבן נישט געלערנט יענע שטיקל גמרא מיט א דרשה אויף “ויצו ה׳ אלקים על האדם” [Genesis 2:16], אז ס׳איז גימטריא [numerical value] ז׳ מצוות בני נח. זיי האבן נישט געוואוסט דערפון.
וואס האבן זיי יא געוואוסט? סתם האבן זיי געמעגט וויסן אז מ׳טאר נישט רצח׳ענען, מ׳טאר נישט גנב׳ענען, מ׳טאר נישט נואף זיין, די אלע זאכן וואס שטייט אין עשרת הדברות [the Ten Commandments] האבן זיי אליינס געוואוסט, עד כדי כך אז זיי זענען געווען חייב עונש [liable for punishment].
דער רמב״ם [Maimonides, 1138-1204] זאגט דאס, דאס איז נישט מיינע תורות, אלעס שטייט אין הייליגן רמב״ם. זעט מען, זעט אויס אז ס׳איז איינע פון די ז׳ מצוות בני נח. אלעס וואס דער רמב״ם זאגט, לאמיר נישט ווערן אין קצוות. די זאך שטייט קלאר אין די חומש [Pentateuch], אין גאנץ ספר בראשית [the book of Genesis] שטייט קלאר אז ס׳איז דא א זאך פון צדיקים, ס׳איז דא א זאך פון רשעים. פרעה האט באקומען אן עונש, שפעטער האט ער שוין באקומען אן עונש, לייב פארן, בעפאר דעם. זיכער געווען א שלעכטע מענטש. ס׳איז דא גוטע מענטשן, ס׳איז דא שלעכטע מענטשן, און נישט פאר דעם דארף מען א תורה.
דער נצי״ב [Rabbi Naftali Tzvi Yehuda Berlin, 1816-1893] אויף ספר בראשית
אזוי שטייט בפירוש אין גאנצן ספר בראשית, זאגט דער הייליגער וואס האט געהייסן רבי נצי״ב, אז וועגן דעם הייסט ספר בראשית, און חז״ל [our Sages of blessed memory] זאגן ס׳הייסט ספר הישר [the Book of the Upright], ווייל א גלייכער מענטש איז גענוג ספר בראשית. ספר בראשית לערנט אויס וויאזוי צו זיין א גלייכער מענטש. און אויב איינער איז גאר א פרומער אבער ער איז נישט גלייך, דעמאלטס באקומט ער א מבול, ס׳העלפט נישט. דאס איז מעכב [an impediment]. דאס איז די נושא [theme] פון ספר בראשית.
דער תירוץ: פאר וועמען איז די תורה?
אזוי, וואס טוט די תורה? דא דארף מען א געוואלדיגע זאך. די תורה איז א… נו, וואס איז די תורה פאר? פארוואס דארף מען א תורה?
ערשטער תירוץ: פאר קראנקע מענטשן – די עזות פון אידן
פאר קראנקע מענטשן. זייער גוט, פאר קראנקע מענטשן. אדער פאר גרויסע קהילות וואס ביי דיפאלט האבן זיי קראנקע מענטשן אסאך. די תורה איז… אדער, ס׳איז דא צוויי זאכן. אדער די תורה איז פאר קראנקע מענטשן, דאס הייסט, אזוי ווי ס׳שטייט אין די גמרא אין ביצה [Talmud tractate Beitzah], “אלמלא נתנה תורה לישראל פני השם עזין” [were it not for the Torah being given to Israel, no nation could withstand them]. אזעלכע חיות רעות [wild beasts] אן די תורה, שטעלט אייך פאר וואס ס׳וואלט געווען.
וואס איז די ראיה [proof] אז די גמרא איז גערעכט? אז די רגע וואס די אידן האבן אויפגעהערט צו זיין פרום, האבן זיי שוין געהאט א מדינה [state]. זיי זענען עזין [brazen], די אידן האבן אסאך קוראזש און אסאך כח. און פארוואס האבן זיי… וואס האלט זיי איין פון זיין חיות רעות און געווינען אלע גוים בדרך הטבע [in the natural course of events]? איז דאך די תורה.
וואס איז די ראיה פאר דעם? די פרומע אידן וואס האבן נישט די תורה… די פרייע אידן האבן זיי טאקע עזות. אזוי ווער ס׳איז געגאנגען אין ארץ ישראל [the Land of Israel] ווייסט אז ישראל זענען עזין, ס׳איז עזין שבאומות [the most brazen among the nations], נישט קיין שום ספק. יא. מ׳האט שוין געזען, יא, אין די תורה שטייט שוין, יא.
סאו, אבער די תורה איז געמאכט צו אביסל איינהאלטן די אידן, זאלן זיי זיין מענטשן נאך אלץ. אויב ס׳וואלט נישט געווען קיין עזות, וואלט מען נישט געדארפט קיין תורה. אמת? זיי זענען עזין, יא. האסטו שוין געמיינט דאס. העלאו, זיי דארפן אויך א תורה, איך האב נישט געזאגט. זיי ווערן נאך באקומען אויף סאטמאר… ערגער, אפשר בעסער, איך ווייס נישט ערגער. אז די מענטש האט אזויפיל כח, דארף ער דאך עפעס אים איינהאלטן, ער זאל עס נוצן ריכטיג. סאו… יא.
צווייטער תירוץ: רוב מענטשן זענען בטבע נישט גוט
סאו די תורה איז נישט… סאו די עולם, אונז זענען ווייט פון אמת, אונז מיינען, איך מיין ס׳איז אמת פאר אונז ווייל אונז זענען אזוי ווייט פון די אמת און אונז דארפן די תורה זאל אונז פארציילן די אמת. אבער אידיאל, די תורה, מתן תורה, נישט די תורה.
ווען איך זאג תורה, די ווארט תורה האט צוויי מינינגס, תורה איז דא אין בחינה פון חכמה [in the aspect of wisdom], וואס אברהם אבינו האט געלערנט תורה, ער האט דאך געמיינט די אמת, ער האט נישט געדארפט קיין די תורה, איך ווייס נישט וויאזוי צו רופן די צוויי ווערטער. יא, די זוהר [the Zohar, foundational work of Kabbalah] רופט דאס תורה דלעילא און תורה דלתתא [the Torah above and the Torah below]. ווער ס׳האט געהערט די שיעור אין ענגליש ווייסט אז די זוהר רעדט וועגן דעם. די זוהר רופט דאס תורה עליונה און תורה תחתונה [the higher Torah and the lower Torah], תורה דאצילות, תורה דבריאה [the Torah of Atzilut, the Torah of Beriah – Kabbalistic worlds], ס׳איז אלע מיני וועגן פון רעדן וועגן דעם אין די זוהר. די זוהר האט געהאט וועגן פון דעם רעדן.
אבער די תורה אידיאל, דאס איז וואס אברהם אבינו האט געלערנט, וואס משה רבינו האט געלערנט, דאס איז די אמת, אמת, דאס איז די אמת לאמיתה [the absolute truth]. אבער די תורה פון משה רבינו, די תורה שלמטה [the Torah below], די תורה שבעולם הזה [the Torah in this world], איז געקומען כדי אויסצוהיילן די מענטשן וואס זענען קראנק.
אדער א צווייטע וועג פון דאס זאגן איז, כדי אז ס׳זאל קענען אסאך מענטשן זיין בעסער ווי זיי וואלטן געווען אן דעם. פארוואס? ווייל רוב מענטשן זענען נישט קיין גוטע מענטשן.
די ראיה פון ספר בראשית: די טבע פון מענטשן
וויאזוי ווייס איך אז רוב מענטשן זענען נישט קיין גוטע מענטשן? פון די זעלבע ספר בראשית, אמת? נאטורליך, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, דאס שטייט אין פרשת בראשית, פרשת נח. דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, דאס איז די טבע [nature], יא, זיבן טעג געמאכט די וועלט, דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט, די זעקסטע טאג האט ער געמאכט די וועלט, די זיבעטע האט ער גערוט. נאכדעם זענען געווען די ערשטע מענטשן, האט די צווייטע מענטש געהארגעט דעם ברודער. דאס איז די דרך הטבע, אזוי גייט עס. דאס איז די נארמאל, דאס איז די nature. ס׳איז נישט גוט.
שפעטער, זענען געווען אסאך מענטשן, “כי רבה רעת האדם” [for the wickedness of man was great – Genesis 6:5], “כי כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום” [for every inclination of the thoughts of his heart was only evil all the day – Genesis 6:5], אלע שיינע מאמרים [sayings] וואס איר ווייסט, און אזוי ווייטער. דאס איז וויאזוי מענטשן זענען, זיי זענען דאך אזוי פון nature. “ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו” [And the Lord said to His heart: I will not again curse the ground any more for man’s sake; for the inclination of man’s heart is evil from his youth – Genesis 8:21].
מאכט זיך איין צדיק, ער כאפט אז ס׳מאכט נישט קיין סענס דאס, ער נעמט צוזאם זיין משפחה, ער פרובירט זיך אויסצולערנען, ער פרובירט צו האלטן זיינע מענטשן, זייער פארגעשריטן פאר אברהם אבינו, ער פרובירט צו האלטן זיינע מענטשן. אבער דו זעסט דאך פון די מעשה אליינס אז רוב מענטשן זענען נישט גוט.
פארוואס זענען רוב מענטשן נישט גוט? ווען מענטשן קענען זיין גוט, מענטשן קענען אליינס פון זיך דערקענען די אמת, וואלט מען זיי נישט מעניש געווען. אבער בדרך הטבע איז רוב מענטשן שלעכט. אזויווי מיר האבן געלערנט וואס די רמב״ם זאגט, פארוואס די בני אדם מיינט, בדרך הטבע, מ׳גיבט פאר מענטשן power, גייען זיי זיין אונטערטעניג און די קנעכט זייג. דאס איז וויאזוי מענטשן ארבעטן. human nature, it’s predictable. ווער ס׳איז predictable אנדערש ווייסט נישט וואס ער רעדט.
די תורה אלס חינוך-פראגראם
איז פאר דעם געקומען משה רבינו און ער האט געזאגט ער האט אן עצה פאר די פראבלעם. די תורה איז נישט קיין עצה פאר דעם וואס מ׳ווייסט נישט די אמת, ס׳איז אן עצה פאר דעם וואס רוב מענטשן זענען נישט capable פון כאפן די אמת. רוב מענטשן, אפילו מ׳זאל קומען זאגן א שיעור און מ׳זאל מסביר זיין אלעס וואס חנוך האט געוואוסט, וועלן זיי גאנץ מעגליך ווערן ערגערע מענטשן if anything, אדער ס׳וועט זיי גארנישט מעלן, זיי וועלן נישט געדענקען די גאנצע דרשה, די גאנצע הסברה, די גאנצע הבנה, די גאנצע הכרת האמת [recognition of truth], ס׳גייט זיי גארנישט טוישן.
שכר ועונש [reward and punishment] – קענדיס און פעטש
ממילא וואס איז די תירוץ? תורה איז די תירוץ, שכר ועונש. וויאזוי איר האט געלערנט אין חומש, דאס וואס מ׳זאגט ביים ברית [covenant], יא? תורה איז די תירוץ, פארגעס פון די אמת. נישט פארגעסן, נישט פארגעסן, אבער דו וועסט נישט קענען משכנע זיין מיט די אמת, דו וועסט קענען משכנע זיין מיט אפאר קענדיס און מיט פעטש.
דאס איז די טייטש “חנוך לנער על פי דרכו” [train a child according to his way – Proverbs 22:6]. וואס איז די טייטש “חנוך לנער על פי דרכו”? מיינט נישט וואס די רב הערש [Rabbi Samson Raphael Hirsch, 1808-1888] און אלע מאדערנע מענטשן זאגן אז מ׳זאל רעדן צו די נפש פון די קינד, ס׳מיינט מ׳זאל רעדן די שפראך וואס קינדער פארשטייען. וועלכע שפראך פארשטיין קינדער? פעטש און קענדיס. אקעי? היינט איז דא מער סאפיסטיקירטע ווערסיעס פון פעטש און קענדיס, but it’s still the same thing, right?
וואס ער האט ליב, וואס ער האט ליב, מ׳זאגט דו האסט דאס ליב? איך האב דאס, זיין א גוט אינגל, וועט מען דיר דאס געבן. דו האסט דאס נישט ליב? זיין א שלעכט אינגל, וועט מען דיר דאס נישט געבן. דאס איז basically וואס איז די טייטש חינוך, און תורה איז א חינוך פראגראם, נישט קיין אמת פראגראם, נאר א חינוך פראגראם. שטימט? זייער זייער פשוט, און דאס איז די סאלושן צו די כלל.
איבערגאנג צו די רמב״ם׳ס דוגמאות: געלט-מצוות
סאו איך וויל אביסל מסביר זיין אביסל בעסער וויאזוי דאס ארבעט, ווייל איך פיל אז אויב מ׳כאפט דאס קען מען פארשטיין רוב מצוות, at least די איידיע פון רוב מצוות קען מען פארשטיין, און מ׳קען אויך פארשטיין וואס די רמב״ם זאגט דא אז ס׳גייט אביסל בדרך קיצוני [in an extreme way]. וואס מיינט ער בדרך קיצוני? right?
סאו איך וויל רעדן פון די דוגמאות וואס ער רעדט. איך האב נישט געברענגט מיין ווערסיע ווייל איך האב עס אביסל צוזאמגעשטעלט צוזאמען צו נעמען דא, אבער ער רעדט דא געוויסע דוגמאות, אקעי? סאו לאמיר רעדן וועגן די דוגמאות וואס ער רעדט. די דוגמאות, מיר האבן גערעדט שוין אז ס׳איז דא צוויי מעין מידות [character traits] וואס די רמב״ם רעדט וועגן אין די פרק: איינס איז וועגן תאוות תענוגי הגוף [bodily pleasures], און די צווייטע איז וועגן געלט, צוויי וויכטיגע זאכן אין life.
און יעצט גיי איך רעדן וועגן וואס ער רעדט וועגן געלט, אקעי? ווייל איך וויל נאר ווייזן, איך וויל רעדן וועגן דעם אביסל, און איך וועל רעדן וועגן דעם אויך צוליב די שיעור פון שבועות, אז מיר האבן געלערנט מגילת רות [the Book of Ruth], און ס׳שטייט דארט, איך ווייס נישט פארוואס מ׳זאגט אז מ׳זאל נישט גיין אין שבועות אביסל.
סאו ער זאגט אזוי, קוק וואס די רמב״ם זאגט דא, נאכדעם וואס ער ענדיגט צו רעדן וועגן תאוות, וואס איז צוריקגעקומען דערצו אויך, זאגט ער אזוי: “וכן כל מה שבא בתורה” [and so too all that comes in the Torah], אלעס וואס שטייט אין די תורה, און ער מאכט א לאנגע ליסט: מעשרות [tithes], לקט [gleanings], שכחה [forgotten sheaves], פאה [corner of the field], פרט [fallen grapes], עוללות [incompletely formed grape clusters], שמיטה [sabbatical year], יובל [jubilee year], צדקה די מחסורו [charity according to his needs], און אזוי ווייטער.
די תורה׳ס אומגעוויינטלעכע וועג פון צדקה-געבן: פארוואס שטייט נישט קיין פשוט׳ע מצוה צו געבן געלט
אריינפיר – דער רמב״ם׳ס ליסטע פון מצוות וואס זענען “קרוב לפזרנות”
איך וויל נאר ווייל איך וויל רעדן וועגן דעם אביסל, און מ׳האט גערעדט וועגן דעם. ס׳איז אויך א שיעור פון שבועות, מ׳האט געלערנט מגילת רות, ס׳איז שטייט דארט, און ס׳דארף איבערזאגן מיט זיך ווי חיים מלכה׳ס געווען שבועות אביסל.
ער זאגט אזוי, קוק וואס דער רמב״ם זאגט דא, נאך דעם וואס ער ענדיגט רעדן וועגן כעס [anger], תענוגים [pleasures], וואס איז צוריקקומען צו יחוד [unity/seclusion], זאגט ער אזוי, והן כל מה שבא בתורה [and behold, all that comes in the Torah], אלעס וואס שטייט אין די תורה, און ער מאכט א לאנגע ליסטע, פון מעשרות [tithes], לקט שכחה ופאה [gleanings, forgotten sheaves, and corner of the field], פרט ועוללות [individual grapes and small clusters], שמיטה ויובל [sabbatical year and jubilee], צדקה די מחסורו [charity according to his needs], וויפיל זאכן האב איך שוין? דאס איז פינף, זעקס, זיבן מצוות.
זאגט ער, דאס אלעס איז קרוב לפזרנות [close to wastefulness/excessive giving], די אלע מצוות זענען כמעט פזרנות. מיר געדענקען אז ס׳איז דא צוויי קצוות [extremes], פזרנות איז איין, יא, זיין א פזרן [wasteful person], ווי צופיל געבן איז איין שלעכטע זאך, די אנדערע זייט איז זיין א כילי [miser], א קמצן [stingy person], איינער וואס געט נישט גענוג, און אינמיטן, דאס איז די ריכטיגע מדה [character trait] פון געבן צדקה, פון העלפן ווער ס׳דארף, ווער מ׳דארף העלפן אויף די וועג וואס מ׳דארף העלפן, אין די צייט וואס מ׳דארף העלפן. זאגט דער רמב״ם, אבער אין די תורה שטייט דאס נישט.
די גרויסע קשיא: אין תורה שבכתב שטייט נישט קיין פשוט׳ע מצוה פון צדקה
איך וויל דא באמערקן א זייער אינטערעסאנטע זאך, איך מיין אנדערע מענטשן וואס האבן געלערנט וועגן די זאכן ווייסן שוין ווי, אז אין די תורה, איר ווייסט אז אין די תורה שטייט נישט קיין מצוה צו געבן צדקה ממש? אינטערעסאנטע זאך, יא? למשל, אדער מ׳רעדט אפילו פון אויסהאלטן א מענטש וואס לערנט, אלע מיני וועגן וואס מ׳געט צדקה, אין די תורה שטייט נישט קיין איינע פון די מצוות, אדער כמעט נישט, און נישט בפירוש [explicitly]. די תורה שבכתב [Written Torah], דער רמב״ם זאגט אז מ׳רעדט פון די תורה, די מצוות וואס ווערן געזאגט אין די תורה שבכתב. דער רמב״ם זאגט דאך “והן כל מה שבא בתורה”, אבער ס׳איז נישט איבערגעטייטשט.
יא, ווי ס׳האט געליינט, מ׳האט געליינט שבועות צווייטע טאג פרשת ראה [the portion of Re’eh], יא? דארט שטייט כמעט אלע מצוות פון העלפן אן עני ואביון [a poor and destitute person]. “עשר תעשר” [you shall surely tithe], יא, מ׳ליינט עס יום טוב, ווייל יום טוב איז די צייט וואס מ׳איז משמח [makes joyful], מ׳דארף אויסרעכענען פאר אן עני ואביון.
וואס שטייט אין די תורה וועגן העלפן עניים
וואס שטייט אין די תורה? שטייט אזוי, מ׳זאל געבן מעשר שני [second tithe] פאר אן עני ואביון, פאר לויים [Levites], און מ׳זאל געבן לקט שכחה ופאה, איך מיין, ס׳שטייט שוין אין אמור [the portion of Emor], ביי יום טובים און אין קדושים [the portion of Kedoshim], און מ׳זאל געבן, ביי יום טוב זאל מען אים געבן צו עסן אויך. וואס שטייט נאך? אויב ער איז ארימער זאל מען אים געבן א הלוואה [loan], און מ׳זאל משמט זיין [forgive] שמיטה, און אויב ער ווערט פארקויפט זאל מען אויסלייזן זיין הויז, אויב ער פארקויפט זיך אליין, זאל א קרוב [relative] אים אויסלייזן פון דעם איד וואס האט אים פארקויפט, אדער די גוי האט אים פארקויפט. זייער אסאך וועגן, סאושעל העלפן, נאר איין זאך פארשטייט נישט, זיי געבן געלט.
די פראבלעם: ס׳שטייט נאר וועגן הלוואות, נישט מתנות
געבן, די הלוואה איז אן אנטי צוליב׳ן קעש. נאר בארגן, נישט געבן. “העבט תעביטנו” [you shall surely lend him], געב אים פאר א משכון [collateral], יא? געב אים מיט א משכון, געב אים מיט אן ערב [guarantor]. ס׳שטייט נישט דו זאלסט געבן אן אן ערב אפילו. דאס וואס ס׳שטייט שמיטה דארף מען שמט זיין, אקעי, אבער ס׳שטייט נישט וואס מ׳געבט, ס׳שטייט אז מ׳בארגט. ס׳שטייט כמעט נישט געבן, אמת? “פתוח תפתח את ידך” [you shall surely open your hand], די גמרא דרשנ׳ט [interprets] די פסוק שלא כפשוטו [not according to its plain meaning]. איך וויל זאגן, וואס?
די אלגעמיינע מענטש, נו? ס׳איז געווען געלט, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט געווען קיין כסף צורי [Tyrian silver], איך ווייס נישט, קיין כסף צורי איז א ברזל [iron], אבער עפעס א זאך מיט געלט. “העבט תעביטנו” מיינט מ׳געבט אים געלט? ניין. עפעס געבט מען אים. לאמיר שוין רעדן נישט פון געלט, פון ברויט, איך ווייס פון ווייץ. וואס שטייט נישט אז מ׳געבט קמחא דפסחא [flour for Passover]? ס׳שטייט עפעס אויבן אין די פעלד לאזט מען זיי געבן. ס׳איז זייער פאני [strange], רייט?
חז״ל דרשנ׳ען די פסוק שלא כפשוטו
איך פארשטיי אז מיין קשיא איז, חז״ל [the Sages] מפרש [interpret] הפסוק שלא כפשוטו. אקעי, דער רמב״ם וועט זאגן אז ס׳איז תורת פה [Oral Torah]. “פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” [you shall surely open your hand to him and lend him sufficient for his need, whatever he needs], טייטשן די גמרא פון דא די מצוה כללית [general commandment] פון געבן צדקה, ס׳מיינט געבן געלט, אפילו לכתחילה [from the outset] געבן מתנה [gift] געלט. אבער ס׳איז נישט פשט [plain meaning] אין די פסוק. די פסוק רעדט פון הלוואה, ס׳איז נישט קיין שום ספק [doubt], פשוטו של מקרא [the plain meaning of Scripture] רעדט פון הלוואה, און ער דארף נאך צוריקצאלן, חוץ אז ס׳קומט שמיטה און ער האט נישט צוריקגעצאלט, דעמאלטס מוז מען שמט זיין. אבער אין תורה שטייט נישט צו געבן צדקה.
די פאני׳קייט פון די תורה׳ס פאטענטן
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. לאמיר זאגן וואס ס׳שטייט. ס׳איז צוויי ריזענס [reasons], מ׳קען טראכטן אין צוויי וועגן. איך וויל קודם זאגן דעם רמב״ם׳ס וועג, און נאכדעם אן אנדערע, א ביסל אן אנדערע וועג, וואס איז אפשר קאנעקטעד דערמיט.
געווענליך, וואס שטייט יעדעס מאל? ס׳איז דא מענטשן וואס דארפן געלט, מענטשן וואס האבן געלט. ס׳איז דא א מצוה צו העלפן א צווייטן. דאס איז די מדה טובה [good character trait] פון נדיבות [generosity], רייט? דער רמב״ם זאגט ס׳איז דא א מדה טובה פון נדיבות. נדיבות הייסט, ס׳איז דא א געוויסע אמאונט וואס ס׳איז ריכטיג צו העלפן א צווייטן, און דאס איז א מדה טובה, ס׳איז א מצוה, ס׳איז א מדה טובה. אברהם אבינו [Abraham our forefather] האט דאס פארשטאנען, אמת? אברהם אבינו האט געגעבן, איך ווייס נישט, וואטעווער ער האט געדארפט געבן. הכנסת אורחים [hospitality to guests], דרך אגב [by the way], הכנסת אורחים איז נאך א מצוה וואס שטייט נישט אין די גאנצע תורה, און מ׳דענקט נאר דאס פון אברהם אבינו. ס׳איז דא א דרשה, ס׳איז דא א דרשה וואס זאגט א דרך, ס׳איז א דרך וואס שטייט נישט אין די תורה. אברהם אבינו האט געמאכט חסד [kindness] און צדקה און משפט [justice] מיט טויזנטער מענטשן, ער האט נישט געוואוסט, ער האט נישט געגעבן קיין לקט שכחה ופאה, איך ווייס נישט וואס ער האט געגעבן. ער האט געגעבן וואס מ׳האט געדארפט געבן, ער האט געגעבן, ער האט געגעבן א גארדיען מיט די טויער, ווער ס׳איז נויטיג האט ער געגעבן. די תורה זאגט קיינמאל נישט, “געב אזויפיל געלט וויפיל ס׳פעלט אויס זאלסטו געבן.” ס׳שטייט נישט אין די תורה.
וואס וואלט געווען נארמאל? א קופת הצדקה
וואס שטייט אין די תורה? אלע מיני פאטענטן. דאס איז עפעס פאני. און ס׳איז א גאנצע לאנגע ליסט. דו קענסט זאגן, אן ארעמאן, וואס וואלט געווען נארמאל? וואס וואלט מען היינט געזאגט? לאמיר מאכן א קופת הצדקה [charity fund]. פיין, מ׳טיילט יעדע חודש פאר ווער ס׳האט נישט גענוג געלט, אזויפיל, כפי מחסורו [according to his needs]. א קופה [fund], א תמחוי [soup kitchen], מ׳טיילט יעדע וואך פאר ווער ס׳האט נישט קיין עסן, ס׳דא אן עם עסן. ווער ס׳האט נישט געלט צו קויפן שכירות דירה [rent], צאלט מען אים סוף חודש, איך ווייס נישט וויפיל מ׳דארף מאכן זיכער אז ער קען האבן. וואטעווער די סאושעל מהלך [social approach] איז, מ׳געבט אים געלט און מ׳איז סאלווד די פראבלעם.
די תורה האט נישט איינגעפאלן, ס׳איז נישט איינגעפאלן, ס׳איז אזוי פרימיטיוו, ס׳איז נישט איינגעפאלן פאר משה רבינו [Moses our teacher]? מ׳קען דאך זאגן, רבותי [gentlemen], “כי תראה עני מישראל, והתאזר לו” [when you see a poor person from Israel, and you shall gird yourself for him]. וואס איז דאס? ס׳איז נישט גארנישט נישט גראב [crude], גארנישט נישט נארמאל. ניין. עומר [sheaf] פון שכחת עומר בשדה [forgotten sheaf in the field], לא תשוב לקחתו [you shall not go back to take it], לאז אים עס נעמען. דו קענסט טראכטן פון א מער אומווערדיגע, עקלדיגע וועג צו געבן צדקה ווי דאס? ווייסט וואס? נעם, איך האב נישט געהאט קיין נערוון צוריקצוגיין אין פעלד, לאז אים עס. ס׳איז זייער פאני. ס׳וואלט געווען נאך בנוסף צו צדקה אחרת [in addition to other charity], מ׳קען זאגן תורות [teachings] אויף דעם.
פאה – אן אומגעוויינטלעכער וועג פון געבן
פאה איז גארנישט. פאה מיינט “לא תכלה” [you shall not finish]. זאלסט נישט נעמען די עק פון דיין פעלד. ס׳איז נישט לקט, שכחה איז דו פארגעסט. פאה איז אפיציעל א זאך, יעדע מאל אויף די פעלד, גיב אביסל. יא, גיב אביסל. ס׳איז בעסער אויף די עק, וואס ס׳איז נישט קיין נארמאלע וועג פון געבן געלט. נארמאלע וועג איז, נעם אביסל, מ׳געבט אביסל. איך מיין, וואס, ער דארף נעבעך קומען זיך שלעפן, זוכן, און די בעלי בתים [householders] היטן נאך וועלכע עניים קענען קומען, יא? ס׳איז נישט אזוי סימפל. און ס׳איז נישטא קיין שיעור [measure] פאר פאה, מ׳קען יוצא זיין [fulfill the obligation] מיט איין מיט א קליין ביסל. ס׳איז זייער פאני אמת׳דיג. איך גלייב אז מ׳דארף נישט געבן שיעור הפאה, יא? ס׳איז גערעכט, אביסל מער ווערדיג לקט שכחה, אבער איך האלט נישט ס׳איז א נארמאלע וועג פון געבן געלט פאר אן ארעמאן.
מתנות כהונה – פארוואס נישט סתם געלט?
ס׳איז אבער דאך א… אפילו א כהן ולוי [priest and Levite], ער זאל תרומה ומעשרות [priestly gifts and tithes] מיט אלע מיני זאכן. וואס קען ער נישט געבן אפאר דאלער אין גוטן טאג? ס׳איז שוין נישט געווען קיין געלט דעמאלטס, זאגסטו. איך מיין אז ס׳איז שוין געווען געלט דעמאלטס. ס׳האט אויסגעפעלט צו נוצן געלט שוין. משה רבינו׳ס צייטן האט מען שוין אויסגעפעלט צו נוצן געלט. ס׳איז עפעס פאני.
דער רמב״ם׳ס תירוץ: די תורה איז פאר רוב מענטשן, וואס זענען נוטה לצד הכילות
און דער רמב״ם זאגט אבער א תירוץ [answer] אויף די קשיא. איך וויל אבער מערקן. צווייטנס, ס׳איז דא צוויי קשיות. דו קענסט פרעגן, דער רמב״ם פרעגט דא אזוי ווי צוויי קשיות. איינס איז ס׳איז פאני, איך פרעג די קשיא. וואס איז דער רמב״ם פרעגט די קשיא? אונז מאכן נישט די אלע חכמות [clever things]. אונז ווייסן אז מ׳מאכט נישט, מ׳איז נישט גויס׳ט [observant of], נישט מצוות פאה, נישט לקט, נישט שכחה. ס׳איז נישט אזוי נויטיג, ווייל ס׳איז דא ארבעטערס, און ס׳איז דא קאמביינס, און ס׳איז דא מאשינען. מ׳געבט געלט, מ׳געבט אים דאך. מ׳געבט אים נישט געלט די זאכן מער ווייניגער.
צווייטנס, מתנות כהונה [priestly gifts], יא, ס׳איז סימבאליש, וואס דו האסט נישט קיין כהן, דו קענסט עס נישט עסן. ס׳איז אן אנדערע זאך. ס׳איז אן אנדערע נושא [topic]. ס׳איז נישט דא קיין איין ישיבה וואס האלט זיך פון מתנות כהונה, אמת? די אריגינעלע מטרה [purpose] פון מתנות כהונה עקזיסטירט נישט, רייט? די ישיבה דארף זיך האלטן פון געלט. ס׳איז דא א מצוה פון מתנות כהונה, מ׳האט תלתא זיכא [three gifts], מ׳האט דאס און דאס. אבער ס׳איז נישט די נושא, רייט? מ׳רעדט דאך יעצט פון צדקה. פארוואס רעדט מען פון צדקה? ווייל ס׳איז דאך דא די מצוה. מ׳דארף מחלל זיין [distribute] געלט. און אין די תורה שטייט נישט קיין מצוה צו געבן צדקה. מ׳דערבונן, איך ווייס, על פי דרש [according to the homiletical interpretation] שטייט אפשר. אבער ס׳שטייט נישט קיין מצוה פון געבן צדקה. און ס׳שטייט זיבן אנדערע וועגן פון צו געבן, זיבן אנדערע אונטערע פאטענטן, רייט? זיבן אנדערע פאטענטן. פאה יא, מ׳געבט אויך. אבער וואס זאגסטו אז פאה איז נארמאל? ס׳איז נישט נארמאל פאה. לאזט דער בעל הבית נארמאל שטיין אין זיין פעלד און איבערלאזן א גרויסן שטיקל פאה? וואס ווילט ער אויף די אלע זאכן? ס׳איז אזוי פיל און אזוי פיל און אזוי פיל.
שמיטה – נאך א פאני׳ע פאטענט
אויף דעם זאגט דער רמב״ם א תירוץ אויף דעם. איך וועל זאגן וואס דער רמב״ם זאגט. איך מיין, אין פלאס, שמיטה און יובל [sabbatical year and jubilee], אויך געשמיטה יעדע זיבעטע יאר. יעדע יאר געבן א זיבעטל. וואס איז די פאני שמיטה? ס׳איז אלעס פאני. מ׳קומט דאך א גאנצע תורה און ס׳איז א ווארפט דיר. ס׳קומט אפשר נאך טעמים [reasons] פאר שמיטה, אבער לאמיר רעדן פון די טעם. ס׳איז דא זייער אסאך זאכן. זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם זאגט… וואס?
Student: ס׳איז שמיטה. שטייט אין די תורה, “ואכלו אביוני עמך” [and the poor of your people shall eat]. ס׳איז א מפורש׳ע [explicit] פסוק. די תורה שטייט, “והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך” [and the seventh year you shall release it and abandon it, and the poor of your people shall eat]. אדער “ולא תזרעו את שנת השמיטה” [and you shall not sow the sabbatical year]. שטייט אויף וועלכע פסוק? שטייט אויך אין פרשת בהר [the portion of Behar], ענליך. וואס ער נעמט נישט, ס׳איז הפקר [ownerless], ער קען עס נעמען, ער נעמט. ס׳וואקסט יא.
Instructor: דאס איז א גוטע קשיא. דער תירוץ איז אז ספיחים [aftergrowth] איז מדרבנן [rabbinically prohibited], און ער געבט עס פאר יעדן. ס׳איז הפקר פאר יעדן, נישט נאר פאר די עניים. זייער גוט. אבער די פוינט פון דעם איז אז ס׳איז די עניים… ס׳שטייט אין פסוק, איר ענק טענה׳ט זיך מיט די פסוק, און די פסוק שטייט “ואכלו אביוני עמך”. וואדעאי, ס׳זאגט דאך די גמרא, ס׳זאגט די מדרש [homiletical interpretation] אין פרשת בהר, ס׳לערנט א דרשה, נישט נאר די עניים, די בהמות [animals] מעגן אויך עסן. ער איז דאך אויך אן עני, ער האט דאך נישט וואס צו עסן. זייער גוט, ער דארף נישט שטיין פון הונגער, ער מעג אויך עסן. אבער אלע זענען גלייך, יא, ער געבט אויך פאר די עניים. ווען ס׳איז קלאר אין בערך צוואנציק פסוקים אין פרשת משפטים [the portion of Mishpatim] אז ס׳איז כדי די עניים זאלן האבן צו עסן.
ס׳איז אלע מיני פאני. אקעי, איר קענט זיך דינגען. הלכות שמיטה [laws of the sabbatical year] איז דא נאך אין יורה דעה [section of the Shulchan Aruch dealing with ritual law].
צוזאמענפאסונג פון די צוויי קשיות
די קשיא איז, צוויי קשיות. קודם כל, פארוואס קען מען נישט זאגן נארמאל, זיי א מענטש און געב וואס מ׳דארף? “די מחסורו אשר יחסר לו” – דאס איז דאך די פסוק, די גמרא דרשנ׳ט. “די מחסורו” – אז ער דארף א קאר, בארג אים א קאר. ער דארף א הוט, בארג אים א הוט, געב אים א הוט, און אזוי ווייטער. וואס ער דארף, ס׳איז כולל אלעס. “די מחסורו” איז שוין כולל אלעס. פלוצלינג שטייט נאך זאכן. סאו דאס איז די צוויי קשיות. קען זיין אז ס׳איז איין קשיא. און צווייטנס, ס׳איז דא אזויפיל אנדערע פאטענטן, און יעדע מאל נאך אזא טריק. ס׳איז זייער פאני.
דער רמב״ם׳ס תירוץ: פאר וועמען איז די תורה געגעבן?
די רמב״ם׳ס תירוץ דא איז בעיסיקלי דאס, אזוי פארשטיי איך וואס ער שטייט דא, ער זאגט נישט פארוואס ער שטייט, ער זאגט אזוי, דאס דארף מען געדענקען. ווען דו ערווארטסט אז נארמאלע מענטשן וואס געבן, אוודאי דו פארשטייסט אז די געלט איז נישט דיינס, דער אייבערשטער האט דיר געגעבן די געלט כדי דו זאלסט עס שעירן מיט וועמען ס׳דארף, לויט וואס ס׳איז ריכטיג. ס׳איז נישט קיין קילוי [waste] און נישט קיין בזבוז [squandering]. דער מענטש דארף טאקע נישט קיין מצוות. נישט פאר דיר האט מען געגעבן די תורה. דער מענטש וואס טאקע געבט פאר יעדן איינעם ריכטיג, נישט פאר אים האט מען געגעבן די תורה. דער מענטש וואס טאקע געבט פאר יעדן איינעם ריכטיג, נישט פאר אים האט מען געגעבן די תורה. סוכות האב איך שוין געזאגט אמאל א דרשה, יענער איז די ספר תורה [Torah scroll], ער איז שוין די חילוקי מנהגים [differences in customs] אין שבועות. נישט פאר אים האט מען געגעבן די תורה.
נאר פאר וועמען האט מען געגעבן די תורה? פאר רוב אנדערע מענטשן. רוב אנדערע מענטשן, זיי זענען נוטה לצד הכילות [inclined toward the side of miserliness]. רוב מענטשן זענען נישט נוטה לצד הבזבזנות [inclined toward the side of wastefulness].
אריסטו׳ס אינזיכט: פארוואס רוב מענטשן זענען כילים
איך האב געזען אריסטו [Aristotle] זאגט א זייער אינטערעסאנטע זאך – די רמב״ם האט דאך גענומען די אלע זאכן פון אריסטו. וואס איז די פשט אז רוב מענטשן… ס׳מאכט זיך זייער ווייניג אז מענטשן האבן א פראבלעם אז זיי געבן צופיל צדקה. ס׳איז דא אפאר אזעלכע מענטשן, אפשר, אבער ס׳איז זייער זעלטן. רוב מענטשן געבן צו ווייניג.
די self-reinforcing mechanism פון מדות
זאגט ער דאס פארוואס? ווייל טראכט אריין, אז צו זיין א מידה, מידות האבן דאך אזויווי א self-reinforcing mechanism, אז וואס מער מען טוט זיי, מאכן זיי זיך מער. איינער וואס גיט צופיל צדקה, ס׳איז self-healing, ווייל ער גייט אויסנוצן זיין געלט, ער גייט סטאפן מער שנעל. געווענליך, די פראבלעם פון געבן צופיל געלט סאלווט זיך אליינס. סוף כל סוף מוז מען עס אויס, און מען גייט צוריק צום דרך הממוצע [the middle path].
מה שאין כן [not so] די פראבלעם פון געבן צו ווייניג געלט, פארקערט, ס׳מאכט זיך אלץ ערגער. ער האט אלעמאל מער געלט וואס ער גיט נישט, און ער האלט עס פאר זיך.
די תורה׳ס אינדירעקטע סטראַטעגיעס צו באַהאַנדלען מענטשלעכע כּילות
דער שולחן ערוך׳ס היתר מבזבז זיין פאַר יתומים און אלמנות
מגיד שיעור:
די שולחן ערוך זאָגט אַז ס׳איז דאָ אַ היתר [היתר: הלכתישע ערלויבעניש], מ׳מעג מבזבז זיין [מבזבז: פאַרשווענדן, אויסגעבן מער ווי דעם נאָרמאַלן חומש] אויף די יתומים [יתומים: יתומים], אויף די אלמנות [אלמנות: אלמנות], איז דאָ אַזאַ היתר.
וואָס? יאָ, און פאַרוואָס? וואָס איז מיט דעם מבזבז? איז נישט קיין עבירה [עבירה: זינד]? אויך געווען דער רב.
דער סאַטמאַרער רב׳ס עקסטרעמע צדקה-פּראַקטיק
אָבער דער סאַטמאַרער רב, אָקיי, למעשה [למעשה: אין דער פּראַקטיק], דער סאַטמאַרער רב איז נישט געשטאָרבן אויך נישט, קיינער האָט אים נישט גע׳ענה׳ט, ס׳איז נישט געפערליך, ער האָט געהאַט אַ פּאָזישאַן. דער סאַטמאַרער רב האָט געזאָגט, ער ווייסט, ער איז זיין רב, זיין דזשאַב איז נישט קיין פּראָבלעם.
דער סאַטמאַרער רב האָט געגעבן געלט פאַר אפשר, ער האָט געזאַמלט געלט, איך ווייס נישט, איך מיין אַז זיין זון האָט געקאַמפּליינט אַז ער נעמט, ער וויל געבן די געלט וואָס ער האָט געהאַט פאַר אים, און ער האָט געוואָלט געבן פאַר אַ צווייטן.
זאָגט ער, ניין, ס׳איז נישט קיין פּראָבלעם, דו זאָגסט, ס׳איז דאָ מענטשן וואָס זאָגן אַז דער רב׳ס זון זאָל מען געבן געלט, יענער איז נישט דער רב׳ס זון.
ער האָט נישט פאַרשטאַנען אַז ער האָט געזאָגט אַז ער פלעגט אויסצאָלן זיין גאַנצע געלט יעדן טאָג, און איך שווער, איך שטעל זיך נישט אין די מראה [מראה: שפּיגל, אויסזען], מ׳טאָר נישט מבזבז זיין יתר על חומש [יתר על חומש: מער ווי אַ פינפטל].
ער האָט געזאָגט אַז זיין סאַטמאַרער רב איז ווערד אַסאַך מער ווי אַלע געלט וואָס ער האָט אויסגעגעבן יעדן טאָג. ס׳איז דאָך אינקאַם, זיין סאַטמאַרער רב מאַכט אַסאַך געלט, ער האָט זיך געמאַכט זייער געלט מיט דעם.
ער האָט געזאָגט, אַה, ער האָט נישט קיין אויסגאַנגען פון געלט? ער האָט געזאָגט, ניין, איך האָב אַרויסגעגאַנגען, איך האָב געבאָרגט. מ׳מעג באָרגן, ער האָט געזאָגט, איך וועל אַמאָל באָרגן.
ער האָט געהאַט קרעדיט, ער האָט געהאַט גוטע קרעדיט, דער סאַטמאַרער רב. דער סאַטמאַרער רב האָט געהאַט אַ טויזנט קרעדיט סקאָור, רייט? ער האָט געקענט באָרגן וויפיל ער האָט געוואָלט. יאָ, און זיין נאָמען איז אויך אַ חלק פון זיין נעט וואָרט.
נו, ס׳איז נישט קיין עבירה, שטייט אַז אוודאי [אוודאי: זיכער], ס׳איז אַ מידת חסידות [מידת חסידות: אַ מאָס פון פרומקייט], אפשר פאַר רוב מענטשן זאָל מען נישט טון צו פיל רעסעס. אָבער דאָס וואָס דער סאַטמאַרער רב האָט געזאָגט, ער האָט געהאַט אַ מידת הקילות [מידת הקילות: אַ מאָס פון לייכטקייט], דאָס איז געווען עס איז געגאַנגען עקסטרעם.
דער רמב״ם׳ס פּרינציפּ: “הכּל לפי רוב המעשה”
אָבער, זאָגט דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, Maimonides], סאָו זאָגט ער, רוב מענטשן האָבן געווענליך נישט דאָ די פּראָבלעם. געווענליך איז נישט דאָ די פּראָבלעם. סאָו, אָבער וואָס די פּראָבלעם איז יאָ, אַז רוב מענטשן איז זייער שווער צו סעפּערעיטן זיי פון זייער געלט. אַזוי איז דער סדר [סדר: אָרדענונג].
איז ממילא [ממילא: דעריבער], און געדענקען נאָך אַז דער רמב״ם, דער זייער באַקאַנטער רמב״ם זאָגט דאָס אין פירוש המשניות [פירוש המשניות: דער רמב״ם׳ס קאָמענטאַר אויף די משנה] לגבי צדקה [לגבי צדקה: וועגן צדקה], יאָ, “הכּל לפי רוב המעשה” [הכּל לפי רוב המעשה: אַלץ איז לויט דער מערהייט פון מעשים], יאָ?
זאָגט דער רמב״ם, איז איין תירוץ [תירוץ: ענטפער], אַ פּשוט׳ער תירוץ פאַרוואָס דאַרף מען אַסאַך זאַכן, “הכּל לפי רוב המעשה”. זאָגט דער רמב״ם, אויב איינער זעט ער האָט אַ מידת הכּילות [מידת הכּילות: די מידה פון גייציקייט], אַזויווי רוב מענטשן וואָס געבן נישט גענוג צדקה, און ער האָט טויזנט דאָלער, זאָל ער ענדערש אויסטיילן איין דאָלער אויף אַמאָל ווי די גאַנצע טויזנט דאָלער אויף איין מאָל.
פּראַקטישע אילוסטראַציע: דער בעל הבית וואָס גיט איינמאָל אַ יאָר
נו, וואָס? שטימט? איך האָב גערעדט מיט עפּעס אַ איד, אַ בעל הבית׳ישער איד, אַ פּאָר יאָר צוריק. אָקיי, איך האָף אַז ער הערט דאָס נישט פון דאָ. און ער האָט מיר געזאָגט אַז ערשט, עס שטערט אים זייער שטאַרק צו געבן. מענטשן קומען אַלץ אין שול צו געבן געלט. ער געבט איינמאָל אַ יאָר הונדערט טויזנט דאָלער צו זיינע, און איך מאַך עס פאַר וועם, און ער געבט אַ טשעק.
אָבער דאָס זאָגט דער רמב״ם אַז מען זאָל דאָס נישט טון. פאַרוואָס? ווייל דער מענטש איז געבליבן אַ נישט-געבער. טאַקע, עס קען זיין אַז ער געבט צום סוף מער צדקה אין די חשבון ווי אַנדערע מענטשן, אָבער ער למעשה, טאַקע, ווי אַזוי איך קען אים און ווייס, סתם [סתם: פּשוט], איך ווייס נישט גאָרנישט פּערסאָנעל, אָבער ער איז נישט קיין גוטער מענטש, ווייל ער איז בעצם [בעצם: אין עצם] אַ סעלפיש מענטש. ער איז נישט געוואָרן אויס סעלפיש.
זאָגט דער רמב״ם, עס צו טיילן יעדן טאָג אַביסל געלט פאַר די וואָס קומען אין שול, איז צו ווערן ווייניגער סעלפיש. אגב [אגב: ביידאַוועג], יענער האָט געגעבן ווייניגער געלט אפשר. דאָס איז אַן אַנדערע חשבון, יענער זאָל האָבן גענוג געלט. אָבער ער איז געוואָרן ווייניגער סעלפיש.
די זעלבע זאַך: יעדע סטעפּ איז אַ נייע מעשה
די זעלבע זאַך איז וואָס ער זאָגט דאָ. מ׳דאַרף יעדע סטעפּ, יעדע סטעפּ איז דאָ “מעשה ראשון” [מעשה ראשון: ערשטע מעשה], “מעשה שני” [מעשה שני: צווייטע מעשה]. מ׳דאַרף כסדר [כסדר: אין אָרדענונג] מאַכן נייע זאַכן כּדי אַרויסצורייסן די מידת הכּילות, צו מרגיל זיין [מרגיל זיין: זיך צוגעווויינען], צו מאַסן די מידת הכּילות. דאָס איז איין זאַך.
דער טיפערער פּרינציפּ: מענטשן ווערן וואָס זיי טוען
אָבער איך מיין אַז עס איז דאָ אַ טיפערע זאַך. דאָס איז פּשוט, יאָ? דאָס פאַרשטייט יעדער פּשוט. איך מיין אַז עס איז דאָ אויך אַ טיפערע זאַך.
די טיפערע זאַך איז, אַז די טריק דאָ איז געבויט אויף דעם אַז מענטשן ווערן וואָס זיי טוען, נישט וואָס זיי גלייבן, נישט וואָס זיי טראַכטן. יאָ?
היינט מענטשן מיינען אַז זיי האָבן די ריכטיגע השקפות [השקפות: פּערספּעקטיוון], מיט שיטות [שיטות: מעטאָדן], “העלפט עפּעס, איך האַלט אַז מ׳דאַרף געבן.” איך קוק נישט וואָס דו האַלטסט. דו געסט? דו געסט נישט? נישט נאָר איך קער נישט וואָס דו האַלטסט, דיין נפש [נפש: זעל] קערט נישט וואָס דו האַלטסט.
אויב דו געסט, אפילו דו טוסט עס לשם שמים [לשם שמים: פאַר דעם הימל, פאַר גאָט], דו זאָגסט אַז דו טוסט עס פאַרן כּלל [כּלל: קהילה], דו האָסט דיר מסביר געווען [מסביר געווען: דערקלערט] לשם שמים, וועט עס דיר מסביר זיין לשם שמים. אויב דו געסט נישט מיט אַ גוטן חשבון, וועט עס דיר מסביר זיין פאַרוואָס נישט. דאָס איז די וועג וויאַזוי מענטשן אַרבעטן.
די תורה׳ס צוויי-פאָכיגע צוגאַנג
סאָו, אויב מ׳רעדט מיט אַ כּלל, לאָמיר געדענקען, די תורה [תורה: די אידישע ביבל/געזעץ] האָט גערעדט אַז ס׳איז דאָ צוויי זאַכן: קודם כּל [קודם כּל: ערשטנס], האָט די תורה געמאַכט פאַר די קראַנקע מענטשן, און צווייטנס, איז עס געמאַכט פאַר די כּלל. אויך ווייל די כּלל איז קראַנקע מענטשן. אָבער מ׳דאַרף רעדן צו אַ כּלל, און מ׳דאַרף רעדן באופן [באופן: אויף אַ אופן] וואָס מ׳קען רעדן מיט אַ כּלל.
סאָו, און די מעלה [מעלה: מעלה]… אַ קליינע גאון [גאון: גענעאַליטעט] איז דאָ, אָבער אַ גרויסע גאון איז אַ גרויסע חידוש [חידוש: נייע זאַך]. סאָו, צו אַ כּלל דאַרף מען טרעפן וועגן וויאַזוי מ׳קען רעדן צו די כּלל, און מ׳דאַרף מאַכן וועגן וויאַזוי ער זאָל נישט כאַפּן אַז ער געבט צדקה. דאָס איז דאָך די נקודה [נקודה: פּונקט].
אויב ער כאַפּט, האָט ער זיין מידת הרע [מידת הרע: שלעכטע מידה], זיין מידה וואָס זאָגט צו דיר “מיין געלט, פאַרוואָס זאָל איך געבן פאַר דיר?”.
די תורה׳ס “טריקס”: אינדירעקטע מעכאַניזמען פאַר צדקה
סאָו, ס׳איז דאָ אַלע מיני טריקס וואָס מ׳מאַכט אַז דו כאַפּסט נישט אַז מ׳געבט דיר צדקה, אַז דו כאַפּסט נישט אַז דו געבסט אַרום דיין.
לקט, שכחה, פּאה: “עס קאָסט דאָך גאָרנישט”
למשל [למשל: צום ביישפּיל], די תורה זאָגט, “קום הער, דו שניידסט דיין פעלד, פאַרגעס איין שטח.” אפילו די פיינסטע… ס׳איז דאָך שכחה [שכחה: פאַרגעסענקייט]. ס׳מיינט דאָך סך הכּל [סך הכּל: אין סך הכּל]… רבי אלישע זאָגט אַלעמאָל אַז ס׳מיינט, ס׳דאַרף נישט זיין קיין חזיר [חזיר: חזיר, אומרייניקער מענטש] אַז אַ מענטש…
וואָס איז היינט? למשל, אַז אַ מענטש מאַכט אַ שמחה [שמחה: פרייד, סימכע], איז דאָ אַזאַ אָרגאַניזאַציע וואָס נעמט צוזאַם די עסן נאָך די שמחה, ווייל ס׳איז אַ שאַד, מ׳קען עס געבן פאַר עניים [עניים: אָרעמע לייט]. ס׳דאַרף נישט זיין קיין חזיר. אַה, ס׳איז דאָך מיט גוט, נעמען עס אַהיים. העלאָו, דו האָסט אינדערהיים, מאָרגן האָסטו דאָך סאַפּער אינדערהיים. רייט? ס׳דאַרף נישט זיין קיין…
איך זאָג, ス’איז אַזאַ, מ׳לעבט פון אַ צמצום [צמצום: באַגרענעצונג] וואָס האָט אַ בינקל אין אַ מענטש, וואָס אַלעמאָל… ער מאַכט זיכער אַז אין שול זאָל זיין דריי גלעזלעך קאַווע, ווייל ס׳קומען דריי מענטשן. קויף גענוג, זאָל זיין פאַר אַנדערע מענטשן.
דער משל פון שמיטה: שפע vs. צמצום
איך האָב געהאַט אַ חבר [חבר: פריינד] וואָס האָט מיר מסביר געווען אפילו, איך ווייס נישט אויב דאָס איז די ריכטיגע פּשט [פּשט: פּשוט׳ער פאַרשטאַנד], אָבער ס׳איז אמת [אמת: אמת], און מ׳זאָל פאַרשטיין וואָס איז די פּשט אַז די תורה זאָגט אַז מ׳טוט נישט מיט דער שפע [שפע: איבערפלוס] וואָס ער איז שוין אַ שפע סתם ווי אַ נס [נס: וווּנדער], און מ׳נוצט זיך וועגן דעם וואָס אַ נס איז געשען יעדע זעקס יאָר, ס׳מאַכט נישט קיין סענס.
דער רב זאָגט, ער ווייסט, ער מיינט אַז ס׳איז פּשוט כּתחלת הפּשטות [כּתחלת הפּשטות: אַלס דער אָנהייב פון פּשטות]. ער זאָגט אַזוי, גיי אַריין אין אַ חסידיש׳ע בית מדרש [בית מדרש: שטיבל] פאַר די קידוש [קידוש: קידוש], וועסטו זען, ס׳לאָזט זיך גייט קיינמאָל נישט אויס די קוגל, און אַלעמאָל איז דאָ גענוג קוגל פאַר יעדעם.
גיי אין אַ ליטוויש׳ע בית מדרש, חס ושלום [חס ושלום: גאָט באַהיט] ליטוויש, אָבער וווּ מער אַנגעצויגן, מער קמצנות׳דיגע [קמצנות׳דיגע: גייציגע] בית מדרש, וועסטו זען אַז אַסאַך וואָכן, ס׳קומט איין גאַסט, איז שוין נישטאָ קיין קוגל פאַר אים. אָדער אפילו ער וואָלט זיך באַרעכנט, זאָגט ער וואָס איז די פּשט?
אויב מ׳רעכנט זיך מיט די אַרומיגע לכתחילה [לכתחילה: פון אָנהייב], דער גבאי [גבאי: גבאי] וואָס קויפט, ער קויפט אַלעמאָל צוויי טעטס, ווייל ער ווייסט אַז ס׳איז דאָ גענוג פאַר יעדן. אויב מ׳לעבט מיט אַ צמצום איז נישט דאָ גענוג פאַר קיינעם נישט. דאָס איז פּשוט׳ע טייטש אין די ברכה [ברכה: ברכה] וואָס ער מאַכט שמיטה [שמיטה: שמיטה-יאָר].
אָבער דאָס איז… וווּ זעסטו שמיטה? שמיטה מיינט אַז ער טראַכט שוין די זעקסטע יאָר, וואָס מיינט “וציוויתי את ברכתי בשנה השישית” [וציוויתי את ברכתי בשנה השישית: און איך וועל באַפעלן מיין ברכה אין דעם זעקסטן יאָר]? ער טראַכט די זעקסטע יאָר שוין, אַזוי ווי “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת” [מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת: ווער עס האָט זיך צוגעגרייט ערב שבת וועט עסן שבת].
ער טראַכט… ניין, איך זאָג נישט אַז מ׳זאָל טראַכטן צוגרייטן, איך זאָג אַז נישט נאָר מ׳זאָל טראַכטן, מ׳זאָל טראַכטן מיט די מצוה [מצוה: מצוה]. טראַכט אַז ס׳איז דאָ אַרומיגע וואָס גייען נישט האָבן די זיבעטע יאָר. סאָו ס׳איז דאָ, מ׳לעבט מיט אַ שפע, מ׳לעבט מיט אַ מרחב [מרחב: ברייטקייט], ס׳איז דאָ פאַר יעדן, ס׳איז דאָ גענוג. דאָס איז געווען זייער משל׳ס [משל׳ס: משל׳ס] פּשט.
באַווערטונג פון דעם משל
ער וויל עס גאָר מאַכן מער מאָראַליש, מער… די משל פאַרשטייסט אַז די חשיבות [חשיבות: וויכטיקייט] פון סוכה [סוכה: סוכה] איז דאָ געווענליך קאַווע פאַר יעדן. ס׳איז דאָ אַמאָל אַ ליפשיץ, אַמאָל איז נישט דאָ. אַז דו נעמסט עס נישט אָן, ס׳שטימט נישט? אָקיי, ס׳שטימט נישט. די משל איז בעסער ווי דו נעמסט עס. ס׳איז אַן “אַל תהי לקש שכר פּעולה” [אַל תהי לקש שכר פּעולה: זיי נישט ווי אַ קנעכט וואָס דינט פאַר שכר]. ס׳שטימט נישט.
איך מיין אַז שמיטה זאָגט אויף אַן אַנדערע זאַך, ווייל ס׳מיינט אַז ער גייט מאַכן מער כּדי ס׳זאָל זיין גענוג. אָקיי, מ׳קען זיך מיטשענען. מ׳דאַרף זיכער אָוועקלייגן, אָבער דער אייבערשטער לייגט אָוועק פאַר יעדן. שמיטה מיינט אַז מ׳האָט אין זין יענעם, סאָו האָט מען אין זין מער, האָט מען אין זין…
אָקיי, לאָמיר זאָגן ס׳איז נישט קיין גוטע פּשט אויף שמיטה, מ׳וועט טרעפן אַ בעסערע פּשט. איך זאָג נאָר אַז די אידעע פון “דאָס איז אַן עליות׳דיגע כּח שיש בו פּועל” [כּח שיש בו פּועל: אַ כּח וואָס האָט אַ ווירקונג], דאָס איז אַ פּשוט׳ע אידעע.
דברי תורה כּנגד יצר הרע: די תורה גייט נישט דירעקט קעגן דעם יצר הרע
אָבער איך מיין אַז לויט די רמב״ם איז עס פּשוט׳ער אָדער טיפער פון דעם, אַז מ׳קען נישט זאָגן פאַר אַ מענטש “געב געלט, געב געלט”. ס׳גייט נישט דירעקט קעגן זיין יצר הרע [יצר הרע: בייזער נייגונג]. די תורה, די דברי תורה כּנגד יצר הרע [דברי תורה כּנגד יצר הרע: ווערטער פון תורה קעגן דעם יצר הרע], די תורה גייט נישט קומען דירעקט קעגן די יצר הרע.
די פּראָבלעם מיט “ואהבת לרעך כּמוך”
אויב די תורה… ס׳איז דאָ אַסאַך מענטשן, איך וועל זאָגן אַן אינטערעסאַנטע זאַך, ס׳איז דאָ אַסאַך מענטשן וואָס קומען און זאָגן, “וואָס איז די גאַנצע תורה וועגן? איך ווייס, דאַרפסט רייך מאַכן, יאָ? שטייט דאָך רבי עקיבא [רבי עקיבא: רבי עקיבא] ‘זה כּלל גדול בתורה׳ [זה כּלל גדול בתורה: דאָס איז אַ גרויסער כּלל אין דער תורה], מ׳זאָל מיינען יענעם, מ׳זאָל נישט מיינען נאָר זיך.” אָקיי, אַרבעט אויף מיינען יענעם.
ניין, דו כאַפּסט נישט. די תורה איז געקומען סאָלווען די פּראָבלעם פון דאַרפן מיינען יענעם. דו פאַרשטייסט? יענער מענטש, אַסאַך מאָל יענער מענטש איז אַ שלעכטער. נישט אַלעמאָל, אויב ער פירט זיך בדרך התורה [בדרך התורה: אויף דעם וועג פון תורה] ווערט ער טאַקע אַ גוטער, ווייל ער זעצט די כּוונה [כּוונה: כּוונה].
אָבער אַסאַך מאָל, די מענטשן וואָס זאָגן אַז איינער איז אַן עגאָיסט, ער איז דער סך הכּל, די גאַנצע תורה וויל אַז ער זאָל נישט זיין קיין עגאָיסט, ער זאָל נישט מיינען זיך. למעשה, לעבט ער עגאָיסט, יענער מענטש, און ער רעדט דאָך אַ גאַנצע מוסר דרשה [מוסר דרשה: מוסר דרשה] ווי ס׳איז אַזוי שווער אויפצוהערן צו מיינען זיך, און ס׳דאַרף מסירות נפש [מסירות נפש: זעלבסט-אָפּפער]. ס׳איז נישט אַזוי. די תורה איז געקומען צו העלפן די פּראָבלעם. עס איז טאַקע שווער.
רבי עקיבא און “חייך קודמין”
אויב מ׳וויל גיין דירעקט זאָגן “הער אויס, מיין זיך נישט”, ער מיינט דאָך זיך. רבי עקיבא איז דער זעלבער רבי עקיבא פון “חייך קודמין” [חייך קודמין: דיין לעבן קומט פריער]. אויך אַ קשיא [קשיא: קשיא]. אָקיי, דאָס איז שוין אַ קטנות׳דיגע [קטנות׳דיגע: קליינע] קשיא.
אָבער וואָס רבי עקיבא זאָגט איז, אַז די מצוות [מצוות: מצוות] פון די תורה זענען געמאַכט אַז ביי די אונטערשטע שורה [שורה: שורה] זאָלסטו אויפהערן צו מיינען זיך. “מלאכת לקט שכחה ופּאה” [מלאכת לקט שכחה ופּאה: די מלאכות פון לקט, שכחה און פּאה] קאָסט דאָך גאָרנישט. וואָס האָט דיך די תורה פאַרדאַנקט? ס׳קאָסט דיך גאָרנישט. אַפּאָר עוללות [עוללות: עוללות] איז געבליבן, לאָז עס, זיי נישט קיין שלעכטער. כּאילו [כּאילו: כּאילו], ס׳איז נישט עכט אַ שלעכטער וואָלט עס געטון אָן די תורה.
קען זיין אַז דאָס איז די דרך הממוצע [דרך הממוצע: מיטלער וועג] וואָס דו האָסט געזאָגט, איך ווייס נישט. די תורה גייט אַביסל מער ראַדיקאַל, זאָגט “זיי נישט קיין שלעכטער. לאָז, לאָז, דו האָסט דאָך אַזויפיל, לאָז יענער זאָל אויך האָבן אַביסל.”
די תורה׳ס סטראַטעגיע: געבן אָן כאַפּן
יעצט, דו כאַפּסט יאָ? יעצט זאָגסטו, ס׳איז שוין דאָ אַז די תורה האָט געטראָפן אַ טריק וויאַזוי צו מאַכן דער מענטש זאָל געבן צדקה אָן ער זאָל כאַפּן אַז ער געבט צדקה. צוביסלעך, ער טוט די אַלע טריקס. זאָגט אים, זאָגט ער, געב, וואָס איז די אַנדערע טריקס וואָס מ׳זאָגט? מאַך “עוזב תעזוב עמו” [עוזב תעזוב עמו: העלף העלפן מיט אים], מאַך…
אָקיי, דער רמב״ם זאָגט אַן אַנדערע זאַך. געב שמיטה, געב יובל [יובל: יובל], יעדע זיבעטע יאָר. פאַרוואָס? שמיטה האָט אויך אַן אַנדערע טעמים [טעמים: סיבות], רייט? נישט נאָר… דער רמב״ם זאָגט אַז שמיטה איז וועגן דעם. לאָמיר אַננעמען וואָס דער רמב״ם זאָגט. שמיטה איז כּדי אַז די עניים זאָלן האָבן צו עסן.
די תורה שטייט אַסאַך אַנדערע טעמים פאַרוואָס מ׳זאָל מאַכן שמיטה. “והארץ לא תמכר לצמיתות” [והארץ לא תמכר לצמיתות: און דאָס לאַנד זאָל נישט פאַרקויפט ווערן אויף אייביג], און על פּי קבלה [על פּי קבלה: לויט קבלה], שמיטה איז אַ הייליגע צייט, יאָ? שטייט אין פּסוק [פּסוק: פּסוק], יאָ? “וקדשתם את שנת החמישים” [וקדשתם את שנת החמישים: און איר זאָלט הייליגן דאָס פופציגסטע יאָר], שטייט כּמעט [כּמעט: כּמעט] אין ערשטן פּסוק, ס׳איז הייליג. און ממילא איז עס אַ הייליגע צייט, זאָל מען זיצן אין כּולל [כּולל: כּולל] לערנען און נישט אַרבעטן. דאָס איז אַ גוטע תירוץ.
דאָס איז דברי תורה כּנגד יצר הרע. דאָס איז וויבאַלד מ׳קען דיר נישט זאָגן דירעקט “געב פאַר אָרימעלייט געלט”, טרעפט מען דיר אַלע מיני טריקס אַז דו זאָלסט געבן געלט. סיי שכחה איז נישט קיין חילוק [חילוק: אונטערשייד]. קען זיין.
פּראַקטישע אַפּליקאַציעס: פאַנדרייזינג און “חי דאָלער”
היינט אויך, יעדער איינער וואָס מאַכט פאַנדרייזינג ווייסט, כּמעט קיינער גייט נישט געבן געלט. איך האָב געמאַכט אַ קאַמפּיין, איך האַלט אַז ס׳איז פּונקט די גימטריא [גימטריא: גימטריא], און מ׳געבט חי דאָלער [חי דאָלער: אַכצן דאָלער]. וואָס איז חי דאָלער? איינער האָט מיר געזאָגט אַז חי דאָלער איז נישט אינפלעישן-עדזשאַסטעד, מ׳דאַרף עס טוישן. אָבער, ס׳איז דאָך ווייניג, אַכצן דאָלער, זאָל זיין אַזוי. אַמאָל איז געווען זעקס דאָלער, יאָ?
באַט… אגב, פאַרוואָס זאָג איך דאָס? ווייל דו האָסט געזאָגט פּשוט אַז ס׳הייסט נישט “פּרמשתו” [פּרמשתו: זיין פּרוטה], ווייל ס׳איז נישט דיין מעשה. דער פּוינט איז, פאַרוואָס זאָגט די תורה “כּמנין יובלות” [כּמנין יובלות: לויט דער צאָל פון יובלות]? יאָ, ס׳איז דאָך אַ בעסער ווואָרט. אַ שורש [שורש: ווואָרצל] הייסט “פּרמשתו בן קשתה” [פּרמשתו בן קשתה: זיין פּרוטה, זון פון זיין בויגן].
ווייל עס מאַכט אַסאַך מער געלט אַזוי. אגב, וואָס? אַ צווייטער צדיק [צדיק: צדיק] האָט דאָס געזאָגט. ער זאָגט, ער זאָגט, דו ווייסט פאַרוואָס ער ליגט? מ׳מאַכט מער געלט.
אָבער דאָס איז ווייל אַ מענטש, ס׳איז שווער פאַר אַ מענטש זיך צו צעטיילן מיט זיין געלט. מ׳געט אים excuses, נישט excuses, מ׳געט אים מרגלים [מרגלים: מאָטיוואַציעס]. דאָס איז די גאַנצע כּל התורה כּולה [כּל התורה כּולה: די גאַנצע תורה]. יאָ, מ׳זאָגט נאָך אַ תורה. ס׳איז אַן אינוועסטמענט. ס׳איז אַן אינוועסטמענט.
די תּורה אַלס מיטל פאַר דעם ציבור: לקט שכחה ופאה און די קאָלעקטיווע נאַטור פון פּרנסה
שלא לשמה: די תּורה׳ס „טריקס” העלפן אפילו אָן ריכטיגע כּוונה
ס׳איז דאָך אַ בעסערע ווארט, אַנשטאָט דאָס הייסט „פּרמשתא בן קקשתא”, ווייל ס׳מאַכט אַסאַך מער געלט.
על כל פּנים, וואָס? אַ צווייטע צד איז דאָך דאָס וואָס דו זאָגסט, ס׳איז אַ זאַך וואָס ליגט, ער מאַכט מער געלט. אָבער דאָס איז ווייל אַ מענטש, ס׳איז שווער פאַר אַ מענטש זיך צו טיילן מיט זיין געלט, גיבט מען אים עקסקיוזעס [excuses: באַרעכטיגונגען], נישט עקסקיוזעס, מ׳גיבט אים מערגלים, דאָס איז די גאַנצע כל התּורה כּולה. יאָ, מ׳זאָגט נאָך אַ תּורה. יאָ. ס׳איז אַן אינוועסטמענט. אפילו ווען ער טראַכט נישט און ער פילט נישט אַז ס׳איז אַ השפּעה, אַז ס׳איז אַ דרך אייגענטימער. יאָ, יאָ, ס׳העלפט, עקזעקטלי. ווייל די מענטשן זענען, זיי זאָגן נישט אַז ס׳איז גענוג, זיי דאַרפן שפּעטער צורייכענען דעת, אָבער ס׳העלפט אַז ער ווערט ווייניגער עגאָאיסטיש. יאָ, ס׳העלפט.
דאָס איז אוודאי, אויב ער דאַרף האָבן דעת, אויב ער איז טועה און ער טוט עס מיט נקמה, רעד איך נישט. אָבער אפילו ווען ער טוט עס נישט לשמה, שלא לשמה, יאָ, שלא לשמה. ער כאַפּט נישט, יאָ, ער מיינט אַז ער טוט עס ווייל ס׳איז אַ הייליגע ענין, דערווייל ווערט ער אַ גוטער. איך קען דיר זאָגן אַז ס׳אַרבעט. איך קען יענעם און איך האַלט אַז ער איז שוין אַ גוטער. יאָ, דו ווייסט ווי שלעכט ער וואָלט געווען אָן דעם, יאָ? ס׳העלפט, ס׳העלפט. ס׳איז נישט אַ זאַך לשלימות, אָבער די תּורה איז נישט געמאַכט פאַר שלימות. די תּורה איז געמאַכט, אַזויווי איך האָב דיר געזאָגט די צווייטע תּורה.
„תּורת ה׳ תמימה – מחכימת פּתי”: די תּורה איז פאַר דעם ציבור
דערפאַר ברענגט ער דאָ די פּסוק, „תּורת ה׳ תּמימה, עדות ה׳ נאמנה, מחכימת פּתי” [תהלים יט:ח – „די תּורה פון השם איז גאַנץ, די עדות פון השם איז געטרייַ, מאַכט חכם דעם פּתי”]. ווער איז נישט קיין פּתי? נישט פאַר אים איז די תּורה. די חכמים און די תּורה, ער ווייסט שוין די תּורה. די תּורה איז געקומען צו העלפן דעם פּתי, און דאָס איז מיט אַסאַך אַזעלכע סאָרט טריקס. אַזוי מיין איך איז די סוד. און מ׳נוצט טאַקע אַסאַך אַזעלכע סאָרט טריקס, און דאָס איז אַלץ כּדי אַז דער ציבור זאָל זיין גוט. נישט נאָר אַז די צדיקים זאָלן זיין גוט. די צדיקים זענען אַלעמאָל געווען גוט, פאַר די צדיקים דאַרף מען נישט קיין תּורה. די מעלה פון די תּורה איז אַז דער ציבור זאָל זיין גוט. דאָס איז איין פּשט.
נייער פּשט: מגילת רות און די קאָלעקטיווע נאַטור פון לקט שכחה ופאה
דער קאָנטעקסט פון מגילת רות אויף שבועות
שבועות האָב איך געטראַכט נאָך אַ פּשט וועגן נכסי מלוג [נכסי מלוג: פּראָפּערטי וואָס אַ פרוי ברענגט אין די חתונה וואָס בלייבט אירס], און מ׳וועט רעדן וועגן דעם. אין מגילת רות [מגילת רות: די מגילה פון רות, געליינט אויף שבועות], יאָ, מ׳ליינט מגילת רות שבועות נאָכמיטאָג. האָב איך געזען, און מ׳זעט דאָרט, ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, מ׳זעט דאָרט אין מגילת רות, ס׳זעט אויס כּמעט פון די פּסוקים, אַז דאָס אַז רות זאָל קענען מלקט זיין דאָרט ביי די שדה, דאָס איז אַליינס אַ חלק פון איר. יאָ, מ׳דאַרף פאַרשטיין דעם קאָנטעקסט פון גירות [גירות: קאָנווערסיע צום יידישקייט]. לאָמיר זאָגן גאַר גוט. אין אַנדערע ווערטער, ס׳שטייט דאָרט אַז, איך געדענק נישט די לשון פון די פּסוקים, ס׳שטייט דאָרט אַז זי איז געקומען און זי האָט זיך געזוכט עפּעס אַ פּלאַץ, און בועז האָט זיך קודם איז זי געגאַנגען פון די בעק ערגעץ, „ותלקט בשדה אחרי הקוצרים” [רות ב:ג – „און זי האָט געזאַמלט אין פעלד נאָך די שניידערס”], אין די בעק, געשטאַנען אין די בעק עפּעס אַ מיידל, און זי האָט געזאָגט אַז זי וויל גיין צווייפלען.
סטודענט: ניין מינוט, קוק וואָס שטייט שפּעטער, דו וועסט זען. נאָך פאַרדעם. וואָס שטייט דאָרט אין די פּסוק?
אינסטרוקטאָר: וואָס שטייט? יאָ, זייער גוט. ס׳שטייט דאָרט „אל תלכי ללקוט בשדה אחר” [רות ב:ח – „גיי נישט צו זאַמלען אין אַ צווייטן פעלד”]. יאָ, זייער גוט, ס׳שטייט דאָרט „אל תלכי ללקוט בשדה אחר”, גערעכט.
די היעראַרכיע ביים הארוועסט
אין אַנדערע ווערטער, זי קומט אויס אַ פרעמדער מענטש, און ס׳זעט אויס אַז די סדר איז געווען אַז דאָרט איז געווען דער בעל הבית, ס׳קומט אַריין בועז מיט זיין… „השם עמכם” [רות ב:ד – „השם זאָל זיין מיט אייך”], יאָ, ס׳קומט דער בעל הבית מיט זיין רעקל, און ער זאָגט אַזאַ ברכה אויך, אַ לחיים מאַכט מען דאָרט פאַר׳ן רבי׳ן, ער געבט די ערשטע שנייד, ווייסט, און נאָכדעם די עולם אַרבעט. סאָ, אָבער אין די בעק שטייען די מקורבים, אַזויווי די מילד מקורבים שטייען, און נאָך זיי איז דאָ די גאָר פרעמדע, די עכטע גרים [גרים: קאָנווערטן], וואָס זיי, מ׳קען זיי כּאילו אַוועקווארפן נאָרמאַל.
ס׳זעט אויס אַז ס׳איז גערעכט, אַזוי איז על פּי הלכה אויך, מ׳מעג נישט לאָזן ווער ס׳וויל מלקט זיין, אַזוי ווי אין אַלע צדקות איז דאָ טובת הנאה [טובת הנאה: דער רעכט צו באַשטימען ווער באַקומט די בענעפיט], דער בעל הבית מעג מחליט זיין פון וועמען ס׳גייט זיין לקט שכחה ופאה [לקט שכחה ופאה: די געפאַלענע עהרן, פאַרגעסענע גאַרבן, און עקן פון פעלד וואָס מוזן געלאָזט ווערן פאַר די אָרעמע]. סאָ, איז די פּשט אַז מ׳זעט, און נאָכדעם איז געקומען בועז און ער האָט איר מקרב געווען, ער האָט נאָרמאַל געזאָגט „הכירוך ברוך” [רות ב:יא – „עס איז מיר גוט דערציילט געוואָרן”]. וואָס מיינט הכירוך? ער זאָגט, אַה, ביסטו יאָ אַ פאַרט? איך האָב געהערט אַז דו האָסט אָפּגעלאָזט, דו ביסט געקומען לחסות תחת כּנפי ישראל [לחסות תחת כּנפי ישראל: צו זוכן שוץ אונטער די פליגלען פון ישׂראל], איך האָב געזען אַז דו ווילסט זיין אַ פאַרט פון אונז. איך ווייס אַז די ענין, ער האָט איר נאָך מקרב געווען נאָך מער, דו קענסט גיין, ער האָט אָנגעזאָגט אַז זיי זאָלן איר נישט טשעפּען, דו זאָלסט נישט גיין אין קיין צווייטן, דאָרט וועט מען דיך יאָ טשעפּען, גיי דאָ וועט מען דיך נישט טשעפּען.
„לְמִי הנערה הזאת” – די פראַגע פון באַלאַנגען
סאָ, וואָס זע איך דאָ? וואָס איך זע איז, דאָס איז בעסיקלי פאַרט פון די… פאַרוואָס נער? ער האָט געהאַט די גאַנצע אידן, האָט ער נאָך באַקומען אַ נייע פּשט? לאיזה צורך? ניין, ער זאָל מאַכן געוויסט אין די תּורה. דאָס איז די תּורה. די וואָס איך וויל אַרויסברענגען איז, איך מיין אַז די פּשט וואָס עס זעט אויס איז, אַז אויב איז אויסגעקומען אַ נייע פּשט, לעיקר צו קפץ. ווייל וואָס זאָלסטו טון? אויב איז עס דאָ צו העלפן אַן עובד, וואָס גייט עס דיך אָן? עס גייט נישט אָן דעם בעל הבית ווער עס האָט אים געמאַכט יוצא זיין די מצוה, און ער גייט צו חיים. געווענליך אַ מענטש וואָס איז מקיים אַ מצוה גייט אים נישט אָן. סאָ זעט אָבער אויס אַז די פּשט איז עפּעס אַנדערש. און דאָס איז פאַרוואָס זיי, נאָכדעם וואָס ער האָט געגעבן די תּירוץ, האָט ער געגעבן, „גם שאלת שאלת לו על מצוותיך”, פאַרוואָס ער האָט געמאַכט די טריק, ער האָט געוואוסט אַז מען וועט עס נישט פאַרגעסן. גייסט עס נישט פאַרגעסן, זאָגט רש״י [רש״י: רבי שלמה יצחקי, דער הויפּט-פּירוש אויף תּנ״ך], גייסט עס נישט פאַרגעסן. סאָ איך מיין אַז דאָס איז ממש די פּשוט׳סטע פּשט, אָבער ער האָט געגעבן נאָך מער. סאָ איז פאָני, וואָס האָט עס צו טון? נאָר די מצוה האָט ער געגעבן לעיקר. דאָס איז נישט קיין לעיקר, דאָס איז נישט קיין קריכער, עס האָט נישט קיין טעם.
