במדבר כד – בלק ובלעם חלק ג
Originally published on August 21, 2022 at 7:28 PM, reissued on March 15, 2026 at 12:00 AM
הלכות עבודה זרה פרק ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – פרק ה’ הלכות עבודה זרה, ספר המדע (רמב”ם)
—
הלכה א – דין המסית אחד מישראל
דברי הרמב”ם: “המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה, הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד עבודה זרה, אלא בניסיון הראוי לעבוד.” המסית חייב סקילה בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא, בין שהוא מסית יחיד (איש או אשה) בין שהוא מסית יחידים (אבל לא עיר שלמה).
פשט: מי שמסית אפילו יהודי אחד לעבוד עבודה זרה חייב סקילה – אפילו המוסת לא עבד, ואפילו המסית עצמו לא עבד.
חידושים והסברות:
1. חילוק מסית/מדיח – לשונות הפסוקים: הרמב”ם מחלק: מסית = מסית יחיד (מהפסוק “כי יסיתך”), מדיח = מדיח עיר (מהפסוק “כי ידיחו” בעיר הנדחת). מעניין שביחיד הלשון “מסית” ובעיר “נדחת” – עיר נדחת, יחיד מוסת.
2. חיוב אפילו בלא מעשה עבודה זרה: החידוש הגדול שהוא חייב סקילה אפילו כשההסתה לא הצליחה – המוסת לא עבד. בדרך כלל “אין שליח לדבר עבירה”, אבל בעבודה זרה זה עובד אחרת. הסברא: עבודה זרה בכלל באה מאנשים שמדיחים אחרים במחשבות כוזבות – המסית הוא “מורה הדרך” של עבודה זרה, הוא לימד והראה את הדרך, ולכן הוא מקבל את העונש על עצם ההסתה.
3. מסית שהדיח רוב עיר – דין נביא: אם אדם אחד מדיח רוב עיר, הנדחים מקבלים דין יחידים (לא עיר הנדחת), כי עיר הנדחת צריכה “שנים מדיחים”. אבל אם המדיח הוא נביא, הוא עצמו מקבל דין מדיח ונסקל.
4. מדוע דווקא נביא יכול להיות מדיח בעצמו: שני תירוצים:
– (א) מפרשים: הכוונה לומר שאפילו הוא נביא זה לא עוזר לו – הוא עדיין מקבל את הדין.
– (ב) חידוש במיתה: נביא שקר חייב חנק (כך פוסק הרמב”ם). היינו חושבים שהוא מקבל חנק כנביא שקר – בא הרמב”ם ואומר שהוא מקבל סקילה כמדיח, שהיא מיתה חמורה יותר.
5. סברא מדוע נביא יכול להיות מדיח בעצמו: נביא אומר “כה אמר ה’” – הוא בא בשם ה’. כמו שדוד אמר לגלית “אני בא בשם ה’” – כשבאים בשם הקב”ה אינך לבד. לכן נביא אחד יכול להיות בעל כוח להדיח עיר שלמה, מה שהדיוט לא יכול לבדו.
6. מה הכוונה ב”נביא” כאן? שתי דרכים: (א) הוא אומר “כה אמר ה’” – מתנבא בשם ה’ שצריך לעבוד עבודה זרה, או (ב) הוא מתנבא בשם עבודה זרה – “אמרה לי עבודה זרה”. לפי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה נביא צריך להיות “הולך בדרכי הנביאים” – אדם סתם שאומר “כה אמר ה’” לא נחשב.
7. שאלה על הדיוט שהדיח רוב עיר: אם הדיוט אחד (לא נביא) מדיח עיר שלמה – הוא לא מקבל דין מדיח (כי צריך להיות שניים), והעיר לא מקבלת דין עיר הנדחת. אבל מדוע לא יקבל דין מסית על כל יחיד ויחיד בנפרד? השאלה מועלית ולא נפתרת לגמרי.
8. חילוק בהתראה: בהתראה יכול להיות חילוק מעשי – צריך לומר לאדם במדויק על מה הוא עובר: “ביזת מומת” שונה מ”ביזת מודח.”
—
הלכה ב – לשון המסית
דברי הרמב”ם: “המסית, בין שהסית בלשון רבים בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל. כיצד? אומר לחבירו: אעבוד עבודה זרה, נלך ונעבוד… אזבח, אילך ואזבח, נלך ונזבח…” וכן הלאה עם כל לשונות עבודה זרה.
פשט: בין שאומר “אני הולך לעבוד” (לשון יחיד) בין “בואו נעבוד ביחד” (לשון רבים) – בשני המקרים הוא מסית.
חידושים והסברות:
1. כסף משנה – לשון יחיד “אעבוד”: מה הכוונה ב”אעבוד” כהסתה? הכסף משנה מסביר: כשהוא אומר “אני הולך לעבוד עבודה זרה” השומע מבין שעליו לחקות אותו. אפילו אינו אומר במפורש “אתה צריך לעבוד”, אלא “אני הולך לעבוד” – זו כבר הסתה. הקרית ספר (משנה למלך) מסביר ש”אעבוד ואתה אחרי” פירושו: אני אעבוד ואתה תעבוד אחרי.
2. כסף משנה – “אילך ואזבח” לעומת “אזבח”: “אזבח” פירושו שהוא עומד כבר ליד העבודה זרה ואומר “אני הולך לשחוט עכשיו.” “אילך ואזבח” פירושו שעדיין צריך ללכת – עדיין חסר מעשה. החידוש: אפילו כשעדיין חסר מעשה (עדיין צריך ללכת מעבר לפינה) זה כבר נקרא מסית.
3. לשון הפסוק: “אילך ואעבדהו” ו”נלך ונעבדה” הם לשונות מהפסוקים. המשנה מביאה את אותם לשונות.
4. אין חילוק בניסוח: אין הבדל אם הוא אומר “בואו נעשה זאת ביחד”, או “אתה עשה זאת”, או “אני הולך לעשות זאת” – כל הצורות הן הסתה (תוספות יום טוב ומראה).
5. העבודות המפורטות: אזבח (שחיטה/קרבן), אקטר, אנסך, אשתחוה – אלו עיקרי דיני עבודה זרה, וצריך לומר עבודה ספציפית “שדרכה לעבדה בכך” – כפי שהרמב”ם למד בפרקים קודמים.
—
הלכה ג – עדות וסקילה במסית / אין התראה למסית
דברי הרמב”ם: שני האנשים שהמסית הסית אותם הופכים לעדיו. הם מביאים אותו לבית דין, מעידין עליו שזה אמרו להם, ומסקלים אותו.
פשט: שני האנשים ששמעו את ההסתה משמשים כעדים, מביאים אותו לבית דין, והוא מקבל סקילה.
חידושים והסברות:
1. אינם בעלי דבר: לכאורה צריך לשאול – האם העדים אינם גם בעלי דבר (נוגעים), כי הם אלו שהוא הסית? זה פשוט – הם אינם בעלי דבר.
2. אין התראה למסית: החידוש העיקרי שמסית אינו צריך התראה, בניגוד לכל התורה כולה שאפילו בדיני נפשות צריך התראה. שני העדים לא התרו בו, והם יכולים להביאו מיד לבית דין ללא התראה.
3. טעם לאין התראה (רמב”ם בפירוש המשניות): במסית התראה לא הייתה מועילה – לא משום שאינו רוצה, אלא משום שהוא מפחד משני העדים. הוא לא יעשה תשובה אמיתית, הוא רק יפסיק כי הוא מפחד. בעבירות אחרות הטעם להתראה שאולי לא הבין או שאינו באמת מזיד.
4. שלושה דברים ללא התראה: מסית, עדים זוממין, ועוד אחד – בכולם “אין התראה.” גם בעדים זוממין הם יודעים היטב מה הם עושים, ולכן התראה לא מועילה.
[דיגרסיה: עדים זוממים שהרגו] המהרי”א אומר חידוש: עדים זוממים שגרמו להריגה – בדין עדים זוממים אינם מקבלים מיתה (כי “הרוגי אין נהרגין” – כשהנידון כבר נהרג, העדים הזוממים אינם מקבלים מיתה). אבל העדים עצמם הם אלו שהרגו את האדם (דרך עדותם), והם הורגי נפש ללא התראה (לא התרו בהם על הריגה). על זה יש דין של “מכניס ראשו לכיפה” – סוג של דין מיתה לרוצח שאי אפשר להרוג אותו באופן פורמלי.
—
הלכה ד – דין מסית ליחיד / הטמנה
דברי הרמב”ם: כשמסית אומר ליחיד, אין לו שני עדים. אבל מצוה ללכוד אותו במלכודת. היחיד יאמר “יש לי עוד חברים המעוניינים בעסקה” כדי שיחזור על כך בפני שניים. המוסת מביא שניים ומעמידם במקום אפל – המוסת מביא שני אנשים, מעמיד אותם במקום חשוך, שיוכלו לראות ולשמוע את המסית, אבל הוא לא יראה אותם. המוסת אומר למסית: “אמור לנו מה שאמרת לי ביחוד.”
פשט: במסית מחפשים באופן אקטיבי ללכוד את העבריין, בניגוד לכל העבירות האחרות שבהן מחפשים דווקא פחות (לימוד זכות, הזדמנות לתשובה). יוצרים מצב שבו המסית באור (זרקור) והעדים בחושך, כדי שלא יימנע מלומר את הסתתו.
חידושים והסברות:
1. עקרון הפוך מכל התורה – “מחמינים לו”: בכל שאר חייבי מיתות אין מחפשים ללכוד את האדם – להיפך, מחפשים לימוד זכות. אם עד אחד רואה מישהו מחלל שבת, אין ענין שימהר להביא עוד אחד לראות. נותנים לו הזדמנות לעשות תשובה. אבל מסית שונה – הולכים בכל חומר הדין. זה בא מהדין “לא תחמול ולא תכסה” – אסור לרחם על מסית. לכן מחפשים דווקא כן ללכוד אותו, אפילו בערמומיות. בכל חייבי מיתות שבתורה אין מחמינים עליהם – רק במסית יש את הדין המיוחד של החמנה.
2. מעין התראה: כשהמוסת אומר למסית “אמור לי מה שאמרת לי ביחוד,” והמסית עונה, זו מעין התראה – לא ממש התראה פורמלית, אבל איזו הזדמנות לחזור בו.
3. “היאך נניח את אלקינו שבשמים” – תשובת המוסת: המוסת אומר למסית: “איך נעזוב את בוראנו הקדוש, מקור מים חיים, ונלך לעבוד עצים ואבנים?” זה נותן למסית הזדמנות לחזור בו.
4. “אם חוזר בו או ששתק – פטור”: אם המסית חוזר בו או שותק, הוא פטור. פירוש ר’ רבינוביץ: כשהמסית חוזר ואומר מה שאמר, הוא אומר זאת כ”מעשה שהיה” (הוא רק מספר מה שהיה), לא שהוא מסית עכשיו באופן אקטיבי. לכן, אם הוא שותק אחר כך, אי אפשר לעשות לו כלום, כי לא הסית בפני העדים. (זה “קצת דחוק.”)
5. “אם אמר כך היא” – עומד במרדו: רק אם הוא אומר כן, כך זה, אז קמים שני העדים ומביאים אותו לבית דין, וסוקלין אותו.
6. חילוק בין מסית ליחיד למסית לשניים: בשני אנשים אין צורך בהתראה כלל. ביחיד נותנים לו הזדמנות קטנה לצאת – מעין לימוד זכות. כשהוא רואה שני אנשים, הוא לא יעשה תשובה אמיתית – הוא רק חושב “הם רוצים ללכוד אותי.” אבל כשזה אדם אחד והוא שותק, זה אמיתי.
—
הלכה ה (צ”ט) – דינים של המוסת (מי שהסיתו)
דברי הרמב”ם: המוסת צריך להיות הראשון שהורג את המסית, שנאמר “ידך תהיה בו בראשונה להמיתו”. אסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר “לא תאבה לו”. לפי שנאמר “עזוב תעזוב עמו” – יכול אף לזה? תלמוד לומר “ולא תשמע אליו”. לפי שנאמר “לא תעמוד על דם רעך” – יכול אף על דם של זה? תלמוד לומר “ולא תחוס עינך”. אסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר “ולא תחמול”.
פשט: התורה הוציאה מספר לאווין במיוחד על המוסת – אסור לו לאהוב את המסית, לא לשמוע אליו, לא לרחם, לא ללמד זכות, והוא צריך להיות הראשון שהורג אותו.
חידושים והסברות:
1. האם הלאווין רק על המוסת או על כלל ישראל: הרמב”ם לא מביא כאן את לשון הספרי שאומר “לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול תאהוב לזה? תלמוד לומר לא תאבה לו.” המנחת חינוך משמיע ברמב”ם שהלאו של לא לאהוב את המסית הוא רק על המוסת עצמו, לא על כלל ישראל. זה אומר שאפילו יהודי כזה (מסית) עדיין יש מצוה של “ואהבת לרעך כמוך” ליהודים אחרים. אבל המגיד שיעור לא מסכים עם חידוש זה, וסובר שכל ההלכות כאן הן רק על המוסת, בדיוק כמו שהמצווה להרוג את המסית היא במיוחד על המוסת. סברא: המוסת יודע את האמת – הוא יודע שזה מסית – אבל אנשים אחרים עדיין לא יודעים, ולכן אין להם את הלאו.
2. “ולא תשמע אליו” – מה הכוונה? פשוט פירושו לא לשמוע לעבודה זרה, אבל זה כבר פשוט מאיסור עבודה זרה עצמו. הרמב”ם דורש שפירושו לא לשמוע אליו אפילו כשהוא מבקש טובה או רחמים – “משום סין” (כשהוא מבקש עזרה).
3. “ולא תחוס עינך” – נגד “לא תעמוד על דם רעך”: בדרך כלל יש דין של “לא תעמוד על דם רעך” – אסור לעמוד על דמו של יהודי אחר. היינו חושבים שגם במסית צריך להצילו. באה התורה ואומרת “ולא תחוס עינך” – כאן צריך להיות קצת אכזרי.
4. “אסור ללמד עליו זכות” – מתי זה תקף? חילוק חשוב: האיסור ללמד זכות תקף רק אחרי שכבר גמרו דינו שהוא מסית. אבל בשעת החקירות והדרישות – כשבית דין עושה את ה”due diligence” שלו כדי לוודא שהוא באמת מסית – צריך כן לעבור את התהליך הרגיל, ואם למישהו יש זכות הוא צריך לומר אותה. זה לא “מלמד זכות” – זו העבודה הבסיסית של בית דין.
5. מה פירוש “מלמד זכות” למעשה? לא לחפש דרכים “יצירתיות” לפטור אותו – כמו למשל שהייתה לו ילדות קשה, או אולי לא אמר בדיוק כך. בדרך כלל בדיני נפשות מחפשים כל מיני דרכים ללמד זכות – במסית התורה אומרת לא לעשות זאת. מובא מעשה שרב ניסה לפסול עד כי יש לו סמארטפון – זכויות “יצירתיות” כאלה הכוונה כאן.
6. מדוע לתורה כל כך הרבה לאווין על זה? כיוון שמסית חמור כמו עבודה זרה, התורה רצתה לעשות חיזוק חזק שלא לעשות יותר מדי קולות. שישה לאווין מצורפים למעשה כדי שלא יבואו לשום רחמנות.
—
אזהרה להדיוט המסית
פשט: היכן האזהרה (לאו) להדיוט שהוא מסית? במדיח כבר למדנו “לא תשמע אליו על פי חרב”, בנביא – בעל אוב. בהדיוט מסית כתוב “לא יוסיפו לעשות” – שכאשר כולם ידעו שזה הרג אותו, רואים שלא עושים זאת.
—
הלכה ו – מסית שאמר “עבדוני”
דברי הרמב”ם: מסית שהרים לעצמו ואמר להם “עבדוני” – אם עבדוהו אינו נסקל. אפילו קיבלו ממנו ואמרו “הן” – אינו נסקל. אבל המסית לעבוד איש אחר, אע”פ שלא עבדוהו עבודה זרה, אם קיבלו ממנו ואמרו “הן נלך ונעבוד”, אע”פ שעדיין לא עבדו – שניהם נסקלין, המסית והמוסת.
פשט: כשמישהו אומר “עבדו אותי”, אינו מקבל סקילה אפילו אם קיבלו אותו. אבל כשהוא מסית לעבוד מישהו אחר, שניהם מקבלים סקילה אפילו אם עדיין לא עבדו.
חידושים והסברות:
1. מדוע אינו מקבל סקילה כשאומר “עבדוני”? טעם הרמב”ם: “אין אדם מקנה עצמו” – כל אדם יודע שאדם אינו רציני כשהוא אומר “עבדו אותי”. אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. אדם רוצה שיעבדו אותו, אבל זו לא עבודה זרה עד שעובדים אותו ממש עם קבלה כאלוה או באחת מארבע העבודות.
2. נפקא מינה מעשית: לכאורה יוצא מזה ש”רבי קטן לא מוצלח” שמבקש מהעולם לעבוד אותו משוגעויות, לא קורה לו כלום – כי אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. זה מושווה לדין בחושן משפט אצל גנב.
3. חידוש גדול – המוסת גם חייב סקילה: כשמישהו מסית לעבוד שלישי, והמוסת קיבל ואמר “הן נלך ונעבוד” – אפילו עדיין לא עבד עבודה זרה – הוא כבר מקבל סקילה על עצם הקבלה. שנאמר “לא תאבה לו ולא תשמע אליו”. זה אומר שעצם ההסכמה ללכת לעבוד עבודה זרה כבר חייבת מיתה – אפילו בלי מעשה של עבודה זרה.
—
הלכה ז – נביא המתנבא בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: “נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד? זה האומר אמר לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך… אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור… מיתתו בחנק.”
פשט: נביא שאומר שעבודה זרה או כוכב אמר לו לעשות כך או כך — אפילו אם תוכן נבואתו נכון לפי ההלכה (לטמא את הטמא ולטהר את הטהור) — הוא חייב מיתה בחנק.
חידושים והסברות:
1. העבירה היא ב”בשם” לא בתוכן: הנביא בשם עבודה זרה אין לו דין מדיח (הוא לא מסית אנשים לעבודה זרה דרך התוכן), אלא יש לו דין מיוחד של מתנבא בשם עבודה זרה. העבירה היא בכך שהוא מדבר בשם עבודה זרה, לא במה שהוא אומר. לכן אפילו הוא אומר “שמור שבת” בשם הכוכב, הוא חייב מיתה.
2. חילוק בין נביא שקר לנביא בשם עבודה זרה: אלו שני דינים נפרדים עם שני פסוקים נפרדים. נביא שקר = אומר בשם ה’ משהו שה’ לא אמר לו (“אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו”). **נביא ב
שם עבודה זרה** = אומר נבואה בשם עבודה זרה (“אשר ידבר בשם אלהים אחרים”). שניהם חייבים חנק, אבל ממקורות שונים. הנביא בשם עבודה זרה הוא גם נביא שקר (כי עבודה זרה לא באמת אמרה לו), אבל יש לו דין נוסף.
3. שאלה האם עבודה זרה יכולה באמת לדבר: מועלית שאלה — מניין יודעים שעבודה זרה לא אמרה לו באמת? כוח יכול לדבר עם אדם. זה נשאר כחקירה פתוחה.
4. הלאו של נביא בשם עבודה זרה: הרמב”ם אומר “אזהרתו של זה מכלל שנאמר ובשם אלהים אחרים לא תזכירו”. זה לא סתם הזכרת שם עבודה זרה, אלא ספציפית אמירת נבואה בשם עבודה זרה.
—
הלכה ח – אין בודקים נביא בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: “ואסור להרהר אחר דין התשובה ממתנבא בשם עבודה זרה… ואין שואלין ממנו אות ומופת… ואם עשה מעשה אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותותיו שמא אמת הם… שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.”
פשט: אין לבדוק נביא בשם עבודה זרה עם אות ומופת — יודעים מיד שהוא שקר. אפילו אם הוא עושה מופת, מתעלמים ממנו. כל מי שחושב “אולי האותות שלו אמת” עובר.
חידושים והסברות:
1. מה הכוונה ב”שמא אמת הם”: את האות ראו בעיניים, מה הספק? “אמת” לא אומר שהאות קרה (את זה ראו), אלא שזה אות אמיתי — כלומר שזה לא היה טריק או כישוף, אלא הוכחה אמיתית שנבואתו אמת. על זה אומר הרמב”ם שאסור לחשוב כך, כי אנו מאמינים בתורה, ומופת של נביא בשם עבודה זרה הוא רק כישוף/מכשף.
—
הלכה ט – נביא שקר (מתנבא בשם ה’ שקר)
דברי הרמב”ם: “וכן נביא השקר… אף על פי שנתנבא בשם ה’ ולא הוסיף ולא גרע… אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר דבר זה לא נאמר לי בנבואה אלא לפלוני נאמר לו ואני מתנבא בו… מיתתו בחנק.”
פשט: נביא שקר שאומר בשם ה’ משהו שה’ לא אמר לו — אפילו לא הוסיף או גרע מהתורה, אפילו הוא אומר דברים טובים ונכונים — חייב חנק. זה כולל: (א) מי שאומר משהו שמעולם לא ראה בנבואה; (ב) מי ששומע מחבר נביא אמת ואומר זאת כנבואתו שלו.
חידושים והסברות:
1. שני סוגי נביא שקר: (א) נביא שקר שמוסיף או גורע מהתורה — כאן יודעים שהוא שקר כי אנו יודעים שהתורה לא משתנה; העבירה היא בתוכן של מה שהוא אומר. (ב) נביא שקר שאומר דברים טובים ונכונים אבל טוען שה’ אמר לו כשה’ לא אמר — כאן העבירה היא בשקר שהוא טוען נבואה, לא בתוכן. שניהם חייבים חנק.
2. “אשר יזיד” — תנאי המזיד: הפסוק אומר “אשר יזיד לדבר דבר בשמי” — “יזיד” מתייחס ל”לדבר בשמי”, כלומר הוא חייב לומר שקר בשם ה’ בכוונה. בנביא בשם עבודה זרה תמיד “יזיד” (זה תמיד מזיד). אבל בנביא שקר בשם ה’ — מה אם הוא חשב שהוא רואה נבואה (שוגג)? זה נשאר כשאלה.
3. “שמע דברי נביא חבירו” — אפילו מהחומש: אפילו מי שמסתכל בחומש ואומר מה שכתוב שם כנבואתו שלו — גם הוא בקטגוריה של “מתנבא מה ששמע מחבירו”, כל עוד הוא אומר זאת כנבואה.
—
מדוע נביא שקר בהלכות עבודה זרה (מסית ומדיח) ולא בהלכות יסודי התורה
חידושים והסברות:
1. החידוש העיקרי — נביא שקר הוא ענף של מדיח: מדוע הרמב”ם הכניס את הלכות נביא שקר בהלכות עבודה זרה (אחרי מסית ומדיח) ולא בהלכות יסודי התורה שבהן הוא מדבר על נבואה? נביא שקר אינו דין של “אמירת דברים רעים” (כמו מגדף), אלא דין של השפעה רעה על כלל ישראל — הוא אדם חשוב שיכול להדיח אנשים. לכן הוא שייך לקטגוריה של מסית ומדיח. אפילו כשהוא אומר דברים טובים, הוא חייב — כי העבירה אינה בתוכן אלא בהשפעה הפוטנציאלית.
2. תנאי “הולך בדרכי הנבואה”: הרמב”ם אומר “כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה” — זה מראה שמדברים על אדם במעלה. מה אם אדם פשוט (“שרברב”) אומר באמצע העבודה “יש לי נבואה”? על אדם כזה אין נפקא מינה — הוא משוגע, דבריו לא שווים כלום. דין נביא שקר חל רק כשהאדם הולך בדרכי הנבואה — כי רק אז יש לו השפעה רעה. זה תומך בחידוש שזה דין של השפעה דמוית מדיח, לא סתם אמירת דברים רעים.
3. “לא תגור ממנו” — הלאו של לא להרוג נביא שקר: אסור לרחם על נביא שקר בגלל מעלתו. הלאו נחוץ דווקא כי הוא אדם במעלה — הוא הולך בדרכי הנבואה, הוא עובד ה’, אנשים יכולים לחשוב “אולי הוא בכל זאת צדיק”. על זה אומר הפסוק “לא תגור ממנו” — אל תפחד מחשיבותו. מי שנמנע מללמד חובה על נביא שקר מחמת פחד, עובר על “לא תגור ממנו”.
4. נביא שקר נידון רק בבית דין של שבעים ואחד (סנהדרין גדולה): זה מראה שנביא שקר הוא נושא ציבורי — מי המנהיג הנכון, מי מדבר בשם ה’. זו לא עבירה פרטית של יחיד שאמר דברים שקריים. כ”הצעה” מוצע שאם מישהו אומר נבואה רק לאדם אחד, אולי אין דין נביא שקר — צריכה להיות מימד ציבורי, אנשים שומעים אותו.
—
הלכה י – נשבע / נודר בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: מי שנודר או נשבע בשם עבודה זרה — לוקה, שנאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו.”
פשט: מי שנודר או נשבע בשם עבודה זרה מקבל מלקות.
חידושים והסברות:
1. אותו פסוק – מספר שכבות: הפסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” (שמות כ”ג) משמש כמקור למספר איסורים: (1) מתנבא בשם עבודה זרה, (2) שבועה/נדר בשם עבודה זרה, (3) סתם הזכרת שם עבודה זרה. זו דוגמה ל”יותר ממשמעות אחת לאותו פסוק.”
2. מדוע שבועה בשם עבודה זרה חמורה יותר מסתם הזכרה? כי שבועה היא ענין של כבוד — כשאדם רוצה להוכיח שהוא מתכוון באמת, הוא נשבע בדבר החשוב ביותר. אם הוא נשבע בשם עבודה זרה, הוא מראה שעבודה זרה היא אצלו “הדבר האמיתי ביותר” — זו מדרגה חמורה של “לא תזכירו.”
3. חידוש: אפילו כשהוא נשבע לגוי — כלומר הוא מתכוון להוכיח לגוי שהוא מתכוון באמת על ידי שבועה בשם עבודה זרה — זו גם עבירה גדולה.
—
הלכה יא – שבועה לגוי ביראתו
דברי הרמב”ם: אם יהודי אומר לגוי “השבע לי בשם עבודת האלילים שלך” — אסור, אבל אינו לוקה.
פשט: אסור לגרום לגוי להישבע בשם עבודה זרה, אבל אין לוקים על כך.
חידושים והסברות:
1. לפני עור או איסור נפרד? האם זה לפני עור לגוי (כי גורמים לו להזכיר שם עבודה זרה), או שזה איסור על היהודי עצמו? זה מושווה לדין של מכירת בהמות לעובדי אלילים — כי הגוי יעשה עבירה דרכך.
2. הרמב”ם אומר במפורש: “אסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה” — בין גוי בין יהודי, אין הבדל. אבל לוקה רק מי שבעצמו נודר/נשבע/מקיים בשמה — לא מי שגורם.
—
הלכה יב – סתם הזכרת שם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה — אסור. למשל, “שמור לי בצד עבודה זרה פלונית” — לעשות סימן דרך עבודה זרה.
פשט: סתם אמירת שם עבודה זרה גם אסורה, אפילו בלי שבועה.
חידושים והסברות:
1. לאו שאין בו מעשה? זו “רמה נמוכה יותר” של “לא תזכירו” — האיסור העיקרי עם מלקות הוא שבועה/נדר (שהוא מעשה), וסתם הזכרה גם אסורה אבל ברמה נמוכה יותר.
2. מדוע התורה עצמה מזכירה שמות של עבודה זרה? הרמב”ם אומר: “כל עבודה זרה הכתובה בתורה הקדושה מותר להזכיר את שמה, כגון פעור ובעל ונבו וגד וכיוצא בהן.”
– קושיה: אם אסור להזכיר שם עבודה זרה, איך התורה עצמה מזכירה “בעל פעור”, “פעור”, “בעל צפון”, “גד”, “נבו”? (פסוקים: “כרע בל קרס נבו” — ישעיהו; “העורכים לגד שולחן” — ישעיהו; “לפני בעל צפון תחנו” — שמות).
– תירוץ ראשון (פשוט): אם התורה עצמה אומרת זאת, גם אתה יכול — “אין צורך להיות יותר חסיד מהתורה.”
– תירוץ שני: מזכירים זאת כי צריך להזכיר — זה כתוב בתורה, זה מטרה לימודית.
– תירוץ שלישי (סברא): בדרך כלל לשמות עבודה זרה יש בעצמם חשיבות — השם עצמו מביא כבוד לעבודה זרה. אבל השמות שהתורה משתמשת בהם כבר יש בהם לשון גנאי — התורה הסירה את החשיבות מהשם. (התירוץ נשאר עם ספק — “משהו מוזר.”)
– ראיה שהתנ”ך משנה כן שמות לגנאי: “איש בושת” בדברי הימים — באמת שמו היה “איש בעל”, אבל התנ”ך שינה את השם ל”בושת” כדי לא להזכיר “בעל.” אבל במקומות אחרים התנ”ך כן אומר “בעל פעור” — זה מראה שזה לא תמיד עקבי.
– קושיה על המשנה: כתוב במשנה “אלו הן הגולין” — איך מותר לומר שמות של עבודה זרה במשנה? תירוץ: אלו “שמות אדיוטות” (שמות שכבר ידועים מהתורה).
[דיגרסיה: שיטת הריב”ש] הריב”ש אמר שלא לומר שמות של מלאכים קדושים — כי “קריאה בשם” מביאה השראה משם. בעבודה זרה גם יש ענין כזה — אבל אם משתמשים בזה כדי להביא מה שכתוב בתורה, זה כבר אחרת.
—
חידוש כללי: הפסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” — מספר שכבות
הפסוק האחד כולל:
1. מתנבא בשם עבודה זרה
2. שבועה/נדר בשם עבודה זרה (לוקה)
3. סתם הזכרת שם עבודה זרה (אסור)
4. גרימה לאחרים להישבע/להידר בשם עבודה זרה (אסור, אבל לא לוקה)
כל אלו הם גדרים לעבודה זרה — לא עבודה זרה עצמה, אלא הגנות סביבה.
תמלול מלא 📝
פרק ה’ הלכות עבודה זרה – דין המסית
הלכה א: המסית אחד מישראל
דובר 1:
ללמוד פרק ה’ בהלכות עבודה זרה, ספר המדע. למדנו את ההלכה הקודמת שהייתה מדיח. מדיח פירושו כאשר… הרמב”ם מחלק אותם כך, מסית הוא מדיח. מסית פירושו כאשר מסית יחיד, מדיח פירושו כאשר מדיח עיר, עיר הנדחת. אדם אחד נעשה מסית, מוסת, עיר נעשית נדחת, זה מעניין. לכאורה הכל לשונות מפסוקים. בעיר הנדחת כתוב “כי ידיחו”, ובמסית כתוב “כי יסיתך”, זה כתוב ביחיד.
עכשיו נלמד פרק ה’, ונלמד יותר את דין מסית, כאשר אחד מסית יחיד מישראל. אומר הרמב”ם כך: “המסית אחד מישראל”, מי שמסית, הוא מדבר לאדם יהודי לעבוד עבודה זרה, “בין איש בין אשה”, בין שהוא מסית איש או אישה, “הרי זה נסקל”, הוא חייב סקילה. והחידוש הוא, “אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד”. הלכה מעניינת מאוד.
אנחנו כבר יודעים זאת, שמסית ומדיח חייב אפילו אם הוא עצמו לא עבד עבודה זרה, כי אם הוא עצמו היה עובד עבודה זרה היה חייב סקילה על העבודה. אבל כאן הוא חייב על כך שגרם לאחר לעבוד. למרות שבדרך כלל “אין שליח לדבר עבירה”, אי אפשר לומר כי האחר הסית אותי, אבל בעבודה זרה זה כן עובד. יכול להיות כמו שאתה אומר, כי עבודה זרה בכלל, כל עבודה זרה באה מאנשים רעים שגורמים לאנשים פשוטים לחשוב מחשבות רעות.
אבל אומר כאן החידוש, שאפילו כאשר האדם שאותו הסית לא עבד עבודה זרה, לא הצליחה ההסתה, אבל הוא ניסה, “אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד עבודה זרה, אלא בניסיון הראוי לעבוד”, אלא מפני שהוא הראה לו, זו לשון הראב”ד, כי על כך שהסית לעבוד עבודה זרה מקבל הוא את העונש. זה המורה הוראה, המורה הוראה של עבודה זרה. הוא לימד אותו, הוא הראה לו את הדרך. המורה דרך של עבודה זרה.
ממשיך הרמב”ם הלאה: “בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא”, בין שהמסית היה הדיוט, בין שהיה נביא, לכאורה פירושו שאמר לאחר שאני אומר לך בתור נביא שזה דין עבודה זרה. מאוחר יותר ידבר הרמב”ם קצת יותר על דין נביא.
“בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים”, בין שאחד מסית יחיד, איש או אישה, או יותר מאדם אחד, הרבה יחידים, אבל עד עיר שלמה, אז זה כבר נעשה עיר הנדחת. “מיתתו בסקילה”.
דיון: מסית שהדיח רוב העיר
דובר 1:
יש עוד דבר שראינו אחרת מקודם. מדיח הם שניים, מסית הוא אדם אחד.
דובר 2:
אה, טוב. רגע, אומר הרמב”ם, “המסית אחד מישראל”…
דובר 1:
אז יש לו כבר דין מדיח, “ואינו נקרא מסית”, ואז צריך לראות בפרק הקודם את דין מדיח.
דובר 2:
כן, אבל אני חושב שזה מה שהוא אם אדם אחד מדיח עיר שלמה, ולעיר יש דיני עיר הנדחת, לכאורה יש לו כן דין מסית, לא מדיח. לכאורה כן. אני רק רוצה לומר, שצריך להיות שניים זה אולי רק דין על העיר. צריך לדעת.
דובר 1:
כן, אני חושב שהמדיח עצמו אולי כן נסקל אפילו כך. אני לא יודע. בכל אופן, דין מדיח הוא שהוא חייב כמסית.
הלכה ב: נביא שהדיח
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, הוא ממשיך כאן לומר על מה שאמרתי נביא. “היה זה שהדיח רוב העיר נביא”, חזרה למדיח, מה שאמרתי, האדם שהדיח רוב עיר, אם הוא נביא. מה פירוש שהוא נביא? שבעבר אמר נבואות, או שהוא אומר בתור נביא, הוא אומר שהקב”ה אמר לו שקיבל נבואה? מאוחר יותר יסביר קצת יותר על הנביא, כן.
יכול להיות, יכול להיות, יש לי דיוק מאוחר יותר, שיכול להיות שנביא, קודם כל נביא פירושו שהוא אומר “כה אמר ה’”. זה פשוט. יכול גם להיות שכדי להיות נביא צריך להיות הולך בדרכי הנביאים. שאם אחד אומר סתם “כה אמר ה’”, זה לא נחשב. כמו שהרמב”ם למד שמי שאינוראוי שתהיה לו נבואה.
אז, מי שהדיח, אם הוא נביא, “מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים”, הנדחים מקבלים דין יחידים, “ואין להם דין עיר הנדחת, עד שיהיו המדיחים שנים”. למדנו קודם שמדיחים הם רק שניים. אבל אם אחד היה מדיח, הנדחים מקבלים דין יחידים, והוא מקבל כן דין כמו מדיח ו“מיתתו בסקילה”, אבל רק אם הוא נביא. כן.
דיון: מדוע דווקא נביא?
דובר 2:
יחיד לא קיבל שום דין מדיח וצריך להיות לו דין מסית. מה ההבדל? זה אותו דין. למה הוא רוצה דווקא נביא? לכאורה אפילו הוא לא נביא.
דובר 1:
זה מוזר, “היה זה שהדיח נביא, אם שהיה נביא”.
יש שני תירוצים. כל המפרשים אומרים, הוא מתכוון לומר שזה שהוא נביא לא עוזר לו, הוא מקבל את הדין אפילו הוא נביא. או יכול להיות שהוא מתכוון למשהו אחר. יכול להיות מה שלמדנו קודם בהלכות יסודי התורה, שצריך להורגו בסייף, נדמה לי, כנביא שקר. אומר כאן הרמב”ם שהוא לא מקבל דין סייף כנביא שקר, אלא הוא מקבל דין סקילה כמדיח. אפילו הוא היה רק מדיח אחד, והאחרים לא מקבלים שום דין, כי כאן יש חידוש שחשבת שצריך לתת לו את העונש של נביא שקר, אומרים אנחנו לא, צריך לתת לו את העונש של מדיח.
