הלכות עירובין פרק א׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות עירובין — פרק א׳ (עם הקדמה)
—
הקדמת הרמב״ם להלכות עירובין
הרמב״ם כותב: „מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.”
פשט
הלכות עירובין יש בהן מצות עשה אחת, אבל היא מדברי סופרים (לא מדאורייתא), והיא אינה נמנית במנין תרי״ג מצוות.
חידושים והסברות
1) המבנה של הלכות עירובין — שני נושאים תחת מצוה אחת:
הלכות עירובין עוסקות בשתי בעיות נפרדות: (א) עירוב חצרות / שיתופי מבואות — כיצד מותר לטלטל מרשות לרשות בחצר/מבוי, ו-(ב) עירוב תחומין — כיצד מותר ללכת מעבר לתחום שבת. שתי הבעיות נפתרות באמצעות „עירוב” (פת/מאכל). שני הנושאים „אין להם כמעט קשר זה לזה” — הקשר העיקרי הוא ששניהם נקראים „עירוב.” אילו הייתה רשימה אמיתית של מצוות דרבנן, בוודאי היו נמנים עירוב חצרות ועירוב תחומין כשתי מצוות נפרדות. הרמב״ם קורא להם „מצוה אחת” רק משום שהם באים בפרק אחד בספרו.
2) לשני הנושאים מבנה משותף:
בשניהם — עירוב חצרות ועירוב תחומין — החכמים הוסיפו חומרא (איסור), ואחר כך הוסיפו היתר (באמצעות העירוב) לאותה חומרא. בעירוב חצרות: האיסור הוא לטלטל בין דירות אפילו עם מחיצות; ההיתר הוא באמצעות פת. בעירוב תחומין: האיסור הוא ללכת מעבר לשני אלפים אמה; ההיתר הוא באמצעות הנחת פת.
3) „ואין בה מנין” — שיטת הרמב״ם במצוות דרבנן:
הרמב״ם לא עשה רשימה פורמלית של מצוות דרבנן. הוא כותב „ואין בה מנין” — כלומר, אין למנותה בסך הכל של תרי״ג. הרמב״ם מסביר בהקדמתו שמטרת מניין המצוות היא שלא לשכוח אף אחת — אבל זה נוגע רק לתרי״ג. המנין הידוע של „שבע מצוות דרבנן” (620 = תר״כ) אינו מהרמב״ם; הוא מאחרון מאוחר (ספר חרדים). הרמב״ם בשורש א׳ מספר המצוות מבקר את הבה״ג על מניית מצוות דרבנן, כי אם מונים דרבנן יש אלפים, בעיקר לא תעשה (גדרים), אבל גם עשה.
4) רק שתי הלכות ברמב״ם עם כותרת „מצוה מדרבנן”:
בכל המשנה תורה יש רק שתי הלכות שהרמב״ם כותב בהקדמה שהן מצוה מדרבנן: הלכות עירובין והלכות מגילה וחנוכה — שתיהן בספר זמנים. הלכות אחרות שהן דרבנן (כמו נטילת ידים בהלכות ברכות) אין להן כותרת כזו. ההסבר: מכיוון שכל שאר ההלכות בספר זמנים בנויות על מצוות דאורייתא, הרמב״ם ציין במיוחד אצל השתיים שהן דרבנן, כדי שלא לערבב.
5) מדוע הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
הרמב״ם הלך אחר סדר הגמרא/משנה שבהם שבת ועירובין הם מסכתות נפרדות. גם מעשית — הלכות שבת כבר ארוכות מאוד (30 פרקים).
6) ההבדל בין עירובין של הרמב״ם לעירובין של המשנה:
במסכת עירובין במשנה יש גם הלכות מחיצות (כמו פסי ביראות). אבל הרמב״ם הכניס את כל הלכות המחיצות להלכות שבת, כי הן פרטי דינים של איסור ההוצאה מרשות לרשות מדאורייתא. בהלכות עירובין נשארו רק הדינים של השיתוף/פת — כלומר, רק מה ששייך לתיקון הדרבנן של עירוב, לא מה ששייך להגדרה הדאורייתא של רשויות ומחיצות.
7) סדר הרמב״ם לעומת סדר המשנה:
הרמב״ם אומר בהקדמתו לספר המצוות שחשב לעשות את המשנה תורה על סדר המשנה, אבל ראה שזה לא הולך למעשה ויש לו סדר טוב יותר. לכן לקח „השראה” מהמשנה — הרבה דברים תואמים את סדר המשנה (כמו מסכת סוכה, ראש השנה).
8) ברכה על עירוב — „אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”:
מברכים על עירוב (בין חצרות, בין תחומין, בין תבשילין). הרמב״ם מבין שעירוב הוא סוג של מצוה דרבנן דומה לשחיטה מדאורייתא — אין חיוב לעשות, אבל אם רוצים לטלטל, צריכים לעשות אותו, ועל הפעולה באה ברכה. לא על כל דרבנן מברכים — רק על תקנות ספציפיות.
—
הלכה א׳ — דין תורה: מותר לטלטל ברשות היחיד
הרמב״ם: „חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו — דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר, מבתים לחצר ומחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה… וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות הננעלות בלילה… זהו דין תורה.”
פשט
מן התורה מותר לטלטל ברשות היחיד — בין חצר עם כמה שכנים, בין מבוי עם לחי וקורה, בין עיר מוקפת חומה עם דלתות. כל השלושה הם רשות היחיד, ומותר לטלטל בכל השטח.
חידושים והסברות
1) שמות המסכתא/הלכות הולכים על ההיתר, לא על האיסור:
היה אפשר לחשוב שהחידוש העיקרי הוא האיסור (שהחכמים אסרו לטלטל בין שכנים), אבל אדרבה — השם „עירובין” הולך על הפתרון, ההיתר. זה תואם למה שלמדנו לאורך הלכות שבת: הרבנן אף פעם לא עושים איסור בלי דרך יציאה. הם לא מחמירים את החיים — הם רק עושים דרך איך לעשות את זה „שבתית.”
2) שלוש רמות של רשות היחיד:
הרמב״ם מציג שלוש מדרגות: (א) בית → כמה בתים = חצר, (ב) כמה חצרות = מבוי, (ג) הרבה מבואות = מדינה. כל השלושה, כל עוד יש להם מחיצות, נקראים רשות היחיד מן התורה.
3) ההבדל במבוי — דאורייתא לעומת דרבנן:
במבוי מזכיר הרמב״ם „שיש לו לחי וקורה.” אבל באמת, מדאורייתא מבוי סתום (שלוש מחיצות) כבר רשות היחיד בלי לחי וקורה. הלחי וקורה היא תקנת חכמים — היכר שכאן מתחילה רשות חדשה. הרמב״ם לא נכנס להבדל הזה כאן, כפי שהמגיד משנה מסביר. כשהוא אומר „דין תורה” הוא מתכוון שאפילו מדרבנן (אחרי לחי וקורה) היה מותר — בלי האיסור החדש של עירוב.
—
הלכה א׳ (המשך) — האיסור דרבנן
הרמב״ם: „אבל דברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקת דיורין עד שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת… אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה.”
פשט
חכמים אסרו לטלטל ברשות היחיד שיש בה כמה צדדים גרים, עד שכל השכנים יערבו — יתערבו יחד. זה נוגע לכל שלושת הקטגוריות: חצר, מבוי, מדינה.
חידושים והסברות
1) עירוב = ההפך מחלוקה:
המושג „עירוב” הוא לשון התערבות. „חלוקת דיורין” היא הבעיה — דיירים מחולקים. „שיערבו” הוא התיקון — שיהיו מעורבים, אחד.
—
תקנת שלמה ובית דינו — רקע היסטורי
פשט
הרמב״ם אומר שהאיסור הוא תקנת שלמה ובית דינו.
חידושים והסברות
1) כשאומרים „דרבנן” לא מתכוונים לדור ספציפי:
כל מה שלא ניתן למשה מסיני נקרא דרבנן — מתקנות משה עצמו (קריאת התורה) עד רב אשי ורבינא. העובדה ששלמה תיקן את זה לא עושה את זה יותר או פחות חמור — זה ידיעה היסטורית.
2) מדוע מייחסים תקנה לאדם ספציפי?
כשחז״ל אומרים שדמות ספציפית תיקנה, זה משום שהנושא קשור לתפקיד האדם בתנ״ך. משה — קריאת התורה (הוא נתן את התורה). עזרא — תקנות של סדר החיים בכניסת בית שני (רואים בספר עזרא דברים כאלה). בית דינו של שם — תקנות אישות (עוד לפני קבלת התורה).
3) [חידוש בשם רב האי גאון] מדוע דווקא שלמה המלך:
רב האי גאון נשאל: מה עשו לפני שלמה? לא עשו עירוב? תשובתו: הגמרא אומרת ש„במחנה” פטורים מעירוב ומנטילת ידים. כל התקופה של שופטים עד דוד המלך הייתה בבחינת מחנה — מלחמות, אי-שקט. שלמה המלך הוא הראשון „איש מנוחה” — היה לו שלום. הוא בנה את ירושלים כבירה יהודית ראשונה, בנה את בית המקדש, יצר מציאות של ישוב קבע. רק אז נעשה רלוונטי כל הענין של עירוב — דלתות, מחיצות, שכנים שגרים באופן מיושב. בשדה אין שייכות לדלתות הננעלות. לעירוב יש אפוא קשר לבניין בית המקדש ובניין ירושלים.
—
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, ושיירא
הרמב״ם: „וכן לא חצר בלבד אלא אף יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם… אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריך לערוב ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולם מעורבין ואין אוהליהם קבועין להם.”
פשט
לא רק חצר עם בתים, אלא גם אנשים שגרים באוהלים, סוכות, או מחנה עם מחיצה — אסור לטלטל מאוהל לאוהל בלי עירוב. אבל שיירא (קבוצת נוסעים) עם מחיצה אינה צריכה עירוב, כי הם כבר מעורבים.
חידושים והסברות
1) ההבדל בין מחנה לשיירא:
„מחנה” פירושו משהו יותר קבוע — מחנה שעומד זמן ארוך יותר (כמו „מחנה בית יעקב”), לא בהכרח מחנה מלחמה. שם לכל אחד יש דירה משלו בקביעות, לכן צריכים עירוב. שיירא לעומת זאת מקימה אוהלים רק לשבת, במוצאי שבת נוסעים הלאה — זה לא דבר קבוע.
2) שני טעמים מדוע שיירא אינה צריכה עירוב:
הרמב״ם נותן שתי נקודות: (א) „כולם מעורבין” — הם מתנהגים כמשפחה אחת, הם נוסעים יחד דרך ארוכה, הם אוכלים מאותו סיר; (ב) „אין אוהליהם קבועין להם” — האוהלים אינם קבועים, הם רק תוספת לצניעות, אבל בעצם כולם נוחים זה עם זה.
3) קושיית בית יוסף:
הבית יוסף מתקשה בזה, כי למחנה יש גם פטור (במלחמה). ההבדל הוא: כשמדברים על מחנה שנוסע (מלחמה) יש פטור; אבל כשכבר הקימו מחנה מיושב, נעשה חיוב עירוב.
—
הלכה ד׳ — טעם תקנת שלמה
הרמב״ם: „למה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה… אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה… ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל כשדות וכמדברות… ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות.”
פשט
שלמה תיקן את האיסור כדי שאנשים לא יטעו. כשהם רואים שמוציאים מחצרות (רשות היחיד) לרחובות המדינה (שנראה כרשות הרבים אבל באמת רשות היחיד כי דלתות ננעלות בלילה), יחשבו שמותר גם להוציא מהעיר לשדה (כרמלית או רשות הרבים).
חידושים והסברות
1) החידוש העיקרי — הבנת אנשים של רשות היחיד/רשות הרבים לעומת הלכה:
הרמב״ם מגלה נקודה עמוקה: אנשים מבינים „רשות היחיד” ו„רשות הרבים” לפי דיורים — מי רשאי להסתובב שם. „רשות הרבים” נשמע כמקום שהרבים רשאים להסתובב, „רשות היחיד” כמקום פרטי. אבל למעשה ההלכה לא קשורה לזה — היא קשורה למחיצות, איזה סוג קירות יש. שלמה המלך הבין שהלשון עצמה היא בעיה שמובילה לטעויות.
2) גזירה לגזירה?
הסבר הרמב״ם מורכב יותר מגזירה פשוטה. הוא היה יכול לומר פשוט שהאדם לא ידע שדלתות ננעלות בלילה. אבל הרמב״ם אומר דבר עמוק יותר: האדם יחשוב ששוקים ורחובות הם „רשות לכל” כמו שדות ומדברות, ויבוא לחשוב שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מותרת — שזו עבירה דאורייתא.
3) תקנת שלמה — להסתכל על דיורים כפי שאנשים מסתכלים:
הרמב״ם אומר: „לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו וישאר ממנו מקום שהוא ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים — שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים.” שלמה תיקן שאכן יסתכלו על הדברים כפי שאנשים רואים אותם: הבית הוא רשות היחיד, והחצר (שכולם יכולים להסתובב) יהיו מחמירים בו כרשות הרבים — אף על פי שבאמת הכל רשות היחיד. כך אנשים יראו שאסור לטלטל מ„פרטי” ל„ציבורי”, ולא יבואו לטלטל מרשות היחיד אמיתית לרשות הרבים אמיתית.
4) „אף על פי שהכל רשות היחיד”:
הרמב״ם מדגיש ששניהם — גם בתים וגם חצר — באמת רשות היחיד. התקנה היא רק חומרא לתת לחצר דין כרשות הרבים, כדי שאנשים יתרגלו שאסור לטלטל ממקום פרטי למקום שכולם מסתובבים.
—
תפקיד העירוב — „כולנו מעורבין”
הרמב״ם: „ומאי הוא עירוב זה? הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת, כלומר שכולנו מעורבים ואוכלים כולנו מאכל אחד…”
פשט
העירוב הוא שכולם שמים יחד מאכל אחד לפני שבת, שמצהיר: כולנו מעורבים, כולנו אוכלים מצלחת אחת.
חידושים
1) מה עושה המאכל?
המאכל עושה הצהרה: אנחנו לא אנשים זרים שכל אחד נוח רק בביתו — אנחנו כולנו גרים בחלק אחד. זה מסיר את כל היסוד של הגזירה, כי אנשים כבר לא רואים הבדל בין „פרטי” ו„ציבורי” בתוך החצר.
שני שמות: עירוב חצרות ושיתוף מבואות
ההבדל בטרמינולוגיה: עירוב חצרות — כשבני חצר מתערבים (מתערבבים) באמצעות פת; שיתוף מבואות — כשחצרות במבוי (או בני מדינה עם חומה) נעשים שותפים. ההבדל בלשון אינו רק טכני — במבוי אינם ממש „מתערבבים” כמו בחצר, אלא הם „שותף”, שאולי מדרגה חלשה יותר של איחוד. מעשית זה גם משמש להבחין הלכות, כי לא כל דיני עירוב ושיתוף שווים.
[חידוש בשם חתם סופר] חכמת שלמה המלך — איסור עם היתר
חכמת שלמה המלך הייתה שהוא לא רק עשה איסור, אלא הביא את האיסור עם ההיתר יחד — בדיוק כמו נטילת ידים (הידיים טמאות, אבל יש פתרון מהיר). „חכם בני וישמח לבי גם אני” — רק איסורים לעשות אינה חכמה; החכמה היא להביא את הפתרון יחד עם הבעיה. כשאומרים „שלמה תיקן עירוב” מתכוונים שהוא עשה שניהם — האיסור וההיתר.
[דיגרסיה: עירוב וישוב ארץ ישראל]
1) עירוב קשור לבניין ירושלים: שלמה המלך בנה את ירושלים כבירה יהודית ראשונה, וכל המושג של עירוב מתחיל עם עיר. התוספות יום טוב אומר שעירוב נעשה לאנשים שגרים באופן מיושב (בעיר), לא בשדה. לכן עירוב נוגע לבניין בית המקדש ובניין ירושלים.
2) עירוב עושה עיר יהודית: כל פעם שיהודים עושים עירוב באזור חדש, זה בעצם עושה עיר יהודית — „כאן גרים יהודים, כולנו רשות ביחד.”
3) [חתם סופר] חיוב על כל רב: יש חיוב על כל רב לעשות עירוב בעירו, כי זה חלק מתקנות שלמה. הפנימיות של ישוב ארץ ישראל היא עשיית עירוב.
—
הלכה — במה עושים עירוב חצרות
הרמב״ם: „אין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד… אפילו ככר מאפה סאה הואיל ופרוסה היא אין מערבין בו, אבל אם היתה שלמה אפילו היתה קטנה כאיסר מערבין בו.”
פשט
עירוב חצרות צריך להיות עם לחם שלם (שלמה). לחם שבור אינו כשר, אפילו אם הוא גדול (מאפה סאה). לחם שלם קטן (קטן כמטבע איסר) כשר.
חידושים
1) מדוע „שלמה” נחוץ:
פרוסה (לחם שבור) מייצגת כבר חלוקה — לכל אחד יש חתיכה, כמו החצר ש„מחולקת” בין הדיירים. לחם שלם מראה שכל החלה שייכת לכולם — כמו שכל החצר שייכת לכולם. (החידוש מצוין עם „מעיבי” — לא בטוח.)
—
הלכה — אילו סוגי פת
הרמב״ם: „וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן.”
פשט
א
הלכה — אילו סוגי פת
הרמב״ם: „וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן.”
פשט
אפשר לעשות עירוב עם לחם מתבואה, אורז, עדשים — אבל לא מדוחן (millet).
—
שיתוף מבואות — באילו אוכלים
הרמב״ם: שיתוף יכול להיות עם פת או עם „כל אוכל”, חוץ ממים ומלח בפני עצמם, וחוץ מכמהין ופטריות (פטריות) וכיוצא בהן שגדלים מן האוויר — „אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים”. אבל מים ומלח יחד — כן, כי זה נעשה דומה למורייס.
חידושים
1) שיתוף מבואות מקל יותר מעירוב חצרות:
מעניין ששיתוף מבואות מקל יותר (אפשר להשתמש בכל אוכל) מעירוב חצרות (רק פת), אף על פי שלכאורה במבואות יש יותר סיבה לטעות (זה גדול יותר, יותר דומה לרשות הרבים).
—
הלכה — שיעור האוכל לשיתוף
הרמב״ם: „כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה” — עד שמונה עשר אנשים. „אבל אם היו יותר משמונה עשרה” — מספיק שיעור שתי סעודות, „שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות”, אפילו לאלפים ורבבות.
פשט
עד 18 אנשים — גרוגרת לכל אחד. מ-19 ואילך — נשאר ב-18 גרוגרות (= שתי סעודות = 6 ביצים), אפילו לאלפים.
—
הלכה — שיעורים למאכלים שונים (מאכל בפני עצמו לעומת לפתן)
הרמב״ם: „כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא” (פת, מיני דגן, בשר חי) — שיעורן מזון שתי סעודות. „וכל שלפתן” — תוספת שאוכלים עם לחם (כגון יין מבושל, בשר צלי, מורייס, זיתים, אמות של בצלים) — צריכים שיעור קטן יותר.
פשט
מאכלים שאוכלים לבד (מאכל עיקרי) צריכים את השיעור המלא של שתי סעודות. תוספות (לפתן) שאוכלים רק יחד עם לחם צריכים שיעור קטן יותר.
חידושים
1) יין מבושל:
יין מבושל — שהוא פחות חשוב (לא משתמשים בו לקידוש) — אבל יש לו תפקיד כלפתן ששותים עם לחם.
2) „אמות של בצלים”:
„אמות של בצלים” פירושו בצלים גדולים (אניונים), לא הקטנים. זה להבדיל מ„עלי בצלים” (עלי הבצל), שיש להם הלכות אחרות.
—
הלכה — שיעור יין חי
הרמב״ם: „יין חי — שיעורו שתי רביעיות לכולן.”
פשט
יין חי (יין לא מבושל) — השיעור הוא שתי רביעיות לכולם יחד (עד שמונה עשר אנשים).
חידושים
1) מדוע רק שתי רביעיות?
שיעור מזון שתי סעודות הוא ששה ביצים בינוניות, אבל יין חי רק שתי רביעיות. מדוע פחות?
– תירוץ ראשון: יין חי „מוזג” (מערבבים במים), ואז זה נעשה יותר, כך ששתי רביעיות יין חי נעשות מספיק לשתי סעודות.
– תירוץ שני (שמתקבל): אדם רגיל שותה רק רביעית יין לסעודה. זה מספיק כדי להיקרא סעודה. ממילא שתי סעודות = שתי רביעיות. זה שונה מאכילה, שבה גרוגרת היא רק שיעור אכילה מינימלי, לא שיעור סעודה. אבל ביין, רביעית אחת היא באמת שיעור סעודה.
2) „לכולן” — מה זה אומר?
„שתי רביעיות לכולן” פירושו לכולם יחד (עד שמונה עשר אנשים), לא לכל אחד בנפרד. זה תואם את הכלל מקודם שאחרי שמונה עשר אנשים נשאר השיעור שתי סעודות.
—
הלכה — פרטי שיעורים של מאכלים שונים
הרמב״ם: „ביצים — שתים. רימונים — שנים. אתרוג — אחד. אגוזים — חמישה. אפרסקים — חמישה. ירק — ליטרא, בין חי בין שלוק. תמרים, גרוגרות, דבילה — שיעורים בנפרד. קישואין — כמלא היד. פול הלח — כמלא היד. עלי בצלים — אין מערבין בהם אלא אם פצילי (התחילו לצמוח).”
פשט
רשימה מפורטת של שיעורים למאכלים שונים.
חידושים
1) מדוע ביצים רק שתיים, לא שש?
הכלל-שיעור הוא ששה ביצים בינוניות, אבל בביצים עצמן השיעור רק שתיים. התירוץ: ביצה אחת מספיקה לסעודה לאדם. השיעור של ששה ביצים הוא מידת נפח למאכלים אחרים, לא כלל שצריכים שש ביצים.
2) מחלוקת גדולה: האם הרשימה היא „לפתן” או „מאכל בפני עצמו”?
– שיטה א: הרשימה אינה לפתן — אלה דברים שאוכלים לבד כמאכל, עם שיעורים משלהם.
– שיטה ב: הרשימה היא כן לפתן — אף אחד לא אוכל סעודה מרימונים לבד; אוכלים את זה יחד עם לחם.
פסק הרמב״ם: „בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן, לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן.” — כל הדברים האלה הם כלפתן, לכן נתנו להם את השיעורים הספציפיים.
3) מה פירוש „כלפתן”?
„לפתן” הוא במקור שם לדבר ספציפי, אבל הגמרא משתמשת בזה לכל מה שאוכלים יחד עם פת. זה לא גוף הסעודה, אלא צד של הסעודה. פעם סעודה תמיד הייתה עם פת, ולזה הוסיפו לפתן.
4) נפקא מינה מעשית של „כלפתן”:
מכיוון שזה לפתן, השיעורים אינם כמה שאוכלים לבד, אלא כמה שמשתמשים כחלק מסעודה. החכמים אמרו שיעורים מדויקים לכל דבר, ו„כל כיוצא בהן” — לדברים שלא עומדים במפורש, צריכים לשקול בעצמם כמה משתמשים לשתי סעודות.
5) עלי בצלים — בתנאי:
עלי בצלים (עלי בצל) אפשר להשתמש בהם לעירוב רק אם הם „פצילי” — התחילו לצמוח ולהיות ארוכים. אם הם עדיין לא התפתחו, זה לא מאכל.
—
הלכה — צירוף מאכלים
הרמב״ם: „וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור.”
פשט
בעירובי חצרות מאכלים יכולים להצטרף. בעירובי תחומין ושיתופי מבואות — לפי הראב״ד — אי אפשר להצטרף משני מאכלים.
—
הלכה — שיעורי מידות ומשקלות
הרמב״ם: „ליטרא האמורה בכל מקום — מלא שתי רביעיות. אכילה (שיעור תבלין) — חצי רביעית. מעה האמורה בכל מקום — מעה דינר, ודינר = שש מעה, ומעה = משקל שש שעורות.”
פשט
הרמב״ם מסביר את יחידות המידה:
– ליטרא = 2 רביעיות
– איכלה/עוכלא = חצי רביעית
– מנה = 100 דינר
– דינר = 6 מעה
– מעה = 16 שעורות (גרגירים)
– סלע = 4 דינר (מטבע רומי)
– רביעית = משקל של 17.5 דינר (בערך)
– ליטרא = 35 דינר (2 רביעיות × 17.5)
– עוכלא = חצי רביעית = בערך 8.75 דינר
הרמב״ם מזכיר שלשיעורי קב, סאה, לוג — יש לראות בהלכות עירובין, כי הוא לא רוצה לחזור על דברים יותר מפעם אחת.
—
הלכה ז׳ (בערך) — באילו מאכלים מותר לעשות עירוב: אוכל המותר באכילה
הרמב״ם: „אוכל שהוא מותר באכילה, אע״פ שהוא אסור לזה המערב — הרי זה מערבין ומשתתפין בו. כיצד? משתתפין ביין לנזיר, ובתרומה לישראל. וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו — מערבין ומשתתפין בו. שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר.”
פשט
מאכל שהוא בעצם מותר באכילה, אפילו אם לאדם הספציפי שעושה את העירוב הוא אסור (כמו יין לנזיר, תרומה לישראל, או מאכל שיש עליו נדר/שבועה) — אפשר להשתמש בו לעירוב/שיתוף.
חידושים
1) היסוד: „שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר”:
כל עוד המאכל ראוי לאכילה ל*מישהו*, הוא טוב לעירוב. העירוב לא צריך להיות ראוי ל*אותו* אדם, אלא הוא צריך להיות מאכל שהוא בעצם מותר.
2) תרומה לישראל:
אפילו אם בחצר יש רק ישראלים, זה כשר לעירוב, כי זה ראוי לכהן (אפילו אם אין כהן בחצר).
—
הלכה — דבר האסור לכל
הרמב״ם: „אבל דבר האסור לכל, כגון טבל — אפילו טבל של דבריהם — וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה — אין מערבין ומשתתפין בהן.”
פשט
מאכל שאסור ל*כולם* — אפילו רק מדרבנן — אי אפשר להשתמש בו לעירוב.
חידושים
1) טבל של דבריהם:
אפילו טבל שהוא רק מדרבנן (לא מדאורייתא) פסול לעירוב, כי אף אחד לא רשאי לאכול אותו.
2) מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:
הרמב״ם מתכוון שלא הורידו תרומת מעשר (לא סתם תרומה גדולה). זה דיוק ש„שלא נטלה כהוגן” פירושו שנתנו מעשר במקום תרומה, לא בסדר הנכון.
3) מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה:
„לא כהלכה” יכול להתכוון מדרבנן (למשל לא השתמשו בכסף צורי, או תנאים רבניים אחרים). אפילו אם האיסור הוא רק מדרבנן, אבל מכיוון ש*כל* האנשים לא יכולים לאכול אותו, הוא פסול.
—
הלכה — דמאי
הרמב״ם: „אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, לפי שהוא ראוי לעניים.”
פשט
דמאי (ספק אם הורידו מעשר) כשר לעירוב, כי עניים רשאים לאכול אותו.
חידושים
דמאי גם אסור מדרבנן, אבל שונה מטבל דרבנן — כי דמאי ראוי לעניים, הוא כמו תרומה לישראל: הוא ראוי ל*מישהו*, ממילא אפשר להשתמש בו לעירוב.
—
הלכה — מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
הרמב״ם: „ומעשר שני והקדש שנפדו ולא נתן את חומשו — שאין החומש מעכב.”
פשט
מעשר שני או הקדש שפדו אבל לא הוסיפו את החומש (חמישית) — כשר, כי החומש הוא מצווה אבל לא מעכב.
—
הלכה — מעשר שני בירושלים
הרמב״ם: „ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין.”
פשט
בירושלים אפשר להשתמש במעשר שני לעירוב כי שם הוא ראוי לאכילה. אבל בגבולין (מחוץ לירושלים) לא.
חידושים
זה שונה מתרומה: תרומה ראויה לכהן בכל מקום, אבל מעשר שני מחוץ לירושלים אינו ראוי ל*אף אחד*.
—
הלכה ח׳ (בערך) — כיצד מערבין בחצרות (האופן המעשי)
הרמב״ם: „כיצד מערבין בחצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית, ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר.”
פשט
אוספים חלה שלמה (פת שלימה) מכל בית, ושמים הכל יחד בכלי אחד בבית אחד מהחצר.
חידושים
1) עירוב חצרות צריך פת שלימה:
זה הבדל משיתופי מבואות, שבהם אפשר להשתמש במיני מאכלים שונים.
2) שיעור פת:
הרמב״ם לא אומר בהלכה כמה פת צריכים. השיעור של עד 18 אנשים גרוגרת לכל אחד, יותר מ-18 — 2 סעודות, נאמר רק בשיתופי מבואות, לא בעירוב חצרות.
3) מאוחר יותר (הלכה קס״ח):
אחד יכול לזכות פת לכולם — לא צריך דווקא לאסוף מכל אחד. אבל הרמב״ם מתחיל עם האופן המקורי שבו כל אחד נותן.
4) יסוד ה„עירוב”:
זה ממש ערבוב יחד — כל אחד נותן לאותו כלי, וזה עושה אותם כשותפים.
—
הלכה — היכן שמים את העירוב
הרמב״ם: „אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר — [כשר]. אבל אם נתנו בבית שער, ואפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות — אינו עירוב.”
פשט
העירוב חייב להיות בבית חשוב (אפילו אורווה או מחסן), אבל לא בבית שער, אכסדרה, מרפסת, או בית קטן מ-4×4 אמות.
—
הלכה — ברכת העירוב
הרמב״ם: „כשמקבצין את העירוב מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת.”
פשט
מי שאוסף את העירוב מברך ואומר את הנוסח.
חידושים
1) מי מברך?
מי שמקבץ (אוסף) את העירוב מברך — לא כל אחד שנותן את הלחם שלו. הטעם: המצווה היא האיסוף, לא הנתינה. ה„מאסף” הוא בעל המצווה העיקרי.
2) עובר לעשייתן:
מברכים לפני שמתחילים לאסוף.
3) „וצונו”:
אפילו עירוב הוא מצווה דרבנן, אומרים „אשר קדשנו במצותיו וצונו”, כפי שכבר למדנו קודם.
4) נוסח:
צריכים גם לומר את הנוסח „בעירוב זה יהא מותר…” — זה חלק מהמעשה.
5) קטן:
קטן יכול גם להיות האוסף של עירובי חצרות. זה מפתיע — רואים ברכה ומצווה רצינית, ובכל זאת קטן יכול לעשות את זה.
—
הלכה — בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת
הרמב״ם: „בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן בפת.”
פשט
בעל הבית שבו שמים את העירוב לא צריך לתת בעצמו פת.
—
הלכה — חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
הרמב״ם: „ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט — אין משנין אותו.”
פשט
אם כבר רגילים לשים את העירוב בבית מסוים, ובעל הבית הוא אדם פשוט (הדיוט), לא משנים — מפני דרכי שלום.
חידושים
1) טובת הנאה:
הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר: לבעל הבית יש טובת הנאה — הוא חוסך את נתינת הפת. אם לוקחים ממנו את הכבוד, זה מתחיל לעלות לו. זה דין של חזקת כיבודים — פעם שנתנו למישהו כבוד, אסור לקחת אותו.
2) הרמב״ם מבין „מפני דרכי שלום” לא כקניין או זכות, אלא ככלל שאם כבר יש סדר שעובד, לא משנים אותו. זה קשור ל„אינהו דאטרחוהו” — מכיוון שהוא מרוויח משהו מזה, אין לשנות.
3) שאלה:
מדוע זה „כבוד”? לא פשוט שביתו נעשה מקום שבו הקהל מתאסף — כולם שותפים באותה פת, וכולם יכולים לאכול אותה בכל מקום. העירוב עושה שכל הבתים עם החצר הם כמו דבר אחד. התשובה: „דרכי שלום” פירושו שלא תמיד הולכים לפי שורת הדין. משורת הדין אפשר היה לשנות כל שבוע, אבל דרכי שלום אומר: תעזוב, לא צריך לשנות את ההסדר.
—
הלכה — שיתופי מבואות: הסדר
הרמב״ם: כיצד משתתפין במבוי — גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מגרוגרת אם הם מרובים (שיעור של שמונה עשר גרוגרות / שתי סעודות). מניח הכל בכלי אחד, באחת מהחצרות הסמוכות למבוי או באחד מהבתים.
פשט
שיתופי מבואות לאו דווקא פת ולאו דווקא שלימה (שונה מעירובי חצרות). שמים הכל בכלי אחד.
חידושים
1) מקום הנחה:
בשיתופי מבואות אפשר להניח אפילו בבתים קטנים (מרפסות) — כי כאן משתפים את החצרות במבוי, לא את הבתים בחצר. כל עוד זה מונח בחצר, לא משנה באיזה סוג בית זה מונח.
2) לא באוויר מבוי:
אי אפשר להניח סתם באוויר מבוי — כי זה לא מקום המשתמר. אבל בחצר עצמה אפשר להניח סתם, רק צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר — שיהיה ניכר.
3) נוסח הברכה:
מברך על מצות עירוב, ואומר: „בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי.”
—
הלכה — חלקו את העירוב או את השיתוף
הרמב״ם: „חלקו את העירוב או את השיתוף, אף על פי ששניהם בבית אחד — אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו ונחבאו בכלי אחר — כשר.”
פשט
אם חילקו את העירוב לשני כלים, אפילו הכל עדיין מונח בבית אחד, זה לא תקף. אבל אם יש רק כלי נוסף מסיבה טכנית (לא נכנס), זה כשר.
חידושים
כל העניין הוא שכולם מעורבים יחד בכלי אחד — בזה הם נעשים שותפים באותה צלחת. שני כלים שוברים את ה„עירוב” — את הערבוב.
—
הלכה — שיתופי מבואות ועירובי חצרות: האם צריכים שניהם?
**הרמב״ם: כשעשו שיתופי מבואות, צריכים עוד לעשות עירובי חצרות — „כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב, שאין התינו
קות מכירין מעשה מבוי.” אבל „אם נשתתפו במבוי בפת — סומכין עליו” (לא צריכים עירובי חצרות נוסף).**
פשט
צריכים לעשות שניהם — שיתוף מבואות ועירוב חצרות — כדי שילדים לא ישכחו תורת עירוב. אבל אם שיתוף המבואות נעשה עם פת, זה מספיק.
חידושים — דיון רחב
1) הסבר ראשון מדוע תינוקות אינם מכירים במבוי:
הילדים משחקים בחצר, לא במבוי (הרחוב הגדול יותר). הם רואים רק בחצר שמותר לטלטל מבית (רשות היחיד) לחצר (שנראה כרשות הרבים אבל באמת רשות היחיד כי דלתות ננעלות בלילה). אם עושים רק שיתופי מבואות בלי עירובי חצרות, הילדים לא ידעו שצריכים עירוב.
2) קושיה על ההסבר הראשון:
אם הבעיה היא רק שילדים לא משחקים במבוי, מדוע עוזר כשעושים שיתופי מבואות עם פת? הם עדיין לא משחקים שם!
3) הסבר שני:
הבעיה העיקרית אינה המקום (רחוק), אלא האופן. שיתופי מבואות לא צריכים פת — אפשר להשתמש במאכלים אחרים, שיעור קטן, שפחות ניכר. כוס משקה, מי מלח — את זה תינוקות לא מבינים. אבל פת הם מבינים — „מכירין בפת.” כשעושים שיתופי מבואות עם פת, הילדים כן רואים שעשו עירוב (אף על פי שזה רחוק), כי פת ניכרת ומוכרת להם.
4) המשמעות:
ההבדל בין „מכירין” ו„אין מכירין” אינו גיאוגרפי (חצר מול מבוי), אלא איזה מאכל משתמשים. פת ניכרת, מאכלים אחרים אינם ניכרים לילדים.
5) שאלה נוספת:
בעירובי חצרות הולכים גם כל ערב שבת לאסוף — מדוע ילדים לא ישתתפו גם בשיתופי מבואות? התשובה: בשיתופי מבואות עם מאכלים אחרים (לא פת) השיעור קטן, זה לא ניכר, ילדים לא מבינים את זה. רק כשמשתמשים בפת — שילדים מזהים — זה מספיק.
—
הלכה י״א — בני חבורה שהיו מסובין
הרמב״ם: „בני חבורה שהיו מסובין בבית וקידש עליהם היום — פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות. ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף — סומכין, אע״פ שהן מסובין בחצר.”
פשט
כשקבוצת אנשים יושבים יחד בבית ושבת נכנסת, יכולים לסמוך על הלחם שעל השולחן כעירובי חצרות, בלי צורך לאסוף עירוב פורמלי. לשיתופי מבואות אפשר גם לסמוך על הלחם, אפילו כשהם יושבים בחצר (לא בבית).
חידושים
1) „בני חבורה” — מי הם?
אנשים שגרים באותה חצר (או מבוי), שיושבים יחד בכניסת שבת. מכיוון שהם שותפים אמיתיים באותה פת בשעת כניסת שבת, זה אוטומטית נעשה עירוב.
2) חקירה — האם „פת שעל השולחן” פירושו דווקא פת:
מתעוררת חקירה האם „פת שעל השולחן” פירושו דווקא פת, או אולי כל המזון שמונח שם. המסקנה היא שלעירובי חצרות צריכים דווקא פת, אבל אולי במקרה זה לאו דווקא, כי העיקר הוא שהם ממש שותפים באכילה.
3) הבדל בין עירובי חצרות ושיתופי מבואות לגבי מקום הנחה:
עירובי חצרות צריכים להניח בבית, לא בחצר. לכן, כשהם יושבים בבית — אפשר לסמוך לעירובי חצרות. אבל שיתופי מבואות אפשר להניח אפילו בחצר — לכן הרמב״ם אומר „אע״פ שהן מסובין בחצר” — זה עובד לשיתוף אבל לא לעירוב חצרות. זה הפשט של ההבדל בלשון הרמב״ם.
—
הלכה — זכייה: אחד מזכה לכל בני החצר/מבוי
הרמב״ם: „לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר.”
פשט
אדם אחד יכול לקחת לחם (לחצר) או אוכל כשתי סעודות (למבוי) ולזכות לכולם. לא צריך ללכת לאסוף מכל אחד. אבל צריך לזכות דרך אחר — אי אפשר להחזיק בעצמו את העירוב ולומר „זה לכולם.”
חידושים
1) מדוע צריכים „על ידי אחר”:
מילים בלבד („הרי זה לכל בני החצר”) אינן מספיקות — צריך להיות מעשה של העברה. אי אפשר להקנות משהו שמחזיקים בעצמם ביד.
2) מי יכול להיות ה„אחר”:
אפשר להשתמש בבני ביתו הגדולים (אשתו, עבד עברי גדול), אבל לא בני ביתו הקטנים (קטנים, עבדים ושפחות קטנים שלו). הטעם: בקטנים שלו ידם כידו — מה שהם זוכים הוא אוטומטית שלו, כך שזה כאילו הוא מזכה לעצמו.
3) אשתו — קושיה:
לאשתו יש גם דין ש„מה שקנתה אשה קנה בעלה” — אז היא גם צריכה להיות כמו ידו כידו? התירוץ: לאשתו יש רשות עצמאית — „מציאת אשה אין לבעלה רשות בה” (או לפחות יש לה מדרגה של עצמאות שאין לקטן שלו). לכן היא כן יכולה לזכות לאחרים.
4) שפחה קטנה שאינה שלו:
הרמב״ם אומר שאפשר לזכות דרך שפחה קטנה (שאינה שלו). הטעם: קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. מדאורייתא קטן לא יכול לזכות לאחרים, אבל מכיוון שעירוב הוא רק מדרבנן, הרבנן מתירים לקטן לזכות. רק לא הקטן שלו (בנו/עבדו הקטן), כי שם הבעיה היא ידו כידו — לא בעיית הקטנות.
5) האם צריכים להודיע לבני החצר:
נדון האם זה כדי שידעו שמותר להם לטלטל (מעשית), או שזה דין בזכייה עצמה (שאי אפשר לזכות בלי ידיעה). מוזכר ש„זכין לאדם שלא בפניו” — אבל אולי צריכים להודיע.
—
הלכה — זמן העירוב: מתי עושים את העירוב
הרמב״ם: „אין מערבין… אלא מבעוד יום. מערבין בין השמשות… אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה.”
פשט
עושים את העירוב ערב שבת. אפשר גם לעשות בין השמשות.
חידושים
העירוב צריך להתקיים כשהשבת נכנסת — „דעתיה” צריך להיות בשעת כניסת שבת (בין השמשות).
—
הלכה — העירוב צריך להיות ראוי לאכילה בין השמשות
הרמב״ם: „לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאכלו כל בין השמשות. לפיכך אם נפלה עליו מפולת, או שאבד, או שנשרף, או שהיתה תרומה ונטמאת — מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. ואם הוא ספק מתי נאבד — הרי זה עירוב, שספק עירוב כשר.”
פשט
העירוב צריך להיות קיים ואכיל לאורך כל בין השמשות. אם הוא נהרס/אבד לפני שבת — זה לא עירוב. אם אחרי חשיכה — כן. בספק — כשר.
חידושים
1) „אפשר לאכלו” — שני היבטים:
(1) העירוב חייב להתקיים פיזית (לא אבד/נשרף/מפולת). (2) הוא חייב להיות מותר באכילה (לא תרומה טמאה). שניהם פוסלים את העירוב אם הם קורים לפני בין השמשות.
2) ספק עירוב כשר — הגבלה:
„ספק עירוב כשר” פירושו רק כשהספק הוא האם העירוב נפסל (ספק מתי נאבד). זה לא אומר שכשחצי העיר אומרת שיש עירוב וחצי העיר אומרת שאין, אפשר לטלטל.
3) „הלכה כדברי המיקל בעירוב” — הגבלה:
הכלל שהולכים לקולא בעירוב נוגע רק כשמדאורייתא מותר לטלטל (כלומר, זו רשות היחיד מדאורייתא, רק מדרבנן צריכים עירוב). אבל כשיש ספק האם יש איסור דאורייתא (למשל ספק האם זו רשות הרבים), צריכים להחמיר — ספיקא דאורייתא לחומרא. אסור לערבב את שני הענינים.
—
הלכה — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
הרמב״ם: „נתנו העירוב או השיתוף במגדל וננעל עליו ואבד המפתח קודם שתחשך — הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב.”
פשט
אם הכניסו את העירוב למגדל (ארון/כספת), והוא ננעל, והמפתח אבד לפני שבת — העירוב אינו תקף, כי אי אפשר להוציא אותו בלי מלאכה בין השמשות.
חידושים
1) „מגדל” לא פירושו מגדל/בניין, אלא ארון או כספת נעולה.
2) היסוד:
כדי להוציא את העירוב צריכים סתירת כלים — לשבור את המנעול או הדלת. זו מלאכה דרבנן, שמותר לעשות בין השמשות לצורך מצווה. אבל זה לבדו לא עוזר — העירוב נחשב כ„אבד” (אבוד), כי הוא אינו ראוי מבעוד יום בלי מלאכה.
3) מדוע לא ללכת לחפש את המפתח?
„אבד” פירושו כאן כמו „אבד עירובו” קודם בפרק — הוא באמת אבוד, לא יודעים איפה הוא, ואי אפשר למצוא אותו.
4) הבדל בין מקלקל וסתירת כלים:
מקלקל אינו מלאכה דאורייתא, סתירת כלים היא מלאכה דרבנן — אבל סוף סוף, העירוב פסול כי הוא לא „ראוי מבעוד יום.”
—
הלכה — הפריש תרומת מעשר בתנאי שלא תהא תרומה עד שתחשך
הרמב״ם: „הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך — שהרי עדיין טבל כל בין השמשות” — העירוב אינו תקף.
פשט
אם אחד הפריש תרומה בתנאי שתחול רק בלילה (כשנעשה שבת), העירוב פסול, כי בין השמשות המאכל עדיין טבל (לא כשר לאכילה), והעירוב צריך להיות ראוי מבעוד יום.
חידושים
1) ראיה לכלל „צריך שיהא ראוי מבעוד יום”:
העירוב חייב להיות כשר לאכילה עוד לפני שבת. אם בין השמשות הוא עדיין טבל, הוא לא ראוי.
2) קושיה:
בדיוק ברגע שנעשה שבת התנאי מתקיים והמאכל נעשה כשר — מדוע זה לא יתקבל? התירוץ: העירוב צריך להיות ראוי מבעוד יום — עוד לפני בין השמשות, לא רק ברגע החשיכה.