די תּירוץ איז אַזוי, די תּירוץ איז אַ נייע תּירוץ, און דאָס איז די נושא פון חג הקציר [חג הקציר: דער יום טוב פון הארוועסט, אַנדער נאָמען פאַר שבועות], פאַרוואָס מען מאַכט חג הקציר שבועות. דאָס איז אַ נייע תּירוץ. איך האָב כּמעט געזאָגט די תּירוץ ערב שבועות, אָבער עס איז אַ בעסערע פּשט.
די קאָלעקטיווע נאַטור פון קציר: אַמאָל און הייַנט
די תּירוץ איז, אַז קציר, וואָס מיינט קציר? יאָ, אונז זענען נישט צוגעוואוינט. ביי אונז, איך מיין אונזער וועג פון מאַכן געלט איז נישט רוב מענטשן, אָדער רוב מענטשן וואָס זענען עמפּלויאיס [employees: אָנגעשטעלטע], און נישט מענטשן וואָס זענען אַזוי אינוועסטערס [investors: אינוועסטאָרן], איז אַביסל אַנדערש. רוב מענטשן מאַכן נישט געלט פון דעם וואָס זיי מצליח זיין מיט פּראָדזשעקטס פאַר די גאַנצע עולם, וואָס האָט מיט די תּפילת הציבור און מיט די גאַנצע זאַך. אַ מענטש האָט זיין דזשאַב, ער איז מצליח, ער מאַכט געלט. אָבער טראַכט אַריין וויאַזוי עס גייט אין די אַמאָליגע צייטן, אין די אַגריקולטשער וועלט, יאָ? אַ גביר איז טאַקע דער וואָס ער איז דער פירער, אָבער עס איז נישט דייקא אַז ער איז אפילו די מערהייט. די שׂדות באַלאַנגען פאַר די משפּחה. אַסאַך מאָל איז דאָ איינער וואָס איז שולט דערויף, און עס איז נישט אפילו קלאָר אַז ער איז אמת׳דיג מער זיין ווי די ברידער, ווי די צווייטע. ער איז נאָר די יורש, ער נעמט קעיר, רייט? אָבער ער איז נישט ממש בעל הבית. עס באַלאַנגט פאַר שבט יהודה, בית לחם, כּלב איז משפּחה, וואָטעווער, עס געהערט פאַר חצרון, עס געהערט פאַר זיי, פאַר די משפּחה געהערט עס בעצם, רייט? אין אַ געוויסע זין.
תּפילת גשם: אַלעמענס תּפילה, אַלעמענס הארוועסט
יעצט, נאָכדעם גייען די אַלע אידן, די אַלע חברה׳ס, משפּחת חצרון פון חף, און דאָרט פון בית לחם, גייען אין שול ראש חודש, זיי דאַרפן דער אייבערשטער זאָל געבן רעגן, יאָ? וועם גייט ער געבן רעגן? וואָס זענען מכוון די נאָרמאַלע אידן וואָס זענען מתפּלל תּפילת גשם [תּפילת גשם: די תּפילה פאַר רעגן] אין תּענית [תּענית: פאַסטן-טאָג]? וואָס האָבן אונז געזען? ס׳זאָל קומען גשם? גייט מיך אָן אַז ס׳זאָל קומען גשם? גייט מיך אָן אַז די גאַז זאָל אַרויפגיין, אַראָפּגיין? אפשר, איך ווייס נישט. וואָס איז די גשם? רייט? מ׳קען זאָגן, מ׳רעדט פון פּרנסה. אָבער הייַנט פּרנסה איז אַ זייער אינדיווידועלע זאַך. יעדער איינער האָט זיך זיין אייגענע פּרנסה, מער ווייניגער. יאָ, די עקאָנאָמיע גייט אַרויף, ס׳העלפט יעדער איינער אַביסל. אָבער די נאָרמאַלע וועג איז פּריוואַט, אַז איך מאַך געלט און דו מאַכסט נישט געלט. אָדער דו מאַכסט, איך האָב בעסער, איך האָב מער מזל, איך ווייס נישט, איך האָב מער תּפילות, איך האָב בעסער געאַרבעט ווי דיר.
אָבער אויב מ׳טראַכט אַז די נאָרמאַלע וועג פון מאַכן געלט אַמאָל איז געווען תּבואה, און יעדער איינער האָט געלעבט אויף זיין פּרנסה, אַז יעדער איינער, די מענטשן האָבן געהאַט גרעסערע פעלדער, די מענטשן וואָס אַרבעטן פאַר אַ בעל הבית, נישט יעדער איינער האָט גע׳אונ׳ט עס. אָבער דאָס דאַוונען פאַר רעגן האָט יעדער איינער געדאַוונט אייניג, אמת? רעגן, רוב, אַ גרויסע חלק פון וואָס דו האָסט, דער אייבערשטער מאַכט אַז ס׳זאָל רעגענען. נישט דו, מיסטער בועז, וואָס דו ביסט געווען אַ צדיק, אַז ס׳זאָל רעגענען פאַר דיין פעלד. ס׳רעגנט נישט עקסטערע פאַר דיין פעלד ווי פאַר אַנדערע׳ס פעלד, אמת? אויב די אידן זענען געווען אַ גוטע יאָר, ס׳האָט געברענגט שפע, דאָס מיינט אַז בועז האָט געהאַט אַסאַך געלט, רייט? וואָס האָב איך פון דעם? איך גיי אויפהערן צו דאַוונען? ס׳איז תּפילת עוברי דרכים [תּפילת עוברי דרכים: די תּפילה פון טראַוולערס], וואָס גייט מיר אָן אַז די גבירים האָבן געלט? איך קען דרייזלען גיין. יאָ? ניין, ס׳גייט נישט אַזוי.
לקט שכחה ופאה: אַ רעכט, נישט אַ נדבה
אָבער יעצט, אַזוי ווי אַזוי, יעצט קומט די קציר, און בועז שניידט זיין פעלד, קום איך אָן און איך זאָג מיר, העלאָו, ס׳קומט זיך מיר געלט פון מיין תּהלים. איך האָב אויך געזאָגט תּהלים אַז ס׳זאָל רעגענען. איך מאַך אַ דזשאָוק, אָבער טראַכט אַריין, די פעלד איז דאָך אונזערס. אוודאי, איך בין מכיר אַז דו ביסט בעל הבית. ס׳איז נישט קיין סאָציאַליזם וואָס זאָגט דו ביסט נישט בעל הבית. דו ביסט אויך, דו ביסט בעל הבית, דו קומסט אַרויס פון דעם וואָטעווער. אָבער איך בין נישט, דאָס אַז איך בין פאַרט פון אַ משפּחה טייטשט אַז איך בין באַרעכטיגט. ס׳איז מיין פעלד אַזוי ווי ס׳איז דיין פעלד אין אַ געוויסע זין. אונז זענען, איך בין פון די יושבי בית לחם. ס׳איז דאָ די יושבי בית לחם, די גבירים, די חשובים, וואָס זיי נעמען בראש, און ס׳איז דאָ די אַרימי אַליף וואָס זיי נעמען אין די בעק, לקט שכחה ופאה. אויב זיי זענען אַביסל מער חשוב׳ע יונגעלייט, נעמען זיי שוין די פראַנט ראָו פון די לקט שכחה ופאה. ס׳איז נישט עפּעס אַ חידוש, ס׳איז נישט קיין הלכה, איך האָב געמיינט. ס׳איז נאָרמאַל, יעדער איינער נעמט. בועז לוקח חלק בראש, ער נעמט די ראש, מכח זיין אַרבעט פאַר אים, און די נערים, יאָ, די יונגעלייט אַרבעטן, זיי ווערן גרעסער, זיי ווערן אַליינס בעלי בתים. דערווייל זענען דאָ אין די בעק די נעבעכס, זיי נעמען, אָבער זיי זענען נאָך אויך פאַרט פון די זאַך. פון די הארוועסט, ס׳קען נישט זיין אַז ס׳איז נישט פאַר זיי, ס׳איז אויך פאַר זיי.
„לְמִי הנערה הזאת” – די פראַגע פון צוגעהעריגקייט
יעצט, נאָר וועגן דעם, ווען ס׳קומט עפּעס אַ נייער מענטש, ס׳קומט פון מואב, פרעגט בועז, „וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?” [רות ב:ה – „און ער האָט געזאָגט צו זיין יונגערמאַן וואָס שטייט איבער די שניידערס: פון וועמען איז דאָס מיידל?”]. לְמִי, נישט מִי. און אַלע מפרשים, דו האָסט די יפה תּואר [יפה תּואר: אַ פּירוש אויף מגילת רות], די רש״י, די חיד״א [חיד״א: רבי חיים יוסף דוד אַזולאַי] ברענגט עס אין שם טוב [שם טוב: אַ ספר פון חיד״א], איך פאַרשטיי נישט. האָסט געליינט די מעשה? פרעגסט אַ קשיא, ס׳קען נישט זיין. ס׳הערט זיך אַזוי געפערליך. ניין, אָבער ס׳שטייט נישט ענדגילטיג אַז די שואל איז בן אַשם. די חז״ל [חז״ל: חכמינו זכרונם לברכה – אונזערע חכמים זכר צום גוטן] זאָגן אַ מדרש. אָבער וואָס שטייט? ס׳שטייט נישט מִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, ס׳שטייט לְמִי. וואָס שטייט לְמִי? יאָ, די בנין אַנדערע ווילן טייטשן אַז ס׳מיינט וואָס טוט זי דאָ, זיי ווילן אויך פאַרדרייען די ווארט. אָבער לְמִי עברי טייטש מיינט פון וועם באַלאַנגט זי. דאָס הייסט, איך פאַרשטיי אַז ス’קומען דאָ מיינע קאַזינס, איך ווייס וואָס, זייער גוט, זיי באַלאַנגען דאָ. פון וועם באַלאַנגט זי? ווי איז זי אָנגעקומען? האָט ער אים געזאָגט, אַה, זי איז געקומען מיט נעמי. נעמי איז דאָך אויך אַ שטיקל קאַזין, און זי האָט זיך מקרב געווען פאַר אים פאַר די קשר, באַלאַנגט זי שוין יאָ דאָ.
די מסקנא: לקט שכחה ופאה באַלאַנגט פאַר דער גאַנצער קהילה
סאָ וואָס זעסטו? אַז לקט שכחה ופאה איז נישט קיין סתּם ווען מ׳געבט געלט פאַר עמך, ס׳האָט צו טון מיט דעם וואָס די קצירה באַלאַנגט פאַר יעדן, אויך פאַר די עניים. און די רשעי סדום [רשעי סדום: די רשעים פון סדום], זיי זענען נישט גורס דעם, זיי זאָגן איך קער נישט, ס׳איז מיין ברידער, דו ביסט נישט דער בעל הבית, ס׳איז נישט מיין פּראָבלעם, גיי דיר אין ערגעץ. אויב דו ביסט אַ גוטע סאָסייעטי וואָס יעדער איינער געהערט דערצו, איז דאָס גייט דאָך צוזאַמען.
חג הקציר: פאַרוואָס אַלע אידן זענען פרייליך אויף שבועות
דאָס איז די חג, פאַר דעם זענען אַלע אידן פרייליך אויף חג הקציר, אפילו זיי האָבן נישט באַקומען די תּורה. די תּורה איז נאָר פאַר די נאַרנים, אָבער זיי זענען אַלע אידן.
מעשה׳לע: „איך טאַנץ ביי מיין שכן׳ס שׂמחה”
קענסט די מעשה, ס׳איז געווען אַ איד, נישט אַזאַ גרויסער תּלמיד חכם, ער האָט געטאַנצט אויף שמחת תּורה אַסאַך. קומט דער רב, ער האָט זיך געהאַלטן פאַר אַ גרויסער למדן, און ער זאָגט, „וואָס טאַנצטו? דו האָסט געלערנט עפּעס די תּורה?” זאָגט ער, „איך ווייס נישט, אָבער איך האָב אַ שכן וואָס האָט געזאָגט אַ חתונה פאַר זיין רב, און דער רב האָט געזאָגט אַז איך מעג טאַנצן ביי דעם רב׳ס שׂמחה אויך.”
סיכום: די תּורה איז געמאַכט פאַר דעם ציבור אין גאַנצן
די פּוינט איז אַז די תּורה האָט מען געגעבן פאַר אַלע אידן צוזאַמען, און די תּורה איז בעיקר פאַר אַלע אידן צוזאַמען. ווען דו ביסט אַליינס אַ צדיק, דאַרפסטו נישט די תּורה. ווען דו ביסט אַליינס אַ רשע, וועט דיר נישט העלפן אַזוי שטאַרק די תּורה. ס׳העלפט דיר ווען ס׳איז פאַרט פון אַלע מענטשן, ווען זיי טוען די אַלע טריקס, דעמאָלט דאָס איז געמאַכט געוואָרן די תּורה צו העלפן. פאַר די אידן, אַז מיט אַלע מיני אַזעלכע סאָרט טריקס, און די אַלע סאָרט טריקס זיי זענען אַביסל הפרוזות, און טאַקע אַסאַך מער, ס׳איז נישט פּשוט, אויב איינער האָט דעת געט ער, ער האָט געבן פאַר אַלעקה פאַר שכחה פאַר וואָטעווער ס׳איז, ער האָט געבן וועט ער שוין אַליינס וויסן, אַז וויבאַלד רוב מענטשן ווייסן נישט, דאַרפן זיי טרעפן אַזעלכע טריקס וויאַזוי זיי געבן, און דורכדעם ווערן זיי מענטשן צוביסלעך, דאָס איז דער רמב״ם׳ס תּורה, גענוג תּורה׳ס פאַר הייַנט, יאָ?
די תורה אַלס פּראַקטישער מעכאַניזם פֿאַר מענטשן אָן דעת
דער רמב״ם׳ס שיטה: תורה אַלס “טריקס” פֿאַר מענטשן וואָס ווייסן נישט
דעמאָלטס דאָס איז געמאַכט געוואָרן די תורה [Torah: די אידישע ביבל/געזעץ] צו העלפֿן פֿאַר די אידן, אַז מיט אַלע מיני אַזעלכע סאָרט טריקס. און די אַלע סאָרט טריקס זיי זענען אַביסל אַ פּראָזעס, און טאַקע אַסאַך מער פֿון נישט פּשוט. אויב איינער האָט דעת [da’at: פֿאַרשטאַנד, אייגענע אורטייל], געט ער, ער האָט צו געבן פֿון אַ לקה [lakah: שלאָג] פֿון שכחה [shikhekhah: פֿאַרגעסיקייט], וואָטעווער ס׳איז, ער האָט צו געבן, וועט ער שוין אַליינס וויסן. אָבער וויבאַלד רוב מענטשן ווייסן נישט, דאַרפֿן זיי טרעפֿן אַזעלכע טריקס וויאַזוי זיי געבן, און דורכדעם ווערן זיי מענטשן צוביסלעך. דאָס איז די רמב״ם׳ס [Rambam’s: Maimonides’] תורה.
גענוג תורה פֿאַר היינט, יאָ? ס׳איז נישט גענוג? פֿאַרדעם האָט מען געגעבן די תורה. פֿאַרשטייסט פֿאַרוואָס מ׳האָט געגעבן די תורה?
היסטאָרישער באַווייז: פֿון אברהם ביז משה – דער פּראָגרעס פֿון צדיקות
איך וועל דיר זאָגן איין תורה. וואָס די קשיא [kushya: שווערע פֿראַגע] איז, אברהם אבינו [Avraham Avinu: אונדזער פֿאָטער אברהם] איז געווען אַ צדיק [tzaddik: גערעכטער מענטש] אָן די תורה, און יצחק [Yitzkhak: Isaac] איז געווען אַ צדיק, אָבער ער האָט געהאַט איין זון אַ רשע [rasha: בייזער מענטש] און איין זון אַ צדיק. נאָכדעם איז יעקב אבינו [Yaakov Avinu: אונדזער פֿאָטער יעקב] פּונקט געלונגען צוועלף אידן זענען צדיקים אויכעט, און מיר זאָגן נאָר אַזוי, מיר האָבן אייניקלעך פֿון אַלע פֿון זיי, וואָס איז נישט ממש [mamash: טאַקע] אַזוי סימפּל אַז זיי זענען געווען צדיקים.
און נאָכדעם איז געקומען משה רבינו [Moshe Rabbeinu: אונדזער לערער משה], איז “וכל עמך צדיקים” [vekhol amkha tzaddikim: און דיין גאַנץ פֿאָלק איז גערעכט], אַלע אידן זענען צדיקים. פֿאַרוואָס? ווייל מ׳האָט זיי געגעבן אַלע מיני הרגלים [hergalim: געוווינהייטן], וואָס זיי כאַפּן אַפֿילו נישט. רוב אידן, פֿאַרדעם מצוות [mitzvos: געבאָט] דאַרף מען טאָן אַפֿילו מ׳ווייסט נישט די טעם [ta’am: סיבה, טעם].
קריטישער פּרינציפּ: מצוות טאָן אָן צו וויסן דעם טעם
יאָ, ס׳איז זייער וויכטיק, מענטשן מיינען אַז ס׳איז טעם, שטייט אַז מ׳דאַרף טאָן מצוות אַפֿילו מ׳ווייסט נישט די טעם. און די גמרא [Gemara: דער תּלמוד] זאָגט “שפנים מצוות שנתגלו טעמיהן, ושלמה המלך היה עובד עליהן” [shefanim mitzvos shenitgalu ta’ameihein, u’Shlomo HaMelekh hayah oved aleihen: עס זענען דאָ מצוות וואָס זייערע טעמים זענען אויפֿגעדעקט געוואָרן, און שלמה דער מלך האָט געזינדיקט אויף זיי], יאָ? און דאָס איז זייער פּוינט, ווייל די מצוות וואָס זענען נתגלו טעמיהן [nitgalu ta’ameihein: זייערע טעמים זענען אויפֿגעדעקט], דאָס איז די זאַך וואָס ס׳שטייט אַז מ׳זאָל טאָן דאָס ביושר לבבו [beyosher levavo: מיט גראָדקייט פֿון האַרצן], אַז ס׳איז איבערגעקלוגט.
פּראַקטישע אילוסטראַציע: קידוש פֿרי פּסח נאַכט
וואָס האָט ער געמיינט פּונקטליך? אָבער ס׳מיינט אַזוי, איך מיין אַז ס׳מיינט אַזוי, איינער האָט מיר געזאָגט אין מיין שיעור [shiur: לעקציע] אין עין יעקב [Ein Yaakov: אַ קלאַסישער זאַמלונג פֿון אַגדות פֿון תּלמוד], אַז ער ווייסט איין הלכה [halakhah: אידישע געזעץ] וואָס איז נתגלו טעמיהן און קיינער טוט עס נישט. אַשדאַ האָט מען אויסגעזאָגט די פּראָזע, ס׳שטייט אין שולחן ערוך [Shulkhan Arukh: דער קאָדעקס פֿון אידישע געזעץ], אין די משנה [Mishnah: די ערשטע חלק פֿון תּלמוד] מיין איך, ס׳שטייט אין שולחן ערוך אַז מ׳זאָל, און פּסח [Pesakh: פּסח] ביינאַכט זאָל מען מאַכן קידוש [kiddush: די ברכה איבער ווײַן] פֿרי כּדי שלא ישנו התינוקות [kedei shelo yishnu hatinokos: כּדי אַז די קינדער זאָלן נישט אײַנשלאָפֿן]. יאָ? חוץ פֿון מצה ומרור [matzah u’maror: מצה און ביטערע קרייטעכץ], פּסוקים [pesukim: פּסוקים] אין די גמרא, מ׳דאַרף מאַכן קידוש גלייך ווייל די תינוקות [tinokos: קינדער] זאָלן איינשלאָפֿן.
ענק קענען איין שטוב וואו מ׳פֿירט זיך דעם מנהג [minhag: מנהג]? אַז ענק מאַכן קידוש פֿרי פּסח ביינאַכט, פֿריער ווי אַ נאָרמאַלע שבת [Shabbos: שבת]? אַ נאָרמאַלע שבת קענען די קינדער איינשלאָפֿן, ס׳גייט נישט אָן. פּסח דאַרף איך האָבן אַ מיטל זיי זאָלן זיין אויף, אמת [emes: אמת]? זאָל איך מאַכן קידוש פֿריער ווי פּסח, ווי אַ נאָרמאַלע שבת, רייט?
אָקעי, אמת, פֿרעג דיך צו ס׳גייט דיר העלפֿן. זיי שלאָפֿן טאַקע? ביי דיר שלאָפֿן די קינדער פּסח? ביי דיר איז מען אַ קינד וואָס איז געשלאָפֿן? איך האָב געהאַט דריי, איינער פֿון זיי איז געווען די טריק. זיי שלאָפֿן נישט. די חכמים [khakhamim: די חכמים] זענען געווען קלוג, זיי האָבן אויסגעטראַכט די גאונות [ga’onus: גאונישקייט] אַז די קינדער זאָלן לאַנג נישט שלאָפֿן, זיי האָבן געוואוסט אַז ס׳אַרבעט נישט, אמת? ס׳שטייט נישט נאָר, יעדער, אַלע קינדער לערנען עס, און מ׳קען עס נישט מקיים זיין [mekayeim zein: דורכפֿירן]. פֿאַרוואָס? אָקעי, זיי זאָלן נישט איינשלאָפֿן, אַזוי איז דאָך די זאַך, איך קען זיך מאַכן “אני לא אשן” [ani lo ishan: איך וועל נישט שלאָפֿן]. למעשה [lema’aseh: אין דער פּראַקטיק] שלאָפֿן זיי איין, רייט? קוקסטו אַזוי, זיי שלאָפֿן איין, אמת?
מ׳קען מקיים זיין אַן אַנדערע פּשט [peshat: פּשט, פֿאַרשטאַנד], און געבן די קינדער מצה פֿאַר די מה נשתנה [Mah Nishtanah: די פֿיר קשיות], דאָס איז אַן אַנדערע פּשט אין חטיפת מצה [khatiifas matzah: שנאַפּן מצה]. אָבער למעשה, די דין [din: געזעץ] פֿון מאַכן קידוש גלייך, קיינער טוט עס נישט. חוץ פֿון די וואָס מאַכן לענגער די מעריב [ma’ariv: אָוונט-תּפֿילה] אין שול, מ׳זאָגט די הלל [Hallel: הלל] אין שול, ס׳איז אַ שיינע מנהג, אָבער לכאורה [lekhora: לכאורה] מאַכט עס ערגער די הלכה. און אַזוי ווייטער. סאו, פֿאַרוואָס? ווייל מ׳האָט אויסגעזאָגט די טעם.
די סגולה וואָס וואָלט געאַרבעט
שטעל דיר פֿאָר ס׳שטייט אַז ס׳איז אַ גרויסע קפּידא [kefidah: שטרענגקייט], אַז פּונקט אַזוי ווי אין אַלע שולן דאַוונט מען שפּעט מעריב שבועות [Shavuos: שבועות], ווייל ס׳איז אַ פּגם [pegam: שאָדן] אין ענין תמימות [inyan temimus: די זאַך פֿון גאַנצקייט], קיינער פֿאַרשטייט נישט פּונקטליך וואָס, אָבער אַזוי שטייט אין די ספרים הקדושים [sefarim hakedoshim: הייליקע ביכער] און מ׳טוט עס. שטעל דיר פֿאָר ס׳וואָלט געשטאַנען אַ סגולה נפלאה [segulah niflah: וואונדערלעכע סגולה] פֿון שמשון אסטראפאליער [Shimshon Ostropolia: אַ קבליסט פֿון די 17טע יאָרהונדערט] לעשות קידוש [la’asos kiddush: צו מאַכן קידוש] נישט מער ווי צוואַנציק מינוט נאָך די זמן [zman: צייט] שבועות, פּסח ביינאַכט, קיין יוד וואָלט נישט געמאַכט נאָך דעם קידוש. פֿאַרוואָס? מ׳וואָלט נישט געוואוסט די טעם, ס׳וואָלט געאַרבעט בעסער. אָבער יעצט אַז מ׳ווייסט די טעם, “אַה, כּדי שלא ישנו התינוקות”, זיי שלאָפֿן סייווי איין, איך בין נישט מקפּיד [makpid: שטרענג], ס׳איז נישט אַזאַ גרויסע זאַך.
דער כּלל: תורה פֿאַר מענטשן אָן דעת
וואָס איך מיין אַרויסצוברענגען איז, אַז די גאַנצע, אַלע כּל התורה כּולה [kol haTorah kulah: די גאַנצע תּורה] איז געקומען צו, איך קען נישט זאָגן צו טריקן מענטשן, אָבער צו אויסלערנען מענטשן ווען זיי האָבן נישט קיין דעת. ווען מענטשן האָבן דעת דאַרפֿן זיי נישט קיין תורה. דאָס איז זייער וויכטיק.
נעשה ונשמע – דער טיפֿער פּשט
דאָס איז די סוד [sod: סוד] פֿון אדם ובהמה [adam u’vehemah: מענטש און בהמה], וואָס רש״י [Rashi: דער גרויסער מפֿרש] זאָגט זייער אַ חמור׳דיגע [khamurdige: ערנסטע] זאַך, דאָס טייטש נעשה ונשמע [na’aseh venishma: מיר וועלן טאָן און מיר וועלן הערן]. וואָס הייסט נעשה ונשמע? מענטשן מיינען אַז ס׳איז אַ מאָדנע זאַך. נעשה ונשמע מיינט אַז ס׳איז אַ איש בצעטל [ish betzedek: אַ גערעכטער מענטש]. עס מיינט עקזעקטלי דאָס. ווען איך ווייס וואָס צו טאָן, אוודאי [vadai: זיכער] טו איך. ס׳איז נישט קיין חכמה. דער פּראָבלעם איז אַז מענטשן לעבן נישט אין די וועלט פֿון נשמה [neshamah: נשמה], און זיי זענען נישט אין די עולם [olam: וועלט] פֿון וויסן אַלעמאָל. רוב מענטשן, רוב צייט, ווייסן נישט וואָס טוט זיך מיט זיך.
און די רגע [rega: רגע] וואָס אויב איך זאָג “איך בין אַ זאַך חשיבה [khashivah: חשיבות], איך בין אַן ערנסטער איד, איך טו נאָר וואָס איך ווייס”, אוודאי איז עס אַ גרויסע ענין [inyan: זאַך] צו וויסן וואָס מען טוט, ס׳איז נישט קיין שום ספק [safek: ספֿק]. אָבער למעשה, און דו טוסט נישט נאָר זאַכן וואָס דו ווייסט נישט, רוב זאַכן גייט זיין אין די כּלל גדול [kelal gadol: גרויסער כּלל] פֿון דברי חכמים [divrei khakhamim: ווערטער פֿון די חכמים] וואָס האָבן געזאָגט “עיקר לימוד לערנען כּדי שיביא לידי מעשה” [ikar limud lelamed kedei sheyavi lidei ma’aseh: דער עיקר פֿון לערנען איז צו לערנען כּדי עס זאָל ברענגען צו מעשה].
ווען וויסן שוואַכט אָפּ די קיום
למעשה, און נישט נאָר דעם, ווען מען ווייסט עס, אַסאַך מאָל אַרבעט עס שוואַכער. ווייל איך האָב געהערט, איך ווייס שוין. מיט אַנדערע ווערטער, דו זאָגסט פֿאַר אַ איד, “זאָלסט נישט מאכיל זיין [makhil zein: צו געבן צו עסן] נבילה [neveilah: טרייפֿע פֿלייש]”. “יאָ, שכוח [shakhoakh: פֿאַרגעס עס], איך בין מסכּים [maskim: איינפֿאַרשטאַנען] אויך, איך האַלט ביים מאַכן חילול השם [khilul Hashem: אַנטווייִקונג פֿון גאָטס נאָמען], אָבער איך ווייס שוין פֿון דעם. שכוח.” פֿאַרוואָס האָט מען געזאָגט “עיקר לימוד לערנען כּדי שיביא לידי מעשה”? און ווען דו זאָגסט אים “לערנען כּדי שיביא לידי מעשה”, און דו זאָגסט אים די טעם אַפֿילו, האָט ער נאָך געהערט די טעם. האָט ער נישט געהערט, ער איז נישט געוואָרן ערנסטער, ער איז נישט געוואָרן דערשראָקן פֿון כּרת ועונשים [kares ve’onashim: כּרת און שטראָפֿן]. ער איז געוואָרן דערשראָקן מער פֿון מאכיל זיין. דאָס איז נישט קיין חידוש [khidush: נייעס], דאָס ווייס איך.
שלמה המלך – דער סכּנה פֿון “איך ווייס שוין”
דו קענסט אים זאָגן אַ מעשה׳לע, “פֿאַרוואָס איז שלמה המלך [Shlomo HaMelekh: מלך שלמה]… דער חכם מכּל אדם [khakham mikol adam: דער קלוגסטער פֿון אַלע מענטשן], נישט קיין גרעסערער חכם ווי מיר. יאָ, אונז איז טאַקע געשען, רייט? פֿאַרוואָס איז טאַקע געשען? ווייל דער פּראָבלעם איז נישט ווען דו ווייסט, דער פּראָבלעם איז ווען דו ווייסט נישט. סאַמהאו, דו קענסט קומען צו אַ שטיקל תורה, די בית פֿאַרק, פֿאַרוואָס איז דאָס? ס׳איז נישט קיין עפּעס מסתּמא [mistama: מסתּמא], די ספֿרים זאָגן שוין, ס׳איז געווען טיפֿע ענינים, טיפֿע כּוונות [kavanos: כּוונות] אין די במות [bamos: פּריוואַטע מזבחות] וואָס ער האָט געבויט דאָרטן, ער האָט נאָר געטראַכט צו בויען, און ווער ס׳איז נישט מוחה [mokheh: פּראָטעסטירט] געווען. און אַזוי איז געווען דעם גרויסע כּוונות, גרויסע ענינים, פּלוצלינג איז געשען אַ חשבון [kheshbon: חשבון], איז געווען אַ טעות אין די חשבונות. ער האָט נישט געכאַפּט, און ווייל ער האָט געזאָגט, “איך ווייס אַז דאָ איז דאָ אַ טעות, און עס האָט נישט געכאַפּט.”
די מצוה איז געגעבן פֿאַר דעם וואָס מען כאַפּט נישט
און די מצוה האָט מען נישט געגעבן כּדי אַז מען זאָל זאָגן, “לא יסור לבבו” [lo yasur levavo: זיין האַרץ זאָל נישט אָפּדרייען]. דאָס האָט מען געוואוסט פֿאַר די מצוה. די מצוה האָט מען געגעבן ווייל דו האַלטסט יאָ ביים עס טאָן, און אויב נישט דו האַלטסט ביי, איז לאו דווקא [lav davka: נישט נייטיק] דו האַלטסט ביי, און ווען דו כאַפּסט נישט, גייט עס געשען.
טעם כּמוס – דער רמב״ם׳ס פּרינציפּ
סאו וועגן דעם זאָגט די גמרא, ס׳איז בעסער אַז מען זאָגט נישט די טעם פֿון די מצוה. ווייל די רגע וואָס דו זאָגסט, הערן נאָר מענטשן די טעם, און זיי זענען אַפֿילו גאַר גערעכט, נישט אַז ס׳איז נישט וויכטיק, ס׳איז מער אמת, אָבער דעמאָלט גייט עס נישט אַרבעטן. אַ מענטש, יאָ? זאָג אים נישט פֿאַראויס. נישט אַלעמאָל אַרבעט צו זאָגן פֿאַראויס.
מעטאַפֿאָר פֿון אַ ביזנעס-מיטינג
איך זאָג אים, אַמאָל טו אַזאַ זאַך. יאָ, אַ מענטש, איך זאָג אַ פּראַקטישע עצה [eitzah: עצה] כּביכול [kivyakhol: כּביכול], ס׳איז די זעלבע אידיע, רייט? אַ מענטש דאַרף מאַכן אַ מיטינג מיט איינעם צו, איך ווייס נישט, צו עפּעס אויפֿטאָן, ער וויל מאַכן אַ דיעל, ער וויל אים עפּעס פֿאַרקויפֿן, מקויפֿן, יאָ? קאַלט ער אים אָן, ער זאָגט אים, איך וויל זיך זעצן מיט דיר. זאָגט ער אים, זאָג מיר כאָטש אַ מינוט וואָס ס׳איז, איך וועל דיר שוין דעמאָלטס זאָגן. און אויב איז ער אַן ערנסטער, זאָגט ער, ס׳איז נישט קיין מיטינג, ווייל דאָס וואָלט געווען אַן אימעיל, און ער זאָגט שוין גלייך אָדער יאָ אָדער ניין. ער זאָגט נישט אַמאָל, ער ווייסט דאָך שוין יאָ, אָקעי. אָבער, איך וועל דיר עפּעס אויפֿטאָן מיט דעם מיטינג? איך ווייס אויך אַז דער מיטינג איז געווען דיר צו פֿאַרקויפֿן עפּעס. די אינהאַלט ווייס איך נישט. אָבער דער מיטינג איז פֿאַר אַלעס. אַ מיטינג קען איך דיר בעסער דאָרט שמועסן, ס׳איז דאָ אַביסל צייט, דו וועסט מיר געבן אַביסל מער אַטענשאַן ווי דו וואָלסט מיר געבן אויף וואַטסעפּ. ס׳איז אַביסל בעסער. דו זאָגסט פֿיין, אָבער דער מיטינג איז דאָך נאָר כּדי איך זאָל דיר פֿאַרקויפֿן. נו, איך קויף עס שוין! ניין, נישט דאָס האָב איך געמיינט. איך זאָג, ווייסטו וואָס? איך זאָג דיר נישט וואָס דער מיטינג איז. לאָמיר זיך זעצן און טרינקען קאַווע. דו פֿאַרשטייסט? איך טרינק קאַווע, ס׳איז אַ גוטע זאַך. נאָכדעם וועלן מיר שוין קויפֿן און פֿאַרקויפֿן און טאָן וואָטעווער מ׳דאַרף טאָן.
די בעיסיק זאַך: מיר זענען מענטשן וואָס ווייסן נישט
ס׳איז דאָ אַ בעיסיק זאַך, אונז זענען דאָך מענטשן וואָס זענען צדיקים, וואָס זענען ווילן נאָר טאָן די נשמה זייערע נחת [nakhas: נחת]. איז דאָ אַ פּראָבלעם מיט אַזעלכע זאַכן וועגן דעם, ווייל…
תּלמיד: וואָס? מידות [midos: מידות] איז תּשובה [teshuvah: תּשובה], וואָס איז די סטאַרט?
מגיד שיעור: מ׳קען אַזוי זאָגן, אָבער איך רעד פֿון די עשיה [asiyah: טאָן], נישט נאָר די סטאַרט. די סטאַרט איז נאָך אַ מעשה [ma’aseh: מעשה]. מ׳זאָגט פּשט פֿון דעם, אַז די מצוות זענען… ווייל מענטשן וואָס ווייסן נישט, און ווער זענען די מענטשן וואָס ווייסן נישט? אונז.
תּלמיד: יאָ.
יעקב אבינו און כּתונת פּסים – נאָך אַ ביישפּיל
מגיד שיעור: ער זאָגט אַז דער אייבערשטער האָט געזאָגט פֿאַר יעקב אבינו “אשת אחיו לא תקח” [eshes akhiv lo tikakh: די ווייב פֿון זיין ברודער זאָלסטו נישט נעמען]. נאָכדעם וואָס מ׳האָט געגעבן די תורה, אַפֿילו אליהו הנביא [Eliyahu HaNavi: אליהו דער נביא] זאָל קומען און זאָגן אַז דאָס איז אשת אחיו און ס׳זאָל נישט זיין קיין קנאה [kin’ah: קנאה], אַפֿילו אליהו הנביא זאָל קומען און זאָגן אַז ס׳איז נישט קיין קנאה, וועלן מיר אים אַלץ נישט גלייבן, ווייל אַזוי איז די תורה אָוועקגעשטעלט. “לא בשמים היא” [lo bashamayim hi: ס׳איז נישט אין הימל]. רייט? זענען זיי דאָך אויסגעגאַנגען מיט קנאה. אַה, זאָלסטו אַרבעטן אַפֿילו ס׳אַרבעט נישט! זענען מיר דאָך געקומען צו די תורה, וואָס מיר לערנען אַז ס׳איז זיכער אַז… דאָס איז דאָך דאָס וואָס די ראשונים [Rishonim: די פֿריִערדיקע מפֿרשים] זאָגן דיר.
די תורה לערנט אויס פֿון יעקב׳ס דורכפֿאַל
די תורה זאָגט טאַקע, פֿאַרוואָס איז יעקב אבינו חושש [khoshesh: זאָרגנדיק] פֿון עשו [Eisav: עשו]? אין יענע צייטן האָט מען נאָך נישט געוואוסט אַז מען דאַרף עס אסר׳ן [asern: פֿאַרווערן]. וועגן יעקב אבינו׳ס דורכפֿאַל האָט מען זיך אויסגעלערנט. דו פֿרעגסט אַ קשיא, עס שטייט דאָך אין די גמרא “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים” [le’olam al yeshaneh adam beno bein habanim: אַ מענטש זאָל קיינמאָל נישט אונטערשיידן זיין קינד צווישן די קינדער], ווייל יעקב אבינו האָט משנה [meshaneh: אונטערשיידן] געווען און עס איז געשען. נאָר יעקב אבינו, אַזאַ גרויסער צדיק, איז נישט קיין ענטפֿער אין די גמרא. די גמרא האָט מען אויסגעלערנט פֿון יעקב אבינו, וואָס מ׳האָט נישט געוואוסט. אַ פּאָליטיקער האָט געהאַט אַ גוטע סיבה פֿאַרוואָס ער האָט געגעבן יוסף׳ן [Yosef: יוסף] דעם כּתונת פּסים [kesones pasim: דעם בונטן קיטל].
אָבער די פּוינט איז, וואָס יעקב האָט זיך גערעכנט מיט די תורה, מיט די קנאה, איז נישט געלונגען. ער האָט געוואוסט אַז עס וועט זיין קנאה. אָקעי, מ׳זאָל אַסאַך רעדן צום קינד. אָבער דאָס איז אַ וועג וואָס איז בודק [bodek: געפּריפֿט] געווען אַז עס איז כּמעט [kimat: כּמעט] אַלעמאָל דאָ קנאה. און דו ביסט אַ חכם, ביי מיר גייט נישט זיין קנאה. האָט מען געזאָגט, אַה, ביי דיר אויך גייט זיין קנאה. האָט מען געזאָגט, ווייסט וואָס, דו טאָרסט אַפֿילו ווען ס׳איז נישט דאָ קנאה.
טעם כּמוס – נישט אַ מאַניפּולאַציע
געווענליך ווען מ׳זאָגט דו טאָרסט אַפֿילו ווען ס׳איז נישט דאָ קנאה, מיינט מען צו זאָגן טעם כּמוס [ta’am kamus: פֿאַרבאָרגענער טעם]. יאָ, טעם כּמוס. דער רמב״ם זאָגט אַזאַ זאַך, טעם כּמוס, אַז מ׳זאָל נישט זאָגן דעם טעם, ווייל מענטשן וועלן עס נישט נעמען ערנסט. נישט ווייל מ׳גלייבט נישט דעם טעם, דאָס איז וואָס מענטשן מיינען, אַז ס׳איז אַ מאַניפּולאַציע. אַמאָל איז עס טאַקע אַ מאַניפּולאַציע, יעדע גוטע זאַך קען מען נוצן פֿאַלש, רייט? דער אַנדערער זאָגט אַז מ׳זאָל נישט מגלה זיין [megaleh zein: אויפֿדעקן], דאָס איז אַ שווערע זאַך, אַז ווען מ׳מאַכט אַ גזירה [gezerah: גזירה] זאָל מען נישט אויסזאָגן דעם טעם, ווייל מענטשן נעמען עס נישט ערנסט.
וואָס מענטשן מיינען איז, אַז ווען דו וועסט מיר געבן דעם טעם וועל איך זאָגן “עה, ס׳איז נישט קיין גוטער טעם”. ניין, ווען דו וועסט מיר געבן דעם טעם וועל איך זאָגן “אוודאי, גערעכט איז ער, דאָס איז אַלעס די טעאָריע. אוודאי, מ׳טאָר נישט, מ׳טאָר נישט עפֿענען שיעור מאָטע [mateh: אונטן]”. די פּראָבלעם איז אַז ס׳העלפֿט נישט. אַפֿילו ווען דו זאָגסט דעם טעם, זאָגט ער “אַה, איך האָב אָבער אַן אַנדערע עצה, איך ווייס נישט, ביי מיר ‘אני יקרב ולא יתא׳ [ani ikrav velo yesa: איך וועל נאָענט קומען און נישט טראָגן], איך וועל מאַכן אַן דיך שאַש [shash: לייוונט]”. און די פּראָבלעם איז אַז ס׳ווערט יאָ געשען דורך שאַש.
“לא ירבה לו נשים” – די תורה׳ס אַנטיציפּאַציע
דאָס זאָגט דיר דער טעם. דער טעם זאָגט, וואָס שטייט אין די תורה? “לא ירבה לו נשים פּן ירבה לבבו” [lo yarbeh lo nashim pen yasur levavo: ער זאָל נישט פֿאַרמערן פֿרויען כּדי זיין האַרץ זאָל נישט אָפּדרייען]. די תורה זאָגט נישט, די מענטשן וואָס זענען ביי שאַש ירבה לבבו [yasur levavo: זיין האַרץ וועט אָפּדרייען] זאָלן עס נישט טאָן. די תורה זאָגט, נשים [nashim: פֿרויען] זענען אַזעלכע זאַכן וואָס קענען מאַכן אַז ס׳זאָל ווערן לבבו, און דאָס שטייט אין די תורה. זאָגסטו, “מה נשים [mah nashim: וואָס פֿרויען], נישט אַלע נשים”. דו ביסט אַ שטערקערער מענטש, דו ביסט קעגן דעם. יאָ, איך ווייס, ווען ס׳איז נישט דאָ נשים וועסטו אויך נישט. יעצט אַז ס׳איז דאָ די נשים גייסטו אויך יאָ. אָבער פֿאַר סאַם ריזען, מענטשן האָבן דעם, ספּעציעל קלוגע מענטשן, אַזויווי שלמה, דאָס איז וואָס די תורה גיט אַרויס, דער מדרש [Midrash: מדרש] גיט אַרויס. ספּעציעל קלוגע מענטשן האָבן אַזאַ נטיה [netiyah: נטיה] צו מיינען אַז זיי האָבן די נטיה נישט. אָקעי, ס׳גייט צו די זעלבע זאַך.
שלוס-מעטאַפֿאָר: דער דאָקטער וואָס העלפֿט פֿון קענסער
אויב מ׳קען מאַכן פֿון אַ שלעכטן מענטש אַ גוטן מענטש מיט אַ שיעור, ברענגט ער דאָס פֿון עפּעס אַ פּאָעט, ער זאָגט, מ׳וואָלט מיט די שיעור געמאַכט אַסאַך מער געלט. שטעל דיך פֿאָר וויפֿיל געלט מאַכט אַ דאָקטער וואָס העלפֿט מענטשן פֿון קענסער, רייט? אַ מיליאָן, איך ווייס נישט. אויב איז פֿאַרהאַן איינער וואָס האָט אַ בדוק ומנוסה [baduk u’menusah: געפּריפֿט און געפּרוּווט] טעסט פֿאַר אַ קיור פֿאַר קענסער, ער קען מאַכן וויפֿיל געלט ער וויל, ניין?
פארוואס שיעורים קענען נישט מתקן זיין א מענטש – די נויטווענדיקייט פון מעשה פאר פארשטאנד
אריסטו׳ס משל: ווען לימוד וואלט געקענט מתקן זיין
ספעציעלע ליגנערס, זיי האבן אזא נטיה צו מיינען אז זיי האבן די טעות.
גיימיר צוריק צו די זעלבע זאך. אויב וואלט מען געקענט מאכן פון א שלעכטן מענטש א גוטן מענטש מיט א שיעור, ברענגט אריסטו פון עפעס א פאעט, ער זאגט, וואלטן די מגידי שיעור געמאכט אסאך מער געלט. ער זאגט, שטעל דיר פאר וויפיל געלט עס וואלט געמאכט א דאקטאר וואס היילט מענטשן פון קענסער, רייט? א מיליאן, איך ווייס נישט. אויב איינער וואלט באמת געהאט א רפואה פאר קענסער, וואלט ער געמאכט וויפיל געלט ער וויל, אמת? שטעל דיר פאר אויב איינער וואלט באמת געהאט א רפואה פאר זיין סעלפיש. יעדער טאטע גייט אים צאלן. און היינט איז דא מענטשן וואס פאר די שקר מאכן אזויפיל געלט. דו האסט דארט א גאנצע מוסד פון עפעס טעראפי, וואס ער זאגט צו פאר די טאטעס, “איך גיי מאכן פון דיין זון א מתמיד.” דאנקע שוין, קודם כל, וויפיל מתמידים האסטו שוין געמאכט? אניש. אבער ער זאגט נאר צו, און יענער מאכט אזויפיל געלט. שטעל דיר פאר אז עס ארבעט טאקע, רייט? שטעל דיר פאר איך קען זאגן פאר איינעם, מענטשן קומען אלעמאל צו מיר, צו מיין שול, נישט מיין שול, אבער צו מענטשן אזוי, ער שיקט אים, ער הערט אז ער נודזשעט זיך מיט עפעס, “גיי צו דעם רבי׳ן, גיי צו דעם שול, גיי צו דעם זאך, עס גייט דיר העלפן.” אויב עס וואלט עכט געהאלפן, וואלט ער געמאכט אסאך מער געלט ווי יענער.
פארוואס שיעורים העלפן נישט: הרגלים איז נישט טעותים
די תגובה איז אז עס העלפט נישט. פארוואס העלפט עס נישט? ווייל מענטשן האבן פראבלעמען, שלעכטע מידות אדער הרגלים, נישט ווייל זיי האבן טעותים אין זייער דעת. אפילו א טעות איז אויך א הרגל וואס ער האט, נישט נאר א טעארעטישע טעות. עס איז שווער אויסצורייסן פאר א מענטש א טעות, אפילו ווען עס איז נאר א ריין שכל׳דיגע טעות, ער עקשנ׳ט זיך אויך, יא? שטעל דיר פאר ווען ער האט נאך א תאוה דערצו אויך. עס איז נישטא, עס איז נישט געמאכט, מענטשן ארבעטן נישט, רוב מענטשן. ס׳איז דא יחידי סגולה אפשר, וואס אפילו יענע יחידי סגולה ארבעט עס איינמאל. וואס? יא, אמת. אבער דעמאלטס ווערט ער שוין אביסל א מענטש, ער דארף ארבעטן אויף זיך, ער דארף אליין טון עפעס. עס איז נישטא קיין וועג פון אויסהיילן יענעם מיט זאגן א שיעור, על כל פנים פאר רוב מענטשן.
דער פאראדאקס: מ׳דארף שוין זיין א צדיק כדי צו הערן
און אפילו, לאמיר רעדן, דו דארפסט שוין זיין א צדיק בעיסיקלי צו קענען ווערן אזא סארט מענטש וואס ווערט נתפעל פון א שיעור. אויב דו ביסט שוין א מענטש וואס גייט נאך זיין שכל, און וואס ער פארשטייט זיך נאר מסביר, אויך דאס וועט נאך נעמען אפאר יאר וואס איך וועל דיר מסביר זיין, נאכדעם וועסטו פארשטיין. אבער קודם דארף ער זיין א זאך אויף א מענטש וואס גייט אים בכלל אן וואס דער שכל זאגט. רוב מענטשן ווערן נישט געבוירן אזעלכע מענטשן. און דער געזעץ איז געבוירן א מענטש וואס האט ליב צו זיין, וואס זאלן קענדיס זאגן, רייט? און מ׳וועט ווארטן ביז אלע מענטשן זאלן זיין אזוי, וועט משיח נישט קומען קיינמאל נישט.
די פראקטישע לייזונג: רעדן צו מענטשן אויף זייער שפראך
סאו וואס טוט מען? מ׳רעדט צו מענטשן אויף זייער לענגווידזש. מ׳גיט זיי קענדיס פאר׳ן זיין גוט, מ׳טרייסט זיי, מ׳זאגט זיי אלע מיני זאכן, מ׳זאגט זיי נישט פארוואס ס׳איז גוט, ווייל זאגן מאכט נאר ערגער. ער האט זיך, אפילו דו קענסט זאגן, דאס וואס ער ווייסט העלפט אים נישט, ער ווייסט שוין, אדער ער ווייסט נישט און ס׳מאכט אים נישט אויס נישט מורא׳דיג אז ער ווייסט. וואס איז מעלה מורא לפועל ממש? די ערגערניש וואס א מענטש האט. און מ׳גיט אים די אלע טריקס.
מעשה מיטן בחור און דעם רבי׳ן: עבודה אלס רפואה
דעמאלטס, אין אנדערע ווערטער, אמאל האט מיר איינער געזאגט אזוי, ער איז געגאנגען צו א צדיק, ער האט מיר געזאגט אז ער האט א הרהור כפירה, א בחור האט מיר געזאגט די מעשה. ער האט א הרהור כפירה, און ער ווייסט נישט וואס צו טון. און דער רבי האט אים געזאגט, דער בחור איז געווען אזוי, איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט, ער האט גרויסע חכמות, מיר זענען נישט געווען, דו פארשטייסט אזעלכע זאכן. יא. באמת האט ער נישט געהאט קיין הרהור, ער האט שוין געהאט מסקנות אויך. אבער אזוי האט ער געזאגט פאר׳ן רבי׳ן. ער האט מיר דערציילט די מעשה, ער האט מיר געזאגט אז ער האט געזאגט פאר׳ן רבי׳ן, און דער רבי איז געווען אינגאנצן גערעכט.
און דער רבי האט אים געזאגט, “איך האב פאר דיר אן עצה.” וואס איז די עצה? האט דער רבי געזאגט, “דו ליינסט קריאת שמע און דו לייגסט תפילין יעדן טאג?” ניין. אקעי, קום מיר. יעדן טאג וועסטו אויפשטיין אינדערפרי, דו וועסט ליינען קריאת שמע, דו וועסט דאווענען דריי מאל א טאג אין א מנין, און איך זאג דיר צו, דיין הרהור כפירה וועט אוועקגיין.” און ס׳איז געטון געווארן, און ס׳איז אוועקגעגאנגען.
שאלה און תירוץ: וואס איז דער חידוש?
תלמיד: וואס מיין איך ארויסצוברענגען? וואס? יא, דאס איז פשוט, דאס איז איזי. איך וועל דיר שפעטער זאגן וואס איך וויל ארויסברענגען, איך ווייס נישט.
מגיד שיעור: דאס ברענגט ארויס אז עבודה, מ׳קען ארויסלערנען אז מ׳דארף גיין אלע קשיות, נא פראבלעם. דאס איז נישט די פראבלעם וואס איך מיין ארויסצוברענגען. איך מיין ארויסצוברענגען אז דאס איז די קיינד אוו ענסער וואס קען ארבעטן. ס׳איז נישט די ריכטיגע, ס׳איז נישט וואס דו זאגסט, “איך גלייב דיר נישט, ווייל דו גלייבסט אין תפילין.” נא פראבלעם, תפילין איז געמאכט פאר מענטשן וואס גלייבן נישט, פאר מענטשן וואס גלייבן יא. וואס מיינט דאס טאקע? דער וואס גלייבט און ער גלייבט, אפילו ער לייגט תפילין, איז ער שוין א צדיק. אפילו ער וואלט נישט געלייגט קיין תפילין, וואלט ער געווען שוין א צדיק.
דער בארדיטשובער רב׳ס ווארט: “אילו כוונת לפני סיני לא נתנה תורה”
דאס איז דאך דער בארדיטשובער רב׳ס ווארט, “אילו כוונת לפני סיני לא נתנה תורה,” יא? איך האב געזען אז רבי יאשיהו איז געווען א גרויסער בעל הבית אויף די ווארט. ער האט געזאגט די ווארט, ער האט געזאגט אז ער גלייבט אז ער קען נישט זיין. דער בארדיטשובער רב האט געזאגט, “אילו כוונת לפני סיני ולא נתנה תורה,” וואס האבן מיר געראטעוועט מיט דעם? א לוט פאר די ווארט, ער זאגט אז ס׳איז א פקעתא דנפשות רעות.
רייט, מיין איך צו זאגן, אז דאס איז אמת פאר די כוונה. רוב מענטשן איז נישט נתקרב געווען צו הר סיני אין דעם. דאס איז נאר ביי די שרידי שרידים וואס האבן געוואוסט אז דאס מיינט די כוונה פון הר סיני. רוב מענטשן האבן געמיינט אז ער מיינט אז מ׳עסט טשיזקעיק דארט, אדער ערעפעלעך מיט גוטע העלט, שלמים. זיי האבן נישט געוואוסט פון די כוונה פון הר סיני לעוועל בכלל.
אוודאי, און די תורה איז וואס געט זיי דאס. דורכדעם, נאכדעם וואס ער איז מקיים די אלע טריקס פון די תורה, האט ער דאס. אבער אויב ס׳וואלט געווען דאס, וואלט מען עס טאקע נישט געדארפט, אבער די אלע זאכן.
נעשה ונשמע: די סדר פון טון און פארשטיין
סאו די עצה איז די קבל די נעשה, די נעשה, די נעשה, דאס מאכט אז ס׳זאל ווערן נשמע. נאכדעם, לאמיר פארשטיין, אפילו די נשמע איז געווען אזוי, איך האב נישט גערעדט וועגן דעם. ווייל פארוואס, וויאזוי הייבן מיר אן צו פארשטיין אז ס׳איז טאקע גוט? יא, וואס איז די חילוק פון נשמע און שלא נשמע? שלא נשמע פארשטייט נישט פארוואס ס׳איז גוט, ער מיינט אז ס׳איז גוט ווייל מ׳האט געהערט אזא זאך. און נשמע פארשטייט אז ס׳איז טאקע גוט.
יא, אבער וואס איז טאקע גוט? ס׳איז זייער שווער צו וויסן פון וואס מ׳רעדט פאר מ׳טוט עס, אדער פאר מ׳זעט אנדערע טון עס. מ׳האט גערעדט אסאך מאל וועגן דעם. רייט? מענטשן זאגן, וואס מיינט צו זיין א גוטער מענטש? רוב מענטשן האבן קיינמאל נישט געזען קיין גוטן מענטש, און קיינמאל נישט געטון קיין איין גוטע זאך. וויאזוי זאל ער וויסן פארוואס ס׳איז גוט צו זיין א גוטער מענטש? ער ווייסט דאך נישט פון וואס מ׳רעדט.
די מעטאדאלאגיע פון דעם שיעור: מ׳דארף שוין טון כדי צו פארשטיין
איך קען דיר נישט פון א דרשה דיר מודד זיין די גוטקייט פון א גוטן מענטש. אויב דו ביסט צוגעוואוינט צו דיר ווי די חבר׳הייסט, דו טוסט שוין געוויסע זאכן, ער איז שוין עוסק אין לעקוטשיקעריי פאר, יעצט וועל איך דיר מסביר קומען, פארשטיי, פארוואס מאכסטו לעקוטשיקעריי פאר? ווייל בעצם איז דא ארימעלייט וואס דו דארפסט העלפן, דו דארפסט זיין א גוטער מענטש. אה, יעצט ווערסטו טאקע א גוטער מענטש, ווייל דאס האסטו געטון. אבער אויב דו האסט עס קיינמאל נישט געטון, וואס וועל איך דיר מסביר זיין? וויאזוי גיי איך אנהייבן מיין שיעור?
מיין גאנצע שיעור איז געבויט אויף דעם וואס מענטשן גייען שוין מיט שווארצע היטן, און איך בין זיי מסביר פארוואס? אויב זיי וואלטן נישט געגאנגען, וואלט איך געדארפט האבן אן אנדערע שיעור. וואלט געווען באזירט אויף וואס יענער טוט, וואס יענער טוט נישט. איך קען גארנישט זאגן, איך וואלט געדארפט האבן אן אנדערע זאך. איך וואלט געדארפט טרעפן א גוטע זאך וואס ער טוט שוין.
פארשטייסט? איך קען נישט געבן קיין שיעור אויב מ׳איז נישט געווען קיין… אויב מ׳איז נישט קודם געווען א צדיק גמור. פארשטייסט? בקיצור, בקיצור, וואס? יא, דאס איז וואס ער מיינט דא. מ׳דארף האבן א גוטע ערד. א ליסט חינוך, א ליסט א געוויסע חינוך.
דער רמב״ם׳ס טעמי המצוות: נישט כדי צו טון, נאר כדי צו פארשטיין
ווייל ס׳איז דא מענטשן וואס זיי האבן א פראבלעם, זיי גלייבן נישט, זיי מיינען די תורה איז “סטופיד”. דער רמב״ם׳ס טעמי המצוות איז “ביי די וועי” נישט געשריבן אז מען זאל טון די תורה. דער רמב״ם האט נישט געטראכט אז נאכדעם וואס ער גייט זאגן זיין טעם, ער זאגט דאך אפילו עס שטימט אויף די הלכה למעשה. דער רמב״ם זאגט נישט, דער רמב״ם זאגט ווען ער זאגט טעמי המצוות איז עס כדי צו “דזשאסטיפייען” דעם אייבערשטן, נישט כדי אונז זאלן טון די מצוות וועגן דעם. ער לערנט פארקערט, אז מ׳דארף טון די מצוות צו זען. דער רמב״ם זאגט אז דער אייבערשטער טוט זאכן נאר מיט שכל, און אויב דו מיינסט אז דער אייבערשטער טוט זאכן נאר מיט שכל, האט עס א פנים אין אמונה, און אפשר איז עס נישט גלייבן אין די תורה וכדומה, אבער בעיקר דאס. און ממילא דארף מען האבן הסברים וואס דער אייבערשטער האט געמיינט מיט די מצוות. און די הסברים, די הסברים זענען א זאך הסברים, ער זאגט נישט מער פון דעם.
פארוואס דארף מען וויסן די מצוות? ניין, דער רמב״ם׳ס טעמים סאלווען נישט דאס. ס׳איז בעסער צו וויסן פאר אן אנדערע “ריזען”, ווייל מ׳דארף עס נישט טון געפאלגט, מ׳טאר נישט. ס׳איז דא פארשידענע אנדערע “ריזענס” פארוואס מ׳זאל וויסן די טעמים. ס׳איז דא מצוות צו לערנען טעמי המצוות, איך ווייס נישט וואס, איך האב עס נישט געזען. איך האב עס נישט געזען. אבער נאכדעם וואס מ׳טוט עס, זאל מען נישט פארשטיין וואס מ׳טוט?
בינוני און צדיק גמור: דער רמב״ם׳ס חילוק
די טענה איז אז מ׳דארף נישט קענען נישט אנקומען צו די עבודה. אויב אן עבודה קומט מען נישט אן צו די עבודה, דארף מען עס טון. א צדיק גמור איז אן אנדערע מענטש. דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט, ער טיילט עס אין א בינוני און א צדיק גמור. א בינוני איז איינער וואס טוט “סאמטיים” זאכן וואס ער פארשטייט נישט, ווייל ער דארף דאס. ווען ער איז א צדיק גמור, און דאס איז וואס ער זאגט אז מ׳דארף לערנען טעמי המצוות, דאס איז די גאנצע זאך צו ווערן א צדיק גמור, אז דו ביסט ראוי צו פארשטיין וואס דו טוסט און פארוואס דו טוסט עס, דעמאלטס דארפסטו שוין מער נישט טון די פאלשע זאכן, די זאכן וואס דו ווייסט נישט וואס דו טוסט. אבער ווי לאנג ער איז נישט קיין צדיק גמור, און אויב מ׳רעדט פאר די כלל, די כלל איז קיינמאל נישט קיין צדיק גמור, מוז מען אלעמאל אזוי זאגן.
מ׳לאזט זיי נישט אפ, ווייל ער ווייסט שוין וואס צו טון. ער ווייסט שוין וואס צו טון, וועלכע זאך. די גאולה איז נישט אז מ׳טוט נישט. נאר ער ווייסט טאקע וואס צו טון, ער טוט אלעמאל די ריכטיגע זאך, ער לאזט נישט אפ טון די גוטע זאכן. אויך ער טוט אויך די נשמה מאכט די נס פון זיך אליין. ער גייט געבן מער צדקה ווי ס׳שטייט אין די תורה אדער ווייניגער? ער גייט וויסן פונקט וואס ער דארף טון, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. ער גייט ווייטער, ער דארף נעמען קער פון די… ער גייט אויך ווערן א רבי, ער גייט נישט קענען טון אין פראנט פון די עולם זאכן, ווייל ער איז פאר די כלל, ער דארף זיך מחנך זיין די כלל. אבער אפילו פאר זיך, ס׳איז נישט אזא גרויסע פראבלעם.
קעגן דעם טענה “איך דארף נישט די מצוה ווייל איך האב שוין דעם מינינג”
מענטשן זענען זייער מורא׳דיג וועגן די קשיא׳ס מיט שטותים, ווייל דו דארפסט כאפן עגזעקטלי וועגן דעם, דאס זאגט זיך די מימרא פונעם נתגלה טעמי תורה. אסאך מענטשן קומען א גאנצע צייט: “אה, די תורה האט פארוואס? דעם מינינג, אויף מיר, איך האב שוין דעם מינינג, דארף איך נישט די זאך.” ניין, דו האסט נישט די מינינג. דאס זאגט זיך, פארדעם דארף מען די מצות זאל… דו האסט נישט די מינינג. ווען דו וואלסט געהאט די מינינג, ווען דו וואלסט געווען א צדיק וואלסט עס שוין געטון א סאך מער.
ביישפילן: תפילין, שבת, און צדקה
ווען איינער קומט און ער זאגט: “איך פארשטיי נישט פארוואס איך דארף געבן צדקה נאר מעשר, איך האלט איך דארף געבן האלב.” אקעי, ס׳איז אויך נישט גוט, אבער לאמיר זאגן ער גיבט חומש, וואטעווער. נו פראבלעם, דארפסט טאקע נישט געבן קיין מעשר, ביסט פטור, דו גיבסט דאך מער ווי מעשר.
אבער וואס איז דער מין מענטש? מענטשן זענען שלעכטע מענטשן אדער כאפן נישט אז זיי זענען שלעכטע מענטשן. ער זאגט: “אה, פארוואס דארף איך לייגן תפילין, איך געדענק עניוועי דעם אייבערשטן.” אקעי, קום צוריק צוויי וואכן נאכדעם וואס דו האסט אויפגעהערט צו לייגן תפילין, לאמיר זען צי דו געדענקסט נאך דעם אייבערשטן. פונעם מיטל פון לייגן תפילין דארף מען רחמים האבן.
סאו וואס רעדסטו וועגן? דאס איז דאך געווען די “אקרא ולא יחטא”, די “אני ארבה ולא אסיר”, ווייל ווען מ׳זאגט אים טאקע, כאפט ער נישט. מענטשן זענען זייער דאמב אין די וועגן. איך זאג דיך עגזעקטלי דאס. ווען נישט אז דו לייגסט יעדע וואך, האסט שבת, גייסטו פארגעסן פון מעשה בראשית? זאגט ער: “אקעי, סיי ווי קען מען געדענקען מעשה בראשית אן שבת?” ניין, דאס גענוי האט ער דיר געזאגט: דו גייסט פארגעסן! “אה, איך בין… אברהם אבינו. טאקע געדענקט.” דאס איז געווען איין אברהם אבינו. אויב דו ביסט דער איין אברהם אבינו, דרך אגב אברהם אבינו האט אויך געהאלטן שבת, ווייל דעמאלטס איז שבת געווען כדי צו געדענקען אליין, כדי צו רעדן וועגן מעשה בראשית, איז נישט קיין פראבלעם, ס׳איז א נייע טעם פאר אונז עניוועי. אבער אויך איז שבת, ס׳שטייט דאך אז ער האט נישט געדארפט ארבעטן פונעם אייבערשטן, ער האט אויך געהאלטן שבת כפשוטו אפשר. נישט קיין סתירה אפילו.
מסקנא: דער פשט פון מתן תורה
מענטשן אלעמאל זאגן די פראגעס ווייל זיי דמיון׳ען אז דער אמת איז שלעכט. דער אמת איז נישט שלעכט, דער אמת איז אז מ׳דארף זיין גוט. ס׳איז טאקע זיין א גוטע מענטש וואס רוב מצות טוט ער עניוויס. מיר ווילן וויסן וועגן איין מצוה וואס איז בעצם א גדר וואס מ׳דארף נישט טון, מ׳וועט רעדן, מ׳וועט אנקומען צום יענעם בריק און מ׳וועט רעדן דערוועגן. ענימאר טוסטו עס נישט, ענימאר טוסטו עס נישט, ענימאר טוסטו עס אויך נישט… פראבלעם. שוין, דאס איז דער פשט פון מתן תורה און שוין.
—
תלמיד: נו…
מגיד שיעור: מאך אפ… מאנטי מאן מאן…
תלמיד: שקויעך.
מגיד שיעור: שקויעך. יו וועלקאם.
הלכות שבת פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות שבת פרק ג׳ (רמב״ם, ספר זמנים)
מבנה הפרק – הקדמה
הפרק השלישי של הלכות שבת עוסק בענין עשיית מלאכה מערב שבת שנמשכת בשבת. הפרק מתחיל בכללים כלליים, ולאחר מכן נכנס לפרטים של בישול, שהייה, חזרה, הגסה והטמנה. המבנה של הפרקים הראשונים: פרק א׳ – אונס וכוונה, פרק ב׳ – פיקוח נפש, פרק ג׳ – מלאכה מערב שבת שנמשכת בשבת.
—
הלכה א – מותר להתחיל במלאכה מערב שבת
דברי הרמב״ם: “מותר להתחיל במלאכה מערב שבת אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו אלא שלא נעשה מלאכה בעצם היום, אבל שתעשה המלאכה מאצמה בשבת מותר. ואי מותר לנו ליהנות ממה שנעשה בשבת מאליו.”
פשט:
מותר להתחיל במלאכה ערב שבת, אפילו היא נגמרת מאליה בשבת. איסור שבת הוא רק שהאדם לא יעשה מלאכה בשבת עצמה. אם מלאכה קורית מאליה בשבת מותר, ומותר גם ליהנות מהתוצאה.
חידושים והסברות:
1. המסגור של הרמב״ם – חקירה כללית: הרמב״ם ממסגר את כל הפרק כחקירה כללית: מהו “מלאכת שבת”? האם האיסור הוא על מעשה האדם, או על תוצאת המלאכה? הרמב״ם פוסק בבירור: האיסור הוא רק על מעשה האדם “בעצם היום”, לא על העובדה שמלאכה מתבצעת. זהו היסוד לכל הפרק.
2. דוגמאות מהמשנה (תחילת מסכת שבת): הרמב״ם מביא שורה של דוגמאות שמקורן במשניות (שם נקראות “שבותים קלים” – שכליך עושים מלאכה, אתה לא עושה מלאכה):
– פוסקין מים לגינה – פותח את זרימת המים לגינה ערב שבת, והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו (ענין של זריעה).
– מניחין מוגמר תחת הכלים – בשמים מעושנים תחת כלים/בגדים, שעושים את עבודתם במשך שבת.
– מניחין כילור על גבי העין ורטיות על גבי המכה – רפואות על עיניים או פצעים, ומתרפאין והולכין כל השבת.
– שורין דיו וסממנים – מכינים דיו על ידי השרייה.
– צובעים צמר או פשתן – מכניסים לסיר עם צבע, והן משתנין והולכין כל השבת.
– פורשין מצודות לחיה ולעוף ולדגים – פורשים רשתות ערב שבת, אפילו הן נלכדות בשבת.
– נותנין קורות בית הבד ובגילגלי הגת – קורות/אבנים כבדות על ענבים/זיתים לסחוט יין/שמן.
– מדליקין את הנרות – מדליקים נרות ערב שבת, והן דולקות והולכות כל השבת.
—
הלכה (המשך) – היוצא מן הכלל: שהייה על גבי האש – גזירת שמא יחתה
דברי הרמב״ם: “ויש בדבר זה דרכים שאנו אוסרין, גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת.”
פשט:
בבישול יש יוצא מן הכלל מהכלל שמותר להתחיל מלאכה לפני שבת. חכמים אסרו דרכים מסוימות של הנחת סיר על האש ערב שבת, משום חשש שיחתה בגחלים (יגרוף/יערבב בגחלים) בשבת – שהוא איסור דאורייתא של מבעיר ו/או מבשל.
חידושים והסברות:
1. מהלך הרמב״ם – שהייה כיוצא מן הכלל, לא סוגיה בפני עצמה: בגמרא (וכך רוב האנשים לומדים זאת) שהייה/הטמנה היא סוגיה בפני עצמה. אבל הרמב״ם מכניס זאת כחריג בתוך הכלל שמותר להתחיל מלאכה לפני שבת. עיקר הדין מדאורייתא הוא מותר (גם בבישול), אלא שחכמים עשו גזירה כי בבישול יש חשש מיוחד.
2. מדוע דווקא בבישול: בכל שאר המלאכות (זריעה, צידה, סחיטה, צביעה, הדלקת הנר) אין חשש. רק בבישול יש חשש מיוחד, כי אדם רוצה אוכל טוב, ויש לו עניין לערבב בגחלים כדי שיהיה חם יותר.
3. המנגנון של חיתוי: כשמבשלים עם גחלים, מצטבר אפר שחוסם את החמצן מלהגיע לאש. על ידי ערבוב/גריפה נופל האפר, נכנס אוויר, והאש חוזרת להיות חזקה. זהו איסור של מבעיר (הדלקת אש) וגם מבשל (בישול בשבת).
4. הכלל מתי צריך לחשוש: היסוד הוא: כאשר לאדם יש עניין לערבב (כי יותר חום יעשה את האוכל טוב יותר), אז חוששים. אבל כאשר אין סיבה לערבב – למשל: האוכל כבר מוכן, או זה יקח זמן רב מאוד, או שערבוב יפגע באוכל – אז אין גזירה.
—
הלכה ג – כללי שהייה: תבשיל ואש
דברי הרמב״ם: “תבשיל שלא בישל כל צרכו, או חמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבישל כל צרכו אבל כל זמן שמצטמק יפה לו – אין משהין אותן על גבי האש בשבת אף על פי שהניחן מבעוד יום, גזירה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו או כדי להצטמק.”
פשט:
אסור להשאיר סיר על האש לכתחילה בשלושה מצבים: (1) תבשיל שלא התבשל לגמרי, (2) מים חמים שלא התחממו לגמרי, (3) תבשיל שכבר התבשל אבל נעשה טוב יותר מבישול נוסף (מצטמק ויפה לו). בכל שלושה יש חשש שהאדם יחתה בגחלים.
חידושים והסברות:
1. שני ממדים של דינים: יש שני נושאים נפרדים: (1) דינים בתבשיל – האם לאוכל יש מה להרויח מבישול נוסף; (2) דינים באש/תנור – איזה סוג אש, איזה סוג תנור, האם אפשר/צריך לעשות גרוף וקטום. בנוסף יש גורם שלישי: כאשר הגחלים כבר כמעט כבויות (גחלים עוממות), יש קולא נוספת.
2. מבנה הרמב״ם: הרמב״ם הולך בסדר מסוים: תחילה – אילו תבשילים אסורים (הבעייתיים); אחר כך – בתבשילים כאלה, אילו תנורים/אש בעייתיים; אחר כך – תבשילים שבכלל אינם בעיה (מצטמק ורע לו, וכדומה).
3. משמעות “מצטמק ויפה לו”: מצטמק פירושו שהאוכל נעשה קטן יותר – כמו קוגל שנעשה יותר פריך וקטן ככל שהוא יותר זמן על האש. “יפה לו” פירושו שזה דבר טוב – האדם רוצה שחלק מהמים יתאדה, שיהיה פריך.
—
עצות לשהייה – גרוף וקטום
דברי הרמב״ם: “לפיכך, אם גרף – שהוציא האש, או קטם – שכיסה האש בקירה באפר על גבי האורות הדקין… או הוסק בקש ובגבבא או גללי בהמה דקה – מותר להשהות, שהרי הסיח דעתו מן התבשיל, לא גזרינן שמא יחתה.”
פשט:
שלוש עצות להתיר שהייה: (1) גורף – הוצאת הגחלים; (2) קוטם – כיסוי הגחלים באפר/אפר; (3) הוסק בחומרים חלשים (קש, גבבא, גללי בהמה דקה) שאינם בוערים חזק. גם: גחלים שכבר כבויות (עוממות) הן כמכוסות באפר.
חידושים והסברות:
1. משמעות “הסיח דעתו” – לא זכר/סימן, אלא מציאות: “היסח הדעת” אינו פירושו שהוא עושה סימן/זכר ששבת היא היום (כמו כיסוי חלה עם “שבת” עליו). פירושו שהוא בפועל הסיר את האפשרות לחתות, או לפחות הרחיק כל כך שהוא כבר לא עומד עם המזלג לערבב. זהו דין במציאות, לא דין בדעת. ראיה: בגחלים עוממות מותר אפילו בלי מעשה של היסח הדעת – כי המציאות עצמה היא שזה כבר מרוחק.
2. הבנה שגויה נדחית: אנשים חושבים לפעמים שגריפה וקטימה היא “זכר בעלמא” – סימן להזכיר ששבת היא. זה בבירור נדחה: זה לא כמו העמדת שומר, לא כמו סימן. זו דרך שגורמת לכך שהאדם לא יכול באופן מעשי לפתור את הבעיה של בישול איטי. אפילו תיאורטית הוא עדיין יכול לעשות משהו, אבל הוא כבר “סגר” – זה נגמר, הוא כבר לא במצב של חיתוי.
3. הבדל משומר: בהלכות אחרות (למשל בילדים שיש חשש מיעוטא) אפשר להעמיד שומר. אבל כאן בשהייה לא עובד שומר – ההלכה פועלת על ידי הסרת מציאות האש, לא על ידי השגחה.
—
הלכה ד – הבדלי תנורים: תנור, כירה, כופח
תנור – אפילו גרוף וקטום לא עוזר
דברי הרמב״ם: “במה דברים אמורים? בכירה שהבלה מועט. אבל תנור… אפילו גרף וקטם, או הוסק בקש ובגבבא – אין משהין בתוכה ולא על גבה ולא סומך לה, תבשיל שלא בישל כל צרכו או שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו.”
טעם הרמב״ם: “שגורף אינו גורף אלא רוב האש בלבד, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצות אש, ומפני שהבלו חם, אפשר שיחתה בגחלים.”
פשט:
ההיתר של גרוף וקטום תקף רק בכירה (חום חלש יותר). אבל בתנור (חום חזק יותר) אפילו גרוף וקטום לא עוזר – אסור לשהות לא בפנים, לא על גביו, לא לידו.
חידושים והסברות:
1. שלושה סוגי תנורים: תנור – החם ביותר (בנוי למטה רחב, למעלה צר, שומר חום); כופח – קצת חלש יותר מתנור; כירה – הכי פחות חם (הבלה מועט). המילה “שפיתה” פירושה פעולת הנחת סיר על האש. לכירה יש מקום שפיתת שתי קדירות (מקום לשני סירים למעלה), לכופח יש מקום לקדירה אחת, תנור הוא סגור לגמרי.
2. ההבדל בין כירה לתנור בגרוף: בכירה, אם יש גחלים חלשות או נשאר רק טיפה, הגריפה לא תעזור בכלל – ממילא אין חשש שמא יחתה. אבל בתנור, מכיוון שהבלו חם ביותר, אפילו הניצוצות המעטים שנשארים אחרי גריפה, החיתוי יעזור – ממילא יש לאדם סיבה לרצות לחתות.
3. הסבר מציאותי למה תמיד נשארות גחלים: תנור הוא מקום אשי שבו ממשיכים להכניס גחלים – בכלל לא רואים את הרצפה. אפילו כשגורפים ומכניסים גחלים חדשות, תמיד נשאר משהו.
4. שלוש דרכי שהייה בתנור – כולן אסורות: (1) בתוכה – בפנים התנור; (2) על גבה – למעלה על התנור; (3) סומך לה – לידו, כשמתחמם מהקיר. כל שלושה אסורים בתנור אפילו עם גרוף וקטום.
