אודות
תרומה / חברות

הלכות עירובין פרק ד׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות עירובין פרק ד׳

הקדמה לפרק

פרק ד׳ עובר מהנושא של מחיצות (שהיה הנושא של הפרקים הקודמים — כיצד המבנה הפיזי של החצרות קובע אם הן רשות אחת או שתיים) לנושא חדש: האנשים. היסוד של פרק ד׳ הוא: מהו הקשר בין האנשים שקובע אם הם נחשבים רשות אחת? הכלל: אם אנשים אוכלים יחד על שולחן אחד, הם כאנשי בית אחד ואינם צריכים עירוב. עירוב הוא שותפות פורמלית בפת — כאשר אנשים הם ממש שותפים באכילתם, זהו “עירוב אמיתי” מעצם טבעם.

הלכה ג — אנשי חצר שכולם אוכלים על שולחן אחד

דברי הרמב״ם: „אנשי חצר שכולם אוכלים על שולחן אחד תמיד, אע״פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו — אין צריכים עירוב, מפני שהן כולם כאנשי בית אחד. וכן אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת — עירוב אחד לכולם, ופת אחד בלבד מניחין אותו במקום שמערבין עמו.”

פשט: חצר שכל דייריה אוכלים תמיד יחד על שולחן אחד — אף על פי שלכל אחד יש בית משלו — אינם צריכים עירוב ביניהם, כי הם נחשבים כאנשי בית אחד. כאשר הם רוצים לערב עם חצר שנייה, מספיקה פת אחת לכל הקבוצה.

חידושים והסברים:

1. מקור הדין: היסוד נובע ממהות העירוב עצמו. עירוב עושה באופן פורמלי שאנשים הם שותפים בפת — אם הם כבר ממש שותפים באכילתם, זהו בעצם עירוב, ואין צורך בעירוב פורמלי נוסף.

2. מה פירוש “תמיד”? לא שיש להם פעם אחת מסיבה יחד, אלא קביעות של אכילה יחד. יכול להיות שלכל אחד יש גם מטבח משלו, אבל הוא אוכל שם. דוגמאות: מחנה (שבו גרים בבקתות נפרדות אבל כולם אוכלים באולם אוכל אחד), או קיבוץ (שבו היו אוכלים כולם בחדר אוכל אחד).

3. כאשר החצר השנייה מניחה עירוב אצלם: אם החצר השנייה מניחה את העירוב בחצר שלהם (החצר שאוכלת יחד), אינם צריכים לתת כלל פת — כמו הכלל שבית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת, כי כל הבתים בחצר נחשבים כבית אחד.

4. עירובי חצירות שכבר מעורבים: „וכן אנשי חצר שערבו… נעשו כולן כבית אחד” — אפילו כאשר אנשים אינם סמוכים על שולחן אחד, אלא עשו עירוב פורמלי, הם גם נעשים כבית אחד. כאשר הם רוצים אחר כך לערב עם חצר שנייה, צריכים גם רק כיכר אחד בלבד.

5. פת לעומת כיכר: הרמב״ם מחליף מ״פת” ל״כיכר” — כיכר פירושו ככר לחם (כיכר לחם). מעלים שאלה האם זהו חילוק (אולי כיכר יכול להיות לא שלם, רלוונטי לשיתופי מבואות שאינו צריך להיות שלם), אבל המסקנה היא שככל הנראה זה אותו דבר.

הלכה ד — חמשה שגבו עירוב

דברי הרמב״ם: „חמשה שגבו עירוב — אין צריכים להוליך על דעת חמשתן אלא כיכר אחד, שכיון שגבו כולם נעשו כאנשי בית אחד.”

פשט: חמישה אנשים מחצר גבו פת לעירוב עם חצר אחרת. אין צורך להביא את כל חמשת הלחמים — מספיק לחם אחד, כי על ידי נתינת לחמיהם יחד הם כבר נעשו כאנשי בית אחד.

חידושים והסברים:

1. סדר ההלכה — דרך ברורה: (א) משפחה אחת צריכה רק עירוב אחד; (ב) חצר שלמה הסמוכה על שולחן אחד היא כמשפחה אחת; (ג) חצר שעשתה עירוב נעשית כבית אחד; (ד) אפילו חצי חצר — חמישה אנשים שגבו — נעשים כבר כאנשי בית אחד על ידי עצם מעשה הגבייה.

2. רגע ה״נעשים אחד”: ברגע שאנשים מכניסים את לחמיהם לסל, הם כבר נעשו יחד — אין צורך לחכות עד שזה מגיע למקום העירוב.

הלכה ה — אב ובנו, רב ותלמידיו

דברי הרמב״ם: „האב ובנו או הרב ותלמידיו שהן שרויין בחצר — אינן צריכין לערב, והן כבית אחד. אפילו שכל אחד אוכל משלו ואין אוכלין במקום אחד, הואיל והן אב ובנו או רב ותלמידיו — הרי הן כבית אחד.”

פשט: אב עם בן, או רב עם תלמידים, השרויים בחצר אחת — אפילו הם אינם אוכלים יחד וכל אחד אוכל לעצמו — אינם צריכים עירוב, כי הם נחשבים כבית אחד.

חידושים והסברים:

1. חידוש ביחס להלכה ג: כאן יש חידוש גדול יותר מהלכה ג׳ — שם צריך לאכול יחד, כאן אפילו הם אינם אוכלים יחד הם נחשבים בית אחד, כי הקשר של אב ובנו או רב ותלמידיו הוא כל כך חזק שהם ממילא נעשים כבית אחד.

2. “שרויין בחצר” — דווקא לבדם: הרמב״ם אומר “שרויין בחצר” — זה משמע שהם היחידים בחצר. כך משמע מהגמרא: אם יש עוד אנשים אחרים בחצר, האחרים אוסרים עליהם, ואז הם צריכים לעשות עירוב עם האחרים (אם כי לא ביניהם).

3. מדוע אחרים אוסרים עליהם: כי אב ובנו אינם אוכלים דווקא במקום אחד — מעמדם כבית אחד הוא רק דין, לא מציאות של שולחן אחד. לכן, כאשר מדובר באנשים אחרים בחצר, אלה יכולים לאסור.

4. מה פירוש “בית אחד” אצל אב ובנו: אולי הטעם אינו דווקא שהם אוכלים יחד, אלא שיש להם משק אחד — האב משלם עבור אוכל הבן, אין חשבון בנק נפרד — אפילו אם הבן אינו אוכל כל יום בשולחן האב.

5. שאלה לגבי איש ואשתו: מעלים שאלה האם הדין חל גם על בעל ואישה שאין להם שלום בית טוב ויש להם שני מטבחים נפרדים. המסקנה היא שכן, כי “אב ובנו” פירושו בעצם משפחה אחת — אפילו עם משקי בית נפרדים, כל עוד הם באותה חצר.

6. הבדל בין גרים בנפרד לאוכלים בנפרד: העיקר הוא שהם גרים בבתים נפרדים (לא רק אוכלים בנפרד). אצל איש ואשתו רגילים שגרים באותו בית לא מתחילה שום שאלה. החידוש הוא שאפילו כאשר הם גרים בבתים נפרדים בתוך החצר, ואפילו הם אינם תמיד סמוכים על שולחן אחד, מספיקים שני דברים: (1) הם משפחה, (2) קורה שאוכלים יחד.

7. רב ותלמידיו — יישום מעשי: זה יכול להיות רב עם חסידים. הקשר של רב ותלמידיו הוא כמו משפחה — הם נעשים כבית אחד.

הלכה — האחים (אחים הגרים יחד)

דברי הרמב״ם: האחים — לכל אחד יש בית משלו בפני עצמו, ואינם סמוכים על שולחן אביהם. וכן הנשים או העבדים שאינם סמוכים על שולחן בעליהם ורביהם תמיד, אבל אוכלים הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובת יום ידועים — כמו שהסועד אצל חבירו שבוע או חודש. אם אין עמהם דיירים אחרים בחצר — אינן צריכין לערב.

פשט: אחים עם משקי בית נפרדים, או נשים/עבדים שאינם אוכלים תמיד אצל בעל הבית אלא באים לאכול לפעמים (עבור עבודה או באירועים מיוחדים) — אם אין דיירים אחרים בחצר, אינם צריכים עירוב.

חידושים והסברים:

1. חילוקים שיטתיים בדינים: מוסבר סדר של קולות:

– (1) גרים באותו בית (אפילו עם משק נפרד) — פשוט אין בעיה.

– (2) אינם גרים באותו בית אבל אוכלים תמיד יחד (בני חצר שמנהלים הכל יחד) — גם טוב.

– (3) גרים באותה חצר ואוכלים יחד (כמו אב ובנו) — גם טוב.

– (4) לא באותו בית, לא אותה משפחה, אבל אוכלים לפעמים יחד (כמו כל שבת) — אז צריך אחד להביא עירוב, וחל הדין שמביאים רק פת אחת מכל החצר.

2. “כמו שהסועד אצל חבירו” — מה פירוש המשל? המשל בא להסביר את אופן האכילה — שזו אינה סמיכה קבועה על שולחנו, אלא ביקורים מדי פעם. החידוש הוא שאצל משפחה אפילו אכילה מדי פעם כזו מספיקה לפטור מעירוב (כאשר אין דיירים אחרים).

3. אם יש דיירים אחרים: אז זה לא עוזר — כי סוף כל סוף הם אינם סומכים על שולחן אחד תמיד, וצריך לעשות עירוב עם פת אחד לכל אחד כשאר בני חצר.

4. יישום מעשי — בית מדרש חסידי: קהילה חסידית שכל אחד אוכל כל שבוע סעודת שבת יחד — זה יכול לעזור רק אם אין אנשים אחרים בשכונה. אם כן, צריך עירוב מלא.

5. שאלה לגבי שינה לעומת אכילה: מעלים שאלה האם הולכים לפי איפה ישנים (שינה) או איפה אוכלים (אכילה). הרמב״ם הולך לפי האכילה יחד. יש שיטה של שמואל שהולכים לפי השינה.

הלכה — חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד

דברי הרמב״ם: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד — אם מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה, הרי כל חבורה מהן כבית בפני עצמו, לפיכך צריכין פת בכל חבורה וחבורה. אבער אם אין מחיצה המגעת לתקרה — הרי כולן כקהל אחד, שכולן כאנשי בית אחד חשובין.

פשט: חמש קבוצות באולם גדול אחד — אם מחיצה מגיעה עד התקרה, כל קבוצה היא בית נפרד וצריכה פת נפרדת לעירוב. אם לא — כולם כמו משק בית אחד.

חידושים והסברים:

1. שיעור מחיצה: השיעור הוא דווקא מחיצה המגעת לתקרה — לא סתם מחיצה קטנה של עשר אמות. רק כאשר היא מגיעה עד התקרה היא נחשבת כבית נפרד.

2. יישום מעשי — שבתון/מלון: בשבתון באולם אחד ללא מחיצות המגיעות לתקרה — אין צורך בעירובים נפרדים, כולם כמו משק בית אחד. אבל במלון שבו נמצאים בחדרים נפרדים (עם קירות עד התקרה) — צריך כבר עירוב למסדרונות בין החדרים.

3. שאלה לגבי בעל בית המלון: אם כל המלון שייך לאדם אחד וכולם הם אורחיו — צריך לברר האם האורחים שכרו (שכירות), והאם בעל הבית יכול לערב עבורם.

הלכה — מי שיש לו בחצר חבירו (בית שער, אכסדרה, מרפסת, וכו׳)

דברי הרמב״ם: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער, אכסדרה, ומרפסת… בית הבקר, בית התבן, בית העצים, אוצר — הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עמהם בחצר מקום דירה שיסמוך עליו לאכול בו פתו.

פשט: אדם שיש לו בחצר רק בית שער (שער/מעבר שרבים עוברים דרכו), אכסדרה (מרפסת פתוחה בקומת קרקע — ללא קיר או גג), מרפסת (מרפסת בקומה שנייה), רפת, מקום לתבן/עצים, או סתם אוצר — אינו אוסר על החצר. הוא אוסר רק אם יש לו שם מקום דירה שבו הוא יכול לאכול פת.

חידושים והסברים:

1. שני תנאים ל״אוסר”: הרמב״ם קובע שצריך להיות גם מקום דירה וגם מקום שבו אוכלים פת. שני התנאים חייבים להתקיים.

2. מקום לינה אינו אוסר: אפילו אם האדם ישן שם, אבל הוא אינו אוכל שם — אינו אוסר. זהו חידוש — היינו חושבים ששינה היא סימן לדירה, אבל לגבי שבת מסתכלים על אכילה, לא על שינה.

3. קביעות אכילה בבית שער אינו אוסר: אפילו אם הוא קבע לאכול בבית שער או באכסדרה — אינו אוסר, כי זה אינו מקום דירה. זה מראה שהתנאי השני (מקום דירה) גם נחוץ — ללא דירה לא עוזרת אכילה.

4. מדוע אכסדרה/בית שער אינו דירה: כי זה פתוח, רבים דורסין בו, אין פרטיות. אבל בית העצים — אם הוא עושה שם חדר קטן שבו הוא אוכל וישן — זה כן יאסור, כי אז זה מקום דירה עם אכילת פת.

5. לגבי שבת מסתכלים על אכילה: יש שתי דרכים לקבוע את בית האדם — דרך לינה או דרך אכילה. כאן לגבי עירובי חצרות מסתכלים על אכילת פת.

הלכה — עשרה בתים זו לפנים מזו

דברי הרמב״ם: עשרה בתים זו לפנים מזו — הבית הפנימי והשני לו הן שניהם עושין עירוב, ושמונה בתים החיצונים אינן צריכין לעשות עירוב.

פשט: עשרה בתים שצריך לעבור דרך אחד דרך השני כדי להגיע לפנימי ביותר — רק הפנימי ביותר (המרכזי) והתשיעי צריכים לעשות עירוב. שמונת החיצוניים אינם צריכים.

חידושים והסברים:

1. מדוע השמונה פטורים: כדי להגיע לבית הפנימי ביותר, כל האנשים חייבים לעבור דרך שמונת הבתים. ממילא יש אצלם “רבים דורסין בהן” — הם נחשבים כבית שער, שאינו אוסר (כפי שנלמד בהלכה הקודמת).

2. מדוע התשיעי אוסר: בבית התשיעי עוברים רק שני אנשים — בעל הבית התשיעי עצמו, ובעל הבית העשירי. שני אנשים אינם נחשבים “רבים דורסין בו.” ממילא הבית התשיעי הוא מקום דירה, לא בית שער.

3. מדוע המרכזי צריך עירוב: המרכזי (הפנימי ביותר) הוא פשוט דירה — אף אחד לא עובר דרך ביתו, הוא גר שם. אבל הוא צריך אדם שני כדי להזדקק לעירוב — והתשיעי הוא האדם השני.

4. אם כל התשעה היו בית שער: אף אחד לא היה צריך עירוב, כי היה רק אדם אחד בדירה, ובית שער אינו אוסר. רק מכיוון שהתשיעי הוא גם דירה, שניהם (התשיעי והמרכזי) צריכים לעשות עירוב.

[דיגרסיה: מקבילה קבלית] עשרה בתים זו לפנים מזו הוא כמו עשר ספירות, ורק לשתי הראשונות (כתר, חכמה — ראש שמאל לפי עץ חיים) יש שייכות מיוחדת.

הלכה — שתי חצרות עם שלושה בתים ביניהם

דברי הרמב״ם: שתי חצרות וביניהם שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות — העבירו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי, וכן בני החצר האחרת — אותן שלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת.

פשט: שתי חצרות עם שלושה בתים ביניהן (פתוחים זה לזה ופתוחים לשתי החצרות). שתי החצרות מביאות את עירובן דרך הבית הפתוח אליהן, ומניחות אותו בבית האמצעי. שלושת הבתים אינם צריכים לתת פת.

חידושים והסברים:

1. מדוע שלושת הבתים אינם צריכים לתת פת: הכלל הוא שהמקום שבו מניחים את העירוב — בעל הבית יוצא בכך שהוא נותן את ביתו למטרה זו, הוא אינו צריך לתת פת. מכיוון ששתי החצרות מניחות את העירוב בבית האמצעי, בעל הבית האמצעי פטור. ושני הבתים האחרים הם כבית שער (רבים דורסין בהן), ממילא הם בכלל לא אוסרים.

2. “מי שצריך אינו צריך, ומי שאינו צריך צריך”: ניסוח חד — מי שהיינו חושבים שצריך (האמצעי, שבו מונח העירוב) אינו צריך, ומי שהיינו חושבים שאינו צריך (דיירי החצר) צריכים.

הלכה — שני חצרות עם שני בתים ביניהם (עירוב בצד הלא נכון)

דברי הרמב״ם: שני חצרות… והניחו עירובין בבית הפתוח להם, והניחו בבית השני סמוך לחצר האחרת — שניהן לא קנו עירוב, שכל אחד מהם הניח עירובו בבית שער של חבירו.

פשט: כאשר שתי חצרות יש רק שני בתים ביניהן, וכל חצר מניחה את עירובה בבית הקרוב יותר לחצר *האחרת* (לא לשלהם), שני העירובים פסולים, כי כל אחד הניח את עירובו בבית שער של השני.

חידושים והסברים:

1. בית שער הוא “למדות” לא רק עובדה: “בית שער” אינו רק מציאות פיזית (בית שנבנה במיוחד כמעבר), אלא גדר הלכתי — אם בית משמש *בפועל* כמעבר לבית הבא, הוא מקבל דין בית שער. זה נלמד מההלכה הקודמת עם תשעה בתים.

2. העירוב עצמו הופך את הבית לבית שער: חידוש חד — הסיבה שהבית נעשה “בית שער” היא *בגלל שהניחו את העירוב בצד השני*. בכך שחצר א׳ מניחה את עירובה בבית הרחוק יותר, היא מראה שהיא עוברת דרך הבית הקרוב יותר — ובכך היא הופכת את הבית הקרוב יותר לבית שער. בלי העירוב הזה הבית לא היה בית שער. מציינים שאין ראיה ברורה, אבל כך מובן הרמב״ם.

3. עצה מעשית: אפשר לעשות עירוב בין שתי החצרות, אבל צריך להניח אותו בחצר עצמה, לא בבית שער. או אם מניחים אותו בבית הקרוב יותר לחצר שלהם (לא הרחוק יותר), זה גם טוב, כי אז אותו בית לא נעשה בית שער.

הלכה — גוסס אוסר על בני החצר

דברי הרמב״ם: **גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום — הרי

הלכה — גוסס אוסר על בני החצר

דברי הרמב״ם: גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום — הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכה לו בפת.

פשט: גוסס (אדם גוסס), אפילו הוא לא ישרוד את השבת, הוא אוסר על בני החצר, וצריך לזכות לו בפת (עירוב).

חידושים והסברים:

1. מדוע היינו חושבים שגוסס אינו אוסר: גוסס עדיין חי — מדוע בכלל נחשוב שהוא אינו אוסר? התירוץ: הקושי המעשי — אצל גוסס אי אפשר לבקש פת (הדרך הרגילה של עירוב חצרות היא שכל אחד נותן פת), והיינו חושבים שמכיוון שקשה יותר לעשות את העירוב, אולי אין צורך. הרמב״ם אומר: אפשר לזכות לו שלא בפניו (זכין לאדם שלא בפניו), אבל זה בדיעבד לפי הרמב״ם.

2. חצי שבת גם אוסר: הדיוק של “שאינו יכול לחיות בו ביום” הוא שאפילו הוא יחיה רק חלק מהשבת, הוא אוסר. זה מתאים למה שכבר למדנו אצל יורשים — שחצי שבת מספיק לאסור. אין מסתכלים רק על בין השמשות; גם להגיע או לעזוב באמצע שבת רלוונטי.

הלכה — קטן אוסר על בני החצר

דברי הרמב״ם: וכן קטן, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית — הרי זה אוסר.

פשט: קטן שגר לבדו בבית בחצר אוסר, אפילו הוא עדיין אינו יכול לאכול כזית.

חידושים והסברים:

1. עירוב חצרות אינו תלוי בבעלות: לקטן אין בעלות הלכתית, אבל זה לא רלוונטי — כל ההלכה של עירוב חצרות אינה הולכת לפי ownership, אלא לפי העובדה שהוא *גר שם* בשבת.

2. הקטן אינו יכול לאכול — ובכל זאת השותפות בפת עובדת: יסוד העירוב חצרות קשור לאכילה שם. אבל בכל זאת, אצל קטן שאינו יכול לאכול כזית, השותפות בפת עובדת כפורמליות — הוא נעשה שותף בפת אפילו הוא אינו יכול למעשה לאכול אותה. זה מראה שהזכייה בפת היא מנגנון הלכתי, לא מעשי.

3. מקבילה לגוי: אותה סברא עובדת אצל גוי — היינו חושבים שמכיוון שאי אפשר לבקש מגוי פת, אין צורך, אבל התירוץ הוא שאפשר לזכות לו, והוא אוסר.

הלכה — אורח (אורח) אינו אוסר

דברי הרמב״ם: אורח… אינו אוסר, שהוא בטל אצל בעל הבית.

פשט: אורח שאוכל אצל אחד מבעלי הבתים אינו אוסר, כי הוא בטל לבעל הבית שלו.

חידושים והסברים:

1. אורח בבית נפרד: דנים האם אורח שגר לבדו בבית נפרד (שבעל בית נתן לו לשבת) הוא גם בטל. המסקנה נראית שכן — כי זה לא *הבית שלו*, הוא אורח, הוא בטל לשאר החצר. מציינים שיש מחלוקת אחרונים בעניין זה.

2. השוואה בין קטן לאורח: אדם היה חושב שלאורח יש יותר שייכות לבית מאשר לקטן — הוא גר שם ממש, יש לו “חלק הדירה.” אבל לקטן יש בעלות על ביתו (כגון ירושה), אף על פי שאין לו מדאורייתא בעלות מלאה. לאורח אין בכלל בעלות. לכן: הקטן יכול לאסור, אבל האורח לא. היסוד: עירוב חצרות קשור לבעלות, לא לנוכחות מעשית.

3. נפקא מינה מעשית לעירוב כללי: המנהג (לפי תרומת הדשן) הוא שעושים עירוב חצרות פעם בשנה (ערב פסח) ומזכים לכולם דרך “זכין לאדם שלא בפניו.” אם אורח אינו צריך עירוב נפרד, זה מקל על העירוב הכללי — אין צורך לדאוג לכל אורח שמגיע במהלך השנה.

[דיגרסיה: מנהג עירוב חצרות פעם בשנה] המנהג הוא שעושים עירוב חצרות פעם בשנה (לא כל שבוע), ומזכים לכל אדם — לכל מי שיהיה כאן כל השנה, כולל אורחים. זהו “קצת חידוש של זכייה” — לזכות לאנשים שעדיין אינם כאן. המנהג הוא להשתמש במצה לעירוב חצרות — לפי סטנדרטים של היום אף אחד לא היה אוכל מצה ישנה, אבל בקופסה היא נשארת כשרה.

הלכה — אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת

דברי הרמב״ם: „אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו סמוכה לחצרו — אם הסיע מליבו על דעת לחזור לביתו בשבת זו, הרי זה אינו אוסר עליהם.”

פשט: אם אחד מבעלי הבתים בחצר הולך לשבת בשבת והוא מסיח דעת — הוא לא מתכנן לחזור — לא מחשיבים אותו כדייר, והוא אינו אוסר על האחרים.

חידושים והסברים:

1. “במה דברים אמורים? בישראל” — ההבדל בין יהודי לגוי: אצל יהודי, שבת היא “דבר שלם” — כאשר הוא הולך לשבת בשבת, זו החלטה מסוימת, “לא משנים.” הוא אינו “מוביל” בשבת. לכן, אם הוא מסיח דעת, לא מחשיבים אותו. אבל אצל גוי“אפילו הלך רשותו בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכור ממנו מקומו” — כי “שהרי אפשר יבוא בשבת” — לגוי אין דבר כזה “הוא הולך לשבת בשבת,” שבת אצלו היא כמו כל יום, הוא תמיד יכול לחזור.

2. מדוע הסח הדעת לא עוזר אצל גוי: אצל גוי אין שייך הסח הדעת על שבת, כי אין לו את הקונספט של “אני לא כאן בשבת.” יהודי שאומר “אני אצל חמי בשבת” — זו החלטה. לגוי אין החלטה כזו.

3. צד מעניין: אולי הטעם שיהודי לא חוזר הוא לא רק כי הוא החליט, אלא כי אם הוא יחזור הוא לא יוכל לטלטל בבית שלו (כי הוא לא השאיר עירוב). זה נותן לו סיבה מעשית לא לחזור.

4. אם הוא מסיח דעת, אבל הוא כן חוזר: אם הוא חוזר, הוא שוב דייר — אבל העיקר הוא שמתחשבים במציאות המעשית, וסתם כך הוא לא יחזור.

5. “ההולך לשבות בעיר אחרת”: אצל גוי, אפילו בעיר אחרת, עדיין מתחשבים בו. אצל יהודי, אם הוא מסיח דעת, לא מתחשבים בו.

הלכה — בעל חצר שהשכיר בתים והניח כלים (תפיסת יד)

דברי הרמב״ם: „בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו לאחרים והניח כלים או מיני סחורה בכל בית מהן — אינם אוסרים עליו, והוא שיש לו תפיסת יד בכל בית מהן, נעשו כמי שהם אורחים אצלו.”

פשט: אם בעל הבית השכיר בתים בחצרו, אבל הוא השאיר את חפציו בכל בית, השוכרים אין להם מעמד של דיירים נפרדים — הם כמו אורחים אצלו, והם אינם אוסרים.

חידושים והסברים:

1. יסוד תפיסת יד: העובדה שהמשכיר עדיין מסתובב בבתים (בא לקחת, להביא דברים) — זה מראה שהוא לא מסר לגמרי את הבית. הוא נשאר בעל הבית, והשוכרים הם כמו אורחים.

2. “במה דברים אמורים? שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל והשוש״ה” — הרמב״ם עושה חילוק: רק כאשר הוא השאיר דברים שאסור לטלטל בשבת (כמו טבל או חתיכת מתכת גדולה) — זה מבטיח שכל השבת חפציו נשארים שם, ויש לו תפיסת יד.

3. אבל אם הוא רק השאיר כלים שמותר לטלטלן“הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד, הרי אלו אוסרין עד שיערובו” — כי הוא יכול תיאורטית להוציא את כל הדברים בשבת, מחשיבים שאין לו תפיסת יד קבועה, והשוכרים נעשים דיירים נפרדים שצריכים עירוב.

4. קושיה חדה: אם הוא השאיר בית שלם מלא בדברים שמותר לטלטלן — מעשית הוא לא יוציא הכל בשבת! מדוע זה לא ייחשב תפיסת יד? התשובה: תפיסת יד אינה דבר מעשי (האם הוא יוציא זאת בפועל), אלא דבר למדני/הלכתי — האם יש לו אפשרות להוציא זאת. אם הוא יכול הלכתית להוציא הכל, זו אינה תפיסת יד קבועה, אפילו אם מעשית הוא לא יעשה זאת.

5. מדוע “הוא יכול לאבד את תפיסת ידו” פירושו שהוא כבר איבד אותה? התשובה: דבר שאינו “קבוע” (מחובר בקביעות) שם — לא נקרא תפיסת יד. לגבי שבת, העובדה שהוא יכול להוציא זאת גורמת לכך שזו אינה נוכחות קבועה.

מעבר: אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — מה מותר לעשות בלי עירוב

הקדמה: עד כאן למדנו איזה סוג אדם או בית נאסר בחצר. עכשיו עוברים ללמוד: אם לא עשו עירוב (שכחו או סתם לא), מה עדיין מותר לעשות? היסוד: כל החצר היא ממילא רשות היחיד מדאורייתא. איסור הטלטול בלי עירוב הוא גזירת חכמים. לכן יש פרטים שמותרים אפילו בלי עירוב.

הלכה — אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — כלים ששבתו בחצר

דברי הרמב״ם: „אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — מטלטלין כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עמה.”

פשט: כאשר אנשים בחצר לא עשו עירוב, אסור להם לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים. אבל כלים שכבר היו מונחים בחצר כשנכנסה שבת, מותר לטלטל בכל החצר ובכל המקומות שנחשבים כחלק מהחצר.

חידושים והסברים:

1. שכחו לעומת סתם לא עירבו: מעלים שאלה: הרמב״ם אומר “שכחו” — שכחו. מה ההבדל בין שכחו לסתם לא עירבו? אולי אם במזיד לא עשו עירוב לא יתירו? אבל משאירים שלא ראינו חילוק כזה, ומעשית חצר יהודית רגילה עושה עירוב.

2. יסוד ההיתר: כל האיסור הוא כי זה נראה כאילו מטלטלים מרשות היחיד לרשות הרבים. אבל לטלטל רק בתוך החצר עצמה אינו בעיה.

3. כלי השייך לבית: כלי השייך לרשות היחיד (בית) אסור להכניס לחצר, אפילו לא טלטלו אותו בפועל — העיקר הוא איפה הכלי שבת.

הלכה — אנשי חצר ואנשי מרפסת שעירבו לעצמן

דברי הרמב״ם: „אנשי מרפסת מטלטלין כלים ששבתו בבתיהם בכל המרפסות ובכל הנחשב עמה, ואנשי חצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה.”

פשט: כאשר אנשי חצר עושים עירוב לעצמם ואנשי מרפסת/עלייה עושים עירוב לעצמם, כל קבוצה מותרת לטלטל ברשות שלה, אבל לא מאחת לשנייה.

חידושים:

– החידוש העיקרי הוא המושג “בכל הנחשב עמה” — מה שנחשב כחלק מהחצר או מרפסת. זה מה שהרמב״ם הולך לפרט בהלכות הבאות.

– גם אצל יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ששכחו ולא עירבו — אותו דין: כל אחד מותר לטלטל ברשות שלו ובכל הנחשב עמה.

הלכה — סלע ותל שבחצר

דברי הרמב״ם: „סלע או תל שבתוך החצר — אם היו גבוהין עשרה טפחים, הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושני האוסרין לא יביאו לשם כלים ששבתו בבתיהם.”

פשט: סלע או גבעה בחצר שגבוהה 10 טפחים נחשבת כרשות נפרדת השייכת גם לחצר וגם למרפסת — ממילא אף אחד לא רשאי להביא לשם כלים מהבתים.

חידושים והסברים:

1. פחות מעשרה טפחים: אינו רשות לעצמו, אלא חלק מהחצר. שניהם מותרים לטלטל “כלים ששבתו בחצר” אבל לא “כלים ששבתו בבתים” — כי זה מרחב משותף בלי עירוב.

2. אם גבוה עשרה ורובו נכנס למרפסת פחות מארבעה טפחים: זה נחשב כחלק מהמרפסת (שרגלם שוה בה — נוח להשתמש מהמרפסת). בני מרפסת מותרים, בני חצר אסורים.

3. אם מרוחק מן המרפסת יותר מארבעה טפחים: זה לא נחשב כחלק מהמרפסת עצמה, אלא שניהם יכולים להשתמש בו דרך זריקה, ממילא שניהם אסורים בו עד שיערבו.

הלכה — מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת

דברי הרמב״ם: „מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת — אין אנשי מרפסת אוסרין את בני החצר, שנחלקו ממנו.”

פשט: סלע רחב (4 טפחים) מול המרפסת יוצר הפרדה בין מרפסת לחצר, כך שהמרפסת נעשית רשות נפרדת.

חידושים והסברים:

1. החידוש האמיתי: החידוש אינו שאנשי מרפסת לא יכולים לטלטל בחצר (זה הם ממילא לא יכלו), וגם לא שהם אינם אוסרים. החידוש האמיתי: קודם לכן שניהם — חצר ומרפסת — יכלו להשתמש בסלע/תל דרך זריקה, ולכן היה אסור לשניהם. עכשיו עם המצבה הסלע נחתך מהמרפסת — המצבה היא סימן/מחיצה שאדם המרפסת לא יזרוק דברים. ממילא הסלע שייך רק לחצר, והחצר מותרת לטלטל לסלע, אבל מרפסת לא.

הלכה — זיזין היוצאין מן הכותלים

דברי הרמב״ם: „זיזין היוצאין מן הכותלים — כל שהוא למטה מעשרה טפחים נחשב כחצר, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעליה נחשב כעליה, והנשאר בין עשרה תחתונים לעשרה עליונים — שניהם אסורים בו.”

פשט: זיז (סלע או קרש שבולט מהקיר) — ב-10 הטפחים התחתונים הוא שייך לחצר, ב-10 הטפחים העליונים הקרובים לעלייה הוא שייך לעלייה, והחלק האמצעי אסור לשניהם.

חידושים:

– החלק האמצעי הוא מרחב משותף שבו שניהם יכולים להשתמש — בדיוק כמו זריקה או סולם ששניהם משתמשים. ממילא שניהם אסורים בו בלי עירוב.

הלכה — בור שבחצר מלא פירות טבל

דברי הרמב״ם: „בור שבחצר שהיה מלא פירות טבל שאסור לטלטלן בשבת — הרי הוא וחללו כסולם התלוי בחצר. אם היה גבוה עשרה — אוסר, ואם לאו — אינו אוסר.”

פשט: בור מלא טבל (שאסור לטלטל בשבת) נחשב כאילו הבור מלא בדבר מוצק — כי אי אפשר להוציא אותו. אם הבור עם קירותיו גבוה 10 טפחים, הוא נעשה מחיצה/רשות לעצמו.

חידושים:

– היסוד: מכיוון שהטבל אסור בטלטול, רואים כאילו הבור מלא בפועל — הוא אינו עוד חלל אלא מוצק.

אבל אם הבור מלא מים — מים אפשר להשתמש, ממילא חוזרים לכלל שדבר ששניהם יכולים להשתמש אסור לשניהם בלי עירוב.

הלכה — באר מלאה מים (המשך)

פשט: כאשר הבאר מלאה מים, שניהם (עלייה וחצר/מרפסת) יכולים להשתמש בה, ולכן הדין “אין מניחין ולא מערבין” — אסור לטלטל עד שעושים עירוב.

חידושים והסברים:

1. קושיה: מדוע לא נאמר שאם הבאר קרובה יותר למרפסת/עלייה, רק הם יכולים להשתמש בה — כמו אצל סלע שהוא עשרה טפחים גבוה?

2. תירוץ (מהגמרא): אצל סלע, אם זה עשרה טפחים, העליונים משתמשים בו. אבל אצל באר של מים זה שונה — מים משתנים, הם יורדים לפעמים באמצע שבת. כאשר המים יורדים, זה נעשה קשה לשני הצדדים, ממילא זה “שניהם משתמשים בקושי” — לשניהם קשה, ואי אפשר לומר שלאחד יש גישה טובה יותר.

3. חידוש לגבי תבואה לעומת פירות לעומת מים: הכלל הוא שכל דבר ש״מתלתלת בשבת” — שיכול להשתנות באמצע שבת — יש לו אותו דין כמו מים. פירות גם מתלתלים, ממילא אותו דין היה חל. אבל תבואה (שאי אפשר להוציא בשבת כי היא מוקצה) היא כמו אבנים — היא יציבה, רואים אותה כמציאות קבועה, ואז חוזרים לדין הרגיל של סלע (תלוי מי קרוב יותר).

הלכה — שתי חצרות זו לפנים מזו

דברי הרמב״ם: שתי חצרות, אחת בפנים מהשנייה. בני הפנימית צריכים לעבור דרך החיצונה כדי לצאת או להיכנס. החיצונה אף פעם לא צריכה להיכנס לפנימית.

ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים

פשט: רק הפנימיים עשו עירוב — הפנימית מותרת, החיצונה אסורה. הפנימית מותרת לטלטל בחצרה. אבל החיצונה אסורה כי הפנימי עובר דרך שם, והוא כמו שותף שלא השתתף בעירוב שלהם.

ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים

פשט: שתיהן אסורות. הפנימית — כי הם לא עשו עירוב. החיצונה — כי הפנימי (שאין לו עירוב) עובר דרך חצרם, והוא כמו שותף בלי עירוב.

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה

פשט: **כל אחת מותרת בפני עצמה, אבל אס

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה

פשט: כל אחת מותרת בפני עצמה, אבל אסור לטלטל מזו לזו.

חידוש — הכלל “רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה”: מדוע הפנימי לא מפריע כאשר הוא עובר דרך החיצונה? כי יש לו עירוב משלו, הוא “מותר במקומו.” ברגע שיש לו חצר משלו עם עירוב, לא מחשיבים אותו כ״זר” בחיצונה. זהו היסוד: רגל שמותרת במקומה, אינה אוסרת במקום זר.

שכח אחד מבני החיצונה ולא עירב (כאשר פנימית כן עשתה)

פשט: פנימית בהיתרה עומדת — הפנימית נשארת מותרת. העירוב של הפנימי כשר, והוא אינו מפריע.

עשו שתיהן עירוב אחד — הניחוהו בחיצונה

פשט: שתי החצרות עושות עירוב אחד ומניחות אותו בחיצונה. אם אחד משניהם (בין מבני החיצונה בין מבני הפנימית) שכח — שתיהן אסורות, עד שהוא מבטל את רשותו.

הסבר: אם אחד מהחיצונה שכח — פשוט, העירוב פסול. אם אחד מהפנימית שכח — מכיוון שהעירוב מונח בחוץ (בחיצונה), אי אפשר לומר שאצלו בבית יש עירוב כשר. הוא צריך להגיע לחיצונה כדי להשתמש בעירוב, ממילא שתיהן אסורות.

רבי עובדיה מברטנורא מוזכר — אפשר לבטל רשות מחצר לחצר.

עשו שתיהן עירוב אחד — הניחוהו בפנימית

פשט: אם שכח אחד מן החיצונהפנימית מותרת, כי העירוב שלהם מונח אצלם והם לא שכחו. אבל אם שכח אחד מן הפנימיתשתיהן אסורות, כי העירוב מונח אצלו אבל הוא לא השתתף.

הכלל הגדול

חידוש: אין מציאות שהחיצונה יש לה עירוב והפנימית אין לה. יש מציאות שהפנימית יש לה והחיצונה אין לה, אבל לא להיפך — כי הפנימי עובר דרך שם, ו“רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.”

דר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו

פשט: כאשר יש רק אדם אחד בכל חצר (פנימית וחיצונה), אינם צריכים לערב — כל אחד מותר לטלטל בחצרו.

חידוש: יחיד בחצרו מותר מצד עצמו (הוא אינו צריך עירוב כי הוא לבדו), ממילא הוא “רגל המותרת במקומה” — והוא אינו אוסר שלא במקומו. הוא אינו רשאי להוציא מחצרו לשנייה, אבל הוא אינו מפריע לרשות השני.

הלכה — שלוש חצירות הפתוחות זו לזו

דברי הרמב״ם: „שלוש חצירות הפתוחות זו לזו, ערבו שתיהן החיצונות עם האמצעית — הן מותרות עמה והיא מותרת עמהן, אבל שתי החיצונות אסורות זו בזו עד שיעשו שלשתן עירוב.”

פשט: שלוש חצרות שפתוחות זו לזו — כאשר שתי החיצוניות עושות עירוב עם האמצעית, כולן מותרות לטלטל לאמצעית, אבל שתי החיצוניות אסורות לטלטל אחת לשנייה עד ששלשתן עושות יחד עירוב אחד.

חידושים:

– הטעם הפשוט הוא כי החיצונה מצד אחד לא עשתה עירוב עם החיצונה מהצד השני. החידוש הוא אבל שהן אינן אוסרות אחת על השנייה — אף על פי ששני הצדדים נפגשים באמצע באמצעית, זה לא מפריע, וכל עירוב נשאר בפני עצמו תקף.

יחיד בחצר — מתי אין צורך בעירוב

פשט: אם בכל אחת משלוש החצרות יש רק בית אחד (אדם אחד), אין צורך בכלל בעירוב, כי יחיד בחצר אינו צריך עירוב. אפילו שאנשים עוברים דרך החצר האמצעית — מכיוון שכל אחד מותר במקומו, זה לא מפריע.

הכלל של רגל המותרת/האסורה

חידוש: הרמב״ם קובע כלל: רגל האסורה במקומה — אוסרת שלא במקומה. אדם שלא עשה עירוב בחצרו שלו (אסור במקומו), כאשר יש לו דריסת הרגל בחצר חיצונית, הוא אוסר שם גם. אבל רגל המותרת במקומה — אינה אוסרת שלא במקומה — כאשר הוא מותר בחצרו שלו, הוא אינו אוסר אצל השני, כי הוא לא מתערבב עם השני.

גוי בפנימית וחיצונה

חידוש: גוי שגר בחצר — אפילו במצב של פנימית וחיצונה — נשאר הדין שצריך שכירות. הטעם: הגזירה על גוי היא שיהודי לא יגור לבדו עם גוי (שמא ילמוד ממעשיו). הגוי נחשב כרבים — ממילא הוא אוסר על החיצונה, וצריך שכירות רשות מהגוי.

הלכה — שתי גזוזטראות זו על גב זו (שאיבת מים מבור)

דברי הרמב״ם: „שתי גזוזטראות זו על גב זו — אם היו ביניהן עשרה טפחים, שתיהן צריכות לערב כאחד (כגזוזטרא אחת). אם היו ביניהן יותר מעשרה — כל אחת לעצמה, שתיהן מותרות למלאות.”

פשט: שתי מרפסות אחת מעל השנייה, שתיהן רוצות לשאוב מים מבור. צריך מחיצה של 10 טפחים (כפי שנלמד בהלכות שבת) כדי שלא ייראה כאילו שואבים מרשות אחרת. אם ביניהן 10 טפחים — הן נחשבות כגזוזטרא אחת (כמו חצר), ושתיהן צריכות עירוב. אם יותר מ-10 טפחים — הן רשויות נפרדות, וכל אחת מותרת לשאוב לבדה.

הלכה — עליון עשה מחיצה ולא תחתון / תחתון עשה ולא עליון

דברי הרמב״ם: „לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון — אף התחתון אסור למלאות, מפני שהעליון נאסר עליו. עשה העליון ולא עשה התחתון — העליון מותר למלאות.”

פשט: כאשר רק התחתון יש לו מחיצה — העליון אינו רשאי לשאוב (אין מחיצה), והתחתון גם אינו רשאי, כי לעליון יש דריסת הרגל והוא “אסור במקומו” (רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה). להיפך — כאשר לעליון יש מחיצה — הוא מותר לשאוב, כי רק לתחתון יש דריסת הרגל דרך רשותו.

הלכה — שניהם בנו יחד מחיצה (שותפים)

חידוש: כאשר שניהם (עליון ותחתון) בנו יחד מחיצה אחת — אפילו היא אינה 10 טפחים — שניהם אינם רשאים לשאוב עד שיעשו עירוב. הסברא: מכיוון שהם שותפים במחיצה, לתחתון יש שייכות למקום העליון (כמו דריסת רגל להיפך). לגבי ההיתר של מחיצה אין הבדל איפה המחיצה עומדת פיזית — היא רק צריכה להיות 10 טפחים. מכיוון שהיא שייכת גם להם, הם צריכים עירוב עם הקומה השנייה.

הלכה — שלש דיוטות זו למעלה מזו (שלוש קומות)

דברי הרמב״ם: „שלש דיוטות זו למעלה מזו, העליונה והתחתונה של אחד — לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעות, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות. אבל משלשלין מן העליונה לתחתונה שלא דרך אמצעות.”

פשט: שלוש קומות — העליונה והתחתונה שייכות לאדם אחד, האמצעית לאחר. אסור להוריד דברים מלמעלה למטה דרך רשות האמצעי, כי עוברים דרך רשות זרה. אבל אם יש דרך (מרפסת) שלא עוברת דרך האמצעי — מותר.

הלכה — שתי דיוטות זו כנגד זו (שפיכת מים)

דברי הרמב״ם: „שתי דיוטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתונה — לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתים עירוב אחד.”

פשט: שני בתים ששופכים מים לאותו שטח משותף (חצר) — צריכים עירוב, כי הם משתמשים בשטח משותף.

הלכה — עוקה (תעלה למים)

דברי הרמב״ם: „עשה מקצתה עוקה בחצר ומקצתה לא עשה — אלו שבעוקה שופכין לתוך העוקה שלהן, ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו.”

פשט: מי שיש לו עוקה (תעלה למים) מותר לשפוך לעוקה שלו — כי הוא אינו משתמש ברשות השני. אבל מי שאין לו עוקה אינו רשאי לשפוך בחצר עד שעושים עירוב — כי הוא משתמש בשטח משותף.

חידושים:

1. מי שאין לו עוקה אינו רשאי אפילו לשפוך בחצר (לא בעוקה של השני) — כי יש שני אנשים בחצר, זה ערבוב שאסור בלי עירוב.

2. אבל אם לשניהם יש עוקה — כל אחד הולך לשלו, הם בכלל לא מעורבבים, ואין צורך בעירוב.

*עד כאן פרק ד׳.*


תמלול מלא 📝

הלכות עירובין פרק ד׳ – הנחשבים לבית אחד

הקדמה לפרק ד׳

דובר 1:

בואו נלמד הלכות עירובין פרק ד׳.

כבר למדנו הלכות שונות בעירובין. הפרק האחרון היה על מה שעושה שתי חצרות שנמצאות בסמוך, מתי רואים אותן כשתי חצרות נפרדות, איך יכולות להיות כחצר אחת? הכל מבחינת המבנה של החצר.

עכשיו הולכים לדבר קצת יותר, נושא דומה, אבל איך אנו רואים את הענין של רשות היחיד – מתי דברים נחשבים כרשות אחת, ומתי זו רשות נפרדת. לא עוד דין על המחיצות איך זה בנוי, אלא יותר דין אילו אנשים, מה הקשר בין האנשים? אם אנשים אוכלים ביחד וכדומה, זה נחשב כבר אפילו בלי הענין של המחיצות שזה בית אחד, אפילו בלי העירוב. נכון?

במילים אחרות, עירוב הוא חלק – עירוב הוא כאשר נעשים שותפים בפת. יש את זה שזה ממש בית אחד כי ממש, אוכלים ביחד. אז לא צריך עירוב. לא צריך עירוב.

אז במילים אחרות, עירוב צריך כאשר זו רשות אחת אבל שתי דירות. הדירות, אנחנו צריכים לדעת מה נקרא שני אנשים? זה הדבר הראשון שצריך לקחת לפרק ד׳. אבל אם זה אדם אחד, לא צריך עירוב, צריך עירוב טבעי, כמו שאוכלים ממש ביחד.

דובר 2:

כן…

הלכה א – אנשי חצר שאוכלים על שולחן אחד

דובר 1:

נכון. כאן אומר – אומר הרמב״ם כך: אנשי חצר שאוכלים כולם אוכלים על שולחן אחד תמיד. אז יש חצר אחת עם בתים אחרים בחצר, בדרך כלל לא היו מותרים להוציא מכל אחד מהבתים, אבל אם זה סוג של חצר שבה אוכלים כולם ביחד על אותו שולחן תמיד, הם חולקים מטבח, אע״פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אפילו אם יש להם גם לכל אחד בית נפרד, אבל הם אוכלים ביחד, אין צריכים עירוב, לא צריכים עירוב, מפני שהן כולם כאנשי בית אחד, נחשבים כאנשי בית אחד.

הם לא צריכים עירוב, עירוב הוא לעשות שיהיו שותפים בפת, הם ממש שותפים בפת, זה נחשב… ובניו ובני ביתו או עבדיו או עשרה מלוה, הם לא עושים אוסר רשות היחיד, ואינו צריך לערב עמהם, לא צריך לעשות עירוב מיוחד, כי כבר יש לו עירוב בטבע, יש לו כבר עירוב אמיתי, זה שהם אוכלים ביחד. כך אלו כולם כאנשי בית אחד, גם כאשר יש אפילו בקנה מידה גדול יותר, כמה משפחות ביחד, אבל אם הם בחצר אחת והם אוכלים ביחד, נחשבים אנשי בית אחד, והרי שניהם סמוכים על שולחן אחד. מה עושה קבוצת אנשים להיחשב כמקום אחד, רשות היחיד אחת? שהם אוכלים מאותו שולחן.

המקור של הדין הזה

דובר 1:

ומניין, מאיפה הוא יודע את זה? הוא יודע את זה פשוט מעירוב, כי זה מה שעירוב עושה. עירוב עושה את זה רק בדרך, בדרך פורמלית כזו. כאן יש לו… הוא אומר את זה הפוך. נראה, מובן לכל שבית אחד לא צריך עירוב, אשתו ובני ביתו, אז אם הם סמוכים על שולחן אחד, זה טוב.

דיון: מה המשמעות של “תמיד”? – דוגמאות של מחנה וקיבוץ

דובר 1:

ומניין, אומר הוא הלאה, ומניין אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, אם יש את הקבוצה הזו, אנשי החצר, חצר שלמה אבל הם אוכלים ביחד, לא סעודות שבת, הם אוכלים ביחד על שולחן אחד. הכל. הכל. אתה אומר לי שהם אוכלים תמיד ביחד? כן, עד כאן. לא שפעם אחת אכל מסיבה ביחד. לא, לא פעם אחת, לא התכוונתי לומר, אבל יש להם קביעות של אכילה ביחד על שולחן אחד. זה מחנה בעצם.

הוא לא אומר בבירור תמיד. יכול להיות שיש להם גם… יכול להיות גם שלכל אחד יש מטבח משלו, אבל הוא אוכל שם. כתוב כאן תמיד. מחנה, אני אומר לך, מחנה הוא דוגמה טובה לזה. הוא גר אולי בבתים נפרדים, אבל כולם אוכלים באותו חדר אוכל. או קיבוץ, שבו היו אוכלים כולם באותו חדר אוכל.

הלכה ב – כאשר החצר רוצה לערב עם חצר אחרת

דובר 1:

ומניין, אם אנשי החצר רוצים אבל עכשיו לעשות עירוב עם החצר הסמוכה, הם רוצים… שיהיה מבוי, כן? שיהיו כמה חצרות ביחד. ומניין אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, או במקום שאפשר לעשות שיעשו עירוב וזה יהיה כחצר אחת. איז עירוב אחד לכולם, אז אנחנו זוכרים שכל בית צריך לתת פת כאשר עושים כמה חצרות. אבל כאשר החצר, הואיל והם אוכלים כאחד, מספיק עירוב אחד לקבוצה. ופת אחד בלבד מניחין אותו במקום שמערבין עמו. למשל, אם הם רוצים לעשות את העירוב, אנשי החצר, אלו שעליהם אנו מדברים כאן, המחנה, רוצים לעשות עם החצר הסמוכה, צריכים לקחת פת אחת, כי כאן זה כבר נחשב קבוצה אחת, והם צריכים להניח את הפת במקום שבו רוצים לעשות את העירוב, בחצר האחרת. וזה מספיק, לא צריך עוד… לא צריך שכל אחד מהם יעשה עירוב.

או הניחו עירוב אצלן, אם המקרה ההפוך, המחנה האחר ליד זה, החצר האחרת ליד זה, באה אליהם, אינם צריכין ליתן, לא צריכים כלל להניח פת, כמו שכבר למדנו שבית שמניחין בו עירוב, שבמקום שבו מניחים את העירוב, כאשר כולם יכולים לבוא לאכול שם, הבית שבו מניחים את העירוב לא צריך לתת פת נוספת, אינו צריך ליתן פת, מספיק שהוא נותן את המקום. זה אותו דבר כאן, שכל אותן הבתים כבית אחד הן חשובין, כל הבתים בחצר האחת נחשבים כבית אחד, יהיה גם אותו מקרה, שבמקרה כזה צריך או לתת רק פת אחת, או לא צריך לתת אף פת אחת, אלא הואיל והעירוב נמצא שם, מספיק שהם נעשים שותפים והם נעשים כבית אחד עם החצר האחרת.

הלכה ג – אנשי חצר שערבו

דובר 1:

וכן אנשי חצר שערבו, אנשי חצר שעשו עירוב, זה לא אומר שהם סמוכין על שולחן אחד, אלא הם עשו את השולחן האחד הפורמלי, זה שיש פת אחת שכולם שותפים בה, בזה איז נעשו כולן כבית אחד, נחשבים גם כן, כל האנשים מהחצר, כבית אחד. ואם הם רוצים אחר כך לקחת את החצר שכבר מעורבת, ולערב אותה עם חצר נוספת, והן צריכין לערב עם חצר שני, לא צריך להביא מכל אחד מאנשי החצר פת, כמו שהיו צריכים לעשות בחצר אחת, אם הם כבר מעורבים, צריך רק להביא כיכר אחד בלבד. היא שמעליכין על הקהל למקום שמערבין בו.

דיון: פת לעומת כיכר

דובר 2:

למה הוא החליף מפת לכיכר? אני לא יודע.

דובר 1:

כאשר עושים עירוב מה מניחים?

דובר 2:

אחד תרגם את זה לפת.

דובר 1:

כן, פת. כיכר פירושו ככר לחם. פת סתם, פת שלימה, שלמה.

דובר 2:

כן כן, פת אחת או כיכר זה פת אחת, אני חושב שזה אותו דבר. אולי כיכר יכול להיות לא שלמה, כי שיתופי מבואות לא צריך להיות שלמה.

דובר 1:

אה, יכול להיות כל מאכלים. וכאן מדברים על שזה יהיה מבוי שמכיל את שתי החצרות. לכאורה. אני לא יודע, כאשר מערבים שתי חצרות ביחד, זה נקרא שיתופי מבואות או עירובי חצירות? מה זה עירובי חצירות? אומרים שזה נעשה כחצר אחת. העירוב עושה את שתי החצרות ביחד. צריך פת שלימה. זה בוודאי היה בהלכה.

דובר 2:

אוקיי, אתה יודע שכיכר פירושו פרוסה?

דובר 1:

אני לא יודע אם כיכר פירושו פרוסה. כיכר זה עוד… זה שם נרדף לכיכר.

דובר 2:

לא, הוא פשוט ניסה לומר תורה, אבל אולי פשוט זה אותו דבר.

דובר 1:

טוב מאוד.

טוב מאוד. אז זה החידוש, שלא… בקיצור, בואו נאמר בפשטות.

הלכה ד – חמשה שגבו עירוב

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה: חמשה שגבו עירוב, חמישה… במקום חמישה… קודם אמר חמישה אנשים בחצר אחת, מה שהוא אומר הוא לכאורה פשוט. הם למדו, ההלכה הולכת כך, סדר ההלכה הוא כאן, כן? משפחה אחת צריכה רק עירוב אחד. חצר שלמה שסמוכה על שולחן אחד, היא משפחה אחת, צריכה רק עירוב אחד. זה אומר, הם לא צריכים עירוב ביניהם, אבל הם הולכים לבית הסמוך, צריכים להביא רק פת אחת. לא רק משפחה אחת או סמוך על שולחן אחד אחד, אפילו סתם חצר שלמה שעשתה עירוב, נעשים עכשיו כבית אחד, שולחים רק פת אחת. לא רק חצר שלמה, אפילו חצי חצר. חמישה אנשים מהחצר גבו פת, והולכים לשאת את הפת למקום, לחצר שבה מניחים את העירוב. האנשים שגבו את העירוב, כי יש לנו עכשיו חמש פיתות שחמישה בתים נפרדים נתנו, שאין מליכים, איינער צריכים להוליך על דעת חמשתן אלא כיכר אחד. אין צורך שכל הפיתות יגיעו למקום שבו מניחים את העירוב. מספיק שלוקחים פת אחת. שכיון שגבו כולם נעשו כאנשי בית אחד. עם נתינת הפיתות עצמן הם כבר נעשו כאנשי בית אחד, ועכשיו צריך רק לשאת לחצר האחרת שאיתה רוצים לעשות ביחד את העירוב, אבל הם לא צריכים לשאת את כולן.

