הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
הנחמה שבהתבוננות במציאות – שבת נחמו
הקדמה: כיצד ממשיכים אחר גלות השכינה
ערב שבת ואתחנן, שבת נחמו. בשיעורים האחרונים עסקנו בסוגיית בין המצרים על פי עניני הימים, וכעת עומד אני בספק שאיני יודע לפתור לעולם: כיצד ממשיכים הלאה לאחר שדיברנו על גלות השכינה, על המצב האמיתי, על המציאות כפי שהיא. שלושה שבועות שלמים עוסקים בכך, ותשעה באב הוא שיאו של הענין. ותמיד נדמה לי, באמת, כי קשה עד למאוד להמשיך הלאה מכאן, ועל כך גופו צריך ללמוד ולעמוד.
וכבר דיברנו על זה, ואמרנו כי אי אפשר לדבר באמת על גלות השכינה כל עוד אין מבינים את השמחה המונחת בתוכה. שהרי שמחה אין פירושה אלא להיות חי, פשוט להיות בחיים. אדם מת אינו אבל כלל, שכן האבלים הם החיים, ואילו המתים אינם מסבים צער ואינם שרויים באבל, כי אינם בחיים. האבלים הם החיים, ועל כן מוכרחים כבר בתוך האבלות עצמה להכניס שמחה מרובה, חיות מרובה, אור מרובה — שאם לא כן, אין כאן חיים כלל.
וכל זה הוא שפותח לנו את העין לראות את מצב השכינה לאמיתו. כמו שאמרה השכינה למרן הבית יוסף, כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים, באותה התגלות שאמרה לו “אילו ידעתם” — אילו ידעתם מה גודל הצער שיש לי. במילים אחרות: אילו יכול היה אדם להביט בעיניים פקוחות על המציאות, בלא כל אותם כיסויים של דברי חיזוק, בלא כל אותם דברי שטות והבל — לא היה יכול לשאת זאת, לא היה מוצא שום טעם, לא היה טעם בחיים. כך כתוב בהתגלות השכינה למרן הבית יוסף — איני זוכר את הלשון המדוייק — והם קיבלו זאת כדבר חשוב ומרכזי מאוד, כהתגלות מרכזית של מה שמשמעו לגעת ולתפוס את צער העולם, את צער השכינה.
סדר החכמים: לחיות בתוך החורבן
וכך הוא אכן האמת. אילו היינו ראויים, כמאמר רבי יוחנן, אילו היינו מבינים באמת, לא היינו יכולים לאכול בשר ולא לשתות יין, לא לשאת אשה ולא לעסוק בפריה ורביה, ולא לעסוק בישובו של עולם כל השנה. אלא מאי? אם כן לא יהיה עולם כלל, ולא יהיה מי שהקדוש ברוך הוא יגאל. על כן תיקנו החכמים סדר, כדרכם בכל דבר לתקן בחינה של דרך הממוצע: כל השנה נושאים אשה, אך בשעת החתונה זוכרים ואומרים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” (תהלים קלז), ומשמיטים דבר יפה אחד מן החתונה, תכשיט אחד, וכיוצא בזה. אדם בונה לו בית, ומשייר בו זכר לחורבן.
במילים אחרות: כל זה נובע מכך שאי אפשר באמת לחיות בתוך החורבן, וצריך להבין זאת היטב. וזה מה שאני מבקש לבטא — ומן הסתם כבר נאמר בדרכים רבות — אך זו הנקודה הראשונה, הדרשה הראשונה של שבת נחמו: קשה הדבר באמת עד מאוד.
הסתר פני הסתרה
אנו חיים חיים שלמים בתוך הסתרה מסויימת, שאפשר לקרוא לה הסתר פני הסתרה. שאילו היה אדם תופס באמת את המציאות של העולם — מצד הרע שבה, מצד החסרון שבה, לא מצד הטוב שעתיד להיראות אלא מצד החסרון — מצד מה שקרוי גלות השכינה, מצד מה שיש להרהר בו בתיקון חצות בכל לילה; שהרי אין הדבר פוסק בתשעה באב, ומשמתחילים שבעה דנחמתא אין מפסיקים לומר תיקון חצות, ככל שהדבר משמעו, כפי שלמדנו — אילו הביט אדם על זה באמת, לא היה יכול לחיות, והיה שרוי בדכדוך גמור. ואין זה מליצה בעלמא: מי שמעיין בקינות עלול להתמלא דכדוך גמור מהן.
עלנותה של השכינה במגילת איכה
אם כן, אלא מאי, מה היא העצה? הרהרתי בכך בעיוני במגילת איכה, ואומַר כך: הנביא ירמיהו מקונן על השכינה, מקונן על עיר ציון וירושלים. והמילה העיקרית — ואף שאין זה שיעור על איכה — כמעט כל הענין מונח במילה הראשונה, בפסוק הראשון: “איכה ישבה בדד” (איכה א, א). השכינה יושבת בדד — ולומדים שהיא בדד מבעלה ובדד מבניה, אין לה חברים, אין לה יחוד, היא לבדה, היא עלנה. ובמה עלנותה? אחד הדברים הנאמרים שם הוא שכל רעיה בגדו בה — “כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ” (איכה א, ב).
וכשמגיעים לפרק השני, מתחיל הנביא לדבר על כך שאי אפשר אף להעמיד דבר לעומתה: “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” (איכה ב, יג). פסוקים אלו הם שהזוהר התלהט בהם מאוד בהקדמות הזוהר, שכן הזוהר כולו הוא במובן מסויים תשובה על מגילת איכה, וצריך לזכור זאת. “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ” (איכה ב, יג). זהו הפסוק שעליו בנוי הזוהר, על אותו “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כיצד מוצאים את ה״יִרְפָּא לָךְ”.
האבל שהוא לבדו
וכוונת הדבר: בדרך כלל, כשם שאדם היושב שבעה, אדם השרוי באבלות — הוא לבדו. כל אבל הוא לבדו. “אבל אין לו פה”, הוא אינו יכול לדבר, אינו יכול לבטא את אשר הוא מרגיש. אנשים רבים תיארו זאת: היו שרויים באבלות, אירעה איזו טרגדיה, והם יוצאים החוצה, והעולם כמנהגו נוהג, כל העולם ממשיך הלאה. מה פירוש? אותה בדידות עצמה גורמת לאדם להרגיש רע, להרגיש כאילו הוא היחיד, כאילו הוא אבוד, כאילו הוא היחיד שקורהו מוות, שאירעה לו טרגדיה, והעולם כולו ממשיך הלאה. ואומר לו האדם: אל תדאג, אינך כה גדול בעיניך — גם אתה תמות, ובדרך צאתם מן השבעה שלך יהרהרו האנשים רק בעומס התנועה שבדרך הביתה, ולא יחשבו עליך כלל. וזוהי גזירה על כל אדם, ועתה אני מת בלבבי.
הנחמה: אינך לבדך
וזוהי העלנות. ועל כך יש נחמה: כשבאים לנחם אבל, אחד הדברים העיקריים הוא — אין צורך באמירת תורות ובהשמעת הקושיה ובתירוץ מדוע כך וכך. העיקר הוא, שבבואנו לנחם אנו מראים לאבל שאינו לבדו. זהו סדר העולם, סדר היהדות, כמו שאומרים “בתוך שאר אבלי ציון וירושלים” — אין אתה האבל הראשון ואין אתה האבל האחרון, יש סדר, ואנו עמך. מכניסים את הדבר בתוך הקשר, ובכך יש נחמה מסויימת, כמו שאומרים “צרת רבים חצי נחמה”.
ועל זה אומר הנביא, וכך פירש רש״י באיכה, “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” — מה אשוה לך ואנחמך, שאין לי מה להעמיד לעומת צרתך. אילו היה לי אחר, אילו יכולתי לומר: הבט, גם עיר פלונית עברה ענין דומה — כי אז היה אפשר לחיות עם זה, שהרי הוא חלק מן המציאות, חלק מן העולם. וכשאדם מבין שדבר מה הוא חלק מן העולם, הוא נרגע, אך כאן אין הדבר קיים. “מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” — אם כן, “כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ”, אין לי נחמה, אין דברי תנחומים שאוכל לתת לך, שכן שברך גדול מכל שאר הערים, גדול מכל שאר הצרות, וגם בזאת את לבדך. אין לך אף עם מי לקונן, מלבד שאין הם רוצים לקונן עליך; ואם בכל זאת מקוננים, שוחקים הם ולעגם על פיהם. שחוק על כל עמי — כל שאר האנשים שוחקים, אומרים: הא, ידעתי, “יושבת בדד”. שוחקים, אך אינם מקנאים, ואינם משתתפים בצער באמת, ואינם יכולים להשתתף, שכן אין להם אותו סוג של בעיה.
תפקידו של נביא: מעיד, מדמה, משוה, מרפא
וכשאומר זאת הנביא, מתעורר לכאורה בפסוק הבא ענין נפלא. שהרי הוא נביא, וירמיהו נביא היה, וירמיהו כתב את מגילת איכה, כמאמר המדרש וכדברי חכמים. ותפקידו של נביא, של נביא אמת, הוא זה: נביא אמת הוא אדם היכול להרים את המציאות, להרים את צער השכינה, להרים את מצב השכינה אל השער, אל השמחה. תהא המציאות אשר תהא — הוא מסוגל להרימה.
ובאמת, כשנאמר “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” מתעוררת מיד קושיה: מה פירוש “מָה אֲעִידֵךְ”? בשר ודם, אדם המדבר בשכל אנושי, מוכרח לחיות עם כיסויים מסויימים, עם לבושים מסויימים, שכן אינו יכול לעמוד ישירות נוכח האמת. רק הקדוש ברוך הוא, “עֵינֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ”, הוא היכול להביט ישירות במציאות; ואילו אדם מוכרח לראות את עצמו בתוך לבושים מסויימים, בתוך מושגים מסויימים, מכניס הוא כל דבר בתוך מעשה, כדי שיוכל להרימו.
והנה אחד הדרכים לנחם אדם הוא להעמיד לו דבר לעומת צרתו, ובזה אמר הנביא “מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ” — אין לי. ומתעוררת הקושיה: הרי נביא הוא. מה אפוא תפקידו של נביא אם לא לבטא דברים שאין אחר יכול לבטא? מה תפקידו של נביא אם לא לומר דברים שהם באמת בגדר “מי ישוה לו”? “מי ישוה לך” — הרי זו ממש הלשון שאומרים בנשמת, ואני סבור שהוא פיוט הבא לאחר נשמת: “מי ידמה לך, מי ישוה לך, מי יערוך לך”. ואילו הוא אומר “מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ” — והלוא “מי ידמה לו” הוא כל תפקידו. מהו יהודי? נביא הוא אדם המחובר עם השכינה, המחובר לאותם סוגי דברים שהם “מי ידמה להם ומי ישוה להם”. ואם כן, מה טענתו — “מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ”? הרי הן ארבעת הפעלים שבפסוק.
ארבעת הפעלים שבפסוק
להעיד, לדמות, להשוות, לרפא — כל אלה הולכים יחד, וזהו תפקידו של הנביא. תפקידו למצוא כיצד להעיד: “הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם” (דברים ל, יט) — זה היה תפקיד הנביא הראשון, משה רבינו, וכן ישעיהו הנביא. הם מעידים בישראל את המציאות, “הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ” (דברים ל, יט) — הריני מראה את המציאות. אני משוה, אני מדבר על אותם דברים שאין דומה להם, שאין בהם באמת דומה — ואף על פי כן אפשר לבטאם. שהרי זה תפקידם של דברי תורה, של האלף בית של התורה — לתת מילים לכך.
ומהו לדמות? “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה” (הושע יב, יא). “גדול כח הנביאים שמדמין את הצורה ליוצרה” (בראשית רבה כז). גדלות הנביאים היא שהם מסוגלים לדמות דברים שאי אפשר לדמות. וכיצד? כי לכך הוא נביא, זה תפקידו. וזהו “מִי יִרְפָּא לָךְ” — ועל כך נאמר “כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ” (שמות טו, כו). זה היה מן הדברים הראשונים שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל בצאתם ממצרים: “כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ” — אני יכול לרפא את המציאות, אני יכול לרפא. “וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה׳ הֶהָרוּס” (מלכים א יח, ל) — אני יכול לרפא את המציאות מתוך שהוא מביט עליה בבהירות. הוא מעיד, והוא משוה, והוא מדמה, והוא מנחם, והוא מרפא. זהו הדבר. והוא אומר “איני יכול” — וזו ממש קושיה, שהרי זה תפקידו.
נביאי השקר: שוא ותפל
על זה אומר ירמיהו את הפסוק הבא, ומקונן ואומר: אשיב לכם — הנה נביאיך, נביאיכם, וכוונתו כאן לנביאי השקר שלמדים בספר ירמיהו. ומכאן רואים כי ספרו של ירמיהו הנביא הוא, שכן הוא התמודד ונאבק עם נביאי השקר, כחנניה בן עזור וחבריו, שהעידו ואמרו כי כלי ה׳ שבים מבבל, ועשו סימנים שלמים, אותות ומופתים, ונתנו חיזוק לעולם שלא ייבהלו, שהכל ישוב אל תיקונו, שהכל יהיה טוב. וירמיהו הנביא אומר: התופס אתה? נביאיכם בוגדים בתפקידם להיות נביאים.
“נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים” (איכה ב, יד). נביאיך, אלה שתפקידם להעיד ולדמות ולהשוות ולנחם ולרפא, אמרו במקום זאת “שָׁוְא”. “שוא” פירושו שקר, כלום, אשפה, לא אמת. “וְתָפֵל” פירושו דברים חסרי טעם, כמו “היכל תפל בלי מלך”, דברים חסרי טעם, כדבר שאין בו מלח שקרוי תפל.
לגלות עונך
והם לא גילו על עונך, כמו שאמרו בגמרא “יְגַל שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ” (איוב כ, כז). תפקידו הראשון של נביא, תפקידה הראשון של השגה, הוא לגלות את העוון, להיות בהיר עמו. כמו שאמרו “ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם” (יומא ט). ואף שביומא נאמר הדבר, חושב אני שיש בו רמז על בית שני, שכן אמרו חז״ל כי השבר שבידינו — שהם קוראים לו שנאת חינם — הוא בבחינת “אחרונים שלא נתגלה עונם ולא נתגלה קצם”. אין אנו יודעים כלל מהי בעייתנו. ומה שאין אנו יודעים אין פירושו שאין אנו יודעים באמת — אפשר לעיין בגמרא ולראות שכתוב “על שנאת חינם” וכיוצא בזה — אלא שאין אנו תופסים זאת, אין לנו האחיזה, אין לנו הכוח, אין לנו נביא. וזהו התפקיד, זהו משמעו של נביא.
וזה פירוש הדבר שכשאומרים כי אין לנו נביא: אין לנו אחד המסוגל להביט במציאות בעיניים ולומר מה היא. יש לנו כל מיני אנשים האומרים כי אם יגלו את העוונות, “לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ”, אפשר לשוב בתשובה, אפשר לתקן את השביות, את הפראות, את החוצפה, את ההנהגה שאינה כשורה; ואם לא — הרי הנביא דוחה, והוא “מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים”, דברי שקר ודברים הדוחים מן הדרך. במקום להשיב את הדרכים, “לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ”, דוחים דברי הנבואה את האדם מן הדרך.
מהו “תפל”? ביקורתו העמוקה של ירמיהו
הרהרתי כך: מהו “מַשְׂאוֹת שָׁוְא”? כל הלשונות מבינים אני. “מַדּוּחִים” — מבין אני מה הוא. “שוא” — שקר, או כמו “אֵיפַת שָׁוְא”, לא טוב. אך מהו “תָּפֵל”? מה ענינו כאן? מבין אני שהוא לשון מליצה — דברים חסרי טעם. אך מה פירוש דברים חסרי טעם? מה ענין חסרון הטעם כאן?
והרהרתי שיש כאן ביקורת עמוקה של ירמיהו הנביא על נביאי השקר, והוא מלמדנו מהי הדרך להיות נביא אמת — שאז יתקיים “וְאַתָּה תִהְיֶה לִי לְפֶה” (ירמיה טו, יט), ואז יהיה “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כמו שאומר הזוהר על “מי” — אותו העומד על הסוד הקרוי “מי”, היא הבינה. זהו “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כמו שנאמר “כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ” (ישעיה סו, יג).
נביאים ובינה
ומהו פירוש הדבר? ירמיהו הנביא, ונביאים בכלל, ענינם בבינה; נביא הוא זה המדבר עם ה״מי”. והפירוש הוא כך: אנו רואים את כל אותם נביאי השקר, נביאי “אַךְ חֲזוֹן לִבָּם” (ירמיה כג). אין להאשים אנשים — המציאות היא הגורמת לכך — אך אלה הם אותם אנשים אשר על כל דבר יש להם מילה טובה, על כל טרגדיה, על כל בעיה, יש להם איזו
קלישאה, יש להם איזה דבר: נו, הקדוש ברוך הוא יעזור, הכל יהיה טוב.
חיזוק כבריחה מהשתתפות בצער
דיברתי לאחרונה עם אחד, כי פעמים רבות כשבא אדם לחברו עם צרה שיש לו, נותן לו החבר חיזוק. כך מנהג העולם: נותנים חיזוק, אומרים “אל תדאג, יהיה טוב”. וכשמעמיקים בדבר רואים שהסיבה שהוא נותנו פעמים רבות אינה משום שרוצה לחזק את חברו ולעזור לו. שהרי כלל אין ברור שהדרך לעזור לזולת היא לחזקו ולומר לו שהכל יהיה טוב; ייתכן שהדרך היא ההיפך — לעורר אותו ולהראות לו מה הוא צריך, “לגלות עונך”, להראות לו מהי הבעיה — ו״עונך” אין פירושו דוקא חטאו — ומה אפשר לעשות, מה צריך לעשות. לא תמיד יש מה לעשות, שכן יש לו מחלה או ענין אחר, אך צריך לדעת מה אפשר לעשות; ולא תמיד הדרך הנכונה היא זו.
פעמים רבות יש דברים אחרים. פעמים רבות נדרש שאתה תעשה דבר מה, ופעמים רבות אותו חיזוק שאומרים אינו אלא חוסר הנוחות של המחזק. כלומר: כשבא אלי אדם עם צרה, יש לו כביכול תביעה עלי. ראשית, יש בעיה בעולם, ומה יש לעשות עמה? הצריך אני לעשות דבר מה? הצריך אני לעזור לך? מישהו עשה לך עוול — הסבור אתה שעלי לילך עתה ולקרוא לאותו אדם, לעורר עליו, לעשות לו דבר מה? הא, יודע אתה מה? נותן לו האדם — אומר לו אמונה, אומר לו חיזוק. אומר לו את אותו הדבר שאומרים לכל אחד, אותו הפזמון עצמו: הא, הקדוש ברוך הוא עוזר בכל, “כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס), דע לך “איני איש בעולם כלל”, וכל מיני פזמונות כאלה.
וזאת אין הוא עושה משום שרוצה לעזור לזולת, אלא עושה זאת משום שאינו רוצה להיות אשם, אינו רוצה להיות באותו מצב בלתי נוח שבו יש בעיה שאולי צריך לעשות עמה דבר מה, ועל כן הוא דוחה אותו בכך. ובכלל, איני מדבר רק על כך שהדבר מחייב אותו לעשות משהו — עצם הדבר אינו נוח לו. אין אנשים אוהבים להרגיש רע, וזה צודק וטבעי; וגם בצרת חברו אין הוא רוצה להרגיש רע. על כן הוא אומר חיזוק כדי שלא יצטרך להשתתף בצער חברו. הרי שהחיזוק הוא דרך כיצד לא להשתתף בצער הזולת. איני אומר שאין צורך לדעת מתי לחזק וכשנצרך הדבר, אך יש כאן הבחנה כזאת.
הקלישאה חסרת הטעם
ירמיהו הנביא ודאי היה מן היהודים שהיו בעלי אותה הבחנה, וטען כי מלבד היותו שוא, אף תפל הוא — אין בו טעם. וכשמעיינים בכל אותם מכתבי חיזוק, בכל אותן קלישאות של חיזוק, אותו הדבר עצמו שוב ושוב. אותו הסיפור מספר המגיד מדי שבוע, שאינו סר מפיו לעולם. אין בזה טעם — לא רק שהוא שקר, אלא שאין בו טעם. מי שבוכה — זו ביקורת בסיסית על מי שאומר דברים שהם שוב ושוב אותו הדבר עצמו, קלישאה. “קלישאה” — אולי אין מילה עברית לזה, אולי עוד ילַמדו את המילה — פירושה דבר חסר טעם, כלחם בלא מלח שאין בו טעם.
ומתי יש טעם? יש הסבורים שאם כן צריכים להיות אמנים, בעלי דרשנות, וצריך הוא בכל פעם להפוך את הכוונה, לומר בכל פעם איזו חכמה, איזו חכמה עליונה, ואז יש טעם. אמת, יש בזה מעט יותר טעם ממי שאומר תמיד אותה קלישאה שוב ושוב ואף הוא עצמו אינו חוצב בה. אך אף זה עלול להפוך לחסר טעם, שכן תופסים את התכסיס — תופסים כיצד אומרים הוא בכל פעם את ההיפך. אל תסבור — למה אני מתכוון? — אל תסבור ששבת חזון היא השבת הנמוכה שבשנה, לא, היא השבת הגבוהה שבשנה. אל תסבור ששבת נחמו היא שבת טובה — יודע אתה מה, אומַר את ההיפך, אשא שיחה ששבת נחמו תהא עצובה. מדוע? משום ששבוע שעבר היינו צריכים להיות שמחים, והשבוע נהיה עצובים. אולי בדיוק להיפך? איני יודע. וגם הדרך הרגילה קדושה היא. הרי ששניהם מעניינים.
האמת כמקור המעניינות
מהו דבר מעניין? מהו דבר שאינו תפל? הוא ההיפך מתפל — מומלח, דברי טעם. וצריך להתבונן בזה, ואני מבקש להתבונן בזה מאוד, שכן זה דבר הנוגע גם לי. כל אחד מבקש לשמוע את הרבי, לשמוע את בעל הדרשן, לשמוע את המגיד שיעור האומר דברים של טעם, האומר חידושים. כל מי שהוא מעט נבון, מעט בוגר, אינו מבקש לחזור על אותו הדבר עצמו — אף שאולי צריכים גם זאת — אלא מבקש לשמוע איזה חידוש.
עתה מתעוררת שאלה: כיצד מוצאים חידושים? כיצד מוצאים דברים אמיתיים שיש בהם טעם? מהיכן נוטלים דברי טעם? פעמים רבות נדמה לאדם שדברי טעם צריכים להיות ההיפך — אם הרב הרגיל אומר כך, יאמר הרב את ההיפך; או שלא ממש כך, אלא יביא שלוש שיטות ויעשה מהן איזו תורה. ומה יהיה כשצריך בכל זאת לומר חיזוק כמו שאומרת הקלישאה? כי אז הוא אבוד, כי אז הוא עושה זאת אך אינו חש דבר, ואין בזה טעם אף הוא — ודאי אין בזה טעם, כפול אין בזה טעם, ואף הוא עצמו אינו מאמין בזה.
או בכלל, כמו שאומרים, מתוך שהוא צריך חידושים הוא אומר דברים עקומים, שכן הדברים הישרים כבר אינם חידוש, את הדברים הישרים כבר יודע כל אחד. ועל כן, כדי לחדש, כדי לחוש איזה טעם, צריך לעשות פשט עקום. אך אף בזה אין היגיון — לא ייתכן שנצטרך לעשות פשט עקום. ונשוב אל הטענה: נניח שהיה נביא השקר אומר דבר של טעם ועושה מליצה יפה, הרי היה טוב. אך הבעיה היא שהוא שקר, לא כן? ומה קשר יש בכך שהוא “שוא ותפל” — חסרון הטעם הוא בעיה אחת וחסרון האמת בעיה אחרת?
הגמרא: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד
והנה אומרת הגמרא: כיצד ידע ירמיהו הנביא באמת? הרי צדקיהו וחנניה בן עזור ומאה וחמישים נביאים היו, וכולם אמרו נבואה הפוכה מנבואת ירמיהו. אומרת הגמרא בסנהדרין — גמרא נפלאה שצריך לבארה, גמרא נוראה — כיצד ידע ירמיהו שהוא אומר אמת והם אומרים שקר? שמא הם האומרים אמת?
אומרת הגמרא כך: ראה הוא מאה וחמישים נביאים אומרים אותה נבואה עצמה, בדיוק באותה הלשון. אמר ירמיהו: יש לי קבלה — ויש לעיין מהיכן באה הקבלה, ואיני זוכר לשון הגמרא בדיוק — “סגנון אחד עולה לכמה נביאים” (סנהדרין פט). “סגנון” פירושו נושא אחד. נושא אחד יכולים נביאים רבים לומר, ופעמים רבות יאמרוהו באותו נוסח, ואף באותה מילה ובאותה מליצה רואים לעתים — זו כוונת הגמרא — אלא שכל אחד מכניסו בתוך מהלכו, בתוך סגנונו, בתוך מבטו על מה שיש. “ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (סנהדרין פט). שני נביאים אין הם מתנבאים בסגנון אחד. כאילו יש כאן קבלה: כשהקדוש ברוך הוא שולח נבואה לאדם, אינו שולחה באותה הלשון לשני אנשים.
ואם שני אנשים, שני נביאים, אומרים בדיוק אותו פסוק — זהו כבר סימן שהוא נביא שקר. ואם יעיין אדם בנביאים, לעתים מוצא הוא אותו פסוק? יש לומר שזה כשאחד מוסר את דברי חברו — מותר לחזור על נבואת חברו, מותר לומר אחריו, שכן אפשר שהוא אותו אמת, ואם דבר טוב הוא אין צורך לחדש חדשות. אך משמעו שהוא מכניסו לתוך עולמו, לתוך פשטו.
וזאת ידע ירמיהו. ראה שאם כל אחד אומר בסגנון אחד, הרי זה נביא שקר. ומה פירוש? כך אני לומד בזה: רואים כאן בבירור שאותו הנושא שאני אומר — אין בו טעם. אין בו טעם. שכן כשכל אחד אומר אותה תורה עצמה, אין בזה טעם. “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”.
האמת היא המעניינת
אלא מאי, תאמר, מה פירוש — כל אחד צריך להיות מקורי, כל אחד צריך לומר איזו מליצה חדשה? ומה אם אין לי מליצה אחרת, אלא אני אומר אותו מזל טוב שאומר כל אחד? לא — הבעיה היא שעתה איני יודע, ולא רק שאיני יודע, אלא שאין זה אמת. כלומר: עצם זה שאתה אומר דבר חסר טעם הוא סימן שאין זה אמת.
או במילים אחרות: אם מבקש אדם את האמת, ידע כך — לא רק שהוא מבקש את האמת, אלא אם מבקש אדם דבר שיש בו טעם, ידע שאין צורך לבקש טעם, אלא צריך רק לבקש את האמת. באותו רגע שיבקש את המציאות, שיהא ישר, שיבקש מה הן העובדות באמת — ממילא יהיה מעניין. מדוע? שכן המעניינות אינה באה מן האנשים, ואינה באה גם מכך שפעם חשבתי כך והיום אני חושב אחרת — דבר זה מעניין אולי לילדים קטנים. המעניינות באה מכך שמה שאני אומר, מה שהאמורא אמת, רבי אמיתי, אומר — הוא האמת. הוא מתאים עם הכל.
כמו שאומרים “האמת מתאים לעצמו בכל צדדיו”. הוא אומר דבר אמת, ומוצא לו אלפי ראיות. מדוע? שכן האמת היא דבר שהוא מציאות, והוא מתאים. יוצא הוא לרחוב ורואה זאת. לומד בספר זה, לומד ספר חסידי, לומד ספר ליטאי, לומד כל ספר — ככל שהספרים באו לבטא את האמת, רואה הוא זאת בכל מקום. וכשהוא אומר שקר, מוצא הוא קושיות רבות, שכן השקר הוא דבר הפוך; אך הרבי אומר חכמה. וכשלומדים דבר אמת — ובאמת אני מתכוון לכל דבר שהוא בהיר יותר, המקרב את האדם יותר אל האלוקים, כלומר מקרב את האדם למה שהמציאות היא — כי אז הוא מעניין עד למאוד.
מדוע אנשים משעממים
במילים אחרות: מי שרוצה להיות מעניין, לחדש חידוש מעניין — רוב האנשים אינם מסוגלים לכך לא משום שהם משעממים ולא משום שהם מחקים את זולתם, אלא רוב האנשים אינם מסוגלים משום שהם מכסים את המציאות בשוא ותפל. “חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל”, הם מכסים — זו שבת חזון. הוא מכסה את הדרך בצרור מליצות שהן “שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, כל אחד אומר אותו הדבר עצמו. הרי פשוט שאין הוא מביט על המציאות ישירות. ובאותו רגע שתביט על המציאות ישירות — ודאי ייתכן שתאמר כמעט אותו פסוק כחברך, אך באות אחת יהיה שונה, שכן אתה רואה זאת מעט אחרת. ואל תתבייש, אמור בדיוק כך — יהיה מעניין. אך מתוך פחד מאחר, פחד לומר בעצמך, פחד להביט על העולם, פחד להביט על האלוקים כפי שהוא — ודאי תהיה שוא ותפל, שהשוא והתפל הולכים יחד.
הרי שהשוא והתפל אינם שני דברים נפרדים. מה שהוא קלישאה — הוא משום שאין הוא מביט על האמת. ומקור המעניינות אינו השקר, אלא מקור המעניינות הוא האמת. המציאות עשירה דיה, הקדוש ברוך הוא עושה בכל יום “חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ” (איכה ג, כג), עושה בכל יום דברים חדשים, חידושים על גבי חידושים. אין חסר כלל חידוש בכל יום למי שמביט על מה שיש בו מן החדש. ומה שאין לנו חידוש, מה שאומרים מדי שבוע אותו הדבר עצמו — הוא משום שיראים אנו להביט על המציאות. משום שאין מביטים לבסוף על המציאות, מביטים על מה שאמרו אתמול. מביט הנביא על מה שאמר הנביא האחר, בשולחן האחר — ודאי אז הוא אומר שקר, אז יש רוח שקר בפי כל נביא, שכל אחד אומר אותו שקר, שכן אינו מביט בעצמו על המציאות אלא על מה שכבר אמר. ואף אם יש בו נקודה של אמת, עדיין שקר הוא, שכן אילו הביט על האמת היה רואה מעט אחרת.