5. שלוש הדרכים של הרמב״ם בתנור: הרמב״ם מונה שאפילו (א) אש מעוטה, (ב) אש קש וגבבא, (ג) מכוסה באפר – כל שלושת ההיתרים שעוזרים בכירה, לא עוזרים בתנור, כי הבלו חם.
6. שאלה: אם אפשר כן לגרוף את כל הגחלים? אם למישהו יש תנור “מפואר” שבו אפשר להוציא את כל המגש מלמטה, לכאורה צריך להיות מותר. תירוץ: אולי תנור כזה בכלל לא נקרא “תנור” אלא “כירה”, כי מציאות התנור היא דווקא שתמיד נשאר משהו.
7. למה הרמב״ם נותן את הטעם? הרמב״ם מאריך בהסבר – אולי הוא מתכוון להלכה: שאם מוצאים דרך לגרוף כל ניצוץ אחרון, יהיה כן מותר. הרמב״ם רוצה להסביר למה חכמים אסרו, ובכך הוא מראה שהאיסור הוא רק במקום שהטעם שייך.
8. מאכל בן דרוסאי: יש שיטה ש״לא בישל כל צרכו” פירושו שעדיין לא מאכל בן דרוסאי, ואחרים מקילים שמאכל בן דרוסאי כבר נחשב “נתבשל כל צרכו.” הרמב״ם לא מביא את ענין מאכל בן דרוסאי כאן.
[דיגרסיה: תנורים מודרניים וענין הבלעך]
דיון רחב האם החשש שמא יחתה שייך בתנורים מודרניים:
1. שיטת הבריסקר רב: הוא לא הבין למה אנשים שמים בלעך על תנורים מודרניים, כי אין מה לחתות – אין גחלים.
2. יסוד “שמא יחתה”: חז״ל אמרו במפורש “שמא יחתה בגחלים” – גריפה בגחלים. לא כתוב “שמא יוסיף” או “שמא למדורה” – לא חשש שיגדיל את האש. חיתוי הוא חלק רגיל מבישול עם גחלים – כמו בברביקיו, שמערבבים כל הזמן. אבל בתנורים מודרניים זה לא הסדר הרגיל של בישול לעמוד ולהגדיל את הכפתור.
3. טענה נגדית: אדם יכול לרצות שהתנור יהיה חם יותר כדי שהאוכל יתבשל יותר – זה אותו חשש! תשובה: בזמן חז״ל גם יכלו להביא גחלים חדשות מבחוץ – זה גם היה אפשרי טכנית, אבל חז״ל לא אסרו על זה, כי זה לא הסדר הרגיל. בדיוק כך בתנורים מודרניים: לא מקובל לסובב את הכפתור באמצע הבישול.
4. הבלעך הוא “זכר”: המנהג ישראל לשים בלעך הוא יותר כמו סימן/זכר – לזכור שלא נוגעים – לא כי זה היתר ממשי של גרוף וקטום.
5. שיטה נגדית: פעם אחת חכמים אמרו שכאשר לאדם יש עניין לעשות את האוכל טוב יותר/מהר יותר, צריך לחשוש – וזה שייך גם בתנורים מודרניים. אדם עושה צ׳ולנט, נכנס באמצע הלילה, “הו, אני יכול להבטיח שהצ׳ולנט יהיה עוד יותר מבושל” – זה אותו חשש! תשובה: אם השיטה שלך היא שזו גזירה חדשה, נייר כסף (אלומיניום פויל) לא עוזר כלום — כי גרוף וקטומה פירושו שכמעט לא אפשר יותר לחתות, אבל נייר כסף לא עושה כלום מעשית. “אתה עושה איסור חדש עם היתר חדש.” אין גזירה כזו שכל דבר שיהיה טוב יותר צריך לחשוש — יש רק גזירה ספציפית עם גחלים שרגילים לחתות. כל יהודי יכול לעשות גדרים וסייגים לעצמו, אבל זו לא “ההלכה.”
[דיגרסיה: שיטת הרמב״ם בפסיקה – לא להתאים למציאויות חדשות]
הרמב״ם כמעט אף פעם לא אומר “בזמן הזה שאיננו משתמשים בכלי פלוני של הגמרא, אלא במשהו חדש, ההלכה שונה.” הוא רואה את עצמו רק כמסכם של תורה שבעל פה – הוא מביא את הדוגמאות מזמן המשנה. להתאים למקרה חדש זו עבודת הרב, לא של ספר הלכה. גם המשנה ברורה כך: החפץ חיים לא כתב אף פעם על טכנולוגיה חדשה – לא כי הוא פחד להתערב, אלא כי תפקידו היה להביא מה ההלכה. (לעומת זאת, הספר “מחנה ישראל” של החפץ חיים, שהוא ספר מעשי לחיילים, שם הוא כן מביא פסקים מעשיים.) ר׳ שלמה זלמן אויערבאך אמר את דעתו על חשמל, אבל הוא אמר שאי אפשר לעשות מזה כלל, כי אין לנו את הכוח לעשות כלל חדש בהלכה.
—
כופח – הממוצע בין כירה ותנור
שיטת הרמב״ם: כופח הוא דרך אמצע בין כירה לתנור — הוא שומר יותר חום מכירה אבל פחות מתנור.
פשט:
אם הכופח הוסק בגפת (פסולת של זיתים) או עצים — שעושה גחלים חזקות — הדין כמו תנור: אסור להניח עליו או לידו תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו, ואפילו גרוף וקטום לא עוזר. אבל אם הוסק בקש ובגבבא (גחלים חלשות), הדין כמו כירה שהוסקה בקש ובגבבא, ומותר.
חידושים והסברות:
1. סמיכה בכופח: בתנור אסור לסמוך (להישען), בכירה מותר. בכופח — תלוי: אם הוסק בגפת/עצים (בגודל תנור), אסור לסמוך; אם בקש ובגבבא, מותר, כמו כירה.
2. “ומותר לסמוך לכירה מערב שבת” — להישען ליד כירה מערב שבת מותר אפילו בלי התנאים של גרוף וקטום. הרמב״ם לא מונה זאת בין הלכות איסורי הכירה כי זה בכלל לא שאלה.
3. ההבדל העיקרי של כופח: הוא קטן יותר — הבשר יותר קרוב לחום, לכן הוא שומר יותר חום מכירה.
—
תבשיל חי / מצטמק ורע לו – אין חשש שמא יחתה
פשט:
תבשיל חי (אוכל נא שעדיין לא התבשל כלל) או מצטמק ורע לו (משהו שנעשה גרוע יותר מבישול נוסף) — מותר להשהותו על גבי אש, על כל סוג כירה/כופח, בלי הבדל באיזה גחלים, כי אין חשש שמא יחתה — לאדם אין עניין לעשות חם יותר.
—
עצת אבר חי – הכנסת חתיכה נאה סמוך לבין השמשות
דברי הרמב״ם: “אם השליך לתוכה אבר חי סמוך לבין השמשות” — אם מכניסים חתיכת בשר נא (או תפוח אדמה נא וכדומה) סמוך לשבת, כל הסיר נחשב כתבשיל חי.
פשט:
האדם מסיח דעת עד סעודת הצהריים (זה לוקח בכל מקרה עשר שעות), והוא לא יחתה.
חידושים והסברות:
1. זו עצה אפילו למי שמחזיקים כחנניה (או חומרות רבי אליעזר) שצריך בלעך — על ידי הכנסת אבר חי בוודאי לא צריך בלעך
2. שאלה: למה לא להעמיד שומר? בשהייה (מאוחר יותר) שומר כן עוזר, למה הרמב״ם לא אומר כאן את העצה של שומר? החשש שמא יחתה אינו משום שהוא שוכח ששבת היא — זה פשוט הסדר שהולכים לחתות. צריך פעולה קונקרטית (כמו הכנסת אבר חי) שגורמת לכך שהאדם ממש מסיח דעת. החכמים נתנו עצות ספציפיות, לא סתם “תהיה לך עצה.”
—
הלכה: לא ימלא אדם קדרה – אגודות, קטניות, מים
דברי הרמב״ם: “לא ימלא אדם קדרה אסרטין ואסוסיות ותורמסין ומיני קטניות, או חביות של מים, ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשכה וישהו על גביו.”
פשט:
אסור למלא סיר עם אגודות, קטניות, או מים ולהכניס לתנור ערב שבת סמוך לחשיכה — אפילו באופנים שהיינו יכולים להשהות דברים אחרים. “שאינו מועיל כלום במה שבישל, אפילו לא בישל כל עיקר” — אפילו כשזה כבר חם, זה לא נחשב “מבושל.”
חידושים והסברות:
1. למה זה שונה מדבר חי: קודם למדנו שדבר חי (דבר נא) מותר להשהות כי מסיח דעת — לוקח זמן רב להתבשל. הרמב״ם מחלק: זה תקף רק לדברים שלוקח זמן רב להתבשל (כמו חתיכת בשר גדולה). אבל אגודות, קטניות ומים לא לוקח זמן רב להתבשל — “אינם צריכים בישול הרבה” — ממילא “בדעתו עליהם לאכלן לאלתר” (הוא חושב שהוא יאכל אותם מיד, למשל בסעודת לילה), ולכן יש חשש שמא יחתה. הם מקבלים דין כמו “תבשיל שלא בישל כל צרכו” — לפיכך אסור להשהותן בתנור.
2. נפקא מינה לגבי קנס: אם בכל זאת השהה, חל אותו דין של “יעבור” (עובר ויעבור), ובמוצאי שבת צריך לחכות כדי שיעשו.
—
הלכה: בשר גדי – היתר שהיה בתנור
דברי הרמב״ם: “תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת — אם בשר גדי וכיוצא בו” מותר. “אם יחתה באכילתו יתחרך הבשר” — בשר גדי הוא בשר עדין, ויותר חום ישרוף אותו. “שאין צריך אלא חמימות האש בלבד.”
פשט:
בבשר גדי מותר כי חיתוי מזיק — יותר חום ישרוף את הבשר. אבל בשר עז ושור אסור — כי בשר חזק יותר מרויח מיותר חום.
חידושים והסברות:
1. הבדל בין דבר חי ובשר עז ושור: מדברים כאן לא על בשר נא (שהיה מותר כדבר חי כי לוקח זמן רב), אלא על בשר שכבר בתהליך בישול — אז יש שמא יחתה בבשר עז ושור.
2. בשר גדי הוא מאוד עסיסי — גדי/כבש יותר עסיסי מבשר פרה, לכן חיתוי מזיק יותר.
—
הלכה: טח פי התנור בטיט – היתר
דברי הרמב״ם: “ואם טח פי התנור בטיט” — כאשר סוגרים את התנור בטיט (חימר), מותר אפילו בשר עז ושור. “שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח ויתקשה הבשר ויהא הפסד, ויצטנן התנור.”
פשט:
תנור כזה מבשל על ידי בידוד — כשפותחים אותו, נכנס אוויר, הבשר מתקשה, התנור מתקרר, וזה הפסד. ממילא אף אחד לא יפתח באמצע שבת.
חידושים והסברות:
1. סוג התנור מייצר בשר רך דווקא בגלל שהוא סגור — פתיחה פוגעת ישירות בתוצאה, ממילא אין חשש שמא יחתה.
—
הלכה: כל דבר שהרוח מפסדתו
דברי הרמב״ם: “וכן כל דבר שהרוח מפסדתו, אין גוזרין עליו שמא יגלה ויחתה.”
פשט:
כל דבר שרוח מזיקה לו בתנור, אין חוששים שיפתח ויחתה.
חידושים והסברות:
1. קושיא מאונן של פשתן: הרמב״ם אמר קודם (תחילת פרק) שמותר להניח חתיכות פשתן בתנור ערב שבת. אם היסוד של “שמא יחתה” הוא רק באוכל (כי רוצים לאכול אותו בשבת), למה צריך סיבה מיוחדת באונן של פשתן?
2. חידוש בהבנת ההלכה: ההבנה הקודמת אינה נכונה לגמרי. הרמב״ם מסביר שהסיבה שאונן של פשתן מותר היא אותה סיבה כמו “טח פי התנור” — כי כשנכנס אוויר זה מפסיד. זה לא כי “שמא יחתה” חל רק באוכל, אלא כי בתנור זה החשש לא שייך מצד המציאות.
—
הלכה: גדי שלם – בשר עבה
חידושים:
1. יוצא מן הכלל בגדי: למדנו שבשר הגדי החיתוי מזיק לו. אבל גדי שלם (בעל חי שלם, כמו ערב פסח) — שם יש עצמות וחלקים אחרים, זה לא כל כך רגיש. אבל אם עושים אותו “תוך התנור” (סגור) החשש גם לא קיים, כי התנור מתקרר כשפותחים.
—
הלכה: ערב פסח שחל להיות בשבת
דברי הרמב״ם: “מותר לשלשל את הכבש הפסח לתוך התנור עם חשיכה, אע״פ שאינו תוך התנור” — מותר להוריד את כבש הפסח לתנור כשמחשיך, אפילו לא סוגרים את התנור. “בני חבורה זריזין הן.”
פשט:
לכאורה היינו צריכים לחשוש שמא יחתה, כי התנור לא סגור. הרמב״ם מביא סיבה מיוחדת: אנשים שעושים יחד חבורה לקרבן פסח לוקחים את זה ברצינות.
חידושים והסברות:
1. מקור להיתר “שומר”: זה מקור להיתר שחיפשנו קודם — ששומר (או מצב מיוחד של זריזות) יכול לבטל את החשש שמא יחתה.
2. למה בני חבורה שונים: כשחבורה מבשלת ביחד, מתכננים את זה מראש, ממנים אחד אחראי על התנור, יודעים ששבת היא. בבית פרטי, כל אחד עובר ליד הסיר וחושב “בואו נעשה את זה קצת יותר פריך” — זה החשש שמא יחתה. אבל חבורה מתכננת מראש.
3. השוואה ל״כהנים זריזים הם” — יש קשר אישי לכלל, אבל לא כתוב שכל חבורה (כמו שולחן אצל רבי) יש לה דין זה — זה רק בפסח.
—
הלכה: בשר צלי – בשר, בצל וביצה על גבי גחלים
דברי הרמב״ם (מהמשנה): “אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום.”
פשט:
אסור לצלות בשר, בצל או ביצה על האש, אלא אם כן נעשה (ראוי לאכילה) עוד לפני שבת. אם לא מוכן מבעוד יום, זה כמו תבשיל שלא בישל כל צרכו — אסור. אם נשאר על האש בשבת, אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו.
חידושים והסברות:
1. למה בשר צלי שונה מסיר: בבשר צלי (בשר יבש על אש, בלי תבלינים/נוזלים) חיתוי מזיקה — זה ישרוף את הבשר. זה מצטמק ורע לו — הבשר לא נעשה טוב יותר עם יותר אש, אלא נשרף. לכן “חרך הוא עושה” — חיתוי עושה רק שכבה שרופה. זה ההבדל בין צלי (צלייה) ובישול (בישול בסיר עם נוזל).
2. קשר למוגמר: הרמב״ם חוזר להלכה קודמת — מותר להניח מוגמר (בשמים/קטורת) תחת כלים/בגדים. למה לא שמא יחתה? כי חיתוי במוגמר ישרוף את המוגמר ויפגע בכלים — זה גם מצטמק ורע לו. זו אותה סיבה כמו בבשר צלי.
—
כלל יסודי – “כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין”
דברי הרמב״ם: “ולמה? כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין… אלא גזירה שמא יחתה בגחלים.”
חידוש:
הרמב״ם מתריע נגד טעות אפשרית — שלא לחשוב שהאיסורים הם כי אסור להתחיל מלאכה ערב שבת שמסתיימת בשבת. היסוד מתחילת הפרק נשאר: מלאכה שמתחילים ערב שבת מותרת אפילו היא מסתיימת בשבת. האיסורים הספציפיים הם רק בגלל שמא יחתה.
—
הלכה: צמר ליורה (צביעה)
דברי הרמב״ם: “אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן נותנה כשהיא קרובה על האש… והיא שתהא פיה טוח בטיט.”
פשט:
אסור להניח צמר ביורה (לצביעה) אלא אם כן הסיר כבר ירד מהאש, וגם הפה צריך להיות סגור בטיט — שמא יגביהנה וישיכנה (שלא ירים ויחזיר על האש).
חידושים:
הצמר ליורה מדבר על צביעה, כתוספות (י״ג ע״א) והרמב״ם הלכות שבת פרק ט׳. זה גם חשש שמא יחתה, לכן צריכים תנאים מיוחדים.
—
הלכה: עבר ושהה – בדיעבד אם עבר על דיני שהייה
דברי הרמב״ם: “כל תבשיל שאסור להשהותו… אם עבר ושהה אותו, אסור לאכלו… עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.”
פשט:
אם מישהו השאיר בעבירה תבשיל על האש (שלא היה מותר), אסור לאכול אותו עד מוצאי שבת, וצריך לחכות אחרי מוצאי שבת “בכדי שייעשו” — הזמן שהיה לוקח לבשל את האוכל מההתחלה.
חידושים והסברות:
1. יסוד הקנס — מעשה שבת: הרמב״ם בונה את הדין על הכלל שאסור ליהנות ממעשה איסור של שבת. זה מקרה מעניין, כי האדם בכלל לא עשה מעשה בשבת עצמה — הוא הכניס את זה ערב שבת. זה לא “מעשה שבת” קלאסי כמו כשמישהו עושה עבירה בשבת עצמה. החידוש הוא שאף שהמעשה היה ביום שישי, מכיוון שהאיסור (שהייה) קרה בשבת, זה מטופל כמעשה שבת.
2. שאלה מהו האיסור דרבנן — ערב שבת או שבת? האם האיסור דרבנן הוא כשהכניס את זה ערב שבת, או כשהשאיר את זה שם בשבת? אולי יש חיוב להוריד בשבת כשלא שכח, כי כל זמן שזה מונח שם יש “שמא יחתה.” ממילא האיסור דרבנן הוא משבת עצמה — ההשארה שם.
3. הבדל בין מזיד לשוגג:
– במזיד — אסור עד מוצאי שבת, פלוס בכדי שיעשו.
– בשוגג — הרמב״ם מחלק עוד: אם התבשיל לא התבשל כל צרכו (שלא בישל כל צרכו), אסור גם במוצאי שבת. אבל אם התבשיל כבר התבשל כל צרכו, והאיסור היה רק כי זה מצטמק ויפה לו — אז מותר לאכלו בשבת מיד, כי אין לו הנאה כל כך ממעשה שבת, כי זה כבר היה מבושל.
4. מחלוקת ראב״ד: הראב״ד חולק בחריפות על החילוק של הרמב״ם בין שוגג למזיד. הראב״ד לא רואה הבדל בין שכחה למזיד, ולדעתו אפילו בשוגג גם צריך להיות אסור.
[דיגרסיה: שיטת רש״י — מאכל בן דרוסאי]
רש״י, בנוי על שיטת חנניה בגמרא, סובר שאם התבשיל מבושל לפחות שליש (מאכל בן דרוסאי), מותר כבר להשהות אפילו בלי גרופה וקטומה. השולחן ערוך פוסק כרש״י להקל. הרמב״ם אבל לא מקבל זאת במפורש — הוא אומר “כלל” (שלא בושל כלל או בושל כל צרכו), שמוציא את השלב הביניים של בן דרוסאי.
—
הלכות חזרה — החזרת סיר על האש בשבת
דברי הרמב״ם: “כל שמותר להשהותו על גבי האש, אם נטלו מעל גבי האש, אסור להחזירו למקומו.”
פשט:
אפילו דברים שמותר להשהות (להשאיר) על האש, אם הורידו אותם, אסור להחזירם. חזרה מחמירה יותר משהייה.
חידושים והסברות:
1. יסוד חדש — נראה כמבשל: איסור החזרה אינו מ״שמא יחתה” (כמו בשהייה), אלא גזירה נפרדת: כשמחזירים סיר על האש בשבת, זה נראה כאילו מבשלים בשבת (מחזי כמבשל). זו סיבה אחרת לגמרי.
2. מתי מותר להחזיר — רק כירה גרופה או מכוסה: מכל ההיתרים שלמדנו בשהייה, בחזרה רק אחד תקף: כירה גרופה או מכוסה, או כירה/כופח שהוסקו בקש ובגבבא. ההיתר של הכנסת חתיכת בשר נא (שעוזר בשהייה) לא עוזר בחזרה, כי זה היה ממש מבשל בשבת. ההיתר של גרוף/קטום בחזרה הוא כי אין באמת אש, או שהיא חלשה, ממילא זה לא נראה כמו בישול.
3. תנאי: “שלא הניחה על גבי קרקע”: מותר להחזיר רק אם לא הניח את הסיר על הקרקע. כשעדיין מחזיק אותו ביד, זה נראה כהמשך של מה שכבר היה שם. אבל “משעה שהניחו” — ברגע שהניח אותו — “אינו חוזר ונותנו” אפילו על כירה גרופה ומכוסה, כי אז זה ממש נראה כאילו מניח סיר חדש בשבת. “קרקע” בגמרא פירושו הרצפה, כי הכירה הייתה מבנה נמוך בקרקע (כמו שהרמב״ם כותב בפירוש המשניות).
4. תנור וכופח כגחלים — אסור אפילו חזרה: אסור להחזיר לתנור כלל, ולא על כופח שהוא כגחלים, רק על כירה — אפילו גרופה ומכוסה — כי “הבלה חם ביותר” (החום חזק מאוד), וזה נראה כאילו מבשלים בשבת.
5. סמיכה = חזרה: “כל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו” — אם אסור להחזיר על אש מסוימת, אסור גם לסמוך (להישען לידה) בשבת. סמיכה בשבת מותרת רק על כירה גרופה ומכוסה.
חזרה מכירה לכירה
רמ״א: “מותר להחזיר מכירה לכירה” — מותר להוריד סיר מכירה אחת ולהניח על כירה אחרת, “כל זמן שלא הניחו על הקרקע בינתיים.” חזרה אינה רק החזרה לאותו מקום, אלא על כל משטח חם, אפילו כירה אחרת. “אפילו מכירה שהובערה מבעוד יום לכירה שהובערה מבעוד יום” — אם שתיהן גרופה וקטומה.
“אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה” — אסור להחליף מכירה להטמנה (כיסוי בדברים ששומרים חום, בלי אש) או להיפך. סיבה: אסור לעשות הטמנה חדשה בשבת.
—
הלכה: הגסה — ערבוב בסיר על האש
דברי הרמב״ם: “אסור להכניס מגרפה לתוך הקדרה בשבת כשהיא על האש, אפילו באופנים שהותרה להיות על האש, ואפילו להוציא ממנה בשבת, מפני שהוא כמגיס, וזה מצורכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת.”
פשט:
אסור להכניס כף/מגרפה לסיר שעומד על האש בשבת, אפילו רק כדי להוציא אוכל, כי ההכנסה מערבבת את האוכל (הגסה), שהיא חלק מהבישול.
חידושים והסברות:
1. הגסה אינה רק “נראה כמבשל” — זה ממש תיקון: הגסה אינה רק ענין של מראית עין, אלא זה ממש צורך בישול — ערבוב משפר את הבישול. ממילא יכול להתווסף ממש בישול בשבת, לא רק להיראות כמו בישול.
2. חידוש הרמב״ם — אפילו הוצאה: הרמב״ם אוסר אפילו רק הוצאת דברים מסיר עם מגריפה (כף מצקת) בשבת — כי בזמן ההוצאה זה גם מתערבב. הראב״ד חולק ואומר “הפריז על מידותיו” — הוא מסכים שערבוב אסור, אבל רק הוצאה מסיר היא “יותר מדי” חומרא.
3. הבעיה העיקרית היא הכנסת המגריפה: סיר שמונח עם כף מצקת בפנים נראה כאילו באמצע בישול. ממילא, יציקה מהסיר (בלי הכנסת כף) לכאורה הייתה מותרת — כי כשזה כבר לא על האש, הערבוב אינו בישול.
4. מחלוקת שולחן ערוך ורמ״א בנוגע להגסה: השולחן ערוך אומר שהגסה אסורה רק כשלא מבושל כל צרכו, אבל “דבר שהוא מבושל כל צרכו, דהיינו מצטמק ורע לו, אין בו משום הגסה.” הרמ״א אבל מחמיר שאפילו מבושל כל צרכו יש גם הגסה.
5. נפקא מינה מעשית — צ׳ולנט לעומת מרק: בצ׳ולנט יש מקום לערבב כדי שלא ישרף מלמטה (מצטמק ויפה לו), אבל במרק עוף קשה לראות סיבה אמיתית לערבב. הציבור נוהג שלא מוציאים ישירות מסיר כשהוא עדיין על האש — מרימים אותו (מהאש) קודם.
—
הלכה: פת (אפיית לחם ערב שבת)
דברי הרמב״ם: “אין אופין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור או באש.”
פשט:
אסור להכניס לחם לתנור סמוך לחשיכה, בין בתנור בין חררה על גחלים, אלא כשהצד שמודבק לתנור (או לאש בחררה) כבר התקשה (יקרמו פניה).
חידושים והסברות:
1. איזה צד צריך יקרמו פניה להיות: בגמרא לא ברור איזה צד. הרמב״ם פוסק שזה הצד “המדובקין בתנור או באש” — כלומר, הצד שמודבק לתנור (בפת) או לאש (בחררה), לא הצד שחשוף לאוויר. אפילו כשהצד האחר עדיין נא, זה כבר מספיק. זה מעניין כי זה יותר דומה לבן דרוסאי — שיעור של בישול חלקי.
2. למה פת שונה ממאכלים אחרים: בלחם אין חשש של מצטמק ויפה לו. הרמב״ם אומר
: “אין אנו חוששין שמא יחתה, שהפת אם יחתה יפסד טעמו” — אם יחתה בגחלים, הלחם ישרף, לא ישתפר. לכן, אחרי יקרמו פניה כבר מותר לשהות, כי חיתוי מזיק.
3. אבל לפני יקרמו פניה יש כן חשש שמא יחתה — זה שיעור חדש, לא בן דרוסאי, לא כל צרכו, אלא שיעור מיוחד לפת. בלחם נא חסר ההיתר של “יחתה יפסיד” כי זה עדיין לא מבושל מספיק שחיתוי תזיק.
4. הבדל בין פת לגדי: בגדי מכוסה (שגם יחתה יפסיד) מותר להניח מיד סמוך לחשיכה אפילו נא. בפת צריך לחכות עד יקרמו פניה — כי בפת בשלב המוקדם (לפני יקרמו) חיתוי כן עוזר, ורק אחרי יקרמו חיתוי מזיק.
—
הלכה: עבר ועבר בפת — במזיד ובשוגג
דברי הרמב״ם: “ואם נתנו סמוך לחשיכה ועדיין לא קרמו פניו — אם במזיד, אסור… ואם בשוגג, מותר לרדותו בשבת לצורך שלוש סעודות.”
פשט:
אם בשוגג הכניס לחם לתנור כשעדיין לא יקרמו פניה, מותר להוציא אותו בשבת — אבל רק כמה שצריך לשלוש סעודות שבת.
חידושים והסברות:
1. קנס חלקי בשוגג: כאן יש קנס חלקי בשוגג — שונה ממאכלים אחרים שבשוגג בכלל לא היה קנס. בפת בשוגג מותר לקחת רק כמה שצריך לשלוש סעודות.
2. למה ההבדל? כי לפת יש חשיבות מיוחדת לסעודות שבת (לחם משנה). החכמים נתנו היתר מיוחד לכבוד סעודות שבת, אבל הגבילו רק למה שצריך לסעודות.
3. שיעור רדייה: מותר מיד ביום שישי בערב לקחת מספיק לכל שלוש הסעודות.
—
הלכה: רדיית הפת — איך מוציאים לחם
הרמב״ם: אפילו באופן המותר (כשכבר יקרמו פניה), כשמוציאים לחם מהתנור, צריך לעשות זאת “אלא בסכין וכיוצא בו” — בשינוי, לא עם הכלי הרגיל (שיבר/רדיד).
חידושים:
1. לא להשתמש בכלי הרגיל שמשתמשים לרדיית הפת, כדי שלא ייראה כאילו עוסקים באפייה בשבת.
2. חכמת אדם (במלכים) מובא שרדיית הפת היא לכתחילה איסור. הר״ן ואחרים אומרים שהאיסור הוא רק כשעשה עבירה (הכניס שלא כדין). אבל אם עשה באופן המותר, מותר לאכול כי זה לא מעשה שבת.
—
הלכה: מדורה (אש להתחממות)
דברי הרמב״ם: אדם יכול לעשות מדורה “בכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה”, ומדליקים ערב שבת סמוך לחשיכה, “ומשתמשין לאורה או מתחממין כנגדה בשבת.”
פשט:
מדורה מותר לעשות ממה שרוצים (אין הלכות של קשי גפנים ועצים כמו בנר שבת), בין על הקרקע בין על מנורה. מותר להשתמש בה לאור או לחום.
חידושים:
1. במדורה אין הדינים של “אין מדליקין” (אילו שמנים/פתילות) כי מדורה גדולה ולא יבואו לעשות בה.
—
הלכה: תנאי רוב במדורה
דברי הרמב״ם: “צריך שידליק רוב המדורה קודם שתחשך, עד שתהא השלהבת עולה מאליה קודם השבת.” אם לא — “אסור להנות ממנה בשבת, גזירה שמא יחתה בה.”
פשט:
רוב המדורה צריך כבר לבעור לפני שבת, שהלהבה עולה כבר מעצמה. אם לא, אסור ליהנות בשבת, חשש שמא יחתה.
חידושים:
1. בעץ אחד: “צריך להיות רוב עוביו ורוב היקפו” — שני סוגי רוב: רוב העובי ורוב ההיקף. לא מספיק שצד אחד בוער — רוב כל העובי ורוב כל הצדדים צריך כבר לבעור.
—
הלכה: מדורת בית המוקד — כהנים זריזים הם
דברי הרמב״ם: “במה דברים אמורים? בגבולין. אבל במקדש מחזירין את האור בעצים של מדורת בית המוקד, ואין חוששין שמא יחתה, שהכהנים זריזים הם.”
פשט:
בבית המקדש מותר להדליק את המדורה בבית המוקד (שבו כהנים מתחממים) אפילו סמוך לחשיכה בלי התנאי של רוב, כי כהנים זריזים.
חידושים:
1. “זריזים” אינו פירושו מהירים, אלא שהם זוכרים ששבת היא ולא יחתו. כמו “בני חבורה זריזים הם” — כשאנשים עושים מצווה ביחד בחבורה, הם שמים יותר לב. הכהנים עסוקים בעבודה, והרצינות של המצב גורמת לכך שאפשר לסמוך עליהם.
—
הלכה: מדורה של קנים (ענפים) או גרינים (גרעינים)
דברי הרמב״ם: “הוציא מדורה של קנים או של גרינים” — כשעושים להבה מצמחים דקים או גרעינים, לא צריך לחכות עד שרוב האש בוערת, כי דברים כאלה נאחזים במהירות באש. “כי יראה שרובם ישרפו קודם השבת.”
פשט:
בחומרים קלים שנדלקים מהר, אין חשש שהאדם יחלל שבת על ידי הוספה, כי הוא יודע שזה יבער מהר מעצמו.
חידושים:
1. הסברא: כל החשש הוא שהאדם יחזור ויגרוף באש. בקנים וגרינים, אם זה כבר בוער קצת, הוא יודע שזה יהפוך במהרה למדורה גדולה מעצמה, והוא לא יצטרך להתערב.
—
הלכה: אגד את הקנים – קנים קשורים
דברי הרמב״ם: “לפיכך” – אם קשר את הקנים (אגד את הקנים) או הכניס את הגרינים בצרור (ארוז), אז זה לא בוער מהר, אלא כמו עצים, ואז “צריך שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת.”
פשט:
כשמרכזים את החומרים הקלים, הם מאבדים את תכונתם של הדלקה מהירה, והם מקבלים דין של עצים רגילים.
חידושים:
1. הרמב״ם אומר “לפיכך” – כלומר, מהסברא עצמה אפשר להבין את ההבדל: מכיוון שכל ההיתר בקנים הוא כי הם נדלקים מהר, ממילא כשקושרים אותם והם בוערים לאט, נופל ההיתר.
—
הלכה: מדורה של זפת, גפרית, רוויו, קירה
פשט:
אלה חומרים שנדלקים מהר, דומה לקנים, ויש להם אותו דין — לא צריך לחכות עד שרוב בוער.
חידושים:
1. זפת זה אותו דבר כמו פסולת של זיתים.
2. מובאת השוואה ל“אש מדלקת את עצמה” – האש שורפת את זה מהר, ובקרוב לא נשאר כלום.
—
[דיגרסיה: מוסר השכל הכללי]
ערב שבת צריך כבר להיות מודלק מספיק ששלהבת עולה מאליה בשבת – יהודי צריך להתכונן לשבת, הוא צריך כבר להיות “שבתי” לפני שבת, לא צריך לגנוח בשבת, אלא צריך כבר להיות שמח.
—
*השיעור מסתיים בסוף פרק ג׳.*
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק ג׳ – התחלות מלאכה מערב שבת
מבוא – מבנה הפרק
אוקיי, טוב. נלמד עוד? אנחנו לומדים הלכות שבת בספר זמנים של הרמב״ם, הפרק השלישי, פרק ג׳.
אנחנו עדיין מחזיקים ברמב״ם שמונה את הל״ט מלאכות. הוא מדבר, ההתחלה היא קצת הלכות כלליות על כל השבת, מה שנוגע לשבת. וגם הפרק הזה, אם תקרא הוא מתחיל עם כלל כללי של… כלל השבת. אחר כך זה כבר פחות כלל, זה כבר כן נכנס לפרטים של בישול, של הטמנה. אבל הייתי אומר שכך הרמב״ם ממסגר את זה, אתה עדיין יכול להבין שזה הכלל של השאלה. אילו מלאכות, האם מותר לעשות מלאכות מערב שבת שקורות מאליהן בשבת? יש בזה כלל, יוצא מן הכלל גדול, שזה האיסור של שמא יחתה, שבזה נכנס הרבה פרטים של שהייה והטמנה וכו׳. אבל בעצם הכל זה חקירה כללית, מה זה אומר מלאכת שבת?
כבר למדנו פרק א׳ מעשה וכוונה, פרק ב׳ פיקוח נפש, פרק ג׳ עשיית מלאכה מערב שבת שנמשכת בשבת.
הלכה א – מותר להתחיל במלאכה מערב שבת
אומר לנו הרמב״ם כך, אסור לעשות מלאכות בשבת. אבל מה עם מלאכות שיקרו בשבת דרך מלאכה שלא עשית בשבת, אלא שהכנת לפני שבת?
אומר הרמב״ם כך, מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, ערב שבת מותר להתחיל לעשות מלאכה, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת. אפילו המלאכה נעשית מעצמה מאליה, כלומר הוא הצית, הוא התחיל את הדבר, וזה קורה מעצמו אחר כך בשבת. אדם היה חושב שאסור, כי המלאכה מתרחשת בשבת.
אבל אומר הרמב״ם, מותר כן. למה? שלא נאסר עלינו, האיסור שהתורה אמרה לעשות מלאכות בשבת היה רק שלא נעשה מלאכה בעצם היום, אסור שהאדם יעשה. אבל הבעיה היא לא שהמלאכה תיעשה. אבל שתעשה המלאכה מאצמה בשבת מותר, אין בעיה שמלאכה תקרה, אלא שמלאכה תיעשה על ידי אדם בשבת.
ואי מותר לנו ליהנות ממה שנעשה בשבת מאליו, גם מותר לתת לזה לקרות, וגם מותר אחר כך ליהנות ממה שנעשה, בניגוד לרגיל אם אדם עשה מלאכה בשבת. זה אסור ליהנות מזה. מזה מותר ליהנות.
הלכה ב – דוגמאות מהמשנה
והרמב״ם מסביר, מביא את הגמרות. כיצד? פוסקין מים לגינה בערב שבת עם חשיכה. מותר לפתוח את הפקק, או מה שזה לא יהיה, של מקום שמתחיל להיכנס מים לגינה, שייכנס הרבה מים. מותר לעשות זאת ערב שבת עם חשיכה. למרות שיודעים שעכשיו כמעט לא ייכנס מים, הכניסת המים בפועל לגינה תקרה בשבת. אז זה לכאורה ענין של זריעה, אני יודע, במים בשדה בשבת זה זריעה. אבל זה לא נקרא זריעה, כי הוא עשה את המעשה עוד לפני שבת. אז מותר לפתוח את המים לגינה בערב שבת עם חשיכה, לפני שמחשיך, או כשמחשיך, זה הרגע האחרון שעדיין לא שבת, והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, שהשדה יתמלא במים במשך השבת.
ואותו דבר, ומניחין מוגמר תחת הכלים. מותר לשים מכשיר שמכניסים לתוכו בשמים חמים וריחניים, ושיעשה ריח טוב, שאולי יבשם את הבגדים. מה זה האיסור של מוגמר? זה איסור של… בואו לא ניכנס מה האיסור, אבל יש היתר. למה זה קשור לאיזה איסור? זה יותר מאוחר. אבל העניין הוא, למרות שיהיה לו כל השבת כולה, המכשיר יעשה את עבודתו במשך השבת, שיבשם את הכלים.
אותו דבר, ומניחין כילור על גבי העין ורטיות על גבי המכה. מותר לשים תרופות על העין, או תחבושת, מה שזה לא יהיה, על גבי המכה. למרות שהכילור יעשה את פעולתו במשך השבת, ומתרפאין והולכין כל השבת כולו.
אותו דבר, ושורין דיו וסממנים עם חשיכה. לעשות דיו, צריך לערבב דיו וסממנים, לתת להם להשרות. אם עושים זאת, המלאכה של זה, נעשית עם חשיכה, מותר. כן, ומה דיברנו? למרות שהדיו והסממנים משתרים יחד במשך השבת, הדיו מסתיים בשבת, המלאכה נעשית לפני שבת.
אותו דבר, לצבוע צמר, שמים צמר בסיר, או לצבוע ענין של פשתן, חתיכות פשתן, שמים אותם בסיר יחד עם הדיו וכדומה, והן משתנין והולכין כל השבת כולה, אפילו במשך השבת הצמר או הפשתן משתנה, זה הופך לצורה גדולה יותר בשבת.
אני לא יודע אם זה צביעה או אולי עושים את הצמר חזק יותר, אני לא יודע בדיוק, אבות המלאכות היה הצובע, אוקיי. ומעניין אותי שהוא מביא את כל הגמרות שעומדות במשניות.
ופורשין את המצודות, מותר לפרוש רשתות לחיה ולעוף ולדגים, גם עם חשיכה ערב שבת, אפילו בשבת זה יתפוס. ונותנין בקורות בית הבד ובגילגלי הגת מבעוד יום, מותר לשים קורה כבדה על ענבים, או עיגול גדול, אבן עגולה, על זיתים בגת, או מה שזה לא יהיה, להיפך, לסחוט את היין והשמן, מותר להניח את הדבר הכבד מבעוד יום לפני שמחשיך לפני שבת, למרות שהעבודה של זה, סחיטת המשקה, קרתה בשבת, והמשקה יוצא והולך כל השבת כולה.
אותו דבר מדליקין את הנרות, מדליקים בערב, והן דולקות והולכות כל השבת כולה, זה בוער כל השבת.
אלו כל ההלכות שעומדות שם בהתחלה, רגע, שעומדות שם בתחילת מסכת שבת, שם זה נקרא שבותים קלים, שהכלים שלך יכולים לעשות מלאכה, אתה לא עושה מלאכה, זה הכלל שהרמב״ם מביא כאן.
הלכה ג – יוצא מן הכלל: שהייה על גבי האש
אבל בבישול כבר יש יותר פרטי דינים. הוא אומר שהעיקר הוא כמו כל האחרים, שמותר לשים קדרה על גבי האש, ובשר בתנור או על גבי הגחלים, ושיתבשל במשך השבת, ואתה יכול לאכול אותו בשבת.
אבל כאן זה כבר יותר מסובך, כאן יש… כל הדברים מותר ליהנות, אבל בבישול כן יש יותר פרטים של אופנים איך אסור. ויש בדבר זה האיסור הוא לא מדאורייתא, מדאורייתא זה מותר. זה לא אסור רק כי המלאכה קורית בשבת, כי הכל מותר שהמלאכה תקרה בשבת. אלא יש חשש אחר, שחוששים שהאדם יעשה, שאפילו יש אופן איך לשים את הסיר על האש, חוששים שהוא כן יעשה מלאכות בשבת, ובגלל זה אסרו את זה.
גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת, הוא יחטא, הוא יתעסק עם הגחלים בשבת, והוא עובר על מבשל בשבת.
הפריימינג של הרמב״ם – שהייה כיוצא מן הכלל
זו גזירה מדרבנן, שאסור… זה כמו יוצא מן הכלל בהלכה שמותר לעשות דברים מערב שבת שקורים בשבת. חכמים אסרו דברים מסוימים שיכולים לגרום לאדם לבשל בשבת. לא ממש לבשל, אבל יחתה בגחלים שזה גם נחשב לכאורה איסור דאורייתא של מבשל. נכון?
עכשיו נלמד, בעצם בגמרא, או איך רוב האנשים זוכרים את זה, זה סוגיה בפני עצמה. אבל הרמב״ם שם את זה שזה פרט בהלכה שמותר כן להתחיל לעשות מלאכה לפני שבת והמלאכה תיעשה מעצמה בשבת. “חוץ מ”, הוא עכשיו יגיד חוץ מ. החוץ מ הוא כשיש חשש שעושים דווקא את העבודה העיקרית לפני שבת, אבל יש חשש שבשבת האדם ייכשל ויעשה שוב מלאכה.
זה ענין של הכנת אוכל. למרות שיש דרך להכין אוכל על ידי שמים אותו על האש לפני שבת, אבל כי אדם רוצה אוכל טוב, יש חששות שונים ותנאים שונים מתי צריך לחשוש שייכשל בשבת ויעשה מלאכות שהאוכל יהיה טוב יותר.
יש חשש אחד שאני יודע, אם אתה יודע על דברים נוספים אתה יכול להגיד לי: שמא יחתה בגחלים.
כן, מדברים על אוכל. כל החששות זה כשמכינים אוכל. יש… כן. יש גם, נראה שהוא לא מבשל עכשיו, נראה אחר כך. נלמד את החששות. יש את החזרה, אם זה לא נראה שהוא מבשל. אם זו חזרה, זה דבר אחר. אבל כן, בואו נלמד הלאה.
מתי צריך לחשוש – הכלל
אומר הרמב״ם כך, ויש בדבר זה – הדבר שדיברנו שמותר בעצם לעשות, אם עושים את המעשה לפני שבת מותר לעשות אפילו הקרות, התוצאה קורית באמצע שבת, אבל יש מתי אסור. ויש בדבר זה דרכים שאנו אוסרין – יש דרכים שאסור לשים את הקדרה על האש ערב שבת. דרכים – יש אופנים שונים של מיני אוכל, מיני סירים, מיני קדרות, אני מתכוון תנורים, מיני תנורים שאסור. גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת – למה זה אסור? כי חוששים, חכמים עשו את הגזירה, שאם יתנו לזה חכמים ייכשלו בלחטט בגחלים בשבת.
כי פעם בישול היה בגחלים, והגחלים צריך מפעם לפעם לחטט שיהיה שוב חם מאוד, כי האפר מונע מהחמצן להגיע לאש ולתת לו חיות. אז השיטה היא, לזוז קצת עם הגחלים שהאפר שכבר נשרף לגמרי יפול, שיוכל להגיע אוויר לאש, ומתחיל האש שוב לבשל. ואז הוא עובר על מבעיר, וגם לכאורה על מבשל, כי הוא מבשל עכשיו בשבת, הוא עושה שהלהבה תהיה גבוהה יותר בשבת.
מי שעושה גריל עם גחלים יודע על זה. כן, זה דבר שצריך כל הזמן, כל פרק זמן צריך לתת ערבוב, מה שצריך לעשות.
אומר הרמב״ם, מה הדרכים מתי צריך דווקא לחשוש כך? הרמב״ם יביא דוגמאות שונות, אבל אני רוצה להגיד את זה קודם מבחוץ, אני מתכוון שיהיה יותר קל. שמתי צריך לחשוש זה כשהאדם רוצה, יש לו אינטרס לחטט שיהיה חם יותר, אז חוששים. אז אם זה מין אוכל שאם זה נעשה חם יותר זה יהיה עוד יותר טוב, זה יהיה קריספי, אני יודע, או סוגים כאלה של דברים.
אבל למשל, יש אבל סוגים אחרים של אוכלים או סוגים של מצבים שאין שום סיבה שירצה לחטט, או שזה ייקח בכל מקרה זמן ארוך מאוד עד שזה יתבשל, אז לא תעשה הרבה עם החיטוט הקטן. או שהחיטוט יעשה גרוע יותר. הרמב״ם יפרט את כל האופנים. כן?
כן, יש לכאורה שני דברים שיש כאן דבר חדש. צריך ללמוד את הכללים מבפנים, אבל בעצם שני תנאים אחרים. קודם כל, יש מקומות…
כללי שהייה: תבשיל, אש, ותנורים
הלכה ג (המשך) – הדרכים של שהייה: מתי צריך לחשוש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, מה הדרכים? מתי צריך דווקא לחשוש כך? הרמב״ם יביא מגמרות שונות, אבל אני רוצה להגיד את זה קודם להרחיב, אני מתכוון שכך זה יהיה יותר קל.
שמתי צריך לחשוש שהאדם רוצה, יש לו אינטרס לחטט שיהיה חם יותר, אז חוששים. אז אם זה מין אוכל שאם זה נעשה חם יותר זה נעשה עוד יותר טוב, זה נעשה קריספי, אני יודע, או סוגים כאלה של דברים. אבל למשל ביצה יכולה, אבל סוגים אחרים של אוכלים או סוגים של מצבים שאין שום סיבה שתרצה לחטט, או שזה ייקח בכל מקרה זמן ארוך מאוד שזה יתבשל, אז לא תעשה הרבה עם החיטוט הקטן, או שהחיטוט יעשה גרוע יותר, הרמב״ם יפרט את כל האופנים. כן?
דובר 2:
כן, יש לכאורה שני דברים שציינת. אני צריך לראות את, צריך ללמוד את הכללים מבפנים, אבל יהיו שני דינים אחרים. קודם כל, יש דין בתבשיל, נכון? רק תבשיל שיש משהו, אם אתה אומר שזה לא משהו שמרוויח מלהיות מבושל יותר או טוב יותר, אז יש חשש. ושנית יש דינים באש. איזה סוג אש אפשר לחטא, או צריך לחטא, או לא יכולים להסיר את זה. איזה מין תנור, איזה מין אש, איזה מין חיטוי?
דובר 1:
לא, יש חוץ מזה, כשיש גחלים ממשיים, שכמעט לא נשארו גחלים, יש גם טענה נוספת ומקום נוסף.
דובר 2:
כן, אוקיי, אוקיי. כן, אמת, את זה תוסיף לו. אני רק אומר, באופן כללי יש דין של התבשיל. אחר כך, אפילו תבשיל שיש בו חשש, עדיין צריך שיהיה סוג אש או סוג תנור שאפשר לחשוש. אז המבנה של הרמב״ם יהיה, הוא יתחיל לתת את התבשיל שאסור. אחר כך הוא יגיד, בתבשיל הזה אסורים כל סוגי התנורים וסוגי האש מאותו תנור שצריך לחשוש. אחר כך הוא יגיד מה עם תבשיל שלא בכלל בעיה, שלא מרוויח כלום. והרמב״ם כך, כיצד, הוא מתחיל כך:
דברי הרמב״ם: תבשיל שלא בישל כל צרכו
תבשיל שלא בישל כל צרכו, תבשיל שעדיין לא נתבשל לגמרי, עדיין לא נעשה כל צרכו, או חמין, או מים חמים שלא נתבשלו כל צרכם, כאן מתחיל… בואו נלמד קודם את הקטע, אבל כאן השאלה מה זה אומר כל צרכו. או תבשיל שבישל כל צרכו, או תבשיל שכן כבר נתבשל לגמרי, אבל כל זמן שמצטמק יפה לו, כל הזמן שזה נעשה טוב יותר. מצטמק זה אומר שזה נעשה קטן יותר, זה נעשה כמו למשל קוגל גדול, ככל שזה יותר זמן על האש זה נעשה יותר קריספי וקטן יותר. כן, זה נעשה כך, זה נעשה צפוף. מצטמק. מיני האוכל שזה טוב לו, האדם רוצה שיתבשל חלק מהמים, שיהיה יותר קריספי וכדומה, כל הדברים האלה אין משהין אותן על גבי האש בשבת, אסור לשים אפילו ערב שבת, לשים ושיהיה שהייה, שיהיה מונח על האש בשבת, אף על פי שהניחן מבעוד יום, אפילו שמו אותו לפני שבת.
למה? גזירה שמא יחתה בגחלים, יש חשש שהוא יחטט בגחלים. למה? כדי להשלים בישולו, בדברים שעדיין לא נתבשלו לגמרי, הוא ירצה שזה יהיה מבושל, שזה יהיה מוכן. או כדי להצטמק, או כי הוא רוצה שזה יהיה טוב יותר, שזה יהיה יותר קריספי. לפיכך, אז הדברים האלה הם בעיה.
העצות: גרוף וקטום
אז מה כן העצה? אני אגיד לך, שאם יש לך כן תבשיל שבישל כל צרכו, איך אתה יכול כן לשים אותו על האש שלא יהיה הגזירה שמא יחתה, איך מותר לשים אותו ערב שבת? העצה היא כך: ב… הוא אומר שלוש דרכים איך לעשות שהאש לא תהיה כל כך קלה לחטא או כך הלאה. למרות שיש דרך הבישול שהיא האיסור, אבל האש גם צריכה להיות אש שהיא בעיה. אם אפשר לעשות את האש אש שהיא לא בעיה, יש עצה. אז בגורף וקטום, עצה אחת היא להוציא את הגחלים הבוערות, לגרוף מהם, או לכסות את הגחלים הבוערות. כיסוי אש על קירה, באפר על גבי האורות הדקין. הוא מכסה את הגחלים באפר, באש, או בפירורי סחורה, אני יודע, אבק, שעושה שהאש תהיה הרבה יותר חלשה, וממילא אין מה לחטא, או החיטוי הוא לא כזה עניין. בקיצור, זה יעשה שלא יחטאו.
או העצה האחרת היא, אם זה מצב שהגחלים כבר פחות או יותר כבויות, הן כבר נרדמו, שאז הן אוטומטית הרי הן כמכוסות באפר, אז הוא לא צריך לשים אפר, אז זה כבר בעצמו אפר אם הגחלים כבר כבויות.
או מקרה שלא השתמשו בגחלים רגילות של עץ, אלא הוא חימם עם קש או עם גבבא, שזה סוגים אחרים של חתיכות עצים מהשדה, או גללי בהמה דקה, או פסולת של בהמות, בהמה דקה, שהרי אין שם, אם מחממים עם הסוגים האלה של דברים, הוא אומר, שהדברים האלה אפשר להדליק, זה יכול להיות חם, אבל לא ברמה, לא כמו גחלים שאחר כך יעזור החיטוי.
היסח הדעת – לא זכר, אלא מציאות
שיעור בהלכות שבת – פרק ג: השהיה על האש
המשך הלכה ד – היסח הדעת
במצב כזה שכבר הסרת את הבעיה של חתייה, חוזרים להלכה הרגילה שמותר להניח דבר לפני שבת שיתבשל בשבת. ממילא, המשנה מתירה, לכתחילה מותר בשהייה, לעשות שהדבר יונח. שהייה פירושה להשהות במקום, לעשות שהסיר יושהה על האש. למה מותר? שהרי הסיח דעתו מן התבשיל. בכך שהוציא את הגחלים, או בכך שכיסה אותם כדי שהגחלים יהיו חלשים יותר, הסיח דעתו מהתבשיל. הוא הבהיר לעצמו, הזכיר לעצמו, או הבהיר שהוא לא מבקש לגרום לתבשיל להתבשל מהר יותר או טוב יותר. ממילא, לא גזרינן שמא יחתה באש, אין את הגזירה שהוא יחתה, יחרוך באש.
היסח הדעת אינו סימן, לא שהוא עושה סימן. כפשוטו, זה אופן שהוא לא יכול עכשיו לפתור. אפילו תיאורטית, אם היה לו איזו עצה לעשות את התבשיל קצת יותר טוב, היה יכול, אבל הוא כבר סגר את זה, זה כבר נגמר, הוא כבר לא יכול. מסיח דעת אינו דין בדעת, יכול להיות שהוא גחלים עוממות, כך רואים כי נראה מכך מאוחר יותר. אני מתכוון שאפשר, יש דרך לחתות, כי הוא עשה את זה קל יותר, אבל זה יותר, באופן הזה הוא ויתר, זה לא מפוקח, זה לא סייפה. מסיח דעת פירושו שהוא הבהיר, ממילא הוא לא יחתה, כי הוא כבר קבע אצלו שזה המצב של הסיר.
כי אי אפשר, זה לא סייפה, זה לא אופן של אנגלית, זה קשה יותר, הכל בעולם אפשר, אפשר גם להביא שהקדוש ברוך הוא יעשה נס וזה יחזור להיות כלום, טוב מאוד, כי תנא אחר יכול כן, אבל דעה עומדת כאן, תנא יכול כן. הנקודה היא לא, אני רק רוצה לומר נקודה שאנשים חושבים לפעמים, שגריפה וקטימה הוא זכר בעלמא, הוא שם סימן שהיום שבת ואסור לחרוך, זה לא כך, עושים את זה באופן, אם היה יכול להיות שם מפת חלה, כיסוי חלה שכתוב עליו שבת, האם זה היה עוזר בכלל, או שמים שומר, אבל זו לא הדרך שההלכה פועלת כאן. יכול להיות שזה היה עוזר, אבל זה לא עומד כאן. אם מישהו אומר שיש לו סליחה והוא שם שומר, למשל, כי לומדים עם ילדים, ושם יש חשש מיעוטא, יש משהו שאפשר לשים שומר, כאן רואים שזה לא שומר.
כאן הכל תלוי אם זה סוג הסיר שאין לו סיבה לחתות, או שיש לו כן סיבה, כי התבשיל עדיין מצטמק ורע לו, אבל הוא לא יכול, או שהוא יכול טכנית, אבל זה כבר ויתור, זה כבר רחוק מספיק מה, במילים אחרות, במצב הזה כבר לא עומדים עם המזלג לחתות, מניחים את זה, זה כבר מה שזה זה. הוא אומר כאן בהמשך על תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, כאן המפרשים מוסיפים על הנושא של כמה צריך להתבשל, אבל הרמב״ם לא מביא את זה, זה בואו נמשיך הלאה. זה מאכל בן דרוסאי, אבל הרמב״ם לא מביא את הענין של מאכל בן דרוסאי כאן. אוקיי.
הלכה ה – חילוקי תנורים: כירה, כופח, תנור
במה דברים אמורים – רק בכירה
דובר 2:
במה דברים אמורים? כן. אחרים מקילים יותר, אחרים אומרים שאפילו אם זה עדיין לא, שאם זה כבר מאכל בן דרוסאי זה כבר נקרא נתבשל כל צרכו. כן. בואו נמשיך הלאה. אומר הרמב״ם הלאה, במה דברים אמורים, ההלכה שנאמרה שמספיק עם חלש יותר, עם שתי הדרכים, השלוש שהגמרא אמרה של לעשות שיהיה קצת יותר קשה לחתות, או שלא יפול לחתות, שזה מספיק, טוב בכירה, שהבלה מועט, סוג תנור שאינו חם מאוד, שהבלה מועט, שהאוויר החם מועט.
יש שלושה סוגי תנורים שההלכה תסביר: תנור הוא החם ביותר, ואחר כך יש כירה עם כופח. כופח קצת חלש יותר מתנור, וכירה היא הכי פחות חמה. תנור החום חזק יותר, תנור בנוי שמלמטה הוא רחב ומלמעלה הוא נעשה צר, וכך נשמר הרבה מהחום.
תנור – אפילו גרוף וקטום לא עוזר
אז תנור שיש בו חום חזק הרבה יותר, אז לא עוזר שהוא עשה אחת משלוש העצות, שהוא גרף את הגחלת העליונה, אפילו הוא גרף את הגחלים, או כיפה באפר, הוא כיסה את הגחלים באפר, או שהוא חימם את התנור בקש ובגבבא, בדברים חלשים יותר, לא גחלים. לכן אפילו כך, אין משהין בתוכה, אסור, כי זה תנור שהוא הרבה יותר חם, אסור להשהות בהסתמך על התירוץ שהוא גרף, אסור להשהות לא בתוכה, אסור להכניס סיר לתוך התנור, ולא רק זה אלא גם ולא על גבה, דרך נוספת איך לבשל או איך לחמם דברים היא להניח מבחוץ לתנור, ולא על גבה, וגם לא סומך לו. יש שלוש דרכים בעצם, אפשר להניח על התנור, ליד התנור, שיתחמם מהקיר של התנור, או בפנים. אסור לעשות את כל שלושת הדברים האלה.
שום תבשיל שלא בישל כל צרכו, תבשיל שעדיין לא התבשל לגמרי, או שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, תבשיל שיש סיבה לחשוב שאולי ירצה לחתות כדי שיהיה טוב יותר, כי יתבשל. אסור אפילו כשהיה גרוף וקטום, כל הדברים האלה. למה? כי הואיל והבלו חם ביותר, כי התנור הוא דבר חם מאוד, אינו מסיח דעת, אינו מסיח דעת. זאת אומרת, כי המאכל מתבשל כל הזמן. בקיצור, שם יותר הסדר שיש לחשוש לחתייה.
דובר 1:
עדיין יש בתנור מספיק חום מהניצוצות מכל מה שנשאר, וזה עוזר. כן, עדיין יש על מה לחתות. ממילא, חוששים אנו עדיין, חוששין שמא יחתה בגחלים, אפילו אם הוא גרף, הוא הוציא את הגחלים, אבל תמיד נשארים גחלים. רואים גם מאוחר יותר שאפילו כשחופרים… זה הגיוני, כי זה לא נראה כמו אצלנו. כנראה בכלל לא רואים את הרצפה במקום כזה. זה מקום מלא אפר שבו כל הזמן שמים גחלים, אז תמיד נשארים גחלים, אפילו כשגורפים ושמים גחלים חדשים, עדיין נשארים גחלים. ממילא, שם יש חשש.
מה? הרמב״ם נותן שלושה שורות לשאלה שאתה רוצה לדעת מה נשאר כאן. “חוששין שמא יחתה בגחלים, ואף על פי שהאש מעוטה, או שהיא אש קש וגבבא”. אפילו אם דיברנו שזו… זו אש… לא, קודם הוא מדבר על שתי החלוקות האחרות, כשמכסים את זה באפר או כשעושים עם קש וגבבא. אז אפילו שם יש אש חלשה יותר, שלגבי כירה זה היה מספיק, אבל זה לא… או אפילו אם זה מכוסה, יש שם אש, יש לנו חשש שיחתה.
אז מה הרמב״ם מבין בגרוף? גרוף פירושו שהוציאו את הגחלים. למה בגרוף עדיין יש חשש שמא יחתה? “לפיכך אסרו להשהות בתנור אף על פי שגרוף”. אז הרמב״ם, “שגורף אינו גורף אלא רוב האש בלבד, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצות אש, ומפני שהבלו חם, אפשר שיחתה בגחלים”. אי אפשר לגרוף את כל האש שלא ישארו קצת גחלים, ניצוץ. ומפני שהבלו חם, כי זה כל כך חם, שם בחום כזה הגיוני שאפילו הקצת גחלים והגריפה יעזרו. רואים שבכירה, פעם אחת שיש גחלים חלשות, או שנשאר רק טיפה, הגריפה שלך לא תעשה כלום, ממילא זה מותר. אבל תנור חזק, אפילו הקצת חתייה והקצת שעדיין נשאר או בגחלים המכוסות יעזור, ממילא יהיה לו סיבה לרצות לחתות, ממילא אסור בתנור באופנים האלה.
איך מותר בתנור? הוא עדיין לא אמר את זה, נראה מאוחר יותר, אולי הרמב״ם עוד יאמר. ועכשיו הוא אומר, עכשיו הוא הולך לדבר, שההיתרים לא עוזרים. שלושת ההיתרים שיש על כירה לא עוזרים על תנור.
שאלה: אם אפשר כן לגרוף את כל האש?
יכול להיות שאם למישהו יש כן דרך לגרוף את כל האש, נניח יש לו תנור יותר מפואר שאפשר להוציא את כל המגש מלמטה, אני לא יודע, אין לי מושג איזה תנורים היו פעם, אבל לכאורה זה נכון, תנור הוא סוג אופן שאי אפשר, שתמיד נשאר משהו, וממילא יש בזה חשש גריפה, שעדיין עושה משהו שצריך לחתות, ואין שום דרך לחתות, אז זה מותר אפילו תנור. אני לא יודע, זו לא קושיה גדולה.
או הגזירה דרבנן, לכאורה. לכאורה זה לא מסוג הדברים שהחכמים היו גוזרים בכל מקרה. אני רק שואל, אולי על זה אומר הרמב״ם בתנור, התנור נעשה דבר אחר. אני רק שואל, על זה הרמב״ם נותן את כל האריכות, למה הוא נותן לי טעם? זו לשון הרמב״ם, קושיה על החכמים הקדושים שאסרו. הוא מתכוון להסביר את זה, כי בדרך כלל כשגורפים לא גורפים את הכל, ממילא הוא מתכוון לומר אולי את ההלכה, שאם ימצאו דרך כן לגרוף כל ניצוץ אחרון יהיה מותר. אולי הרמב״ם מתכוון לומר את זה להלכה, כי הבעיה כאן היא שאני לא מאמין שבזמן הרמב״ם השתמשו באותן המילים תנור, כירה, כופח, צריך קודם כל כל אחד לדמות את התנור שלו ולשים אותו בקטגוריות. יכול להיות שהרמב״ם התלבט באותו דבר שמתלבט כל מי שלומד את הסוגיה, מה אני חושש שמא יחתה, הרי הוא גרף.
והוא אומר לשאלה שלך לתנור כזה זה מותר, יכול להיות שאצלנו בכלל נאמר שאין לזה שם תנור, יש לזה שם כירה. אם זו המציאות של האש שם למטה אין הרבה גחלים ישנות שנשארו. צריך לדבר על התנורים של היום וכדומה. אבל זו לא ממש שאלה הלכה למעשה, אבל אני רוצה לומר הערה כללית על זה. אנחנו צריכים קצת לדבר, אני יכול כבר להתחיל.
דיגרסיה: שיטת הרמב״ם בפסיקה – לא להתאים למציאויות חדשות
דובר 1:
אז, אתה אומר דבר מאוד מעניין. הרמב״ם, למשל, אני לא יודע מה היה בזמן הרמב״ם, יכול להיות שבזמן הרמב״ם זה כן היה, אבל בטוח שהרמב״ם לא היה מתייחס, כי הרמב״ם כמעט אף פעם לא אומר, “בזמן הזה שאיננו משתמשים בכלי פלוני של הגמרא, אלא במשהו כלי חדש, ההלכה שונה.” כי הרמב״ם רואה את עצמו כסיכום של תורה שבעל פה. הוא צריך לומר אפילו את הדוגמאות. אז, הדוגמאות הן אולי רק מה שהיה אז, אבל כך נעשתה תורה שבעל פה, לפי הדוגמאות שהיו בזמן המשנה. הרמב״ם תמיד מביא את זמן המשנה.
זה הזכיר לי את המשנה ברורה. החפץ חיים כתב ספר משנה ברורה על הלכות אורח חיים, הלכות שנוגעות למעשה, והוא לא כתב אף פעם, לא על שבת, לא בשום מקום, את ההלכות של טכנולוגיה חדשה שיש רק היום. ולמה? אנשים אומרים כי הוא פחד להתערב, זה עוד היה חדש, הוא לא רצה להכריע במחלוקת בין הרבנים. אבל יכול להיות גם סיבה עמוקה יותר, כמו הרמב״ם. הוא רוצה רק להביא, התפקיד של המשנה ברורה היה להביא לא רק את המשנה, גם את האחרונים. הוא רוצה לומר מה ההלכה. להתאים למקרה, זה תפקיד של רב, זה לא תפקיד של ספר הלכה.
אני אולי אוסיף, לרמב״ם יש ספר “מחנה ישראל”, נדמה לי כך זה נקרא, הלכות שיכולות להיות נוגעות ליהודי שהולך לצבא. ובמקום כזה הוא צריך להכניס כל מיני פרקטי, סכין כזה מותר להשתמש, וסכין כזה לא, כי זה ספר פרקטי. אבל משנה ברורה הוא לא רצה להוציא.
כמו שאמרתי אתמול שר׳ שלמה זלמן אויערבאך אמר שהחשמל הוא כך, אוקיי, הוא אמר, אבל אי אפשר לעשות מזה כלל, כי אין לו את הכוח, הוא לא חכם, אין את הכוח לעשות כלל חדש בהלכה.
דיון: תנורים של היום והענין של בלעך
דובר 2:
אני מתכוון, כל הדברים האלה מאוד קשים, כי למשל, אם מישהו ירצה להשוות תנורים של היום לתנורים של אז, לא יספיק שהוא יחשב את כמות החום, אלא גם את “שמא יחתה”, אם זה נעשה מאוד קל, כי אפשר עם כפתור קטן, אולי “שמא יחתה” נעשה הרבה יותר חמור.
דובר 1:
אני רוצה לומר כאן, אני רוצה לומר שקצת נייר כסף עוזר, שמונח שם, זה לא נעשה כל כך…
דובר 2:
אם זה כל כך קל לחתות, צריך לשאול רבנים. אבל על כל פנים, מה שכתוב, אם יש לנו גזירה חדשה, זה דבר אחר. אבל לפי מה שכתוב בתורה, בחכמים, בשולחן ערוך, ובפוסקים, אני מתכוון לומר בפוסקים הקודמים, הוא שיש חשש “שמא יחתה”, שנאמר על האופן של גחלים. לא כתוב בשום מקום “שמא יוסיף”, “שמא למדורה”, “שמא” לעשות גדול יותר את האש. אז, בפשטות, יש דברים דומים, אבל אין את השיעור הראשון.
שיטת הבריסקר רב
בפשטות, ושמעתי שהבריסקר רב כך סבר, הוא לא יכול היה להבין למה אנשים עושים בלעך בתנורים של היום, כי אין שום קולא, אין מה לחתות. אנחנו נוהגים, כולם, אני מתכוון כל היהודים שאני מכיר נוהגים לשים בלעך שבת על התנור, אין לי עין הרע על זה. אני לא מבין את המחשבה.
היסוד של “שמא יחתה”
אבל שוב, חז״ל אמרו לנו כך, במיוחד עם הניסוח של הרמב״ם, מותר לעשות מלאכות ערב שבת, חוץ מסוגי מלאכות שיש חשש שבשבת עדיין תהיה עסוק בזה. וכשאתה שם סיר על האש, יש את הענין של “מצטמק ויפה לו”, שחז״ל אמרו על זה שכשאתה רוצה שהתבשיל שלך יהיה טוב יותר, אני חושש שאתה תחרוך באש. לחרוך לא, זה לא החשש שאתה תעשה את הלהבות קצת יותר גבוהות. לחרוך, לא עושים את זה בדרך כלל. אתה צריך להבין, החתייה היא כמו שמי שעושה ברביקיו יודע, חתייה היא דבר שעושים כל הזמן. הוא אומר בשבת, אני לא מדבר על בישול, אבל האופן הרגיל של בישול הוא שכל עשרים דקות נותנים מבט וחורכים. זה לא האופן הרגיל של בישול שכל עשרים דקות מגבירים את האש. זה לא איך מבשלים בדרך כלל.
ולא מדברים רק על ברביקיו שלוקח שתי דקות לבשל. מדברים כאן, זה ברביקיו ארוך יותר. נכון, זה ברביקיו ארוך יותר. גחלים, כשמבשלים עם גחלים, גחלים זה דבר שצריך לטפל בו, צריך לטפל בו כל הזמן. תנורים של היום זה לא דבר שצריך לטפל בו כל הזמן. צריך לטפל בו, שלא, אני יודע, שלא ישרף, דבר דבר, אבל לא צריך כל הזמן לתקן את האש. אז הגזירה של גחלים לא קיימת על התנורים של היום, ככל שאני יכול להבין.
הבלעך הוא זכר
תרגום לעברית
יש כאן גזירה חדשה ממנהג ישראל שמניחים בלך, אותו בלך הוא יותר כמו זכר, זה יותר כמו סימן, כדי לזכור שיש כבר מה שלא נוגעים. אני לא לגמרי מסכים, כי נראה לי שהרי החכמים אמרו שכאשר יש חשש שאדם יהיה לו עניין לעשות מבעיר או מבשל כדי שהאוכל שלו יהיה טוב יותר או מהיר יותר או טוב יותר או מצומק יותר וכדומה, צריך לחשוש, והמקרה בגמרא הוא גחלים. אבל בכל זאת, בדיוק כמו שאדם ירצה שהתבשיל שלו יהיה קצת יותר חם, הוא יעשה את זה. כל שאר הדברים שהרמב״ם מנה, אני לא יודע, הוא לא מניח שם את רוב המאכלים, אין לנו פחד. אבל כשמדובר בתבשיל שלו שהולך להיות טוב יותר, יש לי פחד. בגמרא זה נקרא “שמא יחתה בגחלים”. אני אקרא לזה, הוא הולך לעשות קצת יותר גבוה את הלהבה.
טענת נגד: אבל אפשר להגביר את הלהבה
דובר 2:
אם אי אפשר לשנות את הלהבה, אולי אתה צודק. אם אתה אומר שהאדם שם כל שבוע על אותה להבה בדיוק, אוקיי, אתה צריך לדעת שזה נקרא כמו “אמאי מיגז גחלים”.
דובר 1:
אבל דבר רגיל, אדם עושה ארוחת ערב, ועושים צ׳ולנט באמצע הלילה, פתאום הוא נכנס למטבח, “אוי, אני יכול לסבול שהצ׳ולנט יהיה עוד יותר מבושל”. החכמים הקדושים אמרו בדיוק להיפך, לך היו אומרים שאפילו כשיש עדיין מה לעשות עם הסיר, זה מותר כל עוד אין חשש שמא יחתה. בזמנם גם יכלו להביא ולהוסיף גחלים חדשות מבחוץ. בדיוק כמו שאפשר היום… מה ההבדל? זה אותו דבר! זה לא הסדר הרגיל! אמרתי לך, זה לא הסדר הרגיל של בישול לעמוד ולהגביר את הכפתור. זה לא הסדר הרגיל. הסדר הרגיל הוא שמדליקים את הלהבה.
דובר 2:
אתה הצבת הלכה שהחשש שמא יחתה קיים בעניין, כמו בגריל שאתה יודע מאיפה אני לא יודע, אני יודע דבר כמו תנור, ויש דבר שהתנור יהיה חם יותר כדי שהאוכל יהיה מבושל יותר. וכך יש היום שאדם רוצה שהתנור יהיה חם יותר כדי שיהיה מבושל יותר, ממילא יש חשש שמא יחתה. ואין חשש שמא יחתה, ובהלכה כתוב ברור שכל עוד אין חשש שמא יחתה, אין חוששים למשהו אחר. גוי אין לו עניין שיתנו לנו דבר כזה בהלכה. כלומר, למדת מה זה גרופה וקטומה, וכל האופנים שאנחנו לומדים, זה בדיוק כשהתבשיל הוא תבשיל שהוא עדיין דואג לגביו, ועם כל זה, מכיוון שזה לא, אפילו שאפשר טכנית כן, אבל זה לא מקובל, בעקירה לא מקובל לגרוף, להבות? כן, מקובל דווקא. אנשים מגבירים, מנמיכים לפי ההיתר. אבל כאן זה איסור חדש! אמרתי לך: אם לא החלפת מגחלים לסוג אחר של אש, זו אותה אש ואותו סיר.
דובר 1:
שוב, ההבדל בין גחלים לסוג אחר של אש עומד במשנה. אם זה סוג אחר של אש, זה מותר. אם זה בקש קש גבבא וכדומה, התנאים האחרים, ודאי, מה שכתוב, יש רק איסור שבות, אין…
פרק ג: השהיה על האש בשבת — כופח, תבשיל חי, ועצת אבר חי
הלכה ז: כופח — הממוצע בין כירה לתנור
דובר 1:
ובלהבות כן מקובל דווקא, יש הרבה אנשים שמגבירים ומנמיכים, שהחום יעלה.
אבל זו נקודה, אתה אומר איסור חדש, אמרתי לך, הוא אמר…
דובר 2:
אבל אתה החלפת מגחלים לסוג אחר של אש, זו אותה אש ואותו סיר.
דובר 1:
שוב, ההבדל בין גחלים לסוג אחר של אש עומד במשנה, אם זה סוג אחר של אש זה מותר, אם זה מכוסה גרוף וכדומה זה מותר. ודאי, זה מה שכתוב. יש רק איסור, ואמרתי לך שאין איסורים חדשים. הבאתי לך דוגמה ברורה שחיתוי הוא דבר שעושים כסדר, מה שאתה אומר שהם עשו גזירה חדשה זה לא דבר שעושים כסדר, זה הדבר שהם מחמירים, אבל שהם מחמירים זה כי לאדם יש עניין. זה סתם חשש חילול שבת, אם אדם רואה שהוא לא שלו שיעשה גדר, אבל אין גזירה מהרבנן.
לכאורה, אני אומר את שיטתי, אולי יכול להיות לך הבדל, אבל נראה לי הבירור של ההלכה שאין גזירה כזו שכל דבר שיהיה טוב יותר צריך לחשוש. יש רק גזירה עם גחלים שזה מקובל, והסדר הרגיל הוא שחוששים להיות מחתה, וצריך להיות שמירה מיוחדת לא להיות מחתה.
דובר 2:
לא מסכים. הלאה.
דובר 1:
אתה לא צריך להסכים, אני צודק.
דובר 2:
נראה לי ממש אותו דבר, ממש. כל הטעויות אני יכול לשמוע, אבל נראה לי שהשמירה של היום מחיתוי היא שאתה הולך להגביר קצת את הלהבות. ונראה לי כדבר הרגיל. כשאדם היה שם סיר באמצע השבוע, היה באמצע בודק כמה מים עוד יש בצ׳ולנט, והיה מגביר ומנמיך. בשבת זה יכול לקרות בקלות רבה. צריך לראות עצה שיעשו את זה בעצה, משהו שאדם ישים שם חתיכת נייר כסף, שיהיה כמו מסיח דעתו, שיהיה כמו גרוף וקטומה.
דובר 1:
זה לא, כי מה שאתה אומר מסיח דעתו זה דבר מעשי. אם נייר הכסף… בואו נהיה ברורים, אם השיטה שלך נכונה, אז נייר הכסף לא עוזר כלום.
דובר 2:
למה לא יהיה סוג של עצה של גרוף וקטומה? לא הולכים עכשיו להגיד לכל אחד לשבור את התנור שלו.
דובר 1:
טוב מאוד, זה לא תנור כי זה לא עוזר. גרוף וקטומה פירושו שעכשיו כמעט אי אפשר יותר להיות מחתה, או שזה כבר לא סוג אש שאפשר להיות מחתה. זה עושה אש חלשה יותר, שמים פחם רך יותר. אבל אתה עושה איסור חדש, אתה עושה איסור חדש, אתה עושה איסור חדש עם היתר חדש.
אין לי טענות, כל יהודי חייב אם הוא רואה שזה לא, שיעשה בוודאי גדרים וסייגים, שיהיה דבר יפה, אבל זו לא ההלכה, זה דבר חדש.
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
קריאה והסבר: כופח — הבל ממוצע
דובר 2:
אמור את ההלכה הלאה. כופח הוא הראשון שראיתי את המחלוקת מצוה, שהוא לא הולך לשכנע אותי בקלות. אוקיי, אחר כך, רגע, סיימת על כירה, אחר כך יש תנור שזה עניין אחד, וכאן יש משהו באמצע. כופח ההלכה היא האמצעי בין, הדרך הממוצעת בין תנור וכירה.
כופח הבלו רב מהבל הכירה ומועט מהבל התנור.
כופח החום, הוא מחזיק חום יותר מכירה, אבל הוא מחזיק חום פחות מתנור. ממילא, מה ההלכה? ההלכה היא דווקא חצי חצי. במקומות שמחמירים יש מקומות שמקילים.
לפיכך אם הסיקוהו בגפת ובעצים — הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או מצטמק ויפה לו, אף על פי שגרף או כיסה באפר.
אבל עם עצים, יהיו אלו גחלים רגילות שעושים בדרך כלל מסוגים, מה פירוש המילה גפת? אני לא יודע. משהו פסולת מ… פסולת מזיתים הוא אומר כאן. אה, מזיתים. אה, משהו שיש בו שמן, ובקיצור נהיה חזק מאוד, מתבשל טוב. זה סוג של אש בעצם. כן, ובעצם זה תנור ממש, כי אז זה חם מאוד, זה כמו תנור. ממילא, בקיצור, ההלכה היא כמו תנור, אז מה? שאסור לשים על זה או ליד זה תבשיל שלא בישל כל צרכו, או מצטמק ורע לו. תבשיל שיש סיבה לחשוב שהוא הולך לעשות חיתוי. אפילו פשוט גרוף וקטומה, אפילו לא עוזר, כמו בתנור לא עוזר.