3) לבין השמשות יש קדושה לעצמה:
זה לא סתם ספק האם זה יום או לילה, אלא זה זמן בפני עצמו עם דינים משלו. העירוב חייב להיות מוכן לפני בין השמשות. בין השמשות הוא „זמן ההיווצרות” — זה כשהשבת נעשית, כשהעירוב קונה שביתה, כשמוקצה נקבע, כשעירוב תחומין ועירוב חצירות פועלים. הרבה הלכות תלויות ברגע הזה — לכן העירוב חייב להיות ראוי לפני הרגע הזה.
4) אפשר כן להפריש תרומה ערב שבת בתנאי:
רואים מכאן שאפשר כן להפריש תרומה ערב שבת בתנאי שתחול מאוחר יותר — אף על פי שאסור לתרום בשבת עצמה, אפשר לעשות תנאי מקודם. הבעיה היא רק שהחלות באה מאוחר מדי לעירוב.
—
סיום פרק א׳
עד כאן פרק א׳ — למדנו את עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות — הלכות היסוד של עירוב חצירות ושיתוף מבואות: הדין מהתורה, האיסור מדרבנן, טעם תקנת שלמה, במה עושים עירוב, שיעורים, מקום הנחה, ברכה, זכייה, זמן, וראוי לאכילה בין השמשות.
תמלול מלא 📝
הקדמה להלכות עירובין — מצוות עשה מדברי סופרים
פתיחת השיעור
טוב, אנחנו הולכים ללמוד רמב״ם. אנחנו הולכים להתחיל בעזרת השם הלכות עירובין. אנחנו כבר סיימנו את שלושים הפרקים של הלכות שבת ברמב״ם, ושם כבר למדנו גם את היסודות שעליהם אנחנו הולכים ללמוד כאן הלאה. אנחנו כבר למדנו שאסור לטלטל במצבים מסוימים מחצר אחת לשנייה, ואנחנו למדנו שאסור לצאת החוצה מתחום שבת.
בהלכות עירובין הכניסו תיקונים לשתי הבעיות. כיצד מותר לטלטל בחצר אחת או במבוי אחד מרשות לרשות? וכיצד מותר ללכת יותר מתחום שבת? והטריק, העצה, הפתרון לשתי הבעיות הוא דרך משהו שנקרא עירוב. זה מה שמאחד את הענין של התיקון, הפת שמתקן את ענין ערוב חצרות, והפת שמתקן את ענין תחום שבת, כפי שנלמד פחות או יותר.
נכון. אז בואו נאמר קודם את ההקדמה. גם צריך לומר תודה לנדבני השיעור, שהם מספקים את פת העירוב שמחבר את כל היהודים. דבר שמחבר יהודים הוא הפת, והדעת שמכניסים לפת, זה ר׳ יואל ורצברגר וכל שאר שומעי השיעור, משתתפי השיעור. הרי יש שומע כעונה בשיעור. אפשר לעשות חקירה אם שומע כעונה עוזר בטלפון, אבל על תלמוד תורה שומע כעונה עוזר בוודאי. אז כל אחד ששומע את השיעור הוא כאילו אומר את השיעור, כמו שומע כעונה. אמנם זה קצת יותר עבודה לומר את השיעור מאשר לשמוע את השיעור, אבל אנחנו מעריכים כל אחד ששומע את זה, וכל אחד ששולח כסף, וכל אחד שמחזק את הענין. ועכשיו נלמד את המצווה של הלכות עירובין.
ההקדמה של הרמב״ם: “מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין”
דובר 1: כן? כן. אז בואו… המילים “מצוות הלכות עירובין” זה הכותרת של הרמב״ם?
דובר 2: לא, לא, אני עשיתי את הכותרת, כי בתחילת כל הלכה כותב הרמב״ם אילו מצוות יש. אז בואו נלמד מה הוא אומר.
אוקיי, אומר הרמב״ם הלכות עירובין, אומר הרמב״ם כך: מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין.
פשט דברי הרמב״ם
בואו נסביר מה הוא מתכוון לומר. ברוב ההלכות הוא מתחיל שזה המשך… הרמב״ם עשה את ספרו, שבהקדמה למשנה תורה הוא מנה את כל תרי״ג מצוות, ואלו הן התורה שבכתב של המצוות, ואחר כך הרמב״ם מאריך בכל אחת, הוא נותן את התורה שבעל פה, כל ההלכות עם הדרבנן, אני מתכוון, ההלכות מהגמרא, מהמשנה, מהענין. אז הסדר שלו הוא, מתחילים במצוות עשה, וממשיכים להלכות. כאן הוא גם השאיר את אותו סדר, אף על פי שזה שונה, כי אין לו כאן ממש מצוות עשה, כי כל הדבר הוא מדברי סופרים. אבל זו מצוות עשה, הוא קורא לזה מצוות עשה מדברי סופרים. אף על פי שבדרך כלל הוא לא מונה שום דברי סופרים, הוא לא מנה שיש לו מנין של מצוות דברי סופרים. לכן הוא אומר “אחת מן המנין”, שאינה מהמנין תרי״ג, וגם אינה מאיזה מנין, כי הרמב״ם לא עשה את המספר שאנשים יודעים, שבע מצוות דרבנן. הרמב״ם לא כתב נראה שיש שבע מצוות דרבנן.
דיון: שיטת הרמב״ם במצוות דרבנן
כבר דיברנו על זה בשיעור, אבל פעם הסתכלתי ברשימה שאנשים אומרים שבע מצוות דרבנן, המציא את זה איזה אחרון, רבי דוד, זוכר מי?
דובר 1: זה כתוב בספר חרדים, לא?
דובר 2: זה כתוב לפניו?
דובר 1: מאוד מאוחר.
דובר 2: כן, זה ממש אחרון של אחרון. אני מתכוון, אחרון מפולין אחורה. הענין הוא, הענין הוא, הוא אומר שזה 620, כסדר תרי״ג פלוס 7. אוקיי. אומר הרמב״ם, “אחת מן המנין”, ו״ביאור מצוה זו בפרקים אלו”, ובפרקים הבאים הרמב״ם מסביר.
למה הרמב״ם קורא לשני הנושאים “מצוה אחת”?
כן, צריך לומר עוד שני דברים. כלומר, קודם כל, לכאורה זה יותר ממצווה אחת, כי בהלכות עירובין, במסכת עירובין, יש שני דברים שיש להם מעט מאוד קשר אחד לשני, ששניהם נקראים עירוב, נכון? אחד הוא הנושא של עירוב חצרות, שאם כבר מדברים, עירוב חצרות הוא בעצם איסור עם היתר עליו, אמת? הוא יסביר זאת בבירור בפרק הראשון, אבל האיסור לטלטל אפילו במקום שיש כן מחיצות, אבל זה יותר מדירה אחת, יותר מאדם אחד גר שם, וההיתר על זה הוא עם פת, שיתופי מבואות אותו דבר. אחר כך עירוב תחומין הוא רק היתר, שאם רוצים ללכת יותר מתחום שבת, יש עצה דרך זה שמניחים פת. או חתיכת לחם, מאכל, באמצע. גם יש איסור, כי באמת יש שני אלפים אמה, ואני אומר, בשניהם יש את הדבר שהחכמים הוסיפו חומרא, ואחר כך הוסיפו היתר לחומרא.
דיון: הקשר בין עירוב חצרות ועירוב תחומין
דובר 1: מה שאני מתכוון לשאול, האם הפת יכולה לעזור לשני אלפים אמה, לשני אלפים… אין חילוק, כי איך זה נוגע? זה מה שאפשר ללכת. זה יותר משני אלפים אמה.
דובר 2: אז, לכאורה הקשר בין שני הדברים הוא רק ששניהם נקראים עירוב. הרמב״ם יאמר זאת בעצמו, אם אני זוכר מאוחר יותר, למה קוראים לזה עירוב לשניהם. אבל בכל אופן, לא באמת אותה מצווה. אם היתה רשימה אמיתית של מצוות דרבנן, בוודאי היו צריכים למנות עירוב תחומין ועירוב חצרות בנפרד. אבל הרמב״ם קורא לזה מצווה סתם כי זה בא בכותרת של הספר הזה.
שתי ההלכות במשנה תורה שיש להן כותרת “מצוה מדרבנן”
ואם אני זוכר, בכל ספר משנה תורה יש רק שתי הלכות שבכותרת כתוב מצוות דרבנן. אף על פי שיש יותר הלכות, כן, מסכתות, קבוצות הלכות שהן סתם דרבנן. זה בטוח, בכל, כמעט בכל יש גם דרבנן. כמו שהרמב״ם אומר בשורש א׳ לגבי הבה״ג שמנה מצוות דרבנן מסוימות, והרמב״ם אומר הוא לא מבין מה הוא עושה, כי אם צריך למנות דרבנן יש אלפי מצוות דרבנן, בעיקר מצוות לא תעשה, נניח, כי רוב הפעמים החכמים עושים גדרים, אבל יש גם מצוות עשה דרבנן.
לכאורה שתי ההלכות היחידות שיש להן כותרת שכתוב מצוות עשה מדרבנן הן הלכות עירובין והלכות מגילה וחנוכה, שתיהן בספר זמנים. בספרים מאוחרים יותר יש ספרים אחרים, כמו הלכות כלים או הלכות קנין, אני זוכר שבדקנו, אני לא זוכר עכשיו את הרשימה בדיוק, אבל הרמב״ם אומר שהם דינים, הם כמו כללים של… הם לא מצוות. ואחרים הוא לא קורא בשם, יש לו קפידה לכתוב מצווה לכל הלכות. יש הלכות שלא בנויות על מצוות, או לא ישירות על מצוות, נכון? אבל נראה לי שספר זמנים, מאחר שכל הלכות ספר זמנים הן מצוות מדאורייתא, חוץ משתיים, הוא כן כתב מצווה מדרבנן בכותרת. וכאן הוא כתב רק אחת, ובהלכות מגילה אני זוכר שהוא כותב שיש שתי מצוות, נכון? חנוכה ומגילה. אה, נכון, כי זה שתי הלכות בספר אחד, חנוכה ומגילה.
דיון: נטילת ידים ומצוות דרבנן אחרות
דובר 1: נטילת ידים הוא הכניס בתפילה ובקריאת שמע?
דובר 2: נטילת ידים הוא שם בהלכות ברכות, למדנו כבר שהוא לא מנה את זה. לא, הוא לא כתב בפנים שיש תקנת חכמים לעשות נטילת ידים. אומרים שלא פשוט שהוא מקפיד למנות, זה פשוט כי כאן נשארו לו שתי כותרות הלכות שאין מה לכתוב מלמעלה, אז הוא חילק. לא העתיק והדביק, כי הרמב״ם כתב, לא… אני אגיד לך, הרבה פעמים כשמישהו עושה ספר, הוא לוקח את אותה כותרת והוא מעתיק. אבל הוא כן שמר על אותו מבנה. נכון, ואצל הרמב״ם הוא אומר שמישהו לוקח מנין, כי הרמב״ם אומר, למה אני כותב את המצוות? כדי שאזכור שלא שכחתי אחת. הוא אומר, כשאתה עושה את הסכום, אל תמנה את זה, כי זו לא מצווה מהמנין תרי״ג מצוות שעליו בנוי הספר.
למה הרמב״ם הפריד הלכות עירובין מהלכות שבת?
בכלל, למה הרמב״ם הפריד בנפרד הלכות עירובין? כי הגמרא כבר עשתה שבת בנפרד ועירובין בנפרד, והרמב״ם ניסה לחקות את הגמרא. לאו דווקא, אבל סתם הפשט הוא כי הלכות שבת יצא ארוך מאוד, וחז״ל כבר עשו עירובין, ויש קשר. והם דיברו על זה קצת כשלמדו הלכות הוצאה בהלכות שבת.
סדר הרמב״ם וסדר המשנה
אמת שהרמב״ם אומר בהקדמתו לספר המצוות שהוא חשב לעשות על סדר המשנה, והוא הבחין, הוא ראה שזה לא יעבוד למעשה, יש לו סדר טוב יותר. אבל יכול להיות שהוא כן לקח, כמו שאומרים, השראה. הרבה מאוד דברים מהרמב״ם מתאימים כן למשניות, אני מתכוון. יש מסכת סוכה ומסכת ראש השנה. לא בדיוק, אבל הרמב״ם בנוי קצת על סדר המשנה.
החילוק בין עירובין של הרמב״ם ושל המשנה
ואפילו כאן הוא לא עשה כמו המשנה, למה שונה עירובין שבת של הרמב״ם משבת ועירובין של המשנה? כי במסכת עירובין כתוב גם הלכות מחיצות, לא כתוב רק הלכות עירוב חצרות של הפת. הרמב״ם הכניס את כל הלכות מחיצה בהלכות שבת, כי זה בעצם פרטי דינים של איסור הוצאה מרשות לרשות. נשאר בהלכות עירובין רק הדינים של השיתוף, של הפת. בכלל לא נשארו ההלכות של… נשארו הלכות מסוימות, כן, איך מחברים… איך קוראים לזה… חצר שתהיה חצר אחת, אבל הכל רק לגבי הדרבנן של עירוב, לא לגבי הענין של הדאורייתא של מחיצות.
דיון: הלכות הוצאה במשנה וברמב״ם
דובר 1: ובגמרא גם, אני מתכוון במשנה יש גם חלק גדול מההוצאה כתוב בשבת, מוציא מרשות לרשות.
דובר 2: כן, אבל כל הלכות תיקון מחיצות, כן, אתה צודק, כל הלכות פסי ביראות הרמב״ם שם בהלכות שבת, ובמשנה זה בהלכות עירובין, במסכת עירובין, פסי ביראות. כן, בדיוק, כל הדברים שהם עושים את המחיצה או את הרשות, לא שהדיורים יהיו אחרת, הוא שם בהלכות שבת.
אבל אני אומר שבשבת, במשנה גם לא ממש מחולק, כי הוצאה יש גם בשני המקומות, מוציא מרשות לרשות, דינים שונים על זורק, מוציא.
דובר 1: כן, זה אני אומר, אבל המשנה קצת שונה. במשנה יש עיקר איסור הוצאה כתוב כן בהלכות שבת, אבל המחיצות שבה לא כתוב בהלכות שבת על פי רוב.
דובר 2: הרמב״ם כן הכניס את זה.
בכל אופן, זה הנושא של הצלה. אני מתכוון עוד דבר שצריך לדבר על המצווה, עושים על המצווה ברכה.
ברכה על עירוב — “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”
אמת, לא על כל דרבנן עושים ברכה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. עושים עירוב, בין עירוב חצרות, בין עירוב תחומין, בין עירוב תבשילין. הרמב״ם מבין שזו מצווה דרבנן כמו המצווה דאורייתא של שחיטה. אין חיוב לעשות, אבל אם רוצים לטלטל צריך לעשות את זה. ועל הפעולה שהחכמים תיקנו שאם רוצים לטלטל צריך לעשות, באה מצווה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”.
דיון: ברכה על מצוות דרבנן
דובר 1: זה קצת שונה. כאן זה כן שונה. אתה משמיע שעושים על כל מצוות דרבנן.
דובר 2: כנראה הוא עשה רשימה של מצוות דרבנן שעושים עליהן ברכה. לא על כל דבר שהרבנן אומרים עושים ברכה.
אבל המילה עירוב עצמה אומרת את זה כבר, כי אם היו חושבים שיש איסור, החכמים אומרים שאסור לטלטל מבית לבית בחצר, סניף שאם רוצה כן יש דרך.
הלכות עירובין — תקנת שלמה ובית דינו
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ — דין תורה: מותר לטלטל ברשות היחיד
דובר 1:
אבל השם הוא על הפתרון, השם לא על האיסור. מישהו היה יכול לחשוב שהחידוש העיקרי כאן הוא החידוש שהם עלו עם איסור, אבל לא, החידוש הוא שהם עלו עם היתר. האיסור עם ההיתר באותו זמן. נכון, אני אמרתי שהשם של המסכתא והשם של ההלכות הוא על חלק ההיתר, לא על חלק האיסור.
אמת, זה מתאים מאוד למה שלמדנו כל הלכות שבת, שהרבנן אף פעם לא עושים שום איסור שלא בא עם דרך איך לצאת ממנו. כלומר, דבר שיש צורך בו, לא שהם אף פעם לא עושים יותר קשה את החיים, הם רק עושים את הדרך איך צריך לעשות את זה כדי שיהיה שבתי.
טוב, אומר הרמב״ם כך, כן, פרק א׳. פרק א׳, אומר הרמב״ם: “חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו” — חצר שיש בה כמה שכנים, אבל כמה שכנים לא אומר שגרים כמה אנשים בדירה אחת, אז בוודאי היה נקרא דירה אחת, אלא כל אחד יש לו בית אחר בחצר. מה? צריך לברר על זה, אבל כן, בואו נראה. כל אחד גר בביתו שלו בחצר. “דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר”. שכל השכנים האלה, אפילו הם גרים בנפרד, יכולים להשתתף בחצר. וזה אומר גם בשטח הריק של החצר ששייך לכולם, וגם מהשטח שלהם לחצר, או מהחצר לשטח שלהם. מבתים לחצר ומחצר לבתים. מהבית שלהם לחצר וחזרה.
למה? מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא, כמו ששוחחנו, שזה נקרא רשות היחיד. כשזה מוקף במחיצות, או מה שיש לפי דיני רשויות שלמדנו בהלכות שבת, זה נקרא רשות היחיד. וברשות היחיד הרי ההלכה מן התורה שמותר לטלטל בכולה, אפשר לטלטל בכולה.
דין מבוי — לחי וקורה
ואותו דבר עם מבוי. אבל מבוי כבר למדנו בהלכות שבת שבמבוי יש בעיה, נראה את זה כבר. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה. מבוי כבר למדנו שאי אפשר לטלטל בלי לחי וקורה. כלומר, מבוי למדנו הוא קרוב לרשות הרבים, וממילא, זה למדנו שצריך להוסיף משהו שיהיה היכר שכאן מתחילה רשות חדשה, רשות היחיד. מבוי הוא גם סוג של רשות היחיד. הלחי וקורה עוזר לעשות אותו רשות היחיד.
וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה, שיהיו כל בני המבוי, כל האנשים שגרים בסמטה, שבסמטה יש בתים נפרדים, חצרות נפרדות, יהיו מותרים לטלטל בכולו, שיוכלו לטלטל בכל המבוי. ואותו דבר, מחצירות למבוי וממבוי לחצירות.
למה? שכל המבוי רשות היחיד היא. כן, כאן צריך לזכור שכאן הרמב״ם כבר חילק בין קדושה אמיתית דאורייתא ובין תקנת חכמים. כי מבוי הוא מקום שיש לו שלוש מחיצות, לפחות מבוי סתום, לא מבוי מפולש. ואנחנו הסברנו בהלכות שבת שמדין תורה היו יכולים לטלטל שם, כי זה נקרא רשות היחיד. הלחי וקורה היא תוספת שרבנן שמו, שצריך לעשות היכר.
אבל מה שהוא אומר כאן, שנראה, דיני תורה אמיתיים, הוא מתכוון אפילו מדרבנן היה מותר. אפילו מדרבנן זה מותר אחרי הלחי וקורה. נכון, מדאורייתא זה מותר באמת אפילו בלי לחי וקורה. הוא אמר קודם דין תורה. הוא לא נכנס כאן לחילוק, כמו שמסביר המגיד משנה.
דין מדינה — מוקפת חומה
וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, למדו שיש דרך גם להכשיר עיר שלמה, ולעשות שיהיה לה דין כמו רשות היחיד ושיוכלו לטלטל, אם העיר מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות הננעלות בלילה, שאפשר לנעול בלילה. ואז למדו שההלכה היא שהיא כרשות היחיד, כל העיר המוקפת חומה נעשית רשות היחיד. זהו דין תורה.
שלוש קטגוריות של רשות היחיד מן התורה
כל שלוש הקטגוריות של רשות היחיד שכבר מן התורה מותר ללכת בהן, הן יכולות לשאת כמו שהן, זהו דין תורה. זה פשוט הלך בשלוש רמות, כן? והרמה הולכת: בית, כמה בתים הופכים לחצר אחת, כמה חצרות לתוך מבוי אחד, והרבה מבואות הם מדינה אחת. כל הדברים האלה, כל עוד יש להם מחיצות, נקראים רשויות היחיד, ומותר לטלטל בכל הדבר הזה.
וגם כאן, כמו שהמשנה, הרמב״ם כבר נכנס בדיוק לאיך צריכות להיראות הדלתות הננעלות, הם למדו שלא צריך ממש להיות נעול, אלא ראויות. אוקיי, אבל זה כבר פרטים שכבר למדו.
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ (המשך) — דברי סופרים: איסור לטלטל עד שיערבו
דובר 1:
אבל, כאן זה שאנחנו רוצים להגיע, אבל יש תקנת חכמים, דברי סופרים, החכמים אסרו, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד, החכמים אסרו לשכנים לטלטל ברשות היחיד, באחת משלוש רשויות היחיד שהוצאנו, שיש בה חלוקת דיורין, אם גרים שם אנשים נוספים, אם רשות היחיד אחת מחולקת לדיירים אחרים, למתגוררים אחרים, אסור לטלטל, עד שיערבו כל השכנים, עד שעושים את הפתרון.
מה הפתרון? שיערבו כל השכנים, כל השכנים יעשו את מה שנקרא עירוב. מה זה אומר? הם יתערבו כולם דרך העירוב. עירוב הוא לשון של התערבות, הם יתערבו, הם יהפכו לאחד. ההפך מחלוקה הוא עירוב. חלוקה זה מחולק, שיערבו זה שהם יהיו מעורבים כולם ביחד. שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת, כמו שהוא כבר הולך לומר מה העירוב ואיך זה עובד.
וההלכה שאסרו, האיסור של החכמים, האיסור הוא עד שעושים את הפתרון. עד שעושים את ההיתר אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה. השלושה שעכשיו מנה, השלושה עושים את התקנה.
תקנת שלמה ובית דינו — רקע היסטורי
דובר 1:
מתי זה דברי סופרים? מתי זה התחיל? כאן נאמר, תקנת שלמה ובית דינו. זו תקנה של שלמה ובית דינו.
אנחנו כבר יודעים שדברי סופרים לא אומר דור מסוים, זה רק בדרך כלל אומרים כשהגמרא אומרת “רבנן” זה אומר הדברים שעומדים בגמרא. יש אולי דברים שדברי נביאים זה אחרת, אבל הקטגוריה של דאורייתא ודרבנן, כל מה שלא ניתן למשה מסיני נקרא דרבנן. היו דברים שעומדים בישעיהו הנביא למדנו אתמול. כאן הוא אומר שזו תקנה של שלמה ובית דינו. זה מעניין. זה היסטורי…
דובר 2:
כן, אני רק רוצה לומר, לא, אני מתכוון שנותנים הקדמה קצרה שאתה אמרת, אתה צודק, אין חילוק להלכה מתי עשו את זה, ולא אומרים. על דאורייתא אתה יודע, כל דאורייתא הקב״ה נתן בהר סיני בארבעים יום, ארבעים שנה, מה שזה לא יהיה. אבל דרבנן, זה מזמן משה, יהושע, משה עד זמן רב אשי ורבינא עוד עשו תקנות דרבנן. משה עצמו, “משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום”, זה דרבנן, כי משה לא קיבל את זה עם תורה שבכתב.
ורוב דרבנן, הייתי אומר רוב דרבנן לא אומרים מתי זה נעשה. מסיבה כלשהי, דברים מסוימים, כמו שלמדנו תקנות נביאים, דברים מסוימים זה מעניין. שלמה המלך גם היה נביא. אז זה מעניין לדעת ששלמה המלך עשה את זה, זה לא עושה את זה יותר חמור או פחות חמור, זה רק ידיעה היסטורית. לדעת לגבי מה יש ענין שזה יותר חמור? אני לא יודע. אם אתה יודע, אתה יודע. למדנו אתמול שעזרא תיקן דין בעונת שבת. זה יותר חשוב. והרמב״ם הולך בהלכה ד׳ לומר את הטעם של התקנה.
דובר 1:
אבל קודם רצית לומר, על מה נכנס שלמה המלך?
דובר 2:
אז בדרך כלל כשהחכמים אומרים שמישהו תיקן דור מסוים, לא כשהם אומרים “רבנן הקדושים” תיקנו, פשוט הם היו שם, הם תיקנו. אבל כשאומרים ששלמה, או יש דברים שלומדים תקנות עזרא, כמו שאומר תקנות משה, למדנו בקריאת התורה כמו שאומר תקנות משה, דברים אחרים… למדנו קודם, בית דינו של שם, הרבה לפני קבלת התורה.
דובר 1:
כן, זה לא, זה לא דרבנן.
דובר 2:
צריך לעקוב אחר תקנות חכמים, ללמוד הלכות אישות, איסור וביאה, מתי כן ומתי לא. לכאורה תמיד זה בנוי על זה, על ידיעה מסוימת שיודעים מתנ״ך שהאדם, הדמות, הדמות מתנ״ך היה לו משהו לעשות עם הנושא הזה.
כמו שאומרים משה רבינו תיקן קריאת התורה, זה הגיוני, הוא נתן את התורה, הוא גם עשה סדר מתי קוראים את התורה. אפשר לראות רמזים אפילו בחומש, הוא עשה הקהל, הוא עשה דברים של קריאת התורה.
או אומרים שעזרא עשה שיעור אכילה, מחזיר עטרה ליושנה, או שיהיו מחוברים בחמישי, כי עזרא תיקן את סדר החיים של היהודים בכניסת בית שני, כמו הגשמיות, הוא תיקן תקנות, רואים בספר עזרא גם דברים כאלה.
אם אומרים ששלמה המלך תיקן עירוב, והגמרא אומרת עירוב ונטילת ידים, צריך להבין מה הקשר של רמת שלמה המלך בהיסטוריה היהודית של תנ״ך, למה היו אומרים שהוא עשה את התקנות, כן?
חידוש בשם רב האי גאון — למה דווקא שלמה המלך
על זה מצאתי תשובה בשם רב האי גאון, שהוא אומר פשט. הוא לא שואל ממש את השאלה, אבל שאלו אותו שאלה דומה. שאלו אותו, מה הפשט, לא רחצו את הידיים? מה עשו לפני כן? לא עשו עירוב? זה מאוד קשה, למה לא היו נושאים? שאלה מעניינת, למה לא? לא הייתה תקנה. זו השאלה האמיתית של רב האי גאון.
הוא אמר תורה יפה. הוא אומר שאנחנו הולכים ללמוד בקרוב, כבר למדנו קצת, שבמחנה יש הרבה דברים המותרים במחנה. במחנה, כשהולכים למלחמה, יש ארבעה דרבנן שמותרים. שניים מהם הם עירוב ונטילת ידים. במחנה פטורים מלעשות עירוב, וגם פטורים מלרחוץ את הידיים.
הוא אומר שרואים בתנ״ך ששלמה המלך נקרא הראשון שהיה לו “איש מנוחה”, כן? הוא איש מנוחה, היה לו שלום. בשנותיו התחילו להיות שלום עם היהודים, יצאו ממצב המחנה, יצאו מהמצב של מחנה. אפשר לומר שכל תקופת השופטים לפני דוד המלך הייתה בחינה של מחנה, אז היו ממילא פטורים מעירוב.
לא צריך לומר שהוא אומר כך הלכתית שהיו פטורים, אפשר לומר פשוט שעדיין לא הייתה המציאות. רק שלמה המלך בנה את הבירה היהודית הראשונה, ירושלים, המשכן היה בנוי בירושלים, הוא עשה את העיר, ועיר מתחילה את כל הדין של עירוב ועוד, ודלתות היורדים נראה שזה נעשה לאנשים שגרים באופן מיושב, כשבשדה לא שייך הדלתות היורדים.
אז לכאורה זה הסוד, אז עירוב קשור לבניין בית המקדש, לבניין ירושלים.
עירוב חצרות — תקנת שלמה המלך
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, ושיירא
וכן, לא חצר בלבד, לא רק כשיש חצר מסודרת עם בתים, אלא אף יושבי אהלים או סוכות, אנשים שגרים בבתים זמניים, כמו אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוה מחיצה, או מחנה, קבוצה של יהודים, צבא, שמוקף במחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם, גם אסור לטלטל, כי בסופו של דבר זה אותו דבר, אם יש דיירים אחרים באותה רשות היחיד, גם על זה יש את תקנת חכמים שאסור לטלטל מאהל לאהל, אלא עושים את אותו לשון כמו עירוב.
אבל עיר שהקיפוה מחיצה, זה רק מחנה, מוקף מחיצה. מחנה אומר יותר בקביעות.
חילוק בין מחנה לשיירא
אבל שיירא, שיירא שנודדת שהקיפה מחיצה, זה אחרת, כי השיירא נקראת כמו משפחה אחת, כמו משפחה גדולה. הם נודדים ביחד, הם נוסעים למרחקים ביחד, ואפילו הם הקיפו מחיצה, ואפילו אם הם הקימו אוהלים שונים, “אין צריך לערוב, ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולם מעורבין”. הם יכולים לשאת מאוהל לאוהל בלי עירוב, “לפי שהן כולם מעורבין”, הם כבר מעורבים. כאן הוא משתמש במילה “תערובי קהילה” הוא מתכוון שעושים את הטריק שעושה אותם מעורבים את הפת של עירוב, אבל הם כבר מעורבים בלי לחם. “ואין אוהליהם קבועין להם”, האוהלים לא קבועים, הם קבוצה אחת. אתה רואה שכשנוסעים ביחד בשיירא הם הופכים כמו אחד. אחרת ממחנה שהולך ביחד.
זה מעניין, צריך לדעת למה מחנה, למשל צבא, נחשב גם על דבר זמני כזה, אפילו אם הם כבר התייצבו שלושה ימים לפני שבת, שלמדנו אתמול שמתחילים את המלחמה. אבל אוקיי, הוא אומר ששיירא יותר מורגלים אחד עם השני, הם נוסעים דרך ארוכה, נקראים “יכולין לערוב, ואין אוהליהם קבועין להם”. אפילו הם כל אחד באוהל שלו, אבל זה רק תוספת, אני יודע, לצניעות, אבל בעצם הם כולם מורגלים אחד עם השני.
קושיית בית יוסף
טוב, אומר הרמב״ם… כן, בית יוסף מתקשה, אני רואה, אנחנו עכשיו זכרנו, כי מחנה באמת יש פטור, אז צריך לעשות איזה חילוק. על ההוא מדובר על מחנה שנוסע, אבל כשכבר עשו איזה מחנה מיושב הופך כן לחיוב. צריך להבין את זה.
המחנה עומד שמונה ימים סתם, השיירא עומדת ממש רק לשבת. זה אומר, אולי המחנה הוא מתכוון לא מלחמה, סתם מחנה, עשו קמפ, מחנה בית יעקב, אני יודע מה. זה לא מחנה, זה מחנה, זה לא עיר, אבל זה דבר קבוע. השיירא זה הפשט, עשו את האוהל רק לשבת, כן, במוצאי שבת נוסעים הלאה, זה לא דבר קבוע. והאנשים של השיירא מתנהגים כמו משפחה אחת, הם נוסעים ביחד, אז לא צריך… כן, אתה אומר שני דברים בשיירא. הוא אומר קודם כל, “כולם מעורבין”. אתה יודע, במחנה כולם אוכלים מאותו טבח, צריך לדעת, גם האוהלים לא קבועים.
אוקיי, אז הרמב״ם…
הלכה ד׳ — הטעם לתקנת שלמה
“למה תיקן שלמה דבר זה?” למה שלמה תיקן את הדבר הזה, אני מתכוון את האיסור, את האיסור שאסור לשאת באותה חצר או מבוי? אומר הרמב״ם, “כדי שלא יטעו העם ויאמרו”, כדי שהעולם לא יטעה. ואנשים היו יכולים לעשות חשבון רע כזה, היו אומרים כך, “כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מן החצרות”, הוא היה אומר כך, בדיוק כמו שמותר לשאת מהחצרות, שהם רשות היחיד, לרחובות המדינה. רחובות המדינה הוא מתכוון כאן למדינה הננעלת בלילה, כן? אז כשאדם מסתכל, הוא היה רואה איך נושאים ממשהו שנראה לו כמו רשות היחיד למשהו שנראה לו כמו רשות הרבים, כי יש רחובות בעיר. אה, זה לא באמת, זה רשות היחיד כי יש דלתות נעולות, אבל הוא רואה איך נושאים לרחובות ושווקים, ואחר כך לא עושים יותר עירוב חצרות, הוא יחשוב, “אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה”, מותר גם מהרחובות אפשר לשאת לשדה שהוא כרמלית, שכחו את ההלכה של כרמלית, “ולהכניס מן השדה למדינה”.
“ויחשבו שהשדה והמדבר”, מה שלא יהיה, כן, אבל יכולה להיות גזירה לגזירה זה עוד דבר מעניין. הוא היה יכול לומר פשוט, האדם לא יידע שיש דלתות נעולות בלילה.
החידוש העיקרי — הבנת האנשים של רשות היחיד/רשות הרבים
אבל תראה מה הוא אומר כאן, פלא איך… “ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל הריין כשדות וכמדברות”, הם יחשבו כך, שהואיל וכל אחד יכול להסתובב בשווקים ורחובות, הם לא יידעו, הם יחשבו שזה רשות לכל. “ויאמרו”, הם יחשבו, “שחצרות בלבד הן רשות היחיד”, שהחצרות נקראות רשות היחיד, “ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות”. משום שאינה הוצאה מלאכה, יחשבו שהוצאה היא לא מלאכה, ויחשבו שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.
הנקודה היא הלאה, הוא לא אומר שלא יידעו שזו עבירה. מה שהוא אומר זה, שיזכרו, יש שני דברים שאנשים חושבים עושה רשות היחיד ומה ההלכה אומרת עושה רשות היחיד. מה שאנשים חושבים זה שמקום שיש רשות לכל זה רשות הרבים, מקום שאין רשות לכל, נגיד חצר זה רשות ליושבי החצר, אבל זה פרטי. נראה לאנשים, ומבינים אנשים שזה רשות היחיד.
אם, אגב, ההלכה היא לא כך. ההלכה אומרת שאין חילוק. כל העיר יש מחיצות, זה אותו דבר כמו החצר בעצם. כל החצר יש מחיצה אחת, זה רשות היחיד אחת. אבל אנשים לא מבינים כך. אנשים רואים שיש חילוק בחצר או במדינה. זה שייך לכולם, בפנים בחצר שייך רק לפרטי. נראה שבראש שלו זה נקרא רשות היחיד וזה רשות הרבים. נראה שהוא נשא מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא יחשוב שהוא יכול גם לשאת מה שהוא רשות היחיד אמיתית לרשות הרבים, שזה חילוק של מחיצות.
אתה מבין מה אני אומר? הבעיה של האנשים היא שאנשים מתחשבים יותר בדיירים מאשר ההלכה. אה, אני חושב שאתה אומר מאוד טוב. הלשון רשות היחיד, רשות הרבים, מישהו שלא יודע הלכה, נשמע כאילו זה קשור למי מותר להסתובב שם ומי לא. רשות שהרבים מותרים להסתובב, רשות שהיחיד מותר להסתובב. אבל למעשה ההלכה היא שזה לא קשור לזה, אלא זה קשור לאיזה סוג מחיצות יש, איזה סוג קירות. אבל אנשים לא יידעו. ושלמה המלך לכאורה הבין שהלשון, הביטוי של רשות הרבים, זו בעיה.
וגם המציאות היא כך, שכאן מסתובבים יותר אנשים. והוא רואה אדם, הוא נושא ממקום של אדם אחד למקום של הרבה אנשים. אסרו לשאת.
תקנת שלמה — שיסתכלו על דיירים כמו שאנשים מסתכלים
לפיכך, הוא אומר, לפיכך הוא תיקן, תיקן, שלמה המלך תיקן, הוא אסר שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין, שכל רשות היחיד שמחולקת על ידי שיש דיירים אחרים, ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו, כל אחד יש לו את הבית שלו בפנים ברשות היחיד, וישאר ממנו, ואחר כך, מלבד רשות היחיד בחצר, ונשאר עוד מקום שהוא ברשות כולן, החלק הפתוח של החצר סביב הבתים, זה המקום שהוא ברשות כולן ויד כולן שוה בו, כל אחד יכול להשתמש במקום, כגון חצר לבתים, החצר לבתים שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים. הייתה תקנת שלמה שיסתכלו על המקום שכל אחד יכול להסתובב שם, וזה נראה כמו רשות הרבים, שיתנו לזה חומרא של רשות הרבים, שיחשבו על המקום הזה כאילו רשות הרבים.
ובמקום שאוחז כל אחד ואחד מן השכנים חלק לעצמו, שלמה המלך גזר שיהא בודאי רשות היחיד. זה אומר, באמת בפנים החצר והבתים אין שום חילוק, שניהם רשות היחיד. אבל מאחר שאנשים רואים חילוק גדול בין הבתים והחצרות, הוא עשה שיתנו הלכה כמו שהאנשים רואים את זה, שהבית הוא רשות היחיד, ומחמירים שהחצר היא… שיחמירו שזה רשות הרבים. זה רשות הרבים, ויהא אסור להוציא מרשות שחולק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו.
הוא אומר לנו מאוד ברור שהבעיה היא הדיירים, שאנשים מסתכלים על הדברים לפי המתגוררים. ובדיוק כמו שאומרין שיש רשות היחיד ורשות הרבים, גם אסור להוציא ממה שנראה כמו רשות היחיד לרשות הרבים. אלא ישתמש כל אחד ואחד ברשות שחולק לעצמו לבד. התקנה של התקנה המקורית, התקנה לפני הפתרון היא, שכל אחד יכול רק להשתמש בבית שלו, אף אחד לא יכול להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא אם מגיעים למשהו שיראה שהחצר היא בעצם רשות היחיד. עד שיערבו כולן, אף על פי שהכל רשות היחיד. אגב, הכל רשות היחיד, ולכאורה לא חסר ה״יערבו כולן”, אבל הייתה הגזירה שרק יוכלו עם עירוב.
תפקיד העירוב — “כולנו מעורבין”
ומהו עירוב זה? – איך מתערבים כל האנשים? מהו העירוב?
אומר הרמב״ם, “הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת”. כלומר, מה עושה המאכל האחד? מהי החלות שקורית במאכל? המחלוקת, המחלוקת הוא הכריז, כלומר שכולנו מעורבים, אנחנו כולנו מעורבים, ואוכלים כולנו, אנחנו כולנו צלחת אחת ואנחנו כולנו אוכל אחד. שלא יחשבו שרק בבתים כל אחד נוח עם אנשיו, ובחצר כולם אנשים זרים, לא, אנחנו כולנו גרים בחלק אחד.
עירוב חצרות ושיתוף מבואות – מעשה העירוב, שיעורים והלכות
המשך: המנגנון של עירוב – יצירת שותפות
דובר 1: מעתה, יש להם אוכל אחד, ואין כל אחד ואחד ממנו חולק רשות מחבירו, לאף אחד אין רשות נפרדת, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שהוא של כולנו, בדיוק כמו שאנחנו כולנו אחד במקום, בדיוק כמו שכולנו יכולים להשתמש בחלק החצר, כך יד כולנו שוה בכל מקום שאוכל כל אחד לעצמו, גם למעשה כל אחד גם נוח, וכל אחד יש לו גם יד ברשות של האחרים, וראויים כולנו לרשות אחת.
זה מעניין. האנשים היו מסתכלים רק בבתים. זה מעניין, כן. לכאורה האיסור הוא שאנשים יחשבו שהחצר היא רשות הרבים. עשו שהחצר, אוכלים כולם ביחד, והם כולם שותפים. ומכיוון שהם כולם שותפים בחצר, פשוט שלאף אחד גם אין רשות היחיד נפרדת. זה שניהם.
הבעיה היא למעשה זו, שיש הבדל בין הבית והחצר. על ידי שאוכלים ביחד, אין הבדל בין הבית והחצר. בכל מקום כל אחד יכול ללכת. זה מפקיע את הבית. זה מפקיע, משתתפים, מתערבים. מפקיע נראה מיד בכניסה האחרת.
ועל ידי מעשה זה, על ידי עשיית העירוב, על ידי עשיית הלחם, מה עושים? לא יבואו לטעות, אף אחד לא יטעה, וידמו בדעתם שדומה זה לזה, רשות היחיד ורשות הרבים, הוא לא יחשוב שזה דומה לרשות היחיד ורשות הרבים.
שני סוגי עירוב: עירוב חצרות ושיתוף מבואות
דובר 1: ועל ידי מעשה זה, על ידי עשיית העירוב, יש שני שמות. העירוב שנעשה בחצר זה עם זה, התערובת שמתערבים ביחד על ידי הלחם, כל בני החצר, זה נקרא עירוב חצרות. ומין העירוב שעושים במבוי, שבו כל החצרות נעשות חלק אחד מהמבוי, או שזה מבוי זה עם זה, גם כל בני העיר, או זה כאשר העיר שמוקפת חומה, זה שהם יכולים לעשות עירוב, זה נקרא שיתוף.
אותו דבר, שיתוף פירושו שנעשים כולם שותפים, ועירוב פירושו שהם כולם מעורבים. למה עשו שני שמות? אולי כי במבוי אינם ממש מעורבים, אבל הם שותפים. יכול להיות שזו לשון פחותה. אין שום הבדל, זה רק הבדל בלשון, אבל אני חושב אולי זה הבדל.
דובר 2: אחר כך קוראים גם עירוב, אחר כך עושים הלכות עירוב, כן.
דובר 1: אמת, אבל בגמרא קורא לזה תמיד שיתוף. למה? אני יכול לחשוב שזה בגלל זה, לא פשוט שמתערבים. או שהוא מביא את זה על ידי השלכה, וזה פשוט, שיעשו הלכות אחרות עם שני הדברים. אמת, נראה מיד שלא כל ההלכות של עירוב ושיתופין הן אותו דבר, יש שתי מילים כדי שנוכל לדבר על זה בקלות.
חכמת שלמה המלך: איסור עם היתר
דובר 1: טוב, יש כאן את הרמב״ם, במה עושים את העירוב? זה כך, טוב, עכשיו הבנו את הטעם, עיקר התקנה של העירוב, מהי התקנה שלו? זה האיסור וההיתר שבאים ביחד.
ראיתי שהחתם סופר אומר כך, שלכן שלמה המלך היה כל כך חכם, הוא לא עשה איסור, הוא עשה איסור עם היתר, אין דבר כזה בעיה בלי פתרון. כמו נטילת ידיים, הידיים טמאות, אבל יש מהר פתרון, אפשר לשטוף אותן.
דובר 2: אמת.
דובר 1: או כמו הרבנים שעושים פילטר על האינטרנט, יש לך אינטרנט עם פילטר. יודעים שאסור בכלל, זה לא חכם ליב איך, איך אומרים? “חכם בני וישמח לבי גם אני”. לעשות רק איסורים זו לא חכמה, להביא את הפתרון ביחד.
זה בא אצל הרבה, שאומרים כשתיקן שלמה עירוב, לא יודעים אם מתכוונים שהוא עשה את השאלה או את התשובה. התשובה היא שהוא עשה את שניהם. כי יכול להיות אולי כמו שאסור לאסור לפני שיש לך את הפתרון לכך, לפני שיש לך את ההיתר.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אה, יכול להיות בזמן שלמה המלך היו עשירים, היה להם פת לחלק מכל אחד. פת שלמה.
דובר 1: אה, כתוב שהיה לו לאלפי אנשים, כן? “שולחנו של שלמה בשעתו”.
דובר 2: כן, הוא לא הולך לומר פת שלמה.
דובר 1: כאן כתוב עם יוד, לא נראה כמו שלמה, אבל ברמב״ם שלי כתוב בלי יוד.
הלכה ג: במה עושים עירוב חצרות – פת שלמה
דובר 1: “אין מערבין בחצרות”, עכשיו נלמד במה עושים את העירוב, באיזו פת. אומר הרמב״ם, “אין מערבין בחצרות”, אין עושים עירוב חצרות, “אלא בפת שלמה בלבד”, רק עם לחם שלם.
אומר הרמב״ם, אין זה קשור לגודל. אפילו אם זה לחם גדול, אבל אם זה לחם שבור, אפילו “ככר מאפה סאה”, אפילו ככר שהיה צריך בשבילו סאה שלמה קמח, ככר כבד, ככר גדול, אבל “הואיל ופרוסה היא”, שכבר חתוך, “אין מערבין בו”.
