הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב — פרק ו׳-ח׳: עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד
—
הלכה א׳: עירוב תבשילין — היסוד
דברי הרמב״ם: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופנין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ואפה מיום טוב לשבת – הרי זה מותר. ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירוב תבשילין.”
פשט:
כאשר יום טוב חל בערב שבת, אסור לבשל ביום טוב לשבת. האיסור הוא מדרבנן — כדי שלא יבואו לבשל ביום טוב לחול. העצה: מכינים תבשיל מערב יום טוב, וזה מתיר לבשל ביום טוב לשבת. זה נקרא “עירוב תבשילין.”
חידושים והסברות:
1) מדוע האיסור רק מדרבנן — ענין “הואיל”:
הרמב״ם כבר אמר בפרק א׳ שמדאורייתא אין איסור לבשל ביום טוב ליום אחר כשמדובר בשבת, משום הכלל של “הואיל ואם יקלעו אורחים” — מותר לבשל בהרחבה שמא יבואו אורחים. לכן “אם עבר אינו לוקה.” האיסור הדאורייתא נופל בגלל “הואיל.” אך מדרבנן אסרו — כדי שלא יבואו לבשל ביום טוב לחול, כי האדם יעשה קל וחומר: “לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול.”
2) מדוע אסרו חכמים דווקא כאן אם “הואיל” מועיל?
בדרך כלל לא היו חכמים אוסרים כאשר “הואיל” מתיר מדאורייתא, במיוחד כשצריך לאכול סעודת שבת. אך חכמים אכן אסרו — ספציפית כדי להכיר את חומרת הדבר של הכנה מיום טוב לחול. ויחד עם ה״מכה” הביאו את ה״רפואה” — עירוב תבשילין. זה מתאים לכלל שחכמים אינם גוזרים גזירות שמשאירות אנשים “תקועים.”
3) כיצד פועל עירוב תבשילין — המנגנון:
כאשר אדם מבשל מערב יום טוב, הרי הוא עושה זאת רק לשבת (לא לחול — כי לחול אפשר לבשל אחרי יום טוב). זה מראה בבירור שכל מה שימשיך לבשל ביום טוב הוא “המשך” של זה — רק לשבת, לא לחול. הוא מראה בכך שלא היה עושה זאת ליום חול רגיל.
4) העירוב כהיכר — יותר מהאיסור עצמו:
העירוב מזכיר לאדם יותר מהאיסור עצמו. את האיסור עצמו אדם אולי לא היה שם לב, אבל העובדה שצריך לעשות עירוב — המעשה האקטיבי — מזכירה לו שאסור לבשל ביום טוב לחול.
—
הלכה א׳ (המשך): מדוע נקרא “עירוב”?
דברי הרמב״ם: “ולמה נקרא שמו עירוב? כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר, כדי שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת – כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו. לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין.”
פשט:
השם “עירוב” נובע מהדמיון לעירוב חצרות — שניהם הם “היכר” (תזכורת/סימן). בעירוב חצרות — כדי שלא יחשבו שמותר לטלטל מרשות לרשות; בעירוב תבשילין — כדי שלא יחשבו שמותר לבשל ביום טוב ליום אחר.
חידושים והסברות:
1) ביקורת הראב״ד — “טעם זה לנערים”:
הראב״ד חולק בחריפות על הסבר הרמב״ם. הוא סובר שהרמב״ם מחמיץ את הפירוש האמיתי של “עירוב” — שמשמעותו ערבוב. לפי הראב״ד, עירוב תבשילין פירושו שמערבים את צורך השבת עם צורך יום טוב — עושים את הכל לדבר אחד גדול. המגיד משנה מביא שגם בעירוב תחומין “עירוב” פירושו ערבוב — מה שיכולת ללכת עם מה שאתה יכול ללכת עכשיו.
2) שיטת הרמב״ם — “עירוב” כשם מושאל ל״היכר”:
בעירוב חצרות “עירוב” אכן פירושו ערבוב (הלחם). אך העיקר של עירוב חצרות אינו הערבוב עצמו, אלא ההיכר. ממילא “עירוב” כבר הפך ל״שם מושאל” להיכר. כאשר תיקנו מאוחר יותר עירוב תבשילין, השתמשו באותה מילה כי יש לה תפקיד דומה — היכר.
3) תירוץ הלחם משנה:
הלחם משנה מסביר שעירוב חצרות תוקן קודם (שם “עירוב” פירושו ממש ערבוב), ומאוחר יותר כשתיקנו עירוב תבשילין השתמשו באותה מילה. אך לפי המסורה שאברהם אבינו כבר היה לו עירוב תבשילין, משמע שגם היה לו עירוב חצרות — אז הסדר מתאים.
4) מה שמשותף לכל שלושת העירובין:
כל שלושת העירובין (חצרות, תחומין, תבשילין) יש להם מבנה משותף: כולם גזירות דרבנן שבאות עם “פתרון” מחכמים. כמו כן, כולם קשורים ללחם/מאכל (אם כי בתבשילין דווקא תבשיל).
5) מדוע דווקא באוכל:
הסיבה שמשתמשים באוכל (לחם בעירובי חצרות, תבשיל בעירוב תבשילין) היא כדי שגם ילדים ועמי הארץ יבינו — כמו שכתוב בעירובי חצרות “והתינוקות מכירין בפת.” שטר או פתק לא היה מוכר לילדים, אך אוכל הוא דבר שכולם מבינים.
—
הלכה ב׳: שיעור עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “עירוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית… בין לאחד בין לאלפים.”
פשט:
שיעור עירוב תבשילין הוא כזית, וזה מספיק בין לאדם אחד בין לאלפים.
חידושים והסברות:
חילוק מעירובי חצרות: בעירובי חצרות צריך מספיק לכל משתתף (עד 18 בתים מספיק בשיעור מסוים). בעירוב תבשילין הכזית הוא רק “היכר” — סימן/תזכורת — לא שיתוף ממש, לכן מספיק כזית אחד לכולם.
—
הלכה ב׳ (המשך): במה עושים עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם.”
פשט:
אין עושים עירוב תבשילין לא בלחם ולא בריפות (מאכל דייסתי), אלא בתבשיל שהוא “פרפרת” — משהו שאוכלים עם לחם, כמו בשר, דגים, ביצים.
חידושים והסברות:
1) שיטת רבנו תם (תוספות) לעומת הרמב״ם:
רבנו תם סובר שהסיבה שצריך תבשיל היא כי העירוב חייב להיות מאותה קטגוריה כמו המלאכה שרוצים להתיר — תבשיל מתיר בישול, אך אם רוצים לאפות לחם, צריך גם להניח פת. לכן השולחן ערוך פוסק שעושים גם פת גם תבשיל. לפי שיטת הרמב״ם מספיק רק תבשיל, והפת לא עושה כלום. מה שאנו עושים גם פת הוא לפי שיטת התוספות.
2) מדוע לא פת לפי הרמב״ם?
אפייה אפשר לעשות יום קודם (לחם נשאר טוב), אך בישול צריך לעשות טרי — לכן העירוב דווקא תבשיל, כי זו המלאכה העיקרית שעושים ביום טוב לשבת.
3) שני תבשילין:
הרמב״ם אינו פוסק שצריך שני תבשילין (שזו מחלוקת במשנה, בית שמאי ובית הלל). מה שאנו עושים שני דברים (לחם + ביצה) אינו משום שני תבשילין, אלא משום שיטת התוספות שפת מתיר אפייה ותבשיל מתיר בישול.
—
הלכה ב׳ (המשך): אפילו תבשיל חלש
דברי הרמב״ם: “אפילו דשן שבשולי הקדירה… אפילו שמנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי, גורדו, ויש בו כזית… סומך עליו.”
פשט:
אפילו תבשיל חלש מאוד כשר — השומן שנשאר בתחתית הסיר, או השומן שנשאר על הסכין אחרי חיתוך בשר שמן, אם יש כזית, אפשר לגרדו ולהשתמש בו.
חידושים:
השמנונית חייב להיות משהו שאוכלים (אפשר לשים בקוגל למשל), לא סתם שומן שזורקים.
—
הלכה ב׳ (המשך): תבשיל אינו דווקא מבושל בסיר
דברי הרמב״ם: “תבשיל שאמרו… אפילו צלי או שלוק… אפילו כבוש או מעושן… אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין ודוחקן הוא בישולן.”
פשט:
“תבשיל” אינו דווקא מבושל בסיר — צלי (צלוי), שלוק (מבושל), כבוש (כבוש), מעושן (מעושן) — הכל כשר.
חידושים:
החילוק בין “מאפה” (לחם/פת) ו״תבשיל” אינו בישול לעומת אפייה בתנור, אלא לחם/פת לעומת כל המאכלים האחרים. קוגל שאופים בתנור נקרא גם תבשיל, לא מאפה.
—
הלכה ב׳ (המשך): העירוב צריך להיות קיים
דברי הרמב״ם: “וצריך שיהא עירוב זה מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות ויבשל כל שצריך לבשל ויחם חמין כל שצריך.”
פשט:
העירוב צריך להיות קיים עד שמסיימים את כל המלאכות שצריך לעשות לשבת.
חידושים והסברות:
1) שונה מעירובי חצרות/תחומין:
שם העירוב צריך להיות קיים בבין השמשות, אך אם נאכל אחר כך באמצע השבת כשר. בעירוב תבשילין העירוב צריך להחזיק עד שמסיימים לבשל לשבת — זה העירוב היחיד שצריך להחזיק כל כך הרבה זמן.
2) נאכל העירוב קודם שיבשל:
“ואם נאכל העירוב או נאבד קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל, ולא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד.” אם העירוב נאבד לפני שסיים לבשל, מותר לבשל רק ליום טוב עצמו.
3) התחיל בעיסתו ובתבשילו ונאכל העירוב — הרי זה גומר:
אם כבר התחיל לבשל/לאפות ואז העירוב נאבד, מותר לסיים מה שהתחיל, אך לא להתחיל מאכלים חדשים. אדם היה חושב שההיכר צריך להיות בתחילת הבישול, אך הרמב״ם אומר שלכתחילה העירוב צריך להיות קיים עד הסוף — בדיעבד, אם כבר התחיל, מותר לסיים.
—
הלכה ב׳ (המשך): זיכוי לאחרים
דברי הרמב״ם: “ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת… וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין.”
פשט:
כאשר עושים עירוב תבשילין לאחרים, צריך לזכות להם על ידי אדם אחר, בדיוק כמו בעירובי חצרות/שבת.
חידושים והסברות:
1) קנין בעירוב תבשילין:
“שיסמכו עליו אחרים” אינו רק שהם יכולים “להצטרף” — אלא צריך להיות הקנאה אמיתית, התבשיל נעשה ממש שלהם. הוא מקנה את התבשיל להם.
2) מי יכול לשמש כזוכה:
אפשר להשתמש בבן, בת, אפילו קטן — כי עירוב תבשילין הוא דרבנן, ובדרבנן סומכים על קנין של קטן. אך אי אפשר להשתמש בילד שלו שהוא קטן, כי “ידו כידו” — זה לא נחשב כאדם אחר.
3) האם אפשר לבוא לאכול מהעירוב:
בעירוב חצרות ברור שנעשים שותפים בפת. בעירוב תבשילין, שבו כזית מספיק לכולם, הפשט הוא שלכל אחד יש זכות בכל הכזית — כאילו כל אחד שותף בכולו.
—
הלכה ג׳: אינו צריך להודיע, אבל הם צריכים לדעת
דברי הרמב״ם: “ואינו צריך להודיען… אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם, ואחר כך יאפה ויבשל.”
פשט:
אין צורך להודיע לאותו אדם כשמזכים, כי זו “זכות” (לא חובה). אך אותו אדם עצמו חייב לדעת שנעשה עירוב עבורו, לפני שמתחיל לבשל.
חידושים והסברות:
1) מדוע אין צורך להודיע בשעת מעשה:
כי עירוב תבשילין הוא זכות גמורה (לא כמו עירוב תחומין שבו לוקחים את זכותו ללכת לכיוון אחר). בזכות חל “זכין לאדם שלא בפניו.”
2) מדוע הוא חייב לדעת:
אי אפשר לבשל בהנחה ש״בוודאי מישהו בעיר עשה עירוב עבורי.” כל הענין של עירוב הוא “היכר” — צריך לדעת שהוא קיים. החילוק: הזכייה עצמה פועלת בלי ידיעה (חזקה שליח עושה שליחותו), אך כדי להיות מותר לבשל צריך לדעת שהעירוב קיים — כי כל התכלית של עירוב היא היכר.
—
הלכה ג׳ (המשך): עירוב לכל העיר
דברי הרמב״ם: “ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר… ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי.”
פשט:
אדם יכול לערב עבור כל אנשי העיר (בתוך תחום שבת). הוא עושה זאת מערב יום טוב, וביום טוב עצמו עושה הכרזה.
חידושים והסברות:
1) “כל העיר” פירושו בתוך התחום:
כי אותו אדם צריך טכנית להיות מסוגל להגיע לעירוב (לאכול ממנו), הוא צריך להיות בתוך תחום שבת.
2) מנהג שגדול העיר עושה עירוב לכולם:
יש מנהג שהרב של העיר עושה לכתחילה עירוב לכל העיר.
3) תנאי השולחן ערוך — רק למי ששכח, לא לפושע:
השולחן ערוך אומר שהעירוב של הרב עוזר רק למי ששכח, לא למי שהוא “פושע” (מזניח). הסברא: חכמים רצו שכל אחד יעשה עירוב תבשילין בעצמו.
4) חומרת המשנה ברורה — פעמיים שכח הופך לפושע:
המשנה ברורה (חפץ חיים) אומר שאם אדם שכח בפסח ושוב שכח בסוכות, הוא כבר נעשה “פושע” — אפילו עברו חודשים ביניהם. זו חומרא גדולה: ערב יום טוב הוא יום עמוס, קל לשכוח, ופעמיים שכח עם חודשים ביניהם יהפוך לפושע?
5) מדוע פושע לא יוכל לסמוך — צריך עיון:
מה החילוק? אם העירוב קיים, מדוע לא יועיל לפושע? תירוץ אחד: אולי הפשיעה אינה בעירוב תבשילין עצמו, אלא במצוות עונג שבת — כי אם אף אחד לא עושה עבורו, לא יוכל לבשל לשבת. תירוץ נוסף: אולי הפשיעה היא שהוא מסתמך על הכרזת הרב (שבאה רק ביום טוב), ולא עושה בעצמו מערב יום טוב.
6) “יסמוך על עירובי” — לא אוטומטי:
הלשון “יסמוך” פירושו שאותו אדם יסמוך — זו הכרזה, לא חלות שקורה אוטומטית דרך דברי הרב. אותו אדם צריך לדעת ולסמוך במודע.
—
הלכה ד׳: ברכה על עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “המניח עירוב תבשילין חייב לברך… ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת. וכי בא לזכות לאחרים אומר: יהא מותר לי ולפלוני ופלוני / לאנשי העיר כולן לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.”
פשט:
עושים ברכה “על מצות עירוב” ואומרים נוסח שמסביר מה העירוב מתיר.
חידושים והסברות:
1) לשון “המניח”:
הלשון “מניח” מתאים יותר לעירוב תחומין (שבו מניחים ליד התחום) או עירוב חצרות (שבו מניחים בבית). בעירוב תבשילין “מניח” פחות ברור — מכינים אותו בבית עצמו.
2) מדוע ברכה על “פתרון לבעיה”:
ברכה נעשית לא רק על מצוה, אלא גם על תקנת חכמים שהיא פתרון לבעיה.
3) “של מחר” — מה פירושו?
הרמב״ם כותב “מיום טוב של מחר לשבת.” “של מחר” פירושו שהעירוב פועל רק על יום טוב של מחר, לא על כל ימים טובים. אדם לא יכול לעשות מערב פסח עירוב על כל ימים טובים של כל השנה. אך כשהוא מזכה לאחרים (לאנשי העיר כולן), הרמב״ם כותב רק “מיום טוב לשבת” בלי “של מחר.”
4) הגהות מיימוניות — להוסיף “להדליק את הנר”:
הגהות מיימוניות אומר שצריך גם לומר “להדליק את הנר” בנוסח, כי זו גם אחת המלאכות שצריך לעשות לשבת. המנהג שלנו כך.
5) לשון הקודש לעומת ארמית:
הרמב״ם כותב את הנוסח בלשון הקודש, אף על פי שהנוסח המפורסם “בהדין עירובא יהא שרא לנא” הוא בארמית. השולחן ערוך הרב אומר שאין צורך דווקא לומר בארמית — אפשר לומר בכל שפה שמבינים. הנוסח הארמי מקורו מתקופה שבה ארמית הייתה השפה היומיומית, כדי שאנשים יבינו מה הם אומרים.
6) האם האמירה מעכבת:
הפשט הפשוט ברמב״ם הוא שהאמירה אינה מעכבת. אך הרמ״א אומר שצריך דווקא להזכיר את המלאכות במדויק — לאכול, ולבשל, ולהדליק הנר — ובלי זה לא פועל. נשאלת השאלה: לפי הרמ״א, אם האמירה כל כך מעכבת, מדוע? פוסק קודם (מצוטט ברמ״א) אומר להיפך: בלי הברכה בוודאי לא מעכב, אך בלי האמירה אולי כן מעכב. הסבר מ
דוע האמירה תהיה מעכבת: מי שלא יודע מהי המצווה וכיצד היא פועלת, לא עשה כלום — הוא פשוט לקח חתיכת אוכל מערב יום טוב. אך ההיכר (ההכרה שמבשלים כבר מערב שבת) לא צריך אמירה — העיקר שרואים שכבר התחילו לבשל מערב שבת.
7) “חייב לברך”:
כאשר הרמב״ם כותב “חייב לברך”, הוא מתכוון שהברכה היא חיוב — אך לא יותר מזה. זה לא כמו הרמ״א שהופך את האמירה לתנאי לעיכובא.
—
הלכה ה׳: מי שלא הניח עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו… כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור… אסור לאחרים לבשל ולאפות לו… עד שיקנה לו.”
פשט:
מי שלא עשה עירוב תבשילין, ולא עשו עבורו, אסור לו לבשל/לאפות. לא רק זאת — גם המאכלים הגולמיים שלו אסורים לאחרים לבשל עבורו. העצה היא שיקנה את מאכליו למי שיש לו עירוב, ואותו אדם יבשל “את שלו.”
חידושים והסברות:
1) מדוע האיסור עולה על המאכלים?
האיסור של עירוב תבשילין הוא על האדם — הוא לא רשאי לעשות מלאכות/טורח ביום טוב. מדוע אדם אחר (שיש לו עירוב) לא יוכל לבשל עם המאכלים של אותו אדם? התשובה: זה גדר (גזירה) של חז״ל למנוע תחבולות — שלא יוכלו לעקוף את הדין על ידי נתינת המאכלים לשכן.
2) האם מותר לעשות קנין ביום טוב:
משא ומתן אסור ביום טוב, אך קנין אינו בהכרח משא ומתן. מותר ללכת לקנות (כפי שנלמד קודם — שלא ישתמשו בלשון של משא ומתן).
3) “אם רצה יתן” — קנין אמיתי:
הרמב״ם אומר שאותו אדם יכול להחזיר רק אם הוא רוצה. זה חייב להיות קנין אמיתי, לא מזויף. מתנה על מנת להחזיר לא היה עובד, כי זה היה נראה כעקיפה (אף על פי שטכנית מתנה על מנת להחזיר היא קנין תקף עם תנאי).
—
הלכה ה׳ (המשך): מערים לעומת מזיד; עבר ואפה
דברי הרמב״ם: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שהזמין אורחים ולא באו — הרי זה אוכל למחר. אבל [אם הערים] — הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובישל לשבת — אין אוסרין עליו. למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד? שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערים וישתכח שם עירוב תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם, ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת.”
פשט:
מי שלא עשה עירוב תבשילין אך בישל ליום טוב עצמו, ונשאר — מותר לאכול בשבת. אך מי שהערים (העמיד פנים שמבשל ליום טוב, אך באמת לשבת) — אסור. מזיד (עבר בגלוי ובישל לשבת) — אין אוסרין עליו.
חידושים והסברות:
1) מדוע מערים גרוע ממזיד?
הרמב״ם נותן טעם מעשי: אם יתירו הערמה, כולם יערימו (כי זה קל יותר מלעשות עירוב תבשילין), וישתכח שם עירוב תבשילין — כל התקנה תישכח. אך מזיד אינו שכיח — ישראל קדושים הם, ומי שעובר פעם אחת, לא יעבור שוב.
2) מה פירוש “מזיד” כאן?
לא פורק עול — אלא מי ששכח עירוב תבשילין, ובישל בכוונה לשבת בלי עירוב. בשנה הבאה הוא כבר יזכור.
3) השוואה להלכות עירובין פרק א׳ הלכה י״א:
שם בעירובי חצרות הרמב״ם גם אמר שמחמירים יותר במערים מאשר במזיד, אך בלי טעם. כאן בעירוב תבשילין הרמב״ם נותן את הטעם במפורש. המגיד משנה בפרק ו׳ מפנה לכך. שם בהלכות עירובין הרמב״ם הבין זאת כענין מוסרי — נבל ברשות התורה, מי שמעמיד פנים שהוא צדיק אך מרמה, גרוע עוד יותר ממזיד. כאן הרמב״ם נותן טעם מעשי יותר (ישתכח שם עירוב תבשילין).
—
הלכה ו׳: שני ימים טובים של גלויות — תנאי
דברי הרמב״ם: “שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת — עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב. שכח ולא הניח — מניחו בראשון ומתנה. כיצד? מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר: ‘אם היום יום טוב ולמחר חול — למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב. ואם היום חול ולמחר יום טוב — בערוב זה יותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת.’”
פשט:
בשני ימים טובים (חמישי-שישי), עושים עירוב תבשילין ביום רביעי. אם שכחו, אפשר לעשות ביום חמישי (יום טוב ראשון) בתנאי: אם היום יום טוב, אין צורך בעירוב למחר (כי מחר חול). אם היום חול, העירוב תקף למחר.
חידושים והסברות:
1) ספיקא דיומא:
הרמב״ם מדבר על ספק היום — לפני שמים גלוי איזה יום הוא יום טוב האמיתי, והיום השני הוא רק מספק. לכן התנאי עובד.
2) אין ברכה בתנאי:
בצד השני (“אם היום חול”) הוא אומר “בעירוב זה” בלי ברכה, כי זה ספק — ספק ברכות להקל. בצד הראשון (“אם היום יום טוב”) הוא לא צריך כלום, כי אז העירוב מיותר. אך מועלה גם: ביום טוב שני עושים ברכה על כל המצוות, אף על פי שזה ספק — העירוב גם הוא רק על הצד שמחר יום טוב. נשאר לא ברור אם עושים ברכה או לא.
3) ראש השנה — אין תנאי:
בשני ימים טובים של ראש השנה, שבהם שני הימים הם קדושה אחת, אי אפשר לעשות את התנאי. מי ששכח עירוב תבשילין מערב יום טוב, חייב להסתמך על אחרים (סומך לאחרים) או להקנות.
—
הלכה ו׳ (המשך): כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
דברי הרמב״ם: “כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון, אומר: אם היום חול — תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש — אין בדברי כלום. וקורא עליה שם ומניחה. ולמחר חוזר ואומר: אם היום קודש — אין בדברי כלום [וכבר נעשה אתמול], אם היום חול — תהא זו תרומה על זו. וקורא לה שם ומניחה… ואוכל את השניה.”
פשט:
אפשר להשתמש באותה שיטת תנאי (ממה נפשך) להפריש טבל ביום טוב: הוא אומר ביום הראשון “אם היום חול — תהא זו תרומה”, וביום השני אומר את אותו הדבר בהיפך.
חידושים והסברות:
1) “וקורא עליה שם”:
הוא צריך לזכור איזו כלכלה הפך לתרומה, כי הוא חייב לומר את אותה הדבר פעמיים — אחרת, הוא עלול לאכול בטעות את התרומה.
2) מדוע ברירה לא נכנסת:
תרומה היא מדאורייתא, ובדאורייתא סוברים “אין ברירה.”
—
הלכה ו׳ (המשך): חידוש גדול של הרמב״ם — בזמן הזה אי אפשר לעשות תנאי
דברי הרמב״ם: “כל הדברים האלו שאמרנו — הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה, והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק… אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו — אין יום טוב שני אלא מנהג בלבד. לפיכך אני אומר שאין מערבין… בזמן הזה, ואין מעשרין את הטבל על תנאי.”
פשט:
חידוש הרמב״ם הוא שבזמן הזה, כשיודעים כבר מהחשבון איזה יום הוא יום טוב, אי אפשר עוד לעשות את התנאי של “אם היום חול / אם היום קודש” — לא לעירוב תבשילין, לא לעירובי חצרות ושיתופי מבואות, ולא לתרומה ומעשר. כי יום טוב שני היום הוא רק מנהג, לא ספק, ואי אפשר לומר “אם היום חול” כשיודעים שזה לא חול.
חידושים והסברות:
1) “לפיכך אני אומר” — חידושו של הרמב״ם:
כאשר הרמב״ם אומר “אני אומר” או “יראה לי”, הוא מתכוון שזה חידושו שלו שאינו עומד בבירור במקורות. אחרים (גאונים) סוברים אחרת. הראב״ד אכן חולק.
2) היסוד — יום טוב שני הוא מנהג, לא ספק:
פעם, כשבית דין קידש על פי הראייה, בני הגלויות באמת לא ידעו איזה יום זה, והיום השני היה ספק. אז התנאי עבד — יכלו לומר “אם היום חול.” אך היום, כשסומכים על החשבון, יודעים בדיוק איזה יום זה. היום השני הוא רק מנהג. ממילא אי אפשר לעשות תנאי “אם היום חול” — כי שני הימים יש להם אותה קדושת מנהג, ובעצם יודעים איזה יום זה.
3) קידוש החודש בזמן הזה:
הרמב״ם סובר שאפילו היום החודש מתקדש על ידי בני ארץ ישראל — רק פעם על פי ראייה, היום על פי חשבון. החילוק הוא שהיום יודעים מראש.
4) מחלוקת הראב״ד:
הראב״ד לא מסכים. סברתו: אם יום טוב שני הוא רק מנהג, הוא “פחות” מפעם (כשהיה ספק), ועל אחת כמה וכמה שהתנאי יעבוד — כי יודעים בעצם איזה יום הוא חול. תשובת הרמב״ם (כפי שמבינים אותה): כאשר מקבלים את המנהג ברצינות, חושבים על שני הימים כיום טוב, ואי אפשר לומר “אם היום חול.”
[דיגרסיה: “אומר אני” — דרכו של הרמב״ם כרבי:]
הלשון “אומר אני” היא לשונו של רבי (רבינו הקדוש) במשנה. הרמב״ם, שרואה את עצמו בהקדמתו כמחבר המשנה (הולך בעקבות רבינו הקדוש), משתמש באותה לשון. כאשר הוא כותב סתם, זה מה שכתוב (תורה שבעל פה); כאשר הוא אומר חידוש, הוא אומר בבירור “אני אומר” — זו “תורתי,” לא תורה שבעל פה שכתובה בבירור. הרמב״ם סובר שצריך לפסוק רק לפי הגמרא, לא לפי הגאונים, ואפילו לא לפי הרמב״ם עצמו (כפי שהוא כותב בהקדמתו). כאשר הוא אומר “אני אומר” הוא מודה שזה חידוש — סברא טובה, אך לא משהו שכתוב בבירור. מוזכר גם שיש האומרים שמשה רבינו כשאמר משהו משלו גם היה צריך לומר “אומר אני.”
—
כבוד ועונג יום טוב
דברי הרמב״ם: “כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר ‘לקדוש ה׳ מכובד׳… וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב השבת, שדבר זה בכלל הכבוד.”
פשט:
כשם ששבת יש בה דין של כבוד ועונג, כך גם יום טוב. לא לאכול סעודה בערב יום טוב מזמן המנחה, כדי להיכנס ליום טוב עם תיאבון.
חידושים והסברות:
1) שמחת יום טוב — היכן הרמב״ם מונה אותה?
הרמב״ם מונה שתים עשרה מצוות בהלכות שביתת יום טוב, ושמחה אינה ביניהן. התשובה: שתים עשרה המצוות הן רק מצוות שביתה. שמחת יום טוב היא בוודאי דאורייתא — הרמב״ם מונה אותה בהלכות חגיגה. שם המצווה העיקרית היא חגיגה (קרבן שלמים), ו״יש בכלל זה” גם שמחה. לרמב״ם יש לעתים קרובות מצווה שיש בה שני עניינים, ושניהם נמנים תחת מצווה אחת. הסיבה ששמחה לא עומדת ברשימת המצוות בהלכות שביתת יום טוב היא כי הרשימה מדברת רק על “שביתה” — שמחה היא קטגוריה נפרדת.
2) הפסוק “לקדוש ה׳ מכובד” — כולל יום טוב:
הרמב״ם מביא את הפסוק מישעיהו “וקראת לשבת עונג לקדוש ה׳ מכובד.” הפשט הפשוט היה שמתכוון ש״קדוש ה׳” הוא אותו דבר כמו שבת. אך הרמב״ם לומד ש״קדוש ה׳” כולל כל יום שקדוש לה׳ — גם יום טוב, שנקרא “מקרא קודש.” זה מדברי קבלה (מנביאים), לא דאורייתא.
3) חילוק בין שבת ליום טוב לגבי סעודת ערב:
בגמרא משמע שהאיסור לאכול בערב יום טוב חמור יותר מערב שבת — זו שיטת ר׳ יהודה, ולכאורה אין הלכה כר׳ יהודה, אך הרמב״ם פוסק זאת כ״ראוי” (עצה טובה), לא כאיסור מוחלט. בהלכות שבת הרמב״ם אומר: מותר לאכול, אך מכבוד השבת לא לקבוע סעודה. החילוק: בשבת הוא מדבר על לא לקבוע “משתה” (סעודה גדולה) כל ערב שבת, וגם לא לקבוע סעודה בכלל אחרי מנחה. ביום טוב הוא אומר “שלא יסעוד מן המנחה ולמעלה.”
—
מבזה את המועדות
דברי הרמב״ם: “וכל המבזה את המועדות כאילו נתפל לעבודה זרה.”
פשט:
מי שמבזה ימים טובים כאילו עובד עבודה זרה.
חידושים והסברות:
1) מבזה = ההפך מכבוד:
“מבזה את המועדות” פירושו ההפך מכבוד יום טוב — מי שלא עושה סעודה, לא עושה שיום טוב יהיה משמעותי.
2) פשט ב״כאילו נתפל לעבודה זרה”:
המקור הוא מפרשת משפטים — “אלהי מסכה לא תעשה לך… את חג המצות תשמור.” הפשט: מה עושה גוי לגוי? הוא הולך לימים טובים גויים (“וקרא לך ואכלת מזבחו”). מה עושה יהודי ליהודי? יש לו ימים טובים יהודיים. אם מבזים את הימים טובים — לא עושים שזה יהיה דבר אינטראקטיבי, חי — אנשים ילכו ל״תיאטרון” במקום, וזה כאילו עבודה זרה.
3) חילוק משבת:
בשבת (סוף הלכות שבת) הרמב״ם גם אומר קשר בין שבת לעבודה זרה, אך שם זה ענין רחב יותר (שתי מצוות גדולות). ביום טוב זה הולך ספציפית על כבוד יום טוב.
—
שמחת יום טוב — חיוב שמחה
דברי הרמב״ם: “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורים בהספד ובתענית. וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ‘ושמחת בחגך.’ אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.”
פשט:
כל ימים טובים (כולל חול המועד) אסורים בהספד ותענית, וחייבים להיות שמחים. אף על פי שהמצווה העיקרית של “ושמחת” היא קרבן שלמים, “בכלל” זה גם חיוב שכל אחד ישמח.
חידושים והסברות:
1) “יש בכלל אותה שמחה” — שתי שכבות:
המצווה העיקרית דאורייתא של “ושמחת בחגך” היא קרבן שלמים (כפי שמסביר בהלכות חגיגה). אך “בכלל” זה גם חיוב של שמחה אישית לכל בן משפחה.
2) “כל אחד ואחד כראוי לו” — כל אחד לפי שמחתו:
הרמב״ם מסביר: הקטנים — נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים — קונה להן בגדים ותכשיטין כפי ממונו. האב לא צריך לחשוב שמה שהוא קורא שמחה הוא שמחה לכולם. צריך לחשוב על כל אחד מה *שלו* שמחה. ילד שמח מממתקים — למבוגר זה לא שמחה כי הוא יכול לקנות לעצמו ממתקים. זה גם הולך “להקל” — לילד גלידה היא שמחה שלמה, אך למבוגר זה לא חיוב השמחה.
3) “קונה להן” — לא דווקא דברים חדשים:
“קונה להן בגדים ותכשיטין” לא אומר שצריך לקנות תכשיטים חדשים בכל יום טוב. זה אומר שצריך לוודא שיהיו להן בגדי יום טוב ללבוש. השמחה היא ללבוש את הבגדים לכבוד יום טוב, לא מעשה הקנייה. המנהג לקנות תכשיטים חדשים בכל יום טוב הוא טעות בהבנת המצווה. המצווה אינה ענין של מתנה, אלא ענין של שמחה — שהאישה תיראה יפה לכבוד יום טוב. כשם שאצל גברים השמחה היא באכילת בשר ושתיית יין (כי “אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין”), כך אצל נשים השמחה היא בבגדים יפים. הרמב״ם מיישם “אין שמחה אלא ביין” על גברים ספציפית.
—
חיוב לחלוק עם עניים
דברי הרמב״ם: “וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.”
פשט:
כאשר אוכלים ושותים ביום טוב, חייבים לתת לגר, יתום, אלמנה, וכל העניים. מי שאוכל רק לבדו בלי לחלוק עם עניים, לא קיים כלום משמחת יום טוב — זה רק “שמחת כריסו” (הנאה של הבטן), לא שמחת מצווה.
חידושים והסברות:
1) “שמחת כריסו” — לא קיים כלום:
זה לא שקיים “חצי” מהמצווה — לא קיים כלום.
2) ראיה מפסוקים:
הרמב״ם מביא את הפסוק (הושע ט:ד) “זבחיהם כל
חם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם” — קרבנם כמו לחם אונים (לחם של טומאה/עבודה זרה), כי “לחמם לנפשם” — לחמם רק לעצמם. לחם הוא משהו שמחלקים עם אחרים; כאשר אוכלים רק לעצמם, זה כמו לחם אונים.
3) “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם” (מלאכי ב:ג):
“הזבל של חגיכם” — זה אומר: הזלילה, האוכל שאוכלים רק לעצמם, הוא ה״פרש” (זבל/לכלוך) של החגים. “ושמחה כזו קלון היא להם” — שמחה כזו היא בושה.
4) מגיד משנה — אין מקור בחז״ל:
המגיד משנה מעיר שלרמב״ם אין מקור בחז״ל לקטע זה — הוא אמר זאת בעצמו עם ראיות מפסוקים.
5) החידוש העיקרי — זה מדין שמחה, לא מדין רחמנות:
החיוב לתת לעניים אינו מדין רחמנות או אהבת ישראל, אלא מדין שמחה גופא. הפסוק אומר “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה” — שמחה פירושה שכולם אוכלים. אם לא כולם אוכלים, זו לא שמחה, אלא זלילה. שמחה פירושה חגיגה גדולה שבה כולם משתתפים — “אתה וביתך והעני והאביון.” אם נותנים רק ל״יהודים יפים” (עשירים), זו לא שמחה.
6) פשט חדש ב״כוונת אכילה”:
כוונת האכילה ביום טוב היא לתת צדקה עבור האוכל, שיהודים אחרים גם יהיה להם מה לאכול. זה קשור ל״שולחנו של אדם מכפר” — כאשר נותנים לעניים.
7) כבוד יום טוב לעומת כבודך:
כאשר כולם אוכלים, היום הופך ליום מרומם ושמח — זה כבוד יום טוב. כאשר רק אתה אוכל, היה לך יום טוב, אך היום עצמו לא הפך לשמח — אתה יכול גם לקיים יום שלישי טוב כשאתה אוכל הרבה בשר. החילוק: בירושלים כשמסתובבים ורואים שכולם שמחים — זה הופך את היום ליום שמח. הזוהר הקדוש אומר את אותו הדבר.
[דיגרסיה: שבת לעומת יום טוב לגבי חלוקה עם עניים:]
בשבת לא עומד החיוב לחלוק עם עניים כמו ביום טוב (חידוש ממלאכת רוקח). תירוצים שונים:
– שבת אינה “שמחה” אלא “עונג” — “וקראת לשבת עונג.” שבת היא “מנוחה,” לא חגיגה גדולה.
– בשבת אין נושאים (איסור הוצאה), אז אי אפשר לשלוח אוכל וללכת לאותו אדם בקלות. ביום טוב מותר לשאת (מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש), אז אפשר לפתוח את הדלת, לשלוח אוכל, לקרוא לאנשים.
– בשבת יש “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — לא לבקש. אך ביום טוב אין זה — ביום טוב כל אחד חייב להיות לו יותר מהמינימום.
– שבת מתחילה עם המשנה של “עני עומד בחוץ” — העני עומד בחוץ ולא יכול להיכנס (כי אין נושאים). אך יום טוב הוא הפוך — אפשר לקרוא לו להיכנס.
– חידוש ממאור עיניים: אחת הסיבות שהקב״ה נתן ימים טובים היא כדי שהעני יהיה לו. עשיר לא צריך ימים טובים — הוא יכול לאכול בשר תמיד כשהוא רוצה. ימים טובים הם זמן לאהבת ישראל.
—
סדר היום ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך הוא הדת: משכימין… מתפללין… קורין בתורה בענין היום… הולכין לבתיהם לאכול… חוזרין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה.”
פשט:
סדר היום של יום טוב: תפילת שחרית עם קריאת התורה, אחר כך הולכים לבתי מדרשות ללמוד עד חצות, אחר כך מנחה, ואחר כך הסעודה הגדולה מאחר הצהריים עד הלילה.
חידושים והסברות:
1) “בכלל מצות עשה”:
הרמב״ם לא אומר שאכילה היא מצות עשה, אלא שהיא “בכלל” — היא נכללת במצווה. מצות העשה העיקרית היא הקרבנות, והאכילה גם נכללת בפסוק.
2) “הדעת” / “הדת”:
הרמב״ם קורא לסדר “כך הוא הדת” — כך הוא סדר הדברים, דעת התורה. זה לא רק הלכה, אלא דעת התורה — כך התורה רואה איך יום צריך להיראות.
3) בית הכנסת לעומת בית המדרש:
בבוקר הולכים לבית הכנסת או בית המדרש (כפי שנלמד בהלכות תפילה, שבית המדרש הוא מקום עוד יותר טוב להתפלל). אך הלימוד אחרי האכילה הוא ספציפית בבית המדרש — זה אומר לא מקום, אלא שיעור/לימוד.
4) חציו לה׳ וחציו לכם:
הסדר משקף את הכלל בגמרא שיום טוב צריך להיות “חציו לה׳ וחציו לכם” — מחולק בין הנאה רוחנית וגשמית.
5) “לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה”:
זה נראה כמו סעודה אחת ארוכה שנמשכת מאחר הצהריים עד הלילה — אולי על הפורת מפה ומקדש כשיש שני ימים טובים. הרמב״ם לא מזכיר שחוזרים למעריב.
—
גדרי השמחה: לא שכרות, שחוק וקלות ראש
דברי הרמב״ם: “כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין… שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה׳… ואי אפשר לעבוד את ה׳ לא מתוך שחוק לא מתוך קלות ראש לא מתוך שכרות.”
פשט:
לא להימשך אחרי יותר מדי יין, כי שכרות, שחוק, וקלות ראש אינם שמחה אלא הוללות וסכלות. המצווה היא שמחה שיש בה עבודת ה׳.
חידושים והסברות:
1) שלוש הגבלות על שמחה:
(1) לתת לאחרים (עניים); (2) חציו לכם וחציו לה׳ — הסדר של לימוד ותפילה; (3) לא להגזים ביין ושחוק.
2) סברת הרמב״ם:
אדם יכול לטעון שככל שיותר יין, כך יותר שמחה — כמו במצוות אחרות שבהן יותר זה יותר. הרמב״ם עונה: ביום טוב יש “כמות מדויקת” — יותר מזה כבר לא שמחה.
3) הראיה מהפסוק:
באותה תורה שבה כתוב שמחה, כתוב גם “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה” — שמחה קשורה לעבודת ה׳. לא יכול להיות שעבודת ה׳ פירושה שחוק וקלות ראש. ממילא, כשכתוב שמחת יום טוב, הכוונה לשמחה כזו שמתאימה לעבודת ה׳.
4) “עבודת יוצר הכל”:
מדוע הרמב״ם משתמש בביטוי “יוצר הכל” במקום סתם “ה׳”? כי קודם דיברנו על עבודת ה׳ דרך תפילה (רוחניות), ועכשיו מדברים על עבודת ה׳ דרך הסעודה (גשמיות). “יוצר הכל” — בורא הכל — כולל גם את השמחה הגשמית. שמחים עם יוצר הכל גם דרך אכילה ושתייה.
5) “לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות”:
זו לשון הגמרא (ברכות ל:). הרמב״ם משתמש בה כדי להוכיח ששמחה אינה פירושה שכרות.
—
שוטרים ברגלים, תערובת אנשים ונשים
דברי הרמב״ם: “חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.”
פשט:
בית דין חייב להעמיד שוטרים ביום טוב לפטרל בגנים, פארקים, ונהרות, שגברים ונשים לא יתאספו יחד. גם בבתים צריך להזהיר שלא תהיה תערובת.
חידושים והסברות:
1) בבתים לעומת בחוץ:
בית דין שולח שוטרים רק למקומות ציבוריים (גנות, פרדסים, נהרות). בבתים אין שולחים שוטרים (כפי שהרמב״ם כבר אמר שאין שוטרים בבתים), אך כן צריך להזהיר (“יזהירו”). בבתים “אנשים ונשים” פירושו כאן אנשים זרים.
2) מדוע זה כתוב כאן:
הרמב״ם לא מדבר כאן על “נבל ברשות התורה” (שהיה מתאים להלכות דעות), אלא שאם תהיה תערובת אנשים ונשים, לא תהיה השמחה האמיתית שיש בה עבודת ה׳. זו המשך של הגדר של שמחת יום טוב.
3) שחוק וקלות ראש = המביא לידי ערוה:
הביטוי “שחוק וקלות ראש” שהרמב״ם השתמש בו קודם, פירושו כרגיל בגמרא — המביא לידי ערוה. נעשים מוכרים עם נשים, נעשה שחוק וקלות ראש, ונעשית עבירה.
—
חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
דברי הרמב״ם: “ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, ושבין ראשון ושמיני של חג הסוכות, הן הנקראים חולה של מועד ונקראים מועד… אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית… מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו, אבל אחר שנקבר אסור לסופדו בהם.”
פשט:
חול המועד — הימים שבין ימים טובים ראשונים ואחרונים — אסורים בהספד ותענית, אך לתלמיד חכם מותר להספיד בפניו (לפני הקבורה), אחרי הקבורה כבר לא.
חידושים והסברות:
1) “מועד” בלשון חז״ל:
במשנה/גמרא, כש״במועד” כתוב הכוונה לחול המועד, לא יום טוב. כשמתכוונים ליום טוב כתוב “ביום טוב” או “בחג.” הרמב״ם מביא זאת כי הוא עצמו הולך להשתמש בלשון “מועד” = חול המועד.
2) מדוע קוראים לזה “מועד” ולא רק “חול המועד”:
בתורה (פרשת המועדים) כתוב תחילה “מועד” על הכל, אחר כך “מקרא קודש” רק על יום טוב. חול המועד הוא חלק ממועד אך לא מקרא קודש. המילה “חול” אולי מעט מבזה — היא מורידה את חול המועד. לכן קוראים לזה סתם “מועד.”
3) בגולה לעומת בארץ ישראל:
בגולה יש 4 ימי חול המועד פסח ו-5 ימי חול המועד סוכות. בארץ ישראל יש 5 ימים פסח ו-6 ימים סוכות (כי אין יום טוב שני).
4) הספד תלמיד חכם בפניו:
החילוק בין יום טוב (אסור לגמרי בהספד) וחול המועד (מותר בפניו לתלמיד חכם) הוא כי כבוד התורה דוחה. אך זה רק “בפניו” — לפני הקבורה, כשהיה בזיון לתלמיד חכם לא להספיד. אחרי הקבורה אפשר לעשות זאת מחר, אין בזיון. “בפניו” פירושו מול המיטה (לפני הקבורה), לא בפני החכם כשהוא חי.
5) קל וחומר — ראשי חדשים, חנוכה, ופורים:
ראשי חדשים, חנוכה, ופורים, שהם פחות מחול המועד (הם רק אסורים בהספד ותענית אך מותרים במלאכה), בוודאי מותר להספיד תלמיד חכם בפניו. אך לאחר קבורה אסור להספיד גם בראשי חדשים, חנוכה, ופורים.
—
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
הרמב״ם: כיוון שאסרו הספד ותענית, אסרו גם דברים שמביאים לכך. לכן אין מניחין מטת המת ברחוב במועד — לא מניחים את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד, אלא נושאים את המת ישירות מביתו לקבר.
חידושים:
[דיגרסיה: מה פירוש “הספד” — לא דרשה:]
הציבור חושב בטעות שהספד פירושו לעמוד ולומר דרשות. אך הספד בגמרא פירושו תמיד פעולות מסוימות שעושים לעורר את הלב — זה מעשה, לא רק דיבור. הראיה מהפסוק (תהלים ל:יב) “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — הספד מושווה למחול (ריקוד), שמראה שזו פעולה בידיים וברגליים. זה מתאים למנהג שנשים היו מוחאות כף, צועקות “אוי!”, והציבור היה בוכה.
נפקא מינה למעשה: ההספדים שלנו היום — שבהם עומדים ואומרים דברי זיכרון/דרשות — אין להם דין הספד לפי חז״ל. לכן, כשאומרים שבחול המועד או חנוכה/פורים לא אומרים הספד אלא “דברי זיכרון” — זה בעצם אותו דבר כמו כל ההספדים שלנו.
—
ואין מתאבלין במועד
הרמב״ם: ואין מתאבלין במועד — ולא מברין — ולא מגלין את הכתף. אך קרובים שחייבים להתאבל עליו — הם כן קורעים ועושים את הדברים הקצרים שעושים פעם אחת בלוויה.
חידושים:
1) “אין מתאבלין” — מעשים, לא רגשות:
“אין מתאבלין” פירושו בעיקר המעשים והאווירה — לא לכסות את המראות, להביא ספסלים נמוכים, וכו׳. אך לא הרגש עצמו. שמחת יום טוב מדברת על מציאות — בשר, אווירה טובה, שירה עם הילדים — לא על רגש פנימי. אדם שעצוב בפנים אך הוא אוכל, שר, ועושה אווירה טובה — קיים שמחת יום טוב.
2) “אין מתאבלין” לעומת קריעה:
כן קורעים (מעשה חד-פעמי בלוויה). אך האבלות הארוכה יותר — שבעה ימים — לא עושים במועד.
—
קריעה לחכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
הרמב״ם: מתי כולם קורעים, לא רק קרובים? על חכם, או אדם כשר, או העומד בשעת נטילת נשמה — הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
חידושים:
1) גדר “אדם כשר”:
הטור אומר שאדם כשר הוא מי שלא חשוד על שום עבירה — לא שומעים עליו שום עבירה. הוא לא חכם, הוא אולי עם הארץ, אך יהודי ישר וטוב. החילוק בין חכם ואדם כשר: חכם הוא תלמיד חכם; אדם כשר הוא אותה מדרגה של יושר אך בלי הלימוד. מובא המשל מרבי ישראל סלובודקה שאמר על הרבי מראחמיסטריווקא (רבי דוד): “הוא חסיד אמיתי — הוא לא מבטל רגע, אך הוא לא לומד מילה.” זה הסוג של אדם כשר — יש לו מצוות אחרות, הוא עובד, רוב היום עסוק, הוא בוודאי לומד את המינימום (פרק אחד שחרית), אך הוא לא “לומד” — ובכל זאת יהודי ישר לגמרי.
2) קריעה ביציאת נשמה:
כל מי שעומד ביציאת נשמה של יהודי צריך לקרוע — כי זה “כספר תורה שנשרף.” לכל יהודי יש קדושת ישראל. זה לא רק באדם כשר — אפילו ביהודי רגיל, אם רואים ממש איך הוא מת, צריך לקרוע. אך סתם לשמוע שמישהו מת או להיות בלוויה אינו אותו דבר. אלו שני דינים נפרדים: (1) אדם כשר — כולם צריכים לקרוע; (2) לראות איך יהודי מת — גם חיוב מיוחד לקרוע, כי זה בזיון, חילול ה׳ שיהודי קדוש מת.
3) למעשה — מנהג היום:
שתי ההלכות — קריעה לאדם כשר, וקריעה להעומד בשעת נטילת נשמה — לא נוהגים בהן למעשה. גם בכלל לא עושים היום קריעה אמיתית אלא זכר לקריעה עם חתך (שאילו). כשם שהפסיקו לעשות חליצות לפני זמן מה כי זה לא המנהג, כך גם קריעה אצלנו אינה המנהג המלא כמו פעם.
4) “ואין קורע ביום טוב שני כלל”:
ביום טוב שני אסור לקרוע בכלל — אפילו קרובים, מפני כבוד יום טוב שני.
—
נשים במועד — מענות, מטפחות, מקוננות
הרמב״ם (לשון המשנה): נשים יכולות בחול המועד בפני המת (=לפני הקבורה) לעשות “מענות” אך לא “מטפחות” (מחיאת כף אל כף) ולא “מקוננות.” אחרי הקבורה (“נקבר המת”) אפילו לא “מענות.” בראשי חדשים, חנוכה, פורים — יותר מותר: “מענות ומטפחות אבל לא מקוננות.”
חידושים:
1) הגדרות:
– עינוי (=מענות): “שכולן עונות כאחת” — כולן בוכות/שרות/מספידות יחד בו-זמנית.
– קינה (=מקוננות): “אחת אומרת וכולן עונות” — אחת אומרת קטע וכולן עונות. דוגמה: קינות תשעה באב — כמו “זכור לה׳” שבו כל קטע מסתיים ב״אוי” והציבור צועק “אוי.”
—
אסור לעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום
הרמב״ם: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה.”
פשט:
שלושים יום לפני יום טוב זו כבר הכנה ליום טוב. אם עושים בזמן הזה הספד, האדם ייכנס לרגל עדיין תחת השפעת הצער.
חידושים והסברות:
1) מציאות מעשית היום:
היום החיים כל כך מלאים בחדשות עד ששום צער לא מחזיק שלושים יום. פעם אדם חי חיים שקטים יותר והספד היה לו השפעה ארוכה. לא רואים שנוהגים לפי ההלכה — עושים אסיפות הספד אפילו בתוך שלושים יום לחג.
**2) מעשה מה
גמרא (מסכת פסחים):**
פירוש רבא — אדם הכין כסף לעלייה לרגל, בא ספדן מקצועי וניצל את האדם — האישה נתנה את כל הכסף לספדן, ולא היה לו כסף ליום טוב. לכן אמרו חכמים שלא עושים הספדים לפני יום טוב. פירוש שמואל הוא כמו הרמב״ם — עד שלושים יום עדיין יזכור את ההספד ויהיה עצוב ביום טוב. הרמב״ם פוסק כשמואל.
3) “לעורר על המת” לעומת אדם שכבר בצער:
“מעורר על המת” פירושו כאשר אדם בדרך כלל לא היה בצער, והולכים לעשות מצב שלם כדי להיות בצער. אך אם אדם כבר עמוקות בצער, ההספד אולי להיפך — “דאגה בלב איש ישיחנה” — מדברים על זה, מוציאים מהלב. אולי זה גדר אחר.
4) שולחן ערוך (תק״ז) וטורי זהב:
השולחן ערוך מביא שכאשר המנהג הוא לעשות הספד בשלושים, וזה יוצא בתוך שלושים יום לרגל, לא עוצרים אותו. הט״ז עונה: אז זה להיפך — זו הפעם האחרונה שבוכים, נותנים את הכל, ואחר כך גמור.
5) “ויכון דעתו לשמחה” — יסוד חשוב:
שלושים יום לפני יום טוב צריך כבר להתכונן לשמחה. צריך לעשות “הערה” שלושים יום לפני יום טוב. פורים טוב כי כבר מתחילים לכוון דעתו לשמחה, אך צריך גם שלושים יום לפני שבועות.
6) קושיה: אבלות ספירת העומר לעומת שמחת יום טוב:
איך מתאים דין האבלות בספירת העומר (על תלמידי רבי עקיבא) עם הדין ששלושים יום לפני יום טוב (שבועות) צריך כבר “יכון דעתו לשמחה”? התשובה היא שלפעמים יש טרגדיה ואי אפשר לעזור.
—
סיום — מבנה הלכות יום טוב
מבנה הרמב״ם: תחילה הלכות מלאכה, אחר כך הלכות שמחה, והסוף תמיד שמחה. אחרי זה נכנסים לפרק ז׳-ח׳ שהם הלכות חול המועד.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב, פרק ו׳: עירוב תבשילין
פתיחה
דובר 1: שלום וברכה יהודים יקרים. שלום רבי יהודה אשר, מזל טוב על השמחה הגדולה.
ברוך השם. יהיה הרבה הצלחה, הרבה נחת בהרחבה, וזה גם יעזור להביא אנשים במשפחות, להכניס אותם גם לשיעור.
נפלא. ברוך השם, יישר כוח לכל אחד שאיחל. עשינו שידוך, ועכשיו נלמד תורה עם קצת יותר שמחה. ולפני שנעבור לשיעור, בואו נודה לכל מאזיני השיעור, תומכי השיעור, בראש ובראשונה ידידנו, הפטרון של השיעור, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער. בזכות התורה יהיו כולם מלווים בברכה.
הקדמה לפרק ו׳
ואנחנו הולכים ללמוד פרק ו׳, הפרק השישי מהלכות שביתת יום טוב. הפרק מדבר על שני דברים: עירוב תבשילין, המצווה, ההלכה של עירוב תבשילין, ואחר כך הענין של שמחה ועונג יום טוב.
הלכה א׳: איסור בישול ביום טוב לשבת
אומר הרמב״ם כך: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת.” יום טוב שחל בערב שבת, אסור לבשל ולאפות ביום טוב את מה שהולכים לאכול מחר.
כמו שכבר למדנו, אני חושב, בפרק הראשון מהלכות יום טוב, שהרמב״ם אמר לנו שמותר רק להכין באותו יום עצמו. ההיתר להכין אוכל נפש הוא רק כשאוכלים אותו באותו יום. וגם אסור, אפילו אם היום הבא אינו חול אלא שבת, גם אז אסור. הלכנו כל כך רחוק עד שאפילו כשנולד מאליו, אמרנו, נולד, גם אז אסור להכין אוכל ליום הבא. אז אסור להכין לשבת.
נו, מה לעשות? אה, אומר הרמב״ם, “ואיסור זה מדברי סופרים.” למה אסור? כן. אומר הרמב״ם כך, ואיסור זה, האיסור לבשל ביום טוב לשבת, הוא איסור מדברי סופרים. למה? “כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול.” כדי שלא, אם נתיר, אם אדם יתיר לעצמו לבשל ביום טוב לשבת, הוא גם יבשל ביום טוב ליום שלישי, כשיום טוב הוא ערב יום שלישי. ואז בוודאי אסור. להכין מיום טוב לחול בוודאי אסור. ואם לא נתיר לבשל אפילו לשבת, הוא יעשה קל וחומר מזה, “קל וחומר הוא, לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול”.
ביאור: למה האיסור רק מדרבנן?
בעצם צריך להבין קצת מה קורה כאן, כי למה בכלל יהיה חילוק ביום טוב? אם ביום טוב מותר רק לעשות אוכל נפש באותו יום עצמו, לא צריך להיות שום חילוק בין מה היום הבא. ראיתי כמה תירוצים שלשבת זה שונה, כי אתה לא יכול, נעשה מצב שאין ברירה. חייב להיות שהתורה ידעה שלפעמים יום טוב חל לפני שבת.
זה בטוח שעל דאורייתא לא מדברים כאן, כי יש מי שאומרים שדבר כזה היה דאורייתא, שכל ההיתר שהתורה אומרת שמותר כן לעשות אוכל נפש הוא רק לאוכל נפש בו ביום. אם היה הולך כך, אז אכן אין שום חילוק מה היום הבא.
אבל כאן לא מדברים על הדאורייתא, כי על הדאורייתא יש היתר. הרמב״ם כבר אמר שזה בפירוש שזה לא דאורייתא בפרק א׳ הקודם, הרמב״ם הביא את זה, ש״אם עבר אינו לוקה”, למה? בגלל “הואיל”. כי אה, יש דבר שאם יבואו עוד אנשים… זה אומר כך, אדם מותר, הדבר שמותר רק לבשל לבו ביום לא אומר שצריך כל הזמן לצמצם. למה? כי אם יבואו עוד אורחים, הם ירצו לאכול. אז מותר ביום טוב לבשל ברוחב רבה.
אז ממילא מדאורייתא זה לא, כי כל עוד מבשלים ביום טוב ויש את הדבר של “הואיל ואם יקלעו אורחים”, אולי יבואו אורחים, זה מסיר את האיסור הדאורייתא. אז האיסור הדאורייתא אינו קיים.
עכשיו יש את האיסור הדרבנן שלא להתאמץ ביום טוב לשבת. ועל זה הוסיפו, החכמים לא היו עושים את האיסור מיום טוב לשבת, כי אם יש את ההיתר של “הואיל ואם יקלעו אורחים”, לא הולכים להחמיר כשזה כל כך חשוב, שאחרת לא היה מה לאכול בשבת, זו מצווה לאכול סעודת שבת. אלא מה אם כן? החכמים בכל זאת אסרו מהסיבה, כדי שידעו את חומר הדבר של הכנה מיום טוב לחול.
הרפואה: עירוב תבשילין
לפיכך הרמב״ם אומר כאן את הרפואה, כי אנחנו יודעים כבר את הכלל שר׳ יצחק אומר לנו תמיד, שהחכמים לא עושים גזירות שיעזבו אנשים תקועים, שיהיה קשה מאוד על אנשים. כשהם עשו את האיסור שאסור להכין מיום טוב לשבת, הם מיד עם המכה הביאו את הרפואה שיש עצה, יש משהו שנקרא עירוב.
אני יכול אפילו לומר להיפך, שכאן יש קצת יותר מזה אפילו. תקנת החכמה היא שהולכים לבשל, שכשמבשלים יעשו קודם עירוב תבשילין. והעירוב עצמו עוזר להזכיר את הדבר שבכל החומר אסור לבשל לבשל. הכוח של העירוב. העירוב פועל שאסור בלי זה, אז העירוב מזכיר לנו שצריך… זה אומר שהעירוב מזכיר לנו אפילו יותר מהאיסור עצמו. האיסור עצמו אולי אדם לא היה שם לב, אבל זה שעושים עירוב ומזכירים לו… זה מותר, אפילו מדרבנן. רק עם העירוב זה לא… כן.
לפיכך, מה העצה? “לפיכך, אם עשה תבשיל מערב יום טוב, שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת”, אם כבר בישל ערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת, אם כבר התחיל לבשל ערב יום טוב לשבת. אז פשוט שכשמבשלים ביום טוב לא מתחילים אז לבשל לשבת, כי כבר התחילו לבשל לשבת עוד לפני יום טוב. בגלל זה הוא מותר.
ביאור: איך העירוב פועל?
אתה יכול להסביר איך זה פועל, אולי? אני יכול לחשוב, כי לחול לא היה אף אחד מבשל ערב יום טוב. ערב יום טוב אדם היה מבשל רק לשבת, כי הוא יודע שיש לו את הלחץ שאחרי יום טוב זה שבת שצריך להיות סעודות. לחול הוא לא היה יכול, חולים יכולים לבשל בעצמם. ביום טוב עצמו, הוא פנוי, אחר הצהריים של יום טוב הוא חושב, אה, אני אכין עכשיו את יום שישי הבא.
אז אם הוא עושה את הבישול ערב יום טוב, ערב יום טוב הוא מראה בבירור שמה שהוא הולך לעשות מחר הוא רק ליום טוב, ולחול הוא לא היה עושה את זה. זה הגיוני מה שאני אומר? וזה הגיוני. כי לחול אין באמת סיבה כל כך גדולה שאדם יבשל ביום טוב, רק כי הוא פנוי, יש לו אחר צהריים ארוך של יום טוב הוא הולך לבשל. זה לא שאין לו ברירה אחרת. יומיים לפני כן הוא לא היה הולך, אדם לא הולך להכין יומיים מראש ערב יום טוב לחול אחרי יום טוב. אז כשהוא עושה את זה ערב יום טוב, כי הוא עושה את זה לשבת. ממילא כשהוא עושה את השאר ביום טוב, הוא מראה שזה המשך של ההוא. הוא מראה שהוא עושה רק לשבת, כי זה לא לשבוע הוא לא היה עושה.
אומר הרמב״ם, הדבר שאמרתי עכשיו שאם עשה תבשיל מותר, יש לזה שם אצל החכמים. זה נקרא “תבשיל זה שתומך עליו”, שהוא סומך שעל זה יוכל לבשל ביום טוב, “הוא הנקרא עירוב תבשילין”. זה מה שנקרא העירוב תבשילין המפורסם שכולנו יודעים. זה הוא. את זה אברהם אבינו כבר עשה, אמת. אה, טוב מאוד.
הלכה ב׳: למה נקרא “עירוב”?
אומר הרמב״ם, “ולמה נקרא שמו עירוב?” מיד, זה שם מעניין, עירוב. כבר נתקלנו בשם עירוב פעמיים בספר הזה, עירוב חצרות והלכות עירובי תחומין. איך זה קשור? מה הקשר בין המילה הזו למילה עירוב?
אומר הרמב״ם כך, “כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר”. לטלטל בין חצר אחת לחצר, בין בית אחד לאחר, או במבוי בין חצר אחת לאחרת. וגם, עם האיסור שלהם הביאו היתר, עצה, שכולם יחד יהיו שותפים בפת, וזה נקרא כאילו מטלטלים מה שבאותו בית או מה שבאותה חצר. “משום היכר”, זה כדי להכיר שזה נקרא בית אחד או מה שבאותה חצר, “כדי שלא יעלו על דעתן”.
שם הרמב״ם אמר שהסיבה היא כדי שהילדים הקטנים לא יחשבו שאם מותר לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, אסרו גם מרשות היחיד לרשות היחיד, ורק עם הלחם יש הכר. ועם ההכר “שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת”.
כמו שנקרא שם עירוב? “כך זה התבשיל”, גם התבשיל שעושים ערב יום טוב הוא גם “משום היכר וזכרון”. הוא עשה להכר לזכרון “כדי שלא ידמו”, עוד משהו להזכיר, לבטל טעות שאנשים היו יכולים לעשות. אנשים היו יכולים לחשוב ש“שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו”, שמותר לאכול ביום טוב דברים שלא נעשו ליום טוב אלא ליום אחר. שהעיקר, האיסור ליום אחר הוא כשעושים את זה בחול, אז “לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין”.
כמו שיש דומה, המבנה של עשיית המאכל הזה דומה, קוראים לזה גם עירוב תבשילין. אז הטעם של הרמב״ם הוא בעצם שעירוב היא מילה לדבר שעושים כדי לזכור. שניהם הם הכרים. עירוב חצרות הוא הכר לאחד, עירוב חצרות הוא הכר לדברים אחרים. לפי זה לחי צריך גם להיקרא עירוב, לאחד קוראים לזה אכן.
לא, עירוב חצרות, המילה עירוב עוברת, שם מתכוונים לערבב את הלחם. אומר הרמב״ם, כמו ששם נתנו שם “עירוב”, השתמשו כאן גם באותה מילה. לא הייתי צריך לומר, מה קשר למשמעות של המילה “עירוב” להכר? “עירוב” לא אומר הכר. אלא הוא אומר ששם “עירוב” אומר ערבוב. אבל מה ה… זה לא העיקר הערבוב, העיקר הוא ההכר. אז ה״עירוב” כבר הפך לשם משאל להכר.
דיון: מה לגבי עירובי תחומין?
ומה לגבי עירובי תחומין? עירובי תחומין הוא גם משום הכר, או משום… הרמב״ם לא מסביר.
ביקורת הראב״ד
הראב״ד הקדוש מאוד לא מרוצה. “טעם זה לנערים”, זה לילדים קטנים הטעם של הרמב״ם. טוב מאוד, כי כל הענין הוא לנערים, שהילדים לא יחשבו שמותר להוציא או כך. הראב״ד לא מסביר, כי הראב״ד אומר שחסר שבכלל תסביר את המילה “עירוב”. ממילא טוען הראב״ד שזה גם מערב, הוא מערב את צורך השבת עם צורך יום טוב. הוא עושה דבר אחד גדול שצורך יום טוב יהיה דבר אחד גדול. ואותו דבר לעירובי תחומין אומר המגיד משנה שמערבים לאן יכולת ללכת עם לאן אתה יכול עכשיו ללכת.
תירוץ הלחם משנה
הלחם משנה אומר שצריך לומר שקודם עשו עירוב חצרות, ששם המילה “עירוב” אומרת ערבוב, ואחר כך תיקנו מאוחר יותר עירוב תבשילין, כבר השתמשו באותה מילה. אבל לפי מה שאתה אומר שאברהם אבינו כבר היה לו עירוב תבשילין, משמע שאברהם אבינו כבר גם היה לו עירוב חצרות, זה היה עוד לפני… הוא כבר קרא לזה כך. אה, אלא חילוק. אולי אפשר לומר, יש מינים כן.
מה מאחד את שלושת העירובין
אז הדבר השני, כי שלושת העירובין יש להם עוד משהו שדומה מאוד, כולם שלושתם גזירות דרבנן שבאות עם פתרון מהחכמים. זה מה שמאחד אותם. הם גם כולם שלושתם עם לחם, או כאן יש תבשיל דווקא.
קושיה מהחג״ב
החג״ב הוא שואל קושיה כמו משנה, שלמדנו שיש עירוב חצרות ושיתופי מבואות. מה ההבדל?
עירוב תבשילין: הלכות ופרטים
מה זה עירוב תבשילין? – למה דווקא עם תבשיל
דובר 1:
אז מה זה עירוב תבשילין? זה דווקא לא בפת, זה חייב להיות עם מאכל, תבשיל, כי זה צריך להיקרא שיתוף תבשילין. אבל באמת, כשעושים את הברכה על שיתופי מבואות אומרים גם “על מצות עירוב”. המילה הזו הפכה לשם עירוב. כל העירובין נקראים אחר כך הלכות עירובין על הערבוב של הלחם.
מעניין מאוד, כל ההלכות, לא הלכות לחם הפנים, הלכות שבת, אבל הרבה מאוד הלכות הוצאה שנמצאות בהלכות עירובין הן תחת הקטגוריה עירובין. לרמב״ם אין דרך כזו, לרמב״ם יש מהלך אחר, יש לו חלוקה אחרת.
על כל פנים, זה הדבר שנקרא עירוב, ועכשיו הולך הרמב״ם לומר לנו מה ההלכות של העירוב, ממה עושים אותו, ואיך.
דובר 2:
כן, טוב מאוד. הגיוני שהפתרון הוא עם אוכל, כי מאחר והבעיה היא בשני המקרים, שגם פשוטי העם, הילדים לא יחשבו, כתוב ברור בעירוב חצרות שגם כאן יש לבוש, משתמשים בלחם. לאדם אפשר לעשות, אני יודע, שטר, פתק, אבל זה משהו שרוצים שגם הילדים, הנשים, כל אחד ידע. עושים את זה עם איזה לחם. זה מה שכתוב שאפילו כשעושים שיתופי מבואות צריך גם לעשות עירוב חצרות, והתינוקות מכירין בפת.
דובר 1:
אתה צודק, כתוב אכן שלתינוקות יש יחס ללחם. בכלל, אוכל הוא פתרון להרבה בעיות. נו, טוב מאוד.
דובר 2:
לא, מתאספים יחד יהודים, גדולי לגימה.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
כן, נו.
הלכה ג: שיעור עירוב תבשילין
דובר 1:
עכשיו הולך הרמב״ם לומר יותר איך עושים את עירוב תבשילין. מה שאנחנו אומרים שמכינים אוכל עוד לפני יום טוב, מה עושים?
אומר הרמב״ם, עירוב תבשילין שיעורן אין פחות מכזית. שיהיה לא פחות מכזית. אין שום הבדל, זה לא פשוט שצריך כזית לכל אדם בבית או לכל דירה. אבל בין לאחד בין לאלפים, אם אחד עושה את עירוב תבשילין לכמה אנשים, כמו שהולכים לראות מאוחר יותר שאחד יכול לעשות לכל העיר, מספיק כזית אחד.
אחרת מאשר בשיתופי מבואות היה לנו שצריך להיות מספיק לכל אחד, נכון? ובכל דבר, בכל דבר.
דובר 2:
בעירובי חצרות צריך להיות מספיק.
דובר 1:
אני לא יודע איפה למדת את זה עם שיתופי מבואות, עד שמונה עשר בתים מספיק לכל העולם.
דובר 2:
טוב מאוד.
הלכה ג: מה כשר לעירוב תבשילין – דווקא תבשיל
דובר 1:
עירוב תבשילין מספיק כזית. הכזית הוא ההכר.
אומר הרמב״ם הלאה, ואין עושין עירוב זה, את העירוב הזה עושים לא לא בפת, לא עם לחם, ולא בריפות. ריפות הוא גם משהו דומה לפת, דייסה כנראה, איזה מאכל דייסה משעורים, וכיוצא בהן.
הרמב״ם לא אומר למה.
דובר 2:
אלא… אני מבין כן למה, כי זה נעשה על בישול.
דובר 1:
אה, אבל אם הוא אופה עכשיו פת, בישול או אפייה, למה… נראה שצריך להיות דווקא בישול, לא אפייה. אני לא יודע למה.
אלא בתבשיל שהוא פרפרת. תבשיל שהוא פרפרת. פרפרת אומר בדרך כלל תבשיל שאוכלים עם לחם, כן? לפתן הוא קרא לזה בהלכות עירובין. לפתן זה דבר אחד, ופרפרת זה עוד דבר.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
כגון בשר ודגים וביצים, וכיוצא בהם. מאכלים מבושלים, כגון בשר, דגים, וביצים. שלושה דברים שנהוג לאכול בשבת וביום טוב. אולי ביום טוב לא ביצים, אבל בשבת.
דיון: שיטת תוספות – עירוב לאפייה ובישול
דובר 2:
אה, זה מעניין. אז תוספות טען, רבנו תם, שמה שכתוב תבשיל הוא כדי לבשל צריך לעשות תבשיל. אם רוצים לאפות, צריך כן להניח לחם. אז הסיבה למה כתוב תבשיל היא כי כדי לבשל צריך לעשות עירוב של תבשיל, ולפי רוב מבשלים. אבל רבנו תם סבר שאם אחד רוצה כן לאפות לחם למשל, צריך כן לעשות עירוב מפת. וזה כתוב בשולחן ערוך, עירוב תבשילין.
דובר 1:
נראה שהתבשיל הוא כן משהו חשוב מאוד. לפי תוספות… כי אני אומר, כי בדרך כלל לא אופים ביום טוב. אפייה אפשר לאפות יום לפני כן. עם הבישול, לומדים דברים שעושים. מותר לאפות לחם, כי אינו דומה עם לחם טרי.
עירוב תבשילין: מזכה זיין פאר אנדערע, ברכה, און מנהג העיר
ועל זה בשולחן ערוך כתוב, כל אחד שעשה פעם עירוב יודע שהוא עושה גם פת וגם תבשיל. זה לא לפי שיטת הרמב״ם. לפי שיטת הרמב״ם מספיק רק תבשיל, או שהוא צריך רק תבשיל, הפת לא עושה כלום. אבל מה שאנחנו עושים גם פת, זה לפי שיטת התוספות, שסברו שכדי לאפות צריך במיוחד עירוב לפת, כי כל דבר מתיר את דברו.
מעניין, הרמב״ם לא אומר שצריך להיות שני תבשילין, כן? יש מחלוקת במשנה, אבל הוא לא פוסק שצריך להיות שני תבשילין.
דובר 2:
אנחנו לא עושים שני תבשילין. אנחנו עושים בדרך כלל לחם עם…
דובר 1:
זה מה שאני אומר. חשבתי שהמילה היא על שני תבשילין.
דובר 2:
לא, השניים. שני תבשילין זה… זו מחלוקת בית הלל ובית שמאי נדמה לי.
דובר 1:
חשבתי כך, שרואים תמיד עושים לחם עם ביצה, או מה שזה לא יהיה, לחם עם משהו. אז חשבתי למה. אז אתה אומר כך בגלל עניין התוספות. בסדר, טוב מאוד.
הלכה ג: אפילו תבשיל חלש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, עכשיו הולך הרמב״ם לומר שלא צריך להיות תבשיל חשוב או דבר חשוב, אפילו תבשיל חלש יותר, אפילו דשן שבשל הקדירה. נשאר קצת דשן, יכול לקחת את הדשן ולקבוע בו.
אפילו יותר מזה, אפילו שומנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי. חתכו דברים שמנים, בשר שמן, ונשאר על הסכין כזית גרדו, אפשר לגרד אותו, ומגיעים לכזית. אם נשאר כזית שומנונית, יש לי שהשומנונית היא משהו שאוכלים, זה לא סתם שומן שמנגבים וזורקים. סתם אפשר לשים אותו במשהו כמו קוגל.
סומך עליו ומבשל תבשילין, אומר הוא, זהו עירוב תבשילין שעליו יוכלו לבשל ביום טוב.