הכניסה אל החורבה
וזוהי הקדמה פשוטה למה שהתחלתי לדבר. עתה נשוב אל שדיברנו. יוצא כך: השכינה אמרה לבית יוסף, ואומרת היא לכל אחד באמת, לכל השומע את הבת קול המנהמת כיונה — יש שצריך פעם להיכנס אל חורבה. אסור להיכנס אל חורבה, זה הרמז שבגמרא. אסור להיכנס אל חורבה. רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא, ואמר לו שנכנס לחורבה להתפלל, כמו שכתוב במסכת ברכות; ואמר לו אליהו שאסור להיכנס אל חורבה, מפני כמה טעמים אין ליהודי להיכנס אל חורבה. אין זו דרך, אין מקומו של אדם בחורבה.
ומה פירוש להיכנס אל חורבה? כבר רמוז הדבר בספרים רבים. יש מקום הקרוי חורבן — חורבן בית המקדש, “חורבה אחת מחורבות ירושלים”. אין אדם יכול לחיות בחורבה. חורבה אינה מקום. חורבה היא מקום שבו “שעירים ורקדושים”, שם מתהלכים שדים ורוחות, ומן העצבות אין נבנה דבר. אף על עצבות של חורבן אין נבנה דבר. מן החורבה אין נבנה דבר. ומהיכן נבנה בונה חורבות ירושלים? מעשיית חתונה, מ״כל ששון” — שמחה ושמחה וחתן וכלה. בשמחה אפשר לבנות דבר מה, ואילו מן החורבן אין אפשר לבנות. אסור להיכנס אל חורבן.
אלא שאירע שאין ליהודי היכן להתפלל — וזהו הסוד. אירע שאין ליהודי היכן להתפלל, ולפעמים מוכרח הוא להיכנס אף אל החורבן. הרי זו משמעות שלושת השבועות: שאין לו, ומוכרח פעם להיכנס אף אל החורבן. אלא שכבר תיקנו סדר. אז נכנס הוא אל החורבן, והחורבן אמיתי מאוד, ושם שמע בת קול המנהמת כיונה, בת קול שהיא כל מן השמים. והיכן היא ה״כל מן השמים”? מדוע אין שומעים אותה בישוב? משום שהישוב הוא מקום מכוסה היטב, מלא שוא ותפל, קהילת שוא ותפל. שם יש בית מדרש, ועליו שלט גדול, ושם באים הנביאים של “חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל”. ומתוך בלית ברירה חיים שם. ואם נכנס הוא אל החורבה, שומע שם עד כמה גדולות הצרות, עד כמה נורא הדבר. נו, ואם נורא הדבר, מתעוררת השאלה: אם כן, כיצד הוא ממשיך הלאה? מה יעשה עתה?
הנחמה אינה בלוף — היא אמת יותר
וכאן יש תוספת חידוש שצריך להבינו היטב ולשומעו היטב: שאין ולו מילה אחת של שקר בכל ענין הנחמות, אין ולו מילה אחת של חיזוק בזה. אם סבור אדם ששבע דנחמתא הן דבר כזה שבו אמנם אנו בגלות, אך אנו הולכים לעשות כאילו איננו — “תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד” (משלי לא, ו), משתכרים ומעמידים פנים כאילו איננו — אין זו נחמה כלל, זה בלוף. ומה מין נחמה זו? הנחמה פירושה לחיות בשקר? אם האמת היא שהשכינה בגלות, וחרף כל זאת מוצאים כל מיני תורות המנוגדות לאמת, המנוגדות למציאות הבסיסית — מי שמעיין בעיתון יודע זאת; ומי שאינו מעיין בעיתון יסבור שהכל כשורה. לא ייתכן, אין ייתכן דבר כזה כלל.
אלא מאי? אלא הפירוש הוא כך: אין זה נכון שמה שאנו אומרים הוא רק חצי המעשה. אין זה נכון שאם יביט אדם על האמת לאמיתה לא יִשְׁתַּכְנֵעַ, ויאמר “אַחַי תְּנַחֲמוּנִי הֶבֶל” — אינני מתפתה אל כל אותן תורות, אני מבקש להביט על המציאות, ורואה אני שהמצב שקוע עמוק באדמה. אין זה נכון שיישאר שם. אמנם אמת, יש בזה אמת מרובה מאוד, וצריך לתת זמן לחלק הזה, צריך להביט עליו ולא לירא ממנו. אך אם ישאר שם באמת — זהו עצם הדבר. שלא כרבי עקיבא שצחק, שעשה חשבון — איני יודע כיצד לומדים זאת — שאם ישאר אדם שם באמת, אם יביט שם באמת, יראה שיש עוד דברים, יש עוד דברים.
ריאליזם אינו פסימיזם
מה פירוש, וכיצד אפשר לומר זאת באופן הפשוט ביותר? הרי צריך להיות ריאליסטי. אנו אומרים שצריך להיות ריאליסטי. ויש נטיה, נטיה מעניינת, נטיה מצחיקה בעולם, שעושה זיהוי מוטעה של ריאליזם עם פסימיזם. מעניין מאוד. כמו שאמר האומר: פסימיסט הוא הרואה את הכוס חצי ריקה, ואופטימיסט הוא הרואה את הכוס חצי מלאה. ומהי המציאות? האומ
ר שהכוס חצי ריקה וחצי מלאה. אלא שפעמים רבות מי שמחזיק עצמו כריאליסט אומר את החֵלֶק. מדוע? משום שאמת שהרבה מן החטאים אבודים מבקשים אף חצי כוס כשאינה קיימת: הכוס מלאה שליש, והוא אומר שהיא חצי מלאה. מדוע אתה אומר שהיא שליש מלאה? מה אין די? והרי אפשר שאף יותר מזה, ואפשר אף שהיא כה מלאה עד למעלה ראשה.
וריאליסט הוא זה שאומר: הרי אפשר למלאה. אתה ממוקד מאוד במה שאתה רואה — טוב מאוד. אך ריאליזם אין פירושו לראות רק בדיוק את שיש עתה. הרי מחר עשוי להיות אחרת. יכול להיות — אין פירושו שיהיה, אך יכול להיות. יש הרבה מאוד, וכשמעמיקים בדבר רואים, ואפשר — כבר דיברנו על נקודה זו בדרכים אחרות בשיעורים קודמים ואין זה מקומו. אפשר להביט על המציאות. אין כמעט — מלבד כל עוד אדם חי; ואם אדם מת, צריך לדעת מה מתרחש שם בעולם העליון, ואיני יודע, יהיו טובות אחרות ורעות אחרות. אך כל עוד אדם חי, לעולם מוצא האופטימיסט המוטרד נקודה טובה כלשהי. אין הוא מתכוון לשקר לעולם; ואם הוא אומר שקר, ודאי זו רוח שקר וצריך להיזהר.
על מה למקד
ולעתים צריך — ואומר, אין זה רק ענין של מהו האמת, אלא פעמים רבות אף ענין של על מה למקד. חשוב מאוד לזכור: השאלה של אמת ושקר אינה תמיד השאלה היחידה. יש שאלה של כוונה — דיברנו על כך בליל תשעה באב — שאלה על מה למקד. ואמת שיש מצוות, יש סדר, שהמיקוד עצמו הוא הנדרש. מי שאומר שהוא מבקש את האמת — דיברנו על כך בשבוע שעבר בשיעור ואין זה מקומו — מי שאומר שהוא מבקש את האמת, אין בזה די לעולם, שכן צריך גם לדעת על מה למקד. מלבד מה שדיברנו שצריך לדעת במה לבטוח, צריך גם לדעת על מה למקד.
נניח שזהו האמת, והאמת היא שכל העולם כולו אמת. שכל הקיים, “כל מה שעשה ה׳”, כל זה אמת. ועל מה בדיוק אני ממקד? צריך לזה אחריות חדשה, דעת חדשה, שכל חדש האומר: זה אמת, וגם זה אמת. ועתה מהרהר אדם בזה, ועתה מהרהר אדם בזה. וכיצד יודעים על מה להרהר? כאן באמת נכנס ענין מה שקוראים פסימיזם, אופטימיזם, וכל אותם סוגי מידות. זהו כבר ענין של מידות, לא ענין של שכל, לא ענין של דעת, אלא ענין של מידות.
באמת יש יותר טוב מרע
ומה שאני מבאר כאן הוא שיש כאן אמת. כלומר: אם אומר אדם — איני רוצה לדעת שום מעשיות, איני רוצה להאמין בשום תורות, אני רוצה רק להביט על המציאות — אף הוא יראה שפעמים רבות אף יכול להיות. ואני סבור שזו היתה התבוננותו של ישעיהו הנביא במה שכתב. נהוג אצלנו לומר שבע נחמות, ורק שלוש פורעניות ושבע נחמות; ויש הרבה יותר, ואפשר לעולם ללמוד שמתוך שאדם כה שבור צריך הוא כל כך הרבה חיזוק, אולי ואולי יעשה משהו. אך אמת גם זה, וזה חוזר להתבוננויות עמוקות מאוד שיש בשאלה מדוע יש טוב ורע בעולם, מדוע יש רע — שאף הוא אמת, שאם יעמיק אדם יראה שתמיד יש יותר, או כמעט תמיד יש יותר אמת, יותר טוב מרע.
משל הטכנולוגיה
ואם יעמיק אדם — צריך אני לומר זאת — אבקש לומר את המשל, ואני סבור שאמת מה שאני אומר עתה, ואם יאמר לי אחד חילוק… נהוג לקונן. אמרנו שכל דבר אפשר לומר בדרך קינה. נהוג לקונן על — הרי יש טכנולוגיה, יש אינטרנט, מבלבל את דעת האנשים, נוטל את הרוגע, נוטל את ישוב הדעת, מכניס לאנשים כל מיני הרהורים אסורים, כל מיני מעשים אסורים, מקרב כל מיני, עושה כל מיני עירוב טוב ורע. נניח שהכל אמת. אף נניח שהכל אמת — איני מדבר עתה. אחד יכול לומר, אם הוא חיובי, שהוא פרו-טכנולוגיה, וימצא לה זכות, ויהיה יהודי שאומר שהוא שבע רצון ואומר שהכל רק כלים; וכבר דיברו על כך בהרחבה במקומות אחרים. יאמר אחר: אינך ריאליסטי. הבט על המציאות, ותראה — הבט כמה אנשים נטרפת דעתם, כמה אנשים מתבלבלים, כמה אנשים עוברים עבירות בגללה.
טוב, יודע אתה מה? אני מודה על כל המציאות. כבר ישבתי עמך תשעה באב, וקוננתי על כל העבירות שבעולם, על כל החטאים שבעולם, על כל הרע שבעולם, על כל החורבנות שבעולם, עד אין סוף עד אין קץ. מביטים על זה כמו “זְרוּעַ יְמִינִי” של בית יוסף, מביטים על כל המציאות. אני מסוגל לראות את החורבן בטרם היה. הוא ראה את כל הדבר בבהירות, בלא שום ספקות, בלא שום התחמקות, בלא שום שוא ותפל.
עתה אני אומר לך: עתה בוא אתה עמי, והיה מודה על האמת. אם אתה רוצה שאהיה מודה על האמת, שאביט על האמת — עתה בוא אתה עמי ואמור לי כמה דברים טובים יש בזה, כמה טוב. והאמת היא: כשם שיש לנו קושי, כשם שיש שוא ותפל, כשם שקשה לאדם לסבול את הרע, כשם שקשה לאדם לסבול עד כמה מבולבל המצב בהרבה מן הדברים שיכול להיות — כן קשה אולי, ואולי אף קשה יותר, איני יודע, לכל הפחות קשה כמותו, לאדם לסבול עד כמה טובים הדברים.
הרי צריך אדם רק לקום בבוקר ולראות שהוא חי באיזה עולם: יכול הוא לגעת בכפתור, והוא נדלק מאליו, ונעשה אור. הרי היה כאן ענין שלם, “לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות לה, ג), עשיית מעט אש היתה ענין שלם — שלושים ותשע מלאכות, הלכות שבת. מי שיודע את המציאות, את ההיסטוריה, יודע שאין זה דבר פשוט להאיר בלילה. דבר קשה הוא, עולה ביוקר; ובחצי פרוטה עולה החשמל לילה שלם.
וממשיך הוא בבוקר, ומבקש לדעת דבר מה, ולוחץ על כפתור, והוא מביא לו מיד בדיוק את הגמרא, בדיוק את המקור, בדיוק את כל המדע, כל שהוא מבקש לדעת בעולם ברגע אחד. איני מאמין — כשם שאותו אדם טוען עלי שאני מדמיין, שאיני מבין כיצד יש רע באינטרנט וסבור שהוא דבר טוב — איני מאמין שמי שמודה על האמת, שמבקש להיות נביא ולהביט על המציאות, יש לו כלל את הכלים, כלל את ביטויי השמחה, את ביטויי הנחמה שאפשר לומר על דבר כזה.
משל המזגן
יש מזגנים. לא ייתכן — אלפי שנים סבלו בני אדם, ואיני נכנס למה שהיה במשך אלפי שנים, אך יכול אדם לסבול היום, לסבול אנשים שאין בזה שום נקודה, סובלים הם מן החום. קיץ שלם הוא ממש צרה, כמו שלמדנו. הקיץ הוא זמן צרות, “וְקֶטֶב מְרִירִי” (דברים לב, כד) — לא לימדתי זאת כאן ברבים, לימדוהו במקומות אחרים. צרה ממש היא, ומתקנים את כל אותה קליפה. ידעו שכך העיקר, כתב אני על זה — עוד לא שלחתיו מעולם, אולי לשנה הבאה — שקליפת בין המצרים, הקושי, שייכת מאוד לחום. “קֶטֶב מְרִירִי” ענינו בחום. אפשר לדבר על כך פעם אחרת. יש בזה קליפה רוחנית וקליפה גשמית, וכל הדברים שייכים ממש לחום. זה פירוש “קֶטֶב מְרִירִי” שבפסוק, ועל זה לומדים שבין המצרים ישנו, ועל זה החורבן לא נחרב באותו הזמן, משום שהיה חם מאוד. כלומר: החום הוא בעיה ממש.
וברוך השם שנגעו כמעט באותה בעיה: לוחצים על כפתור קטן, ובדרך כלל כשהמזגן פועל, לוחצים על כפתור אחד וכבר אין חום. זה ממש — איני סבור שצריך לעשות על זה סעודת הודאה שלמה. עושים סעודות בשבת נחמו ובחמישה עשר באב — סבור אני שצריך לקבוע יום טוב על הטכנולוגיה, על המזגן. יודע אתה מה — דבר אחד בכל פעם, יום טוב אחד בשנה לכבוד מה שיש מזגן. ותאר לך אילו היה חלק מיום טוב — איני מדבר בתורה, איני מדבר בגשמיות — יודע אתה מה חילוק יש בין ישוב הדעת ללמוד במקום שיש בו מזגן ובין מקום שאין בו? חילוק אמיתי הוא, אפשר לנסות ולראות. אף הצדיק הגדול ביותר שהתנער מכל שהוא יודע מן העולם הזה — עושה מזגן, ולומד לו יותר טוב, ומתפלל לו יותר טוב, והכל טוב יותר. צריך לעשות יום טוב מיוחד לכבוד זה. בחמישה עשר באב יעשו יום טוב מיוחד לרקוד לכבוד מה שיש מזגן, ויש טלפונים, ויש חשמל, ויש אינטרנט. הרי כל אלה דברים נפלאים — איני מדבר, איני מקיש שום בעיה, נניח לכל תשעה באב.
שלוש פורעניות ושבע נחמות: החשבון
עתה נחשב מעט, ומשמתחילים לחשב רואים שבמציאות, אם יש שלוש פורעניות — יש שבע נחמות. מוכרח להיות כן, שהרי מה שהמציאות מרובה מן הרע פירושו רק שאין הרע מציאות, ושהכל קיים. ממילא, כמעט בכל מצב קשה שהוא, כמעט בכל מצב יחיד ויחיד — מלבד אדם האומר “טוב מותי מחיי”, שאז לא יאמר זאת — אך כל עוד אינו אומר זאת, יש יותר טוב מרע, יש יותר, והטוב כה טוב, כה עמוק, ואין לנו כלים לשערו, ואין לנו כלים.
שמחה של מצוה והאריז״ל
האריז״ל אמר שהשיג את כל מדרגותיו על ידי שמחה של מצוה. והיודע אתה מה פירוש שמחה של מצוה? שמחה של מצוה פירושה שהאריז״ל לא אמר מעולם שדור חלש הוא. זה הפירוש. שכן כשאומר אדם “הא, אנו עושים אילו מצוות”, לא יהיו לו מצוות כלל. וכמו שאומרים, אומרים לו מן השמים: כה מזלזל אתה במצוותיך? מזלזל אתה. אך אם תאמר: הו, אנו מסוגלים היום לעשות יותר מצוות משהיה מישהו מסוגל לעשות, ואנו עושים את המיטב, ומסוגלים ללמוד תורה — אין שום שאלה בעולם שאנו מסוגלים היום ללמוד את התורה, ולהבין את האלוקים, ולהבין את המציאות, ולהבין את תורת הקדוש ברוך הוא, עם כל הכלים שיש, עם כל האנשים שיש. אפשר להרים טלפון ולהתקשר למי שרוצים, מאיזה סוג שרוצים, ולשאול על ידי בינה מלאכותית או ישירות, אין הבדל. אפשר ללמוד את התורה יותר מכל ראשון, מכל אחרון, מכל צדיק, מכל מי שהיה מסוגל — ממילא יש פשטים טובים יותר.
וכי צריך אדם להרגיש רע על שהוא אומר פשט טוב יותר מרש״י בפסוק? רש״י היה שמח. הוא לכאורה אמר לנכדו שהוא שמח, ואנו מסוגלים להיות פי אלף טובים יותר משהיה הרשב״ם מסוגל לחלום. ולא ייתכן — וודאי עדיין יש גלות, וודאי עדיין יש אלפי גזירות וצרות ומחלות ומעשיות, וכבר דיברו על כך, ואין מכחישים דבר.
ישעיהו הנביא לא היה הוזה
ישעיהו הנביא לא היה הוזה. לא אמר: הו, ירמיהו הנביא היה שחור-מבט, ראה רע, ואני אביט טוב. לא ולא ולא. אמר כך — כך לפחות הולך הסדר, אני יכול ללמוד בעיון ובפנים ונראה — אמר כך: אני רואה את כל הדבר, אני רואה את כל החורבן, חד בדיוק כמותו, עמוק בדיוק כמותו. אני מסוגל בעצמי לכתוב חורבנות כמו שכתב ירמיהו. אך אני מסוגל גם עתה לומר: כל ענייננו אינו להכחיש את המציאות. אלא הבט מעט במציאות, ותראה עד כמה יפה ועד כמה מאושר ועד כמה טוב הוא.
וזה כמעט: כשם שמביטים על צרות החורבן, על צער השכינה, ורואים “נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם” (עמוס ה, ב) — אין רואים כיצד קמים — כן כשמביטים על אותו משהו טוב. שכן כלל הוא, כמו שאומר הבעל שם טוב: האוחז במקצת האמת אוחז במקצת האחדות, והאוחז באחדות אוחז בכולה. שהרי הטובה היא אחדות, הטובה פירושה כולה אלוקות. מזה נובע כל הדבר. אין דבר כזה חצי אלוקים, אין דבר כזה חצי אמונה. יש חצי כפירה כאן — “כפירה” פירושה חצי; “אפיקורסות” פירושה חצי; “על מנת לקבל פרס”, אומרים הצרפתים, “פרס” פירושו חצי. כשהוא בקטנות — זהו רק מקום שהוא נמצא בו; אך בגדלות הכל הוא הכל. ודוקא משום שהוא גדלות, אין לו כה הרבה מילים. קשה יותר לבטאו, שכן הכל אחד, הכל דבר אחד. דיברנו על כך בשיעור אחר ואין זה מקומו. אך אם אפשר לבטא זאת, אם יש לאדם מתנה כה יפה ומסוגל הוא לבטא זאת — ודאי שיש הרבה יותר, הרבה מאוד יותר. אפשר להיות שמחים באמת, ויהיה לנו שבת שמחה, ונדע ונשמע מעט ממה שאנו מדברים ונעמול על זה.
תמלול מלא 📝
הנחמה מהסתכלות במציאות – שבת נחמו
הקדמה: כיצד ממשיכים הלאה אחרי גלות השכינה
היום ערב שבת ואתחנן, שבת נחמו. בשיעורים האחרונים דיברנו בסוגיא של בין המצרים לפי עניני הימים. ועכשיו תמיד יש ספק כיצד להמשיך הלאה אחרי שמדברים על גלות השכינה, על המצב האמיתי, על המציאות. מדברים על זה שלושה שבועות שלמים, אבל תשעה באב הוא השיא של זה. ובאמת קשה מאוד להמשיך משם, ועל זה צריך ללמוד.
אי אפשר באמת לדבר על גלות השכינה כשלא מבינים את השמחה שטמונה בתוכה. שמחה פירושה בסך הכל להיות חי. אדם שמת לגמרי אינו אבל; האבלים הם החיים, המתים אינם סובלים. לכן צריך להכניס בתוך האבלות הרבה מאוד שמחה, הרבה מאוד חיות, הרבה מאוד אור, אחרת לא חי כלום.
וכל זה פותח לנו לראות את מצב השכינה האמיתי, כפי שהשכינה אמרה לבית יוסף, שדיברנו עליו בשיעורים הקודמים: “אילו ידעתם” – אילו ידענו איזה מין צער יש לי. במילים אחרות, אם אדם היה יכול להסתכל בעיניים פקוחות על המציאות, לא מכוסה בכל מיני חיזוק, בכל מיני דברי שטות והבל, לא היה יכול לסבול, לא היה שום טעם בחיים. כך כתוב בהתגלות השכינה לבית יוסף, שקיבלו אותה כהתגלות מרכזית מאוד של מה שפירושו לגעת, לתפוס את צער העולם, את צער השכינה.
הסדר של החכמים: לחיות בתוך החורבן
וכך הוא האמת: כפי שרבי יוחנן אמר, אם היינו ראויים, אם באמת היינו מבינים, לא היו יכולים לאכול בשר, לא לשתות יין, לא להתחתן, לא לעסוק בפריה ורביה, לא לעסוק בישובו של עולם כל השנה. אבל אז לא יהיה עולם, לא יהיה למי שהקב״ה יגאל. לכן עשו סדר, כפי שהחכמים עושים על כל דבר בחינה של דרך הממוצע: כל השנה מתחתנים, אבל בשעת החתונה יזכרו, יאמרו “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” (תהלים קלז), ישאירו דבר יפה אחד מהחתונה, קישוט אחד. אדם יהיה לו בית, אבל יעשה זכר לחורבן.
במילים אחרות, זה בא מזה שאי אפשר באמת לחיות בחורבן.
הסתר פני הסתרה
אנחנו חיים חיים שלמים בהסתרה מסוימת, אפשר לקרוא לזה הסתר פני הסתרה. אם אדם היה באמת תופס את מציאות העולם מצד הרע שבו, מצד החסרון שבו – לא מצד הטוב שרואים, אלא מצד מה שנקרא גלות השכינה, מצד מה שצריך לחשוב בתיקון חצות כל לילה (זה לא נגמר בתשעה באב כשמתחילים את ז׳ דנחמתא, לא צריך להפסיק לומר תיקון חצות) – כשאדם מסתכל על זה באמת, לא היה יכול לחיות, היה באמת מדוכא. זה לא בדיחה; מי שמסתכל בקינות, יכול להיות מדוכא לגמרי מזה.
עלבונה של השכינה במגילת איכה
אם כן מה, מה העצה? חשבתי באיכה: ירמיהו הנביא קובל על השכינה, על עיר ציון ירושלים. העיקר טמון בפסוק הראשון, “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) – השכינה בדד מבעלה ובדד מבניה, אין לה חברים, אין יחוד, היא לבד, היא עלובה. כל חבריה עזבו אותה: “כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ” (איכה א, ב).
בפרק השני הוא מתחיל לדבר על כך שאי אפשר אפילו להשוות: “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ” (איכה ב, יג). אלו פסוקים שהזוהר התעמק בהם מאוד בהקדמות הזוהר; כל הזוהר הוא במובן מסוים תשובה על מגילת איכה, צריך לזכור זאת. הזוהר בנוי על ה״מִי יִרְפָּא לָךְ”, כיצד מוצאים את ה״יִרְפָּא לָךְ”.
האבל שנמצא לבד
כל אבל נמצא לבד. “אבל אין לו פה”, אין לו עם מי לדבר, הוא לא יכול להוציא מה שהוא מרגיש. אדם היה באבלות, קרה איזו טרגדיה, הוא יוצא החוצה, והעולם כמנהגו נוהג, כל העולם ממשיך הלאה. הבדידות הזו גורמת לאדם להרגיש רע: אני היחיד שמתים לו, קורות טרגדיות, וכל העולם ממשיך, הם אפילו לא חושבים עליך.
הנחמה: אתה לא לבד
וזו העלבון. על זה יש נחמה, שכאשר באים לנחם אבל, העיקר הוא לא תורות שצריך לומר לו, לענות למה. העיקר הוא להראות לאבל שהוא לא לבד. זה סדר העולם, סדר היהדות, כפי שאומרים “בתוך שאר אבלי ציון וירושלים”: אתה לא האבל הראשון, לא האחרון, זה סדר, אנחנו כאן איתך. אז יש נחמה מסוימת, כמו שצרת רבים חצי נחמה.
על זה הוא אומר, כך מפרש רש״י באיכה, “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” – אין לי להשוות כלום לצרתך. אם היה לי משהו שני לומר: תראה, בעיר השנייה גם היה ענין דומה – כשאדם מבין שמשהו הוא חלק מהעולם, הוא נרגע. אבל כאן אין. מה אדמה לך, כי שברך גדול מכל הערים האחרות, גדול מכל הצרות האחרות; אתה לבד גם בזה, אין לך אפילו עם מי להתלונן. אם כבר מתלוננים, הם צוחקים, זה שחוק על כל עמי; הם אומרים, אה, יושבי בדד, ידעתי. אבל באמת הם לא מרגישים איתך, כי אין להם אותו סוג בעיה.
תפקיד הנביא: מעיד, מדמה, משוה, מרפא
לכאורה יש כאן קושיא: מה פירוש “מה אעידך”? התפקיד של נביא – ירמיהו היה נביא, ירמיהו כתב את מגילת איכה – נביא אמת יכול כן להעלות את המציאות, הוא יכול להעלות את צער השכינה, את מצב השכינה, אל השמחה. מה שלא יהיה המציאות, הוא יכול להעלות אותה.
כשאתה בשר ודם שמדבר בשכל אנושי, אתה חייב לחיות עם כיסויים מסוימים, לבושים מסוימים; אי אפשר להיות ישירות מול האמת. אבל הקב״ה, עיני ה׳ אלקיך, יכול להסתכל ישירות על המציאות. אדם חייב לראות את עצמו בתוך לבושים מסוימים, מושגים מסוימים; הוא מכניס כל דבר למעשה כדי שיוכל להעלות.
אז הקושיא: הרי הוא נביא. מה תפקיד הנביא אם לא להוציא דברים שאחר לא יכול? דברים שהם מי ישוה לו? זו ממש הלשון שאומרים בפיוט נשמת: “מי ידמה לך, מי ישוה לך, מי יערוך לך”. הוא אומר, “מה אדמה לך, מה אשוה לך?” זה הרי כל התפקיד. נביא הוא אדם שמחובר לשכינה, מחובר לסוג כזה של דברים שהם “מי ידמה להם ומי ישוה להם”. נו, מה יש לו טענות, “מה אעידך, מה אדמה לך, מה אשוה לך, מי ארפא לך?”
ארבעת הפעלים של הפסוק
להיות מעיד, להיות מדמה, להיות משוה, להיות מרפא – זה הולך ביחד, וזה התפקיד שלך. התפקיד שלך הוא למצוא כיצד להיות מעיד. “העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ” (דברים ל, יט) – זה היה תפקידם של הנביאים, של משה רבינו, של ישעיהו הנביא; הם מעידים בישראל את המציאות, הם מראים את המציאות. אני משוה, אני מדבר על הדברים שאין דומה לו, ואפשר להוציא אותם – זה תפקיד דברי התורה, של האלף בית של התורה, לתת מילים לזה.
להיות מדמה: “ביד הנביאים אדמה” (הושע יב, יא), “גדול כח הנביאים שמדמה את הצורה ליוצרה” (בראשית רבה כז) – גדולת הנביאים היא שהם יכולים לדמות דברים שאי אפשר לדמות. ו״מי ארפא לך”: “כי אני ה׳ רפאך” (שמות טו, כו) – אחד הדברים הראשונים שהקב״ה אמר לעם ישראל כשיצאו ממצרים: אני יכול לרפא את המציאות. “וירפא את מזבח ה׳ ההרוס” (מלכים א יח, ל) – אני יכול לרפא את המציאות דרך זה שהוא מסתכל עליה בבירור. הוא מעיד, משוה, מדמה, מנחם ומרפא. והוא אומר “אני לא יכול” – זו ממש קושיא, זה הרי התפקיד שלו.
נביאי השקר: שוא ותפל
על זה אומר ירמיהו את הפסוק הבא ומתלונן: כן, אבל נביאיך, הנביאים שלכם – כאן הוא מתכוון לנביאי השקר שלומדים בספר ירמיהו. מזה רואים שזה ספרו של ירמיהו הנביא; הוא נלחם עם נביאי השקר, כמו חנניה בן עזור וחבריו, שהעידו שכלי ה׳ חוזרים מבבל, הם עשו סימנים, אותות ומופתים, נתנו חיזוק לעולם, שלא יפחדו, הכל יהיה טוב. וירמיהו אומר: הנביאים שלכם בוגדים בתפקידם.
“נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים” (איכה ב, יד). נביאיך, שתפקידם להיות מעיד, מדמה, משוה, מנחם ומרפא, אמרו במקום זה “שוא” – שקר, כלום, לא אמת. “ותפל” פירושו דברים בלי טעם, כמו “היכל תפל בלי מלך”, כמו בלי מלח נקרא תפל.
לגלות עונך
והם לא גילו עונך, כמו שכתוב “מגלה שמים יגלה עונו וארץ מתקוממה לו” (איוב כ, כז). התפקיד הראשון של נביא, של השגה, הוא לגלות את העוון, להיות ברור עם זה. כמו שכתוב “ראשונים נתגלה עונם נתגלה קצם” (יומא ט). אני חושב שזה רמז לבית שני, כי הגמרא אומרת שהחורבן שיש לנו, שנקרא שנאת חינם, נעשה ש״אחרונים לא נתגלה עונם ולא נתגלה קצם”. אנחנו לא יודעים כלל מה הבעיה שלנו. אפשר להסתכל בגמרא ולראות שכתוב על שנאת חינם, אבל אנחנו לא תופסים את זה, אין לנו את הכוח, אין לנו נביא. זה אומר שכשאומרים שאין לנו נביא: אין לנו מישהו שיכול להסתכל על המציאות בעיניים ולומר מה זה.