ואם הסיקוהו בקש או בגבבה — הרי זה ככירה שהסיקוה בקש ובגבבה, ומשהין עליו.
אבל אם חיממו אותו בקש ובגבבא, עם גחלים חלשות יותר, אז החום חלש יותר, אפשר לדון אותו כמו כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, ומותר לנו, מותר כן לשים עליו ערב שבת דברים.
דיון: סמיכה לכירה ולכופח
דובר 2:
מה קורה עם הסמכה לתנור? למדנו שהסמכה לתנור היא כמו שימה בתנור, כי זה כל כך חם שגם שימה ליד התנור תיתן מספיק חום. מה קורה עם הסמכה לכירה? נראה שהרמב״ם לא מנה את זה בין הלכות כירה. כן, הוא אומר את זה כאן. אוקיי.
ומותר לסמוך לכירה מבערב.
הסמכה לכירה מותר כן בלילה, אפילו זה לא אחד מכל החששות. “מערב” פירושו מלפני שבת. מערב שבת, מערב שבת. כל החששות של… אה, הוא עדיין בכלל לא מדבר על שימה בשבת. זה הלכות מאוחרות יותר.
דובר 1:
כירה, שימה מבחוץ להיות סמוך, פירושו לא… זו בכלל לא שאלה.
דובר 2:
עוד הבדל בין כירה וכופח. ההבדל הראשון הוא שעל כירה עוזר גרופה וקטומה וכו׳ כל שלושת התנאים, ועל תנור זה לא עוזר. הבדל נוסף הוא שעל תנור אסור לסמוך, ועל כירה מותר לסמוך. מה עם כופח, מותר לסמוך? הוא אומר שאסור. למדנו עכשיו שאסור. זה תלוי. אם כופח הוא בגודל תנור, אסור לסמוך. אם זה בקש ובגבבא, מותר לסמוך, כמו כירה. לכאורה אותו דין. איך כירה, איך כופח. נראה מה זה שני הדברים.
הגדרות: כירה, כופח, תנור
דובר 2:
ואי זו היא כירה ואי זו היא כופח? כירה מקום שפיטת שתי קדירות, וכופח מקום שפיטת קדירה אחת.
כירה יש מקום שפיטת שתי קדירות. זה תנור שלמעלה יש מקום ל… מה פירוש המילה שפיטה? אני לא יודע. לשים שני סירים. להניח סיר נקרא שפיטה. זה הגיוני, זה טמון במילה קדירות. לא, שפיטה פירושו הפעולה של שימת סיר על האש נקראת שפיטה. הצד שפיטה. המודה, רואה? שכר שפיטה. המודה, לא המודה. פירושו על כל דבר. יש פעלים שהולכים רק על מושאים מסוימים. כמו בוצר, למשל.
דובר 1:
נכון, דיברנו.
דובר 2:
תפילת שפיטה פירושו לשים סיר על האש למעלה, זה נקרא שפיטה. כופח הוא מקום שאפשר לשים קדירה אחת. תנור הוא מעבר שסתם אדם ידע. תנור הוא פשוט. תנור הוא כולו סגור, אלה דברים פתוחים יותר. זה ההבדל. כל תנור צריך להיות לו אוויר למעלה להכניס את הדברים. אבל כופח ההבדל רק שזה קטן יותר, זה יותר ביחד עם החום. לכל הפחות זו הנקודה.
הלכה ח: תבשיל חי ומצטמק ורע לו — אין חשש שמא יחתה
קריאה והסבר: תבשיל חי מותר להשהות
דובר 2:
עד כאן למדנו על תבשיל שיש ממנו משהו שהולך להיות מבושל יותר, מצטמק. אבל עכשיו הולכים לדבר מה הדין של סוג אחר של תבשיל. כל ההלכות של שמא יחתה הן כשלאדם יש עניין לעשות חם יותר. אבל דבר שלאדם אין עניין, אין את החשש שמא יחתה.
אומר הרמב״ם כך, עד עכשיו למדנו מצד התנור, עכשיו מדברים מצד האוכל.
תבשיל חי, אוכל חי שעדיין לא נתבשל כלל, או משהו שנתבשל ועכשיו אם נשאיר אותו יזיק, כי מצטמק ורע לו, אם יתבשל יותר לא יהיה טוב, יהיה שרוף מדי, מותר להשהותו על גבי אש. מותר לשים אותו על האש, בין בכירה בין בכופח, בין בכל אופן שמותר לשים על האש, אין הבדל באיזה גחלים, אין את החשש שמא יחתה.
עצת אבר חי — הכנסת חתיכה חיה סמוך לבין השמשות
דובר 2:
אלא מה אומר הרמב״ם כך, תבשיל שבישל, גם הדברים שעליהם חששנו קודם, תבשיל למשל משהו שלא מבושל כל צרכו, או משהו שאפילו כן מבושל אבל עדיין יכול להתבשל יותר ויהיה טוב יותר, שעל זה יש לנו את החשש שמא יחתה, יש עצה על זה.
אם השליך לתוכה אבר חי סמוך לבין השמשות, אם הכניס חתיכת בשר, חתיכת תבשיל, יש כאן דווקא אבר, אבר פירושו בדרך כלל חתיכה מבהמה, אבל מה הוא הולך לשים? מה הוא מבשל? תפוח אדמה חי, אני יודע מה, משהו שהוא שם סמוך לבין השמשות, אין לו שום תחושה. מעתה הכל כתבשיל חי, מסתכלים עכשיו על כל הסיר כאילו יש שם דברים חיים. זה בכל מקרה ייקח עשר שעות, מה שזה לא יהיה, עד שיהיה מוכן לסעודת הבוקר, הוא לא יחתה כי הוא כבר מסיח דעת עד סעודת הבוקר. ממילא אפילו תבשיל חי, מותר למשל להיות הלכה למעשה, אפילו תנור, אפילו לא גרוף וקטומה, גם לא, הוא כבר מסיח דעת, ומשתמשים בזה למי שלא מחמיר בחומרה.
דובר 1:
טוב מאוד.
דובר 2:
עכשיו הרמב״ם נותן עצה, אפילו אלה שסוברים כמו רבי אליעזר שחשוב מאוד לשים בלך לפני שבת, אפשר להכניס ממש לפני שבת אם יש חתיכת בשר טרייה, ואז בוודאי לא צריך בלך. הוא כבר נותן עצות למי שמקבלים את החומרות שלי. אוקיי, מחזיקים אותי כבר בדרך.
דיון: למה לא לשים שומר?
דובר 2:
רק לך לאנשים כאלה ולא מחזיקים בלך, אחד ש… אוקיי. לא, כי אם יש מצב כזה, ודווקא הרמב״ם לא אומר לנו מה קורה אם שמים שומר. זו שאלה טובה למשל, מה עם השהיה אתה אומר שומר וכאן אתה אומר אופן אחר?
דובר 1:
בזה צריך לראות אם שם כתוב כן, צריך לראות אם שם כתוב כן, אבל זה כבר חידוש מאוחר יותר. אני רק רוצה לומר, אבל מאוד אפשרי שהרמב״ם אומר כאן מהגמרא. האמוראים היה להם את המחשבה, אם למישהו הייתה מחשבה שישימו מישהו במטבח כל השבת. ואם אפשר לעשות בהשהיה משהו מנעול על ה… צריך לחשוב, צריך להעמיק שם לפני שזה לא… אוקיי, צריך, כי אני יודע שבהשהיה עוזר כן שומר.
מה שאני מתכוון לומר הוא, כשחכמים נותנים לך עצה נגד גזירה, צריך לקבל את העצה הספציפית, או שהם אומרים לך “אני צריך עצה”. הייתי נוטה ששומר לא המילה, כי ההשהיה היתירה כאן היא לא כי הוא הולך לשכוח שזה שבת. זה פשוט כך הסדר. אין עניין ללכת, או שזה לא ירד. אנחנו צריכים לעשות פעולה. כל הדברים האלה למדנו והולכים ללמוד אחר כך. כן, יש לך סוגים שונים של איסורים דרבנן, זו כבר המציאות לגבי זה, נכון? כאן יש לך איסור דרבנן, כי הפעולה נכנסת לאיסור, נכון? בישול דבר הוא דבר שקורה, זה קורה הרבה פעמים מהבישול. לשים שומר, אני לא יודע. אני לא אומר, אם מישהו ימצא איזה AI מדהים שהולך לעשות, זה הולך להפוך את הדבר, אני לא יודע. אבל בדרך כלל, הם נתנו עצות רגילות יותר מזה. בקיצור, אחד זה לא עצה.
דובר 2:
אוקיי.
הלכה ט: עבר ושיהה — דין בדיעבד
דובר 2:
עכשיו הולכים ללמוד מה… מה בדיעבד אם… סיימנו כאן, נכון? מה בדיעבד אם עברו על איסור דרבנן? כך, כל תבשיל שהתחיל להתבשל, שאסור לשים על האש, יש הלכה בהלכות שבת, הוא הולך כאן לומר, הרמב״ם הולך כאן לומר קצת קנס, שאסור ליהנות ממעשה איסור, ממשהו שעשו בשבת.
אבל כאן צריכים לומר… רגע, שכחתי. כאן צריכים לומר… רגע, שכחתי.
הלכות שהייה וחזרה — בדיעבד, חזרה, והגסה
בדיעבד: עבר ושהה — דין מעשה שבת
דובר 1: בקיצור, אחד זה לא עצה.
אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד מה… מה בדיעבד אם… סיימנו כאן, נכון? מה בדיעבד אם עברו על דעות הרבנים?
המשך דיני שהייה וחזרה
אה, אז כך, “כל תבשיל שהותר להשהותו”, שאסור להניח על האש… יש הלכה בהלכות שבת… הוא הולך כאן לומר… הרמב״ם הולך לומר לנו קצת קנס, דין בהלכות שבת שאסור ליהנות ממעשה איסור ממשהו שנעשה בשבת.
דיגרסיה: שיטת רש״י — מאכל בן דרוסאי
אבל כאן צריך כן לומר… רגע אחד, שכחתי… כאן אתה צריך להזכיר מה שהתחלת לומר קודם… על מה שהרמב״ם אומר שההיתר היחיד הוא אם מניחים תבשיל חי, או שהוא מבושל לגמרי אפילו מצטמק ורע לו, כאן יש שיטת רש״י, שבנויה על שיטה בגמרא של חנניה, שאומר שאם זה מבושל לכל הפחות שליש מאכל בן דרוסאי, אז מותר, אפילו אם זה לא גרופה וקטומה, וכך המנהג, כתוב בשולחן ערוך, נוהגים כרש״י להקל, שאם זה נתבשל שליש, או שליש, כן? אז כבר זה נקרא… חוץ מאם זה מצטמק ויפה לו, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, בסדר. זאת אומרת, אפילו אם זה לא מצטמק ורע לו, אני לא יודע בדיוק. בכל אופן, וצריך לדעת, אני לא יודע אם זה מעשי, אפילו זה כבר לא כל כך נואש, כי בדרך כלל רוב האנשים עושים כבר לגמרי מוכן. אבל הרמב״ם, כשהוא אומר את המילה “כלל”, “שלא בושל כלל” או “בושל כל צרכו”, הוא רואה שממש הוא לא מקבל את החידוש. לא, זה בטוח שהרמב״ם לא מקבל את זה. אני מתכוון, כך כולם מבינים. יש ספרים שאתה יכול להבין את הרמב״ם. כי מה עוזר לי? היה פעם משהו ערובה שהוא כבר אכל. מילא, אני פחות נואש. כי יש דרך איך לאכול, וזו הלכה קצת קשה. אז בא, אני לא יודע באמת לא.
חזרה לדין עבר ושהה
בסדר, אומר לנו הרמב״ם הלאה, שבהתבסס על ההלכה שמעשה שבת אסור, אומר הרמב״ם, מה קורה אם מישהו לא קיים את ההלכה?
שאלה: מהו המעשה שבת כאן?
זה קצת מעניין, כי בדרך כלל מעשה שבת פירושו שהוא עשה איזו עבירה בשבת. כאן, בכלל זה מעניין, כי מדברים אל היהודי ערב שבת. אני לא יודע, היחיד… כי המצווה שכבר קיימת ערב שבת לגבי שבא שבת, הוא לא רשאי לעשות… כשהוא עושה את זה, הוא עושה את זה ביום שישי.
דובר 2: אוקיי, זה איסור דרבנן, זה איסור דרבנן.
דובר 1: יש איסור דרבנן שאין בו שום מעשה. או שהאיסור דרבנן הוא כשהוא הניח ערב שבת, או ההשארה שם בשבת?
דובר 2: כן, שהייה.
דובר 1: יכול להיות שיש מצווה שאם מישהו לא שכח את ההלכה שהוא צריך להוריד את זה בשבת, כי כל הזמן יש לו חשש שמא יחתה. אז כשהוא עשה את האיסור בשבת על ידי שהשאיר את זה שם…
דובר 2: אוקיי, יכול להיות.
דובר 1: כן, אבל איך שזה לא יהיה, הוא לא הוריד את זה לפני שבת.
פסק הרמב״ם: במזיד
“כל תבשיל שאסור להשהותו”, שאסור להשאיר על הכירה בכל האופנים שמנינו, “אם עבר ושהה אותו”, הוא כן השאיר את זה על האש בשבת, “אסור לאכלו”, במוצאי שבת אסור לאכול את זה עד מוצאי שבת, “וימתין בכדי שייעשו”, וצריך לחכות עד מוצאי שבת וכמה זמן שלוקח לבשל שוב את האוכל.
מבינים, האוכל לא נזרק… לא צריך לזרוק את האוכל, צריך רק לחכות, כדי שלא יהנה מהעבודה שהוא עשה בשבת, מהשהייה שהייתה בשבת.
וזה איסור דרבנן בלבד. זה איסור דרבנן, ויותר מאיסור דרבנן, זה איסור דרבנן שהוא לא נכשל. שלא כמו כשאדם עושה איסור דרבנן הוא נכשל, אבל כאן האדם לא נכשל, הוא לא היה מחטא, ומה שהוא עשה הוא עשה ביום שישי. הוא לא עשה כלום בשבת, הוא לא עשה שום מעשה שבת. זה לא מעשה שבת, אבל קרה כאן איסור, ועם האוכל קרה איסור שממנו יש לו הנאה, ואסור ליהנות מהאיסור. זה כמו קנס בעצם, נכון?
חילוק בשוגג
זה אם היה במזיד. אבל אם היה בשוגג, הוא שכח, הוא חשב להוריד ערב שבת והוא שכח להוריד, אז אם זה תבשיל שלא בישל כל צרכו שהתבשל בשבת, זה אסור במוצאי שבת. אבל אם זה כן תבשיל שבישל כל צרכו, והבעיה היא רק שזה מצטמק ויפה לו שלא היה מותר, הרי הוא לא נהנה כל כך ממעשה שבת לכאורה, כי זה כבר היה מבושל, אז מותר לאכלו בשבת מיד, מותר לאכול את זה בשבת.
מחלוקת ראב״ד
וכאן חולק מאוד הראב״ד.
דובר 2: כן, למה הראב״ד חולק?
דובר 1: כי הראב״ד לא רואה את החילוק בין שוגג למזיד. הוא אומר ששכחה, הוא לא רואה שיהיה חילוק בין שכחה או מזיד. אז לפי הראב״ד אפילו בשוגג צריך להיות אסור. נראה כך, לדעתי. על מסיק ידו הוא מסתמך, כן מסכים?
דובר 2: אני לא יודע. אני לא ברור.
דובר 1: אוקיי. נראה שהראב״ד אומר אפילו בשוגג.
דובר 2: כן.
דובר 1: אפילו בשוגג זה גם אסור, אני חושב שכך צריכה להיות ההלכה לפי הראב״ד.
דובר 2: אוקיי.
הלכות חזרה — להחזיר סיר על האש בשבת
הבדל בין שהייה לחזרה
דובר 1: עד עכשיו למדנו על הנחה ערב שבת, וזה נקרא שהייה. שהייה פירושה שהוא לא עושה שום מעשה בשבת. מה קורה כן בשבת? בשבת קורה רק השהייה, שזה מונח שם בסיר. חזרה פירושה להחזיר את הסיר בשבת. בואו נלמד עכשיו מה קורה לגבי החזרת הסיר על האש בשבת. זאת אומרת, דבר שעדיין לא מבושל אסור בוודאי. השאלה היא כשאדם מחזיק ביד סיר שכבר מבושל, האם מותר לו להניח את זה על האש. לכאורה זה כבר לא מבשל. נראה מה כן ומה לא.
הכלל: אסור להחזיר
אומרת הגמרא, “כל שמותר להשהותו על גבי האש” — כל הדברים שדיברנו שמותר להשהות על גבי האש, או כי זה לא כירה חמה, או כי האוכל חי, וכדומה — “אם נטלו מעל גבי האש, אסור להחזירו למקומו”. אסור להחזיר את זה לכירה. זאת אומרת, זה כמו ענף של שהייה. בדיוק כמו שאסור להשאיר… לא, סליחה, אפילו דברים שמותר כן להשאיר. להשאיר מותר כן, אבל להחזיר אסור.
דובר 2: אוקיי. ומתי מותר כן להחזיר?
טעם האיסור: נראה כמבשל
דובר 1: למה? האיסור של החזרה אינו בגלל “שמא יחתה”. זה משהו אחר.
דובר 2: כן, זה נראה כאילו מבשלים בשבת או משהו כזה. אבל מדברים כאן באופן שאין “שמא יחתה”, כן? זה גרוף וקטום או זה…
דובר 1: נכון, כך זה נשמע. זה איסור חדש. עוד גזירה. מהי הגזירה? שזה נראה כאילו מישהו מבשל?
דובר 2: לא, קודם כל, זה תלוי באיזה. תן לי לראות מה הוא אומר.
דובר 1: אוקיי, כן. אז “ואין מחזירין”, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: כשמחזירים את זה, אם מורידים את הסיר בשבת, כשמחזירים את זה זה נראה כאילו מבשלים. או אם זה היה חי, יש שני דברים, אם זה לא מבושל, או אם זה עדיין לא מבושל, אז מבשלים ממש, כי כשמחזירים את זה, אפילו אם זה רק מצטמק ויפה לו, זה כבר מתחיל את הבישול, אבל למעשה זה נקרא מבושל, אסור לבשל, זה… אסור אז להיות מבשל, או זה נראה כמבשל, או מחזי כמבשל. ואז, כן, אסור להחזיר למקומה.
היתר יחיד: כירה גרופה או מכוסה
אומר הרמב״ם, יש אופן אחד איך מותר כן להחזיר בשבת, “ואין מחזירין לעולם”, רוב האופנים אסור. מכל ההיתרים שלמדנו מתי מותר כן, רק אחד מהם מותר. העצה של “אלא אם כן היתה כירה גרופה או מכוסה”, כירה שעשו גרוף, הוציאו את האש או כיסו, “או כירה וכופח שהוסקו בקש ובגבבא”, או כירה או כופח שהסיקו בקש ובגבבא, אז זה מותר. זאת אומרת, העצה האחרת של הנחת חתיכת בשר חי לא יכלו, כי זה הכי חמור במקרה הזה, כי זה ממש מבשל בשבת. וכל שאר ההיתרים שהיו כאן לא עזרו, האופן היחיד איך מותר להחזיר בשבת היה…
דובר 2: יש אש, אבל אתה אומר שהאש היא משום מחזי.
דובר 1: אוקיי, יהודי יניח סיר על האש בשבת, זה כבר דבר שלא מניחים, החכמים לא מניחים.
דובר 2: נכון. אבל חוץ מאם זה לגמרי גרוף או מכוסה, אין כאן אש, אז מותר.
דובר 1: לא, כופח שהוסק בקש ובגבבא מותר גם.
דובר 2: גם כי זה מעט, בקושי יש כאן אש. כן, מהו ההיתר? כי אתה אומר שאין כאן באמת אש.
דובר 1: יש קצת אש, אבל זה חלש.
דובר 2: כן.
תנאי: שלא הניחה על גבי קרקע
דובר 1: “והוא שלא הניחה על גבי קרקע”, הוא לא הניח את הסיר. “אבל אם הניחה”, פעם אחת הוא הניח את זה… על הארץ, כן? על הארץ. אני מתכוון, קרקע, על השולחן לא ישנה את ההלכה. אני מתכוון, בגמרא נראה שסתם כל הדברים היו ליד הארץ, זה היה מאוד נמוך. כך כתוב, זה משהו בנין שעושין בקרקע, כך ראיתי בפירוש המשניות להרמב״ם. אז אני חושב שעל הקרקע זה… כדיבור בהווה.
להניח. זה הגיוני, כי כשהסיר על איזה מקום, כשמניחים את זה, נראה כאילו מניחים דבר חדש. מה שאין כן כשאדם נכנס לחדר, הוא רואה מישהו מחזיק סיר ביד והוא מניח את זה, הוא יחשוב שזה כבר היה שם.
אבל “משעה שהניחו”, פעם אחת הוא הניח את זה, “אינו חוזר ונותנו”, אסור להחזיר את זה, “אפילו באופן שהיה מותר”, אפילו על כירה גרופה ומכוסה. כי אז נראה ממש כאילו הוא מניח סיר חדש בשבת, וזה אסור.
תנור וכופח כגחלים — אסור אפילו חזרה
“ואין מחזירין בתנור”, ואסור להחזיר בתנור, “ולא לכופח שהוא כגחלים”, ולא על כופח שהוא כגחלים, “אלא על גבי כירה”, רק על כירה, “אף על פי שגרופה ומכוסה”, אפילו היא גרופה ומכוסה, “מפני שהבלה חם ביותר”, כי החום חם מאוד, ממילא נראה כאילו מבשלים בשבת.
סמיכה = חזרה
“כל שאין מחזירין עליו”, כל הדברים שההלכה היא שאסור להחזיר, “אין סומכין לו”, אסור גם לסמוך. זאת אומרת, מותר גם רק לסמוך בשבת רק על כירה גרופה ומכוסה או כשר גחליו, אבל האחרים אסור לסמוך בשבת.
אוקיי, אני חושב שזה הדין של נראה כמבשל בשבת. אני מתכוון שיוצא מזה מסוימים, למשל, אני יודע שיש שאלה, יש מאכלים מסוימים שמותר לחמם בשבת, כמו בבישול אחר בישול, אבל שלא ייראה כאילו הכניסו את זה לתנור. יש הלכות כאלה שמדברים על זה, שלא ייראה כמבשל בשבת.
הלכה בענין הגסה — לערבב בסיר על האש
ההלכה הבאה הולך הרמב״ם ללמוד, ההלכה שאנחנו מכירים כמגיס, שאסור לערבב בסיר שעל האש.
אומר הרמב״ם, “אסור להכניס מגרפה”, אסור להכניס כף, אני לא יודע מה זה מגרפה, משהו אחד מהדברים, “לתוך הקדרה בשבת כשהיא על האש”, לתוך קדרה בשבת כשהיא על האש, “אפילו באופנים שהותרה להיות על האש”, אפילו באופנים שדיברנו שמותר להיות על האש, “ואפילו להוציא ממנה בשבת”, אפילו להוציא קצת מהאוכל בשבת. למה? “מפני שהוא כמגיס”, כי כשהוא מכניס את הכף הוא מגיס, הוא מערבב את זה, “וזה מצורכי הבישול הוא”, וזה טוב לאוכל שמערבבים את זה, “ונמצא כמבשל בשבת”, זה בא בישול, זה נראה כאדם שמבשל, באמצע הבישול הוא עסוק עם ה… הוא מערבב היטב. יכול היה לבוא שם בישול בשבת. יכול היה לבוא שם, אפילו קצת צורך. זה לא רק נראות, זה ממש בישול, אבל זה כמו תיקון.
דיני שהיה וחזרה – המשך: הגסה, חזרה מכירה לכירה, ויוצאים מכלל דבר חי
איסור הגסה – לערבב סיר על האש
דובר 1: כי כשהוא מכניס את הכף הוא מגיס, הוא מערבב את זה. נראה מצורך הבישול, זה טוב לאוכל שמערבבים את זה, נמצא כמבשל בשבת. זה כמבשל, זה נראה כאדם שמבשל, ובאמצע הבישול הוא עסוק עם זה לערבב היטב. זה גם קצת צורך, זה לא רק נראות, זה לא ממש בישול, אבל זה כמו תיקון לבישול, זה גם לא סתם בישול.
והרמב״ם רואה את זה שזה כמבשל, כמו הענין לגבי חזרה. יש שיטות אחרות שזה רק כמו ה… הרמב״ם לא אמר בחזרה למה אסור, נכון? הוא רק אמר שאסור. הוא לא אמר את המילה כמבשל.
חומרת הרמב״ם – אפילו להוציא מסיר
הרמב״ם אוסר אפילו סתם להוציא דברים מסיר בשבת בעצם, כי אף על פי שהוא לא מערבב אז, אבל הוא הולך לבשל, או בשעה שהוא מוציא זה מתערבב, ממילא זה אסור. הראב״ד לא מסכים עם החומרא הזו. הראב״ד אומר, כן? איפה הראב״ד? אומר הראב״ד הקדוש, “הפריז על מידותיו”. כן? “שאסר אפילו להוציא במגריפה”. הראב״ד מסכים שאסור לערבב, אבל הראב״ד אומר שלהוציא מסיר זה כבר יותר מדי. זה אומר הראב״ד הקדוש, זו שיטת הראב״ד. כן.
דיון: מהי הבעיה העיקרית – הכנסת המגריפה
דובר 2: אוקיי. נראה שהבעיה העיקרית היא הכנסת המגריפה, הוא מתחיל עם זה, ההכנסה לסיר. כי סיר שמונח עם כף נראה כאילו הוא באמצע בישול. אז להוציא באופן אחר יהיה לכאורה מותר. אני יודע, לשפוך מהסיר לכאורה יהיה מותר. אז זה גם מתערבב, כן? כשאדם למשל לא ירצה להכניס מגריפה, אלא הוא יזיז את הסיר, ישפוך מהסיר.
דובר 1: כן, אבל זה כבר לא על האש.
דובר 2: אבל זה מתערבב, זה גם…
דובר 1: זה לא על האש.
דובר 2: בישול הוא רק מה שעל האש. אהא, אוקיי.
דיון: העברה מסיר אחד לאחר
מה קורה לגבי העברה מסיר אחד לאחר? אומר הרמ״א, “מותר להחזיר מקירה לכירה”. בשבת מותר להוריד את הסיר מכירה אחת ולהניח אותו על כירה אחרת, “כל זמן שלא הניחו על הקרקע בינתיים”, כמו ההלכות שלמדנו קודם. זה לא רק להחזיר למקום שממנו לקחו את זה, אלא החזרה פירושה להניח על תנור חם, אפילו על כירה אחרת.
דובר 1: יפה מאוד. “אפילו מקירה שהובערה מבעוד יום לכירה שהובערה מבעוד יום מותר גם”. אם שתיהן באותה קטגוריה שמותר, כירה שמותר כי היא גרופה וקטומה או קטומה. “אבל לא מקירה לטמינה ולא מטמינה לקירה”. אבל אסור לקחת מכירה להטמנה. הטמנה פירושה לכסות את זה ו…
דובר 2: רק הטמנה, שאין בה אש.
דובר 1: כן, זאת אומרת שאתה מכסה את זה עם דברים ששומרים את זה חם. “ולא מטמינה לקירה”, זה אסור.
דובר 2: כן. יפה מאוד.
דובר 1: למה? “מקירה לטמינה”, הטמנה היא לכאורה פחות חמה. אסור לעשות את ההטמנה בשבת, כלומר. אסור לעשות את ה…
דובר 2: יכול להיות בגלל זה. כן.
דיון: מחלוקת שולחן ערוך ורמ״א לגבי הגסה
דובר 1: אני רוצה לראות מה הוא אומר על ההגסה. כן, אומר השולחן ערוך, איך זה הולך? כן, השולחן ערוך מסביר שגם הרמ״א לא התכוון אחרת, שהאיסור של הגסה הוא רק כשזה לא מבושל כל צורכו, שעושים משהו על. “אבל דבר שהוא מבושל כל צורכו, דהיינו מצטמק ורע לו, אין בו משום הגסה”, כי הגסה היא רק כשמ… כשמ…
דובר 2: מצטמק ויפה לו זה אבל גם…
דובר 1: אבל הרמ״א לא מסביר. הרמ״א אומר שאפילו מבושל כל צורכו יש גם הגסה.
דובר 2: זה יכול להיות מעניין. אבל אפילו פעמים אחרות, מצטמק ויפה לו זה גם, למשל את המרק אולי אפשר היה, את הצ׳ולנט לא. צריך לחשוב איזה סוג… כי למשל צ׳ולנט יש מקום לערבב שלא יישרף מלמטה. יש מקום לזה.
דובר 1: יכול להיות. על מרק עוף אני לא רואה שיש אמיתי…
דובר 2: שלא יישרף, ולא… אני לא יודע מה למטה.
הלכות שבת פרק ג – דינים נוספים בשהייה: תנור שהרוח מפסדתו, בשר צלי, ומוגמר
דובר 1: בגלל המשנה. כן, אבל עכשיו זה לא… זה סוג של מצטמק ויפה לו. אני אומר שזה לשמור מהדבר השני, זה קיבוץ. אני מתכוון שזה לא… כן, זו משנה שלמה, שלא יהיה נוסף ומועבר אחד לשני.
דובר 2: כן, אבל זה מקום לזה, זה אומר מגיס.
דובר 1: אבל למעשה, בכל אופן, הרמ״א אומר “גם בישול לצורך”, אז בני ישראל יוצאים ידי רמ״א. בסדר.
דובר 2: כן, השאלה היא רק, השאלה היא לא כשממש מגיס פנימה דברים, אלא כשלוקחים רק החוצה כף, שזה כבר חומרא של הרמ״א. אם העולם בכלל לא מסכים לחומרא, אז יכול להיות שצריך לקיים. אולי אומר העולם שעל כזה לא צריך להחמיר.
דובר 1: כן, יש שנוהגים שלא לוקחים החוצה ישירות מהסיר שעל האש, נכון? מחזיקים אותו, מרימים אותו בדרך כלל.
דובר 2: אוקיי, בסדר. למדנו, כן, מותר להחזיר.
הלכה יב: לא ימלא אדם קדרה – קטניות, תבשילים, ומים
דובר 1: עכשיו נלמד עוד פרטים בנושא של שהייה, נכון? “לא ימלא אדם”, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: תגיד את זה. “לא ימלא אדם קדרה”, אדם לא ימלא סיר עם “עדשים”, קטניות, כן, “עדשים ותורמוסין”, זה סוג של קטניות, כן, “מיני קטניות”, או “חביות של מים, ויתן לתוך התנור עם חשיכה וישהו על גביו”. למה אסור? הוא אומר כך, אנחנו למדנו כאן דברים שונים. הוא אומר, ספציפית המין הזה, סיר שמלא בקטניות או במים, אסור להניח ערב שבת, אסור להשהות, אפילו באופן שמותר להשהות דברים אחרים. למה? “שאלו וכל כיוצא בהן אף על פי שלא בשלו כל עיקר כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן”. אפילו המים כבר חמים או העדשים כבר חמים, זה לא בכלל מבושל.
חידוש: למה זה שונה מדבר חי
אנחנו למדנו קודם, כמו שכתבתי כאן את הכללים, כמו שאני מבין את זה, אנחנו למדנו קודם שדבר חי אין בו איסור שהייה, למה? כי יש חשש שמא יחתה. אומר הרמב״ם כאן, זה רק דברים שלוקח זמן רב לבשל, או כמו שהאבר חי מתכוון לחתיכת בשר, או שזה בכל אופן פטור. אבל ההיתר שדבר חי בכל אופן לא יעזור ל״שמא יחתה”, כי זה בכל אופן נשאר עד שבת בבוקר, הוא ראה שם למשל דבר שהוא עוד ירצה לאכול בסעודת הלילה, יחתה. דבר שהוא יאכל כבר בסעודה הבאה, אוקיי, זה דרך פשוטה לשים אותו.
אז, מיני הקטניות או סיר מים שלא לוקח כל כך הרבה זמן להתבשל, יש כן מקום לשמא יחתה, אסור להשהות, אומר הוא. לפי זה, למה לא להניח סיר על התנור ערב שבת סמוך לחשיכה? למה? כי הסוג הזה של דברים, שאינן כל כך יפים, שרבינו יונה יש לו עוד רעיונות דומים לזה, של מאכלים שדומים לזה, אף על פי שלא בישלו כל עיקר, מקבל דין כתבשיל שלא בישל כל צרכו שאסור להניח על האש. למה? “מפני שאינן צריכין בישול הרבה”, הדברים האלה לא צריכים בישול רב, ממילא “ודעתו עליהן לאכלן לאלתר”, הוא חושב שהוא יוכל לאכול אותם מיד. ממילא, זה מקבל דין כמו בישול שלא בישל כל צרכו, ויש חשש שמא יחתה, “לפיכך אסור להשהותן בתנור”.
קנס כדי שיעשו
ועל הדבר הזה דווקא היה גם אותה הלכה לגבי כדי שיעשו, הקנס של אחרי האכילה, עובר ויעבור. בשאר, היה גם ההלכה כמו שדיברנו קודם, שיש ענין במוצאי שבת, ובמוצאי שבת יצטרכו לחכות כל כך הרבה זמן כמו שלקח לבשל את הדבר, כדי שיעשו.
עכשיו נלמד עוד היתרים של שהייה. זה היה כמו איסור או יוצא מן הכלל של היתר. עכשיו נלמד שונים עוד היתרים ולמה אי אפשר, לא כדאי, לא נוהגים לחתות, ממילא מותר.
הלכה יג: בשר גדי – היתר שהייה בתנור
דובר 2: כן, “תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, שהה אותו בשבת”. תנור שהניחו בו בשר מבעוד יום והשהו אותו בשבת. אז כך, “אם בשר גדי וכיוצא בו”, אם זה כל שאר הבשרים תלוי, אם זה למשל לגמרי חי מותר, אם זה בישל כל צרכו צריך לבדוק עם סמוך ונראה. אבל בשר גדי יש לו דין מיוחד שמותר. למה? כי בשר גדי, “אם יחתה באכילתו יתחרך הבשר”. בשר גדי הוא בשר עדין מאוד, ולעשות אותו חם יותר יזיק לבשר, יוזכר החום כלומר הבשר יישרף. “שאין צריך אלא חמימות האש בלבד”, יש דברים שאוהבים ממש את כל החום של האש, כמו גריל רגיל. בשר גדי הוא משהו שצריך חום, אבל לא רוצים כמות גדולה מדי של חום. “אבל בשר עז ושור” כן אסור, כי שם כן יש את החשש שמא יחתה בגחלים לבשלו.
דיון: הבדל בין דבר חי לבשר עז ושור
דובר 1: אני רוצה להבין שוב, מה זה שונה, מה בשר עז ושור שונה מההלכה הקודמת על איבר חי לגמרי, בשר חי לגמרי?
דובר 2: לא, זה אותו דבר. הוא אומר בסך הכל שהיינו יכולים לומר שיש היתר של בשר גדי, ובשר עז ושור הרי עדיין מתמשך, זה דבר חי, זה לוקח בכל אופן זמן רב לבשל. לא, לא מדברים על זה, מדברים עכשיו על כשזה כבר מבושל. כשזה כבר מבושל, אהה, שמא יחתה בגחלים לבשלו.
טח פי התנור בטיט
יש עוד עצה כאן שאפשר יהיה להניח בתנור, אומרת הגמרא כך, “ואם טח פי התנור בטיט”, יש דבר כזה של תנורים שמניחים פנימה את המאכל, ואחר כך סוגרים לגמרי כך שיהיה סגור לגמרי התנור, ועושים את זה עם טיט. אז מותר. למה? “שאם בא לפתוח התנור ולחתות”, כי אם יחשוש שהוא ירד להסיר את הטיט וכן יחתה בגחלים, “תיכנס הרוח ויתקשה הבשר ויהא הפסד, ויצטנן התנור”. המין הזה של תנור שסוגרים אותו עם טיט הוא מין תנור שאופן הבישול שם הוא שיהיה מבודד, שלא ייכנס אוויר מבחוץ, כי זה יעשה את… נראה שאותו תנור מייצר בשר רך מאוד. אז אם הוא יפתח את זה, יזיק לבשר. תיכנס הרוח ויתקשה הבשר, הבשר יתקשה, ויתקרר, והתנור יתקרר. ממילא, אף פעם לא… לפתוח זה אף פעם לא ברגע טוב באמצע שבת.
דובר 1: זה דבר מעניין, הוא לא הולך לשום מקום בשבת, הוא יפתח את התנור ויאכל.
הלכות שבת פרק ג – דינים נוספים בשהייה: תנור שהרוח מפסדתו, בשר צלי, ומוגמר
הלכה יג-יד: תנור שהרוח מפסדתו – כל דבר שהרוח מפסדתו
פשט הלכה: תנור מיוחד לבשר רך
רואים שאותו תנור מייצר בשר רך מאוד. אז אם הוא יפתח את זה, יזיק לבשר. קרירות הרוח כשזה מתבשל יקרר את הבשר יתקשה ויתקרר, והתנור יתקרר. ממילא פותחים את זה אף פעם לא לפני שלוקחים את זה החוצה.
זה הדבר השני. כן, הוא הולך לאיזה מקום בשבת הוא יפתח את התנור ויוציא את זה, אבל לוקחים את זה החוצה רק כשיודעים שזה כבר מוכן, או כשמגיעים כבר לסעודה. אף פעם אין את המציאות שירצו לחתות.
אומר הרמב״ם, “וכן כל דבר שהרוח מפסדתו”, כל דבר שהרוח לא טובה לאותו תנור, “אין גוזרין עליו שמא יגלה ויחתה”, לא חוששים שהוא יפתח את התנור ויחתה. למה? מאותה סיבה.
קושיא: למה אונן של פשתן מותר?
שואל הוא, “כך? מהסיבה הזו?” הרמב״ם אמר קודם, בתחילת הפרק, “מותר ליתן אונן של פשתן לתוך התנור עם חשיכה”, מותר להניח חתיכות סחורה של פשתן בתנור שיעובדו, מותר להניח. אבל, אומר הרמב״ם, צריך לחשוש “שמא יחתה”? כן, אותה “שמא יחתה”, זה דבר שקשור לאוכל, הרי חישבו ש״שמא יחתה” הוא דבר שקשור לאוכל, שם דיברו על “שמא יחתה”.
חידוש: הסיבה האמיתית ל״שמא יחתה”
“עכשיו נתחדש לנו חידוש”. להיפך, כל הדבר, הרמב״ם התחיל שכל הדברים האלה מותר להניח בסיר, חוץ מאוכל שיש חשש “שמא יחתה”. התחלת כך, אמרת כך קודם. עכשיו מתגלה לי שלא אמרו לגמרי נכון. כך רואים מכאן. באבנים אמרו שמותר להניח קדרה או סיר, הם לא דיברו על כל שאר הדברים. ושמותר בדרך כלל להניח אוכל אפילו, כל זמן שזה לא כך.
אז, אם לכאורה האונן של פשתן, גם יש חשש “שמא יחתה”, גם יש לו מעלה, היה לכאורה צריך התירוץ להיות כי זה לא… זה לא… בעצם, לא זורקים את זה. לא זורקים את זה. זה רק חשש שצריך לומר. לכאורה פשוט, זה לא המנהג לחתות באונן של… פשוט, סיבה פשוטה, כי בשבת הוא לא יעשה כלום עם האונן של פשתן. האוכל הוא מחמיר, כי הוא יאכל אותו בשבת, הוא רוצה… שוב, הם מחמירים בדברים שהם לטווח ארוך, כמו בהתחלה. אבל נראה שלא כך. נראה שהרמב״ם מסביר את ההלכה מהתחתית. הסיבה שלמדו אז בבית המקדש, כי אין על זה חשש שמא יחתה. והוא אומר שהסיבה שאין את החשש שמא יחתה היא אותה כמו טח פי התנור, אותה סיבה, כי כשנכנס אוויר זה מפסיד.
הלכה טו: גדי שלם – יוצא מן הכלל
פשט הלכה: גדי שלם בתנור
עכשיו אפשר ללמוד יוצא מן הכלל מההלכה של הגדי. למדנו שבשר הגדי יש בו חתיה יתר, ממילא לא עושים את זה. אבל גדי שלם, אם מניחים גדי שלם לתוך התנור, כמו ערב פסח מניחים בעל חי שלם. נלמד עוד על פסח. הוא מניח כזה בשר עבה ובשר שאר, שאסור לשרוף. למה תעשה חשש שמא יחתה? אלא אם כן טח התנור. לכאורה אז זה פחות עדין. חתיכה קטנה של גדי, אכלת פעם גדי? זה מאוד רך. זה… מה זה אומר? זה בר, כן? גדי לעומת כבש הוא יותר רך מבשר של פרה. זה נשרף יותר מהאש. גדי שלם, כנראה יש שם עצמות ודברים, זה לא נראה כך. אם הוא יעשה טח התנור כן. הפשט הוא שזה המין תנור שמתקרר. אותו דבר.
הלכה על ערב פסח שחל להיות בשבת – בני חבורה זריזין הן
אומר הרמב״ם, מה קורה אם כך ערב פסח שחל להיות בשבת? מותר לשלשל או בשבת… מותר אבל כן לשלשל, כלומר להוריד את הכבש לתוך התנור, את כבש הפסח לתוך התנור עם חשיכה, כשנעשה לילה, אף על פי שאינו טח התנור, אפילו לא סוגרים את התנור. לכאורה היינו צריכים גם לחשוש שמא יחתה. אומר הרמב״ם, הסיבה שבפסח מותר, פסח שחל בשבת, מסיבה ספציפית, כי בני חבורה זריזין הן. כשאנשים עושים ביחד, הם ממנים עצמם על חבורה לקרבן פסח, זה יותר… כי זה דבר חשוב, או שאני לא יודע בדיוק מאיזו סיבה, יותר מאנשים סתם שאוכלים ביחד סעודת שבת. בני חבורה זריזין הן, הם לוקחים ברצינות את הדבר. חשש שלא יהיה את החשש שמא יחתה.
חידוש: מקור להיתר של שומר
זה לכאורה כן מקור להיתר שלנו שחיפשנו של שומר. זה דבר דומה. הסוג הזה של אנשים, אתה יכול לומר אחרת, בפסח אנשים זריזים, אני כבר יודע מה צריך להיות חבורות זריזות. כשחבורה זריזה, אתה יכול לחשוב פשוט, אבל כשחבורה מבשלת ביחד זה יותר משהו שמתכננים. ממנים אחד שיהיה ממונה על התנור. כן, יש לך חבורה, מתכננים את זה מראש. בבית, כל אחד עובר ליד הסיר, הוא הולך אחד יעשה, אבל אתה יודע מה, בוא נעשה את זה קצת יותר פריך. זה חשש שמא יחתה.
אבל מתכננים את זה מראש, ויודעים שזה שבת, ויודעים שמותר לעשות רק מה שמותר לעשות. כמו כהנים זריזים הם, שאני מתכוון שהוא גם יאמר מאוחר יותר. יש קשר אישי, אבל צריך לדעת בדיוק. אבל לא כתוב שאתה לוקח חבורה לעשות שולחן לרבי אחד, אין שאתה אוכל רק פסח. כן, זה שלוקחים ברצינות את… אוקיי. בסדר.
הלכה טז: בשר צלי – מצטמק ורע לו
פשט הלכה: בשר, בצל וביצה על גבי האש
עוד דבר, עוד דבר שאסור. כן. מה החידוש של הדבר הבא? בואו ננסה להבין.
אני לא רואה שום הלכה חדשה. נראה לי חדשה רק במשנה. אוקיי, אבל זו משנה. יש בעיה. בואו נראה. בצלייה, אסור לצלות, אבל צולים. סליחה. בשר, בשר, בצל או ביצה. אני מתכוון שהוא מונה מה כל אחד מאיתנו אוכל בשבת בבוקר. זה המקור. בצל, ביצים, צריך לאכול עם כבד. הבשר הוא הכבד. זה מפרש את המשנה, צריך לאכול את זה בשבת. לא, הבשר הוא החמין. מה ששמים לכבד, שמים כבד, מרה, מה שאתה רוצה. זה הולך בצלחת אחת. בשר, בצל וביצה. כן. על גבי האש. אלא כדי שיצולו מבעוד יום, רק אם כבר נצלה מבעוד יום, כראויים לאכילה מבעוד יום, אז מותר. אבל אם לא, זה תבשיל שלא בישל כל צרכו, אסור.
מה קורה אם נשאר על האש בשבת? דברים אחרים, נעשה אסור עד מוצאי שבת עד שיעשו.
חידוש: למה בשר צלי שונה – חרך הוא עושה
אומר רבא, אם זה כן נשאר על האש בשבת, אם זה כן נשאר על האש בשבת… והוא אומר שזה המתיר, לא שזה רק בעבד. הוא אומר שההלכה היא על מצטמק ורע לו. הוא אומר שכשזה ראוי לאכילה מותר. אומר הוא, למה? למה לא לחשוש שזה מצטמק ויפה לו? אומר הוא, מותר להשאיר על האש בשבת, אפילו זה נעשה צלוי הרבה, כל שכן מצטמק ורע לו, כי הבשר הצלוי לא נעשה טוב יותר עם זה שהוא נשאר זמן ארוך יותר על האש, הוא נעשה מצטמק ורע לו. שמא יחתה, כן, חרך הוא עושה. אין חשש שמא יחתה בשבת, כי אם הוא יחתה, הוא יעשה את זה שרוף מהגחלים.
אה, זה מה שבשר צלי שונה מכל הדברים הקודמים, לא בסיר, אלא זה מין, זה נקרא לצלות, צלייה. זה אומר בלי תבלינים, בלי דברים, כי כשהבשר נמצא בסיר, תמיד יש את החשש שמא יחתה, אבל כשזה בשר יבש על אש, החתייה תזיק. זה למדנו. משמע שמדברים על כבד, שצולים אותו. שיתחרך הבשר. אוקיי.
קשר למוגמר – אותה סיבה
ומפני זה, בגלל זה גם ההיתר שלמדנו קודם. הרמב״ם חוזר לעוד היתר שלמדנו בפרק שלנו, נכון? זה מעניין, הרמב״ם היה יכול כשלומר את זה נאמר בבשר גדי, אותו דבר, בשר בשר צלי, אם שמים אותו על גבי אש על גבי גחלים. אוקיי, כן.
נכון, הסיבה לכל הדברים האלה היא כי אלה משניות חיצוניות, והרמב״ם הוא קצת… כי הוא יכול, הוא היה רוצה לעשות סדר ברור, הוא היה יכול להיות לו כמה הלכות בפרק שלנו לעשות את זה יותר פשוט, אבל הוא מביא כל המשניות, כל המימרות שעומדות בגמרא. כן. אבל עכשיו הוא מסביר הלכה שלמדנו קודם. למדנו שמותר להניח מוגמר. נלמד קודם שמותר להניח מוגמר, בשמים שמדליקים, קטורת כזו, מותר להניח תחת הכלים, מתחת לבגדים, וכלים שרוצים עוד. אבל, למה לא יהיה שמא יחתה? אומר הוא, מותר, שמא יחתה בגחלים, ישרף המוגמר ויאשרו הכלים. המוגמר הוא גם מין דבר שהחתייה לא תעזור, זה יעשה שזה יישרף. זה לא מצטמק ורע לו. כן.
זה מעניין, הוא חוזר כאן להלכה הקודמת. הוא חוזר עכשיו להלכה המקורית. קודם אמרנו שמותר, עכשיו תבין ששניהם קשורים. מעניין. נכון.
הלכה יז: כלל יסודי – “כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין”
חזרה ליסוד מתחילת הפרק
תרגום לעברית
מה הכוונה כאן? מבאר. ולמה? כבר למדת, כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין, כל הדברים שנאסרו שיהיו, אינם אסורים משום שנעשים בשבת. כאן זה חוזר ל… הוא התחיל את ההקדמה של הפרק, שכל המלאכות אסור לעשות בשבת, אבל אם עושים את המעשה ערב שבת, אפילו אם המלאכה קורית בשבת, מותר. אז הוא אומר, כל הדברים שמניתי כאן דברים שאסור, אין האיסור משום שנעשה בשבת, כי זאת כבר קבענו שמותר. אלא, מה האיסור? גזירה שמא יחתה בגחלים, זה דבר אחר, מפני מראית עין שילכו בשבת לעשות מלאכה.
הלכה על צמר ליורה – צביעה
לפיכך, התחלתי שמותר להכניס צמר לסיר שהוא… שהוא מבושל, אבל זה לא כל כך פשוט. אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן נותנה כשהיא קרובה על האש. רק אם הסיר אינו על האש, כי גם שם יש חשש שמא יחתה בגחלים. והיא שתהא פיה טוח בטיט. זה אפילו כשאין היורה קרובה על האש, צריך גם להיות טוח בטיט, שמא יגביהנה וישיכנה. צריך שיגביהנה אפילו אם אינו על האש? אני מבין שהצמר מדבר על צבע, צביעה. בואו נראה מה המפרשים של הרמב״ם אומרים.
כן, זה לא יכול להיות. כן, צביעה. כך כתוב בתוספות י״ג עמוד א׳. כן, בהלכות שבת פרק ט׳. הצמר ליורה מדבר על יורה של צבע, כמו שלמדו בהתחלות, נכון?
בסדר. הרמב״ם אומר, נראה שהיו אנשים שחשבו אחרת, ולומדים את כל ההלכות האלה, אפשר לקבל איזו משמעות שיש כן דברים שאסור לעשות ערב שבת. אז הרמב״ם סתם מתריע, שלא תעשה טעות לנסות להוכיח שזה רק על ה… כן. מעניין. בסדר. טוב.
הלכה יח: תחילת הלכה על פת – קנס בטעות
אומר הרמב״ם בהלכה הבאה. פת. עוד, מה החידוש יש כאן באיסור? בואו נלמד. יש הלכה אחת, פת יהיה קצת אחרת הדרך של הלימוד אם יש כן בטעות את הקנס, העונש.
הלכות שהייה והחזרה – פת ומדורה
הלכה יח: פת – אפיית לחם ערב שבת
דובר 1: כן, זה מעניין. בסדר.
אומר הרמב״ם את ההלכה הבאה: פת. רגע, מה החידוש יש כאן ב… בסדר, בואו נלמד. מה יש כאן הלכה אחת? פת הרי קצת אחרת לענין אם יש כן בטעות קנס ביום השביעי.
אומר הרמב״ם, “אין אופין את הפת בתנור עם חשיכה”, אין מכניסים לחם לתנור ערב שבת עם חשיכה, “ולא חררה על גבי גחלים” – שני סוגי דרכים איך עושים לחם – “אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור או באש”. רק אם כבר נתקשה לגמרי צד אחד של הלחם. איזה צד? הצד שנאפה מהר יותר. מהר יותר נאפה שם שזה המקום שהוא מדובק בתנור או באש.
בגמרא משהו לא ברור איזה צד צריך להיות יקרמו פניה, האם הצד שלוקח יותר זמן או מהר יותר. הרמב״ם פוסק “יקרמו פניה המדובקין בתנור או באש”, ושם כבר התקשה. מה? בתנור או באש? לא, בחררה באש ובפת בתנור. אותו צד, הצד שמודבק לתנור, לא הצד שחשוף לאוויר, שאם שם כבר יקרמו אפילו הצד האחר עדיין חי, זה כבר… נקרא זה כבר כמו משהו מעט מבושל. מעניין, כי זה הרי יותר דומה לבן דרוסאי.
למה פת שונה – אין חשש מצטמק ויפה לו
אבל אחר כך מותר כבר. אבל בלחם אין את הדבר שאפילו אם כבר נתבשל יש חשש שיהיה יותר מבושל או מצטמק ויפה לו. למה? כי באפייה אין את הדבר הזה. “ואין אנו חוששין שמא יחתה, שהפת אם יחתה יפסד טעמו”. כי לחם, אם יחתה את הגחלים ויעשה חם יותר, זה לא יהיה יותר טוב, יותר פריך כמו שלמדנו קודם במיני מאכלים אחרים, אלא “יפסד טעמו”, זה יהיה פחם.
ממילא, פת מותר מאימתי שכבר קצת מבושל. כבר יקרמו פניו, מותר כבר להשהותו. אבל לפני יקרמו פניו יש כן חשש שמא יחתה, זה הפשט. אחרת מאשר למשל דברים רגילים שכשהם לח, אין שום חשש, זה יותר חמור.
פת שונה מגדי – השיעור החדש
וגם כך, החומרא דבניו דומה קצת לבן דרוסאי. למה דווקא כאן, הדרמה שלי… למה כאן… אני מתכוון, לחם חי, מכניסים פת ערב שבת ממש לפני הזמן, מכניסים פת חיה. בדרך כלל למשל בדברים כמו גדי, שזה גם אותו דבר ששמא יחתה יפסיד, מותר להכניס מיד. כאן אסור, כי צריך להיות יקרמו פניו.
נכון, הטעם למה זה שונה, שונה משני הדברים, זה מאוד שונה מהדברים שתמיד יחתה עוזר להם, כי אצלם אחרי יקרמו פניו זה כבר מזיק. אבל לפני זה חסר כן החיתוי, שצריך לחכות שיקרמו פניו. זה שיעור חדש, לא שיעור בן דרוסאי, זה סוג חדש של שיעור.
ומה בעצם הענין? מה קורה אם מכניסים לחם חי? לא יהיה ההיתר של שמא יחתה יפסיד? נכון, למה נראה שאז צריך כן. לחם חסר. כן. עד כאן, כך נראה.
עבר ועבר – במזיד ובשוגג
ואם, כן, מה זה עבר ועבר? ואם נתנו סמוך לחשיכה, מה זה עבר ועבר? הוא כן הכניס לחם לתנור בחשיכה, ועדיין לא קרום פניו, עדיין לא נאפה ערב שבת קצת בצד של התנור. אז כך, אם במזיד, אם הוא עשה זאת במזיד, זה לחם, מדברים על מוצאי שבת, היה צריך לחכות לו בשבת, זה היה אסור. ואם בשוגג, מותר לרדותו, מותר להוריד אותו, מותר לרדותו בשבת, מותר להוריד אותו בשבת, מותר לרדותו לצורך סעודות שבת. מותר להוריד אותו בשבת, מותר רק להוריד לצורך שלוש סעודות. כלומר, אם זה חצי קנס, בשוגג נותנים לו חצי קנס. אחרת מקודם היה בשוגג בכלל לא קנס. בשוגג אומרים שכמה שהוא צריך לשלוש הסעודות של שבת מותר לו לקחת.
דיון: למה כאן היתר לצורך סעודות שבת?
דובר 2: כן, לכאורה זה כי זו מצווה גדולה מאוד לאכול פת בסעודות שבת. בשר, אם הוא עשה זאת בשוגג, אה, זה לא כל כך חשוב. אבל לא להיות לחם משנה.
דובר 1: לא, אבל הרמב״ם אמר גם בבשר, בשוגג מותר.
דובר 2: לא, רק מוצאי שבת. מוצאי שבת דווקא, זה הרמב״ם אמר.
דובר 1: אה, מוצאי שבת לא צריך לחכות.
דובר 2: אפילו לשיעור.
דובר 1: כן, אם שכח, רק אפילו מצמצם ורבה, אפילו הוא בשל כל צרכו, דבר שחסר, שכאן דומה לזה, שהוא מדבר מוצאי שבת. אבל פשוט יש היתר מיוחד, לכבוד סעודות שבת החכמים התירו רק דווקא לסעודות. זה ההיתר. ההיתר קשור למוצאי שבת.
שיעור רדייה – כמה מותר להוריד
דובר 2: הוא לא יכול להוריד את כל הלחם בבת אחת. הוא יכול בכל סעודה לגרד קצת מהתנור, צריך להיות רודה.
דובר 1: אתה רואה, החלק הבא, בואו נראה. “כשיעור רודה”, כשמורידים חתיכה מהפת. לפני זה, לפני זה, זה כתוב, כתוב הלכה נוספת. “מותר לרדות פת מן התנור שלוש סעודות”, פירושו שהשיעור, הוא יכול מיד ביום שישי בערב לקחת שלוש לחמניות, מה שלא יהיה, שלוש, כמה שהוא צריך לשלוש הסעודות. מה אני מתכוון? מלבד מה שיש לו איסור של דיות הפת, צריך לראות מה זה אומר.
רדיית הפת בשינוי
הוא אומר אבל, “כשיעור רודה”, אפילו באופן המותר מותר כן, כשכבר הכניס כשכבר יבש מפניו. אבל רק מורידים את הלחם ממקום שהוא מודבק על ה… שם שהוא מודבק על התנור אולי בכלי. הוא אומר שלא להשתמש בכלי כדי שלא ישתמש בכלי שבו הוא… השבר משתמש בו שם להוריד לחם. אלא בסכין וכיוצא בו, לעשות זאת בשינוי, שלא ייראה כאילו עוסק באפייה ובישול בשבת.
דיון: האם יש איסור לכתחילה ברדיית הפת?
דובר 2: נכון, אז כאן יש איסור דרבנן לעשות רדיית הפת בשבת.
דובר 1: הוא אומר שזה לא שווה, הוא מביא מחכמת אדם ומלכים, שיש איסור לכתחילה לעשות זאת.
דובר 2: כן, אבל יכול להיות… לא, חכמת אדם אומר שזה לא אפילו איסור בדרך כלל. יכול להיות, הוא מביא שהר״ן ואחרים כבר אמרו שזה רק כשהוא עשה איסור. הם למדו, אם…
דובר 1: אבל כתוב על מותר לרדות, איך מותר לרדות? הם עשו ב…
דובר 2: כך, יש המשך.
דובר 1: אבל אם הוא עשה באופן המותר, כך הוא אומר לא רק הר״ן, אם הוא עשה באופן המותר מותר כן לאכול, כי אין איסור מעשה שבת. בסדר.
הלכה יט: מדורה – אש להתחמם
עד עכשיו למדנו הלכות שהייה של סיר ודברים כאלה שאופים. עכשיו נלמד על מדורה, כשעושים אש כדי להתחמם.
דובר 2: אות א׳. אני יכול ללמוד? כן.
דובר 1: אות א׳, המדורה. אדם יכול לעשות מדורה בכל דבר שירצה, ממה שהוא רוצה. כלומר, אין את ההלכות של קשי גפנים ועצים וכדומה. מדורה, אדם יכול לעשות מדורה ממה שהוא רוצה. בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, בין על הארץ ישירות או מנורה, משהו… מנורה פירושו כפשוטו, מנורה, מנורה. בסדר. כלומר, מדורה, אבל הנקודה היא שהוא עושה זאת להתחמם, לא לבשל שם.
ומדליקין מדורה, אה, או ל… שיוכלו לראות. ומדליקין מדורה בערב שבת סמוך לחשיכה, ומשתמשין לאורה או מתחממין כנגדה בשבת. זה לא שונה מנרות, כן. גם שונה מנרות. נרות זה משתמש לאורה בשבת. אה, אבל המדורה… למדורה אין “אין מדליקין”, כי זה גדול. מצוין.
תנאי רוב במדורה
אבל יש תנאים שונים כן שהוא צריך לעשות, כדי שלא יחתה וכדומה. דבר אחד הוא, צריך שידליק רוב המדורה קודם שתחשך. רוב האש צריך כבר לבעור לפני שמחשיך, עד שתהא השלהבת עולה מאליה קודם השבת, שלא יצטרכו להתעסק בזה. אפילו זה עדיין לא הכל, אבל ברגע שרוב, יודעים שהשאר גם יתחיל בקרוב לבעור. אבל אם לא הדליקו את הרוב, עדיין יש חשש שיערבבו באש, יוודאו שכל האש נדלקת. ואם לא הדליק רובה, אסור להנות ממנה בשבת, גזירה שמא יחתה בה, ויניח שם עצים מתרמקין כדי שתהא השלהבת עולה מאליה, שתידלק היטב, ולא ייראה שהיה צריך לחמם אותה, אסור.
מצוין.
בעץ יחיד – רוב עוביו ורוב היקפו
ואם הדליק עץ יחידי, אתה אומר אם יש חבילת עצים אתה אומר רוב. אם זה עץ אחד, מה אז הדין? אבל מה קורה אם זה עץ ארוך, איך מודדים שם את הרוב? כלומר, גם כן הרוב. צריך להיות רוב. איך מודדים את הרוב? “צריך להיות רוב עוביו ורוב היקפו”. יש שני סוגי רוב. לא מספיק שצד אחד של העץ בוער, אלא רוב מעובי העץ, ורוב מהיקפו. כלומר, למשל, יש עץ אחד, האורך והרוחב. האורך והרוחב, זה ההיקף. רוב היקפו פירושו מכל הצדדים. כלומר, יש רוב עוביו, זה העובי, כל חתיכת העץ.
כלומר, האורך, זה לא… מה פירוש רוב עוביו ורוב היקפו? זה העובי. אולי לא מבפנים יכול להיות שלא בוער, מבחוץ, אולי משהו כזה.
הלכה כ: מדורת בית המוקד – כהנים זריזים הם
אה, כאן בא עוד היתר. “במה דברים אמורים? בגבולין”. המדורה שאומרים שאסור להדליק היא בגבולין, כלומר בחוץ לארץ ישראל, מבית המקדש. אבל בבית המקדש, “מחזירין את האור”, מותר כן להדליק את האש ערב שבת עם חשיכה, “בעצים של מדורת בית המוקד”. מדליקים את העצים במדורת בית המוקד. יש מקום בבית המקדש שהוא מדורת בית המוקד, שמשם מדליקים עצים, עצים. מותר להדליק עצים. לא מדברים על המזבח, נכון? איפשהו יש אש.
דובר 2: לא, לא, בבית המוקד. זה בית המוקד, זה המקום שבו מוציאים את הקרבנות שמביאים. הכהנים מתחממים. אה, למה מתחממים? זה לא… כן, זו העבודה. אהה.
דובר 1: “ואין חוששין שמא יחתה”. “שהכהנים זריזים הם”. כהנים זריזים, ממילא לא צריך לחשוש. זריזים פירושו כאן לא שהם מהירים, נכון? זריזים פירושו שהם זוכרים שזה שבת, והם לא יחתו אפילו בשבוע שהיה כן מחיתה. כמו בני חבורה זריזים הם. אני מתכוון הענין הוא, אולי כהן יכול לומר, כי כהן עושה עכשיו את העבודה. אבל כשאנשים עושים משהו ביחד עם חבורה, דבר רציני, הם שמים לב. לא עושים דברים באקראי.
כהנים, סומכים על הכהנים. לא סומכים על אנשים סתם, סומכים על כהנים.
דובר 2: לא, אבל אני מדבר למשל בני חבורה. אני חושב בסדר, שכתוב במחזור כל מה שצריך לעשות, לא מתעסקים סתם. אדם חושב יותר, מותר, אסור, כי הוא עכשיו בחבורה והוא עושה עכשיו מצווה ביחד, זה יותר…
הלכות שבת – דינים של הדלקת אש ערב שבת (המשך)
בני חבורה – סטייה
ר׳ זלמן: כמו בני חבורה. אני מתכוון הענין הוא, אולי כהן יכול לומר, כי כהן עושה עכשיו את העבודה, אבל כשאנשים עושים משהו ביחד עם חבורה, דבר רציני, הם שמים לב. לא עושים דברים באקראי. כהנים, סומכים על הכהנים. לא סומכים על אנשים סתם, סומכים על כהנים. לא, אבל אני מדבר למשל בני חבורה. אני חושב בסדר, שכתוב במחזור כל מה שצריך לעשות, לא מתעסקים סתם. אנשים חושבים יותר, “מותר? אסור?” כי הם עכשיו בחבורה, עושים עכשיו מצווה ביחד, זה יותר…
הלכה כא – מדורה של קנים או גרינים
בסדר, “הדליק מדורה של קנים או של גרינים”. מה קורה אם עשו להבה לא מעצים, אלא מענפים? קנים, נו, קנים. דברים קלים מאוד שנאחזים באש. דברים שגדלו. כן. “או של גרינים” פירושו לא אטום, פירושו גרעינים, דברים כאלה. שם אין ההלכה שרוב האש צריך לבעור לפני שמותר להניח עליו. אלא סוגי הדברים האלה נדלקים מהר. ממילא, ברגע שבוער כבר קצת, לא יחלל האדם, כי הוא יודע שברגע שבוער כבר קצת, עוד קצת יהיה כבר מספיק אש גדולה. “כי יראה שרובם ישרפו קודם השבת” זה האמצעי בשטמבא. כי האש נדלקת מהר, הוא לא יחזור להניח.
אגד את הקנים – קנים קשורים
לפיכך, אומר הרמב״ם, ממילא מבין אתה מעצמך שזה רק כשהקנים והגרינים מפוזרים, נדלק מהר. אבל אם ייקחו קנים וגרינים ויעשו אותם כמו עצים שיהיה מרוכז, ואז זה נדלק חלש יותר, ואז יש לזה דין כמו עצים. למשל, הוא אגד את הקנים, הוא קשר אותם, או הוא הכניס את כל הגרינים לקהילה והדליק אותם, אז זה לא בוער, לא הולכת שריפה מהירה, אלא זה כמו עצים שלוקח זמן עד שנדלק. ואז הדין שלו “צריך שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת”, צריך להדליק מעצמו קודם השבת.
הלכה כב – מדורה של זפת, גפרית, רוויו, קירה
עוד הלכה אחת דומה. מה קורה להבה של זפת או גפרית? זפת למדנו היום בבוקר זה פסולת של זיתים, או גפרית, גופרית. “או של רוויו, או של קירה”. מה זה קירה? רוויו זה הדבר שהאטום חכם לא יכול להיות לו על הבורגר שלו. שומן. הדלקת שומן. אה, כירה שבה. אבל רואים במדליקים כן, אושיל קש, אושיל כבה. אחד היה ריק, ליבר קודם השבת. זה משל, אש מדלקת את עצמה, האש שורפת את זה מהר, ועוד קצת כבר לא ישאר כלום מזה.
מוסר השכל – הכנה לשבת
אני מתכוון מה שלומדים מכאן הוא, שערב שבת צריך כבר להיות מספיק מודלק ששלהבת עולה מאליה בשבת. יהודי צריך להתכונן לשבת, הוא צריך להתכונן לשבת. כן, כי אחד לא יצטרך להיות בשבת, לא תצטרך להיות בשבת לגנוח כך. צריך להיות שמח. צריך כבר להיות שבתי לפני שבת. נפלא. מה סוף הפרק? ג׳, כן.
Laws of Shabbat Chapter 3 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Laws of Shabbat Chapter 3 (Rambam, Sefer Zemanim)
Structure of the Chapter – Introduction
The third chapter of Hilchot Shabbat deals with the topic of performing work on Friday that continues into Shabbat. The chapter begins with general principles, and then proceeds to details of cooking, shehiyah, chazarah, hagsah, and hatmanah. The structure of the first chapters: Chapter 1 – ones and intent, Chapter 2 – pikuach nefesh, Chapter 3 – work begun on Friday that continues into Shabbat.
—
Halacha 1 – It is Permitted to Begin Work on Friday
The Rambam’s words: “It is permitted to begin work on Friday even though it completes itself on Shabbat, for we are only forbidden from performing work on the day itself, but that work should be done by itself on Shabbat is permitted. And it is permitted for us to benefit from what is done on Shabbat by itself.”
Simple meaning:
One may begin a work on Friday, even if it completes itself on Shabbat. The prohibition of Shabbat is only that the person should not do work on Shabbat itself. If work happens by itself on Shabbat it is permitted, and one may also benefit from the result.
Novel points and explanations:
1. The Rambam’s framing – a general inquiry: The Rambam frames the entire chapter as a general inquiry: what does “melachah of Shabbat” mean? Is the prohibition on the person’s action, or on the result of the work? The Rambam rules clearly: the prohibition is only on the person’s action “on the day itself,” not on the fact that work is being performed. This is the foundation for the entire chapter.
2. Examples from the Mishnah (beginning of Tractate Shabbat): The Rambam brings a series of examples that come from the Mishnayot (there called “light shevutim” – that your vessels may do work, you are not doing work):
– Opening water flow to a garden – opening the water supply to a garden on Friday, and it fills and continues all day (matter of planting).
– Placing incense under vessels – fragrant spices under vessels/clothing, which does its work throughout Shabbat.
– Placing salve on the eye and bandages on a wound – medicines on eyes or wounds, and they heal continuously throughout Shabbat.
– Soaking ink and dyes – making ink by soaking.
– Dyeing wool or linen – placing in a pot with dye, and they change color and continue throughout Shabbat.
– Spreading traps for animals, birds, and fish – spreading nets on Friday, even if they catch on Shabbat.
– Placing beams of the press and millstones – heavy beams/stones on grapes/olives to squeeze wine/oil.
– Lighting candles – lighting candles on Friday, and they burn and continue throughout Shabbat.
—
Halacha (continued) – The Exception: Shehiyah on Fire – Decree Lest He Stoke
The Rambam’s words: “And there are matters in this that we forbid, a decree lest he stoke the coals on Shabbat.”
Simple meaning:
In cooking there is an exception to the rule that one may begin work before Shabbat. The Sages forbade certain ways of placing a pot on the fire on Friday, because we are concerned that the person will stoke the coals (stir/mix the coals) on Shabbat – which is a Torah prohibition of kindling and/or cooking.
Novel points and explanations:
1. The Rambam’s approach – shehiyah as an exception, not a topic in itself: In the Gemara (and as most people learn it) shehiyah/hatmanah is a topic in itself. But the Rambam places it as an exception within the rule that one may begin work before Shabbat. The basic law from the Torah is permitted (even in cooking), but the Sages made a decree because in cooking there is a special concern.
2. Why specifically by cooking: In all other works (planting, trapping, squeezing, dyeing, lighting candles) there is no concern. But in cooking there is a special concern, because a person wants to have good food, and he has an interest in stirring the coals so it will become hotter.
3. The mechanism of stoking: When cooking with coals, ash accumulates that blocks oxygen from reaching the fire. By stirring/stoking, the ash falls off, air comes in, and the fire becomes strong again. This is a prohibition of kindling (lighting fire) and also cooking (cooking on Shabbat).
4. The rule when one must be concerned: The principle is: when the person has an interest in stirring (because more heat will make the food better), then we are concerned. But when there is no reason to stir – for example: the food is already finished, or it will take a very long time anyway, or stirring will make the food worse – then there is no decree.
—
Halacha 3 – Rules of Shehiyah: Food and Fire
The Rambam’s words: “A dish that has not cooked completely, or hot water that has not been heated completely, or a dish that has cooked completely but as long as it reduces it improves – one may not leave them on the fire on Shabbat even though he placed them while it was still day, a decree lest he stoke the coals in order to complete its cooking or to reduce it.”
Simple meaning:
One may not leave a pot on fire over Shabbat in three situations: (1) food not yet completely cooked, (2) hot water not yet completely heated, (3) food that is already cooked but becomes better from further cooking (mitzamek veyafeh lo). All three have a concern that the person will stoke the coals.
Novel points and explanations:
1. Two dimensions of laws: There are two separate topics: (1) Laws in the food – whether the food has something to gain from further cooking; (2) Laws in the fire/oven – what kind of fire, what kind of oven, whether one can/must do geruf vekatum. Additionally there is a third factor: when the coals are already almost burned out (gachalim umeimot), there is an extra leniency.
2. The Rambam’s structure: The Rambam goes in a certain order: first – which foods are forbidden (the problematic ones); then – for such foods, which ovens/fires are a problem; then – foods that are not a problem at all (mitzamek vera lo, etc.).
3. Meaning of “mitzamek veyafeh lo”: Mitzamek means the food becomes smaller – like a kugel that becomes more crispy and smaller the longer it’s on the fire. “Yafeh lo” means this is a good thing – the person wants some of the water to cook out, it should become crispy.
—
Advice for Shehiyah – Geruf Vekatum
The Rambam’s words: “Therefore, if he swept – removed the fire, or covered – covered the fire in the stove with ash on top of the thin coals… or heated with straw and stubble or thin animal dung – it is permitted to leave it, for he has removed his attention from the dish, we do not decree lest he stoke.”
Simple meaning:
Three pieces of advice to make shehiyah permitted: (1) Goref – removing the coals; (2) Kotem – covering the coals with ash; (3) Heated with weak materials (straw, stubble, thin animal dung) that don’t burn so strongly. Also: coals that are already burned out (umeimot) are like covered with ash.
Novel points and explanations:
1. Meaning of “hisich da’ato” – not a reminder/sign, but a reality: “Hesech hada’at” means not that he makes a sign/reminder that today is Shabbat (like a challah cover with “Shabbat” on it). It means that he has actually removed the possibility of stoking, or at least distanced it so far that he no longer stands with the poker to stir. This is a law in reality, not a law in consciousness. Proof: By gachalim umeimot it is permitted even without any action of hesech hada’at – because the reality itself is that it’s already distanced.
2. False understanding rejected: People sometimes think that gerifah uketimah is a “mere reminder” – a sign to remember that it’s Shabbat. This is clearly rejected: it’s not like placing a guard, not like a sign. It’s a way that makes it so the person practically cannot solve the problem of slow cooking. Even theoretically he can still do something, but he has already “closed it off” – it’s already over, he no longer stands in a position of stoking.
3. Distinction from a guard: In other laws (for example with children where there is a minority concern) one can place a guard. But here by shehiyah it doesn’t work with a guard – the law operates by removing the reality of the fire, not through supervision.
—
Halacha 4 – Distinctions of Ovens: Tanur, Kirah, Kupach
Tanur – Even Geruf Vekatum Doesn’t Help
The Rambam’s words: “In what case are we speaking? In a kirah that has little heat. But a tanur… even if swept and covered, or heated with straw and stubble – one may not leave in it or on it or leaning against it, a dish that has not cooked completely or that has cooked completely and reduces and improves.”
The Rambam’s reason: “For sweeping only sweeps most of the fire, and it is impossible to sweep all the fire so that no sparks of fire remain, and because its heat is hot, it is possible that he will stoke the coals.”
Simple meaning:
The leniency of geruf vekatum only applies to a kirah (weaker heat). But in a tanur (stronger heat) even geruf vekatum doesn’t help – one may not do shehiyah neither inside, nor on top, nor next to it.
Novel points and explanations:
1. Three types of ovens: Tanur – hottest (built wide at bottom, narrow at top, holds heat); Kupach – a bit weaker than tanur; Kirah – least hot (has little heat). The word “shefitah” means the action of placing a pot on the fire. Kirah has room for placing two pots (on top), kupach has room for one pot, tanur is a completely closed one.
2. The distinction between kirah and tanur by geruf: In a kirah, if there are weak coals or only a drop remains, stoking won’t accomplish anything – therefore there is no concern lest he stoke. But in a tanur, because its heat is very hot, even the few sparks that remain after sweeping, stoking them will help – therefore the person has a reason to want to stoke.
3. Realistic explanation why coals always remain: A tanur is a fiery place where one keeps adding coals – one doesn’t even see the floor. Even when one sweeps out and adds new coals, something always remains.
4. Three ways of shehiyah by tanur – all forbidden: (1) Inside – inside the tanur; (2) On top – on top of the tanur; (3) Leaning against it – next to it, if it gets hot from the wall. All three are forbidden by tanur even with geruf vekatum.
5. The Rambam’s three ways by tanur: The Rambam lists that even (a) little fire, (b) straw and stubble fire, (c) covered with ash – all three leniencies that help by kirah, don’t help by tanur, because its heat is hot.
6. Question: if one can indeed sweep all the coals? If someone has a “fancy” tanur where one can remove the entire bottom tray, seemingly it should be permitted. Answer: Perhaps such a tanur wouldn’t be called “tanur” at all but “kirah,” because the reality of a tanur is specifically that something always remains.
7. Why does the Rambam give the reason? The Rambam gives length with the explanation – perhaps he means this for halacha: that if one finds a way to sweep every last spark, it will indeed be permitted. The Rambam wants to explain why the Sages forbade, and through this he shows that the prohibition is only where the reason applies.
8. Ma’achal ben Derusai: There is an opinion that “not cooked completely” means not yet ma’achal ben Derusai, and others are lenient that ma’achal ben Derusai is already considered “cooked completely.” The Rambam does not bring the topic of ma’achal ben Derusai here.
[Digression: Modern Ovens and the Matter of the Blech]
A broad discussion about whether the concern of lest he stoke applies to modern ovens:
1. The Brisker Rav’s position: He couldn’t understand why people put a blech on modern ovens, because there’s nothing to stoke – there are no coals.
2. The foundation of “lest he stoke”: Chazal specifically said “lest he stoke the coals” – stirring in coals. It doesn’t say “lest he add” or “lest he increase the fire” – not a concern that one will make the fire bigger. Stoking is a normal part of cooking with coals – like at a barbecue, where one constantly stirs. But with modern ovens it’s not the normal order of cooking to stand and turn up the knob.
3. Counter-argument: A person can want the oven to become hotter so the food will be more cooked – this is the same concern! Answer: In Chazal’s times one could also bring new coals from outside – this was also technically possible, but Chazal didn’t forbid it, because it’s not the normal order. Just so with modern ovens: it’s not established that one turns up the knob in the middle of cooking.
4. The blech is a “reminder”: The custom of Israel to put a blech is more like a sign/reminder – to remember not to touch – not because it’s a real leniency of geruf vekatum.