כמה אנשים, ברגע שכמה אנשים הכניסו את הפיתות שלהם ל, מה זה, לסל הקטן, מכניסים את ה… זה כבר נעשה ביחד.

הלכה ה – אב ובנו, רב ותלמידיו

דובר 1:

הלאה, האב ובנו או הרב ותלמידיו שהן שרויין בחצר, שגרים ביחד בחצר אחת, אפילו הם גרים בבתים נפרדים, אינן צריכין לערוב, הם לא צריכים לעשות עירוב, והן כבית אחד. אז כאן הוא לא אומר אם הם אוכלים ביחד. אפי׳ שכל אחד אוכל משלו ואין אוכלין במקום אחד, אפילו כל אחד אוכל לעצמו והם לא אוכלים במקום אחד, אבל הואיל והן אב ובנו או רב ותלמידיו הרי הן כבית אחד. מעניין, רבי עם חסידים. אבל אב ובנו, זה אומר כל משפחה. למשל, קורה שהאיש והאישה, אני יודע שהם לא חיים ביחד, אין להם שלום בית טוב, יש להם שני מטבחים נפרדים, אבל זה אותו דבר לכאורה, כי אב ובנו פירושו ביחד, זה אומר משפחה אחת.

דיון: “שרויין בחצר” – דווקא לבדם

דובר 1:

אה, אבל הוא אומר שזה דווקא שרויין בחצר, זה אומר שהם היחידים בחצר, כך משמע מהגמרא. אם יש עוד, לא ברור. כך משמע מהגמרא, שהאנשים האחרים אוסרים עליהם. אז הם צריכים כן, אפילו ביניהם. הם צריכים לעשות עירוב עם האנשים האחרים, לא ביניהם.

דובר 2:

אה, כי הם לא דווקא אוכלים במקום אחד, אוסרים עליהם.

דובר 1:

פשוט, כן, אתה צודק.

כן, הוא אומר… לא, יכול להיות שהמילה כאן היא, שלא אפילו פעם אוכלים לבד, הוא לא בא כל יום ארוחת בוקר למטבח של אבא, אבל אביו משלם עבור ארוחת הבוקר שלו, מבין? הוא בית אחד, יש לו משק בית אחד, למשל החשבונות, אין חשבון בנק נפרד. אבל אני רוצה להבין, כאשר הרמב״ם אמר קודם, באדם אוסר אשתו של אדם ובניו ובני ביתו אוסרין, האם התכוון לומר באופן שהם סמוכים על שולחנו יחד, כי זה המקרה הרגיל, או אפילו בלי זה?

דובר 2: אז אב ובנו, רב ותלמידו פירושו גם אותו דבר, זוג, איש ואישה שמסיבה כלשהי אוכלים בנפרד. נו, על זה הוא מדבר אב ובנו, כי כאן קורה לפעמים דבר כזה שהם יאכלו בנפרד. שהם גרים בנפרד, לא שהם אוכלים בנפרד. איש ואשתו רגילים גרים באותו בית, לא מתחילה השאלה. כאן זה, אפילו הוא גר בבתים נפרדים, אבל זה באותה חצר, ואפילו הם לא סמוכים על שולחן אחד, זה אומר לא תמיד, זה כל כך רגיל, כן, בשבת הוא בא לאכול אצל אבא, כל השבוע הוא אוכל במטבח שלו, אני יודע מה, זה כך.

דובר 1: טוב מאוד.

הלכה ו: האחים שאינם סומכין על שולחן אביהם

דובר 2: הלאה, ביחד, האחים, טוב מאוד. קבוצת אחים שגרים ביחד, זה יותר מסובך. האחים, יש אחים שלכל אחד יש בית משלו, “כל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינם סמוכים על שולחן אביהם”, הם לא אוכלים אצל האב, הם כולם התחתנו, לכל אחד יש משק בית משלו. “וכן הנשים או העבדים שאינם סמוכים על שולחן בעליהם ורביהם תמיד”, זה הנשים שלך, כן, הם לא אוכלים ביחד על שולחן בעלן ורבן, “אבל אוכלים הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובת יום ידועים”, ביום טוב יפה הם עולים, או כאשר הם עבדו עבורו והם הרוויחו את זה.

דובר 1: לא, הנקודה היא לאכול אצלו.

דובר 2: אה, אה, אה, סליחה, הוא מתכוון לומר… אממ… סליחה, זה אומר, הם לא אוכלים, כלומר, חלק מהשכר שלהם הוא שיש לפעמים שולחן שהם אוכלים ביחד.

דובר 1: לא, לא על עבדים הוא אומר השכר, או על הילדים, בטובת יום ידועים, אני יודע, בפורים הוא עושה להם מסיבה לילדים.

דובר 2: “כמו שהסועד אצל חבירו שבוע או חודש”, כמו שאדם יכול לפעמים להתארח אצל חבר ולהתארח בביתו שבוע או חודש.

דובר 1: חבל שהחבר היה כך חודש, כל כך קל.

דובר 2: זה כך, “אם אין עמהם דיירים אחרים בחצר, אינן צריכין לערוב”, לא צריך לעשות עירוב. כי זה מספיק שזה יהיה כקבוצה אחת. אפילו הם לא אוכלים תמיד, אבל הם משפחה, ושני דברים, אחד הם משפחה, ושנית, קורה שאוכלים ביחד.

דיון: מה המשמעות של “כמו שהסועד אצל חבירו”?

דובר 1: נכון. האם סתם אדם שאתה מסיק שהוא סועד אצל חבירו פעם אחת חודש זה לא מספיק, זה מה שאתה מתכוון לומר.

דובר 2: זה רק משל שמראה מה.

דובר 1: מבין, אני שואל, הוא אומר “כמו”. אה, מה ה״כמו” סועד אצל חבירו? אולי להיפך, כאשר אחד סועד אצל חבירו לא צריך לעשות, אחד הוא אורח אצל אחד לא צריך לעשות… אותה שבת עירוב.

דובר 2: אבל שנה שלמה, כן, שנה שלמה אין לו שייכות כי פעם אחת. אבל כאן זו משפחה…

דובר 1: נכון, אבל… מה הוא מסביר? אני מתכוון הוא אומר להיפך.

דובר 2: נכון, אני מבין.

סיכום: ארבע הקטגוריות של “בית אחד”

דובר 2: בקיצור, זו קולא, כן? זה אומר אפילו שהוא לא אוכל ביחד, הוא לא גר באותו בית, מספיק שני דברים.

יש אחד שהוא גר באותו בית, פשוט שאין בעיה. זה אומר אפילו אם יש להם משק בית נפרד, אני לא יודע, זה בית אחד.

יש אחד שהוא לא גר באותו בית, אבל הוא אוכל ביחד, בני חצר שהם מנהלים הכל ביחד, גם זה טוב.

אחר כך יש אחד שהוא באותו בית וגרים ביחד, ואוכלים ביחד, כמו האב ובנו, גם זה טוב. נכון?

אחר כך יש אחד שהוא לא באותו בית ולא באותה משפחה, אחים, אבל הם כן אוכלים לפעמים ביחד, אפילו לא תמיד ביחד, הם נפגשים כל שבת סעודת שבת לאכול ביחד, אני לא יודע, אז לא צריכים עירוב. נכון?

תרגום לעברית

ואותו דבר, אחד מחזיר עירוב, וכמו תמיד ההלכה היא במקרה כזה, נעשה יותר מחצר אחרת, הם צריכים להביא גם רק פת אחת מכל החצר, ואצל מי שיהיה על אותה הלכה שאחד משתמש בפת.

יישום מעשי: בית מדרש חסידי

דובר 1: אז למשל, נאמר בית מדרש חסידי שכל אחד אוכל כל שבוע סעודת שבת ביחד, זה נחשב כעין מין כזה, אבל אם אין שם אנשים אחרים ביישוב, בשכונה. כל אחד בא לסעודת שבת. גויים צריך שכירות רשות, אני לא יודע. אבל יהודים, מי לא בא לסעודת שבת? מי לא?

דובר 2: אממ… אתה מתכוון לומר שאם הטענה היא שהקביעות עצמה לא עוזרת, אם אין קביעות?

דובר 1: אה, אין קביעות, פעם אחת היה, זה הוא יכול להיכנס, אני לא יודע.

דובר 2: הוא אומר דברים קדושים. אבל זה רק כאשר רק המשפחה גרה בחצר, רק האחים עם האבא. אבל, אתה אמרת את ההלכה, איך מחזיקים עכשיו באמצע, אם יש עוד אנשים שגרים בחצר, אז לא עוזר, כי אז זה באמת לא כמו משפחה אחת.

אפשר לעשות ממש סנס, כי אתה יכול לומר כמו מחנה קיץ, כמו שאמרת, שם הסטינג הוא שכל אחד הוא כביכול משפחה אחת, וגרים ביחד. אבל אם יש אנשים זרים באותה חצר, אז עושים את זה חומרא על כל החצר, וצריך פת אחד לכל אחד כשאר בני חצר, כי סוף סוף הם לא סומכים על שולחן אחד תמיד. זאת אומרת לפעמים כן, לפעמים לא.

דיון: שיטת הרמב״ם – שינה או אכילה?

דובר 2: אז זה מביא את המחלוקת על ההלכה למשהו, הרבי יחזיק שזה לא אמת. הרמב״ם אומר שכאן, אם הם “אוכלים על שולחן אביהם בשני בתים”, הם צריכים עירובין נפרדים. ומקבלי פרס, אני לא מבין בבירור. צריך להיות חילוק אם הוא מקבל את הכסף עבור האוכל, או שהאוכל הוא מקבל מהאבא, אז זה דבר אחד, אבל אם לא… אין לי לגמרי ברור מה השיטה כאן. אני מתכוון, כאן יש איזו שאלה לגבי איפה ישנים בנפרד, האם הולכים אחרי השינה או הולכים אחרי האכילה ביחד.

דובר 1: הרמב״ם מדבר על זה שהם ישנים בנפרד.

דובר 2: נכון, הוא מדבר שהולכים אחרי האכילה ביחד.

דובר 1: נכון, משהו יש שיטה של שמואל שהולכים אחרי השינה.

דובר 2: כן, זו הישועה של הרמב״ם, או שם יותר ספציפית, על האכילה ביחד רק מזמן לזמן. צריך לבדוק, אוקיי. נראה בעוד רגע.

הלכה ז: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד

דובר 2: הלאה. “חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד”. יש לך לא יודע מה, מלון, ארמון גדול, ויש שם חמש קבוצות אחרות. אז ככה, “אם מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה”, אם שמים מחיצה גדולה שמגיעה עד התקרה, ממש מחלקים את האולם לאחרים, “הרי כל חבורה מהן כבית בפני עצמו”, זה כלום כבר, זה רק מחיצה שעכשיו שמו. זה נפרד, אם זה אומר כמו בית בפני עצמו, הם נפרדים, “לפיכך צריכין פת בכל חבורה וחבורה”.

“אבל אם אין מחיצה המגעת לתקרה”, אם זו לא מחיצה מלאה, לא מגיעה מעל התקרה, זה כמו קהילה גדולה, אבל לא אומרים מחיצה קטנה של עשר אמות או משהו, אלא עד לתקרה, זה השיעור מחיצה, “הרי כולן כקהל אחד, שכולן כאנשי בית אחד חשובין”.

דובר 1: כן. אוקיי, מאוד טוב. זה אומר שבשבתון, והם באולם אחד, צריך לאכול ממטבח אחד, לא צריך. אבל אם השאלה היא במלון, אבל כמו שאומרים, נכנסים לאכול ביחד באולם הגדול, אבל אין מחיצה המגעת לתקרה, כמעט אין מחיצה המגעת לתקרה, אז צריך לפטור בשיטה.

דובר 2: הם בחדרים נפרדים, בעיקרון. מחיצה המגעת לתקרה, כל הטרקלין הוא כמו כמה אנשים עושים שבת שבע ברכות באולם גדול יותר שמחולק לכמה, ויש ריקודים מיד. אם יש מחיצה המגעת לתקרה, זה כמו שכל אחד הוא מסיבה נפרדת, כן? והם לא… צריך להיות שאלה ב… האם אפשר לטלטל במסדרונות בין האולמות השונים.

דובר 1: צריך לעשות עירוב, כן. צריך לעשות עירוב. אם זו עיר, צריך את כל העיר, או אם זה באותה חצר, או אם יש חצר. צריך לבדוק אם יש משהו שיש אחד שבאמת כל הבית שייך לו, כי הם האורחים שלו, צריך לדעת האם האורחים שלו שכרו, והוא מערב עבורם.

דובר 2: כן, אוקיי.

הלכה ח: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער, אכסדרה, ומרפסת

דובר 2: עד כאן ההלכות של איך אפשר להפוך אותנו למשפחה אחת כמו עכשיו. עד עכשיו למדנו על אנשים שהם לא אוסרים, כי הם עדיין חלק מאותה משפחה או אותה חצר, לא אותה חצר, סליחה, אותו בית כביכול.

עכשיו צריכים ללמוד, נלמד את הקבוצה הבאה מההלכות, נלמד איך מספיק שיש אחד שכן. מי אומר שזה בית, או איזה בית אומר שזה בית שעושה עבור דירה נוספת, עוד כמו משפחה שממילא צריך עירוב.

בחצר, אם זו משפחה אחת, משק בית אחד, לא צריך עירוב. עכשיו השאלה, מה קורה כשיש בחצר עוד אנשים אבל לא ברור? הם לא גרים שם באופן מלא, או סוגים אחרים של דברים, אחד יש לו זכות בחצר של אדם אחר לעשות שם משהו וצריך עכשיו לעשות עירוב.

“מי שיש לו בחצר חבירו”, בחצר של אחר יש לו זכות שם, הוא שכר חלק או מה? מה יש לו? יש לו בית שער! יש לו שם בית קטן, זה בית שער! בית שיש לו דלתות, בית שמוקף בדלתות.

דובר 1: לא, בית שער הוא, אבל בית שער, זה שומר רואים לפעמים. לפעמים יש משהו בית קטן כזה שהשומר גר שם, אבל זה שייך לאדם שני. למשל, החצר שלו ליד החצר של אחר, ובית השער לחצר שלו הוא בחצר של אחר.

דובר 2: לא, לא, אנחנו לא צריכים את זה כאן. בית שער הוא השער לחצר. השער שייך לאדם. אוקיי. בית שער, שהרבים דורסים בו הוא מקום שאנשים דורכים. או עוברים דרכו, או זו הדרך להיכנס לחצר. כן.

או, אכסדרה היא מרפסת, אם מרפסת… אכסדרה ומרפסת הם שני מיני מרפסות. אכסדרה אני חושב היא בקומת הקרקע, ומרפסת היא מרפסת בקומה שנייה. אני חושב שכך שמעתי.

בית שער הוא השער לחצר. השער שייך לאדם. אוקיי.

בית שער שהרבים דורסים בו, הוא מקום שאנשים דורכים. הציבור עובר שם, כולם זו הדרך להיכנס לחצר. כן.

או אכסדרה, מרפסת כזו, או מרפסת. אכסדרה ומרפסת הם שני מיני מרפסות. אכסדרה אני חושב היא בקומת הקרקע, ומרפסת היא מרפסת בקומה שנייה.

מה ההבדל בין אכסדרה למרפסת? אני לומד לעשות בגמרא זו מרפסת. אכסדרה היא פתוחה כזו, חדר פתוח כזה שאין לו תקרה. או שיש לה תקרה ואין קירות. אוקיי. ומרפסת היא כן, שצריך לעלות במדרגות אליה.

או בית הבקר, רפת, או בית התבן, מקום שמחזיקים תבן, או בית העצים, מקום שמחזיקים עצים, או סתם אוצר, הרי זה אינו אוסר עליו, הוא לא אוסר על החצר. האנשים שגרים בחצר לא מוטרדים מזה שאדם שני יש לו כאן איזה חלק בית, סוג כזה של בית, בחצר שלו.

למה? כי זה לא חדר אמיתי.

הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עמהם בחצר, האדם האחר, האדם שיש לו את בית השער, הוא אוסר רק אם יש לו שם מקום דירה שיסמוך עליו לאכול בו פתו. רק אם יש לו שם בחצר של אחר ממש דירה שבה הוא יכול לשבת ולאכול, לאכול בו פתו. ואחר כך, אם יש לו כזה, אז יהא אוסר עליו עד שיערבו עמו, הוא אוסר בחצר, והדרך היחידה שיהיה מותר היא שיעשו עירוב, ויהיה נחשב שכולם גרים יחד בחצר.

שני תנאים: מקום דירה ואכילת פת

אבל במאי עסקינן? בדברים האלה, הוא משתמש בזה באמת, הוא עובר או מחזיק שם דברים, אבל הואיל ואינו אוכל שם, הוא לא אוכל שם, הוא לא אוסר.

הוא אומר אפילו יותר, אפילו אם הוא ישן שם. אבל מקום לינה, לא שהוא לא אוכל, אם הוא אוכל זה לא סוג שאפשר לאכול, הוא יכול לאכול שם פת, אבל הוא מתכוון שזה חטיף אפשר לאכול בכל מקרה, הוא לא הולך לשבת לאכול סעודה. הוא אומר, אבל מקום לינה אינו אוסר, אבל מקום שישנים.

זה מעניין, עכשיו הוא הולך אפילו יותר, אפילו כשזה לא רק מקום שעברו בו, אלא אפילו אם היו ישנים שם, אינו אוסר. לפיכך, אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ובפתחו, אפילו הוא קבע לאכול באופן ארעי, כמו שאמר שהוא יכול לאכול לפעמים בבית השער, בית אוצר, אבל הוא קבע, האדם עשה קביעות, אפילו הוא עשה קביעות, בכל זאת הוא לא אוסר, לפי שאינו מקום דירה, זה לא מקום דירה, זה לא מקום שהוא גר.

במילים אחרות, כתוב כך, עד שיהיה לו עמה בחצר מקום דירה שסומך עליו לאכול פתו. יש שני תנאים, צריך להיות מקום דירה, ומקום דירה כזה שהוא יכול לאכול פת. ממילא, אפילו מקום דירה, למשל מקום לינה, אפשר לישון שם, אבל לאכול הוא לא הולך, זה לא אוסר. אותו דבר, אפילו הוא קובע מקום לאכול פתו, הוא הקים את המטבח שלו, לא יודע מה, חדר האוכל שלו, השולחן, בכל זאת, אם זו לא דירה, אלא בית שער, אינו אוסר עליו.

דיסקוסיה: דירה דרך לינה או דרך אכילה?

כן, זה מעניין, יש שתי דרכים איך זה ייחשב בית של אדם, דרך לינה או דרך אכילה שם. כאן הוא אומר שלגבי שבת מסתכלים על האכילה. אז הוא התחיל עם אם יש לו מקום שרק עוברים או רק מחזיקים דברים, לא אוסר. אחר כך הוא אומר, אפילו במקום כזה היה ישן, גם לא אוסר. צריך להיות דווקא מקום דירה שאוכלים.

כן, בדיוק. יש שני… אני יודע, דירה לא אומרת לינה, דירה אומרת מגורים. או אפשר לומר שדירה אומרת כן לינה, אבל צריך גם להיות מגורים. אני לא יודע. על כל פנים, יש שני תנאים, צריך להיות מקום דירה, אולי דירה אומרת שהוא ישן, אני לא יודע, או גר. לא… אני מתכוון לינה היא דווקא אכסדרה, באכסדרה לא גרים, אפשר לאכול שם כל יום את הברביקיו, כי זה לא מקום שגרים, אין פרטיות וכדומה. אבל בית שער, בית שער אולי למשל יכול להיות אם הוא עושה מבית העצים מקום שהוא ישן והוא אוכל, זה יאסור.

הנקודה היא, צריך להיות או מקום שאפשר לגור, לכן הוא אומר אכסדרה, בית שער, מפולש, טוב מאוד, כי אלו מקומות שאי אפשר לישון, כי זה פתוח קצת, הרבים דורסין בו. אבל בית העצים יהיה כן אם הוא עושה לעצמו שם חדר קטן שהוא אוכל, יהיה כן, זה אומר שהוא אוכל שם, סליחה, זה אומר שהוא גר שם, וצריך לערב.

הלכה ט: עשרה בתים זו לפנים מזו

אז עד עכשיו למדנו איזה סוג בית בכלל אומר שהאדם גר שם, אילו תנאים צריכים להיות. הקבוצה הבאה של הלכות יכולה להיות לא שאלה האם זה בכלל בית, אלא שזה בטוח בית, אבל השאלה היא האם הבית שייך, הולך גם לבית האחר. אין חצר. כשיש חצר זה בטוח שכל אחד שיש לו בית בחצר מסתובב בחצר, ממילא מתחילה השאלה. אבל מה אם יש בתים שפתוחים אחד לשני, אבל לא כל המקרים שנראה הם אומרים שיש להם איזה מקום, מקום משותף. כן? לא?

אז ככה, הוא אומר, עשרה בתים זו לפנים מזו, עשרה בתים שהם אחד מול השני, כמו עשר ספירות, לא משנה. הבית הפנימי והשני לו, אז ככה, הפנימי ביותר, והשני הקרוב לפנימי ביותר, הן שניהן עושין עירוב. שניהם צריכים לעשות עירוב. ושמונה בתים החיצונים, שמונת החיצוניים, אינן צריכין לעשות עירוב.

למה שמונת החיצוניים לא צריכים

הוא מסביר כך, כי כשיש עשרה בתים זו לפנים מזו, כדי להגיע לפנימי ביותר, צריך להיכנס, לעבור דרך כולם כדי להגיע לפנימי ביותר. אז הרי רבים דורסין בהן, כי אנשים עוברים שם כדי להגיע לפנימי. הרי הן כבית שער, זה אומר שהבית הוא כמו בית שער, וכמו שלמדנו שדיירי בית שער אינן אוסרין, זה הופך את הבית שלהם לרשות היחיד, כל הבית שלהם נחשב כמו חצר, שהוא מקום שמסתובבים.

למה התשיעי אוסר

אבל תשאל, אבל זה שליד הפנימי ביותר יש גם מקום שעוברים בו, שדורכים. התשובה היא כך, הבית הפנימי ביותר אף אחד לא דורך, רק האדם שגר שם. אחד לפניו, ככל שקרוב יותר לפנימי ביותר, פחות אנשים עוברים. אז זה שלפני הפנימי ביותר, יש עשרה בתים, כן? נאמר החמישי הוא באמצע. זה לא באמצע, הפנימי הוא העמוק ביותר, שצריך לעבור הכי הרבה כדי להגיע. אז בבית שלו אף אחד לא עובר, אז הוא בטוח רשות היחיד, כדי לצאת הוא צריך עירוב. הוא צריך עירוב אם יש עוד אדם אחד לפחות, נכון?

עכשיו השאלה, האם יש עוד אדם אחד? כי לכאורה כל הבתים עד אליו הם דרך כניסה, בית שער לבית שלו. אבל התשובה היא לא, התשיעי אין דורסין בו רבים, כי שם עוברים רק שני אנשים, שני אנשים לא אומר דורסין בו רבים. בתשיעי עובר רק האדם האחד שנכנס לבית שלו, והאדם שנכנס דרכו כדי ללכת לבית שלו.

למה העשירי צריך עירוב

אבל תשאל, הבית התשיעי הוא צריך כן עירוב מהסיבה, כי אין דורסין בו רבים. זה אומר שהעשירי צריך גם רק בגלל זה, נכון? לא, העשירי צריך פשוט כי העשירי הוא לא בית שער בכלל, הוא גר בשלו. אבל הוא צריך שני אנשים לעירוב, נכון? אם כל התשעה היו בית שער, אף אחד לא היה צריך עירוב, כי יש רק אדם אחד שגר כאן, ותשעה אנשים הם דרך כניסה אליו. אבל רק אחד שגר בדירה, וכל האחרים גרים בחצר. בית שער לא אוסר אם יש אדם אחד בחצר, וכל האחרים גרים בחצר, אין שם עירוב.

מכיוון שיש את התשיעי, שהתשיעי הוא אחד לפני, אצלו מסתובב אדם אחד פלוס זה שהוא האדם הפחות, ממילא שני האנשים צריכים לתת עירוב, צריכים לעשות עירוב. לפיכך זה אוסר, התשיעי אוסר, הוא זה שאוסר, כי הוא זה שעושה שיהיו שני בתים כאן. ולפיכך זה אוסר, עד שיערבו עד שהוא יעשה עירוב. שלו ושלהם, הוא עם הפנימי ביותר או הפנימי צריכים לתת עירוב, כן? נכון? כן. דווקא.

דיגרסיה: קבלה — עשר ספירות

על פי קבלה יש עשר ספירות, כל אחת היא כמו כל אחת מהמוזות, אבל רק שתי הראשונות, זה אומר כתר חכמה, זה אומר ראש שמאל כמו שכתוב בעץ חיים, על זה רק מאוד… אוקיי, בקיצור, לא עכשיו. מי שרוצה ללמוד קבלה שיבוא לשיעורים אחרים.

הלכה י: שתי חצרות עם שלושה בתים ביניהם

נמשיך הלאה. עכשיו נלמד עוד משהו מעניין. כן, יש לנו כאן תמונה של זה אולי.

אוקיי, שתי חצרות, יש שתי חצרות, ובשתי החצרות יש בתים שפתוחים לשם. וביניהם, בין שתי החצרות יש שלושה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות. יש שלושה בתים שפתוחים אחד לשני, זה אומר שעוברים מאחד לשני, וכל שלושת הבתים פתוחים גם לחצרות.

אז כמו התמונה כאן, בואו נבין, יש שתי חצרות, ואנחנו רוצים עכשיו לעשות עירוב בין שתי החצרות לכאורה, כן? שתיהן מעורבות, אבל מה, יש דרך ביניהן. הדרך ביניהן הולכת כך, נכנסים לבית אחד, אחר כך לבית שני, אחר כך לבית שלישי, נכון? זה אומר, יש לך כמו שלושה, צריך לעבור דרך שלושה בתים כדי להגיע מחצר אחת לשנייה, נכון? כן.

איך מניחים את העירוב

אז מה שהוא אומר הוא כך, מה עשו הצדיקים? העבירו, כן? כן. העבירו בני חצר זו עירובן, כן, בקיצור. העבירו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם, האנשים מאחת משתי החצרות הביאו את העירוב דרך הבית שפתוח להם, והניחוהו בבית האמצעי. וכן העבירו בני החצר האחרת, האנשים מהחצר האחרת הביאו גם את אותו הדבר, גם הם הביאו את עירובם דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי. כלומר, מכיוון ששתי החצרות עוברות דרך הבתים, ושתיהן הגיעו לבית האמצעי, המקום שבו מניחים את העירוב.

מדוע שלושת הבתים אינם צריכים לתת פת

אז כך, אותן שלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, שלושת הבתים עצמם אינם צריכים לתת את הפת. אלא שני האנשים שגרים בשתי החצרות בצדדים. צריכים לתת את הפת? מדוע האמצעיים אינם צריכים לעשות פת? מדוע לא אומרים שגם הם, אם הם רוצים יכולים לשאת החוצה מביתם לאחת משתי החצרות, צריכים פת?

הסיבה היא כך, מי שצריך אינו צריך, ומי שאינו צריך צריך. מי שהניחו אצלו את העירוב, וההלכה היא שלמדנו שהמקום שבו מניחים את העירוב יוצא במתן ביתו לכך, הוא אינו צריך לתת את הפת.

הלכה: שלושה בתים בין שתי חצרות — שני הצדדים הם בית שער

הוא אומר, ושנים שעל צדדיו, אינו צריך לעשות עירוב. מדוע? מפני שכל אחד מהם בית שער לחצר.

הם למדו שבית שער, מכיוון שעוברים דרכו, מכיוון שזה קיצור דרך או משהו, זה דרך שעוברים דרכה להגיע לבית הבא, הוא אינו אוסר.

אז היחידים שהיו צריכים לעשות עירוב היו האמצעיים, שהם אינם בית שער, כי אף פעם לא יוצאים דרכם, כי אפשר ללכת, נראה שיש עוד דרך להגיע מחצר אחת לשנייה, כן? אז הוא עשה עוד מעבר עץ… והחצר אינה בית שער. אה, טוב.

מה אם יש שני בתים בין ה… כן, שני חצרות, אותו מקרה, אבל במקום שלושה בתים שעוברים בין שתי החצרות, יש רק שני בתים.

הלכה: שני בתים בין שתי חצרות — עירוב בצד הלא נכון

והניחו עירובין, הוא עשה עירוב בבית הפתוח להם, והניחו בבית השני סמוך לחצר האחרת. הם לא הניחו את העירוב בצד שלהם, אלא הניחו אותו בצד השני, נכון?

נכון, נעשו שני עירובין, חצר א׳ עשתה עירוב עם האנשים שגרים אצלו והוא הניחו בביתו, והחצר האחרת הניחה עם האנשים שגרים בביתו, אז שניהן לא קנו עירוב. מדוע? העירוב לא עזר. מדוע? שכל אחד מהם הניח עירובו בבית שער של חבירו.

דיון: כיצד הבית נעשה בית שער?

חברותא א׳: אחרת. מכיוון שהם דיברו, הבתים הקרובים לחצר הם בית שער. כלומר, האדם שגר בבית מחצר א׳ גר בבית א׳. זה בית שער לחצר א׳, ואי אפשר להניח את העירוב בבית שער. בית שער מצטרף לעירוב. והם למדו שכל כך הם עשו לא עירוב טוב, שכל ארבעתם אינם יכולים לשאת מאחד לשני. כאן, העירוב לא עובד. העירוב לא עובד.

כלומר, מדוע זה בית שער? בית שער הוא כי הוא צריך לעבור דרכו כדי להגיע לבא, נכון? זה בית שער. אבל הם כן דיברו שהם יכולים לעשות עירוב. אין הבדל, אבל אתה רואה שהולכים שם, כי עשית עירוב. מה שהוא עשה את העירוב, הוא רצה להגיע לשם, אמת? אז הולכים להגיע שם דרך הבית הקודם. אז אם הוא הניח עירוב בית אחד הלאה, פשוט שהבית הקודם הוא בית שער, והעירוב שלו בבית שער יוצא.

חברותא ב׳: אז איך הוא צריך להניח את העירוב?

חברותא א׳: סתם בחצר. הוא יכול להניח את העירוב אם זה מחובר. הם יכולים לעשות עירוב ביחד שתי החצרות, אבל הם צריכים להניחו בחצר, לא בבית שער. לא בראשון. אם הם מניחים אותו בנכון, יכול להיות שזה גם טוב, כי אז זה לא בבית שער, מבין?

החצר הניחה את עירובה בצד השני. ממילא הוא עשה בכך את הבית הקודם לבית שער. כך אני מבין את ההלכה. כך נראה, כי זה נעשה בית שער דרך זה שהניחו את העירוב בצד השני. כי אחרת זה לא היה בית שער. כך אני מבין. אין לי ראיה ברורה שזה מה שזה אומר, אבל כך אני מבין.

חברותא ב׳: כן, כן, כך נראה שלומדים את זה. כן, הוא גם עושה כך את התמונה.

חברותא א׳: לא, אני מתכוון שזה מה שאני מבין. אני רק רוצה לדעת אם זה באמת איך זה נעשה בית שער. אלמלא הניחו את העירוב שם. כך זה נעשה בית שער.

חברותא ב׳: מדוע זה יהיה בית שער? זה נקרא בית. מה נעשה בית שער?

חברותא א׳: עומד לומר, בנו על ההלכה הקודמת, שאם הולכים שם דרכו, זה נקרא בית, זה נקרא בית שער. הוא אומר את זה, כמו שרוב עוברים דרך בית סתירה לכך, ובכך הוא עושה אותו לבית שער. טוב מאוד.

חידוש: בית שער הוא למדות, לא רק עובדה

במילים אחרות, בית שער אינו עובדה. יש דבר כזה עובדה בית שער, בית שנבנה לכך, אבל גם כמו שלמדנו קודם בתשעה בתים, בית שער הוא למדות. אם יש בית כזה שמשתמשים בו להגיע לבית הבא, זה נקרא בית שער, והוא אינו צריך עירוב. אוקיי.

הלכה: גוסס אוסר על בני החצר

עכשיו נלמד אילו סוגי אנשים אוסרים בכך שיש להם בית באותה חצר.

אז כך, יש לי בחצרי שכן גוסס, הוא גוסס, הוא קרוב למיתה. אפילו אחד שאינו יכול לחיות בו ביום, אפילו הוא לא יוכל לשרוד את השבת, הוא עוד ימות בשבת, היה אדם חושב שהוא אינו אוסר, כי הוא כבר בדרכו החוצה. אבל ההלכה אינה כך. הרי זה אוסר על בני החצר, כי למעשה, כל עוד הוא עוד חי, אפילו חצי שבת, הוא אוסר על בני החצר. עד שיזכה לו בפת, צריך לזכות לו בפת כרב יוסף.

דיון: מדוע היה אדם חושב שגוסס אינו אוסר?

חברותא א׳: מה הוא התכוון? גוסס הוא מת? מה הדין של גוסס? הדין הוא כאילו הוא מת.

חברותא ב׳: המילה כאן היא “אחד שאינו יכול לחיות בו ביום”, שההוא לא יהיה שם שבת שלמה. כבר היה לנו בעצם את ההלכה שאחד אוסר אפילו אם חצי שבת הוא אוסר. ביורשים גם ראית את הדבר, שחצי שבת מספיק לאסור. אני מתכוון, זה הדיוק כאן, שחצי שבת אוסר.

חברותא א׳: תראה לא רק איך היה בין השמשות.

חברותא ב׳: לא להיפך, בין השמשות הוא חי.

חברותא א׳: כן, אבל אני אומר סתם טעות כשזה להיפך, כשבאמצע שבת יבוא בעל הבית לחצר. זה גם אוסר, שני הכיוונים. אם זה לא שבת שלמה רשות היחיד, אוסרים אותו, וצריך עירוב.

חברותא ב׳: כן, אבל נראה… שוב, בסדר. אבל מה… גוסס לא נראה לי שאדם היה חושב… שוב, אם לוקחים אמת שבת, צריך לחשוב, כבר למדנו קצת, נלמד עוד מה קורה. אבל גוסס חי, מה ההבדל?

חברותא א׳: אפשר למנות אותו למנין? מה לא בסדר עם גוסס? הוא באמצע מוות, אז מה? מדוע צריך לחשוב להיות גוסס? הוא בעיקר חולה, אבל אילו הלכות מסתכלות על גוסס כאילו הוא כבר לא כאן?

חברותא ב׳: כן, אין שום הלכה שאני יודע שגוסס הוא כבר… יכול להיות שכי זה קשה, אני רואה שכתוב כאן “עד שיזכה לו בפת”. אי אפשר כנראה בגוסס לעשות זכייה לעדים שלא בפניו. למדנו שאפשר לעשות זכייה שלא בפניו. זה הוא אומר, תזכור שזה לא הדרך הרגילה, זה בדיעבד, כך נראה מהרמב״ם. אפשר, אבל הדרך הרגילה לעשות היא תובע פת, וכשהגוסס אי אפשר לבקש פת. אז, מכיוון שזה יותר קשה, היה אדם חושב שאולי לא צריך. כך זה נשמע לי.

חברותא א׳: אבל מה יש את העצה שאומרים שעושים פת?

חברותא ב׳: עצה אחרת, אפשר באמת. אז זו הסיבה למה צריך לחשוב אחרת, כי אני לא רואה, אני לא חושב על שום הלכה אחת שגוסס… אולי כהן צריך לצאת כי הוא יכול למות. אני לא יודע שגוסס הוא גדר כזה שאין לו כבר דין של אדם. גוסס?

חברותא א׳: אוקיי.

הלכה: קטן אוסר על בני החצר

“וכן קטן”. קטן, ילד קטן. “אף על פי שאינו יכול לאכול כזית”. קטן שגר לבדו בבית, וזה כן שייך, אני יודע, לקטן אין בעלות. אוקיי, כן, הוא גר שם. כל ההלכה אינה עם ownership. הוא לבדו שם בשבת. “אף על פי שאינו יכול לאכול כזית”, אפילו הוא ילד שעדיין לא יכול לאכול כזית.

דיון: השותפות בפת עובדת אפילו כשהקטן לא יכול לאכול

חברותא א׳: הוא נקרא בעלות.

חברותא ב׳: לא, לא אומרים שכאילו כי זכייה בפת עובדת משהו לא בשבילו. לא מסתכלים עליו כאילו הוא נעשה בעל הבית כי יש לו גם רשות בפת, הוא לא יאכל מהפת. בכל זאת זה עובד. וצריך לזכות לו. אז הוא בכלל לא נוגע בפת, הוא בכלל לא אסור.

חברותא א׳: כן, הוא אסור, ולא משנה לי שהוא לא יכול למעשה לאכול. זו פורמליות, הוא נכנס שותף בפת, ואפשר לערב אותו, אז הוא גם אוסר.

חברותא ב׳: זה כך, כשלא הפתרון היה אדם כשלא אסור, זה כמו… זה יכול להיות גם התשובה לגויים. שאחד חשב, אה, בגויים אין לי פתרון, אני לא יכול ללכת לבקש ממנו פת. הוא אומר, יש כן פתרון, אפשר לזכות לו מעון, הוא אוסר.

חידוש: הנושא של עירוב חצרות קשור לאכילה

חברותא א׳: אפשר לומר יותר פשוט, כך מכיוון שדיור קשור לאכילה, אבל בכל זאת אנחנו יודעים שצריך להתחיל לקחת… השותפות היא עם פת.

חברותא ב׳: בדיוק, אז אחד שלא אוכל, אתה רואה מזה שהעצה היא להשתתף עם פת, אתה רואה שהנושא כאן הוא שאוכלים כאן, כן? כמו שאומרים נפרי. קטן, הוא לא אוכל, אולי הוא לא אדם? התירוץ הוא כן, וצריך לעשות עירוב, וזה מספיק. העירוב עוזר, גם על הקטן, גם על הגויים.

הלכה: אורח (אורח) אינו אוסר

הרמב״ם, איזה עוד מין אדם? אבל אורח, בבית אחד יש אורח, הוא אורח של אחד מבעלי הבתים. אחד שאוכל תמיד, הוא אינו אוסר, כי זה אומר שאיפה שהוא גר, הוא בטל לאדם שאצלו הוא אורח.

דיון: אורח בבית נפרד

חברותא א׳: או אפילו הוא גר בבית נפרד, זה אני צריך לדעת. אם הוא גר בבית נפרד, אבל בעל הבית של הבית הוא כן שותף, בעל הבית משם הוא כן אחד מהמשפחה. או שהוא לא כאן? הוא לא כאן? רק כאן אורח.

חברותא ב׳: לא, הוא אומר לדעתי, אורח, אם אפילו הוא גר לבדו בבית, ואתה הלכת לאחד, אחד נתן לך את ביתו לשבת, אתה אורח, זה לא הבית שלך, אתה בטל לשאר החצר, כלפי ה… כך נראה לי.

נפקא מינה מעשית: עירוב כללי

יש באמת מחלוקת אחרונים, אני רואה, למטה, על השאלה, אורח שלא במקום שמשותף. אין לנו את השאלה, כי אנחנו עושים בכל מקרה, כמו שתרומת הדשן מביא, שעושים עירוב כללי, מזכים למי שיש.

חברותא א׳: לא, זה מצחיק, כמו שעושים עירוב ערב פסח, מדוע לא עושים את העירוב כל שבוע? אתה עושה עירוב כל שבוע? יש לך עירוב?

חברותא ב׳: לא.

חברותא א׳: מה עושים כל שבוע? את עירוב החצרות? אני מתכוון שהמנהג הוא לעשות פעם בשנה, לא?

חברותא ב׳: כן.

חברותא א׳: אז, אני שואל אותך, וזה עובד בעצם עם זכין לאדם, מזכים לכל אחד שיהיה כאן השנה. אז, טוב מאוד, זה קצת חידוש של זכייה, כי מזכים לכל האנשים ולאורחיהם. אם אורח לא צריך עירוב זה יותר קל. איך עובד באמת המצה שהיתה?

דיגרסיה: מנהג עירוב חצרות פעם בשנה

דובר 1: מדוע עושים עירוב לא כל שבוע? אתה עושה עירוב כל שבוע? איזה עירוב? אתה עושה כל שבוע? עירוב החצרות?

דובר 2: אני מתכוון שהמנהג הוא שעושים פעם בשנה.

דובר 1: כן. אז, אומרים שמזכים לכל אדם, שמי שרק יהיה כאן כל אחד שיהיה כאן השנה.

דובר 2: אז, טוב מאוד. זה קצת חידוש של זכייה, אבל מזכים לכל האנשים ולאורחיהם.

דובר 1: מדוע אורח לא צריך, העירוב יותר קל. עד כאן באמת המצה שעושים את העירוב, צריך להיות טרי שנה שלמה, צריך להחליף את המצה.

דובר 2: מדוע עושים את זה עם מצה?

דובר 1: אבל האוכל, אני לא יודע, חצי שנה עבר זה עדיין לא התקלקל?

דובר 2: מצה לא מתקלקלת. צריך לבדוק את זה. לפי הסטנדרטים של היום, אף אחד לא היה אוכל מצה ישנה. אני לא יודע, אם זה בקופסה וזה טרי.

הלכה: מדוע אורח אינו צריך עירוב — ההבדל בין אורח לקטן

דובר 1: אז לכאורה, אתה מתרגם שהנקודה של החצר, של האורח, כן. אבל לכאורה, פשט פשוט הוא שאורח, אפילו כשיש לו כן בית, אבל זה לא הבית שלו.

דובר 2: כן, אבל בעלות אוסרת, לא לשבת שם. צריך להבין מה זו הבעלות של חושן משפט.

דובר 1: אבל האורח הוא אורח של החצר או של אחד מבעלי הבתים.

דובר 2: כן, זה בעירוב. כי לקטן אין מדאורייתא בעלות, כן.

דובר 1: אולי כן. רואים כאן כאילו שאין זה קשור לאיפה זה נראה. זה קשור לבעלות, אבל גם לא. קטן מול אורח, כן. אדם היה חושב שהאורח הוא הרבה יותר ענין בביתו מאשר קטן, אין לו שום ענין בביתו בכלל. אבל הקטן זה הבית שלו, האורח לא.

דובר 2: אבל יש לו חלק בדירה.

דובר 1: אני אומר לך, זה הגיוני. אורח הוא אורח, הוא מה שהעירוב של החצר הוא, הוא בטל לזה, הוא טפל לזה. קטן, אם יש לו משק משלו, זה שלו, זה הוא.

הלכה יג: אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת

דובר 1: אוקיי. עכשיו מה עם אדם שהולך, נוסע לשבת, והוא משאיר את ביתו ריק. השאלה היא האם אז הוא נקרא הלך, וצריך עירוב בשבילו.

אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו סמוכה לחצרו. הוא הלך למקום אחר לשבת, אפילו סמוכה לחצרו. אם יש גויים בחצר, אז כך, אם הסיח מליבו, אם הוא הסיח דעת, הוא הפסיק לחשוב על החצר, על דעת לחזור לביתו בשבת זו, הוא לא מתכנן לחזור הביתה, הרי זה אינו אוסר עליהם, זה אומר כאילו הוא לא גר כאן, בשבת הזו הוא לא גר כאן.

ההבדל בין יהודי לגוי — “במה דברים אמורים בישראל”

הרמב״ם אומר, “במה דברים אמורים בישראל”, ביהודי שבמקום שהוא שובת, שם הוא מתארגן, בשבת הוא לא “נייד”, הוא לא מסתובב בשבת. אבל גוי, אפילו הלך רשותו בעיר אחרת לא יעזור, אפילו הוא הלך רחוק לעיר אחרת, אוסר עליהם, עד שישכור ממנו מקומו, עד ששוכרים ממנו את המקום, כמו שלמדנו קודם שמגוי שוכרים. מדוע? שהרי אפשר יבוא בשבת, גוי חושבים שהוא כן יבוא בשבת.

זה מעניין, מדברים כאן אפילו כשהוא לא צריך ללכת תחום שבת או משהו. אבל יהודי, שבת זה דבר שלם, הוא הולך לשבת, זו החלטה מסוימת, לא משנים. משא״כ גוי, שבת אצלו כמו כל יום, והוא הולך, הוא בא.

דיון: למה לא עוזר הסח הדעת אצל גוי?

דובר 2: נכון, אבל האם זה לא יכול להיות הסח הדעת? הרי הוא מתכנן לחזור אחר כך, זה אותו דבר.

דובר 1: שואלים אותו, הוא אומר, “נסעתי לשבת אצל חמי”. אבל אצל גוי אין לו הסח הדעת, כי גוי אין לו דבר כזה שהולכים להיות בשבת. יהודי יש, הולכים איפשהו לשבת, שבת זה מקום שבו שם נמצאים. גוי תמיד הוא הולך, הוא בא, הוא נוסע, הוא יכול להתכוון בעוד רגע למשהו.

דיון: האם זו הלכה מעשית?

דובר 2: זו הלכה מעשית. אם זה הדרך, אם כן הדרך שהאדם לא חוזר, אפשר כן צריך.

דובר 1: או חשבתי שאולי מכיוון שהיהודי כשהוא חוזר לא יכול היה לטלטל בביתו שלו, כי הוא לא חוזר. זה לא חילוק תחום או משהו, אבל הוא לא יכול לחזור כי הוא צריך עירוב, והוא לא השאיר עירוב בבית. בגלל זה הוא לא חוזר, הוא לא יוכל לטלטל.

דובר 2: צריך לדעת, אבל יכול להיות, למשל, אם הוא הסיע מליבו, אפילו אם הוא חזר היה יכול לטלטל כי… הוא צריך עירוב, אז הוא בטח צריך עירוב. הוא יצטרך לכאורה. יכול להיות שאם הוא הסיע מליבו, זה גורם שהוא לא כאן, הוא לא כאן עבור האנשים האחרים.

דובר 1: כן, אם הוא לא חוזר, אם הוא כן חוזר הרי כל ישראל. זה לא חילוק. אבל נראה מלמטה כאן שזה דבר מעשי, מתחשבים. דבר כזה שסתם כך הוא לא חוזר.

דיון: “ההולך לשבות בעיר אחרת” — קרוב או רחוק?

דובר 2: אוקיי. מה אם הוא מדבר… הוא אומר “ההולך לשבות בעיר אחרת”, מדברים גם כשזה קרוב, הוא יכול לחזור. אם זה רחוק ומעשית הוא לא חוזר…

דובר 1: עם גוי, כן. אם הוא נסע לעיר אחרת… זה מאוד רחוק… “לשבות בעיר אחרת” פירושו עיר אחרת, אבל עדיין זה באזור שהוא יכול לחזור. אם זה מרחק גדול… כמעט לא שייך שהוא יחזור, אז לא מתחשבים בו.

הלכה יד: בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו והניח כלים

דובר 1: אוקיי, עכשיו צריך לדעת מה אם מישהו השכיר את ביתו לאחר. לא אורח, הוא השכיר אותו. שוכר.

“בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו”, בחצרו יש בתים, והוא השכיר לאחרים. אבל הוא השאיר בבתים דברים ששייכים לו. הרי בדרך כלל נראה שהמשכיר מוציא הכל ומרוקן את הבית, ובכך הוא מראה שרק האדם החדש גר שם. אבל הוא השאיר כלים או מיני סחורה בכל בית מהן. הוא השאיר את חפציו. פירוש, זה נראה כמו “short term rental” שהוא השכיר, אבל הוא עדיין שומר שם את חפציו.

דובר 2: לא, הייתי אומר כמו אדם שמכניס מישהו לביתו, אבל הכל עדיין שם. לא כמו מישהו שיש לו “rental” שריק ורק חפציו של האחר מונחים שם.

דובר 1: “אינם אוסרים עליו”, האנשים ששכרו לא אוסרים, וזה עדיין נחשב כמו בית ששייך לאדם אחד, ואם האדם עירב זה טוב. למה? “והוא שיש לו תפיסת יד בכל בית מהן”, הרי יש לו עדיין תפיסת יד, יש לו עדיין שייכות שם דרך חפציו שמונחים שם, חפציו. הוא תמיד בא לקחת, לטלטל, להביא את חפציו. זה גורם לו עדיין להיות שייך לבתים. אז מה האנשים? האנשים “נעשו כמי שהם אורחים אצלו”, הם משלמים לו כסף כדי להתאכסן אצלו. הוא לא רואה את זה כאילו זה נעשה הבית שלהם, כי אם זה נעשה הבית שלהם הוא לא היה יכול להסתובב שם. זה שהוא מסתובב שם, או שמותר לו להסתובב שם, גורם לו להישאר בעל הבית, והאנשים שגרים שם הם האורחים שלו.

חילוק הרמב״ם: רק כשהשאיר דברים שאסור לטלטלן

הרמב״ם, “במה דברים אמורים? שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל”, כגון טבל שאסור, הוא השאיר שם דברים שאסור לטלטל, למשל טבל שלמדנו שאסור לטלטלו מחמת גופו כי אינו ראוי לכלום כי אסור לעשר בשבת, או והשושה, חתיכת מתכת גדולה שאסור לטלטל בשבת, למשל כלי שמלאכתו לאיסור, הרי יש על מה שמותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל דברים שהוא לא יכול להזיז, בכך הוא מבטיח שכל השבת עדיין מונחים חפציו בבתים, יש לו עדיין תפיסת יד.

אבל אם נשאר בבתים רק כלים שמותר לטלטלן, אז לא רואים את זה כאילו הוא נשאר עדיין בעל הבית והם אורחים. למה? הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד, הרי שייך שהוא יוציא את חפציו בשבת ולא ישאר לו כלום בבתים, הרי אלו אוסרין עד שיערבו, אז רואים כן את השוכרים כאילו הם נעשו בעלי הבתים החדשים, אוסרים הם עד שיערבו.

דיון: טבע תפיסת היד — מעשי או למדני?

דובר 2: זו הלכה מעניינת, כי יש לו את האפשרות. צריך לחשוב, למשל אם יש לו אלף חפצים, הוא צריך “משאית הובלה” בשביל זה, האם היה שונה? או כי הוא יכול טכנית? אולי אין שום טעם לטלטל כל כך מיליונים, אסור לטלטל אוצר שלם? הוא תופס טבל והשושה, כי יש לו את הזכות, כי הוא יכול טכנית להוציא את זה. זו הלכה מעניינת. זה אופן שנשאר לו תפיסת יד ב… אבל נשאר כאן תפיסת יד.

דובר 1: אבל אנחנו אומרים שזה לא נקרא תפיסת יד כי יש לו את ה״פוטנציאל” להוציא את זה, יש לו את הזכות להוציא את זה.

דובר 2: שואל אני, הוא השאיר בית שלם מלא בדברים. זה להפך, זה עדיין שייך לו. אם הוא מוציא את זה, האם זה שהוא יכנס ויוציא ויתרוצץ?

דובר 1: כמו שאתה רואה עכשיו שדברים שהוא יכול להשתמש בהם בשבת, זה לא עוזר. כי תפיסת יד נראה לא דבר מעשי שהוא יוציא את זה, זה יותר דבר למדני. שהוא לא מוותר לגמרי על הבית.

דובר 2: נכון, יש לו עדיין חלק מה…

דובר 1: כן, אבל זה שהוא יכול, הלכתית הוא יכול, אבל זה ייקח לו עשר שעות לפרוק את כל ארון הספרים שלו עם כל הארונות שלו, למה זה לא ייקרא שהוא עושה מספיק תפיסת יד?

דובר 2: אה, אני לא יודע.

דובר 1: אני חושב שבגלל זה נראה שהמילה היא, כי בלאו הכי הוא יכול לאבד את תפיסת היד שלו בשבת, כי הוא יכול להוציא את זה. השאלה היא, למה יגידו לנו כך? למה בגלל שהוא יכול לאבד את תפיסת היד שלו יגידו לנו כאילו הוא כבר איבד אותה?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי. זו הנקודה, זה לא שהוא כבר איבד אותה. דבר כזה שלא קבוע שם, זה לא שלך, זה לא נקרא תפיסת יד. לגבי זה, אגב, אולי יש הלכות אחרות שעושות חילוק. אבל לגבי שבת, שתאמר שאתה עומד כאן בביתי, ולכן אתה סוחר, שהוא סוחר ראוי, ועוברת לו הבעלות כאילו, עד כדי כך לא.

מעבר: הלכות כשלא עשו עירוב

דובר 1: אוקיי, בכל אופן, עד כאן ההלכות שמדברות על איזה סוג אדם או בית נאסר. עכשיו הולכים ללמוד את כל הבא, אני מתכוון את שאר הפרק או פחות או יותר, מדברים הלכות שאם לא עשו עירוב ממש, שכחו או, אני יודע, אין חילוק ברמת השכחה, אבל לא עשו עירוב, צריך לדעת מה מותר לעשות. כלומר, כמה פירושו מה אפשר לעשות? יש כמה דברים שמותר כן לטלטל, או יותר מדויק מה מותר אפילו בלי עירוב. צריך ללמוד מה נחשב חלק מהחצר, או חלק מהבית, וכדומה. כי ההלכה היא לא שאין רשות. כל החצר בכל אופן רשות היחיד. אם יש מקום ששייך לי בתור הבית שלי, פירושו מובן שאני יכול לעבור מהבית שלי. צריך לדעת את כל הפרטים איפה שייך כל חלק.

דובר 2: אם יש דרך שבחצר ייקרא שאנחנו מקום, כן? זה ה…

דובר 1: נכון. אנשי חצר ששכחו ולא עירבו, הם לא עשו עירוב, הם שכחו, יודעים אנחנו את ההלכה שאחד מבטל רשותו. ולא חצר לבדם… זה איסור חכמים שאסור לטלטל בחצר לפני שעושים עירוב.

דובר 2: אה, כי מה מותר להם כן? אין חילוק שכחו, אמת. לכאורה ולא עירבו… סתם כך זה גם אותו דבר, לא?

הלכה טו – אנשי חצר ששכחו ולא עירבו: מטלטלין כלים ששבתו בחצר

דובר 1:

צריך לדעת את כל הפרטים, איפה שייך לכל בית כל חלק? אם צריך להיות דרך שבחצר ייקרא שאנחנו מקום, כן? זה ה…

אנשי חצר ששכחו ולא עירבו – הם לא עשו עירוב, הם שכחו. יודעים אנחנו את ההלכה שאחד טולטל מבתים לחצר ומחצר לבתים, זה איסור חכמים שאסור לטלטל בחצר לפני שעושים עירוב. אבל מה מותר להם כן? אין חילוק שכחו, מבוי שלא עירבו סתם כך זה גם אותו דבר, לא? מה יש כאן הלכה שרק אם הם שכחו? אולי קהילות מסוימות יהיה רק על שכחו? אם הם עשו במזיד ולא עשו עירוב לא יתירו? לא יודעים, הוא לא אומר. לפי. לא ראינו דבר כזה, כי מעשית, חצר רגילה עושה עירוב, חצר יהודית תעשה. לא יודע.

