יציאת מצרים יסוד התורה – סידור הנושא
סיפור יציאת מצרים – הוא נושא בפני עצמו.
סידור הנושא
הלכות עבודה זרה פרק יב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י”ב
—
הקדמה כללית לפרק
מקום הפרק בהלכות עבודה זרה – חידוש הרמב”ם
הרמב”ם מנה בתחילת הלכות עבודה זרה 51 מצוות הקשורות לעבודה זרה. המצוות האחרונות – פאות הראש, פאות הזקן, לא תלבש (בגדי המין האחר), כתובת קעקע, שריטה לנפש, קרחה – הן כולן מצוות שהרמב”ם סובר שטעמן או גדרן קשור למנהגי עבודה זרה, אף על פי שאינן ממש עבודה זרה עצמה.
חידוש: כל המצוות הללו קשורות לגוף ולבוש – “שערם ולבושם” – וזה מתאים לחילוק הרמב”ם בפרק י”א לגבי חוקות הגוי, שם חילק בין שני סוגי חוקות הגוי, ואחד מהם הוא “בשערם ולבושם”.
חידוש בטעמי המצוות: זה קשור לשיטה הכללית של הרמב”ם שצריך תמיד להבין טעמי המצוות. ראשונים אחרים סוברים שלא כל מצוה צריך לדעת לאיזו קטגוריה היא שייכת, אבל הרמב”ם צריך שהכל יתאים במערכת. הרמב”ם אמר במקומות אחרים שאם לאדם אין חזון ברור על העולם, הוא נופל בקלות לעבודה זרה – אותו עיקרון חל על המראה והלבוש.
חידוש – רמות בעבודה זרה: יש שאלה אם הרמב”ם היה אומר שיהרג ואל יעבור חל על כל 51 המצוות של עבודה זרה. המסקנה היא שהרמב”ם סובר שיש רמות – עבודה זרה ממש (עשיית פסל) ודברים נוספים שעדיין בקטגוריה אבל לא באותה רמה. לא נראה שצריך למסור נפש על כל 51 המצוות. זה דומה לגילוי עריות, שגם שם יש לרמב”ם איסורי אביזרייהו (כמו הסתכלות באשה) אבל זה רק דרבנן, גזירה חדשה – לא כמו עיקר האיסור.
שיטת הרמב”ם: מראה היהודי שייך לעבודה זרה
חידוש: הרמב”ם אמר בפרק י”א: “כשם שישראל מובדלים מן הגוים בדעותם ובמדותם, כך צריכים להיות מובדלים במלבושיהם ובשאר מעשיהם.” כלומר, המראה הפיזי של יהודי – זקן, פאות – אינו רק עוד מצוה, אלא חלק יסודי ממה שעושה יהודי שונה מעובדי עבודה זרה. הרמב”ם אומר זאת כמעט בפירוש בספר המצוות שיהודי צריך ללכת עם זקן.
זה מתאים למדרש שהיהודים במצרים נבדלו ב”שם, לשון, מלבוש” – המראה והלבוש הם חלק מההבדלה מעבודה זרה.
נואנס: למעשה האיסור הוא רק בתער (גילוח לגמרי), ואפשר למצוא היתר בלא תער. אבל עיקר שיטת הרמב”ם היא שהצורה היהודית, ההיפך מעבודה זרה, היא שהוא הולך עם זקן. בפאות זה קצת פחות – זה אומר רק לא לעשות כגויים, לא לגלח כך, אבל לא דווקא פאות ארוכות.
שאלה בטעמי המצוות
אם רוצים להבין טעמי המצוות לפי הרמב”ם, לא מספיק לומר “זה היה בדיוק מנהג הגויים”. צריך להבין למה הגויים עשו דווקא כך – מה הסיבה העמוקה יותר למה הכומרים גילחו דווקא כך. זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה א – פאות הראש: עיקר האיסור
דברי הרמב”ם: “אחד המגלח פאת ראשו… כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהם, שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם.”
פשט: אסור לגלח את הפאות (הקצוות) של הראש, כמו שעובדי עבודה זרה וכומריהם היו עושים.
חיוב על כל פאה בפני עצמה
דברי הרמב”ם: “וחייב על כל פאה ופאה. לפיכך המגלח שני צדדיו של אחד, אפילו בהעלם אחד והתראה אחת, לוקה שתים.”
פשט: מכיוון שהפסוק אומר “פאת” בלשון יחיד, כל פאה היא לאו בפני עצמו, ומקבלים שתי מלקיות על שני הצדדים אפילו בהעלם אחד.
מגלח פאות בלבד לעומת מגלח כל הראש
דברי הרמב”ם: “אחד המגלח פאות בלבד ומניח שער כל הראש… [ואחד המגלח כל הראש]”
חידוש: מנהג הכומרים היה דווקא לגלח מסביב ולהשאיר באמצע (בלורית). כשמישהו מגלח רק את הפאות ומשאיר את השאר, הוא נראה ממש כמו הגלחים – אז הוא עובר על “לא תקיפו” וגם על “ובחוקותיהם לא תלכו”. כשמישהו מגלח את כל הראש, הוא כבר לא נראה כמו הגלחים, אבל הוא עשה את מעשה גילוח הפאות – לכן הוא עובר על “לא תקיפו”.
חידוש – התורה בחרה את פאות הראש מכל העיצוב של הגלחים: מכל ה”עיצוב” של הכומרים בחרה התורה ספציפית את ענין פאות הראש כעיקר האיסור.
מגלח לעומת מתגלח – המעשה לעומת התוצאה
דברי הרמב”ם: “ומדבריהם למדנו שאין איסור אלא במגלח, אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח.”
פשט: עיקר האיסור הוא על המגלח (הספר), לא על המתגלח (מי שמגלחים אותו). המתגלח חייב רק אם סייע (הוא מסובב את ראשו וכדומה). הרמב”ם פוסק כרב אשי.
חידוש: זו סתירה מסוימת לעיקרון הכללי שהובא קודם – שהעיקר הוא איך אתה נראה (נשיאת העיצוב של עבודה זרה), לא מעשה הגילוח. למעשה אבל התורה הקפידה על מעשה ה”מקיף” – הגילוח עצמו. זה דומה לעשיית פסל, שגם שם מעשה העשייה אסורה, לא רק ההחזקה.
מגלח את הקטן
דברי הרמב”ם: “והמגלח את הקטן לוקה.”
חידוש: מכיוון שהאיסור הוא על המעשה (לא על ההבנה/שכל), הגדול שמגלח את הקטן חייב מלקות. אם האיסור היה על ההבנה, היינו פטורים כי לקטן אין עדיין עבירות.
—
הלכה – אשה שגילחה פאת ראשו של איש: פטורה
דברי הרמב”ם: “אשה שגילחה פטורה, שנאמר ‘לא תקיפו פאת ראשכם’, ובגלחם שערתם נאמר ‘לא יקרחו קרחה בראשם’.”
פשט: אשה שגילחה פאות ראש (בין שלה בין של אחר) פטורה ממלקות. המקור הוא הדרשה “כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף” – מי שיש לו זקן (בל תשחית) חייב בבל תקיף, ואשה אין לה זקן, לכן היא מופקעת משניהם.
חידושים:
1. החילוק בין עבד לאשה: עבד כן חייב בבל תקיף, אף על פי שיש לו דין כאשה לגבי מצוות. התירוץ: הפטור של אשה אינו פטור כללי ממצוות (כמו מצוות עשה שהזמן גרמא), אלא פטור הקשור בגוף – לאשה אין זקן. עבד, שהוא “מין אשה שיש לו זקן”, לכן כן חייב, כי אצלו התנאי הגופני מתקיים. זה חילוק בין פטור מהותי (כמו מצוות עשה שהזמן גרמא, שבו עבד = אשה) לבין פטור גופני (שבו עבד ≠ אשה).
2. קושיא על הטעם של בל תשחית אצל נשים: אם הטעם של בל תקיף/תשחית קשור לעבודה זרה (כפי שהרמב”ם הסביר קודם), למה נשים פטורות? הדרשה “כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף” היא לימוד טכני, אבל לפי הטעם (עבודה זרה) קשה להבין את הפטור. אולי גם בעבודה זרה היה רק אצל גברים, אבל הרמב”ם לא אומר כך.
3. [דיגרסיה: המילה “גלח” ו”כומר”]: המילה “גלח” באה מגילוח (תספורת), כי הכמרים היו הולכים מגולחים. יהודי שמגלח נקרא “מגלח” (לא “גלח”). המילה “כומר” בחז”ל וברמב”ם היא המונח לכהן גויי, והיא קשורה ל”כמרורים על לבבי” – לשון של מרה שחורה.
—
הלכה – כלל של נשים במצוות: לא תעשה ועשה
דברי הרמב”ם: “כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל יטמא כהן למתים. וכל מצוות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בליל הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה.”
פשט: נשים חייבות בכל הלאווין חוץ משלושה (בל תקיף, בל תשחית, בל יטמא למתים – כהנת מותרת להיטמא). במצוות עשה: מצוות שהזמן גרמא נשים פטורות, חוץ מקידוש, מצה, פסח, הקהל, שמחה.
חידושים:
1. מקום הכלל ברמב”ם: זהו המקום היחיד בכל ספר המדע (ואולי בכל הרמב”ם) שבו הרמב”ם מציב את הכלל הכללי של נשים במצוות – כלל שמקורו במשנה בקידושין. אין כלל כזה במקום אחר ברמב”ם ככלל לכל המצוות.
2. פעם ראשונה בספר המדע: זו הפעם הראשונה בספר זה שהרמב”ם מזכיר במפורש שאשה מופקעת ממצוה. קודם (הלכות תלמוד תורה פרק א) נאמר שנשים פטורות מתלמוד תורה, אבל שם זה היה יותר בהקשר של לימוד, לא כלל כללי.
—
הלכה – טומטום ואנדרוגינוס
דברי הרמב”ם: “הרי אלו ספק, נוהגים בהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום. ואם עברו אינן לוקין.”
פשט: טומטום (ספק איש ספק אשה) ואנדרוגינוס (יש לו סימנים של שניהם) – נוהגים בהם חומרות של שניהם. הם חייבים בכל המצוות (חומרי איש), אבל גם בחומרי אשה (כמו כיסוי ראש). אבל אם עברו, אינם מקבלים מלקות, כי זה ספק.
חידושים:
1. חומרי האשה – מה זה אומר? למשל כיסוי ראש (כיסוי השיער), נטות (דיני צניעות). הטומטום/אנדרוגינוס צריך גם תפילין (חומרי איש) וגם כיסוי ראש (חומרי אשה).
2. ספיקא דאורייתא לחומרא – לא מן התורה: הרמב”ם אומר שהם לא מקבלים מלקות כי הם ספק. זו ראיה שהרמב”ם סובר שספיקא דאורייתא לחומרא אינו מן התורה (אלא מדרבנן). כי אם היה מן התורה, היו יכולים לקבל מלקות. החיוב הוא “על צד הספק” – חומרא דרבנן.
3. נשים ומלקות: נשים כן יכולות לקבל מלקות על דברים שהן בוודאי חייבות. הטומטום/אנדרוגינוס לא מקבל מלקות רק כי הוא/היא ספק, לא כי הוא/היא אשה.
4. קושי מעשי של חומרא דזה וזה בלא ילבש: בעל הלבוש שואל קושיא חזקה: אצל טומטום/אנדרוגינוס, שהוא ספק איש ספק אשה, צריך חומרא דזה וזה – הוא לא יכול ללבוש כאיש (אולי הוא אשה) ולא כאשה (אולי הוא איש). אבל איך אפשר לקיים זאת מעשית? הוא חייב סוג שלישי של לבוש – “לבוש טומטום” – כי כל אפשרות אחרת היא איסור דאורייתא מצד אחד. שיטת הרמב”ם היא שצריך להיות ברור שהוא מין בפני עצמו – טומטום/אנדרוגינוס, לא איש ולא אשה.
—
הלכה – אשה אסורה לגלח פאת ראש של זכר: לפני עור
דברי הרמב”ם: “אפילו אשה מותרת לגלח פאת ראשה, אבל אסורה לגלח פאת ראשו של זכר, אפילו קטן אסור לגלח לו.”
פשט: אף על פי שאשה פטורה מבל תקיף על עצמה, אסור לה לגלח פאות של איש, כי זה “לפני עור לא תתן מכשול”. אפילו קטן אסור לה לגלח.
חידושים:
1. פטור לעומת אסור: קודם הרמב”ם אמר “פטורה” – זה אומר פטורה ממלקות. אבל כאן מתברר ש”פטור” לא אומר “מותר” – היא לא יכולה לגלח פאות של זכר, כי זה אסור מצד לפני עור.
2. מחלוקת הראב”ד: הראב”ד חולק על הרמב”ם לגבי אשה שמגלחת פאות של איש – הראב”ד סובר שזה רק מדרבנן, לא לפני עור דאורייתא. הרמב”ם אבל עושה את זה איסור ממש.
—
הלכה – שיעור פאה: ארבעים שערות
דברי הרמב”ם: “פאה זו שמניחין בצדע, לא נתנו בה חכמים שיעור. שמענו מזקנינו — מניח פחות מארבעים שערות.”
פשט: שיעור הפאה (כמה צריך להשאיר) – חכמים לא נתנו שיעור. לרמב”ם יש מסורה מזקנו שצריך להשאיר ארבעים שערות.
חידושים:
1. שתי שיטות בפאת הראש: (א) ראשונים אחרים אומרים שיש מקום מסוים בראש שאסור לגלח שם – עד היכן מותר לגלח. (ב) שיטת הרמב”ם (כפי שנשמע מ”לא נתנו בה חכמים שיעור”) היא שמותר לגלח כמה שרוצים, עיקר שישארו ארבעים שערות איפשהו בצד הראש.
2. אין חיוב של פאות ארוכות: בתשובת הרמב”ם הוא עונה שההמון חושב שיש חיוב להחזיק פאות ארוכות, אבל באמת אין חיוב כזה. העיקר הוא רק לא לגלח.
3. “שמענו מזקנינו” – מסורה בלי מקור: הרמב”ם אומר במפורש שאין לו מקור לשיעור של ארבעים שערות – הוא רק שמע את זה כמסורה. זה מעניין כי הרמב”ם מביא את זה בספר הלכה שלו אף על פי שזו מסורה בלי מקור תלמודי ברור. אבל חייב להיות שיעור – כי אם יש רק שערה אחת, זה לא יכול להספיק. רק אף אחד לא קבע רשמית את השיעור.
4. גירסאות: יש גירסאות שכתוב ארבע (4) במקום ארבעים (40). האפיקי יהודה מביא מקור לשיטה של ארבע. גם כתוב “שמונים זקנים” – שמונים זקנים אמרו זאת.
5. מקום הפאה: הפאה צריכה להיות בצד הראש (“בצדע”), לא באמצע.
—
הלכה – מותר ללקט פאות במספרים
דברי הרמב”ם: “מותר ללקט הפאות במספרים. לא נאסר אלא השחתה של תער.”
פשט: מותר להסיר פאות במספריים. האיסור הוא רק “השחתה” בתער.
חידושים:
– החילוק בין “ליקוט” ל”השחתה”: ליקוט פירושו לאסוף/לגזוז בלי לעקור מהשורש, בלי הפגם של השחתה שחותך עמוק יותר.
—
הלכה ו-ז – השחתת הזקן
דברי הרמב”ם: “דרך כל עובדי עבודה זרה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית את הזקן… חמש פאות יש בו: לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושבולת הזקן.”
פשט: הטעם לאיסור הוא כי עובדי עבודה זרה עשו כך. לזקן יש חמש פאות: לחי עליונה ולחי תחתונה מימין, לחי עליונה ולחי תחתונה משמאל, ושבולת הזקן (הקצה התחתון).
חידושים:
1. “פאות” אצל זקן פירושו כל הזקן: הרמב”ם לומד ש”פאות” לגבי זקן לא אומר פינות ספציפיות, אלא כל הזקן – רק כפי שמחלקים זקן לחמישה חלקים. זה אומר שאפילו לגלח רק צד אחד זה כבר עבירה.
2. לוקה חמש: מי שמסיר את כל חמש הפאות מקבל חמש מלקיות – כל פאה היא עבירה בפני עצמה.
3. דווקא בתער: “ואינו חייב עד שיגלחנו בתער” – גם אצל זקן צריך להיות בתער, כי “לא תשחית” פירושו “גילוח שיש בו השחתה” – תער חותך עמוק יותר.
4. במספרים – פטור אבל אסור: מי שמגלח זקנו במספריים פטור. הרמב”ם סובר לכאורה שבמספריים פטור אבל אסור.
5. חילוק בלשון: בפאות הראש כתוב “ליקוט” ואצל זקן כתוב “מגלח” – אולי כי “ליקוט” מתאים יותר לפאות הראש.
6. אשה: “ואשה מותרת להשחית זקנה אם היה לה” – אשה עם זקן מותרת להסיר אותו. ואם אשה מגלחת זקן של איש, היא פטורה (אבל לכאורה אסור).
—
הלכה – שפם (שפם)
דברי הרמב”ם: “והשפם מותר לגלחו אפילו בתער, והוא השער שעל גבי השפה העליונה. וכן השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא מגלחין קצתו כדי שלא יעכב אכילה ושתיה.”
פשט: השפם (שפה עליונה) מותר אפילו בתער כי הוא אינו אחת מחמש הפאות. השיער של השפה התחתונה – אף על פי שמותר – לא נוהגים לגלח לגמרי, אלא קצת כדי שלא יפריע לאכילה ושתייה.
חידושים:
1. מנהג מוסלמי: למוסלמים יש מנהג דווקא לגלח את השפם (זקן גדול בלי שפם). לכן ליהודים יש מנהג דווקא לא לגלח לגמרי את השפם – כדי להבדל מהם. מגלחים רק קצת, אבל לא כמו מוסלמים.
2. האריז”ל: האריז”ל הקדוש אמר לא לגלח את כל הזקן, אבל הוא גם אומר לגלח את השפם – באותו לשון “מעכב את האכילה”. זה מראה כמה המנהג היה מקובל.
3. [דיגרסיה: מאכלות אסורות בשפם]: הערה הומוריסטית שאנשים שמחזיקים שפמים גדולים יש להם בעיה עם מאכלות אסורות שנשארות תלויות בשיער.
—
הלכה – העברת שער משאר הגוף: איסור דרבנן
דברי הרמב”ם: **”העברת השער משאר הגו
ף, כגון בית השחי ובית הערוה, אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים. והעובר מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין שער אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל מקום שמעבירין השער אנשים, אם העביר אין מכין אותו.”**
פשט: הסרת שיער משאר חלקי הגוף (בית השחי, בית הערווה וכו’) אינה אסורה מן התורה, אלא מדברי סופרים. העובר מקבל מכת מרדות. זה נאמר רק במקום שרק נשים מסירות שיער כזה. אבל במקום שגם גברים עושים זאת, אם הסיר אין מכים אותו.
חידושים:
1. עיקר האיסור: זה לא איסור סתמי על הסרת שיער, אלא ספציפית על הסרת שיער כפי שנשים עושות. לכן, אם במקום מסוים גם גברים מסירים את שיערם, אין איסור – כי זה כבר לא “תיקון נשים”.
2. רמ”א – מותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום: הרמ”א סובר: הסרת שיער מבית השחי ובית הערווה שמדברים עליה בתער – זה תלוי במנהג המקום. אבל במספריים מותר בכל מקום, אפילו במקום שרק נשים עושות זאת, כי מנהג הנשים הוא בתער, לא במספריים. לכן מספריים אף פעם לא “כדרך אשה”.
—
הלכה – לא ילבש: עדי אשה / עדי איש
דברי הרמב”ם: “לא תעדה אשה עדי איש” — אשה לא תתקשט בתכשיטי איש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבש שריון, או שתגלח ראשה כאיש. “ולא יעדה איש עדי אשה” — כגון שילבש בגדים צבעונים וכלי (חלי) זהב, במקום שאין לובשין אותן כלי אלא נשים. הכל כמנהג המדינה.
פשט: בשני הכיוונים אסור – איש לא יכול ללבוש בגדי/תכשיטי נשים, אשה לא יכולה ללבוש בגדי גברים. הכל תלוי במנהג המדינה.
חידושים:
1. לשון “עדה” – מקור לא ברור: הרמב”ם משתמש בלשון “לא תעדה” / “לא יעדה” – מלשון עדיים/תכשיטים. אבל הפסוק עצמו אומר “לא יהיה כלי גבר על אשה” ו”לא ילבש גבר שמלת אשה” – הלשון “עדה” אינו לשון הפסוק. לא ברור מאיפה הרמב”ם לוקח את הלשון – אולי מגמרא.
2. אשה שגילחה ראשה כאיש: הרמב”ם מביא שאשה שמגלחת ראשה כאיש אסור. נקודה מעניינת: קודם למדנו שאשה חייבת להסיר שיער (העברת שער), אבל כאן יש איסור להסיר שיער כמו איש. זו לכאורה אחת הסיבות שהרמב”ם מציב את ההלכות ביחד – כי בהסרת שיער נכנסים שני הכיוונים של “לא ילבש”.
3. הכל כמנהג המדינה: הרמב”ם מדגיש שהכל תלוי במנהג – אם במקום מסוים רק נשים הולכות עם תכשיט מסוים, איש לא יכול ללבוש אותו, ולהיפך.
4. רמב”ם בספר המצוות – שני טעמים לאיסור: הרמב”ם בספר המצוות מביא שמנהג ההתחלפות בלבוש היה אצל גויים משתי סיבות: (א) לעורר את התאווה והשחיתות – לערבב גברים ונשים, (ב) עבודה זרה – זה היה דרך בעבודה זרה. זה מראה שלאיסור יש משמעות רחבה יותר – זה נכנס גם להלכות איך יהודי לובש בכלל.
—
הלכה – מלקט שערות לבנות / צובע שערו
דברי הרמב”ם: “מלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו — משערה אחת לוקה, משום שעוטה עדי אשה.” “וכן אם צבע שערו שחור משערה לבנה אחת — לוקה.”
פשט: הוצאת שערות לבנות מבין השחורות, או צביעת שערות לבנות לשחור, אסור משום לא ילבש, כי זה דבר נשי של התייפות.
חידושים:
1. אין אזכור של “מנהג המדינה”: במלקט שערות לבנות וצובע שערו הרמב”ם לא אומר את הלשון “מנהג המדינה” – בניגוד להלכה הקודמת על לבושים. פוסקים דנים בזה – שאולי גם כאן יש מנהג המדינה, אבל זה לא כתוב במפורש.
2. לאשה אין זקן – אז איך זה “כדרך אשה”? התירוץ: זה לא ספציפית על זקן, אלא הדבר של להתייפות/להיראות צעיר הוא “מנהג אשה” – זו מעשה נשית.
—
הלכות כתובת קעקע
הגדרת כתובת קעקע
דברי הרמב”ם: “כתובת קעקע האמורה בתורה — הוא ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונים הרושמים. וזהו מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לאותו עבודה זרה.”
פשט: כתובת קעקע (קעקוע) – שורטים בעור וממלאים צבע. זה היה מנהג גויים לסמן עצמם כעבדים לעבודה זרה שלהם.
חידושים:
1. למה הרמב”ם מציב זאת כאן: הרמב”ם מכניס כתובת קעקע לאותה קטגוריה כמו לא ילבש, כי שניהם דברים שעושים לגוף – זה נכנס להלכות איך יהודי מתייחס לגופו.
2. טעם האיסור – “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”: אצל גויים היו חורטים בגוף העבד – כמו שעשו לעבדים יהודים, כמו לבהמה (“כבני מרון” – שמים מספר). המטרה היא לעשות אדם שהוא לא אדם, הוא שייך למישהו. יהודי אינו עבד – “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”. ליהודי יש זכות לעבוד את ה’, לא להיות מסומן כרכוש.
3. [דיגרסיה: “לאיזה רבי אתה שייך?”]: כשאומרים למישהו “לאיזה רבי אתה שייך?” צריך לומר “אני לא שייך” – כי אם כן, יש שאלה של כתובת קעקע. “אולי כתובת קעקע פירושה כשכותבים אותך בספר ‘אנשי שלומנו’ – זה כתובת קעקע של היום.”
כתב ולא קעקע / קעקע ולא כתב
דברי הרמב”ם: “כתב ולא רשם בצבע, או רשם בצבע ולא כתב בשריטה — פטור. עד שיכתוב ויקעקע. באיזה מקום בגופו, בין איש בין אישה — לוקה.”
פשט: צריך שני החלקים – שריטה (קעקע) וגם הכנסת צבע (כתובת). רק אחד בלי השני – פטור.
חידושים:
1. “פטור” – פטור אבל אסור?: “פטור” בדרך כלל אומר פטור אבל אסור – זה כלל בחומרות, וכבר ראינו כמה פעמים ברמב”ם ש”פטור” אומר פטור אבל אסור. אבל נשארת שאלה – האם זה חל גם כאן. למשל: אם מישהו כותב בטוש על אדם (בלי שריטה), האם זה אסור מדרבנן? זה נשאר לא פתור.
הכותב לעומת הנכתב
דברי הרמב”ם: “אבל זה שכתבו על בשרו… אינו חייב אלא אם סייע כדי שיעשה המעשה. אבל אם לא עשה כלום אלא ישב לו עד שכתבו עליו, אינו לוקה.”
פשט: איסור כתובת קעקע חל על העושה. האדם שעליו עושים את הקעקוע חייב רק אם עזר באופן אקטיבי.
חידוש: *הטעם* לאיסור הוא להיראות כגוי, אבל *מעשה האיסור* הוא העשייה עצמה. לכן, אם האדם יושב פסיבית ונותן לעשות לו קעקוע, הוא פטור ממלקות.
—
הלכות שריטה על המת
דברי הרמב”ם: “השורט שריטה אחת על המת… ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. אחד ישראלי ואחד כהן.”
פשט: איסור שריטה על מת חל גם על ישראל וגם על כהן, אף על פי שהפסוק נמצא אצל כהנים.
חידושים:
1. “שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד, לוקה חמש”: בשריטה אחת על חמישה מתים, זו מעשה אחת – למה חמש מלקיות? התירוץ: יש חמש כוונות, כל כוונה למת אחר, וחמש כוונות יכולות לעשות חמישה איסורים. היסוד הוא שאצל ישראל כתוב “על כל אחת ואחת” – התרו בו על כל מת בנפרד.
2. שריטה ועבודה זרה: “ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים” – בעבודה זרה היו שורטים עצמם בכלים. מנהג עבודה זרה היה בכלי, ועל מת בלי כלי. מענישים על שניהם, אבל שריטה לעבודה זרה לכאורה חמורה יותר כי היא יותר מחוברת לעבודה זרה.
3. [דיגרסיה: מנהגים שיעיים]: אצל מוסלמים שיעים יש מנהג כזה של לשרוט עצמם על מתיהם (עשורא). אולי זה חיקוי טעות של שניהם – גם עבודה זרה וגם אבלות.
—
הלכות לא תתגודדו – שתי דרשות
דברי הרמב”ם: “בכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה. והוא שאמר לא תתגודדו, שדרשו חז”ל לא תעשו אגודות אגודות.”
פשט: הרמב”ם מביא את שני הפירושים ל”לא תתגודדו” – גם שריטה על הגוף, וגם לא תעשו אגודות אגודות (לא לעשות קבוצות שונות). שניהם מדאורייתא, כמו ב”לא תחנם” שכמה דרשות כולן מדאורייתא.
חידושים:
1. שיטת הרמב”ם נגד ראשונים אחרים: בגמרא משמע ששני בתי דינים בעיר אחת זה היתר גמור – אם יודעים שאחד ויזניצר ואחד בעלזר, זה כמו שתי עיירות ואין סתירה. אבל הרמב”ם לומד להיפך – שני בתי דינים בעיר אחת הוא עיקר האיסור, כי זה גורם למחלוקת הגדולה ביותר.
2. יסוד הרמב”ם של בית דין אחד: הרמב”ם החזיק מאוד שזה מיסודי התורה שיהיה בית דין אחד שמנהיג. הוא הזכיר את הסנהדרין הרבה פעמים, והוא התעסק בכך שכל היהודים ילכו לפי אותה הלכה, אותו מהלך, אותה דרך.
3. הקשר לעבודה זרה: “אגודות אגודות” יש לו קשר אמיתי לעבודה זרה – כל היהודים עובדים בורא אחד, הולכים דרך אחת. התפלגות לאגודות היא בחינה של עבודה זרה.
4. [דיגרסיה: דרשה מקורית – “על המת” ומחלוקת]: “לא תתגודדו” נמצא ליד “על המת” – כשראש בית הדין הגדול חי, יש בית דין אחד. כשהוא מת, מתחילה השאלה מי הממלא מקום, וכל אחד מתפלג – מי היורש האמיתי, מי מבין באמת את התורה. כשיהדות “חיה” (יש נביאים, בית דין), יש אחדות; כשהיא “מתה”, באה התפלגות.
5. [דיגרסיה: עסקנות כעבודה זרה]: עסקנות (מניפולציה פוליטית) היא סוג של עבודה זרה, רלוונטי ל”לא תתגודדו”.
—
הלכות קרחה על המת
דברי הרמב”ם: “וקורח קרחה על המת… ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. אחד ישראל ואחד כהן.”
פשט: אסור לתלוש שיער מהראש על מת. “בין עיניכם” פירושו בחזית הראש (כמו תפילין), אבל זה חל על כל הראש, כי פסוקים אחרים אומרים “בראשם”.
חידושים:
1. שיעור קרחה: “כדי שתיראה כגריס פנוי בלא שער” – מקום בגודל גריס שריק משיער.
2. אופן הקרחה: “אחד הקורח ביד ואחד בסם” – גם תלישה ביד וגם בחומר כימי.
3. חמש קרחות בבת אחת: הרמב”ם מביא את המקרה של “חמש אצבעותיו בסם והניחן חמש מקומות בראשו” – הוא טבל חמש אצבעות בסם והניח על חמישה מקומות. אף על פי שזו מעשה אחת והתראה אחת, לוקה חמש, “שהרי כולן באו כאחת.” החידוש: זה ש”כולן באו כאחת” עושה שההתראה האחת יכולה לחול על כל החמש. בדרך כלל היינו אומרים שחמש אצבעות הן כמו חמש מעשות נפרדות, אבל כאן זו מעשה אחת עם חמש תוצאות.
4. קרחה רק על המת: “הקורח ראשו… על צרה אחרת — פטור. ואינו לוקה אלא על מת בלבד, או על שריטה לעבודה זרה.” קרחה לעבודה זרה לא מפורשת בפסוק (לא כמו שריטה). הרמב”ם מודה שקרחה היא מנהג הבלים של גויים, והתורה אסרה אותה כי זה מנהג גויי.
—
הלכה – קרחה/שריטה על חברו: כללי דין
דברי הרמב”ם: “הקורח קרחה בראשו של חבירו… הרי זה ספק אם חייב מכות על בשרו של חבירו. ואם חבירו מסייעו, שניהם מזידין, שניהם לוקין. ואחד שוגג ואחד מזיד — המזיד לוקה.”
פשט: מי שתולש שיער של אחר – זה ספק אם הוא חייב מלקות. אם הנפעל עזר (מסייע), שניהם חייבים. אם אחד שוגג ואחד מזיד, המזיד מקבל מלקות.
חידושים:
1. דין שוגג ומזיד במגלח ונתגלח: כשאחד שוגג והשני מזיד, כל אחד נידון לפי מצבו – המזיד מקבל מלקות, והשוגג מביא עולה. לא אומרים שמכיוון שהנתגלח היה שוגג, המגלח אוטומטית פטור.
2. כלל לכל הפרק: כל הלכות הפרק (כתובת קעקע, שריטה, קרחה) יש להן אותו דין: בדבר שנעשה *לאדם*, ה*עושה* חייב. האדם שנעשה לו חייב רק אם הוא מסייע – וזה לאו שיש בו מעשה (כי הסיוע הוא מעשה), והוא מקבל מלקות.
—
יסוד כללי של כל הפרק – סיכום
חידוש – יסוד כללי המאחד את כל הלכות הפרק: כל ההלכות בפרק זה יש להן אותו מהלך – מדובר בדברים שנעשים בגוף האדם, ולא נעשים על ידי עצמו (אלא על ידי אחר). מי שעושה זאת חייב, אבל מי שנעשה לו גם חייב אם הוא מסייע. וזה לאו שיש בו מעשה (לכן לוקין עליו).
זה חל באופן שווה על כל שש המצוות בפרק:
1. פאות הראש – לא לגלח את הפאות
2. השחתת הזקן – לא להשחית את הזקן
3. לא ילבש – לא ללכת בבגדי נשים
4. כתובת קעקע – לא לעשות קעקוע
5. שריטה – לא לעשות שריטה
6. קרחה – לא לעשות קרחה
חידוש – המהלך העמוק של הפרק: כל הפרק עוסק באיך גוף היהודי צריך להיראות – שונה מעבודת כוכבים. זו השייכות למה הרמב”ם מציב את כל ההלכות הללו ביחד בהלכות עבודה זרה – אלו כולם דינים שקובעים את מראה גופו של יהודי, שיהיה נבדל מדרכי העכו”ם ועבודה זרה.
זה סוף הלכות עבודה זרה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י”ב – פאות הראש, פאות הזקן, ומלבוש
הקדמה: מקומן של המצוות בהלכות עבודה זרה
אנו הולכים ללמוד הלכות עבודה זרה פרק י”ב, הפרק השנים עשר של הלכות עבודה זרה, וזה בספר המדע, זהו ספרו של הרמב”ם שנקרא משנה תורה.
הפרק הוא פרק מעניין, כי למדנו בתחילת הלכות עבודה זרה שיש 51 מצוות שקשורות לאיסורי עבודה זרה. ארבע המצוות האחרונות הן מצוות שהרמב”ם סבר שטעם המצוות, או אולי אפילו גדר המצוות באופן מסוים הוא, שלא לעשות כמנהגי עבודה זרה.
ראינו כבר למעשה כמה דברים שאסורים משום שהם מנהגי עבודה זרה, כמו עשיית אשרה או מצבה, או אולי מעונן, אפילו מנחש, שהוא מנהג עבודה זרה. זה לא ממש עבודה זרה עצמה, זה מנהג, אבל את אלה עדיין אפשר להבין שהם קשורים לעבודה זרה.
האם יש קבוצת מצוות שהן פשוט המנהג, הדרכים של עובדי עבודה זרה? יכול להיות שהוא סבר שזהו סגנון שעובדי עבודה זרה אוהבים, איני יודע. והרמב”ם הכניס את הלכות המצוות הללו בהלכות עבודה זרה. אגב, היינו שמים אותן במקומות אחרים, אולי ביורה דעה, הרי רק עומד ביורה דעה, נדמה לי.
אחת המצוות היא פאות, פאות הראש, פאות הזקן, לא תלבש אשה כלי גבר, דבר כזה שאנו קוראים לו הסילברש, כן, שלא ללכת בבגדי נשים או להיפך. כתובת קעקע, ושרט לנפש, להתגודד כשאדם מת, לעשות קרחה כשאדם מת.
כל ההלכות הללו, מעניין, כולן הלכות של הגוף, נכון? של הגוף והלבוש. יש לזה קשר אולי למה שהרמב”ם אמר…
חברותא: חוקות הגוי.
חוקות הגוי, זוכר? הוא אמר שיש שני סוגי חוקות הגוי, או בשערם ולבושם. כל אלה יש להם משהו עם שערם ולבושם.
שיטת הרמב”ם בטעמי המצוות
אני מתכוון, יכול להיות שיש לזה קשר לשיטת הרמב”ם שצריך תמיד להבין את טעמי המצוות. ראשונים אחרים אמרו, זו עוד מצוה, לא כל מצוה צריך לדעת בדיוק באיזו קטגוריה. אבל הרמב”ם, שטעמי המצוות חשובים לו, הוא צריך שהכל יסתדר.
מה קורה שאחד חובל בחברו? אמר הרמב”ם, זו תורה יפה, שאם האדם לא יהיה לו ראייה נורמלית, ברורה על העולם, הוא יפול בקלות אצל עובדי עבודה זרה, הוא יאמץ בקלות שקרים וכדומה. אז גם כאן, לא להיות דומה במלבושים ובמראה ל…
חידוש: ההלכות נמצאות בהלכות עבודה זרה
לא, אבל זה עדיין חידוש שהרמב”ם שם את זה בהלכות עבודה זרה. זה חידוש, כי למשל ערלה, הרמב”ם גם שזה בגלל עבודה זרה, היה להם מנהג אז לאכול ערלה למשהו כזה.
אני לא מאמין שהרמב”ם היה אומר, למשל, יש את ההלכה של יהרג ואל יעבור אפילו על דברים שיש להם רק שייכות לעבודה זרה. הרמב”ם לא אמר את זה בדיוק, יכול להיות שהרמב”ם אינו כתוספות, כי למשל, לא קשה לומר שמי שמגלח את פאותיו עובר בזה על אביזרייהו דעבודה זרה, או מי שעושה שרט לנפש.
אפילו לפי הרמב”ם יש אולי רמות של עבודה זרה. יש ממש עבודה זרה עבודה זרה, לעשות פסל או איני יודע, אשרה, ויש דברים שהם כבר יותר רחוקים, אבל זה עדיין באותה קטגוריה של 51 המצוות של עבודה זרה. אני לא מאמין שהרמב”ם היה אומר, נניח אם הרמב”ם, הבא נראה במקומות אחרים, אם הרמב”ם אומר שצריך למסור נפש על כל מה שהוא אביזרייהו, אני לא מאמין שצריך למסור נפש על כל 51 המצוות הללו.
השוואה לגילוי עריות
נכון, אבל אני חושב עכשיו, עכשיו אני יכול להבין קצת יותר טוב, תמיד היה לי קשה בזה. אה, אמרתי לך שאין לי ראיה ברורה, סליחה, לא הבאתי ראיה. שהרמב”ם אמר שאסור להיות לבוש על המקום שהוא בגדר עבודה זרה. אם זה מן הסתם לא פשוט כמו גילוי עריות.
גילוי עריות הוא גם אמר שאסור להימצא בסתימה אחרי הגדר, ואפילו זה רק להסתכל על אשה, זה רק ענין של צניעות, זה רק דרבנן. אוקיי, שם זה רק דרבנן, שם זו גזירה חדשה. אבל כאן נראה שזה לא ממש עבודה זרה. זה בטוח שיש מצוה כזו.
שיטת הרמב”ם: איך נראה יהודי שייך לעבודה זרה
אבל עכשיו אני מבין, הפעם האחרת שאני לומד את זה אני מבין כבר קצת יותר טוב. שהרמב”ם אמר בפרק י”א של חוקות הגוי, שיש כשם שישראל מובדלים מן הגוים בדעותם ובמדותם ובדעתם, כך צריכים הם להיות מובדלים במלבושיהם ובשאר מעשיהם. ועל זה יש מצוות מסוימות.
כלומר, אם שואלים, נניח ככה, אם שואלים, איך נראה יהודי? מה זה יהודי? אוקיי, העיקר של יהודי הוא אמונה. לא כופר בעבודה זרה, לא כופר בעיקר. יהודי הוא מי שלא עובד עבודה זרה. אוקיי, איך נראה יהודי? יהודי הולך עם זקן ופאות.
אז, הגויים רצו להיות עם פאות, אותנו מסתכלים עלינו, כן, זה מעניין. אנחנו חושבים כמו הרמב”ם קצת. מה זה יהודי? ליהודי יש פנים יהודיות, הוא הולך עם זקן ופאות. או שהוא לא מגלח בשבת את זקנו ופאותיו, מה שההלכה היא בדיוק. משא”כ גוי, לפסל יש זקן ופאות. לגוי אין זקן ופאות.
לא, זקן ופאות זה סתם עוד מצוה, כך ליטאי יכול לומר, זו רק עוד מצוה, זה לא מה שעושה יהודי. לא, כי הרמב”ם אומר שזה עושה יהודי, כי זה מה שהתורה רוצה להבדיל יהודים מגויים. זה אמת שיש עוד דברים, כמו שבסייעתא דשמיא דיברנו, יש גם “ואבדיל אתכם מן העמים”, אבל “ינתן שלום בחילינו”, זה לא הצורה של איך נראה יהודי, זה לא הויזואלי.
שם, לשון, מלבוש, למשל, היהודים שהיו במצרים התבדלו מעבודה זרה, הרי זה שם, לשון, מלבוש. יכול להיות שלשון מתכוון ללשון שנאמר בכהאי גוונא, הוא עושה מילים חדשות שאין בהן מילים של עבודה זרה. אבל הכוונה היא, המלבוש, השם, הם ראו “לא שם אלהים אחרים לא תזכירו”, ושלא יאמרו את שמות עבודה זרה אולי.
אבל כן, רואים שהדבר איך נראה יהודי, איך הוא מתנהג יהודי בגופו, המראה הבסיסי, הרמב”ם סבר שזה שייך לעבודה זרה. זה מאוד מאוד יפה לחשוב כך. זה ממש הרמב”ם סובר שאיך נראה יהודי, הזקן והפאות.