אבל להיפך, “אבל אם היתה שלמה”, אם זה שלם, “אפילו היתה קטנה כאיסר”, אפילו אם זה קטן כמו מטבע שנקרא איסר, “מערבין בו”. אפשר. העיקר שיהיה שלם. שלם זה משהו חשוב.
דיון: למה צריך להיות שלם?
דובר 1: מה העניין? יש הסבר למה צריך להיות שלם?
דובר 2: יהודי צריך להיות בשלמות.
דובר 1: לא, אולי כי כשזה פרוס זה כבר מחולק, אז עוד “כל חד לעצמו”, כן? לא, כל אחד יש לו חתיכה מהלחם, זה כבר מחולק. כמו בחצר שזה מחולק. שלם, כולם קורעים חתיכה מאותה חלה, שכל החלה שייכת לכל אחד, כמו שכל החצר שייכת לכל אחד.
דובר 2: לא יודע, אולי.
הלכה ג (המשך): אילו מיני פת
דובר 1: אומר הרמב״ם, “וכשם שמערבין בפת תבואה”, בדיוק כמו שאפשר לעשות מפת של תבואה, כמו מחיטים שעורים, אפשר גם לעשות “בפת אורז ובפת עדשים”, מקטניות, “אבל לא בפת דוחן”, דוחן זה עוד מין קטנית חלשה יותר, “ומיונץ” אי אפשר לעשות.
דובר 2: אפשר עוד לעשות פסוק עכשיו.
שיתוף מבואות – באילו אוכלין
דובר 1: כן, אז השאלה ממה עושים עירוב תלויה איזה עירוב. עירוב חצרות יותר גמור משיתוף מבואות. עירוב חצרות צריך להיות פת, אבל שיתוף…
דובר 2: כן?
דובר 1: כן, אבל שיתוף הוא בפת, בשאר האוכלים. זה מעניין, כי שיתוף לכאורה הוא אולי החמור יותר, יש יותר סיבה לחשוב שאחד יטעה עם מבואות מאשר עם בתים בחצרות. לא יודע, אוקיי, הלאה.
אומר הרמב״ם, “בשיתוף”, כלומר בפת שצריך לקחת מכל בני החצרות למבוי, אפשר להשתמש “אדר פת”, כמו בעירוב חצרות, או שיתופי מבואות. איזה אוכל? אומר הרמב״ם, “כל אוכל משתתפין בו”. כל הדיירים של החצרות במבוי יכולים להיות משותפים, הם יכולים להיות אחד, עם כל אוכל, חוץ מים לבד ומלח לבד, מים לבדם או מלח לבדו לא נקרא אוכל.
בחיים? כגון פטריות, פטריות, וכאלה מיני צמחים שגדלים מן האוויר, אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים, זה לא חשוב כמו אוכל.
אבל עירוב מים ומלח, שני הדברים שלבד הם כלום, אבל ביחד, כשעושים שיתוף איתם, כשמערבים אותם, אז הם נעשים טובים לעירוב, ומשתתפים בזה, כי כך זה נעשה דומה למורייס, מורייס, או איך שאומרים את זה. כבר היה לנו כמה פעמים את האוכל הזה, זה משהו שעושים מים ומלח ביחד עם דג. אז יש אפילו אין את הדג, אבל מים ומלח זו כבר התחלה של אוכל חשוב יותר, אפשר כן להשתמש.
הלכה ד: שיעור האוכל לשיתוף
דובר 1: הלאה, עכשיו נאמר כמה זה השיעור? כמה גדול צריך להיות האוכל שעושים, שכולם יהיו שותפים באוכל?
אומר הרמב״ם, “וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו?” כמה אוכל צריך להיות לשיתוף? כמה זה השיעור? אומר הרמב״ם, השיעור הוא “כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה”. השיעור של כמה צריך להיות לכל אחד הוא שיהיה גרוגרת. שיעור גרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה.
אומר הרמב״ם, כגרוגרת זה שיעור האכילה המינימלי, שמשתמשים בו לשבת, וכל אחד צריך לקבל גרוגרת אחת. זה כמו שיעור שמונה עשרה או פחות, אם יש שמונה עשרה אנשים, שמונה עשרה בתים נוספים בחצר, או שמונה עשרה חצרות במבוי, או פחות.
אבל אם היו יותר משמונה עשרה, אבל אם יש יותר משמונה עשרה אנשים, הקלו. לא דורשים שיביאו כל כך הרבה סחורה שיהיה לכל אחד עשרים חלקים. אז מספיק שיעור שתי סעודות. אז מספיק שמביאים, עושים שותף על שתי סעודות, השיעור של שתי סעודות, שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות. סעודה נראה היא שיעור שלוש ביצים בינוניות, וצריך שתי סעודות, יוצא שמונה עשרה. עוצרים את זה בשמונה עשרה. משמונה עשרה אנשים ומעלה מספיק שיש לאכול לשמונה עשרה אנשים. זה גם מספיק, זה כבר נראה כמו שותף, כמו שכולם אוכלים ביחד מאותו שותף, מאותה קערה.
אפילו אם משתתפין אלפים ורבבות, אפילו אם יש הרבה מאוד שמשתתפים, עשרות אלפים, אפילו זה אלפים ורבבות, גם מספיק השיעור שמונה עשרה. כשזה שמונה עשרה, כבר לא צריך יותר.
דובר 2: טוב מאוד.
הלכה ד (המשך): שיעורים למאכלים שונים
דובר 1: עכשיו נלמד פרטים בשיעור. כלומר, בעצם היכי תמצא של מאכלים שונים, כמה זה השיעור של שתי סעודות, שזה בעצם השיעור שבדרך כלל צריך להיות לשיתוף מבואות משמונה עשרה ומעלה.
דובר 2: כן.
דובר 1: כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא, כל אוכל שהדרך היא שאוכלים אותו כמו שהוא, אוכלים את האוכל עצמו, כגון פת או מיני דגן, או אחרים… זה אומר דברים אחרים שעושים מזונות, זה אומר גם דברים שעושים מתבואה אבל לא לחם, אלא אני יודע, בייגלה. ובשר חי, בשר חי, אם נשתתפו בו, אם השתתפו, עשו שהפת או מיני הדגן או הבשר יהיה האוכל של השותף, שיעורן מזון שתי סעודות, שתי סעודות לשמונה עשרה אנשים.
וכל שילופטן, דבר שמקובל בדרך כלל שזה נקרא אוכל שאוכלים לפת, זה תוספת, בדרך כלל מלכלכים בו פתן, פתן לאכול עם זה את הלחם שלהם, כגון יין מבושל, מעניין, יין מבושל שלמדנו שהוא פחות חשוב, לא משתמשים בו לקידוש, מה עושים עם יין מבושל? שותים אותו עם הלחם. ובשר צלי, בשר צלוי הוא עניין שאוכלים עם הלחם. ומורייס שאמרנו קודם, המים מלח עם דג וזיתים, ומי מורייס של בצלים, מי המורייס של הבצל, לא הבצל הקטן אלא הבצל הגדול.
כל הדברים האלה הם לפתן. אז צריך להיות מזה הרבה יותר שיעור קטן. צריך להיות כמה צריך להיות פת
שיעורי עירוב – פרטי הלכות לפתן ומאכלים שונים
הלכה – שיעורי לפתן: יין מבושל, בשר צלי וכו׳
דובר 1: מה עושים עם יין מבושל? שותים אותו עם הלחם. בשר צלי, בשר צלוי, זה משהו שאוכלים עם הלחם. חומץ ומורייס שאמרנו קודם, המים ומלח עם דג וזיתים, ומי מורייס של בצלים, מי המורייס של הבצל, לא הבצל הקטן אלא הבצל הגדול. כל הדברים האלה הם לפתן. אז צריך מזה הרבה יותר שיעור קטן. צריך להיות כמה צריך להיות לשתי סעודות, כלומר מלח ומים לטבול שתי סעודות זה פחות, זה שיעור קטן יותר כדי לכלכל שתי סעודות.
אני חושב שמי מורייס של בצלים פירושו מה שאנחנו קוראים בצל, כלומר ה, לא, העלים שלו. בכלל אפשר לדבר על עלי בצלים, בצל בא פשוט עם עלים, אנחנו רגילים לא לאכול את העלים בכלל, אוכלים דווקא רק את מי מורייס של בצלים, זה לפתן. ועלי בצלים נראה מיד הלכות אחרות עליהם. כן, הלאה.
הלכה – יין חי: שיעור שתי רביעיות לכולן
דובר 1: ולא כמו יין חי, אמרנו שיין מבושל הוא לפתן. מה קורה עם יין חי? יין חי אינו לפתן, וצריך להיות שיעור שתי רביעיות לכולן, צריך להיות שתי רביעיות לכולם, גם לכולם עד שמונה עשרה.
דיון: למה יין חי רק שתי רביעיות?
דובר 1: יין ושכר, עד עכשיו אמרנו כללים, עכשיו נראה הרבה רשימה של בערך עשרים מאכלים אחרים כמה הם צריכים, וכל השיעורים האלה יהיו בעצם השיעור של מזון שתי סעודות, נכון? כי כאן יביאו דברים שהם נאכל כמות שהוא. אהה, נכון.
יין ושכר, אמרנו גם ששתייה היא אותו דבר כמו אכילה, זה מין אכילה לכל אחד, שתי סעודות יכול להיות שתי סעודות של שתייה. יין ושכר, שתי רביעיות, השיעור של שכר הוא שתי רביעיות. סליחה, זה לא חתוך באמצע, אז שכר למדנו שתי רביעיות, כלומר לא לכל אדם, לכולן מספיק שתי רביעיות עד שמונה עשרה אנשים, ואחר כך השיעור נשאר. בקיצור, שתי רביעיות מספיק לשתי סעודות, בעצם. כי זה לא דבר הנאכל כמו שהוא. לא, זה כן.
דובר 2: יין שייך לדבר הנאכל כמו שהוא?
דובר 1: לא, לא מוסבר טוב. יין חי. הוא אמר יין מבושל הוא לך לך בפיתא. יין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן. הוא חוזר כמו פת.
דובר 2: לא, לא שתי רביעיות לכל אדם.
דובר 1: לכולן פירושו לכל אחד ביחד.
דובר 2: לא, מה צריך לכולן?
דובר 1: לכולן לכולם ביחד. אז צריך להיות שזה מספיק.
כך יוצא. היה כתוב כך, אבל אומרים אנו ששיעורן כשתי סעודות. אה, שתי סעודות, והוא אומר ששתי רביעיות.
דובר 2: אולי שיעור שתי סעודות הוא כששה ביצים בינוניות. אולי יין חי פשוט כי הולכים למזוג אותו יהיה יותר?
דובר 1: אה, יין חי, כי כשמוזגים אותו נעשה… אה, הגיוני. כשמוזגים אותו נעשה… נעשה… אה, הנקודה היא… צריך להיות… השיעור למדנו… הנקודה היא משהו אחר. צריך להיות שיעור של שתי סעודות. בואו נהיה ברורים, ברגע שיש לך שיעור של שתי סעודות שלמות לא משנה כמה, השיעור המקסימלי, נכון? וכל סעודה אדם שותה רק כוס יין אחת לפחות, כי זה מספיק להיקרא סעודה. מעתה שתי רביעיות מספיק.
דובר 2: אה, פשוט.
דובר 1: חיים ושלום. כן? נכון? כן, לא, אבל קודם למדנו ששתי רביעיות לקהל גדול צריך להיות… השיעור הוא ששה ביצים.
דובר 2: אבל מה השיעור רביעיות?
דובר 1: זה שתי ביצים. שתי רביעיות. רגע, רגע, אם מדברים על ביצים. רביעיות זה למשקה, לשתייה השיעור הוא רביעיות, נכון? כן, אבל למדנו קודם שעד שמונה עשרה אנשים צריך להיות לכל אדם שיעור, שיעור גרוגרת, ואחר כך, ברגע שיש כבר שיעור שתי סעודות כשמונה גרוגרות כששה ביצים בינוניות, אז מספיק. נו, עכשיו זה אוכל למשקה, אז שתי רביעיות מספיק, או יין חי.
דובר 2: שש רביעיות, כמו שש ביצים?
דובר 1: שישה ביצים בינוניות היה השיעור שמונה גרוגרות. שישה ביצים בינוניות זה אותו שיעור כמו שמונה גרוגרות. שמונה גרוגרות זה לאוכל.
דובר 2: אז שתי רביעיות זה כמו שמונה גרוגרות?
דובר 1: אההה, אתה אומר. אבל מה החשבון? למה שתייה פחות? כי זה שיעור שתי סעודות. שיעור שתי סעודות זה לאדם אחד, לא להרבה אנשים. אדם אחד, גרוגרת אינה שיעור לסעודה. גרוגרת היא סתם אכילה מינימלית. אדם רגיל שיושב בסעודה אוכל שלוש ביצים ורביעית יין אחת. הוא לא שותה שלוש רביעיות יין בסעודה. הוא שותה רביעית יין אחת. מעתה סך הכל שתי רביעיות.
הלכה – שיעורי מאכלים שונים: ביצים, רימונים, אתרוג, אגוזים
דובר 1: ביצים זה שתיים, שתי ביצים. וכנראה אפילו הן ביצים רותחות. מה פירוש הדבר? שוב, המאכלים האחרים צריכים להיות כשיעור שישה ביצים, אבל הביצים עצמן לא צריכות להיות שש ביצים, כי ביצה אחת מספיקה לסעודה.
דובר 2: מה הפשט? מה הבעיה?
דובר 1: ביצה אחת מספיקה לסעודה לאדם.
דובר 2: למה עשו כאן אפליה בין קטניות לביצים?
תרגום לעברית
דובר 1: אני לא יודע מה הפשט. הוא אמר קודם כלל, כמה אוכלים? שיעורן כשמונה גרוגרות. אבל עכשיו הוא אומר לנו דבר אחר. אוכל מסוים.
דובר 2: אבל הוא לא מדבר כאן על לפתן. לפתן הוא אמר מיד.
דובר 1: לא, לא, לא. הרשימה היא לא לפתן.
דובר 2: אבל מה זה לפתן?
דובר 1: לא אוכלים ישירות ביצים. זה דבר שאוכלים יחד עם…
דובר 2: השיעור של לפתן הוא כדי לאכול בו שתי סעודות. בקיצור, עכשיו אתה מגלה פרטים של כמה אוכלים בשתי סעודות מהרשימה של דברים. אבל אני לא מאמין שהוא מדבר כאן על לפתן, כי יין ושמן הוא חישב בלפתן. יין חי שהוא מחשב עכשיו כאן, זה לא הדברים שהוא מחשב כאן הם לא לפתן.
דובר 1: לא, לא, לא, לא. זו לא סתירה. הרשימה היא פשוט פרטים, פרטים, מה שבנוי על שני השיעורים הקודמים הכללים. יש דברים שאוכלים כמאכל, שהשיעור הוא לשתי סעודות, צריך לדעת כמה זה שתי סעודות מהמאכל. יש דברים שהם לפתן, צריך לדעת מה השיעור של לפתן מהסוג הזה של מאכל. והסעיף, ההלכה, אומרת לנו רק פרטים של כל הסוגים האלה כמה זה, כל אחד לפי מה שהוא, איזה סוג שיעור הוא צריך.
דובר 2: אני חושב שכל הדברים שהוא מחשב כאן זה לא לפתן. זה מאכל, ויש שיעור אחר.
דובר 1: לא, לא, הוא פשוט לא צודק. זה פשוט לומר דברים שהם פשוט טעות, לא אמת. אף אחד לא אוכל…
דובר 2: הרי חישבו את זה כך.
דובר 1: לא, אף אחד לא אוכל סעודה מרימונים, אוכלים את זה… לפתן, אוכלים את זה עם ועם הלחם, תמרים נעשו ל…
דובר 2: כל הדברים שמחשבים כאן, כאן הם דברים שאוכלים…
דובר 1: לא, לא אמת, לא אמת.
דובר 2: לא משאירים את זה לעשות. זה מחושב ללפתן.
דובר 1: זה מחושב ללפתן, עכשיו הוא הולך לחשב לא…
דובר 2: לא אמת, לא אמת, לא אמת.
דובר 1: ראיה הוא מחשב לפני זה עם יין, יין מבושל הוא לפתן, יין חי הוא לא לפתן.
דובר 2: אני יודע מה כאן מה הדברים שהוא מחשב, הרשימה היא רק פרטים של דברים, לא… זה לא… אדם לא אוכל סעודה מרימונים, הוא אוכל לפתן, הוא אוכל את זה עם ועם הלחם, ראית?
דובר 1: זה ספק, אני לא מבין מה הוא מנסה.
הלכה – המשך הרשימה: רימונים, אתרוג, אגוזים, אפרסקים, ירק
דובר 1: רימונים – שנים. אתרוג – אחד.
חמישה אגוזים – השיעור של אגוזים הוא חמישה. אפרסקים – חמישה.
ירק – השיעור ליטרא על ירק, בין חי בין שלוק, ומאי בשול ולא בשול – אם זה חצי מבושל, כך שזה ראוי לאכילה, שאפשר לאכול או כשזה מבושל היטב או כשזה בכלל לא מבושל.
אוכלי…
אוכלי תבלין – אוכלי זה שיעור, הוא הולך כבר לומר מה השיעור אוכלי.
תמרים – השיעור כה. גרוגרות – השיעור כה. דבילה טפיח – סוגי פירות השיעור כף.
קישואין – זה משהו… זה דשא משהו שכבר היה קודם, יש מזה מאכל בהמה, יש מזה מאכל אדם, זה כמלא היד.
פול הלח – שעועית טריה, כמלא היד.
חציר…
גם משהו סוג… דשא.
ירקות – זה ליטרא. אטרידים – הרי הם בכלל הירק, ומערבין בהם – הירק שהשיעור הוא ליטרא ירק.
(אטרידים זה כזה… לפת? אני לא יודע איזה דבר).
הלכה – עלי בצלים: תנאי שפצילי
דובר 1: עלי בצלים – אה, קודם הוא אמר את ה… את אמהות של בצלים, עכשיו הוא מדבר על עלי בצלים. אין מערבין בהם אלא אם פצילי – רק אם הם התפצלו, אם הם התחילו לצמוח, מנעשה אורך כולי עלמא מהם זרעס – העלים שלהם נעשו ארוכים, אבל פחות מכן אין אדם אוכל. אם זה עדיין לא כל זה ועדיין לא כך, זה עדיין לא התחיל להתפתח מזה, זה לא נקרא אוכל.
דיון: האם הרשימה היא לפתן או מאכל בפני עצמו?
דובר 1: מה אומר הרמב״ם? “בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן”. הם כלפתן. הם לא דברים שאוכלים עם לחם, אבל מסיבה כלשהי נתנו להם את השיעורים כמו לפתן. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן”.
דובר 2: לא, כלפתן פירושו אוכלים את זה כן עם לחם.
דובר 1: אני יודע מה אתה רוצה לנסות עם לחם.
הרמב״ם אומר כאן, “בכל אלו הדברים אמורים”, הם לא… לפתן הוא חישב כמו קודם, אלא כתבלין מקבל זה איזה דין כמו לפתן, ונותנים להם את השיעור. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו וכן כל כיוצא בהן”.
דובר 2: לפתן פירושו כדברים שאינם נאכלים כמו שהן חיים.
דובר 1: בכלל, לפתן הוא במקור שם של משהו, אני לא זוכר מה, אבל הגמרא קוראת לזה לכל דבר שאוכלים אותו יחד עם הפת. אוכלים אותו יחד עם הפת, היום טובלים את הפת בזה. זה אומר שזה לא גוף הסעודה, זה דבר שבא לפת, כמו צד של הסעודה. זה הפירוש. בימינו אני לא יודע מי אוכל פת בסעודה, אבל פעם היה שסעודה באה עם פת, ולזה בא משהו. והדברים האלה, אומר הרמב״ם, הם כמו לפתן.
וממילא יש את כל השיעורים האלה, כי השיעורים הם לא כמה אוכלים לבד, כי לא אוכלים לבד קישואין. אוכלים את זה כחלק מהסעודה. כל השיעורים האלה הם רשימה שלמה של פרטים, בעצם הכל בנוי על הכלל שכמה משתמשים לשתי סעודות, אבל החכמים אמרו בדיוק לכל הרשימה הזו של דברים בדיוק כמה צריך. וכל כיוצא בהן, אתה צריך לחשב בעצמך, וכשזה לא כתוב, אתה צריך לשער כמה משתמשים לשתי סעודות, וזו ההלכה.
הלכה – צירוף מאכלים לשיעור
דובר 1: הוא אומר הלאה, “וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור השותף”. השותף יכול להיות עם יותר מאוכל אחד, צריך להיות חצי מהשיעור וחצי מהשיעור.
הוא הולך עכשיו לחשב עוד שיעורים. הוא חישב ליטרא. הוא כותב את ההלכה של סומריזן, אני לא מבין בדיוק את החקירה. הוא אומר שזה רק בעירובי חצרות, בעירובי תחומין, בשיתופי מבואות, צריך לתת שיעור לכל אחד, שיעור סעודה לכל אחד. לא מצטרפים, לא יכולים להצטרף משני מאכלים למשל. זו המילה, נכון? כך היא שיטת הראב״ד, בפירוש. אוקיי.
הלכה – ביאור שיעורי מדידה: ליטרא, אוכלא, מנה
דובר 1: אה, עכשיו אם אתה רוצה לדעת מה כל המספרים שלמדנו אומרים, הולך אני הרמב״ם לחשב. ליטרא אמירה בכל מקום היא משקל שתי רביעיות. ואוכלא, אומר תבלין הוא כאוכלא, מה זה אוכלא? חצי רביעית. מנה אמירה בכל מקום היא מאה דינרין. מה זה דינר? שש מעות. סלע, הרמב״ם נזכר כאן לומר עוד שיעור. כן. כי המנה, משקל שש שעורות. כי סלע, היא ארבעה דינרין. שוב, המנה היא 100 דינר. דינר הוא שש מעות. מעה היא שש עשרה שעורים. וסלע צריך להיות באמצע. סלע היא גדולה מדינר, וקטנה ממנה. סלע היא ארבעה דינר. כן, זה הכל כסף רומי.
כי רביעית, היא מחזיקת מן היין ומן המים. שיעור רביעית הוא כשמחזיק יין או מים במשקל של שבעה עשר דינר, וחצי דינר. בקירוב. בערך. זה שיעור רביעית.
יצא שליטרא יוצא שליטרא היא משקל חמישים וחמישה דינר. אמת. אם… זה הכל משקל נכון, כי מטבע מודדים כמה כסף, או מה שיש בו. אז אם ליטרא היא שתי רביעיות, ורביעית היא 17.5 דינר, יוצא שליטרא היא 35 דינר. וזה 2 רביעיות. ואוכלא היא רבע. היא חצי רביעית. מה זה חצי רביעית יוצא? משקל דינר וחצי רביעית.
ותדע עוד מספרים. זה השיעור סאה ומקום מקום, זה השיעור שישה קבים. וכמה קב, כמה זה קב? ארבעה לוגים. והרמב״ם כבר חישב את זה. אני מבאר, פעם הוא חישב את זה, איך מודדים רביעית במשקלה. מה פירוש מודדים רביעית זה שבעה עשר וחצי דינר. בערך. כי זה שיעור המידה ושיעור משקל צריך להסביר טוב.
כשלא קטירא, כהילה תלמד על קב, סאה, לוג, כל הדברים האלה, אומר הרמב״ם, איפה כתוב? בהלכות עירובין. הרי אמרתי שאגיד שוב למה? כי אני צריך לומר מספיק דברים רק פעם אחת. כן. אוקיי. היה טוב.
הלכה ז — באילו מאכלים מותר לעשות עירוב
דובר 1: הדבר הראשון שאני צריך ללכת לדעת זה כמה מאכל צריך להיות ל… ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד איזה מאכל מספיק טוב, האם הוא ראוי לאכילה, האם מותר לאכול אותו.
אומר הרמב״ם כך: אוכל שהוא מותר באכילה, אוכל שהוא בעצם מותר באכילה, זה לא מאכל טרף, זה לא מאכל שהוא לא אסור, אע״פ שהוא אסור לזה המערב, אפילו אם לאדם המסוים הזה שעושה את העירוב זה לא כשר, והוא הולך כבר להסביר את המשל על מה הוא מדבר, הרי זה מערבין ומשתתפין בו, יכול האדם להשתמש באוכל הזה לעירוב או לעשות שיתוף. כיצד? משתתפין ביין נסך, כאן בחצר יש אחד נזיר, או… הוא לא יכול לשתות יין, אנשים אחרים כן יכולים. או ישראל בתרומה, זה כבר יותר קיצוני, אפילו אם אנשים אחרים, כהן יכול לאכול את זה, אבל ישראל לא יכול. אפילו אם יש עוד ישראלים לכאורה בחצר, אבל זה כשר לאנשים מסוימים, לא כתוב שצריך להיות כהן כאן.
דובר 2: כן, כתוב, לא למדנו את זה.
דובר 1: וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו, וכן גם מי שאסור לאכול את המאכל הזה כי הוא עשה נדר או שבועה, מערבין ומשתתפין בו, יכול האדם שעושה את העירוב או שיתוף להשתמש בזה לעירובין ולשיתוף.
למה? שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר, הרי ההלכה היא לא אוכל כזה שאפשר ממנו להיות שותפים, זה עדיין עושה שהאנשים יהיו מעורבים באוכל אחד. אה, שזה מאכל שמותר למסוימים.
דבר האסור לכל
דובר 1: אבל דבר האסור לכל, כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, אפילו אם זה לא טבל מדאורייתא, זה טבל מדברי סופרים, כבר למדנו למעלה, חוץ מן הדמאי, לא הדמאי, כי דמאי הוא אחרת, נראה. אז טבל פירושו סוג דבר כזה שרק מדרבנן צריך לתת מעשר ותרומה. וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר ראשון, שלא הורידו את התרומה ממנו. וכן כהוגן, מה פירוש הורידו אבל לא כהוגן?
דובר 2: אולי לא על הסדר?
דובר 1: יכול להיות שצריך לעשות את זה על הסדר, אבל אני לא יודע מה פירוש כהוגן. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אה, הוא מתכוון שלא לקחו את התרומה. נותנים מעשר לפני תרומה. אה, לא תרומת מעשר, כך הוא אומר בפירוש. אני לא יודע למה. אוקיי.
וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה. לא פדו את זה כהלכה. מה פירוש לא פדו את זה על כסף או לא לפי ההלכה? אין מערבין ומשתתפין בהן, כי זה אסור לכל האנשים. אפילו זה רק אסור מדרבנן, אבל למעשה כל האנשים לא יכולים להשתמש בזה. אה, זה מדרבנן. זה, נניח, מדרבנן יש דין שצריך להיות כסף צורי, אני לא יודע איזה הלכות אחרות. מה יש לרבנן? עם כל זה, אין מערבין בו, כי אף אחד לא יכול לאכול ממנו.
דמאי
דובר 1: אבל מערבין ומשתתפין בדמאי. דמאי מותר כן. דמאי הוא גם אסור מדרבנן, לפי שהוא ראוי לעניים. דמאי הוא אבל כן ראוי לעניים. ממילא, כמו ששוחחנו שמשהו שראוי לאנשים מסוימים אפשר כן לעשות עירוב ושותף.
מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
דובר 1: ומעשר שני והקדש שנפדו, שכן פדו, אבל לא עשו לגמרי את הדבר, כי לא נתן את חומשו, שם ההלכה היא שאין החומש מעכב, כי החומש הוא מצווה אבל הוא לא מעכב, מותר לאכול אותו אפילו בלי החומש. ממילא זה עדיין משהו שראוי לשותף ולעירוב.
מעשר שני בירושלים
דובר 1: והולכים הלאה, ומערבין במעשר שני בירושלים. בירושלים מותר לערב עם מעשר שני, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, כי שם הוא ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין, בגבולין לא. זה לא כמו למשל תרומה, כי זה ראוי לכהן, כי בעיר זה לא ראוי לאף אחד.
הלכה ח — כיצד מערבין בחצרות
דובר 1: אוקיי, עד כאן למדנו במה עושים עירוב. עכשיו הולכים ללמוד מה עושים, מה עושים, מה עושים לעשות את העירוב. ציור המצווה, מעשית.
אומר הרמב״ם כך: כיצד מערבין בחצרות? איך עושים את עירוב חצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. לוקחים חלה שלמה מכל בית.
למה צריך מכל בית שלמה? אני לא יודע. אני יודע שלא יוצא שצריך לכל אחד שלמה, אלא אם יש פחות משמונה עשרה, שאז לוקחים לכל… נכון, אבל…
דובר 2: לא, אחר כך הוא הולך לומר שאחד יכול לזכות לכולם. למדת אחר כך שאחד יכול… אחר כך בסימן קס״ח בהלכה אחרת.
דובר 1: האם עירוב חצרות הרי ההלכה של שמונה עשרה?
דובר 2: זה לא עמד עד עכשיו. עמד שעירוב חצרות צריך פת שלימה. אוקיי, עירוב חצרות הוא יותר קל. אז אחר כך יעמוד שאפשר. זה יותר קשה, זה יותר חמור. כל ההלכה שלמדנו שאפשר עד שמונה עשרה למדנו רק על שיתופי מבואות. לא ראיתי שכתוב על עירוב. שם היו מדויקים. כלי גדול הוא רק בני מבוי. עירוב חצרות צריך פת. הוא לא אומר כמה פת בהלכה ח׳. הוא אומר כאן עכשיו. רק למדנו שצריך להיות פת, וצריך להיות שלמה, פת שלמה. ובסימן קס״ח יעמוד שאחד יכול לתת פת לכולם. אבל בהתחלה הוא מתחיל עם המקורי שכל אחד נותן לפחות חתיכת לחם. זה נקרא עירוב, כל אחד מתערב באותה קערה מערבבים פנימה.
איפה מניחים את העירוב
דובר 1: כיצד מערבין? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. הרי למדנו שצריך להיות שלמה. אמת. כן. ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר. מניחים את כל החלות בבית אחד מבתי החצר. וזה לא צריך להיות דווקא בבית שבו ישנים, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, זה גם טוב.
אבל, אבל זה כשהבית הוא חלק מבתי החצר. אבל אם נתנו בבית שער, אם הניחו את זה בבית שער, בחזית, במסדרון בחזית הבית, ואפילו בית שער של יחיד, אפילו זה בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, במרפסת או בחזית הבית, או בבית שאין בו בית חשוב, אינו עירוב. צריך להיות דווקא בבית.
ברכת העירוב
דובר 1: אומר הרמב״ם, כשמקבצין את העירוב הברכה היא כשמקבצים להיות. כי העיקר עירוב הוא, לוקחים ביחד, הולכים סביב ערב שבת, והולכים לכל הבתים, ומבקשים מכל אחד חתיכה. אז לפני זה, לכאורה, עושים. מי שמקבץ עושה את הברכה לכולם. לא שכל אדם שנותן לחם אומר את הברכה. לא, המצווה היא האיסוף. כשלוקחים את זה ביחד, לכאורה, עובר לעשייתן, לפני שהוא מתחיל לאסוף. כן, הוא אומר את הברכה “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. כן, זו מצווה דרבנן, אבל גם על מצווה דרבנן עושים “אשר קדשנו”, כך כבר למדנו.
“בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת”. זה כשמדברים על עירובי חצרות.
למה צריך לעשות את הנוסח? אני לא יודע. מעניין, צריך לומר את זה גם? צריך לומר את זה, כן. אני חושב כך. ירית את העקב שלי או לא? אוקיי.
קטן יכול להיות מקבץ
דובר 1: הרמב״ם, קטן יכול גם להיות זה שהוא המקבץ. “ויש לקטן”, הוא אומר את זה אחר כך. אתה רואה כאן ברכה, אתה רואה כאן איך יש משהו דבר רציני מאוד. קטן יכול גם לעשות את זה. קטן יכול להיות זה שגובה עירובי חצרות.
הלכות עירובי חצרות ושיתופי מבואות – המשך
דובר 2: ואז אז הקטן יעשה את הברכה? או אולי יש קושיא מקובץ לעירוב שכל מי שנותן את העירוב יכול… למה כל אחד? הקטן יכול לעשות ברכה?
דובר 1: הקטן יכול לעשות את הברכה, מובן מאליו. אוקיי. אני לא יודע.
דובר 2: למה לא כל אחד יעשה את הברכה? כי לכל אחד יש חלק במצווה, זה שהוא נותן את הלחם.
דובר 1: המצווה היא לא לתת, המצווה היא לאסוף!
דובר 2: לא, כל הדבר הזה הוא לא מצווה. המצווה היא שהחכמים תיקנו. המצווה מדרבנן, התקנה היא לאסוף. אז המאסף הוא ה… מצד אחד יש את המאסף, אחד נותן ואחד לוקח. אני מתכוון, זה לא… אוקיי. אני שומע, זה כמו המברך, זה לשון יחיד.
בית שמניחין בו העירוב — אינו צריך ליתן פת
דובר 1: “בית שמניחין בו העירוב”, אומר הרמב״ם, יש הלכה כזו, הבית שבו מניחים את העירוב, “אינו צריך ליתן בפת”, הוא יורש מזה שעושים זאת ברשותו.
חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט אין משנין אותו”. אם יש בית שרגילים לשים שם את העירוב, ויש שם אדם ענוותן, אין משנים. רק דרכי שלום, רק דרכי שלום, כי האדם שמניחים בביתו חוסך, הוא לא צריך לתת פת.
זה לא בגלל זה. יש לזה דין כבוד, זו ההלכה של חזקות של כבודים. הרמב״ם בפירוש המשניות אומר כך, כי יש להם מזה טובת הנאה שהם לא צריכים לתת, אז מצווה לקחת פעם אחת, עכשיו זה יתחיל לעלות לו כסף לעשות עם פלקס. יש מעשיות של הפסק כבוד. כך הבין הרמב״ם, אני לא רואה את…
עירובי חצרות ושיתופי מבואות — חזקת מקום הנחת העירוב, שיתופי מבואות, והחיוב לערב בחצרות
הלכה: חזקת מקום הנחת העירוב — מפני דרכי שלום
דובר 1:
אם יש בית שרגילים לשים שם את העירוב, פעם אחת שכך הוא, אין משנים. למה? מפני דרכי שלום. מפני דרכי שלום, כי האדם שמניחים את זה בביתו חוסך, הוא לא צריך לתת פת. יש לו כבוד מסוים. זו ההלכה של חזקות של כבודים.
הרמב״ם בפירוש המשניות אומר כך, כי יש להם מזה טובת הנאה שהם לא צריכים לתת, אז אם ייקחו את זה פעם אחת זה יתחיל לעלות לו כסף, כי הוא צריך לתת חלק. זה למעשה פסק ההלכה. הרמב״ם מבין, ואני לא רואה שהרמב״ם לא ישנה שום כבוד. ההלכה היא הכלל של חזקות של כבודים. למה לא משנים את זה? לא כי זה קנין או זכות. אם כבר יש סדר שעובד, לא משנים אותו. זה לכאורה קשור להלכה של “אינהו דאטרחוהו”. שממילא בגלל זה הוא מגיע לו משהו מזה, אז לא צריך לשנות.
דובר 2:
אמת, אתה אומר למה צריך לומר את זה. יכול להיות. כן. אבל אני חושב שזו הלכה כללית, שמפני דרכי שלום היא הסיבה שלא משנים הסכמות מסוימות בין אנשים. מובן כך?
דיון: האם זה כבוד?
דובר 1:
כן, אבל כאן לא קורה… האדם שהניחו את זה בביתו, לא קרה יותר כלום בביתו. זה לא פשוט שביתו נעשה המקום שבו כולם מתקבצים. כולם מעורבים באוכל. כן, ביתו הוא המקום, המקום המרכזי עכשיו, כי יש לו עירוב.
דובר 2:
לא, אני מתכוון שהמילה היא שכולם שותפים באותה פת, וכולם יכולים לאכול אותה בכל מקום. זאת אומרת, כל אחד אמר שביתו עם החצר הוא כמו דבר אחד.
דובר 1:
אמת, אתה אומר.
דובר 2:
שכולם צריכים לבוא לביתו לאכול את הפת? מה הם התייעצו ביניהם?
דובר 1:
לא, הם לא באים לביתו לאכול את הפת. הם רק צריכים אופן שהם לא יוכלו, שהם לא יבואו לשום איסור טלטול.
דובר 2:
מסרו לו את זה בגן אתמול.
דובר 1:
כן, אוקיי.
דובר 2:
למה לא אוכל לומר, שייתנו לו?
דובר 1:
לא, רציתי לומר כך, שאתה אומר כמו שפירוש המשניות מפרש, כך היא הסיבה שלא משנים.
דובר 2:
כן, זה הפשט.
דובר 1:
אמת, יכול להיות. אני לא רואה שזה כבוד. אתה אומר שזה כבוד, אני לא רואה למה זה כבוד. זה לא פשוט שהבית הוא עכשיו המקום שבו הקהל מתאסף. זה לכאורה שבזה כל אחד מראה שהם ביחד והם יכולים לאכול את זה בכל מקום.
דובר 2:
אה, זה בא ממה שאתה אומר ממש טוב, מכל הרשימה של תיקון העולם.
דובר 1:
אין הבדל, אפילו כשאתה אומר שזו זכות, הלאה, למה אי אפשר לשנות? האם ייתנו לו את הזכות? האם ישאלו אותו, האם ייתנו לו את הזכות? כבר יש לו חזקה כזו שהוא חוסך את הכסף? ואה, ובאמת, להיפך, אם לוקחים את התורה, האם ייתנו לו את הזכות לחסוך את כספו? אולי לא, אולי צריך לשנות כל שבוע למקום אחר?
דרכי שלום אומר שלא תמיד הולכים עם הדין, זאת אומרת שמשורת הדין ייתנו לו את הזכות. להיפך, לפי מה שאתה אומר קשה להבין, כאילו ייתנו לו את הזכות לחסוך. אתמול היה כך, היום אני רוצה להיות זה. מה התירוץ? דרכי שלום, תן לזה להישאר, לא צריך לשנות את הסידור.
הלכה: שיתופי מבואות — הסדר
דובר 1:
אוקיי, זה הסדר של עירובי חצרות. מה עושים עם שיתופי מבואות? בעירובי חצרות צריך פת שלמה, אבל שיתופי מבואות, מה עושים? כן? כן, שיתופי מבואות זה לאו דווקא פת ולאו דווקא שלמה. אמרו, כיצד משתתפין במבוי? כך, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מגרוגרת אם היו מרובין, אם זה קהל גדול אז צריך רק את השיעור של שמונה עשרה רביעיות, שתי סעודות או שמונה עשרה גרוגרות. כך, ומניח הכל בכלי אחד, מניחים את זה בכלי אחד. איפה מניחים את זה? באחת מן החצרות הסמוכות למבוי, או באחד מן הבתים. כאן אפילו בתים קטנים.
אה, כאן אין בעיה. קודם התאגדו הבתים בחצרות, אבל עכשיו מתאגדים החצרות במבוי. כל עוד זה מונח בחצר, לא משנה לי באיזה סוג בית שיש בחצר זה מונח. זה אפילו לא צריך להיות מונח בבית, זה יכול להיות מונח סתם בחצר הפתוחה. לא, לא, זה לא יכול להיות פתוח, נראה מיד. במבוי, אפילו בתים קטנים גם כן מספיק, דהיינו מרפסות. זה חייב להיות כמו שמדברים בעירוב חצרות שלא עוזר שזו רשות השותפין. אבל מניחו באויר מבוי, סתם באוויר, זה לא טוב. זה לא מקום המשתמר, אומרים. מה זה מקום? זה צריך להיות במקום המשתמר. אהא, כשמניחים את זה בחצר, כן, אפשר לשים את זה סתם בחצר, זה לא צריך להיות במקום. אבל, אבל צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר, שיהיה ניכר, שאם לא לא ראו איפה זה מונח.
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי, זה הנוסח. שיתופי מבואות, כן, עושים את אותו הדבר בדיוק כמו עירוב חצרות, רק הנוסח שמתאים למבוי.
הלכה: חלקו את העירוב או את השיתוף
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, חלקו את העירוב או את השיתוף, חילקו את עירוב חצרות או את שיתופי מבואות, אף על פי ששניהם בבית אחד, אפילו שני החלקים עדיין מונחים בבית אחד, אבל חילקו אותו, חלקו פירושו חילקו אותו לשני כלים, אחרת ממה שלמדנו את ההלכה שמניחים את הכל בכלי אחד, חילקו אותו, אף על פי ששניהם בבית אחד, אין עירוב. כי כל העניין הוא שהם כולם מעורבים, זה מונח בכלי אחד, ובזה הם כולם נעשים כמו שותפים באותו צלחת. אבל אם זה מונח בשניים, אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו עד ונחבאו בכלי אחר, אם זה רק בכלי נוסף מסיבה טכנית, זה אומר עדיין שהלחם מונח ביחד, יש רק כלי צועק שמונח בכלי ליד זה.
הלכה: שיתופי מבואות ועירובי חצרות — האם צריך את שניהם?
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה שיש מבוי, ובמבוי יש כמה חצרות. אז אם עשו שיתופי מבואות, כבר לא צריך לעשות שבחצר עצמה יעשו נוסף, כי כבר עשו שכל בני המבוי יהיו שותפים באותו לחם. אבל לא, ההלכה היא צריך לערב בחצרות, צריך לעשות עירוב חצרות נוסף. למה? כאן כבר יש חידוש חדש. דיברנו שהסיבה שצריך לעשות עירוב היא כדי שאנשים לא ייראו כאילו מותר לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. אז כאן כבר עשו כל היום במבוי שיתוף, צריך עוד לעשות עירוב נוסף בחצר? למה? כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב. שהתינוקות לא ישכחו את ההלכה של עירוב. למה? שאין התינוקות מכירין מעשה מבוי. תהיה לך חצר, בחצר יש כמה בתים, בחצר משחקים הילדים, הילדים יודעים מה קורה בחצר. אבל מבוי זה כבר הרחוב הגדול יותר, שם לא הולכים כל כך הרבה ילדים קטנים, אז הילדים לא יודעים מה קורה במבוי. הם רואים רק בחצר שמותר לטלטל ממה שהם רואים כרשות היחיד, הבית, למה שהם רואים כרשות הרבים, החצר. ממילא, יוצא, כל מצוות עירוב היא כדי שלא יטעו, אז כאן הוסיפו את החומרא שכדי שלא יטעו אפילו הילדים, אפילו אלה ש…
אבל באמת כבר יצאו עם השיטה, כי זה לבוגרים, אלה שעוקבים אחרי מה שקורה. ילדים…
דיון: למה תינוקות לא מכירין במבוי?
דובר 2:
אבל… אה, שאין התינוקות מכירין, כי רק אחד מהחצר צריך לתת למבוי, לא כל בית מהחצר. אם כל בית היה נותן…
דובר 1:
כל אנשי מבוי צריכים לתת, פירושו שכל אחד מהמבוי צריך לתת? או מכל מבוי צריך חצר אחד לתת?
דובר 2:
לא, כל האנשים צריכים לתת.
דובר 1:
אבל התינוקות עוקבים אחרי שאחד בא לקחת מהבית?
דובר 2:
לא, הם יודעים רק מה קורה במבוי, הם יודעים רק מה קורה בחצר. תראה, המאורע של זה לא היה במבוי.
חילוק הרמב״ם: שיתוף מבואות בפת
דובר 1:
בוא נסיים את כל ההלכה. ארבע, ואם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו. אה, אז, בוא נחשוב מחדש. ואם… ואם… אז, מה שהוא אומר שכאשר עשו את המבוי צריך נוסף לעשות את העירוב זה כאשר לא משתמשים בפת, כאשר משתמשים באוכלים אחרים. אבל אם משתמשים בפת, אז לא צריך לעשות עירוב נוסף של החצרות, שאין התינוקות מכירין בפת. כאשר עושים מבוי, שיתוף מבואות על פת, אז הילדים כן עוקבים.
דובר 2:
אה, טוב. אז, מה שלמדנו שאין התינוקות מכירין במבוי פירושו, זה כבר מסובך מדי, שמים קצת יותר גס, זה מעט מאוד, זה לא מצה גדולה כמו עירובי חצרות, ממילא התינוקות לא שמים לב. אבל אם דווקא, יש כאן יותר קהילה, שיתוף מבואות, לא צריך פת. אם עושים כן פת, אז כן התינוקות יודעים, הם עשו את אותו הדבר. הם יודעים להיפך, התינוקות לא יודעים הבדל בין מבוי וחצר, הם יודעים שעשו עירוב, לקחו לחם והניחו אותו איפשהו, והם יודעים שעשו עירוב. אז נראה שאולי הבעיה למה אין התינוקות מכירין במבוי קשור לזה שהמבוי יותר קל, לא רק שזה רחוק יותר. יכול להיות גם, אבל מבין אתה מה אני אומר?