אוקיי, אבל מה מותר להם כן לעשות? הם מותרים לטלטל בחצר, מטלטלין כלים ששבתו בחצר. כלים שהיו מונחים בחצר כשנכנסה שבת, מותר להם לטלטל את הכלים בחצר, ובכלל הנחשב בחצר, גם הפינות, מה שלא רשות היחיד בחצר, כל מה שיש לו דין כמו החצר, מותר להם לטלטל את הכלים ששבתו בחצר. כי האיסור הוא רק לטלטל מרשות היחיד לחצר, אבל בחצר עצמה, אסור גם להכניס לחצר אפילו אם הם לא טלטלו את זה, אבל איזה כלי ששייך לרשות היחיד בחצר. אבל את הדברים של החצר מותר לנו לטלטל בחצר. כי כל האיסור היה רק כי זה נראה כמו שמטלטלים מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל כשמטלטלים רק בחצר עצמה, אין בעיה.

אנשי מרפסת ועלייה שעירבו לעצמן

הלאה, אנשי מרפסת ועלייה, בחצר היה בית דו-קומתי, והיה מרפסת או קומה, ועירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן. מקרה אחר, לא עשו עירוב על כל רשות היחיד, אבל שני האנשים שגרים יחד על המרפסת או… אנשי חצר, אנשי מרפסת אם הם עושים שני עירובין, אחד רק למרפסת ולעלייה, הם עשו עירוב, והאנשים בחצר האחרים עשו עירוב אחר.

דובר 2:

לא, צריך לזכור שבפרקים הקודמים למדנו מתי מותר לעשות עירובין נפרדים, ואסור מרפסת יש חלוקה שלמה, אפשר לעשות עירובין נפרדים.

דובר 1:

אומר הוא, לא כך אנשי מרפסות ואנשי עלייה, מותרים לטלטל כלים ששבתו בבתיהם בכל המרפסות ובכל הנחשב עמה. כל הכלים שהיו על המרפסות ועל האזור שנחשב חלק מהמרפסות, או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, מותר להם לטלטל, כי זה נקרא רשות אחת.

ואנשי חצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. הם אסורים לטלטל מאחד לשני, אבל כל אחד מותר לטלטל איפה שהוא במרפסת או בחצר.

זה לא החידוש, החידוש הוא לכאורה בכל הנחשב עמה. נראה מיד הלכות, מה נחשב עמה, זה החידוש.

וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה, כלומר אם יש רק אדם אחד בחצר ואדם אחד בעלייה, לעצמם הם לא צריכים עירוב. ושכחו ולא עירבו, הם מותרים מטלטלין בכל העליה ובכל הנחשב עמה, והם מותרים מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. אותו דבר.

הלכה טז – סלע או תל שבחצר: דיני “הנחשב עמה”

ועכשיו הולך הרמב״ם להסביר יותר את הנחשב עמה, איך מטלטלים בחצר. כיצד? סתם בחצר יש סלע, אבן, או תל, גבעה, וכיוצא בו שבתוך החצר. איך? אם היו גבוהין עשרה טפחים, הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת. שניהם רואים את זה כרשות אחת. כן, גם הסלע והתל שייכים גם לחצר וגם למרפסת. ממילא, שני האוסרין לא יביאו לשם כלים ששבתו בבתיהם. ושניהם אסורים להביא לשם כלים שהיו במקומות אחרים, היו בבתים. כלומר, זה נפרד, זו רשות שלישית כביכול.

אבל להפך, בין החצר, זה פחות מעשרה טפחים, אז מה? לא רשות לעצמו. ממילא, שייך לשניהם. איפה מונח התל? בחצר. אז התל שייך לשניהם, אף אחד לא… כן, שניהם מותרים לטלטל “כלים ששבתו בחצר”, אבל שניהם אסורים “כלים ששבתו בבתים”, כי זה נקרא כמו מרחב משותף והם לא עשו עירוב ביניהם. כלומר, “כלים ששבתו בחצר” מותר להם, אבל “כלים ששבתו בבתים” אסור להם. וכאן אומר הוא, “אסורים להוציא כלים ששבתו בבתים”.

מבין?

סלע גבוה עשרה סמוך למרפסת

ואם היה גבוה עשרה, ורובו נכנס למרפסת פחות מארבעה טפחים, אז הרי הוא נחשב עם המרפסת שרגלם שוה בה, מה שגבוה, זה קרוב יותר למרפסת, לא קרוב, זה רק פחות מארבעה טפחים מרוחק מהמרפסת. ממילא, גם שזה גבוה עשרה, זה כמו רשות לעצמו שאינו חלק מהחצר, וגם למי זה שייך? זה שייך למרפסת, כי הם יכולים להשתמש בזה, יש כאן שוה בה. ממילא, בני המרפסת מותרים, הם לא צריכים עירוב ביניהם ובין הסלע, מה שזה לא יהיה, למה? כי זה נחשב להם, נכון זה חלק מהמרפסת, והאנשים מהחצר אסורים.

ומרוחק מן המרפסת יותר מארבעה טפחים, אז אפילו נעשה אסור, לא רואים את זה כאילו זה רק חלק מהמרפסת, אלא רואים כאילו זה נוגע לשניהם, כי זה ראוי לבני החצר ובני המרפסת. למה? לפי ששניהם אפשר להם להשתמש בו מלמעלה בזריקה. שניהם יכולים להשתמש במקום דרך זריקה. כמו שכבר למדו ההלכות בפרק הקודם, בני המרפסת יכולים, הרי יש ארבעה טפחים מרוחק, זה לא שזה ממש ליד המרפסת שקל להשתמש, אבל הם יכולים להשתמש בזה דרך זריקה, הם יכולים לזרוק עליו דברים. וכך יכולים גם בעלי החצר. שניהם שווים, ולכן “אסורים להוציא לשם כלי הבתים עד שיערבו”.

אה, טוב. כן.

מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת

אותו מציבה. עוד מעשה כזה. יש פעם כאן מצבה, רחבה ארבעה טפחים, לפני המרפסת, מדרגה, כן, מה זה מצבה? חתיכת אבן. וזה מוביל מחצר, וזה מונח ליד מרפסת. אז רואים את האבן כמפרידה את המרפסת, לומר כך, יש כאן דבר גדול מיוחד ליד המרפסת, זה כמו גדר, וזה גורם למרפסת לא להיות חלק מהחצר. ומזה האחד מהמרפסת אוסר את בני החצר, נניח האדם מהמרפסת לא עשה עירוב, הוא לא יאסור על בני החצר, כי כבר נחלקו ממנו, המצבה רחבה ארבעה טפחים גורמת שהמרפסת תהיה רשות נפרדת לעצמה.

דובר 2:

למה זה נעשה רשות לעצמה? למה ארבעה טפחים מספיק?

דובר 1:

תרגום לעברית

לא, לא, זו מצבה, זה סימן כך. מה הנקודה? שעכשיו הם לגמרי בפני עצמם, אין להם שום דבר עם החצר. אז החידוש אינו שהם לא יכולים לטלטל בחצר, זה הם לא יכלו קודם לכן גם כן. החידוש גם לא שהם לא אוסרים. הם לא אסרו קודם לכן גם כן. מה שהם אסרו קודם לכן זה הדברים שבתוך החצר, החלק הגבוה האיסורים שנמצא מול המרפסת, זה שניהם היה בזריקה אחת. עכשיו כשעשו את המצבה, אומרים הם, אנחנו אין לנו עם החצר כלום. המצבה מראה שהחלק אין לו עמו. כי בין המרפסת והסלע יש מצבה, הוא לא יעבור לזרוק דברים. נכון, זה סימן, אני לא אעשה. זה למעשה לא אפשרי, אבל זה סימן, ממילא הוא מופרד. ממילא זה עושה שהסלע לא שייך לו, אלא שייך לחצר. וממילא החצר מותרים לטלטל אל הסלע, אבל המרפסת לא, כי זה בחצר האחרת.

הלכה יז – זיזין היוצאין מן הכותלים

עוד מהזיזין המקדישין כך, זיזין היוצאין מן הכותלים. המשנה אומרת, זיז הוא משהו שבולט החוצה אבן או קרש מהקיר, אפשר להחזיק עליו דברים או מה. אז כך, כל שהוא למטה מעשרה טפחים, הרי הוא נחשב כחצר, ובני חצר משתמשין בו, כלומר זה חלק מהחצר. וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעליה, אבל בעשרה טפחים העליונים הסמוכים לקומה השנייה, אז רואים זאת כחלק מהעליה, מהקומה. אז לא מותרים בני החצר להשתמש, אלא אנשי עליה משתמשין בו. והנשאר בין עשרה תחתונים ותחלת עשרה עליונים אין זה וזה יוצאים שם, זה בין עשרה טפחים העליונים והעשרה טפחים התחתונים, שניהם אסורים בו. למה? כי זה שייך כביכול, זה מקום ששניהם יכולים להשתמש, כמו האלכסונות. כי זה נוח ששניהם יכולים להשתמש בו, כמו בסולם ששניהם משתמשים, כמו הזריקה, כלומר זה shared space, והם לא עשו עירוב, שניהם אסורים בו. ואם משתמשין בו בכלים של שניהם ביחד, אין להם עירוב.

הלכה יח – בור שבחצר

מצוין. מה קורה במקרה כזה, יש בור בחצר? מצוין, תלוי מה יש בבור. אז כך, אם היה בבור דברים שהוא לא יכול להוציא, נניח היה מלא פירות טבל. הבור מלא פירות של טבל, טבולים, כמו שלשון הרמב״ם טבל. פירות טבל, לא אומרים פירות טבל, אומרים דבר כזה? פירות טבל, לא אומרים דבר כזה. טבל מתכוונים בדרך כלל פירות טבל. הוא עשה עירוב בטבל, מתכוונים תפוח אחד. טבל זו קטגוריה. כמו כשאומרים מעשר, אבל פירות טבל, אני לא יודע אם יש הגדרה כזו. בקיצור, זה לא חשוב. פירות טבולים, פירות שהם טבל, שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן. בור, פעם נהגו להחזיק פירות בבור כדי לשמור אותם קרים. אז כך, אם מונח שם פירות שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן, רואים אנו את זה כאילו הבור נעשה מלא במשהו שנשאר שם, כי אסור להוציא אותו בשבת. הרי הוא וחללו, כסולם התלוי בחצר.

ומה תהיה ההלכה? אם היה גבוה עשרה, אוסר, ואם לאו, אינו אוסר. הרי הוא נחשב מחיצה. כי אנו רואים את הטבל שממלא את הבור, כאילו הבור נתמלא במשהו סולידי, או מה, כי הוא לא יכול להוציא אותו בשבת. אבל אם הבור נעשה סורא… אה, בור עם החוליות, הקיר סביב. כן. אוקיי. אבל אם היא מלאה מים, אז הרי יכולים להשתמש בו. ממילא חוזרים לדין הקודם, שדבר ששניהם יכולים, כלומר כמו ששניהם משתמשים.

באר מלאה מים

דובר 1: אבל אם היתה מלאה מים, אבל אם הבאר הייתה מלאה מים, אה, באר עם החוליות, הקיר סביב. כן. אוקיי. אבל אם היא מלאה מים, אז הרי יכולים להשתמש בה. נכון. ממילא, חוזרים לדין הקודם של דבר ששניהם יכולים, כלומר כמו ששניהם משתמשים, אז מניחין ולא מערבין, מכניסין מעני לבתים עד שיערבו.

נכון. אה, למה לא לומר שאם זה קרוב למרפסת או לעליה, הם יוכלו להשתמש בו, כמו שלמדנו ההלכה על סלע? זה מה שזה אומר, או שזה שונה מסלע?

הוא מביא שזה שונה מסלע, כי, הוא מביא מהגמרא, שסלע, אם זה עשרה טפחים, משתמשים בו העליונים. אצל באר, קורה לעתים קרובות שהמים יורדים, ממילא קשה יותר לשניהם. ממילא, אצל באר של מים לא עוזר זה שזה עשרה טפחים וזה קרוב יותר למרפסת, אלא שניהם אסורים להשתמש בו.

דיון: פירות vs. תבואה — מה מותר לטלטל בשבת?

דובר 2: הייתי יכול בעצם לעשות את החילוק בין הבית, אם היה מלא פירות, לא תבואה, לא רואים את זה כאילו זה דבר מלא, כי אפשר להוציא אותו בשבת, כמו המים כי מוציאים אותו בשבת. אה, למה זה לא נאמר?

דובר 1: אה, בזה אני אומר, כי אז היה הדין, לכאורה, אם זה סתם דבר שאינו מים, חוזרים לדין הקודם של סלע. שניהם משתמשים בו? תלוי, אם זה קרוב יותר לעליה, הם צריכים להיות מותרים.

מים יש גזירה חדשה, הלכה שלישית בעצם, שמים, אפילו זה כן קרוב יותר לאחד, הם לא יכולים להשתמש בו, כי מים משתנים. לא, כי מים הרבה פעמים משתנים, המים יורדים באמצע שבת, או קורה הרבה שהמים יורדים, ואז, אפילו אם זה קרוב יותר לעליה, יהיה קשה יותר להם לקחת, ממילא שניהם בקושי, כלומר שניהם משתמשים בקושי. נכון.

דובר 2: אהא. אז אתה צודק שהמקרה הביניים לא עומד כאן, אבל לכאורה במקרה הביניים תהיה ההלכה כמו הסלע הרגיל, שתלוי כמה קרוב זה. אם זה קרוב למרפסין, רק המרפסין. אז מים זה משהו מיוחד, כי שניהם צריכים מים, ומים לפעמים מתייבש. אז מים זה דבר ש… רגע, נעשה עוד הלכה.

אבל הדין הקודם גם כן כך, אפילו כשזה מלא תבואה זו ההלכה. אין שום חילוק. אז הפשט של מותר לטלטל בשבת אינו שונה. אולי החידוש הוא… מה זה… אה, אולי כן? לא. אה, לא, לא, סליחה, אני מבלבל.

דובר 1: כל דבר שמותר לטלטל בשבת זה אותו דבר כמו מים, כי זה יכול להשתנות באמצע שבת, אז זה יכול לא להישאר עשרה טפחים. מבין?

אה, אז מה שאתה שואל זה קצת מעניין, איך הוא יכול היה להישאר עם אותו סיפור ולומר אם היה פירות לא תבואה. לא, לדעתי זה אותו דבר לכאורה כמו… להיפך לא כמו שאמרתי. לדעתי זה לכאורה אותו דבר כמו כל דבר שמותר לטלטל, כי כמו שזה עדיין פרי, זה לא יציב, אז יכול להיות שזה ישתנה, זה יהיה נמוך יותר, זה יהיה רחוק יותר, וכדומה.

אז הוא רוצה כאן לומר חידוש, שאפילו זה פירות תבואה, רואים את זה כאילו היה מלא אבנים או מה, כי אי אפשר לשנות אותו. מצוין. כל דבר שמשתנה זו בעיה.

שתי חצרות זו לפנים מזו

דובר 1: אוקיי, עכשיו נלמד על שתי חצרות, אחת לפנים מזו, אחת בתוך השנייה. צריך לדעת, מובן מאליו, שהם צריכים לעשות עירוב, כמו שלמדנו קודם, אם הם רוצים לטלטל. אבל מה אם רק אחד מהם עשה עירוב, מה ההלכה? את מי זה אוסר?

אז כך, שתי חצירות זו לפנים מזו, ויוצא שמי שגר בפנימית, העמוקה יותר, צריך לעבור דרכה כדי להגיע לביתו, או לצאת החוצה צריך לעבור דרך האחרת. ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה. אבל החיצונה לא צריכים לעולם להיכנס לחצר האחרת, כי הוא יכול ללכת מחצרו לצאת, הוא כבר בביתו. אבל הפנימי צריך לעבור דרכה.

ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים

אז כך, ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים, כלומר רק הפנימיים עשו עירוב, בעל הפנימי יוכל לטלטל בחצרו, הוא יכול ללכת בחצרו, הוא יכול לטלטל מביתו לחצרו. אבל החיצונה אסורה, החצר החיצונה אסורה, כי על החיצונה יש שני שותפים, כי הוא עובר דרכה.

ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים

להיפך, אם ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים, אז שתיהן אסורות. למה? הפנימית, בני שלא ערבו, כי הם לא עשו עירוב. אבל גם החיצונה לא תועיל. למה? בני ערבו שלא ערבו שעוברין עליהן, כי יש מישהו שהוא גר כאילו בחצרו, כי הוא עובר דרך שם, והוא לא עשה עירוב איתו. אז לא מועיל עירוב החיצונים לבד בלי לזכות לאחר בעירוב.

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה, אז זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, אבל אין מטלטלין מזו לזו. כלומר, למה? כי אם הפנימי כן עשה עירוב, אף על פי שהוא עובר דרך החיצונה, נראה שבזה שהוא עשה עירוב הוא הפריד את עצמו, הוא אמר שאצלי כאן בפנים יש חצר בפני עצמה, ושם יש חצר בפני עצמה. אז כל אחד יכול לטלטל, אבל אסור לטלטל מזו לזו.

הכלל: רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה

אבל הליכתו, הפנימי כשהוא הולך בחיצונה, על מה זה לא עושה אותה אסורה? כי כאן נראה את הכלל. למה עוזר עשיית עירוב אצלו? כן, זה עוזר, כי זה מפריד אותו. ברגע שהוא מותר אצלו לבד, יש לו חצר משלו, כלומר כאילו הוא כבר לא מסתובב בחצר של השני. זה הכלל של “רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה”, זה מבטא את הכלל.

אוקיי, מצוין.

שכח אחד מבני החיצונה לא עירב

שכח אחד מבני החיצונה לא עירב, אחד מהחיצונים לא עשה עירוב, והפנימית כן עשתה, אז הפנימית בהיתרה עומדת. אף על פי שהם צריכים… כן, הפנימית אין בעיה. אבל להיפך, היא בהיתרה עומדת, והוא גם יוכל לטלטל לחיצונה? לא, הוא לא יכול לטלטל לחיצונה בכלל, באף אחד מהמקרים.

דובר 2: מה זה אומר הפנימית בהיתרה עומדת? מה הייתה ההוה אמינא?

דובר 1: מספיק להוה אמינא הבאה. אוקיי, בואו נראה. “אבל אם עירבו בני הפנימית ולא עירבו בני החיצונה, בני החיצונה אסורים, מפני מה? על בני הפנימית שעלו להם העירוב.” כי הפנימי עובר דרך החיצונה, וממילא כל פעם שהוא עובר דרכה הוא מבטל את העירוב כמו, כי הוא האדם שלא עשו עליו עירוב, ואין לו עירוב בביתו. ברגע שאין לו עירוב בביתו הוא אוסר גם בחוץ.

וממילא, אם רק אחד מהפנימית שכח לעשות עירוב, יוצא שאף אחד לא יכול לטלטל בשום מקום, באף אחת משתי החצרות.

הפנימית לא מקלקלת שום עירוב, והחיצונה, אף על פי שיש להם עירוב משלהם, אבל הם לא יכולים עכשיו לעשות את שלהם. הם יכולים לעשות את העירוב שלהם רק כשלפנימית יש את העירוב שלה. נפלא.

עשו שתיהן עירוב אחד

הניחוהו בחיצונה

מה קורה כך, “עשו שתיהן עירוב אחד”? מה זה כשהם עושים אותו עירוב? הפנימית והחיצונה עשו עירוב אחד. אז זה תלוי איפה הניחו את העירוב.

“אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב”, כן, אם הניחו את העירוב בחוץ מהבית, ואחד מהם, לא משנה מי, בין מבני החיצונה בין מבני הפנימית, שכח לעשות עירוב, “שתיהן אסורות עד שיבטל”. צריך האדם שלא עשה את העירוב לבטל את רשותו. כותב רבי עובדיה מברטנורא, כבר למדנו שיש דבר כזה לבטל מחצר לחצר, אפשר לבטל את הרשות מחצר אחת.

הנקודה היא, מה הבעיה כאן? אם אחד מהחיצונה שכח לעשות את העירוב, זה פשוט, נכון? שזה אסור לכולם. אם אחד מהפנימית שכח, זה עדיין, מאחר שהעירוב שלו בחוץ, והוא צריך להגיע לשם ממש לעשות את העירוב שלו, אי אפשר לומר שאצלו בבית יש עירוב כשר, כי אין, העירוב שלו מונח שם. אז אי אפשר לחשב את העירוב רק לפנימית, כי צריך להגיע לחיצונית ממש ללכת לעירוב. יוצא ששניהם אסורים. יש עצה של ביטול, אוקיי.

הניחוהו בפנימית

אבל הניחו עירוב בפנימית, שניהם הניחו את העירוב שלהם בפנים, אז יש אופן אחד שלא מפריע. ואז תלוי מי שכח.

אם שכח אחד מן החיצונה, יוצא שמה? החיצונה אין לה ממש עירוב, אבל לפנימית יש כן עירוב, כי הם לא שכחו, והעירוב שלהם מונח שם, פנימית מותרת במקומה.

אבל אם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, והוא צריך עדיין להגיע לחיצונית, סליחה, ואצלו אין עירוב, כי הוא לא עשה עירוב, הוא לא עשה עירוב, הוא לא נמצא. עכשיו מונח כן אצלו העירוב, ואצלו אין עירוב, כי הוא שכח.

מה עם החיצונה? עדיין, החיצונה צריכה ללכת, לחיצונה אין עירוב. באופן כללי, כשלפנימית אין עירוב, גם לחיצונה אין עירוב. זה הכלל הגדול בתורה. אין דבר כזה שלחיצונה יש עירוב ולפנימית אין. יש דבר כזה שלפנימית יש ולחיצונה אין, אבל אין דבר כזה שלחיצונה יש ולפנימית אין, מאחר שהוא עובר דרך שם, ורגלי אסורה במקומה אוסרת לך במקומה.

דר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו

אם יש רק בשתי החצרות אדם אחד בכל אחת, שתי חצרות קטנות, ודר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו, אינן צריכין לערב. למה? אלא כל אחד ואחד מטלטל בחצירו.

למה זה לא צריך? למה? אף על פי שהוא עובר אחד דרך השני? לא, לא מדברים כשיש אחד פנימית ואחד חיצונה. בוודאי יש פנימית. כן כן, מדברים כן כך. אז למה לא צריך? רואים שאדם אחד לא מפריע.

דובר 2: אני לא יודע. נראה לי קודם כן שאדם אחד מפריע. הרבה קודם, כשפנימית וחיצונה כן דיברנו על אחד מפריע. נכון, אז למה זה—

דובר 1: אהא, התירוץ הוא שהוא יחיד, יחיד, הוא לא יכול ממש להוציא, לעניין דינא הוא לא יכול להוציא. זה הפשט. שכל אחד בחצרו, מאחר שהיחיד בפנים יכול, כי יש לו רק אדם אחד, הוא מותר ברשות היחיד.

שלוש חצירות הפתוחות זו לזו

דובר 1: הרבה קודם, כשפנימית וחיצונה כן דיברנו על אחד מפריע.

נכון, אז למה… אז למה אני טועה? אה, התירוץ הוא שזו גזירה אטו גזירה. הוא לא יכול ממש להוציא, על כל פנים, הוא לא יכול להוציא. זה הפשט. שכל אחד בחצרו אסור. לא שייך, מאחר שהיחיד בפנים יכול, כי יש לו רק אדם אחד, הוא מותר במקומו, וכשהוא יוצא החוצה הוא לא מפריע.

אה, בחצר לא צריך עירוב, כי יש רק אדם אחד. אהא.

דין גוי בפנימית וחיצונה

ומה גוי… היית גם צריך לומר שהוא לא צריך עירוב, אני מתכוון הוא גוי, והוא גם רק אחד בחצר. אבל אפילו יחיד או אפילו רבים, בחיצונה עד שיערבו וישכרו מקודם. למה? לכאורה כי הגוי יש גזירה שאדם לא יגור לבד עם גוי. גוי שגר בחצר, אפילו בפנימית וחיצונה, זה עדיין אותו דבר, אפשר ללמוד מהגוי, יהודי אחד וגוי אחד. ממילא הגוי כרבים, ממילא הגוי אוסר גם על החיצונה, והם צריכים לעשות שכירות רשות מהגוי.

מה אם אין זה שתי חצרות אלא שלוש? כן? שלוש חצירות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהן, ובכל אחת מהן יש יותר מבית אחד. אז, ערבו שתיהן החיצונות עם האמצעית, שתי החיצוניות עשו עירוב עם האמצעית, אז הן מותרות עמה, האמצעית מותרת ללכת לחיצוניות, והיא מותרת עמהן, וגם הן מותרות ללכת לאמצעית. אבל שתי החיצונות אסורות זו בזו עד שיעשו שלשתן עירוב. זה פשוט לכאורה, נכון? כי החיצונה מצד אחד לא עשתה עירוב עם החיצונה הקיצונית מהצד השני, היא עשתה רק עם האמצעית. אבל החידוש הוא שהן לא אוסרות עליה. כל זמן ששתיהן נמצאות באמצע, אבל זה לא מפריע שהעירוב של שני הצדדים עכשיו יישאר עירוב.

יחיד בכל חצר

אבל אם היו רבים בכל חצר מהן, אם כל אחת משלוש החצרות יש רק בית אחד, נכון, רק אדם אחד, אפילו את האמצעית משתמשים רק למעבר, נכון, אבל אינם צריכים לערב, אין צורך בעירוב, כי אדם אחד אינו צריך עירוב. ממילא, אף על פי שהוא עובר דרך מקום שיוצא ששם שני אנשים, זה לא מפריע.

אבל, אם יש שניים באמצעית, הואיל ואסורה במקומה עד שיערבו, הם אסורים במקומם עד שיעשו עירוב, הם אסורים באמצעית ובחיצוניות עד שיעשו עירוב עם השניים שבאמצעית.

כלל: רגל האסורה במקומה

הנה כלל, אה, עכשיו הוא הולך להסביר את הכלל. רגל האסורה במקומה, רגל שהולכת דרך, אבל שבחצרו שלו לא עשה עירוב, אסורה במקומה, בחצרו לא יכול היה להוציא מהבתים, אוסרת שלא במקומה, כשיש לו רשות דריסה בחיצונית, הוא אוסר אותה, כי… כן.

אבל רגל המותרת במקומה, אם א… כן, הוא התחלק, שם מקומו ושם מקומו, הוא לא מתערב עם האחר. זו לא סברא נוראה, אבל זה הכלל. אוקיי, עד כאן המצב.

שתי גזוזטראות זו על גב זו — שאיבת מים מבור

עכשיו הולכים ללמוד עוד כמה מקרים מעניינים שצריך לדעת האם הם נקראים שני בתים או שתי חצרות שצריכים עירוב. כן. אז כך, כאן הולכים לדבר כאשר… כיצד הבתים בחצר יכולים לשאוב מים מבור מים. זו בעיה, כי לשאוב מים צריך להיות עירוב. הולכים עכשיו לדבר באופנים כיצד מותר או לא מותר בלי עירוב.

אז כך, שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו, שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו, למטה יש בור שכל בית מנסה לשאוב מהבור.

אז כך, כבר למדנו את ההלכה קודם בהלכות שבת בעצם, שכדי להוציא, כשאתה שואב מהבור שנמצא ברשותך היחיד, עושים מחיצה מלמעלה של עשרה טפחים, שלא ייראה כאילו אתה שואב מרשות אחרת.

אז אפילו אם הם עשו כל אחד מחיצה גבוהה עשרה טפחים, שזה היתר לגבי ההוצאה, עדיין נשארת שאלה של עירוב אם יש שניים, כי כשאתה שואב את המים אתה הולך לשם לשאת דרך המחיצה של האדם האחר שהוא עשה.

כשהן בתוך עשרה טפחים

אז כך, אם היו שתיהן גזוזטראות זו על גב זו בתוך עשרה טפחים, כלומר, יש עשרה טפחים מ״כאן לכאן”, אסור להן למלאות עד שיערבו שתיהן כאחד, ונחשבות גזוזטרא אחת. רואים את זה כמו גזוזטרא אחת, שזה נעשה כמו חצר, וכששני אנשים מנסים לשאת מרשות היחיד שלהם דרך רשות משותפת, הם צריכים עירוב.

אבל אם היו ביניהן יותר מעשרה טפחים, אז כל אחת לעצמה, שתיהן מותרות למלאות, כי אנחנו לא רואים את זה כאילו אתה נכנס לרשות של האחר. אלו רשויות נפרדות.

לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון

אבל אם לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון, רק התחתון עשה מחיצה, אז העליון אסור לשאת כי אין לו מחיצה, אבל גם התחתון אסור לשאת עכשיו. אף התחתון אסור למלאות, מפני שהעליון נאסר עליו, זה עדיין הדין של דריסת הרגל, שאסורה במקומה. אז דריסת הרגל יש לו, רק שאין לו עירוב, ממילא כשאתה מתערב איתו, אתה צריך לעשות עירוב איתו.

אבל להיפך, עדיין מותר. עשה העליון מחיצה ולא עשה התחתון, יש לו מחיצה ויש לו את העירוב שלו, אף העליון מותר למלאות, כי רק לתחתון יש את דריסת הרגל כך שעוברים דרך רשותו.

שותפים במחיצה

מה קורה אם למטה עומדת בין התחתון והעליון מחיצה שהוא עשה? אם שניהם עשו את אותה מחיצה, הם ביחד בנו מחיצה שתעבור בין שני הבתים? כי הם השתתפו, הם שילמו כסף? כן, הם בנו את זה ביחד. ועדיין, אפילו אין עשרה טפחים, זה החידוש. “אלא שאין משלשלין למעלה עד שיערבו ערב אחד”, כי כאן הם כן נכנסים למקום המשותף.

דובר 2: אני רק רוצה להבין, קודם אמרנו שאם יש עשרה טפחים הם נעשים אחד, כגזוזטרא אחת. וכאן אתה אומר שאפילו הם לא, כלומר, הם עשו רק מחיצה אחת, אבל שניהם שילמו על זה. כלומר, אין מקום משותף, רק העליונים. מדובר על העליונים. העליונה עשתה מחיצה. לכאורה העליונה היתה, רק התחתונים היו אסורים, למה? כי שם יש שני אנשים, נכון? אבל זה לא עוזר, למה? כי הם שותפים במחיצה. אם הם שותפים במחיצה, יש להם כן כלא דריסת רגל להיפך, הוא יכול ללכת למעלה, רק לא איפה שהמחיצה. המחיצה למטה. לגבי ההיתר של המחיצה, אין חילוק איפה המחיצה, צריך רק להיות עשרה טפחים. אז מאחר ושייכת גם להם, הם צריכים עירוב עם הקומה האחרת.

דובר 1: אוקיי.

שלש דיוטות זו למעלה מזו

מה קורה אם יש שלוש? שלש דיוטות זו למעלה מזו. מה קורה אם יש שלוש קומות? יש שלוש כאלה, זה בית של שלוש קומות, וכולם שואבים מים מלמטה. או לאו דווקא מים, אותה שאלה. אוקיי. שלש דיוטות זו למעלה מזו, והמצב הוא כך: העליונה והתחתונה של אחד, העליונה והתחתונה שייכות לאדם אחד, ובאמצע גר אדם אחר. אז לא ישלשל מן העליונה לתחתונה, אסור לאדם לשלשל מרשותו העליונה לרשותו התחתונה דרך אמצעות, כי הוא נושא אמנם מרשותו לרשותו, אבל הוא עובר דרך רשות שלישית. שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות. אבל משלשלין מן העליונה לתחתונה שלא דרך אמצעות, אם יש לו דרך, כלומר, חייבת להיות מרפסת, לתחתונה יש מרפסת או משהו כזה. בלי לעבור דרך רשות האדם האמצעי.

דובר 2: אולי אתה יכול להכניס את התמונה?

דובר 1: אה, אני מבין מה אתה מתכוון. טוב מאוד.

שתי דיוטות זו כנגד זו — שפיכת מים

מה קורה אומרת הגמרא, זו כנגד זו? מעשה חדש. וחצר אחת תחתונה ששוכנין בתוכה שתיהן, הם כבר למדו בנושא של אפשר לשפוך מים לפעמים. אז אוקיי לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתים עירוב אחד, כי שניהם שופכים מים לאותו מקום, נכון? יש הלכה איך מותר לשפוך מים, צריך לעיין בהלכות שבת. הם רוצים להשתמש בשטח משותף כדי לשפוך שם מים, אסור לעשות זאת.

עוקה — אחד יש ואחד אין

עכשיו, אם הם למדו שיש כאן שצריך לעשות עוקה אם זה הולך ישר לרשות הרבים, שלא ייראה כאילו שופכים לרשות הרבים. אז עשה מקצתה עוקה בחצר לשפוך בה מים, ומקצתה לא עשה, והאדם שלא עשה רוצה לשפוך לתוך העוקה של האחר, אסור לו. אז אלו שבעוקה שופכין לתוך העוקה שלהן, ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו, כי הוא רוצה להשתמש עוד ברשות, כי הוא עובר על התקנה. מי שיש לו עוקה, רק הוא מותר, כי האחר לא עושה כלום משלו, נכון? אבל האחר אסור, כי צריך לעשות עירוב. למה? כי עכשיו יש את האנשים השניים בחצר, הוא אפילו לא מותר לשפוך לא לתוך העוקה, נכון? מסכים? כי זה עדיין ערבוביה שאסורה.

אבל אם לשניהם יש עוקה, כל אחד הולך לעוקה שלו, והם בכלל לא מעורבים, וממילא הם לא צריכים עירוב.

מסכים? עד כאן פרק ד׳.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Eruvin Chapter 4 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Laws of Eruvin Chapter 4

Introduction to the Chapter

Chapter 4 transitions from the topic of mechitzos (which was the subject of the previous chapters — how the physical structure of courtyards determines whether they are one domain or two) to a new topic: the people. The foundation of Chapter 4 is: what is the relationship between the people that determines whether they are considered one domain? The principle: if people eat together at one table, they are like members of one household and do not need an eruv. An eruv is a formal partnership in bread — when people are already truly partners in their eating, this is a “true eruv” by nature.

Halacha 3 — Members of a Courtyard Who All Eat at One Table

Words of the Rambam: “Members of a courtyard who all eat at one table regularly, even though each one has his own house — they do not need an eruv, because they are all like members of one household. And similarly, if they need to make an eruv with members of another courtyard — one eruv for all of them, and they place only one loaf in the place where they are making the eruv.”

Simple meaning: A courtyard where all residents regularly eat together at one table — even though each has his own house — they do not need an eruv among themselves, because they are considered like members of one household. When they want to make an eruv with a second courtyard, one loaf is sufficient for the entire group.

Novellae and Explanations:

1. The source of this law: The foundation comes from the essence of eruv itself. An eruv formally makes people partners in bread — if they are already truly partners in their eating, this is essentially already an eruv, and they don’t need an additional formal eruv.

2. What does “tamid” (regularly) mean? Not that they once had a party together, but rather a fixed pattern of eating together. It could be that each also has his own kitchen, but he eats there. Examples: a camp (where one lives in external bunks but everyone eats in one dining hall), or a kibbutz (where everyone used to eat in one dining room).

3. When the other courtyard places the eruv with them: If the second courtyard places the eruv in their courtyard (the courtyard that eats together), they don’t need to give any loaf at all — just as the principle that a house where the eruv is placed does not need to give a loaf, because all the houses in the courtyard are considered like one house.

4. Eruv chatzeiros that are already combined: “And similarly, members of a courtyard who made an eruv… they all become like one house” — even when people are not regularly eating at one table, but they made a formal eruv, they also become like one house. When they then want to make an eruv with a second courtyard, they also need only one loaf.

5. Pas vs. kikar: The Rambam switches from “pas” to “kikar” — kikar means a loaf of bread. It is raised whether this is a distinction (perhaps kikar can be incomplete, relevant for shitufei mevo’os which doesn’t need to be complete), but the conclusion is that it is apparently the same.

Halacha 4 — Five Who Collected an Eruv

Words of the Rambam: “Five who collected an eruv — they do not need to bring it on behalf of all five, but only one loaf, for once they all collected, they became like members of one household.”

Simple meaning: Five people from a courtyard collected loaves for an eruv with another courtyard. One doesn’t need to bring all five loaves — one loaf is sufficient, because by giving their loaves together they already became like members of one household.

Novellae and Explanations:

1. The order of the halacha — a clear progression: (a) one family needs only one eruv; (b) an entire courtyard eating at one table is like one family; (c) a courtyard that made an eruv becomes like one house; (d) even half a courtyard — five people who collected — already become like members of one household through the mere act of collecting.

2. The moment of “becoming one”: The moment people place their loaves in the basket, they have already become together — one doesn’t need to wait until it arrives at the place of eruv.

Halacha 5 — Father and Son, Teacher and Students

Words of the Rambam: “A father and his son or a teacher and his students who dwell in a courtyard — they do not need to make an eruv, and they are like one house. Even though each eats from his own and they don’t eat in one place, since they are father and son or teacher and students — they are like one house.”

Simple meaning: A father with a son, or a teacher with students, who live in one courtyard — even though they don’t eat together and each eats separately — they don’t need an eruv, because they are considered like one house.

Novellae and Explanations:

1. Novelty regarding Halacha 3: This is a greater novelty than Halacha 3 — there they need to eat together, here even though they don’t eat together they are considered one house, because the connection of father and son or teacher and students is so strong that they automatically become like one house.

2. “Dwelling in the courtyard” — specifically alone: The Rambam says “dwelling in the courtyard” — this implies that they are the only ones in the courtyard. This is implied from the Gemara: if there are other people in the courtyard, the others prohibit them, and then they do need to make an eruv with the others (though not among themselves).

3. Why do others prohibit them: Because father and son don’t necessarily eat in one place here — their status as one house is only a legal status, not a reality of one table. Therefore, when it comes to other people in the courtyard, those can prohibit.

4. What does “one house” mean by father and son: Perhaps the reason is not necessarily that they eat together, but that they have one economy — the father pays for the son’s food, there’s no separate bank account — even if the son doesn’t eat at the father’s table every day.

5. Question about husband and wife: It is asked whether the law also applies to a husband and wife who don’t have good domestic peace and have two separate kitchens. The conclusion is yes, because “father and son” essentially means one family — even with separate economies, as long as they are in one courtyard.

6. Distinction between living separately and eating separately: The main point is that they live in separate houses (not just eat separately). By a normal husband and wife who live in one house, no question arises. The novelty is that even when they live in separate houses within the courtyard, and even though they are not regularly eating at one table, two things are sufficient: (1) they are a family, (2) eating together occurs.

7. Teacher and students — practical application: This can be a rabbi with Chassidim. The connection of teacher and students is like a family — they become like one house.

Halacha — Brothers (Brothers Who Live Together)

Words of the Rambam: Brothers — each one has his own house, and they are not regularly eating at their father’s table. And similarly women or servants who are not regularly eating at their master’s or owner’s table, but they eat at his table as payment for work they do for him, or on certain known good days — like one who dines with his friend for a week or month. If there are no other residents with them in the courtyard — they do not need to make an eruv.

Simple meaning: Brothers with separate households, or women/servants who don’t regularly eat at the homeowner’s but come to eat sometimes (for work or on special occasions) — if no other residents are in the courtyard, they don’t need an eruv.

Novellae and Explanations:

1. Systematic distinctions in laws: A progression of leniencies is explained:

– (1) Living in one house (even with separate economy) — obviously no problem.

– (2) Not living in one house but regularly eating together (courtyard members who manage everything together) — also good.

– (3) Living in one courtyard and eating together (like father and son) — also good.

– (4) Not in one house, not one family, but eating together sometimes (like every Shabbos) — then one needs to arrange an eruv, and the law applies that one brings only one loaf from the entire courtyard.

2. “Like one who dines with his friend” — what does the comparison mean? The comparison comes to explain the manner of eating — that it’s not a fixed reliance on his table, but occasional visits. The novelty is that by a family, even such occasional eating together is sufficient to exempt from eruv (when no other residents are present).

3. If other residents are present: Then it doesn’t help — because after all they are not regularly relying on one table, and one must make an eruv with one loaf for each like other courtyard members.

4. Practical application — Chassidic beis medrash: A Chassidic community where everyone eats the Shabbos meal together every week — this can only help if no other people are in the neighborhood. If yes, one needs a full eruv.

5. Question about sleeping vs. eating: A question is touched upon whether one follows where one sleeps (sheina) or where one eats (achila). The Rambam follows eating together. There is an opinion of Shmuel that one follows sleeping.

Halacha — Five Groups Who Spent Shabbos in One Hall

Words of the Rambam: Five groups who spent Shabbos in one hall — if a partition reaching the ceiling separates between each group, each group is like a separate house, therefore they need a loaf for each and every group. But if there is no partition reaching the ceiling — they are all like one congregation, for they are all considered like members of one household.

Simple meaning: Five groups in one large hall — if a partition goes to the ceiling, each group is a separate house and needs a separate loaf for eruv. If not — all are like one household.

Novellae and Explanations:

1. The measure of partition: The measure is specifically a partition reaching the ceiling — not just a small partition of ten amos. Only when it goes to the ceiling is it considered a separate house.

2. Practical application — Shabbaton/hotel: At a Shabbaton in one hall without partitions reaching the ceiling — one doesn’t need separate eruvs, all are like one household. But in a hotel where one is in separate rooms (with walls to the ceiling) — one already needs an eruv for the hallways between the rooms.

3. Question about hotel owner: If the entire hotel belongs to one person and all are his guests — one must clarify whether the guests rented (rental), and whether the owner can make an eruv for them.

Halacha — One Who Has in His Friend’s Courtyard (Gate House, Porch, Balcony, etc.)

Words of the Rambam: One who has in his friend’s courtyard a gate house, porch, and balcony… cattle house, straw house, wood house, storehouse — this does not prohibit him, until he has with them in the courtyard a dwelling place where he relies to eat his bread.

Simple meaning: A person who has in a courtyard only a gate house (a gate/passage where many pass through), a porch (an open porch on ground level — without wall or roof), a balcony (a porch on a second floor), a stable, a place for straw/wood, or just a storehouse — does not prohibit the courtyard. He only prohibits if he has there a dwelling place where he can eat bread.

Novellae and Explanations:

1. Two conditions for “prohibiting”: The Rambam establishes that there must be both a dwelling place and a place where one eats bread. Both conditions must be fulfilled.

2. A sleeping place does not prohibit: Even if the person sleeps there, but he doesn’t eat there — he does not prohibit. This is a novelty — one would have thought that sleeping is a sign of dwelling, but regarding Shabbos one looks at eating, not at sleeping.

3. Fixed eating in a gate house does not prohibit: Even if he did fix to eat in a gate house or porch — he does not prohibit, because it’s not a dwelling place. This shows that the second condition (dwelling place) is also necessary — without dwelling, eating doesn’t help.

4. Why porch/gate house is not a dwelling: Because it’s open, many tread in it, there’s no privacy. But a wood house — if he makes there a small room where he eats and sleeps — it will indeed prohibit, because then it’s a dwelling place with eating bread.

5. Regarding Shabbos one looks at eating: There are two ways to determine a person’s house — through sleeping or through eating. Here regarding eruv chatzeiros one looks at eating bread.

Halacha — Ten Houses One Inside the Other

Words of the Rambam: Ten houses one inside the other — the innermost house and the second to it, both of them make an eruv, and eight outer houses do not need to make an eruv.

Simple meaning: With ten houses where one must go through one after another to reach the innermost — only the innermost (tenth) and the ninth need to make an eruv. The eight outer ones don’t need to.

Novellae and Explanations:

1. Why are the eight exempt: To reach the innermost house, all people must pass through the eight houses. Therefore they have “many tread in them” — they are viewed like a gate house, which does not prohibit (as learned in the previous halacha).

2. Why the ninth prohibits: At the ninth house only two people pass through — the owner of the ninth house himself, and the owner of the tenth house. Two people doesn’t mean “many tread in it.” Therefore the ninth house is a dwelling place, not a gate house.

3. Why the tenth needs an eruv: The tenth (innermost) is simply a dwelling — no one passes through his house, he lives there. But he needs a second person in order to need an eruv — and the ninth is the second person.

4. If all nine were gate houses: No one would need any eruv, because there would be only one person in a dwelling, and a gate house does not prohibit. Only because the ninth is also a dwelling, both (ninth and tenth) need to make an eruv.

[Digression: Kabbalah parallel] Ten houses one inside the other is like ten sefiros, and only the first two (Keser, Chochma — left head according to Etz Chaim) have a special connection.

Halacha — Two Courtyards with Three Houses Between Them

Words of the Rambam: “Two courtyards and between them three houses open to each other and open to the courtyards — the members of this courtyard brought their eruv through the house open to them and placed it in the middle house, and similarly the members of the other courtyard — those three houses do not need to give the loaf.”

Simple meaning: Two courtyards with three houses in between (open one to the other and open to both courtyards). Both courtyards bring their eruv through the house that is open to them, and place it in the middle house. The three houses don’t need to give a loaf.

Novellae and Explanations:

1. Why don’t the three houses need to give a loaf: The principle is that the place where one places the eruv — the owner is exempt through giving his house for this purpose, he doesn’t need to give a loaf. Because both courtyards place the eruv in the middle house, the owner of the middle house is exempt. And the other two houses are like a gate house (many tread in them), therefore they are not prohibiting at all.

2. “He who needs doesn’t need, and he who doesn’t need needs”: A sharp formulation — the one who one would think needs (the middle one, where the eruv lies) doesn’t need, and those who one would think don’t need (the courtyard residents) do need.

Halacha — Two Courtyards with Two Houses Between Them (Eruv on the Wrong Side)

Words of the Rambam: Two courtyards… and they placed eruvs in the house open to them, and placed in the second house near the other courtyard — both did not acquire an eruv, for each of them placed his eruv in his friend’s gate house.

Simple meaning: When two courtyards have only two houses between them, and each courtyard places its eruv in the house that is closer to the *other* courtyard (not to their own), both eruvs are invalid, because each placed his eruv in a gate house of the other.

Novellae and Explanations:

1. Gate house is a “concept” not just a fact: “Gate house” is not just a physical reality (a house built specifically as a passage), but a halachic category — if a house is *actually* used as a passage to the next house, it gets the status of gate house. This is learned from the previous halacha with nine houses.

2. The eruv itself makes the house into a gate house: A sharp novelty — the reason the house becomes a “gate house” is *through the fact that one placed the eruv on the other side*. Through courtyard A placing its eruv in the farther house, it shows that it goes through the nearer house — and thereby makes the nearer house into a gate house. Without this eruv, the house would not have been a gate house. It is noted that there’s no clear proof, but this is how the Rambam is understood.

3. Practical advice: One can indeed make an eruv between the two courtyards, but one must place it in the courtyard itself, not in the gate house. Or if one places it in the house that is closer to one’s own courtyard (not the farther one), it’s also good, because then that house doesn’t become a gate house.

Halacha — A Dying Person Prohibits the Courtyard Members

Words of the Rambam: A dying person, even though he cannot live through the day — he prohibits the courtyard members, until they grant him a loaf.

Simple meaning: A dying person (goseis), even though he won’t survive Shabbos, prohibits the courtyard members, and one must grant him a loaf (eruv).

Novellae and Explanations:

1. Why would one think a goseis doesn’t prohibit: A goseis is still alive — why would one even think he doesn’t prohibit? The answer: the practical difficulty — by a goseis one cannot request a loaf (the normal way of eruv chatzeiros is that each gives a loaf), and one would think that since it’s harder to make the eruv, perhaps one doesn’t need to. The Rambam says: one can grant him without his presence (zachin le’adam shelo befanav), but this is post facto according to the Rambam.

2. Half a Shabbos also prohibits: The inference from “he cannot live through the day” is that even if he will only live part of Shabbos, he prohibits. This agrees with what was already learned by heirs — that half a Shabbos is enough to prohibit. One doesn’t look only at bein hashmashos; also arriving or leaving in the middle of Shabbos is relevant.

Halacha — A Minor Prohibits the Courtyard Members

Words of the Rambam: And similarly a minor, even though he cannot eat an olive’s volume — he prohibits.

Simple meaning: A minor who lives alone in a house in the courtyard prohibits, even though he cannot yet eat an olive’s volume.

Novellae and Explanations:

1. Eruv chatzeiros is not dependent on ownership: A minor has no halachic ownership, but this is not relevant — the entire law of eruv chatzeiros doesn’t go on ownership, but on the fact that he *lives there* on Shabbos.

2. The minor cannot eat — and yet the partnership in bread works: The foundation of eruv chatzeiros is connected to eating there. But yet, by a minor who cannot eat an olive’s volume, the partnership in bread works as a formality — he becomes a partner in the bread even though he cannot actually eat it. This shows that the acquisition in bread is a halachic mechanism, not a practical one.

3. Parallel to a non-Jew: The same reasoning works by a non-Jew — one would think that because one cannot request a loaf from a non-Jew, one doesn’t need to, but the answer is that one can grant him, and he prohibits.

Halacha — A Guest (Oreiach) Does Not Prohibit

Words of the Rambam: A guest… does not prohibit, for he is nullified to the homeowner.

Simple meaning: A guest who eats at one of the homeowners does not prohibit, because he is nullified to his host.

Novellae and Explanations:

1. A guest in his own house: It is discussed whether a guest who lives alone in a separate house (which a homeowner gave him for Shabbos) is also nullified. The conclusion seems to be yes — because it’s not *his* house, he’s a guest, he is nullified to the rest of the courtyard. It is noted that there is a dispute among later authorities about this.

2. Comparison between minor and guest: One would think that the guest has more connection to the house than a minor — he actually lives there, he has a “portion of dwelling.” But the minor has ownership of his house (such as inheritance), though he doesn’t have full ownership from Torah law. The guest has no ownership at all. Therefore: the minor can prohibit, but the guest cannot. The foundation: eruv chatzeiros has to do with ownership, not with practical presence.

3. Practical ramification for communal eruv: The custom (according to Terumas Hadeshen) is that one makes an eruv chatzeiros once a year (erev Pesach) and one grants for everyone through “zachin le’adam shelo befanav.” If a guest doesn’t need a separate eruv, it makes the general eruv easier — one doesn’t need to worry about every guest who comes during the year.

[Digression: Custom of eruv chatzeiros once a year] The custom is that one makes eruv chatzeiros once a year (not every week), and one grants for every person — for all who will be there the entire year, including guests. This is “a bit of a novelty of granting” — to grant for people who are not yet there. The custom is to use a matza for eruv chatzeiros — by today’s standards no one would eat an old matza, but in a box it remains kosher.

Halacha — One of the Courtyard Members Who Left His House and Went to Spend Shabbos in Another Courtyard

Words of the Rambam: “One of the courtyard members who left his house and went to spend Shabbos in another courtyard, even adjacent to his courtyard — if he removed from his mind the intention to return to his house this Shabbos, he does not prohibit them.”

Simple meaning: If one of the homeowners in the courtyard goes away for Shabbos and he is removing from mind — he doesn’t plan to return — one doesn’t count him as a resident, and he doesn’t prohibit the others.

Novellae and Explanations:

1. “In what case? By a Jew” — the distinction between Jew and non-Jew: By a Jew, Shabbos is a “whole thing” — when he goes away for Shabbos, this is a certain decision, “one doesn’t change.” He is not “mobile” on Shabbos. Therefore, if he removed from mind, one doesn’t count him. But by a non-Jew“even if he went, his domain in another city, he prohibits them until they rent from him his place” — because “for it is possible he will come on Shabbos” — a non-Jew doesn’t have such a thing as “he goes away for Shabbos,” Shabbos is for him like any day, he can always return.

2. Why doesn’t removing from mind help by a non-Jew: By a non-Jew, removing from mind on Shabbos is not applicable, because he doesn’t have the concept of “I’m away for Shabbos.” A Jew who says “I’m at my father-in-law for Shabbos” — this is a decision. A non-Jew doesn’t have such a decision.

3. An interesting aspect: Perhaps the reason a Jew doesn’t return is not only because he decided, but because if he returns he won’t be able to carry in his own house (because he didn’t leave an eruv). This gives him a practical reason not to return.

4. If he removed from mind, but he does return: If he returns, he is again a resident — but the main point is that one reckons with practical reality, and normally he won’t return.

5. “One who goes to spend Shabbos in another city”: By a non-Jew, even in another city, one still reckons with him. By a Jew, if he removed from mind, one doesn’t reckon with him.

Halacha — Courtyard Owner Who Rented Houses and Left Items (Holding Power)

Words of the Rambam: “A courtyard owner who rented houses in his courtyard to others and left utensils or types of merchandise in each house — they do not prohibit him, provided he has holding power in each house, they become like guests with him.”

Simple meaning: If the homeowner rented houses in his courtyard, but he left his things in each house, the renters don’t have the status of separate residents — they are like guests with him, and they don’t prohibit.

Novellae and Explanations:

1. The foundation of holding power: The fact that the lessor still moves around in the houses (comes to pick up, bring things) — this shows that he hasn’t completely given over the house. He remains the homeowner, and the renters are like guests.

2. “In what case? When he left there something forbidden to move on Shabbos, such as tevel and metal” — the Rambam makes a distinction: only when he left things that one may not move on Shabbos (like tevel or a large piece of metal) — this guarantees that all Shabbos his things remain there, and he has holding power.

3. But if he only left utensils that are permitted to move“since it is possible he will take them out today and he will not have holding power there remaining, these prohibit until they make an eruv” — because he can theoretically remove all things on Shabbos, one reckons that he doesn’t have firm holding power, and the renters become separate residents who need eruv.

4. A sharp question: If he left an entire full house with things that one may move — practically he won’t remove everything on Shabbos! Why shouldn’t this be called holding power? The answer: holding power is not a practical thing (whether he will actually carry it out), but a conceptual/halachic thing — whether he has the possibility to remove it. If he can halachically remove everything, this is not firm holding power, even if practically he won’t do it.

5. Why should “he can lose his holding power” mean he has already lost it? The answer: such a thing that is not “stuck” (firmly connected) there — is not called holding power. Regarding Shabbos, the fact that he can remove it makes it not a firm presence.

Transition: Courtyard Members Who Forgot and Did Not Make an Eruv — What May One Do Without an Eruv

Introduction: Until now one learned which type of person or house is prohibited in a courtyard. Now one transitions to learning: if one didn’t make an eruv (forgot or just didn’t), what may one still do? The foundation: the entire courtyard is in any case a private domain from Torah law. The prohibition to carry without eruv is a rabbinic decree. Therefore there are details that one may indeed even without eruv.

Halacha — Courtyard Members Who Forgot and Did Not Make an Eruv — Utensils That Rested in the Courtyard

Words of the Rambam: “Courtyard members who forgot and did not make an eruv — they may move utensils that rested in the courtyard throughout the entire courtyard and in all that is considered with it.”

Simple meaning: When people in a courtyard didn’t make an eruv, they may not carry from houses to courtyard and from courtyard to houses. But utensils that were already lying in the courtyard when Shabbos entered, one may carry around in the entire courtyard and in all places that are considered part of the courtyard.

Novellae and Explanations:

1. Forgot vs. simply didn’t make an eruv: A question is raised: the Rambam says “forgot” — forgot. What is the distinction between forgot and simply didn’t make an eruv? Perhaps if one intentionally didn’t make an eruv one won’t permit? But it is left that one hasn’t seen such a distinction, and practically a normal Jewish courtyard makes an eruv.

2. The foundation of the permission: The entire prohibition is because it looks like one is carrying from private domain to public domain. But carrying only within the courtyard itself is not a problem.

3. A utensil that belongs to a house: A utensil that belongs to a private domain (a house) one may not bring into the courtyard, even if one didn’t actually carry it — the main thing is where the utensil spent Shabbos.

Halacha — Courtyard Members and Balcony Members Who Made Eruv for Themselves

Words of the Rambam: “Balcony members may move utensils that rested in their houses throughout all the balconies and in all that is considered with it, and courtyard members may move throughout the entire courtyard and in all that is considered with it.”

Simple meaning: When courtyard members make an eruv for themselves and balcony/upper floor members make an eruv for themselves, each group may carry in their own domain, but not from one to the other.