אני מתכוון שהרמב”ם אומר את זה בפירוש בספר המצוות שלמדנו, אני זוכר שציינתי את זה, שזה לא סתם, אדם יכול לומר, “אה, פאות זה סתם איסור, אסור לגלח, זה לא חלק מאיך זה נראה.” זה כן, התורה רוצה דווקא שאדם ילך עם זקן.
למעשה האיסור הוא שאסור לגלח לגמרי בתער, אמת. אפשר למצוא, המילה לא כל כך חזקה שצריך כן ללכת עם זקן ופאות, אלא שלא להיראות כמו עובדי עבודה זרה, ולא לעשות את התספורות של עובדי עבודה זרה. אבל אני מתכוון שזה בטוח לפי הרמב”ם, בטוח בזקן, אני זוכר שהרמב”ם אומר כמעט בפירוש בספר המצוות, שיהודי צריך ללכת עם זקן. אפשר למצוא היתר שמגלחים בלי תער, אין בעיה, אבל זה בטוח שהצורה היהודית, ההבדל מעבודה זרה, הוא שהוא הולך עם זקן.
פאות זה אולי קצת פחות, כי זה מתכוון רק לא לעשות כמו הגויים, אתה לא צריך לגלח כך, אתה לא עושה כך. לא פאות ארוכות, זה בטוח לא ממש מצוה, אבל…
העיקרון: לא לעשות כמותם
זה מעניין, יוצא שבהלכות עבודה זרה, יש הרבה מאוד מצוות שלא לעשות כמותם, אפילו אתה לא עושה את זה. הם עשו עצים ליד עבודה זרה שלהם, אתה לא תעשה עץ ליד המזבח. זה לא שיש משהו לא בסדר עם עץ, או שיש משהו לא בסדר עם סגנון השיער.
תמיד אפשר לחפש, מכיוון שיש בעיה, כי אם העולם משתנה ואין עובד עבודה זרה שעושה כך, מה עכשיו? זה בטוח, ולא אומרים שההלכה היא להסתכל במגזינים איך גוי נראה היום, וזה מה שנראה אחרת.
שזה גם בזה. זה הרי הכל אמת, אני בכלל לא יכול “לא תלכו בחוקותיהם”, איך אומר בית יוסף. זה פלוס, גם מה שהגויים עשו פעם, וגם אם זה משהו שמיוחד לגויים, לעובדי עבודה זרה היום, גם אסור לעשות את זה. זה שניהם.
יכול להיות, צריך עוד אולי להבין, אני לא יודע אם זו עבודה על כל הדברים הללו, אבל אני מתכוון שצריך להיות אפשר למצוא איזושהי דרך איך, למשל המצבה, או למשל הפאות, יש משהו משמעות בזה. אני לא יודע מה המשמעות, אבל אולי מי שיודע משהו על אסתטיקה של אדם, יש איזושהי סיבה למה עובדי עבודה זרה דווקא גילחו כך, ויש איזושהי סיבה למה הקב”ה צריך… אני לא יודע, משהו צריך לומר. כי לא שמשהו הוא משהו שוא.
חברותא: פאר הוא הארכיטקטורה שלהם, למדנו אתמול.
הלכה א: הקפת פאת הראש
טוב, בואו נלמד בפנים. אומר הרמב”ם: “אחד המגלח פאת ראשו”, לראש יש פינות, כמו ששדה יש פאות, הפינות, הנה פינה, הנה פינה, הפינות בראש, שלא לגלח את הפינות, “כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהם”, כי אסור לגלח כמו שעובדי עבודה זרה וכומריהם היו עושים. שנאמר, כך עומד הפסוק, “לא תקיפו פאת ראשכם”.
חיוב על כל פאה ופאה
אומר הרמב”ם, “וחייב על כל פאה ופאה”, כי כתוב לשון פאה, לשון יחיד, שכל פאה, כל פינה בראש, היא חיוב נפרד. לפיכך, “המגלח שני צדדיו” אחד שמגלח את שני צידי ראשו, “אפילו בהעלם אחד והתראה אחת”, אפילו אם הוא עושה זאת בהעלם אחד והתראה אחת, “לוקה שתים”, הוא לוקה שתי מלקיות. למה כך? כי אם היה עושה זאת בשני פעמים ובשתי התראות, היה חייב פעמיים על אותו לאו. עכשיו הוא חייב פעמיים כי כל פאה היא לאו בפני עצמו.
הלכה ב: מגלח פאות בלבד לעומת מגלח כל הראש
אומר הרמב”ם הלאה: “אחד המגלח פאות בלבד ומניח שער כל הראש”, אין הבדל בדיוק איך עושים את זה, מגלחים רק את הפינות ומשאירים את שאר הראש. ואין הבדל… הרמב”ם אמר פעם איך אסור לגלח.
לא, הרי יש מצוה שהרמב”ם מסביר את ההלכה. כלומר, צריך להיות שמנהג הכומרים, או מנהג, איני יודע, רק הכומרים או כל אחד, היה המנהג דווקא לגלח מסביב ולהשאיר באמצע. כי אדם יכול לחשוב, נכון, בלורית, שני סוגי בלורית, סוג אחד של בלורית.
אבל הרי אדם יכול אז הוא עובר, אתה יודע? הוא עובר על “לא תקיפו”, הוא גילח בתער באופן שאסור, ו”ובחוקותיהם לא תלכו”. כי הרמב”ם התכוון ש”לא תקיפו” עובר רק כך. מי שמגלח את כל הראש, נכון, הוא כבר לא נראה כמו הגלחים, אבל בכל זאת הוא עשה מעשה מסוים כמו הגלחים עם גילוח הפאות.
מי שמגלח כל הראש גם לוקה. נכון, מי שמגלח פאותיו אבל לא כל הראש, שאז הוא עושה כמו הגלחים, וכמו שלמדנו אתמול שלכאורה אז הוא עובר גם על “ובחוקותיהם לא תלכו”. מי שמגלח כל הראש, אה, אפשר שהוא בכל מקרה לא נראה כמו הגלחים, אבל הוא עשה את האיסור של פאות ראשו, ו”העובר גילח הפאה לוקה”.
חידוש: התורה בחרה את פאות הראש מכל העיצוב
זה מעניין, לא אמרנו לתורה, כשהתורה היא… הרי מהעיצוב של הגלחים התורה בחרה את הדבר, פאות הראש, זה האיסור העיקרי. זה הפשט. לכאורה צריך… אם רוצים… אומרים שהרמב”ם אומר שצריך להבין טעמי המצוות, הייתי חושב שהטעם לא מספיק לומר שזה היה דווקא המנהג של הגויים. חייב להיות שלגויים היה פשט בזה. הייתי רוצה לשאול את הגלחים, היום זה לא המנהג, אבל פעם… הייתי רוצה לשאול את הגלחים של פעם מה הסיבה שהיתה להם, אולי היה להם הסבר למה זה כך. אני לא יודע.
כן, טוב, הלאה.
כן, טוב. “ומדבריהם למדנו שאין איסור אלא במגלח”. המגלח, המספר, מי שעושה את המעשה. “אבל המתגלח אינו לוקה, אלא אם כן סייע למגלח”. אלא אם כן עזר למגלח.
חידוש: האיסור הוא על המעשה, לא על המראה
זה מעניין, כי כאן לכאורה אמרת לי שהעיקר הוא איך אתה נראה, לא איך מעשה הגילוח. הרי המעשה היא שאתה נושא את העיצוב. אבל למעשה, התורה הקפידה על ההקפה, על המעשה, לעשות את המעשה של לגלח כך.
הרמב”ם פוסק כמו רב אשי, “מסייע”. מסייע, לכאורה מתכוון לא דווקא הוא מגלח, הוא מסובב את ראשו וכדומה, הוא עושה לו מעשה. לא, זה מעניין, כי לכאורה אדם היה אומר שמי שמגלח אותו בכלל לא, כי הוא לא נושא את העיצוב של עבודה זרה, הוא רק עשה את העיצוב של האחר. אבל לא, למעשה האיסור הוא עשיית הגילוח. ראינו שלעשות פסל זה גם כך. אוקיי, הלאה.
“והמגלח את הקטן לוקה”. טוב, כי המעשה, האדם שעשה את המעשה הוא גדול. אם האיסור היה ההבנה והשכל, היה פטור, כי קטן הרי עדיין אין לו עבירות. אבל כיוון שהעבירה היא המעשה, הוא אומר.
הלכה ג: אשה שגילחה פאת ראשו של איש
אומר הרמב”ם כאן, “אשה שגילחה פאת ראשו של איש” – אשה שהיתה המספרת, אשה ספרית. ספרים, איך אומרים אשה ספרית? אוקיי.
הלכות עבודה זרה פרק יב — פאת הראש, השחתת הזקן, ופטור נשים במצוות
הלכה ג: אשה שגילחה — פטור מבל תקיף ובל תשחית
דובר 1: היא גילחה לגמרי. וזה באמת גלח.
באמת למה אומרים על כומר גלח? כי הגלחים היו הולכים מגולחים. מעניין, יהודי שגילח את זקנו אומרים מגולח. הוא לא גלח, הוא מגולח. יש איזה סוד בזה.
דובר 2: לא, זה מסתדר עם הרמב”ם, שהרמב”ם רואה שהענין הגדול ביותר של עובדי עבודה זרה הוא שהם הולכים מגולחים. כן.
דובר 1: המילה בחז”ל וברמב”ם היא כומר. לא מה שאנו קוראים גלח הוא כומר.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אה, אשה שגילחה, או אשה ש… מה?
דובר 2: אני מתכוון שכומר הוא לשון של כמרמורת, הוא תמיד מרה שחורה, כזה… כומר הוא… זו באמת המילה כומר. יש לשון מהפסוק “כמרורים על לבבי”. אני מתכוון שזה…
דובר 1: אוקיי, טוב. אוקיי. בכל אופן. אוקיי.
לשון הרמב”ם
דובר 1: אשה שעשתה את מעשה הגילוח, או שהיא גילחה, “פטורה, שנאמר ‘לא תקיפו פאת ראשכם’, ובגלחם שערתם נאמר ‘לא יקרחו קרחה בראשם’”.
רואים, נשים גם יש להן שיער על הראש, ויש להן גם פאת ראש. אבל פאת ראש לא אומרים.
דובר 2: כן, לנשים אין זקן.
דרשה: כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף
דובר 1: אז כל שישנו. אז ממילא, הוא משווה את שני הדברים, הוא דורש סמוכים, כתוב אחד ליד השני. הוא אומר כל שישנו בבל תשחית, כלומר יש לו זקן, ישנו בבל תקיפו. ואשה, מי שאינו בבל תשחית, אין לה זקן. אשה אין לה זקן, ממילא היא מוחרגת מהמצוה. בין אם היא גילחה פאת ראשו של איש, ובין כי היא לא בלבוש איש, ובין אם היא נתגלחה.
חידוש: עבדים חייבים — הבדל בין פטור מהותי לפטור גופני
פרק יב: איסורים משום התדמות לעובדי ע”ז – פאות הראש, השחתת הזקן, ושער הגוף (המשך)
דובר 1: לפיכך, ועבדים שיש להם דין, לגבי מצוות יש להם דין שהם חייבים כמו נשים, הלא יש להם זקן, יש להם כן זקן, אז אם הסיבה שהם פטורים היא משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, או במהות, שזו מצווה שנשים מופקעות ממנה במהות, היה עבד אותו דבר. אבל כיוון שיש לזה קשר לגוף של אישה, אישה אין לה זקן, עבד הוא סוג של אישה שיש לה כן זקן, אז אצלו כן שייך, אז כן אסור בהקפה.
זה חילוק למדני מדוע כאן עבד כן חייב. לא מצאנו שמישהו יאמר, נניח, משום שלמשל עבד, השחתת זרע נניח, ודאי אישה אינה שייכת לאותו סוג, זה גוף אחר. אבל כיוון שזה נוגע לגוף, כן, זה מעניין.
על כל פנים, הכל כך, על זה כך היא ההלכה, כן.
הולך הרמב”ם הלאה.
קושיא: מדוע אישה פטורה מבל תשחית?
דובר 2: עכשיו נהפכת הקושיא להיפך, מדוע אישה פטורה מבל תשחית? ממילא אתה אומר כך קוראים?
דובר 1: לא, אני מבין מה אתה אומר, אתה אומר שאין לה אין לה. אבל אתה מקיש אחד לשני, נכון? משהו, אם אתה הולך אחר הטעם זה קשה. כי אתה אומר כן כל שישנו, כשאתה אומר כל שישנו, מבין? קשה להבין אחר הטעם, נכון? באמת.
צריך לדעת, יכול להיות שאכן בעבודה זרה גם היה רק הגברים, איני יודע, אבל הרמב”ם לא אומר כך, אבל כן.
הלכה ד: כלל של נשים במצוות — לא תעשה ועשה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, כל מצוות לא תעשה, עכשיו הוא עובר לכלל חדש. כיוון שהוא מזכיר את המצווה של… הפעם הראשונה לדעתי בספר של הרמב”ם שהוא מזכיר שאישה מופקעת ממצווה מסוימת. לא היה נוגע עד עכשיו. דיברנו שאישה פטורה מתלמוד תורה, אבל לא עמד ממש שאין לה את המצוות, רק עמד שהן לא צריכות ללמוד.
דובר 2: לא, בהתחלה עמד נשים פטורות.
דובר 1: ראשית, אני זוכר, בפרק הראשון של תלמוד תורה כבר למדנו בנחת ובנחת רוח, שהיא פטורה מללמד ומללמוד. זה כן עמד.
לשון הרמב”ם: נשים במצוות לא תעשה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, ומדברים כבר על חיוב נשים במצוות, הולך הרמב”ם להסביר מעט את הענין. אומר הרמב”ם, כל מצוות לא תעשה שבתורה, במצוות עשה יש חילוק בין זמן גרמא ולא זמן גרמא. אבל מצוות לא תעשה, נשים גם מחויבות כמו גברים. כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ, וכאן הוא מונה לאו שנשים פטורות ממנו.
אומר, איזה לאו? “בל תקיף”, “בל תשחית”, ו”בל יטמא כהן למתים”. “בל תקיף” זה גילוח הפאות, “בל תשחית” זה גילוח הזקן, ו”בל יטמא כהן למתים”, כהנת פטורה מהלאו של “בל יטמא למתים”. אישה כהנת אין עליה הלאו, היא מותרת.
לשון הרמב”ם: נשים במצוות עשה שהזמן גרמא
דובר 1: בכל מצוות עשה יש כלל יותר כללי, מה? כל מצווה שהיא מזמן לזמן, שתלויה בזמן, או שקורית מזמן לזמן, ואינה תדירה, שאינה מצווה שנוגעת תמיד, נשים פטורות. חוץ, אילו מצוות עשה נשים כן מחויבות, אף על פי שזו זמן גרמא ומזמן לזמן? קידוש היום, קידוש של שבת, ואכילת מצה בליל הפסח, ואכילת הפסח, אכילת קרבן פסח, ושחיטתו, שחיטת הפסח, והקהל, מצוות הקהל שכתוב שם “הקהל את האנשים והנשים”, ושמחה, מצוות שמחת יום טוב, חגיגה, שהנשים חייבות. אף על פי שהן מצוות שהזמן גרמא, והן אכן מצוות שהזמן גרמא.
הערה: המקום היחיד שהרמב”ם אומר את הכלל
דובר 1: זה מאוד מעניין. כאן המקום שהרמב”ם אומר את הכלל, שהוא משנה בקידושין, העולם יודע. כאן המקום שהרמב”ם אומר זאת בספר המדע. אבל מסיבה כלשהי, אין כך ככלל המצוות ברמב”ם. כאן המקום היחיד שהוא אומר כלל אחד לכל המצוות, שאישה חייבת בכל המצוות חוץ ממצוות עשה שהזמן גרמא, שעל זה יש יוצא מן הכלל. מקידוש ומצה וכו’, וכל מצוות לא תעשה שהיא פטורה מהן.
טוב מאוד.
הלכה ה: טומטום ואנדרוגינוס — חומרי האיש וחומרי האישה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, עכשיו הולכים ללמוד עוד הלכה של… כאן כבר מנינו נשים ועבדים לגבי המצווה הזו. אבל מה עושים עם טומטום ואנדרוגינוס? טומטום הוא ספק איש ספק אישה, ואנדרוגינוס הוא פשוט שיש לו מאפיינים של שניהם. שניהם ספק, רק שאלו שני סוגים שונים של דברים, כן.
הרי אלו ספק. ומה עושים? נוהגים בהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום. הם לוקחים למרבה הצער את הגרוע משניהם, לא הגרוע, החומרות. הם לוקחים את החומרות של האיש וחומרי האישה בכל מקום.
דיון: מהם חומרי האישה?
דובר 2: רגע, לגבי מה יש חומרי האישה? איזה דבר יש חומרי האישה?
דובר 1: איש אני יודע, הוא מחויב בתרי”ג מצוות.
דובר 2: הוא צריך לכסות את השיער.
דובר 1: בסדר. נטות?
דובר 2: למשל.
דובר 1: בכל מקום. הוא צריך ללכת גם עם תפילין וגם עם שייטל. גם עם כיפה וגם עם מטפחת. כיפה אינה חיוב, אבל תפילין למשל, ושייטל.
אבל הנקודה היא כאן, הוא מתכוון כאן להלכה שכתובה כאן, שגם הוא עובר על בל תשחית כגבר, וגם הוא חייב בכל המצוות, אין לו את ההיתרים שלגבר… כאן אין לו שום היתרים לגבר, אין קולי איש, רק חומרות, בסדר. כן.
ספיקא דאורייתא — לא מן התורה לחומרא
דובר 1: וחייבין בכל, הם מחויבים בכל המצוות, ואם עברו אינן לוקין, הם לא מקבלים מלקות, כי הם ספק. והרמב”ם סובר לכאורה שספיקא דאורייתא אינו מן התורה לחומרא. אם היה מן התורה לחומרא, היו יכולים גם לקבל מלקות. על כל פנים, הם מחויבים על צד הספק, כי הם לא מקבלים מלקות.
בסדר.
דובר 2: נשים מקבלות גם מלקות, לא?
דובר 1: נשים יכולות לקבל מלקות על דברים שהן בוודאי אסורות. זה עושה את הנקודה רק משום שהוא ספק אישה, הוא לא מקבל מלקות על ספק. לא עושים ברכה על ספק, הרבה דברים לא עושים על ספק.
הלכה ו: אישה אסורה לגלח פאת ראש של זכר — לפני עיוור
דובר 1: אומר הרמב”ם, כשם שלמדנו שנשים מותרות לגלח, היא אינה עוברת, עוברת, ואף על פי שאישה מותרת לגלח פאת ראשה, אבל אסורה לגלח פאת ראשו של זכר. היא לא רשאית, אף על פי שהיא לא מקבלת מלקות, קודם עמד שהיא פטורה, אבל היא לא רשאית. אסורה לא רשאית לגלח את פאות ראש של זכר, משום לפני עיוור, היא מכשילה בעבירה. אפילו קטן אסור לגלח לו, היא גם לא רשאית לגלח קטן.
בסדר… הולכים הלאה.
הלכה ז: שיעור פאה — ארבעים שערות
דובר 1: פאה זו שמניחין בצדע, זה מה שלמדנו, שכל צד של הראש צריך להיות פאה, אומר לא נתנו בה חכמים שיעור, החכמים לא אמרו כמה גדול זה צריך להיות, כזית, כביצה, מה שלא יהיה, איני יודע כמה אינצ’ים, אין בזה שיעור.
מסורה: שמענו מזקנינו — ארבעים שערות
דובר 1: אבל החכמים כן אמרו, שמענו מזקנינו, הוא אומר ששמע מסורה, הוא אומר שמענו מזקנינו, מעניין, זה עוד פעם דורות, הוא שמע מזקננו זכרונו לברכה, רבינו משה בר מימון בן עובדיה, רבינו משה בר מימון, מניח פחות מארבעים שערות, צריך להשאיר ארבעים שערות. ארבעים זה מעט מאוד.
הוא מביא תשובת הרמב”ם שאין חיוב להיות עם פאות ארוכות, והוא עונה, הוא אומר שההמון חושב שיש חיוב להיות עם פאות, ואין חיוב, החשיבות היא שלא יהיה מושחת, אבל זה לא ברור.
שתי שיטות בפאת הראש
דובר 1: הוא הולך לומר, אין מותר ללקוט, ראה, אומר הרמב”ם הלאה, אין מותר ללקוט את הפאה. יש שתי דרכים איך אפשר ללמוד פאת הראש. פאת הראש אפשר לומר עד היכן מותר לגלח, מקום מסוים שצריך להשאיר, למשל כמו שיוצא כך ראשונים אחרים אומרים. נכון, הרמב”ם שהוא אומר כאן הנושא של לא נתנו בה חכמים שיעור, נשמע שהוא מתכוון לומר שלא, מותר לגלח כמה שרוצים, עיקר שישאר ארבעים שערות איפשהו בצד הראש. ואפשר ללמוד ברמב”ם גם שכיוון שהשאיר ארבעים, זה מספיק, פאה פירושו שמספיק מקום חשוב שישאירו אותו.
זה לא כמו מקומות אחרים, אפילו ברמב”ם עצמו כתוב במקומות אחרים, שהוא מתכוון כמה חזק אפשר לגלח, עד היכן, עד כאן, עד שם. אפשר מהרמב”ם ללמוד שאם בזווית מסוימת יש ארבעים שערות, אז לא צריך להיות. זה חייב להיות בצד, זה לא יכול להיות באמצע. אבל בכל מקרה, נשאר ארבעים שערות זה מספיק. כך זה נשמע מהלשון.
כי הוא אומר שאין לו מקור על זה, הוא שמע מ… הוא שמע. זה מעניין, כן.
מאוד פשוט, כי יש עוד מקום שנשמע שאומר ש…
פרק יב: איסורים משום התדמות לעובדי ע”ז – פאות הראש, השחתת הזקן, ושער הגוף
פאות הראש – שיעור ארבעים שערות (המשך)
דובר 1: כיוון שהשאיר ארבעים, זה מספיק. פאות פירושו שיהיה מספיק מקום חשוב שיגדל. לא כמו מקומות אחרים, אפילו ברמב”ם עצמו כתוב במקומות אחרים שפירושו כמה חזק מכאן עד כאן עד שם, וכדומה. זה רק מהרמב”ם עצמו, שאם בזווית מסוימת יש ארבעים שערות, שאסור להשאיר. אבל בכל מקרה, נשאר ארבעים שערות, זה מספיק. כך זה נשמע מלשון הרמב”ם.
הוא אומר שאין לו מקור על זה, הוא שמע, זה מעניין. כן, כך איני יודע אם יש עוד מקום שהרמב”ם אומר זאת. מסורה. אבל מסורה פירושו לכאורה לומר ש… הוא מתכוון לומר שזה מנהג, הוא מתכוון לומר שזה מקובל, שזה פשט ההלכה, לכאורה. כן.
הלכה ז: מותר ללקט הפאות במספרים
דובר 1: אומר הרמב”ם, “מותר ללקט הפאות”. זה פשוט כך, ההלכה צריכה להיות מעוגנת במציאות. כלומר, לכאורה לא נתנו שיעור. אז מה, אם למישהו יש שערה אחת? בוודאי צריך להיות שיעור מסוים, רק שאף אחד לא קבע את זה. יכול להיות פשט אחר, יכול להיות שהם אמרו שהשיעור הוא… כל אחד ישפוט בעצמו. לא, שטח מסוים, כמו שזה לא מכאן עד כאן. כך במקומות אחרים כתוב.
אומר הרמב”ם, “מותר ללקט הפאות במספרים”. מותר להסיר פאות במספריים. “לא נאסר אלא השחתה”. יש חילוק בין השחתה לליקוט. ליקוט פירושו לאסוף, לא תולשים מהשורש, ואין בזה פגם של השחתה, גילוח חזק יותר. “לא נאסר אלא השחתה של תער”. בסדר.
דיון: מחלוקת הראב”ד – אישה שמגלחת פאות האיש
דובר 1: כן. אה, רואה, הרמב”ם, הראב”ד אכן חולק על מה שראינו קודם, כשכתוב שהאישה לא רשאית, אומר הראב”ד שזה רק מדרבנן, זה לא באמת איסור. זה לא לפני עיוור, זה לא לפני עיוור. זה לא דאורייתא, הוא עושה את זה כן, זה ממש איסור.
דובר 2: אני לא יודע בבירור.
דובר 1: לא, זה בבירור דאורייתא, רק לא מקבלים מלקות.
דובר 2: לא, כי כתוב פטור.
דובר 1: פטור, זה לא ממש פטור. אבל, בסדר.
השחתת הזקן
הלכה ח: חמש פאות יש בזקן
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, הולכים ללמוד על השחתה. ראשונים אחרים מביאים, אה, על הענין של הפאות, אומר, יש אבל מקומות… לא, אין קשר. בסדר, איני יודע מה הפשט של הפאות. מאוד מעניין, לא יודעים מה זה פאות. הזקנים אמרו. מעשה מוזר מאוד זה. שמונים זקנים.
דיון: גירסאות – ארבע או ארבעים שערות
דובר 1: יש גירסאות שכתוב ארבע, ואצלנו כתוב ארבעים. יש גירסאות שכתוב ארבע. אני מביא את הראיות מאוחר יותר. הוא מביא אפיקי יהודה מקור לאותה שיטה שזה ארבע. אבל בסדר.
הלכה ח: דרך עובדי עבודה זרה להשחית זקנם
דובר 1: אומר הרמב”ם, הולכים ללמוד עכשיו הלאה השחתת הזקן. אה, אז עד כאן הייתה ההלכה של הפאות. עכשיו הולכים ללמוד על גילוח הזקן.
אומר הרמב”ם הלאה, דרך כל עובדי עבודה זרה להשחית זקנם, להסיר את הזקן, להשחית את הזקן. לפיכך אסרה תורה להשחית את הזקן. אומר הרמב”ם כך, שעל פני אדם יש חמש פאות יש בו. לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל.
אז בקיצור, זה פירושו כל הזקן, אני מבין מהרמב”ם. כל צד יש שתי לחיים, כאן למעלה ולמטה, וכאן למעלה ולמטה. אין מקום באמצע. כמה שאני מבין, המקום היחיד שנשאר זה אולי השפם. אבל לחי העליון נוגע כאן, לחי התחתון נוגע כאן, לחי העליון נוגע כאן, לחי התחתון נוגע כאן, ושבולת הזקן נוגעת כאן.
אז בקיצור, יש חמישה דברים של זקן, מבין? גבוה יותר כאן, נמוך יותר כאן, והתחתון. שבולת הזקן פירושו מה שגדל. זה לא נכון שהרמב”ם סובר ש… כך אני מבין מהרמב”ם. אולי יש ראשונים אחרים שאומרים שפאה פירושו כפשוטו, איפשהו זווית. הרמב”ם לומד שפאה פירושו פשוט מסוגנן בחמישה החלוקים, חוץ מהשפם שהוא הולך לומר.
לוקה חמש – על כל פאה ופאה
דובר 1: אומר הרמב”ם, ולא כל פאה ופאה, כל זווית שמסירים, מסירים לחי העליון או לחי התחתון, כל אחת היא פאה, ומקבלים מלקות על כל פאה בנפרד. ואינו לוקה אלא אחת, כמו שאמרנו קודם שפאת היא לשון יחיד, אם הסיר זווית אחת לוקה חמש. הוא הרי הסיר הכל. הכל זה סך של חמש פאות, לוקה חמש. בסדר, טוב.
הלכה ט: ואינו חייב עד שיגלחנו בתער
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, ואינו חייב עד שיגלחנו בתער. אה, גם זה צריך להיות דווקא בתער, עם סכין גילוח. כן. כמו שאמרנו קודם, “לא תשחית את פאת זקנך”.
קודם היה לכאורה תשעה, הוא שם את זה כאן, כי יש… מה הולך כאן קודם? “גילוח שיש בו השחתה”. הראשון הוא “גילוח שיש בו השחתה”. נראה שמשהו עם תער זה גילוח חזק יותר. זה גדל קשה יותר בחזרה? איני יודע בדיוק. אה, כי זה חותך יותר, זה חותך עמוק יותר.
לפיכך המגלח זקנו במספרים, קודם היה כתוב “ליקוט”, פאות זה ליקוט וזקנו זה מגלח. אולי לשון ליקוט הגיוני על פאות הראש? מי שמגלח אותו, והוא לא עשה שום מעשה בזה, הוא לא יכול לקבל מלקות, כי צריך להיות “אין בו מעשה”. אותה הלכה כמו פאות הראש בדיוק.
אשה מותרת להשחית זקנה
דובר 1: אומר הרמב”ם, “ואשה מותרת להשחית זקנה אם היה לה”. אם לאישה יש, כן, היא האישה שיש לה זקן, היא מותרת בכל זאת. ואם אישה גילחה גבר אחר, היא פטורה. לכאורה זה גם אסור, לא? הוא לא אומר שזה אסור, הוא אומר קודם שזה אסור. לכאורה כן, אבל היא פטורה, היא לא מקבלת מלקות.
הלכה י: השפם (שפם)
השפם מותר לגלחו בתער
דובר 1: מה עוד? אדם שהסיר כל השיער, רק יש לו עדיין שפם, “שפם”, מותר לגלח אפילו בתער. מותר לגלח אפילו בתער. ומה זה השפם? אומר, “והוא השער שעל גבי השפה העליונה”. השיער שמעל השפה העליונה. זה מאוד פשוט, זה לא אחת הפאות, זה באמצע.
מנהג ישראל – לא נהגו להשחיתו
דובר 1: “וכן השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר… השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא מגלחין קצתו כדי שלא יעכב אכילה ושתיה”. מעט מותר, או אולי צריך לגזוז…
דובר 2: הוא אומר נוהגים.
דובר 1: כן.
דיון: מה פירוש “מעכב אכילה ושתיה”
דובר 2: אני לא מבין בדיוק מה אתה אומר, השפה התחתונה מפריעה לאכילה ושתיה. אני לא מבין את השפה העליונה. אולי הוא הולך על שניהם?
דובר 1: אה, הוא מתכוון לצדדים. לא נוהגים לגלח את השפם? אה, יכול להיות. אני זוכר שלמוסלמים יש מנהג דווקא לגלח.
דובר 2: לא, אבל העליונה בעיקר מפריעה לאכילה ושתיה.
תרגום לעברית
דובר 1: אני תמה כי יש אנשים שחושבים שהם חנוכים וצריכים להיות להם שפמים עצומים, אבל הוא שותה חלבי ובשרי ויש לו כל כך מאכלות אסורות על העליונה. אם כבר, שיקפיד על זקנו, שלא יצטרך כל פעם לעשות ניקוי שלם בין שתיית קפה לבין… אני מתכוון שצריך להזהיר את היהודים על כך.
דובר 2: לא, יש היום איסור גדול, זה בגלל ה…
דובר 1: זה לא איסור גדול, אני רואה שזו מעלה גדולה דווקא כן לגלח, לא דווקא… הרמב”ם אומר שזה המנהג לגלח. כך הוא אומר, שהמנהג הוא דווקא… לכאורה המנהג הוא כן. ואני זוכר, הוא לא מביא כאן את הלשון, אבל אני זוכר שזו לשון הרמב”ם בספר המצוות שצריך להיות לו זקן דווקא, כי גוי אסור רק בהשחתה בתער. אז אני שואל אותך, האם לגלח? זה נשמע משהו שאני זוכר שהרמב”ם אומר… בוא נראה…
דובר 2: לא בטוח.
דיון: שיטת הרמב”ם – פטור אבל אסור במספריים
דובר 1: כן, הרמב”ם סובר לכאורה שבמספריים הוא פטור אבל אסור, כך הוא מביא. העניין הוא, כי הרמב”ם סובר שפאות זה לא פשוט שיש לך כמה פאות ואי אתה יכול לגלח. פאות פירושו כל הזקן, אלא שכך מחלקים את הזקן, או איך ה… זה אפילו רק פאה אחת אסורה, חומרא כזו. שאפילו אתה מגלח רק צד אחד של הזקן, אתה גם עובר על האיסור. אבל, אני זוכר… כן, לך תבדוק.
דיון: מנהג המוסלמים ומנהג היהודים
דובר 1: אני מתכוון שלמוסלמים יש מנהג לגלח את השפם, בגלל זה היהודים… אני מתכוון שזה מה שהרמב”ם מביא שהמנהג הוא דווקא להשאיר, גוי מותר, כדי להראות שאתה יהודי. לא מעבודה זרה, אבל יש עוד ענין שצריך לראות שהוא יהודי.
דובר 2: מה?
דובר 1: כן, אני מתכוון שאם אני זוכר, יש מנהג מוסלמי לגלח את השפם, כן. כן. אז היהודים מגלחים קצת, שיהיה נקי, אבל לא כל כך כמו המוסלמים. כן. בדרך כלל, רוב המוסלמים אתה רואה שהם מגלחים, יש להם זקנים גדולים אבל בלי שפם. זה המנהג שלהם. כן. כן. אז זה לכאורה הדבר. אוקיי.
האריז”ל הקדוש – מעכב את האכילה
דובר 1: אומר הרמב”ם. זה מעניין, האריז”ל הקדוש אמר שלא לגלח את כל הזקן, אבל הוא גם אומר שצריך לגלח את השפם. רואים שזה מאוד מקובל. כן. זו אותה לשון, “מעכב את האכילה”. רואים שזה היה כל כך מקובל לגלח קצת את השפם. הלאה. אוקיי.
הלכה יא: העברת השער משאר הגוף
איסור דרבנן – במקום שאין מעבירין אלא נשים
דובר 1: כן, עכשיו נלמד הלכה חדשה. יש עוד דבר דומה ל”לא ילבש גבר”, יש עוד מצווה של לא ללכת בדרכי הגויים. מה? את הדבר הבא אני צריך לשים קודם. זה אולי המשך של קודם. בוא נראה.
אוקיי, אומר הרמב”ם, העברת השער משאר הגוף. יש גילוח שער הראש, פאות הראש, אבל גם גילוח שער משאר חלקי הגוף, כגון בית השחי, בית הערווה, ומקומות אחרים שבהם צומח שער, אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים. לא אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים. צריך כבר ללמוד את פשט הרמב”ם, שמה שכתוב “לא ילבש” פירושו שגילוח השער הוא מדברי סופרים. והעובר מכין אותו מכת מרדות. מה זה? מי שעובר, מקבל מכת מרדות על עבירה על איסור דרבנן.
כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים
דובר 1: אומר הרמב”ם, במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין שער אלא נשים. שם שהמנהג הוא שרק נשים מגלחות את השער, אז זה איסור דרבנן לגלח לגברים. למה? כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, כדי שגבר לא יעשה תיקון נשים, שלא יתקן את גופו כמו שנשים עושות.
אבל מקום שמעבירין השער אנשים, במקומות שהמנהג הוא שגם אנשים מעבירים את השער, אם העביר אין מכין אותו.
כי המלקות, האיסור דרבנן הוא לא סתם שאסור לגלח את השער, אלא שאסור לגלח את השער כמו נשים. אבל אם כל הגברים מגלחים את השער, או לא כל הגברים, אבל יש גברים שעושים זאת גם כן, אז אין כאן איסור.
הלכות עבודה זרה – לא ילבש, כתובת קעקע
הלכה יא: העברת שער שאר איברים – מקום שנהגו הנשים להעביר השער
רמב”ם: “העברת השער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערוה – אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקין עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר אין מכין אותו.”
דובר 1: אבל במקום שנהגו הנשים להעביר השער, במקומות שהמנהג הוא כך, אפילו נשים מעבירות את השער, אם העביר אינו לוקה. כי המלקות, האיסור דרבנן הוא לא סתם שאסור לגלח את השער, אלא שאסור לגלח את השער כמו נשים. אבל אם כל הגברים מגלחים את השער, או לא כל הגברים, אבל יש גם גברים שעושים זאת, אז אין כאן איסור.
רמ”א: מותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום
רמ”א: “ומותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום.”
דובר 1: אומר הרמ”א, “ומותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום”. במספרים דווקא, לא בתער? אה, אולי זה לא המנהג שהם עושים בתער. אולי להיפך, אולי הוא מתכוון לומר שהעברת שער מבית השחי ובית הערווה פירושה גם בתער, אבל במספרים מותר אפילו שם תמיד? אפילו בכל מקום. כן, אבל זה מדבר בתער. במספרים מותר בכל מקום, אפילו במקום שרק הנשים עושות זאת, זה מנהג בתער, אבל לא בתער, במספרים, מותר. כך הוא לכאורה הפירוש. טוב מאוד.
הלכה יב: לא תעדה אשה עדי איש – לשון הפסוק
דובר 1: אוקיי, עכשיו מביא הרמ”א את לשון הפסוק. איפה כתוב האיסור שגברים יהיו כמו נשים? הפסוק הוא “לא תעדה”. “עדי” הוא לשון של תכשיטים, כן, עדיים. זו לא ממש לשון הפסוק, אבל בכל מקרה. עדיים, כן. “ושתו איש עדיו עליו”, תכשיטים. אדם לא יתקשט בתכשיטי אשה, “עדי אשה”. ולהיפך, אשה לא תלבש תכשיטי איש.
אשה שגילחה ראשה כאיש
רמב”ם: “כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש.”
דובר 1: כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, תלבש שטריימל, אני יודע, כובע, או שתלבש שריון, או תלבש שריון, שריון, וכיוצא בו, שהם בגדי גברים. או שתגלח ראשה כאיש, או… זה לא אסור על אשה אבל להידמות לאיש זה אסור. מאוד מעניין. מה שאתה יכול לומר קודם שאשה יכולה חייבת להידמות, אבל כאן יש איסור להידמות כמו גבר. זו לכאורה הסיבה, או אחת הסיבות, למה זה המנוע של ההלכה, שיש עוד הלכות של גילוח שער.
גבר שלובש בגדים צבעוניים וכלי זהב
רמב”ם: “ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדים צבעונים וכלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים, הכל כמנהג המדינה.”
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, אותו דבר, “ולא יעדה איש עדי אשה, גבר לא ילבש כמו אשה, כגון שילבש בגדים צבעוניים, הוא לא ילבש בגדים לבנים זהובים, אני מתכוון בגדי נשים, או וכלי זהב.” מה פירוש “וכלי”? תכשיט. “חלי” הוא טבעת או תכשיט. כן, תכשיט זהב. זוכר עוד איפשהו שיש לשון “חלי זהב”? “חמיקא ירחיק כמו חליים”.
“במקום שאין לובשין אותן כלי אלא נשים, הרי זה חלי אשה, במקום שרק נשים הולכות עם סוג זה של תכשיט, אסור לגבר ללבוש את התכשיט, הכל כמנהג המדינה.” זה תלוי לפי מנהג המדינה. אם באזור מקובל שרק נשים או רק גברים, אסור לשני, למין השני, ללבוש את הבגדים.
הרמב”ם בספר המצוות – טעמי המצווה
דובר 1: אז כאן לא אומר הרמב”ם, אבל הרמב”ם בספר המצוות אומר דווקא שהמצווה היתה גם מנהג עבודה זרה, הם היו עושים זאת גם לתאוות, לערבב גברים ונשים, אבל זה היה גם ענין של… הרמב”ם מביא שהגויים היו עושים כך משתי סיבות, אחת לעורר את התאווה והשחיתות, וגם לעבודה זרה, זו היתה דרך כלשהי בעבודה זרה, אני לא מבין למה. אז המעלה של זה נכנסת כאן, אבל גם רואים שזה נכנס הלאה, יש הלכות איך יהודי מתלבש. יהודי מתלבש, חלק מאיך יהודי מתלבש הוא שגבר הולך עם בגדי גברים וכו’.
דיוק בלשון הפסוק
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “איש…”. אגב, אין פסוק “לא תעדה אשה עדי איש”, הפסוק הוא “לא יהיה כלי גבר על אשה”. תמיד עשה את האיסור.
מה הפשט? כן, באמת מה הפשט? למה הרמ”א עושה את הלשון? אני לא יודע. “לא יתקן גבר” כתוב, במקום אחר כתוב “לא ילבש גבר שמלת אשה”. מה זו הלשון? זה לא מהתרגום. בוא נראה תרגום אונקלוס. “לא יתקן”, לא, לא. “עדי”. אני לא יודע מאיפה באה הלשון בכלל. אולי בגמרא כתובה הלשון, או משהו כזה. אני לא יודע. זה נשמע כמו לשון הפסוק, אבל מתברר שזה לא.
הלכה יג: מלקט שערות לבנות / צובע שערו
רמב”ם: “איש שעדה עדי אשה, ואשה שעדת עדי איש – לוקים. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו, משילקט שערה אחת לוקה, מפני שעדה עדי אשה. וכן, אם צבע שערו שחור, משיצבע שערה לבנה אחת לוקה.”
דובר 1: אומר הרמ”א הלאה, “איש שעדה עדי אשה”. אני עוד הולך. כן, איש שלבש בגדי תכשיטי אשה, או להיפך, אשה שעדת עדי איש, לוקים. מקבל מלקות. אומר הרמ”א הלאה, “מלקט שערות לבנות מתוך השחורות”, מי שמוציא, יש לו שער שחור, מוציא הוא את השער הלבן שצומח, “מראשו או מזקנו”, זה ענין של “לא ילבש”, כי הוא רוצה להיראות… אשה בכלל אין לה זקן, אבל בכל מקרה, זו דרך של התייפות שזה דבר נשי. אה, “מראשו או מזקנו”. “מלקט שערה אחת לוקה, משום שעדה עדי אשה”.