נראה גם כאן שלא לפני שמבשלים צריך להיות זה ה… אפילו סיימו לבשל, אפשר עכשיו להקדיש לכך.
דובר 2:
כן.
הלכה ד: תבשיל אינו דווקא מבושל בסיר
דובר 1:
תבשיל שאמרו ענין עירוב זה, זהו תבשיל שאמרו… אה, לאו דווקא מבושל זה מה שזה אומר. אה, הוא מתכוון לומר את מה שאמרתי לא פת, אלא תבשיל, אני לא מתכוון לומר שצריך להיות דווקא מבושל בסיר. יכול להיות אפילו צלי או שלוק. צלי דומה יותר לאפייה, אולי אדם יחשוב שזה דומה יותר לאפייה, אבל אין בעיה, או שלוק.
מה שאני מתכוון לומר הוא, קוגל לא נקרא מאפה, נקרא תבשיל, אפילו כשמבשלים אותו לא בסיר אלא בתנור. המילה מאפה פירושה לחם לעומת תבשילים אחרים. כי הרמב״ם אומר שאפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן, כל הדברים נקראים תבשיל.
אפילו דגים קטנים, שזה בישול חלש מאוד, שהדיחן בחמין, שוטפים אותם במים חמים, ודיחוקן הוא בישולן, וזהו הבישול, כמו שלמדנו בהלכות שבת אומר הרמב״ם במעשר שני, הרי זה סומך עליו, אפשר לסמוך על זה כעירוב תבשילין.
הלכה ה: העירוב צריך להיות מצוי
דובר 1:
וצריך שיהא עירוב זה מצוי, אה, כאן באה נקודה, העירוב לא מספיק שעשו אותו ערב יום טוב, אלא הוא צריך להיות מצוי עד שצריכים להשתמש בו, עד שצריכים להשתמש בהיתר. כלומר, ההיתר הוא כדי שיוכלו לבשל ביום טוב, כשמבשלים ביום טוב צריך שההיכר יהיה שם.
צריך להיות מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות, ויבשל כל שצריך לבשל, ויחם חמין כל שצריך. צריך להיות מצוי כשהוא עושה את המלאכות שבגללן הוא עושה זאת.
בזה זה דומה גם לעירובי חצרות וגם לעירובי תחומין למדנו את ההלכות, שצריך להיות זמין כשנכנס שבת או כש… נכון, שם זה אחרת. שם יכול להיאכל באמצע שבת. זהו העירוב היחיד שצריך להחזיק עד יום טוב, עד שבת.
דובר 2:
לא, אבל זה לא מספיק שזה יהיה בין השמשות. העירוב עושים ערב יום טוב, אבל העירוב צריך להיות שם עד… עד שמסיימים לבשל לשבת.
דובר 1:
ואם נאכל העירוב, אבל אם העירוב נאכל או נאבד, קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור. מעניין, כל פעם הוא אומר שוב, יבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל. המילים הקצרות של הרמב״ם. או לא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד, הוא אכן לא רשאי לבשל את כל הדברים האלה, והוא רק יוכל לבשל ולאפות את מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד.
מה פירוש ביום טוב בלבד? אולי הוא מתכוון ברחבה, כלומר הוא רשאי לבשל ברווחה, שנשאר מותר, כמו שנלמד בקרוב שאסור להערים.
נאכל העירוב באמצע הבישול
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, התחיל בעיסתו ובתבשילו, אבל מה קורה אם הוא התחיל לבשל ביום טוב אחר הצהריים, ובאמצע בישולו או באמצע אפייתו נאכל העירוב או נאבד, הרי זה גומר, לסיים מותר כן.
מעניין, הוא לא אומר לכתחילה שעד שמסיימים לבשל, לא שכשמתחילים לבשל צריך להיות ההיכר. אדם היה יכול לחשוב, כשמתחילים לבשל היה ההיכר. אבל לא, ההיכר צריך להיות בסוף, אבל בדיעבד אם התחיל, הרי זה גומר. אבל הוא לא רשאי להתחיל מאכלים חדשים. את מה שהוא מבשל, רשאי לסיים.
דובר 2:
טוב מאוד.
הלכה ו: מזכה לאחרים
דובר 1:
עכשיו, לא רק אפשר לעשות עירוב לעצמו, אפשר עוד לעשות עירוב ליהודים אחרים, לזכות לאחרים.
ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, כשהוא עושה זאת לאחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. צריך לזכות להם. לא מספיק שהוא אומר סתם, אלא הוא צריך לזכות להם שהוא עושה זאת עבורם. כמו בעירוב שבת למדנו גם שהוא מזכה לאנשים אחרים.
דיון: מה פירוש לזכות?
דובר 2:
מה פירוש? כשהוא אומר “כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים”, זה עצמו עדיין לא הזיכוי? הזיכוי הוא משהו יותר מזה?
דובר 1:
מה, הזיכוי פירושו לא שהוא צריך להקנות להם שזה יהיה שלהם?
דובר 2:
כן, הוא צריך להקנות להם. מה המילה? שחתיכת התבשיל תהיה שלהם?
דובר 1:
זהו סוג של קנין, נקרא קנין. אני לא יודע אם הוא יכול לאכול אותו, אני לא יודע בדיוק איך זה עובד.
דובר 2:
לא, אני מבין שכשהוא אומר “שיסמכו עליו אחרים”, הוא צריך לזכות להם.
דובר 1:
זה נעשה שלהם. לא סתם שהם יכולים להצטרף לעירוב שלי, אלא זה נעשה שלהם, הוא צריך לזכות להם. הוא מקנה את הלחם. זה לא הלחם, התבשיל הוא גם עבורם. ממילא צריך לזכות על ידי אחר, כמו שהוא עושה כמו שבת, כמו עירוב חצרות. בוודאי, לזכות להן על ידי אחר, וכל שזוכה בעירוב שבת. זה מה שזה אומר, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. כמו שהוא עושה בעירובי שבת.
למי אפשר להשתמש כזוכה
שם למדנו למי אפשר להשתמש. הוא הולך עכשיו לומר, וכל שזוכה בעירובי תבשילין, וכל שזוכה עם הלכות שונות לגמרי. אפשר לזכות דרך בנו ובתו, דרך… צריך להיות אדם שני, יש שאלה כן או לא. אפילו קטן. אני אגיד לך את התירוץ, זה לא… אני לא יודע למה הרמב״ם יכול היה לומר, יש רק הלכה אחת. צריך להיות אדם שני שאינו ידו כידו. יכול אפילו להיות קטן, כי מדרבנן סומכים על קנין של קטן. אבל שלא יהיה ילדו שלו שהוא קטן, שאז זו בעיה, שפירושו לא אדם שני. זו ההלכה הבסיסית. אני לא יודע למה… על כל פנים, זו ההלכה של זיכוי לשני.
דיון: האם אפשר לבוא לאכול מהעירוב
אני לא יודע אם אותו אדם יוכל לבוא לאכול. אני לא יודע איך זה עובד. בעירוב חצרות לכאורה כן. זה קנין. בעירוב חצרות רואים שצריך להיות יכול לבוא. זה קנין. עירוב חצרות הוא בגלל שנעשים שותפים בפת.
לא כתוב שנעשים שותפים בפת. כן. אומרים זאת עבורם. כלומר אני עושה זאת עבורם. זה גם שלך.
אה, זה שונה מעירוב חצרות, כי כזית מספיק לכולם. אז יש לו זכות בפת. עכשיו יש לו גם את הפת ערב יום טוב. אה, לא פת, תבשיל. הוא לא יוכל ממש לנתק מהכזית, כי יש לו את הבעלים הראשון שאין לו היתר. אבל יש לו בזה איזו זכות. אולי כאילו לכל אחד יש את כל הכזית.
כן, בדיוק, כאילו כולם שותפות.
הלכה ג — אינו צריך להודיע, אבל הם צריכים לידע
ואינו צריך, כן, כשמזכים לשני, כשעושים לשני, בדרך כלל יש דין שכשמזכים לשני צריך להודיע לו, כן? לא, יש דין שזו זכות כשזה טוב מאוד להם. בפק, זה לכאורה הכלל. אם היה חובה, הוא מפסיד משהו. כמו עירוב תחומין אמרנו שאתה לוקח מאותו אדם את הזכות להיות יכול ללכת לכיוון אחר. ממילא צריך לומר לו, אבל כאן זו רק זכות. או עירוב חצרות ובאופנים ששמענו שאי אפשר, הוא לא רוצה, הוא רוצה ללכת. הוא רוצה אולי להיות שותף עם האחרים דרך הצד האחר או משהו. אבל זו רק זכות טהורה, וכשזה דבר שהוא זכות טהורה, אפשר לזכות אפילו בלי שאותו אדם יודע.
למה צריך אבל לדעת שיש עירוב
אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם. צריך אבל לדעת שעשו עירוב תבשילין, ואחר כך יאפה ויבשל ויאפה. כלומר, אי אפשר לאפות אלא אם יודעים שיש עירוב. כדי שהזכות תעבוד… כלומר, אדם לא יכול לאפות בחשבון שבטח מישהו מהעיר כבר עשה עירוב. זה לא יהיה מספיק. צריך לדעת שבגלל העירוב עשו בדיוק. השאלה, הנקודה היא משהו אחר. כדי שהזכות תעבוד, זה הוא לא צריך לדעת, כי זכין לאדם שלא בפניו. אבל כדי שהעירוב יעבוד, כל הנקודה של עירוב היא שזה היכר. אפילו הדין של עירוב תבשילין הוא שיעשו אותו לפני יום טוב, והוא רק נעשה יום טוב, אבל זה מספיק, כי להיכר זה מספיק, כי ללב הוא יודע. הרי למיתרים.
עירוב לכל העיר
ויש לו לאדם לערב על כל העיר. לאדם יש את הזכות, או שיש לו את הבחירה, הוא יכול לערב לכל האנשים שגרים בעיר, או לכל האנשים שגרים בתחום. בתחום שבת. אה, כלומר איפה שאפשר להגיע? כי אם אי אפשר להגיע אולי זה לא עובד. אה, צריך להיות קרוב מספיק. ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי. אפשר לעשות זאת ערב יום טוב, ולמחר להודיע. זה בזמן שכשמתחילים, עוד לפני שאנשים יתחילו לבשל, שיודיע.
למה הוא צריך להיות קרוב אליו? כי זה מאותה סיבה שהוא צריך לדעת, כי הוא צריך להיות יכול, טכנית הוא צריך להיות יכול להיות קרוב ל, להיות יכול לבוא לאכול מה… לכאורה, מה לא נעשה לאכילה? זה נכון. כן.
וזה כתוב שזה מנהג שגדול העיר עושה לכתחילה עירוב לכל העיר. והוא מודיע? בוודאי צריך להודיע. לא, זה לא עובד, שהרמב״ם אמר. אבל אולי מספיק שפעם אחת יש את ההלכה, אולי מספיק שאנשים יודעים שגדולי העיר עושים. לא, מי יודע? אי אפשר לסמוך על הגדולים, צריך לדעת מה הוא עושה.
תנאי השולחן ערוך: רק למי ששכח, לא לפושע
השולחן ערוך אומר תנאי מעניין, שאי אפשר סתם לסמוך על העירוב אלא מי ששכח, לא אם מישהו הוא פושע. אני לא יודע למה, אבל זה לא ברור. כלומר, השולחן ערוך רוצה שבעצם כל אחד יעשה, ובית יעבר אני לא יודע. יש ברכה, אני לא יודע, שהרב יעשה פושע. ומספיק, אומר הוא, לכתחילה כל אחד יעשה. הוא אומר שזה לא יוצא לפושע, זה לא עוזר. כך כתוב בשולחן ערוך.
חומרת המשנה ברורה: פעמיים שכח עושה פושע
משנה ברורה מוסיף כבר חומרה גדולה מאוד. אם הוא שכח פעמיים פסח, שוב הוא שוב שכח סוכות, הוא פושע שעברו חודשים ביניהם. משנה ברורה הוא יהודי חריף, החפץ חיים הקדוש. על כל פנים… החומרה של המשנה ברורה. ומעניין, הוא מוסיף חומרות. הוא שכח פעמיים? זה לא פעמיים באותו יום. זה כמה חודשים אחר כך, הוא שוב שכח. זה יום עמוס ערב יום טוב. הוא שוב שכח מאותה סיבה. מעניין שהוא עושה אותו פושע.
בסדר, הרב מטומר׳ס ראווער אומר שאפשר כן. תעשו את העירוב לכל העיר. החפץ חיים לא עשה אנשים כל כך מהר פושעים. הוא היה הגדול, הקדוש, המתוק, המאיר חפץ חיים. מעניין, הוא עושה מהר אנשים פושעים כי הם שכחו. קל מאוד לשכוח.
הוא דווקא היה קנאי, חריף מאוד, בכלל לא היה מתוק ומאיר. אני לא יודע איך לקחת את העדות מ… הוא דווקא היה קנאי, גם מתוק ומאיר. אבל… מעניין לתת שם לאדם פושע כי הוא… פשיעה פירושה אפילו בשכחה, להיות פושע, אבל לשכוח לעשות ערב השבת זה לא משהו כמו לשכוח…
דיון: למה פושע לא יוכל לסמוך?
זה לא רק זה, אלא הלימוד צריך עיון. למה צריך להיות חילוק שלא יסמכו? כתוב שהחכמים רצו שכולם יעשו. צריך אכן לדעת. זה לא היכר שפשוט שצריך להיות בביתו היכר. ככה הוא יודע מספיק. צריך אכן לדעת. אולי זו תקנה כי אולי לא ישני יעשה, ואז תחשוב שמישהו עושה בשבילך.
לא, צריך לדעת, הרב צריך להודיע, הוא צריך לעשות הכרזה, כך כתוב כאן. צריכה להיות הכרזה, צריך לבוא ולהכריז.
לא, יכול להיות שלמה הוא אומר שעמד פעמיים זה כי הוא מסתמך, ואולי ההכרזה עושים היום הבא יום טוב, כן? ביום טוב, ואם לא עושים ערב יום טוב, יסמכו. אולי הפשיעה היא לא ביום טוב, אלא הפשיעה שלך היא במצוות שמחת עונג שבת? כי אם אף אחד לא יעשה, לא תוכל לבשל לשבת. אולי שם עם הפשיעה.
יהודי חם מבשל כבר עם קדושת שבת שתבוא אחרי ערב יום טוב, וזוכר לעשות עירוב. אני שומע. בסדר.
“יסמוך על עירובי” — הכרזה, לא אוטומטית
אז הלשון היא גם, יסמוך על עירובי, לא אוטומטית סמוך על עירובי, אלא אותו אדם יסמוך. זו הכרזה, זה לא… מה אתה מתכוון לא? זה לא שהמילים עובדות מעצמן, לא קורה חלות עם המילים שלו. זו הכרזה שאנשים יסמכו. יסמוך, והם יזכרו לסמוך. לא מספיק שאני עושה זאת במקום אותו אדם. הוא צריך לדעת, אתה מתכוון שאני אצטרך לדעת? כן.
הלכה ד — ברכה על עירוב תבשילין
אומר הוא הלאה. אומר הרמב״ם, המניח עירוב תבשילין, מעניין הלשון המניח. מי שמכין עירוב תבשילין… בסדר, כן, הוא מברך. אני אומר, בשני העירובים האחרים זה מניח, כן, הוא מניח בתחום או שהוא מניח בבית של מישהו. בתחום זה העיקר המקום שבו זה עושה. הוא מניח בבית של מישהו. בסדר.
עירוב תבשילין — ברכה, אמירה, מערים, ושני ימים טובים
הלכה א׳ (המשך) — ברכה ואמירה בעירוב תבשילין
המניח עירוב תבשילין, חייב לברך, צריך לעשות ברכה, כפי שכבר למדנו, שברכה היא לא רק כשיש מצווה, אלא גם כשיש מצווה שהיא פתרון לבעיה. לפעמים. תחילה תקנות חכמים. לפעמים. כל הלכות ברכות לא מלמדות אותנו. כן. הם חשבו שיש כאן אי הבנה בהלכות עירוב תבשילין מפני שעושים ברכה. אבל למה עירוב תבשילין? לא, למה עירוב תבשילין בוודאי כן, למה? כי החכמים אמרו, הרב אמר ששם אין, אבל החכמים אמרו שצריך לעשות עירוב תבשילין. אז הם למדו. זה אפילו להיפך, האיסור הוא מי שלא עשה, אבל יש מצווה לעשות עירוב תבשילין. אה, בעירוב תחומין הוא אכן יושב בבית, כאן, אנחנו רוצים שאדם יהיה לו אוכל טרי בשבת. ההלכה היא, התקנה היא, היה צריך לעשות עירוב תבשילין. אז הוא קורא לזה עירוב תבשילין.
נוסח הברכה
חייב לברך? חייב לברך. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. אותו דבר על מצות עירוב. ואומר, ואחר כך הוא אומר כך, בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר, מחר בערב יום טוב. אני מתכוון מחר יום טוב, כן, עושים את זה ערב יום טוב. מה המילה “מחר”? מיום טוב לשבת. אולי המילה “של מחר” היא שאי אפשר לעשות זאת, זה לא עובד על כל ימים טובים, אדם לא יכול לעשות ערב פסח על כל יום טוב שלם. אולי יכול אם נשאר העירוב עד אז. אבל… מה הלשון “של מחר”? אצלנו לא היה כתוב. בהדין ערובא יהא שרא לנא למיכל ולמיפה, כך יש לשון הקודש. בואו נגיד, מביא הרמב״ם.
כשמזכה לאחרים
אומר הרמב״ם, כשמזכה לאחרים אומר יהא מותר לפלוני ופלוני. אם הוא אומר לא עבור אדם ספציפי, אלא הוא מזכה לכל האנשים, לאנשי העיר כולן, כל האנשים ששכחו. והוא אומר עוד, לאפות ולבשל מיום טוב לשבת. האם שם הוא לא אומר מיום טוב של מחר? כן, של מחר הוא לאו דווקא, אני לא יודע. זה מאוד מעניין ש…
הגהות מיימוניות: להוסיף “להדליק את הנר”
אוקיי, ההגהות מיימוניות אומר כאן שצריך לומר גם להדליק את הנר, כי… אה, אנחנו עושים כך. וכך אנחנו אומרים. וגם הוא אומר זאת בלשון ארמית, לא היה ברור. רואה שהרמב״ם כותב לשון הקודש, והוא מביא כאן איפה היה… אומרים את להדליק את הנר עוזר בכלל. למעלה, למשל, כבר התחלתי לבשל, אבל… אוקיי, כל המלאכות. כל המלאכות, אוקיי.
לשון הקודש מול ארמית
אבל למה כתוב בארמית? לא ברור. השולחן ערוך הרב אומר שלא צריך לומר בארמית, אפשר לומר ביידיש גם. זה מעניין שאנחנו… כנראה להיפך, לא כנראה הידור לומר בשפה שמבינים. נכון, כנראה כל האמירות שכתובות בסידור בארמית זה כי זה פעם היה אנגלית, רצו שיבינו. אחר כך זה נעשה בעצמו
פרק ו: עירוב תבשילין — ברכה, אמירה, מערים, ושני ימים טובים
הלכה א׳ (המשך) — ברכה ואמירה בעירוב תבשילין
דובר 1:
והפוסקים אומרים שצריך כן להבין, אין שום ענין לומר בשפה שלא מבינים ולא מתכוונים.
זה מעניין, כשהוא אומר “יהא מותר לפלוני ופלוני”, האם זה אומר שאחר כך אותו פלוני צריך לומר זאת בזמן יום טוב, או שצריך שיהיה לו ידיעה על כך בזמן יום טוב, כן. אני מתכוון לא לומר, אתה לא עושה זאת ממש במקום ההוא, אבל ההוא צריך עדיין שתהיה לו אחר כך ידיעה עליו.
נראה שבלי הברכה או בלי האמירה זה לא עוזר. נראה שהאמירה היא תוספת יפה. לא כתוב, אבל ברמ״א כתוב כן, שבלי… זה לא עובד. אני לא יודע למה זה נלקח כך.
הרמ״א אומר כך, לא רק, הרמ״א אומר שצריך להזכיר, תראה כאן, צריך להזכיר בדיוק את המלאכות, לאכול ולבשל ולהדלקת הנר, ואם לא זה לא עובד. והוא מביא אכן שיש, הרב לא מסכים עם זה.
אני לא מבין, אני אומר אפילו לפי הרמ״א, האם אז יוכל לסמוך על האדם השני שאמר כן טוב. יש כאן הרב העיר שאומר. אוקיי, דיברו. עכשיו, אם יש… אוקיי, מסכים, אבל בואו קודם, איך עובדות ההלכות? לפי הרמ״א זה כל כך קשה, האמירה? אני לא יודע למה, זה לא הגיוני.
ראינו את אותו דבר בעירובי חצרות, בעירובי תחומין, תמיד יש אמירה, ואני לא יודע… זה דבר יפה שצריך לומר, הייתי אומר אפילו יותר. אם אומרים ברכה, הוא כבר אמר מה זה.
והוא מביא שהפוסקים הקודמים אומרים להיפך, שבלי הברכה בוודאי לא מעכב, כי בלי האמירה אולי כן מעכב. נראה לי שזה לא הגיוני, אולי היה הגיוני להיפך.
דיון: למה האמירה תהיה מעכבת?
דובר 2:
יכול להיות שהאמירה עוזרת, כי אם לא… נגיד, מישהו שלא יודע מה המצווה ואיך זה עובד, הוא לא עשה כלום. הוא סתם לקח איזה חתיכה ערב יום טוב.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה אומר. אתה עושה שתדע מה העירוב. ממילא בגלל זה יש היכר. אם לא אין שום היכר.
דובר 2:
לא, כל היכר. היכר לא צריך אמירה.
דובר 1:
העיקר הוא שרואים, כבר התחילו, מה שהרעיון, כבר התחילו לבשל מערב שבת, ממילא זה שונה מיום טוב של השבוע. מה התורה הגדולה?
אני חושב שאפילו היום שכל אחד כותב תזכורות לעשות עירוב תבשילין, יכול להיות שהתזכורת כבר יוצאת. מבין? אני אומר, זה נעשה מצב שלם, צריך לזכור. אכן, אני מתכוון, אני לא אומר שאפשר לבטל את עירוב תבשילין, כי אז לא יהיה גם עמידה. אני מתכוון להוציא שזה אכן רצו שוב, שיזכרו שזה ערב שבת, שיהיה מצב.
מעניין, הלשון של הרמב״ם הוא לא כמו שהוא אומר “חייב לברך”. אני יכול להבין קצת כמו הרמ״א שהברכה היא חיוב.
דובר 2:
זה אומר, “חייב לברך” זה חיוב ברכה.
דובר 1:
עם הברכה, עם הברכה. כן, זה לא אומר יותר מזה, זה אני מתכוון.
—
הלכה ט׳ — מי שלא הניח עירוב תבשילין
דובר 1:
מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו, לא עשה ולא עשו עבורו, אסור לו, כשם שאסור לו לבשל ולאפות, האיסור שלו עולה על המאכלים שלו, כך קמחו ומאכלו אסור, כלומר אסור בשבת. אסור לאחרים לבשל ולאפות לו, לזה שלא הניח, עד שיקנה לו. עד שיקנה לו. עד שיקנה לו.
זה אומר, אי אפשר לעשות טריק כזה שהאדם יעבור עם המרכיבים הגולמיים שלו לשכן שעשה כן עירוב תבשילין ויאמר, “אתה תבשל עבורי”, כי המאכלים… מעניין, האיסור עלה על המאכלים? או שזה פשוט דרך למנוע טריקים כאלה?
למה זה יהיה טריק? אחר לא רשאי לאפות את הדברים שלך, למה? אני לא יודע.
דיון: למה צריך קנין?
דובר 2:
הענין הוא טורח, מיד נגיע לאפייה.
דובר 1:
אני לא צריך מה אתה מתכוון בטורח. הענין הוא… האיסור הוא שהאדם עומד ומבשל ביום טוב. האדם עושה מלאכות או שהוא עושה טורח ביום טוב. למה יעלה האיסור על ה… אותם רבנן שהם יכולים לאסור לבשל, יכולים לאסור שאחר יבשל עם האוכל שלך. מה ההבדל?
דובר 2:
אוקיי. זה שניהם מדרבנן. זה גדר.
דובר 1:
זה גדר, כמו שאתה אומר, ואז משכחת לה שתהיה… אוקיי.
יש כן עצה, הוא יכול להקנות. שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנאו, הוא קנה אותו. מותר לעשות את הקנין ביום טוב, כן? כך הוא אומר כאן.
ואומר לו, זה לא קנין אמיתי. אסור לעשות קנין ביום טוב, אגב. לא כתוב אף פעם שאסור לעשות קנין ביום טוב. עדיין לא ראיתי. משא ומתן זה אותו דבר כמו קנין. קנין הוא סוג של משא ומתן, לא?
דובר 2:
לא, משא ומתן… קודם כל, מותר לעשות משא ומתן גם. מותר לקחת ומותר ללכת לקנות. כמו שאמרנו קודם, לא להשתמש בלשון של משא ומתן. אני לא יודע אם יש איסור לעשות קנין בשבת או יום טוב. אני חושב שלא למדנו דבר כזה עד עכשיו.
דובר 1:
זה אומר, שההוא יאפה את הלחם שלך, זה אסור. אבל אתה יכול לתת לו את הלחם שזה יהיה שלו, ואם ההוא רוצה, הוא יכול להחזיר. “אם רצה יתן, הרי שהכל שלו, שהרי לא נתנו במתנה” — אם הוא רוצה.
דובר 2:
כן, זה שלו. זה רק אם הוא רוצה, בוודאי רק אם הוא רוצה. אם הוא לא רוצה… אני מתכוון לומר, אולי אי אפשר לעשות מתנה על מנת להחזיר גם לא.
דובר 1:
אה, זה לא יכול להיות קנין מזויף.
דובר 2:
לא מזויף, מתנה על מנת להחזיר היא לא מזויפת. מתנה על מנת להחזיר היא רק תנאי.
—
הלכה י׳ — מערים מול מזיד
דובר 1:
אוקיי. הלאה. עכשיו, מה עוד יש? אם מישהו לא עשה עירוב תבשילין, “מי שלא הניח עירוב תבשילין”, והוא עבר, “ובישל ואפה לאכול בו ביום” — לא, הוא לא עבר. הוא אפה ביום טוב ליום טוב, “והותיר”, נשאר. “או שהזמין אורחים ולא באו, הרי זה אוכל למחר”.
כבר למדת, בזכות יום טוב, כי נשאר אוכל, מותר לאכול את זה למחרת. אבל כבר למדנו גם שם שערמה אסורה. כשהוא בישל יותר ממה שהוא צריך, הוא עשה כאילו הוא מבשל רק לעכשיו, אבל באמת הוא בישל גם לשבת. או שהוא עשה כאילו הזמין אורחים, והוא לא הזמין אורחים, “הרי זה אסור לאכלו”. אז זה אסור.
למה? אומר הרמב״ם, האיסור לאכלו, מה שזה נעשה, אפילו העבירה היא רק על ערמה, אבל “עבר ואפה ובישל לשבת”, אם הוא הלך עשה בגלוי את העבירה, אז זה אפילו פחות חמור, “אין אוסרין עליו”.
מיד נשאלת השאלה, “למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד?” למה? איך יכול להיות שהמערים יהיה יותר חמור מהמזיד?
אומר הרמב״ם שהחמירו יותר למה? “שאם תתיר למערים, נמצאו הכל מערים”. אם יתירו להערים, כולם יערימו. אם יתירו, זה קל יותר מלעשות עירוב תבשילין, כל אחד יעשה ערמה, “וישתכח שם עירוב תבשילין”, יישכח כל הענין של עירוב תבשילין.
“אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם”, יהודים הם יהודים טובים, זה לא… “ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת”. הוא עבר פעם אחת, הוא לא… על מה הוא עבר? הוא שכח לעשות עירוב תבשילין, והוא אמר, אתה יודע מה? אבל שנה הבאה ביום טוב הוא יזכור.
אז למה הוא יעשה במזיד? מדברים לא מזיד כלומר שהוא פורק עול, נכון? מזיד כלומר יש לו סיבה, הוא רוצה… התירוץ הוא שהוא רצה לאכול בשבת, לא היה לו עירוב, אז הוא עשה בכל זאת.
בהערמה… אבל מערים זה כשהוא רימה את המערכת. אה, רימית את המערכת, מתבטלת כל ההלכה של עירוב תבשילין. זה יותר גרוע.
השוואה להלכות עירובין פרק א׳
דובר 1:
זה לא כמו קודם בענין של הערמה, הרמב״ם סתם אמר שהחמירו עם מערים כי… הוא לא אמר סיבה קודם.
דובר 2:
איך אתה מתכוון בהלכה?
דובר 1:
אה, עירובין, בפרק א׳ הלכה י״א, הוא אמר, אם מישהו לא היה לו ערב והערים, החמירו במערים יותר מן המזיד, כי החמירו. הרמב״ם הבין זאת כמו שם שזה פשוט כך, כי זה עוד יותר גרוע מישהו שמתנהג כך בכוונה, מישהו שהוא נבל כזה ברשות התורה, שהאנשים סביבו יחשבו שהוא צדיק, אבל באמת זה לא, זה עוד יותר גרוע ממזיד.
כאן אומר הרמב״ם יותר על עירוב תבשילין. תראה במגיד משנה שם בפרק ו׳, תראה שההלכה של מערים ויותר עונש כתובה כאן בפרק ו׳ בהלכות עירוב תבשילין. שם מדבר הרמב״ם שהוא מערים לצורך חול. כלומר, כאן הוא מדבר שהוא מערים לצורך חול. אבל הרמ״א הוא יותר, והרמב״ם כאן מסביר, כי הענין הוא שהוא מבטל את כל התבשילין. אם הוא הערים, לא נאמר לידי חשש, אבל…
דובר 2:
אבל מה? אבל זה אותו דבר, אני לא יודע, יותר גרוע.
—
הלכה י״א — שני ימים טובים: תנאי בעירוב תבשילין
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד מה קורה אם יש שני ימי יום טוב. כן, אומר הרמב״ם, כבר למדנו שיש דבר כזה יום טוב שני. הרמב״ם התכוון לאנשים כמו בפרק ראשון נדמה לי.
אומר הרמב״ם, שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת. יש שני ימי יום טוב, זה חמישי ושישי, ערב שבת. אז מתי צריך לעשות את עירוב תבשילין? צריך לעשות את עירוב תבשילין ערב היום הראשון של יום טוב, עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב.
שכח ולא הניח. אז יש עצה כזו, בדרך כלל אי אפשר לעשות עירוב תבשילין ביום טוב עצמו, אבל כששני ימי יום טוב, יש את העצה מניחו בראשון, עושים עירוב תבשילין ביום הראשון של יום טוב, ומתנה, עושים את התנאי.
מה הוא אומר? כיצד? אומר הרמב״ם, “מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר”, הוא אומר כך, “אם היום יום טוב”, אם היום הוא יום הטוב האמיתי, כי זה ספק יומא. כלפי שמיא גלוי באיזה יום הוא יום טוב. כך אומר הרמב״ם. באמת יש רק יום טוב אחד. מדברים כאן כששני ימים טובים היה ממש ספק יומא. מיד נראה מה הרמב״ם אומר.
אז אם היום הוא יום הטוב האמיתי, ולמחר, מחר הוא באמת חול, ורק מעמידים אותו, עושים אותו כמו יום טוב בגלל ספק, אז “למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב”, כי מחר הולך להיות יום חול, אני אלך לבשל, לא צריך לזה שום עירוב תבשילין. וזה אומר גם, במקרה הזה הוא לא עשה שום עבירה עם זה, אני מתכוון, העירוב תבשילין הוא כלום, הוא לא עשה כלום.
“ואם היום חול ולמחר יום טוב”, אז אומר, “בעירוב זה”, אומר את הלשון, “בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת”. אם מחר יום טוב, צריך היום עירוב, ועכשיו זה ערב יום טוב, אז הוא עושה עירוב מערב יום טוב.
נראה שברכה הוא לא עושה כאן, כי הנוסח השני אומרים כן “בעירוב זה”. אולי כי זה ספק לא אומרים ברכה, ספק ברכות.
עירוב תבשילין בתנאי — חידושו של הרמב״ם לגבי בזמן הזה
הלכה יא: עירוב תבשילין בתנאי — אם היום חול למחר יום טוב
אני מתכוון, הראשון לא עושה כלום, הוא לא עשה כלום.
ואם היום חול ולמחר יום טוב, אז אומר “בעירוב זה”, אומר את הלשון, “בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב לשבת”.
אם מחר יום טוב, צריך היום עירוב, ועכשיו זה ערב יום טוב, זה ערב של ערב יום טוב.
שאלה: האם עושים ברכה על עירוב תבשילין בתנאי?
נראה שברכה הוא לא עושה כאן, כן? כי הנוסח השני אומרים כן “בעירוב זה”.
אולי על ספק לא אומרים ברכה, ספק ברכות, זה לא שהוא לא אומר ברכה, אני לא יודע.
אני מתכוון, עושים ברכה… על יום טוב שני עושים ברכה, נכון? וכשעושים… ראשון, יום טוב ראשון. למה? גם, זה עדיין רק ספק אם הוא צריך עירוב. נכון, על הצד שהיום השני הוא חול, לא צריך עירוב.
אלא מאי, מה יש כאן אחרת? הוא יכול גם לעשות ברכה אולי. יכול להיות שההיכר הוא עדיין היכר טוב לזכור את האיסור של… דבר רגיל, אבל אתה אומר שהוא לא יעשה ברכה, הוא לא יעשה ברכה.
לא כתוב שהוא לא עושה ברכה. לא, אני חושב למה לא, כי אנחנו צריכים לומר שאם היום יום טוב… יכול להיות שלעשות עירוב תבשילין ביום טוב זה משהו לא טוב.
לא, עירוב תבשילין לא עובד ביום טוב. הנקודה של עירוב הוא כבר עשה מערב יום טוב. יום טוב. זו לא הבעיה.
הבעיה היא, אם הוא עושה את זה רק על הצד שמחר יום טוב. כל עירוב תבשילין הוא על הצד שמחר יום טוב. זה לא שונה מכל עירוב תבשילין.
הלכה יב: כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם, כיוצא בו, דומה לכך, ברגע שאנו מבינים את העניין שיש כאן את הממה נפשך, שאפשר לעשות סוג כזה של עירוב, תנאי כזה, אז כיוצא בו, יש מצב דומה לזה.
היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון. יש לו שני סלים של תבואה שלא מעושרת, וביום טוב אסור לעשר, נכון? כבר למדנו.
אבל הוא כן יכול לעשות כך, הוא יכול לומר אם היום חול, אם היום הוא יום חול, אני יכול היום, מותר לי לעשר, אז תהא זו תרומה על זו, יהיה הסל הזה תרומה על השני, או קצת מהסל, לא משנה. צריך להבררו אחר יום טוב.
אוקיי, ואם היום קודש? אם היום הוא יום טוב, אסור לעשות תרומה, אז אין בדברי כלום, לא אמרתי כלום.
וקורא עליה שם, הוא קורא לזה תרומה.
שאלה: מה משמעות “קורא עליה שם”?
מה משמעות קורא עליה שם? האם הוא צריך לעשות זאת או שזה לשון? קורא שם פירושו שהוא קורא לזה שם, הוא אומר הרי זו תרומה. הוא אמר תהא זו תרומה, והוא אומר אוקיי, הרי זו תרומה, ומניחה, מניח אותה בצד.
ולמחר חוזר ואומר, אומר כך, אם היום קודש, אין בדברי כלום, לא אמרתי כלום, אבל אז אני כבר בסדר כי כבר עשיתי אתמול. אם היום חול, תהא זו תרומה על זו. כך הוא מוגן משני הצדדים.
וקורא לה שם, ומניחה כדרך שקרא לה בראשונה, ומניחה, רואים שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השניה.
אולי קורא לה שם פירושו, אני רק רוצה לומר, הוא צריך לזכור איזו הוא עשה תרומה, כי הוא צריך לומר את אותו הדבר פעמיים, כדי שלא יאכל בטעות את התרומה. או במזיד, כן. אולי זה הפירוש.
שאלה: למה לא עוזר יש ברירה?
אולי איך יש ברירה יעזור? אוקיי. לא, זה עונה משהו. זה מדאורייתא, אין ברירה. למה לעשות ברירה שנכנסת? כן, אוקיי.
סיכום: התנאי עובד ביום טוב שני של גלויות, לא בראש השנה
העניין הוא, הוא צריך לעשות את התנאי, והתנאי עובד גם על עירובי תבשילין וגם על מעשר, נתינת תרומה ביום טוב.
את אותו התנאי אפשר לעשות בין שני ימים טובים של גלויות, אבל את התנאי לא אפשר לעשות כאשר יש שני ימים שונים, שיום אחד הוא באמת יום טוב ויום אחד באמת לא, אלא עושים אותו ביום טוב.
הלכה יג: ראש השנה — אין תנאי
אף שני ימים טובים של ראש השנה, שהרמב״ם כבר אמר שיש להם דין אחר, נקראים כמו יום אחד, שניהם קדושה אחת.
אז אם שכח ולא הניח ביום רביעי ואינו מניחה, לא יכול לעשות עירוב ביום טוב, כי הוא לא יכול לעשות את האם היום כך, כי לשניהם יש אותה קדושה.
שאינו מניח אלא סומך לאחרים, צריך להסתמך או סומך לאחרים יותר מעליו, או עושה את העצה שאמרנו קודם מקנה למי שערב.
אוי, באמת לא עושה כאן, אסור לאפות למשל לשבת.
אותו דבר לגבי תרומה. כן, אם שכח ולא הפריש תרומה ביום רביעי, גם ביום טוב, בראש השנה לא יעזור, שבעינו מארפי שאל מוצאי שבת. אז אין כאן את הסומך, על עירוב יש כל מיני עצות אחרות, מקנה, סומך. על תרומה הוא יצטרך לחכות יחד עם כולם.
הלכה יד-טו: החידוש הגדול של הרמב״ם — בזמן הזה אי אפשר לעשות תנאי
אומר הרמב״ם, אני חושב שלא. בא הרמב״ם עם חידוש.
אומר, כל הדברים האלו שאמרנו, שאפשר לעשות את טריק הממה נפשך. הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, מדברים כשעדיין היה בית דין של ארץ ישראל, והיו מקדשים על פי הראיה, לפני שיכלו לומר שהם ראו את הלבנה.
והיו בני הגליות, ואז בארץ ישראל באמת היה רק יום טוב אחד, ואז היה רק בחוץ לארץ שהיו שני ימים טובים, כי הם לא קיבלו את המסר בזמן מתי יום טוב באמת.
והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק, כדי להחמיר שאם החודש חסר, יתחילו יום קודם. ועשו זאת רק להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין היום שקידשו בו בני ארץ ישראל.
היסוד של החידוש: יום טוב שני הוא היום רק מנהג, לא ספק
אבל היום, בזמנים של היום כשכבר לא מקדשים על פי הראיה, ובני ארץ ישראל סומכין על החשבון, מסתמכים רק על החשבון שבהלכות קידוש החודש ילמד אותנו הרמב״ם איך החשבון עובד, שאנחנו יודעים כבר מראש איזה חודש חסר ומלא, ומקדשין עליו. מקדשים לפי החשבון.
דיוק: בני ארץ ישראל מקדשים אפילו היום
באמת, כמו שאתה מדייק, בואו נזכור, אנחנו הולכים ללמוד את קידוש החודש, שאפילו היום סובר הרמב״ם שהחודש נעשה כי בני ארץ ישראל מקדשים אותו. החידוש היחיד הוא שפעם קידשו על פי הראיה, היום מקדשים על פי חשבון. אבל הנפקא מינה היא שאנחנו יודעים כבר את החשבון מראש.
מסקנה: יום טוב שני הוא מנהג בלבד
אז גם כך, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, זה שעושים כן יום טוב שני בגלות אינו בגלל ספק, אלא אלא מנהג בלבד, רק עניין של מנהג.
יוצא, אומר הרמב״ם, לפיכך אני אומר… כמו שהרמב״ם לא אמר קודם שזה רק מנהג הוא… הוא לא אמר קודם בבירור את החלק הזה. כן, כן, אבל הוא לא אומר… תהיה טוב, אבל שם לא ברור החלק. הוא אומר את המילה מנהג, כן. כן, אבל שם… בואו לא נתקע. תמשיך, כן. הוא עדיין לא עושה זאת בגלל ספק, אלא בגלל מנהג.
“לפיכך אני אומר” — החידוש של הרמב״ם עצמו
אז אומר הרמב״ם כאן חידוש גדול, לפיכך יראה לי… אני אומר. לפיכך אני אומר. על זה אני אומר, כשהרמב״ם אומר אני אומר, הוא אומר שזה החידוש שלי, שאי אפשר יותר לעשות את הטריק, שאין מערב אדם, אדם לא יכול לעשות עירוב ולעשות את התנאי בזמן הזה, הוא לא יכול לעשות זאת, לא על עירוב תבשילין, לא על עירובי חצרות ושיתופי מבואות.
בעירובי חצרות ושיתופי מבואות גם היה העניין, אה, אפשר לעשות זאת ביום טוב עם אותו טריק.
ואין מעשרין את הטבל על תנאי, אותו דבר לא אפשר לעשות את המעשר על תנאי.
אלא הכל מערב יום טוב, אבל את זה אפשר לעשות רק מערב יום טוב, כי אתה לא יכול לומר אם היום כך וכך, כי לשני הימים יש אותה קדושה אחת של מנהג. שני הימים עושים רק בגלל מנהג, ממילא אי אפשר יותר לעשות את הדבר הזה. וזה החידוש של הרמב״ם עצמו.
דיון: מה פירוש “אני אומר” אצל הרמב״ם?
כמו שכאשר הרמב״ם אומר אומר אני או אני אומר או יראה לי, הפשט הוא שאחרים אומרים אחרת, הגאונים אומרים אחרת, אבל הרמב״ם אומר אחרת.
העניין הוא שהרמב״ם סובר שהוא אומר רק דברים לא אחרת. כן, כן, כשהרמב״ם אומר יראה לי זה לא כי הוא מתווכח עם מישהו, והרמב״ם אומר יראה לי כי זה חידוש. זה יכול להיות אפילו… אוקיי, אם היו גאונים אולי היה מביא, כמו שמישהו אומר, אבל זה לא משנה.
הרמב״ם לא סובר שצריך לפסוק מה שהגאונים אמרו. צריך לפסוק רק לפי הגמרא, ולא צריך לפסוק לפי הרמב״ם גם כן בעצם, שאין סיבה שיפסקו לפי הרמב״ם.
המחלוקת של הראב״ד
והראב״ד באמת חולק, הראב״ד אומר שיש איזשהו טעם, כן, הראב״ד אומר סברא, אבל לא רואים שיהיה מחובר, והוא לא מסכים, הוא על כל שכן.
כלומר, מה אומר הרמב״ם? אבל אנחנו יודעים בוודאי שזה נכון, מה אתה רוצה? הראב״ד אומר, זה מנהג, זה מנהג יותר גרוע ממה שהיה קודם. אבל הטריק כבר לא עובד יותר, כי אנחנו יודעים בעצם איזו סברא.
לא ברור. לא רואים שזה יהיה כך… אפשר להבין, כי אנחנו אמרנו שני ימים. כשאנחנו לוקחים כשלא לוקחים את המנהג ברצינות, היינו אומרים, אנחנו יודעים איזה יום. היום השני הוא כלום, אבל זה לא כך. אלא אומרים ששני הימים הם אותו יום טוב.
לא ששניהם אותו הדבר. היום השני הוא משום מנהג. הראשון לא משום מנהג. הראשון הוא… אז מה הבעיה? לא ברור.
דיגרסיה: “אומר אני” — הסגנון של הרמב״ם כמו רבי
בקיצור, אפשר… אני חושב, הרמב״ם משתמש במילה אומר אני או אני אומר. הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה קצת מדמה את עצמו ל… לא מדמה, אבל הוא נותן את ההרגשה שכמו שרבינו הקדוש, בעל המשנה, עשה את המשנה מסיבה, הוא עושה את המשנה תורה מאותה סיבה, הוא אפילו נותן לה שם דומה.
הלשון אומר אני היא לשון של רבי. רבי אומר אומר אני היא לשון המשנה הרבה פעמים.
כן, אתה יודע למה? זה גם עניין של ענווה, כי הוא כבר לא כמו שזה. הוא אומר אומר אני, יש ענווה מסוימת.
לא, למה רבי אומר אומר אני? כי הוא כתב את זה, הוא ה״אני”. אותו דבר הרמב״ם הוא ה״אני”. מה שאומר הרמב״ם הולך עם ה… הוא משתמש באותו… כן, אוקיי, אל תבטל את הפשט שלי, זה פשט יפה.
הרמב״ם משתמש באותו… הרמב״ם רואה את עצמו קצת כמו מחבר המשנה, בהולך בעקבות רבינו הקדוש. אז, אתה מבין מה אני אומר. אוקיי. כן, כן, כן.
זה לא משתנה מהחלק. אתה אומר, שניהם עושים זאת כי זה “אומר אני”. יפה. בדיוק.
לא, למה שניהם לא מחברים, הם בלוקים. אני רוצה לומר שמסדרים אחד אחרת, כשיש לו כן משהו לומר צריך להיות ברור מה החידוש שלו.
כלומר, יש אנשים שהם מניפולטורים, הוא עושה ליקוט, וכשהוא רוצה משהו לומר הוא עושה כאילו זה קונצנזוס. אפילו רבי עשה דבר כזה, הוא עשה סתם משנה פחות או יותר ההלכה שהוא החזיק.
יש שאומרים שמשה רבינו כשאמר משהו משלו גם הוא היה צריך לומר “אומר אני”, כי בפשטות ידעו שזה דבר ה׳.
אוקיי, בואו נמשיך. אז, זה מעניין, שבדרך כלל כשהוא אומר, עומד רק מה שעומד, אף על פי שזה הרבה פעמים עם הפשט שלו, אבל הרמב״ם לא הסתכל על הפשט שלו, הרמב״ם אמר מה שכתוב. שזה זה, כן.
כשהוא אומר חידוש, אז הוא אומר בבירור שזה חידוש. חידוש פירושו לומר, זה לא דבר שכתוב בבירור, אף על פי שזו סברא, זו אולי סברא טובה, אבל לא כתוב החילוק.
דברים אחרים אומר הרמב״ם, זה תורה שבעל פה. את זה היה אומר שזה לא תורה שבעל פה, זו התורה שלי. אולי זה נקרא גם תורה שבעל פה, שהרי כל תלמידי משה. כן.
מעבר לשמחת יום טוב
עד עכשיו למדנו על עירוב תבשילין. עכשיו מגיע סוגיה טעימה, הולכים ללמוד על זה. בשניהם מדברים על בישול לכבוד יום טוב, וזו ההלכה האחרונה בעיקר אחר כך.
שמחת יום טוב — לא במנין המצוות של הלכות יום טוב
אני לא אלמד אתכם את המצווה, לא מצווה, כי הרמב״ם לא מנה בהתחלה כמצווה. לא במצוות המצוות, יש שתים עשרה מצוות. הוא אומר ששתים עשרה המצוות הן רק שביתה, אבל זו כן מצווה.
אני חושב שהוא מונה זאת כן בהלכות חגיגה. מה שלמדו פעם יום טוב סוכות, זוכר שלמדתי בסוכה. ושם ראינו שהרמב״ם מונה את המצווה שעושים בחגיגה, אבל הוא סובר שעיקר המצווה היא חגיגה, כמו גם בכלל זה גם השמחה.
נראה הרבה פעמים אצל הרמב״ם שיש לפעמים מצווה שיש לה שני משמעויות, ושתיהן מדאורייתא. זה ודאי מדאורייתא, רק הוא מונה זאת במקום אחר.
הלכות שביתת יום טוב – כבוד ועונג יום טוב ושמחת יום טוב
כבוד ועונג יום טוב – שיטת הרמב״ם
דובר 1:
אני רוצה שיש תשובה בספר. הוא אומר ששתים עשרה המצוות הן רק שביתה, אבל זו כן מצווה. אני חושב שהוא מונה זאת כן בהלכות חגיגה. והם למדו פעם יום טוב סוכות, זוכר שלמדתי בסוכה שלך איתך, ושם ראינו שהרמב״ם מונה את המצווה שעושים בחגיך, אבל הוא סובר שעיקר המצווה היא חגיגה, ויש בכלל זה גם את השמחות. יש הרבה פעמים אצל הרמב״ם שיש לפעמים מצווה שיש לה שני משמעויות, ושתיהן נמנות. זה ודאי מדאורייתא. זה ודאי מדאורייתא, רק הוא מונה זאת במקום אחר. בהלכות חגיגה מונה רק את מה שיותר דבר, ודאי מדאורייתא?
דובר 2:
לא, זה ודאי מדאורייתא.
דובר 1:
זה ודאי מדאורייתא, אין ספק, זה רק… הרמב״ם הולך לומר זאת בבירור, כמו שכבר בהלכות חגיגה, אבל הרשימה של מצוות לא עומדת בדיוק כאן, אבל בעצם זו כן עוד מצווה. יכול להיות שהסיבה שהרמב״ם מנה בהתחלה שתים עשרה מצוות היא כי המילה שביתת יום טוב. על שביתת יום טוב יש שתים עשרה, יש עוד, שזה לא המילה שביתה. זו שמחה.
דובר 2:
כן, אבל אני אומר שזה… הוא הולך לומר זאת בבירור.
לשון הרמב״ם: כבוד ועונג יום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, טוב מאוד, כי הוא התחיל הלכות שביתת יום טוב, הוא אמר כמו שיש… ל״ט מלאכות, כמו כל הלכות שבת, כך הולכות כל הלכות יום טוב. אומר גם, כמו שיש מצווה של כבוד שבת ועונג שבת, כך נמנה זכור ו… לא זכור, כבוד ועונג, כבוד ועונג, זכור ושבת. לומדים מהפסוק אם תשיב, או כן. כשם שמצוה לכבד שבת וכו׳. הרמב״ן, אומר הרמב״ן, כך כל ימים טובים, כך גם כל ימים טובים. זו מצווה שנאמר, מביא מיד את הפסוק לקדוש ה׳ מכבד. פירושו שכל יום שקדוש לה׳, בין שבת בין יום טוב, צריך להיות מכבד. מעניין, כן?
דובר 2:
וכל ימים טובים כתוב בכל מקרא קודש, שאם זה קודש, קודש לה׳.
דובר 1:
פירוש שאנחנו יודעים שכשיש, כל יום שקדוש לה׳ צריך להיות מכבד. זה מדברי קבלה, זה מדברי קבלה. ישעיהו אמר לנו וקראת לשבת עונג לקדוש ה׳ מכבד, כתוב שבת וקדוש ה׳. פשוט הפשט אולי פירושו קדוש ה׳ אותו דבר כמו שבת?
דובר 2:
מזה לא, כל יום שקדוש, ויום טוב גם קדוש.
דובר 1:
כתוב לפני הקב״ה זה כבר קדוש, אצל האדם זה נעשה קדוש על ידי שמכבדים אותו איכשהו. העניין הוא שמקדשים, את הימים הקדושים צריך לקרוא עונג. מדברי קבלה, וכבר בארנו הכבוד ועונג בהלכות שבת, ובהלכות שבת הוא כבר אמר מה פירוש כבוד ועונג, שם הוא אמר את העניין של הכנה לשבת וכן הלאה.
דיון: חילוק בין שבת ליום טוב בנוגע לסעודת ערב
דובר 1:
וכן, גם כאן ראוי לאדם, ראוי לאדם שלא יסעוד, כמו ערב שבת למדנו שלא לאכול סעודה ערב שבת. צריך לראות, ודאי לכאורה חילוק. וכן ראוי לאדם, הוא אומר אולי ראוי, אולי זה לא חיוב, אולי בשבת זה יותר חיוב. אז למה הוא לא צריך לומר שוב? אם אומרים כבר ביארנו, צריך לעשות גבי פסח משם. מה יש חילוק בין שבת ליום טוב?
הוא אומר קודם מה שהוא אומר. ראוי לאדם שלא יסעוד, לא לעשות סעודה בערבי ימים טובים מן המנחה למעלה, כערב השבת, כמו ערב שבת לא אוכלים סעודה גדולה מן המנחה למעלה, מקצת לפני שנעשה שבת, שדבר זה בכלל הכבוד. זה עניין של כבוד שבת וגם כבוד יום טוב. את הסעודות הגדולות צריך להשאיר למתי שזה יום טוב, לא לאכול לפני כן. נכון. אז למה זה לא ברור? למה יש משהו חילוק? כערב שבת. אם זה אותו דבר, צריך להיות אותו דבר. אני הוצאתי אפילו את ההלכה מהשני, מכל ההלכות של הלכות יום טוב.
דובר 2:
לא, יש חילוק, אם אני זוכר, שהגמרא משמע שהאיסור הוא רק יום טוב, לא שבת.
דובר 1:
הרמב״ם פסק איכשהו לפי שיטה שאפילו שבת יש עניין, אבל יום טוב בוודאי יש עניין, וזה ממש הפוך, אם אני זוכר. או אולי… משהו כזה, הוא לא מסביר מספיק, אולי האדם יסביר זאת בקיצור?
דובר 2:
הוא לא מסביר.
דובר 1:
אוקיי. מגיע בשבת, לא נכנס דקה בפרק ל׳.
דובר 2:
לא, אתה צריך לדעת מה החילוק. אם זה אותו דבר, אתה כבר יודע שזה אותו דבר. נראה שזה לא אותו דבר, שיש איזשהו חילוק איך זה עומד בשבת ואיך זה עומד ביום טוב. בנושא של כבוד שבת.
תרגום לעברית
דובר 1:
לא היה כתוב… בשבת הוא אמר אסור, אבל הוא אמר בעצם מותר, מותר לאכול ולשתות עד שתחשך, אבל מכבוד השבת שימנע מלקבוע סעודה, כדי שיכנס כשהוא רעב. אולי יש כאן איזה חילוק בין מה שהוא אומר על שבת ומה שהוא אומר על יום טוב?
דובר 2:
כתוב כן, הגמרא שהרמב״ם מביא היא… גם שבת וגם יום טוב, זו שיטת רבי יהודה. לכאורה אין ההלכה כרבי יהודה, הרמב״ם פוסק את זה בכל זאת. אז אולי בגלל זה הוא כופל את זה, כי זו אולי רק ראיה, זה לא ממש דין, זה רק ראיה, זה דבר יפה.
דובר 1:
בהלכות שבת אומר הרמב״ם כך: אסור לקבוע סעודה גדולה ומשתה. אומר הוא, אף על פי שמותר לאכול, אבל לכבוד שבת לא יקבע סעודה.
דובר 2:
לא, שני דברים שונים. לקבוע משתה זה אפילו מוקדם בבוקר, כל ערב שבת. אבל הוא אומר, מותר לאכול, אבל על כבוד הוא שלא יאכל סעודה גדולה… שלא יקבע סעודה בכלל. שלא יקבע סעודה, אפילו לא סעודה גדולה.
דובר 1:
בדיוק. זה מה שהוא אומר גם כאן, זה אותו דבר. שלא יאכל מן המנחה ולמעלה.
מבזה את המועדות
לשון הרמב״ם
דובר 1:
וכל המבזה את המועדות, מי שלא עושה סעודה גדולה ביום טוב, הוא מבזה את המועדות. טוב מאוד, הרמב״ם אומר שיש כבוד, ההיפך מכבוד הוא ביזוי. אז כבוד יום טוב הוא שעושים אז את הסעודה בכל עניני הכבוד. ממילא המבזה את המועדות שעומד במשנה, הוא כאילו עבד עבודה זרה, זו לשון הגמרא, כאילו עבד עבודה זרה. אבל הרמב״ם מבין שזה אומר שזה לא רק בכבוד יום טוב, כי זה נקרא מבזה. אצל שבת הוא גם אמר ששבת ועבודה זרה יש להם איזה קשר, כן, אלו שתי מצוות גדולות. בסוף הלכות שבת, כן. אבל יום טוב שונה, רק כבוד יום טוב. הוא לא אומר עבד.
דובר 2:
כן.
הפשט ב״כאילו עבד עבודה זרה”
דובר 1:
הוא אומר כאילו עבד עבודה זרה, כלומר כמו המינים הצדוקים שלא מאמינים בלוח של חז״ל.
דובר 2:
לא, צריך להגיע לזה, לא למה צריך לעשות את התורה.
דובר 1:
הפשט הפשוט אומר שלמדנו בפרשיות… זה בא מהגמרא, כן, כתוב… באבות כתוב שם בפרשת משפטים בקריאת ישראל, כתוב על ההוא מעשיך לא תעשה לך אתחרגא בת תשמעות, מזה לומדים כל מבזה את המועדות הוא כאילו עבד עבודה זרה. והפשט הוא פשוט, אם מי הוא גוי? מי שהולך לימים טובים של הגויים. כך היו שלהם, כמו שרואים, וקרא לך ואכלת מזבחו. מי הוא יהודי? יהודי יש לו ימים טובים יהודיים. אפילו אתה מקיים את כל ההלכות, אבל אתה מבזה את היום טוב, אתה לא עושה שזה יהיה אינטראקטיבי, שאנשים יבואו אז, העולם ילך לתיאטרון במקום, הולכים לעבודה זרה. זה עבד עבודה זרה, מבין? זה אומר שזה פשט פשוט.
דובר 2:
אוקיי, נהדר.
שמחת יום טוב – חיוב שמחה
לשון הרמב״ם: איסור הספד ותענית וחיוב שמחה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, עם שאר ימים טובים, כולן אסורים בהספד ובתענית”. כלומר האחרים, שבועות, ראש השנה, וכו׳. לא עושים הספד וצום. מה צריך לעשות? הרמב״ם אומר כאן, הוא מונה את הימים טובים. אוקיי, הלאה, “וחייב אדם…” הוא מונה שני דברים, “כולן אסורים בהספד ובתענית”. מה כן? “וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו, וכל הנלוים עליו”. כולם יהיו שמחים, “שנאמר ‘ושמחת בחגך׳”.
“יש בכלל אותה שמחה” – שתי שכבות של שמחה
דובר 1:
אומר הוא, הרמב״ם, כמו שהוא מזכיר, “אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה”, שזו המצווה העיקרית, “אבל יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו”. זה שכל אחד ישמח.
“כל אחד ואחד כראוי לו” – כל אחד לפי שמחתו
דובר 1:
“כיצד?” הרמב״ם מסביר איך משמח כל אחד. כל אחד, האבא לא יחשוב שמה שהוא חושב שזה שמחה, זה שמחה אצל כולם. כל אחד יהיה באמת שמח. אז מה משמח אותך, שמח את האחרים, אבל חשוב עליהם. “כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות”. ממתקים. “והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין”. אני מתכוון שהנשים צריכות גם לאכול. מלבד זה מוסיפים בגדים ותכשיטין. אצלך אין שמחה, כל אחד יכול, אבא יכול גם לאכול סוכריות. הנקודה היא, אין שמחה שאתה אוכל סוכריות, כי אתה יכול לקנות לעצמך סוכריות.
צריך לדעת, החילוק, חשבתי על זה, נותנים דברים אחרים. למשל, לילדים, למשל, מונעים תענוגים מסוימים כשיש תענית, או בתשעת הימים, אני יודע מה, הוא עושה משהו. אצל אבא מותר. למה? כי אצלך אין שמחה שאתה אוכל גלידה. אצל בנך, ילד קטן, זו שמחה שלמה, אה, היום חילקו גלידה בחדר. האבא כן אכל גלידה, לא גלידה, בשר, יין, מבין מה אני אומר? יכול להיות שזה… וזה גם להקל. כלומר, בוודאי, כל אחד יכול לאכול את הסוכריות לכבוד יום טוב, אבל זה לא חיוב השמחה, אתה לא יוצא בזה. אצלך אין שמחה.
דיון: מהי שמחה לאנשים שונים
דובר 2:
אנחנו מדברים כאן על הפלוס, אנחנו לא מדברים… אם אני אומר שיש כן מינוס, אני שומע. כי אבא, כשאתה קונה קליות ואגוזים אתה שמח?
דובר 1:
יש לי הרבה אבות תינוקות, כן.
דובר 2:
אוקיי, הם שמחים יותר רגשית מהאבות שבשר ויין, משוגע, כן.
דובר 1:
לא, זה… אבל בכל מקרה, מה שהרמב״ם אומר כאן הם דוגמאות. אני מתכוון, אם למישהו יש ילד שכן, הוא כבר ילד של היום, הוא מבין סטייק, אבל הוא מתכוון לומר שצריך לחשוב על כל אחד מהי השמחה שלו.
“קונה להן בגדים ותכשיטין” – לא דווקא דברים חדשים
דובר 1:
והנשים קונה להם בגדים ותכשיט כפי ממונו. דרך אגב, אני מתכוון שקונה להם לא אומר שצריך לקנות לכבוד יום טוב חדשים. כלומר שהוא יוודא שיהיה להם לכבוד יום טוב, אבל השמחה של יום טוב היא ללבוש את הבגדים, לא לקנות את הבגדים. אנשים מתנהגים הרבה, יש אנשים שמתנהגים לקנות תכשיטים ליום טוב. כן, אני מתכוון שזה דבר יפה, יש חסידות שצריך לקנות שמלה חדשה לאישה. אבל אני מתכוון שהשמחה של יום טוב, אני מתכוון שזו טעות. אני מתכוון שמה שכתוב כאן בגדים ותכשיטים לא אומר שהיא צריכה תכשיטים חדשים כל יום טוב. כלומר שהיא צריכה מה ללבוש לכבוד יום טוב, בגדי יום טוב.
אבל לכאורה, תכשיטים ישנים אינם שמחה. שמחה אומרת כך: בא יום טוב, לובשים את התכשיטים, כל השבוע לא לובשים אותם. ולכבוד יום טוב, לובשים את הבגדים היפים. אני אומר, אם מישהו קונה לפסח בגדים יפים, ונשארו לשבועות, לא יקנו חדשים.
אוקיי, אוקיי. נכון שלנשים יש שיגעון כזה, תמיד בגדים חדשים. אוקיי, אז זה בכלל השמחה, צריך לקנות חדשים. אבל אני אומר שהמצווה היא לא מתנה. זה לא פשט שאבא… זה לא ענין של מתנה, זה לא ענין של מתנה. זה שהבעל רוצה לאכול טוב, והאישה רוצה להיראות טוב.
כן, אומר. כי אנשים אוכלין בשר ושותין יין. למה? כי לגברים, כאן מוסיף הרמב״ם שאין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא ביין, לאנשים, לאנשים שניתנה להם התורה, דיבור בהבה, מה שכתוב אין שמחה אלא ביין, אומר הוא, זה מתכוון לאבות. מי עכשיו, טוב מאוד. זה עד כאן השמחה העיקרית, עכשיו אומר הרב הקדוש.
הלכה יח (המשך) – חיוב לשתף עניים
מה שהיה לא אומר שיצאנו בזה. וכשהוא אוכל ושותה. קודם צריך לאכול ולשתות. אם לא אוכל ולא שותה, לא מתחיל על זה כלום. כשהוא אוכל ושותה, כן. כשאוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האמללים. צריך לוודא לתת לגר, יתום ואלמנה, ולכל מי שעצוב ועני.
בזמנים של היום צריך להוסיף גרושים וגרושות ובניהם. אבל סתם, מי ששבור, השכן בבית המדרש. יש מי ששכח לכלול בפסוק הזה גרושה.
המקום החריף של הרמב״ם – שמחת כריסו
והרמב״ם מוסיף כאן, אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו.
כאן אומר הרמב״ם בעצם שהאכלה לא אומרת רק שיהיה לו כסף לקנות, אלא כלומר הוא והם והם והם. שמחת מצוה, זה לא אומר, אוקיי, קיימת חצי מהמצווה, רוב המצווה. אומר הוא, לא, לא קיימת כלום. אחד הוא שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו. הבטן שלך נהנתה. זה לא אומר שמחה. זה חריף.
בואו נסיים, בואו ננסה להבין. כי אלו נאמר, על האנשים שחושבים רק על עצמם, עליהם נאמר הפסוק “זבחיהם כלחם אונים להם”. הזבח שלהם, החגיגה שלהם, הבשר ששוחטים, הוא כמו לחם אונים. לחם אונים אומר בשר שניתן לעבודה זרה, שהעבודה זרה מטמאת. “כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם”. כי סוף הפסוק אומר, מהו זבחיהם? הלחם שלהם הוא “לנפשם”, הלחם שלהם הוא לעצמם, במקום שלחם הוא משהו שמשתפים עם אנשים אחרים. אם היה לכבוד יום טוב, היו משתפים עם אחרים.
ולא רק זה, “ושמחה כזו קלון היא להם”, זו בושה להם, שנאמר “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”, הזבל של החגים שלכם. מהו הזבל של החגים שלכם? הלכלוך של החגים שלכם? הפרש. מה שנאכל. פרש אומר כן.
חידוש – זה מדין שמחה, לא מדין רחמנות
זה מעניין, כי לפני שהרמב״ם אומר את זה, היינו חושבים שהשמחה בביתו, כמו שמישהו חושב, פשוט שיהיה שמח בבית. אבל כאן רואים שזה צריך להיות לכבוד יום טוב, כי אם לא זה… וסעודה לכבוד יום טוב היא סעודה כזו שקוראים עוד אנשים אליה. כשאתה קורא אוכל…
אני מתכוון שצריך להבין כאן, אף על פי שלרמב״ם יש ראיה טובה, המגיד משנה אומר כאן שמהו המקור של הרמב״ם, אין לו מקור לחלק תורה הזה. הוא בעצמו אמר שהוא זוכר. הפסוקים אומרים, הקב״ה אומר, אני צריך קצת זבל, יהיה לך הרבה מזה, וביזוי יום טוב, זו השמחה של היהודים.
אבל אני רק רוצה להדגיש, זה לא פשט שאם אתה אוכל, אתה מחויב לתת לאחר מדין רחמנות, מדין אהבת ישראל. לא, זה מדין שמחה. שמחה שכתובה בפסוק “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וכו׳”. במילים אחרות, שמחה אומרת שיש רוחב, יש לכולם. אם אין לכולם, אתה סתם אוכל בזלילה.
שמחה לא אומרת שאתה אוכל, אלא שמחה אומרת שיש חגיגה גדולה. חגיגה גדולה אומרת שכולם אוכלים, אתה וביתך והעני והאביון. ואם מישהו נותן רק ליהודים היפים, אין שמחה. עד כאן שמחת כריסו. טוב מאוד. חריף מאוד וטוב מאוד.
וגם הזוהר הקדוש אומר את אותו דבר, נכון? כן, הוא מביא את זה הרבה פעמים, כמה פעמים.
סטייה: שבת לעומת יום טוב לגבי שיתוף עניים
זה חידוש מעניין. אני רואה שהמלאכת רוקח מביא את זה כאן, שעל שבת לא אומרים את זה. לא כתוב בשבת שצריך… אבל התירוץ הוא ששבת אינה שמחה. כתוב כן על הקרובים, העבד, ושובת. אבל בשמחה, וקראת לשבת עונג.
התירוץ הוא אבל פשוט, בשבת לא עושים סעודות ענקיות עם מסיבות. שבת היא אחרת… קראת מנוחה. לא, אבל בשבת יש לך גם את אותה מחשבה, שאדם יעשה מנוחה על ידי העברת העבודה לעבדים. זו עדיין מנוחה אנוכית. כי אנחנו רוצים שיהיה מצב של מנוחה, לא רק שאתה תהיה במנוחה. אבל לא השמחה.
הזוהר אומר תורה אחרת, הוא אומר ששבת היא דבר כל כך גבוה שאין פירוש. אבל הפשט הפשוט הוא דווקא, אולי זה אומר את זה? כן, אולי זה מחובר לזה, כי שבת אינה שמחות, כך בחיצוניות. זה יותר… בשבת אסור לטלטל, אי אפשר לקרוא לכולם.
אני מתכוון שהענין הוא לכאורה שזה מתחיל עם החגיגה. הוא גם אמר שהעיקר הוא, זה מתחיל עם החגיגה. ובכל שבת יש מוסף, אבל אין… בשבת לא מביאים קרבנות גדולים, בשבת לא עולים לרגל. יש אווירה מסוימת. בירושלים היה מצב, כי היה ענק, כל ירושלים הייתה מלאה בסעודות ענקיות. כך נראה היום טוב.
אבל לא מספיק שאתה אוכל, אלא שלכולם יהיה מה לאכול. אז המאוחרים אומרים יותר כמו שצריך להיות לשם שמים. אם העני לא אוכל, זה לא לשם שמים. שלא יהיה אנוכי. אבל הרמב״ם אומר אפילו לא שזה לא לכבוד יום טוב. זה שמחת כריסו, זה לא כבוד יום טוב. זה לא שמחת מצווה, כמו שהרמב״ם קורא.
שמחת מצווה אומרת ש… אני מתכוון שצריך להיכנס לשכבה פחות אנוכית ולהיות בכוונה כשאוכלים. איך יש כוונה? כוונת האכילה, יש לי פשט חדש בכוונת האכילה. כוונת האכילה היא לתת צדקה לפני האכילה, שיהודים אחרים יהיה להם גם מה לאכול. כוונת אכילה חדשה. כך כתוב בשלחנו של אדם מכפר. כך כתוב שם במפרשים במקום כשנותנים לעניים.
אני מתכוון שהמילה היא שכבוד יום טוב לעומת הכבוד שלך אומר שכשכולם אוכלים היום טוב הוא יום מרומם. כשאתה אוכל, היה לך יום טוב. אתה יכול גם להיות יום שלישי טוב כשאתה אוכל הרבה בשר, אם אתה עשיר, מה שלא יהיה. היום של היום, איך אתה מסתובב בירושלים, איך אתה מסתובב בעיר יהודית, זה שמח. הפשט הוא שהיום הפך ליום שמח. כשאתה אוכל, היום לא הפך ליום שמח. אתה אוכל גם ביום שלישי ירוק לפעמים אם יש לך כסף נוסף.
נכון, יכול אפילו להיות ש, אני מתכוון שכך כתוב במאור עיניים, שזו אחת הסיבות ליום טוב, אחת הסיבות למה הקב״ה נתן ימים טובים, היא כדי שהעני יהיה לו… עשיר לא צריך ימים טובים, הוא תמיד כשהוא רוצה בשר. אבל צריך פעם שיהיה אהבת ישראל, שיאהבו אחד את השני עם יהודים אחרים. עושים זמן.
זה גם יותר, שכל יהודי יהיו לו שתי סעודות בכל יום זה חלק מגם, שאין לך עני שאין לו קופה של צדקה. אבל זה לא מספיק. לא תחשוב שאוקיי, העשיר אוכל בדרך כלל רק שתי סעודות, ובימים טובים הוא אוכל יותר. העני תמיד יאכל רק את המינימום. לא, יום טוב חייב להיות יותר.
אבל לגבי שבת הרמב״ם אמר שלא לבקש, שלא… עשה שבתך חול. עכשיו אם אין יום טוב. יום טוב כולם צריכים… מעניין. כי הולכים, אפשר ללכת לאחר. אני מתכוון ששבת ויום טוב יש חילוק גדול, בעיקר כי בשבת לא מטלטלים. אז אי אפשר בעצם לשלוח וללכת. אפשר אולי קצת, יש עירוב. זה לא… נכון, יום טוב הוא יותר משנה.
לפני זה, שמעתי, ר׳ ארי אמר לי שלפני זה המשנה הראשונה בשבת היא פשוט עני עומד בחוץ. כי הוא עומד בחוץ והוא מבקש. ואם הוא יוציא, יהיה עובר. אני מתכוון שאמרתי את זה.
תרגום לעברית
אבל יום טוב הוא הפוך. שבת מתחיל עם הבעיה שפשוט עני, קרא לו פנימה, לא שהוא יעמוד בחוץ ויכניס את סלו הריק. שבת יש כן מעין נעילת חצירו, כי שבת כל יהודי צריך לשבת במנוחה בביתו, לא מסתובבים. תזמין את שלום הביתה לאכול, תהיה לו אצלך בבית לאכול, או שתקרא לו פנימה וכדומה. אבל יום טוב כן נעשה שיהיה פתוח הדלת, שיבואו וילכו.
כן, שוב, נראה מהדרך איך זה נראה, נראה ששבת לא היה חגיגה כל כך גדולה. אנחנו עושים היום סעודות שבת כמעט בערך אותו דבר כמו יום טוב. יום טוב הוא קצת יותר גדול.
הלכה יט — סדר היום ביום טוב
אז אומר הרמב״ם הלאה… צריך באמת להביא יותר, צריך לנסות שיום טוב יהיה יותר. יקנו יותר אוכל, ומבשלים כמובן ביום, אבל בואו, נשים עוד רחמנות שלמה, והכל בסדר, אי אפשר להתלונן.
אז אומר הרמב״ם הלאה… עכשיו בואו נלמד איך… כאילו הרמב״ם הולך שזה כמו גבול על שמחה, יש מצוה של שמחה, ועם כל זה תשתף עם אחרים. עוד דבר, ועם כל זה… הרמב״ם מתכוון כנראה כאן למה שכתוב בגמרא שבמקום אחד כתוב שיהיה לה׳, ובמקום אחד כתוב לכם. אומרת הגמרא שיהיה מחולק, יהיה חצי לה׳, חצי לכם.
אומר הרמב״ם, אם הרמב״ם מכניס קצת אחרת, כמו לוי, הוא מנסה להסביר, כי זה סוג של שמחה, זו שמחה של מצוה. אף על פי שאכילה ושתייה במועדות, היא בכלל מצות עשה. בכלל מצות עשה מתכוון שמה שאמר קודם שעיקר מצות עשה מתכוון לקרבנות, וזה בכלל מצות עשה. זה גם נכלל בפסוק. כן, כאן הוא אומר זאת שוב, בכלל מצות עשה.