Novellae:

– The main novelty is the concept “in all that is considered with it” — what is considered part of the courtyard or balcony. This is what the Rambam will elaborate in the coming halachos.

– Also by an individual dwelling in the courtyard and an individual dwelling in the upper floor who forgot and didn’t make an eruv — the same law: each may carry in his own domain and in all that is considered with it.

Halacha — Rock and Mound in the Courtyard

Words of the Rambam: “A rock or mound within the courtyard — if they were ten handbreadths high, they are considered between the courtyard and the balcony, and both prohibitors may not bring there utensils that rested in their houses.”

Simple meaning: A stone or elevation in the courtyard that is ten handbreadths high is considered a separate domain that belongs both to courtyard and to balcony — therefore neither may bring there utensils from the houses.

Novellae and Explanations:

1. Less than ten handbreadths: Is not a domain unto itself, but part of the courtyard. Both may carry “utensils that rested in the courtyard” but not “utensils that rested in the houses” — because it’s a shared space without eruv.

2. If ten high and most of it enters the balcony less than four handbreadths: It is considered part of the balcony (their foot is equal in it — it’s convenient to use from the balcony). Balcony members are permitted, courtyard members are prohibited.

3. If distant from the balcony more than four handbreadths: It is not considered part of the balcony itself, but both can use it through throwing, therefore both are prohibited in it until they make an eruv.

Halacha — Wide Pillar Four Handbreadths Before the Balcony

Words of the Rambam: “A pillar four handbreadths wide before the balcony — balcony members do not prohibit the courtyard members, for they are separated from it.”

Simple meaning: A wide stone (4 handbreadths) in front of the balcony creates a separation between balcony and courtyard, so that the balcony becomes a separate domain.

Novellae and Explanations:

1. The true novelty: The novelty is not that balcony people cannot carry in the courtyard (they couldn’t anyway), and also not that they don’t prohibit. The true novelty: Previously both — courtyard and balcony — could use the rock/mound through throwing, and therefore it was prohibited for both. Now with the pillar, the rock is cut off from the balcony — the pillar is a sign/partition that the balcony person won’t throw things over. Therefore the rock belongs only to

the courtyard, and the courtyard may indeed carry to the rock, but the balcony may not.

Halacha — Projections Extending from the Walls

Words of the Rambam: “Projections extending from the walls — anything below ten handbreadths is considered like the courtyard, and anything within the ten upper handbreadths adjacent to the upper floor is considered like the upper floor, and what remains between the ten lower and ten upper — both are prohibited in it.”

Simple meaning: A projection (a stone or board that sticks out from the wall) — in the lowest 10 handbreadths it belongs to the courtyard, in the highest 10 handbreadths near the upper floor it belongs to the upper floor, and the middle section is prohibited for both.

Novellae:

– The middle section is a shared space where both can use it — just like by throwing or a ladder that both use. Therefore both are prohibited in it without eruv.

Halacha — A Pit in the Courtyard Filled with Untithed Produce

Words of the Rambam: “A pit in the courtyard that was filled with untithed produce that is forbidden to move on Shabbos — it and its space are like a ladder suspended in the courtyard. If it was ten high — it prohibits, and if not — it does not prohibit.”

Simple meaning: A pit full of tevel (which one may not move on Shabbos) is viewed as if the pit is filled with a solid thing — because one cannot remove it. If the pit with its walls is ten handbreadths high, it becomes a partition/domain unto itself.

Novellae:

– The foundation: because the tevel is forbidden to move, one views as if the pit is actually filled — it is no longer a hollow space but solid.

But if the pit is filled with water — water can be used, therefore one returns to the principle that something both can use is prohibited for both without eruv.

Halacha — A Well Filled with Water (Continuation)

Simple meaning: When the well is full of water, both (upper floor and courtyard/balcony) can use it, and therefore the law is “one may not place and may not make an eruv” — one may not carry until one makes an eruv.

Novellae and Explanations:

1. Question: Why shouldn’t one say that if the well is closer to the balcony/upper floor, only they should be able to use it — just as by a rock that is ten handbreadths high?

2. Answer (from the Gemara): By a rock, if it’s ten handbreadths, the upper ones use it. But by a well of water it’s different — water changes, it sometimes goes down in the middle of Shabbos. When the water goes down, it becomes difficult for both sides, therefore it’s “both use with difficulty” — both have difficulty, and one cannot say that one has better access.

3. Novelty about grain vs. fruits vs. water: The principle is that anything that is “movable on Shabbos” — that can change in the middle of Shabbos — has the same law as water. Fruits are also movable, therefore the same law would apply. But grain (which one cannot remove on Shabbos because it’s muktzeh) is like stones — it’s stable, one views it as a fixed reality, and then one returns to the normal law of a rock (depends on who is closer).

Halacha — Two Courtyards One Inside the Other

Words of the Rambam: Two courtyards, one inside the other. The members of the inner one must pass through the outer one in order to go out or come in. The outer one never needs to enter the inner one.

The Inner Ones Made an Eruv and the Outer Ones Did Not

Simple meaning: Only the innermost made an eruv — the inner one is permitted, the outer one is prohibited. The inner one may carry in its courtyard. But the outer one is prohibited because the inner one passes through there, and he is like a partner who didn’t participate in their eruv.

The Outer Ones Made an Eruv and the Inner Ones Did Not

Simple meaning: Both are prohibited. The inner one — because they didn’t make any eruv. The outer one — because the inner one (who has no eruv) passes through their courtyard, and he is like a partner without eruv.

Each Made an Eruv for Itself

Simple meaning: Each is permitted by itself, but one may not move from one to the other.

Novelty — the principle “a foot permitted in its place does not prohibit outside its place”: Why doesn’t the inner one disturb when he passes through the outer one? Because he has his own eruv, he is “permitted in his place.” The moment he has his own courtyard with an eruv, one doesn’t count him as a “stranger” in the outer one. This is the foundation: a foot that is permitted in its own place does not prohibit in a foreign place.

One of the Outer Courtyard Members Forgot and Did Not Make an Eruv (when the inner one did make)

Simple meaning: The inner one remains in its permission — the inner one remains permitted. The inner one’s eruv is valid, and he doesn’t disturb.

Both Made One Eruv — They Placed It in the Outer One

Simple meaning: Both courtyards make one eruv and place it in the outer one. If one of either (whether from the outer courtyard or from the inner one) forgot — both are prohibited, until he nullifies his domain.

Explanation: If one from the outer one forgot — obviously, the eruv is invalid. If one from the inner one forgot — since the eruv lies outside (in the outer one), one cannot say that at his home there is a valid eruv. He must reach the outer one to use the eruv, therefore both are prohibited.

Rabbi Ovadiah of Bertinoro is mentioned — one can nullify domain from courtyard to courtyard.

Both Made One Eruv — They Placed It in the Inner One

Simple meaning: If one from the outer one forgotthe inner one is permitted, because their eruv lies with them and they didn’t forget. But if one from the inner one forgotboth are prohibited, because the eruv lies with him but he didn’t participate.

The Great Principle

Novelty: There is no such reality that the outer one has an eruv and the inner one does not. There is a reality that the inner one has and the outer one doesn’t, but not vice versa — because the inner one passes through there, and “a foot prohibited in its place prohibits outside its place.”

One Person Dwells in This Courtyard and One in That Courtyard

Simple meaning: When there is only one person in each courtyard (inner and outer), they don’t need to make an eruv — each may move in his courtyard.

Novelty: An individual in his courtyard is permitted on his own (he doesn’t need an eruv because he’s alone), therefore he is “a foot permitted in its place” — and he doesn’t prohibit outside his place. He may not carry out from his courtyard to the other, but he doesn’t disturb the other’s domain.

Halacha — Three Courtyards Open to Each Other

Words of the Rambam: “Three courtyards open to each other, both outer ones made an eruv with the middle one — they are permitted with it and it is permitted with them, but the two outer ones are prohibited to each other until all three make an eruv.”

Simple meaning: Three courtyards that are open one to the other — when both outer ones make an eruv with the middle one, they may all carry to the middle one, but the two outer ones may not carry one to the other until all three make one eruv together.

Novellae:

– The simple reason is because the outer one from one side didn’t make an eruv with the outer one from the other side. The novelty however is that they don’t prohibit one on the other — even though both sides meet in the middle in the middle one, this doesn’t disturb, and each eruv remains valid by itself.

An Individual in the Courtyard — When One Doesn’t Need an Eruv

Simple meaning: If in each of the three courtyards there is only one house (one person), one doesn’t need any eruv at all, because an individual in a courtyard doesn’t need an eruv. Even though people pass through the middle courtyard — since each is permitted in his place, this doesn’t disturb.

The Principle of Permitted/Prohibited Foot

Novelty: The Rambam establishes a principle: a foot prohibited in its place — prohibits outside its place. A person who didn’t make an eruv in his own courtyard (prohibited in his place), when he has foot traffic in an external courtyard, he prohibits there too. But a foot permitted in its place — does not prohibit outside its place — when he is permitted in his own courtyard, he doesn’t prohibit at the other’s, because he doesn’t get mixed with the other.

A Non-Jew in the Inner and Outer

Novelty: A non-Jew who lives in a courtyard — even in an inner and outer courtyard situation — the law remains that one needs rental. The reason: the decree on a non-Jew is that a Jew should not live alone with a non-Jew (lest he learn from his deeds). The non-Jew is viewed like the public — therefore he prohibits the outer one, and one needs rental of domain from the non-Jew.

Halacha — Two Balconies One Above the Other (Drawing Water from a Well)

Words of the Rambam: “Two balconies one above the other — if there were ten handbreadths between them, both need to make an eruv as one (like one balcony). If there were more than ten between them — each for itself, both are permitted to draw.”

Simple meaning: Two balconies one above the other, both want to draw water from a well. One needs a partition of 10 handbreadths (as learned in the laws of Shabbos) so it shouldn’t look like one is drawing from another domain. If between them is 10 handbreadths — they are viewed as one balcony (like a courtyard), and both need eruv. If more than 10 handbreadths — they are separate domains, and each may draw alone.

Halacha — The Upper One Made a Partition and Not the Lower One / The Lower One Made and Not the Upper One

Words of the Rambam: “The upper one did not make a partition and the lower one made — even the lower one is prohibited to draw, because the upper one is prohibited on him. The upper one made and the lower one did not make — the upper one is permitted to draw.”

Simple meaning: When only the lower one has a partition — the upper one may not draw (no partition), and the lower one also may not, because the upper one has foot traffic and is “prohibited in his place” (a foot prohibited in its place prohibits outside its place). Conversely — when the upper one has a partition — he may draw, because only the lower one has foot traffic through his domain.

Halacha — Both Built a Partition Together (Partners)

Novelty: When both (upper and lower) built one partition together — even if it’s not 10 handbreadths — both may not draw until they make an eruv. The reasoning: since they are partners in the partition, the lower one has a connection to the upper one’s place (like foot traffic in reverse). Regarding the permission of partition there’s no distinction where the partition physically stands — it just needs to be 10 handbreadths. Since it also belongs to them, they need eruv with the other floor.

Halacha — Three Apartments One Above the Other (Three Floors)

Words of the Rambam: “Three apartments one above the other, the upper and lower belong to one person — he may not lower from the upper to the lower through the middle, for one does not lower from domain to domain through a domain. But one may lower from the upper to the lower not through the middle.”

Simple meaning: Three floors — the uppermost and lowermost belong to one person, the middle to another. One may not lower things from above to below through the middle one’s domain, because one is going through a foreign domain. But if one has a way (a porch) that doesn’t go through the middle one — one may.

Halacha — Two Apartments Opposite Each Other (Pouring Out Water)

Words of the Rambam: “Two apartments opposite each other and one courtyard below — they may not pour into it until both make one eruv.”

Simple meaning: Two houses that pour out water into the same shared space (courtyard) — need eruv, because they use a shared space.

Halacha — Ukah (Trench for Water)

Words of the Rambam: “Some of them made an ukah in the courtyard and some of them did not make — those in the ukah pour into their ukah, and those who did not make may not pour into the courtyard until they make an eruv.”

Simple meaning: Whoever has an ukah (a trench for water) may pour into his ukah — because he doesn’t use the other’s domain. But one who doesn’t have an ukah may not pour into the courtyard until one makes an eruv — because he uses a shared space.

Novellae:

1. One who doesn’t have an ukah may not even pour into the courtyard (not into the other’s ukah) — because there are two people in the courtyard, it’s a mixture that is prohibited without eruv.

2. But if both have an ukah — each goes into his own, they are not mixed at all, and one doesn’t need an eruv.

*Until here Chapter 4.*


📝 Full Transcript

Laws of Eruvin Chapter 4 – Those Considered as One Household

Introduction to Chapter 4

Speaker 1:

Let us learn Laws of Eruvin Chapter 4.

We have already learned various laws in Eruvin. The last chapter was about what makes two courtyards that are adjacent, when do we view them as two separate courtyards, how can they become like one courtyard? All from the perspective of the structure of the courtyard.

Now we’re going to speak a bit more, a similar topic, but how we view the matter of reshut hayachid – when things are called like one domain, and when it’s called separate domains. Not more laws about the partitions and how it’s built, but rather more laws about which types of people, what is the relationship between the people? If people eat together and the like, it’s already called, even without the matter of the partitions, like one house, even without the eruv. Right?

In other words, an eruv is a part – an eruv is when one becomes a partner in bread. There is also when it’s actually one house because one is actually, one eats together. Then one doesn’t need an eruv. One doesn’t need an eruv.

So in other words, one needs an eruv when it’s one domain but two dwellings. The dwellings, we need to know what is called two people? That’s the first thing that needs to be addressed in Chapter 4. But if it’s one person, one doesn’t need an eruv, one needs a natural eruv, like when one actually eats together.

Speaker 2:

Yes…

Law 1 – Residents of a Courtyard Who All Eat at One Table

Speaker 1:

Right. Here he says – the Rambam says thus: Residents of a courtyard who all eat at one table always. So it’s one courtyard with other houses in the courtyard, normally one wouldn’t be permitted to carry out from each of the houses, but if it’s such a type of courtyard where everyone eats together at the same table always, they share a kitchen, even though each and every one has a house by himself, even if they also each have a separate house, but they eat together, they don’t need an eruv, they don’t need an eruv, because they are all like members of one household, they’re called like members of one household.

They don’t need the eruv, an eruv is formally making them partners in bread, they are actually partners in bread, so it means… and his sons and members of his household or his servants or ten students, they don’t make the reshut hayachid forbidden, and he doesn’t need to make an eruv with them, he doesn’t need to make a special eruv, because he already has an eruv by nature, he already has a true eruv, that they eat together. So too all these are like members of one household, even when there are even on a larger scale, several families together, but if they are in one courtyard and they eat together, they’re called members of one household, and behold both of them are supported by one table. What makes a group of people be viewed as one place, one reshut hayachid? That they eat from the same table.

The Source of This Law

Speaker 1:

And so, from where does he know this? He knows it simply from eruv, because that’s what eruv does. Eruv does it only in a way, such a formal way. Here he has… he says it the other way around. It seems, everyone understands that one house doesn’t need an eruv, his wife and members of his household, so if they are supported by one table, it’s good.

Discussion: What Does “Always” Mean? – Examples of Camp and Kibbutz

Speaker 1:

And so, he says further, and so if they need to make an eruv with residents of another courtyard, if there is this group, the residents of the courtyard, a whole courtyard but they eat together, not Shabbat meals, they eat together at one table. Everything. Everything. You’re telling me they always eat together? Yes, until the father. Not that once he ate a party together. No, not once, I didn’t mean to say, but they have a fixed practice of eating together at one table. There’s one cook in this courtyard, a camp basically.

He doesn’t say clearly always. It could be that they also have… It could also be that each one has his own kitchen, but he eats there. It says here always. A camp, I tell you, a camp is a good example of this. He perhaps lives in separate houses, but everyone eats in the same lunchroom. Or a kibbutz, where everyone used to eat in the same lunchroom.

Law 2 – When the Courtyard Wants to Make an Eruv with Another Courtyard

Speaker 1:

And so, if the residents of the courtyard now want to make an eruv with the next courtyard, they want… it should become a mavoy, yes? It should become several courtyards together. And so if they need to make an eruv with residents of another courtyard, or in a place where it’s possible to make, they should make an eruv and it should become like one courtyard. Then one eruv for all of them, then we remember that each house needs to give bread when one makes several courtyards. But when the courtyard, since they eat as one, one eruv is enough for the group. And they place only one loaf in the place where they make the eruv with it. For example, if they want to make the eruv, the residents of the courtyard, those of whom we’re speaking here, the camp, want to make with the next courtyard, they need to take one loaf, because here it’s already called one group, and they need to place the loaf in the place where one wants to make the eruv with, in the other courtyard. And that’s enough, one doesn’t need more… one doesn’t need that each one of them should make an eruv.

Or they placed the eruv with them, if the opposite case, the other camp next to this one, the other courtyard next to this one, comes to them, they don’t need to give, they don’t need to place a loaf at all, as we’ve already learned that a house where they place the eruv, that there where one places the eruv, when everyone can come eat there, the house where one places the eruv doesn’t need to give a separate loaf, it doesn’t need to give a loaf, it’s enough that he gives the place. So the same thing here, for all those houses are considered as one house, all these houses in the one courtyard are called like one house, it will also be the same case, that in such a case one either needs to give only one loaf, or one doesn’t need to give any loaf, but since the eruv is there, it’s enough that they become partners and they become like one house with the other courtyard.

Law 3 – Residents of a Courtyard Who Made an Eruv

Speaker 1:

And so residents of a courtyard who made an eruv, residents of a courtyard who made an eruv, it doesn’t mean they are supported by one table, but they made the formal one table, that is that there is one bread that all are partners in, with this they all became like one house, they’re also called, all these people of the courtyard, like one house. And if they want afterwards to take the courtyard that is already combined, and combine it with another courtyard, and they need to make an eruv with a second courtyard, one doesn’t need to bring from each one of the residents of the courtyard a loaf, as one would have needed to do in one courtyard, if they are already combined, one only needs to bring one loaf only. This is what they bring on behalf of the community to the place where they make the eruv with it.

Discussion: Pat vs. Kikar

Speaker 2:

Why did he switch from pat to kikar? I don’t know.

Speaker 1:

When one makes an eruv what does one place?

Speaker 2:

One translates it will be pat.

Speaker 1:

Yes, pat. Kikar means a round loaf. Pat simply, pat shelemah, a whole one.

Speaker 2:

Yes yes, pat achat or kikar is a pat achat, I mean it’s the same thing. Perhaps kikar can be not a whole one, because shitufei mevo’ot doesn’t need to be a whole one.

Speaker 1:

Ah, it can be any foods. And here we’re speaking of that it’s going to be a mavoy that includes the several courtyards. Apparently. I don’t know, when one combines two courtyards together, is it called shitufei mevo’ot or eruvei chatzerot? What is called eruvei chatzerot? One says that it becomes like one courtyard. The eruv makes the two courtyards together. One needs a pat shelemah. That was certainly in the law.

Speaker 2:

Okay, do you know that kikar means a slice?

Speaker 1:

I don’t know if kikar means a slice. Kikar is another… it’s a synonym for kikar.

Speaker 2:

No, he just tried to say a Torah, but perhaps simply it’s the same.

Speaker 1:

Very good.

Very good. So that’s the novelty, that not… in short, let’s say simply.

Law 4 – Five Who Collected an Eruv

Speaker 1:

The Rambam says further: Five who collected an eruv, five… instead of five… earlier he said five people in one courtyard, what he says is apparently simple. They learned, the law goes thus, the order of the law is here, yes? One family needs only one eruv. A whole courtyard that is supported by one table, is one family, needs only one eruv. That means, they don’t need an eruv among themselves, but they go to the next house, they only need to bring one loaf. Not only one family or one supported by one table, even simply so a whole courtyard made an eruv, they now become like one house, they send only one loaf. Not only a whole courtyard, even half a courtyard. Five people from the courtyard collected pat, and one goes to carry the pat to the place, to the courtyard where there one places the eruv. The people who collected the eruv, because we now have five loaves that five separate houses gave, they don’t need to bring, they only need to bring on behalf of the five of them one loaf. It’s not that all the loaves need to arrive at the place where one places the eruv. It’s enough that one takes one loaf. For since they all collected they became like members of one household. With the giving of the loaves themselves they already became like members of one household, and now one only needs to carry it to the other courtyard with whom one wants to make together the eruv, but they don’t need to carry all of them.

Several people, the moment that several people put in their loaves into the, what is it, into the little basket, puts in the… it already became together.

Law 5 – A Father and His Son, A Teacher and His Students

Speaker 1:

Further, A father and his son or a teacher and his students who dwell in a courtyard, who live together in one courtyard, even if they live in separate houses, they don’t need to make an eruv, they don’t need to make an eruv, and they are like one household. So here he doesn’t say if they eat together. Even if each one eats from his own and they don’t eat in one place, even if each one eats by himself and they don’t eat in one place, but since they are a father and his son or a teacher and his students behold they are like one household. Interesting, a rebbe with chassidim. But a father and his son, that means any family. For example, it happens to be that the husband and wife, I know they don’t get along, they don’t have good shalom bayit, they have two separate kitchens, but it’s the same apparently, because a father and his son means together, it means one family.

Discussion: “Dwelling in a Courtyard” – Specifically Alone

Speaker 1:

Ah, but he says that this is specifically dwelling in a courtyard, that means that they are the only ones in the courtyard, so it’s implied from the Gemara. If there are others, it’s not clear. So it’s implied from the Gemara, that the other people forbid upon them. Then they already need yes, even among themselves. They need to make an eruv with the other people, not among themselves.

Speaker 2:

Ah, because they are not specifically eating in one place, they forbid upon them.

Speaker 1:

Simply, yes, you’re right.

Yes, he says… no, it could be the word here is, that not, even sometimes they eat alone, he doesn’t come every day for breakfast to his father’s kitchen, but his father pays for his breakfast, understand? He is one house, he has one economy, for example the bills, there’s no separate bank account. But I want to understand, when the Rema said earlier “that a man’s wife and his sons and members of his household don’t forbid”, did he mean to say in a manner when they are supported by his table together, because that’s the usual case, or even without that?

Speaker 2: So a father and his son, a teacher and his student also means the same thing, a couple, a husband and wife who for some reason eat separately. Well, about this he speaks of a father and his son, because here sometimes such a thing happens that they should eat separately. That they live separately, not that they eat separately. A normal husband and wife live in the same house, the question doesn’t begin. Here is, even if he lives in separate houses, but it’s in the same courtyard, and even if they are not supported by one table, that means not always, it’s so usual, yes, a Shabbat he comes to eat at his father’s, a whole week he eats in his own kitchen, I know what, it’s so.

Speaker 1: Very good.

Law 6: Brothers Who Are Not Supported by Their Father’s Table

Speaker 2: Further, together, brothers, very good. A group of brothers who live together, this is more complicated. Brothers, there are brothers that each one has his own house, “each one of them has a house by himself and they are not supported by their father’s table”, they don’t eat at their father’s, they all got married, each one has his own economy. “And so the women or the servants who are not supported by the table of their husbands and their masters always”, that’s your wife, yes, they don’t eat together at the table of their husband and their master, “but they eat at his table as payment for work they do for him, or on certain good days”, a nice holiday they come up, or when they worked for him and they earned it.

Speaker 1: No, the point is eating at his place.

Speaker 2: Ah, ah, ah, sorry, he means to say… um… sorry, that means to say, eh, they don’t eat, that is, part of their wages is that sometimes there’s a table where they eat together.

Speaker 1: No, not servants he says the wages, or about the children, on certain good days, I know, Purim he sets up a party for the children.

Speaker 2: “Like one who dines at his friend’s for a week or a month”, like a person can sometimes sit down at a friend’s and crash in his house for a week or a month.

Speaker 1: A pity the friend would be so for a month, so easy.

Speaker 2: So it is, “if there are no other residents with them in the courtyard, they don’t need to make an eruv”, one doesn’t need to make an eruv. Because that’s enough that it should become like one group. Even if they don’t eat always, but they are a family, and in… two things, one they are a family, and one, it happens that one eats together.

Discussion: What Does “Like One Who Dines at His Friend’s” Mean?

Speaker 1: Right. Does it mean simply a person that you deduce that he dines at his friend’s once for a month is not enough, that’s what you mean to say.

Speaker 2: That’s only an example that gives out what.

Speaker 1: Understand, I’m asking, he says “like”. Ah, what is the “like” dining at his friend’s? Perhaps the opposite, when one dines at his friend’s he doesn’t need to make, one is a guest at one doesn’t need to make… that Shabbat an eruv.

Speaker 2: But a whole year, yes, a whole year he has no connection because once. But here it’s a family…

Speaker 1: Right, but… what is he explaining? I mean he says the opposite.

Speaker 2: Right, I understand.

Summary: The Four Categories of “One Household”

Speaker 2: In short, this is a leniency, yes? That means even if he doesn’t eat together, he doesn’t live in the same house, it’s enough two things.

There is one who lives in the same house, simply that it’s not a problem. That means even if they have separate economies, I don’t know, it’s one house.

There is one who doesn’t live in the same house, but he eats together, members of a courtyard who conduct everything together, also is good.

Then there is one who is the same house and live together, and eat together, like the father and his son, also is good. Right?

Then there is one who is not in the same house and not in the same family’s, brothers’, but they do eat sometimes together, even if not always together, they meet every Shabbat to eat the Shabbat meal together, I don’t know, then they need an eruv. Right?

English Translation

And the same thing, to prepare an eruv, and as always the halacha is in such a case, it becomes more than a chatzer acheret (another courtyard), they also need to bring only one pat (loaf of bread) from the entire chatzer, and by whom one will be on the same halacha that one person uses the pat.

Practical Application: A Chassidic Beit Midrash

Speaker 1: So for example, let’s say a Chassidic beit midrash where everyone eats seudas Shabbos (Sabbath meal) together every week, it belongs to such a category, but if there are no other people in the yishuv (settlement), in the neighborhood. Everyone comes to seudas Shabbos. From non-Jews one needs sechirus reshus (rental of domain), I don’t know. But Jews, who doesn’t come to seudas Shabbos? Who doesn’t?

Speaker 2: Um… you mean to say if the claim is that the kevius (fixed arrangement) itself doesn’t help, if one doesn’t have kevius?

Speaker 1: Ah, one doesn’t have kevius, once it was, that is he can come in, I don’t know.

Speaker 2: He says holy words. But that’s only when only the family lives in the chatzer, only the brothers with the father. But, you said the halacha, as we hold now in the middle, if there are other people who live in the chatzer, then it doesn’t help, because then it’s actually not like one family.

One can make perfect sense, because you can say like a summer camp, as you said, where the setting is that everyone is together, is one family, and lives together. But if there are strangers in the same chatzer, then one makes it a chumra (stringency) on the entire chatzer, and one needs one pat for each one like the rest of the members of the chatzer, because after all they don’t rely on one table always. That means sometimes yes, sometimes no.

Discussion: The Rambam’s Position – Sleep or Eating?

Speaker 2: So that drives the dispute on the halacha somewhat, the Rebbe will hold that it’s not true. The Rambam says that here, if they are “ochlim al shulchan avihem bishnei batim” (eating at their father’s table in two houses), they need separate eruvin. And mekablei pras (those who receive payment), I don’t understand clearly. There must be a distinction if he receives money for the food, or the food he receives from the father, then it’s one thing, but if not… I don’t have entirely clear what the position is here. I mean, here is somewhat a question about where one sleeps separately, whether one follows the sleep or whether one follows the eating together.

Speaker 1: The Rambam speaks about them sleeping separately.

Speaker 2: Right, he speaks about following the eating together.

Speaker 1: Right, there is somewhat a position of Shmuel that one follows the sleep.

Speaker 2: Yes, that’s the Rambam’s yeshua (resolution), or there more specifically, on the eating together only from time to time. One needs to look, okay. We’ll see in a minute.

Halacha 7: Five Groups Who Spent Shabbos in One Hall

Speaker 2: Further. “Chamesh chavuros sheshabsu betraklin echad” (Five groups who spent Shabbos in one hall). You have I don’t know what, a hotel, a large palace, and there are five different groups. So, “im mafsik bein kol chavura vechavura mechitza hamaga’as latikra” (if one places between each group a partition that reaches the ceiling), if one places a large mechitza that reaches the ceiling, literally dividing the hall into different sections, “harei kol chavura mehen kebayis bifnei atzmo” (each group is like a house by itself), it’s nothing anymore, it’s only a mechitza that was now placed. It’s separate, if that means like bayis bifnei atzmo, they are separate, “lefikach tzrichin pas bechol chavura vechavura” (therefore they need bread in each and every group).

“Aval im ein mechitza hamaga’as latikra” (But if there is no partition reaching the ceiling), if it’s not a full mechitza, it doesn’t reach the ceiling, it’s like a large community, but one doesn’t say a small mechitza of ten amos or something, but up to the ceiling, that’s the measure of the mechitza, “harei kulan kekahel echad, shekulan ke’anshei bayis echad chashuvim” (they are all like one congregation, for they are all considered like people of one house).

Speaker 1: Yes. Okay, very good. That means at a Shabbaton, and one is in one hall, does one need to eat from one kitchen, one doesn’t need to. But if there’s a question it’s a hotel, but as one says, one goes in to eat together in the large hall, but there’s no mechitza hamaga’as latikra, almost no mechitza hamaga’as latikra, then one needs to be lenient in this position.

Speaker 2: One is in separate rooms, basically. Mechitza hamaga’as latikra, the entire hall is like a few people making a Shabbos sheva brachos in a larger hall that is divided into several sections, and there’s dancing right there. If there’s a mechitza hamaga’as latikra, it’s like each one is a separate party, yes? And they’re not… one needs to have a question in the… whether one can carry in the hallways between the various halls.

Speaker 1: One needs to make an eruv, yes. One needs to make an eruv. If it’s a city, one needs the entire city, or if it’s in the same chatzer, or if there is a chatzer. One needs to look if there is something where there is one who truly the entire house belongs to him, because they are his guests, one needs to know if his guests have rented, and he makes an eruv for them.

Speaker 2: Yes, okay.

Halacha 8: One Who Has in His Neighbor’s Courtyard a Gate House, Porch, and Balcony

Speaker 2: Until here the halachos of how we can become like one family as now. Until now we learned about people who don’t prohibit, because they are still from the same family or the same chatzer, not the same chatzer, sorry, the same bayis as if.

Now we need to learn, we’re going to learn the next bunch of halachos, learn how it’s enough that there’s one who is yes. Who means that this is a house, or which house means that this is a house that makes for another dwelling, another like a family which therefore needs an eruv.

In the chatzer, if it’s one family, one household, no eruv is needed. Now the question, what happens when there are other people in the chatzer but it’s not clear? They don’t live fully there, or other sorts of things, one has rights in another person’s chatzer to use it and now one needs to make an eruv.

“Mi sheyesh lo bechatzer chaveiro” (One who has in his neighbor’s courtyard), in the other’s chatzer he has a right there, he rented a piece or what? What does he have? He has a beis sha’ar (gate house)! He has there such a little house, called beis sha’ar! A house that has doors, a house that is surrounded by doors.

Speaker 1: No, beis sha’ar is, but beis sha’ar, is a gate one sees sometimes. Sometimes there is such a little house where the guard lives, but it belongs to a second person. For example, his chatzer is next to the other’s chatzer, and the beis sha’ar to his chatzer is in the other’s chatzer.

Speaker 2: No, no, we don’t need to have that here at all. Beis sha’ar is the gate to the chatzer. The gate belongs to the person. Okay. Beis sha’ar, where doors and entrances are is a place where people tread. Or one goes through, or that’s the way into the chatzer. Yes.

Or, an achsadra is a porch, if mirpeses… achsadra and mirpeses are two types of porches. Achsadra I think is on the ground level, and mirpeses is a second-story porch. I think that’s what I heard.

Beis sha’ar is the gate to the chatzer. The gate belongs to the person. Okay.

Beis sha’ar sheharabim dorsim bo (A gate house where the public treads), is a place where people tread. The public goes through there, everyone, this is the way into the chatzer. Yes.

Or an achsadra, such a porch, o mirpeses (or a balcony). Achsadra and mirpeses are two types of porches. Achsadra I think is on the ground level, and mirpeses is a second-story porch.

What’s the difference between achsadra and mirpeses? I learn to make the Gemara it’s a porch. Achsadra is such an open, such an open room that has no roof. Or it has yes a roof and no walls. Okay. And mirpeses is yes, that one needs to go up with steps to it.

O beis habakar (or a cattle shed), a stable, o beis hateven (or a straw house), a place where one keeps straw, o beis ha’etzim (or a wood house), a place where one keeps wood, o stam otzar (or simply a storehouse), iz harei zeh eino oser alav (this does not prohibit upon him), he doesn’t prohibit on the chatzer. The people who live in the chatzer are not bothered by the fact that a second person has here some piece of house, such a type of house, in his chatzer.

Why? Because this is not a true room.

Harei zeh eino oser alav, ad sheyihyeh lo imahem bechatzer (This does not prohibit upon him, until he has with them in the chatzer), the other person, the person who has the beis sha’ar, he only prohibits if he has there makom dira sheyismoch alav le’echol bo piso (a dwelling place that he relies upon to eat his bread there). Only if he has there in the other’s chatzer truly a dwelling where he can sit down and eat, le’echol bo piso (to eat his bread there). Ve’achar kach (And after that), if he has such, then yehei oser alav ad she’ye’arevu imo (he prohibits upon him until they make an eruv with him), he prohibits in the chatzer, and the only way it will be permitted is if they make an eruv, and it will mean that all live together in the chatzer.

Two Conditions: Dwelling Place and Eating Bread

But what are we dealing with? In these things, he actually uses it, he goes through or he keeps things there, but since he doesn’t eat there, he doesn’t eat there, he doesn’t prohibit.

He says even more, even if he sleeps there. But a makom lina (a sleeping place), not that he doesn’t eat, if he eats it’s not such a type where one can eat, he can eat bread there, but he thinks it’s a snack one can eat anyway, he doesn’t go sit down to eat a meal. He says, but makom lina eino oser (a sleeping place does not prohibit), but a place where one sleeps.

It’s interesting, now he goes even more, even when it’s not only a place where one passed through, but even if one would have slept there, eino oser (it does not prohibit). Lefikach, im kava lo makom le’echol bo bebeis sha’ar o be’achsadra uvfischo (Therefore, if he fixed for himself a place to eat in the gate house or in the porch and at its entrance), even if he did fix to eat in a temporary manner, as he said that he can eat sometimes in the beis sha’ar, beis otzar, but he did fix, the person made himself a kevius, even if he did make a kevius, still he doesn’t prohibit, lefi she’eino makom dira (because it’s not a dwelling place), it’s not a dwelling place, it’s not a place where he lives.

In other words, it stood thus, ad sheyihyeh lo ima bechatzer makom dira shesomech alav le’echol piso (until he has with her in the chatzer a dwelling place that he relies upon to eat his bread). There are two conditions, it must be a makom dira, and such a makom dira where he can eat bread. Therefore, even a makom dira, for example a makom lina, one can sleep there, but eat he doesn’t go, it doesn’t prohibit. The same thing, even if he does fix a place to eat his bread, he set up his kitchen, I don’t know what, his dining room table, still, if it’s not a dwelling, only a beis sha’ar, eino oser alav (it does not prohibit upon him).

Discussion: Dwelling Through Sleep or Through Eating?

Yes, it’s interesting, there are two ways how it should be called a person’s house, through sleeping or through eating there. Here he says that regarding Shabbos one looks at the eating. So he started with if he has a place where one only goes through or only keeps things, it doesn’t prohibit. Afterwards he says, even in such a place if he would sleep, it also doesn’t prohibit. It must be specifically a makom dira where one eats.

Yes, exactly. There are two… I know, dira doesn’t mean lina, dira means dwelling. Or you can say that dira does mean lina, but it must also be dwelling. I don’t know. In any case, there are two conditions, it must be a makom dira, perhaps dira means that he sleeps, I don’t know, or dwells. Not a… I mean lina is specifically achsadra, in an achsadra one doesn’t dwell, one can eat there every day the barbecue, because it’s not a place where one dwells, there’s no privacy and such. But a beis sha’ar, a beis sha’ar perhaps for example can yes be if he makes from the beis ha’etzim a place where he sleeps and he eats, it will yes prohibit.

The point is, it must be either a place where one can dwell, before that he says achsadra, beis sha’ar, mefulash (open through), very good, because these are places where one cannot sleep, because it’s a bit open, the public treads in it. But a beis ha’etzim will yes be if he makes himself there a little room where he eats, it will yes be, it means that he eats there, sorry, it means that he dwells there, and it must be mixed.

Halacha 9: Ten Houses One Inside the Other

So until now we learned which type of bayis at all means that the person dwells there, what conditions need to be. The next bunch of halachos can be not such a question whether it’s at all a house, but that it’s certainly a house, but the question is whether the house belongs, also goes to the other house. There’s no chatzer. When there’s a chatzer it’s certain that everyone who has a house in that chatzer turns in the chatzer, therefore the question begins. But what if there are houses that are open one to the other, but not all cases that we’re going to see mean that they have some place, a shared place. Yes? No?

So, he says, asara batim zo lifnim mizo (ten houses one inside the other), ten houses that are one in front of the other, like ten sefiros, there’s no difference. Habayis hapnimi vehasheni lo (The innermost house and the second to it), so, the most middle one, and the one that is next to the most middle one, hen shneihen osin eruv (both of them make an eruv). The two of them need to make an eruv. Ushmonas batim hachitzonim (And the eight outer houses), the eight of the outer ones, einin tzrichin la’asos eruv (do not need to make an eruv).

Why the Eight Outer Ones Don’t Need To

So he explains thus, because when there are ten houses one inside the other, in order to reach the most middle one, one must enter, walk through all of them to reach the most middle one. So it’s rabim dorsim bahen (the public treads in them), because people go through there in order to reach the most middle one. Harei hen kebeis sha’ar (they are like a gate house), and as we learned that the residents of a beis sha’ar do not prohibit, that makes their house become reshus hayachid (private domain), their entire house is viewed like a chatzer, which is a place where one turns.

Why the Ninth One Prohibits

But wait, but the one next to the most middle one also has a place where one goes through, where one treads. The answer is thus, the most middle house no one treads, only the person who lives there. One before it, the closer to the most middle one, fewer people walk. So the one before the most middle one, there are ten houses, yes? Let’s say the fifth is in the middle. It’s not in the middle, the innermost is the deepest, where one needs to go through the most to reach. So his house no one walks, so he’s certainly a reshus hayachid, in order to go out he needs an eruv. He needs an eruv if there’s another person at least, right?

Now the question is, is there another person? Because seemingly all the houses until him are a way in, a beis sha’ar to his house. But the answer is no, the ninth one is not rabim dorsim bo (the public treads in it), because there only two people go, two people doesn’t mean rabim dorsim bo. The ninth one only the one person goes who goes into his own house, and the person who goes in through to go to his house.

Why the Tenth One Needs an Eruv

But wait, the ninth house he does yes need an eruv for the reason, because it’s not rabim dorsim bo. That means the tenth also needs only because of that, right? No, the tenth needs simply because the tenth is not a beis sha’ar at all, he lives in his own. But he needs two people for an eruv, right? If all nine would have been a beis sha’ar, no one would need any eruv, because there’s only one person who lives here, and nine people are a way in to him. But only one who lives in a dwelling, and all others live in the chatzer. A beis sha’ar doesn’t prohibit if there’s one person in a chatzer, and all others live in the chatzer, there’s no eruv there.

Since there is the ninth one, which the ninth one is one before, by him one person turns plus the one who is the least person, therefore the two people need to give an eruv, need to make an eruv. Lefikach zeh oser (Therefore this one prohibits), the ninth person prohibits, he’s the one who prohibits, because he’s the one who makes it that there should be two houses here. Velefikach zeh oser, ad she’ye’arevu (And therefore this one prohibits, until they make an eruv) until he goes an eruv. Theirs and theirs, he with the most middle or the most inner one need to give an eruv, yes? Right? Yes. Exactly.

Digression: Kabbalah — Ten Sefiros

According to Kabbalah there are ten sefiros, each is like each of the muses, but only the first two, that’s called Keser Chochma, means Rosh Smol as it says in Etz Chaim, about that only their… okay, in short, not now. Whoever wants to learn Kabbalah should come to other shiurim.

Halacha 10: Two Courtyards with Three Houses Between Them

Let’s go further. Now we’re going to learn another interesting case. Yes, we have a picture of it perhaps.

Okay, shtei chatzeros (two courtyards), there are two courtyards, and in both courtyards there are houses that are open to them. Uveineihem (And between them), between both courtyards there are shlosha batim pesuchim zeh lazeh ufsuchim lachatzeros (three houses open one to the other and open to the courtyards). There are three houses that are open one to the other, that means that one walks through one to the other, and all three houses are also open to the courtyards.

So like the picture here, let’s understand, there are two courtyards, and we now want to make an eruv between the two courtyards seemingly, yes? They are both making eruv, but what then, there’s a way between them. The way between them goes thus, one goes into one house, then to a second house, then to a third house, right? That means, you have like three, one needs to go through three houses to get from one chatzer to the other, right? Yes.

How One Places the Eruv

So, what he says is this: what did the righteous ones do? He’eviru, yes? Yes. He’eviru bnei chatzer zo eruvan, yes, in short. He’eviru bnei chatzer zo eruvan derech habayit hapatu’ach lahem, the people from one of the two courtyards brought the eruv through the house that is open to them, vehini’chuhu babayit ha’emtza’i. V’chen he’eviru bnei hechatzer ha’acheret, the people from the other courtyard also brought the same thing, they also brought their eruv derech habayit hapatu’ach lahem vehini’chuhu babayit ha’emtza’i. That means, because both courtyards walk through the houses, and both reached the middle house, the place where one puts down the eruv.

Why the Three Houses Don’t Need to Give Bread

So, otan shlosha batim einan tzrichin liten et hapat, the three houses themselves don’t need to give the bread. Only the two people who live in the two courtyards on the sides need to give the bread. Why don’t the middle ones need to make a pat? Why doesn’t one say that they are also, if they want they can carry out from their house to one of the two courtyards, they need a pat?

The reason is this: mi shetza’rich eino tzarich, u’mi she’eino tzarich tzarich. Because one placed the eruv by him, and the halacha is what we learned that the place where one puts the eruv is exempt through giving his house for this, he doesn’t need to give the pat.

Halacha: Three Houses Between Two Courtyards — The Two Side Ones Are Beit Sha’ar

He says, ushnayim she’al tzedadav, don’t need to make any eruv. Why? Mipnei shekol echad mehem beit sha’ar lechatzer.

They learned that a house that is a beit sha’ar, because one walks through it, because it’s a shortcut or whatever, it’s a path that one walks through to get to the next house, it doesn’t prohibit.

So the only one who would have needed to make an eruv would have been the middle one, who is not a beit sha’ar, because one never walks out through it, because one can go, it seems there’s another way to get from one courtyard to the other, yes? So he made another wooden… and the courtyard is not a beit sha’ar. Okay, good.

What if there are two houses between the… yes, shnei chatzeirot, the same case, but instead of three houses running through between the two courtyards, there are only two houses.

Halacha: Two Houses Between Two Courtyards — Eruv on the Wrong Side

Vehini’chu eruvin, he made an eruv babayit hapatu’ach lahem, vehini’chu babayit hasheni samuch lechatzer ha’acheret. They didn’t put the eruv on their side, but they put it on the other side, right?

Right, two eruvin were made, courtyard aleph made an eruv with the people who live near him and he put it in his house, and the other courtyard put it with the people who live in his house, iz shneihen lo kanu eruv. Why? The eruv didn’t help. Why? Shekol echad mehem hini’ach eruvo b’veit sha’ar shel chaveiro.

Discussion: How Does the House Become a Beit Sha’ar?

Chavruta A: Acheret. Since they discussed, the batim that are close to the courtyard is a beit sha’ar. That means, the person who lives in the house of courtyard aleph lives in house aleph. It’s a beit sha’ar for courtyard aleph, and one cannot put the eruv in a beit sha’ar. A beit sha’ar becomes connected to the eruv. And they learned that therefore they didn’t make a good eruv, so all four may not carry from one to the other. Here, the eruv doesn’t work. The eruv doesn’t work.

That means, why is it a beit sha’ar? The beit sha’ar is because he needs to go through there to get to the next one, right? That’s a beit sha’ar. But they did discuss that they can make an eruv. It’s no difference, but you see that one goes there, because you made an eruv. Whatever he made the eruv, he wanted to get there, right? So one goes to get there through the previous house. So if he put an eruv one house over, it’s obvious that the previous house is a beit sha’ar, and his eruv is in a beit sha’ar it turns out.

Chavruta B: So how should he put the eruv?

Chavruta A: Simply in the courtyard. He can put the eruv if it’s connected. They can make an eruv together, the two courtyards, but they need to put it in the courtyard, not in the beit sha’ar. Not in the wrong one. If they put it in the right one, maybe it’s also good, because then it’s not in the beit sha’ar, understand?

The courtyard put its eruv on the other side. Therefore he made the previous house into a beit sha’ar. That’s how I understand the halacha. It seems so, because it became a beit sha’ar through the fact that one put the eruv on the other side. Because otherwise it wouldn’t have been a beit sha’ar. That’s how I understand it. I don’t have a clear proof that this is what it means, but that’s how I understand it.

Chavruta B: Yes, yes, that’s how it seems one learns it. Yes, he also makes the picture that way.

Chavruta A: No, I mean that’s what I understand. I just want to know if that’s really how it became a beit sha’ar. Had he not put the eruv there. That’s how it becomes a beit sha’ar.

Chavruta B: Why should it be a beit sha’ar? It’s called a house. What became a beit sha’ar?

Chavruta A: It stands to say, one built on the previous halacha, that if one goes through there, it’s called a house, it’s called a beit sha’ar. He says this, like most have a path through a house for this, and with this he makes it into a beit sha’ar. Very good.

Innovation: Beit Sha’ar is a Concept, Not Just a Fact

In other words, beit sha’ar is not a fact. There is such a thing as a factual beit sha’ar, a house that is built for this, but also as we learned earlier by the nine houses, beit sha’ar is a concept. If it’s such a house that one uses to get to the next house, that’s called a beit sha’ar, and it doesn’t need an eruv. Okay.

Halacha: A Goses Prohibits the Bnei Hechatzer

Now we’re going to learn which type of people prohibit by the fact that they have a house in the same courtyard.

So, I have in my courtyard a neighbor who is a goses, he is a goses, he is close to death. Even one she’eino yachol lichyot bo bayom, even if he won’t be able to survive Shabbat, he will die on Shabbat, one would think that he doesn’t prohibit, because he’s already on his way out. But the halacha is not so. Harei zeh oser al bnei hechatzer, because in practice, as long as he still lives, even half a Shabbat, he prohibits the bnei hechatzer. Ad sheyizakeh lo bapat, one must make him acquire with bread like Rav Yosef.

Discussion: Why Would One Think a Goses Doesn’t Prohibit?

Chavruta A: What did he mean? A goses is dead? What is the din of a goses? The din is as if he’s dead.

Chavruta B: The word here is “echad she’eino yachol lichyot bo bayom”, that that one won’t be there a whole Shabbat. We already had essentially the halacha that one prohibits even if half a Shabbat he prohibits. By the heirs you also saw this thing, that half a Shabbat is enough to prohibit. I mean, that’s the inference here, that half a Shabbat prohibits.

Chavruta A: Look not just how it was bein hashmashot.

Chavruta B: Not the opposite, bein hashmashot he’s living.

Chavruta A: Yes, but I’m just saying the opposite case when in the middle of Shabbat the homeowner will come to the courtyard. It also prohibits, both ways. If it’s not the whole Shabbat a reshut hayachid, one prohibits it, and one needs an eruv.

Chavruta B: Yes, but it seems… again, fine. But what… a goses doesn’t seem to me one would think… again, taking a true Shabbat, one must think, we’ve already learned it a bit, we’ll learn further what happens. But a goses lives, what’s the difference?

Chavruta A: Can one count him for a minyan? What’s wrong with a goses? He’s in the middle of dying, so what? Why should one think to be a goses? He’s mostly fragile, but which halachot look at a goses as if he’s not here?

Chavruta B: Yes, there’s no halacha that I know that a goses is already… Maybe because it’s difficult, I see that it says here “ad sheyizakeh lo bapat”. One probably cannot make a kinyan by a goses with witnesses shelo befanav. We learned that one can make a kinyan shelo befanav. This he says, go remember that this is not the normal way, this is bedieved, so it seems from the Rambam. One can, but the normal way of making is one requests bread, and when it’s a goses one cannot request bread. So, since it’s more difficult, a person would think that perhaps one doesn’t need to. That’s how it sounds to me.

Chavruta A: But what is the solution that one says one makes a pat?

Chavruta B: Another solution, one can actually. So that’s the reason why one would think otherwise, because I don’t see, I don’t think of any halacha that a goses… perhaps a kohen must leave because he might die. I don’t know that a goses is such a category that he no longer has the din of a person. A goses?

Chavruta A: Okay.

Halacha: A Minor Prohibits the Bnei Hechatzer

“V’chen katan”. A minor, a small child. “Af al pi she’eino yachol le’echol kazayit”. A minor who lives alone in a house, and it’s relevant, I know, a minor doesn’t have ownership. Okay, yes, he lives there. The whole halacha doesn’t have to do with ownership. He’s alone there on Shabbat. “Af al pi she’eino yachol le’echol kazayit”, even if he’s a child who cannot yet eat a kazayit.

Discussion: The Partnership in Bread Works Even When the Minor Cannot Eat

Chavruta A: He’s called ownership.

Chavruta B: No, one doesn’t say that as if because kinyan in the bread doesn’t work something for him. One doesn’t look at it as if he becomes the homeowner because he also has rights in the bread, he won’t eat from the bread. Still it works. And one must make him acquire. So he’s not at all relevant to the bread, he’s not at all prohibited.

Chavruta A: Yes, he’s prohibited, and it doesn’t matter to me that he cannot actually eat. It’s a formality, he becomes a partner in the bread, and one can be me’arev, so he also prohibits.

Chavruta B: It’s like this, when without the solution one would when not prohibited, it’s like… This can also be the answer for the non-Jews. That one thought, ah, by the non-Jews I don’t have a solution, I can’t go ask him for bread. He says, there is a solution, one can make him acquire a dwelling, he prohibits.

Innovation: The Topic of Eruv Chatzeirot is Connected to Eating

Chavruta A: One can say more simply, since living has to do with eating, but we know that one must begin to take… The partnership is with bread.

Chavruta B: Exactly, so one who doesn’t eat, you see from the fact that the solution is to be a partner with bread, you see that the topic here is that one eats here, yes? Like one says Nefri. A minor, he’s not an eater, perhaps he’s not a person? The answer is yes, and one must make an eruv, and that’s enough. The eruv helps, both for the minor and for the non-Jews.

Halacha: An Ore’ach (Guest) Doesn’t Prohibit

The Rambam, which other type of person? But an ore’ach, in one house there is an ore’ach, he is the guest of one of the homeowners. One who always eats, he doesn’t prohibit, because it means that where he lives, he is batel to the person by whom he is a guest.

Discussion: Ore’ach in His Own House

Chavruta A: Or even if he lives in an extra house, that I need to know. If he lives in an extra house, but the homeowner of the house is a partner, the homeowner from there is one of the family. Or is he not there? Is he not there? Only here an ore’ach.

Chavruta B: No, he says I mean, an ore’ach, if even he lives alone in a house, and you went to someone, someone gave you his house for Shabbat, you’re a guest, it’s not your house, you’re batel to the rest of the courtyard, regarding the… That’s how it seems to me.

Practical Application: Eruv Klali

There is actually a dispute among the Acharonim, I see, below, about the question, an ore’ach who is not in a place that is shared. We don’t have the question, because we make anyway, as the Terumat Hadeshen brings, that one makes an eruv klali, one makes acquisition for whoever is there.

Chavruta A: No, it’s funny, like one makes an eruv erev Pesach, why doesn’t one make the eruv every week? Do you make an eruv every week? Do you have an eruv?

Chavruta B: No.

Chavruta A: What does one make every week? The eruv chatzeirot? I mean the custom is to make once a year, no?

Chavruta B: Yes.

Chavruta A: So, I ask you, and it actually works with zachin le’adam, it makes acquisition for everyone who will be here that year. So, very good, it’s a bit of an innovation of a kinyan, because one makes acquisition for all people and their guests. If a guest doesn’t need an eruv it’s easier. How does it actually work the matzah that one had?

Digression: Custom of Eruv Chatzeirot Once a Year

Speaker 1: Why doesn’t one make an eruv every week? Do you make an eruv every week? What kind of eruv? Do you make every week? The eruv chatzeirot?

Speaker 2: I mean the custom is that one makes once a year.

Speaker 1: Yes. So, one says that one makes acquisition for everyone, that whoever will be here, everyone who will be here that year.

Speaker 2: So, very good. It’s a bit of an innovation of a kinyan, but one makes acquisition for all people and their guests.

Speaker 1: Why a guest doesn’t need, the eruv is easier. Until here is actually the matzah that one makes the eruv, it needs to be fresh a whole year, one needs to change the matzah.

Speaker 2: Why does one make it with matzah?

Speaker 1: But that food, I don’t know, half a year later hasn’t it become stale yet?

Speaker 2: Matzah doesn’t become stale. One needs to consider it. According to today’s standards, no one would eat old matzah. I don’t know, if it’s in the box and it’s fresh.

Halacha: Why an Ore’ach Doesn’t Need Eruv — The Difference Between Ore’ach and Katan

Speaker 1: So on the surface, you mean that the point of the courtyard, of the ore’ach, yes. But seemingly, the simple meaning is that an ore’ach, even when he does have a house, but it’s not his house.

Speaker 2: Yes, but ownership prohibits, not sitting there. One must understand what is the Choshen Mishpat ownership.

Speaker 1: But the ore’ach is the ore’ach of the courtyard or of one of the homeowners.

Speaker 2: Yes, it’s in the eruv. Because the minor doesn’t have ownership from the Torah, yes.

Speaker 1: Perhaps yes. One sees here as if it doesn’t have to do with where it seems. It has to do with ownership, but also not. Katan versus ore’ach, yes. A person would think that the ore’ach is much more of a matter in his house than a minor, he has no matter in his house at all. But the minor is his house, the ore’ach not.

Speaker 2: But he has a share in the dwelling.

Speaker 1: I’m telling you, it makes sense. An ore’ach is a guest, he is whatever the eruv of the courtyard is, he is batel to it, he is tafel to it. A minor, if he has his own household, it’s his, it’s his.

Halacha 13: One of the Bnei Chatzer Who Left His House and Went and Spent Shabbat in Another Courtyard

Speaker 1: Okay. Now what about a person who goes away, travels away for Shabbat, and he leaves his house empty. The question is whether then he’s called away, and one needs an eruv for him.

Echad mibnei chatzer shehini’ach beito vehalach veshavat bechatzer acheret, afilu semucha lechatzer. He went somewhere else for Shabbat, even semucha lechatzer. If there are neighbors in the courtyard, so, im hisi’ach milibbo, if he was mesi’ach da’at, he stopped thinking about the courtyard, al da’at lachzor leveito beShabbat zo, he doesn’t plan to come home, harei zeh eino oser aleihem, it means as if he doesn’t live here, for this Shabbat he doesn’t live here.