יש לנו כל מיני אנשים שאומרים, אם נגלה את העוונות – “להשיב שבותך” – אפשר לעשות תשובה, אפשר לתקן את השביות, את הפראות, את החוצפה. אבל נביא השקר סותם, הוא “משאות שוא ומדוחים”, שקרים ודברים שמסיטים מהדרך. במקום “להשיב שבותך” הוא מסיט מהדרך.
מה זה “תפל”? הביקורת העמוקה של ירמיהו
“מדוחים” אני מבין; “שוא” פירושו שקר או כמו “איפת שוא”. אבל מה זה “תפל”? אני מבין שזו לשון מליצה, דברים בלי טעם. מה הקשר לכך שאין טעם?
חשבתי שיש כאן ביקורת עמוקה של ירמיהו הנביא על נביאי השקר, והוא מלמד אותנו מה הדרך להיות נביא אמת, שאז יהיה “ואתה תהיה לי לפה” (ירמיה טו, יט), אז יהיה “מי ירפא לך” – מי שעומד על הסוד שנקרא “מי”, זו הבינה, כמו שכתוב “כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו” (ישעיה סו, יג).
נביאים ובינה
לנביאים יש קשר לבינה; נביא מדבר עם ה״מי”. אנחנו רואים את כל נביאי השקר, נביאי “אך חזון לב שוא”. אי אפשר להאשים אנשים, זו המציאות שגורמת לזה. אבל על כל דבר, על כל טרגדיה, יש להם מילה טובה, איזו קלישאה: נו, הקב״ה יעזור, יהיה טוב.
חיזוק כבריחה מהזדהות
הרבה פעמים כשאדם בא לשני עם צרה, השני נותן לו חיזוק: אל תתייאש, יהיה טוב. אבל כשחושבים על זה, רואים שהסיבה שהוא נותן חיזוק היא לא תמיד כי הוא רוצה לעזור לשני. בכלל לא ברור שהדרך לעזור היא דרך חיזוק; יכול להיות להיפך, לעורר אותו ולהראות מה הוא צריך – “לגלות עונך” (“עונך” לא בהכרח החטא שלו) – להראות מה הבעיה, מה אפשר לעשות. לא תמיד יש מה לעשות – יש לו מחלה או דבר אחר – אבל צריך לדעת מה אפשר לעשות.
הרבה פעמים מה שאומרים חיזוק הוא באמת אי הנוחות של המחזק. כשבא אדם עם צרה, יש לו תביעה עליי: אני צריך לעשות משהו, אני צריך לעזור לך; מישהו עשה לך עוול, אני צריך ללכת לקרוא לו? אז נותנים לו במקום אמונה וחיזוק, אותו פזמון שאומרים לכולם: הקב״ה עוזר לכל, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס), כל מיני פזמונים כאלה. ועושים זאת לא כי רוצים לעזור לשני, אלא כי אני לא רוצה להיות במצב לא נוח שיש בעיה שאני צריך לעשות משהו. אנשים לא אוהבים להרגיש רע – זה מאוד נורמלי – וגם את צרת השני הוא לא מרגיש בשמחה. אז הוא אומר חיזוק כדי שלא יצטרך להזדהות עם צער השני. אני לא אומר שצריך תמיד, אבל יש הבחנה כזו.
הקלישאה אין לה טעם
ירמיהו הנביא בוודאי היה מאלה שהיו מההבחנה, והוא טען שמלבד זה שזה שוא, זה גם תפל, אין לזה טעם. מסתכלים בכל קלישאות החיזוק, זה אותו דבר שוב ושוב, אותו מעשה שהמגיד מספר כל שבוע. זה לא רק שקר, אין לזה טעם. זה כמו לחם בלי מלח.
אפשר לחשוב שאמנים כאלה, בעלי דרשנים כאלה, שעושים כל פעם הפוך ממה שמתכוונים, איזו חכמה עליונה – אז לזה יש טעם. קודם כל יש לזה קצת יותר טעם מאשר מי שאומר תמיד את אותה קלישאה. אבל גם זה יכול להיות בלי טעם: תופסים את הטריק איך אומרים כל פעם הפוך. לא צריך לחשוב ששבת חזון היא השבת הנמוכה ביותר בשנה, לא, היא הגבוהה ביותר; לא צריך לחשוב ששבת נחמו היא שבת טובה, אני אומר שיעור ששבת נחמו צריכה להיות עצובה, כי בשבוע שעבר היינו צריכים להיות שמחים, והשבוע נהיה עצובים. אולי בדיוק להיפך? אני לא יודע. גם הנורמלי הוא קדושה. שניהם מעניינים.
האמת כמקור למעניינות
מה מעניין, מה לא תפל? זה מלוח, זה דברי טעם. אני רוצה מאוד להתבונן בזה, כי זה גם נוגע לי. כל אחד מחפש לשמוע את מגיד השיעור אומר דברים של טעם, אומר חידושים; מי שקצת בוגר לא מחפש לחזור על אותו דבר, הוא מחפש לשמוע איזה חידוש.
עכשיו יש שאלה: איך מוצאים חידושים, דברים אמיתיים שיש להם טעם? הרבה פעמים נדמה שדברי טעם צריכים להיות הפוכים: אם הרב הרגיל אומר כך, הוא יאמר הפוך; או שהוא מביא שלוש שיטות ועושה תורה. ומה יהיה כשצריך כן לומר חיזוק כמו הקלישאה? אז הוא אבוד, הוא עושה את זה אבל הוא לא מרגיש, בטוח אין לזה טעם, אפילו הוא עצמו לא מאמין בזה. או כדי לחדש אומר עקמומיות, כי הדברים הישרים כבר כולם יודעים. גם לזה אין שום היגיון.
חזרה לטענה: אם נביא השקר היה אומר דבר של טעם, מליצה יפה, היה טוב? הבעיה היא הרי שזה שקר. מה הקשר שזה שוא ותפל – בלי טעם זו בעיה אחת, ושקר זו שנייה?
הגמרא: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד
איך ירמיהו הנביא באמת ידע שחנניה בן עזור ומאה וחמישים נביאים אמרו נבואה הפוכה, והם אמרו שקר ולא הוא? אולי הם אומרים את האמת?
אומרת הגמרא בסנהדרין: הואראה מאה וחמישים נביאים אומרים את אותה נבואה, בדיוק אותה לשון. אמר ירמיהו, יש לי קבלה: סגנון אחד עולה לכמה נביאים (סנהדרין פט) – סגנון פירושו נושא אחד. נושא אחד יכולים הרבה נביאים לדבר, לפעמים אפילו אותו נוסח, אבל כל אחד מכניס אותו למהלך שלו, לסגנון שלו, למבט שלו. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט) – כשהקב״ה שולח נבואה, הוא לא שולח את אותה לשון לשני אנשים.
אם שני נביאים אומרים בדיוק את אותו פסוק, זה סימן שזה נביא שקר. (לפעמים מוצאים בנביאים את אותו פסוק? זה כשמותר לחזור על נבואת השני, אם זה דבר טוב לא צריך לחדש חדשות, אבל הוא מכניס את זה לעולם שלו, לפשט שלו.) זה ידע ירמיהו: אם כל אחד אומר בסגנון אחד, זה נביא שקר. מה זה אומר? שאם כל אחד אומר את אותה תורה, אין לזה טעם – וזה סימן שזה לא אמת.
האמת הופך למעניין
תאמר: כל אחד צריך להיות מקורי? מה אם אין לי מליצה אחרת, אני אומר את אותו מזל טוב שכולם אומרים? לא. הבעיה היא שזה שאתה אומר דבר בלי טעם, זה סימן שזה לא אמת. אם מישהו מחפש משהו עם טעם, שידע שלא חסר לחפש טעם, צריך רק לחפש את האמת. ברגע שהוא יחפש את המציאות, הוא יהיה כן, הוא יחפש מה באמת העובדה, הוא ממילא יהיה מעניין.
למה? כי העניין לא בא מבני אדם, ולא ממה שחשבתי פעם כך והיום אחרת (זה מעניין לילדים קטנים). העניין בא ממה שרבי אמיתי אומר את האמת – זה מתאים לכל. כמו שאומרים **”האמת מתאים לעצמו בכל צדדיו”**: הוא אומר דבר אמת, הוא מוצא אלפי ראיות לכך, כי אמת היא המציאות, זה מתאים. הוא יוצא לרחוב, הוא רואה את זה; הוא לומד ספר חסידי, ספר ליטאי – ככל שהספרים הצליחו להוציא את האמת, הוא רואה את זה בכל מקום. כשאומרים שקר נתקלים בהרבה קושיות. כשלומדים דבר אמת – ואמת אני מתכוון לכל דבר שהוא יותר ברור, שמקרב יותר אדם לה׳, למה שהמציאות היא – אז זה מעניין בצורה נוראה.
למה אנשים משעממים
רוב האנשים לא מזויפים כי הם משעממים או כי הם מחקים את האחר. רוב האנשים מזויפים כי הם מכסים את המציאות בשוא ותפל – “חזו לך שוא ותפל” – זו שבת חזון. הוא מכסה עם צרור מליצות שהן “שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, כולם אומרים את אותו דבר. פשוט שהוא לא מסתכל על המציאות ישירות. ברגע שאתה מסתכל ישירות, אולי תאמר כמעט את אותו פסוק כמו האחר, אבל עם אות אחת אחרת, כי אתה רואה את זה קצת אחרת. אל תתבייש, אמור בדיוק כך, זה יהיה מעניין. אתה מפחד להסתכל על העולם, להסתכל על ה׳ כמו שהוא, בוודאי תהיה שוא ותפל – השוא והתפל הולכים ביחד.
יוצא ששוא ותפל אינם שני דברים שונים. מה שזה קלישאה הוא כי הוא לא מסתכל על האמת, והמקור של העניין אינו השקר אלא האמת. המציאות קיימת מספיק; הקב״ה עושה בכל יום חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), חידושים על גבי חידושים. בכלל לא חסרים חדשות בכל יום למי שמסתכל. ומה שאין לנו חדשות, שאומרים כל שבוע את אותו דבר, זה כי מפחדים להסתכל על המציאות; מסתכלים מה אמרנו אתמול, מסתכלים על מה השולחן האחר אמר, בוודאי אז יש רוח שקר בפי כל נביא. אפילו אם יש בזה נקודה של אמת, זה עדיין שקר, כי אם הוא היה מסתכל באמת היה רואה קצת אחרת.
להיכנס לחורבה
עכשיו בואו נחזור. השכינה אמרה לבעל יוסף, וזה אומר לכל אחד ששומע את הבת קול מנהמת כיונה, ואת החורבה, שצריך לפעמים להיכנס לחורבה. אסור להיכנס לחורבה, זה הרמז של הגמרא (ברכות): רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא, אמר לו שהלך לחורבה להתפלל. אמר לו אליהו, אסור ללכת לחורבה. אדם לא שייך לחורבה.
מה זה ללכת לחורבה? יש מקום כזה שנקרא חורבן, חורבן בית המקדש, חורבה אחת מחורבת ירושלים. אדם לא יכול לחיות בחורבה; זה לא מקום, זה מקום שבו שעירים ורוחות, שם מסתובבים שדים ורוחות, כשעצבות לא בונים כלום. אפילו עצבות על החורבן לא בונים. מאיפה נבנית חורבת ירושלים? מעשיית חתונה, מכל ששון, משמחה ושמחה וחתן וכלה. בשמחה אפשר לבנות; מחורבן אי אפשר לבנות, אסור ללכת לחורבן.
אבל קורה שיהודי אין לו איפה להתפלל – זה הסוד של שלושת השבועות. צריך לפעמים ללכת לחורבן; כאן יש דיבור, יש חורבן, כבר עשו סדר. הוא נכנס לחורבן, והחורבן היא מאוד אמיתית, כאן הוא שמע בת קול מנהמת כיונה. למה לא שומעים את זה ביישוב? כי ביישוב זה מקום מכוסה היטב, מלא שוא ותפל; שם עומד שלט גדול “בית המדרש”, שם באים הנביאים של “חזו לך שוא ותפל”. אבל בלית ברירה חיים שם. אם הוא נכנס לחורבן, הוא שומע שם איך הצרות, איך זה נורא. ואם זה נורא – איך הוא ממשיך? מה הוא עושה עכשיו?
הנחמה אינה בלוף – היא יותר אמת
וכאן יש תוספת חידוש: אין אף מילת שקר אחת בנושא של נחמות, אף לא מילת חיזוק אחת. אם מישהו חושב ששבע דנחמתא היא דבר כזה שאנחנו בגלות אבל נעשה כאילו לא, נשתכר, תנו שכר לאובד, נעמיד פנים שאין – זו לא נחמה, זה בלוף. מה זו נחמה כזו, לחיות בשקר? אם האמת היא שהשכינה בגלות, ובכל זאת מוצאים כל מיני תורות שנגד המציאות הבסיסית? לא יכול להיות דבר כזה.
אלא מאי הפירוש: לא נכון שמה שאנחנו אומרים הוא רק חצי מהמעשה. לא נכון שאם מישהו יסתכל באמת לאמיתה הוא לא יניח, יאמר “אחי תנחמוני הבו” – הניחו מכל התורות האלה, אני רוצה להסתכל על המציאות, אני רואה שהמצב עמוק באדמה. לא נכון שהוא יישאר שם. זה אמת, יש הרבה מאוד אמת בזה, צריך לתת זמן לחלק הזה, צריך להסתכל על זה, לא לפחד מזה. אבל אם באמת יישארו שם, אם באמת יסתכלו שם, יראו שיש עוד דברים.
ריאליזם אינו פסימיזם
איך אפשר לומר את זה בצורה הכי פשוטה? צריך להיות ריאליסטי. ויש נטייה כזו, נטייה מצחיקה בעולם, שעושה זיהוי מוטעה של ריאליזם עם פסימיזם. כמו שאומרים: פסימיסט רואה את הכוס חצי ריקה, אופטימיסט רואה את הכוס חצי מלאה, והריאליסט אומר שהיא חצי ריקה וחצי מלאה. אבל הרבה פעמים מי שמחזיק את עצמו לריאליסט אומר את החצי לכיוון הנמוך; היא שליש מלאה והוא אומר שהיא רק חצי מלאה – למה לא לומר שיכולה להיות עוד יותר?
ריאליסט לא אומר לראות רק מה שיש עכשיו; יכול להיות מחר אחרת – לא אומר שיהיה, אבל יכול. כל עוד אדם חי (אם אדם מת צריך לדעת מה קורה בעולם העליון, יהיו דברים טובים אחרים ודברים רעים אחרים) – כל עוד אדם חי, האופטימיסט תמיד מוצא איזו נקודה טובה, והוא לא מתכוון לשקר. אם הוא אומר שקר, זו בוודאי רוח שקר, צריך להיזהר.
על מה להתמקד
זה לא רק עניין של מה האמת, אלא גם על מה להתמקד. דיברנו תשעה באב על זה, שאלה של כוונה. יש מצוות, יש סדר שהמיקוד צריך להיות נכון. מי שאומר שהוא מחפש את האמת – דיברנו על זה בשבוע שעבר בשיעור לשושי – זה לא מספיק, כי צריך גם לדעת על מה להתמקד.
נניח שהאמת היא שכל העולם כולו הוא אמת, כל מה שעשה ה׳ – זה הכל אמת. ועל מה בדיוק אני מתמקד? צריך איזו דעת חדשה, שכל חדש שאומר שזה אמת וגם זה אמת, ועכשיו חושבים על זה. איך יודעים על מה לחשוב? כאן באמת הנושא של מה שקוראים פסימיזם ואופטימיזם – זה עניין של מידות, לא עניין של שכל או דעת.
האמת יש בה יותר טוב מרע
מה שאני מסביר הוא שיש אמת: אם אדם אומר אני לא רוצה לדעת שום מעשה, אני לא רוצה להאמין בשום תורות, אני רק רוצה להסתכל על המציאות – הוא גם יראה שהרבה פעמים זה יכול אפילו להיות. אני חושב שזו היתה ההתבוננות של ישעיהו הנביא: יש לנו רק שלוש פורעניות ושבע נחמות, ויש הרבה יותר. אפשר ללמוד שכיון שאנחנו כל כך שבורים צריך כל כך הרבה חיזוק, אולי ואולי נעשה משהו. אבל זה גם אמת, וזה חוזר להתבוננויות מאוד עמוקות בשאלה למה יש טוב ורע בעולם: אם יעמיקו יראו שכמעט תמיד יש יותר אמת, יותר טוב מרע.
המשל של הטכנולוגיה
נהוג להתלונן; כל מה שאומרים אפשר לומר בדרך תלונה. יש טכנולוגיה, יש אינטרנט, זה מבלבל אנשים, זה לוקח את הפוקוס, את ישוב הדעת, זה מביא הרהורים אסורים, מעשים אסורים, זה עושה כל מיני עירוב טוב ורע. נניח הכל אמת. מישהו שהוא חיובי אומר פרו-טכנולוגיה, טק-חיובי, שהכל רק כלים; דיברו על זה בהרחבה במקומות אחרים. מישהו אומר, אתה לא ריאליסטי, תראה כמה אנשים מתבלבלים, כמה עושים עבירות בגלל זה.
אוקיי, אני מודה על כל המציאות. כבר ישבתי תשעה באב איתך, אמרתי, כל העבירות שבעולם, כל החטאים, כל הרע, כל החורבנות שבעולם, התלונן עליהם עד אין קץ, כמו חורבן ימינו; הוא ראה את כל הדבר ברור בלי שום ספקות, בלי שום שוא ותפל. עכשיו בוא איתי והודה על האמת: אמור לי כמה דברים טובים יש בזה. והאמת היא, בדיוק כמו שקשה לאדם סובל להיות את הרע וכמה המצב מעוות, כך קשה, אולי יותר קשה, לאדם סובל להיות כמה דברים טובים יש.
צריך רק לקום מוקדם בבוקר ולראות שאני חי בעולם שבו אני יכול ללחוץ על כפתור, זה נדלק מאליו, נעשה אור. “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” (שמות לה, ג) – לעשות קצת אש היה דבר שלם, ל״ט מלאכות, הלכות שבת; לעשות אור בלילה היה דבר קשה, זה עלה יקר, ובחצי פרוטה עולה החשמל כל הלילה. הוא לוחץ על כפתור וזה מביא לו מיד את הגמרא, את המקור, את כל המדע, כל מה שהוא רוצה לדעת בעולם ברגע אחד. אני לא מאמין שמישהו שמודה על האמת, שרוצה להיות נביא ולהסתכל על המציאות, יש לו בכלל את הכלים, את ביטויי השמחה, את ביטויי הנחמה שאפשר לומר על דבר כזה.
המשל של המזגן
יש מזגנים. אלפי שנים סבלו אנשים מהחום. הקיץ נקרא זמן צרות, “וקטב מרירי” (דברים לב, כד) – כתבתי שהקליפה של בין המצרים, הקושי, קשורה מאוד לחום. “קטב מרירי” קשור לחום; יש קליפה רוחנית וקליפה גשמית ממנה, ובגלל זה החורבן לא נחרב בזמן, כי חם מאוד. החום הוא ממש בעיה.
וברוך ה׳ שכמעט פתרו את הבעיה: לוחצים על כפתור קטן, ואין חום. אני חושב שצריך לקבוע יום טוב על הטכנולוגיה, על המזגן – יום טוב אחד בשנה לכבוד זה. תארו לעצמכם שזה חלק מיום טוב; אני לא מדבר על גשמיות – מה ההבדל של ישוב הדעת ללמוד במקום שיש מזגן ומקום שאין? יש הבדל אמיתי. אפילו הצדיק הגדול ביותר שהתנתק מעולם הזה, עם מזגן הוא לומד יותר טוב, מתפלל יותר טוב. חמישה עשר באב, נעשה יום טוב מיוחד לרקוד לכבוד זה שיש מזגנים, וטלפונים, וחשמל, ואינטרנט – הכל דברים נפלאים. אני לא מקל בשום בעיה, בואו נעבור את כל תשעה באב.
שלוש פורעניות ושבע נחמות: החשבון
עכשיו בואו נחשב, ונראה שבמציאות, אם יש שלוש פורעניות, יש שבע נחמות. זה חייב להיות, כי אם המציאות היא יותר מהרע – והכל קיים – ממילא כמעט בכל מצב הכי קשה, כמעט בכל מצב בודד (חוץ מאדם שאומר טוב מותי מחיי, אז שלא יאמר את זה), יש יותר טוב מרע. והטוב הוא כל כך טוב, כל כך עמוק, ואין לנו כלים לשער את זה.
שמחה של מצווה והאריז״ל
האריז״ל אמר שקיבל את כל המדרגות דרך שמחה של המצווה. שמחה של המצווה אומרת שהאריז״ל מעולם לא אמר שזה דור חלש. כי כשאדם אומר, אנחנו עושים כאילו מצוות, הוא באמת לא יהיה לו מצוות. אומרים מהשמיים: אתה מחזיק כל כך מעט מהמצוות שלך? אם אתה אומר, מה, אנחנו יכולים היום לעשות יותר מצוות ממה שמישהו יכול היה לעשות, ואנחנו עושים את הטוב ביותר, ואנחנו יכולים ללמוד תורה – אין שום שאלה שאנחנו יכולים היום ללמוד את התורה ולהבין את ה׳, להבין את המציאות, עם כל הכלים שיש. אפשר להרים טלפון, להתקשר למי שרוצים, לשאול את AI או ישירות. אפשר ללמוד את התורה יותר מכל עני ראשון, עני אחרון, עני צדיק, מי שיכול היה; ממילא יש פשטים טובים יותר.
צריך להרגיש רע שאני אומר פשט טוב יותר מרש״י בפסוק? רש״י היה שמח; הוא כביכול אמר לנכדו שהוא שמח, ואנחנו יכולים להיות אלף פעמים יותר טובים ממה שהרשב״ם יכול היה לחלום. ובוודאי עדיין יש גלות, ובוודאי עדיין יש אלפי גזירות וצרות ומחלות, ולא מכחישים כלום.
ישעיהו הנביא לא היה פנטזיונר
ישעיהו הנביא לא היה פנטזיונר. הוא לא אמר: אה, ירמיהו הנביא הוא שחור-רואה, אני אסתכל טוב. לא. הוא אמר: אני רואה את כל הדבר, אני רואה דרך כל החורבן, בדיוק כמו שחד, בדיוק כמו שעמוק, אני יכול בעצמי לכתוב חורבנות כמו ירמיהו. אבל אני יכול גם לומר, כל העניין שלנו הוא לא להקל במציאות – תסתכל קצת במציאות, תראה כמה יפה וכמה מאושר וכמה טוב זה.
ובדיוק כמו שמסתכלים בצרות החורבן, בצרות השכינה, רואים איך נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב), לא יכולים לראות איך קמים. בדיוק כך כשרואים במשהו טוב – כמו שהבעל שם טוב אומר, אוחז במקצת האמת אוחז במקצת האחדות אוחז בכולו. טובה היא אחדות, טובה היא כולה אלוקית. אין דבר כזה חצי אלוקים, אין דבר כזה חצי אמונה. יש חצי כפירות, כפירות פירושה חצי, אפיקורסות פירושה חצי; שלא על מנת לקבל פרס, פרס פירושו חצי. כשהוא בקטנות, זה רק מה שהוא שם; אבל בגדלות זה הכל. ודווקא כי זה גדלות, אין לזה כל כך הרבה מילים, יותר קשה להוציא, כי הכל אחד.
אבל אם אפשר להוציא את זה, אם יש מתנה כמו שיר, בטוח שיש הרבה יותר. אפשר באמת להיות שמחים, ויהיה לנו שבת שמח, ונשמע קצת מה שאנחנו מדברים ונעבוד על זה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
The Consolations Are More Realistic Than the Lamentations | Zohar Va’etchanan Nachamu 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
The Consolation in Contemplating Reality – Shabbat Nachamu
Introduction: How to Continue After the Exile of the Shechina
Erev Shabbat Va’etchanan, Shabbat Nachamu. In recent shiurim we have dealt with the subject of the Three Weeks according to the matters of the days, and now I stand in doubt that I don’t know how to resolve ever: How does one continue onward after we have spoken about the exile of the Shechina, about the true state, about reality as it is. Three full weeks dealing with this, and Tisha B’Av is the climax of the matter. And it always seems to me, truly, that it is exceedingly difficult to continue onward from here, and about this very thing one must learn and understand.
And we have already spoken about this, and said that it is impossible to truly speak about the exile of the Shechina as long as one does not understand the joy that lies within it. For joy means nothing other than to be alive, simply to be living. A dead person does not mourn at all, for the mourners are the living, whereas the dead do not experience pain and are not in mourning, for they are not alive. The mourners are the living, and therefore one must already within the mourning itself introduce abundant joy, abundant vitality, abundant light — for if not, there is no life here at all.
And all this is what opens our eyes to see the state of the Shechina in truth. As the Shechina said to Maran the Beit Yosef, as we spoke in previous shiurim, in that revelation where she said to him “If you only knew” — if you only knew how great the pain I have. In other words: if a person could look with open eyes at reality, without all those coverings of words of encouragement, without all those words of foolishness and vanity — he could not bear it, he would find no meaning, there would be no meaning in life. Thus it is written in the revelation of the Shechina to Maran the Beit Yosef — I don’t remember the exact language — and they received this as something important and very central, as a central revelation of what it means to touch and grasp the pain of the world, the pain of the Shechina.
The Order of the Sages: Living Within the Destruction
And thus is indeed the truth. If we were worthy, as Rabbi Yochanan said, if we truly understood, we could not eat meat or drink wine, not marry or engage in procreation, and not engage in settling the world all year. But what then? If so, there would be no world at all, and there would be no one for the Holy One, Blessed be He, to redeem. Therefore the Sages established an order, as is their way in everything to establish an aspect of the middle path: all year we marry, but at the time of the wedding we remember and say “If I forget you, Jerusalem, let my right hand forget” (Psalms 137), and we omit one beautiful thing from the wedding, one ornament, and the like. A person builds a house, and leaves in it a remembrance of the destruction.
In other words: all this stems from the fact that it is truly impossible to live within the destruction, and one must understand this well. And this is what I seek to express — and surely it has already been said in many ways — but this is the first point, the first derasha of Shabbat Nachamu: the matter is truly exceedingly difficult.
Hester Panim of Hester
We live complete lives within a certain concealment, which can be called hester panim of hester. For if a person truly grasped the reality of the world — from the aspect of evil in it, from the aspect of deficiency in it, not from the aspect of good that will be revealed but from the aspect of deficiency — from the aspect of what is called the exile of the Shechina, from the aspect of what one should contemplate in Tikkun Chatzot every night; for the matter does not cease on Tisha B’Av, and when we begin the seven of consolation we do not stop saying Tikkun Chatzot, in whatever way it means, as we learned — if a person truly looked at this, he could not live, and would be in complete depression. And this is not mere rhetoric: one who studies the kinot can become completely depressed from them.
The Loneliness of the Shechina in Megillat Eicha
If so, but what then, what is the solution? I contemplated this in my study of Megillat Eicha, and I say thus: The prophet Yirmiyahu laments over the Shechina, laments over the city of Zion and Jerusalem. And the main word — and though this is not a shiur on Eicha — almost the entire matter lies in the first word, in the first verse: “How does she sit alone” (Eicha 1:1). The Shechina sits alone — and we learn that she is alone from her husband and alone from her children, she has no companions, she has no union, she is alone, she is lonely. And in what is her loneliness? One of the things said there is that all her friends have betrayed her — “All her friends have betrayed her” (Eicha 1:2).
And when we reach the second chapter, the prophet begins to speak about how it is impossible even to establish something comparable to her: “What shall I testify for you, what shall I liken to you” (Eicha 2:13). These verses are what the Zohar became very passionate about in the introductions to the Zohar, for the entire Zohar is in a certain sense an answer to Megillat Eicha, and one must remember this. “What shall I testify for you, what shall I liken to you, O daughter of Jerusalem, what shall I compare to you and comfort you, O virgin daughter of Zion, for your breach is as great as the sea, who can heal you” (Eicha 2:13). This is the verse upon which the Zohar is built, on that “who can heal you,” how to find the “can heal you.”
The Mourner Who Is Alone
And the meaning of the matter: Generally, just as a person sitting shiva, a person in mourning — he is alone. Every mourner is alone. “A mourner has no mouth,” he cannot speak, cannot express what he feels. Many people have described this: they were in mourning, some tragedy occurred, and they go outside, and the world continues as usual, the entire world continues onward. What does this mean? That very loneliness causes a person to feel bad, to feel as if he is the only one, as if he is lost, as if he is the only one to whom death happens, to whom tragedy occurred, and the entire world continues onward. And a person says to him: Don’t worry, you are not so important in your own eyes — you too will die, and on their way out from your shiva people will think only about the traffic on the way home, and will not think about you at all. And this is a decree upon every person, and now I die in my heart.
The Consolation: You Are Not Alone
And this is the loneliness. And for this there is consolation: when we come to comfort a mourner, one of the main things is — there is no need for saying Torah thoughts and raising the question and the answer why such and such. The main thing is, that in coming to comfort we show the mourner that he is not alone. This is the order of the world, the order of Judaism, as we say “among the other mourners of Zion and Jerusalem” — you are not the first mourner and you are not the last mourner, there is an order, and we are with you. We place the matter within a context, and in this there is a certain consolation, as they say “the trouble of many is half a consolation.”
And about this the prophet says, and thus Rashi explained in Eicha, “What shall I testify for you, what shall I liken to you” — what shall I compare to you and comfort you, for I have nothing to establish comparable to your trouble. If I had another, if I could say: Look, such and such city also experienced a similar matter — for then it would be possible to live with it, for it is part of reality, part of the world. And when a person understands that something is part of the world, he is calmed, but here the matter does not exist. “What shall I liken to you” — if so, “for your breach is as great as the sea,” I have no consolation, no words of comfort I can give you, for your breach is greater than all other cities, greater than all other troubles, and in this too you are alone. You have no one even with whom to lament, besides that they do not want to lament over you; and if they do lament, they laugh and their mockery is on their lips. Laughter over all my people — all the other people laugh, saying: Ha, I knew it, “sitting alone.” They laugh, but they do not sympathize, and they cannot truly participate in the pain, and they cannot participate, for they do not have that type of problem.
The Role of a Prophet: Testifying, Likening, Comparing, Healing
And when the prophet says this, seemingly a wonderful matter arises in the next verse. For he is a prophet, and Yirmiyahu was a prophet, and Yirmiyahu wrote Megillat Eicha, as the Midrash says and as the Sages say. And the role of a prophet, of a true prophet, is this: a true prophet is a person who can lift reality, lift the pain of the Shechina, lift the state of the Shechina to the gate, to joy. Whatever the reality may be — he is capable of lifting it.