אבל אדם יחשוב שיאכל לבד. כל היום. כמה יותר מהמצות עשה? אומר, לא יאכל וישתה כל היום כולו. לא יאכל כל היום. אלא כך הוא הדעת. כך הוא הסדר? או כך הוא הדת? כך הוא סדר הדברים. דעת של תורה, כמו…
אומר כך, בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. קמים מוקדם. משכימין פירושו קמים מוקדם, הולכים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ומתפללים… במיוחד מוקדם בבוקר, האדם הרגיל קם מוקדם. כן. מתפללים וקוראים בתורה בענין היום, קוראים מפרשת היום, כמו כל יום טוב שחז״ל תיקנו לקרוא באותו יום.
וחוזרין לבתיהן ואוכלין. וכשמסיימים חוזרין לבתיהן חוזרים הביתה ואוכלין כשאוכלים. כשמסיימים לאכול, הולכים לבית המדרש. לא מוקדם הולכים או לבית הכנסת או לבית המדרש. כמו שלמדנו בהלכות תפילה שבית המדרש הוא עוד מקום טוב יותר להתפלל, אבל יש שני מקומות להתפלל. ללמוד יש מקום אחד, בית המדרש. כבר אמרת, בית המדרש לא מתכוון למקום, זה מתכוון ל… לא, הלימוד, השיעור.
הלכה כ׳ (המשך) — סדר היום של יום טוב
דובר 1:
אבל כאן אומר שעושים שניהם, קודם מתפלל, אחר כך קורא בתורה. כשקוראים תורה זה נעשה בית המדרש. אה, כאן אומר והולכין לבתי מדרשות, קורין במקרא ושונין במשנה. כלומר, כל אחד הולך לשיעור שלו, כל אחד לומד את שלו, עד חצי היום. יש, בחצות כבר מפסיקים אחרי הסעודה ואחרי הלימוד. סעודה מתכוון לארוחת בוקר. קמים, מתפללים שחרית, אומר, שעה שתיים, אני יודע, קוראים אפילו קריאת התורה של יום טוב, הולכים הביתה ואוכלים ארוחת בוקר, אי אפשר להיות רעבים. חוזרים, יש סדר של כמה שעות, אחר כך יש מנחה, ואחר כך באה הסעודה הגדולה. הסעודה הגדולה, כן. כלומר, גם בשבת רואים כך, כי הרמב״ם אומר שהשבת יאכלו בסדר דומה לשבת, לא ממש אותו דבר, אבל סדר דומה. כן, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה. אחר כך עושים אכילה ושתייה ארוכה מהצהריים.
הוא לא אומר שזה מנחה גדולה, אולי זה מנחה קטנה, לא ברור מתי המנחה. אחר חצי היום מתכוון כנראה גדולה.
דובר 2:
יישר כוח, אני אנסה לעשות את הסדר הזה. כשזה משכים מתכוון עשר בבוקר, אבל הסעודה תהיה אחרי מנחה, זה העיקר. אפשר לעשות סעודה קטנה.
דובר 1:
אבל נראה גם כאן, צריך להתפלל מנחה שלוש ארבע אחר הצהריים, ואחר כך לעשות סעודה עד הלילה. לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה נראה שעושים על הפורת מפה ומקדש. זו סעודה ארוכה ארוכה, מהצהריים עם הלילה אחר כך.
דובר 2:
מה קורה במעריב? הוא לא אומר שהוא חוזר למעריב. אני לא יודע.
דובר 1:
כשזה רק יום אחד יום טוב, יתכוון למלווה מלכה כמו… מה שיהיה, עד שמושכים את הסעודה, סעודה גדולה, זה כל אחר הצהריים.
דובר 2:
אומר הרמב״ם, מה עושים כשזה רק שני ימים יום טוב?
דובר 1:
נכון, עושים קידוש שוב. זה הגיוני, כי מה שאנחנו עושים, אוכלים סעודה גדולה אחר הצהריים, אף אחד לא רוצה לאכול את הסעודה הבאה בלילה. זה כבר רחוק מזה. כי לא היה צריך מנחה וכדומה, אבל לא היה צריך מנחה, זו סעודה ארוכה.
—
הלכה כ״א — גדרי השמחה: לא שכרות, שחוק וקלות ראש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל… עכשיו באה הגבלה שלישית. קודם אמרנו הגבלה שצריך לתת לאחר. הגבלה שנייה. והשמחה היא שיש סדר חצי לכם. עכשיו באה הגבלה שלישית, שלא להשתגע. כי אמרנו שיש מצוה לשתות יין, כשאוכלים ושותים ברגל, לא להימשך יותר מדי ליין. יין הרי כך הגמרא שיין גורר על עצמו, ושחוק וקלות ראש. כלומר, ליין יש טבע שרוצים עוד, ואחר כך נעשים שחוק וקלות ראש. ויאמר, אבל אסור לחשוב שכל שירבה בזה ירבה מצות שמחה. ככל שיותר זה יותר שמחה? יש מצוות אחרות שכן כך, ככל שיותר זה יותר. אבל ביום טוב יש את הכמות המדויקת, יותר מזה זה כבר לא שמחה.
אומר הרמב״ם, למה? השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, זה לא שמחה, אלא הוללות וסכלות, זה נקרא פריצות, טיפשות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, המצוה היא לא להיות הולל וסכל, המצוה היא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, לשמוח עם הקב״ה שברא את הכל. סוג כזה של שמחה שהיא סוג של עבודת ה׳.
דיון: למה “יוצר הכל”?
דובר 2:
לא מפריע שזה עבודת יוצר הכל. כלומר, אני זוכר את המילה יוצר הכל, כאילו שמחים עם הקב״ה עם הרוחניות בתפילה, גם עם הגשמיות, שמחים עם יוצר הכל. למה הוא קורא לו כאן יוצר הכל? מה הרמב״ם מדבר עכשיו זה אופי השמחה. איזה סוג שמחה?
דובר 1:
כן, כן, אני רק אומר על הביטוי יוצר הכל. זה מתאים כאן, כי בהתחלה הודינו לקב״ה שהוא הקב״ה של תפילה, ועכשיו הקב״ה של הסעודה.
דובר 2:
אה, אני שומע מה אתה אומר.
דובר 1:
שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה”. רואים ששמחה היא משהו שלא מפריע לעבודת ה׳. להיפך, עבודת ה׳ באה עם שמחה. ולמדת, רואה כאן, שעבודה בשמחה. ואם שמחה מתכוונת לשחוק וקלות ראש, הרי ואי אפשר לעבוד את ה׳, לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות, זו לשון הגמרא, אלא רק עם שמחה אמיתית. ממילא צריך לוודא… הרמב״ם עשה כמו סברא. כי בא אחד טוען, כתוב בתורה שמחה, מתכוון לשחוק וקלות ראש. אמר הרמב״ם, באותה תורה שלך כתוב ששמחה מחוברת לעבודת ה׳. לא יכול להיות שעבודת ה׳ היא להיות שחוק וקלות ראש. אלא מאי כשכתוב שמחת יום טוב, מתכוון לסוג כזה של שמחה שהיא לא רק שחוק וקלות ראש או שכרות. זו שמחה, אבל זו לא שחוק וקלות ראש.
—
הלכה כ״א (המשך) — שוטרים ברגלים, תערובות אנשים ונשים
דובר 1:
אומר, בשני המקרים הוא הגביל. קודם אמר כך כי יש מצוה גדולה לאכול, אדם חשב, אוכל את כל האוכל, לא אכניס. כדי שיהיה לי יותר שמחה. אומר גם דבר דומה, שיהיה לי יותר יין. אומר, לא, זה לא עובד כך. מאותה סיבה יש עוד דבר, לשמחה לא מתכוון גם שיהיו חגיגות גדולות של גברים ונשים.
אז חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, בית דין חייב להעמיד שוטרים בימים טובים, שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, במקומות שאנשים מטיילים, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. שלא יעשו סעודות של גברים ונשים, ויבואו לידי דבר עבירה.
בבית לא שולחים בית דין שוטרים, כמו שהרמב״ם כבר אמר שאין שוטרים. אבל גם לא שייך אנשים ונשים, יש לו משפחה. אנשים ונשים מתכוון כאן לזרים. אנשים זרים לא יעשו ביחד סעודות. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, צריך לשלוח משטרה לשם שאפשר, אבל צריך להזהיר אותם. גם בבית לא יהיה ערבוב, תערובת, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.
אה טוב, אתה רואה בבירור שבבית לא הולכת המשטרה, כמו שראו אחרי יום כיפור, אבל הוא צריך להזהיר. הרמב״ם אומר זאת כאן, לא בהלכות, אני יודע, בהלכות דעות שם הוא מדבר על לא להיות נבל ברשות התורה, כי כאן הוא מדבר שלא תהיה שמחה אמיתית אם יהיו אנשים ונשים, לא תהיה השמחה שיש בה עבודת ה׳.
נכון, אתה רואה גם בבירור שמה שאמר קודם, יין, שחוק וקלות ראש, מתכוון כמו בדרך כלל שחוק וקלות ראש בגמרא מתכוון המביא לידי ערוה, נכון? הוא מתכוון לזה, הוא מתכוון לסוג כזה של תערובת, נעשים קרובים עם הנשים וזה נעשה שחוק וקלות ראש, נעשה עבירה. זו המשמעות של השחוק וקלות ראש שהוא דיבר עליו.
—
הלכה כ״ב — חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
דובר 1:
סעיף כ״ב.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
למדנו על שמחה של יום טוב, ועכשיו נלמד על הענין של שמחה של חול המועד. שאר הלכות של חול המועד יהיו בפרק הבא. אבל החלק של שמחה, שיש מעט הלכות, הוא שם אותן כאן ביחד. כלומר שזה גם באופן כללי הלכות של שמחה. יש יותר הלכות של שמחה שכתובות רק כאן, והמילה היא לכאורה. וכבר למדנו על מת ביום טוב, אסור בהספד ובתענית, נקודה. אז אין הרבה הלכות, אסור. אבל מה שאין כן בחול המועד מותר. והם למדו על זה. אז אלו פרטים של הלכות הספד ותענית שזה לחול המועד, וגם חלק פרטים של הלכות הספד ותענית בפרט כללי ליום טוב עם צנעה. בסדר.
אז אומר הרמב״ם, ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, הימים שאנחנו קוראים חול המועד, שזה הימים בין הימים הראשונים של יום טוב, וראשון ושמיני של חג הסוכות. ויוצא בגולה זה ארבעה בתוך הפסח, וחמשה בתוך החג, כי בחג יש עוד יום אחד. מה שאין כן בארץ ישראל יוצא חמישה ימים פסח ושישה ימים בתוך החג, כי אין את יום טוב שני.
אומר הרמב״ם, הן הנקראים חולו של מועד, זה נקרא חולו של מועד, הימים החולים של המועד. אבל ונקראים מועד, קוראים לזה גם פשוט מועד.
דיון: למה “מועד” ולא רק “חול המועד”?
דובר 2:
לא, הוא מתכוון לומר שבמשנה, הרבה פעמים שכתוב מועד, מתכוון לכאורה ליום טוב. כלומר, מועד פירושו חולו של מועד הרבה פעמים בלשון הגמרא. אני לא יודע למה הוא מביא זאת, אה, הוא הולך לומר בעצמו במועד מה זה מתכוון, הוא גם הולך להשתמש בלשון. מועד זה כמו שקוראים לזה מועד קטן, ובמועד, כשכתוב שם במועד, מתכוון בחולו של מועד. כשרוצה לכתוב יום טוב, כתוב ביום טוב או בחג. כמעט עוד ביום טוב.
דובר 1:
לכן אומרים גוט מועד. המילה חול היא אולי קצת מבזה, זה קצת מוריד את חול המועד. אומר, קוראים לזה מועד לבד. אני אומר כך קוראים לזה, כי זה חלק מ… לכאורה, על פי הפשט, זה כי מועד פירושו מועדי ה׳. מועדי ה׳ כולל הכל, כך כתוב בתחילת פרשת המועדים, אמה. אחר כך כתוב ביום ראשון מקרא קודש. אז בתורה יש חילוק שהימים שנקראים יום טוב נקראים מקרא קודש, מה שאין כן השאר זה עדיין חלק מהמועד, אבל זה לא מקרא קודש. החמץ זה לא המילה מקרא קודש, הוא לא המילה מקרא קודש, הוא לא המילה יום טוב במקום. אבל יום טוב זו לא מילה שכתובה בחומש, כתוב אולי במגילת אסתר. אז זה חלק מהמועד, אבל זה לא מקרא קודש או זה לא יום טוב.
דובר 2:
יכול להיות כמו שאתה מתכוון לומר, מועד מתכוון לדבר, הימים שמתאספים, מתאספים, מתאספים. מתכוון יותר שיש בזה קדושה, יש בזה איסור מלאכות.
דובר 1:
בימים האלה, אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית, כמו שהוא הולך לומר יותר מאוחר, מה מותר? לא אסרו לגמרי הספד ותענית כמו יום טוב, אלא מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו. מי שהוא תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו, פירוש מול המיטה. אבל אחר שנקבר אסור לספדו בהם. אבל זה רק בפניו, כי אחרי שקברו אותו, אז כבר אסור להספידו.
דיון: למה רק בפניו?
דובר 2:
איזה הסבר למה דווקא הדבר האחד שיש… מה הבעיה? הגמרא אומרת על זה כבוד התורה דוחה, כן?
דובר 1:
אה, הגמרא לא כבוד התורה דוחה, רציתי. כן, כבוד התורה חשוב יותר משמחת יום טוב, אבל זה רק כשזה ממש יהיה בזיון. עשו הלוויה בלי הספד, בלי ספד. לא מתכוון למה שאנחנו קוראים הספד אגב, ידברו. אבל מה הבעיה? שלאדם לא היה הספד. אותו דבר שלמלך, שלא בפניו אפשר לעשות זאת מחר. כל הבעיה היא רק כשהוא כאן, הולכים לקבור אותו היום. הלפניו נראה שזה העיקר, ההספד החשוב ביותר. יש תמיד משהו של הספד, משהו של כבוד המת, אני יודע בהלכות אבילות אם זה ענין, זה לכאורה משהו ענין, אבל מצות שמחה דוחה את זה. אבל כשזה לא רק ענין של סתם הספד, אלא זה ענין של כבוד תלמידי חכמים, אז זה כן דוחה חול המועד.
הלכות חול המועד: הספד, אבילות, וקריעה במועד
הספד תלמידי חכמים בימים האסורים בהספד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, ואין צריך לומר שחול המועד אסור בהספד ותענית, ומותר תלמידי חכמים, אז בוודאי שימים אחרים שדומים לחול המועד, כלומר שזה קצת יום טוב אבל מותר במלאכה וכדומה, שגם אסור בהספד ותענית, כמו שכתוב במסכת תענית, למשל ראשי חדשים וחנוכה ופורים, אין צריך לומר שהם פחות מחול המועד של יום טוב, שזה רק לא יום טוב אמיתי, אז בוודאי שסופדים בהם גם כן תלמידי חכמים בפניהם, כי תלמיד חכם מותר להספידו בפניו, אף על פי שהם אסורים בהספד ותענית, אז בוודאי שחול המועד מותר בוודאי.
החכמים אמרו שלהספיד תלמיד חכם זה מספיק חשוב כדי לדחות לא רק ראשי חדשים וחנוכה ופורים, אלא גם חול המועד. אבל גם ראשי חדשים וחנוכה ופורים לא היו מקילים יותר, אלא גם רק בפניו, אבל לאחר קבורה אסור לספוד בהם.
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
אומר הרמב״ם הלאה, כי אסרו הספד ותענית, אסרו גם דברים שמביאים לסוג זה של הספד ותענית. ממילא, בהלוויה רגילה מניחים את המטה במקום ציבורי ויספידו, אבל אין מניחין מטת המת ברחוב במועד, לא מניחים את המטה ברחוב ביום טוב ובחול המועד, שלא להרגיל את ההספד, כי אם יראו את המטה יתחילו לעשות הספד. אלא מה? מוציאין אותו מקברו, נושאים אותו ישירות מביתו לקבורה. לא עושים את מה שאנחנו קוראים הלוויה.
דיגרסיה: מה פירוש “הספד” — לא דרשה
אז, דרך אגב, אני רוצה לומר דבר חשוב. העולם חושב, וזו טעות, אנו חושבים שהספד פירושו לעמוד ולומר דרשות. הספד בגמרא פירושו תמיד פעולות מסוימות שעושים כדי לעורר את הלב. הספד הוא אפילו מעשה. למשל, נראה בקרוב חילוקים, מה מותר לעשות. אבל הספד הוא כמו שכתוב בפסוק “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — הוא החליף את ההספד בריקוד. רואים שהספד הוא פעולה כזו שעושים בידיים וברגליים, כמו ריקוד. אפשר לעשות זאת בשמחה. לא צריך בכי.
אז גם מכים בידיים. אני חושב שזה בגלל המשניות. בקרוב נראה לגבי הנשים שמכות רק. הספד עצמו הוא פעולה שצועקים “אוי!” והעולם בוכה. לא שעומדים ואומרים דרשה. כמה שעומדים ואומרים דרשה, מותר אפילו ביום טוב גם.
ההספד, המסורת שרואים אותם מכים בידיים, ויש ימים טובים מסוימים שבהם מכים והם מכות. “הוי אדם יספדו לך” כתוב אולי. אולי יש יהודים הונגרים שעושים עדיין הספד שיש לו דין הספד, אבל רוב ההספדים אין להם שום דין הספד. אני לא מדבר על שירה. אבל מה שנקרא הספד, נקרא בגמרא “אומרים בפני המת דברים של מת”. נו, מדברים על המת. אולי זה לא מה שקוראים הספד. מותר.
ובדרך כלל כשיש הספד בחול המועד או חנוכה ופורים, לא אומרים הספד, אומרים רק דברי זיכרון. ווטאבר, כל ההספדים שלנו הם כך. הספד לא פירושו לעמוד ולומר דרשה. צריך לשכוח קצת את הקדושים של ההספדים שהיו בזמן חז״ל. כן, אמת, אנחנו קוראים לזה הספד. אבל אלו הדברים של פרידה, דברי המספידים.
דובר 2:
אני לא יודע על זה…
דובר 1:
לא, אני חושב שם מדובר בכלל שלא לשוחח, לא מדובר על ההספד. אני חושב שזו תורה שהמספידים אומרים, הם דורשים סתם על הגמרא.
דובר 2:
כן, אבל שם הכוונה לומר…
דובר 1:
כן, כן, זה דבר אחר לגמרי, זה לא ענין לומר דרשה. דרשות צריכות… אפילו לאנשים חיים אין דרשות ראויות, כל שכן עם אנשים מתים.
דובר 2:
אוקיי. בקיצור, מה שאומרים בשבע ברכות זה אותו דבר כמו בהלוויה, ולא על זה מדברים, נכון?
דובר 1:
כן.
ואין מתאבלין במועד
כאן יש אבל “ואין מתאבלין במועד”. זה כבר כן יותר, זה אומר שבכלל אסור להתאבל. בסופו של דבר, “ואין מתאבלין במועד”.
דיון: איסור אבלות — מעשה או רגש?
דובר 2:
זה מהלכות אבלות, הוא מתכוון לומר לכאורה. זה לא הלכות אבלות, או הכוונה שאסור להתאבל?
דובר 1:
אפשר לקרוא לזה הלכות אבלות. הרי לא מתאבלים, לא עושים את כל הענינים של אבלות.
דובר 2:
לא רק היה אבלות. אני מתכוון לשאול, זה איסור להיות עצוב, או זה איסור לשבת על ספסל נמוך?
דובר 1:
לכאורה מתכוונים למעשה. נראה עוד, נראה בקרוב שגם אסור להיות עצוב. הרי למדנו קודם, זו הסיבה למה אתה אוכל, כי אתה רוצה להיות בשמחה.
דובר 2:
שתוק. אסור להיות עצוב. בכלל, אפילו כשכן אבל, אסור להיות עצוב. מאיפה הוא מצא את ההיתר להיות עצוב? רבי נחמן אמר שיש מצווה להיות בשמחה תמיד. אין שום היתר. צריך להשתדל.
דובר 1:
לא, להיפך. נתנו זמן ל… מה זה שיש מצווה גדולה להיות בשמחה? אמרו… ולא תמיד תחשוב על זה, אלא נותנים לזה זמן מיוחד. עכשיו תהיה עצוב. כמו שכתוב ברש״י דווקא על תשעה באב, כאילו שזה היום שצריך להתאבל על כל הצרות, אלא נותנים לזה יום מיוחד. זה מועד שלא להיות עצוב.
דובר 2:
לא ברור לי איפה ההיתר להיות עצוב בתשעה באב גם. בואו נבכה, זה לא אומר להיות עצוב.
דובר 1:
אני לא יודע את השאלה איך מצות עשה של ר׳ נחמן לא דוחה את המצווה האחרת של עבירה.
דובר 2:
אוקיי, שטויות. ההוא מדבר על נושא אחר?
דובר 1:
לא, אני לא מתכוון להיות מדוכא.
דובר 2:
כן. זה הכל הנהגות. מה אתה רוצה בפרמיות הדף?
חידוש: שמחת יום טוב — מציאות, לא רגש
דובר 1:
באמת חשבתי שכשאומרים שמחת יום טוב לא מדברים על רגש, אלא מדברים על מציאות. מדברים שיהיה בבית, שיהיה בשר, שתהיה אווירה טובה ומוכנה. אם אדם במקרה עצוב מאוד על עבירותיו או על שהוא איבד משהו, אבל הוא ממשיך לאכול ושרים עם הילדים, הוא קיים מצוות שמחת יום טוב. לא מדברים כאן על רגש. רגש זה מסכת לעצמה. רגש זה לראשית חכמה, צריך לשאול את זה. אנחנו לא לומדים עכשיו רמב״ם.
אז אני אומר, אין מתאבלין במועד פירושו בעיקר האווירה, שלא יכסו עכשיו את הכיסאות הסיניים ויביאו את הספסלים הנמוכים. איך צריך להרגיש? ממילא ההלכה היא שפטור, יש דוחה את ה… זה יותר מרחיב את אימת האבל.
מנהגי אבלות שלא עושים במועד
הלאה, מה עוד לא עושים? כל המנהגים על המצוות שעושים למת, ולא מברין, יש איזה דין, איזה מנהג שהשכנים מביאים סעודת הבראה, שם מראים שהאדם עצמו לא יכול להתאושש לאכול, נותנים לו לאכול. ולא כל שנא עקבתי, חלק מהקריעה אני חושב זה ש… כך היה נהוג, אנחנו לא מרגישים את זה לעשות, אבל המנהג היה שמכסים את הכתפיים. חלק מקריעה, קורעים את החולצה, ועל זה נעשית ה…
דובר 2:
לא, שני דברים. אני חושב ששני דברים אחרים.
דובר 1:
והולכים לא לגמרי לבושים איזה דבר כזה. זה לא המנהג ב… ובזמננו לעשות את המנהג, אבל זה מעניני אבלות. אבל מי כן? קרובים שהם חייבים להתאבל עליו. אם הם כן עושים, כלומר הקריעה, הדברים הם כן עושים.
אבל איך זה מסתדר עם מה שאנחנו אומרים “ואין מתאבלין במועד”? אבלות לא, אבל הדברים שעושים פעם אחת, רק בשעת ההלוויה, כלומר לא עושים זאת כל שבעה או מה? ממילא הוא אומר, את זה כן עושים, הדבר הקצר. הדבר הארוך יותר מזה, ימי האבלות, לא.
דובר 2:
כן, יש על זה חילוקי מנהגים למעשה האם קורעים קריעה כשזה חול המועד.
דובר 1:
אוקיי. אבל כן, נראה ש״אין מתאבלין” לא פשט שלא עושים כלום. כן קורעים קריעה. אבל אתה רואה שבדרך כלל הרבה אנשים קורעים קריעה, כלומר מי שמרגיש קרוב, ווטאבר. אבל הקרובים קורעים קריעה.
קריעה על חכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
אבל מאחר, אומר הרמב״ם, מתי כן כולם קורעים קריעה, לא רק הקרובים? מאחר חכם או אדם כשר, אם הוא היה חכם או אדם כשר — הגדר של אדם כשר אנחנו לא יודעים כאן, אבל יהודי כשר, כבר שנים עשר חודשים בריא ולא היה טריפה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
או העומד בשעת נטילת נשמה, או מי שהיה שם בשעת נטילת נשמה, הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
גדר “אדם כשר”
מה זה אומר? כי אדם כשר היה מרחיב מאוד הגדר. אדם כשר פירושו יהודי ישר, אמת. ההלכה היא מקורית שכל חכם או אדם כשר, הוא מביא כאן את הלשון של… אתה רואה בטור שאדם כשר הוא מי שלא חשוד על שום עבירה, לא שומעים עליו שום עבירה, הוא לא חכם, הוא עם הארץ, יהודי הגון.
אדם כשר זה כמו יהודי חסידי, בעצם. אתה מכיר את רבי ישראל סולובייצ׳יק, מישהו אמר על הרבי מרחמיסטריווקא, רבי דוד, שהוא יהודי חסידי אמיתי, הוא לא מבטל רגע, אבל הוא לא לומד מילה. אז, זה נקרא אדם כשר, מבין? יש לו מצוות אחרות.
דובר 2:
לא, אני מתכוון להוציא, יש לו מצוות אחרות. אדם כשר הוא חכם. חכם פירושו אדם כשר, ואדם כשר זה אותו דבר רק בלי הכשר. הוא לא לומד חדש.
דובר 1:
כן, ווטאבר. אם הוא לא לומד, זה גם ביטול מצווה.
דובר 2:
אם הגדר שלו הוא ביטול מצווה, שלא ללמוד זה גם ביטול מצווה. אבל הוא יהודי פשוט. בזמנים הקודמים היו הרבה מאוד אנשים שלא היה להם חינוך, הם לא ידעו ללמוד או לכתוב. היום זה קשה, כי אדם כשר בדרך כלל.
דובר 1:
לא, כי אנחנו מקבלים אותם, אבל אני לא עושה נכון. פעם היו אנשים שהיו אנאלפביתים, הם לא ידעו לקרוא ולכתוב. הם היו יהודים ישרים והגונים.
דובר 2:
לא, לא, הוא לא יכול לומר קריאת שמע גם.
דובר 1:
אני לא יודע. אני לא הייתי אומר, זה לא היה… אולי, אבל אני לא חייב להגיע לזה. הייתי אומר ש… בוודאי הוא מקיים קביעות עתים לתורה כשהוא לומד פרק אחד שחרית כמו המינימום. אבל הוא אמר את תלמוד תורה, שיש תואר אחר על חיי תלמוד חכם. לא כל אחד חייב לבחור בזה. אפשר להיות יהודי ישר, אני עובד, רוב היום אני עסוק עם הגויים לנהוג במשאיות. הוא לומד בוודאי, הוא לא מבטל תורה, הוא לא לומד. דווקא הוא כן בעל קושר.
דובר 2:
לא כל מי שרוצה להיות בעל קושר חייב להיות לומד. אני חושב שאולי הוא חייב, אבל הוא מדבר מה הלכתית.
דובר 1:
אוקיי, יש יותר מדי השקפה לאחד.
ומי שגם בשעת תהילת השם גם, כאילו בגלל זה יש צער גדול יותר, היה אני רואה את הצער. יש הלכה כזו לומדים אנחנו בהלכות, אני רוצה שהעולם ילך הלאה.
למעשה — מנהג היום
המנהג הוא שלא נוהגים. שני ההלכות, למעשה, אני לא רואה שנוהגים. אבל ההלכה, המקורית, היא, קודם כל, אנחנו לא עושים קריעה, אנחנו עושים איזה זכר לקריעה עם סרט. רוב האנשים לא עושים קריעה אמיתית. זה בגלל שלא צריך. כמו שהפסיקו לעשות חליצת כסות כי זה לא המנהג, זה לא המנהג אצלנו לעשות קריעה יותר. זה לא המנהג.
דובר 2:
כן, זה לא כמו איך מוכיחים צער.
הלכות יום טוב — קריעה על מת, הספד ליום טוב, וסיום הלכות יום טוב
קריעה על מת — מנהג ומציאות
דובר 1:
שני ההלכות, למעשה, אני לא ראיתי שנוהגים, אבל ההלכה המקורית היא, קודם כל, הם לא עושים קריעה, הם עושים איזה זכר לקריעה עם סרט.
“עד שיתגלה על הלב וכו׳”. רוב האנשים לא עושים קריעה אמיתית.
דובר 2:
כן, ובגלל זה שלא צריך. כמו שהפסיקו לעשות חליצת כסות כי זה לא המנהג, זה לא המנהג אצלנו לעשות קריעה יותר. זה לא המנהג.
דובר 1:
כן, יש דרך איך מוכיחים צער. אנחנו יש לנו דרכים אחרות איך מוכיחים צער. או שאנחנו לא מוכיחים צער, אנחנו הולכים לטיפול לטראומה. נו, זו הדרך להוכיח צער, ללכת לטיפול.
דיון: קריעה ביציאת נשמה — נשמה וקדושת ישראל
דובר 1:
אבל בקיצור, אם אתה אומר כבר יותר מדי השקפה להיום, השלכתי, שהנשמה היא כשרה תמיד. אז מי שהיה בשעת הנשמה ראה את החלק הכשר.
דובר 2:
אה, אה, יפה מאוד. לא, כתוב לשון כזו, אני זוכר, כל מי שעומד ביציאת נשמה, זה כמו ספר תורה שנשרף. כל יהודי הוא קדושת ישראל. כשרואים ממש איך יהודי מת, צריך לקרוע קריעה. סתם ששמעו, היו בהלוויה, זה עדיין לא דבר כזה.
אלא אדם כשר, אבל מי שראה יהודי מת, זה שני דברים. קודם כל, אדם כשר צריך כולם. אפילו אם לא אדם כשר, אם רואים איך הוא מת, צריך לקרוע קריעה.
דובר 1:
אני לא חושב, כי אתה רואה את החלק הכשר שבו, ראית את הנשמה.
דובר 2:
כן, אוקיי.
כתוב שזה הבזיון, זה חילול השם מסוים שיהודי מת. מתכוונים שזה יהודי קדוש. היום רואים באינטרנט תמונות כאלה, יכול להיות גם. צריך לדעת, יש דבר מסוים, לראות איך אדם מת יש מצווה לקרוע קריעה. ולא נוהגים בטוח, אם היו נוהגים רופאים היו צריכים לקנות כל שבוע חלוק חדש, ווטאבר, אבל זה צריך.
הלכה: “ואין קורע ביום טוב שני כלל”
דובר 2:
אוקיי, הלאה. “ואין קורע ביום טוב שני כלל.” כלומר, כל הדברים האלה היו בחול המועד. אבל יום טוב שני, תחשוב שכי יום טוב שני הוא רק… גם יש קולא, עושים הלוויה דרך ישראל. דיברנו שמקילים יותר בהלכות מסוימות של מת. הדבר האחד שמקילים ביום טוב שני הוא מת כזה, שעושים לו הלוויה ראויה, כל היהודים עושים מלאכות אפילו. אבל אפילו מי שמתאבלים על המת, אסור לקרוע קריעה ביום טוב שני כלל, כי אפילו קרובים אין מת. כבוד יום טוב שני.
הלכה: “נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות”
דובר 2:
אומר הרמב״ם הלאה, זו לשון המשנה, “נשים במועד”. נשים, פעם בזמנים הנשים היה להן תפקיד מיוחד באבלות, כמו שקראנו אתמול באיכה, “קרא למקוננות”. נשים היו אלו שקראו, קולן מעורר לבכי. אז “נשים במועד” זה כך: “בפני המת”, הנשים שלפני המת, “מענות”. הרמב״ם הולך כבר להסביר… “בפני המת” פירושו לפני הקבורה, לפי מה שהרמב״ם אמר, נכון? כשהמת שם.
דובר 1:
כן, לא אחרי שקברו ועושים סתם לזכור, הרבה עושים הספד אחרי. מדברים בהלוויה, זה הרמז שלנו בהלוויה, “בפני המת”.
דובר 2:
“מענות”, הרמב״ם הולך כבר להסביר מה פירוש “מענות”, הן מותרות לעשות את סוג ההספד, סוג הבכי שנקרא “מענות”, “אבל לא מטפחות ולא מקוננות”. אבל הן אסורות לטפוח בידיים או לבכות עם… נראה עוד מה הפירוש. הוא הולך לומר, “איזו קינה, איזו קינה”.
דובר 1:
לא, אבל “מטפחות” הוא לא אומר. “מטפחות” הוא אומר פירושו לטפוח, אני חושב. שיעשו… בקיצור, צריך להחזיר את זה. אני לא יודע למה לא עושים את זה.
דובר 2:
הוא אומר “סופק כף אל כף”, מטפחים, מוחאים כפיים. בקיצור, עושים איזה… “נקבר המת”, אם כבר קברו, זה כבר לא “בפני המת”, “אינן מענות”, גם לא עושים את ה“מענות”. זה במועד.
“בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים” יש רמה אחת יותר, “מענות ומטפחות”, עושים גם את ה“מטפחות”, “אבל לא מקוננות”.
הגדרות: עינוי וקינה
דובר 2:
עכשיו אומר הרמב״ם, מה זה “מענות” ו“מקוננות”? “איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת”, כשכולן בוכות בבת אחת, כולן שרות, או מספידות בבת אחת.
דובר 1:
הוא צועק, “אוי, הוא היה כל כך זקן, הוא מת”, או הוא היה כל כך צעיר, ווטאבר.
דובר 2:
“קינה”, זה “עינוי”. ומה זה “מקוננות”? “קינה” זה “אחת אומרת וכולן עונות”. עשיתי כאן דווקא קצת קינות בלילה. קינה אחת עשו, יש קינה, אחר כך האחת אמרה קטע “זכור לה׳ אוי”, כל קטע מסתיים ב״אוי”. אז זה נעשה שהעולם יתן צעקה, כולם צועקים “אוי”. לא סתם בי. אז זה נקרא “קינה”.
הלכה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”
דובר 2:
הנה התרגום לעברית:
עכשיו יש כאן הלכה חשובה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”. לא רק, כאן באה חומרה גדולה בהלכות שמחת יום טוב, לא רק על יום טוב עצמו כשמת נפטר, אלא אדם שהיה לו נבך אובדן, נפטר מישהו, אסור לו שלושים יום לפני יום טוב, שאז מתחילות הלכות מסוימות, כמו “שלשים יום קודם לחג” מתחילות הלכות מסוימות לענין דרישה, גם לענין למשל לפני פסח שלושים יום וכדומה. אז בשלושים יום אסור לעורר על מתים. לעורר על מתים פירושו כמו ההספדים שלנו, לעשות הספד, לעורר בכי על האדם. אסור לעשות זאת שלושים יום לפני יום טוב, “כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב, ולבו דואג מזכרון הצער”. כדי שבשלושים יום הרי הוא כבר, הוא כבר נכנס ליום טוב. שלושים יום הם הכנה ליום טוב, ואם הוא נכנס לשלושים יום ויהיה התעוררות כזו, הספד כזה, הוא ייכנס לרגל כשהוא עדיין תחת ההשפעה, כנעצב, הוא עצוב, כמו “לבו דואג מזכרון הצער”, ליבו עדיין מודאג מזכרון הצער.
“יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה”
דובר 2:
אלא, שלושים יום שלמים, “יסיר הדאגה מלבו”, שיסיר את הדאגה מליבו, “ויכון דעתו”, שיכוון את דעתו, שיתמקד בשמחה שבאה ביום טוב. רואים ששלושים יום לפני יום טוב צריך כבר להתכונן להיות בשמחה.
דיון: המציאות של היום וההבדל בין פעם להיום
דובר 2:
אבל כאן רואים אכן, לדעתי, כמה רחוק החיים שלנו כיום מפעם. בזמנים של היום, אנחנו עוברים כל כך הרבה, וכל העולם חשוף לפנינו, ויום אחד אדם יכול לקרוא את החדשות, אנשים נפטרו, אנשים נולדו, אנשים נעשו עשירים, אנשים נעשו עניים יותר. יש כזו בהלה שאף אחד לא עצוב בגלל שלושים יום, הדבר לא מחזיק מעמד שלושים יום. כאן מדברים על משהו יותר חזק, אדם חי חיים יותר שקטים, לדעתי, ובתוך השלושים יום יש לזה השפעה גדולה עליו. אני חושב שעדיין יש השפעה, אבל זה נכון שלא יוצאים. אנחנו כלי חומר, אסור להסתכל על חדשות רעות. אבל לעורר על מתים פירושו לכל הדעות יותר, פירושו לעשות אירועים. אני חושב שגם את ההלכה הזו לא מקיימים. לא ראיתי שלא עושים עצרת הספד בתוך שלושים יום לחג. היה צריך להיות הלכה כזו. בין פורים לפסח אולי לא עושים הספדים.
דובר 1:
שמעת דבר כזה? אני לא שמעתי. לא עשיתי מזה מסר רגיל, רק… מדברים על זה.
דובר 2:
אה, זה מאוד מעניין.
מעשה מהגמרא: “שואלין בהלכות הפסח שלשים יום”
דובר 2:
אני רוצה לספר, בגמרא כתוב כך: יש משנה, “שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום”. והגמרא אומרת כאן מחלוקת בפשט המעשה. רבא אמר שהפשט הוא שהיה אדם שלקח כסף, הוא הולך לעלות לרגל לכבוד יום טוב, הכין כסף ליום טוב. בא ספדן כלשהו, לא על אביו, אני לא יודע, אחיו, מישהו נפטר קרוב אליו, אז בא ספדן כלשהו, ופעם היו אנשים, זו היתה עבודתם, לגרום לאנשים אחרים לבכות. היום גם יש אנשים כאלה, הם נקראים, איך קוראים למי שאומר את הדרשות בתשעה באב? כן, לא משנה. אבל אז היה ממש, הם ניצלו אנשים קצת, כי הוא היה מסתובב בבית האבלים ואומר, אה, אתה רוצה לעשות בכי טוב? היום גם יש בתרבויות מסוימות בוכים מקצועיים, והוא עושה מצב שיבכו, ואנשים רוצים, זה כבוד לאדם, הם רוצים להוציא את הרגשות ולכן הם משלמים. הוא בא עם האדם הזה, הוא בא לפני יום טוב, הוא ידע שלאותו אדם יש כסף, אשתו נתנה לו את כל הכסף, ולא נשאר לו כסף ליום טוב. אמרו חכמים, אתה יודע מה, לפני יום טוב לא עושים הספדים. כך אומר רבא בפשט. שמואל אמר לא, והרמב״ם מפרש שעד שלושים יום עדיין יזכור את ההספד ויהיה עצוב ביום טוב. הרב אומר שרבא כמעט כאילו, שאם הוא ייתן את כספו במקום יום טוב הוא… ורואים שהיה ענין של הוצאת כסף על הספדות. גם כאן בגמרא, רבי יוחנן עשה תכריכים זולים יותר, לוויות זולות יותר, לוויות נגישות. התרבות שלנו השתנתה הרבה בענין הזה. ומוציאים כסף על החתונות, לא על הלוויות. נכון שמוציאים כסף על הלוויות, לא כל כך הרבה, זה לא ממש ברור. תחרות מי עשה ברכה יותר גדולה. גם נראה שמשלמים כסף לבוכה הטוב שיכול לגרום לבכות, וזה ממש נתינת כסף לספדן, ואסור. אה, זה דבר של רגל. בקיצור, הרמב״ם לא פוסק כך. הרבקא מינא הוא שאם הוא עושה מוקדם, יוצא בגמרא שלפי רבא מותר, כי השאלה היא רק שהוא יוציא את כספו. אבל רואים כן, אפשר כן ללמוד שיש דבר כזה, שיום טוב צריך לחסוך כסף, זה דבר שיקר, פעם צריך לעלות לרגל, אבל אפילו בלי זה, ועושים דבר אחר, זה כמו פרקטי כן, אמת, כל הדברים האלה מעניינים, כי גם “מעורר על המת” פירושו משהו שהוא לא עצוב, הולכים לעורר את הצער.
חידוש: “מעורר על המת” לעומת אדם שכבר בצער
דובר 2:
אבל אם אדם מאוד בצער, להיפך, ההספד נעשה כדי לדבר על זה, להוציא זאת, להוריד מהלב. יש דבר כש״דאגה בלבו ישיחנה”, מדברים על זה, אולי זה גדר אחר. כאן מדברים, בדרך כלל הוא לא היה בצער, עושים מצב שלם להיות בצער, אולי זה יותר קשה.
שולחן ערוך וטורי זהב: הספד בשלושים
דובר 2:
יש, הוא מביא מהשולחן ערוך תק״ז שכתוב שיש פעם המנהג הוא למשל אחרי השנה, בשלושים עושים קצת אסיפה להספד, ואם זה יוצא בתוך שלושים יום, לא עוצרים את זה, לא שמעתי. והטורי זהב אומר שזה להיפך, למה אז הפשט, עכשיו זה נגמר, עכשיו זה הפעם האחרונה שבוכים, מוציאים את עצמם, זה להיפך. זה אמת, לעורר למעשה נראה כך כמו שרואים במעשה. זה לפני שאני מביא את המעשה, על כל פנים זו לא ההלכה כמו אותה שיטה, אבל רואים שהכוונה היא שיש מהלך, שפעם אדם נזכר, אוי, מישהו נפטר, בואו נעשה. לעשות איזה מצב של בכי.
“ויכון דעתו לשמחה” — יסוד חשוב
דובר 2:
אוקיי, זו ההלכה. העיקר הוא המילים “ויכון דעתו לשמחה”. זה דבר חשוב ונורא. צריך לעשות הערה שלושים יום לפני יום טוב. פורים טוב מאוד, כי בפורים כבר מתחילים לכוון דעתו לשמחה, אבל צריך גם שלושים יום לפני שבועות.
קושיא: אבלות של ספירת העומר לעומת שמחת יום טוב
דובר 1:
השאלה היא שהוא כבר היה צריך להקל באיסור של עושים אבלות מסוימת בספירת העומר, צריך לדעת אם זה מתקיים. לא, לא, לא, איך מתיישב הדין של אבלות של ספירת העומר עם הדין של שלושים יום לפני יום טוב? כבר שאלה טובה. אני מסכים. ובגלל זה הוא סובר שזה חוצפה שתלמידי רבי עקיבא נפטרו דווקא אז. היו צריכים למות בזמן אחר.
דובר 2:
לא, אתה מבין, אני מתכוון, פעם יש טרגדיה, מה עושים? לא תתעלם, זו קושיא על ההיא.
דובר 1:
כבר, טוב מאוד.
סיום הלכות יום טוב — מבנה
דובר 1:
עכשיו נלמד, בפרק השישי והשביעי, הלכות חול המועד. השביעי והשמיני יהיו הלכות חול המועד. עד כאן סיימנו הלכות יום טוב, הסוף היה… כמו שכותבים, זה מעניין אותו מבנה. קודם המלאכה ואחר כך הנושא של שמחה, הסוף הוא תמיד זה, ואחר כך הלכות חול המועד.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Resting on Yom Tov, Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Laws of Yom Tov Rest — Chapters 6-8: Eruv Tavshilin, Simchat Yom Tov, Chol HaMoed
—
Law 1: Eruv Tavshilin — The Foundation
The Rambam’s Words: “When Yom Tov falls on erev Shabbat, one may not bake or cook on Yom Tov what will be eaten the next day on Shabbat. This prohibition is rabbinic, so that one should not come to cook on Yom Tov for a weekday. Therefore, if one made a cooked dish before Yom Tov upon which to rely, and then baked and cooked from Yom Tov for Shabbat — this is permitted. This cooked dish upon which one relies is called eruv tavshilin.”
Explanation:
When Yom Tov falls on erev Shabbat, one may not cook/bake on Yom Tov for Shabbat. The prohibition is rabbinic — so that one should not come to cook on Yom Tov for a weekday. The solution: one makes a cooked dish before Yom Tov, and this permits cooking on Yom Tov for Shabbat. This is called “eruv tavshilin.”
Insights and Explanations:
1) Why is the prohibition only rabbinic — the concept of “ho’il”:
The Rambam already said in Chapter 1 that biblically, the prohibition to cook on Yom Tov for another day doesn’t apply when it comes to Shabbat, because there is the principle of “ho’il v’im yikle’u orchim” — one may cook generously because perhaps guests will come. Therefore “if one transgressed, one is not lashed.” The biblical prohibition falls away through “ho’il.” But rabbinically they prohibited it — so that one should not come to cook on Yom Tov for a weekday, because the person will make a kal vachomer: “For Shabbat he doesn’t cook, all the more so for a weekday.”
2) Why did the Sages specifically prohibit here if “ho’il” helps?
Normally the Sages would not prohibit when “ho’il” makes it biblically permitted, especially since one needs to eat the Shabbat meal. But the Sages did indeed prohibit — specifically so that one should recognize the severity of preparing from Yom Tov for a weekday. And together with the “blow” they brought the “remedy” — the eruv tavshilin. This fits with the principle that the Sages don’t make decrees that leave people “stuck.”
3) How does eruv tavshilin work — the mechanism:
When a person cooks before Yom Tov, he would only do this for Shabbat (not for a weekday — because for a weekday one can cook after Yom Tov itself). This shows clearly that everything he continues to cook on Yom Tov is a “continuation” of this — only for Shabbat, not for a weekday. He shows through this that he wouldn’t do it for a regular weekday.
4) The eruv as a reminder — more than the prohibition itself:
The eruv reminds the person more than the prohibition itself would. The prohibition itself a person might not notice, but the fact that one must make an eruv — this active deed — reminds him that one may not cook on Yom Tov for a weekday.
—
Law 1 (continued): Why is it called “eruv”?
The Rambam’s Words: “Why is it called eruv? Just as the eruv that one makes in courtyards and alleyways on erev Shabbat is for the sake of a reminder, so that it shouldn’t enter their minds that it’s permitted to carry from domain to domain on Shabbat — so too this cooked dish is for the sake of a reminder and remembrance, so that they shouldn’t think it’s permitted to bake on Yom Tov what won’t be eaten on it. Therefore this is called eruv tavshilin.”
Explanation:
The name “eruv” comes from the similarity to eruv chatzeirot — both are “heker” (reminder/sign). By eruv chatzeirot — so that one shouldn’t think one may carry from domain to domain; by eruv tavshilin — so that one shouldn’t think one may cook on Yom Tov for another day.
Insights and Explanations:
1) The Ra’avad’s criticism — “This reason is for children”:
The Ra’avad is sharp against the Rambam’s explanation. He holds that the Rambam misses the true meaning of “eruv” — which means mixing. According to the Ra’avad, eruv tavshilin means that one is “me’arev” (mixing) the needs of Shabbat with the needs of Yom Tov — making it all one thing. The Maggid Mishneh brings that by eruv techumin also, “eruv” means mixing — where you could go with where you can now go.
2) The Rambam’s approach — “eruv” as a borrowed term for “heker”:
In eruv chatzeirot, “eruv” indeed means mixing (the bread). But the essence of eruv chatzeirot is not the mixing itself, but the heker. Therefore “eruv” has already become a “borrowed name” for heker. When they later instituted eruv tavshilin, they already used the same word because it has a similar function — heker.
3) The Lechem Mishneh’s answer:
The Lechem Mishneh explains that eruv chatzeirot was instituted first (where “eruv” means actual mixing), and later when they instituted eruv tavshilin they already used the same word. But according to the tradition that Avraham Avinu already had eruv tavshilin, it’s implied that he also already had eruv chatzeirot — so the order fits.
4) What unites all three eruvin:
All three eruvin (chatzeirot, techumin, tavshilin) have a common structure: they are all rabbinic decrees that come with a “solution” from the Sages. Also, they are all connected with bread/food (although by tavshilin it’s specifically a cooked dish).
5) Why specifically with food:
The reason one uses food (bread by eruv chatzeirot, a cooked dish by eruv tavshilin) is because one wants even children and simple folk to understand — as it says by eruv chatzeirot “and the children recognize bread.” A document or note wouldn’t be recognizable to children, but food is something everyone understands.
—
Law 2: The measure of eruv tavshilin
The Rambam’s Words: “The measure of eruv tavshilin is no less than a kezayit… whether for one or for thousands.”
Explanation:
The measure of eruv tavshilin is a kezayit, and this is enough whether for one person or for thousands.
Insights and Explanations:
Difference from eruv chatzeirot: By eruv chatzeirot one needs enough for each participant (up to 18 houses is enough with a certain measure). By eruv tavshilin, the kezayit is only a “heker” — a sign/reminder — not an actual partnership, therefore one kezayit is enough for everyone.
—
Law 2 (continued): What is valid for eruv tavshilin
The Rambam’s Words: “One doesn’t make this eruv with bread or with porridge and the like, but with a cooked dish that is a relish, such as meat, fish, eggs and the like.”
Explanation:
One doesn’t make eruv tavshilin with bread and not with porridge (a gruel/mush food), but with a cooked dish that is a “parperet” — something one eats with bread, like meat, fish, eggs.
Insights and Explanations:
1) The opinion of Rabbeinu Tam (Tosafot) vs. Rambam:
Rabbeinu Tam holds that the reason one needs a cooked dish is because the eruv must be from the same category as the melachah one wants to permit — a cooked dish permits cooking, but if one wants to bake bread, one needs to also set aside bread. Therefore the Shulchan Aruch rules that one makes either bread or a cooked dish. According to the Rambam’s opinion, however, only a cooked dish is sufficient, and the bread does nothing. The fact that we also make bread is according to the opinion of Tosafot.
2) Why not bread according to the Rambam?
Baking can be done a day earlier (bread stays good), but cooking must be done fresh — therefore the eruv is specifically a cooked dish, because this is the main melachah one does on Yom Tov for Shabbat.
3) Two cooked dishes:
The Rambam doesn’t rule that one needs two cooked dishes (which is a dispute in the Mishnah, Beit Shammai and Beit Hillel). The fact that we make two things (bread + egg) is not because of two cooked dishes, but because of the opinion of Tosafot that bread permits baking and a cooked dish permits cooking.
—
Law 2 (continued): Even a weak cooked dish
The Rambam’s Words: “Even the fat on the bottom of the pot… even the fatty residue on the knife with which one removed roasted meat, scrape it, and if there is a kezayit… one may rely on it.”
Explanation:
Even a very weak cooked dish is valid — the fat that remains on the pot bottom, or the fatty residue that remains on a knife after cutting fatty meat, if there’s a kezayit, one can scrape it and use it.
Insights:
The fatty residue must be something one eats (one can put it in a kugel for example), not just fat that one throws away.
—
Law 2 (continued): “Cooked dish” doesn’t necessarily mean cooked in a pot
The Rambam’s Words: “The cooked dish they mentioned… even roasted or boiled… even pickled or smoked… even small fish that one rinsed in hot water and pressed — this is their cooking.”
Explanation:
“Cooked dish” doesn’t necessarily mean cooked in a pot — roasted, boiled, pickled, smoked — everything is valid.
Insights:
The difference between “ma’afeh” (bread) and “tavshil” (cooked dish) is not cooking vs. baking in an oven, but bread vs. all other foods. A kugel that one bakes in an oven is also called a cooked dish, not a baked item.
—
Law 2 (continued): The eruv must be available
The Rambam’s Words: “This eruv must be available until one bakes all that needs to be baked and cooks all that needs to be cooked and warms all the hot water needed.”
Explanation:
The eruv must be present until one finishes all the melachot that need to be done for Shabbat.
Insights and Explanations:
1) Different from eruv chatzeirot/techumin:
There the eruv must be present at bein hashemashot, but if it is eaten afterward in the middle of Shabbat it’s valid. By eruv tavshilin, however, the eruv must last until one finishes cooking for Shabbat — this is the only eruv that must last so long.
2) If the eruv was eaten before he cooked:
“If the eruv was eaten or lost before he cooked or baked, it is forbidden to bake and cook, and he may only eat what will be eaten on Yom Tov itself.” If the eruv is gone before he finishes cooking, he may only cook for Yom Tov itself.
3) If he began his dough and his cooking and the eruv was eaten — he may finish:
If he already began cooking/baking and then the eruv is gone, he may finish what he began, but not start new foods. A person would have thought that the heker must be at the beginning of cooking, but the Rambam says that ideally the eruv must be available until the end — but after the fact, if he already began, he may finish.
—
Law 2 (continued): Acquiring for others
The Rambam’s Words: “When one places eruv tavshilin so that he and others may rely on it, he must acquire it for them in the way one acquires in eruv Shabbat… and whoever acquires in eruv Shabbat acquires in eruv tavshilin.”
Explanation:
When one makes eruv tavshilin for others, one must acquire it for them through another person (al yedei acher), just like by eruv chatzeirot/Shabbat.
Insights and Explanations:
1) Acquisition by eruv tavshilin:
“That others may rely on it” doesn’t mean only that they can “join in” — rather there must be a true acquisition, the cooked dish actually becomes theirs. He transfers ownership of the cooked dish to them.
2) Who can be used as the acquirer:
One can use a son, a daughter, even a minor — because eruv tavshilin is rabbinic, and for rabbinic matters we rely on acquisition by a minor. But one cannot use one’s own child who is a minor, because “his hand is like his hand” — it’s not considered another person.
3) Whether one can come eat from the eruv:
By eruv chatzeirot it’s clear that one becomes a partner in the bread. By eruv tavshilin, where a kezayit is enough for everyone, the simple meaning is that each person has a right in the entire kezayit — as if each person is a partner in the whole.
—
Law 3: He doesn’t need to inform them, but they need to know
The Rambam’s Words: “He doesn’t need to inform them… but they need to know that another has already acquired for them and made an eruv for them, and afterward they may bake and cook.”
Explanation:
One doesn’t need to inform the other person when one is acquiring, because it’s a “benefit” (not an obligation). But the other person himself must know that an eruv has been made for him, before he begins cooking.
Insights and Explanations:
1) Why one doesn’t need to inform at the time of the act:
Because eruv tavshilin is a pure benefit (not like eruv techumin where one takes away his right to go in another direction). By a benefit, “one may act beneficially for a person in his absence” applies.
2) Why he must know:
One cannot cook with the assumption that “presumably someone in the city made an eruv for me.” The entire concept of eruv is a “heker” — one must know that it exists. The difference: the acquisition itself works without knowledge (there’s a presumption that an agent carries out his mission), but in order to be permitted to cook one must know that the eruv exists — because the entire purpose of eruv is a heker.
—
Law 3 (continued): Eruv for the entire city
The Rambam’s Words: “A person may make an eruv for all the people of the city… and the next day he announces and says: Whoever didn’t place eruv tavshilin may rely on my eruv.”
Explanation:
A person can make an eruv for all the people of the city (within the Shabbat boundary). He makes it on erev Yom Tov, and on Yom Tov in the morning he makes an announcement.
Insights and Explanations:
1) “The entire city” means within the boundary:
Because the other person must technically be able to come to the eruv (be able to eat from it), he must be within the Shabbat boundary.
2) Custom that the city’s leader makes eruv for everyone:
It’s a custom that the rabbi of the city makes an eruv for the entire city ideally.
3) Shulchan Aruch’s condition — only for one who forgot, not for a negligent person:
The Shulchan Aruch says that the rabbi’s eruv only helps for one who forgot, not for someone who is “negligent.” The reasoning: the Sages wanted each person to make eruv tavshilin himself.
4) Mishnah Berurah’s stringency — forgetting twice makes one negligent:
The Mishnah Berurah (Chafetz Chaim) says that if someone forgot on Pesach and forgot again on Sukkot, he already becomes “negligent” — even though there are months in between. This is a great stringency: erev Yom Tov is a busy day, it’s easy to forget, and forgetting twice with months in between should make one negligent?
5) Why a negligent person shouldn’t be able to rely — requires investigation:
What’s the difference? If the eruv exists, why shouldn’t it help for a negligent person? One answer: perhaps the negligence is not in eruv tavshilin itself, but in the mitzvah of oneg Shabbat — because if no one makes it for him, he won’t be able to cook for Shabbat. Another answer: perhaps the negligence is that he relies on the rabbi’s announcement (which only comes on Yom Tov), and doesn’t do it himself on erev Yom Tov.
6) “May rely on my eruv” — not automatic:
The language “may rely” means that the other person should rely — it’s an announcement, not a status that happens automatically through the rabbi’s words. The other person must know and consciously rely.
—
Law 4: Blessing on eruv tavshilin
The Rambam’s Words: “One who places eruv tavshilin must bless… Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv. And he says: Through this eruv it will be permitted for me to bake and cook from tomorrow’s Yom Tov for Shabbat. When he comes to acquire for others he says: It will be permitted for me and for so-and-so / for all the people of the city to bake and cook from Yom Tov for Shabbat.”
Explanation:
One makes a blessing “al mitzvat eruv” and says a formula that explains what the eruv permits.
Insights and Explanations:
1) The language “who places”:
The language “places” fits better by eruv techumin (where one places it at the boundary) or eruv chatzeirot (where one places it in a house). By eruv tavshilin, “places” is less clear — one prepares it in one’s own house.
2) Why a blessing on a “solution for a problem”:
A blessing is made not only on a mitzvah, but also on an enactment of the Sages that is a solution for a problem.
3) “Of tomorrow” — what does it mean?
The Rambam writes “from tomorrow’s Yom Tov for Shabbat.” “Of tomorrow” means that the eruv only works for tomorrow’s Yom Tov, not for all Yamim Tovim. A person cannot make an eruv on erev Pesach for all the Yamim Tovim of the entire year. But when he acquires for others (for all the people of the city), the Rambam writes only “from Yom Tov for Shabbat” without “of tomorrow.”
4) Hagahot Maimoniyot — adding “to light the candle”:
The Hagahot Maimoniyot says that one must also say “to light the candle” in the formula, because this is also one of the melachot that need to be done for Shabbat. Our custom is so.
5) Hebrew vs. Aramaic:
The Rambam writes the formula in Hebrew, although the well-known formula “be’hadein eruva yehei shara lana” is in Aramaic. The Shulchan Aruch HaRav says that one doesn’t specifically need to say it in Aramaic — one can say it in whatever language one understands. The Aramaic formula comes from a time when Aramaic was the everyday language, so that people would understand what they’re saying.
6) Whether the statement is indispensable:
The simple meaning in the Rambam is that the statement is not indispensable. But the Rema says that one must specifically mention the melachot precisely — to eat, to cook, to light the candle — and without this it doesn’t work. It’s asked: according to the Rema, if the statement is so critically indispensable, why? An earlier authority (cited in the Rema) says the opposite: without the blessing is certainly not indispensable, but without the statement is perhaps indispensable. An explanation for why the statement should be indispensable: someone who doesn’t know what the mitzvah is and how it works, has done nothing — he just took a piece of food on erev Yom Tov. But the heker (recognition that one is already cooking from erev Shabbat) doesn’t need a statement — the main thing is that one sees that one has already begun cooking from erev Shabbat.
7) “Must bless”:
When the Rambam writes “must bless,” he means that the blessing is an obligation — but not more than that. It’s not like the Rema who makes the statement a condition for validity.
—
Law 5: One who didn’t place eruv tavshilin
The Rambam’s Words: “One who didn’t place eruv tavshilin and it wasn’t placed for him… just as it’s forbidden for him to cook and bake, so his flour and his food are forbidden… it’s forbidden for others to cook and bake for him… until he acquires it to him.”
Explanation:
Whoever didn’t make eruv tavshilin, and it wasn’t made for him, may not cook/bake. Not only that — his raw foods are also forbidden for others to cook for him. The solution is that he should transfer ownership of his foods to someone who does have an eruv, and that person cooks “his.”
Insights and Explanations:
1) Why does the prohibition extend to the foods?
The prohibition of eruv tavshilin is on the person — he may not do melachot/effort on Yom Tov. Why shouldn’t another person (who has an eruv) be able to cook with that person’s foods? The answer: it’s a fence (decree) from the Sages to avoid tricks — so that one shouldn’t be able to circumvent the law by giving the foods to the neighbor.
2) Whether one may make an acquisition on Yom Tov:
Business dealings are forbidden on Yom Tov, but an acquisition is not necessarily business dealings. One may go buy (as learned earlier — one shouldn’t use the language of business dealings).
3) “If he wishes he may give” — a true acquisition:
The Rambam says that the other person can return it only if he wants. It must be a true acquisition, not a fake one. A gift on condition to return wouldn’t work, because that would look like a circumvention (although technically a gift on condition to return is a valid acquisition with a condition).
—
Law 5 (continued): One who tricks vs. one who is deliberate; if one transgressed and baked
The Rambam’s Words: “One who didn’t place eruv tavshilin and cooked and baked to eat on it that day and there was left over, or who invited guests and they didn’t come — he may eat it the next day. But [if he tricked] — it’s forbidden to eat it. If one transgressed and baked and cooked for Shabbat — we don’t forbid it to him. Why did they rule stringently and forbid the one who tricks but not forbid the deliberate transgressor? Because if you permit the one who tricks, everyone will trick and the name of eruv tavshilin will be forgotten. But the deliberate transgressor is not common, Israel are holy, and if he transgresses today he won’t transgress another time.”
Explanation:
Whoever didn’t make eruv tavshilin but cooked for Yom Tov itself, and there was left over — he may eat it on Shabbat. But whoever tricked (pretended he’s cooking for Yom Tov, but really for Shabbat) — it’s forbidden. A deliberate transgressor (blatantly transgressed and cooked for Shabbat) — we don’t forbid it to him.
Insights and Explanations:
1) Why is tricking worse than deliberate transgression?
The Rambam gives a practical reason: if we permit trickery, everyone will trick (because it’s easier than making eruv tavshilin), and the name of eruv tavshilin will be forgotten — the entire enactment will be forgotten. But a deliberate transgressor is not common — Israel are holy, and whoever transgresses once, won’t transgress again.
2) What does “deliberate” mean here?
Not a rebel — but someone who forgot eruv tavshilin, and deliberately cooked for Shabbat without an eruv. Next year he’ll already remember.
3) Comparison with Laws of Eruvin Chapter 1 Law 11:
There by eruv chatzeirot the Rambam also said that we’re more stringent with one who tricks than with a deliberate transgressor, but without a reason. Here by eruv tavshilin the Rambam gives the reason explicitly. The Maggid Mishneh in Chapter 6 refers to this. There in Laws of Eruvin the Rambam understood it as a moral matter — a pious scoundrel within the bounds of Torah, someone who pretends to be pious but deceives, is even worse than a deliberate transgressor. Here the Rambam gives a more practical reason (the name of eruv tavshilin will be forgotten).
—
Law 6: Two days of Yom Tov in the Diaspora — a condition
The Rambam’s Words: “Two days of Yom Tov that fell on Thursday and erev Shabbat — one makes eruv tavshilin on Wednesday which is erev Yom Tov. If one forgot and didn’t place it — he places it on the first day with a condition. How? He places eruv tavshilin on Thursday and says: ‘If today is Yom Tov and tomorrow is weekday — tomorrow I will cook and bake for Shabbat and I don’t need an eruv. And if today is weekday and tomorrow is Yom Tov — through this eruv it will be permitted for me to bake and cook from tomorrow Yom Tov for Shabbat.’”
Explanation:
By two days of Yom Tov (Thursday-Friday), one makes eruv tavshilin on Wednesday. If one forgot, one can make it on Thursday (first day of Yom Tov) with a condition: if today is Yom Tov, I don’t need an eruv for tomorrow (because tomorrow is weekday). If today is weekday, the eruv is valid for tomorrow.
Insights and Explanations:
1) Doubtful day:
The Rambam speaks of a doubtful day — to Heaven it’s revealed which day is the true Yom Tov, and the second day is only out of doubt. Therefore the condition works.
2) No blessing with the condition:
In the second side (“if today is weekday”) he says “through this eruv” without a blessing, because it’s a doubt — doubtful blessings we rule leniently. In the first side (“if today is Yom Tov”) he doesn’t need anything, because then the eruv is unnecessary. But it’s also brought up: by second day Yom Tov we make a blessing on all mitzvot, even though it’s a doubt — the eruv is also only on the side that tomorrow is Yom Tov. It remains unclear whether one makes a blessing or not.
3) Rosh Hashanah — no condition:
By the two days of Yom Tov of Rosh Hashanah, where both days are one holiness, one cannot make this condition. Whoever forgot eruv tavshilin on erev Yom Tov, must rely on others (rely on others) or transfer ownership.
—
Law 6 (continued): Similarly — terumah and ma’aser with a condition
The Rambam’s Words: “Similarly, if one had before him two baskets of untithed produce on the first day of Yom Tov, he says: If today is weekday — let this be terumah on that, and if today is holy — my words are nothing. And he designates it and sets it aside. And the next day he returns and says: If today is holy — my words are nothing [and it was already done yesterday], if today is weekday — let this be terumah on that. And he designates it and sets it aside… and eats the second one.”
Explanation:
One can use the same condition-trick (in any case) for tithing untithed produce on Yom Tov: he says on the first day “if today is weekday — let this be terumah,” and on the second day he says the same in reverse.
Insights and Explanations:
1) “And he designates it”:
He must remember which basket he made terumah, because he must say the same one both times — otherwise, he might mistakenly eat the terumah.
2) Why bereira doesn’t come in:
Terumah is biblical, and by biblical matters we hold “there is no bereira.”
—
Law 6 (continued): The Rambam’s great innovation — nowadays one cannot make a condition
The Rambam’s Words: “All these things we said — this was when the court of Eretz Yisrael would sanctify based on sighting, and the people of the Diaspora would observe two days of Yom Tov to remove themselves from doubt… But today when the people of Eretz Yisrael rely on calculation and sanctify based on it — the second day of Yom Tov is only a custom. Therefore I say that one doesn’t make eruvin… nowadays, and one doesn’t tithe untithed produce with a condition.”
Explanation:
The Rambam innovates that nowadays, when one already knows from calculation which day is Yom Tov, one can no longer make the condition of “if today is weekday / if today is holy” — not for eruv tavshilin, not for eruv chatzeirot and shitufei mevo’ot, and not for terumah and ma’aser. Because the second day of Yom Tov today is only a custom, not a doubt, and one cannot say “if today is weekday” when one knows it’s not weekday.
Insights and Explanations:
1) “Therefore I say” — the Rambam’s own innovation:
When the Rambam says “I say” or “it appears to me,” he means that this is his own innovation that doesn’t stand clearly in the sources. Others (Geonim) hold differently. The Ra’avad indeed disagrees.
2) The foundation — second day Yom Tov is custom, not doubt:
In the past, when the court would sanctify based on sighting, the people of the Diaspora truly didn’t know which day it was, and the second day was a doubt. Then the condition worked — one could say “if today is weekday.” But today, when one relies on calculation, one knows exactly which day it is. The second day is only a custom. Therefore one cannot make a condition “if today is weekday” — because both days have the same custom-holiness, and one essentially knows which day it is.
3) Sanctification of the month nowadays:
The Rambam holds that even today the month is sanctified by the people of Eretz Yisrael — but in the past based on sighting, today based on calculation. The difference is that today one already knows in advance.
4) The Ra’avad’s disagreement:
The Ra’avad doesn’t agree. His reasoning: if the second day of Yom Tov is only a custom, it’s “worse” than before (when it was a doubt), and all the more so the condition should work — because one essentially knows which day is weekday. The Rambam’s answer (as understood): when one accepts the custom seriously, one considers both days as Yom Tov, and one cannot say “if today is weekday.”
[Digression: “I say” — the Rambam’s style like Rabbi:]
The language “I say” is the language of Rabbi (Rabbeinu HaKadosh) in the Mishnah. The Rambam, who sees himself in his introduction as the author of the
Mishnah (following in the footsteps of Rabbeinu HaKadosh), uses the same language. When he writes plainly, it stands as it is (Oral Torah); when he says an innovation, he says clearly “I say” — this is “my Torah,” not Oral Torah that stands clearly. The Rambam holds that one must only follow the Gemara, not the Geonim, and not even the Rambam himself (as he writes in his introduction). When he says “I say” he admits that it’s an innovation — a good reasoning, but not something that stands clearly. It’s also mentioned that there are those who say that Moshe Rabbeinu when he said something of his own also had to say “I say.”
—
Honor and Enjoyment of Yom Tov
The Rambam’s Words: “Just as it’s a mitzvah to honor Shabbat and give it enjoyment, so too all Yamim Tovim, as it says ‘to the holy one of Hashem, honored’… And so it’s proper for a person not to have a meal on the eves of Yamim Tovim from minchah time and onward like erev Shabbat, for this matter is included in honor.”
Explanation:
Just as Shabbat has a law of honor and enjoyment, so too Yom Tov. One shouldn’t eat a meal on erev Yom Tov from minchah time, so that one should enter Yom Tov with an appetite.
Insights and Explanations:
1) Simchat Yom Tov — where does the Rambam count it?
The Rambam counts twelve mitzvot in Laws of Yom Tov Rest, and simchah is not among them. The answer: the twelve mitzvot are only rest-mitzvot. Simchat Yom Tov is certainly biblical — the Rambam counts it in Laws of Chagigah. There the main mitzvah is chagigah (peace offering), and “included in this” is also simchah. The Rambam often has a mitzvah that has two aspects, and both are counted under one mitzvah. The reason why simchah doesn’t appear in the list of mitzvot in Laws of Yom Tov Rest is because the list speaks only of “rest” — simchah is a separate category.
2) The verse “to the holy one of Hashem, honored” — includes Yom Tov:
The Rambam brings the verse from Isaiah “and you shall call Shabbat a delight, to the holy one of Hashem, honored.” The simple meaning would have meant that “holy one of Hashem” is the same as Shabbat. But the Rambam learns that “holy one of Hashem” includes every day that is holy to Hashem — also Yom Tov, which is called “mikra kodesh.” This is from the words of tradition (from the prophets), not biblical.
3) Difference between Shabbat and Yom Tov regarding the eve meal:
In the Gemara it’s implied that the prohibition of eating on erev Yom Tov is stronger than erev Shabbat — it’s the opinion of Rabbi Yehudah, and seemingly it’s not the law like Rabbi Yehudah, but the Rambam rules it as “proper” (good advice), not as a strict prohibition. In Laws of Shabbat the Rambam says: one may eat, but out of honor for Shabbat one shouldn’t establish a meal. The difference: by Shabbat he speaks of not establishing a “feast” (large meal) the entire erev Shabbat, and also not establishing a meal at all after minchah. By Yom Tov he says “that he shouldn’t have a meal from minchah time and onward.”
—
One who despises the festivals
The Rambam’s Words: “Anyone who despises the festivals is as if he worshipped idolatry.”
Explanation:
Whoever despises Yamim Tovim is as if he serves idolatry.
Insights and Explanations:
1) Despises = the opposite of honor:
“Despises the festivals” means the opposite of honoring Yom Tov — whoever doesn’t make a meal, doesn’t make Yom Tov significant.
2) Meaning of “as if he worshipped idolatry”:
The source is from Parashat Mishpatim — “You shall not make molten gods for yourself… You shall observe the festival of matzot.” The simple meaning: what makes a gentile a gentile? He goes to gentile festivals (“and he will call you and you will eat of his sacrifice”). What makes a Jew a Jew? He has Jewish festivals. If one despises the festivals — doesn’t make it an interactive, living thing — people will go to the “theater” instead, which is like idolatry.
3) Difference from Shabbat:
By Shabbat (end of Laws of Shabbat) the Rambam also says a connection between Shabbat and idolatry, but there it’s a broader concept (two great mitzvot). By Yom Tov it goes specifically on honoring Yom Tov.
—
Simchat Yom Tov — the obligation of joy
The Rambam’s Words: “The seven days of Pesach and eight days of Sukkot with all the other Yamim Tovim — all of them are forbidden in eulogy and fasting. And a person is obligated to be joyful and good-hearted on them, he and his children and his wife and his household members and all who join him, as it says ‘and you shall rejoice in your festival.’ Even though the joy mentioned here is peace offerings as we explain in Laws of Chagigah, included in that joy is to rejoice, he and his children and household members, each one as befits him.”
Explanation:
All Yamim Tovim (including Chol HaMoed) are forbidden in eulogy and fasting, and one is obligated to be joyful. Although the main mitzvah of “and you shall rejoice” is peace offerings, “included” in this is also an obligation that each person should rejoice.
Insights and Explanations:
1) “Included in that joy” — two layers:
The main biblical mitzvah of “and you shall rejoice in your festival” is peace offerings (as he explains in Laws of Chagigah). But “included” in this is also an obligation of personal joy for each member of the family.
2) “Each one as befits him” — each according to his joy:
The Rambam explains: For the children — one gives them roasted grain, nuts and sweets. For the women — one buys them clothing and jewelry according to his means. The father shouldn’t convince himself that what he calls joy is joy for everyone. One must think into each person what is *his* joy. A child becomes happy from candy — for an adult this is not joy because he can buy himself candy. This also goes “leniently” — for a child, an ice cream is a whole joy, but for an adult this is not the obligation of joy.
3) “One buys them” — not necessarily new things:
“One buys them clothing and jewelry” doesn’t mean that one must buy new jewelry every Yom Tov. It means that one should make sure they have festive clothing to wear. The joy is wearing the clothing in honor of Yom Tov, not the act of buying. The custom to buy new jewelry every Yom Tov is a mistake in understanding the mitzvah. The mitzvah is not a matter of a gift, but a matter of joy — that the wife should look beautiful in honor of Yom Tov. Just as by men the joy is in eating meat and drinking wine (because “there is no joy except with meat, there is no joy except with wine”), so by women the joy is in beautiful clothing. The Rambam places “there is no joy except with wine” on men specifically.
—
The obligation to share with the poor
The Rambam’s Words: “When he eats and drinks, he is obligated to feed the convert, the orphan and the widow along with the other poor unfortunates. But one who locks the doors of his courtyard and eats and drinks, he and his children and his wife, and doesn’t feed and give drink to the poor and bitter of soul — this is not the joy of a mitzvah but the joy of his belly.”