דיון: האם כאן יש מנהג המדינה?
דובר 1: על זה לא אומר הרמ”א בלשון “נהגו”, אבל זו מציאות כמו אשה. אוקיי, על זה לא אומר הרמ”א בלשון “נהגו”. אוקיי, אולי זה מנהג. לאשה אין זקן בכלל. אוקיי, אולי זה מנהג. אבל הדבר של להתייפות הוא מנהג אשה. כן, גבר לא יכול להיות יפה.
“וכן אם צבע שערו שחור”, אם גבר צובע את זקנו שחור, “משערה לבנה אחת לוקה”. על זה לא אומר הרמ”א מנהג המדינה. הוא אומר, לא כתוב. אני מתכוון שהפוסקים מדברים על זה, שגם על זה יש מנהג המדינה. לא כתוב, אני רק אומר שלא כתוב.
הלכה יד: טומטום ואנדרוגינוס – חומרא דזה וזה
רמב”ם: “טומטום ואנדרגינס – אינו עוטף כאשה, ולא מגלח ראשו כאיש, ואם עשה כן אינו לוקה.”
דובר 1: אומר הרמ”א הלאה, “טומטום”. זה דבר שתמיד יש המנהג, או כמעט תמיד. כאן יש לנו בעיה גדולה, אם גבר לא יכול לעשות כמו אשה ואשה לא יכולה לעשות כמו גבר, טומטום היה צריך להישאר ערום, כי ללבוש בגדי אשה לא יכול, אם הוא זכר זה קשה, היית רוצה שהגמרא תאמר. אבל מה באמת קורה? מה הוא עושה? “לא ילבש גבר שמלת אשה ולא ילבש איש”, נו אז מה הוא עושה? הוא צריך ללבוש בגדים אחרים מסוימים. הוא הולך עם שער ארוך? הוא הולך עם שער ארוך פרוע? אני לא יודע, מעשה מצחיק מאוד.
דיון: הקושי של חומרא דזה וזה
דובר 1: הוא כן, הוא כן ספק, הוא כן בחומרא דזה וזה. הוא חומרא דזה וזה. הוא לא יכול ללבוש כאיש, הוא לא יכול לגלח את השער, הוא צריך ללכת עם שער ארוך, אבל הוא גם לא יכול ללבוש לכסות את השער כמו אשה, כי אז הוא… זה שלא רוצים שהוא יתערבב. זה אולי יותר דבר מעשי. הוא מביא שיכול להיות שזה יותר דבר מעשי, שהוא צריך להיות ברור שהוא יצור מוזר. כי אם לא הוא ילך ויטעה.
אומר הרמב”ם, מקפידים על זה שלא יהיה הדבר הנזיל, מה שלא מבררים עדיין. זה צריך להיות מאוד ברור, אתה מין בפני עצמו. הוא טומטום, הוא אנדרוגינוס, הוא לא גבר ולא אשה. אז בעצם הוא חייב על שניהם. הוא לא יכול… אוקיי, הוא לא יכול ללבוש כי הוא אולי אשה, הוא לא יכול ללבוש כי הוא אולי גבר. נכון, זה ראינו קודם, שיש לו שתי חומרות. אבל הוא שואל אותך, בעל הלבוש שואל, קשה מאוד לקיים את שתי החומרות, כי הדרך היחידה איך לעשות היא שיהיה סוג שלישי של בגד, שהוא בגד טומטום. כי אם לא, הוא לובש פאה, הוא אולי איש שהולך כדרך אשה. הוא לובש כובע, הוא אולי אשה שהולכת כדרך איש. מה הוא יעשה? יש לו איסור דאורייתא. ויוצא באמת כך, כך יוצא.
אבל הרמב”ם אומר לוקה, מה כל העניין עם ספק? על ספק לא יכול לבוא מלקות. אבל כך בכל מקרה כתוב בהלכות, ובכל מקרה כתוב בהלכות שטומטום עדיף שלא יהיה, אם אפשר.
הלכה טו: כתובת קעקע
רמב”ם: “כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו, וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין. וזה היה מנהג הגויים, שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה.”
דובר 1: אומר הרמ”א הלאה, עכשיו נלמד כתובת קעקע, עוד סוג של דבר שעושים עם הגוף, שהרמב”ם שם באותה קטגוריה, גם לכאורה כי זה הדבר שעושים. כתובת קעקע הוא איסור תורה שכתוב בויקרא, “ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם”. כיצד כתובת קעקע? הוא ששורט על בשרו, הוא עושה שריטה בבשר, וממלא מקום השריטה, והוא שם בשריטה… הוא ממלא את השריטה… בשריטה הוא ממלא… קעקוע, כן, כך עושים קעקוע, שורטים בגוף ושמים שם צבע, שמים שם כוחל או דיו, שמים שם צבע או…
טעם המצווה – עבדי הם ולא עבדים לעבדים
דובר 1: שורט ורושם. אומר הרמב”ם, וזהו מנהג הגויים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לאותה עבודה זרה. שורטים כך כמו על עבד כותבים כך, כמו שאנחנו יודעים ש… כשעשו עבדים מיהודים, כך חרטו בגופם, כמו על בהמה, כמו “כבני מרון”, שמים את המספר על הבהמה. רוצים לעשות אדם שהוא לא אדם, הוא שייך למישהו.
הם היו עושים זאת לעבודה זרה שלהם, ואז, למה לא תאמר התורה שיעשו קעקוע של יהדות? לא, יהודי הוא לא עבד. ליהודי יש זכות לעבוד את ה’, ולא… “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”. אני בעל, לא עבדים. אז הענין של כתובת קעקע הוא שאנחנו לא עבדי ה’ כמו העבדים.
דיגרסיה: “לאיזה רבי אתה שייך?”
דובר 1: כשאומרים למישהו, לאיזה רבי אתה שייך? שיאמר, “אני לא שייך”. למה? אם כן, יש שאלה של כתובת קעקע. אולי כתובת קעקע פירושה כשכותבים אותו בספר “אנשי שלומנו”. זה כתובת קעקע של היום. אוקיי, אוקיי.
הלכה טז: כתב ולא קעקע / קעקע ולא כתב
רמב”ם: “ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אשה – לוקה. כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה – פטור, עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר ‘וכתובת קעקע’.”
דובר 1: אומר הרמב”ם, “האיסור הוא בכותב ורושם באחד משני דברים הרושמים, אחר ששרט”. כשכותבים עם השריטה, כותבים עם הדיו בשריטה, “באיזה מקום בגופו, בין איש בין אישה, לוקה”. כן, זה אסור.
פרק יב: איסורים משום התדמות לעובדי עבודה זרה (המשך)
הלכה טו: כתובת קעקע – המשך
הרמב”ם ממשיך, “כתב ולא קעקע”, מה קורה כאשר עשו שריטה כזו, “ולא רשם בצבע”? אבל לא הכניסו את הצבע. אה, מה פירוש “כתב ולא קעקע”? כתב עם שריטה. עשה שריטה כזו? כן. אבל לא הכניס צבע. או הכניס צבע, אבל לא כתב בשריטה, קעקע שאינו עמוק בבשר, “פטור”. “עד שיכתוב ויקעקע”. הרי שצריך להיות “כתובת קעקע”. “קעקע” פירושו השריטות, “כתובת” פירושו הכתיבה עליהן בצבע.
דיון: האם “פטור” פירושו פטור אבל אסור?
דובר 1: האם ה”פטור” הוא גם פטור אבל אסור? אם אני כותב עם טוש על אדם, האם זה אסור מדרבנן? האמהות היו כועסות מאוד, אבל נראה שזה לא שייך לכתובת קעקע. “פטור” פירושו בדרך כלל פטור אבל אסור. לא, זה כלל בחומרות. אפילו ראינו כמה פעמים שכתוב ברמב”ם “פטור”, והתכוון פטור אבל אסור. אני לא יודע אם הוא כאן גם עכשיו.
אראה מה הוא אומר, הוא מביא בדרך כלל דברים כאלה.
איך הוא אומר זאת כאן? “עד שיכתוב ויקעקע”? לא כתוב ברור.
הלכה טז: כתובת קעקע – דין הנפעל
זה כלל בנחלת שבעה. קודם ראינו כמה פעמים שכתוב ברמב”ם “פטור”, והתכוון “פטור אבל אסור”. אני לא יודע אם גם כאן. אני רוצה לראות מה הוא אומר. הוא מביא בוודאי דברים כאלה. איך רואים זאת כאן? “עד שיכתוב ויקעקע”. לא כתוב ברור. אוקיי.
אומר הרמב”ם הלאה, מי חייב? הכותב, עושה הקעקע. “אבל זה שנכתב על בשרו וכיוצא בו” – האדם שעשו עליו קעקע – “אינו חייב אלא אם כן סייע” – זה מעניין. האיסור הוא להיראות כמו גוי, אבל מעשה האיסור הוא העשייה. אז האדם שעשו עליו כתובת קעקע חייב רק אם עזר “כדי שיעשה המעשה”. אבל “אם לא עשה כלום אלא ישב לו עד שכתבו עליו, אינו לוקה”. אוקיי. עד כאן.
הלכה יז: שרט לנפש
הלאה, האיסור הבא הוא “שרט לנפש”. אומר הרמב”ם, “השורט שריטה אחת על המת” – מישהו מת והוא שורט בגופו. “ושריטה” – הרמב”ם יסביר מה פירוש זה. “ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם”. האיסור הוא “אחד ישראל ואחד כהן”. למה היינו חושבים אחרת? כי זה כתוב ליד כהן. זה כתוב ליד כהן, אבל זה מתכוון גם לישראל. לומדים שאפילו כן.
חידוש: חמש שריטות – חמש כוונות עושות חמישה איסורים
אומר הרמב”ם, “שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד, לוקה חמש”. הוא חייב על כל מת שעליו הוא עושה שריטה, ועל כל מעשה שריטה. אז אם עושים שריטה אחת על חמישה מתים, הוא עושה פעולה אחת. אוקיי, אבל יש בה חמש כוונות. חמש כוונות יכולות להיות חמישה איסורים. אבל למה כתוב “שריטה”? זו שריטה אחת, היא נעשתה עבור המת הראשון, ואחר כך כבר חטא על כל ארבעת האחרים.
לא, הוא חטא על כולם. מכאן אפשר ללמוד שאפשר לתת שם על שני סבים אחרים בבת אחת. אפשר להדליק נר אחד עבור כמה מתים.
אוקיי, אבל למה כתוב “שריטה על מת אחד לוקה חמש”?
אה, כי כתוב “והתרו בו על כל אחת ואחת”. על השריטה התרו בו אצל כל מת.
הלכה יח: גדידה ושריטה – הקשר לעבודה זרה
דיון: שריטה על המת ושריטה לעבודה זרה
כמו שהרמב”ם… אבל אוקיי, כאן מדברים על עבודה זרה.
כן, כן. זה היה דרך, דרך להיכנס לדבקות, אני יודע מה…
אצל השיעים יש זאת. והם נוהגים כך.
כן. אולי זה על מת, כי הם מתאבלים על המתים שלהם.
יכול להיות ששניהם. אולי זה חיקוי של שניהם. אולי דווקא בגלל זה הגוי צריך לעשות, כי אתה רואה שם שהוא אומר “אולי יפגענו”, אולי הוא רץ, איך עובדים את האל? שורטים את עצמם, עושים! אומרת שם הגמרא, התורה אסרה שתי שריטות על המת ושתי שריטות… אבל זה פשוט חילוק. שריטה לעבודה זרה היא לכאורה הרבה יותר חמורה, כי היא הרבה יותר קשורה לעבודה זרה. אבל על שתיהן מענישים. יכול להיות שזה התערבב עם המינים. יכול להיות שתמיד היה לזה קשר כלשהו, איזה מין… שהאל מת, ואחר כך הוא מתאבל עליו, ויכול להיות שיש עוד מיני תורות.
חידוש: מנהג עבודה זרה – בכלי; על המת – בלי כלי
של המת זה מה ששורט ביחיד, מה ששורט בקהל, יחיד לוקה, עובד עבודה זרה בקהל יחיד חייב מלקות, עובד עבודה זרה בקהל יחיד פטור. זה לכאורה פשוט, הוא מביא שהמנהג היה כך.
אבל הרי כתוב “לא תתגודדו”, שפירושו בכל אופן, ו”לא תתגודדו” פירושו… לא, זה מאוד פשוט שאולי הלשון “גדידה”, אפילו הרמב”ם אומר “גדידה” שמפרש אתכם, שהלשון “גדידה” אולי פירושה בכלי. אבל הרי כתוב “ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים”, משהו כזה. כן. יכול להיות שזה פשוט המנהג, מנהג עבודה זרה עושים אותו בכלי, על מת עושים אותו בלי כלי, ממילא עוברים רק על האופן שמנהג הגויים, מנהג עבודה זרה היה.
הלכה יט: לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות
חידוש: שני בתי דינים בעיר אחת – שיטת הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלכה מעניינת, שחז”ל פירשו את ה”לא תתגודדו” בדרך נוספת. יש הרבה פעמים שכאשר יש כמה פירושים לפסוק, הרמב”ם מביא, כולם יכולים להיות מדאורייתא, כמו אתמול למדנו לגבי לא תחנם. אומר הרמב”ם, “בכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה”. זה יעשה מחלוקת גדולה, ששיהיו שני מנהגים. “והוא שאמר ‘לא תתגודדו’, שדרשו חז”ל ‘לא תעשו אגודות אגודות’”.
מאוד מעניין, צריך אכן לחשוב שלאגודות אגודות יש קשר כלשהו לעבודה זרה. זו בחינה של עבודה זרה, כמו שאומר ההוא, אל אחד, רב אחד. כן, יש הרבה, כל היהודים עובדים בורא אחד והולכים עם מאכל אחד ועם לבוש אחד, כן.
הרמב”ם נגד ראשונים אחרים
זה מאוד מעניין, כי בגמרא יש, אי אפשר להיכנס, יש אריכות ארוכה במפרשים, אבל בגמרא יש ששני בתי דינים בעיר אחת זה היתר גמור. כלומר, “לא תתגודדו” הוא במקום שיהיה מחלוקת, שיהודי אחד עושה כך ושניים עושים כך, ממילא זה אסור. אבל עולה מהמשמעות בגמרא, כך לומדים על כך ראשונים אחרים, שאם יש שני בתי דינים, ההוא יודע אני ויז’ניצר וההוא בעלזר, אין סתירה. זה כמו שתי ערים.
אבל הרמב”ם לומד להיפך, הרמב”ם אומר כאן, שני בתי דינים, זה האיסור, שיהיה בעיר אחת, כי זו המחלוקת הגדולה ביותר. שאתה בעלזר ואני פאפער, ומה, שניהם לא יהודים. יש מי שטוענים שלאנשים יש צורך במחלוקת, וכשאין שתי מחלוקות גדולות, כי בין כל עשרה אנשים יהיו שתי מחלוקות. אומרים תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי הם לוקחים את כל המחלוקות הקטנות, זה הופך למפלגה אחת גדולה, ובמפלגה לא נלחמים. אבל הרמב”ם לא אומר כך. הרמב”ם חשב על הסנהדרין הרבה פעמים, הוא ראה מאוד נגד הנושא. זה מאוד חשוב שיהיה בית דין אחד. הרמב”ם עוסק הרבה בכך שכל היהודים ילכו עם אותה הלכה. הרמב”ם החזיק מאוד שזה מיסודי התורה שיהיה בית דין אחד שמנהיג. שיהודים יהיה להם מהלך אחד, דרך אחת איך עושים.
זה כלום, הוא היה צודק לגמרי, אבל… זה לא עזר, נשארו מחלוקות אחד עם השני. עכשיו הוא עושה מחלוקות עם מי שהולך אחרת ממני. אומר הרמב”ם הלאה, בואו לא נעשה את מה שבא מזה עכשיו. יש את לא תתגודדו. עסקנות היא סוג של עבודה זרה. זה צודק בעיני.
חידוש: “על המת” ומחלוקת – דרשה חדשה
גם, אה, יכול להיות שזה כמו על המת, זה מת. למה אני אומר דרשה חדשה? זו הדרשה שלי. למה מת הרבי? אוקיי, כשהראש בית דין הגדול חי היה בית דין אחד. מתי קורה שמת הגדול, ועכשיו מתחילה השאלה מי הממלא מקום. כשיהדות חיה, יש גלות, יש נביאים, יש בית דין, זה חי. וזה מת, כל אחד מתחלק מי היורש האמיתי, מי מבין באמת את התורה, אף אחד לא מבין את זה יותר טוב.
הלכה כ-כא: קרחה על המת
אומר הרמב”ם הלאה, קרחה. הלאה מה יש בקטגוריה של… עוד דבר, דברים שרואים על אדם שהוא יהודי, שהוא עובד עבודה זרה. אומר הרמב”ם, “הקורח קרחה על המת”. על מת יש מה ששורטים בגוף, עושים חבורות בגוף. דבר נוסף הוא שגוזזים את השיער, תולשים את השיער מהראש. “ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת”. “בין עיניכם” כאן פירושו כמו תפילין “בין עיניך”, שפירושו בחזית הראש. “אחד ישראל ואחד כהן”. גם בגמרא כתוב כהן. “אחד ישראל ואחד כהן שקרח למת, אינו לוקה אלא אחת”. כאן אין כמה מיני קרחות, כמו שהיו כמה מיני שריטות. כאן אכן תאמר, “קרח ארבע חמש קרחות למת אחד, מקבל מנין הקרחות”. כמה קרחות, כמה מקומות הוא עשה קרחה, כמה הוא תלש משערו. אבל כמו ישראל, כל קרחה וקרחה. זה אותו דבר כמו קודם.
אופן הקרחה – ביד או בסם
איך עושים את הקרחה? “אחד הקורח ביד”, הוא תולש את השיער מהראש בידו, “ואחד בסם”, הוא עושה זאת בחומר כימי.
חידוש: חמש קרחות בבת אחת – “כולן באו כאחת”
אומר הרמב”ם, איך יתכן, הרי הוא אומר “הניח חמש אצבעותיו בסם”, הוא הכניס את חמש אצבעותיו בסם, “והניחן על חמשה מקומות בראשו”, הוא הניח על חמישה מקומות, הוא פיזר את אצבעותיו, וכך עבר על הראש, עשה בכך חמש קרחות.
כך גם קורח חמש קרחות, אף על פי שהתרו בו אחת, זו מעשה אחד.
לוקה חמש, לוקה חמש, “שהרי כולן באו כאחת”.
יש חילוק בין כולן באו כאחת שגורם לכך שהוא יהיה לוקה חמש.
זה גורם לכך שההתראה, שההתראה האחת תוכל לחול על כולן.
בדרך כלל היה כמו חמישה מעשים, מכל אצבע.
טוב מאוד.
שיעור קרחה – כגריס
אומר הרמב”ם, “וחייבו בכל הראש שבין עיניו”.
הראשון כתוב “בין עיניו”, לא מתכוון דווקא למקומות אחרים בראש, “שנאמר ‘לא תשימו קרחה בין עיניכם’”.
במקומות אחרים כתוב “בראשם”, אז כשכתוב “בין עיניו” לא דווקא.
“וכמה שיעור הקרחה?”
כמה, כמה גדול?
“כדי שתיראה כגריס פנוי בלא שער”.
כשנתלש גדול כגריס, שהוא סוג של גרגר, סוג של זרע, אם הגודל שנתלש שיער ונשאר ריק משיער, זה שיעור קרחה.
הלכה כב: קריחה ושריטה – רק על המת
אומר הרמב”ם הלאה, “הקורח ראשו”, אה, ההלכה היא, הקורח צריך להיות על המת.
אבל “אם תלש שער ראשו סתם כך, או על צרה אחרת”, או על צרה אחרת, הן קרחה והן שריטה, אבל זה אסור מן התורה.
אם לא תפנו אל השטות והבלים, הוא פטור.
התורה לא אומרת, לכאורה פטור, רבי אברהם אומר גם, זה לא דרך, אני לא יכול לשים, אבל פטור.
“ואינו לוקה אלא על מת בלבד, או על שריטה לעבודה זרה”.
אה, המפורש של עבודה זרה על קרחה אינו לעבודה זרה, לכאורה.
זה מנהג, זה הרמב”ם גם מודה שקרחה היא מנהג הבלים, והתורה אסרה אותה כי הגויים נוהגים כך בהבלים, משהו כזה.
הלכה כג: כלל – דין קרחה/שריטה/כתובת קעקע על חבירו
אומר הרמב”ם הלאה, “הקורח קרחה בראשו של חבירו”, אחד תולש את שערו של השני, זה כל ההלכות.
“השורט בשר חבירו, הרי זה ספק אם חייב מכות על בשרו של חבירו, ואם חבירו מסייעו, שניהם מזידין, שניהם לוקין אם התרו בו”.
אם הנפעל עזר.
“ואחד שוגג ואחד מזיד”, אחד שוגג ואחד מזיד? “המזיד לוקה והשוגג מביא קרבן”. לא אומרים שבגלל שלמשל הנתגלח היה שוגג הוא אוטומטית המגלח לא חייב. אם הוא מזיד הוא חייב.
כלל לכל הפרק
כל הלכות הפרק הזה יש להן אותו דין, שזה דבר שנעשה לאדם, הוא לא עושה זאת בעצמו, אלא מי שעושה זאת חייב. אבל מי שנעשה לו גם חייב אם הוא מסייע, וזה יהיה לאו שיש בו מעשה, והוא מקבל בבת אחת על כל חמש המצוות אותו דבר.
סיום הלכות עבודה זרה: דין שוגג ומזיד, והכלל הגדול של הפרק
דין שוגג ומזיד במגלח ונתגלח
ויש שוגג ויש מזיד. אה, מה אם אחד שוגג ואחד מזיד? המזיד לוקה, והשוגג מביא קרבן. לא אומרים שבגלל שה, למשל, הנתגלח היה שוגג, אוטומטית המגלח לא חייב. אם הוא מזיד, הוא כן חייב.
הכלל הגדול: כל הלכות הפרק בנויות על יסוד אחד
כל הלכות בפרק זה יש להן אותו דין. זה דבר שנעשה בגופו של האדם, ולא נעשה לעצמו. מי שעושה זאת חייב, אבל מי שנעשה לו גם חייב אם הוא מסייע. זה לאו שיש בו מעשה. מקבלים בבת אחת על כל חמש המצוות את אותה הלכה, או שש מצוות, כמה מצוות שיש.
הענין העמוק: איך יהודי צריך להיראות
אבל זה מעניין, זה כל ההלכות איך יהודי צריך להיראות. הוא לא גוזז את פאותיו, הוא לא משחית את זקנו, הוא לא הולך בבגדי נשים, הוא לא עושה כתובת קעקע, הוא לא עושה שריטה, הוא לא עושה קרחה. אלה כל חמשת הדברים איך גופו של יהודי נראה, שונה מעבודה זרה. וזה סוף הלכות עבודה זרה. ברוך רחמנא דסייען.
סיום
ברוך רחמנא דסייען. השם יתברך יעזור לנו שיהיו לנו פאות, ושלא נשרוט את עצמנו.
כן, כן. נפלא.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Idolatry Chapter Twelve (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Rambam Hilchos Avodah Zarah Chapter 12
—
General Introduction to the Chapter
The Chapter’s Place in Hilchos Avodah Zarah – A Chiddush of the Rambam
The Rambam at the beginning of Hilchos Avodah Zarah enumerated 51 mitzvos that are connected to avodah zarah. The last several mitzvos – pe’os harosh, pe’os hazakan, lo silbash (wearing clothing of the opposite gender), kesoves ka’aka, seritah lenefesh, korchah – are all mitzvos that the Rambam holds their reason or definition is connected to minhagei avodah zarah, although they are not actually avodah zarah itself.
Chiddush: All these mitzvos have to do with the body and clothing – “se’aram ulvusham” – which corresponds with the Rambam’s distinction in Chapter 11 regarding chukos hagoy, where he distinguished between two types of chukos hagoy, and one of them is “bese’aram ulvusham.”
Chiddush regarding ta’amei hamitzvos: This connects to the Rambam’s general approach that one must always understand ta’amei hamitzvos. Other Rishonim hold that not every mitzvah requires knowing which category it belongs to, but the Rambam requires that everything fit into a system. The Rambam said in other places that if a person doesn’t have a clear vision of the world, he easily falls into avodah zarah – the same principle applies to appearance and clothing.
Chiddush – Levels of Avodah Zarah: There is a question whether the Rambam would say that yehareg ve’al ya’avor applies to all 51 mitzvos of avodah zarah. The conclusion is that the Rambam holds there are levels – actual avodah zarah (making an idol) and further things that are still in the category but not on the same level. One doesn’t believe that one must be moser nefesh for all 51 mitzvos. It’s compared to giluy arayos, where the Rambam also has abizirayhu-issurim (like looking at a woman) but that’s only derabbanan, a new gezerah – not the same as the main issur.
The Rambam’s Approach: A Jew’s Appearance Belongs to Avodah Zarah
Chiddush: The Rambam said in Chapter 11: “Keshem sheYisrael muvdalim min hagoyim bede’osam uvemidosam, kach tzrichim lihiyos muvdalim bimalbusheihem uvish’ar ma’aseihem.” This means that the physical appearance of a Jew – beard, pe’os – is not just another mitzvah, but a fundamental part of what makes a Jew different from ovdei avodah zarah. The Rambam says it almost explicitly in Sefer HaMitzvos that a Jew should go with a beard.
This corresponds with the Midrash that the Jews in Egypt distinguished themselves through “shem, lashon, malbush” – the appearance and clothing are part of the havdalah from avodah zarah.
Nuance: Lemaaseh, the issur is only with a ta’ar (cutting off completely), and one can find a heter without a ta’ar. But the Rambam’s fundamental approach is that the Jewish form, the opposite of avodah zarah, is that he goes with a beard. By pe’os it’s a bit less – it just means not doing like the goyim, not cutting that way, but not necessarily long pe’os.
A Question About Ta’amei HaMitzvos
If one wants to understand ta’amei hamitzvos according to the Rambam, it’s not enough to say “it was exactly the custom of the goyim.” One must understand why the goyim did it that way – what is the deeper reason why the komarim cut that way specifically. This remains an open question.
—
Halachah 1 – Pe’os HaRosh: The Main Issur
The Rambam’s Words: “Echad hamegalei’ach pe’as rosho… kemo she’hayu osin ovdei avodah zarah vechumreihem, shene’emar lo sakifu pe’as roshechem.”
Peshat: One may not cut off the corners (pe’os) of the head, as the ovdei avodah zarah and their komarim used to do.
Chiyuv on Each Pe’ah Separately
The Rambam’s Words: “Vechayav al kol pe’ah ufe’ah. Lefikach hamegalei’ach shnei tzedadav shel echad, afilu beha’elem echad vehasra’ah achas, lokeh shtayim.”
Peshat: Because the pasuk says “pe’as” in singular form, each pe’ah is a separate lav, and one receives two malkiyos for both sides even beha’elem echad.
Megalei’ach Pe’os Bilvad vs. Megalei’ach Kol HaRosh
The Rambam’s Words: “Echad hamegalei’ach pe’os bilvad umani’ach se’ar kol harosh… [ve’echad hamegalei’ach kol harosh]”
Chiddush: The custom of the komarim was specifically to cut around and leave the middle (a bloris). When someone is megalei’ach only the pe’os and leaves the rest, he looks exactly like the galachim – then he violates “lo sakifu” and also “uvechukoseihem lo selechu.” When someone is megalei’ach the entire head, he no longer looks like the galachim, but he has done the action of cutting off the pe’os – therefore he violates “lo sakifu.”
Chiddush – The Torah picked out pe’os harosh from the entire design of the galachim: From the entire “design” of the komarim, the Torah specifically extracted the matter of pe’os harosh as the main issur.
Megalei’ach vs. Misgalei’ach – The Action vs. The Result
The Rambam’s Words: “Umidivreichem lamadnu she’ein issur ela bimegalei’ach, aval hamisgalei’ach eino lokeh ela im ken siya lemegalei’ach.”
Peshat: The main issur is on the megalei’ach (the barber), not on the misgalei’ach (the one being shaved). The misgalei’ach is only chayav if he was mesaye’a (he turns his head, etc.). The Rambam paskens like Rav Ashi.
Chiddush: This is somewhat contradictory to the general principle brought earlier – that the main thing is how you look (wearing the avodah zarah design), not the action of shaving. Lemaaseh, however, the Torah was particular about the action of being “makif” – the cutting itself. This is compared to making an idol, where also the action of making is forbidden, not just the holding.
Megalei’ach Es HaKatan
The Rambam’s Words: “Vehamegalei’ach es hakatan lokeh.”
Chiddush: Because the issur is on the action (not on the understanding/intellect), the gadol who shaves the katan is chayav malkiyos. If the issur were about understanding, one would be patur because a katan doesn’t yet have aveiros.
—
Halachah – Ishah SheGilchah Pe’as Rosho Shel Ish: Peturah
The Rambam’s Words: “Ishah shegilchah peturah, shene’emar ‘lo sakifu pe’as roshechem’, uvegalacham se’arasam ne’emar ‘lo yakrechu korchah berosham’.”
Peshat: A woman who shaved pe’os harosh (whether her own or someone else’s) is patur from malkiyos. The source is the derasha “kol sheyeshno beval tashchis yeshno beval sakif” — whoever has a beard (bal tashchis) is obligated in bal sakif, and a woman doesn’t have a beard, so she is excluded from both.
Chiddushim:
1. The Distinction Between Eved and Ishah: An eved is indeed chayav in bal sakif, although he has a din like a woman regarding mitzvos. The answer: The exemption of a woman is not a general exemption from mitzvos (like mitzvas aseh shehazman grama), but an exemption that is bound in the body — a woman doesn’t have a beard. An eved, who is “a type of woman who does have a beard,” is therefore indeed chayav, because for him the physical condition is fulfilled. This is a distinction between an essential exemption (like mitzvas aseh shehazman grama, where eved = ishah) and a physical exemption (where eved ≠ ishah).
2. Question on the Reason of Bal Tashchis by Women: If the reason for bal sakif/tashchis is connected to avodah zarah (as the Rambam explained earlier), why should women be patur? The derasha “kol sheyeshno beval tashchis yeshno beval sakif” is a technical teaching, but according to the reason (avodah zarah) it’s difficult to understand the exemption. Perhaps by avodah zarah it was also only by men, but the Rambam doesn’t say so.
3. [Digression: The Words “Galach” and “Komer”]: The word “galach” comes from giluach (shaving), because the kemarim used to go shaven. A Jew who shaves is called “megalei’ach” (not “galach”). The word “komer” in Chazal and Rambam is the term for a gentile priest, and it’s connected to “kemarurim al libavi” — a lashon of marah shechorah.
—
Halachah – The General Rule of Women in Mitzvos: Lo Sa’aseh and Aseh
The Rambam’s Words: “Kol mitzvas lo sa’aseh shebaTorah echad anashim ve’echad nashim chayavin, chutz mibal sakif uval tashchis uval yitama kohen lamesim. Vechol mitzvas aseh shehi mizman lizman ve’einah tedirah nashim peturos, chutz mikidush hayom va’achilas matzah beleil haPesach va’achilas haPesach ushechitaso vehakhel vesimchah.”
Peshat: Women are obligated in all lavin except for three (bal sakif, bal tashchis, bal yitama lamesim — a kohenes is permitted to become tamei). By mitzvas aseh: mitzvas shehazman grama women are patur, except for kiddush, matzah, Pesach, hakhel, simchah.
Chiddushim:
1. The Place of This Rule in the Rambam: This is the only place in all of Sefer HaMada (and perhaps in the entire Rambam) where the Rambam sets down the general rule of nashim bemitzvos — a rule that comes from a Mishnah in Kiddushin. There is no such rule elsewhere in the Rambam as a rule for all mitzvos.
2. First Time in Sefer HaMada: This is the first time in this sefer that the Rambam explicitly mentions that a woman is excluded from a mitzvah. Earlier (Hilchos Talmud Torah Chapter 1) it stated that nashim are patur from Talmud Torah, but there it was more in the context of learning, not a general rule.
—
Halachah – Tumtum and Androginus
The Rambam’s Words: “Harei eilu safek, nohagim bahen chumrei ha’ish vechumrei ha’ishah bechol makom. Ve’im avru einan lokin.”
Peshat: A tumtum (doubtful whether man or woman) and androginus (has signs of both) — we follow the stringencies of both. They are obligated in all mitzvos (chumrei ish), but also in chumrei ishah (like kisui rosh). But if they transgress, they don’t receive malkiyos, because it’s a safek.
Chiddushim:
1. Chumrei Ha’ishah — What Does This Mean? For example, kisui rosh (covering the hair), tznius (modesty laws). The tumtum/androginus must wear both tefillin (chumrei ish) and kisui rosh (chumrei ishah).
2. Sfeika De’oraisa Lechumra — Not Min HaTorah: The Rambam says they don’t receive malkiyos because they are a safek. This is proof that the Rambam holds that sfeika de’oraisa lechumra is not min haTorah (but rather miderabbanan). Because if it were min haTorah, they could receive malkiyos. The chiyuv is “al tzad hasafek” — a derabbanan stringency.
3. Women and Malkiyos: Women can indeed receive malkiyos for things they are certainly obligated in. The tumtum/androginus doesn’t receive malkiyos only because he/she is a safek, not because he/she is a woman.
4. Practical Difficulty of Chumra Dezeh Vezeh by Lo Yilbash: The Ba’al HaLevush asks a strong question: By a tumtum/androginus, who is doubtful whether man or woman, one must follow chumra dezeh vezeh — he may not dress as a man (perhaps he’s a woman) and not as a woman (perhaps he’s a man). But how can one practically fulfill this? He must have a third type of clothing — a “malbush tumtum” — because every other option is an issur de’oraisa from one side. The Rambam’s approach is that it must be clear that he is a type unto himself — a tumtum/androginus, neither man nor woman.
—
Halachah – Ishah Asurah Legalei’ach Pe’as Rosh Shel Zachar: Lifnei Iver
The Rambam’s Words: “Afilu ishah muteres legalei’ach pe’as roshah, aval asurah legalei’ach pe’as rosho shel zachar, afilu katan asur legalei’ach lo.”
Peshat: Although a woman is patur from bal sakif on herself, she may not be megalei’ach a man’s pe’os, because that is “lifnei iver lo siten michshol.” Even a katan she may not be megalei’ach.
Chiddushim:
1. Patur vs. Asur: Earlier the Rambam said “peturah” — this means patur from malkiyos. But here it’s clarified that “patur” doesn’t mean “mutar” — she may not be megalei’ach a man’s pe’os, because it’s forbidden from the side of lifnei iver.
2. Ra’avad’s Dispute: The Ra’avad argues with the Rambam regarding a woman who shaves a man’s pe’os — the Ra’avad thinks it’s only miderabbanan, not lifnei iver de’oraisa. The Rambam, however, makes it an actual issur.
—
Halachah – Shiur Pe’ah: Forty Hairs
The Rambam’s Words: “Pe’ah zo shemani’chin betzido, lo nasnu vah chachamim shiur. Shamanu mizkenenu — mani’ach pachos me’arba’im se’aros.”
Peshat: The shiur of pe’ah (how much one must leave) — chachamim didn’t give a shiur. The Rambam has a tradition from his grandfather that one must leave forty hairs.
Chiddushim:
1. Two Approaches in Pe’os HaRosh: (a) Other Rishonim say there is a certain place on the head where one may not cut — up to where may one cut. (b) The Rambam’s approach (as it sounds from “lo nasnu vah chachamim shiur”) is that one may cut as much as one wants, as long as forty hairs remain somewhere on the side of the head.
2. No Obligation of Long Pe’os: In a Teshuvos HaRambam he answers that the masses think there is an obligation to have long pe’os, but in truth there is no such obligation. The main thing is just not to be megalei’ach.
3. “Shamanu Mizkenenu” — A Tradition Without a Source: The Rambam says explicitly that he has no source for the shiur of forty hairs — he only heard it as a tradition. This is interesting because the Rambam brings it into his sefer halachah although it’s a tradition without a clear Talmudic source. There must be a shiur — because if someone has only one hair, that certainly can’t be enough. But no one formally established the shiur.
4. Versions: There are versions where it says four (4) instead of forty (40). The Afikei Yehudah brings a source for the approach of four. It also says “shemonim zekenim” — eighty elders said this.
5. Location of the Pe’ah: The pe’ah must be on the side of the head (“betzido”), not in the middle.
—
Halachah – Mutar Lilkot Pe’os BeMisparayim
The Rambam’s Words: “Mutar lilkot hape’os bemisparayim. Lo ne’eser ela hashchasah shel ta’ar.”
Peshat: One may remove pe’os with scissors (misparayim). The issur is only “hashchasah” with a razor.
Chiddushim:
– The distinction between “likut” and “hashchasah”: Likut means gathering/cutting without uprooting from the root, without the damage of hashchasah which cuts deeper.
—
Halachos 6-7 – Hashchasas HaZakan
The Rambam’s Words: “Derech kol ovdei avodah zarah lehashchis zekanam, lefikach asrah Torah lehashchis es hazakan… chamesh pe’os yesh bo: lechi ha’elyon velechi hatachton miyamin, ulechi ha’elyon velechi hatachton mismol, veshivoles hazakan.”
Peshat: The reason for this issur is because ovdei avodah zarah did so. A beard has five pe’os: upper cheek and lower cheek on the right, upper cheek and lower cheek on the left, and shivoles hazakan (the lower point).
Chiddushim:
1. “Pe’os” by Zakan Means the Entire Beard: The Rambam learns that “pe’os” regarding zakan doesn’t mean specific corners, but the entire beard — just as one divides a beard into five sections. This means that even cutting off just one side is already transgressing.
2. Lokeh Chamesh: Whoever removes all five pe’os receives five malkiyos — each pe’ah is a separate aveirah.
3. Davka BeTa’ar: “Ve’eino chayav ad sheyegalchenu beta’ar” — also by zakan it must be with a razor, because “lo sashchis” means “giluach sheyesh bo hashchasah” — a razor cuts deeper.
4. BeMisparayim — Patur Aval Asur: Whoever shaves his beard with scissors is patur. The Rambam holds lech’orah that bemisparayim is patur aval asur.
5. Distinction in Language: By pe’os harosh it says “likut” and by zakan it says “megalei’ach” — perhaps because “likut” fits better for pe’os harosh.
6. Woman: “Ve’ishah muteres lehashchis zekanah im hayah lah” — a woman with a beard may remove it. And if a woman shaves a man’s beard, she is peturah (but lech’orah asur).
—
Halachah – Safam (Mustache)
The Rambam’s Words: “Vehasafam mutar legalcho afilu beta’ar, vehu hase’ar she’al gabei hasafah ha’elyonah. Vechen hase’ar hamedulal mehasafah hatachtonah, af al pi shemutar, lo nahagu Yisrael lehashchiso, ela megalachin ketzaso kedei shelo ye’akev achilah ushtiyah.”
Peshat: The mustache (upper lip) is permitted even with a razor because it’s not one of the five pe’os. The hair of the lower lip — although it’s permitted — one doesn’t conduct oneself to cut it off completely, but only a bit so it won’t interfere with eating and drinking.
Chiddushim:
1. Muslim Custom: Muslims have a custom specifically to cut off the mustache (large beard without mustache). Therefore Jews have a custom specifically not to cut off the mustache completely — in order to distinguish themselves from them. One cuts only a bit, but not as much as Muslims.
2. Arizal: The holy Arizal said one shouldn’t cut the entire beard, but he also says one should cut the mustache — with the same language “me’akev es ha’achilah”. This shows how strongly accepted the custom was.
3. [Digression: Forbidden Foods in Mustache]: A humorous comment that people who maintain large mustaches have a problem with forbidden foods that remain hanging in the hair.
—
Halachah – Ha’avarас Se’ar Mish’ar HaGuf: Issur Derabbanan
The Rambam’s Words: “Ha’avarас hase’ar mish’ar haguf, kegon beis hashchi uveis ha’ervah, eino asur min haTorah ela midivrei sofrim. Veha’over makin oso makas mardus. Bameh devarim amurim? Bemakom she’ein ma’avirin se’ar ela nashim, kedei shelo yesaken atzmo tikun nashim. Aval makom shema’avirin hase’ar anashim, im he’evir ein makin oso.”
Peshat: Cutting hair from other parts of the body (underarm, ervah, etc.) is not forbidden min haTorah, but miderabbanan. Whoever transgresses receives makas mardus. This applies only in a place where only women cut off such hair. But in a place where men also do it, there is no issur.
Chiddushim:
1. The Essence of This Issur: It’s not a simple issur on cutting hair, but specifically on cutting hair as women do. Therefore, if in a certain place men also cut off their hair, there is no longer an issur — because it’s no longer “tikun nashim”.
2. Rema — Mutar Leha’avir Se’ar She’ar Evarim BeMisparayim Bechol Makom: The Rema means: The ha’avarас se’ar from beis hashchi uveis ha’ervah that we’re talking about beta’ar — that is dependent on minhag hamakom. But bemisparayim one may do it everywhere, even in a place where only women do it, because the custom of women is with a razor, not with scissors. Therefore scissors is never “kederech ishah”.