אני לא יודע. חשבתי סברא, צריך ללמוד את הדבר, יש פשוט חשבון של הסוגיות שצריך לראות. חשבתי סברא שאולי בדרך כלל להדיח עיר שלמה לא מספיק אדם אחד, צריך להיות לפחות שני אנשים. נביא יכול כן, הוא אומר בשם ה’, יש לו כוח השפעה גדול. כן, אבל בכל זאת אין לו דין עיר הנדחת, כי יש אדם אחד שאשם על כל הדבר, זה לא נקרא עיר הנדחת, זה נקרא יחידים שעבדו עבודה זרה. כמו שדוד אומר לגלית שאני לא בא לבד, אני בא אליך בשם ה’, כן? כשבאים בשם הקב”ה לא באים לבד. זה מה שהוא מתכוון לומר. וכאן הוא אומר שהוא לבד, זה לא בשם, אבל…
דובר 2:
אבל יש סוגיה שלמה על הנביא שהדיח. אבל לכאורה זה הדבר, שהוא מקבל סקילה. מיתה מגיעה לו בכל מקרה כנביא שקר, כמו שנלמד אכן מאוחר יותר. אבל הוא מקבל חנק, כמו שאתה אומר, חנק זה סייף.
דובר 1:
אבל אתה אומר שזה חנק. אתה יודע שיש מחלוקת בתנאים?
דובר 2:
אהה. איך הרמב”ם פוסק בנביא שקר?
דובר 1:
נביא שקר חייב חנק, כך אני זוכר. כן, נכון, נביא שקר בחנק. כן, נביא שקר, דין נביא שקר הוא חנק. יש לו דין. הוא לא מקבל חנק, אלא הוא מקבל סקילה כי יש לו דין של מדיח. כך אומר הרמב”ם הלאה.
דובר 2:
איך, מה פירוש נביא שהוא מדיח?
דובר 1:
יכול להיות שהוא מתנבא בשם עבודה זרה, והוא אומר “אמרה לי עבודה זרה”, עבודה זרה אמרה לי את הדבר.
כמו שלמדנו קודם בפרק הראשון נוכח עבודה זרה, זה היה השלב השני, שכוחות נביאי השקר שהובילו למרבה הצער דור שלם אחר עבודה זרה, כל העולם היה ביחד אחרי עבודה זרה, כן? אולי המבול היה דין עיר הנדחת על כל העולם.
אוקיי, אם הוא אומר לו “אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודה זרה”, או שהוא “נביא שנתנבא לשקר בשם הקדוש ברוך הוא, הרי זה נביא שהדיח”, הוא מקבל דין נביא שהדיח, ואם הדיח אחרים, אם רוב עיר נדח אחריו, האנשים לא מקבלים דין עיר הנדחת כי לא היו “שנים המדיחים”, אבל הוא עצמו מקבל דין מדיח והוא נסקל.
דיון: דין מסית על מדיח אחד
דובר 2:
ושואלים, אם הוא לא היה בשם עבודה זרה, הוא היה רק מדיח אחד, הוא לא היה מקבל שום דין, לא היו הורגים אותו, אולי עונשים אחרים. אדם אחד מדיח עיר שלמה, הם לא מקבלים דין עיר הנדחת, והוא גם לא מקבל דין מדיח, למה לא?
דובר 1:
כי הוא לא אומר בשם עבודה זרה אלא נביא. זה אני שואל אותך, למה לא? כי זו גזירת הכתוב שצריך להיות שני מדיחים.
דובר 2:
רגע, אבל אם הוא מסית? מסית הרי אפילו על אדם אחד גם חייב מיתה, חייב סקילה.
דובר 1:
אה, יש לו דין מסית? אותו דבר אני שואל אותך, הנביא אם הדיח עיר שלמה, הרי הוא מסית. בוא נראה, הרמב”ם יגיד הלכה מיד, בוא נראה.
את ההלכה אני לא מבין, אני לא יכול להגיד לך, משהו יכול היה לבלבל אותי כאן, המפרש כאן אומר שאני לא הראשון להתבלבל, אז אני לא מרגיש כל כך רע. אתה מרגיש טוב? אתה מרגיש כמו… רבים? כן, לא יחידים במעמד, לא מדיחים, אבל רואים כאן את החילוק של רבים מיחיד, כן? כן.
יכול להיות, דבר אחד יכול להיות שבהתראה זה אחרת, כי בהתראה צריך לומר לאדם בדיוק על מה הוא עובר. אומרים לו ביזת מומת זה אחרת ממה שאומרים לו ביזת מודח, צריך לדעת.
הלכה ג: לשון המסית
דובר 1:
אוקיי. הלאה. אממ… אומר הרמב”ם, מה לשון המסית? מה הוא צריך לומר? כן. אומר הרמב”ם, “המסית, בין שהסית בלשון רבים בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל. כיצד?” מה פירוש מסית בלשון רבים, מה פירוש מסית בלשון יחיד? הוא מסביר, “אומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה”, אני הולך לעבוד עבודה זרה. אני הולך ללכת, בוא נעבוד ביחד עבודה זרה, זה “נלך ונעבוד”. בוא נלך. “בעבודה פלונית”, הוא אומר לו עבודה “שדרכה לעבדה בכך”, כמו שהרמב”ם למד בפרקים הקודמים, שצריך לומר עבודה מסוימת שהיא דין עבודה זרה בסקילה.
והרמב”ם מביא הלאה את הלשונות, “אזבח”, והוא אומר, “אילך ואזבח”, או “אזבח”, או “אילך ואזבח”, או “נלך ונזבח”. זה הרי לשון יחיד ולשון רבים, אילך ואזבח לא מוסיף.
דיון: חילוק בין “אזבח” ל”אילך ואזבח”
דובר 2:
אולי כי אילך פירושו יותר בלשון עתיד, לא עכשיו. אזבח פירושו אני הולך עכשיו לשחוט, אילך ואזבח פירושו אני הולך ללכת לשחוט מחר.
דובר 1:
אני חושב שאילך ואזבח היא לשון הפסוק. אילך ואעבדהו, נכון? נלך, נלך היא לשון הפסוק.
כן. אלו אותן לשונות מהמשנה. אז, הכסף משנה מסביר, אעבוד, ואתה תעשה אחרי. אני הולך לעבוד, ואתה תעשה אחרי. כן, הוא עומד כאן, לא שהוא אומר זאת לעצמו. אז לשון יחיד פירושו, העדה מבינה ממה שהוא אומר אעבוד, הפשט הוא שיעשו אחריו. זה אומר, שאם אני אומר בלשון יחיד, האחר אומר אני הולך לעבוד עבודה זרה, מזה מבין האחר שהוא ילך אחריו.
זה מה שהכסף משנה מסביר, שאילך ואזבח פירושו, אפילו שזה עדיין חסר. אזבח פירושו, עומדת כאן העבודה זרה, ואני אומר אני הולך עכשיו לעבוד. ואפילו זה רק אילך ואזבח, הולכים לפנות את הפינה לעבוד, זה קצת, אפילו שזה עדיין חסר מעשה זה נקרא גם מעשה. זה מה שהגמרא אומרת. אותו דבר עם הקרבנות, אותו דבר עם הניסוכים, אלו עיקר דיני עבודה זרה – אזבח, אקטר, אנסך, אשתחוה, כן, כל אלו הדרכים.
ושואל הראב”ד במעשים, אין הבדל אם הוא אומר בוא נעשה זאת ביחד, או הוא אומר אתה תעשה זאת, או הוא אומר אני הולך לעשות זאת. הוא לא אומר זאת לאף אחד, הוא אומר זאת לאחד, אתה תעשה זאת. אתה תעשה זאת לבד. מה שכתוב כאן הוא, אפילו הוא אומר “אעבוד”, הוא לא אומר אתה תעשה זאת, הוא אומר בוא נעבוד עבודה זרה, הוא אומר בוא לא נעשה זאת לבד, אין הבדל. החידוש כאן הוא לומר, שאפילו אני אומר אני אעבוד, זה מעשה, כי האחר מבין שאנשים עושים אחרי, האחר מבין שהוא מתכוון לומר אני אעבוד ואתה גם. הוא לא צריך לומר אתה תעבוד, הוא בכלל לא צריך לומר, זה החידוש. וכאן מבינים עם התוספות יום טוב ומראה, שזו הדרך איך לחנך. טוב מאוד.
הלכה ד: דין עדות וסקילה במסית
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, זה לא רק אדם שהיו שני אנשים, צריך להיות עדים עליו, נכנסים עדים, ושני האנשים נעשים עדיו, ושני האנשים מביאין אותו לבית דין, באים לבית דין, ומעידין עליו שזה אמרו להם, שכך אמר להם, הוא אמר לנו בוא נעבוד עבודה זרה, וסוקלין אותו, נותנים לו סקילה.
לכאורה צריך חידוש פשוט, לכאורה הוא לא בעל דבר על העדים, מה? זה לא בעל דבר, זה פשוט, מה החידוש? אה, אבל עוד משהו שכאן חסר לכאורה, הרי לא הייתה התראה. אומר הרמב”ם, ואף על פי שאין המסית צריך התראה, יש כאן דין שבדרך כלל בכל התורה כולה, אפילו בעניני דמים ראינו שיש דין התראה, אבל מסית לא צריך התראה. אז מה למדנו שמה? הוא היה מוזהר? כן, כן.
דובר 2:
עדים, שיהיה מלכוד.
דובר 1:
הוא יכול להיות העדים עצמם וזהו. אחד, אז לא צריך התראה. שני העדים לא הזהירו אותו, והם יכולים להביא אותו מיד לבית דין בלי התראה. אוקיי. אמשיך הלאה.
דין מסית ליחיד – איך תופסים אותו
דובר 1:
אמרו לאחד, מה קורה כשאדם אחד אומר לאדם אחד שהוא מסית? הרי אין לו שני עדים. אבל יש מצווה, אנחנו מנסים לתפוס את המסית. המסית הוא בדרך כלל בכל התורה כולה אנחנו מנסים לתפוס אדם בחטאו. להיפך, מחפשים כמה שפחות. יש את כל הדינים מלמדו זכות, אבל לכן אם עד אחד רואה מישהו מחלל שבת, אין שום ענין שהוא יביא מהר עוד אחד שיראה. להיפך, בוא ניתן לו הזדמנות לעשות תשובה. אבל מסית זה אחרת. מסית צריך ללכת בכל חומר הדין. אומר הוא עצה, והוא מביא מהגמרא שזו העצה: שהיחיד יאמר לו, “אה, אתה יודע, יש לי עוד חברים, יש לי חברים מרוצים במקח.” למה הוא עושה זאת? כי הוא רוצה לתפוס אותו, הוא רוצה להיות לו שני עדים, והוא מערים עליו, כך הוא מערים עליו, עד שיאמר בפני שנים, שיאמר בפני שני אנשים את הסתתו, כדי להרגו, כדי שיוכלו השניים ביחד להיות עדיו ולתפוס אותו ולהורגו.
אומר הוא, אם לא רצה המסית לומר לשנים, אם הוא לא רוצה, עדיין מצווה להחמין לו, זו מצווה להערים עליו ולמצוא דרך שהוא כן ירצה. להחביא, כך לפחות עוד לעשות… להחביא בשבילו עדים. הולכים להפחיד אותו, המסית מתחיל לחשוב אולי ירצו לשפוט אותו. אז מניחים שמישהו יאזין איך הוא אומר את… כן, כן, בדיוק, לא שום…
בכל חייבי מיתות שבתורה אין מחמינים עליהם
בכל חייבי מיתות שבתורה אין מחפשים לתפוס מישהו, לא מחפשים לעשות ערמומיות כדי לתפוס אותו, אבל חוץ מזה, חוץ מזה, מלבד זה יש דין מיוחד למסית, כמו שאחת ההלכות במסית יש דין “לא תחמול ולא תכסה”, אסור לרחם עליו, אלא מחפשים דווקא כן לתפוס אותו.
הלכה ה: דין הטמנה – כיצד מעמידים את העדים
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, כיצד עושים את ההחמנה? דין הטמנה, החמנה. כיצד מחמינים לו? כיצד עושים את הערמומיות? אומר הוא, המוסת מביא שנים, האדם שניסו להסית אותו מביא שני אנשים, ומעמידם במקום אפל, הוא מעמיד אותם שם במקום שהמסית לא יראה אותם. חושך, אפלה, הוא מעמיד אותם בחושך ואצלו מואר, כך שיוכלו לראות את המסית, ושומע דבריו, המסית נמצא באור הזרקורים, והוא לא יראם, הוא לא יראה אותם, ממילא הוא לא יתאפק מלומר את הסתתו.
ואומר למסית, שהרי מסית הוא גם, למי המסית ליחיד, כך שמספיק שהם ישמעו כיצד הוא מסית את היחיד. ואומר לו למסית, וכאן רואים איך הרחמנות, שאפילו המסית לא תכנן עכשיו לומר, אומר לו, “אמור לנו מה שאמרת לי ביחוד”.
ואומר לו, והמסית משיב לו, אה, זה דבר מעניין, המסית צריך לענות לו על כך. זה כמו קצת התראה. זה אולי לא ממש דין התראה, אבל משהו של דין התראה יש כאן. והמסית אומר לו, “היאך נניח את אלהינו שבשמים”, איך נעזוב את בוראנו הקדוש, “אותו יסוד מקור מים חיים”, איך עוזבים את הקב”ה, “ונלך לעבוד את העצים ואת האבנים”?
אז כך, אם חוזר בו, אם הוא חוזר בו ממה שאמר, או ששותק, או שהוא שותק, הרי זה פטור, אז הוא פטור. זה אפילו אם לא היתה לו התראה, כי למעשה לא היו שני עדים ששמעו אותו מסית.
דיון: מה פירוש “והוא אומר לו”?
דובר 2:
הוא אמר עכשיו, “והוא אומר לו”, אני לא מבין.
דובר 1:
לא, הוא עדיין לא ענה לו. “אם אמר המסית אמור מה שאמרת לי ביחוד”, כן, המסית עדיין לא אמר. מה פירוש “והוא אומר לו”? אה, “והוא אומר לו” פירושו הוא אומר לו שוב את מה שאמר לו.
כך שצריך לחשוב, מדוע כאן נראה שכאשר יש שני אנשים לא צריכה להיות התראה, וכאשר יש אדם אחד צריכה להיות התראה? זה לא ברור. הוא אומר ש”והוא אומר לו” פירושו הוא אומר, אמרתי לך כך, אבל אמרתי לך שזה רק מעשה שהיה, רק סיפרתי מה שהיה אז, הוא לא אומר עכשיו.
אבל על כל פנים, נראה מהרמב”ם שאף על פי שלא צריך לרחם על המסית, אבל איזשהו סיכוי קטן נותנים לו כן לצאת, לפחות כאשר הוא מסית אדם אחד. זה דווקא כאשר הוא מסית שני אנשים, אז כבר מספיקה התראה. אבל כאשר הוא מסית אדם אחד, אולי הוא לא התכוון, אולי… נראה שיש כאן משהו של דין שחושבים עדיין משהו קצת של לימוד זכות, ממילא נותנים לו סיכוי, נותנים לו את ההתראה הזו, ואם אחרי ההתראה הוא לא המשיך להיות מסית, זה לא אומר פשוט שהוא עשה תשובה, אלא פשוט הוא לא עשה כלום, ואני רואה שהוא עשה תשובה כמו שהוא הפסיק להסית.
דובר 2:
כן, כך התכוונתי. בסדר.
דובר 1:
או שהוא באמת עשה תשובה, אבל הוא אמר שהפירוש של ר’ רבינוביץ’ הוא שהוא לא הסית עכשיו, כך שאנחנו לא יכולים לעשות לו כלום, כי הוא לא הסית בפני העדים. אז הוא רק מספר מעשה שהיה קודם.
דובר 2:
אם לומדים שהוא לא אמר שוב את אותו הדבר. כן.
דובר 1:
הוא אומר שוב את אותו הדבר, אבל בתור מעשה שהיה. אה, הוא אומר לו מה שאמר אז. זה קצת דחוק, אני לא יודע. בסדר.
דובר 1:
אבל אם אמר לא, אם המסית אמר, “כן, כך היא, ועל זה אני חייב להעיד עליה, וכך היא עונה לי“, זה טוב כך. כלומר שהוא עומד במרדו, אז עומדים עליו שני עדים ומביאין אותו לבית דין, שני העדים מביאים אותו לבית דין, לא המוסת, או שלושתם אולי. שני העדים, או לא המוסת לבדו, כי כאן הוא הופך להיות עד מיד. אני לא יודע. ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
פירוש המשניות: מדוע אין התראה למסית
דובר 1:
הוא מביא שהרמב”ם אומר בפירוש המשניות, מדוע פירוש “אין התראה למסית”? האם יש עוד דבר שכתוב “אין התראה”? עדים זוממין. שלושה דברים כתוב “אין התראה”. אומר הרמב”ם, מה הפירוש? כי למסית זה לא עושה כלום. אבל לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הוא מפחד משני העדים. מצוין. כי הוא מסית, והוא רואה שני אנשים, הוא מיד יחשוב, הוא לא יעשה תשובה אמיתית, הוא מיד יחשוב, “אה, הם רוצים לתפוס אותי”, ממילא הוא לא יחזור על זה. אבל כאשר יש אדם אחד, והוא יהיה שקט אחרי שהוא מסית אותו, רואים, כן, זה אמיתי.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
ומה ההבדל מכל שאר עבירות שבתורה? כי שאר עבירות שבתורה, פירוש ש”אין התראה” אולי הוא לא הבין, או לא ממש מזיד. מסית פירושו, שעדים זוממין, יודעים מאוד טוב מה הם עושים. עדים זוממין, אני מתכוון, זה גם, יכול להיות שהדרישה וחקירה שוללת את ההתראה. אומרים לו, “ספר לי בוודאי איך אמרת”.
דובר 2:
כן, זו לא הנקודה, אבל הוא לא תופס את הכוונה.
דיגרסיה: עדים זוממים שהרגו
דובר 1:
לפני שאני ממשיך, יש עוד איסור, אבל זה חידוש שלא ממש נכנס כאן, אבל אתן לו זריקה. דיברנו על עדים זוממים, ראיתי שהדין הוא תמיד הרוגי אין נהרגין. אבל ראיתי שהמהרי”א אומר חידוש שהעדים הם אלה שהורגים. כך, עדים זוממים שהרגו, עם דין עדים זוממים לא מגיע להם מיתה, אבל עם דין שהם היו אלה שהרגו את האדם שעליו העידו, והם היו הורג נפש בלי התראה, לא התרו בהם על הריגה. אז יקבלו. יש עוד דין, יש על זה דין מכניס ראשו לכיפה ומחיל עונשו, יש סוג של דין מיתה, כך שאפילו הורג מישהו רוצח, לא יקבל את הדין כעדים זוממים. בסדר, בואו נחזור הלאה.
הלכה ו – דינים של המוסת (מי שניסו להסית אותו)
דובר 1: אלא מה, פירוש שהם היו הורג נפש בלי התראה, כי לא התרו בהם על הריגה. כך שמקבלים עוד דין, יש על זה דין, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים, יש סוג של דין מיתה. כך שאפילו הורג מישהו בלי עדים, לא מקבל את הדין כעדים זוממין.
בסדר, בואו נחזור למקום שאנחנו נמצאים כאן.
דברי הרמב”ם
דובר 1: הלכה ו. אומר הרמב”ם הלאה, אנחנו נלמד כאן כמה הלכות שאומרות שהמוסת, האדם שניסו להסית אותו, צריך להיות מאוד קשה כלפי המסית. הוא צריך לשנוא את המסית שרצה להרחיק אותו מדרך ה’. וכמה דברים, הדבר הראשון הוא שהוא עצמו צריך להיות זה שהורג את המסית, שנאמר “ידך תהיה בו בראשונה להמיתו”.
עוד, “ואסור למוסת לאהוב את המסית”, האדם שניסו להסית אותו אסור לאהוב את המסית, שנאמר “לא תאבה לו”, שאסור לך לאהוב אותו.
דיון: האם הלאווין הם רק על המוסת או על כלל ישראל
דובר 1: מה פירוש הדבר? שהרמב”ם לא מביא כאן את לשון הספרי. אנשים אחרים יכולים לאהוב אותו?
דובר 2: אנשים אחרים… לא, יש שמביאים, כי הוא חב”דניק, שהרמב”ם סובר שזו לא מצווה על כל יהודי, אסור לאהוב מסית, זה לאו רק על המוסת. והספרי, ובמקומות אחרים מביא הרמב”ם את לשון הספרי, “לפי שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’, יכול תאהוב לזה? תלמוד לומר ‘לא תאבה לו’”, שזה יוצא מן הכלל ממצוות “ואהבת לרעך כמוך”.
דובר 1: אני לא מסכים שכל אחד… אני מתכוון שאפילו המוסת, או במיוחד המוסת, אני לא מאמין שכל אחד יש לו מצווה לא לאהוב אותו. המנחת חינוך עושה משמעות ברמב”ם שזו רק מצווה על המוסת. והחב”דניקים היו מרוצים מזה, שאפילו יהודי כזה עדיין יש מצווה לאהוב. נראה לי דחוק.
בכלל, לאו על כל פנים אין כאן. “ואהבת לרעך כמוך” אומר בבירור “אסור למוסת”. כל ההלכות כאן הן על המוסת. בדיוק כמו שאין רק מצווה על המוסת להרוג את המסית, נכון? זו רק מצווה מיוחדת. מצוין, אבל אני לא מסכים. אותו דבר, “אליסי המודיע”, כל הדברים. נראה לי שכל ההלכות הן רק על המוסת.
סברא מדוע הלאווין הם רק על המוסת
דובר 1: ואפשר גם להבין מדוע הרמב”ם אומר זאת כאן, כי המסית ומדיח יש לו… הוא כבר הולך, והוא יחשוב, בואו נכסה עליו, בואו לא נביא אותו לבית דין, בואו… אני לא יודע מה.
דובר 2: כן, כי הם אומרים זה נוגע ללאו, אבל לא איזה רגש סתם, יש כאן… הלאו פירושו להימנע מלהרוג אותו.
דובר 1: גם נכון, אבל גם באופן כללי ש…
“ולא תשמע אליו” – נגד “עזוב תעזוב עמו”
דובר 1: כמו שהרמב”ם ממשיך, לפי שנאמר בשונא “עזוב תעזוב עמו”, כתוב אפילו על שונא, וכמו שהגמרא אומרת פירושו אפילו על יהודי שהוא עבריין. אז לחשוב שגם על מסית יש דין של “עזוב תעזוב”, וחייבים לטרוח ולעזור גם לעזור למסית, תלמוד לומר “ולא תשמע אליו”.
אז, “ולא תשמע אליו” חשבת… “ולא תשמע אליו” זה לא לשמוע את דין עבודה זרה, זה פשוט, כי זה דין איסור עבודה זרה. אלא מאי, זה פסוק נוסף למשהו אחר. “ולא תשמע אליו” פירושו לא לשמוע לו, כאשר הוא מבקש טובה או משהו, כאשר הוא מבקש רחמים.
“ולא תחוס עינך” – נגד “לא תעמוד על דם רעך”
דובר 1: בסדר, אז זה שלב קודם.
לפי שנאמר “לא תעמוד על דם רעך”, אז לחשוב “יכול להיות כן על דם של זה”, שאין את הדין שלמדנו קודם שצריך להעמיד שני עדים, ואין רחמנות עליו כדי שלא ייהרג. תלמוד לומר “ולא תחוס עינך”, כאן המקום שצריך להיות קצת אכזריות.
“אסור למסית ללמד עליו זכות”
דובר 1: “אסור למסית ללמד עליו זכות”, האדם שניסו להסית אותו אסור לעשות שום לימוד זכות עליו. שנאמר… שנאמר… “ולא תחמול”.
מתי חל האיסור של מלמד זכות
דובר 1: ולהיפך, והוא מביא כאן גם על זה מספר הלכה, שזה רק אחרי שכבר גמרו דינו שהוא מסית. אבל כאשר השאלה היא להציל את המסית, הוא עדיין לא היה מסית.
דובר 2: אה, רגע, רגע, מצוין. אם כך אני מבין מדוע כתוב מסית, כי המסית יודע את האמת. כל שאר האנשים עדיין לא יודעים שהוא מסית. ממילא, כל עוד לא יודעים, אולי צריך לאהוב אותו, לא יודעים. רק אחרי שנגמר דינו. כאן מדברים על המסית עצמו, שהוא לא ירחם על עצמו. כי באמת כבר נגמר דינו, הוא יודע מאוד בבירור. אולי זו הסברא.
דובר 1: אבל הוא צודק ש”אסור ללמד עליו זכות” פירושו לא לומר בחקירות ודרישות כאשר בית דין עושים את המחקר שלהם כדי לדעת בוודאות שהוא מסית.
צריך להיות התהליך הרגיל, ה”due diligence” כמו שאומרים, ואז אם למישהו יש זכות הוא צריך לומר זאת. רק אחרי שכבר גמרו דינו, זה לא הגיוני, מה הנקודה בזה?
דיון: מה פירוש “מלמד זכות” למעשה
דובר 1: זה גם פירושו, זה פירושו המסית. מי שיודע שהוא באמת עשה זאת, מישהו יודע זאת, הוא יודע שיש לו צד שהמעשה לא קרה, בוודאי הוא לא יכול לומר, הוא לא יודע. אבל מי שיודע כן, אולי זו המילה של המסית גם, אם למסית יש חשש אולי הוא לא אמר זאת באופן שהוא חייב.
דובר 2: כן, זה בדיוק הזכות שהוא לא יכול ללמד, בדיוק זה. כלומר, באמת מיתה בידי אדם, אבל אפשר להבין שעבר ילדות קשה.
דובר 1: מעשה זה, מצוין. אבל אלה כל פרטי דינים, לא איזו זכות יש לו. הוא הולך כאן לומר לימוד זכות, הוא עבר ילדות קשה. מה רוצה כל הלימוד זכות?
דובר 2: לא, לימוד זכות כאן יכול להיות שאולי לא היו לו כל הדינים ופרטי דינים של מסית, אולי הוא לא אמר באופן הראוי להיענש.
דובר 1: מצוין, ועל זה כתוב “אין מלמדין עליו זכות”. לא, אני אומר, כאשר אני נכנס ואומר פלוני הסית אותי, בית דין שואלים אותי כיצד הוא עשה זאת, וכל הדברים האלה. אז בוודאי אני צריך קודם לומר שהיו כל הדינים של מסית שהרמב”ם אומר, וזה עדיין לא פירושו ללמד זכות. זה עדיין חלק מהחקירה ודרישה הרגילה לוודא שהוא באמת מסית. אבל ברגע שקבעו לי שהוא מסית, שיאמר אולי הוא היה אנוס, אולי הוא שכח, אולי הוא…
דובר 2: אני מתכוון שאני רוצה לומר לך משהו. התורה אמרה שישה לאווין אחרים שקשורים למעשה, וזה בוודאי היה ארוך. בוודאי מהשיחה על כל הדברים האלה הוא יגיע לכל הדרכים האלה. בוודאי הוא מדבר על מעשה, אבל הוא מדבר על מה שאני אומר, המסית יודע שהוא מסית, והוא רואה שהוא נכנס בפני שלושה אנשים בלי עדים והתראה. שיתחבא, שלא יתחבא.
דובר 1: ומודה לחוב פטור? אם הוא יודע שיש לו זכות, שלא יאמר זאת. ואם הוא יודע חוב, עוד סיבה מדוע מישהו לא יאהב את האדם, “שנאוי וארור הוא לה’”.
דובר 2: אני יודע מה אתה שואל, אני יודע מה אתה שואל. זה מתייחס גם, לא מדברים כאן על עצם המעשה. עצם המעשה הוא הגדת עדות. הגדת עדות היא, אפילו במגיד למדנו שבית דין לא יכולים להוסיף מילה שהוא אמר. ובית דין שואלים אותו כן, אמרת בדיוק כך? ואולי הוא התחמק, לא אמר לא נכון.
הוא לא אמר “מילתא דלא שכיחא”, הוא אמר “מילתא דלא עבידא לאיגלויי”. וזה לא מעשה.
דובר 1: אלא מה? אתה אומר, התורה אומרת, זה נחשב כמו עבודה זרה, זה דבר נורא. לא, הוא לא אמר את המילים, אלא הוא לא אמר כלום. הוא לא אמר כלום. הוא לא אמר כלום. הוא לא אמר כלום. הוא לא אמר כלום. כדי שלא תעשה יותר מדי קולות, והתורה רוצה מאוד לחזק בעניין הזה, מחזקים את זה בלאו.
דובר 2: אני מתכוון, לא, אני רוצה להוציא, היה לי שכאן משהו, משהו… אתה יודע, בדרך כלל מלמדים זכות בדיני נפשות. כל מיני הלכות, אתה רואה את כל ההלכות, אולי זה, אולי זה. אתה שואל קושיה, הורגים אותו מיד.
דובר 1: לא, מדברים כאשר יודעים שהוא מסית, ומחפשים דרכים. כמו כל, כמעט כל רב, כל שאלה, אפשר לחפש למדות חוב ולמדות זכות.
דובר 2: אני יודע, היה פעם מעשה, מישהו היה חתן לחולה קשה, ושינו מאוד את האישה. בא רב ואמר, הוא ניסה למצוא שאחד מהעדים אולי עד שקר, כי יש לו סמארטפון. הוא השתמש בזה עכשיו ב”יצירתי” כדי לפסול אותו. דברים כאלה זה פירושו. אבל עצם הוודאות שיש לו דיני מסית, שהרמב”ם פירט, זו ה”עבודה הבסיסית” של בית דין, לוודא שיש לו דיני מסית.
דובר 1: אה, אתה רוצה להסתפק כך, אפשר להסתפק כך.
תרגום לעברית
דובר 2: בוודאי, גם הדברים ה”יצירתיים” נעשו כי אנחנו מחמירים מאוד שלא להרוג אדם חף מפשע. כמו שהרמב”ם אומר במקום אחר, עדיף אלף אנשים חפים מפשע. אבל לגבי החשש מסיתות, יורד קצת החשש, כי אפילו חצי ספק מסיתות, כי יש לי את החשש שהיא נשארת בחיים עם מסיתים, זה סכנה גדולה. אז קצת מורידים.
דובר 1: להיפך, מה שאתה אומר, בוודאי, אי אפשר סתם לכל אחד לומר, “אני חושד בך שאתה מסית”. אבל מדברים כשיודעים, איכשהו צריך להיות מלמד חובה. להיפך, צריך למצוא דרך יצירתית להיות מלמד חובה, נכון? אומרים… טוב מאוד, אוקיי.
אזהרה להדיוט המסית
דובר 1: אוקיי. אז אומר הלאה. “ואזהרה להדיוט המסית מנין?” אה, אז אם היה להם אזהרה לנביא? כבר למדו את העונש, אבל איפה כתוב הלאו שאסור לעשות הסתה? אמרו, אזהרה על משהו כבר למדו, לא להדיוט, למדיח. מה האזהרה? “לא תשמע אליו על פי חרב”. זה עמד קודם. אזהרה למדיח, והנביא הולך לי בעל אוב. אבל בהדיוט מסית עומד פסוק מעניין, “שנואים כל ישראל איש מאביו ולא יוסיפו לעשות”. “לא יוסיפו” הוא לשון כשכולם ידעו שזה הרג אותו, רואים שלא עושים את זה.
מסית שאמר “עבדוני”
דובר 1: אגב, מסית שהרים לעצמו ואמר להם עבדוני, סוג חדש של מסית, הוא אומר “עבדו אותי” ואני אהיה עבודה זרה. “עבדו אותי” זה גם אותו דבר, אם עבדוהו אינו נסקל. לא, יש כאן הלכה חשובה. אם עובדים אותו ממש, הוא אומר “עבדו אותי” והעולם מתחיל לעבוד אותו, אני חושב כך, כי אם עובדים אותו, אז הוא נעשה עבודה זרה. תראה, זה עומד בערך ככה. לא, כך הולך לעמוד כאן הרזן.
מדוע אינו מקבל סקילה
דובר 1: “אפילו קיבלו ממנו ואמרו לו הן”, אפילו אם קיבלו ואמרו “כן, אנחנו הולכים לעבוד אותך”, אינו נסקל, לא מגיע לו סקילה. הרזן הוא, כי כל אחד יודע שאדם, כך הוא מביא, כל אחד רוצה שיעבדו אותו. רק כשעובדים אותו בפועל הוא עבודה זרה. לא שהוא אומר “עבדוני”, עובד בשבילו. הרזן הוא כי אדם לא רציני על עבודה זרה, לא לוקחים את זה ברצינות. אחד אומר “עבדו אותי”, נו אוקיי, נעבוד אותך. אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. כל אחד יודע ש”אין אדם מקנה עצמו”.
דובר 2: כן, לשון. כן, מחליצות. אם עובדים אותו ממש, צריך לומר צריך להיות קבלה באלוה, או אחת מארבע העבודות, צריך לעשות ממש עבודה, אז זה נעשה. אבל הוא אומר סתם “עבדו אותי”, פה, נעבוד אותך.
דובר 1: לכאורה יצא מזה, שאיזה רבי קטן לא מוצלח מבקש מהעולם שיעבדו אותו משוגעות, לא מגיע לו כלום. רבי רציני עושה את זה, זו בעיה. זה צריך להיות דין. זה דין מעניין. זה כמו בחושן משפט שגנב שגנב. אדם אומר שיעבדו אותו, אדם נורמלי לא לוקח את זה ברצינות. “תעבוד אותי? אתה לא הולך לקנות לי, אתה לא חוסך, מה אתה לא קונה לי?”
המסית לעבוד איש אחר – חידוש גדול
דובר 1: אבל המסית לעבוד איש אחר, אם הסית שיעבדו את זה, אע”פ שלא עבדוהו עבודה זרה, אז, אם קיבלו ממנו ואמרו הן ונלך ונעבוד, אע”פ שעדיין לא עבדו, שניהם נסקלין. מכאן לומדים שמסית הוא אפילו אם לא הצליח. שניהם נסקלין, המסית והמוסת. כאן יש גם חידוש גדול של דין, שהמוסת, אפילו הוא לא עבד עבודה זרה, אבל אם זה התקבל בתורת הקשבה להסתה, מגיע לו גם סקילה, שנאמר “לא תאבה לו ולא תשמע אליו”. שום אב ואם, חייב כבר מגיע לו סקילה על עצם האמירה.
דובר 2: הוא כמו מוסר על היותו מוסר. אפילו הוא לא עשה את זה אפילו פעם אחת, הוא רק אמר אני הולך. כבר מגיע לו סקילה על האמירה על היותו מוסר. כל מעשה שהוא מדבר רק.
הלכות נביא המתנבא בשם עבודה זרה ונביא שקר
המסית לעבוד עצמו לעומת עבודה זרה אחרת
דובר 1: הוא כמו מסית על היותו מסית. על היותו מסית, אבל זה מאוד מעניין, כי גם זה כמו דבר שאין בו מעשה, הוא רק אמר “אני הולך”. כבר מגיע לו סקילה על האמירה על היותו מסית. כל מסית הוא רק דיבור. צריך לחשוב, הדין צריך כנראה גם לכוון שהוא התכוון ברצינות. אם יש דרך לומר… אתה אומר, לא התכוונתי מספיק ברצינות. שוב, רואים, אתה אומר, אם אדם אומר “עבדו אותי”, אני אומר שהוא לא מתכוון ברצינות. אבל הוא אומר “עבדו את זה”, הוא יכול אולי להתכוון ברצינות.
דובר 2: כן, לגבאי יש חומרא גדולה יותר מה… קיבלתי הלם. רבי לא עבודה זרה. אני מתכוון, מי שאומר באמת שהוא אלוה, הוא…
דובר 1: כן. טוב מאוד. כן, בואו נלמד עכשיו הלכות שונות לגבי מה קורה עם נביא שמסית אנשים לעבודה זרה.
הגמרא אומרת, כן, “אחיך”, לא מתכוון… אני אומר עוד את הגמרא שאמרתי. לא מתכוון תעשה אותו באחד, אחיך כמחקליי, עשה אותו שונה ממנו. הוא אדם חומר כמונו. עשה לעג ממנו.
דובר 2: אוקיי.
הלכה ח: נביא המתנבא בשם עבודה זרה
דובר 1: עכשיו, בואו נלמד את ההלכות של מתנבא בשם עבודה זרה. נביא… סוג חדש של מסית. נביא, עד עכשיו למדנו הדיוט מסית, הוא אומר סתם. בשם מה הוא אומר את זה? הוא אומר סברא, הוא אומר טעם, משל. ועכשיו יש לנו כאן נביא שהוא אומר עבודה זרה. זה היה. נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד? איך עובדת ההלכה?
אומר הרמב”ם כך, “האומר, אחד אומר כך: אמר לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך.” מאוד מעניין, אפילו, כוונת ההלכה, אפילו אם האדם אמר באמת דבר שהוא כן כך, רק הוא רק אמר בשם העבודה זרה או בשם הכוכב. הוא אמר למשל, הכוכב אמר לי ששומרים שבת. הוא אמר את ההלכה “לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.” מעניין שזו הדוגמה, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. אז הוא חייב מיתה.
דובר 2: הוא אומר אבל כן איזו מצווה הוא משאיר. הוא אומר אתה הולך להיות יכול להיטהר, או אתה הולך להידרש…
דובר 1: כן, אבל המצווה שהוא אומר היא המצווה האמיתית. אבל האיסור הוא על האמירה. האיסור הוא להיות מתנבא בשם עבודה זרה. אסור להיות נביא של עבודה זרה. אין לו דין מעשה מדיח, יש לו דין של מתנבא בשם עבודה זרה, שעל זה בא העונש הרגיל של נביא שקר של חנק.