The Difference Between a Jew and a Non-Jew — “Bameh Devarim Amurim BeYisrael”

The Rambam says, “bameh devarim amurim beYisrael”, by a Jew that where he goes for Shabbat, there he makes himself comfortable, on Shabbat he’s not “mobile”, he doesn’t travel around on Shabbat. Aval goy, afilu halach reshuto be’ir acheret won’t help, even if he went far to another city, oser aleihem, ad sheyiskor mimenu mekomo, until one rents from him the place, as we learned earlier that from a non-Jew one rents. Why? Shehare efshar yavo beShabbat, regarding a non-Jew one thinks that he will come on Shabbat.

It’s interesting, we’re talking here even when he doesn’t have to go beyond a techum Shabbos or anything. But for a Jew, Shabbos is a whole thing, he goes away for Shabbos, it’s a certain decision, you don’t change it. Unlike a non-Jew, Shabbos is for him like any other day, and he goes, he comes.

Discussion: Why Doesn’t Hesech HaDa’as Help by a Non-Jew?

Speaker 2: Right, but couldn’t that mean hesech hada’as? That he plans to come back after that, it’s the same thing.

Speaker 1: You ask him, he says, “I traveled for Shabbos to my father-in-law.” But by a non-Jew he doesn’t have hesech hada’as, because a non-Jew doesn’t have such a thing as going somewhere for Shabbos. A Jew has, you go somewhere for Shabbos, Shabbos is a place where you are. A non-Jew is always he goes, he comes, he travels, he can mean to do something in a while.

Discussion: Is This a Practical Halacha?

Speaker 2: This is a practical halacha. If that’s the way, if indeed the way is that the person doesn’t come back, then one may need.

Speaker 1: Or I thought that perhaps since when the Jew comes back he couldn’t carry in his own house, so he doesn’t come back. It’s not a matter of techum or anything, but he can’t come back because he needs an eruv, and he didn’t leave an eruv at home. That’s why he doesn’t come back, he won’t be able to carry.

Speaker 2: One needs to know, but it could be, for example, if he is hisi’a milibo, even if he came back he could carry because… he needs an eruv, then he certainly needs an eruv. He will need it lecho’ora. It could be that if he is hisi’a milibo, that means he’s not here, he’s not here for the other people.

Speaker 1: Yes, if he doesn’t come back, if he does come back then it’s kol Yisrael. That’s no difference. But it appears from below here that it’s a practical thing, one reckons with it. Such a thing that simply he won’t come back.

Discussion: “Haholech Lishbos Be’ir Acheres” — Near or Far?

Speaker 2: Okay. What if he’s talking… he says “haholech lishbos be’ir acheres”, are we also talking when it’s near, he can come back. If it’s far and practically he won’t come back…

Speaker 1: With a non-Jew, yes. If he traveled to another… it’s very far… “lishbos be’ir acheres” means another city, but still it’s in the area where he can come back. If it’s a great… it’s almost not relevant that he should come back, then we don’t reckon with him.

Halacha 14: Ba’al Chatzer She’hishkir Batim Shebechatzer Vehinich Kelim

Speaker 1: Okay, now we need to know what if someone rented out his house to another. Not a guest, he rented it out. A socher.

“Ba’al chatzer she’hishkir batim shebechatzer”, in his courtyard he has houses, and he rented them out la’acherim. But he left in the houses things that belong to him. It’s normally it appears that the mashkir takes out everything and empties out the house, and with that he shows that only the new person lives there. But he left kelim o minei sechora bechol bayis mehen. He left his things. That means, it looks like such a “short term rental” that he rented out, but he still keeps his things there.

Speaker 2: No, I would say like a person takes someone into his house, but he still has everything there. Not like someone who has a “rental” that’s empty and only that person’s things lie there.

Speaker 1: “Einam osrim alav”, the people who rented don’t prohibit it, and it’s still called like a house that belongs to one person, and if that person was me’arev it’s good. Why? “Vehu sheyesh lo tefisat yad bechol bayis mehen”, he still has a tefisat yad, he still has a connection there through his things that lie there, his things. He’s always coming to pick up, carry, bring his things. That makes him still belong in the house. So what are the people? The people are “na’asu kemi shehem orchim etzlo”, they pay him money to be able to stay by him. He doesn’t look at it like it’s now become their house, because if it became their house he wouldn’t be able to move around there. The fact that he moves around there, or it’s clear that he has the right to move around there, makes him remain the ba’al habayis, and the people who live there are his guests.

The Rambam’s Distinction: Only When He Left Things That Are Assur Letaltel

The Rambam, “bameh devarim amurim? Shehinich sham davar she’assur letaletlo beShabbos, kegon tevel”, like tevel which is forbidden, he left there things that one may not be metaltel, for example tevel which we learned that you may not because of mechamas gufo because it’s not ra’uy for anything because one may not ma’aser on Shabbos, or vehashusha, a large piece of metal that one may not be metaltel on Shabbos, for example a kli shemelachto le’issur, there is regarding what one may be metaltel letzorech gufo uletzorech mekomo, but things that he can’t move away, with that he makes certain that the whole Shabbos his things still lie in the house, he still has a tefisat yad.

But if there remained in the house only kelim shemutar letaletan, then we don’t look at it like he still remains the ba’al habayis and they are guests. Why? Ho’il ve’efshar sheyotzi’em hayom velo yisha’er lo sham tefisat yad, it’s possible for him to take out his things on Shabbos and nothing will remain for him in the house, harei elu osrin ad sheye’arevu, then the socharim do look like they become the new ba’alei batim, they prohibit until they make the eruv.

Discussion: The Nature of Tefisat Yad — Practical or Lamdish?

Speaker 2: It’s an interesting halacha, because he has the possibility. One needs to think, for example if he has a thousand objects, he needs a “moving truck” for that, would it be different? Or because he technically could? Perhaps there’s no reason to be metaltel so many millions, one may not a whole treasure? He grabs tevel vehashusha, because he has the right to, because he can technically take it out. It’s an interesting halacha. It’s a way that he retains tefisat yad in the… but there still remains tefisat yad.

Speaker 1: But we’re saying that it’s not called tefisat yad because he has the “potential” to take it out, he has the right to take it out.

Speaker 2: I’m asking, he left a whole full house with things. It’s the opposite, it still belongs to him. If he takes it out, is that what’s going to happen, he’ll come in and take out and he’ll run?

Speaker 1: As you see now that things that he can use on Shabbos, it doesn’t help. Because tefisat yad appears not to be a practical thing that he’ll carry it out, it’s more like a lamdish thing. That he doesn’t completely give over the house.

Speaker 2: Right, he still has part of the…

Speaker 1: Yes, but the fact that he can, halachically he can, but it will take him ten hours to unpack his whole bookshelf with all his closets, why shouldn’t that be called that he makes enough tefisat yad?

Speaker 2: Ah, I don’t know.

Speaker 1: I think that because of that it appears that the point is, because in any case he can lose his tefisat yad on Shabbos, because he can take it out. The question is, why should we say so? Why because he can lose his tefisat yad should we say as if he’s already lost it?

Speaker 2: I don’t know.

Speaker 1: Okay. That’s the point, it’s not that he’s already lost it. Such a thing that’s not stuck there, it’s not yours, that’s not called tefisat yad. Regarding this, by the way, perhaps there are other halachos that make a distinction. But regarding Shabbos, that you should say that you’re standing here in my house, and therefore you’re a merchant, which is a proper merchant, and the ownership passes to him as if, that far not.

Transition: Halachos When One Didn’t Make an Eruv

Speaker 1: Okay, anyway, that until here are the halachos that talk about which sort of person or house becomes prohibited. Now we’re going to learn the whole next, I mean the rest of the perek or more or less, we talk about halachos that if one didn’t make an eruv actually, one forgot or one, I don’t know, there’s no difference in the level of forgetting, but one didn’t make an eruv, one needs to know what one may do. That means, how much means what will one be able to do? There are a few things that one may indeed carry, or more precisely what one may even without an eruv. One needs to learn what’s called part of the chatzer, or part of the house, and the like. Because the halacha is not no reshus. The whole chatzer is anyway a reshus hayachid. If there’s a place that belongs to me as my house, it means of course that I can go over from my house. One needs to know all the details where each piece belongs.

Speaker 2: If there’s a way that in the chatzer should mean we are a place, yes? That’s the…

Speaker 1: Right. Anshei chatzer sheshachechu velo eirvu, they didn’t make an eruv, they forgot, so we know the halacha that one time to mevatlim reshusam. Velo chatzer levadim… that’s the issur chachamim that one may not carry in the chatzer before one makes an eruv.

Speaker 2: Ah, because what may they indeed? There’s no distinction shachechu, true. Lecho’ora velo eruvi… simply such is also the same thing, no?

Halacha 15 – Anshei Chatzer Sheshachechu Velo Eirvu: Metaltelim Kelim Sheshavsu Bachatzer

Speaker 1:

One needs to know all the details, where does each house piece belong? If there needs to be a way that in the chatzer should mean we are a place, yes? That’s the…

Anshei chatzer sheshachechu velo eirvu – they didn’t make an eruv, they forgot. So we know the halacha that one carries from batim lachatzer and from chatzer labatim, that’s the issur chachamim that one may not carry in the chatzer before one makes an eruv. But what may they indeed do? There’s no distinction shachechu, a mavoy shelo eirvu simply so is also the same thing, no? What is there the halacha that only if they forgot it? Perhaps certain communities will be only about shachechu? If they did it bemezid and didn’t make an eruv will one not permit? One doesn’t know, he doesn’t say. Anyway. One hasn’t seen such a thing, because practically, a normal chatzer makes an eruv, a Jewish chatzer will. I don’t know.

Okay, but what may they indeed do? They may be metaltel in the chatzer, metaltelim kelim sheshavsu bachatzer. Kelim that were lying in the chatzer when it became Shabbos, they may carry around the kelim in the chatzer, and in general what’s considered in the chatzer, also the corners, whatever is not reshus hayachid in the chatzer, everything that has the halacha like the chatzer, they may carry around the kelim sheshavsu bachatzer. Because the issur is only carrying from reshus hayachid to the chatzer, but in the chatzer itself, one also may not bring into the chatzer even if they didn’t carry it, but some kli that belongs to a reshus hayachid in the chatzer. But the things of the chatzer we may carry in the chatzer. Because the whole issur was only because it looked like one carries from reshus hayachid to reshus harabim, but when one carries only in the chatzer itself, there’s no problem.

Anshei Mirpeses Ve’aliya She’eirvu Le’atzman

Further, anshei mirpeses ve’aliya, in the chatzer there was a two-story house, and there was a porch or a floor, ve’eirvu anshei chatzer le’atzman ve’anshei mirpeses le’atzman. Another case, one didn’t make any eruv on the whole reshus hayachid, but the two people who live together on the mirpeses or… anshei chatzer, anshei mirpeses if they make two eruvin, one only for the mirpeses and the aliya, they made an eruv, and the people in the other people in the chatzer made another eruv.

Speaker 2:

No, one must remember the previous prakim we learned when one may make separate eruvin, and regarding mirpeses there’s a whole division, one can make separate eruvin.

Speaker 1:

He says, not so anshei mirpesos ve’anshei aliya, may be metaltelim kelim sheshavsu bevatehem bechol hamirpesos uvechol hanechshav ima. All kelim that were on the mirpeses and on the area that’s considered a part of the mirpeses, o bechol rochav ha’aliya uvechol hanechshav ima, they may carry, because that’s called one reshus.

Ve’anshei chatzer metaltelim bechol hechatzer uvechol hanechshav ima. They may not carry from one to the other, but each one may carry wherever in the mirpeses or in the chatzer.

That’s not the chiddush, the chiddush is lecho’ora the bechol hanechshav ima. We’ll see soon what means halachos, what is nechshav ima, that’s a chiddush.

Vechen im haya yachid dar bachatzer veyachid dar ba’aliya, that means if there’s only one person in the chatzer and one person in the aliya, by themselves they don’t need any eruv. Veshachechu velo eirvu, so they may metaltelim bechol ha’aliya uvechol hanechshav ima, and they may metaltelim bechol hechatzer uvechol hanechshav ima. The same thing.

Halacha 16 – Sela O Tel Shechatzer: Dinei “Hanechshav Ima”

And now the Rambam goes to explain more the nechshav ima, how one is metaltel in the chatzer. Keitzad? Simply in the chatzer there’s a sela, a stone, or a tel, a mound, vechayotza bo shesetoch hechatzer. How? Im hayu gevohin asara tefachim, harei elu nechshavim bein hechatzer uvein hamirpeses. Both reckon it like it’s one reshus. Yes, both the sela and the tel belong both to the chatzer and to the mirpeses. Memila, shenei ha’osrim lo yavi’u lesham kelim sheshavsu bevatehem. And both may not bring there kelim that were in other places, were in the batim. That means, it’s separate, it’s a third reshus kiveyachol.

But the opposite, bein hechatzer, it’s less than ten tefachim, then what is it? Not a reshus le’atzmo. Memila, it belongs to both. How does the tel lie? In the chatzer. So the tel belongs to both, no one… yes, both may carry “kelim sheshavsu bachatzer”, but both may not “kelim sheshavsu babatim”, because that means like a shared space and they didn’t make any eruv between themselves. That means, “kelim sheshavsu bachatzer” they may, but “kelim sheshavsu babatim” they may not. And here he says, “asurim lehotzi kelim sheshavsu babatim.”

Understand?

Sela Gavo’ah Asara Samuch Lamirpeses

Ve’im haya gavo’ah asara, verubo nichnas lamirpeses pachot me’arba’a tefachim, then harei hu nechshav im hamirpeses sheraglam shava ba, which is high, it’s closer to the mirpeses, not closer, it’s only less than four tefachim away from the mirpeses. Memila, both it’s ten high, it’s like a reshus le’atzmo which is not part of the chatzer, and both to whom does it belong? It belongs to the mirpeses, because they can use it, there’s shava ba. Memila, benei hamirpeses mutarim, they don’t need any eruv between them and the sela, whatever it is, why? Because it’s reckoned to them, right it’s a part of the mirpeses, and the people of the chatzer may not may not.

Umaruchak min hamirpeses yoter me’arba’a tefachim, then even it became forbidden, one doesn’t look at it like it’s only a part of the mirpeses, rather one looks like it’s relevant to both, like it’s ra’uy livnei hechatzer uvnei hamirpeses. Why? Lefi shesheneihem efshar lahem lehishtamesh bo milema’ala bizrika. Both can use the place through throwing. As they already learned the halachos in the previous perek, the benei hamirpeses can, there are four tefachim moved, it’s not that it’s right next to the mirpeses that it’s easy to use, but they can use it through throwing, they can throw things on it. And so can the ba’alei hechatzer. So both are even, and therefore “asurim lehotzi lesham keli habatim ad sheye’arevu.”

Ah, good. Yes.

Matzeva Rechava Arba’a Tefachim Lifnei Hamirpeses

Oso matziva. Another such kind of case. There’s once here a matzeva, rechava arba’a tefachim, lifnei hamirpeses, a step, yes, what is a matzeva? A piece of stone. And it leads from the chatzer, and it lies next to a mirpeses. Then one looks at it like the stone divides off the mirpeses, so to speak, there’s a special large thing next to the mirpeses, it’s like a fence, and that makes the mirpeses not a part of the chatzer. And from that one from the mirpeses oser es benei hechatzer, let’s say the person from the mirpeses didn’t make an eruv, he won’t prohibit on the benei hechatzer, because shekvar nechleku mimenu, the matzeva rechava arba’a tefachim makes that the mirpeses should be a separate reshus by itself.

Speaker 2:

Why does it become a reshus by itself? Why is four tefachim enough?

Speaker 1:

No, no, this is a monument, this is a marker like this. What’s the point? That now they are completely separate, they have nothing to do with the courtyard. So the novelty isn’t that they can’t carry in the courtyard – they couldn’t do that before either. The novelty also isn’t that they don’t prohibit. They didn’t prohibit before either. What they prohibited before was the items within the courtyard, the part below, the prohibitions that are in front of the balcony – that was both in one throw. Now that they made the monument, they say, we have nothing to do with the courtyard. The monument shows that the part doesn’t belong to him. Because between the balcony and the rock there is a monument, he won’t go over to throw things. Right, it’s a marker, I won’t. It’s actually not possible, but there is a marker, therefore he is separated. Therefore it makes it so the rock doesn’t belong to him, rather it belongs to the courtyard. And therefore the courtyard may indeed carry to the rock, but not the balcony, because it’s in the other courtyard.

Law 17 – Projections Extending from the Walls

Further regarding the projections that sanctify, it’s like this: projections extending from the walls. The Mishnah says, a projection is when a stone or board sticks out from the wall, one can hold things on it or whatever. So it’s like this: anything that is below ten tefachim is considered like the courtyard, and the members of the courtyard use it, meaning it’s a part of the courtyard. And anything that is within the upper ten tefachim adjacent to the upper story, but in the higher ten tefachim close to the second floor, then we view it as a part of the upper story, of the floor. Then the members of the courtyard may not use it, rather the people of the upper story use it. And what remains between the lower ten and the beginning of the upper ten, neither these nor those go out there, this is between the uppermost ten tefachim and the lower ten tefachim, both are prohibited from it. Why? Because this belongs, as it were, this is a place where both can use, like the diagonals. Because this is convenient where both can use it, like with the ladder that both use, like the throw, meaning it’s a shared space, and they didn’t make an eruv, both are prohibited from it. And if they use it with vessels of both together, they have no eruv.

Law 18 – A Pit in the Courtyard

Very good. What happens in such a case, there is a pit in the courtyard? Very good, it depends what’s in the pit. So it’s like this, if there were things in the pit that he cannot remove, for example it was full of tevel fruits. The pit is full of tevel fruits, tevelim, as the Rambam’s language is tevel. Tevel fruits, one doesn’t say tevel fruits, does one say such a thing? Tevel fruits, one doesn’t say such a thing. Tevel usually means tevel fruits. He made an eruv with tevel, meaning one apple. Tevel is a category. Just like when one says ma’aser, but tevel fruits, I don’t know if there is such a definition. In short, it’s not important. Tevelim fruits, fruits that are tevel, that are forbidden to move on Shabbat and the like. A pit, sometimes people used to keep fruits in a pit to keep them cold. So it’s like this, if there lie fruits that are forbidden to move on Shabbat and the like, then we view the pit as having become full with something that stays there, because one may not remove it on Shabbat. It and its space are like a ladder hanging in the courtyard.

And what will be the law? If it was ten high, it prohibits, and if not, it doesn’t prohibit. It is considered a partition. Because we view the tevel that fills the pit, it’s as if the pit had become filled with some solid thing, or whatever, because he cannot remove it on Shabbat. But if the pit became a… ah, a pit with the rings, the wall around it. Yes. Okay. But if it’s full of water, then they can use it. Therefore we go back to the previous law, that a thing that both can, meaning like both use.

A Pit Full of Water

Speaker 1: But if it was full of water, but if the pit was filled with water, ah, a pit with its rings, the wall around it. Yes. Okay. But if it’s full of water, then they can use it. Right. Therefore, we go back to the previous law of a thing that both can, meaning like both use, they place but don’t make an eruv, they bring vessels into the houses until they make an eruv.

Right. Eh, why shouldn’t we say that if it’s close to the balcony or to the upper story, they should be able to use it, just as we learned the law for a rock? Does that mean it, or is it different from a rock?

He brings that it’s different from a rock, because, he brings from the Gemara, that a rock, if it’s ten tefachim, the upper ones use it. By a pit, it happens very often that the water goes down, therefore it’s further difficult for both. Therefore, by a pit of water it doesn’t help that it’s ten tefachim and it’s closer to the balcony, rather both may not use it.

Discussion: Fruits vs. Grain – What is Movable on Shabbat?

Speaker 2: I could actually make the distinction between the house, if it was full of fruits, not grain, we don’t view it as a full thing, because one can remove it on Shabbat, just like the water because one removes it on Shabbat. Ah, why isn’t that said?

Speaker 1: Ah, by that I say, because then the law would be, apparently, if it’s just a thing that isn’t water, we go back to the previous law of a rock. Both use it? It depends, if it’s closer to the upper story, they should be able to.

Water there is a new decree, a third law actually, that water, even if it is indeed closer to one, they cannot use it, because water changes. No, because water often changes, the water goes down in the middle of Shabbat, or it happens a lot that the water goes down, and then, even if it’s closer to the upper story, it will be harder for them to take, therefore both is with difficulty, meaning both use with difficulty. Right.

Speaker 2: Aha. So you’re right that the intermediate case isn’t stated here, but apparently by the intermediate case the law will be like the normal rock, that it depends how close it is. If it’s close to the balconies, only the balconies. So water is something special, because both need water, and water sometimes dries up. So water is a thing that is… wait, becomes another law.

But the previous law is also so, even when it’s full of grain that’s the law. There’s no distinction. So the meaning of movable on Shabbat isn’t different. Perhaps the novelty is… what is… ah, perhaps yes? No. Ah, no, no, sorry, I’m getting confused.

Speaker 1: Every thing that is movable on Shabbat is the same thing as water, because it can change in the middle of Shabbat, so it may not remain ten tefachim. Understand?

Ah, so what you’re asking is a bit interesting, how he could have stayed with the same story and said if it was fruits not grain. No, I mean it’s the same apparently as… not the opposite of what I said. I mean it’s apparently the same as any thing that is movable, because just as it’s still fruit, it’s not stable, so it could be that it changes, it becomes lower, it becomes further, and the like.

So he wants to say a novelty here, that even if it’s grain fruits, we view it as if it were full of stones or whatever, because one cannot change it. Very good. Anything that changes is a problem.

Two Courtyards, One Inside the Other

Speaker 1: Okay, now we’re going to learn about two courtyards, one inside the other, one inside the other. One must know, of course, that they need to make an eruv, as we learned before, if they want to carry. But what if only one of them made an eruv, what is the law? Whom does it prohibit?

So it’s like this, two courtyards one inside the other, and it turns out that the one who lives in the middle one, the deeper one, must walk through in order to get to his house, or to go outside he must walk through the other. And the people of the inner one go out and come in and pass over the outer one. But the outer one never needs to go into the other courtyard, because he can go from his courtyard and go out, he’s already in his house. But the inner one must go through.

The Inner Ones Made an Eruv but Not the Outer Ones

So it’s like this, the inner ones made an eruv but not the outer ones, meaning only the innermost ones made an eruv, the owner of the inner one will be able to carry in his courtyard, he may go in his courtyard, he may carry from his house to his courtyard. But the outer one is prohibited, the outer courtyard is prohibited, because on the outer one there are two partners, because he walks through.

The Outer Ones Made an Eruv but Not the Inner Ones

Conversely, if the outer ones made an eruv but not the inner ones, then both are prohibited. Why? The inner one, because they didn’t make an eruv, because they didn’t make an eruv. But also the outer one won’t work. Why? Because they made an eruv but not those who pass over them, because there is someone who lives as if in his courtyard, because he goes through there, and he doesn’t have an eruv with him. So the eruv of the outer ones alone doesn’t work without granting the other one with the eruv.

Each Made an Eruv for Itself

Each made an eruv for itself, then this one is permitted by itself and this one is permitted by itself, but they don’t carry from one to the other. Meaning, why? Because if the inner one did indeed make an eruv, even though he goes through the outer one, it appears that with the fact that he made an eruv he separated himself, he said that by me here inside is a courtyard by itself, and there is a courtyard by itself. So each one may carry, but one may not carry from one to the other.

The Principle: A Foot Permitted in Its Place Doesn’t Prohibit Outside Its Place

But his walking, the inner one when he walks in the outer one, why doesn’t he make it prohibited? Because here we’ll see the principle. Why does his making an eruv by himself help? Yes, it helps, because that separates him. The moment he is permitted by himself, he has his own courtyard, meaning as if he no longer turns in the other’s courtyard. This is the principle of “a foot permitted in its place doesn’t prohibit outside its place”, this will demonstrate the principle.

Okay, very good.

One of the Outer Ones Forgot and Didn’t Make an Eruv

One of the outer ones forgot and didn’t make an eruv, one of the outer ones didn’t make an eruv, and the inner one did make one, then the inner one stands permitted. Even though they need to… yes, the inner one is no problem. But conversely, it stands permitted, and he will also be able to carry to the outer one? No, he may not carry to the outer one at all, in any of the cases.

Speaker 2: What does “the inner one stands permitted” mean? What would have been the assumption?

Speaker 1: Enough for the next assumption. Okay, let’s see. “But if the people of the inner one made an eruv and the people of the outer one didn’t make an eruv, the people of the outer one are prohibited, why? Because the people of the inner one who made the eruv for themselves.” Because the inner one walks through the outer one, and therefore every time he walks through he nullifies the eruv as if, because he is the person for whom they didn’t make an eruv, and he doesn’t have an eruv by himself at home. The moment he doesn’t have an eruv by himself at home he also prohibits outside.

And therefore, if only one of the inner ones forgot to make an eruv, it turns out that no one may carry anywhere, in any of the two courtyards.

The inner one doesn’t spoil any eruv, and the outer one, even though they have their own eruv, but they now cannot make their own. They can only make their own eruv when the inner one has his own eruv. Wonderful.

Both Made One Eruv

They Placed It in the Outer One

What happens like this, “both made one eruv”? What is when they make the same eruv? The inner one and the outer one made one eruv. Then it depends where they placed the eruv.

“If they placed it in the outer one, and one of them forgot and didn’t make an eruv”, yes, if they place the eruv outside the house, and one of them, no difference which one, whether from the people of the outer one or from the people of the inner one, forgot to make an eruv, “both are prohibited until he nullifies”. The person who didn’t make the eruv must nullify his domain. Rabbi Ovadiah of Bartenura writes, we already learned that there is such a thing as nullifying from courtyard to courtyard, one can nullify the domain of one courtyard.

The point is, what’s the problem here? If one of the outer ones forgot to make the eruv, it’s obvious, right? That it’s prohibited for everyone. If one of the inner ones forgot, further, since his eruv is outside, and he must get there actually to make his eruv, you can’t say that by him at home there is a valid eruv, because there isn’t, his eruv lies there. So one can’t count the eruv only for the inner one, because one must get to the outer one actually to go to the eruv. It turns out that both are prohibited. There is a solution of nullification, okay.

They Placed It in the Inner One

But they place the eruv in the inner one, both placed their eruv inside, then there is one way that it doesn’t disturb. And then it depends who forgot.

If one of the outer ones forgot, it turns out what? The outer one indeed doesn’t have an eruv, but the inner one does have an eruv, because they didn’t forget, and their eruv lies there, the inner one is permitted in its place.

But if one of the inner ones forgot and didn’t make an eruv, and he must still get to the outer one, sorry, and by him there is no eruv, because he didn’t make an eruv, he didn’t make an eruv, he’s not there. Now the eruv does lie by him, and by him there is no eruv, because he forgot.

What about the outer one? Further, the outer one must go, the outer one doesn’t have an eruv. Generally, when the inner one doesn’t have an eruv, the outer one also doesn’t have an eruv. This is the great principle in Torah. There is no such thing that the outer one has an eruv and the inner one doesn’t. There is such a thing that the inner one has and the outer one doesn’t, but there is no such thing that the outer one has and the inner one doesn’t, since he goes through there, and a foot prohibited in its place prohibits you in your place.

One Person Lives in This Courtyard and One in That Courtyard

If there is only one person in the two courtyards in each, two small courtyards, and one person lives in this courtyard and one in that courtyard, they don’t need to make an eruv. Why? Rather each and every one carries in his courtyard.

Why doesn’t it need to be? Why? Even though one goes through the other? No, we’re not talking about when there’s one inner and one outer. Of course it’s inner. Yes yes, we’re talking like that. So why doesn’t one need to? We see that one person doesn’t disturb.

Speaker 2: I don’t know. I thought before that one person does disturb. Long before, when inner and outer we did talk about one disturbing. Right, so why is—

Speaker 1: Aha, the answer is that he is, as it were, as it were, he actually may not carry out, regarding the law he may not carry out. That’s the meaning. That each one in his courtyard, since the individual inside may, because he has only one person, he is permitted in a private domain.

Three Courtyards Open to Each Other

Speaker 1: Long before, when inner and outer we did talk about one disturbing.

Right, so why is… so why am I upset? Ah, the answer is that it’s a decree upon a decree. He actually may not carry out, in any case, he may not carry out. That’s the meaning. That each one in his courtyard is prohibited. Not relevant, since the individual inside may, because he has only one person, he is permitted in his place, and when he goes out he doesn’t disturb.

Ah, in the courtyard one doesn’t need an eruv, because there is only one person. Aha.

The Law of a Gentile in Inner and Outer

And what about a gentile… you would also have had to say that he doesn’t need an eruv, I mean he’s a gentile, and he’s also only one in the courtyard. But even an individual or even many, in the outer one until they make an eruv and rent from him first. Why? Apparently because the gentile is the decree that a person shouldn’t live alone with a gentile. A gentile who lives in a courtyard, even in an inner and outer, is still the same thing, one can learn from the gentile, one Jew and one gentile. Therefore the gentile is like many, therefore the gentile also prohibits on the outer one, and they must make rental of domain from the gentile.

Translation

What if there aren’t two courtyards but three? Yes? Three courtyards that open into one another, and there are many in each courtyard, and in each one of them there is more than one house. So, the two outer ones made an eruv with the middle one, the two outer ones made an eruv with the middle one, then they are permitted with it, the middle one may go to the outer ones, and it is permitted with them, and they should also be able to go to the middle one. But the two outer ones are forbidden to each other until all three make an eruv. This is seemingly simple, right? Because the outer one on one side didn’t make an eruv with the extreme outer one on the other side, he only made it with the middle one. But the novelty is that they don’t forbid him. The whole time both meet in the middle, but it doesn’t interfere that the eruv of the two sides should now remain an eruv.

One Individual in Each Courtyard

But if there were many in each courtyard, if each one of the three courtyards has only one house, right, only one person, even the middle one is used to walk through, right, but one doesn’t need an eruv, you don’t need an eruv, because one person doesn’t need an eruv. Therefore, even though he goes through a place where it turns out there are two people, it doesn’t matter.

But, if there are two in the innermost one, since it is forbidden in its place until they make an eruv, they are forbidden in their place until they make an eruv, they are forbidden in the middle one and in the outer one until they make an eruv with the two from the innermost one.

Principle: A Foot That Is Forbidden in Its Place

See a principle, ah, now he’s going to explain the principle. A foot that is forbidden in its place, a foot that walks through, but in its own courtyard it didn’t make an eruv, is forbidden in its place, in its courtyard it couldn’t carry out from the houses, forbids not in its place, when it has a right of passage in the outer one, it forbids it, because… yes.

But a foot that is permitted in its place, if a… yes, he divided himself, there is his place and there is his place, he doesn’t get mixed with the other. It’s not a fearful reasoning, but this is the principle. Okay, until here is the situation.

Two Balconies One Above the Other — Drawing Water from a Pit

Now we’re going to learn a few more interesting cases that we need to know whether they’re called two houses or two courtyards that need an eruv. Yes. So, here we’re going to talk about when… how the houses in the courtyard can draw water from a water pit. This is indeed a problem, because to draw water you need to have an eruv. Now we’re going to talk about ways how one may or may not be allowed without an eruv.

So, two balconies, one above the other, two balconies, one above the other, below there is a well that each house tries to draw from that well.

So, we’ve already learned the law earlier in the laws of Shabbos actually, that in order to be able to lift out, when you draw from the well that is in your private domain, you make a partition from above of ten tefachim, so it shouldn’t look like you’re drawing from another domain.

So even if they each made a partition ten tefachim high, which is a permit regarding the carrying out, there still remains a question of eruv if there are two, because when you draw your water you’re carrying through the other person’s partition that he made.

When They Are Within Ten Tefachim

So, if both balconies were one above the other within ten tefachim, that means, there are ten tefachim from “now or”, it is appropriate to forbid them from drawing until both make an eruv together, and we’re already one balcony. We look at it as one balcony, which becomes like a courtyard, and when two people try to carry from their private domain through a shared domain, they need an eruv.

But if there were more than ten tefachim between them, then each one is by itself, both are permitted to draw, because we don’t look at it as if you’re entering the other’s domain. They’re external domains.

The Upper One Didn’t Make a Partition and the Lower One Did

But if the upper one didn’t make a partition and the lower one did, only the lower one made a partition, then the upper one may not carry because he has no partition, but the lower one also may not carry now. Even the lower one is forbidden to draw, because the upper one is forbidden upon him, it’s still the law of the treading of the foot, which is forbidden in its place. So the treading of the foot he has, but he doesn’t have an eruv, therefore you become mixed with him, you must make an eruv with him.

But the reverse is still permitted. The upper one made a partition and the lower one didn’t, he has a partition and he has his eruv, even the upper one is permitted to draw, because only the lower one has the treading of the foot such that one goes through his domain.

Partners in a Partition

What happens if below stands between the lower one and the upper one a partition that he made? If they both made the same partition, they together built a partition that should run between both houses? Because they were partners, they paid money? Yes, they built it together. And it’s still, even if it’s not ten tefachim, that’s the novelty. “Rather they don’t permit above until they make one eruv”, because here they do enter into the shared place.

Speaker 2: I just want to understand, earlier we said that if it’s ten tefachim they become one, like one pipe. And here you see that even if they’re not, that is, they made only one partition, but both paid for it. That means, it’s not a shared place, only the upper ones. It’s talking about the upper ones. The upper one made a partition. Seemingly the upper one would be, but the lower ones would be forbidden, why? Because there are two people there, right? But that doesn’t help, why? Because they are partners in the partition. If they are partners in the partition, they have indeed like no treading of foot conversely, he can go above, but not where the partition is. The partition is below. Regarding the permit of the partition, there’s no distinction where the partition is, it just needs to be ten tefachim. So since it also belongs to them, they need an eruv with the other floor.

Speaker 1: Okay.

Three Stories One Above the Other

What happens if there are three? Three stories one above the other. What happens if there are three floors? There are three such, it’s a house of three floors, and all draw water from below. Or not necessarily water, the same question. Okay. Three stories one above the other, and the situation is thus: the upper and lower belong to one person, the uppermost and the lowermost belong to one person, and in the middle lives another person. So he may not lower from the upper to the lower, the person may not lower his from his upper domain to his lower domain through the middle, because he’s actually carrying from his domain to his domain, but he’s going through a third domain. One doesn’t lower from domain to domain through a domain. But one lowers from the upper to the lower not through the middle, if he has a way, that is, there must be a porch, the lower one has a porch or something like that. Without going through the middle person’s domain.

Speaker 2: Can you perhaps insert the picture?

Speaker 1: Ah, I understand what you mean. Very good.

Two Stories Opposite Each Other — Pouring Out Water

What happens, the Gemara says, opposite each other? A new case. And one lower courtyard in which five dwell, they’ve already learned in the topic that one can sometimes pour out water. So okay they may not pour into it until the two make one eruv, because both pour water into the same place, right? It’s a law how one may pour water, one must look in the laws of Shabbos. They want to use a shared area to pour out water there, one may not do it.

Ukah — One Has and One Doesn’t

Now, if they learned that here there is that one must make an ukah if it goes directly into the public domain, so it shouldn’t look like one is pouring out into the public domain. So some of them made an ukah in the courtyard to pour water into it, and some of them didn’t make one, and the person who didn’t make one wants to pour into the other’s ukah, he may not. So those who have an ukah pour into their ukah, and those who didn’t make one may not pour into the courtyard until they make an eruv, because he wants to use another domain, because he’s transgressing the enactment. The one who does have an ukah, but he may, because the other isn’t doing anything of his, right? But the other may not, because one must make an eruv. Why? Because now there are the second people in the courtyard, he may not even pour into the ukah, right? Makes sense? Because it’s still a mixture that is forbidden.

But if both have an ukah, each goes to his ukah, and they’re basically not mixed at all, and therefore they don’t need an eruv.

Makes sense? Until here Chapter 4.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות עירובין פרק ד׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות עירובין פרק ד׳

הקדמה צום פרק

פרק ד׳ גייט איבער פון דעם נושא פון מחיצות (וואס איז געווען דער נושא פון די פריערדיגע פרקים — ווי אזוי די פיזישע געבוי פון חצירות באשטימט צי זיי זענען איין רשות אדער צוויי) צו א נייעם נושא: די מענטשן. דער יסוד פון פרק ד׳ איז: וואס איז דער קשר צווישן די מענטשן וואס באשטימט צי זיי הייסן איין רשות? דער כלל: אויב מענטשן עסן צוזאמען אויף איין טיש, זענען זיי ווי אנשי בית אחד און דארפן נישט קיין עירוב. א עירוב איז א פארמאלע שותפות אין א ברויט — ווען מענטשן זענען שוין ממש שותפים אין זייער עסן, איז דאס אן „אמת׳דיגע עירוב” ביי נאטור.

הלכה ג — אנשי חצר שכולם אוכלים על שולחן אחד

דברי הרמב״ם: „אנשי חצר שכולם אוכלים על שולחן אחד תמיד, אע״פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו — אין צריכים עירוב, מפני שהן כולם כאנשי בית אחד. וכן אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת — עירוב אחד לכולם, ופת אחד בלבד מניחין אותו במקום שמערבין עמו.”

פשט: א חצר וואו אלע באוואוינער עסן שטענדיג צוזאמען אויף איין טיש — אפילו יעדער האט זיין אייגן בית — דארפן זיי נישט קיין עירוב צווישן זיך, ווייל זיי הייסן כאנשי בית אחד. ווען זיי ווילן מערב זיין מיט א צווייטע חצר, גענוג איין פת פאר די גאנצע גרופע.

חידושים און הסברים:

1. דער מקור פון דעם דין: דער יסוד קומט פון דעם מהות פון עירוב אליין. עירוב מאכט פארמאל אז מענטשן זענען שותפים אין א ברויט — אויב זיי זענען שוין ממש שותפים אין זייער עסן, איז דאס שוין בעצם אן עירוב, און מ׳דארף נישט קיין נאכאמאליגע פארמאלע עירוב.

2. וואס מיינט „תמיד”? נישט אז זיי האבן איינמאל א פארטי צוזאמען, נאר א קביעות פון עסן צוזאמען. ס׳קען זיין אז יעדער האט אויך זיין אייגענע קיך, אבער ער עסט דארטן. ביישפילן: א קעמפ (וואו מ׳וואוינט אין עקסטערע באנקס אבער אלע עסן אין איין דיינינג האל), אדער א קיבוץ (וואו מ׳פלעגט עסן אלע אין איין חדר אוכל).

3. ווען די אנדערע חצר לייגט עירוב ביי זיי: אויב די צווייטע חצר לייגט דעם עירוב אין זייער חצר (די חצר וואס עסט צוזאמען), דארפן זיי בכלל נישט געבן קיין פת — אזוי ווי דער כלל אז בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת, ווייל אלע בתים אין דער חצר חשובין כבית אחד.

4. עירובי חצירות וואס זענען שוין מעורב: „וכן אנשי חצר שערבו… נעשו כולן כבית אחד” — אפילו ווען מענטשן זענען נישט סמוכים על שולחן אחד, נאר זיי האבן געמאכט א פארמאלע עירוב, ווערן זיי אויך כבית אחד. ווען זיי ווילן דערנאך מערב זיין מיט א צווייטע חצר, דארפן זיי אויך נאר כיכר אחד בלבד.

5. פת vs. כיכר: דער רמב״ם טוישט פון „פת” צו „כיכר” — כיכר מיינט א ככר לחם (א רעטל ברויט). עס ווערט מעלה געווען צי דאס איז א חילוק (אפשר כיכר קען זיין נישט א שלימה, רעלעוואנט פאר שיתופי מבואות וואס דארף נישט זיין שלימה), אבער דער מסקנא איז אז ס׳איז כנראה דאס זעלבע.

הלכה ד — חמשה שגבו עירוב

דברי הרמב״ם: „חמשה שגבו עירוב — אין צריכים להוליך על דעת חמשתן אלא כיכר אחד, שכיון שגבו כולם נעשו כאנשי בית אחד.”

פשט: פינף מענטשן פון א חצר האבן גובה געווען פת פאר אן עירוב מיט אן אנדערע חצר. מ׳דארף נישט אלע פינף ברויט אהינטראגן — גענוג איין ברויט, ווייל דורכ׳ן געבן זייערע ברויט צוזאמען זענען זיי שוין געווארן כאנשי בית אחד.

חידושים און הסברים:

1. דער סדר ההלכה — א קלארע שטייגער: (א) איין משפחה דארף נאר איין עירוב; (ב) א גאנצע חצר סמוך על שולחן אחד איז ווי איין משפחה; (ג) א חצר וואס האט געמאכט עירוב ווערט ווי איין בית; (ד) אפילו א האלבע חצר — פינף מענטשן וואס האבן גובה געווען — ווערן שוין כאנשי בית אחד דורכ׳ן בלויזן אקט פון גובה זיין.

2. דער רגע פון „ווערן איינס”: די רגע וואס מענטשן לייגן אריין זייערע ברויט אין דעם סל (קערבל), זענען זיי שוין געווארן צוזאמען — מ׳דארף נישט ווארטן ביז עס קומט אן צום מקום העירוב.

הלכה ה — אב ובנו, רב ותלמידיו

דברי הרמב״ם: „האב ובנו או הרב ותלמידיו שהן שרויין בחצר — אינן צריכין לערב, והן כבית אחד. אפילו שכל אחד אוכל משלו ואין אוכלין במקום אחד, הואיל והן אב ובנו או רב ותלמידיו — הרי הן כבית אחד.”

פשט: א פאטער מיט א זון, אדער א רבי מיט תלמידים, וואס וואוינען אין איין חצר — אפילו זיי עסן נישט צוזאמען און יעדער עסט פאר זיך — דארפן זיי נישט קיין עירוב, ווייל זיי הייסן כבית אחד.

חידושים און הסברים:

1. חידוש לגבי הלכה ג: דא איז א גרעסערע חידוש ווי הלכה ג׳ — דארטן דארף מען עסן צוזאמען, דא אפילו זיי עסן נישט צוזאמען הייסן זיי בית אחד, ווייל דער קשר פון אב ובנו אדער רב ותלמידיו איז אזוי שטארק אז זיי ווערן ממילא כבית אחד.

2. „שרויין בחצר” — דווקא אליין: דער רמב״ם זאגט „שרויין בחצר” — דאס משמע אז זיי זענען די איינציגסטע אין דער חצר. אזוי משמע פון דער גמרא: אויב ס׳איז דא נאך אנדערע מענטשן אין דער חצר, אסר׳ן די אנדערע אויף זיי, און דעמאלטס דארפן זיי יא מאכן עירוב מיט די אנדערע (כאטש נישט צווישן זיך).

3. פארוואס אסר׳ן אנדערע אויף זיי: ווייל אב ובנו עסן דא נישט דווקא אין איין פלאץ — זייער סטאטוס ווי בית אחד איז נאר א דין, נישט א מציאות פון שולחן אחד. דעריבער, ווען ס׳קומט צו אנדערע מענטשן אין דער חצר, קענען יענע אסר׳ן.

4. וואס מיינט „בית אחד” ביי אב ובנו: אפשר דער טעם איז נישט דווקא אז זיי עסן צוזאמען, נאר אז זיי האבן איין ווירטשאפט — דער טאטע צאלט פאר דעם זון׳ס עסן, ס׳איז נישטא קיין עקסטערע באנק אקאונט — אפילו אויב דער זון עסט נישט יעדן טאג ביים טאטנ׳ס טיש.

5. שאלה וועגן איש ואשתו: עס ווערט געפרעגט צי דער דין גילט אויך פאר א מאן און ווייב וואס האבן נישט קיין גוטע שלום בית און האבן זיך צוויי באזונדערע קיכן. דער מסקנא איז אז יא, ווייל “אב ובנו” מיינט בעצם איין משפחה — אפילו מיט באזונדערע ווירטשאפטן, אזוי לאנג ווי זיי זענען אין איין חצר.

6. חילוק צווישן וואוינען עקסטער און עסן עקסטער: דער עיקר נקודה איז אז זיי וואוינען אין באזונדערע בתים (נישט בלויז עסן באזונדער). ביי א נארמאלע איש ואשתו וואס וואוינען אין איין בית הייבט זיך נישט אן קיין שאלה. דער חידוש איז אז אפילו ווען זיי וואוינען אין באזונדערע בתים אינערהאלב דער חצר, און אפילו זיי זענען נישט תמיד סמוכים על שולחן אחד, איז גענוג צוויי זאכן: (1) זיי זענען א משפחה, (2) עס מאכט זיך אז מ׳עסט צוזאמען.

7. רב ותלמידיו — פראקטישע אנווענדונג: דאס קען זיין א רבי מיט חסידים. דער קשר פון רב ותלמידיו איז אזוי ווי א משפחה — זיי ווערן כבית אחד.

הלכה — האחים (ברידער וואס וואוינען צוזאמען)

דברי הרמב״ם: האחים — יעדער איינער האט זיין אייגענע בית בפני עצמו, ואינם סמוכים על שולחן אביהם. וכן הנשים או העבדים שאינם סמוכים על שולחן בעליהם ורביהם תמיד, אבער אוכלים הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובת יום ידועים — כמו שהסועד אצל חבירו שבוע או חודש. אם אין עמהם דיירים אחרים בחצר — אינן צריכין לערב.

פשט: ברידער מיט באזונדערע הויזהאלטן, אדער פרויען/עבדים וואס עסן נישט תמיד ביים בעל הבית אבער קומען אמאל עסן (פאר ארבעט אדער ביי ספעציעלע געלעגנהייטן) — אויב קיין אנדערע דיירים זענען נישט אין דער חצר, דארפן זיי נישט קיין עירוב.

חידושים און הסברים:

1. סיסטעמאטישע חילוקים אין דינים: עס ווערט אויסגעלייגט א סדר פון קולות:

– (1) וואוינען אין איין בית (אפילו מיט באזונדערע ווירטשאפט) — פשוט קיין פראבלעם.

– (2) וואוינען נישט אין איין בית אבער עסן תמיד צוזאמען (בני חצר וואס פירן אלעס צוזאמען) — אויך גוט.

– (3) וואוינען אין איין חצר און עסן צוזאמען (ווי אב ובנו) — אויך גוט.

– (4) נישט אין איין בית, נישט איין משפחה, אבער עסן אמאל צוזאמען (ווי יעדע שבת) — דעמאלטס דארף מען שוין איינער צוריכענען א עירוב, און עס גילט די הלכה אז מ׳ברענגט נאר איין פת פון דער גאנצער חצר.

2. „כמו שהסועד אצל חבירו” — וואס מיינט דער משל? דער משל קומט צו ערקלערן דעם אופן פון עסן — אז עס איז נישט א קביעות׳דיגע סמיכה על שולחנו, נאר אמאלדיגע באזוכן. דער חידוש איז אז ביי א משפחה איז אפילו אזא אמאלדיגע עסן צוזאמען גענוג צו פטור׳ן פון עירוב (ווען קיין אנדערע דיירים זענען נישט דא).

3. אויב אנדערע דיירים זענען דא: דעמאלטס העלפט נישט — ווייל סוף כל סוף זענען זיי נישט סומך על שולחן אחד תמיד, און מ׳דארף מאכן עירוב מיט פת אחד לכל אחד כשאר בני חצר.

4. פראקטישע אנווענדונג — חסידישע בית המדרש: א חסידישע קהילה וואס יעדער עסט יעדע וואך סעודת שבת צוזאמען — דאס קען העלפן נאר אויב קיין אנדערע מענטשן זענען נישט אין דער שכונה. אויב יא, דארף מען א פולע עירוב.

5. שאלה וועגן שינה vs. אכילה: עס ווערט אנגערירט א שאלה צי מ׳גייט נאך וואו מ׳שלאפט (שינה) אדער וואו מ׳עסט (אכילה). דער רמב״ם גייט נאך דעם עסן צוזאמען. עס איז דא א שיטה פון שמואל אז מ׳גייט נאך די שינה.

הלכה — חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד

דברי הרמב״ם: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד — אם מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה, הרי כל חבורה מהן כבית בפני עצמו, לפיכך צריכין פת בכל חבורה וחבורה. אבער אם אין מחיצה המגעת לתקרה — הרי כולן כקהל אחד, שכולן כאנשי בית אחד חשובין.

פשט: פינף גרופן אין איין גרויסע זאל — אויב א מחיצה גייט ביז דער דאך, איז יעדע גרופע א באזונדער בית און דארף באזונדער פת פאר עירוב. אויב נישט — אלע זענען ווי איין הויזהאלט.

חידושים און הסברים:

1. שיעור מחיצה: דער שיעור איז דוקא מחיצה המגעת לתקרה — נישט סתם א קליינע מחיצה פון צען אמות. נאר ווען עס גייט ביז דער דאך ווערט עס באטראכט ווי א באזונדער בית.

2. פראקטישע אנווענדונג — שבתון/האטעל: ביי א שבתון אין איין זאל אן מחיצות המגיעות לתקרה — דארף מען נישט באזונדערע עירובין, אלע זענען ווי איין הויזהאלט. אבער אין א האטעל וואו מ׳איז אין באזונדערע צימערן (מיט ווענט ביז דער דאך) — דארף מען שוין עירוב פאר די האלוועיס צווישן די צימערן.

3. שאלה וועגן האטעל-בעל הבית: אויב דער גאנצער האטעל באלאנגט פאר איין מענטש און אלע זענען זיינע געסט — דארף מען מברר זיין צי די געסט האבן געדונגען (שכירות), און צי דער בעל הבית קען מערב זיין פאר זיי.

הלכה — מי שיש לו בחצר חבירו (בית שער, אכסדרה, מרפסת, וכו׳)

דברי הרמב״ם: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער, אכסדרה, ומרפסת… בית הבקר, בית התבן, בית העצים, אוצר — הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עמהם בחצר מקום דירה שיסמוך עליו לאכול בו פתו.

פשט: א מענטש וואס האט אין א חצר בלויז א בית שער (א שער/דורכגאנג וואו רבים גייען דורך), אן אכסדרה (אפענע פארטש אויף גראונד לעוועל — אן ווענט אדער אן דאך), א מרפסת (א פארטש אויף א צווייטע שטאק), א שטאל, א פלאץ פאר תבן/האלץ, אדער א סתם אוצר — אסר׳ט ער נישט אויף די חצר. ער אסר׳ט נאר אויב ער האט דארט א מקום דירה וואו ער קען עסן פת.

חידושים און הסברים:

1. צוויי תנאים פאר “אוסר”: דער רמב״ם שטעלט אוועק אז ס׳דארף זיין סיי א מקום דירה און סיי א פלאץ וואו מ׳עסט פת. ביידע תנאים מוזן זיין מקויים.

2. מקום לינה אינו אוסר: אפילו אויב דער מענטש שלאפט דארט, אבער ער עסט נישט דארט — אינו אוסר. דאס איז א חידוש — מ׳וואלט געמיינט אז שלאפן איז א סימן פון דירה, אבער לגבי שבת קוקט מען אויף עסן, נישט אויף שלאפן.

3. קביעות אכילה אין א בית שער אינו אוסר: אפילו אויב ער האט יא קובע געווען צו עסן אין א בית שער אדער אכסדרה — אינו אוסר, ווייל ס׳איז נישט קיין מקום דירה. דאס ווייזט אז דער צווייטער תנאי (מקום דירה) איז אויך נויטיג — אן דירה העלפט נישט קיין אכילה.

4. פארוואס אכסדרה/בית שער איז נישט דירה: ווייל ס׳איז אפן, רבים דורסין בו, ס׳איז נישטא קיין פריוואטקייט. אבער א בית העצים — אויב ער מאכט דארט א צימערל וואו ער עסט און שלאפט — וועט עס יא אסר׳ן, ווייל דעמאלט איז עס א מקום דירה מיט אכילת פת.

5. לגבי שבת קוקט מען אויף אכילה: ס׳איז דא צוויי וועגן צו באשטימען א מענטש׳ס בית — דורך לינה אדער דורך אכילה. דא לגבי עירובי חצרות קוקט מען אויף אכילת פת.

הלכה — עשרה בתים זו לפנים מזו

דברי הרמב״ם: עשרה בתים זו לפנים מזו — הבית הפנימי והשני לו הן שניהם עושין עירוב, ושמונה בתים החיצונים אינן צריכין לעשות עירוב.

פשט: ביי צען הייזער וואס מ׳מוז דורכגיין איינס דורכ׳ן אנדערן צו אנקומען צום טיפסטן — נאר דער פנימי׳סטער (צענטער) און דער ניינטער דארפן מאכן אן עירוב. די אכט דרויסנדיגע דארפן נישט.

חידושים און הסברים:

1. פארוואס זענען די אכט פטור: כדי אנצוקומען צום פנימי׳סטן הויז, מוזן אלע מענטשן דורכגיין דורך די אכט הייזער. ממילא איז ביי זיי “רבים דורסין בהן” — זיי ווערן אנגעקוקט ווי א בית שער, וואס אינו אוסר (ווי געלערנט אין דער פריערדיגער הלכה).

2. פארוואס דער ניינטער איז אוסר: ביים ניינטן הויז גייען נאר צוויי מענטשן דורך — דער באלעבאס פון ניינטן הויז אליין, און דער באלעבאס פון צענטן הויז. צוויי מענטשן הייסט נישט “רבים דורסין בו.” ממילא איז דער ניינטער הויז א מקום דירה, נישט א בית שער.

3. פארוואס דער צענטער דארף אן עירוב: דער צענטער (פנימי׳סטער) איז פשוט א דירה — קיינער גייט נישט דורך זיין הויז, ער וואוינט דארט. אבער ער דארף א צווייטן מענטש כדי צו דארפן אן עירוב — און דער ניינטער איז דער צווייטער מענטש.

4. אויב אלע ניין וואלטן געווען בית שער: וואלט קיינער נישט געדארפט קיין עירוב, ווייל ס׳וואלט געווען נאר איין מענטש אין א דירה, און א בית שער אינו אוסר. נאר ווייל דער ניינטער איז אויך א דירה, דארפן ביידע (ניינטער און צענטער) מאכן אן עירוב.

[דיגרעסיע: קבלה-פאראלעל] עשרה בתים זו לפנים מזו איז ווי עשר ספירות, און נאר די ערשטע צוויי (כתר, חכמה — ראש שמאל לויט עץ חיים) האבן א ספעציעלע שייכות.

הלכה — שתי חצרות מיט שלשה בתים ביניהם

דברי הרמב״ם: שתי חצרות וביניהם שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות — העבירו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי, וכן בני החצר האחרת — אותן שלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת.

פשט: צוויי חצרות מיט דריי הייזער דאזווישן (אפן איינס צום אנדערן און אפן צו ביידע חצרות). ביידע חצרות ברענגען זייער עירוב דורך דעם הויז וואס איז אפן צו זיי, און לייגן עס אין דעם מיטלסטן הויז. די דריי הייזער דארפן נישט געבן פת.

חידושים און הסברים:

1. פארוואס דארפן די דריי הייזער נישט געבן פת: דער כלל איז אז דער פלאץ וואו מ׳לייגט דעם עירוב — דער באלעבאס איז יוצא דורך דעם וואס ער גיט אוועק זיין הויז פאר דעם צוועק, ער דארף נישט געבן פת. ווייל ביידע חצרות לייגן דעם עירוב אין דעם מיטלסטן הויז, איז דער באלעבאס פון מיטלסטן הויז פטור. און די אנדערע צוויי הייזער זענען ווי א בית שער (רבים דורסין בהן), ממילא זענען זיי בכלל נישט אוסר.

2. “מי שצריך אינו צריך, ומי שאינו צריך צריך”: א שארפע פארמולירונג — דער וואס מ׳וואלט געמיינט דארף (דער מיטלסטער, וואו דער עירוב ליגט) דארף נישט, און די וואס מ׳וואלט געמיינט דארפן נישט (די חצר-באוואוינער) דארפן יא.