Explanation:
When one eats and drinks on Yom Tov, one is obligated to give to the convert, orphan, widow, and all the poor. Whoever eats only alone without sharing with the poor, has fulfilled nothing of simchat Yom Tov — it’s only “joy of his belly” (pleasure of the stomach), not joy of a mitzvah.
Insights and Explanations:
1) “Joy of his belly” — fulfilled nothing:
It’s not that one fulfilled “half” of the mitzvah — one fulfilled nothing.
2) Proof from verses:
The Rambam brings the verse (Hosea 9:4) “Their sacrifices are like the bread of mourners for them, all who eat it will be defiled, for their bread is for themselves” — their sacrifice is like the bread of mourning (bread of impurity/idolatry), because “their bread is for themselves” — their bread is only for themselves. Bread is something one shares with others; when one eats only for oneself, it’s like the bread of mourning.
3) “And I will scatter dung on your faces, the dung of your festivals” (Malachi 2:3):
“The dung of your festivals” — this means: the gluttony, the food that one eats only for oneself, is the “dung” (filth) of the festivals. “And such joy is disgrace for them” — such joy is a shame.
4) Maggid Mishneh — no source in the Sages:
The Maggid Mishneh notes that the Rambam has no source in the Sages for this section — he said it himself with proofs from verses.
5) Main innovation — it’s from the law of joy, not from the law of compassion:
The obligation to give to the poor is not from the law of compassion or love of Israel, but from the law of joy itself. The verse says “and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite and the convert and the orphan and the widow” — joy means that everyone eats. If not everyone eats, it’s not joy, but gluttony. A joy means a great celebration where everyone takes part — “you and your household and the poor and the destitute.” If one gives only to “fine Jews” (wealthy), it’s not joy.
6) New meaning in “intention of eating”:
The intention of eating on Yom Tov is to give charity for the food, so that other Jews will also have to eat. This is connected with “a person’s table atones” — when one gives to the poor.
7) Honor of Yom Tov vs. your honor:
When everyone eats, the day becomes an elevated, joyful day — this is honor of Yom Tov. When only you eat, you had a good day, but the day itself didn’t become joyful — you can also have a good Tuesday when you eat a lot of meat. The difference: in Jerusalem when one turns around and sees that everyone is joyful — this makes the day a joyful day. The holy Zohar says the same thing.
[Digression: Shabbat vs. Yom Tov regarding sharing with the poor:]
By Shabbat the obligation to share with the poor doesn’t stand like by Yom Tov (innovation of Melachet Rokeach). Various answers:
– Shabbat is not “simchah” but “oneg” — “and you shall call Shabbat a delight.” Shabbat is “rest,” not a great celebration.
– On Shabbat one doesn’t carry (prohibition of carrying), so one can’t send food and go to the other person so simply. Yom Tov it’s permitted to carry (since it was permitted for the need of food), so one can openly hold the door, send food, call people.
– By Shabbat there is “make your Shabbat like a weekday and don’t need people” — one shouldn’t beg. But by Yom Tov this isn’t there — on Yom Tov everyone must have more than the minimum.
– Shabbat begins with the Mishnah of “a poor person stands outside” — the poor person stands outside and cannot come in (because one doesn’t carry). But Yom Tov is the opposite — one can call him in.
– Innovation of Me’or Einayim: one of the reasons why the Almighty gave Yamim Tovim is so that the poor person should have. A wealthy person doesn’t need Yamim Tovim — he can always eat meat when he wants. Yamim Tovim are a time for love of Israel.
—
The order of the day on Yom Tov
The Rambam’s Words: “Even though eating and drinking on the festivals is included in a positive commandment, one shouldn’t eat and drink the entire day. Rather, this is the way: They rise early… pray… read the Torah on the topic of the day… go to their homes to eat… return to the study halls to read and review until midday. After midday they pray the afternoon prayer, and return to their homes to eat and drink the rest of the day with the night.”
Explanation:
The order of the day on Yom Tov: pray Shacharit with Torah reading, then go to study halls to learn until midday, then Minchah, and then the large meal from afternoon until night.
Insights and Explanations:
1) “Included in a positive commandment”:
The Rambam doesn’t say that eating is the positive commandment, but that it’s “included” — it’s included in the mitzvah. The main positive commandment is the sacrifices, and eating is also included in the verse.
2) “The understanding” / “the way”:
The Rambam calls this order “this is the way” — this is the order of things, the understanding of Torah. This doesn’t mean only a law, but an understanding of Torah — this is how the Torah looks at how a day should look.
3) Synagogue vs. study hall:
In the morning one goes to the synagogue or study hall (as learned in Laws of Prayer, that a study hall is an even better place to pray). But learning after eating is specifically in the study hall — this means not a place, but a class/learning.
4) Half for Hashem and half for you:
The order reflects the principle in the Gemara that Yom Tov should be “half for Hashem and half for you” — divided between spiritual and physical pleasure.
5) “To eat and drink the rest of the day with the night”:
This looks like one long meal that stretches from afternoon until night — perhaps on a spread tablecloth and sanctifying when it’s two days of Yom Tov. The Rambam doesn’t mention that one returns for Ma’ariv.
—
Boundaries of joy: not drunkenness, laughter and frivolity
The Rambam’s Words: “When a person eats and drinks and rejoices on the festival, he shouldn’t be drawn to wine… for drunkenness and excessive laughter and frivolity are not joy but wildness and foolishness, and we were not commanded about wildness and foolishness but about joy that has in it service of the Creator of all. As it says ‘because you didn’t serve Hashem your God with joy’… and it’s impossible to serve Hashem neither through laughter nor through frivolity nor through drunkenness.”
Explanation:
One shouldn’t be drawn to too much wine, because drunkenness, laughter, and frivolity are not joy but wildness and foolishness. The mitzvah is joy that has in it service of Hashem.
Insights and Explanations:
1) Three limitations on joy:
(1) One should give to others (people and poor); (2) half for you and half for Hashem — the order of learning and praying; (3) one shouldn’t overdo it with wine and laughter.
2) The Rambam’s reasoning:
Someone could argue that the more wine, the more joy — like by other mitzvot where more is more. The Rambam answers: by Yom Tov there is an “exact amount” — more than this is no longer joy.
3) The proof from the verse:
In the same Torah where it says joy, it also says “because you didn’t serve Hashem your God with joy” — joy is connected with service of Hashem. It cannot be that service of Hashem means laughter and frivolity. Therefore, when it says simchat Yom Tov, it means such joy that fits with service of Hashem.
4) “Service of the Creator of all”:
Why does the Rambam use the expression “Creator of all” instead of just “Hashem”? Because earlier we spoke about service of Hashem through prayer (spirituality), and now we’re speaking about service of Hashem through the meal (physicality). “Creator of all” — the Creator of everything — includes also the physical joy. One rejoices with the Creator of all also through eating and drinking.
5) “Not through laughter, not through frivolity, not through drunkenness”:
This is the language of the Gemara (Berachot 30b). The Rambam uses it to prove that joy doesn’t mean drunkenness.
—
Guards during the festivals, mixing of men and women
The Rambam’s Words: “The court is obligated to station guards during the festivals who would go around and search in gardens and orchards and by the rivers, so that men and women shouldn’t gather to eat there and come to transgression. And so they should warn about this matter to all the people, so that men shouldn’t mix with women in their homes for joy and they shouldn’t be drawn to wine lest they come to transgression.”
Explanation:
The court must station guards on Yom Tov to patrol gardens, parks, and rivers, so that men and women shouldn’t come together. Also at home one should announce that there shouldn’t be mixing.
Insights and Explanations:
1) At home vs. outside:
The court sends guards only to public places (gardens, orchards, rivers). At home they don’t send guards (as the Rambam already said that there are no guards at home), but one must indeed announce (“they should warn”). At home, “men and women” here means strangers.
2) Why does it stand here:
The Rambam doesn’t speak here about “a scoundrel within the bounds of Torah” (which would fit in Laws of Character Traits), but that if there will be mixing of men and women, it won’t be the true joy that has service of Hashem with it. This is a continuation of the boundary of simchat Yom Tov.
3) Laughter and frivolity = leads to immorality:
The expression “laughter and frivolity” that the Rambam used earlier, usually means in the Gemara — leads to immorality. One becomes familiar with women, it becomes laughter and frivolity, and it becomes a transgression.
—
Chol HaMoed: definition, eulogy, and fasting
The Rambam’s Words: “The days between the first and seventh of Pesach, and between the first and eighth of Sukkot, they are called the weekdays of the festival and are called mo’ed… Even though they are obligated in joy and forbidden in eulogy and fasting… it’s permitted to eulogize a Torah scholar in his presence, but after he is buried it’s forbidden to eulogize him on them.”
Explanation:
Chol HaMoed — the days between the first and last days of Yom Tov — are forbidden in eulogy and fasting, but for a Torah scholar one may eulogize in his presence (before burial), after burial no longer.
Insights and Explanations:
1) “Mo’ed” in the language of the Sages:
In Mishnah/Gemara, when it says “on the mo’ed” it means Chol HaMoed, not Yom Tov. When one means Yom Tov it says “on Yom Tov” or “on the festival.” The Rambam brings this because he himself will use the language “mo’ed” = Chol HaMoed.
2) Why is it called “mo’ed” and not just “Chol HaMoed”:
In the Torah (section of the festivals) it first says “mo’ed” on everything, then “mikra kodesh” only on Yom Tov. Chol HaMoed is part of mo’ed but not mikra kodesh. The word “chol” (weekday) is perhaps somewhat disrespectful — it downgrades Chol HaMoed. Therefore one calls it simply “mo’ed.”
3) In the Diaspora vs. in Eretz Yisrael:
In the Diaspora there are 4 days of Chol HaMoed Pesach and 5 days of Chol HaMoed Sukkot. In Eretz Yisrael there are 5 days of Pesach and 6 days of Sukkot (because there’s no second day of Yom Tov).
4) Eulogy for a Torah scholar in his presence:
The difference between Yom Tov (completely forbidden in eulogy) and Chol HaMoed (permitted in his presence for a Torah scholar) is because honor of Torah overrides. But this is only “in his presence” — before burial, when it would be a disgrace to the Torah scholar not to eulogize. After burial one can do it tomorrow, there’s no disgrace. “In his presence” means in front of the bier (before burial), not in the presence of the sage when he’s alive.
5) Kal vachomer — Rosh Chodesh, Chanukah, and Purim:
Rosh Chodesh, Chanukah, and Purim, which are less than Chol HaMoed (they are only forbidden in eulogy and fasting but permitted in work), it’s certainly permitted to eulogize a Torah scholar in his presence. But after burial it’s forbidden to eulogize also on Rosh Chodesh, Chanukah, and Purim.
—
One doesn’t place the bier of the deceased in the street on the mo’ed
The Rambam: Because they forbade eulogy and fasting, they also forbade things that lead to this. Therefore one doesn’t place the bier of the deceased in the street on the mo’ed — so as not to accustom eulogy, but one carries the deceased directly from his house to the grave.
Insights:
[Digression: What does “eulogy” mean — not a speech:]
People mistakenly think that eulogy means standing and giving speeches. But eulogy in the Gemara always means certain actions that one does to arouse the heart — it’s an action, not just speech. The proof is from the verse (Psalms 30:12) “You have turned my mourning into dancing for me” — eulogy is compared to dance, which shows that it’s an action with hands and feet. This fits with the custom that women would clap with their hands, cry “Oy!”, and the people would weep.
Practical difference: our eulogies today — where one stands and says words of remembrance/speeches — have no law of eulogy according to the Sages. Therefore, when one says that on Chol HaMoed or Chanukah/Purim one doesn’t say eulogy but “words of remembrance” — this is essentially the same as all our eulogies.
—
And one doesn’t mourn on the mo’ed
The Rambam: And one doesn’t mourn on the mo’ed — and doesn’t bare — and doesn’t bare the shoulder. But relatives who are obligated to mourn for him — they do indeed tear and the short things that one does once at the funeral.
Insights:
1) “One doesn’t mourn” — actions, not feelings:
“One doesn’t mourn” means mainly the actions and the atmosphere — one shouldn’t cover the mirrors, bring low benches, etc. But not the feeling itself. Simchat Yom Tov speaks of a reality — meat, good atmosphere, singing with the children — not of an inner feeling. A person who is internally sad but he eats, sings, and makes a good atmosphere — has fulfilled simchat Yom Tov.
2) “One doesn’t mourn” vs. tearing:
One does indeed tear (a one-time action at the funeral). But the longer mourning — seven days — one doesn’t do on the mo’ed.
—
Tearing for a sage, a righteous person, and at the moment of death
The Rambam: When does everyone tear, not just relatives? For a sage, or a righteous person, or one standing at the moment the soul departs — he tears and mourns on the mo’ed even though he’s not his relative.
Insights:
1) Definition of “righteous person”:
The Tur says that a righteous person is one who is not suspected of any transgression — one doesn’t hear about him any transgression. He’s not a sage, he’s perhaps an ignoramus, but a thoroughly honest Jew. The difference between a sage and a righteous person: a sage is a Torah scholar; a righteous person is the same level of honesty but without the learning. The parable is brought from Rabbi Yisrael Salanter who said about the Rachmistrivker Rebbe (Rabbi David): “He’s a real Chassidic Jew — he doesn’t waste a minute, but he doesn’t learn a word.” This is the type of righteous person — he has other mitzvot, he’s a worker, busy most of the day, he certainly learns the minimum (one chapter in the morning), but he’s not a “learner” — and yet a completely honest Jew.
2) Tearing at the moment of death:
Everyone who stands at the moment of death of a Jew must tear — because it’s “like a Torah scroll that was burned.” Every Jew has the holiness of Israel. This is not only by a righteous person — even by an ordinary Jew, if one sees exactly as he dies, one must tear. But simply hearing that someone died or being at a funeral is not the same. These are two separate laws: (1) a righteous person — everyone must tear; (2) seeing a Jew die — also a special obligation to tear, because it’s a disgrace, a desecration of Hashem’s name that a holy Jew dies.
3) In practice — today’s custom:
Both laws — tearing for a righteous person, and tearing for one standing at the moment the soul departs — are not practiced in practice. Also in general today one doesn’t make a real tearing but a remembrance of tearing with a cut (borrowed). Just as one stopped doing chalitzah shortly because it’s not the custom, so too tearing by us is not the full custom like in the past.
4) “And one doesn’t tear on the second day of Yom Tov at all”:
On the second day of Yom Tov one may not tear at all — even relatives, out of honor for the second day of Yom Tov.
—
Women on the mo’ed — responding, clapping, wailing
The Rambam (language of the Mishnah): Women may on Chol HaMoed in the presence of the deceased (=before burial) do “responding” but not “clapping” (clapping palm to palm) and not “wailing.” After burial (“the deceased was buried”) one doesn’t even do “responding.” On Rosh Chodesh, Chanukah, Purim — more is permitted: “responding and clapping but not wailing.”
Insights:
1) Definitions:
– Inui (=responding): “All of them respond together” — all cry/sing/eulogize at once together.
– Kinah (=wailing): “One says and all respond” — one says a piece and all answer. Example: kinot of Tisha B’Av — like “Remember Hashem” where each piece ends with “Oy” and the people cry “Oy.”
—
It’s forbidden to arouse about one’s deceased before the festival thirty days
The Rambam: “It’s forbidden for a person to arouse about his deceased before the festival thirty days, so that the festival shouldn’t come and he is sad and his heart worried from remembering the sorrow. Rather he should remove the worry from his heart and prepare his mind for joy.”
Explanation:
Thirty days before Yom Tov is already a preparation for Yom Tov. If one makes a eulogy at this time, the person will enter the festival still under the influence of sorrow.
Insights and Explanations:
1) Practical reality today:
Today life is so full of news that no sorrow lasts thirty days. In the past a person lived a quieter life and a eulogy had a long influence. One doesn’t see that one should conduct oneself with the law — one makes eulogy gatherings even within thirty days of the festival.
2) Story from the Gemara (Tractate Pesachim):
Rava’s explanation — a person prepared money for pilgrimage to the festival, a professional eulogizer came and exploited the person — the wife gave away all the money to the eulogizer, and he didn’t have money for Yom Tov. Therefore the Sages said one doesn’t make eulogies before Yom Tov. Shmuel’s explanation is like the Rambam — until thirty days he’ll still remember the eulogy and be drawn in on Yom Tov. The Rambam rules like Shmuel.
3) “To arouse about the deceased” vs. a person who is already in sorrow:
“Arousing about the deceased” means when a person would normally not be in sorrow, and one goes to make a whole situation to be in sorrow. But if a person is already strongly in sorrow, the eulogy is perhaps the opposite — “worry in a person’s heart, let him speak it out” — one speaks it out, one takes it off the heart. Perhaps this is a different boundary.
4) Shulchan Aruch (547) and Turei Zahav:
The Shulchan Aruch brings that when the custom is to make a eulogy at the thirty days, and it comes out within thirty days of the festival, one doesn’t stop it. The Taz answers: then it’s the opposite — it’s the last time one cries, one lets it out, and afterward one is finished.
5) “And prepare his mind for joy” — an important foundation:
Thirty days before Yom Tov one must already prepare for joy. One must make a “note” thirty days before Yom Tov. Purim is good because one already begins to direct one’s mind to joy, but one also needs thirty days before Shavuot.
6) Question: mourning of the Omer period vs. simchat Yom Tov:
How does the law of mourning in the Omer period (about the students of Rabbi Akiva) fit with the law that thirty days before Yom Tov (Shavuot) one must already “prepare his mind for joy”? The answer is that sometimes there’s a tragedy and one can’t help it.
—
Conclusion — structure of Laws of Yom Tov
The Rambam’s structure: first laws of work, then laws of joy, and the end is always joy. After this one enters Chapters 7-8 which are laws of Chol HaMoed.
📝 Full Transcript
Laws of Resting on Yom Tov, Chapter 6: Eruv Tavshilin
Opening
Speaker 1: A good day, dear Jews. Good day, Reb Yudel Asher, mazel tov on the great simcha.
Baruch Hashem. May there be much success, much nachas in abundance, and may it also help to bring people into the families, to bring them into the shiur as well.
Wonderful. Baruch Hashem, thank you to everyone who wished well. A shidduch was made, and now we will learn Torah with a bit more joy. And before we go to the shiur, let us thank all the listeners of the shiur, the supporters of the shiur, first and foremost our friend, the patron of the shiur, the rabbinical philanthropist Reb Yoel Halevi Wetzberger. In the merit of Torah may they all be accompanied.
Introduction to Chapter 6
And we are going to learn Chapter 6, the sixth chapter of Hilchos Shvisas Yom Tov. The chapter speaks about two things: eruv tavshilin, the mitzvah, the law of eruv tavshilin, and afterwards the matter of simcha and oneg Yom Tov.
Law 1: The Prohibition of Cooking on Yom Tov for Shabbos
The Rambam says as follows: “Yom Tov that falls on erev Shabbos, one may not bake or cook on Yom Tov that which will be eaten tomorrow on Shabbos.” Yom Tov that comes out erev Shabbos, one may not cook and bake on Yom Tov that which one will eat tomorrow.
As we have already learned, I believe, in the first chapter of Hilchos Yom Tov, that the Rambam told us that one may only prepare for that day itself. The permission to prepare ochel nefesh is only when one eats it that day. And also one may not, even if the next day is not chol but is Shabbos, one may not either. It goes so far that even when it becomes born by itself, we said, nolad, one may also not prepare food for the next day. So one may not prepare for Shabbos.
Nu, what should one do? Ah, says the Rambam, “And this prohibition is from the words of the Sages.” Why may one not? Yes. The Rambam says thus, and this prohibition, the prohibition to cook on Yom Tov for Shabbos, is a prohibition from the words of the Sages. Why? “So that one should not come to cook on Yom Tov for chol.” So that one should not, if one will permit, if a person will allow himself to cook on Yom Tov for Shabbos, he will also cook on Yom Tov for Tuesday, when Yom Tov is erev Tuesday. And then one certainly may not. To prepare from Yom Tov for chol one certainly may not. And if one will not allow cooking even for Shabbos, he will take a kal vachomer from this, “It is a kal vachomer, for Shabbos he does not cook, all the more so for chol.”
Explanation: Why is the Prohibition Only Rabbinic?
On the surface one needs to understand a bit what is going on here, because why should there be a distinction regarding Yom Tov? If on Yom Tov one may only do ochel nefesh for that day itself, there should be no distinction between what the next day is. I have seen certain answers that for Shabbos it is different, because you cannot, it happened that there is no choice. It must be that the Torah knew that sometimes Yom Tov comes before Shabbos.
It is certain that we are not speaking about a Torah prohibition here, because there are those who say that such a thing would be a Torah prohibition, that the entire permission that the Torah says that one may do ochel nefesh is only for ochel nefesh bo bayom. If it went that way, it is indeed so that there is no distinction what the next day is.
But here we are not speaking of the Torah law, because on the Torah level there is a permission. The Rambam already said that it is explicit that it is not a Torah prohibition in the previous Chapter 1, the Rambam brought this, that “if one transgressed he does not receive lashes,” why? Because of “hoil.” Because ah, there is a thing that if more people will come… It means thus, a person may, the thing that one may only cook for bo bayom does not mean that one must be restrictive the whole time. Why? Because if more guests will come, they will want to eat. So one may cook on Yom Tov with great breadth.
So in any case on a Torah level it is not, because as long as one cooks on Yom Tov and there is the thing of “hoil ve’im yikleu orchim,” perhaps guests will come, this removes the Torah prohibition. So the Torah prohibition does not exist.
Now there is the rabbinic prohibition that one should not exert oneself on Yom Tov for Shabbos. And on this they added, the Rabbis would not have made the prohibition from Yom Tov to Shabbos, because if there is the permission of “hoil ve’im yikleu orchim,” one will not go to be stringent when it is so important, that otherwise one would not have had what to eat on Shabbos, it is a mitzvah to eat seudas Shabbos. But what then? The Sages did prohibit it for the reason, so that one should know the severity of the matter of preparing from Yom Tov for chol.
The Remedy: Eruv Tavshilin
Therefore the Rambam says here the remedy, because we already know the principle that Reb Yitzchak always tells us, that the Rabbis do not make decrees that will leave people stuck, that will be very difficult for people. When they made the prohibition that one may not prepare from Yom Tov for Shabbos, they immediately with the blow they brought the remedy that there is an advice, there is something called an eruv.
I can even say the opposite, that here is even a bit more than that. The wise enactment is that one will cook, that when one cooks one should first make an eruv tavshilin. And the eruv itself helps to remind the thing that with all the severity one may not cook cook. The purpose of the eruv. The eruv works that one may not without it, so the eruv reminds us that one must… That is to say that the eruv reminds us even more than the prohibition itself. The prohibition itself perhaps a person would not notice, but the fact that one makes an eruv and reminds him… It is permitted, even according to the Rabbis. Only with the eruv is not… Yes.
Therefore, what is the advice? “Therefore, if one made a cooked dish on erev Yom Tov, that he should rely on it and cook and bake from Yom Tov for Shabbos,” if one already cooked on erev Yom Tov that he should rely on it and cook and bake from Yom Tov for Shabbos, if one already began cooking on erev Yom Tov for Shabbos. The simple meaning is that when one cooks on Yom Tov one does not begin cooking for Shabbos then, because one already began cooking for Shabbos before Yom Tov. Because of this it is permitted.
Explanation: How Does the Eruv Work?
Can you explain how this works, perhaps? I can think, because for chol no one would have cooked on erev Yom Tov. On erev Yom Tov a person would only cook for Shabbos, because he knows that he has the pressure that after Yom Tov is Shabbos that one needs to have meals. For chol he would not be able to, weekdays can cook for themselves. On Yom Tov itself, he is busy, Yom Tov afternoon he thinks, ah, I will now prepare for tomorrow’s breakfast.
So when he makes it on erev Yom Tov, on erev Yom Tov he shows clearly that what he will do tomorrow is only for Yom Tov, and for chol he would not have done it. Does what I’m saying make sense? And it makes sense. Because for chol there is not really such a great reason that a person should cook on Yom Tov, only because he is busy, he has a long Yom Tov afternoon he goes to cook. It is not that he has no other choice. Two days before he would not have gone, a person does not go to prepare two days later on erev Yom Tov for chol from after Yom Tov. So when he does it on erev Yom Tov, because he does it for Shabbos. In any case when he does the rest on Yom Tov, he shows that it is a continuation of that. He shows that he is only doing it for Shabbos, because it is not for the week one would not have done it.
Says the Rambam, the thing that I just said that if one made a cooked dish one may, this has a name among the Sages. This is called “this cooked dish that one relies on,” which he relies that on this he will be able to cook on Yom Tov, “is called eruv tavshilin.” This is what is called the well-known eruv tavshilin that we all know. This is it. This Avraham Avinu already made, true. Ah, very good.
Law 2: Why is it Called “Eruv”?
Says the Rambam, “And why is it called eruv?” Right away, it is an interesting name, eruv. We have already encountered the name eruv twice in this book, eruv chatzeiros and Hilchos Eruv Techumin. How does it come in here? What is this word with the word eruv?
Says the Rambam thus, “Just as the eruv that one makes in courtyards and in alleyways on erev Shabbos is for recognition.” To carry between one courtyard and the courtyard, between one house and the other, or in an alleyway between one courtyard and the other. And also, with their prohibition they brought a permission, an advice, that everyone should become partners in a bread, and this is like carrying within the same house or within the same courtyard. “For recognition,” this is to recognize that this is called one house, “so that it should not enter their minds.”
There the Rambam said that the reason is so that the small children should not think that if one may carry from a private domain to a public domain, they prohibited also from a private domain to a private domain, and only with the bread is there recognition. And with the recognition “that it should not enter their minds that it is permitted to take out from domain to domain on Shabbos.”
Just as it was called there eruv? “So too this cooked dish,” also the cooked dish that one makes on erev Yom Tov is also “for recognition and remembrance.” He made it for recognition, a remembrance “so that they should not imagine,” something else to remember, to nullify a mistake that people could make. People could think that “that it is permitted to bake on Yom Tov that which is not eaten on it,” that one may eat on Yom Tov things that are not made for Yom Tov but for another day. Which is the main thing, the prohibition for another day is when one does it on chol, so “therefore this is called eruv tavshilin.”
Just as it has a similar, the structure of making this food is similar, one also calls it eruv tavshilin. So the Rambam’s reason is basically that eruv is a word for a thing that one makes so that one should remember. Both are reminders. Eruv chatzeiros is a reminder for one thing, eruv chatzeiros is a reminder for other things. According to this a lechi should also be called eruv, one does call it that.
No, eruv chatzeiros, the word eruv throughout, there it means mixing the bread. Says the Rambam, just as there they gave a name “eruv,” here too they used the same word. Otherwise I would have to say, what does the meaning of the word “eruv” have to do with recognition? “Eruv” does not mean recognition. But he says that there “eruv” means mixing. But what is the… It is not the main thing the mixing, the main thing is the recognition. So “eruv” has already become such a borrowed term for recognition.
Discussion: What About Eruv Techumin?
And what about eruv techumin? Eruv techumin is also for recognition, or for… The Rambam does not explain.
The Ra’avad’s Critique
The holy Ra’avad is somehow terribly not happy. “This reason is for children,” the Rambam’s reason is for small children. Very good, because the whole matter is for children, that the children should not think that one may be motzi or so. The Ra’avad does not explain, because the Ra’avad says that it is missing that it should at all mean the word “eruv.” In any case the Ra’avad argues that this is also me’arev, he mixes the need of Shabbos with the need of Yom Tov. He makes one great thing that the need of Yom Tov should be one great thing. And the same thing for eruv techumin says the Maggid Mishneh that one mixes where you could have gone with where you can now go.
The Lechem Mishneh’s Answer
The Lechem Mishneh says that one should say that first they made eruv chatzeiros, where there the word “eruv” means mixing, and afterwards they later enacted eruv tavshilin, they already used the same word. But according to what you say that Avraham Avinu already had eruv tavshilin, it is implied that Avraham Avinu already also had eruv chatzeiros, it was before… He already called it that. Ah, but a distinction. Perhaps one can say, there are types yes.
What Unifies the Three Eruvin
So the second thing, because the three eruvin have something else that is very similar to them, they are all three rabbinic decrees that come with a solution from the Rabbis. This is what unifies them. They are also all three with bread, or here there is specifically a cooked dish.
Question from the Chagav
The Chagav he asks a question like a Mishnah, that we learned that there is eruv chatzeiros and shitufei mevo’os. What is the distinction?
Eruv Tavshilin: Laws and Details
What is Eruv Tavshilin? – Specifically with a Cooked Dish
Speaker 1:
So what is eruv tavshilin? It is specifically not with bread, it must be with a food, a cooked dish, because it should be called shituf tavshilin. But in truth, when one makes the blessing on shitufei mevo’os one also says “al mitzvas eruv.” The word for it has become a name eruv. The whole eruvin is already called afterwards Hilchos Eruvin for the mixture of the breads.
Very interesting, all laws, not Hilchos Lechem HaPanim, Hilchos Shabbos, but very many laws of carrying that are in Hilchos Eruvin are under the category eruvin. The Rambam does not have such a way, the Rambam has a different approach, he has a different distinction.
In any case, this is the thing called an eruv, and now the Rambam will tell us what the laws of the eruv are, from what one makes it, and how.
Speaker 2:
Yes, very good. It makes sense that the solution is with a food, because since the problem is in both cases, that also the simple folk, the children should not think, it is clear in eruv chatzeiros that also here there is a garment, one uses a bread. For a person one can make, I don’t know, a document, a note, but it is something that one wants that also the children, the women, everyone should know. One makes this with some bread. This is what it says that even when one makes shitufei mevo’os one should also make eruv chatzeiros, and the children recognize bread.
Speaker 1:
You are right, it indeed says that children have a connection to bread. In general, food is an answer for many problems. Already, very good.
Speaker 2:
No, Jews come together, great sips.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
Yes, already.
Law 3: The Measure of Eruv Tavshilin
Speaker 1:
Now the Rambam will say more how one does eruv tavshilin. This that we say that one prepares food before Yom Tov, what does one do?
Says the Rambam, Eruv tavshilin, their measure is not less than a kezayis. It should be not less than a kezayis. There is no distinction, it is not the simple meaning that one needs a kezayis for each person in the house or for each household. But whether for one or for thousands, if one makes the eruv tavshilin for several people, as we will see later that one can make for the entire city, one kezayis is enough.
Different from shitufei mevo’os we had that there must be enough for each one, right? And by everything, by everything.
Speaker 2:
By eruv chatzeiros there must be enough.
Speaker 1:
I don’t know where you learned that with shitufei mevo’os, up to eighteen houses is enough for the entire world.
Speaker 2:
Very good.
Law 3: What is Valid for Eruv Tavshilin – Specifically a Cooked Dish
Speaker 1:
Eruv tavshilin, a kezayis is enough. The kezayis is the recognition.
Says the Rambam further, and one does not make this eruv, the eruv one does not make not with bread, not with bread, and not with rifos. Rifos is also something similar to bread, a thick porridge, something a grain food from barley, and the like.
The Rambam does not say why.
Speaker 2:
Rather… I understand yes why, because it is made for cooking.
Speaker 1:
Ah, but if he bakes now a bread, cooking or baking, why… It seems that it must be specifically cooking, not baking. I don’t know why.
Rather with a cooked dish that is a condiment. A cooked dish that is a condiment. Condiment usually means a cooked dish that one eats with bread, yes? Lefasan he called it in Hilchos Eruvin. Lefasan is one thing, and condiment is another thing.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Such as meat and fish and eggs, and the like. Cooked foods, such as meat, fish, and eggs. Three things that one is accustomed to eat on Shabbos and Yom Tov. Perhaps on Yom Tov not eggs, but on Shabbos.
Discussion: The Opinion of Tosafos – Eruv for Baking and Cooking
Speaker 2:
Ah, it is interesting. So Tosafos argued, Rabbeinu Tam, that what it says cooked dish is in order to cook one must make a cooked dish. If one wants to bake, one must put aside a bread. So the reason it says cooked dish is because in order to cook one must make an eruv of a cooked dish, and usually one cooks. But Rabbeinu Tam held that if one wants to bake bread for example, one must make an eruv from bread. And this is in the Shulchan Aruch, eruv tavshilin.
Speaker 1:
It seems that the cooked dish is indeed something very important. According to Tosafos… Because I say, because normally one does not bake on Yom Tov. Baking one can bake a day before. With cooking, one learns things that one does. One may bake bread, because it is not comparable with fresh bread.
Eruv Tavshilin: Being Mezakeh for Others, Berachah, and the Custom of the City
Halachah 2 (continued) — Being Mezakeh for Other People
Just as with eruv Shabbos we also learned that he is mezakeh for other people. What does this mean? When he says “kedei sheyismchu alav hu va’acheirim”, is that itself not the zechus? Is the zechus something more than that? Doesn’t being mezakeh mean that he needs to make them acquire it so it becomes theirs?
Yes, he needs to make them acquire it. That’s the point, that the piece of tavshil becomes theirs? It’s a sort of kinyan, a so-called kinyan. I don’t know if he can eat it, I don’t know exactly how it works.
No, also when he says “sheyismchu alav acheirim”, he needs to be mezakeh it. It becomes theirs. Not just that they can grab onto my eruv, but it becomes theirs, he needs to be mezakeh it for them. He is makneh the bread. It’s not the bread, the tavshil is also for them. Therefore he needs to be mezakeh it al yedei acher, just as he does it like Shabbos, like eruv chatzeiros. Certainly, lizakos lahem al yedei acher, vechol shezocheh be’eruv Shabbos. That’s what this means, tzarich lizakos lahem kederech shemezakeh be’eruvei Shabbos. Just as he does it with eruvei Shabbos.
Who Can Be Used as a Zocheh
There we learned who can be used. He’s now going to say, vechol shezocheh be’eruvei tavshilin, vechol shezocheh with completely different halachos. It can be mezakeh through beno u’vito, through… it needs to be a second person, there’s a question yes or no. Even a katan. I’ll tell you the answer, it’s not… I don’t know why the Rambam could have said, there’s only one halachah. It needs to be a second person who is not yado k’yado. It can even be a katan, because for derabanan we rely on a kinyan from a katan. But it shouldn’t be his own child who is a katan, which then is a problem, which means it’s not a second person. That’s the basic halachah. I don’t know why… in any case, that’s the halachah of being mezakeh for a second person.
Discussion: Can One Come Eat from the Eruv
I don’t know if the other person will be able to come eat it. I don’t know how it works. By eruv chatzeiros apparently yes. It’s a kinyan. By eruv chatzeiros you see that one needs to be able to come. It’s a kinyan. Eruv chatzeiros is because one becomes a partner in the bread.
It doesn’t say that one becomes a partner in the bread. Yes. One says it for them. I mean I’m making it for them. It’s also yours.
Ah, it’s different from eruv chatzeiros, because a k’zayis is enough for everyone. So he has a right in the bread. Now he also has the bread erev Yom Tov. Ah, not a bread, a tavshil. He won’t be able to actually pull down from the k’zayis, because he has the first baal who doesn’t have a heter. But he has some sort of right in it. Perhaps as if everyone has the entire k’zayis.
Yes, exactly, as if everyone is in partnership.
Halachah 3 — He Doesn’t Need to Inform, But They Need to Know
Ve’eino tzarich, yes, when one is mezakeh for a second person, when one makes for a second person, usually there’s a law that when one is mezakeh for a second person one needs to inform him, yes? No, there’s a law which is a zechus when it’s very good. Bifnei, that’s apparently the rule. If it were a burden, he loses something. Like eruv techumin we said that you take away from the other person the right to be able to go in another direction. Therefore one needs to tell him, but here it’s only a zechus. Or eruv chatzeiros and cases that we heard that one can’t, he doesn’t want, he wants to go. He wants perhaps to be a partner with the others on the other side or whatever. But this is pure zechus, and when it’s something that is pure zechus, one can be mezakeh even without the other person knowing.
Why One Must Know That There Is an Eruv
Aval hen tzerichin leidah shekvar zachah lahem acher ve’eirav lahem. But one needs to know that an eruv tavshilin was made, ve’achar kach yochal veyevashel veyofeh. That means, one can only bake if one knows that there is an eruv. In order for the zechus to work… meaning, a person can’t bake with the calculation that probably someone from the city already made an eruv. That won’t be enough. One needs to know that’s why the eruv was made specifically. The question, the point is something else. In order for the zechus to work, he doesn’t need to know, because zachin le’adam shelo befanav. But in order for the eruv to work, the whole point of an eruv is that it’s a heker. Even the law of eruv tavshilin is that one should do it before Yom Tov, and it only became Yom Tov, but it’s enough, because for the heker it’s enough, because for the heart he knows. Hareini lemiteirim.
Eruv for the Entire City
Veyesh lo le’adam le’arev al kol ha’ir. A person has the right, or he has the choice, he can be me’arev for all the people who live in the city, or all the people who live in the techum. In the techum Shabbos. Ah, that means where one can come? Because if one can’t come perhaps it doesn’t work. Ah, it needs to be close enough. Ulemachar machriz ve’omer, kol mi shelo hini’ach eruv tavshilin yismoch al eruvi. One can do this erev Yom Tov, and tomorrow inform. It’s at the time when one begins, still before people will begin cooking, he should inform.
Why must he be karov eilav? Because it’s for the same reason why he needs to know, because he needs to be able, technically he needs to be able to be close to the, be able to come eat from the… apparently, what isn’t made to eat? It makes sense. Yes.
And it says that it’s a custom that the gadol of the city makes lechatchilah an eruv for the entire city. And he informs? Certainly he needs to inform. No, it doesn’t work, that the Rambam said. But perhaps it’s enough that once there’s the halachah, perhaps it’s enough that people know that the gedolei ha’ir do it. No, who knows? One can’t trust the gedolim, one needs to know what he does.
Shulchan Aruch’s Condition: Only for One Who Forgot, Not for a Poshei’a
The Shulchan Aruch says an interesting condition, that one can’t just rely on the eruv except for one who forgot, not if someone is a poshei’a. I don’t know why, but it’s not clear. That means, the Shulchan Aruch wants that essentially everyone should make, and I don’t know. There’s a berachah, I don’t know, should the rabbi make a poshei’a. And enough, he says, lechatchilah everyone should make. He says it doesn’t work for a poshei’a, it doesn’t help. That’s what it says in Shulchan Aruch.
Mishnah Berurah’s Chumra: Forgetting Twice Makes One a Poshei’a
Mishnah Berurah adds a very big chumra. If he forgot twice Pesach, again he forgot again Sukkos, he’s a poshei’a which has gone through months in between. Mishnah Berurah is a sharp Jew, the holy Chofetz Chaim. In any case… the chumra of the Mishnah Berurah. And interestingly, he adds chumros. He forgot twice? It’s not twice on the same day. It’s a few months later, he forgot again. It’s a busy day erev Yom Tov. He forgot again for the same reason. Interesting that he makes him a poshei’a.
Okay, the Rav of Tomar’s Rebbe says that one can indeed. Make your eruv for the entire city. The Chofetz Chaim didn’t make people a poshei’a so quickly. He was the great, holy, sweet, bright Chofetz Chaim. Interestingly, he quickly makes people a poshei’a because they forgot. It’s very easy to forget.
He was actually very much a kanai, very sharp, not at all sweet and bright. I don’t know how you got the testimony from… He was actually a kanai, also sweet and bright. But… interesting to give a person the name poshei’a because he… peshi’ah means even by forgetting, to become a poshei’ah, but forgetting to make an eruv before the holiday is not something like forgetting…
Discussion: Why Shouldn’t a Poshei’a Be Able to Rely?
It’s not just that, but the lomdus is tzarich iyun. Why should there be a distinction that one shouldn’t rely? It says that the Chachamim wanted everyone to do it. One really needs to know. It’s not a heker which is simple that it must be in his house a heker. That way he knows enough. One really needs to know. Perhaps it’s a takkanah because perhaps a second person won’t make, and then you’ll think that someone is making for you.
No, one needs to know, the Rav needs to inform, he needs to make a hachrazah, that’s what it says here. There needs to be a hachrazah, one needs to come and be machriz.
No, it could be that why he says that forgetting twice is because he relies, and perhaps the hachrazah is made the next day Yom Tov, yes? On Yom Tov, and if you don’t do it erev Yom Tov, one will rely. Perhaps the peshi’ah is not on Yom Tov, but your peshi’ah is in the mitzvah of simchas oneg Shabbos? Because if no one will make, you won’t be allowed to cook for Shabbos. Perhaps there with the peshi’ah.
A warm Jew cooks already with the kedushas Shabbos that will come after erev Yom Tov, and remembers to make an eruv. I hear. Okay.
“Yismoch Al Eruvi” — A Proclamation, Not Automatic
So the language is also, yismoch al eruvi, not automatically somech al eruvi, but that person should be somech. It’s a hachrazah, it’s not… what do you mean not? It’s not that the words work by themselves, no chalos happens with his words. It’s a hachrazah that people should be somech. Yismoch, and they should remember to be somech. It’s not enough that I do it instead of the other person. He needs to know, do you mean I will need to know? Yes.
Halachah 4 — Berachah on Eruv Tavshilin
He continues. Says the Rambam, Hamani’ach eruv tavshilin, interestingly note the language hamani’ach. One who prepares an eruv tavshilin… okay, yes, he makes a berachah. I say, by the other two eruvim it’s a mani’ach, yes, he places down by the techum or he places down at someone’s house. By the techum it’s the main place where it makes it. He places down in someone’s house. Okay.
Chapter 6: Eruv Tavshilin — Blessing, Declaration, Circumventing, and Two Days of Yom Tov
Law 1 (continued) — Blessing and Declaration for Eruv Tavshilin
One who places an eruv tavshilin must make a blessing, he must make a blessing, just as we have already learned, that a blessing is not only when it’s a mitzvah, but also when it’s a mitzvah that is a solution for a problem. Sometimes. First the enactments of the Sages. Sometimes. Not all the laws of blessings inform us. Yes. They thought that it’s not understood in the laws of eruv tavshilin because one makes a blessing. But why eruv tavshilin? No, why eruv tavshilin certainly yes, why? Because the Sages said, the Rav said that there it isn’t, but the Sages said that one should make an eruv tavshilin. So they learned. It’s even the opposite, the prohibition is for one who didn’t make it, but there is a mitzvah to make an eruv tavshilin. Ah, by eruv techumin one actually stays home, here, we want that a person should have fresh food on Shabbos. The law is, the enactment is, it was to make an eruv tavshilin. So he calls it tavshilin.
Text of the Blessing
One is obligated to make a blessing? Obligated to make a blessing. Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam asher kideshanu bemitzvosav vetzivanu al mitzvas eruv. The same “al mitzvas eruv.” And he says, and afterwards he says like this, “be’eruv zeh yehei muttar li le’efos ulvashel miyom tov shel machar”, from tomorrow which is erev Yom Tov. I mean tomorrow Yom Tov, yes, one makes this erev Yom Tov. What is the word “machar”? “Miyom tov l’Shabbos”. Perhaps the word “shel machar” is that one cannot do it, it doesn’t work for all yamim tovim, a person cannot make it erev Pesach for the entire Yom Tov. Perhaps he can if the eruv remains until then. But… what is the language “shel machar”? By us it didn’t say. “Behadein eruva yehei shara lana le’meichal lemifeh,” so there is a lashon hakodesh. Let’s say, the Rambam brings it out.
When One Acquires for Others
When does the Rambam say, when one makes it for others he says “yehei muttar li liploni uploni”. If he doesn’t say it for a specific person, but he acquires for all people, “le’anshei ha’ir kulam”, all people who forgot. And he says further, “le’efos ulvashel miyom tov l’Shabbos”. So there, there doesn’t he say “miyom tov shel machar”? Yes, “shel machar” is not precise, I don’t know. It’s very interesting that…
Hagahos Maimoniyos: Adding “lehadlik es haner”
Okay, the Hagahos Maimoniyos says here that one must also say “lehadlik es haner,” because… ah, we do so. And so we say. And also he says it in Aramaic, it wouldn’t be clear. You see that the Rambam writes in lashon hakodesh, and he brings here where it was… One says the “lehadlik es haner” helps in general. Above, for example, I already started cooking, but… okay, all melachos. All melachos, okay.
Lashon Hakodesh vs. Aramaic
But why does it say in Aramaic? Not clear. The Shulchan Aruch HaRav says that one doesn’t need to say it in Aramaic, one can also say it in Yiddish. It’s interesting that we… presumably the opposite, not presumably a hiddur to say it in a way that one understands. Right, presumably all the declarations that are in the siddur in Aramaic is because that was once English, they wanted that one should understand. Later it became itself
Chapter 6: Eruv Tavshilin — Blessing, Declaration, Circumventing, and Two Days of Yom Tov
Law 1 (continued) — Blessing and Declaration for Eruv Tavshilin
Speaker 1:
And the poskim say that one must indeed understand, there’s no point to say it in a language that one doesn’t understand and doesn’t comprehend.
It’s interesting, when he says “yehei muttar liploni uploni,” does that mean that afterwards the ploni still needs to say it during Yom Tov, or he should be aware of it during Yom Tov, yes. I mean not to say, you’re not doing it literally instead of him, but he still needs to afterwards have knowledge of it.
It doesn’t look like without the blessing or without the declaration it doesn’t work. It looks like the declaration is a nice addition. It doesn’t say, but in the Rema it does say yes, that without it… it doesn’t work. I don’t know why this is taken.
The Rema says like this, not only, the Rema says that one must mention, look here, one must mention precisely the melachos, “le’echol ulvashel ulhadlakas haner”, and if not it doesn’t work. And he brings that indeed I, Rashi doesn’t agree with this.
I don’t understand, I would say even according to the Rema, will one then be able to rely on the second person who did say it properly. There is after all the rav of the city who says it. Okay, we spoke. Now, if there is… okay, agreed, but let’s first, how do the halachos work? According to the Rema is the declaration so strict? I don’t know why, it doesn’t make any sense.
We saw the same thing by eruv chatzeiros, by eruv techumin, there’s always a declaration, and I don’t know… It’s a nice thing that one should say, I would say even more. If one says a blessing, he’s already said what it is.
And he brings that the earlier poskim say the opposite, that without the blessing one is certainly not prevented, because without the declaration perhaps yes it prevents. It seems to me that it doesn’t make any sense, perhaps it made sense the opposite.
Discussion: Why Should the Declaration Be Preventing?
Speaker 2:
It could be that the declaration helps, because if not… let’s say, someone who doesn’t know what the mitzvah is and how it works, he hasn’t done anything. He just took some piece erev Yom Tov.
Speaker 1:
I don’t understand what you’re saying. You’re making that you should know what the eruv is. So automatically because of that it’s a reminder. If not, there’s no reminder.
Speaker 2:
No, every reminder. A reminder doesn’t need a declaration.
Speaker 1:
The main thing is that one sees, one has already started, whatever the idea is, one has already started to cook from erev Shabbos, so it’s different from Yom Tov during the week. What’s the great Torah?
I hold that even today when everyone writes reminders to make an eruv tavshilin, it could be that the reminder itself is sufficient. Understand? I’m saying, it becomes a whole situation, one must remember. Indeed, I mean, I’m not saying that one can nullify eruv tavshilin, because then there won’t be any standing either. I mean to bring out that this was indeed wanted again, that one should remember that it’s erev Shabbos, that there should be a situation.
Interesting, the language of the Rambam is not like he says “chayav levareikh”. I can understand a bit like the Rema that the blessing is an obligation.
Speaker 2:
He means, “chayav levareikh” is an obligation of blessing.
Speaker 1:
With the blessing, with the blessing. Yes, it doesn’t mean more than that, that’s what I mean.
—
Law 9 — One Who Did Not Place an Eruv Tavshilin
Speaker 1:
One who did not place an eruv tavshilin and it was not placed for him, he didn’t make it and it wasn’t made for him, he may not, just as it is forbidden for him to cook and bake, his prohibition extends to his foods, so his flour and his food are forbidden, meaning forbidden on Shabbos. It is forbidden for others to cook and bake for him, for this one who did not place, until he acquires it for him. Until he acquires it for him. Until he acquires it for him.
It means, one cannot make such a trick that the person should go over with his raw ingredients to the neighbor who did make an eruv tavshilin and say, “you cook for me,” because the foods… Interesting, did the prohibition go onto the foods? Or is it simply a way of preventing such tricks?
Why would it be a trick? Another person may not bake your things, why? I don’t know.
Discussion: Why Does One Need a Kinyan?
Speaker 2:
The matter is trouble, soon we’ll come to baking.
Speaker 1:
I don’t understand what you mean by trouble. The matter is… the prohibition is that the person stands and cooks on Yom Tov. The person does melachos or he does trouble on Yom Tov. Why should the prohibition go onto the… the same Rabbanan who can forbid to bake, can forbid another to bake with your food. What’s the difference?
Speaker 2:
Okay. It’s both derabbanan. It’s a fence.
Speaker 1:
It’s a fence, as you say, and then you find that you will… okay.
There is indeed a solution, he can acquire. “Shenimtza zeh mevashel ve’ofeh shelo sheharei kano”, he acquired it. One may make the kinyan on Yom Tov, yes? So he says here.
“Ve’omer lo”, it’s not a real kinyan. One may not make a kinyan on Yom Tov, by the way. It never says that one may not make a kinyan on Yom Tov. I haven’t seen it yet. Masa umatan is the same thing as a kinyan. A kinyan is a type of masa umatan, no?
Speaker 2:
No, masa umatan… first of all, one may also do masa umatan. One may take and one may go buy. As we said earlier, one shouldn’t use the language of masa umatan. I don’t know if there’s a prohibition to make a kinyan on Shabbos or Yom Tov. I mean that we haven’t learned such a thing until now.
Speaker 1:
That means, that he should bake your bread, that one may not. But you can give him the bread so it becomes his, and if he wants, he can give it back. “Im ratza yiten, harei shehakol shelo, sheharei lo nesano bematanah” — if he wants.
Speaker 2:
Yes, it’s his. It’s only if he wants, certainly only if he wants. If he doesn’t want… I mean to say, perhaps one also cannot make a matanah al menas lehachzir either.
Speaker 1:
Ah, that may not be a fake kinyan.
Speaker 2:
Not fake, matanah al menas lehachzir is not fake. Matanah al menas lehachzir is only a condition.
—
Law 10 — Circumventing vs. Intentional
Speaker 1:
Okay. Further. Now, what’s another thing? If someone didn’t make an eruv tavshilin, “mi shelo hiniach eruv tavshilin”, and he transgressed, “uvishel ve’afah le’echol bo bayom” — no, he didn’t transgress. He baked on Yom Tov for Yom Tov, “vehotir”, it remained. “O shehizmin orchim velo ba’u, harei zeh ochel lemachar”.
You’ve already learned, by virtue of Yom Tov, because food remained, one may eat it the next day. But we’ve already also learned there that circumventing is forbidden. When he cooked more than he needs, he made as if he’s cooking only for now, but really he cooked also for Shabbos. Or he made as if he invited guests, and he didn’t invite guests, “harei zeh asur le’ochlo”. Then it is forbidden.
Why? Says the Rambam, the prohibition to eat it, what happens, even though the transgression is only on circumventing, but “avar ve’afah uvishel l’Shabbos”, if he went and did the transgression outright, then it’s even less strict, “ein osrin alav”.
The question immediately arises, “lamah hechmiru ve’asru al hame’arim velo asru al hameizid?” Why? How can it be that the circumventer should be stricter than the intentional transgressor?
Says the Rambam that they were strict more why? “She’im tatir lame’arim, nimtze’u hakol me’arim”. If you’ll allow circumventing, everyone will circumvent. If you’ll allow it, it’s easier than making an eruv tavshilin, everyone will make a circumvention, “veyishtakach shem eruv tavshilin”, the entire matter of eruv tavshilin will be forgotten.
“Aval hameizid eino matzui, Yisrael kedoshim hem”, Jews are after all holy Jews, it’s not… “ve’im ya’avor hayom lo ya’avor pa’am acheres”. He transgressed once, he won’t… what did he transgress on? He forgot to make an eruv tavshilin, and he said, you know what? But next year Yom Tov he’ll remember.
So why should he do it intentionally? We’re not talking meizid meaning he’s a poretz ol, right? Meizid means he has a reason, he wants… The answer is that he wanted to eat on Shabbos, he didn’t have an eruv, so he did it anyway.
By circumventing one has… but a circumventer is when he outsmarted the system. Ah, you outsmarted the system, the entire law of eruv tavshilin is nullified. That’s worse.
Comparison with Hilchos Eruvin Chapter 1
Speaker 1:
It’s not that this is from earlier by the matter of circumventing, the Rambam simply said that they were strict with circumventers because… he didn’t say a reason earlier.
Speaker 2:
What do you mean in the law?
Speaker 1:
Ah, Eruvin, in Chapter 1 Law 11, he said, if someone didn’t have and circumvented, “benei shechamru beme’arim yoser min hameizid,” because they were strict. The Rambam understood it there like that that it’s simply so, because it’s even worse someone who makes himself so deliberately, someone who is such a pious scoundrel with permission of the Torah, that the people around him should think he’s a tzaddik, but really it’s not, it’s even worse than an intentional transgressor.
Here the Rambam says more about eruv tavshilin. Look in the Maggid Mishneh there in Chapter 6, you’ll see that the law of circumventing and having more punishment is here in Chapter 6 by the laws of eruv tavshilin. There the Rambam speaks that he circumvents for weekday needs. That means, here he speaks that he circumvents for weekday needs. But the Rema is more, and the Rambam here explains, because the matter is he nullifies all the tavshilin. If he circumvented, it’s not said to lead to concern, but…
Speaker 2:
But what? But it’s the same thing, I don’t know, worse.
—
Law 11 — Two Days of Yom Tov: Condition in Eruv Tavshilin
Speaker 1:
Okay, now we’re going to learn what happens when there are two days of Yom Tov. Yes, says the Rambam, we’ve already learned that there is such a thing as Yom Tov Sheni. The Rambam meant people like in the first chapter I think.
Says the Rambam, shnei yamim tovim shechal’u bachamishi ve’erev Shabbos. It’s two days of Yom Tov, it’s Thursday and Friday, erev Shabbos. So when must one make the eruv tavshilin? One must make the eruv tavshilin before the first day of Yom Tov, “oseh eruv tavshilin miyom revi’i shehu erev Yom Tov”.
“Shachach velo hiniach”. Then there is such a solution, normally one cannot make an eruv tavshilin on Yom Tov itself, but when it’s two days of Yom Tov, there is the solution “manicho barishon”, one makes an eruv tavshilin on the first day of Yom Tov, “umasneh”, one makes the condition.
What does he say? “Keitzad?” The Rambam says, “maniach eruv tavshilin beyom chamishi ve’omer”, he says like this, “im hayom Yom Tov”, if today is the real Yom Tov, because it’s after all a doubt about the day. Before Heaven it’s revealed which day is Yom Tov. So says the Rambam. Really there’s only one day of Yom Tov. We’re speaking here when the two days of Yom Tov was truly a doubt about the day. Soon we’ll see what the Rambam says.
So if today is the real Yom Tov, “ulmachar”, tomorrow is really weekday, and we’re only treating it, we’re making it like Yom Tov because of a doubt, then “machar evashel ve’ofeh l’Shabbos ve’eino tzarich le’eruv”, because tomorrow is going to be a weekday, I’ll go cook, I don’t need for this any eruv tavshilin. And it also means, in this case he didn’t do any transgression with it, I mean, the eruv tavshilin is nothing, he didn’t do anything.
“Ve’im hayom chol ulmachar Yom Tov”, then he says, “be’eruv zeh”, he says the language, “be’eruv zeh yehei muttar li le’efos ulvashel mimachar Yom Tov l’Shabbos”. If tomorrow is Yom Tov, I need today an eruv, and now is erev Yom Tov, so he makes an eruv from erev Yom Tov.
No blessing it seems he doesn’t make here, because the second version one does say “be’eruv zeh”. Perhaps because it’s a doubt one doesn’t say a blessing, doubtful blessings.
Eruv Tavshilin with a Condition — The Rambam’s Innovation Regarding Our Times
Law 11: Eruv Tavshilin with a Condition — If Today is Weekday Tomorrow is Yom Tov
I mean, the first one does nothing, he didn’t do anything.
“Ve’im hayom chol ulmachar Yom Tov”, then he says “be’eruv zeh”, he says the language, “be’eruv zeh yehei muttar li le’efos ulvashel miyom tov l’Shabbos”.
If tomorrow is Yom Tov, I need today an eruv, and now is erev Yom Tov, it’s closed erev of erev Yom Tov.
Question: Does One Make a Blessing on Eruv Tavshilin with a Condition?
No blessing it seems he doesn’t make here, yes? Because the second version one does say “be’eruv zeh”.
Perhaps on a doubt one doesn’t say a blessing, doubtful blessings, it’s not that he doesn’t say a blessing, I don’t know.
I mean, one makes a blessing… on Yom Tov Sheni one does make a blessing, right? And when one makes… first, first Yom Tov. Why? Also, it’s still only a doubt whether he needs an eruv. Right, on the side that the second day is weekday, he doesn’t need an eruv.
So what, what’s different here? He can also make a blessing perhaps. It could be that the reminder is after all still a good reminder to remember the prohibition of… a general thing, but you’re saying he shouldn’t make a blessing, he shouldn’t make a blessing.
It doesn’t say that he doesn’t make a blessing. No, I think why not, because we need to say that if today is Yom Tov… It could be that making an eruv tavshilin on Yom Tov is something not a good thing.
No, eruv tavshilin doesn’t work on Yom Tov. The point of the eruv he already made from erev Yom Tov. Yom Tov. That’s not the problem.
The problem is, if he makes it only on the side that tomorrow is Yom Tov. All eruv tavshilin is on the side that tomorrow is Yom Tov. It’s not different from every eruv tavshilin.
Law 12: Similarly — Terumah and Ma’aser with a Condition
Translation
Says the Rambam, kiyotza bo, similarly, once we understand the matter that there is this dilemma (memah nafshach), that one can make such a type of eruv, such a condition (tenai), so kiyotza bo, there is a similar situation to this.
Hayu lefanav shtei khalkalot shel tevel beyom tov rishon. He has two baskets of produce that is not tithed, and on yom tov one may not tithe, right? We’ve already learned this.
But can he do this: he can say im hayom chol, if today is a weekday, then I can today, I may tithe, so tehi zo terumah al zo, let this basket be terumah for the second one, or a bit from the basket, whatever. It needs to be clarified after yom tov.
Okay, ve’im hayom kodesh? If today is yom tov, one may not make any terumah, so ein bidvarai klum, I have said nothing.
Vekorei aleha shem, he calls it terumah.
Question: What does “korei aleha shem” mean?
What does korei aleha shem mean? Does he need to do it or is it just an expression? Korei shem means he calls it a name, he says harei zo terumah. He said tehi zo terumah, and he says okay, harei zo terumah, umanicha, puts it away.
And tomorrow chozer ve’omer, he says this way, im hayom kodesh, ein bidvarai klum, I’m saying nothing, but then I’m already fine because I already did it yesterday. Im hayom chol, tehi zo terumah al zo. So he is protected from both sides.
Vekorei lah shem, umanicha kederech shekarah lah barishonah, umanicha, see that he called it shem terumah, ve’ochel et hasheniyah.
Perhaps the korei lah shem means, I just want to say, he needs to remember which one he made terumah, because he must say the same thing twice, so he doesn’t eat the terumah by mistake. Or deliberately, yes. Perhaps that’s the point.
Question: Why doesn’t yesh breirah help?
Perhaps how would yesh breirah help? Okay. No, it answers something. It’s from the Torah (mide’oraita), there is no breirah. Why should one make breirah that comes in? Yes, okay.
Summary: The tenai works for yom tov sheni shel galuyot, not for Rosh Hashanah
The point is, he needs to make the tenai, and the tenai works both for eruv tavshilin and for tithing, giving terumah on yom tov.
The same tenai can be made between two days of yom tov shel galuyot, but the tenai cannot be made when there are two different days, where one day is truly yom tov and one day truly not, but one observes it as yom tov.
Halakhah 13: Rosh Hashanah — No Tenai
Even the two days of yom tov of Rosh Hashanah, which the Rambam has already said has a different law, meaning it’s like one day, both have one kedushah.
So if he forgot and did not prepare on the fourth day and cannot prepare it, he cannot make an eruv on yom tov, because he cannot make the “im hayom” condition, because both have one kedushah.
She’eino maniach ela somekh le’acherim, he must rely or be somekh le’acherim more than on himself, or he does the advice that was said earlier, makneh lemi she’eruv.
Oh, it actually doesn’t work here, it’s forbidden to bake for Shabbat, for example.
The same thing regarding terumah. Yes, if he forgot to tithe on the fourth day, also on yom tov, on Rosh Hashanah it won’t help, because we said earlier that on motzaei Shabbat. Then there is no being somekh, for eruv there are all other solutions, being makneh, being somekh. For terumah he will simply need to wait.
Halakhah 14-15: The Rambam’s Great Chiddush — Nowadays One Cannot Make a Tenai
Says the Rambam, I’m not sure. The Rambam comes with a chiddush.
He says, kol hadevarim she’amranu, that one can do the memah nafshach trick. Hoyil uvizman shehayah beit din shel Eretz Yisrael mekadshin al pi hare’iyah, we’re talking about when there was still a beit din of Eretz Yisrael, and they would sanctify based on testimony, before they could say that they had seen the moon.
Vehayu benei hagaluyot, and then in Eretz Yisrael there was truly only one day of yom tov, and then only in chutz la’aretz there were two days of yom tov, because they didn’t receive the message in time when yom tov actually was.
Vehayu benei hagaluyot osin shnei yamim tovim kedei lehistalek min hasafek, in order to be stringent that if the month is chaser, they should start a day earlier. And it was done only lehistalek min hasafek, lefi shelo hayu yode’in hayom shekidshu bo benei Eretz Yisrael.
The Foundation of the Chiddush: Yom Tov Sheni Today is Only Custom, Not Doubt
Aval hayom, nowadays when it’s no longer sanctified based on testimony, uvenei Eretz Yisrael somkhin al hacheshbon, we rely only on the calculation that in Hilkhot Kiddush HaChodesh the Rambam will teach us how the calculation works, that we already know in advance which month is chaser and malei, umekadshin alav. We sanctify according to the calculation.
Precision: Benei Eretz Yisrael are mekadesh even today
Indeed, as you are medayek, let’s remember, we’re going to learn Kiddush HaChodesh, that even today the Rambam holds that the month becomes sanctified because the benei Eretz Yisrael sanctify it. The chiddush of the sanctification is only that once they sanctified based on testimony, today they sanctify based on calculation. But the practical difference is that we already know the calculation in advance.
Conclusion: Yom Tov Sheni is Custom Only
So also, ein yom tov sheni lehistalek min hasafek, that we observe yom tov sheni in exile is not because of doubt, but ela minhag bilvad, only a matter of custom.
It comes out, says the Rambam, lefikhakh ani omer… as the Rambam didn’t say earlier that it’s only custom… he didn’t say earlier clearly this part. Yes, yes, but he doesn’t say… be good, but there it’s not clear this part. He says the word minhag, yes. Yes, but there it’s… let’s not get stuck. Continue, yes. He does it not because of doubt, but because of custom.
“Lefikhakh Ani Omer” — The Rambam’s Own Chiddush
So the Rambam says here a great chiddush, lefikhakh yireh li… ani omer. Lefikhakh ani omer. About this I say, when the Rambam says ani omer, he’s saying it’s my chiddush, that one can no longer do the trick, she’ein me’arev adam, a person cannot make an eruv and make the tenai bizman hazeh, he cannot do it, not for eruv tavshilin, not for eruvei chatzerot and shitufei mevo’ot.
For eruvei chatzerot and shitufei mevo’ot there was also this thing, ah, one can do it on yom tov with the same trick.
Ve’ein me’asrin et hatevel al tenai, the same thing one cannot do tithing on condition.
Ela hakol me’erev yom tov, but this can only be done before yom tov, because you can’t say if today is such and such, because both days have the same kedushah achat from custom. Both days are observed only because of custom, therefore one can no longer do this thing. And this is the Rambam’s own chiddush.
Discussion: What does “ani omer” mean by the Rambam?
As when the Rambam says omer ani or ani omer or yireh li, the simple meaning is that others say differently, the Geonim say differently, but the Rambam says differently.
The point is that the Rambam holds that he only says things not differently. Yes, yes, when the Rambam says yireh li it’s not because he’s arguing with someone, and the Rambam says yireh li because it’s a chiddush. It could be even… okay, if there were Geonim he might have brought them, as someone says, but it makes no difference.
The Rambam doesn’t hold that one must be goress what the Geonim said. One must follow only the Gemara, and one doesn’t need to follow the Rambam either essentially, there’s no reason why one should follow the Rambam.
The Ra’avad’s Dispute
And the Ra’avad is indeed in dispute, the Ra’avad says there’s some kind of reason, yes, the Ra’avad says a sevara, but we don’t see that one should be mechaber, and he doesn’t agree, he’s not at all convinced.
That is, what does the Rambam say? But we know for sure that it’s held, what do you want? The Ra’avad says, it’s custom, it’s custom worse than it was before. But the trick no longer works, because we actually know which sevara.
Not clear. We don’t see that it should be so… one can understand, because we said both days. When we take the custom seriously, one would say, we know which day. The other day is nothing, but it’s not so. Rather we say both days are the same yom tov.
Not both are the same. The second day is because of custom. The first is not because of custom. The first is… so what’s the problem? Not clear.
Digression: “Omer Ani” — The Rambam’s Style Like Rabbi
In short, one can… I think, the Rambam uses the words omer ani or ani omer. The Rambam in the introduction to Mishneh Torah is a bit similar to… not similar, but he gives the feeling that just as Rabbeinu HaKadosh, the author of the Mishnah, made the Mishnah for a reason, he makes the Mishneh Torah for a reason, he even gives it a similar name.
The language omer ani is the language of Rabbi. Rabbi omer, omer ani is the language of the Mishnah many times.
Yes, you know why? It’s also a matter of humility, because he’s not like that is it. He says omer ani, there’s a certain humility.
No, why does Rabbi say omer ani? Because he wrote it, he is the “ani”. The same thing the Rambam is the “ani”. What the Rambam says goes with his… he uses the same… yes, okay, don’t take away my little interpretation, it’s a nice interpretation.
The Rambam uses the same… the Rambam sees himself a bit like the author of the Mishnah, walking in the footsteps of Rabbeinu HaKadosh. So, you understand what I’m saying. Okay. Yes, yes, yes.
It doesn’t come out from the piece. You say, both do it because it’s “omer ani”. Fine. Exactly.
No, why aren’t both mechaber, are they blocking? I want to say that one is mesader differently, when he has something to say it must be clear what his chiddush is.
That is, there are people who are manipulators, he makes a collection, and when he wants to say something he makes it as if it’s consensus. Even Rabbi did such a thing, he made a plain mishnah more or less the halakhah that he held.
There are those who say that Moshe Rabbeinu when he said something of his own also had to say “omer ani”, because obviously one knew it was the word of Hashem.
Okay, let’s continue. So, it’s interesting, that usually when he says, it just says what it says, although it’s often with his interpretation, but the Rambam didn’t look at his interpretation, the Rambam said what it says. That’s it, yes.
When he says a chiddush, then he says clearly that it’s a chiddush. A chiddush means to say, it’s not something that’s clearly stated, although it’s a sevara, it’s perhaps a good sevara, but the distinction isn’t stated.
Other things the Rambam says, it’s Torah she’be’al peh. This he would say is not Torah she’be’al peh, this is my Torah. Perhaps it’s also called Torah she’be’al peh, for all students of Moshe. Yes.
Transition to Simchat Yom Tov
Until now we’ve learned about eruv tavshilin. Now comes a tasty topic, we’re going to learn about this. By both we’re talking about cooking in honor of yom tov, and this is basically the last halakhah after this.
Simchat Yom Tov — Not in the Count of Mitzvot of Hilkhot Yom Tov
I’m not going to teach you the mitzvah, not mitzvah, because the Rambam didn’t count it at the beginning as a mitzvah. Not in the mitzvah count, there are twelve mitzvot. He says that the twelve mitzvot are only shevitah, but it is indeed a mitzvah.
I think he does count it in Hilkhot Chagigah. What they learned once on yom tov Sukkot, I remember I learned in a sukkah. And there one saw that the Rambam counts the mitzvah that one does with chagigah, but he holds that the main mitzvah is chagigah, as also included in this is also the simchah.
It appears many times in the Rambam that there’s sometimes a mitzvah that has two meanings, and both are from the Torah. It’s from the Torah, but he counts it in a different place.
Hilkhot Shevitat Yom Tov – Honor and Pleasure of Yom Tov and Joy of Yom Tov
Honor and Pleasure of Yom Tov – The Rambam’s Approach
Speaker 1:
I want, there’s an answer in the book. He says that the twelve mitzvot are only shevitah, but it is indeed a mitzvah. I think he does count it in Hilkhot Chagigah. And they learned once on yom tov Sukkot, I remember I learned in your sukkah with you, and there one saw that the Rambam counts the mitzvah that one does with your festival, but he holds that the main mitzvah is chagigah, and included in this is also the joy. There are many times in the Rambam that there’s sometimes a mitzvah that has two meanings, and both are counted. It’s certainly from the Torah. It’s certainly from the Torah, but he counts it in a different place. In Hilkhot Chagigah he only counts out what is more a thing, certainly from the Torah?
Speaker 2:
No, it’s certainly from the Torah.
Speaker 1:
It’s certainly from the Torah, there’s no doubt, it’s just… the Rambam will say it clearly, as already in Hilkhot Chagigah, but the list of mitzvot just doesn’t stand here, but essentially it is indeed another mitzvah. It could be the reason why the Rambam counted at the beginning twelve mitzvot is because the words shevitat yom tov. For shevitat yom tov there are twelve, there are more, which is not the word shevitah. It’s simchah.
Speaker 2:
Yes, but I’m saying that it’s… he’s going to say it clearly.
The Rambam’s Language: Honor and Pleasure of Yom Tov
Speaker 1:
Says the Rambam, keshem shemitzvah lekhabed Shabbat ule’angah, very good, because he began Hilkhot Shevitat Yom Tov, he said just as there are… thirty-nine labors, just as all the laws of Shabbat, so go all the laws of yom tov. He also says, just as there is a mitzvah of honor of Shabbat and pleasure of Shabbat, so it’s counted zakhor and… not zakhor, kavod ve’oneg, kavod ve’oneg, zakhor and Shabbat. We learn it from the verse im tashiv, or yes. Keshem shemitzvah lekhabed Shabbat in. The Ramban, says the Ramban, kakh kol yamim tovim, so also all yamim tovim. It’s a mitzvah shene’emar, he immediately brings the verse likdosh Hashem mekhubad. It means that every day that is holy to Hashem, whether it’s Shabbat or whether it’s yom tov, one must honor. Interesting, yes?
Speaker 2:
Vekhol yamim tovim is stated by mikra kodesh, that it’s kodesh, kodesh to Hashem.
Speaker 1:
We know that when there is, any day that is holy to Hashem must be honored. This is from the Prophets, this is from the words of tradition. Isaiah told us vekara laShabbat oneg likdoshei Hashem mekhubad, it says Shabbat and kedoshei Hashem. Perhaps the simple meaning means kedoshei Hashem the same as Shabbat?
Speaker 2:
From that no, every day that is holy, and yom tov is also holy.
Speaker 1:
It says before the Almighty it’s already holy, by the person it becomes holy through honoring it somehow. The point is that one sanctifies, the holy days should be called pleasure. From the Prophets, ukhvar beiranu hakavod veha’oneg behilkhot Shabbat, and in Hilkhot Shabbat he already said what kavod and oneg mean, there he said the matter of preparing for Shabbat and so forth.
Discussion: Distinction Between Shabbat and Yom Tov Regarding the Evening Meal
Speaker 1:
Vekhen, also here it’s ra’uy le’adam, it’s fitting for a person shelo yis’od, just as on erev Shabbat we learned that one shouldn’t eat any meal on erev Shabbat. We need to see, certainly seemingly a distinction. Vekhen ra’uy le’adam, he says perhaps ra’uy, perhaps it’s not an obligation, perhaps by Shabbat it’s more an obligation. So why doesn’t he need to say it again? If we’re already saying ukhvar beiranu, one should make it regarding this from there. What is there a distinction between Shabbat and yom tov?
He says first what he says. Ra’uy le’adam shelo yis’od, one shouldn’t make any meal be’arvei yamim tovim min haminchah lema’lah, ke’erev haShabbat, just as on erev Shabbat one doesn’t eat any big meal, no meal from minchah lema’lah, from a bit before Shabbat begins, shedavar zeh bikhlal hakavod. This is a matter of honor of Shabbat and also honor of yom tov. The big meals should be set aside for when it’s yom tov, one shouldn’t eat beforehand. Right. So why isn’t it clear? Why is there some distinction? Ke’erev Shabbat. If it’s the same thing, it should be the same. I even brought out the halakhah from the other, from all the halakhot of Hilkhot Yom Tov.
Speaker 2:
No, there is a distinction, if I remember, that the Gemara implies that the prohibition is only yom tov, not Shabbat.
Speaker 1:
The Rambam ruled according to an opinion that even Shabbat has a matter, but yom tov certainly has a matter, and it’s really backwards, if I remember. Or perhaps… something like that, he’s not explaining properly, perhaps the person will explain it briefly?
Speaker 2:
He’s not explaining.
Speaker 1:
Okay. It comes up in Shabbat, not in a minute in chapter 30.
Speaker 2:
No, you need to know what the distinction is. If it’s the same thing, you already know that it’s the same thing. It appears that it’s not the same thing, that there’s some distinction in how it stands in Shabbat and how it stands in yom tov. Regarding the topic of honor of Shabbat.
Speaker 1:
It didn’t say… On Shabbos he said it’s forbidden, but he said essentially it’s permitted, one may eat “le’echol v’lishtot ad shetechshach” (to eat and drink until dark), but out of honor for Shabbos one should refrain from establishing a meal, so that one enters hungry. Is there perhaps some distinction between what he says about Shabbos and what he says about Yom Tov?