דובר 1:
לא.
דובר 2:
לא מבין?
פירשת שהתינוקות לא יודעים מה קורה במבוי כי הם לא משחקים שם, אבל אתה רואה שכאשר עושים עם פת הם כן יודעים. אז נראה שהדבר שהם לא יודעים, כי שיתוף מבואות לא צריך פת, זה פחות ניכר. לא מבינים התינוקות מה זה כוס ברנדי שם שהביאו את מי המלח, את זה הם לא רואים. מילא צריך לעשות עירוב שעושים עם פת, זו החובה. אבל אם כבר עשו עם המבוי גם עם פת, הם כן רואים. למרות שזה רחוק. הבעיה היא לא לדעתך כי זה רחוק, כך נראה.
דובר 1:
הוא אומר שכאשר עושים עם דברים אחרים שיכולים להישמר זמן ארוך יותר, לא צריך לשנות. אבל פת, פעם אחת הפת נעשה לא טרי צריך לאסוף פת חדש, הילדים עוקבים. זה מעניין, מה זה ייראה אם עושים עם תפוח, או כמו שחישבנו קודם, האם באמת גם יצטרכו. המילה היא אז, אם עושים עם דבר שצריך כל פעם לאסוף מחדש, כי בכל פעם שבאה שבת צריך להיות… ראוי לאכילה של השותף.
דובר 2:
אבל זה לא כתוב כאן. לא כתוב שהתולדות היא דבר המשתמר, וגם לא כתוב ברור שעירובי חצרות צריך לעשות פת חדש כל שבוע. שניהם צריכים… ההלכה מניחה כאילו שהולכים כל שבוע לעשות את שניהם. הלשון היא שמקבצין כן? ערב שבת. והוא בכלל לא למד ברמב״ם שאפשר להשאיר משבת אחת לשנייה.
דובר 1:
זה תלוי, פירושו, לא כתוב פת. אם הולכים כל ערב שבת, קשה לומר למה הילדים לא יעקבו? זה הולך כל שבוע, הילדים לא עומדים קטנים גדולים, שלא כל אחד צריך אפילו לתת. מספיק שתי סעודות, וזה דבר קטן, פת הם מבינים, מכירין בפת. כך כתוב ברמב״ם ההלכה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
נו.
דובר 2:
יש לך חלק של פת שהוא מבין, ואיזה מי מלח הוא לא מבין.
דובר 1:
נו נו.
הלכה: בני חבורה שהיו מסובין
דובר 1:
הלאה. מניח חבירו שותף עמו בבית. זה דבר שקורה כאשר אנשים, בני חבורה, בדרך כלל הולכים ואוספים לחם מכל אחד ערב שבת, כן? נכון. כאן יש מקרה חדש כביכול. בני חבורה יושבים מסובין בבית, הם ישבו ביחד בבית ועשו מסיבה.
הלכות עירובי חצרות – בני חבורה שהיו מסובין, זכיה על ידי אחר, וזמן העירוב
הלכה י״א (המשך) – בני חבורה שהיו מסובין בבית
דובר 1: יש לך הבדל בפת, את זה אני מבין, ואיזה מי מלח, את זה אני לא מבין.
נו נו. הלאה, בני חבורה שהיו מסובין בבית, כן? מה זה הדבר? מה קורה? אנשים, בני חבורה, בדרך כלל אוספים לחם מכל אחד ערב שבת, כן? זה מקרה חדש כביכול. בני חבורה שהיו מסובין בבית, הם ישבו ביחד בבית ועשו מסיבה, וקידש עליהם היום, נכנסה שבת. אז לא צריך ללכת לעשות עירוב ממשי לאסוף, אלא פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
על מה מדברים כאן? בני חבורה הם בני חצר, כל אחד הולך לביתו אחר כך? נכון, אבל מאחר שהם אוכלים ביחד, וכאשר נכנסה שבת, כאשר היה קידוש היום, הם החזיקו באמצע באמת להיות שותפים באותה פת, כאשר הם כולם ישבו והיו מסובין באותו בית. וסתמא הוא לא מתכוון דווקא פת שעל השולחן, אלא האוכל שמונח שם. עירובי חצרות צריך להיות פת, ואת זה נראה מיד לגבי שיתוף. עכשיו הוא מדבר על עירובי חצרות. אוקיי, פת ש… אבל אני אומר, אולי במקרה הזה זה לאו דווקא, המילה היא שהם ממש שותפים באוכל. יש הבדל, אם עירובי חצרות צריך פת, אבל כאן צריך להיות פת שלמה על השולחן, או אולי יש כאן דין של שלמות. פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
הבדל בין עירובי חצרות ושיתופי מבואות לגבי מקום הנחה
ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, אם הם רוצים להשתמש בזה לא רק לעירובי חצרות, אלא הם רוצים להשתמש בזה לשיתופי מבואות, סומכין אע״פ שהן מסובין בחצר. זאת אומרת, הם בחצר אחד. האם יש כאן אנשים מיותר מחצר אחד? אולי כל בני מבוי יושבים עכשיו בבית הזה, בחצר הזה. האם המילה בני חבורה פירושה כל מי שגרים בחצר הזה או במבוי הזה? אני לא יודע. בוודאי, הם כבר גרים שם, ולא היום כבר השעה.
הלכות עירובין – המשך פרק א
אפשר הדבר הוא שכיוון שמביא שעירוב חייב להיות בבית, לא יכול להיות בחצר. אבל שיתוף מבואות יכול להיות אפילו באחת החצרות, מבין מדוע. אם הם מסובים בחצר, לא עובד להם עירוב חצרות, כי עירוב חצרות צריך להניח בבית. נכון מה שאני אומר? אבל הרי זה כבר בבית. לא. אה, אם הם מסובים בבית, זה טוב מאוד, זה פשוט מאוד. אם הם מסובים בבית, יכולים לעשות עירוב חצרות אפילו. אבל שיתוף מבואות אפשר לעשות אפילו בחצר, כי כך היא ההלכה של שיתוף מבואות. אבל אז צריך לעשות עירוב חצרות נוסף, לא יעזור העירוב חצרות, כי עירוב חצרות אי אפשר להניח בחצר. טוב מאוד.
הלכה בנוגע לזכייה – אחד מזכה לכל בני החצר/מבוי
עד כה למדנו את הדרך הרגילה שכל אחד נותן חתיכת פת, או בחבורה ששייכת הפת יחד לכולם. לא ברור. כן. אבל כאן זה… מעניין, כי עד כה היה סתם, כאן באה קהילה גדולה ומשתנות הלכות שונות שכבר למדנו. מה משתנה? שאין צריך ללכת לאסוף מכל אחד. אבל צריך כן להיות בדיעבד אולי. לא כתוב, יכול להיות שזה רק בדיעבד כל הדבר.
לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, והוא מזכה לכל בני החצר. או, כשמדובר במבוי, לוקח אוכל כשתי סעודות, כי במבוי צריך דווקא פת, הוא לוקח אוכל כשתי סעודות ואומר הרי זה לכל בני המבוי. ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד, אין צריך ללכת במיוחד לקחת מכל אחד, הפת יוצאת כל אחד. כלומר, קודם אמרנו שמזכה לכל אחד, הקהילה, כל אחד שייך לפת, אומר הוא, קונים באותו סכום, עכשיו יש לכל אחד פת בביתו. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר. כלומר, מזכים להם, זה כלל של זכייה, נכון? זכייה אי אפשר לזכות כשאתה מחזיק את זה בעצמך, אתה צריך לתת לאחר שיקנה עבורם, שיקנה עבור כל בני החצר.
מדוע צריך “על ידי אחר”
שוב, מה זה אומר, מדוע אינו יכול לומר “הרי זה לכל בני החצר”? אי אפשר, ההלכה של זכייה היא “על ידי אחר”. אתה צריך לתת לאחד שיקנה בשם כל האנשים. אתה לא יכול להקנות בעצמך, המילים לא מספיקות, צריך להיות מסירה כלשהי.
מי יכול להיות ה״אחר” – בני ביתו הגדולים
אומר הרמב״ם, ה״על ידי אחר” ואין משתמשים דווקא באדם גדול וחשוב? יש אומרים שהרבנים אמרו שבני ביתו הגדולים, הוא יכול לתת לבני ביתו הגדולים ולומר שיקנו עבור כל אנשי החצר, שיזכו עבור כל אנשי החצר, כי העבד העברי, כי אשתו. אבל לא בני ביתו הקטנים, שאין להם דעת, שיזכו, כי העבדים והשפחות הקטנים, הרבנן אמרו שידם כידו, ונאמר מדוע. תניא, שידם כידו. כשהם זוכים במשהו, זה כידו, הם זוכים עבור אביהם, עבור בעל הבית. אין להם רשות עצמאית.
קושיא בנוגע לאשתו
מעניין, אשתו יש לה גם הדין שמה שהיא קונה הוא קונה, אבל הוא נותן לה לזכות, והיא מזכה לכל האנשים האחרים. אבל כדאי לחשוב על זה, על אשתו שאתה מביא את זה.
נראה לגבי ההלכה, בכל מקרה, אפשר לזכות לאישה בלי בעלה אם רוצים מאוד. מציאת אשה אין לבעלה רשות בה, שהאדם עצמו יכול גם, שמציאת אשה אין לבעלה רשות בה. אבל יש לה גם רשות בחצר, היא חלק שקונה עבור אחר. היא אולי לא צריכה, כי זה חלקה, לא חלק.
שפחה קטנה – קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן
יכול לזכות על ידי שפחתו אף על פי שהיא קטנה. מה ששוחחנו שבני ביתו הקטנים לא עוזר, בני ביתו הקטנים לא עוזר כי זה שלו, אבל שפחה שאינה שלו, שפחתו מותרת אפילו קטנה. מדוע? קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. כשמדובר בקנין לעניין דאורייתא, לא יכול קטן לזכות לאחרים. לעצמו הוא לא יכול, אבל לאחרים הוא לא יכול לזכות, כן, צריך לומר לזכות, לזכות. אבל מדרבנן, הרבנן מתירים שקטן יהיה זה שזוכה לאחרים. ממילא, מאחר ועירוב הוא רק מדרבנן, אפשר אפילו להשתמש בקטן, רק לא בקטן שלו, כי הקטן שלו יש בעיה אחרת של ידו כידו. שיהיה שפחה קטנה הוא יכול.
שואל 2: כקנין אפשר להשתמש בשפחה קטנה? הרי מפורש בהלכות גניבה שגונב דעת הבריות. אם אחד קונה משהו דרך שפחתו הקטנה, זה מן התורה?
שואל 1: שפחתו העברית אינה ידו כידו, יש לה רשות עצמאית. נכון, אבל היא קטנה, אז מה הבעיה? קטן יכול לקנות לעצמו, אבל הוא אמר שלאחרים זה לא עובד עד שלוש עשרה. בדברי סופרים אפשר לסמוך על קטן שמזכה לאדם אחר.
האם צריך להודיע לבני החצר
כן, וצריך להודיע לבני החצר, אומר הוא כאן, במקרה שאחד נותן פת ומזכה כל בני החצר או בני מבוי, צריך להודיע. זה תלוי בהודעה שהם יכולים לטלטל בחצר, או שהם קיבלו חלק בפת. אולי עוד לפני זה, עוד לפני הדבר המעשי שבא אחר כך שהם יכולים לטלטל. זה על הדבר הראשון שיש להם זכות בפת, רק נאמר, יש כאן דין, אם נשאל על זה מאחר ויש זכות הרי יש כלל זכין לאדם שלא בפניו. כן.
הלכה בנוגע לזמן העירוב – מתי עושים את העירוב
אוקיי עכשיו נלמד מתי צריך לעשות את העירוב. מה זה אומר שצריך לעשות ערב שבת והאם צריך להיות בעוד יום בין השמשות וכדומה העירוב. האם לא צריך עם החכמים של מתנה צריך להודיע? הוא יאמר להם שהם יכולים לטלטל בסדר, אבל לא צריך עם הזכייה. כן. אני אומר, עכשיו יש עניין של הודעה כאן. כן. כן. זה הכרת התוב. הרבי גם, שזה לא ממש מתנה שיורדת ממנו, חוץ מההלכה שהוא הולך לטלטל. כן. הוא יודע כבר שיש מישהו שמזכה כל שבוע לעולם. אוקיי, אני יודע כבר את זה. אוקיי, זה דבר אחר. צריך לומר, כתובות שהם מותרים לטלטל. מה לא.
הלאה, מתי עושים את העירוב או השיתוף? היה אחד אומר, אפשר לעשות את זה בשבת גם, לכאורה. כן. כולם נעשים שותפים עם הלחם. לא, לא כך. אין מערבין ולא משתתפין בשבת. אלא בעוד יום. זה לפני שבת. אבל… בין השמשות מותר… הוא לא אומר, בעוד יום אני לא מתכוון ממש, בעוד יום אלא. אפילו, מערבין עירובי חצרות ומשתתפין, גם בין השמשות, אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה. לכאורה זו סברא שהרבנן מחדשים.
אבל הדבר הוא כי זה כמו עירוב תחומין, שדעתו עליו, זה צריך להיות בשעת בין השמשות, כשנכנס שבת.
הלכה בנוגע שהעירוב צריך להיות ראוי לאכילה בין השמשות
לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מוכן, צריך להיות מוכן, ואפשר לאכלו כל בין השמשות. צריך להיות משהו שאפשר לאכול כל בין השמשות, צריך להיות ראוי לאכילה. לפיכך, אם נפלה עליו מפולת, אם נפל עליו קיר, או שאבד או שנשרף, או שאבד או נשרף, או שהיתה תרומה ונטמאת, או אותו עשה כמו ההלכה שלמדנו קודם, שאפשר גם לערב בתרומה, ונטמא, שעכשיו הוא פסול.
זה אומר אפשר לאכלו, נכון? שמה שאבד, או מה שיש כאן גם אפשר לאכלו, אבל נעשה אסור לאכול. אז כך, מבעוד יום, אם נשרף עוד, אבד עוד לפני שנעשה שבת, אינו עירוב, כי כשנעשה שבת לא היה לו דעתו עליו. משחשיכה, אם אבד כשכבר נעשה חושך, הרי זה עירוב, כלומר זה כן עירוב. כי כשהיה בין השמשות היה דעתו עליו, הוא ידע שהוא שותף בדירה.
ואם הוא ספק מתי אבד, האם לפני שבת או בשבת, הרי זה עירוב, כי ספק עירוב כשר. ספק עירוב תמיד כשר. אמשיך הלאה כי זה מדרבנן לכאורה.
הגבלה של “ספק עירוב כשר” – לא בספק איסור דאורייתא
אז, לומדים כאן שיהודי גר בעיר שחצי עיר צועק שיש עירוב, וחצי עיר צועק שאין עירוב, הוא יכול לטלטל כי ספק עירוב כשר, לא? זה לא פשט. בואו נהיה ברורים. כאן ספק עירוב מתכוון ספק אם נפסל בין השמשות.
הלכה כדברי המיקל בעירוב, חל כן על עירוב חצרות, אבל המחלוקת האם אפשר לעשות עירוב אינה השאלה האם יש עירוב, השאלה היא האם יש איסור דאורייתא. אז להיפך, לכאורה צריך להחמיר, אם יש צד רציני שזה איסור דאורייתא, אז להיפך, ספיקא דאורייתא לחומרא, נכון?
הלכה כדברי המיקל בעירוב תמיד תתכוון כשאין מקום שיש איסור דאורייתא. עירוב מתכוון לתקנה שלמדנו עכשיו בפרק. עירוב מתכוון אז כשמדאורייתא מותר לטלטל. הרבנים לא מתירים, והם מתירים, הם אומרים שצריך עירוב. הסיבה היא כי אפילו יש לך ספק אם זה רשות היחיד, הרי יש ספק בהלכות עירובין, ספק בהלכות שבת. אתה צריך לדעת מה הדין באופן כללי, כשיש לך ספק אם דבר הוא דאורייתא, יש מחלוקת הפוסקים, אני לא יודע אם זה ספק דאורייתא או ספק דרבנן. זו שאלה אחרת.
בכל מקרה, זה לא בא כאן. כן, נתנו עירוב.
הלכות עירובין — סיום פרק א: דינים בנוגע לראוי מבעוד יום
הלכה יא (המשך) — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
שואל 1: עירוב מתכוון לתקנה שלמדנו עכשיו בפרק. עירוב מתכוון אז כשמדאורייתא מותר לטלטל, רק הרבנן לא מתירים, והם מתירים בכך שאומרים שצריך עירוב. זה בוודאי. אם יש ספק על הרשויות, אין ספק בדין של עירוב, זה ספק בדין של רשויות. צריך לדעת מה הדין באופן כללי כשיש ספק אם דבר הוא דאורייתא, או מחלוקת הפוסקים. אני לא יודע אם זה נקרא ספק דאורייתא או ספק דרבנן. זו שאלה שונה. בכל מקרה, זה לא בא כאן.
כן. הלאה, המשך השאלה הוא שצריך להיות מוכן בין השמשות, נכון? כן. עוד מקרה. נתנו העירוב או השיתוף במגדל, הניחו אותו במגדל. מגדל בדרך כלל לא מתכוון למגדל, בניין, זה מתכוון לארון. וננעל עליו, נסגר. ואבד המפתח קודם שתחשך, אבד המפתח עוד לפני שנעשה שבת. הרי זה אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות. אם לא יוכלו להשתמש בעירוב, לא יוכלו להוציא מהמנעול הסגור, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות, רק אם צריך לעשות מלאכה, צריך שם סתירת כלים לשבור את הדלת כדי להוציא, כי מלאכה דרבנן מותר לעשות בין השמשות לצורך. אה, אוקיי. הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב. אז רואים את הדבר כאילו אבד, וזה לא עירוב. לא יטלטלו. זה ברור, אבל זה סגור וצריך לשבור, אין המפתח.
שואל 2: זה מאוד מעניין, כי המפתח נמצא כאן איפשהו. צריך ללכת לחפש את המפתח. בדיוק כמה זמן לוקח למצוא, מבין מה אני שואל?
שואל 1: אוקיי, מדברים אם מתכוונים שזה אבד. אבד זה נשרף.
שואל 2: אה, אבד זה אבד, ואתה לא רואה את זה בדיוק.
שואל 1: כאן מתכוונים כמו אבד עירובו קודם, כן, זה אבד.
שואל 2: אה, אני מסכים. כלומר, אם אפשר לשבור באופן מקלקל, למשל, נכון, זה לא מלאכה, אבל צריך לעשות סתירת כלים, זה רק ספק דרבנן, רק מלאכה דרבנן שמותר לעשות ערב שבת.
הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה בתנאי — ראיה שצריך שיהא ראוי מבעוד יום
שואל 1: הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, אם אדם הפריש תרומת מעשר, כלומר היה לו מעשר והפריש ממנו תרומת מעשר, או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך, הוא עשה תנאי שהתרומה תחול כשנעשה שבת. רואים שאפשר לעשות זאת, אכן, למדנו שאסור לתרום בשבת, אבל אפשר כן לתרום ערב שבת ולעשות תנאי כזה. הבעיה היא החלות. אבל במקרה כזה, במעשר, שאי אפשר לעשות עם עירוב, שהרי עדיין טבל כל בין השמשות, כי הוא עשה את התנאי שיהיה כשר רק בלילה. הרי בין השמשות עוד טבל. וזו ראיה, “צריך שיהא ראוי מבעוד יום”.
שואל 2: מעניין, הרי בדיוק הרגע שנעשה שבת כבר כשר, כי טוב, התנאי אומר שכשנעשה חשכה נעשה כשר. אבל צריך להיות ראוי עוד לפני שבת.
שואל 1: וכאן רואים גם שבין השמשות הוא רשות לעצמה. אם זה ספק, היה זה עדיין… אה, לכן אומר הוא “מבעוד יום”. נראה שבין השמשות צריך להיות קדושה לעצמה.
שואל 2: אבל הדין של עירוב אינו שבשבת יהיה, אלא כשנעשה שבת. מתי נעשה שבת? עוד לפני שבת. שואל את השאלה, מתי נעשה זה? זה הזמן של נעשה. כלומר בין השמשות, זה הזמן של נעשה.
שואל 1: הרי יש הלכה שנעשה שבת, כי אז, כל ערב שבת יורדת על העולם הרבה דעת, כל אחד מחלק איפה הוא גר, כן, עירוב תחומין ועירוב חצירות, והרבה עוד הלכות שתלויות במוקצה, כן, בין השמשות.
סיום פרק א
עד כאן פרק א׳ למדנו עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Eruvin Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Hilchos Eruvin — Chapter 1 (with Introduction)
—
The Rambam’s Introduction to Hilchos Eruvin
The Rambam writes: “One positive commandment, which is from the words of the Sages, and is not counted in the enumeration. The explanation of this commandment is in these chapters.”
Plain Meaning
Hilchos Eruvin has one positive commandment, but it is from the Rabbis (not from the Torah), and it is not counted in the enumeration of 613 commandments.
Insights and Explanations
1) The structure of Hilchos Eruvin — two topics under one mitzvah:
Hilchos Eruvin deals with two separate problems: (a) eruv chatzeiros / shitufei mevo’os — how one may carry from one domain to another in a courtyard/alleyway, and (b) eruv techumin — how one may walk further than the Shabbos boundary. Both problems are solved through an “eruv” (a bread/food). The two topics have “very little to do with each other” — the connection is mainly that both are called “eruv.” If there were a true list of rabbinic mitzvos, one would certainly count eruv chatzeiros and eruv techumin as two separate mitzvos. The Rambam calls it “one mitzvah” only because it comes in one section of his book.
2) Both topics have a common structure:
In both — eruv chatzeiros and eruv techumin — the Sages added a stringency (a prohibition), and then added a leniency (through the eruv) for that stringency. With eruv chatzeiros: the prohibition is to carry between dwellings even with partitions; the leniency is through bread. With eruv techumin: the prohibition is to walk further than two thousand amos; the leniency is through placing bread.
3) “And it is not counted” — the Rambam’s approach to rabbinic mitzvos:
The Rambam did not make a formal list of rabbinic mitzvos. He writes “and it is not counted” — meaning, don’t count it in the total of 613. The Rambam explains in his introduction that the purpose of counting mitzvos is so as not to forget one — but this only applies to the 613. The well-known count of “seven rabbinic mitzvos” (620 = taryag) is not from the Rambam; it comes from a later authority (Sefer Charedim). The Rambam in Shoresh 1 of Sefer HaMitzvos criticizes the Behag for counting rabbinic mitzvos, because if one counts rabbinic ones there are thousands, especially negative commandments (safeguards), but also positive ones.
4) Only two halachos in the Rambam with a “rabbinic mitzvah” header:
In the entire Mishneh Torah there are only two halachos where the Rambam writes in the introduction that it is a rabbinic mitzvah: Hilchos Eruvin and Hilchos Megillah VeChanukah — both in Sefer Zemanim. Other halachos that are rabbinic (like washing hands in Hilchos Brachos) don’t have such a header. The explanation: because all other halachos in Sefer Zemanim are built on Torah commandments, the Rambam specifically noted for these two that they are rabbinic, so one shouldn’t confuse them.
5) Why did the Rambam separate Hilchos Eruvin from Hilchos Shabbos?
The Rambam followed the order of the Gemara/Mishnah where Shabbos and Eruvin are separate tractates. Also practically — Hilchos Shabbos is already very long (30 chapters).
6) The difference between the Rambam’s Eruvin and the Mishnah’s Eruvin:
In Maseches Eruvin in the Mishnah there are also laws of partitions (like pasei bira’os). But the Rambam placed all laws of partitions in Hilchos Shabbos, because they are details of the Torah prohibition of transferring from domain to domain. In Hilchos Eruvin remained only the laws of the partnership/bread — that is, only what relates to the rabbinic enactment of eruv, not what relates to the Torah definition of domains and partitions.
7) The Rambam’s order vs. the order of the Mishnah:
The Rambam says in his introduction to Sefer HaMitzvos that he thought to make the Mishneh Torah according to the order of the Mishnah, but he saw that it doesn’t work practically and he has a better order. Therefore he took “inspiration” from the Mishnah — many things align with the order of the Mishnah (like Maseches Sukkah, Rosh Hashanah).
8) Blessing on eruv — “who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv”:
One makes a blessing on eruv (whether chatzeiros, techumin, or tavshilin). The Rambam understands that eruv is a type of rabbinic mitzvah similar to Torah slaughter — there is no obligation to do it, but if one wants to carry, one must do it, and on that action comes a blessing. Not on every rabbinic law does one make a blessing — only on specific enactments.
—
Halachah 1 — Torah Law: Permitted to Carry in a Private Domain
The Rambam: “A courtyard with many neighbors, each in his own house — Torah law is that they are all permitted to carry in the entire courtyard, from houses to courtyard and from courtyard to houses, because the entire courtyard is one private domain. And so too the law with an alleyway that has a lechi and korah… And so too the law with a city that is surrounded by a wall ten tefachim high that has doors that lock at night… This is Torah law.”
Plain Meaning
From the Torah it is permitted to carry in a private domain — whether a courtyard with several neighbors, an alleyway with a lechi and korah, or a walled city with doors. All three are a private domain, and one may carry in the entire area.
Insights and Explanations
1) The names of the tractate/halachos go on the leniency, not the prohibition:
One might have thought that the main innovation is the prohibition (that the Sages forbade carrying between neighbors), but on the contrary — the name “Eruvin” goes on the solution, the leniency. This fits with what we learned throughout Hilchos Shabbos: the Rabbis never make a prohibition without a way out. They don’t make life harder — they only make a way how to do it “in a Shabbos manner.”
2) Three levels of private domain:
The Rambam lays out three levels: (a) house → several houses = courtyard, (b) several courtyards = alleyway, (c) many alleyways = city. All three, as long as they have partitions, are called a private domain from the Torah.
3) The distinction with an alleyway — Torah vs. Rabbinic:
With an alleyway the Rambam mentions “that has a lechi and korah.” But in truth, from the Torah an alleyway that is closed (three walls) is already a private domain without lechi and korah. The lechi and korah is a rabbinic enactment — a marker that here begins a new domain. The Rambam doesn’t go into this distinction here, as the Maggid Mishneh explains. When he says “Torah law” he means that even rabbinically (after lechi and korah) it would be permitted — without the new prohibition of eruv.
—
Halachah 1 (continued) — The Rabbinic Prohibition
The Rambam: “But according to rabbinic law, it is forbidden for neighbors to carry in a private domain that has division of dwellings until all neighbors make an eruv before Shabbos eve… whether courtyard, alleyway, or city.”
Plain Meaning
The Sages forbade carrying in a private domain where several parties live, until all neighbors make an eruv — mix together. This applies to all three categories: courtyard, alleyway, city.
Insights and Explanations
1) Eruv = the opposite of division:
The concept “eruv” is language of mixing together. “Division of dwellings” is the problem — separated residents. “They shall mix” is the remedy — they should become mixed, one.
—
The Enactment of Shlomo and His Court — Historical Background
Plain Meaning
The Rambam says that the prohibition is an enactment of Shlomo and his court.
Insights and Explanations
1) When we say “rabbinic” it doesn’t mean a specific generation:
Everything that wasn’t given to Moshe at Sinai is called rabbinic — from Moshe’s own enactments (Torah reading) to Rav Ashi and Ravina. The fact that Shlomo enacted it doesn’t make it more or less stringent — it’s historical information.
2) Why do we attribute an enactment to a specific person?
When the Sages say that a specific figure enacted something, it’s because the topic has a connection to that person’s role in Tanach. Moshe — Torah reading (he gave the Torah). Ezra — enactments of the order of life at the beginning of the Second Temple (we see such things in the Book of Ezra). The court of Shem — marriage enactments (even before receiving the Torah).
3) [Innovation in the name of Rav Hai Gaon] Why specifically King Shlomo:
Rav Hai Gaon was asked: What did they do before Shlomo? Didn’t they make eruv? His answer: The Gemara says that in a “camp” one is exempt from eruv and washing hands. The entire period from the Judges until King David was a state of camp — wars, upheaval. King Shlomo is the first “man of rest” — he had peace. He built Jerusalem as the first Jewish capital, built the Temple, created a reality of permanent settlement. Only then did the entire matter of eruv become relevant — doors, partitions, neighbors who live in a settled manner. In the field there’s no concept of locking doors. Eruv thus has a connection to building the Temple and building Jerusalem.
—
Halachah 3 — Tents, Sukkahs, Camps, and Caravans
The Rambam: “And not only a courtyard but even those dwelling in tents or sukkahs or a camp surrounded by a partition may not carry from tent to tent until they all make an eruv… But a caravan surrounded by a partition doesn’t need an eruv and one may not take out from tent to tent without an eruv because they are all mixed and their tents are not fixed for them.”
Plain Meaning
Not only a courtyard with houses, but also people living in tents, sukkahs, or a camp with a partition — one may not carry from tent to tent without an eruv. But a caravan (traveling group) with a partition doesn’t need an eruv, because they are already mixed.
Insights and Explanations
1) Distinction between camp and caravan:
A “camp” means something more permanent — a camp that stands for a longer time (like “the camp of the house of Jacob”), not necessarily a military camp. There each one has his own dwelling permanently, therefore one needs an eruv. A caravan, however, sets up tents only for Shabbos, after Shabbos they travel on — it’s not a permanent thing.
2) Two reasons why a caravan doesn’t need eruv:
The Rambam gives two points: (a) “they are all mixed” — they conduct themselves like one family, they travel together a long way, they eat from the same pot; (b) “their tents are not fixed for them” — the tents are not permanent, they are only an addition for modesty, but essentially everyone is comfortable with each other.
3) Beis Yosef’s question:
The Beis Yosef struggles with this, because a camp also has an exemption (in war). The distinction is: when we speak of a camp that travels (war) there is an exemption; but when a settled camp has been established, there is already an obligation of eruv.
—
Halachah 4 — The Reason for Shlomo’s Enactment
The Rambam: “Why did Shlomo enact this matter? So that people should not err and say just as it is permitted to take out from courtyards to the streets and markets of the city… so too it is permitted to take out from the city to the field… and they will think that the markets and streets are a public domain like fields and deserts… and they will say that only courtyards are a private domain and it is permitted to take out from courtyards to fields and deserts.”
Plain Meaning
Shlomo enacted the prohibition so people shouldn’t make a mistake. When they see one carries from courtyards (private domain) to city streets (which looks like a public domain but is actually a private domain because of locked doors at night), they will think one may also carry from the city to the field (karmelis or public domain).
Insights and Explanations
1) The main innovation — people’s understanding of private domain/public domain vs. halachah:
The Rambam reveals a deep point: people understand “private domain” and “public domain” according to dwellings — who may move around there. “Public domain” sounds like a place where the public may move around, “private domain” like a private place. But in practice the halachah has nothing to do with this — it has to do with partitions, what kind of walls it has. King Shlomo understood that the language itself is a problem that leads to errors.
2) A decree for a decree?
The Rambam’s explanation is more complicated than a simple decree. He could have said simply that the person won’t know that doors lock at night. But the Rambam says a deeper thing: the person will think that markets and streets are “public domain” like fields and deserts, and will come to think that transferring from private domain to public domain is permitted — which is a Torah prohibition.
3) Shlomo’s enactment — to look at dwellings as people look:
The Rambam says: “Therefore he enacted that every private domain that is divided by dwellings, each one should be attributed to his own domain and there should remain from it a place that is in the domain of all and the hand of all is equal in it, like a courtyard to houses — that place where the hand of all is equal in it should be considered as if it were a public domain.” Shlomo enacted that one should indeed look at things as people see it: the house is a private domain, and the courtyard (where everyone can move around) one should be stringent about like a public domain — even though in truth everything is a private domain. In this way people will see that one may not carry from “private” to “public,” and won’t come to carry from a true private domain to a true public domain.
4) “Even though everything is a private domain”:
The Rambam emphasizes that everything — both houses and courtyard — is truly a private domain. The enactment is only a stringency to give the courtyard a status like a public domain, so people will get used to not carrying from a private place to a place where everyone moves around.
—
The Eruv’s Function — “We Are All Mixed”
The Rambam: “And what is this eruv? It is that they mix themselves with one food that they place on Shabbos eve, as if to say that we are all mixed and we all eat one food…”
Plain Meaning
The eruv is that everyone places together one food before Shabbos, which declares: we are all mixed, we all eat from one plate.
Insights
1) What does the food do?
The food makes a declaration: we are not strangers where each one is only comfortable in his house — we all live in one unit. This removes the entire basis of the decree, because people no longer see a distinction between “private” and “public” within the courtyard.
Two Names: Eruv Chatzeiros and Shituf Mevo’os
The distinction in terminology: Eruv chatzeiros — when members of a courtyard become mixed (combined) through bread; Shituf mevo’os — when courtyards in an alleyway (or city residents with a wall) become partners. The distinction in language is not just technical — in an alleyway one is not truly “mixed together” as in a courtyard, but one is a “partner,” which is perhaps a weaker level of unification. Practically it also serves to distinguish halachos, because not all laws of eruv and shituf are the same.
[Innovation in the name of Chasam Sofer] King Shlomo’s Wisdom — Prohibition with Leniency
King Shlomo’s wisdom was that he didn’t only make a prohibition, but he brought the prohibition together with the leniency — just like washing hands (the hands are impure, but there’s a quick solution). “Be wise, my son, and gladden my heart, I too” — just making prohibitions is not wisdom; the wisdom is to bring the solution together with the problem. When we say “Shlomo enacted eruv” we mean he made both — the prohibition and the leniency.
[Digression: Eruv and Settlement of Eretz Yisrael]
1) Eruv is connected to building Jerusalem: King Shlomo built Jerusalem as the first Jewish capital, and the entire concept of eruv begins with a city. The Tosafos Yom Tov says that eruv was made for people who live in a settled manner (in a city), not in the field. Therefore eruv is relevant to building the Temple and building Jerusalem.
2) Eruv makes a Jewish city: Every time Jews make an eruv in a new area, this is essentially making a Jewish city — “here Jews live, we are all one domain together.”
3) [Chasam Sofer] Obligation on every rabbi: There is an obligation on every rabbi to make an eruv in his city, because this is part of Shlomo’s enactments. The inner aspect of settling Eretz Yisrael is making an eruv.
—
Halachah — With What Does One Make Eruv Chatzeiros
The Rambam: “One only makes eruv in courtyards with whole bread alone… even a loaf baked from a se’ah, since it is broken one doesn’t make eruv with it, but if it was whole even if it was small like an issar coin one makes eruv with it.”
Plain Meaning
Eruv chatzeiros must be with a whole (complete) bread. A broken bread doesn’t work, even if it’s large (baked from a se’ah). A whole tiny bread (small as an issar coin) does work.
Insights
1) Why “whole” is necessary:
A broken piece (broken bread) represents division — each one has a piece, like the courtyard which is “divided” among the residents. A whole bread shows that the entire loaf belongs to everyone — just as the entire courtyard belongs to everyone. (The innovation is noted with a “perhaps” — not certain.)
—
Halachah — Which Types of Bread
The Rambam: “And just as one makes eruv with grain bread, so one makes eruv with rice bread and lentil bread, but not with millet bread.”
Plain Meaning
One can make eruv with bread from grain, rice, lentils — but not from millet.
—
Shituf Mevo’os — With Which Foods
The Rambam: Shituf can be with bread or with “any food,” except water and salt by themselves, and except mushrooms and the like that grow from the air — “one doesn’t make shituf with them because they are not considered foods.” But water and salt together — yes, because it becomes similar to brine.
Insights
1) Shituf mevo’os is more lenient than eruv chatzeiros:
It’s interesting that shituf mevo’os is more lenient (one can use any food) than eruv chatzeiros (only bread), even though seemingly with alleyways there is more reason to err (it’s larger, more similar to a public domain).
—
Halachah — Amount of Food for Shituf
The Rambam: “Like a dried fig for each and every member of the alleyway or city” — up to eighteen people. “But if there were more than eighteen” — enough for two meals, “which is like eighteen dried figs, which is like six medium eggs,” even for thousands and myriads.
Plain Meaning
Up to 18 people — a dried fig for each. From 19 and up — it stays at 18 dried figs (= two meals = 6 eggs), even for thousands.
—
Halachah — Amounts for Different Foods (Food by Itself vs. Accompaniment)
The Rambam: “Any food that is eaten as is” (bread, types of grain, raw meat) — their amount is food for two meals. “And anything that is an accompaniment” — a side dish that one eats with bread (like cooked wine, roasted meat, brine, olives, onion bulbs) — one needs a smaller amount.
Plain Meaning
Foods that one eats alone (main food) need the full amount of two meals. Side dishes (accompaniment) that one eats only together with bread need a smaller amount.
Insights
1) Cooked wine:
Cooked wine — which is less important (one doesn’t use it for kiddush) — but has a role as an accompaniment that one drinks with bread.
2) “Onion bulbs”:
“Onion bulbs” means the large onion bulbs, not the small ones. This is to distinguish from “onion leaves” (the leaves of onion), which have different halachos.
—
Halachah — Amount of Raw Wine
The Rambam: “Raw wine — its amount is two revi’ios for all.”
Plain Meaning
Raw wine (uncooked wine) — the amount is two revi’ios for everyone together (up to eighteen people).
Insights
1) Why only two revi’ios?
The amount of food for two meals is six medium eggs, but raw wine is only two revi’ios. Why less?
– First answer: Raw wine is “diluted” (mixed with water), and then it becomes more, so two revi’ios of raw wine becomes enough for two meals.
– Second answer (which is accepted): A normal person drinks only one revi’is of wine per meal. This is enough to be called a meal. Therefore two meals = two revi’ios. This is different from eating, where a dried fig is only a minimum amount of eating, not a meal-amount. But with wine, one revi’is is indeed a meal-amount.
2) “For all” — what does this mean?
“Two revi’ios for all” means for everyone together (up to eighteen people), not for each one separately. This fits with the principle from earlier that after eighteen people the amount remains two meals.
—
Halachah — Details of Amounts of Different Foods
The Rambam: “Eggs — two. Pomegranates — two. Esrog — one. Nuts — five. Peaches — five. Vegetables — a litra, whether raw or cooked. Dates, dried figs, pressed figs — separate amounts. Squash — a handful. Fresh beans — a handful. Onion leaves — one doesn’t make eruv with them unless they have sprouted.”
Plain Meaning
A detailed list of amounts for different foods.
Insights
1) Why eggs only two, not six?
The general amount is six medium eggs, but for eggs themselves the amount is only two. The answer: one egg is enough for a meal for a person. The amount of six eggs is a volume measure for other foods, not a rule that one needs six eggs.
2) Great dispute: Is the list “accompaniment” or “food by itself”?
– Opinion A: The list is not accompaniment — these are things one eats alone as food, with their own amounts.
– Opinion B: The list is indeed accompaniment — no one eats a meal of pomegranates alone; one eats it together with bread.
The Rambam’s ruling: “All these things are said as accompaniment, therefore they were given these amounts, and so too anything similar.” — All these things are as accompaniment, therefore they were given the specific amounts.
3) What does “as accompaniment” mean?
“Accompaniment” is originally a name for a specific thing, but the Gemara uses it for everything one eats together with bread. It’s not the body of the meal, but a side of the meal. Once a meal always had bread, and to this one added accompaniment.
4) Practical difference of “as accompaniment”:
Because it’s accompaniment, the amounts are not how much one eats alone, but how much one uses as part of a meal. The Sages stated precise amounts for each thing, and “anything similar” — for things not explicitly stated, one must weigh oneself how much one uses for two meals.
5) Onion leaves — condition:
Onion leaves can only be used for eruv if they have “sprouted” — begun to grow and become long. If they haven’t yet developed, it’s not food.
—
Halachah — Combining Foods
The Rambam: “And so too all foods combine for the amount.”
Plain Meaning
For eruv chatzeiros foods can combine. For eruv techumin and shituf mevo’os — according to the Ra’avad — one cannot combine from two foods.
—
Halachah — Amounts of Measures and Weights
The Rambam: “A litra mentioned everywhere — the fullness of two revi’ios. An eating (amount of spices) — half a revi’is. A me’ah mentioned everywhere — a me’ah of a dinar, and a dinar = six me’ah, and a me’ah = the weight of six barley grains.”
Plain Meaning
The Rambam explains the units of measure:
– Litra = 2 revi’ios
– Ochlah/uchlah = half a revi’is
– Maneh = 100 dinar
– Dinar = 6 me’ah
– Me’ah = 16 barley grains
– Sela = 4 dinar (Roman coin)
– Revi’is = weight of 17.5 dinar (approximately)
– Litra = 35 dinar (2 revi’ios × 17.5)
– Uchlah = half a revi’is = approximately 8.75 dinar
The Rambam mentions that for amounts of kav, se’ah, log — one should look in Hilchos Eruvin, because he doesn’t want to repeat things more than once.
—
Halachah 7 (approximately) — With Which Foods May One Make Eruv: Food Permitted for Eating
The Rambam: “Food that is permitted for eating, even though it is forbidden to this person making the eruv — one makes eruv and shituf with it. How so? One makes shituf with wine for a nazir, and with terumah for a Yisrael. And so too one who vows from this food or swears not to eat it — one makes eruv and shituf with it. For anything that is fit for this one is fit for another.”
Plain Meaning
A food that is essentially permitted for eating, even if for the specific person making the eruv it is forbidden (like wine for a nazir, terumah for a Yisrael, or a food he has a vow/oath on) — one can use it for eruv/shituf.
Insights
1) The principle: “For anything that is fit for this one is fit for another”:
As long as the food is fit for eating for *someone*, it’s good for eruv. The eruv doesn’t need to be fit for *that* person, but it must be a food that is essentially permitted.
2) Terumah for a Yisrael:
Even if in the courtyard there are only Yisraelim, it’s valid for eruv, because it’s fit for a Kohen (even if no Kohen is present in the courtyard).
—
Halachah — Something Forbidden to Everyone
The Rambam: “But something forbidden to everyone, like tevel — even rabbinic tevel — and so too first tithe whose terumah was not taken, and second tithe and consecrated property that were not redeemed properly — one doesn’t make eruv and shituf with them.”
Plain Meaning
A food that is forbidden to *everyone* — even only rabbinically — one cannot use for eruv.
Insights
1) Rabbinic tevel:
Even tevel that is only rabbinic (not from the Torah) is invalid for eruv, because no one may eat it.
2) First tithe whose terumah was not taken:
The Rambam means that one didn’t remove terumas ma’aser (not just regular terumah gedolah). It’s a precise point that “not taken properly” means one gave ma’aser for terumah, not in the correct order.
3) Second tithe and consecrated property not redeemed properly:
“Not properly” can mean rabbinically (for example one didn’t use coined money, or other rabbinic conditions). Even if the prohibition is only rabbinic, but because *all* people cannot eat it, it’s invalid.
—
Halachah — Demai
The Rambam: “But one makes eruv and shituf with demai, because it is fit for the poor.”
Plain Meaning
Demai (doubt whether tithes were removed) is valid for eruv, because the poor may eat it.
Insights
Demai is also rabbinically forbidden, but different from rabbinic tevel — because demai is fit for the poor, it’s like terumah for a Yisrael: it’s fit for *someone*, therefore one can use it for eruv.
—
Halachah — Second Tithe and Consecrated Property Redeemed Without the Fifth
The Rambam: “And second tithe and consecrated property that were redeemed but the fifth was not given — because the fifth doesn’t prevent.”
Plain Meaning
Second tithe or consecrated property that one redeemed but didn’t add the fifth (one-fifth) — is valid, because the fifth is a mitzvah but doesn’t prevent.
—
Halachah — Second Tithe in Jerusalem
The Rambam: “And one makes eruv with second tithe in Jerusalem, because there it is fit for eating, but not in the borders.”
Plain Meaning
In Jerusalem one can use second tithe for eruv because there it is fit for eating. But in the borders (outside Jerusalem) not.
Insights
This is different from terumah: terumah is fit for a Kohen everywhere, but second tithe outside Jerusalem is not fit for *anyone*.
—
Halachah 8 (approximately) — How Does One Make Eruv in Courtyards (The Practical Method)
The Rambam: “How does one make eruv in courtyards? One collects one whole loaf from each and every house, and places everything in one vessel in one house of the houses of the courtyard.”
Plain Meaning
One collects a whole loaf (whole bread) from each house, and places everything together in one vessel in one house of the courtyard.
Insights
1) Eruv chatzeiros requires whole bread:
This is a distinction from shituf mevo’os, where one can use various foods.
2) Amount of bread:
The Rambam doesn’t say in the halachah how much bread one needs. The amount of up to 18 people a dried fig for each, more than 18 — 2 meals, was only said for shituf mevo’os, not for eruv chatzeiros.