דיון: הבדל בין נביא בשם עבודה זרה ונביא שקר
דובר 2: נביא בשם עבודה זרה, לא נביא שקר זה עוד דבר.
דובר 1: שניים, זה דבר אחר נוסף. אבל לא מדין מעשה מדיח, אלא יש שתי הלכות אחרות, הוא מביא שני פסוקים אחרים. נביא שקר הוא מי שאומר בשם ה’, הוא אומר שהוא גם נביא שקר, כי עבודה זרה לא אמרה לו.
דובר 2: מאיפה אתה יודע? אולי כן אמרה לו, זה לא כתוב. כוח לא יכול לדבר עם אדם?
דובר 1: כוח יכול לדבר עם אדם.
אוקיי, שוב, המילה נביא שקר היא רק מתנבא בשם ה’, הוא אומר שקר בשם ה’. נביא עבודה זרה הוא דין נוסף, אסור לומר נבואה בשם עבודה זרה, לא נביא שקר.
דובר 2: מה ההבדל? שקר מתכוון אתה אומר בשם ה’ אשר לא ציוהו. אומר בשם אלוה, זו שאלה חדשה האם הכוח מדבר כן או לא מדבר, אני לא יודע. צריך לחקור, אני לא יודע מה החקירה.
דובר 1: שניהם, “אשר ידבר בשם אלהים אחרים”, נביא שמדבר בשם עבודה זרה, “ומיתתו” נביא הוא. ואיפה הלאו? כל עונש בא עם לאו. אומר הרמב”ם, “אזהרתו של זה מכלל שניהם, ובשם אלהים אחרים לא תזכירו”. רגע, זה לא מתכוון סתם להזכיר, אלא כלום. הוא אומר שההלכה אומרת משהו, כן.
הלכה ט: אסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “ואסור להרהר אחר דין התשובה ממתנבא בשם עבודה זרה”. בדרך כלל כשמישהו בא לומר נבואות, יש לגבי איך בודקים אותו, כמו שהרמב”ם הביא. לא בודקים יותר מדי, אבל עושים כמה בדיקות, מבקשים ממנו אות ומופת. אבל מי שאומר בשם עבודה זרה, יודעים מיד אוטומטית שהוא נביא שקר ונביא בשם עבודה זרה, ולא צריך בכלל להתעסק איתו. לא שואלים אותו דינים, לא שואלים אותו תשובה, “ואין שואלין ממנו אות ומופת”.
אומר הוא הלאה, “ואם עשה מעשה”, אפילו אם הוא עשה אות ומופת, “אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו”. לא חושבים אולי, אומר הוא, אולי הוא כן צודק. אומר הרמב”ם הלאה, “וכל המחשב באותותיו שמא אמת הם”, כל מי שחושב על אותותיו, שמא אמת הם, הוא מתחיל לחשוב אולי זה כן אמת, אמת מתכוון לומר שזה אמת שזה מוכיח שצריך לעבוד עבודה זרה וכדומה? או שהעבודה זרה התנבאה איתו?
דובר 2: לא שהאות הוא אמת, כי את האות הוא ראה שזה אמת.
דובר 1: אמת מתכוון לומר שזה אות אמיתי. מתכוון שזה לא היה טריק, זה לא היה כישוף. הכישוף לא קרה.
אבל אפילו עשה, “שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא”. אתה לא צריך… מכשף כאן מתכוון כמו מעלה באוב, מכמה מיני… זה עצמו עניין של לא רשות. אסור להאמין. הרמב”ם מסביר למה אסור להאמין, כי אנחנו מאמינים בתורה באמת. אבל אסור להאמין במופת כזה, זה מי שעשה מופת, זה מכשף, אין כוח לעשות מופתים.
הלכה י-יא: נביא השקר
דובר 1: אומר הרמב”ם, “וכן נביא השקר מתנבא בשם עבודה זרה”. וכן גם נביא השקר, מי שאומר לא בשם עבודה זרה, אבל הוא אומר נבואות שקר, כלומר הוא אומר שהקב”ה אמר לו משהו שהקב”ה לא אמר לו. “אף על פי שנתנבא בשם ה’ ולא הוסיף ולא גרע”. יש שני מינים, יש נביא השקר שעבירתו היא שהוא מוסיף או גורע מהתורה, הוא אומר אחרת ממה שכתוב בתורה, הוא מוסיף מצוות או מוריד מצוות. אבל עצם נביא השקר, אפילו לא היה מוסיף או גורע, והוא סתם אמר שקר בשם ה’, גם מיתתו בחנק.
הרמב”ם אומר, “נביא שקר”, סוג אחד של נביא שקר הוא כי הוא מוסיף וגורע, כי אנחנו יודעים שהוא נביא שקר, כי הקב”ה אמר שלא ישתנה התורה. זה הוא אמר אחרי התורה. וסתם כי הוא נביא שקר, כלומר אפילו העבירה אינה בדברים שהוא אמר. כשהוא מוסיף וגורע העבירה היא בדברים שהוא אמר. כאן המילה היא, אפילו הוא אמר דברים טובים, אבל השקר הוא שהקב”ה אמר לו והוא לא אמר לו.
הסיבה למה זה הדין של הלכות יסודי התורה, היא הסיבה למה נותנים חנק למי שאומר מוסיף וגורע, היא כי אנחנו יודעים שזה שקר. מלבד שהוא עובר על לא תוסיף, על זה באה המיתה באה על חלק השקר. אבל הוא אומר סתם בשם ה’, איך יודעים שזה לא אמת? כי זה לא קרה. כי האות והמופת לא קרה, “שנאמר והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציויתיו לדבר”. דברים שהוא לא ציווה לומר, או “אשר ידבר בשמי את אשר לא ציויתיו לדבר”, נכון? כאן הם נביא שקר הראשון, והשני הוא “נביא בשם עבודה זרה”, “ומת הנביא ההוא”.
דיון: פירוש “אשר יזיד”
דובר 2: אני מתכוון המילה כאן היא “אשר יזיד”. “יזיד” עולה על “לדבר בשמי”. לא “בשם אלהים אחרים” זה תמיד “יזיד”. “יזיד” – אם הוא חשב שהוא רואה נבואה, זה שוגג.
דובר 1: אני לא יודע, התורה אומרת שהוא מזיד, חייב להיות. אני לא יודע.
כאן זה בוודאי עבודה זרה, מעניין שזה בשופטים, אז מעניין למה הרמב”ם בכלל הכניס את זה כאן. כאן מדברים על מדיח, ובכלל אפילו ההלכה, המצווה של נביא שקר עומדת רק כאן, לא שם. זה פשוט.
דובר 2: כן, במסית ומדיח עומד שם בסנהדרין.
דובר 1: כן, כן, אבל לא מובאת המצווה, לא מובאות ההלכות, לא מובאים כל הדברים. זה מעניין. יכול להיות שכל דין נביא שקר הוא ענף מהמדיח. הגמרא גם מקשרת את שני הדברים. צריך להבהיר את זה.
אומר הרמב”ם, כן, “אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה”, בין הוא מתנבא משהו שהוא שקר, כי הוא מעולם לא ראה את זה במראה הנבואה, או הוא שמע את זה במראה הנבואה. כן, מעניין, “רבותא קאמר”. מה שיהיה, “שמע” מתכוון הוא הבין ושמע, אין הבדל.
“או מי ששמע דברי נביא חבירו” – או נביא שקר יכול גם להתכוון שהוא אומר אחרי נביא שני, כמו שהוא אומר “דבר זה לא נאמר לי בנבואה, אלא לפלוני נאמר לו ואני מתנבא בו”. זה מעניין. הנביא הוא אמת, יש לו חבר שהוא נביא אמת, אבל הוא אומר “אני שמעתי את זה”. הרי הוא נביא שקר, כי מה שהוא אומר הוא שקר. הוא אומר משהו שהוא לא שמע בנבואה.
דובר 2: אפילו מי שמסתכל בחומש והוא אומר מה שכתוב בחומש, זה גם “מתנבא מה ששמע מחבירו”. אם הוא אומר את זה בתור נבואה.
דובר 1: כן, כן. שניהם נביא שקר, ומיתתו בחנק.
הלכה יב: לא תגור ממנו – אסור להימנע מהריגת נביא השקר
דובר 1: כן, וגם על נביא שקר עומד הדבר הקשה שאסור לרחם עליו. אומר הרמב”ם, “כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וזכותו, שהרי הוא הולך בדרך הנבואה, כיון שנתברר שקרו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תגור ממנו”. הולכים לחשוב עליו שזה אמת. כי חייב להיות שמדברים על מי שיש לו כבר איזו דרגה. מה קורה אם לא? הוא סתם משוגע והמילה שלו לא שווה כלום.
דיון: למה עומד נביא שקר בהלכות עבודה זרה
דובר 1: נראה כך, נראה שנביא השקר אינו איזה דין כי הוא אמר מילה רעה כמו מגדף. זה איזה דין בשמירה על כלל ישראל מאנשים שיכולים להדיח. על כן הרמב”ם שם אותו אחרי מסית ומדיח. זה לא שאדם הוציא מהפה דברים רעים. זה אדם חשוב שיכול להיות לו השפעה רעה על כלל ישראל. אני אומר, על כן שמים אותו אחרי מסית ומדיח. זה לא גדר כמו מגדף, הוא הוציא לאנשים הלא נכונים פה. הוא אומר אפילו דבר טוב. נביא השקר לא חייב להיות שהוא אומר דבר רע. הוא הולך בדרכי הנבואה, הוא מי שיש לו השפעה על אנשים.
מה קורה כשסתם שרברב אומר באמצע עבודתו, “אוי, היתה לי עכשיו נבואה”? הוא משוגע, הוא אומר מילים מטופשות, על כזה אין שום נפקא מינה. על כן הרמב”ם הכניס אותו בקטגוריה של מסית ומדיח.
מה שכתוב כאן הוא אבל שאסור לאדם לבוא ולומר, “אני יכול להרוג אותך, אתה רשע, אתה צדיק, אתה הולך למקווה מאה פעם, אתה מנוול”. למה אני אחשוב? הרמב”ם אומר כך, למה אדם ימנע מלהרוג נביא שקר? אני מתכוון, זה רק נביא שקר. הוא נביא שקר, צריך להרוג אותו, הוא אומר שקר. לא, הוא אדם במעלה שהולך בדרכי הנבואה, הוא נקרא עובד ה’, הוא כבר “בזאת נברא הנביא”. יש לאו של “לא תגורו מפני איש”.
התכוונתי לומר כך, על השאלה הקודמת למה הרמב”ם הכניס את הדברים תחת מסית ומדיח, אני אומר שזה לא דין של אמירת מילים רעות, זה דין של השפעה רעה על יהודים, כמו מסית ומדיח. זה בקטגוריה דומה למסית ומדיח. על כן הגיוני שמי שהולך בדרכי הנבואה זו עבירה גדולה, ומי שלא הולך בדרכי הנבואה זה לא כל כך.
הפירוש השני, של”ה הקדוש לא מסכים, אבל אני מתכוון שהסיבה העיקרית היא, מי שהולך בדרכי הנבואה הוא כמו שהרמב”ם אמר ביסודי התורה, שזה לא פשט… אנשים בדיוק לא חושבים כך. הולך בדרכי נבואה, אנשים יכולים לחשוב שאדם יכול לרצות להיות נביא שרברב.
היהודי שלמד רמב”ם יודע שאי אפשר.
הרמב”ם מוסיף כאן תנאי שהליכה בדרכי נבואה הוא תנאי אפילו לנביא שקר.
ועל זה מבין הרמב”ם שיש…
הלכה יב (המשך): “לא תגור ממנו” — אסור לפחד
דובר 1:
זהו הפירוש השני שהרמב”ם אומר, שאני לא חושב שאני מסכים, אבל אני חושב שהסיבה העיקרית היא, מי שהולך בדרכי הנביא הוא כמו שהרמב”ם אמר ביסודי התורה, זה לא פשוט שאנשים ממש לא חושבים כך, זה לא פשוט שהולך בדרכי הנביא, אנשים יכולים לחשוב שאדם יכול להיות נביא כמו שהוא יכול להיות שרברב. מי שלמד רמב”ם יודע שאי אפשר. הרמב”ם מוסיף כאן תנאי, שהליכה בדרכי הנביא הוא תנאי אפילו לנביא שקר. ועל זה מבין הרמב”ם שיש סברא אמיתית. כלומר הבה נבין אפילו לאמיתו של דבר, אפילו אנחנו שלמדנו רמב”ם, היה יכול להיות גם הווה אמינא לא להרוג את האדם הזה, כי הרי הוא ניסה ללכת בדרכי הנביא. על זה אומרת התורה “לא תגור ממנו”, אל תפחד ממנו, יש צד גדול, ההלכה היא כל כך נגד לפחד מאנשים שאומרים שיש להם כוחות, הוא ניסה, לא, הוא אומר שקר, חייב מיתה.
אומר הרמב”ם הלאה, “ואין המונע עצמו מללמדו חובה”, אפשר לומר לבית הדין, הנביא שקר שאמר, “אוי הפחד וירום דברו”, מי שפוחד ממנו, “הרי הוא בכלל”, הוא אומר שאסור לפחד, “הרי הוא בכלל”, אסור לפחד ממנו.
נביא שקר נידון רק בבית דין של שבעים ואחד
אומר הרמב”ם הלאה, “ואין דנים נביא שקר אלא בבית דין של שבעים ואחד”. גם את הנביא שקר דנים רק בבית דין של שבעים ואחד. אהא. אז אתה רואה גם איך מגיע לכאן מעשה עם ידוע. אז מה דין של כלל, מה דין של ציבור, זה לא דין של יחיד שאמר דברים שגויים. כתוב, הוא אומר שיש פסוק, משנה, אני לא יודע למה. אז אתה אומר כן כך, שכי הפשט הוא שהנושא של נביא שקר הוא יותר נושא של מי הוא המנהיג הנכון, מי הוא המדבר הנכון בשם ה’. זה לא קטן. אז אפשר לומר אפילו כך, אם אני אומר לחבר שלי נביא שקר וזה רק אדם אחד, אין דין נביא שקר, זה רק מי שיש לו איזה… ציבורי. אז זו הצעה שהליכה בדרכי הנביא, אנשים שומעים לו.
—
הלכות עבודת כוכבים — נשבע בשם עבודה זרה
הלכה יג: נודר או שבועה בשם עבודה זרה — לוקה
דובר 1:
כאן אנחנו הולכים ללמוד את זה, לא אצל עבודה זרה. מצווה חדשה מאחת המצוות שהוא מנה אצל עבודה זרה. בקטגוריה של עבודה זרה כתוב “נשבע בשם עבודה זרה”. יש מצווה של כן להישבע בשם ה’, זה אומר שצריך את שם ה’ לקבל בכבוד, בשבועה.
ומי שעושה נדר או שבועה בשם עבודה זרה, אומר הוא מקבל מלקות, שנאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, לא תזכיר עבודה זרה.
למה שבועה בשם עבודה זרה חמורה יותר מסתם הזכרה?
רואים אנחנו אפילו בפסוק הזה, בסדר? כן, אני לא ידעתי, חשבתי שזה ביתרו, במשפטים. אבל ראינו כאן כבר פעמיים, ראינו שם גם את האזהרה של נביא בשם עבודה זרה, נכון? זה כאן הוא הקשר לכאורה. הפסוק לומד גם שנביא אסור לדבר בשם עבודה זרה, אבל גם דבר נוסף, אסור לעשות נדר בשם עבודה זרה. חשבתי שזו ההזכרה, חשבתי שזה כמו שהוא עושה נדר בשמו או שבועה בשמו.
החומרה של לעשות נדר או שבועה בשם עבודה זרה היא חמורה יותר מסתם להזכיר את שם העבודה זרה, כי זה ענין של כבוד. כשאדם רוצה להוכיח שהוא מתכוון באמת, הוא אומר, “אני נשבע בשם הילד שלי, בשם ה’, בשם משה רבינו”, כמו שהזכרת אתמול. אם הוא נשבע בשם עבודה זרה, הוא מראה שהעבודה זרה היא אצלו הדבר החשוב ביותר, מקבל הוא על זה מלקות. הדבר האמיתי ביותר אפילו, כביכול.
שבועה לגוי ביראתו — אסור אבל לא לוקה
ואני לא ידעתי, בין אם הוא נשבע כך סתם כך לעצמו, ולא ידעתי שאפילו לגוי, הוא מתכוון שלגוי הוא כך הוכיח, זו גם עבירה גדולה.
חוץ מזה, שבועה לגוי ביראתו גם אסור. על זה לא מקבלים מלקות, אבל הוא רוצה שבועה מהגוי, הוא אומר לגוי, “השבע לי בשם העבודה זרה שלך”, פשוט שהגוי הולך עכשיו, אתה גורם לו להזכיר את שם העבודה זרה. כמו… איזה איסור זה? אתה גורם שהגוי… אבל אם הגוי מותר, אין חשש. האם זה לפני עור לגוי, או שזה כי זה איסור לאדם, ליהודי, לעשות?
דובר 2:
הוא גורם לו. הדין של מכירת בהמות לפניהם הוא גם זה, כי הוא הולך לעשות עבירה דרכך.
דובר 1:
והוא אומר שהיתה על זה גם הלכה למעשה, הוא מביא. בסדר, נראה.
הלכה יד: אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה — אסור
דובר 1:
ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה זה גם אסור. אסור להזכיר שם עבודה זרה בכלל, לומר את שם העבודה זרה. פשוט לומר את שם העבודה זרה זה גם אסור, אפילו בלי שבועה. זה גם “לא תזכירו”. בסדר, לא… שוב, זה כמו הרבה מצוות שראינו שיש יותר מפירוש אחד לאותו פסוק. אבל על זה אומר הוא שלא מקבלים מלקות.
דובר 2:
האם זה לא איזה לאו שאין בו מעשה?
דובר 1:
לא, מה זה? אני חושב שזה כמו רמה נמוכה יותר של “לא תזכירו”. ה“לא תזכירו” האמיתי הוא…
האיסור האמיתי הוא “לא תזכירו את שמותיהם”. אחר כך יש “לא יזכיר את שמות אלהים אחרים”. אומר הרמב”ם הלאה, למשל, “לא יאמר אדם לחבירו ‘שמור לי בצד עבודה זרה פלונית’, וכיוצא בזה”. “עשה סימן ליד עבודה זרה”, “חכה לי ליד אותה עבודה זרה”, וכיוצא בזה.
עבודות זרות הכתובות בתורה — מותר להזכיר
אומר הרמב”ם, אבל יש עבודות זרות שמותר כן להזכיר את שמן. כמו שלמדנו קודם, למשל, הרמב”ם בהלכות עבודה זרה הזכיר פעור ומרקוליס. אומר הרמב”ם, “כל עבודה זרה הכתובה בתורה הקדושה, מותר להזכיר את שמה, כגון פעור ובעל ונבו וגד וכיוצא בהן”. פעור כתוב בתורה, ובעל, כן, היהודים היו “נכשלים בבעל פעור”. בעל כתוב, בעל היה ה… בדניאל אני חושב כתוב. “כרע בל קרס נבו”. וגד, “העורכים לגד שולחן”. וכיוצא בהן מותר כן. למה מותר כן? כי אם התורה עצמה היתה עוברת על האיסור של “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, התירוץ הפשוט, מותר.
דיון: למה התורה עצמה מזכירה שמות של עבודה זרה?
דובר 2:
לא, אפשר לומר תירוץ אחר. היא מזכירה את זה כי צריך להזכיר את זה, כי כתוב בתורה.
דובר 1:
זו הלכה מעניינת, אני חושב שצריך להבין אותה טוב יותר. כי אני שואל אותך קושיה, אם יש איסור להזכיר את שם העבודה זרה, למה התורה עצמה מזכירה את שם העבודה זרה? זו קושיה. אפשר לומר שבדרך כלל עבודות זרות, שמן מביא החוצה את חשיבותן, כמו הקדוש… במילה עבודה זרה כבר יש שם כבוד. כנראה השמות שהתורה כותבת, כבר התורה נתנה לשון גנאי בזה, או הסירה את הכבוד מזה. אני לא יודע, משהו מוזר. רואים אפילו בתורה… לא, לא כתוב “אדון פעור” או “האל בעל”. זה האיסור, מובן. אבל האם יש אפילו בלי זה? בסדר. אני שואל אותך, זו קושיה שתמיד קשה לי, שבתורה עצמה יש שם לוואי לעבודה זרה פלונית, נכון? “לפני בעל צפון תחנו”. ממש סימן, ממש הדבר. צריך להבין את זה טוב יותר.
מצד שני, יש כן מקומות בתנ”ך שרואים שהחומש לא אומר את שמות העבודה זרה. למשל, איש בושת, בספר דברי הימים, ובמקומות אחרים כתוב איש בעל. קראו לו איש בושת, כי באמת קראו לו איש בעל. עשו מבוכה שלמה, מה הפשט? אבל התנ”ך לפעמים משנה כן את שמות העבודה זרה לגנאי. הוא לא אומר את שם העבודה זרה כדי לקיים את המצווה. ובמקומות אחרים בתנ”ך הוא אומר כן. רואים שכתוב כן “בעל פעור”. אין צורך להיות יותר חרד מהתורה. אם התורה עצמה אומרת את השמות, אתה יכול גם כן. כן, טוב, זה אומר שיש דברים במקום, כמו שאמרתי, שמדברים כששם העבודה זרה יש בו משהו של חשיבות.
רב שלם של עבודה זרה הוא אפיקורס, כשקוראים את שמו יש בזה חשיבות. הוא לומד הלכה חדשה, קולא חדשה. הוא שואל קושיה על המשנה: הרי כתוב “אלו הן הגולין”, איך מותר לומר את המשנה? אלא מאי, אלו שמות הדיוטות. אני חושב, אפשר להלמוד הכל ממודה טוב. כלומר, מישהו הזכיר שם ה’, כן? הוא רק מזכיר, הוא מדבר על גוי, לא משום “בפיהם”, הוא אומר, “שמור לי ליד בית המדרש”, כן, “ליד בית המקדש”. זה בשבילי דרך של… כן, זה כי רק לומר את השם זה כבר צעד. זה מביא אפילו, כמו שהריב”ש אמר, שלא יאמרו שמות של מלאכים, מלאכים קדושים. יש ענין של קריאה בשם, זה, בא ה’, באה השראה משם. יכול להיות שבעבודה זרה יש גם ענין, אבל אם משתמשים בזה כדי להביא מה שכתוב בתורה, זו כבר לא הבעיה, זה אחרת.
גורם לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה — אסור אבל לא לוקה
אומר הרמב”ם סעיף נוסף, ש“אסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה”. זה לגרום לשני, כמו קודם שאמר, גוי או יהודי, אין הבדל. נודר פירושו נדר, מקיים פירושו גם שבועה? כן. אבל לוקה הוא לא. אה, הרמב”ם אומר בעצמו, “ואינו לוקה, דזה אסור. אבל אינו לוקה, אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והנשבע בשמה”. כלומר, עושים מעשה. אבל לגרום לאחר זה אסור, אבל לא לוקים.
—
סיכום: הפסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” — שכבות מרובות
דובר 1:
בסדר, אז זה עוד דבר מעניין. למה זה נכנס כאן? זה נכנס כאן כי זה גם מאותו פסוק של “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, זה כולל גם את הענין של מתנבא בשם עבודה זרה, וגם להזכיר את שמות העבודה זרה, או לגרום שמישהו ישבע בשמה, או לגרום שמישהו לא ינדור בשמה. הכל אסור, וזה כמו גדרים לעבודה זרה, זה לא עבודה זרה עצמה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Idolatry, Chapter 5 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Chapter 5, Laws of Idolatry, Book of Knowledge (Rambam)
—
Law 1 – The Law of One Who Incites an Individual Jew
Words of the Rambam: “One who incites an individual Jew, whether man or woman, is stoned, even though the incited person did not worship and the inciter did not worship idolatry, but merely attempted in a manner fitting to worship.” The inciter is liable to stoning whether he is a layman or a prophet, whether he incites an individual (man or woman) or individuals (but not an entire city).
Explanation: One who incites even one Jew to worship idolatry is liable to stoning – even if the incited person did not worship, and even if the inciter himself did not worship.
Novelties and Explanations:
1. Distinction between mesit/mediach – language of the verses: The Rambam divides: mesit = inciting an individual (from the verse “ki yesitcha”), mediach = leading astray a city (from the verse “ki yadichu” regarding an ir hanidachat). Interestingly, regarding an individual the language is “mesit” and regarding a city “nidachat” – a city becomes nidachat, an individual becomes musat.
2. Liability even without an act of idolatry: The great novelty is that he is liable to stoning even when the incitement did not succeed – the musat did not worship. Normally “there is no agency for transgression,” but regarding idolatry it works differently. The reasoning: idolatry in general comes from people who lead others astray with false thoughts – the mesit is the “guide” of idolatry, he has taught and shown the way, and therefore he already receives the punishment for being a mesit itself.
3. A mesit who led astray most of a city – law of a prophet: If one person leads astray most of a city, the nidachim receive the law of individuals (not ir hanidachat), because ir hanidachat requires “two who lead astray.” But if the mediach is a prophet, he himself receives the law of a mediach and is stoned.
4. Why specifically a prophet can be a mediach alone: Two answers:
– (a) Commentators: He means to say that even if he is a prophet it doesn’t help him – he still receives the law.
– (b) Novelty in death penalty: A false prophet is liable to strangulation (as the Rambam rules). One might have thought he receives strangulation as a false prophet – the Rambam comes and says he receives stoning as a mediach, which is a more severe death.
5. Reasoning for why a prophet can be a mediach alone: A prophet says “thus says Hashem” – he comes in the name of Hashem. Just as David said to Goliath “I come in the name of Hashem” – when one comes with the name of the Holy One Blessed be He, one is not alone. Therefore one prophet can have the power to lead astray an entire city, which a layman cannot do alone.
6. What does “prophet” mean here? Two approaches: (a) He says “thus says Hashem” – prophesying in the name of Hashem that one should worship idolatry, or (b) He prophesies in the name of idolatry – “the idolatry told me.” According to the Rambam in Laws of Foundations of Torah, a prophet must be “walking in the ways of the prophets” – a random person who says “thus says Hashem” doesn’t count.
7. Question on a layman who led astray most of a city: If one layman (not a prophet) leads astray an entire city – he doesn’t receive the law of mediach (because there need to be two), and the city doesn’t receive the law of ir hanidachat. But why shouldn’t he receive the law of mesit on each individual separately? The question is raised and not fully resolved.
8. Warning-distinction: Regarding warning there can be a practical distinction – one must tell the person precisely what he is transgressing: “you are being put to death” is different from “you are being led astray.”
—
Law 2 – Language of the Mesit
Words of the Rambam: “The mesit, whether he incited in plural language or in singular language, is stoned. How so? He says to his fellow: I will worship idolatry, let us go and worship… I will sacrifice, I will go and sacrifice, let us go and sacrifice…” And so forth with all languages of idolatry.
Explanation: Whether he says “I am going to worship” (singular language) or “let us worship together” (plural language) – in both cases he is a mesit.
Novelties and Explanations:
1. Kesef Mishneh – singular language “I will worship”: What does “I will worship” mean as incitement? The Kesef Mishneh explains: when he says “I am going to worship idolatry” the listener understands that he should follow him. Even if he doesn’t say explicitly “you should worship,” but rather “I am going to worship” – this is already incitement. The Kiryat Sefer (Mishneh LaMelech) explains that “I will worship and you after” means: I will worship and you will worship after me.
2. Kesef Mishneh – “I will go and sacrifice” vs. “I will sacrifice”: “I will sacrifice” means he is already standing next to the idolatry and says “I am now going to slaughter.” “I will go and sacrifice” means he still needs to go – it is still lacking action. The novelty: even when it is still lacking action (he still needs to go around the corner) it is already called mesit.
3. Language of the verse: “I will go and worship it” and “let us go and worship” are languages from verses. The Mishnah brings the same languages.
4. No distinction in formulation: There is no distinction whether he says “let’s do it together,” or “you do it,” or “I am going to do it” – all forms are incitement (Tosafot Yom Tov and commentators).
5. The services that are enumerated: I will sacrifice (slaughter/offering), I will burn incense, I will pour libations, I will prostrate – these are the main laws of idolatry, and one must say a specific service “in the manner it is customarily worshiped” – as the Rambam learned in previous chapters.
—
Law 3 – Testimony and Stoning for Mesit / No Warning for Mesit
Words of the Rambam: The two people whom the mesit incited become his witnesses. They bring him to court, testify about him that this is what he said to them, and he is given stoning.
Explanation: The two people who heard the incitement serve as witnesses, bring him to court, and he receives stoning.
Novelties and Explanations:
1. Not interested parties: Seemingly one should ask – aren’t the witnesses also interested parties (negiyim), because they are the ones he incited? This is simple – they are not interested parties.
2. No warning for mesit: The main novelty is that a mesit does not need warning, unlike all of Torah where even in capital cases one needs warning. The two witnesses did not warn him, and they can immediately bring him to court without warning.
3. Reason for no warning (Rambam in Commentary on the Mishnah): For a mesit, warning would accomplish nothing – not because he doesn’t want to, but because he is afraid of the two witnesses. He won’t truly repent, he will only stop because he is afraid. For other transgressions, the reason for warning is that perhaps he didn’t realize or he is not truly intentional.
4. Three things without warning: Mesit, conspiring witnesses, and one more – for all three it says “no warning.” For conspiring witnesses they also know very well what they are doing, so warning doesn’t help.
[Digression: Conspiring witnesses who killed] The Maharya says a novelty: conspiring witnesses who led to a killing – with the law of conspiring witnesses they don’t receive death (because “those killed are not killed” – when the defendant has already been killed, the conspiring witnesses don’t receive death). But the witnesses themselves are the ones who killed the person (through their testimony), and they are killers without warning (they were not warned about killing). On this there is a law of “putting one’s head in the oven” – a type of death penalty for a murderer who cannot be formally executed.
—
Law 4 – Law of Mesit to an Individual / Entrapment
Words of the Rambam: When a mesit speaks to one person, he doesn’t have two witnesses. But it is a mitzvah to trap him. The individual should say “I have other friends interested in this matter” so that he will repeat it before two. The musat brings two and positions them in a dark place – the musat brings two people, places them in a dark place, so they can see and hear the mesit, but he won’t see them. The musat says to the mesit: “Tell me what you said to me in private.”
Explanation: For mesit we actively seek to catch the criminal, unlike all other transgressions where we specifically seek less (finding merit, chance for repentance). We create a situation where the mesit is in the light (spotlight) and the witnesses are in darkness, so he won’t hold back from saying his incitement.
Novelties and Explanations:
1. Opposite principle from all of Torah – “we heat up against him”: For all other capital offenses we don’t seek to catch the person – on the contrary, we seek to find merit. If one witness sees someone desecrating Shabbat, there is no concept that he should quickly bring another to see. We give him a chance to repent. But mesit is different – we go with all severity of law. This comes from the law “you shall not have pity and you shall not cover” – one may not have mercy on a mesit. Therefore we specifically do seek to catch him, even through cunning. For all capital offenses in the Torah we do not heat up against them – only for mesit is there this special law of heating up.
2. A bit of warning: When the musat says to the mesit “tell me what you said to me in private,” and the mesit answers, this is a kind of bit of warning – not truly a formal warning, but somewhat an opportunity to withdraw.
3. “How can we abandon our God in heaven” – the musat’s answer: The musat says to the mesit: “How can we abandon our holy Creator, the source of living waters, and go worship wood and stones?” This gives the mesit a chance to withdraw.
4. “If he retracts or is silent – exempt”: If the mesit withdraws or is silent, he is exempt. R’ Rabinowitz’s explanation: when the mesit repeats what he said, he says it as “a story that happened” (he is only recounting what was), not that he is actively inciting now. Therefore, if he stops after that, nothing can be done to him, because he did not incite before the witnesses. (This is “a bit forced.”)
5. “If he said yes, so it is” – standing in his rebellion: Only if he says yes, so it is, then the two witnesses stand up and bring him to court, and he is stoned.
6. Distinction between mesit to an individual and mesit to two: For two people there doesn’t need to be any warning at all. For one person we give him a small chance to get out – somewhat a finding of merit. When he sees two people, he won’t truly repent – he only thinks “they want to catch me.” But when it’s one person and he becomes silent, this is genuine.
—
Law 5 (should be) – Laws of the Musat (the one who was incited)
Words of the Rambam: The musat must himself be the first to kill the mesit, as it says “your hand shall be upon him first to put him to death.” It is forbidden for the musat to love the mesit, as it says “you shall not consent to him.” Since it says “you shall surely help with him” – might one think even for this one? Scripture says “and you shall not listen to him.” Since it says “you shall not stand idly by your neighbor’s blood” – might one think even for this one’s blood? Scripture says “and your eye shall not pity.” It is forbidden for the musat to teach merit about him, as it says “and you shall not have compassion.”
Explanation: The Torah has issued several prohibitions specifically on the musat – he may not love the mesit, not listen to him, not have mercy, not teach merit, and he must be the first to kill him.
Novelties and Explanations:
1. Whether the prohibitions are only on the musat or on all Israel: The Rambam doesn’t bring here the language of the Sifrei which says “since it says ‘and you shall love your neighbor as yourself,’ might one think you should love this one? Scripture says ‘you shall not consent to him.’” The Minchat Chinuch makes an implication in the Rambam that the prohibition of not loving the mesit is only on the musat himself, not on all Israel. This means that even such a Jew (a mesit) still has the mitzvah of “and you shall love your neighbor as yourself” for other Jews. But the lecturer disagrees with this novelty, and holds that all these laws are only on the musat, just as the mitzvah to kill the mesit is specifically on the musat. Reasoning: the musat knows the truth – he knows that the other is a mesit – but other people don’t yet know, so they cannot have the prohibition.
2. “And you shall not listen to him” – what does it mean? Simply it means not to listen to idolatry, but this is already obvious from the prohibition of idolatry itself. The Rambam interprets it to mean not to listen to him even when he asks a favor or mercy – “because of hatred” (when he asks for help).
3. “And your eye shall not pity” – against “you shall not stand idly by your neighbor’s blood”: Normally there is a law of “you shall not stand idly by your neighbor’s blood” – one may not stand by another Jew’s blood. One might have thought that even for a mesit one must save him. The Torah comes and says “and your eye shall not pity” – here one must indeed have a bit of cruelty.
4. “It is forbidden to teach merit about him” – when does it apply? An important distinction: the prohibition of teaching merit applies only after the court has already concluded his judgment that he is a mesit. But during the investigations and inquiries – when the court does its “due diligence” to make sure he is truly a mesit – one must indeed go through the normal process, and if someone has a merit he must say it. This is not “teaching merit” – this is the basic job of the court.
5. What does “teaching merit” mean practically? Not to seek “creative” ways to exempt him – such as he had a difficult childhood, or perhaps he didn’t say exactly that. Normally in capital cases we seek all kinds of ways to teach merit – for mesit the Torah says not to do this. A story is brought where a rabbi tried to disqualify a witness because he has a smartphone – such “creative” merits are meant here.
6. Why does the Torah have so many prohibitions on this? Because mesit is as severe as idolatry, the Torah wanted to make a strong reinforcement that one should not make too many leniencies. Six prohibitions are added to the matter so that one should not come to any mercy.
—
Warning for a Layman Mesit
Explanation: Where is the prohibition (warning) for a layman who is a mesit? For mediach we already learned “you shall not listen to him by the sword,” for a prophet – ba’al ov. For a layman mesit it says “they shall not continue to do” – that when everyone knew that the other killed him, we see that this is not done.
—
Law 6 – Mesit Who Said “Worship Me”
Words of the Rambam: A mesit who raised himself up and said to them “worship me” – if they worshiped him he is not stoned. Even if they accepted from him and said “yes” – he is not stoned. But one who incites to worship another person, even though they did not worship idolatry, if they accepted from him and said “yes we will go and worship,” even though they have not yet worshiped – both are stoned, the mesit and the musat.
Explanation: When someone says “worship me,” he doesn’t receive stoning even if they accepted him. But when he incites to worship someone else, both receive stoning even if they haven’t yet worshiped.
Novelties and Explanations:
1. Why doesn’t he receive stoning when he says “worship me”? The Rambam’s reason: “a person cannot acquire himself” – every person knows that a person is not serious when he says “worship me”. No one takes it seriously. A person wants to be worshiped, but this is not idolatry until one actually worships him with an acceptance as a god or one of the four services.
2. A practical ramification: Seemingly it emerges from this that a “small unsuccessful rebbe” who asks people to worship him crazily, nothing happens to him – because no one takes it seriously. This is compared to the law in Choshen Mishpat regarding a thief.
3. Great novelty – the musat is also liable to stoning: When someone incites to worship a third party, and the musat accepted and said “yes we will go and worship” – even if he has not yet worshiped idolatry – he already receives stoning for the very acceptance. As it says “you shall not consent to him and you shall not listen to him.” This means that the mere agreement to go worship idolatry is already liable to death – even without an act of idolatry.