And indeed, when it says “What shall I testify for you, what shall I liken to you,” a question immediately arises: What does “What shall I testify for you” mean? Flesh and blood, a person speaking with human intellect, must live with certain coverings, with certain garments, for he cannot stand directly facing the truth. Only the Holy One, Blessed be He, “the eyes of Hashem your God,” He can look directly at reality; whereas a person must see himself within certain garments, within certain concepts, he places everything within an action, so that he can lift it.
And behold, one of the ways to comfort a person is to establish something comparable to his trouble, and in this the prophet said “What shall I compare to you and comfort you” — I have nothing. And the question arises: But he is a prophet. What then is the role of a prophet if not to express things that no one else can express? What is the role of a prophet if not to say things that are truly in the category of “who can compare to him”? “Who can compare to you” — this is exactly the language we say in Nishmat, and I believe it is a piyyut that comes after Nishmat: “Who can liken to you, who can compare to you, who can arrange for you.” Whereas he says “What shall I liken to you, what shall I compare to you” — and is not “who can liken to him” his entire role. What is a Jew? A prophet is a person connected to the Shechina, connected to those types of things that are “who can liken to them and who can compare to them.” And if so, what is his claim — “What shall I testify for you, what shall I liken to you, what shall I compare to you, who can heal you”? These are the four verbs in the verse.
The Four Verbs in the Verse
To testify, to liken, to compare, to heal — all these go together, and this is the role of the prophet. His role is to find how to testify: “I have testified against you today” (Devarim 30:19) — this was the role of the first prophet, Moshe Rabbeinu, and also Yeshayahu the prophet. They testify to Israel the reality, “I have testified against you today the heavens and the earth” (Devarim 30:19) — I am showing the reality. I compare, I speak about those things that have no comparison, that truly have no comparison — and yet it is possible to express them. For this is the role of words of Torah, of the alef-bet of Torah — to give words to this.
And what is to liken? “And by the hand of the prophets I will liken” (Hoshea 12:11). “Great is the power of the prophets who liken the form to its Creator” (Bereishit Rabbah 27). The greatness of the prophets is that they are capable of likening things that cannot be likened. And how? Because for this he is a prophet, this is his role. And this is “who can heal you” — and about this it says “For I am Hashem your healer” (Shemot 15:26). This was one of the first things the Holy One, Blessed be He, said to Israel when they left Egypt: “For I am Hashem your healer” — I can heal reality, I can heal. “And he healed the altar of Hashem that was broken down” (Melachim I 18:30) — I can heal reality from looking at it with clarity. He testifies, and he compares, and he likens, and he comforts, and he heals. This is the matter. And he says “I cannot” — and this is truly a question, for this is his role.
The False Prophets: Vanity and Foolishness
About this Yirmiyahu says the next verse, and laments and says: I will answer you — behold your prophets, your prophets, and his intention here is to the false prophets that we learn about in the book of Yirmiyahu. And from here we see that it is his book, for he struggled and fought with the false prophets, like Chananya ben Azur and his colleagues, who testified and said that the vessels of Hashem are returning from Babylonia, and made complete signs, signs and wonders, and gave encouragement to the world not to be alarmed, that everything will return to its repair, that everything will be good. And Yirmiyahu the prophet says: Do you grasp? Your prophets betray their role of being prophets.
“Your prophets have seen for you vanity and foolishness, and they have not revealed your iniquity to bring back your captivity, and they have seen for you burdens of vanity and banishments” (Eicha 2:14). Your prophets, those whose role is to testify and liken and compare and comfort and heal, said instead “vanity.” “Vanity” means falsehood, nothing, garbage, not truth. “And foolishness” means things without taste, like “a palace foolish without a king,” things without taste, like something without salt that is called foolish.
To Reveal Your Iniquity
And they did not reveal your iniquity, as they said in the Gemara “Heaven shall reveal his iniquity and earth shall rise up against him” (Iyov 20:27). The first role of a prophet, the first role of comprehension, is to reveal the iniquity, to be clear with it. As they said “the early ones whose iniquity was revealed, their end was revealed” (Yoma 9). And though in Yoma it is said, I think there is in it a hint about the Second Temple, for the Sages said that the breach we have — which they call baseless hatred — is in the category of “the later ones whose iniquity was not revealed and their end was not revealed.” We do not know at all what our problem is. And that we do not know does not mean that we truly do not know — one can study the Gemara and see that it is written “because of baseless hatred” and the like — but that we do not grasp it, we do not have the grip, we do not have the strength, we do not have a prophet. And this is the role, this is the meaning of a prophet.
And this is the meaning of the matter that when we say we have no prophet: we have no one capable of looking at reality with eyes and saying what it is. We have all kinds of people who say that if they reveal the iniquities, “to bring back your captivity,” it is possible to return in teshuva, it is possible to repair the captivity, the wildness, the audacity, the improper conduct; and if not — the prophet pushes away, and it is “burdens of vanity and banishments,” false words and words that push away from the path. Instead of bringing back the ways, “to bring back your captivity,” the words of prophecy push the person away from the path.
What Is “Foolish”? Yirmiyahu’s Deep Critique
I contemplated thus: What is “burdens of vanity”? All the languages I understand. “Banishments” — I understand what it is. “Vanity” — falsehood, or like “a false ephah,” not good. But what is “foolish”? What is its matter here? I understand that it is a rhetorical expression — things without taste. But what does things without taste mean? What is the matter of lack of taste here?
And I contemplated that there is here a deep critique of Yirmiyahu the prophet on the false prophets, and he teaches us what is the way to be a true prophet — for then it will be fulfilled “and you shall be as My mouth” (Yirmiyahu 15:19), and then there will be “who can heal you,” as the Zohar says about “who” — that one who stands on the secret called “who,” which is Bina. This is “who can heal you,” as it says “As one whom his mother comforts, so will I comfort you, and in Jerusalem you shall be comforted” (Yeshayahu 66:13).
Prophets and Bina
And what does this mean? Yirmiyahu the prophet, and prophets in general, their matter is in Bina; a prophet is one who speaks with the “who.” And the meaning is thus: We see all those false prophets, prophets of “only the vision of their heart” (Yirmiyahu 23). One should not blame people — reality is what causes this — but these are those people who for everything have a good word, for every tragedy, for every problem, they have some cliché, they have something: Well, the Holy One, Blessed be He, will help, everything will be good.
Encouragement as Escape from Participating in Pain
I spoke recently with someone, for many times when a person comes to his friend with a trouble he has, the friend gives him encouragement. This is the way of the world: they give encouragement, they say “don’t worry, it will be good.” And when one delves into the matter one sees that the reason he gives it many times is not because he wants to strengthen his friend and help him. For it is not at all clear that the way to help another is to strengthen him and tell him everything will be good; it may be that the way is the opposite — to awaken him and show him what he needs, “to reveal your iniquity,” to show him what the problem is — and “your iniquity” does not necessarily mean his sin — and what can be done, what needs to be done. Not always is there what to do, for he has an illness or another matter, but one needs to know what can be done; and not always is this the correct way.
Many times there are other things. Many times it is required that you do something, and many times that encouragement they say is nothing but the discomfort of the encourager. That is: when a person comes to me with trouble, he has as it were a claim on me. First, there is a problem in the world, and what is to be done with it? Must I do something? Must I help you? Someone wronged you — do you think I should now go and call that person, arouse against him, do something to him? Ha, you know what? The person gives him — tells him faith, tells him encouragement. Tells him the same thing they tell everyone, the same refrain: Ha, the Holy One, Blessed be He, helps with everything, “whatever the Merciful One does is for the good” (Berachot 60), know that “I am not a person in the world at all,” and all kinds of such refrains.
And he does not do this because he wants to help another, but does it because he does not want to be guilty, does not want to be in that uncomfortable situation where there is a problem that perhaps something needs to be done with it, and therefore he pushes him away with this. And in general, I am not only speaking about it obligating him to do something — the very thing is not comfortable for him. People do not like to feel bad, and this is right and natural; and even in his friend’s trouble he does not want to feel bad. Therefore he says encouragement so that he will not have to participate in his friend’s pain. So the encouragement is a way how not to participate in another’s pain. I am not saying there is no need to know when to encourage and when it is needed, but there is such a distinction here.
The Tasteless Cliché
Yirmiyahu the prophet was certainly one of the Jews who had that distinction, and claimed that besides being vanity, it is also foolish — it has no taste. And when one studies all those writings of encouragement, all those clichés of encouragement, the same thing again and again. The same story the maggid tells every week, that never leaves his mouth. There is no taste in it — not only is it false, but there is no taste in it. One who cries — this is a basic critique on one who says things that are again and again the same thing, a cliché. “Cliché” — perhaps there is no Hebrew word for this, perhaps they will yet teach the word — means something tasteless, like bread without salt that has no taste.
And when is there taste? There are those who think that if so one needs to be an artist, a master of homiletics, and he needs each time to turn the intention, to say each time some wisdom, some supreme wisdom, and then there is taste. True, there is in this a bit more taste than one who always says the same cliché again and again and even he himself does not believe in it. But even this can become tasteless, for they grasp the trick — they grasp how he says each time the opposite. Don’t think — what am I getting at? — don’t think that Shabbat Chazon is the lowest Shabbat of the year, no, it is the highest Shabbat of the year. Don’t think that Shabbat Nachamu is a good Shabbat — you know what, I’ll say the opposite, I’ll give a discourse that Shabbat Nachamu will be sad. Why? Because last week we were supposed to be happy, and this week we’ll be sad. Perhaps exactly the opposite? I don’t know. And also the regular way is holy. So both are interesting.
Truth as the Source of Interest
What is an interesting thing? What is something that is not foolish? It is the opposite of foolish — salted, words of taste. And one must contemplate this, and I seek to contemplate this very much, for this is something that concerns me as well. Everyone seeks to hear the Rebbe, to hear the darshan, to hear the maggid shiur who says things of taste, who says chiddushim. Anyone who is a bit wise, a bit mature, does not seek to repeat the same thing — though perhaps this too is needed — but seeks to hear some chiddush.
Now a question arises: How does one find chiddushim? How does one find true things that have taste? From where does one take words of taste? Many times it seems to a person that words of taste need to be the opposite — if the regular Rav says thus, the Rav will say the opposite; or not exactly thus, but he will bring three opinions and make from them some Torah. And what will be when one needs nevertheless to say encouragement like the cliché says? For then he is lost, for then he does it but feels nothing, and there is no taste in it either — certainly there is no taste, doubly there is no taste, and even he himself does not believe in it.
Or in general, as they say, because he needs chiddushim he says crooked things, for the straight things are no longer a chiddush, the straight things everyone already knows. And therefore, in order to innovate, in order to feel some taste, one needs to make a crooked interpretation. But even in this there is no logic — it cannot be that we will need to make a crooked interpretation. And we return to the claim: Suppose the false prophet said something of taste and made a beautiful metaphor, it would be good. But the problem is that it is false, is it not? And what connection is there in it being “vanity and foolishness” — the lack of taste is one problem and the lack of truth another problem?
The Gemara: No Two Prophets Prophesy in the Same Style
And behold the Gemara says: How did Yirmiyahu the prophet truly know? For Tzidkiyahu and Chananya ben Azur and one hundred and fifty prophets there were, and all of them said a prophecy opposite to Yirmiyahu’s prophecy. The Gemara says in Sanhedrin — a wonderful Gemara that needs to be explained, a terrible Gemara — how did Yirmiyahu know that he was speaking truth and they were speaking falsehood? Perhaps they were speaking truth?
The Gemara says thus: He saw one hundred and fifty prophets saying the same prophecy, exactly in the same language. Yirmiyahu said: I have a tradition — and one must study from where the tradition came, and I don’t remember the exact language of the Gemara — “one subject rises for several prophets” (Sanhedrin 89). “Subject” means one topic. One topic many prophets can say, and many times they will say it in the same formulation, and even in the same word and the same metaphor we sometimes see — this is the Gemara’s intention — except that each one places it within his course, within his style, within his view of what there is. “And no two prophets prophesy in the same style” (Sanhedrin 89). Two prophets do not prophesy in the same style. As if there is here a tradition: when the Holy One, Blessed be He, sends prophecy to a person, He does not send it in the same language to two people.
And if two people, two prophets, say exactly the same verse — this is already a sign that he is a false prophet. And if a person studies the prophets, sometimes he finds the same verse? One can say that this is when one transmits his friend’s words — it is permitted to repeat his friend’s prophecy, permitted to say after him, for it may be that it is the same truth, and if it is a good thing there is no need to innovate innovations. But its meaning is that he places it within his world, within his interpretation.
And this Yirmiyahu knew. He saw that if everyone says in one style, this is a false prophet. And what does this mean? Thus I learn in this: We see here clearly that that topic I am saying — has no taste. Has no taste. For when everyone says the same Torah, there is no taste in it. “No two prophets prophesy in the same style.”
Truth Is What Is Interesting
But what then, you will say, what does it mean — everyone needs to be original, everyone needs to say some new metaphor? And what if I have no other metaphor, but I say the same mazal tov that everyone says? No — the problem is that now I do not know, and not only do I not know, but it is not truth. That is: the very fact that you say something tasteless is a sign that it is not truth.
Or in other words: if a person seeks the truth, let him know thus — not only does he seek the truth, but if a person seeks something that has taste, let him know that there is no need to seek taste, but one only needs to seek the truth. At that moment when he seeks reality, when he is straight, when he seeks what the facts truly are — automatically it will be interesting. Why? For the interest does not come from people, and does not come also from the fact that once I thought thus and today I think differently — this thing is interesting perhaps for small children. The interest comes from the fact that what I say, what the true Amora, true Rav, says — is the truth. It fits with everything.
As they say “truth fits itself on all its sides.” He says something true, and finds for it thousands of proofs. Why? For truth is something that is reality, and it fits. He goes out to the street and sees it. He learns in this book, learns a Chassidic book, learns a Lithuanian book, learns any book — insofar as the books came to express the truth, he sees it everywhere. And when he says falsehood, he finds many questions, for falsehood is an inverted thing; but the Rebbe says wisdom. And when one learns something true — and truly I mean anything that is clearer, that brings the person closer to God, that is brings the person closer to what reality is — for then it is exceedingly interesting.
Why People Are Boring
In other words: one who wants to be interesting, to innovate an interesting chiddush — most people are not capable of this not because they are boring and not because they imitate others, but most people are not capable because they cover reality with vanity and foolishness. “They have seen for you vanity and foolishness,” they cover — this is Shabbat Chazon. He covers the way with a bundle of metaphors that are “two prophets prophesy in the same style,” everyone says the same thing. It is simply clear that he is not looking at reality directly. And at that moment when you look at reality directly — certainly it may be that you will say almost the same verse as your friend, but in one letter it will be different, for you see it a bit differently. And do not be ashamed, say exactly thus — it will be interesting. But from fear of another, fear to say by yourself, fear to look at the world, fear to look at God as He is — certainly you will be vanity and foolishness, for vanity and foolishness go together.
So vanity and foolishness are not two separate things. What is a cliché — is because he is not looking at truth. And the source of interest is not falsehood, but the source of interest is truth. Reality is rich enough, the Holy One, Blessed be He, does every day “new every morning, great is Your faithfulness” (Eicha 3:23), does every day new things, chiddushim upon chiddushim. There is no lack at all of chiddush every day for one who looks at what there is of the new in it. And that we have no chiddush, that we say every week the same thing — is because we are afraid to look at reality. Because we do not ultimately look at reality, we look at what was said yesterday. The prophet looks at what the other prophet said, at the other table — certainly then he says falsehood, then there is a spirit of falsehood in the mouth of every prophet, for everyone says the same falsehood, for he is not looking himself at reality but at what was already said. And even if there is in it a point of truth, it is still falsehood, for if he looked at truth he would see a bit differently.
Entering the Ruin
And this is a simple introduction to what I began to speak. Now we return to what we spoke. It comes out thus: The Shechina said to the Beit Yosef, and she says to everyone truly, to everyone who hears the bat kol that moans like a dove — sometimes one must enter a ruin. It is forbidden to enter a ruin, this is the hint in the Gemara. It is forbidden to enter a ruin. Rabbi Yehoshua ben Levi met Eliyahu the prophet, and told him that he entered a ruin to pray, as it is written in tractate Berachot; and Eliyahu told him that it is forbidden to enter a ruin, for several reasons a Jew should not enter a ruin. This is not the way, a person’s place is not in a ruin.
And what does it mean to enter a ruin? The matter is already hinted in many books. There is a place called destruction — the destruction of the Temple, “one ruin of the ruins of Jerusalem.” A person cannot live in a ruin. A ruin is not a place. A ruin is a place where “satyrs and demons,” there walk demons and spirits, and from sadness nothing is built. Even from sadness of destruction nothing is built. From the ruin nothing is built. And from where does the builder of the ruins of Jerusalem build? From making a wedding, from “all joy” — joy and joy and groom and bride. In joy it is possible to build something, whereas from the ruin it is not possible to build. It is forbidden to enter destruction.
Except that it happened that the Jew has nowhere to pray — and this is the secret. It happened that the Jew has nowhere to pray, and sometimes he is forced to enter even the ruin. This is the meaning of the three weeks: that he has not, and is forced sometimes to enter even the ruin. Except that they already established an order. So he enters the ruin, and the ruin is very real, and there he heard a bat kol moaning like a dove, a bat kol that is a voice from heaven. And where is the “voice from heaven”? Why don’t they hear it in the settlement? Because the settlement is a well-covered place, full of vanity and foolishness, a community of vanity and foolishness. There is a beit midrash there, and on it a big sign, and there come the prophets of “they have seen for you vanity and foolishness.” And from lack of choice they live there. And if he enters the ruin, he hears there how great the troubles are, how terrible the matter is. Well, and if the matter is terrible, the question arises: If so, how does he continue onward? What will he do now?
Consolation Is Not a Bluff — It Is More Truth
And here there is an
Consolation Is Not a Bluff — It Is More Truth
And here there is an additional chiddush that must be understood well and heard well: that there is not even one word of falsehood in the entire matter of consolations, there is not even one word of encouragement in this. If a person thinks that the seven of consolation are something where indeed we are in exile, but we are going to act as if we are not — “Give strong drink to the perishing” (Mishlei 31:6), we get drunk and pretend as if we are not — this is not consolation at all, this is a bluff. And what kind of consolation is this? Consolation means to live in falsehood? If the truth is that the Shechina is in exile, and despite all this we find all kinds of Torah thoughts that contradict truth, that contradict basic reality — one who studies the newspaper knows this; and one who does not study the newspaper will think everything is fine. It cannot be, such a thing cannot be at all.
But what then? But the meaning is thus: It is not correct that what we say is only half the story. It is not correct that if a person looks at the truth in its truth he will not be convinced, and will say “My brothers, you comfort me with vanity” — I am not seduced by all those Torah thoughts, I seek to look at reality, and I see that the situation is sunk deep in the ground. It is not correct that he will remain there. Indeed true, there is in this very much truth, and one must give time to this part, one must look at it and not fear it. But if he truly remains there — this is the very thing. Not like Rabbi Akiva who laughed, who made a calculation — I don’t know how to learn this — that if a person truly remains there, if he truly looks there, he will see that there are more things, there are more things.
Realism Is Not Pessimism
What does this mean, and how can one say this in the simplest way? One must be realistic. We say one must be realistic. And there is a tendency, an interesting tendency, a funny tendency in the world, that makes a mistaken identification of realism with pessimism. Very interesting. As someone said: a pessimist is one who sees the glass half empty, and an optimist is one who sees the glass half full. And what is reality? One who says the glass is half empty and half full. Except that many times one who considers himself a realist says the part. Why? Because it is true that many of the lost sinners seek even half a glass when it does not exist: the glass is a third full, and he says it is half full. Why do you say it is a third full? What, isn’t it enough? And it may be even more than this, and it may be even that it is so full to above its top.
And a realist is one who says: It is possible to fill it. You are very focused on what you see — very good. But realism does not mean to see only exactly what there is now. For tomorrow it may be different. It can be — does not mean it will be, but it can be. There is very much, and when one delves into the matter one sees, and it is possible — we have already spoken about this point in other ways in previous shiurim and this is not its place. It is possible to look at reality. There is almost — except as long as a person is alive; and if a person is dead, one must know what happens there in the upper world, and I don’t know, there will be other goods and other evils. But as long as a person is alive, the troubled optimist always finds some good point. He does not intend to lie ever; and if he says falsehood, certainly this is a spirit of falsehood and one must be careful.
On What to Focus
And sometimes one must — and I say, this is not only a matter of what is truth, but many times also a matter of on what to focus. It is very important to remember: the question of truth and falsehood is not always the only question. There is a question of intention — we spoke about this on the night of Tisha B’Av — a question of on what to focus. And it is true that there are mitzvot, there is an order, where the focus itself is what is required. One who says he seeks the truth — we spoke about this last week in shiur and this is not its place — one who says he seeks the truth, this is never enough, for one also needs to know on what to focus. Besides what we spoke that one needs to know in what to trust, one also needs to know on what to focus.
Suppose this is the truth, and the truth is that the entire world is truth. That all that exists, “all that Hashem made,” all this is truth. And on what exactly do I focus? This requires a new responsibility, new knowledge, new intellect that says: this is truth, and this too is truth. And now a person contemplates this, and now a person contemplates this. And how does one know on what to contemplate? Here truly enters the matter of what they call pessimism, optimism, and all those types of character traits. This is already a matter of character traits, not a matter of intellect, not a matter of knowledge, but a matter of character traits.
In Truth There Is More Good Than Evil
And what I am explaining here is that there is here truth. That is: if a person says — I don’t want to know any stories, I don’t want to believe in any Torah thoughts, I only want to look at reality — even he will see that many times it can even be. And I believe this was the contemplation of Yeshayahu the prophet in what he wrote. It is customary among us to say seven consolations, and only three punishments and seven consolations; and there are many more, and one can always learn that because a person is so broken he needs so very much encouragement, perhaps and perhaps he will do something. But this too is true, and this returns to very deep contemplations that exist in the question of why there is good and evil in the world, why there is evil — which is also true, that if a person delves he will see that there is always more, or almost always there is more truth, more good than evil.
The Parable of Technology
And if a person delves — I must say this — I will ask to say the parable, and I believe it is true what I am saying now, and if someone tells me a distinction… It is customary to lament. We said that everything can be said in the way of lamentation. It is customary to lament about — there is technology, there is internet, confuses people’s minds, takes away calm, takes away settled mind, introduces to people all kinds of forbidden thoughts, all kinds of forbidden actions, brings close all kinds of, makes all kinds of mixture of good and evil. Suppose everything is true. Even suppose everything is true — I am not speaking now. One can say, if he is positive, that he is pro-technology, and will find merit for it, and will be a Jew who says he is satisfied and says everything is only vessels; and they have already spoken about this extensively in other places. Another will say: You are not realistic. Look at reality, and you will see — look how many people’s minds are confused, how many people are bewildered, how many people transgress because of it.
Good, you know what? I admit about all reality. I already sat with you on Tisha B’Av, and lamented over all the transgressions in the world, over all the sins in the world, over all the evil in the world, over all the destructions in the world, endlessly without end. We look at this like “the arm of my right hand” of the Beit Yosef, we look at all reality. I am capable of seeing the destruction before it was. He saw the entire thing with clarity, without any doubts, without any evasion, without any vanity and foolishness.
Now I say to you: Now come with me, and admit about the truth. If you want me to admit about the truth, to look at the truth — now come with me and tell me how many good things there are in this, how much good. And the truth is: just as we have difficulty, just as there is vanity and foolishness, just as it is hard for a person to bear the evil, just as it is hard for a person to bear how confused the situation is in many of the things that can be — so it is hard perhaps, and perhaps even harder, I don’t know, at least as hard as it, for a person to bear how good things are.
For a person only needs to get up in the morning and see what world he lives in: he can touch a button, and it lights by itself, and there is light. There was here an entire matter, “You shall not kindle fire in all your dwellings on the Shabbat day” (Shemot 35:3), making a bit of fire was an entire matter — thirty-nine labors, laws of Shabbat. One who knows reality, history, knows this is not a simple thing to light at night. It is a difficult thing, costs dearly; and for half a pruta the electricity costs an entire night.
And he continues in the morning, and seeks to know something, and presses a button, and it brings him immediately exactly the Gemara, exactly the source, exactly all the science, everything he seeks to know in the world in one moment. I don’t believe — just as that person claims about me that I am imagining, that I don’t understand how there is evil in the internet and think it is a good thing — I don’t believe that one who admits about the truth, who seeks to be a prophet and look at reality, has at all the tools, at all the expressions of joy, the expressions of consolation that can be said about such a thing.
The Parable of Air Conditioning
There are air conditioners. It cannot be — thousands of years people suffered, and I am not entering into what was during thousands of years, but a person can suffer today, people suffer in whom there is no point in this, they suffer from the heat. An entire summer is truly trouble, as we learned. The summer is a time of troubles, “and bitter destruction” (Devarim 32:24) — I did not teach this here publicly, they taught it in other places. It is truly trouble, and they repair all that kelipah. They knew that this is the main thing, I wrote about this — I have not yet sent it ever, perhaps for next year — that the kelipah of the Three Weeks, the difficulty, is very connected to heat. “Bitter destruction” its matter is in heat. One can speak about this another time. There is in this a spiritual kelipah and a physical kelipah, and all the matters are truly connected to heat. This is the meaning of “bitter destruction” in the verse, and about this we learn that in the Three Weeks it exists, and about this the destruction was not destroyed at that time, because it was very hot. That is: the heat is truly a problem.
And thank God they touched almost on that problem: they press a small button, and generally when the air conditioner works, they press one button and already there is no heat. This is truly — I don’t think one needs to make a complete thanksgiving meal about this. They make meals on Shabbat Nachamu and on the fifteenth of Av — I believe one should establish a holiday for technology, for air conditioning. You know what — one thing at a time, one holiday a year in honor of the fact that there is air conditioning. And imagine if it were part of a holiday — I am not speaking in Torah, I am not speaking in physicality — you know what difference there is between settled mind to learn in a place that has air conditioning and a place that does not? It is a real difference, one can try and see. Even the greatest tzaddik who shook off everything he knows from this world — makes air conditioning, and learns better, and prays better, and everything is better. One should make a special holiday in honor of this. On the fifteenth of Av they will make a special holiday to dance in honor of the fact that there is air conditioning, and there are telephones, and there is electricity, and there is internet. All these are wonderful things — I am not speaking, I am not dismissing any problem, suppose for all of Tisha B’Av.
Three Punishments and Seven Consolations: The Calculation
Now let us calculate a bit, and when we begin to calculate we see that in reality, if there are three punishments — there are seven consolations. It must be so, for that reality is greater than evil means only that evil is not reality, and that everything exists. Automatically, in almost every difficult situation that is, in almost every individual situation — except a person who says “better my death than my life,” for then he will not say this — but as long as he does not say this, there is more good than evil, there is more, and the good is so good, so deep, and we have no tools to measure it, and we have no tools.
Joy of Mitzvah and the Arizal
The Arizal said that he attained all his levels through joy of mitzvah. And do you know what joy of mitzvah means? Joy of mitzvah means that the Arizal never said it is a weak generation. This is the meaning. For when a person says “Ha, we do such mitzvot,” he will have no mitzvot at all. And as they say, they say to him from heaven: Do you so belittle your mitzvot? You belittle. But if you say: Oh, we are capable today of doing more mitzvot than anyone was capable of doing, and we do the best, and are capable of learning Torah — there is no question in the world that we are capable today to learn the Torah, and to understand God, and to understand reality, and to understand the Torah of the Holy One, Blessed be He, with all the tools there are, with all the people there are. One can pick up a telephone and call whomever one wants, of whatever type one wants, and ask via artificial intelligence or directly, there is no difference. One can learn the Torah more than any early one, any late one, any tzaddik, anyone who was capable — automatically there are better interpretations.
And should a person feel bad that he says a better interpretation than Rashi on a verse? Rashi would be happy. He seemingly told his grandson that he is happy, and we are capable of being a thousand times better than the Rashbam was capable of dreaming. And it cannot be — and certainly there is still exile, and certainly there are still thousands of decrees and troubles and illnesses and stories, and they have already spoken about this, and we deny nothing.
Yeshayahu the Prophet Was Not a Visionary
Yeshayahu the prophet was not a visionary. He did not say: Oh, Yirmiyahu the prophet was black-viewed, saw evil, and I will look good. No and no and no. He said thus — thus at least goes the order, I can learn with depth and inside and we shall see — he said thus: I see the entire thing, I see the entire destruction, sharp exactly like him, deep exactly like him. I am capable myself of writing destructions like Yirmiyahu wrote. But I am also capable now to say: Our entire matter is not to deny reality. But look a bit at reality, and you will see how beautiful and how fortunate and how good it is.
And this is almost: just as we look at the troubles of the destruction, at the pain of the Shechina, and see “She has fallen, she shall rise no more” (Amos 5:2) — we do not see how to rise — so when we look at that something good. For it is a rule, as the Baal Shem Tov says: One who grasps part of the truth grasps part of the unity, and one who grasps unity grasps all of it. For goodness is unity, goodness means all Godliness. From this stems the entire thing. There is no such thing as half God, there is no such thing as half faith. There is half heresy here — “heresy” means half; “apikorsut” means half; “on condition to receive reward,” the French say, “reward” means half. When he is in smallness — this is only a place where he is; but in greatness everything is everything. And precisely because it is greatness, it does not have so many words. It is harder to express it, for everything is one, everything is one thing. We spoke about this in another shiur and this is not its place. But if it is possible to express this, if a person has such a beautiful gift and is capable of expressing this — certainly there is much more, very much more. One can truly be happy, and we will have a joyous Shabbat, and we will know and hear a bit of what we are speaking and labor on this.
📝 Full Transcript
The Comfort of Looking at Reality – Shabbat Nachamu
Introduction: How Do We Move Forward After Galut HaShechina
Tonight is Erev Shabbat Va’etchanan, Shabbat Nachamu. The last few shiurim we spoke about the sugya of Bein HaMetzarim according to the matters of the days. And now there is always a question of how to move forward after we speak about galut HaShechina, about the real situation, about the reality. We speak about it for a whole three weeks, but Tisha B’Av is the climax of it. And it’s truly very difficult to move forward from that, and this is something we must learn.
One cannot truly speak about galut HaShechina when one doesn’t understand the simcha that lies within it. Simcha means essentially to be alive. A person who is completely dead is not a mourner; the mourners are the living, the dead are not suffering. Therefore, one must place within the mourning very much simcha, very much chiyut, very much light, otherwise nothing lives.
And all this opens us up to see the true situation of the Shechina, as the Shechina said to the Beit Yosef, which we spoke about in the previous shiurim: “Ilu yedatem” – if we would have known what kind of pain I have. In other words, if a person could look with open eyes at the reality, not covered with all kinds of chizuk, with all kinds of divrei shtut vehevel, one would not be able to endure it, there would be no meaning in life. This is stated in the revelation of the Shechina to the Beit Yosef, which they accepted as a very central revelation of what it means to touch, to grasp the tzaar ha’olam, the tzaar HaShechina.