3) Later (Halachah 168):
One person can grant bread for everyone — one doesn’t necessarily need to collect from each one. But the Rambam begins with the original method where each one gives in.
4) The principle of “eruv”:
It’s truly mixing together — each one gives into the same vessel, and this makes them like partners.
—
Halachah — Where One Places the Eruv
**The Rambam: “Even in a straw house or cattle house or storage house — [valid]. But if it was placed in a gatehouse, even a private gatehouse, or in a portico, or on a balcony, or in a house that doesn’t have four by four amos — it’s
Halachah — Where One Places the Eruv
The Rambam: “Even in a straw house or cattle house or storage house — [valid]. But if it was placed in a gatehouse, even a private gatehouse, or in a portico, or on a balcony, or in a house that doesn’t have four by four amos — it’s not an eruv.”
Plain Meaning
The eruv must lie in an important house (even a stable or warehouse), but not in a gatehouse, portico, balcony, or a house smaller than 4×4 amos.
—
Halachah — Blessing on the Eruv
The Rambam: “When one collects the eruv one blesses: Blessed are You, Hashem our God, King of the universe, who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv. And one says: With this eruv it shall be permitted for all members of the courtyard to take out and bring in from house to house on Shabbos.”
Plain Meaning
The one who collects the eruv makes a blessing and says the formula.
Insights
1) Who makes the blessing?
The one who is collecting (gathering) the eruv makes the blessing — not each individual who gives his bread. The reason: the mitzvah is the gathering together, not the giving. The “gatherer” is the main performer of the mitzvah.
2) Before performing:
One makes the blessing before beginning to collect.
3) “And commanded us”:
Even though eruv is a rabbinic mitzvah, one says “who sanctified us with His commandments and commanded us,” as already learned earlier.
4) Formula:
One must also say the formula “with this eruv it shall be permitted…” — this is part of the action.
5) A minor:
A minor can also be the collector of eruv chatzeiros. This is remarkable — we see a blessing and a serious mitzvah, and yet a minor can do it.
—
Halachah — The House Where the Eruv is Placed Doesn’t Need to Give Bread
The Rambam: “The house where the eruv is placed doesn’t need to give bread.”
Plain Meaning
The homeowner where the eruv is placed doesn’t need to give bread himself.
—
Halachah — Established Place for the Eruv — Ways of Peace
The Rambam: “And a place where they were accustomed to place it, if there is a common person there — one doesn’t change it.”
Plain Meaning
If one is already accustomed to placing the eruv in a certain house, and the homeowner is a simple person (common person), one doesn’t change — for the sake of peace.
Insights
1) Benefit of pleasure:
The Rambam in the Mishnah commentary explains: the homeowner has a benefit of pleasure — he saves himself from giving bread. If one takes away the honor, it begins to cost him. This is a law of established honors — once one has given someone an honor, one may not take it away.
2) The Rambam understands “for the sake of peace” not as an acquisition or a right, but as a principle that if there is already an arrangement that works, one doesn’t change it. This is connected to “they troubled him” — because he benefits something from it, one shouldn’t change.
3) A question:
Why is this an “honor”? It’s not simple that his house becomes a place where the community gathers — everyone is a partner in the same bread, and everyone can eat it anywhere. The eruv makes all the houses with the courtyard like one thing. The answer: “ways of peace” means that not always does one go according to the strict law. Strictly speaking one could change every week, but ways of peace says: leave it, one doesn’t need to change the arrangement.
—
Halachah — Shituf Mevo’os: The Procedure
The Rambam: How does one make shituf in an alleyway — one collects food like a dried fig from each and every one, or less than a dried fig if they are many (the amount of eighteen dried figs / two meals). One places everything in one vessel, in one of the courtyards adjacent to the alleyway or in one of the houses.
Plain Meaning
Shituf mevo’os is not necessarily bread and not necessarily whole (unlike eruv chatzeiros). One places everything in one vessel.
Insights
1) Place of placement:
For shituf mevo’os one can place even in small houses (balconies) — because here one is making the courtyards partners in the alleyway, not the houses in the courtyard. As long as it lies in a courtyard, it doesn’t matter in what kind of house it lies.
2) Not in the airspace of the alleyway:
One cannot simply place in the airspace of the alleyway — because it’s not a guarded place. But in the courtyard itself one can place it simply, only one must raise the vessel from the ground a tefach so it will be noticeable — so one will recognize it.
3) Formula of the blessing:
One blesses on the mitzvah of eruv, and says: “With this shituf it shall be permitted for all members of the alleyway to take out and bring in from courtyards to the alleyway.”
—
Halachah — They Divided the Eruv or the Shituf
The Rambam: “If they divided the eruv or the shituf, even though both are in one house — it’s not an eruv. But if there were extra vessels from the eruv and they were kept from it and hidden in another vessel — it’s valid.”
Plain Meaning
If one divided the eruv into two vessels, even if it all still lies in one house, it’s not valid. But if there’s only an extra vessel for a technical reason (it didn’t fit), it’s valid.
Insights
The whole point is that everyone is mixed together in one vessel — thereby they become partners in the same plate. Two vessels breaks the “eruv” — the mixing together.
—
Halachah — Shituf Mevo’os and Eruv Chatzeiros: Does One Need Both?
The Rambam: When one has made shituf mevo’os, one still needs to make eruv chatzeiros — “so that children should not forget the law of eruv, for children don’t recognize the action of an alleyway.” But “if they made shituf in the alleyway with bread — one relies on it” (one doesn’t need an extra eruv chatzeiros).
Plain Meaning
One needs to make both — shituf mevo’os and eruv chatzeiros — so children shouldn’t forget the law of eruv. But if the shituf mevo’os was made with bread, it’s enough.
Insights — A Broad Discussion
1) First explanation why children don’t recognize in an alleyway:
The children play in the courtyard, not in the alleyway (the larger street). They only see in the courtyard that one may carry from house (private domain) to courtyard (which looks like a public domain but is actually a private domain because of locked doors at night). If one only makes shituf mevo’os without eruv chatzeiros, the children won’t know that one needs an eruv.
2) A question on the first explanation:
If the problem is only that children don’t play in the alleyway, why does it help when one makes shituf mevo’os with bread? They still don’t play there!
3) A second explanation:
The main problem is not the place (far), but the method. Shituf mevo’os doesn’t require bread — one can use other foods, a small amount, which is less noticeable. A glass of liquor, salt water — children don’t understand this. But bread they understand — “they recognize bread.” When one makes shituf mevo’os with bread, the children do see that an eruv was made (even though it’s far), because bread is noticeable and familiar to them.
4) This means:
The distinction between “they recognize” and “they don’t recognize” is not geographic (courtyard vs. alleyway), but what kind of food one uses. Bread is noticeable, other foods are not noticeable to children.
5) A follow-up question:
With eruv chatzeiros one also goes every Shabbos eve to collect — why shouldn’t children participate in shituf mevo’os too? The answer: With shituf mevo’os with other foods (not bread) the amount is small, it’s not noticeable, children don’t understand it. Only when one uses bread — which children recognize — is it enough.
—
Halachah 11 — Members of a Group Who Were Reclining
The Rambam: “Members of a group who were reclining in a house and the day became sanctified upon them — the bread on the table one relies on it for eruv chatzeiros. And if they want to rely on it for shituf — they rely, even though they are reclining in a courtyard.”
Plain Meaning
When a group of people sit together in a house and Shabbos comes in, they can rely on the bread on the table as eruv chatzeiros, without needing to formally collect an eruv. For shituf mevo’os one can also rely on the bread, even when they sit in a courtyard (not in a house).
Insights
1) “Members of a group” — who are they?
People who live in the same courtyard (or alleyway), who sit together at the entrance of Shabbos. Since they are true partners in the same bread at the time of the entrance of Shabbos, this automatically becomes an eruv.
2) Investigation — whether “bread on the table” means specifically bread:
An investigation is raised whether “bread on the table” means specifically bread, or perhaps all food that lies there. The conclusion is that for eruv chatzeiros one needs specifically bread, but perhaps in this case it’s not necessarily so, because the main thing is that they are truly partners in eating.
3) Distinction between eruv chatzeiros and shituf mevo’os regarding place of placement:
Eruv chatzeiros must be placed in a house, not in a courtyard. Therefore, when they sit in a house — one can rely for eruv chatzeiros. But shituf mevo’os can be placed even in a courtyard — therefore the Rambam says “even though they are reclining in a courtyard” — it works for shituf but not for eruv chatzeiros. This is the plain meaning of the distinction in the Rambam’s language.
—
Halachah — Acquisition: One Person Grants for All Members of the Courtyard/Alleyway
The Rambam: “One of the members of the courtyard takes one bread and says: This is for all members of the courtyard, and one doesn’t need to collect from each and every one. But one needs to grant it to him through another.”
Plain Meaning
One person can take bread (for a courtyard) or food for two meals (for an alleyway) and grant it for everyone. One doesn’t need to go collecting from each one. But one must grant it through a second person — one cannot hold the eruv oneself and say “this is for everyone.”
Insights
1) Why does one need “through another”:
Mere words (“this is for all members of the courtyard”) is not enough — there must be an act of transfer. One cannot transfer something that one holds in one’s own hand.
2) Who can be the “other”:
One can use adult members of his household (his wife, adult Hebrew slave), but not minor members of his household (minors, his minor slaves and maidservants). The reason: With his minors their hand is like his hand — what they acquire is automatically his, so it’s as if he’s granting to himself.
3) His wife — a question:
His wife also has a law that “what a wife acquires her husband acquires” — so shouldn’t she also be like his hand? The answer: His wife has her own domain — “a wife’s finding her husband has no rights to it” (or at least she has a level of independence that his minor doesn’t have). Therefore she can indeed grant to others.
4) A minor maidservant who is not his:
The Rambam says that one can grant through a minor maidservant (who is not his). The reason: A minor can acquire for others in a rabbinic matter. From the Torah a minor cannot grant to others, but since eruv is only rabbinic, the Rabbis allow a minor to acquire. Just not his minor (his son/his slave), because there the problem is his hand is like his hand — not the problem of minority.
5) Whether one needs to inform the members of the courtyard:
It’s discussed whether this is so they should know that they may carry (practically), or whether this is a law in the acquisition itself (that one cannot grant without knowledge). It’s mentioned that “one acquires for a person not in his presence” — but perhaps one needs to inform.
—
Halachah — Time of the Eruv: When Does One Make the Eruv
The Rambam: “One only makes eruv… while it is still day. One makes eruv during twilight… even though it’s doubtful whether it’s day or night.”
Plain Meaning
One makes the eruv on Shabbos eve. One can also make it during twilight.
Insights
The eruv must exist when Shabbos comes in — “his intention” must be at the time of the entrance of Shabbos (twilight).
—
Halachah — The Eruv Must Be Fit for Eating During Twilight
The Rambam: “Always the eruv or shituf must be present and possible to eat it all during twilight. Therefore if a ruin fell on it, or it was lost, or it was burned, or it was terumah and became impure — while it is still day it’s not an eruv, after dark it is an eruv. And if it’s doubtful when it was lost — it is an eruv, for a doubtful eruv is valid.”
Plain Meaning
The eruv must be present and edible throughout twilight. If it was destroyed/lost before Shabbos — it’s not an eruv. If after dark — yes. In case of doubt — valid.
Insights
1) “Possible to eat it” — two aspects:
(1) The eruv must physically exist (not lost/burned/buried). (2) It must be permitted for eating (not impure terumah). Both invalidate the eruv if they happen before twilight.
2) Doubtful eruv is valid — limitation:
“Doubtful eruv is valid” means only when the doubt is whether the eruv became invalid (doubt when it was lost). This does not mean that when half the city says there is an eruv and half the city says there isn’t, one can carry.
3) “The law follows the lenient opinion in eruv” — limitation:
The principle that one goes leniently with eruv applies only when from the Torah one may carry (i.e. it’s a private domain from the Torah, only rabbinically one needs an eruv). But when there is a doubt whether there is a Torah prohibition (e.g. doubt whether it’s a public domain), one must be stringent — a Torah doubt requires stringency. One may not mix the two matters.
—
Halachah — They Placed the Eruv in a Tower and It Was Locked and the Key Was Lost
The Rambam: “If they placed the eruv or shituf in a tower and it was locked and the key was lost before dark — it is as if it was lost and it’s not an eruv.”
Plain Meaning
If one placed the eruv in a tower (a closet/cabinet), and it became locked, and the key was lost before Shabbos — the eruv is not valid, because one cannot take it out without a forbidden labor during twilight.
Insights
1) “Tower” doesn’t mean a tower/building, but a closet or locked cabinet.
2) The principle:
To take out the eruv one needs breaking vessels — to break the lock or the door. This is a rabbinic labor, which one may indeed do during twilight for the sake of a mitzvah. But this itself doesn’t help — the eruv is viewed as “lost,” because it’s not fit while it is still day without a labor.
3) Why not go look for the key?
“Lost” here means like “his eruv was lost” earlier in the chapter — it’s truly lost, one doesn’t know where it is, and one cannot find it.
4) Distinction between destructive act and breaking vessels:
A destructive act is not a Torah labor, breaking vessels is a rabbinic labor — but in any case, the eruv is invalid because it’s not “fit while it is still day.”
—
Halachah — One Separated Terumas Ma’aser on Condition That It Not Be Terumah Until Dark
The Rambam: “If one separated terumas ma’aser or terumah gedolah and made a condition on it that it not be terumah until dark — for it is still tevel all during twilight” — the eruv is not valid.
Plain Meaning
If someone separated terumah with a condition that it should only take effect at night (when it becomes Shabbos), the eruv is invalid, because during twilight the food is still tevel (not fit to eat), and the eruv must be fit while it is still day.
Insights
1) Proof for the principle “it must be fit while it is still day”:
The eruv must be fit to eat even before Shabbos. If during twilight it’s still tevel, it’s not fit.
2) A question:
Precisely at the moment when it becomes Shabbos the condition is fulfilled and the food becomes fit — why shouldn’t it be valid? The answer: The eruv must be fit while it is still day — even before twilight, not only at the moment of darkness.
3) Twilight has its own sanctity:
It’s not just a doubt whether it’s day or night, but it’s a time in itself with its own laws. The eruv must already be ready before twilight. Twilight is the “time of becoming” — this is when Shabbos becomes, when the eruv acquires rest, when muktzeh is determined, when eruv techumin and eruv chatzeiros take effect. Many laws depend on this moment — therefore the eruv must already be fit before this moment.
4) One may indeed separate terumah on Shabbos eve with a condition:
We see from here that one may indeed separate terumah on Shabbos eve with a condition that it should take effect later — even though one may not separate terumah on Shabbos itself, one can make a condition from earlier. The problem is only that the taking effect comes too late for the eruv.
—
End of Chapter 1
Until here Chapter 1 — we have learned the fundamental laws of eruv chatzeiros and shituf mevo’os — the basic laws of eruv chatzeiros and shituf mevo’os: the Torah law, the rabbinic prohibition, the reason for Shlomo’s enactment, with what one makes eruv, amounts, place of placement, blessing, acquisition, time, and fit for eating during twilight.
📝 Full Transcript
Introduction to Hilchos Eruvin — A Positive Commandment from the Words of the Sages
Opening of the Shiur
Good, we are going to learn Rambam. We are going to begin with God’s help Hilchos Eruvin. We have already finished the thirty chapters of Hilchos Shabbos in the Rambam, and there we already learned also the foundations upon which we are going to learn further here. We already learned that one may not carry in certain situations from one courtyard to another, and we learned that one may not go outside the techum Shabbos.
In Hilchos Eruvin they established corrections for these two problems. How can one indeed carry in one courtyard or in one mavoy from one domain to another? And how can one indeed go more than the techum Shabbos? And the trick, the solution, the answer to these two problems is through something that is called eruv. That is what unifies the matter of the correction, the bread that corrects the matter of eruv chatzeros, and the bread that corrects the matter of techum Shabbos, as we will learn more or less.
Right. So let’s first say the introduction. Also one must give thanks for the donors of the shiur, who provide the bread of the eruv that connects all Jews. A thing that connects Jews is the bread, and the intention that one puts into the bread, that is R’ Yoel Wertzberger and all the other listeners of the shiur, participants in the shiur. There is indeed shomea k’oneh for a shiur. One can make an inquiry whether shomea k’oneh helps on a telephone, but for Talmud Torah shomea k’oneh certainly helps. So each person who hears the shiur is as if he is saying the shiur, just like shomea k’oneh. Although it’s a bit more work to say the shiur than to listen to the shiur, but we appreciate each person who hears this, and each person who sends money, and each person who strengthens the matter. And now we are going to learn the mitzvah of Hilchos Eruvin.
The Rambam’s Introduction: “One Positive Commandment, and It Is from the Words of the Sages, and It Is Not Counted in the Number”
Speaker 1: Yes? Yes. So let’s… the words “Mitzvos Hilchos Eruvin” is the Rambam’s chapter?
Speaker 2: No, no, I made the chapter, because at the beginning of each law the Rambam writes which mitzvos there are. So let’s learn what he says.
Okay, the Rambam says Hilchos Eruvin, the Rambam says like this: One positive commandment, and it is from the words of the Sages, and it is not counted in the number.
Explanation of the Rambam’s Words
Let’s explain what he means to say. In most laws he begins that it’s a continuation… The Rambam made his book, that in the introduction to the Mishneh Torah he counted all 613 mitzvos, and these are the Written Torah of the mitzvos, and afterwards the Rambam elaborates on each one, he gives the Oral Torah, all the laws with the Rabbinic ones, I mean, the laws from the Gemara, from the Mishnah, from the matter. So his order is, one begins with the positive commandments, and one goes on to the laws. Here he also left the same order, although it’s different, because he doesn’t really have a positive commandment here, because the whole thing is from the words of the Sages. But it is a positive commandment, he calls it a positive commandment from the words of the Sages. Although usually he doesn’t count any words of the Sages, he didn’t count that he has a number of mitzvos from the words of the Sages. Therefore he says “one from the number,” which is not from the count of 613 mitzvos, and it’s also not from any count, because the Rambam didn’t make the number that people know, seven Rabbinic mitzvos. The Rambam didn’t write I think that there are seven Rabbinic mitzvos.
Discussion: The Rambam’s Approach to Rabbinic Mitzvos
We already spoke about this in the shiur, but once I looked at the list that people say are seven Rabbinic mitzvos, someone figured out, a later authority, Rabbi David, do you remember who?
Speaker 1: It’s in Sefer Charedim, no?
Speaker 2: It’s even before him?
Speaker 1: Very late.
Speaker 2: Yes, it’s really a later authority of later authorities. I mean, a later authority from Poland back then. The matter is, the matter is, he says it’s 620, in the order of 613 plus 7. Okay. The Rambam says, “one from the number,” and “the explanation of this mitzvah in these chapters,” and in the coming chapters the Rambam is going to explain.
Why Does the Rambam Call Both Topics “One Mitzvah”?
Yes, one must say another two things. That is, first of all, it’s apparently more than one mitzvah, because in Hilchos Eruvin, Maseches Eruvin, there are two things that have very little to do with each other, that both are called eruv, right? One is the topic of eruv chatzeros, which if we’re already talking, eruv chatzeros is essentially a prohibition with a permission on it, true? He’s going to explain it clearly in the first chapter, but the prohibition to carry even in a place that does have partitions, but it’s more than one dwelling, more than one person lives there, and the permission on it is with bread, shitufei mevoos the same thing. Afterwards eruv techumin is only a permission, that if one wants to go further than a techum Shabbos, there is a solution through placing down bread. Or a piece of bread, food, in between. There is also a prohibition, because indeed there is two thousand amos, and I say, both have the thing that the Sages added a stringency, and afterwards they added a permission for the stringency.
Discussion: The Connection Between Eruv Chatzeros and Eruv Techumin
Speaker 1: What I mean to ask is, whether the bread can help for the two thousand amos, for the two thousand… There’s no difference, because how is it relevant? It’s something one can walk. It’s more than the two thousand amos.
Speaker 2: So, apparently the connection of the two things is only that both are called eruv. The Rambam is going to say it himself, if I remember later, why one calls it eruv for both. But in any case, not truly the same mitzvah. If it were a true list of Rabbinic mitzvos, one would certainly have to count eruv techumin and eruv chatzeros as separate. But the Rambam calls it a mitzvah simply because it comes in the chapters of this book.
The Two Laws in Mishneh Torah That Have a “Rabbinic Mitzvah” Header
And if I remember, in the entire Sefer Mishneh Torah there are only two laws where in the chapter it says Rabbinic mitzvos. Although there are more laws, yes, tractates, groups of laws that are simply Rabbinic. That’s certain, in each, almost each there are also Rabbinic ones. Just as the Rambam says in Shoresh 1 regarding the Behag who counted certain Rabbinic mitzvos, and the Rambam says he doesn’t understand what he’s doing, because if one must count Rabbinic ones there are thousands of Rabbinic mitzvos, especially negative commandments, let’s say, because most of the time the Sages make fences, but there are also positive Rabbinic commandments.
Apparently the only two laws that have a header that says a positive Rabbinic commandment are Hilchos Eruvin and Hilchos Megillah v’Chanukah, both in Sefer Zemanim. In later books there are other books, like Hilchos Keilim or Hilchos Kinyan, I remember we checked, I don’t remember now the list exactly, but the Rambam says that they are laws, they are like rules of… they are not mitzvos. And others he doesn’t mention by name, he is particular to write a mitzvah for each law. There are laws that are not built on mitzvos, or not directly on mitzvos, right? But it seems to me that Sefer Zemanim, since all the laws of Sefer Zemanim are mitzvos from the Torah, except for these two, he did write in a Rabbinic mitzvah in the header. And here he wrote only one, and in Hilchos Megillah I remembered he writes that there are two mitzvos, right? Chanukah and Megillah. Ah, right, because it’s both two laws in one book, Chanukah and Megillah.
Discussion: Netilas Yadayim and Other Rabbinic Mitzvos
Speaker 1: Netilas yadayim he put in tefillah and in Krias Shema?
Speaker 2: Netilas yadayim he put in Hilchos Brachos, we already learned that he didn’t count it. No, he didn’t write inside that there is an enactment of the Sages to do netilas yadayim. They say it’s not simple that he is particular to count, it’s simply because here he had two sets of laws where there’s nothing to write from above, so he divided it. Not copy-paste, because the Rambam wrote, not… I’ll tell you, many times when someone makes a book, he takes the same heading and he copy-pastes. But he did keep the same structure. Right, and by the Rambam he says one takes a count, because the Rambam says, why do I write the mitzvos? So I should remember that I haven’t forgotten one. He says, when you make the total, don’t count this, because this is not a mitzvah from the count of 613 mitzvos upon which the book is built.
Why Did the Rambam Separate Hilchos Eruvin from Hilchos Shabbos?
In general, why did the Rambam separate out Hilchos Eruvin? Because the Gemara already made Shabbos separate and Eruvin separate, and the Rambam tried to follow the Gemara. Not necessarily, but simply the explanation is because Hilchos Shabbos came out very long, and Chazal already made Eruvin, and it has a connection. And they spoke about this a bit when they learned the laws of hotza’ah in Hilchos Shabbos.
The Rambam’s Order and the Order of the Mishnah
It’s true that the Rambam says in his introduction to Sefer HaMitzvos that he thought to make it according to the order of the Mishnah, and he noted, he saw that it won’t work practically, he has a better order. But it could be that he did take, as they say, inspiration. Very many things from the Rambam do indeed match the Mishnayos, I mean. There is Maseches Sukkah and Maseches Rosh Hashanah. Not exactly, but the Rambam is built a bit on the order of the Mishnah.
The Difference Between the Rambam’s Eruvin and the Mishnah’s Eruvin
And even here he didn’t do like the Mishnah, why is the Rambam’s Shabbos Eruvin different from the Mishnah’s Shabbos and Eruvin? Because in Maseches Eruvin there are also laws of partitions, not only laws of eruv chatzeros from the bread. The Rambam put all the laws of partitions in Hilchos Shabbos, because it’s essentially details of the prohibition of carrying from domain to domain. What remained in Hilchos Eruvin are only the laws of the partnership, of the bread. In general there didn’t remain the laws of the… There remained certain laws, yes, how one connects a… how is it called… a courtyard should be one courtyard, but everything only regarding the Rabbinic aspect of eruv, not regarding the matter of the Torah law of partitions.
Discussion: Laws of Hotza’ah in the Mishnah and Rambam
Speaker 1: And in the Gemara also, I mean in the Mishnah there is also a large part of hotza’ah that’s in Shabbos, motzi from domain to domain.
Speaker 2: Yes, but all the laws of correcting partitions, yes, you’re right, all the laws of lechi and koreh the Rambam put in Hilchos Shabbos, and in the Mishnah it’s in Hilchos Eruvin, Maseches Eruvin, lechi and koreh. Yes, exactly, all these things that are making the partition or the domain, not that the residents should be different, he put in Hilchos Shabbos.
But I say that in Shabbos, in the Mishnah it’s also not really divided, because hotza’ah is also in both places, motzi from domain to domain, various laws about zorek, motzi.
Speaker 1: Yes, that’s what I say, but the Mishnah is a bit different. In the Mishnah there is the main prohibition of hotza’ah that’s indeed in Hilchos Shabbos, but the partitions themselves are not in Hilchos Shabbos for the most part.
Speaker 2: The Rambam did put it in.
Anyway, that’s the topic of salvation. I mean another thing that one must speak about regarding the mitzvah, one makes a blessing on the mitzvah.
Blessing on Eruv — “Who Sanctified Us with His Commandments and Commanded Us Concerning the Mitzvah of Eruv”
Indeed, not on every Rabbinic law does one make a blessing, “who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv.” One makes an eruv, whether eruv chatzeros, whether eruv techumin, whether eruv tavshilin. The Rambam understands that this is a kind of Rabbinic mitzvah like the Torah mitzvah of shechitah. There is no obligation to do it, but if one wants to carry one must do this. And on the action that the Sages enacted that if one wants to carry one must do, comes a mitzvah, “who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv.”
Discussion: Blessing on Rabbinic Mitzvos
Speaker 1: It’s a bit different. Here it is indeed different. You imply that one makes on all Rabbinic mitzvos.
Speaker 2: Presumably he made a list of the Rabbinic mitzvos on which one makes a blessing. Not on every thing that the Rabbis say does one make a blessing.
But the word eruv itself already says this, because if one would have thought that there is a prohibition, the Sages say that one may not carry from house to house in the courtyard, a branch that if you want to indeed there is a way.
Hilchos Eruvin — The Enactment of Shlomo and His Court
Hilchos Eruvin, Chapter 1, Law 1 — Torah Law: It Is Permitted to Carry in a Private Domain
Speaker 1:
But the name is on the solution, the name is not on the prohibition. Someone could have thought that the main point here is the innovation that they came up with a prohibition, but no, the innovation is that they came up with a permission. The prohibition with the permission at the same time. Right, I said the name of the tractate and the name of the laws is on the permission part, not on the prohibition part.
Indeed, this fits very well with what we learned in all of Hilchos Shabbos, that the Rabbis never make any prohibition that doesn’t come with a way how to fulfill it. That is, a thing where there is a need for it, not that they never make life harder, they only make the way how one must do it so that it should be Shabbos-like.
Already, the Rambam says like this, yes, Chapter 1. Chapter 1, the Rambam says: “A courtyard that has many neighbors, each one of them in a house by himself” — a courtyard that has several neighbors, but several neighbors doesn’t mean that several people live in one dwelling, then it would certainly be called one dwelling, but each one has a different house in the courtyard. What? One must find out about this, but yes, let’s see. Each one lives in his own house in the courtyard. “The Torah law is that they should all be permitted to carry in the entire courtyard”. That all these neighbors, even though they live separately, may share in the courtyard. And it means both in the empty space of the courtyard that belongs to all of them, or also from their own space to the courtyard, or from the courtyard to their space. From houses to courtyard and from courtyard to houses. From their house to the courtyard and back.
Why? Because the entire courtyard is one private domain, as we discussed, that this is called a private domain. When it’s surrounded by partitions, or whatever it has according to the laws of domains that we learned in Hilchos Shabbos, this is called a private domain. And in a private domain the law from the Torah is that it is permitted to carry in all of it, one can carry around in the whole thing.
The Law of a Mavoy — Lechi and Koreh
And the same thing is with a mavoy. But a mavoy we already learned in Hilchos Shabbos that a mavoy has a problem, we’ll already see. And the same law with a mavoy that has a lechi and koreh. A mavoy we already learned that one cannot carry without a lechi and koreh. That means, a mavoy we learned is close to the public domain, and therefore, we already learned that one must add something so that it should be a recognition that here begins a new domain, a private domain. A mavoy is also a type of private domain. The lechi and koreh helps make it into a private domain.
And the same law with a mavoy that has a lechi and koreh, that all the people of the mavoy, all the people who live in the alley, that in the alley there are separate houses, separate courtyards, should be permitted to carry in all of it, they should be able to carry in the entire mavoy. And the same thing, from courtyards to mavoy and from mavoy to courtyards.
Why? Because the entire mavoy is a private domain. Yes, here one must remember that here the Rambam already distinguished between a true Torah sanctity and an enactment of the Sages. Because a mavoy is a place that has three partitions, at least a closed mavoy, not an open mavoy. And we already explained in Hilchos Shabbos that by Torah law one would be allowed to carry there, because it’s called a private domain. The lechi and koreh is an addition that the Rabbis placed, that one must make a recognition.
But what he says here, that it seems, true Torah laws, he means even Rabbinically it would be permitted. Even Rabbinically it is permitted after the lechi and koreh. Right, from the Torah it is truly permitted even without a lechi and koreh. He already said before Torah law. He doesn’t go into the distinction here, as the Maggid Mishneh explains.
The Law of a City — Surrounded by a Wall
And the same law with a city that is surrounded by a wall ten tefachim high, we learned that there is also a way to validate an entire city, and make it so that it should have the law of a private domain and one should be able to carry around, if the city is surrounded by a wall ten tefachim high, that has doors that are locked at night, that one can lock at night. Which then we learned that the law is that it is like a private domain, the entire city surrounded by a wall becomes a private domain. This is Torah law.
All Three Categories of Reshus Hayachid – Torah Law
These three categories of reshus hayachid that are already min haTorah good to go, they can already carry as it is, that’s the din Torah. It simply went with three levels, yes? And the level goes: a house, several houses become one courtyard, several courtyards in one mavoi, and many mavois are one city. All these things, as long as they have the mechitzos, they’re called reshus hayachids, and one may carry in the whole thing.
And also here, just as the Mishnah, the Rambam already went into exactly how the delasot hane’ulos should look, they learned that it doesn’t have to be actually locked, but ra’uyos. Okay, but these are already details that have been learned.
Hilchos Eruvin, Chapter 1, Halacha 1 (continued) – Divrei Sofrim: The Prohibition to Carry Until They Make an Eruv
Speaker 1:
But, here is where we want to get to, but there is a takanas chachamim, divrei sofrim, the chachamim prohibited, asur lashcheinim letaltel birshus hayachid, the chachamim prohibited for neighbors to carry in the reshus hayachid, in one of the three reshus hayachids that we laid out, she’yesh bah chalukos diyurin, if there are people living there separately, if the one reshus hayachid is divided for different diyurin, for different residents, one may not be metaltel, ad she’ye’arvu kol hashcheinim, until one does the solution.
What is the solution? She’ye’arvu kol hashcheinim, all the neighbors should make what’s called an eruv. What does that mean? They should all mix together through the eruv. Eruv is a lashon of mixing, they should mix, they should become one. The opposite of chalukah is eruv. Chalukah is divided, she’ye’arvu is they should become mixed all together. She’ye’arvu kol hashcheinim kodem erev Shabbos, as he’s already going to say what the eruv is and how it works.
And the halacha that they prohibited, the issur of the chachamim, the issur is until one does the solution. Until one does the heter it’s echad chatzer ve’echad mavoi ve’echad hamedina. The three that he just enumerated, the three make the takanah.
Takanas Shlomo U’veis Dino – Historical Background
Speaker 1:
When is this divrei sofrim? When did it begin? Here it says, takanas Shlomo u’veis dino. It’s a takanah of Shlomo u’veis dino.
We already know that divrei sofrim doesn’t mean a specific generation, it just means usually when the Gemara says “rabanan” it means the things that are in the Gemara. There are perhaps things that are with divrei nevi’im that are different, but the category of d’Oraisa and d’rabanan, everything that wasn’t given l’Moshe miSinai is called d’rabanan. There were things that are in Yeshayahu HaNavi that we learned last night. Here he says that it’s a takanah of Shlomo u’veis dino. It’s interesting. It’s a historical…
Speaker 2:
Yes, I just want to say, no, I mean we’ll give a short introduction to what you said, you’re right, there’s no difference l’halacha when it was made, and we don’t say. For d’Oraisa you know, all d’Oraisa the Ribbono Shel Olam gave b’Har Sinai in the forty days, forty years, whatever it is. But d’rabanans, it’s from the time of Moshe, Yehoshua, Moshe until the time of Rav Ashi and Ravina still made takanos d’rabanan. Moshe himself, “Moshe tikein lahem l’Yisrael she’yihu sho’alin v’dorshin b’inyano shel yom”, is a d’rabanan, because Moshe didn’t receive it with Torah she’bichsav.
And most d’rabanans, I would say most d’rabanans we don’t say when it was made. For some reason, certain things, like we learned takanos nevi’im, certain things are interesting. Shlomo HaMelech was also a navi. So it’s interesting to know that Shlomo HaMelech made it, it doesn’t make it more stringent or less stringent, it’s just a historical fact. To know regarding what there’s a matter that’s more stringent? I don’t know. If you know, you know. We learned last night what Ezra was metaken a din in oneg Shabbos. It’s more important. And the Rambam goes in halacha daled to say the reason for the takanah.
Speaker 1:
But first you wanted to say, what does Shlomo HaMelech come in on?
Speaker 2:
So usually when the chachamim say that something was metaken by a certain generation, not when they say “rabanan hakedoshim” were metaken, simply they were there, they were metaken. But when we say that Shlomo, or there are things that we learn takanos Ezra, like it says takanos Moshe, we learned by krias haTorah like it says takanos Moshe, other things… We learned earlier, beis dino shel Shem, much before kabbalas haTorah.
Speaker 1:
Yes, that’s not, that’s not any d’rabanan.
Speaker 2:
Doesn’t have to follow takanos chachamim, learn hilchos ishus, issur u’biah, when yes and when no. Apparently it’s always built on this, on a certain knowledge that we know from Tanach that the person, the character, the figure from Tanach had something to do with that topic.
Like we say Moshe Rabbeinu was metaken krias haTorah, it makes sense, he gave the Torah, so he also made a seder when we read the Torah. We can see hints even in the Chumash, he made hakhel, he made things of krias haTorah.
Or we say that Ezra made shi’ur achilah, machzir atarah l’yoshnah, or that one should be mechaber on chamishi, because Ezra was metaken the seder hachaim of the Jews in knisas bayis sheini, like the gashmiyus, he was metaken takanos, we see in Sefer Ezra also such things.
If we say that Shlomo HaMelech was metaken eruv, and the Gemara says eruv u’netilas yadayim, we need to understand what’s the connection of Shlomo HaMelech’s level in Jewish history of Tanach, why should we say that he made the takanos, yes?
Chiddush in the Name of Rav Hai Gaon – Why Specifically Shlomo HaMelech
On this I found an answer in the name of Rav Hai Gaon, who says an explanation. He doesn’t exactly ask the question, but he was asked a similar question. He was asked, what does it mean, we didn’t wash hands? What did they do before? They didn’t make eruv? It’s very difficult, why shouldn’t they carry? An interesting question, why not? There was no takanah. That’s the actual question of Rav Hai Gaon.
So he said a beautiful Torah. He says that we’re going to learn soon, we’ve already learned a bit, that b’machaneh there are many things that are permitted b’machaneh. In a machaneh, when one goes to war, there are four d’rabanans that are permitted. Two of them are eruv u’netilas yadayim. In a machaneh one is exempt from making an eruv, and also exempt from washing hands.
He says that we see in Tanach that Shlomo HaMelech is called the first one who was “ish menucha”, yes? He’s an ish menucha, he had peace. In his years they began to have peace with the Jews, out of the machaneh, out of the situation of machaneh. We can say the entire tekufas hashoftim before Dovid HaMelech was a bechina of machaneh, then they were anyway exempt from eruv.
We don’t have to say that he says so halachically that they were exempt, we can simply say it wasn’t yet the reality. Only Shlomo HaMelech built the first Jewish capital city, Yerushalayim, the Mishkan was built in Yerushalayim, he made the city, and a city begins the whole concept of eruv and more, and delasot hayordim it seems was made for people who live in such a settled manner, when in the field the delasot hayordim aren’t relevant.
So apparently that’s the secret, so eruv has to do with binyan Beis HaMikdash, with the building of Yerushalayim.
Eruv Chatzeiros – Takanas Shlomo HaMelech
Halacha 3 – Ohalim, Sukkos, Machaneh, and Shayara
And so, not only a courtyard, not only when it’s an organized courtyard with houses, but even those dwelling in tents or sukkos, people who live in temporary dwellings, like tents or sukkos, or a machaneh that’s surrounded by a mechitzah, or a machaneh, a group of Jews, a military, that’s surrounded by a mechitzah, one may not carry from tent to tent until they all make an eruv, one also may not be metaltel, because after all it’s the same thing, if there are different residents in the same reshus hayachid, there’s also on this the takanas chachamim that one may not be metaltel from tent to tent, but one does the same lashon like an eruv.
But a city surrounded by a mechitzah, that’s just a machaneh, surrounded by a mechitzah. A machaneh means more permanent.
The Difference Between Machaneh and Shayara
But a shayara, a shayara that travels that has surrounded itself with a mechitzah, is different, because the shayara is like one family, like a large family. They travel together, they travel the roads together, and even if they’ve surrounded themselves with a mechitzah, and even if they’ve set up different tents, “they don’t need to make an eruv, and they may carry from tent to tent without an eruv, because they’re all mixed together.” They can carry from tent to tent without an eruv, “because they’re all mixed together”, they’re already me’urav. Here he uses the word “ta’aruvei kehilla” meaning he makes the trick that makes them me’urav the act of eruv, but they’re already me’urav without any bread. “And their tents aren’t fixed for them”, the tents aren’t permanent, they’re one group. You see that when one travels together in a shayara they become like one. Different from a machaneh that goes together.
It’s interesting, we need to know why a machaneh, for example military, also applies to such a temporary thing, even if they’ve already set up three days before Shabbos, which we learned last night that the war begins. But okay, he says that a shayara is more familiar with each other, they travel a long way, they’re called “they can make an eruv, and their tents aren’t fixed for them.” Even if each one has his own tent, but it’s just an addition, I know, for tznius, but essentially they’re all familiar with each other.
The Beis Yosef’s Question
So, the Rambam says… yes, the Beis Yosef struggles, I see, we just remembered, because a machaneh actually has an exemption, so we must make some distinction. That refers to a machaneh that travels, but when one has already made some settled machaneh it becomes yes an obligation. We need to understand this.
The machaneh stands for eight days normally, the shayara stands just for Shabbos. That means, perhaps the machaneh he means not a war, just a machaneh, they made a camp, Machaneh Beis Yaakov, I don’t know what. It’s not a machaneh, it’s a machaneh, it’s not a city, but it’s a permanent thing. The shayara is simple, they made the tent just for Shabbos, yes, motzaei Shabbos they travel further, it’s not a permanent thing. And the people of the shayara conduct themselves like one family, they travel together after all, so we don’t need to… yes, you’re saying two things by the shayara. He says first of all, “they’re all me’urav.” You know, by the machaneh everyone eats from the same cook, we need to know, also the tents aren’t permanent.
Okay, so the Rambam…
Halacha 4 – The Reason for Shlomo’s Takanah
“Why did Shlomo establish this thing?” Why did Shlomo establish this thing, I mean the prohibition, the prohibition that one may not carry in the same courtyard or mavoi? The Rambam says, “so that the people shouldn’t err and say”, so that the public shouldn’t make a mistake. And people would have been able to make such a bad calculation, they would have said this, “just as it’s permitted to take out from the courtyards to the streets of the city and its markets and to bring in from the courtyards”, he would have said this, just like one may carry from the courtyards, which are reshus hayachid, to the streets of the city. Streets of the city he means here the city that’s locked at night, yes? So when a person looks when, he would have seen how one carries from something that looks to him like reshus hayachid to something that looks to him like reshus harabim, because it’s streets in the city. Ah, it’s not really, it’s reshus hayachid because there are locked doors, but he sees how one carries to the streets and markets, and afterwards if we don’t make eruv chatzeiros anymore, he’ll think, “so too it’s permitted to take out from the city to the field and to bring in from the field to the city”, one may also from the streets one may carry to the field which is a karmelis, we’ve forgotten the halacha of karmelis, “and to bring in from the field to the city”.
“And they’ll think that the field and the desert”, whatever, yes, but such a gezeira l’gezeira is still an interesting thing. He could have said simply, the person won’t know that there are locked doors at night.
The Main Innovation – People’s Understanding of Reshus Hayachid/Reshus Harabim
But look what he says here, a wonder how… “And they’ll think that the markets and streets are a domain for all to see like fields and deserts”, they’ll think this way, that since everyone can move about in the markets and streets, they won’t know, they’ll think that it’s a reshus for all. “And they’ll say”, they’ll think, “that only courtyards are reshus hayachid”, that the courtyards are called reshus hayachid, “and it’s permitted to take out from the courtyards to fields and deserts”. Because it’s not hotza’ah a melachah, they’ll think that hotza’ah isn’t a melachah, and they’ll think that reshus hayachid is reshus harabim.
The point is further, he’s not saying that they won’t know that this is a sin. What he’s saying is, that they should remember after all, there are two things that people think makes a reshus hayachid and what the halacha says makes a reshus hayachid. What people think is that a place where there’s permission for all is a reshus harabim, a place where there’s no permission for all, let’s say a courtyard is a domain for the residents of the courtyard, but it’s private. It seems to people, and people understand that this is a reshus hayachid.
If, by the way, the halacha isn’t so. The halacha says that there’s no difference. The whole city has mechitzos, it’s the same thing as the courtyard essentially. The whole courtyard has one mechitzah, it’s one reshus hayachid. But people don’t understand it that way. People see after all that there’s a difference in the courtyard or in the city. It belongs to everyone, inside in the courtyard belongs only to private. It seems that in his mind this is called reshus hayachid and this reshus harabim. It seems that he carried from reshus hayachid to reshus harabim. He’ll think that he may also carry what is a true reshus hayachid to reshus harabim, which is a difference of mechitzos.
Do you understand what I’m saying? The problem of the people is that people reckon more with residents than the halacha. Ah, I think you’re saying very well. The lashon reshus hayachid, reshus harabim, someone who doesn’t know halacha, sounds like it has to do with who may move about there and who not. A reshus where the rabim may move about, a reshus where the yachid may move about. But in practice the halacha is that it has nothing to do with that, but it has to do with what kind of mechitzos it has, what kind of walls. But people won’t know. And Shlomo HaMelech apparently understood that the lashon, the expression of reshus harabim, is a problem.
And also the reality is so, that here more people move about. And he sees a person, he carries from a place of one person to a place of many people. So they prohibited carrying.
Shlomo’s Takanah – We Should Look at Residents as People Look
Therefore, he says, therefore he was metaken, he established, Shlomo HaMelech was metaken, he prohibited that every reshus hayachid that’s divided by residents, that every reshus hayachid that’s divided by the fact that there are other residents, and each one is attributed to his own domain, each one has his own little house inside the reshus hayachid, and there remains from it, and afterwards, besides the reshus hayachid in the courtyard, and there still remains a place that’s in the domain of all, the open part of the courtyard around the houses, is the place that’s in the domain of all and everyone’s hand is equal in it, everyone can use the place, like a courtyard to houses, the courtyard to the houses is considered that place where everyone’s hand is equal in it as if it’s reshus harabim. So the takanah of Shlomo was that we should look down at the place where everyone can move about there, and it looks like reshus harabim, we should actually give it a stringency of reshus harabim, we should think of that place as if reshus harabim.
And in that place that each and every one of the neighbors holds a portion for himself, Shlomo HaMelech decreed that it should definitely be reshus hayachid. That means, in actual truth inside the courtyard and the houses there’s no difference at all, both are reshus hayachid. But since people see after all a great difference between the houses and the courtyards, he made that we should actually give a halacha as people see it, that the house is a reshus hayachid, and we’re basically saying the courtyard is a… we should be stringent that it’s a reshus harabim. It’s a reshus harabim, and it will be prohibited to take out from the domain he divided for himself to the domain where everyone’s hand is equal in it.