—
Law 7 – Prophet Who Prophesies in the Name of Idolatry
Words of the Rambam: “A prophet who prophesies in the name of idolatry, how so? This is one who says such-and-such idolatry or such-and-such star told me to do thus and thus or not to do thus and thus… even if he aligned with the law to declare impure what is impure and pure what is pure… his death is by strangulation.”
Explanation: A prophet who says that an idolatry or a star told him to do thus or thus — even if the content of his prophecy is correct according to law (to declare impure what is impure and pure what is pure) — he is liable to death by strangulation.
Novelties and Explanations:
1. The transgression is in the “in the name of” not in the content: The prophet in the name of idolatry does not have the law of mediach (he doesn’t incite people to idolatry through the content), but he has a separate law of prophesying in the name of idolatry. The transgression lies in that he speaks in the name of idolatry, not in what he says. Therefore even if he says “keep Shabbat” in the name of the star, he is liable to death.
2. Distinction between false prophet and prophet in the name of idolatry: These are two separate laws with two separate verses. False prophet = says in the name of Hashem something that Hashem did not tell him (“who presumes to speak a word in My name that I did not command him”). Prophet in the name of idolatry = says prophecy in the name of idolatry (“who speaks in the name of other gods”). Both are liable to strangulation, but from different sources. The prophet in the name of idolatry is also a false prophet (because idolatry did not truly tell him), but he has an additional law.
3. Question whether idolatry can truly speak: A question is raised — from where do we know that idolatry did not truly tell him? A power can indeed speak with a person. This is left as an open inquiry.
4. The prohibition of prophet in the name of idolatry: The Rambam says “his warning is from the general statement ‘and the name of other gods you shall not mention.’” This doesn’t mean simply mentioning the name of idolatry, but specifically saying prophecy in the name of idolatry.
—
Law 8 – We Don’t Test a Prophet in the Name of Idolatry
Words of the Rambam: “And it is forbidden to think about the response from one who prophesies in the name of idolatry… and we don’t ask him for a sign or wonder… and if he performed an act we don’t pay attention to it and don’t think about it. And anyone who thinks about his signs that perhaps they are true… as it says ‘you shall not listen to the words of that prophet.’”
Explanation: We must not test a prophet in the name of idolatry with a sign or wonder — we know immediately that he is false. Even if he performs a wonder, we ignore it. Anyone who thinks “perhaps his signs are true” is transgressing.
Novelties and Explanations:
1. What does “perhaps they are true” mean: The sign was indeed seen with the eyes, what is the doubt? “True” doesn’t mean that the sign occurred (we saw that), but that it is a true sign — i.e. that it was not a trick or sorcery, but a real proof that his prophecy is true. On this the Rambam says that one may not think this way, because we believe in Torah, and a wonder from a prophet in the name of idolatry is merely sorcery/sorcerer.
—
Law 9 – False Prophet (Prophesying Falsely in the Name of Hashem)
Words of the Rambam: “And similarly a false prophet… even though he prophesied in the name of Hashem and did not add or subtract… one who prophesies what he did not hear in a prophetic vision, or one who heard the words of his fellow prophet and said this thing was not said to me in prophecy but to so-and-so it was said to him and I am prophesying it… his death is by strangulation.”
Explanation: A false prophet who says in the name of Hashem something that Hashem did not tell him — even if he did not add or subtract from Torah, even if he says good correct things — is liable to strangulation. This includes: (a) one who says something he never saw in prophecy; (b) one who hears from a true fellow prophet and says it as his own prophecy.
Novelties and Explanations:
1. Two types of false prophet: (a) A false prophet who adds or subtracts from Torah — here we know he is false because we know that Torah does not change; the transgression lies in the content of what he says. (b) A false prophet who says good correct things but claims that Hashem told him when Hashem did not — here the transgression lies in the falsehood that he claims prophecy, not in the content. Both are liable to strangulation.
2. “Who presumes” — the condition of intentional: The verse says “who presumes to speak a word in My name” — “presumes” goes on “to speak in My name,” i.e. he must intentionally say falsehood in the name of Hashem. For a prophet in the name of idolatry it is always “presumes” (it is always intentional). But for a false prophet in the name of Hashem — what if he thought he saw a prophecy (unintentional)? This is left as a question.
3. “Heard the words of his fellow prophet” — even from the Chumash: Even one who looks in the Chumash and says what is written there as his own prophecy — is also in the category of “prophesying what he heard from his fellow,” as long as he says it as prophecy.
—
Why Does False Prophet Appear in Laws of Idolatry (Mesit and Mediach) and Not in Laws of Foundations of Torah
Novelties and Explanations:
1. Main novelty — false prophet is a branch of mediach: Why did the Rambam place the laws of false prophet in Laws of Idolatry (after mesit and mediach) and not in Laws of Foundations of Torah where he speaks of prophecy? False prophet is not a law of “saying bad words” (like blasphemer), but a law of bad influence on the Jewish people — he is an important person who can lead people astray. Therefore he belongs in the category of mesit and mediach. Even when he says good things, he is liable — because the transgression is not in the content but in the potential influence.
2. The condition of “walking in the ways of prophecy”: The Rambam says “anyone who refrains from killing a false prophet because of his stature for he is walking in the ways of prophecy” — this shows that we are speaking of a person of stature. What if a random person (a “plumber”) says in the middle of work “I have a prophecy”? On such a person there is no ramification — he is crazy, his word is worth nothing. The law of false prophet applies only when the person is walking in the ways of prophecy — because only then does he have a bad influence. This supports the novelty that it is a law of mediach-like influence, not simply saying bad words.
3. “You shall not fear him” — the prohibition of not killing a false prophet: One may not have mercy on a false prophet because of his stature. The prohibition is necessary specifically because he is a person of stature — he walks in the ways of prophecy, he is a servant of Hashem, people might think “perhaps he is indeed righteous.” On this the verse says “you shall not fear him” — do not fear his importance. One who holds back from teaching liability on a false prophet out of fear, transgresses “you shall not fear him.”
4. False prophet is only judged in a court of seventy-one (Great Sanhedrin): This shows that false prophet is a public matter — who is the correct leader, who speaks in the name of Hashem. It is not a private transgression of an individual who said false words. As a “proposition” it is suggested that if someone says prophecy only to one person, perhaps there is no law of false prophet — there must be a public dimension, people hear him.
—
Law 10 – One Who Swears / Vows in the Name of Idolatry
Words of the Rambam: One who makes a vow or oath in the name of idolatry — receives lashes, as it says “and the name of other gods you shall not mention.”
Explanation: One who makes a vow or oath in the name of idolatry receives lashes.
Novelties and Explanations:
1. The same verse – multiple layers: The verse “and the name of other gods you shall not mention” (Exodus 23) serves as a source for several prohibitions: (1) prophesying in the name of idolatry, (2) oath/vow in the name of idolatry, (3) simply mentioning the name of idolatry. This is an example of “more than one meaning from the same verse.”
2. Why is an oath in the name of idolatry worse than simply mentioning? Because an oath is a matter of honor — when a person wants to prove that he means truth, he swears by the most important thing. If he swears in the name of idolatry, he shows that idolatry is for him “the truest thing” — this is a more severe level of “you shall not mention.”
3. Novelty: Even when he swears for a gentile — i.e. he intends to prove to the gentile that he means truth by swearing in the name of idolatry — is also a great transgression.
—
Law 11 – Oath to a Gentile in His Fear
Words of the Rambam: If a Jew says to a gentile “swear to me by your idolatry” — it is forbidden, but one does not receive lashes.
Explanation: One may not cause a gentile to swear in the name of idolatry, but one does not receive lashes for it.
Novelties and Explanations:
1. Lifnei iver or separate prohibition? Is this lifnei iver for the gentile (because one causes him to mention the name of idolatry), or is this a prohibition on the Jew himself? This is compared to the law of selling animals to idolaters — because the gentile will do a transgression through you.
2. The Rambam says explicitly: “It is forbidden to cause others to vow and fulfill in the name of idolatry” — whether a gentile or a Jew, no distinction. But lashes is only for one who himself vows/swears/fulfills in its name — not for one who causes.
—
Law 12 – Simply Mentioning the Name of Idolatry
Words of the Rambam: Even to mention the name of idolatry not in the manner of an oath — is forbidden. For example, “wait for me next to such-and-such idolatry” — making a marker through an idolatry.
Explanation: Simply saying the name of idolatry is also forbidden, even without an oath.
Novelties and Explanations:
1. A prohibition without action? This is a “lower level” of “you shall not mention” — the main prohibition with lashes is oath/vow (which is an action), and simply mentioning is also forbidden but on a lower level.
2. Why does the Torah itself mention names of idolatry? The Rambam says: “Any idolatry written in the Holy Torah it is permitted to mention its name, such as Peor and Baal and Nevo and Gad and the like.”
– Question: If it is forbidden to mention the name of idolatry, how does the Torah itself mention “Baal Peor”, “Peor”, “Baal Tzafon”, “Gad”, “Nevo”? (Verses: “Bel has bowed, Nevo stoops” — Isaiah; “Those who set a table for Gad” — Isaiah; “Before Baal Tzafon you shall encamp” — Exodus).
– First answer (simple): If the Torah itself says it, you may also — “one need not be more pious than the Torah.”
– Second answer: We mention it because we need to mention it — it is in the Torah, it is an educational purpose.
– Third answer (reasoning): Usually idolatry names have importance in themselves — the name itself brings out honor for the idolatry. But the names that the Torah uses already have derogatory language — the Torah has removed the importance from the name. (The answer is left with a doubt — “something is funny.”)
– Proof that Tanach does indeed change names derogatorily: “Ish Boshet” in Chronicles — in truth he was called “Ish Baal”, but the Tanach changed the name to “Boshet” so as not to mention “Baal.” But in other places the Tanach does say “Baal Peor” — this shows it is not always consistent.
– Question on the Mishnah: It says in the Mishnah “these are the exiles” — how may one say names of idolatry in the Mishnah? Answer: these are “common names” (names that are already known from Torah).
[Digression: The Rivash’s approach] The Rivash said one should not say names of holy angels — because “calling by name” brings an influence from there. For idolatry there is also such a concept — but if one uses it to bring what is in the Torah, it is already different.
—
General Novelty: The Verse “And the Name of Other Gods You Shall Not Mention” — Multiple Layers
The one verse includes:
1. Prophesying in the name of idolatry
2. Oath/vow in the name of idolatry (receives lashes)
3. Simply mentioning the name of idolatry (forbidden)
4. Causing others to swear/vow in the name of idolatry (forbidden, but does not receive lashes)
All of these are protections for idolatry — not the idolatry itself, but safeguards around it.
📝 Full Transcript
Chapter 5, Laws of Idolatry – The Law of the Inciter
Law 1: One Who Incites an Individual Jew
Speaker 1:
We’re learning Chapter 5 in the Laws of Idolatry, Book of Knowledge. We learned in the previous chapter about the maddiach (one who leads astray). Maddiach means when one is… the Rambam divides them this way: mesit is maddiach. Mesit means when one incites an individual (yachid), maddiach means when one leads astray a city, an ir hanidachat (wayward city). One person becomes a mesit, is incited, a city becomes nidachat (led astray), it’s interesting. Apparently it’s all language from verses. By ir hanidachat it says “ki yadichu” (for they will lead astray), and by mesit it says “ki yesitcha” (for he will incite you), that’s written regarding an individual.
Now we’re going to learn Chapter 5, and we’re learning more about the law of mesit, when someone incites an individual Jew. The Rambam says this: “One who incites an individual Jew”, someone who incites, he speaks to a Jew to worship idolatry, “whether a man or a woman”, whether he incites a man or a woman, “behold he is stoned”, he is liable to stoning (sekilah). And the novelty is, “even though the one incited did not worship and the inciter did not worship”. A very interesting law.
We already know this, that an inciter and one who leads astray is liable even if he himself did not worship idolatry, because if he himself had worshiped idolatry he would have been liable to stoning for the worship. But here he is liable for making the other person worship. Although generally “there is no agency for a matter of transgression,” one cannot say because the other person incited me, but by idolatry it does work. It can be as you say, because idolatry in general, all idolatry comes from wicked people who make simple people think wicked thoughts.
But here the novelty is stated, that even when the person whom he incited did not worship idolatry, the incitement was not successful, but he tried, “even though the one incited did not worship and the inciter did not worship idolatry, but only in an attempt appropriate to worship”, but because he showed him, this is the language of the Raavad, because for being an inciter to worship idolatry he already receives the punishment. This is the moreh hora’ah (one who gives instruction), the moreh hora’ah of idolatry. He taught him, he showed him the way. He was the moreh derech (guide) of idolatry.
So the Rambam continues further: “whether the inciter was a commoner or a prophet”, whether the inciter was a commoner (hedyot), or he was a prophet, apparently it means to say that he told the other person that I’m telling you as a prophet that this is the law of idolatry. Later the Rambam will speak a bit more about the law of a prophet.
“Whether the one incited was an individual, man or woman, or individuals”, whether one incites an individual, man or woman, or more than one person, many individuals, but up to a whole city, then it becomes an ir hanidachat. “His death is by stoning”.
Discussion: An Inciter Who Led Astray Most of the City
Speaker 1:
There’s another thing we saw differently than before. Maddiach is two, mesit is one person.
Speaker 2:
Ah, good. Wait, the Rambam says, “One who incites an individual Jew”…
Speaker 1:
Then he already has the law of maddiach, “and he is not called a mesit”, and then one must look in the previous chapter at the law of a maddiach.
Speaker 2:
Yes, but I mean that this is what if one person leads astray a whole city, and the city has the laws of ir hanidachat, apparently he does have the law of mesit, not a maddiach. Apparently yes. I just want to say, that it must be two is perhaps only a law regarding the city. One needs to know.
Speaker 1:
Yes, I mean that the maddiach himself is perhaps indeed stoned even so. I don’t know. In any case, the law of maddiach is he is liable as a mesit.
Law 2: A Prophet Who Led Astray
Speaker 1:
The Rambam says further, he’s going to say further here about what I said about a prophet. “If this one who led astray most of the city was a prophet”, back to maddiach, what I said, the person who led astray most of a city, if he is a prophet. What does it mean he is a prophet? That in the past he said prophecies, or that he says as a prophet, he says that God told him that he received a prophecy? Later he’ll explain a bit more about this prophet, yes.
It could be, it could be, I have a deduction later, that it could be that prophet, first of all prophet means he says “thus says God” (ko amar Hashem). That’s simple. It could also be that in order to be a prophet one must walk in the ways of the prophets. If someone just says “thus says God,” that doesn’t count. Just as the Rambam learned that someone who is not worthy that he should have prophecy.
So, the one who led astray, if he is a prophet, “his death is by stoning, and those led astray have the status of individuals”, those led astray receive the law of individuals, “and they don’t have the law of ir hanidachat, until there are two who lead astray”. We learned before that those who lead astray must be two. But if one was a maddiach, those led astray receive the law of individuals, and he indeed receives a law like a maddiach and “his death is by stoning”, but only if he is a prophet. Yes.
Discussion: Why Specifically a Prophet?
Speaker 2:
An individual didn’t receive any law of maddiach and must have the law of mesit. What’s the difference? It’s the same law. Why does he specifically want a prophet? Apparently even if he’s not a prophet.
Speaker 1:
It’s interesting, “If this one who led astray was a prophet, if he was a prophet”.
There are two answers. All the commentators say, he means to say that the fact that he is a prophet doesn’t help him, he still receives the law even if he is a prophet. Or it could be that he means something else. It could be what we learned earlier in the Laws of Prophecy, that one must kill him with the sword (sayif), I think, as a false prophet. Here the Rambam says that he doesn’t receive the law of the sword like a false prophet, but he receives the law of stoning like a maddiach. Even if he was only one maddiach, and the others don’t receive any law, because here there is a novel law that you thought one must give him here the punishment of a false prophet, we say no, one must give him the punishment of a maddiach.
I don’t know. I thought of a reasoning, one must learn the matter, there’s simply an accounting of the sugyot (Talmudic discussions) that one must see. I thought of a reasoning that perhaps usually to lead astray a whole city one person is not enough, one must have at least two people. A prophet can indeed, he says in the name of God, he has great leader power. Yes, but in all this he doesn’t have the law of ir hanidachat, because it’s one person who is guilty of the whole thing, that’s not called ir hanidachat, that’s called individuals who worshiped idolatry. As David says to Goliath that I don’t come alone, I come to you in the name of God, yes? When one comes with the name of God one is not alone. That’s what he means to say. And here he says that he is alone, it’s not in the name, but…
Speaker 2:
But there was a whole sugya about this prophet who led astray. But apparently this is the point, that he receives stoning. Death comes to him anyway as a false prophet, as we will indeed learn more later. But he receives chenek (strangulation), as you say, chenek is indeed sword.
Speaker 1:
But you say that it’s chenek. Do you know that there’s a dispute among the Tannaim?
Speaker 2:
Aha. How does the Rambam rule regarding a false prophet?
Speaker 1:
A false prophet is liable to chenek, that’s how I remember. Yes, right, a false prophet by chenek. Yes, false prophet, the law of a false prophet is chenek. So he does have a law. He doesn’t receive chenek, but he receives stoning because he has the law of a maddiach. So the Rambam says further.
Speaker 2:
How, what does it mean a prophet who is a maddiach?
Speaker 1:
It could be that he prophesies in the name of idolatry, and he says “the idolatry told me,” idolatry told me this thing.
As we learned earlier in the first chapter regarding idolatry, that was the second stage, that the power of the false prophets who unfortunately led away a whole generation together after idolatry, the whole world was together after idolatry, yes? Perhaps the flood was a law of ir hanidachat on the whole world.
Okay, if he tells him “God told me to worship idolatry”, or that he is “a prophet who prophesied falsely in the name of God, behold this is a prophet who led astray”, he receives the law of a prophet who led astray, and if he led astray others, if most of a city was led astray after him, the people don’t receive the law of ir hanidachat because there weren’t “two who lead astray,” but he himself receives the law of maddiach and he is stoned.
Discussion: Law of Mesit on One Maddiach
Speaker 2:
And one wonders, if he hadn’t been in the name of idolatry, he would have only been one maddiach, he wouldn’t have received any law, one wouldn’t have killed him, perhaps other punishments. One person leads astray a whole city, they don’t receive the law of ir hanidachat, and he also doesn’t receive the law of maddiach, why not?
Speaker 1:
Because he doesn’t say in the name of idolatry but as a prophet. That I ask you, why not? Because it’s a decree of Scripture that there must be two who lead astray.
Speaker 2:
Wait, but if he is a mesit? A mesit is even on one person also liable to death, liable to stoning.
Speaker 1:
Ah, does he have the law of mesit? The same thing I ask you, the prophet if he led astray a whole city, further he is a mesit. Let’s see, the Rambam will say a law soon, let’s see.
I don’t understand the law, I can’t tell you, something could have confused me here, the commentator here says that I’m not the first to be confused, so I don’t feel so bad. You feel good? You feel like… a rabbim (many)? Yes, not any individuals in attendance, not any who lead astray, but one sees here the distinction between many and an individual, yes? Yes.
It could be, one thing could be that regarding warning (hatra’ah) it’s different, because regarding warning one must tell the person exactly what he is transgressing. One tells him “with this death you will die” is different than one tells him “with this you will be led astray,” one needs to know.
Law 3: The Language of the Inciter
Speaker 1:
Okay. Further. Um… the Rambam says, what is the language of the inciter? What must he say? Yes. The Rambam says, “The inciter, whether he incited in plural language or in singular language, behold he is stoned. How so?” What does it mean incites in plural language, what does it mean incites in singular language? So he explains, “He says to his fellow, I will worship idolatry”, I’m going to worship idolatry. I’m going to go, let us worship together idolatry, that is “let us go and worship”. Let us go. “Such-and-such worship”, he tells him a worship “whose way is to worship it thus”, as the Rambam learned in previous chapters, that one must say a certain worship which is the law of idolatry by stoning.
And the Rambam brings further the languages, “I will sacrifice”, and he says, “I will go and sacrifice”, or “I will sacrifice”, or “I will go and sacrifice”, or “let us go and sacrifice”. That’s indeed singular language and plural language, “I will go and sacrifice” doesn’t add.
Discussion: Distinction Between “I Will Sacrifice” and “I Will Go and Sacrifice”
Speaker 2:
Perhaps because “I will go” means more in future tense, not now. “I will sacrifice” means I’m going to slaughter now, “I will go and sacrifice” means I’m going to go slaughter tomorrow.
Speaker 1:
I mean that “I will go and sacrifice” is the language of the verse. “I will go and worship it,” right? “Let us go,” “let us go” is the language of the verse.
Yes. These are the same languages from the Mishnah. So, the Kesef Mishneh explains, “I will worship,” and you should do after me. I’m going to worship, and you should do after me. Yes, it says here, not that he says it for himself alone. So singular language means, the witness understands from what he says “I will worship,” the simple meaning is one should do after him. That is, if I say in singular language, the other person says I’m going to worship idolatry, with this the other person understands that he’s going to do after him.
That’s what the Kesef Mishneh explains, that “I will go and sacrifice” means, even if it’s still lacking. “I will sacrifice” means, the idolatry is standing right here, and I say I’m going to worship now. And even if it’s only “I will go and sacrifice,” we’re going to go around the corner to worship, it’s a bit, even if it’s still lacking an action it’s also called an action. One sees that the Gemara says so. The same thing is with slaughtering, the same thing is with libations, these are the main laws of idolatry – I will sacrifice, I will burn incense, I will pour libations, I will bow down, yes, all these ways.
So regarding actions, there’s no difference whether he says let us do it together, or he says you do it, or he says I’m going to do it. He doesn’t say it to anyone, he says it to one person, you do it. You do it yourself. What’s written here is, even if he says “I will worship,” he doesn’t say you should do it, he says let us worship idolatry, he says let us not do it alone, there’s no difference. The novelty here is to say, that even if I say I will worship, that’s an action, because the other person understands that people do after, the other person understands that he means to say I will worship and you will also. He doesn’t have to say you worship, he doesn’t have to say at all, that’s the novelty. And here one understands with the Tosafot Yom Tov and commentaries, that this is the way how to educate. Very good.
Law 4: Law of Testimony and Stoning by an Inciter
Speaker 1:
The Rambam says further, it doesn’t mean only a person who was two people, so there must be witnesses on him, so enter witnesses, and the two people become his witnesses, and the two people bring him to the court, they come to the court, and testify about him that this is what he said to them, that so he told them, he told us let us worship idolatry, and they stone him, one gives him stoning.
Apparently one needs a simple novelty, apparently it doesn’t mean he’s not a party to the witnesses, what? It’s not a party, it’s simple, what’s the novelty? Ah, but something else is apparently missing here, there wasn’t any warning. The Rambam says, and even though the inciter doesn’t need warning, there is a law that usually throughout the entire Torah, even in capital matters we’ve seen that there is the law of warning, but an inciter doesn’t need warning. So what have we learned that what? He was warned? Yes, yes.
Speaker 2:
Witnesses, there should be a trap set up.
Speaker 1:
He can be the witnesses themselves and that’s it. One, so doesn’t need warning. The two witnesses didn’t warn him, and they can bring him immediately to the court without warning. Okay. I’ll go further.
Law of Inciter to an Individual – How One Catches Him
Speaker 1:
If he said to one, what happens if one person tells one person that he is an inciter? So he doesn’t have two witnesses. But there is a mitzvah, we try to catch the inciter. The inciter is usually throughout the entire Torah we try to catch a person in it. On the contrary, one seeks as little as possible. There are all these laws “teach merit,” but therefore if one witness sees someone desecrating Shabbat, there’s no concept that he should quickly bring another one to see. On the contrary, let’s give him a chance to do repentance (teshuvah). But an inciter is different. An inciter one must go with all severity of the law. He says advice, and he brings from the Gemara that this is the advice: that the individual should tell him, “Ah, you know, I have more friends, I have friends interested in the deal.” Why does he do this? Because he wants to catch him, he wants to have two witnesses, and he is clever with him, so he outsmarts him, until he says before two, he should say his incitement in front of two people, in order to kill him, so that the two together can be his witnesses and catch him and kill him.
He says, if the inciter did not want to say to two, if he doesn’t want to, it’s still a mitzvah to be clever with him, it’s a mitzvah to outsmart him and find a way that he should indeed want. To hide, so to speak still make his… to hide witnesses for him. One is going to make him afraid, the inciter starts thinking perhaps they will want to judge him. Then one places someone to listen to how he says his… yes, yes, exactly, not any…
For All Those Liable to Death Penalties in the Torah, We Do Not Entrap Them
For all other those liable to death penalties in the Torah, we do not seek to catch that person, we do not seek to use trickery to be able to catch him, but except for this, except for this, besides this there is a special law for a mesit (inciter to idolatry), just as one of the laws regarding a mesit is there is a law of “lo tachmod v’lo techase” (you shall not pity nor shall you conceal), one may not have mercy on him, rather we specifically do seek to catch him.
Halacha 5: The Law of Hatmana – How We Set Up the Witnesses
Speaker 1:
The Rambam says further, how does one do the hachmana (entrapping)? The law of hatmana, hachmana. Keitzad machminim lo? (How do we entrap him?) How does one do the trickery? He says, hamuset mevi shnayim (the one who was incited brings two people), the person whom he tried to incite brings two people, u’ma’amidam b’makom afel (and stands them in a dark place), he places them there in a place where the mesit should not see them. Dark, shadow, he places them in the darkness and by him it is light, so they should be able to see the mesit, v’shomei’a devarav (and hears his words), the mesit is in the spotlight, v’lo yir’em (and he does not see them), he should not see them, so that he should not hold back from saying his incitement.
V’omer lameset (and he says to the mesit), because a mesit is also, whom is the mesit a yachid (individual), so it is enough that they hear how he incites the individual. V’omer lo lameset (and he says to him, to the mesit), and here is how the mercy is, because even if the mesit had not planned now to say it, he says to him, “emor lanu ma she’amarta li b’yichud” (say to us what you said to me in private).
V’omer lo, v’hameset meshiv lo (and he says to him, and the mesit answers him), ah, this is an interesting thing, the mesit must answer him on this. It’s like a bit of a warning. It’s actually perhaps not exactly a law of warning, but some kind of law of warning there is. And the mesit says to him, “heichach nani’ach et Elokeinu shebashamayim” (how shall we abandon our God in heaven), how should we abandon our holy Creator, “oto yesod mekor mayim chayim” (that foundation, source of living waters), how does one abandon the Almighty, “v’neilech la’avod et ha’etzim v’et ha’avanim” (and go to serve the wood and the stones)?
So then, im chozer bo (if he retracts), if he actually retracts from what he said, o sheshtok (or if he is silent), or he is silent, harei zeh patur (behold he is exempt), then he is exempt. It’s actually even if he did not have any warning, because in practice there were not two witnesses who heard him inciting.
Discussion: What Does “V’hu Omer Lo” Mean?
Speaker 2:
He just now said, “v’hu omer lo,” I don’t understand.
Speaker 1:
No, he has not yet answered him. “Im amar hamuset emor ma she’amarta li b’yichud,” yes, the mesit has not yet said. What does “v’hu omer lo” mean? Ah, “v’hu omer lo” means he tells him over what he had said to him.
So one must think, why does it appear here that when there are two people there does not need to be a warning, and when there is one person there does need to be a warning? It’s not clear. He says that “v’hu omer lo” means he says, I told you thus, but I told you that it’s only a story that happened, I only told what happened then, he’s not saying it now.
But in any case, it appears from the Rambam that although one should not have mercy on the mesit, but some small drop of a chance we do give him to crawl out, at least when he is inciting one person. It’s actually when he is inciting two people, then a warning is already enough. But when he is inciting one person, perhaps he didn’t mean it, perhaps… it appears that there is some kind of law that we still think some bit of judging favorably, so we give him a chance, we give him this bit of warning, and if after the warning he did not continue to be a mesit, that doesn’t mean simply he did repentance, rather simply he did nothing, and I see that he did repentance in that he stopped being a witness.
Speaker 2:
Yes, that’s what I meant. Okay.
Speaker 1:
Or he actually did repentance, but he said that Rabbi Rabinowitz’s interpretation is that he was not a witness now, so we can do nothing to him, because he was not a witness before the witnesses. So he only tells a story that happened earlier.
Speaker 2:
If one doesn’t learn that he repeated the same thing again. Yes.
Speaker 1:
He tells over the same thing, but as a story that happened. Ah, he tells him what he had said then. It’s a bit forced, I don’t know. Okay.
Speaker 1:
But im amar lo (if he said no), if the witness said, “yes, kach hi, v’al zeh ani chayav l’ha’id alav, v’kach hi ona li (so it is, and for this I am obligated to testify against him, and so he answers me),” it is good so. Provided that he stands in his rebellion, then omdim alav shnei edim u’mevi’in oto l’veit din (the two witnesses stand against him and bring him to the court), the two witnesses bring him to the court, not the moser (informer), or all three perhaps. The two witnesses, or not the moser alone, because here he becomes a witness immediately. I don’t know. U’mevi’in oto l’veit din v’soklin oto (and they bring him to the court and they stone him).
Perush HaMishnayot: Why There Is No Warning for a Mesit
Speaker 1:
He brings that the Rambam says in Perush HaMishnayot, why is the meaning “ein hatra’ah lameset (there is no warning for a mesit)”? Is there another thing where it says “ein hatra’ah”? Edim zomemin (conspiring witnesses). Three things it says “ein hatra’ah.” The Rambam says, what is the meaning? Because with a mesit this does nothing. But not because he doesn’t want to, but because he is afraid of the two witnesses. Very good. Because he is a mesit, and he sees two people, he will immediately think, he won’t truly do repentance, he will immediately think, “ah, they want to catch me,” so he won’t repeat it. But when there is one person, and he will be quiet after he will incite him, we see, yes, it’s genuine.
Speaker 2:
Right.
Speaker 1:
And what is the difference from all other transgressions in the Torah? Because the other transgressions in the Torah, the meaning that “ein hatra’ah” is perhaps he didn’t understand, or not really intentional. A mesit means, that the edim zomemin, one knows very well what they are doing. Edim zomemin, I mean, is also, it could be that the inquiry and investigation negates the warning. One says to him, “tell me for sure how you said it.”
Speaker 2:
Yes, that’s not the point, but he doesn’t catch the intention.
Digression: Edim Zomemin Who Have Killed
Speaker 1:
Before I go further, there is another prohibition, but this is a novelty that doesn’t really come in, but I’ll give it a throw in. We spoke about edim zomemin, I saw that the law is always those who kill are not killed. But I saw that the Maharia says a novelty that the witnesses are the ones who kill. So, edim zomemin who have killed, with the law of edim zomemin they don’t get death, but with the law that they were the ones who killed the person against whom they testified, and they were killers without warning, they did not warn themselves about a killing. Should receive. There is further a law, there is on this a law of “machnisin rosho l’kipah u’machil onsho (they put his head in a dome and hasten his punishment),” there is a type of death penalty, so even if one kills a murderer, he will not receive the law as edim zomemin. Okay, let’s go back further.
Halacha 6 – Laws of the Muset (The One Who Was Incited)
Speaker 1: But what then, it means that they were killers without warning, because they were not warned about a moment. So they receive further a law, there is on this a law, they put him in the dome and feed him barley, there is a type of death penalty. So even if one kills without witnesses, he doesn’t receive the law as edim zomemin.
Okay, let’s go back to where we are holding here.
The Rambam’s Words
Speaker 1: Halacha 6. The Rambam says further, we will now learn here a few laws that say that the muset, the person whom they tried to incite, must be very harsh against the mesit. He must hate the mesit who wanted to take him away from the way of Hashem. So a few things, the first thing is that he himself must be the one who kills the mesit, as it says “yadcha tihyeh vo barishona l’hamito” (your hand shall be upon him first to put him to death).
Further, “v’asur lamuset le’ehov et hameset” (and it is forbidden for the one who was incited to love the mesit), the person who was incited may not love the mesit, as it says “lo toveh lo” (you shall not consent to him), that you may not love him.
Discussion: Are the Prohibitions Only on the Muset or on All Israel
Speaker 1: What does this mean to say? That the Rambam doesn’t bring here the language of the Sifrei. Other people may love him?
Speaker 2: Other people… no, some bring it, because he is a Chabadnik, that the Rambam holds that it’s not a commandment on every Jew, one may not love a mesit, it’s a prohibition only on the muset. And the Sifrei, and in other places the Rambam brings the language of the Sifrei, “since it says ‘and you shall love your neighbor as yourself,’ could it be you should love this one? Therefore it says ‘you shall not consent to him,’” that it’s an exception from the commandment of “and you shall love your neighbor as yourself.”
Speaker 1: I don’t agree that everyone… I mean that even the muset, or especially the muset, I don’t believe that everyone has a commandment not to love him. The Minchat Chinuch makes an implication in the Rambam that it’s only a commandment on the muset. And the Lubavitchers had pleasure from such a piece, that even such a Jew there is still a commandment to love. Seems to me a push.
In general, a prohibition in any case is not here. “And you shall love your neighbor as yourself” says clearly “it is forbidden for the muset.” All these laws here are on the muset. Just as there is not only a commandment on the muset to kill the mesit, right? It means only a special commandment. Very good, but I don’t agree. The same thing, “the one who informs,” all things. It seems to me that all these laws are only on the muset.
Reasoning Why the Prohibitions Are Only on the Muset
Speaker 1: And one can also understand why the Rambam says it here, because the mesit u’madiach has a… he goes already, and he will think, let me cover for him, let me not bring him to court, let me… I don’t know from what.
Speaker 2: Yes, because they say it’s relevant the prohibition, but not some feeling just like that, there is… the prohibition means to say to hold back from killing him.
Speaker 1: Also true, but also in a general way that…
“V’lo Tishma Elav” – Against “Azov Ta’azov Imo”
Speaker 1: As the Rambam goes further, since it says regarding an enemy “azov ta’azov imo” (you shall surely help with him), it says even on an enemy, and as the Gemara says it means even on a Jew who is a transgressor. So to think that also on a mesit there is a law of “azov ta’azov,” and one is obligated to toil and help also to help the mesit, therefore it says “v’lo tishma elav” (and you shall not listen to him).
So, “v’lo tishma elav” you thought… “v’lo tishma elav” is not to hear the law of idolatry, that’s obvious, because it’s a law of prohibition of idolatry. Rather what, this is an extra verse for something else. “V’lo tishma elav” means to listen to him, when he asks a favor or what, when he asks for mercy.
“V’lo Tachus Einecha” – Against “Lo Ta’amod Al Dam Re’echa”
Speaker 1: Okay, so that’s a previous stage.
Since it says “lo ta’amod al dam re’echa” (you shall not stand idly by the blood of your neighbor), so to think “could it be so regarding the blood of this one,” that there is not the law that we learned earlier that you should set up two witnesses, and there is no mercy on him so that he should not be killed. Therefore it says “v’lo tachus einecha” (and your eye shall not pity), here is the place where one must have a bit of cruelty.
“It Is Forbidden for the Mesit to Teach Merit on Him”
Speaker 1: “Asur lameset l’lamed alav zechut” (it is forbidden for the mesit to teach merit on him), the person on whom they incited may not make any judging favorably on him. As it says… as it says… “v’lo tachmod” (and you shall not pity).
When Does the Prohibition of Teaching Merit Apply
Speaker 1: And conversely, and he brings here also on this from Sefer HaLacha, that this is only after one has already concluded his judgment that he is a mesit. But when the question is to save the mesit, he is not yet a mesit.
Speaker 2: Ah, one minute, one minute, very good. If so I understand why it says mesit, because the mesit knows the truth. All other people don’t yet know that he is a mesit. So, as long as one doesn’t know, perhaps one must love him, one doesn’t know. Only after his judgment is concluded. Here we speak of the mesit himself, that he should not have mercy on himself. Because in truth his judgment is already concluded, he knows very clearly. Perhaps that’s the reasoning.
Speaker 1: But he is right that “it is forbidden to teach merit on him” doesn’t mean to say during the inquiries and investigations when the court does their research in order to be able to know for sure that he is a mesit.
There must be the usual process, the “due diligence” as they say, and then if someone has a merit he must say it. Only after one has already concluded his judgment, it makes no sense, what is the point of this?
Discussion: What Does “Teaching Merit” Mean Practically
Speaker 1: It means this also, it means the mesit. The one who knows that he actually did it, someone knows it, he knows that he has a side that the deed didn’t happen, certainly he can’t say, he doesn’t know. But the one who knows yes, perhaps that’s the word of the mesit also, if the mesit has a doubt perhaps he didn’t say it in a way that he is liable.
Speaker 2: Yes, that’s exactly the merit that he may not teach, exactly that. That means, actually a death by human hands, but one can understand he had a difficult childhood.
Speaker 1: A deed is, very good. But these are all details of laws, not which merit he has. He goes here said a judging favorably, he had a difficult childhood. What does all this judging favorably want?
Speaker 2: No, judging favorably here can mean that perhaps he didn’t have all the laws and details of mesit, perhaps he didn’t say it in a manner proper to be punished.