The Order of the Chachamim: Living Within the Churban
And this is the truth: as Rabbi Yochanan said, if we were worthy, if we truly understood, we would not be able to eat meat, not drink wine, not have weddings, not be engaged in pru urvu, not be engaged in yishuvo shel olam for a whole year. But then there won’t be any world, there won’t be anyone for the Almighty to redeem. So they made an order, as the Chachamim make for everything a bechina of derech ha’emtza’i: the whole year one has weddings, but at the time of the wedding one will remember, one will say “Im eshkachech Yerushalayim tishkach yemini” (Tehillim 137), one will leave out one beautiful thing from the wedding, one decoration. A person will have a house, but he will make one zecher lechurban.
In other words, this comes from the fact that one cannot truly live in the churban.
The Hester Pnei Hestera
We live a whole life in a certain hestera, one can call it hester pnei hestera. If a person would truly grasp the reality of the world from the side of the evil in it, from the side of the deficiency in it – not from the side of the good that one will see, but from the side of what is called galut HaShechina, from the side of what one must think about at tikkun chatzot every night (it doesn’t end with Tisha B’Av when the shiva d’nechemta begins, one must not stop saying tikkun chatzot) – when a person looks at this truly, he would not be able to live, he would be truly depressed. This is not a joke; whoever looks at the kinot can become completely depressed from it.
The Wretchedness of the Shechina in Megillat Eicha
So what is the solution? I thought about Eicha: Yirmiyahu HaNavi laments about the Shechina, about the city of Tzion Yerushalayim. The main word lies in the first verse, “Eicha yashva badad” (Eicha 1:1) – the Shechina is badad miba’ala uvadad mibaneha, she has no friends, no yichud, she is alone, she is wretched. All her friends have abandoned her: “Kol re’eha bagdu vah” (Eicha 1:2).
In the second chapter he begins to speak about how one cannot even compare: “Ma a’idech ma adameh lach habat Yerushalayim ma ashveh lach va’anachamech betulat bat Tzion ki gadol kayam shivrech mi yirpa lach” (Eicha 2:13). These are verses that the Zohar dealt with intensely in the hakdamot haZohar; the entire Zohar is in a certain way an answer to Megillat Eicha, one must remember this. The Zohar is built on this “mi yirpa lach,” how one finds the “yirpa lach.”
The Mourner Who Is Alone
Every mourner is alone. “Avel ein lo peh,” he has no one to speak with, he cannot express what he feels. A person was in mourning, some tragedy happened, he goes outside, and it’s olam keminhago noheg, the whole world continues on. This aloneness makes a person feel bad: I am the only one who is dying, tragedies are happening, and the whole world goes on, they don’t even think about you.
The Comfort: You Are Not Alone
And this is the wretchedness. For this there is a comfort, that when one comes to comfort a mourner, the main thing is not some Torah thoughts that one must tell him, to answer why. The main thing is to show the mourner that he is not alone. This is the seder ha’olam, seder Yahadut, as we say “betoch she’ar avelei Tzion viYerushalayim”: you are not the first mourner, not the last, it’s an order, we are here with you. So there is a certain comfort, as tzarat rabbim chatzi nechama.
About this he says, as Rashi explains in Eicha, “Ma a’idech ma adameh lach” – I have nothing to compare to your trouble. If I had something else to say: look, in another city there was also a similar matter – when a person understands that something is part of the world, he becomes calmed. But here there isn’t. Ma adameh lach, because your destruction is greater than all other cities, greater than all other troubles; you are alone in this too, you don’t even have anyone to complain to. If they complain, they laugh, it’s schok al kol ami; they say, ah, yoshvei badad, I knew. But they don’t truly feel with you, because they don’t have the same kind of problem.
The Role of a Navi: Me’id, Medameh, Meshavet, Merape
Seemingly there’s a question here: what does “ma a’idech” mean? The job of a navi – Yirmiyahu was a navi, Yirmiyahu wrote Megillat Eicha – a true navi can indeed elevate the reality, he can elevate the tzaar HaShechina, the situation of the Shechina, to the simcha. Whatever the reality may be, he can elevate it.
When you are a basar vadam who speaks with sechel enoshi, you must live with certain kisuyim, certain levushim; one cannot be direct with the truth. But the Almighty, einei Hashem Elokecha, can look directly at reality. A person must see himself within certain levushim, certain concepts; he places everything into a story so that he can elevate it.
So the question is: one is a navi. What is the role of a navi if not to bring out things that another cannot? Things that are mi yishveh lo? This is exactly the language we say in the piyut after nishmat: “Mi yidmeh lecha, mi yishveh lecha, mi ya’aroch lecha”. He says, “Ma adameh lach, ma ashveh lach?” This is the whole job. A navi is a person who is connected with the Shechina, connected to such kinds of things that are “mi yidmeh lahem umi yishveh lahem.” So what does he have complaints, “Ma a’idech, ma adameh lach, ma ashveh lach, mi arpe lach?”
The Four Verbs of the Verse
To be me’id, to be medameh, to be meshavet, to be merape – this goes together, and this is your job. Your job is to find how to be me’id. “Ha’edeti vachem hayom et hashamayim ve’et ha’aretz” (Devarim 30:19) – this was the job of the nevi’im, of Moshe Rabbeinu, of Yeshayahu HaNavi; they are me’id beYisrael the reality, they show the reality. I am meshavet, I speak about things that are ein domeh lo, and one can express it – this is the role of divrei Torah, of the alef beit of the Torah, to give words for this.
To be medameh: “Beyad hanevi’im adameh” (Hoshea 12:11), “Gadol koach hanevi’im shemedameh et hatzura leyotzrah” (Bereishit Rabba 27) – the greatness of nevi’im is that they can be medameh devarim she’i efshar ledamot. And “mi arpe lach”: “Ki ani Hashem rofecha” (Shemot 15:26) – one of the first things that the Almighty said to the Jews when they left Egypt: I can heal the reality. “Vayerape et mizbach Hashem heherus” (Melachim I 18:30) – I can be merape the reality through looking at it clearly. He is me’id, meshavet, medameh, menachem and merape. And he says “I cannot” – this is truly a question, this is his job.
The Nevi’ei Sheker: Shav VeTafel
About this Yirmiyahu says the next verse and laments: yes, but your prophets, your prophets – here he means the nevi’ei sheker that we learn about in Sefer Yirmiyahu. From this we see that it’s Yirmiyahu HaNavi’s sefer; he fought with the nevi’ei sheker, like Chananya ben Azur vachaverav, who testified that kelei Hashem are coming back from Bavel, they made signs, otot umoftim, gave chizuk to the world, that they shouldn’t be frightened, everything will be good. And Yirmiyahu says: your prophets are traitors in their role.
“Nevi’ayich chazu lach shav vetafel velo gilu al avonech lehashiv shevutech vayechezu lach masa’ot shav umaduchim” (Eicha 2:14). Your prophets, whose role is to be me’id, medameh, meshavet, menachem and merape, have instead said “shav” – falsehood, nothing, not truth. “Vetafel” means things without taste, like “heichal tafel bli melech,” like without salt is called tafel.
Legalot Avonech
And they were not megaleh your avon, as it says “Megaleh shamayim yegaleh avono ve’eretz mitkomemet lo” (Iyov 20:27). The first job of a navi, of a hashgacha, is to be megaleh the avon, to be clear with this. As it says “Rishonim nitgaleh avonam nitgaleh kitzam” (Yoma 9). I think this is a hint to the Beit Sheni, because the Gemara says that the destruction we have, which is called sinat chinam, becomes that the “acharonim lo nitgaleh avonam velo nitgaleh kitzam.” We know nothing about what our problem is. One can look in the Gemara and see that it says al sinat chinam, but we don’t grasp it, we don’t have the strength, we don’t have a navi. This means that when they say we don’t have a navi: we don’t have someone who can look at reality in the eyes and say what it is.
We have all kinds of people who say, if one will be megaleh the avonot – “lehashiv shevutech” – one can do teshuva, one can fix the sheviyut, the wildness, the chutzpa. But the navi sheker covers up, he is “masa’ot shav umaduchim,” falsehoods and things that push away from the path. Instead of “lehashiv shevutech” he pushes away from the path.
What Is “Tafel”? The Deep Critique of Yirmiyahu
“Maduchim” I understand; “shav” means sheker or like “eifat shav.” But what is “tafel”? I understand that it’s a lashon melitza, things without taste. What comes in that it has no taste?
I thought that there is a deep critique from Yirmiyahu HaNavi on the nevi’ei sheker, and he teaches us what is the way to be a navi emet, which then will be “Ve’ata tihyeh li lefi” (Yirmiyahu 15:19), then will be “mi yirpa lach” – the one who stands on the sod that is called “mi,” this is the bina, as it says “Ke’ish asher imo tenachemu ken anochi anachamchem uviYerushalayim tenuchamu” (Yeshayahu 66:13).
Nevi’im and Bina
Nevi’im have to do with bina; a navi speaks with the “mi.” We see all the nevi’ei sheker, the nevi’ei “ach chazon lev shav.” One cannot blame people, it’s the reality that causes this. But for everything, for every tragedy, they have a good word, some cliché: well, the Almighty will help, it will be good.
Chizuk as Running Away from Feeling With
Many times when a person comes to another with a trouble, the other gives him chizuk: don’t be discouraged, it will be good. But when one thinks into it, one sees that the reason why he gives chizuk is not always because he wants to help the other. It’s not at all clear that the way to help is through being mechazek him; it could be the opposite, to be me’orer him and show what he needs – “legalot avonech” (“avonech” doesn’t necessarily mean his sin) – to show what the problem is, what can be done. Not always is there what to do – he has an illness or another thing – but one must know what can be done.
Many times what is said as chizuk is actually the “uncomfortability” of the mechazek. When a person comes with a trouble, he has some claim on me: I must do something, I must help you; someone wronged you, I must go call that person? So one gives him rather emuna and chizuk, the same refrain that is said to everyone: the Almighty helps everything, kol man de’avid Rachmana letav avid (Berachot 60), all kinds of such refrains. And this is done not because one wants to help the other, but because I don’t want to be in the “uncomfortable” situation that there is a problem that I must do something about. People don’t like to feel bad – very normal – and the other’s trouble he also doesn’t like to feel. So he says chizuk so that he won’t have to feel with the other’s pain. I’m not saying that one must always, but there is such a distinction.
The Cliché Has No Taste
Yirmiyahu HaNavi was certainly one of those who were of the distinction, and he claimed that besides the fact that it’s shav, it’s also tafel, it has no taste. One looks into all the chizuk clichés, it’s the same thing again and again, the same story the maggid tells every week. It’s not only sheker, it has no taste. It’s like bread without salt.
One might think that such artists, such ba’alei darshanim, who make every time the opposite of what is meant, something of supreme wisdom – then this has taste. First of all it has a bit more taste than the one who always says the same cliché. But this can also become tasteless: one catches the trick of how every time the opposite is said. You shouldn’t think that Shabbat Chazon is the lowest Shabbat of the year, no, it’s the highest; you shouldn’t think that Shabbat Nachamu is a good Shabbat, I will say a speech that Shabbat Nachamu should be sad, because last week we should have been happy, and this week we should be sad. Maybe the opposite? I don’t know. The normal is also a kedusha. Both are interesting.
Truth as the Source of Interestingness
What is interesting, what is not tafel? It’s salted, it’s divrei ta’am. I want to be very strongly mitbonen in this, because it’s also relevant to me. Everyone seeks to hear the maggid shiur say devarim shel ta’am, say chiddushim; whoever is a bit mature doesn’t seek to repeat the same thing, he seeks to hear some chiddush.
Now there is a question: how does one find chiddushim, true devarim sheyesh lahem ta’am? Many times it seems that divrei ta’am must be the opposite: if the normal rav says this way, he will say the opposite; or he brings three shitot and makes a Torah’le. And what will be when one must indeed say chizuk like the cliché? Then he is lost, he does it but he doesn’t feel it, it certainly has no taste, one doesn’t even believe in it oneself. Or in order to be mechadesh he says crooked things, because the straight things everyone already knows. This also has no sense.
Back to the claim: if the navi sheker would have said a davar shel ta’am, a beautiful melitza, would it have been good? The problem is that it’s sheker. What is the connection that it’s shav vetafel – without taste is one problem, and sheker is a second?
The Gemara: Ein Shnei Nevi’im Mitnabaim BeSignon Echad
How did Yirmiyahu HaNavi truly know that Chananya ben Azur and one hundred and fifty nevi’im said a false nevua, and they said sheker and not him? Perhaps they are saying the truth?
The Gemara says in Sanhedrin: He saw one hundred and fifty nevi’im saying the same nevua, exactly the same language. So Yirmiyahu said, I have a tradition: Signon echad oleh lekama nevi’im (Sanhedrin 89) – signon means one topic. One topic many nevi’im can speak about, sometimes even the same nusach, but each one places it into his approach, into his style, into his perspective. Ve’ein shnei nevi’im mitnabaim besignon echad (Sanhedrin 89) – when the Almighty sends nevua, He doesn’t send it in the same language to two people.
If two nevi’im say exactly the same verse, this is a sign that it’s a navi sheker. (Sometimes one finds in nevi’im the same verse? This is when one may repeat the other’s nevua, if it’s a good word one doesn’t need to be mechadesh new things, but he places it into his world, into his peshat.) This Yirmiyahu knew: if everyone says besignon echad, this is a navi sheker. What does this mean? That if everyone says the same Torah’le, it has no taste – and this is a sign that it’s not truth.
Truth Makes One Interesting
You will say: everyone must be original? What if I don’t have another melitza, I say the same mazal tov that everyone says? No. The problem is that when you say something without taste, it’s a sign that it’s not truth. If someone seeks something with taste, he should know that it’s not lacking to seek taste, one must only seek the truth. The moment he will seek the reality, he will be honest, he will seek what is truly the fact, he will automatically be interesting.
Why? Because the interest doesn’t come from people, and not from the fact that I once thought one way and today differently (that’s interesting for small children). The interest comes from the fact that a true rebbe speaks the truth – it fits with everything. As it says “ha’emes mis’aim l’atzmo b’chol tzedadav”: he says a word of truth, he finds thousands of proofs for it, because truth is reality, it fits. He goes out into the street, he sees it; he learns a Chassidic sefer, a Lithuanian sefer – to the extent that the sefarim have succeeded in bringing out the truth, he sees it everywhere. When one speaks falsehood, one encounters many difficulties. When one learns out a word of truth – and by truth I mean anything that is clearer, that brings a person closer to God, to what the reality is – then it’s tremendously interesting.
Why People Are Boring
Most people are fake not because they’re boring or because they imitate others. Most people are fake because they cover up reality with shav v’safel – “chazu lach shav v’safel” – this is Shabbos Chazon. He covers it up with a bundle of flowery phrases that are “shnei nevi’im misnab’im b’signon echad,” everyone says the same thing. So it’s clear that he’s not looking at reality directly. The moment you look directly, perhaps you’ll say almost the same verse as the other person, but with one letter different, because you see it a tiny bit differently. Don’t be ashamed, say it exactly that way, it will be interesting. You’re afraid to look at the world, to look at God as He is, certainly you’ll be shav v’safel – the shav and safel go together.
It turns out that shav and safel aren’t two different things. The reason it’s a cliché is because he’s not looking at the truth, and the source of interest is not falsehood but truth. The reality is there enough; the Almighty makes every day chadashim labekarim raba emunasecha (Eicha 3:23), chiddushim upon chiddushim. There’s absolutely no lack of news every day for whoever looks. And the reason we have no news, that we say the same thing every week, is because we’re afraid to look at reality; we look at what we said yesterday, we look at what the other table said, certainly then there’s a ruach sheker b’fi kol navi. Even if there’s a nekuda shel emes in it, it’s still sheker, because if he looked at truth he would see it a bit differently.
Entering the Ruin
Now let’s go back. The Shechina said to the Beis Yosef, and it says to everyone who hears the bas kol menahemes k’yona, and the churva, that one must sometimes enter a churva. One may not enter a churva, this is the hint of the Gemara (Berachos): Rabbi Yehoshua ben Levi met Eliyahu HaNavi, and he told him that he had gone into a churva to pray. Eliyahu said, one may not go into a churva. A person doesn’t belong in a churva.
What does going into a churva mean? There’s such a place called churban, churban Beis HaMikdash, churva achas mechurvas Yerushalayim. A person cannot live in a churva; it’s not a place, it’s a place where there are se’irim v’ruchos, where shedim v’ruchos roam, where atzavus builds nothing. Even atzavus over churban builds nothing. From where does one build churvas Yerushalayim? From making a wedding, from kol sasson, from simcha v’simcha v’chasan v’kalla. With simcha one can build; from a churban one cannot build, one may not go into a churban.
But it happens that a Jew has nowhere to pray – this is the secret of the three weeks. One must sometimes go into the churban; here there is speech, there is churban, they’ve already made an arrangement. He goes into the churban, and the churban is very real, here he heard a bas kol menahemes k’yona. Why doesn’t one hear it in settled areas? Because settled areas are a well-covered place, full of shav v’safel; there stands a big sign “beis hamidrash,” there come the prophets of “chazu lach shav v’safel.” But b’li breira one lives there. If he goes into the churban, he hears there how the troubles are, how terrible it is. And if it’s terrible – how does he continue? What does he do now?
The Consolation Is No Bluff – It’s More True
And here there’s an additional chiddush: there isn’t a single false word in the topic of nechamos, not a single word of chizuk. If someone thinks that the sheva d’nechemta is such a thing that we’re in exile but we’ll pretend we’re not, we’ll get drunk, tenu sechar l’oved, we’ll pretend it’s not – that’s not consolation, that’s a bluff. What kind of consolation is it, to live in a lie? If the truth is that the Shechina is in exile, and yet we find all kinds of Torah teachings that go against basic reality? There can’t be such a thing at all.
Rather what is the meaning: It’s not correct that what we say is only one half of the story. It’s not correct that if someone will look at the truth l’amito he won’t be consoled, will say “achi tanchumuni havu” – don’t console me with all these Torah teachings, I want to look at reality, I see that the situation is deep in the ground. It’s not correct that he’ll remain there. It’s true, there’s very much truth in this, one must give time to this part, one must look at this, one shouldn’t be afraid of it. But if one will truly remain there, if one will truly look there, one will see that there are still other things.
Realism Is Not Pessimism
How can one say it in the simplest way? One must be realistic. And there’s such a tendency, such a foolish tendency in the world, that makes a misidentification of realism with pessimism. As they say: a pessimist sees the half-empty glass, an optimist sees the half-full glass, and the realist says it’s half empty and half full. But often the one who considers himself realistic says the half toward the lower; it’s a third full and he says it’s only half full – why not say it can be even more?
A realist doesn’t mean seeing only exactly what is now; it can be different tomorrow – it doesn’t mean it will be, but it can. As long as a person lives (if a person is dead one must know what happens in the upper world, there will be other goods and other bads) – as long as a person lives, the optimist always finds some nekuda tova, and he doesn’t mean any falsehood. If he speaks falsehood, that’s certainly a ruach sheker, one must be careful.
What to Focus On
It’s not only a topic of what is the truth, but also what to focus on. We spoke Tisha B’Av night about this, a question of kavana. There are mitzvos, there’s an order that the focus must be itself. The one who says he seeks the truth – we spoke about this last week in the shiur l’shoshi – that’s not enough, because one must also know what to focus on.
Let’s say the truth is that kol ha’olam kulo is truth, kol ma she’asa Hashem – this is all truth. And what exactly do I focus on? One needs some new da’as, a new seichel that says this is truth and also this is truth, and now one thinks about this. How does one know what to think about? Here is truly the topic of what’s called pessimism and optimism – this is a topic of midos, not a topic of seichel or da’as.
The Truth Has More Good Than Bad
What I’m explaining is that there’s a truth: if a person says I don’t want to know any stories, I don’t want to believe in any Torah teachings, I only want to look at reality – he’ll also see that often it can even be. I think this was the hizbonenus of Yeshayahu HaNavi: we only have three prophecies of punishment and seven of consolation, and there’s much more. One can learn that because we’re so broken we need so much chizuk, perhaps perhaps we should do something. But it’s also true, and this goes back to very deep hizbonenus in the question of why there is good and bad in the world: if one will think deeply one will see that there’s almost always more truth, more good than bad.
The Parable of Technology
It’s customary to complain; everything one says can be said in a complaining way. There’s technology, there’s internet, it confuses people, it takes away focus, yishuv hada’as, it brings in forbidden thoughts, forbidden actions, it makes all kinds of mixtures of good and bad. Let’s say everything is true. Someone who is positive says pro-technology, tech-positive, that it’s all just tools; they’ve spoken about this at length in other places. Let someone say, you’re not realistic, look how many people get confused, how many commit sins because of this.
Okay, I admit to the entire reality. I’ve already sat Tisha B’Av with you, I said, kol ha’aveiros sheba’olam, all sins, all evil, all destructions in the world, complain about them endlessly, like churban yameinu; he saw the whole thing clearly without any doubts, without any shav v’safel. Now come with me and admit the truth: tell me how many good things there are in this. And the truth is, just as it’s hard for a suffering person to be with the bad and how confused the situation is, it’s still so hard, perhaps harder, for a suffering person to be with how good things are.
One only needs to get up early in the morning and see that I live in a world where I can give a touch of a button, it lights up by itself, it becomes light. “Lo seva’aru eish b’chol moshvoseichem b’yom haShabbos” (Shemos 35:3) – making a bit of fire was a whole thing, 39 melachos, laws of Shabbos; making light at night was a difficult thing, it cost dearly, and for half a penny the electricity costs a whole night. He presses a button and it brings him immediately the Gemara, the source, the entire science, everything he wants to know in the world in one moment. I don’t believe that someone who admits the truth, who wants to be a prophet and look at reality, has at all the tools, the expressions of joy, the expressions of consolation that one can say about such a thing.
The Parable of Air Conditioning
There are air conditioners. People have suffered for thousands of years from the heat. Summer is called a time of troubles, “v’ketev meriri” (Devarim 32:24) – I’ve written that the klipa of Bein HaMetzarim, the difficulty, has very much to do with the heat. “Ketev meriri” has to do with the heat; there’s a spiritual klipa and a physical klipa from it, and because of this the churban wasn’t destroyed at that time, because it’s very hot. The heat is literally a problem.
And baruch Hashem that they’ve almost solved the problem: one presses a small button, and the heat is gone. I think one must establish a yom tov for technology, for air conditioning – one yom tov a year in honor of this. Imagine how it’s part of yom tov; I’m not talking about gashmiyus – what’s the difference in yishuv hada’as to learn in a place where there’s air conditioning and a place where there isn’t? It’s a real difference. Even the greatest tzaddik who has detached himself from olam hazeh, with air conditioning he learns better, prays better. Chamisha asar b’Av, we’ll make a special yom tov dancing in honor of the fact that there’s air conditioning, and telephones, and electricity, and internet – these are all wondrous things. I’m not dismissing any problem, let’s follow through the entire Tisha B’Av.
Three Prophecies of Punishment and Seven of Consolation: The Calculation
Now let’s calculate, and we’ll see that in reality, if there are three prophecies of punishment, there are seven of consolation. It must be, because if reality is more than the bad – and everything exists – then automatically in almost no difficult situation, almost in every single situation (unless a person says tov mosi mechayai, then he shouldn’t say it), there’s more good than bad. And the good is so good, so deep, and we don’t have the tools to appreciate it.
Simcha Shel Mitzva and the Arizal
The Arizal said that he received all levels through simcha shel hamitzva. Simcha shel hamitzva means that the Arizal never said it’s a weak generation. Because when a person says, we supposedly do mitzvos, he truly won’t have any mitzvos. They say from Heaven: you hold such resentment about your mitzvos? If you say, where, we can today do more mitzvos than anyone could do, and we do the best, and we can learn Torah – there’s no question that we can today learn the Torah and understand God, understand reality, with all the tools that exist. One can pick up a phone, call whoever one wants, ask AI or directly. One can learn the Torah more than any rishon, any acharon, any tzaddik, whoever could; automatically there are better explanations.
Should one feel bad that I say a better explanation than Rashi on the verse? Rashi would be happy; he supposedly said to his grandson that he’s happy, and we can be a thousand times better than the Rashbam could dream. And certainly there’s still exile, and certainly there are still thousands of decrees and troubles and illnesses, and we’re not denying anything.
Yeshayahu HaNavi Was Not a Fantasizer
Yeshayahu HaNavi was not a fantasizer. He didn’t say: ah, Yirmiyahu HaNavi is a pessimist, I’ll look at the good. No. He said: I see the whole thing, I see through all the churban, just as sharply, just as deeply, I can myself write destructions like Yirmiyahu. But I can also say, our whole thing is not to dismiss the reality – look a bit at the reality, you’ll see how beautiful and how fortunate and how good it is.
And just as one looks into the troubles of the churban, into the troubles of the Shechina, one sees how nafla lo sosif kum (Amos 5:2), one can’t see how one gets up. Just so when one sees into the bit of good – as the Baal Shem Tov says, ochaz b’miktzas ha’emes ochaz miktzas ha’achdus ochaz b’chulo. Tova is achdus, tova is entirely divine. There’s no such thing as half God, no such thing as half emuna. There’s half kefira, kefira means half, apikorsus means half; shelo al menas lekabel pras, pras means half. When he’s in katnus, that’s only where he is; but in gadlus it’s everything. And precisely because it’s gadlus, it doesn’t have so many words, it’s harder to express, because it’s all one.
But if one can express it, if one has a gift like beauty, it’s certain that there’s very much more. One can truly be joyful, and we’ll have a joyful Shabbos, and we’ll hear a bit of what we’re saying and work on it.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
הנחמה שבהתבוננות במציאות – שבת נחמו
הקדמה: כיצד ממשיכים אחר גלות השכינה
ערב שבת ואתחנן, שבת נחמו. בשיעורים האחרונים עסקנו בסוגיית בין המצרים על פי עניני הימים, וכעת עומד אני בספק שאיני יודע לפתור לעולם: כיצד ממשיכים הלאה לאחר שדיברנו על גלות השכינה, על המצב האמיתי, על המציאות כפי שהיא. שלושה שבועות שלמים עוסקים בכך, ותשעה באב הוא שיאו של הענין. ותמיד נדמה לי, באמת, כי קשה עד למאוד להמשיך הלאה מכאן, ועל כך גופו צריך ללמוד ולעמוד.
וכבר דיברנו על זה, ואמרנו כי אי אפשר לדבר באמת על גלות השכינה כל עוד אין מבינים את השמחה המונחת בתוכה. שהרי שמחה אין פירושה אלא להיות חי, פשוט להיות בחיים. אדם מת אינו אבל כלל, שכן האבלים הם החיים, ואילו המתים אינם מסבים צער ואינם שרויים באבל, כי אינם בחיים. האבלים הם החיים, ועל כן מוכרחים כבר בתוך האבלות עצמה להכניס שמחה מרובה, חיות מרובה, אור מרובה — שאם לא כן, אין כאן חיים כלל.
וכל זה הוא שפותח לנו את העין לראות את מצב השכינה לאמיתו. כמו שאמרה השכינה למרן הבית יוסף, כפי שדיברנו בשיעורים הקודמים, באותה התגלות שאמרה לו “אילו ידעתם” — אילו ידעתם מה גודל הצער שיש לי. במילים אחרות: אילו יכול היה אדם להביט בעיניים פקוחות על המציאות, בלא כל אותם כיסויים של דברי חיזוק, בלא כל אותם דברי שטות והבל — לא היה יכול לשאת זאת, לא היה מוצא שום טעם, לא היה טעם בחיים. כך כתוב בהתגלות השכינה למרן הבית יוסף — איני זוכר את הלשון המדוייק — והם קיבלו זאת כדבר חשוב ומרכזי מאוד, כהתגלות מרכזית של מה שמשמעו לגעת ולתפוס את צער העולם, את צער השכינה.
סדר החכמים: לחיות בתוך החורבן
וכך הוא אכן האמת. אילו היינו ראויים, כמאמר רבי יוחנן, אילו היינו מבינים באמת, לא היינו יכולים לאכול בשר ולא לשתות יין, לא לשאת אשה ולא לעסוק בפריה ורביה, ולא לעסוק בישובו של עולם כל השנה. אלא מאי? אם כן לא יהיה עולם כלל, ולא יהיה מי שהקדוש ברוך הוא יגאל. על כן תיקנו החכמים סדר, כדרכם בכל דבר לתקן בחינה של דרך הממוצע: כל השנה נושאים אשה, אך בשעת החתונה זוכרים ואומרים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” (תהלים קלז), ומשמיטים דבר יפה אחד מן החתונה, תכשיט אחד, וכיוצא בזה. אדם בונה לו בית, ומשייר בו זכר לחורבן.
במילים אחרות: כל זה נובע מכך שאי אפשר באמת לחיות בתוך החורבן, וצריך להבין זאת היטב. וזה מה שאני מבקש לבטא — ומן הסתם כבר נאמר בדרכים רבות — אך זו הנקודה הראשונה, הדרשה הראשונה של שבת נחמו: קשה הדבר באמת עד מאוד.
הסתר פני הסתרה
אנו חיים חיים שלמים בתוך הסתרה מסויימת, שאפשר לקרוא לה הסתר פני הסתרה. שאילו היה אדם תופס באמת את המציאות של העולם — מצד הרע שבה, מצד החסרון שבה, לא מצד הטוב שעתיד להיראות אלא מצד החסרון — מצד מה שקרוי גלות השכינה, מצד מה שיש להרהר בו בתיקון חצות בכל לילה; שהרי אין הדבר פוסק בתשעה באב, ומשמתחילים שבעה דנחמתא אין מפסיקים לומר תיקון חצות, ככל שהדבר משמעו, כפי שלמדנו — אילו הביט אדם על זה באמת, לא היה יכול לחיות, והיה שרוי בדכדוך גמור. ואין זה מליצה בעלמא: מי שמעיין בקינות עלול להתמלא דכדוך גמור מהן.
עלנותה של השכינה במגילת איכה
אם כן, אלא מאי, מה היא העצה? הרהרתי בכך בעיוני במגילת איכה, ואומַר כך: הנביא ירמיהו מקונן על השכינה, מקונן על עיר ציון וירושלים. והמילה העיקרית — ואף שאין זה שיעור על איכה — כמעט כל הענין מונח במילה הראשונה, בפסוק הראשון: “איכה ישבה בדד” (איכה א, א). השכינה יושבת בדד — ולומדים שהיא בדד מבעלה ובדד מבניה, אין לה חברים, אין לה יחוד, היא לבדה, היא עלנה. ובמה עלנותה? אחד הדברים הנאמרים שם הוא שכל רעיה בגדו בה — “כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ” (איכה א, ב).