He tells us very clearly that the problem is the residents, that people look at things according to the residents. And just as as we say there’s reshus hayachid and reshus harabim, they also shouldn’t take out from what looks like a reshus hayachid to reshus harabim. But each one should use the domain he divided for himself alone. The takanah of the original takanah, the takanah before the solution is, that each one may only use his own house, no one may carry out from the reshus hayachid to the reshus harabim, unless one comes up with something that should show that the courtyard is essentially a reshus hayachid. Until they all make an eruv, even though everything is reshus hayachid. By the way, everything is a reshus hayachid, and apparently we don’t need the “ye’arvu kulam”, but there was the decree that we should only be allowed with an eruv.
The Eruv’s Function – “We’re All Me’urav”
And what is this eruv?
And what is this eruv? How do all these people unite themselves? What is the eruv? Says the Rambam, “It is that they unite themselves with one food that they place before Shabbos.” That is to say, what does the one food do? What is the mechanism that happens with the food? The disagreement, he declared the disagreement, that is to say that we are all mixed together, we are all mixed, and we all eat, we are all one plate and we are all one food. It shouldn’t mean that only in the houses is each one comfortable with his people, and in the courtyard everyone is strangers, no, we all live in one unit.
Eruv Chatzeiros and Shituf Mevuos – The Act of Eruv, Measurements and Laws
Continuation: The Mechanism of Eruv – Creating Partnership
Speaker 1: Therefore, they have one food, and no one among them separates his domain from his fellow, no one has a separate domain, but just as our hand is equal in this place that belongs to all of us, just as we are all one in this place, just as we can all use this piece of courtyard, so too our hand is equal in every place where each one eats for himself, also essentially each one is also comfortable, and each one also has a hand in the other people’s domain, and we are all fit for one domain.
It’s interesting. People would have looked only at the houses. It’s interesting, yes. Seemingly the prohibition is that people should think that the courtyard is a public domain. They made it that the courtyard, they all eat together, and they are all partners. And because they are all partners in the courtyard, it’s obvious that no one has a separate private domain either. It’s both.
The problem is essentially this, that there is a distinction between the house and the courtyard. Through eating together, there is no distinction between the house and the courtyard. Everywhere each one can go. It nullifies the house. It nullifies, one becomes a partner, one mixes. Nullification we will soon see in the other entry.
And through this act, through making the eruv, through making the bread, what does one accomplish? They will not come to err, no one will err, and they will think in their minds that this is similar to that, private domain and public domain, he won’t think that it’s similar to private domain and public domain.
Two Types of Eruv: Eruv Chatzeiros and Shituf Mevuos
Speaker 1: And through this act, through making the eruv, there are two names. The eruv that is made in a courtyard with each other, the mixture that one mixes together through the bread, all the residents of the courtyard, this is called eruv chatzeiros. And the type of eruv that one makes in the alley, where all the courtyards become one part of the alley, or it’s one alley with another, also all the residents of the city, or when the city that is surrounded by a wall, what they can make an eruv, this is called shituf.
The same thing, shituf means one becomes all partners, and eruv means they are all mixed. Why did they make two names? Perhaps because in the alley one is not really mixed, but one is a partner. It could be that this is a lesser term. There is no difference at all, it’s only a difference in terminology, but I think perhaps this is a difference.
Speaker 2: Later one also calls it eruv, later one makes laws of eruv, yes.
Speaker 1: True, but in the Gemara he always calls it shituf. Why? I can think that it’s because of this, it’s not obvious that one mixes. Or he brings it through extension, and this is simple, one should do other laws with these two things. True, we will soon see that not all the laws of eruv and shitufin are the same, one has two words so one can easily speak about it.
The Wisdom of King Solomon: Prohibition with Permission
Speaker 1: So, there is the Rambam, with what does one make the eruv? It’s like this, good, now we have understood the reason, the main enactment of the eruv, what is its enactment? It’s the prohibition and the permission that come together.
I saw the Chasam Sofer says this, that this is why King Solomon was so wise, he didn’t make a prohibition, he made a prohibition with a permission, there is no such thing as a problem without a solution. Like washing hands, the hands are impure, but there is quickly a solution, one can wash them.
Speaker 2: True.
Speaker 1: Or like the rabbis who make a filter on the internet, you have internet with a filter. One knows that one shouldn’t at all, this is not “my son be wise and my heart will rejoice, even I.” How does it go? “My son be wise and my heart will rejoice, even I.” To make only prohibitions is not wisdom, to bring the solution together.
It has happened often, that when one says when Solomon enacted eruv, one doesn’t know if he means he made the question or the answer. The answer is he made both. Because it can perhaps be that just as one may not prohibit before one has the solution for it, before you have the permission.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: Ah, could be in King Solomon’s times one was rich, one had bread to share from everyone. Solomon’s bread.
Speaker 1: Ah, it says he had for thousands of people, yes? “Solomon’s table in its time.”
Speaker 2: Yes, he’s not going to say Solomon’s bread.
Speaker 1: Here it says with a yud, it doesn’t look like Solomon, but in my Rambam it says without a yud.
Law 3: With What Does One Make Eruv Chatzeiros – Whole Bread
Speaker 1: “One does not make eruv in courtyards”, now we are going to learn with what one makes the eruv, with which bread. Says the Rambam, “One does not make eruv in courtyards”, one doesn’t make eruv chatzeiros, “except with whole bread only”, only with a whole bread.
Says the Rambam, it has nothing to do with size. Even if it’s a large bread, but if it’s a broken bread, even “a loaf baked from a se’ah”, even a loaf that one needed for it a whole se’ah of flour, a heavy loaf, a large loaf, but “since it is sliced”, since it’s already cut, “one does not make eruv with it”.
But conversely, “but if it was whole”, if it’s whole, “even if it was small like an issar”, even if it’s small like a coin called an issar, “one makes eruv with it”. One can. The point is that it should be whole. Whole is something of importance.
Discussion: Why Must It Be Whole?
Speaker 1: What is the concept? Is there an explanation why it must be whole?
Speaker 2: A Jew must have wholeness.
Speaker 1: No, perhaps because when it’s sliced it’s already divided, so it’s “each one for himself”, yes? Not, each one has a piece from the bread, it’s already divided. Like in the courtyard it’s divided. Whole, everyone tears off a piece from the same challah, so the whole challah belongs to everyone, just as the whole courtyard belongs to everyone.
Speaker 2: I don’t know, maybe.
Law 3 (Continuation): Which Types of Bread
Speaker 1: Says the Rambam, “And just as one makes eruv with grain bread”, just as one can make from bread from grain, like from wheat and barley, one can also make “with rice bread and lentil bread”, from beans, “but not with millet bread”, millet is an even weaker type of bean, “and from panic grass” one cannot make.
Speaker 2: One can still make a verse now.
Shituf Mevuos – With Which Foods
Speaker 1: Yes, so the question of what one makes an eruv depends on which eruv. Eruv chatzeiros is more complete than shituf mevuos. Eruv chatzeiros must be bread, but shituf…
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Yes, but shituf is with bread, with other foods. It’s interesting, because shituf seemingly is perhaps broader, there is more reason to think that one would err with alleys than with houses in courtyards. I don’t know, okay, further.
Says the Rambam, “With shituf”, that is with the bread that one must take from all the residents of the courtyards in the alley, one can use “either bread”, like with eruv chatzeiros, or shituf mevuos. Which food? Says the Rambam, “One can make shituf with any food”. All the residents of the courtyards in the alley can become partners, they can become one, with any food, except water or salt alone, water alone or salt alone is not called food.
Mushrooms? Such as mushrooms, and such types of growths that grow from the air, one does not make shituf with them because they are not considered foods, it’s not considered like food.
But eruv of water and salt, the two things that alone they are nothing, but together, when one makes a shituf with them, when one mixes them, then they become good for an eruv, and one makes shituf with this, because this way it becomes similar to brine, brine, or as one says it. We have already had several times this food, it’s something that one makes water and salt together with fish. So even if there isn’t the fish, but water and salt is already the beginning of a more important food, one can yes use.
Law 4: The Measure of Food for Shituf
Speaker 1: Further, now we are going to say how much is the measure? How large must the food be that one makes, so all should become partners with the food?
Says the Rambam, “And how much is the measure of food that one makes shituf with?” How much food must one have for the shituf? How much is the measure? Says the Rambam, the measure is “like a dried fig for each and every one of the residents of the alley or residents of the city”. The measure of how much it should be for each one is that it should be a dried fig. A measure of a dried fig for each and every one of the residents of the alley or residents of the city.
Says the Rambam, a dried fig is the minimum measure of eating, that one uses for Shabbos, and each one must be able to have one dried fig. This is like a measure of eighteen or less, if there are eighteen people, eighteen separate houses in the courtyard, or eighteen courtyards in the alley, or less.
But if there were more than eighteen, but if there are more than eighteen people, they were lenient. One doesn’t require that one should bring so much merchandise that there should be for each one twenty portions. Then the measure of two meals is enough. Then it’s enough that one brings, one makes a partnership on two meals, the measure of two meals, which are like eighteen dried figs, which are like six medium eggs. A meal it seems is a measure of three medium eggs, and one needs two meals, comes out eighteen. One caps it at eighteen. From eighteen people and higher it’s enough that there is food for eighteen people. It’s also enough, it already looks like a partnership, like everyone eats together from the same partnership, from the same bowl.
Even if thousands and myriads make shituf, even if there are very many who make shituf, tens of thousands, even if it’s thousands and myriads, the measure of eighteen is also enough. Once it’s eighteen, one doesn’t need more there.
Speaker 2: Very good.
Law 4 (Continuation): Measures for Different Foods
Speaker 1: Now we are going to learn details in the measure. That is, essentially the practical application for different foods, how much is the measure of two meals, which is essentially the measure that usually one will need to have for shituf mevuos of eighteen and further.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Any food that is eaten as it is, every food where the practice is that one eats it as it is, one eats the food alone, such as bread or types of grain, or other… it means other things that one makes mezonos, it means also things that one makes from grain but not bread, but I know, pretzels. And raw meat, raw meat, if they made shituf with it, if one made the bread or the types of grain or the meat be the food of partnership, their measure is food of two meals, two meals for eighteen people.
And anything that is a condiment, a thing that is accepted generally that it’s called a food that one eats in addition to bread, it’s a side dish, generally they dip their bread in it, their bread to eat with it, such as cooked wine, interesting, cooked wine that we learned is less important, one doesn’t use it for kiddush, what does one do with cooked wine? One drinks it with the bread. And roasted meat, roasted meat is a concept that one eats with the bread. And brine that we said earlier, the sea salt with fish and olives, and onion brine, the water brine from the onion, not the small onion but the large onion.
All these things are a condiment. Then one needs to have from this one needs to have much a smaller measure. One needs to have how much one needs to have bread
Measures of Eruv – Details of Laws for Condiments and Various Foods
Law – Measures of Condiments: Cooked Wine, Roasted Meat, etc.
Speaker 1: What does one do with cooked wine? One drinks it with the bread. Roasted meat, roasted meat, is something that one eats with the bread. Vinegar and brine that we said earlier, the sea and salt with fish and olives, and onion mothers, the mothers of the onion, not the small onion but the large onion. All these things are a condiment. Then one needs from this much a smaller measure. One needs to have how much one needs to have for two meals, that is salt water to dip two meals is less than a smaller measure enough to sustain two meals.
I think onion mothers means what we call onions, that is the, no, the bulbs of it. In general one can speak about onion leaves, an onion comes simply with leaves, we are accustomed not to eat the leaves at all, one eats really only the onion mothers, that is a condiment. And the onion leaves we will soon see other laws about it. Yes, further.
Law – Fresh Wine: Measure of Two Quarters for All
Speaker 1: And not like fresh wine, it was said that cooked wine is a condiment. What happens with fresh wine? Fresh wine is not a condiment, and one needs to have a measure of two quarters for all, one needs to have two quarters for everyone, also for everyone up to eighteen.
Discussion: Why Is Fresh Wine Only Two Quarters?
Speaker 1: Wine and beer, until now we have said rules, now one is going to see such a list of like twenty other foods how much they need, and all these measures will be essentially the measure of food of two meals, right? Because here one is going to bring things that are eaten as they are. Aha, right.
Wine and beer, it was also said that drinking is the same thing as eating, it is a type of eating for everyone, two meals can mean two meals of drinking. Wine and beer, two quarters, the measure of beer is two quarters. Sorry, nothing is chopped in the middle, so beer we learned two quarters, that is not for each person, for all is enough two quarters for up to eighteen people, and afterwards the measure remains. In short, two quarters is enough for two meals, basically. Because this is not something eaten as it is. No, it is yes.
Speaker 2: Is wine related to something eaten as it is?
Speaker 1: No, not particularly good. Fresh wine. He said cooked wine is indeed for eating with bread. Fresh wine its measure is two quarters for all. He goes back like bread.
Speaker 2: No, not two quarters for each person.
Speaker 1: For all means for everyone together.
Speaker 2: No, what does one need for all?
Speaker 1: For all for everyone together. So then it must be that this is enough.
So it comes out. It was written thus, but we say that their measure is like two meals. Ah, two meals, and he says that two quarters.
Speaker 2: Perhaps the measure of two meals is like six medium eggs. Perhaps fresh wine is simply because one is going to dilute it it will become more?
Speaker 1: Ah, fresh wine, because when one dilutes it it becomes… ah, makes sense. When one dilutes it it becomes… it becomes… ah, the point is… it must be… the measure we learned… the point is something else. It must be a measure of two meals. Let’s be clear, the moment you have a measure of two whole meals it doesn’t matter how much, the maximum measure, true? And each meal a person drinks only one cup of wine minimum, because that is enough to be called a meal. Therefore two quarters is enough.
Speaker 2: Ah, simple.
Speaker 1: Life and peace. Yes? Right? Yes, no, but earlier we learned that two quarters for a large crowd must be… is the measure six eggs.
Speaker 2: But what is the measure of quarters?
Speaker 1: Is two eggs. Two quarters. Wait, wait, if we’re talking about eggs. Quarters is for liquids, for drinking the measure is quarters, true? Yes, but we learned earlier that up to eighteen people there must be for each person a measure, a measure of a dried fig, and afterwards, once there is already a measure of two meals like eighteen dried figs like six medium eggs, then it’s enough. Well, now it’s a food for liquid, so two quarters is enough, or fresh wine.
Speaker 2: Six quarters, like six eggs?
Speaker 1: Six medium eggs was the measure of eighteen dried figs. Six medium eggs is the same measure as eighteen dried figs. Eighteen dried figs is for food.
Speaker 2: So two quarters is like eighteen dried figs?
Speaker 1: Ahh, you say. But what is the calculation? Why is drinking less? Because this is the measure of two meals. The measure of two meals is for one person, not for many people. One person, a dried fig is not a measure for a meal. A dried fig is just a minimum eating. A normal person who sits at a meal eats three eggs and one quarter wine. He doesn’t drink three quarters wine at a meal. He drinks one quarter wine. Therefore in total two quarters.
Law – Measures of Various Foods: Eggs, Pomegranates, Citron, Nuts
Speaker 1: Eggs is two, two eggs. And presumably even if they are raw eggs. What does this mean? Again, the other foods need to be like the measure of six eggs, but the eggs themselves don’t need to be six eggs, because one egg is enough for a meal.
Speaker 2: What is the meaning? What is the problem?
Speaker 1: One egg is enough for a meal for a person.
Speaker 2: Why did one make here discrimination between beans and eggs?
Chunk 4 Translation
Speaker 1: I don’t know what the simple meaning is. He previously stated a general rule: how much food? The measure is like eight dried figs. But now he’s telling us something different. A certain food.
Speaker 2: But he’s not talking here about leftan. He already said leftan.
Speaker 1: No, no, no. The list is not leftan.
Speaker 2: But what is leftan?
Speaker 1: One doesn’t eat eggs directly. This is something that one eats together with…
Speaker 2: The measure of leftan is enough for two meals. In short, now you find out the details of how much one eats for two meals from the list of things. But I don’t believe he’s talking here about leftan, because wine and oil he calculated for leftan. Raw wine that he’s calculating now, these are not the things he’s calculating here, they’re not leftan.
Speaker 1: No, no, no, no. This is not a contradiction. The list is simply details, specifics, which are built on the two previous general measures. There are things that one eats as food, where the measure is for two meals, you need to know how much is two meals of that food. There are things that are leftan, you need to know what the measure of leftan is for that type of food. And this section, this halacha, only tells us details of all these types of things, how much it is, each one according to what it is, which type of measure it requires.
Speaker 2: I think that all these things that he’s calculating here are not leftan. It’s food, and there’s a different measure.
Speaker 1: No, no, he’s simply not correct. It’s simply saying things that are plainly a mistake, not true. Nobody eats…
Speaker 2: But it was calculated that way.
Speaker 1: No, nobody eats a meal of pomegranates, one eats it… leftan, one eats it with the bread, dates are made for…
Speaker 2: All the things that are calculated here, these are things that one eats…
Speaker 1: No, not true, not true.
Speaker 2: One doesn’t let it be made. It’s calculated as leftan.
Speaker 1: It’s calculated as leftan, now he’s going to calculate not…
Speaker 2: Not true, not true, not true.
Speaker 1: A proof: he calculates before this with wine, cooked wine is leftan, raw wine is not leftan.
Speaker 2: I know what’s here, the things he’s calculating, the list is only details of things, not… It’s not… A person doesn’t eat a meal of pomegranates, he eats leftan, he eats it with the bread, do you see?
Speaker 1: It’s a doubt, I don’t understand what he’s trying.
Halacha – Continuation of the List: Pomegranates, Etrog, Nuts, Peaches, Vegetables
Speaker 1: Pomegranates – two. Etrog – one.
Five nuts – the measure of nuts is five. Peaches – five.
Vegetables – the measure is a litra for vegetables, whether raw or cooked, and what is cooked and not cooked – if it’s half-cooked, so that it’s fit for eating, which one can eat either when it’s well-cooked or when it’s not cooked at all.
Food of…
Food of spices – food is a measure, he’s going to say what the measure of food is.
Dates – the measure is like that. Dried figs – the measure is like that. Pressed figs – certain fruits, the measure is like that.
Gourds – is something a… is grass, something that we already had before, there’s animal food from it, there’s human food from it, it’s a handful.
Fresh beans – a handful.
Lettuce…
Also some kind of… grass.
Vegetable – is a litra. Turnips – they are included in vegetables, and one makes eruv with them – the vegetables whose measure is a litra of vegetables.
(Turnips is such a… turnip? I don’t know what kind of thing).
Halacha – Onion Leaves: Condition of Sprouting
Speaker 1: Onion leaves – ah, previously he said the… the bulbs of onions, now he’s talking about the onion leaves. One only makes eruv with them if they’ve sprouted – only if they’ve sprouted, if they’ve begun to grow, when the leaves have become long, everyone plants seeds from them – the leaves from them have become long, but less than that, a person doesn’t eat. If it hasn’t yet reached all of that and isn’t yet like that, it hasn’t yet begun to develop from it, it’s not called food.
Discussion: Is the List Leftan or Food in Itself?
Speaker 1: What does the Rambam say? “All these things are considered as leftan.” They are like leftan. They’re not things that one eats with bread, but for some reason they were given the measures like leftan. “Therefore these measures were given to them, and so too all similar things.”
Speaker 2: No, leftan means one does eat it with bread.
Speaker 1: I know what you want to try with bread.
The Rambam says here, “All these things are considered,” they’re not… leftan he calculated earlier, but as spices it gets a law like leftan, and they’re given the measure. “Therefore these measures were given to them and so too all similar things.”
Speaker 2: Leftan means things that aren’t eaten as they are raw.
Speaker 1: In general, leftan is originally a name for something, I don’t remember what, but the Gemara calls this anything that one eats together with bread. One eats it together with bread, nowadays one dips the bread into it. This means that it’s not the main part of the meal, it’s something that comes with the bread, like a side to the meal. That’s the meaning. In today’s times I don’t know who eats bread at the meal, but in the past a meal came with bread, and something came with it. And these things, says the Rambam, are like leftan.
And therefore there are all these measures, because the measures aren’t how much one eats alone, because one doesn’t eat onions alone. One eats it as part of the meal. All these measures are a whole list of details, essentially it’s all built on the principle of how much one uses for two meals, but the Sages stated precisely for all this list of things precisely how much one needs. And all similar things, you need to calculate yourself, and when it’s not stated, you need to weigh how much one uses for two meals, and that’s the halacha.
Halacha – Combining Foods for the Measure
Speaker 1: He says further, “And so all foods combine for the measure of the partnership.” The partnership can be with more than one food, it can be half of this measure and half of that measure.
He’s now going to calculate more measures. He calculated litra. He writes the halacha of Samaritans, I don’t understand precisely the inquiry. He says that this is only for eruv chatzeirot, for eruv techumin, for shitufei mevo’ot, one must give a measure for each person, a meal measure for each person. They don’t combine, one can’t combine from two foods for example. That’s the point, right? That’s the Raavad’s position, apparently. Okay.
Halacha – Explanation of Measurement Measures: Litra, Achila, Me’ah
Speaker 1: Ah, now if you want to know what all these numbers that we learned mean, the Rambam is going to calculate. A litra mentioned everywhere is the volume of two revi’iot. And achila, he says spices is like achila, what is achila? Half a revi’it. A maneh mentioned everywhere is one hundred dinars. How much is a dinar? Six me’ah. Sela, the Rambam remembered here to say another measure. Yes. Because a me’ah weighs six barleycorns.
Measures and Weights, and Laws of Eruv Chatzeirot
Measures and Weights (Continued)
Speaker 1: Okay. Ah, now, if you want to know what all these numbers that we learned mean, I’m going to remind you… and you want me to calculate.
A litra, mentioned everywhere, weighs two revi’iot. And achila, he says spices is like achila. What is achila? Half a revi’it.
A maneh, mentioned everywhere, is one hundred dinars. How much is a dinar? It’s six me’ah.
Sela, the Rambam remembered here to say the next measures. Yes. Because a maneh weighs six barleycorns. Because a sela is four dinars. Again, a maneh is 100 dinars. A dinar is six me’ah. A me’ah is sixteen barleycorns. And a sela must be in between. A sela is larger than a dinar, and smaller than a maneh. A sela is four dinars. Anyway, this is all Roman money.
How much is a revi’it, it holds wine or water. The measure of a revi’it is when it holds wine or water the weight of seventeen dinars, and half a dinar. Approximately. Roughly. That’s the measure of a revi’it.
It comes out that a litra comes out that a litra weighs fifty-five dinars. True. If a… this is all weight, right, because a coin you measure how much silver, or whatever is in it. So if a litra is two revi’iot, and a revi’it is 17.5 dinars, it comes out that a litra is 35 dinars. And that’s 2 revi’iot. And achila is a quarter. It’s half a revi’it. What is half a revi’it, it comes out? It weighs a dinar and half a revi’it.
You should know more numbers. The measure of a se’ah, everywhere, the measure is six kabin. And a kav, how much is a kav? Four login. And the Rambam already calculated it. I’m explaining, once he calculated this, how one measures a revi’it in its weight. Which means measuring a revi’it is seventeen and a half dinars. Approximately. Because the measure of volume and the measure of weight need to be discussed separately.
When you’re not sure, when you’re learning about kav, se’ah, log, all these things, says the Rambam, where does it say? In Hilchot Eruvin. I already said that I’ll say again why? Because I need to say enough things only once. Yes. Okay. Be well.
Halacha 7 – With Which Foods May One Make Eruv
Speaker 1: The first thing I need to know is how much food one needs to have for the… and now we’re going to learn which food is good enough, whether it’s fit for eating, whether one may eat it.
Says the Rambam thus: Food that is permitted for eating, food that is essentially permitted for eating, this is not non-kosher food, it’s not food that is forbidden, even though it is forbidden to this person making the eruv, even if for this particular person making the eruv it’s not kosher, and he’s going to explain the example of what he’s talking about, one may make eruv and partnership with it, the person can use this food for an eruv or make a partnership. How so? One makes partnership with wine of libation, here in the courtyard there’s someone who’s a nazir, or… he may not drink wine, other people may. Or an Israelite with terumah, this is even more extreme, even if other people, a kohen may eat it, but an Israelite may not. Even if there are other Israelites apparently in the courtyard, but it’s kosher for certain people, it doesn’t say there must be a kohen here.
Speaker 2: Yes, it says, we didn’t learn it.
Speaker 1: And so one who vowed from this food or swore not to eat it, and so too one who may not eat this food because he made a vow or an oath, one makes eruv and partnership with it, the person making the eruv or partnership can use this for eruvin and for partnership.
Why? Because anything that is fit for this person is fit for another, the law isn’t such food that one can become partners with it, it still makes the people become mixed in one food. Ah, if it’s food that is permitted for certain people.
Something Forbidden to All
Speaker 1: But something forbidden to all, such as tevel, even tevel of rabbinic law, even if it’s not tevel from the Torah, it’s tevel from rabbinic law, we already learned above, except for demai, not demai, because demai is different, we’ll see. So tevel means such a type of thing that only rabbinically one must give ma’aser and terumah. And so ma’aser rishon from which its terumah wasn’t taken, ma’aser rishon, from which the terumah wasn’t removed. And so properly, what means it was removed but not properly?
Speaker 2: Perhaps not in order?
Speaker 1: It could be that one must do it in order, but I don’t know what “properly” means. Ma’aser rishon from which its terumah wasn’t taken. Ah, he means that the terumah wasn’t taken. One gives ma’aser before terumah. Ah, not terumat ma’aser, that’s what he means. I don’t know why. Okay.
And so ma’aser sheni and hekdesh that weren’t redeemed according to halacha. It wasn’t redeemed according to halacha. What means it wasn’t redeemed with money or not according to the halacha? One doesn’t make eruv and partnership with them, because it’s forbidden to all people. Even if it’s only forbidden rabbinically, but in practice all people cannot use it. Ah, this is rabbinic. It’s, let’s say, rabbinically there’s a law that it must be Tyrian money, I don’t know what other laws. What did the rabbis have? Nevertheless, one doesn’t make eruv with it, because no one may eat from it.
Demai
Speaker 1: But one makes eruv and partnership with demai. Demai one may. Demai is also forbidden rabbinically, because it is fit for the poor. Demai is however fit for the poor. Therefore, as we discussed that something that is fit for certain people, one may make an eruv and partnership.
Ma’aser Sheni and Hekdesh Redeemed Without the Fifth
Speaker 1: And ma’aser sheni and hekdesh that were redeemed, that were redeemed, but the thing wasn’t done completely, because the fifth wasn’t given, there the law is that the fifth doesn’t prevent, because the fifth is a mitzvah but it doesn’t prevent, one may eat it even without the fifth. Therefore it’s still something that is fit for partnership and for eruv.
Ma’aser Sheni in Jerusalem
Speaker 1: And it continues, And one makes eruv with ma’aser sheni in Jerusalem. In Jerusalem one may make eruv with ma’aser sheni, because there it is fit for eating, because there it is fit for eating, but not in the borders, not in the borders. It’s not like for example terumah, because it’s fit for a kohen, because in the city it’s not fit for anyone.
Halacha 8 – How One Makes Eruv in Courtyards
Speaker 1: Okay, until now we learned with what one makes an eruv. Now we’re simply going to learn what one does, what one makes, what one does to make the eruv. The practical performance of the mitzvah.
Says the Rambam thus: How does one make eruv in courtyards? How does one make eruv chatzeirot? One collects one whole loaf from each and every house. One takes a whole loaf from every house.
Why does one need a whole one from every house? I don’t know. I know it doesn’t come out that one needs a whole one for each person, only if there are fewer than eighteen, which then one takes for a… right, but…
Speaker 2: No, later he’s going to say that one can acquire for all. You learned later that one can… later in chapter 168 in another halacha.
Speaker 1: Is eruv chatzeirot the law of eighteen?
Speaker 2: It hasn’t been stated until now. It was stated that eruv chatzeirot requires a whole loaf. Okay, eruv chatzeirot is easier. So later it will say that one can. It’s harder, this is more stringent. The whole law that we learned that one can have up to eighteen we only learned about shitufei mevo’ot. I haven’t seen that it says about eruv. There one was particular. The large vessel is only for residents of the alley. Eruv chatzeirot requires bread. He doesn’t say how much bread in halacha 8. He says here now. We only learned that it must be bread, and it must be a whole complete one, a whole loaf. And in chapter 168 it will say that one can give a loaf for all. But in the beginning he starts with the original that everyone gives at least a piece of bread. That’s called eruv, everyone mixes themselves in the same bowl, one mixes in.
Where One Places the Eruv
Speaker 1: How does one make eruv? One collects one whole loaf from each and every house. We learned it must be whole. True. Yes. And one places them all in one vessel in one house of the houses of the courtyard. One places all the loaves in one room of the houses of the courtyard. And it doesn’t have to be specifically in the house where one sleeps, even in the straw house or the cattle house or the storage house, that’s also good.
But, but this is when the house is part of the houses of the courtyard. But if one placed it in the gatehouse, if one placed it in a gatehouse, in the front, the hallway in front of the house, and even a gatehouse of an individual, even if it’s a gatehouse of an individual, or in a porch, or on a balcony, or in a house that doesn’t have four cubits by four cubits, on the porch or on the front of the house, or in a house that isn’t an important house, it is not an eruv. It must be specifically in a house.
The Blessing of the Eruv
Speaker 1: Says the Rambam, When one collects the eruv the blessing is when one is collecting. Because the essence of eruv is, one takes together, one goes around on Friday, and one goes to all the houses, and one asks each person for a piece. So before this, apparently, one makes. The one who is collecting makes the blessing for all. Not that every person who gives bread says the blessing. No, the mitzvah is the collecting. When one takes it together, apparently, before doing it, before he begins collecting. Yes, he says the blessing “Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who sanctified us with His commandments and commanded us concerning the mitzvah of eruv.” Yes, it’s a rabbinic mitzvah, but even on a rabbinic mitzvah one makes “who sanctified us,” as we already learned.
“With this eruv it shall be permitted for all residents of the courtyard to take out and bring in from house to house on Shabbat.” This is when one is talking about eruv chatzeirot.
Why does one need to make this formula? I don’t know. Interesting, one must say it too? One must say it, yes. I think so. Did you shoot my heel or not? Okay.
A Minor Can Be the Collector
Speaker 1: The Rambam, a minor can also be the one who is the collector. “And a minor has,” he says it afterwards. You see here a blessing, you see here how there’s something tremendously serious. A minor can also do it. A minor can be the one who collects eruv chatzeirot.
Laws of Eruv Chatzeiros – Bnei Chaburah Who Were Gathered, Acquisition Through Another, and the Time of the Eruv
Law 11 (Continued) – Bnei Chaburah Who Were Gathered in a House
Speaker 2: And then should the minor make the blessing? Or perhaps there is a difficulty from collecting for the eruv, that everyone who gives to the eruv can… Why everyone? Can the minor make a blessing?
Speaker 1: The minor can make the blessing, of course. Okay. I don’t know.
Speaker 2: Why shouldn’t everyone make the blessing? Because everyone has a share in the mitzvah, the one who gives the bread.
Speaker 1: The mitzvah is not to give, the mitzvah is to collect!
Speaker 2: No, the whole thing is not a mitzvah. The mitzvah is what the Sages instituted. The mitzvah is rabbinic, the enactment is to collect. So the collector is the… One side is the collector, one gives and one takes. I mean, it’s not… Okay. I hear, it’s like the one who blesses, it’s in singular form.
The House Where the Eruv is Placed – Does Not Need to Give Bread
Speaker 1: “The house where the eruv is placed,” says the Rambam, there is such a law, the house where one places the eruv there, “does not need to give bread,” he benefits from what is placed in his domain.
Chazakah of the Place of the Eruv – For the Sake of Peace
Speaker 1: Says the Rambam, “And a place where they are accustomed to place it, if there is a layman there, we do not change it.” If there is a house where they are accustomed to placing the eruv there, and there is a humble person, we don’t change it. Only for the sake of peace, only for the sake of peace, because the person in whose house it is placed saves, he doesn’t need to give bread.
It’s not about that. It has a law of honor, this is the law of chazakos of honors. The Rambam in Perush HaMishnayos says so, because they have from this a benefit that they don’t need to give, so it’s a mitzvah to take away once, it will now start costing him money to participate. There are incidents of stopping an honor. That’s how the Rambam understood, I don’t see the…
Eruv Chatzeiros and Shitufei Mevo’os – Chazakah of the Place of Placing the Eruv, Shitufei Mevo’os, and the Obligation to Make Eruv in Courtyards
Law: Chazakah of the Place of Placing the Eruv – For the Sake of Peace
Speaker 1:
If there is a house where they are accustomed to placing the eruv there, once it is so, we don’t change it. Why? For the sake of peace. For the sake of peace, because the person in whose house it is placed saves, he doesn’t need to give bread. He has a certain honor. This is the law of chazakos of honors.
The Rambam in Perush HaMishnayos says so, because they have from this a benefit that they don’t need to give, so if we take it away once it will now start costing him money, because he needs to give a share. This is in practice the halachic ruling. The Rambam understands, and I don’t see that the Rambam should change any honor. The law is the principle of chazakos of honors. Why don’t we change it? Not because it’s an acquisition or a right. If there is already an arrangement that works, we don’t change it. It’s apparently connected with the law of “they troubled him.” That since anyway because of this he deserves something from it, we shouldn’t change it.
Speaker 2:
True, you’re saying why we need to say this. Could be. Yes. But I think it’s a general law, that for the sake of peace is the reason why we don’t change certain agreements between people. Do you understand?
Discussion: Is This an Honor?
Speaker 1:
Yes, but here nothing is happening… The person in whose house it was placed, nothing more is happening at his house. It’s not simple that his house now becomes the place where everyone gathers. Everyone is participating in the food. Yes, his house is the place, the main place now, because he has an eruv.
Speaker 2:
No, I mean the point is that everyone is sharing in the same bread, and everyone can eat it anywhere. That means, everyone said that their house with the courtyard is like one thing.
Speaker 1:
True, you’re saying.
Speaker 2:
That everyone needs to come to his house to eat the bread? What did they advise among themselves?
Speaker 1:
No, they don’t come to his house to eat the bread. They only need a way that they shouldn’t be able to, that they shouldn’t come to any prohibition of carrying.
Speaker 2:
It was given over to him in the garden last night.
Speaker 1:
Yes, okay.
Speaker 2:
Why shouldn’t I be able to say, it should be given to him?
Speaker 1:
No, I wanted to say like this, that you’re saying like the Perush HaMishnayos explains, that’s the reason why we don’t change.
Speaker 2:
Yes, that’s the simple meaning.
Speaker 1:
True, could be. I don’t see that it’s an honor. You say it’s an honor, I don’t see why it’s an honor. It’s not simple that the house is now the place where the community gathers. It’s apparently that with this everyone shows that they are together and they can eat it anywhere.
Speaker 2:
Ah, that comes from what you’re actually saying well, from the whole list of tikkun ha’olam.
Speaker 1:
No difference, even when you say it’s a right, further, why can’t we change? Will we give him the right? Will we ask him, will we give him the right? He already has such a chazakah that he saves the money? And ah, and actually, on the contrary, if we take the Torah, will we give him the right to save his money? Perhaps not, perhaps we should change every week somewhere else?
For the sake of peace means to say that we don’t always go with the law, that means that according to strict law we would give him the right. On the contrary, according to what you’re saying it’s hard to understand, as if we would give him the right to save. Yesterday it was so, today I want to be the one. What’s the answer? For the sake of peace, leave it, we don’t need to change the arrangement.
Law: Shitufei Mevo’os – The Procedure
Speaker 1:
Okay, that’s the procedure of eruv chatzeiros. What do we do with shitufei mevo’os? By eruv chatzeiros we need a whole loaf, but shitufei mevo’os, what do we do? Yes? Yes, shitufei mevo’os is not necessarily bread and not necessarily whole. It was said, how do we make shituf in a mavoy? Like this, he collects food the size of a dried fig from each and every one, or less than a dried fig if there were many, if it’s a large community then we only need the measure of eighteen revi’ios, two meals or eighteen dried figs. Like this, and he places everything in one vessel, he places it in one vessel. Where does he place it? In one of the courtyards adjacent to the mavoy, or in one of the houses. Here even small houses are acceptable.
Ah, here there’s no problem. Earlier we made the houses partners in the courtyards, but now we’re making the courtyards partners in the mavoy. As long as it’s lying in a courtyard, it doesn’t matter to me in what kind of house that is in the courtyard it’s lying. It doesn’t even need to lie in the house, it can lie simply in the open courtyard. No, no, it can’t be open, we’ll soon see. In a mavoy, even small houses are also sufficient, meaning mirpesos. It must be like we discuss by eruv chatzeiros that it doesn’t help that it’s a jointly owned domain. But placing it in the air of the mavoy, simply in the air, is not good. It’s not a guarded place, they say. What is a place? It needs to be in a guarded place. Aha, when we place it in the courtyard, yes, we can place it simply in the courtyard, it doesn’t need to be in a specific place. But, but it needs to raise the vessel from the ground a tefach so that it will be noticeable, so we’ll recognize it, because otherwise we haven’t seen where it’s lying.
And he blesses on the mitzvah of eruv, and says with this shituf it shall be permitted for all the residents of the mavoy to take out and bring in from the courtyards to the mavoy, that’s the language. The shitufei mevo’os, yes, we make the same identical as eruv chatzeiros, only the text that fits for a mavoy.
Law: They Divided the Eruv or the Shituf
Speaker 1:
Says the Rambam further, they divided the eruv or the shituf, they divided the eruv chatzeiros or the shitufei mevo’os, even though both are in one house, even though both parts are still lying in one house, but they divided it, divided means they divided it into two vessels, different from what we learned the law that we place them all into one vessel, they divided it, even though both are in one house, there is no eruv. Because the whole point is that they are all mixed together, it’s lying in one vessel, and with this they all become like partners in the same plate. But if it’s lying in two, there is no eruv. But if there were extra vessels from the eruv and they were guarded from it until and they were hidden in one vessel, if it’s only in an extra vessel for a technical reason, it means that the bread still lies together, it’s just that there’s a screaming face lying in the vessel next to it.
Law: Shitufei Mevo’os and Eruv Chatzeiros – Do We Need Both?
Speaker 1:
Says the Rambam further, what happens if there is a mavoy, and in the mavoy there are several courtyards. So if we made shitufei mevo’os, we no longer need to make that in the courtyard itself we should make an extra one, because we already made that all the residents of the mavoy should become partners with the same bread. But no, the law is we need to make eruv in the courtyards, we need to make an extra eruv chatzeiros. Why? Here there’s already a new innovation. We already discussed that the reason why we need to make an eruv is so that people shouldn’t look like they’re permitted to carry from a private domain to a public domain. So, here all day we already made in the mavoy a shituf, do we still need to make an extra eruv in the courtyard? Why? So that the children should not forget the law of eruv. The children shouldn’t forget the law of eruv. Why? Because the children don’t recognize the action of the mavoy. You’ll have a courtyard, in the courtyard there are several houses, in the courtyard the children play around, the children know what goes on in the courtyard. But mavoy is already the larger street, where small children don’t go so often, so the children don’t know what goes on in the mavoy. They only see in the courtyard that one may carry from what they view as the private domain, the house, to what they view as the public domain, the courtyard. Therefore, it comes out, the whole mitzvah of eruv is indeed so that we shouldn’t make a mistake, so we added here the stringency that so we shouldn’t make a mistake even for the children, even those who…
Indeed actually we would have already fulfilled with the method, because this is for the adults, those who keep up with what’s going on. Children…
Discussion: Why Don’t Children Recognize in the Mavoy?
Speaker 2:
But… ah, because the children don’t recognize, because only one from the courtyard needs to give for the mavoy, not every house from the courtyard. When every house would give…
Speaker 1:
All the people of the mavoy need to give, means that each one from the mavoy needs to give? Or from each mavoy one courtyard needs to give?
Speaker 2:
No, all the people need to give.
Speaker 1:
But the children keep up with that someone came to take from the house?
Speaker 2:
No, they only know what goes on in the mavoy, they only know what goes on in the courtyard. Look, the event of it wasn’t in the mavoy.
The Rambam’s Distinction: Shituf Mevo’os with Bread
Speaker 1:
Let’s complete the whole law. Four, and if they made shituf in the mavoy with bread we rely on it. Ah, so, let’s reconsider. And if… and if… So, what he’s saying that when we made the mavoy we need to additionally make the eruv is when we don’t use bread, when we use other foods. But if we use bread, then we don’t need to make an extra eruv of the courtyards, because the children don’t recognize bread. When we make a mavoy, a shituf mevo’os with bread, then the children do keep up with it.
Speaker 2:
Ah, good. So, what we learned that the children don’t recognize in the mavoy means to say, this is already too complicated, we put in a little bit of a little bit of coarser things, it’s very little, it’s not such a big meal like the eruv chatzeiros, therefore the children don’t notice it. But if specifically, there is more of a community, shituf mevo’os, we don’t need bread. If we do make bread, then the children do know, they made the same thing. They know on the contrary, the children don’t know any difference between mavoy and courtyard, they know we made an eruv, we took bread we placed it somewhere, and they know that they made an eruv. So it seems that perhaps the problem why the children don’t recognize in the mavoy has to do with the fact that the mavoy is lighter, not only that it’s further. It could also be, but do you understand what I’m saying?
Speaker 1:
No.
Speaker 2:
You don’t understand?
You explained that the children don’t know what goes on in the mavoy because they don’t play there, but you see that when one makes it with bread they do know. So it seems the thing they don’t know, because a shituf mevo’os doesn’t need bread, it’s less noticeable. The children don’t understand what a glass of brandy means there that they brought the salt water, they don’t see that. At least we need to make an eruv that we make with bread, that’s the obligation. But if we already made with the mavoy also with bread, they do see. Although it’s far. The problem is not you think because it’s far, so it seems.
Speaker 1:
He says that when we make with other things that can last a longer time, we don’t need to change. But bread, once the bread is no longer fresh we need to collect new bread, the children keep up with it. It’s interesting indeed, what it will look like if one makes with an apple, or as we calculated earlier, will we indeed also need to. The point is then, if one makes with something that we need to collect again every period of time, because every time when Shabbos comes there needs to be… fit to eat from the from the partner.
Speaker 2:
But that’s not stated here. It’s not stated that the result is something that is preserved, and it’s also not clearly stated that the eruv chatzeiros we need to make new bread every week. Both need… The law assumes as if we’re going to make both every week. The language is that we collect yes? Erev Shabbos. And he didn’t learn at all in the Rambam that we may leave over from one Shabbos to the next.
Speaker 1:
It depends, means, it doesn’t say bread. If we go every erev Shabbos, it’s hard to say why shouldn’t the children keep up with it? It goes every week, the children aren’t standing a little big big, that not each one even needs to give. It’s enough two meals, and it’s a small thing, bread they understand, they recognize bread. That’s how it’s stated in the Rambam the law.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Nu.
Speaker 2:
You have a portion of bread that he understands, and some salt water he doesn’t understand.
Speaker 1:
Nu nu.
Law: Bnei Chaburah Who Were Gathered
Speaker 1:
Further. His friend places a partnership with him in the house. This is something that happens when people, bnei chaburah, usually one goes around and collects bread from each one erev Shabbos, yes? Right. Here there is a new case so to speak. Bnei chaburah sitting gathered in a house, they sat together in a house and had a gathering.
Laws of Eruv Chatzeiros – Bnei Chaburah Who Were Gathered, Acquisition Through Another, and the Time of the Eruv
Law 11 (Continued) – Bnei Chaburah Who Were Gathered in a House
Speaker 1: You have a distinction in bread, that I understand, and some salt water, I don’t understand.
Nu nu. Further, bnei chaburah who were gathered in a house, yes? What is the thing? What happens? People, bnei chaburah, usually we collect bread from each one erev Shabbos, yes? This is a new case. Bnei chaburah who were gathered in a house, they sat together in a house and had a gathering, and the day became sanctified upon them, it became Shabbos. Then we don’t need to go make an actual eruv collection, rather the bread that is on the table we rely on it for eruv chatzeiros.
What are we talking about here? The bnei chaburah are residents of the courtyard, each one goes to his house afterwards? Right, but since they are eating together, and when it became Shabbos, when it became sanctification of the day, they were holding in the middle of truly being partners in the same bread, when they were all sitting and gathered in that house. And presumably he doesn’t mean specifically bread on the table, but the food that is lying there. Eruv chatzeiros needs to have bread, and this we’re going to soon see regarding shituf. Now he’s talking about eruv chatzeiros. Okay, bread that… But I say, perhaps in this case it’s not specifically, the point is that they are actually partners in the food. There’s a distinction, if eruv chatzeiros needs bread, but here there needs to be a whole loaf on the table, or perhaps there is the law of wholeness. The bread that is on the table we rely on it for eruv chatzeiros.