—
Halachah – Lo Yilbash: Edei Ishah / Edei Ish
The Rambam’s Words: “Lo sa’adeh ishah edei ish” — a woman should not adorn herself with ornaments of a man, such as placing on her head a mitznefes or kova, or wearing armor, or shaving her head like a man. “Velo ya’adeh ish edei ishah” — such as wearing colored garments and gold jewelry, in a place where only women wear such items. Everything is according to minhag hamedinah.
Peshat: Both directions are forbidden — a man may not wear women’s clothing/ornaments, a woman may not wear men’s. Everything is dependent on minhag hamedinah.
Chiddushim:
1. The Language “Adah” — Source Unclear: The Rambam uses the language “lo sa’adeh” / “lo ya’adeh” — from the language of adayim/ornaments. But the pasuk itself says “lo yihyeh keli gever al ishah” and “lo yilbash gever simlas ishah” — the language “adah” is not the language of the pasuk. It’s unclear where the Rambam takes this language from — perhaps from a Gemara.
2. Woman Who Shaved Her Head Ka’ish: The Rambam brings that a woman who shaves her head ka’ish is forbidden. An interesting point: earlier we learned that a woman must remove hair (ha’avarас se’ar), but here there is an issur to remove hair like a man. This is lech’orah one of the reasons why the Rambam places these halachos together — because by cutting hair both directions of “lo yilbash” come in.
3. Hakol Keminhag HaMedinah: The Rambam emphasizes that everything is dependent on custom — if in a certain place only women wear a certain ornament, a man may not wear it, and vice versa.
4. Rambam in Sefer HaMitzvos — Two Reasons for the Issur: The Rambam in Sefer HaMitzvos brings that the custom of cross-dressing was among goyim for two reasons: (a) Le’orer es hata’avah vehashechisos — to mix men and women, (b) Avodah zarah — it was a way in avodah zarah. This shows that the issur has a broader meaning — it also enters into halachos of how a Jew dresses in general.
—
Halachah – Malekes Se’aros Levanos / Tzovei’a Se’aro
The Rambam’s Words: “Malekes se’aros levanos mitoch hashechorot meirosho omizekano — misa’arah achas lokeh, mishum she’oteh edei ishah.” “Vechen im tzava se’aro shachor misa’arah levanah achas — lokeh.”
Peshat: Removing white hairs from among black ones, or dyeing white hair black, is forbidden because of lo yilbash, because this is a women’s thing of beautifying oneself.
Chiddushim:
1. No “Minhag HaMedinah” Mentioned: By malekes se’aros levanos and tzovei’a se’aro the Rambam does not say the language “minhag hamedinah” — in contrast to the previous halachah about clothing. Poskim discuss this — that perhaps there is also minhag hamedinah here, but it’s not stated explicitly.
2. A Woman Doesn’t Have a Beard — So How Is This “Kederech Ishah”? The answer: It’s not specifically about the beard, but the thing of making oneself beautiful/young is a “minhag ishah” — this is a women’s action.
—
Hilchos Kesoves Ka’aka
Definition of Kesoves Ka’aka
The Rambam’s Words: “Kesoves ka’aka ha’amurah baTorah — hu sheshoret al besaro umemale mekom hasritah kochol o deyo o she’ar tziv’onim haroshmim. Vezehu minhag hagoyim sherosmim atzman la’avodah zarah shelahem, kelomar shehu eved machur le’oso avodah zarah.”
Peshat: Kesoves ka’aka (tattoo) — one scratches into the skin and puts in color. This was a custom of goyim to mark themselves as slaves to their avodah zarah.
Chiddushim:
1. Why the Rambam Places It Here: The Rambam puts kesoves ka’aka in the same category as lo yilbash, because both are things one does with the body — it enters into halachos of how a Jew treats his body.
2. Reason for the Issur — “Avadai Hem Velo Avadim La’avadim”: By goyim one would scratch into the body of a slave — just as was done with enslaved Jews, just as on an animal (“kivnei maron” — one puts on a number). The purpose is to make a person that he’s not a person, he belongs to someone. A Jew is not a slave — “avadai hem velo avadim la’avadim”. A Jew has the right to serve Hashem, not to be marked as property.
3. [Digression: “To Which Rebbe Do You Belong?”]: When someone asks “to which rebbe do you belong?” he should say “I don’t belong” — because if yes, there’s a question of kesoves ka’aka. “Perhaps kesoves ka’aka means when they write you into their ‘anshei shelomeinu’ book — that’s a modern kesoves ka’aka.”
Kasav Velo Ka’aka / Ka’aka Velo Kasav
The Rambam’s Words: “Kasav velo rasham betzeva, o rasham betzeva velo kasav bisritah — patur. Ad sheyichsov veyeka’akei’a. Be’eizeh makom begufo, bein ish bein ishah — lokeh.”
Peshat: One needs both parts — seritah (ka’aka) and putting in color (kesoves). Only one without the other — patur.
Chiddushim:
1. “Patur” — Patur Aval Asur?: “Patur” usually means patur aval asur — this is a rule in stringencies, and we’ve already seen several times in the Rambam where “patur” means patur aval asur. But the question remains — whether this applies here as well. For example: if someone writes with a marker on a person (without seritah), is it forbidden miderabbanan? This remains unresolved.
The Writer vs. The Written Upon
The Rambam’s Words: “Aval zeh shekasvo al besaro… eino chayav ela im siya kedei sheya’aseh hama’aseh. Aval im lo asah kelum ela yashav lo ad shekasvo alav, eino lokeh.”
Peshat: The issur of kesoves ka’aka falls on the doer. The person on whom the tattoo is made is only chayav if he actively helped.
Chiddush: The *reason* for the issur is to look like a goy, but the *action of issur* is the doing itself. Therefore, if the person sits passively and lets someone make a tattoo on him, he is patur from malkiyos.
—
Hilchos Seritah Al HaMeis
The Rambam’s Words: “Hashoret seritah achas al hameis… vesaret lanefesh lo sitnu bivsarchem. Echad Yisraeli ve’echad kohen.”
Peshat: The issur of se
ritah on a meis applies both to a Yisrael and to a kohen, although the pasuk appears among kohanim.
Chiddushim:
1. “Sarat Seritah Achas Al Chamishah Meisim, O Chamesh Seritos Al Meis Echad, Lokeh Chamesh”: By one seritah on five meisim, it’s one action — why five malkiyos? The answer: There are five intentions, each intention for a different meis, and five intentions can make five issurim. The yesod is that by Yisrael it says “al kol achas ve’achas” — he was warned for each meis separately.
2. Seritah and Avodah Zarah: “Vayisgodedu kemishpatam becharavos uverimachim” — by avodah zarah they would scratch themselves with implements. The custom of avodah zarah was with an implement, and on a meis without an implement. Both are punished, but seritah for avodah zarah is lech’orah more severe because it’s more connected to avodah zarah.
3. [Digression: Shiite Customs]: By Shiite Muslims there is such a custom of cutting themselves for their dead (Ashura). Perhaps this is a mistaken imitation of both — both avodah zarah and mourning.
—
Hilchos Lo Sisgodedu — Two Drashos
The Rambam’s Words: “Bichlal azharah zo shelo yihyu shnei batei dinim be’ir achas, zeh noheg keminhag zeh vezeh noheg keminhag acher, shedavar zeh gorem lemachlokes gedolah. Vehu she’amar lo sisgodedu, shedareshu Chazal lo sa’asu agudos agudos.”
Peshat: The Rambam brings both interpretations of “lo sisgodedu” — both seritah on the body, and lo sa’asu agudos agudos (not making different groups). Both are de’oraisa, just as by “lo sechanem” where multiple drashos are all de’oraisa.
Chiddushim:
1. The Rambam’s Approach Against Other Rishonim: In the Gemara it’s implied that shnei batei dinim be’ir achas is completely permitted — if one knows that one is a Vizhnitzer and one is a Belzer, it’s like two cities and not a contradiction. But the Rambam learns the opposite — shnei batei dinim be’ir achas is exactly the main issur, because this causes the greatest machlokes.
2. The Rambam’s Yesod of One Beis Din: The Rambam held very strongly that it’s miyesodei haTorah that there should be one beis din that leads. He mentioned the Sanhedrin many times, and he was concerned that all Jews should follow the same halachah, one approach, one way.
3. The Connection to Avodah Zarah: “Agudos agudos” has a true connection to avodah zarah — all Jews serve one Creator, go one way. Division into groups is an aspect of avodah zarah.
4. [Digression: Original Derasha — “Al HaMeis” and Machlokes]: “Lo sisgodedu” appears by “al hameis” — when the great Rosh Beis Din lives, there is one beis din. When he dies, the question begins of who is the memale makom, and everyone divides — who is the true heir, who truly understands the Torah. When Judaism “lives” (there are nevi’im, beis din), there is achdus; when it’s “dead,” division comes.
5. [Digression: Askonus as Avodah Zarah]: Askonus (political manipulation) is a type of avodah zarah, relevant to “lo sisgodedu”.
—
Hilchos Korchah Al HaMeis
The Rambam’s Words: “Vekore’ach korchah al hameis… velo sasimu korchah bein eineichem lames. Echad Yisrael ve’echad kohen.”
Peshat: One may not pull out hair from the head for a meis. “Bein eineichem” means on the front of the head (like tefillin), but it applies to the entire head, because other pesukim say “berosham”.
Chiddushim:
1. Shiur Korchah: “Kedei sheteira’eh kegeris panui belo se’ar” — a place the size of a geris that is empty of hair.
2. Method of Korchah: “Echad hakore’ach beyad ve’echad besam” — either pulling with the hand or with a chemical.
3. Chamesh Korchos Bevas Achas: The Rambam brings the case of “chamesh etzbe’osav besam vehinichan chamesh mekomos berosho” — he dipped five fingers in sam and placed them on five places. Although it’s one action and one warning, lokeh chamesh, “sheharei kulan ba’u ke’achas.” The chiddush: The fact that “kulan ba’u ke’achas” makes it so the one warning can apply to all five. Usually one would say that five fingers are like five separate actions, but here it’s one action with five results.
4. Korchah Only Al HaMeis: “Hakore’ach rosho… al tzarah acheres — patur. Ve’eino lokeh ela al meis bilvad, o al seritah la’avodah zarah.” Korchah for avodah zarah is not explicit in the pasuk (not like seritah). The Rambam admits that korchah is a minhag havalim of goyim, and the Torah forbade it because it’s a gentile custom.
—
Halachah – Korchah/Seritah on Chaveiro: General Din
The Rambam’s Words: “Hakore’ach korchah berosho shel chaveiro… harei zeh safek im chayav makos al besaro shel chaveiro. Ve’im chaveiro mesaye’o, shneihem mezidin, shneihem lokin. Ve’echad shogeg ve’echad meizid — hameizid lokeh.”
Peshat: Someone who pulls out another person’s hair — it’s a safek whether he is chayav malkiyos. If the victim helped (mesaye’a), both are chayav. If one is shogeg and one meizid, the meizid receives malkiyos.
Chiddushim:
1. Din Shogeg Umeizid by Megalei’ach VeNisgalei’ach: When one is a shogeg and the other a meizid, each is judged according to his status — the meizid receives malkiyos, and the shogeg brings an olah. We don’t say that because the nisgalei’ach was a shogeg, the megalei’ach is automatically patur.
2. General Rule for the Entire Chapter: All the halachos of this chapter (kesoves ka’aka, seritah, korchah) have the same din: by something that is done *to* the person, the *doer* is chayav. The person to whom it’s being done is only chayav if he is mesaye’a — and that is a lav sheyesh bo ma’aseh (because the assistance is an action), and he receives malkiyos.
—
General Yesod of the Entire Chapter — Summary
Chiddush — A General Yesod That Unifies All Halachos of This Chapter: All the halachos in this chapter have the same approach — they deal with things that are done to the person’s body, and they are not done by oneself (but by another). The one who does it is chayav, but the one to whom it’s being done is also chayav if he is mesaye’a. And it is a lav sheyesh bo ma’aseh (therefore lokin alav).
This applies equally to all six mitzvos in this chapter:
1. Pe’os harosh — one doesn’t cut the pe’os
2. Hashchasas hazakan — one doesn’t destroy the beard
3. Lo yilbash — one doesn’t wear women’s clothing
4. Kesoves ka’aka — one doesn’t make a tattoo
5. Seritah — one doesn’t make a scratch
6. Korchah — one doesn’t make a bald spot
Chiddush — The Deeper Approach of the Chapter: The entire chapter deals with how a Jew’s body should look — different from avodas kochavim. This is the connection of why the Rambam places all these halachos together in Hilchos Avodah Zarah — they are all laws that determine the appearance of a Jew’s body, so that he should separate himself from the ways of the akum and avodah zarah.
This is the end of Hilchos Avodah Zarah.
📝 Full Transcript
Rambam Laws of Idolatry Chapter 12 – Sidelocks of the Head, Sidelocks of the Beard, and Clothing
Introduction: The Place of These Mitzvos in the Laws of Idolatry
We are going to learn Laws of Idolatry Chapter 12, the twelfth chapter of the Laws of Idolatry, and this is in Sefer HaMada (Book of Knowledge), this is the Rambam’s book called Mishneh Torah.
The chapter is an interesting chapter, because we learned at the beginning of the Laws of Idolatry that there are 51 mitzvos that are connected with the prohibitions of idolatry. The last few mitzvos are mitzvos that the Rambam held that the reason for the mitzvos, or perhaps even the definition of the mitzvos in a certain way is, that one should not do like the customs of idolatry.
We have already essentially seen a few things that are forbidden because they are customs of idolatry, such as making an asheira (sacred tree) or a matzeivah (pillar), or perhaps divination, even superstitious practices, which are customs of idolatry. It’s not actually idolatry itself, it’s a custom, but those one can still understand that they are connected with idolatry.
Is there a group of mitzvos that are plainly the custom, the ways of the idol worshippers? It could be that he held that this is a style that the idol worshippers love, I don’t know. And the Rambam placed the laws of these mitzvos in the Laws of Idolatry. By the way, we would have placed them in other places, perhaps in Yoreh Deah, it’s indeed only found in Yoreh Deah, I think.
So one of the mitzvos is pe’os (sidelocks), pe’os of the head, pe’os of the beard, “a woman shall not wear men’s clothing,” such a thing that we call cross-dressing, yes, one should not wear women’s clothing or vice versa. Tattooing, and making cuts for the dead, scratching oneself when a person dies, making a bald spot when a person dies.
All these laws, interestingly, are all laws of the body, right? Of the body and clothing. Does it perhaps have to do with what the Rambam said…
Chavrusa: Chukas hagoy (customs of the nations).
Chukas hagoy, do you remember? He said that there are two types of chukas hagoy, either in their hair and their clothing. All of these have something to do with their hair and their clothing.
The Rambam’s Approach to the Reasons for the Mitzvos
I mean, it could be that it perhaps has to do with the Rambam’s approach that one must always understand the reasons for the mitzvos. Other Rishonim (early authorities) said, it’s just another mitzvah, not every mitzvah needs to know exactly in which category. But the Rambam, for whom the reasons for the mitzvos are fundamental, he needs everything to fit.
What’s going on with someone who injures his fellow? The Rambam said, it’s a beautiful Torah, that if a person doesn’t have a normal, clear vision of the world, he will easily fall into idol worship, he will easily adopt falsehoods and so on. So here too, not to be similar with the clothing and with the appearance to…
Innovation: The Laws Are in the Laws of Idolatry
No, but it’s still an innovation that the Rambam placed it in the Laws of Idolatry. It’s an innovation, because for example orlah (fruit of the first three years), the Rambam also [says] it’s because of idolatry, they had a custom apparently to eat orlah for something like that.
I don’t believe that the Rambam would say, for example, there is the law that yeihareig ve’al ya’avor (be killed rather than transgress) applies even to things that only have a connection to idolatry. The Rambam didn’t say it exactly, it could be indeed that the Rambam is not like Tosafos, because for example, it’s not difficult to say that someone who cuts off his sidelocks transgresses with this on accessories of idolatry, or someone who makes cuts for the dead.
Perhaps even according to the Rambam there are also levels of idolatry. There is actual idolatry itself, making an idol or I don’t know, something else, and there are things that are already further, but it’s still in the same category in the 51 mitzvos of idolatry. I don’t believe that the Rambam would say, let’s say if the Rambam, let’s look in other places, if the Rambam says that one must give up one’s life for everything that is accessories [of idolatry], I don’t believe that one must give up one’s life for all these 51 mitzvos.
Comparison to Forbidden Relations
Right, but I’m thinking now, now I can understand a bit better, I always found it difficult. Ah, I told you that I don’t have a clear proof, excuse me, I didn’t bring a proof. That the Rambam said that one may not be dressed in a place that is in the category of idolatry. If it is presumably not simply like forbidden relations.
Forbidden relations he also said that one may not be found in a situation behind the fence, and even if it’s only looking at a woman, it’s only a matter of modesty, it’s only rabbinic. Okay, there it’s only rabbinic, there it’s a new decree. But here it seems that it’s not actually idolatry. It’s certain that there is such a mitzvah.
The Rambam’s Approach: How a Jew Looks Belongs to Idolatry
But now I grasp, the other time when I learn it I understand already a bit better. That the Rambam indeed said in Chapter 11 about chukas hagoy, that there is “just as Israel is separated from the nations in their beliefs and in their character traits and in their knowledge, so they must be separated in their clothing and in their other actions.” And on this there are certain mitzvos.
That means, if one asks, let’s say like this, if one asks, how does a Jew look? What is a Jew? Okay, the essence of a Jew is faith. One is not a denier of idolatry, one is not a denier of the fundamental principle. A Jew is one who doesn’t serve idolatry. Okay, how does a Jew look? A Jew goes with a beard and sidelocks.
So, the gentiles wanted to have sidelocks, we look at them, yes, it’s interesting. We think a bit like the Rambam. What is a Jew? A Jew has a Jewish face, he goes with a beard and sidelocks. Or he doesn’t let them cut his beard and sidelocks on Shabbos, whatever the law is exactly. As opposed to a gentile, an idol has a beard and sidelocks. A gentile doesn’t have a beard and sidelocks.
No, beard and sidelocks is just another mitzvah, so a Litvak can say, it’s just another mitzvah, it’s not what makes a Jew. No, because the Rambam is true that this makes a Jew, because this is the Torah wants to separate Jews from gentiles. It’s true that there are other things, as with Heaven’s help we spoke, it’s also “and I have separated you from the peoples,” but “may He grant peace in our borders,” it’s not the form of how a Jew looks, it’s not the visual.
Name, language, clothing, for example, the Jews who were in Egypt separated themselves from idolatry, it’s indeed name, language, clothing. It could be that language means the language that was spoken in such a manner, he makes new words that don’t have idolatrous words. But the intention is, the clothing, the name, they saw “you shall not mention the names of other gods,” and one should not say the names of idolatry perhaps.
But yes, one sees that the thing of how a Jew looks, how he conducts himself as a Jew in his body, the basic appearance, the Rambam held that this belongs to idolatry. It’s very very beautiful to consider it this way. It’s truly the Rambam holds that how a Jew looks, the beard and sidelocks.
I think that the Rambam says it explicitly in Sefer HaMitzvos which we learned, I remember I noted it, that it’s not just, a person can say, “Ah, sidelocks is just a prohibition, one may not shave, it’s not part of how one looks.” Yes, the Torah wants specifically that a person should go with a beard.
In practice the prohibition is that one may not cut off completely with a razor, true. One can find, the word is not so strong that one should indeed go with a beard and sidelocks, rather that one should not look like idol worshippers, and not make the haircuts of idol worshippers. But I think that it’s certainly according to the Rambam, certainly with a beard, I remember the Rambam says almost explicitly in Sefer HaMitzvos, that a Jew should go with a beard. One can find a leniency that one cuts without a razor, no problem, but it’s certain that the Jewish form, the opposite of idolatry, is he goes with a beard.
Sidelocks is perhaps a bit less, because it means only not to do like the gentiles, you don’t need to cut like that, you don’t do like that. Not long sidelocks, that’s certainly not really a mitzvah, but…
The Principle: Don’t Do Like They Do
It’s interesting, it turns out that the Laws of Idolatry, there are very many mitzvos that one should not do like they do, even if you’re not doing it. They made trees next to their idolatry, you don’t make a tree next to the altar. It’s not that there’s something wrong with a tree, or there’s something wrong with the hair style.
One can always search, because there is a problem, because if the world changes and there is no idol worshipper who does so, what now? This is indeed certain, and one doesn’t say that the law is that one should look in the magazines how a gentile looks today, and that is what looks different.
That it’s also in that. That is indeed all true, I may not at all “you shall not follow their customs,” how does Beis [Yosef] say. It’s plus, either what the gentiles once did, or if it’s something that is unique to the gentiles, to the idol worshippers today, one may also not do it at all. It’s both.
It could be, one must perhaps still understand, I don’t know if it’s work on all these things, but I think that one should be able to find some way how, for example the pillar, or for example the sidelocks, there is some meaning in it. I don’t know what the meaning is, but perhaps someone who knows something about the aesthetics of a person, there is some reason why the idol worshippers specifically cut like that, and there is some reason why the Almighty must… I don’t know, something one must say. Because not that something is just something.
Chavrusa: For their architecture stands, we learned this yesterday.
Law 1: Rounding the Corners of the Head
Okay, let’s learn inside. The Rambam says: “One who shaves the corner of his head”, the head has corners, just as a field has corners, the corners, here a corner, here a corner, the corners of the head, that one should not cut off the corners, “as the idol worshippers and their priests used to do”, because one should not shave like the idol worshippers and their priests used to do it. As it is stated, so the verse says, “You shall not round the corners of your head.”
Liable for Each and Every Corner
The Rambam says, “and one is liable for each and every corner”, because it says a language of corner, a singular language, that each corner, each angle in the head, is a separate obligation. Therefore, “one who shaves both his sides” one who shaves both sides of his head, “even with one unawareness and one warning”, even if he does it with one unawareness and one warning, “receives two sets of lashes”, he gets two sets of lashes. Why is this so? Because if he would have done it with two times and with two warnings, he would have been liable twice for the same prohibition. Now he is liable twice because each corner is a prohibition in itself.
Law 2: Shaving Only the Corners vs. Shaving the Entire Head
The Rambam says further: “Whether one shaves only the corners and leaves the hair of the entire head”, there is no difference exactly how one does it, one cuts only the corners and leaves over the rest of the head. And there is no difference… The Rambam once said how one may not cut.
No, there is indeed a mitzvah that the Rambam is explaining the law. That means, it must be the custom of the priests, or custom, I don’t know, only the priests or everyone, the custom was specifically to cut around and around and to leave in the middle. Because a person can think, right, a bald spot, two types of bald spots, one type of bald spot.
But it’s indeed a person can then he is indeed transgressing, you know? He is transgressing “you shall not round,” he has cut with a razor in a manner that is forbidden, and “you shall not follow their customs.” Because the Rambam indeed meant that “you shall not round” one only transgresses this way. One shaves off the entire head, right, he already doesn’t look like the priests, but indeed he has done a certain action like the priests with cutting off the corners.
One who shaves his entire head also receives lashes. Right, one who shaves his corners but not his entire head, which then he still [looks like] the priests, and as we learned yesterday that apparently then he also transgresses “you shall not follow their customs.” One who shaves his entire head, ah, possibly he anyway doesn’t look like the priests, but he has done the prohibition of the corners of his head, and “one who transgresses [by] shaving the corner receives lashes.”
Innovation: The Torah Picked Out the Sidelocks of the Head from the Entire Design
It’s interesting, we didn’t say to the Torah, when the Torah is… It’s indeed from the design of the priests the Torah picked out the thing, the sidelocks of the head, this is the main prohibition. This is the simple meaning. Apparently one must… If one wants… One says that the Rambam says one should understand the reasons for the mitzvos, I would have thought that the reason is not enough to say that it was specifically the custom of the gentiles. It must be that the gentiles had a meaning in this. I would have wanted to ask the priests, today it’s not the custom, but once… I would have wanted to ask the priests of long ago what is the reason that they had, perhaps they had an explanation why it is so. I don’t know.
Yes, okay, further.
Yes, good. “And from their words we learned that the prohibition is only on the one who shaves”. The shaver, the barber, the one who does the action. “But the one being shaved does not receive lashes, unless he assisted the shaver”. Only if he helped the shaver.
Innovation: The Prohibition Is on the Action, Not on the Appearance
It’s interesting, because here you have apparently told me that the main point is how you look, not how the action of shaving. It’s indeed the action that you carry the design. But in practice, the Torah was particular about the rounding, about the action, doing the action of cutting like that.
The Rambam rules like Rav Ashi, “assisting.” Assisting, apparently means not necessarily he cuts, he turns his head and the like, he does him an action. No, it’s interesting, because apparently a person would have said that the one who cuts him not at all, because he doesn’t carry the idolatrous design, he has merely done the other’s design. But no, in practice the prohibition is the action of shaving. We have seen that making an idol is also that. Okay, further.
“And one who shaves a minor receives lashes”. Good, because the action, the person who did the action is indeed an adult. If the prohibition would have been the understanding and the intellect, one would be exempt, because a minor doesn’t yet have any transgressions. But once the transgression is the action, he says.
Law 3: A Woman Who Shaved the Corner of a Man’s Head
The Rambam says here, “A woman who shaved the corner of a man’s head” – a woman who was the barber, a female barber. Barber, how does one say a female barber? Okay.
Laws of Idolatry Chapter 12 — Corner of the Head, Destruction of the Beard, and Exemption of Women from Mitzvos
Law 3: A Woman Who Shaved — Exempt from “Do Not Round” and “Do Not Destroy”
Speaker 1: She shaved completely. And it’s indeed a priest.
Actually why does one call a priest a “bald one”? Because the priests used to go bald. Interesting, a Jew who shaved off his beard one calls a shaver. He’s not a bald one, he’s a shaver. Some secret in this.
Speaker 2: No, it fits with the Rambam, that the Rambam views that the greatest matter of the idol worshippers is that they go as bald ones. Yes.
Speaker 1: The word in Chazal (our Sages) and in the Rambam is priest. Not what we call a bald one is a priest.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: Ah, a woman who shaved, or a woman who… what?
Speaker 2: I think that priest is the language of bitterness, he is always black bile, such a… a priest is… It’s indeed the word priest. There is a language from a verse “like bitterness upon my heart.” I think that it’s a…
Speaker 1: Okay, okay. Okay. Anyway. Okay.
The Rambam’s Language
Speaker 1: A woman who either did the action of shaving, or she shaved herself, “is exempt, as it is stated ‘You shall not round the corners of your head,’ and regarding their shaving their hair it is stated ‘They shall not make a bald spot on their head.’”
You see, women also have hair on their head, and they also have corners of the head. But one doesn’t speak of a woman’s corner of the head.
Speaker 2: Yes, women don’t have a beard.
Exposition: Whoever Is Subject to “Do Not Destroy” Is Subject to “Do Not Round”
Speaker 1: So whoever is. So automatically, he compares the two things, he expounds on adjacent verses, it’s written one next to the other. He says whoever is subject to “do not destroy,” which means he has a beard, is subject to “do not round.” And a woman, one [subject to] “do not destroy,” she doesn’t have a beard. A woman doesn’t have a beard, automatically she is removed from the mitzvah. Either because she shaved a man’s corner of the head, and because she is not in men’s clothing, and if she was shaved.
Innovation: Slaves Are Obligated — Distinction Between Essential Exemption and Physical Exemption
Chapter 12: Prohibitions Related to Imitating Idol Worshippers – Sidelocks, Destroying the Beard, and Body Hair
Sidelocks – The Measure of Forty Hairs (Continuation)
Speaker 1: Therefore, slaves who have a law, regarding mitzvos they have a law that they are obligated like women. But don’t they have a beard? They do have a beard. So if the reason why they are exempt is because it’s a positive time-bound commandment (mitzvas aseh shehazman grama), or in essence, this is a mitzvah from which women are excluded in essence, then a slave would be the same thing. But once it has to do with the body of a woman, a woman doesn’t have a beard, a slave is a type of woman who does have a beard, so for him it is indeed relevant, so it is indeed forbidden regarding the prohibition of rounding.
It’s a learned distinction why here a slave is indeed obligated. It hasn’t happened that someone should say, let’s say, because for example a slave, destruction of seed let’s say, certainly a woman isn’t relevant to the same type, it’s a different body. But once it concerns the body, yes, it’s interesting.
In any case, everything is so, on this there is so is the law, yes.
The Rambam continues.
Question: Why is a Woman Exempt from Bal Tashchis?
Speaker 2: Now the question becomes reversed, why is a woman exempt from bal tashchis? After all, you’re saying it’s a lav?
Speaker 1: No, I understand what you’re saying. You’re saying that she doesn’t have, she doesn’t have. But you’re comparing one to the other, right? Something, if you go according to the reason it’s difficult. Because you’re saying “kol sheyeshno” (whoever has), when you say “kol sheyeshno,” understand? It’s difficult to understand according to the reason, right? Indeed.
One must know, it could be that indeed by idolatry it was also only the men, I don’t know, but the Rambam doesn’t say so, but yes.
Law 4: General Rule of Women in Mitzvos – Negative and Positive Commandments
Speaker 1: The Rambam says further, “kol mitzvas lo sa’aseh” (all negative commandments), now he goes to a new general rule. Once he mentions the mitzvah of… the first time I think in the Rambam’s book that he mentions when a woman is excluded from a certain mitzvah. It wasn’t relevant until now. We spoke that a woman is exempt from Talmud Torah, but it wasn’t stated explicitly that she doesn’t have the mitzvos, it was only stated that they shouldn’t learn.
Speaker 2: No, at the beginning it stated that women are exempt.
Speaker 1: First, I remember, in the first chapter of Talmud Torah we already learned calmly and peacefully, that she is exempt from teaching and from learning. That was indeed stated.
The Rambam’s Language: Women in Negative Commandments
Speaker 1: The Rambam says further, and we’re already speaking about women’s obligation in mitzvos, the Rambam goes to explain this matter a bit. The Rambam says, “kol mitzvas lo sa’aseh shebaTorah” (all negative commandments in the Torah), by positive commandments there is a distinction between time-bound and not time-bound. But negative commandments, women are also obligated just like men. “Kol mitzvas lo sa’aseh shebaTorah, echad anashim ve’echad nashim chayavin, chutz” (all negative commandments in the Torah, both men and women are obligated, except), and here he lists a negative commandment from which women are exempt.
He says, which lav? “Bal takif,” “bal tashchis,” and “bal titma kohen lamesim” (don’t round, don’t destroy, and a kohen shouldn’t become impure from the dead). “Bal takif” is cutting the sidelocks, “bal tashchis” is cutting the beard, and “bal titma kohen lamesim,” a kohenes is exempt from the prohibition of “bal yitama lamesim.” A female kohen doesn’t have this prohibition on her, she may.
The Rambam’s Language: Women in Positive Time-Bound Commandments
Speaker 1: “Bechol mitzvas aseh” (in all positive commandments) there is a more general rule, that what? Every mitzvah that is from time to time, that depends on time, or that happens from time to time, “ve’eina tedira” (and is not constant), that is not a mitzvah that is always relevant, women are exempt. Except, which positive commandments are women indeed obligated in, even though it’s time-bound and from time to time? “Kiddush hayom” (sanctification of the day), kiddush of Shabbos, “va’achilas matzah beleil haPesach” (and eating matzah on the night of Passover), “va’achilas haPesach” (and eating the Passover offering), “ushchitaso” (and its slaughter), slaughtering the Passover offering, “vehakhel” (and the assembly), the mitzvah of hakhel where it states there “hakhel es ha’anashim vehanashim” (assemble the men and the women), “vesimcha” (and rejoicing), the mitzvah of rejoicing on Yom Tov, chagigah, “shehanashim chayavos” (that women are obligated). Although they are positive time-bound commandments, and they are indeed positive time-bound commandments.
Observation: The Only Place Where the Rambam States This Rule
Speaker 1: This is very interesting. Here is the place where the Rambam states this rule, which is a Mishnah in Kiddushin, everyone knows. Here is the place where the Rambam says it in Sefer HaMada. But for some reason, it’s not like this as a general rule for the mitzvos in the Rambam. Here is the one place where he states one rule for all mitzvos, that a woman is obligated in all mitzvos except positive time-bound commandments, for which there are exceptions. From kiddush and matzah etc., and all negative commandments from which she is exempt.
Very good.
Law 5: Tumtum and Androgynous – Stringencies of Man and Stringencies of Woman
Speaker 1: The Rambam says further, now we’re going to learn another law of… here we’ve already counted women and slaves regarding this mitzvah. But what do you do with a tumtum and an androgynous? A tumtum is a doubt whether man or woman, and an androgynous is simply that he has characteristics of both. Both are a doubt, but they’re two different types of things, yes.
“Harei elu safek” (behold these are a doubt). And what does one do? “Nohagim bahen chumrei ha’ish vechumrei ha’ishah bechol makom” (we apply to them the stringencies of man and the stringencies of woman in every place). They take, poor things, the worst of both, not the worst, the stringencies. They take the stringencies of the man and the stringencies of the woman in every place.
Discussion: What Are the Stringencies of Woman?
Speaker 2: Wait for me, regarding what are there stringencies of woman? Which thing has stringencies of woman?
Speaker 1: Man I know, he is obligated in 613 mitzvos.
Speaker 2: He must cover the hair.
Speaker 1: Okay. Niddah?
Speaker 2: For example.
Speaker 1: In every place. He must wear both tefillin and a sheitel. Both a kappel and a tichel. Kappel isn’t an obligation, but tefillin for example, and a sheitel.
But the point is here, he means here the law that’s stated here, that both he transgresses bal tashchis like a man, and also he is obligated in all mitzvos, he doesn’t have the permissions that a man… here he doesn’t have any permissions for a man, there are no leniencies of man, only stringencies, okay. Yes.
Doubtful Torah Law – Not From the Torah as a Stringency
Speaker 1: “Vechayavin bakol” (and they are obligated in everything), they are obligated in all mitzvos, “ve’im avru ein lokin” (and if they transgressed they don’t receive lashes), do they not receive lashes, because they are after all a doubt. And the Rambam apparently holds that a doubtful Torah law is not from the Torah as a stringency. If it were from the Torah as a stringency, they could also receive lashes. In any case, they are obligated on the side of doubt, because they don’t receive lashes.
Okay.
Speaker 2: Women also receive lashes, no?
Speaker 1: Women can receive lashes on things that are certainly forbidden to them. This one only doesn’t do the point because he is a doubtful woman, he doesn’t receive lashes on a doubt. One doesn’t make a blessing on a doubt, many things one doesn’t do on a doubt.
Law 6: A Woman is Forbidden to Shave the Sidelocks of a Male – Lifnei Iver
Speaker 1: The Rambam says, just as we learned that women may indeed shave themselves, she is not transgressing, transgressing, “uvilvad afilu ishah muteres legalach pe’as roshah, aval asura legalach pe’as rosho shel zachar” (and although even a woman is permitted to shave her own sidelocks, but she is forbidden to shave the sidelocks of a male). She may not, even though she doesn’t receive lashes, earlier it stated that she is exempt, but she may not. Forbidden means she may not shave the sidelocks of a male, even as lifnei iver (placing a stumbling block), she is causing a transgression. “Afilu katan asur legalach lo” (even a minor is forbidden to shave for him), she also may not shave a minor.
Okay… let’s continue.
Law 7: The Measure of Pe’ah – Forty Hairs
Speaker 1: “Pe’ah zo shemani’chin betzido” (this pe’ah that we leave on the side), this is what we learned, that each side of the head must have a pe’ah, he says “lo nasnu bah chachamim shi’ur” (the Sages didn’t give it a measure), the Sages didn’t say how large this must be, a kezayis, a kebeitzah, whatever, I don’t know how many inches, there is no measure in this.
Tradition: We Heard From Our Elders – Forty Hairs
Speaker 1: But the Sages did indeed say, “shama’nu mizkenenu” (we heard from our elders), he says he heard a tradition, he says he heard “shama’nu mizkenenu,” interesting, it’s still generations, he heard from our grandfather of blessed memory, Rabbeinu Moshe bar Maimon ben Ovadiah, Rabbeinu Moshe bar Maimon, “mani’ach pachos me’arba’im se’aros” (one must leave less than forty hairs), one must leave over forty hairs. Forty is very little.
He brings a responsum of the Rambam that there is no obligation to have long pe’os, and he answers, he says that the masses think that there is an obligation to have pe’os, and there’s no obligation, the importance is that it shouldn’t be cut, but it’s not clear.
Two Approaches in Pe’as HaRosh
Speaker 1: He’s going to say, is it permitted to pluck, look, the Rambam says further, “ein muttar lilkot es hape’ah” (is it permitted to pluck the pe’ah). There are two ways how one can learn pe’as harosh. Pe’as harosh you can say how far may one cut, a certain place where one must leave over, for example as it comes out so other Rishonim say. Right, the Rambam what he says here the topic of “lo nasnu bah chachamim shi’ur,” sounds like he means to say is that no, one may cut as much as one wants, as long as there remain forty hairs somewhere on the side of the head. And one can learn into the Rambam also that once one has left over forty, that’s enough, pe’ah means that it’s enough an important place where one should leave it over.
It’s not like other places, even in the Rambam itself it states in other places, that he means how much can you cut it, until where, until here, until there. One can learn from the Rabbis that if in a certain corner he is a Rav who permits, one doesn’t need to be. It must be on the side, it can’t be in the middle. But anyway, if you leave over forty years is enough. So it sounds from the language.
Because he says that he doesn’t have a source for this, he heard from… he heard. It’s interesting, yes.
Very simple, because there’s another place that sounds like what says that…
Chapter 12: Prohibitions Related to Imitating Idol Worshippers – Sidelocks, Destroying the Beard, and Body Hair
Sidelocks – The Measure of Forty Hairs (Continuation)
Speaker 1: Once one has left over forty, that’s enough. Pe’os means that there should be enough an important place where it should grow. Not like other places, even in the Rambam itself it states in other places that it means how much from here to here to there, and so forth. It’s only from the Rambam itself, that if in a certain corner there are forty hairs, that one may not leave over. But anyway, if there remain forty hairs, it’s enough. So it sounds from the language of the Rambam.
He says he doesn’t have a source for this, he heard, it’s interesting. Yes, so I don’t know if there’s another place where the Rambam says this. A tradition. But tradition apparently means to say that… he means to say that it’s a custom, he means to say that this is accepted, that this is the simple meaning of the law, apparently. Yes.
Law 7: Permitted to Pluck the Pe’os with Scissors
Speaker 1: The Rambam says, “muttar lilkot hape’os” (it is permitted to pluck the pe’os). It’s simply so, the law must have a hold in reality. That is, apparently they didn’t give a measure. So what, if someone has one hair? There must be that there’s a certain measure, but no one has laid it down. It could be another explanation, it could be that they said that the measure is… each person should estimate himself. No, a certain area, as it’s not from here to here. So it is in other places that it states.
The Rambam says, “muttar lilkot hape’os bemisparayim” (it is permitted to pluck the pe’os with scissors). One may remove pe’os with scissors. “Lo ne’esor ela hashchasah” (only destruction was forbidden). There is a distinction between hashchasah and likut. Likut means gathering, one doesn’t tear out from the root, and there isn’t the flaw of hashchasah, cutting more strongly. “Lo ne’esor ela hashchasas ta’ar” (only destruction with a razor was forbidden). Okay.
Discussion: Ra’avad’s Dispute – A Woman Who Shaves a Man’s Pe’os
Speaker 1: Yes. Ah, see, the Rambam, the Ra’avad is indeed in dispute what we saw earlier, when it states that the woman may not, the Ra’avad says that this is only rabbinically, it’s not truly a prohibition. It’s not lifnei iver, it’s not lifnei iver. It’s not Torah law, he makes it yes, it’s truly a prohibition.
Speaker 2: I don’t know clearly.
Speaker 1: No, it’s clearly Torah law, but one doesn’t receive lashes.
Speaker 2: No, because it states exempt.
Speaker 1: An exemption, but not truly exempt. But, okay.
Destroying the Beard
Law 8: There Are Five Pe’os in the Beard
Speaker 1: The Rambam says further, we’re going to learn about hashchasah. Other Rishonim bring, ah, about the matter of the pe’os, he says, there are but places… no, there’s no connection. Okay, I don’t know what is the simple meaning of the pe’os. Very interesting, we don’t know what pe’os are. The grandfathers said. Very a strange story this. Eighty elders.
Discussion: Versions – Four or Forty Hairs
Speaker 1: There are versions where it states four, and we have forty. There are versions where it states four. I’ll bring the proofs later. He brings Afikei Yehudah a source for that opinion that it’s four. But okay.
Law 8: The Way of Idol Worshippers to Destroy Their Beards
Speaker 1: The Rambam says, we’re going to learn now further destroying the beard. Ah, so until here was the law of the pe’os. Now we’re going to learn about shaving the beard.