Speaker 1: Very good, and on this it says “we don’t teach merit on him.” No, I say, when I come in and say that one incited me, the court asks me how did he do it, and all these things. So certainly I must first say that I was with all the laws of mesit that the Rambam says, and that doesn’t yet mean teaching merit. That means still a part of the regular inquiry and investigation to make sure that he is actually a mesit. But once one has established for me that he is a mesit, he should say perhaps he was forced, perhaps he forgot, perhaps he is…
Speaker 2: I mean that I want to tell you something. The Torah said six other prohibitions that are connected to the deed, and this was certainly lengthy. Certainly from speaking all these things he will come to all these ways. Certainly he speaks of a deed, but he speaks of what I say, the mesit knows that he is a mesit, and sees he goes in before three people without witnesses and warning. One should set oneself up, one should not set oneself up.
Speaker 1: And one who admits to a liability is exempt? If he knows that he has a merit, he should not say it. And if he knows a liability, another reason why one should not love the person, “he is hated and cursed to Hashem.”
Speaker 2: I know what you’re asking, I know what you’re asking. This also turns, we’re not speaking here of the essence of the deed. The essence of the deed is the testimony. The testimony is, even by a witness we learned that the court may not add a word that he said. And the court asks him yes, did you say exactly so? And perhaps he twisted out, didn’t say it right.
He didn’t say “a matter that is not common,” he said “a matter that is not usually revealed.” And that’s not a deed.
Speaker 1: But what? You say, the Torah says, it’s considered like idolatry, it means a tremendous thing. No, he didn’t use the words, rather he said nothing. He said nothing. He said nothing. He said nothing. He said nothing. So that you shouldn’t make too many leniencies, and the Torah wants very strongly to make strengthening in this matter, we attach it with a prohibition.
Speaker 2: I mean, no, I want to bring out, it seemed to me that here something, something… you know, one usually judges favorably in capital cases. All kinds of laws, you see all these laws, perhaps this, perhaps that. You ask a question, we kill him immediately.
Speaker 1: No, we speak when one knows that he is a mesit, and we seek ways. Just as every, almost every rabbi, every question, one can seek arguments against and arguments for.
Speaker 2: I know, there was once a case, someone was a groom married to a great sick person, and they greatly spared the wife. A rabbi came and said, he tried to find that one of the witnesses is perhaps a false witness, because he has a smartphone. He now used it in a “creative” way to disqualify that one. Such things this means. But the essence of making sure that he has the laws of mesit, that the Rambam enumerated, that’s the “basic job” of the court, to make sure that he has the laws of mesit.
Speaker 1: Ah, you want to be in doubt so, one can be in doubt so.
Laws of a Prophet Who Prophesies in the Name of Idolatry and a False Prophet
One Who Incites to Worship Himself Versus Another Idolatry
Speaker 1: He is like an inciter for becoming an inciter. For becoming an inciter, but it’s very interesting, because this too is like a matter that has no action, he only said “I’m going.” He already receives stoning for saying he’s becoming an inciter. Every inciter is only speaking. One must think, the law must presumably also mean that he meant it seriously. If there’s a way to say… You say, I didn’t mean it seriously enough. Again, you see, you say, if a person says “worship me,” I say he doesn’t mean it seriously. But he says “worship that one,” he can perhaps mean it seriously.
Speaker 2: Yes, the gabbai has a greater stringency than the… I got a fright. A rebbe is not idolatry. I mean, someone who truly says that he is a god, he is…
Speaker 1: Yes. Very good. Yes, let’s now learn various laws about what happens regarding a prophet who incites people to idolatry.
The Gemara says, yes, “your brother,” doesn’t mean… I’ll say the Gemara that I said. Doesn’t mean pity him in a, “your brother” like your friend, make him different from him. He’s a stringent person like us. Mock him.
Speaker 2: Okay.
Law 8: A Prophet Who Prophesies in the Name of Idolatry
Speaker 1: Now, let’s learn the laws of one who prophesies in the name of idolatry. A prophet… a new type of inciter. A prophet, until now we’ve learned about a common person who is an inciter, he just says. In whose name does he say it? He says a logical argument, he gives a reason, a parable. And now we have here a prophet who says idolatry. It happened. A prophet who prophesies in the name of idolatry, how? How does the law work?
The Rambam says thus, “One who says, someone says thus: Such-and-such idolatry or such-and-such star told me that one is commanded to do thus and thus or not to do thus and thus.” Very interesting, even, the intent of the law, even if the person truly said something that is actually so, but he only said it in the name of the idolatry or in the name of the star. He said for example, the star told me to keep Shabbos. He actually said the law “to declare the impure impure and to purify the pure.” It’s interesting that this is the example, to declare the impure impure and to purify the pure. Then he is liable to death.
Speaker 2: But he says yes, some mitzvah he leaves. He says you can become pure, or you must…
Speaker 1: Yes, but the mitzvah he says is the true mitzvah. But the prohibition is on the saying. The prohibition is being a prophet in the name of idolatry. One may not be a prophet of idolatry. He doesn’t have the law of an act of inciting, he has the law of prophesying in the name of idolatry, for which comes the regular punishment of a false prophet of strangulation.
Discussion: Distinction Between a Prophet in the Name of Idolatry and a False Prophet
Speaker 2: A prophet in the name of idolatry, not a false prophet is yet another thing.
Speaker 1: Two, it’s another external thing. But not from the law of an act of inciting, rather it’s two other laws, he brings two other verses. A false prophet is one who says in the name of Hashem, he says he’s also a false prophet, because idolatry didn’t tell him.
Speaker 2: How do you know? Perhaps it did tell him, it doesn’t say. A power can’t speak with a person?
Speaker 1: A power can speak with a person.
Okay, again, the term false prophet is only prophesying in the name of Hashem, he lies in the name of Hashem. A prophet of idolatry is an external law, one may not say any prophecy in the name of idolatry, not a false prophet.
Speaker 2: What’s the difference? False means you say in the name of Hashem that which He didn’t command him. Says in the name of a god, that’s a new question whether the power speaks or doesn’t speak, I don’t know. One must investigate, I don’t know what the investigation is.
Speaker 1: Both, “who speaks in the name of other gods,” a prophet who speaks in the name of idolatry, “and his death” is a prophet. And where is the prohibition? Every punishment comes with a prohibition. The Rambam says, “his warning is from the general of both, ‘and in the name of other gods you shall not mention.’” Wait, this doesn’t mean just mentioning, but nothing. He says that the law says something, yes.
Law 9: It is Forbidden to Engage in Judgment and Response with One Who Prophesies in the Name of Idolatry
Speaker 1: The Rambam says further, “and it is forbidden to contemplate judgment and response from one who prophesies in the name of idolatry.” Usually when someone comes to say prophecies, there is about how one tests him, as the Rambam brought. One doesn’t test too much, but one makes a few tests, one asks him for a sign and wonder. But one who says in the name of idolatry, one knows immediately automatically that he is a false prophet and a prophet in the name of idolatry, and one shouldn’t deal with him at all. One doesn’t ask him any laws, one doesn’t ask him any response, “and we don’t ask him for a sign and wonder.”
He says further, “and if he performed an act,” even if he did a sign and wonder, “we don’t pay attention to it and don’t contemplate it.” One doesn’t think perhaps, he says, perhaps he is indeed correct. The Rambam says further, “and anyone who thinks about his signs perhaps they are true,” anyone who thinks about his signs, perhaps they are true, he begins to consider perhaps it is indeed true, true meaning to say that it’s true that this proves that one must worship idolatry and the like? Or that the idolatry prophesied with him?
Speaker 2: Not that the sign is true, because the sign he indeed saw that it’s true.
Speaker 1: True means to say that it’s a true sign. It means it wasn’t a trick, it wasn’t sorcery. The sorcery didn’t happen.
But even if he did, “as it says ‘you shall not listen to the words of that prophet.’” You shouldn’t… sorcerer here means like one who raises a ghost, from several types… That itself is a matter of no permission. One may not believe. The Rambam explains why one may not believe, because we truly believe in the Torah. But one may not believe such a wonder, it’s one who made a wonder, it’s a sorcerer, there’s no power to make wonders.
Laws 10-11: The False Prophet
Speaker 1: The Rambam says, “and so too the false prophet who prophesies in the name of idolatry.” And so too a false prophet, one who doesn’t say in the name of idolatry, but he says false prophecies, that is he says that the Almighty told him something that the Almighty didn’t tell him. “Even though he prophesied in the name of Hashem and didn’t add or subtract.” There are two types, there’s a false prophet whose sin is that he adds or subtracts from the Torah, he says differently than it says in the Torah, he adds commandments or he removes commandments. But the essence of the false prophet, even if he wasn’t adding or subtracting, and he just said falsehood in the name of Hashem, also his death is by strangulation.
The Rambam says, “false prophet,” one type of false prophet is because he adds and subtracts, because we know he’s a false prophet, because the Almighty said that the Torah won’t change. This He said after the Torah. And just because he’s a false prophet, that is even the sin isn’t in the things he said. When he adds and subtracts the sin is in the things he said. Here the point is, even if he said good things, but the falsehood is that the Almighty told him and He didn’t tell him.
The reason why this is the law of Laws of the Foundations of the Torah, is the reason why one gives strangulation for one who says adding and subtracting, is because we know it’s a lie. Besides that he transgresses “you shall not add,” on that comes the death comes on the part of the falsehood. But he says just in the name of Hashem, how do you know it’s not true? Because it didn’t happen. Because the sign and wonder didn’t happen, “as it says ‘and the prophet who presumes to speak a word in My name that which I didn’t command him to speak.’” Things he wasn’t commanded to say, or “who speaks in My name that which I didn’t command him to speak,” right? Here are the first false prophet, and the second is “prophet in the name of idolatry,” “and that prophet shall die.”
Discussion: Explanation of “Who Presumes”
Speaker 2: I mean the word here is “who presumes.” “Presumes” goes up on the “to speak in My name.” Not “in the name of other gods” is always a “presumes.” “Presumes” – if he thought he sees a prophecy, it’s unintentional.
Speaker 1: I don’t know, the Torah says he’s intentional, must be. I don’t know.
Here it’s certainly idolatry, it’s interesting that this is in Judges, so it’s obvious why the Rambam put it here at all. Here we’re talking about an inciter, and even the law, the commandment of false prophet is only here, not there. It’s simple.
Speaker 2: Yes, in inciter and enticer it’s there in Sanhedrin.
Speaker 1: Yes, yes, but the commandment isn’t brought, the laws aren’t brought, all the things aren’t brought. It’s obvious. It could be that the whole law of false prophet is a branch of the inciter. The Gemara also connects both things. One must clarify this.
The Rambam says, yes, “one who prophesies what he didn’t hear in the vision of prophecy,” whether he prophesies something that is false, because he never saw it in the vision of prophecy, or he heard it in the vision of prophecy. Yes, interesting, “he’s saying a novelty.” Whatever, “heard” means he understood and heard it, there’s no difference.
“Or one who heard the words of his fellow prophet” – or a false prophet can also mean that he says after a second prophet, as he says “this matter wasn’t said to me in prophecy, but to so-and-so it was said to him and I’m prophesying it.” This is interesting. The prophet is true, he has a friend who is a true prophet, but he says “I heard it.” Behold he’s a false prophet, because what he says is a lie. He says something he didn’t hear in prophecy.
Speaker 2: Even one who looks in the Chumash and he says what it says in the Chumash, it’s also “prophesying what he heard from his friend.” If he says it as prophecy.
Speaker 1: Yes, yes. Both are false prophets, and his death is by strangulation.
Law 12: You Shall Not Fear Him – It is Forbidden to Refrain from Killing the False Prophet
Speaker 1: Yes, and also on a false prophet stands the warning that one may not have mercy on him. The Rambam says, “Anyone who refrains himself from killing the false prophet because of his excellence and merit, for behold he walks in the way of prophecy, once his falsehood is clarified, behold he transgresses a negative commandment, as it says ‘you shall not fear him.’” One will go thinking about him that it’s true. Because it must be that we’re talking about one who already has some level. What happens if not? He’s just crazy and his word is worth nothing.
Discussion: Why False Prophet is in Laws of Idolatry
Speaker 1: It seems so, it seems that the false prophet isn’t some law because he said a bad word like a blasphemer. It’s some law in guarding the community of Israel from people who can be inciters. Therefore the Rambam placed him after inciter and enticer. It’s not such a person uttered from his mouth bad things. It’s an important person who can have a bad influence on the community of Israel. I say, therefore one places him after inciter and enticer. It’s not such a category like blasphemer, he uttered the wrong people from his mouth. He says even a good thing. The false prophet doesn’t have to be that he says a bad thing. He walks in the ways of prophecy, he’s one who has an influence on people.
What happens when just a plumber says in the middle of his work, “Oh, I just had a prophecy”? He’s crazy, he says foolish words, on such a one there’s no practical difference. Therefore the Rambam placed him in the category of inciter and enticer.
What it says here is however that a person may not go and say, “I can kill you, you’re wicked, you’re righteous, you go to the mikvah a hundred times, you’re counted.” Why should I think? The Rambam says thus, why should a person refrain from killing a false prophet? I mean, it’s only a false prophet. He’s a false prophet, one must kill him, he says falsehood. No, he’s a person of stature who walks in the ways of prophecy, he’s called a servant of Hashem, he’s already “in this the prophet was created.” There’s a prohibition of “you shall not fear any man.”
I meant to say thus, on the previous question why the Rambam placed these things under inciter and enticer, I say that it’s not a law of saying bad words, it’s a law of having a bad influence on Jews, like inciter and enticer. It’s in the category similar to inciter and enticer. Therefore it makes a lot of sense that one who walks in the ways of prophecy it’s a great sin, and one who doesn’t walk in the ways of prophecy it’s not so.
The second explanation, the Shelah HaKadosh doesn’t agree, but I think that the main reason is, one who walks in the ways of prophecy is like the Rambam said in Foundations of the Torah, that it’s not simple… People just don’t hold so. Walks in the ways of prophecy, people can think that a person can want to be a prophet, a plumber.
The Jew who learned Rambam knows that one cannot.
The Rambam adds a condition here that “holech b’darchei nevuah” (following the ways of prophecy) is a condition even for a false prophet.
And on this the Rambam understands that it’s a…
Halacha 12 (continued): “Lo tagur mimenu” — One may not fear him
Speaker 1:
This is the second interpretation that the Rambam says, which I don’t think I agree with, but I think the main reason is, someone who is holech b’darchei hanavi (following the ways of a prophet) is as the Rambam said in Yesodei HaTorah, it’s not simple that people just don’t hold that way, it’s not simple that holech b’darchei hanavi, people can think that a person can become a prophet like a plumber. One who has learned Rambam knows that one cannot. The Rambam adds a condition here, that holech b’darchei hanavi is a condition even for a navi sheker (false prophet). And on this the Rambam understands it’s a true reasoning. That means let’s understand even according to the truth, even for us who have learned Rambam, we could also have had a hava amina (initial assumption) not to kill this person, because he did try to go b’darchei hanavi. On this the Torah says “lo tagur mimenu” (do not fear him), don’t be afraid of him, it’s a great side, the halacha is so anti being afraid of people who say he has powers, he tried, no, he’s saying some falsehood, he’s liable to death.
The Rambam says further, “v’ein hamonei atzmo milamdo chovah” (and one who restrains himself from teaching him is obligated), one can say before the beis din, the navi sheker who said, “oy hapachad v’yarum divro” (woe, fear and his word will be exalted), one who is afraid of him, “harei hu biklal” (behold he is included), he says not to be afraid, “harei hu biklal”, one may not fear him.
A false prophet is only judged in a beis din of seventy-one
The Rambam says further, “v’ein danin navi sheker ela b’veis din shel shivim v’echad” (and we only judge a false prophet in a court of seventy-one). Also the navi sheker, we only judge him in a beis din of seventy-one. Aha. So you see also how there comes here a case with a known person. So what a law of the community, what a law of the public, is not a law of an individual who said wrong words. It says, he says it’s a verse, a Mishnah, I don’t know why. So you say yes, that because the simple meaning is the topic of navi sheker is more a topic of who is the correct leader, who is the correct one speaking in the name of Hashem. It’s not a small matter. So you can even say this, if I tell my friend a navi sheker and it’s only one person, there’s no law of navi sheker, it’s only one who has some public… So this is a proposition that holech b’darchei hanavi, people listen to him.
—
Laws of Idol Worship — Swearing in the name of idolatry
Halacha 13: Making a vow or oath in the name of idolatry — one receives lashes
Speaker 1:
Here we’re going to learn this, not by idolatry. A new mitzvah from one of the mitzvos that he counted by idolatry. In the category of idolatry it says “nishba b’shem avodah zarah” (swearing in the name of idolatry). There is a mitzvah to indeed swear in the name of Hashem, this means that one must receive the Almighty’s name with honor, in an oath.
And one who makes a vow or an oath in the name of idolatry, he says receives lashes, as it says “u’shem elohim acherim lo tazkiru” (and the names of other gods you shall not mention), you shall not mention idolatry.
Why is swearing in the name of idolatry worse than merely mentioning it?
We see even in this verse, okay? Yes, I didn’t know it, I thought it was in Yisro, in Mishpatim. But we’ve already seen here twice, we saw there also the warning of a prophet in the name of idolatry, right? This is here is the connection apparently. The verse also teaches that a prophet may not speak in the name of idolatry, but also another thing, one may not make a vow in the name of idolatry. I thought that this is the mention, I thought that this is when he makes a vow in its name or an oath in its name.
The severity of making a vow or oath in the name of idolatry is more severe than merely mentioning the idolatry’s name, because this is a matter of honor. When a person wants to prove that he means the truth, he says, “I swear in the name of my child, in the name of the Almighty, in the name of Moshe Rabbeinu,” as you mentioned yesterday. If he swears in the name of idolatry, he shows that the idolatry is for him the most important thing, he receives lashes for this. The truest thing even, as it were.
An oath to a gentile in his fear — forbidden but one doesn’t receive lashes
And I didn’t know, whether he swears just like that for himself, and I didn’t know that even for a gentile, he thinks that for the gentile he proved this way, is also a great sin.
Besides this, an oath to a gentile in his fear also one may not do. For this one doesn’t receive lashes, but he wants an oath from the gentile, he says to the gentile, “Swear to me in the name of your idolatry,” it’s simple that the gentile will now, you’re causing him to mention the idolatry’s name. Like a… which prohibition is this? You’re causing the gentile… but if the gentile is allowed, there’s no concern. Is this lifnei iver (placing a stumbling block) for the gentile, or is this because this is a prohibition for the person, for the Jew, to do?
Speaker 2:
He’s causing him. The law of selling animals to idolaters is also this, because he’s going to do a sin through you.
Speaker 1:
And he says that on this there was also a halacha l’maaseh (practical law), he brings. Okay, we’ll see.
Halacha 14: Even to mention the name of idolatry not in the manner of an oath — forbidden
Speaker 1:
And even to mention the name of idolatry not in the manner of an oath is also forbidden. One may not mention the name of idolatry at all, to say the name of idolatry. Plainly saying the name of idolatry is also forbidden, even without an oath. This is also “lo tazkiru”. Okay, not… Again, this is like the many mitzvos that we’ve seen that there’s more than one meaning from the same verse. But for this he says one receives lashes.
Speaker 2:
Isn’t this somewhat a lav she’ein bo maaseh (a prohibition without an action)?
Speaker 1:
No, what is this? I think this is like a smaller level of “lo tazkiru”. The real “lo tazkiru” is a…
The real prohibition is “lo tazkiru es shemoseihem” (you shall not mention their names). Afterwards there is “lo yazkir es shemos elohim acherim” (one shall not mention the names of other gods). The Rambam says further, for example, “lo yomar adam l’chaveiro ‘shmor li b’tzad avodah zarah pelonis’, v’chayotza bazeh” (a person should not say to his friend ‘wait for me by such-and-such idolatry,’ and the like). “Make a sign by an idolatry,” “wait for me by that idolatry,” and the like.
Idolatries written in the Torah — permitted to mention
The Rambam says, but there are idolatries whose names one may indeed mention. As we learned earlier, for example, the Rambam in the Laws of Idolatry mentioned Pe’or and Markulis. The Rambam says, “kol avodah zarah hakesuva b’Torah hakedosha, mutar l’hazkir es shemah, k’gon Pe’or u’Baal v’Nevo v’Gad v’chayotza bahen” (any idolatry written in the Holy Torah, it’s permitted to mention its name, such as Pe’or and Baal and Nevo and Gad and the like). Pe’or is in the Torah, and Baal, yes, the Jews were “stumbled with Baal Pe’or.” Baal is mentioned, Baal was the… in Daniel I think it’s mentioned. “Kara Bel koras Nevo” (Bel has bowed down, Nevo stoops). And Gad, “ha’orchim l’Gad shulchan” (who set a table for Gad). And the like one may indeed. Why may one? Because if the Torah itself transgressed the prohibition of “u’shem elohim acherim lo tazkiru”, the simple answer is, one may.
Discussion: Why does the Torah itself mention names of idolatry?
Speaker 2:
No, one can say another answer. He mentions it because one must mention it, because it’s in the Torah.
Speaker 1:
It’s an interesting halacha, I think one must understand it better. Because I ask you a question, if there’s a prohibition to mention the name of idolatry, why does the Torah itself mention the name of idolatry? It’s a question. One can say that usually idolatries, their names bring out something of their importance, like the holy… In the word idolatry already stands a name of honor. Probably the names that the Torah mentions, the Torah already gave a derogatory language in this, or removed the honor from it. I don’t know, something is funny. One sees even in the Torah… No, it doesn’t say “lord Pe’or” or “the god Baal.” That’s the prohibition, obviously. But is there even without this? Okay. I ask you, it’s a question that’s always difficult for me, that in the Torah itself there’s a name attached to a certain idolatry, right? “Lifnei Baal Tzefon tachanu” (before Baal Tzefon you shall encamp). Literally a sign, literally the thing. One must understand it better.
On the other hand, there are indeed places in Tanach where one sees that the Chumash doesn’t say the names of idolatry. For example, Ish Boshes, in the Book of Chronicles, and in other places it says Ish Baal. He was called Ish Boshes, because in truth he was named Ish Baal. A whole confusion was made, what’s the simple meaning? But the Tanach sometimes does indeed change the names of idolatry derogatorily. He doesn’t say the name of idolatry in order to fulfill the mitzvah. And in other places in Tanach he does say it. One sees that it indeed says “Baal Pe’or”. One shouldn’t be more pious than the Torah. If the Torah itself says the name, you can also do so. Yes, good, it means that one adds things on the spot, as I said, that one speaks when the name of the idolatry has in it some importance.
A great rabbi of idolatry is a heretic, when one calls his names it has in it importance. He derives a new law, a new leniency. He asks a question on the Mishnah: it says “these are the idols,” how can one say the Mishnah? Rather what, these are secular names. I think, one can learn everything from Modeh Tov. That means, someone mentions the name of Hashem, yes? He only mentions, he speaks of a gentile, not because of “in their mouths,” he says, “wait for me by the study hall,” yes, “by the Temple.” It’s for me a way of… Yes, it’s because just saying the name is already a step. It brings even, as the Rivash said, one shouldn’t say names of angels, holy angels. It’s a matter of calling in the name, it’s indeed, the Almighty comes, an influence comes from there. It could be by idolatry there’s also a matter, but if one uses it to bring what’s in the Torah, it’s no longer the problem, it’s different.
Causing others to vow and fulfill in the name of idolatry — forbidden but one doesn’t receive lashes
The Rambam says another section, that “asur l’grom l’acherim she’yidru v’yakimu b’shem avodah zarah” (it’s forbidden to cause others to vow and fulfill in the name of idolatry). This is causing another, as earlier he said, a gentile or a Jew, no difference. Noder means a vow, mekayem means also an oath? Yes. But one doesn’t receive lashes. Ah, the Rambam says himself, “v’eino lokeh, dazeh asur. Aval eino lokeh, ela hanoder bishmah v’hamekayem bishmah v’hanishba bishmah” (and he doesn’t receive lashes, for this is forbidden. But he doesn’t receive lashes, only the one who vows in its name and fulfills in its name and swears in its name). That means, one does an action. But causing another is forbidden, but one doesn’t receive lashes.
—
Summary: The verse “u’shem elohim acherim lo tazkiru” — multiple layers
Speaker 1:
Okay, so this is another interesting thing. Why did it come in here? It came in here because it’s also from the same verse of “u’shem elohim acherim lo tazkiru”, it includes both the matter of prophesying in the name of idolatry, and mentioning the names of idolatry, or making someone swear in its name, or making someone not kick in its name. Everything is forbidden, and this is like boundaries for idolatry, it’s not the idolatry itself.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות עבודה זרה פרק ה – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – פרק ה’ הלכות עבודה זרה, ספר המדע (רמב”ם)
—
הלכה א – דין המסית אחד מישראל
דברי הרמב”ם: “המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה, הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד עבודה זרה, אלא בניסיון הראוי לעבוד.” דער מסית איז חייב סקילה סיי ער איז א הדיוט סיי א נביא, סיי ער איז מסית א יחיד (איש או אשה) סיי יחידים (אבער נישט א גאנצע שטאט).
פשט: איינער וואס רייצט אן אפילו איין איד צו דינען עבודה זרה איז חייב סקילה – אפילו דער מוסת האט נישט געדינט, און אפילו דער מסית אליין האט נישט געדינט.
חידושים און הסברות:
1. חילוק מסית/מדיח – לשונות הפסוקים: דער רמב”ם טיילט צו: מסית = מ’רייצט אן א יחיד (פון פסוק “כי יסיתך”), מדיח = מ’פירט אפ א שטאט (פון פסוק “כי ידיחו” ביי עיר הנדחת). אינטערעסאנט אז ביי א יחיד איז דער לשון “מסית” און ביי א שטאט “נדחת” – א שטאט ווערט נדחת, א יחיד ווערט מוסת.
2. חיוב אפילו אן מעשה עבודה זרה: דער גרויסער חידוש איז אז ער איז חייב סקילה אפילו ווען די הסתה האט זיך נישט געלונגען – דער מוסת האט נישט געדינט. געווענליך איז “אין שליח לדבר עבירה”, אבער ביי עבודה זרה ארבעט עס אנדערש. דער סברא: עבודה זרה בכלל קומט פון מענטשן וואס פירן אפ אנדערע מיט פאלשע מחשבות – דער מסית איז דער “מורה דרך” פון עבודה זרה, ער האט אויסגעלערנט און געוויזן דעם וועג, און דערפאר באקומט ער שוין די עונש פאר’ן מסית זיין אליין.
3. מסית שהדיח רוב עיר – דין נביא: אויב איין מענטש איז מדיח א רוב פון א שטאט, באקומען די נדחים א דין יחידים (נישט עיר הנדחת), ווייל עיר הנדחת דארף “שנים מדיחים”. אבער אויב דער מדיח איז א נביא, באקומט ער אליין א דין מדיח און איז נסקל.
4. פאר וואס דוקא נביא קען אליין מדיח זיין: צוויי תירוצים:
– (א) מפרשים: ער מיינט צו זאגן אז אפילו ער איז א נביא העלפט אים נישט – ער באקומט ווייטער דעם דין.
– (ב) חידוש אין מיתה: א נביא שקר איז חייב חנק (אזוי פסק’נט דער רמב”ם). מען וואלט געמיינט אז ער באקומט חנק אלס נביא שקר – קומט דער רמב”ם און זאגט אז ער באקומט סקילה אלס מדיח, וואס איז א חמורה’רע מיתה.
5. סברא פאר וואס א נביא קען אליין מדיח זיין: א נביא זאגט “כה אמר ה’” – ער קומט בשם ה’. אזוי ווי דוד האט געזאגט צו גלית “איך קום בשם ה’” – ווען מ’קומט מיט’ן נאמען פון הקב”ה איז מען נישט אליין. דערפאר קען איין נביא האבן דעם כח צו מדיח זיין א גאנצע שטאט, וואס א הדיוט קען נישט אליין.
6. וואס מיינט “נביא” דא? צוויי מהלכים: (א) ער זאגט “כה אמר ה’” – מתנבא בשם ה’ אז מ’זאל דינען עבודה זרה, אדער (ב) ער איז מתנבא בשם עבודה זרה – “אמרו לי עבודה זרה”. לויט’ן רמב”ם אין הלכות יסודי התורה דארף א נביא זיין “הולך בדרכי הנביאים” – א סתם מענטש וואס זאגט “כה אמר ה’” ציילט נישט.
7. שאלה אויף א הדיוט שהדיח רוב עיר: אויב איין הדיוט (נישט נביא) איז מדיח א גאנצע שטאט – ער באקומט נישט קיין דין מדיח (ווייל עס דארף זיין צוויי), און די שטאט באקומט נישט קיין דין עיר הנדחת. אבער פאר וואס זאל ער נישט באקומען א דין מסית אויף יעדן יחיד באזונדער? די שאלה ווערט אויפגעווארפן און נישט פולשטענדיג אויסגעלייזט.
8. התראה-חילוק: ביי התראה קען זיין א פראקטישער חילוק – מ’דארף דעם מענטש זאגן פונקטליך אויף וואס ער איז עובר: “ביזת מומת” איז אנדערש ווי “ביזת מודח.”
—
הלכה ב – לשון המסית
דברי הרמב”ם: “המסית, בין שהסית בלשון רבים בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל. כיצד? אומר לחבירו: אעבוד עבודה זרה, נלך ונעבוד… אזבח, אילך ואזבח, נלך ונזבח…” און אזוי ווייטער מיט אלע לשונות פון עבודה זרה.
פשט: סיי ער זאגט “איך גיי דינען” (לשון יחיד) סיי “לאמיר צוזאמען דינען” (לשון רבים) – ביידע מאל איז ער א מסית.
חידושים און הסברות:
1. כסף משנה – לשון יחיד “אעבוד”: וואס מיינט “אעבוד” אלס הסתה? דער כסף משנה איז מסביר: ווען ער זאגט “איך גיי דינען עבודה זרה” פארשטייט דער צוהערער אז ער זאל אים נאכטאן. אפילו ער זאגט נישט בפירוש “דו זאלסט דינען”, נאר “איך גיי דינען” – איז דאס שוין הסתה. די קרית ספר (משנה למלך) ערקלערט אז “אעבוד ואתה אחרי” מיינט: איך וועל דינען און דו וועסט נאך מיר דינען.
2. כסף משנה – “אילך ואזבח” vs. “אזבח”: “אזבח” מיינט ער שטייט שוין לעבן דער עבודה זרה און זאגט “איך גיי יעצט שעכטן.” “אילך ואזבח” מיינט ער דארף נאך גיין – ס’איז נאך מחוסר מעשה. דער חידוש: אפילו ווען ס’איז נאך מחוסר מעשה (ער דארף נאך גיין ארום די עק) הייסט עס שוין מסית.
3. לשון הפסוק: “אילך ואעבדהו” און “נלך ונעבדה” זענען לשונות פון פסוקים. די משנה ברענגט די זעלבע לשונות.
4. קיין חילוק אין פארמולירונג: ס’איז נישט קיין חילוק צו ער זאגט “לאמיר עס טון צוזאמען”, צו “דו טו עס”, צו “איך גיי עס טון” – אלע פארמען זענען הסתה (תוספות יום טוב און מראה).
5. די עבודות וואס ווערן אויפגערעכנט: אזבח (שעכטן/קרבן), אקטר, אנסך, אשתחוה – דאס זענען עיקר דיני עבודה זרה, און מ’דארף זאגן א ספעציפישע עבודה “שדרכה לעבדה בכך” – ווי דער רמב”ם האט געלערנט אין פריערדיגע פרקים.
—
הלכה ג – עדות און סקילה ביי מסית / אין התראה למסית
דברי הרמב”ם: די צוויי מענטשן וואס דער מסית האט זיי מסית געווען ווערן זיינע עדים. זיי ברענגען אים צו בית דין, מעידין עליו שזה אמרו להם, און מ’גיט אים סקילה.
פשט: די צוויי מענטשן וואס האבן געהערט די הסתה דינען אלס עדים, ברענגען אים צו בית דין, און ער באקומט סקילה.
חידושים און הסברות:
1. נישט קיין בעל דבר: לכאורה דארף מען פרעגן – זענען נישט די עדים אויך בעלי דבר (נוגעים), ווייל זיי זענען די וואס ער האט מסית געווען? דאס איז פשוט – זיי זענען נישט בעלי דבר.
2. אין התראה למסית: דער עיקר חידוש איז אז א מסית דארף נישט קיין התראה, בניגוד צו כל התורה כולה וואו אפילו ביי דיני נפשות דארף מען התראה. די צוויי עדים האבן אים נישט געווארנט, און זיי קענען אים גלייך ברענגען צו בית דין אן התראה.
3. טעם פאר אין התראה (רמב”ם אין פירוש המשניות): ביי א מסית וואלט התראה גארנישט געטון – נישט ווייל ער וויל נישט, נאר ווייל ער האט מורא פון די צוויי עדים. ער וועט נישט אמת’דיג תשובה טון, ער וועט נאר אויפהערן ווייל ער האט מורא. ביי אנדערע עבירות איז דער טעם פון התראה אז אפשר האט ער נישט געכאפט אדער ער איז נישט ממש א מזיד.
4. דריי זאכן אן התראה: מסית, עדים זוממין, און נאך איינס – ביי אלע דריי שטייט “אין התראה.” ביי עדים זוממין ווייסן זיי אויך זייער גוט וואס זיי טוען, ממילא העלפט נישט קיין התראה.
[דיגרעסיע: עדים זוממים וואס האבן געהרגעט] דער מהרי”א זאגט א חידוש: עדים זוממים וואס האבן געפירט צו א הריגה – מיט דין עדים זוממים קומט זיי נישט קיין מיתה (ווייל “הרוגי אין נהרגין” – ווען דער נידון איז שוין געהרגעט געווארן, באקומען די עדים זוממים נישט מיתה). אבער די עדים אליין זענען דאך די וואס האבן געהרגעט דעם מענטש (דורך זייער עדות), און זיי זענען הורג נפש אן התראה (מ’האט זיי נישט מתרה געווען אויף הריגה). אויף דעם איז דא א דין פון “מכניס ראשו לכיפה” – א מין דין מיתה פאר א רוצח וואס מ’קען נישט פארמעל הרג’ענען.
—
הלכה ד – דין מסית ליחיד / הטמנה
דברי הרמב”ם: ווען א מסית זאגט פאר איין מענטש, האט ער נישט קיין צוויי עדים. אבער ס’איז א מצוה צו טרייען אים צו כאפן. דער יחיד זאל זאגן “איך האב נאך חברים מרוצים במקח” כדי ער זאל עס איבערזאגן בפני שנים. המוסת מביא שנים ומעמידם במקום אפל – דער מוסת ברענגט צוויי מענטשן, שטעלט זיי אין א טונקעלן פלאץ, אז זיי זאלן קענען זען און הערן דעם מסית, אבער ער זאל זיי נישט זען. דער מוסת זאגט צום מסית: “אמור לנו מה שאמרת לי ביחוד.”
פשט: ביי מסית זוכט מען אקטיוו צו כאפן דעם פארברעכער, אנדערש פון אלע אנדערע עבירות וואו מ’זוכט דוקא ווייניגער (לימוד זכות, טשענס פאר תשובה). מ’מאכט א סיטואציע וואו דער מסית איז אין ליכט (ספאטלייט) און די עדים זענען אין טונקל, כדי ער זאל זיך נישט צוריקהאלטן פון זאגן זיין הסתה.
חידושים און הסברות:
1. פארקערטער פרינציפ פון כל התורה – “מחמינים לו”: ביי אלע אנדערע חייבי מיתות זוכט מען נישט צו כאפן דעם מענטש – פארקערט, מ’זוכט לימוד זכות. אויב אן עד אחד זעט איינעם מחלל שבת, איז נישט דא קיין ענין ער זאל שנעל ברענגען נאך איינעם צו זען. מ’גיט אים א טשענס תשובה צו טון. אבער מסית איז אנדערש – מ’גייט מיט כל חומר הדין. דאס קומט פון דעם דין “לא תחמול ולא תכסה” – מ’טאר נישט האבן רחמנות אויף א מסית. דעריבער זוכט מען אים דוקא יא צו כאפן, אפילו דורך ערמומית. בכל חייבי מיתות שבתורה אין מחמינים עליהם – נאר ביי מסית איז דא דער דין מיוחד פון החמנה.
2. שטיקל התראה: ווען דער מוסת זאגט צום מסית “זאג מיר וואס דו האסט מיר געזאגט ביחוד,” און דער מסית ענטפערט, איז דאס א מין שטיקל התראה – נישט ממש א פארמעלע התראה, אבער עפעס א געלעגנהייט צו זיך צוריקציען.
3. “היאך נניח את אלקינו שבשמים” – דער מוסת’ס ענטפער: דער מוסת זאגט צום מסית: “וויאזוי זאלן מיר איבערלאזן אונזער הייליגן באשעפער, דעם מקור מים חיים, און גיין דינען עצים ואבנים?” דאס גיט דעם מסית א טשענס צוריקצוציען.