Distinction Between Eruv Chatzeiros and Shitufei Mevo’os Regarding Place of Placement
And if they wanted to rely on it for shituf, if they want to use this not only for eruv chatzeiros, but they want to use this for shitufei mevo’os, we rely even though they are gathered in the courtyard. That means, they are in one courtyard. Are there people from more than one courtyard here? Perhaps all the residents of the mavoy are now sitting in this house, in this courtyard. So the term bnei chaburah means everyone who lives in that courtyard or in that mavoy? I don’t know. Certainly, they already live there, and not today is already the time.
Laws of Eruv — Conclusion of Chapter 1: Laws Regarding Fitness from Before Sundown
Perhaps the answer is that as he brings that an eruv must be in a house, it cannot be in a courtyard. But a shituf mevo’os (partnership of alleyways) can indeed be even in one of the courtyards, do you understand why? If they are dining in the courtyard, eruv chatzeiros doesn’t work for them, because eruv chatzeiros must be placed in a house. Is what I’m saying correct? But it’s already in a house. No. Ah, if they are dining in the house, that’s very good, that’s very simple. If they are dining in the house, they can even make an eruv chatzeiros. But for shituf mevo’os one can even make it in the courtyard, because that’s the law of shituf mevo’os. But then one might indeed need to make a separate eruv chatzeiros, the eruv chatzeiros won’t help, because eruv chatzeiros cannot be placed in a courtyard. Very good.
Law Regarding Acquisition – One Person Acquires for All the Residents of the Courtyard/Alleyway
Until now we have learned the normal way where each person gives a piece of bread, or by the group where something belonged to each person, the bread together. Not clear. Yes. But here it goes… it’s interesting, because until now it was simple, here comes a large community and it changes various laws that we’ve already learned. What does it change? That one doesn’t need to go collect from each individual. But one does need to have it be’dieved perhaps. It doesn’t say, it could be that it’s only be’dieved the whole thing.
One of the residents of the courtyard takes one loaf and says “This is for all the residents of the courtyard”, and he acquires it for all the residents of the courtyard. Or, when speaking of an alleyway, he takes food for two meals, because for an alleyway one needs specifically bread, he takes food for two meals and says “This is for all the residents of the alleyway”. And one doesn’t need to collect from each and every one, one doesn’t need to go separately to take from each person, with the bread one fulfills for everyone. That means, earlier we said that one acquires for everyone, the community, everyone belongs to the bread, he says, one simply purchases in the same amount, now each person has bread in his own home. But one must acquire it for him through another person. That means, one acquires it for them, this is indeed a principle of acquisition, right? An acquisition cannot be made when you hold it yourself, you need to give it to a second person who should acquire it for them, who should acquire it for all the residents of the courtyard.
Why One Needs “Through Another Person”
Again, what does it mean, why can’t he say “This is for all the residents of the courtyard”? He cannot, the law of acquisition is “through another person”. You need to give it to someone who acquires on behalf of all the people. You cannot transfer ownership yourself, the words don’t speak enough, there must be some transfer.
Who Can Be the “Other Person” – His Adult Household Members
The Rambam says, the “through another person” and one doesn’t necessarily use an important adult? There are those who say that the rabbis said that his adult household members, he can give it to his adult household members and tell them to acquire for all the people of the courtyard, they should acquire for all the people of the courtyard, because the Hebrew slave, because his wife. But not for his minor household members, who don’t have understanding, that they should acquire, because the minor slaves and maidservants, the rabbis said that their hand is like his hand, and we’ll explain why. It is taught, that their hand is like his hand. When they acquire something, it is like his hand, they acquire for their father, for the householder. They don’t have their own authority.
Question Regarding His Wife
Interestingly, his wife also has the law that what she acquires he acquires, but he gives her to acquire, so she acquires for all other people. But it’s worth thinking about this, about his wife that you bring this.
It appears regarding the law, in any case, one can acquire for a woman without her husband if one really wants to. A woman’s findings, the husband has no authority over them, so the person himself can also, that a woman’s findings he has no authority over them. But she also has authority in the courtyard, she is a part that acquires for that one. She perhaps doesn’t need to, because it’s her portion, not any portion.
Minor Maidservant – A Minor Acquires for Others in a Rabbinic Matter
Indeed, he may acquire through his maidservant even though she is a minor. What we discussed that his minor household members don’t help, his minor household members don’t help because it’s his, but a maidservant who isn’t his, his maidservant may even be a minor. Why? A minor acquires for others in a rabbinic matter. When speaking of an acquisition regarding Torah law, a minor cannot acquire for others. For himself he cannot, but for others he cannot acquire, yes, one must say acquire, to acquire. But for rabbinic law, the rabbis allow a minor to be the one who acquires for others. Therefore, since an eruv is only rabbinic, one can even use a minor, just not his minor, because his minor is a different problem of his hand being like his hand. It should be a minor maidservant he can.
Speaker 2: As an acquisition one can use a minor maidservant? It’s explicitly stated in the laws of theft that one is stealing people’s minds. If someone acquires something through his minor maidservant, is that from the Torah?
Speaker 1: His Hebrew maidservant is not his hand like his hand, she has her own authority. Right, but she is a minor, so, what’s the problem? A minor can acquire for himself, but he said for others it becomes one not for thirteen. In rabbinic matters you can rely on a minor who acquires for other people.
Must One Inform the Residents of the Courtyard
Yes, and one must inform the residents of the courtyard, he says here, in the case where one gives bread and acquires for all the residents of the courtyard or alleyway, he must inform them. It depends on informing them that they can carry in the courtyard, or that they received a portion in the bread. Perhaps even before that, even before the practical matter that comes that they can carry. It’s about the first thing that they have a right in the bread, it’s just said, there is a law here, if we want to ask about it since you have a right there is indeed a principle that one may act on behalf of a person in his absence. Yes.
Law Regarding the Time of the Eruv – When Does One Make the Eruv
Okay now we’re going to learn when one must make the eruv. What does it mean that one must make it on erev Shabbos and it must be while it’s still day, twilight and such, the eruv. One doesn’t need with the sages from giving a gift, must one inform? He will tell them that they can carry in order, but one doesn’t need with the acquisition. Yes. I say, now regarding informing you, see. Yes. Yes. It’s recognition of the good. The Rebbe also, that this isn’t really a gift that goes down from that, except for the law that he goes to be able to carry. Yes. He already knows that there’s someone who acquires every week for the community. Okay, I already know this. Okay, that’s a different thing. We need to say, write that they may carry. Not that.
Further, when does one make the eruv or the partnership? One might have said, one can indeed do it on Shabbos too, seemingly. Yes. Everyone becomes partners with the bread. No, not so. One makes an eruv and partnerships not on Shabbos. Only while it’s still day. These are before Shabbos. But… during twilight one may… He doesn’t say, while it’s still day I don’t mean exactly, while it’s still day but. Even, one makes eruv chatzeiros and partnerships, that also during twilight, even though it’s doubtful whether it’s day or night. Seemingly this is a reasoning that the rabbis innovate.
But the point is because it’s like eruv techumin, that his mind is there, so this must be during twilight, when Shabbos enters.
Law That the Eruv Must Be Fit to Eat During Twilight
It must always be that the eruv or partnership is ready, it must be ready, and possible to eat it all during twilight. It must be something that one can eat the entire twilight, it must be fit to eat. Therefore, if a wall fell on it, if a wall fell on it, or it was lost or burned, or it was lost or burned, or if it was terumah and became impure, or that one did as the law we learned earlier, that one can also make an eruv with terumah, and it became impure, which now is invalid.
This means to say possible to eat it, right? That what was lost, or what is here also possible to eat it, but it became forbidden to eat. Then it’s so, while it’s still day, if it was already burned, it was already lost before it became Shabbos, it is not an eruv, because when it became Shabbos he didn’t have his mind there. After dark, if it was lost when it already became dark, this is an eruv, meaning it is indeed an eruv. Because when it was twilight his mind was there, he knew that he was a partner in the dwelling.
And if it’s doubtful when it was lost, whether it was before Shabbos or on Shabbos, this is an eruv, because a doubtful eruv is valid. A doubtful eruv is always valid. I’ll go further because it’s rabbinic seemingly.
Limitation of “A Doubtful Eruv is Valid” – Not with a Doubt of Torah Prohibition
So, one learns here that a Jew lives in a city where half the city says there’s an eruv, and half the city says there’s no eruv, he can carry because a doubtful eruv is valid, no? It’s not simple. Let’s be clear. Here a doubtful eruv means a doubt whether it became invalid during twilight.
The law follows the lenient opinion regarding eruv, this applies to eruv chatzeiros, but the dispute about whether one can make an eruv is not the question whether there’s an eruv, the question is whether there’s a Torah prohibition. Then it’s the opposite, seemingly one must be stringent, if there’s a serious side that it’s a Torah prohibition, then the opposite, a Torah doubt is stringent, true?
The law follows the lenient opinion regarding eruv will always mean when there’s no place where there’s a Torah prohibition. Eruv means the enactment that we’ve now learned in this chapter. Eruv means then when by Torah law one may carry. The rabbis don’t allow it, and they allow it with, they say that one needs an eruv. The reason is because even if you have a doubt whether it’s a private domain, there is indeed a doubt in the laws of eruvin, a doubt in the laws of Shabbos. You need to know what the law is generally, when you have a doubt whether something is Torah law, there is a dispute among the authorities, I don’t know if this is a Torah doubt or a rabbinic doubt. That’s a different question.
Anyway, it doesn’t come in here. Yes, they gave an eruv.
Laws of Eruv — Conclusion of Chapter 1: Laws Regarding Fitness from Before Sundown
Law 11 (Continued) — They Placed the Eruv in a Tower and It Was Locked and the Key Was Lost
Speaker 1: Eruv means the enactment that we’ve now learned in this chapter. Eruv means then when by the authority one may carry, but the rabbis don’t allow it, and they allow it by saying that one needs an eruv. This is certain. If there’s a doubt about the domains, it’s not a doubt in the law of eruv, it’s a doubt in the law of domains. One needs to know what the law is generally when there’s a doubt whether something is Torah law, or a dispute among the authorities. I don’t know if this is called a Torah doubt or a rabbinic doubt. That’s a different question. Anyway, it doesn’t come in here.
Yes. Further, the continuation of the question is that it must be ready during twilight, right? Yes. Another case. They placed the eruv or partnership in a tower, one placed it in a tower. A tower usually doesn’t mean a tower, a building, it means a closet. And it was locked, it became locked. And the key was lost before dark, the key was lost before Shabbos. This is such that it’s impossible for him to take out the eruv, unless he does work during twilight. If one won’t be able to use the eruv, won’t be able to take it out from the locked lock, unless he does work during twilight, only if one must do work, one must do destructive work there to break the door in order to take it out, because rabbinic work one may do during twilight when needed. Ah, okay. This is like it was lost and it is not an eruv. Then one looks at the thing as if it was lost, and it’s not an eruv. They may not eat. This is indeed clear, but it’s locked and one must break it, one doesn’t have the key.
Speaker 2: It’s very interesting, because the key is lying here somewhere. One must go search for the key. Exactly how long it takes to find it, do you understand what I’m asking?
Speaker 1: Okay, we’re talking if we mean that it’s lost. Lost is it was burned.
Speaker 2: Ah, lost is it was lost, and you don’t see it exactly.
Speaker 1: Here we mean like his eruv was lost earlier, yes, it’s lost.
Speaker 2: Ah, I agree. That means, if one can break it in a destructive manner, for example, true, that’s not work, but one must do destructive work, that’s only a rabbinic doubt, only rabbinic work that one may do on erev Shabbos.
He Separated Ma’aser Terumah or Terumah Gedolah Conditionally — Proof That It Must Be Fit from Before Sundown
Speaker 1: He separated ma’aser terumah or terumah gedolah, if a person separated ma’aser terumah, that means he had ma’aser and he separated from it ma’aser terumah, or terumah gedolah, and made a condition on it that it should not be terumah until dark, he made a condition that the terumah should take effect when it becomes Shabbos. One sees indeed that one can do this, it’s indeed, we learned that one may not separate terumah on Shabbos, but one can indeed separate terumah on erev Shabbos and make such a condition. The problem is the taking effect. But in such a case, with ma’aser, which one cannot do with an eruv, for it’s still tevel all during twilight, because he made the condition that it should only become kosher at night. So during twilight it’s still tevel. And this is a proof, “it must be fit from before sundown”.
Speaker 2: Interestingly, it’s exactly the moment that it becomes Shabbos it’s already kosher, because fine, the condition says that when it becomes dark it becomes kosher. But it must be fit before Shabbos.
Speaker 1: And here we also see that twilight is an authority unto itself. If it’s a doubt, it would still have been… ah, before that he says “from before sundown”. It appears that twilight must have its own sanctity.
Speaker 2: But the law of eruv is not that on Shabbos it should be, but when it becomes Shabbos. When does it become Shabbos? Before Shabbos. You ask the question, when does this become? This is the time of becoming. That means twilight, this is the time of becoming.
Speaker 1: It’s indeed a law that it becomes Shabbos, because then, every erev Shabbos much understanding comes down to the world, each person divides where he lives, yes, eruv techumin and eruv chatzeiros, and many more laws that are dependent on muktzeh, yes, twilight.
Conclusion of Chapter 1
Until here we have learned Chapter 1, the main laws of eruv chatzeiros and shituf mevo’os.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות ערובין פרק א׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות עירובין — פרק א׳ (מיט הקדמה)
—
הקדמת הרמב״ם צו הלכות עירובין
דער רמב״ם שרייבט: „מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.”
פשט
הלכות עירובין האט איין מצות עשה, אבער זי איז מדברי סופרים (נישט מדאורייתא), און זי ווערט נישט גערעכנט אין דעם מנין תרי״ג מצוות.
חידושים און הסברות
1) דער סטרוקטור פון הלכות עירובין — צוויי נושאים אונטער איין מצוה:
הלכות עירובין באהאנדלט צוויי באזונדערע פראבלעמען: (א) עירוב חצרות / שיתופי מבואות — ווי מ׳מעג טראגן פון איין רשות צו דער אנדערער אין א חצר/מבוי, און (ב) עירוב תחומין — ווי מ׳מעג גיין ווייטער פון דעם תחום שבת. ביידע פראבלעמען ווערן געלייזט דורך א „עירוב” (א פת/מאכל). די צוויי נושאים האבן „זייער ווייניק צו טון איינס מיט דאס צווייטע” — דער קאנעקשן איז בעיקר אז ביידע הייסן „עירוב.” אויב מ׳וואלט געהאט אן אמת׳דיגע ליסט פון מצוות דרבנן, וואלט מען זיכער גערעכנט עירוב חצרות און עירוב תחומין אלס צוויי באזונדערע מצוות. דער רמב״ם רופט עס „מצוה אחת” נאר ווייל עס קומט אין איין קעפל פון זיין ספר.
2) ביידע נושאים האבן א געמיינזאמע סטרוקטור:
ביי ביידע — עירוב חצרות און עירוב תחומין — האבן די חכמים צוגעלייגט א חומרא (אן איסור), און דערנאך צוגעלייגט א היתר (דורך דעם עירוב) פאר יענע חומרא. ביי עירוב חצרות: דער איסור איז צו טראגן צווישן דירות אפילו מיט מחיצות; דער היתר איז דורך א פת. ביי עירוב תחומין: דער איסור איז צו גיין ווייטער פון שני אלפים אמה; דער היתר איז דורך אראפלייגן א פת.
3) „ואין בה מנין” — דער רמב״ם׳ס שיטה אין מצוות דרבנן:
דער רמב״ם האט נישט געמאכט קיין פארמעלע ליסט פון מצוות דרבנן. ער שרייבט „ואין בה מנין” — מיינענדיג, רעכן עס נישט אין דעם סך הכל פון תרי״ג. דער רמב״ם ערקלערט אין זיין הקדמה אז דער צוועק פון אויסרעכענען מצוות איז כדי צו נישט פארגעסן איינס — אבער דאס געלט נאר פאר די תרי״ג. דער באקאנטער מנין פון „שבע מצוות דרבנן” (620 = תר״כ) איז נישט פון דעם רמב״ם; עס שטאמט פון א שפעטן אחרון (ספר חרדים). דער רמב״ם אין שורש א׳ פון ספר המצוות קריטיקירט דעם בה״ג פאר רעכענען מצוות דרבנן, ווייל אויב מ׳רעכנט דרבנן זענען דא טויזנטער, בעיקר לא תעשה׳ס (גדרים), אבער אויך עשה׳ס.
4) נאר צוויי הלכות אין רמב״ם מיט א „מצוה מדרבנן” העדער:
אין דעם גאנצן משנה תורה זענען נאר צוויי הלכות וואו דער רמב״ם שרייבט אין דער הקדמה אז עס איז א מצוה מדרבנן: הלכות עירובין און הלכות מגילה וחנוכה — ביידע אין ספר זמנים. אנדערע הלכות וואס זענען דרבנן (ווי נטילת ידים אין הלכות ברכות) האבן נישט אזא העדער. דער הסבר: ווייל אלע אנדערע הלכות אין ספר זמנים זענען געבויט אויף מצוות דאורייתא, האט דער רמב״ם ספעציעל באמערקט ביי די צוויי אז זיי זענען דרבנן, כדי מ׳זאל נישט צומישן.
5) פארוואס האט דער רמב״ם אפגעטיילט הלכות עירובין פון הלכות שבת?
דער רמב״ם האט נאכגעפאלגט דעם סדר פון דער גמרא/משנה וואו שבת און עירובין זענען באזונדערע מסכתות. אויך פראקטיש — הלכות שבת איז שוין זייער לאנג (30 פרקים).
6) דער חילוק צווישן דעם רמב״ם׳ס עירובין און דער משנה׳ס עירובין:
אין מסכת עירובין אין דער משנה שטייען אויך הלכות מחיצות (ווי פסי ביראות). דער רמב״ם האט אבער אלע הלכות מחיצות אריינגעלייגט אין הלכות שבת, ווייל זיי זענען פרטי דינים פון דעם דאורייתא-איסור הוצאה מרשות לרשות. אין הלכות עירובין איז געבליבן נאר די דינים פון דעם שיתוף/פת — דאס הייסט, נאר דאס וואס שייך צו דעם דרבנן-תיקון פון עירוב, נישט דאס וואס שייך צו דער דאורייתא-הגדרה פון רשויות און מחיצות.
7) דער רמב״ם׳ס סדר vs. סדר המשנה:
דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה צו ספר המצוות אז ער האט געטראכט צו מאכן דעם משנה תורה על סדר המשנה, אבער ער האט געזען אז עס גייט נישט למעשה און ער האט א בעסערע סדר. פונדעסטוועגן האט ער „א השראה” גענומען פון דער משנה — אסאך זאכן שטימען מיט דעם סדר המשנה (ווי מסכת סוכה, ראש השנה).
8) ברכה אויף עירוב — „אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”:
מ׳מאכט א ברכה אויף עירוב (סיי חצרות, סיי תחומין, סיי תבשילין). דער רמב״ם פארשטייט אז עירוב איז א מין מצוה דרבנן ענלעך צו שחיטה מדאורייתא — עס איז נישט דא קיין חיוב צו מאכן, אבער טאמער מ׳וויל טראגן, דארף מען עס מאכן, און אויף דער פעולה קומט א ברכה. נישט אויף יעדע דרבנן מאכט מען א ברכה — נאר אויף ספעציפישע תקנות.
—
הלכה א׳ — דין תורה: מותר צו טראגן אין רשות היחיד
דער רמב״ם: „חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו — דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר, מבתים לחצר ומחצר לבתים, מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה… וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות הננעלות בלילה… זהו דין תורה.”
פשט
מן התורה איז מותר צו טראגן אין א רשות היחיד — סיי א חצר מיט מערערע שכנים, סיי א מבוי מיט לחי וקורה, סיי א שטאט מוקפת חומה מיט דלתות. אלע דריי זענען רשות היחיד, און מ׳מעג טראגן אין דער גאנצער שטח.
חידושים און הסברות
1) די נעמען פון מסכתא/הלכות גייען אויף דער היתר, נישט אויף דער איסור:
מ׳וואלט געקענט טראכטן אז דער עיקר חידוש איז דער איסור (אז חכמים האבן אסור געמאכט טראגן צווישן שכנים), אבער אדרבה — דער נאמען „עירובין” גייט אויף דער סאלושן, דער היתר. דאס שטימט מיט וואס מ׳האט געלערנט דורכאויס הלכות שבת: די רבנן מאכן קיינמאל נישט קיין איסור אן א וועג ארויס. זיי מאכן נישט ערגער דאס לעבן — זיי מאכן נאר א וועג וויאזוי מ׳זאל עס טון „שבת׳דיג.”
2) דריי לעוועלס פון רשות היחיד:
דער רמב״ם לייגט אויס דריי שטופן: (א) בית → אפאר בתים = חצר, (ב) אפאר חצרות = מבוי, (ג) אסאך מבואות = מדינה. אלע דריי, אזוי לאנג ווי זיי האבן מחיצות, הייסן רשות היחיד מן התורה.
3) דער חילוק ביי מבוי — דאורייתא vs. דרבנן:
ביי מבוי דערמאנט דער רמב״ם „שיש לו לחי וקורה.” אבער אין אמת׳ן, מדאורייתא איז א מבוי סתום (דריי מחיצות) שוין א רשות היחיד אן לחי וקורה. די לחי וקורה איז א תקנת חכמים — א היכר אז דא הייבט זיך אן א נייע רשות. דער רמב״ם גייט נישט אריין אין דעם חילוק דא, אזוי ווי דער מגיד משנה איז מסביר. ווען ער זאגט „דין תורה” מיינט ער אז אפילו מדרבנן (נאך לחי וקורה) וואלט געווען מותר — אן דעם נייעם איסור פון עירוב.
—
הלכה א׳ (המשך) — דער איסור דרבנן
דער רמב״ם: „אבל דברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקת דיורין עד שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת… אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה.”
פשט
חכמים האבן אסור געמאכט צו טראגן אין א רשות היחיד וואו עס וואוינען מערערע פארטייען, ביז אלע שכנים מאכן אן עירוב — זיך צוזאממישן. דאס גילט פאר אלע דריי קאטעגאריעס: חצר, מבוי, מדינה.
חידושים און הסברות
1) עירוב = דער פארקערטער פון חלוקה:
דער באגריף „עירוב” איז לשון צוזאממישן. „חלוקת דיורין” איז דער פראבלעם — צעטיילטע איינוואוינערס. „שיערבו” איז דער תיקון — זיי זאלן ווערן צעמישט, איינס.
—
תקנת שלמה ובית דינו — היסטארישער הינטערגרונד
פשט
דער רמב״ם זאגט אז דער איסור איז א תקנת שלמה ובית דינו.
חידושים און הסברות
1) ווען מ׳זאגט „דרבנן” מיינט עס נישט א ספעציפישע דור:
אלעס וואס איז נישט געגעבן געווארן למשה מסיני הייסט דרבנן — פון משה׳ס אייגענע תקנות (קריאת התורה) ביז רב אשי ורבינא. דער פאקט אז שלמה האט עס מתקן געווען מאכט עס נישט מער אדער ווייניגער חמור — ס׳איז א היסטארישע ידיעה.
2) פארוואס שרייבט מען צו א תקנה צו א ספעציפישע פערזאן?
ווען חז״ל זאגן אז א ספעציפישע פיגור האט מתקן געווען, איז דאס ווייל דער נושא האט א שייכות צו דעם מענטש׳ס ראלע אין תנ״ך. משה — קריאת התורה (ער האט געגעבן די תורה). עזרא — תקנות פון סדר החיים ביי כניסת בית שני (מ׳זעט אין ספר עזרא אזעלכע זאכן). בית דינו של שם — תקנות אישות (נאך פאר קבלת התורה).
3) [חידוש בשם רב האי גאון] פארוואס דוקא שלמה המלך:
רב האי גאון איז געפרעגט געווארן: וואס האט מען געטון פאר שלמה? מ׳האט נישט געמאכט עירוב? זיין תירוץ: די גמרא זאגט אז „במחנה” איז מען פטור פון עירוב און נטילת ידים. די גאנצע תקופה פון שופטים ביז דוד המלך איז געווען א בחינה פון מחנה — מלחמות, אומרו. שלמה המלך איז דער ערשטער „איש מנוחה” — ער האט געהאט שלום. ער האט געבויט ירושלים אלס ערשטע אידישע הויפטשטאט, געבויט דעם בית המקדש, באשאפן א מציאות פון ישוב קבוע. ערשט דעמאלט איז רלעוואנט געווארן דער גאנצער ענין פון עירוב — דלתות, מחיצות, שכנים וואס וואוינען באופן מיושב. אין פעלד איז נישט שייך דלתות הננעלות. עירוב האט אלזא א שייכות צו בנין בית המקדש און בנין ירושלים.
—
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, און שיירא
דער רמב״ם: „וכן לא חצר בלבד אלא אף יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם… אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריך לערוב ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולם מעורבין ואין אוהליהם קבועין להם.”
פשט
נישט נאר א חצר מיט בתים, נאר אויך מענטשן וואס וואוינען אין געצעלטן, סוכות, אדער א מחנה מיט א מחיצה — מ׳טאר נישט מטלטל זיין פון אוהל צו אוהל אן עירוב. אבער א שיירא (רייזע-גרופע) מיט א מחיצה דארף נישט קיין עירוב, ווייל זיי זענען שוין מעורבין.
חידושים און הסברות
1) חילוק צווישן מחנה און שיירא:
א „מחנה” מיינט עפעס מער קבוע — א קעמפ וואס שטייט פאר א לענגערע צייט (ווי „מחנה בית יעקב”), נישט נויטיגערווייז א מלחמה-מחנה. דארט האט יעדער זיין אייגענע דירה בקביעות, דערפאר דארף מען עירוב. א שיירא אבער שטעלט אויף אוהלים נאר פאר שבת, מוצאי שבת פארט מען ווייטער — ס׳איז נישט קיין דבר קבוע.
2) צוויי טעמים פארוואס א שיירא דארף נישט עירוב:
דער רמב״ם גיט צוויי נקודות: (א) „כולם מעורבין” — זיי פירן זיך ווי איין משפחה, זיי פארן צוזאמען א לאנגע וועג, זיי עסן פון דעם זעלבן קאך; (ב) „אין אוהליהם קבועין להם” — די אוהלים זענען נישט קבוע, זיי זענען נאר א היסף פאר צניעות, אבער בעצם זענען אלע באקוועם איינער מיט דעם אנדערן.
3) בית יוסף׳ס קשיא:
דער בית יוסף מוטשעט זיך מיט דעם, ווייל א מחנה האט אויך א פטור (אין מלחמה). דער חילוק איז: ווען מ׳רעדט פון א מחנה וואס פארט (מלחמה) איז דא א פטור; אבער ווען מ׳האט שוין אויפגעשטעלט א מחנה מיושב, ווערט שוין א חיוב פון עירוב.
—
הלכה ד׳ — דער טעם פון שלמה׳ס תקנה
דער רמב״ם: „למה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה… אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה… ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל כשדות וכמדברות… ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות.”
פשט
שלמה האט מתקן געווען דעם איסור כדי מענטשן זאלן זיך נישט טועה זיין. ווען זיי זעען מ׳טראגט פון חצרות (רשות היחיד) צו רחובות המדינה (וואס זעט אויס ווי רשות הרבים אבער איז באמת רשות היחיד ווייל דלתות נעולות בלילה), וועלן זיי מיינען אז מ׳מעג אויך טראגן פון דער שטאט צו דער שדה (כרמלית אדער רשות הרבים).
חידושים און הסברות
1) דער עיקר חידוש — מענטשן׳ס פארשטאנד פון רשות היחיד/רשות הרבים vs. הלכה:
דער רמב״ם אנטפלעקט א טיפע נקודה: מענטשן פארשטייען „רשות היחיד” און „רשות הרבים” לויט דיורים — ווער מעג זיך דרייען דארט. „רשות הרבים” קלינגט ווי א פלאץ וואו די רבים מעגן זיך דרייען, „רשות היחיד” ווי א פריוואטער פלאץ. אבער למעשה האט די הלכה נישט צוטון מיט דעם — ס׳האט צוטון מיט מחיצות, וועלכע סארט ווענט ס׳האט. שלמה המלך האט פארשטאנען אז דער לשון אליין איז א פראבלעם וואס פירט צו טעותים.
2) גזירה לגזירה?
דער רמב״ם׳ס הסבר איז מער קאמפליצירט ווי א פשוט׳ע גזירה. ער וואלט געקענט זאגן פשוט אז דער מענטש וועט נישט וויסן אז דלתות נעולות בלילה. אבער דער רמב״ם זאגט א טיפערע זאך: דער מענטש וועט טראכטן אז שוקים ורחובות זענען „רשות לכל” ווי שדות ומדברות, און וועט קומען צו מיינען אז הוצאה פון רשות היחיד צו רשות הרבים איז מותר — וואס איז א דאורייתא׳דיגע עבירה.
3) שלמה׳ס תקנה — מ׳זאל קוקן אויף דיורים ווי מענטשן קוקן:
דער רמב״ם זאגט: „לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו וישאר ממנו מקום שהוא ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים — שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים.” שלמה האט מתקן געווען אז מ׳זאל טאקע קוקן אויף די זאכן ווי מענטשן זעען עס: דער בית איז רשות היחיד, און דער חצר (וואו אלע קענען זיך דרייען) זאל מען מחמיר זיין ווי רשות הרבים — כאטש באמת איז אלעס רשות היחיד. אויף אזא אופן וועלן מענטשן זען אז מ׳טאר נישט טראגן פון „פריוואט” צו „עפנטליך”, און וועלן נישט קומען צו טראגן פון אמת׳ע רשות היחיד צו אמת׳ע רשות הרבים.
4) „אף על פי שהכל רשות היחיד”:
דער רמב״ם באטאנט אז אלעס — ביידע בתים און חצר — איז באמת רשות היחיד. די תקנה איז נאר א חומרא צו געבן דעם חצר א דין ווי רשות הרבים, כדי מענטשן זאלן זיך אנגעוואוינען אז מ׳טראגט נישט פון א פריוואטן פלאץ צו א פלאץ וואו אלע דרייען זיך.
—
דער עירוב׳ס פונקציע — „כולנו מעורבין”
דער רמב״ם: „ומאי הוא עירוב זה? הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת, כלומר שכולנו מעורבים ואוכלים כולנו מאכל אחד…”
פשט
דער עירוב איז אז אלע לייגן צוזאמען איין מאכל פאר שבת, וואס דעקלערירט: מיר זענען אלע צעמישט, מיר עסן אלע פון איין טעלער.
חידושים
1) וואס טוט דער מאכל?
דער מאכל מאכט א הצהרה: מיר זענען נישט פרעמדע מענטשן וואס יעדער איינער איז באקוועם נאר אין זיין הויז — מיר וואוינען אלע אין איין חלק. דאס נעמט אוועק דעם גאנצן יסוד פון דער גזירה, ווייל מענטשן זעען שוין נישט א חילוק צווישן „פריוואט” און „עפנטליך” אינערהאלב דער חצר.
צוויי נעמען: עירוב חצרות און שיתוף מבואות
דער חילוק אין טערמינאלאגיע: עירוב חצרות — ווען בני חצר ווערן מעורב (צוזאמענגעמישט) דורך פת; שיתוף מבואות — ווען חצרות אין א מבוי (אדער בני מדינה מיט א חומה) ווערן שותפים. דער חילוק אין לשון איז נישט נאר טעכניש — ביי א מבוי איז מען נישט ממש „צוזאמענגעמישט” ווי אין א חצר, נאר מען איז א „שותף”, וואס איז אפשר א שוואכערע מדרגה פון פאראייניגונג. פראקטיש דינט עס אויך צו אונטערשיידן הלכות, ווייל נישט אלע דינים פון עירוב און שיתוף זענען גלייך.
[חידוש בשם חתם סופר] שלמה המלך׳ס חכמה — איסור מיט היתר
שלמה המלך׳ס חכמה איז געווען אז ער האט נישט בלויז געמאכט אן איסור, נאר ער האט געבראכט דעם איסור מיט דעם היתר צוזאמען — פונקט ווי נטילת ידים (די הענט זענען טמא, אבער ס׳איז דא א שנעלע סאלושן). „חכם בני וישמח לבי גם אני” — נאר איסורים מאכן איז נישט קיין חכמה; די חכמה איז צו ברענגען די לעזונג צוזאמען מיט דעם פראבלעם. ווען מ׳זאגט „שלמה תיקן עירוב” מיינט מען ער האט געמאכט ביידע — דעם איסור און דעם היתר.
[דיגרעסיע: עירוב און ישוב ארץ ישראל]
1) עירוב איז פארבונדן מיט בנין ירושלים: שלמה המלך האט געבויט ירושלים אלס ערשטע אידישע הויפטשטאט, און דער גאנצער מושג פון עירוב הייבט זיך אן מיט א שטאט. דער תוספות יום טוב זאגט אז עירוב איז געמאכט פאר מענטשן וואס וואוינען באופן מישור (אין א שטאט), נישט אין פעלד. דערפאר איז עירוב נוגע צום בנין בית המקדש און בנין ירושלים.
2) עירוב מאכט א אידישע שטאט: יעדע מאל ווען אידן מאכן א עירוב אין א נייע געגנט, איז דאס בעצם מאכן א אידישע שטאט — „דא וואוינען אידן, מיר זענען אלע א רשות ביחד.”
3) [חתם סופר] חיוב אויף יעדן רב: עס איז א חיוב אויף יעדן רב צו מאכן א עירוב אין זיין שטאט, ווייל דאס איז א חלק פון תקנות שלמה. דער פנימיות פון ישוב ארץ ישראל איז מאכן א עירוב.
—
הלכה — מיט וואס מאכט מען עירוב חצרות
דער רמב״ם: „אין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד… אפילו ככר מאפה סאה הואיל ופרוסה היא אין מערבין בו, אבל אם היתה שלמה אפילו היתה קטנה כאיסר מערבין בו.”
פשט
עירוב חצרות דארף זיין מיט א גאנצע (שלמה) ברויט. א צעבראכענע ברויט טויג נישט, אפילו אויב זי איז גרויס (מאפה סאה). א גאנצע קלייניטשקע ברויט (קליין ווי אן איסר מטבע) טויג יא.
חידושים
1) פארוואס „שלמה” איז נויטיג:
א פרוסה (צעבראכענע ברויט) רעפרעזענטירט שוין א צעטיילונג — יעדער האט א שטיקל, ווי די חצר וואס איז „צעטיילט” צווישן די דיורים. א שלמה ברויט ווייזט אז די גאנצע חלה באלאנגט פאר יעדן — אזוי ווי די גאנצע חצר באלאנגט פאר יעדן. (דער חידוש ווערט אנגעמערקט מיט א „מעיבי” — נישט זיכער.)
—
הלכה — וועלכע מיני פת
דער רמב״ם: „וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים, אבל לא בפת דוחן.”
פשט
מ׳קען מאכן עירוב מיט ברויט פון תבואה, רייז, לינזן — אבער נישט פון דוחן (millet).
—
שיתוף מבואות — מיט וועלכע אוכלין
דער רמב״ם: שיתוף קען זיין מיט פת אדער מיט „כל אוכל”, חוץ מים ומלח בפני עצמן, און חוץ כמהין ופטריות (מאשרומס) וכיוצא בהן שגדלין מן האויר — „אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים”. אבער מים ומלח צוזאמען — יא, ווייל עס ווערט ענליך צו מורייס.
חידושים
1) שיתוף מבואות איז מער מיקל ווי עירוב חצרות:
ס׳איז אינטערעסאנט אז שיתוף מבואות איז מער מיקל (מ׳קען נוצן כל אוכל) ווי עירוב חצרות (נאר פת), כאטש לכאורה ביי מבואות איז דא מער סיבה צו טועה זיין (ס׳איז גרעסער, מער ענליך צו רשות הרבים).
—
הלכה — שיעור האוכל פאר שיתוף
דער רמב״ם: „כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה” — ביז אכצן מענטשן. „אבל אם היו יותר משמונה עשרה” — גענוג שיעור שתי סעודות, „שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות”, אפילו פאר אלפים ורבבות.
פשט
ביז 18 מענטשן — א גרוגרת פאר יעדן. פון 19 און ווייטער — מ׳קעפט עס ביי 18 גרוגרות (= שתי סעודות = 6 ביצים), אפילו פאר טויזנטער.
—
הלכה — שיעורים פאר פארשידענע מאכלים (מאכל בפני עצמו vs. לפתן)
דער רמב״ם: „כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא” (פת, מיני דגן, בשר חי) — שיעורן מזון שתי סעודות. „וכל שלפתן” — א צושפייז וואס מ׳עסט מיט ברויט (כגון יין מבושל, בשר צלי, מורייס, זיתים, אמות של בצלים) — דארף מען א קלענערע שיעור.
פשט
עסנס וואס מ׳עסט אליין (הויפט-מאכל) דארפן דעם פולן שיעור פון שתי סעודות. צושפייזן (לפתן) וואס מ׳עסט נאר צוזאמען מיט ברויט דארפן א קלענערע שיעור.
חידושים
1) יין מבושל:
יין מבושל — וואס איז ווייניגער חשוב (מ׳נוצט עס נישט פאר קידוש) — האט אבער א תפקיד אלס לפתן וואס מ׳טרינקט מיט ברויט.
2) „אמות של בצלים”:
„אמות של בצלים” מיינט די גרויסע צוויבל-באלבן (אניאנס), נישט די קליינע. דאס איז צו אונטערשיידן פון „עלי בצלים” (די בלעטער פון צוויבל), וואס האט אנדערע הלכות.
—
הלכה — שיעור יין חי
דער רמב״ם: „יין חי — שיעורו שתי רביעיות לכולן.”
פשט
יין חי (נישט געקאכטער וויין) — דער שיעור איז צוויי רביעיות פאר אלע צוזאמען (ביז אכצן מענטשן).
חידושים
1) פארוואס בלויז שתי רביעיות?
דער שיעור פון מזון שתי סעודות איז ששה ביצים בינוניות, אבער יין חי איז בלויז שתי רביעיות. פארוואס ווייניגער?
– ערשטער תירוץ: יין חי ווערט „מוזג” (פארמישט מיט וואסער), און דעמאלט ווערט עס מער, אזוי אז שתי רביעיות יין חי ווערט גענוג פאר שתי סעודות.
– צווייטער תירוץ (וואס ווערט אנגענומען): א נארמאלער מענטש טרינקט בלויז איין רביעית וויין פער סעודה. דאס איז גענוג צו הייסן א סעודה. ממילא צוויי סעודות = צוויי רביעיות. דאס איז אנדערש פון עסן, וואו א גרוגרת איז בלויז א מינימום שיעור אכילה, נישט א סעודה-שיעור. אבער ביי וויין, איין רביעית איז טאקע א סעודה-שיעור.
2) „לכולן” — וואס מיינט דאס?
„שתי רביעיות לכולן” מיינט פאר אלע צוזאמען (ביז אכצן מענטשן), נישט פאר יעדן באזונדער. דאס שטימט מיט דעם כלל פון פריער אז נאך אכצן מענטשן בלייבט דער שיעור שתי סעודות.
—
הלכה — פרטי שיעורים פון פארשידענע מאכלים
דער רמב״ם: „ביצים — שתים. רימונים — שנים. אתרוג — אחד. אגוזים — חמישה. אפרסקים — חמישה. ירק — ליטרא, בין חי בין שלוק. תמרים, גרוגרות, דבילה — שיעורים באזונדער. קישואין — כמלא היד. פול הלח — כמלא היד. עלי בצלים — אין מערבין בהם אלא אם פצילי (זיי האבן אנגעהויבן וואקסן).”
פשט
א דעטאלירטע ליסטע פון שיעורים פאר פארשידענע מאכלים.
חידושים
1) פארוואס ביצים בלויז צוויי, נישט זעקס?
דער כלל-שיעור איז ששה ביצים בינוניות, אבער ביי ביצים אליין איז דער שיעור בלויז צוויי. דער תירוץ: איין איי איז גענוג פאר א סעודה פאר א מענטש. דער שיעור פון ששה ביצים איז א וואלום-מאס פאר אנדערע מאכלים, נישט א כלל אז מען דארף זעקס אייער.
2) גרויסע מחלוקת: צי די ליסטע איז „לפתן” אדער „מאכל בפני עצמו”?
– שיטה א: די ליסטע איז נישט לפתן — עס זענען זאכן וואס מען עסט אליינס אלס מאכל, מיט אייגענע שיעורים.
– שיטה ב: די ליסטע איז יא לפתן — קיינער עסט נישט א סעודה פון רימונים אליין; מען עסט עס צוזאמען מיט ברויט.
דער רמב״ם׳ס פסק: „בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן, לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן.” — אלע די זאכן זענען כלפתן, דערפאר האט מען זיי געגעבן די ספעציפישע שיעורים.
3) וואס מיינט „כלפתן”?
„לפתן” איז אריגינעל א נאמען פאר א ספעציפישע זאך, אבער די גמרא נוצט עס פאר אלעס וואס מען עסט צוזאמען מיט פת. עס איז נישט דער גוף הסעודה, נאר א צד פון די סעודה. אמאל האט א סעודה אלעמאל געהאט פת, און צו דעם האט מען צוגעגעבן לפתן.
4) פראקטישע נפקא מינה פון „כלפתן”:
ווייל עס איז לפתן, זענען די שיעורים נישט וויפיל מען עסט אליינס, נאר וויפיל מען נוצט אלס חלק פון א סעודה. די חכמים האבן אויסגעזאגט פונקטליכע שיעורים פאר יעדע זאך, און „כל כיוצא בהן” — פאר זאכן וואס שטייען נישט אויסדריקליך, דארף מען אליין אויסוועגן וויפיל מען נוצט פאר צוויי סעודות.
5) עלי בצלים — באדינגונג:
עלי בצלים (צוויבל-בלעטער) קענען נאר גענוצט ווערן פאר עירוב אויב זיי האבן זיך „פצילי” — אנגעהויבן צו וואקסן און ווערן לאנג. אויב זיי האבן זיך נאך נישט אנטוויקלט, איז עס נישט קיין מאכל.
—
הלכה — צירוף מאכלים
דער רמב״ם: „וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור.”
פשט
ביי עירובי חצרות קענען מאכלים זיך מצטרף זיין. ביי עירובי תחומין און שיתופי מבואות — לויט דעם ראב״ד — קען מען נישט מצטרף זיין פון צוויי מאכלים.
—
הלכה — שיעורי מידות ומשקלות
דער רמב״ם: „ליטרא האמורה בכל מקום — מלא שתי רביעיות. אכילה (שיעור תבלין) — חצי רביעית. מעה האמורה בכל מקום — מעה דינר, ודינר = שש מעה, ומעה = משקל שש שעורות.”
פשט
דער רמב״ם דערקלערט די מאס-אייניקייטן:
– ליטרא = 2 רביעיות
– איכלה/עוכלא = חצי רביעית
– מנה = 100 דינר
– דינר = 6 מעה
– מעה = 16 שעורות (גרעינס)
– סלע = 4 דינר (רוימישע מטבע)
– רביעית = משקל פון 17.5 דינר (בערך)
– ליטרא = 35 דינר (2 רביעיות × 17.5)
– עוכלא = חצי רביעית = בערך 8.75 דינר
דער רמב״ם דערמאנט אז פאר שיעורי קב, סאה, לוג — זאל מען קוקן אין הלכות עירובין, ווייל ער וויל נישט איבערחזרן זאכן מער ווי איינמאל.
—
הלכה ז׳ (בערך) — מיט וואסערע מאכלים מעג מען מאכן עירוב: אוכל מותר באכילה
דער רמב״ם: „אוכל שהוא מותר באכילה, אע״פ שהוא אסור לזה המערב — הרי זה מערבין ומשתתפין בו. כיצד? משתתפין ביין לנזיר, ובתרומה לישראל. וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו — מערבין ומשתתפין בו. שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר.”
פשט
א מאכל וואס איז בעצם מותר באכילה, אפילו אויב פאר דעם ספעציפישן מענטש וואס מאכט דעם עירוב איז עס אסור (ווי וויין פאר א נזיר, תרומה פאר א ישראל, אדער א מאכל וואס ער האט א נדר/שבועה דערויף) — קען מען עס נוצן פאר עירוב/שיתוף.
חידושים
1) דער יסוד: „שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר”:
אזוי לאנג ווי דער מאכל איז ראוי לאכילה פאר *עמיצן*, איז עס גוט פאר עירוב. דער עירוב דארף נישט זיין ראוי פאר *דעם* מענטש, נאר עס דארף זיין א מאכל וואס איז בעצם מותר.