The Rambam says further, “derech kol ovdei avodah zarah lehashchis zeknam” (the way of all idol worshippers to destroy their beards), to remove the beard, to destroy the beard. “Lefikach asrah Torah lehashchis es hazakan” (therefore the Torah forbade destroying the beard). The Rambam says so, that on a person’s face there are “chamesh pe’os yesh bo. Lechi ha’elyon velechi hatachton miyamin, velechi ha’elyon velechi hatachton mismol” (five pe’os in it. The upper cheek and lower cheek on the right, and the upper cheek and lower cheek on the left).
So in short, this means the entire beard, I understand from this Rambam. Each side has two cheeks, here above and below, and here above and below. There’s no place in the middle. As much as I understand, the only place that remains is perhaps the mustache. But lechi ha’elyon touches here, lechi hatachton touches here, lechi ha’elyon touches here, lechi hatachton touches here, and shivoles hazakan touches here.
So in short, there are five things of a beard, can you understand? Higher here, lower here, and the bottom. The shivoles hazakan means the one that grows out. It’s not true that the Rambam holds that… so I understand from the Rambam. Perhaps there are other Rishonim who say that pe’ah means literally, somewhere a corner. The Rambam learns that pe’ah means simply with style built into the five divisions, except for the mustache which he’s going to say.
Receives Five Lashes – For Each Pe’ah
Speaker 1: The Rambam says, and not each pe’ah, each corner that one removes, one removes lechi ha’elyon or lechi hatachton, each one is a pe’ah, and one receives lashes for each pe’ah separately. And one is not lashed only once, just as we said earlier that pe’ah is singular language, if one has removed one corner he receives five lashes. He has removed everything. Everything is a total of five pe’os, he receives five lashes. Okay, good.
Law 9: And One is Not Liable Until He Shaves It With a Razor
Speaker 1: The Rambam says further, “ve’eino chayav ad sheyegalchenu beta’ar” (and one is not liable until he shaves it with a razor). Ah, also this must be specifically with a razor, with a sharp blade. Yes. As we said earlier, “lo sashchis es pe’as zekanecha” (you shall not destroy the corner of your beard).
Earlier it was apparently a ninth, he places it here, because it’s available… what’s going on here? “Giluach sheyesh bo hashchasah” (shaving that has destruction in it). The first is “shaving that has destruction in it.” It seems something with a razor is a stronger shaving. It grows back harder? I don’t know exactly. Ah, because it cuts more, it cuts deeper.
“Lefikach hamegalach zekano bemisparayim” (therefore one who shaves his beard with scissors), earlier it stated “likut,” pe’os is likut and his beard is shaving. Perhaps the language likut makes sense on the pe’os harosh? Someone who shaves it off, and he didn’t do any action in this, he can’t receive lashes, because there must be “ein bo ma’aseh” (there is no action). The same law as pe’os harosh exactly.
A Woman is Permitted to Destroy Her Beard
Speaker 1: The Rambam says, “ve’ishah muteres lehashchis zekanah im hayah lah” (and a woman is permitted to destroy her beard if she has one). If a woman has, yes, she is the woman who has a beard, she may still. And if a woman has shaved another man, she is exempt. Apparently it’s also forbidden, no? He doesn’t say that it’s forbidden, he said earlier it’s forbidden. Apparently yes, but she is exempt, she doesn’t receive lashes.
Law 10: The Mustache
The Mustache is Permitted to Shave With a Razor
Speaker 1: What else? A person who has removed all the hair, but he still has a mustache, a “mustache,” it’s permitted to shave even with a razor. One may shave even with a razor. And what is the mustache? He says, “vehu hase’ar she’al gabei hasafah ha’elyonah” (and it is the hair that is above the upper lip). The hair that is above the upper lip. It’s very simple, it’s not one of the pe’os, it’s in the middle.
Custom of Israel – They Did Not Practice Destroying It
Speaker 1: “Vechen hase’ar hamedulal mehasafah hatachtonah, af al pi shemutar… hase’ar hamedulal mehasafah hatachtonah, af al pi shemutar, lo nahagu Yisrael lehashchiso, ela megalachin ketzaso kedei shelo ye’akev achilah ushtiyah” (And so the hair hanging from the lower lip, even though it’s permitted… the hair hanging from the lower lip, even though it’s permitted, Israel did not practice destroying it, but they shave a bit of it so that it shouldn’t hinder eating and drinking). A bit one may, or perhaps one should cut…
Speaker 2: He says one conducts oneself.
Speaker 1: Yes.
Discussion: What Does “Hinders Eating and Drinking” Mean
Speaker 2: I don’t understand exactly what you’re saying, the lower lip makes eating and drinking. I don’t understand the upper lip. Perhaps he’s referring to both?
Speaker 1: Ah, he means the sides. One doesn’t conduct oneself to cut the mustache? Ah, could be. I remember that the Muslims have a custom specifically to cut.
Speaker 2: No, but the upper one is mainly what hinders eating and drinking.
Translation
Speaker 1: I wonder because there are people who think they are pious and they must have huge mustaches, but he drinks milk and meat and he has so many forbidden foods on the upper lip. If anything, he should be careful about his beard, so he shouldn’t have to make a whole cleaning job every time between drinking coffee and… I mean we need to warn the Jews about this.
Speaker 2: No, today there is a great prohibition, it’s because of the…
Speaker 1: It’s not a great prohibition, I see that it’s actually a great virtue to trim, not necessarily… The Rambam says that it is the custom to trim. That’s what he says, that the custom is specifically… Apparently the custom is yes. And I remember, he doesn’t bring the language here, but I remember that it’s the language of the Rambam in Sefer HaMitzvos that one should have a beard specifically, because a non-Jew is only forbidden in destruction with a razor. So I ask you, should one trim it? It sounds like something I remember that the Rambam says… Let’s see…
Speaker 2: Not sure.
Discussion: The Rambam’s Position – Exempt but Forbidden with Scissors
Speaker 1: Yes, the Rambam apparently holds that with scissors it is exempt but forbidden, that’s what he brings. The point is, because the Rambam holds that pe’os doesn’t simply mean that you have a few pe’os and you may not trim them. Pe’os means the entire beard, but this is how one divides a beard, or how the… This is even just one pe’ah is forbidden, such a stringency. That even if you only trim one side of the beard, you also transgress the prohibition. But, I remember… Yes, go check yourself.
Discussion: Muslim Custom and Jewish Custom
Speaker 1: I mean the Muslims have a custom to trim the mustache, because of this the Jews… I mean this is what the Rambam brings that the custom is specifically to leave it, a non-Jew is permitted, it’s in order to show that you are a Jew. Not from idolatry, but there is still another matter of showing that he is a Jew.
Speaker 2: What?
Speaker 1: Yes, I mean if I remember, there is a Muslim custom to trim the mustache, yes. Yes. So the Jews trim a little, it should be clean, but not as much as the Muslims. Yes. Usually, most Muslims you see that they trim, they have big beards but no mustache. It’s their custom. Yes. Yes. So this is apparently the word. Okay.
The Holy Arizal – Prevents Eating
Speaker 1: Says the Rambam. It’s interesting, the holy Arizal said that one should not trim the entire beard, but he also says that one should trim the mustache. You see that it’s very strongly accepted. Yes. It’s the same language, “prevents eating.” You see that this was so strongly accepted that one trims the mustache a bit. Continue. Okay.
Law 11: Removing Hair from Other Parts of the Body
Rabbinic Prohibition – In a Place Where Only Women Remove Hair
Speaker 1: Yes, now we’re going to learn a new law. There’s another thing similar to “lo yilbash gever,” there’s another mitzvah of not following in the ways of the nations. What? The next thing I need to put first. This is perhaps a continuation from before. Let’s see.
Okay, says the Rambam, removing hair from other parts of the body. There is trimming the hair of the head, the pe’os of the head, but also removing other hair from other parts of the body, such as the armpit, the pubic area, and other places where hair grows, is not forbidden from the Torah but from the words of the Sages. Not forbidden from the Torah, only from the words of the Sages. One must now learn the Rambam’s explanation, that what it says that “lo yilbash” means removing the hair is from the words of the Sages. And one who transgresses receives lashes of rebellion. What is this? Whoever transgresses receives lashes of rebellion for transgressing a rabbinic prohibition.
So That He Should Not Adorn Himself Like Women
Speaker 1: Says the Rambam, when are these words said? In a place where only women remove hair. There where the custom is that only women remove the hair, then it is a rabbinic prohibition to remove it for men. Why? So that he should not adorn himself like women, so that a man should not make the adornment of women, he should not beautify his body as women do.
But in a place where men also remove hair, in places where the custom is that men also remove hair, if he removed it they do not strike him.
Because the lashes, the rabbinic prohibition is not simply that one may not trim the hair, but that one may not trim the hair like women. But if all men trim the hair, or not all men, but there are men who also do it, then there is no longer this prohibition.
Laws of Idolatry – Lo Yilbash, Tattoos
Law 11: Removing Hair from Other Limbs – A Place Where Women Customarily Remove Hair
Rambam: “Removing hair from other parts of the body, such as the armpit and pubic area – is not forbidden from the Torah but from the words of the Sages, and one who removes it receives lashes of rebellion. When are these words said, in a place where only women remove it, so that he should not adorn himself like women, but in a place where men remove the hair, if he removed it they do not strike him.”
Speaker 1: But in a place where women customarily remove the hair, in places where the custom is so, even women remove the hair, if he removed it they do not strike him. Because the lashes, the rabbinic prohibition is not simply that one may not trim the hair, but that one may not trim the hair like women. But if all men trim the hair, or not all men, but there are also men who do it too, then there is no longer this prohibition.
Rema: Permitted to Remove Hair from Other Limbs with Scissors Everywhere
Rema: “And it is permitted to remove hair from other limbs with scissors everywhere.”
Speaker 1: Says the Rema, “and it is permitted to remove hair from other limbs with scissors everywhere.” With scissors specifically, not with a razor? Ah, perhaps it’s not the custom that they do it with a razor. Perhaps the opposite, perhaps he means to say that removing hair from the armpit and pubic area means with a razor also, but with scissors one may even there always? Even everywhere. Yes, but this is speaking about with a razor. With scissors one may everywhere, even in a place where only the women do it, that is a custom with a razor, but without a razor, with scissors, one may. This is apparently the interpretation. Very good.
Law 12: A Woman Should Not Adorn Herself with Men’s Adornments – The Language of the Verse
Speaker 1: Okay, now the Rema brings the language of the verse. Where does the prohibition stand that men should be like women? The verse is “lo ta’adeh.” “Adah” is a language of jewelry, yes, ornaments. It’s not exactly the language of the verse, but anyway. Ornaments, yes. “Lashto ish edyo alav,” jewelry. A person should not adorn himself with women’s jewelry, “adah ishah.” And conversely, a woman should not put on men’s jewelry.
A Woman Who Shaved Her Head Like a Man
Rambam: “Such as if she puts on her head a turban or hat, or wears armor and the like, or shaves her head like a man.”
Speaker 1: Such as if she puts on her head a turban or hat, puts on a shtreimel, I don’t know, a hat, or wears armor, or puts on armor, a breastplate, and the like, which are men’s garments. Or shaves her head like a man, or… It’s not forbidden for a woman but to make herself like a man is forbidden. Very interesting. What you could say before that a woman may, must make herself equal, but here there is a prohibition to make herself equal like a man. This is apparently the reason, or one of the reasons, why this is the engine of the law, that there are other laws about cutting hair.
A Man Who Wears Colorful Garments and Gold Jewelry
Rambam: “And a man should not adorn himself with women’s adornments, such as if he wears colorful garments and gold jewelry in a place where only women wear those garments and put on those ornaments, everything according to the custom of the country.”
Speaker 1: Says the Rambam further, the same thing, “and a man should not adorn himself with women’s adornments, such as if he wears colorful garments, he should not put on white golden robes, I mean women’s clothing, or gold jewelry.” What does “and jewelry” mean? An ornament. “Chali” is a ring or an adornment. Yes, a gold ornament. Do you remember somewhere else where there is a language “chali zahav”? “Chamika yarchik kmo chala’im.”
“In a place where only women wear those garments, this is women’s jewelry, in a place where only women go with this type of ornament, a man may not put on this ornament, everything according to the custom of the country.” This has to do according to the custom of the country. If in the region it is so accepted that only women or only men, the other, the opposite gender, may not put on these garments.
Rambam in Sefer HaMitzvos – Reasons for the Commandment
Speaker 1: So here the Rambam doesn’t say, but the Rambam in Sefer HaMitzvos actually says that the commandment was also the custom of idolatry, they used to do it also for lust, for mixing men and women, but it was also a matter of… The Rambam brings that the nations used to do this for both reasons, one to arouse lust and corruption, and also for idolatry, it was some way in idolatry, I don’t understand why. So the virtue of this is included, but you also see that it comes in further, it has laws of how a Jew dresses. A Jew dresses, a part of how a Jew dresses is a man goes with men’s clothing etc.
Precision in the Language of the Verse
Speaker 1: Says the Rambam further, “a man…”. By the way, there is no verse “lo ta’adeh ishah adi ish,” the verse says “lo yihyeh kli gever al ishah.” Always made the prohibition.
What is the meaning? Yes, actually what is the meaning? Why does the Rema make this language? I don’t know. “Lo yitaken gever” it says, in another place it says “lo yilbash gever simlat ishah.” What is this language? It’s not from the Targum. Let’s see Targum Onkelos. “Lo yitaken,” no, no. “Adi.” I don’t know where this language comes from at all. Perhaps in the Gemara this language appears, or something like that. I don’t know. It sounds like it’s a language from the verse, but it turns out it’s not.
Law 13: Plucking White Hairs / Dyeing One’s Hair
Rambam: “A man who adorned himself with women’s adornments, and a woman who adorned herself with men’s adornments – receive lashes. One who plucks white hairs from among the black ones from his head or beard, once he plucks one hair he receives lashes, because he adorned himself with women’s adornments. And similarly, if he dyed his hair black, once he dyes one white hair he receives lashes.”
Speaker 1: Says the Rema further, “a man who adorned himself with women’s adornments.” I’m still going. Yes, a man who put on women’s garments or jewelry, or conversely, a woman who adorned herself with men’s adornments, receives lashes. Comes garments. Says the Rema further, “one who plucks white hairs from among the black ones,” someone who takes out, he has black hair, he takes out the white hair that grows in, “from his head or beard,” is this a matter of “lo yilbash,” because he wants to look… A woman doesn’t have a beard at all, but in any case, it’s a kind of way of beautifying oneself which is a women’s thing. Ah, “from his head or beard.” “Once he plucks one hair he receives lashes, because he adorned himself with women’s adornments.”
Discussion: Is There a Custom of the Country Here?
Speaker 1: On this the Rema doesn’t say with the language “customarily,” but it’s a reality like a woman. Okay, on this the Rema doesn’t say with the language “customarily.” Okay, perhaps this is a custom. A woman doesn’t have a beard at all. Okay, perhaps this is a custom. But the thing of making oneself beautiful is a women’s custom. Yes, a man may not be beautiful.
“And similarly if he dyed his hair black,” if a man paints his beard black, “once he dyes one white hair he receives lashes.” On this the Rema doesn’t say a custom of the country. He says, it doesn’t say. I mean the poskim speak about this, that on this there is also a custom of the country. It doesn’t say, I’m just saying that it doesn’t say.
Law 14: Tumtum and Androgynous – The Stringency of Both
Rambam: “A tumtum and androgynous – does not cover like a woman, and does not shave his head like a man, and if he did so he does not receive lashes.”
Speaker 1: Says the Rema further, “tumtum.” This is a thing that always is the custom, or almost always. Here we have a big problem, if a man may not do like a woman and a woman may not do like a man, tumtum would have to remain undressed, because putting on women’s clothing he cannot, if he is a male it’s difficult, you would have wanted the Gemara to say. But what actually happens? What does one do? “Lo yilbash gever simlat ishah and lo yilbash ish,” so what then does he do? He needs to wear certain other garments. He goes with long hair? He goes with open long hair? I don’t know, a very funny case.
Discussion: The Difficulty of the Stringency of Both
Speaker 1: He is yes, he is yes doubtful, he is yes with the stringency of both. He is the stringency of both. He may not dress like a man, he may not cut his hair, he must go with long hair, but he also may not dress to cover his hair like a woman, because then he is… It’s that we don’t want him to mix. This is perhaps more a practical thing. He brings that it could be that it’s more a practical thing, that he needs to be clear that he is a strange creature. Because if not he will go and be mistaken.
Says the Rambam, we are careful about this that there should not be this fluid thing, that which is not yet clarified. It must be very clear, you are a species unto yourself. He is a tumtum, he is an androgynous, he is not a man and not a woman. So essentially he is obligated for both. He may not… Okay, he may not dress because he is perhaps a woman, he may not dress because he is perhaps a man. Correct, we saw this before, that he has both stringencies. But he asks you, the Baal HaLevush asks, it’s very difficult to fulfill both stringencies, because the only way how to do it is to have a third type of garment, which is the garment of tumtum. Because if not, he puts on a wig, he is perhaps a man who goes in the way of a woman. He puts on a hat, he is perhaps a woman who goes in the way of a man. What will he do? He has a Torah prohibition. And it actually comes out so, that’s how it comes out.
But the Rambam says one thing, what is the whole thing with a doubt? For a doubt there cannot come any lashes. But in any case it stands in the laws, and in any case it stands in the laws that a tumtum it’s better there shouldn’t be, if one can.
Law 15: Tattoos
Rambam: “The tattoo mentioned in the Torah is that one scratches on his flesh, and fills the place of the scratch with kohl or ink or other dyes that mark. And this was the custom of the nations, who mark themselves for their idolatry, meaning that he is a slave sold to it and marked for its service.”
Speaker 1: Says the Rema further, now we’re going to learn about tattoos, another kind of thing that one does with the body, which the Rambam puts in the same category, also apparently because this is the thing that one does. A tattoo is a Torah prohibition that stands in Leviticus, “and a scratch for the dead you shall not make in your flesh and a tattoo you shall not make on yourselves.” How is a tattoo? It is that one scratches on his flesh, he makes a scratch in the flesh, and fills the place of the scratch, and he puts in the scratch… He fills in the scratch… In the scratch he fills in… Tattoos, yes, this is how one makes a tattoo, one scratches into the body and puts there paint, one puts there kohl or ink, one puts there paint or a…
Reason for the Commandment – They Are Servants and Not Servants to Servants
Speaker 1: Scratches and marks. Says the Rambam, and this is the custom of the nations who mark themselves for their idolatry, meaning that he is a slave sold to that idolatry. One cuts in like on a slave one writes so, like we know the… When Jews were enslaved, they scratched into their body like this, like on an animal, like “kivnei maron,” one puts the number on the animal. One wants to make a person that he is not a person, he belongs to someone.
They used to do it for their idolatry, and therefore, why shouldn’t the Torah say that one should make a tattoo of Judaism? No, a Jew is not a slave. A Jew has the privilege to be able to serve the Almighty, and not any… “They are My servants and not servants to servants.” I am an owner, not servants. So the matter of tattoos is that we are not servants of Hashem like the slaves.
Digression: “To Which Rebbe Do You Belong?”
Speaker 1: When one asks someone, to which rebbe do you belong? He should say, “I don’t belong.” Why? If yes, there is a question of tattoos. Perhaps a tattoo means when one writes in their “anshei shlomeinu” book. This is a modern tattoo. Okay, okay.
Law 16: Writing Without Tattooing / Tattooing Without Writing
Rambam: “And from the time he marks with one of the marking things after he scratches, in any place on the body, whether man or woman – receives lashes. If he wrote and did not mark with dye, or marked with dye and did not write with a scratch – is exempt, until he writes and tattoos, as it says ‘and a tattoo.’”
Speaker 1: Says the Rambam, “the prohibition is in writing and marking with one of the two marking things, after he scratches.” When one writes with the scratch, one writes in with the ink in the scratch, “in any place on his body, whether man or woman, receives lashes.” Yes, this is forbidden.
The Rambam continues, “kasav v’lo ka’aka”, what happens when one made such a scratch, “v’lo rasham b’tzeva”? But he didn’t put it in. Ah, what does “kasav v’lo ka’aka” mean? He wrote with a scratch. He made such a scratch? Yes. But he didn’t put in any dye. Or he put dye, but he didn’t write with a scratch, such a tattoo that isn’t deep in the skin, “patur”. “Until he writes and scratches”. So, one must have “ketovat ka’aka”. “Ka’aka” means the scratching, “ketovat” means the writing on it with paint.
Discussion: Does “patur” mean patur but forbidden?
Speaker 1: Is this “patur” also patur but forbidden? If I write with a marker on a person, is it rabbinically forbidden? The mothers used to be very angry, but it seems this isn’t related to ketovat ka’aka. “Patur” usually means patur but forbidden. No, this is a principle in stringencies. Even though we’ve seen several times where it says in the Rambam “patur”, and it meant patur but forbidden. I don’t know if he’s here now too.
I’ll see what he says, he probably brings such things.
How does he say it here? “Ad she’yichtov v’yeka’ake’a”? It’s not clear.
Chapter 12: Prohibitions of Imitating Idol Worshippers (Continued)
Law 16: Ketovat Ka’aka – The Law of the Recipient
Is this a principle in Nachalas Sheva. Earlier we saw several times where it says in the Rambam “patur”, and it meant “patur but forbidden”. I don’t know if here too. I want to see what he says. He probably brings such things. How do we see it here? “Ad she’yichtov v’yeka’ake’a”. It’s not clear. Okay.
The Rambam continues, who is liable? The writer, the tattoo maker. “Aval zeh she’kasvu al besaro v’chayotza bo” – the person on whom a tattoo was made – “eino chayav ela im siya” – this is interesting. The prohibition is to look like a gentile, but the actual prohibition is the doing. So the person on whom a ketovat ka’aka was made is only liable if he helped “kedei she’ya’aseh hama’aseh”. But “im lo asah klum ela yashav lo ad she’kasvu alav, eino lokeh”. Okay. Until here.
Law 17: Seret L’nefesh
Next, the next prohibition is “seret l’nefesh”. The Rambam says, “hashoret seritah achat al hamet” – someone died and he tears into his body. “V’seritah” – the Rambam will say what this means. “V’seret l’nefesh lo titnu b’vesarchem”. The prohibition is “echad Yisraeli v’echad kohen”. Why would one think otherwise? Because it’s written next to a kohen. It’s written next to a kohen, but it also means for a Yisraeli. We learn that even yes.
Innovation: Five Scratches – Five Intentions Make Five Prohibitions
The Rambam says, “sarat seritah achat al chamishah mesim, o chamesh seritos al met echad, lokeh chamesh”. He is liable for each deceased person on whom he makes a scratch, and for each act of scratching. So if one makes one scratch for five deceased, he makes one action. Okay, but it has five intentions. Five intentions can be five prohibitions. But why does it say “seritah”? It’s one scratch, it was made for the first deceased, and afterwards he already sinned all the other four.
No, he sinned all of them. From here one can learn that one can give a name after two other grandfathers at once. One can light one candle for several deceased.
Okay, but why does it say “seritah al met echad lokeh chamesh”?
Ah, because it says “v’Yisrael al kol achat v’achat”. For the scratch they warned him by each deceased.
Law 18: Gedidah and Seritah – The Connection to Idol Worship
Discussion: Seritah for the Deceased and Seritah for Idol Worship
Like the Rambam… but okay, here we’re talking about idol worship.
Yes, yes. It was a way, a path of entering into devotion, I don’t know what…
By the Shiites there is. And they conduct themselves this way.
Yes. Perhaps it’s for the deceased, because they mourn their dead deities.
It could be it’s both. Perhaps it’s an imitation of both. Perhaps that’s why the gentile must do it, because you see there that he says “ulai yifgenu”, perhaps he runs, how does one worship the god? One scratches oneself, one does! The Gemara says there, the Torah forbade two types of seritah for the deceased and two types of seritah… but there’s obviously a difference. Seritah for idol worship is seemingly much harsher, because it’s much more connected to idol worship. But both are punished. It could actually be that it mixed with the sects. It could be that it always had something to do with, some kind of… that god died, and then he mourns for him, and there can still be various types.
Innovation: The Custom of Idol Worship – With an Instrument; For the Deceased – Without an Instrument
Those of the deceased is what an individual does, what a group does, an individual is punished, idol worship in a group an individual is liable for lashes, idol worship in a group an individual is exempt. This is seemingly simple, he brings that the custom was so.
But it says “lo titgodedu”, which means either way, and “lo titgodedu” means… no, it’s very simple that perhaps the language “gedidah”, even the Rambam says “gedidah” which precedes you, that the language “gedidah” perhaps means with an instrument. But it says “vayitgodedu k’mishpatam b’charavot uv’rmachim”, something like that. Yes. It could be that this is simply the custom, the custom of idol worship is done with an instrument for a deceased, it’s done without an instrument, therefore one only transgresses in the manner that was the custom of the gentiles, the custom of idol worship.
Law 19: Lo Titgodedu – Do Not Make Separate Groups
Innovation: Two Courts in One City – The Rambam’s Position
The Rambam says an interesting law, that the Sages interpreted “lo titgodedu” in another way. There are many times when there are several interpretations of a verse, the Rambam brings, all can be from the Torah, as yesterday we learned regarding lo techanem. The Rambam says, “bichlal azharah zo shelo yihyu shnei batei dinin b’ir achat, zeh noheg k’minhag zeh v’zeh noheg k’minhag acher, shedavar zeh gorem l’machlokes gedolah”. This will cause a great dispute, that there should be two customs. “V’hu she’amar ‘lo titgodedu’, shedareshu Chazal ‘lo ta’asu agudos agudos’”.
Very interesting, one must indeed think whether the agudos agudos has some connection to idol worship. It’s an aspect of idol worship, as that one says, one God, one rabbi. Yes, there’s a lot, all Jews serve one Creator and eat one food and wear one garment, yes.
The Rambam Against Other Rishonim
It’s very interesting, because in the Gemara there is, one can’t go into it, there’s a long elaboration in the commentators, but in the Gemara there is that two courts in one city is completely permitted. That is, “lo titgodedu” is in a place where there will be a dispute, that one Jew does this way and two do that way, therefore it’s forbidden. But it stands according to the implication in the Gemara, as other Rishonim learn from it, that if there are two courts, that one knows I’m a Vizhnitzer and that one is a Belzer, there’s no contradiction. It’s like two cities.
But the Rambam learns the opposite, the Rambam says here, two courts, that’s the prohibition, that there should be in one city, because that’s the greatest dispute. That you’re a Belzer and I’m a Poper, and well, they’re not both Jews. There are those who argue that people have a need for dispute, and when not two great disputes, because among every ten people there will be two disputes. The Torah scholars increase peace in the world, because they take in all the small disputes, it becomes one big party, and in the party they don’t fight. But the Rambam doesn’t say so. The Rambam thought about the Sanhedrin many times, he saw very much against the subject. It’s very important that there should be one court. The Rambam occupies himself a lot that all Jews should go with the same law. The Rambam held very strongly that it’s from the foundations of the Torah that there should be one court that leads. Jews should have one approach, one way how one does.
It’s nothing, he was completely right, but… it didn’t help, disputes remained one with the other. Now he makes disputes with whoever goes differently from me. The Rambam says further, let’s not make what comes from now. There is the lo titgodedu. Activism is a kind of idol worship. That’s right to me.
Innovation: “For the Deceased” and Dispute – A New Interpretation
Also, ah, it could be that it’s like for the deceased, it’s a dead thing. Why do I say a new interpretation? It’s my interpretation. Why did the rabbi die? Okay, when the great head of the court lived there was one court. When did it happen that the great one died, and now the question begins who is the successor. When Judaism is alive, there’s exile, there are prophets, there’s a court, it lives. And it’s dead, everyone divides who is the true heir, who truly understands the Torah, no one understands it better.
Laws 20-21: Baldness for the Deceased
The Rambam continues, baldness. Further what is in the category of… another thing, things that one sees on a person that he’s a Jew, that he’s an idol worshipper. The Rambam says, v’korach korchah al hamet. For a deceased there is what one cuts into the body, one makes wounds in the body. Another thing is one cuts one’s hair, one tears the hair from the head. “V’lo tasimu korchah bein eineichem lamet”. “Bein eineichem” here means like tefillin “bein einecha”, which means on the front of the head. “Echad Yisrael v’echad kohen”. Also in the Gemara it says kohen. “Echad Yisrael v’echad kohen she’karach lamet, eino lokeh ela achat”. Here there aren’t multiple types of baldness, as there were multiple types of scratches. Here you will say, “karach arba chamesh krachot l’met echad, mekablin minyan hakrachot”. How many bald spots, how many places he made baldness, how many he tore out of his hair. But like Israel, kol korchah v’korchah. This is the same thing as before.
Method of Baldness – By Hand or With a Chemical
How does one do the baldness? Echad hakorach b’yad, he tears out the hair from the head with his hand, v’echad b’sam, he does it with a chemical.
Innovation: Five Bald Spots at Once – “They All Came Together”
The Rambam says, is it possible, behold he says “chamesh etzbe’otav b’sam”, he put his five fingers in a chemical, “v’hinichon chamesh mekomos b’rosho”, he placed them on five places, he spread his fingers, and so he went over the head, he made with this five bald spots.
So too one who makes five bald spots, even though they warned him once, it’s one action.
He receives five lashes, he receives five, “sheharei kulon ba’u k’achat”.
The fact that they all came together makes him liable for five.
It makes the warning, that the one warning should be able to apply to all.
Usually it would have been like five actions, from each finger.
Very good.
The Measure of Baldness – Like a Gris
The Rambam says, v’chiyuvo b’chol harosh shebein einav.
The first says “bein einav”, it doesn’t mean specifically other places on the head, shene’emar “lo tasimu korchah bein eineichem”.
Other places it says “b’rosham”, so when it says “bein einav” it’s not specific.
V’chamah shi’ur hakorchah?
How much, how big?
Kedei sheteira’eh k’gris panui b’lo se’ar.
When hair is torn out as big as a gris, which is a kind of bean, a kind of seed, if the size of what has torn out hair and remains empty of hair, that’s the measure of baldness.
Law 22: Baldness and Scratching – Only for the Deceased
The Rambam continues, hakorach rosho, ah, the law is, the baldness must be for the deceased.
But im talash se’ar rosho stam kach, o al tzarah acheret, or for another trouble, either baldness or scratching, but it’s forbidden from the Torah.
If al tifnu el hashedim v’hayelidim, he’s exempt.
The Torah doesn’t say, seemingly exempt, Rabbi Avraham also says, there’s no way, I can’t place it, but exempt.
V’eino lokeh ela al met bilvad, o al seritah la’avodah zarah.
Ah, the explicit idol worship for baldness doesn’t exist for idol worship, seemingly.
It’s a custom, this is what the Rambam also admits that baldness is a custom of vanities, and the Torah forbade it because the gentiles conduct themselves with such vanities, something like that.
Law 23: General Rule – Law of Baldness/Scratching/Tattoo on Another
The Rambam continues, hakorach korchah b’rosho shel chavero, one tears out another’s hair, this is all the laws.
The flesh of his fellow, this is a doubt whether he’s liable for lashes on his fellow’s flesh, and if his fellow assists him, both are intentional, both receive lashes if they warned him.
If the recipient helped.
V’echad shogeg v’echad meizid, one is unintentional and one is intentional? The intentional one receives lashes for the unintentional one completely. We don’t say that because for example the one shaved was unintentional, automatically the shaver isn’t liable. If he’s intentional he’s liable.
General Rule for the Entire Chapter
All the laws of this chapter have the same law, that it’s something that’s done to the person, he doesn’t do it himself, but the one who does it is liable. But the one to whom it’s done is also liable if he assists, and this will be a negative commandment with an action, and he receives at once for all five commandments the same thing.
Conclusion of Laws of Idol Worship: Law of Unintentional and Intentional, and the Great Principle of the Chapter
Law of Unintentional and Intentional in Shaver and Shaved
And there’s unintentional and there’s intentional. Ah, what if one is unintentional and one is intentional? The intentional one receives lashes, and the unintentional one brings an offering. We don’t say that because, for example, the one shaved was unintentional, automatically the shaver isn’t liable. If he’s intentional, he is liable.
The Great Principle: All Laws of the Chapter Built on One Foundation
All the laws in this chapter have the same law. It’s something that’s done to the person’s body, and it’s not done to oneself. The one who does it is liable, but the one to whom it’s done is also liable if he assists. This is a negative commandment with an action. One receives at once for all five commandments the same law, or six commandments, however many commandments there are.
The Deep Matter: How a Jew Should Look
But it’s interesting, this is all laws of how a Jew should look. He doesn’t cut his sideburns, he doesn’t destroy his beard, he doesn’t wear women’s clothing, he doesn’t make a tattoo, he doesn’t make a scratch, he doesn’t make baldness. These are all five things how a Jew’s body looks, different from idol worship. And this is the end of the Laws of Idol Worship. Blessed is the Merciful One who helped.
Conclusion
Blessed is the Merciful One who helped. May the Almighty help us that we should have proper sideburns, and we shouldn’t scratch ourselves.
Yes, yes. Wonderful.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות עבודה זרה פרק יב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י”ב
—
כללי’דיגע הקדמה צום פרק
דער פרק’ס פלאץ אין הלכות עבודה זרה – א חידוש פון דעם רמב”ם
דער רמב”ם האט אין אנהייב הלכות עבודה זרה אויפגעציילט 51 מצוות וואס זענען פארבונדן מיט עבודה זרה. די לעצטע עטלעכע מצוות – פאות הראש, פאות הזקן, לא תלבש (קליידער פון דעם אנדערן מין), כתובת קעקע, שריטה לנפש, קרחה – זענען אלע מצוות וואס דער רמב”ם האלט אז זייער טעם אדער גדר איז פארבונדן מיט מנהגי עבודה זרה, כאטש זיי זענען נישט ממש עבודה זרה אליין.
חידוש: אלע דאזיגע מצוות האבן צו טון מיט דעם גוף און דעם לבוש – „שערם ולבושם” – וואס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס חילוק אין פרק י”א וועגן חוקות הגוי, וואו ער חילק’ט צווישן צוויי סארטן חוקות הגוי, און איינע דערפון איז „בשערם ולבושם.”
חידוש וועגן טעמי המצוות: דאס ווערט פארבונדן מיט דעם רמב”ם’ס כללות’דיגע שיטה אז מען דארף אייביג פארשטיין טעמי המצוות. אנדערע ראשונים האלטן אז נישט יעדע מצוה דארף מען וויסן אין וועלכע קאטעגאריע זי באלאנגט, אבער דער רמב”ם דארף אז אלעס זאל שטימען אין א סיסטעם. דער רמב”ם האט אין אנדערע פלעצער געזאגט אז אויב א מענטש האט נישט קיין קלארע וויזשאן אויף דער וועלט, פאלט ער גרינג אריין ביי עבודה זרה – דאס זעלבע פרינציפ ווענדט זיך אן אויף דעם אויסזען און מלבושים.
חידוש – לעוועלס פון עבודה זרה: ס’איז דא א שאלה אויב דער רמב”ם וואלט געזאגט אז יהרג ואל יעבור גילט אויף אלע 51 מצוות פון עבודה זרה. די מסקנא איז אז דער רמב”ם האלט אז ס’איז דא לעוועלס – ממש עבודה זרה (מאכן א געטשקע) און ווייטערדיגע זאכן וואס זענען נאך אלץ אין דער קאטעגאריע אבער נישט אויפ’ן זעלבן לעוועל. מ’גלייבט נישט אז מ’דארף זיך מוסר נפש זיין אויף אלע 51 מצוות. ס’ווערט פארגליכן מיט גילוי עריות, וואו דער רמב”ם אויך האט אביזרייהו-איסורים (ווי קוקן אויף א פרוי) אבער דאס איז נאר א דרבנן, א נייע גזירה – נישט דאס זעלבע ווי דער עיקר איסור.
דער רמב”ם’ס שיטה: דאס אויסזען פון א איד באלאנגט צו עבודה זרה
חידוש: דער רמב”ם האט אין פרק י”א געזאגט: „כשם שישראל מובדלים מן הגוים בדעותם ובמדותם, כך צריכים להיות מובדלים במלבושיהם ובשאר מעשיהם.” דאס מיינט אז דאס פיזישע אויסזען פון א איד – בארד, פאות – איז נישט סתם נאך א מצוה, נאר א פונדאמענטאלער טייל פון וואס מאכט א איד אנדערש פון עובדי עבודה זרה. דער רמב”ם זאגט עס כמעט בפירוש אין ספר המצוות אז א איד זאל גיין מיט א בארד.
דאס שטימט מיט דעם מדרש אז די אידן אין מצרים האבן זיך אפגעטיילט דורך „שם, לשון, מלבוש” – דאס אויסזען און דער לבוש זענען א טייל פון דער הבדלה פון עבודה זרה.
נואנס: למעשה איז דער איסור נאר מיט א תער (שניידן אינגאנצן אפ), און מ’קען טרעפן א היתר אן א תער. אבער דער רמב”ם’ס עיקר שיטה איז אז די אידישע צורה, די אפגעקערטקייט פון עבודה זרה, איז ער גייט מיט א בארד. ביי פאות איז עס אביסל ווייניגער – ס’מיינט נאר נישט מאכן אזויווי די גוים, נישט שניידן אזוי, אבער נישט דווקא לאנגע פאות.
א פראגע וועגן טעמי המצוות
אויב מ’וויל פארשטיין טעמי המצוות לויט’ן רמב”ם, איז נישט גענוג צו זאגן „ס’איז געווען גראדע דער מנהג פון די גוים.” מ’מוז פארשטיין פארוואס די גוים האבן דווקא אזוי געטון – וואס איז דער טיפערער ריזן פארוואס די כומרים האבן דווקא אזוי געשניטן. דאס בלייבט אן אפענע פראגע.
—
הלכה א – פאות הראש: דער עיקר איסור
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אחד המגלח פאת ראשו… כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהם, שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם.”
פשט: מ’טאר נישט אפשניידן די עקן (פאות) פון קאפ, אזוי ווי די עובדי עבודה זרה און זייערע כומרים פלעגן טון.
חיוב אויף יעדע פאה באזונדער
דער רמב”ם’ס ווערטער: „וחייב על כל פאה ופאה. לפיכך המגלח שני צדדיו של אחד, אפילו בהעלם אחד והתראה אחת, לוקה שתים.”
פשט: ווייל דער פסוק זאגט „פאת” אין לשון יחיד, איז יעדע פאה אן אייגענער לאו, און מ’באקומט צוויי מלקיות פאר ביידע זייטן אפילו בהעלם אחד.
מגלח פאות בלבד vs. מגלח כל הראש
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אחד המגלח פאות בלבד ומניח שער כל הראש… [ואחד המגלח כל הראש]”
חידוש: דער מנהג הכומרים איז געווען דווקא צו שניידן ארום-ארום און לאזן אינמיטן (א בלורית). ווען איינער מגלח נאר די פאות און לאזט איבער דעם רעסט, קוקט ער ממש אויס ווי די גלחים – דעמאלטס איז ער עובר אויף „לא תקיפו” און אויך אויף „ובחוקותיהם לא תלכו.” ווען איינער מגלח דעם גאנצן קאפ, זעט ער זיך שוין נישט אויס ווי די גלחים, אבער ער האט אבער געטון די מעשה פון אפשניידן די פאות – דעריבער איז ער עובר אויף „לא תקיפו.”
חידוש – די תורה האט אויפגעפיקט פאות הראש פון דעם גאנצן דיזיין פון די גלחים: פון דעם גאנצן „דיזיין” פון די כומרים האט די תורה ספעציפיש ארויסגענומען דעם ענין פון פאות הראש אלס דער עיקר איסור.
מגלח vs. מתגלח – די מעשה vs. דאס רעזולטאט
דער רמב”ם’ס ווערטער: „ומדבריהם למדנו שאין איסור אלא במגלח, אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח.”
פשט: דער עיקר איסור איז אויפ’ן מגלח (דער שערער), נישט אויפ’ן מתגלח (דער וואס ווערט געשארן). דער מתגלח איז נאר חייב אויב ער האט מסייע געווען (ער דרייט זיין קאפ, וכדומה). דער רמב”ם פסק’נט אזוי ווי רב אשי.
חידוש: דאס איז א שטיקל סתירה צו דעם כלל’דיגן פרינציפ וואס איז פריער אויפגעברענגט געווארן – אז דער עיקר ווארט איז וויאזוי דו קוקסט אויס (דאס טראגן פון דעם עבודה זרה’דיגן דיזיין), נישט די מעשה הגילוח. למעשה אבער האט די תורה מקפיד געווען אויף די מעשה פון „מקיף” זיין – דאס אפשניידן אליין. דאס ווערט פארגליכן מיט מאכן א געטשקע, וואו אויך די מעשה פון מאכן איז אסור, נישט נאר דאס האלטן.
מגלח את הקטן
דער רמב”ם’ס ווערטער: „והמגלח את הקטן לוקה.”
חידוש: ווייל די איסור איז אויף די מעשה (נישט אויף דער הבנה/שכל), איז דער גדול וואס שערט דעם קטן חייב מלקות. ווען די איסור וואלט געווען וועגן דער הבנה, וואלט מען געווען פטור ווייל א קטן האט נאכנישט קיין עבירות.
—
הלכה – אשה שגילחה פאת ראשו של איש: פטורה
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אשה שגילחה פטורה, שנאמר ‘לא תקיפו פאת ראשכם’, ובגלחם שערתם נאמר ‘לא יקרחו קרחה בראשם’.”