4. “אם חוזר בו או ששתק – פטור”: אויב דער מסית ציט צוריק אדער שווייגט, איז ער פטור. ר’ ראבינאוויטש’ס פשט: ווען דער מסית זאגט איבער וואס ער האט געזאגט, זאגט ער עס בתור “מעשה שהיה” (ער דערציילט נאר וואס איז געווען), נישט אז ער מסית יעצט אקטיוו. דעריבער, אויב ער שטאפט נאך דעם, קען מען אים גארנישט טון, ווייל ער האט נישט מסית געווען פאר די עדים. (דאס איז “א דוחק אביסל.”)
5. “אם אמר כך היא” – עומד במרדו: נאר אויב ער זאגט יא, אזוי איז עס, דעמאלטס שטייען אויף די צוויי עדים און ברענגען אים צו בית דין, וסוקלין אותו.
6. חילוק צווישן מסית ליחיד און מסית לשנים: ביי צוויי מענטשן דארף נישט זיין קיין התראה בכלל. ביי איין מענטש גיט מען אים אבער א קליינע טשענס ארויסצוקריכן – עפעס א שטיקל לימוד זכות. ווען ער זעט צוויי מענטשן, וועט ער נישט אמת’דיג תשובה טון – ער טראכט נאר “זיי ווילן מיר כאפן.” אבער ווען ס’איז איין מענטש און ער ווערט שטיל, איז דאס genuine.
—
הלכה ה (צ”ט) – דינים פון דער מוסת (דער וואס מ’האט מסית געווען)
דברי הרמב”ם: דער מוסת דארף אליין זיין דער ערשטער וואס הרג’עט דעם מסית, שנאמר “ידך תהיה בו בראשונה להמיתו”. אסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר “לא תאבה לו”. לפי שנאמר “עזוב תעזוב עמו” – יכול אף לזה? תלמוד לומר “ולא תשמע אליו”. לפי שנאמר “לא תעמוד על דם רעך” – יכול אף על דם של זה? תלמוד לומר “ולא תחוס עינך”. אסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר “ולא תחמול”.
פשט: די תורה האט ארויסגעגעבן מערערע לאווין ספעציעל אויף דעם מוסת – ער טאר דעם מסית נישט ליב האבן, נישט הערן צו אים, נישט רחמנות האבן, נישט מלמד זכות זיין, און ער דארף זיין דער ערשטער וואס הרג’עט אים.
חידושים און הסברות:
1. צי די לאווין זענען נאר אויף דעם מוסת אדער אויף כלל ישראל: דער רמב”ם ברענגט נישט דא דעם לשון פון דער ספרי וואס זאגט “לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול תאהוב לזה? תלמוד לומר לא תאבה לו.” די מנחת חינוך מאכט א משמעות אין רמב”ם אז דער לאו פון נישט ליב האבן דעם מסית איז נאר אויף דעם מוסת אליין, נישט אויף כלל ישראל. דאס מיינט אז אפילו אזא איד (א מסית) איז נאך אלץ דא א מצוה פון “ואהבת לרעך כמוך” פאר אנדערע אידן. אבער דער מגיד שיעור איז נישט מסכים מיט דעם חידוש, און האלט אז אלע הלכות דא זענען נאר אויף דעם מוסת, פונקט ווי די מצוה צו הרג’ענען דעם מסית איז ספעציעל אויף דעם מוסת. סברא: דער מוסת ווייסט די אמת – ער ווייסט אז יענער איז א מסית – אבער אנדערע מענטשן ווייסן נאך נישט, ממילא קענען זיי נישט האבן דעם לאו.
2. “ולא תשמע אליו” – וואס מיינט עס? פשוט מיינט עס נישט הערן צו עבודה זרה, אבער דאס איז דאך שוין פשוט פון דעם איסור עבודה זרה אליין. דער רמב”ם דרשנ’ט עס אז עס מיינט נישט הערן צו אים אפילו ווען ער בעט א טובה אדער רחמנות – “משום סין” (ווען ער בעט הילף).
3. “ולא תחוס עינך” – קעגן “לא תעמוד על דם רעך”: נארמאלערווייז איז דא א דין פון “לא תעמוד על דם רעך” – מ’טאר נישט שטיין ביים בלוט פון א אנדערן איד. מ’וואלט געמיינט אז אויך ביי א מסית דארף מען אים ראטעווען. קומט די תורה און זאגט “ולא תחוס עינך” – דא דארף מען יא האבן אביסל אכזריות.
4. “אסור ללמד עליו זכות” – ווען גילט עס? א וויכטיגער חילוק: דער איסור פון מלמד זכות זיין גילט נאר נאכדעם וואס מ’האט שוין גומר געווען דינו אז ער איז א מסית. אבער בשעת די חקירות ודרישות – ווען בית דין מאכט זייער “due diligence” צו מאכן זיכער אז ער איז טאקע א מסית – דארף מען יא דורכגיין דעם נארמאלן פראצעס, און אויב איינער האט א זכות דארף ער עס זאגן. דאס איז נישט “מלמד זכות” – דאס איז דער בעיסיק דזשאב פון בית דין.
5. וואס מיינט “מלמד זכות” פראקטיש? נישט צו זוכן “קרעאטיווע” וועגן אים פטור צו מאכן – ווי צ.ב.ש. ער האט געהאט א שווערע קינדהייט, אדער אפשר האט ער נישט פונקטליך אזוי געזאגט. נארמאלערווייז ביי דיני נפשות זוכט מען אלע מיני וועגן מלמד זכות צו זיין – ביי מסית זאגט די תורה מ’זאל דאס נישט טון. א מעשה ווערט געברענגט ווי א רב האט געטרייט א עד פסל’ען ווייל ער האט א סמארטפאון – אזעלכע “קרעאטיווע” זכותים מיינט מען דא.
6. פארוואס האט די תורה אזויפיל לאווין אויף דעם? ווייל מסית איז אזוי חמור ווי עבודה זרה, האט די תורה געוואלט מאכן א שטארקן חיזוק אז מ’זאל נישט מאכן צופיל קולות. זעקס לאווין זענען צוגערודערט צו דער מעשה כדי מ’זאל נישט קומען צו קיין שום רחמנות.
—
אזהרה להדיוט המסית
פשט: וואו שטייט די לאו (אזהרה) פאר א הדיוט וואס איז מסית? ביי מדיח האט מען שוין געלערנט “לא תשמע אליו על פי חרב”, ביי נביא – בעל אוב. ביי הדיוט מסית שטייט “לא יוסיפו לעשות” – אז ווען אלע האבן געוואוסט אז יענער הרג’עט אים, זעט מען אז מ’טוט דאס נישט.
—
הלכה ו – מסית שאמר “עבדוני”
דברי הרמב”ם: מסית שהרים לעצמו ואמר להם “עבדוני” – אם עבדוהו אינו נסקל. אפילו קיבלו ממנו ואמרו “הן” – אינו נסקל. אבל המסית לעבוד איש אחר, אע”פ שלא עבדוהו עבודה זרה, אם קיבלו ממנו ואמרו “הן נלך ונעבוד”, אע”פ שעדיין לא עבדו – שניהם נסקלין, המסית והמוסת.
פשט: ווען איינער זאגט “דינט מיך”, קומט אים נישט סקילה אפילו אויב מ’האט אים מקבל געווען. אבער ווען ער איז מסית צו דינען עמיצן אנדערש, קומט ביידע סקילה אפילו אויב זיי האבן נאך נישט געדינט.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס קומט אים נישט סקילה ווען ער זאגט “עבדוני”? דער רמב”ם’ס טעם: “אין אדם מקנה עצמו” – יעדער מענטש ווייסט אז א מענטש איז נישט ערנסט ווען ער זאגט “דינט מיך”. קיינער נעמט עס נישט ערנסט. א מענטש וויל מ’זאל אים דינען, אבער דאס איז נישט עבודה זרה ביז מ’דינט אים ממש מיט א קבלה באלוה אדער איינע פון די ד’ עבודות.
2. א פראקטישער נפקא מינה: לכאורה גייט ארויס פון דעם אז א “קליינער אומגעלונגענער רבי’לע” וואס בעט דער עולם זאל אים משוגע’נערהייט דינען, קומט אים גארנישט – ווייל קיינער נעמט עס נישט ערנסט. עס ווערט פארגליכן צו דעם דין אין חושן משפט ביי א גנב.
3. גרויסער חידוש – דער מוסת איז אויך חייב סקילה: ווען איינער איז מסית צו דינען א דריטן, און דער מוסת האט מקבל געווען און געזאגט “הן נלך ונעבוד” – אפילו ער האט נאך נישט געדינט עבודה זרה – קומט אים שוין סקילה פאר’ן עצם קבלה. שנאמר “לא תאבה לו ולא תשמע אליו”. דאס הייסט אז דער בלויזער הסכמה צו גיין דינען עבודה זרה איז שוין חייב מיתה – אפילו אן א מעשה פון עבודה זרה.
—
הלכה ז – נביא המתנבא בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: “נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד? זה האומר אמר לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך… אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור… מיתתו בחנק.”
פשט: א נביא וואס זאגט אז א עבודה זרה אדער א כוכב האט אים געזאגט צו טון אזוי אדער אזוי — אפילו אויב דער אינהאלט פון זיין נבואה איז ריכטיג לויט הלכה (לטמא את הטמא ולטהר את הטהור) — איז ער חייב מיתה בחנק.
חידושים און הסברות:
1. די עבירה איז אין דעם “בשם” נישט אין דעם אינהאלט: דער נביא בשם עבודה זרה האט נישט קיין דין מדיח (ער מסית נישט מענטשן צו עבודה זרה דורך דעם אינהאלט), נאר ער האט א באזונדערן דין פון מתנבא בשם עבודה זרה. די עבירה ליגט אין דעם אז ער רעדט בשם עבודה זרה, נישט אין וואס ער זאגט. דערפאר אפילו ער זאגט “היט שבת” בשם דעם כוכב, איז ער חייב מיתה.
2. חילוק צווישן נביא שקר און נביא בשם עבודה זרה: דאס זענען צוויי באזונדערע דינים מיט צוויי באזונדערע פסוקים. נביא שקר = זאגט בשם ה׳ עפעס וואס ה׳ האט אים נישט געזאגט (“אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו”). נביא בשם עבודה זרה = זאגט נבואה בשם עבודה זרה (“אשר ידבר בשם אלהים אחרים”). ביידע זענען חייב חנק, אבער פון פארשידענע מקורות. דער נביא בשם עבודה זרה איז אויך א נביא שקר (ווייל עבודה זרה האט אים נישט באמת געזאגט), אבער ער האט אן עקסטערע דין.
3. שאלה צי עבודה זרה קען באמת רעדן: עס ווערט אויפגעווארפן א שאלה — פון וואנעט ווייסט מען אז עבודה זרה האט אים נישט באמת געזאגט? א כח קען דאך רעדן מיט א מענטש. דאס ווערט געלאזט אלס אן אפענע חקירה.
4. דער לאו פון נביא בשם עבודה זרה: דער רמב”ם זאגט “אזהרתו של זה מכלל שנאמר ובשם אלהים אחרים לא תזכירו”. דאס מיינט נישט סתם דערמאנען דעם נאמען פון עבודה זרה, נאר ספעציפיש זאגן נבואה בשם עבודה זרה.
—
הלכה ח – מ’טעסט נישט א נביא בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: “ואסור להרהר אחר דין התשובה ממתנבא בשם עבודה זרה… ואין שואלין ממנו אות ומופת… ואם עשה מעשה אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותותיו שמא אמת הם… שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.”
פשט: מ’דארף נישט טעסטן א נביא בשם עבודה זרה מיט אות ומופת — מ’ווייסט גלייך אז ער איז פאלש. אפילו אויב ער מאכט א מופת, מ’איגנארירט עס. יעדער וואס טראכט “אפשר זענען זיינע אותות אמת” איז עובר.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “שמא אמת הם”: דעם אות האט מען דאך געזען מיט די אויגן, אין וואס איז דער ספק? “אמת” מיינט נישט אז דער אות איז פאסירט (דאס האט מען געזען), נאר אז ס’איז אן אמת’דיגער אות — ד.ה. אז ס’איז נישט געווען א טריק אדער כישוף, נאר א ריכטיגער באווייז אז זיין נבואה איז אמת. אויף דעם זאגט דער רמב”ם אז מ’טאר נישט אזוי טראכטן, ווייל מיר גלייבן אין תורה, און א מופת פון א נביא בשם עבודה זרה איז בלויז כישוף/מכשף.
—
הלכה ט – נביא שקר (מתנבא בשם ה׳ שקר)
דברי הרמב”ם: “וכן נביא השקר… אף על פי שנתנבא בשם ה’ ולא הוסיף ולא גרע… אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר דבר זה לא נאמר לי בנבואה אלא לפלוני נאמר לו ואני מתנבא בו… מיתתו בחנק.”
פשט: א נביא שקר וואס זאגט בשם ה׳ עפעס וואס ה׳ האט אים נישט געזאגט — אפילו ער האט נישט מוסיף אדער גורע פון תורה, אפילו ער זאגט גוטע ריכטיגע זאכן — איז חייב חנק. דאס כולל: (א) איינער וואס זאגט עפעס וואס ער האט קיינמאל נישט געזען אין נבואה; (ב) איינער וואס הערט פון א חבר נביא אמת און זאגט עס אלס זיין אייגענע נבואה.
חידושים און הסברות:
1. צוויי מיני נביא שקר: (א) נביא שקר וואס איז מוסיף אדער גורע פון תורה — דא ווייסט מען אז ער איז שקר ווייל מיר ווייסן אז תורה משתנה זיך נישט; די עבירה ליגט אין דעם אינהאלט פון וואס ער זאגט. (ב) נביא שקר וואס זאגט גוטע ריכטיגע זאכן אבער קלעימט אז ה׳ האט אים געזאגט ווען ה׳ האט נישט — דא ליגט די עבירה אין דעם שקר אז ער קלעימט נבואה, נישט אין דעם אינהאלט. ביידע זענען חייב חנק.
2. “אשר יזיד” — דער תנאי פון מזיד: דער פסוק זאגט “אשר יזיד לדבר דבר בשמי” — “יזיד” גייט אויף “לדבר בשמי”, ד.ה. ער מוז מיט כוונה זאגן שקר בשם ה׳. ביי נביא בשם עבודה זרה איז אייביג “יזיד” (ס’איז אלעמאל מזיד). אבער ביי נביא שקר בשם ה׳ — וואס אויב ער האט זיך געדאכט אז ער זעט א נבואה (שוגג)? דאס ווערט געלאזט אלס א שאלה.
3. “שמע דברי נביא חבירו” — אפילו פון חומש: אפילו איינער וואס קוקט אין חומש און זאגט וואס ס’שטייט דארט אלס זיין אייגענע נבואה — איז אויך אין דער קאטעגאריע פון “מתנבא מה ששמע מחבירו”, כל זמן ער זאגט עס בתור נבואה.
—
פארוואס שטייט נביא שקר אין הלכות עבודה זרה (מסית ומדיח) און נישט אין הלכות יסודי התורה
חידושים און הסברות:
1. הויפט חידוש — נביא שקר איז א סניף פון מדיח: פארוואס האט דער רמב”ם אריינגעלייגט די הלכות פון נביא שקר אין הלכות עבודה זרה (נאך מסית ומדיח) און נישט אין הלכות יסודי התורה וואו ער רעדט פון נבואה? נביא שקר איז נישט א דין פון “ארויסזאגן שלעכטע ווערטער” (ווי מגדף), נאר א דין פון שלעכטע השפעה אויף כלל ישראל — ער איז אן אדם חשוב וואס קען מדיח זיין מענטשן. דערפאר געהערט ער אין די קאטעגאריע פון מסית ומדיח. אפילו ווען ער זאגט גוטע זאכן, איז ער חייב — ווייל די עבירה איז נישט אין דעם אינהאלט נאר אין דער פאטענציעלע השפעה.
2. דער תנאי פון “הולך בדרכי הנבואה”: דער רמב”ם זאגט “כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה” — דאס ווייזט אז מ’רעדט פון אן אדם במעלה. וואס אויב א סתם’דיגער מענטש (א “פלאמבער”) זאגט אינמיטן ארבעט “איך האב א נבואה”? אויף אזא איינעם איז נישט דא קיין נפקא מינה — ער איז א משוגענער, זיין ווארט איז גארנישט ווערד. דער דין פון נביא שקר אפליקירט נאר ווען דער מענטש איז הולך בדרכי הנבואה — ווייל נאר דעמאלט האט ער א שלעכטע השפעה. דאס שטיצט דעם חידוש אז ס’איז א דין פון מדיח-ענליכע השפעה, נישט סתם ארויסזאגן שלעכטע ווערטער.
3. “לא תגור ממנו” — דער לאו פון נישט הרגענען א נביא שקר: מ’טאר נישט רחמנות האבן אויף א נביא שקר צוליב זיין מעלה. דער לאו איז נייטיג דווקא ווייל ער איז אן אדם במעלה — ער גייט בדרכי הנבואה, ער איז אן עובד ה׳, מענטשן קענען טראכטן “אפשר איז ער דאך גערעכט”. אויף דעם זאגט דער פסוק “לא תגור ממנו” — האב נישט מורא פון זיין חשיבות. איינער וואס האלט זיך צוריק פון ללמד חובה אויף א נביא שקר מחמת מורא, איז עובר אויף “לא תגור ממנו”.
4. נביא שקר ווערט נאר געדן אין בית דין של שבעים ואחד (סנהדרין גדולה): דאס ווייזט אז נביא שקר איז א ציבור’ישע נושא — ווער איז דער ריכטיגער מנהיג, ווער רעדט בשם השם. ס’איז נישט א פריוואטע עבירה פון א יחיד וואס האט געזאגט פאלשע ווערטער. אלס א “פראפאזישן” ווערט פארגעשלאגן אז אויב איינער זאגט נבואה נאר פאר איין מענטש, איז אפשר נישטא קיין דין נביא שקר — ס’דארף זיין א ציבור’ישע דימענסיע, מענטשן הערן אים.
—
הלכה י – נשבע / נדר בשם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: איינער וואס מאכט א נדר אדער שבועה בשם עבודה זרה — לוקה, שנאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו.”
פשט: איינער וואס מאכט א נדר אדער שבועה בשם עבודה זרה באקומט מלקות.
חידושים און הסברות:
1. דער זעלבער פסוק – מערערע שיכטן: דער פסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” (שמות כ”ג) דינט אלס מקור פאר מערערע איסורים: (1) מתנבא בשם עבודה זרה, (2) שבועה/נדר בשם עבודה זרה, (3) סתם דערמאנען שם עבודה זרה. דאס איז א ביישפיל פון “מער ווי איין מינינג פון דעם זעלבן פסוק.”
2. פארוואס איז שבועה בשם עבודה זרה ערגער ווי סתם דערמאנען? ווייל א שבועה איז אן ענין פון כבוד — ווען א מענטש וויל באווייזן אז ער מיינט אמת, שווערט ער ביי דער חשוב’סטע זאך. אז ער שווערט בשם עבודה זרה, ווייזט ער אז עבודה זרה איז ביי אים “די אמת’דיגסטע זאך” — דאס איז א חמורה’רע מדרגה פון “לא תזכירו.”
3. חידוש: אפילו ווען ער שווערט פאר א גוי — ד.ה. ער מיינט צו באווייזן פאר’ן גוי אז ער מיינט אמת דורך שווערן בשם עבודה זרה — איז אויך א גרויסע עבירה.
—
הלכה יא – שבועה לגוי ביראתו
דברי הרמב”ם: אויב א איד זאגט פאר א גוי “שווער מיר בשם דיין עבודה זרה” — איז אסור, אבער מ’באקומט נישט מלקות.
פשט: מ’טאר נישט גורם זיין אז א גוי זאל שווערן בשם עבודה זרה, אבער מ’באקומט נישט מלקות דערפאר.
חידושים און הסברות:
1. לפני עור אדער באזונדערער איסור? איז דאס א לפני עור פאר’ן גוי (ווייל מ’איז אים גורם צו דערמאנען שם עבודה זרה), אדער איז דאס אן איסור אויף דעם איד אליין? עס ווערט פארגליכן צו דעם דין פון פארקויפן בהמות לפני אידיהם — ווייל דער גוי גייט מאכן אן עבירה דורך דיר.
2. דער רמב”ם זאגט בפירוש: “אסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה” — סיי א גוי סיי א איד, נישט קיין חילוק. אבער לוקה איז נאר דער וואס אליין נודר/נשבע/מקיים בשמה — נישט דער וואס איז גורם.
—
הלכה יב – סתם דערמאנען שם עבודה זרה
דברי הרמב”ם: אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה — אסור. למשל, “שמור לי בצד עבודה זרה פלונית” — מאכן א סימן דורך אן עבודה זרה.
פשט: סתם זאגן דעם נאמען פון עבודה זרה איז אויך אסור, אפילו אן א שבועה.
חידושים און הסברות:
1. לאו שאין בו מעשה? דאס איז א “קלענערע לעוועל” פון “לא תזכירו” — דער עיקר איסור מיט מלקות איז שבועה/נדר (וואס איז א מעשה), און סתם דערמאנען איז אויך אסור אבער אויף א נידריגערע מדרגה.
2. פארוואס דערמאנט די תורה אליין נעמען פון עבודה זרה? דער רמב”ם זאגט: “כל עבודה זרה הכתובה בתורה הקדושה מותר להזכיר את שמה, כגון פעור ובעל ונבו וגד וכיוצא בהן.”
– קשיא: אויב ס’איז אסור צו דערמאנען שם עבודה זרה, וויאזוי דערמאנט די תורה אליין “בעל פעור”, “פעור”, “בעל צפון”, “גד”, “נבו”? (פסוקים: “כרע בל קרס נבו” — ישעיה; “העורכים לגד שולחן” — ישעיה; “לפני בעל צפון תחנו” — שמות).
– ערשטער תירוץ (פשוט): אויב די תורה אליין זאגט עס, מעגסטו אויך — “מ’דארף נישט זיין פרומער ווי די תורה.”
– צווייטער תירוץ: מ’דערמאנט עס ווייל מ’דארף עס דערמאנען — ס’שטייט אין תורה, ס’איז א לימוד’ישער צוועק.
– דריטער תירוץ (סברא): געווענליך האבן עבודה זרה’ס נעמען אין זיך א חשיבות — דער נאמען אליין ברענגט ארויס כבוד פאר’ן עבודה זרה. אבער די נעמען וואס די תורה נוצט האבן שוין א לשון גנאי — די תורה האט אוועקגענומען די חשיבות פון דעם נאמען. (דער תירוץ ווערט געלאזט מיט א ספק — “סאמטינג איז פאני.”)
– ראיה אז תנ”ך טוישט יא נעמען לגנאי: “איש בושת” אין דברי הימים — באמת האט ער געהייסן “איש בעל”, אבער דער תנ”ך האט געטוישט דעם נאמען צו “בושת” כדי נישט צו דערמאנען “בעל.” אבער אין אנדערע פלעצער זאגט דער תנ”ך יא “בעל פעור” — דאס ווייזט אז ס’איז נישט אלעמאל קאנסיסטענט.
– קשיא אויף די משנה: ס’שטייט אין משנה “אלו הן הגולין” — וויאזוי מעג מען זאגן נעמען פון עבודה זרה אין משנה? תירוץ: דאס זענען “שמות אדיוטות” (נעמען וואס זענען שוין באקאנט פון תורה).
[דיגרעסיע: דער ריב”ש’ס שיטה] דער ריב”ש האט געזאגט מ’זאל נישט זאגן נעמען פון מלאכים קדושים — ווייל “קריאה בשם” ברענגט א השראה פון דארטן. ביי עבודה זרה איז אויך דא אזא ענין — אבער אויב מ’נוצט עס צו ברענגען וואס שטייט אין תורה, איז שוין אנדערש.
—
כללי’דיגער חידוש: דער פסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” — מערערע שיכטן
דער איין פסוק נעמט אריין:
1. מתנבא בשם עבודה זרה
2. שבועה/נדר בשם עבודה זרה (לוקה)
3. סתם דערמאנען שם עבודה זרה (אסור)
4. גורם זיין אנדערע זאלן שווערן/נודר זיין בשם עבודה זרה (אסור, אבער נישט לוקה)
דאס אלעס זענען גדרים פאר עבודה זרה — נישט די עבודה זרה אליין, נאר באשיצונגען ארום דעם.
תמלול מלא 📝
פרק ה’ הלכות עבודה זרה – דין המסית
הלכה א: המסית אחד מישראל
Speaker 1:
לערנען פרק ה’ אין הלכות עבודה זרה, ספר המדע. מיר האבן געלערנט די פאריגע הלכה געווען מדיח. מדיח מיינט ווען מ’איז… דער רמב”ם צוטיילט זיי אזוי, מסית איז מדיח. מסית מיינט ווען מ’איז מסית א יחיד, מדיח מיינט ווען מ’איז מדיח א שטאט, עיר הנדחת. איין מענטש ווערט מסית, ווערט אנגערייצט, א שטאט ווערט נדחת, איז אינטערעסאנט. ס’איז לכאורה אלעס לשונות פון פסוקים. ביי עיר הנדחת שטייט “כי ידיחו”, און ביי מסית שטייט “כי יסיתך”, דאס שטייט ביי א יחיד.
יעצט גייען מיר לערנען פרק ה’, און מיר לערנען מער די דין מסית, ווען איינער איז מסית א יחיד מישראל. זאגט דער רמב”ם אזוי: “המסית אחד מישראל”, איינער וואס רייצט אן, ער רעדט צו א איד צו דינען עבודה זרה, “בין איש בין אשה”, סיי ער רייצט אן א מאן אדער א פרוי, “הרי זה נסקל”, ער איז חייב סקילה. און דער חידוש איז, “אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד”. זייער אן אינטערעסאנטע הלכה.
אונז ווייסן שוין דאס, אז מסית ומדיח איז חייב אפילו אויב ער אליין האט נישט געדינט עבודה זרה, ווייל אויב ער אליין וואלט געדינט עבודה זרה וואלט ער געווען חייב סקילה אויף’ן דינען. נאר דא איז ער חייב אויף’ן מאכן יענעם דינען. הגם געווענליך איז “אין שליח לדבר עבירה”, מ’קען נישט זאגן ווייל יענער האט מיך אויפגערייצט, אבער ביי עבודה זרה ארבעט עס יא. ס’קען זיין אזוי ווי דו זאגסט, ווייל עבודה זרה בכלל, אלע עבודה זרה קומט פון ראנג מענטשן וואס מאכן פשוט’ע מענטשן טראכטן ראנג מחשבות.
זאגט אבער דא דער חידוש, אז אפילו ווען דער מענטש וועם ער האט מסית געווען האט נישט געדינט עבודה זרה, ס’האט זיך נישט געלונגען די הסתה, אבער ער האט געטרייט, “אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבד עבודה זרה, אלא בניסיון הראוי לעבוד”, נאר ווייל ער האט אים אנגעוויזן, דאס איז דער לשון הרע”י, ווייל פאר’ן מסית זיין צו דינען עבודה זרה באקומט ער שוין די עונש. דאס איז דער מורה הוראה, דער מורה הוראה פון עבודה זרה. ער האט אים אויסגעלערנט, ער האט אים געוויזן דעם וועג. דער מורה דרך געווען פון עבודה זרה.
איז דער רמב”ם ממשיך ווייטער: “בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא”, סיי דער מסית איז געווען א הדיוט, סיי ער איז געווען א נביא, לכאורה מיינט עס צו זאגן אז ער האט געזאגט יענעם אז איך זאג דיר בתור נביא אז דאס איז די דין פון עבודה זרה. שפעטער גייט דער רמב”ם אביסל מער רעדן וועגן די דין פון א נביא.
“בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים”, סיי איינער איז מסית א יחיד, איש או אשה, אדער מער ווי איין מענטש, אסאך יחידים, אבער ביז א גאנצע שטאט, דעמאלטס ווערט עס שוין עיר הנדחת. “מיתתו בסקילה”.
דיסקוסיע: מסית שהדיח רוב העיר
Speaker 1:
איז דא נאך א זאך וואס מיר האבן געזען אנדערש ווי פריער. מדיח איז צוויי, מסית איז איין מענטש.
Speaker 2:
אה, א גוט. ווארט, זאגט דער רמב”ם, “המסית אחד מישראל”…
Speaker 1:
דעמאלטס האט ער שוין א דין מדיח, “ואינו נקרא מסית”, און דעמאלטס דארף מען קוקן אין פריערדיגע פרק די דין פון א מדיח.
Speaker 2:
יא, אבער איך מיין אז דאס איז וואס איז אויב איין מענטש איז מדיח א גאנצע שטאט, און די שטאט האט זיך די דיני עיר הנדחת, לכאורה האט ער יא א דין מסית, נישט א מדיח. לכאורה יא. איך וויל נאר זאגן, דאס אז עס דארף זיין צוויי איז אפשר נאר א דין אויף די שטאט. דארף מען וויסן.
Speaker 1:
יא, איך מיין אז דער מדיח אליינס איז אפשר יא נסקל אפילו אזוי. איך ווייס נישט. על כל פנים, דער דין מדיח איז ער חייב אלס מסית.
הלכה ב: נביא שהדיח
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ער גייט דא ווייטער זאגן אויף דעם וואס איך האב געזאגט נביא. “היה זה שהדיח רוב העיר נביא”, צוריק צו מדיח, וואס איך האב געזאגט, דער מענטש וואס איז מדיח געווען א רוב שטאט, אויב איז ער א נביא. וואס מיינט ער איז א נביא? אז אין די פארגאנגענהייט האט ער געזאגט נבואות, אדער אז ער זאגט בתור נביא, ער זאגט אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט אז ער האט באקומען א נבואה? שפעטער גייט ער אביסל מער מסביר זיין וועגן דעם נביא, יא.
ס’קען זיין, ס’קען זיין, איך האב א דיוק שפעטער, אז ס’קען זיין אז נביא, קודם כל נביא מיינט ער זאגט “כה אמר ה’”. דאס איז פשוט. ס’קען אויך זיין אז כדי צו זיין א נביא דארף מען זיין הולך בדרכי הנביאים. אז איינער זאגט סתם אזוי “כה אמר ה’”, דאס ציילט נישט. אזוי ווי דער רמב”ם האט געלערנט אז איינער וואס איז נישט ראוי אז ער זאל האבן נבואה.
סאו, דער וואס האט מדיח געווען, אויב איז ער א נביא, “מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים”, די נדחים באקומען א דין יחידים, “ואין להם דין עיר הנדחת, עד שיהיו המדיחים שנים”. מיר האבן פריער געלערנט אז מדיחים איז נאר צוויי. אבער אויב איינער איז געווען א מדיח, איז די נדחים באקומען א דין יחידים, און ער באקומט יא א דין אזוי ווי א מדיח און “מיתתו בסקילה”, אבער נאר אויב ער איז א נביא. יא.
דיסקוסיע: פאר וואס דוקא נביא?
Speaker 2:
יחיד האט נישט באקומען קיין דין מדיח און דארף האבן א דין מסית. וואס איז די דיפרענץ? ס’איז די זעלבע דין. וואס וויל ער דוקא נביא? לכאורה אפילו ער איז נישט קיין נביא.
Speaker 1:
ס’איז פאני, “היה זה שהדיח נביא, אם שהיה נביא”.
ס’איז צוויי תירוצים. די אלע מפרשים זאגן, ער מיינט צו זאגן אז דאס וואס ער איז א נביא העלפט אים נישט, ער באקומט ווייטער די דין אפילו ער איז א נביא. אדער ס’קען זיין אז ער מיינט עפעס אנדערש. ס’קען זיין וואס אונז האבן געלערנט פריער אין הלכות נביאות, אז מ’דארף אים הרג’ענען בסייף, דאכט זיך, אלס נביא שקר. זאגט דא די רמב”ם אז ער באקומט נישט קיין דין סייף ווי נביא שקר, נאר ער באקומט א דין סקילה ווי א מדיח. אפילו ער איז נאר געווען איין מדיח, און די אנדערע באקומען נישט קיין דין, ווייל דא איז דא א דין חידוש וואס דו האסט געטראכט אז מ’דארף אים דא געבן די עונש פון א נביא שקר, זאגן מיר ניין, מ’דארף אים געבן די עונש פון א מדיח.
איך ווייס נישט. איך האב געטראכט א סברא, מ’דארף לערנען די זאך, ס’איז דא פשוט א חשבון פון די סוגיות וואס מ’דארף זען. איך האב געטראכט א סברא אז אפשר געווענליך צו מדיח זיין א גאנצע שטאט איז נישט גענוג איין מענטש, מ’דארף האבן עט ליעסט צוויי מענטשן. א נביא קען יא, ער זאגט בשם ה’, ער האט א גרויסע לידער פאוער. יא, אבער אין כל זה האט ער נישט קיין דין עיר הנדחת, ווייל ס’איז איין מענטש וואס איז שולדיג אויף די גאנצע זאך, דאס הייסט נישט קיין עיר הנדחת, דאס הייסט יחידים שעבדו עבודה זרה. אזויווי דוד זאגט פאר גלית אז איך קום נישט אליין, איך קום דיר בשם ה’, יא? ווען מ’קומט מיטן נאמען פון אייבערשטן איז מען נישט אליין. דאס איז וואס ער מיינט צו זאגן. און דא זאגט ער אז ער איז לפרעוניס, ס’איז נישט בשם, אבער…
Speaker 2:
אבער ס’איז דא א גאנצע סוגיא געווען וועגן דעם נביא שהדיח. אבער לכאורה דאס איז די ווארט, אז ער באקומט סקילה. מיתה קומט אים עניוועי אלס נביא שקר, אזויווי מיר וועלן טאקע לערנען שפעטער מער. אבער ער באקומט דאך חנק, אזויווי דו זאגסט, חנק איז דאך סייף.
Speaker 1:
אבער דו זאגסט אז ער איז חנק. ווייסטו אז ס’איז דא א מחלוקת אין די תנאים?
Speaker 2:
אהא. וויאזוי די רמב”ם פסק’נט אין נביא שקר?
Speaker 1:
נביא שקר איז חייב חנק, אזוי געדענק איך. יא, רייט, נביא שקר בחנק. יא, נביא שקר, די דין פון נביא שקר איז חנק. האט ער דאך א דין. ער באקומט נישט חנק, נאר ער באקומט סקילה ווייל ער האט א דין פון א מדיח. אזוי זאגט די רמב”ם ווייטער.
Speaker 2:
וויאזוי, וואס טייטש נביא וואס איז א מדיח?
Speaker 1:
ס’קען זיין אז ער איז מתנבא בשם עבודה זרה, און ער זאגט “אמרו לי עבודה זרה”, עבודה זרה האט מיר געזאגט די זאך.
אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער אין דעם ערשטן פרק נוכח עבודה זרה, דאס איז געווען די צווייטע סטעידזש, אז די כוחות פון די נביאי השקר וואס האבן נעבעך אפגעפירט א גאנצע דור אינאיינעם נאך עבודה זרה, די גאנצע וועלט איז געווען אינאיינעם נאך עבודה זרה, יא? אפשר דער מבול איז געווען א דין עיר הנדחת אויף די גאנצע וועלט.
אקעי, אויב ער זאגט אים “אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודה זרה”, אדער אז ער איז “נביא שנתנבא לשקר בשם הקדוש ברוך הוא, הרי זה נביא שהדיח”, ער באקומט א דין נביא שהדיח, און אויב ער האט הדיח אנדערע, אויב רוב עיר איז געווארן נידח נאך אים, באקומען די מענטשן נישט קיין דין עיר הנדחת ווייל עס איז נישט געווען קיין “שנים המדיחים”, אבער ער אליין באקומט א דין מדיח און ער איז נסקל.
דיסקוסיע: דין מסית אויף איין מדיח
Speaker 2:
און מען שטעלט זיך, אויב ער וואלט נישט געווען בשם עבודה זרה, ער וואלט נאר געווען איין מדיח, וואלט ער נישט באקומען קיין דין, וואלט מען אים נישט געהרגעט, אפשר אנדערע עונשים. איין מענטש איז מדיח א גאנצע שטאט, באקומען זיי נישט קיין דין עיר הנדחת, און ער באקומט אויך נישט קיין דין מדיח, פאר וואס נישט?
Speaker 1:
ווייל ער זאגט נישט בשם עבודה זרה נאר נביא. דאס פרעג איך דיר, פאר וואס נישט? ווייל עס איז א גזירת הכתוב אז עס דארף זיין צוויי מדיחים.
Speaker 2:
וועיט, באט אויב ער איז א מסית? א מסית איז דאך אפילו אויף איין מענטש אויך חייב מיתה, חייב סקילה.
Speaker 1:
אה, האט ער א דין מסית? די זעלבע זאך פרעג איך דיר, דער נביא אויב ער האט הדיח א גאנצע שטאט, ווייטער איז ער א מסית. לאמיר זען, דער רמב”ם וועט זאגן אן הלכה באלד, לאמיר זען.