Speaker 2:
It says yes, the Gemara that the Rambam brings is… both Shabbos and Yom Tov, it’s the opinion of Rabbi Yehuda. Seemingly the halacha is not like Rabbi Yehuda, the Rambam rules it anyway. So perhaps because of this he repeats it, because it’s perhaps only a proof, it’s not really a law, it’s only a proof, it’s a nice thing.
Speaker 1:
In Hilchos Shabbos the Rambam says this: One may not establish a large meal and feast. He says, even though one may eat, but in honor of Shabbos one should not establish a meal.
Speaker 2:
No, two different things. Establishing a feast is even early in the morning, the entire erev Shabbos. But he says, one may eat, but out of honor it is that one should not eat any large… one should not establish a meal at all. One should establish a meal, even not a large meal.
Speaker 1:
Exactly. That’s what he says here too, it’s the same thing. That one should not eat from Mincha time and onward.
One Who Disgraces the Festivals
The Rambam’s Language
Speaker 1:
“And anyone who disgraces the festivals,” someone who doesn’t make a large meal on Yom Tov, is disgracing the festivals. Very good, the Rambam says that there is honor, the opposite of honor is disgrace. So honor of Yom Tov is that one makes the meal then in all matters of honor. Therefore “one who disgraces the festivals” stands in the Mishna, is “as if he worshipped idolatry,” that’s the language of the Gemara, as if he worshipped idolatry. But the Rambam understands that this means that it’s not only about honor of Yom Tov, because that’s called disgrace. By Shabbos he also said that Shabbos and idolatry have some connection, yes, these are two great mitzvos. At the end of Hilchos Shabbos, yes. But Yom Tov is different, only the honor of Yom Tov. He doesn’t say “worshipped.”
Speaker 2:
Yes.
The Meaning of “As If He Worshipped Idolatry”
Speaker 1:
He says “as if he worshipped idolatry” means to say like the heretics, the Sadducees who don’t believe in the calendar of Chazal.
Speaker 2:
No, one must already come to this, not why should one make the Torah.
Speaker 1:
The simple meaning is that we learned in the parshiyos… This comes from the Gemara, yes, it says… in Avos it says there in Parshas Mishpatim in the covenant of Israel, it says “al eileh ma’asecha lo sa’aseh lecha” (on these deeds you shall not make for yourself), from this we learn “anyone who disgraces the festivals is as if he worshipped idolatry.” And the simple meaning is simply, if who is a gentile? The one who goes to the gentile holidays. That’s what they did, as we see, “v’kara lach v’achalta mizivcho” (and he will call you and you will eat from his sacrifice). What is a Jew? A Jew has Jewish holidays. Even if you observe all the halachos, but you disgrace the Yom Tov, you don’t make it so that it should be interactive, people should come then, the world will go to the theater instead, they go to idolatry. That’s “worshipped idolatry,” understand? That’s what I mean, that it’s simply the plain meaning.
Speaker 2:
Okay, wonderful.
The Joy of Yom Tov – The Obligation of Joy
The Rambam’s Language: Prohibition of Eulogies and Fasting and Obligation of Joy
Speaker 1:
The Rambam says, “The seven days of Pesach and the eight days of the festival, together with the other holidays, all are forbidden in eulogies and fasting.” That means to say the others, Shavuos, Rosh Hashana, etc. No eulogies are made and no fasting. What must one do? The Rambam says here, he lists the holidays. Okay, further, “And a person is obligated…” He lists two things, “all are forbidden in eulogies and fasting.” What yes? “And a person is obligated to be joyful and good-hearted on them, he and his children and his wife and his household members, and all who are dependent on him.” Everyone should be happy, “as it says ‘and you shall rejoice in your festival.’”
“Included in That Joy” – Two Layers of Joy
Speaker 1:
The Rambam says, as he mentions, “Even though the joy mentioned here is the peace offering, as we explain in Hilchos Chagiga,” that this is the main mitzva, “but included in that joy is to rejoice, he and his children and his household members, each one according to what is fitting for him.” This is that each person should rejoice.
“Each One According to What Is Fitting for Him” – Each Person According to His Joy
Speaker 1:
“How so?” The Rambam explains how each person rejoices. Each person, the father shouldn’t imagine that what he means he calls joy, that’s joy for everyone. Each person should truly be happy. So, what makes you happy, make others happy, but think of them. “How so? For the children one gives them roasted grain and nuts and sweets.” Candy. “And for the women one buys them clothing and jewelry.” I mean the women also need to eat. Besides that one adds clothing and jewelry. For you it’s not joy, everyone can, a father can also eat candy. The point is, it’s not joy that you eat candy, because you can buy yourself candy.
You must know, the distinction, I thought about this, one gives different things. For example, for children, for example, one withholds certain pleasures when it’s a fast, or during the nine days, I don’t know what, he does something. For a father it’s permitted. Why? Because for you it’s not joy that you eat ice cream. For your son, a small boy, it’s a whole joy, ah, today they distributed ice cream in cheder. The father did eat ice cream, not ice cream, meat, wine, understand what I’m saying? It can be that it goes… and it also goes to be lenient. That means, certainly, everyone can eat the candy in honor of Yom Tov, but that’s not the obligation of joy, you don’t fulfill it with that. For you it’s not joy.
Discussion: What Is Joy for Different People
Speaker 2:
We’re talking here about the plus, we’re not talking… if I say that there is indeed a minus, I hear. Because father, when you buy a toy are you happy?
Speaker 1:
I have many baby fathers, yes.
Speaker 2:
Okay, they are emotionally more happy than the fathers who meat and wine, crazy, yes.
Speaker 1:
No, that’s… but anyway, what the Rambam says here is examples. I mean, if someone has a child who is yes, he’s already a modern child, he understands a steak, but he means to say that one should think into each person what is his joy.
“One Buys Them Clothing and Jewelry” – Not Necessarily New Things
Speaker 1:
“And for the women one buys them clothing and jewelry according to his means.” By the way, I mean “one buys them” doesn’t mean that one must buy new things for Yom Tov. It means to say that he should make sure that they should have for Yom Tov, but the joy of Yom Tov is wearing the clothing, not buying the clothing. People conduct themselves a lot, there are people who conduct themselves to buy jewelry for Yom Tov. Yes, I mean it’s a nice thing, there is the piety that one must buy a new dress for the wife. But I mean the joy of Yom Tov, I mean it’s a mistake. I mean what it says here “clothing and jewelry” doesn’t mean that she must have new jewelry every Yom Tov. It means to say that she must have what to wear in honor of Yom Tov, Yom Tov clothing.
But seemingly, old jewelry is not joy. Joy means that… it is joy, Yom Tov comes.
The Joy of Yom Tov: Clothing, Charity, and the Order of the Day
Halacha 18 (Continued) — Clothing and Jewelry for Women
But the joy of Yom Tov is wearing the clothing, not buying clothing. There are people who conduct themselves to buy jewelry for Yom Tov. Yes, I mean it’s a nice thing, there is indeed the reason that one must buy from time to time new dresses for the wife. But I mean the joy of Yom Tov, I mean it’s a mistake. I mean what it says here “clothing and jewelry” doesn’t mean that she must have new jewelry every Yom Tov. It means that she must have what to wear in honor of Yom Tov, Yom Tov clothing.
But seemingly, the old jewelry is not joy. Joy means this: Yom Tov comes, one puts on the jewelry, all week one doesn’t wear it. And in honor of Yom Tov, one puts on the nice clothing. I say, if someone buys for Pesach nice clothing, and it remained for Shavuos, one won’t buy new.
Okay, okay. It’s true that women have such craziness, constantly new clothing. Okay, so that’s included in the joy, one must buy new. But I say that the mitzva is not a gift. It’s not the plain meaning that a father… it’s not a matter of a gift, it’s not a matter of a gift. It’s that the man wants to eat well, and the woman wants to look good.
Yes, he says. Because “men eat meat and drink wine.” Why? Because for men, here the Rambam adds “for there is no joy except with wine,” “ein simcha ela b’yayin,” for people, for the people to whom the Torah was given, “dibur b’havah,” what it says “there is no joy except with wine,” he says, this means fathers. Who now, very good. This is until here the main joy, now the holy Rav says.
Halacha 18 (Continued) — Obligation to Share with the Poor
This wouldn’t mean that one has fulfilled it with this. “And when he eats and drinks.” First one must eat and drink. If one doesn’t eat or drink, nothing begins with that. When he eats and he drinks, yes. “When he eats and drinks he is obligated to feed the stranger, the orphan and the widow, together with the other poor unfortunate people.” One must make sure to give for the stranger, orphan and widow, and whoever is sad and poor.
In modern times one must add divorcees and divorced women and their children. But simply so, whoever is broken, the neighbor in the beis medrash. There is someone who forgot to include in this verse a divorcee.
The Rambam’s Sharp Statement — Joy of His Belly
And the Rambam adds here, “But one who locks the doors of his courtyard and eats and drinks, he and his children and his wife, and does not feed and give drink to the poor and the bitter of soul — this is not the joy of a mitzva, but the joy of his belly.”
Here the Rambam says basically that feeding means not only he should have money to buy, but it means him and him and him. Joy of a mitzva, it doesn’t mean, okay, you have fulfilled half of the mitzva, most of the mitzva. He says, no, you haven’t fulfilled anything. One is joy of a mitzva, but joy of his belly. Your stomach had pleasure. That doesn’t mean joy. It’s sharp.
Let’s finish, let’s try to understand it. Because “about these it is said,” about the people who only have themselves in mind, about them the verse says “their sacrifices are like the bread of mourners to them.” Their sacrifice, their celebration, their meat that they slaughter, is like bread of mourners. Bread of mourners means meat that was given for idolatry, which the idolatry defiles. “All who eat it will be defiled, for their bread is for themselves.” Because the end of the verse says, what is “their sacrifices”? Their bread is “for themselves,” their bread is for themselves, instead of bread being something that one shares with other people. If it were in honor of a Yom Tov, they would share it with others.
And not only that, “and such joy is a disgrace to them,” it’s a shame for them, “as it says ‘and I will spread dung on your faces, the dung of your festivals,’” the waste of your festivals. What is the waste of your festivals? The filth of your festivals? The excrement. What was eaten. “Peresh” means yes.
Innovation — It’s From the Law of Joy, Not From the Law of Mercy
It’s interesting, because before the Rambam says this, we would have thought that the joy in his home, as one thinks, simply that it should be happy in the house. But here one sees that it must be in honor of Yom Tov, because if not it’s… and a meal in honor of Yom Tov is such a meal that one calls other people to it. When you call to eat…
I mean one must understand here, even though the Rambam has a good proof, the Maggid Mishneh says here that as the source of the Rambam, he has no source for this piece of Torah. He said himself that he remembers. The verses say, the Almighty says, I need some waste, you should have a lot of that, and the disgrace of Yom Tov, that’s the joy of the Jews.
But I just want to bring out, it’s not the plain meaning that if you eat, you are obligated to give to the other one from the law of mercy, from the law of love of Israel. No, it’s from the law of joy. A joy that stands in the verse “and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant etc.” In other words, a joy means that there is breadth, there is for everyone. If there isn’t for everyone, you’re simply a glutton.
A joy doesn’t mean that you eat, but a joy means that there is a great celebration. A great celebration means that everyone eats, “you and your household and the poor and the destitute.” And if someone gives only for the nice Jews, it’s not joy. It’s further joy of his belly. Very good. Very sharp. Very sharp and very good.
And also the holy Zohar says the same thing, right? Yes, he brings it many times, several times.
Digression: Shabbos vs. Yom Tov Regarding Sharing with the Poor
This is an interesting innovation. I see the Meleches Shlomo brings it here, that on Shabbos one doesn’t say this. It doesn’t say on Shabbos that one must… but the answer is that Shabbos is not joy. It does say about the close ones, the servant, and to rest. But with joy, “v’karasa l’Shabbos oneg” (and you shall call Shabbos a delight).
The answer is however simple, on Shabbos one doesn’t make huge meals with parties. Shabbos is different… “kara menucha” (call it rest). No, but on Shabbos you also have the same idea, that a person will make rest by giving over the work to the servants. That’s further a selfish rest. Because we want that it should be a state of rest, not only that you should be at rest. But not the joy.
The Zohar says another Torah, he says that Shabbos is such a lofty thing that there is no explanation. But the simple plain meaning is indeed, perhaps it means this? Yes, perhaps it’s connected with this, because Shabbos is not celebrations, so externally. It’s more a… on Shabbos one may not carry, one can’t call everyone.
I mean the matter is seemingly that it begins with the chagiga. He also said that the main thing is indeed, it begins with the chagiga. And every Shabbos there is Musaf, but there isn’t any… on Shabbos one doesn’t bring large sacrifices, on Shabbos one doesn’t go up for the pilgrimage. It’s a certain atmosphere. In Jerusalem there was a situation, because there was a huge, all of Jerusalem was full of huge meals. That’s how Yom Tov looked.
But it’s not enough that you eat, but that everyone should have to eat. So the later ones say more like that it must be for the sake of Heaven. If the poor person doesn’t eat, one is not for the sake of Heaven. It shouldn’t be selfish. But the Rambam says not even that it’s not in honor of Yom Tov. It’s joy of his belly, it’s not honor of Yom Tov. It’s not joy of a mitzva, as the Rambam calls it.
Joy of a mitzva means that… I mean one must already enter not to be selfish and have intention when one eats. How does one have intention? The intention of eating, I have a new interpretation in the intention of eating. The intention of eating is to give charity before eating, so that other Jews should also have to eat. A new intention of eating. So it says “a person’s table atones.” So it says there in the commentators on the spot when one gives to the poor.
I mean the point is that honor of Yom Tov versus your honor means that when everyone eats, Yom Tov is an elevated day. When you eat, you had a good day. You can also have a good Tuesday when you eat a lot of meat, if you’re a wealthy person, whatever. The modern day, how you turn around in Jerusalem, how you turn around in a Jewish city, is joyful. It’s plain that the day has become a joyful day. When you eat, the day hasn’t become a joyful day. You also eat on a regular Tuesday sometimes if you have extra money.
Right, it can even be that, I mean so it says in Maor Einayim, that this is one of the reasons for Yom Tov, one of the reasons why the Almighty gave holidays, is so that the poor person should have… a wealthy person doesn’t need holidays, he would always when he wants meat. But one needs that sometimes there should be love of Israel, one should love each other with other Jews. One makes a time.
It’s also more, that every Jew should have two meals every day is indeed a part also, that “there is no poor person who doesn’t have a charity box.” But that’s not enough. You shouldn’t think that okay, the wealthy person usually eats only two meals, and on holidays he eats more. The poor person will always only eat the minimum. No, Yom Tov must be more.
But regarding Shabbos the Rambam said that one shouldn’t beg, one shouldn’t… “make your Shabbos like a weekday.” Now when Yom Tov isn’t here. Yom Tov everyone must… interesting. Because one goes, one can go to the other. I mean that Shabbos and Yom Tov is a great distinction, mainly because on Shabbos one doesn’t carry. So one can’t actually send and go. One can perhaps a little, there is an eruv. It’s not… right, Yom Tov is more different.
Before that, I heard, Rabbi Ari told me that before that the first Mishna in Shabbos is simply “the poor person extends his hand.” Because he stands outside and he begs. And if he will take out, he will be transgressing. I mean I said it.
But Yom Tov is the opposite. Shabbos begins with the problem that simply a poor person, call him in, not that he should stand outside and hand in his empty basket. Shabbos, yes, there is a certain ne’ilas chatzeiru (closing of the courtyard), because on Shabbos every Jew must sit b’menucha (in rest) in his home, one doesn’t drag around. You invite the guest into your home to eat, the guest will have food in your home, or you call him in and so forth. But Yom Tov is made that the door should be open, people should come and go.
Yes, again, it appears from the way it looks, it seems that Shabbos wasn’t such a big celebration. We make Shabbos meals today almost approximately the same as Yom Tov. Yom Tov is a bit more of an affair.
Halacha 19 — The Order of the Day on Yom Tov
So, the Rambam says further… One must actually bring more, one must try that Yom Tov should be more. One will buy more food, and one cooks on the day, but come, one adds a whole compassion, and one is very fine, one cannot have complaints.
So, the Rambam says further… Now let’s learn how… As if the Rambam goes that it’s like a boundary on simcha (joy), there is a mitzva of simcha, and nevertheless you should share with others. Another thing, and nevertheless… The Rambam probably means here what it says in the Gemara that in one place it says it should be lachem (for you), and in one place it says lashem (for God). The Gemara says it should be divided, it should be chatzi laHashem, chatzi lachem (half for God, half for you).
The Rambam says, if the Rambam adds in a bit differently, like Levi, he tries to explain, because it’s a type of simcha, it’s a simcha shel mitzva (joy of a commandment). Even though eating and drinking on the festivals is included in the positive commandment. Included in the positive commandment means what he said earlier that the main positive commandment means the sacrifices, and it’s included in the positive commandment. It’s also included in the verse. Yes, here he says it again, included in the positive commandment.
But a person will think to eat the whole thing. The whole day. How much more of the positive commandment? He says, one should not eat and drink the entire day. One shouldn’t eat the whole day. Rather, this is the proper way. This is the order? Or this is the religion? This is the order of things. Da’as of Torah, like…
He says thus, in the morning all the people rise early to the synagogues and study halls. One gets up early. Mashkimin means one gets up early, one goes to synagogues and study halls, and they pray… Especially early in the morning, the normal person gets up early. Yes. They pray and read the Torah about the topic of the day, one reads from the Torah portion of the day, as for each Yom Tov that Chazal established to read on that day.
And they return to their homes and eat. And when one finishes, they return to their homes, one goes back home and eats, when one eats. When one finishes eating, one goes to the study hall. Not early does one go either to the synagogue or to the study hall. As we learned in the laws of prayer that in the study hall is an even better place to pray, but there are two places where to pray. Learning there is one place, the study hall. You already said, study hall doesn’t mean a place, it means a… No, the learning, the shiur (class).
Halacha 20 (Continued) — The Order of the Day of Yom Tov
Speaker 1:
But here he says one does both, first one prays, then one reads the Torah. When one reads Torah it becomes a study hall. Ah, here he says and they go to the study halls, they read Scripture and study Mishna. I mean, everyone goes to his shiur, everyone learns his thing, until midday. There is, by midday one already stops after the meal and after the learning. Meal means breakfast. One gets up, one prays Shacharis, he says, an hour or two, I know, one even reads the Torah reading of Yom Tov, one goes home and eats a breakfast, one can’t starve. One comes back, one has a schedule of a few hours, then there is Mincha, and then comes the big meal. The big meal, yes. I mean, also on Shabbos one sees this, because the Rambam says that Shabbos should eat in a similar order to Shabbos, not exactly the same, but a similar order. Yes, and after midday they pray the Mincha prayer, and return to their homes to eat and drink the rest of the day with the night. Then one makes a long eating and drinking from early.
He doesn’t say it’s Mincha Gedola, perhaps it’s Mincha Ketana, it’s not clear when is the Mincha. After midday probably means Gedola.
Speaker 2:
Yasher koach, I’ll try to make this order. When it’s early means ten o’clock, but the meal should be after Mincha, that’s the main thing. One can make a small meal.
Speaker 1:
But it also appears here, one must pray Mincha three or four o’clock, and then make a meal until nighttime. To eat and drink the rest of the day with the night looks like one makes a spread and makes Kiddush. It’s one long long meal, the early with the nighttime afterward.
Speaker 2:
What happens in the middle? He doesn’t say he goes back for Ma’ariv. I don’t know.
Speaker 1:
When it’s only one day Yom Tov, one will mean Melaveh Malka like… Whatever, until one extends the meal, a big meal, is the whole afternoon.
Speaker 2:
The Rambam says, what does one do if it’s only two days Yom Tov?
Speaker 1:
Right, one makes Kiddush again. It makes sense, because what we do, one eats a big meal in the afternoon, no one wants to eat the next meal at night. It’s already long wanted from that. Because one didn’t have to have Mincha and so forth, but one didn’t have to have Mincha, it’s one long meal.
—
Halacha 21 — Boundaries of Simcha: Not Drunkenness, Laughter and Frivolity
Speaker 1:
The Rambam says, when a person eats and drinks and rejoices on the festival… Now comes a third limitation. First one said a limitation that one should give to others. A second limitation. And the simcha is that there is an order of chatzi lachem (half for you). Now comes a third order, that one shouldn’t go crazy. Because one said there is a mitzva of drinking wine, when one eats and drinks on the festival, one shouldn’t be drawn to too much wine. Wine is, as the Gemara says, wine is gorer al atzmo (draws itself), and laughter and frivolity. I say, wine has a nature that one wants more, and then one becomes laughter and frivolity. And he says, but one must not think that the more one increases in this, the more one increases the mitzva of simcha. The more is more simcha? There are other mitzvos where it’s like this, the more is more. But by Yom Tov there is the exact amount, more than that is no longer simcha.
The Rambam says, why? Drunkenness and excessive laughter and frivolity is not simcha, but wildness and foolishness, this is not simcha, but wildness and foolishness, this is called licentiousness, foolishness. And we were not commanded about wildness and foolishness, the mitzva is not to be wild and foolish, the mitzva is about the simcha that has in it service of the Creator of all, to rejoice with the Almighty who created everything. Such a type of simcha that is a type of service of God.
Discussion: Why “Creator of All”?
Speaker 2:
It’s not strange that it’s service of the Creator of all. I mean, I remember this expression Creator of all, as if one rejoices with the Almighty with the spirituality in prayer, also with the physicality, one rejoices with the Creator of all. Why does he call Him here Creator of all? What the Rambam is talking about now is the character of the simcha. What type of simcha?
Speaker 1:
Yes, yes, I’m just saying about the expression Creator of all. It fits here, because at the beginning one thanked the Almighty who is the Almighty of prayer, and now the Almighty of the meal.
Speaker 2:
Ah, I hear what you’re saying.
Speaker 1:
As it says “because you did not serve Hashem your God with joy”. One sees that simcha is something that doesn’t interfere with service of God. On the contrary, service of God comes with simcha. And you learn, you see when here, that service is with simcha. And if simcha means laughter and frivolity, then it’s impossible to serve God, not through laughter, not through frivolity, not through drunkenness, this is the language of the Gemara, but only with true simcha. Therefore one should make sure… The Rambam made like a logical argument. Because someone comes and argues, it says in the Torah simcha, he means laughter and frivolity. The Rambam understood, in your same Torah it says simcha is connected with service of God. It can’t be that service of God is to be laughter and frivolity. Rather what, when it says the joy of Yom Tov, it means such a type of simcha that is not just laughter and frivolity or drunkenness. It’s simcha, but it’s not laughter and frivolity.
—
Halacha 21 (Continued) — Police on the Festivals, Mixing of Men and Women
Speaker 1:
He says, both times he limited. Earlier he said that because it’s a great mitzva to eat, a person thought, I should eat up all the food, not give in. So I should have more simcha. He says also a similar thing, I should have more wine. He says, no, it doesn’t work that way. For the same reason is another thing, for simcha also doesn’t mean there should be big celebrations of men and women.
So the court is obligated to appoint police on the festivals, the court is obligated to place police on the holidays, who would go around and search in gardens and orchards and by the rivers, by the places where people stroll, so that men and women should not gather to eat there and come to sin. One shouldn’t make meals of men and women, and come to sin.
At home the court doesn’t send any police, as the Rambam already said that there are no police. But also not relevant men and women, he has a family. Men and women means here strangers. Strange people shouldn’t make meals together. And likewise they should warn about this matter to all the people, one should send police where one can, but one must also tell them. Also at home there shouldn’t be any mixing, any mixture, so that men and women should not mix in their homes for simcha and not be drawn to wine lest they come to sin.
Ah good, you see clearly that at home the police don’t go, as they saw after Yom Kippur, but he must tell them. The Rambam says it here, not in the laws, I know, in the laws of character where he talks about not being a scoundrel with permission of the Torah, because here he says that there won’t be true simcha if there will be men and women, it won’t be the simcha that has service of God with it.
Right, you also see clearly that what he said earlier, wine, laughter and frivolity, he means like usually laughter and frivolity in the Gemara means that which leads to immorality, right? He means this, he means such a type of mixture, one becomes familiar with the women and it becomes laughter and frivolity, it becomes a sin. This is the meaning of the laughter and frivolity that he talked about.
—
Halacha 22 — Chol HaMoed: Definition, Eulogies, and Fasting
Speaker 1:
Section 22.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
We learned about the simcha of Yom Tov, and now we’re going to learn about the matter of simcha of Chol HaMoed. The remaining laws of Chol HaMoed will be in the next chapter. But the part of simcha, since there are few laws, he puts it here together. I mean it’s also generally laws of simcha. There are more laws of simcha that are only here, and the word is apparently. And we already learned about a dead person on Yom Tov, it’s forbidden in eulogies and fasting, period. So there aren’t many laws, one may not. But on the other hand on Chol HaMoed one may. And they learned about this. So these are details of laws of eulogies and fasting that are for Chol HaMoed, and also a part of details of laws of eulogies and fasting specifically generally for Yom Tov with modesty. Okay.
So, the Rambam says, the days between the first and seventh of Pesach, the days that we call Chol HaMoed, which are the days between the first days of Yom Tov, and the first and eighth of the festival of Sukkos. And it comes out in the Diaspora it’s four within Pesach, and five within the festival, because on the festival there is one more day. As opposed to in the Land of Israel it comes out five days of Pesach and six days within the festival, because there isn’t the second day of Yom Tov.
The Rambam says, they are called Chol shel Moed, this is called Chol shel Moed, the weekdays of the festival. But they are called Moed, one also calls it plain Moed.
Discussion: Why “Moed” and Not Just “Chol HaMoed”?
Speaker 2:
No, he means to say that in the Mishna, many times when it says Moed, it means specifically on Yom Tov. That is, Moed means Chol shel Moed many times in the language of the Gemara. I don’t know why he brings it, ah, he’s going to say himself b’Moed what it means, he’s also going to use the language. Moed is what it’s called Moed Katan, and b’Moed, when it says there b’Moed, it means b’Chol shel Moed. When it wants to say Yom Tov, it says on Yom Tov or on the festival. Almost still by Yom Tov.
Speaker 1:
Therefore one says a good Moed. The word Chol is perhaps a bit disrespectful, it’s a bit downgrades the Chol HaMoed. He says, one calls it Moed alone. I say one calls it that, because it’s a part of… Apparently, according to the translation, it’s because Moed means appointed times of God. Appointed times of God includes everything, as it says at the beginning of the portion of the portion of appointed times, amen. Then it says on the first day a holy convocation. So in the Torah there is a distinction that the days that are called Yom Tov are called holy convocation, as opposed to the rest which is still a part of the Moed, but it’s not a holy convocation. The difference is not the word holy convocation, it’s not the word holy convocation, it’s not the word Yom Tov instead. But Yom Tov is not a word that appears in the Chumash, it appears perhaps in Megillas Esther. So it’s a part of the Moed, but it’s not a holy convocation or it’s not a Yom Tov.
Speaker 2:
It could be as you mean to say, Moed means the thing, the days when one gathers together, one gathers together, one gathers together. One means more that there is holiness in it, there is prohibition of work in it.
Speaker 1:
In these days, even though they are obligated in simcha and forbidden in eulogies and fasting, as he will say more later, what may one do? One hasn’t completely forbidden eulogies and fasting like Yom Tov, but it’s permitted to eulogize in them a Torah scholar in his presence. Someone who is a Torah scholar, one may eulogize him in his presence, meaning in front of the bier. But after he is buried it’s forbidden to eulogize him in them. But this is only in his presence, because after one has buried him, then one may no longer eulogize.
Discussion: Why Only in His Presence?
Speaker 2:
Any explanation why specifically this one thing that one has… What’s the problem? The Gemara says about this honor of Torah overrides, yes?
Speaker 1:
Ah, the Gemara is not honor of Torah overrides, I wanted. Yes, honor of Torah is more important than joy of Yom Tov, but this is only when it will really be a disgrace. One made a funeral without any eulogy, without any eulogy. It doesn’t mean what we call a eulogy by the way, one will speak. But what’s the problem? That for a person you didn’t have any eulogy. The same thing that for a king, not in his presence one can do it tomorrow. The whole problem is only when he is here, one is going to bury him today. The in his presence appears this is the main thing, the most important eulogy. There is always something of a matter of a eulogy, something of a matter of honor of the deceased, I know in the laws of mourning if it’s a matter, it’s apparently something of a matter, but the mitzva of simcha pushes it off. But when it’s not just a matter of a simple eulogy, but it’s a matter of honor of Torah scholars, then it does override Chol HaMoed.
Laws of Chol HaMoed: Eulogies, Mourning, and Tearing on the Festival
Eulogizing Torah Scholars on Days Forbidden in Eulogies
Speaker 1:
The Rambam says, and needless to say that Chol HaMoed is forbidden in eulogies and fasting, and it’s permitted for Torah scholars, then certainly other days that are similar to Chol HaMoed, that is, it’s a bit of Yom Tov but it’s permitted in work and so forth, which is also forbidden in eulogies and fasting, as it says in tractate Ta’anis, for example Rosh Chodesh and Chanukah and Purim, then needless to say that they are less than Chol HaMoed of a Yom Tov, which is just not a real Yom Tov, then certainly that one eulogizes in them also Torah scholars in their presence, because a Torah scholar one may eulogize in his presence, even though they are forbidden in eulogies and fasting, then certainly Chol HaMoed one certainly may.
The Sages said that eulogizing a Torah scholar is worthy enough to override not only Rosh Chodesh and Chanukah and Purim, but also Chol HaMoed. But this is also Rosh Chodesh and Chanukah and Purim one wasn’t more lenient, but also only in his presence, but after burial it’s forbidden to eulogize in them.
One Does Not Place the Bier of the Deceased in the Street on the Festival
The Rambam says further, because one forbade eulogies and fasting, one also forbade things that bring to this type of eulogies and fasting. Therefore, at a regular funeral one places out the bier in a public place and one should eulogize, but one does not place the bier of the deceased in the street on the festival, one doesn’t place out the bier on the street on Yom Tov and Chol HaMoed, so as not to accustom to eulogies, because if one will see the bier one will start making a eulogy. But what then? They take him out from his grave, one carries him directly from his house to the burial. One doesn’t make what we call a funeral.
Digression: What Does “Eulogy” Mean — Not a Speech
So, by the way, I want to say something important. People think, and it’s a mistake, we think that hesped means standing up and saying speeches. Hesped in the Gemara always means certain actions that one does to arouse the heart. Hesped is even an action. For example, we’ll soon see disputes about what one may do. But hesped is like it says in the verse “hafachta mispedi lemachol li” — He turned my mourning into dancing. You see that hesped is such an action that one does with the hands and with the feet, like a dance. One can do it with joy. One doesn’t need a choir.
So also one claps with the hands. I think it comes from the Mishnayos. Soon we’ll see about the women who only clap. A hesped itself is an action where one cries out “Oy!” and people weep. Not that one stands and says a speech. As far as standing and saying a speech, one may do that even on Yom Tov as well.
The hesped, the tradition where you see them clapping with their hands, and there are certain holidays when they clap and they beat. “Hoy adam yispedu lach” it perhaps says. Perhaps there are Hungarian Jews who still make a hesped that has the law of hesped, but most hespedim don’t have any law of hesped at all. I’m not talking about singing. But what is called a hesped is called in the Gemara “omrim bifnei hamet divrei hamet”. Well, one speaks about the deceased. Perhaps that’s not what’s called hesped. It’s permitted.
And usually when there’s a hesped on Chol HaMoed or Chanukah and Purim, one doesn’t say a hesped, one only says divrei zichronos. Whatever, all our hespedim are that. Hesped doesn’t mean standing and saying a speech. One should forget a bit about the holiness of the hespedim that existed in the times of Chazal. Yes, true, we call it hesped. But these are the words of farewell, divrei hamaspidim.
Speaker 2:
I don’t know about that…
Speaker 1:
No, I think that there it’s talking in general that one shouldn’t talk, it’s not talking about the hesped. I think that’s a Torah that the maspidim say, they simply give a drasha on the Gemara.
Speaker 2:
Yes, but there it means to say…
Speaker 1:
Yes, yes, it’s a completely different thing, it’s not a matter of saying a speech. Speeches need to… even for living people there aren’t proper speeches, certainly not for dead people.
Speaker 2:
Okay. In short, what one says at a sheva brachos is the same as at a funeral, and that’s not what we’re talking about, right?
Speaker 1:
Yes.
V’ein misablin bamo’ed
Here there is however “v’ein misablin bamo’ed”. This means yes more, this means one may not mourn at all. End of the beginning, “v’ein misablin bamo’ed”.
Discussion: Prohibition of Mourning — Action or Feeling?
Speaker 2:
It’s from the laws of mourning, does he mean to say apparently. It’s not laws of mourning, or does it mean that one may not be sad?
Speaker 1:
One can call it laws of mourning. One is not mourning, one doesn’t do all the matters of mourning.
Speaker 2:
Not just being in mourning. I mean to ask, is it a prohibition on being sad, or is it a prohibition on sitting on a low bench?
Speaker 1:
Apparently it means the action. We’ll see, we’ll soon see that one may not be sad either. We learned earlier, it’s the reason why you eat, because you want to be joyful.
Speaker 2:
Be quiet. One may not be sad. In general, even when one is an avel, one may not be sad. Where did he find the permission to be sad? Rabbi Nachman said that there’s a mitzvah to be joyful always. There’s no permission at all. One must do it.
Speaker 1:
No, on the contrary. One was given a time for the… what that there’s a great mitzvah to be joyful? They said… and not always should you think about this, but one gives it a special time. Now you should be sad. Like it says in Rashi actually on Tisha B’Av, as if that’s the day when one should mourn over all sorrows, but one gives it a special day. It’s a mo’ed for me that one shouldn’t be sad.
Speaker 2:
It’s not clear to me where is the permission to be sad on Tisha B’Av either. Let’s cry, it doesn’t mean to be sad.
Speaker 1:
I don’t know the question of how isn’t the positive commandment of Rabbi Nachman overriding the other mitzvah of transgression.
Speaker 2:
Okay, nonsense. That talks about a different topic?
Speaker 1:
No, I don’t mean to be depressed.
Speaker 2:
Yes. These are all behaviors. What do you want in the premises of the page?
Innovation: Simchas Yom Tov — Reality, Not Feeling
Speaker 1:
I actually meant that when one says simchas Yom Tov one isn’t talking about a feeling, but one is talking about a reality. One is talking that there should be in the house, there should be meat, there should be a good uplifted atmosphere. If a person happens to be very sad about his sins or about something he lost, but he continues eating and singing with the children, he has fulfilled the mitzvah of simchas Yom Tov. We’re not talking here about a feeling. Feeling is a tractate by itself. Feeling is for the Reishis Chochmah, one needs to ask that. We’re not learning Rambam now.
So I say, not being in mourning during the mo’ed means primarily the atmosphere, that one shouldn’t now cover the china closet and bring the low benches. How should one feel? Automatically the law is that it’s exempt, there’s overriding the… This is more expansive on the fear of the mourning.
Customs of Mourning That One Doesn’t Do on the Mo’ed
Further, what else doesn’t one do? All these customs on the mitzvos that one does for a deceased, v’lo mavrin, there’s some law, some custom that the neighbors bring seudas havra’ah, there one shows that the person himself can’t bring himself to eat, one gives him to eat. V’lo kol shena akavti, part of the keriah I think is that… so it used to be, we don’t feel ourselves doing this, but the custom used to be that one covers the shoulders. Part of keriah, one tears the shirt, and about this becomes the…
Speaker 2:
No, two things. I think two different things.
Speaker 1:
And one doesn’t go fully dressed something like that. It’s not the custom in… and in our time to do this custom, but it’s with matters of mourning. But who yes? Kerovim she’hem chayavim lehisabel alav. If they do yes, that is the keriah, these things they do yes.
But how does it fit with what we say “v’ein misablin bamo’ed”? Not mourning, but the things that one does once, only at the time of the funeral, does it mean one doesn’t do it the whole seven days or what? Therefore he says, this one does yes, the short thing. The longer thing from it, the days of mourning, no.
Speaker 2:
Yes, there are about this differences in customs in practice whether one tears keriah when it’s Chol HaMoed.
Speaker 1:
Okay. But yes, it seems that the “ein misablin” isn’t simply that one doesn’t do anything. One does do keriah. But you see that normally many people tear keriah, that is whoever feels close, whatever. But the kerovim tear keriah.
Keriah for a Chacham, Adam Kasher, and at the Time of the Soul’s Departure
But since, says the Rambam, when does everyone tear keriah, not just the kerovim? Since chacham o adam kasher, if he was a chacham or an adam kasher — the definition of adam kasher we don’t know here, but a kosher Jew, already twelve months healthy and wasn’t a treifah.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
O ha’omed bish’as netilas neshamah, or someone who was there at the time of the soul’s departure, harei zeh korei u’misabel bamo’ed af al pi she’eino kerovo.
Definition of “Adam Kasher”
What does this mean? Because adam kasher was very broad the definition. Adam kasher means an honest Jew, true. The law is originally that every chacham or adam kasher, he brings here the language from… You see in the Tur that adam kasher is one who isn’t suspected of any transgression, one doesn’t hear about him any transgression, he’s not a chacham, he’s an am ha’aretz, a simple Jew.
Adam kasher is like a Chassidic Jew, basically. You know Rabbi Yisrael Salanter, someone said about the Rachmistrivker Rebbe, Rabbi David, that he’s a real Chassidic Jew, he doesn’t waste a minute, but he doesn’t learn a word. So, that’s called an adam kasher, understand? He has other mitzvos.
Speaker 2:
No, I mean to bring out, he has other mitzvos. Adam kasher is a chacham. Chacham means an adam kasher, and adam kasher is the same thing just without the kosher. He doesn’t learn new things.
Speaker 1:
Yes, whatever. If he doesn’t learn, it’s also bitul mitzvah.
Speaker 2:
If his definition is bitul mitzvah, not learning will also be bitul mitzvah. But he’s a simple Jew. In former times there were very many people who didn’t have any education, they couldn’t learn or write. Today it’s difficult, because an adam kasher generally.
Speaker 1:
No, because we accept them, but I’m not making it correct. There once were people who were illiterate, they couldn’t read and write. They were honest simple Jews.
Speaker 2:
No, no, he can’t say Krias Shema either.
Speaker 1:
I don’t know. I wouldn’t say, it wasn’t… perhaps, but I don’t need to come to this. I would say that… certainly he fulfills kevi’us itim laTorah when he learns one perek in the morning like the minimum. But he said the Talmud Torah, that there’s a different path in life from being a talmid chacham. Not everyone must choose this. One can be an honest Jew, I’m a worker, most of the day I’m busy with the gentiles driving trucks. He learns certainly, he doesn’t neglect Torah, he’s not a learner. Precisely he is a baal kishron.
Speaker 2:
Not everyone with such baal kishron must become a learner. I think perhaps he must, but he’s talking about what is halachically.
Speaker 1:
Okay, it’s too much hashkafah for one.
And whoever is also at the time of the praise of Hashem is also, as if because of this is a greater sorrow, was I see the sorrow. There’s a law so we learn in laws, I want the world to further.
In Practice — Today’s Custom
The custom is that one doesn’t conduct oneself. Both of these laws, in practice, I don’t want to see that one conducts oneself. But the law, originally, is, first of all, we don’t make keriah, we make some remembrance of keriah with a pin. Most people don’t do real keriah. It’s because one doesn’t need to. Just as one stopped doing chalizas kesus because it’s not the custom, it’s not the custom by us to do keriah anymore. It’s not the custom.
Speaker 2:
Yes, it’s not with a canal how one proves oneself.
Laws of Yom Tov — Keriah for a Deceased, Hesped Before Yom Tov, and Conclusion of Laws of Yom Tov
Keriah for a Deceased — Custom and Reality
Speaker 1:
Both of these laws, in practice, I haven’t seen that one conducts oneself, but the law originally is, first of all, they don’t make keriah, they make some remembrance of keriah with a pin.
“Ad sheyisgaleh al halev etc.”. Most people don’t do real keriah.
Speaker 2:
Yes, and because of this is that one doesn’t need to. Just as one stopped doing chalizas kesus because it’s not the custom, it’s not the custom by us to do keriah anymore. It’s not the custom.
Speaker 1:
Yes, there is a way how one proves sorrow. We have other ways how one proves sorrow. Or we don’t prove sorrow, we go to therapy for the trauma. Well, that’s the way of proving sorrow, going to therapy.
Discussion: Keriah at the Soul’s Departure — Soul and Holiness of Israel
Speaker 1:
But in short, if you’re already saying too much hashkafah for today, I threw in, that the soul is always kosher. So the one who was at the time of the soul saw the kosher part.
Speaker 2:
Ah, ah, very good. No, such language is written, I remember, by everyone who stands at the departure of the soul, it’s like a Sefer Torah that was burned. Every Jew is kedushas Yisrael. When one sees literally how a Jew dies, one must tear keriah. Simply that one heard, one was at the funeral, that’s not yet such a thing.
But an adam kasher, but the one who saw a Jew dying, it’s two things. First of all, an adam kasher everyone needs. Even if not an adam kasher, if one sees how he dies, one must tear keriah.
Speaker 1:
I don’t think so, because you see the kosher part in him, you saw the soul.
Speaker 2:
Yes, okay.
It says that it’s the disgrace, it’s a certain chilul Hashem that a Jew dies. One means it’s a holy Jew. Today one sees on the internet such pictures, it could be also. One must know, there’s a certain thing, to see how a person dies there’s a mitzvah of tearing keriah. And one doesn’t conduct oneself surely, if one would conduct oneself doctors would have to buy every week a new coat, whatever, but it needs to.
Law: “V’ein korei b’Yom Tov sheni klal”
Speaker 2:
Okay, further. “V’ein korei b’Yom Tov sheni klal.” That is, all these things were Chol HaMoed. But Yom Tov sheni, you would think that because Yom Tov sheni is only a… also there’s a leniency, one makes a funeral through Jews. We discussed that one is more lenient on certain laws of a deceased. The one thing that one is lenient on Yom Tov sheni is such a deceased, that one makes him a proper funeral, all the Jews do melachos even. But even those who are mourning for the deceased, may not tear keriah on Yom Tov sheni at all, because even kerovim there’s no deceased. Honor of Yom Tov sheni.
Law: “Nashim bamo’ed me’onos aval lo metafchos v’lo mekonenos”
Speaker 2:
Says the Rambam further, it’s the language of the Mishnah, “nashim bamo’ed”. Women, in former times the women had a special part in the mourning, like we read last night in Eichah, “kera lamekonenos”. Women were the ones who read, their voice arouses to crying. So “nashim bamo’ed” is like this: “bifnei hamet”, the women who are in front of the deceased, are “me’onos”. The Rambam is going to explain… “bifnei hamet” means before the burial, according to what the Rambam said, right? When the deceased is there.
Speaker 1:
Yes, not after one has buried and one simply makes to remember, many make a hesped afterwards. One speaks at the funeral, that’s our hint at the funeral, “bifnei hamet”.
Speaker 2:
“Me’onos”, the Rambam is going to explain what “me’onos” means, they may do this type of hesped, this type of weeping that’s called “me’onos”, “aval lo metafchos v’lo mekonenos”. But they may not clap with their hands or weep with a… We’ll see what the meaning is. He’s going to say, “eizo kinah, eizo kinah”.
Speaker 1:
No, but “metafchos” he doesn’t say. “Metafchos” he says means clapping, I think. One should make… In short, one needs to reintroduce it. I don’t know why one doesn’t do it.
Speaker 2:
He says “sofek kaf el kaf”, one claps, one pats with the hands. In short, one does some… So “nikbar hamet”, if one has already buried, it’s no longer “bifnei hamet”, “einan me’onos”, one also doesn’t do the “me’onos”. This is on the mo’ed.
“B’Rosh Chodesh u’vaChanukah u’vaPurim” has one level more, so “me’onos u’metafchos”, one also does the “metafchos”, “aval lo mekonenos”.
Definitions: Inui and Kinah
Speaker 2:
Now says the Rambam, what is the “me’onos” and “mekonenos”? “Eizehu inui? Shekulan onos k’achas”, when everyone weeps at once, everyone sings, or eulogizes at once.
Speaker 1:
He cries out, “Oy, he was so old, he died”, or he was so young, whatever.
Speaker 2:
“Kinah”, that is “inui”. And what is the “mekonenos”? “Kinah” is “achas omeres v’chulan onos”. I made here precisely a bit of kinos last night. One kinah they did, there’s a kinah, then the one said such a piece “zachor laHashem oy”, every piece ends with “oy”. So that’s made that the world should give a cry, everyone cries “oy”. Not simply a bee. So that’s called “kinah”.
Law: “V’asur l’adam she’ye’orer al meso kodem laregel shloshim yom”
Speaker 2:
Here is the English translation:
Now here’s an important law: “And it is forbidden for a person to arouse grief over his dead before the festival within thirty days”. Not only that, here comes a great stringency in the laws of the joy of the festival – not only on the festival itself when a deceased person has died, but a person who has had, unfortunately, a loss, someone has passed away, he is not allowed within thirty days before the festival, when certain laws begin to apply, just as “thirty days before the festival” certain laws begin regarding studying [the laws], and also regarding, for example, before Passover thirty days and so forth. So during these thirty days one may not arouse [grief] over the dead. Arousing [grief] over the dead means like our eulogies, making a eulogy, arousing crying over the person. One may not do this thirty days before the festival, “so that the festival should not arrive while he is sad, and his heart is worried from remembering the pain”. Because within thirty days he is already, he is already entering into the festival. Thirty days is a preparation for the festival, and if during the thirty days he has such an arousal, such a eulogy, he will enter the festival when he is still under the influence, how sad, he is mourning, how “his heart is worried from remembering the pain”, his heart is still preoccupied from remembering the pain.
“He Should Remove the Worry from His Heart and Prepare His Mind for Joy”
Speaker 2:
Rather, a full thirty days, “he should remove the worry from his heart”, he should remove the worry from his heart, “and prepare his mind”, he should direct his mind, he should focus on the joy that is coming on the festival. We see that thirty days before the festival one must already prepare to be in joy.
Discussion: Today’s Reality and the Difference Between Then and Now
Speaker 2:
But here we see indeed, you know, how far our current life is from the past. In today’s times, we go through so much, and the entire world is exposed to us, and in one day a person can read the news – people died, people were born, people became rich, people became poor. There is such confusion that no one is mourning for thirty days, the thing doesn’t last for thirty days. Here we’re talking about something more powerful – a person lived a more peaceful life, you know, and during the thirty days it has a great influence on him. I think it still has an influence, but it’s true that we don’t fulfill it. We are a coarse vessel, we shouldn’t look at bad news. But to arouse [grief] over the dead means, according to all opinions, more – it means making news. I think this law is also not observed. I haven’t seen that one shouldn’t make memorial gatherings within thirty days before the festival. This should be a law. Between Purim and Passover perhaps one doesn’t make any eulogies.
Speaker 1:
Have you heard such a thing? I haven’t heard. I didn’t do it for a regular message, I only… We’re talking about it.
Speaker 2:
Ah, it’s very interesting.
Story from the Gemara: “They Ask About the Laws of Passover Thirty Days”
Speaker 2:
I want to tell you, in the Gemara it says like this: There is a Mishnah, “They ask about the laws of Passover before Passover thirty days.” And the Gemara says here a dispute about the simple meaning. Rava said that the explanation is that there was a person who took money, he goes to make the pilgrimage for the honor of the festival, prepared money for the festival. There came some eulogizer – not his father, I don’t know, his brother, someone close to him died, so some eulogizer came, and in those days there were people, this was their job, to make other people cry. Today there are also such people, they’re called, what do you call the one who gives the speeches on Tisha B’Av? Yes, whatever. But then it was literally, they exploited people a bit, because he would go around to the funeral home and say, ah, you want to have a good cry? Today there are also in certain cultures professional criers, and he creates a situation where people should cry, and people want it, it’s an honor for the person, they want to express the feelings that they pay to take. He came with this person, he came before the festival, he knew that the other one had money, his wife gave all the money to him, so he didn’t have any money left for the festival. So the Sages said, you know what, before the festival one doesn’t make any eulogies. That’s how Rav explains it simply. Shmuel said no, the Rambam’s interpretation is that until thirty days he will still remember, the eulogy will be drawn into the festival. The Rav says Rav’s opinion is practically as if, that if he goes and gives away his money instead of for the festival he will… And we see that there was a matter of spending money on eulogies. Also here in the Gemara, Rabbi Yochanan made cheaper shrouds, cheaper funerals, affordable funerals. Our culture has changed a lot in this matter. And spending money on weddings, not on funerals. True that we spend money on funerals, not so much, it’s not really clear. Competition over who made a blessing at the grave. It also shows that people pay money for the good professional who can make people cry, and it’s literally giving money to an eulogizer, and one may not. Ah, it’s a festival thing. In short, the Rambam doesn’t rule like this. Rav’s opinion is that if he does it for free, it comes out in the Gemara that according to Rav one may, because the question is only that he will spend his money. But we see indeed, one can indeed learn that there is such a thing, that for the festival one must save money, it’s something that is expensive, in the past one had to make the pilgrimage, but even without that, and one does another thing, it’s like a practical yes, true, all these things are interesting, because also “arousing [grief] over the dead” means something where he is not sad, one goes to arouse the pain.
Innovation: “Arousing [Grief] Over the Dead” vs. A Person Who Is Already in Pain
Speaker 2:
But if a person is very strongly in pain, on the contrary, the eulogy is made to talk about it, to express it, to remove it from the heart. There is a thing when “if there is worry in a person’s heart, let him speak of it,” one talks it out, perhaps it’s a different category. Here we’re talking about, normally he wouldn’t have been in pain, one creates a whole situation to become in pain, perhaps it’s harder.
Shulchan Aruch and Turei Zahav: Eulogy at the Thirty Days
Speaker 2:
There is, he brings from the Shulchan Aruch 547 that it says that there is sometimes the custom is, for example, after the year, at the thirty days to make a small gathering for a eulogy, and if it falls out within thirty days, one doesn’t stop it, we haven’t heard. And the Turei Zahav says that it’s the opposite, why then is it simple, now it has ended, now is the last time that one cries, one expresses oneself, it’s the opposite. It’s true, to arouse in practice it looks like we see in the story. That’s before I bring the story, in any case it’s not the law like that opinion, but we see that it means that there is a process, that sometimes a person remembers, oh, someone passed away, let’s make. Make some situation to cry.
“And Prepare His Mind for Joy” — An Important Principle
Speaker 2:
Okay, that’s the law. The main point is the word “and prepare his mind for joy”. It’s a tremendously important thing. One must make a note thirty days before a festival. Purim is very good, because on Purim one already begins to direct one’s mind to joy, but one must also [do so] thirty days before Shavuot.
Question: Mourning of the Omer Period vs. Joy of the Festival
Speaker 1:
The question would be he should already have been lenient with the prohibition of making certain mourning practices during the counting of the Omer, one must know if it’s maintained. No, no, no, how does the law of mourning of the Omer period fit with the law of thirty days before the festival? Already a good question. I agree. And about this he holds that it’s audacious that the students of Rabbi Akiva died precisely then. They should have died at another time.
Speaker 2:
No, you understand, I mean, sometimes there is a tragedy, what will you do? You won’t knowingly make, it’s a question on that one.
Speaker 1:
Okay, very good.
Conclusion of the Laws of the Festival — Structure
Speaker 1:
Now we’re going to learn, in the sixth seventh chapter, the laws of Chol HaMoed. The seventh and eighth will be the laws of Chol HaMoed. Until here we have finished the laws of the festival, the end was… as one writes, it’s interesting the same structure. First the work and afterwards the matter of joy, the end is always that, and afterwards is the laws of Chol HaMoed.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב — פרק ו׳-ח׳: עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד
—
הלכה א׳: עירוב תבשילין — דער יסוד
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופנין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ואפה מיום טוב לשבת – הרי זה מותר. ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירוב תבשילין.”
פשט:
ווען יום טוב פאלט אויס ערב שבת, טאר מען נישט קאכן/באקן יום טוב פאר שבת. דער איסור איז מדרבנן — כדי מ׳זאל נישט קומען צו קאכן יום טוב פאר חול. די עצה: מ׳מאכט א תבשיל ערב יום טוב, און דאס דערלויבט צו קאכן יום טוב פאר שבת. דאס הייסט “עירוב תבשילין.”
חידושים און הסברות:
1) פארוואס איז דער איסור נאר מדרבנן — דער ענין פון “הואיל”:
דער רמב״ם האט שוין אין פרק א׳ געזאגט אז מדאורייתא איז דער איסור צו קאכן יום טוב פאר א אנדערן טאג נישט שייך ווען עס קומט צו שבת, ווייל עס איז דא דער כלל פון “הואיל ואם יקלעו אורחים” — מ׳מעג קאכן מיט ברייטקייט ווייל אפשר וועלן קומען געסט. דעריבער “אם עבר אינו לוקה.” דער דאורייתא׳דיגער איסור פאלט אוועק דורך “הואיל.” נאר מדרבנן האט מען גע׳אסר׳ט — כדי מ׳זאל נישט קומען צו קאכן יום טוב פאר חול, ווייל דער מענטש וועט זיך מאכן א קל וחומר: “לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול.”
2) פארוואס האבן חכמים דווקא דא גע׳אסר׳ט אויב “הואיל” העלפט?
נארמאלערווייז וואלטן חכמים נישט גע׳אסר׳ט ווען “הואיל” מאכט עס מותר מדאורייתא, ספעציעל ווייל מ׳דארף דאך עסן סעודת שבת. נאר חכמים האבן דאך יא גע׳אסר׳ט — ספעציפיש כדי מ׳זאל דערקענען די חומר הדבר פון אנגרייטן פון יום טוב אויף חול. און גלייך מיט דער “מכה” האבן זיי מיטגעברענגט די “רפואה” — דעם עירוב תבשילין. דאס שטימט מיט דעם כלל אז חכמים מאכן נישט גזירות וואס לאזן מענטשן “סטאק.”
3) וויאזוי ארבעט דער עירוב תבשילין — דער מעכאניזם:
ווען א מענטש קאכט ערב יום טוב, וואלט ער דאס נאר געטון פאר שבת (נישט פאר חול — ווייל פאר חול קען מען נאך יום טוב אליין קאכן). דאס ווייזט קלאר אז אלעס וואס ער גייט ווייטער קאכן יום טוב איז א “המשך” פון דעם — נאר פאר שבת, נישט פאר חול. ער ווייזט דורך דעם אז ער וואלט עס נישט געטון פאר א רעגולערן וואכנטאג.
4) דער עירוב אלס הכר — מער ווי דער איסור אליין:
דער עירוב דערמאנט דעם מענטש מער ווי דער איסור אליין וואלט. דעם איסור אליין וואלט א מענטש אפשר נישט באמערקט, אבער דאס וואס מ׳מוז מאכן אן עירוב — דאס אקטיווע מעשה — דערמאנט אים אז מ׳טאר נישט קאכן יום טוב פאר חול.
—
הלכה א׳ (המשך): פארוואס הייסט עס “עירוב”?
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ולמה נקרא שמו עירוב? כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר, כדי שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת – כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו. לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין.”
פשט:
דער נאמען “עירוב” קומט פון דער ענליכקייט צו עירוב חצרות — ביידע זענען “היכר” (דערמאנונג/סימן). ביי עירוב חצרות — כדי מ׳זאל נישט מיינען מ׳מעג טראגן פון רשות לרשות; ביי עירוב תבשילין — כדי מ׳זאל נישט מיינען מ׳מעג קאכן יום טוב פאר א אנדערן טאג.
חידושים און הסברות:
1) דער ראב״ד׳ס קריטיק — “טעם זה לנערים”:
דער ראב״ד איז שארף קעגן דעם רמב״ם׳ס הסברה. ער האלט אז דער רמב״ם פעלט אויס דעם אמת׳ן טייטש פון “עירוב” — וואס מיינט צוזאממישן. לויט דעם ראב״ד מיינט עירוב תבשילין אז מ׳איז “מערב” (צוזאממישנדיג) די צורך השבת מיט די צורך יום טוב — מ׳מאכט עס אלעס איין גרויסע זאך. דער מגיד משנה ברענגט אז ביי עירוב תחומין אויך מיינט “עירוב” צוזאממישן — ווי דו האסט געקענט גיין מיט ווי דו קענסט יעצט גיין.
2) דער רמב״ם׳ס שיטה — “עירוב” אלס שם מושאל פאר “הכר”:
אין עירוב חצרות מיינט “עירוב” טאקע צוזאממישן (די ברויט). אבער דער עיקר פון עירוב חצרות איז נישט דאס צוזאממישן אליין, נאר דער הכר. ממילא איז “עירוב” שוין געווארן א “שם מושאל” (באָרגטער נאמען) פאר הכר. ווען מ׳האט שפעטער מתקן געווען עירוב תבשילין, האט מען שוין גענוצט דאס זעלבע ווארט ווייל עס האט א ענליכע פונקציע — הכר.
3) דער לחם משנה׳ס תירוץ:
דער לחם משנה ערקלערט אז עירוב חצרות איז קודם מתוקן געווארן (וואו “עירוב” מיינט ממש צוזאממישן), און שפעטער ווען מ׳האט מתקן געווען עירוב תבשילין האט מען שוין גענוצט דאס זעלבע ווארט. אבער לויט דער מסורה אז אברהם אבינו האט שוין געהאט עירוב תבשילין, איז משמע אז ער האט אויך שוין געהאט עירוב חצרות — סאו דער סדר שטימט.
4) וואס פאראייניגט אלע דריי עירובין:
אלע דריי עירובין (חצרות, תחומין, תבשילין) האבן א משותף׳ע סטרוקטור: זיי זענען אלע גזירות דרבנן וואס קומען מיט א “סאלושן” פון חכמים. אויך זענען זיי אלע פארבונדן מיט ברויט/מאכל (כאטש ביי תבשילין איז דווקא א תבשיל).
5) פארוואס דוקא מיט עסן:
דער סיבה פארוואס מען נוצט עסן (ברויט ביי עירובי חצרות, תבשיל ביי עירוב תבשילין) איז ווייל מען וויל אז אויך קינדער און פשוטי עם זאלן פארשטיין — ווי עס שטייט ביי עירובי חצרות “והתינוקות מכירין בפת.” א שטר אדער צעטל וואלט נישט געווען מכיר ביי קינדער, אבער עסן איז א זאך וואס יעדער פארשטייט.
—
הלכה ב׳: שיעור עירוב תבשילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עירוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית… בין לאחד בין לאלפים.”
פשט:
דער שיעור פון עירוב תבשילין איז א כזית, און דאס איז גענוג סיי פאר איין מענטש סיי פאר טויזנטער.
חידושים און הסברות:
חילוק פון עירובי חצרות: ביי עירובי חצרות דארף מען גענוג פאר יעדן משתתף (ביז 18 בתים איז גענוג מיט א באשטימטע שיעור). ביי עירוב תבשילין איז דער כזית בלויז א “היכר” — א סימן/דערמאנונג — נישט א שיתוף ממש, דעריבער איז גענוג איין כזית פאר אלעמען.
—
הלכה ב׳ (המשך): וואס טויג פאר עירוב תבשילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם.”
פשט:
מען מאכט עירוב תבשילין נישט מיט ברויט און נישט מיט ריפות (א גריס/דייסע מאכל), נאר מיט א תבשיל וואס איז א “פרפרת” — עפעס וואס מען עסט מיט ברויט, ווי פלייש, פיש, אייער.
חידושים און הסברות:
1) שיטת רבנו תם (תוספות) vs. רמב״ם:
רבנו תם האלט אז דער סיבה פארוואס מען דארף א תבשיל איז ווייל דער עירוב מוז זיין פון דער זעלבער קאטעגאריע ווי די מלאכה וואס מען וויל מתיר זיין — א תבשיל איז מתיר בישול, אבער אויב מען וויל באקן ברויט, דארף מען אויך אוועקלייגן א פת. דעריבער פסק׳נט דער שולחן ערוך אז מען מאכט סיי א פת סיי א תבשיל. לפי שיטת הרמב״ם אבער איז גענוג נאר א תבשיל, און די פת טוט גארנישט. דאס וואס מיר מאכן אויך א פת איז לפי שיטת התוספות.
2) פארוואס נישט פת לויט׳ן רמב״ם?
באקן קען מען טון א טאג פריער (ברויט בלייבט גוט), אבער קאכן מוז מען טון פריש — דעריבער איז דער עירוב דוקא א תבשיל, ווייל דאס איז די הויפט-מלאכה וואס מען טוט יום טוב פאר שבת.
3) שני תבשילין:
דער רמב״ם פסק׳נט נישט אז מען דארף צוויי תבשילין (וואס איז א מחלוקת אין די משנה, בית שמאי און בית הלל). דאס וואס מיר מאכן צוויי זאכן (ברויט + איי) איז נישט מצד שני תבשילין, נאר מצד שיטת תוספות אז פת איז מתיר אפיה און תבשיל איז מתיר בישול.
—
הלכה ב׳ (המשך): אפילו א שוואכע תבשיל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אפילו דשן שבשולי הקדירה… אפילו שמנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי, גורדו, ויש בו כזית… סומך עליו.”
פשט:
אפילו א גאר שוואכע תבשיל טויגט — דאס פעטנס וואס בלייבט אויפ׳ן טאפ-באדן, אדער דאס שמנונית וואס בלייבט אויף א מעסער נאך שניידן פעטע פלייש, אויב ס׳איז א כזית, קען מען עס אפקראצן און נוצן.
חידושים:
דער שמנונית מוז זיין עפעס וואס מען עסט (מען קען עס אריינלייגן אין א קוגל למשל), נישט סתם פעטנס וואס מען ווארפט אוועק.
—
הלכה ב׳ (המשך): תבשיל מיינט נישט דוקא געקאכט אין א טאפ
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תבשיל שאמרו… אפילו צלי או שלוק… אפילו כבוש או מעושן… אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין ודוחקן הוא בישולן.”
פשט:
“תבשיל” מיינט נישט דוקא געקאכט אין א טאפ — צלי (געבראטן), שלוק (אנגעקאכט), כבוש (איינגעלייגט), מעושן (גערויכערט) — אלעס טויגט.
חידושים:
דער חילוק צווישן “מאפה” (ברויט/פת) און “תבשיל” איז נישט קאכן vs. באקן אין אויוון, נאר ברויט/פת vs. אלע אנדערע מאכלים. א קוגל וואס מען באקט אין אויוון הייסט אויך א תבשיל, נישט א מאפה.
—
הלכה ב׳ (המשך): דער עירוב דארף זיין מצוי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך שיהא עירוב זה מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות ויבשל כל שצריך לבשל ויחם חמין כל שצריך.”
פשט:
דער עירוב דארף פאראנען זיין ביז מען ענדיגט אלע מלאכות וואס מען דארף טון פאר שבת.
חידושים און הסברות:
1) אנדערש פון עירובי חצרות/תחומין:
דארט דארף דער עירוב זיין פאראנען ביי בין השמשות, אבער אויב ער ווערט נאכדעם אויפגעגעסן אינמיטן שבת איז עס כשר. ביי עירוב תבשילין אבער דארף דער עירוב לעסטן ביז מען ענדיגט צו קאכן פאר שבת — דאס איז די איינציגסטע עירוב וואס דארף אזוי לאנג אויסהאלטן.
2) נאכל העירוב קודם שיבשל:
“ואם נאכל העירוב או נאבד קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל, ולא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד.” אויב דער עירוב איז אוועק פאר ער ענדיגט קאכן, טאר ער נאר קאכן פאר יום טוב אליין.
3) התחיל בעיסתו ובתבשילו ונאכל העירוב — הרי זה גומר:
אויב ער האט שוין אנגעהויבן קאכן/באקן און דאן איז דער עירוב אוועק, מעג ער צוענדיגן וואס ער האט אנגעהויבן, אבער נישט אנהייבן נייע מאכלים. א מענטש וואלט געמיינט אז דער היכר דארף זיין ביים אנהייב פון קאכן, אבער דער רמב״ם זאגט אז לכתחילה דארף דער עירוב זיין מצוי ביז דער סוף — בדיעבד אבער, אויב ער האט שוין אנגעהויבן, מעג ער ענדיגן.
—
הלכה ב׳ (המשך): מזכה זיין פאר אנדערע
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת… וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין.”
פשט:
ווען מען מאכט עירוב תבשילין פאר אנדערע, דארף מען עס מזכה זיין פאר זיי דורך א צווייטן מענטש (על ידי אחר), פונקט ווי ביי עירובי חצרות/שבת.
חידושים און הסברות:
1) קנין ביי עירוב תבשילין:
“שיסמכו עליו אחרים” מיינט נישט בלויז אז זיי קענען זיך “מיטכאפן” — נאר עס דארף זיין אן אמת׳ע הקנאה, די תבשיל ווערט ממש זייערס. ער איז מקנה די תבשיל פאר זיי.
2) וועמען מען קען נוצן אלס זוכה:
מען קען נוצן א בן, א בת, אפילו א קטן — ווייל עירוב תבשילין איז דרבנן, און אויף דרבנן סמכינן אויף קנין פון א קטן. אבער מען קען נישט נוצן זיין אייגן קינד וואס איז א קטן, ווייל “ידו כידו” — עס ווערט נישט גערעכנט אלס א צווייטער מענטש.
3) צי מען קען קומען עסן פון דעם עירוב:
ביי עירוב חצרות איז קלאר אז מען ווערט א שותף אין דעם פת. ביי עירוב תבשילין, וואו א כזית איז גענוג פאר אלעמען, איז דער פשט אז יעדער האט א זכות אין דעם גאנצן כזית — כאילו יעדער איז שותף אין דעם גאנצן.
—
הלכה ג׳: אינו צריך להודיע, אבער הם צריכים לידע
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואינו צריך להודיען… אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם, ואחר כך יאפה ויבשל.”
פשט:
מען דארף נישט מודיע זיין יענעם ווען מען איז מזכה, ווייל עס איז א “זכות” (נישט א חובה). אבער יענער אליין מוז וויסן אז עס איז געמאכט געווארן אן עירוב פאר אים, איידער ער הייבט אן קאכן.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס מען דארף נישט מודיע זיין בשעת מעשה:
ווייל עירוב תבשילין איז א ריינע זכות (נישט ווי עירוב תחומין וואו מען נעמט אוועק זיין רעכט צו גיין אין אן אנדערע ריכטונג). ביי א זכות גילט “זכין לאדם שלא בפניו.”
2) פארוואס ער מוז אבער וויסן:
מען קען נישט קאכן מיט׳ן חשבון אז “מסתמא האט איינער אין שטאט געמאכט אן עירוב פאר מיר.” דער גאנצער ענין פון עירוב איז א “היכר” — מען דארף וויסן אז עס איז פארהאן. דער חילוק: די זכי׳ה אליין ארבעט אן ידיעה (חזקה שליח עושה שליחותו), אבער כדי צו טארן קאכן דארף מען וויסן אז דער עירוב עקזיסטירט — ווייל דער גאנצער תכלית פון עירוב איז א היכר.
—
הלכה ג׳ (המשך): עירוב פאר די גאנצע שטאט
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר… ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי.”
פשט:
א מענטש קען מערב זיין פאר אלע אנשי העיר (אינערהאלב תחום שבת). ער מאכט עס ערב יום טוב, און יום טוב בפרי מאכט ער א הכרזה.
חידושים און הסברות:
1) “כל העיר” מיינט אינערהאלב תחום:
ווייל יענער דארף טעקניש קענען קומען צום עירוב (קענען עסן דערפון), דארף ער זיין אינערהאלב תחום שבת.
2) מנהג אז דער גדול העיר מאכט עירוב פאר אלעמען:
עס איז א מנהג אז דער רב פון שטאט מאכט לכתחילה אן עירוב פאר די גאנצע שטאט.
3) שולחן ערוך׳ס תנאי — נאר פאר ווער ס׳האט פארגעסן, נישט פאר א פושע:
דער שולחן ערוך זאגט אז דער עירוב פון דעם רב העלפט נאר פאר ווער ס׳האט פארגעסן, נישט פאר איינער וואס איז א “פושע” (פארנאכלעסיגט). די סברא: די חכמים האבן געוואלט אז יעדער זאל אליין מאכן עירוב תבשילין.
4) משנה ברורה׳ס חומרא — צוויי מאל פארגעסן מאכט א פושע:
דער משנה ברורה (חפץ חיים) זאגט אז אויב איינער האט פארגעסן פסח און נאכאמאל פארגעסן סוכות, ווערט ער שוין א “פושע” — אפילו עס זענען חדשים אינצווישן. דאס איז א גרויסע חומרא: ערב יום טוב איז א ביזי טאג, עס איז גרינג צו פארגעסן, און צוויי מאל פארגעסן מיט חדשים אינצווישן זאל מאכן א פושע?
5) פארוואס זאל א פושע נישט קענען זיך סומך זיין — צריך עיון:
וואס איז דער חילוק? אויב דער עירוב איז דא, פארוואס זאל עס נישט העלפן פאר א פושע? א תירוץ: אפשר די פשיעה איז נישט אין עירוב תבשילין אליין, נאר אין מצות עונג שבת — ווייל אויב קיינער מאכט נישט פאר אים, וועט ער נישט טארן קאכן אויף שבת. נאך א תירוץ: אפשר די פשיעה איז אז ער פארלאזט זיך אויף דעם רב׳ס הכרזה (וואס קומט ערשט יום טוב), און טוט נישט אליין ערב יום טוב.
6) “יסמוך על עירובי” — נישט אוטאמאטיש:
דער לשון “יסמוך” מיינט אז יענער זאל זיך סומך זיין — עס איז א הכרזה, נישט א חלות וואס פאסירט אוטאמאטיש דורך דעם רב׳ס ווערטער. יענער דארף וויסן און זיך באוואוסטזיניג סומך זיין.
—
הלכה ד׳: ברכה אויף עירוב תבשילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המניח עירוב תבשילין חייב לברך… ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת. וכי בא לזכות לאחרים אומר: יהא מותר לי ולפלוני ופלוני / לאנשי העיר כולן לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.”
פשט:
מען מאכט א ברכה “על מצות עירוב” און זאגט א נוסח וואס דערקלערט וואס דער עירוב דערלויבט.
חידושים און הסברות:
1) לשון “המניח”:
דער לשון “מניח” פאסט מער ביי עירוב תחומין (וואו מען לייגט אראפ ביים תחום) אדער עירוב חצרות (וואו מען לייגט אראפ אין א הויז). ביי עירוב תבשילין איז “מניח” ווייניגער קלאר — מען גרייט עס אן אין זיין אייגן הויז.
2) פארוואס א ברכה אויף א “סאלוציע פאר א פראבלעם”:
א ברכה ווערט געמאכט נישט נאר אויף א מצוה, נאר אויך אויף א תקנת חכמים וואס איז א סאלוציע פאר א פראבלעם.
3) “של מחר” — וואס מיינט עס?
דער רמב״ם שרייבט “מיום טוב של מחר לשבת.” “של מחר” מיינט אז דער עירוב ארבעט נאר אויף מארגן׳ס יום טוב, נישט אויף אלע ימים טובים. א מענטש קען נישט מאכן ערב פסח אן עירוב אויף אלע ימים טובים פון גאנצן יאר. אבער ווען ער איז מזכה פאר אנדערע (לאנשי העיר כולן), שרייבט דער רמב״ם בלויז “מיום טוב לשבת” אן “של מחר.”
4) הגהות מיימוניות — צוגעבן “להדליק את הנר”:
דער הגהות מיימוניות זאגט אז מען דארף אויך זאגן “להדליק את הנר” אין דעם נוסח, ווייל דאס איז אויך איינע פון די מלאכות וואס מען דארף טון פאר שבת. אונזער מנהג איז אזוי.
5) לשון הקודש vs. ארמית:
דער רמב״ם שרייבט דעם נוסח אין לשון הקודש, כאטש דער באקאנטער נוסח “בהדין עירובא יהא שרא לנא” איז אויף ארמית. דער שולחן ערוך הרב זאגט אז מען דארף נישט דוקא זאגן אויף ארמית — מען קען זאגן אויף וועלכע שפראך מען פארשטייט. דער ארמישער נוסח שטאמט פון א צייט ווען ארמית איז געווען די אלטעגלעכע שפראך, כדי מענטשן זאלן פארשטיין וואס זיי זאגן.
6) צי די אמירה איז מעכב:
דער פשוט׳ער פשט אין רמב״ם איז אז די אמירה איז נישט מעכב. אבער דער רמ״א זאגט אז מ׳דארף דווקא דערמאנען די מלאכות פונקטליך — לאכול, ולבשל, ולהדליק הנר — און אן דעם ארבעט עס נישט. עס ווערט געפרעגט: לויט דער רמ״א, אז די אמירה איז אזוי הארט מעכב, פארוואס? א פריערדיגער פוסק (ציטירט אין רמ״א) זאגט פארקערט: אן די ברכה איז זיכער נישט מעכב, אבער אן די אמירה איז אפשר יא מעכב. א הסבר פארוואס די אמירה זאל זיין מעכב: איינער וואס ווייסט נישט וואס די מצוה איז און וויאזוי עס ארבעט, האט ער גארנישט געטון — ער האט סתם גענומען א שטיקל עסן ערב יום טוב. אבער דער היכר (דערקענונג אז מ׳קאכט שוין פון ערב שבת) דארף נישט קיין אמירה — דער עיקר איז אז מ׳זעט אז מ׳האט שוין אנגעהויבן צו קאכן פון ערב שבת.
7) “חייב לברך”:
ווען דער רמב״ם שרייבט “חייב לברך”, מיינט ער אז די ברכה איז א חיוב — אבער נישט מער פון דעם. עס איז נישט אזוי ווי דער רמ״א וואס מאכט די אמירה פאר א תנאי לעיכובא.
—
הלכה ה׳: מי שלא הניח עירוב תבשילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו… כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור… אסור לאחרים לבשל ולאפות לו… עד שיקנה לו.”