5. Counter-position: Once the Sages said that when a person has an interest in making his food better/faster, one must be concerned – and this is indeed relevant also with modern ovens. A person makes cholent, comes in the middle of the night, “oh, I can make the cholent even more cooked” – this is the same concern! Answer: If your position is that it’s a new decree, aluminum foil doesn’t help at all – because geruf vekatum means that one can almost no longer stoke, but aluminum foil does nothing practical. “You’re making a new prohibition with a new leniency.” There is no such decree that everything that will become better one must be concerned about – there is only a decree specifically with coals that one is accustomed to stoking. Every Jew may make fences and safeguards for himself, but it’s not “the halacha.”
[Digression: The Rambam’s Approach in Ruling – Not Applying to New Realities]
The Rambam almost never says “in our time when we don’t use such-and-such vessel of the Gemara, but something new, the law is different.” He views himself as merely a summarizer of the Oral Torah – he brings the examples from the time of the Mishnah. Applying to a new case is the job of a rabbi, not of a halacha book. The Mishnah Berurah is also this way: the Chafetz Chaim never wrote once about new technology – not because he was afraid to get involved, but because his job was to bring what the halacha is. (In contrast, the book “Machaneh Yisrael” by the Chafetz Chaim, which is a practical book for soldiers, there he does bring practical rulings.) Rav Shlomo Zalman Auerbach said his opinion about electricity, but he said one cannot make a general rule from this, because we don’t have the power to make a new rule in halacha.
—
Kupach – The Middle Between Kirah and Tanur
The Rambam’s position: A kupach is a middle way between a kirah and a tanur – it holds more heat than a kirah but less than a tanur.
Simple meaning:
If the kupach is heated with geft (olive waste) or wood – which makes strong coals – the law is like a tanur: one may not place on it or near it a dish that has not cooked completely or mitzamek veyafeh lo, and even geruf vekatum doesn’t help. But if heated with straw and stubble (weaker coals), the law is like a kirah heated with straw and stubble, and it is permitted.
Novel points and explanations:
1. Semichah by kupach: By a tanur one may not lean (place next to), by a kirah one may. By a kupach – it depends: if heated with geft/wood (the size of a tanur), one may not lean; if with straw and stubble, one may, like a kirah.
2. “And it is permitted to lean against a kirah on Friday” – leaning next to a kirah on Friday is permitted even without the conditions of geruf vekatum. The Rambam doesn’t count this among the laws of kirah’s prohibitions because it’s not a question at all.
3. The main distinction of kupach: It is smaller – the meat is closer to the heat, therefore it holds more heat than a kirah.
—
Halacha: Raw Food / Mitzamek Vera Lo – No Concern of Lest He Stoke
Simple meaning:
Raw food (raw food that is not yet cooked at all) or mitzamek vera lo (something that becomes worse from further cooking) – it is permitted to leave it on fire, on any kind of kirah/kupach, without distinction in which coals, because there is no concern lest he stoke – the person has no interest in making it hotter.
—
Advice of Ever Chai – Placing a Raw Piece Near Twilight
The Rambam’s words: “If he threw into it a raw limb near twilight” – if one places a raw piece of meat (or a raw potato, etc.) near Shabbat, the entire pot is considered like raw food.
Simple meaning:
The person is distracted until the morning meal (it takes about ten hours), and he will not stoke.
Novel points and explanations:
1. This is advice even for those who hold like Chananya (or Rabbi Eliezer’s stringencies) that one needs a blech – by placing an ever chai one certainly doesn’t need a blech.
2. Question: Why not place a guard? By shehiyah (later) a guard does help, why doesn’t the Rambam say here the advice of a guard? The concern of lest he stoke is not because he forgets that it’s Shabbat – it’s simply the normal order to go stoke. One needs a concrete action (like placing an ever chai) that makes the person actually distracted. The Sages gave specific advice, not just “have an idea.”
—
Halacha: One Should Not Fill a Pot – Beans, Legumes, Water
The Rambam’s words: “One should not fill a pot with beans and lentils and lupines and types of legumes, or barrels of water, and place them in the tanur on Friday near dark and leave them on it.”
Simple meaning:
One may not fill a pot with beans, legumes, or water and place it in the tanur on Friday near dark – even in ways that one would be allowed to leave other things. “For it is of no use in what has cooked, even if it has not cooked at all” – even when it is already warm, it is not considered “cooked.”
Novel points and explanations:
1. Why this is different from raw food: Earlier we learned that raw food (raw thing) is permitted to leave because one is distracted – it takes a long time to cook. The Rambam distinguishes: this only applies to things that take a long time to cook (like a large piece of meat). But beans, legumes, and water don’t take long to cook – “they don’t need much cooking” – therefore “he intends to eat them immediately” (he thinks he’ll eat it soon, for example at the night meal), and therefore there is a concern lest he stoke. They get a law like “a dish that has not cooked completely” – therefore it is forbidden to leave them in the tanur.
2. Practical difference regarding penalty: If one did leave it, the same law of “transgressed and transgressed” applies, and on Saturday night one must wait the time it would take to make it.
—
Halacha: Meat of a Kid – Leniency That Was in the Tanur
The Rambam’s words: “A tanur in which he placed meat while it was still day and left it on Shabbat – if it is kid meat and the like” it is permitted. “If he stokes it when eating it, the meat will be charred” – kid meat is delicate meat, and more heat will burn it. “For it only needs the warmth of the fire alone.”
Simple meaning:
By kid meat it is permitted because stoking harms – more heat will burn the meat. But goat and ox meat is forbidden – because stronger meat benefits from more heat.
Novel points and explanations:
1. Distinction between raw food and goat and ox meat: We are not talking here about raw meat (which would be permitted as raw food because it takes long), but about meat that is already in the process of cooking – then there is lest he stoke by goat and ox meat.
2. Kid meat is very juicy – kid/lamb is more juicy than cow meat, therefore stoking harms more.
—
Halacha: Sealed the Mouth of the Tanur with Clay – Leniency
The Rambam’s words: “And if he sealed the mouth of the tanur with clay” – when one seals the tanur with clay, it is permitted even goat and ox meat. “For if he comes to open the tanur and stoke, the wind will enter and the meat will harden and it will be a loss, and the tanur will cool.”
Simple meaning:
Such a tanur cooks through insulation – when one opens it, air enters, the meat hardens, the tanur cools, and it is a loss. Therefore no one will open it in the middle of Shabbat.
Novel points and explanations:
1. This type of tanur produces soft meat specifically because it is closed – opening directly harms the result, therefore there is no concern lest he stoke.
—
Halacha: Anything That Wind Harms
The Rambam’s words: “And so anything that wind harms, we do not decree upon it lest he open and stoke.”
Simple meaning:
Anything that wind is harmful to the tanur, we are not concerned that he will open and stoke.
Novel points and explanations:
1. Question from flax oven: The Rambam said earlier (beginning of chapter) that one may place pieces of flax in the tanur on Friday. If the foundation of “lest he stoke” is only by food (because one wants to eat it on Shabbat), why does one need a special reason by flax oven?
2. Novel point in understanding the law: The previous understanding is not entirely correct. The Rambam is explaining that the reason why flax oven is permitted is the same reason as “sealed the mouth of the tanur” – because when air enters it is harmful. It’s not because “lest he stoke” only applies to food, but because by this tanur the concern is not relevant from the reality.
—
Halacha: Whole Kid – Thick Meat
Novel points:
1. Exception by kid: We learned that kid meat is harmed by stoking. But a whole kid (entire animal, as on Passover eve) – there are bones and other parts, it’s not so sensitive. But if one makes it “inside the tanur” (sealed) the concern is also not there, because the tanur cools when one opens it.
—
Halacha: Passover Eve That Falls on Shabbat
The Rambam’s words: “It is permitted to lower the Passover lamb into the tanur near dark, even though it is not inside the tanur” – one may lower the Passover lamb into the tanur when it becomes night, even if one doesn’t seal the tanur. “Members of the group are careful.”
Simple meaning:
Seemingly one should be concerned lest he stoke, because the tanur is not sealed. The Rambam brings a special reason: people who make a group together for the Passover sacrifice take it seriously.
Novel points and explanations:
1. Source for “guard” leniency: This is a source for the leniency that was sought earlier – that a guard (or a special situation of carefulness) can nullify the concern lest he stoke.
2. Why members of a group are different: When a group cooks together, one plans it in advance, one makes someone in charge of the oven, one knows it’s Shabbat. In a private home, everyone passes by the pot and thinks “let’s make it a bit more crispy” – this is the concern lest he stoke. But a group plans in advance.
3. Comparison to “priests are careful” – there is a personal connection to the rule, but it doesn’t say that every group (like a table at a rebbe’s) has this law – it’s only by Passover.
—
Halacha: Roasted Meat – Meat, Onion and Egg on Coals
The Rambam’s words (from Mishnah): “One may not roast meat, onion and egg unless they will be roasted while it is still day.”
Simple meaning:
One may not roast meat, onion or egg on fire, unless it becomes finished (fit to eat) before Shabbat. If it’s not finished while still day, it’s like a dish that has not cooked completely – forbidden. If it remained on the fire on Shabbat, it is forbidden until Saturday night the time it would take to make it.
Novel points and explanations:
1. Why roasted meat is different from a pot: By roasted meat (dry meat on fire, without spices/liquid) stoking is harmful – it will burn the meat. This is mitzamek vera lo – the meat doesn’t become better with more fire, but becomes burned. Therefore “he makes it charred” – stoking only makes a burned layer. This is the distinction between roasting and cooking (cooking in a pot with liquid).
2. Connection to incense: The Rambam returns to an earlier law – one may place incense under vessels/laundry. Why not lest he stoke? Because stoking by incense will burn the incense and damage the vessels – it’s also mitzamek vera lo. This is the same reason as by roasted meat.
—
General Principle – “Anything That Is Only Forbidden Because of Appearance”
The Rambam’s words: “And why? Anything that is only forbidden because of appearance… but a decree lest he stoke the coals.”
Novel point:
The Rambam warns against a possible error – one should not think that the prohibitions are because one may not begin work on Friday that finishes on Shabbat. The foundation from the beginning of the chapter remains: work that one begins on Friday is permitted even if it finishes on Shabbat. The specific prohibitions are only about lest he stoke.
—
Halacha: Wool in the Dye Pot (Dyeing)
The Rambam’s words: “One may not place wool in the dye pot unless he places it when it is close to the fire… and its mouth is sealed with clay.”
Simple meaning:
One may not place wool in a pot (for dyeing) unless the pot is already off the fire, and also the mouth must be smeared with clay – lest he lift it and return it (to the fire).
Novel points:
The wool in the dye pot speaks of dyeing, as Tosafot (13a) and Rambam Hilchot Shabbat Chapter 9. This is also a concern of lest he stoke, therefore one needs special conditions.
—
Halacha: Transgressed and Left – Post Facto If One Transgressed the Laws of Shehiyah
The Rambam’s words: “Any dish that is forbidden to leave… if he transgressed and left it, it is forbidden to eat it… until Saturday night, and he waits the time it would take to make it.”
Simple meaning:
If someone sinfully left a dish on the fire (that one was not allowed to), one may not eat it until Saturday night, and one must wait after Saturday night “the time it would take to make it” – the time it would have taken to cook the food from the beginning.
Novel points and explanations:
1. The foundation of the penalty – Shabbat action: The Rambam builds this law on the rule that one may not benefit from a prohibited action of Shabbat. This is an interesting case, because the person did not actually do any action on Shabbat itself – he placed it on Friday. It’s not a classic “Shabbat action” like when someone does a sin on Shabbat itself. The novel point is that although the action was Friday, because the prohibition (shehiyah) happened on Shabbat, this is treated like a Shabbat action.
2. Question what is the rabbinic prohibition – Friday or Shabbat? Is the rabbinic prohibition when he placed it on Friday, or when he left it there on Shabbat? Perhaps there is an obligation to remove it on Shabbat when he didn’t forget, because as long as it lies there there is “lest he stoke.” Therefore the rabbinic prohibition is from Shabbat itself – the leaving it there.
3. Distinction between intentional and unintentional:
– Intentionally – forbidden until Saturday night, plus the time it would take to make it.
– Unintentionally – the Rambam further distinguishes: if the dish did not cook completely (not cooked completely), it is also forbidden on Saturday night. But if the dish is already cooked completely, and the prohibition was only because it is mitzamek veyafeh lo – then it is permitted to eat it on Shabbat immediately, because he doesn’t have such strong benefit from the Shabbat action, because it was already cooked.
4. Dispute of Ra’avad: The Ra’avad strongly criticizes the Rambam’s distinction between unintentional and intentional. The Ra’avad doesn’t see a distinction between forgetfulness and intentional, and according to him even unintentionally should also be forbidden.
[Digression: Rashi’s Position – Ma’achal Ben Derusai]
Rashi, based on the position of Chananya in the Gemara, holds that if the dish is cooked at least a third (ma’achal ben Derusai), one may already leave it even without gerufa uketuma. The Shulchan Aruch rules like Rashi leniently. The Rambam however explicitly doesn’t accept this – he says “rule” (not cooked at all or cooked completely), which excludes the intermediate stage of ben Derusai.
—
Laws of Chazarah – Returning a Pot to the Fire on Shabbat
The Rambam’s words: “Anything that is permitted to leave on the fire, if he removed it from the fire, it is forbidden to return it to its place.”
Simple meaning:
Even things that one may leave (shehiyah) on the fire, if one removed it, one may not return it. Chazarah is stricter than shehiyah.
Novel points and explanations:
1. New foundation – appears like cooking: The prohibition of chazarah is not from “lest he stoke” (like by shehiyah), but a separate decree: when one returns a pot to the fire on Shabbat, it looks like one is cooking on Shabbat (appears like cooking). This is a completely different reason.
2. When one may return – only a swept or covered kirah: Of all the leni
encies that we learned by shehiyah, by chazarah only one is valid: a kirah that is swept or covered, or a kirah/kupach that were heated with straw and stubble. The leniency of placing a raw piece of meat (which helps by shehiyah) doesn’t help by chazarah, because that would actually be cooking on Shabbat. The leniency of geruf/katum by chazarah is because there is not really any fire, or it’s weak, therefore it doesn’t look like cooking.
3. Condition: “that he didn’t place it on the ground”: One may only return if one didn’t put down the pot on the ground. When one still holds it in hand, it looks like a continuation of what was already there. But “from the moment he put it down” – once he put it down – “he doesn’t return and place it” even on a swept and covered kirah, because then it really looks like he’s placing a new pot on Shabbat. “Ground” in the Gemara means the floor, because the kirah was a low structure in the ground (as the Rambam writes in Perush HaMishnayot).
4. Tanur and kupach like coals – forbidden even chazarah: One may not return to a tanur at all, and not on a kupach that is like coals, only on a kirah – even swept and covered – because “its heat is very hot,” and it looks like one is cooking on Shabbat.
5. Semichah = chazarah: “Anything that one may not return upon, one may not lean against” – if one may not return to a certain fire, one also may not lean (place next to) on Shabbat. Semichah on Shabbat is only permitted on a swept and covered kirah.
Chazarah from Kirah to Kirah
Rama: “It is permitted to return from kirah to kirah” – one may remove a pot from one kirah and place it on another kirah, “as long as he didn’t place it on the ground in between.” Chazarah doesn’t only mean returning to the same place, but to any hot surface, even a different kirah. “Even from a kirah that was swept while still day to a kirah that was swept while still day” – if both are swept and covered.
“But not from kirah to hatmanah and not from hatmanah to kirah” – one may not switch from kirah to hatmanah (covering with things that keep warm, without fire) or vice versa. Reason: One may not make a new hatmanah on Shabbat.
—
Halacha: Hagsah – Stirring in a Pot on the Fire
The Rambam’s words: “It is forbidden to insert a ladle into the pot on Shabbat when it is on the fire, even in ways that it was permitted to be on the fire, and even to remove from it on Shabbat, because it is like stirring, and this is one of the needs of cooking, and it turns out like cooking on Shabbat.”
Simple meaning:
One may not insert a spoon/ladle into a pot that stands on the fire on Shabbat, even just to remove food, because inserting it stirs the food (hagsah), which is part of cooking.
Novel points and explanations:
1. Hagsah is not just “appears like cooking” – it’s actually an improvement: Hagsah is not merely a matter of appearance, but it’s actually a need of cooking – stirring improves the cooking. Therefore actual cooking can occur on Shabbat, not just looking like cooking.
2. The Rambam’s novel point – even removing: The Rambam forbids even just removing things from a pot with a ladle on Shabbat – because while removing it also gets stirred. The Ra’avad disagrees and says “he has exceeded his measures” – he agrees that stirring is forbidden, but just removing from a pot is “too much” stringency.
3. The main problem is inserting the ladle: A pot that sits with a serving spoon inside looks like one is in the middle of cooking. Therefore, pouring from the pot (without inserting a spoon) would seemingly be permitted – because when it’s no longer on the fire, the stirring is not cooking.
4. Dispute of Shulchan Aruch and Rama regarding hagsah: The Shulchan Aruch says that hagsah is only forbidden when it is not cooked completely, but “something that is cooked completely, meaning mitzamek vera lo, there is no hagsah in it.” The Rama however is stringent that even cooked completely also has hagsah.
5. Practical difference – cholent vs. soup: By cholent there is a reason to stir so it won’t get burned from below (mitzamek veyafeh lo), but by chicken soup it’s hard to see a real reason to stir. The common practice is that one doesn’t remove directly from the pot when it’s still on the fire – one lifts it (off the fire) first.
—
Halacha: Bread (Baking Bread on Friday)
The Rambam’s words: “One may not bake bread in the tanur near dark, nor a flat cake on coals, unless the surface that is attached to the tanur or to the fire will crust.”
Simple meaning:
One may not place bread in the oven near dark, whether in a tanur or a flat cake on coals, except when the side that is stuck to the tanur (or to the fire by a flat cake) is already hardened (will crust its surface).
Novel points and explanations:
1. Which side must crust: In the Gemara it’s not clear which side. The Rambam rules that it is the side “that is attached to the tanur or to the fire” – that is, the side that is stuck to the tanur (by bread) or to the fire (by a flat cake), not the side that is exposed to the air. Even when the other side is still raw, it’s already enough. This is interesting because it’s more similar to ben Derusai – a measure of partial cooking.
2. Why bread is different from other foods: By bread there is no concern of mitzamek veyafeh lo. The Rambam says: “We are not concerned lest he stoke, for if he stokes the bread its taste will be ruined” – if one stokes the coals, the bread will be burned, not better. Therefore, after crusting its surface it is already permitted to leave, because stoking harms.
3. But before crusting its surface there is indeed a concern lest he stoke – this is a new measure, not ben Derusai, not completely, but a special measure for bread. By raw bread the leniency of “stoking will ruin” is lacking because it’s not yet baked enough that stoking will harm.
4. Distinction between bread and covered kid: By a covered kid (which also stoking will ruin) one may place it right near dark even raw. By bread one must wait until crusting its surface – because by bread in the earlier stage (before crusting) stoking does help, and only after crusting does stoking harm.
—
Halacha: Transgressed and Transgressed by Bread – Intentionally and Unintentionally
The Rambam’s words: “And if he placed it near dark and its surface has not yet crusted – if intentionally, it is forbidden… and if unintentionally, it is permitted to remove it on Shabbat for the need of three meals.”
Simple meaning:
If one unintentionally placed bread in the oven when it’s not yet crusted its surface, one may remove it on Shabbat – but only as much as one needs for the three Shabbat meals.
Novel points and explanations:
1. Half penalty by unintentional: Here there is a half penalty by unintentional – different from other foods where unintentionally there was no penalty at all. By bread unintentionally one may only take as much as one needs for three meals.
2. Why the distinction? Because bread has special importance for Shabbat meals (lechem mishneh). The Sages gave a special leniency in honor of Shabbat meals, but limited only to what one needs for the meals.
3. Measure of removal: One may immediately Friday night remove enough for all three meals.
—
Halacha: Removing the Bread – How One Removes Bread
The Rambam: Even in the permitted manner (when it’s already crusted its surface), when one removes bread from the tanur, one should do it “only with a knife and the like” – with a change, not with the regular utensil (shibber/radid).
Novel points:
1. One should not use the normal utensil that one uses for removing bread, so it won’t look like one is engaged in baking on Shabbat.
2. Chochmat Adam (in Melachim) is brought that removing bread is initially a prohibition. The Ran and others say that the prohibition is only when he did a sin (placed it improperly). But if he did it in the permitted manner, one may eat it because it’s not a Shabbat action.
—
Halacha: Fire (Fire for Warming)
The Rambam’s words: A person may make a fire “with anything he wishes, whether on the ground or on a lamp,” and one lights it on Friday near dark, “and they use it for light or warm themselves opposite it on Shabbat.”**
Simple meaning:
A fire may be made from whatever one wants (there are no laws of hard grapevines and wood like by Shabbat candles), whether on the ground or on a lamp. One may use it for light or warmth.
Novel points:
1. By a fire there are no laws of “one may not light” (which oils/wicks) because a fire is large and one won’t come to adjust it.
—
Halacha: Majority Condition by Fire
The Rambam’s words: “One must light most of the fire before it gets dark, so that the flame will rise by itself before Shabbat.” If not – “it is forbidden to benefit from it on Shabbat, a decree lest he stoke it.”
Simple meaning:
Most of the fire must already be burning before Shabbat, so the flame already goes by itself. If not, it is forbidden to benefit on Shabbat, concern lest he stoke.
Novel points:
1. By one piece of wood: “It must be most of its thickness and most of its circumference” – two types of majority: majority of the thickness (depth) and majority of the circumference. It’s not enough that one side burns – majority of the entire thickness and majority of all sides must already burn.
—
Halacha: Fire of Beit HaMoked – Priests Are Careful
The Rambam’s words: “In what case are we speaking? In the provinces. But in the Temple one may rekindle the fire with wood of the fire of Beit HaMoked, and we are not concerned lest he stoke, for the priests are careful.”
Simple meaning:
In the Temple one may light the fire in Beit HaMoked (where priests warm themselves) even near dark without the condition of majority, because priests are careful.
Novel points:
1. “Careful” doesn’t mean fast, but that they remember that it’s Shabbat and won’t stoke. Like “members of a group are careful” – when people do a mitzvah together in a group, they pay more attention. The priests are occupied with service, and the seriousness of the situation makes them trustworthy.
—
Halacha: Fire of Reeds (Twigs) or Kernels
The Rambam’s words: “He took out a fire of reeds or kernels” – when one makes a flame from thin plants or kernels, one doesn’t need to wait until most of the fire burns, because such things catch fire quickly. “For he sees that most of them will burn before Shabbat.”
Simple meaning:
By light materials that ignite quickly, there is no concern that the person will desecrate Shabbat by adding, because he knows it will quickly burn by itself.
Novel points:
1. The reasoning: The entire concern is that the person will come back and stir the fire. By reeds and kernels, if it’s already burning a bit, he knows it will soon become a big fire by itself, and he won’t need to interfere.
—
Halacha: Bound the Reeds – Bundled Reeds
The Rambam’s words: “Therefore” – if one bound the reeds (bound the reeds) or placed the kernels in a pile (packed together), then it doesn’t burn quickly, but like wood, and then “the flame must rise by itself before Shabbat.”
Simple meaning:
When one condenses the light materials, they lose their property of quick ignition, and they get the law of regular wood.
Novel points:
1. The Rambam says “therefore” – that is, from the reasoning itself one can understand the distinction: because the entire leniency by reeds is because they ignite quickly, therefore when one binds them together and they burn slowly, the leniency falls away.
—
Halacha: Fire of Pitch, Sulfur, Fat, Wax
Simple meaning:
These are materials that ignite quickly, similar to reeds, and have the same law – one doesn’t need to wait until most burns.
Novel points:
1. Pitch is the same as olive waste.
2. A comparison is brought to “fire that kindles itself” – the fire burns it out quickly, and soon nothing remains.
—
[Digression: General Moral Lesson]
On Friday it must already be sufficiently lit that the flame rises by itself on Shabbat – a Jew must prepare for Shabbat, he must already be “Shabbat-like” before Shabbat, one shouldn’t need to struggle on Shabbat, but one should already be joyful.
—
*The lecture ends with the end of Chapter 3.*
📝 Full Transcript
Laws of Shabbat Chapter 3 – Beginning Work Before Shabbat
Introduction – Structure of the Chapter
Okay, good. Are we learning more? We’re learning Laws of Shabbat in Sefer Zemanim from the Rambam, the third chapter, Chapter 3.
We’re still holding by the Rambam enumerating the 39 melachot (forbidden labors). He speaks, the beginning is somewhat general halachot (laws) on all of Shabbat, what is relevant to Shabbat. And this chapter also, if you read it, he begins with a general principle of… a principle of Shabbat. Later it’s already less of a principle, it already goes into the details of bishul (cooking), of hatmanah (insulation). But I would say the way the Rambam frames it, you can still understand that this is the principle of the question. Which melachot, may one do melachot from erev Shabbat (Friday afternoon) that happen automatically on Shabbat? Is there in this a principle, a great exception, which is the prohibition of shema yachteh (lest he stoke), which includes many details of shehiyah (leaving food on the fire) and hatmanah and so on. But essentially it’s all a general inquiry, what is the meaning of melachat Shabbat (Shabbat labor)?
We’ve already learned Chapter 1 on actions and intention, Chapter 2 on pikuach nefesh (saving a life), Chapter 3 on doing melacha from erev Shabbat that continues into Shabbat.
Halacha 1 – It Is Permitted to Begin Work Before Shabbat
The Rambam tells us thus, one may not do melachot on Shabbat. But what happens regarding melachot that will be done on Shabbat through a melacha that you didn’t do on Shabbat, but rather that you prepared before Shabbat?
The Rambam says thus, one is permitted to begin a melacha on erev Shabbat, on erev Shabbat one may begin doing a melacha, even though it completes itself on Shabbat. Even if the melacha is done by itself, on its own, meaning he lit it, he started the thing, and it happens by itself afterwards on Shabbat. A person might have thought it’s not permitted, because the melacha takes place on Shabbat.
But the Rambam says, it is indeed permitted. Why? For we were not forbidden, the prohibition that the Torah said about doing melachot on Shabbat was only that we should not do melacha on the day itself, one may not do, that the person should not do. But the problem is not that the melacha should be done. But that the melacha should do itself on Shabbat is permitted, so there’s no problem that a melacha should happen, only that a melacha should be done by a person on Shabbat.
And it is permitted for us to benefit from what is done on Shabbat by itself, both that one may let it happen, and also that one may afterwards benefit from what happened, unlike normally if a person did a melacha on Shabbat. That is forbidden to benefit from. This one may benefit from.
Halacha 2 – Examples from the Mishnah
And the Rambam explains, he brings the gemarot (Talmudic passages). How so? One may open water channels to a garden on erev Shabbat at nightfall. One may open the stopper, or whatever, from a place where water begins flowing into the garden, so that much water should flow in. One may do it erev Shabbat at nightfall. Although one knows that now almost no water will flow in, the actual flowing of water into the garden will happen on Shabbat. So this is apparently a matter of zeri’ah (planting), I know, by water in a field on Shabbat is zeri’ah. But this is not called zeri’ah, because he did the action before Shabbat. So one may open the water to the garden on erev Shabbat at nightfall, before it gets dark, or when it gets dark, it’s the last minute when it’s still not Shabbat, and it fills and continues all day long, that the field should be filled with water throughout Shabbat.
And the same thing, and one places a censer under garments. One may place a device in which one puts fragrant hot spices, and it should make a good smell, it should perhaps perfume the clothes. What is this a prohibition of… what is the prohibition of a censer? It’s a prohibition of… let’s not go into what the prohibition is, but there is a leniency. What does it have to do with which prohibition? It’s later. But the point is, although he will have it all Shabbat long, the device will do its work throughout Shabbat, that it should perfume the garments.
The same thing, and one places kilor on the eye and bandages on a wound. One may place medicines on the eye, or a band-aid, whatever it is, on a wound. Although the kilor will do its function throughout Shabbat, and they heal continuously all Shabbat long.
The same thing, and one soaks ink and dyes at nightfall. To make ink, one needs to combine ink and dyes, letting them soak. If one does this, the work of it, the melacha of it, is done at nightfall, it’s permitted. Yes, and what did we say? Although the ink and dyes soak together throughout Shabbat, the ink is completed on Shabbat, the melacha is done before Shabbat.
The same thing, to dye wool, one places wool in a pot, or to dye linen items, pieces of linen, one places it in a pot together with the dye and so on, and they change and continue all Shabbat long, even though throughout Shabbat the wool or the linen is changed, it becomes a greater form on Shabbat.
I don’t know if dyeing or perhaps making the wool stronger, I don’t know exactly, the avot hamelachot (primary categories of labor) was dyeing, okay. And I’m interested that he brings all these gemarot that are in the Mishnayot.
And one spreads nets, one may spread out nets for animals and birds and fish, also at nightfall on erev Shabbat, even though on Shabbat it will catch.
And one places beams in the olive press and the wheels of the winepress while it is still day, one may place a heavy beam on grapes, or a large circle, a round stone, on olives in the press, or whatever, conversely, to squeeze out the wine and oil, one may place the heavy thing while it is still day before it gets dark before Shabbat, although the job of this, squeezing out the liquid, happened on Shabbat, and the liquid flows continuously all Shabbat long.
The same thing one lights candles, one lights them in the evening, and they burn continuously all Shabbat long, it burns all Shabbat.
These are all the halachot that are stated there at the beginning, wait, that are stated there at the beginning of Tractate Shabbat, there it’s called minor shevutim (rabbinic prohibitions), that your vessels may do a melacha, you’re not doing any melacha, this is the principle that the Rambam brings here.
Halacha 3 – Exception to the Rule: Leaving Food on the Fire
But by cooking there are already more detailed laws. He says that the principle is like all others, that one may place a pot on the fire, and meat in the oven or on the coals, and it should cook throughout Shabbat, and you may eat it on Shabbat.
But here it’s already more complicated, here there is… all things one may benefit from, but by cooking there are indeed more details of ways how one may not. And there is in this matter the prohibition is not from the Torah, from the Torah it’s permitted. It’s not forbidden just because the melacha happens on Shabbat, because everything one may do that the melacha should happen on Shabbat. Rather there is another concern, that one is concerned that the person will do, that even though there is a way how to place the pot on the fire, one is concerned that he will indeed do melachot on Shabbat, and because of this they forbade it.
A decree lest he stoke the coals on Shabbat, he will stir, he will poke around with the coals on Shabbat, and he transgresses on mevashel (cooking) on Shabbat.
The Rambam’s Framing – Shehiyah as an Exception to the Rule
This is a rabbinic decree, that one may not… it’s like an exception to the rule that one may do things from erev Shabbat that happen on Shabbat. The Rabbis forbade certain things that can cause a person to cook on Shabbat. Not actually cook, but yachteh bagechalim (stoke the coals) which is also counted apparently as a Torah prohibition of mevashel. Right?
Now we’re going to learn, essentially in the Gemara, or how most people remember it, it’s a sugya (Talmudic topic) in itself. But the Rambam puts it in that it’s a detail in the law that one may indeed begin doing a melacha before Shabbat and the melacha should do itself on Shabbat. “Except,” he’s now going to say an except. The except is when there is a concern that one does indeed the main work before Shabbat, but there is a concern that on Shabbat the person will stumble and do a melacha again.
This is a matter of the thing of preparing food. Although there is a way of preparing food by placing it on the fire before Shabbat, but because a person wants to have good food, there are various concerns and various conditions when one must be concerned that one will stumble on Shabbat and do melachot so that the food should be better.
There is one concern which I know, if you know of other things you can tell me: shema yachteh bagechalim (lest he stoke the coals).
Yes, we’re talking about food. All the concerns are when one prepares food. There is… yes. There is also, it looks like he’s not cooking now, we’ll see later. We’ll learn the concerns. There is chazarah (returning), if it doesn’t look like he’s cooking. If it’s chazarah, it’s another thing. But yes, let’s learn further.
When One Must Be Concerned – The General Rule
The Rambam says thus, and there is in this matter – the thing we discussed that one may essentially do, if one does the action before Shabbat one may do it even though the occurrence, the result happens in the middle of Shabbat, but there is when one may not. And there are in this matter ways that we forbid – there are ways that one may not place the pot on the fire on erev Shabbat. Ways – there are different types of food, types of pots, types of pots, I mean ovens, types of ovens that are forbidden. A decree lest he stoke the coals on Shabbat – why is it forbidden? Because one is concerned, the Sages made the decree, that if one allows it people will stumble by stirring the coals on Shabbat.
Because in the past cooking was done with coals, and the coals need to be stirred from time to time so they should become hot again, because the ash prevents the oxygen from reaching the fire and giving it life. So the method is, to move around the coals a bit so that the ash that is already completely burned out should fall off, air should be able to reach the fire, and the fire begins to cook again. And then he transgresses on mav’ir (kindling), and also apparently on mevashel, because he’s cooking now on Shabbat, he makes the flame higher on Shabbat.
Whoever makes a grill with coals knows about this. Yes, it’s something that one must constantly, every little while one must give a stir, whatever one must do.
The Rambam says, what are the ways when one must indeed be so concerned? The Rambam is going to bring various examples, but I want to say it beforehand broadly, I mean that it will be easier. That when one must be concerned is when the person wants, has an interest to stir so it should become hotter, then one is concerned. So if it’s such a type of food that if it becomes hotter it will become even better, it will become crispy, I don’t know, or such sorts of things.
But for example, there are other sorts of foods or sorts of situations where there is no reason at all that you should want to stir, or where it’s going to take very long anyway for it to cook, so you won’t accomplish much with the little bit of stirring. Or that the stirring will make it worse. The Rambam is going to enumerate all these types. Yes?
Yes, there are apparently two things that are new here. One must learn the rules internally, but essentially two other conditions. First of all, there is a law in the tavshil (cooked dish), right? Only a tavshil that has something, if you say that it’s not something that benefits from being cooked more or better, then there is a concern. And secondly there are laws in the fire. Which sort of fire one can be machteh (stoke), or one must be machteh, or one cannot remove that. Which type of oven, which type of fire, which type of machteh?
No, there is besides that, when there are actual coals, which have almost no coals left, there is also an extra claim and an extra place.
Yes, okay, okay. Yes, true, that you’re going to add to it. I’m just saying, generally there is a law of the tavshil. Afterwards, even a tavshil that has a concern, it still must be such a sort of fire or such a sort of oven that one can be concerned about. So the Rambam’s structure is going to be, he’s going to begin giving the tavshil that is forbidden. Afterwards he’s going to say, in this tavshil all sorts of ovens and sorts of fire are forbidden from that oven that one must be concerned about. Afterwards he’s going to say what about a tavshil that is not at all a problem, that doesn’t benefit at all. And the Rambam says thus, keitzad (how so), he begins thus:
The Rambam’s Words: A Dish That Is Not Fully Cooked
A tavshil that has not been fully cooked, a tavshil that has not yet been completely cooked, it has not yet been fully cooked, or hot water, or hot water that has not been fully cooked, here it begins… let’s learn first the piece, but here is the question what means fully cooked. Or a tavshil that has been fully cooked, or a tavshil that has already been completely cooked, but as long as it benefits from being reduced, the whole time when it becomes better. Mitzta’mek means it becomes smaller, it becomes like for example a large kugel, the longer it’s on the fire it becomes more crispy and smaller. Yes, it becomes so, it becomes tight. Mitzta’mek. The types of food where it’s good for it, the person wants that some of the water should cook out, it should be more crispy and so on, all these things one may not leave them on the fire on Shabbat, one may not place them even on erev Shabbat, place them and they should remain, they should lie on the fire on Shabbat, even though one placed them while it was still day, even though one placed them before Shabbat.
Why? A decree lest he stoke the coals, there is a concern that he will stir the coals. Why? In order to complete its cooking, by the things that are not yet completely cooked, he will want that it should already be cooked, it should already be ready. Or in order that it be reduced, or because he wants that it should be better, it should be more crispy. Therefore, so these things are a problem.
The Solutions: Garuf and Katum
So what is indeed the solution? I’ll tell you, that if you indeed have a tavshil that is fully cooked, how can you indeed place it on the fire so there shouldn’t be the decree of shema yachteh, how may one place it on erev Shabbat? So the solution is thus: on… he says three ways how to make that the fire should not be so easy to be machteh or so forth. Although there is such a method of cooking which is the prohibition, but the fire must also be a fire that is a problem. If one can make the fire a fire that is not a problem, there is a solution. So on garuf vechatah (swept and covered), one solution is to remove the burning coals, to sweep it out from there, or to cover the burning coals. Covering fire on a stove, with ash on the thin coals. He covers the coals with ash, with cinders, or with crumbs of merchandise, I don’t know, dust, which makes the fire become much weaker, and therefore there’s nothing to stoke, or the stoking is not such an accomplishment. In short, this will make that one should not stoke.
Or the other solution is, if it’s a situation that the coals are already more or less burned out, they’ve already gone to sleep, which then they are automatically they are like covered with ash, then he doesn’t need to put ash, then this is already itself ash if the coals are already burned out.
Or a case where one didn’t use regular coals from wood, but he heated with straw or with gvava, which is another sort of pieces of wood from the field, or dung of small animals, or waste from animals, small animals, for there is no substance there, if one heats with these sorts of things, he says, that these things can be lit, it can become hot, but not on that level, not like coals where afterwards the stoking will help.
Hesech Hada’at – Not a Reminder, But a Reality
Lecture on Hilchos Shabbos – Chapter 3: Shehiya on the Fire
And in such a situation where you have already removed the problem of being mechateh (stoking), one returns to the regular halacha that one may place something before Shabbos so that it should cook on Shabbos. Therefore, the Mishna permits, lechatchila one may indeed do shehiya, make it so that it should remain. Shehiya means to keep something somewhere, to make it so that the pot should remain on the flame. Why is it permitted? Because he has removed his mind from the food (shehri hisiach da’ato min hatavshil). By the fact that he removed the coals, or by the fact that he covered it to make the coals weaker, he was mesiach da’as from the tavshil. He made it clear to himself, to remind himself, or he made it clear that he is not going to try to make the tavshil cook faster or better. Therefore, we do not decree lest he stoke the fire (lo gazrinan shema yechateh ba’eish), there is no gezeira that he will be mechateh, stir the fire.
Hesech hada’as is not a sign, not that he makes a siman. Literally, it’s such a manner that he cannot now solve it. Even theoretically, if he would have some way to make the tavshil a bit better, he could, but he has already closed it, it’s already finished, he can no longer. Mesiach da’as is not a din in da’as, it could be that it is gachalim omemos (smoldering coals), as we see because we will see later. I mean that one can, there is a way to be mechateh, because he made it easier, but it’s more, in this manner he has let go, it’s not supervised, it’s not a saifa. Mesiach da’as means that he has made it clear, therefore he will not be mechateh, because he has already established for himself that this is the state of the pot.
Because one cannot, it’s not a saifa, it’s not a manner of English, it’s harder, everything in the world one can, one can also bring that the Ribono Shel Olam should make a miracle and it should become nothing again, very good, because another Tanna can say yes to me, but a de’ah stands here, a Tanna can say yes to me. The point is not, I just want to say a puka that people sometimes think, that gerufa uketuma is a zecher be’alma (mere sign), he places a siman that today is Shabbos and one may not be goref, it’s not that, one makes it in a manner, if one could have there a challah tablecloth, a challah cover that says Shabbos on it, would it help at all, or one places a guard, but that’s not the way the halacha operates here. It could be that it would help, but it doesn’t say so here. If someone says that he has a selicha and he places a guard, for example, because one is teaching children, and there is a chashash mi’uta (minimal concern), there is something of one can place a guard, here we see that it’s not a guard.
Here it’s all about whether it’s the kind of pot where he has no reason to be mechateh, or he does have a reason, because the tavshil is still mitztamek vera lo (reducing and it’s bad for it), but he cannot, or he can technically, but it’s already let go, it’s already far enough from the, in other words, in this situation one no longer stands with the fork to be mechateh, one lets it, it’s already whatever it is is it. He says here then about a tavshil that has not been fully cooked (tavshil shelo nitbashel kol tzorko), here here here the mefarshim add about the topic of how much it needs to be cooked, but the Rambam doesn’t bring it, it’s let’s move on. It’s ma’achal ben Drusai, but the Rambam doesn’t bring the matter of ma’achal ben Drusai here. Okay.
Halacha 5 – Distinctions Between Ovens: Kira, Kupach, Tanur
Bameh Devarim Amurim – Only by a Kira
Speaker 2:
In what case are these things said (bameh devarim amurim)? Yes. However others are more lenient, others say that even if it’s not yet, that if it’s already ma’achal ben Drusai it’s already considered nitbashel kol tzorko. Yes. Let’s continue. The Rambam says further, bameh devarim amurim, the halacha that was said that it’s enough with a weaker one, with two of the ways, the three the Gemara said of making it so that it should be a bit harder to be mechateh, or one should not happen to be mechateh, that this is enough, is good by a kira, that its heat is minimal (shehavla me’at), a type of oven that is not very hot, shehavla me’at, where the hot air is little.
There are three types of ovens that the halacha will enumerate: a tanur is the hottest, and after that there is a kira and a kupach. Kupach is a bit weaker than tanur, and kira is the least hot. Tanur the heat is stronger, tanur is built so that at the bottom it is wide and at the top it becomes narrow, and thus much of the heat is retained.
Tanur – Even Garuf Ukatum Doesn’t Help
So a tanur which has much hotter heat, then it doesn’t help that he did one of the three remedies, that he scraped out the top coals, even if he scraped out the coals, or kipa be’efer, he covered the coals with ash, or he heated the oven bekash uvegavva, with weaker things, not coals. Therefore then, one may not leave in it (ein mashin betocha), one may not, because it’s a tanur which is much hotter, one may not be masheh based on the solution that he was goref, one may not be masheh not in it, one may not place a pot in the oven, and not only that but also nor on top of it (velo al gaba), another way how to cook or how to heat things is to place outside of the tanur, velo al gaba, and also not adjacent to it (somech lo). There are three ways essentially, one can place on the tanur, next to the tanur, so it should become hot from the walls of the tanur, or inside. One may not do all three of these things.
Any tavshil that has not been fully cooked (kol tavshil shelo bishel kol tzorko), a tavshil that is not yet completely cooked, or that has been fully cooked but is mitztamek veyafeh lo, a tavshil where there is a reason that one should think that he will perhaps want to be mechateh so it should become better, because it should become cooked. One may not even when it was garuf ukatum, all these things. Why? Because since its heat is very hot (hoil vehavlo cham beyoter), because the tanur is a very hot thing, one is mesiach da’as, or is not mesiach da’as, actually because the food is being cooked the whole time. In short, there is more the order that one is afraid of being mechateh.
Speaker 1:
There is still in the tanur enough heat from the sparks from whatever you blow up, that it helps. Yes, there is still what to be machmir about. One is machmir a chumra, there is still what to be machmir about.
Lecture on Hilchos Shabbos – Chapter 3: Shehiya on the Fire
Halacha 5-6: Tanur – Why Garuf Ukatum Doesn’t Help
One may not, even when it was garuf ukatum or the thing. Why? Because hoil vehavlo cham beyoter, because the tanur is a hot thing, eino mesiach da’as, one is not mesiach da’as. That means, because the food is being cooked the whole time.
In short, there is more the order that one should indeed be mechateh. There is still in the tanur enough heat from the sparks, from whatever, it remains, and it helps. Yes, there is still what to be mechateh about. Therefore, we are still concerned, choshesin shema yechateh bagachalim, even if he was goref, he removed the coals, but some coals always remain. We also see later that even when one digs… It makes sense, because it doesn’t look like it does to us. Presumably one doesn’t see the floor at all in such a place. It’s an ashy place where one keeps putting coals, so some coals always remain, even when one scrapes out and puts new coals, some coals still remain. Therefore, there is indeed a concern there.
What? The Rambam gives three lines for the question that you want to know what remains here. “We are concerned lest he stoke the coals, even though the fire is minimal, or it is a fire of straw and stubble (choshesin shema yechateh bagachalim, ve’af al pi sheha’eish me’uta, o shehi eish kash ugevava)”. Even if one has made it so that it’s a… this is a fire… no, first he speaks about the second two divisions, when one covers it with ash or when one makes it with kash ugevava. So even there there is a weaker fire, which regarding a kira would have been enough, but it’s still not… or even if it’s covered, there is still a fire there, we are afraid he will be mechateh.
Oy, what does the Rambam understand by garuf? Garuf means that one removed the coals. Why does one still have fear shema yechateh even by garuf? “Therefore they forbade leaving in a tanur even though it is garuf (lefikach asru lehashhos betanur af al pi shegaruf)”. So the Rambam, “for one who scrapes only scrapes most of the fire, and it is impossible to scrape all the fire so that no sparks of fire remain, and because its heat is hot, it is possible that he will stoke the coals (shegoref eino goref ela rov ha’eish bilvad, ve’i efshar ligrof kol ha’eish ad shelo tisha’er nitztzos eish, umipnei shehavlo cham, efshar sheyechateh bagachalim)”. One cannot scrape out all fire so that there shouldn’t remain a bit of coals, a spark. And mipnei shehavlo cham, because it’s so hot, there in such heat it makes sense that even the bit of coals and scraping will help. We see that it is in a kira, once it’s weak coals, or it’s only remained a drop, your scraping will accomplish nothing, therefore that is permitted. But a strong tanur, even the bit of being mechateh and the bit that is still left or in the covered coals will help, therefore he will indeed have a reason to want to be mechateh, therefore one may not in a tanur with these methods.
How may one indeed in a tanur? He hasn’t said it yet meanwhile, we will see later, perhaps the Rambam will still say. And now he says, now he goes to speak, that the heterim don’t help. The three heterim that exist on kira don’t help on tanur.
Question: If One Can Indeed Scrape Out All the Fire?
It could actually be if someone does indeed have a way to scrape out all the fire, let’s say he has a more fancy tanur where one can remove the whole bottom plate, I don’t know, I have no idea what kind of old tanurs there were, but apparently this is true, tanur is such a type of manner that one cannot, that there always remains something, and therefore this has a concern of gerifa, that I’m still doing something that I need to be mechateh, and there is no way at all to be mechateh, then this is permitted even a tanur. I don’t know, it’s not a great question.
Or the rabbinic decree, apparently. Apparently this is not from the types of things that the Chachamim would have decreed in any case. I’m just asking, perhaps about this the Rambam says in tanur, the tanur has become a davar acher (different thing). I’m just asking, about this the Rambam gives the whole lengthy explanation, why does he give me a reason? It’s the language of the Rambam, a question on the holy Chachamim who forbade. He means this to explain, because usually when one is goref one doesn’t scrape the whole thing, therefore he means this to say perhaps the halacha, that if one will find a way to indeed scrape every last bit of spark it will indeed be. Perhaps the Rambam means this to say lehalacha, because the problem here is that I don’t believe that in the Rambam’s times one used the same words tanur, kira, kupach, first of all everyone needs to compare their oven and place it in the categories. It could be that the Rambam was bothered by the same thing that bothers everyone who learns this sugya, what am I afraid of shema yechateh, he was goref.
And he says your question to such a kind of tanur this is permitted, it could be that for us we will say at all that this doesn’t have a name tanur, this has a name kira. If this is its reality of fire there below there isn’t much remaining old coals. One must speak about today’s ovens and the like. But it’s not really a practical halacha question, but I want to say a general comment about this. We need to discuss a bit, I can already begin.
Digression: The Rambam’s Method in Psak – Not Applying to New Realities
Speaker 1:
So, you’re saying a very interesting thing. The Rambam, for example, I don’t know what it was in the time of the Rambam, it could be that in the time of the Rambam this indeed was, but it’s certain that the Rambam would not have cared, because the Rambam almost never says, “In this time when we don’t use such-and-such vessel of the Gemara, but rather some new vessel, the halacha is different.” Because the Rambam views himself as merely a summary of Torah She’be’al Peh. He must say even the examples. Oy, the examples are perhaps only what was exactly then, but that’s how Torah She’be’al Peh became, according to the examples that were in the time of the Mishna. The Rambam always brings the time of the Mishna.
This reminded me of the Mishna Berura. The Chofetz Chaim wrote a sefer Mishna Berura on the laws of Orach Chaim, laws that are relevant to practice, and he didn’t write even once, not on Shabbos, not anywhere, the laws of new technology that only exists today. And why? People say because he was afraid to get involved, it was still new, he didn’t want to be decisive in a dispute between the rabbis. But it could also be a deeper reason, like the Rambam. He only wants to bring, the Mishna Berura’s job was to bring not only the Mishna, also the Acharonim. He wants to say what the halacha is. To apply to a case, that’s the job of a rav, that’s not the job of a halacha sefer.
I will perhaps add, the Rambam has a sefer “Machaneh Yisrael”, I think that’s what it’s called, laws that can be relevant for a Jew who goes into the military. And in such a place he must put in all kinds of practical things, such a kind of knife one may indeed use, and such a kind of knife not, because that’s a practical sefer. But Mishna Berura he didn’t want to publish.
As I said yesterday that Rav Shlomo Zalman Auerbach said that electricity is thus, okay, he said, but one cannot make from this a rule, because he doesn’t have the power, he’s not a chacham, one doesn’t have the power to make a new rule in halacha.
Discussion: Today’s Ovens and the Matter of Blech
Speaker 2:
I mean, all these things are very difficult, because for example, if someone will want to compare today’s ovens to the ovens of then, it won’t be enough that he will calculate the amount of heat, but also the “shema yechateh”, if it becomes very easy, because one can with a small knob, perhaps the “shema yechateh” becomes much more likely.
Speaker 1:
I want to say here, I want to say that a piece of silver foil helps, which lies there, it doesn’t become so…
Speaker 2:
If it’s so easy to be mechateh, one must ask rabbis. But in any case, what it says, if we have a new gezeira, is another thing. But according to what it says in the Torah, in the Chachamim, in the Shulchan Aruch, and in the poskim, I mean to say in the earlier poskim, is that there is a concern “shema yechateh”, which was said about the manner of coals. It doesn’t say anywhere “shema yosif”, “shema lamadura”, “shema” to make the fire bigger. So, simply, there are similar things, but there isn’t the first shiur.
The Brisker Rav’s Approach
Simply, and I heard that the Brisker Rav held this way, he couldn’t understand why people make a blech on today’s ovens, because there is no kula at all, there is nothing to be mechateh. We conduct ourselves, everyone, I mean all Jews that I know conduct themselves to place a Shabbos blech on the oven, I have no evil eye on this. I don’t grasp the thought.
The Foundation of “Shema Yechateh”
But again, Chazal told us thus, especially with the Rambam’s framing, one may do melachos erev Shabbos, except for types of melachos where there is a concern that on Shabbos you will still be engaged in it. And when you place a pot on the fire, there is the matter of “mitztamek veyafeh lo”, about which Chazal said that when you want your tavshil to be better, I’m afraid that you will stir the fire. Stir not, it’s not the fear that you will make the flames a bit higher. Stir, one doesn’t usually do it. You should understand, chatiya is like whoever makes a barbecue knows, chatiya is something that one does regularly. He says Shabbos, I’m not talking about cooking, but the normal manner of cooking is that every twenty minutes one takes a look and one stirs. It’s not the normal manner of cooking that every twenty minutes one turns up the fire. That’s not how one usually cooks.
And one is not only talking about a barbecue that takes two minutes to cook. One is talking about here, it’s a longer barbecue. Right, it’s a longer barbecue. Coals, when one cooks with coals, coals is something that one is babysitting, one must babysit it regularly. Today’s ovens is not something that one must babysit regularly. One must babysit it, it shouldn’t, I don’t know, it shouldn’t get burned, a thing a thing, but not one must the whole time fix the fire. So the gezeira of coals is not here on today’s ovens, as far as I can understand.
The Blech is a Zecher
There is a New Decree from the Custom of Israel Regarding the Blech
There is a new decree from the custom of Israel that one places a blech, that blech is more like a remembrance, it’s more like a sign, to remember that there is already something that one doesn’t touch. I’m not entirely in agreement, because it seems to me that once the Sages said that when there is a concern that a person will have an interest to stoke or cook so that his food will become better or faster or better or more concentrated and the like, one must be concerned, and the case in the Gemara is coals. But still, just as a person will want his dish to become a bit hotter, he will do it. All the other things that the Rambam enumerated, I don’t know, he doesn’t place there the majority of foods, we’re not afraid of them. But when it deals with his dish that will become better, I’m afraid. In the Gemara it’s called “lest he stoke the coals (shema yachteh bagechalim).” I’ll call it, he’ll make the flame a bit higher.
Counter-Argument: But One Can Turn Up the Flame
Speaker 2:
If one can’t change the flame, perhaps you’re right. If you say that the person puts it every week on the exact same flame, okay, you should know that this is like “why does he stoke the coals.”
Speaker 1:
But a normal thing, a person makes supper, and one makes cholent in the middle of the night, suddenly he comes into the kitchen, “Oh, I can stand for the cholent to be even more cooked.” The holy Sages said exactly the opposite, about you they would have said that even when there is indeed something still to do with the pot, it’s permitted as long as there’s no concern of shema yachteh. In their times one could also bring and add new coals from outside. Just like one can today… what’s the difference? It’s the same thing! It’s not the normal order! I told you, it’s not the normal order of cooking to stand and turn up the knob. It’s not the normal order. The normal order is that one lights the flame.
Speaker 2:
You’ve established a law that the concern of shema yachteh is a matter, like with a grill that you know from I don’t know what, I know there’s a thing like a pot, and there’s a thing that the pot should become hotter so the food should become more cooked. And so there is today that a person wants the pot to become hotter so it should become more cooked, therefore there is a concern of shema yachteh. And there is no concern of shema yachteh, and in halacha it states clearly that as long as there’s no concern of shema yachteh, one is not afraid of something else. A non-Jew has no interest that we should be given such a thing in halacha. That means, you learned what is grufah uketumah, and all the ways that we learn, is exactly when the dish is indeed a dish that he still cares about, and despite all this, because it’s not, even if one technically can, but it’s not customary, by stirring it’s not customary that one stirs, flames? Yes, customary indeed. People turn up and down according to the leniency. But here it’s a new prohibition! I told you: if you haven’t changed from coals to another type of fire, it’s the same fire and the same pot.
Speaker 1:
Again, the distinction between coals and another type of fire stands in the Mishnah. If it’s another type of fire, it’s permitted. If it’s covered, grufah and the like, the other conditions, certainly, that’s what it says. There’s only a rabbinic prohibition (issur shevut), there’s no…
Chapter 3: Leaving Food on the Fire on Shabbat — Kupach, Raw Food, and the Advice of a Raw Limb
Law 7: Kupach — The Medium Between Kirah and Tanur
Speaker 1:
And with flames it is indeed customary, there are many people who turn up and down, let the heat go up.
But this is a point, you say a new prohibition, I told you, he said…
Speaker 2:
But you’ve changed from coals to another type of fire, it’s the same fire and the same pot.
Speaker 1:
Again, the distinction between coals and another type of fire stands in the Mishnah, if it’s another type of fire it’s permitted, if it’s covered, grufah and the like it’s permitted. Certainly, that’s what it says. There’s only a prohibition, and I told you that there are no new prohibitions. I brought you a clear example that stoking is something that’s done regularly, what you say that they made a new decree is not something that’s done regularly, that’s the thing they’re stringent about, but that they’re stringent is because a person has an interest. This is simply a concern of Shabbat desecration, if a person sees that he’s not careful he should make a fence, but there’s no decree from the Rabbis.
Seemingly, I’m saying my position, perhaps you can have a distinction, but it seems to me the clarification of the law is that there’s no such decree that everything that will become better one must be concerned about. There’s only a decree with coals which is customary, and the normal order is that one holds that one must be careful not to stoke, and one must have special vigilance not to stoke.
Speaker 2:
I don’t agree. Continue.
Speaker 1:
You don’t have to agree, I hold I’m right.
Speaker 2:
It seems to me exactly the same, exactly. All the distinctions I can hear, but it seems to me that today’s vigilance against stoking is that you’ll turn up the flame a bit. And it seems to me like something that’s a common thing (davar haragil). When a person would have put a pot in the middle of the week, he would have checked in the middle how much water is still in the cholent, and he would have turned up and down. On Shabbat it can also very easily happen. One must see to it that one should do it with an advice, something that a person should place there a piece of silver foil, it should be like removing one’s mind (mesiach da’ato), it should be like grufah uketumah.
Speaker 1:
That’s not, because what you say mesiach da’ato is a practical thing. If the silver foil… let’s be clear, if your position is correct, then the silver foil doesn’t help at all.
Speaker 2:
Why shouldn’t there be some advice of grufah uketumah? One won’t now tell everyone to break their oven.
Speaker 1:
Very good, it’s not an oven because it doesn’t help. Grufah uketumah means now one can almost no longer stoke, or this is no longer the type of fire that one can stoke. That makes a weaker manner, puts in a softer powder. But you’re making a new prohibition, you’re making a new prohibition, you’re making a new prohibition with a new leniency.
I have no complaints, every Jew is obligated if he sees that it’s not, he should certainly make fences and safeguards, it should be a nice thing, but it’s not the law, it’s a new thing.
Speaker 2:
Okay, let’s go further.
Reading and Explanation: Kupach — The Medium Heat
Speaker 2:
Say the law further. A kupach is the first that I’ve seen the dispute properly, which won’t convince me the light. Okay, after that, one minute, have you finished about kirah, after that there’s a tanur which is one thing, and here is something in between. Kupach is the law is the medium between, the middle way between tanur and kirah.
The heat of the kupach is greater than the heat of the kirah and less than the heat of the tanur.
Kupach is the heat, it holds heat more than a kirah, but it holds heat less than a tanur. Therefore, what is the law? The law is indeed half and half. In places where we’re stringent there are places where we’re lenient.
Therefore if one heated it with geft and with wood — it’s like a tanur, and one may not leave in it or on it or place near it a dish that hasn’t cooked completely or that concentrates and is good for it, even though he swept or covered with ash.
But with wood, it will make proper coals that one usually makes from types, what does geft mean? I don’t know. Something waste from… waste from olives he says here. Ah, from olives. Ah, something that has oil in it, and in short becomes very strong, it cooks well. It’s a type of fire essentially. Yes, and essentially it’s a proper tanur, because then it’s very hot, it’s like a tanur. Therefore, in short, the law is like a tanur, so what? That one may not place on it or near it a dish that hasn’t cooked completely, or that warms and is bad for it. A dish where there’s a reason that one should think he’ll stoke it. Even simply at all a closed meal, even speaking doesn’t help, like with a tanur it doesn’t help.
But if one heated it with straw or with stubble — it’s like a kirah that was heated with straw and stubble, and one may leave on it.
But if one heated it with straw and stubble, with weaker coals, then the heat is weaker, one can judge it like a kirah that was heated with straw and stubble, and it’s permitted for us, one may indeed place things on it before Shabbat.
Discussion: Placing Near a Kirah and Kupach
Speaker 2:
What happens with placing near a tanur? We learned that placing near the tanur is like placing in the tanur, because it’s so hot that also placing near the tanur will give enough heat. What happens with placing near a kirah? It seems that the Rambam didn’t enumerate it among the laws of kirah. Yes, he says it here. Okay.
And it’s permitted to place near a kirah from the evening.
Placing near a kirah one may indeed at night, even if it’s not one of all the concerns. “Evening” means before Shabbat. From the evening of Shabbat, from erev Shabbat. All the concerns of… ah, he’s not yet speaking at all about placing on Shabbat. That’s later laws.
Speaker 1:
A kirah, placing from outside being near, doesn’t mean… it’s not a question at all.
Speaker 2:
Another distinction between kirah and kupach. The first distinction is that on a kirah grufah uketumah etc. helps, all three conditions, and on a tanur it doesn’t help. Another distinction is that on a tanur one may not place near, and on a kirah one may place near. What about a kupach, may one place near? He says that one may not. We just learned that one may not. It depends. If a kupach is with the size of a tanur, one may not place near. If it’s with straw and stubble, one may place near, like a kirah. Seemingly the same law. As is kirah, so is kupach. We’ll see what these two things are.
Definitions: Kirah, Kupach, Tanur
Speaker 2:
And what is a kirah and what is a kupach? A kirah is a place for two pots, and a kupach is a place for one pot.
A kirah has a place for two pots. Is a tanur where on top there’s room for… what does the word shefitah mean? I don’t know. Placing two pots. Placing a pot is called shefitah. It’s reasonable, it’s embedded in the word kedeirot. No, shefitah means the action of placing a pot on the fire is called shefitah. They call it shefitah. The wage, you see? Wage of shefitah. The one who measures, not the one who measures. Means on every thing. There are verbs that only go on certain objects. Like botzer, for example.
Speaker 1:
Right, we spoke.
Speaker 2:
Prayer of shefitah means placing a pot on top, that’s called shefitah. Kupach is a place where one can place one pot. Tanur is a passage that a person simply knew. Tanur is simple. Tanur is a completely closed one, these are more open things. That’s the distinction. A complete tanur must have some air on top to put the things in. But kupach the distinction is only that it’s smaller, it’s more together with the heat. At least that’s the point.
Law 8: Raw Food and Concentrates and Bad For It — No Concern of Shema Yachteh
Reading and Explanation: Raw Food Permitted to Leave
Speaker 2:
So until now we learned about a dish where one has something from it that it will become more cooked, concentrated. But now one will speak what is the law of the other type of dish. All the laws of shema yachteh are when a person has an interest to make it hotter. But a thing where a person has no interest, there’s no concern of shema yachteh.
The Rambam says so, until now we learned from the side of the oven, now we speak from the side of the food.
A raw dish, raw food that hasn’t yet been cooked at all, or something that was cooked and now if one will keep it it will harm, because it concentrates and is bad for it, if it becomes more cooked it won’t be good, it will become too strongly burned, it’s permitted to leave it on the fire. One may indeed place it on the fire, whether on a kirah or on a kupach, in any way that one may place it on the fire, there’s no distinction in which coals, there’s no concern of shema yachteh.
The Advice of a Raw Limb — Placing a Raw Piece Close to Twilight
Speaker 2:
But what does the Rambam say so, a dish that was cooked, also the things about which we were previously indeed concerned, a dish for example something that’s not cooked completely, or something that’s even indeed cooked but can still become more cooked and it will become better, about which we have the concern of shema yachteh, there’s an advice for this.
If he threw into it a raw limb close to twilight, if he placed in a piece of meat, a piece of food, there is specifically a limb, limb usually means a piece from an animal, but what will he place? What is he cooking? A raw potato, I know what, something that he places in close to twilight, it’s not cooked. From now all is like a raw dish, we now look at the whole pot as if there are raw things there. It will anyway take ten hours, whatever it is, until it should be ready for the morning meal, he won’t stoke because he’s already removed his mind until the morning meal. Therefore even a raw dish, one may for example be a practical law, even on a tanur, even without being swept or covered, also not, he’s already removed his mind, and one uses it for one who doesn’t laugh at the stringency.
Speaker 1:
Very good.
Speaker 2:
Now the Rambam gives an advice, even those who hold like Rabbi Eliezer that it’s very important to place a blech before Shabbat, one can place right before Shabbat if it’s a fresh piece of meat, and then one certainly doesn’t need any blech. He’s already giving advice for those who accept my stringencies. Okay, I’m being held on a path.
Discussion: Why Not Place a Guard?
Speaker 2:
Only go to such types of people and one doesn’t hold a blech, one that… okay. No, because if there’s such a type of situation, and indeed the Rambam doesn’t tell us what happens if one places a guard. It’s a good question for example, what is with leaving you say a guard and here you say another type of way?
Speaker 1:
With this one must look if there it says yes, one must look if there it says yes, but this is already a later innovation. I just want to say, but it’s very possible that the Rambam says here from the Gemara. The Amoraim had the thought, if one would have had a thought that one should place someone in the kitchen all Shabbat. And if one can make with leaving something a lock on the… one must think, one must delve there before it’s not… okay, one must, because I already know leaving does help a guard.
What I mean to say is, when Sages give you an advice against a decree, must one accept the specific advice, or do they tell you “I need to have an advice.” I would be inclined that a guard is not the word, because the excessive leaving here is not because he’ll forget that it’s Shabbat. It’s simply so the order is. There’s no interest to go, or it’s not down. We need to take an action. All these things we learned and one will learn later. Yes, you have different types of rabbinic prohibitions, so the reality is about this, right? Here you have the rabbinic prohibition, because the action slides into the prohibition, right? Cooking a thing is a thing that happens, it happens many times from the cooking. Placing a guard, I don’t know. I’m not saying, if someone will find some terrible AI that will do, it will turn over the thing, I don’t know. But normally, they gave more normal advice than this. In short, one is not an advice.
Speaker 2:
Okay.
Law 9: If One Transgressed and Left — The Law After the Fact
Speaker 2:
Now we’ll learn what… what is after the fact if one… have we finished here, right? What is after the fact if one transgressed the rabbinic prohibition? So, every dish that began to cook, which one may not place on the fire, there’s a law in the laws of Shabbat, he’ll say here, the Rambam will say here a bit of a penalty, that one may not benefit from a forbidden act, from something that one did on Shabbat.
But here we need to say… one minute, I forgot. Here we need to say… one minute, I forgot.
Laws of Leaving and Returning — After the Fact, Returning, and Stirring
After the Fact: If One Transgressed and Left — The Law of Shabbat Action
Speaker 1: In short, one is not an advice.
Okay, now we’ll learn what… what is after the fact if one… have we finished here, right? What is after the fact if one transgressed the opinions of the Rabbis?
Laws of Shehiyah and Chazarah – Continuation: Hagasah, Returning from One Stove to Another, and Leaving the Category of Raw Food
Ah, so it is, “kol tavshil she’hutar lehashoto”, that which one may not place on the fire… there is a halacha in the laws of Shabbos… he goes here to say… the Rambam is going to tell me a bit of a penalty, a law in the laws of Shabbos that one may not derive benefit from a forbidden act from something that was done on Shabbos.
Digression: The Opinion of Rashi — Ma’achal Ben Drusai
But here one must indeed say… one minute, I forgot… here you must mention what you began to say earlier… regarding what the Rambam says that the only heter is if one places in a raw tavshil, or it is completely cooked even if mitzamek v’ra lo, here there is the opinion of Rashi, which is built on an approach in the Gemara of Chananya, which says that if it is cooked at least a third ma’achal ben drusai, then one may, even if it is not grufa u’ketuma, and so is the custom, it says in Shulchan Aruch, one conducts oneself like Rashi to be lenient, that if it is cooked a third, or a third, yes? Then it is already called… except if it is mitzamek v’yafeh lo, right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay, good. That means, even if it is not mitzamek v’ra lo, I don’t know clearly. Anyway, and one must know, I don’t know if it’s practical, even it’s not so desperate anymore, because usually most people already make it completely finished. But the Rambam, when he says the word “klal”, “she’lo bushal klal” or “bushal kol tzorko”, he sees that he really doesn’t accept this innovation. No, it’s certain that the Rambam doesn’t accept it. I mean, that’s how everyone understands it. There are books that you can understand the Rambam. Because what does it help me? It was once something of an eruv that he already ate. So, I’m less desperate. Because there is a way how to eat, and it’s a somewhat difficult halacha. Then it comes, I don’t know then.
Return to the Law of One Who Transgressed and Left It
Good, the Rambam tells us further, that based on the halacha that ma’aseh Shabbos is forbidden, the Rambam says, what happens if someone didn’t follow the halacha?
Question: What is the Ma’aseh Shabbos Here?
It’s a bit interesting, because usually ma’aseh Shabbos means simply that he did something forbidden on Shabbos. Here, in general it’s interesting, because we’re talking to the Jew on erev Shabbos. I don’t know, the only… because the mitzvah that is already there erev Shabbos regarding Shabbos coming, he may not do… when he does it, he does it Friday.
Speaker 2: Okay, it’s a rabbinic prohibition, it’s a rabbinic prohibition.
Speaker 1: Is there a rabbinic prohibition where there is no action involved? Or to say the rabbinic prohibition is when he placed it erev Shabbos, or the leaving it there Shabbos?
Speaker 2: Yes, a shehiyah.
Speaker 1: It could be that there is a mitzvah that if someone didn’t forget the halacha he should remove it on Shabbos, because the whole time he has a concern lest he stoke. So when he did the prohibition done on Shabbos by leaving it there…
Speaker 2: Okay, could be.
Speaker 1: Yes, but however it may be, he didn’t remove it before Shabbos.
The Rambam’s Ruling: Deliberately
“Kol tavshil she’asur lehashoto”, that which one may not leave on the stove in all those ways that were enumerated, “im avar v’shihah oto”, he did indeed leave it on the fire on Shabbos, “asur le’echlo”, motzaei Shabbos one may not eat it until motzaei Shabbos, “v’yamtin k’dei she’yei’asu”, and one must wait until motzaei Shabbos and as long as it takes to cook the food again.
Understand, the food doesn’t become… one doesn’t have to throw out the food, one only has to wait, so that he shouldn’t benefit from the work that he did on Shabbos, from the shehiyah that was on Shabbos.
And this is only a rabbinic prohibition. It’s a rabbinic prohibition, and more than a rabbinic prohibition, it’s a rabbinic prohibition where he didn’t stumble. Unlike when a person does a rabbinic prohibition he stumbles, but here the person didn’t stumble, he wasn’t sinning, and what he did he did on Friday. He didn’t do anything on Shabbos, he didn’t do any ma’aseh Shabbos. It’s not a ma’aseh Shabbos, but a prohibition occurred here, and with the food a prohibition occurred from which he has benefit, and one may not benefit from the prohibition. It’s like a penalty basically, right?
Distinction When Done Inadvertently
This is if it was done deliberately. But if it was done inadvertently, he forgot, he intended to remove it erev Shabbos and he forgot to remove it, then if it is a tavshil she’lo bishal kol tzorko that cooked on Shabbos, it is forbidden motzaei Shabbos. But if it is indeed a tavshil she’bishal kol tzorko, and the problem is only that it is mitzamek v’yafeh lo which was not permitted, he doesn’t have such strong benefit from ma’aseh Shabbos apparently, because it was already cooked, it is permitted to eat it on Shabbos immediately, one may indeed eat it on Shabbos.
Dispute of the Ra’avad
And here the Ra’avad strongly disagrees.
Speaker 2: Yes, why does the Ra’avad make a distinction?
Speaker 1: Because the Ra’avad doesn’t see the distinction between inadvertent and deliberate. He says that forgetfulness, he doesn’t see that there should be a distinction between forgetfulness or deliberate. So according to the Ra’avad even inadvertently it should be forbidden. It seems so, I think. On mislak yado he relies, yes he agrees?
Speaker 2: I don’t know. I’m not clear.
Speaker 1: Okay. It seems that the Ra’avad says even inadvertently.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Even inadvertently is also forbidden, I think that should be the halacha according to the Ra’avad.
Speaker 2: Okay.
Laws of Chazarah — Returning a Pot to the Fire on Shabbos
Difference Between Shehiyah and Chazarah
Speaker 1: Until now we have learned about placing erev Shabbos, and that is called shehiyah. Shehiyah means that he doesn’t do any ma’aseh Shabbos. What happens indeed on Shabbos? On Shabbos only the shehiyah happens, that it lies there in the pot. Chazarah means returning the pot on Shabbos. Let’s now learn what happens regarding returning the pot to the fire on Shabbos. That is, something that is not yet cooked one certainly may not. The question is when a person holds in his hand a pot that is already cooked, whether he may place it on the fire. Apparently it is no longer cooking. We will see what yes and what not.
The General Rule: Forbidden to Return
The Gemara says, “kol she’mutar lehashoto al gabei ha’eish” — all those things that we discussed that one may leave on the fire, whether because it’s not a hot stove, or because the food is raw, and the like — “im nitlo mei’al gabei ha’eish, asur lehachziro limkomo”. One may not return it to the stove. That is, it’s like a branch of shehiyah. Just as one may not leave… no, sorry, even things that one may indeed leave. Leaving one may indeed do, but returning one may not.
Speaker 2: Okay. And when may one indeed return?
Reason for the Prohibition: Appears Like Cooking
Speaker 1: Why? The prohibition of returning doesn’t have to do with “lest he stoke”. It’s something else.
Speaker 2: Yes, it looks like one is cooking on Shabbos or something like that. But we’re talking here in a manner where there is no “lest he stoke”, yes? It’s gruf u’katum or it’s…
Speaker 1: Right, so it sounds. It’s a new prohibition. Another decree. What is the decree? That it looks like someone is cooking?
Speaker 2: No, first of all, it depends which. Let me look at what he says.
Speaker 1: Okay, yes. So, “v’ein machzirin”, yes?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: When one returns it, if one removes the pot on Shabbos, when one returns it it looks like one is cooking. Or if it was raw, there are two things, if it’s not cooked, or if it’s not yet cooked, one is actually cooking, because when one returns it, even if it’s only mitzamek v’yafeh lo, the cooking already begins, but in practice it’s called cooked, one may not cook, that is… one may not then be cooking, or it looks like cooking, or appears like cooking. And then, yes, one may not return it to its place.
The Single Heter: A Stove That is Gruf or Covered
The Rambam says, there is one way how one may indeed return on Shabbos, “v’ein machzirin le’olam”, most ways one may not. Of all the heterim that we learned when one may indeed, only one of them may one. The solution of “ela im ken hayta kira grufa o mechusa”, a stove that was made gruf, the fire was removed or covered, “o kira v’chufach she’huseku b’kash u’v’gvava”, or a stove or chufach that was heated with straw and stubble, then a chufach is also like a stove, that one may. That is, the other solution of placing a raw piece of meat one couldn’t, because that is indeed the worst in this case, because that is actually cooking on Shabbos. And all the other heterim that were here didn’t hold, the only way how one may return on Shabbos was…
Speaker 2: There is a fire, but you’re saying that the fire is because of appearance.
Speaker 1: Okay, a Jew will place a pot on the fire on Shabbos, that is already something that is not allowed, the Sages don’t allow.
Speaker 2: Correct. But except if it’s completely gruf or covered, there is no fire here, then one may.
Speaker 1: No, chufach she’husak b’kash u’gvava one may also.
Speaker 2: Also because it’s little, barely there is fire. Yes, what is the heter? Because you’re saying that there isn’t really any fire here.
Speaker 1: There’s a bit of fire, but it’s weak.
Speaker 2: Yes.
Condition: That He Didn’t Place It on the Ground
Speaker 1: “V’hu she’lo hinicha al gabei karka”, he didn’t put down the pot. “Aval im hinicha”, once he put it down… on the ground, yes? On the ground. I mean, karka, on the table won’t change the halacha. I mean, in the Gemara it seems that all these things were by the ground, it was very low. So it says, it’s something a building that they make on the ground, so I saw in Perush HaMishnayos of the Rambam. So I mean the al hakarka is the… as the matter stands.
Putting down. It makes sense, because when the pot is on in any place, when you put it down, it looks like you’re placing it as a new thing. Unlike when a person walks into a room, he sees someone holding a pot in his hand and he puts it down, he will think that it was already there.
But “misha’ah she’hinicho”, once he put it down, “eino chozer v’notno”, one may not return it, “afilu b’ofen she’haya mutar”, even on a stove that is gruf and covered. Because then it really looks like he’s placing a new pot on Shabbos, and that one may not do.
Tanur and Chufach Like Coals — Forbidden Even to Return
“V’ein machzirin b’tanur”, and one may not return in a tanur, “v’lo l’chufach she’hu k’gachalim”, and not on a chufach that is like coals, “ela al gabei kira”, only on a stove, “af al pi she’grufa u’mechusa”, even though it’s gruf and covered, “mipnei she’havla cham b’yoter”, because the heat is very hot, therefore it looks like one is cooking on Shabbos.
Semicha = Chazarah
“Kol she’ein machzirin alav”, all those things where the halacha is that one may not return, “ein somchin lo”, one also may not lean on it. That is, one may also only lean on Shabbos only on a stove that is gruf and covered or when its coals are kosher, but the others one may not lean on on Shabbos.
Okay, I mean this is the law of appearing like cooking on Shabbos. I mean it comes from this certain, for example, I know there is a question, there are certain foods that one may warm on Shabbos, like in bishul achar bishul, but it shouldn’t look like one put it in an oven. There are such halachos where we talk about this, it shouldn’t look like cooking on Shabbos.
Halacha Regarding Hagasah — Stirring in a Pot on the Fire
The next halacha the Rambam is going to learn, the halacha that we can call stirring, that one may not stir in the pot that is on the fire.
The Rambam says, “asur lehachnis magrefa”, one may not insert a ladle, I don’t know what magrefa means, something one of those things, “l’toch hakedeira b’Shabbos k’she’hi al ha’eish”, into a pot on Shabbos when it is on the fire, “afilu b’ofanim she’hutrah lihyot al ha’eish”, even in the ways that we spoke that it may be on the fire, “va’afilu lehotzi mimenah b’Shabbos”, even to remove a bit of the food on Shabbos. Why? “Mipnei she’hu k’magis”, because when he inserts the spoon he is stirring, he stirs it around, “v’zeh mitzorchei habisul hu”, and this is good for the food that one stirs it around, “v’nimtza k’mevashel b’Shabbos”, it comes to cooking, it looks like a person who is cooking, in the middle of cooking he is busy with the… he is stirring well. There could come cooking on Shabbos. There could come, even a bit of need. It’s not only appearance, it’s actually cooking, but it’s like a fixing.