די הלכה פארשטיי איך נישט, איך קען דיר נישט זאגן, עפעס האט מיך געקאנט צומישן דא, דער מפרש דא זאגט אז איך בין נישט דער ערשטער צו זיין צומישט, סאו איי דאונט פיעל סאוי בעד. יו פיעל גוט? יו פיעל ווי… א רבים? יא, נישט קיין יחידים אין מעמד, נישט קיין מדיחים, אבער מען זעט דא דעם חילוק פון א רבים מיט א יחיד, יא? יא.
עס קען זיין, איין זאך קען זיין אז ביי התראה איז אנדערש, ווייל ביי התראה דארף מען זאגן פאר דעם מענטש פונקטליך אויף וואס ער איז עובר. מען זאגט אים ביזת מומת איז אנדערש ווי מען זאגט אים ביזת מודח, דארף וויסן.
הלכה ג: לשון המסית
Speaker 1:
אקעי. ווייטער. אממ… זאגט דער רמב”ם, וואס איז דער לשון המסית? וואס דארף ער זאגן? יא. זאגט דער רמב”ם, “המסית, בין שהסית בלשון רבים בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל. כיצד?” וואס טייטש מסית בלשון רבים, וואס טייטש מסית בלשון יחיד? איז ער מסביר, “אומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה”, איך גיי דינען עבודה זרה. איך גיי גיין, לאמיר דינען צוזאמען עבודה זרה, דאס איז “נלך ונעבוד”. לאמיר אונז גיין. “בעבודה פלונית”, ער זאגט אים א עבודה “שדרכה לעבדה בכך”, ווי דער רמב”ם האט געלערנט אין פריערדיגע פרקים, אז מען דארף זאגן א געוויסע עבודה וואס איז דער דין עבודה זרה בסקילה.
און דער רמב”ם ברענגט ווייטער די לשונות, “אזבח”, און ער זאגט, “אילך ואזבח”, אדער “אזבח”, אדער “אילך ואזבח”, אדער “נלך ונזבח”. דאס איז דאך לשון יחיד און לשון רבים, אילך ואזבח לייגט נישט צו.
דיסקוסיע: חילוק צווישן “אזבח” און “אילך ואזבח”
Speaker 2:
אפשר ווייל אילך מיינט מער בלשון עתיד, נישט יעצט. אזבח מיינט איך גיי יעצט שעכטן, אילך ואזבח מיינט איך גיי גיין שעכטן מארגן.
Speaker 1:
איך מיין אז אילך ואזבח איז די לשון הפסוק. אילך ואעבדהו, רייט? נלך, נלך איז לשון הפסוק.
יא. דאס זענען די זעלבע לשונות פון די משנה. סאו, די כסף משנה איז מסביר, אעבוד, און דו זאלסט נאכמיר טון. איך גיי דינען, און דו זאלסט נאכמיר טון. יא, ער שטייט דאך דא, נישט אז ער זאגט עס פאר זיך אליינס. סאו לשון יחיד מיינט, די עדה פארשטייט פון דעם וואס ער זאגט אעבוד, פשט איז מ’זאל אים נאכטאן. דאס הייסט, אז איך זאג בלשון יחיד, יענער זאגט איך גיי דינען עבודה זרה, איז מיט דעם פארשטייט יענער אז ער גייט אים נאכטאן.
דאס איז וואס די כסף משנה איז מסביר, אז אילך ואזבח מיינט, אפילו ס’איז נאך מחוסר. אזבח מיינט, ס’שטייט לעבן דא די עבודה זרה, און איך זאג איך גיי יעצט דינען. און אפילו ס’איז נאר אילך ואזבח, מ’גייט גיין ארום די קארנער דינען, ס’איז א שטיקל, אפילו ס’איז נאך מחוסר מעשה הייסט עס אויך א מסית. דאס איז וואס די גמרא זאגט דאך, ס’איז לשון הפסוק אבער נלך ונעבדה. די זעלבע זאך מיט די תורות, די זעלבע זאך מיט’ן סכין.
דאס זענען עיקר דין עבודה זרה. הרס, בנה, נטע, נסך, השתחוה.
Speaker 2:
אז ער איז הארס ומסית, איז נישט קיין חילוק צו ער זאגט “לאמיר עס טון צוזאמען”, צו ער זאגט “אז דו טו עס”, אדער ער זאגט “איך גיי עס טון”.
הלכה ג (המשך): דין “אעבוד” בלשון יחיד
Speaker 1:
אה, די קרית ספר משנה מסביר, “אעבוד ואתה אחרי” – איך וועל דינען און דו וועסט נאך מיר דינען. יא, עס שטייט זיך דאך, נישט ער זאגט עס דאך פון זיך אליין. סאו די לשון יחיד מיינט אז יענער פארשטייט פון דעם וואס איך זאג “אעבוד”, איך דארף אים נישט זאגן, איך זאג בלשון יחיד, יענער זאגט איך גיי דינען עבודה זרה, מיט דעם פארשטייט יענער אז ער גייט אים נאכטון.
די ברירת המשפט פון די קרית ספר משנה, “אילך ואזבח” מיינט אפילו ס’איז נאך מחוסר – “אזבח” מיינט ער שטייט לעבן, דא ליגט די עבודה זרה, ער זאגט איך גיי יעצט דינען, און אפילו ס’איז נאך “אילך ואזבח”, מ’גייט גיין אריין אין די קארנער דינען, ס’איז א שטיקל אז אפילו ס’איז נאך מחוסר מעשה הייסט אויך א מעשה. מ’זעט אז די גמרא זאגט אזוי. די זעלבע זאך איז מיט נשחוט, די זעלבע זאך איז מיט נסכים, דאס זענען די עיקר דיני עבודה זרה – אזבח, אקטר, אנסך, אשתחוה, יא, די אלע וועגן.
איז הר”י אין מעשה’ס, ס’איז נישט קיין חילוק צו ער זאגט לאמיר עס טון צוזאמען, צו ער זאגט דו טו עס, אדער ער זאגט איך גיי עס טון. ער זאגט עס נישט פאר קיינעם, ער זאגט עס פאר איינעם, דו טו עס. דו טו עס אליינס. וואס שטייט דא איז, אפילו ער זאגט “אעבוד”, ער זאגט נישט דו זאלסט עס טון, ער זאגט לאמיר דינען עבודה זרה, ער זאגט לאמיר עס נישט טון אליין, ס’איז נישט קיין חילוק. די חידוש איז דא אז צו זאגן, אז אפילו איך זאג איך וועל דינען, איז דאס א מעשה, ווייל יענער פארשטייט אז מענטשן מאכן נאך, יענער פארשטייט אז ער מיינט צו זאגן איך וועל דינען און דו וועסט אויך. ער מוז נישט זאגן דו דין, ער מוז בכלל נישט זאגן, דאס איז די חידוש. און דא פארשטייט מען מיט די תוספות יום טוב און מראה, אז דאס איז די וועג וויאזוי צו מחנך זיין. זייער גוט.
הלכה ד: דין עדות און סקילה ביי מסית
Speaker 1:
זאגט די רמב”ם ווייטער, הייסט עס נישט נאר א מענטש וואס איז געווען צוויי מענטשן, איז ס’דארף דאך זיין עדים אויף אים, איז אריין עדים, און די צוויי מענטשן ווערן זיינע עדים, און די צוויי מענטשן מביאין אותו לבית דין, קומען צו בית דין, ומעידין עליו שזה אמרו להם, אז אזוי האט ער זיי געזאגט, ער האט אונז געזאגט לאמיר דינען עבודה זרה, וסוקלין אותו, גיבט מען אים סקילה.
לכאורה דארף מען א פשוט’ע חידוש, לכאורה הייסט ער נישט קיין בעל דבר אויף די עדים, וואס? ס’איז נישט קיין בעל דבר, ס’איז פשוט, וואס איז די חידוש? אה, אבער נאך עפעס וואס דא פעלט לכאורה, ס’איז דאך נישט געווען קיין התראה. זאגט די רמב”ם, ואף על פי שאין המסית צריך התראה, איז דא א דין אז געווענליך אין כל התורה כולה, אפילו ביי עניני דמים האבן מיר געזען אז ס’איז דא די דין התראה, אבער א מסית דארף נישט קיין התראה. סאו וואס האבן מיר געלערנט אז וואס? ער איז געווען געווארנט? יא, יא.
Speaker 2:
עדים, עס זאלן פארגעבן א טראפ.
Speaker 1:
ער קען זיין די עדים אליינס און שוין. איינער, איז דארף נישט קיין התראה. די צוויי עדים האבן אים נישט געווארנט, און זיי קענען אים גלייך ברענגען צו בית דין אן התראה. אקעי. איך וועל גיין ווייטער.
דין מסית ליחיד – וויאזוי מ’כאפט אים
Speaker 1:
אמרו לאחד, וואס טוט זיך אז איין מענטש זאגט פאר איין מענטש אז ער איז א מסית? האט ער דאך נישט קיין צוויי עדים. אבער ס’איז דא א מצוה, אונז טרייען צו כאפן דעם מסית. דער מסית איז געווענליך אין כל התורה כולה טרייען מיר זיך צו כאפן א מענטש אין אים. פארקערט, מ’זוכט ווי ווייניגער. ס’איז דא די אלע דינים מן למדו זכות, אבער דעריבער אז א עד אחד זעט איינעם מחלל שבת זיין, איז נישט דא קיין ענין אז ער זאל שנעל ברענגען נאך איינעם זאל זען. פארקערט, לאמיר אים געבן א טשענס תשובה צו טון. אבער מסית איז אנדערש. מסית דארף מען גיין מיט כל חומר הדין. זאגט ער אן עצה, און ער ברענגט פון די גמרא אז דאס איז די עצה: אז דער יחיד זאל זאגן אים, “אה, דו ווייסט, איך האב נאך חברים, איך האב חברים מרוצים במקח.” פארוואס טוט ער דאס? ווייל ער וויל אים כאפן, ער וויל האבן צוויי עדים, און ער איז מערים עליו, אזוי קלוגט ער אים איבער, עד שיאמר בפני שנים, ער זאל זאגן אין פראנט פון צוויי מענטשן זיין הסתה, כדי להרגו, כדי ס’זאלן קענען די צוויי צוזאמען זיין זיין עדים און אים כאפן און אים הרג’ענען.
זאגט ער, אם לא רצה המסית לומר לשנים, אויב ער וויל נישט, איז ווייטער א מצוה להחמין לו, ס’איז א מצוה צו אים איבערקלוגן און טרעפן א וועג אז ער זאל יא וועלן. באהאלטן, אזוי כאטש נאך מאכן זיין… באהאלטן פאר אים עדים. מ’גייט אים מורא האבן, דער מסית הייבט אן טראכטן אפשר וועלן זיי אים וועלן פאר’משפט’ן. דעמאלטס לייגט מען איינער זאל זיך אונטערהערן ווי ער זאגט זיין… יא, יא, עקזעקטלי, נישט קיין…
בכל חייבי מיתות שבתורה אין מחמינים עליהם. ביי אנדערע חייבי מיתות שבתורה זוכט מען נישט יענעם צו כאפן, מ’זוכט נישט צו מאכן ערמומית אים צו קענען כאפן, נאר חוץ מזה, חוץ מזה, אויסער דאס איז א דין מיוחד פאר מסית, אזוי ווי איינע פון די הלכות ביי מסית איז דא א דין “לא תחמול ולא תכסה”, מ’טאר נישט האבן קיין רחמנות אויף אים, נאר מ’זוכט אים דוקא יא צו כאפן.
הלכה ה: דין הטמנה – וויאזוי מ’שטעלט אויף די עדים
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, וויאזוי טוט מען די החמנה? דין הטמנה, החמנה. כיצד מחמינים לו? וויאזוי טוט מען די מערים זיין? זאגט ער, המוסת מביא שנים, דער מענטש וואס ער האט געטרייט מסית זיין ברענגט צוויי מענטשן, ומעמידם במקום אפל, ער לייגט זיי דארטן אין א פלאץ וואו דער מסית זאל זיי נישט זען. שען, טינקל, ער לייגט זיי אין די טינקל און ביי אים איז ליכטיג, סאו זיי זאלן קענען זען די מסית, ווי שמיע דבריו, דער מסית איז אין די ספאטלייט, און ולא יראם, ער זאל זיי נישט זען, ממילא ער זאל זיך נישט צוריקהאלטן פון זאגן זיין הסתה.
ואומר למסית, ווייל א מסית איז דאך אויך, וועמען איז דער מסית א יחיד, סאו ס’איז גענוג אז זיי הערן ווי ער מסית דעם יחיד. ואומר לו למסית, און דא איז ווי די רחמנות איז, ווייל אפילו דער מסית האט עס נישט געפלאנט יעצט צו זאגן, זאגט ער אים, “אמור לנו מה שאמרת לי ביחוד”.
ואומר לו, והמסית משיב לו, אה, דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, דער מסית דארף אים ענטפערן דערויף. ס’איז ווי א שטיקל התראה. ס’איז טאקע אפשר נישט ממש א דין התראה, אבער עפעס א דין התראה איז דא. און דער מסית זאגט אים, “היאך נניח את אלקינו שבשמים”, ווי אזוי זאלן מיר איבערלאזן אונזער הייליגן באשעפער, “אותו יסוד מקור מים חיים”, ווי אזוי לאזט מען איבער דעם אייבערשטן, “ונלך לעבוד את העצים ואת האבנים”?
איז אזוי, אם חוזר בו, אויב ער ציעט טאקע צוריק וויזוי ער האט געזאגט, או ששתק, אדער ער שווייגט, הרי זה פטור, דעמאלטס איז ער פטור. ס’איז טאקע אפילו אויב ער האט נישט געהאט קיין התראה, ווייל למעשה זענען נישט געווען קיין צוויי עדים וואס האבן אים געהערט מסית זיין.
דיסקוסיע: וואס מיינט “והוא אומר לו”?
Speaker 2:
ער האט דאך יעצט געזאגט, “והוא אומר לו”, איך פארשטיי נישט.
Speaker 1:
ניין, ער האט אים נאך נישט געענטפערט. “אם אמר המסית אמור מה שאמרת לי ביחוד”, יא, דער מסית האט נאך נישט געזאגט. וואס מיינט “והוא אומר לו”? אה, “והוא אומר לו” מיינט ער זאגט אים איבער דאס וואס ער האט אים געהאט געזאגט.
סאו דארף מען טראכטן, פארוואס דא זעט יא אויס אז ווען ס’איז צוויי מענטשן דארף נישט זיין קיין התראה, און ווען ס’איז איין מענטש דארף יא זיין התראה? ס’איז נישט קלאר. ער זאגט אז “והוא אומר לו” מיינט ער זאגט, איך האב דיר געזאגט אזוי, אבער איך האב דיר געזאגט אז ס’איז נאר א מעשה שהיה, איך האב נאר דערציילט וואס איז געווען דעמאלטס, ער זאגט נישט יעצט.
אבער על כל פנים, זעט אויס פון די רמב”ם אז הגם מ’זאל נישט האבן רחמנות אויף די מסית, אבער עפעס א קליין טראפ טשענס געבט מען אים יא ארויסצוקריכן, עט ליעסט ווען ער איז מסית איין מענטש. ס’איז טאקע ווען ער איז מסית צוויי מענטשן, דעמאלטס איז שוין גענוג אן התראה. אבער ווען ער איז מסית איין מענטש, אפשר האט ער נישט געמיינט, אפשר… זעט אויס אז ס’איז דא עפעס א דין אז מ’טראכט נאך יא עפעס א שטיקל לימוד זכות, ממילא געבט מען אים א טשענס, מ’געבט אים די שטיקל התראה, און אויב נאך די התראה האט ער נישט ממשיך געווען מסית צו זיין, דאס הייסט נישט פשט ער האט תשובה געטאן, נאר פשט ער האט נישט געטאן גארנישט, און איך זע אז ער האט תשובה געטאן אזוי ווי אז ער האט געסטאפט מעיד זיין.
Speaker 2:
יא, אזוי האב איך געמיינט. אקעי.
Speaker 1:
אדער ער האט באמת תשובה געטאן, אבער ער האט געזאגט אז ר’ ראבינאוויטש’ס פשט איז אז ער האט נישט מעיד געווען יעצט, סאו אונז קענען אים גארנישט טון, ווייל ער איז נישט מעיד געווען פאר די עדים. אזוי פארציילט ער נאר א מעשה וואס איז געווען פריער.
Speaker 2:
אויב מען לערנט נישט אז ער האט נאכאמאל איבערגעזאגט די זעלבע זאך. יא.
Speaker 1:
ער זאגט איבער די זעלבע זאך, אבער בתור מעשה שהיה. אה, ער זאגט אים וואס ער האט דעמאלטס געהאט געזאגט. ס’איז א דוחק אביסל, איך ווייס נישט. אקעי.
Speaker 1:
אבער אם אמר לא, אויב דער מעיד האט געזאגט, “יא, כך היא, ועל זה אני חייב להעיד עליה, וכך היא עונה לי“, ס’איז גוט אזוי. סיידן אז ער איז עומד במרדו, דעמאלטס עומדים עליו שני עדים ומביאין אותו לבית דין, די צוויי עדים ברענגען אים צו בית דין, נישט די מוסר, אדער אלע דריי אפשר. די צוויי עדים, אדער נישט די מוסר אליין, ווייל דא ווערט ער דאך אן עד באלד. איך ווייס נישט. ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
פירוש המשניות: פארוואס אין התראה למסית
Speaker 1:
ער ברענגט אז דער רמב”ם זאגט אין פירוש המשניות, פארוואס איז פשט “אין התראה למסית”? איז דא נאך א זאך וואס שטייט “אין התראה”? עדים זוממין. דריי זאכן שטייט “אין התראה”. זאגט דער רמב”ם, וואס איז פשט? ווייל מיט א מסית איז דאס גארנישט טון. אבער נישט ווייל ער וויל נישט, נאר ווייל ער האט מורא פון די צוויי עדים. זייער גוט. ווייל ער האט א מסית, און ער זעט צוויי מענטשן, גייט ער גלייך טראכטן, ער גייט נישט אמת’דיג תשובה טון, ער גייט גלייך טראכטן, “אה, זיי ווילן מיר כאפן”, ממילא גייט ער עס נישט איבערזאגן. אבער ווען ס’איז דא איין מענטש, און ער גייט זיין שטיל נאכדעם וואס ער גייט אים מסית זיין, זעט מען, יא, ס’איז genuine.
Speaker 2:
רייט.
Speaker 1:
און וואס איז דער חילוק פון אלע אנדערע עבירות שבתורה? ווייל די אנדערע עבירות שבתורה, פשט אז “אין התראה” איז אפשר האט ער נישט געכאפט, אדער נישט ממש א מזיד. א מסית מיינט, אז די עדים זוממין, ווייסט מען זייער גוט וואס זיי טוען. עדים זוממין, מיין איך, איז דאך אויך, ס’קען זיין אז די דרישה וחקירה לייקענט דאך די התראה. מ’זאגט אים, “זאג מיר זיכער איבער וויאזוי דו האסט געזאגט”.
Speaker 2:
יא, דאס איז נישט די פוינט, אבער ער כאפט נישט די אינטענשאן.
דיגרעסיע: עדים זוממים וואס האבן געהרגעט
Speaker 1:
איידער איך גיי ווייטער, איז דא נאך אן איסור, אבער דאס איז א חידוש וואס קומט נישט ממש אריין, אבער איך וועל עס געבן א ווארף אריין. מ’האט גערעדט וועגן עדים זוממים, האב איך געזען אז דער דין איז דאך אייביג הרוגי אין נהרגין. אבער איך האב געזען אז דער מהרי”א זאגט א חידוש אז די עדים זענען דאך די וואס הרג’ענען. סאו, עדים זוממים וואס האבן געהרגעט, איז מיט דין עדים זוממים קומט זיי נישט קיין מיתה, אבער מיט דין זיי זענען דאך געווען די וואס האבן געהרגעט דעם מענטש קעגן וועם זיי האבן עדות געזאגט, און זיי זענען געווען הורג נפש אן התראה, האבן זיי זיך נישט מתרה געווען אויף א הריגה. זאל באקומען. איז דא ווייטער א דין, ס’איז דא אויף דעם א דין מכניס ראשו לכיפה ומחיל עונשו, ס’איז דא א מין דין מיתה, זאל אפילו הארגענען איינער א רוצח, וועט ער נישט באקומען די דין אלס עדים זוממים. אקעי, לאמיר צוריקגיין ווייטער.
הלכה ו – דינים פון דער מוסת (דער וואס מ’האט מסית געווען)
Speaker 1: נאר וואס דען, ס’הייסט אז זיי האבן געווען הורג נפש אן התראה, ווייל מ’האט זיי נישט מתרה געווען אויף א רגע. סאו באקומען זיי ווייטער א דין, ס’איז דא אויף דעם א דין, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים, ס’איז דאך דא א מין דין מיתה. סאו אפילו הארגעט איינער אן עדים, באקומט ער נישט די דין אלס עדים זוממין.
אקעי, לאמיר צוריקגיין צו וואו אונז האלטן דא.
דער רמב”ם’ס ווערטער
Speaker 1: צ”ט הלכה. זאגט דער רמב”ם ווייטער, אונז גייען מיר יעצט דא לערנען אפאר הלכות וואס זאגט אז דער מוסת, דער מענטש אויף וועמען מ’האט געטרייט מסית זיין, דארף זיין זייער הארב אנטקעגן דעם מסית. ער דארף פיינט האבן דעם מסית וואס האט אים געוואלט אוועקנעמען פון דרך ה’. איז אפאר זאכן, די ערשטע זאך איז אז ער אליין דארף זיין דער וואס הרג’עט דעם מסית, שנאמר “ידך תהיה בו בראשונה להמיתו”.
ווייטער, “ואסור למוסת לאהוב את המסית”, דער מענטש וועמען מ’האט מסית געווען טאר נישט ליב האבן דעם מסית, שנאמר “לא תאבה לו”, אז דו טארסט אים נישט ליב האבן.
דיסקוסיע: צי די לאווין זענען נאר אויף דעם מוסת אדער אויף כלל ישראל
Speaker 1: וואס מיינט צו זאגן די פשט? אז דער רמב”ם ברענגט נישט דא די לשון פון די ספרי. אנדערע מענטשן מעגן אים יא ליב האבן?
Speaker 2: אנדערע מענטשן… ניין, געוויסע ברענגען צו, ווייל ער איז א חבד’סקער, אז דער רמב”ם האלט אז ס’איז נישט קיין מצוה אויף יעדער איד, מ’טאר נישט ליב האבן א מסית, ס’איז א לאו נאר אויף די מוסת. און די ספרי, און אין אנדערע פלעצער ברענגט דער רמב”ם די לשון פון די ספרי, “לפי שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’, יכול תאהוב לזה? תלמוד לומר ‘לא תאבה לו’”, אז ס’איז אן היוצא מן הכלל פון די מצוה פון “ואהבת לרעך כמוך”.
Speaker 1: כ’בין נישט מסכים אז יעדער איינער… איך מיין אז אפילו די מוסת, אדער ספעציעל די מוסת, איך גלייב נישט אז יעדער איינער האט א מצוה אים נישט ליב צו האבן. די מנחת חינוך מאכט א משמעות אין די רמב”ם אז ס’איז נאר א מצוה אויף די מוסת. און די ליובאוויטשער האבן הנאה געהאט פון אזא שטיקל, אז אפילו אזא איד איז נאך אלץ דא א מצוה ליב צו האבן. זעט מיר אויס א שטאס.
בכלל, א לאו על כל פנים איז נישט דא. “ואהבת לרעך כמוך” זאגט קלאר “אסור למוסת”. די אלע הלכות דא זענען אויף די מוסת. פונקט אזוי ווי ס’איז נישט דא נאר א מצוה אויף די מוסת צו הרג’ענען די מסית, רייט? ס’מיינט נאר א ספעציעלע מצוה. זייער גוט, אבער כ’בין נישט מסכים. די זעלבע זאך, “אליסי המודיע”, אלע זאכן. לוינט מיר אז די אלע הלכות זענען נאר אויף די מוסת.
סברא פארוואס די לאווין זענען נאר אויף דעם מוסת
Speaker 1: און מ’קען אויך פארשטיין פארוואס דער רמב”ם זאגט עס דא, ווייל דער מסית ומדיח האט דאך א… ער גייט שוין, און ער גייט טראכטן, לאמיר אים פארדעקן, לאמיר אים נישט ברענגען צו בית דין, לאמיר… איך ווייס נישט פון וואס.
Speaker 2: יא, ווייל זיי זאגן ס’איז נוגע די לאו, אבער נישט עפעס א פילינג סתם, ס’איז דאך דא… דער לאו מיינט צו זאגן זיך צוריקהאלטן פון אים הרג’ענען.
Speaker 1: אויך אמת, אבער אויך באופן כללי אז…
“ולא תשמע אליו” – קעגן “עזוב תעזוב עמו”
Speaker 1: ווי דער רמב”ם גייט ווייטער, לפי שנאמר בשונא “עזוב תעזוב עמו”, שטייט דאך אפילו אויף א שונא, און ווי די גמרא זאגט מיינט אפילו אויף א איד וואס איז אן עבריין. איז צו טראכטן אז אויך אויף א מסית איז דא א דין פון “עזוב תעזוב”, און מ’איז מחוייב לטרוח ולעזור אויך דאס צו העלפן דעם מסית, תלמוד לומר “ולא תשמע אליו”.
סא, “ולא תשמע אליו” האסטו געטראכט… “ולא תשמע אליו” איז נישט צו הערן די דין עבודה זרה, דאס איז דאך פשוט, ווייל ס’איז דאך א דין איסור עבודה זרה. אלא מאי, דאס איז אן איבריגע פסוק פאר עפעס אנדערש. “ולא תשמע אליו” מיינט צו משום סין, ווען ער בעט א טובה אדער וואס, ווען ער בעט רחמנות.
“ולא תחוס עינך” – קעגן “לא תעמוד על דם רעך”
Speaker 1: אקעי, סא דאס איז א פריערדיגע סטאדיע.
לפי שנאמר “לא תעמוד על דם רעך”, איז צו טראכטן “יכול להיות כן על דם של זה”, אז ס’איז נישטא די דין וואס מיר האבן פריער געלערנט אז דו זאלסט אונטערשטעלן צוויי עדים, און ס’איז נישטא קיין רחמנות אויף אים כדי ער זאל נישט ווערן געהרגעט. תלמוד לומר “ולא תחוס עינך”, דא איז דער פלאץ וואו מ’דארף יא האבן אביסל אכזריות.
“אסור למסית ללמד עליו זכות”
Speaker 1: “אסור למסית ללמד עליו זכות”, דער מענטש אויף וועם מ’האט מסית געווען טאר נישט מאכן קיין שום לימוד זכות אויף אים. שנאמר… שנאמר… “ולא תחמול”.
ווען גילט דער איסור פון מלמד זכות זיין
Speaker 1: און פארקערט, און ער ברענגט דא אויך אויף דעם פון ספר הלכה, אז דאס איז נאר נאכדעם וואס מ’האט שוין גומר געווען דינו אז ער איז א מסית. אבער ווען די שאלה איז צו ראטעווען דעם מסית, ער איז דאך נאך נישט געווען א מסית.
Speaker 2: אה, איין מינוט, איין מינוט, זייער גוט. אויב אזוי פארשטיי איך פארוואס ס’שטייט מסית, ווייל דער מסית ווייסט דאך די אמת. אלע אנדערע מענטשן ווייסן נאך נישט אז ער איז א מסית. ממילא, ווי לאנג מ’ווייסט נישט, אפשר דארף מען אים יא ליב האבן, מ’ווייסט נישט. נאר נאכ’ן נגמר דינו. דא רעדט מען פון דעם מסית אליין, אז ער זאל זיך נישט רחמנות’ן אויף זיך. ווייל באמת איז שוין נגמר דינו, ער ווייסט דאך זייער קלאר. אפשר דאס איז די סברא.
Speaker 1: אבער ער איז גערעכט אז “אסור ללמד עליו זכות” מיינט נישט צו זאגן ביי די חקירות ודרישות ווען בית דין מאכט זייער ריסערטש כדי צו קענען וויסן זיכער אז ער איז א מסית.
דארף דאך יא זיין די געווענליכע פראסעס, די “due diligence” ווי מען זאגט, און דעמאלטס אויב איינער האט א זכות דארף ער עס יא זאגן. נאר נאכדעם אז מען האט שוין גומר געווען דינו, מאכט עס קיין סענס, וואס איז די פוינט פון דעם?
דיסקוסיע: וואס מיינט “מלמד זכות” פראקטיש
Speaker 1: ס’מיינט דאס אויך, ס’מיינט די מסית. דער וואס ווייסט אז ער האט עס טאקע געטון, איינער ווייסט עס, ער ווייסט אז ער האט א צד אז ס’איז נישט געשען די מעשה, אוודאי קען ער נישט זאגן, ער ווייסט נישט. אבער דער וואס ווייסט יא, אפשר איז דאס די ווארט פון די מסית אויך, אויב די מסית האט א חשש אפשר האט ער עס נישט געזאגט באופן וואס ער איז חייב.
Speaker 2: יא, דאס איז עקזעקטלי די זכות וואס ער טאר נישט מלמד זיין, עקזעקטלי דאס. דאס הייסט, טאקע א מיתה בידי אדם, אבער מען קען פארשטיין ער גייט א שווערע טשיילדהוד.
Speaker 1: א מעשה איז, זייער גוט. אבער דאס זענען אלע פרטי דינים, נישט וועלכע זכות האט ער. ער גייט דא געזאגט א לימוד זכות, ער גייט א שווערע טשיילדהוד. וואס וויל דער אלע לימוד זכות?
Speaker 2: ניין, לימוד זכות דא קען מיינען אז אפשר האט ער נישט געהאט אלע דינים און פרטי דינים פון מסית, אפשר האט ער נישט געזאגט באופן הראוי להיענש.
Speaker 1: זייער גוט, און דאס אויף דעם שטייט “אין מלמדין עליו זכות”. ניין, איך זאג, ווען איך קום אריין און זאג יענער האט מיך מסית געווען, פרעגט מיך בית דין וויאזוי האט ער עס געטון, און די אלע זאכן. איז אוודאי דארף איך קודם זאגן אז איך בין געווען מיט אלע דינים פון מסית וואס דער רמב”ם זאגט, און דאס הייסט נאך נישט מלמד זיין זכות. דאס הייסט נאך א חלק פון די רעגולערע חקירה ודרישה צו מאכן זיכער אז ער איז טאקע א מסית. אבער איינמאל מ’האט מיר עסטעבלישט אז ער איז א מסית, זאל ער זאגן אפשר איז ער געווען אן אונס, אפשר האט ער פארגעסן, אפשר איז ער…
Speaker 2: איך מיין אז איך וויל דיר זאגן עפעס. די תורה האט געזאגט זעקס אנדערע לאווין וואס זענען צוגערודערט פון די מעשה, און דאס איז זיכער געווען אן אריכות. זיכער אז פון דעם שמועסן די אלע זאכן גייט ער קומען צו די אלע וועגן. אוודאי רעדט ער פון א מעשה, אבער ער רעדט פון דעם וואס איך זאג, דער מסית ווייסט אז ער איז א מסית, און זעט ער גייט אריין פאר דריי מענטשן אן קיין עדים והתראה. מ’זאל זיך אוועקשטעלן, מ’זאל זיך נישט אוועקשטעלן.
Speaker 1: און מודה לחוב פטור? אויב ער ווייסט אז ער האט א זכות, זאל ער עס נישט זאגן. און אויב ווייסט ער יא א חוב, נאך א סיבה פארוואס איינער זאל נישט ליב האבן דעם מענטש, “שנאוי וארור הוא לה’”.
Speaker 2: איך ווייס אייך וואס דו פרעגסט, איך ווייס וואס דו פרעגסט. דאס ווענדט זיך אויך, מ’רעדט נישט דא פון די עצם מעשה. די עצם מעשה איז דאך די הגדת עדות. די הגדת עדות איז דאך, אפילו ביי מגיד האבן מיר געלערנט אז די בית דין טארן נישט מוסיף זיין א ווארט וואס ער האט געזאגט. און די בית דין פרעגט אים יא, האסטו פונקטליך אזוי געזאגט? און אפשר האט ער זיך ארויסגעדרייט, נישט געזאגט נישט ריכטיג.
ער האט נישט געזאגט “מילתא דלא שכיחא”, ער האט געזאגט “מילתא דלא עבידא לאיגלויי”. און דאס איז נישט קיין מעשה.
Speaker 1: נאר וואס? דו זאגסט, די תורה זאגט, עס איז דאך חשוב ווי עבודה זרה, עס מיינט א געוואלדיגע זאך. ניין, ער האט נישט גענוגט די ווערטער, נאר ער האט גארנישט געזאגט. ער האט גארנישט געזאגט. ער האט גארנישט געזאגט. ער האט גארנישט געזאגט. ער האט גארנישט געזאגט. כדי דו זאלסט נישט מאכן צופיל קולות, און די תורה וויל זייער שטארק מאכן חיזוק אין דעם ענין, זוכן מיר עס אויף מיט א לאו.
Speaker 2: איך מיין, ניין, איך וויל ארויסברענגען, ס’איז מיר געווען אז דא עפעס, עפעס… דו ווייסט, מ’איז געווענליך מלמד זכות ביי דיני נפשות. אלע מיני הלכות, דו זעסט די אלע הלכות, אפשר דאס, אפשר יענץ. דו פרעגסט א קשיא, מ’הארגעט אים שלויף דעם.
Speaker 1: ניין, מ’רעדט דאך ווען מ’ווייסט אז ער איז א מסית, און מ’זוכט וועגן. אזוי ווי יעדער, כמעט יעדער רב, יעדער שאלה, קען מען זוכן למדות חוב ולמדות זכות.
Speaker 2: איך ווייס, ס’איז געווען אמאל א מעשה, איינער איז געווען חתן געהאט צו א גרויסע חולה, און מ’האט זייער שטארק געשוינט די ווייב. איז געקומען א רב און געזאגט, ער האט געטרייט צו טרעפן אז איינע פון די עדים איז אפשר א עד שקר, ווייל ער האט א סמארטפאון. ער האט עס יעצט גענוצט אויף א “קרעאטיוו” וועג פון יענעם פסל’ען. אזעלכע זאכן מיינט דאס. אבער די עצם מאכן זיכער אז ער האט דיני מסית, וואס דער רמב”ם האט אויסגערעכנט, דאס איז די “בעיסיק דזשאב” פון די בית דין, צו מאכן זיכער אז ער האט דיני מסית.
Speaker 1: אה, דו ווילסט זיך מסתפק זיין אזוי, מען קען זיך מסתפק זיין אזוי.
Speaker 2: אוודאי, אויך די “קרעאטיוו” זאכן איז געמאכט ווייל מיר זענען זייער מחמיר אויף נישט הרג’ענען אן אומשולדיגער מענטש. אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין אן אנדערע פלאץ, בעסער טויזנט אומשולדיגע מענטשן. אבער לגבי די חשש מסיסות, גייט אראפ אביסל די חשש, ווייל אפילו א האלבער ספק מסיסות, ווייל איך האב דאך די חשש אז זי בלייבט לעבעדיג מיט מסיסים, איז דאך א גרויסע “דענדזשער”. סאו, א ביסל לייגט מען אראפ.
Speaker 1: פארקערט, דאס וואס דו זאגסט, אוודאי, מ’קען נישט סתם יעדן איינעם זאגן, “איך שנארעווע דיר אז דו ביסט א מסית”. אבער מ’רעדט דאך ווען מ’ווייסט, “סאמהאו” דארף מען מלמד חוב זיין. פארקערט, מ’דארף טרעפן א “קרעאטיוו” וועג מלמד חוב צו זיין, רייט? מ’זאגט… זייער גוט, אקעי.
אזהרה להדיוט המסית
Speaker 1: אקעי. זאג דיר אריין ווייטער. “ואזהרה להדיוט המסית מנין?” אה, סאו, אז זיי האבן געהאט אן אזהרה פאר די נביא? זיי האבן שוין געלערנט די עונש, אבער וואו שטייט די לאו אז מ’טאר נישט פארן מסיסות? זיי האבן געזאגט, אן אזהרה פאר עפעס האבן זיי שוין געלערנט, נישט פאר הדיוט, פאר מדיח. וואס איז די אזהרה? “לא תשמע אליו על פי חרב”. דאס איז געשטאנען פריער. אזהרה למדיח, און דער נביא גייט מיר דעם בעל אוב. אבער בהדיוטא מסית שטייט אן אינטערעסאנטע פסוק, “שנואים כל ישראל איש מאביו ולא יוסיפו לעשות”. “לא יוסיפו” איז א לשון ווען אלע האבן געוואוסט אז יענער הרג’עט אים, זעט מען אז מ’טוט דאס נישט.