פשט:
ווער עס האט נישט געמאכט עירוב תבשילין, און מ׳האט נישט געמאכט פאר אים, טאר ער נישט קאכן/באקן. נישט נאר דאס — זיינע רויע מאכלים זענען אויך אסור פאר אנדערע צו קאכן פאר אים. די עצה איז אז ער זאל מקנה זיין זיינע מאכלים צו איינעם וואס האט יא אן עירוב, און יענער קאכט “זיינס.”
חידושים און הסברות:
1) פארוואס גייט דער איסור ארויף אויף די מאכלים?
דער איסור פון עירוב תבשילין איז דאך אויף דעם מענטש — ער טאר נישט טון מלאכות/טרחא אויף יום טוב. פארוואס זאל א צווייטער מענטש (וואס האט אן עירוב) נישט קענען קאכן מיט יענעם׳ס מאכלים? דער תירוץ: עס איז א גדר (גזירה) פון חז״ל צו פארמיידן טריקס — אז מ׳זאל נישט קענען אויסדרייען דעם דין דורך געבן די מאכלים צום שכן.
2) צי מ׳טאר מאכן א קנין אויף יום טוב:
משא ומתן איז אסור אויף יום טוב, אבער א קנין איז נישט אונבאדינגט משא ומתן. מ׳מעג גיין קויפן (ווי פריער געלערנט — מ׳זאל נישט נוצן לשון פון משא ומתן).
3) “אם רצה יתן” — אן אמת׳דיגער קנין:
דער רמב״ם זאגט אז יענער קען צוריקגעבן נאר אויב ער וויל. עס מוז זיין אן אמת׳דיגער קנין, נישט א פעיקער. מתנה על מנת להחזיר וואלט נישט געארבעט, ווייל דאס וואלט אויסגעזען ווי אן אויסדרייעניש (כאטש טעכניש איז מתנה על מנת להחזיר א גילטיגער קנין מיט א תנאי).
—
הלכה ה׳ (המשך): מערים vs. מזיד; עבר ואפה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שהזמין אורחים ולא באו — הרי זה אוכל למחר. אבל [אם הערים] — הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובישל לשבת — אין אוסרין עליו. למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד? שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערים וישתכח שם עירוב תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם, ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת.”
פשט:
ווער עס האט נישט געמאכט עירוב תבשילין אבער האט געקאכט פאר יום טוב אליין, און ס׳איז איבערגעבליבן — מעג ער עסן שבת. אבער ווער עס האט מערים געווען (געמאכט זיך ער קאכט פאר יום טוב, אבער באמת פאר שבת) — איז אסור. א מזיד (גראב עובר געווען און געקאכט פאר שבת) — אין אוסרין עליו.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס איז מערים ערגער ווי מזיד?
דער רמב״ם גיט א פראקטישן טעם: אויב מ׳וועט ערלויבן הערמה, וועט יעדער מערים זיין (ווייל ס׳איז גרינגער ווי מאכן עירוב תבשילין), און ישתכח שם עירוב תבשילין — די גאנצע תקנה וועט פארגעסן ווערן. אבער א מזיד איז נישט שכיח — ישראל קדושים הם, און ווער עס איז עובר איין מאל, וועט נישט עובר זיין נאכאמאל.
2) וואס מיינט “מזיד” דא?
נישט א פורק עול — נאר איינער וואס האט פארגעסן עירוב תבשילין, און האט בדעת געקאכט פאר שבת אן עירוב. נעקסטע יאר וועט ער שוין געדענקען.
3) פארגלייך מיט הלכות עירובין פרק א׳ הלכה י״א:
דארט ביי עירובי חצרות האט דער רמב״ם אויך געזאגט אז מ׳איז מחמיר מער ביי מערים ווי ביי מזיד, אבער אן א טעם. דא ביי עירוב תבשילין גיט דער רמב״ם דעם טעם בפירוש. דער מגיד משנה אין פרק ו׳ פארווייזט אויף דעם. דארט אין הלכות עירובין האט דער רמב״ם עס פארשטאנען ווי א מוסר׳דיגער ענין — א פרומער נבל ברשות התורה, איינער וואס מאכט זיך פרום אבער באטריגט, איז נאך ערגער ווי א מזיד. דא גיט דער רמב״ם א מער פראקטישן טעם (ישתכח שם עירוב תבשילין).
—
הלכה ו׳: שני ימים טובים של גלויות — תנאי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת — עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב. שכח ולא הניח — מניחו בראשון ומתנה. כיצד? מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר: ‘אם היום יום טוב ולמחר חול — למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב. ואם היום חול ולמחר יום טוב — בערוב זה יותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת.’”
פשט:
ביי צוויי טעג יום טוב (דאנערשטאג-פרייטאג), מאכט מען עירוב תבשילין מיטוואך. אויב מ׳האט פארגעסן, קען מען דאנערשטאג (ערשטער טאג יו״ט) מאכן מיט א תנאי: אויב היינט איז יו״ט, דארף איך נישט קיין עירוב פאר מארגן (ווייל מארגן איז חול). אויב היינט איז חול, איז דער עירוב גילטיג פאר מארגן.
חידושים און הסברות:
1) ספיקא דיומא:
דער רמב״ם רעדט פון ספיקא דיומא — כלפי שמיא גלוי וועלכער טאג איז דער אמת׳דיגער יום טוב, און דער צווייטער טאג איז נאר מספק. דערפאר ארבעט דער תנאי.
2) קיין ברכה ביי דעם תנאי:
אין דעם צווייטן צד (“אם היום חול”) זאגט ער “בערוב זה” אן א ברכה, ווייל ס׳איז א ספק — ספק ברכות להקל. ביי דעם ערשטן צד (“אם היום יום טוב”) דארף ער גארנישט, ווייל דעמאלט איז דער עירוב אומנויטיג. אבער עס ווערט אויך אויפגעברענגט: ביי יום טוב שני מאכט מען דאך א ברכה אויף אלע מצוות, הגם ס׳איז א ספק — דער עירוב איז אויך נאר אויפ׳ן צד אז מארגן איז יום טוב. עס בלייבט אומקלאר צי מען מאכט א ברכה אדער נישט.
3) ראש השנה — קיין תנאי:
ביי שני ימים טובים של ראש השנה, וואו ביידע טעג זענען קדושה אחת, קען מען נישט מאכן דעם תנאי. ווער עס האט פארגעסן עירוב תבשילין ערב יום טוב, מוז זיך פארלאזן אויף אנדערע (סומך לאחרים) אדער מקנה זיין.
—
הלכה ו׳ (המשך): כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון, אומר: אם היום חול — תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש — אין בדברי כלום. וקורא עליה שם ומניחה. ולמחר חוזר ואומר: אם היום קודש — אין בדברי כלום [וכבר נעשה אתמול], אם היום חול — תהא זו תרומה על זו. וקורא לה שם ומניחה… ואוכל את השניה.”
פשט:
מען קען דעם זעלבן תנאי-טריק (ממה נפשך) נוצן פאר מעשר׳ן טבל אויף יום טוב: ער זאגט אויפ׳ן ערשטן טאג “אויב היינט איז חול — זאל דאס זיין תרומה”, און אויפ׳ן צווייטן טאג זאגט ער דאס זעלבע בפארקערט.
חידושים און הסברות:
1) “וקורא עליה שם”:
ער דארף געדענקען וועלכע כלכלה ער האט געמאכט תרומה, ווייל ער מוז זאגן די זעלבע ביידע מאל — אז נישט, קען ער בטעות עסן די תרומה.
2) פארוואס ברירה קומט נישט אריין:
תרומה איז מדאורייתא, און ביי דאורייתא האלט מען “אין ברירה.”
—
הלכה ו׳ (המשך): דער רמב״ם׳ס גרויסער חידוש — בזמן הזה קען מען נישט מאכן תנאי
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל הדברים האלו שאמרנו — הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה, והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק… אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו — אין יום טוב שני אלא מנהג בלבד. לפיכך אני אומר שאין מערבין… בזמן הזה, ואין מעשרין את הטבל על תנאי.”
פשט:
דער רמב״ם חידוש׳ט אז בזמן הזה, ווען מען ווייסט שוין פון חשבון וועלכער טאג איז יום טוב, קען מען נישט מער מאכן דעם תנאי פון “אם היום חול / אם היום קודש” — נישט פאר עירוב תבשילין, נישט פאר עירובי חצרות ושיתופי מבואות, און נישט פאר תרומה ומעשר. ווייל יום טוב שני איז היינט נאר א מנהג, נישט א ספק, און מען קען נישט זאגן “אם היום חול” ווען מען ווייסט אז ס׳איז נישט חול.
חידושים און הסברות:
1) “לפיכך אני אומר” — דער רמב״ם׳ס אייגענער חידוש:
ווען דער רמב״ם זאגט “אני אומר” אדער “יראה לי”, מיינט ער אז דאס איז זיין אייגענער חידוש וואס שטייט נישט קלאר אין די קוואלן. אנדערע (גאונים) האלטן אנדערש. דער ראב״ד איז טאקע מחלוקת.
2) דער יסוד — יום טוב שני איז מנהג, נישט ספק:
אמאל, ווען בית דין האט מקדש געווען על פי הראייה, האבן בני הגלויות טאקע נישט געוואוסט וועלכער טאג ס׳איז, און דער צווייטער טאג איז געווען א ספק. דעמאלט האט דער תנאי געארבעט — מען האט געקענט זאגן “אם היום חול.” אבער היינט, ווען מען פארלאזט זיך אויף חשבון, ווייסט מען גענוי וועלכער טאג ס׳איז. דער צווייטער טאג איז בלויז א מנהג. ממילא קען מען נישט מאכן א תנאי “אם היום חול” — ווייל ביידע טעג האבן די זעלבע מנהג-קדושה, און מען ווייסט בעצם וועלכער טאג ס׳איז.
3) קידוש החודש בזמן הזה:
דער רמב״ם האלט אז אפילו היינט ווערט דער חודש מקודש דורך בני ארץ ישראל — נאר אמאל על פי ראייה, היינט על פי חשבון. דער חילוק איז אז היינט ווייסט מען שוין פון פאראויס.
4) דער ראב״ד׳ס מחלוקת:
דער ראב״ד איז נישט מסכים. זיין סברא: אויב יום טוב שני איז נאר מנהג, איז עס “ערגער” ווי פריער (ווען ס׳איז געווען ספק), און על אחת כמה וכמה זאל דער תנאי ארבעטן — ווייל מען ווייסט דאך בעצם וועלכער טאג ס׳איז חול. דער רמב״ם׳ס ענטפער (ווי מען פארשטייט עס): ווען מען נעמט אן דעם מנהג ערנסט, טראכט מען ביידע טעג ווי יום טוב, און מען קען נישט זאגן “אם היום חול.”
[דיגרעסיע: “אומר אני” — דער רמב״ם׳ס שטייגער ווי רבי:]
דער לשון “אומר אני” איז דער לשון פון רבי (רבינו הקדוש) אין משנה. דער רמב״ם, וואס קוקט זיך אן אין זיין הקדמה ווי דער מחבר המשנה (הולך בעקבות רבינו הקדוש), נוצט דעם זעלבן לשון. ווען ער שרייבט סתם, שטייט וואס ס׳שטייט (תורה שבעל פה); ווען ער זאגט א חידוש, זאגט ער קלאר “אני אומר” — דאס איז “מיין תורה,” נישט תורה שבעל פה וואס שטייט קלאר. דער רמב״ם האלט אז מען דארף פאלגן נאר די גמרא, נישט די גאונים, און אפילו נישט דעם רמב״ם אליין (ווי ער שרייבט אין זיין הקדמה). ווען ער זאגט “אני אומר” איז ער מודה אז ס׳איז א חידוש — א גוטע סברא, אבער נישט עפעס וואס שטייט קלאר. עס ווערט אויך דערמאנט אז עס זענען דא וואס זאגן אז משה רבינו ווען ער האט געזאגט עפעס אייגנס האט ער אויך געדארפט זאגן “אומר אני.”
—
כבוד ועונג יום טוב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר ‘לקדוש ה׳ מכובד׳… וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב השבת, שדבר זה בכלל הכבוד.”
פשט:
אזוי ווי שבת האט א דין פון כבוד ועונג, אזוי אויך יום טוב. מ׳זאל נישט עסן א סעודה ערב יום טוב פון מנחה-צייט, כדי מ׳זאל אריינגיין אין יום טוב מיט אפעטיט.
חידושים און הסברות:
**1) שמח
1) שמחת יום טוב — וואו רעכנט דער רמב״ם עס?
דער רמב״ם רעכנט אויס צוועלף מצוות אין הלכות שביתת יום טוב, און שמחה איז נישט דערצווישן. דער תירוץ: די צוועלף מצוות זענען נאר שביתה-מצוות. שמחת יום טוב איז וודאי דאורייתא — דער רמב״ם רעכנט עס אין הלכות חגיגה. דארט איז די עיקר מצוה חגיגה (קרבן שלמים), און “יש בכלל זה” אויך שמחה. דער רמב״ם האט אסאך מאל א מצוה וואס האט צוויי ענינים, און ביידע ווערן גערעכנט אונטער איין מצוה. די סיבה פארוואס שמחה שטייט נישט אין דער ליסטע פון מצוות אין הלכות שביתת יום טוב איז ווייל דער ליסטע רעדט נאר פון “שביתה” — שמחה איז א באזונדערע קאטעגאריע.
2) דער פסוק “לקדוש ה׳ מכובד” — כולל יום טוב:
דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק פון ישעיה “וקראת לשבת עונג לקדוש ה׳ מכובד.” דער פשוט׳ער פשט וואלט געמיינט אז “קדוש ה׳” איז דאס זעלבע ווי שבת. אבער דער רמב״ם לערנט אז “קדוש ה׳” כולל יעדן טאג וואס איז קדוש להשם — אויך יום טוב, וואס ווערט גערופן “מקרא קודש.” דאס איז מדברי קבלה (פון נביאים), נישט דאורייתא.
3) חילוק צווישן שבת און יום טוב בנוגע ערב-סעודה:
אין דער גמרא איז משמע אז דער איסור פון עסן ערב יום טוב איז שטארקער ווי ערב שבת — עס איז שיטת ר׳ יהודה, און לכאורה איז נישט הלכה ווי ר׳ יהודה, אבער דער רמב״ם פסק׳נט עס אלס “ראוי” (עצה טובה), נישט אלס שטריקטער איסור. אין הלכות שבת זאגט דער רמב״ם: מ׳מעג עסן, אבער מכבוד השבת זאל מען נישט קובע זיין סעודה. דער חילוק: ביי שבת רעדט ער פון נישט קובע זיין א “משתה” (גרויסע סעודה) דעם גאנצן ערב שבת, און אויך נישט קובע זיין סעודה בכלל נאך מנחה. ביי יום טוב זאגט ער “שלא יסעוד מן המנחה ולמעלה.”
—
מבזה את המועדות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכל המבזה את המועדות כאילו נתפל לעבודה זרה.”
פשט:
ווער עס איז מבזה ימים טובים איז ווי ער דינט עבודה זרה.
חידושים און הסברות:
1) מבזה = דער אפעסיט פון כבוד:
“מבזה את המועדות” מיינט דער אפעסיט פון כבוד יום טוב — ווער עס מאכט נישט א סעודה, מאכט נישט אז יום טוב זאל זיין באדייטזאם.
2) פשט אין “כאילו נתפל לעבודה זרה”:
דער מקור איז פון פרשת משפטים — “אלהי מסכה לא תעשה לך… את חג המצות תשמור.” דער פשט: וואס מאכט א גוי א גוי? ער גייט ביי גוי׳אישע ימים טובים (“וקרא לך ואכלת מזבחו”). וואס מאכט א איד א איד? ער האט אידישע ימים טובים. אויב מ׳איז מבזה די ימים טובים — מ׳מאכט נישט אז עס זאל זיין אן אינטעראקטיווע, לעבעדיגע זאך — וועלן מענטשן גיין צום “טעאטער” אינשטאט, וואס איז כאילו עבודה זרה.
3) חילוק פון שבת:
ביי שבת (סוף הלכות שבת) זאגט דער רמב״ם אויך א קשר צווישן שבת און עבודה זרה, אבער דארט איז עס א ברייטערער ענין (צוויי גרויסע מצוות). ביי יום טוב גייט עס ספעציפיש אויף כבוד יום טוב.
—
שמחת יום טוב — חיוב שמחה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורים בהספד ובתענית. וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ‘ושמחת בחגך.’ אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.”
פשט:
אלע ימים טובים (כולל חול המועד) זענען אסור אין הספד ותענית, און מ׳איז מחויב צו זיין פרייליך. כאטש די עיקר מצוה פון “ושמחת” איז קרבן שלמים, איז “בכלל” דעם אויך א חיוב אז יעדער איינער זאל זיך פרייען.
חידושים און הסברות:
1) “יש בכלל אותה שמחה” — צוויי שכבות:
די עיקר מצוה דאורייתא פון “ושמחת בחגך” איז קרבן שלמים (ווי ער מסביר אין הלכות חגיגה). אבער “בכלל” דעם איז אויך א חיוב פון פערזענלעכע שמחה פאר יעדן מיטגליד פון דער משפחה.
2) “כל אחד ואחד כראוי לו” — יעדער לויט זיין שמחה:
דער רמב״ם מסביר: הקטנים — נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים — קונה להן בגדים ותכשיטין כפי ממונו. דער טאטע זאל זיך נישט איינרעדן אז וואס ער רופט שמחה איז ביי יעדן שמחה. מ׳דארף אריינטראכטן אין יעדן איינעם וואס איז *זיין* שמחה. א קינד ווערט פרייליך פון זיסווארג — פאר א דערוואקסענעם איז דאס נישט קיין שמחה ווייל ער קען זיך אליין קויפן קענדיס. דאס גייט אויך “להקל” — ביי א קינד איז אן אייז א גאנצע שמחה, אבער ביי א דערוואקסענעם איז דאס נישט דער חיוב שמחה.
3) “קונה להן” — נישט דווקא נייע זאכן:
“קונה להן בגדים ותכשיטין” מיינט נישט אז מ׳מוז קויפן נייע דזשולערי יעדן יום טוב. עס מיינט אז מ׳זאל מאכן זיכער אז זיי זאלן האבן יום טוב׳דיגע קליידער צו טראגן. די שמחה איז דאס אנטון די בגדים לכבוד יום טוב, נישט דער אקט פון קויפן. דער מנהג צו קויפן נייע דזשולערי יעדן יום טוב איז א טעות אין פארשטאנד פון דער מצוה. די מצוה איז נישט א ענין פון מתנה/גיפט, נאר א ענין פון שמחה — אז די פרוי זאל אויסקוקן שיין לכבוד יום טוב. אזוי ווי ביי מענער איז די שמחה אין עסן פלייש און טרינקען וויין (ווייל “אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין”), אזוי איז ביי פרויען די שמחה אין שיינע קליידער. דער רמב״ם לייגט “אין שמחה אלא ביין” אויף מענער ספעציפיש.
—
חיוב צו שערן מיט ארימעלייט
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.”
פשט:
ווען מען עסט און טרינקט יום טוב, איז מען מחויב צו געבן פאר גר, יתום, אלמנה, און אלע ארימעלייט. ווער עס עסט נאר אליין אן צו שערן מיט ארימעלייט, האט גארנישט מקיים געווען פון שמחת יום טוב — עס איז בלויז “שמחת כריסו” (הנאה פון בויך), נישט שמחת מצוה.
חידושים און הסברות:
1) “שמחת כריסו” — גארנישט מקיים:
עס איז נישט אזוי אז מען האט מקיים געווען “האלב” פון דער מצוה — מען האט גארנישט מקיים געווען.
2) ראיה פון פסוקים:
דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק (הושע ט:ד) “זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם” — זייער קרבן איז ווי לחם אונים (ברויט פון טומאה/עבודה זרה), ווייל “לחמם לנפשם” — זייער ברויט איז נאר פאר זיך. לחם/ברויט איז עפעס וואס מען שערט מיט אנדערע; ווען מען עסט נאר פאר זיך, איז עס ווי לחם אונים.
3) “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם” (מלאכי ב:ג):
“די מיסט פון אייערע חגים” — דאס מיינט: די פרעסעריי, דאס עסן וואס מען עסט נאר פאר זיך, איז דער “פרש” (מיסט/שמוץ) פון די חגים. “ושמחה כזו קלון היא להם” — אזא שמחה איז א שאנדע.
4) מגיד משנה — קיין מקור אין חז״ל:
דער מגיד משנה באמערקט אז דער רמב״ם האט נישט קיין מקור אין חז״ל פאר דעם שטיקל — ער האט עס אליין געזאגט מיט ראיות פון פסוקים.
5) עיקר חידוש — עס איז מדין שמחה, נישט מדין רחמנות:
דער חיוב צו געבן פאר ארימעלייט איז נישט מדין רחמנות אדער אהבת ישראל, נאר מדין שמחה גופא. דער פסוק זאגט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה” — שמחה מיינט אז יעדער עסט. אויב נישט יעדער עסט, איז עס נישט שמחה, נאר פרעסעריי. א שמחה מיינט א גרויסע סעלעברעישאן וואו אלע נעמען אנטייל — “אתה וביתך והעני והאביון.” אויב מען געבט נאר פאר “שיינע אידן” (רייכע), איז עס נישט קיין שמחה.
6) נייער פשט אין “כוונת אכילה”:
די כוונת אכילה אויף יום טוב איז צו געבן צדקה פאר׳ן עסן, אז אנדערע אידן זאלן אויך האבן צו עסן. דאס איז פארבונדן מיט “שלחנו של אדם מכפר” — ווען מען געבט פאר ארימעלייט.
7) כבוד יום טוב vs. דיין כבוד:
ווען אלע עסן, ווערט דער טאג א דערהויבענער, פרייליכער טאג — דאס איז כבוד יום טוב. ווען נאר דו עסט, האסט דו געהאט א גוטן טאג, אבער דער טאג אליין איז נישט געווארן פרייליך — דו קענסט דאך אויך האבן א גוטן דינסטאג ווען דו עסט אסאך פלייש. דער חילוק: אין ירושלים ווען מען דרייט זיך ארום און מען זעט אז אלע זענען פרייליך — דאס מאכט דעם טאג צו א פרייליכן טאג. דער זוהר הקדוש זאגט די זעלבע זאך.
[דיגרעסיע: שבת vs. יום טוב בנוגע שערן מיט ארימעלייט:]
ביי שבת שטייט נישט דער חיוב צו שערן מיט ארימעלייט אזוי ווי ביי יום טוב (חידוש פון מלאכת רוקח). פארשידענע תירוצים:
– שבת איז נישט “שמחה” נאר “עונג” — “וקראת לשבת עונג.” שבת איז “מנוחה,” נישט א גרויסע סעלעברעישאן.
– שבת טראגט מען נישט (איסור הוצאה), סאו מען קען נישט שיקן עסן און גיין צו יענעם אזוי פשוט. יום טוב איז מותר צו טראגן (מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש), סאו מען קען אפן האלטן די טיר, שיקן עסן, רופן מענטשן.
– ביי שבת איז דא “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — מען זאל נישט בעטן. אבער ביי יום טוב איז דאס נישט דא — יום טוב מוז יעדער איינער האבן מער ווי דאס מינימום.
– שבת הייבט אן מיט דער משנה פון “עני עומד בחוץ” — דער ארימאן שטייט אינדרויסן און קען נישט אריינקומען (ווייל מען טראגט נישט). אבער יום טוב איז פארקערט — מען קען אים אריינרופן.
– חידוש פון מאור עיניים: איינע פון די טעמים פארוואס דער אייבערשטער האט געגעבן ימים טובים איז כדי אז דער ארימאן זאל האבן. א גביר דארף נישט קיין ימים טובים — ער קען אלעמאל עסן פלייש ווען ער וויל. ימים טובים זענען א צייט פאר אהבת ישראל.
—
סדר היום אויף יום טוב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך הוא הדת: משכימין… מתפללין… קורין בתורה בענין היום… הולכין לבתיהם לאכול… חוזרין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה.”
פשט:
דער סדר היום פון יום טוב: שחרית דאווענען מיט קריאת התורה, דערנאך גייט מען צו בתי מדרשות לערנען ביז חצות, דערנאך מנחה, און דערנאך די גרויסע סעודה פון נאכמיטאג ביז ביינאכט.
חידושים און הסברות:
1) “בכלל מצות עשה”:
דער רמב״ם זאגט נישט אז עסן איז די מצות עשה, נאר אז עס איז “בכלל” — עס איז נכלל אין דער מצוה. דער עיקר מצות עשה איז די קרבנות, און עסן איז אויך נכלל אין דעם פסוק.
2) “הדעת” / “הדת”:
דער רמב״ם רופט דעם סדר “כך הוא הדת” — אזוי איז דער סדר הדברים, דעת של תורה. דאס מיינט נישט נאר א הלכה, נאר א דעת התורה — אזוי קוקט די תורה אויף וויאזוי א טאג זאל אויסזען.
3) בית הכנסת vs. בית המדרש:
אינדערפרי גייט מען אין בית הכנסת אדער בית המדרש (ווי געלערנט אין הלכות תפילה, אז בית המדרש איז נאך א בעסערע פלאץ צו דאווענען). אבער לערנען נאך עסן איז ספעציפיש אין בית המדרש — דאס מיינט נישט א פלאץ, נאר א שיעור/לערנען.
4) חצי לה׳ וחצי לכם:
דער סדר שפיגלט אפ דעם כלל אין גמרא אז יום טוב זאל זיין “חציו לה׳ וחציו לכם” — צוגעטיילט צווישן גייסטיגע און גשמיות׳דיגע הנאה.
5) “לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה”:
דאס זעט אויס ווי איין לאנגע סעודה וואס ציט זיך פון נאכמיטאג ביז ביינאכט — אפשר על הפורת מפה ומקדש ווען ס׳איז צוויי טעג יום טוב. דער רמב״ם דערמאנט נישט אז מ׳גייט צוריק פאר מעריב.
—
גדרי השמחה: נישט שכרות, שחוק וקלות ראש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין… שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה׳… ואי אפשר לעבוד את ה׳ לא מתוך שחוק לא מתוך קלות ראש לא מתוך שכרות.”
פשט:
מ׳זאל נישט נמשך ווערן צו פיל וויין, ווייל שכרות, שחוק, און קלות ראש איז נישט שמחה נאר הוללות וסכלות. די מצוה איז שמחה וואס האט אין זיך עבודת השם.
חידושים און הסברות:
1) דריי הגבלות אויף שמחה:
(1) מ׳זאל געבן פאר יענעם (אנשי ועניים); (2) חצי לכם וחצי לה׳ — דער סדר פון לערנען און דאווענען; (3) מ׳זאל נישט איבערטרייבן מיט וויין און שחוק.
2) סברת הרמב״ם:
איינער קען טענה׳ן אז ווי מער וויין, אלץ מער שמחה — ווי ביי אנדערע מצוות וואו מער איז מער. דער רמב״ם ענטפערט: ביי יום טוב איז דא אן “exact amount” — מער פון דעם איז שוין נישט קיין שמחה.
3) דער ראיה פון פסוק:
אין דער זעלבער תורה וואו ס׳שטייט שמחה, שטייט אויך “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה” — שמחה איז קאנעקטעד מיט עבודת השם. ס׳קען נישט זיין אז עבודת השם מיינט שחוק וקלות ראש. ממילא, ווען ס׳שטייט שמחת יום טוב, מיינט עס אזא שמחה וואס פאסט מיט עבודת ה׳.
4) “עבודת יוצר הכל”:
פארוואס נוצט דער רמב״ם דעם אויסדרוק “יוצר הכל” אנשטאט סתם “השם”? ווייל פריער האט מען גערעדט וועגן עבודת ה׳ דורך תפלה (רוחניות), און יעצט רעדט מען וועגן עבודת ה׳ דורך די סעודה (גשמיות). “יוצר הכל” — דער באשעפער פון אלעס — אינקלודירט אויך די גשמיות׳דיגע שמחה. מ׳פרייט זיך מיט דעם יוצר הכל אויך דורך עסן און טרינקען.
5) “לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות”:
דאס איז א לשון הגמרא (ברכות ל:). דער רמב״ם נוצט עס צו באווייזן אז שמחה מיינט נישט שכרות.
—
שוטרים ברגלים, תערובות אנשים ונשים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.”
פשט:
בית דין מוז שטעלן שוטרים אויף יום טוב צו פאטראלירן גערטנער, פארקס, און טייכן, אז מענער און פרויען זאלן נישט צוזאמענקומען. אויך אינדערהיים זאל מען אנזאגן אז ס׳זאל נישט זיין תערובות.
חידושים און הסברות:
1) אינדערהיים vs. דרויסן:
בית דין שיקט שוטרים נאר צו עפנטלעכע פלעצער (גנות, פרדסים, נהרות). אינדערהיים שיקט מען נישט קיין שוטרים (ווי דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין שוטרים אינדערהיים), אבער מ׳דארף יא אנזאגן (“יזהירו”). אינדערהיים איז “אנשים ונשים” מיינט דא פרעמדע מענטשן.
2) פארוואס שטייט עס דא:
דער רמב״ם רעדט דא נישט וועגן “נבל ברשות התורה” (וואס וואלט געפאסט אין הלכות דעות), נאר אז אויב ס׳וועט זיין תערובות אנשים ונשים, וועט עס נישט זיין די אמת׳דיגע שמחה וואס האט עבודת ה׳ מיט זיך. דאס איז א המשך פון דעם גדר פון שמחת יום טוב.
3) שחוק וקלות ראש = המביא לידי ערוה:
דער אויסדרוק “שחוק וקלות ראש” וואס דער רמב״ם האט גענוצט פריער, מיינט ווי געווענלעך אין די גמרא — המביא לידי ערוה. מ׳ווערט היימיש מיט פרויען, ס׳ווערט שחוק וקלות ראש, און ס׳ווערט אן עבירה.
—
חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, ושבין ראשון ושמיני של חג הסוכות, הן הנקראים חולה של מועד ונקראים מועד… אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית… מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו, אבל אחר שנקבר אסור לסופדו בהם.”
פשט:
חול המועד — די טעג צווישן ערשטע און לעצטע טעג יום טוב — זענען אסור בהספד ותענית, אבער פאר א תלמיד חכם מעג מען מספיד זיין בפניו (פאר׳ן באגראבן), נאכ׳ן באגראבן שוין נישט.
חידושים און הסברות:
1) “מועד” אין לשון חז״ל:
אין משנה/גמרא, ווען ס׳שטייט “במועד” מיינט עס חול המועד, נישט יום טוב. ווען מ׳מיינט יום טוב שטייט “ביום טוב” אדער “בחג.” דער רמב״ם ברענגט דאס ווייל ער אליין גייט נוצן דעם לשון “מועד” = חול המועד.
2) פארוואס רופט מען עס “מועד” און נישט נאר “חול המועד”:
אין תורה (פרשת המועדים) שטייט ערשט “מועד” אויף אלעס, דערנאך “מקרא קודש” נאר אויף יום טוב. חול המועד איז א טייל פון מועד אבער נישט מקרא קודש. די ווארט “חול” איז אפשר א שטיקל מבזה — ס׳דאונגרעידס חול המועד. דערפאר רופט מען עס סתם “מועד.”
3) בגולה vs. בארץ ישראל:
בגולה איז 4 טעג חול המועד פסח און 5 טעג חול המועד סוכות. בארץ ישראל איז 5 טעג פסח און 6 טעג סוכות (ווייל נישטא צווייטער טאג יום טוב).
4) הספד תלמיד חכם בפניו:
דער חילוק צווישן יום טוב (גאר אסור בהספד) און חול המועד (מותר בפניו פאר א תלמיד חכם) איז ווייל כבוד התורה איז דוחה. אבער דאס איז נאר “בפניו” — פאר׳ן באגראבן, ווען ס׳וואלט געווען א בזיון צום תלמיד חכם נישט צו מספיד זיין. נאכ׳ן באגראבן קען מען עס מאכן מארגן, איז נישטא קיין בזיון. “בפניו” טייטש אין פראנט פון די מיטה (פאר׳ן קבורה), נישט בפני החכם ווען ער לעבט.
5) קל וחומר — ראשי חדשים, חנוכה, ופורים:
ראשי חדשים, חנוכה, ופורים, וואס זענען ווייניגער ווי חול המועד (זיי זענען נאר אסור בהספד ותענית אבער מותר במלאכה), איז זיכער מותר מספיד זיין א תלמיד חכם בפניו. אבער לאחר קבורה איז אסור לספוד אויך אין ראשי חדשים, חנוכה, ופורים.
—
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
דער רמב״ם: ווייל מ׳האט אסור געמאכט הספד ותענית, האט מען אויך אסור געמאכט זאכן וואס ברענגען דערצו. דעריבער אין מניחין מטת המת ברחוב במועד — מ׳שטעלט נישט אוועק די מטה אויף דער גאס, שלא להרגיל את ההספד, נאר מ׳טראגט דעם מת דירעקט פון זיין הויז צום קבר.
חידושים:
[דיגרעסיע: וואס מיינט “הספד” — נישט א דרשה:]
דער עולם מיינט בטעות אז הספד מיינט שטיין און זאגן דרשות. אבער הספד אין דער גמרא מיינט אלעמאל געוויסע פעולות וואס מ׳טוט צו מעורר זיין דאס הארץ — עס איז א מעשה, נישט נאר רייד. דער ראיה איז פון פסוק (תהלים ל:יב) “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — הספד ווערט פארגליכן צו מחול (טאנץ), וואס ווייזט אז עס איז א פעולה מיט הענט און פיס. דאס שטימט מיט דעם מנהג אז פרויען האבן געקלאפט מיט די הענט, געשריגן “אוי!”, און דער עולם האט געוויינט.
פראקטישע נפקא מינה: אונזערע הספדים היינט — וואו מ׳שטייט און זאגט דברי זכרון/דרשות — האבן נישט קיין דין הספד לפי חז״ל. דעריבער, ווען מ׳זאגט אז חול המועד אדער חנוכה/פורים מ׳זאגט נישט קיין הספד נאר “דברי זיכרון” — איז דאס בעצם דאס זעלבע ווי אלע אונזערע הספדים.
—
ואין מתאבלין במועד
דער רמב״ם: ואין מתאבלין במועד — ולא מברין — ולא מגלין את הכתף. אבער קרובים שהם חייבים להתאבל עליו — זיי טוען יא קריעה און די קורצע זאכן וואס מ׳טוט איינמאליג ביי דער לויה.
חידושים:
1) “אין מתאבלין” — מעשים, נישט פילינגס:
“אין מתאבלין” מיינט בעיקר די מעשים און די אווירה — מ׳זאל נישט צודעקן די שפיגלען, ברענגען נידעריגע בענקלעך, א.א.וו. אבער נישט דאס פילינג אליין. שמחת יום טוב רעדט פון א מציאות — פלייש, גוטע אווירה, זינגען מיט די קינדער — נישט פון אן אינערליכע פילינג. א מענטש וואס איז אינערליך טרויעריג אבער ער עסט, זינגט, און מאכט א גוטע אווירה — האט מקיים געווען שמחת יום טוב.
2) “אין מתאבלין” vs. קריעה:
מ׳טוט יא קריעה (איינמאליגע מעשה ביי דער לויה). אבער די לענגערע אבילות — שבעה טעג — טוט מען נישט במועד.
—
קריעה פאר חכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
דער רמב״ם: ווען רייסט יעדער קריעה, נישט נאר קרובים? ביי א חכם, אדער אן אדם כשר, אדער העומד בשעת נטילת נשמה — הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
חידושים:
1) גדר “אדם כשר”:
דער טור זאגט אז אדם כשר איז איינער וואס נישט חשוד אויף קיין עבירה — מ׳הערט נישט אויף אים קיין שום עבירה. ער איז נישט קיין חכם, ער איז אפשר אן עם הארץ, אבער א וואוילער ערליכער איד. דער חילוק צווישן חכם און אדם כשר: א חכם איז א תלמיד חכם; אן אדם כשר איז דאס זעלבע מדרגה פון ערליכקייט נאר אן דעם לערנען. עס ווערט געברענגט דער משל פון רבי ישראל סאלאווייטשיק וואס האט געזאגט אויפ׳ן ראחמיסטריווקער רבי (רבי דוד): “ער איז אן עכטער חסידישער איד — ער בטל׳ט נישט קיין מינוט, אבער ער לערנט נישט קיין ווארט.” דאס איז דער טיפוס פון אדם כשר — ער האט אנדערע מצוות, ער איז א ארבעטער, רוב טאג ביזי, ער לערנט אוודאי דאס מינימום (פרק אחד שחרית), אבער ער איז נישט א “לערנער” — און דאך א גאנץ ערליכער איד.
2) קריעה ביי יציאת נשמה:
יעדער וואס שטייט ביי דער יציאת נשמה פון א איד דארף רייסן קריעה — ווייל עס איז “כספר תורה שנשרף.” יעדער איד האט קדושת ישראל. דאס איז נישט בלויז ביי אן אדם כשר — אפילו ביי א סתם איד, אז מען זעט ממש ווי ער שטארבט, דארף מען רייסן קריעה. אבער סתם הערן אז איינער איז געשטארבן אדער זיין ביי א לויה איז נישט דאס זעלבע. דאס זענען צוויי באזונדערע דינים: (1) אן אדם כשר — דארף יעדער קריעה רייסן; (2) זען ווי א איד שטארבט — אויך א באזונדערע חיוב קריעה, ווייל עס איז א בזיון, א חילול השם אז א הייליגער איד שטארבט.
3) למעשה — מנהג היום:
ביידע הלכות — קריעה פאר אדם כשר, און קריעה פאר העומד בשעת נטילת נשמה — פירט מען זיך נישט למעשה. אויך בכלל מאכט מען היינט נישט קיין עכטע קריעה נאר א זכר לקריעה מיט א שניט (שאילו). אזוי ווי מ׳האט אויפגעהערט טון חליצות קורצער ווייל ס׳איז נישט דער מנהג, אזוי אויך איז קריעה ביי אונז נישט דער פולער מנהג ווי אמאל.
4) “ואין קורע ביום טוב שני כלל”:
אויף יום טוב שני טאר מען בכלל נישט רייסן קריעה — אפילו קרובים, מפני כבוד יום טוב שני.
—
נשים במועד — מענות, מטפחות, מקוננות
דער רמב״ם (לשון המשנה): נשים מעגן אויף חול המועד בפני המת (=לפני הקבורה) טון “מענות” אבער נישט “מטפחות” (קלאפן כף אל כף) און נישט “מקוננות.” נאך דער קבורה (“נקבר המת”) טוט מען אפילו נישט “מענות.” בראשי חדשים, חנוכה, פורים — איז מער מותר: “מענות ומטפחות אבל לא מקוננות.”
חידושים:
1) הגדרות:
– עינוי (=מענות): “שכולן עונות כאחת” — אלע וויינען/זינגען/מספיד זיין אויף איינמאל צוזאמען.
– קינה (=מקוננות): “אחת אומרת וכולן עונות” — איינע זאגט א שטיקל און אלע ענטפערן. דוגמא: קינות תשעה באב — ווי “זכור לה׳” וואו יעדע שטיקל ענדיגט זיך מיט “אוי” און דער עולם שרייט “אוי.”
—
אסור לעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום
דער רמב״ם: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה.”
פשט:
דרייסיג טעג פאר יום טוב איז שוין א הכנה צום יום טוב. אז מען מאכט אין די צייט א הספד, וועט דער מענטש אריינקומען אין רגל נאך אונטער דער השפעה פון צער.
חידושים און הסברות:
1) פראקטישע מציאות היינט:
היינט איז דער לעבן אזוי פול מיט נייעס אז קיין צער האלט זיך נישט דרייסיג טעג. אמאל האט א מענטש געלעבט א רואיגערע לעבן און א הספד האט געהאט א לאנגע השפעה. מען האט נישט געזען אז מען זאל זיך פירן מיט דער הלכה — מען מאכט עצרות הספד אפילו בתוך שלשים יום לחג.
2) מעשה פון דער גמרא (מסכת פסחים):
רבא׳ס פשט — א מענטש האט צוגעגרייט געלט פאר עליה לרגל, איז געקומען א פראפעסיאנעלער ספדן און האט אויסגענוצט דעם מענטש — די ווייב האט אוועקגעגעבן דאס גאנצע געלט פאר דעם ספדן, און ער האט נישט געהאט קיין געלט פאר יום טוב. דערפאר האבן חכמים געזאגט מען מאכט נישט הספדים פאר יום טוב. שמואל׳ס פשט איז ווי דער רמב״ם — ביז דרייסיג טעג וועט ער נאך געדענקען דעם הספד און זיין אנגעצויגן יום טוב. דער רמב״ם פסק׳נט ווי שמואל.
3) “לעורר על המת” vs. א מענטש וואס איז שוין בצער:
“מעורר על המת” מיינט ווען א מענטש וואלט נארמאלערהייז נישט געווען בצער, און מען גייט מאכן א גאנצע מצב צו ווערן בצער. אבער אויב א מענטש איז שוין שטארק בצער, איז דער הספד אפשר פארקערט — “דאגה בלב איש ישיחנה” — מען רעדט עס אויס, מען נעמט אראפ פון הארצן. אפשר איז דאס אן אנדערע גדר.
4) שולחן ערוך (תק״ז) און טורי זהב:
דער שולחן ערוך ברענגט אז ווען דער מנהג איז צו מאכן א הספד ביי די שלושים, און עס קומט אויס בתוך שלשים יום צום רגל, סטאפט מען עס נישט. דער ט״ז פארענטפערט: דעמאלטס איז עס פארקערט — ס׳איז דאס לעצטע מאל וואס מען וויינט, מען גיט זיך ארויס, און דערנאך איז מען פארטיג.
5) “ויכון דעתו לשמחה” — א וויכטיגער יסוד:
דרייסיג טעג פאר יום טוב דארף מען שוין זיך גרייטן צו שמחה. מען דארף זיך מאכן א “נאוט” דרייסיג טעג פאר יום טוב. פורים איז גוט ווייל מען הייבט שוין אן מכוון זיין דעתו לשמחה, אבער מען דארף אויך דרייסיג טעג פאר שבועות.
6) קשיא: אבלות פון ספירת העומר vs. שמחת יום טוב:
ווי שטימט דער דין פון אבלות אין ספירת העומר (וועגן תלמידי רבי עקיבא) מיט דעם דין אז דרייסיג טעג פאר יום טוב (שבועות) דארף מען שוין “יכון דעתו לשמחה”? דער ענטפער איז אז אמאל איז דא א טראגעדיע און מען קען נישט העלפן.
—
סיום — סטרוקטור פון הלכות יום טוב
דער רמב״ם׳ס סטרוקטור: ערשט הלכות מלאכה, דערנאך הלכות שמחה, און דער סוף איז אלעמאל שמחה. נאך דעם גייט מען אריין אין פרק ז׳-ח׳ וואס זענען הלכות חול המועד.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב, פרק ו׳: עירוב תבשילין
פתיחה
Speaker 1: א גוטן טייערע אידן. גוטן ר׳ יודל אשר, מזל טוב אויף די גרויסע שמחה.
ברוך השם. זאל זיין אסאך הצלחה, אסאך נחת בהרחבה, און ס׳זאל אויך העלפן צו קומען צו מענטשן אין די פעמיליס, זיי אריינברענגען אין די שיעור אויך.
געוואלדיג. ברוך השם, שכוח פאר יעדן איינער וואס האט געוואונטשן. מ׳האט א שידוך געטון, און יעצט וועלן מיר לערנען תורה מיט אביסל מער שמחה. און פאר מיר גייען צום שיעור, לאמיר באדאנקען אלע מקשיבי השיעור, תומכי השיעור, בראש ובראשונה אונזער ידיד, דער פטרון השיעור, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער. בזכות התורה זאלן זיי אלע באגלייטן.
הקדמה לפרק ו׳
און מיר גייען מיר לערנען פרק ו׳, דער זעקסטער פרק פון הלכות שביתת יום טוב. דער פרק רעדט וועגן צוויי זאכן: עירוב תבשילין, די מצוה, די הלכה פון עירוב תבשילין, און נאכדעם די ענין פון שמחה און עונג יום טוב.
הלכה א׳: איסור קאכן יום טוב פאר שבת
זאגט דער רמב״ם אזוי: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופנין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת.” יום טוב וואס קומט אויס ערב שבת, טאר מען נישט קאכן און באקן יום טוב דאס וואס מ׳גייט עסן מארגן.
אזויווי מיר האבן שוין געלערנט, מיין איך, אין די ערשטע פרק פון הלכות יום טוב, אז דער רמב״ם האט אונז געזאגט אז מ׳מעג נאר אנגרייטן אויף יענעם טאג אליין. דער היתר צו אנגרייטן אן אוכל נפש איז נאר ווען מ׳עסט עס יענעם טאג. און אויך טאר מען נישט, אפילו אויב די נעקסטע טאג איז נישט חול נאר ס׳איז שבת, טאר מען אויך נישט. אזוי ווייט געגאנגען אז אפילו ווען ס׳ווערט פון זיך אליין געבוירן, האבן מיר געזאגט, נולד, טאר מען אויך נישט אנגרייטן עסן די נעקסטע טאג. איז טאר מען נישט אנגרייטן פאר שבת.
נו, וואס זאל מען טון? אה, זאגט דער רמב״ם, “ואיסור זה מדברי סופרים.” פארוואס טאר מען נישט? יא. זאגט דער רמב״ם אזוי, ואיסור זה, דער איסור צו קאכן יום טוב פאר שבת, איז אן איסור מדברי סופרים. פארוואס? “כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול.” כדי מ׳זאל נישט, אויב מ׳וועט מתיר זיין, אויב א מענטש וועט זיך ערלויבן צו קאכן יום טוב פאר שבת, וועט ער אויך קאכן יום טוב פאר דינסטאג, ווען יום טוב איז ערב דינסטאג. און דעמאלטס טאר מען זיכער נישט. אנגרייטן פון יום טוב אויף חול טאר מען זיכער נישט. און אויב מען וועט נישט לאזן קאכן אפילו פאר שבת, וועט ער זיך נעמען א קל וחומר פון דעם, “קל וחומר הוא, לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול”.
ביאור: פארוואס איז דער איסור נאר מדרבנן?
אויבן אויף דארף מען אביסל פארשטיין וואס דא גייט פאר, ווייל פארוואס זאל בכלל זיין א חילוק צווישן יום טוב? אויב יום טוב מעג מען נאר טון אוכל נפש אויף יענעם טאג אליין, דארף נישט זיין קיין חילוק צווישן וואס דער נעקסטער טאג איז. איך האב געזען געוויסע תירוצים אז אויף שבת איז אנדערש, ווייל דו קענסט דאך נישט, ס׳האט זיך געמאכט אז ס׳איז נישטא קיין ברירה. ס׳מוז זיין אז די תורה האט דאך געוואוסט אז ס׳מאכט זיך אמאל יום טוב נאך שבת.
דאס איז זיכער אז קיין דאורייתא רעדט מען נישט דא, ווייל ס׳איז דא די וואס זאגן אז אזא זאך וואלט געווען א דאורייתא, אז די גאנצע היתר אז די תורה זאגט אז מ׳מעג יא טון אוכל נפש איז נאר פאר אוכל נפש בו ביום. אויב וואלט ווען געגאנגען אזוי, איז טאקע אזוי אז ס׳איז נישט קיין חילוק וואס דער נעקסטער טאג איז.
אבער דא רעדט מען נישט פון די דאורייתא, ווייל אויף די דאורייתא איז דא א היתר. דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז ס׳איז בפירוש אז ס׳איז נישט דאורייתא אין די פריערדיגע פרק א׳, דער רמב״ם האט עס געברענגט דאס, אז “אם עבר אינו לוקה”, פארוואס? וועגן “הואיל”. ווייל אה, ס׳איז דא א זאך אז אויב גייען קומען נאך מענטשן… ס׳טייטש אזוי, א מענטש מעג, די זאך אז מ׳מעג נאר קאכן פאר בו ביום מיינט נישט אז מ׳דארף א גאנצע צייט מצמצם זיין. פארוואס? ווייל אויב וועלן קומען נאך עסערס, וועלן זיי דאך וועלן עסן. סאו מ׳מעג יום טוב קאכן מיט א גרויסע ברייטקייט.
איז ממילא קיין דאורייתא איז עס נישט, ווייל ווי לאנג מ׳קאכט יום טוב און ס׳איז דא די זאך פון “הואיל ואם יקלעו אורחים”, אפשר וועלן קומען געסט, דאס נעמט אוועק די דאורייתא׳דיגע איסור. סאו די דאורייתא׳דיגע איסור איז נישטא.
יעצט איז דא די דרבנן׳דיגע איסור אז מ׳זאל זיך נישט אנשטרענגען יום טוב אויף שבת. און אויף דעם האט מען צוגעלייגט, די רבנן וואלטן ווען נישט געמאכט די איסור פון יום טוב אויף שבת, ווייל אויב איז דא די היתר פון “הואיל ואם יקלעו אורחים”, גייט מען נישט גיין מחמיר זיין ווען ס׳איז אזוי וויכטיג, אז נישט האט מען דאך נישט געהאט וואס צו עסן שבת, ס׳איז דאך א מצוה צו עסן סעודת שבת. נאר וואס דען? די חכמים האבן אבער יא גע׳אסר׳ט פאר די סיבה, כדי מ׳זאל וויסן די חומר הדבר פון אנגרייטן פון יום טוב אויף חול.
די רפואה: עירוב תבשילין
לפיכך דער רמב״ם זאגט דא די רפואה, ווייל אונז ווייסן דאך שוין דער כלל וואס ר׳ יצחק זאגט אונז אייביג, אז די רבנן מאכן נישט קיין גזירות וואס גייט לאזן מענטשן סטאק, וואס וועט זיין זייער שווער אויף מענטשן. ווען זיי האבן געמאכט די איסור אז מ׳טאר נישט אנגרייטן פון יום טוב אויף שבת, האבן זיי גלייך מיט די מכה האבן זיי מיטגעברענגט די רפואה אז ס׳איז דא אן עצה, ס׳איז דא עפעס וואס הייסט אן עירוב.
איך קען אפילו זאגן פארקערט, אז דא איז אביסל מער ווי דעם אפילו. די תקנת חכמה איז אז מ׳גייט דאך קאכן, אז ווען מ׳קאכט זאל מען מאכן קודם א עירוב תבשילין. און די עירוב אליין העלפט אפגעדענקען די זאך אז כל החומר מ׳טאר נישט קאכן קאכן. דער כהן פון דער עירוב. דער עירוב ארבעט אז מ׳טאר נישט אן דעם, איז דער עירוב דערמאנט אונז אז מ׳מוז… דאס הייסט אז דער עירוב דערמאנט אונז נאך מער ווי דער איסר אליין. דער איסר אליין וואלט אפשר א מענטש נישט באמערקט, אבער דאס וואס מ׳מאכט אן עירוב און מ׳דערמאנט אים… ס׳איז דאך מותר, אפילו מיט רבנן. נאר מיט דער עירוב איז נישט… יא.
לפיכך, וואס איז די עצה? “לפיכך, אם עשה תבשיל מערב יום טוב, שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת”, אויב האט מען שוין געקאכט ערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת, אויב האט מען שוין אנגעהויבן קאכן ערב יום טוב פאר שבת. איז פשט אז ווען מ׳קאכט יום טוב הייבט מען נישט אן דעמאלטס קאכן פאר שבת, ווייל מ׳האט שוין אנגעהויבן קאכן פאר שבת נאך פאר יום טוב. וועגן דעם איז ער איז ער מותר.
ביאור: וויאזוי ארבעט דער עירוב?
קענסטו מסביר זיין וויאזוי דאס ארבעט, אפשר? איך קען עס טראכטן, ווייל פאר חול וואלט קיינער נישט געקאכט ערב יום טוב. ערב יום טוב וואלט א מענטש נאר געקאכט פאר שבת, ווייל ער ווייסט אז ער האט די פרעשור אז נאך יום טוב איז שבת אז מען דארף האבן סעודות. פאר חול וואלט ער נישט קענען, חולים קענען דאך אליין קאכן. אויף יום טוב אליין, ער איז בארד, יום טוב נאכמיטאג טראכט ער, אה, איך וועל יעצט אנגרייטן די מארגנדיגע פרישטאג.
סאו אז ער מאכט די ערב טוב שולן, ערב יום טוב ווייזט ער קלאר אז דאס וואס ער גייט מארגן טון איז נאר פאר יום טוב, און פאר חול וואלט ער עס נישט געטון. מאכט סענס איך זאג? און ס׳מאכט סענס. ווייל פאר חול איז נישט דא עכט אזא גרויסע סיבה אז א מענטש זאל קאכן יום טוב, נאר ווייל ער איז בארד, ער האט א לאנגע יום טוב נאכמיטאג גייט ער קאכן. ס׳איז דאך נישט אז ער האט נישט קיין אנדערע ברירה. פון צוויי טעג פאר דעם וואלט ער נישט געגאנגען, א מענטש גייט נישט אנגרייטן פאר צוויי טעג שפעטער ערב יום טוב פאר חול פון נאך יום טוב. סאו ווען ער טוט עס ערב יום טוב, ווייל ער טוט עס פאר שבת. ממילא ווען ער טוט די איבריגע יום טוב, ווייזט ער אז ס׳איז א המשך פון יענץ. ער ווייזט אז ער טוט נאר פאר שבת, ווייל ס׳איז נישט פאר די וואך וואלט מען נישט געטון.
זאגט דער רמב״ם, די זאך וואס איך האב יעצט געזאגט אז אם עשה תבשיל מעג מען, דאס האט א נאמען אין די חכמים. דאס ווערט אנגערופן “תבשיל זה שתומך עליו”, וואס ער פארלאזט זיך אז אויף דעם ארויף וועט ער מעגן קאכן יום טוב, “הוא הנקרא עירוב תבשילין”. דאס איז וואס ווערט גערופן די באקאנטע עירוב תבשילין וואס אונז אלע ווייסן. דאס איז עס. דאס האט אברהם אבינו שוין געמאכט, אמת. אה, זייער גוט.
הלכה ב׳: פארוואס הייסט עס “עירוב”?
זאגט דער רמב״ם, “ולמה נקרא שמו עירוב?” גלייך, ס׳איז אן אינטערעסאנטע נאמען, עירוב. אונז האבן שוין באגעגנט דעם נאמען עירוב צוויי מאל אין דעם ספר, עירוב חצרות און הלכות עירוב תחומין. ווי קומט דא אריין? וואס איז דאס דאס ווארט מיט די ווארט עירוב?
זאגט דער רמב״ם אזוי, “כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר”. צו טראגן צווישן איין חצר און די חצר, צווישן איין בית און די אנדערע, אדער אין מבואה צווישן איין חצר און די אנדערע. און אויכעט, מיט זייער איסור האבן זיי מיטגעברענגט א היתר, אן עצה, אז מ׳זאל אלע צוזאמען ווערן שותפים אין א פת, און דאס הייסט ווי מ׳טראגט וואס אין די זעלבע הויז אדער וואס אין די זעלבע חצר. “משום היכר”, דאס איז צו דערקענען אז דאס הייסט איין הויז, “כדי שלא יעלו על דעתן”.
דארטן האט דער רמב״ם געזאגט אז די סיבה איז כדי די קליינע קינדערלעך זאלן נישט מיינען אז אויב מען מעג טראגן פון רשות היחידות רשות הרבים, האט מען גע׳אסר׳ט אויך פון רשות היחידות רשות היחידות, און נאר מיט די ברויט איז א הכר. און מיט די הכר איז “שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת”.
אזוי ווי ס׳האט געהייסן דארטן עירוב? “כך זה התבשיל”, אויך די תבשיל וואס מ׳מאכט ערב יום טוב איז אויך “משום היכר וזכרון”. ער האט געמאכט פאר א הכר א זכרון “כדי שלא ידמו”, נאך עפעס צו דיבנקען, צו מבטל זיין א מיסטעיק וואס מענטשן וואלטן געקענט מאכן. מענטשן וואלטן געקענט מיינען אז “שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו”, אז מ׳מעג עסן יום טוב זאכן וואס איז נישט געמאכט פאר יום טוב נאר אויף אן אנדערע טאג. וואס דער עיקר, דער איסור אנדערע טאג איז ווען מ׳טוט עס בחול, איז “לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין”.
אזוי ווי ס׳האט דאך אן ענליכע, די סטראקטשער פון דעם מאכן דעם מאכל איז ענליך, רופט מען עס אויך עירוב תבשילין. סאו דער רמב״ם׳ס טעם איז בעיסיקלי אז עירוב איז א ווארט פאר א זאך וואס מ׳מאכט וואס מ׳זאל געדענקען. דאס ביידע זענען העקער. עירוב חצרות איז העקער פאר איינס, ערוב חצרות איז העקער פאר אנדערע זאכן. לויט דעם א לחי דארף אויך עס הייסן עירוב, איינס רופט מען עס טאקע אויף.
ניין, עירוב חצרות, די ווארט עירוב דורכגענען, דארטן מיינט עס צאממישן די ברויט. זאגט דער רמב״ם, אזוי ווי דארטן האט מען געגעבן א נאמען “עירוב”, האט מען שוין דא אויכעט גענוצט די זעלבע ווארט. נישט וואלט איך געדארפט זאגן, וואס האט די טייטש פון די ווארט “עירוב” צו טון מיט הכר? “עירוב” טייטשט נישט הכר. נאר ער זאגט אז דארטן “עירוב” מיינט צאממישן. אבער וואס איז די… ס׳איז דאך נישט די עיקר די צאממישן, די עיקר איז די הכר. סאו די “עירוב” איז שוין געווארן אזא שם מושאל פאר הכר.
דיסקוסיע: וואס וועגן עירוב תחומין?
און וואס האט ער נישט עירוב תחומין? עירוב תחומין איז אויך משום הכר, אדער משום… דער רמב״ם איז נישט מסביר.
דער ראב״ד׳ס קריטיק
דער הייליגער ראב״ד איז עפעס מורא׳דיג נישט העפי. “טעם זה לנערים”, ס׳איז פאר קליינע קינדער דער רמב״ם׳ס טעם. זייער גוט, ווייל דער גאנצער ענין איז דאך לנערים, אז די קינדער זאלן נישט מיינען אז מ׳מעג מוציא זיין אדער אזוי. דער ראב״ד איז נישט מסביר, ווייל דער ראב״ד זאגט אז ס׳פעלט אז ס׳זאל בכלל טייטשן די ווארט “עירוב”. ממילא טענה׳ט דער ראב״ד אז דאס איז אויך מערב, ער איז מערב די צורך השבת מיט די צורך יום טוב. ער מאכט איין גרויסע זאך אז די צורך יום טוב זאל זיין איין גרויסע זאך. און דאס זעלבע זאך פאר עירוב תחומין זאגט דער מגיד משנה אז מ׳איז מערב ווי דו האסט געקענט גיין מיט ווי דו קענסט יעצט גיין.
דער לחם משנה׳ס תירוץ
דער לחם משנה זאגט אז מ׳זאל זאגן אז קודם האט מען געמאכט עירוב חצרות, וואס דארטן טייטשט די ווארט “עירוב” צאממישן, און נאכדעם האט מען שפעטער מתקן געווען עירוב תבשילין, האט מען שוין גענוצט די זעלבע ווארט. אבער לויט ווי דו זאגסט אז אברהם אבינו האט שוין געהאט עירוב תבשילין, ס׳איז משמע אז אברהם אבינו האט שוין אויך געהאט עירוב חצרות, ס׳איז געווען נאך פאר… ער האט עס שוין אזוי גערופן. אה, נאר א חילוק. אפשר קען מען זאגן, ס׳האט א מינים יא.
וואס פאראייניגט די דריי עירובין
סאו די צווייטע זאך, ווייל די דריי עירובין האבן נאך עפעס וואס איז זייער ענליך, זיי זענען אלע דריי גזירות דרבנן וואס קומט מיט א סאלושן פון די רבנן. דאס איז וואס איז זיי מאחד. זיי זענען אויך אלע דריי מיט ברויט, אדער דא איז דא א תבשיל דווקא.
קשיא פון דער חג״ב
דער חג״ב ער פרעגט א קשיא דלעך א משנה, אז מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא עירוב חצרות און שיתופי מבואות. וואס איז די חילוק?
עירוב תבשילין: הלכות ופרטים
וואס איז עירוב תבשילין? – פארוואס דוקא מיט א תבשיל
Speaker 1:
איז וואס איז עירוב תבשילין? ס׳איז דוקא נישט בפת, ס׳מוז זיין מיט א מאכל, א תבשיל, ווייל ס׳דארף הייסן שיתוף תבשילין. אבער באמת, ווען מ׳מאכט די ברכה אויף שיתופי מבואות זאגט מען אויך “על מצות עירוב”. די ווארט דערפון איז געווארן א נאמען עירוב. די גאנצע עירובין הייסט שוין נאכדעם הלכות עירובין אויף די געמישעכץ פון די ברויט.
זייער אינטערעסאנט, אלע הלכות, נישט הלכות לחם הפנים, הלכות שבת, אבער זייער אסאך הלכות הוצאה וואס איז אין הלכות עירובין איז אונטער די קעטעגאריע עירובין. דער רמב״ם האט נישט אזא מין דרך, דער רמב״ם האט אן אנדערע מהלך, ער האט אן אנדערע חילוק.
על כל פנים, דאס איז די זאך וואס הייסט אן עירוב, און יעצט גייט אונז דער רמב״ם זאגן וואס די הלכות פון די עירוב, פון וואס מ׳מאכט עס, און וויאזוי.
Speaker 2:
יא, זייער גוט. ס׳מאכט סענס אז די סאלושן איז מיט אן עסן, ווייל היות אז די פראבלעם איז ביי ביידע פעלער, אז אויך די פשוטי עם, די קינדער זאלן נישט מיינען, ס׳שטייט קלאר אין עירוב חצרות אז אויך דא איז דא א לבושא, ס׳נוצט מען א ברויט. פאר א מענטש קען מען מאכן, איך ווייס, א שטר, א צעטל, אבער ס׳איז דאך עפעס וואס מ׳וויל אז אויך די קינדער, די ווייבער, יעדער איינער זאל וויסן. מאכט מען דאס מיט עפעס א ברויט. דאס איז וואס ס׳שטייט אז אפילו ווען מ׳מאכט שיתופי מבואות זאל מען אויך מאכן עירוב חצרות, והתינוקות מכירין בפת.
Speaker 1:
דו ביסט גערעכט, ס׳שטייט טאקע אז תינוקות האבן א שטייגער צו ברויט. בכלל, עסן איז א תירוץ פאר אסאך פראבלעמען. שוין, זייער גוט.
Speaker 2:
ניין, מ׳קומט זיך צוזאמען אידן, גדולי לגימה.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
יא, שוין.
הלכה ג: שיעור עירוב תבשילין
Speaker 1:
יעצט גייט דער רמב״ם זאגן מער וויאזוי מען טוט די עירוב תבשילין. דאס וואס מיר זאגן אז מ׳גרייט אן עסן נאך פאר יום טוב, וואס טוט מען?
זאגט דער רמב״ם, עירוב תבשילין שיעורן אין פחות מכזית. ס׳זאל זיין נישט ווייניגער ווי א כזית. ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז נישט פשט אז מ׳דארף א כזית פאר יעדן מענטש אין די הויז אדער פאר יעדע שטוב. אבער בין לאחד בין לאלפים, אויב איינער מאכט די עירוב תבשילין פאר מערערע מענטשן, אזויווי מ׳גייט שפעטער זען אז איינער קען מאכן פאר די גאנצע שטאט, איז גענוג איין כזית.
אנדערש ווי ביי שיתופי מבואות האבן מיר געהאט אז ס׳דארף זיין גענוג פאר יעדן, רייט? און ביי אלעס, ביי אלעס.
Speaker 2:
ביי עירובי חצרות דארף זיין גענוג.
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואו דו האסט דאס געלערנט מיט שיתופי מבואות, ביז אכצן בתים איז גענוג פאר די גאנצע וועלט.
Speaker 2:
זייער גוט.
הלכה ג: וואס טויג פאר עירוב תבשילין – דוקא תבשיל
Speaker 1:
עירוב תבשילין איז גענוג א כזית. די כזית איז די היכר.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואין עושין עירוב זה, די עירוב מאכט מען נישט לא בפת, נישט מיט ברויט, ולא בריפות. ריפות איז אויך עפעס אן ענליך צו פת, א דייסע מיינעך, עפעס א גריס מאכל פון גערשטן, וכיוצא בהן.
דער רמב״ם זאגט נישט פארוואס.
Speaker 2:
אלא… איך פארשטיי יא פארוואס, ווייל ס׳איז געמאכט אויף צו קאכן.
Speaker 1:
אה, אבער אויב ער באקט יעצט א פת, קאכן אדער באקן, פארוואס… זעט אויס אז ס׳דארף זיין דווקא קאכן, נישט באקן. איך ווייס נישט פארוואס.
אלא בתבשיל שהוא פרפרת. א תבשיל וואס איז א פרפרת. פרפרת מיינט געווענליך א תבשיל וואס מ׳עסט מיט ברויט, יא? לפתן האט ער עס גערופן אין הלכות עירובין. לפתן איז איין זאך, און פרפרת איז נאך א זאך.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
כגון בשר ודגים וביצים, וכיוצא בהם. געקאכטע מאכלים, כגון בשר, דגים, וביצים. דריי זאכן וואס מ׳פירט זיך צו עסן שבת און יום טוב. אפשר יום טוב נישט ביצים, אבער שבת.
דיסקוסיע: שיטת תוספות – עירוב פאר אפיה און בישול
Speaker 2:
אה, ס׳איז אינטערעסאנט. סא תוספות האט גע׳טענה׳ט, רבנו תם, אז דאס וואס שטייט תבשיל איז כדי צו מבשל זיין דארף מען מאכן א תבשיל. אויב מ׳וויל באקן, דארף מען יא אוועקלייגן א ברויט. סא די ריזן פארוואס שטייט תבשיל איז ווייל כדי מבשל זיין דארף מען מאכן אן עירוב של תבשיל, און על פי רוב איז מען מבשל. אבער רבנו תם האט געהאלטן אז אויב איינער וויל יא באקן ברויט למשל, דארף מען יא מאכן אן עירוב פון פת. און דאס שטייט אין שולחן ערוך, עירוב תבשילין.
Speaker 1:
זעט אויס אז די תבשיל איז יא עפעס זייער וויכטיג. לויט תוספות… ווייל איך זאג, ווייל נארמאל באקט מען נישט מיט׳ן יום טוב. באקן קען מען באקן א טאג פארדעם. מיט די קאכן, מ׳לערנט זאכן וואס מ׳טוט. מ׳מעג באקן ברויט, ווייל אינו דומה מיט פרישע ברויט.
און וועגן דעם אין שולחן ערוך שטייט, יעדער איינער וואס האט געמאכט אמאל אן עירוב ווייסט אז ער מאכט סיי א פת און סיי א תבשיל. דאס איז נישט לפי שיטת רמב״ם. לפי שיטת רמב״ם איז גענוג נאר א תבשיל, אדער ער דארף נאר א תבשיל, די פת טוט נישט גארנישט. אבער דאס וואס אונז מאכן אויך א פת, דאס איז לפי שיטת התוספות, וואס האט געהאלטן אז כדי לאפות דארף מען עקסטער אן עירוב פאר פת, ווייל יעדע זאך איז מתיר זיין זאך.
אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳דארף זיין שני תבשילין, יא? ס׳איז א מחלוקת אין די משנה, אבער ער פסק׳נט נישט אז ס׳דארף זיין שני תבשילין.
Speaker 2:
אונז מאכן נישט צוויי תבשילין. אונז מאכן געווענליך א ברויט מיט א…
Speaker 1:
דאס זאג איך. איך האב געמיינט אז די ווארט איז וועגן שני תבשילין.
Speaker 2:
ניין, די צוויי. שני תבשילין איז א… דאס איז מחלוקת בית הלל און בית שמאי דאכט זיך.
Speaker 1:
איך האב געדאכט אזוי, אז מ׳זעט אייביג מ׳מאכט א ברויט מיט אן איי, אדער וואטעווער, א ברויט מיט עפעס. האב איך געטראכט פארוואס. זאגסטו אזוי וועגן די תוספות זאך. אקעי, זייער גוט.
הלכה ג: אפילו א שוואכע תבשיל
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, יעצט גייט דער רמב״ם זאגן אז ס׳מוז נישט זיין א מעידזשער תבשיל אדער א חשוב׳ע זאך, אפילו א שוואכערע תבשיל, אפילו א דשן שבשל הקדירה. ס׳איז געבליבן אביסל דשן, קען ער נעמען די דשן און זיי קובע זיין.
אפילו מער פון דעם, אפילו שמנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי. מ׳האט צושניטן פעטע זאכן, פעטע פלייש, און ס׳איז געבליבן אויף די מעסער איז געבליבן א כזית גורדו, קען מען עס אפקראצן, און מ׳ישט ביי כזית. אויב ס׳איז געבליבן א כזית שמנונית, איך האב עס אז די שמנונית איז עפעס וואס מ׳עסט, ס׳איז נישט סתם פעטנס וואס מ׳ווישט אפ און מ׳ווארט אוועק. סתם מ׳קען עס אריינלייגן אין עפעס א קוגל.
איז סומך עליו ומבשל תבשילין, זאגט ער, דאס איז די עירוב תבשילין וואס אויף דעם ארויף וועט מען קענען קאכן יום טוב.
ס׳זעט דא אויך אויס אז נישט פאר מ׳קאכט דארף מען אינזין האבן אז דאס זאל זיין די… אפילו מ׳האט געענדיגט קאכן, קען מען יעצט מקדיש זיין פאר דעם.
Speaker 2:
יא.
הלכה ד: תבשיל מיינט נישט דוקא געקאכט אין א טאפ
Speaker 1:
תבשיל שאמרו ענין עירוב זה, דאס איז תבשיל וואס מ׳האט געזאגט… אה, לאו דוקא געקאכט דאס מיינט עס. אה, ער מיינט זאגן דאס וואס איך האב געזאגט נישט פת, נאר תבשיל, מיין איך נישט צו זאגן אז ס׳מוז זיין דוקא געקאכט אין א טאפ. ס׳קען זיין אפילו צלי או שלוק. צלי איז מער ענליך צו אפיה, אפשר א מענטש וועט טראכטן אז ס׳איז מער ענליך צו אפיה, אבער ס׳איז נישט קיין פראבלעם, או שלוק.
וואס איך מיין צו זאגן איז, א קוגל הייסט נישט קיין מאפה, הייסט א תבשיל, אפילו ווען מ׳קאכט עס נישט אין א טאפ נאר אין אן אויוון. די ווארט מאפה מיינט ברויט ווערסעס אנדערע תבשילים. ווייל דער רמב״ם זאגט אז אפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן, אלע זאכן הייסן תבשיל.
אפילו דגים קטנים, וואס איז גאר א שוואכע געקאכטס, שהדיחן בחמין, מ׳וואשט זיי אפ מיט הייס וואסער, ודוחקן הוא בישולן, און דאס איז די בישול, אזויווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת זאגט דער רמב״ם אין מעשר שני, הרי זה סומך עליו, קען מען זיך אויף דעם פארלאזן אלס עירוב תבשילין.
הלכה ה: דער עירוב דארף זיין מצוי
Speaker 1:
וצריך שיהא עירוב זה מצוי, אה, דא קומט א זאך, דער עירוב איז נישט גענוג אז מ׳האט עס געטון ערב יום טוב, נאר ס׳דארף זיין מצוי ביז ווען מ׳דארף עס נוצן, ביז ווען מ׳דארף נוצן די היתר. ס׳טייטש, די היתר איז דאך כדי מ׳זאל קענען קאכן יום טוב, ווען מ׳קאכט יום טוב דארף דאך דער היכר זיין דארטן.
ס׳דארף זיין מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות, ויבשל כל שצריך לבשל, ויחם חמין כל שצריך. ס׳דארף זיין מצוי ווען ער טוט די מלאכות פארוואס ער טוט עס.
מיט דעם איז עס ענליך צו סיי עירובי חצרות און סיי עירובי תחומין האבן מיר געלערנט די הלכות, אז ס׳דארף זיין אוועילעבל ווען ס׳ווערט שבת אדער ווען… רייט, דארט איז אנדערש. דארט קען זיין יא נתאכל אינמיטן שבת. דאס איז די איינציגסטע עירוב וואס דארף לעסטן ביז יום טוב, ביז שבת.
Speaker 2:
ניין, אבער דאס איז נישט גענוג אז ס׳ווערט בין השמשות. די עירוב מאכט מען ערב יום טוב, אבער די עירוב דארף עס זיין דארט ביז… ביז מען ענדיגט צו קאכן פאר שבת.
Speaker 1:
ואם נאכל העירוב, אבער אויב איז דער עירוב געווארן אויפגעגעסן אדער נאבד, קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור. אינטערעסאנט, יעדע מאל זאגט ער נאכאמאל, יבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל. דער רמב״ם׳ס קורצע ווערטער. או לא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד, טאר ער טאקע נישט קאכן די אלע זאכן, און ער וועט נאר מעגן קאכן און באקן דאס וואס ער עסט ביום טוב בלבד.
וואס הייסט ביום טוב בלבד? מיינט ער אפשר מיט די ברייטערע, דאס הייסט ער מעג קאכן מיט א ברייטקייט, איבערבלייבן מעג מען, אזויווי מיר וועלן עס באלד לערנען אז מ׳טאר נישט מערים זיין.
נאכל העירוב אינמיטן קאכן
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, התחיל בעיסתו ובתבשילו, וואס טוט זיך אבער אז ער האט אנגעהויבן קאכן יום טוב נאכמיטאג, און אינמיטן זיין קאכן אדער אינמיטן זיין באקן נאכל העירוב או נאבד, הרי זה גומר, צוענדיגן מעג מען יא.