הלכה — שני חצרות מיט צוויי בתים ביניהם (עירוב אין דער פאלשער זייט)

דברי הרמב״ם: שני חצרות… והניחו עירובין בבית הפתוח להם, והניחו בבית השני סמוך לחצר האחרת — שניהן לא קנו עירוב, שכל אחד מהם הניח עירובו בבית שער של חבירו.

פשט: ווען צוויי חצרות האבן נאר צוויי הייזער צווישן זיי, און יעדע חצר לייגט איר עירוב אין דעם הויז וואס איז נעענטער צו דער *אנדערער* חצר (נישט צו זייער אייגענער), איז ביידע עירובין פסול, ווייל יעדער האט געלייגט זיין עירוב אין א בית שער פון דעם אנדערן.

חידושים און הסברים:

1. בית שער איז א “לומדות” נישט בלויז א פאקט: “בית שער” איז נישט נאר א פיזישער מציאות (א הויז געבויט ספעציעל אלס דורכגאנג), נאר א הלכישער גדר — אויב א הויז ווערט *בפועל* גענוצט אלס דורכגאנג צום נעקסטן הויז, באקומט עס דעם דין פון בית שער. דאס איז אויסגעלערנט פון דער פריערדיגער הלכה מיט תשעה בתים.

2. דער עירוב אליין מאכט דעם הויז צו א בית שער: א שארפער חידוש — דער סיבה פארוואס דער הויז ווערט א “בית שער” איז *דורך דעם וואס מ׳האט געלייגט דעם עירוב אין דער אנדערער זייט*. דורך דעם וואס חצר א׳ לייגט איר עירוב אין דעם ווייטערדיגן הויז, ווייזט זי אז זי גייט דורך דעם נעענטערן הויז — און דערמיט מאכט זי דעם נעענטערן הויז צו א בית שער. אן דעם עירוב וואלט דער הויז נישט געווען קיין בית שער. עס ווערט אנגעמערקט אז ס׳איז נישטא קיין קלארע ראיה, אבער אזוי ווערט דער רמב״ם פארשטאנען.

3. פראקטישע עצה: מ׳קען יא מאכן אן עירוב צווישן די צוויי חצרות, אבער מ׳דארף עס לייגן אין דער חצר גופא, נישט אין דעם בית שער. אדער אויב מ׳לייגט עס אין דעם הויז וואס איז נעענטער צו דער אייגענער חצר (נישט דער ווייטערדיגער), איז עס אויך גוט, ווייל דעמאלט ווערט יענער הויז נישט א בית שער.

הלכה — גוסס אסר׳ט אויף בני החצר

דברי הרמב״ם: גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום — הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכה לו בפת.

פשט: א גוסס (שטארבנדיגער מענטש), אפילו ער וועט נישט איבערלעבן דעם שבת, אסר׳ט ער אויף די בני החצר, און מ׳דארף אים מזכה זיין מיט פת (עירוב).

חידושים און הסברים:

1. פארוואס וואלט מען געטראכט אז א גוסס אסר׳ט נישט: א גוסס לעבט דאך נאך — פארוואס זאל מען בכלל טראכטן אז ער אסר׳ט נישט? דער תירוץ: דער פראקטישער שוועריגקייט — ביי א גוסס קען מען נישט בעטן פת (דער נארמאלער וועג פון עירוב חצרות איז אז יעדער גיט פת), און מ׳וואלט געמיינט אז וויבאלד ס׳איז שווערער צו מאכן דעם עירוב, דארף מען אפשר נישט. דער רמב״ם זאגט: מ׳קען אים מזכה זיין שלא בפניו (זכין לאדם שלא בפניו), אבער דאס איז א בדיעבד לויט דעם רמב״ם.

2. האלבע שבת אסר׳ט אויך: דער דיוק פון “שאינו יכול לחיות בו ביום” איז אז אפילו ער וועט נאר לעבן א טייל פון שבת, אסר׳ט ער. דאס שטימט מיט וואס מ׳האט שוין געלערנט ביי יורשים — אז א האלבע שבת איז גענוג צו אסר׳ן. מ׳קוקט נישט בלויז אויף בין השמשות; אויך אינמיטן שבת אנקומען אדער אוועקגיין איז רעלעוואנט.

הלכה — קטן אסר׳ט אויף בני החצר

דברי הרמב״ם: וכן קטן, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית — הרי זה אוסר.

פשט: א קטן וואס וואוינט אליין אין א הויז אין דער חצר אסר׳ט, אפילו ער קען נאכנישט עסן א כזית.

חידושים און הסברים:

1. עירוב חצרות איז נישט תלוי אין בעלות: א קטן האט נישט קיין הלכישע בעלות, אבער דאס איז נישט רעלעוואנט — די גאנצע הלכה פון עירוב חצרות גייט נישט אויף ownership, נאר אויף דעם פאקט אז ער *וואוינט דארט* אויף שבת.

2. דער קטן קען נישט עסן — און דאך ארבעט די שותפות אין פת: דער יסוד פון עירוב חצרות איז פארבונדן מיט עסן דארט. אבער דאך, ביי א קטן וואס קען נישט עסן א כזית, ארבעט די שותפות אין פת אלס א פארמאליטעט — ער ווערט א שותף אין דער פת אפילו ער קען עס נישט למעשה עסן. דאס ווייזט אז די זכיה אין פת איז א הלכישער מעכאניזם, נישט א פראקטישער.

3. פאראלעל צו גוי: דער זעלבער סברא ארבעט ביי א גוי — מ׳וואלט געמיינט אז ווייל מ׳קען נישט בעטן א גוי פת, דארף מען נישט, אבער דער תירוץ איז אז מ׳קען אים מזכה זיין, און ער אסר׳ט.

הלכה — אורח (גאסט) אסר׳ט נישט

דברי הרמב״ם: אורח… אינו אוסר, שהוא בטל אצל בעל הבית.

פשט: א גאסט וואס עסט ביי איינעם פון די בעלי בתים אסר׳ט נישט, ווייל ער איז בטל צו זיין בעל הבית.

חידושים און הסברים:

1. אורח אין אן אייגענעם הויז: עס ווערט דיסקוטירט צי אן אורח וואס וואוינט אליינס אין א באזונדערן הויז (וואס א בעל הבית האט אים געגעבן אויף שבת) איז אויך בטל. דער מסקנא זעט אויס אז יא — ווייל ס׳איז נישט *זיין* הויז, ער איז א גאסט, איז ער בטל צו די רעשט פון דער חצר. עס ווערט אנגעמערקט אז ס׳איז דא א מחלוקת אחרונים וועגן דעם.

2. פארגלייך צווישן קטן און אורח: א מענטש וואלט געטראכט אז דער אורח האט מער שייכות צו דער הויז ווי א קטן — ער וואוינט דארט ממש, ער האט א “חלק הדירה.” אבער דער קטן האט בעלות אויף זיין הויז (כגון ירושה), כאטש ער האט נישט מדאורייתא קיין פולע בעלות. דער אורח האט בכלל נישט קיין בעלות. דערפאר: דער קטן קען אסר׳ן, אבער דער אורח נישט. דער יסוד: עירוב חצרות האט צו טאן מיט בעלות, נישט מיט פראקטישע אנוועזנהייט.

3. פראקטישע נפקא מינה פאר עירוב כללי: דער מנהג (לויט תרומת הדשן) איז אז מ׳מאכט א עירוב חצרות איינמאל א יאר (ערב פסח) און מ׳איז מזכה פאר אלעמען דורך “זכין לאדם שלא בפניו.” אויב א אורח דארף נישט קיין באזונדערן עירוב, מאכט עס דעם כללי׳דיגן עירוב גרינגער — מ׳דארף נישט זארגן פאר יעדן גאסט וואס קומט אן במשך דעם יאר.

[דיגרעסיע: מנהג עירוב חצרות איינמאל א יאר] דער מנהג איז אז מען מאכט עירוב חצרות איינמאל א יאר (נישט יעדע וואך), און מען איז מזכה לכל אדם — פאר אלע וואס וועלן דא זיין דעם גאנצן יאר, אריינגערעכנט געסט. דאס איז “אביסל א חידוש פון א זיכוי” — צו זיין מזכה פאר מענטשן וואס זענען נאך נישט דא. דער מנהג איז צו נוצן א מצה פאר עירוב חצרות — לויט היינטיגע סטאנדארטן וואלט קיינער נישט געגעסן אן אלטע מצה, אבער אין א באקס בלייבט זי כשר.

הלכה — אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת

דברי הרמב״ם: „אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו סמוכה לחצרו — אם הסיע מליבו על דעת לחזור לביתו בשבת זו, הרי זה אינו אוסר עליהם.”

פשט: אויב איינער פון די בעלי בתים אין חצר גייט אוועק אויף שבת און ער איז מסיח דעת — ער פלאנט נישט צוריקצוקומען — רעכנט מען אים נישט ווי א דייר, און ער אסר׳ט נישט אויף די אנדערע.

חידושים און הסברים:

1. „במה דברים אמורים? בישראל” — דער חילוק צווישן איד און גוי: ביי א איד, שבת איז א “גאנצע זאך” — ווען ער גייט אוועק אויף שבת, איז דאס א געוויסע החלטה, “מ׳טוישט נישט.” ער איז נישט “מאביל” אויף שבת. דערפאר, אויב ער איז הסיח דעת, רעכנט מען אים נישט. אבער ביי א גוי„אפילו הלך רשותו בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכור ממנו מקומו” — ווייל „שהרי אפשר יבוא בשבת” — א גוי האט נישט אזא זאך ווי “ער גייט אוועק אויף שבת,” שבת איז ביי אים ווי יעדן טאג, ער קען אייביג צוריקקומען.

2. פארוואס העלפט נישט הסח הדעת ביי א גוי: ביי א גוי איז נישט שייך הסח הדעת אויף שבת, ווייל ער האט נישט דעם קאנצעפט פון “איך בין אוועק אויף שבת.” א איד וואס זאגט “איך בין ביי מיין שווער אויף שבת” — דאס איז א באשלוס. א גוי האט נישט אזא באשלוס.

3. אן אינטערעסאנטער צד: אפשר דער טעם פארוואס א איד קומט נישט צוריק איז נישט נאר ווייל ער האט באשלאסן, נאר ווייל אויב ער קומט צוריק וועט ער נישט קענען טראגן אין זיין אייגענע הויז (ווייל ער האט נישט געלאזט קיין עירוב). דאס גיט אים א פראקטישע סיבה נישט צוריקצוקומען.

4. אויב ער איז הסיח דעת, אבער ער קומט יא צוריק: אויב ער קומט צוריק, איז ער ווידער א דייר — אבער דער עיקר איז אז מען רעכנט זיך מיט דער פראקטישע מציאות, און סתם אזוי גייט ער נישט צוריקקומען.

5. „ההולך לשבות בעיר אחרת”: ביי א גוי, אפילו אין אן אנדערע שטאט, רעכנט מען נאך מיט אים. ביי א איד, אויב ער איז הסיח דעת, רעכנט מען נישט מיט אים.

הלכה — בעל חצר שהשכיר בתים והניח כלים (תפיסת יד)

דברי הרמב״ם: „בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו לאחרים והניח כלים או מיני סחורה בכל בית מהן — אינם אוסרים עליו, והוא שיש לו תפיסת יד בכל בית מהן, נעשו כמי שהם אורחים אצלו.”

פשט: אויב דער בעל הבית האט פארדינגען הייזער אין זיין חצר, אבער ער האט איבערגעלאזט זיינע זאכן אין יעדע הויז, האבן די שוכרים נישט דעם סטאטוס פון באזונדערע דיירים — זיי זענען ווי אורחים ביי אים, און זיי אסר׳ן נישט.

חידושים און הסברים:

1. דער יסוד פון תפיסת יד: דאס וואס דער משכיר דרייט זיך נאך אין די הויז (קומט אויפפיקן, ברענגען זאכן) — דאס ווייזט אז ער האט נישט אינגאנצן איבערגעגעבן די הויז. ער בלייבט דער בעל הבית, און די שוכרים זענען ווי אורחים.

2. „במה דברים אמורים? שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל והשוש״ה” — דער רמב״ם מאכט א חילוק: נאר ווען ער האט איבערגעלאזט זאכן וואס מען טאר נישט מטלטל זיין אויף שבת (ווי טבל אדער א גרויסע שטיק מעטאל) — דאס גאראנטירט אז גאנץ שבת בלייבן זיינע זאכן דארט, און ער האט תפיסת יד.

3. אבער אויב ער האט נאר איבערגעלאזט כלים שמותר לטלטלן„הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד, הרי אלו אוסרין עד שיערובו” — ווייל ער קען טעאָרעטיש ארויסנעמען אלע זאכן אויף שבת, רעכנט מען אז ער האט נישט קיין פעסטע תפיסת יד, און די שוכרים ווערן באזונדערע דיירים וואס דארפן עירוב.

4. א שארפע קשיא: אויב ער האט איבערגעלאזט א גאנצע פולע הויז מיט זאכן וואס מען מעג מטלטל׳ן — פראקטיש גייט ער דאך נישט ארויסנעמען אלעס אויף שבת! פארוואס זאל דאס נישט הייסן תפיסת יד? דער ענטפער: תפיסת יד איז נישט א פראקטישע זאך (צי ער גייט עס טאקע ארויסטראגן), נאר א למדנ׳ישע/הלכתישע זאך — צי ער האט די מעגליכקייט עס ארויסצונעמען. אויב ער קען הלכתיש ארויסנעמען אלעס, איז דאס נישט א פעסטע תפיסת יד, אפילו אויב פראקטיש וועט ער דאס נישט טון.

5. פארוואס זאל “ער קען פארלירן זיין תפיסת יד” מיינען אז ער האט עס שוין פארלוירן? דער ענטפער: אזא זאך וואס איז נישט “סטאק” (פעסט פארבונדן) דארט — הייסט נישט תפיסת יד. לגבי שבת, דאס וואס ער קען עס ארויסנעמען מאכט אז ס׳איז נישט א פעסטע פרעזענץ.

איבערגאנג: אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — וואס מעג מען טון אן א עירוב

הקדמה: ביז אהער האט מען געלערנט וועלכע סארט מענטש אדער בית ווערט אסר׳ט אין א חצר. יעצט גייט מען אריבער צו לערנען: אויב מ׳האט נישט געמאכט א עירוב (פארגעסן אדער סתם נישט), וואס מעג מען נאך אלץ טון? דער יסוד: די גאנצע חצר איז סיי ווי סיי א רשות היחיד מדאורייתא. דער איסור טראגן אן עירוב איז א גזירת חכמים. דערפאר זענען דא פרטים וואס מען מעג יא אפילו אן עירוב.

הלכה — אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — כלים ששבתו בחצר

דברי הרמב״ם: „אנשי חצר ששכחו ולא עירבו — מטלטלין כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עמה.”

פשט: ווען מענטשן אין א חצר האבן נישט געמאכט אן עירוב, טארן זיי נישט טראגן פון בתים לחצר און פון חצר לבתים. אבער כלים וואס זענען שוין געלעגן אין חצר ווען שבת איז אריינגעקומען, מעג מען ארומטראגן אין דער גאנצער חצר און אין אלע פלעצער וואס ווערן גערעכנט ווי א חלק פון דער חצר.

חידושים און הסברים:

1. שכחו vs. סתם לא עירבו: עס ווערט אויפגעברענגט א שאלה: דער רמב״ם זאגט “שכחו” — פארגעסן. וואס איז דער חילוק צווישן שכחו און סתם לא עירבו? אפשר אויב מ׳האט במזיד נישט געמאכט אן עירוב וועט מען נישט מתיר זיין? עס ווערט אבער אפגעלאזט אז מ׳האט נישט געזען אזא חילוק, און פראקטיש מאכט א נארמאלע אידישע חצר אן עירוב.

2. דער יסוד פון דעם היתר: דער גאנצער איסור איז ווייל עס קוקט אויס ווי מ׳טראגט פון רשות היחיד צו רשות הרבים. אבער טראגן נאר אינערהאלב דער חצר אליין איז נישט קיין פראבלעם.

3. א כלי וואס באלאנגט צו א בית: א כלי וואס באלאנגט צו א רשות היחיד (א בית) טאר מען נישט אריינטראגן אין חצר, אפילו מ׳האט עס נישט פאקטיש געטראגן — דער עיקר איז וואו דער כלי האט שבת׳ט.

הלכה — אנשי חצר ואנשי מרפסת שעירבו לעצמן

דברי הרמב״ם: „אנשי מרפסת מטלטלין כלים ששבתו בבתיהם בכל המרפסות ובכל הנחשב עמה, ואנשי חצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה.”

פשט: ווען אנשי חצר מאכן אן עירוב פאר זיך און אנשי מרפסת/עליה מאכן אן עירוב פאר זיך, מעג יעדע גרופע טראגן אין זייער אייגענעם רשות, אבער נישט פון איינעם צום צווייטן.

חידושים:

– דער עיקר חידוש איז דער מושג “בכל הנחשב עמה” — וואס ווערט גערעכנט ווי א חלק פון דער חצר אדער מרפסת. דאס איז וואס דער רמב”

ם גייט אויסשפרייטן אין די קומענדיגע הלכות.

– אויך ביי יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ששכחו ולא עירבו — די זעלבע דין: יעדער מעג טראגן אין זיין אייגענעם רשות ובכל הנחשב עמה.

הלכה — סלע ותל שבחצר

דברי הרמב״ם: „סלע או תל שבתוך החצר — אם היו גבוהין עשרה טפחים, הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושני האוסרין לא יביאו לשם כלים ששבתו בבתיהם.”

פשט: א שטיין אדער הויכקייט אין חצר וואס איז הויך 10 טפחים ווערט גערעכנט ווי א באזונדערע רשות וואס באלאנגט סיי צו חצר סיי צו מרפסת — ממילא טאר קיינער נישט ברענגען אהין כלים פון די בתים.

חידושים און הסברים:

1. ווייניגער ווי עשרה טפחים: איז נישט קיין רשות לעצמו, נאר א חלק פון חצר. ביידע מעגן טראגן “כלים ששבתו בחצר” אבער נישט “כלים ששבתו בבתים” — ווייל עס איז א shared space אן עירוב.

2. אויב גבוה עשרה ורובו נכנס למרפסת פחות מארבעה טפחים: ווערט עס גערעכנט ווי א חלק פון דער מרפסת (שרגלם שוה בה — עס איז באקוועם צו ניצן פון דער מרפסת). בני מרפסת מותרים, בני חצר אסורים.

3. אויב מרוחק מן המרפסת יותר מארבעה טפחים: ווערט עס נישט גערעכנט ווי א חלק פון מרפסת אליין, נאר ביידע קענען עס ניצן דורך זריקה, ממילא שניהם אסורים בו עד שיערבו.

הלכה — מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת

דברי הרמב״ם: „מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת — אין אנשי מרפסת אוסרין את בני החצר, שנחלקו ממנו.”

פשט: א ברייטע שטיין (4 טפחים) פארענט פון דער מרפסת שאפט אן אפטיילונג צווישן מרפסת און חצר, אזוי אז די מרפסת ווערט א באזונדערע רשות.

חידושים און הסברים:

1. דער אמת׳ער חידוש: דער חידוש איז נישט אז מרפסת-מענטשן קענען נישט טראגן אין חצר (דאס האבן זיי סיי ווי נישט געקענט), און אויך נישט אז זיי אסר׳ן נישט. דער אמת׳ער חידוש: פריער האבן ביידע — חצר און מרפסת — געקענט ניצן דעם סלע/תל דורך זריקה, און דעריבער איז עס געווען אסור פאר ביידע. יעצט מיט דער מצבה ווערט דער סלע אפגעשניטן פון דער מרפסת — די מצבה איז א סימן/מחיצה אז דער מרפסת-מענטש גייט נישט אריבערווארפן זאכן. ממילא באלאנגט דער סלע נאר פאר דער חצר, און חצר מעגן יא טראגן צום סלע, אבער מרפסת נישט.

הלכה — זיזין היוצאין מן הכותלים

דברי הרמב״ם: „זיזין היוצאין מן הכותלים — כל שהוא למטה מעשרה טפחים נחשב כחצר, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעליה נחשב כעליה, והנשאר בין עשרה תחתונים לעשרה עליונים — שניהם אסורים בו.”

פשט: א זיז (א שטיין אדער ברעט וואס שטעקט זיך ארויס פון דער וואנט) — אין די אונטערשטע 10 טפחים באלאנגט עס צו חצר, אין די אויבערשטע 10 טפחים נאנט צו דער עליה באלאנגט עס צו עליה, און דער מיטעלשטער חלק איז אסור פאר ביידע.

חידושים:

– דער מיטעלשטער חלק איז א shared space וואו ביידע קענען עס ניצן — פונקט ווי ביי זריקה אדער סולם וואס ביידע ניצן. ממילא שניהם אסורים בו אן עירוב.

הלכה — בור שבחצר מלא פירות טבל

דברי הרמב״ם: „בור שבחצר שהיה מלא פירות טבל שאסור לטלטלן בשבת — הרי הוא וחללו כסולם התלוי בחצר. אם היה גבוה עשרה — אוסר, ואם לאו — אינו אוסר.”

פשט: א בור פול מיט טבל (וואס מ׳טאר נישט טלטל׳ן שבת) ווערט אנגעקוקט ווי דער בור איז אנגעפילט מיט א סאלידע זאך — ווייל מ׳קען עס נישט אוועקנעמען. אויב דער בור מיט זיינע וואנטן איז הויך 10 טפחים, ווערט עס א מחיצה/רשות לעצמו.

חידושים:

– דער יסוד: ווייל דער טבל איז אסור בטלטול, קוקט מען אן ווי דער בור איז פאקטיש אנגעפילט — ער איז נישט מער א חלל נאר א סאליד.

אבער אויב דער בור איז מלא מים — מים קען מען ניצן, ממילא גייט מען צוריק צום כלל אז א זאך וואס ביידע קענען ניצן איז אסור פאר ביידע אן עירוב.

הלכה — באר מלאה מים (המשך)

פשט: ווען די באר איז פול מיט וואסער, קענען ביידע (עליה און חצר/מרפסת) עס נוצן, און דעריבער איז דער דין “אין מניחין ולא מערבין” — מ׳טאר נישט טראגן ביז מ׳מאכט אן עירוב.

חידושים און הסברים:

1. קשיא: פארוואס זאל מען נישט זאגן אז אויב די באר איז נענטער צו דער מרפסת/עליה, זאלן נאר זיי עס מעגן נוצן — אזוי ווי ביי א סלע וואס איז צען טפחים הויך?

2. תירוץ (פון דער גמרא): ביי א סלע, אויב ס׳איז צען טפחים, נוצן עס די אויבערשטע. אבער ביי א באר פון וואסער איז אנדערש — וואסער טוישט זיך, עס גייט אפטמאל אראפ אינמיטן שבת. ווען דאס וואסער גייט אראפ, ווערט עס שווער פאר ביידע צדדים, ממילא איז עס “שניהם משתמשים בקושי” — ביידע האבן שווער, און מ׳קען נישט זאגן אז איינער האט א בעסערע צוגאנג.

3. חידוש וועגן תבואה vs. פירות vs. מים: דער כלל איז אז יעדע זאך וואס איז “מתלתלת בשבת” — וואס קען זיך טוישן אינמיטן שבת — האט דעם זעלבן דין ווי מים. פירות זענען אויך מתלתלת, ממילא וואלט דער זעלבער דין געגאלטן. אבער תבואה (וואס מ׳קען נישט אוועקנעמען בשבת ווייל ס׳איז מוקצה) איז ווי שטיינער — ס׳איז סטאביל, מ׳קוקט עס אן ווי א פעסטע מציאות, און דעמאלטס גייט מען צוריק צום נארמאלן דין פון סלע (ווענדט זיך ווער ס׳איז נענטער).

הלכה — שתי חצרות זו לפנים מזו

דברי הרמב״ם: צוויי חצרות, איינע אינעווייניג פון דער אנדערער. די בני הפנימית דארפן דורכגיין דורך דער חיצונה כדי ארויסצוגיין אדער אריינצוגיין. די חיצונה דארף קיינמאל נישט אריינגיין אין דער פנימית.

ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים

פשט: נאר די אינעווייניגסטע האבן געמאכט אן עירוב — הפנימית מותרת, החיצונה אסורה. די פנימית מעג טראגן אין זיין חצר. אבער די חיצונה איז אסור ווייל דער פנימי גייט דורך דארט, און ער איז ווי א שותף וואס האט נישט מיטגעמאכט זייער עירוב.

ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים

פשט: שתיהן אסורות. די פנימית — ווייל זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב. די חיצונה — ווייל דער פנימי (וואס האט נישט קיין עירוב) גייט דורך זייער חצר, און ער איז ווי א שותף אן עירוב.

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה

פשט: יעדע איז מותרת בפני עצמה, אבער מ׳טאר נישט מטלטל זיין מזו לזו.

חידוש — דער כלל “רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה”: פארוואס שטערט דער פנימי נישט ווען ער גייט דורך די חיצונה? ווייל ער האט זיין אייגענע עירוב, ער איז “מותר במקומו.” די רגע וואס ער האט זיין אייגענע חצר מיט אן עירוב, רעכנט מען אים נישט ווי א “פרעמדער” אין דער חיצונה. דאס איז דער יסוד: א רגל וואס איז מותרת אין איר אייגענעם פלאץ, אסר׳ט נישט אין א פרעמדן פלאץ.

שכח אחד מבני החיצונה ולא עירב (ווען פנימית האט יא געמאכט)

פשט: פנימית בהיתרה עומדת — די פנימית בלייבט מותרת. דער פנימי׳ס עירוב איז כשר, און ער שטערט נישט.

עשו שתיהן עירוב אחד — הניחוהו בחיצונה

פשט: ביידע חצרות מאכן איין עירוב און לייגן עס אין דער חיצונה. אויב איינער פון ביידע (בין מבני החיצונה בין מבני הפנימית) האט פארגעסן — שתיהן אסורות, ביז ער איז מבטל זיין רשות.

הסבר: אויב איינער פון דער חיצונה האט פארגעסן — פשוט, דער עירוב איז פסול. אויב איינער פון דער פנימית האט פארגעסן — וויבאלד דער עירוב ליגט אינדרויסן (בחיצונה), קען מען נישט זאגן אז ביי אים אינדערהיים איז דא א כשר׳ע עירוב. ער דארף אנקומען צו דער חיצונה צו באנוצן דעם עירוב, ממילא ביידע זענען אסור.

רבי עובדיה מברטנורא ווערט דערמאנט — מ׳קען מבטל זיין רשות מחצר לחצר.

עשו שתיהן עירוב אחד — הניחוהו בפנימית

פשט: אויב שכח אחד מן החיצונהפנימית מותרת, ווייל זייער עירוב ליגט ביי זיי און זיי האבן נישט פארגעסן. אבער אויב שכח אחד מן הפנימיתשתיהן אסורות, ווייל דער עירוב ליגט ביי אים אבער ער האט נישט מיטגעמאכט.

דער כלל גדול

חידוש: ס׳איז נישטא אזא מציאות אז די חיצונה האט אן עירוב און די פנימית האט נישט. ס׳איז דא א מציאות אז די פנימית האט און די חיצונה האט נישט, אבער נישט פארקערט — ווייל דער פנימי גייט אדורך דארט, און “רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.”

דר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו

פשט: ווען ס׳איז נאר איין מענטש אין יעדע חצר (פנימית און חיצונה), דארפן זיי נישט מערב זיין — יעדער מעג מטלטל זיין אין זיין חצר.

חידוש: א יחיד אין זיין חצר איז מותר מצד עצמו (ער דארף נישט קיין עירוב ווייל ער איז אליין), ממילא איז ער “רגל המותרת במקומה” — און ער אסר׳ט נישט שלא במקומו. ער טאר נישט ארויסטראגן פון זיין חצר צו דער אנדערער, אבער ער שטערט נישט דעם אנדערן׳ס רשות.

הלכה — שלוש חצירות הפתוחות זו לזו

דברי הרמב״ם: „שלוש חצירות הפתוחות זו לזו, ערבו שתיהן החיצונות עם האמצעית — הן מותרות עמה והיא מותרת עמהן, אבל שתי החיצונות אסורות זו בזו עד שיעשו שלשתן עירוב.”

פשט: דריי חצירות וואס זענען אפן איינע צו די אנדערע — ווען ביידע דרויסנדיגע מאכן עירוב מיט׳ן מיטלסטן, מעגן זיי אלע טראגן צום מיטלסטן, אבער די צוויי דרויסנדיגע טאר׳ן נישט טראגן איינע צו די אנדערע ביז אלע דריי מאכן צוזאמען איין עירוב.

חידושים:

– דער פשוט׳ער טעם איז ווייל די חיצונה פון איין זייט האט נישט געמאכט עירוב מיט די חיצונה פון דער אנדערער זייט. דער חידוש איז אבער אז זיי אסר׳ן נישט איינע אויף די אנדערע — כאטש ביידע זייטן טרעפן זיך אינדערמיטן אין דער אמצעית, שטערט דאס נישט, און יעדער עירוב בלייבט בפני עצמו גילטיג.

יחיד בחצר — ווען דארף מען נישט קיין עירוב

פשט: אויב אין יעדע פון די דריי חצירות איז נאר איין הויז (איין מענטש), דארף מען בכלל נישט קיין עירוב, ווייל א יחיד בחצר דארף נישט קיין עירוב. אפילו וואס מענטשן גייען דורך דער מיטלסטער חצר — וויבאלד יעדער איז מותר במקומו, שטערט דאס נישט.

דער כלל פון רגל המותרת/האסורה

חידוש: דער רמב״ם שטעלט א כלל: רגל האסורה במקומה — אוסרת שלא במקומה. א מענטש וואס האט נישט געמאכט עירוב אין זיין אייגענע חצר (אסור במקומו), ווען ער האט דריסת הרגל אין א דרויסנדיגע חצר, אסר׳ט ער דארט אויך. אבער רגל המותרת במקומה — אינה אוסרת שלא במקומה — ווען ער איז מותר אין זיין אייגענע חצר, אסר׳ט ער נישט ביי יענעם, ווייל ער ווערט נישט צעמישט מיט יענעם.

גוי אין פנימית וחיצונה

חידוש: א גוי וואס וואוינט אין א חצר — אפילו אין א פנימית וחיצונה סיטואציע — בלייבט דער דין אז מ׳דארף שכירות. דער טעם: די גזירה אויף א גוי איז אז א איד זאל נישט וואוינען אליין מיט א גוי (שמא ילמוד ממעשיו). דער גוי ווערט אנגעקוקט כרבים — ממילא אסר׳ט ער אויף די חיצונה, און מ׳דארף שכירות רשות פון דעם גוי.

הלכה — שתי גזוזטראות זו על גב זו (שעפן וואסער פון א בור)

דברי הרמב״ם: „שתי גזוזטראות זו על גב זו — אם היו ביניהן עשרה טפחים, שתיהן צריכות לערב כאחד (כגזוזטרא אחת). אם היו ביניהן יותר מעשרה — כל אחת לעצמה, שתיהן מותרות למלאות.”

פשט: צוויי באלקאנען איינע איבער דער אנדערער, ביידע ווילן שעפן וואסער פון א בור. מ׳דארף א מחיצה פון 10 טפחים (ווי געלערנט אין הלכות שבת) כדי עס זאל נישט אויסקוקן ווי מ׳שעפט פון אן אנדערע רשות. אויב צווישן זיי איז 10 טפחים — ווערן זיי אנגעקוקט ווי איין גזוזטרא (ווי א חצר), און ביידע דארפן עירוב. אויב מער ווי 10 טפחים — זענען זיי באזונדערע רשויות, און יעדער מעג שעפן אליין.

הלכה — עליון עשה מחיצה ולא תחתון / תחתון עשה ולא עליון

דברי הרמב״ם: „לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון — אף התחתון אסור למלאות, מפני שהעליון נאסר עליו. עשה העליון ולא עשה התחתון — העליון מותר למלאות.”

פשט: ווען נאר דער אונטערשטער האט א מחיצה — דער אויבערשטער טאר נישט שעפן (קיין מחיצה), און דער אונטערשטער טאר אויך נישט, ווייל דער אויבערשטער האט דריסת הרגל און איז “אסור במקומו” (רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה). פארקערט — ווען דער אויבערשטער האט א מחיצה — מעג ער שעפן, ווייל נאר דער תחתון האט דריסת הרגל דורך זיין רשות.

הלכה — ביידע האבן צוזאמען געבויט א מחיצה (שותפים)

חידוש: ווען ביידע (עליון און תחתון) האבן צוזאמען געבויט איין מחיצה — אפילו ס׳איז נישט 10 טפחים — טאר׳ן ביידע נישט שעפן ביז זיי מאכן עירוב. דער סברא: וויבאלד זיי זענען שותפים אין דער מחיצה, האט דער תחתון א שייכות צום עליון׳ס פלאץ (כלא דריסת רגל פארקערט). לגבי דעם היתר פון מחיצה איז נישט קיין חילוק וואו די מחיצה שטייט פיזיש — ס׳דארף נאר זיין 10 טפחים. וויבאלד עס באלאנגט אויך פאר זיי, דארפן זיי עירוב מיט דעם אנדערן שטאק.

הלכה — שלש דיוטות זו למעלה מזו (דריי שטאק)

דברי הרמב״ם: „שלש דיוטות זו למעלה מזו, העליונה והתחתונה של אחד — לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעות, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות. אבל משלשלין מן העליונה לתחתונה שלא דרך אמצעות.”

פשט: דריי שטאק — דער אויבערשטער און אונטערשטער באלאנגען צו איין מענטש, דער מיטלסטער צו אן אנדערן. מ׳טאר נישט אראפלאזן זאכן פון אויבן צו אונטן דורך דעם מיטלסטן׳ס רשות, ווייל מ׳גייט דורך א פרעמדע רשות. אבער אויב מ׳האט א וועג (א פארטש) וואס גייט נישט דורך דעם מיטלסטן — מעג מען.

הלכה — שתי דיוטות זו כנגד זו (אויסגיסן וואסער)

דברי הרמב״ם: „שתי דיוטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתונה — לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתים עירוב אחד.”

פשט: צוויי הייזער וואס גיסן אויס וואסער אין דעם זעלבן משותף׳דיגן שטח (חצר) — דארפן עירוב, ווייל זיי נוצן א שטח משותף.

הלכה — עוקה (גרוב פאר וואסער)

דברי הרמב״ם: „עשה מקצתה עוקה בחצר ומקצתה לא עשה — אלו שבעוקה שופכין לתוך העוקה שלהן, ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו.”

פשט: ווער עס האט א עוקה (א גרוב פאר וואסער) מעג גיסן אין זיין עוקה — ווייל ער נוצט נישט יענעם׳ס רשות. אבער דער וואס האט נישט קיין עוקה טאר נישט גיסן אין חצר ביז מ׳מאכט עירוב — ווייל ער נוצט א משותף׳דיגן שטח.

חידושים:

1. דער וואס האט נישט קיין עוקה טאר אפילו נישט גיסן אין דער חצר (נישט אין יענעם׳ס עוקה) — ווייל ס׳איז דא צוויי מענטשן אין דער חצר, איז עס א ערבוביא וואס איז אסור אן עירוב.

2. אבער אויב ביידע האבן א עוקה — גייט יעדער אין זיין אייגענע, זיי זענען בכלל נישט צעמישט, און מ׳דארף נישט קיין עירוב.

*עד כאן פרק ד׳.*


תמלול מלא 📝

הלכות עירובין פרק ד׳ – הנחשבים לבית אחד

הקדמה לפרק ד׳

Speaker 1:

לאמיר לערנען הלכות עירובין פרק ד׳.

אונז האבן שוין געלערנט פארשידענע הלכות אין עירובין. די לעצטע פרק איז געווען וועגן וואס מאכט צוויי חצירות וואס זענען נאנט, ווען ווער קוקט מען זיי אן ווי זיי זענען צוויי עקסטערע חצירות, ווי קענען זיי ווערן אזוי ווי איין חצר? אלץ מבחינת די געבוי פון די חצר.

יעצט גייט מען רעדן א ביסל מער, אן ענליכע נושא, אבער וויאזוי אונז קוקן אן די ענין פון רשות היחיד – ווען זאכן הייסן אזוי ווי איין רשות, און ווען ס׳הייסט עקסטערע רשות. נישט מער דין וועגן די מחיצות ווי אזוי ס׳איז געבויעט, נאר מער דין וועלכע מינע מענטשן, וואס איז דער קשר צווישן די מענטשן? אויב מענטשן עסן צוזאמען וכדומה, הייסט עס שוין אפילו אן די ענין פון די מחיצות ווי ס׳איז איין הויז, אפילו אן די עירוב. רייט?

אין אנדערע ווערטער, א עירוב איז א חלק – א עירוב איז דאס ווען מען ווערט שותף פון א ברויט. איז דא דאס ווען ס׳איז ממש איין הויז ווייל מען איז ממש, מען עסט צוזאמען. דעמאלטס דארף מען נישט קיין עירוב. מ׳דארף נישט קיין עירוב.

סא אין אנדערע ווערטער, א עירוב דארף מען ווען ס׳איז איין רשות אבער צוויי דירות. די דירים, מיר דארפן וויסן וואס הייסט צוויי מענטשן? דאס איז די ערשטע זאך וואס ס׳דארף נעמען פאר פרק ד׳. אבער אויב ס׳איז איין מענטש, דארף מען דאך נישט קיין עירוב, דארף מען א נעדשערעל עירוב, אזוי ווי מען עסט טאקע צוזאמען.

Speaker 2:

יא…

הלכה א – אנשי חצר שאוכלים על שולחן אחד

Speaker 1:

רייט. דא זאגט ער – זאגט דער רמב״ם אזוי: אנשי חצר שאוכלים כולם אוכלים על שולחן אחד תמיד. סא ס׳איז איין חצר מיט אנדערע הייזער אין די חצר, נארמאלערהייט וואלט מען נישט געטארט ארויסטראגן פון יעדע פון די הייזער, אבער אויב עס איז אזא סארט חצר וואו עסן אלע צוזאמען אויף די זעלבע טיש תמיד, זיי שערן א קיטשן, אע״פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אפילו אויב זיי האבן אויך יעדע איינע עקסטערע הויז, אבער זיי עסן צוזאמען, אין צריכים עירוב, דארפן זיי נישט קיין עירוב, מפני שהן כולם כאנשי בית אחד, ס׳הייסן אזוי ווי אנשי בית אחד.

זיי דארפן נישט די עירוב, עירוב איז פארמאל מאכן אז זיי זענען שותף אין א ברויט, זיי זענען ממש שותף אין א ברויט, הייסט עס… ובניו ובני ביתו או עבדיו או עשרו מלוה, זיי מאכן עס נישט אוסר רשות היחיד, ואינו צריך לערב עמהם, ער דארף נישט מאכן א ספעציעלע עירוב, ווייל ער האט שוין אן עירוב ביי נאטור, ער האט שוין אן אמת׳דיגע עירוב, דאס אז זיי עסן צוזאמען. כך אלו כולם כאנשי בית אחד, סיי ווען ס׳איז דא אפילו אויף א גרעסערע פארנעם, מערערע משפחות צוזאמען, אבער אויב זיי זענען אין איין חצר און זיי עסן צוזאמען, הייסן זיי אנשי בית אחד, והרי שניהם סמוכים על שולחן אחד. וואס מאכט א גרופע פון מענטשן זיין ווי אזוי אנצוקוקן ווי איין פלאץ, איין רשות היחיד? אז זיי עסן פון די זעלבע טיש.

דער מקור פון דעם דין

Speaker 1:

וכהן, פון וואו ער ווייסט עס? ער ווייסט עס פשוט פון עירוב, ווייל דאס איז דאך וואס עירוב טוט. עירוב טוט עס נאר אויף א וועג, אזא פארמאלע וועג. דא האט ער… ער זאגט עס די אנדערע וועג ארום. ס׳זעט זיך, פארשטייט זיך יעדער אז איין הויז דארפן נישט קיין עירוב, אשתו ובני ביתו, סאו אויב זיי זענען סמוכים על שולחן אחד, איז עס גוט.

דיסקוסיע: וואס מיינט “תמיד”? – ביישפילן פון קעמפ און קיבוץ

Speaker 1:

וכהן, זאגט ער אן ווייטער, וכהן אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, אויב איז דא די גרופע, די אנשי חצר, א גאנצע חצר וואס אבער זיי עסן צוזאמען, נישט שבת סעודות, זיי עסן צוזאמען על שולחן אחד. אלעס. אלעס. דו זאגסט מיר אז זיי עסן אייביג צוזאמען? יא, ביז די טאטע. נישט אז איינמאל האט ער געגעסן א פארטי צוזאמען. ניין, נישט איינמאל, איך האב נישט געמיינט צו זאגן, אבער זיי האבן א קביעות פון עסן צוזאמען על שולחן אחד. ס׳איז איין קאך אין דעם חצר, א קעמפ בעיסיקלי.

ער זאגט נישט קלאר אייביג. ס׳קען זיין אז זיי האבן אויך… ס׳קען זיין אויך אז יעדער האט זיין אייגענע קיטשן, אבער ער עסט אהין. ס׳שטייט דא תמיד. א קעמפ, איך זאג דיר, א קעמפ איז א גוטע עקזעמפל פון דעם. ער וואוינט אפשר אין עקסטערע הייזער, אבער אלע עסן אין די זעלבע לאנטש רום. אדער א קיבוץ, וואו מ׳פלעגט עסן אלע אין די זעלבע לאנטש רום.

הלכה ב – ווען די חצר וויל מערב זיין מיט אן אנדערע חצר

Speaker 1:

וכהן, אויב די אנשי חצר ווילן אבער יעצט מאכן אן עירוב מיט די נעקסטע חצר, זיי ווילן… ס׳זאל ווערן א מבוי, יא? ס׳זאל ווערן א פאר חצרות צוזאמען. וכהן אם צריך לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, או במקום שאפשר לעשות זאלן מאכן אן עירוב און עס זאל ווערן אזויווי איין חצר. איז עירוב אחד לכולם, איז דעמאלט אונז געדענקען דאך אז יעדער בית דארף געבן א ברויט ווען מ׳מאכט א פאר חצרות. אבער ווען די חצר, הואיל זיי עסן אזויווי איינס, איז גענוג איין עירוב פאר די גרופ. ופת אחד בלבד מניחין אותו במקום שמערבין עמו. למשל, אויב זיי ווילן מאכן די עירוב, די אנשי החצר, די פון וועמען אונז רעדן דא, די קעמפ, ווילן מאכן מיט די נעקסטע חצר, דארפן זיי נעמען איין פת, ווייל דא הייסט שוין איין גרופ, און זיי דארפן לייגן די פת אין דעם מקום וואו מ׳וויל מאכן די עירוב מיט, אין די אנדערע חצר. און ס׳איז גענוג דאס, מ׳דארף נישט נאך… מ׳דארף נישט אז יעדער איינער פון זיי זאל מאכן אן עירוב.

או הניחו עירוב אצלן, אויב די פארקערטע פאל, די אנדערע קעמפ לעבן דעם, די אנדערע חצר לעבן דעם, קומט ביי זיי, אינם צריכין ליתן, דארפן זיי בכלל נישט לייגן א פת, אזויווי מיר האבן שוין געלערנט אז א בית שמניחין בו עירוב, אז דארטן וואו מ׳לייגט די עירוב, ווען אלע קענען קומען דארטן עסן, די הויז וואו מ׳לייגט די עירוב דארף נישט געבן אן עקסטערע פת, אינו צריך ליתן פת, ס׳איז גענוג אז ער געט די פלאץ. איז די זעלבע זאך דא, שכל אותן הבתים כבית אחד הן חשובין, די אלע בתים אין די איין חצר הייסט אזויווי איין בית, וועט אויך זיין די זעלבע פאל, אז אין אזא פאל האט מען אדער דארף מען נאר געבן איין פת, אדער מ׳דארף נישט געבן קיין איין פת, נאר הואיל אז די עירוב איז דארט, איז דאס גענוג אז זיי ווערן שותפים און זיי ווערן אזויווי איין הויז מיט די אנדערע חצר.

הלכה ג – אנשי חצר שערבו

Speaker 1:

וכן אנשי חצר שערבו, אנשי חצר וואס האבן געמאכט אן עירוב, ס׳איז נישט טייטש זיי זענען סמוכין על שולחן אחד, נאר זיי האבן געמאכט די פארמאלע שולחן אחד, דאס איז אז ס׳איז דא איין ברויט וואס אלע זענען שותפים, מיט דעם איז נעשו כולן כבית אחד, הייסן זיי שוין אויך, די אלע מענטשן פון די חצר, ווי א בית אחד. און אויב זיי ווילן נאכדעם נעמען די חצר וואס איז שוין מעורב, און עס מערב זיין מיט נאך א חצר, והן צריכין לערב עם חצר שני, דארף מען זיי נישט ברענגען פון יעדער איינס פון די אנשי החצר א ברויט, אזויווי מ׳וואלט געדארפט טון אין איין חצר, איי זיי זענען שוין מעורב, דארף מען נאר ברענגען כיכר אחד בלבד. היא שמעליכין על הקהל למקום שמערבין בו.

דיסקוסיע: פת vs. כיכר

Speaker 2:

פארוואס האט ער געטוישט פון פת צו כיכר? איך ווייס נישט.

Speaker 1:

ווען מ׳מאכט אן עירוב וואס לייגט מען?

Speaker 2:

איינער טארגט עס וועט אין פת.

Speaker 1:

יא, פת. כיכר מיינט א רעטל ברויט. פת סתם, פת שלימה, א גאנצע.

Speaker 2:

יא יא, פת אחת אדער כיכר איז א פת אחת, איך מיין ס׳איז די זעלבע זאך. אפשר כיכר קען זיין נישט א שלימה, ווייל שיתופי מבואות דארף נישט זיין קיין שלימה.

Speaker 1:

אה, ס׳קען זיין סיי וועלכע מאכלים. און דא רעדט מען פון אז ס׳גייט זיין א מבוי וואס נעמט אריין די פאר חצירות. לכאורה. איך ווייס נישט, ווען מ׳איז מערב צוויי חצירות אינאיינעם, הייסט עס שיתופי מבואות אדער עירובי חצירות? וואס הייסט עירובי חצירות? מ׳זאגט אז ס׳ווערט ווי איין חצר. די עירוב מאכט די צוויי חצירות צוזאם. מ׳דארף א פת שלימה. דאס איז זיכער געווען אין די הלכה.

Speaker 2:

אקעי, דו ווייסט אז כיכר מיינט א פרוסה?

Speaker 1:

איך ווייס נישט צו כיכר מיינט א פרוסה. כיכר איז נאך א… ס׳איז א שם נרדף פאר כיכר.

Speaker 2:

ניין, ער האט סתם געטרייט צו זאגן א תורה, אבער אפשר פשוט איז די זעלבע.

Speaker 1:

זייער גוט.

זייער גוט. איז דאס די חידוש, אז נישט… בקיצור, לאמיר זאגן פשוט׳ן.

הלכה ד – חמשה שגבו עירוב

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם ווייטער: חמשה שגבו עירוב, פינף… אנשטאט פינף… פריער האט ער געזאגט פינף מענטשן אין איין חצר, וואס ער זאגט איז לכאורה פשוט. זיי האבן געלערנט, די הלכה גייט אזוי, די סדר ההלכה איז דא, יא? איין משפחה דארף נאר איין עירוב. א גאנצע חצר וואס איז סמוך על שולחן אחד, איז איין משפחה, דארף נאר איין עירוב. דאס הייסט, זיי דארפן נישט קיין עירוב צווישן זיך, אבער זיי גייען צו די נעקסטע הויז, דארפן זיי נאר ברענגען איין ברויט. נישט נאר איין משפחה אדער איין סמוך על שולחן אחד, אפילו סתם אזוי א גאנצע חצר האט געמאכט אן עירוב, ווערן זיי יעצט אזויווי איין הויז, שיקן זיי נאר איין ברויט. נישט נאר א גאנצע חצר, אפילו א האלבע חצר. פינף מענטשן פון די חצר האבן גובה געווען פת, און מ׳גייט שפירן דעם פת צו די פלאץ, צו די חצר ווי דארטן לייגט מען די עירוב. די מענטשן וואס האבן גובה געווען די עירוב, ווייל מיר האבן יעצט פינף ברויט וואס פינף עקסטערע הייזער האבן געגעבן, שאין מליכים, איינער צריכים להוליך על דעת חמשתן אלא כיכר אחד. ס׳איז נישטא אז אלע ברויט דארפן אנקומען צו די פלאץ וואו מ׳לייגט די עירוב. ס׳איז גענוג אז מ׳נעמט איין ברויט. שכיון שגבו כולם נעשו כאנשי בית אחד. מיט׳ן געבן די ברויט אליין זענען זיי שוין געווארן אזוי ווי אנשי בית אחד, און יעצט דארף מען עס נאר טראגן צו די אנדערע חצר מיט וועם מ׳וויל מאכן צוזאמען די עירוב, אבער זיי דארפן נישט מיטטראגן אלע.

א פאר מענטשן, די רגע וואס א פאר מענטשן האבן אריינגעלייגט זייערע ברויט אין די, וואס איז דאס, אין די שטיקל סל, לייגט אריין די… ס׳איז שוין געווארן צוזאמען.

הלכה ה – אב ובנו, רב ותלמידיו

Speaker 1:

ווייטער, האב ובנו או הרב ותלמידיו שהן שרויין בחצר, וואס וואוינען צוזאמען אין איין חצר, אפילו זיי וואוינען עקסטערע בתים, אינן צריכין לערוב, זיי דארפן נישט מאכן קיין עירוב, והן כבית אחד. אז דא זאגט ער נישט אויב זיי עסן צוזאמען. אפי׳ שכל אחד אוכל משלו ואין אוכלין במקום אחד, אפילו יעדער עסט פאר זיך און זיי עסן נישט אין איין פלאץ, אבל הואיל והן אב ובנו או רב ותלמידיו הרי הן כבית אחד. אינטערעסאנט, א רבי מיט חסידים. אבער אב ובנו, דאס מיינט סיי וועלכע משפחה. למשל, ס׳העפענטס טו בי אז דער מאן און די ווייב, איך ווייס אז זיי לעבן זיך נישט, זיי האבן נישט קיין גוטע שלום בית, זיי האבן זיך צוויי עקסטערע קיטשענס, אבער ס׳איז די זעלבע לכאורה, ווייל אב ובנו הייסט צוזאמען, ס׳הייסט איין פעמילי.

דיסקוסיע: “שרויין בחצר” – דווקא אליין

Speaker 1:

אה, אבער ער זאגט אז דאס איז דווקא שרויין בחצר, דאס הייסט אז זיי זענען די איינציגסטע אין די חצר, אזוי משמע פון די גמרא. אויב איז דא נאך, איז נישט קלאר. אזוי משמע פון די גמרא, אז די אנדערע מענטשן אסר׳ן אויף זיי. דעמאלטס דארפן זיי שוין יא, אפילו צווישן זיך. זיי דארפן מאכן עירוב מיט די אנדערע מענטשן, נישט צווישן זיך.

Speaker 2:

אה, ווייל זיי זענען נישט דווקא אוכלים במקום אחד, אסר׳ן זיי אויף זיי.

Speaker 1:

פשוט, יא, דו ביסט גערעכט.

יא, ער זאגט… ניין, ס׳קען זיין די ווארט דא איז, אז נישט אפילו אמאל עסן זיי אליינס, ער קומט נישט יעדן טאג פרישטאג צום טאטנ׳ס קיטשן, אבער זיין טאטע צאלט פאר זיין פרישטאג, פארשטייסט? ער איז איין בית, ער האט איין ווירטשאפט, למשל די בילס, ס׳איז נישט דא קיין עקסטערע באנק אקאונט. אבער איך וויל פארשטיין, ווען דער רבי האט פריער געזאגט, אין אדם אוסר אשתו של אדם ובניו ובני ביתו אוסרין, האט ער געוואלט זאגן אשתו ווי עס באדארף צו זיין.

Speaker 1: אינטערעסאנט, א רבי מיט חסידים. אבער אב ובנו, דוקא, דאס מיינט צוויי וועלכע משפחה? למשל, העט עס צו טון אז די מאן און די ווייב, איך ווייס אז זיי לעבן זיך נישט, זיי האבן נישט קיין גוטע שלום בית, זיי האבן זיך צוויי עקסטערע קיטשענס? דאס איז די זעלבע לכאורה, ווייל אב ובנו הייסט צוזאמען, עס הייסט איין פאמיליע.

Speaker 2: אבער ער זאגט אז דאס איז דוקא שרויין בחצר, אז זיי זענען די איינציגסטע אין די חצר. אזוי משמע אין די גמרא, אז די אנדערע מענטשן אסר׳ן אויף זיי. דעמאלט דארפן זיי שוין יא, אפילו צווישן זיך. איינער ווי די אנדערע, אויך צווישן זיך, ווייל זאל זיי נישט נאכדעם אויסערן אויף זיי. ס׳איז פשוט, יא, דו ביסט גערעכט.

דיון: וואס הייסט “אב ובנו” – וואוינען צוזאמען אדער עסן צוזאמען?

Speaker 2: ניין, ס׳קען זיין די ווארט דא איז אז נישט, אפילו אמאל עסן זיי אליינס, ער קומט נישט יעדן טאג פרישטאג צום טאטנ׳ס קיטשן, אבער זיין טאטע צאלט פאר זיין פרישטאג, פארשטייסט? ער איז איין בית, ער האט איין ווירטשאפט, די בילס, ס׳איז נישט דא קיין עקסטערע באנק אקאונט.

Speaker 1: אבער איך וויל פארשטיין, ווען די רמ״א האט פריער געזאגט “שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו אוסרים”, האט ער געמיינט צו זאגן באופן ווען זיי זענען סמוכים על שולחנו יחד, ווייל דאס איז די געווענליכע פאל, אדער אפילו אן דעם?

Speaker 2: סאו אב ובנו, רב ותלמידו מיינט אויך די זעלבע זאך, א קאפל, א מאן און א ווייב וואס פאר סאם ריזען עסן זיי עקסטער. נו, וועגן דעם רעדט ער אב ובנו, ווייל דא מאכט זיך אמאל אזא זאך אז זיי זאלן עסן עקסטער. אז זיי וואוינען עקסטער, נישט אז זיי עסן עקסטער. א נארמאלע איש ואשתו וואוינען אין די זעלבע בית, הייבט זיך נישט אן די שאלה. דא איז, אפילו ער וואוינט אין עקסטערע בתים, אבער ס׳איז אין די זעלבע חצר, און אפילו זיי זענען נישט סמוכים על שולחן אחד, דאס הייסט נישט אלעמאל, ס׳איז אזוי געווענליך, יא, א שבת קומט ער עסן ביים טאטן, א גאנצע וואך עסט ער אין זיין אייגענע קיך, איך ווייס וואס, ס׳איז אזוי.

Speaker 1: זייער גוט.

הלכה ו: האחים שאינם סומכין על שולחן אביהם

Speaker 2: ווייטער, צוזאמען, האחים, זייער גוט. א גרופע ברידער וואס וואוינען צוזאמען, דאס איז מער קאמפליצירט. האחים, ס׳איז דא ברידער וואס יעדער איינער האט זיין אייגענע הויז, “כל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינם סמוכים על שולחן אביהם”, זיי עסן נישט אויף די טאטע׳ס, זיי זענען אלע חתונה געהאט, יעדער האט זיך זיין אייגענע ווירטשאפט. “וכן הנשים או העבדים שאינם סמוכים על שולחן בעליהם ורביהם תמיד”, דאס איז דיינע ווייב, יא, זיי עסן נישט צוזאמען על שולחן בעלן ורבן, “אבל אוכלים הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו, או בטובת יום ידועים”, א שיינע יום טוב קומען זיי ארויף, אדער ווען זיי האבן געארבעט פאר אים און זיי האבן זיך דאס פארדינט.