מסית שאמר “עבדוני”
Speaker 1: אגב, א מסית שהרים לעצמו ואמר להם עבדוני, א נייע מין מסית, ער זאגט “דינטס מיך” און איך וועל זיין עבודה זרה. “דינטס מיך” איז אויך די זעלבע זאך, אם עבדוהו אינו נסקל. ניין, ס’איז א וויכטיגע הלכה דא. אויב מ’דינט אים טאקע, ער זאגט “דינטס מיך” און דער עולם הייבט אים אן צו דינען, איך טראכט אזוי, ווייל אויב מ’דינט אים, דעמאלטס ווערט ער עבודה זרה. קוק, דאס שטייט בום כאיכה אזוי ווי. ניין, אזוי גייט שטיין דא די ריזן.
פארוואס קומט אים נישט סקילה
Speaker 1: “אפילו קיבלו ממנו ואמרו לו הן”, אפילו אויב זיי האבן מקבל געווען און געזאגט “יא, מיר גייען דיר דינען”, אינו נסקל, מ’קומט אים נישט קיין סקילה. די ריזן איז, ווייל יעדער איינער ווייסט אז א מענטש, אזוי ברענגט ער, יעדער איינער וויל מ’זאל אים דינען. נאר ווען מ’דינט אים עקשולי איז ער עבודה זרה. נישט אז ער זאגט “עבדוני”, ארבעטס פאר. די ריזן איז ווייל א מענטש איז נישט ערנסט אויף עבודה זרה, מ’נעמט עס נישט ערנסט. איינער זאגט “דינט מיך”, נו אקעי, מ’וועט דיר דינען. קיינער נעמט עס נישט ערנסט. יעדער איינער ווייסט אז “אין אדם מקנה עצמו”.
Speaker 2: יא, לשון. יא, מחליצות. אויב מ’דינט אים טאקע, דארף מען זאגן מ’דארף האבן א קבלה באלוה, אדער איינע פון די ד’ עבודות, מ’דארף מאכן טאקע אן עבודה, דעמאלטס ווערט עס. אבער ער זאגט סתם “דינט מיך”, פח, מ’וועט דיר דינען.
Speaker 1: לכאורה האט ער אויסגעקומען פון דעם, אז עפעס א קליינער אומגעלונגענער רבי’לע בעט דער עולם זאל אים משוגע’נערהייט דינען, קומט אים נישט גארנישט. אן ערנסטער רבי טוט עס, איז א פראבלעם. דאס דארף זיין א דין. ס’איז אן אינטערעסאנטער דין. דאס איז אזוי ווי אין חושן משפט אז א גנב שגנב. א מענטש זאגט מ’זאל אים דינען, א נארמאלער מענטש נעמט דאס נישט ערנסט. “די דינען מיך? דו גייסט מיר נישט קויפן, דו ביסט נישט שפארן, וואס גייסטו מיר נישט קויפן?”
המסית לעבוד איש אחר – גרויסער חידוש
Speaker 1: אבל המסית לעבוד איש אחר, אויב מ’האט מסית געווען אז מ’זאל יענעם דינען, אע”פ שלא עבדוהו עבודה זרה, דעמאלטס, אם קיבלו ממנו ואמרו הן ונלך ונעבוד, אע”פ שעדיין לא עבדו, שניהם נסקלין. פון דא לערנט מען אז מסית איז אפילו אויב ס’איז נישט געלונגען. שניהם נסקלין, המסית והמוסת. דא איז אויך א גרויסער חידוש פון א דין, אז דער מוסת, אפילו ער האט נישט געדינט עבודה זרה, אבער אויב ס’איז צוגעגאנגען בתורת צוגעהערט פון די הסתה, קומט אים אויך סקילה, שנאמר “לא תאבה לו ולא תשמע אליו”. שום אב ואם, חייב קומט אים שוין סקילה פאר’ן עצם זאגן.
Speaker 2: ער איז אזוי ווי א מוסר’ס פאר’ן ווערן א מוסר’ס. אפילו ער האט אזאך נישט איינמאל געמאכט, ער האט נאר געזאגט איך גיי. מ’קומט אים שוין סקילה פאר’ן זאגן פאר’ן ווערן מוסר’ס. יעדע מעשה וואס ער רעדט נאר.
הלכות נביא המתנבא בשם עבודה זרה ונביא שקר
המסית לעבוד עצמו לעומת עבודה זרה אחרת
Speaker 1: ער איז ווי א מסית פאר’ן ווערן א מסית. פאר’ן ווערן מסית, אבער ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אויך איז דאס אזויווי א זאך שאין בו מעשה, ער האט נאר געזאגט “איך גיי”. קומט אים שוין סקילה פאר’ן זאגן פאר’ן ווערן מסית. יעדע מסית איז דאך נאר רעדן. מען דארף טראכטן, דער הין מוז מען מסתמא אויך מיינען אז ער האט געמיינט ערנסט. אויב ס’איז דא א וועג צו זאגן… דו זאגסט, איך האב נישט געמיינט גענוג ערנסט. נאכאמאל, מען זעט, דו זאגסט, אויב א מענטש זאגט “דינט מיך”, זאג איך אז ער מיינט נישט ערנסט. אבער ער זאגט “דינט יענעם”, קען ער אפשר מיינען ערנסט.
Speaker 2: יא, דער גבאי האט א גרעסערע חומרא פון די… איך האב געכאפט א שרעק. א רבי נישט קיין עבודה זרה. איך מיין, איינער וואס זאגט באמת אז ער איז א גאט, ער איז…
Speaker 1: יא. זייער גוט. יא, איז גיימיר איצט לערנען פארשידענע הלכות וועגן וואס טוט זיך וועגן א נביא וואס רייצט מענטשן צו עבודה זרה.
די גמרא זאגט, יא, “אחיך”, מיינט נישט… איך זאג נאך די גמרא וואס איך האב געזאגט. מיינט נישט דו אים אין אן, אחיך כמחקליי, מאך אים אנדערש פון אים. ער איז א חומר מענטש אזויווי מיר. מאך לצנות פון אים.
Speaker 2: אקעי.
הלכה ח: נביא המתנבא בשם עבודה זרה
Speaker 1: שוין, גיימיר איצט לערנען די הלכות פון מתנבא בשם עבודה זרה. א נביא… א נייע סארט מיט מסית. א נביא, ביז יעצט האבן מיר געלערנט א הדיוט א מסית, ער זאגט סתם. בשם וואס זאגט ער עס? ער זאגט א סברא, ער זאגט א טעם, א משל. און איצט האבן מיר דא א נביא וואס ער זאגט עבודה זרה. ס’איז געווען. א נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד? וויאזוי ארבעט די הלכה?
זאגט דער רמב”ם אזוי, “דער האומר, איינער זאגט אזוי: אמר לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך.” זייער אינטערעסאנט, אפילו, כוונת ההלכה, אפילו אויב דער מענטש האט עכט געזאגט א זאך וואס איז טאקע אזוי, נאר ער האט נאר געזאגט בשם די עבודה זרה אדער בשם דער כוכב. ער האט געזאגט למשל, דער כוכב האט מיר געזאגט מען זאל היטן שבת. ער האט טאקע געזאגט די הלכה “לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.” ס’איז אינטערעסאנט אז דאס איז די דוגמא, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. דעמאלטס איז ער חייב מיתה.
Speaker 2: ער זאגט אבער יא עפעס א מצוה לאזט ער. ער זאגט דו גייסט אים קענען ווערן טהור, אדער דו גייסט אים דארפן…
Speaker 1: יא, אבער די מצוה וואס ער זאגט איז די אמת’ע מצוה. אבער די איסור איז אויף די זאגן. די איסור איז דאך מתנבא זיין בשם עבודה זרה. מ’טאר נישט זיין קיין נביא פון עבודה זרה. ער האט נישט קיין דין מעשה מדיח, ער האט א דין פון מתנבא בשם עבודה זרה, וואס אויף דעם קומט די רעגולער עונש פון נביא שקר פון חנק.
דיון: חילוק צווישן נביא בשם עבודה זרה און נביא שקר
Speaker 2: נביא בשם עבודה זרה, נישט נביא שקר איז נאך א זאך.
Speaker 1: צוויי, ס’איז אן אנדערע עקסטערע זאך. אבער נישט מדין מעשה מדיח, נאר ס’איז צוויי אנדערע הלכות, ער ברענגט צוויי אנדערע פסוקים. נביא שקר איז איינער וואס זאגט בשם השם, ער זאגט ער איז אויך א נביא שקר, ווייל עבודה זרה האט אים נישט געזאגט.
Speaker 2: פון וואו ווייסטו? אפשר האט אים יא געזאגט, דאס שטייט נישט. א כוח קען נישט רעדן מיט א מענטש?
Speaker 1: א כוח קען רעדן מיט א מענטש.
אקעי, נאכאמאל, די ווארט נביא שקר איז דאך נאר מתנבא בשם השם, ער זאגט ליגנט בשם השם. נביא עבודה זרה איז אן עקסטערע דין, מ’טאר נישט זאגן קיין נבואה בשם עבודה זרה, נישט קיין נביא שקר.
Speaker 2: וואס איז די חילוק? שקר מיינט דו זאגסט בשם השם אשר לא ציווהו. זאגט בשם א גאט, דאס איז א נייע שאלה צו די כוח רעדט יא צו רעדט נישט, איך ווייס נישט. מ’דארף חוקר זיין, איך ווייס נישט וואס די חקירה איז.
Speaker 1: שניהם, “אשר ידבר בשם אלהים אחרים”, א נביא וואס רעדט בשם עבודה זרה, “ומיתתו” נביא הוא. און וואו איז די לאו? יעדער עונש קומט מיט א לאו. זאגט דער רמב”ם, “אזהרתו של זה מכלל שניהם, ובשם אלהים אחרים לא תזכירו”. ווארט, דאס מיינט נישט סתם דערמאנען, נאר גארנישט. ער זאגט אז די הלכה זאגט עפעס, יא.
הלכה ט: אסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואסור להרהר אחר דין התשובה ממתנבא בשם עבודה זרה”. געווענליך ווען איינער קומט זאגן נבואות, איז דא וועגן וויאזוי מ’טעסט אים, אזויווי דער רמב”ם האט געברענגט. מ’טעסט נישט צו פיל, אבער מ’מאכט אפאר טעסטס, מ’בעט אים אן אות ומופת. אבער איינער וואס זאגט בשם עבודה זרה, ווייסט מען גלייך אויטאמאטיש אז ער איז א נביא שקר און א נביא בשם עבודה זרה, און מ’דארף אים בכלל נישט זיך מזדיין מיט אים. מ’פרעגט אים נישט קיין דינים, מ’פרעגט אים נישט קיין תשובה, “ואין שואלין ממנו אות ומופת”.
זאגט ער ווייטער, “ואם עשה מעשה”, אפילו אויב ער האט געטון אן אות ומופת, “אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו”. מ’טראכט נישט אפשר, זאגט ער, אפשר איז ער יא גערעכט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכל המחשב באותותיו שמא אמת הם”, יעדער איינער וואס טראכט וועגן זיינע אותות, שמא אמת הם, ער הייבט אן קלערן אפשר איז עס יא אמת, אמת מיינט צו זאגן אז ס’איז אמת אז דאס פראווד אז מ’דארף דינען עבודה זרה וכדומה? אדער אז די עבודה זרה האט אים מנבא געווען מיט אים?
Speaker 2: נישט אז צו דער אות איז אמת, ווייל דער אות האט ער דאך געזען אז ס’איז אמת.
Speaker 1: אמת מיינט צו זאגן אז ס’איז אן אמת’דיגער אות. ס’מיינט אז ס’איז נישט געווען א טריק, ס’איז נישט געווען א כישוף. דער כישוף איז נישט געשען.
אבער אפילו עשה, “שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא”. דו זאלסט אים נישט… מכשף דא מיינט אזויווי מעלה באוב, פון אפאר מיני… דאס אליין איז אן ענין פון נישט קיין רשות. מ’טאר נישט גלייבן. דער רמב”ם איז מסביר פארוואס מ’טאר נישט גלייבן, ווייל מיר גלייבן זיך אין די תורה באמת. אבער מ’טאר נישט גלייבן אזא מופת, ס’איז איינער וואס האט געמאכט א מופת, ס’איז א מכשף, ס’איז נישט קיין כח צו מאכן מופתים.
הלכה י-יא: נביא השקר
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, “וכן נביא השקר מתנבא בשם עבודה זרה”. און אזוי אויך א נביא השקר, איינער וואס זאגט נישט בשם עבודה זרה, אבער ער זאגט נביאות שקר, דאס הייסט ער זאגט אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט עפעס וואס דער אייבערשטער האט אים נישט געזאגט. “אף על פי שנתנבא בשם ה’ ולא הוסיף ולא גרע”. ס’איז דא צוויי מיני, ס’איז דא א נביא השקר וואס זיין עבירה איז אז ער איז מוסיף אדער גורע פון די תורה, ער זאגט אנדערש ווי ס’שטייט אין די תורה, ער לייגט צו מצוות אדער ער נעמט אראפ מצוות. אבער דער עצם די נביא השקר, אפילו ס’איז נישט געווען מוסיף אדער גורע, און ער האט סתם געזאגט שקר בשם ה’, איז אויך מיתתו בחנק.
דער רמב”ם זאגט, “נביא שקר”, איין מין נביא שקר איז ווייל ער איז מוסיף וגורע, ווייל מיר ווייסן אז ער איז א נביא שקר, ווייל דער אייבערשטער האט געזאגט אז ס’גייט נישט משתנה זיין די תורה. דאס האט ער געזאגט נאך די תורה. און סתם ווייל ער איז א נביא שקר, דאס הייסט אפילו די עבירה איז נישט אין די זאכן וואס ער האט געזאגט. ווען ער איז מוסיף וגורע איז די עבירה אין די זאכן וואס ער האט געזאגט. דא איז די ווארט איז, אפילו ער האט געזאגט גוטע זאכן, אבער די שקר איז אז דער אייבערשטער האט אים געזאגט און ער האט אים נישט געזאגט.
די ריזען פארוואס דאס איז די דין פון הלכות יסודי התורה, איז די ריזען פארוואס מ’געבט חנק פאר איינער וואס זאגט מוסיף וגורע, איז ווייל מיר ווייסן אז ס’איז א שקר. אויסער וואס ער איז עובר אויף לא תוסיף, איז אויף דעם קומט זיך די מיתה קומט זיך אויף די חלק השקר. אבער ער זאגט סתם בשם ה’, וויאזוי ווייסטו אז ס’איז נישט אמת? ווייל ס’איז נישט געשען. ווייל דער אות ומופת איז נישט געשען, “שנאמר והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר”. זאכן וואס ער האט נישט געהייסן זאגן, אדער “אשר ידבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר”, רייט? דא זענען די ערשטע נביא שקר, און די צווייטע איז “נביא בשם עבודה זרה”, “ומת הנביא ההוא”.
דיון: פירוש “אשר יזיד”
Speaker 2: איך מיין די ווארט דא איז “אשר יזיד”. “יזיד” גייט ארויף אויף די “לדבר בשמי”. נישט “בשם אלהים אחרים” איז אייביג א “יזיד”. “יזיד” – אויב ער האט זיך געדאכט אז ער זעט א נבואה, איז עס א שוגג.
Speaker 1: איך ווייס נישט, די תורה זאגט אז ער איז א מזיד, מוז זיין. איך ווייס נישט.
דא איז זיכער עבודה זרה, איז אינטערעסאנט אז דאס איז אין שופטים, סאו ס’איז פאני פארוואס די רמב”ם האט עס בכלל אריינגעלייגט דא. דא רעדט מען פון מדיח, און בכלל אפילו די הלכה, די מצוה פון נביא שקר שטייט נאר דא, נישט אין דארט. ס’איז פשוט.
Speaker 2: יא, אין מסית ומדיח שטייט דארט אין סנהדרין.
Speaker 1: יא, יא, אבער ס’איז נישט געברענגט די מצוה, ס’איז נישט געברענגט די הלכות, ס’איז נישט געברענגט אלע זאכן. ס’איז פאני. ס’קען זיין אז גאנץ דין נביא שקר איז א סניף פון דעם מדיח. די גמרא איז אויך קאנעקטעד די ביידע זאכן. מ’דארף קלארער מאכן דאס.
זאגט די רמב”ם, יא, “אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה”, סיי ער איז מתנבא עפעס וואס איז שקר, ווייל ער האט עס קיינמאל נישט געזען במראה הנבואה, אדער ער האט עס געהערט במראה הנבואה. יא, אינטערעסאנט, “רבותא קאמר”. וואטעווער, “שמע” מיינט ער האט עס פארשטאנען און געהערט, ס’איז נישט קיין חילוק.
“או מי ששמע דברי נביא חבירו” – אדער נביא שקר קען אויך מיינען אז ער זאגט נאך פון א צווייטן נביא, ווי ער זאגט “דבר זה לא נאמר לי בנבואה, אלא לפלוני נאמר לו ואני מתנבא בו”. דאס איז אינטערעסאנט. די נביא איז אמת, ער האט א חבר וואס איז א נביא אמת, אבער ער זאגט “איך האב עס געהערט”. הרי איז ער א נביא שקר, ווייל וואס ער זאגט איז ליגנט. ער זאגט עפעס וואס ער האט נישט געהערט אין נבואה.
Speaker 2: אפילו איינער קוקט אין חומש און ער זאגט וואס ס’שטייט אין חומש, איז עס אויך “מתנבא מה ששמע מחבירו”. אויב ער זאגט עס בתור נבואה.
Speaker 1: יא, יא. די ביידע זענען נביא שקר, ומיתתו בחנק.
הלכה יב: לא תגור ממנו – אסור להמנע מהריגת נביא השקר
Speaker 1: יא, און אויך אויף נביא שקר שטייט די הארבע זאך אז מ’טאר נישט רחמנות האבן אויף אים. זאגט די רמב”ם, “כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וזכותו, שהרי הוא הולך בדרך הנבואה, כיון שנתברר שקרו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תגור ממנו”. וועט מען גיין טראכטן אויף אים אז ס’איז אמת. ווייל מ’מוז זיין אז מ’רעדט פון איינער וואס האט שוין עפעס א דרגא. וואס געשעט אויב נישט? איז ער סתם א משוגענער און זיין ווארט איז גארנישט ווערד.
דיון: פארוואס שטייט נביא שקר אין הלכות עבודה זרה
Speaker 1: ס’זעט אויס אזוי, ס’זעט אויס אז דער נביא שקר איז נישט עפעס א דין ווייל ער האט געזאגט א שלעכטע ווארט אזויווי א מגדף. ס’איז עפעס א דין אין שמירה אויף כלל ישראל פון מענטשן וואס קענען מדיח זיין. וועגן דעם האט דער רמב”ם אים געלייגט נאך מסית ומדיח. ס’איז נישט אזא מענטש האט ארויסגעזאגט פון מויל שלעכטע זאכן. ס’איז אן אדם חשוב וואס קען האבן א שלעכטע השפעה אויף כלל ישראל. איך זאג, וועגן דעם לייגט מען אים נאך מסית ומדיח. ס’איז נישט אזא גדר אזויווי מגדף, ער האט ארויסגעזאגט די ראנג מענטשן א מויל. ער זאגט אפילו א גוטע זאך. דער נביא שקר מוז נישט זיין אז ער זאגט א שלעכטע זאך. ער איז הולך בדרכי הנבואה, ער איז איינער וואס האט א השפעה אויף מענטשן.
וואס געשעט ווען סתם א פלאמבער זאגט אינמיטן זיין ארבעט, “אוי, איך האב יעצט געהאט א נבואה”? ער איז א משוגענער, ער זאגט נארישע ווערטער, אויף אזא איינעם איז נישט דא קיין נפקא מינה. וועגן דעם האט דער רמב”ם אים אריינגעלייגט אין די קאטעגאריע פון מסית ומדיח.
וואס שטייט דא איז אבער אז מ’טאר א מענטש נישט צוגיין און זאגן, “איך קען דיך הארגענען, דו ביסט א פושע, דו ביסט א צדיק, דו גייסט אין מקוה הונדערט מאל, דו ביסט א מנויה”. פארוואס זאל איך טראכטן? דער רמב”ם זאגט אזוי, פארוואס זאל א מענטש זיך מונע זיין פון צו הרגענען א נביא שקר? איך מיין, ס’איז דאך נאר א נביא שקר. ער איז דאך א נביא שקר, מ’דארף אים הרגענען, ער זאגט שקר. ניין, ער איז דאך אן אדם במעלה וואס גייט בדרכי הנבואה, ער הייסט אן עובד ה’, ער איז שוין אים “בזאת נברא הנביא”. איז דא א לאו פון “לא תגורו מפני איש”.
איך האב געמיינט צו זאגן אזוי, אויף די פריערדיגע קשיא פארוואס דער רמב”ם האט אריינגעלייגט די זאכן אונטער מסית ומדיח, זאג איך אז ס’איז נישט קיין דין פון זאגן שלעכטע ווערטער, ס’איז א דין פון האבן א שלעכטע השפעה אויף אידן, אזויווי מסית ומדיח. ס’איז אין די קאטעגאריע ענליך צו מסית ומדיח. וועגן דעם מאכט עס אסאך סענס אז איינער וואס איז הולך בדרכי הנבואה איז עס א גרויסע עבירה, און איינער וואס איז נישט הולך בדרכי הנבואה איז עס נישט אזוי.
דער צווייטער פשט, דער של”ה הקדוש איז נישט מסכים, אבער איך מיין אז די עיקר ריזען איז, איינער וואס איז הולך בדרכי הנבואה איז אזויווי דער רמב”ם האט געזאגט אין יסודי התורה, אז ס’איז נישט פשט… מענטשן גראדע האלטן נישט אזוי. הולך בדרכי נבואה, מענטשן קענען מיינען אז א מענטש קען וועלן א נביא זיין א פלאמבער.
דער איד וואס האט געלערנט רמב”ם ווייסט אז מען קען נישט.
דער רמב”ם לייגט דא צו א תנאי אז הולך בדרכי נבואה איז א תנאי אפילו אויף נביא שקר.
און אויף דעם פארשטייט דער רמב”ם אז ס’איז א…
הלכה יב (המשך): “לא תגור ממנו” — מ’טאר נישט מורא האבן
Speaker 1:
דאס איז דער צווייטער פשט וואס דער רמב”ם זאגט, וואס איך בין נישט דאכט זיך מסכים, אבער איך מיין אז דער עיקר ריזען (reason) איז, איינער וואס איז הולך בדרכי הנביא איז אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט אין יסודי התורה, ס’איז נישט פשט אז מענטשן גראדע האלטן נישט אזוי, ס’איז נישט פשט אז הולך בדרכי הנביא, מענטשן קענען מיינען אז א מענטש קען ווערן א נביא אזוי ווי א פלאמער (plumber). דער וואס האט געלערנט רמב”ם ווייסט אז מ’קען נישט. דער רמב”ם לייגט דא צו א תנאי, אז הולך בדרכי הנביא איז א תנאי אפילו פאר נביא שקר. און אויף דעם פארשטייט דער רמב”ם ס’איז אן אמת’דיגע סברא. דאס הייסט לאמיר פארשטיין אפילו אליבא דאמת, אפילו אונז וואס מ’האבן געלערנט רמב”ם, וואלט אויך געקענט האבן א הוה אמינא נישט צו הרג’ענען דעם מענטש, ווייל ער האט דאך פראבירט צו גיין בדרכי הנביא. אויף דעם זאגט די תורה “לא תגור ממנו”, האב נישט מורא פון אים, ס’איז א גרויסע צד, די הלכה איז אזוי ענטי (anti) מורא האבן פון מענטשן וואס מ’זאגט ער האט כוחות, ער האט פראבירט, ניין, ער זאגט עפעס א שקר, חייב מיתה.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואין המונע עצמו מללמדו חובה”, מ’קען זאגן פאר’ן בית דין, דער נביא שקר וואס האט געזאגט, “אוי הפחד וירום דברו”, איינער וואס האט מורא פון אים, “הרי הוא בכלל”, ער זאגט עס נישט מורא צו זיין, “הרי הוא בכלל”, מ’טאר נישט מורא האבן פון אים.
נביא שקר ווערט נאר געדן אין בית דין של שבעים ואחד
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואין דנים נביא שקר אלא בבית דין של שבעים ואחד”. אויך דער נביא שקר מען דן אים נאר בבית דין של שבעים ואחד. אהא. סאו דו זעסט אויכעט ווי ס’קומט אהער א מעשה מיט א ידוע. סאו וואס א דין פון כלל, וואס א דין פון ציבור, איז נישט קיין דין פון א יחיד וואס האט געזאגט ראנג ווערטער. ס’שטייט, ער זאגט ס’איז א פסוק, א משנה, איך ווייס נישט פארוואס. זאגסטו יא אזוי, אז ווייל דער פשט איז די נושא פון נביא שקר איז מער א נושא פון ווער איז דער ריכטיגער מנהיג, ווער איז דער ריכטיגער מדבר בשם השם. ס’איז נישט קיין קליין. סאו קענסט זאגן אפילו אזוי, אויב איך זאג פאר מיין פריינד א נביא שקר און ס’איז נאר איין מענטש, איז נישטא קיין דין נביא שקר, ס’איז נאר איינער וואס האט עפעס א ציבור’ישע… סאו דאס איז א פראפאזישן (proposition) אז הולך בדרכי הנביא, מענטשן הערן אים.
—
הלכות עבודת כוכבים — נשבע בשם עבודה זרה
הלכה יג: נודר אדער שבועה בשם עבודה זרה — לוקה
Speaker 1:
דא גייען מיר אונז לערנען די דעם, נישט ביי עבודה זרה. א נייע מצוה פון איינע פון די מצוות וואס ער האט אויסגערעכנט ביי עבודה זרה. אין די קאטעגאריע פון עבודה זרה שטייט “נשבע בשם עבודה זרה”. ס’איז דא א מצוה פון יא נשבע זיין בשם השם, דאס מיינט אז מ’דארף דעם אייבערשטנס נאמען באקומען בכבוד, בשבועה.
און איינער וואס מאכט א נדר אדער א שבועה בשם עבודה זרה, זאגט ער באקומט מלקות, שנאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, זאלסט נישט דערמאנען עבודה זרה.
פארוואס איז שבועה בשם עבודה זרה ערגער ווי סתם דערמאנען?
זעען מיר אפילו אין דעם פסוק, אקעי? יא, איך האב עס נישט געוואוסט, איך האב געמיינט אז ס’איז אין יתרו, אין משפטים. אבער מיר האבן געזען דא שוין צוויי מאל, מיר האבן געזען דארט אויך די אזהרה פון א נביא בשם עבודה זרה, רייט? דאס איז דא איז די קאנעקשן לכאורה. דער פסוק לערנט אויך ארויס אז א נביא טאר נישט רעדן בשם עבודה זרה, אבער אויך נאך א זאך, מ’טאר נישט מאכן א נדר בשם עבודה זרה. איך האב געמיינט אז דאס איז די הזכרה, איך האב געמיינט אז דאס איז ווי ער מאכט א נדר בשמו אדער א שבועה בשמו.
די הארבקייט פון מאכן א נדר אדער א שבועה בשם עבודה זרה איז הארבער ווי סתם דערמאנען די עבודה זרה’ס נאמען, ווייל דאס איז אן ענין פון כבוד. ווען א מענטש וויל פראוון אז ער מיינט אמת, זאגט ער, “איך שווער אין די נאמען פון מיין קינד, אין די נאמען פון די אייבערשטער, אין די נאמען פון משה רבינו”, אזויווי דו האסט נעכטן דערמאנט. אז ער נשבע בשם עבודה זרה, ווייזט ער אז די עבודה זרה איז ביי אים די חשוב’סטע זאך, באקומט ער אויף דעם מלקות. די אמת’דיגסטע זאך אפילו, כביכול.
שבועה לגוי ביראתו — אסור אבער נישט לוקה
און איך האב נישט געוואוסט, סיי ווען ער שווערט אזוי סתם אזוי פאר זיך, און איך האב נישט געוואוסט אז אפילו פאר א גוי, ער מיינט אז פאר די גוי האט ער אזוי געפראווט, איז אויך א גרויסע עבירה.
אויסער דעם, א שבועה לגוי ביראתו אויך טאר מען נישט. אויף דעם באקומט מען נישט מלקות, אבער ער וויל א שבועה פון די גוי, ער זאגט פאר די גוי, “שווער מיר אין די נאמען פון דיין עבודה זרה”, איז פשט אז די גוי גייט יעצט, דו גייסט אים מאכן דערמאנען די עבודה זרה’ס נאמען. אזויווי א… וועלכע איסור איז דאס? דו ביסט גורם אז די גוי… נאר אויב די גוי מעג, איז נישט קיין חשש. איז דאס א לפני עור פאר די גוי, אדער איז דאס ווייל דאס איז אן איסור פאר די מענטש, פאר די איד, צו מאכן?
Speaker 2:
ער איז אים גורם. די דין פון פארקויפן בהמות לפני אידיהם איז אויך דאס, ווייל ער גייט מאכן אן עבירה דורך דיר.
Speaker 1:
און ער זאגט אז מ’האט אויף דעם געווען אויך א הלכה למעשה, ער ברענגט. אקעי, מ’וועט זען.
הלכה יד: אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה — אסור
Speaker 1:
און אפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה איז אויך אסור. מ’טאר נישט דערמאנען שם עבודה זרה בכלל, זאגן די נאמען פון עבודה זרה. פלעין זאגן די נאמען פון עבודה זרה איז אויך אסור, אפילו אן א שבועה. דאס איז אויך “לא תזכירו”. אקעי, נישט… אגעין, דאס איז אזויווי די אסאך מצוות וואס מיר האבן געזען אז ס’איז דא מער ווי איין מינינג פון די זעלבע פסוק. אבער אויף דעם זאגט ער באקומט מען מלקות.
Speaker 2:
איז דאס נישט עפעס א לאו שאין בו מעשה?
Speaker 1:
ניין, וואס איז דאס? איך מיין אז דאס איז ווי א קלענערע לעוועל פון “לא תזכירו”. די עכטע “לא תזכירו” איז א…
דער עכטע איסור איז “לא תזכירו את שמותיהם”. נאכדעם איז דא “לא יזכיר את שמות אלהים אחרים”. זאגט דער רמב”ם ווייטער, למשל, “לא יאמר אדם לחבירו ‘שמור לי בצד עבודה זרה פלונית’, וכיוצא בזה”. “מאך א סימן דורך אן עבודה זרה”, “ווארט מיר ביי יענע עבודה זרה”, וכיוצא בזה.
עבודה זרות הכתובות בתורה — מותר להזכיר
זאגט דער רמב”ם, אבער ס’איז דא עבודה זרות וואס מ’מעג יא דערמאנען זייער נאמען. אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, למשל, דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה האט דערמאנט פעור און מרקוליס. זאגט דער רמב”ם, “כל עבודה זרה הכתובה בתורה הקדושה, מותר להזכיר את שמה, כגון פעור ובעל ונבו וגד וכיוצא בהן”. פעור שטייט אין די תורה, און בעל, יא, די אידן האבן געווען “נכשלים בבעל פעור”. בעל שטייט דאך, בעל איז געווען דער… אין דניאל מיין איך שטייט עס. “כרע בל קרס נבו”. און גד, “העורכים לגד שולחן”. וכיוצא בהן מעג מען יא. פארוואס מעג מען יא? ווייל אויב די תורה אליינס האט געווען עובר אויף די איסור פון “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, איז די פשוט’ע תירוץ, מ’מעג.
דיסקוסיע: פארוואס דערמאנט די תורה אליין נעמען פון עבודה זרה?
Speaker 2:
ניין, מ’קען זאגן אן אנדערע תירוץ. ער דערמאנט עס ווייל מ’דארף עס דערמאנען, ווייל ס’שטייט אין די תורה.
Speaker 1:
ס’איז אן אינטערעסאנטע הלכה, איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין בעסער. ווייל איך פרעג דיר א קשיא, אויב איז דא אן איסור צו מזכיר זיין די שם עבודה זרה, פארוואס איז די תורה אליינס מזכיר די שם עבודה זרה? ס’איז דאך א קשיא. מ’קען זאגן אז געווענליך עבודה זרות, זייער נאמען ברענגט עפעס ארויס זייער חשיבות, ווי די הייליגע… אין די ווארט עבודה זרה שטייט שוין א שם כבוד. ווארשיינליך די נעמען וואס די תורה שטייט, האט שוין די תורה געגעבן א לשון גנאי אין דעם, אדער מ’האט אוועקגענומען די כבוד דערפון. איך ווייס נישט, סאמטינג איז פאני. מ’זעט אפילו אין די תורה… ניין, ס’שטייט נישט “אדון פעור” אדער “האל בעל”. דאס איז די איסור, פארשטייט זיך. אבער איז דא אפילו אן דעם? אקעי. איך פרעג דיר, ס’איז דאך א קשיא וואס איז מיר אלעמאל שווער, אז אין די תורה אליינס איז דא א שם לוואי צו אן עבודה זרה פלונית, רייט? “לפני בעל צפון תחנו”. ממש א סימן, ממש די זאך. מ’דארף עס בעסער פארשטיין.
מצד שני, איז דא יא פלעצער אין תנ”ך וואס מ’זעט אז די חומש זאגט נישט די נאמען פון עבודה זרה. למשל, איש בושת, אין ספר דברי הימים, און אין אנדערע פלעצער שטייט איש בעל. מ’האט אים גערופן איש בושת, ווייל באמת האט ער געהייסן איש בעל. מ’האט געמאכט א גאנצע מבוכה, וואס איז פשט? באט די תנ”ך סאמטיים טוישט יא די נעמען פון עבודה זרה לגנאי. ער זאגט נישט די נאמען פון עבודה זרה כדי צו מקיים זיין די מצוה. און אין אנדערע פלעצער אין תנ”ך זאגט ער יא. זעט מען אז ס’שטייט יא “בעל פעור”. מ’דארף נישט זיין פרומער ווי די תורה. אויב די תורה אליין זאגט די נאמען, מעגסטו אויך אזוי. יא, גוט, ס’מיינט אז מ’איז אויפ’ן פלאץ זאכן צו, אזוי ווי איך האב געזאגט, אז מ’רעדט ווען דער נאמען פון די עבודה זרה האט אין זיך עפעס א חשיבות.
א גענצער רב עבודה זרה איז א אפיקורס, ווען מ’רופט זיינע נעמען האט עס אין זיך א חשיבות. ער לערנט ארויס א נייע הלכה, א נייע קולא. ער פרעגט א קשיא אויף די משנה: ס’שטייט דאך “אלו הן הגולין”, וויאזוי מעג מען זאגן די משנה? אלא מאי, דאס איז שמות אדיוטות. איך טראכט, מ’קען דאך אלעס לערנען פון מודה טוב. ס’הייסט, איינער איז דערמאנט שם השם, יא? ער דערמאנט נאר, ער רעדט פון א גוי, נישט משום “בפיהם”, ער זאגט, “אשמור לי בצד בית המדרש”, יא, “בצד בית המקדש”. ס’איז פאר מיר א וועג פון… יא, ס’איז ווייל נאר זאגן דעם שם איז שוין א פסע. ס’ברענגט אפילו, אזוי ווי דער ריב”ש האט געזאגט, מ’זאל נישט זאגן נעמען פון מלאכים, מלאכים קדושים. ס’איז א ענין פון קריאה בשם, ס’איז דאך, ס’קומט דער אייבערשטער, ס’קומט א השראה פון דארטן. ס’קען זיין ביי עבודה זרה איז אויך דא אן ענין, אבער אויב מ’נוצט עס אהערצוברענגען וואס ס’שטייט אין די תורה, איז שוין נישט די פראבלעם, ס’איז אנדערש.
גורם לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה — אסור אבער נישט לוקה
זאגט דער רמב”ם נאך א סעיף, אז “אסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עבודה זרה”. דאס איז גורם זיין א צווייטן, אזוי ווי פריער האט ער געזאגט, א גוי אדער א איד, נישט קיין חילוק. נודר מיינט א נדר, מקיים מיינט אויך א שבועה? יא. אבער לוקה איז נישט. אה, דער רמב”ם זאגט אליין, “ואינו לוקה, דזה אסור. אבל אינו לוקה, אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והנשבע בשמה”. דאס הייסט, מ’טוט א מעשה. אבער גורם זיין יענעם איז אסור, אבער מ’איז נישט לוקה.
—
סיכום: דער פסוק “ושם אלהים אחרים לא תזכירו” — מערערע שיכטן
Speaker 1:
אקעי, סאו דאס איז נאך אן אינטערעסאנטע זאך. פארוואס איז עס אריינגעקומען דא? ס’איז אריינגעקומען דא ווייל ס’איז אויך פון די זעלבע פסוק פון “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, ס’נעמט אריין סיי די ענין פון מתנבא בשם עבודה זרה, און סיי דערמאנען די נעמען פון עבודה זרה, אדער מאכן איינער זאל שווערן בשמה, אדער מאכן אז איינער זאל נישט בעזן בשמה. איז אלעס אסור, און דאס איז אזויווי גדרים פאר עבודה זרה, ס’איז נישט אליין די עבודה זרה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות עבודה זרה פרק ה – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/vxc6cdsvnjwxazx1ufwuu/DR041.mp4?rlkey=priigyncbf5nexgfghmudg7zs&dl=0
📌 This Shiur Also On