אינטערעסאנט, ער זאגט נישט לכתחילה אז ביז מ׳ענדיגט קאכן, נישט אז ווען מ׳הייבט אן קאכן זאל זיין די הכר. א מענטש וואלט געקענט טראכטן, ווען מ׳הייבט אן קאכן איז געווען די הכר. אבער ניין, די הכר דארף זיין ביי די ענד, אבער בדיעבד אויב מ׳האט אנגעהויבן, הרי זה גומר. אבער ער טאר נישט אנהייבן קיין נייע מאכלים. דאס וואס ער קאכט, מעג ער צוענדיגן.
Speaker 2:
זייער גוט.
הלכה ו: מזכה זיין פאר אנדערע
Speaker 1:
יעצט, נישט נאר מ׳קען מאכן עירוב פאר זיך אליינס, מ׳קען נאך מאכן עירוב פאר נאך אידן, מזכה זיין פאר אנדערע.
ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, ווען ער טוט עס פאר אחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. דארף ער עס מזכה זיין פאר זיי. ס׳איז נישט גענוג אז ער זאגט סתם, נאר ער דארף עס מזכה זיין אז ער טוט עס פאר זיי. אזויווי ביי עירוב שבת האבן מיר אונז אויך געלערנט אז ער איז מזכה פאר אנדערע מענטשן.
דיסקוסיע: וואס הייסט מזכה זיין?
Speaker 2:
וואס הייסט? ווען ער זאגט “כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים”, דאס אליין איז נאכנישט די מזכה זיין? די מזכה זיין איז עפעס מער פון דעם?
Speaker 1:
וואס, די מזכה זיין מיינט נישט אז ער דארף זיי עס מקנה זיין אז ס׳ווערט זייערס?
Speaker 2:
יא, ער דארף זיי מקנה זיין. וואס איז די ווארט? אז די שטיקל תבשיל ווערט זייערס?
Speaker 1:
דאס איז א סארט קנין, א נקרא קנין. איך ווייס נישט צו ער קען עס עסן, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי ס׳ארבעט.
Speaker 2:
ניין, איך פארשטיי אז ווען ער זאגט “שיסמוך עליו אחרים”, ער דארף עס מזכה זיין פאר זיי.
עירוב תבשילין: מזכה זיין פאר אנדערע, ברכה, און מנהג העיר
הלכה ב (המשך) — מזכה זיין פאר אנדערע מענטשן
אזוי ווי ביי עירוב שבת האבן מיר אונז אויך געלערנט אז ער איז מזכה פאר אנדערע מענטשן. וואס טייטש? ווען ער זאגט “כדי שיסמכו עליו הוא ואחרים”, דאס אליין איז נאכנישט די מזכה זיין? די מזכה זיין איז עפעס מער פון דעם? די מזכה זיין מיינט נישט אז ער דארף זיי עס מקנה זיין אז ס׳ווערט זייערס?
יא, ער דארף זיי מקנה זיין. דאס איז די ווארט, אז די שטיקל תבשיל ווערט זייערס? דעי סארט קנין, א נקרא קנין. איך ווייס נישט צו ער קען עס עסן, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי ס׳ארבעט.
ניין, אויך ווען ער זאגט “שיסמכו עליו אחרים”, ער דארף עס מזכה זיין. ס׳ווערט זייערס. נישט סתם אז זיי קענען זיך מיטכאפן מיט מיין עירוב, נאר ס׳ווערט זייערס, ער דארף עס מזכה זיין פאר זיי. ער איז מקנה די ברויט. דאס איז נישט די ברויט, די תבשיל איז אויך פאר זיי. ממילא דארף ער עס מזכה זיין על ידי אחר, אזוי ווי ער טוט עס אזוי ווי שבת, אזוי ווי עירוב חצרות. אוודאי, לזכות להן על ידי אחר, וכל שזוכה בעירוב שבת. דאס איז וואס דאס טייטשט, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. אזוי ווי ער טוט עס בעירובי שבת.
וועמען מען קען נוצן אלס זוכה
דארט האבן מיר געלערנט וועמען מ׳קען נוצן. ער גייט יעצט זאגן, וכל שזוכה בעירובי תבשילין, וכל שזוכה מיט גאנץ פארשידענע הלכות. מ׳קען עס מזכה זיין דורך בנו ובתו, דורך… ס׳דארף זיין א צווייטער מענטש, איז דא א שאלה יא אדער נישט. אפילו א קטן. איך וועל דיר זאגן די תירוץ, ס׳איז נישט… איך ווייס נישט פארוואס דער רמב״ם האט געקענט זאגן, ס׳איז נאר דא איין הלכה. ס׳דארף זיין א צווייטער מענטש וואס איז נישט ידו כידו. ס׳קען אפילו זיין א קטן, ווייל אויף דרבנן איז דאך סומך אויף א קנין פון א קטן. אבער ס׳זאל נישט זיין זיין אייגענע קינד וואס איז א קטן, וואס דעמאלטס איז א פראבלעם, וואס הייסט נישט קיין צווייטע מענטש. דאס איז די בעיסיק הלכה. איך ווייס נישט פארוואס… על כל פנים, דאס איז די הלכה פון מזכה זיין פאר א צווייטן.
דיסקוסיע: צי מען קען קומען עסן פון דעם עירוב
איך ווייס נישט אויב יענער גייט קענען קומען עס עסן. איך ווייס נישט ווי ס׳ארבעט. ביי עירוב חצרות לכאורה יא. ס׳איז א קנין. ביי עירוב חצרות זעט מען אז מ׳דארף קענען קומען. ס׳איז א קנין. עירוב חצרות איז דאך דאס ווייל מ׳ווערט א שותף אין די פת.
ס׳שטייט נישט אז מ׳ווערט א שותף אין די פת. יא. מ׳זאגט עס פאר זיי. מ׳מיינט איך מאך עס פאר זיי. ס׳איז אויך דיינס.
אה, ס׳איז אנדערש ווי עירוב חצרות, ווייל ס׳איז א כזית גענוג פאר יעדער. סאו ער האט א רעכט אין די פת. יעצט האט ער אויך די פת ערב יום טוב. אה, נישט א פת, א תבשיל. ער גייט נישט קענען עס עקשעלי אראפציפן פון די כזית, ווייל ער האט די ערשטע באל וואס ער האט נישט קיין היתר. אבער ער האט דערין עפעס א זכות. אפשר אזויווי כאילו יעדער האט די גאנצע כזית.
יא, עקזעקטלי, אזויווי יעדער איז שותפות.
הלכה ג — אינו צריך להודיע, אבער הם צריכים לידע
ואינו צריך, יא, ווען מ׳איז מזכה פאר א צווייטן, ווען מ׳מאכט פאר א צווייטן, געווענליך איז דא א דין אז ווען מ׳איז מזכה פאר א צווייטן דארף מען אים מודיע זיין, יא? ניין, ס׳איז דא א דין וואס איז א זכות ווען ס׳איז זייער גוט. בפק, דאס לכאורה דער כלל. אויב ס׳וואלט געווען א חובה, פארלירט ער עפעס. אזויווי עירוב תחומין האבן מיר געזאגט אז דו נעמסט יענעם אוועק די רעכט צו קענען גיין אין אן אנדערע דירעקשאן. ממילא דארף מען אים זאגן, אבער דא איז דאך נאר א זכות. אדער עירוב חצרות און אופנים וואס האבן מיר געהערט אז מ׳קען נישט, ער וויל נישט, ער וויל גיין. ער וויל אפשר זיין א שותף מיט די אנדערע מובי די אנדערע זייט אדער וואס. אבער דאס איז נאר פיור זכות, און ווען ס׳איז א זאך וואס איז פיור זכות, קען מען מזכה זיין אפילו אן יענעם וויסן.
פארוואס מען מוז אבער וויסן אז עס איז דא אן עירוב
אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם. דארף מען אבער וויסן אז מ׳האט געמאכט אן עירוב תבשילין, ואחר כך יאכל ויבשל ויאפה. דאס הייסט, מ׳קען נישט באקן נאר אויב מ׳ווייסט אז ס׳איז דא אן עירוב. כדי די זכות זאל ארבעטן… טויטש, א מענטש קען נישט באקן מיט׳ן חשבון אז מסתמא איינער פון די שטאט האט שוין געמאכט אן עירוב. דאס וועט נישט זיין גענוג. מ׳דארף וויסן אז פארוואס די עירוב האט מען געמאכט פונקט. די שאלה, די פוינט איז עפעס אנדערש. כדי צו מ׳זכות זאל ארבעטן, דאס דארף ער נישט וויסן, ווייל חזקה לנשול בפניו. אבער כדי די עירוב זאל ארבעטן, די גאנצע פוינט פון אן עירוב איז דאך אז ס׳איז העקשער. אפילו דער דין עירוב תבשילין איז אז מען זאל עס טון פאר יום טוב, און ער איז דאך נאר געווארן יום טוב, אבער ס׳איז גענוג, ווייל פאר די הערנער איז גענוג, ווייל פאר די הארץ ווייסט ער. הרי למיתרים.
עירוב פאר די גאנצע שטאט
ויש לו לאדם לערב על כל העיר. א מענטש האט די רעכט, אדער ער האט די ברירה, ער קען מערב זיין פאר אלע מענטשן וואס וואוינען אין די שטאט, אדער אלע מענטשן וואוינען אין די תחום. אין די תחום שבת. אה, דאס הייסט וואו מ׳קען קומען? ווייל אויב מ׳קען נישט קומען אפשר ארבעט עס נישט. אה, ס׳דארף זיין גענוג נאנט. ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי. מ׳קען דאס טון ערב יום טוב, און מארגן מודיע זיין. ס׳איז בשעת ווען מ׳הייבט אן, נאך פאר מענטשן זאלן אנהייבן קאכן, זאל ער מודיע זיין.
פארוואס מוז ער זיין קרוב אליו? ווייל ס׳איז פאר די זעלבע סיבה פארוואס ער דארף וויסן, ווייל ער דארף קענען, טעקניקלי דארף ער קענען זיין נאנט צו די, קענען קומען עסן פון די… לכאורה, וואס איז נישט געמאכט צו עסן? ס׳איז שטימען. יא.
און דאס שטייט אז ס׳איז א מנהג אז דער גדול איר מאכט לכתחילה א עירוב פאר די גאנצע שטאט. און ער איז מודיע? אוודאי דארף ער מודיע זיין. נישט, ס׳ארבעט נישט, אז דער רמב״ם האט געזאגט. אבער אפשר איז גענוג אז איינמאל ס׳איז דא די הלכה, אפשר איז גענוג אז מענטשן ווייסן אז די גודלי איר טוט. ניין, ווער ווייסט? מ׳קען נישט טראסטן די גודלי, מ׳דארף וויסן וואס ער טוט.
שולחן ערוך׳ס תנאי: נאר פאר ווער ס׳האט פארגעסן, נישט פאר א פושע
דער שולחן ערוך זאגט עפעס אן אינטערעסאנטע תנאי, אז מ׳קען זיך נישט סתם סתם אויף די עירוב נאר ווער ס׳האט פארגעסן, נישט אויב איינער איז א פושע. איך ווייס נישט פארוואס, אבער ס׳איז נישט קלאר. דאס הייסט, דער שולחן ערוך וויל אז בעצם זאל יעדער איינער מאכן, און בעט יעבער זאל איך ווייס נישט. ס׳איז דא א ברכה, איך ווייס נישט, זאל דער רבי מאכן א פושע. און גענוג, זאגט ער, לכתחלה זאל יעדער מאכן. ער זאגט אז ס׳איז נישט יוצא פאר א פושע, העלפט עס נישט. אזוי שטייט אין שולחן ערוך.
משנה ברורה׳ס חומרא: צוויי מאל פארגעסן מאכט א פושע
משנה ברורה לייגט שוין צו גאר א גרויסע חומרא. אויב ער האט צוויי מאל פארגעסן פסח, נאכאמאל האט ער נאכאמאל פארגעסן סוכות, איז ער א פושע וואס איז דאך דורכגעגאנגען נאך חדשים אינצווישן. משנה ברורה איז א שארפער איד, דער הייליגער חפץ חיים. על כל פנים… די חומרא פון די משנה ברורה. און אינטערעסאנט, ער לייגט צו חומרות. ער האט פארגעסן צוויי מאל? ס׳איז דאך נישט צוויי מאל אין די זעלבע טאג. ס׳איז דאך א פאר חדשים שפעטער, האט ער נאכאמאל פארגעסן. ס׳איז דאך א ביזי טאג ערב יום טוב. האט ער נאכאמאל פאר די זעלבע סיבה פארגעסן. אינטערעסאנט אז ער מאכט אים א פושע.
אקעי, דער רב פון טאמער׳ס ראווער זאגט אז מ׳קען דאך יא. מאכסט אייערע פטער פיל פאר די גאנצע שטאט. דער חפץ חיים האט דאך נישט געמאכט מענטשן אזוי שנעל א פושע. ער איז דאך געווען דער גרויסער, הייליגער, זיסע, לעכטיגער חפץ חיים. אינטערעסאנט, ער מאכט שנעל מענטשן פושע ווייל זיי האבן פארגעסן. ס׳איז זייער גרינג צו פארגעסן.
ער איז גראדע געווען גאר א קנאה, גאר א שארפע, בכלל נישט געווען זיס און לעכטיג. איך ווייס נישט ווי דו האסט גענומען די עדיה פון… ער איז גראדע געווען א קנאה, אויך זיס און לעכטיג. אבער… אינטערעסאנט צו געבן א נאמען א מענטש פושע ווייל ער… פשעה מיינט אפילו ביים פארגעסן, צו ווערן א פושעה, אבער פארגעסן מאכן א ערב די שול איז נישט עפעס אזוי ווי פארגעסן…
דיסקוסיע: פארוואס זאל א פושע נישט קענען זיך סומך זיין?
ס׳איז נישט נאר דעם, נאר די למדות איז צריך עיון. פארוואס זאל זיין א חילוק אז מ׳זאל זיך נישט סומך זיין? ס׳שטייט אז די חכמים האבן געוואלט אז יעדער זאל עס טון. מ׳דארף טאקע וויסן. ס׳איז דאך נישט א הכר וואס איז פשט אז ס׳מוז זיין אין זיין הויז א הכר. דאס אזוי ווייסט ער דאך גענוג. מ׳דארף טאקע וויסן. אפשר איז עס א תקנה ווייל אפשר גייט נישט א צווייטער מאכן, און דעמאלטס וועסטו מיינען אז איינער מאכט פאר דיר.
ניין, מ׳דארף וויסן, דער רב דארף מודיע זיין, ער דארף מאכן א הכרזה, אזוי שטייט דא. ס׳דארף זיין א הכרזה, מ׳דארף קומען און מכריז זיין.
ניין, ס׳קען זיין אז פארוואס ער זאגט אז עומד צוויי מאל איז ווייל ער פארלאזט זיך, און אפשר די הכרזה מאכט מען דאך די נעקסטע טאג יום טוב, יא? אויף יום טוב, און אז דו טוסט נישט ערב יום טוב, וועט מען זיך פארלאזן. אפשר די פשיעה איז נישט אין יום טוב, נאר אין דיין פשיעה איז אין מצות שמחת עונג שבת? ווייל אויב גייט קיינער נישט מאכן, וועסטו דאך נישט טארן קאכן אויף שבת. אפשר דארטן מיט די פשיעה.
א ווארעמער איד קאכט שוין מיט די קדושת שבת וואס גייט קומען נאך ערב יום טוב, און געדענק צו מאכן עירוב. איך הער. אקעי.
“יסמוך על עירובי” — א הכרזה, נישט אוטאמאטיש
סאו די לשון איז אויך, ישמח על הריבי, נישט אויטאמאטיש סמוך על הריבי, נאר יענער זאל סומך זיין. ס׳איז א הכרזה, ס׳איז נישט קיין… וואס מיינסטו נישט? ס׳איז נישט אז די ווערטער ארבעטן פון זיך אליין, ס׳געשעט נישט קיין חלות מיט זיינע ווערטער. ס׳איז א הכרזה אז מענטשן זאלן זיך סומך זיין. ישמח, און זיי זאלן געדענקען זיך סומך צו זיין. ס׳איז נישט גענוג אז איך טו עס אנשטאט צו יענעם. ער דארף וויסן, מיינסטו איך וועל דארף וויסן? יא.
הלכה ד — ברכה אויף עירוב תבשילין
שוואלט ער ווייטער. זאגט דער רמב״ם, המניח עירוב תבשילין, אינטערעסאנט לידט די לשון המניח. איינער וואס גרייט אן עירוב תבשילין… אקעי, יא, ער מאכט א ברכה. איך זאג, ביי די אנדערע צוויי ערבים איז א מניח, יא, ער לייגט אראפ ביי די תחום אדער ער לייגט אראפ ביי איינעם׳ס הויז. ביי די תחום איז די עיקר פלאץ ווו ס׳מאכט עס. ער לייגט אראפ אין איינעם׳ס הויז. אקעי.
מניח עירוב תבשילין, חייב לברך, דארף מאכן א ברכה, אזוי ווי מיר האבן שוין געלערנט, אז א ברכה איז נישט נאר ווען ס׳איז א מצוה, נאר אויך ווען ס׳איז א מצוה וואס איז א סאלוצאן פאר א פראבלעם. סאמטייעס. ערשט התקנות חכמים. סאמטייעס. אלע הלכות ברכות ווייסן אונז נישט. יא. זיי האבן געדענקט אז ס׳איז דא נישט פארשטאנען ביי הלכות עירוב תבשילין ווייל ס׳מאכט א ברכה. אבער ווייל איז תבשילין? ניין, ווייל איז תבשילין זיכער יא, ווייל פארוואס? ווייל די חכמים האבן געזאגט, דער רב האט געזאגט אז דארט איז נישט, אבער די חכמים האבן געזאגט אז מ׳זאל מאכן עירוב תבשילין. האבן זיי געלערנט. ס׳איז אפילו פארקערט, די איסור איז ווער ס׳האט נישט געמאכט, אבער ס׳איז דא א מצוה צו מאכן עירוב תבשילין. אה, ביי עירוב תחומין זיצט טאקע אינדערהיים, דא, אונז ווילן דאך א מענטש זאל האבן פרישע עסן אין שבת. די הלכה איז, די תקנה איז, ס׳איז געווען צו מאכן עירוב תבשילין. איז א מנוחה ער רופט תבשילין.
נוסח הברכה
מ׳איז חייב לברך? חייב לברך. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. די זעלבע על מצות עירוב. ואומר, און נאכדעם זאגט ער אזוי, בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר, מארגן צופרי יום טוב. איך מיין מארגן יום טוב, יא, מ׳מאכט דאס ערב יום טוב. וואס איז די ווארט “מחר”? מיום טוב לשבת. אפשר די ווארט “של מחר” איז אז מ׳קען עס נישט טון, ס׳ארבעט נישט אויף אלע ימים טובים, א מענטש קען נישט מאכן ערב פסח אויף אלע גאנצע יום טוב. אפשר קען ער אויב ס׳בלייבט די עירוב ביז דעמאלטס. באט… וואס איז די לשון “של מחר”? ביי אונז איז נישט געשטאנען. בהדין ערובא יהא שרא לנא למאכל למפה, אזוי איז דא א לשון הקודש. לאמיר שוין זאגן, פיר אויס דער רמב״ם.
ווען מען איז מזכה פאר אנדערע
ווען זאגט דער רמב״ם, ווען זאגט כי בא לאחרים אומר יהא מותר לי לפלוני ופלוני. אויב זאגט ער נישט פאר א ספעציפיקע מענטש, נאר ער איז מזכה פאר אלע מענטשן, לאנשי העיר כולן, אלע מענטשן וואס האבן פארגעסן. און ער זאגט ווייטער, לאפות ולבשל מיום טוב לשבת. איז דאס איז דארטן דארטן זאגט ער נישט מיום טוב של מחר? יא, של מחר איז לאו דוקא, איך ווייס נישט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז…
הגהות מיימוניות: צוגעבן “להדליק את הנר”
אקעי, די הגהות מיימוניות זאגט דא אז מ׳דארף זאגן אויך להדליק את הנר, ווייל… אה, אונז טוען אזוי. און אזוי זאגן אונז. און אויך ער זאגט עס אין לשון ארמי, וואלט ער נישט קלאר. זעסט אז דער רמב״ם שרייבט לשון הקודש, און ער ברענגט דא וואו איז געווען… מ׳זאגט די להדליק את הנר העלפט בכלל. למעלה, למשל, איך האב שוין אנגעהויבן די קאכן, אבער… אקעי, אלע מלאכות. אלע מלאכות, אקעי.
לשון הקודש vs. ארמית
אבער פארוואס שטייט אין די אראמיש? נישט קלאר. דער שולחן ערוך הרב זאגט אז מ׳דארף נישט זאגן אויף אראמיש, מ׳קען זאגן אויף יידיש אויכעט. ס׳איז אינטערעסאנט אז אונז… מסתמא פארקערט, נישט מסתמא א הידור צו זאגן אויף וועגן ווי מ׳פארשטייט. רייט, מסתמא די אלע אמירות וואס שטייט אין סדור אויף אראמיש איז ווייל דאס איז אמאל געווען ענגליש, מ׳האט געוואלט אז מ׳זאל פארשטיין. שפעטער איז געווארן אליין
פרק ו: עירוב תבשילין — ברכה, אמירה, מערים, ושני ימים טובים
הלכה א׳ (המשך) — ברכה און אמירה ביי עירוב תבשילין
Speaker 1:
און די פוסקים זאגן אז מ׳דארף יא פארשטיין, ס׳איז נישט קיין ענין צו זאגן אויף א שפראך וואס מ׳פארשטייט נישט אין פארהעם נישט.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווען ער זאגט “יד תלוי לפלוני לפלוני”, מיינט דאך נאכדעם דארף נאך דער פלוני עס זאגן בשעת יום טוב, אדער עס זאל עס אינזין האבן בשעת יום טוב, יא. איך מיין נישט זאגן, דו טוסט עס נישט ממש אין שטאט צו יענעם, אבער יענער דארף נאך האבן נאכדעם די ידעתו עליו.
ס׳זעט נישט אויס אז אן די ברכה אדער אן די אמירה העלפט עס נישט. ס׳זעט אויס אז די אמירה איז א שיינע הוספה. ס׳שטייט נישט, אבער אין די רמ״א שטייט יא, אז מ׳נישט… ס׳ארבעט נישט. איך ווייס נישט פארוואס ווערט עס גענומען דאס.
די רמ״א זאגט אזוי, נישט נאר, די רמ״א זאגט אז מ׳דארף דערמאנען, קוק דא, מ׳דארף דערמאנען פונקטליך די מלאכות, לאכול ולבשל ולהדלקת הנר, און טאמער נישט ארבעט עס נישט. און ער ברענגט טאקע אז איך נאך, רבי איז נישט מסכים מיט דעם.
תשע״ח איך פארשטיי נישט, איך וועל זאגן אפילו לויט די רמ״א, וועט זיך דעמאלטס קענען סומר זיין אויף דער צווייטער מענטש האט יא גוט געזאגט. ס׳איז דאך דא דער רב העיר וואס זאגט. אקעי, מ׳האט גערעדט. יעצט, אויב ס׳איז דא… אקעי, מסכים, אבער לאמיר פארדעם, וויאזוי ארבעט די הלכות? לויט די רמ״א איז אזוי הארט, די אמירה? איך ווייס נישט פארוואס, ס׳מאכט נישט קיין סענס.
אונז האבן געזען די זעלבע זאך ביי עירובי חצרות, ביי עירובי תחומין, אלעמאל איז דא אן אמירה, און איך ווייס נישט… ס׳איז א שיינע זאך וואס דארף מען זאגן, איך וואלט געזאגט אפילו מער. אויב מ׳זאגט א ברכה, האט ער שוין געזאגט וואס איז.
און ער ברענגט אז די פריערע פוסקים זאגט פארקערט, אז אן די ברכה איז מען זיכער נישט מעכב, ווייל אן די אמירה איז אפשר יא מעכב. זעט מיר אויס אז ס׳מאכט נישט קיין סענס, אפשר האט מען געמאכט סענס פארקערט.
דיסקוסיע: פארוואס זאל די אמירה זיין מעכב?
Speaker 2:
ס׳קען זיין אז די אמירה העלפט, ווייל אז נישט… לאמיר זאגן, איינער וואס ווייסט נישט וואס די מצוה איז און וויאזוי ס׳ארבעט, האט ער דאך גארנישט געטון. ער האט סתם גענומען עפעס א שטיקל ערב יום טוב.
Speaker 1:
איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. דו מאכסט אז דו זאלסט וויסן וואס די עירוב איז. ממילא וועגן דעם איז א היכר. אז נישט איז דאך נישט קיין היכר.
Speaker 2:
ניין, יעדער היכר. א היכר דארף נישט קיין אמירה.
Speaker 1:
העיקר איז אז מ׳זעט, מ׳האט שוין אנגעהויבן, וואטעווער די איידיע איז, מ׳האט שוין אנגעהויבן צו קאכן פון ערב שבת, ממילא איז עס אנדערש ווי יום טוב פון די וואכן. וואס איז די גרויסע תורה?
איך האלט אז אפילו היינט וואס יעדער איינער שרייבט רימיינדערס צו מאכן אן עירוב תבשילין, קען זיין אז די רימיינדער איז שוין יוצא. פארשטייסט? איך זאג, ס׳ווערט א גאנצע מצב, מ׳דארף געדענקען. טאקע, איך מיין, איך זאג נישט אז מ׳קען מבטל זיין די עירוב תבשילין, ווייל דעמאלטס וועט שוין נישט זיין קיין עמידה אויך נישט. איך מיין ארויסצוברענגען אז דאס האט מען טאקע נאכאמאל געוואלט, אז מ׳זאל געדענקען אז ס׳איז ערב שבת, אז ס׳זאל זיין א מצב.
אינטערעסאנט, דער לשון פון דער רמב״ם איז נישט אזוי ווי ער זאגט “חייב לברך”. איך קען פארשטיין אביסל אזוי ווי דער רמ״א אז די ברכה איז א חיוב.
Speaker 2:
טייטשט ער, “חייב לברך” איז א חיוב ברכה.
Speaker 1:
מיט די ברכה, מיט די ברכה. יא, ס׳מיינט נישט מער פון דעם, דעם מיין איך.
—
הלכה ט׳ — מי שלא הניח עירוב תבשילין
Speaker 1:
מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו, מ׳האט נישט געמאכט און מ׳האט נישט געמאכט פאר אים, טאר ער נישט, כשם שאסור לו לבשל ולאפות, זיין איסור גייט ארויף אויף זיינע מאכלים, כך קמחו ומאכלו אסור, מיינט אסור בשבת. אסור לאחרים לבשל ולאפות לו, לזה שלא הניח, עד שיקנה לו. עד שיקנה לו. עד שיקנה לו.
ס׳טייטש, מ׳קען נישט מאכן אזא מין טריק אז דער מענטש זאל אריבערגיין מיט זיינע רויע אינגרידיענטס צו דער שכן וואס האט יא געמאכט אן עירוב תבשילין און זאגן, “דו קאך פאר מיר”, ווייל די מאכלים… אינטערעסאנט, דער איסור איז ארויפגעגאנגען אויף די מאכלים? אדער ס׳איז פשוט א וועג פון מונע זיין אזעלכע טריקס?
פארוואס זאל עס געווען א טריק? א צווייטער טאר נישט באקן דיינע זאכן, פארוואס? איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען א קנין?
Speaker 2:
דער ענין איז טרחא, באלד קומען מיר אן צו באקן.
Speaker 1:
איך דארף נישט וואס דו מיינסט ביי טרחא. דער ענין איז… דער איסור איז אז דער מענטש שטייט און קאכט אויף יום טוב. דער מענטש טוט מלאכות אדער ער טוט טרחא אויף יום טוב. פארוואס זאל ארויפגיין די איסור אויף די… די זעלבע רבנן וואס זיי קענען אסר׳ן צו באקן, קענען זיי אסר׳ן א צווייטער זאל באקן מיט דיינע עסן. וואס איז די חילוק?
Speaker 2:
אקעי. ס׳איז דאך ביידע מדרבנן. ס׳איז א גדר.
Speaker 1:
ס׳איז א גדר, אזויווי דו זאגסט, און נאכדעם משכחת לה אז דו וועסט… אקעי.
ס׳איז דא יא אן עצה, ער קען מקנה זיין. שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנאו, ער האט עס קונה געווען. מ׳מעג מאכן די קנין יום טוב, יא? אזוי זאגט ער דא.
ואומר לו, ס׳איז נישט קיין עכטער קנין. מ׳טאר נישט מאכן קנין יום טוב, ביי די וועי. ס׳שטייט קיינמאל אז מ׳טאר נישט מאכן קנין יום טוב. איך האב נאכנישט געזען. משא ומתן איז די זעלבע זאך ווי א קנין. א קנין איז א סארט משא ומתן, ניין?
Speaker 2:
ניין, משא ומתן… קודם כל, מען מעג מאכן משא ומתן אויך. מען מעג נעמען און מען מעג גיין קויפן. אזויווי מיר האבן פריער געזאגט, מען זאל נישט נוצן די לשון פון משא ומתן. איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא אן איסור צו מאכן א קנין אין שבת אדער יום טוב. איך מיין אז מיר האבן נישט געלערנט אזא זאך ביזדערווייל.
Speaker 1:
דאס הייסט, יענער זאל באקן דיין ברויט, דאס טאר מען נישט. אבער דו קענסט אים געבן די ברויט אז ס׳ווערט זיינס, און אויב יענער וויל, קען ער עס צוריקגעבן. “אם רצה יתן, הרי שהכל שלו, שהרי לא נתנו במתנה” — אויב ער וויל.
Speaker 2:
יא, ס׳איז זיינס. ס׳איז נאר אויב ער וויל, אוודאי נאר אויב ער וויל. אויב ער וויל נישט… איך מיין צו זאגן, אפשר מען קען נישט מאכן קיין מתנה על מנת להחזיר אויכעט נישט.
Speaker 1:
אה, דאס טאר נישט זיין קיין פעיק קנין.
Speaker 2:
נישט פעיק, מתנה על מנת להחזיר איז נישט פעיק. מתנה על מנת להחזיר איז נאר א תנאי.
—
הלכה י׳ — מערים vs. מזיד
Speaker 1:
אקעי. ווייטער. יעצט, וואס איז נאך א זאך? אויב איינער האט נישט געמאכט קיין עירוב תבשילין, “מי שלא הניח עירוב תבשילין”, און ער האט עובר געווען, “ובישל ואפה לאכול בו ביום” — ניין, ער האט נישט עובר געווען. ער האט געבאקן יום טוב אויף יום טוב, “והותיר”, ס׳איז געבליבן. “או שהזמין אורחים ולא באו, הרי זה אוכל למחר”.
דו האסט שוין געלערנט, בזכות יום טוב, ווייל ס׳איז איבערגעבליבן עסן, מעג מען עסן דעם נעקסטן טאג. אבער מיר האבן שוין אויך דארטן געלערנט אז ערמה איז אסור. ווען ער האט געקאכט מער וויפיל ער דארף, ער האט זיך געמאכט ווי ער קאכט נאר פאר יעצט, אבער עכט האט ער געקאכט אויך פאר שבת. אדער ער האט זיך געמאכט ווי ער האט געלאדנט געסט, און ער האט נישט געלאדנט געסט, “הרי זה אסור לאכלו”. דעמאלט איז עס אסור.
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, די איסור לאכלו, דאס וואס ס׳ווערט, אפילו די עבירה איז נאר אויף ערמה, אבער “עבר ואפה ובישל לשבת”, אויב איז ער געגאנגען געטון גראב די עבירה, דעמאלט איז עס נאך ווייניגער הארב, “אין אוסרין עליו”.
ווערט גלייך די קשיא, “למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד?” פארוואס? וויאזוי קען זיין אז די מערים זאל זיין הארבער ווי די מזיד?
זאגט דער רמב״ם אז מ׳האט מחמיר געווען מער פארוואס? “שאם תתיר למערים, נמצאו הכל מערים”. אויב וועט מען לאזן מערים זיין, וועלן אלע מערים זיין. אויב מ׳וועט לאזן, ס׳איז דאך גרינגער ווי מאכן עירוב תבשילין, וועט יעדער מאכן אן ערמה, “וישתכח שם עירוב תבשילין”, ס׳וועט פארגעסן ווערן די גאנצע ענין עירוב תבשילין.
“אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם”, אידן זענען דאך וואוילע אידן, ס׳איז נישט… “ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת”. ער האט עובר געווען איין מאל, גייט ער נישט… וואס איז דער עובר אויף? ער האט פארגעסן צו מאכן עירוב תבשילין, און ער האט געזאגט, ווייסטו וואס? אבער נעקסטע יאר יום טוב וועט ער דיך געדענקען.
סאו פארוואס זאל ער מאכן א מזיד? מ׳רעדט נישט מזיד מיינט נישט ער איז א פורק עול, רייט? מזיד מיינט ער האט א reason, ער וויל… דער תירוץ איז אז ער האט געוואלט עסן אויף שבת, ער האט נישט געהאט קיין עירוב, האט ער געמאכט עניוועיס.
ביי הערמה האט מען… אבער א מערים איז בשעת ער האט אויסגענארט די סיסטעם. אה, דו האסט אויסגענארט די סיסטעם, ווערט בטל די גאנצע הלכה פון עירוב תבשילין. דאס איז ערגער.
פארגלייך מיט הלכות עירובין פרק א׳
Speaker 1:
ס׳איז נישט דאס איז פאר פריער ביי די ענין פון הערמה, האט דער רמב״ם סתם געזאגט אז מ׳האט מחמיר געווען מיט מערים ווייל… ער האט נישט געזאגט א reason פריער.
Speaker 2:
ווי מיינסטו אין הלכה?
Speaker 1:
אה, עירובין, אין פרק א׳ הלכה י״א, האט ער געזאגט, אויב איינער האט נישט געהאט געז און מערים געווען, בני שחמירו במערים יותר מן המזיד, ווייל מ׳האט מחמיר געווען. דער רמב״ם האט עס אזוי ווי דארטן פארשטאנען אז ס׳איז פשוט אזוי, ווייל ס׳איז נאך ערגער איינער וואס מאכט זיך אזוי בא׳טעמ׳ט, איינער וואס איז אזא פרומער נבל ברשות התורה, אז די מענטשן ארום אים זאלן מיינען אז ער איז א צדיק, אבער עכט איז עס נישט, ס׳איז נאך אזוי ערגער ווי א מזיד.
דא זאגט דער רמב״ם מער וועגן עירוב תבשילין. קוק אין די מגיד משנה דארט אין פרק ו׳, וועסטו זען אז די הלכה פון מערים און זיין מער עונש שטייט דא אין פרק ו׳ ביי הלכות עירוב תבשילין. דארט רעדט דער רמב״ם אז ער איז מערים לצורך חול. דאס הייסט, דא רעדט ער אז ער איז מערים לצורך חול. אבער דער הרמ״א איז מער, און דער רמב״ם איז דא מסביר, ווייל דער ענין האט ער איז מבטל זיין אלע תבשולים. אויב ער איז מער געווארן, איז נישט געזאגט לידי חשש, אבער…
Speaker 2:
אבער וואס? אבער ס׳איז די זעלבע זאך, איך ווייס נישט, ערגער.
—
הלכה י״א — שני ימים טובים: תנאי בעירוב תבשילין
Speaker 1:
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וואס געשעט אז ס׳איז דא צוויי טעג יום טוב. יא, זאגט דער רמב״ם, אונז האבן שוין געלערנט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי יום טוב שני. דער רמב״ם האט געמיינט מענטשן ווי אין ערשטן פרק דאכט זיך.
זאגט דער רמב״ם, שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת. ס׳איז צוויי טעג יום טוב, ס׳איז דאנערשטאג און פרייטאג, ערב שבת. איז ווען דארף מען מאכן די עירוב תבשילין? מ׳דארף מאכן די עירוב תבשילין ערב די ערשטע טאג יום טוב, עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב.
שכח ולא יניח. דעמאלטס איז דא אזא עצה, געווענליך מ׳קען נישט מאכן עירוב תבשילין אויף יום טוב אליין, אבער ווען ס׳איז צוויי טעג יום טוב, איז דא די עצה מניחו בראשון, מאכט מען אן עירוב תבשילין ערשטע טאג יום טוב, ומתנה, מ׳מאכט די תנאי.
וואס זאגט ער אזוי? כיצד? דער רמב״ם זאגט, “מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר”, ער זאגט אזוי, “אם היום יום טוב”, אויב היינט איז דער אמת׳דיגער יום טוב, ווייל ס׳איז דאך ספיקא דיומא. כלפי שמיא איז גלוי אין וועלכע טאג איז יום טוב. אזוי זאגט דער רמב״ם. עכט איז נאר איין טאג יום טוב. מ׳רעדט דא ווען די שני ימים טובים איז געווען ממש ספיקא דיומא. באלד וועט מען זען וואס דער רמב״ם זאגט.
סאו אויב היינט איז דער אמת׳דיגער יום טוב, ולמחר, מארגן איז עכט חול, און מ׳ציט עס נאר, מ׳מאכט עס ווי יום טוב וועגן א ספק, איז “למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב”, ווייל מארגן גייט דאך זיין א וואכעדיגער טאג, גיי איך קאכן, דארף איך נישט פאר דעם קיין עירוב תבשילין. און ס׳טייטשט אויך, אין דעם פאל האט ער נישט געטון קיין עבירה מיט׳ן, איך מיין, איז דער עירוב תבשילין גארנישט, ער האט גארנישט געטון.
“ואם היום חול ולמחר יום טוב”, איז דעמאלטס זאגט ער, “בערוב זה”, זאגט ער די לשון, “בערוב זה יותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת”. אויב מארגן איז יום טוב, דארף איך דאך היינט אן עירוב, און יעצט איז ערב יום טוב, סאו ער מאכט אן עירוב פון ערב יום טוב.
קיין ברכה זעט אויס מאכט ער נישט דא, ווייל דער צווייטער נוסח זאגט מען יא “בערוב זה”. אפשר ווייל ס׳איז א ספק זאגט מען נישט קיין ברכה, ספק ברכות.
עירוב תבשילין בתנאי — דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן בזמן הזה
הלכה יא: עירוב תבשילין בתנאי — אם היום חול למחר יום טוב
איך מיין, איז דער ערשטער עושה גארנישט, ער האט גארנישט געטון.
ואם היום חול למחר יום טוב, איז דעמאלטס זאגט ער “בעירוב זה”, זאגט ער די לשון, “בעירוב זה יהא מותר לי לעבד ולבשל מיום טוב לשבת”.
אויב מארגן איז יום טוב, דארף איך דאך היינט אן עירוב, און יעצט איז ערב יום טוב, ס׳איז פארמאכט ערב פון ערב יום טוב.
שאלה: צי מאכט מען א ברכה אויף עירוב תבשילין בתנאי?
קיין ברכה זעט אויס מאכט ער נישט דא, יא? ווייל דער צווייטער נוסח זאגט מען יא “בעירוב זה”.
אפשר על ספק זאגט מען נישט קיין ברכה, ספק ברכות, ס׳איז נישט אז ער זאגט נישט קיין ברכה, איך ווייס נישט.
איך מיין, מען מאכט א ברכה… אויף יום טוב שני מאכט מען דאך א ברכה, רייט? און ווען מען מאכט… ערשטער, ערשטער יום טוב. פארוואס? אויך, ס׳איז נאך נאר א ספק צו ער דארף אן עירוב. רייט, על הצד אז די צווייטע טאג איז חול, דארף ער נישט קיין עירוב.
אלא מאי מאכטס, וואס איז דא אנדערש? ער קען אויך מאכן א ברכה אפשר. קען זיין אז די היכר איז דאך נאך אלץ א גוטע היכר צו געדענקען די איסור פון… זאך אלעגערעדיגער, אבער דו זאגסט אז ער זאל נישט מאכן א ברכה, ער זאל נישט מאכן א ברכה.
ס׳שטייט נישט אז ער מאכט נישט קיין ברכה. ניין, איך טראכט פארוואס נישט, ווייל אונז דארף מען זאגן אז אם היום יום טוב… ס׳קען זיין אז מאכן אן עירוב תבשילין אויף יום טוב איז עפעס נישט א גוטע זאך.
ניין, עירוב תבשילין ארבעט נישט אויף יום טוב. די פוינט פון עירוב האט ער שוין געמאכט פון ערב יום טוב. יום טוב. דאס איז נישט די פראבלעם.
די פראבלעם איז, אויב ער מאכט עס נאר אויפ׳ן צד אז מארגן איז יום טוב. אלע עירוב תבשילין איז אויפ׳ן צד אז מארגן איז יום טוב. ס׳איז נישט אנדערש פון יעדע עירוב תבשילין.
הלכה יב: כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
זאגט דער רמב״ם, כיוצא בו, ענליך, איינמאל אונז פארשטייען מיט די זאך אז ס׳איז דא די ממה נפשך, אז מ׳קען מאכן אזא סארט עירוב, אזא תנאי, איז כיוצא בו, ס׳איז דא אן ענליכע מצב צו דעם.
היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון. ער האט צוויי באסקעטס פון תבואה וואס איז נישט גע׳מעשר׳ט, און יום טוב טאר מען נישט מעשר׳ן, יא? מ׳האט שוין געלערנט.
קען ער אבער יא טון אזוי, ער קען זאגן אם היום חול, אויב היינט איז א וואכעדיגע טאג, קען איך דאך היינט, מעג איך מעשר׳ן, איז תהא זו תרומה על זו, זאל די באסקעט זיין תרומה פאר די צווייטע, אדער אביסל פון די באסקעט, וואטעווער. מ׳דארף אים נאך יום טוב מברר זיין.
אקעי, ואם היום קודש? אויב היינט איז יום טוב, טאר מען דאך נישט מאכן קיין תרומה, איז אין בדברי כלום, האב איך גארנישט געזאגט.
וקורא עליה שם, ער רופט עס תרומה.
שאלה: וואס טייטשט “קורא עליה שם”?
וואס טייטשט קורא עליה שם? דארף ער עס טון אדער ס׳איז א לשון? קורא שם מיינט ער רופט עס א נאמען, ער זאגט הרי זו תרומה. ער האט געזאגט תהא זו תרומה, און ער זאגט אקעי, הרי זו תרומה, ומניחה, לייגט עס אוועק.
און מארגן חוזר ואומר, זאגט ער אזוי, אם היום קודש, אין בדברי כלום, זאג איך גארנישט, אבער דעמאלטס בין איך שוין בסדר וואס איך האב שוין נעכטן געמאכט. אם היום חול, תהא זו תרומה על זו. אזוי איז ער פראטעקטעד פון ביידע זייטן.
וקורא לה שם, ומניחה כדרך שקרא לה בראשונה, ומניחה, זעהט שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השניה.
אפשר די קורא לה שם מיינט, איך וויל נאר זאגן, ער דארף געדענקען וועלכע ער האט געמאכט תרומה, ווייל ער מוז זאגן די זעלבע צוויי מאל, אז נישט עסטו בטעות די תרומה. אדער בדעת, יא. אפשר דאס איז די ווארט.
שאלה: פארוואס העלפט נישט יש ברירה?
אפשר ווי יש ברירה וועט העלפן? אקעי. ניין, ענטפערס עפעס. ס׳איז מדאורייתא, נישט קיין ברירה. פארוואס זאל מען מאכן ברירה וואס קומט אריין? יא, אקעי.
סיכום: די תנאי ארבעט ביי יום טוב שני של גלויות, נישט ביי ראש השנה
די פוינט איז, ער דארף מאכן די תנאי, און די תנאי ארבעט סיי אויף עירובי תבשילין און סיי אויף מעשר׳ן, געבן תרומה אין יום טוב.
די זעלבע תנאי קען מען מאכן צווישן צוויי ימים טובים של גלויות, אבער די תנאי קען מען נישט מאכן ווען ס׳איז צוויי אנדערע טעג, וואס איין טאג איז עכט יום טוב און איין טאג עכט נישט, נאר מ׳טוט עס ביום טוב.
הלכה יג: ראש השנה — קיין תנאי
אף שני ימים טובים של ראש השנה, וואס דער רמב״ם האט שוין געזאגט האט אן אנדערע דין, ס׳הייסט אזוי ווי איין טאג, ביידע איז קדושה אחת אין.
איז אם שכח ולא הניח ביום רביעי ואינו מניחה, קען ער נישט מאכן קיין עירוב אויף יום טוב, ווייל ער קען נישט מאכן די אם היום אזוי, ווייל ביידע האבן א טון קדושה.
שאינו מניח אלא סומך לאחרים, דארף ער זיך פארלויזן אדער סומך לאחרים מער ווי עליו, אדער טוט ער די עצה וואס מ׳האט פריער געזאגט מקנה למי שערוב.
אוי, טאקע טוט נישט דא, אסור לעפער למשל לשבת.
די זעלבע זאך לגבי תרומה. חן, אם שכן וליפש תרומה יום רביעי, אויך ביי יום טוב, ביי ראש השנה וועט נישט העלפן, שבעינו מארפי שאל מוצאי שבת. דעמאלטס איז נישט דא די סומך זיין, אויף עירוב איז אלעס דא אנדערע עצות, מקנה זיין, סומך זיין. אויף תרומה וועט ער צוזאמען קיינער דארפן ווארטן.
הלכה יד-טו: דער רמב״ם׳ס גרויסער חידוש — בזמן הזה קען מען נישט מאכן תנאי
זאגט דער רמב״ם, איך שיין נישט. קומט דער רמב״ם מיט א חידוש.
זאגט ער, כל הדברים אירעו שאומרנו, אז מ׳קען מאכן די מנפשיך טריק. הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, רעדט מען ווען ס׳איז נאך געווען א בית דין פון ארץ ישראל, און מ׳האט מקדש געווען על פי הראיה, איידער מ׳האט געקענט זאגן אז זיי האבן געזען די לבנה.
והיו בני הגליות, און דעמאלטס אין ארץ ישראל איז טאקע נאר געווען איין יום טוב, און דעמאלטס איז געווען נאר אין חוץ לארץ איז געווען צוויי טעג יום טוב, ווייל זיי האבן נישט באקומען די מעסעדזש אויף צייט ווען יום טוב איז עקטשועלי.
והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק, כדי צו זיין מחמיר זיין אז אויב דער חודש איז חסר, זאל מען שוין אנהייבן א טאג פריער. און מ׳האט עס געטון נאר להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין היום שקידשו בו בני ארץ ישראל.
דער יסוד פון חידוש: יום טוב שני איז היינט נאר מנהג, נישט ספק
אבל היום, היינטיגע צייטן ווען ס׳איז שוין נישט מקדש על פי הראיה, ובני ארץ ישראל סומכין על החשבון, מ׳פארלאזט זיך נאר אויף די חשבון וואס אין הלכות קידוש החודש גייט אונז דער רמב״ם אויסלערנען וויאזוי דער חשבון ארבעט, וואס אונז ווייסן שוין פון פאראויס וועלכע חודש ס׳איז חסר ומלא, ומקדשין עליו. מ׳איז מקדש לויט דעם חשבון.
דיוק: בני ארץ ישראל זענען מקדש אפילו היינט
טאקע, אזוי ווי דו ביסט מדייק, אז לאמיר געדענקען, מיר גייען לערנען די קידוש החודש, אז אפילו היינט האלט דער רמב״ם אז דער חודש ווערט ווייל די בני ארץ ישראל זענען עס מקדש. דער חידוש הקדוש איז נאר אז אמאל האבן זיי מקדש געווען על פי הראיה, היינט זענען זיי מקדש על פי חשבון. אבער די נפקא מינה איז אז אונז ווייסן שוין דעם חשבון פון פאראויס.
מסקנא: יום טוב שני איז מנהג בלבד
איז אויך אזוי, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, דאס אז מ׳מאכט יא יום טוב שני אין גלות איז נישט וועגן ספק, נאר אלא מנהג בלבד, נאר אן ענין פון מנהג.
עס קומט אויס, זאגט דער רמב״ם, לפיכך אני אומר… אזוי ווי דער רמב״ם האט נישט פריער געזאגט אז ס׳איז נאר מנהג הוא… ער האט נישט געזאגט פריער קלאר דעם חלק. יא, יא, אבער ער זאגט נישט… זייט גוט, אבער דארט איז נישט קלאר דעם חלק. ער זאגט די ווארט מנהג, יא. יא, אבער דארט איז… לאמיר נישט ווערן סטאק. פיר אויס, יא. ער טוט נאך עס נישט וועגן ספק, נאר וועגן מנהג.
“לפיכך אני אומר” — דער רמב״ם׳ס אייגענער חידוש
איז זאגט דער רמב״ם דא א גרויסע חידוש, לפיכך יראה לי… אני אומר. לפיכך אני אומר. וועגן דעם זאג איך, ווען דער רמב״ם זאגט אני אומר, ער זאגט אז ס׳איז מיין חידוש, אז מ׳קען נישט מער מאכן די טריק, שאין מערב אדם, א מענטש קען נישט מאכן אן עירוב און מאכן די תנאי בזמן הזה, ער קען עס נישט טון, נישט אויף עירוב תבשילין, נישט אויף עירובי חצרות ושיתופי מבואות.
ביי עירובי חצרות ושיתופי מבואות איז אויך געווען די זאך, אה, מ׳קען עס טון אויף יום טוב מיט די זעלבע טריק.
ואין מעשרין את הטבל על תנאי, די זעלבע זאך קען מען נישט טון דעם מעשר על תנאי.
אלא הכל מערב יום טוב, אבער דעם קען מען נאר טון מערב יום טוב, ווייל דו קענסט נישט זאגן אם היום איז אזוי און אזוי, ווייל ביידע טעג האבן די זעלבע קדושה אחת פון מנהג. ביידע טעג טוט מען נאר וועגן מנהג, ממילא קען מען מער נישט טון די די זאך. און דאס איז דער רמב״ם׳ס אייגענע חידוש.
דיסקוסיע: וואס מיינט “אני אומר” ביים רמב״ם?
אזוי ווי ווען דער רמב״ם זאגט אומר אני אדער אני אומר אדער ירא לי, איז פשט אז אנדערע זאגן אנדערש, די גאונים זאגן אנדערש, אבער דער רמב״ם זאגט אנדערש.
דער פוינט איז אז דער רמב״ם האלט אז ער זאגט נאר זאכן נישט אנדערש. יא, יא, ווען דער רמב״ם זאגט ירא לי איז נישט ווייל ער דינגט זיך מיט איינעם, און דער רמב״ם זאגט ירא לי ווייל ס׳איז א חידוש. ס׳קען זיין אפילו… אקעי, אויב ס׳וואלט געווען גאונים וואלט ער אפשר געברענגט, ווי איינער זאגט, אבער ס׳מאכט נישט קיין חילוק.
דער רמב״ם האלט דאך נישט אז מ׳דארף גורס זיין וואס די גאונים האבן געזאגט. מ׳דארף פאלגן איז נאר די גמרא, און מ׳דארף נישט פאלגן דעם רמב״ם אויכעט נישט בעצם, וואס איז נישט קיין ריזון וואס מ׳זאל פאלגן דעם רמב״ם.
דער ראב״ד׳ס מחלוקת
און דער ראב״ד איז טאקע מחולק, דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז עפעס א כעין טעם, יא, דער ראב״ד זאגט א סברא, אבער מ׳זעט נישט אז מ׳זאל מחבר זיין, און ער איז נישט מסכים, ער איז עס על כל שכן.
דאס הייסט, וואס זאגט דער רמב״ם? אבער אונז ווייסן זיכער אז ס׳איז געחלט, וואס ווילסטו? דער ראב״ד זאגט, ס׳איז מנהג, ס׳איז מנהג ערגער ווי ס׳איז געווען פריער. אבער דער טריק ארבעט שוין מער נישט, ווייל אונז ווייסן דאך בעצם וועלכע סברא.
נישט קלאר. מ׳זעט נישט אז ס׳זאל זיין אזוי… קען מען פארשטיין, ווייל אונז האבן דאך געזאגט ביידע טעג. ווען אונז נעמען ווען נישט אן די מנהג ערנסט, וואלט מען געזאגט, אונז ווייסן דאך וועלכע טאג. די אנדערע טאג איז גארנישט, אבער ס׳איז נישט אזוי. נאר מ׳זאגט ביידע טעג איז די זעלבע יום טוב.
נישט ביידע איז די זעלבע. די צווייטע טעג איז משום מנהג. די ערשטע איז נישט משום מנהג. די ערשטע איז… סאו וואס איז די פראבלעם? נישט קלאר.
דיגרעסיע: “אומר אני” — דער רמב״ם׳ס שטייגער ווי רבי
בקיצור, מ׳קען… איך טראכט, דער רמב״ם נוצט די ווארט אומר אני אדער אני אומר. דער רמב״ם אין די הקדמה פון משנה תורה איז אביסל זיך מדמה צו… נישט מדמה, אבער ער געבט דאך די פילינג אז אזוי ווי רבינו הקדוש, דער בעל המשנה, האט געמאכט די משנה פאר א סיבה, מאכט ער די משנה תורה ווארא סיבה, ער געבט עס אפילו א נאמען ענליך.
דער לשון אומר אני איז דער לשון פון רבי. רבי אומר אומר אני איז א לשון המשנה אסאך מאל.
יא, דו ווייסט פארוואס? ס׳איז אויך דער ענין פון ענוה, ווייל ער שוין נישט ווי דאס איז עס. ער זאגט אומר אני, ס׳איז דא א געוויסע עניוות.
ניין, פארוואס זאגט רבי אומר אני? ווייל ער האט עס געשריבן, ער איז דער “אני”. די זעלבע זאך דער רמב״ם איז דער “אני”. וואס זאגט דער רמב״ם גייט מיט זיין… ער נוצט די זעלבע… יא, אקעי, מאך נישט אוועק מיין פשט׳ל, ס׳איז א שיינע פשט׳ל.
דער רמב״ם נוצט די זעלבע… דער רמב״ם קוקט זיך אן א שטיקל ווי דער מחבר המשנה, בהולך בעקבות רבינו הקדוש. שוין, דו פארשטייסט וואס איך זאג. אקעי. יא, יא, יא.
ס׳קערט נישט אויס פון די שטיקל. זאגסטו, ביידע טוען עס ווייל ס׳איז “אומר אני”. שיין. עקזעקטלי.
ניין, פארוואס ביידע זענען נישט מחבר, זענען זיי בלאקענישט. איך וויל זאגן אז מ׳איז מסדר איינעם אנדערש, ווען ער האט יא עפעס צו זאגן דארף עס זיין קלאר וואס איז זיין חידוש.
דאס הייסט, ס׳איז דא מענטשן וואס זענען מעניפולעיטערס, ער מאכט א ליקוט, און ווען ער וויל עפעס זאגן מאכט ער עס כאילו ס׳איז קיין סענסוס. אפילו דער רבי האט געטון אזעלכע זאך, ער האט געמאכט סתם א משנה מער ווייניגער די הלכה וואס ער האט געהאלטן.
ס׳איז דא וואס זאגן אז משה רבינו ווען ער האט געזאגט עפעס אייגנס האט ער אויך געדארפט זאגן “אומר אני”, ווייל בפשיטות האט מען געוואוסט אז ס׳איז דער דבר השם.
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. שוין, ס׳איז אנעסטיג, אז געווענליך ווען ער זאגט, שטייט נאר וואס ס׳שטייט, הגם ס׳איז אסאך מאל מיט זיין פשט, אבער דער רמב״ם האט נישט אנגעקוקט זיין פשט, דער רמב״ם האט געזאגט וואס ס׳שטייט. אז דאס איז עס, יא.
ווען ער זאגט א חידוש, דעמאלטס זאגט ער קלאר אז ס׳איז א חידוש. א חידוש מיינט צו זאגן, ס׳איז נישט קיין זאך וואס שטייט קלאר, הגם ס׳איז א סברא, ס׳איז אפשר א גוטע סברא, אבער ס׳שטייט נישט דער חילוק.
אנדערע זאכן זאגט דער רמב״ם, איז תורה שבעל פה. דאס וואלט ער געזאגט איז נישט תורה שבעל פה, דאס איז מיין תורה. אפשר הייסט עס אויך תורה שבעל פה, וועל כל משה תלמידים. יא.
איבערגאנג צו שמחת יום טוב
ביז יעצט האבן מיר עס געלערנט וועגן עירוב תבשילין. יעצט קומט א געשמאקע סוגיא, מ׳גייט לערנען וועגן דאס. ביי ביידע רעדט מען וועגן קאכן לכבוד יום טוב, און דאס איז די לעצטע הלכה בעיסיקלי נאכדעם.
שמחת יום טוב — נישט אין מנין המצוות פון הלכות יום טוב
איך גיי אייך נישט לערנען די מצוה, נישט מצוה, ווייל דער רמב״ם האט נישט אויסגערעכנט אנפאנג אלס א מצוה. נישט אין די מצוה מצות, ס׳איז דא שתי מעשר מצוות. ער זאגט אז די צוועלף מצוות זענען נאר שביתה, אבער ס׳איז יא א מצוה.
איך מיין אז ער רעכנט עס יא אין הלכות חגיגה. וואס זיי האבן געלערנט אמאל יום טוב סוכות, געדענק איך האב געלערנט אין א סוכה. און דארט האט מען געזען אז דער רמב״ם רעכנט די מצוה וואס מאכט בחגיגה, אבער ער האלט אז די עיקר מצוה איז חגיגה, ווי אויך בכלל זה אויכעט די שמחה.
ס׳זאל אויסגעזען אסאך מאל אין דער רמב״ם אז ס׳איז דא אמאל א מצוה וואס האט צוויי מינינגס, און ביידע זענען מיט דאורייתא. ס׳איז דאורייתא, נאר ער רעכנט עס אין אן אנדערע פארט.
הלכות שביתת יום טוב – כבוד ועונג יום טוב ושמחת יום טוב
כבוד ועונג יום טוב – דער רמב״ם׳ס שיטה
Speaker 1:
איך וויל ס׳איז דא אן ענטפער אין די ספר. ער זאגט אז די צוועלף מצוות זענען נאר שביתה, אבער ס׳איז יא א מצוה. איך מיין אז ער רעכנט עס יא אין הלכות חגיגה. און זיי האבן געלערנט אמאל יום טוב סוכות, געדענק איך האב געלערנט אין דיין סוכה מיט דיר, און דארט האט מען געזען אז דער רמב״ם רעכנט די מצוה וואס מאכט בחגיך, אבער ער האלט אז די עיקר מצוה איז חגיגה, ויש בכלל זה אויכעט די שמחות. ס׳איז דא אסאך מאל אין דער רמב״ם אז ס׳איז דא אמאל א מצוה וואס האט צוויי מינינגס, און ביידע זענען מיט די רעכנע. ס׳איז וודאי דאורייתא. ס׳איז וודאי דאורייתא, נאר ער רעכנט עס אין אן אנדערע פלאץ. אין הלכות חגיגה רעכנט עס נאר אויס דאס וואס איז מער א זאך, אוודאי דאורייתא?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז וודאי דאורייתא.
Speaker 1:
ס׳איז וודאי דאורייתא, ס׳איז נישט קיין ספק, ס׳איז נאר… דער רמב״ם גייט זאגן די קלאר, כמו שוין דער הלכות חגיגה, אבער ס׳איז די ליסט פון מצוות שטייט פונקט נישט דא, אבער בעצם איז עס יא נאך א מצוה. ס׳קען זיין די סיבה פארוואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אנפאנג שטיין מסתר מצוות איז ווייל די ווארט שביתת יום טוב. אויף שביתת יום טוב איז דא צוועלף, ס׳איז דא נאך, וואס איז נישט די ווארט שביתה. ס׳איז שמחה.
Speaker 2:
יא, אבער איך זאג אז ס׳איז… ער גייט עס זאגן קלאר.
דער רמב״ם׳ס לשון: כבוד ועונג יום טוב
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, זייער גוט, ווייל ער האט אנגעהויבן הלכות שביתת יום טוב, ער האט געזאגט אזוי ווי ס׳איז דא א… ל״ט מלאכות, אזוי ווי אלע הלכות שבת, אזוי גייען אלע הלכות יום טוב. זאגט ער אויך, אזוי ווי ס׳איז דא א מצוה פון כבוד שבת און עונג שבת, אזוי ווערט אויסגערעכנט זכור און… נישט זכור, כבוד ועונג, כבוד ועונג, זכור און שבת. מ׳לערנט ארויס פון די פסוק אם תשיב, אדער יא. כשם שמצוה לכבוד שבת אריין. דער רמב״ן, זאגט דער רמב״ן, כך כל ימים טובים, אזוי אויך אלע ימים טובים. איז א מצוה שנאמר, ברענגט ער גלייך דעם פסוק לקדוש ה׳ מכבד. ס׳מיינט אז יעדן טאג וואס איז קדוש לה׳, צו ס׳איז שבת צו ס׳איז יום טוב, דארף זיין מכבד. אינטערעסאנט, יא?
Speaker 2:
וכל ימים טובים שטייט דאך ביי מקרא קדש, אז ס׳איז קדש, קדש לה׳.
Speaker 1:
מיינע ווייסן אונז אז ווען ס׳איז דא, any טאג וואס איז קדוש להשם איז מוז זיין מכבד. דאס איז מדרמנן, דאס איז מדברי קבלה. ישעי׳ אונז האט געזאגט וקראת לשבת עונג לקדושי השם מכבד, עס שטייט דאך שבת און קדושי השם. פשוט פשט אפשר מיינט קדושי השם די זעלבע ווי שבת?
Speaker 2:
דערפון ניין, יעדער טאג וואס איז קדוש, און יום טוב איז אויך קדוש.
Speaker 1:
ס׳שטייט פאר׳ן אייבערשטן איז עס שוין קדוש, ביי דער מענטש ווערט עס קדוש דורך עס מכבד זיין עפעס אזוי. די פוינט איז אז מ׳איז מקדש, די ימים קדושים זאל מען רופן עונג. מדרמאור, וכבר בארנו הכבוד ועונג בהלכות שבת, און אין הלכות שבת האט ער שוין געזאגט וואס ס׳טייטש כבוד און עונג, דארט האט ער געזאגט די ענין פון אנווארטן אויף די שבת און אזוי ווייטער.
דיסקוסיע: חילוק צווישן שבת און יום טוב בנוגע ערב-סעודה
Speaker 1:
וכן, אויך דא איז ראוי לאדם, איז ראוי פאר א מענטש שלא יסעוד, אזוי ווי ערב שבת האבן מיר אונז געלערנט אז מ׳זאל נישט עסן קיין סעודה ערב שבת. מ׳דארף זען, ודאי לכאורה א חילוק. וכן ראוי לאדם, ער זאגט אפשר ראוי, אפשר ס׳איז נישט קיין חיוב, אפשר ביי שבת איז עס מער א חיוב. סאו פארוואס דארף ער נישט זאגן נאכאמאל? אויב מ׳זאגט שוין כבר ביארנו, דארף מען מאכן גבי פסח פון דארט. וואס איז דא א חילוק פון שבת און יום טוב?
ער זאגט קודם וואס ער זאגט. ראוי לאדם שלא יסעוד, מ׳זאל נישט מאכן קיין סעודה בערבי ימים טובים מן המנחה למעלה, כערב השבת, אזוי ווי ערב שבת עסט מען נישט קיין גרויסע סעודה קיין סעודה פון מנחה למעלה, פון אביסל פאר ס׳ווערט שבת, שדבר זה בכלל הכבוד. דאס איז אן ענין פון כבוד שבת און אויך כבוד יום טוב. די גרויסע סעודות זאל מען אוועקלייגן פאר ווען ס׳איז יום טוב, מ׳זאל נישט עסן פארדעם. רייט. סאו פארוואס איז עס נישט קלאר? פארוואס ס׳איז דא עפעס א חילוק? כערב שבת. אויב ס׳איז די זעלבע זאך, דארף עס זיין די זעלבע. איך האב ארויסגעמאנט אפילו די הלכה פון די אנדערע, פון אלע הלכות פון הלכות יום טוב.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז דא א חילוק, אויב איך געדענק, אז די גמרא איז משמע אז די איסור איז נאר יום טוב, נישט שבת.
Speaker 1:
דער רמב״ם האט עפעס גע׳פסק׳נט לויט א שיטה אז אפילו שבת איז דא אן ענין, אבער יום טוב איז זיכער דא אן ענין, און ס׳איז ריעלי בעקווארדס, אויב איך געדענק. אדער אפשר… עפעס אזוי, ער איז נישט מסביר געריג, אפשר דער מענטש וועט עס מסביר זיין בקיצור?
Speaker 2:
ער איז נישט מסביר.
Speaker 1:
אקעי. קומט זיך אין שבת, נישט אריין מינוט אין פרק ל׳.
Speaker 2:
ניין, דו דארפסט וויסן וואס איז די חילוק. אויב ס׳איז די זעלבע זאך, ווייסטו דאך שוין אז ס׳איז די זעלבע זאך. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט די זעלבע זאך, אז ס׳איז דא עפעס א חילוק פון וויאזוי ס׳שטייט אין שבת און וויאזוי ס׳שטייט אין יום טוב. ביי די נושא פון כבוד שבת.
Speaker 1:
ס׳איז נישט געשטאנען… שבת האט ער געזאגט אסור, אבער ער האט געזאגט בעצם מותר, מ׳מעג עסן לאכול ולשתות עד שתחשך, אבער מכבוד השבת שימנע מלקבוע סעודה, כדי שיכנס אויס ווען מ׳איז הונגעריג. ס׳איז אפשר דא עפעס א חילוק פון וואס ער זאגט אויף שבת און וואס ער זאגט אויף יום טוב?
Speaker 2:
ס׳שטייט יא, די גמרא וואס דער רמב״ם ברענגט איז… סיי שבת און סיי יום טוב, ס׳איז שיטת רבי יהודה. לכאורה איז נישט די הלכה ווי רבי יהודה, דער רמב״ם פסק׳נט עס עניוועיס. סאו אפשר וועגן דעם דאפלט ער עס, ווייל ס׳איז אפשר נאר א ראיה, ס׳איז נישט ממש א דין, ס׳איז נאר א ראיה, ס׳איז א שיינע זאך.
Speaker 1:
אין הלכות שבת זאגט דער רמב״ם אזוי: מ׳טאר נישט קובע זיין א גרויסע סעודה אין משתה. זאגט ער, הגם מ׳מעג עסן, אבער לכבוד שבת זאל מען נישט קובע זיין סעודה.
Speaker 2:
ניין, צוויי אנדערע זאכן. קובע זיין משתה איז אפילו אינדערפרי, א גאנץ ערב שבת. נאר זאגט ער, מען מעג עסן, אבער על כבוד איז אז מען זאל נישט עסן קיין גרויסע… מען זאל נישט קובע זיין סעודה בכלל. מען זאל קובע זיין סעודה, אפילו נישט קיין גרויסע סעודה.
Speaker 1:
עקזעקטלי. דאס איז וואס ער זאגט דא אויך, דאס איז די זעלבע זאך. שלא יאכל מן המנחה ולמעלה.
מבזה את המועדות
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
וכל המבזה את המועדות, איינער וואס ער מאכט נישט קיין גרויסע סעודה אין יום טוב, איז מבזה את המועדות. זייער גוט, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא כבוד, די אפעסיט פון כבוד איז ביזוי. סאו כבוד יום טוב איז דער וואס מ׳מאכט דעמאלטס די סעודה אין אלע ענינים פון כבוד. ממילא דאס מבזה את המועדות שטייט אין די משנה, איז כאילו נתפל לעבודה זרה, דאס הייסט א לשון הגמרא, כאילו נתפל לעבודה זרה. אבער דער רמב״ם פארשטייט אז דאס מיינט אז ס׳איז נישט נאר אין כבוד יום טוב, ווייל דאס הייסט מבזה. ביי שבת האט ער אויך געזאגט אז שבת און עבודה זרה האבן עפעס א קשר, יא, דאס זענען צוויי גרויסע מצוות. אין סוף הלכות שבת, יא. אבער יום טוב איז אנדערש, נאר די כבוד יום טוב. ער זאגט נישט נתפל.
Speaker 2:
יא.
פשט אין “כאילו נתפל לעבודה זרה”
Speaker 1:
ער זאגט כאילו נתפל עבודה זרה מיינט עס צו זאגן אזוי ווי די מינים צדוקים וואס גלייבן נישט אין די לוח פון חז״ל.
Speaker 2:
ניין, מ׳דארף שוין קומען דאס, נישט פארוואס זאל מען מאכן די תורה.
Speaker 1:
פשוט פשט מיינט עס אז מיר האבן געלערנט אין פרשיות… דאס קומט פון די גמרא, יא, עס שטייט… אין די אבות שטייט דארט אין פרשת משפטים אין קרית ישראל, ס׳שטייט אין על ההיא מעשיך לא תעשה לך אתחרגא בת תשמעות, פון דעם לערנט מען כל מבזה את המועדות איז כאילו נתפל עבודה זרה. און די פשט איז פשוט, אויב ווער איז א גוי? דער וואס גייט ביי די גוי׳אישע ימים טובים. דאס האבן זיך זייערע, אזוי ווי מ׳זעט, וקרא לך ואכלת מזבחו. וואס איז א איד? א איד האט אידישע ימים טובים. אפילו דו ביסט מקיים אלע הלכות, אבער דו ביסט מבזה די יום טוב, דו מאכסט נישט אז ס׳זאל זיין אן אינטראקטיוו, מענטשן זאלן דעמאלטס קומען, וועט דער עולם גיין צום טעאטער אינסטעט, מ׳גייט צום עבודה זרה. דאס איז נתפל עבודה זרה, פארשטייט? דאס מיינט איך אז ס׳איז פשוט פשט.
Speaker 2:
אקעי, געוואלדיג.
שמחת יום טוב – חיוב שמחה
דער רמב״ם׳ס לשון: איסור הספד ותענית וחיוב שמחה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, עם שאר ימים טובים, כולן אסורים בהספד ובתענית”. דאס מיינט צו זאגן די אנדערע, שבועות, ראש השנה, וכו׳. ווערט נישט געמאכט קיין הספד און פאסטן. וואס דארף מען יא טון? דער רמב״ם זאגט דא, ער רעכנט אויס די ימים טובים. אקעי, ווייטער, “וחייב אדם…” ער רעכנט אויס צוויי זאכן זענען, “כולן אסורים בהספד ובתענית”. וואס יא? “וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו, וכל הנלוים עליו”. אלע זאלן זיין פרייליך, “שנאמר ‘ושמחת בחגך׳”.
“יש בכלל אותה שמחה” – צוויי שכבות פון שמחה
Speaker 1:
זאגט ער, דער רמב״ם, אזוי ווי דאס וואס ער דערמאנט, “אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה”, אז דאס איז די עיקר מצוה, “אבל יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו”. דאס איז אז יעדער איינער זאל זיך פרייען.
“כל אחד ואחד כראוי לו” – יעדער לויט זיין שמחה
Speaker 1:
“כיצד?” דער רמב״ם מסביר וויאזוי פרייט זיך יעדער איינער. יעדער איינער, דער טאטע זאל זיך נישט איינרעדן אז דאס וואס ער מיינט ער רופט שמחה, דאס איז ביי יעדן איינעם שמחה. יעדער איינער זאל עכט זיין פרייליך. סאו, וואס מאכט דיר פרייליך, מאך די אנדערע פרייליך, נאר טראכט פון זיי. “כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות”. זיסווארג. “והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין”. איך מיין אז די נשים דארפן אויך עסן. אויסער דעם לייגט מען צו בגדים ותכשיטין. ביי דיר איז נישט קיין שמחה, יעדער איינער קען, א טאטע קען אויך עסן קענדיס. די פוינט איז, ס׳איז נישט קיין שמחה אז דו עסט קענדיס, ווייל דו קענסט דיר קויפן קענדיס.
דארפסט וויסן, דער חילוק, איך האב געטראכט וועגן דעם, מ׳געבט אנדערע זאכן. למשל, פאר קינדער, למשל, מ׳איז מונע געוויסע תענוגים ווען ס׳איז א תענית, אדער אין די ניין טעג, איך ווייס וואס, ער מאכט עפעס א זאך. ביי א טאטע מעג יא. פארוואס? ווייל ביי דיר איז נישט קיין שמחה אז דו עסט אן אייז. ביי דיין זון, א קליין יונגל, איז א גאנצע שמחה, אה, היינט האט מען געטיילט אייז אין חדר. דער טאטע האט יא געגעסן אייז, נישט אייז, א פלייש, א וויין, פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳קען זיין אז ס׳גייט… און ס׳גייט אויך את להקל. ס׳הייסט, אוודאי, יעדער איינער קען עסן די קענדיס לכבוד יום טוב, אבער דאס איז נישט די חיוב שמחה, דו ביסט נישט יוצא מיט דעם. ביי דיר איז נישט קיין שמחה.
דיסקוסיע: וואס איז שמחה פאר פארשידענע מענטשן
Speaker 2:
מיר רעדן דא די פלאס, מיר רעדן דאך נישט… אויב איך זאג אז ס׳איז יא דא א מיינוס, איך הער. ווייל טאטע, ווען דו קויפסט א קלויזע גוזל ביסטו העפי?
Speaker 1:
איך האב אסאך בעיבי טאטעס, יא.
Speaker 2:
אקעי, זיי זענען עמאשענעלי מער העפי ווי די טאטעס וואס פלייש און וויין, משוגע, יא.
Speaker 1:
ניין, דאס איז… אבער עניוועי, וואס דער רמב״ם זאגט דא איז דוגמאות. איך מיין, אויב איינער האט א קינד וואס איז יא, ער איז שוין א היינטיגע קינד, ער פארשטייט צו א סטעיק, אבער ער מיינט צו זאגן אז מען זאל אריינטראכטן אין יעדן איינעם וואס איז זיין שמחה.