Laws of Shehiyah and Chazarah – Continuation: Hagasah, Returning from One Stove to Another, and Leaving the Category of Raw Food
Prohibition of Hagasah – Stirring a Pot on the Fire
Speaker 1: Because when he inserts the spoon he is stirring, he stirs it around. It’s seen as necessary for cooking, it’s good for the food that one stirs it around, it’s used like cooking on Shabbos. It’s like cooking, it looks like a person who is cooking, and in the middle of cooking he is busy with stirring it well. It’s also a bit of need, it’s not only appearance, it’s not actually cooking, but it’s like a fixing for the cooking, it’s also not just simple cooking.
And the Rambam sees this as like cooking, like the matter regarding chazarah. There are such other opinions that it’s only like the… the Rambam didn’t say by chazarah why one may not, right? He only said that one may not. He didn’t say the word like cooking.
The Stringency of the Rambam – Even Removing from a Pot
The Rambam forbids even simply removing things from a pot on Shabbos basically, because even though he doesn’t stir then, but he’s going to cook, or while he removes it gets stirred, therefore it is forbidden. The Ra’avad doesn’t agree with this stringency. The Ra’avad says, yes? Where is the Ra’avad? The holy Ra’avad says, “hifriz al midotav”. Yes? “She’asar afilu lehotzi b’magrifa”. The Ra’avad agrees one may not stir, but the Ra’avad says that removing from a pot is already too much. This the holy Ra’avad says, this is the opinion of the Ra’avad. Yes.
Discussion: What is the Main Problem – Inserting the Magrifa
Speaker 2: Okay. It seems that the main problem is the inserting of the magrifa, he begins with that, the inserting into the pot. Because a pot that lies with a ladle looks like it’s in the middle of cooking. So removing in another way one would apparently be able to. I know, pouring from the pot one would apparently be able to. Then it also stirs, yes? When a person will for example not want to insert a magrifa, but he will tilt the pot, pour from the pot.
Speaker 1: Yes, but it’s not on the fire anymore.
Speaker 2: But it stirs around, it’s also…
Speaker 1: It’s not on the fire.
Speaker 2: Cooking is only what is on the fire. Aha, okay.
Discussion: Transferring from One Pot to Another
What happens regarding transferring from one pot to another? The Rama says, “mutar lehachzir mi’kira l’chira”. On Shabbos one may remove the pot from one stove and place it on another stove, “kol zman she’lo hinicho al hakarka beinayim”, as we learned the halachos earlier. It’s not only returning to the place from where one took it, but returning means placing on a hot oven, even on another stove.
Speaker 1: Very good. “Afilu mi’kira she’huvara mibe’od yom l’chira she’huvara mibe’od yom one may also”. If both are the same category that one may, a stove that one may because it is gruf u’ketuma or ketuma. “Aval lo mi’kira l’temina v’lo mi’temina l’chira”. But one may not take from a stove to temina. Temina means covering it and…
Speaker 2: Just hatmana, which is not any fire.
Speaker 1: Yes, that means that you cover it with things that keep it warm. “V’lo mi’temina l’chira”, that one may not do.
Speaker 2: Yes. Very good.
Speaker 1: Why? “Mi’kira l’temina”, temina is apparently less hot. One may not make the temina on Shabbos, meaning. One may not make the…
Speaker 2: Could be because of that. Yes.
Discussion: Dispute of Shulchan Aruch and Rama Regarding Hagasah
Speaker 1: I want to see what he says about the hagasah. Yes, the Shulchan Aruch says, how does it go? Yes, the Shulchan Aruch explains that the Rama also didn’t mean differently, that the prohibition of hagasah is only when it’s not cooked completely, that one does something to it. “Aval davar she’hu mevushal kol tzorko, d’haynu mitzamek v’ra lo, ein bo mishum hagasah”, because hagasah is only when one… when one…
Speaker 2: Mitzamek v’yafeh lo is however also…
Speaker 1: But the Rama doesn’t explain. The Rama says that even cooked completely is also hagasah.
Speaker 2: That might be. But even other times, mitzamek v’yafeh lo is also, for example the soup one perhaps could, the cholent not. One must consider which type… because for example cholent there is a reason to stir that it shouldn’t get burned from below. There is a reason for that.
Speaker 1: Might be. On chicken soup I don’t see that there’s a real…
Speaker 2: That it shouldn’t get burned, and not… I don’t know what’s below.
Laws of Shabbat Chapter 3 – Additional Laws of Shehiyah: An Oven Where Wind Damages It, Roasted Meat, and Mugmar
Laws 13-14: An Oven Where Wind Damages It – Anything That Wind Damages
The Simple Meaning of the Law: A Special Oven for Soft Meat
We see that this oven produces very soft meat. So if he were to open it, it would damage the meat. The cold wind while it’s cooking – the meat will become hardened and cold, and the oven will cool down. Therefore, one never opens it until one takes it out.
That’s the second thing. Yes, he goes somewhere on Shabbat and opens the oven and takes it out, but one only takes it out when one knows it’s already ready, or when one is already at the meal. There’s never a situation where one would want to stoke the coals.
Says the Rambam, “and similarly anything that wind damages it”, anything where wind is not good for that oven, “we don’t decree upon it lest he uncover and stoke”, we’re not afraid that he’ll open the oven and stoke. Why? For the same reason.
Question: Why Is an Oven of Flax Permitted?
He asks, “So? For this reason?” The Rambam said earlier, at the beginning of the chapter, “it’s permitted to place an oven of flax into the oven at nightfall”, one may place merchandise of flax in the oven so it should be processed, one may place it. Eh, says the Rambam, shouldn’t we be afraid of “lest he stoke”? Yes, the same “lest he stoke”, it’s a fire. But “lest he stoke” is something that has to do with food, we calculated that the foundation of the matter is that one shouldn’t… there we spoke about “lest he stoke”.
Innovation: The True Reason for “Lest He Stoke”
“Now a novelty has been revealed to us.” On the contrary, the whole thing, the Rambam began that all these things may be placed in a pot, except food where there’s a concern of “lest he stoke”. You began that way, you said that earlier. Now it’s been revealed to me that they didn’t say it entirely correctly. So we see from here. By stones they said one may place a pot or a kettle, they didn’t speak of all the other cases. And that one may generally place food even, as long as it’s not like that.
So, if seemingly the oven of flax, there’s also a concern of “lest he stoke”, it also has an advantage, seemingly the answer should be because it’s not… it’s not… basically, one doesn’t throw it out. One doesn’t throw it out. It’s only a concern that one must say. Seemingly simple, it’s not the custom to stoke by the… a simple, a simple reason, because on Shabbat he won’t do anything with the oven of flax. The food he’s stringent about, because he’ll eat it on Shabbat, he wants… again, they’re stringent in things that are for the long term, like the beginning. But it seems not so. It seems that the Rambam is explaining the law from the bottom opening. The reason why they learned then in the Beit HaMikdash, because there’s no concern of lest he stoke on this. And he says that the reason why there’s no concern of lest he stoke is the same as sealing the mouth of the oven, it’s the same reason, because when air comes in it damages.
Law 15: A Whole Kid – An Exception
Simple Meaning of the Law: A Whole Kid in an Oven
Now one can learn an exception from the law of the kid. We learned that kid meat has excessive heat, therefore one doesn’t do it. But a whole kid, if one places a whole kid into the oven, like on erev Pesach one places in a whole animal. We’ll learn about Pesach. He places in such thick meat and other meat, which is forbidden to burn. Why would you make a concern of lest he stoke? Unless it’s sealed in the oven. Seemingly then it’s less delicate. A small piece of kid, have you ever eaten kid? It’s very soft. It’s… what does it mean? It’s wild, yes? Kid compared to lamb is softer than meat from a cow. It fears the fire more. A whole kid, presumably there are bones and things there, it doesn’t seem so. If he would seal the oven, yes. The simple meaning is that it’s the type of oven that gets cooled. The same thing.
Law Regarding Erev Pesach That Falls on Shabbat – Members of a Chaburah Are Careful
Says the Rambam, what happens if erev Pesach falls on Shabbat? It’s permitted to lower or on Shabbat… one may indeed lower, that is, one lowers the lamb into the oven, the Pesach lamb into the oven at nightfall, when it becomes night, even though it’s not sealed in the oven, even if one doesn’t seal the oven. Seemingly one should also be concerned lest he stoke. Says the Rambam, the reason why on Pesach one may, Pesach that falls on Shabbat, for a specific reason, because members of a chaburah are careful. When people make together, they appoint themselves to a chaburah for the Pesach offering, it’s more of a… because it’s an important matter, or I don’t know exactly for what reason, more than just people who eat together a Shabbat meal. Members of a chaburah are careful, they take the matter seriously. Fear that we won’t have the concern of stoking.
Innovation: Source for the Leniency of a Guardian
This is seemingly indeed a source for our leniency that we sought from a guardian. This is a similar thing. This type of people, you can say differently, Pesach one is careful, I already know what chaburot need to be careful. When a chaburah is careful, you can think simply, but when a chaburah cooks together it’s more something that’s planned. One makes someone be appointed over the oven. Yes, you have a chaburah, one plans it in advance. In a house, everyone goes through the pot, he goes to make one, but you know what, let’s make it a bit better crispy. That’s a concern of stoking.
But one plans it out in advance, and one knows it’s Shabbat, and one knows one may only do what one may do. Like Kohanim are careful, which I mean he’ll also say later. It has a personal connection, but one must know exactly. But it doesn’t say that you take a chaburah to make a table for one rebbe, there isn’t that you only eat Pesach. Yes, it’s one takes seriously the… okay. Done.
Law 16: Roasted Meat – It Shrinks and Is Bad for It
Simple Meaning of the Law: Meat, Onion and Egg on the Fire
Another thing, another thing that’s forbidden. Yes. What’s the novelty of the next thing? Let’s try to understand.
I don’t see any new law. It seems to me only a new case. Okay, but it’s a Mishnah. There’s a problem. Let’s see. In roasting, one may not roast, but broiling. Sorry. Meat, meat, onion or egg. I mean he lists what each of us eats Shabbat morning. That’s the source. Onion, eggs, one must eat with liver. The meat is the liver. No, the meat is the cholent. What you add to liver, you add liver, gall, whatever you want. It goes in one plate. Meat, onion and egg. Yes. On the fire. Only if it became roasted while it’s still day, like fit for eating while it’s still day, then one may leave it. But if not, it’s a dish that didn’t cook completely, one may not.
What happens if it remained on the fire on Shabbat? Other things, it becomes forbidden until motza’ei Shabbat until they’re made.
Innovation: Why Roasted Meat Is Different – It Makes It Charred
Says Rava, if it indeed remained on the fire on Shabbat, if it indeed remained on the fire on Shabbat… and he says that this is the leniency, not that it’s only by the slave. He says that the law is on shrinks and is bad for it. He says when it’s fit for eating one may indeed. He says, why? Why shouldn’t we be afraid that it shrinks and is good for it? He says, it may indeed remain on the fire on Shabbat, even if it becomes very roasted, all the more so it shrinks and is bad for it, because roasted meat doesn’t become better with it lying a longer time on the fire, it shrinks and is bad for it. Lest he stoke, yes, it makes it charred. There’s no concern of lest he stoke on Shabbat, because if he goes to stoke, he’ll make it charred.
Ah, that’s what roasted meat is different from all the previous things, not in a pot, but it’s a type, it means to roast, broil. It means without spices, without things, because when the meat lies in a pot, there’s always the concern lest he stoke, but when it’s dry meat on a fire, the stoking will damage. We learned this. It’s implied that we’re speaking of leather, that one broils it. The meat will be charred. Okay.
Connection to Mugmar – The Same Reason
And because of this, because of this is also the leniency that we learned earlier. The Rambam goes back to another leniency that we learned in our chapter, right? It’s interesting, the Rambam could have when saying this is said by kid meat, the same thing, roasted meat, if one places it on fire on coals. Okay, yes.
Right, the reason for all these things is because these are external Mishnayot, and the Rambam is a bit… because he can, he would have wanted to make a clear order, he could have had several laws in our chapter to make it simpler, but he brings all the Mishnayot, all the statements that appear in the Gemara. Yes. But now he’s explaining a law that we learned earlier. We learned that one may place mugmar. It was learned earlier that one may place mugmar, spices that one lights, such incense, one may place under vessels, under laundry, and vessels that one still wants. Eh, why shouldn’t there be lest he stoke? He says, one may indeed, lest he stoke the coals, the mugmar will burn and the vessels will be damaged. The mugmar is also such a type of thing that the stoking won’t help, it will cause it to be burned. This isn’t shrinks and is bad for it. Yes.
It’s interesting, he comes back here to the previous law. He now comes back to the original law. Earlier we said one may, now you’ll understand that the two are connected. Interesting. Right.
Law 17: General Principle – “Anything That Is Only Forbidden Because of Appearance”
Return to the Foundation from the Beginning of the Chapter
Laws of Shehiyah and Hachzarah – Bread and Fire
What Does This Mean? Carry Out. And Why?
What does this mean here? Carry out. And why? You’ve already learned, “kol davar she’eino assur ela mipnei maraas ayin” (anything that is only forbidden because of appearance), all these things that were forbidden, it’s not forbidden because it’s done on Shabbos. Here it comes back to the… He began the introduction to this chapter, that all melachos (forbidden labors) one may not do on Shabbos, but if one does the action erev Shabbos (before Shabbos), even if the melacha happens on Shabbos, it’s permitted. So he says, all these things that I’ve enumerated here that are forbidden, the prohibition is not because it’s done on Shabbos, because we’ve already established that it’s indeed permitted. Rather, what is the prohibition? “Gezeirah shema yachteh bagechalim” (a decree lest one stoke the coals), it’s a different thing, from maraas ayin (appearance) that one will go on Shabbos and do a melacha.
Halacha Regarding Wool in a Pot – Dyeing
Therefore, I began that one may place wool in a pot that has been… that has been cooked, but it’s not so simple. One may not place wool in a dye pot unless one places it when it’s close to the fire. Only if the pot is not on the fire, because there too there’s a concern lest one stoke the coals. And it must have its opening sealed with clay. Even when the pot is not close to the fire, it must also be sealed with clay, lest one lift it and place it down. Must one lift it even if it’s not on the fire? I think the wool refers to a color, dyeing. Let’s see what the Rambam’s commentators say.
Yes, it can’t be. Yes, dyeing. So it says in Tosafos page 13a. Yes, in Hilchos Shabbos chapter 9. The wool in the pot refers to a dye pot, as they learned in the beginning, right?
Okay. The Rambam says, it seems there were people who thought differently, and when one learns all these halachos, one can get some impression that there are indeed things one may not do erev Shabbos. So the Rambam warns, you shouldn’t make a mistake to prove that it’s only about the… Yes. Interesting. Okay. Good.
Halacha 18: Beginning of Halacha Regarding Bread – Penalty for Mistakes
The Rambam says in the next halacha: Bread. Further, what is the novelty here regarding the prohibition? Let’s learn. There’s one halacha, bread will be a bit different in the way of learning if one did indeed make a mistake, the penalty, the punishment.
Laws of Shehiyah and Hachzarah – Bread and Fire
Halacha 18: Bread – Baking Bread Erev Shabbos
Speaker 1: Yes, it’s interesting. Okay.
The Rambam says the next halacha: Bread. Wait, what is the novelty here in the… Okay, let’s learn. What’s one halacha here? Bread is indeed a bit different regarding if one did indeed mistakenly incur the penalty on the seventh day.
The Rambam says, “Ein ofin es hapas batanur im chasheicha” (One doesn’t bake bread in an oven at nightfall), one doesn’t put bread in an oven erev Shabbos at nightfall, “velo chararah al gabei gechalim” (nor a cake on coals) – two types of ways how one makes bread – “ela kedei sheyikramu paneha hamedubbakin batanur o ba’eish” (unless its surface that’s attached to the oven or fire forms a crust). Only if one side of the bread has already become completely hardened. Which side? The side that gets baked faster. It gets baked faster where it’s attached to the oven or fire.
In the Gemara it’s somewhat unclear which side needs to form a crust, whether the side that takes longer or faster. The Rambam rules “yikramu paneha hamedubbakin batanur o ba’eish” (the surface attached to the oven or fire forms a crust), and there it’s already hardened. What? In the oven or fire? No, a cake on fire and bread in an oven. That side, the side that’s stuck to the oven, not the side that’s exposed to the air, if there it’s already crusted even though the other side is still raw, it’s already… it means it’s already like something partially cooked. Interesting, because this is more similar to ben Drusai.
Why Bread is Different – No Concern of Shrinking and Improving
But afterwards it’s permitted. But by bread there isn’t the thing that even if it’s already cooked there’s a concern that it will become better cooked or shrink and improve. Why? Because by baking there isn’t that thing. “Ve’ein anu choshin shema yachteh, shehapas im yachteh yifsed ta’amo” (And we don’t worry lest one stoke, because bread if one stokes will spoil its taste). Because bread, if one will stoke the coals and make it hotter, it won’t become better, more crispy like we learned earlier by other types of foods, rather “yifsed ta’amo” (it will spoil its taste), it will become charred.
Therefore, bread one may from when it’s already a bit cooked. It’s already crusted on its surface, one may already let it remain. But before it crusts on its surface there is indeed a concern lest one stoke, that’s the explanation. Different from for example normal things where when it’s moist, there’s no concern, this is more stringent.
Bread is Different from a Kid – The New Measure
And also, the stringency here is somewhat similar to ben Drusai. Why specifically here, the drama my… Why here… I mean, a living bread, one places bread erev Shabbos right before the time, one places raw bread. Usually by for example things like a kid, which is also the same thing that lest one stoke will spoil it, one may place it right away. Here one may not, because it needs to be crusted on its surface.
Right, the reason why it’s different, different from both things, it’s very different from the things that always stoking helps them, because once it’s crusted on its surface it already harms it. But before that it indeed seems that stoking is needed, that one should wait until it crusts on its surface. It’s a new measure, not the measure of ben Drusai, it’s a new type of measure.
And what is indeed the matter? What happens if one places raw bread? Won’t there be the leniency of lest one stoke will spoil it? Right, why does it seem that then one indeed needs to. Bread seems. Yes. Until now, so it seems.
If One Transgressed – Deliberately and Inadvertently
And if, yes, what is if one transgressed? “Ve’im natno samuach lechasheicha” (And if one placed it close to nightfall), what is if one transgressed? He did indeed place bread in the oven at nightfall, “va’adayin lo karum panav” (and its surface hasn’t yet crusted), it hasn’t yet become erev Shabbos a bit baked by the side by the oven. So, “im bemeizid” (if deliberately), if he did it deliberately, this is bread, we’re talking about motzaei Shabbos (after Shabbos), one needed to have it for Shabbos, it was lying there baking. “Ve’im beshogeig, mutar lirdoso” (And if inadvertently, it’s permitted to remove it), one may remove it, “mutar lirdoso beShabbos” (permitted to remove it on Shabbos), one may remove it on Shabbos, “mutar lirdoso letzoreich seudos Shabbos” (permitted to remove it for the needs of Shabbos meals). One may remove it on Shabbos, one may only remove it permitted for the needs of three meals. That is, if it’s a half penalty, for an inadvertent act one gives him a half penalty. Different from earlier where inadvertently there was no penalty at all. Inadvertently they say that as much as he needs for the three meals of Shabbos he may take.
Discussion: Why is There a Leniency for the Needs of Shabbos Meals?
Speaker 2: Yes, apparently this is because it’s a very great mitzvah to eat bread at the Shabbos meals. Meat, if he made it inadvertently, ah, it’s not such an importance. But not having lechem mishneh (double loaves).
Speaker 1: No, but the Rambam said also by meat, inadvertently one may.
Speaker 2: No, not only motzaei Shabbos. Motzaei Shabbos specifically, that’s what the Rambam said.
Speaker 1: Ah, motzaei Shabbos one doesn’t need to wait.
Speaker 2: Even for a measure.
Speaker 1: Yes, if he forgot, only even if he timed it exactly, even if it’s fully cooked, something that seems, which here is similar to this, that he speaks of motzaei Shabbos. But simply there’s a special leniency, in honor of the Shabbos meals the Sages permitted only indeed for the meals. That’s the leniency. The leniency has to do with motzaei Shabbos.
The Measure of Removal – How Much One May Remove
Speaker 2: He may not remove the entire bread at once. He may at each meal scrape off a piece from the oven, it must be removal.
Speaker 1: You see, the next piece, let’s see. “Keshi’ur rodeh” (Like the measure of removal), when one removes a piece from the bread. Before this, before this, this says, there’s an extra halacha. “Mutar lirdos pas min hatanur shalosh seudos” (It’s permitted to remove bread from the oven for three meals), means that the measure, he can right away Friday night take three rolls, whatever, three, as much as he needs for the three meals. What do I mean? Besides the fact that he has a prohibition of removing the bread, one needs to see what this means.
Removing Bread with a Change
He says though, “keshi’ur rodeh” (like the measure of removal), even in the permitted manner one may indeed, when one did indeed place it when it’s already dry on its surface. But only one removes the bread from where it’s stuck to the… there where it’s stuck to the oven perhaps with a utensil. He says that one shouldn’t use the utensil so that he won’t take out the utensil with which he… the shovel he uses there to remove bread. “Ela besakin vechayotza bo” (Rather with a knife and the like), one should do it with a change, so it shouldn’t look like one is engaged in baking and cooking on Shabbos.
Discussion: Is There a Prohibition Lechatchila in Removing Bread?
Speaker 2: Right, so here there’s a rabbinic prohibition to do removal of bread on Shabbos.
Speaker 1: He says it’s not the same, he brings from Chochmas Adam and others, that there’s a prohibition lechatchila (from the outset) to do this.
Speaker 2: Yes, but it could be… No, the Chochmas Adam says it’s not even a prohibition usually. It could be, he brings that the Ran and others have already said that this is only when he did a prohibition. They learned, if…
Speaker 1: But it says on the “mutar lirdos” (permitted to remove), how is it permitted to remove? They did it in…
Speaker 2: So, there’s a continuation.
Speaker 1: But if he did it in a permitted manner, so he says not only from the Ran, if he did it in a permitted manner one may indeed eat, because it’s not a prohibition of an action on Shabbos. Okay.
Halacha 19: Fire – Fire for Warming
Until now we’ve learned laws of shehiyah (leaving) of a pot and such things that one bakes. Now we’re going to learn about a fire, when one makes a fire in order to warm oneself.
Speaker 2: Section alef. May I learn? Yes.
Speaker 1: Section alef, the fire. A person can make a fire “bechol davar sheyirtzeh” (with anything he wants), from whatever he wants. That means, there aren’t the laws of grapevine branches and wood and the like. A fire, a person can make a fire from whatever he wants. “Bein al gabei karka bein al gabei menorah” (Whether on the ground or on a lamp), either on the ground directly or a menorah, something a… menorah means literally, a menorah, a lamp. Okay. That means, a fire, but the point is he makes it to warm himself, not to cook there.
“Umadlikin medurah” (And one lights a fire), ah, or for a… so that one can see. “Umadlikin medurah be’erev Shabbos samuach lechasheicha, umishtemeshin le’orah o mischamemin kenegdah beShabbos” (And one lights a fire erev Shabbos close to nightfall, and uses it for light or warms oneself against it on Shabbos). It’s not different from candles, yes. Also different from candles. Candles are used for light on Shabbos. Ah, but the fire… For a fire there’s no “ein madlikin” (one doesn’t light), because it’s large. Very good.
The Condition of Majority by Fire
But there are various yes conditions that he must do, so that he won’t stoke and the like. One thing is, “tzarich sheyadlik rov hamedurah kodem shetechshach” (he needs to light most of the fire before it gets dark). Most of the fire must already be burning before it becomes night, “ad shetehei hashalheives olah mei’eilehah kodem haShabbos” (until the flame rises by itself before Shabbos), so that one won’t need to fuss with it. Even if it’s not yet the whole thing, but once the majority, one knows that the rest will also soon start burning. But if one hasn’t lit the majority, there’s still always a concern that one will mix in the fire, one will make sure that the whole fire ignites. “Ve’im lo hidlik rubah, assur leihanos mimenah beShabbos, gezeirah shema yachteh bah, veyaniach sham eitzim misramekin kedei shetehei hashalheives olah mei’eilehah” (And if he didn’t light most of it, it’s forbidden to benefit from it on Shabbos, a decree lest one stoke it, and he should place there crumbling wood so that the flame will rise by itself), so it will ignite well, and it won’t look like one needed to warm it, one may not.
Very good.
By One Piece of Wood – Majority of Its Thickness and Majority of Its Circumference
“Ve’im hidlik eitz yechidi” (And if he lit a single piece of wood), you say if there’s a bunch of pieces of wood you say majority. If it’s one piece of wood, what then is the law? But what happens if it’s one long piece of wood, how does one measure there the majority? That means, also the majority. There must be a majority. How does one measure the majority? “Tzarich liheyos rov ovyo verov heikfo” (It needs to be the majority of its thickness and the majority of its circumference). There are two types of majority. It’s not enough that one side of the wood burns, rather the majority of the thickness of the wood, and the majority of its circumference. That means, for example, there’s one piece of wood, the length and width. The length and the width, that’s the circumference. Majority of circumference means from all sides. That means, there’s majority of thickness, that’s the thickness, the whole piece of wood.
That means, the length, it’s not… What does majority of thickness and majority of circumference mean? It’s the thickness. Perhaps not from inside it could be it’s not burning, from outside, perhaps something like that.
Halacha 20: Fire of the Temple Chamber – Kohanim Are Zealous
Ah, here comes another leniency. “Bameh devarim amurim? Bigvulin” (In what case is this said? In the provinces). The fire that one says one may not light is in the provinces, that means outside of Eretz Yisrael, from the Beis HaMikdash (Temple). But in the Beis HaMikdash, “machzirin es ha’or” (they return the fire), one may indeed light the fire erev Shabbos at nightfall, “be’eitzim shel meduras beis hamoked” (with wood of the fire of the Chamber). One lights the wood in the fire of the Chamber. There’s a place in the Beis HaMikdash which is the fire of the Chamber, where from there one lights wood. One may light wood. We’re not talking about the altar, right? Somewhere there’s a fire.
Speaker 2: No, no, in the Chamber. That’s the Chamber, that’s the place where one brings out the sacrifices that one brings. The kohanim warm themselves. Ah, for what warming? It’s not… Yes, it’s the service. Aha.
Speaker 1: “Ve’ein choshin shema yachteh” (And we don’t worry lest one stoke). “Shehakohanim zerizim heim” (Because the kohanim are zealous). Kohanim are zealous, therefore one doesn’t need to be concerned. Zealous means here to say not that they’re fast, right? Zealous means they remember that it’s Shabbos, and they won’t stoke even during the week when stoking would indeed be necessary. Like bnei chaburah zerizim heim (members of a group are zealous). I mean the matter is, perhaps a kohen can say, because a kohen is now doing the service. But when people do something together with a group, a serious thing, they pay attention. One doesn’t do things randomly.
Kohanim, one trusts the kohanim. One doesn’t trust ordinary people, one trusts kohanim.
Speaker 2: No, but I’m talking for example bnei chaburah. I think at the Seder, what’s written in the machzor everything one needs to do, one doesn’t fuss randomly. A person thinks more, one may, one may not, because one is now in a group and one is now doing a mitzvah together, it’s more…
Laws of Shabbos – Laws of Lighting Fire Erev Shabbos (Continued)
Bnei Chaburah – Digression
R’ Zalman: Like bnei chaburah. I mean the matter is, perhaps a kohen can say, because a kohen is now doing the service, but when people do something together with a group, a serious thing, they pay attention. One doesn’t do things randomly. Kohanim, one trusts the kohanim. One doesn’t trust ordinary people, one trusts kohanim. No, but I’m talking for example bnei chaburah. I think at the Seder, what’s written in the machzor everything one needs to do, one doesn’t fuss randomly. People think more, “one may? one may not?” because one is now in a group, one is now doing a mitzvah together, it’s more…
Halacha 21 – Fire of Reeds or Grasses
Okay, “Hotzi medurah shel kanim o shel gerinim” (He took out a fire of reeds or grasses). What happens if one made a flame not from wood, but from twigs? Reeds, well, reeds. Very light things that catch fire. Thin plants. Yes. “O shel gerinim” (Or grasses) doesn’t mean atoms, it means kernels, such things. There the law isn’t that the majority of the fire must burn before one may place it out. Rather these types of things ignite quickly. Therefore, once it’s already burning a bit, the person won’t desecrate, because he knows that once it’s already burning a bit, in a little while there will already be enough of a large fire. “Ki yir’eh sherubam yisrefu kodem haShabbos” (Because he sees that most of them will burn before Shabbos) is the middle in the stump. Because the fire becomes quickly ignited, he won’t put back.
Agad Es Hakanim – Bound Reeds
“Lefikach” (Therefore), says the Rambam, therefore you understand yourself that this is only when the reeds and grasses are spread out, it ignites quickly. But if one will take reeds and grasses and make them so they’ll be like wood that will be condensed, and then it indeed ignites weaker, and then it has the law like wood. For example, he “agad es hakanim” (bound the reeds), he bound them together, or he placed all the grasses in a pile and ignited it, then it doesn’t burn, it doesn’t go a quick burn, rather it’s like wood that it takes until it ignites. And then the law is “tzarich shetehei hashalheives olah mei’eilehah kodem haShabbos” (it needs that the flame rises by itself before Shabbos), one must ignite by itself before Shabbos.
Halacha 22 – Fire of Pitch, Sulfur, Fat, Wax
Another similar halacha. What happens with a flame of pitch or sulfur? Pitch we spoke about this morning is waste of olives, or sulfur, brimstone. “O shel ravyo, o shel kirah” (Or fat, or wax). What is wax? Fat is the thing that the atomic scientist may not have on his burger. Fat. A chunk of fat. Ah, kirah shebah. But one sees by lighting yes, oil straw, oil stubble. One was empty, empty before Shabbos. It’s a parable, fire ignites itself, the fire burns it out quickly, and in a little while nothing will remain of it.
Moral Lesson – Preparing for Shabbos
I mean what one learns from here is, that erev Shabbos must already be sufficiently ignited that it will be a flame rising by itself on Shabbos. A Jew must prepare for Shabbos, he must prepare for Shabbos. Yes, because one shouldn’t need to be on Shabbos, you shouldn’t need to be groaning on Shabbos like that. One must be joyful. One must already be Shabbos-like before Shabbos. Wonderful. What’s the end of the chapter? Three, yes.
הלכות שבת פרק ג׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות שבת פרק ג׳ (רמב״ם, ספר זמנים)
מבנה הפרק – הקדמה
דער דריטער פרק פון הלכות שבת באהאנדלט דעם ענין פון עשיית מלאכה מערב שבת וואס נמשך בשבת. דער פרק הייבט אן מיט כלליות׳דיגע כללים, און גייט דערנאך אריין אין פרטים פון בישול, שהייה, חזרה, הגסה, און הטמנה. דער מבנה פון די ערשטע פרקים: פרק א׳ – אונס און כוונה, פרק ב׳ – פיקוח נפש, פרק ג׳ – מלאכה מערב שבת וואס נמשך בשבת.
—
הלכה א – מותר להתחיל במלאכה מערב שבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר להתחיל במלאכה מערב שבת אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו אלא שלא נעשה מלאכה בעצם היום, אבל שתעשה המלאכה מאצמה בשבת מותר. ואי מותר לנו ליהנות ממה שנעשה בשבת מאליו.”
פשט:
מ׳טאר אנהייבן א מלאכה ערב שבת, אפילו זי ווערט פארענדיגט פון זיך אליין אין שבת. דער איסור פון שבת איז נאר אז דער מענטש זאל נישט טון א מלאכה אין שבת גופא. אז א מלאכה געשעט פון זיך אליין אין שבת איז מותר, און מ׳מעג אויך הנאה האבן פון דעם רעזולטאט.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם׳ס פריימינג – א כלליות׳דיגע חקירה: דער רמב״ם פרעימט דעם גאנצן פרק אלס א כלליות׳דיגע חקירה: וואס איז טייטש „מלאכת שבת”? איז דער איסור אויף דעם מענטש׳ס טון, אדער אויף דעם רעזולטאט פון דער מלאכה? דער רמב״ם פסק׳נט קלאר: דער איסור איז נאר אויף דעם מענטש׳ס מעשה „בעצם היום”, נישט אויף דעם פאקט אז א מלאכה ווערט אויסגעפירט. דאס איז דער יסוד פאר דעם גאנצן פרק.
2. דוגמאות פון דער משנה (אנפאנג מסכת שבת): דער רמב״ם ברענגט א רייע דוגמאות וואס שטאמען פון די משניות (דארטן אנגערופן „שבותים קלים” – אז דיינע כלים מעגן טון א מלאכה, דו טוסט נישט קיין מלאכה):
– פוסקין מים לגינה – עפנט דעם וואסער-צופלוס צו א גארטן ערב שבת, והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו (ענין פון זריעה).
– מניחין מוגמר תחת הכלים – שמעקעדיגע בשמים אונטער כלים/קליידער, וואס טוט זיין ארבעט במשך שבת.
– מניחין כילור על גבי העין ורטיות על גבי המכה – רפואות אויף אויגן אדער וואונדן, ומתרפאין והולכין כל השבת.
– שורין דיו וסממנים – מאכן טינט דורך ווייקן.
– פארבן צמר אדער פשתן – אריינלייגן אין א טאפ מיט פארב, והן משתנין והולכין כל השבת.
– פורשין מצודות לחיה ולעוף ולדגים – אויסשפרייטן נעצן ערב שבת, אפילו זיי פאנגען אין שבת.
– נותנין קורות בית הבד ובגילגלי הגת – שווערע קורות/שטיינער אויף טרויבן/זיתים צו קוועטשן יין/שמן.
– מדליקין את הנרות – ליכט צינדן ערב שבת, והן דולקות והולכות כל השבת.
—
הלכה (המשך) – דער יוצא מן הכלל: שהייה על גבי האש – גזירת שמא יחתה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ויש בדבר זה דרכים שאנו אוסרין, גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת.”
פשט:
ביי קאכן איז דא א יוצא מן הכלל פון דעם כלל אז מ׳מעג אנהייבן א מלאכה פאר שבת. חכמים האבן געאסר׳ט געוויסע אופנים פון לייגן א טאפ אויפ׳ן פייער ערב שבת, ווייל מ׳איז חושש אז דער מענטש וועט חתה בגחלים (טשערנען/מישן אין די קוילן) בשבת – וואס איז אן איסור דאורייתא פון מבעיר און/אדער מבשל.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם׳ס מהלך – שהייה אלס יוצא מן הכלל, נישט א סוגיא בפני עצמה: אין דער גמרא (און אזוי ווי רוב מענטשן לערנען עס) איז שהייה/הטמנה א סוגיא פאר זיך. אבער דער רמב״ם לייגט עס אריין אלס אן אויסנאם אינערהאלב דעם כלל אז מ׳מעג אנהייבן א מלאכה פאר שבת. דער עיקר הדין מדאורייתא איז מותר (אויך ביי קאכן), נאר חכמים האבן געמאכט א גזירה ווייל ביי קאכן איז דא א ספעציעלע חשש.
2. פארוואס דווקא ביי קאכן: ביי אלע אנדערע מלאכות (זריעה, צידה, סחיטה, צביעה, הדלקת הנר) איז נישטא קיין חשש. נאר ביי קאכן איז דא א ספעציעלע חשש, ווייל א מענטש וויל האבן גוטע עסן, און ער האט אן אינטערעס צו מישן אין די גחלים אז עס זאל ווערן הייסער.
3. דער מעכאניזם פון חיתוי: ווען מ׳קאכט מיט גחלים, זאמלט זיך אן אש וואס בלאקירט דעם אקסידזשען פון אנקומען צו דער פייער. דורך מישן/טשערנען פאלט אראפ די אש, עס קומט אן לופט, און דער פייער ווערט צוריק שטארק. דאס איז אן איסור פון מבעיר (אנצינדן פייער) און אויך מבשל (קאכן בשבת).
4. דער כלל ווען מ׳דארף חושש זיין: דער יסוד איז: ווען דער מענטש האט אן אינטערעס צו מישן (ווייל מער היץ וועט מאכן דאס עסן בעסער), דעמאלט איז מען חושש. אבער ווען עס איז נישטא קיין ריזן צו מישן – למשל: דאס עסן איז שוין פארטיג, אדער עס וועט סיי ווי דויערן זייער לאנג, אדער מישן וועט דאס עסן ערגער מאכן – דעמאלט איז נישטא קיין גזירה.
—
הלכה ג – כללי שהייה: תבשיל און פייער
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תבשיל שלא בישל כל צרכו, או חמין שלא הוחמו כל צרכן, או תבשיל שבישל כל צרכו אבל כל זמן שמצטמק יפה לו – אין משהין אותן על גבי האש בשבת אף על פי שהניחן מבעוד יום, גזירה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בישולו או כדי להצטמק.”
פשט:
מ׳טאר נישט לאזן א טאפ אויף פייער איבער שבת אין דריי מצבים: (1) תבשיל נאכנישט אינגאנצן געקאכט, (2) הייס וואסער נאכנישט אינגאנצן געקאכט, (3) תבשיל וואס איז שוין געקאכט אבער ווערט בעסער פון ווייטער קאכן (מצטמק ויפה לו). אלע דריי האבן א חשש אז דער מענטש וועט מחתה זיין אין די גחלים.
חידושים און הסברות:
1. צוויי דימענשאנס פון דינים: עס זענען דא צוויי באזונדערע נושאים: (1) דינים אין דער תבשיל – צי דאס עסן האט עפעס צו פארדינען פון ווייטער קאכן; (2) דינים אין דער פייער/אויוון – וועלכע סארט פייער, וועלכע סארט אויוון, צי מ׳קען/דארף גרוף וקטום מאכן. דערצו איז נאך א דריטער פאקטאר: ווען די גחלים זענען שוין כמעט אויסגעברענט (גחלים עוממות), איז דא אן עקסטרא קולא.
2. דער רמב״ם׳ס סטרוקטור: דער רמב״ם גייט אין א באשטימטן סדר: ערשט – וועלכע תבשילים זענען אסור (די פראבלעמאטישע); דערנאך – ביי אזעלכע תבשילים, וועלכע אויוונס/פייער זענען א פראבלעם; דערנאך – תבשילים וואס זענען בכלל נישט קיין פראבלעם (מצטמק ורע לו, וכדומה).
3. טייטש פון “מצטמק ויפה לו”: מצטמק מיינט דאס עסן ווערט קלענער – ווי א קוגל וואס ווערט מער קריספי און קלענער ווי לענגער ס׳איז אויפ׳ן פייער. “יפה לו” מיינט אז דאס איז א גוטע זאך – דער מענטש וויל אז א חלק פון די וואסער זאל אויסקאכן, ס׳זאל ווערן קריספי.
—
עצות פאר שהייה – גרוף וקטום
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לפיכך, אם גרף – שהוציא האש, או קטם – שכיסה האש בקירה באפר על גבי האורות הדקין… אדער געהייצט בקש ובגבבא אדער גללי בהמה דקה – מותר להשהות, שהרי הסיח דעתו מן התבשיל, לא גזרינן שמא יחתה.”
פשט:
דריי עצות צו מאכן שהייה מותר: (1) גורף – ארויסנעמען די גחלים; (2) קוטם – צודעקן די גחלים מיט אש/אפר; (3) געהייצט מיט שוואכע מאטעריאלן (שטרוי, גבבא, גללי בהמה דקה) וואס ברענען נישט אזוי שטארק. אויך: גחלים וואס זענען שוין אויסגעברענט (עוממות) זענען כמכוסות באפר.
חידושים און הסברות:
1. טייטש פון “הסיח דעתו” – נישט א זכר/סימן, נאר א מציאות: “היסח הדעת” מיינט נישט אז ער מאכט א סימן/זכר אז היינט איז שבת (ווי א חלה-דעקל מיט “שבת” דערויף). עס מיינט אז ער האט בפועל אוועקגענומען די מעגליכקייט צו מחתה זיין, אדער כאטש אזוי ווייט אפגעלאזט אז ער שטייט שוין נישט מיט דעם גאפל צו מישן. דאס איז א דין אין מציאות, נישט א דין אין דעת. ראיה: ביי גחלים עוממות איז עס מותר אפילו אן קיין מעשה פון היסח הדעת – ווייל די מציאות אליין איז אז ס׳איז שוין אפגעלאזט.
2. פאלשע פארשטייעניש אפגעוויזן: מענטשן מיינען אמאל אז גריפה וקטימה איז א “זכר בעלמא” – א סימן צו דערמאנען אז ס׳איז שבת. דאס איז קלאר אפגעוויזן: ס׳איז נישט ווי שטעלן א שומר, נישט ווי א סימן. ס׳איז אן אופן וואס מאכט אז דער מענטש קען פראקטיש נישט סאלווען דעם פראבלעם פון לאנגזאם קאכן. אפילו טעאריטיש קען ער נאך עפעס טון, אבער ער האט שוין “פארמאכט” – ס׳איז שוין אויס, ער שטייט נישט מער אין א מצב פון מחתה זיין.
3. חילוק פון שומר: ביי אנדערע הלכות (למשל ביי קינדער וואו ס׳איז א חשש מיעוטא) קען מען שטעלן א שומר. אבער דא ביי שהייה גייט עס נישט מיט א שומר – די הלכה אפערירט דורך אוועקנעמען די מציאות פון די פייער, נישט דורך אויפזיכט.
—
הלכה ד – חילוקי אויוונס: תנור, כירה, כופח
תנור – אפילו גרוף וקטום העלפט נישט
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במה דברים אמורים? בכירה שהבלה מועט. אבל תנור… אפילו גרף וקטם, אדער הוסק בקש ובגבבא – אין משהין בתוכה ולא על גבה ולא סומך לה, תבשיל שלא בישל כל צרכו או שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו.”
דער רמב״ם׳ס טעם: “שגורף אינו גורף אלא רוב האש בלבד, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצות אש, ומפני שהבלו חם, אפשר שיחתה בגחלים.”
פשט:
די היתר פון גרוף וקטום גילט נאר ביי א כירה (שוואכערע היץ). אבער ביי א תנור (שטארקערע היץ) העלפט אפילו גרוף וקטום נישט – מ׳טאר נישט שהייה זיין נישט אינעווייניג, נישט אויבן דערויף, נישט דערנעבן.
חידושים און הסברות:
1. דריי מיני אויוונס: תנור – הייסטע (געבויעט אונטן ברייט, אויבן שמאל, האלט היץ); כופח – אביסל שוואכער ווי תנור; כירה – ווייניגסטע הייס (הבלה מועט). דער ווארט “שפיטה” מיינט די פעולה פון ארויפלייגן א טאפ אויפן פייער. כירה האט מקום שפיטת שתי קדירות (פלאץ פאר צוויי טעפ אויבן), כופח האט פלאץ פאר איין קדירה, תנור איז א גאנצע פארמאכטע.
2. דער חילוק צווישן כירה און תנור ביי גרוף: ביי א כירה, אויב ס׳איז שוואכע קוילן אדער ס׳איז נאר געבליבן א טראפ, וועט דאס שארן גארנישט אויסמאכן – ממילא איז נישטא קיין חשש שמא יחתה. אבער ביי א תנור, ווייל הבלו חם ביותר, אפילו די ביסל ניצוצות וואס בלייבן נאך גריפה, וועט דאס מחטא זיין העלפן – ממילא האט דער מענטש א סיבה צו וועלן מחטא זיין.
3. מציאות׳דיגע הסברה פארוואס ס׳בלייבט אלעמאל קוילן: א תנור איז אן אשיגע פלאץ וואו מ׳האלט אין איין לייגן קוילן – מ׳זעט בכלל נישט די פלאר. אפילו ווען מ׳שארט ארויס און לייגט נייע קוילן, בלייבט תמיד עפעס.
4. דריי אופנים פון שהייה ביי תנור – אלע אסור: (1) בתוכה – אינעווייניג אין תנור; (2) על גבה – אויבן אויף דעם תנור; (3) סומך לה – דערנעבן, אז ס׳ווערט הייס פון די וואנט. אלע דריי זענען אסור ביי תנור אפילו מיט גרוף וקטום.
5. דער רמב״ם׳ס דריי אופנים ביי תנור: דער רמב״ם רעכנט אויס אז אפילו (א) אש מעוטה, (ב) אש קש וגבבא, (ג) באדעקט מיט עפר – אלע דריי היתרים וואס העלפן ביי כירה, העלפן נישט ביי תנור, ווייל הבלו חם.
6. שאלה: אויב מ׳קען יא גורף זיין אלע קוילן? אויב איינער האט א „פענסי” תנור וואו מ׳קען ארויסנעמען די גאנצע טאץ פון אונטן, לכאורה זאל עס מותר זיין. תירוץ: אפשר וואלט מען אזא תנור בכלל נישט רופן „תנור” נאר „כירה”, ווייל דער מציאות פון א תנור איז דוקא אז ס׳בלייבט אלעמאל עפעס.
7. פארוואס גיט דער רמב״ם דעם טעם? דער רמב״ם גיט אריכות מיט דער הסברה – אפשר מיינט ער דאס להלכה: אז אויב מ׳טרעפט א וועג צו גורף זיין יעדע לעצטע ניצוץ, וועט עס יא מותר זיין. דער רמב״ם וויל מסביר זיין פארוואס חכמים האבן גע׳אסר׳ט, און דורך דעם ווייזט ער אז דער איסור איז נאר וואו דער טעם איז שייך.
8. מאכל בן דרוסאי: ס׳איז דא א שיטה אז “לא בישל כל צרכו” מיינט נאכנישט מאכל בן דרוסאי, און אנדערע זענען מקיל אז מאכל בן דרוסאי ווערט שוין גערעכנט “נתבשל כל צרכו.” דער רמב״ם ברענגט נישט דעם ענין פון מאכל בן דרוסאי דא.
[דיגרעסיע: היינטיגע אויווענס און דער ענין פון בלעך]
א ברייטע דיסקוסיע וועגן צי דער חשש שמא יחתה איז שייך ביי היינטיגע אויווענס:
1. דער בריסקער רב׳ס שיטה: ער האט נישט געקענט פארשטיין פארוואס מענטשן לייגן א בלעך אויף היינטיגע אויווענס, ווייל ס׳איז נישטא וואס מחטא צו זיין – ס׳איז נישטא קיין גחלים.
2. דער יסוד פון „שמא יחתה”: חז״ל האבן ספעציפיש געזאגט „שמא יחתה בגחלים” – רוקן אין גחלים. ס׳שטייט נישט „שמא יוסיף” אדער „שמא למדורה” – נישט א חשש אז מ׳וועט מאכן גרעסער די פייער. חתיה איז א נארמאלער טייל פון קאכן מיט גחלים – אזוי ווי ביי א בארביקיו, וואו מ׳רוקט כסדר. אבער ביי היינטיגע אויווענס איז ס׳נישט דער נארמאלער סדר פון קאכן צו שטיין און ארויפרוקן דעם נאב.
3. קאונטער-טענה: א מענטש קען דאך וועלן אז דער אויוון זאל ווערן הייסער כדי דער עסן זאל ווערן מער געקאכט – דאס איז דאך דער זעלבער חשש! תשובה: אין חז״ל׳ס צייטן האט מען אויך געקענט ברענגען נייע קוילן פון אינדרויסן – דאס איז אויך טעקניש מעגליך געווען, אבער חז״ל האבן נישט גע׳אסר׳ט דערפאר, ווייל ס׳איז נישט דער נארמאלער סדר. פונקט אזוי ביי היינטיגע אויווענס: ס׳איז נישט איינגעפירט אז מ׳דרייט ארויף דעם נאב אינמיטן קאכן.
4. דער בלעך איז א „זכר”: דער מנהג ישראל צו לייגן א בלעך איז מער אזוי ווי א סימן/זכר – צו געדענקען אז מ׳טאטשט נישט – נישט ווייל ס׳איז א ממש׳דיגער היתר פון גרוף וקטום.
5. קעגן-שיטה: איינמאל חכמים האבן געזאגט אז ווען א מענטש האט אן אינטערעס צו מאכן זיין עסן בעסער/שנעלער, דארף מען חושש זיין – און דאס איז דאך שייך אויך ביי היינטיגע אויווענס. א מענטש מאכט טשאלנט, קומט אריין אינמיטן נאכט, „אוי, איך קען באשטיין דער טשאלנט זאל זיין נאך מער איינגעקאכט” – דאס איז דאך דער זעלבער חשש! תשובה: אויב דיין שיטה איז אז ס׳איז א נייע גזירה, העלפט סילווער פויל (אלומינום פויל) גארנישט — ווייל גרוף וקטומה מיינט אז מ׳קען כמעט שוין מער נישט מחתה זיין, אבער סילווער פויל טוט גארנישט פראקטיש. “דו מאכסט א נייע איסור מיט א נייע היתר.” ס׳איז נישטא אזא גזירה אז יעדע זאך וואס וועט בעסער ווערן דארף מען חושש זיין — ס׳איז נאר דא א גזירה ספעציפיש מיט גחלים וואס מ׳איז רגיל מחתה צו זיין. יעדער איד מעג מאכן גדרים וסייגים פאר זיך, אבער ס׳איז נישט “די הלכה.”
[דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין פסיקה – נישט צושטעלן צו נייע מציאות׳ן]
דער רמב״ם כמעט קיינמאל נישט זאגט „בזמן הזה שאיננו משתמשים בכלי פלוני של הגמרא, נאר מיט עפעס נייע, איז די הלכה אנדערש.” ער קוקט זיך אן אז ער איז סך הכל א סאמערי פון תורה שבעל פה – ער ברענגט די דוגמאות פון זמן המשנה. צוצושטעלן צו א נייע קעיס איז די דזשאב פון א רב, נישט פון א הלכה-ספר. דער משנה ברורה אויך אזוי: דער חפץ חיים האט נישט געשריבן קיין איין מאל וועגן נייע טעכנאלאגיע – נישט ווייל ער האט מורא געהאט זיך אריינצומישן, נאר ווייל זיין דזשאב איז געווען צו ברענגען וואס די הלכה איז. (לעומת זה, דער ספר „מחנה ישראל” פון חפץ חיים, וואס איז א פראקטישע ספר פאר סאלדאטן, דארט ברענגט ער יא פראקטישע פסקים.) ר׳ שלמה זלמן אויערבאך האט געזאגט זיין מיינונג וועגן עלעקטריק, אבער ער האט געזאגט מ׳קען נישט מאכן פון דעם א כלל, ווייל מ׳האט נישט די כח צו מאכן א נייע כלל אין הלכה.
—
כופח – דער ממוצע צווישן כירה און תנור
דער רמב״ם׳ס שיטה: א כופח איז א מיטלוועג צווישן א כירה און א תנור — ער האלט מער היץ ווי א כירה אבער ווייניגער ווי א תנור.
פשט:
אויב דער כופח איז אנגעהייצט מיט גפת (פסולת פון זיתים) אדער עצים — וואס מאכט שטארקע גחלים — איז דער דין ווי א תנור: מ׳טאר נישט לייגן אויף אים אדער לעבן אים א תבשיל שלא בישל כל צרכו אדער מצטמק ויפה לו, און אפילו גרוף וקטום העלפט נישט. אבער אויב אנגעהייצט בקש ובגבבא (שוואכערע גחלים), איז דער דין ווי א כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, און מותר.
חידושים און הסברות:
1. סמיכה ביי כופח: ביי א תנור טאר מען נישט סומך זיין (אנליינען), ביי א כירה מעג מען יא. ביי א כופח — ס׳ווענדט זיך: אויב אנגעהייצט מיט גפת/עצים (בגודל תנור), טאר מען נישט סומך זיין; אויב בקש ובגבבא, מעג מען יא, ווי א כירה.
2. “ומותר לסמוך לכירה מערב שבת” — אנליינען לעבן א כירה מערב שבת איז מותר אפילו אן די תנאים פון גרוף וקטום. דער רמב״ם רעכנט דאס נישט צווישן די הלכות פון כירה׳ס איסורים ווייל ס׳איז בכלל נישט קיין שאלה.
3. דער עיקר חילוק פון כופח: ער איז קלענער — דאס פלייש איז מער צוזאמען מיט די היץ, דעריבער האלט ער מער היץ ווי א כירה.
—
תבשיל חי / מצטמק ורע לו – קיין חשש שמא יחתה
פשט:
א תבשיל חי (רויע עסן וואס איז נאך גארנישט געקאכט) אדער מצטמק ורע לו (עפעס וואס ווערט שלעכטער פון ווייטער קאכן) — מותר להשהותו על גבי אש, אויף יעדע סארט כירה/כופח, אן קיין חילוק אין וועלכע קוילן, ווייל ס׳איז נישטא קיין חשש שמא יחתה — דער מענטש האט נישט קיין אינטערעס צו מאכן הייסער.
—
עצת אבר חי – אריינלייגן א רויע שטיק סמוך לבין השמשות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אם השליך לתוכה אבר חי סמוך לבין השמשות” — אויב מ׳לייגט אריין א רויע שטיק פלייש (אדער א רויע פאטעטא וכדומה) סמוך צו שבת, ווערט די גאנצע טאפ באטראכט ווי א תבשיל חי.
פשט:
דער מענטש איז מסיח דעת ביז די צופרי סעודה (עס דויערט סיי ווי צען שעה), און ער וועט נישט מחתה זיין.
חידושים און הסברות:
1. דאס איז אן עצה אפילו פאר די וואס האלטן ווי חנניה (אדער רבי אליעזר׳ס חומרות) אז מ׳דארף א בלעך — דורך אריינלייגן אן אבר חי דארף מען זיכער נישט קיין בלעך.
2. שאלה: פארוואס נישט שטעלן א שומר? ביי שהייה (שפעטער) העלפט יא א שומר, פארוואס זאגט דער רמב״ם דא נישט די עצה פון א שומר? דער חשש שמא יחתה איז נישט ווייל ער פארגעסט אז ס׳איז שבת — ס׳איז פשוט אזוי דער סדר אז מ׳גייט מחתה זיין. מ׳דארף א קאנקרעטע פעולה (ווי אריינלייגן אן אבר חי) וואס מאכט אז דער מענטש איז ממש מסיח דעת. די חכמים האבן געגעבן ספעציפישע עצות, נישט סתם “האב אן עצה.”
—
הלכה: לא ימלא אדם קדרה – בונדלעך, קטניות, וואסער
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לא ימלא אדם קדרה אסרטין ואסוסיות ותורמסין ומיני קטניות, או חביות של מים, ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשכה וישהו על גביו.”
פשט:
מ׳טאר נישט אנפילן א טאפ מיט בונדלעך, קטניות, אדער וואסער און עס אריינלייגן אין תנור ערב שבת סמוך לחשיכה — אפילו באופנים וואס מען וואלט געמעגט משהה זיין אנדערע זאכן. “שאינו מועיל כלום במה שבישל, אפילו לא בישל כל עיקר” — אפילו ווען עס איז שוין ווארעם, ווערט עס נישט גערעכנט אלס „געקאכט.”
חידושים און הסברות:
1. פארוואס איז דאס אנדערש פון דבר חי: פריער האט מען געלערנט אז דבר חי (רויע זאך) איז מותר להשהות ווייל מען איז מסיח דעת — עס דויערט לאנג צו קאכן. דער רמב״ם מחלק: דאס גילט נאר פאר זאכן וואס דויערן לאנג צו קאכן (ווי א גרויס שטיק פלייש). אבער בונדלעך, קטניות, און וואסער דויערן נישט לאנג צו קאכן — „מאינם צריכים בישול הרבה” — ממילא „בדעתו עליהם לאכלן לאלתר” (ער טראכט ער גייט עס באלד עסן, למשל ביי נאכט-סעודה), און דעריבער איז דא חשש שמא יחתה. זיי באקומען א דין ווי „תבשיל שלא בישל כל צרכו” — לפיכך אסור להשהותן בתנור.
2. נפקא מינה לגבי קנס: אויב מען האט עס דאך משהה געווען, גילט דער זעלבער דין פון „יעבור” (עובר ויעבור), און מוצאי שבת דארף מען ווארטן כדי שיעשו.
—
הלכה: בשר גדי – היתר שהיה בתנור
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת — אם בשר גדי וכיוצא בו” איז מותר. “אם יחתה באכילתו יתחרך הבשר” — בשר גדי איז אן איידעלע פלייש, און מער היץ וועט עס פארברענען. “שאין צריך אלא חמימות האש בלבד.”
פשט:
ביי בשר גדי איז מותר ווייל חיתוי שאדט — מער היץ וועט פארברענען דאס פלייש. אבער בשר עז ושור איז אסור — ווייל שטארקערע פלייש פראפיטירט פון מער היץ.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן דבר חי און בשר עז ושור: מען רעדט דא נישט פון רויע פלייש (וואס וואלט געווען מותר אלס דבר חי ווייל עס דויערט לאנג), נאר פון פלייש וואס איז שוין אין פראצעס פון קאכן — דעמאלטס איז דא שמא יחתה ביי בשר עז ושור.
2. גדי-פלייש איז זייער סאפטיג — גדי/כבש איז מער סאפטיג ווי קו-פלייש, דעריבער שאט מחתה זיין מער.
—
הלכה: טח פי התנור בטיט – היתר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם טח פי התנור בטיט” — ווען מען מאכט צו דעם תנור מיט טיט (לעם), איז מותר אפילו בשר עז ושור. “שאם בא לפתוח התנור ולחתות, תיכנס הרוח ויתקשה הבשר ויהא הפסד, ויצטנן התנור.”
פשט:
אזא תנור קאכט דורך אינסולאציע — ווען מען עפנט עס, קומט אריין לופט, די פלייש ווערט פארהארטעוועט, דער תנור ווערט אפגעקילט, און עס איז א הפסד. ממילא וועט קיינער נישט עפענען אינמיטן שבת.
חידושים און הסברות:
1. דער מין תנור פראדוצירט א ווייכע פלייש דוקא דורך דעם אז עס איז פארמאכט — עפענען שאט דירעקט פאר דעם רעזולטאט, ממילא איז נישטא קיין חשש שמא יחתה.
—
הלכה: כל דבר שהרוח מפסדתו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכן כל דבר שהרוח מפסדתו, אין גוזרין עליו שמא יגלה ויחתה.”
פשט:
יעדע זאך וואס ווינט איז שעדלעך פאר דעם תנור, איז מען נישט חושש אז ער וועט עפענען און מחתה זיין.
חידושים און הסברות:
1. קשיא פון אונן של פשתן: דער רמב״ם האט פריער (אנפאנג פרק) געזאגט אז מ׳מעג לייגן שטיקלעך פשתן אין תנור ערב שבת. אויב דער יסוד פון “שמא יחתה” איז נאר ביי עסן (ווייל מען וויל עס עסן שבת), פארוואס דארף מען א ספעציעלע סיבה ביי אונן של פשתן?
2. חידוש אין פארשטאנד פון דער הלכה: דער פריערדיגער פארשטאנד איז נישט אינגאנצן ריכטיג. דער רמב״ם איז מסביר אז די סיבה פארוואס אונן של פשתן איז מותר איז די זעלבע סיבה ווי “תוך פי התנור” — ווייל ווען עס קומט אריין לופט איז עס מפסד. ס׳איז נישט ווייל “שמא יחתה” אפליקירט נאר ביי עסן, נאר ווייל ביי דעם תנור איז דער חשש נישט שייך מצד מציאות.
—
הלכה: גדי שלם – בשר עבה
חידושים:
1. יוצא מן הכלל ביי גדי: מ׳האט געלערנט אז בשר הגדי שאט די חתייה. אבער א גדי שלם (גאנצע בעל חי, אזוי ווי ערב פסח) — דארט זענען דא ביינער און אנדערע חלקים, ס׳איז נישט אזוי עמפינדלעך. אבער אויב מען מאכט עס “תוך התנור” (צוגעמאכט) איז דער חשש אויך נישטא, ווייל דער תנור ווערט אנגעקילט ווען מען עפנט.
—
הלכה: ערב פסח שחל להיות בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לשלשל את הכבש הפסח לתוך התנור עם חשיכה, אע״פ שאינו תוך התנור” — מען מעג אראפלאזן דעם כבש הפסח אין תנור ווען ס׳ווערט נאכט, אפילו מען מאכט נישט צו דעם תנור. “בני חבורה זריזין הן.”
פשט:
לכאורה וואלט מען זיך געדארפט חושש זיין שמא יחתה, ווייל דער תנור איז נישט צוגעמאכט. דער רמב״ם ברענגט א ספעציעלע סיבה: מענטשן וואס מאכן צוזאמען א חבורה פאר קרבן פסח נעמען עס ערנסט.
חידושים און הסברות:
1. מקור פאר “שומר” היתר: דאס איז א מקור פאר דעם היתר וואס מען האט פריער געזוכט — אז א שומר (אדער א ספעציעלע סיטואציע פון זריזות) קען מבטל זיין דעם חשש שמא יחתה.
2. פארוואס בני חבורה זענען אנדערש: ווען א חבורה קאכט צוזאמען, פלאנירט מען עס פון פאראויס, מען מאכט איינעם ממונה אויף דעם אויוון, מען ווייסט אז ס׳איז שבת. אין א פריוואטע הויז, גייט יעדער דורך דעם טאפ און טראכט “לאמיר עס מאכן אביסל בעסער קריספי” — דאס איז דער חשש שמא יחתה. אבער א חבורה פלאנט פון פאראויס.
3. פארגלייך צו “כהנים זריזים הם” — עס איז א פערזענליכע קאנעקשאן צו דעם כלל, אבער ס׳שטייט נישט אז יעדע חבורה (ווי א טיש ביי א רבי׳ן) האט דעם דין — ס׳איז נאר ביי פסח.
—
הלכה: בשר צלי – בשר, בצל וביצה על גבי גחלים
דער רמב״ם׳ס ווערטער (פון משנה): “אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום.”
פשט:
מען טאר נישט בראטן פלייש, ציבעלע אדער אייער אויף פייער, סיידן ס׳ווערט פארטיג (ראוי לאכילה) נאך פאר שבת. אויב ס׳איז נישט פארטיג מבעוד יום, איז עס ווי א תבשיל שלא בישל כל צרכו — אסור. אויב ס׳איז געבליבן על האש בשבת, איז עס אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס בשר צלי איז אנדערש פון א טאפ: ביי בשר צלי (טרוקענע פלייש אויף פייער, אן סממנים/פליסיגקייט) איז מחתה זיין שעדלעך — ס׳וועט פארברענען דאס פלייש. דאס איז מצטמק ורע לו — דאס פלייש ווערט נישט בעסער מיט מער פייער, נאר ווערט פארברענט. דעריבער “חרך הוא עושה” — מחתה זיין מאכט נאר א פארברענטע שיכט. דאס איז דער חילוק צווישן צלי (בראטן) און בישול (קאכן אין א טאפ מיט פליסיגקייט).
2. קאנעקשאן צו מוגמר: דער רמב״ם קומט צוריק צו א פריערדיגע הלכה — מ׳מעג לייגן מוגמר (בשמים/קטורת) אונטער כלים/וועש. פארוואס נישט שמא יחתה? ווייל מחתה זיין ביי מוגמר וועט פארברענען דעם מוגמר און באשעדיגן די כלים — ס׳איז אויך מצטמק ורע לו. דאס איז די זעלבע סיבה ווי ביי בשר צלי.
—
כללי׳שער יסוד – “כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ולמה? כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין… אלא גזירה שמא יחתה בגחלים.”
חידוש:
דער רמב״ם איז מתריס קעגן א מעגלעכע טעות — מ׳זאל נישט טראכטן אז די איסורים זענען ווייל מ׳טאר נישט אנהייבן א מלאכה ערב שבת וואס ענדיגט זיך בשבת. דער יסוד פון אנפאנג פרק בלייבט: מלאכה וואס מ׳הייבט אן ערב שבת איז מותר אפילו ס׳ענדיגט זיך בשבת. די ספעציפישע איסורים זענען נאר וועגן שמא יחתה.
—
הלכה: צמר ליורה (צביעה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן נותנה כשהיא קרובה על האש… והיא שתהא פיה טוח בטיט.”
פשט:
מ׳טאר נישט לייגן צמר אין א יורה (פאר צביעה/פארבן) סיידן דער טאפ איז שוין אראפ פון פייער, און אויך דארף דער מויל זיין פארשמירט מיט טיט — שמא יגביהנה וישיכנה (ער זאל נישט אויפהייבן און צוריקשטעלן אויפן פייער).
חידושים:
די צמר ליורה רעדט פון צביעה (פארבן), ווי תוספות (י״ג ע״א) און רמב״ם הלכות שבת פרק ט׳. דאס איז אויך א חשש שמא יחתה, דעריבער דארף מען ספעציעלע תנאים.
—
הלכה: עבר ושהה – בדיעבד אויב מען האט עובר געווען אויף דיני שהייה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל תבשיל שאסור להשהותו… אם עבר ושהה אותו, אסור לאכלו… עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שייעשו.”
פשט:
אויב איינער האט בעבירה געלאזט א תבשיל אויפ׳ן פייער (וואס מען האט נישט געטארט), טאר מען עס נישט עסן ביז מוצאי שבת, און מען מוז ווארטן נאך מוצאי שבת “בכדי שייעשו” — די צייט וואס עס וואלט גענומען צו קאכן דאס עסן פון אנהויב.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון דעם קנס — מעשה שבת: דער רמב״ם בויט דעם דין אויף דעם כלל אז מען טאר נישט הנאה האבן פון א מעשה איסור פון שבת. דאס איז אן אינטערעסאנטער פאל, ווייל דער מענטש האט בכלל נישט געטון קיין מעשה בשבת גופא — ער האט דאס אריינגעלייגט ערב שבת. ס׳איז נישט א קלאסישער “מעשה שבת” ווי ווען איינער טוט אן עבירה בשבת אליין. דער חידוש איז אז כאטש דער מעשה איז געווען פרייטאג, ווייל דער איסור (שהייה) איז פאסירט בשבת, ווערט דאס באהאנדלט ווי מעשה שבת.
2. שאלה וואס איז דער איסור דרבנן — ערב שבת אדער שבת? צי איז דער איסור דרבנן ווען ער האט עס אריינגעלייגט ערב שבת, אדער ווען ער האט עס געלאזט דארט שבת? אפשר איז דא א חיוב אראפצונעמען בשבת ווען ער האט נישט פארגעסן, ווייל כל זמן עס ליגט דארט איז דא “שמא יחתה.” ממילא איז דער איסור דרבנן פון שבת גופא — דאס לאזן דארט.
3. חילוק צווישן מזיד און שוגג:
– במזיד — אסור ביז מוצאי שבת, פלוס בכדי שייעשו.
– בשוגג — דער רמב״ם מחלק ווייטער: אויב דער תבשיל איז נישט געקאכט געווארן כל צרכו (שלא בישל כל צרכו), איז עס אסור אויך מוצאי שבת. אבער אויב דער תבשיל איז שו
ין געקאכט כל צרכו, און דער איסור איז נאר געווען ווייל ס׳איז מצטמק ויפה לו — דעמאלט מותר לאכלו בשבת מיד, ווייל ער האט נישט אזוי שטארק הנאה פון מעשה שבת, ווייל ס׳איז שוין געווען געקאכט.
4. מחלוקת ראב״ד: דער ראב״ד קריגט שטארק אויפ׳ן רמב״ם׳ס חילוק צווישן שוגג און מזיד. דער ראב״ד זעט נישט א חילוק צווישן שכחה און מזיד, און לויט אים זאל אפילו בשוגג אויך זיין אסור.
[דיגרעסיע: שיטת רש״י — מאכל בן דרוסאי]
רש״י, געבויט אויף שיטת חנניה אין גמרא, האלט אז אויב דער תבשיל איז געקאכט לכל הפחות א שליש (מאכל בן דרוסאי), מעג מען שוין משהה זיין אפילו אן גרופה וקטומה. דער שולחן ערוך פסק׳נט ווי רש״י להקל. דער רמב״ם אבער נעמט דאס בפירוש נישט אן — ער זאגט “כלל” (שלא בושל כלל אדער בושל כל צרכו), וואס שליסט אויס דעם צווישנשטאפל פון בן דרוסאי.
—
הלכות חזרה — צוריקלייגן א טאפ אויפ׳ן פייער בשבת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל שמותר להשהותו על גבי האש, אם נטלו מעל גבי האש, אסור להחזירו למקומו.”
פשט:
אפילו זאכן וואס מען מעג יא משהה זיין (איבערלאזן) אויפ׳ן פייער, אויב מען האט עס אראפגענומען, טאר מען עס נישט צוריקלייגן. חזרה איז שטרענגער ווי שהייה.
חידושים און הסברות:
1. נייער יסוד — נראה כמבשל: דער איסור פון חזרה איז נישט פון “שמא יחתה” (ווי ביי שהייה), נאר א באזונדערע גזירה: ווען מען לייגט צוריק א טאפ אויפ׳ן פייער בשבת, זעט עס אויס ווי מען קאכט בשבת (מחזי כמבשל). דאס איז אן אנדערע סיבה לגמרי.
2. ווען מעג מען יא מחזיר זיין — נאר כירה גרופה או מכוסה: פון אלע היתרים וואס מען האט געלערנט ביי שהייה, איז ביי חזרה נאר איינער גילטיג: כירה גרופה או מכוסה, אדער כירה/כופח שהוסקו בקש ובגבבא. דער היתר פון אריינלייגן א רויע שטיקל פלייש (וואס העלפט ביי שהייה) העלפט נישט ביי חזרה, ווייל דאס וואלט ממש געווען מבשל בשבת. דער היתר פון גרוף/קטום ביי חזרה איז ווייל ס׳איז נישטא עכט קיין פייער, אדער ס׳איז שוואך, ממילא זעט עס נישט אויס ווי קאכן.
3. תנאי: “שלא הניחה על גבי קרקע”: מען מעג נאר מחזיר זיין אויב מען האט נישט אראפגעלייגט דעם טאפ אויף דער ערד. ווען מען האלט עס נאך אין האנט, זעט עס אויס ווי א המשך פון וואס עס איז שוין געווען דארט. אבער “משעה שהניחו” — איינמאל ער האט עס אראפגעלייגט — “אינו חוזר ונותנו” אפילו אויף א כירה גרופה ומכוסה, ווייל דעמאלט זעט עס ממש אויס ווי ער לייגט א נייע טאפ בשבת. “קרקע” אין גמרא מיינט דעם באדן, ווייל די כירה איז געווען א נידעריגער בנין אין דער ערד (ווי דער רמב״ם שרייבט אין פירוש המשניות).
4. תנור און כופח כגחלים — אסור אפילו חזרה: מען טאר נישט מחזיר זיין אין א תנור כלל, און נישט אויף א כופח שהוא כגחלים, נאר אויף א כירה — אפילו גרופה ומכוסה — ווייל “הבלה חם ביותר” (די היץ איז זייער שטארק), און עס זעט אויס ווי מען קאכט בשבת.
5. סמיכה = חזרה: “כל שאין מחזירין עליו, אין סומכין לו” — אויב מען טאר נישט מחזיר זיין אויף א געוויסן פייער, טאר מען אויך נישט סומך זיין (אנלענען דערנעבן) בשבת. סמיכה בשבת איז נאר מותר אויף א כירה גרופה ומכוסה.
חזרה מקירה לקירה
רמ״א: “מותר להחזיר מקירה לכירה” — מען מעג אראפנעמען א טאפ פון איין כירה און לייגן אויף אן אנדערע כירה, “כל זמן שלא הניחו על הקרקע בינתיים.” חזרה מיינט נישט נאר צוריקלייגן אויף דער זעלבער פלאץ, נאר אויף יעדע הייסע אויבן, אפילו אן אנדערע כירה. “אפילו מקירה שהובערה מבעוד יום לכירה שהובערה מבעוד יום” — אויב ביידע זענען גרופה וקטומה.
“אבל לא מקירה לטמינה ולא מטמינה לקירה” — מען טאר נישט טוישן פון כירה צו הטמנה (באדעקן מיט זאכן וואס האלטן ווארעם, אן פייער) אדער פארקערט. סיבה: מען טאר נישט מאכן א נייע הטמנה בשבת.
—
הלכה: הגסה — ארוממישן אין א טאפ אויפ׳ן פייער
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור להכניס מגרפה לתוך הקדרה בשבת כשהיא על האש, אפילו באופנים שהותרה להיות על האש, ואפילו להוציא ממנה בשבת, מפני שהוא כמגיס, וזה מצורכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת.”
פשט:
מען טאר נישט אריינלייגן א לעפל/מגרפה אין א טאפ וואס שטייט אויפ׳ן פייער בשבת, אפילו נאר כדי ארויסצונעמען עסן, ווייל דאס אריינלייגן מישט ארום דאס עסן (הגסה), וואס איז א חלק פון בישול.
חידושים און הסברות:
1. הגסה איז נישט נאר “נראה כמבשל” — ס׳איז ממש א תיקון: הגסה איז נישט בלויז א ענין פון מראית עין, נאר ס׳איז ממש א צורך בישול — ארוממישן פארבעסערט דאס קאכן. ממילא קען דארט ממש צוקומען בישול בשבת, נישט נאר אויסזען ווי בישול.
2. דער רמב״ם׳ס חידוש — אפילו ארויסנעמען: דער רמב״ם אסר׳ט אפילו בלויז ארויסנעמען זאכן פון א טאפ מיט א מגריפה (שעפ-לעפל) בשבת — ווייל בשעת מען נעמט ארויס ווערט עס אויך געמישט. דער ראב״ד חולק און זאגט „הפרז על מידותיו” — ער איז מסכים אז מישן איז אסור, אבער בלויז ארויסנעמען פון א טאפ איז „צופיל” חומרא.
3. דער עיקר פראבלעם איז דאס אריינלייגן פון דער מגריפה: א טאפ וואס ליגט מיט א שעפ-לעפל אינעווייניג זעט אויס ווי מען האלט אינמיטן קאכן. ממילא, אויסגיסן פון דער טאפ (אן אריינלייגן א לעפל) וואלט לכאורה מותר געווען — ווייל ווען עס איז שוין נישט אויפ׳ן פייער, איז דאס מישן נישט בישול.
4. מחלוקת שולחן ערוך און רמ״א בנוגע הגסה: דער שולחן ערוך זאגט אז הגסה איז נאר אסור ווען עס איז נישט מבושל כל צרכו, אבער „דבר שהוא מבושל כל צרכו, דהיינו מצטמק ורע לו, אין בו משום הגסה.” דער רמ״א אבער מחמיר אז אפילו מבושל כל צרכו איז אויך הגסה.
5. פראקטישע נפקא מינה — טשאלנט vs. זופ: ביי טשאלנט איז דא א מקום צו מישן כדי עס זאל נישט ווערן צוגעברענט פון אונטן (מצטמק ויפה לו), אבער ביי טשיקן זופ איז שווער צו זען אן עכטע סיבה צו מישן. דער עולם פירט זיך אז מען נעמט נישט ארויס דירעקטלי פון טאפ ווען עס איז נאך אויפ׳ן פייער — מען הייבט עס אויף (אראפ פון פייער) ערשט.
—
הלכה: פת (ברויט באקן ערב שבת)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין אופין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור או באש.”
פשט:
מ׳טאר נישט אריינלייגן ברויט אין אויוון סמוך לחשיכה, סיי אין א תנור סיי א חררה אויף גחלים, אויסער ווען די זייט וואס איז צוגעקלעבט צום תנור (אדער באש ביי חררה) איז שוין פארהארטעוועט (יקרמו פניה).
חידושים און הסברות:
1. וועלכע זייט דארף יקרמו פניה זיין: אין דער גמרא איז נישט קלאר וועלכע זייט. דער רמב״ם פסק׳נט אז עס איז די זייט “המדובקין בתנור או באש” — דאס הייסט, די זייט וואס איז צוגעקלעבט צום תנור (ביי פת) אדער צום אש (ביי חררה), נישט די זייט וואס איז עקספאזד צו דער לופט. אפילו ווען די אנדערע זייט איז נאך רוי, איז שוין גענוג. דאס איז אינטערעסאנט ווייל עס איז מער ענליך צו בן דרוסאי — א שיעור פון טיילווייזע בישול.
2. פארוואס פת איז אנדערש פון אנדערע מאכלים: ביי ברויט איז נישטא דער חשש פון מצטמק ויפה לו. דער רמב״ם זאגט: “אין אנו חוששין שמא יחתה, שהפת אם יחתה יפסד טעמו” — אויב מ׳וועט מחתה זיין די גחלים, וועט דאס ברויט פארברענט ווערן, נישט בעסער. דעריבער, נאך יקרמו פניה איז שוין מותר לשהות, ווייל חיתוי שאדט.
3. אבער פאר יקרמו פניה איז יא דא א חשש שמא יחתה — דאס איז א נייער שיעור, נישט בן דרוסאי, נישט כל צרכו, נאר א ספעציעלער שיעור פאר פת. ביי רויע ברויט פעלט אויס דער היתר פון “יחתה יפסיד” ווייל עס איז נאך נישט גענוג געבאקן אז חיתוי זאל שאדן.
4. חילוק צווישן פת און גדי: ביי א גדי מכוסה (וואס אויך יחתה יפסיד) מעג מען לייגן גלייך סמוך לחשיכה אפילו רוי. ביי פת דארף מען ווארטן ביז יקרמו פניה — ווייל ביי פת אין דעם פריערדיגן שטאפל (פאר יקרמו) העלפט חיתוי יא, און ערשט נאך יקרמו שאדט חיתוי.
—
הלכה: עבר ועבר ביי פת — במזיד און בשוגג
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם נתנו סמוך לחשיכה ועדיין לא קרמו פניו — אם במזיד, אסור… ואם בשוגג, מותר לרדותו בשבת לצורך שלוש סעודות.”