פשט: א פרוי וואס האט אפגעשוירן פאות ראש (סיי איר אייגענע, סיי פון אן אנדערן) איז פטור פון מלקות. דער מקור איז דער דרשה „כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף” — ווער עס האט א בארד (בל תשחית) איז מחויב אין בל תקיף, און א פרוי האט נישט קיין בארד, איז זי מופקע פון ביידע.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן עבד און אשה: א עבד איז יא חייב אין בל תקיף, כאטש ער האט א דין ווי א פרוי לגבי מצוות. דער תירוץ: דער פטור פון א פרוי איז נישט א כללי’דיגער פטור פון מצוות (ווי מצות עשה שהזמן גרמא), נאר א פטור וואס איז געבונדן אין גוף — א פרוי האט נישט קיין בארד. א עבד, וואס איז „א מין פרוי וואס האט יא א בארד,” איז דעריבער יא חייב, ווייל ביי אים איז דער גופני’דיגער תנאי ערפילט. דאס איז א חילוק צווישן א מהות’דיגער פטור (ווי מצות עשה שהזמן גרמא, וואו עבד = אשה) און א גוף’דיגער פטור (וואו עבד ≠ אשה).
2. קשיא אויף דעם טעם פון בל תשחית ביי פרויען: אויב דער טעם פון בל תקיף/תשחית איז פארבונדן מיט עבודה זרה (ווי דער רמב”ם האט פריער ערקלערט), פארוואס זאלן פרויען פטור זיין? דער דרשה „כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף” איז א טעכנישער לימוד, אבער נאך דעם טעם (עבודה זרה) איז שווער צו פארשטיין דעם פטור. אפשר ביי עבודה זרה איז אויך געווען נאר ביי מענער, אבער דער רמב”ם זאגט נישט אזוי.
3. [דיגרעסיע: ווארט „גלח” און „כומר”]: דער ווארט „גלח” קומט פון גילוח (שערן), ווייל די כמרים פלעגן גיין אנגעגאלט. א איד וואס שערט זיך הייסט „מגלח” (נישט „גלח”). דער ווארט „כומר” אין חז”ל און רמב”ם איז דער טערמין פאר א גויאישער כהן, און ס’איז פארבונדן מיט „כמרורים על לבבי” — א לשון פון מרה שחורה.
—
הלכה – כלל פון נשים במצוות: לא תעשה און עשה
דער רמב”ם’ס ווערטער: „כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל יטמא כהן למתים. וכל מצוות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בליל הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה.”
פשט: פרויען זענען מחויב אין אלע לאוין חוץ פון דריי (בל תקיף, בל תשחית, בל יטמא למתים — א כהנת איז מותר’ת להטמא). ביי מצוות עשה: מצוות שהזמן גרמא זענען פרויען פטור, חוץ פון קידוש, מצה, פסח, הקהל, שמחה.
חידושים:
1. דער פלאץ פון דעם כלל אין רמב”ם: דאס איז דער איינציגער פלאץ אין גאנצן ספר המדע (און אפשר אין גאנצן רמב”ם) וואו דער רמב”ם שטעלט אוועק דעם כללי’דיגן כלל פון נשים במצוות — א כלל וואס שטאמט פון א משנה אין קידושין. נישטא אזא כלל אנדערשוואו אין רמב”ם ווי א כלל פאר אלע מצוות.
2. ערשטע מאל אין ספר המדע: דאס איז דער ערשטער מאל אין דעם ספר וואס דער רמב”ם דערמאנט בפירוש אז א פרוי איז מופקע פון א מצוה. פריער (הלכות תלמוד תורה פרק א) איז געשטאנען אז נשים זענען פטור פון תלמוד תורה, אבער דארט איז עס געווען מער אין קאנטעקסט פון לערנען, נישט א כללי’דיגער כלל.
—
הלכה – טומטום ואנדרוגינוס
דער רמב”ם’ס ווערטער: „הרי אלו ספק, נוהגים בהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום. ואם עברו אינן לוקין.”
פשט: א טומטום (ספק איש ספק אשה) און אנדרוגינוס (האט סימנים פון ביידע) — מ’גייט מיט די חומרות פון ביידע. זיי זענען מחויב אין אלע מצוות (חומרי איש), אבער אויך אין חומרי אשה (ווי כיסוי ראש). אבער אויב זיי זענען עובר, באקומען זיי נישט מלקות, ווייל ס’איז א ספק.
חידושים:
1. חומרי האשה — וואס מיינט דאס? למשל כיסוי ראש (צודעקן די האר), נטות (צניעות-דינים). דער טומטום/אנדרוגינוס דארף סיי תפילין (חומרי איש) סיי כיסוי ראש (חומרי אשה).
2. ספיקא דאורייתא לחומרא — נישט מן התורה: דער רמב”ם זאגט אז זיי באקומען נישט מלקות ווייל זיי זענען ספק. דאס איז א ראיה אז דער רמב”ם האלט אז ספיקא דאורייתא לחומרא איז נישט מן התורה (נאר מדרבנן). ווייל אויב ס’וואלט געווען מן התורה, וואלטן זיי געקענט באקומען מלקות. דער חיוב איז „על צד הספק” — א דרבנן’דיגע חומרא.
3. פרויען און מלקות: פרויען קענען יא באקומען מלקות אויף זאכן וואס זיי זענען זיכער מחויב. דער טומטום/אנדרוגינוס באקומט נישט מלקות נאר ווייל ער/זי איז א ספק, נישט ווייל ער/זי איז א פרוי.
4. פראקטישע שוועריגקייט פון חומרא דזה וזה ביי לא ילבש: דער בעל הלבוש פרעגט א שטארקע קשיא: ביי א טומטום/אנדרוגינוס, וואס איז ספק איש ספק אשה, דארף מען חומרא דזה וזה — ער טאר נישט אנטון כאיש (אפשר איז ער א פרוי) און נישט כאשה (אפשר איז ער א מאן). אבער וויאזוי קען מען דאס פראקטיש מקיים זיין? ער מוז האבן א דריטע סארט מלבוש — א „מלבוש טומטום” — ווייל יעדע אנדערע אפציע איז אן איסור דאורייתא פון איין זייט. דער רמב”ם’ס שיטה איז אז ער דארף זיין קלאר אז ער איז א מין בפני עצמו — א טומטום/אנדרוגינוס, נישט קיין מאן און נישט קיין פרוי.
—
הלכה – אשה אסורה לגלח פאת ראש של זכר: לפני עור
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אפילו אשה מותרת לגלח פאת ראשה, אבל אסורה לגלח פאת ראשו של זכר, אפילו קטן אסור לגלח לו.”
פשט: כאטש א פרוי איז פטור פון בל תקיף אויף זיך אליין, טאר זי נישט מגלח זיין א מאן’ס פאות, ווייל דאס איז „לפני עור לא תתן מכשול.” אפילו א קטן טאר זי נישט מגלח זיין.
חידושים:
1. פטור vs. אסור: פריער האט דער רמב”ם געזאגט „פטורה” — דאס מיינט פטור פון מלקות. אבער דא ווערט קלארגעשטעלט אז „פטור” מיינט נישט „מותר” — זי טאר נישט מגלח זיין א זכר’ס פאות, ווייל עס איז אסור מצד לפני עור.
2. ראב”ד’ס מחלוקת: דער ראב”ד חולק אויף דעם רמב”ם בנוגע א פרוי וואס גאלט א מאן’ס פאות — דער ראב”ד מיינט עס איז נאר מדרבנן, נישט לפני עור דאורייתא. דער רמב”ם אבער מאכט עס א ממש’דיגער איסור.
—
הלכה – שיעור פאה: פערציג שערות
דער רמב”ם’ס ווערטער: „פאה זו שמניחין בצדע, לא נתנו בה חכמים שיעור. שמענו מזקנינו — מניח פחות מארבעים שערות.”
פשט: דער שיעור פון פאה (וויפיל מ’דארף איבערלאזן) — חכמים האבן נישט געגעבן א שיעור. דער רמב”ם האט א מסורה פון זיין זיידע אז מ’דארף איבערלאזן פערציג האר.
חידושים:
1. צוויי שיטות אין פאת הראש: (א) אנדערע ראשונים זאגן אז ס’איז א געוויסע פלאץ אויפן קאפ וואו מ’טאר נישט שניידן — ביז וואו מעג מען שניידן. (ב) דער רמב”ם’ס שיטה (ווי עס סאונדט פון „לא נתנו בה חכמים שיעור”) איז אז מ’מעג שניידן וויפיל מ’וויל, עיקר זאל בלייבן פערציג האר ערגעץ אויף די זייט פון קאפ.
2. קיין חיוב פון לאנגע פאות: אין א תשובת הרמב”ם פארענטפערט ער אז דער המון מיינט אז ס’איז דא א חיוב צו האבן לאנגע פאות, אבער אין אמת’ן איז נישטא אזא חיוב. דער עיקר איז נאר אז מ’זאל נישט מגלח זיין.
3. „שמענו מזקנינו” — א מסורה אן מקור: דער רמב”ם זאגט בפירוש אז ער האט נישט קיין מקור אויף דעם שיעור פון פערציג שערות — ער האט עס נאר געהערט אלס מסורה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל דער רמב”ם ברענגט עס אריין אין זיין ספר הלכה כאטש עס איז א מסורה אן א קלארן תלמודישן מקור. ס’מוז אבער זיין א שיעור — ווייל אויב איינער האט נאר איין האר, קען דאס דאך נישט גענוג זיין. נאר קיינער האט נישט פארמעל אראפגעלייגט דעם שיעור.
4. גירסאות: ס’זענען דא גירסאות וואו עס שטייט פיר (4) אנשטאט פערציג (40). דער אפיקי יהודה ברענגט א מקור פאר דער שיטה פון פיר. אויך שטייט „שמונים זקנים” — אכציג זקנים האבן דאס געזאגט.
5. פלאץ פון די פאה: די פאה מוז זיין אויף די זייט פון קאפ („בצדע”), נישט אינדערמיטן.
—
הלכה – מותר ללקט פאות במספרים
דער רמב”ם’ס ווערטער: „מותר ללקט הפאות במספרים. לא נאסר אלא השחתה של תער.”
פשט: מען מעג אראפנעמען פאות מיט א שער (מספרים). דער איסור איז נאר „השחתה” מיט א תער.
חידושים:
– דער חילוק צווישן „ליקוט” און „השחתה”: ליקוט מיינט צוזאמנעמען/אפשניידן אן ארויסרייסן פון דער שורש, אן דעם פגם פון השחתה וואס שניידט טיפער.
—
הלכה ו-ז – השחתת הזקן
דער רמב”ם’ס ווערטער: „דרך כל עובדי עבודה זרה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית את הזקן… חמש פאות יש בו: לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושבולת הזקן.”
פשט: דער טעם פון דעם איסור איז ווייל עובדי עבודה זרה האבן אזוי געטון. א בארד האט פינף פאות: אויבערשטער באק און אונטערשטער באק רעכטס, אויבערשטער באק און אונטערשטער באק לינקס, און שבולת הזקן (דער אונטערשטער שפיץ).
חידושים:
1. „פאות” ביי זקן מיינט די גאנצע בארד: דער רמב”ם לערנט אז „פאות” בנוגע זקן מיינט נישט ספעציפישע ווינקלען, נאר די גאנצע בארד — נאר אזוי ווי מען טיילט א בארד אין פינף חלקים. דאס מיינט אז אפילו נאר איין זייט אפשניידן איז שוין עובר.
2. לוקה חמש: ווער עס נעמט אראפ אלע פינף פאות באקומט פינף מאל מלקות — יעדע פאה איז א באזונדערע עבירה.
3. דווקא בתער: „ואינו חייב עד שיגלחנו בתער” — אויך ביי זקן דארף עס זיין מיט א תער, ווייל „לא תשחית” מיינט „גילוח שיש בו השחתה” — א תער שניידט טיפער.
4. במספרים — פטור אבל אסור: ווער עס גאלט זיין בארד מיט מספרים איז פטור. דער רמב”ם האלט לכאורה אז במספרים איז פטור אבל אסור.
5. חילוק אין לשון: ביי פאות הראש שטייט „ליקוט” און ביי זקן שטייט „מגלח” — אפשר ווייל „ליקוט” פאסט בעסער פאר פאות הראש.
6. פרוי: „ואשה מותרת להשחית זקנה אם היה לה” — א פרוי מיט א בארד מעג עס אפנעמען. און אויב א פרוי גאלט א מאן’ס בארד, איז זי פטורה (אבער לכאורה אסור).
—
הלכה – שפם (מאסטעטש)
דער רמב”ם’ס ווערטער: „והשפם מותר לגלחו אפילו בתער, והוא השער שעל גבי השפה העליונה. וכן השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא מגלחין קצתו כדי שלא יעכב אכילה ושתיה.”
פשט: דער שפם (אויבערשטע ליפ) איז מותר אפילו מיט א תער ווייל ער איז נישט איינע פון די פינף פאות. דער האר פון דער אונטערשטער ליפ — כאטש עס איז מותר — פירט מען זיך נישט אפצושניידן גאנץ, נאר א ביסל כדי עס זאל נישט שטערן עסן און טרינקען.
חידושים:
1. מוסולמענער מנהג: מוסולמענער האבן א מנהג דוקא אפצושניידן דעם שפם (גרויסע בערד אן מאסטעטש). דערפאר האבן אידן א מנהג דוקא נישט גאנץ אפצושניידן דעם שפם — כדי זיך צו אונטערשיידן פון זיי. מען שניידט נאר א ביסל, אבער נישט אזויפיל ווי מוסולמענער.
2. אריז”ל: דער אריז”ל הקדוש האט געזאגט מ’זאל נישט שניידן די גאנצע בארד, אבער ער זאגט אויך אז מ’זאל שניידן דעם שפם — מיט דעם זעלבן לשון „מעכב את האכילה”. דאס ווייזט ווי שטארק אנגענומען דער מנהג איז געווען.
3. [דיגרעסיע: מאכלות אסורות אין שפם]: א הומאריסטישע באמערקונג אז מענטשן וואס האלטן פון גרויסע מאסטעטשן האבן א פראבלעם מיט מאכלות אסורות וואס בלייבט הענגען אין די האר.
—
הלכה – העברת שער משאר הגוף: איסור דרבנן
דער רמב”ם’ס ווערטער: „העברת השער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערוה, אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים. והעובר מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין שער אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל מקום שמעבירין השער אנשים, אם העביר אין מכין אותו.”
פשט: אפשניידן האר פון אנדערע טיילן פון גוף (אונטער די ארעם, ערוה, א.א.וו.) איז נישט אסור מן התורה, נאר מדרבנן. ווער עס איז עובר באקומט מכת מרדות. דאס גילט נאר אין א פלאץ וואו נאר פרויען שניידן אפ אזעלכע האר. אבער אין א פלאץ וואו אויך מענער טוען עס, איז נישטא קיין איסור.
חידושים:
1. דער עיקר פון דעם איסור: עס איז נישט א סתם’דיגער איסור אויף שניידן האר, נאר ספעציפיש אויף שניידן האר אזוי ווי פרויען טוען. דערפאר, אויב אין א געוויסע פלאץ אויך מענער שניידן אפ זייערע האר, איז שוין נישטא קיין איסור — ווייל עס איז שוין נישט „תיקון נשים”.
2. רמ”א — מותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום: דער רמ”א מיינט: די העברת שער פון בית השחי ובית הערוה וואס מען רעדט פון בתער — דאס איז תלוי אין מנהג המקום. אבער במספרים מעג מען אומעטום, אפילו אין א מקום וואו נאר פרויען טוען עס, ווייל דער מנהג פון פרויען איז מיט א תער, נישט מיט מספרים. דעריבער איז מספרים קיינמאל נישט „כדרך אשה”.
—
הלכה – לא ילבש: עדי אשה / עדי איש
דער רמב”ם’ס ווערטער: „לא תעדה אשה עדי איש” — א פרוי זאל זיך נישט באצירן מיט תכשיטי איש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבש שריון, או שתגלח ראשה כאיש. „ולא יעדה איש עדי אשה” — כגון שילבש בגדים צבעונים וכלי (חלי) זהב, במקום שאין לובשין אותן כלי אלא נשים. הכל כמנהג המדינה.
פשט: ביידע ריכטונגען זענען אסור — א מאן טאר נישט אנטון פרויענישע קליידער/תכשיטים, א פרוי טאר נישט אנטון מענערישע. אלץ איז תלוי אין מנהג המדינה.
חידושים:
1. לשון „עדה” — מקור אומקלאר: דער רמב”ם נוצט דעם לשון „לא תעדה” / „לא יעדה” — פון לשון עדיים/תכשיטים. אבער דער פסוק אליין זאגט „לא יהיה כלי גבר על אשה” און „לא ילבש גבר שמלת אשה” — דער לשון „עדה” איז נישט דער לשון פון פסוק. עס איז אומקלאר פון וואו דער רמב”ם נעמט דעם לשון — אפשר פון א גמרא.
2. פרוי וואס גלחה ראשה כאיש: דער רמב”ם ברענגט אז א פרוי וואס גלחט איר קאפ כאיש איז אסור. אן אינטערעסאנטער פונקט: פריער האבן מיר געלערנט אז א פרוי מוז זיך גלייך מאכן (העברת שער), אבער דא איז אן איסור זיך גלייך צו מאכן אזוי ווי א מאן. דאס איז לכאורה איינע פון די סיבות פארוואס דער רמב”ם שטעלט די הלכות צוזאמען — ווייל ביי שניידן האר קומען אריין ביידע ריכטונגען פון „לא ילבש”.
3. הכל כמנהג המדינה: דער רמב”ם באטאנט אז אלץ איז תלוי אין מנהג — אויב אין א געוויסע מקום נאר פרויען גייען מיט א געוויסע תכשיט, טאר א מאן עס נישט אנטון, און פארקערט.
4. רמב”ם אין ספר המצוות — צוויי טעמים פאר דעם איסור: דער רמב”ם אין ספר המצוות ברענגט אז דער מנהג פון קרייץ-דרעסינג איז געווען ביי גוים פאר צוויי ריזענס: (א) לעורר את התאוה והשחיתות — צו מישן מענער און פרויען, (ב) עבודה זרה — עס איז געווען א דרך אין עבודה זרה. דאס ווייזט אז דער איסור האט א ברייטערע באדייטונג — עס גייט אויך אריין אין הלכות וויאזוי א איד טוט זיך אן בכלל.
—
הלכה – מלקט שערות לבנות / צובע שערו
דער רמב”ם’ס ווערטער: „מלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו — משערה אחת לוקה, משום שעוטה עדי אשה.” „וכן אם צבע שערו שחור משערה לבנה אחת — לוקה.”
פשט: ארויסנעמען ווייסע האר פון צווישן שווארצע, אדער פארבן ווייסע האר שווארץ, איז אסור משום לא ילבש, ווייל דאס איז א פרויענישע זאך פון זיך פוצן.
חידושים:
1. קיין „מנהג המדינה” דערמאנט: ביי מלקט שערות לבנות און צובע שערו זאגט דער רמב”ם נישט דעם לשון „מנהג המדינה” — אין קאנטראסט צו די פריערדיגע הלכה וועגן מלבושים. פוסקים רעדן וועגן דעם — אז אפשר איז אויך דא מנהג המדינה, אבער עס שטייט נישט בפירוש.
2. א פרוי האט נישט קיין בארד — סאו וויאזוי איז דאס „כדרך אשה”? דער תירוץ: עס איז נישט ספעציפיש וועגן בארד, נאר די זאך פון זיך מאכן שיין/יונג איז א „מנהג אשה” — דאס איז א פרויענישע מעשה.
—
הלכות כתובת קעקע
הגדרת כתובת קעקע
דער רמב”ם’ס ווערטער: „כתובת קעקע האמורה בתורה — הוא ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונים הרושמים. וזהו מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לאותו עבודה זרה.”
פשט: כתובת קעקע (טאטו) — מען קראצט אריין אין דער הויט און לייגט אריין פארב. דאס איז געווען א מנהג פון גוים צו באצייכענען זיך אלס עבדים פאר זייער עבודה זרה.
חידושים:
1. פארוואס דער רמב”ם שטעלט עס דא: דער רמב”ם לייגט כתובת קעקע אריין אין דער זעלבער קאטעגאריע ווי לא ילבש, ווייל ביידע זענען זאכן וואס מען טוט מיט דעם גוף — עס גייט אריין אין הלכות וויאזוי א איד באהאנדלט זיין גוף.
2. טעם פון דעם איסור — „עבדי הם ולא עבדים לעבדים”: ביי גוים האט מען אריינגעקריצט אין דעם גוף פון א עבד — אזוי ווי מען האט געטון ביי פארקנעכטע אידן, אזוי ווי אויף א בהמה („כבני מרון” — מען לייגט ארויף א נומער). דער צוועק איז צו מאכן א מענטש אז ער איז נישט קיין מענטש, ער באלאנגט פאר איינעם. א איד איז נישט קיין עבד — „עבדי הם ולא עבדים לעבדים”. א איד האט די זכות צו דינען דעם אייבערשטן, נישט צו זיין באצייכנט אלס אייגנטום.
3. [דיגרעסיע: „צו וועלכע רבי באלאנגסטו?”]: ווען מען פרעגט איינעם „צו וועלכע רבי באלאנגסטו?” זאל ער זאגן „איך באלאנג נישט” — ווייל אויב יא, איז דא א שאלה פון כתובת קעקע. „אפשר כתובת קעקע מיינט ווען מ’שרייבט אריין אין זייער ‚אנשי שלומינו’ בוך — דאס איז א היינטיגע כתובת קעקע.”
כתב ולא קעקע / קעקע ולא כתב
דער רמב”ם’ס ווערטער: „כתב ולא רשם בצבע, או רשם בצבע ולא כתב בשריטה — פטור. עד שיכתוב ויקעקע. באיזה מקום בגופו, בין איש בין אישה — לוקה.”
פשט: מען דארף ביידע חלקים — שריטה (קעקע) און אריינלייגן פארב (כתובת). נאר איינס אן דאס אנדערע — פטור.
חידושים:
1. „פטור” — פטור אבל אסור?: „פטור” מיינט געווענליך פטור אבל אסור — דאס איז א כלל אין חומרותא, און מיר האבן שוין געזען אפאר מאל אין רמב”ם וואו „פטור” מיינט פטור אבל אסור. אבער עס בלייבט א שאלה — צי דאס אפליקירט זיך אויך דא. למשל: אויב איינער שרייבט מיט א מארקער אויף א מענטש (אן שריטה), איז עס מדרבנן אסור? דאס בלייבט אומגעלייזט.
דער שרייבער vs. דער נכתב
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אבל זה שכתבו על בשרו… אינו חייב אלא אם סייע כדי שיעשה המעשה. אבל אם לא עשה כלום אלא ישב לו עד שכתבו עליו, אינו לוקה.”
פשט: דער איסור כתובת קעקע פאלט אויפן מאכער. דער מענטש אויף וועמען מ’מאכט דעם טאטו איז נאר חייב אויב ער האט אקטיוו געהאלפן.
חידוש: דער *טעם* פון דעם איסור איז אויסצוקוקן ווי א גוי, אבער דער *מעשה איסור* איז דאס טון אליין. דעריבער, אויב דער מענטש זיצט פאסיוו און לאזט מ’זאל אים א טאטו מאכן, איז ער פטור פון מלקות.
—
הלכות שריטה על המת
דער רמב”ם’ס ווערטער: „השורט שריטה אחת על המת… ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. אחד ישראלי ואחד כהן.”
פשט: דער איסור פון שריטה אויף א מת גילט סיי פאר א ישראל סיי פאר א כהן, כאטש דער פסוק שטייט לעבן כהנים.
חידושים:
1. „שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד, לוקה חמש”: ביי איין שריטה אויף חמשה מתים, ס’איז דאך איין מעשה — פארוואס חמש מלקיות? דער תירוץ: ס’איז פינף כוונות, יעדע כוונה פאר אן אנדער מת, און פינף כוונות קענען מאכן פינף איסורים. דער יסוד איז אז ביי ישראל שטייט „על כל אחת ואחת” — מ’האט אים מתרה געווען ביי יעדע מת באזונדער.
2. שריטה און עבודה זרה: „ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים” — ביי עבודה זרה האט מען זיך געקראצט מיט כלים. דער מנהג עבודה זרה איז געווען מיט א כלי, און אויף א מת אן א כלי. מ’שטראפט ביידע, אבער שריטה פאר עבודה זרה איז לכאורה חמור’ער ווייל ס’איז מער קאנעקטעד צו עבודה זרה.
3. [דיגרעסיע: שיעיטישע מנהגים]: ביי שיעיטישע מוסלימען איז פאראן אזא מנהג פון זיך שניידן אויף זייערע טויטע (אשורא). אפשר איז דאס א חיקוי טעות פון ביידע — סיי עבודה זרה סיי אבילות.
—
הלכות לא תתגודדו — צוויי דרשות
דער רמב”ם’ס ווערטער: „בכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה. והוא שאמר לא תתגודדו, שדרשו חז”ל לא תעשו אגודות אגודות.”
פשט: דער רמב”ם ברענגט ביידע פשטים אויף „לא תתגודדו” — סיי שריטה אויפן גוף, סיי לא תעשו אגודות אגודות (נישט מאכן פארשידענע גרופעס). ביידע זענען מדאורייתא, אזוי ווי ביי „לא תחנם” וואו מערערע דרשות זענען אלע מדאורייתא.
חידושים:
1. דער רמב”ם’ס שיטה קעגן אנדערע ראשונים: אין דער גמרא משמע אז שני בתי דינים בעיר אחת איז א היתר גמור — אויב מ’ווייסט אז איינער איז א וויזשניצער און איינער א בעלזער, איז עס ווי צוויי שטעט און נישט קיין סתירה. אבער דער רמב”ם לערנט פארקערט — שני בתי דינים בעיר אחת איז גראדע דער עיקר איסור, ווייל דאס גורם די גרעסטע מחלוקת.
2. דער רמב”ם’ס יסוד פון איין בית דין: דער רמב”ם האט זייער שטארק געהאלטן אז ס’איז מיסודי התורה אז ס’זאל זיין איין בית דין וואס פירט. ער האט געדענקט די סנהדרין פיל מאל, און ער האט זיך פארנומען אז אלע אידן זאלן גיין מיט די זעלבע הלכה, איין מהלך, איין וועג.
3. דער קשר צו עבודה זרה: „אגודות אגודות” האט אן אמת’ן קשר צו עבודה זרה — אלע אידן דינען איין באשעפער, גייען איין וועג. צעטיילונג אין אגודות איז א בחינה פון עבודה זרה.
4. [דיגרעסיע: אריגינעלע דרשה — „על המת” און מחלוקת]: „לא תתגודדו” שטייט ביי „על המת” — ווען דער גרויסער ראש בית דין לעבט, איז איין בית דין. ווען ער שטארבט, הייבט זיך אן די שאלה ווער איז דער ממלא מקום, און יעדער צעטיילט זיך — ווער איז דער אמת’ער יורש, ווער פארשטייט אמת’דיג די תורה. אז אידישקייט „לעבט” (ס’איז דא נביאים, בית דין), איז אחדות; ווען ס’איז „טויט”, קומט צעטיילונג.
5. [דיגרעסיע: עסקנות ווי עבודה זרה]: עסקנות (פאליטישע מאניפולאציע) איז א סארט עבודה זרה, רעלעוואנט צו „לא תתגודדו”.
—
הלכות קרחה על המת
דער רמב”ם’ס ווערטער: „וקורח קרחה על המת… ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. אחד ישראל ואחד כהן.”
פשט: מ’טאר נישט אויסרייסן האר פון קאפ אויף א מת. „בין עיניכ
ם” מיינט אויפן פראנט פון קאפ (ווי תפילין), אבער ס’גילט אויפן גאנצן קאפ, ווייל אנדערע פסוקים זאגן „בראשם”.
חידושים:
1. שיעור קרחה: „כדי שתיראה כגריס פנוי בלא שער” — א פלאץ גרויס ווי א גריס וואס איז ליידיג פון האר.
2. אופן פון קרחה: „אחד הקורח ביד ואחד בסם” — סיי מיט דער האנט רייסן, סיי מיט א כעמיקאל.
3. חמש קרחות בבת אחת: דער רמב”ם ברענגט דעם פאל פון „חמש אצבעותיו בסם והניחן חמש מקומות בראשו” — ער האט אריינגעטונקען פינף פינגערס אין סם און געלייגט אויף פינף פלעצער. כאטש ס’איז איין מעשה און איין התראה, לוקה חמש, „שהרי כולן באו כאחת.” דער חידוש: דאס וואס „כולן באו כאחת” מאכט אז די איין התראה קען גיין אויף אלע פינף. געווענליך וואלט מען געזאגט אז פינף פינגערס זענען ווי פינף באזונדערע מעשים, אבער דא איז עס איין מעשה מיט פינף רעזולטאטן.
4. קרחה נאר על המת: „הקורח ראשו… על צרה אחרת — פטור. ואינו לוקה אלא על מת בלבד, או על שריטה לעבודה זרה.” קרחה לעבודה זרה איז נישט מפורש אין פסוק (נישט ווי שריטה). דער רמב”ם איז מודה אז קרחה איז א מנהג הבלים פון גוים, און די תורה האט עס גע’אסר’ט ווייל עס איז א גוי’אישער מנהג.
—
הלכה – קרחה/שריטה אויף חבירו: כללי דין
דער רמב”ם’ס ווערטער: „הקורח קרחה בראשו של חבירו… הרי זה ספק אם חייב מכות על בשרו של חבירו. ואם חבירו מסייעו, שניהם מזידין, שניהם לוקין. ואחד שוגג ואחד מזיד — המזיד לוקה.”
פשט: איינער וואס רייסט אויס יענעם’ס האר — ס’איז א ספק אויב ער איז חייב מלקות. אויב דער נפעל האט געהאלפן (מסייע), זענען ביידע חייב. אויב איינער איז שוגג און איינער מזיד, דער מזיד באקומט מלקות.
חידושים:
1. דין שוגג ומזיד ביי מגלח ונתגלח: ווען איינער איז א שוגג און דער אנדערער א מזיד, איז יעדער נידון לפי זיין מצב — דער מזיד באקומט מלקות, און דער שוגג ברענגט אן עולה. מ’זאגט נישט אז ווייל דער נתגלח איז געווען א שוגג, איז דער מגלח אויטאמאטיש פטור.
2. כלל פאר דעם גאנצן פרק: אלע הלכות פון דעם פרק (כתובת קעקע, שריטה, קרחה) האבן דעם זעלבן דין: ביי א זאך וואס ווערט געטון *צו* דעם מענטש, דער *טוער* איז חייב. דער מענטש וואס ס’ווערט צו אים געטון איז נאר חייב אויב ער איז מסייע — און דאס איז א לאו שיש בו מעשה (ווייל דער סיוע איז א מעשה), און ער באקומט מלקות.
—
כללי’דיגער יסוד פון דעם גאנצן פרק — סיכום
חידוש — א כלל’דיגער יסוד וואס פאראייניקט אלע הלכות פון דעם פרק: אלע הלכות אין דעם פרק האבן דעם זעלבן מהלך — עס האנדלט זיך מיט זאכן וואס ווערן געטון אין דעם גוף פון דעם מענטש, און עס ווערט נישט געטון דורך זיך אליין (נאר דורך אן אנדערן). דער וואס טוט עס איז חייב, אבער דער וואס עס ווערט צו אים געטון איז אויך חייב אויב ער איז מסייע. און עס איז א לאו שיש בו מעשה (דערפאר לוקין עליו).
דאס גילט גלייך פאר אלע זעקס מצוות אין דעם פרק:
1. פיאות הראש — מ’שניידט נישט די פיאות
2. השחתת הזקן — מ’איז נישט משחית דעם בארד
3. לא ילבש — מ’גייט נישט אין פרויען’אישע בגדים
4. כתובת קעקע — מ’מאכט נישט קיין טאטוירונג
5. שריטה — מ’מאכט נישט קיין שריטה
6. קרחה — מ’מאכט נישט קיין קרחה
חידוש — דער טיפערער מהלך פון דעם פרק: דער גאנצער פרק האנדלט וועגן וויאזוי אן איד’ס גוף דארף אויסזען — אנדערש פון עבודת כוכבים. דאס איז דער שייכות פארוואס דער רמב”ם שטעלט אלע דאזיגע הלכות צוזאמען אין הלכות עבודה זרה — עס זענען אלע דינים וואס באשטימען דעם אויסזען פון א איד’ס גוף, אז ער זאל זיך אפשיידן פון די דרכי העכו”ם און עבודה זרה.
דאס איז דער סוף פון הלכות עבודה זרה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י”ב – פאות הראש, פאות הזקן, ומלבוש
הקדמה: דער פלאץ פון די מצוות אין הלכות עבודה זרה
מיר גייען לערנען הלכות עבודה זרה פרק י”ב, די צוועלפטע פרק פון הלכות עבודה זרה, און דאס איז אין ספר המדע, דאס איז דער רמב”ם’ס ספר וואס הייסט משנה תורה.
דער פרק איז אן אינטערעסאנטער פרק, ווייל מיר האבן געלערנט אין אנהייב הלכות עבודה זרה אז ס’איז דא 51 מצוות וואס זענען קאנעקטעד מיט די איסורים פון עבודה זרה. די לעצטע פאר מצוות זענען מצוות וואס דער רמב”ם האט געהאלטן אז דער טעם פון די מצוות, אדער אפשר אפילו די גדר פון די מצוות אין א געוויסע וועג איז, אז מ’זאל נישט טון אזויווי די מנהגים פון עבודה זרה.
מיר האבן שוין בעצם געזען א פאר זאכן וואס זענען אסור ווייל זיי זענען מנהגי עבודה זרה, אזויווי מאכן אן אשרה אדער א מצבה, אדער אפשר מעונן, אפילו מנחש, וואס איז מנהג עבודה זרה. ס’איז נישט ממש עבודה זרה אליינס, ס’איז מנהג, אבער יענע קען מען נאך אלץ פארשטיין אז זיי זענען קאנעקטעד מיט עבודה זרה.
גייט עס דא א גרופע מצוות וואס זענען פלעין די מנהג, די דרכים פון די עובדי עבודה זרה? קען זיין אז ער האט געהאלטן אז דאס איז א סטייל וואס די עובדי עבודה זרה האבן ליב, איך ווייס נישט. און דער רמב”ם האט אריינגעלייגט די הלכות פון די מצוות אין הלכות עבודה זרה. אגב, מיר וואלטן זיי געלייגט אין אנדערע פלעצער, אפשר אין יורה דעה, ס’איז דאך נאר שטייט אין יורה דעה, מיין איך.
סאו איינע פון די מצוות איז פאות, פאות פון די קאפ, פאות פון די בארד, לא תלבש אשה כלי גבר, אזא זאך וואס מיר רופן די סילבארש, יא, מ’זאל נישט גיין פרוי’דיגע קליידער אדער פארקערט. כתובת קעקע, און שרט לנפש, זיך קראצן ווען א מענטש שטארבט, מאכן א קרחה ווען א מענטש שטארבט.
די אלע הלכות, אינטערעסאנט, אלע זענען הלכות פון די באדי, רייט? פון די באדי און די לבוש. האט עס צו טון אפשר מיט וואס דער רמב”ם האט געזאגט…
Chavrusa: חוקות הגוי.
חוקות הגוי, געדענקסטו? ער האט געזאגט אז ס’איז דא צוויי סארט חוקות הגוי, אדער בשערם ולבושם. די אלע האבן עפעס מיט שערם ולבושם.
דער רמב”ם’ס שיטה אין טעמי המצוות
איך מיין, ס’קען זיין אז ס’האט אפשר צו טון מיט דעם רמב”ם’ס שיטה אז מ’דארף אייביג פארשטיין די טעמי המצוות. אנדערע ראשונים האבן געזאגט, ס’איז נאך א מצוה, נישט יעדע מצוה דארף מען וויסן עגזעקטלי אין וועלכע קאטעגאריע. אבער דער רמב”ם, וואס איז יוסף ביי אים די טעמי המצוות, ער דארף אז אלעס זאל שטימען.
וואס גייט אן אז איינער טוט חובל בחברו? האט דער רמב”ם געזאגט, ס’איז א שיינע תורה, אז אויב דער מענטש גייט נישט האבן קיין נארמאלע, קלארע וויזשאן אויף די וועלט, גייט ער גרינג אריינפאלן ביי עובדי עבודה זרה, ער גייט גרינג אדאפטן שקרים און אזוי ווייטער. סאו דא אויכעט, נישט זיין דומה מיט די מלבושים און מיט די אויסזען צו…
חידוש: די הלכות זענען אין הלכות עבודה זרה
ניין, אבער ס’איז נאך אלץ א חידוש אז דער רמב”ם האט עס געשטעלט אין הלכות עבודה זרה. ס’איז א חידוש, ווייל למשל ערלה, דער רמב”ם אויך אז ס’איז וועגן עבודה זרה, ער האט געהאט א מנהג דאכצעך צו עסן ערלה צו עפעס אזוי.
איך גלייב נישט אז דער רמב”ם וואלט געזאגט, למשל, ס’איז דא די הלכה פון אז יהרג ואל יעבור איז אפילו אויף זאכן וואס האבן נאר א שייכות אין עבודה זרה. דער רמב”ם האט עס נישט געזאגט גראדע, ס’קען זיין טאקע אז דער רמב”ם איז נישט אזוי ווי תוספות, ווייל למשל, ס’איז נישט שווער צו זאגן אז איינער וואס שניידט אפ זיינע פאות איז עובר מיט דעם אויף אביזרייהו דעבודה זרה, אדער איינער וואס טוט שרט לנפש.
ס’איז אפילו לויט’ן רמב”ם איז אפשר אויך דא לעוועלס פון עבודה זרה. ס’איז דא ממש עבודה זרה עבודה זרה, מאכן א געטשקע אדער איך ווייס, א שייערע, און ס’איז דא זאכן וואס איז שוין ווייטער, אבער ס’איז נאך אלץ אין די זעלבע קאטעגאריע אין די 51 מצוות פון עבודה זרה. איך גלייב נישט אז דער רמב”ם וואלט געזאגט, לאמיר זאגן אויב דער רמב”ם, לאמיר קוקן אין אנדערע פלעצער, אויב דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף זיך מוסר נפש זיין אויף אלעס וואס איז אביזרייהו, איך גלייב נישט אז מ’דארף זיך מוסר נפש זיין אויף די אלע 51 מצוות.
פארגלייך צו גילוי עריות
רייט, אבער איך טראכט יעצט, יעצט קען איך פארשטיין אביסל בעסער, איך האב עס מיר אלעמאל שווער געפרעגט. אה, איך האב דיר געזאגט אז איך האב נישט קיין קלארע ראיה, אנטשולדיגט, איך האב נישט געברענגט קיין ראיה. אז דער רמב”ם האט געזאגט אז מ’טאר נישט זיין לבוש על המקום וואס איז בגדר עבודה זרה. אויב איז עס מן הסתם נישט פשוט אזוי ווי גילוי עריות.
גילוי עריות האט ער אויך געזאגט אז מ’טאר זיך נישט געפונען אין א סתימה אחרי הגדר, און אפילו ס’איז נאר קוקן אויף א פרוי, ס’איז נאר אן ענין פון צניעות, ס’איז נאר א דרבנן. אקעי, דארט איז עס נאר א דרבנן, דארט איז עס א נייע גזירה. אבער דא זעט אויס אז ס’איז נישט ממש עבודה זרה. ס’איז זיכער אז ס’איז דא אזא מצוה.
דער רמב”ם’ס שיטה: וויאזוי ס’זעט אויס א איד באלאנגט צו עבודה זרה
אבער יעצט כאפ איך, די אנדערע מאל וואס איך לערן עס פארשטיי איך שוין אביסל בעסער. אז דער רמב”ם האט דאך געזאגט אין פרק י”א פון חוקות הגוי, אז ס’איז דא כשם שישראל מובדלים מן הגוים בדעותם ובמדותם ובדעתם, אזוי דארפן זיי זיין מובדל במלבושיהם ובשאר מעשיהם. און אויף דעם איז דא געוויסע מצוות.
דאס הייסט, אויב מ’פרעגט, לאמיר זאגן אזוי, אויב מ’פרעגט, וויאזוי זעט אויס א איד? וואס איז א איד? אקעי, די עיקר פון א איד איז אמונה. מ’איז נישט כופר בעבודה זרה, מ’איז נישט כופר בעיקר. א איד איז איינער וואס דינט נישט עבודה זרה. אקעי, וויאזוי זעט אויס א איד? א איד גייט מיט א בארד און פאות.
סאו, די גוים האבן געוואלט האבן פאות, אונז קוקן מיר אן, יא, ס’איז אינטערעסאנט. אונז טראכטן אזוי ווי דער רמב”ם אביסל. וואס איז א איד? א איד האט א אידישע פנים, ער גייט מיט א בארד און פאות. אדער ער לאזט נישט שניידן שבת זיין בארד און פאות, וואטעווער די הלכה איז פונקטליך. משא”כ א גוי, א געטשקע האט א בארד און פאות. א גוי האט נישט קיין בארד און פאות.