וכשמגיעים לפרק השני, מתחיל הנביא לדבר על כך שאי אפשר אף להעמיד דבר לעומתה: “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” (איכה ב, יג). פסוקים אלו הם שהזוהר התלהט בהם מאוד בהקדמות הזוהר, שכן הזוהר כולו הוא במובן מסויים תשובה על מגילת איכה, וצריך לזכור זאת. “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ” (איכה ב, יג). זהו הפסוק שעליו בנוי הזוהר, על אותו “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כיצד מוצאים את ה״יִרְפָּא לָךְ”.
האבל שהוא לבדו
וכוונת הדבר: בדרך כלל, כשם שאדם היושב שבעה, אדם השרוי באבלות — הוא לבדו. כל אבל הוא לבדו. “אבל אין לו פה”, הוא אינו יכול לדבר, אינו יכול לבטא את אשר הוא מרגיש. אנשים רבים תיארו זאת: היו שרויים באבלות, אירעה איזו טרגדיה, והם יוצאים החוצה, והעולם כמנהגו נוהג, כל העולם ממשיך הלאה. מה פירוש? אותה בדידות עצמה גורמת לאדם להרגיש רע, להרגיש כאילו הוא היחיד, כאילו הוא אבוד, כאילו הוא היחיד שקורהו מוות, שאירעה לו טרגדיה, והעולם כולו ממשיך הלאה. ואומר לו האדם: אל תדאג, אינך כה גדול בעיניך — גם אתה תמות, ובדרך צאתם מן השבעה שלך יהרהרו האנשים רק בעומס התנועה שבדרך הביתה, ולא יחשבו עליך כלל. וזוהי גזירה על כל אדם, ועתה אני מת בלבבי.
הנחמה: אינך לבדך
וזוהי העלנות. ועל כך יש נחמה: כשבאים לנחם אבל, אחד הדברים העיקריים הוא — אין צורך באמירת תורות ובהשמעת הקושיה ובתירוץ מדוע כך וכך. העיקר הוא, שבבואנו לנחם אנו מראים לאבל שאינו לבדו. זהו סדר העולם, סדר היהדות, כמו שאומרים “בתוך שאר אבלי ציון וירושלים” — אין אתה האבל הראשון ואין אתה האבל האחרון, יש סדר, ואנו עמך. מכניסים את הדבר בתוך הקשר, ובכך יש נחמה מסויימת, כמו שאומרים “צרת רבים חצי נחמה”.
ועל זה אומר הנביא, וכך פירש רש״י באיכה, “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” — מה אשוה לך ואנחמך, שאין לי מה להעמיד לעומת צרתך. אילו היה לי אחר, אילו יכולתי לומר: הבט, גם עיר פלונית עברה ענין דומה — כי אז היה אפשר לחיות עם זה, שהרי הוא חלק מן המציאות, חלק מן העולם. וכשאדם מבין שדבר מה הוא חלק מן העולם, הוא נרגע, אך כאן אין הדבר קיים. “מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” — אם כן, “כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ”, אין לי נחמה, אין דברי תנחומים שאוכל לתת לך, שכן שברך גדול מכל שאר הערים, גדול מכל שאר הצרות, וגם בזאת את לבדך. אין לך אף עם מי לקונן, מלבד שאין הם רוצים לקונן עליך; ואם בכל זאת מקוננים, שוחקים הם ולעגם על פיהם. שחוק על כל עמי — כל שאר האנשים שוחקים, אומרים: הא, ידעתי, “יושבת בדד”. שוחקים, אך אינם מקנאים, ואינם משתתפים בצער באמת, ואינם יכולים להשתתף, שכן אין להם אותו סוג של בעיה.
תפקידו של נביא: מעיד, מדמה, משוה, מרפא
וכשאומר זאת הנביא, מתעורר לכאורה בפסוק הבא ענין נפלא. שהרי הוא נביא, וירמיהו נביא היה, וירמיהו כתב את מגילת איכה, כמאמר המדרש וכדברי חכמים. ותפקידו של נביא, של נביא אמת, הוא זה: נביא אמת הוא אדם היכול להרים את המציאות, להרים את צער השכינה, להרים את מצב השכינה אל השער, אל השמחה. תהא המציאות אשר תהא — הוא מסוגל להרימה.
ובאמת, כשנאמר “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” מתעוררת מיד קושיה: מה פירוש “מָה אֲעִידֵךְ”? בשר ודם, אדם המדבר בשכל אנושי, מוכרח לחיות עם כיסויים מסויימים, עם לבושים מסויימים, שכן אינו יכול לעמוד ישירות נוכח האמת. רק הקדוש ברוך הוא, “עֵינֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ”, הוא היכול להביט ישירות במציאות; ואילו אדם מוכרח לראות את עצמו בתוך לבושים מסויימים, בתוך מושגים מסויימים, מכניס הוא כל דבר בתוך מעשה, כדי שיוכל להרימו.
והנה אחד הדרכים לנחם אדם הוא להעמיד לו דבר לעומת צרתו, ובזה אמר הנביא “מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ” — אין לי. ומתעוררת הקושיה: הרי נביא הוא. מה אפוא תפקידו של נביא אם לא לבטא דברים שאין אחר יכול לבטא? מה תפקידו של נביא אם לא לומר דברים שהם באמת בגדר “מי ישוה לו”? “מי ישוה לך” — הרי זו ממש הלשון שאומרים בנשמת, ואני סבור שהוא פיוט הבא לאחר נשמת: “מי ידמה לך, מי ישוה לך, מי יערוך לך”. ואילו הוא אומר “מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ” — והלוא “מי ידמה לו” הוא כל תפקידו. מהו יהודי? נביא הוא אדם המחובר עם השכינה, המחובר לאותם סוגי דברים שהם “מי ידמה להם ומי ישוה להם”. ואם כן, מה טענתו — “מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ”? הרי הן ארבעת הפעלים שבפסוק.
ארבעת הפעלים שבפסוק
להעיד, לדמות, להשוות, לרפא — כל אלה הולכים יחד, וזהו תפקידו של הנביא. תפקידו למצוא כיצד להעיד: “הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם” (דברים ל, יט) — זה היה תפקיד הנביא הראשון, משה רבינו, וכן ישעיהו הנביא. הם מעידים בישראל את המציאות, “הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ” (דברים ל, יט) — הריני מראה את המציאות. אני משוה, אני מדבר על אותם דברים שאין דומה להם, שאין בהם באמת דומה — ואף על פי כן אפשר לבטאם. שהרי זה תפקידם של דברי תורה, של האלף בית של התורה — לתת מילים לכך.
ומהו לדמות? “וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה” (הושע יב, יא). “גדול כח הנביאים שמדמין את הצורה ליוצרה” (בראשית רבה כז). גדלות הנביאים היא שהם מסוגלים לדמות דברים שאי אפשר לדמות. וכיצד? כי לכך הוא נביא, זה תפקידו. וזהו “מִי יִרְפָּא לָךְ” — ועל כך נאמר “כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ” (שמות טו, כו). זה היה מן הדברים הראשונים שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל בצאתם ממצרים: “כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ” — אני יכול לרפא את המציאות, אני יכול לרפא. “וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה׳ הֶהָרוּס” (מלכים א יח, ל) — אני יכול לרפא את המציאות מתוך שהוא מביט עליה בבהירות. הוא מעיד, והוא משוה, והוא מדמה, והוא מנחם, והוא מרפא. זהו הדבר. והוא אומר “איני יכול” — וזו ממש קושיה, שהרי זה תפקידו.
נביאי השקר: שוא ותפל
על זה אומר ירמיהו את הפסוק הבא, ומקונן ואומר: אשיב לכם — הנה נביאיך, נביאיכם, וכוונתו כאן לנביאי השקר שלמדים בספר ירמיהו. ומכאן רואים כי ספרו של ירמיהו הנביא הוא, שכן הוא התמודד ונאבק עם נביאי השקר, כחנניה בן עזור וחבריו, שהעידו ואמרו כי כלי ה׳ שבים מבבל, ועשו סימנים שלמים, אותות ומופתים, ונתנו חיזוק לעולם שלא ייבהלו, שהכל ישוב אל תיקונו, שהכל יהיה טוב. וירמיהו הנביא אומר: התופס אתה? נביאיכם בוגדים בתפקידם להיות נביאים.
“נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים” (איכה ב, יד). נביאיך, אלה שתפקידם להעיד ולדמות ולהשוות ולנחם ולרפא, אמרו במקום זאת “שָׁוְא”. “שוא” פירושו שקר, כלום, אשפה, לא אמת. “וְתָפֵל” פירושו דברים חסרי טעם, כמו “היכל תפל בלי מלך”, דברים חסרי טעם, כדבר שאין בו מלח שקרוי תפל.
לגלות עונך
והם לא גילו על עונך, כמו שאמרו בגמרא “יְגַל שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ” (איוב כ, כז). תפקידו הראשון של נביא, תפקידה הראשון של השגה, הוא לגלות את העוון, להיות בהיר עמו. כמו שאמרו “ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם” (יומא ט). ואף שביומא נאמר הדבר, חושב אני שיש בו רמז על בית שני, שכן אמרו חז״ל כי השבר שבידינו — שהם קוראים לו שנאת חינם — הוא בבחינת “אחרונים שלא נתגלה עונם ולא נתגלה קצם”. אין אנו יודעים כלל מהי בעייתנו. ומה שאין אנו יודעים אין פירושו שאין אנו יודעים באמת — אפשר לעיין בגמרא ולראות שכתוב “על שנאת חינם” וכיוצא בזה — אלא שאין אנו תופסים זאת, אין לנו האחיזה, אין לנו הכוח, אין לנו נביא. וזהו התפקיד, זהו משמעו של נביא.
וזה פירוש הדבר שכשאומרים כי אין לנו נביא: אין לנו אחד המסוגל להביט במציאות בעיניים ולומר מה היא. יש לנו כל מיני אנשים האומרים כי אם יגלו את העוונות, “לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ”, אפשר לשוב בתשובה, אפשר לתקן את השביות, את הפראות, את החוצפה, את ההנהגה שאינה כשורה; ואם לא — הרי הנביא דוחה, והוא “מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים”, דברי שקר ודברים הדוחים מן הדרך. במקום להשיב את הדרכים, “לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ”, דוחים דברי הנבואה את האדם מן הדרך.
מהו “תפל”? ביקורתו העמוקה של ירמיהו
הרהרתי כך: מהו “מַשְׂאוֹת שָׁוְא”? כל הלשונות מבינים אני. “מַדּוּחִים” — מבין אני מה הוא. “שוא” — שקר, או כמו “אֵיפַת שָׁוְא”, לא טוב. אך מהו “תָּפֵל”? מה ענינו כאן? מבין אני שהוא לשון מליצה — דברים חסרי טעם. אך מה פירוש דברים חסרי טעם? מה ענין חסרון הטעם כאן?
והרהרתי שיש כאן ביקורת עמוקה של ירמיהו הנביא על נביאי השקר, והוא מלמדנו מהי הדרך להיות נביא אמת — שאז יתקיים “וְאַתָּה תִהְיֶה לִי לְפֶה” (ירמיה טו, יט), ואז יהיה “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כמו שאומר הזוהר על “מי” — אותו העומד על הסוד הקרוי “מי”, היא הבינה. זהו “מִי יִרְפָּא לָךְ”, כמו שנאמר “כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ” (ישעיה סו, יג).
נביאים ובינה
ומהו פירוש הדבר? ירמיהו הנביא, ונביאים בכלל, ענינם בבינה; נביא הוא זה המדבר עם ה״מי”. והפירוש הוא כך: אנו רואים את כל אותם נביאי השקר, נביאי “אַךְ חֲזוֹן לִבָּם” (ירמיה כג). אין להאשים אנשים — המציאות היא הגורמת לכך — אך אלה הם אותם אנשים אשר על כל דבר יש להם מילה טובה, על כל טרגדיה, על כל בעיה, יש להם איזו קלישאה, יש להם איזה דבר: נו, הקדוש ברוך הוא יעזור, הכל יהיה טוב.
חיזוק כבריחה מהשתתפות בצער
דיברתי לאחרונה עם אחד, כי פעמים רבות כשבא אדם לחברו עם צרה שיש לו, נותן לו החבר חיזוק. כך מנהג העולם: נותנים חיזוק, אומרים “אל תדאג, יהיה טוב”. וכשמעמיקים בדבר רואים שהסיבה שהוא נותנו פעמים רבות אינה משום שרוצה לחזק את חברו ולעזור לו. שהרי כלל אין ברור שהדרך לעזור לזולת היא לחזקו ולומר לו שהכל יהיה טוב; ייתכן שהדרך היא ההיפך — לעורר אותו ולהראות לו מה הוא צריך, “לגלות עונך”, להראות לו מהי הבעיה — ו״עונך” אין פירושו דוקא חטאו — ומה אפשר לעשות, מה צריך לעשות. לא תמיד יש מה לעשות, שכן יש לו מחלה או ענין אחר, אך צריך לדעת מה אפשר לעשות; ולא תמיד הדרך הנכונה היא זו.
פעמים רבות יש דברים אחרים. פעמים רבות נדרש שאתה תעשה דבר מה, ופעמים רבות אותו חיזוק שאומרים אינו אלא חוסר הנוחות של המחזק. כלומר: כשבא אלי אדם עם צרה, יש לו כביכול תביעה עלי. ראשית, יש בעיה בעולם, ומה יש לעשות עמה? הצריך אני לעשות דבר מה? הצריך אני לעזור לך? מישהו עשה לך עוול — הסבור אתה שעלי לילך עתה ולקרוא לאותו אדם, לעורר עליו, לעשות לו דבר מה? הא, יודע אתה מה? נותן לו האדם — אומר לו אמונה, אומר לו חיזוק. אומר לו את אותו הדבר שאומרים לכל אחד, אותו הפזמון עצמו: הא, הקדוש ברוך הוא עוזר בכל, “כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס), דע לך “איני איש בעולם כלל”, וכל מיני פזמונות כאלה.
וזאת אין הוא עושה משום שרוצה לעזור לזולת, אלא עושה זאת משום שאינו רוצה להיות אשם, אינו רוצה להיות באותו מצב בלתי נוח שבו יש בעיה שאולי צריך לעשות עמה דבר מה, ועל כן הוא דוחה אותו בכך. ובכלל, איני מדבר רק על כך שהדבר מחייב אותו לעשות משהו — עצם הדבר אינו נוח לו. אין אנשים אוהבים להרגיש רע, וזה צודק וטבעי; וגם בצרת חברו אין הוא רוצה להרגיש רע. על כן הוא אומר חיזוק כדי שלא יצטרך להשתתף בצער חברו. הרי שהחיזוק הוא דרך כיצד לא להשתתף בצער הזולת. איני אומר שאין צורך לדעת מתי לחזק וכשנצרך הדבר, אך יש כאן הבחנה כזאת.
הקלישאה חסרת הטעם
ירמיהו הנביא ודאי היה מן היהודים שהיו בעלי אותה הבחנה, וטען כי מלבד היותו שוא, אף תפל הוא — אין בו טעם. וכשמעיינים בכל אותם מכתבי חיזוק, בכל אותן קלישאות של חיזוק, אותו הדבר עצמו שוב ושוב. אותו הסיפור מספר המגיד מדי שבוע, שאינו סר מפיו לעולם. אין בזה טעם — לא רק שהוא שקר, אלא שאין בו טעם. מי שבוכה — זו ביקורת בסיסית על מי שאומר דברים שהם שוב ושוב אותו הדבר עצמו, קלישאה. “קלישאה” — אולי אין מילה עברית לזה, אולי עוד ילַמדו את המילה — פירושה דבר חסר טעם, כלחם בלא מלח שאין בו טעם.
ומתי יש טעם? יש הסבורים שאם כן צריכים להיות אמנים, בעלי דרשנות, וצריך הוא בכל פעם להפוך את הכוונה, לומר בכל פעם איזו חכמה, איזו חכמה עליונה, ואז יש טעם. אמת, יש בזה מעט יותר טעם ממי שאומר תמיד אותה קלישאה שוב ושוב ואף הוא עצמו אינו חוצב בה. אך אף זה עלול להפוך לחסר טעם, שכן תופסים את התכסיס — תופסים כיצד אומרים הוא בכל פעם את ההיפך. אל תסבור — למה אני מתכוון? — אל תסבור ששבת חזון היא השבת הנמוכה שבשנה, לא, היא השבת הגבוהה שבשנה. אל תסבור ששבת נחמו היא שבת טובה — יודע אתה מה, אומַר את ההיפך, אשא שיחה ששבת נחמו תהא עצובה. מדוע? משום ששבוע שעבר היינו צריכים להיות שמחים, והשבוע נהיה עצובים. אולי בדיוק להיפך? איני יודע. וגם הדרך הרגילה קדושה היא. הרי ששניהם מעניינים.
האמת כמקור המעניינות
מהו דבר מעניין? מהו דבר שאינו תפל? הוא ההיפך מתפל — מומלח, דברי טעם. וצריך להתבונן בזה, ואני מבקש להתבונן בזה מאוד, שכן זה דבר הנוגע גם לי. כל אחד מבקש לשמוע את הרבי, לשמוע את בעל הדרשן, לשמוע את המגיד שיעור האומר דברים של טעם, האומר חידושים. כל מי שהוא מעט נבון, מעט בוגר, אינו מבקש לחזור על אותו הדבר עצמו — אף שאולי צריכים גם זאת — אלא מבקש לשמוע איזה חידוש.
עתה מתעוררת שאלה: כיצד מוצאים חידושים? כיצד מוצאים דברים אמיתיים שיש בהם טעם? מהיכן נוטלים דברי טעם? פעמים רבות נדמה לאדם שדברי טעם צריכים להיות ההיפך — אם הרב הרגיל אומר כך, יאמר הרב את ההיפך; או שלא ממש כך, אלא יביא שלוש שיטות ויעשה מהן איזו תורה. ומה יהיה כשצריך בכל זאת לומר חיזוק כמו שאומרת הקלישאה? כי אז הוא אבוד, כי אז הוא עושה זאת אך אינו חש דבר, ואין בזה טעם אף הוא — ודאי אין בזה טעם, כפול אין בזה טעם, ואף הוא עצמו אינו מאמין בזה.
או בכלל, כמו שאומרים, מתוך שהוא צריך חידושים הוא אומר דברים עקומים, שכן הדברים הישרים כבר אינם חידוש, את הדברים הישרים כבר יודע כל אחד. ועל כן, כדי לחדש, כדי לחוש איזה טעם, צריך לעשות פשט עקום. אך אף בזה אין היגיון — לא ייתכן שנצטרך לעשות פשט עקום. ונשוב אל הטענה: נניח שהיה נביא השקר אומר דבר של טעם ועושה מליצה יפה, הרי היה טוב. אך הבעיה היא שהוא שקר, לא כן? ומה קשר יש בכך שהוא “שוא ותפל” — חסרון הטעם הוא בעיה אחת וחסרון האמת בעיה אחרת?
הגמרא: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד
והנה אומרת הגמרא: כיצד ידע ירמיהו הנביא באמת? הרי צדקיהו וחנניה בן עזור ומאה וחמישים נביאים היו, וכולם אמרו נבואה הפוכה מנבואת ירמיהו. אומרת הגמרא בסנהדרין — גמרא נפלאה שצריך לבארה, גמרא נוראה — כיצד ידע ירמיהו שהוא אומר אמת והם אומרים שקר? שמא הם האומרים אמת?
אומרת הגמרא כך: ראה הוא מאה וחמישים נביאים אומרים אותה נבואה עצמה, בדיוק באותה הלשון. אמר ירמיהו: יש לי קבלה — ויש לעיין מהיכן באה הקבלה, ואיני זוכר לשון הגמרא בדיוק — “סגנון אחד עולה לכמה נביאים” (סנהדרין פט). “סגנון” פירושו נושא אחד. נושא אחד יכולים נביאים רבים לומר, ופעמים רבות יאמרוהו באותו נוסח, ואף באותה מילה ובאותה מליצה רואים לעתים — זו כוונת הגמרא — אלא שכל אחד מכניסו בתוך מהלכו, בתוך סגנונו, בתוך מבטו על מה שיש. “ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” (סנהדרין פט). שני נביאים אין הם מתנבאים בסגנון אחד. כאילו יש כאן קבלה: כשהקדוש ברוך הוא שולח נבואה לאדם, אינו שולחה באותה הלשון לשני אנשים.
ואם שני אנשים, שני נביאים, אומרים בדיוק אותו פסוק — זהו כבר סימן שהוא נביא שקר. ואם יעיין אדם בנביאים, לעתים מוצא הוא אותו פסוק? יש לומר שזה כשאחד מוסר את דברי חברו — מותר לחזור על נבואת חברו, מותר לומר אחריו, שכן אפשר שהוא אותו אמת, ואם דבר טוב הוא אין צורך לחדש חדשות. אך משמעו שהוא מכניסו לתוך עולמו, לתוך פשטו.
וזאת ידע ירמיהו. ראה שאם כל אחד אומר בסגנון אחד, הרי זה נביא שקר. ומה פירוש? כך אני לומד בזה: רואים כאן בבירור שאותו הנושא שאני אומר — אין בו טעם. אין בו טעם. שכן כשכל אחד אומר אותה תורה עצמה, אין בזה טעם. “אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”.
האמת היא המעניינת
אלא מאי, תאמר, מה פירוש — כל אחד צריך להיות מקורי, כל אחד צריך לומר איזו מליצה חדשה? ומה אם אין לי מליצה אחרת, אלא אני אומר אותו מזל טוב שאומר כל אחד? לא — הבעיה היא שעתה איני יודע, ולא רק שאיני יודע, אלא שאין זה אמת. כלומר: עצם זה שאתה אומר דבר חסר טעם הוא סימן שאין זה אמת.
או במילים אחרות: אם מבקש אדם את האמת, ידע כך — לא רק שהוא מבקש את האמת, אלא אם מבקש אדם דבר שיש בו טעם, ידע שאין צורך לבקש טעם, אלא צריך רק לבקש את האמת. באותו רגע שיבקש את המציאות, שיהא ישר, שיבקש מה הן העובדות באמת — ממילא יהיה מעניין. מדוע? שכן המעניינות אינה באה מן האנשים, ואינה באה גם מכך שפעם חשבתי כך והיום אני חושב אחרת — דבר זה מעניין אולי לילדים קטנים. המעניינות באה מכך שמה שאני אומר, מה שהאמורא אמת, רבי אמיתי, אומר — הוא האמת. הוא מתאים עם הכל.
כמו שאומרים “האמת מתאים לעצמו בכל צדדיו”. הוא אומר דבר אמת, ומוצא לו אלפי ראיות. מדוע? שכן האמת היא דבר שהוא מציאות, והוא מתאים. יוצא הוא לרחוב ורואה זאת. לומד בספר זה, לומד ספר חסידי, לומד ספר ליטאי, לומד כל ספר — ככל שהספרים באו לבטא את האמת, רואה הוא זאת בכל מקום. וכשהוא אומר שקר, מוצא הוא קושיות רבות, שכן השקר הוא דבר הפוך; אך הרבי אומר חכמה. וכשלומדים דבר אמת — ובאמת אני מתכוון לכל דבר שהוא בהיר יותר, המקרב את האדם יותר אל האלוקים, כלומר מקרב את האדם למה שהמציאות היא — כי אז הוא מעניין עד למאוד.
מדוע אנשים משעממים
במילים אחרות: מי שרוצה להיות מעניין, לחדש חידוש מעניין — רוב האנשים אינם מסוגלים לכך לא משום שהם משעממים ולא משום שהם מחקים את זולתם, אלא רוב האנשים אינם מסוגלים משום שהם מכסים את המציאות בשוא ותפל. “חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל”, הם מכסים — זו שבת חזון. הוא מכסה את הדרך בצרור מליצות שהן “שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, כל אחד אומר אותו הדבר עצמו. הרי פשוט שאין הוא מביט על המציאות ישירות. ובאותו רגע שתביט על המציאות ישירות — ודאי ייתכן שתאמר כמעט אותו פסוק כחברך, אך באות אחת יהיה שונה, שכן אתה רואה זאת מעט אחרת. ואל תתבייש, אמור בדיוק כך — יהיה מעניין. אך מתוך פחד מאחר, פחד לומר בעצמך, פחד להביט על העולם, פחד להביט על האלוקים כפי שהוא — ודאי תהיה שוא ותפל, שהשוא והתפל הולכים יחד.
הרי שהשוא והתפל אינם שני דברים נפרדים. מה שהוא קלישאה — הוא משום שאין הוא מביט על האמת. ומקור המעניינות אינו השקר, אלא מקור המעניינות הוא האמת. המציאות עשירה דיה, הקדוש ברוך הוא עושה בכל יום “חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ” (איכה ג, כג), עושה בכל יום דברים חדשים, חידושים על גבי חידושים. אין חסר כלל חידוש בכל יום למי שמביט על מה שיש בו מן החדש. ומה שאין לנו חידוש, מה שאומרים מדי שבוע אותו הדבר עצמו — הוא משום שיראים אנו להביט על המציאות. משום שאין מביטים לבסוף על המציאות, מביטים על מה שאמרו אתמול. מביט הנביא על מה שאמר הנביא האחר, בשולחן האחר — ודאי אז הוא אומר שקר, אז יש רוח שקר בפי כל נביא, שכל אחד אומר אותו שקר, שכן אינו מביט בעצמו על המציאות אלא על מה שכבר אמר. ואף אם יש בו נקודה של אמת, עדיין שקר הוא, שכן אילו הביט על האמת היה רואה מעט אחרת.
הכניסה אל החורבה
וזוהי הקדמה פשוטה למה שהתחלתי לדבר. עתה נשוב אל שדיברנו. יוצא כך: השכינה אמרה לבית יוסף, ואומרת היא לכל אחד באמת, לכל השומע את הבת קול המנהמת כיונה — יש שצריך פעם להיכנס אל חורבה. אסור להיכנס אל חורבה, זה הרמז שבגמרא. אסור להיכנס אל חורבה. רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא, ואמר לו שנכנס לחורבה להתפלל, כמו שכתוב במסכת ברכות; ואמר לו אליהו שאסור להיכנס אל חורבה, מפני כמה טעמים אין ליהודי להיכנס אל חורבה. אין זו דרך, אין מקומו של אדם בחורבה.
ומה פירוש להיכנס אל חורבה? כבר רמוז הדבר בספרים רבים. יש מקום הקרוי חורבן — חורבן בית המקדש, “חורבה אחת מחורבות ירושלים”. אין אדם יכול לחיות בחורבה. חורבה אינה מקום. חורבה היא מקום שבו “שעירים ורקדושים”, שם מתהלכים שדים ורוחות, ומן העצבות אין נבנה דבר. אף על עצבות של חורבן אין נבנה דבר. מן החורבה אין נבנה דבר. ומהיכן נבנה בונה חורבות ירושלים? מעשיית חתונה, מ״כל ששון” — שמחה ושמחה וחתן וכלה. בשמחה אפשר לבנות דבר מה, ואילו מן החורבן אין אפשר לבנות. אסור להיכנס אל חורבן.
אלא שאירע שאין ליהודי היכן להתפלל — וזהו הסוד. אירע שאין ליהודי היכן להתפלל, ולפעמים מוכרח הוא להיכנס אף אל החורבן. הרי זו משמעות שלושת השבועות: שאין לו, ומוכרח פעם להיכנס אף אל החורבן. אלא שכבר תיקנו סדר. אז נכנס הוא אל החורבן, והחורבן אמיתי מאוד, ושם שמע בת קול המנהמת כיונה, בת קול שהיא כל מן השמים. והיכן היא ה״כל מן השמים”? מדוע אין שומעים אותה בישוב? משום שהישוב הוא מקום מכוסה היטב, מלא שוא ותפל, קהילת שוא ותפל. שם יש בית מדרש, ועליו שלט גדול, ושם באים הנביאים של “חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל”. ומתוך בלית ברירה חיים שם. ואם נכנס הוא אל החורבה, שומע שם עד כמה גדולות הצרות, עד כמה נורא הדבר. נו, ואם נורא הדבר, מתעוררת השאלה: אם כן, כיצד הוא ממשיך הלאה? מה יעשה עתה?
הנחמה אינה בלוף — היא אמת יותר
וכאן יש תוספת חידוש שצריך להבינו היטב ולשומעו היטב: שאין ולו מילה אחת של שקר בכל ענין הנחמות, אין ולו מילה אחת של חיזוק בזה. אם סבור אדם ששבע דנחמתא הן דבר כזה שבו אמנם אנו בגלות, אך אנו הולכים לעשות כאילו איננו — “תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד” (משלי לא, ו), משתכרים ומעמידים פנים כאילו איננו — אין זו נחמה כלל, זה בלוף. ומה מין נחמה זו? הנחמה פירושה לחיות בשקר? אם האמת היא שהשכינה בגלות, וחרף כל זאת מוצאים כל מיני תורות המנוגדות לאמת, המנוגדות למציאות הבסיסית — מי שמעיין בעיתון יודע זאת; ומי שאינו מעיין בעיתון יסבור שהכל כשורה. לא ייתכן, אין ייתכן דבר כזה כלל.
אלא מאי? אלא הפירוש הוא כך: אין זה נכון שמה שאנו אומרים הוא רק חצי המעשה. אין זה נכון שאם יביט אדם על האמת לאמיתה לא יִשְׁתַּכְנֵעַ, ויאמר “אַחַי תְּנַחֲמוּנִי הֶבֶל” — אינני מתפתה אל כל אותן תורות, אני מבקש להביט על המציאות, ורואה אני שהמצב שקוע עמוק באדמה. אין זה נכון שיישאר שם. אמנם אמת, יש בזה אמת מרובה מאוד, וצריך לתת זמן לחלק הזה, צריך להביט עליו ולא לירא ממנו. אך אם ישאר שם באמת — זהו עצם הדבר. שלא כרבי עקיבא שצחק, שעשה חשבון — איני יודע כיצד לומדים זאת — שאם ישאר אדם שם באמת, אם יביט שם באמת, יראה שיש עוד דברים, יש עוד דברים.
ריאליזם אינו פסימיזם
מה פירוש, וכיצד אפשר לומר זאת באופן הפשוט ביותר? הרי צריך להיות ריאליסטי. אנו אומרים שצריך להיות ריאליסטי. ויש נטיה, נטיה מעניינת, נטיה מצחיקה בעולם, שעושה זיהוי מוטעה של ריאליזם עם פסימיזם. מעניין מאוד. כמו שאמר האומר: פסימיסט הוא הרואה את הכוס חצי ריקה, ואופטימיסט הוא הרואה את הכוס חצי מלאה. ומהי המציאות? האומר שהכוס חצי ריקה וחצי מלאה. אלא שפעמים רבות מי שמחזיק עצמו כריאליסט אומר את החֵלֶק. מדוע? משום שאמת שהרבה מן החטאים אבודים מבקשים אף חצי כוס כשאינה קיימת: הכוס מלאה שליש, והוא אומר שהיא חצי מלאה. מדוע אתה אומר שהיא שליש מלאה? מה אין די? והרי אפשר שאף יותר מזה, ואפשר אף שהיא כה מלאה עד למעלה ראשה.