Speaker 1: ניין, די פוינט איז עסן ביי אים.

Speaker 2: אה, אה, אה, סארי, ער מיינט צו זאגן… אממ… סארי, דאס מיינט צו זאגן, עה, זיי עסן נישט, דאס הייסט, פארט פון זייער שכר איז אז ס׳קומט אמאל א טיש וואס זיי עסן צוזאמען.

Speaker 1: ניין, נישט עבדים זאגט ער די שכר, אדער אויף די קינדער, בטובת יום ידועים, איך ווייס, פורים שטעלט ער צו פאר די קינדער א פארטי.

Speaker 2: “כמו שהסועד אצל חבירו שבוע או חודש”, אזויווי א מענטש קען זיך אמאל אריינזעצן ביי א חבר און קרעשן אין זיין הויז פאר א וואך אדער א חודש.

Speaker 1: א שאד דער חבר וואלט אזוי פאר א חודש, אזוי איזי.

Speaker 2: איז אזוי, “אם אין עמהם דיירים אחרים בחצר, אינן צריכין לערוב”, דארף מען נישט מאכן קיין עירוב. ווייל דאס איז גענוג אז ס׳זאל ווערן אזויווי איין גרופ. אפילו זיי עסן נישט תמיד, אבער זיי זענען דאך א פעמילי, און אין… צוויי זאכן, איינס זיי זענען א פעמילי, און איינס, ס׳מאכט זיך אז מ׳עסט צוזאמען.

דיון: וואס מיינט “כמו שהסועד אצל חבירו”?

Speaker 1: רייט. הייסט סתם א מענטש וואס דו ביסט מוציא אז ער סועד אצל חבירו איינמאל פאר א חודש איז נישט גענוג, דאס מיינסטו צו זאגן.

Speaker 2: דאס איז נאר א משל וואס געבט ארויס וואס.

Speaker 1: פארשטייסט, איך פרעג, ער זאגט “כמו”. אה, וואס איז די “כמו” סועד אצל חבירו? אפשר פארקערט, ווען איינער איז סועד אצל חבירו דארף ער נישט מאכן, איינער איז א גאסט ביי איינעם דארף ער נישט מאכן קיין… יענע שבת קיין עירוב.

Speaker 2: אבער א גאנץ יאר, יא, א גאנץ יאר האט ער נישט קיין שייכות ווייל איינמאל. אבער דא איז דאך א משפחה…

Speaker 1: רייט, אבער… וואס איז ער מסביר? איך מיין ער זאגט פארקערט.

Speaker 2: רייט, איך פארשטיי.

סיכום: די פיר קאטעגאריעס פון “בית אחד”

Speaker 2: בקיצור, דאס איז א קולא, יא? דאס הייסט אפילו אז ער עסט נישט צוזאמען, ער וואוינט נישט אין די זעלבע הויז, איז דאך גענוג צוויי זאכן.

ס׳איז דא איינער וואס ער וואוינט אין די זעלבע הויז, פשוט אז ס׳איז נישט קיין פראבלעם. דאס הייסט אפילו אויב זיי האבן עקסטערע ווירטשאפט, איך ווייס נישט, איז עס א בית אחד.

איז דא איינער וואס ער וואוינט נישט אין די זעלבע הויז, אבער ער עסט צוזאמען, א בני חצר וואס זיי פירן זיך אלעס צוזאמען, אויך איז גוט.

נאכדעם איז דא איינער וואס ער איז די זעלבע הויז און וואוינען צוזאמען, און עסן צוזאמען, אזויווי דער אב ובנו, אויך איז גוט. רייט?

נאכדעם איז דא איינער וואס ער איז נישט אין די זעלבע הויז און נישט אין די זעלבע משפחה׳ס, ברידער׳ס, אבער זיי עסן יא אמאל צוזאמען, אפילו נישט אלעמאל צוזאמען, זיי פאסן אפ יעדע שבת סעודת שבת עסן צוזאמען, איך ווייס נישט, דעמאלטס איינער צוריכענען א עירוב. רייט?

און די זעלבע זאך, איינער צוריכענען א עירוב, און אזויווי אייביג די הלכה איז אין אזא פאל, ווערט מער ווי א חצר אחרת, זיי דארפן עס אויך ברענגען נאר איין פת פון די גאנצע חצר, און ביי ווער מען וועט זיין אויף די זעלבע הלכה אז איינער נוצט די פת.

פראקטישע אנווענדונג: א חסידישע בית המדרש

Speaker 1: סאו למשל, לאמיר זאגן א חסידישע בית המדרש וואס יעדער איינער עסט יעדע וואך סעודת שבת צוזאמען, איז געהעריג אזא סארט מין, נאר אויב ס׳איז נישט דא קיין אנדערע מענטשן אין די יישוב, אין די שכונה. יעדער איינער קומט צו סעודת שבת. גוים דארף מען שכירות רשות, איך ווייס נישט. אבער אידן, ווער קומט נישט צו סעודת שבת? ווער דען נישט?

Speaker 2: אממ… דו מיינסט צו זאגן אויב די טענה איז אז די קביעות אליין העלפט נישט, אויב מ׳האט נישט קיין קביעות?

Speaker 1: אה, מ׳האט נישט קיין קביעות, איינמאל איז געווען, דאס איז ער קען אריינקומען, איך ווייס נישט.

Speaker 2: זאגט ער הייליגע רייד. אבער דאס איז נאר ווען נאר די פאמיליע וואוינט אין די חצר, נאר די ברידערס מיט די טאטע. אבער, דו האסט געזאגט די הלכה, ווי מ׳האלט יעצט אינמיטן, אויב ס׳איז דא נאך מענטשן וואס וואוינען אין די חצר, דעמאלטס העלפט נישט, ווייל דעמאלטס איז עס טאקע נישט אזויווי איין פאמיליע.

מ׳קען מאכן גראדע סענס, ווייל דו קענסט זאגן אזויווי א זומער קעמפ, אזויווי דו האסט געזאגט, וואס דארט איז די סעטינג אז יעדער איינער איז זיך עקסטער, איז זיך איין פאמיליע, און מ׳וואוינט צוזאמען. אבער אויב ס׳איז דא פרעמדע מענטשן אין די זעלבע חצר, דעמאלטס מאכט מען עס א חומרא אויף די גאנצע חצר, וצריך פת אחד לכל אחד כשאר בני חצר, ווייל סוף כל סוף זענען זיי זיך נישט סומך על שולחן אחד תמיד. דאס הייסט אמאל יא, אמאל נישט.

דיון: שיטת הרמב״ם – שינה אדער אכילה?

Speaker 2: סאו דאס טרייבט די מחלוקת אויף די הלכה עפעס, די רבי וועט דאס האלטן אז ס׳איז נישט אמת. דער רמב״ם זאגט אז דא, אויב זיי זענען “אוכלים על שולחן אביהם בשני בתים”, דארפן זיי עקסטער עירובין. און מקבלי פרס, איך כאפ נישט קלאר. ס׳דארף זיין א חילוק אויב ער באקומט די געלט פאר די עסן, אדער די עסן באקומט ער פון די טאטע, דעמאלטס איז איין זאך, אבער טאמער נישט… איך האב נישט אינגאנצן קלאר וואס די שיטה איז דא. איך מיין, דא איז עפעס א שאלה וועגן וואו מ׳שלאפט עקסטער, צו מ׳גייט נאך די שינה צו מ׳גייט נאך די עסן צוזאמען.

Speaker 1: דער רמב״ם רעדט דאך פון דעם אז זיי שלאפן עקסטער.

Speaker 2: רייט, ער רעדט דאך אז מ׳גייט נאך די עסן צוזאמען.

Speaker 1: רייט, עפעס איז דא א שיטה פון שמואל אז מ׳גייט נאך די שינה.

Speaker 2: יא, דאס איז די רמב״ם׳ס ישועה, אדער דארט מער דאס ספעציפיקלי, אויף דעם עסן צוזאמען נאר מזמן לזמן. מ׳דארף קוקן, אקעי. מ׳זעט אין א מינוט.

הלכה ז: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד

Speaker 2: ווייטער. “חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד”. דו האסט א ווייס איך וואס, א האטעל, א גרויסע פאלאץ, און ס׳זענען דא פינף אנדערע גרופס. איז אזוי, “אם מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה”, אויב לייגט מען א גרויסע מחיצה וואס קומט אן ביז די דאך, ממש מ׳צעטיילט די זאל אין אנדערע, “הרי כל חבורה מהן כבית בפני עצמו”, ס׳איז גארנישט שוין, ס׳איז נאר א מחיצה וואס מ׳האט יעצט געלייגט. ס׳איז אן עקסטערע, אויב דאס הייסט אזוי ווי בית בפני עצמו, הייסן זיי עקסטער, “לפיכך צריכין פת בכל חבורה וחבורה”.

“אבל אם אין מחיצה המגעת לתקרה”, אויב דאס איז נישט קיין פול מחיצה, ס׳קומט נישט איבער די דאך, ס׳איז אזוי ווי א גרויסע קהילה, אבער מ׳זאגט נישט א קליינע מחיצה פון צען אמות אדער עפעס, נאר עד לתקרה, דאס איז דא די שיעור מחיצה, “הרי כולן כקהל אחד, שכולן כאנשי בית אחד חשובין”.

Speaker 1: יא. אקעי, ווערי גוד. ס׳הייסט אז ביי א שבתון, און מ׳איז אין איין זאל, דארף מען עסן פון איין קיטשן, דארף מען נישט. אבער אויב איז א שאלה איז א האטעל, אבער ווי מ׳זאגט, מ׳גייט אריין עסן צוזאמען אין די גרויסע זאל, אבער ס׳איז נישט קיין מחיצה המגעת לתקרה, כמעט נישט דא קיין מחיצה המגעת לתקרה, דעמאלטס דארף מען פאטערן אין די שיטה.

Speaker 2: מ׳איז אין עקסטערע צימערן, בעיסיקלי. מחיצה המגעת לתקרה, די גאנצע טראקלין איז אזוי ווי אפאר מענטשן מאכן א שבת שבע ברכות אין א גרעסערע זאל וואס איז צעטיילט אין אפאר, און ס׳איז דא ריקודים גלייך. אויב ס׳איז א מחיצה המגעת לתקרה, איז עס אזוי ווי יעדער איינער איז אן עקסטערע פארטי, יא? און זיי זענען נישט… דארף מען האבן א שאלה אין די… צו מ׳קען טראגן אין די האלוועיס צווישן די אפאר זאלן.

Speaker 1: דארף מען מאכן אן עירוב, יא. דארף מען מאכן אן עירוב. אויב ס׳איז א שטאט, דארף מען די גאנצע שטאט, אדער אויב ס׳איז אין די זעלבע חצר, אדער אויב איז דא א חצר. מ׳דארף קוקן אויב ס׳איז דא עפעס וואס איז דא איין וואס אמת די גאנצע הויז באלאנגט פאר אים, ווייל ס׳זענען זיינע געסט, דארף מען וויסן צו זיינע געסט האבן געדונגען, און ער ערוועט פאר זיי.

Speaker 2: יא, אקעי.

הלכה ח: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער, אכסדרה, ומרפסת

Speaker 2: עד כאן די הלכות פון וויאזוי מ׳קען ווערן אונז צו איין משפחה אזוי ווי יעצט. ביז יעצט האבן מיר עס געלערנט וועגן מענטשן וואס זיי אסר׳ן נישט, ווייל זיי זענען פארט פון די זעלבע משפחה אדער די זעלבע חצר, נישט די זעלבע חצר, סארי, די זעלבע בית כאילו.

יעצט דארפן אונז לערנען, גייען אונז לערנען די נעקסטע באנטש מהלכות, לערנען וויאזוי איז גענוג אז ס׳איז איינער וואס איז יא. ווער הייסט אז דאס איז א הויז, אדער וועלכע הויז הייסט אז דאס איז א הויז וואס מאכט פאר נאך א דירה, נאך אזוי ווי א משפחה וואס ממילא דארף מען אן עירוב.

אין די חצר, אויב עס איז איין פעמילי, איין האוזהאלד, דארף נישט קיין עירוב. יעצט די שאלה, וואס טוט זיך ווען עס איז דא אין די חצר נאך מענטשן אבער איז נישט קלאר? זיי וואוינען נישט פולי דארט, אדער אנדערע סארט זאכן, איינער האט רעכט אין אן אנדערע מענטש איז חצר צו איר עשר׳ט און מ׳דארף יעצט מאכן אן עירוב.

“מי שיש לו בחצר חבירו”, אין יענעם׳ס חצר האט ער א רעכט דארט, ער האט אנגעדינגען א שטיקל אדער וואס? וואס האט ער? האט א בית שער! ער האט דארט אזא הייזקעלע, זייטש בית שער! אן הויז וואס האט טירן, א הויז וואס ארומגענומען מיט טירן.

Speaker 1: ניין, בית שער איז, אבער בית שער, איז א טארנער זעהער זעהן אפארמאל. אמאל איז דא עפעס אזא הייזקל וואס די שומר וואוינט דארט, אבער דאס באלאנגט פאר א צווייטע מענטש. למשל, זיין חצר איז לעבן יענעם׳ס חצר, און די בית שער צו זיין חצר איז אין יענעם׳ס חצר.

Speaker 2: ניין, ניין, מיר דארף נישט האבן דעם דא אינס. בית שער איז דער שער צו די חצר. די שער באלאנגט פאר דעם מענטש. אקעי. בית שער, שרייבן דורס און בויס איז א פלאץ ווי מענטשן טרעטן. אדער גייט עס אדורך, אדער דאס איז די וועג אריין צו די חצר. יא.

אדער, א חסדה איז א פארטש, אויב מ׳רפסד… אכסדרה און מרפסת איז צוויי מיני פארטשעס. אכסדרה מיין איך איז אויף די גראונד לעוועל, און מרפסת איז א צווייטע שטאק פארטש. איך מיין אזוי האב איך געהערט.

בית שער איז די שער צו די חצר. די שער באלאנגט פאר דעם מענטש. אקעי.

בית שער שהרבים דורסים בו, איז א פלאץ וואו מענטשן טרעטן. דער עולם גייט דארט אדורך, אלע דעיס איז די וועג אריין צו די חצר. יא.

אדער אכסדרה, אזא פארטש, או מרפסת. אכסדרה און מרפסת איז צוויי מיני פארטשעס. אכסדרה מיין איך איז אויף די גראונד לעוועל, און מרפסת איז א צווייטע שטאק פארטש.

וואס איז דער חילוק צווישן אכסדרה און מרפסת? איך לערן צו מאכן די גמרא איז עס א פארטש. אכסדרה איז אזא אפענע, אזא אפענע צימער וואס האט נישט קיין דאך. אדער ס׳האט יא א דאך און נישט קיין ווענט. אקעי. און מרפסת איז יא, אז מ׳דארף ארויפגיין מיט טרעפ דערויף.

או בית הבקר, א שטאל, או בית התבן, א פלאץ וואו מ׳האלט תבן, או בית העצים, א פלאץ וואו מ׳האלט האלץ, או סתם אוצר, איז הרי זה אינו אוסר עליו, אסר׳ט ער נישט אויף די חצר. די מענטשן וואס וואוינען אין די חצר ווערן נישט געבאדערט פון דעם אז א צווייטער מענטש האט דא עפעס א שטיקל הויז, אזא סארט הויז, אין זיין חצר.

פארוואס? ווייל דאס איז נישט קיין אמת׳דיגע צימער.

הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עמהם בחצר, די אנדערע מענטש, דער מענטש וואס האט די בית שער, אסר׳ט ער נאר אויב ער האט דארטן א מקום דירה שיסמוך עליו לאכול בו פתו. נאר אויב ער האט דארטן אין יענעמ׳ס חצר ממש א דירה וואו ער קען זיך אוועקזעצן און עסן, לאכול בו פתו. ואחר כך, אויב האט ער אזאנס, דעמאלט יהא אוסר עליו עד שיערבו עמו, אסר׳ט ער אין די חצר, און די איינציגסטע וועג ס׳זאל זיין מותר איז אז זיי זאלן מאכן אן עירוב, און ס׳זאל הייסן אז אלע וואוינען אינאיינעם אין די חצר.

צוויי תנאים: מקום דירה און אכילת פת

אבער במאי עסקינן? אין די זאכן, ער נוצט עס טאקע, ער גייט אדורך אדער ער האלט דארטן זאכן, אבער הואיל ואינו אוכל שם, ער עסט נישט דארטן, אסר׳ט ער נישט.

זאגט ער אפילו מער, אפילו אויב ער שלאפט דארטן. אבער א מקום לינה, נישט וואס ער עסט נישט, אויב ער עסט איז נישט אזא סארט ווי מ׳קען עסן, ער קען עסן דארט פת, אבער ער מיינט אז ס׳איז א סנעק קען מען עסן עניוועי, ער גייט נישט זיך זעצן עסן א סעודה. זאגט ער, אבער א מקום לינה אינו אוסר, אבער א פלאץ וואו מ׳שלאפט.

ס׳איז אינטערעסאנט, יעצט גייט ער אפילו מער, אפילו ווען ס׳איז נישט נאר א פלאץ וואו מ׳איז דורכגעגאנגען, נאר אפילו אויב וואלט מען דארטן געשלאפן, אינו אוסר. לפיכך, אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ובפתחו, אפילו ער האט יא קובע געווען צו עסן באופן עראי, אזויווי ער האט געזאגט אז ער קען עסן אמאל אין די בית שער, בית אוצר, אבער ער האט יא קובע געווען, דער מענטש האט זיך געמאכט א קביעות, אפילו ער האט יא געמאכט א קביעות, דאך אסר׳ט ער נישט, לפי שאינו מקום דירה, ס׳איז נישט קיין מקום דירה, ס׳איז נישט קיין פלאץ וואו ער וואוינט.

אין אנדערע ווערטער, ס׳איז געשטאנען אזוי, עד שיהיה לו עמה בחצר מקום דירה שסומך עליו לאכול פתו. ס׳איז דא צוויי תנאים, ס׳דארף זיין א מקום דירה, און אזא מקום דירה וואס ער קען עסן פת. ממילא, אפילו א מקום דירה, למשל א מקום לינה, מ׳קען דארט שלאפן, אבער עסן גייט ער נישט, איז עס נישט אוסר. די זעלבע זאך, אפילו ער איז יא קובע מקום לאכול פתו, ער האט זיך געשטעלט זיין קיטשן, איך ווייס נישט וואס, זיין דיינינג רום טעיבל, דאך אלץ, אויב ס׳איז נישט קיין דירה, נאר א בית שער, אינו אוסר עליו.

דיסקוסיע: דירה דורך לינה אדער דורך אכילה?

יא, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז דא צוויי וועגן וויאזוי ס׳זאל הייסן א מענטש׳ס בית, דורך לינה אדער דורך עסן דארט. דא זאגט ער אז לגבי שבת קוקט מען אויף די עסן. סאו ער האט אנגעהויבן מיט אויב האט ער א פלאץ וואו מ׳גייט נאר דורך אדער מ׳האלט נאר זאכן, אסר׳ט נישט. נאכדעם זאגט ער, אפילו אין אזא פלאץ וואלט ער געשלאפן, אסר׳ט אויך נישט. ס׳דארף זיין דוקא א מקום דירה וואס מ׳עסט.

יא, עקזעקטלי. ס׳איז דא צוויי… איך ווייס, דירה מיינט נישט לינה, דירה מיינט וואוינען. אדער קענסטו זאגן אז דירה מיינט יא לינה, אבער ס׳דארף אויך זיין וואוינען. איך ווייס נישט. על כל פנים, ס׳איז דא צוויי תנאים, ס׳דארף זיין א מקום דירה, אפשר דירה מיינט אז ער שלאפט, איך ווייס נישט, אדער וואוינט. נישט א… איך מיין לינה איז דוקא אכסדרה, אין אכסדרה וואוינט מען נישט, מ׳קען דארט עסן יעדן טאג די בארביקיו, ווייל ס׳איז נישט קיין פלאץ וואו מ׳וואוינט, ס׳איז נישט קיין פריוואטקייט וכדומה. אבער א בית שער, א בית שער אפשר למשל קען יא זיין אויב ער מאכט פון די בית העצים א פלאץ וואו ער שלאפט און ער עסט, וועט עס יא אסר׳ן.

דער פוינט איז, ס׳דארף זיין סיי א פלאץ וואו מ׳קען וואוינען, פארדעם זאגט ער אכסדרה, בית שער, מפולש, זייער גוט, ווייל דאס זענען פלעצער וואו מ׳קען נישט שלאפן, ווייל ס׳איז אפן אביסל, די רבים דורסין בו. אבער א בית העצים וועט יא זיין אויב ער מאכט זיך דארט א צימערל וואו ער עסט, וועט יא זיין, הייסט עס אז ער עסט דארטן, סארי, הייסט עס אז ער וואוינט דארטן, און ס׳דארף מעריב זיין.

הלכה ט: עשרה בתים זו לפנים מזו

איז ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועלכע סארט בית בכלל הייסט אז דער מענטש וואוינט דארט, וואספארא תנאים דארפן זיין. די נעקסטע באנטש הלכות קען זיין נישט אזא שאלה צו ס׳איז בכלל א הויז, נאר אז ס׳איז זיכער א הויז, נאר די שאלה איז צו די הויז געהערט, גייט אויך צו די אנדערע הויז. ס׳איז נישטא קיין חצר. ווען ס׳איז דא א חצר איז זיכער אז יעדער איינער וואס האט א הויז אין דעם חצר דרייט זיך אין די חצר, ממילא הייבט זיך אן די שאלה. אבער וואס איז אויב ס׳איז דא הייזער וואס זענען אפן איינס צום צווייטן, אבער נישט אלע קעיסעס וואס מיר גייען זען זענען הייסט אז זיי האבן עפעס א פלאץ, א מקום משותף. יא? ניין?

איז אזוי, זאגט ער, עשרה בתים זו לפנים מזו, צען הייזער וואס זענען איינס אין פראנט פון די אנדערע, אזויווי צען ספירות, שטייט נישט קיין חילוק. הבית הפנימי והשני לו, איז אזוי, די מערסטע מיטלסטע איינס, און דער וואס איז די נעקסטע צו די מיטלסטע איינס, הן שניהן עושין עירוב. זיי צוויי דארפן מאכן אן עירוב. ושמונה בתים החיצונים, די אכט פון די דרויסנדיגע, אינן צריכין לעשות עירוב.

פארוואס די אכט דרויסנדיגע דארפן נישט

איז ער מסביר אזוי, ווייל ווען ס׳איז דא צען בתים זו לפנים מזו, אין ארדער צוצוקומען צו די מיטלסטע, מוז מען דאך אריינטרעטן, דורכוואקן די אלע אזוי צוצוקומען צו די מיטלסטע איינס. איז הויא רבים דורסין בהן, ווייל מענטשן גייען דארטן אדורך כדי אנצוקומען צו די מיטלסטע. הרי הן כבית שער, הייסט די הויז ווי א בית שער, און אזויווי מיר האבן געלערנט אז די דיירי בית שער אינן אוסרין, דאס מאכט זייער הויז ווערן אויס רשות היחיד, זייער גאנצע הויז ווערט אנגעקוקט ווי א חצר, וואס איז א פלאץ וואו מ׳דרייט זיך.

פארוואס דער ניינטער איז אוסר

אבל אתי, אבער די איינס לעבן די מיטלסטע האט דאך אויך א פלאץ וואו מ׳גייט אדורך, וואו מ׳טרעט. די תירוץ איז אזוי, די מיטלסטע הויז טרעט קיינער נישט, נאר דער מענטש וואס וואוינט דארטן. איינס פאר דעם, ווי נענטער צו די מיטלסטע, וואקן ווייניגער מענטשן. סאו די איינס פאר די מיטלסטע, ס׳איז צען הייזער, יא? לאמיר זאגן די פינפטע איז אינמיטן. ס׳איז נישט אינמיטן, די פנימי איז די טיפסטע, וואו מ׳דארף די מערסטע אדורך גיין אנצוקומען. סאו זיין הויז וואקט קיינער נישט, סאו ער איז זיכער א רשות היחיד, כדי ארויסצוגיין דארף ער אן עירוב. ער דארף אן עירוב אויב ס׳איז דא נאך איין מענטש אט ליעסט, רייט?

יעצט איז די שאלה, איז דא נאך איין מענטש? ווייל לכאורה אלע הייזער ביז אים זענען א וועג אריין, א בית שער צו זיין הויז. אבער די תירוץ איז ניין, דער תשיעי אין דורסין בו רבים, ווייל דארט גייען נאר צוויי מענטשן, צוויי מענטשן הייסט נישט דורסין בו רבים. דער תשיעי גייט נאר דער איין מענטש וואס גייט אריין אין זיין אייגן הויז, און דער מענטש וואס גייט אריין דורך צו גיין צו זיין הויז.

פארוואס דער צענטער דארף אן עירוב

אבל אתי, די ניינטע הויז דארף ער דאך יא אן עירוב פאר די סיבה, ווייל אין דורסין בו רבים. ס׳הייסט די צענטע דארף אויך נאר וועגן דעם, רייט? ניין, די צענטע דארף פשוט ווייל די צענטע איז נישט קיין בית שער בכלל, ער וואוינט אין זיין אייגענעם. אבער ער דארף צוויי מענטשן פאר אן עירוב, רייט? אויב די אלע ניין וואלטן געווען א בית שער, וואלט קיינער נישט געדארפט קיין עירוב, ווייל ס׳איז נאר דא איין מענטש וואס וואוינט דא, און ניין מענטשן זענען א וועג אריין צו אים. אבער נאר איינער וואס וואוינט אין א דירה, און אלע אנדערע וואוינען אין די חצר. א בית שער איז נישט אוסר אויב ס׳איז דא איין מענטש אין א חצר, און אלע אנדערע וואוינען אין די חצר, ס׳איז דארט נישטא קיין עירוב.

וויבאלד ס׳איז דא די ניינטע, וואס די ניינטע איז איינס פאר, ביי אים דרייט זיך איין מענטש פלאס דער וואס איז די ווייניגסטע מענטש, ממילא דארפן די צוויי מענטשן געבן אן עירוב, דארפן מאכן אן עירוב. לפיכך זה אוסר, דער ניינטער מענטש אסר׳ט, ער איז דער וואס אסר׳ט, ווייל ער איז דער וואס מאכט עס אז ס׳זאל זיין צוויי הייזער דא. און לפיכך זה אוסר, עד שיערבו ביז ער גייט זיין אן עירוב. אייער און זייער, דער ער מיט די מיטלסטע אדער די פנימ׳סטע דארפן געבן אן עירוב, יא? שטימט? יא. דייקא.

דיגרעסיע: קבלה — עשר ספירות

על פי קבלה איז דא צען ספירות, יעדער איז אזוי ווי יעדער פון די מוזע, אבער נאר די ערשטע צוויי, ס׳הייסט כתר חכמה, הייסט ראש שמאל ווי ס׳שטייט אין עץ חיים, וועגן דעם נאר זייער… אקעי, בקיצור, נישט יעצט. ווער ס׳וויל לערנען קבלה זאל קומען צו אנדערע שיעורים.

הלכה י: שתי חצרות מיט שלשה בתים ביניהם

גייען מיר ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען נאך עפעס אן אינטערעסאנטע מעשה. יא, אונז האבן דא א פיקטשער דערפון אפשר.

אקעי, שתי חצרות, ס׳איז דא צוויי חצרות, און אין ביידע חצרות האבן הייזער וואס זענען אפן דערצו. וביניהם, צווישן ביידע חצרות איז דא שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות. ס׳איז דא דריי הייזער וואס זענען אפן איינס צו די אנדערע, דאס הייסט אז מ׳וואקט דורך איינס צו די אנדערע, און די אלע דריי הייזער זענען אויך אפן צו די חצרות.

סאו אזוי ווי די פיקטשער דא, לאמיר פארשטיין, ס׳איז דא צוויי חצרות, און אונז ווילן יעצט מאכן אן עירוב צווישן די צוויי חצרות לכאורה, יא? זיי זענען ביידע מערבים, נאר וואס דען, ס׳איז דא א וועג צווישן זיי. די וועג צווישן זיי גייט אזוי, מ׳גייט אריין אין איין הויז, נאכדעם צו א צווייטע הויז, נאכדעם צו א דריטע הויז, רייט? דאס הייסט, דו האסט אזוי ווי דריי, מ׳דארף אדורך גיין דריי הייזער צו אנקומען פון איין חצר צום צווייטן, שטימט? יא.

וויאזוי מ׳לייגט דעם עירוב

סאו, וואס ער זאגט איז אזוי, וואס האבן זיי געטון די צדיקים? העבירו, יא? יא. העבירו בני חצר זו עירובן, יא, בקיצור. העבירו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם, די מענטשן פון איינע פון די צוויי חצרות האבן געברענגט די עירוב דורך די בית וואס איז אפן צו זיי, והניחוהו בבית האמצעי. וכן העבירו בני החצר האחרת, די מענטשן פון די אנדערע חצר האבן געברענגט אויך די זעלבע זאך, זיי האבן אויך געברענגט זייער עירוב דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי. דאס הייסט, ווייל ביידע חצרות וואקן דורך אין די הייזער, און ביידע האבן געטראפן די מיטלסטע הויז די פלאץ וואו מ׳לייגט אראפ די עירוב.

פארוואס די דריי הייזער דארפן נישט געבן פת

איז אזוי, אותן שלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, די דריי הייזער אליין דארפן נישט געבן די פת. נאר די צוויי מענטשן וואס וואוינען אין די צוויי חצרות ביי די זייטן. דארפן געבן די פת? פארוואס דארפן די מיטלסטע נישט מאכן א פת? פארוואס זאגט מען נישט אז זיי זענען אויכעט, אויב זיי ווילן קענען טראגן ארויס פון זייער הויז צו איינע פון די צוויי חצירות, דארפן זיי דארפן א פת?

די סיבה איז אזוי, מי שצריך אינו צריך, און מי שאינו צריך צריך. פאר מ׳האט געלייגט ביי אים די עירוב, און די הלכה איז וואס מיר האבן געלערנט אז די פלאץ וואו מ׳לייגט די עירוב איז יוצא מיטן אוועקגעבן זיין הויז פאר דעם, ער דארף נישט געבן די פת.

הלכה: דריי הייזער צווישן צוויי חצרות — די צוויי זייטיגע זענען בית שער

זאגט ער, ושנים שעל צדדיו, דארף נישט מאכן קיין עירוב. פארוואס? מפני שכל אחד מהם בית שער לחצר.

זיי האבן געלערנט אז א הויז וואס איז א בית שער, ווייל מ׳טרעט אדורך, ווייל ס׳איז א שארטקאט אדער וואס, ס׳איז א וועג וואס מ׳וואקט אדורך צוצוקומען צו די נעקסטע הויז, ער אסר׳ט נישט.

סאו די איינציגסטע וואס וואלט דא געדארפט מאכן א עירוב וואלט געווען די מיטלסטע, וואס ער איז נישט קיין בית שער, ווייל מ׳וואקט קיינמאל נישט ארויס אדורך, ווייל מ׳קען גיין, זעט אויס ס׳איז דא נאך א וועג אנצוקומען פון איין חצר צו די אנדערע, יא? אזוי אז ער האט געמאכט נאך א הילצערנעם… און די חצר איז נישט קיין בית שער׳ס. איי, גוט.

וואס איז אויב ס׳איז דא צוויי הייזער אינצווישן די… יא, שני חצרות, ווען די זעלבע פאל, אבער אנשטאט דריי הייזער וואס לויפן דורך צווישן די צוויי חצרות, איז דא נאר צוויי הייזער.

הלכה: צוויי הייזער צווישן צוויי חצרות — עירוב אין דער פאלשער זייט

והניחו עירובין, דער האט געמאכט א עירוב בבית הפתוח להם, והניחו בבית השני סמוך לחצר האחרת. זיי האבן נישט געלייגט די עירוב אין זייער זייט, נאר זיי האבן עס געלייגט אויף די אנדערע זייט, שטימט?

רייט, מ׳האט געמאכט צוויי עירובין, די חצר א׳ האט געמאכט א עירוב מיט די מענטשן וואס לעבן אים און ער האט עס אריינגעלייגט אין זיין הויז, און די אנדערע חצר האט געלייגט מיט די מענטשן וואס לעבן אין זיין הויז, איז שניהן לא קנו עירוב. פארוואס? די עירוב האט נישט געהאלפן. פארוואס? שכל אחד מהם הניח עירובו בבית שער של חבירו.

דיסקוסיע: ווי ווערט דער הויז א בית שער?

חברותא א׳: אחרת. היות אז זיי האבן געשמועסט, די בתים זענען נאנט צו די חצר איז א בית שער. דאס הייסט, דער מענטש וואס וואוינט אין די בית פון חצר א׳ וואוינט אין הויז א׳. ס׳איז א בית שער פאר חצר א׳, און מ׳קען נישט לייגן די עירוב אין א בית שער. א בית שער ווערט צוגעפוצט צום עירוב. און זיי האבן געלערנט אז אזויפיל האבן זיי געטון נישט א גוטע עירוב, וואס טארן די אלע פיר נישט טראגן פון איינס צום צווייטן. דא, דער עירוב ארבעט נישט. דער עירוב ארבעט נישט.

דאס הייסט, פארוואס איז עס א בית שער? די בית שער איז ווייל ער דארף אדורך גיין יענער אנצוקומען צו די נעקסטע, רייט? דאס איז א בית שער. אבער זיי האבן דאך יא געשמועסט אז זיי קענען מאכן אן עירוב. ס׳איז נישט קיין חילוק, אבער דו זעסט דאך אז מ׳גייט דאך דארט, ווייל דו האסט דאך געמאכט אן עירוב. וואטעווער ער האט געמאכט די עירוב, האט ער דאך געוואלט דארט אנקומען, אמת? סאו מ׳גייט דארט אנקומען דורך די פריערדיגע הויז. סאו אויב ער האט געלייגט אן עירוב איין הויז אריבער, איז פשט אז די פריערדיגע הויז איז א בית שער, און זיין עירוב איז אין א בית שער קומט אויס.

חברותא ב׳: סאו ווי אזוי דארף ער עס לייגן די עירוב?

חברותא א׳: סתם אין די חצר. ער קען דאך לייגן די עירוב אויב ס׳איז קאנעקטעד. זיי קענען מאכן אן עירוב צוזאמען די צוויי חצירות, אבער זיי דארפן עס לייגן אין די חצר, נישט אין די בית שער. נישט אין די ראנג וואן. אויב זיי לייגן עס אין די ריכטיגע, קען זיין אז ס׳איז אויך גוט, ווייל דעמאלטס איז עס נישט אין די בית שער, פארשטייסט?

די חצר האט געלייגט זיין עירוב אין די אנדערע זייט. ממילא האט ער מיט דעם געמאכט די פריערדיגע הויז אין א בית שער. אזוי פארשטיי איך די הלכה. אזוי זעט אויס, ווייל ס׳איז געווארן א בית שער דורך דעם וואס מ׳האט געלייגט די עירוב אין די אנדערע זייט. ווייל נישט וואלט עס נישט געווען א בית שער. אזוי פארשטיי איך. איך האב נישט קיין קלארע ראיה אז דאס מיינט עס, אבער אזוי פארשטיי איך.

חברותא ב׳: יא, יא, אזוי זעט אויס אז מ׳לערנט עס אפ. יא, ער מאכט אויך אזוי די פיקטשער.

חברותא א׳: ניין, איך מיין אז דאס איז דאך וואס איך פארשטיי. איך וויל נאר וויסן צו דאס איז טאקע וויאזוי ס׳איז געווארן א בית שער. אלמלא געלייגט די עירוב דארט. אזוי ווערט עס א בית שער.

חברותא ב׳: פארוואס זאל עס זיין א בית שער? עס הייסט דאך א בית. וואס איז געווארן א בית שער?

חברותא א׳: שטייט דאך צו זאגן, מ׳האט געבויט אויף די פריערדיגע הלכה, אז אויב מ׳גייט דארט אדורך, הייסט עס אויס הויז, הייסט עס א בית שער. ער זאגט דאס, ווי א רוב האבן דרך א בית סתירה פאר דעם, און מיט דעם מאכט ער עס פאר א בית שער. זייער גוט.

חידוש: בית שער איז א לומדות, נישט נאר א פאקט

אין אנדערע ווערטער, בית שער איז נישט א פאקט. ס׳איז דא אזא זאך א פאקט א בית שער, א הויז וואס איז געבויט פאר דעם, אבער אויך האט אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער ביי די תשעה בתים, בית שער איז א לומדות. אויב ס׳איז אזא הויז וואס מ׳נוצט אנצוקומען צום נעקסטן הויז, הייסט דאס א בית שער, און עס דארף שוין קיין עירוב. אקעי.

הלכה: גוסס אסר׳ט אויף בני החצר

איז יעצט גייען מיר לערנען וועלכע סארט מענטשן אסר׳ן מיט דעם וואס זיי האבן א הויז אין די זעלבע חצר.

איז אזוי, איך האב אין מיין חצר שוכן א גוסס, ער איז א גוסס, ער איז שוין קרוב למיתה. אפילו איינער שאינו יכול לחיות בו ביום, אפילו ער גייט נישט קענען סורווייוון די שבת, ער גייט נאך שטארבן אויף שבת, וואלט איינער געטראכט אז ער אסר׳ט נישט, ווייל ער איז שוין אויף זיין וועג ארויס. אבער די הלכה איז נישט אזוי. הרי זה אוסר על בני החצר, ווייל למעשה, ווי לאנג ער לעבט נאך, אפילו א האלבע שבת, אסר׳ט ער אויף די בני החצר. עד שיזכה לו בפת, מ׳דארף אים מזכה זיין מיט פת ווי רב יוסף.

דיסקוסיע: פארוואס וואלט מען געטראכט אז א גוסס אסר׳ט נישט?

חברותא א׳: וואס האט ער געמיינט? א גוסס איז טויט? וואס איז די דין פון א גוסס? די דין איז אזוי ווי ער איז טויט.

חברותא ב׳: די ווארט דא איז “אחד שאינו יכול לחיות בו ביום”, אז יענער וועט נישט זיין דארט א גאנצע שבת. מיר האבן שוין געהאט בעצם די הלכה אז איינער אסר׳ט אפילו אויב א האלבע שבת אסר׳ט ער. ביי די יורשים האסטו אויך געזען די זאך, אז א האלבע שבת איז גענוג צו אסר׳ן. איך מיין, דאס איז די דיוק דא, אז א האלבע שבת אסר׳ט.

חברותא א׳: קוק נישט נאר וויאזוי ס׳איז געווען בין השמשות.

חברותא ב׳: נישט פארקערט, בין השמשות לעבט ער דאך.

חברותא א׳: יא, אבער איך זאג סתם פעלער ווען ס׳איז פארקערט, ווען אינמיטן שבת גייט אנקומען דער בעל הבית אין די חצר. אסר׳ט עס אויך, ביידע וועגן. אויב ס׳איז נישט גאנץ שבת א רשות היחיד, מ׳אסר׳ט עס, און מ׳דארף אן עירוב.

חברותא ב׳: יא, אבער ס׳זעט אויס… עגעין, בסדר. באט וואס… א גוסס זעט מיר נישט אויס איינער וואלט טראכטן… עגעין, נעמסט מיר אמת׳ע שבת, דארף מען טראכטן, האבן מיר עס שוין געלערנט אביסל, וועלן מיר לערנען ווייטער וואס געשעט. אבער א גוסס לעבט, וואס איז די חילוק?

חברותא א׳: קען מען אים ציילן צום מנין? וואס איז ראנג מיט א גוסס? ער האלט אינמיטן שטארבן, סאו וואט? פארוואס זאל מען טראכטן צו זיין א גוסס? ער איז מערסטנס פרענגליך, אבער וועלכע הלכות קוקן אונז אן א גוסס ווי ער איז שוין נישט דא?

חברותא ב׳: יא, ס׳איז נישטא קיין שום הלכה וואס איך ווייס אז א גוסס איז שוין… קען זיין אז ווייל ס׳איז שווער, איך זע אז ס׳שטייט דא “עד שיזכה לו בפת”. קען מען מסתמא ביי א גוסס נישט מאכן א זכיה לעדים שלא בפניו. מיר האבן געלערנט אז מ׳קען מאכן זכיה שלא בפניו. דאס זאגט ער, גיי געדענקסט אז דאס איז נישט די נארמאלע וועג, דאס איז א בדיעבד, אזוי זעט אויס פון די רמב״ם. ס׳איז מ׳קען, אבער די נארמאלע וועג פון מאכן איז מ׳תובע פת, און ווען דער גוסס קען מען נישט בעטן קיין פת. סאו, וויבאלד ס׳איז שווערער, וואלט א מענטש געטראכט אז אפשר דארף מען נישט. אזוי סאונדט עס צו מיר.

חברותא א׳: אבער וואס איז דא די עצה פון מ׳זאגט אז מ׳מאכט א פת?

חברותא ב׳: אן אנדערע עצה, מ׳קען טאקע. סאו דאס איז די ריזן פארוואס מ׳זאל טראכטן אנדערש, ווייל איך זע נישט, איך טראכט נישט פון קיין איין הלכה וואס א גוסס… אפשר א כהן דארף ארויסגיין ווייל ער קען שטארבן. איך ווייס נישט אז א גוסס איז אזא גדר אז ער האט שוין נישט קיין דין פון א מענטש. א גוסס?

חברותא א׳: אקעי.

הלכה: קטן אסר׳ט אויף בני החצר

“וכן קטן”. א קטן, א קליינער. “אף על פי שאינו יכול לאכול כזית”. א קטן וואס וואוינט אליין אין א הויז, און ס׳איז דאך שייך, איך ווייס, א קטן האט דאך נישט קיין בעלות. אקעי, יא, ער וואוינט דארט. די גאנצע הלכה האט נישט מיט ownership. ער איז אליין דארט אויף שבת. “אף על פי שאינו יכול לאכול כזית”, אפילו ער איז א קינד וואס קען נאכנישט עסן א כזית.

דיסקוסיע: די שותפות אין פת ארבעט אפילו ווען דער קטן קען נישט עסן

חברותא א׳: ער הייסט דאך בעלות.

חברותא ב׳: ניין, מ׳זאגט נישט אז כאילו ווייל זכיה אין די פת ארבעט עפעס נישט פאר אים. מ׳קוקט נישט אן ווי ער ווערט בעל הבית ווייל ער האט אויך רשות אין די פת, ער גייט נישט עסן פון די פת. דאך ארבעט עס. און מ׳דארף אים מזכה זיין. אזוי אז ער איז בכלל נישט נוגע אין די פת, ער איז בכלל נישט גע׳אסר׳ט.

חברותא א׳: יא, ער איז גע׳אסר׳ט, און ס׳גייט מיר נישט אן אז ער קען נישט למעשה עסן. ס׳איז א פארמאליטעט, ער ווערט אריין א שותף אין די פת, און מ׳קען מעריב זיין, איז אסר׳ט ער אויך.

חברותא ב׳: ס׳איז אזוי, ווען נישט די סאלושן וואלט מען ווען נישט גע׳אסר׳ט, איז אזוי ווי… דאס קען זיין אויך די ענטפער פאר די גוי׳ס. אז איינער האט געטראכט, אה, ביי די גוי׳ס האב איך נישט קיין סאלושן, איך קען דאך אים נישט גיין בעטן א פת. זאגט ער, ס׳איז יא דא א סאלושן, מ׳קען אים מזכה זיין א מיל, אסר׳ט ער.

חידוש: די נושא פון עירוב חצרות איז פארבונדן מיט עסן

חברותא א׳: מ׳קען זאגן פשוט׳ער, אזוי וויבאלד אז וואוינען האט צו טון מיט עסן, אבער דאך ווייסן מיר אז מ׳דארף אנהייבן צו נעמען… די שותפות איז מיט פת.

חברותא ב׳: עקזעקטלי, סא איינער וואס עסט נישט, זעסטו פון דעם וואס די עצה איז די משתתף זיין מיט פת, זעסטו אז די נושא איז דא אז מ׳עסט דא, יא? אזוי ווי מ׳זאגט נעפרי. א קטן, ער איז נישט קיין עסער, אפשר איז ער נישט קיין מענטש? די תירוץ איז יא, און מ׳דארף מאכן אן עירוב, און דאס איז גענוג. די עירוב העלפט, סיי אויף די קטן, סיי אויף די גוי׳ס.

הלכה: אורח (גאסט) אסר׳ט נישט

די רמב״ם, וועלכע נאך מין מענטש? אבער א אורח, אין איין הויז איז דא א אורח, ער איז דער גאסט פון איינעם פון די בעלי בתים. איינער עסט לעולם, ער אסר׳ט נישט, ווייל ס׳הייסט אז ווי ער וואוינט, ער איז בטל צו דער מענטש ביי וועם ער איז א גאסט.

דיסקוסיע: אורח אין אן אייגענעם הויז

חברותא א׳: אדער אפילו ער וואוינט אין אן עקסטער הויז, דאס דארף איך וויסן. אויב ער וואוינט אין אן עקסטער הויז, אבער דער בעל הבית פון די הויז איז יא א שותף, דער בעל הבית פון דארט איז יא איינער פון די משפחה. אדער איז ער נישט דא? איז ער נישט דא? נאר דא א אורח.

חברותא ב׳: ניין, ער זאגט מיין איך, א אורח, אויב אפילו ער וואוינט אליינס אין א הויז, און דו ביסט געגאנגען צו איינעם, איינער האט דיר געגעבן זיין הויז אויף שבת, דו ביסט א גאסט, ס׳איז נישט דיין הויז, ביסטו בטל פאר די רעסט פון די חצר, כלפי די… אזוי זעט מיר אויס.

פראקטישע נפקא מינה: עירוב כללי

ס׳איז דא טאקע א מחלוקת אחרונים, זע איך, וועגן דעם אונטן, וועגן די שאלה, א אורח וואס איז נישט אין א פלאץ וואס איז געשערט. מ׳האט דאך נישט די שאלה, ווייל אונז מאכן מיר עניוועיס, אזוי ווי די תרומת הדשן ברענגט, אז מ׳מאכט א עירוב כללי, מ׳איז מזכה פאר ווער ס׳איז דא.

חברותא א׳: ניין, ס׳איז פאני, אזוי ווי מ׳מאכט א עירוב ערב פסח, פארוואס מאכט מען די עירוב נישט יעדע וואך? דו מאכסט א עירוב יעדע וואך? דו האסט א עירוב?

חברותא ב׳: ניין.

חברותא א׳: וואס מאכט מען יעדע וואך? די עירוב חצרות? איך מיין אז דער מנהג איז צו מאכן איינמאל א יאר, ניין?

חברותא ב׳: יא.

חברותא א׳: סאו, איך פרעג דיר, און עס ארבעט אייגנטליך מיט זכין לאדם, עס מזכה יעדן איינעם וואס גייט דא זיין דאס יאר. אזוי, זייער גוט, ס׳איז אביסל א חידוש פון א זכי, ווייל מ׳איז מזכה פאר אלע מענטשן און זייערע געסט. אויב א גאסט דארף נישט א עירוב איז גרינגער. וויאזוי ארבעט עס טאקע די מצה וואס מ׳האט געווען?

דיגרעסיע: מנהג עירוב חצרות איינמאל א יאר

Speaker 1: פארוואס מאכט מען אן עירוב נישט יעדע וואך? דו מאכסט אן עירוב יעדע וואך? וואספארא עירוב? דו מאכסט יעדע וואך? די עירוב חצרות?

Speaker 2: איך מיין אז דער מנהג איז אז מ׳מאכט איינמאל א יאר.

Speaker 1: יא. סאו, מ׳זאגט אז מ׳איז מזכה לכל אדם, אז ווער עס גייט נאר זיין דא יעדן איינעם וואס גייט דא זיין דעם יאר.

Speaker 2: אזוי, זייער גוט. ס׳איז אביסל א חידוש פון א זיכוי, אבער מ׳איז מזכה פאר אלע מענטשן און זייערע געסט.

Speaker 1: פארוואס א גאסט דארף נישט, די עירוב איז גרינגער. ביז אהער איז טאקע די מצה וואס מ׳מאכט די עירוב, מ׳דארף זיין פריש א גאנץ יאר, מ׳דארף טוישן די מצה.

Speaker 2: פארוואס מאכט מען עס מיט א מצה?

Speaker 1: אבער דאס עסן, איך ווייס נישט, א האלב יאר אוועק איז עס נאכנישט קאלע געווארן?

Speaker 2: מצה ווערט נישט קאלע. מ׳דארף עס באטראכטן. לויט די היינטיגע סטענדערדס, קיינער וואלט נישט געגעסן אן אלטע מצה. איך ווייס נישט, אויב ס׳איז אין די באקס און ס׳איז פריש.

הלכה: פארוואס דארף אן אורח נישט עירוב — דער חילוק צווישן אורח און קטן

Speaker 1: אז על פנים, טייטשטו אז די נקודה פון די חצר, פון די אורח, יא. אבער לכאורה, פשוט פשט איז אז אן אורח, אפילו ווען ער האט יא א הויז, אבער ס׳איז נישט זיין הויז.

Speaker 2: יא, נאר בעלות אסר, נישט זיצן דארט. מ׳דארף פארשטיין וואס איז די חושן משפט׳דיגע בעלות.

Speaker 1: אבער דער אורח איז דער אורח פון די חצר אדער פון איינער פון די בעלי בתים.

Speaker 2: יא, ס׳איז אין די עירוב. ווייל דער קטן האט נישט מדאורייתא קיין בעלות, יא.

Speaker 1: אפשר יא. מ׳זעט דא כאילו אז ס׳האט נישט צו טון מיט וואו ס׳זעט אויס. ס׳האט צו טון מיט בעלות, אבער אויך נישט. קטן ווערסוס אורח, יא. א מענטש וואלט געטראכט אז דער אורח איז אסאך מער אן ענין אין זיין הויז ווי א קטן, ער האט נישט קיין ענין אין זיין הויז בכלל. אבער דער קטן איז זיין הויז, דער אורח נישט.

Speaker 2: אבער ער האט א חלק הדירה.

Speaker 1: איך זאג דיר, ס׳מאכט סענס. אן אורח איז א גאסט, ער איז וואטעווער די עירוב פון די חצר איז, ער איז בטל דערצו, ער איז טפל דערצו. א קטן, אויב ער האט זיין אייגענע ווירטשאפט, איז ער זיין, איז ער.

הלכה יג: אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת

Speaker 1: אקעי. יעצט וואס איז מיט א מענטש גייט אוועק, פארט אוועק אויף שבת, און ער לאזט איבער זיין הויז ליידיג. די שאלה איז צו דעמאלטס הייסט ער אוועק, און מ׳דארף אן עירוב פאר אים.

אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו סמוכה לחצרו. ער איז געגאנגען ערגעץ אנדערש אויף שבת, אפילו סמוכה לחצרו. אויב איז דא צמחים אין חצר, איז אזוי, אם הסיע מליבו, אויב ער איז מסיח דעת געווען, ער האט אויפגעהערט טראכטן פון די חצר, על דעת לחזור לביתו בשבת זו, ער פלאנט נישט אהיימצוקומען, הרי זה אינו אוסר עליהם, ס׳הייסט אזוי ווי ער וואוינט נישט דא, אויף די שבת וואוינט ער נישט דא.

דער חילוק צווישן איד און גוי — „במה דברים אמורים בישראל”

דער רמב״ם זאגט, „במה דברים אמורים בישראל”, ביי א איד וואס דארטן וואו ער גייט שבת, דארטן מאכט ער זיך באקוועם, שבת איז ער נישט “מאבייל”, ער פארט נישט ארום שבת. אבל גוי, אפילו הלך רשותו בעיר אחרת וועט נישט העלפן, אפילו ער איז געגאנגען ווייט אין אן אנדערע שטאט, אוסר עליהם, עד שישכור ממנו מקומו, ביז מ׳דינגט פון אים די פלאץ, אזוי ווי מ׳האט געלערנט פריער אז פון א גוי דינגט מען. פארוואס? שהרי אפשר יבוא בשבת, א גוי טראכט מען אז ער וועט יא אנקומען אויף שבת.

ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳רעדט דא אפילו ווען ער מוז נישט גיין א תחום שבת אדער וואס. אבער א איד, שבת איז א גאנצע זאך, ער גייט אוועק אויף שבת, ס׳איז א געוויסע החלטה, מ׳טוישט נישט. משא״כ א גוי, שבת איז ביי אים אזוי ווי יעדן טאג, און ער גייט, ער קומט.

דיסקוסיע: פארוואס העלפט נישט הסח הדעת ביי א גוי?

Speaker 2: רייט, אבער קען דאס נישט טייטשן הסח הדעת? אויף ער פלאנט צוריקצוקומען נאך דאס, איז דאך די זעלבע זאך.

Speaker 1: מ׳פרעגט אים, זאגט ער, “איך בין געפארן אויף שבת צו מיין שווער”. אבער ביי א גוי האט ער נישט קיין הסח הדעת, ווייל א גוי האט נישט אזא זאך ווי מ׳גייט זיין אויף שבת. א איד האט, מ׳גייט ערגעץ אויף שבת, שבת איז א פלאץ וואו דארטן וואו מ׳איז איז מען. א גוי איז אייביג ער גייט, ער קומט, ער פארט, ער קען זיך באמיינען אין א וויילע עפעס.

דיסקוסיע: צי איז דאס א פראקטישע הלכה?

Speaker 2: ס׳איז דאך דאס א פראקטישע הלכה. אויב איז אזוי די דרך, אויב איז יא די דרך אז דער מענטש קומט נישט צוריק, קען מען יא דארפן.

Speaker 1: אדער איך האב געטראכט אז אפשר וויבאלד אז דער איד ווען ער קומט צוריק האט ער נישט געקענט טראגן אין זיין אייגענע הויז, וויל ער נישט צוריקקומען. ס׳איז נישט קיין חילוק תחום אדער עפעס, אבער ער קען נישט צוריקקומען ווייל ער דארף אן עירוב, און ער האט נישט געלאזט קיין עירוב אינדערהיים. ס׳איז וועגן דעם קומט ער נישט צוריק, ער גייט נישט קענען טראגן.

Speaker 2: מ׳דארף וויסן, אבער ס׳קען זיין, למשל, אויב ער איז הסיע מליבו, אפילו אויב ער איז צוריקגעקומען האט ער געמעגט טראגן ווייל… ער דארף אן עירוב, דעמאלטס דארף ער זיכער אן עירוב. ער וועט יא דארפן לכאורה. ס׳קען זיין אז אויב ער איז הסיע מליבו, דאס מאכט אויס אז ער איז נישט דא, ער איז נישט דא פאר די אנדערע מענטשן.

Speaker 1: יא, אויב ער קומט נישט צוריק, אויב ער קומט יא צוריק איז דאך כל ישראל. דאס איז נישט קיין חילוק. אבער ס׳זעהט אויס פון אונטן דא אז ס׳איז א פראקטישע זאך, מ׳רעכנט זיך. אזא זאך וואס סתם אזוי גייט ער נישט צוריקקומען.

דיסקוסיע: „ההולך לשבות בעיר אחרת” — נאנט אדער ווייט?