ניין, בארד און פאות איז סתם נאך א מצוה, אזוי קען א ליטוואק זאגן, ס’איז נאר נאך א מצוה, ס’איז נישט דאס מאכט א איד. ניין, ווייל דער רמב”ם איז אמת אז דאס מאכט א איד, ווייל דאס איז די תורה וויל מבדיל זיין אידן פון גוים. ס’איז אמת אז ס’איז דא נאך זאכן, אזוי ווי סייעתא דשמיא האבן מיר גערעדט, איז אויך “ואבדיל אתכם מן העמים”, אבער “ינתן שלום בחילינו”, ס’איז נישט די צורה פון וויאזוי ס’זעט אויס א איד, ס’איז נישט די וויזשועל.
שם, לשון, מלבוש, למשל, די אידן וואס זענען געווען אין מצרים האבן זיך אפגעטיילט פון עבודה זרה, איז דאך שם, לשון, מלבוש. ס’קען זיין אז לשון מיינט די לשון וואס איז געזאגט געווארן בכהאי גוונא, ער מאכט נייע ווערטער וואס האט נישט עבודה זרה’דיגע ווערטער. אבער די כוונה איז, די מלבוש, די שם, זיי האבן געזען “לא שם אלהים אחרים לא תזכירו”, און מען זאל נישט זאגן די נעמען פון עבודה זרה אפשר.
אבער יא, מען זעט אז די זאך וויאזוי ס’זעט אויס א איד, וויאזוי ער פירט זיך א איד אין זיין גוף, די בעיסיק אויסזען, האט דער רמב”ם געהאלטן אז דאס באלאנגט צו עבודה זרה. ס’איז זייער זייער שיין צו באטראכטן אזוי. ס’איז ממש דער רמב”ם האלט אז וויאזוי ס’זעט אויס א איד, די בארד און פאות.
איך מיין אז דער רמב”ם זאגט עס בפירוש אין ספר המצוות וואס מיר האבן עס געלערנט, איך געדענק איך האב עס אנגעמערקט, אז ס’איז נישט סתם, א מענטש קען זאגן, “אה, פאות איז סתם אן איסור, מ’טאר נישט שערן, ס’איז נישט קיין חלק וויאזוי ס’זעט אויס.” ס’איז יא, די תורה וויל גראדע אז א מענטש זאל גיין מיט א בארד.
למעשה איז די איסור אז מ’טאר נישט שניידן אינגאנצן אפ מיט א תער, אמת. מ’קען טרעפן, די ווארט איז נישט אזוי שטארק אז מ’זאל יא גיין מיט בארד און פאות, נאר מ’זאל נישט אויסקוקן אזויווי עובדי עבודה זרה, און נישט מאכן די העירקאטס פון עובדי עבודה זרה. אבער איך מיין אז ס’איז זיכער לויט’ן רמב”ם, זיכער ביי א בארד, איך געדענק דער רמב”ם זאגט כמעט בפירוש אין ספר המצוות, אז א איד זאל גיין מיט א בארד. מ’קען טרעפן א היתר אז מ’שניידט זיך אן א תער, נאו פראבלעם, אבער ס’איז זיכער אז די אידישע צורה, די אפגעקערטקייט פון עבודה זרה, איז ער גייט מיט א בארד.
פאות איז אפשר אביסל ווייניגער, ווייל ס’מיינט נאר נישט מאכן אזויווי די גוים, דו דארפסט נישט שניידן אזוי, מאכסטו נישט אזוי. נישט קיין לאנגע פאות, דאס איז שוין זיכער נישט ממש א מצוה, אבער…
די פרינציפ: נישט טון אזויווי זיי
ס’איז אינטערעסאנט, ס’קומט אן אז די הלכות עבודה זרה, ס’איז דא זייער אסאך מצוות אז מ’זאל נישט טון אזויווי זיי, אפילו דו טוסט עס נישט. זיי האבן געמאכט ביימער לעבן זייער עבודה זרה, דו מאך נישט קיין בוים לעבן די מזבח. ס’איז נישט אז ס’איז עפעס ראנג מיט א בוים, אדער ס’איז ראנג עפעס מיט די העיר סטייל.
מ’קען אלעמאל זוכן, וויבאלד ס’איז דא א פראבלעם, ווייל אויב די וועלט טוישט זיך און ס’איז נישטא קיין עובד עבודה זרה וואס טוט אזוי, וואס איז יעצט? דאס איז דאך זיכער, און מ’זאגט נישט אז די הלכה איז אז מ’זאל זיך קוקן אין די מעגעזין וויאזוי א גוי זעט היינט אויס, און דאס איז דאס וואס קוקט אויס אנדערש.
אז ס’איז אויך אין יענץ. יענץ איז דאך אלעס אמת, איך טאר בכלל נישט “לא תלכו בחוקותיהם”, וויאזוי זאגט בית יענץ. ס’איז פלאס, סיי וואס די גוים האבן אמאל געטון, סיי אויב ס’איז עפעס א זאך וואס איז מיוחד פאר די גוים, פאר די עובדי עבודה זרה היינט, טאר מען עס אויך גארנישט טון. ס’איז ביידע.
ס’קען זיין, מען דארף נאך אפשר פארשטיין, איך ווייס נישט אויב ס’איז אן עבודה אויף די אלע זאכן, אבער איך מיין אז מ’וואלט געדארפט קענען טרעפן עפעס א וועג וויאזוי, למשל די מצבה, אדער למשל די פאות, ס’איז דא עפעס א מינינג דערין. איך ווייס נישט וואס די מינינג איז, אבער אפשר איינער וואס ווייסט עפעס די עסטעטיקס פון א מענטש, ס’איז דא עפעס א ריזען פארוואס די עובדי עבודה זרה האבן דווקא געשניטן אזוי, און ס’איז דא עפעס א ריזען פארוואס דער אייבערשטער דארף… איך ווייס נישט, עפעס דארף מען זאגן. ווייל נישט אז עפעס איז עפעס א שוין.
Chavrusa: פאר איז זייער ארכיטעקטור שטייט, די האבן אונז נעכטן געלערנט.
הלכה א: הקפת פאת הראש
שוין, גיימיר לערנען אינעווייניג. זאגט דער רמב”ם: “אחד המגלח פאת ראשו”, דער ראש האט עקן, אזוי ווי א פילד האט פאות, די עקן, דא אן עק, דא אן עק, די עקן אין די קאפ, זאל מען זאל נישט אפשניידן די עקן, “כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהם”, ווייל ס’איז נישט מגלח זיין אזוי ווי די עובדי עבודה זרה און זייערע כומרים פלעגן עס טון. שנאמר, אזוי שטייט דער פסוק, “לא תקיפו פאת ראשכם”.
חיוב על כל פאה ופאה
זאגט דער רמב”ם, “וחייב על כל פאה ופאה”, ווייל ס’שטייט א לשון פאה, א לשון יחיד, אז יעדע פאה, יעדע ווינקל אין די קאפ, איז אן עקסטערע חיוב. לפיכך, “המגלח שני צדדיו” של אחד שהוא מגלח זיינע ביידע זייטן פון די קאפ, “אפילו בהעלם אחד והתראה אחת”, אפילו אויב ער טוט עס בהעלם אחד והתראה אחת, “לוקה שתים”, מ’קומט אים צוויי מלקיות. פארוואס איז אזוי? ווייל אויב ער וואלט עס ווען געטון מיט צוויי מאל און מיט צוויי התראות, וואלט ער געווען חייב צוויי מאל אויף די זעלבע לאו. יעצט איז ער חייב צוויי מאל ווייל יעדע פאה איז א לאו פאר זיך.
הלכה ב: מגלח פאות בלבד vs. מגלח כל הראש
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “אחד המגלח פאות בלבד ומניח שער כל הראש”, ס’איז נישט קיין חילוק פונקטליך וויאזוי מען טוט עס צו, מ’שניידט נאר די עקן און מ’לאזט איבער די רעסט אין די קאפ. און ס’איז נישט קיין חילוק… דער רמב”ם האט איינמאל געזאגט וויאזוי מ’טאר נישט שניידן.
ניין, ס’איז דאך דא א מצוה וואס דער רמב”ם איז מסביר די הלכה. דאס הייסט, דארף זיין דער מנהג הכומרים, אדער מנהג, איך ווייס נישט, נאר די כומרים אדער יעדער איינער, איז געווען דער מנהג דווקא צו שניידן ארום און ארום און צו לאזן אינמיטן. ווייל א מענטש קען טראכטן, רייט, א בלורית, צוויי סארט בלורית, איין סארט בלורית.
אבער ס’איז דאך א מענטש קען דעמאלטס איז ער טאקע עובר, ווייסטו? ער איז עובר אויף “לא תקיפו”, ער האט געשניטן מיט א תער אויף אן אופן וואס איז אסור, און “ובחוקותיהם לא תלכו”. ווייל דער רמב”ם האט דאך געמיינט אז “לא תקיפו” איז נאר עובר אזוי. איינער גאלט זיך אפ די גאנצע קאפ, רייט, זעט ער זיך שוין נישט אויס ווי די גלחים, אבער דאך האט ער געטון א געוויסע מעשה אזוי ווי די גלחים מיט’ן אפשניידן די פאות.
איינער וואס איז מגלח כל הראש איז אויך לוקה. רייט, איינער וואס איז מגלח פאותיו אבל לא כל הראש, וואס דעמאלטס מאכט ער נאך די גלחים, און אזויווי אונז האבן מיר נעכטן געלערנט אז לכאורה דעמאלטס איז ער עובר אויך אויף “ובחוקותיהם לא תלכו”. איינער וואס איז מגלח כל הראש, אה, מעגליך ער זעט עניוועי נישט אויס ווי די גלחים, אבער ער האט געטון די איסור פון פאות ראשו, און “העובר גילח הפאה לוקה”.
חידוש: די תורה האט אויפגעפיקט די פאות הראש פון דעם גאנצן דיזיין
ס’איז אינטערעסאנט, אונז האבן מיר נישט געזאגט צו די תורה, ווען די תורה איז… ס’איז דאך פון די דיזיין פון די גלחים האט די תורה אויפגעפיקט די זאך, די פאות הראש, דאס איז די עיקר איסור. דאס איז די פשט. לכאורה דארף מען… אויב מען וויל… מען זאגט אז דער רמב”ם זאגט מען זאל פארשטיין טעמי המצוות, וואלט איך געטראכט אז די טעם איז נישט גענוג צו זאגן אז ס’איז געווען גראדע די מנהג פון די גוים. ס’מוז זיין אז די גוים האבן געהאט א פשט אין דעם. איך וואלט געוואלט פרעגן די גלחים, היינט איז נישט די מנהג, אבער אמאל… איך וואלט געוואלט פרעגן די גלחים פון אמאל וואס איז די ריזן וואס זיי האבן געהאט, אפשר האבן זיי געהאט א הסבר פארוואס איז עס אזוי. איך ווייס נישט.
יא, שוין, ווייטער.
יא, גוט. “ומדבריהם למדנו שאין איסור אלא במגלח”. דער מגלח, דער שערער, דער וואס טוט די מעשה. “אבל המתגלח אינו לוקה, אלא אם כן סייע למגלח”. נאר אויב ער האט געהאלפן דעם מגלח.
חידוש: די איסור איז אויף די מעשה, נישט אויף דאס אויסזען
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל דא האסטו מיר לכאורה געזאגט אז די עיקר ווארט איז וויאזוי דו קוקסט אויס, נישט וויאזוי די מעשה הגילוח. ס’איז דאך די מעשה אז דו טראגסט די דיזיין. אבער למעשה, די תורה האט מקפיד געווען אויף די מקף זיין, אויף די מעשה, טון די מעשה פון אזוי אפשניידן.
דער רמב”ם פסק’נט אזויווי רב אשי, “מסייע”. מסייע, לכאורה מיינט עס נישט דוקא ער שניידט, ער דרייט זיך זיין קאפ און כדומה, ער טוט אים א מעשה. ניין, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל לכאורה וואלט א מענטש געזאגט אז דער וואס שניידט אים בכלל נישט, ווייל ער טראגט נישט די עבודה זרה’דיגע דיזיין, ער האט בסך הכל געטון יענעם’ס דיזיין. אבער ניין, למעשה די איסור איז די עשיית גילוח. האבן מיר געזען אז מאכן א געטשקע איז אויך דאס. אקעי, ווייטער.
“והמגלח את הקטן לוקה”. א גוט, ווייל די מעשה, די מענטש וואס האט געטון די מעשה איז דאך א גדול. ווען די איסור וואלט געווען די הבנה און די שכל, וואלט מען געווען פטור, ווייל א קטן האט דאך נאכנישט קיין עבירות נאך. אבער איינמאל די עבירה איז די מעשה, זאגט ער.
הלכה ג: אשה שגילחה פאת ראשו של איש
זאגט די רמ”א דא, “אשה שגילחה פאת ראשו של איש” – א פרוי וואס האט געווען די שערער, א פרוי א בארבער’טע. בארבער’ן, וויאזוי זאגט מען א פרוי א בארבער? אקעי.
הלכות עבודה זרה פרק יב — פאת הראש, השחתת הזקן, ופטור נשים במצוות
הלכה ג: אשה שגילחה — פטור מבל תקיף ובל תשחית
Speaker 1: זי האט אפגעשארן אינגאנצן. און ס’איז טאקע א גלח.
באמת פארוואס זאגט מען אויף א כומר א גלח? ווייל די גלחים פלעגן גיין אנגעגאלט. אינטערסאנט, א איד וואס האט זיך אפגעשארן די בארד זאגט מען א מגלח. ער איז נישט קיין גלח, ער איז א מגלח. עפעס א סוד אין דעם.
Speaker 2: ניין, ס’שטימט מיט די רמב”ם, אז די רמב”ם קוקט אן אז די גרעסטע ענין פון די עובדי עבודה זרה איז אז זיי גייען מיט גלחים. יא.
Speaker 1: די ווארט אין חז”ל און אין די רמב”ם איז כומר. נישט דער וואס אונז רופן גלח איז א כומר.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אה, אשה שגילחה, אדער א פרוי וואס האט… וואס?
Speaker 2: איך מיין אז כומר איז די לשון פון כמרמורת, ער איז אלעמאל מרה שחורה, אזא… א כומר איז… ס’איז טאקע די ווארט כומר. ס’איז דא א לשון פון פסוק “כמרורים על לבבי”. איך מיין אז ס’איז א…
Speaker 1: אקעי, שוין. אקעי. עניוועיס. אקעי.
הרמב”ם’ס לשון
Speaker 1: א פרוי וואס האט אדער געטון די מעשה פון אפשערן, אדער זי האט זיך אפגעשארן, “פטורה, שנאמר ‘לא תקיפו פאת ראשכם’, ובגלחם שערתם נאמר ‘לא יקרחו קרחה בראשם’”.
זעט מען, פרויען האבן אויך האר אויף די קאפ, און זיי האבן אויך פאת ראש. אבער א פאת ראש זאגט מען נישט.
Speaker 2: יא, פרויען האבן נישט קיין בארד.
דרשה: כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף
Speaker 1: איז כל שישנו. איז ממילא, גלייכט ער צו די צוויי זאכן, ער דרש’נט סמוכים, ס’שטייט איינס לעבן די אנדערע. ער זאגט כל שישנו בבל תשחית, וואס דאס הייסט ער האט א בארד, ישנו בבל תקיפו. ואשה, איינער בעל תשחית, לית לה זקן. אשה האט נישט קיין בארד, ממילא איז זי מופקע פון די מצוה. סיי ווייל זי האט אפגעשוירן א פאת ראשו איש, און ווייל זי איז נישט בלבוש איש, און אויב זי האט געווארן אפגעשוירן.
חידוש: עבדים חייבים — חילוק צווישן מהות’דיגער פטור און גוף’דיגער פטור
Speaker 1: לפיכך, ועבדים וואס האבן א דין, לגבי מצוות האבן זיי א דין אז זיי זענען חייב ווי פרויען, הלא יש להם זקן, זיי האבן דאך יא א בארד, איז ווען די סיבה פארוואס זיי זענען פטור איז ווייל ס’איז א מצות עשה שהזמן גרמא, אדער במהות, דאס איז א מצוה וואס פרויען זענען מופקע דערפון במהות, וואלט א עבד געווען די זעלבע זאך. אבער איינמאל ס’האט צוטון מיט די גוף פון א פרוי, א פרוי האט נישט קיין בארד, א עבד איז א מין פרוי וואס האט יא א בארד, איז ביי אים איז יא שייך, איז יא אסור אין בהקפה.
ס’איז א למדנ’ישע חילוק פארוואס דא איז א עבד יא חייב. ס’איז נישט געטראפן אז איינער זאל זאגן, לאמיר זאגן, ווייל למשל א עבד, השחתת זרע לאמיר זאגן, אוודאי א פרוי איז נישט שייך די זעלבע מין, ס’איז אן אנדערע גוף. אבער איינמאל וואס ס’איז נוגע די גוף, יא, ס’איז אינטערעסאנט.
על כל פנים, אלעס איז אזוי, אויף דעם איז דא אזוי איז די הלכה, יא.
גייט די רמב”ם ווייטער.
קשיא: פארוואס איז א פרוי פטור פון בל תשחית?
Speaker 2: יעצט ווערט די קשיא פארקערט, פארוואס איז א פרוי פטור פון בל תשחית? ממילא זאגסטו דאך ליינס?
Speaker 1: ניין, איך פארשטיי וואס דו זאגסט, דו זאגסט אז זי האט נישט האט זי נישט. אבער דו פארגלייכסט דאך איינס צום צווייטן, רייט? עפעס, אויב דו גייסט נאך די טעם איז שווער. ווייל דו זאגסט דאך כל שישנו, ווען דו זאגסט כל שישנו, פארשטייסט? ס’איז שווער צו פארשטיין נאך די טעם, רייט? באמת.
מ’דארף וויסן, ס’קען זיין אז טאקע ביי עבודה זרה איז אויך געווען נאר די מענער, איך ווייס נישט, אבער די רמב”ם זאגט נישט אזוי, אבער יא.
הלכה ד: כלל פון נשים במצוות — לא תעשה ועשה
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, כל מצוות לא תעשה, יעצט גייט ער צו א נייע כלל. איינמאל ער דערמאנט די מצוה פון… די ערשטע מאל מיין איך אין די ספר פון די רמב”ם וואס ער דערמאנט ווען א פרוי איז מופקע פון א געוויסע מצוה. ס’איז נישט געווען נוגע ביז יעצט. מ’האט גערעדט אז א פרוי איז פטור פון תלמוד תורה, אבער ס’איז נישט געשטאנען ממש אז זי האט נישט די מצוות, ס’איז נאר געשטאנען אז זיי זאלן נישט לערנען.
Speaker 2: ניין, אנפאנג איז געשטאנען נשים זענען פטור.
Speaker 1: ערשט, איך געדענק, אין ערשטן פרק פון תלמוד תורה האבן שוין געלערנט אז בניחותא און בנחת רוח, אז זי איז פטור פון אויסלערנען און פון לערנען. דאס איז יא געשטאנען.
הרמב”ם’ס לשון: נשים במצוות לא תעשה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, און מ’רעדט שוין וועגן פרויען’ס חיוב במצוות, גייט דער רמב”ם אביסל מסביר זיין דעם ענין. זאגט דער רמב”ם, כל מצוות לא תעשה שבתורה, ביי מצוות עשה איז דא א חילוק צווישן זמן גרמא און נישט זמן גרמא. אבער מצוות לא תעשה, זענען פרויען אויך מחויב אזויווי מענער. כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ, און דא רעכנט ער אויס א לאו וואס פרויען זענען פטור.
זאגט ער, וועלכע לאו? “בל תקיף”, “בל תשחית”, און “בל תטמא כהן למתים”. “בל תקיף” איז שניידן די פיאות, “בל תשחית” איז שניידן די בארד, און “בל תטמא כהן למתים”, א כהנת איז פטור פון די לאו פון “בל יטמא למתים”. א פרוי כהן איז נישטא אויף איר די לאו, זי מעג.
הרמב”ם’ס לשון: נשים במצוות עשה שהזמן גרמא
Speaker 1: בכל מצוות עשה איז דא א מער א כלליות’דיגער כלל, אז וואס? יעדע מצוה שהיא מזמן לזמן, וואס איז תלוי אין זמן, אדער וואס געשעט מזמן לזמן, ואינה תדירה, וואס איז נישט קיין מצוה וואס איז אייביג נוגע, איז נשים פטורות. חוץ, וועלכע מצוות עשה זענען פרויען יא מחויב, אפילו ס’איז א זמן גרמא און מזמן לזמן? קידוש היום, קידוש פון שבת, ואכילת מצה בליל הפסח, ואכילת הפסח, עסן קרבן פסח, ושחיטתו, שחיטת הפסח, והקהל, די מצות הקהל וואס ס’שטייט דארטן “הקהל את האנשים והנשים”, ושמחה, די מצוה פון שמחת יום טוב, חגיגה, שהנשים חייבות. הגם זיי זענען מצוות שהזמן גרמא, און זיי זענען טאקע מצוות שהזמן גרמא.
באמערקונג: דער איינציגער פלאץ וואו דער רמב”ם זאגט דעם כלל
Speaker 1: דאס איז זייער אינטערעסאנט. דא איז די פלאץ וואו דער רמב”ם זאגט די כלל, וואס איז א משנה אין קידושין, דער עולם ווייסט. דא איז די פלאץ ווי דער רמב”ם זאגט עס אין ספר המדע. אבער for some reason, ס’איז נישטא אזוי ווי כלל די מצוות אין רמב”ם. דא איז די איין פלאץ וואס ער זאגט איין כלל פאר אלע מצוות, אז אן אשה איז חייב בכל המצוות חוץ מצוות עשה שהזמן גרמא, וואס אויף דעם איז דא א יוצא מן הכלל. פון קידוש ומצה וכו’, און אלע מצוות לא תעשה וואס זי איז פטור.
זייער גוט.
הלכה ה: טומטום ואנדרוגינוס — חומרי האיש וחומרי האשה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, יעצט גייט מען לערנען נאך א הלכה פון… דא האט מען שוין אויסגערעכנט נשים און עבדים לגבי די מצוה דא. אבער וואס טוסטו מיט א טומטום און אן אנדרוגינוס? א טומטום איז ספק איש ספק אשה, און אן אנדרוגינוס איז פשט אז ער האט קערעקטעריסטיקס פון ביידע. ביידע זענען א ספק, נאר ס’איז צוויי אנדערע מיני זאכן, יא.
הרי אלו ספק. און וואס טוט מען? נוהגים בהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום. זיי נעמען נעבעך די ווארסט פון ביידע, נישט די ווארסט, די חומרות. זיי נעמען די חומרות פון דעם איש און חומרי האשה בכל מקום.
דיסקוסיע: וואס איז חומרי האשה?
Speaker 2: ווארט מיר, לגבי וואס איז דא חומרי האשה? וועלכע זאך איז דא חומרי האשה?
Speaker 1: איש ווייס איך, ער איז מחויב אין תרי”ג מצוות.
Speaker 2: ער דארף צודעקן די האר.
Speaker 1: אקעי. נטות?
Speaker 2: למשל.
Speaker 1: בכל מקום. ער דארף גיין סיי תפילין און סיי א שייטל. סיי א קאפל און סיי א טיכל. קאפל איז נישט קיין חיוב, אבער תפילין למשל, און א שייטל.
אבער די פוינט איז דא, ער מיינט דא די הלכה וואס שטייט דא, אז סיי ער איז עובר אויף בל תשחית ווי א מאן, און סיי ער איז חייב אויף אלע מצוות, ער האט נישט די וועלכע היתר וואס א מאן… דא האט ער נישט קיין היתרים פאר א מאן, ס’איז נישטא קיין קולי איש, נאר חומרות, אקעי. יא.
ספיקא דאורייתא — נישט מן התורה לחומרא
Speaker 1: וחייבין בכל, זיי זענען מחויב אין אלע מצוות, ואם עברו אינן לוקין, באקומען זיי נישט קיין מלקות, ווייל זיי זענען דאך ספק. און דער רמב”ם האלט לכאורה אז ספיקא דאורייתא איז נישט מן התורה לחומרא. אויב וואלט געווען מן התורה לחומרא, וואלטן זיי געקענט אויך באקומען מלקות. על כל פנים, זיי זענען מחויב על צד הספק, ווייל זיי באקומען נישט קיין מלקות.
אקעי.
Speaker 2: פרויען באקומען אויך מלקות, ניין?
Speaker 1: פרויען קענען באקומען מלקות אויף זאכן וואס זיי זענען זיכער אסור. דער איז ער טוט דאך נישט די פוינט נאר ווייל ער איז א ספק פרוי, באקומט ער נישט קיין מלקות אויף א ספק. מ’מאכט נישט קיין ברכה אויף א ספק, אסאך זאכן טוט מען נישט אויף א ספק.
הלכה ו: אשה אסורה לגלח פאת ראש של זכר — לפני עור
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז פרויען מעגן יא גלייך זיין, זי איז נישט עובד, עובד, ויבאלד אפילו אשה מותרת לגלח פאת ראשה, אבל אסורה לגלח פאת ראשו של זכר. זי טאר נישט, אפילו אויב זי באקומט נישט קיין מלקות, פריער איז געשטאנען אז זי איז פטור, אבער טאר זי נישט. אסורה טאר נישט מגלח זיין די פאות ראש פון א זכר, אשר אלס לפני עור, איז א מכשיל מיט א עבירה. אפילו קטן אסור לגלח לו, זי טאר אויך נישט מגלח זיין א קטן.
אקעי… גייען מיר ווייטער.
הלכה ז: שיעור פאה — פערציג שערות
Speaker 1: פאה זו שמניחין בצדע, דאס איז וואס מיר האבן געלערנט, אז יעדע זייט פון די קאפ דארף זיין א פאה, זאגט ער לא נתנו בה חכמים שיעור, די חכמים האבן נישט געזאגט ווי גרויס דאס דארף זיין, א כזית, א כביצה, א וואטעווער, איך ווייס נישט וויפיל אינטשעס, עס איז נישט דא אין דעם קיין שיעור.
מסורה: שמענו מזקנינו — פערציג שערות
Speaker 1: אבער די חכמים האבן יא געזאגט, שמענו מזקנינו, ער זאגט ער האט געהערט א מסורה, ער זאגט ער שמענו מזקנינו, אינטערעסאנט, ס’איז נאך אמאל א דורות, ער האט געהערט פון אונזער זיידע זכרונו לברכה, רבינו משה בר מיימון בן עובדיה, דער רבינו משה בר מיימון, מניח פחות מארבעים שערות, מען דארף איבערלאזן פערציג האר. פערציג איז זייער ווייניג.
ער ברענגט א תשובת הרמב”ם אז ס’איז נישט דא קיין חיוב צו האבן לאנגע פאות, און ער פארענטפערט, ער זאגט אז המון מיינט אז ס’איז דא א חיוב צו האבן פאות, און נישט קיין חיוב, די חשיבות איז אז ס’זאל נישט מאשכי זיין, אבער ס’איז נישט קלאר.
צוויי שיטות אין פאת הראש
Speaker 1: ער גייט שוין זאגן, אין מותר ללקוט, קוק, זאגט דער רמב”ם ווייטער, אין מותר ללקוט את הפאה. ס’איז דא צוויי וועגן וויאזוי מען קען לערנען פאת הראש. פאת הראש קענסטו זאגן ביז ווי מעג מען שניידן, א געוויסע פלאץ וואו מ’דארף איבערלאזן, למשל ווי ס’קומט ארויס אזוי אנדערע ראשונים זאגן. רייט, דער רמב”ם וואס ער זאגט דא די נושא פון לא נתנו בה חכמים שיעור, סאונדט וואס ער מיינט צו זאגן איז אז ניין, מען מעג שניידן וויפיל מ’וויל, עיקר זאל בלייבן פערציג האר ערגעץ אויף די זייט פון די קאפ. און מ’קען אריינלערנען אין רמב”ם אויך אז איינמאל מ’האט איבערגעלאזט פערציג, איז דאס גענוג, פאה מיינט אז ס’איז גענוג א חשוב’ע פלאץ וואו מ’זאל עס איבערלאזן.
ס’איז נישט אזוי ווי אנדערע פלעצער, אפילו אין רמב”ם אליין שטייט אנדערע פלעצער, אז ער מיינט ווי שטארק קענסטו עס שניידן, ביז וואו, ביז דא, ביז דארט. מען קען פון די רבים ארויסלערנען אז אויב אין איין געוויסע ווינקל איז ער א רב המכשיר, דארף מען נישט זיין. ס’מוז זיין אויף די זייט, ס’קען נישט זיין אינדערמיטן. אבער עניוועי, בלייבסטו איבער פערציג יאר איז גענוג. אזוי סאונדט עס פון די לשון אריין.
ווייל ער זאגט אז ער האט נישט קיין מקור אויף דעם, ער האט געהערט פון… ער האט געהערט. ס’איז אינטערעסאנט, יא.
זייער פשוט, ווייל ס’איז נאך א פלאץ וואס סאונדט אריין וואס זאגט אז…
פרק יב: איסורים משום התדמות לעובדי ע”ז – פאות הראש, השחתת הזקן, ושער הגוף
פאות הראש – שיעור ארבעים שערות (המשך)
Speaker 1: איינמאל מען האט איבערגעלאזט פערציג, איז דאס גענוג. פאות מיינט אז עס זאל זיין גענוג א חשוב’ע פלאץ וואו מען זאל וואקסן. נישט אזוי ווי אנדערע פלעצער, אפילו אין די רמב”ם אליין שטייט אנדערע פלעצער אז ס’מיינט ווי שטארק פון דא ביז דא ביז דארט, וכדומה. ס’איז נאר פון די רמב”ם אליין, אז אויב אין איין געוויסע ווינקל איז ארבעים שערות, אז מען מעג נישט איבערלאזן. אבער עניוועי, בלייבט עס איבער פערציג האר, איז גענוג. אזוי סאונדט עס פון די לשון הרמב”ם.
ער זאגט ער האט נישט קיין מקור אויף דעם, ער האט געהערט, ס’איז אינטערעסאנט. יא, אזוי איך ווייס נישט אויב ס’איז דא נאך א פלאץ וואו די רמב”ם זאגט דאס. א מסורה. אבער מסורה מיינט לכאורה צו זאגן אז… ער מיינט צו זאגן אז ס’איז א מנהג, ער מיינט צו זאגן אז דאס איז מקובל, אז דאס איז פשט פון די הלכה, לכאורה. יא.
הלכה ז: מותר ללקט הפאות במספרים
Speaker 1: זאגט די רמב”ם, “מותר ללקט הפאות”. ס’איז פשוט אזוי, די הלכה דארף זיך האבן אן אחיזה אין די מציאות. דאס הייסט, לכאורה האבן זיי נישט געגעבן א שיעור. סאו וואס, אויב איינער האט איין הארעלע? ס’מוז דאך זיין אז ס’איז א געוויסע שיעור, נאר ס’איז קיינער האט נישט אראפגעלייגט אויף דעם. ס’קען זיין אן אנדערע פשט, ס’קען זיין אז זיי האבן געזאגט אז די שיעור איז… יעדער איינער זאל אליין שאצן. ניין, א געוויסע שטח, ווי ס’איז נישט פון דא ביז דא. אזוי איז די אנדערע פלעצער וואס שטייט.
זאגט די רמב”ם, “מותר ללקט הפאות במספרים”. מען מעג אראפנעמען פאות מיט א שערל. “לא נאסר אלא השחתה”. ס’איז דא א חילוק צווישן השחתה און ליקוט. ליקוט מיינט צוזאמנעמען, מען רייסט נישט ארויס פון די שורש, און ס’איז נישט דא די פגם פון השחתה, שניידט שטערקער אפ. “לא נאסר אלא השחתה של תער”. אקעי.
דיון: ראב”ד’ס מחלוקת – אישה שמגלחת פאות האיש
Speaker 1: יא. אה, זעסט, די רמב”ם, די ראב”ד איז טאקע מחולק וואס מיר האבן געזען פריער, ווען ס’שטייט אז די אישה טאר נישט, זאגט די ראב”ד אז דאס איז נאר מדרבנן, ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור. ס’איז נישט לפני עור, ס’איז נישט קיין לפני עור. ס’איז נישט קיין דאורייתא, מאכט ער עס יא, ס’איז ממש אן איסור.
Speaker 2: איך ווייס נישט קלאר.
Speaker 1: ניין, ס’איז קלאר א דאורייתא, נאר מ’קומט נישט קיין מלקות.
Speaker 2: ניין, ווייל ס’שטייט פטור.
Speaker 1: א פטור, דאך נישט ממש פטור. אבער, אקעי.
השחתת הזקן
הלכה ח: חמש פאות יש בזקן
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, מיר גייען מיר לערנען וועגן השחתה. אנדערע ראשונים ברענגען, אה, וועגן די ענין פון די פאות, זאגט ער, ס’איז דא אבער פלעצער… ניין, ס’איז נישט קיין קשר. אקעי, איך ווייס נישט וואס איז די פשט פון די פאות. זייער אינטערעסאנט, מ’ווייסט נישט וואס ס’איז פאות. די זיידעס האבן געזאגט. זייער א מאדנע מעשה דאס. שמונים זקנים.
דיון: גירסאות – פיר אדער פערציג שערות
Speaker 1: ס’איז דא גירסאות וואס ס’שטייט פיר, און אונז שטייט פערציג. ס’איז דא גירסאות וואס ס’שטייט פיר. איך ברענג די ראיות שפעטער. ער ברענגט אפיקי יהודה א מקור פאר יענע שיטה אז ס’איז פיר. אבער אקעי.
הלכה ח: דרך עובדי עבודה זרה להשחית זקנם
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, מיר גייען מיר לערנען יעצט ווייטער השחתת הזקן. אה, איז דאס עד כאן איז געווען די הלכה פון די פאות. יעצט גייען מיר לערנען וועגן אפשערן די בארד.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, דרך כל עובדי עבודה זרה להשחית זקנם, אראפנעמען די בארד, משחית זיין די בארד. לפיכך אסרה תורה להשחית את הזקן. זאגט דער רמב”ם אזוי, אז אויף א מענטש’ס פנים איז דא חמש פאות יש בו. לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל.
סאו בקיצור, דאס מיינט די גאנצע בארד, פארשטיי איך פון דעם רמב”ם. יעדע זייט איז דא צוויי לחים, דא אויבן און אונטן, און דא אויבן און אונטן. ס’איז דאך נישט קיין פלאץ אינדערמיטן. וויפיל איך פארשטיי, די איינציגסטע פלאץ וואס בלייבט איז אפשר די מאסטעש. אבער לחי העליון טאטשט דא, לחי התחתון טאטשט דא, לחי העליון טאטשט דא, לחי התחתון טאטשט דא, און שבולת הזקן טאטשט דא.
סאו בקיצור, ס’איז דא פינף זאכן פון א בארד, קענסט פארשטיין? העכער דא, נידריגער דא, און די באטום. די שבולת הזקן מיינט דאך די וואס וואקסט ארויס. ס’איז אמת נישט אז דער רמב”ם האלט אז… אזוי פארשטיי איך פון די רמב”ם. אפשר איז דא אנדערע ראשונים וואס זאגן אז פאה מיינט כפשוטו, ערגעץ אן עק. דער רמב”ם לערנט אז פאה מיינט פשוט מיט סטייל געבויט אין די פינף חלוקים, חוץ פון די שפם וואס ער גייט זאגן.
לוקה חמש – על כל פאה ופאה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, ולא כל פאה ופאה, יעדע ווינקל וואס מ’נעמט אראפ, מ’נעמט אראפ לחי העליון אדער לחי התחתון, איז יעדע איינס א פאה, און מ’באקומט מלקות אויף יעדע פאה עקסטער. און מ’איז נישט לוקה אלא אחת, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט אז פאת איז א לשון יחיד, אויב מ’האט אפגענומען איין עק איז לוקה חמש. ער האט דאך אפגענומען אלעס. אלעס איז א טאטעל פון פינף פאות, לוקה חמש. אקעי, גוט.
הלכה ט: ואינו חייב עד שיגלחנו בתער
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, ואינו חייב עד שיגלחנו בתער. אה, אויך דאס דארף זיין דווקא בתער, מיט א גאל מעסער. יא. אזויווי מיר האבן פריער געזאגט, “לא תשחית את פאת זקנך”.
פריער איז געווען לכאורה א תשעה, שטעלט ער עס דא, ווייל עס איז פארהאן… וואס גייט שוין דא פאר? “גילוח שיש בו השחתה”. די ערשטע איז “גילוח שיש בו השחתה”. זעט אויס עפעס מיט א תער איז א שטערקערע גילוח. עס וואקסט שווערער צוריק? איך ווייס נישט פונקטליך. אה, ווייל עס שניידט מער, עס שניידט טיפער.
לפיכך המגלח זקנו במספרים, פריער איז געשטאנען “ליקוט”, פאות איז ליקוט און זקנו איז מגלח. אפשר לשון ליקוט מאכט סענס אויף די פאות הראש? איינער וואס גאלעט אים אפ, און ער האט גארנישט געטון קיין מעשה אין דעם, קען ער נישט באקומען קיין מלקות, ווייל עס דארף זיין אן “אין בו מעשה”. די זעלבע הלכה ווי פאות הראש פונקטליך.
אשה מותרת להשחית זקנה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, “ואשה מותרת להשחית זקנה אם היה לה”. אויב א פרוי האט, יא, זי איז די פרוי וואס האט א בארד, מעג זי נאך אלץ. און אויב א פרוי האט געגאלעט אן אנדערן מאן, איז זי פטורה. לכאורה איז עס אויך אסור, ניין? ער זאגט נישט אז עס איז אסור, ער זאגט פריער איז עס אסור. לכאורה יא, אבער זי איז פטור, זי באקומט נישט קיין מלקות.
הלכה י: השפם (מאסטעטש)
השפם מותר לגלחו בתער
Speaker 1: וואס נאך? א מענטש וואס האט אויסגעדינט אלע האר, נאר ער האט נאך א שפם, א “מאסטעטש”, איז מותר צו גאלן אפילו בתער. מעג מען מגלח זיין אפילו בתער. און וואס איז דער מאסטעטש? זאגט ער, “והוא השער שעל גבי השפה העליונה”. די האר וואס איז העכער די אויבערשטע ליפן. ס’איז זייער פשוט, ס’איז נישט איינע פון די פאות, ס’איז אינמיטן.
מנהג ישראל – לא נהגו להשחיתו
Speaker 1: “וכן השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר… השער המדולדל מהשפה התחתונה, אף על פי שמותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא מגלחין קצתו כדי שלא יעכב אכילה ושתיה”. א ביסל מעג מען, אדער אפשר זאל מען אפשניידן…
Speaker 2: ער זאגט מען פירט זיך.
Speaker 1: יא.
דיון: וואס מיינט “מעכב אכילה ושתיה”
Speaker 2: איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דו זאגסט, די שפה התחתונה מאכט אן אכילה ושתיה. איך פארשטיי נישט די שפה העליונה. אפשר גייט ער אויף ביידע?
Speaker 1: אה, ער מיינט צדדים. מען פירט זיך נישט צו שניידן די מאסטעטש? אה, קען זיין. איך געדענק אז די מוסולמענער האבן א מנהג דוקא צו שניידן.
Speaker 2: ניין, נאר די אויבערשטע איז בעיקר מעכב אכילה ושתיה.
Speaker 1: איך ווונדער מיר ווייל ס’איז דא מענטשן וואס מיינען אז זיי זענען חנוק’עס און זיי מוזן האבן ריזיגע מאסטעטש, אבער ער טרינקט מילכיגס און פליישיגס און ער האט אזויפיל מאכלות אסורות אויף די עליונה. אויב עפעס, זאל ער מקפיד זיין אויף זיין בארד, אז ער זאל נישט דארפן יעדע מאל מאכן א גאנצע קלינינג דזשאב צווישן נאכן טרינקען קאווע און פארן… איך מיין אז מ’דארף דאס ווארענען די אידן.
Speaker 2: ניין, ס’איז היינט דא א גרויסער איסור, ס’מאכט וועגן די…
Speaker 1: ס’איז נישט קיין גרויסער איסור, איך זע אז ס’איז א גרויסע מעלה דוקא יא אפצושניידן, נישט דוקא… דער רמב”ם זאגט אז ס’איז דער מנהג אפצושניידן. אזוי זאגט ער, אז דער מנהג איז דוקא… לכאורה דער מנהג איז יא. און איך געדענק, ער ברענגט נישט דא די לשון, אבער איך געדענק אז ס’איז די לשון הרמב”ם אין ספר המצוות אז מ’זאל האבן א בארד דוקא, ווייל א גוי איז נאר אסור בהשחתה פון תער. סאו פרעג איך דיך, זאל מען עס אפשניידן? ס’סאונדט עפעס וואס איך געדענק אז דער רמב”ם זאגט… לאמיר זען…
Speaker 2: Not sure.