וריאליסט הוא זה שאומר: הרי אפשר למלאה. אתה ממוקד מאוד במה שאתה רואה — טוב מאוד. אך ריאליזם אין פירושו לראות רק בדיוק את שיש עתה. הרי מחר עשוי להיות אחרת. יכול להיות — אין פירושו שיהיה, אך יכול להיות. יש הרבה מאוד, וכשמעמיקים בדבר רואים, ואפשר — כבר דיברנו על נקודה זו בדרכים אחרות בשיעורים קודמים ואין זה מקומו. אפשר להביט על המציאות. אין כמעט — מלבד כל עוד אדם חי; ואם אדם מת, צריך לדעת מה מתרחש שם בעולם העליון, ואיני יודע, יהיו טובות אחרות ורעות אחרות. אך כל עוד אדם חי, לעולם מוצא האופטימיסט המוטרד נקודה טובה כלשהי. אין הוא מתכוון לשקר לעולם; ואם הוא אומר שקר, ודאי זו רוח שקר וצריך להיזהר.
על מה למקד
ולעתים צריך — ואומר, אין זה רק ענין של מהו האמת, אלא פעמים רבות אף ענין של על מה למקד. חשוב מאוד לזכור: השאלה של אמת ושקר אינה תמיד השאלה היחידה. יש שאלה של כוונה — דיברנו על כך בליל תשעה באב — שאלה על מה למקד. ואמת שיש מצוות, יש סדר, שהמיקוד עצמו הוא הנדרש. מי שאומר שהוא מבקש את האמת — דיברנו על כך בשבוע שעבר בשיעור ואין זה מקומו — מי שאומר שהוא מבקש את האמת, אין בזה די לעולם, שכן צריך גם לדעת על מה למקד. מלבד מה שדיברנו שצריך לדעת במה לבטוח, צריך גם לדעת על מה למקד.
נניח שזהו האמת, והאמת היא שכל העולם כולו אמת. שכל הקיים, “כל מה שעשה ה׳”, כל זה אמת. ועל מה בדיוק אני ממקד? צריך לזה אחריות חדשה, דעת חדשה, שכל חדש האומר: זה אמת, וגם זה אמת. ועתה מהרהר אדם בזה, ועתה מהרהר אדם בזה. וכיצד יודעים על מה להרהר? כאן באמת נכנס ענין מה שקוראים פסימיזם, אופטימיזם, וכל אותם סוגי מידות. זהו כבר ענין של מידות, לא ענין של שכל, לא ענין של דעת, אלא ענין של מידות.
באמת יש יותר טוב מרע
ומה שאני מבאר כאן הוא שיש כאן אמת. כלומר: אם אומר אדם — איני רוצה לדעת שום מעשיות, איני רוצה להאמין בשום תורות, אני רוצה רק להביט על המציאות — אף הוא יראה שפעמים רבות אף יכול להיות. ואני סבור שזו היתה התבוננותו של ישעיהו הנביא במה שכתב. נהוג אצלנו לומר שבע נחמות, ורק שלוש פורעניות ושבע נחמות; ויש הרבה יותר, ואפשר לעולם ללמוד שמתוך שאדם כה שבור צריך הוא כל כך הרבה חיזוק, אולי ואולי יעשה משהו. אך אמת גם זה, וזה חוזר להתבוננויות עמוקות מאוד שיש בשאלה מדוע יש טוב ורע בעולם, מדוע יש רע — שאף הוא אמת, שאם יעמיק אדם יראה שתמיד יש יותר, או כמעט תמיד יש יותר אמת, יותר טוב מרע.
משל הטכנולוגיה
ואם יעמיק אדם — צריך אני לומר זאת — אבקש לומר את המשל, ואני סבור שאמת מה שאני אומר עתה, ואם יאמר לי אחד חילוק… נהוג לקונן. אמרנו שכל דבר אפשר לומר בדרך קינה. נהוג לקונן על — הרי יש טכנולוגיה, יש אינטרנט, מבלבל את דעת האנשים, נוטל את הרוגע, נוטל את ישוב הדעת, מכניס לאנשים כל מיני הרהורים אסורים, כל מיני מעשים אסורים, מקרב כל מיני, עושה כל מיני עירוב טוב ורע. נניח שהכל אמת. אף נניח שהכל אמת — איני מדבר עתה. אחד יכול לומר, אם הוא חיובי, שהוא פרו-טכנולוגיה, וימצא לה זכות, ויהיה יהודי שאומר שהוא שבע רצון ואומר שהכל רק כלים; וכבר דיברו על כך בהרחבה במקומות אחרים. יאמר אחר: אינך ריאליסטי. הבט על המציאות, ותראה — הבט כמה אנשים נטרפת דעתם, כמה אנשים מתבלבלים, כמה אנשים עוברים עבירות בגללה.
טוב, יודע אתה מה? אני מודה על כל המציאות. כבר ישבתי עמך תשעה באב, וקוננתי על כל העבירות שבעולם, על כל החטאים שבעולם, על כל הרע שבעולם, על כל החורבנות שבעולם, עד אין סוף עד אין קץ. מביטים על זה כמו “זְרוּעַ יְמִינִי” של בית יוסף, מביטים על כל המציאות. אני מסוגל לראות את החורבן בטרם היה. הוא ראה את כל הדבר בבהירות, בלא שום ספקות, בלא שום התחמקות, בלא שום שוא ותפל.
עתה אני אומר לך: עתה בוא אתה עמי, והיה מודה על האמת. אם אתה רוצה שאהיה מודה על האמת, שאביט על האמת — עתה בוא אתה עמי ואמור לי כמה דברים טובים יש בזה, כמה טוב. והאמת היא: כשם שיש לנו קושי, כשם שיש שוא ותפל, כשם שקשה לאדם לסבול את הרע, כשם שקשה לאדם לסבול עד כמה מבולבל המצב בהרבה מן הדברים שיכול להיות — כן קשה אולי, ואולי אף קשה יותר, איני יודע, לכל הפחות קשה כמותו, לאדם לסבול עד כמה טובים הדברים.
הרי צריך אדם רק לקום בבוקר ולראות שהוא חי באיזה עולם: יכול הוא לגעת בכפתור, והוא נדלק מאליו, ונעשה אור. הרי היה כאן ענין שלם, “לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות לה, ג), עשיית מעט אש היתה ענין שלם — שלושים ותשע מלאכות, הלכות שבת. מי שיודע את המציאות, את ההיסטוריה, יודע שאין זה דבר פשוט להאיר בלילה. דבר קשה הוא, עולה ביוקר; ובחצי פרוטה עולה החשמל לילה שלם.
וממשיך הוא בבוקר, ומבקש לדעת דבר מה, ולוחץ על כפתור, והוא מביא לו מיד בדיוק את הגמרא, בדיוק את המקור, בדיוק את כל המדע, כל שהוא מבקש לדעת בעולם ברגע אחד. איני מאמין — כשם שאותו אדם טוען עלי שאני מדמיין, שאיני מבין כיצד יש רע באינטרנט וסבור שהוא דבר טוב — איני מאמין שמי שמודה על האמת, שמבקש להיות נביא ולהביט על המציאות, יש לו כלל את הכלים, כלל את ביטויי השמחה, את ביטויי הנחמה שאפשר לומר על דבר כזה.
משל המזגן
יש מזגנים. לא ייתכן — אלפי שנים סבלו בני אדם, ואיני נכנס למה שהיה במשך אלפי שנים, אך יכול אדם לסבול היום, לסבול אנשים שאין בזה שום נקודה, סובלים הם מן החום. קיץ שלם הוא ממש צרה, כמו שלמדנו. הקיץ הוא זמן צרות, “וְקֶטֶב מְרִירִי” (דברים לב, כד) — לא לימדתי זאת כאן ברבים, לימדוהו במקומות אחרים. צרה ממש היא, ומתקנים את כל אותה קליפה. ידעו שכך העיקר, כתב אני על זה — עוד לא שלחתיו מעולם, אולי לשנה הבאה — שקליפת בין המצרים, הקושי, שייכת מאוד לחום. “קֶטֶב מְרִירִי” ענינו בחום. אפשר לדבר על כך פעם אחרת. יש בזה קליפה רוחנית וקליפה גשמית, וכל הדברים שייכים ממש לחום. זה פירוש “קֶטֶב מְרִירִי” שבפסוק, ועל זה לומדים שבין המצרים ישנו, ועל זה החורבן לא נחרב באותו הזמן, משום שהיה חם מאוד. כלומר: החום הוא בעיה ממש.
וברוך השם שנגעו כמעט באותה בעיה: לוחצים על כפתור קטן, ובדרך כלל כשהמזגן פועל, לוחצים על כפתור אחד וכבר אין חום. זה ממש — איני סבור שצריך לעשות על זה סעודת הודאה שלמה. עושים סעודות בשבת נחמו ובחמישה עשר באב — סבור אני שצריך לקבוע יום טוב על הטכנולוגיה, על המזגן. יודע אתה מה — דבר אחד בכל פעם, יום טוב אחד בשנה לכבוד מה שיש מזגן. ותאר לך אילו היה חלק מיום טוב — איני מדבר בתורה, איני מדבר בגשמיות — יודע אתה מה חילוק יש בין ישוב הדעת ללמוד במקום שיש בו מזגן ובין מקום שאין בו? חילוק אמיתי הוא, אפשר לנסות ולראות. אף הצדיק הגדול ביותר שהתנער מכל שהוא יודע מן העולם הזה — עושה מזגן, ולומד לו יותר טוב, ומתפלל לו יותר טוב, והכל טוב יותר. צריך לעשות יום טוב מיוחד לכבוד זה. בחמישה עשר באב יעשו יום טוב מיוחד לרקוד לכבוד מה שיש מזגן, ויש טלפונים, ויש חשמל, ויש אינטרנט. הרי כל אלה דברים נפלאים — איני מדבר, איני מקיש שום בעיה, נניח לכל תשעה באב.
שלוש פורעניות ושבע נחמות: החשבון
עתה נחשב מעט, ומשמתחילים לחשב רואים שבמציאות, אם יש שלוש פורעניות — יש שבע נחמות. מוכרח להיות כן, שהרי מה שהמציאות מרובה מן הרע פירושו רק שאין הרע מציאות, ושהכל קיים. ממילא, כמעט בכל מצב קשה שהוא, כמעט בכל מצב יחיד ויחיד — מלבד אדם האומר “טוב מותי מחיי”, שאז לא יאמר זאת — אך כל עוד אינו אומר זאת, יש יותר טוב מרע, יש יותר, והטוב כה טוב, כה עמוק, ואין לנו כלים לשערו, ואין לנו כלים.
שמחה של מצוה והאריז״ל
האריז״ל אמר שהשיג את כל מדרגותיו על ידי שמחה של מצוה. והיודע אתה מה פירוש שמחה של מצוה? שמחה של מצוה פירושה שהאריז״ל לא אמר מעולם שדור חלש הוא. זה הפירוש. שכן כשאומר אדם “הא, אנו עושים אילו מצוות”, לא יהיו לו מצוות כלל. וכמו שאומרים, אומרים לו מן השמים: כה מזלזל אתה במצוותיך? מזלזל אתה. אך אם תאמר: הו, אנו מסוגלים היום לעשות יותר מצוות משהיה מישהו מסוגל לעשות, ואנו עושים את המיטב, ומסוגלים ללמוד תורה — אין שום שאלה בעולם שאנו מסוגלים היום ללמוד את התורה, ולהבין את האלוקים, ולהבין את המציאות, ולהבין את תורת הקדוש ברוך הוא, עם כל הכלים שיש, עם כל האנשים שיש. אפשר להרים טלפון ולהתקשר למי שרוצים, מאיזה סוג שרוצים, ולשאול על ידי בינה מלאכותית או ישירות, אין הבדל. אפשר ללמוד את התורה יותר מכל ראשון, מכל אחרון, מכל צדיק, מכל מי שהיה מסוגל — ממילא יש פשטים טובים יותר.
וכי צריך אדם להרגיש רע על שהוא אומר פשט טוב יותר מרש״י בפסוק? רש״י היה שמח. הוא לכאורה אמר לנכדו שהוא שמח, ואנו מסוגלים להיות פי אלף טובים יותר משהיה הרשב״ם מסוגל לחלום. ולא ייתכן — וודאי עדיין יש גלות, וודאי עדיין יש אלפי גזירות וצרות ומחלות ומעשיות, וכבר דיברו על כך, ואין מכחישים דבר.
ישעיהו הנביא לא היה הוזה
ישעיהו הנביא לא היה הוזה. לא אמר: הו, ירמיהו הנביא היה שחור-מבט, ראה רע, ואני אביט טוב. לא ולא ולא. אמר כך — כך לפחות הולך הסדר, אני יכול ללמוד בעיון ובפנים ונראה — אמר כך: אני רואה את כל הדבר, אני רואה את כל החורבן, חד בדיוק כמותו, עמוק בדיוק כמותו. אני מסוגל בעצמי לכתוב חורבנות כמו שכתב ירמיהו. אך אני מסוגל גם עתה לומר: כל ענייננו אינו להכחיש את המציאות. אלא הבט מעט במציאות, ותראה עד כמה יפה ועד כמה מאושר ועד כמה טוב הוא.
וזה כמעט: כשם שמביטים על צרות החורבן, על צער השכינה, ורואים “נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם” (עמוס ה, ב) — אין רואים כיצד קמים — כן כשמביטים על אותו משהו טוב. שכן כלל הוא, כמו שאומר הבעל שם טוב: האוחז במקצת האמת אוחז במקצת האחדות, והאוחז באחדות אוחז בכולה. שהרי הטובה היא אחדות, הטובה פירושה כולה אלוקות. מזה נובע כל הדבר. אין דבר כזה חצי אלוקים, אין דבר כזה חצי אמונה. יש חצי כפירה כאן — “כפירה” פירושה חצי; “אפיקורסות” פירושה חצי; “על מנת לקבל פרס”, אומרים הצרפתים, “פרס” פירושו חצי. כשהוא בקטנות — זהו רק מקום שהוא נמצא בו; אך בגדלות הכל הוא הכל. ודוקא משום שהוא גדלות, אין לו כה הרבה מילים. קשה יותר לבטאו, שכן הכל אחד, הכל דבר אחד. דיברנו על כך בשיעור אחר ואין זה מקומו. אך אם אפשר לבטא זאת, אם יש לאדם מתנה כה יפה ומסוגל הוא לבטא זאת — ודאי שיש הרבה יותר, הרבה מאוד יותר. אפשר להיות שמחים באמת, ויהיה לנו שבת שמחה, ונדע ונשמע מעט ממה שאנו מדברים ונעמול על זה.
תמלול מלא 📝
די נחמה פון קוקן אויף די רעאליטי – שבת נחמו
הקדמה: וויאזוי גייט מען ווייטער נאך גלות השכינה
היינט ערב שבת ואתחנן, שבת נחמו. די לעצטע פאר שיעורים האבן מיר גערעדט אין די סוגיא פון בין המצרים לפי עניני הימים. און יעצט איז אלעמאל א ספק וויאזוי צו גיין ווייטער נאכדעם וואס מיר רעדן וועגן גלות השכינה, פון די real situation, פון די reality. מען רעדט דערפון א גאנצע דריי וואכן, אבער תשעה באב איז די קליימעקס דערפון. און ס׳איז אמת׳דיג זייער שווער צו גיין ווייטער דערפון, און אויף דעם דארף מען לערנען.
מ׳קען נישט אמת׳דיג רעדן פון די גלות השכינה ווען מ׳פארשטייט נישט די שמחה וואס ליגט בתוך דעם. שמחה מיינט סך הכל צו זיין געלעבט. א מענטש וואס איז אינגאנצן טויט איז דאך נישט קיין אבל; די אבלים זענען די לעבעדיגע, די טויטע זענען זיך נישט מסבל. וועגן דעם מוז מען אריינלייגן בתוך האבילה זייער אסאך שמחה, זייער אסאך חיות, זייער אסאך אור, אנדערש לעבט נישט גארנישט.
און דאס אלעס עפנט אונז אויף צו זען די ריכטיגע מצב השכינה, אזוי ווי די שכינה האט געזאגט פאר די בית יוסף, וואס מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע שיעורים: “אילו ידעתם” – ווען מיר וואלטן געוואוסט וואסער א מין צער איך האב. אין אנדערע ווערטער, ווען א מענטש וואלט געקענט קוקן מיט אפענע אויגן אויף די רעאליטי, נישט צוגעדעקט מיט אלע מיני חיזוק, מיט אלע מיני דברי שטות והבל, וואלט מען נישט געקענט סובל זיין, ס׳האט נישט געהאט קיין טעם אין לעבן. אזוי שטייט אין די התגלות פון די שכינה פון די בית יוסף, וואס זיי האבן אנגענומען אלס א זייער צענטראלע התגלות פון וואס ס׳מיינט צו אנרירן, צו כאפן די צער העולם, די צער השכינה.
דער סדר פון די חכמים: לעבן בתוך די חורבן
און אזוי איז דער אמת: אזוי ווי רבי יוחנן האט געזאגט, ווען מיר וואלטן געווען ווערד, ווען מיר וואלטן אמת׳דיג פארשטאנען, וואלטן זיי נישט געקענט עסן בשר, נישט טרינקען יין, נישט חתונה האבן, נישט עוסק זיין אין פריה ורביה, נישט עוסק זיין אין ישובו של עולם א גאנץ יאר. נאר דעמאלטס וועט דאך נישט זיין קיין וועלט, וועט נישט זיין וועמען דער אייבערשטער זאל אויסלייזן. האט מען געמאכט א סדר, אזוי ווי די חכמים מאכן אויף יעדע זאך א בחינה פון דרך הממוצע: א גאנץ יאר האט מען חתונה, אבער בשעת׳ן חתונה וועט מען געדענקען, מ׳וועט זאגן “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” (תהלים קלז), מ׳וועט אויסלאזן איין שיינע זאך פון די חתונה, איין צירונג. א מענטש וועט האבן א הויז, אבער ער וועט מאכן איין זכר לחורבן.
אין אנדערע ווערטער, דאס קומט פון דעם וואס מ׳קען נישט אמת׳דיג לעבן אין די חורבן.
דער הסתר פני הסתרה
מיר לעבן א גאנצע לעבן אין א געוויסע הסתרה, מ׳קען עס רופן הסתר פני הסתרה. ווען א מענטש וואלט אמת׳דיג געכאפט די רעאליטי פון די וועלט מצד די רע שבו, מצד די חסרון שבו – נישט מצד די טוב וואס מ׳וועט זען, נאר מצד וואס מ׳רופט גלות השכינה, מצד וואס מ׳דארף טראכטן ביי תיקון חצות יעדע נאכט (ס׳ענדיגט זיך נישט מיט תשעה באב אז מ׳הייבט זיך אן די ז׳ דנחמתא, מ׳דארף נישט אויפהערן צו זאגן תיקון חצות) – ווען א מענטש קוקט אויף דעם אמת׳דיג, וואלט ער נישט געקענט לעבן, וואלט ער געווען אמת׳דיג דעפרעסט. ס׳איז נישט קיין ווערטל; ווער ס׳קוקט די קינות, מ׳קען ווערן אינגאנצן דעפרעסט דערפון.
די עלנטקייט פון די שכינה אין מגילת איכה
איז אלא מאי, וואס איז די עצה? האב איך געטראכט ביי די איכה: דער ירמיה הנביא קלאגט אויף די שכינה, אויף די עיר ציון ירושלים. דער עיקר ווארט ליגט אין די ערשטע פסוק, “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) – די שכינה איז בדד מבעלה ובדד מבניה, זי האט נישט קיין חברים, נישט קיין יחוד, זי איז אליין, זי איז עלנד. אירע אלע חברים האבן איר אפגעלאזט: “כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ” (איכה א, ב).
אין די צווייטע פרק הייבט ער אן צו רעדן פון דעם אז מ׳קען אפילו נישט צושטעלן: “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ” (איכה ב, יג). דאס זענען פסוקים וואס דער זוהר האט זיך שטארק געקאכט אין די הקדמות הזוהר; די גאנצע זוהר איז אין א געוויסע וועג אן ענטפער אויף מגילת איכה, מ׳דארף דאס געדענקען. דער זוהר איז געבויט אויף דעם “מִי יִרְפָּא לָךְ”, וויאזוי מ׳טרעפט דעם “יִרְפָּא לָךְ”.
דער אבל וואס איז אליינס
יעדער אבל איז אליינס. “אבל אין לו פה”, ער האט נישט מיט וועם צו רעדן, ער קען נישט ארויסגעבן וואס ער פילט. א מענטש איז געווען באבלות, ס׳איז געשען עפעס א טראגעדיע, ער גייט ארויס אינדרויסן, און ס׳איז עולם כמנהגו נוהג, די גאנצע וועלט פארט ווייטער. דאס אליינס פילט א מענטש שלעכט: איך בין דער איינציגסטער וואס מ׳שטארבט, ס׳איז געשען טראגעדיעס, און די גאנצע וועלט גייט אן, זיי גייען נישט אפילו טראכטן פון דיר.
די נחמה: דו ביסט נישט אליינס
און דאס איז די עלנט. אויף דעם איז דא א נחמה, אז ווען מ׳קומט אן אבל מנחם זיין, איז די עיקר זאך נישט קיין תורות וואס מ׳דארף אים זאגן, פארענטפערן פארוואס. די עיקר זאך איז ווייזן פאר דעם אבל אז ער איז נישט אליינס. דאס איז דער סדר העולם, סדר יהדות, אזויווי מ׳זאגט “בתוך שאר אבלי ציון וירושלים”: דו ביסט נישט דער ערשטער אבל, נישט דער לעצטער, ס׳איז א סדר, מיר זענען דא מיט דיר. אזוי אז ס׳איז א געוויסע נחמה, אזויווי צרת רבים חצי נחמה.
אויף דעם זאגט ער, אזוי טייטשט רש״י אין איכה, “מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ” – איך האב נישט צוצושטעלן גארנישט צו דיין צרה. ווען איך וואלט געהאט עפעס א צווייטע צו זאגן: קוק, אין די צווייטע שטאט האט אויך געהאט אן ענליכע ענין – ווען א מענטש פארשטייט אז עפעס איז פארט פון די וועלט, ווערט ער בארואיגט. אבער דא איז נישט דא. מה אדמה לך, ווייל דיין ברוך איז גרעסער פון אלע אנדערע שטעט, גרעסער פון אלע אנדערע צרות; ביסט אליינס אין דעם אויכעט, האסט נישט אפילו מיט וועמען צו קלאגן. אויב ס׳קלאגן שוין יא, לאכן זיי, ס׳איז שחוק על כל עמי; זיי זאגן, אה, יושבי בדד, איך האב געוואוסט. אבער אמת׳דיג פילן זיי נישט מיט, ווייל זיי האבן נישט די זעלבע סארט פראבלעם.
די תפקיד פון א נביא: מעיד, מדמה, משוה, מרפא
לכאורה בעט זיך דא א קשיא: וואס הייסט “מה אעידך”? די דזשאב פון א נביא – ירמיה איז געווען א נביא, ירמיה האט געשריבן מגילת איכה – א נביא אמת קען יא דערהייבן די רעאליטי, ער קען דערהייבן די צער השכינה, די מצב השכינה, צו די שמחה. וואס נאר זאל זיין די רעאליטי, דאס קען ער דערהייבן.
ווען דו ביסט א בשר ודם וואס רעדט בשכל אנושי, מוזטו לעבן מיט געוויסע כיסויים, געוויסע לבושים; מ׳קען נישט זיין דירעקט קעגן דעם אמת. נאר דער אייבערשטער, עיני ה׳ אלקיך, קען קוקן דירעקט אויף די רעאליטי. א מענטש מוז זיך זען בתוך געוויסע לבושים, געוויסע קאנצעפטן; ער לייגט זיך אריין יעדע זאך אין א מעשה כדי ער זאל קענען דערהייבן.
איז די קשיא: מ׳איז דאך א נביא. וואס איז די תפקיד פון א נביא אויב נישט ארויסצוברענגען זאכן וואס א צווייטער קען נישט? זאכן וואס איז מי ישוה לו? דאס איז ממש די לשון וואס מ׳זאגט אין דעם פיוט נאך נשמת: “מי ידמה לך, מי ישוה לך, מי יערוך לך”. זאגט ער, “מה אדמה לך, מה אשוה לך?” דאס איז דאך די גאנצע דזשאב. א נביא איז א מענטש וואס איז קאנעקטעד מיט די שכינה, קאנעקטעד צו אזעלכע סארט זאכן וואס איז “מי ידמה להם ומי ישוה להם”. נו, וואס האט ער טענות, “מה אעידך, מה אדמה לך, מה אשוה לך, מי ארפא לך?”
די פיר ווערבס פון דעם פסוק
מעיד זיין, מדמה זיין, משוה זיין, מרפא זיין – דאס גייט צוזאמען, און דאס איז דיין דזשאב. דיין דזשאב איז צו טרעפן וויאזוי מעיד צו זיין. “העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ” (דברים ל, יט) – דאס איז געווען די דזשאב פון די נביאים, פון משה רבינו, פון ישעיהו הנביא; זיי זענען מעיד בישראל די מציאות, זיי ווייזן די רעאליטי. איך בין משוה, איך רעד פון די זאכן וואס ס׳איז אין דומה לו, און מ׳קען עס ארויסגעבן – דאס איז די תפקיד פון די דברי תורה, פון די אלף בית פון די תורה, צו געבן ווערטער פאר דעם.
צו מדמה זיין: “ביד הנביאים אדמה” (הושע יב, יא), “גדול כח הנביאים שמדמה את הצורה ליוצרה” (בראשית רבה כז) – די גדלות פון נביאים איז אז זיי קענען מדמה זיין דברים שאי אפשר לדמות. און “מי ארפא לך”: “כי אני ה׳ רפאך” (שמות טו, כו) – איינע פון די ערשטע זאכן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר די אידן ווען זיי זענען ארויס פון מצרים: איך קען אויסהיילן די רעאליטי. “וירפא את מזבח ה׳ ההרוס” (מלכים א יח, ל) – איך קען מרפא זיין די רעאליטי דורכדעם וואס ער קוקט אויף אים קלאר. ער איז מעיד, משוה, מדמה, מנחם און מרפא. און ער זאגט “איך קען נישט” – דאס איז ממש א קשיא, דאס איז דאך זיין דזשאב.
די נביאי שקר: שוא ותפל
אויף דעם זאגט ירמיהו די נעקסטע פסוק און קלאגט: יא, אבער נביאיך, ענקערע נביאים – דא מיינט ער די נביאי שקר וואס מ׳לערנט אין ספר ירמיהו. פארדעם זעט מען אז ס׳איז ירמיהו הנביא׳ס ספר; ער האט זיך געשלאגן מיט די נביאי שקר, אזויווי חנניה בן עזור וחבריו, וואס האבן מעיד געווען אז כלי ה׳ קומען צוריק פון בבל, זיי האבן געמאכט סימנים, אותות ומופתים, געגעבן חיזוק פאר דעם עולם, מען זאל זיך נישט דערשרעקן, אלעס וועט זיין גוט. און ירמיהו זאגט: ענקערע נביאים זענען בוגד אין זייער תפקיד.
“נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים” (איכה ב, יד). דיינע נביאים, וואס זייער תפקיד איז צו מעיד, מדמה, משוה, מנחם און מרפא זיין, האבן אינסטעד געזאגט “שוא” – שקר, גארנישט, נישט אמת. “ותפל” מיינט זאכן אן א טעם, אזויווי “היכל תפל בלי מלך”, אזויווי אן קיין זאלץ הייסט תפל.
לגלות עונך
און זיי האבן נישט מגלה געווען עונך, אזויווי ס׳שטייט “מגלה שמים יגלה עונו וארץ מתקוממה לו” (איוב כ, כז). די ערשטע דזשאב פון א נביא, פון א השגה, איז צו מגלה זיין די עוון, צו זיין קלאר מיט דעם. אזויווי ס׳שטייט “ראשונים נתגלה עונם נתגלה קצם” (יומא ט). איך טראכט אז דאס איז א רמז אויף די בית שני, ווייל די גמרא זאגט אז די בראך וואס מיר האבן, וואס מ׳רופט עס שנאת חינם, ווערט אז די “אחרונים לא נתגלה עונם ולא נתגלה קצם”. מיר ווייסן גארנישט וואס אונזער פראבלעם איז. מ׳קען קוקן אין די גמרא און זען אז ס׳שטייט על שנאת חינם, אבער מיר כאפן עס נישט, מיר האבן נישט די כח, מיר האבן נישט קיין נביא. דאס מיינט אז ווען זיי זאגן אז מ׳האט נישט קיין נביא: מיר האבן נישט איינער וואס זאל קענען אנקוקן די מציאות אין די אויגן און זאגן וואס ס׳איז.
מיר האבן אלע מיני מענטשן וואס זאגן, אויב מ׳וועט מגלה זיין די עוונות – “להשיב שבותך” – קען מען תשובה טון, קען מען פיקסן די שביות, די ווילדקייט, די חוצפה. אבער דער נביא שקר שטופט אפ, ער איז “משאות שוא ומדוחים”, פאלשקייטן און זאכן וואס שטופן אפ פון וועג. אנשטאט “להשיב שבותך” שטופט ער אראפ פון די וועג.
וואס איז “תפל”? די טיפע ביקורת פון ירמיהו
“מדוחים” פארשטיי איך; “שוא” מיינט שקר אדער אזויווי “איפת שוא”. אבער וואס איז “תפל”? איך פארשטיי אז ס׳איז א לשון מליצה, זאכן אן קיין טעם. וואס קומט אריין אז ס׳האט נישט קיין טעם?
האב איך געטראכט אז ס׳איז דא א טיפע ביקורת פון ירמיהו הנביא אויף די נביאי שקר, און ער לערנט אונז אויס וואס איז די וועג צו זיין א נביא אמת, וואס דעמאלטס וועט זיין “ואתה תהיה לי לפה” (ירמיה טו, יט), דעמאלטס וועט זיין “מי ירפא לך” – דער וואס איז עומד אויף די סוד וואס הייסט “מי”, דאס איז די בינה, אזויווי ס׳שטייט “כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו” (ישעיה סו, יג).
נביאים און בינה
נביאים האבן צוטון מיט בינה; א נביא רעדט מיט די “מי”. מיר זעען אלע די נביאי שקר, די נביאי “אך חזון לב שוא”. מ׳קען נישט באשולדיגן מענטשן, ס׳איז די רעאליטי וואס איז גורם דאס. אבער אויף יעדע זאך, אויף יעדע טראגעדיע, האבן זיי א גוט ווארט, עפעס א קלישע: נו, דער אייבערשטער וועט העלפן, ס׳וועט זיין גוט.