Speaker 2: אקעי. וואס איז אויב ער רעדט… ער זאגט „ההולך לשבות בעיר אחרת”, רעדט מען אויך ווען ס׳איז נאנט, ער קען צוריקקומען. אויב ס׳איז ווייט און פראקטיש גייט ער נישט צוריקקומען…

Speaker 1: מיט א גוי, יא. אויב ער איז געפארן אויף אן אנדערע… ס׳איז זייער ווייט… „לשבות בעיר אחרת” מיינט אן אנדערע שטאט, אבער נאך אלץ איז עס אין די געגנט וואו ער קען צוריקקומען. אויב ס׳איז א גרויסע… ס׳איז כמעט נישט שייך ער זאל צוריקקומען, דעמאלטס רעכנט מען זיך נישט מיט אים.

הלכה יד: בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו והניח כלים

Speaker 1: אקעי, יעצט דארף מען וויסן וואס איז אויב איינער האט פארדינגען זיין הויז פאר א צווייטן. נישט א גאסט, ער האט עס פארדינגען. א שוכר.

„בעל חצר שהשכיר בתים שבחצרו”, אין זיין חצר האט ער הייזער, און ער האט פארדינגען לאחרים. אבער ער האט איבערגעלאזט אין די הייזער זאכן וואס באלאנגען פאר אים. ס׳איז דאך געווענליך זעהט אויס אז דער משכיר נעמט ארויס אלעס און ליידיגט אויס די הויז, און מיט דעם ווייזט ער אז נאר דער נייער מענטש וואוינט דארט. אבער ער האט איבערגעלאזט כלים או מיני סחורה בכל בית מהן. ער האט איבערגעלאזט זיינע זאכן. ס׳טייטש, ס׳זעהט אויס ווי אזא “short term rental” וואס ער האט ארויסגעדינגען, אבער ער האלט נאך דארטן זיינע זאכן.

Speaker 2: ניין, איך וואלט געזאגט אזוי ווי א מענטש נעמט אריין איינעם אין זיין הויז, אבער ער האט נאך אלעס דארט. נישט אזוי ווי איינער וואס האט א “rental” וואס איז ליידיג און נאר יענעמ׳ס זאכן ליגן דארט.

Speaker 1: „אינם אוסרים עליו”, די מענטשן וואס האבן געדינגען אסר׳ן עס נישט, און ס׳הייסט נאך אלץ אזוי ווי א הויז וואס באלאנגט פאר איין מענטש, און אויב דער מענטש האט מערב געווען איז גוט. פארוואס? „והוא שיש לו תפיסת יד בכל בית מהן”, ער האט דאך נאך א תפיסת יד, ער האט נאך א שייכות דארט דורך זיינע זאכן וואס ליגן דאך דארט, זיינע זאכן. ער קומט אייביג אויפפיקן, טראגן, ברענגען זיינע זאכן. דאס מאכט אים נאך אלץ באלאנגען אין די הויז. איז וואס זענען די מענטשן? די מענטשן זענען „נעשו כמי שהם אורחים אצלו”, זיי צאלן אים געלט צו קענען איינשטיין ביי אים. ער קוקט עס נישט אן ווי ס׳איז יעצט געווארן זייער הויז, ווייל אויב ס׳איז געווארן זייער הויז וואלט ער זיך נישט געמעגט דרייען דארט. דאס וואס ער דרייט זיך דארט, אדער עס ליעסט אז ער האט די רעכט זיך צו דרייען דארט, מאכט אים ווי ער בלייבט ווייטער דער בעל הבית, און די מענטשן וואס וואוינען דארט זענען זיינע אורחים.

דער רמב״ם׳ס חילוק: נאר ווען ער האט איבערגעלאזט זאכן שאסור לטלטלן

דער רמב״ם, „במה דברים אמורים? שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל”, כגון טבל וואס איז אסור, ער האט געלאזט דארטן זאכן וואס מען טאר נישט מטלטל זיין, למשל טבל וואס מיר האבן געלערנט אז דו מעגסט מחמת גופו ווייל ס׳איז נישט ראוי פאר גארנישט ווייל מען טאר נישט שבת מעשר׳ן, אדער והשוש״ה, א גרויסע שטיק מעטאל וואס מען טאר נישט מטלטל זיין שבת, למשל א כלי שמלאכתו לאיסור, איז דאך דא וועגן וואס מען מעג מטלטל זיין לצורך גופו ולצורך מקומו, אבער זאכן וואס ער טאר נישט אוועקרוקן, מיט דעם מאכט ער זיכער אז גאנץ שבת ליגט נאך זיינע זאכן אין די הויז, ער האט נאך א תפיסת יד.

אבער אויב איז געבליבן אין די הויז נאר כלים שמותר לטלטלן, דעמאלטס קוקט מען עס נישט אן ווי ער בלייבט נאך אלץ דער בעל הבית און זיי זענען אורחים. פארוואס? הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד, ס׳איז דאך שייך פאר אים ארויסצונעמען זיינע זאכן אויף שבת און ער זאל גארנישט איבערבלייבן אין די הויז, הרי אלו אוסרין עד שיערובו, דעמאלטס קוקן זיי יא אן די שוכרים ווי זיי ווערן די נייע בעלי בתים, אסר׳ן זיי ביז זיי מאכן די עירוב.

דיסקוסיע: די נאטור פון תפיסת יד — פראקטיש אדער למדנ׳יש?

Speaker 2: ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, ווייל ער האט די מעגליכקייט. מען דארף טראכטן, למשל אויב האט ער א טויזנטער חפצים, ער דארף א “מאווינג טראק” פאר דעם, וואלט עס געווען אנדערש? אדער ווייל ער וואלט טעקניקלי געקענט? אפשר איז נישט קיין טעם אויסצוטלטל׳ן אזויפיל מיליאנען, מען טאר נישט א גאנצן אוצר? ער כאפט אן טבל והשוש״ה, ווייל ער האט די רעכט צו, ווייל ער קען טעקניקלי עס ארויסנעמען. ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה. ס׳איז אן אופן וואס ס׳בלייבט אים תפיסת יד אין די… אבער ס׳בלייבט דאך דא תפיסת יד.

Speaker 1: נאר אונז זאגן אז ס׳הייסט נישט תפיסת יד ווייל ער האט די “פאטענשל” עס ארויסצונעמען, ער האט די רעכט עס ארויסצונעמען.

Speaker 2: פרעג איך, ער האט איבערגעלאזט א גאנצע פולע הויז מיט זאכן. ס׳איז פארקערט, ס׳באלאנגט נאך אים. אויב ער נעמט עס ארויס, איז דאס וואס גייט עס אריינקומען און ארויסנעמען און גייט עס רענען?

Speaker 1: אזויווי דו זעסט דאך יעצט אז זאכן וואס ער קען נוצן שבת, ס׳העלפט נישט. ווייל תפיסת יד זעט אויס נישט א פראקטישע זאך אז ער גייט עס ארויסטראגן, ס׳איז מער אזוי א למדנ׳ישע זאך. אז ער גייט נישט אינגאנצן איבער די הויז.

Speaker 2: רייט, ער האט נאך פארט פון די…

Speaker 1: יא, אבער דאס אז ער קען, הלכה׳דיג קען ער, אבער עס גייט אים דויערן צען שעה אויסצופאקן זיין גאנצע ספרים שאנק מיט זיינע אלע קלאזעטס, פארוואס זאל דאס נישט הייסן אז ער מאכט גענוג תפיסת יד?

Speaker 2: אה, איך ווייס נישט.

Speaker 1: איך מיין אז וועגן דעם זעט אויס אז די ווארט איז, ווייל אין לאנדס קען ער פארלירן זיין תפיסת יד אויף שבת, ווייל ער קען עס ארויסנעמען. די שאלה איז, פארוואס זאל מען אונז זאגן אזוי? פארוואס ווייל ער קען פארלירן זיין תפיסת יד זאל מען אונז זאגן כאילו ער האט עס שוין פארלוירן?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: אקעי. דאס איז די פוינט, ס׳איז נישט אז ער האט עס שוין פארלוירן. אזא זאך וואס איז נישט סטאק דארט, ס׳איז נישט דיינס, דאס הייסט נישט תפיסת יד. לגבי דאס, אגב, אפשר איז דא אנדערע הלכות וואס מאכן א חילוק. אבער לגבי שבת, אז דו זאלסט זאגן אז דו שטייסט דא אין מיין הויז, און דערפאר ביסטו א סוחר, וואס איז א געהעריגער סוחר, און ס׳גייט אריבער צו אים די בעלות כאילו, אזוי ווייט נישט.

איבערגאנג: הלכות ווען מ׳האט נישט געמאכט א עירוב

Speaker 1: אקעי, עניוועיס, דאס עד כאן איז די הלכות וואס רעדן זיך וועגן וועלכע סארט מענטש אדער בית ווערט אסר׳ט. יעצט גייט מען לערנען די גאנצע נעקסטע, איך מיין די רעסט פון די פרק אדער מער ווייניגער, רעדט מען הלכות וואס אויב מ׳האט נישט געמאכט א עירוב טאקע, מ׳האט פארגעסן אדער מ׳האט, איך ווייס, ס׳איז נישט קיין חילוק ברמת השכחה, אבער מ׳האט נישט געמאכט א עירוב, דארף מען וויסן וואס מעג מען טון. דאס הייסט, ווי סאך הייסט וואס גייט מען מעגן טון? ס׳איז דא אפאר זאכן וואס מ׳מעג יא טראגן, אדער פיינער וואס מ׳מעג אפילו אן א עירוב. דארף מען לערנען וואס הייסט פארט פון די חצר, אדער פארט פון די הויז, וכדומה. ווייל די הלכה איז דאך נישט קיין רשות. די גאנצע חצר איז עניוועיס א רשות היחיד. אויב ס׳איז דא א פלאץ וואס באלאנגט פאר מיר בתור מיין הויז, איז הייסט פארשטייט זיך אז איך קען אריבערגיין פון מיין הויז. דארף מען וויסן די אלע פרטים וואו באלאנגט יעדע שטיקל.

Speaker 2: אויב ס׳איז דא א וועג אז אין די חצר זאל הייסן מיר זענען פלאץ, יא? דאס איז די…

Speaker 1: רייט. אנשי חצר ששכחו ולא עירבו, זיי האבן נישט געמאכט א עירוב, זיי האבן פארגעסן, איז ווייסן מיר די הלכה אז איינמאל צו מבטלין רשותן. ולא חצר לבדים… דאס איז די איסור חכמים אז מ׳טאר נישט טראגן אין די חצר פאר מ׳מאכט אן עירוב.

Speaker 2: אה, ווייל וואס מעגן זיי יא? ס׳איז נישט קיין חילוק שכחי, אמת. לכאורה ולא ערובי… סתם אזא איז אויך די זעלבע זאך, ניין?

הלכה טו – אנשי חצר ששכחו ולא עירבו: מטלטלין כלים ששבתו בחצר

Speaker 1:

מ׳דארף וויסן די אלע פרטים, וואו באלאנגט פאר יעדע הויז שטיקל? אויב ס׳דארף זיין א וועג אז אין די חצר זאל הייסן מיר זיין פלאץ, יא? דאס איז די…

אנשי חצר ששכחו ולא עירבו – זיי האבן נישט געמאכט אן עירוב, זיי האבן פארגעסן. איז ווייסן מיר די הלכה אז איינער טראגט פון בתים לחצר און פון חצר לבתים, דאס איז די איסור חכמים אז מ׳טאר נישט טראגן אין די חצר פאר מ׳מאכט אן עירוב. אבער וואס מעגן זיי יא? ס׳איז נישט קיין חילוק שכחו, א מבוי שלא עירבו סתם אזוי איז אויך די זעלבע זאך, ניין? וואס איז דא די הלכה וואס נאר אויב זיי האבן עס פארגעסן? אפשר איז געוויסע קהילות וועט זיין נאר וועגן שכחו? אויב זיי האבן געמאכט במזיד און נישט געמאכט אן עירוב וועט מען נישט מתיר זיין? ווייסט מען נישט, ער זאגט נישט. פאני. מ׳האט נישט געזען אזא זאך, ווייל פראקטיש, א נארמאלע חצר מאכט אן עירוב, וועט דאך א אידישע חצר. ווייס איך נישט.

אקעי, אבער וואס מעגן זיי יא טון? זיי מעגן מטלטל זיין אין די חצר, מטלטלין כלים ששבתו בחצר. כלים וואס זענען געלעגן אין די חצר ווען ס׳איז געווארן שבת, מעגן זיי ארומטראגן די כלים אין די חצר, און בכלל הנחשב אין חצר, אויך די ווינקלעך, וואטעווער ס׳איז נישט רשות היחיד אין די חצר, אלעס וואס האט די הלכה ווי די חצר, מעגן זיי ארומטראגן די כלים ששבתו בחצר. ווייל די איסור איז נאר טראגן פון רשות היחיד צו די חצר, אבער אין די חצר אליין, מ׳טאר אויך נישט אריינטראגן אין די חצר אפילו אויב זיי האבן עס נישט געטראגן, אבער עפעס א כלי וואס באלאנגט צו א רשות היחיד אין די חצר. אבער די זאכן פון די חצר מעגן מיר טראגן אין די חצר. ווייל די גאנצע איסור איז דאך נאר געווען ווייל ס׳איז אויסגעקוקט ווי מ׳טראגט פון רשות היחיד צו רשות הרבים, אבער אז מ׳טראגט נאר אין די חצר אליין, איז נישט קיין פראבלעם.

אנשי מרפסת ועלייה שעירבו לעצמן

ווייטער, אנשי מרפסת ועלייה, אין די חצר איז געווען א צוויי-שטאקיגע הויז, און ס׳איז געווען א פארטש אדער א שטאק, ועירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן. אן אנדערע פאל, מ׳האט נישט געמאכט קיין עירוב אויף די גאנצע רשות היחיד, אבער די צוויי מענטשן וואס וואוינען צוזאמען אויף די מרפסת אדער… אנשי חצר, אנשי מרפסת אויב זיי מאכן צוויי עירובין, איינס נאר פאר די מרפסת און די עליה, זיי האבן געמאכט אן עירוב, און די מענטשן אין די אנדערע מענטשן אין די חצר האבן געמאכט אן אנדערע עירוב.

Speaker 2:

ניין, מ׳מוזן געדענקען די פריערדיגע פרקים האבן מיר געלערנט ווען מ׳מעג מאכן עקסטער עירובין, און אסור מרפסת איז דא א גאנצע חלוקה, מ׳קען מאכן עקסטער עירובין.

Speaker 1:

זאגט ער, נישט אזוי אנשי מרפסות ואנשי עליה, מעגן מטלטלין זיין כלים ששבתו בבתיהם בכל המרפסות ובכל הנחשב עמה. אלע כלים וואס זענען געווען אויף די מרפסות און אויף די געגנט וואס איז קאנסידערט א חלק פון די מרפסות, או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, מעגן זיי טראגן, ווייל דאס הייסט איין רשות.

ואנשי חצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. זיי טארן נישט טראגן פון איינעם צום צווייטן, אבער יעדער איינער מעג טראגן וואו אין די מרפסת אדער אין די חצר.

דאס איז נישט די חידוש, די חידוש איז לכאורה די בכל הנחשב עמה. מיר גייען זען באלד וואס הייסט הלכות, וואס איז נחשב עמה, דאס איז דאך א חידוש.

וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה, דאס הייסט אויב ס׳איז נאר דא איין מענטש אין די חצר און איין מענטש אין די עליה, פאר זיך דארפן זיי נישט קיין עירוב. ושכחו ולא עירבו, איז זיי מעגן מטלטלין בכל העליה ובכל הנחשב עמה, און זיי מעגן מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה. די זעלבע זאך.

הלכה טז – סלע או תל שבחצר: דיני “הנחשב עמה”

און יעצט גייט דער רמב״ם מסביר זיין מער די נחשב עמה, וויאזוי מ׳איז מטלטל אין די חצר. כיצד? סתם אין די חצר איז דא א סלע, א שטיין, אדער א תל, א גריבל, וכיוצא בו שבתוך החצר. וויאזוי? אם היו גבוהין עשרה טפחים, הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת. ביידע רעכענען עס ווי ס׳איז איין רשות. יא, סיי די סלע און די תל באלאנגען סיי פאר די חצר און סיי פאר די מרפסת. ממילא, שני האוסרין לא יביאו לשם כלים ששבתו בבתיהם. און ביידע נישט טארן ברענגען אהין כלים וואס זענען געווען אין אנדערע פלעצער, זענען געווען אין די בתים. דאס הייסט, ס׳איז עקסטער, ס׳איז א דריטע רשות כביכול.

אבער פארקערט, בין החצר, ס׳איז ווייניגער ווי עשרה טפחים, ס׳איז דעמאלטס וואס? נישט קיין רשות לעצמו. ממילא, באלאנגט עס צו ביידע. ס׳איז ווי ליגט די תל? אין די חצר. סא די תל געהערט צו ביידע, קיינער נישט… יא, ביידע טארן טראגן “כלים ששבתו בחצר”, אבער ביידע טארן נישט “כלים ששבתו בבתים”, ווייל דאס הייסט אזויווי א shared space און זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב צווישן זיך. דאס הייסט, “כלים ששבתו בחצר” מעגן זיי, אבער “כלים ששבתו בבתים” טארן זיי נישט. און דא זאגט ער, “אסורים להוציא כלים ששבתו בבתים”.

פארשטיין?

סלע גבוה עשרה סמוך למרפסת

ואם היה גבוה עשרה, ורובו נכנס למרפסת פחות מארבעה טפחים, איז הרי הוא נחשב עם המרפסת שרגלם שוה בה, וואס איז הויך, ס׳איז נענטער צו די מרפסת, נישט נענטער, ס׳איז נאר פחות מארבעה טפחים אוועק פון די מרפסת. ממילא, סיי ס׳איז גבוה עשרה, ס׳איז אזויווי א רשות לעצמו וואס איז נישט פארט פון די חצר, און סיי וועמען באלאנגט עס? ס׳באלאנגט פאר די מרפסת, ווייל זיי קענען עס ניצן, ס׳איז דא שוה בה. ממילא, בני המרפסת מותרים, זיי דארפן נישט קיין עירוב צווישן זיי און די סלע, וואטעווער ס׳איז, פארוואס? ווייל ס׳איז גערעכנט צו זיי, רעכט איז דאס א חלק פון די מרפסת, און די מענטשן פון די חצר טארן נישט טארן.

ומרוחק מן המרפסת יותר מארבעה טפחים, איז אפילו געווארן אסור, קוקט מען עס נישט אן ווי ס׳איז נאר א חלק פון די מרפסת, נאר מ׳קוקט אן ווי ס׳איז נוגע צו ביידע, ווי ס׳איז ראוי לבני החצר ובני המרפסת. פארוואס? לפי ששניהם אפשר להם להשתמש בו מלמעלה בזריקה. ביידע קענען ניצן די פלאץ דורך זריקה. אזויווי זיי האבן שוין געלערנט די הלכות אין די פריערדיגע פרק, די בני המרפסת קענען, ס׳איז דאך דא ארבעה טפחים גערוקט, ס׳איז נישט אז ס׳איז ממש לעבן די מרפסת אז ס׳איז גרינג צו ניצן, אבער זיי קענען עס ניצן דורך זריקה, זיי קענען ווארפן דערויף זאכן. און אזוי קענען אויך די בעלי החצר. זענען ביידע איוון, און דעריבער “אסורים להוציא לשם כלי הבתים עד שיערבו”.

אה, גוט. יא.

מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת

אותו מציבה. נאך אזא מין מעשה. ס׳איז דא אמאל דא א מציבה, רחבה ארבעה טפחים, לפני המרפסת, א סטעפ, יא, וואס איז א מצבה? א שטיקל שטיין. און ס׳פירט פון חצר, און ס׳ליגט נעבן א מרפסת. איז דעמאלטס קוקט מען אן ווי די שטיין טיילט אפ די מרפסת, דרוקט אזוי, ס׳איז דא א ספעציעלע גרויסע זאך לעבן די מרפסת, ס׳איז ווי א גדר, און דאס מאכט די מרפסת נישט א חלק פון די חצר. און פון דעם איינער פון די מרפסת אוסר את בני החצר, לאמיר זאגן דער מענטש פון די מרפסת האט נישט געמאכט אן עירוב, גייט ער נישט אוסר זיין אויף די בני החצר, ווייל שוין נחלקו ממנו, די מצבה רחבה ארבעה טפחים מאכט אז די מרפסת זאל זיין אן עקסטערע רשות פאר זיך.

Speaker 2:

פארוואס ווערט עס א רשות פאר זיך? פארוואס איז ארבעה טפחים גענוג?

Speaker 1:

ניין, ניין, דאס איז א מצבה, דאס איז א סימן אזוי. ווי די פוינט איז אז יעצט זענען זיי אינגאנצן נאר פאר זיך, זיי האבן גארנישט מיט די חצר. סא די חידוש איז נישט אז זיי קענען נישט טראגן אין די חצר, דאס האבן זיי נישט געקענט פארדעם אויך נישט. די חידוש איז אויך נישט אז זיי אסר׳ן נישט. זיי אסר׳ן נישט פריער אויך נישט. וואס זיי האבן גע׳אסר׳ט פריער איז די דברים שבתוך החצר, די טעל גובה די אסורים וואס איז פארענט פון די מרפסת, דאס איז ביידע געווען אין איין זריקה. יעצט אז מ׳האט געמאכט די מצבה, זאגן זיי, אונז האבן מיר נישט מיט די חצר גארנישט. די מצבה ווייזט אז די טעל האט נישט מיט אים. ווייל צווישן די מרפסת און די סלע איז דא א מצבה, ער גייט נישט אריבער ווארפן זאכן. רייט, דאס איז א סימן, איך וועל נישט. ס׳איז פאקטיש נישט מעגליך, נאר דאס איז דא א סימן, ממילא איז ער אפגעטיילט. ממילא מאכט עס אז די סלע באלאנגט נישט פאר אים, נאר ס׳באלאנגט פאר די חצר. און ממילא די חצר מעגן יא טראגן צו די סלע, אבער די מרפסת נישט, ווייל ס׳איז אין די אנדערע חצר.

הלכה יז – זיזין היוצאין מן הכותלים

נאך פון די זיזין המקדישין איז אזוי, זיזין היוצאין מן הכותלים. די משנה זאגט, א זיז איז א שטעקט זיך ארויס א שטיין אדער א ברעט פון די וואנט, מ׳קען דערויף האלטן זאכן אדער וואס. איז אזוי, כל שהוא למטה מעשרה טפחים, הרי הוא נחשב כחצר, ובני חצר משתמשין בו, דאס הייסט ס׳איז א חלק פון די חצר. וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים לעליה, אבער אין די העכערע צען טפחים נאנט צו די צווייטע שטאק, דעמאלטס קוקט מען אן ווי ס׳איז א חלק פון די עליה, פון די שטאק. דעמאלטס טארן נישט די בני חצר ניצן, נאר אנשי עליה משתמשין בו. והנשאר בין עשרה תחתונים אתחלת עשרה עליונים אין זה וזה יוצאים שם, דאס איז צווישן די אויבערשטע צען טפחים און די נידריגע צען טפחים, שניהם אסורים בו. פארוואס? ווייל דאס באלאנגט כביכול, דאס איז א פלאץ וואו ביידע קענען ניצן, אזוי ווי די אלכסונות. ווייל דאס איז באקוועם וואו ביידע קענען עס ניצן, אזוי ווי ביי די סולם וואס ביידע ניצן, אזוי ווי די זריקה, הייסט עס איז א shared space, און זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב, שניהם אסורים בו. ואם משתמשין בו בכלים של שניהם ביחד, אין להם עירוב.

הלכה יח – בור שבחצר

זייער גוט. וואס טוט זיך אזא פאל, ס׳איז דא א בור אין די חצר? זייער גוט, ס׳ווענדט זיך וואס ס׳איז דא אין די בור. איז אזוי, אויב ס׳איז געווען אין די בור זאכן וואס ער קען נישט אוועקנעמען, נימא היה מלא פירות טבל. די בור איז פול מיט פירות פון טבל, טבולים, ווי די לשון הרמב״ם איז טבל. פירות טבל, מען זאגט נישט פירות טבל, מען זאגט אזא זאך? פירות טבל, מען זאגט נישט אזא זאך. טבל מיינט מען געווענליך פירות טבל. ער האט געמאכט א עירוב בטבל, מיינט מען איין עפל. טבל איז א קאטעגאריע. אזוי ווי ווען מען זאגט מעשר, אבער פירות טבל, איך ווייס נישט צו ס׳איז דא אזא הגדרה. בקיצור, ס׳איז נישט וויכטיג. פירות טבולים, פירות וואס זענען טבל, שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן. א בור, אמאל האט מען פלעגט מען האלטן פירות אין א בור עס צו האלטן קאלט. איז אזוי, אויב ליגט דארט פירות וואס זענען אסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן, איז קוקן מיר עס אן ווי די בור איז געווארן פול מיט עפעס וואס בלייבט דארט, ווייל מען טאר עס נישט אוועקנעמען שבת. הרי הוא וחללו, כסולם התלוי בחצר.

און וואס וועט זיין די הלכה? אם היה גבוה עשרה, אוסר, ואם לאו, אינו אוסר. הרי הוא נחשב מחיצה. ווייל מיר קוקן אן ווי די טבל וואס פילט אן די בור, איז אזויווי די בור וואלט געווארן אנגעפילט מיט עפעס א סאליד זאך, אדער וואס, ווייל ער קען עס נישט אוועקנעמען דעם שבת. אבער אויב דער בור איז געווארן א סורא… אה, בור מיט די חוליות, די אזא וואנט ארום. יא. אקעי. אבער אויב ס׳איז מלא מים, דעמאלטס קענען עס דאך ניצן. ממילא גייט מען צוריק צו די פריערדיגע דין, אז א זאך וואס ביידע קענען, הייסט עס ווי ביידע ניצן.

באר מלאה מים

Speaker 1: אבער אם היתה מלאה מים, אבער אויב די באר איז געווען אנגעפילט מיט וואסער, אה, באר מיתר חוליותיה, די אזא וואנט ארום. יא. אקעי. אבער אויב ס׳איז מלא מים, דעמאלטס קענען עס דאך נוצן. רייט. ממילא, גייט מען צוריק צו די פריערדיגע דין פון א זאך וואס ביידע קענען, הייסט עס ווי ביידע נוצן, אין מניחין ולא מערבין, מכניסין מעני לבתים עד שיערבו.

רייט. איי, פארוואס זאל מען נישט זאגן אז אויב ס׳איז נאנט צו די מרפסת אדער צו די עליה, זאלן זיי עס קענען נוצן, אזוי ווי מיר האבן געלערנט די הלכה פאר א סלע? דאס מיינט עס, אדער ס׳איז אנדערש פון א סלע?

ער ברענגט אז ס׳איז אנדערש פון א סלע, ווייל, אז ער ברענגט פון די גמרא, אז א סלע, אויב ס׳איז צען טפחים, נוצן עס די עכערע. ביי א באר, עס מאכט זיך זייער אפט אז די וואסער גייט אראפ, ממילא איז ווייטער שווער פאר ביידע. ממילא, ביי א באר פון וואסער העלפט נישט דאס וואס ס׳איז צען טפחים און ס׳איז נענטער צו די מרפסת, נאר ביידע טארן עס נישט נוצן.

דיון: פירות vs. תבואה — וואס איז מתלתלת בשבת?

Speaker 2: איך וואלט געקענט בעצם מאכן די חילוק בין הבית, אויב ס׳איז געווען מלא פירות, נישט תבואה, קוקן מיר עס נישט אן ווי ס׳איז א פולע זאך, ווייל מ׳קען עס אוועקנעמען שבת, אזוי ווי די וואסער ווייל מ׳נעמט עס אוועק שבת. אה, פארוואס איז דאס נישט געזאגט?

Speaker 1: אה, ביי די זאג איך, ווייל דעמאלטס וואלט געווען דער דין, לכאורה, אויב ס׳איז סתם א זאך וואס איז נישט וואסער, גייט מען צוריק צו די פריערדיגע דין פון א סלע. ביידע נוצן עס? ווענדט זיך, אויב ס׳איז נענטער צו די עליה, דארפן זיי עס מעגן.

וואסער איז דא א נייע גזירה, א דריטע הלכה בעצם, אז וואסער, אפילו ס׳איז יא נענטער צו איינס, קענען זיי עס נישט נוצן, ווייל וואסער טוישט זיך. ניין, ווייל וואסער אסאך מאל טוישט זיך, עס גייט אראפ די וואסער אינמיטן שבת, אדער ס׳מאכט זיך אסאך אז עס גייט אראפ די וואסער, און דעמאלטס, אפילו אויב ס׳איז נענטער צו די עליה, וועט זיין שווערער פאר זיי צו נעמען, ממילא ביידע איז בקושי, הייסט עס שניהם משתמשים בקושי. רייט.

Speaker 2: אהא. סאו דו ביסט גערעכט אז די צווישנדיגע פאל שטייט נישט דא, אבער לכאורה ביי די צווישנדיגע פאל גייט זיין די הלכה אזויווי די נארמאלע סלע, אז ס׳ווענדט זיך ווי נאנט ס׳איז. אויב ס׳איז נאנט צו מרפסין, זענען נאר די מרפסין. מילא, שטיין קיין מים איז עפעס מיוחד, ווייל ביידע דארפן מים, און מים ווערט אמאל טרוקן. סאו מים איז א זאך וואס איז… ווארט, ווערט נאך א הלכה.

אבער די פריערדיגע דין איז אויך אזוי, אפילו ווען ס׳איז מלא תבואה איז דאס די הלכה. ס׳איז דאך נישט קיין חילוק. סאו די פשט פון מתלתלת בשבת איז נישט אנדערש. אפשר די חידוש איז… וואס איז… אה, אפשר יא? ניין. אה, ניין, ניין, סארי, איך דריי א קאפ.

Speaker 1: יעדע זאך וואס איז מתלתלת בשבת איז זיין די זעלבע זאך אזויווי מים, ווייל ס׳קען זיך טוישן אינמיטן שבת, סאו ס׳קען בלייבן נישט קיין צען טפחים. פארשטייסט?

אה, סאו וואס דו פרעגסט איז א ביסל אינטערעסאנט, וויאזוי ער האט געקענט בלייבן מיט די זעלבע סטארי און זאגן אויב ס׳איז געווען פירות נישט תבואה. ניין, מיין איך איז די זעלבע לכאורה ווי… פארקערט נישט ווי איך האב געזאגט. מיין איך איז לכאורה די זעלבע ווי עני זאך וואס איז מתלתלת, ווייל אזויווי ס׳איז נאך געווען פרי, ס׳איז נישט סטעיבל, סאו קען דאך זיין אז ס׳גייט זיך טוישן, ס׳גייט ווערן נידעריגער, ס׳גייט ווערן ווייטער, וכדומה.

סאו ער וויל דא זאגן א חידוש, אז אפילו ס׳איז פירות תבואה, קוקט מען עס אן ווי ס׳וואלט געווען פול מיט שטיינער אדער וואס, ווייל מען קען עס נישט טוישן. זייער גוט. עניטינג וואס טוישט זיך איז א פראבלעם.

שתי חצרות זו לפנים מזו

Speaker 1: אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן צוויי חצירות, אחת לפנים מזו, איינס אינסייד די צווייטע. דארף מען וויסן, פארשטייט זיך, אז זיי דארפן מאכן אן עירוב, אזויווי מיר האבן געלערנט פריער, אויב זיי ווילן טראגן. אבער וואס אויב נאר איינער פון זיי האט געמאכט אן עירוב, וואס איז די הלכה? וועמען אסר׳ט עס?

איז אזוי, שתי חצירות זו לפנים מזו, און ס׳קומט אויס אז דער וואס וואוינט אין די מיטלסטע, די טיפערע, דארף אדורך וואקן כדי אנצוקומען צו זיין הויז, אדער ארויסצוגיין אינדרויסן דארף ער אדורך וואקן די אנדערע. ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה. דאך די חיצונה דארפן קיינמאל נישט אריינגיין אין די אנדערע חצר, ווייל ער קען דאך גיין פון זיין חצר ארויסגיין, ער איז שוין אין זיין הויז. אבער דער פנימי דארף אדורך גיין.

ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים

איז אזוי, ערבו הפנימים ולא ערבו החיצונים, דאס הייסט אז נאר די אינעווייניגסטע האבן געמאכט אן עירוב, דער בעל הפנימי וועט מעגן טראגן אין זיין חצר, ער מעג גיין אין זיין חצר, ער מעג טראגן פון זיין הויז צו זיין חצר. אבער החיצונה אסורה, דער חצר החיצונה איז אסור, ווייל אויף דער חיצונה איז דא צוויי שותפים, ווייל ער וואקט דאך דורך.

ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים

פארקערט, אויב ערבו החיצונים ולא ערבו הפנימים, דעמאלטס שתיהן אסורות. פארוואס? הפנימית, בני שלא ערבו, ווייל זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב. אבער אויך די חיצונה וועט נישט טויגן. פארוואס? בני ערבו שלא ערבו שעוברין עליהן, ווייל ס׳איז דא איינער וואס ער וואוינט כאילו אין זיין חצר, ווייל ער גייט אדורך דארט, און ער האט נישט קיין עירוב מיט אים. סאו ס׳טויגט נישט עירוב החיצונים אליין אן מזכה צו זיין דעם אנדערן מיט דעם עירוב.

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה

ערבו זו לעצמה וזו לעצמה, איז זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, אבער אין מטלטלין מזו לזו. דאס הייסט, פארוואס? ווייל אויב דער פנימי האט יא געמאכט אן עירוב, הגם אז ער גייט אדורך אין די חיצונה, זעט אויס אז מיט דעם וואס ער האט געמאכט אן עירוב האט ער זיך אפגעזונדערט, ער האט געזאגט אז ביי מיר דא אינעווייניג איז א חצר פאר זיך, און דארט איז א חצר פאר זיך. סאו יעדער עקסטער מעג טראגן, אבער מ׳טאר נישט מטלטל זיין מזו לזו.

דער כלל: רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה

אבער זיין טרעטן, דער פנימי ווען ער טרעט אין די חיצונה, אויף וואס מאכט ער עס נישט אסור? ווייל דא וועט מען זען דעם כלל. פארוואס העלפט זיין מאכן אן עירוב ביי זיך? יא, ס׳העלפט, ווייל דאס טיילט אים אפ. די רגע וואס ער איז מותר ביי זיך אליין, ער האט זיין אייגענע חצר, הייסט עס כאילו ער דרייט זיך שוין נישט אין יענעם׳ס חצר. דאס איז דער כלל פון “רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה”, דאס גייט עס אויספירן דעם כלל.

אקעי, זייער גוט.

שכח אחד מבני החיצונה לא עירב

שכח אחד מבני החיצונה לא עירב, איינער פון די דרויסנדיגע האט נישט געמאכט קיין עירוב, און די פנימית האט יא געמאכט, איז א פנימית בהיתרה עומדת. הגם אז זיי דארפן… יא, די פנימית איז נישט קיין פראבלעם. אבער פארקערט, ס׳איז בהיתרה עומדת, און ער גייט אויך מעגן טראגן צו די חצונה? ניין, ער טאר נישט טראגן צו די חצונה בכלל, אין קיין איינע פון די קעיסעס.

Speaker 2: וואס הייסט א פנימית בהיתרה עומדת? וואס וואלט געווען די הוה אמינא?

Speaker 1: גענוג פאר די נעקסטע הוה אמינא. אקעי, לאמיר זען. “אבל אם עירבו בני הפנימית ולא עירבו בני החיצונה, בני החיצונה אסורים, מפני מה? על בני הפנימית שעלו להם העירוב.” ווייל די פנימי וואקט דאך דורך די חצונה, און ממילא יעדע מאל ער וואקט דורך איז ער מבטל די עירוב אזוי ווי, ווייל ער איז דער מענטש וואס מ׳האט אויף אים נישט געמאכט קיין עירוב, און ער האט נישט קיין עירוב ביי זיך אינדערהיים. די רגע וואס ער האט נישט קיין עירוב ביי זיך אינדערהיים אסר׳ט ער אויך אינדרויסן.

און ממילא, אויב נאר איינער פון די פנימית האט פארגעסן צו מאכן אן עירוב, קומט אויס אז קיינער טאר נישט טראגן אין ערגעץ נישט, אין קיינע פון די צוויי חצרות.

די פנימית פארסאלט נישט קיין עירוב, און די חצונה, הגם זיי האבן זייער אייגענע עירוב, אבער זיי קענען יעצט נישט מאכן זייער אייגענע. זיי קענען נאר מאכן זייער אייגענע עירוב ווען די פנימית האט זיין אייגענע עירוב. געוואלדיג.

עשו שתיהן עירוב אחד

הניחוהו בחיצונה

וואס טוט זיך אזוי, “עשו שתיהן עירוב אחד”? וואס איז ווען זיי מאכן די זעלבע עירוב? די פנימית און די חצונה האבן געמאכט איין עירוב. איז עס ווענדט זיך וואו מ׳האט געלייגט די עירוב.

“אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב”, יא, טאמער לייגן זיי די עירוב אינדרויסן פון די הויז, און איינער פון די, נישט קיין חילוק וועלכע, בין מבני החיצונה בין מבני הפנימית, האבן פארגעסן צו מאכן אן עירוב, “שתיהן אסורות עד שיבטל”. דארף דער מענטש וואס האט נישט געמאכט די עירוב דארף מבטל זיין זיין רשות. שרייבט רבי עובדיה מברטנורא, מיר האבן שוין געלערנט אז דא איז א זאך ווי מבטל זיין מחצר לחצר, מ׳קען מבטל זיין די רשות פון איין חצר.

די פוינט איז, וואס איז די פראבלעם דא? טאמער איינער פון די חצונה האט פארגעסן צו מאכן די עירוב, איז דאך פשוט, רייט? אז ס׳איז אסור פאר יעדן. טאמער איינער פון די פנימית האט פארגעסן, איז ווייטער, וויבאלד זיין עירוב איז אינדרויסן, און ער דארף אנקומען דארט טאקע צו מאכן זיין עירוב, קענסטו נישט זאגן אז ביי אים אינדערהיים איז דא א כשר׳ע עירוב, ווייל ס׳איז נישט דא, זיין עירוב ליגט דארט. סאו מ׳קען נישט רעכענען די עירוב נאר פאר די פנימית, ווייל ס׳מוז זיך אנקומען צו די חיצונית טאקע צו גיין צו די עירוב. קומט אויס אז ביידע זענען אסור. איז דא אן עצה פון ביטול, אקעי.

הניחוהו בפנימית

אבער מניחין עירוב בפנימית, די ביידע האבן געלייגט זייער עירוב אינעווייניג, דעמאלטס איז דא איין אופן וואס ס׳שטערט נישט. און דעמאלטס ווענדט זיך ווער האט פארגעסן.

אויב שכח אחד מן החיצונה, קומט אויס אז וואס? די חיצונה האט טאקע נישט קיין עירוב, אבער די פנימית האט יא אן עירוב, ווייל זיי האבן נישט פארגעסן, און זייער עירוב ליגט דארט, פנימית מותרת במקומה.

אבער אויב שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, און ער דארף ווייטער אנקומען צו די דרויסנדיגע, סארי, און ביי אים איז נישטא קיין עירוב, ווייל ער האט נישט געמאכט קיין עירוב, ער האט נישט געמאכט קיין עירוב, ער איז נישט דא. יעצט ליגט יא ביי אים די עירוב, און ביי אים איז נישטא קיין עירוב, ווייל ער האט פארגעסן.

וואס איז מיט די חיצונה? ווייטער, די חיצונה דארף גיין, די חיצונה האט נישט קיין עירוב. באופן כללי, ווען די פנימית האט נישט קיין עירוב, האט נישט די חיצונה אויך נישט קיין עירוב. דאס איז די כלל גדול בתורה. ס׳איז נישטא אזא זאך אז די חיצונה האט אן עירוב און די פנימית האט נישט. ס׳איז דא א זאך אז די פנימית האט און די חיצונה האט נישט, אבער ס׳איז נישטא אזא זאך אז די חיצונה האט און די פנימית האט נישט, וויבאלד ער גייט אדורך דארט, און רגלי אסורה במקומה אוסרת לך במקומה.

דר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו

טאמער ס׳איז נאר דא אין די צוויי חצרות איין מענטש אין איטש, צוויי קליינע חצרות, ודר בה אחד בחצר זו ואחד בחצר זו, אינן צריכין לערב. פארוואס? אלא כל אחד ואחד מטלטל בחצירו.

פארוואס דארף עס זיין נישט? פארוואס? הגם אז ער גייט אדורך איינער דעם אנדערן? ניין, מ׳רעדט נישט ווען ס׳איז איינער פנימית און איינער חיצונה. אוודאי איז פנימית. יא יא, מ׳רעדט יא אזוי. סאו פארוואס דארף מען נישט? מ׳זעט אז איין מענטש שטערט נישט.

Speaker 2: איך ווייס נישט. ס׳איז מיר פריער יא געווען אז איין מענטש שטערט. לענגסט פריער, ווען פנימית און חיצונה האט מען יא גערעדט וועגן איינער שטערט. רייט, סאו פארוואס איז—

Speaker 1: אהא, דער תירוץ איז אז ער איז זלה״ע, זלה״ע, ער טאר טאקע נישט ארויסטראגן, לענינא דינא ער טאר נישט ארויסטראגן. דאס איז דער פשט. אז יעדער איינער אין זיין חצר, וויבאלד אז דער יחיד אינעווייניג מעג, ווייל ער האט דאך נאר איין מענטש, איז ער דאך מותר אין רשות היחיד.

שלוש חצירות הפתוחות זו לזו

Speaker 1: לענגסט פריער, ווען פנימית וחיצונה האבן מיר יא גערעדט וועגן איינעם שטערט.

רייט, סאו פארוואס איז… סאו פארוואס האב איך בייז? אה, דער תירוץ איז אז ס׳איז א גזירה אטו גזירה. ער טאר טאקע נישט ארויסטראגן, על כל פנים, ער טאר נישט ארויסטראגן. דאס איז די פשט. אז יעדער איינער אין זיין חצר אסור. נישט שייך, וויבאלד אז דער יחיד אינעווייניג מעג, ווייל ער האט דאך נאר איין מענטש, איז ער דאך מותר במקומו, און ווען ער גייט ארויס שטערט ער נישט.

אה, אין די חצר דארף מען נישט קיין עירוב, ווייל ס׳איז נאר דא איין מענטש. אהא.

דין גוי בפנימית וחיצונה

און וואס א גוי… דו וואלסט אויך געדארפט זאגן אז ער דארף נישט קיין עירוב, איך מיין ער איז א גוי, און ער איז אויך נאר איינער אין די חצר. אבער אפילו יחיד או אפילו רבים, בחיצונה עד שיערבו וישכרו מקודם. פארוואס? לכאורה ווייל דער גוי איז די גזירה אז א מענטש זאל נישט וואוינען אליין מיט א גוי. א גוי וואס וואוינט אין א חצר, אפילו אין א פנימית וחיצונה, איז נאך ווייטער די זעלבע זאך, מ׳קען זיך לערנען פון דעם גוי, איין איד און איין גוי. ממילא איז דער גוי כרבים, ממילא דער גוי אסר׳ט אויך אויף די חיצונה, און זיי דארפן מאכן שכירות רשות פון דעם גוי.

וואס איז אויב ס׳איז נישט צוויי חצירות נאר דריי? יא? שלוש חצירות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהן, און אין יעדער איינס פון זיי איז דא מער ווי איין הויז. אזוי, ערבו שתיהן החיצונות עם האמצעית, די צוויי דרויסנדיגע האבן געמאכט אן עירוב מיט די מיטלסטע, איז הן מותרות עמה, די מיטלסטע מעגן גיין צו די חיצונות, והיא מותרת עמהן, און זיי זאלן אויך מעגן גיין צו די אמצעית. אבער שתי החיצונות אסורות זו בזו עד שיעשו שלשתן עירוב. דאס איז פשוט לכאורה, אמת? ווייל די חיצונה פון די זייט האט נישט געמאכט קיין עירוב מיט די עקסטרעם חיצונה פון די אנדערע זייט, ער האט נאר געמאכט מיט די מיטלסטע. אבער די חידוש איז אז זיי אסר׳ן נישט אויף אים. א גאנצע צייט וואס ביידע טרעפן זיך אינדערמיטן, אבער ס׳שטערט נישט אז די עירוב פון די צוויי זייטן איטש זאל בלייבן אן עירוב.

יחיד בכל חצר

אבער אויב היו רבים בכל חצר מהן, אויב יעדע איינע פון די דריי חצרות האבן נאר איין הויז, רייט, נאר איין מענטש, אפילו די מיטלסטע ניצט מען אבער דורכצוטרעטן, רייט, אבער איינס צריכים לערוב, דארף מען נישט קיין עירוב, ווייל איין מענטש דארף נישט קיין עירוב. ממילא, הגם אז ער גייט אדורך א פלאץ וואס קומט אויס אז דא זענען צוויי מענטשן, שטערט נישט.

אבער, אויב זענען צוויי אין די אינעווייניגסטע, הואיל ואסורה במקומה עד שיערבו, זענען זיי אסור אין זייער פלאץ ביז זיי מאכן אן עירוב, זענען זיי אסור אין די מיטלסטע און אין די דרויסנדיגע ביז זיי מאכן אן עירוב מיט די צוויי פון די אינעווייניגסטע.

כלל: רגל האסורה במקומה

זע א כלל, אה, יעצט גייט ער מסביר זיין די כלל. רגל האסורה במקומה, א פוס וואס וואקט דורך, אבער וואס אין זיין אייגענע חצר האט ער נישט געמאכט קיין עירוב, איז אסורה במקומה, אין זיין חצר האט ער נישט געמעגט ארויסטראגן פון די בתים, איז אוסרת שלא במקומה, ווען ער האט א רשות דריסה אין די דרויסנדיגע, אסר׳ט ער עס, ווייל… יא.

אבער רגל המותרת במקומה, אויב א… יא, ער האט זיך אויסגעטיילט, דארט איז זיין פלאץ און דארט איז זיין פלאץ, ער ווערט נישט צעמישט מיט יענעם. ס׳איז נישט קיין מורא׳דיגע סברא, אבער דאס איז די כלל. אקעי, עד כאן איז די סיטואציע.

שתי גזוזטראות זו על גב זו — שעפן וואסער פון א בור

יעצט גייט מען לערנען נאך אפאר אינטערעסאנטע פעלער וואס מ׳דארף וויסן צו זיי הייסן צוויי בתים אדער צוויי חצרות וואס דארפן אן עירוב. יא. איז אזוי, דא גייט מען רעדן ווען… וויאזוי די הייזער אין די חצר קענען שעפן וואסער פון א בור מים. דאס איז דאך א פראבלעם, ווייל צו שעפן וואסער דארף מען האבן אן עירוב. גייט מען יעצט רעדן אופנים וויאזוי מ׳מעג יא אדער נישט מעגן אן אן עירוב.

איז אזוי, שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו, שתי גזוזטראות, זו למעלה מזו, אונטן איז דא א באר וואס יעדע הויז טרייט צו שעפן פון דעם באר.

איז אזוי, מ׳האט שוין געלערנט די הלכה פריער אין הלכות שבת בעצם, אז כדי צו קענען ארויסהייבן, אז דו שעפסט פון דעם באר וואס איז אין דיין רשות היחיד, מאכט מען א מחיצה פון אויבן פון צען טפחים, ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי דו שעפסט פון אן אנדערע רשות.

איז אפילו אויב זיי האבן געמאכט יעדער איינער א מחיצה גבוה עשרה טפחים, וואס דאס איז א היתר לגבי די הוצאה, בלייבט נאך אלץ א שאלה פון עירוב אויב ס׳איז דא צוויי, ווייל ווען דו שעפסט דיין וואסער גייסטו דאך דארט דורכטראגן דורך די אנדערע מענטש׳ס מחיצה וואס ער האט געמאכט.

ווען זיי זענען בתוך עשרה טפחים

איז אזוי, אם היו שתיהן גזוזטראות זו על גב זו עשרה טפחים, דאס הייסט, ס׳איז דא עשרה טפחים פון “איטש אדער”, איז א ראיה לאסורן למלאות עד שיערבו שתיהן כאחד, און מ׳איז שוין גזוזטרא אחת. מ׳קוקט עס אן אזויווי איין גזוזטרא, וואס ס׳ווערט אזויווי א חצר, און ווען צוויי מענטשן טרייען צו טראגן פון זייער רשות היחיד דורך א רשות משותף, דארפן זיי אן עירוב.

אבער אם היו ביניהן יותר מעשרה טפחים, איז כל אחת לעצמה, שתיהן מותרות למלאות, ווייל אונז קוקן עס נישט אן ווי דו גייסט אריין אין יענם׳ס רשות. ס׳איז עקסטערע רשויות.

לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון

אבער אויב לא עשה העליון מחיצה ועשה התחתון, נאר די אונטערשטע האט געמאכט א מחיצה, דעמאלטס די אויבערשטע טאר נישט טראגן ווייל ער האט נישט קיין מחיצה, אבער די אונטערשטע טאר אויך נישט טראגן יעצט. אף התחתון אסור למלאות, מפני שהעליון נאסר עליו, ס׳איז ווייטער די דין פון די דריסת הרגל, וואס אסורה במקומה. סאו די דריסת הרגל האט ער דאך, נאר ער האט נישט קיין עירוב, ממילא ווערסטו מעורב מיט אים, דארפסטו מאכן אן עירוב מיט אים.

אבער פארקערט, איז ווייטער מותר. עשה העליון מחיצה ולא עשה התחתון, ער האט א מחיצה און ער האט זיך זיין עירוב, אף העליון מותר למלאות, ווייל נאר די תחתון האט די דריסת הרגל אישו אז מ׳גייט דורך זיין רשות.

שותפים במחיצה

וואס טוט זיך אויב אונטן שטייט צווישן די תחתון און די עליון א מחיצה וואס ער האט געמאכט? אויב זיי האבן ביידע געמאכט די זעלבע מחיצה, זיי האבן צוזאמען געבויט א מחיצה וואס זאל דורכלויפן צווישן די ביידע הייזער? ווייל זיי האבן זיך משתתף געווען, זיי האבן געצאלט געלט? יא, זיי האבן עס צוזאמען געבויעט. און ס׳איז ווייטער, אפילו ס׳איז נישט קיין צען טפחים, דאס איז דער חידוש. “אלא שאין מסירין למעלה עד שיערבו ערב אחר”, ווייל דא גייען זיי יא אריין אין די שותף׳דיגע פלאץ.

Speaker 2: כ׳וויל נאר פארשטיין, פריער האבן מיר געזאגט אז אויב ס׳איז צען טפחים ווערן זיי איינס, כצינור אחד. און דא זעסטו אז אפילו זיי זענען נישט, דאס הייסט, זיי האבן געמאכט נאר איין מחיצה, אבער ביידע האבן געצאלט דערפאר. דאס הייסט, ס׳איז נישט קיין שותף׳דיגע פלאץ, נאר די עליונים. ס׳רעדט זיך פון די עליונים. די עליונה האט געמאכט א מחיצה. לכאורה די עליונה וואלט געווען, נאר די תחתונים וואלט געווען אסור, פארוואס? ווייל דארט איז דא צוויי מענטשן, רייט? אבער דאס העלפט נישט, פארוואס? ווייל זיי זענען שותפים אין די מחיצה. אז זיי זענען שותפים אין די מחיצה, האבן זיי זיך יא כלא דריסת רגל פארקערט, ער קען גיין אויבן, נאר נישט ווי די מחיצה איז. די מחיצה איז אונטן. לגבי די היתר פון די מחיצה, ס׳איז נישט קיין חלוקה ווי די מחיצה איז, ס׳דארף נאר זיין צען טפחים. סאו וויבאלד ס׳באלאנגט אויך פאר זיי, דארפן זיי עירוב מיט די אנדערע שטאק.

Speaker 1: אקעי.

שלש דיאטות זו למעלה מזו

וואס טוט זיך אויב ס׳איז דא דריי? שלש דיוטות זו למעלה מזו. וואס טוט זיך אויב ס׳איז דריי שטאק? ס׳איז דא דריי אזעלכע, ס׳איז א הויז פון דריי שטאק, און אלע שעפן וואסער פון אונטן. אדער לאו דווקא וואסער, די זעלבע שאלה. אקעי. שלש דיוטות זו למעלה מזו, און די מצב איז אזוי: העליונה והתחתונה של אחד, די אויבערשטע און די אונטערשטע באלאנגט צו איין מענטש, און אינמיטן וואוינט אן אנדערער מענטש. איז לא ישלשל מן העליונה לתחתונה, טאר נישט דער מענטש משלשל זיין פון זיין אויבערשטע רשות צו זיין אונטערשטע רשות דרך אמצעות, ווייל ער טראגט טאקע פון זיין רשות צו זיין רשות, אבער ער גייט דורך א דריטע רשות. שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות. אבער משלשלין מן העליונה לתחתונה שלא דרך אמצעות, אויב ער האט א וועג, דאס הייסט, ס׳מוז זיין א פארטש, די אונטערשטע האט א פארטש אדער עפעס אזוי. אן דורכגיין דעם מיטלסטן מענטש׳ס רשות.

Speaker 2: קענסט אפשר אריינלייגן די פיקטשער?

Speaker 1: אה, איך פארשטיי וואס דו מיינסט. זייער גוט.

שתי דיאטות זו כנגד זו — אויסגיסן וואסער

וואס טוט זיך שטייט די גמרא, זו כנגד זו? א נייע מעשה. וחצר אחת תחתונה ששוכנין בתוכה חמש, זיי האבן שוין געלערנט אין די נושא פון מען קען אויסגיסן וואסער אמאל. איז אוכעט לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתים עירוב אחד, ווייל ביידע גיסן וואסער אין די זעלבע פלאץ, רייט? ס׳איז א הלכה ווי מען מעג גיסן וואסער, דארף מען קוקן אין הלכות שבת. זיי ווילן נוצן א שטח משותף צו אויסגיסן דארטן וואסער, טאר מען עס נישט טון.

עוקה — איינער האט און איינער נישט

יעצט, טאמער זיי האבן געלערנט אז דא איז פארהאן אז מען דארף מאכן א עוקה אויב ס׳גייט גלייך אין רשות הרבים, אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי מען גיסט אויס אין רשות הרבים. איז עשה מקצתה עוקה בחצר לשפוך בה מים, ומקצתה לא עשה, און דער מענטש וואס האט נישט געמאכט וויל אריינגיסן אין יענעם׳ס עוקה, טאר ער נישט. איז אלו שבעוקה שופכין לתוך העוקה שלהן, ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו, ווייל ער וויל נוצן נאך א רשות, ווייל ער איז עובר אויף די תקנה. דער וואס האט יא א עוקה, נאר ער מעג, ווייל יענער טוט נישט גארנישט זיינס, רייט? אבער דער אנדערער טאר נישט, ווייל מ׳דארף מאכן א עירוב. פארוואס? ווייל יעצט איז דא די צווייטע מענטשן אין די חצר, ער מעג אפילו נישט אריינגיסן נישט אין די עוקה, רייט? שטימט? ווייל ס׳איז ווייטער א ערבוביא וואס איז אסור.

אבער טאמער ביידע האבן א עוקה, גייט יעדער אין זיין עוקה, און זיי זענען בכלל נישט צעמישט, און ממילא דארפן זיי נישט קיין עירוב.

שטימט? עד כאן פרק ד׳.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.