דיון: דער רמב”ם’ס שיטה – פטור אבל אסור במספרים
Speaker 1: יא, דער רמב”ם האלט לכאורה אז במספרים איז פטור אבל אסור, אזוי ברענגט ער. די פוינט איז, ווייל דער רמב”ם האלט אז פאות איז נישט פשוט אז דו האסט אפאר פאות און דו מעגסט נישט אפשניידן. פאות מיינט די גאנצע בארד, נאר דאס איז וויאזוי מ’טיילט א בארד, אדער וויאזוי די… דאס איז אפילו נאר א פאה איז אסור, אזא חומרא. אז אפילו דו שניידסט נאר אראפ איין זייט פונעם בארד, ביסטו אויך עובר די איסור. אבער, איך געדענק… יא, גיי טשעק דיך.
דיון: מוסולמענער מנהג און אידישער מנהג
Speaker 1: איך מיין אז די מוסולמענער האבן א מנהג אפצושניידן די מאסטעטש, וועגן דעם די אידן… איך מיין אז דאס איז וואס דער רמב”ם ברענגט אז דער מנהג איז דוקא צו לאזן, א גוי איז מותר, איז כדי להראות אז דו ביסט א איד. נישט פון עבודה זרה, אבער ס’איז דאך דא נאך אן ענין פון מ’זאל זען אז ער איז א איד.
Speaker 2: וואס?
Speaker 1: יא, איך מיין אז אויב איך געדענק, איז דא א מוסולמענער מנהג צו אפשניידן די מאסטעטש, יא. יא. סאו די אידן שניידן אביסל אפ, ס’זאל זיין קליען, אבער נישט אזויפיל ווי די מוסולמענער. יא. געווענליך, רוב מוסולמענער זעסטו אז זיי שניידן, זיי האבן גרויסע בערד אבער אן קיין מאסטעטש. ס’איז זייער מנהג. יא. יא. סאו דאס איז לכאורה די ווארט. אקעי.
דער אריז”ל הקדוש – מעכב את האכילה
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם. ס’איז אינטערעסאנט, דער אריז”ל הקדוש האט געזאגט אז מ’זאל נישט שניידן די גאנצע בארד, אבער ער זאגט אויך אז מ’זאל שניידן די מאסטעטש. זעט מען דאך אז ס’איז זייער שטארק אנגענומען. יא. ס’איז דאך דאס זעלבע לשון, “מעכב את האכילה”. זעט מען דאך אז דאס איז אזוי שטארק אנגענומען געווען אז מ’שניידט אביסל די מאסטעטש. ווייטער. אקעי.
הלכה יא: העברת השער משאר הגוף
איסור דרבנן – במקום שאין מעבירין אלא נשים
Speaker 1: יא, יעצט גייען מיר לערנען א נייע הלכה. נאך א זאך איז דא ענליך צו “לא ילבש גבר”, ס’איז דא נאך א מצוה פון נישט גיין אין די דרכי הגוים. וואס? די נעקסטע זאך דארף איך לייגן פריער. דאס איז אפשר א המשך פון פריער. לאמיר זען.
אקעי, זאגט דער רמב”ם, העברת השער משאר הגוף. ס’איז דא אפשניידן די שער הראש, די פאות הראש, אבער נאך אפשניידן נאך שער פון די אנדערע חלקים פון די גוף, כגון בית השחי, בית הערוה, און אנדערע פלעצער וואו ס’וואקסט האר, אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים. נישט אסור מן התורה, נאר מדברי סופרים. דארף מען שוין לערנען דעם רמב”ם’ס פשט, אז דאס וואס שטייט אז “לא ילבש” מיינט אפשניידן די האר איז מדברי סופרים. והעובר מכין אותו מכת מרדות. וואס איז דאס? ווער ס’איז עובר, באקומט מכת מרדות פאר’ן עובר זיין אויף אן איסור דרבנן.
כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, במה דברים אמורים? במקום שאין מעבירין שער אלא נשים. דארט וואו דער מנהג איז אז נאר נשים שניידן אפ די האר, דעמאלט איז עס אן איסור דרבנן צו אפשניידן פאר מענער. פארוואס? כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, כדי א מאן זאל נישט מאכן קיין תיקון נשים, ער זאל זיך נישט פאררעכטן זיין גוף אזוי ווי נשים טוען.
אבל מקום שמעבירין השער אנשים, אין פלעצער וואו דער מנהג איז אז אויך אנשים זענען מעביר השער, אם העביר אין מכין אותו.
ווייל די מלקות, די איסור דרבנן איז נישט סתם אז מ’טאר נישט שניידן די האר, נאר אז מ’טאר נישט שניידן די האר אזוי ווי פרויען. אויב אבער אלע מענער שניידן אפ די האר, אדער נישט אלע מענער, אבער ס’איז דאך מענער וואס טוען עס אויך, איז שוין נישט דא די איסור.
הלכות עבודה זרה – לא ילבש, כתובת קעקע
הלכה יא: העברת שער שאר איברים – מקום שנהגו הנשים להעביר השער
רמב”ם: “העברת השער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערוה – אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקין עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר אין מכין אותו.”
Speaker 1: אבער מקום שנהגו הנשים להעביר השער, אין פלעצער וואו דער מנהג איז אזוי, אפילו נשים זענען מעביר די שער, אם העביר אינו כונס. ווייל דער מלכות, דער איסור דרבנן איז נישט סתם אז מען טאר נישט שניידן די האר, נאר אז מען טאר נישט שניידן די האר אזוי ווי פרויען. אויב אבער אלע מענער שניידן אפ די האר, אדער נישט אלע מענער, אבער ס’איז אויך אז מענער טוען עס אויכעט, איז שוין נישטא די איסור.
רמ”א: מותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום
רמ”א: “ומותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום.”
Speaker 1: זאגט דער רמ”א, “ומותר להעביר שער שאר איברים במספרים בכל מקום”. במספרים דווקא, נישט מיט א תער? אה, אפשר איז נישט דער מנהג אז זיי טוען מיט א תער. אפשר פארקערט, אפשר מיינט ער צו זאגן אז די העברת שער פון בית השחי ובית הערוה מיינט מען צו זאגן בתער אויכעט, אבער במספרים מעג מען אפילו דארט אלעמאל? אפילו בכל מקום. יא, אבער דאס רעדט זיך בתער. במספרים מעג מען איבעראל, אפילו אין א מקום וואו נאר די נשים טוען אין זיך, דאס איז א מנהג מיט א תער, אבער אן א תער, מיט א מספרים, מעג מען. אזוי איז לכאורה די טייטש. זייער גוט.
הלכה יב: לא תעדה אשה עדי איש – לשון הפסוק
Speaker 1: אקעי, יעצט ברענגט דער רמ”א די לשון הפסוק. וואו שטייט די איסור פון אז מענער זאלן זיין אזוי ווי פרויען? איז דער פסוק “לא תעדה”. “עדה” איז א לשון פון דזשולערי, יא, עדיים. עס איז נישט ממש די לשון פון די פסוק, באט עניוועיס. עדיים, יא. “לשתו איש עדיו עליו”, תכשיטים. א מענטש זאל זיך נישט באצירן תכשיטי אשה, “עדה אשה”. און פארקערט, א פרוי זאל זיך נישט אנטון תכשיטי איש.
פרוי וואס גלחה ראשה כאיש
רמב”ם: “כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש.”
Speaker 1: כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, אנטון א שטריימל, איך ווייס, א הוט, או שתלבש שריון, אדער זאל זיך אנטון א פאנצער, א שריון, וכיוצא בו, וואס איז מענערישע מלבושים. או שתגלח ראשה כאיש, אדער… ס’איז נישט אסור אויף א פרוי אבער זיך גלייך צו מאכן אזוי ווי אן איש איז אסור. זייער אינטערעסאנט. וואס דו קענסט זאגן פריער אז א פרוי מעג זיך מוז זיך גלייך מאכן, אבער דא איז אן איסור זיך גלייך צו מאכן אזוי ווי א מאן. דאס איז לכאורה די ריזען, אדער איינע פון די ריזענס, פארוואס דאס איז די ענדזשין פון די הלכה, אז ס’איז דא נאך הלכות פון שניידן האר.
מאן וואס לובש בגדים צבעונים וכלי זהב
רמב”ם: “ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדים צבעונים וכלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים, הכל כמנהג המדינה.”
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, די זעלבע זאך, “ולא יעדה איש עדי אשה, א מאן זאל זיך נישט אנטון אזוי ווי א פרוי, כגון שילבוש בגדים צבעונים, ער זאל נישט אנטון גיין ווייסע גאלדענע בעקיטשעס, איך מיין פרויענישע קליידער, אדער וכלי זהב.” וואס מיינט “וכלי”? א תכשיט. “חלי” איז א רינג אדער א צירונג. יא, א תכשיט זהב. געדענקסט נאך ערגעץ וואו ס’איז דא א לשון “חלי זהב”? “חמיקא ירחיק כמו חלאים”.
“במקום שאין לובשין אותן כלי אלא נשים, הרי זה חלי אשה, במקום ווי נאר פרויען גייען מיט די סארט תכשיט, טאר נישט א מאן אנטון די תכשיט, הכל כמנהג המדינה.” דאס האט צו טון לויט די מנהג המדינה. אויב אין די געגנט איז אזוי אנגענומען אז נאר פרויען אדער נאר מענער, טאר נישט די אנדערע, די אפאזיט דזשענדער, אנטון די מלבושים.
רמב”ם אין ספר המצוות – טעמי המצוה
Speaker 1: סאו דא זאגט נישט די רמב”ם, אבער די רמב”ם אין ספר המצוות זאגט טאקע אז די מצוה איז אויך געווען די מנהג עבודה זרה, זיי פלעגן עס טון אויך פאר תאוות, פאר מישן מענער און פרויען, אבער ס’איז אויך געווען אן ענין פון… די רמב”ם ברענגט אז די גוים פלעגן זיך אזוי טון פאר די ביידע ריזענס, איינס לעורר את התאוה והשחיתות, און אויך פאר עבודה זרה, ס’איז געווען עפעס א דרך אין עבודה זרה, איך פארשטיי נישט פארוואס. איז די מעלה פון דעם איז דא אריין, אבער אויך זעט מען אז ס’קומט אריין ווייטער, ס’האט הלכות וויאזוי א איד טוט זיך אן. א איד טוט זיך אן, א פארט פון וויאזוי א איד טוט זיך אן איז א מאן גייט מיט מענערישע קליידער וכו’.
דיוק אין לשון הפסוק
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, “איש…”. ביי די וועי, ס’איז נישטא קיין פסוק “לא תעדה אשה עדי איש”, די פסוק שטייט “לא יהיה כלי גבר על אשה”. אלעמאל האט געמאכט די איסור.
וואס איז פשט? יא, טאקע וואס איז פשט? פארוואס די רמ”א מאכט די לשון? איך ווייס נישט. “לא יתקן גבר” שטייט, אן אנדערע פלאץ שטייט “לא ילבש גבר שמלת אשה”. וואס איז דאס די לשון? ס’איז נישט פון די תרגום. לאמיר זען תרגום אונקלוס. “לא יתקן”, ניין, ניין. “עדי”. איך ווייס נישט פון וואו ס’קומט די לשון בכלל. אפשר איז אין די גמרא שטייט די לשון, אדער עפעס אזוי. איך ווייס נישט. ס’סאונדט ווי ס’איז א לשון פון די פסוק, אבער ס’טורנס אויס אז ס’איז נישט.
הלכה יג: מלקט שערות לבנות / צובע שערו
רמב”ם: “איש שעדה עדי אשה, ואשה שעדת עדי איש – לוקים. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו, משילקט שערה אחת לוקה, מפני שעדה עדי אשה. וכן, אם צבע שערו שחור, משיצבע שערה לבנה אחת לוקה.”
Speaker 1: זאגט די רמ”א ווייטער, “איש שעוטה עדי אשה”. איך בין נאך געגאנגען. יא, אן איש וואס האט אנגעטון מלבושי תכשיטי אשה, אדער פארקערט, אשה שעוטה עדי איש, לוקים. קומט מלבושים. זאגט די רמ”א ווייטער, “מלקט שערות לבנות מתוך השחורות”, איינער וואס נעמט ארויס, ער האט שווארצע האר, נעמט ער ארויס די ווייסע האר וואס וואקסט אריין, “מראשו או מזקנו”, איז דאס אן ענין פון “לא ילבש”, ווייל ער וויל אויסקוקן… ס’איז דאך א פרוי האט בכלל נישט קיין בארד, אבער על כל פנים, ס’איז א מין וועג פון זיך פוצן וואס דאס איז א פרוי’אישע זאך. אה, “מראשו או מזקנו”. “מלקט שערה אחת לוקה, משום שעוטה עדי אשה”.
דיון: האם דא איז מנהג המדינה?
Speaker 1: אויף דעם זאגט נישט די רמ”א מיט דעם לשון “נהגו”, אבער ס’איז א מציאות אזוי ווי א פרוי. אקעי, אויף דעם זאגט נישט די רמ”א מיט דעם לשון “נהגו”. אקעי, אפשר דאס איז א מנהג. א פרוי האט נישט קיין בארד בכלל. אקעי, אפשר דאס איז א מנהג. אבער די זאך פון זיך מאכן שיין איז א מנהג אשה. יא, א מאן טאר נישט זיין שיין.
“וכן אם צבע שערו שחור”, אויב א מאן פעינט זיין בארד שווארץ, “משערה לבנה אחת לוקה”. אויף דעם זאגט נישט די רמ”א א מנהג המדינה. ער זאגט דאך, ס’שטייט נישט. איך מיין די פוסקים רעדן וועגן דעם, אז אויף דעם איז אויך דא מנהג המדינה. ס’שטייט נישט, איך זאג נאר אז ס’שטייט נישט.
הלכה יד: טומטום ואנדרוגינוס – חומרא דזה וזה
רמב”ם: “טומטום ואנדרגינס – אינו עוטף כאשה, ולא מגלח ראשו כאיש, ואם עשה כן אינו לוקה.”
Speaker 1: זאגט די רמ”א ווייטער, “תמרוקים”. דאס איז א זאך וואס אלעמאל איז די מנהג, אדער כמעט אלעמאל. דא האבן מיר א גרויסע פראבלעם, אויב א מאן טאר נישט טון ווי א פרוי און א פרוי טאר נישט טון ווי א מאן, וואלטן תמרוקים געדארפט בלייבן אויסגעטון, ווייל אנטון מלבושי אשה קען נישט, אויב ער איז א זכר איז שווער, האסטו דאך געוואלט אז די גמרא זאל זאגן. אבער וואס טאקע געשעט? וואס טוט מען? “לא ילבש גבר שמלת אשה ולא ילבש איש”, נו וואס דען טוט ער? ער דארף וואקסן געוויסע אנדערע מלבושים. ער גייט מיט לאנגע האר? ער גייט מיט אפענע לאנגע האר? I don’t know, זייער א פאני מעשה.
דיון: די שוועריגקייט פון חומרא דזה וזה
Speaker 1: ער איז יא, ער איז יא ספק, ער איז יא בחומרא דזה וזה. ער איז חומרא דזה וזה. ער טאר נישט אנטון כאיש, ער טאר זיך נישט שניידן די האר, ער דארף גיין לאנגע האר, אבער ער טאר זיך אויך נישט אנטון צודעקן די האר אזויווי א פרוי, ווייל דעמאלטס איז ער… ס’איז דאך אז מ’וויל נישט אז ער זאל זיך צומישן. דאס איז אפשר מער א פראקטישע זאך. ער ברענגט אז ס’קען זיין אז ס’איז מער א פראקטישע זאך, אז ער דארף זיין קלאר אז ער איז א מאדנע בריאה. ווייל אויב נישט וועט ער זיך גיין טועה זיין.
זאגט דער רמב”ם, מ’איז מקפיד אויף דעם אז ס’זאל נישט זיין די פלואיד זאך, די וואס מ’איז נישט מברר נאך. ס’דארף זיין זייער קלאר, דו ביסט א מין בפני עצמו. ער איז א טומטום, ער איז אן אנדרוגינוס, ער איז נישט קיין מאן און נישט קיין פרוי. סאו בעצם איז ער חייב פאר ביידע. ער טאר נישט… אקעי, ער טאר זיך נישט אנטון ווייל ער איז אפשר א פרוי, ער טאר זיך נישט אנטון ווייל ער איז אפשר א מאן. נכון, דאס האבן מיר געזען פריער, אז ער האט ביידע חומרות. אבער ער פרעגט דיך, בעל הלבוש פרעגט, ס’איז זייער שווער צו מקיים זיין די ביידע חומרות, ווייל די איינציגסטע וועג וויאזוי צו טון איז צו האבן א דריטע סארט מלבוש, וואס איז מלבוש טומטום. ווייל אויב נישט, ער טוט זיך אן א שייטל, איז ער אפשר א איש וואס גייט כדרך אשה. ער טוט זיך אן א הוט, איז ער אפשר אן אשה וואס גייט כדרך איש. וואס גייט ער טון? ער האט אן איסור דאורייתא. און ס’קומט אויס טאקע אזוי, אזוי קומט אויס.
אבער דער רמב”ם זאגט איין לויקא, וואס איז די גאנצע זאך מיט א ספק? פאר א ספק קען דאך נישט קומען קיין מלקות. אבער אזוי סיי ווי סיי שטייט אין די הלכות, און סיי ווי סיי שטייט אין די הלכות אז א טומטום בעסער מ’זאל נישט זיין, אויב מ’קען.
הלכה טו: כתובת קעקע
רמב”ם: “כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו, וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין. וזה היה מנהג הגויים, שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה.”
Speaker 1: זאגט די רמ”א ווייטער, יעצט גייען מיר לערנען כתובת קעקע, נאך א מין זאך וואס מ’טוט מיט די גוף, וואס דער רמב”ם לייגט אריין אין די זעלבע קאטעגאריע, אויך לכאורה ווייל דאס איז די זאך וואס מ’טוט. כתובת קעקע איז אן איסור התורה וואס שטייט אין ויקרא, “ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם”. היכיצד כתובת קעקע? הוא ששורט על בשרו, ער מאכט א קראץ אין די בשר, וממלא מקום השריטה, און ער לייגט אריין אין די קראץ… ער פילט אן אין די קראץ… אין די קראץ פילט ער אן… טעטוס, יא, דאס איז וויאזוי מ’מאכט א טעטו, מ’קראצט אריין אין די גוף און מ’לייגט דארטן אריין פעינט, מ’לייגט דארטן אריין כוחל או דיו, מ’לייגט דארטן אריין פעינט אדער א…
טעם המצוה – עבדי הם ולא עבדים לעבדים
Speaker 1: שרת ורושם. זאגט דער רמב”ם, וזהו מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם, כלומר שהוא עבד מכור לאותו עבודה זרה. מ’שניידט אריין אזוי ווי אויף אן עבד שרייבט מען אזוי, אזוי ווי אונז ווייסן די… ווען מ’האט פארקנעכט אידן, האט מען אזוי אריינגעקריצט אין זייער גוף, אזוי ווי אויף א בהמה, אזוי ווי “כבני מרון”, לייגט מען ארויף דעם מספר אויף דער בהמה. מ’וויל מאכן א מענטש אז ער איז נישט קיין מענטש, ער באלאנגט פאר איינעם.
זיי פלעגן עס מאכן פאר זייער עבודה זרה, און איילס, פארוואס זאל נישט די תורה זאגן אז מ’זאל מאכן א טאטו פון אידישקייט? ניין, א איד איז נישט קיין עבד. א איד האט די זכות צו קענען דינען דעם אייבערשטן, און נישט קיין… “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”. איך בין אן אייגענטומער, נישט קיין עבדים. סאו די ענין פון כתובת קעקע איז אז אונז זענען נישט קיין עבדי ה’ אזוי ווי די עבדים.
דיגרעסיע: “צו וועלכע רבי באלאנגסטו?”
Speaker 1: ווען מ’פרעגט איינעם, צו וועלכע רבי באלאנגסטו? זאל ער זאגן, “איך באלאנג נישט”. פארוואס? אויב יא, איז דא א שאלה פון כתובת קעקע. אפשר כתובת קעקע מיינט ווען מ’שרייבט אריין אין זייער “אנשי שלומינו” בוך. דאס איז א היינטיגע כתובת קעקע. אקעי, אקעי.
הלכה טז: כתב ולא קעקע / קעקע ולא כתב
רמב”ם: “ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אשה – לוקה. כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה – פטור, עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר ‘וכתובת קעקע’.”
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, “האיסור הוא בכותב ורושם באחד משני דברים הרושמים, אחר ששרט”. ווען מ’שרייבט מיט די שריטה, מ’שרייבט אריין מיט די טינט אין די שריטה, “באיזה מקום בגופו, בין איש בין אישה, לוקה”. יא, דאס איז אסור.
דער רמב”ם גייט ווייטער, “כתב ולא קעקע”, וואס טוט זיך ווען מ’האט געמאכט אזא שריטה, “ולא רשם בצבע”? מ’האט עס אבער נישט איינגעלייגט. אה, וואס מיינט “כתב ולא קעקע”? מ’האט געשריבן מיט א שריטה. מ’האט אזוי געמאכט א קראץ? יא. אבער מ’האט נישט אריינגעלייגט קיין צבע. אדער געלייגט צבע, אבער מ’האט נישט געשריבן בשריטה, אזא טאטו וואס איז נישט אין די בארד טיף אין די בארד, “פטור”. “עד שיכתוב ויקעקע”. שוין, מ’דארף האבן “כתובת קעקע”. “קעקע” מיינט די קראצן, “כתובת” מיינט די אריינשרייבן אויף דעם מיט פעינט.
דיון: האם “פטור” מיינט פטור אבל אסור?
Speaker 1: איז די “פטור” איז אויך פטור אבל אסור? אויב איך שרייב מיט א מארקער אויף א מענטש, איז עס מדרבנן אסור? די מאמעס פלעגן זיין זייער ברוגז, אבער ס’זעט אויס אז דאס איז נישט שייך צו כתובת קעקע. “פטור” מיינט אבער געווענליך פטור אבל אסור. ניין, דאס איז א כלל אין חומרותא. אפילו מיר האבן געזען אפאר מאל וואס ס’שטייט אין רמב”ם “פטור”, און ס’האט געמיינט פטור אבל אסור. איך ווייס נישט צו ער איז דא אויך יעצט.
איך וועל זען וואס ער זאגט, ער ברענגט מסתם אזעלכע זאכן.
וויאזוי זאגט ער עס דא? “את שיוך טוב וקקיה”? ס’שטייט נישט קלאר.
פרק יב: איסורים משום התדמות לעובדי עבודה זרה (המשך)
הלכה טז: כתובת קעקע – דין הנפעל
איז דאס א כלל אין נחלת שבעה. פריער האבן מיר געזען אפאר מאל וואס שטייט אין רמב”ם “בותר”, און עס האט געמיינט “בותר רבו”. איך ווייס נישט צו דא אויכעט. איך וויל זען וואס ער זאגט. ער ברענגט מסתמא אזעלכע זאכן. ווי זעען מיר עס דא? “עד שיכתוב כקעקע”. עס שטייט נישט קלאר. אקעי.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ווער איז חייב? דער שרייבער, דער טאטו מאכער. “אבל זה שכתבו על בשרו וכיוצא בו” – דער מענטש וואס מ’האט געמאכט אויף אים א טאטו – “אינו חייב אלא אם סייע” – דאס איז אינטערעסאנט. דער איסור איז אויסקוקן אזוי ווי א גוי, אבער דער מעשה איסור איז דאס טון. סאו דער מענטש וואס מ’האט געמאכט אויף אים א כתובת קעקע איז נאר חייב אויב ער האט געהאלפן “כדי שיעשה המעשה”. אבער “אם לא עשה כלום אלא ישב לו עד שכתבו עליו, אינו לוקה”. אקעי. עד כאן.
הלכה יז: שרט לנפש
ווייטער, דער נעקסטער איסור איז “שרט לנפש”. זאגט דער רמב”ם, “השורט שריטה אחת על המת” – איינער איז געשטארבן און ער רייסט אריין אין זיין גוף. “ושריטה” – דער רמב”ם גייט זאגן וואס דאס מיינט. “ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם”. דער איסור איז “אחד ישראלי ואחד כהן”. פארוואס וואלט מען געטראכט אנדערש? ווייל עס שטייט לעבן א כהן. עס שטייט לעבן א כהן, אבער עס מיינט אויך פאר א ישראלי. מ’לערנט אויס אז אפילו יא.
חידוש: חמש שריטות – פינף כוונות מאכן פינף איסורים
זאגט דער רמב”ם, “שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד, לוקה חמש”. ער איז חייב אויף יעדע מת אויף וועם ער מאכט א שריטה, און אויף יעדע מעשה שריטה. סאו אויב מאכט מען איין שריטה אויף חמשה מתים, ער מאכט איין פעולה. אקעי, אבער עס האט פינף כוונות. פינף כוונות קען זיין פינף איסורים. אבער פארוואס שטייט “שריטה”? ס’איז איין שריטה, ס’איז געמאכט פאר די ערשטע מת, און נאכדעם האט ער שוין געזינדיגט אלע אנדערע פיר.
ניין, ער האט געזינדיגט אלע. פון דא קען מען זיך לערנען אז מ’קען געבן א נאמען נאך צוויי אנדערע זיידעס אויף איין מאל. מ’קען צינדן איין לעכט פאר מערערע מתים.
אקעי, אבער פארוואס שטייט “שריטה על מת אחד לוקה חמש”?
אה, ווייל ס’שטייט “וישראל על כל אחת ואחת”. פאר די שריטה האבן זיי אים געווארנט ביי יעדע מת.
הלכה יח: גדידה ושריטה – דער קשר צו עבודה זרה
דיסקוסיע: שריטה על המת און שריטה לעבודה זרה
ווי דער רמב”ם… אבער אקעי, דא רעדט מען פון עבודה זרה.
יא, יא. ס’איז געווען א פארט, א וועג פון זיך אריינגיין אין דביקות, איך ווייס וואס…
ביי די שיעים איז דא. און זיי פירן זיך אזוי.
יא. אפשר איז עס על מת, ווייל זיי וויינען זיך אויף זייער טויטע דעיס.
עס קען זיין אז ס’איז ביידע. אפשר איז עס א חיקוי טעות פון ביידע. אפשר טאקע וועגן דעם דארף דער גוי מאכן, ווייל דו זעסט דארט אז ער זאגט “אולי יפגענו”, אפשר ס’לויפט ער, וויאזוי ווערט מען עובד די גאט? מ’קראצט זיך, מ’מאכט! זאגט דארט די גמרא, די תורה האט גע’אסר’ט צוויי שריטה על המת און צוויי שריטה… אבער ס’איז דאך פשוט א חילוק. שריטה פאר עבודה זרה איז דאך לכאורה אסאך הארבער, ווייל ס’איז אסאך מער קאנעקטעד צו עבודה זרה. אבער ביידע שטראפט מען. ס’קען טאקע זיין אז ער האט זיך געמישט מיט די מינים. ס’קען זיין אז ס’האט אלעמאל געהאט עפעס א צו טון, עפעס א מין… אז גאט’ש געשטארבן, און נאכדעם איז ער מתאבל אויף אים, און ס’קען נאך זיין על מיני תורות.
חידוש: דער מנהג עבודה זרה – מיט א כלי; על המת – אן א כלי
אלו של המת איז מה שורד ביחיד, מה שורד בקהל, יחיד לוקה, עובד עבודה זרה בקהל יחיד חייב מלקות, עובד עבודה זרה בקהל יחיד פטור. דאס איז לכאורה פשוט, ער ברענגט אז דער מנהג איז געווען אזוי.
אבער עס שטייט דאך “לא תתגודדו”, וואס מיינט סיי וועלכע וועג, און “לא תתגודדו” מיינט… ניין, עס איז זייער פשוט אז אפשר די לשון “גדידה”, אפילו דער רמב”ם זאגט “גדידה” וואס פריערט אייך, אז די לשון “גדידה” אפשר מיינט מיט א כלי. אבער עס שטייט דאך “ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים”, עפעס אזוי. יא. קען זיין אז דאס איז פשוט דער מנהג, דער מנהג עבודה זרה טוט מען עס מיט א כלי פאר א מת, טוט מען עס אן א כלי, ממילא איז מען נאר עובד אויף די אופן וואס דער מנהג הגוים, דער מנהג עבודה זרה איז געווען.
הלכה יט: לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות
חידוש: שני בתי דינים בעיר אחת – דער רמב”ם’ס שיטה
זאגט דער רמב”ם אן אינטערעסאנטע הלכה, אז די חז”ל האבן נאך א וועג אפגעטייטשט די “לא תתגודדו”. עס איז דא אסאך מאל אז ווען עס איז דא אפאר פשטים אויף א פסוק, ברענגט דער רמב”ם, אלע קענען זיין מדאורייתא, אזוי ווי נעכטן האבן מיר געלערנט לגבי לא תחנם. זאגט דער רמב”ם, “בכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה”. דאס גייט מאכן א גרויסע מחלוקת, אז עס זאל זיין צוויי מנהגים. “והוא שאמר ‘לא תתגודדו’, שדרשו חז”ל ‘לא תעשו אגודות אגודות’”.
זייער אינטערעסאנט, מען דארף יא טראכטן צו די אגודות אגודות האט עפעס א קשר צו עבודה זרה. ס’איז א בחינה פון עבודה זרה, אזוי ווי יענער זאגט, איין גאט, איין רבי. יא, ס’איז דא אסאך, אלע אידן דינען איין באשעפער און גייען עסן איין מאכל און גייען איין מלבוש, יא.
דער רמב”ם קעגן אנדערע ראשונים
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אין די גמרא איז דא, מ’קען נישט אריינגיין, עס איז דא א לאנגע אריכות אין די מפרשים, אבער אין די גמרא איז דא אז שני בתי דינים בעיר אחת איז א היתר גמור. דאס הייסט, “לא תתגודדו” איז במקום וואס גייט ווערן א מחלוקת, אז איין איד טוט אזוי און צוויי טוען אזוי, ממילא איז עס אסור. אבער עס שטייט צום משמעות אין די גמרא, אזוי לערנען דערויף אנדערע ראשונים, אז אויב עס איז דא צוויי בתי דינים, יענער ווייסט איך בין א וויזשניצער און יענער איז א בעלזער, איז נישט קיין סתירה. ס’איז אזוי ווי צוויי שטעט.
אבער דער רמב”ם לערנט פארקערט, דער רמב”ם זאגט דא, שני בתי דינים, דאס איז די איסור, ס’זאל זיין אין איין שטאט, ווייל דאס איז די גרעסטע מחלוקת. אז דו ביסט א בעלזער און איך בין א פאפער, און וועל, ס’זענען נישט ביידע אידן. ס’איז דא וואס טענה’ן אז מענטשן האבן א ניד פאר מחלוקת, און ווען נישט צוויי גרויסע מחלוקת, ווייל צווישן יעדע צען מענטשן וועלן זיין צוויי מחלוקת’ן. זאגן די תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ווייל זיי נעמען אריין אלע קליינע מחלוקת’ן, ס’ווערט איין גרויסע פארטיי, און אין די פארטיי שלאגט מען זיך נישט. אבער דער רמב”ם זאגט נישט אזוי. דער רמב”ם האט געדענקט די סנהדרין פול מאל, ער האט געזען זייער קעגן די נושא. ס’איז זייער וויכטיג ס’זאל זיין איין בית דין. ער פארנעמט זיך אסאך דער רמב”ם אז אלע אידן זאלן גיין מיט די זעלבע הלכה. דער רמב”ם האט זייער שטארק געהאלטן אז ס’איז מיסודי התורה אז ס’זאל זיין איין בית דין וואס פירט. אידן זאלן האבן איין מהלך, איין וועג וויאזוי מען טוט.
איז גארנישט, ער איז געווען גאנץ גערעכט, באט… ס’האט נישט געהאלפן, ס’איז געבליבן מחלוקת’ן איינער מיט’ן צווייטן. יעצט מאכט ער מחלוקת’ן מיט ווער ס’גייט אנדערש פון מיר. זאגט דער רמב”ם ווייטער, לאמיר נישט מאכן דעם וואס קומט צו פון יעצט. ס’איז דא די לא תתגודדו. עסקנות איז די סארט עבודה זרה. ס’איז מיר דאס גערעכט.
חידוש: “על המת” און מחלוקת – א נייע דרשה
אויך, אה, ס’קען זיין אז ס’איז ווי על המת, ס’איז א טויטע. פארוואס איך זאג א נייע דרשה? ס’איז א מיין דרשה. פארוואס איז געשטארבן דער רבי? אקעי, ווען די גרויסע ראש בית דין האט געלעבט איז געווען איין בית דין. ווען איז געשען אז ס’איז געשטארבן די גרויסע, און יעצט הייבט זיך אן די שאלה ווער איז דער ממלא מקום. ווען אידישקייט איז לעבעדיג, ס’איז דא גלות, ס’איז דא נביאים, ס’איז דא בית דין, ס’לעבט עס. און ס’איז טויט, יעדער איינער צעטיילט זיך ווער איז דער אמת’ער יורש, ווער פארשטייט אמת’דיג די תורה, קיינער פארשטייט עס נישט בעסער.
הלכה כ-כא: קרחה על המת
זאגט דער רמב”ם ווייטער, קרחה. ווייטער וואס איז אין די קאטעגאריע פון… נאך איין זאך, זאכן וואס מ’זעט אויף א מענטש אז ער איז א איד, אז ער איז עובד עבודה זרה. זאגט דער רמב”ם, וקורח קרחה על המת. אויף א מת איז דא וואס מ’שניידט אין די גוף, מ’מאכט חבורות אין די גוף. נאך א זאך איז מ’שניידט זיך אויף די האר, מ’רייסט די האר פון קאפ. “ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת”. “בין עיניכם” דא מיינט אזויווי תפילין “בין עיניך”, וואס מיינט אויף די פראנט פון די קאפ. “אחד ישראל ואחד כהן”. אויך אין די גמרא שטייט כהן. “אחד ישראל ואחד כהן שקרח למת, אינו לוקה אלא אחת”. דא איז נישט דא וויפיל מיני קרחות, אזויווי ס’איז געווען וויפיל מיני שריטות. דא גייסטו יא זאגן, “קרח ארבע חמש קרחות למת אחד, מקבלין מנין הקרחות”. וויפיל קרחות, וויפיל פלעצער ער האט געמאכט קרחה, וויפיל ער האט אויסגעריסן פון זיין האר. אבער ווי ישראל, כל קרחה וקרחה. דאס איז די זעלבע זאך ווי פריער.
אופן פון קרחה – ביד או בסם
וויאזוי טוט מען די קרחה? אחד הקורח ביד, ער רייסט ארויס די האר פון קאפ מיט זיין האנט, ואחד בסם, ער טוט עס מיט א כעמיקאל.
חידוש: חמש קרחות בבת אחת – “כולן באו כאחת”
זאגט דער רמב”ם, היתכן, הרי הוא אומר “חמש אצבעותיו בסם”, ער האט אריינגעלייגט זיינע פינף פינגערס אין א סם, “והניחן חמש מקומות בראשו”, ער האט געלייגט אויף פינף פלעצער, ער האט צעטיילט זיינע פינגערס, און אזוי איז ער אריבערגעגאנגען אויף די קאפ, האט ער געמאכט מיט דעם חמש קרחות.
אזוי אויך קורח חמש קרחות, אף על פי שהתרו בו אחת, ס’איז דאך איין מעשה.
לוקה חמש, לוקה חמש, שהרי כולן באו כאחת.
די יש חילוק בין כולן באו כאחת מאכט אז ער זאל יא זיין לוקה חמש.
ס’מאכט אז די התראה, אז די איין התראה זאל קענען גיין אויף אלע.
געווענליך וואלט געווען אזוי ווי פינף מעשים, פון יעדער פינגער.
זייער גוט.
שיעור קרחה – כגריס
זאגט דער רמב”ם, וחיובו בכל הראש שבין עיניו.
דער ערשטער שטייט “בין עיניו”, מ’מיינט נישט דווקא אנדערע פלעצער אין די קאפ, שנאמר “לא תשימו קרחה בין עיניכם”.
אנדערע פלעצער שטייט “בראשם”, סאו ווען ס’שטייט “בין עיניו” איז נישט דווקא.
וכמה שיעור הקרחה?
וויפיל, ווי גרויס?
כדי שתיראה כגריס פנוי בלא שער.
ווען ס’איז ארויסגעריסן אזוי גרויס ווי א גריס, וואס איז א מין בונדל, א מין צביעה, אויב די סייז וואס האט זיך ארויסגעריסן האר און ס’איז געבליבן ליידיג פון האר, איז דאס א שיעור קרחה.
הלכה כב: קריחה ושריטה – נאר על המת
זאגט דער רמב”ם ווייטער, הקורח ראשו, אה, די הלכה איז, הקורח דארף זיין על המת.
אבער אם תלש שער ראשו סתם כך, אדער על צרה אחרת, אדער על צרה אחרת, סיי קרחה און סיי שריטה, אבער ס’איז אסור מן התורה.
אויב אל תפנו אל השטות והבלים, איז פטור.
די תורה זאגט נישט, לכאורה פטור, רבי אברהם זאגט אויך, ס’איז נישט קיין וועג, איך קען נישט זעצן, אבער פטור.
ואינו לוקה אלא על מת בלבד, או על שריטה לעבודה זרה.
אה, די מפורש’ע עבודה זרה אויף קרחה איז נישטא לעבודה זרה, לכאורה.
ס’איז א מנהג, דאס איז דער רמב”ם אויך מודה אז קרחה איז א מנהג הבלים, און די תורה האט עס גע’אסר’ט ווייל די גוים פירן זיך אזוי די הבלים, עפעס אזוי.
הלכה כג: כלל – דין קרחה/שריטה/כתובת קעקע אויף חבירו
זאגט דער רמב”ם ווייטער, הקורח קרחה בראשו של חבירו, איינער רייסט אויס יענעם’ס האר, דאס איז אלע הלכות.
די בשר חבירו, הרי זה ספק אם חייב מכות על בשרו של חבירו, ואם חבירו מסייעו, שניהם מזידין, שניהם לוקין אם היתרו בו.
אויב דער נפעל האט געהאלפן.
ואחד שוגג ואחד מזיד, איינער איז א שוגג און איינער איז א מזיד? דער מזיד איז משלם לקו על השוגג בתום. מ’זאגט נישט אז ווייל למשל דער נתגלח איז געווען א שוגג איז שוין אויטאמאטיש דער מגלח נישט קיין חייב. אויב ער איז א מזיד איז ער חייב.
כלל פאר דעם גאנצן פרק
אלע הלכות פון דעם פרק האבן דעם זעלבן דין, אז ס’איז א זאך וואס ווערט געטון צו דעם מענטש, ער טוט עס נישט אליינס, נאר דער וואס טוט עס איז חייב. אבער דער וואס ס’ווערט געטון צו אים איז אויך חייב אויב ער איז מסייע, און דאס וועט זיין א לאו שיש בו מעשה, און ער באקומט אויף איינמאל אויף אלע פינף מצוות די זעלבע זאך.
סיום הלכות עבודה זרה: דין שוגג ומזיד, והכלל הגדול של הפרק
דין שוגג ומזיד במגלח ונתגלח
ואיכא שוגג ואיכא מזיד. אה, וואס איז אויב איינער איז א שוגג און איינער איז א מזיד? דער מזיד איז משנה מלוקה, און דער שוגג ברענגט אן עולה. מ’זאגט נישט אז ווייל דער, למשל, דער נתגלח איז געווען א שוגג, איז שוין אויטאמאטיש דער מגלח נישט זיין חייב. אויב ער איז א מזיד, איז ער יא חייב.
הכלל הגדול: כל הלכות הפרק בנויות על יסוד אחד
אלע הלכות אין דעם פרק האבן די זעלבע דין. ס’איז א זאך וואס ווערט געטון אין די גוף פון דעם מענטש, און ס’ווערט נישט געטון צו זיך אליין. דער וואס טוט עס איז חייב, אבער דער וואס ס’ווערט געטון צו איז אויך חייב אויב ער איז מסייע. דאס איז א לאו שיש בו מעשה. מ’באקומט אויף איינמאל אויף אלע פינף מצוות די זעלבע הלכה, אדער זעקס מצוות, וויפיל מצוות ס’איז דא.
הענין העמוק: וויאזוי אן איד דארף אויסזען
אבער ס’איז אינטערעסאנט, דאס איז אלץ הלכות וויאזוי ס’דארף אן איד אויסזען. ער שניידט זיך נישט די פיאות, ער איז נישט משחית זיין בארד, ער גייט נישט קיין פרוי’אישע בגדים, ער מאכט נישט קיין כתובת קעקע, ער מאכט נישט קיין שריטה, ער מאכט נישט קיין קרחה. דאס איז די אלע פינף זאכן וויאזוי אן איד’ס גוף זעט אויס, אנדערש פון עבודה זרה. און דאס איז די ענד פון הלכות עבודה זרה. ברוך רחמנא דסייען.
סיום
ברוך רחמנא דסייען. דער אייבערשטער זאל אונז העלפן מיר זאלן האבן עבדים פאות, און מיר זאלן זיך נישט קראצן.
יא, יא. געוואלדיג.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות עבודה זרה פרק יב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/qpss8voutd5uqu9qppys3/DR048.mp4?rlkey=4gdk3ltmkdxfdwh99b659u2gk&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80048#
הלכות עבודה זרה פרק יב – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80048#