חיזוק ווי אנטלויפן פון מיטפילן
אסאך מאל ווען א מענטש קומט צו א צווייטן מיט א צרה, געבט אים יענער חיזוק: זיי דיר נישט מיאש, ס׳וועט זיין גוט. אבער ווען מ׳טראכט אריין, זעט מען אז דער ריזון פארוואס ער געבט חיזוק איז נישט אלעמאל ווייל ער וויל יענעם העלפן. ס׳איז בכלל נישט קלאר אז די וועג צו העלפן איז דורך אים מחזק זיין; ס׳קען זיין פארקערט, אים מעורר צו זיין און ווייזן וואס ער דארף – “לגלות עונך” (“עונך” מיינט נישט דווקא זיין חטא) – ווייזן וואס איז די פראבלעם, וואס מ׳קען טון. נישט אלעמאל איז דא וואס צו טון – ער האט א מחלה אדער אן אנדערע זאך – אבער מ׳דארף וויסן וואס מ׳קען טון.
אסאך מאל איז דאס וואס מ׳זאגט חיזוק באמת די “אנקאמפארטעביליטי” פון די מחזק. ווען ס׳קומט א מענטש מיט א צרה, האט ער עפעס א תביעה אויף מיר: איך דארף עפעס טון, איך דארף דיר העלפן; איינער האט דיר בא׳עוול׳ט, איך דארף גיין רופן יענעם? האט מען אים ליבערשט אמונה און חיזוק, די זעלבע פזמון וואס מ׳זאגט פאר יעדעם: דער אייבערשטער העלפט אלעס, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס), אלע מיני אזעלכע פזמונות. און דאס טוט מען נישט ווייל מ׳וויל יענעם העלפן, נאר ווייל איך וויל נישט זיין אין די “אנקאמפארטעבל” סיטואציע אז ס׳איז דא א פראבלעם וואס איך דארף עפעס טון. מענטשן האבן נישט ליב צו פילן זיך שלעכט – זייער נארמאל – און יענעמ׳ס צרה פילט ער אויך נישט גערן. סאו ער זאגט חיזוק כדי ער זאל נישט דארפן מיטפילן מיט יענעמ׳ס צער. איך זאג נישט אז מ׳דארף אלעמאל, אבער ס׳איז דא אזא הבחנה.
די קלישע האט נישט קיין טעם
ירמיה הנביא איז זיכער געווען פון די וואס זענען געווען פון די הבחנה, און ער האט געטענה׳ט אז חוץ פון דעם וואס ס׳איז שוא, איז עס אויך תפל, ס׳האט נישט קיין טעם. מ׳קוקט אריין אין די אלע חיזוק קלישעס, איז די זעלבע זאך נאכאמאל און נאכאמאל, די זעלבע מעשה פארציילט דער מגיד יעדע וואך. ס׳איז נישט נאר שקר, ס׳האט נישט קיין טעם. ס׳איז אזוי ווי ברויט אן זאלץ.
מ׳קען מיינען אז אזעלכע ארטיסטן, אזעלכע בעלי דרשנים, וואס מאכן יעדע מאל פארקערט וואס מ׳מיינט, עפעס אן אויבער חכמה – דעמאלטס איז דאס א טעם. קודם כל האט ס׳אביסל מער טעם ווי דער וואס זאגט אלעמאל די זעלבע קלישע. אבער דאס קען אויך ווערן אויס טעם: מ׳כאפט די טרער וויאזוי מ׳זאגט יעדע מאל פארקערט. זאלסטו נישט מיינען אז שבת חזון איז די נידריגסטע שבת פון די יאר, ניין, ס׳איז די העכסטע; זאלסטו נישט מיינען אז שבת נחמו איז א גוטע שבת, איך וועל זאגן א שמועס אז שבת נחמו זאל זיין טרויעריג, ווייל לעצטע וואך האבן מיר געדארפט זיין פרייליך, און די וואך זאלן מיר זיין טרויעריג. אפשר פונקט פארקערט? איך ווייס נישט. די נארמאלע איז אויך א קדושה. ביידע זענען אינטערעסאנט.
דער אמת אלס מקור פון אינטערעסאנטקייט
וואס איז אינטערעסאנט, וואס איז נישט תפל? ס׳איז געזאלצן, ס׳איז דברי טעם. איך וויל זייער שטארק מתבונן זיין אין דעם, ווייל ס׳איז מיר אויך נוגע. יעדער איינער זוכט צו הערן דעם מגיד שיעור זאגן דברים של טעם, זאגן חידושים; ווער ס׳איז אביסל מאטשור זוכט נישט צו חזר׳ן די זעלבע זאך, ער זוכט צו הערן עפעס א חידוש.
יעצט איז דא א שאלה: ווי טרעפט מען חידושים, אמת׳דיגע דברים שיש להם טעם? אסאך מאל דאכט זיך אז דברי טעם דארף זיין פארקערט: אויב דער נארמאלער רב זאגט אזוי, וועט ער זאגן פארקערט; אדער ער ברענגט דריי שיטות און מאכט א תורה׳לע. און וואס וועט זיין ווען מ׳דארף יא זאגן חיזוק אזוי ווי די קלישע? דעמאלטס איז ער פארלוירן, ער טוט עס אבער ער פילט נישט, ס׳האט זיכער נישט קיין טעם, מ׳גלייבט אפילו אליינס נישט דערין. אדער כדי צו מחדש זיין זאגט ער קרומקייטן, ווייל די גראדע זאכן ווייסט דאך שוין יעדער. ס׳האט אויך נישט קיין זין.
צוריק צו די טענה: אויב דער נביא שקר וואלט געזאגט הדבר של טעם, א שיינע מליצה, וואלט יא גוט געווען? די פראבלעם איז דאך אז ס׳איז שקר. וואס האט די שייכות אז ס׳איז שוא ותפל – אן קיין טעם איז איין פראבלעם, און שקר איז א צווייטע?
די גמרא: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד
וויאזוי האט ירמיה הנביא אמת׳דיג געוואוסט אז חנניה בן עזור און הונדערט און פופציג נביאים האבן געזאגט א פארקערטע נבואה, און זיי האבן געזאגט שקר און נישט ער? אפשר זיי זאגן דעם אמת?
זאגט די גמרא אין סנהדרין: ער האט געזען הונדערט און פופציג נביאים זאגן די זעלבע נבואה, פונקטליך די זעלבע לשון. האט ירמיה געזאגט, איך האב א קבלה: סגנון אחד עולה לכמה נביאים (סנהדרין פט) – סגנון מיינט איין נושא. איין נושא קען אסאך נביאים רעדן, אמאל אפילו די זעלבע נוסח, אבער יעדער איינער לייגט עס אריין אין זיין מהלך, אין זיין סטיל, אין זיין בליק. ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט) – ווען דער אייבערשטער שיקט נבואה, שיקט ער עס נישט די זעלבע לשון פאר צוויי מענטשן.
אויב צוויי נביאים זאגן פונקטליך די זעלבע פסוק, איז דאס א סימן אז ס׳איז א נביא שקר. (אמאל טרעפט מען אין נביאים די זעלבע פסוק? דאס איז ווען מ׳מעג נאכזאגן יענעמ׳ס נבואה, אויב ס׳איז א גוטע ווארט דארף מען נישט מחדש זיין נייעס, אבער ער לייגט עס אריין אין זיין וועלט, אין זיין פשט.) דאס האט ירמיה געוואוסט: אויב יעדער איינער זאגט בסגנון אחד, איז דאס א נביא שקר. וואס מיינט עס? אז יעדער איינער זאגט די זעלבע תורה׳לע, ס׳איז נישט קיין טעם – און דאס איז א סימן אז ס׳איז נישט אמת.
דער אמת מאכט מען אינטערעסאנט
וועסטו זאגן: יעדער איינער דארף זיין אריגינעל? וואס אויב איך האב נישט קיין אנדערע מליצה, איך זאג די זעלבע מזל טוב וואס יעדער איינער זאגט? ניין. די פראבלעם איז אז דאס וואס דו זאגסט א זאך אן קיין טעם, איז א סימן אז ס׳איז נישט אמת. אויב איינער זוכט עפעס מיט א טעם, זאל ער וויסן אז ס׳פעלט נישט אויס צו זוכן טעם, מ׳דארף נאר זוכן דעם אמת. די רגע וואס ער וועט זוכן די רעאליטי, ער וועט זיין האנעסט, ער וועט זוכן וואס איז עכט די פאקט, וועט ער ממילא זיין אינטערעסאנט.
פארוואס? ווייל די אינטערעסאנטקייט קומט נישט פון מענטשן, און נישט פון דעם וואס איך האב אמאל געטראכט אזוי און היינט אנדערש (דאס איז פאר קליינע קינדער אינטערעסאנט). די אינטערעסאנטקייט קומט פון דעם וואס א אמת׳דיגער רבי זאגט דעם אמת – ס׳שטימט מיט אלעס. אזוי ווי מ׳זאגט “האמת מתאים לעצמו בכל צדדיו”: ער זאגט א ווארט אמת, טרעפט ער טויזנטער ראיות דערצו, ווייל אמת איז רעאליטי, ס׳שטימט. ער גייט ארויס אין די גאס, זעט ער דאס; ער לערנט א חסידיש ספר, א ליטוויש ספר – אויף וויפיל די ספרים זענען געקומען ארויסצוברענגען דעם אמת, זעט ער עס איבעראל. ווען מ׳זאגט שקר טרעפט מען אסאך קשיות. ווען מ׳לערנט ארויס א ווארט אמת – און אמת מיין איך עניטינג וואס איז מער קלאר, וואס איז מער מקרב א מענטש צו גאט, צו וואס די רעאליטי איז – דעמאלטס איז עס מורא׳דיג אינטערעסאנט.
פארוואס מענטשן זענען בארינג
רוב מענטשן זענען פעיק נישט ווייל זיי זענען בארינג אדער ווייל זיי מאכן נאך יענעם. רוב מענטשן זענען פעיק ווייל זיי דעקן צו די רעאליטי מיט שוא ותפל – “חזו לך שוא וטפל” – דאס איז די שבת חזון. ער דעקט צו מיט א באנטש מליצות וואס זענען “שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, יעדער זאגט די זעלבע זאך. איז פשט אז ער קוקט נישט אויף די רעאליטי דירעקט. די רגע וואס דו קוקסט דירעקט, אפשר וועסטו זאגן כמעט די זעלבע פסוק ווי יענעם, אבער מיט איין אות אנדערש, ווייל דו זעסט עס א טרוינטשיג אנדערש. שעם דיך נישט, זאג פונקט אזוי, ס׳וועט זיין אינטערעסאנט. דו האסט מורא פון קוקן אויף די וועלט, פון קוקן אויף גאט אזוי ווי ער איז, אוודאי וועסטו זיין שוא וטפל – די שוא וטפל גייען צוזאמען.
ס׳קומט אויס אז שוא און טפל זענען נישט צוויי אנדערע זאכן. דאס וואס ס׳איז א קלישע איז ווייל ער קוקט נישט אויף די אמת, און די מקור פון אינטערעסאנטקייט איז נישט די שקר נאר די אמת. די רעאליטי איז דא גענוג; דער אייבערשטער מאכט יעדן טאג חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג, כג), חידושים על גבי חידושים. ס׳פעלט בכלל נישט קיין נייעס יעדן טאג פאר ווער ס׳קוקט. און דאס וואס מיר האבן נישט קיין נייעס, וואס מ׳זאגט יעדע וואך די זעלבע זאך, איז ווייל מ׳האט מורא צו קוקן אויף די רעאליטי; מ׳קוקט אויס וואס מ׳האט נעכטן געזאגט, מ׳קוקט אויף וואס דער אנדערער שולחן האט געזאגט, אוודאי דעמאלטס איז א רוח שקר בפי כל נביא. אפילו אז ס׳איז דא אין דעם א נקודה של אמת, ס׳איז ווייטער שקר, ווייל ווען ער קוקט אמת וואלט ער געזען אביסל אנדערש.
אריינגיין אין די חורבה
יעצט לאמיר צוריקגיין. די שכינה האט געזאגט פאר די בית יוסף, און ס׳זאגט פאר יעדער איינער וואס הערט די בת קול מנהמת כיונה, און די חורבה, וואס מ׳דארף אמאל אריינגיין אין א חורבה. מ׳טאר נישט אריינגיין אין א חורבה, דאס איז די רמז פון די גמרא (ברכות): רבי יהושע בן לוי האט געטראפן אליהו הנביא, האט ער געזאגט אז ער איז געגאנגען אין א חורבה דאווענען. האט אליהו געזאגט, מ׳טאר נישט גיין אין א חורבה. א מענטש באלאנגט נישט אין א חורבה.
וואס מיינט גיין אין א חורבה? ס׳איז דא אזא מקום וואס הייסט חורבן, חורבן בית המקדש, חורבה אחת מחורבת ירושלים. א מענטש קען נישט לעבן אין א חורבה; ס׳איז נישט קיין פלאץ, ס׳איז א פלאץ וואו ס׳איז שעירים ורוחות, דארט דרייען זיך שדים ורוחות, ווען עצבות בויעט זיך גארנישט. אפילו עצבות אויף חורבן בויעט זיך נישט. פון וואו ווערט א בנין חורבת ירושלים? פון מאכן א חתונה, פון כל ששון, פון שמחה ושמחה וחתן וכלה. מיט שמחה קען מען בויען; פון א חורבן קען מען נישט בויען, מען טאר נישט גיין אין א חורבן.
מאכט זיך אבער אז א איד האט נישט וואו צו דאווענען – דאס איז דער סוד פון די דריי וואכן. מוז מען אמאל גיין אין די חורבן; דא איז דא רידן, ס׳איז דא חורבן, האט מען שוין געמאכט א סדר. גייט ער אריין אין די חורבן, און די חורבן איז זייער אמת, דא האט ער געהערט א בת קול מנהמת כיונה. פארוואס הערט מען עס נישט בישוב? ווייל בישוב איז א גוט פארדעקטע פלאץ, פול מיט שוא וטפל; דארט שטייט א גרויסע סיין “בית המדרש”, דארט קומען די נביאים פון “חזו לך שוא וטפל”. אבער בלית ברירה לעבט מען דארט. אויב ער גייט אריין אין די חורבן, הערט ער דארט וויאזוי איז די צרות, וויאזוי איז שרעקליך. און אויב ס׳איז שרעקליך – וויאזוי גייט ער ווייטער? וואס טוט ער יעצט?
די נחמה איז קיין בלאף נישט – ס׳איז מער אמת
און דא איז דא א תוספת חידוש: ס׳איז נישט דא קיין איין ווארט שקר אין די נושא פון נחמות, נישט קיין איין ווארט חיזוק. אויב איינער מיינט אז די שבע דנחמתא איז אזא זאך אז מ׳איז אין גלות אבער מ׳גייט זיך מאכן אז מ׳איז נישט, מ׳וועט זיך אנשיכור׳ן, תנו שכר לאובד, מ׳וועט פריטענדן אז ס׳איז נישט – איז דאס נישט קיין נחמה, דאס איז א בלאף. וואס איז דאס פאר א נחמה, צו לעבן אין א שקר? אויב דער אמת איז אז די שכינה איז אין גלות, ובכל זה טרעפן אלע מיני תורה׳לעך וואס זענען קעגן די בעיסיק רעאליטי? ס׳קען דאך גארנישט זיין אזא זאך.
אלא מאי איז דער טייטש: ס׳איז נישט ריכטיג אז דאס וואס מיר זאגן איז נאר איין האלב פון די מעשה. ס׳איז נישט ריכטיג אז אויב איינער וועט קוקן אין די אמת לאמיתו וועט ער זיך נישט לאזן, וועט זאגן “אחי תנחמוני הבו” – לאזט זיך נישט פון די אלע תורה׳לעך, איך וויל קוקן אויף די רעאליטי, איך זע אז די מצב איז טיף אין דער ערד. ס׳איז נישט ריכטיג אז ער וועט בלייבן דארט. ס׳איז אמת, ס׳איז דא זייער אסאך אמת אין דעם, מ׳דארף געבן א צייט פאר די חלק, מ׳דארף קוקן אויף דעם, מ׳זאל זיך נישט מורא האבן דערפון. אבער טאמער וועט מען אמת׳דיג בלייבן דארט, טאמער וועט מען אמת׳דיג קוקן דארט, וועט מען זען אז ס׳זענען דא נאך זאכן.
ריאליזם איז נישט פעסימיזם
וויאזוי קען מען עס זאגן באופן הכי פשוט? מען דארף זיין ריאליסטיק. און ס׳איז דא אזא נטיה, אזא פאני נטיה אין דער וועלט, וואס מאכט א מיס-אידענטיפיקעישאן פון ריאליזם מיט פעסימיזם. אזוי ווי מ׳זאגט: א פעסימיסט זעט די האלבע ליידיגע גלאז, אן אפטימיסט זעט די האלבע פולע גלאז, און דער ריאליסט זאגט אז ס׳איז האלב ליידיג און האלב פול. אבער אסאך מאל זאגט דער וואס האלט זיך ריאליסטיש די האלבע צום נידריגן; ס׳איז א דריטל פול און ער זאגט אז ס׳איז נאר האלב פול – פארוואס נישט זאגן אז ס׳קען זיין נאך מער?
א ריאליסט מיינט נישט זען נאר פונקט וואס איז יעצט; ס׳קען דאך מארגן זיין אנדערש – ס׳מיינט נישט אז ס׳גייט זיין, אבער ס׳קען. חוץ ווילאנג א מענטש לעבט (אויב א מענטש איז טויט דארף מען וויסן וואס טוט זיך אין די עולם העליון, ס׳וועט זיין אנדערע גוטס און אנדערע שלעכטס) – ווילאנג א מענטש לעבט, טרעפט דער אפטימיסט אלעמאל עפעס א נקודה טובה, און ער מיינט נישט קיין שקר. אויב ער זאגט שקר, איז דאס אוודאי א רוח שקר, דארף מען זיך נזהר זיין.
וואס צו פאקוסן אויף
ס׳איז נישט נאר א נושא פון וואס איז דער אמת, נאר אויך פון וואס צו פאקוסן אויף. מיר האבן גערעדט תשעה באביינאכט וועגן דעם, א שאלה פון כונה. ס׳איז דא מצוות, ס׳איז דא א סדר אז די פאקוס דארף אליינס. דער וואס זאגט אז ער זוכט דעם אמת – מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך אין די שיעור לשושי – דאס איז נישט גענוג, ווייל מ׳דארף אויך וויסן וואס צו פאקוסן אויף.
לאמיר זאגן אז דער אמת איז אז כל העולם כולו איז אמת, כל מה שעשה ה׳ – דאס איז אלעס אמת. און וואס פונקטליך פאקוס איך אויף? דארף מען עפעס א נייע דעת, א נייע שכל וואס זאגט אז דאס איז אמת און אויך דאס איז אמת, און יעצט טראכט מען פון דעם. וויאזוי ווייסט מען וואס צו טראכטן פון? דא איז אמת׳דיג די נושא פון וואס מ׳רופט פעסימיזם און אפטימיזם – דאס איז א נושא פון מידות, נישט קיין נושא פון שכל אדער דעת.
דער אמת האט מער טוב ווי רע
וואס איך בין מסביר איז אז ס׳איז דא אן אמת: אויב א מענטש זאגט איך וויל נישט וויסן קיין מעשה, איך וויל נישט גלייבן אין קיין תורה׳לעך, איך וויל נאר קוקן אויף די רעאליטי – וועט ער אויך זען אז אסאך מאל ס׳קען אפילו זיין. איך מיין אז דאס איז געווען די התבוננות פון ישעיה הנביא: מיר האבן נאר דריי פורעניות׳ער און זיבן נחמות, און ס׳איז אסאך מער. מ׳קען לערנען אז ווייל מ׳איז אזוי צובראכן דארף מען אזויפיל חיזוק, אולי ואולי זאל מען עפעס טון. אבער ס׳איז אויך אמת, און דאס גייט צוריק צו גאר טיפע התבוננות׳ן אין די שאלה פארוואס איז דא טוב ורע אויף די וועלט: אז מ׳וועט אריינטראכטן וועט מען זען אז ס׳איז כמעט אלעמאל דא מער אמת, מער גוט ווי שלעכט.
דער משל פון טעכנאלאגיע
ס׳איז נוהג צו קלאגן; אלעס וואס מ׳זאגט קען מען זאגן בדרך קלאגן. ס׳איז דא טעכנאלאגיע, ס׳איז דא אינטערנעט, ס׳פארדרייט מענטשן א קאפ, ס׳נעמט אוועק די פאוקעס, די ישוב הדעת, ס׳ברענגט אריין הרהורים אסורים, מעשים אסורים, ס׳מאכט אלע מיני עירוב טוב ורע. לאמיר זאגן אלעס איז אמת. איינער וואס איז פאזיטיוו זאגט פרא-טעכנאלאגיע, טעק-פאזיטיוו, אז ס׳איז אלעס נאר כלים; זיי האבן גערעדט וועגן דעם באריכות אין אנדערע פלעצער. לאזט איינער זאגן, דו ביסט נישט רעאליסטיש, קוק וויפיל מענטשן ווערן צעמישט, וויפיל טוען עבירות וועגן דעם.
אקעי, איך בין מודה אויף די גאנצע רעאליטי. איך האב שוין געזעצן תשעה באב מיט דיר, איך האב געזאגט, כל העבירות שבעולם, אלע חטאים, אלע רע, אלע חורבנות שבעולם, קלאגט אויף זיי עד אין קץ, אזוי ווי חורבן ימינו; ער האט געזען די גאנצע זאך קלאר אן קיין שום ספיקות, אן קיין שווא וטפל. יעצט קום דו מיט מיר און זיי מודה על האמת: זאג מיר וויפיל גוטע זאכן זענען דא אין דעם. און דער אמת איז, פונקט אזוי ווי ס׳איז שווער פאר א מענטש סובל צו זיין די רע און ווי צודרייט דער מצב איז, איז נאך אזוי שווער, אפשר שווערער, פאר א מענטש סובל צו זיין ווי גוט זאכן זענען.
מ׳דארף נאר אויפשטיין אינדערפרי און זען אז איך לעב אין א וועלט וואו איך קען געבן א טאטש א באטטאן, ס׳צינדט זיך אן אליין, ס׳ווערט לעכטיג. “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” (שמות לה, ג) – מאכן אביסל פייער איז געווען א גאנצע זאך, ל״ט מלאכות, הלכות שבת; מאכן לעכטיג ביינאכט איז געווען א שווערע זאך, ס׳האט געקאסט טייער, און פאר א האלבע פעני קאסט די עלעקטער א גאנצע נאכט. ער דריקט א באטטאן און ס׳ברענגט אים גלייך די גמרא, די מקור, די גאנצע סייענס, אלעס וואס ער וויל וויסן אויף די וועלט אין איין רגע. איך גלייב נישט אז עמיצער וואס איז מודה על האמת, וואס וויל זיין א נביא און קוקן אויף די רעאליטי, האט בכלל די כלים, די ביטויי שמחה, די ביטויי נחמה וואס מ׳קען זאגן אויף אזא זאך.
דער משל פון עיר קאנדישן
ס׳איז דא עיר קאנדישאנס. מ׳האט טויזנטער יארן געליטן מענטשן פון די היץ. די זומער הייסט א זמן צרות, “וקטב מרירי” (דברים לב, כד) – איך האב געשריבן אז די קליפה פון בין המצרים, די קושי, האט זייער סאך צו טון מיט די היץ. “קטב מרירי” האט צו טון מיט די היץ; ס׳איז דא א קליפה רוחנית און א קליפה גשמית דערפון, און וועגן דעם איז די חורבן נישט חרוב געווארן אין די צייט, ווייל ס׳איז זייער הייס. די היץ איז ממש א פראבלעם.
און ברוך השם אז זיי האבן כמעט נוגע געווען די פראבלעם: מען דריקט איין קליינע באטען, און ס׳איז אויס הייס. איך מיין מ׳דארף מאכן א קביעות אין א יום טוב אויף די טעכנאלאגיע, אויף די עיר קאנדישן – איין יום טוב א יאר לכבוד דעם. שטעלט אייך פאר ווי ס׳איז א חלק פון יום טוב; איך רעד נישט פון גשמיות – וואס איז א חילוק פון ישוב הדעת צו לערנען אין א פלאץ וואו ס׳איז דא עיר קאנדישן און א פלאץ וואס ס׳איז נישט דא? ס׳איז אן אמת׳דיגער חילוק. אפילו דער גרעסטער צדיק וואס האט זיך אפגעשאקלט פון עולם הזה, מיט עיר קאנדישן לערנט ער זיך בעסער, ס׳דאוונט זיך בעסער. חמשה עשר באב, מ׳וועט מאכן א יום טוב ספעציעל טאנצן לכבוד דעם וואס ס׳איז דא עיר קאנדישן, און טעלעפאנס, און עלעקטריק, און אינטערנעט – ס׳איז דאך אלץ דברים נפלאים. איך בין נישט מקיש קיין שום פראבלעם, לאמיר נאכגיין די גאנצע תשעה באב.
דריי פורעניות און זיבן נחמות: דער חשבון
יעצט לאמיר רעכענען, און מ׳וועט זען אז אין רעאליטי, אויב ס׳איז דא דריי פורעניות, איז דא זיבן נחמות. ס׳מוז זיין, ווייל אז די רעאליטי איז מער ווי די רע – און אלעס עקזיסטירט – איז ממילא כמעט אין קיין שווערסטן מצב, כמעט אין יעדן סינגל מצב (חוץ א מענטש זאגט טוב מותי מחיי, דעמאלטס זאל ער עס נישט זאגן), איז דא מער טוב ווי רע. און די טוב איז אזוי גוט, אזוי טיף, און מיר האבן נישט קיין כלים עס צו משער זיין.
שמחה של מצוה און דער אריז״ל
דער אריז״ל האט געזאגט אז ער האט מקבל געווען אלע מדרגות דורך שמחה של המצוה. שמחה של המצוה מיינט אז דער אריז״ל האט קיינמאל נישט געזאגט אז ס׳איז א שוואכע דור. ווייל ווען א מענטש זאגט, אונז טוען כאילו מצוות, וועט ער טאקע נישט האבן קיין מצוות. זאגט מען פון הימל: דו האלטסט פון דיינע מצוות אזא רתח? אויב דו זאגסט, וואו, אונז קענען היינט טון מער מצוות ווי עמיצער האט געקענט טון, און מיר טוען די בעסטע, און מיר קענען לערנען תורה – ס׳איז נישטא קיין שום שאלה אז מיר קענען היינט לערנען די תורה און פארשטיין גאט, פארשטיין די רעאליטי, מיט די אלע כלים וואס זענען דא. מ׳קען אויפהייבן א טעלעפאן, קאלן וועמען מ׳וויל, פרעגן אויף עי-איי אדער דירעקט. מ׳קען לערנען די תורה מער ווי עני ראשון, עני אחרון, עני צדיק, ווער עס האט געקענט; ממילא איז דא בעסערע פשטים.
דארף מען זיך פילן שלעכט אז איך זאג א בעסערע פשט פון רש״י אין די פסוק? רש״י וואלט זיך געפרייט; ער האט לכאורה געזאגט פאר זיין אייניקל אז ער פרייט זיך, און מיר קענען זיין טויזנט מאל בעסער ווי דער רשב״ם האט געקענט חלומ׳ען. און אוודאי איז נאך דא א גלות, און אוודאי איז נאך דא טויזנטער גזירות און צרות און מחלות, און מ׳איז נישט מכחיש גארנישט.
ישעיה הנביא איז נישט געווען קיין פאנטאזירער
דער ישעיה הנביא איז נישט געווען קיין פאנטאזירער. ער האט נישט געזאגט: אה, ירמיה הנביא איז א שווארץ-קוקער, איך וועל קוקן גוט. ניין. ער האט געזאגט: איך זע די גאנצע זאך, איך זע דורך אלע חורבן, פונקט אזוי שארף, פונקט אזוי טיף, איך קען אליין שרייבן חורבנות אזוי ווי ירמיה. אבער איך קען אויך זאגן, אונזער גאנצע זאך איז נישט מקיש זיין די מציאות – קוק אביסל אין די מציאות, וועסטו זען ווי שיין און ווי גליקליך און ווי גוט ס׳איז.
און פונקט אזוי ווי מ׳קוקט אריין אין די צרות החורבן, אין די צרות השכינה, זעט מען ווי נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב), מ׳קען נישט זען ווי מען שטייט אויף. פונקט אזוי ווען מען זעט אין די משהו טוב – אזוי ווי דער בעל שם טוב זאגט, אוחז במקצת האמת אוחז מקצת האחדות אוחז בכולו. טובה איז דאך אחדות, טובה איז כולו אלוקית. ס׳איז נישט דא אזא זאך האלב גאט, נישט דא אזא זאך האלב אמונה. ס׳איז דא האלב כפירות, כפירות טייטש האלב, אפיקורסות טייטש האלב; שלא על מנת לקבל פרס, פרס טייטש האלב. ווען ער איז אין א קטנות, איז דאס נאר דאס וואס ער איז דארט; אבער אין גדלות איז אלעס. און טאקע ווייל ס׳איז גדלות, האט עס נישט אזוי פיל ווערטער, ס׳איז שווערער ארויסצוברענגען, ווייל ס׳איז אלעס איינס.
אבער אויב מ׳קען דאס ארויסברענגען, אויב מ׳האט א גיפט אזוי ווי שיין, איז זיכער אז ס׳איז דא זייער אסאך מער. מ׳קען אמת׳דיג זיין פרייליך, און מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת, און מיר וועלן דערהערן אביסל וואס מיר רעדן און ארבעטן דערויף.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/sibhf4vtkzfse8nan8h7o/Z506-_-_.mp4?rlkey=raxqk7qh6wecn6ebg2b94ibmg&dl=0
📌 This Shiur Also On
הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו – וידאו
📌 This Shiur Also On
הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו
שבת נחמו — וויאזוי גייט מען ווייטער נאך תשעה באב? דער שיעור באהאנדלט ירמיה הנביאס ביקורת אויף נביאי שקר, וואס האבן פארשפרייט “שוא ותפל” — פאלשע חיזוק-קלישעס אנשטאט אמת׳דיג קוקן אויף דער רעאליטי. די הויפט נקודה: ריאליזם מיינט נישט פעסימיזם — ווער עס קוקט אמת׳דיג אויף דער וועלט וועט זען אז ס׳איז דא מער גוט ווי רע, מער נחמה ווי חורבן, און גראד דאס ריכטיגע קוקן אויף דער אמת איז וואס מאכט ווערטער לעבעדיג, אינטערעסאנט, און ניט “בסגנון אחד”.
📌 This Shiur Also On