“קונה להן בגדים ותכשיטין” – נישט דווקא נייע זאכן
Speaker 1:
והנשים קונה להם בגדים ותכשיט כפי ממונו. דרך אגב, איך מיין אז קונה להם מיינט נישט אז מ׳דארף קויפן לכבוד יום טוב נייע. ס׳מיינט צו זאגן אז ער זאל מאכן זיכער אז זיי זאלן האבן לכבוד יום טוב, אבער די שמחה פון יום טוב איז די אנטון די בגדים, נישט די קויפן די בגדים. מענטשן פירן זיך אסאך, ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך צו קויפן דזשולערי פאר יום טוב. יא, איך מיין אז ס׳איז א שיינע זאך, ס׳איז דא די חסידות אז מען דארף קויפן א נייע קלייד פאר די ווייב. אבער איך מיין אז די שמחה פון יום טוב, איך מיין אז ס׳איז א טעות. איך מיין אז וואס ס׳שטייט דא בגדים ותכשיטים מיינט נישט אז זי דארף האבן א נייע דזשולערי יעדן יום טוב. ס׳מיינט צו זאגן אז זי דארף האבן וואס אנצוטון לכבוד יום טוב׳דיגע קליידער. אבער לכאורה, אלטע דזשולערי איז נישט קיין שמחה. שמחה מיינט אז… ס׳איז יא שמחה, ס׳קומט יום טוב.
שמחת יום טוב: בגדים, צדקה, און די סדר פון דעם טאג
הלכה יח (המשך) — בגדים ותכשיטים פאר נשים
אבער די שמחה פון יום טוב איז די אנטון די בגדים, נישט די קויפן בגדים. ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך צו קויפן דזשולערי פון יום טוב. יא, איך מיין אז ס׳איז א שיינע זאך, ס׳איז דאך די סיבות אז מ׳דארף קויפן מיט פעם פעם נייע קליידער פאר די ווייב. אבער איך מיין אז די שמחה פון יום טוב, איך מיין אז ס׳איז א טעות. איך מיין אז וואס ס׳שטייט דא בגדים ותכשיטים מיינט נישט אז זי דארף האבן א נייע דזשולערי יעדן יום טוב. ס׳מיינט אז זי דארף האבן וואס אנצוטון לכבוד יום טוב, יום טוב׳דיגע קליידער.
אבער לכאורה, די אלטע דזשולערי איז נישט קיין שמחה. שמחה מיינט אזוי: ס׳קומט יום טוב, מ׳נעמט זיך אן די דזשולערי, א גאנצע וואך טוט מען עס נישט אן. און לכבוד יום טוב, מ׳נעמט זיך אן די שיינע קליידער. איך זאג, אויב איינער קויפט פאר פסח א שיינע קליידער, און ס׳איז געבליבן פאר שבועות, וועט מען נישט קויפן א נייע.
אקעי, אקעי. ס׳איז אמת אז ווייבער האבן אזא משוגעת, כסדר נייע קליידער. אקעי, סאו דאס איז בכלל די שמחה, מ׳דארף קויפן נייע. אבער איך זאג אז די מצוה איז נישט א גיפט. ס׳איז נישט פשט אז א טאטע… ס׳איז נישט קיין ענין פון מתנה, ס׳איז נישט קיין ענין פון מתנה. ס׳איז א זיין אז דער מאן וויל עסן גוט, און דער פרוי וויל אויסקוקן גוט.
יא, זאגט. ווייל אנשים אוכלין בשר ושותין יין. פארוואס? ווייל פאר מענער, דא לייגט דער רמב״ם שאין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא ביין, פאר מענטשן, פאר די מענטשן וואס מ׳געבט די תורה, דיבור בהבה, דאס וואס שטייט אין שמחה אלא ביין, זאגט ער, דאס מיינט טאטעס. ווער יעצט, זייער גוט. דאס איז עד כאן די עיקר שמחה, יעצט זאגט דער הייליגער רב.
הלכה יח (המשך) — חיוב צו שערן מיט ארימעלייט
דאס וואלט נישט מיינען אז מ׳האט אין דעם יוצא געווען. וכשהוא אוכל ושותה. קודם דארף עסן און טרינקען. אויב אויב עסט נישט צו טרינקט, הייבט זיך נישט אן אויף דעם גארנישט. ווען ער עסט און ער טרינקט, יא. כשאוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האמללים. דארף מען מאכן זיכער צו געבן פאר גר, יתום ואלמנה, און סיי ווער וואס איז טרויעריג און ארימער.
היינטיגע צייטן דארף מען צולייגן גרושים וגרושות ובניהם. אבער סתם אזוי, ווער ס׳איז צובראכן, דער שכן אין בית המדרש. ס׳איז איינער וואס האט פארגעסן אין דעם פסוק אריינצולייגן א גרושה.
דער רמב״ם׳ס שארפע שטעלע — שמחת כריסו
און דער רמב״ם לייגט דא צו, אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו.
דא זאגט דער רמב״ם בעיסיקלי אז די מאכל זיין מיינט נישט נאר ער זאל האבן געלט צו קויפן, נאר ס׳מיינט אים אינו אינו אינו און אים און אים אים. שמחת מצוה, ס׳איז נישט מיינען, אקעי, דו האסט מקיים געווען האלב פון די מצוה, רוב פון די מצוה. זאגט ער, ניין, דו האסט גארנישט מקיים געווען. איינס איז שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו. דיין בויך האט הנאה געהאט. דאס מיינט נישט שמחה. ס׳איז שארף.
לאמיר ענדיגן, לאמיר עס פרובירן צו פארשטיין. ווייל אלו נאמר, אויף די מענטשן וואס האבן נאר אין זינען זיך, אויף זיי שטייט דער פסוק “זבחיהם כלחם אונים להם”. זייער זבח, זייער סעלעברעישאן, זייער פלייש וואס זיי שעכטן, איז אזוי ווי לחם אונים. לחם אונים מיינט פלייש וואס איז געגעבן געווארן פאר עבודה זרה, וואס די עבודה זרה איז מטמא. “כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם”. ווייל דער סוף פסוק זאגט, וואס איז דאס זבחיהם? זייער ברויט איז “לנפשם”, זייער ברויט איז פאר זיך, אנשטאט אז לחם איז עפעס וואס מ׳שערט מיט אנדערע מענטשן. ווען ס׳וואלט געווען לכבוד א יום טוב, וואלטן זיי עס געשערט מיט אנדערע.
און נישט נאר דאס, “ושמחה כזו קלון היא להם”, ס׳איז א שאנדע פאר זיי, שנאמר “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”, די מיסט פון אייערע חגים. וואס איז די מיסט פון אייערע חגים? די שמוץ פון אייערע חגים? די פרעס. די געגעסן. פרש מיינט יא.
חידוש — עס איז מדין שמחה, נישט מדין רחמנות
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל פאר דער רמב״ם זאגט דאס, וואלטן מיר געטראכט אז די שמחה בביתו, ווי איינער מיינט, פשוט אז ס׳זאל זיין פרייליך אין שטוב. אבער דא זעט מען אז ס׳דארף זיין לכבוד יום טוב, ווייל אויב נישט איז עס… און א סעודה לכבוד יום טוב איז אזא סעודה וואס מ׳רופט נאך מענטשן דערצו. ווען דו רופסט עסט…
איך מיין אז מ׳דארף פארשטיין דא, הגם דער רמב״ם האט א גוטע ראיה, דער מגיד משנה זאגט דא אז ווי די מקור פון די רמב״ם, ער האט נישט קיין מקור פאר די שטיקל תורה. ער האט אליינס געזאגט אז ער געדענקט. די פסוקים זאגן, דער אייבערשטער זאגט, איך דארף עפעס א מיסט, זאלסט האבן אסאך דאס, און די ביוח יום טוב, דאס איז די שמחה פון די אידן.
אבער איך וויל נאר ארויסברענגען, ס׳איז נישט פשט אז אויב דו עסט, ביסטו א מחויב אויפצוגעבן פאר יענעם מדין רחמנות, מדין אהבת ישראל. ניין, ס׳איז מדין שמחה. א שמחה וואס שטייט אין פסוק “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וכו׳”. דאס אנדערע ווערטער, א שמחה מיינט אז ס׳איז דא ברייט, ס׳איז דא פאר יעדן. אויב ס׳איז נישט דא פאר יעדן, ביסטו סתם א פרעסער.
א שמחה מיינט נישט אז דו עסט, נאר א שמחה מיינט אז ס׳איז דא א גרויסע סעלעברעישאן. א גרויסע סעלעברעישאן מיינט אז יעדער איינער עסט, אתה וביתך והעני והאביון. און אויב איינער געבט נאר פאר די שיינע אידן, איז נישט קיין שמחה. ביז ווייטער שמחת כריסו. זייער גוט. זייער שארף. זייער שארף און זייער גוט.
און אויך דער זוהר הקדוש זאגט די זעלבע זאך, רייט? יא, ער ברענגט עס אסאך מאל, אפאר מאל.
דיגרעסיע: שבת ווס. יום טוב בנוגע שערן מיט ארימעלייט
דאס איז אן אינטערעסאנטע חידוש. איך זע דער מלאכת רוקח ברענגט עס דא, אז אויף שבת זאגט מען נישט דאס. ס׳שטייט נישט שבת אז מ׳דארף… אבער די תירוץ איז אז שבת איז נישט קיין שמחה. ס׳שטייט יא אויף די נאנטע, די עבד, און שובת זיין. אבער בשמחה, וקראת לשבת עונג.
די תירוץ איז אבער פשוט, שבת מאכט מען נישט קיין ריזיגע סעודות מיט פארטיס. שבת איז אנדערע… קראת מנוחה. ניין, אבער שבת האסטו אויך די זעלבע געדאנק, אז א מענטש וועט מאכן מנוחה דורכגעבן די ארבעט פאר די עבדים. דאס איז ווייטער א סעלפיש מנוחה. ווייל אונז ווילן אז ס׳זאל זיין א מצב פון מנוחה, נישט נאר אז דו זאלסט זיין במנוחה. אבער נישט די שמחה.
דער זוהר זאגט אן אנדערע תורה, ער זאגט אז שבת איז אזא הויכע זאך אז ס׳איז נישטא קיין פירוש. אבער פשוט פשט איז טאקע, אפשר מיינט עס דאס? יא, אפשר ס׳איז קאנעקטעד מיט דעם, ווייל שבת איז נישט קיין שמחות, אזוי בחיצוניות. ס׳איז מער א… שבת טאר מען נישט טראגן, מ׳קען דאך נישט רופן יעדן איינעם.
איך מיין אז דער ענין איז לכאורה אז ס׳הייבט זיך דאך אן מיט די חגיגה. ער האט דאך אויך געזאגט אז דער עיקר איז דאך, ס׳הייבט זיך דאך אן מיט די חגיגה. און יעדע שבת איז דא מוסף, אבער ס׳איז נישט דא קיין… שבת ברענגט מען נישט קיין גרויסע קרבנות, שבת איז מען נישט עולה רגל. ס׳איז דאך א געוויסע אווירעס. אין ירושלים איז געווען א מצב, ווייל ס׳איז געווען א ריזיגע, גאנץ ירושלים איז געווען פול מיט ריזיגע סעודות. דאס איז געווען וויאזוי דער יום טוב האט אויסגעקוקט.
אבער ס׳איז נישט גענוג אז דו עסט, נאר אז יעדער איינער זאל האבן צו עסן. סאו די שפעטערדיגע זאגן מער אזוי ווי אז ס׳דארף זיין לשם שמים. אויב דער ארימאן עסט נישט, איז מען נישט לשם שמים. ס׳זאל נישט זיין סעלפיש. אבער דער רמב״ם זאגט אפילו נישט אז ס׳איז נישט לכבוד יום טוב. ס׳איז שמחת כריסו, ס׳איז נישט קיין כבוד יום טוב. ס׳איז נישט קיין שמחת מצוה, ווי דער רמב״ם רופט.
שמחת מצוה מיינט אז… איך מיין אז מ׳דארף שוין אריינגיין די לייגענעפער סעלפיש און אינזין האבן ווען מ׳עסט. וויאזוי האט מען אינזין? די כוונת אכילה, איך האב א נייע פשט אין די כוונת אכילה. די כוונת אכילה איז צו געבן צדקה פאר׳ן עסן, אז אנדערע אידן זאלן אויך האבן צו עסן. א נייע כוונת אכילה. אזוי שטייט אין שלחנו של אדם מכפר. אזוי שטייט דארט אין די מפרשים אויפ׳ן פלאץ ווען מ׳געבט פאר ארימעלייט.
איך מיין די ווארט איז אז כבוד יום טוב ווערסעס דיין כבוד מיינט אז ווען אלע עסן איז דער יום טוב א דערהויבענער טאג. ווען דו עסט, האסטו געהאט א גוטע טאג. דו קענסט דאך אויך האבן א גוטן דינסטאג ווען דו עסט אסאך פלייש, אויב דו ביסט א גביר, וואטעווער. די היינטיגע טאג, ווי דו דרייסט זיך אין ירושלים, ווי דו דרייסט זיך אין א אידישע שטאט, איז פרייליך. איז פשט אז דער טאג איז געווארן א פרייליכע טאג. אז דו עסט, איז דער טאג נישט געווארן א פרייליכע טאג. דו עסט אויך אין א גרינעם דינסטאג אמאל אויב דו האסט עקסטרע געלט.
רייט, ס׳קען אפילו זיין אז, איך מיין אזוי שטייט אין מאור עינים, אז דאס איז איינע פון די טעמים פון יום טוב, איינע פון די ריזענס פארוואס דער אייבערשטער האט געגעבן ימים טובים, איז כדי אז דער ארימאן זאל האבן… א גביר דארף דאך נישט קיין ימים טובים, ער וואלט דאך אלעמאל ווען ער וויל א פלייש. אבער מ׳דארף דאך אמאל זאל דאס זיין אהבת ישראל, מ׳זאל זיך ליב האבן מיט אנדערע אידן. מאכט מען א צייט.
ס׳איז דאך אויך מער, דאס אז יעדער איד זאל האבן שתי סעודות יעדן טאג איז דאך א חלק פון אויכעט, אז אין לך עני שאין לו קופה של צדקה. אבער דאס איז נישט גענוג. זאלסט נישט טראכטן אז אקעי, דער עושר עסט געווענליך נאר שתי סעודות, און ימים טובים עסט ער מער. דער ארימאן וועט אייביג נאר עסן דעם מינימום. ניין, יום טוב מוז זיין מער.
אבער לגבי שבת האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳זאל נישט בעטן, מ׳זאל נישט… עשה שבתך חול. יעצט אז יום טוב איז נישט דא. יום טוב דארף יעדער איינער… אינטערעסאנט. ווייל מ׳גייט, מ׳קען גיין צו יענעם. איך מיין אז שבת און יום טוב איז א גרויסע חילוק, בעיקר ווייל שבת טראגט מען נישט. סאו מ׳קען נישט בעצם שיקן און גיין. מ׳קען אפשר א ביסל, ס׳איז דא א עירוב. ס׳איז נישט… רייט, יום טוב איז מער משנה.
פארדעם, איך האב געהערט, ר׳ ארי האט מיר געזאגט אז פארדעם די ערשטע משנה אין שבת איז פשוט עני את ידי. ווייל ער שטייט אינדרויסן און ער בעט. און אויב ער וועט ארויסנעמען, וועט עס זיין עובר זיין. איך מיין איך האב עס געזאגט.
אבער יום טוב איז פארקערט. שבת הייבט אן מיט די פראבלעם אז פשוט עני, רוף אים אריין, נישט ער זאל שטיין אינדרויסן און אריינגעבן זיין ליידיגע באסקעט. שבת איז יא דא א געוויסע נעילת חצירו, ווייל שבת דארף יעדער איד במנוחה זיצן אין זיין אויבן, עס שלעפט זיך נישט. די איזל שלום באריין אין דערהיים צו עסן, די איזל וועט האבן ביי דיך אין דערהיים צו עסן, אדער דו רופסט אים אריין וכדומה. אבער יום טוב איז יא געמאכט אז ס׳זאל זיין אפן די טיר, ס׳זאל קומען און גיין.
יא, נאכאמאל, ס׳זעט פון די וועג וויאזוי ס׳זעט אויס, זעט אויס אז שבת איז נישט געווען אזא גרויסע צעלעברעישאן. אונז מאכן היינט סעודות שבת כמעט בערך די זעלבע ווי יום טוב. יום טוב איז דאך אביסל א גרעסערע פארנעם.
הלכה יט — סדר היום אויף יום טוב
שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער… מ׳דארף טאקע ברענגען מער, מ׳דארף פרובירן אז יום טוב ס׳זאל זיין מער. מ׳וועט קויפן מער עסן, און מ׳קאכט דאך אויף די טאג, אבער קומען, מ׳זעצט נאך א גאנצע רחמנות, און מ׳איז גאנץ פיין, מ׳קען נישט האבן קיין טענות.
שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער… יעצט גיימיר לערנען וויאזוי… כאילו דער רמב״ם גייט אז ס׳איז ווי א גבולת אויף שמחה, ס׳איז דא א מצוה פון שמחה, ועם כל זה זאלסטו שיערן מיט אנדערע. נאך א זאך, ועם כל זה… דער רמב״ם מיינט מסתמא דא דאס וואס שטייט אין די גמרא אז אז אויף איין פלאץ שטייט ס׳זאל זיין לחם, און אויף איין פלאץ שטייט לשם. זאגט די גמרא אז ס׳זאל זיין צוטיילט, ס׳זאל זיין חצי לה׳, חצי לכם.
זאגט דער רמב״ם, אויב דער רמב״ם לייגט אריין אביסל אנדערע, אזוי ווי לעווי, ער טרייט צו דערפיילן, ווייל ס׳איז א סארט שמחה, איז א שמחה של מצוה. אף על פי שאכילה ושתייה במועדות, איז בכלל מצות עשה. בכלל מצות עשה מיינט ער אז דאס וואס ער האט פריער געזאגט אז די עיקר מצות עשה מיינט די קרבנות, און ס׳איז בכלל מצות עשה. ס׳איז אויך נכלל אין די פסוק. יא, דא זאגט ער עס נאך אמאל, בכלל מצות עשה.
אבער וועט א מענטש טראכטן אז עסן אייגענישט. גאנצן טאג. ווי מער פון די מצות עשה? זאגט ער, לא יאכל ושתה כל היום כולו. זאל נישט א גאנצן טאג עסן. אלא כך הוא הדעת. אזוי איז די סדר? אדער אזוי איז די רעליגיע? אזוי איז די סדר הדברים. דעת של תורה, אזוי ווי…
זאגט ער אזוי, בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. מ׳שטייט אויף צופרי. משכימין מיינט מען שטייט אויף פרי, מען גייט מיט כנסיות ובתי מדרשות, ומתפללים… ספעשל פרי אינדערפרי, דער נארמאלער מענטש שטייט אויף אינדערפרי. יא. מתפללים וקוראים בתורה בענין היום, מען ליינט פון די פרשת היום, אזוי ווי יעדע יום טוב וואס די חז״ל האבן מתקן געווען יענעם טאג צו ליינען.
וחוזרין לבתיהן ואוכלין. און ווען מ׳ענדיגט חוזרין לבתיהן גייט מען צוריק אהיים ואוכלין ווען מ׳עסט. ווען מ׳ענדיגט עסן, גייט מען אין בית המדרש. נישט צופרי גייט מען אדער אין בית הכנסת אדער אין בית המדרש. ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות תפילה אז אין בית המדרש איז נאך א בעסערע פלאץ צו דאווענען, אבער ס׳איז דא צוויי פלעצער וואו צו דאווענען. לערנען איז דא איין פלאץ, די בית המדרש. האסט שוין געזאגט, בית המדרש מיינט נישט א פלאץ, ס׳מיינט א… ניין, די לערנען, די שיעור.
הלכה כ׳ (המשך) — סדר היום פון יום טוב
Speaker 1:
אבער דא זאגט ער אז מ׳מאכט ביידע, קודם מתפלל, נאכדעם קורא בתורה. ווען מ׳ליינט תורה ווערט עס א בית המדרש. אה, דא זאגט ער והולכין לבתי מדרשות, קורין במקרא ושונין במשנה. איך מיין, יעדער איינער גייט צו זיין שיעור, יעדער לערנט זיין זאך, עד חצי היום. ס׳איז דא, ביי חצות האלט מען שוין נאכ׳ן סעודה און נאכ׳ן לערנען. סעודה מיינט אויף פרישטיג. מ׳שטייט אויף, מ׳דאוונט שחרית, זאגט ער, א שעה צוויי, איך ווייס, מ׳ליינט אפילו קריאת התורה פון יום טוב, מ׳גייט אהיים און מ׳עסט א פרישטיג, מ׳קען דאך נישט הונגערן. מ׳קומט צוריק, מ׳האט דאך א סדר פון אפאר שעה, נאכדעם איז דא מנחה, און נאכדעם קומט די גרויסע סעודה. די גרויסע סעודה, יא. איך מיין, אויך ביי שבת זעט מען אזוי, ווייל דער רמב״ם זאגט אז די שבת זאל עסן אין ענליכע סדר פון שבת, נישט ממש די זעלבע, אבער אן ענליכע סדר. יא, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה. נאכדעם מאכט מען א לאנגע אכילה ושתיה פון צופרי.
ער זאגט נישט אז עס איז מנחה גדולה, אפשר איז מנחה קטנה, עס איז נישט קלאר ווען איז די מנחה. אחר חצי היום מיינט מסתמא גדולה.
Speaker 2:
יישר כח, איך וועל טרייען צו מאכן דעם סדר. ווען ס׳איז משכים מיינט צען אזייגער, אבער די סעודה זאל זיין נאך מנחה, דאס איז די עיקר. מ׳קען מאכן א קליינע סעודה.
Speaker 1:
אבער ס׳זעט דא אויך אויס, מ׳דארף דאווענען מנחה דריי פיר אזייגער, און נאכדעם מאכן א סעודה ביז ביינאכט. לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה זעט אויס ווי מ׳מאכט על הפורת מפה און מקדש. ס׳איז איין לאנגע לאנגע סעודה, די צופרי מיט די ביינאכט נאכדעם.
Speaker 2:
וואס געשעט אין מדריק? ער זאגט נישט אז ער גייט צוריק צום מעריב. איך ווייס נישט.
Speaker 1:
ווען ס׳איז נאר איין טאג יום טוב, וועט מען מיינען מלוה מלכה אזוי ווי… וואטעווער, ביז מ׳ציט אריין די סעודה, א גרויסע סעודה, איז די גאנצע נאכמיטאג.
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם, וואס טוט מען אז ס׳איז נאר צוויי טאג יום טוב?
Speaker 1:
גערעכט, מ׳מאכט קידוש נאכאמאל. ס׳מאכט סענס, ווייל דאס וואס אונז טוען, מ׳עסט א גרויסע סעודה נאכמיטאג, קיינער וויל נישט עסן די נעקסטע סעודה ביינאכט. ס׳איז שוין לאנג געוואלט דערפון. ווייל מ׳האט נישט געדארפט מנחה וכדומה, אבער מ׳האט נישט געדארפט מנחה, ס׳איז איין לאנגע סעודה.
—
הלכה כ״א — גדרי השמחה: נישט שכרות, שחוק וקלות ראש
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל… יעצט קומט א דריטע הגבלה. קודם האט מען געזאגט הגבלה אז מ׳זאל געבן פאר יענעם. א צווייטע הגבלה. און די שמחה איז אז ס׳איז דא א סדר חצי לכם. יעצט קומט א דריטע סדר, אז מ׳זאל נישט משוגע ווערן. ווייל מ׳האט געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון טרינקען וויין, ווען מ׳עסט און מ׳טרינקט ברגל, זאל מען נישט נמשך ווערן צו פיל וויין. וויין איז דאך אזוי די גמרא אז וויין איז גורר על עצמו, ושחוק וקלות ראש. איך זאג, יין האט א טבע אז מ׳וויל נאך, און נאכדעם ווערט מען שחוק וקלות ראש. ויאמר, נאר מ׳טאר נישט טראכטן שכל שיותר בזה ירבה מצות שמחה. ווי מער איז מער שמחה? ס׳איז דא אנדערע מצוות וואס איז דא אזוי, ווי מער איז מער. אבער ביי יום טוב איז דא די עקזעקט אמאונט, מער פון דעם איז שוין נישט קיין שמחה.
זאגט דער רמב״ם, פארוואס? השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, דאס איז נישט שמחה, אלא הוללות וסכלות, דאס ווערט אנגערופן צולאזטקייט, טיפשות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, די מצוה איז נישט צו זיין א הולל וסכל, די מצוה איז על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, צו זיך פרייען מיט די אייבערשטער וואס האט אלעס באשאפן. אזא סארט שמחה וואס איז א סארט עבודת השם.
דיסקוסיע: פארוואס “יוצר הכל”?
Speaker 2:
ס׳שטערט נישט וואס ס׳איז עבודת יוצר הכל. איך מיין, איך געדענק דאך דעם ווארט יוצר הכל, כאילו מ׳פרייט זיך מיט די אייבערשטער מיט די רוחניות ביים דאווענען, אויך מיט די גשמיות, מ׳פרייט זיך מיט די יוצר הכל. פארוואס רופט ער אים דא יוצר הכל? וואס דער רמב״ם רעדט יעצט איז די אופי השמחה. וועלכע סארט שמחה?
Speaker 1:
יא, יא, איך זאג נאר אויף די אויסדרוק יוצר הכל. ס׳שטימט דא, ווייל אנפאנג האט מען געדאנקט די אייבערשטער וואס איז די אייבערשטער פון תפלה, און יעצט די אייבערשטער פון די סעודה.
Speaker 2:
אה, איך הער וואס דו זאגסט.
Speaker 1:
שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה”. זעט מען אז שמחה איז עפעס וואס שטערט נישט פון עבודת ה׳. פארקערט, עבודת ה׳ קומט מיט שמחה. ולמדת, זעסטו ווען דא, שעבודה בשמחה. און אויב שמחה מיינט שחוק וקלות ראש, איז דאך ואי אפשר לעבוד את ה׳, לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות, דאס איז א לשון הגמרא, אבער נאר מיט אן אמת׳דיגע שמחה. ממילא זאל מען מאכן זיכער… דער רמב״ם האט געמאכט אזוי ווי א סברא. ווייל קומט איינער טענה׳ט, שטייט אין די תורה שמחה, מיינט ער שחוק וקלות ראש. האט דער רמב״ם פארשטאנען, אין דיין זעלבע תורה שטייט שמחה איז קאנעקטעד מיט עבודת השם. ס׳קען דאך נישט זיין אז עבודת השם איז צו זיין א שחוק וקלות ראש. אלא מאי ווען ס׳שטייט שמחת יום טוב, מיינט עס אזא סארט שמחה איז נישט נאר שחוק וקלות ראש אדער שכרות. ס׳איז שמחה, אבער ס׳איז נישט קיין שחוק וקלות ראש.
—
הלכה כ״א (המשך) — שוטרים ברגלים, תערובות אנשים ונשים
Speaker 1:
זאגט ער, ביידע מאל האט ער מגביל געווען. פריער האט ער געזאגט אזוי ווי ווייל ס׳איז א גרויסע מצוה צו עסן, האט א מענטש געטראכט, זאל איך אויפעסן אלע עסן, נישט אריינגיין. כדי איך זאל האבן וואו מער שמחה. זאגט ער אויך אן ענליכע זאך, איך זאל האבן וואו מער וויין. זאגט ער, ניין, ס׳ארבעט נישט אזוי. פאר די זעלבע סיבה איז נאך א זאך, פאר שמחה מיינט אויך נישט אז ס׳זאל זיין גרויסע סעלעברעישאנס פון מענער און ווייבער.
איז חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, בית דין איז מחויב אוועקצושטעלן שוטרים אויף די ימים טובים, שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, ביי די פלעצער וואו מענטשן שפאצירן, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. מען זאל נישט מאכן קיין סעודות פון מענער און פרויען, ויבואו לידי דבר עבירה.
אינדערהיים שיקט מען נישט בית דין קיין שוטרים, אזויווי דער רמב״ם האט שוין געזאגט אז ס׳איז נישט דא קיין שוטרים. אבער אויך נישט שייך אנשים ונשים, ער האט דאך א משפחה. אנשים ונשים מיינט ער דא פרעמדע. פרעמדע מענטשן זאלן נישט מאכן צוזאמען קיין סעודות. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, מען זאל שיקן פאליס דארט וואו מען קען, דארף מען אבער אים אנזאגן. אויך אינדערהיים זאל נישט ווערן קיין עירוביא, קיין תערובות, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.
אה גוט, דו זעסט דאך קלאר אז אינדערהיים גייט נישט די פאליס, אזויווי זיי האבן געזען נאך יום כיפור, אבער ער דארף אנזאגן. דער רמב״ם זאגט עס דא, נישט אין הלכות, איך ווייס, אין הלכות דעות וואו ער רעדט וועגן נישט זיין א נבל ברשות התורה, ווייל דא רעדט ער אז ס׳וועט נישט זיין קיין אמת׳דיגע שמחה אויב וועט יא זיין אנשים ונשים, וועט עס נישט זיין די שמחה וואס האט עבודת ה׳ מיט זיך.
רייט, דו זעסט אויך קלאר אז וואס ער האט געזאגט פריער, יין, שחוק וקלות ראש, מיינט ער אזויווי געווענליך שחוק וקלות ראש אין די גמרא מיינט המביא לידי ערוה, רייט? ער מיינט דאס, ער מיינט אזא סארט תערובות, מ׳ווערט היימיש מיט די ווייבער און ס׳ווערט א שחוק וקלות ראש, ווערט עס אן עבירה. דאס איז די מינינג פון די שחוק וקלות ראש וואס ער האט גערעדט וועגן.
—
הלכה כ״ב — חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
Speaker 1:
סעיף כ״ב.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
מיר האבן געלערנט וועגן שמחה פון יום טוב, און יעצט גייען מיר לערנען וועגן די ענין פון שמחה פון חול המועד. די איבריגע הלכות פון חול המועד וועט זיין אין די נעקסטע פרק. אבער די חלק השמחה, אז ס׳איז ווייניג הלכות, לייגט ער עס דא צוזאמען. איך מיין אז ס׳איז אויך באופן כללי הלכות פון שמחה. ס׳איז דא מער הלכות פון שמחה וואס שטייען נאר דא, און די ווארט איז לכאורה. און מיר האבן שוין געלערנט וועגן א מת ביום טוב, אסור בהספד ובתענית, פעריאד. סאו ס׳איז נישט אסאך הלכות, מ׳טאר נישט. אבער מה שאין כן אין חול המועד טאר מען. און זיי האבן געלערנט וועגן דעם. סאו דאס איז פרטים פון הלכות הספד ותענית וואס איז צו חול המועד, און אויך א חלק פרטים פון הלכות הספד ותענית בפרט כללי פאר יום טוב מיט צענעס. אקעי.
שוין, זאגט דער רמב״ם, ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, די טעג וואס אונז רופן מיר חול המועד, וואס איז די טעג צווישן די ערשטע טעג יום טוב, וראשון ושמיני של חג הסוכות. און ס׳קומט אויס בגולה איז עס ארבעה בתוך הפסח, וחמשה בתוך החג, ווייל חג איז דא איין מער טאג. מה שאין כן בארץ ישראל קומט אויס פינף טעג פסח און זעקס טעג בתוך החג, ווייל ס׳איז נישטא די צווייטע טאג יום טוב.
זאגט דער רמב״ם, הן הנקראים חולה של מועד, דאס ווערט גערופן חולה של מועד, די וואכעדיגע טעג פון די מועד. אבער ונקראים מועד, מ׳רופט עס אויך פלעין מועד.
דיסקוסיע: פארוואס “מועד” און נישט נאר “חול המועד”?
Speaker 2:
ניין, ער מיינט צו זאגן אז אין די משנה, אסאך מאל וואס ס׳שטייט מועד, מיינט עס לאפיקו ביום טוב. דאס הייסט, מועד איז טייטש חולה של מועד אסאך מאל אין די לשון הגמרא. איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט עס, אה, ער גייט אליין זאגן במועד ווי ס׳מיינט, ער גייט אויך נוצן די לשון. מועד איז ווי ס׳איז גערופן עס מועד קטן, און במועד, ווען ס׳שטייט דארט במועד, מיינט עס בחולה של מועד. ווען ס׳וויל שטיין יום טוב, שטייט עס ביום טוב אדער בחג. כמעט נאך ביי יום טוב.
Speaker 1:
פארדעם זאגט מען א גוט מועד. די ווארט חול איז אפשר א שטיקל מבזה, ס׳איז א שטיקל דאונגרעידס די חול המועד. ס׳זאגט ער, מ׳רופט עס מועד אליין. איך זאג דאך אזוי רופט מען עס, ווייל ס׳איז א פארט פון… לכאורה, על פי טייטש, איז עס ווייל מועד טייטש מעדי השם. מעדי השם אינקלערט אלעס, אזוי שטייט אין אנהייב פרשת די פרשה פון מעדים, אמה. נאכדעם שטייט ביי יום ראשון מקרא קודש. סאו אין די תורה איז דא א חילוק אז די טעג וואס איז גערופן יום טוב הייסט מקרא קודש, מה שאין כן די וועסט איז נאך אלץ א פארט פון די מועד, אבער ס׳איז נישט קיין מקרא קודש. די חמץ איז נישט די ווארט מקרא קודש, ער איז נישט די ווארט מקרא קודש, ער איז נישט די ווארט יום טוב אינסטעד. אבער יום טוב איז נישט קיין ווארט וואס שטייט אין די חומש, שטייט אפשר אין מגילת אסתר. סאו ס׳איז א פארט פון די מועד, אבער ס׳איז נישט קיין מקרא קודש אדער ס׳איז נישט קיין יום טוב.
Speaker 2:
קען זיין אזוי ווי דו מיינסט זאגן, מועד מיינט די זאך, די טעג ווען מ׳קומט זיך צוזאמען, מ׳קומט זיך צוזאמען, מ׳קומט זיך צוזאמען. מ׳מיינט מער אז ס׳איז דא דערין קדושה, ס׳איז דא דערין עיסור מלאכים.
Speaker 1:
אין די טעג, אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית, אזויווי ער גייט שפעטער מער זאגן, וואס מעג מען יא? מ׳האט נישט אינגאנצן גע׳אסר׳ט הספד ותענית אזויווי יום טוב, נאר מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו. איינער וואס איז א תלמיד חכם, מעג מען מספיד זיין בפניו, טייטש אין פראנט פון די מיטה. אבל אחר שנקבר אסור לסופדו בהם. אבער דאס איז נאר בפניו, ווייל נאכדעם וואס מ׳האט אים באגראבן, דעמאלטס טאר מען שוין נישט מספיד זיין.
דיסקוסיע: פארוואס נאר בפניו?
Speaker 2:
עני הסבר פארוואס פונקט די איין זאך וואס מ׳האט… וואס איז די פראבלעם? די גמרא זאגט אויף דעם כבוד התורה איז דוחה, יא?
Speaker 1:
אה, די גמרא איז נישט כבוד התורה דוחה, איך האב געוואלט. יא, כבוד התורה איז וויכטיגער ווי שמחת יום טוב, אבער דאס איז נאר ווען ס׳וועט ממש זיין א בזיון. מ׳האט געמאכט א הלויה אן קיין הספד, אן קיין ספד. ס׳מיינט נישט וואס אונז רופן הספד ביי די וועי, מ׳וועט רעדן. אבער וואס איז די פראבלעם? אז פאר א מענטש האסטו נישט געהאט קיין הספד. די זעלבע זאך וואס פאר׳ן מלכן, שלא בפניו קום עס מאכן מארגן. די גאנצע פראבלעם איז דאך נאר ווען ער איז דא, מ׳גייט זיך היינט באגראבן. די לפניו זעט אויס דאס איז די עיקר, די מערסטע וויכטיגע הספד. ס׳איז דא אייביג עפעס א ענין פון א הספד, עפעס א ענין פון א כבוד המת, איך ווייס אין הלכות אבילות צו ס׳איז א ענין, ס׳איז לכאורה עפעס א ענין, אבער די מצות שמחה שטופט עס אפ. אבער ווען ס׳איז נישט נאר א ענין פון סתם א הספד, נאר ס׳איז א ענין פון כבוד תלמידי חכמים, איז עס יא דוחה חול המועד.
הלכות חול המועד: הספד, אבילות, וקריעה במועד
הספד תלמידי חכמים בימים האסורים בהספד
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, ואין צריך לומר אז חול המועד איז אסור בהספד ותענית, און ס׳איז מותר תלמידי חכמים, איז זיכער אז אנדערע טעג וואס איז ענליך צו חול המועד, דאס הייסט אז ס׳איז א שטיקל יום טוב אבער ס׳איז מותר במלאכה וכדומה, וואס איז אויך אסור בהספד ותענית, ווי ס׳שטייט אין מסכת תענית, למשל ראשי חדשים וחנוכה ופורים, איז אין צריך לומר אז זיי זענען ווייניגער ווי חול המועד פון א יום טוב, וואס איז נאר נישט אן עכטע יום טוב, איז דעמאלטס איז זיכער אשר סופדים בהם גם כן תלמידי חכמים בפניהם, ווייל תלמיד חכם מעג מען מספיד זיין בפניו, אף על פי שהם אסורים בהספד ותענית, איז זיכער אז חול המועד מעג מען זיכער.
די חכמים האבן געזאגט אז מספיד זיין א תלמיד חכם איז גענוג ווערד צו דוחה זיין נישט נאר ראשי חדשים וחנוכה ופורים, נאר אויך חול המועד. אבער דאס איז אויך ראשי חדשים וחנוכה ופורים האט מען נישט מער מקיל געווען, נאר אויך נאר בפניו, אבער לאחר קבורה אסור לספוד בהם.
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ווייל מ׳האט גע׳אסר׳ט הספד ותענית, האט מען אויך גע׳אסר׳ט זאכן וואס ברענגט צו דעם מין הספד ותענית. ממילא, ביי א געווענליכע לויה לייגט מען ארויס די מטה אין א פובליק פלאץ און מ׳זאל מספיד זיין, אבער אין מניחין מטת המת ברחוב במועד, מ׳לייגט נישט ארויס די מטה אויף די גאס אין יום טוב און חול המועד, שלא להרגיל את ההספד, ווייל אויב מ׳וועט זען די מטה וועט מען אנהייבן מאכן א הספד. נאר וואס דען? מוציאין אותו מקברו, מ׳טראגט אים דירעקט פון זיין הויז צו די קבורה. מ׳מאכט נישט דאס וואס מיר רופן א לויה.
דיגרעסיע: וואס מיינט “הספד” — נישט א דרשה
סאו, דרך אגב, איך וויל זאגן א וויכטיגע זאך. דער עולם מיינט, און ס׳איז א טעות, אונז מיינען אז הספד מיינט זיך אויפשטעלן און זאגן דרשות. הספד אין די גמרא מיינט אלעמאל געוויסע פעולות וואס מען טוט צו מעורר זיין את הלב. הספד איז אפילו א מעשה. למשל, מיר גייען זען באלד חלוקים, וואס מ׳מעג יא טון. אבער הספד איז אזוי ווי ס׳שטייט אין פסוק “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — ער האט געטוישט די הספד פאר א טאנץ. זעט מען אז הספד איז אזא פעולה וואס מ׳טוט מיט די הענט און מיט די פיס, אזוי ווי א טאנץ. מ׳קען עס טון בשמחה. מ׳דארף נישט קיין קווייער.
סאו אויך מ׳האקט מיט די הענט. איך מיין אז ס׳קומט צוליב די משניות. באלד וועט מען זען וועגן די פרויען וואס האקן נאר. א הספד אליינס איז א פעולה וואס מ׳שרייט “אוי!” און דער עולם וויינט. נישט אז מ׳שטייט און מ׳זאגט א דרשה. אויף וויפיל מ׳שטייט און מ׳זאגט א דרשה, מעג מען אפילו יום טוב אויך.
די הספד, די טראדיציע וואס מ׳זעט זיי קלאפן מיט די הענט, און ס׳איז דא געוויסע ימים טובים ווען זיי קלאפן און זיי האקן. “הוי אדם יספדו לך” שטייט אפשר. אפשר איז דא אונגארישע אידן וואס מאכן נאך א הספד וואס האט א דין הספד, אבער די רוב הספדים האט נישט קיין שום דין הספד. איך רעד נישט פון זינגען. אבער דאס וואס איז גערופן א הספד, ווערט גערופן אין די גמרא “אומרים בפני המת דברים של מת”. נו, מען רעדט וועגן די מת. אפשר דאס איז נישט דאס וואס מען רופט הספד. מ׳מעג.
און געווענליך ווען ס׳איז דא א הספד חול המועד אדער חנוכה ופורים, זאגט מען נישט קיין הספד, מען זאגט נאר דברי זיכרון. וואטעווער, אלע אונזערע הספדים איז דאס. הספד מיינט נישט שטיין און זאגן א דרשה. מ׳זאל פארגעסן אביסל די קדושים פון די הספדים וואס איז געווען אין די צייטן פון חז״ל. יא, אמת, אונז רופן עס הספד. אבער דאס איז די ווערטער פון זיך געזעגענען, דברי המשפדים.
Speaker 2:
איך ווייס נישט אויף דאס…
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז דארט רעדט זיך בכלל מ׳זאל נישט שמועסן, ס׳רעדט נישט פון די הספד. איך מיין אז דאס איז א תורה וואס די מספידים זאגן, זיי דרש׳נען סתם אויף די גמרא.
Speaker 2:
יא, אבער דארטן מיינט צו זאגן…
Speaker 1:
יא, יא, ס׳איז א גאנצע אנדערע זאך, ס׳איז נישט קיין ענין צו זאגן א דרשה. דרשות דארפן… אפילו לעבעדיגע מענטשן האבן נישט קיין ריכטיגע דרשות, כל שכן מיט טויטע מענטשן.
Speaker 2:
אקעי. בקיצור, דאס וואס מ׳זאגט ביי א שבע ברכות איז דאס זעלבע ווי ביי א לוויה, און נישט פון דעם רעדט מען, נא?
Speaker 1:
יא.
ואין מתאבלין במועד
דא איז דא אבער “ואין מתאבלין במועד”. דאס מיינט שוין יא מער, דאס מיינט מען טאר בכלל נישט מתאבל זיין. סוף פון דעם אנפאנג, “ואין מתאבלין במועד”.
דיסקוסיע: איסור אבילות — מעשה אדער פילינג?
Speaker 2:
ס׳איז דאך פון הלכות אבילות, מיינט ער צו זאגן לכאורה. ס׳איז דאך נישט קיין הלכות אבילות, אדער מיינט אז מען טאר נישט טרויערן?
Speaker 1:
מען קען עס רופן הלכות אבילות. מען איז דאך נישט מתאבל, מען טוט נישט אלע ענינים פון אבילות.
Speaker 2:
נישט נאר געווען אבילות. איך מיין צו פרעגן, ס׳איז אן איסור אויף זיין טרויעריג, אדער ס׳איז אן איסור אויף זיצן אויף א נידעריגע בענקל?
Speaker 1:
לכאורה מיינט מען די מעשה. מ׳וועט שוין זען, מ׳וועט באלד זען אז מ׳טאר נישט זיין טרויעריג אויך. מ׳האט דאך פריער געלערנט, ס׳איז דאך די ריזען פארוואס דו עסט, ווייל דו ווילסט זיין בשמחה.
Speaker 2:
שווייג זיך. מ׳טאר נישט זיין טרויעריג. בכלל, אפילו ווען מ׳איז יא אן באבל׳ט, טאר מען נישט זיין טרויעריג. וואו האט ער געטראפן די היתר צו זיין טרויעריג? רבי נחמן האט געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו זיין בשמחה תמיד. ס׳איז נישט קיין שום היתר. מ׳דארף זיך טון.
Speaker 1:
ניין, פארקערט. מ׳האט געגעבן א צייט פאר די… וואס דאס איז דא א מצוה גדולה להיות בשמחה? האט מען געזאגט… און נישט אייביג זאלסטו טראכטן וועגן דעם, נאר מ׳געבט עס פאר דעם א ספעשל צייט. יעצט זאלסטו זיין טרויעריג. אזוי ווי ס׳שטייט אין רש״י טאקע אויף תשעה באב, כאילו אז דאס איז דער טאג וואס מ׳זאל טרויערן אויף אלע צערן, נאר מ׳געבט עס א ספעשל טאג. ס׳איז מיר א מועד אז מ׳זאל נישט קיין טרויעריג.
Speaker 2:
ס׳איז מיר נישט קלאר וואו איז דער היתר צו זיין טרויעריג תשעה באב אויכעט. לאמיר וויינער, ס׳טייטש נישט אויף זיין טרויעריג.
Speaker 1:
איך ווייס נישט די שאלה צו וויאזוי איז נישט די מצות עשה פון ר׳ נחמן דוחה די אנדערע מצוה פון עבירה.
Speaker 2:
אקעי, שטותים. יענץ רעדט מען פון אן אנדערע נושא?
Speaker 1:
ניין, איך מיין נישט צו זיין דערפרעסט.
Speaker 2:
יא. דאס איז אלעס הנהגות. וואס ווילסטו אין די פרימיעס הדף?
חידוש: שמחת יום טוב — מציאות, נישט פילינג
Speaker 1:
איך האב באמת געמיינט אז ווען מ׳זאגט שמחת יום טוב רעדט מען נישט פון א פילינג, נאר מ׳רעדט פון א וירא. מ׳רעדט אז ס׳זאל זיין אין שטוב, ס׳זאל זיין א פלייש, ס׳זאל זיין א גוטע אויפגעלייגטע אווירה. אויב א מענטש העפענסט צו בייז זייער טרויעריג וועגן זיין עבירות אדער וועגן ער האט עפעס פארלוירן, אבער ער ווייטער ער עסט און מ׳זינגט מיט די קינדער, האט ער מקיים געווען מצות שמחת יום טוב. מ׳רעדט נישט דא פון א פילינג. פילינג איז א מסכתא פאר זיך. א פילינג איז פאר די ראשית חכמה, דארף מען פרעגן דאס. אונז לערנען נישט יעצט רמב״ם.
סאו זאג איך, אין זיין ממועד מיינט בעיקר די אווירה, מ׳זאל נישט יעצט צודעקן די טשיינע קלאוזעט און ברענגען די נידריגע בענקלעך. וויאזוי מ׳זאל פילן? ממילא איז דאך די הלכה אז ס׳איז פטור, ס׳איז דא דוחה די… דאס איז מער מרחיב אויף די אימת הבלן.
מנהגי אבילות וואס מען טוט נישט במועד
ווייטער, וואס נאך טוט מען נישט? די אלע מנהגים אויף די מצוות וואס מען טוט פאר א מת, ולא מברין, ס׳איז דא עפעס א דין, עפעס א מנהג אז די שכנים ברענגען סעודת אברהם, דארט מען ווייזט אז דער מענטש אליין קען זיך נישט צוזאמברענגען צו עסן, מען געבט אים צו עסן. ולא כל שנא עקבתי, א חלק פון די קריאה מיין איך איז אז… אזוי פלעגט זיין, אונז פילן זיך נישט איין דאס צו טון, אבער דער מנהג פלעגט זיין אז מען דעקט זיך אויף די שאלטער. א חלק פון קריאה, מען רייסט די העמד, און וועגן דעם ווערט די…
Speaker 2:
ניין, צוויי זאכן. איך מיין אז צוויי אנדערע זאכן.
Speaker 1:
און מען גייט נישט פולי אנגעטון עפעס אזא זאך. ס׳איז נישט דער מנהג אין… און בזמנינו איז צו טון דעם מנהג, אבער עס איז מיט עניני אבילות. נאר ווער יא? קרובים שהם חייבים להתאבל עליו. אז זיי טוען יא, דאס הייסט די קריעה, די זאכן טוען זיי יא.
אבער וויאזוי שטימט עס מיט דעם וואס מיר זאגן “ואין מתאבלין במועד”? אבילות נישט, אבער די זאכן וואס מ׳טוט איין מאל, נאר בשעת די לויה, איז טייטש מ׳טוט עס נישט גאנץ שבעה אדער וואס? ממילא זאגט ער, דאס טוט מען יא, די קורצע זאך. די לענגערע זאך דערפון, די טעג פון אבילות, נישט.
Speaker 2:
יא, ס׳איז דא וועגן דעם חילוקי מנהגים למעשה צו מ׳רייסט קריעה ווען ס׳איז א חול המועד.
Speaker 1:
אקעי. אבער יא, ס׳זעט אויס אז די “אין מתאבלין” איז נישט פשט אז מ׳טוט נישט גארנישט. מ׳טוט יא קריעה. אבער דו זעסט אז נארמאל אסאך מענטשן רייסן קריעה, דאס הייסט ווער ס׳פילט זיך נאנט, וואטעווער. אבער די קרובים רייסן קריעה.
קריעה פאר חכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
אבער וויבאלד, זאגט דער רמב״ם, ווען רייסט יא יעדער קריעה, נישט נאר די קרובים? וויבאלד חכם או אדם כשר, אויב ער איז געווען א חכם אדער אן אדם כשר — די גדר פון אדם כשר ווייסן מיר נישט דא, אבער א כשר׳ער איד, שוין צוועלף חדשים געזונט און נישט געווען קיין טריפה.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
או העומד בשעת נטילת נשמה, אדער איינער וואס איז געווען דארטן בשעת נטילת נשמה, הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
גדר “אדם כשר”
וואס דאס הייסט? ווייל אדם כשר האט זייער מרחיב געווען דער גדר. אדם כשר מיינט אן ערליכער איד, אמת. די הלכה איז אריגינעל אז יעדער חכם אדער אדם כשר, ער ברענגט דא די לשון פון… דו זעסט אין טור אז אדם כשר איז איינער וואס איז נישט חשוד אויף קיין שום עבירה, מ׳הערט נישט אויף אים קיין שום עבירה, ער איז נישט קיין חכם, ער איז אן עם הארץ, א וואוילער איד.
אדם כשר איז אזוי ווי א חסידישער איד, בעיסיקלי. דו קענסט רבי ישראל סאלאווייטשיק, איינער האט געזאגט אויף דעם ראחמיסטריווקער רבי, רבי דוד, אז ער איז אן עכטער חסידישער איד, ער בטל׳ט נישט קיין מינוט, אבער ער לערנט נישט קיין ווארט. סאו, דאס הייסט אן אדם כשר, פארשטייסט? ער האט אנדערע מצוות.
Speaker 2:
ניין, איך מיין ארויסצוברענגען, ער האט אנדערע מצוות. אדם כשר איז א חכם. חכם מיינט אן אדם כשר, און אדם כשר איז די זעלבע זאך נאר אן די כשר. ער לערנט נישט נייעס.
Speaker 1:
יא, וואטעווער. אויב ער לערנט נישט, איז דאך אויך ביטול מצוה.
Speaker 2:
אויב זיין גדר איז ביטול מצוה, וועט נישט לערנען ער אויך ביטול מצוה. אבער ער איז א פשוט׳ער איד. אמאליגע צייטן איז געווען זייער אסאך מענטשן וואס האבן נישט געהאט קיין עדזשוקעישאן, זיי האבן נישט געקענט לערנען אדער שרייבן. היינט איז עס שווער, ווייל אן אדם כשר בדרך כלל.
Speaker 1:
ניין, ווייל אונז זענען זיי אנגענומען, אבער איך בין נישט מאכן קערעכט. עס איז אמאל געווען מענטשן וואס האבן געווען אן אלפאבעט, זיי האבן נישט געקענט ליינען און שרייבן. זיי זענען געווען ערליכע וואוילע אידן.
Speaker 2:
ניין, ניין, ער קען נישט זאגן קריאת שמע אויך נישט.
Speaker 1:
איך ווייס נישט. איך וואלט געזאגט, ס׳איז נישט געווען… אפשר, אבער איך מוז נישט אנקומען צו דעם. איך וואלט געזאגט אז… אוודאי איז ער מקיים קביעות תתן לתורה ווען ער לערנט א פארק אחת שחרית אזוי ווי די מינימום. אבער ער האט געזאגט די תלמוד תורה, אז ס׳איז דא אן אנדערע טויס אויף לייף פון זיין תלמוד חכם. נישט יעדער איינער מוז דאס טשוזן. מען קען זיין אן ערליכער איד, איך בין אן ארבעטער, רוב טאג בין איך ביזי מיט די גוים פארן טראקס. ער לערנט אוודאי, ער איז נישט מבטל תורה, ער איז נישט קיין לערנער. גראדע איז ער יא א בעל קושרן.
Speaker 2:
נישט יעדער וויל אזא בעל קושרן מוז ווערן א לערנער. איך מיין אפשר מוז ער, באט ער רעדט דאך וואס איז הלכה׳דיג.
Speaker 1:
אקעי, ס׳איז צופיל השקפה פאר איין.
און ווער ס׳איז אויכעט בשעת׳ן די תהילת השם איז אויכעט, כאילו ווייל פון דעם איז א גרעסערע צער, איז געווען איך זען די צער. ס׳איז דא א הלכה אזוי לערנען מיר אונז אין הלכות, איך וויל דער עולם אויף ווייטער.
למעשה — מנהג היום
דער מנהג איז אז מ׳פירט זיך נישט. ביידע פון די הלכות, למעשה, איך וויל נישט זען אז מ׳פירט זיך. אבער די הלכה, אריקענעלע, איז, קודם כל, אונז מאכן נישט קיין קריאה, אונז מאכן עפעס א זכר לקריאה מיט א שאילו. רוב מענטשן טוען נישט עכטע קריאה. ס׳איז דעמאלט אז מ׳דארף נישט. אזוי ווי מ׳האט געסטאפט טון חליצות קורסער, ווייל ס׳איז נישט דער מנהג, איז נישט דער מנהג ביי אונז צו טון קאריער מער ווי ס׳איז נישט דער מנהג.
Speaker 2:
יא, ס׳איז נישט מיט א קאנאלטשער ווי אזוי פראוועט מען זיך.
הלכות יום טוב — קריעה אויף א מת, הספד פאר יום טוב, און סיום הלכות יום טוב
קריעה אויף א מת — מנהג און מציאות
Speaker 1:
ביידע פון די הלכות, למעשה, איך האב נישט געזען אז מען פירט זיך, אבער די הלכה אריגינעל איז, קודם כל, זיי מאכן נישט קיין קריעה, זיי מאכן עפעס א זכר לקריעה מיט א שערל.
“עד שיתגלה על הלב וכו׳”. רוב מענטשן טוען נישט עכטע קריעה.
Speaker 2:
יא, און צוליב דעם איז אז מען דארף נישט. אזוי ווי מען האט געסטאפט טון חליצת כסות ווייל ס׳איז נישט דער מנהג, איז נישט דער מנהג ביי אונז צו טון קריעה מער. ס׳איז נישט דער מנהג.
Speaker 1:
יא, ס׳איז דאך דא א כשר וויאזוי פראוועט מען צער. אונז האבן מיר אנדערע וועגן וויאזוי מען פראוועט צער. אדער אונז פראווען נישט צער, אונז גייען צו טעראפי פאר די טראומא. נו, דאס איז דער וועג פון פראווען צער, גיין צו טעראפי.
דיסקוסיע: קריעה ביי יציאת נשמה — נשמה און קדושת ישראל
Speaker 1:
אבער בקיצור, אז דו זאגסט שוין צופיל השקפה פאר היינט, האב איך אריינגעווארפן, אז די נשמה איז דאך כשר אייביג. סאו דער וואס איז געווען בשעת די נשמה האט געזען די חלק הכשר.
Speaker 2:
אה, אה, זייער גוט. ניין, ס׳שטייט אזא לשון, איך געדענק, ביי יעדער איינער וואס שטייט ביי די יציאת נשמה, ס׳איז אזוי ווי א ספר תורה שנשרף. יעדער איד איז א קדושת ישראל. ווען מען זעט ממש ווי א איד שטארבט, דארף מען רייסן קריעה. סתם וואס מען האט געהערט, מען איז געווען ביי די לויה, דאס איז נאך נישט אזא זאך.
נאר אן אדם כשר, אבער דער וואס האט געזען א איד ווערן שטארבן, ס׳איז צוויי זאכן. קודם כל, אן אדם כשר דארף יעדער. אפילו אז נישט אן אדם כשר, אז מען זעט ווי ער שטארבט, דארף מען רייסן קריעה.
Speaker 1:
איך טראכט נישט, ווייל דו זעסט די חלק הכשר שבו, דו האסט געזען די נשמה.
Speaker 2:
יא, אקעי.
שטייט אז ס׳איז די בזיון, ס׳איז א געוויסע חילול השם אז א איד שטארבט. מען מיינט ס׳איז דאך א הייליגער איד. היינט זעט מען אויף די אינטערנעט אזעלכע פיקטשערס, קען זיין עס אויך. מען דארף וויסן, ס׳איז דא א געוויסע זאך, צו זען ווי א מענטש שטארבט איז דא א מצווה פון רייסן קריעה. און מען פירט זיך נישט זיכער, אויב וואלטן זיך געפירט וואלטן דאקטוירים געדארפט קויפן יעדע וואך א נייע רעקל, וואטעווער, באט עס דארף דאך.
הלכה: “ואין קורע ביום טוב שני כלל”
Speaker 2:
אקעי, ווייטער. “ואין קורע ביום טוב שני כלל.” דאס הייסט, די אלע זאכן איז געווען חול המועד. אבער יום טוב שני, וועסטו טראכטן אז ווייל יום טוב שני איז נאר א… אויך איז דא א קולא, מען מאכט א לויה דורך ישראל. האבן מיר געשמועסט אז מען איז מער מקיל אויף געוויסע הלכות פון א מת. די איין זאך וואס מען איז מקיל אויף יום טוב שני איז אזא מת, אז מען מאכט אים א געהעריגע לויה, אלע די אידן טוען מלאכות אפילו. אבער אפילו די וואס זענען זיך מתאבל אויף די מת, טאר נישט רייסן קריעה ביום טוב שני כלל, ווייל אפילו קרובים איז נישטא מת. כבוד יום טוב שני.
הלכה: “נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות”
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ס׳איז א לשון המשנה, “נשים במועד”. נשים, אמאל די צייטן האבן די נשים געהאט א ספעציעלע פארט אין די אבילות, אזוי ווי מיר האבן געליינט נעכטן אין איכה, “קרא למקוננות”. פרויען זענען געווען די וואס האבן געליינט, זייער קול איז מעורר צו בכי. איז “נשים במועד” איז אזוי: “בפני המת”, די נשים וואס זענען אין פראנט פון די מת, איז “מענות”. דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין… “בפני המת” מיינט ער לפני הקבורה, לויט ווי דער רמב״ם האט געזאגט, רייט? ווען די מת איז דארט.
Speaker 1:
יא, נישט נאכדעם וואס מ׳האט באגראבן און מ׳מאכט סתם צו געדענקען, אסאך מאכט מען א הספד נאכדעם. מ׳רעדט דאך ביי די לויה, דאס איז אונזער רומז ביי די לויה, “בפני המת”.
Speaker 2:
“מענות”, דער רמב״ם גייט שוין מסביר זיין וואס טייטש “מענות”, זיי מעגן טון די סארט הספד, די סארט וויינען וואס הייסט “מענות”, “אבל לא מטפחות ולא מקוננות”. זיי טארן אבער נישט קלאפן מיט די הענט אדער וויינען מיט א… מען וועט שוין זען וואס איז די טייטש. ער גייט זאגן, “איזו קינה, איזו קינה”.
Speaker 1:
ניין, אבער “מטפחות” זאגט ער נישט. “מטפחות” זאגט ער מיינט קלאפן, מיין איך. זאל מען מאכן… בקיצור, מען דארף עס צוריק איינפירן. איך ווייס נישט פארוואס מען טוט עס נישט.
Speaker 2:
ער זאגט “סופק כף אל כף”, מען קלאפט, מען פאטשט מיט די הענט. בקיצור, מען טוט עפעס א… איז “נקבר המת”, אויב מ׳האט שוין באגראבן, איז עס שוין נישט “בפני המת”, “אינן מענות”, טוט מען אויך נישט די “מענות”. דאס איז במועד.
“בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים” האט איין לעוועל מער, איז “מענות ומטפחות”, טוט מען אויך די “מטפחות”, “אבל לא מקוננות”.
הגדרות: עינוי און קינה
Speaker 2:
יעצט זאגט דער רמב״ם, וואס איז די “מענות” און “מקוננות”? “איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת”, ווען אלע וויינען אויף איינמאל, אלע זינגען, אדער זענען מספיד אויף איינמאל.
Speaker 1:
ער שרייט, “אוי, ער איז געווען אזוי אלט, ער האט געשטארבן”, אדער ער איז געווען אזוי יונג, וואטעווער.
Speaker 2:
“קינה”, דאס איז “עינוי”. און וואס איז די “מקוננות”? “קינה” איז “אחת אומרת וכולן עונות”. איך האב געמאכט דא גראדע א שטיקל קינות ביינאכט. איין קינה האבן זיי געטון, ס׳איז דא א קינה, דערנאך די איינער האט געזאגט אזא שטיקל “זכור לה׳ אוי”, יעדע שטיקל ענדיגט זיך “אוי”. סאו דאס איז געמאכט אז דער עולם זאל געבן א שריי, יעדע שרייט “אוי”. נישט סתם א בי. סאו דאס הייסט “קינה”.
הלכה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”
Speaker 2:
יעצט דא א וויכטיגע הלכה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”. נישט נאר, דא קומט א גרויסע חומרא אין הלכות שמחת יום טוב, נישט נאר אויף יום טוב אליין ווען א מת איז געשטארבן, נאר א מענטש וואס האט געהאט נעבעך א loss, איז אוועק איינער, טאר ער נישט פון דרייסיג טעג פאר יום טוב, וואס דעמאלטס הייבט זיך אן געוויסע הלכות, אזוי ווי “שלשים יום קודם לחג” הייבט זיך אן געוויסע הלכות לענין דורש זיין, אויך לענין למשל פאר פסח דרייסיג טעג וכדומה. איז די דרייסיג טעג טאר מען נישט מעורר זיין על מתים. מעורר זיין על מתים מיינט אזוי ווי אונזערע הספדים, מאכן א הספד, מעורר זיין בכי אויף די מענטש. טאר מען עס נישט טון דרייסיג טעג פאר די יום טוב, “כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב, ולבו דואג מזכרון הצער”. כדי אין דרייסיג טעג איז ער דאך שוין, ער גייט שוין אריין אין די יום טוב. דרייסיג טעג איז א הכנה צו די יום טוב, און אז ער גייט אין די דרייסיג טעג האבן אזא התעוררות, אזא הספד, וועט ער אריינקומען אין די רגל ווען ער איז נאך אונטער די השפעה, ווי נעצב, ער איז טרויעריג, ווי “לבו דואג מזכרון הצער”, זיין הארץ איז נאך אלץ פארזארגט פון געדענקען די צער.
“יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה”
Speaker 2:
אלא, א גאנצע דרייסיג טעג, “יסיר הדאגה מלבו”, ער זאל אוועקנעמען די דאגה פון זיין הארץ, “ויכון דעתו”, ער זאל איימען זיין דעת, ער זאל פאוקעסן אויף די שמחה וואס קומט יום טוב. מ׳זעט אז דרייסיג טעג פאר יום טוב דארף מען שוין זיך גרייטן צו זיין בשמחה.
דיסקוסיע: היינטיגע מציאות און דער חילוק צווישן אמאל און היינט
Speaker 2:
אבער דא זעט מען יא, מיינעך, ווי ווייט אונזער היינטיגע לעבן איז פון אמאל. היינטיגע צייטן, אונז גייען דורך אזוי פיל, און די גאנצע וועלט איז עקספאזד פאר אונז, און איין טאג קען א מענטש ליינען די נייעס, מענטשן געשטארבן, מענטשן געבוירן געווארן, מענטשן געווארן רייך, מענטשן געווארן ארימער. ס׳איז אזא בהלה אז קיינער איז נישט טרויעריג וועגן דרייסיג טעג, די זאך האלט זיך נישט פאר דרייסיג טעג. דא רעדט מען פון אזא מער פאוערפול, א מענטש האט געלעבט א מער רואיגע לעבן, אזוי מיינעך, און אונטער די דרייסיג טעג האט עס א גרויסע השפעה אויף אים. איך מיין אז ס׳האט נאך אלץ א השפעה, נאר ס׳איז גערעכט אז מ׳איז נישט יוצא. אונז זענען א כלי חומר, מ׳טאר נישט קוקן קיין שלעכטע נייעס. אבער לעורר על מתים מיינט לכל הדעות מער, ס׳מיינט שטעלן נייעס. איך מיין אז די הלכה פירט מען זיך אויך נישט. איך האב נישט געזען אז מ׳זאל נישט מאכן די עצרת הספד בתוך שלשים יום לחג. וואלט געדארפט זיין אזא הלכה. צווישן פורים און פסח אפשר מאכט מען נישט קיין הספדים.
Speaker 1:
האסט געהערט אזא זאך? איך האב נישט געהערט. איך האב נישט געמאכט פאר א געווענליכע מעסעדזש, איך האב עס נאר… מ׳רעדט דאך.
Speaker 2:
אה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
מעשה פון דער גמרא: “שואלין בהלכות הפסח שלשים יום”
Speaker 2:
איך וויל פארציילן, אין די גמרא שטייט אזוי: ס׳איז דא א משנה, “שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום”. און די גמרא זאגט דא א מחלוקת די מעשה פשט. רבא האט געזאגט אז די פשט איז אז ס׳איז געווען א מענטש וואס ער האט גענומען געלט, ער גייט עולה לרגל זיין לכבוד יום טוב, צוגעגרייט געלט אויף יום טוב. ס׳איז געקומען עפעס א ספדן, נישט אויס זיין טאטע, איך ווייס נישט, זיין ברודער, איינער איז געשטארבן נאנט צו אים, איז ער געקומען עפעס א ספדן, און אמאל זענען געווען מענטשן, דאס איז געווען זייער דזשאב, צו מאכן אנדערע מענטשן וויינען. היינט זענען אויך דא אזעלכע מענטשן, זיי הייסן, וויאזוי הייסט ער דער וואס זאגט די דרשות תשעה באב? יא, וואטעווער. אבער דעמאלטס איז געווען ממש, זיי האבן אויסגענוצט מענטשן אביסל, ווייל ער פלעגט זיך ארומדרייען ביי די לויה שטוב און זאגן, אה, דו ווילסט זיך מאכן א גוטן קריי? היינט איז אויך דא אין געוויסע קאלטשערס דא קרייערס, פראפעשענעל, און ער מאכט א מצב אז מ׳זאל וויינען, און מענטשן ווילן, ס׳איז א כבוד פאר די מענטש, זיי ווילן זיך אליינס ארויסגעבן די הרגשים וואס זיי צאלן נעמען. ער איז געקומען מיט דעם מענטש, ער איז געקומען פאר יום טוב, ער האט געוואוסט אז יענער האט געלט, האט זיין ווייב געגעבן די גאנצע געלט פאר אים, האט ער נישט געהאט קיין געלט געבליבן פאר יום טוב. האבן די חכמים געזאגט, ווייסטו וואס, פאר יום טוב מאכט מען נישט קיין הספדים. אזוי זאגט רבי פשט. שמואל האט געזאגט ניין, האט דער רמב״ם׳ס טייטש אז ביז דרייסיג טעג וועט נאך געדענקען די הספד וועט זיין אנגעצויגן יום טוב. דער רב זאגט רב כמינער איז פראקטיש כאילו, אז ער גייט אוועקגעבן זיין געלט אנשטאט יום טוב וועט ער… און מ׳זעט אז ס׳איז געווען א ענין פון ספענדן געלט אויף הספדות. אויך דא די גמרא, רבי יוחנן האט געמאכט ביליגערע תכריכים, ביליגערע לוויות, affordable לוויות. אונזער קולטשור האט זיך אסאך געטוישט אין די ענין. און ספענדן געלט אויף די חתנות, נישט אויף די לוויות. גרייט אז מ׳ספענדט געלט אויף די לוויות, נישט אזוי פיל, ס׳איז נישט ממש קיין קלאר. קאמפעטישן ווער ס׳האט געמאכט א ברכה ערצו דביין. ס׳שארט אויך אז מ׳צאלט געלט פאר די גוטע בתכון וואס קען מאכן וויינען, און ס׳איז דאך ממש געגעבן געלט פאר א סף דין, און מ׳טאר נישט. אה, ס׳איז א רגל זאך. בקיצור, דער רמב״ם פסק׳ט אים נישט אזוי. דער רבקא מינא איז אז טאמער ער טוט ביי פרי, קומט אויס אין די גמרא אז לויט רב מעג מען, ווייל די שאלה איז נאר ער גייט אויסטרעטן זיין געלט. אבער מ׳זעט יא, מ׳קען זיך יא לערנען אז ס׳איז דא אזא זאך, אז יום טוב דארף מען זאמלען געלט, ס׳איז א זאך וואס איז טייער, אמאל דארף מען עולה רגל זיין, אבער אפילו אן דעם, און מ׳טוט אן אנדערע זאך, איז אזוי ווי א פראקטישע יא, אמת, די אלע זאכן איז אינטערעסאנט, ווייל אויך די “מעורר על המת” מיינט עפעס וואס ער איז נישט טרויעריג, מ׳גייט מעורר זיין די צער.
חידוש: “מעורר על המת” vs. א מענטש וואס איז שוין בצער
Speaker 2:
אבער אויב א מענטש איז זייער שטארק בצער, פארקערט, די הספד איז געמאכט צו רעדן דערוועגן, עס אויסשמועסן, אראפנעמען פון די הארץ. ס׳איז דא א זאך ווען “דאגה בלבו ישיחנה”, מ׳רעדט עס אויס, אפשר איז אן אנדערע גדר. דא רעדט מען, נארמאלערהייט וואלט ער נישט געווען בצער, מ׳מאכט א גאנצע מצב צו ווערן בצער, אפשר איז עס הארבער.
שולחן ערוך און טורי זהב: הספד ביי די שלושים
Speaker 2:
ס׳איז דא, ער ברענגט פון די שולחן ערוך תק״ז אז ס׳שטייט אז ס׳איז דא אמאל די מנהג איז למשל נאך די יאר, ביי די שלושים מאכן א שטיקל אסיפה צו אן הספד, און אויב ס׳קומט אויס בתוך שלושים יום, מ׳סטאפט עס נישט, מ׳האט נישט געהערט. און דער טורי זהב זאגט אז ס׳איז פארקערט, פארוואס דעמאלטס איז פשט, יעצט האט זיך געענדיגט, יעצט איז די לעצטע מאל וואס מ׳וויינט, מ׳געבט זיך ארויס, ס׳איז פארקערט. ס׳איז אמת, לעורר למעשה זעט עס אזוי ווי מ׳זעט אין די מעשה. דאס איז פארדעם וואס איך ברענג די מעשה, על כל פנים ס׳איז נישט די הלכה אזוי ווי יענע שיטה, אבער מ׳זעט אז ס׳מיינט אז ס׳איז א מהלך, אז אמאל דערמאנט זיך א מענטש, אוי, איינער האט געשטאנען, לאמיר מאכן. מאכן עפעס א מצב וויינען.
“ויכון דעתו לשמחה” — א וויכטיגער יסוד
Speaker 2:
אקעי, דאס איז די הלכה. די עיקר איז די ווארט “ויכון דעתו לשמחה”. ס׳איז א מורא׳דיגע וויכטיגע זאך. מ׳דארף זיך מאכן א נאוט דרייסיג טעג פאר א יום טוב. פורים איז זייער גוט, ווייל פורים הייבט מען שוין אן מכוון זיין דעתו לשמחה, אבער מען דארף אויך דרייסיג טעג פאר שבועות.
קשיא: אבלות פון ספירת העומר vs. שמחת יום טוב
Speaker 1:
די שאלה וואלט ער שוין געדארפט מקיל זיין מיט די איסור פון מען מאכט עפעס געוויסע אבלות אין ספירת העומר, דארף מען וויסן צו עס איז אויסגעהאלטן. ניין, ניין, ניין, וויאזוי שטימט דער דין פון אבלות פון ספירת העומר מיט דער דין פון דרייסיג טעג פאר יום טוב? שוין א גוטע שאלה. איך בין מסכים. און וועגן דעם האלט ער אז ס׳איז א חוצפה אז די תלמידים פון רבי עקיבא זענען געשטארבן פונקט דעמאלטס. ס׳וואלטן געדארפט שטארבן אנדערע מאל.
Speaker 2:
ניין, דו פארשטייסט זיך, איך מיין, אמאל איז דא א טראגעדיע, וואס וועט מען טון? דו וועסט זיך נישט וויסנדיג מאכן, ס׳איז א קשיא אויף יענע.
Speaker 1:
שוין, זייער גוט.
סיום הלכות יום טוב — סטרוקטור
Speaker 1:
יעצט גייען מיר לערנען, ביי די זעקסטע זיבעטע פרק, הלכות חול המועד. די זיבעטע און די אכטע גייט זיין הלכות חול המועד. עד כאן האבן מיר געענדיגן הלכות יום טוב, סוף איז געווען… אזוי ווי שרייבט מען, ס׳איז אינטערעסאנט די זעלבע סטראקטור. קודם די מלאכה און נאכדעם די נסי פון שמחה, די ענד איז אלעמאל דאס, און נאכדעם איז הלכות חול המועד.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/c4mtf7cv6vwu685h8yl6f/DR158.mp4?rlkey=jptp3omrripg4zgy60z3op314&dl=0
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳
דער שיעור לערנט הלכות עירוב תבשילין – די מצוה צו מאכן אן עירוב ווען יום טוב קומט פאר שבת, כדי מען זאל קענען קאכן פאר שבת. דער רמב״ם באשרייבט די הלכות פון וויאזוי מען מאכט דעם עירוב, וואס מען קען נוצן, און ווער קען מאכן פאר אנדערע. נאכדעם ווערן געלערנט די הלכות פון שמחת יום טוב – אז מען דארף עסן און טרינקען בשמחה, אבער נישט צו פיל, און מען דארף שערן מיט ארימעלייט און נישט נאר פאר זיך אליין עסן.
📌 This Shiur Also On