פשט:
אויב מ׳האט בשוגג אריינגעלייגט ברויט אין אויוון ווען ס׳איז נאך נישט יקרמו פניה, מעג מען עס ארויסנעמען בשבת — אבער נאר וויפיל מ׳דארף פאר די דריי סעודות שבת.
חידושים און הסברות:
1. האלבער קנס ביי שוגג: דא איז א האלבער קנס ביי שוגג — אנדערש ווי ביי אנדערע מאכלים וואו בשוגג איז בכלל נישט געווען קיין קנס. ביי פת בשוגג מעג מען נאר נעמען וויפיל מ׳דארף פאר דריי סעודות.
2. פארוואס דער חילוק? ווייל פת האט א ספעציעלע חשיבות פאר סעודות שבת (לחם משנה). די חכמים האבן א ספעציעלע היתר געגעבן לכבוד סעודות שבת, אבער באגרענעצט נאר צו וואס מ׳דארף פאר די סעודות.
3. שיעור רדייה: מ׳מעג גלייך פרייטאג צונאכטס ארויסנעמען גענוג פאר אלע דריי סעודות.
—
הלכה: רדיית הפת — וויאזוי מ׳נעמט ארויס ברויט
דער רמב״ם: אפילו באופן המותר (ווען ס׳איז שוין יקרמו פניה), ווען מ׳נעמט ארויס ברויט פון תנור, זאל מען עס טון “אלא בסכין וכיוצא בו” — מיט א שינוי, נישט מיט דעם רעגולערן כלי (שיבר/רדיד).
חידושים:
1. מ׳זאל נישט נוצן דעם נארמאלן כלי וואס מ׳נוצט פאר רדיית הפת, כדי עס זאל נישט אויסזען ווי מ׳איז עוסק באפיה בשבת.
2. חכמת אדם (אין מלכים) ווערט געברענגט אז רדיית הפת איז לכתחילה אן איסור. דער ר״ן און אנדערע זאגן אז דער איסור איז נאר ווען ער האט געטון אן עבירה (אריינגעלייגט שלא כדין). אבער אויב ער האט געטון באופן המותר, מעג מען עסן ווייל ס׳איז נישט קיין מעשה שבת.
—
הלכה: מדורה (פייער צום אנווארעמען)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א מענטש מעג מאכן א מדורה “בכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה”, און מ׳צינדט אן ערב שבת סמוך לחשיכה, “ומשתמשין לאורה או מתחממין כנגדה בשבת.”
פשט:
א מדורה מעג מען מאכן פון וואס מ׳וויל (נישטא די הלכות פון קשי גפנים ועצים ווי ביי נר שבת), סיי אויף דער ערד סיי אויף א מנורה. מ׳מעג זיך באנוצן דערמיט פאר ליכט אדער ווארעמקייט.
חידושים:
1. ביי מדורה זענען נישטא די דינים פון “אין מדליקין” (וועלכע שמנים/פתילות) ווייל א מדורה איז גרויס און מ׳וועט נישט קומען מאכן דערמיט.
—
הלכה: תנאי רוב ביי מדורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צריך שידליק רוב המדורה קודם שתחשך, עד שתהא השלהבת עולה מאליה קודם השבת.” אויב נישט — “אסור להנות ממנה בשבת, גזירה שמא יחתה בה.”
פשט:
רוב פון דער מדורה דארף שוין ברענען פאר שבת, אז דער פלאם גייט שוין אליין. אויב נישט, איז אסור צו האבן הנאה בשבת, חשש שמא יחתה.
חידושים:
1. ביי איין שטיק האלץ: “צריך להיות רוב עוביו ורוב היקפו” — צוויי מיני רוב: רוב פון דער דיקקייט (עובי) און רוב פון דעם אומפאנג (היקף). ס׳איז נישט גענוג אז איין זייט ברענט — רוב פון דער גאנצער דיקקייט און רוב פון אלע זייטן דארף שוין ברענען.
—
הלכה: מדורת בית המוקד — כהנים זריזים הם
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במה דברים אמורים? בגבולין. אבל במקדש מחזירין את האור בעצים של מדורת בית המוקד, ואין חוששין שמא יחתה, שהכהנים זריזים הם.”
פשט:
אין בית המקדש מעג מען אנצינדן די מדורה אין בית המוקד (וואו כהנים ווארעמען זיך) אפילו סמוך לחשיכה אן דעם תנאי פון רוב, ווייל כהנים זענען זריזים.
חידושים:
1. “זריזים” מיינט נישט שנעל, נאר אז זיי געדענקען אז ס׳איז שבת און וועלן נישט מחתה זיין. אזויווי “בני חבורה זריזים הם” — ווען מענטשן טוען א מצוה צוזאמען אין א חבורה, לייגן זיי מער צו קאפ. די כהנים זענען פארנומען מיט עבודה, און דער ערנסטקייט פון דער סיטואציע מאכט אז מ׳קען זיי טרוסטן.
—
הלכה: מדורה פון קנים (צווייגלעך) אדער גרינים (קערלעך)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הוציא מדורה של קנים או של גרינים” — ווען מען מאכט א פלאם פון דינע געוויקסן אדער קערלעך, דארף מען נישט וואַרטן ביז רוב פייער ברענט, ווייל אזעלכע זאכן כאפן זיך שנעל אן אין פייער. “כי יראה שרובם ישרפו קודם השבת.”
פשט:
ביי גרינגע מאטעריאלן וואס צינדן זיך שנעל אן, איז נישטא דער חשש אז דער מענטש וועט שבת מחלל זיין דורך צולייגן, ווייל ער ווייסט אז עס וועט אליין שנעל ברענען.
חידושים:
1. דער סברא: דער גאנצער חשש איז אז דער מענטש וועט צוריקקומען און שורן אין פייער. ביי קנים און גרינים, אויב עס ברענט שוין אביסל, ווייסט ער אז עס וועט באלד אליין ווערן א גרויסע פייער, און ער וועט נישט דארפן אריינמישן.
—
הלכה: אגד את הקנים – צאמגעבינדענע קנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לפיכך” – אויב מען האט צאמגעבינדן די קנים (אגד את הקנים) אדער אריינגעלייגט די גרינים אין א קהילה (צאמגעפאקט), דעמאלטס ברענט עס זיך נישט שנעל, נאר אזוי ווי עצים, און דעמאלטס “צריך שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת.”
פשט:
ווען מען קאנדענסירט די גרינגע מאטעריאלן, פארלירן זיי זייער אייגנשאפט פון שנעל אנצינדן, און זיי באקומען דעם דין פון רעגולערע עצים.
חידושים:
1. דער רמב״ם זאגט “לפיכך” – דאס הייסט, פון דעם סברא אליין קען מען אליין פארשטיין דעם חילוק: ווייל דער גאנצער היתר ביי קנים איז ווייל זיי צינדן זיך שנעל אן, ממילא ווען מען בינדט זיי צאם און זיי ברענען פאמעלעך, פאלט אוועק דער היתר.
—
הלכה: מדורה פון זפת, גפרית, רוויו, קירה
פשט: דאס זענען מאטעריאלן וואס צינדן זיך שנעל אן, ענליך צו קנים, און האבן דעם זעלבן דין — מ׳דארף נישט וואַרטן ביז רוב ברענט.
חידושים:
1. זפת איז דאס זעלבע וואס פסולת של זיתים.
2. עס ווערט געברענגט א פארגלייך צו “אש מדלקת את עצמה” – די פייער ברענט עס שנעל אויס, און באלד בלייבט גארנישט.
—
[דיגרעסיע: כללי׳שער מוסר-השכל]
ערב שבת דארף שוין זיין גענוג אנגעצינדן אז שלהבת עולה מאליה בשבת – א איד דארף זיך אנגרייטן צו שבת, ער דארף שוין זיין “שבת׳דיג” פאר שבת, מען זאל נישט דארפן אין שבת קרעכצן, נאר מען זאל שוין זיין פרייליך.
—
*דער שיעור ענדיגט מיט׳ן סוף פון פרק ג׳.*
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק ג׳ – התחלות מלאכה מערב שבת
מבוא – מבנה הפרק
אקעי, א גוטן. מיר לערנען מער? מיר לערנען הלכות שבת אין ספר זמנים פון די רמב״ם, די דריטע פרק, פרק ג׳.
אונז האלטן נאך פאר די רמב״ם אויסצורעכענען די ל״ט מלאכות. ער רעדט, די אנפאנג איז אביסל כלליות׳דיגע הלכות אויף גאנץ שבת, וואס איז נוגע אויף שבת. און די פרק אויכעט, עט ליעסט הייבט ער אן מיט א כלליות׳דיגע כלל פון… כלל השבת. שפעטער איז שוין ווייניגער כלל, דאס גייט שוין יא אריין אין די דיטעלס פון בישול, פון הטמנה. אבער איך וואלט געזאגט ווי די רמב״ם פרעימט עס, דו קענסט נאך אלץ פארשטיין אז דאס איז די כלל פון די שאלה. וועלכע מלאכות, צו מעג מען טון מלאכות פון ערב שבת וואס עס געשעט ממילא שבת? איז דא אין דעם א כלל, א גרויסע יוצא מן הכלל, וואס דאס איז די איסור פון שמא יחתה, וואס אין דעם קומט אריין אסאך פרטים פון שהייה והטמנה וכו׳. אבער בעצם איז אלעס א כלליות׳דיגע חקירה, וואס איז טייטש מלאכת שבת?
האבן מיר שוין געלערנט פרק א׳ אונס און כוונה, פרק ב׳ פיקוח נפש, פרק ג׳ עשיית מלאכה מערב שבת וואס נמשך בשבת.
הלכה א – מותר להתחיל במלאכה מערב שבת
זאגט אונז די רמב״ם אזוי, מ׳טאר נישט טון מלאכות בשבת. אבער וואס טוט זיך וועגן מלאכות זאלן געשען ווערן בשבת דורך א מלאכה וואס דו האסט נישט געטון בשבת, נאר וואס דו האסט אנגעגרייט פאר שבת?
זאגט די רמב״ם אזוי, מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, ערב שבת מעג מען אנהייבן טון א מלאכה, אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת. אפילו די מלאכה ווערט אליין געטון פון זיך אליין, דאס הייסט ער האט אנגעצינדן, ער האט אנגעהויבן די זאך, און ס׳געשעט פון זיך אליין נאכדעם בשבת. וואלט א מענטש געטראכט אז מ׳טאר נישט, ווייל די מלאכה שפילט זיך אפ בשבת.
זאגט אבער די רמב״ם, מ׳מעג יא. פארוואס? שלא נאסר עלינו, די איסור וואס די תורה האט געזאגט צו טון מלאכות בשבת איז געווען נאר שלא נעשה מלאכה בעצם היום, מ׳טאר נישט טון, אז די מענטש זאל נישט טון. אבער די פראבלעם איז נישט אז די מלאכה זאל געטון ווערן. אבל שתעשה המלאכה מאצמה בשבת מותר, איז שוין קיין פראבלעם אז א מלאכה זאל געשען, נאר א מלאכה זאל געטון ווערן דורך א מענטש בשבת.
ואי מותר לנו ליהנות ממה שנעשה בשבת מאליו, סיי מ׳מעג עס לאזן געשען, און סיי מ׳מעג נאכדעם הנאה האבן פון דעם וואס איז געשען, אנדערש ווי געווענליך אויב א מענטש האט געטון א מלאכה בשבת. דאס איז אסור צו הנאה האבן דערפון. דאס מעג מען הנאה האבן דערפון.
הלכה ב – דוגמאות פון דער משנה
און דער רמב״ם מסביר, ברענגט ער די גמרות. כיצד? פוסקין מים לגינה בערב שבת עם חשיכה. מען מעג עפענען די סטאפער, אדער וואטעווער, פון א פלאץ וואו ס׳הייבט אן אריינרינען וואסער אין די גינה, עס זאל אריינרינען אסאך וואסער. מעג מען עס טון ערב שבת עם חשיכה. הגם מען ווייסט אז יעצט גייט כמעט נישט אריינרינען קיין וואסער, די עקטשועל אריינרינען וואסער אין די גינה גייט געשען אין שבת. סא דאס איז לכאורה אן ענין פון זריעה, איך ווייס, ביי וואסער אין א פעלד שבת איז זריעה. אבער דאס הייסט נישט זריעה, ווייל ער האט געטון די מעשה נאך פאר שבת. סא מעג מען עפענען די מים לגינה בערב שבת עם חשיכה, פאר ס׳ווערט טונקל, אדער ווען ס׳ווערט טונקל, ס׳איז די לעצטע מינוט וואס ס׳איז נאך נישט שבת, והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, אז די פעלד זאל ווערן אנגעפילט מיט וואסער במשך די שבת.
און די זעלבע זאך, ומניחין מוגמר תחת הכלים. מען מעג לייגן א מאשין וואס מ׳לייגט אין דעם אריין שמעקעדיגע הייסע בשמים, און ס׳זאל מאכן א גוטע ריח, ס׳זאל אפשר סטימען די וועש. וואס דאס איז אויך אן איסור פון… וואס איז דער איסור פון מוגמר? ס׳איז אן איסור פון… לאמיר נישט אריינגיין וואס איז דער איסור, אבער ס׳איז דא אן היתר. וואס האט עס צו טון מיט וועלכע איסור? ס׳איז שפעטער. אבער די מעשה איז, הגם ער וועט האבן כל השבת כולו, די מאשין גייט טון זיין ארבעט במשך די שבת, אז ס׳זאל אנרייכערן די כלים.
די זעלבע זאך, ומניחין כילור על גבי העין ורטיות על גבי המכה. מען מעג לייגן רפואות אויף די אויג, אדער א בענד-עיד, וואטעווער ס׳איז, על גבי המכה. הגם די כילור גייט טון זיין פעולה במשך די שבת, ומתרפאין והולכין כל השבת כולו.
די זעלבע זאך, ושורין דיו וסממנים עם חשיכה. צו מאכן טינט, דארף מען צוזאמשטעלן דיו און סממנים, זיי לאזן ווייקן. אויב די טון דערפון, די מלאכה דערפון, ווערט געטון עם חשיכה, מעג מען. יא, און וואס האבן מיר גערעדט? הגם די דיו וסממנים ווייקט זיך צוזאמען במשך די שבת, די דיו ווערט געענדיגט אין שבת, די מלאכה ווערט געטון פאר שבת.
די זעלבע זאך, צו פארבן צמר, לייגט מען אריין צמר אין א טאפ, אדער צו פארבן ענין של פשתן, שטיקלעך פשתן, לייגט מען עס אריין אין א טאפ צוזאמען מיט די דיו וכדומה, והן משתנין והולכין כל השבת כולה, אפילו במשך די שבת ווערט די צמר אדער די אינן ווערט געטוישט, עס ווערט מער גרעסערע צורה בשבת.
איך ווייס נישט צו פארבן אדער אפשר מאכן די צמר שטערקער, איך ווייס נישט פונקטליך, די אבות המלאכות איז געווען די פארבן, אקעי. און איך בין אינטערעסאנט אז ער ברענגט די אלע די גמרות וואס שטייט אין די משניות.
ופורשין את המצודות, מען מעג אויסשפרייטן נעצן לחיה ולעוף ולדגים, אויך אום חשיכה ערב שבת, אפילו אין שבת גייט עס פאנגען. ונותנין בקורות בית הבד ובגילגלי הגת מבעוד יום, מען מעג לייגן א שווערע קורה אויף טרויבן, אדער א גרויסע עיגול, א רינדעכיגע שטיין, אויף זיתים אין די גת, אדער וואטעווער, פארקערט, צו קוועטשן די יין ושמן, מעג מען ארויפלייגן די שווערע זאך מבעוד יום פאר ס׳ווערט טונקל פאר שבת, הגם אז די דזשאב פון דאס, די אויסקוועטשן די משקה, האט געשען בשבת, די משקה זול והולך כל השבת כולה.
די זעלבע זאך מדליקין את הנרות, מען צינדט אן בערב, והן דולקות והולכות כל השבת כולה, ס׳ברענט גאנץ שבת.
דאס זענען די אלע הלכות וואס שטייט דארטן אנפאנג, א מינוט, וואס שטייט דארטן אנפאנג מסכת שבת, דארטן ווערט אנגערופן שבותים קלים, אז דיינע כלים מעגן טון א מלאכה, דו טוסט נישט קיין מלאכה, דאס איז די כלל וואס די רמב״ם ברענגט דא.
הלכה ג – יוצא מן הכלל: שהייה על גבי האש
אבער ביי קאכן איז שוין דא מער פרטי הדינים. ער זאגט אז די עיקר איז אזוי ווי אלע אנדערע, אז מען מעג לייגן א קדרה על גבי האש, ובשר בתנור או על גבי הגחלים, און זאל זיך קאכן במשך די שבת, און דו מעגסט עס עסן שבת.
אבער דא איז שוין מער קאמפליצירט, דא איז דא… אלע זאכן מעג מען הנאה האבן, אבער ביי קאכן איז יא דא מער פרטים פון אופנים וויאזוי מ׳טאר נישט. ויש בדבר זה דער איסור איז נישט מדאורייתא, מדאורייתא איז מותר. ס׳איז נישט אסור אלס ווייל די מלאכה געשעט בשבת, ווייל אלעס מעג מען טון די מלאכה זאל געשען בשבת. נאר ס׳איז דא אן אנדערע חשש, אז מ׳איז חושש אז דער מענטש גייט טון, אז אפילו ס׳איז דא אן אופן וויאזוי צו לייגן די טאפ אויף פייער, איז מען חושש אז ער גייט יא טון מלאכות בשבת, און וועגן דעם האט מען עס געאסר׳ט.
גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת, ער גייט טשערנען, ער גייט זיך אנביסן מיט די גחלים בשבת, און ער איז עובר זיין אויף מבשל בשבת.
דער רמב״ם׳ס פרעימינג – שהייה אלס יוצא מן הכלל
דאס איז א גזירה מדרבנן, אז מ׳טאר נישט… ס׳איז אזויווי א יוצא מן הכלל אין די הלכה אז מ׳מעג טון זאכן פון ערב שבת וואס געשען בשבת. האבן רבנן געאסר׳ט געוויסע זאכן וואס קענען גורם זיין א מענטש זאל קאכן אין שבת. נישט ממש קאכן, אבער יחתה בגחלים וואס איז אויך געציילט לכאורה א איסור דאורייתא פון מבשל. שטימט?
יעצט גייען מיר אונז לערנען, בעצם אין די גמרא, אדער וויאזוי רוב מענטשן געדענקען עס, איז עס א סוגיא פאר זיך. אבער דער רמב״ם לייגט עס אריין אז ס׳איז א דיטעיל אין די הלכה אז מ׳מעג יא אנהייבן טון א מלאכה פאר שבת און די מלאכה זאל זיך טון אליין אום שבת. “אויסער”, גייט ער יעצט זאגן אן אויסער. די אויסער איז ווען ס׳איז דא א חשש אז מ׳טוט טאקע די עיקר ארבעט פאר שבת, אבער ס׳איז דא א חשש אז אום שבת גייט דער מענטש נכשל ווערן און נאכאמאל טון א מלאכה.
דאס איז אן ענין פון די זאך פון אנגרייטן עסן. הגם ס׳איז דא א וועג פון אנגרייטן עסן דורך עס לייגן אויף די פייער פאר שבת, אבער ווייל א מענטש וויל האבן גוטע עסן, איז דא פארשידענע חששות און פארשידענע תנאים ווען מ׳דארף חושש זיין אז מ׳גייט נכשל ווערן אויף שבת און טון מלאכות אז די עסן זאל זיין בעסער.
ס׳איז דא איין חשש וואס איך ווייס, אויב דו ווייסט פון נאך זאכן קענסטו מיר זאגן: שמא יחתה בגחלים.
יא, מ׳רעדט דאך פון עסן. אלע חששות איז דאך ווען מ׳גרייט אן עסן. ס׳איז דא… יא. ס׳איז אויך דא, ס׳זעט אויס ווי ער קאכט יעצט נישט, וועלן מיר זען שפעטער. מיר וועלן לערנען די חששות. ס׳איז דא די חזרה, אויב ס׳זעט נישט אויס ווי ער קאכט. אז ס׳איז א חזרה, איז עס אן אנדערע זאך. אבער יא, לאמיר לערנען ווייטער.
ווען מ׳דארף חושש זיין – דער כלל
זאגט דער רמב״ם אזוי, ויש בדבר זה – די זאך וואס מ׳האט געשמועסט אז מ׳מעג בעצם טון, אויב טוט מען די מעשה פאר שבת מעג מען עס טון אפילו די געשעעניש, די רעזולטאט געשעט אינמיטן שבת, אבער ס׳איז דא ווען מ׳טאר נישט. ויש בדבר זה דרכים שאנו אוסרין – ס׳איז דא דרכים וואס מ׳טאר נישט לייגן די קדירה אויפ׳ן פייער ערב שבת. דרכים – ס׳איז דא פארשידענע אופנים פון מיני עסן, מיני טעפ, מיני קדירות, איך מיין תנורים, מיני אויוונס וואס איז אסור. גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת – פארוואס איז עס אסור? ווייל מ׳איז חושש, חכמים האבן געמאכט די גזירה, אז אויב וועט מען עס לאזן וועלן מענטשן נכשל ווערן מיט מישן אין די גחלים בשבת.
ווייל אמאל איז קאכן געווען אין גחלים, און די גחלים דארף מען פון צייט צו צייט טשארן אז ס׳זאל ווערן צוריק שטארק הייס, ווייל די אש שטערט די אקסידזשען פון אנקומען צו די פייער און אים געבן חיות. סאו די שיטה איז, אביסל ארומרוקן מיט די קוילן אז די אש וואס איז שוין אינגאנצן אויסגעברענט זאל אראפפאלן, ס׳זאל קענען אנקומען לופט צו די פייער, און הייבט זיך אן די פייער צוריק קאכן. און דעמאלטס איז ער עובר אויף מבעיר, און אויך לכאורה אויף מבשל, ווייל ער קאכט יעצט שבת, ער מאכט אז די פלאם זאל זיין העכער שבת.
ווער ס׳מאכט א גריל מיט קוילן ווייסט פון דעם. יא, ס׳איז א זאך וואס מ׳דארף כסדר, יעדע שטיק צייט דארף מען געבן א מיש, וואטעווער מ׳דארף טון.
זאגט דער רמב״ם, וואס זענען די דרכים ווען דארף מען טאקע אזוי חושש זיין? דער רמב״ם גייט ברענגען פארשידענע דוגמאות, באט איך וויל עס זאגן פארדעם אויסנווייניג, איך מיין אז ס׳וועט זיין גרינגער. אז ווען מ׳דארף חושש זיין איז ווען דער מענטש וויל, האט אן אינטערעס צו מישן אז ס׳זאל ווערן הייסער, דעמאלטס איז מען חושש. סאו אויב איז עס אזא מין עסן וואס אויב ס׳ווערט הייסער וועט עס ווערן נאך בעסער, ס׳וועט זיין קריספי, איך ווייס, אדער אזעלכע סארט זאכן.
אבער למשל, ס׳איז דא אבער אנדערע סארטן עסנס אדער סארטן מצבים וואס ס׳איז נישטא קיין שום ריזן אז ער זאל מישן, אדער וואס עס גייט עניוועי דויערן זייער לאנג ביז עס וועט זיך קאכן, סאו דו גייסט נישט קיין סאך אויפטון מיט די ביסל מישן. אדער אז די מישן גייט ערגער מאכן. די רמב״ם גייט אויסרעכענען די אלע אופנים. יא?
יא, ס׳איז דא לכאורה צוויי זאכן וואס דא איז א נייע זאך. מ׳דארף לערנען די כללים אינעווייניג, אבער בעצם צוויי אנדערע תנאים. קודם כל, איז דא ערטער…
כללי שהייה: תבשיל, פייער, און אויוונס
הלכה ג (המשך) – די דרכים פון שהייה: ווען מ׳דארף חושש זיין
Speaker 1:
איז דער רמב״ם זאגט, וואס זענען די דרכים? ווען דארף מען טאקע אזוי חושש זיין? איז דער רמב״ם גייט ברענגען פון פארשידענע גמרות, אבער איך וויל עס זאגן פארדעם אויסצוברייטערן, איך מיין אזוי וועט עס זיין גרינגער.
אז ווען מ׳דארף חושש זיין אז דער מענטש וויל, האט אן אינטערעסע צו מישן אז ס׳זאל ווערן הייסער, דעמאלטס איז מען חושש. סאו אויב איז עס אזא מין עסן וואס אז ס׳ווערט הייסער ווערט עס נאך בעסער, ס׳ווערט קריספי, איך ווייס, אדער אזעלכע סארט זאכן. אבער למשל אייער קען, אבער אנדערע סארט עסנס אדער סארט מצבים וואס ס׳איז נישטא קיין שום ריזן אז דו זאלסט וועלן מישן, אדער וואס ס׳גייט עניוועי דויערן זייער לאנג אז ס׳זאל זיך קאכן, סאו דו גייסט נישט קיין סאך אויפטון מיט דעם ביסל מישן, אדער אז די מישן גייט ערגער מאכן, איז דער רמב״ם גייט אויסרעכענען די אלע אופנים. יא?
Speaker 2:
יא, ס׳איז דא לכאורה צוויי זאכן וואס דו האסט גענייעט. איך דארף קוקן די, מ׳דארף לערנען די כללים אינעווייניג, אבער וועט זיין צוויי אנדערע דינים. קודם כל, איז דא א דין אין די תבשיל, רייט? נאר א תבשיל וואס האט עפעס, אויב דו זאגסט אז ס׳איז נישט עפעס פארדינען פון די ווערן געקאכט מער אדער בעסער, דעמאלטס איז דא א חשש. און צווייטנס איז דא דינים אין די פייער. וועלכע סארט פייער מ׳קען מחטא זיין, אדער מ׳דארף מחטא זיין, אדער מ׳קען נישט מסיר דאס. וועלכע מין אויוון, וועלכע מין פייער, וועלכע מין מחתה?
Speaker 1:
ניין, ס׳איז דא אויסער דעם, ווען ס׳איז דא אקטשועל גחלים, וואס איז כמעט נישט געבליבן גחלים, איז אויך דא עקסטערע טענה און עקסטערע מקום.
Speaker 2:
יא, אקעי, אקעי. יא, אמת, דאס גייסטו אים צולייגן. איך זאג נאר, באופן כללי איז דא א דין פון די תבשיל. נאכדעם, אפילו א תבשיל וואס האט א חשש, נאך אלץ דארף עס זיין אזא סארט פייער אדער אזא סארט אויוון וואס מ׳קען חושש זיין. סאו דער רמב״ם׳ס סטראקטשער גייט זיין, ער גייט אנהייבן געבן די תבשיל וואס איז אסור. נאכדעם גייט ער זאגן, אין די תבשיל זענען אסור אלע סארט אויוונס און סארט פייער פון יענע אויוון וואס מ׳דארף חושש זיין. נאכדעם גייט ער זאגן וואס איז מיט א תבשיל וואס איז נישט בכלל א פראבלעם, וואס פארדינט נישט גארנישט. און די רמב״ם אזוי, קייצעט, הייבט ער אן אזוי:
די רמב״ם׳ס ווערטער: תבשיל שלא בישל כל צרכו
תבשיל שלא בישל כל צרכו, א תבשיל וואס איז נאכנישט געווארן אינגאנצן געקאכט, ס׳איז נאכנישט געווארן כל צרכו, אדער חמין, אדער הייס וואסער וואס איז נישט געווארן געקאכט כל צרכו, דא הייבט זיך אן… לאמיר לערנען קודם די שטיקל, אבער דא איז די שאלה וואס טייטש כל צרכו. או תבשיל שבישל כל צרכו, אדער א תבשיל וואס איז שוין יא געווארן אינגאנצן געקאכט, אבל כל זמן שמצטמק יפה לו, א גאנצע צייט ווען ס׳ווערט בעסער. מצטמק מיינט ס׳ווערט קלענער, ס׳ווערט אזוי ווי למשל א גרויסע קוגל, ווי לענגער ס׳איז אויפ׳ן פייער ווערט עס מער קריספי און קלענער. יא, ס׳ווערט אזוי, ס׳ווערט טייט. מצטמק. די מיני עסן וואס ס׳איז גוט פאר אים, דער מענטש וויל אז ס׳זאל אויסקאכן א חלק פון די וואסער, ס׳זאל זיין ווי מער קריספי וכדומה, די אלע זאכן אין משהין אותן על גבי האש בשבת, טאר מען עס נישט לייגן אפילו ערב שבת, עס לייגן און ס׳זאל שהיה זיין, ס׳זאל ליגן אויף די אש בשבת, אף על פי שהניחן מבעוד יום, אפילו מ׳האט עס געלייגט פאר שבת.
פארוואס? גזירה שמא יחתה בגחלים, איז דא א חשש אז ער גייט מישן אין די גחלים. פארוואס? כדי להשלים בישולו, ביי די זאכן וואס זענען נאכנישט אינגאנצן געקאכט, וועט ער וועלן אז ס׳זאל שוין זיין געקאכט, ס׳זאל שוין זיין גרייט. או כדי להצטמק, אדער ווייל ער וויל אז ס׳זאל זיין בעסער, ס׳זאל זיין מער קריספי. לפיכך, סאו די זאכן זענען א פראבלעם.
די עצות: גרוף וקטום
סאו וואס איז יא די עצה? גיי איך דיר אריינזאגן, אז אויב האסטו יא א תבשיל שבישל כל צרכו, וויאזוי קענסטו עס יא לייגן אויף די פייער ס׳זאל נישט זיין די גזירה שמא יחתה, וויאזוי מעג מען עס לייגן ערב שבת? איז די עצה אזוי: אום… זאגט ער דריי וועגן וויאזוי צו מאכן אז די פייער זאל נישט זיין אזוי גרינג צו מחתה זיין אדער אזוי ווייטער. הגם אז ס׳איז דא אזא דרך הבישול וואס איז די איסור, אבער די פייער דארף אויך זיין א פייער וואס איז א פראבלעם. אויב מ׳קען מאכן די פייער א פייער וואס איז נישט קיין פראבלעם, איז דא אן עצה. איז אום גורף וחוטא, איין עצה איז ארויסנעמען די ברענעדיגע קוילן, ס׳ארויסשארן פון דארטן, אדער צודעקן די ברענעדיגע קוילן. כיסוי אש על קירה, באפר על גבי האורות הדקין. ער דעקט צו די קוילן מיט אפר, מיט אש, אדער מיט ברעקלעך סחורה, איך ווייס, שטויב, וואס מאכט אז די פייער זאל ווערן אסאך שוואכער, און ממילא איז נישטא וואס מחתה צו זיין, אדער די מחתה זיין איז נישט אזא אויפטו. בקיצור, דאס גייט מאכן אז מען זאל נישט מחתה זיין.
אדער די אנדערע עצה איז, אויב איז א מצב אז די גחלים זענען שוין מער ווייניגער אויסגעברענט, זיי זענען שוין איינגעשלאפן, וואס דעמאלטס זענען זיי אוטאמאטיש הרי הן כמכוסות באפר, דעמאלטס דארף ער נישט לייגן אפר, דעמאלטס איז דאס שוין אליין אפר אויב די קוילן זענען שוין אויסגעברענט.
אדער א פאל אז מען האט נישט גענוצט געווענליכע קוילן פון האלץ, נאר ער האט געהייצט מיט שטרוי אדער מיט גבבא, וואס איז אנדערע סארט שטיקלעך העלצער פון די פעלד, או גללי בהמה דקה, אדער אפפאל פון בהמות, בהמה דקה, שהרי אין שם, אויב הייצט מען מיט די סארט זאכן, זאגט ער, אז די זאכן קען מען אנצינדן, ס׳קען ווערן הייס, אבער נישט אויף די לעוועל, נישט אזוי ווי גחלים וואס נאכדעם וועט העלפן די מחתה זיין.
היסח הדעת – נישט קיין זכר, נאר א מציאות
אין אזא מצב וואס דו האסט שוין אוועקגענומען די פראבלעם פון מחתה זיין, גייט מען צוריק צו די געווענליכע הלכה אז מען מעג לייגן עפעס פאר שבת אז ס׳זאל זיך קאכן אום שבת. ממילא, ערלויבט די משנה, לכתחילה מעג מען יא שהייה זיין, מאכן אז ס׳זאל זיך ליגן. שהייה זיין מיינט זיך אויפהאלטן ערגעץ, מאכן אז די טאפ זאל זיך אויפהאלטן אויף די פלאם. פארוואס מעג מען? שהרי הסיח דעתו מן התבשיל. מיט דעם וואס ער האט ארויסגענומען די קוילן, אדער מיט דעם וואס ער האט עס צוגעדעקט צו מאכן אז די קוילן זאלן ווערן שוואכער, האט ער מסיח דעת געווען פון די תבשיל. ער האט געמאכט קלאר צו זיך, זיך צו דערמאנען, אדער ער האט געמאכט קלאר אז ער גייט נישט זוכן צו מאכן די תבשיל ווערן שנעלער אדער בעסער. ממילא, לא גזרינן שמא יחתה באש, איז נישטא די גזירה אז ער גייט מחתה זיין, קערן אין די אש.
היסח הדעת איז נישט קיין זייכער, נישט אז ער מאכט א סיין. כפשוטו, ס׳איז אן אזא אופן וואס ער קען יעצט נישט סאלווען. אפילו טעארעטיש, ווען ער וואלט געהאט עפעס אן עצה צו מאכן די תבשיל אביסל בעסער, וואלט ער געקענט, אבער ער האט עס שוין פארמאכט, ס׳איז שוין אויס, ער קען שוין נישט. מסיח דעת איז נישט קיין דין אין דעת, ער קען זיין אז ער איז גחלים עוממות, אזוי זעט מען ארויס ווייל מ׳וועט זען שפעטער. איך מיין אז מ׳קען, ס׳איז דא א וועג צו מחתה זיין, ווייל ער האט עס ווערן אייזלער, אבער ס׳איז מער, אין דעם אופן האט ער אפגעלאזט, ס׳איז נישט איבערגעקוקט, ס׳איז נישט קיין זייפה. מסיח דעת איז מיינט אז ער האט קלאר געשטעלט, ממילא גייט ער נישט מחתה זיין, ווייל ער האט עס שוין אוועקגעשטעלט ביי זיך אז דאס איז די מצב פון דעם טאפ.
ווייל מ׳קען נישט, ס׳איז נישט קיין זייפה, ס׳איז נישט קיין אופן פון ענגליש, ס׳איז שווערער, אלעס אין די וועלט קען מען, מ׳קען אויך ברענגען אז דער רבונו של עולם זאל מאכן א נס און ס׳זאל צוריק ווערן גארנישט, זייער גוט, ווייל אן אנדערע תנא קען מיר יא, אבער א דעה שטייט דא, א תנא קען מיר יא. די ווארט איז נישט, איך וויל נאר זאגן א פוקא וואס מענטשן מיינען סאמטיימס, וואס גריפה וקטימה איז א זכר בעלמא, ער לייגט א סיין אז היינט איז שבת און מ׳טאר נישט גורף זיין, ס׳איז נישט דאס, מ׳מאכט עס אויף אופן, אויב וואלט מען דארט געקענט האבן א חלה טישטוך, א חלה דעקל וואס שטייט דערויף שבת, וואלט עס געקענט העלפן בכלל, אדער מ׳שטעלט א שומר, אבער דאס איז נישט די וועג וואס די הלכה אפערעיט דא. ס׳קען זיין אז ס׳וואלט וואס געהאלפן, אבער ס׳שטייט נישט דא. אויב איינער זאגט אז ער האט א סליחה און ער שטעלט א שומר, למשל, ווייל מ׳לערנט מיט קינדער, און דארט איז דא א חשש מיעוטא, איז דא עפעס א זאך פון מ׳קען שטעלן א שומר, דא זעט מען אז ס׳איז נישט א שומר.
דא איז אלעס אבאוט אויב ס׳איז די מין טאפ וואו ער האט נישט קיין סיבה צו מחתה זיין, אדער ער האט יא א סיבה, ווייל די תבשיל איז נאך מצטמק ורע לו, אבער ער קען נישט, אדער ער קען טעקניקלי, אבער ס׳איז שוין אפגעלאזט, ס׳איז שוין גענוג ווייט פון די, אין אנדערע ווערטער, אין די סיטואציע שטייט מען שוין נישט מער מיט דעם גאפל צו מחתה זיין, מ׳לאזט עס, ס׳איז שוין וואטעווער ס׳איז איז עס. ער זאגט דא דעטן אויף תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, דא דא דא די מפרשים לייגן צו וועגן די נושא פון וויפיל ס׳דארף ווערן געקאכט, אבער די רמב״ם ברענגט ס׳נישט, ס׳איז לאמיר גיין ווייטער. ס׳איז מאכל בן דרוסאי, אבער די רמב״ם ברענגט נישט די ענין פון מאכל בן דרוסאי דא. אקעי.
הלכה ה – חילוקי אויוונס: כירה, כופח, תנור
במה דברים אמורים – נאר ביי כירה
Speaker 2:
במה דברים אמורים? יא. פארטש אנדערע זענען מער מקיל, אנדערע זאגן אז אפילו אויב ס׳איז נאכנישט, אז אויב ס׳איז שוין מאכל בן דרוסאי הייסט עס שוין נתבשל כל צרכו. יא. לאמיר גיין ווייטער. זאגט דער רמב״ם ווייטער, במה דברים אמורים, די הלכה וואס מ׳האט געזאגט אז ס׳איז גענוג מיט א שוואכערע, מיט צוויי וועלכע וועג, די דריי די גמרא האט געזאגט פון מאכן אז מ׳זאל זיין אביסל שווערער צו מחטא זיין, אדער מ׳זאל נישט אויספעלן צו מחטא זיין, אז דאס איז גענוג, איז גוט בכירה, שהבלה מועט, א סארט אויוון וואס איז נישט זייער הייס, שהבלה מועט, וואס די הייסע לופט איז ווייניג.
ס׳איז דא דריי מיני אויוונס וואס די הלכה גייט אויסרעכענען: א תנור איז די הייסטע, און נאכדעם איז דא א כירה מיט א כופח. כופח איז אביסל שוואכער ווי תנור, און כירה איז די ווייניגסטע הייס. תנור איז די היץ שטערקער, תנור איז געבויעט אז אונטן איז עס ברייט און אויבן ווערט עס שמאל, און אזוי האלט זיך אסאך פון די היץ.
תנור – אפילו גרוף וקטום העלפט נישט
סאו א תנור וואס איז אסאך א הייסערע היץ, דעמאלטס העלפט נישט אז ער האט געטון איינע פון די דריי עצות, אז ער האט ארויסגעשארט די אויבערשטע גרופה, אפילו ער האט ארויסגעשארט די קוילן, אדער כיפה באפר, ער האט צוגעדעקט די קוילן מיט אפר, אדער ער האט געהייצט די אויוון בקש ובגבבא, מיט שוואכערע זאכן, נישט קיין גחלים. פון דעסטוועגן דאך, אין משהין בתוכה, טאר מען, ווייל ס׳איז א תנור וואס איז אסאך הייסער, טאר מען נישט משהה זיין בייסט אויף די תירוץ אז ער איז גורף געווען, טאר מען נישט משהה זיין נישט בתוכה, מ׳טאר נישט אריינלייגן א טאפ אין די אויוון, און נישט נאר דאס נאר אויך ולא על גבה, נאך א וועג וויאזוי צו קאכן אדער וויאזוי צו אנהייצן זאכן איז צו לייגן אינדרויסן פון די תנור, ולא על גבה, און אויך נישט סומך לו. ס׳איז דא דריי וועגן בעצם, מ׳קען לייגן אויף די תנור, לעבן די תנור, אז ס׳זאל ווערן הייס פון די וואנט פון די תנור, אדער אינעווייניג. טאר מען די אלע דריי זאכן נישט טון.
קיין תבשיל שלא בישל כל צרכו, א תבשיל וואס איז נאכנישט אינגאנצן געקאכט, או שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, א תבשיל וואס ס׳איז דא א סיבה אז מ׳זאל טראכטן אז ער גייט אפשר וועלן מחטא זיין אז ס׳זאל ווערן בעסער, ווייל עס זאל ווערן געקאכט. טאר מען נישט אפילו ווען ס׳איז געווען גרוף וקטום, אלע די זאכן. פארוואס? ווייל הואיל והבלו חם ביותר, ווייל דער תנור איז זייער א הייסע זאך, איינער מסיח דעת, איז מיר נישט מסיח דעת, טאטש ווייל דער מאכל ווערט א גאנצע צייט געקאכט. קיצור, דארטן איז מער דער סדר אז מ׳איז ירא חטא.
Speaker 1:
ס׳איז נאך דא אין דעם תנור גענוג היץ פון די ניצוצות פון די וואטעווער וואס דו בלאזסט ארויף, אז ס׳העלפט. יא, ס׳איז נאך דא וואס מחמיר צו זיין. מ׳איז מחמיר חומרא, ס׳איז נאך דא וואס מחמיר צו זיין.
שיעור בהלכות שבת – פרק ג: השהיה על האש
הלכה ה-ו: תנור – פארוואס גרוף וקטום העלפט נישט
טאר מען נישט, אפילו ווען ס׳איז געווען גרוף וקטום אדער די זאך. פארוואס? ווייל הואיל והאבלו חם ביותר, ווייל דער תנור איז א הייסע זאך, אינו מסיח דעת, איז מען נישט מסיח דעת. דאס הייסט, ווייל דער מאכל ווערט א גאנצע צייט געקאכט.
קיצור, דארטן איז מער דער סדר אז מ׳זאל יא מחטא זיין. ס׳איז נאך דא אין דעם תנור גענוג היץ פון די ניצוצות, פון די וואטעווער, ס׳בלייבט, און ס׳העלפט. יא, ס׳איז נאך דא וואס מחטא צו זיין. ממילא, חוששין מיר נאך אלץ, חוששין שמא יחתה בגחלים, אפילו אויב ער האט גורף געווען, ער האט ארויסגענומען די קוילן, אבער עפעס קוילן בלייבט אייביג. מ׳זעט אויך שפעטער אז אפילו ווען מ׳גרעבט… ס׳מאכט סענס, ווייל ס׳זעט נישט אויס אזוי ווי אונז. מסתמא זעט מען בכלל נישט די פלאר אין אזא פלאץ. ס׳איז אן אשיגע פלאץ וואו מ׳האלט אין איין לייגן קוילן, סאו ס׳בלייבט עפעס אייביג קוילן, אפילו ווען מ׳שארט ארויס און מ׳לייגט נייע קוילן, איז נאך עפעס קוילן בלייבט. ממילא, דארט איז דאך א חשש.
וואס? דער רמב״ם געבט דריי ליינס פאר די שאלה וואס דו ווילסט וויסן וואס בלייבט אהער. “חוששין שמא יחתה בגחלים, ואף על פי שהאש מעוטה, או שהיא אש קש וגבבא”. אפילו אויב מ׳האט געשמועסט אז ס׳איז א… דאס איז אן אש… ניין, קודם רעדט ער וועגן די צווייטע צוויי חלוקים, ווען מ׳דעקט עס צו מיט עפר אדער ווען מ׳מאכט מיט קש וגבבא. איז אפילו דארטן איז דא א שוואכערע פייער, וואס לגבי כירה וואלט עס געווען גענוג, אבער ס׳איז דאך נישט… אדער אפילו אויב ס׳איז באדעקט, איז דאך דא דארטן א פייער, האבן מיר מורא ער וועט מחטא זיין.
איי, וואס איז די רמב״ם פארשטייט זיך מיט גרוף? גרוף מיינט אז מ׳האט ארויסגענומען די קוילן. פארוואס האט מען ביי א גרוף אויך נאך אלץ מורא שמא יחתה? “לפיכך אסרו להשהות בתנור אף על פי שגרוף”. סאו דער רמב״ם, “שגורף אינו גורף אלא רוב האש בלבד, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצות אש, ומפני שהבלו חם, אפשר שיחתה בגחלים”. מ׳קען אים נישט ארויסשארן אלע פייער אז ס׳זאל נישט בלייבן אביסל קוילן, א פינק. און מפני שהבלו חם, ווייל ס׳איז אזוי הייס, איז דארטן אין אזא היץ מאכט סענס אז אפילו די ביסל קוילן און שארן וועט העלפן. ס׳זעט אז עס איז אין א כירה, איינמאל ס׳איז שוואכע קוילן, אדער ס׳איז נאר געבליבן א טראפ, וועט ער גארנישט אויסמאכן דיין שארן, ממילא איז מותר דאס. אבער א שטארקע תנור, אפילו די ביסל מחטא זיין און די ביסל וואס איז נאך געבליבן אדער אין די צוגעדעקטע קוילן וועט העלפן, ממילא וועט ער יא האבן א סיבה צו וועלן מחטא זיין, ממילא טאר מען נישט אין א תנור מיט די אופנים.
וויאזוי מעג מען יא אין א תנור? ער האט עס נאכנישט דערווייל געזאגט, מיר וועלן זען שפעטער, אפשר וועט דער רמב״ם נאך זאגן. און יעצט זאגט ער, יעצט גייט ער רעדן, אז די היתרים העלפן נישט. די דריי היתרים וואס איז דא אויף כירה העלפן נישט אויף תנור.
שאלה: אויב מ׳קען יא גורף זיין די כל האש?
עס קען גראדע זיין אויב איינער האט יא א וועג צו גורף זיין די כל האש, לאמיר זאגן ער האט א מער פענסי תנור וואס מ׳קען ארויסנעמען די גאנצע טאץ פון אונטן, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין אנונג וואספארא אמאל׳יגע תנורים ס׳איז געווען, אבער לכאורה איז דאס אמת, תנור איז אזא סארט אופן וואס מ׳קען נישט, וואס ס׳בלייבט אלעמאל עפעס, און ממילא האט דאס א חשש גריפה, וואס נאך אלץ טו איך עפעס וואס איך דארף מחטא זיין, און ס׳איז נישטא קיין שום וועג מחטא צו זיין, איז דאס מותר אפילו א תנור. איך ווייס נישט, קיין גרויסע קושיא איז דאס נישט.
אדער די גזירה דרבנן, לכאורה. לכאורה איז דאס נישט פון די מיני זאכן וואס די חכמים וואלטן גוזר געווען בכל אופן. איך פרעג נאר, אפשר וועגן דעם זאגט דער רמב״ם אין תנור, דער תנור איז געווארן א דבר אחר. איך פרעג נאר, וועגן דעם געבט דער רמב״ם די גאנצע אריכות, וואס געבט ער מיר א טעם? ס׳איז לשון הרמב״ם, א קשיא אויף די הייליגע חכמים וואס האבן גע׳אסר׳ט. ער מיינט דאס מסביר צו זיין, ווייל געווענליך ווען מ׳איז גורף איז מען נישט גורף די גאנצע, ממילא מיינט ער דאס צו זאגן אפשר די הלכה, אז אויב מ׳וועט טרעפן א וועג צו יא גורף זיין יעדע לעצטע שטיקל ניצוץ וועט יא זיין. אפשר דער רמב״ם מיינט דאס צו זאגן להלכה, ווייל די פראבלעם דא איז אז איך גלייב נישט אז אין די רמב״ם׳ס צייטן האט מען גענוצט די זעלבע ווארט תנור, כירה, כופח, דארף מען קודם כל יעדער איינער מדמה זיין זיין אויוון און עס לייגן אין די קאטעגאריעס. קען זיין אז דער רמב״ם האט גע׳באדערט די זעלבע וואס באדערט יעדער איינער וואס לערנט די סוגיא, וואס האב איך מורא שמא יחתה, ער איז דאך גורף געווען.
און ער זאגט דיין שאלה צו אזא מין תנור איז דאס מותר, קען זיין אז אונז וועלן מיר בכלל זאגן אז דאס האט נישט א נאמען תנור, דאס האט א נאמען כירה. אויב איז דאס זיין מציאות פון פייער דארטן אונטן איז דאס נישט דא קיין סאך געבליבענע אלטע גחלים. מ׳דארף רעדן וועגן די היינטיגע אויווענס וכדומה. אבער ס׳איז נישט ממש א שאלה הלכה למעשה, אבער איך וויל זאגן א כלליות׳דיגע הערה וועגן דעם. אונז דארפן אביסל שמועסן, קען איך שוין אנהייבן.
דיגרעסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין פסיקה – נישט צושטעלן צו נייע מציאות׳ן
Speaker 1:
סאו, דו זאגסט א זייער אינטערעסאנטע זאך. דער רמב״ם, למשל, איך ווייס נישט וואס איז געווען בזמן הרמב״ם, קען זיין אז בזמן הרמב״ם איז דאס יא געווען, אבער ס׳איז זיכער אז דער רמב״ם וואלט נישט געקערט, ווייל דער רמב״ם כמעט קיינמאל נישט זאגט, “בזמן הזה שאיננו משתמשים בכלי פלוני של הגמרא, נאר מיט עפעס א נייע כלי, איז די הלכה אנדערש.” ווייל דער רמב״ם קוקט זיך אן אז ער איז סך הכל א סאמערי פון תורה שבעל פה. ער דארף זאגן אפילו די דוגמאות. איי, די דוגמאות איז אפשר נאר וואס איז פונקט דעמאלטס געווען, אבער אזוי איז די תורה שבעל פה געווארן, לויט די דוגמאות וואס איז געווען בזמן המשנה. דער רמב״ם ברענגט אלעמאל די זמן המשנה.
ס׳האט מיר דערמאנט די משנה ברורה. דער חפץ חיים האט געשריבן א ספר משנה ברורה אויף הלכות אורח חיים, הלכות וואס זענען נוגע למעשה, און ער האט נישט געשריבן קיין איין מאל נישט, נישט אויף שבת, נישט אין ערגעץ נישט, די הלכות פון נייע טעכנאלאגיע וואס איז דא נאר היינט. און פארוואס? מענטשן זאגן ווייל ער האט מורא געהאט זיך אריינצומישן, ס׳איז נאך געווען ניי, ער האט נישט געוואלט מכריע זיין אין א מחלוקת צווישן די רבנים. אבער ס׳קען אויך זיין א טיפערע ריזען, אזויווי דער רמב״ם. ער וויל נאר ברענגען, די משנה ברורה׳ס דזשאב איז געווען צו ברענגען נישט נאר די משנה, אויך די אחרונים. ער וויל זאגן וואס די הלכה איז. צוצושטעלן צו א קעיס, דאס איז די דזשאב פון א רב, דאס איז נישט די דזשאב פון א הלכה ספר.
איך וועל אפשר צולייגן, דער רמב״ם האט א ספר “מחנה ישראל”, דאכט זיך אזוי הייסט עס, הלכות וואס קענען זיין נוגע פאר א איד וואס גייט אין מיליטער. און אין אזא פלאץ דארף ער אריינלייגן אלע מיני פראקטישע, אזא מין גאלמעסער מעג מען יא נוצן, און אזא מין גאלמעסער נישט, ווייל דאס איז א פראקטישע ספר. אבער משנה ברורה האט ער נישט געוואלט ארויסגעבן.
אזוי ווי איך האב נעכטן געזאגט אז ר׳ שלמה זלמן אויערבאך האט געזאגט אז די עלעקטריק איז אזוי, אקעי, האט ער געזאגט, אבער מ׳קען נישט מאכן פון דעם א כלל, ווייל ער האט נישט די כח, ער איז נישט קיין חכם, מ׳האט נישט די כח צו מאכן א נייע כלל אין הלכה.
דיסקוסיע: היינטיגע אויווענס און דער ענין פון בלעך
Speaker 2:
איך מיין, די אלע זאכן זענען גאנץ שווער, ווייל למשל, אויב איינער וועט וועלן קאמפעירן היינטיגע אויווענס צו דעמאלטסדיגע אויווענס, וועט נישט זיין גענוג אז ער גייט רעכענען די אמאונט פון היץ, נאר אויך די “שמא יחתה”, אויב ווערט עס זייער גרינג, ווייל מען קען מיט א קליינע קנעפל, אפשר ווערט די “שמא יחתה” אסאך הארבער.
Speaker 1:
איך וויל דא זאגן, איך וויל זאגן אז א שטיקל סילווער פויל העלפט, וואס ליגט דארט, ווערט עס נישט אזוי…
Speaker 2:
אויב ס׳איז אזוי גרינג צו מחטא זיין, מען דארף פרעגן רבנים. אבער על כל פנים, וואס עס שטייט, אויב וואס מיר האבן א נייע גזירה, איז אן אנדערע זאך. אבער לויט וואס עס שטייט אין די תורה, אין די חכמים, אין די שולחן ערוך, און אין די פוסקים, איך מיין צו זאגן אין די פריערדיגע פוסקים, איז אז ס׳איז דא א חשש “שמא יחתה”, וואס איז געזאגט געווארן אויף די אופן גחלים. ס׳שטייט נישט אין ערגעץ נישט “שמא יוסיף”, “שמא למדורה”, “שמא” צו מאכן גרעסער די פייער. סאו, בפשטות, ס׳איז דא ענליכע זאכן, אבער ס׳איז נישט דא די ערשטע שיעור.
דער בריסקער רב׳ס שיטה
בפשטות, און איך האב געהערט אז דער בריסקער רב האט אזוי געהאלטן, ער האט נישט געקענט פארשטיין פארוואס מענטשן מאכן א בלעך אין די היינטיגע אויווענס, ווייל ס׳איז נישט דא קיין שום קולא, ס׳איז נישט דא וואס מחטא צו זיין. אונז פירן זיך, יעדער, איך מיין אלע אידן וואס איך קען פירן זיך צו לייגן א בלעך שבת אויף די אויוון, איך האב נישט קיין עין הרע אויף דעם. איך כאפ נישט די געדאנק.
דער יסוד פון “שמא יחתה”
אבער נאכאמאל, די חז״ל האבן אונז געזאגט אזוי, ספעציעל מיט די רמב״ם׳ס פרעימינג, מען מעג טון מלאכות ערב שבת, אויסער מיני מלאכות וואס ס׳איז דא א חשש אז אום שבת גייסטו נאך עוסק זיין אין דעם. און אז דו לייגסט א טאפ אויפן פייער, איז דא די ענין פון “מצטמק ויפה לו”, וואס חז״ל האבן אויף דעם געזאגט אז ווען דו ווילסט דיין תבשיל זאל זיין בעסער, האב איך מורא אז דו גייסט רוקן מיט די פייער. רוקן נישט, ס׳איז נישט די מורא אז דו גייסט מאכן די פלאמען אביסל העכער. רוקן, מען מאכט עס נישט געווענליך. דו זאלסט פארשטיין, די חתיה איז אזוי ווי ווער ס׳מאכט א בארביקיו ווייסט, חתיה איז א זאך וואס מען טוט כסדר. ער זאגט שבת, איך רעד נישט צו קאכן, אבער די נארמאלע אופן פון קאכן איז אז יעדע צוואנציק מינוט גיבט מען א קוק און מען רוקט. ס׳איז נישט די נארמאלע אופן פון קאכן אז מען יעדע צוואנציק מינוט דרייט מען ארויף די פייער. דאס איז נישט ווי מען קאכט געווענליך.
און מען רעדט נישט נאר פון א בארביקיו וואס ס׳נעמט צוויי מינוט צו קאכן. מען רעדט פון דא, ס׳איז א פלינגערע בארביקיו. רייט, ס׳איז א פלינגערע בארביקיו. גחלים, ווען מען קאכט מיט גחלים, גחלים איז א זאך וואס ס׳איז דאך בעיביסיטינג, מען דארף עס בעיביסיטן כסדר. היינטיגע אויווענס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף בעיביסיטן כסדר. מען דארף עס בעיביסיטן, ס׳זאל נישט, איך ווייס, ס׳זאל נישט פארברענט ווערן, א זאך א זאך, אבער נישט מען דארף די גאנצע צייט פיקסן די פייער. סאו די גזירה פון גחלים איז נישט דא אויף די היינטיגע אויווענס, וויפיל איך קען פארשטיין.
דער בלעך איז א זכר
ס׳איז דא א נייע גזירה פון די מנהג ישראל אז מען לייגט א בלעך, יענע בלעך איז מער אזוי ווי זכר, ס׳איז מער אזוי ווי א סיין, צו געדענקען אז ס׳איז שוין דא וואס מ׳טאטשט נישט. איך בין נישט אינגאנצן מסכים, ווייל מיר זעט אויס אז איינמאל די חכמים האבן געזאגט אז ווען ס׳איז דא א חשש אז א מענטש זאל האבן אן אינטערעס צו מאכן מבעיר אדער מבשל אז זיין עסן זאל ווערן בעסער אדער שנעלער אדער בעסער אדער מער מצומק וכדומה, דארף מען חושש זיין, און דער פאל פון די גמרא איז גחלים. אבער דאך, פונקט אזוי אז א מענטש וועט וועלן אז זיין תבשיל זאל ווערן אביסל הייסער, גייט ער דאס טון. די אלע אנדערע זאכן וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט, איך ווייס נישט, ער לייגט דארט נישט די רוב המאכלים, האבן אונז נישט מורא. אבער ווען ס׳האנדלט זיך מיט זיין תבשיל וואס עס גייט ווערן בעסער, האב איך מורא. אין די גמרא ווערט עס גערופן “שמא יחתה בגחלים”. איך וועל עס רופן, ער גייט מאכן אביסל העכער די פלאם.
קאונטער-טענה: אבער מ׳קען דאך ארויפדרייען די פלאם
Speaker 2:
אויב מ׳קען נישט טוישן די פלאם, אפשר ביסטו גערעכט. אז דו זאגסט אז דער מענטש לייגט יעדע וואך אויף די עקזעקט סעים פלאם, אקעי, דארפסטו וויסן אז דאס הייסט אזוי ווי “אמאי מיגז גחלים”.
Speaker 1:
אבער א נארמאלע זאך, א מענטש מאכט סאפער, און מ׳מאכט טשאלנט אינמיטן נאכט, פלוצלינג קומט ער אריין אין קאך, “אוי, איך קען באשטיין די טשאלנט זאל זיין נאך מער איינגעקאכט”. די הייליגע חכמים האבן געזאגט פונקט פארקערט, פון דיר וואלטן זיי געזאגט אז אפילו ווען ס׳איז יא דא וואס נאך אויפצוטון מיט די טאפ, איז עס מותר ווי לאנג ס׳איז נישט דא קיין חשש שמא יחתה. אין זייערע צייטן האט מען אויך געקענט ברענגען און צוברענגען נייע קוילן פון אינדרויסן. פונקט אזוי ווי מ׳קען היינט… וואס איז א חילוק? ס׳איז די זעלבע זאך! ס׳איז נישט די נארמאלע סדר! איך האב דיר געזאגט, ס׳איז נישט די נארמאלע סדר פון קאכן צו שטיין און ארויפרוקן די נאב. ס׳איז נישט די נארמאלע סדר. די נארמאלע סדר איז אז מ׳צינדט אן די פלאם.
Speaker 2:
דו האסט דאך אראפגעשטעלט א הלכה אז דער חשש שמא יחתה איז דא אן ענין, אזוי ווי ביי א גריל וואס דו ווייסט פון איך ווייס נישט, איך ווייס דא א זאך ווי א טאנער, און ס׳איז דא א זאך אז דער טאנער זאל ווערן הייסער כדי דער עסן זאל ווערן מער געקאכט. און אזוי איז דאך דא היינט אז א מענטש וויל אז די טאנער זאל ווערן הייסער כדי ס׳זאל ווערן מער געקאכט, ממילא איז דאך א חשש שמא יחתה. און ס׳איז נישט דא קיין חשש שמא יחתה, און אין הלכה שטייט קלאר אז ווי לאנג ס׳איז נישט דא קיין חשש שמא יחתה, איז מען נישט מורא אויף עפעס אנדערש. א גוי האט נישט קיין אינטערעס אז אונז זאל מען נאכגעבן אזא זאך אין הלכה. דאס הייסט, דו האסט געלערנט אז וואס איז גרופה וקטומה, און די אלע אופנים וואס אונז לערנען, איז עקזעקטלי ווען די תבשיל איז יא א תבשיל וואס ער קערט דערוועגן נאך, ואם כל זה, וויבאלד אז ס׳איז נישט, אפילו אז מ׳קען טעקניקלי יא, אבער ס׳איז נישט איינגעפירט, ביי עקירה איז נישט איינגעפירט אז מ׳גורף, פלאמעס? יא, אנגעפירט טאקע. מענטשן רוקן נאך, אראפגעמאכט אראפ לויט די היתר. אבער דא ס׳איז א נייע איסור! איך האב דיר געזאגט: אויב דו האסט עס נישט געטוישט פון גחלים צו אן אנדער מין פייער, ס׳איז די זעלבע פייער און די זעלבע טאפ.
Speaker 1:
נאכאמאל, דער חילוק פון גחלים און אן אנדער מין פייער שטייט אין די משנה. אויב ס׳איז אן אנדער מין פייער, איז עס מותר. אויב ס׳איז בקש קש גבבא וכדומה, די אנדערע תנאים, ודאי, דאס וואס ס׳שטייט, ס׳איז נאר דא א איסור שבות, ס׳איז נישטא קיין…
פרק ג: השהיה על האש בשבת — כופח, תבשיל חי, ועצת אבר חי
הלכה ז: כופח — הממוצע בין כירה לתנור
Speaker 1:
און ביי פלאמעס איז יא איינגעפירט טאקע, ס׳איז דא אסאך מענטשן רוקן ארויף און אראפ, לאז די היץ זאל ארויפגיין.
אבער דאס איז א פוינט, דו זאגסט א נייע איסור, איך האב דיר געזאגט, ער האט געזאגט…
Speaker 2:
אבער דו האסט זיך געטוישט פון גחלים צו אנדערע מין פייער, ס׳איז די זעלבע פייער און די זעלבע טאפ.
Speaker 1:
נאכאמאל, די חילוק פון גחלים מיט אנדערע מין פייער שטייט אין די משנה, אויב ס׳איז אנדערע מין פייער איז עס מותר, אויב ס׳איז מכוסה גרוף וכדומה איז עס מותר. ודאי, דאס איז וואס ס׳שטייט. ס׳איז נאר דא א איסור, און איך האב דיר געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין נייע איסורים. איך האב דיר געברענגט א קלארע דוגמא אז חיתוי איז א זאך וואס מ׳טוט כסדר, דאס וואס דו זאגסט אז זיי האבן געמאכט א נייע גזירה איז נישט קיין זאך וואס מ׳טוט כסדר, דאס איז די זאך וואס זיי מחמיר, אבער דאס אז זיי זענען מחמיר איז ווייל א מענטש האט אן אינטערעס. דאס איז סתם א חשש חילול שבת, אויב א מענטש זעט אז ער איז נישט שלו זאל ער מאכן א גדר, אבער ס׳איז נישטא קיין גזירה פון די רבנן.
לכאורה, איך זאג מיין שיטה, אפשר קענסטו האבן א חילוק, אבער ס׳זעט מיר אויס די בירור פון די הלכה אז ס׳איז נישטא אזא גזירה אז יעדע זאך וואס וועט בעסער ווערן דארף מען חושש זיין. ס׳איז נאר דא א גזירה מיט גחלים וואס איז איינגעפירט, און די נארמאלע סדר איז אז מ׳האלט אז מ׳איז מחטא צו זיין, און מ׳דארף האבן א ספעציעלע שמירה נישט מחטא צו זיין.
Speaker 2:
נישט מסכים. ווייטער.
Speaker 1:
דו דארפסט נישט מסכים זיין, מ׳האלט איך גערעכט.
Speaker 2:
ס׳איז מיר אויס ממש די זעלבע, ממש. אלע פעלער קען איך הערן, אבער ס׳זעט מיר אויס ווי די היינטיגע שמירה פון חיתוי איז אז דו גייסט אביסל רוקן די פלאמען. און ס׳זעט מיר אויס ווי א זאך וואס איז א דבר הרגיל. ווען א מענטש וואלט ווען געלייגט א טאפ אינמיטן די וואך, וואלט ער אינמיטן אריינגעטשעקט וויפיל וואסער ס׳איז נאך דא אין די טשאנט, און ער וואלט ארויפגערוקט און אראפגערוקט. שבת קען עס אויך זייער גרינג געשען. דארף מען זען באפן אז מ׳זאל עס טון מיט אן עצה, עפעס וואס א מענטש זאל לייגן דארט א שטיקל סילווער פויל, ס׳זאל זיין אזויווי מסיח דעתו, ס׳זאל זיין אזויווי גרוף וקטומה.
Speaker 1:
דאס איז נישט, ווייל דאס וואס דו זאגסט מסיח דעתו איז א פראקטישע זאך. אויב די סילווער פויל… לאמיר זיין קלאר, אויב דיין שיטה איז גערעכט, דעמאלטס די סילווער פויל העלפט גארנישט.
Speaker 2:
פארוואס זאל נישט זיין קיין מין עצה פון גרוף וקטומה? מ׳גייט נישט יעצט הייסן יעדן איינעם זאל צוברעכן זיין אויוון.
Speaker 1:
זייער גוט, ס׳איז נישט קיין אויוון ווייל ס׳העלפט נישט. גרוף וקטומה מיינט יעצט קען מען כמעט שוין מער נישט מחטא צו זיין, אדער דאס איז שוין נישט קיין סארט פייער וואס מ׳קען מחטא זיין. דאס מאכט א ווייכערע מאן, לייגט אריין א סאפטערע קאודער. אבער דו מאכסט א נייע איסור, דו מאכסט א נייע איסור, דו מאכסט א נייע איסור מיט א נייע היתר.
איך האב נישט קיין טענות, יעדער איד איז מחוייב אויב ער זעט אז ס׳איז נישט, זאל ער מאכן אוודאי גדרים וסייגים, ס׳זאל זיין א שיינע זאך, אבער ס׳איז נישט די הלכה, ס׳איז א נייע זאך.
Speaker 2:
אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
קריאה והסבר: כופח — הבל ממוצע
Speaker 2:
זאג די הלכה ווייטער. א כופח איז די ערשטע וואס איך האב געזען די מחלוקת מצוה, וואס ער גייט מיר נישט פאר קעווענצן די ליכטיג. אקעי, נאכדעם, א מינוט, האסטו געענדיגט וועגן כירה, נאכדעם איז דא א תנור וואס איז איין רייד, און דא איז עפעס אינצווישן. כופח איז די הלכה איז די מידיום צווישן, די דרך הממוצע צווישן תנור און כירה.
כופח הבלו רב מהבל הכירה ומועט מהבל התנור.
כופח איז די היץ, ער האלט היץ מער ווי א כירה, אבער ער האלט היץ ווייניגער ווי א תנור. ממילא, וואס איז די הלכה? די הלכה איז טאקע האלב און האלב. אויף פלעצער וואס מ׳איז מחמיר איז דא פלעצער וואס מ׳איז מקיל.
לפיכך אם הסיקוהו בגפת ובעצים — הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או מצטמק ויפה לו, אף על פי שגרף או כיסה באפר.
אבער גבי עצים, וועט דאס געהעריגע גחלים וואס מ׳מאכט געווענליך פון סארטן, וואס טייטש גפת? איך ווייס נישט. עפעס פסולת פון… פסולת פון זיתים זאגט ער דא. אה, פון זיתים. אה, עפעס וואס האט אין זיך אויל, און בקיצור ווערט זייער שטארק, ס׳קאכט זיך גוט. ס׳איז א סארט פייער בעצם. יא, און בעצם ס׳איז א רעכטע תנור, ווייל דעמאלטס איז עס זייער הייס, איז עס אזוי ווי א תנור. ממילא, בקיצור, די הלכה איז אזוי ווי א תנור, אז וואס? אז מ׳טאר נישט לייגן אויף דעם אדער לעבן דעם א תבשיל שלא בישל כל צרכו, אדער מתחמם ורע לו. א תבשיל וואס ס׳איז דא א סיבה אז מ׳זאל טראכטן אז ער גייט מאכן מחיתה זיין. אפילו פשוט גאר א פקק סעודה, אפילו רעדט נישט העלפן, אזוי ווי ביי א תנור העלפט עס נישט.
ואם הסיקוהו בקש או בגבבה — הרי זה ככירה שהסיקוה בקש ובגבבה, ומשהין עליו.
אבער אויב האט מען עס אנגעהייצט בקש ובגבבא, מיט שוואכערע גחלים, איז דעמאלטס איז די היץ שוואכער, מ׳קען עס דן זיין אזוי ווי א כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, און מותר לנו, מ׳מעג יא ארויפלייגן ערב שבת דערויף זאכן.
דיון: סמיכה לכירה ולכופח
Speaker 2:
וואס טוט זיך מיט אנליינען אויף א תנור? האבן מיר געלערנט אז אנליינען אויף די תנור איז אזוי ווי לייגן אין די תנור, ווייל ס׳איז אזוי הייס אז אויך לייגן לעבן די תנור גייט געבן גענוג היץ. וואס טוט זיך מיט אנליינען אויף א כירה? ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט עס נישט אויסגערעכנט צווישן די הלכות פון כירה. יא, ער זאגט עס דא. אקעי.
ומותר לסמוך לכירה מבערב.
אנליינען אויף א כירה מעג מען יא ביינאכט, אפילו ס׳איז נישט איינע פון די אלע חששות. “מערב” דיינע פון פאר שבת. מערב שבת, פון ערב שבת. די אלע חששות פון… אה, ער רעדט נאך בכלל נישט וועגן לייגן אום שבת. דאס איז דאך שפעטערדיגע הלכות.
Speaker 1:
א כירה, לייגן פון דרויסן סמוך זיין אויף, הייסט נישט… ס׳איז בכלל נישט קיין שאלה.
Speaker 2:
נאך א חילוק פון כירה און כופח. די ערשטע חילוק איז אז אויף כירה העלפט גרופה וקטומה וכו׳ די אלע דריי תנאים, און אויף א תנור העלפט עס נישט. נאך א חילוק איז אז אויף א תנור טאר מען נישט סומך זיין, און אויף א כירה טאר מען יא סומך זיין. וואס איז מיט א כופח, מעג מען סומך זיין? ער זאגט אז מ׳טאר נישט. מיר האבן דאך יעצט געלערנט אז מ׳טאר נישט. ס׳ווענדט זיך. אויב א כופח איז בגודל תנור, טאר מען נישט סומך זיין. אויב איז עס בקש ובגבבא, מעג מען יא סומך זיין, אזוי ווי א כירה. לכאורה די זעלבע דין. וויאזוי איז כירה, וויאזוי איז כופח. מיר וועלן זען וואס דאס איז די צוויי זאכן.
הגדרות: כירה, כופח, תנור
Speaker 2:
ואי זו היא כירה ואי זו היא כופח? כירה מקום שפיטת שתי קדירות, וכופח מקום שפיטת קדירה אחת.
כירה האט מקום שפיטת שתי קדירות. איז א תנור וואס אויבן איז דא פלאץ פאר… וואס טייטש די ווארט שפיטה? איך ווייס נישט. לייגן צוויי טעפ. אנלייגן א טאפ הייסט שפיטה. ס׳איז מסתבר, ס׳ליגט איינגעקלעמט אין די ווארט קדירות. ניין, שפיטה איז טייטש די פעולה פון לייגן א טאפ אויפן פייער הייסט שפיטה. די זייט שפיטה. המודה, זעסט? שכר שפיטה. המודה, נישט המודה. מיינט אויף יעדער זאך. ס׳איז דא ווערבס וואס גייען נאר אויף געוויסע אביעקטס. אזויווי בוצר, למשל.
Speaker 1:
רייט, מ׳האט גערעדט.
Speaker 2:
תפילת שפיטה הייסט ארויפלייגן א טאפ אויפ׳ן אויבן, דאס הייסט שפיטה. כופח איז א מקום וואו מ׳קען לייגן איין קדירה. תנור איז א דורכגאנג וואס סתם א מענטש האט געוואוסט. תנור איז פשוט. תנור איז א גאנצע פארמאכטע, דאס זענען אפענע זאכן מער. דאס איז דער חילוק. א גאנצע תנור דארף האבן עפעס לופט אויבן אריינצולייגן די זאכן. אבער כופח איז דער חילוק נאר אז ס׳איז קלענער, ס׳איז מער צוזאמען מיט די היץ. לכל הפחות דאס איז די נקודה.
הלכה ח: תבשיל חי ומצטמק ורע לו — קיין חשש שמא יחתה
קריאה והסבר: תבשיל חי מותר להשהות
Speaker 2:
איז עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן א תבשיל וואס מ׳האט פון דעם עפעס אז ס׳גייט ווערן מער געקאכט, מצטער. אבער יעצט גייט מען רעדן וואס איז דער דין פון די אנדערע סארט תבשיל. די אלע הלכות פון שמא יחתה איז ווען א מענטש האט אן אינטערעס צו מאכן הייסער. אבער א זאך וואס א מענטש האט נישט קיין אינטערעס, איז נישט דא די חשש שמא יחתה.
זאגט דער רמב״ם אזוי, ביז יעצט האבן מיר געלערנט מצד די תנור, יעצט רעדן מיר מצד די עסן.
תבשיל חי, א רויע עסן וואס איז נאך נישט געווארן בכלל געקאכט, אדער עפעס וואס איז געווארן געקאכט און יעצט אויב מ׳גייט עס האלטן זאל עס שאטן, ווייל מצטמק ורע לו, אויב ס׳וועט ווערן מער איינגעקאכט וועט עס נישט זיין גוט, ס׳וועט ווערן צו שטארק פארברענט, מותר להשהותו על גבי אש. מ׳מעג עס יא לייגן אויף די אש, בין בכירה בין בכופח, בין בכל אופן וואס מ׳מעג עס לייגן אויף די אש, איז נישטא קיין חילוק אין וועלכע קוילן, ס׳איז נישטא די חשש שמא יחתה.
עצת אבר חי — אריינלייגן א רויע שטיק סמוך לבין השמשות
Speaker 2:
אלא מה זאגט דער רמב״ם אזוי, תבשיל שבישל, אויך די זאכן אויף וואס מיר האבן פריער יא חושש געווען, א תבשיל למשל עפעס וואס איז נישט געקאכט כל צרכו, אדער עפעס וואס איז אפילו יא געקאכט אבער ס׳קען נאך אלץ ווערן מער געקאכט און ס׳וועט ווערן בעסער, וואס אויף דעם האבן מיר די חשש שמא יחתה, איז דא אן עצה אויף דעם.
אם השליך לתוכה אבר חי סמוך לבין השמשות, אויב האט ער אריינגעלייגט א שטיקל פלייש, א שטיקל תבשיל, איז דא דווקא אבר, אבר מיינט געווענליך א שטיקל פון א בהמה, אבער וואס גייט ער לייגן? וואס קאכט ער? א רויע פאטעטא, איך ווייס וואס, עפעס וואס ער לייגט אריין סמוך לבין השמשות, איז ער נישטא קיין געפיל. מעתה הכל כתבשיל חי, קוקן מיר יעצט אן די גאנצע טאפ ווי ס׳איז דא דארטן רויע זאכן. גייט עס עניוועי דויערן די צען שעה, וואטעווער עס איז, ביז ס׳זאל זיין גרייט פאר די צופרי סעודה, גייט ער נישט מחטט זיין ווייל ער איז שוין מסיח דעת ביז די צופרי סעודה. ממילא איז דאך אפילו א תבשיל חי, מעג מען עס למשל זיין א הלכה למעשה, אפילו נתנר, אפילו אנגערופן קטומא, אויך נישט, ער איז שוין מסיח דעת, און מ׳נוצט עס פאר איינער וואס לאכט נישט איבער די חומרה.
Speaker 1:
זייער גוט.
Speaker 2:
איצט גייט דער רמב״ם דאך אן עצה, אפילו די וואס האלטן אזוי ווי רבי אליעזר אז ס׳איז זייער וויכטיג צו לייגן א בלעך פאר די שבת, קען מען אריינלייגן גלייך פאר שבת אויב ס׳איז א פרישע שטיקל פלייש, און דעמאלטס דארף מען זיכער נישט קיין בלעך. ער געבט שוין עצות פאר די וואס נעמען אן מיינע חומרות. אקעי, מ׳האלט מיר שוין אויף א וועג.
דיון: פארוואס נישט שטעלן א שומר?
Speaker 2:
נאר גיי ביי אזא סארט לייט און מ׳האלט נישט קיין בלעך, איינס וואס… אקעי. ניין, ווייל אויב ס׳איז דא אזא סארט מצב, און טאקע דער רמב״ם זאגט אונז נישט וואס געשעט אויב מ׳שטעלט א שומר. ס׳איז א גוטע שאלה למשל, וואס איז ביי שהייה זאגסטו א שומר און דא זאגסטו אן אנדערע מין אופן?
Speaker 1:
ביי דעם דארף מען קוקן אויב דארט שטייט יא, מ׳דארף קוקן אויב דארט שטייט יא, אבער דאס איז שוין א שפעטערדיגע חידוש. איך וויל נאר זאגן, אבער ס׳איז זייער מעגליך אז דער רמב״ם זאגט דא פון די גמרא. די אמוראים האבן געהאט די געדאנק, אויב איינער וואלט געהאט א געדאנק אז מ׳זאל שטעלן איינעם אין די קיטשן גאנץ שבת. און אויב קען מען מאכן ביי שהייה עפעס א שלאס אויף די… מ׳דארף מען טראכטן, מ׳דארף פארטיפן דארט בעפאר ס׳איז נישט… אקעי, מ׳דארף, ווייל איך ווייס שוין שהייה העלפט יא א שומר.
וואס איך מיין צו זאגן איז, ווען חכמים געבן דיר אן עצה קעגן א גזירה, מוז מען אננעמען די ספעציפישע עצה, אדער זיי זאגן דיר “איך דארף האבן אן עצה”. איך וואלט נוטה געווען אז א שומר איז נישט די ווארט, ווייל די שהייה יתירה דא איז נישט ווייל ער גייט פארגעסן אז ס׳איז שבת. ס׳איז פשוט אזוי די סדר איז. ס׳איז נישט קיין אינטערעס צו גיין, אדער ס׳איז נישט אראפ. מיר דארפן נעמען א פעולה. די אלע זאכן האבן מיר געלערנט און מ׳גייט לערנען שפעטער. יא, דו האסט פארשידענע סארט איסורים דרבנן, איז שוין די מציאות וועגן דעם, רייט? דא האסטו די איסור דרבנן, ווייל די פעולה סליידט אריין אין די איסור, רייט? קאכן א זאך איז א זאך וואס מאכט זיך, ס׳געשעט אסאך מאל פון דעם קאכן. לייגן א שומר, איך ווייס נישט. איך זאג נישט, אויב איינער וועט טרעפן עפעס א מורא׳דיגע AI וואס גייט מאכן, ס׳גייט איבערדרייען די זאך, איך ווייס נישט. אבער נארמאל, זיי האבן געגעבן נארמאלערע עצות ווי דאס. בקיצור, ס׳איז איינס איז נישט קיין עצה.
Speaker 2:
אקעי.
הלכה ט: עבר ושיהה — דין בדיעבד
Speaker 2:
יעצט גייען מיר לערנען וואס… וואס איז בדיעבד אויב מ׳האט… האבן מיר געענדיגט דא, רייט? וואס איז בדיעבד אויב מ׳האט עובער געווען אויף די איסור דרבנן? איז אזוי, כל תבשיל שהתחיל להתבשל, וואס מ׳טאר נישט לייגן אויף די פייער, איז דא א הלכה אין הלכות שבת, ער גייט דא זאגן, דער רמב״ם גייט דא זאגן א שטיקל קנס, אז מ׳טאר נישט הנאה האבן פון מעשה איסור, פון עפעס וואס מ׳האט געטון אין שבת.
אבער דא דארפן מיר זאגן… איין מינוט, איך האב פארגעסן. דא דארפן מיר זאגן… איין מינוט, איך האב פארגעסן.
הלכות שהייה וחזרה — בדיעבד, חזרה, והגסה
בדיעבד: עבר ושהה — דין מעשה שבת
Speaker 1: בקיצור, ס׳איז איינס און נישט קיין עצה.
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וואס… וואס איז בדיעבד אויב מען האט… האבן מיר געענדיגט דא, רייט? וואס איז בדיעבד אויב מען האט עובר געווען אויף די דעות פון די רבנים?
אה, איז אזוי, “כל תבשיל שהותר להשהותו”, וואס מ׳טאר נישט לייגן אויף די פייער… ס׳איז דא א הלכה אין הלכות שבת… ער גייט דא זאגן… דער רמב״ם גייט מיר זאגן א שטיקל קנס, א דין אין הלכות שבת וואס מ׳טאר נישט הנאה האבן פון מעשה איסור פון עפעס וואס מ׳האט געטון אין שבת.
דיגרעסיע: שיטת רש״י — מאכל בן דרוסאי
אבער דא דארף מען יא זאגן… איין מינוט, איך האב פארגעסן… דא דארפסטו דערמאנען וואס דו האסט אנגעהויבן צו זאגן פריער… אויף דעם וואס דער רמב״ם זאגט אז דער איינציגסטער היתר איז אויב ס׳איז מ׳לייגט אריין א תבשיל חי, אדער עס איז אינגאנצן מבושל אפילו מצטמק ורע לו, דא איז דא שיטת רש״י, וואס איז געבויט אויף א שיטה אין די גמרא פון חנניה, וואס זאגט אז אויב ס׳איז געקאכט לכל הפחות א דריטל מאכל בן דרוסאי, דעמאלט מעג מען שוין, אפילו אויב ס׳איז נישט גרופה וקטומה, און אזוי איז דער מנהג, ס׳שטייט אין שולחן ערוך, מ׳פירט זיך אזוי ווי רש״י צו מקיל זיין, אז אויב ס׳איז נתבשל א דריטל, אדער א דריטל, יא? דעמאלט שוין הייסט עס… חוץ אויב ס׳איז מצטמק ויפה לו, רייט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי, שוין. דאס הייסט, אפילו אויב ס׳איז נישט מצטמק ורע לו, איך ווייס נישט קלאר. עניוועיס, און מ׳דארף וויסן, איך ווייס נישט אויב ס׳איז פראקטיש, אפילו עס איז שוין נישט אזוי דעספערעט, ווייל געווענליך רוב מענטשן מאכן שוין אינגאנצן פארטיג. אבער דער רמב״ם, ווען ער זאגט די ווארט “כלל”, “שלא בושל כלל” אדער “בושל כל צרכו”, ער זעט אז ממש ער נעמט נישט אן די חידוש. נע, ס׳איז זיכער אז דער רמב״ם נעמט עס נישט אן. איך מיין, אזוי נעמט יעדער אן. ס׳איז דא ספרים אז דו קענסט פארשטיין דעם רמב״ם. ווייל וואס העלפט מיר? מ׳איז עס געווען אמאל עפעס אן ארובה וואס ער האט שוין געגעסן. מיילא, בין איך ווייניגער דעספערעט. ווייל עס איז דא א וועג וויאזוי צו עסן, און עס איז אביסל א שווערע הלכה. דעמאלט קומט דאך, איך ווייס נישט דאך נישט.
חזרה לדין עבר ושהה
שוין, זאגט אונז דער רמב״ם ווייטער, אז בעיסד אויף די הלכה אז מעשה שבת איז אסור, זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך אויב איינער האט נישט געפאלגט די הלכה?
שאלה: וואס איז דער מעשה שבת דא?
ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל געווענליך מעשה שבת איז פשט אז ער האט געטון עפעס אן עבירה בשבת. דא, בכלל איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳רעדט דאך צו דער איד ערב שבת. איך ווייס נישט, די איינציגסטע… ווייל די מצוה וואס איז שוין דא ערב שבת וועגן ס׳קומט שבת, ער טאר נישט טון… ווען ער טוט עס, טוט ער עס פרייטאג.
Speaker 2: אקעי, ס׳איז אן איסור דרבנן, ס׳איז אן איסור דרבנן.
Speaker 1: איז דא אן איסור דרבנן וואס איז נישט דא דרינען קיין מעשה. אדער איז זאגן די איסור דרבנן איז ווען ער האט געלייגט עירוב שבת, אדער דאס לאזן דארטן שבת?
Speaker 2: יא, א שהייה.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א מצוה אז אויב איינער האט נישט פארגעסן די הלכה זאל ער עס אראפנעמען שבת, ווייל א גאנצע צייט האט ער א חשש שמא יחתה. סא ווען ער האט געטון די איסור געטון שבת מיט׳ן עס לאזן דארטן…
Speaker 2: אקעי, קען זיין.
Speaker 1: יא, אבער וויאזוי עס זאל נישט זיין, ער האט עס נישט אראפגענומען פאר שבת.
דער רמב״ם׳ס פסק: במזיד
“כל תבשיל שאסור להשהותו”, וואס מ׳טאר נישט לאזן אויף די טאנור די אלע אופנים וואס מ׳האט אויסגערעכנט, “אם עבר ושהה אותו”, ער האט דאס יא געלאזט אויף די פייער אויף שבת, “אסור לאכלו”, מוצאי שבת טאר מען עס נישט עסן ביז מוצאי שבת, “וימתין בכדי שייעשו”, און מ׳דארף ווארטן ביז ווען מוצאי שבת און ווי לאנג ס׳דויערט צו קאכן נאכאמאל די עסן.
פארשטייסט, די עסן ווערט נישט… מ׳דארף נישט ארויסווארפן די עסן, מ׳דארף נאר ווארטן, אזוי זאל ער נישט הנאה האבן פון די ארבעט וואס ער האט געטון אום שבת, פון די שהייה וואס איז געווען אום שבת.
און דאס איז אן איסור דרבנן נאר. ס׳איז אן איסור דרבנן, און מער ווי אן איסור דרבנן, ס׳איז אן איסור דרבנן וואס ער האט זיך נישט נכשל געווען. אנדערש ווי ווען א מענטש טוט אן איסור דרבנן איז ער נכשל, אבער דא איז דער מענטש נישט נכשל געווארן, ער איז נישט געווען מחטא, און דאס וואס ער האט געטון האט ער געטון פרייטאג. ער האט גארנישט געטון שבת, ער האט גארנישט געטון קיין מעשה שבת. ס׳איז נישט קיין מעשה שבת, אבער ס׳איז געשען דא אן איסור, און מיט די עסן איז געשען אן איסור פון וואס ער האט הנאה, און מ׳טאר נישט הנאה האבן פון די איסור. ס׳איז ווי א קנס בעסיקלי, רייט?
חילוק בשוגג
דאס איז אויב ס׳איז געווען במזיד. אבער אויב איז געווען בשוגג, ער האט פארגעסן, ער האט געטראכט צו אראפנעמען ערב שבת און ער האט פארגעסן אראפצונעמען, איז אויב ס׳איז א תבשיל שלא בישל כל צרכו וואס ס׳האט זיך געקאכט שבת, איז עס אסור מוצאי שבת. אבער אויב ס׳איז יא א תבשיל שבישל כל צרכו, און די פראבלעם איז נאר אז ס׳איז מצטמק ויפה לו וואס מ׳האט נישט געטארט, האט ער דאך נישט אזוי שטארק הנאה פון מעשה שבת לכאורה, ווייל ס׳איז דאך שוין געווען געקאכט, איז מותר לאכלו בשבת מיד, מ׳מעג עס יא עסן בשבת.
מחלוקת ראב״ד
און דא קריגט זיך שטארק די ראב״ד.
Speaker 2: יא, פארוואס איז די ראב״ד מחלק?
Speaker 1: ווייל די ראב״ד זעט נישט די חילוק צווישן שוגג און מזיד. ער זאגט אז שכחה, ער זעט נישט אז ס׳זאל זיין א חילוק צווישן שכחה אדער מזיד. איז לויט די ראב״ד אפילו בשוגג דארף זיין אסור. זעט אויס אזוי, מיין איך. אויף מסלק ידו פארלאזט ער, יא מסכים?
Speaker 2: איך ווייס נישט. איך בין נישט קלאר.
Speaker 1: אקעי. זעט אויס אז דער ראב״ד זאגט אפילו בשוגג.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אפילו בשוגג איז אויך אסור, איך מיין אזוי דארף צו זיין די הלכה לויט דעם ראב״ד.
Speaker 2: אקעי.
הלכות חזרה — צוריקלייגן א טאפ אויפ׳ן פייער בשבת
הבדל בין שהייה לחזרה
Speaker 1: ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן לייגן ערב שבת, און דאס ווערט גערופן שהייה. שהייה מיינט אז ער טוט נישט קיין מעשה שבת. וואס געשעט יא שבת? שבת געשעט נאר די שהייה, אז ס׳ליגט דארט אין טאפ. חזרה מיינט צוריקלייגן די טאפ אויף שבת. גייען מיר יעצט לערנען וואס טוט זיך וועגן צוריקלייגן די טאפ אויפן פייער שבת. דאס הייסט, א זאך וואס איז נאך נישט געקאכט טאר מען דאך זיכער נישט. די שאלה איז ווען א מענטש האלט אין די האנט א טאפ וואס איז שוין געקאכט, צו מעג ער עס ארויפלייגן אויפן פייער. לכאורה איז עס שוין נישט מבשל. וועלן מיר זען וואס יא און וואס נישט.
הכלל: אסור להחזיר
זאגט די גמרא, “כל שמותר להשהותו על גבי האש” — די אלע זאכן וואס מיר האבן געשמועסט אז מ׳מעג עס יא משהה זיין על גבי האש, צו ווייל ס׳איז נישט קיין הייסע טאנער, צו ווייל די עסן איז רוי, וכדומה — “אם נטלו מעל גבי האש, אסור להחזירו למקומו”. מ׳טאר עס נישט צוריקלייגן צו די טאנער. דאס הייסט, ס׳איז אזוי ווי א סניף פון שהייה. פונקט אזוי ווי מ׳טאר עס נישט איבערלאזן… ניין, סארי, אפילו זאכן וואס מ׳טאר יא איבערלאזן. איבערלאזן מעג מען יא, אבער צוריקלייגן טאר מען נישט.
Speaker 2: אקעי. און ווען וואס טאר מען יא צוריקלייגן?
טעם האיסור: נראה כמבשל
Speaker 1: פארוואס? די איסור פון צוריקלייגן האט נישט מיט “שמא יחתה”. ס׳איז עפעס אן אנדערע זאך.
Speaker 2: יא, ס׳זעט אויס ווי מ׳קאכט אויף שבת אדער עפעס אזא סארט זאך. אבער מ׳רעדט דאך דא באופן אז ס׳איז נישטא קיין “שמא יחתה”, יא? ס׳איז גרוף וקטום אדער ס׳איז…
Speaker 1: רייט, אזוי סאונדט עס. ס׳איז א נייע איסור. נאך א גזירה. וואס איז די גזירה? אז ס׳זעט אויס ווי איינער קאכט?
Speaker 2: ניין, קודם כל, ס׳ווענדט זיך וועלכע. לאמיך קוקן וואס ער זאגט.
Speaker 1: אקעי, יא. סאו, “ואין מחזירין”, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ווען מען לייגט עס צוריק, אויב מען נעמט אראפ די טאפ שבת, ווען מען לייגט עס צוריק זעט אויס ווי מען קאכט. אדער אויב ס׳איז געווען רוי, ס׳איז דא צוויי זאכן, אויב ס׳איז נישט געקאכט, אדער אויב ס׳איז נאכנישט געקאכט, קאכט מען טאקע, ווייל ווען מען לייגט עס צוריק, אפילו אויב ס׳איז נאר מצטמק ויפה לו, ס׳הייבט שוין אן די קאכן, אבער למעשה ס׳הייסט געקאכט, מען טאר נישט קאכן, דאס איז… מען טאר נישט דעמאלטס מבשל זיין, אדער ס׳זעט אויס ווי מבשל, אדער מחזי כמבשל. און דעמאלטס, יא, טאר מען נישט מחזיר זיין למקומה.
היתר יחיד: כירה גרופה או מכוסה
זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא איין אופן וויאזוי מען מעג יא מחזיר זיין שבת, “ואין מחזירין לעולם”, רוב אופנים טאר מען נישט. פון די אלע היתרים וואס מ׳האט געלערנט ווען מען מעג יא, איז נאר איינער פון זיי מעג מען. די עצה פון “אלא אם כן היתה כירה גרופה או מכוסה”, א כירה וואס מ׳האט געמאכט גרוף, מ׳האט ארויסגענומען די אש אדער באדעקט, “או כירה וכופח שהוסקו בקש ובגבבא”, אדער כירה אדער כופח וואס מ׳האט געהייצט מיט קש וגבבא, דעמאלטס איז כופח אויך אזוי ווי א כירה, דאס מעג מען. דאס הייסט, די אנדערע עצה פון לייגן א רויע שטיקל פלייש האט מען נישט געקענט, ווייל דאס איז דאך די הארבסטע אין דעם פאל, ווייל דאס איז דאך ממש מבשל בשבת. און די אלע אנדערע היתרים וואס דא האט נישט געהאלטן, די איינציגסטע אופן וויאזוי מען מעג צוריקלייגן אין שבת איז געווען…
Speaker 2: ס׳איז דא א פייער, נאר דו זאגסט אז די פייער איז משום מחזי.
Speaker 1: אקעי, א איד וועט לייגן א טאפ אויפן פייער שבת, דאס איז שוין א זאך וואס מ׳לאזט נישט, די חכמים לאזן נישט.
Speaker 2: שטימט. אבער חוץ אויב ס׳איז אינגאנצן גרוף או מכוסה, ס׳איז נישטא קיין פייער דא, דעמאלטס מעג מען.
Speaker 1: ניין, כופח שהוסק בקש וגבבא מעג מען אויך.
Speaker 2: אויך ווייל ס׳איז ווייניג, קוים דא איז פייער. יא, וואס איז די היתר? ווייל דו זאגסט אז ס׳איז נישטא עכט קיין פייער דא.
Speaker 1: ס׳האט אביסל פייער, אבער ס׳איז שוואך.
Speaker 2: יא.
תנאי: שלא הניחה על גבי קרקע
Speaker 1: “והוא שלא הניחה על גבי קרקע”, ער האט נישט אראפגעלייגט די טאפ. “אבל אם הניחה”, איינמאל ער האט עס אראפגעלייגט… אויף די ערד, יא? אויף די ערד. איך מיין, קרקע, אויף די טיש וועט נישט זיין משנה די הלכה. איך מיין, אין די גמרא זעט אויס אז סתם די אלע זאכן איז געווען ביי די ערד, ס׳איז געווען זייער נידעריג. אזוי שטייט, ס׳איז עפעס א בנין שעושין בקרקע, אזוי האב איך געזען אין פירוש המשניות להרמב״ם. סאו איך מיין די על הקרקע איז די… כדיבור בהויה.
אראפלייגן. עס מאכט סענס, ווייל ווען די העפסל איז אויף אין עני פלאץ, ווען דו לייגסט עס אראפ, זעט אויס ווי דו לייגסט עס א נייע זאך. מה שאין כן ווען א מענטש וואקט אריין אין צימער, ער זעט איינעם האלטן א טאפ אין די האנט און ער לייגט עס אראפ, וועט ער טראכטן אז ס׳איז שוין געווען דארטן.
אבער “משעה שהניחו”, איינמאל ער האט עס אראפגעלייגט, “אינו חוזר ונותנו”, מען טאר עס נישט צוריקלייגן, “אפילו באופן שהיה מותר”, אפילו אויף א כירה גרופה ומכוסה. ווייל דעמאלט זעט ממש אויס ווי ער לייגט א נייע טאפ בשבת, און דאס טאר מען נישט.
תנור וכופח כגחלים — אסור אפילו חזרה
“ואין מחזירין בתנור”, און מען טאר נישט צוריקלייגן אין א תנור, “ולא לכופח שהוא כגחלים”, און נישט אויף א כופח וואס איז ווי גחלים, “אלא על גבי כירה”, נאר אויף א כירה, “אף על פי שגרופה ומכוסה”, אפילו ס׳איז גרופה ומכוסה, “מפני שהבלה חם ביותר”, ווייל די היץ איז זייער שטארק הייס, ממילא זעט אויס ווי מען קאכט אויף שבת.
סמיכה = חזרה
“כל שאין מחזירין עליו”, די אלע זאכן וואס די הלכה איז אז מען טאר נישט מחזיר זיין, “אין סומכין לו”, טאר מען אויך נישט סומך זיין. דאס הייסט, מען מעג אויך נאר סומך זיין בשבת נאר אויף א כירה גרופה ומכוסה או כשר גחליו, אבער די אנדערע טאר מען נישט סומך זיין בשבת.
אקעי, איך מיין דאס איז די דין פון נראה כמבשל בשבת. איך מיין ס׳קומט פון דעם ארויס געוויסע, למשל, איך ווייס ס׳איז דא א שאלה, ס׳איז דא געוויסע מאכלים וואס מען מעג אנווארעמען בשבת, אזויווי אין בישול אחר בישול, אבער ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מ׳האט עס אריינגעלייגט אין א אויוון. ס׳איז דא אזעלכע הלכות ווי מ׳רעדט פון דעם, ס׳זאל נישט אויסזען כמבשל בשבת.
הלכה בענין הגסה — ארוממישן אין א טאפ אויפ׳ן פייער
די נעקסטע הלכה גייט דער רמב״ם לערנען, די הלכה וואס אונז קענען אלס מגיס, אז מען טאר נישט ארוממישן אין די טאפ וואס איז אויפ׳ן פייער.
זאגט דער רמב״ם, “אסור להכניס מגרפה”, מען טאר נישט אריינלייגן א שעפלעפל, איך ווייס נישט וואס ס׳טייטש מגרפה, עפעס איינע פון די זאכן, “לתוך הקדרה בשבת כשהיא על האש”, אין א קדירה בשבת ווען זי איז אויפ׳ן פייער, “אפילו באופנים שהותרה להיות על האש”, אפילו ביי די אופנים וואס מ׳האט גערעדט אז ס׳מעג זיין אויפ׳ן פייער, “ואפילו להוציא ממנה בשבת”, אפילו ארויסצונעמען אביסל פון די עסן שבת. פארוואס? “מפני שהוא כמגיס”, ווייל ווען ער לייגט אריין די לעפל איז ער מגיס, ער מישט עס ארום, “וזה מצורכי הבישול הוא”, און דאס איז גוט פאר די עסן אז מ׳מישט עס ארום, “ונמצא כמבשל בשבת”, ס׳איז קומען בישול, ס׳זעט אויס ווי א מענטש וואס קאכט, אינמיטן קאכן איז ער ביזי מיט די… ער איז גוט ארוממישן. ס׳איז געקענט דארט צוקומען בישול בשבת. ס׳איז געקענט דארט צוקומען, אפילו א שטיקל צורך. ס׳איז נישט נאר נרות, ס׳איז ממש בישול, אבער ס׳איז ווי א תיקון.
דיני שהיה וחזרה – המשך: הגסה, חזרה מכירה לכירה, ויוצאים מכלל דבר חי
איסור הגסה – מישן א טאפ אויפ׳ן פייער
Speaker 1: ווייל ווען ער לייגט אריין די לעפל איז ער מגיס, ער מישט עס ארום. מ׳זעט מצורך הבישול, ס׳איז גוט פאר די עסן אז מ׳מישט עס ארום, מ׳נוצט עס כמבשל בשבת. ס׳איז כמבשל, ס׳זעט אויס ווי א מענטש וואס קאכט, און אינמיטן קאכן איז ער ביזי מיט די עס גוט ארוממישן. ס׳איז אויך א שטיקל צורך, ס׳איז נישט נאר נראות, س’איז נישט ממש בישול, אבער ס׳איז אזויווי א תיקון פאר די בישול, ס׳איז אויך נישט סתם א בישול.
און דער רמב״ם זעט דאס אז ס׳איז כמבשל, אזויווי די ענין פון לגבי חזרה. ס׳איז דא אזא אנדערע שיטות אז ס׳איז נאר ווי דער… דער רמב״ם האט נישט געזאגט ביי חזרה פארוואס מ׳טאר נישט, רייט? ער האט נאר געזאגט אז מ׳טאר נישט. ער האט נישט געזאגט די ווארט כמבשל.
חומרת הרמב״ם – אפילו ארויסנעמען פון א טאפ
דער רמב״ם אסר׳ט אפילו סתם ארויסצונעמען זאכן פון א טאפ שבת בעיסיקלי, ווייל הגם ער מישט נישט דעמאלטס, אבער ער גייט מבשל זיין, אדער בשעת ער נעמט ארויס ווערט עס געמישט, ממילא איז עס אסור. דער ראב״ד איז נישט מסכים מיט די חומרא. דער ראב״ד זאגט, יא? וואו איז דער ראב״ד? זאגט דער הייליגער ראב״ד, “הפריז על מידותיו”. יא? “שאסר אפילו להוציא במגריפה”. דער ראב״ד איז מסכים מ׳טאר נישט מישן, אבער דער ראב״ד זאגט אז ארויסצונעמען פון א טאפ איז שוין צופיל. דאס זאגט דער הייליגער ראב״ד, דאס איז די שיטה פון דער ראב״ד. יא.
דיון: וואס איז דער עיקר פראבלעם – אריינלייגן די מגריפה
Speaker 2: אקעי. ס׳זעט אויס אז די עיקר פראבלעם איז די אריינלייגן די מגריפה, ער הייבט אן מיט דעם, די אריינלייגן אין די טאפ. ווייל א טאפ וואס ליגט מיט א שעפ-לעפל זעט אויס ווי ער האלט אינמיטן קאכן. סא ארויסצונעמען אויף אן אנדערן אופן וועט מען לכאורה מעגן. איך ווייס, אויסגיסן פון די טאפ לכאורה וועט מען מעגן. דעמאלטס מישט זיך עס אויך, יא? ווען א מענטש וועט למשל נישט וועלן אריינלייגן א מגריפה, נאר ער וועט רוקן די טאפ, אויסגיסן פון די טאפ.
Speaker 1: יא, אבער ס׳איז שוין נישט אויפ׳ן פייער.
Speaker 2: אבער ער מישט זיך ארום, ס׳איז אויך…
Speaker 1: ס׳איז נישט אויפ׳ן פייער.
Speaker 2: בישול איז נאר וואס איז אויפ׳ן פייער. אהא, אקעי.
דיון: טוישן פון איין טאפ צו די אנדערע
וואס טוט זיך וועגן טוישן פון איין טאפ צו די אנדערע? זאגט דער רמ״א, “מותר להחזיר מקירה לכירה”. שבת מעג מען אראפנעמען די טאפ פון איין קירה און עס לייגן אויף די אנדערע קירה, “כל זמן שלא הניחו על הקרקע בינתיים”, אזוי ווי די הלכות האבן מיר פריער געלערנט. עס איז נישט נאר צוריקלייגן אויף די פלאץ פון וואו מען האט עס גענומען, נאר צוריקלייגן מיינט לייגן אויף א הייסע אויבן, אפילו אויף די אנדערע קירה.
Speaker 1: זייער גוט. “אפילו מקירה שהובערה מבעוד יום לכירה שהובערה מבעוד יום מעג מען אויך”. אויב ביידע זענען די זעלבע קאטעגאריע אז מען מעג, א קירה וואס מען מעג ווייל עס איז גרופה וקטומה אדער קטומה. “אבל לא מקירה לטמינה ולא מטמינה לקירה”. אבער מען טאר נישט נעמען פון א קירה צו טמינה. טמינה מיינט עס באדעקן און…
Speaker 2: נאר הטמנה, וואס איז נישט קיין פייער.
Speaker 1: יא, דאס הייסט אז דו באדעקסט עס מיט זאכן וואס האלטן עס ווארעם. “ולא מטמינה לקירה”, דאס טאר מען נישט.
Speaker 2: יא. זייער גוט.
Speaker 1: פארוואס? “מקירה לטמינה”, טמינה איז לכאורה ווייניגער הייס. מען טאר נישט מאכן די טמינה בשבת, מיינעך. מען טאר נישט מאכן די…
Speaker 2: קען זיין וועגן דעם. יא.
דיון: מחלוקת שולחן ערוך ורמ״א בנוגע הגסה
Speaker 1: איך וויל זען וואס ער זאגט וועגן די הגסה. יא, זאגט דער שולחן ערוך, ווי גייט עס? יא, דער שולחן ערוך איז מסביר אז דער רמ״א האט אויך נישט געמיינט אנדערש, אז די איסור פון הגסה איז נאר ווען ס׳איז נישט מבושל כל צורכו, וואס מ׳טוט עפעס אויף. “אבל דבר שהוא מבושל כל צורכו, דהיינו מצטמק ורע לו, אין בו משום הגסה”, ווייל הגסה איז נאר ווען מען… ווען מען…
Speaker 2: מצטמק ויפה לו איז אבער אויך…
Speaker 1: אבער דער רמ״א איז נישט מסביר. דער רמ״א זאגט אז אפילו מבושל כל צורכו איז אויך הגסה.
Speaker 2: דאס מאכן מייגע זיין. אבער אפילו אנדערע מאל, מצטמק ויפה לו איז אויך, למשל די זופ האט מען אפשר מעגן, די טשאלנט נישט. מ׳דארף אריינטראכטן וועלכע מין… ווייל למשל טשאלנט איז דא א מקום צו מישן אז ס׳זאל נישט ווערן צוגעברענט פון אונטן. ס׳איז דא א מקום פאר דעם.
Speaker 1: מייגע זיין. אויף טשיקן זופ זע איך נישט אז ס׳איז אן עכטע…
Speaker 2: אז ס׳זאל נישט ווערן צוגעברענט, און נישט… איך ווייס נישט וואס אונטן איז.
Speaker 1: ארום מישן. יא, אבער יעצט איז נישט… ס׳איז א סארט מצטמק ויפה לו. איך זאג ס׳איז לשמור פון ס׳אנדערע זאך, ס׳איז קיבוץ. איך מיין ס׳איז נישט קיין… יא, דאס איז א גאנצע משנה, אז ס׳זאל נישט ווערן צוגעגעבן און איבערגעבן איינס דעם צווייטן.
Speaker 2: יא, אבער דאס איז דאך א מקום פאר דעם, דאס הייסט דאך מגס.
Speaker 1: אבער למעשה, עניוועי, דער רמ״א זאגט דאך “גם בישול לצורך”, איז דאך בני ישראל יוצאים מיד רמ״א. שוין.
Speaker 2: יא, די שאלה איז נאר, די שאלה איז נישט ווען מ׳איז ממש מגס אריין זאכן, נאר ווען מ׳נעמט נאר ארויס א לעפל, וואס איז שוין א חומרא פון די רמ״א. אויב דער עולם איז בכלל נישט מסכים צו די חומרא, דעמאלטס קען זיין אז מ׳דארף אונטערהאלטן. אפשר זאגט דער עולם אז אויף אזויפיל דארף מען נישט מחמיר זיין.
Speaker 1: יא, ס׳איז דא וואס פירן זיך אז מ׳נעמט נישט ארויס דירעקטלי פון ס׳נאך אויפ׳ן פייער, אמת? מ׳האלט עס, מ׳הייבט עס אויף געווענליך.
Speaker 2: אקעי, שוין. האבן מיר געלערנט, יא, מ׳מעג צוריקלייגן.
הלכה יב: לא ימלא אדם קדרה – בונדלעך, קטניות, וואסער
Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען נאך פרטים אין די נושא פון שהיה, רייט? “לא ימלא אדם”, יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאג עס. “לא ימלא אדם קדרה”, א מענטש זאל נישט אנפילן א טאפ מיט “עססיות”, בונדלעך, יא, “עססיות ותורמוסין”, דאס איז א סארט בונדלעך, יא, “מיני קטניות”, אדער “חביות של מים, ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהו על גביו”. פארוואס טאר מען נישט? ער זאגט אזוי, אונז האבן דא געלערנט פארשידענע זאכן. ער זאגט, ספעציפיש די מין זאך, א טאפ וואס איז אנגעפילט מיט בונדלעך אדער מיט וואסער, טאר מען נישט לייגן ערב שבת, טאר מען נישט משהה זיין, אפילו באופן וואס מ׳זאל מעגן משהה זיין אנדערע זאכן. פארוואס? “שאלו וכל כיוצא בהן אף על פי שלא בשלו כל עיקר כתבשיל שלא בשל כל צרכו הן”. אפילו די מים איז שוין ווארעם אדער די עססיות איז שוין הייס, ס׳איז נישט בכלל געקאכט.
חידוש: פארוואס איז דאס אנדערש פון דבר חי
אונז האבן געלערנט פריער, אזויווי איך האב געשריבן דא די קעפל, אזויווי איך פארשטיי דאס, אונז האבן געלערנט פריער אז א דבר חי איז נישטא קיין איסור שהיה, פארוואס? ווייל ס׳איז מסיח דעת. זאגט דער רמב״ם דא, דאס איז נאר זאכן וואס ס׳דויערט לאנג צו קאכן, אדער ווי די אבר חי מיינט א שטיקל פלייש, אדער איז עס עניוועי א פטור. אבער די היתר אז א רויע זאך גייט עניוועי נישט העלפן די “שמא יחתה”, ווייל ס׳איז דארט עניוועי דורן ביז שבת צופרי, האט ער דארט געזען למשל א זאך וואס ער גייט נאך וועלן עסן ביי די נאכט סעודה, וועט ער מחטא זיין. א זאך וואס ער גייט עסן שוין מיט די נעקסטע סעודה, אקעי, דאס איז א סימפל וועג פון עס לייגן.
סאו, די מיני בונדלעך אדער א טאפ וואסער וואס דויערט נישט אזוי לאנג צו ווערן געקאכט, איז יא דא א מקום שמא יחתה, טאר מען נישט משהה זיין, זאגט ער. לויט דעם, פארוואס זאל מען נישט אנלייגן א טאפ אויף די תנור ערב שבת סמוך לחשיכה? פארוואס? ווייל די סארט זאכן, שאינן כל כך יפים, וואס דער רבינו יונה האט נאך איידיעס ענליך צו דעם, פון מאכלים וואס זענען ענליך צו דעם, אף על פי שלא בישלו כל עיקר, באקומט א דין כתבשיל שלא בישל כל צרכו וואס מען טאר נישט לייגן אויפ׳ן פייער. פארוואס? “מפני שאינן צריכין בישול הרבה”, די זאכן דארפן נישט קיין גרויסע בישול, ממילא “ודעתו עליהן לאכלן לאלתר”, ער טראכט אז ער גייט עס סון קענען עסן. ממילא, הייסט עס באקומט עס א דין אזויווי בישול שלא בישל כל צרכו, און ס׳איז דא א חשש שמא יחתה, “לפיכך אסור להשהותן בתנור”.
קנס כדי שיעשו
און אויף די זאך טאקע איז אויך געווען די זעלבע הלכה לגבי די כדי שיעשו, די קנס פון נאכדעם עסן, איז מען עובר ויעבור. אין די איבריגע, איז אויך געווען די הלכה אזויווי מ׳האט פריער געשמועסט, אז ס׳איז אן ענין מוצאי שבת, און מוצאי שבת וועט מען דארפן ווארטן אזוי לאנג ווי ס׳האט געדויערט צו קאכן די זאך, כדי שיעשו.
יעצט גייען מיר לערנען נאך היתרים פון שהייה. דאס איז געווען אזויווי א איסור אדער א יוצא מן הכלל פון א היתר. יעצט גייען מיר לערנען פארשידענע נאך היתרים און פארוואס מ׳קען נישט, ס׳לוינט זיך נישט, מ׳פירט זיך נישט צו מחטא זיין, איז ממילא מעג מען.
הלכה יג: בשר גדי – היתר שהיה בתנור
Speaker 2: יא, “תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום, שהה אותו בשבת”. א תנור וואס מ׳האט אריינגעלייגט בשר מבעוד יום און מ׳האט עס משהה געווען בשבת. איז אזוי, “אם בשר גדי וכיוצא בו”, אויב ס׳איז אלע אנדערע פליישן ווענדט זיך עס, אויב ס׳איז למשל אינגאנצן חי מעג מען, אויב ס׳איז בישל כל צרכו דארף מען טשעקן מיט סמוך ונראה. אבער בשר גדי האט אן אייגנארטיגע דין אז מ׳מעג יא. פארוואס? ווייל בשר גדי, “אם יחתה באכילתו יתחרך הבשר”. בשר גדי איז זייער אן איידעלערע פלייש, און עס מאכן הייסער האט שאד פאר די פלייש, יוזכר החום מיינט די פלייש גייט ווערן פארברענט. “שאין צריך אלא חמימות האש בלבד”, ס׳איז דא זאכן וואס האבן ליב ממש די גאנצע היץ פון די פייער, אזוי ווי א געווענליכע גריל. בשר גדי איז עפעס וואס דארף א היץ, אבער מען וויל נישט צו א גרויסע עמאונט פון היץ. “אבל בשר עז ושור” איז יא אסור, ווייל דארט איז יא דא די חשש שמא יחתה בגחלים לבשלו.
דיון: חילוק צווישן דבר חי און בשר עז ושור
Speaker 1: איך וויל פארשטיין נאכאמאל, וואס איז דאס אנדערש, וואס איז דאס בשר עז ושור איז אויך אנדערש ווי די פריערדיגע הלכה על איבר חי לגמרי, בשר חי לגמרי?
Speaker 2: ניין, ס׳איז די זעלבע. ער זאגט סך הכל אז מען וואלט געקענט זאגן ס׳איז דא אן היתר פון בשר גדי, און בשר עז ושור איז דאך ווייטער מיטרוויגן, ס׳איז דבר חי, ס׳דויערט עניוועי לאנג צו קאכן. ניין, מען רעדט נישט פון יענץ, מען רעדט יעצט פון ווען ס׳איז שוין געקאכט. ווען ס׳איז שוין געקאכט, אהא, שמא יחתה בגחלים לבשלו.
טח פי התנור בטיט
איז דא נאך אן עצה דא פאר מען זאל יא קענען אריינלייגן אין א תנור, זאגט די גמרא אזוי, “ואם טח פי התנור בטיט”, ס׳איז דא אזא זאך ווי תנורים וואס מען לייגט אריין די מאכל, און נאכדעם מאכט מען אינגאנצן צו אז ס׳זאל ווערן אינגאנצן צוגעמאכט די תנור, און מען מאכט עס מיט טיט. דעמאלטס איז מותר. פארוואס? “שאם בא לפתוח התנור ולחתות”, ווייל אויב זאל מען חושש זיין אז ער גייט אראפנעמען די טיט און יא מחתה זיין בגחלים, “תיכנס הרוח ויתקשה הבשר ויהא הפסד, ויצטנן התנור”. דער מין תנור וואס מען טוט צו צומאכן מיט טיט איז אזא מין תנור וואס די אופן פון קאכן דארטן איז אז ס׳זאל זיין אינסולעיטעד, ס׳זאל נישט אריינקומען קיין לופט פון אינדרויסן, ווייל דאס וועט מאכן די… זעט אויס יענע תנור פראדוצט זייער א ווייכע פלייש. סאו אויב גייט ער עס טאקע עפענען, גייט שאטן פאר די פלייש. תיכנס הרוח ויתקשה הבשר, די פלייש וועט ווערן פארהארטעוועט, און קאלט ווערן, און די תנור וועט ווערן אפגעקילט. ממילא, איז מען קיינמאל נישט… עפענען איז קיינמאל נישט אויף א פיין מאמענט אינמיטן שבת.
Speaker 1: ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ער גייט נישט ערגעץ ווי אין שבת, גייט ער עפענען די תנור און עסן.
הלכות שבת פרק ג – דינים נוספים בשהייה: תנור שהרוח מפסדתו, בשר צלי, ומוגמר
הלכה יג-יד: תנור שהרוח מפסדתו – כל דבר שהרוח מפסדתו
פשט הלכה: תנור ספעציעל פאר ווייכע פלייש
מ׳זעט אז יענע תנור produce’ט זייער א ווייכע פלייש. איז אויב גייט ער עס טאקע עפענען, גייט עס שאטן פאר די פלייש. די קרירות הרוח ווי עס קאכט זיך אפ די פלייש וועט ווערן פארהארטעוועט און קאלט ווערן, און די תנור וועט ווערן אפגעקילט. ממילא עפנט מען עס קיינמאל נישט אויף פאר מ׳נעמט עס שוין ארויס.
דאס איז די צווייטע זאך. יא, ער גייט ערגעץ וואו אין שבת גייט ער עפענען די תנור און עס ארויסנעמען, אבער מ׳נעמט עס נאר ארויס ווען מ׳ווייסט אז ס׳איז שוין גרייט, אדער ווען מ׳האלט שוין ביי די סעודה. ס׳איז קיינמאל נישטא די מציאות אז מ׳זאל וועלן מחתה זיין.
זאגט דער רמב״ם, “וכן כל דבר שהרוח מפסדתו”, יעדע זאך וואס די ווינט איז נישט גוט פאר יענע תנור, “אין גוזרין עליו שמא יגלה ויחתה”, האבן מיר נישט מורא אז ער גייט עפענען די תנור און מחתה זיין. פארוואס? פאר די זעלבע סיבה.
קשיא: פארוואס איז אונן של פשתן מותר?
פרעגט ער, “אזוי? פאר די סיבה?” דער רמב״ם האט דאך פריער געזאגט, אנפאנג פרק, “מותר ליתן אונן של פשתן לתוך התנור עם חשיכה”, מ׳מעג לייגן שטיקלעך סחורה פון פשתן אין די תנור ס׳זאל ווערן אויסגעארבעט, מעג מען עס לייגן. איי, זאגט דער רמב״ם, דארף מען דאך מורא האבן “שמא יחתה”? יא, די זעלבע “שמא יחתה”, ס׳איז דאך א פייער. אבער “שמא יחתה” איז דאך א זאך וואס האט צו טון מיט עסן, מ׳האט דאך אויסגערעכנט אז די יסוד המאמר איז מ׳זאל נישט… דארטן האט מען גערעדט וועגן “שמא יחתה”.
חידוש: די אמת׳ע סיבה פון “שמא יחתה”
“אכשיו נתחדש לנו חידוש”. פארקערט, די גאנצע זאך, דער רמב״ם האט דאך אנגעהויבן אז די אלע זאכן מעג מען אריינלייגן אין טאפ, אויסער עסן וואס ס׳איז דא א חשש “שמא יחתה”. דו האסט אנגעהויבן אזוי, דו האסט געזאגט אזוי פריער. יעצט איז מיר מגלה געווארן אז זיי האבן נישט געזאגט אינגאנצן ריכטיג. אזוי זעט מיר פון דא. ביי שטיינער האט מען געזאגט מ׳מעג לייגן א קדירה אדער א פאט, זיי האבן נישט גערעדט פון די אלע אנדערע פעלער. און אז מ׳מעג געווענליך לייגן עסן אפילו, כל זמן וואס ס׳איז נישט אזוי.
אזוי, אויב לכאורה די אונן של פשתן, אויך איז דא א חשש “שמא יחתה”, אויך האט עס א מעלה, וואלט לכאורה געדארפט די תירוץ זיין ווייל ס׳איז נישט… ס׳איז נישט… בעסיקלי, מ׳ווארפט עס נישט ארויס. מ׳ווארפט עס נישט ארויס. ס׳איז נאר א חשש וואס מ׳דארף זאגן. לכאורה פשוט, ס׳איז נישט די מנהג צו מחתה זיין ביי די… א פשוט׳ע, א פשוט׳ע סיבה, ווייל אין שבת גייט ער גארנישט טון מיט די אונן של פשתן. דער עסן איז ער מחמיר, ווייל ער גייט עס עסן שבת, ער וויל… נאכאמאל, זיי זענען מחמיר אין די זאכן וואס זענען פאר די לאנגע טערמין, אזויווי די אנפאנג. אבער זעט אויס אז נישט אזוי. זעט אויס אז דער רמב״ם איז מסביר די הלכה פון אונטערשטע פתח. די סיבה פארוואס מען האט דעמאלטס געלערנט אין בית המקדש, ווייל עס איז נישטא אויף דעם קיין חשש שמא יחתה. און ער זאגט אז די סיבה פארוואס עס איז נישטא דער חשש שמא יחתה איז די זעלבע ווי די תוך פי התנור, איז די זעלבע סיבה, ווייל ווען עס קומט אריין לופט איז עס מפסד.
הלכה טו: גדי שלם – יוצא מן הכלל
פשט הלכה: גדי שלם אין תנור
יעצט קען מען לערנען א יוצא מן הכלל פון די הלכה פון די גדי. מיר האבן געלערנט אז בשר הגדי שאט די חתי יתר, ממילא טוט מען עס נישט. אבער א גדי שלם, אויב מען לייגט אריין א גדי שלם לתוך התנור, אזויווי ערב פסח לייגט מען אריין א גאנצע בעל חי. מיר וועלן שוין לערנען וועגן פסח. ער לייגט אריין אזעלכע בשר עבה ובשר שאר, וואס איז אסור לשרוף. פארוואס זאלסטו מאכן א חשש שמא יחתה? אלא אם כן תוך התנור. לכאורה דעמאלטס איז ווייניגער איידל. א קליינע שטיקל גדי, האסט אמאל געגעסן גדי? ס׳איז זייער סאפט. ס׳איז… וואס הייסט עס? ס׳איז ווילד, יא? גדי צו כבש איז מער סאפט ווי פלייש פון א קו. ס׳איז שאט מער די פייער. א גאנצע גדי, מן הסתם איז דא דארט ביינער און זאכן, ס׳פעלט נישט אזוי אויס. אויב ער זאל מאכן תוך התנור איז יא. די פשט איז אז ס׳איז דער מין תנור וואס ווערט אנגעקילט. די זעלבע זאך.
הלכה וועגן ערב פסח שחל להיות בשבת – בני חבורה זריזין הן
זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך אויב אזוי ערב פסח שחל להיות בשבת? מותר לשלשל אדער בשבת… מען מעג אבער יא משלשל זיין, דאס הייסט אז מען אראפלאזן די כבש אין די תנור אריין, די כבש הפסח לתוך התנור עם חשיכה, ווען ס׳ווערט נאכט, אע״פ שאינו תוך התנור, אפילו מען מאכט נישט צו די תנור. לכאורה וואלט מען זיך אויך געדארפט חושש זיין שמא יחתה. זאגט דער רמב״ם, די סיבה פארוואס ביי פסח מעג מען יא, פסח שחל בשבת, פאר א ספעציפישע סיבה, ווייל בני חבורה זריזין הן. ווען מענטשן מאכן צוזאמען, זיי זענען זיך מתמנה אויף א חבורה פאר קרבן פסח, איז עס מער א… ווייל ס׳איז א דבר חשוב, אדער איך ווייס נישט פונקטליך פאר וועלכע סיבה, מער ווי סתם מענטשן וואס עסן צוזאמען א סעודת שבת. בני חבורה זריזין הן, זיי נעמען ערנסט די זאך. א מורא אז מ׳וועט נישט האבן די חשש שמיטה.
חידוש: מקור פאר היתר פון שומר
דאס איז לכאורה יא א מקור פאר אונזער היתר וואס אונז האבן געזוכט פון א שומא. דאס איז אן ענליכע זאך. די סארט מענטשן, דו קענסט זאגן אנדערש, פסח איז מען אין זורות, איך ווייס שוין וואס דארף צו זיין חבורות ריזן. ווען א חבורה איז ריזן, קענסטו טראכטן סימפל, אבער ווען א חבורה קאכט צוזאמען איז עס מער עפעס וואס מ׳פלאנירט. מ׳מאכט איינעם זאל זיין ממונה אויף די אויוון. יא, מ׳האסט א חבורה, פלאנט מען עס פון פאראויס. אין א הויז, יעדער גייט דורך די טאפ, ער גייט איינעם מאכן, אבער ווייסטו וואס, לאמיר עס מאכן אביסל בעסער קריספי. דאס איז א חשש שמיטה.
נאר מ׳פלאנירט עס אויס פאראויס, און מ׳ווייסט אז ס׳איז שבת, און מ׳ווייסט אז מען מעג נאר טון וואס מען מעג טון. אזוי ווי כהנים זריזים הם, וואס איך מיין ער גייט אויך שפעטער זאגן. ס׳האט א פערזענליכע קאנעקשאן, אבער מ׳דארף וויסן פונקטליך. אבער ס׳שטייט נישט אז דו נעמסט א חבורה צו מאכן א טיש פאר איין רבי׳ן, איז נישטא אז דו עס נאר פסח. יא, ס׳איז מ׳נעמט ערנסט די… אקעי. שוין.
הלכה טז: בשר צלי – מצטמק ורע לו
פשט הלכה: בשר, בצל וביצה על גבי האש
נאך א זאך, נאך א זאך וואס איז אסור. יא. וואס איז דער חידוש פון די נעקסטע זאך? לאמיר מיר פרובירן צו פארשטיין.
איך זע נישט קיין שום נייע הלכה. ס׳זעט מיר אויס נייעדיגע מויז נאר. אקעי, ס׳איז אבער א משנה. ס׳איז דא א פראבלעם. לאמיר זען. אין צולין, מ׳טאר נישט צולה זיין, אבער מ׳בראטן. טשולדיג. בשר, פלייש, ציבעלע אדער ביצה. איך מיין ער רעכנט אויס וואס יעדער פון אונז עסט שבת אינדערפרי. דאס איז די מקור. ציבעלע, ביצים, מ׳דארף עסן מיט לעבער. דער בשר איז די לעבער. ס׳איז מפרש די משנה, מ׳דארף דאס עסן שבת. ניין, דער בשר איז דער טשאלנט. וואס דו לייגסט צו לעבער, לייגסטו לעבער, גאלע, וואטעווער יו וואנט. ס׳גייט אין איין טעלער. בשר, בצל וביצה. יא. א גבי האש. אלא כדי שיצולו מבעוד יום, נאר אויב ס׳איז שוין געווארן געבראטן מבעוד יום, ווי ראויים לאכילה מבעוד יום, דעמאלט איז מען צומאכן. אבער אויב נישט, איז עס א תבשיל לבשל כל צרכו, טאר מען נישט.
וואס טוט זיך אויב ס׳איז געבליבן על האש בשבת? אנדערע זאכן, ווערט איך אסור עד מוצאי שבת עד שיעשו.
חידוש: פארוואס בשר צלי איז אנדערש – חרך הוא עושה
זאגט רבא, אויב עס איז יא געבליבן על האש בשבת, אויב עס איז יא געבליבן על האש בשבת… און ער זאגט אז דאס איז די מתיר, נישט אז ס׳איז נאר ביי די עבד. ער זאגט אז די הלכה איז אויף מצטמק ורע לו. ער זאגט ווען ס׳איז ראוי לאכילה מעג מען יא. זאגט ער, פארוואס? פארוואס זאל מען נישט מורא האבן אז ס׳איז מצטמק ויפה לו? זאגט ער, ס׳מעג יא בלייבן על האש בשבת, אפילו ס׳ווערט אסאך אויסגעבראטן, מכל שכן מצטמק ורע לו, ווייל די בשר צלי ווערט נישט בעסער מיט דעם וואס ס׳ליגט א לענגערע צייט על האש, ער ווערט מצטמק ורע לו. שמא יחתה, יא, חרך הוא עושה. ס׳איז נישט דא קיין חשש שמא יחתה בשבת, ווייל אויב גייט ער מחטא זיין, גייט ער עס מאכן א של גחלים.
אה, דאס איז וואס די בשר צלי איז אנדערש ווי די אלע פריערדיגע זאכן, נישט אין א טאפ, נאר ס׳איז א מין, ס׳הייסט צולה זיין, בראטן. ס׳טייטשט אן קיין סממנים, אן קיין זאכן, ווייל ווען די בשר ליגט אין א טאפ, איז אייביג דא די חשש שמא יחתה, אבער ווען ס׳איז טרוקענע פלייש אויף א פייער, די מחטא זיין גייט שאטן. דאס האבן מיר געלערנט. ס׳איז משמע אז מיר רעדן פון לעדער, אז מ׳בראט עס. שיסחרך הבשר. אקעי.
קאנעקשאן צו מוגמר – די זעלבע סיבה
ומפני זה, וועגן דעם איז אויך די מתיר וואס מיר האבן געלערנט פריער. די רמב״ם גייט צוריק צו נאך א היתר וואס מיר האבן געלערנט אין אונזער פרק, רייט? ס׳איז אינטערעסאנט, די רמב״ם וואלט געקענט ווען זאגן דאס איז געזאגט ביי בשר גדי, די זעלבע זאך, בשר בשר צלי, אויב מ׳לייגט עס על גבי אש על גבי גחלים. אקעי, יא.
רייט, די ריזען פאר די אלע זאכן איז ווייל דאס איז עקסטערע משניות, און די רמב״ם איז אביסל א… ווייל ער קען, ער וואלט געוואלט מאכן א קלארע סדר, ער וואלט געקענט האבן אפאר הלכות אין אונזער פרק עס צו מאכן פשוט׳ער, אבער ער ברענגט אלע משניות, אלע מימרות וואס שטייט אין די גמרא. יא. אבער יעצט איז ער מסביר א הלכה וואס מיר האבן געלערנט פריער. מיר האבן געלערנט אז מ׳מעג לייגן מוגמר. ס׳איז פריער געלערנט אז מ׳מעג לייגן מוגמר, בשמים וואס מ׳צינדט אן, אזא קטורת אזאך, מ׳מעג לייגן תחת הכלים, אונטער וועש, און כלים וואס מ׳וויל נאך. איי, פארוואס זאל נישט זיין שמא יחתה? זאגט ער, מ׳מעג יא, שמא יחתה בגחלים, ישרף המוגמר ויאשרו הכלים. די מוגמר איז אויך אזא מין זאך וואס די מחטא זיין גייט נישט העלפן, ס׳וועט מאכן אז ס׳זאל ווערן צוגעברענט. דאס איז נישט מצטמק ורע לו. יא.
ס׳איז אינטערעסאנט, ער קומט דא צוריק אויף די פריערדיגע הלכה. ער קומט יעצט צוריק צו די אריגינעלע הלכה. פריער האבן מיר געזאגט מ׳מעג, יעצט וועסטו כאפן אז די צוויי זענען קאנעקטעד. אינטערעסאנט. רייט.
הלכה יז: כללי׳שער יסוד – “כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין”
חזרה צום יסוד פון אנפאנג פרק
וואס מיינט דא? פיר אויס. ולמה? האסטו געלערנט שוין, כל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית עין, די אלע זאכן וואס מ׳האט גע׳אסר׳ט שיהיה, איז נישט אסור משום שנעשה בשבת. דא קומט עס צוריק צו די… ער האט אנגעהויבן די הקדמה פון דעם פרק, אז אלע מלאכות טאר מען נישט טון אויף שבת, אבער אויב טוט מען די מעשה ערב שבת, אפילו אויב די מלאכה געשעט בשבת, מעג מען. אזוי זאגט ער, די אלע זאכן וואס איך האב דא אויסגערעכנט זאכן וואס מ׳טאר נישט, איז נישט די איסור שנעשה בשבת, ווייל דאס האבן מיר שוין עסטעבלישט אז מ׳מעג יא. אלא, וואס איז די איסור? גזירה שמא יחתה בגחלים, איז אן אנדערע זאך, פון מראית עין אז מ׳וועט גיין אין שבת טון א מלאכה.
הלכה וועגן צמר ליורה – צביעה
לפיכך, איך האב אנגעהויבן אז מ׳מעג אריינלייגן צמר אין א טאפ וואס עס איז זיך… וואס עס איז געקאכט, איז אבער נישט אזוי פשוט. אין נותנין צמר ליורה אלא אם כן נותנה כשהיא קרובה על האש. נאר אויב די טאפ איז נישט על האש, ווייל דארט איז אויך דא א חשש שמא יחתה בגחלים. והיא שתהא פיה טוח בטיט. ס׳איז אפילו ווען ס׳איז נישט די יורה קרובה על האש, דארף אויך זיין טוח בטיט, שמא יגביהנה וישיכנה. דארף שיגביהנה זיין אפילו אויב ס׳איז נישט על האש? איך מיין אז די צמר רעדט פון א קאליר, צביעה. לאמיר זען וואס דער רמב״ם מפרשים זאגן.
יא, ס׳קען נישט זיין. יא, צביעה. אזוי שטייט אין תוספות י״ג עמוד א׳. יא, אין הלכות שבת פרק ט׳. די צמר ליורה רעדט זיך פון א יורה של צבע, אזויווי זיי האבן געלערנט אין די התחלות, רייט?
אקעי. דער רמב״ם זאגט, ס׳זעט עפעס אויס אז ס׳איז געווען מענטשן וואס האבן געטראכט אנדערש, און מ׳לערנט די אלע הלכות, קען מען באקומען עפעס א משמעות אז ס׳איז יא דא זאכן וואס מ׳טאר נישט טון ערב שבת. איז דער רמב״ם סתם א מתריס, דו זאלסט נישט מאכן א טעות צו פרואוון אז ס׳איז נאר וועגן די… יא. אינטערסאנט. אקעי. שוין.
הלכה יח: אנהייב הלכה וועגן פת – קנס ביי בטעות
זאגט דער רמב״ם נעקסטע הלכה. פת. ווייטער, וואס איז דער חידוש איז דא אין די איסור? לאמיר לערנען. ס׳איז דא איין הלכה, פת וועט זיין אביסל אנדערש די וועג פון לערנען אויב מ׳האט יא בטעות די קנס, די שטראף.
הלכות שהייה והחזרה – פת ומדורה
הלכה יח: פת – ברויט באקן ערב שבת
Speaker 1: יא, ס׳איז אינטערעסאנט. אקעי.
זאגט דער רמב״ם די נעקסטע הלכה: פת. ווארט, וואס איז דער חידוש איז דא אין די… בסדר, לאמיר לערנען. וואס איז דא איין הלכה? פת איז דאך א ביסל אנדערש לענין אויב מ׳האט יא בטעות געקנאסט די יום השביעי.
זאגט דער רמב״ם, “אין אופין את הפת בתנור עם חשיכה”, מ׳לייגט נישט אריין קיין ברויט בתנור ערב שבת עם חשיכה, “ולא חררה על גבי גחלים” – צוויי מיני וועגן וויאזוי מ׳מאכט ברויט – “אלא כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור או באש”. נאר אויב ס׳איז שוין געווארן אינגאנצן פארהארטעוועט איין זייט פון די ברויט. וועלכע זייט? די זייט וואס ווערט שנעלער געבאקן. שנעלער געבאקן ווערט דארטן וואו ס׳איז די פלאץ וואו ס׳איז מדובק בתנור או באש.
אין די גמרא איז עפעס נישט קלאר וועלכע זייט דארף זיין יקרמו פניה, צו די זייט וואס דויערט לענגער צו שנעלער. דער רמב״ם פסק׳נט “יקרמו פניה המדובקין בתנור או באש”, און דארטן איז שוין פארהארטעוועט. וואס? בתנור או באש? ניין, בחררה באש און בפת בתנור. יענע זייט, די זייט וואס איז צוגעקלעבט צו די תנור, נישט די זייט וואס איז עקספאזד צו די לופט, אז דארטן איז שוין יקרמו אפילו די אנדערע זייט איז נאך רוי, איז שוין… הייסט עס שוין אזויווי עפעס א שטיקל געקאכט. אינטערעסאנט, ווייל דאס איז דאך מער ענליך צו בן דרוסאי.
פארוואס פת איז אנדערש – אין חשש מצטמק ויפה לו
אבער נאכדעם מעג מען שוין. אבער ביי ברויט איז נישט דא די זאך אז אפילו אויב ס׳איז שוין נתבשל איז דא א חשש אז ס׳וועט ווערן בעסער געקאכט אדער מצטמק ויפה לו. פארוואס? ווייל ביי באקן איז נישט דא די זאך. “ואין אנו חוששין שמא יחתה, שהפת אם יחתה יפסד טעמו”. ווייל ברויט, אויב וועט מען מחתה זיין די גחלים און מאכן הייסער, גייט עס נישט ווערן א בעסערע, מער קריספי זאך אזויווי מיר האבן צופריער געלערנט ביי אנדערע מיני מאכלים, נאר “יפסד טעמו”, ס׳וועט ווערן קוילן.
ממילא, פת מעג מען פון ווען ס׳איז שוין אביסל געקאכט. ס׳איז שוין יקר מפניו, מעג מען עס שוין לאזן שהוי זיין. אבער פאר די יקר מפניו איז יא דא א חשש שמא יחתה, דאס איז די פשט. אנדערש ווי למשל נארמאלע זאכן וואס ווען ס׳איז לח, איז נישט דא קיין חשש, דאס איז מער חמור.
פת איז אנדערש פון גדי – דער נייער שיעור
און אויך אזוי, די יומרא דבניו איז ענליך אביסל צו בן דרוסאי. פארוואס טאקע דא, די דרמה מיי… פארוואס דא… איך מיין, א לעבעדיג לחם, מ׳לייגט א פת ערב שבת גלייך פארן זמן, לייגט מען א רויע פת. געווענליך ביי למשל זאכן אזויווי א גדי, וואס איז אויך די זעלבע זאך וואס שמא יחתה יפסיד, טאר מען לייגן גלייך. דא טאר מען נישט, ווייל ס׳דארף זיין יקר מפניו.
רייט, די טעם פארוואס ס׳איז אנדערש, אנדערש פון ביידע זאכן, ס׳איז זייער אנדערש פון די זאכן וואס אלעמאל יחתה העלפט זיי, ווייל זייער נאך יקר מפניו שאדט עס שוין. אבער פארדעם פעלט עס יא אויס די יחתה, אז מ׳זאל ווארטן ס׳זאל יקר מפניו. ס׳איז א נייע שיעור, נישט קיין שיעור בן דרוסאי, ס׳איז א נייע סארט שיעור.
און וואס איז טאקע די ענין? וואס געשעט אויב מ׳לייגט אריין א רויע ברויט? ס׳וועט נישט זיין די היתר פון שמא יחתה יפסיד? רייט, פארוואס זעט אויס אז דעמאלטס דארף מען יא. ברויט פעלט אויס. יא. ביז דעי, אזוי זעט אויס.
עבר ועבר – במזיד ובשוגג
ואם, יא, וואס איז עבר ועבר געווען? ואם נתנו סמוך לחשיכה, וואס איז עבר ועבר געווען? ער האט יא געלייגט ברויט בתנור בחשיכה, ועדיין לא קרום פניו, ס׳איז נאך נישט געווארן ערב שבת אביסל געבאקן ביי די זייט ביי די תנור. איז אזוי, אם במזיד, אויב ער האט עס געטון במזיד, דאס איז לחם, מ׳רעדט פון מוצאי שבת, מ׳האט אים געדארפט האבן שבת, ס׳איז געווען אן אפריה געלעגן. ואם בשוגג, מותר לרדותו, מ׳מעג עס אראפנעמען, מותר לרדותו בשבת, מ׳מעג עס אראפנעמען בשבת, מותר לרדותו לצורך סעודות שבת. מ׳מעג עס אראפנעמען בשבת, מ׳מעג נאר אראפנעמען מותר לצורך שלוש סעודות. דהיינו, אויב ס׳איז א האלבער קנס, בשוגג געבט מען אים א האלבער קנס. אנדערש ווי פריער איז געווען בשוגג בכלל נישט געווען קיין קנס. בשוגג זאגט מען אז וויפיל ער דארף האבן פאר די דריי סעודות פון שבת מעג ער נעמען.
דיסקוסיע: פארוואס דא א היתר לצורך סעודות שבת?
Speaker 2: יא, לכאורה דאס איז ווייל ס׳איז זייער א גרויסע מצוה צו עסן פת ביי די סעודות שבת. פלייש, אויב ער האט עס געמאכט בשוגג, אה, ס׳איז נישט אזא חשיבות. אבער נישט האבן קיין לחם משנה.
Speaker 1: ניין, אבער די רמב״ם האט געזאגט אויך ביי פלייש, בשוגג מעג מען.
Speaker 2: ניין, נישט נאר מוצאי שבת. מוצאי שבת בפרט, דאס האט די רמב״ם געזאגט.
Speaker 1: אה, מוצאי שבת דארף מען נישט ווארטן.
Speaker 2: אפילו פאר א שיעור.
Speaker 1: יא, אם שכח, נאר אפילו מצמצם ורבה, אפילו הוא בשל כל צרכו, א זאך וואס פעלט אויס, וואס דא איז ענליך צו דעם, וואס ער רעדט מוצאי שבת. אבער פשוט איז דא א ספעציעלע היתר, לכבוד סעודות שבת האבן די חכמים געלאזט נאר טאקע פאר די סעודות. דאס איז די היתר. די היתר האט צו טון מיט די מוצאי שבת.
שיעור רדייה – וויפיל מ׳מעג אראפנעמען
Speaker 2: ער טאר נישט אראפנעמען די גאנצע ברויט אויפאמאל. ער מעג ביי יעדע סעודה מעג ער אראפקראצן א שטיקל פון די אויוון, ס׳דארף זיין רודה זיין.
Speaker 1: דו זעסט, די נעקסטע שטיקל, לאמיר זען. “כשיעור רודה”, ווען מ׳נעמט אראפ א שטיקל פון די פת. פאר דעם, פאר דעם, דאס שטייט, ס׳שטייט אן עקסטערע הלכה. “מותר לרדות פת מן התנור שלוש סעודות”, מיינט אז די שיעור, ער קען גלייך פרייטאג צונאכטס נעמען דריי בולקעס, וואטעווער, דריי, וויפיל ער דארף פאר די דריי סעודות. וואס מיין איך? חוץ פון דעם וואס ער האט אן איסור פון דיות הפת, דארף מען זען וואס דאס מיינט.
רדיית הפת בשינוי
ער זאגט דאך אבער, “כשיעור רודה”, אפילו באופן המותר מעג מען יא, ווען מ׳האט יא געלייגט ווען ס׳איז שוין יבש מפניו. אבער נאר מ׳נעמט אראפ די ברויט פון וואו ס׳איז צוגעקלעבט אויף די… דארט וואו ס׳איז צוגעקלעבט אויף די תנור מיט אפשר א כלי. ער זאגט אז מ׳זאל נישט נוצן די כלי כדי ער זאל נישט אויסרעכענען די כלי מיט וואס ער… די שיבר נוצט ער דארט אראפצונעמען ברויט. אלא בסכין וכיוצא בו, מ׳זאל עס טון מיט א שינוי, אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מ׳איז עוסק באפיה ובישול בשבת.
דיסקוסיע: איז דא אן איסור לכתחילה ברדיית הפת?
Speaker 2: רייט, סא דא איז דא אן איסור דרבנן צו מאכן רדיית הפת אין שבת.
Speaker 1: ער זאגט אז ס׳איז נישט גלייך, ער ברענגט פון חכמת אדם אין מלכים, אז ס׳איז דא אן איסור לכתחילה דאס צו טון.
Speaker 2: יא, אבער ס׳קען זיין… ניין, די חכמת אדם זאגט אז ס׳איז נישט אפילו אן איסור געווענליך. ס׳קען זיין, ער ברענגט אז די ר״ן און אנדערע האבן שוין געזאגט אז דאס איז נאר ווען ער האט געטון אן איסור. זיי האבן געלערנט, אויב…
Speaker 1: אבער ס׳שטייט דאך אויף די מותר לרדות, וויאזוי איז מותר לרדות? זיי האבן געטון ב…
Speaker 2: אזוי, ס׳איז דא א המשך.
Speaker 1: אבער אויב ער האט געמאכט באופן המותר, אזוי זאגט ער פון נישט נאר די ר״ן, אויב ער האט געטון באופן המותר מעג מען יא עסן, ווייל ס׳איז נישט קיין איסור מעשה שבת. אקעי.
הלכה יט: מדורה – פייער צום אנווארעמען
אונז האבן מיר ביז יעצט געלערנט הלכות שהייה פון א טאפ און אזעלכע זאכן וואס מ׳באקט. יעצט גייען מיר לערנען פון א מדורה, ווען מ׳מאכט א פייער כדי זיך אנווארעמען.
Speaker 2: אות א׳. איך קען לערנען? יא.
Speaker 1: אות א׳, די מדורה. א מענטש קען מאכן א מדורה בכל דבר שירצה, פון וואס ער וויל. דאס הייסט, ס׳איז נישטא די הלכות פון קשי גפנים ועצים וכדומה. א מדורה, א מענטש קען מאכן א מדורה פון וואס ער וויל. בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, סיי אויף די ערד גלייך אדער א מנורה, עפעס א… מנורה מיינט כפשוטו, א מנורה, א לאמפ. אקעי. דאס הייסט, א מדורה, אבער די פוינט איז ער מאכט עס זיך אנווארעמען, נישט קאכן דארט.
ומדליקין מדורה, אה, אדער פאר א… אז מ׳זאל קענען זען. ומדליקין מדורה בערב שבת סמוך לחשיכה, ומשתמשין לאורה או מתחממין כנגדה בשבת. ס׳איז נישט אנדערש ווי לעכט, יא. אויך אנדערש ווי לעכט. לעכט איז משתמש לאורה בשבת. אה, אבער די מדורה… פאר א מדורה איז נישטא קיין “אין מדליקין”, ווייל ס׳איז גרויס. זייער גוט.
תנאי רוב ביי מדורה
אבער ס׳איז דא פארשידענע יא תנאים וואס ער דארף טון, כדי שלא יחתה וכדומה. איין זאך איז, צריך שידליק רוב המדורה קודם שתחשך. רוב פון די פייער דארף שוין ברענען פאר ס׳ווערט נאכט, עד שתהא השלהבת עולה מאליה קודם השבת, אז מ׳זאל שוין נישט דארפן ארומפאטשקען דערמיט. אפילו ס׳איז נאך נישט די גאנצע, אבער איינמאל רוב, ווייסט מען אז די איבריגע גייט שוין אויך אנהייבן בקרוב ברענען. אבער אויב האט מען נישט אנגעצונדן די רוב, איז נאך אלץ דא א חשש אז מ׳גייט מישן אין די פייער, מ׳גייט מאכן זיכער אז די גאנצע פייער צינדט זיך אן. ואם לא הדליק רובה, אסור להנות ממנה בשבת, גזירה שמא יחתה בה, ויניח שם עצים מתרמקין כדי שתהא השלהבת עולה מאליה, אז ס׳זאל זיך גוט אנצינדן, און ס׳זאל נישט אויסזען אז מ׳האט עס געדארפט אנווארעמען, טאר מען נישט.
זייער גוט.
ביי איין שטיק האלץ – רוב עוביו ורוב היקפו
ואם הדליק עץ יחידי, דו זאגסט אויב ס׳איז דא א באנטש העלצער זאגסטו רוב. אויב ס׳איז איין האלץ, וואס איז דעמאלטס די דין? אבער וואס טוט זיך אז ס׳איז איין לאנגע האלץ, וויאזוי מעסט מען דארט די רוב? דאס הייסט, אויכעט דער רוב. עס דארף זיין א רוב. וויאזוי מעסט מען די רוב? “צריך להיות רוב עוביו ורוב היקפו”. עס האט צוויי מיני רוב. עס איז נישט גענוג אז איין זייט האלץ ברענט, נאר רוב פון די דיקקייט פון די האלץ, און רוב פון די היקפו. דאס הייסט, למשל, עס איז דא איין האלץ, די לענג און ברייט. די לענג און די ברייט, דאס איז די היקפו. רוב היקפו מיינט פון אלע זייטן. דאס הייסט, עס איז דא רוב עוביו, דאס איז די דיקקייט, די גאנצע שטיק האלץ.
דאס הייסט, די לענג, עס איז נישט… וואס הייסט רוב עוביו און רוב היקפו? ס׳איז די דיקקייט. אפשר נישט פון אינעווייניג קען זיין ס׳ברענט נישט, פון אינדרויסן, אפשר עפעס אזוי.
הלכה כ: מדורת בית המוקד – כהנים זריזים הם
אה, דא קומט נאך א היתר. “במה דברים אמורים? בגבולין”. די מדורה וואס מען זאגט אז מ׳טאר נישט אנצינדן איז בגבולין, דאס הייסט אין דרויסן פון ארץ ישראל, פון די בית המקדש. אבער אין די בית המקדש, “מחזירין את האור”, מעג מען יא אנצינדן די פייער ערב שבת עם חשיכה, “בעצים של מדורת בית המוקד”. מען צינדט אן די עצים אין מדורת בית המוקד. עס איז דא א פלאץ אין די בית המקדש וואס איז די מדורת בית המוקד, וואו פון דארטן צינדט מען אן עצים, האלץ. מעג מען אנצינדן האלץ. מ׳רעדט נישט אויף די מזבח, רייט? ערגעץ וואו איז דא א פייער.
Speaker 2: ניין, ניין, אין בית המוקד. דאס איז די בית המוקד, דאס איז די פלאץ וואו מ׳טראגט ארויס די קרבנות וואס מ׳ברענגט. די כהנים ווארעמען זיך. אה, פאר וואס ווארעמען? ס׳איז נישט… יא, ס׳איז די עבודה. אהא.
Speaker 1: “ואין חוששין שמא יחתה”. “שהכהנים זריזים הם”. כהנים זענען זריזים, ממילא דארף מען נישט חושש זיין. זריזים מיינט דא צו זאגן נישט אז זיי זענען שנעל, רייט? זריזים מיינט זיי געדענקען אז ס׳איז שבת, און זיי גייען נישט חותה זיין אפילו אין די וואך וואס וואלט יא מחיתה געווען. אזויווי בני חבורה זריזים הם. איך מיין די ענין איז, אפשר כהן קען זאגן, ווייל א כהן טוט יעצט די עבודה. אבער ווען מענטשן טוען עפעס צוזאמען מיט א חבורה, אן ערנסטע זאך, לייגן זיי צו קאפ. מען טוט נישט זאכן רענדאם.
כהנים, מען טראסט די כהנים. מען טראסט נישט סתם מענטשן, מען טראסט כהנים.
Speaker 2: ניין, אבער איך רעד למשל בני חבורה. איך טראכט ביים סדר, וואס שטייט אין די מחזור אלעס וואס מען דארף טון, מען פאטשקעט נישט סתם. א מענטש טראכט מער, מען מעג, מען טאר נישט, ווייל מען איז יעצט בחבורה און מען טוט יעצט א מצוה צוזאמען, עס איז מער…
הלכות שבת – דינים פון אנצינדן פייער ערב שבת (המשך)
בני חבורה – דיגרעסיע
ר׳ זלמן: אזוי ווי בני חבורה. איך מיין די ענין איז, אפשר א כהן קען זאגן, ווייל א כהן טוט יעצט די עבודה, אבער ווען מענטשן טוען עפעס צוזאמען מיט א חבורה, אן ערנסטע זאך, לייגן זיי צו קאפ. מען טוט נישט זאכן רענדאמלי. כהנים, מען טראסט די כהנים. מען טראסט נישט סתם מענטשן, מען טראסט כהנים. ניין, אבער איך רעד למשל בני חבורה. איך טראכט ביים סדר, וואס שטייט אין די מחזור אלעס וואס מען דארף טון, מען פאטשקעט נישט סתם. מענטשן טראכטן מער, “מ׳מעג? מ׳טאר נישט?” ווייל מ׳איז יעצט בחבורה, מ׳טוט יעצט א מצוה צוזאמען, איז עס מער…
הלכה כא – מדורה פון קנים אדער גרינים
אקעי, “הוציא מדורה של קנים או של גרינים”. וואס טוט זיך אויב מ׳האט געמאכט א פלאם נישט פון העלצער, נאר פון צווייגלעך? קנים, נו, קנים. זייער גרינגע זאכן וואס כאפן זיך אן אין פייער. דינע געוויקסן. יא. “או של גרינים” מיינט נישט אטום, ס׳מיינט קערלעך, אזעלכע זאכן. דארט איז נישט די הלכה אז די רוב פייער דארף ברענען איידער מ׳טאר זיך לייגן ארויף. נאר די מיני זאכן צינדן זיך שנעל אן. ממילא, איינמאל ס׳ברענט שוין אביסל, גייט נישט דער מענטש מחלל זיין, ווייל ער ווייסט אז איינס ס׳ברענט שוין אביסל, נאך אביסל גייט שוין זיין גענוג א גרויסע פייער. “כי יראה שרובם ישרפו קודם השבת” איז די מיטל אין שטאמבא. ווייל די פייער ווערט שנעל אנגעצינדן, וועט ער נישט צוריק לייגן.
אגד את הקנים – צאמגעבינדענע קנים
לפיכך, זאגט די רמב״ם, ממילא פארשטייסטו אליין אז דאס איז נאר ווען די קנים און גרינים זענען צעשפרייט, צינדט זיך עס שנעל אן. אבער אויב מ׳וועט נעמען קנים און גרינים און זיי מאכן אז ס׳זאל זיין אזוי ווי עצים וואס זאל זיין קאנדענסד, און דעמאלטס צינדט זיך עס טאקע אן שוואכער, און דעמאלטס האט עס די דין ווי עצים. למשל, ער האט אגד את הקנים, ער האט זיי צאמגעבינדן, אדער ער האט אריינגעלייגט די אלע גרינים אין א קהילה און עס אנגעצינדן, דעמאלטס ברענט זיך עס נישט, ס׳געט זיך נישט א שנעלע ברען, נאר ס׳איז אזויווי עצים וואס ס׳דויערט ביז ס׳צינדט זיך אן. און דעמאלטס איז זיין די הלכה “צריך שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת”, מ׳דארף אנצינדן פון זיך אליין קודם השבת.
הלכה כב – מדורה פון זפת, גפרית, רוויו, קירה
נאך איין הלכה ענליך. וואס טוט זיך א פלאם פון זפת או גפרית? זפת האבן מיר היינט אינדערפרי געשמועסט איז פסולת של זיתים, אדער גפרית, שוועבל. “או של רוויו, או של קירה”. וואס איז קירה? רוויו איז די זאך וואס די אטום חכם טאר נישט האבן אויף זיין בערגער. פעט. אן אנטשין פעט. אה, כירה שבה. אבער מען זעט ביי די מדליקים יא, אושיל קש, אושיל כבה. איינער איז געווען א ליידיגער, ליבער קודם השבת. ס׳איז א משל, אש מדלקת את עצמה, די פייער ברענט עס שנעל אויס, און נאך אביסל וועט שוין גארנישט בלייבן פון דעם.
מוסר-השכל – אנגרייטן צו שבת
איך מיין וואס מען לערנט ארויס פון דא איז, אז ערב שבת דארף שוין זיין גענוג אנגעצינדן אז ס׳זאל זיין שלהבת עולה מאליה בשבת. א איד דארף זיך אנגרייטן צו שבת, ער דארף זיך אנגרייטן צו שבת. יא, ווייל איינער זאל נישט דארפן זיין שבת, דו זאלסט נישט דארפן זיין אין שבת קרעכצן אזוי. מען דארף זיין פרייליך. מען דארף שוין זיין שבת׳דיג פאר שבת. געוואלדיג. וואס איז די ענד פון פרק? ג׳, יא.