2) תרומה פאר א ישראל:
אפילו אויב אין דער חצר זענען דא נאר ישראלים, איז עס כשר פאר עירוב, ווייל עס איז ראוי פאר א כהן (אפילו אויב קיין כהן איז נישט דא אין דער חצר).
—
הלכה — דבר האסור לכל
דער רמב״ם: „אבל דבר האסור לכל, כגון טבל — אפילו טבל של דבריהם — וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה — אין מערבין ומשתתפין בהן.”
פשט
א מאכל וואס איז אסור פאר *אלעמען* — אפילו נאר מדרבנן — קען מען נישט נוצן פאר עירוב.
חידושים
1) טבל של דבריהם:
אפילו טבל וואס איז נאר מדרבנן (נישט מדאורייתא) איז פסול פאר עירוב, ווייל קיינער טאר עס נישט עסן.
2) מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו:
דער רמב״ם מיינט אז מען האט נישט אראפגענומען תרומת מעשר (נישט סתם תרומה גדולה). עס איז א דיוק אז „שלא נטלה כהוגן” מיינט מען האט מעשר געגעבן פאר תרומה, נישט אויף דעם ריכטיגן סדר.
3) מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה:
„נישט כהלכה” קען מיינען מדרבנן (למשל מען האט נישט גענוצט כסף צורי, אדער אנדערע רבנישע תנאים). אפילו אויב דער איסור איז נאר מדרבנן, אבער ווייל *אלע* מענטשן קענען עס נישט עסן, איז עס פסול.
—
הלכה — דמאי
דער רמב״ם: „אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, לפי שהוא ראוי לעניים.”
פשט
דמאי (ספק אויב מעשר איז אראפגענומען געווארן) איז כשר פאר עירוב, ווייל עניים טארן עס עסן.
חידושים
דמאי איז אויך אסור מדרבנן, אבער אנדערש ווי טבל דרבנן — ווייל דמאי איז ראוי לעניים, איז עס ווי תרומה פאר א ישראל: עס איז ראוי פאר *עמיצן*, ממילא קען מען עס נוצן פאר עירוב.
—
הלכה — מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
דער רמב״ם: „ומעשר שני והקדש שנפדו ולא נתן את חומשו — שאין החומש מעכב.”
פשט
מעשר שני אדער הקדש וואס מען האט פודה געווען אבער נישט צוגעלייגט דעם חומש (פינפטל) — איז כשר, ווייל דער חומש איז א מצוה אבער מעכב נישט.
—
הלכה — מעשר שני בירושלים
דער רמב״ם: „ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין.”
פשט
אין ירושלים קען מען נוצן מעשר שני פאר עירוב ווייל דארט איז עס ראוי לאכילה. אבער אין גבולין (אויסערהאלב ירושלים) נישט.
חידושים
דאס איז אנדערש ווי תרומה: תרומה איז ראוי פאר א כהן אומעטום, אבער מעשר שני אויסערהאלב ירושלים איז נישט ראוי פאר *קיינעם*.
—
הלכה ח׳ (בערך) — כיצד מערבין בחצרות (דער פראקטישער אופן)
דער רמב״ם: „כיצד מערבין בחצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית, ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר.”
פשט
מען זאמלט א גאנצע חלה (פת שלימה) פון יעדע הויז, און לייגט אלעס צוזאמען אין איין כלי אין איין הויז פון דער חצר.
חידושים
1) עירוב חצרות דארף פת שלימה:
דאס איז א חילוק פון שיתופי מבואות, וואו מען קען נוצן אלערליי מאכלים.
2) שיעור פת:
דער רמב״ם זאגט נישט אין דער הלכה וויפיל פת מען דארף. דער שיעור פון ביז 18 מענטשן א גרוגרת פאר יעדן, מער ווי 18 — 2 סעודות, איז נאר געזאגט געווארן ביי שיתופי מבואות, נישט ביי עירוב חצרות.
3) שפעטער (הלכה קס״ח):
איינער קען מזכה זיין א פת פאר אלע — מען דארף נישט דווקא פון יעדן איינעם זאמלען. אבער דער רמב״ם הייבט אן מיט דעם
אריגינעלן אופן וואו יעדער גיט אריין.
4) דער יסוד פון „עירוב”:
עס איז ממש מישן צוזאמען — יעדער גיט אריין אין דעם זעלבן כלי, און דאס מאכט זיי ווי שותפים.
—
הלכה — וואו מען לייגט דעם עירוב
דער רמב״ם: „אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר — [כשר]. אבל אם נתנו בבית שער, ואפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות — אינו עירוב.”
פשט
דער עירוב מוז ליגן אין א חשוב׳ע בית (אפילו א שטאל אדער לאגער), אבער נישט אין א בית שער, אכסדרה, מרפסת, אדער א בית קלענער ווי 4×4 אמות.
—
הלכה — ברכת העירוב
דער רמב״ם: „כשמקבצין את העירוב מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת.”
פשט
דער וואס זאמלט דעם עירוב מאכט א ברכה און זאגט דעם נוסח.
חידושים
1) ווער מאכט די ברכה?
דער וואס איז מקבץ (גובה) דעם עירוב מאכט די ברכה — נישט יעדער איינער וואס גיט זיין ברויט. דער טעם: די מצוה איז דאס צוזאמנעמען, נישט דאס געבן. דער „צוזאמנעמער” איז דער עיקר בעל המצוה.
2) עובר לעשייתן:
מען מאכט די ברכה פאר מען הייבט אן צוזאמנעמען.
3) „וצונו”:
אפילו עירוב איז א מצוה דרבנן, זאגט מען „אשר קדשנו במצותיו וצונו”, ווי שוין פריער געלערנט.
4) נוסח:
מען דארף אויך זאגן דעם נוסח „בעירוב זה יהא מותר…” — דאס איז א חלק פון דער מעשה.
5) א קטן:
א קטן קען אויך זיין דער גובה פון עירובי חצרות. דאס איז מערקווירדיג — מען זעט א ברכה און א ערנסטע מצוה, און דאך קען א קטן עס טון.
—
הלכה — בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת
דער רמב״ם: „בית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן בפת.”
פשט
דער בעל הבית וואו מען לייגט דעם עירוב דארף נישט אליין געבן א פת.
—
הלכה — חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
דער רמב״ם: „ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט — אין משנין אותו.”
פשט
אויב מען איז שוין רגיל צו לייגן דעם עירוב אין א געוויסן הויז, און דער בעל הבית איז א פשוט׳ער מענטש (הדיוט), טוישט מען נישט — מפני דרכי שלום.
חידושים
1) טובת הנאה:
דער רמב״ם אין פירוש המשניות פארקלערט: דער בעל הבית האט א טובת הנאה — ער שפארט זיך דאס געבן א פת. אויב מען נעמט אוועק דעם כיבוד, הייבט עס אים אן קאסטן. דאס איז א דין פון חזקת כיבודים — אמאל האט מען עמיצן א כיבוד געגעבן, טאר מען עס נישט אוועקנעמען.
2) דער רמב״ם פארשטייט „מפני דרכי שלום” נישט ווי א קנין אדער א זכות, נאר ווי א כלל אז אויב ס׳איז שוין דא א סדר וואס ארבעט, טוישט מען עס נישט. דאס איז פארבונדן מיט „אינהו דאטרחוהו” — ווייל ער פארדינט עפעס דערפון, זאל מען נישט משנה זיין.
3) א שאלה:
פארוואס איז דאס א „כבוד”? ס׳איז נישט פשוט אז זיין הויז ווערט א פלאץ וואו דער עולם איז מתאסף — אלע זענען משותף אין דער זעלבער פת, און אלע קענען עס עסן סיי וואו. דער עירוב מאכט אז אלע הייזער מיט דער חצר זענען ווי איין זאך. דער ענטפער: „דרכי שלום” מיינט אז נישט אלעמאל גייט מען לויט שורת הדין. משורת הדין וואלט מען געקענט טוישן יעדע וואך, אבער דרכי שלום זאגט: לאז עס, מ׳דארף נישט טוישן די ארענדזשמענט.
—
הלכה — שיתופי מבואות: דער סדר
דער רמב״ם: כיצד משתתפין במבוי — גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, אדער פחות מגרוגרת אויב ס׳זענען מרובין (שיעור פון אכצן גרוגרות / צוויי סעודות). מניח הכל בכלי אחד, אין איינער מן החצרות הסמוכות למבוי אדער אין איינער מן הבתים.
פשט
שיתופי מבואות איז לאו דווקא פת און לאו דווקא שלימה (אנדערש ווי עירובי חצרות). מ׳לייגט אלעס אין איין כלי.
חידושים
1) מקום הנחה:
ביי שיתופי מבואות קען מען אוועקלייגן אפילו אין בתים קטנים (מרפסות) — ווייל דא איז מען משתתף די חצרות אין דער מבוי, נישט די הייזער אין דער חצר. ווי לאנג ס׳ליגט אין א חצר, איז נישט נוגע אין וועלכע סארט הויז עס ליגט.
2) נישט אין אויר מבוי:
מ׳קען נישט אוועקלייגן סתם אין אויר מבוי — ווייל ס׳איז נישט א מקום המשתמר. אבער אין דער חצר אליין קען מען עס לייגן סתם, נאר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר — מ׳זאל עס דערקענען.
3) נוסח הברכה:
מברך על מצות עירוב, און זאגט: „בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי.”
—
הלכה — חלקו את העירוב או את השיתוף
דער רמב״ם: „חלקו את העירוב או את השיתוף, אף על פי ששניהם בבית אחד — אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו ונחבאו בכלי אחר — כשר.”
פשט
אויב מ׳האט צעטיילט דעם עירוב אין צוויי כלים, אפילו ס׳ליגט נאך אלץ אין איין הויז, איז עס נישט גילטיק. אבער אויב ס׳איז נאר אן עקסטרע כלי פאר א טעכנישע סיבה (ס׳האט נישט אריינגעפאסט), איז עס כשר.
חידושים
די גאנצע ווארט איז אז אלע זענען צוזאמגעמישט אין איין כלי — דערמיט ווערן זיי שותפים אין דער זעלבער טעלער. צוויי כלים ברעכט דעם „עירוב” — דאס צוזאמענמישן.
—
הלכה — שיתופי מבואות און עירובי חצרות: צי דארף מען ביידע?
דער רמב״ם: ווען מ׳האט געמאכט שיתופי מבואות, דארף מען נאך מאכן עירובי חצרות — „כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב, שאין התינוקות מכירין מעשה מבוי.” אבער „אם נשתתפו במבוי בפת — סומכין עליו” (מ׳דארף נישט אן עקסטרע עירובי חצרות).
פשט
מ׳דארף ביידע מאכן — שיתוף מבואות און עירוב חצרות — כדי קינדער זאלן נישט פארגעסן תורת עירוב. אבער אויב דער שיתוף מבואות איז געמאכט געווארן מיט פת, איז עס גענוג.
חידושים — א ברייטע דיסקוסיע
1) ערשטע הסברה פארוואס תינוקות מכירין נישט במבוי:
די קינדער שפילן אין דער חצר, נישט אין דער מבוי (די גרעסערע גאס). זיי זעען נאר אין דער חצר אז מ׳מעג טראגן פון הויז (רשות היחיד) צו חצר (וואס קוקט אויס ווי רשות הרבים). אויב מ׳מאכט נאר שיתופי מבואות אן עירובי חצרות, וועלן די קינדער נישט וויסן אז מ׳דארף אן עירוב.
2) א קשיא אויף דער ערשטער הסברה:
אויב דער פראבלעם איז נאר אז קינדער שפילן נישט אין מבוי, פארוואס העלפט עס ווען מ׳מאכט שיתופי מבואות מיט פת? זיי שפילן דאך נאך אלץ נישט דארט!
3) א צווייטע הסברה:
דער עיקר פראבלעם איז נישט דער מקום (ווייט), נאר דער אופן. שיתופי מבואות דארף נישט קיין פת — מ׳קען נוצן אנדערע אוכלים, א קליינע שיעור, וואס איז ווייניגער ניכר. א גלעזל בראנפן, זאלץ וואסער — דאס פארשטייען תינוקות נישט. אבער פת פארשטייען זיי — „מכירן בפת.” ווען מ׳מאכט שיתופי מבואות מיט פת, זעען די קינדער יא אז מ׳האט געמאכט אן עירוב (הגם ס׳איז ווייט), ווייל פת איז ניכר און באקאנט צו זיי.
4) דאס מיינט:
דער חילוק צווישן „מכירין” און „אין מכירין” איז נישט געאגראפיש (חצר vs. מבוי), נאר וואס פאר א מאכל מ׳נוצט. פת איז ניכר, אנדערע אוכלים זענען נישט ניכר פאר קינדער.
5) א נאכפאלגענדע שאלה:
ביי עירובי חצרות גייט מען דאך אויך יעדע ערב שבת צוזאמנעמען — פארוואס זאלן קינדער נישט מיטהאלטן ביי שיתופי מבואות אויך? דער ענטפער: ביי שיתופי מבואות מיט אנדערע אוכלים (נישט פת) איז דער שיעור קליין, ס׳איז נישט ניכר, קינדער פארשטייען עס נישט. נאר ווען מ׳נוצט פת — וואס קינדער דערקענען — איז עס גענוג.
—
הלכה י״א — בני חבורה שהיו מסובין
דער רמב״ם: „בני חבורה שהיו מסובין בבית וקידש עליהם היום — פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות. ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף — סומכין, אע״פ שהן מסובין בחצר.”
פשט
ווען א גרופע מענטשן זיצן צוזאמען אין א הויז און שבת קומט אריין, קענען זיי זיך פארלאזן אויף דעם ברויט אויפ׳ן טיש אלס עירובי חצרות, אן דארפן צוזאמענלייגן א פארמעלע עירוב. פאר שיתופי מבואות קען מען זיך אויך פארלאזן אויף דעם ברויט, אפילו ווען זיי זיצן אין א חצר (נישט אין א בית).
חידושים
1) „בני חבורה” — ווער זענען זיי?
מענטשן וואס וואוינען אין דער זעלבער חצר (אדער מבוי), וואס זיצן צוזאמען ביים אריינגאנג פון שבת. וויבאלד זיי זענען אמת׳דיגע שותפים אין דער זעלבער פת בשעת כניסת שבת, ווערט דאס אויטאמאטיש אן עירוב.
2) חקירה — צו „פת שעל השולחן” מיינט דווקא פת:
עס ווערט א חקירה אויפגעברענגט צו „פת שעל השולחן” מיינט דווקא פת, אדער אפשר אלע עסנווארג וואס ליגט דארט. דער מסקנא איז אז פאר עירובי חצרות דארף מען דווקא פת, אבער אפשר אין דעם פאל איז עס לאו דווקא, ווייל דער עיקר איז אז זיי זענען ממש שותפים אין עסן.
3) חילוק צווישן עירובי חצרות און שיתופי מבואות בנוגע מקום הנחה:
עירובי חצרות דארף מען לייגן אין א בית, נישט אין א חצר. דעריבער, ווען זיי זיצן אין א בית — קען מען סמוך זיין פאר עירובי חצרות. אבער שיתופי מבואות קען מען לייגן אפילו אין א חצר — דעריבער זאגט דער רמב״ם „אע״פ שהן מסובין בחצר” — ס׳ארבעט פאר שיתוף אבער נישט פאר עירוב חצרות. דאס איז דער פשט פון דעם חילוק אין לשון הרמב״ם.
—
הלכה — זכיה: איינער איז מזכה פאר אלע בני החצר/מבוי
דער רמב״ם: „לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר.”
פשט
איין מענטש קען נעמען א ברויט (פאר חצר) אדער אוכל כשתי סעודות (פאר מבוי) און מזכה זיין פאר אלע. מ׳דארף נישט גיין זאמלען פון יעדן איינעם. אבער מ׳מוז עס מזכה זיין דורך א צווייטן — מ׳קען נישט אליין האלטן דעם עירוב און זאגן „דאס איז פאר אלע.”
חידושים
1) פארוואס דארף מען „על ידי אחר”:
בלויזע ווערטער („הרי זה לכל בני החצר”) איז נישט גענוג — עס דארף זיין אן אקט פון איבערגעבן. מ׳קען נישט מקנה זיין עפעס וואס מ׳האלט אליין אין האנט.
2) ווער קען זיין דער „אחר”:
מ׳קען נוצן בני ביתו הגדולים (אשתו, עבד עברי גדול), אבער נישט בני ביתו הקטנים (קטנים, עבדים ושפחות קטנים שלו). דער טעם: ביי קטנים שלו איז ידם כידו — וואס זיי זענען זוכה איז אויטאמאטיש זיינס, אזוי אז ס׳איז ווי ער איז מזכה פאר זיך אליין.
3) אשתו — א קשיא:
אשתו האט דאך אויך א דין אז „מה שקנתה אשה קנה בעלה” — אזוי וואלט זי אויך געדארפט זיין ווי ידו כידו? דער תירוץ: אשתו האט אן אייגענע רשות — „מציאת אשה אין לבעלה רשות בה” (אדער לפחות זי האט א מדרגה פון עצמאות וואס א קטן שלו האט נישט). דעריבער קען זי יא מזכה זיין פאר אנדערע.
4) שפחה קטנה שאינה שלו:
דער רמב״ם זאגט אז מ׳קען מזכה זיין דורך א שפחה קטנה (וואס איז נישט שלו). דער טעם: קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. מדאורייתא קען א קטן נישט מזכה זיין פאר אנדערע, אבער וויבאלד עירוב איז נאר מדרבנן, לאזן די רבנן א קטן זוכה זיין. נאר נישט זיין קטן (בנו/עבדו הקטן), ווייל דארט איז דער פראבלעם פון ידו כידו — נישט דער פראבלעם פון קטנות.
5) צו דארף מען מודיע זיין לבני החצר:
עס ווערט דיסקוטירט צו דאס איז כדי זיי זאלן וויסן אז זיי מעגן טראגן (פראקטיש), אדער צו דאס איז א דין אין דער זכיה גופא (אז מ׳קען נישט מזכה זיין אן וויסן). עס ווערט אנגערירט אז „זכין לאדם שלא בפניו” — אבער אפשר דארף מען מודיע זיין.
—
הלכה — זמן העירוב: ווען מאכט מען דעם עירוב
דער רמב״ם: „אין מערבין… אלא מבעוד יום. מערבין בין השמשות… אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה.”
פשט
מ׳מאכט דעם עירוב ערב שבת. מ׳קען אויך מאכן בין השמשות.
חידושים
דער עירוב דארף עקזיסטירן ווען שבת קומט אריין — „דעתיה” דארף זיין בשעת כניסת שבת (בין השמשות).
—
הלכה — דער עירוב דארף זיין ראוי לאכילה בין השמשות
דער רמב״ם: „לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאכלו כל בין השמשות. לפיכך אם נפלה עליו מפולת, או שאבד, או שנשרף, או שהיתה תרומה ונטמאת — מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב. ואם הוא ספק מתי נאבד — הרי זה עירוב, שספק עירוב כשר.”
פשט
דער עירוב דארף זיין פארהאן און עסבאר דורכאויס בין השמשות. אויב ער איז פארניכטעט/פארלוירן געווארן פאר שבת — איז עס נישט קיין עירוב. אויב נאך חשיכה — יא. ביי ספק — כשר.
חידושים
1) „אפשר לאכלו” — צוויי אספעקטן:
(1) דער עירוב מוז פיזיש עקזיסטירן (נישט נאבד/נשרף/מפולת). (2) ער מוז זיין מותר באכילה (נישט תרומה טמאה). ביידע פסלן דעם עירוב אויב זיי פאסירן פאר בין השמשות.
2) ספק עירוב כשר — באגרענעצונג:
„ספק עירוב כשר” מיינט נאר ווען דער ספק איז צו דער עירוב איז געווארן פסול (ספק מתי נאבד). דאס מיינט נישט אז ווען האלב שטאט זאגט ס׳איז דא אן עירוב און האלב שטאט זאגט ס׳איז נישטא, קען מען טראגן.
3) „הלכה כדברי המיקל בעירוב” — באגרענעצונג:
דער כלל אז מ׳גייט לקולא ביי עירוב גילט נאר ווען מדאורייתא מעג מען טראגן (ד.ה. ס׳איז א רשות היחיד מדאורייתא, נאר מדרבנן דארף מען אן עירוב). אבער ווען ס׳איז דא א ספק צו ס׳איז א איסור דאורייתא (צ.ב. ספק צו ס׳איז א רשות הרבים), דארף מען מחמיר זיין — ספיקא דאורייתא לחומרא. מ׳טאר נישט צומישן די צוויי ענינים.
—
הלכה — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
דער רמב״ם: „נתנו העירוב או השיתוף במגדל וננעל עליו ואבד המפתח קודם שתחשך — הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב.”
פשט
אויב מ׳האט אריינגעלייגט דעם עירוב אין א מגדל (א קלאזעט/שאפע), און עס האט זיך פארשפארט, און דער שליסל איז פארלוירן געווארן פאר שבת — איז דער עירוב נישט גילטיק, ווייל מ׳קען עס נישט ארויסנעמען אן א מלאכה בין השמשות.
חידושים
1) „מגדל” מיינט נישט א טורעם/בנין, נאר א קלאזעט אדער א פארשפארטע שאפע.
2) דער יסוד:
כדי ארויסצונעמען דעם עירוב דארף מען סתירת כלים — צוברעכן דעם שלאס אדער די טיר. דאס איז א מלאכה דרבנן, וואס מ׳מעג טאקע טון בין השמשות לצורך מצוה. אבער דאס אליין מאכט נישט אויס — דער עירוב ווערט אנגעקוקט ווי „אבד” (פארלוירן), ווייל ער איז נישט ראוי מבעוד יום אן א מלאכה.
3) פארוואס נישט גיין זוכן דעם שליסל?
„אבד” מיינט דא אזוי ווי „אבד עירובו” פריער אין דעם פרק — עס איז באמת פארלוירן, מ׳ווייס נישט וואו עס איז, און מ׳קען עס נישט טרעפן.
4) חילוק צווישן מקלקל און סתירת כלים:
מקלקל איז נישט א מלאכה דאורייתא, סתירת כלים איז א מלאכה דרבנן — אבער סוף כל סוף, דער עירוב איז פסול ווייל ער איז נישט „ראוי מבעוד יום.”
—
הלכה — הפריש תרומת מעשר בתנאי שלא תהא תרומה עד שתחשך
דער רמב״ם: „הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך — שהרי עדיין טבל כל בין השמשות” — דער עירוב איז נישט גילטיק.
פשט
אויב איינער האט מפריש געווען תרומה מיט א תנאי אז עס זאל ערשט חל ווערן ביינאכט (ווען ס׳ווערט שבת), איז דער עירוב פסול, ווייל בין השמשות איז דאס עסן נאך טבל (נישט כשר צום עסן), און דער עירוב דארף זיין ראוי מבעוד יום.
חידושים
1) ראיה צום כלל „צריך שיהא ראוי מבעוד יום”:
דער עירוב מוז זיין כשר צום עסן נאך פאר שבת. אויב בין השמשות איז עס נאך טבל, איז עס נישט ראוי.
2) א קשיא:
גראדע אין דעם רגע וואס ס׳ווערט שבת ווערט דאך דער תנאי מקוים און דאס עסן ווערט כשר — פארוואס זאל עס נישט גילטן? דער תירוץ: דער עירוב דארף זיין ראוי מבעוד יום — נאך פאר בין השמשות, נישט ערשט אין דעם מאמענט פון חשיכה.
3) בין השמשות האט א קדושה לעצמה:
עס איז נישט סתם א ספק צו ס׳איז טאג אדער נאכט, נאר עס איז א זמן בפני עצמו מיט אייגענע דינים. דער עירוב מוז שוין גרייט זיין פאר בין השמשות. בין השמשות איז דער „זמן פון ווערן” — דאס איז ווען שבת ווערט, ווען דער עירוב קונה שביתה, ווען מוקצה ווערט באשטימט, ווען עירוב תחומין און עירוב חצירות ווירקן. אסאך הלכות זענען תלוי אין דעם מאמענט — דעריבער מוז דער עירוב שוין ראוי זיין פאר דעם מאמענט.
4) מ׳קען יא מפריש זיין תרומה ערב שבת מיט א תנאי:
מ׳זעט פון דא אז מ׳קען יא מפריש זיין תרומה ערב שבת מיט א תנאי אז עס זאל חל ווערן שפעטער — כאטש מ׳טאר נישט תורם זיין בשבת גופא, קען מען מאכן א תנאי פון פריער. דער פראבלעם איז נאר אז דער חלות קומט צו שפעט פאר דעם עירוב.
—
סיום פרק א׳
עד כאן פרק א׳ — מ׳האט געלערנט די עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות — די גרונט-הלכות פון עירוב חצירות און שיתוף מבואות: דער דאורייתא-דין, דער דרבנן-איסור, דער טעם פון שלמה׳ס תקנה, מיט וואס מאכט מען עירוב, שיעורים, מקום הנחה, ברכה, זכיה, זמן, און ראוי לאכילה בין השמשות.
תמלול מלא 📝
הקדמה צו הלכות עירובין — מצות עשה מדברי סופרים
פתיחת השיעור
א גוטן, אונז גייען מיר לערנען רמב״ם. אונז גייען מיר אנהייבן בעזרת השם הלכות עירובין. אונז האבן מיר שוין געענדיגט די דרייסיג פרקים פון הלכות שבת אין רמב״ם, און דארטן האבן מיר שוין געלערנט אויכעט די יסודות אויף וואס אונז גייען מיר דא לערנען ווייטער. אונז האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳טאר נישט טראגן אין געוויסע מצבים פון איין חצר צו די אנדערע, און אונז האבן מיר געלערנט אז מ׳טאר נישט ארויסגיין אינדרויסן פון די תחום שבת.
אין הלכות עירובין האט מען אריינגעלייגט תיקונים פאר די צוויי פראבלעמען. וויאזוי מעג מען יא טראגן אין איין חצר אדער אין איין מבוי פון איין רשות צו די אנדערע? און וויאזוי מעג מען יא גיין מער ווי די תחום שבת? און די טריק, די עצה, די סאלושן ביי די צוויי פראבלעמען איז דורך עפעס וואס ווערט גערופן עירוב. דאס איז וואס איז מאחד די ענין פון די תיקון, די פת וואס איז מתקן די ענין פון ערב חצרות, און די פת וואס איז מתקן די ענין פון תחום שבת, ווי אונז גייען מיר לערנען מער און ווייניגער.
רייט. סאו לאמיר קודם זאגן די הקדמה. אויכעט דארף מען זאגן שכוח פאר די נדבני השיעור, וואס זיי שטעלן צו די פת העירוב וואס קאנעקט אלע אידן. א זאך וואס קאנעקט אידן איז די פת, און די דעת וואס מ׳לייגט אריין אין די פת, דאס איז ר׳ יואל ווערצבערגער און אלע אנדערע שומעי השיעור, משתתפי השיעור. ס׳איז דאך דא שומע כעונה אויף א שיעור. מ׳קען מאכן א חקירה צו שומע כעונה העלפט אויף א טעלעפאן, אבער אויף תלמוד תורה שומע כעונה העלפט זיכער. סאו יעדער איינער וואס הערט די שיעור איז כאילו ער זאגט די שיעור, אזוי ווי שומע כעונה. הגם ס׳איז אביסל מער ארבעט צו זאגן די שיעור ווי צו אויסהערן די שיעור, אבער אונז עפרישיעיטן פאר יעדער איינער וואס הערט דאס, און יעדער איינער וואס שיקט געלט, און יעדער איינער וואס איז מחזק די ענין. און יעצט גייען מיר לערנען די מצוה פון הלכות עירובין.
די הקדמה פון רמב״ם: “מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין”
Speaker 1: יא? יא. סאו לאמיר… די ווערטער “מצוות הלכות עירובין” איז די רמב״ם׳ס קעפל?
Speaker 2: ניין, ניין, איך האב געמאכט די קעפל, ווייל אנהייב יעדע הלכה שרייבט דאך די רמב״ם וועלכע מצוות זענען דא. סאו לאמיר לערנען וואס ער זאגט.
אקעי, זאגט די רמב״ם הלכות עירובין, זאגט די רמב״ם איז אזוי: מצות עשה אחת, והיא מדברי סופרים, ואין בה מנין.
פשט די ווערטער פון רמב״ם
לאמיר מסביר זיין וואס ער מיינט צו זאגן. אין רוב הלכות הייבט ער אן אז ס׳איז א המשך… דער רמב״ם האט געמאכט זיין ספר, אז אין די הקדמה צו די משנה תורה האט ער אויסגערעכנט אלע תרי״ג מצוות, און דאס זענען די תורה שבכתב פון די מצוות, און נאכדעם איז דער רמב״ם מאריך אין יעדע איינס, ער געבט די תורה שבעל פה, אלע הלכות מיט די דרבנן, איך מיין, די הלכות פון די גמרא, פון די משנה, פון די ענין. איז זיין סדר איז, מ׳הייבט אן מיט די מצוות עשה, און מ׳גייט אן צו די הלכות. דא האט ער אויך געלאזט די זעלבע סדר, הגם ס׳איז אנדערש, ווייל ער האט נישט דא ממש א מצות עשה, ווייל די גאנצע זאך איז מדברי סופרים. אבער ס׳איז א מצות עשה, ער רופט עס אן א מצות עשה מדברי סופרים. הגם געווענליך ער ציילט נישט קיין דברי סופרים, ער האט נישט אויסגערעכנט אז ער האט א מנין פון מצוות דברי סופרים. וועגן דעם זאגט ער “אחת מן המנין”, וואס איז נישט פון די מנין תרי״ג, און ס׳איז אויך נישט פון עני מנין, ווייל דער רמב״ם האט נישט געמאכט די נאמבער וואס מענטשן ווייסן, שבע מצוות דרבנן. דער רמב״ם האט נישט געשריבן דאכט זיך אז ס׳איז דא שבע מצוות דרבנן.
דיסקוסיע: די שיטה פון רמב״ם אין מצוות דרבנן
מ׳האט שוין גערעדט וועגן דעם ביי די שיעור, אבער אמאל האב איך געקוקט אין די ליסט וואס מענטשן זאגן שבע מצוות דרבנן, האט אויסגעטראכט עפעס אן אחרון, רבי דוד, געדענקסטו ווער?
Speaker 1: ס׳שטייט אין ספר חרדים, ניין?
Speaker 2: ס׳שטייט נאך פאר אים?
Speaker 1: זייער שפעט.
Speaker 2: יא, ס׳איז ממש אן אחרון פון אחרון. איך מיין, אחרון פון פוילן צוריק. די ענין איז, די ענין איז, ער זאגט אז ס׳איז 620, כסדר תרי״ג פלאס 7. אקעי. זאגט דער רמב״ם, “אחת מן המנין”, און “וביאור מצוה זו בפרקים אלו”, און די קומענדיגע פרקים גייט זיך דער רמב״ם מסביר זיין.
פארוואס רופט דער רמב״ם ביידע נושאים “מצוה אחת”?
יא, מ׳דארף זאגן נאך אזוי צוויי זאכן. דאס הייסט, קודם כל, ס׳איז לכאורה מער ווי איין מצוה, ווייל אין הלכות עירובין, מסכת עירובין, איז דא צוויי זאכן וואס האבן זייער ווייניג צו טון איינס מיט די צווייטע, וואס ביידע הייסן עירוב, רייט? איינס איז די נושא פון עירוב חצרות, וואס אויב מ׳רעדט שוין, עירוב חצרות איז בעצם אן איסור מיט א היתר דערויף, אמת? ער גייט עס מסביר זיין קלאר אין די ערשטע פרק, אבער די איסור צו טראגן אפילו אין א פלאץ וואס האט יא מחיצות, אבער ס׳איז מער ווי איין דירה, מער ווי איין מענטש וואוינט דארט, און די היתר דערויף איז מיט א פת, שיתופי מבואות די זעלבע זאך. נאכדעם עירוב תחומין איז נאר א היתר, אז אויב מ׳וויל גיין ווייטער ווי א תחום שבת, איז דא אן עצה דורך דעם וואס מ׳לייגט אראפ א פת. אדער א שטיקל ברויט, א מאכל, אין דערצווישן. ס׳איז אויך דא אן איסור, ווייל עכט איז דא שני אלפים אמה, און איך זאג, ביידע האט די זאך אז די חכמים האבן צוגעלייגט א חומרא, און נאכדעם האבן זיי צוגעלייגט א היתר פאר די חומרא.
דיסקוסיע: דער קאנעקשן צווישן עירוב חצרות און עירוב תחומין
Speaker 1: וואס איך מיין צו פרעגן איז, צו דער פת קען העלפן פאר די שני אלפים אמה, פאר די שני אלפים… ס׳איז נישט קיין חילוק, ווייל ווי איז עס נוגע? ס׳איז ער א וואס מען קען גיין. ס׳איז דאך מער פון די צוויי טויזנט אמה.
Speaker 2: סאו, לכאורה די קאנעקשן פון די צוויי זאכן איז נאר אז ביידע הייסן עירוב. דער רמב״ם גייט עס זאגן אליינס, אויב איך געדענק שפעטער, פארוואס מען רופט עס עירוב ביידע. אבער על כל פנים, נישט אמת׳דיג די זעלבע מצוה. אויב ס׳וואלט געווען אן אמת׳דיגע ליסט פון מצוות דרבנן, וואלט מען זיכער געדארפט רעכענען עירוב תחומין און עירוב חצרות אלס עקסטער. אבער דער רמב״ם רופט עס מצוה סתם ווייל ס׳קומט אין די קעפל פון דעם ספר.
די צוויי הלכות אין משנה תורה וואס האבן א “מצוה מדרבנן” העדער
און אויב איך געדענק, איז אין די גאנצע ספר משנה תורה איז נאר דא צוויי הלכות וואס אין די קעפל שטייט מצות דרבנן. הגם ס׳איז דא מער הלכות, יא, מסכתות, גרופעס הלכות וואס זענען סתם דרבנן. דאס איז זיכער, אין יעדער, כמעט יעדער איז דא אויך דרבנן׳ס. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אין שורש א׳ לגבי די בה״ג וואס האט גערעכנט מצוות דרבנן געוויסע, און דער רמב״ם זאגט ער פארשטייט נישט וואס ער טוט, ווייל אויב מען דארף רעכנען דרבנן איז דא טויזנטער מצוות דרבנן, בעיקר מצוות לא תעשה, לאמיר זאגן, ווייל רוב מאל מאכן די חכמים גדרים, אבער ס׳איז אויך מצוות עשה דרבנן.
לכאורה די איינציגסטע צוויי הלכות וואס האבן א העדער וואס שטייט א מצות עשה מדרבנן איז הלכות עירובין און הלכות מגילה וחנוכה, ביידע אין ספר זמנים. אין שפעטערדיגע ספרים איז דא אנדערע ספרים, אזוי ווי הלכות כלים אדער הלכות קנין, איך געדענק מיר האבן געטשעקט, איך געדענק נישט יעצט די ליסט אויסעווייניג, אבער דער רמב״ם זאגט אז זיי זענען דינים, זיי זענען אזוי ווי כללים פון… זיי זענען נישט קיין מצוות. און אנדערע רעדט ער נישט א נאמען, האט ער א קפידא צו שרייבן א מצוה פאר יעדער הלכות. ס׳דא הלכות וואס זענען נישט געבויט אויף מצוות, אדער נישט דירעקט אויף מצוות, רייט? אבער ס׳זעט מיר אויס אז ספר זמנים, וויבאלד אלע הלכות פון ספר זמנים זענען מצוות מדאורייתא, חוץ פון די צוויי, האט ער יא אריינגעשריבן א מצוה מדרבנן אין די העדער. און דא האט ער געשריבן נאר איינס, און אין הלכות מגילה האב איך געדענקט ער שרייבט אז ס׳איז דא צוויי מצוות, רייט? חנוכה און מגילה. אה, רייט, ווייל ס׳איז ביידע צוויי הלכות אין איין ספר, חנוכה און מגילה.
דיסקוסיע: נטילת ידים און אנדערע מצוות דרבנן
Speaker 1: נטילת ידים האט ער אריינגעלייגט אין תפילה און אין קריאת שמע?
Speaker 2: נטילת ידים האט ער געלייגט אין הלכות ברכות, האבן מיר שוין געלערנט אז ער האט עס נישט גערעכנט. ניין, ער האט נישט געשריבן אינעווייניג אז ס׳איז דא א תקנת חכמים צו מאכן נטילת ידים. זיי זאגן אז ס׳איז נישט פשט אז ער איז מקפיד צו רעכענען, ס׳איז פשוט ווייל דא איז אים געבליבן צוויי פאני הלכות וואס ס׳איז נישטא גארנישט צו שרייבן פון אויבן, האט ער עס צעטיילט. נישט קאפי-פעיסט, ווייל דער רמב״ם האט געשריבן, נישט גע… איך וועל דיר זאגן, אסאך מאל ווען איינער מאכט א ספר, ער נעמט די זעלבע העדינג און ער קאפי-פעיסט. אבער ער האט יא געהאלטן די זעלבע סטרוקטור. רייט, און ביי די רמב״ם זאגט ער איינער נעמט א מנין, ווייל דער רמב״ם זאגט, פארוואס שרייב איך די מצוות? איך זאל געדענקען אז איך האב נישט פארגעסן איינס. ער זאגט, ווען דו מאכסט די סך הכל, רעכן נישט דעי, ווייל דאס איז נישט קיין מצוה פון די מנין תרי״ג מצוות וואס אויף דעם איז געבויט די ספר.
פארוואס האט דער רמב״ם אפגעטיילט הלכות עירובין פון הלכות שבת?
בכלל, פארוואס האט דער רמב״ם אפגעטיילט עקסטער הלכות עירובין? ווייל די גמרא האט שוין געמאכט שבת עקסטער און עירובין עקסטער, און דער רמב״ם האט געטרייט נאכצומאכן די גמרא. לאו דווקא, אבער סתם איז די פשט ווייל הלכות שבת איז געווען אויסגעקומען זייער לאנג, און חז״ל האבן שוין געמאכט עירובין, און ס׳האט א קשר. און זיי האבן גערעדט וועגן דעם אביסל ווען זיי האבן געלערנט הלכות הוצאה אין הלכות שבת.
דער רמב״ם׳ס סדר און סדר המשנה
ס׳איז אמת אז דער רמב״ם זאגט אין זיין הקדמה צו ספר המצוות אז ער האט געטראכט צו מאכן על סדר המשנה, און ער האט באמערקט, ער האט געזען אז ס׳גייט נישט טון למעשה, ער האט א בעסערע סדר. אבער ס׳קען זיין אז ער האט יא גענומען, אזוי ווי מ׳זאגט, א השראה. זייער אסאך זאכן פון די רמב״ם שטימט יא מיט משניות, מיין איך. ס׳איז דא מסכת סוכה און מסכת ראש השנה. נישט עקזעקטלי, אבער דער רמב״ם איז געבויט אביסל אויף די סדר המשנה.
דער חילוק צווישן רמב״ם׳ס עירובין און די משנה׳ס עירובין
און אפילו דא האט ער נישט געטון אזוי ווי די משנה, פארוואס איז אנדערש די רמב״ם׳ס שבת עירובין פון די משנה׳ס שבת און עירובין? ווייל אז אין מסכת עירובין שטייט אויך הלכות מחיצות, שטייט נישט נאר הלכות עירוב חצרות פון די פת. דער רמב״ם האט אריינגעלייגט אלע הלכות מחיצה אין הלכות שבת, ווייל ס׳איז בעצם פרטי דינים פון די איסור הוצאה מרשות לרשות. ס׳איז געבליבן אין הלכות עירובין נאר די דינים פון די שיתוף, פון די פת. בכלל נישט געבליבן די הלכות פון די… ס׳איז געבליבן געוויסע הלכות, יא, וויאזוי מ׳קאנעקט א… וויאזוי הייסט עס… א חצר זאל זיין איין חצר, אבער אלץ נאר לגבי די דרבנן פון עירוב, נישט לגבי די ענין פון די דאורייתא פון מחיצות.
דיסקוסיע: הלכות הוצאה אין משנה און רמב״ם
Speaker 1: און אין די גמרא איז אויך, איך מיין אין די משנה איז שוין אויך דא א גרויס חלק פון די הוצאה שטייט אין שבת, מוציא מרשות לרשות.
Speaker 2: יא, אבער אלע הלכות תיקון מחיצות, יא, דו ביסט גערעכט, אלע הלכות פסי ביראות האט דער רמב״ם געלייגט אין הלכות שבת, און אין די משנה איז עס אין הלכות עירובין, מסכת עירובין, פסי ביראות. יא, עקזעקטלי, די אלע זאכן וואס זענען מאכן די מחיצה אדער די רשות, נישט די דיורים זאלן זיין אנדערש, האט ער געלייגט אין הלכות שבת.
אבער איך זאג אז אין שבת, אין די משנה איז אויך נישט ממש צוטיילט, ווייל הוצאה איז אויך דא אין ביידע פלעצער, מוציא מרשות לרשות, פארשידענע דינים וועגן זורק, מוציא.
Speaker 1: יא, דאס זאג איך, אבער די משנה איז אביסל אנדערש. אין די משנה איז דא עיקר איסור הוצאה שטייט יא אין הלכות שבת, אבער די מחיצות שבה שטייט נישט אין הלכות שבת על פי רוב.
Speaker 2: דער רמב״ם האט עס יא אריינגעלייגט.
עניוועי, דאס איז די נושא פון הצלה. איך מיין נאך א זאך וואס מ׳דארף רעדן וועגן די מצוה, מ׳מאכט אויף די מצוה א ברכה.
ברכה אויף עירוב — “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”
אמת, נישט יעדע דרבנן מאכט מען א ברכה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. מ׳מאכט א עירוב, סיי עירוב חצרות, סיי עירוב תחומין, סיי עירוב תבשילין. דער רמב״ם פארשטייט אז דאס איז אזא מין מצוה דרבנן אזויווי די מצוה דאורייתא פון שחיטה. ס׳איז נישט דא קיין חיוב צו מאכן, אבער טאמער מ׳וויל טראגן דארף מען דאס מאכן. און אויף די פעולה וואס די חכמים האבן מתקן געווען אז טאמער מ׳וויל טראגן דארף מען מאכן, קומט א מצוה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”.
דיסקוסיע: ברכה אויף מצוות דרבנן
Speaker 1: ס׳איז אביסל אנדערש. דא איז יא אנדערש. דו האסט משמעות אז מ׳מאכט אויף אלע מצוות דרבנן.
Speaker 2: מסתמא האט ער געמאכט א ליסט פון די מצוות דרבנן וואס מ׳מאכט אויף זיי א ברכה. נישט אויף יעדע זאך וואס די רבנן זאגן מאכט מען א ברכה.
אבער די ווארט עירוב אליין זאגט דאס שוין, ווייל אויב וואלט מען ווען געטראכט אז ס׳איז דא א איסור, די חכמים זאגן אז מ׳טאר נישט טראגן פון בית צו בית אין די חצר, א סניף אז אויב ווילסטו יא איז דא א וועג.
הלכות עירובין — תקנת שלמה ובית דינו
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ — דין תורה: מותר לטלטל ברשות היחיד
Speaker 1:
אבער די נאמען איז אויף די סאלושן, די נאמען איז נישט אויף די איסור. איינער וואלט געקענט טראכטן אז די עיקר ווארט דא איז די חידוש אז זיי זענען אויפגעקומען מיט א איסור, אבער ניין, די חידוש איז אז זיי זענען אויפגעקומען מיט א היתר. די איסור מיט די היתר אויף די זעלבע צייט. רייט, איך האב געזאגט די נאמען פון די מסכתא און די נאמען פון די הלכות איז אויף די היתר חלק, נישט אויף די איסור חלק.
אמת, דאס שטימט זייער גוט מיט וואס מיר האבן געלערנט א גאנצע הלכות שבת, אז די רבנן׳ס קיינמאל מאכן נישט קיין איסור וואס קומט נישט מיט א וועג וויאזוי איר צו יוצא טון. דאס הייסט, א זאך וואס ס׳איז דא א צורך אין דעם, נישט אז זיי מאכן קיינמאל נישט ערגער די לעבן, זיי מאכן נאר די וועג וויאזוי מ׳דארף עס טון כדי ס׳זאל זיין שבת׳דיג.
שוין, זאגט דער רמב״ם אזוי, יא, פרק א׳. פרק א׳, זאגט דער רמב״ם: “חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו” — א חצר וואס האט מערערע שכנים, אבער מערערע שכנים מיינט נישט אז עס וואוינען מערערע מענטשן אין איין דירה, דעמאלטס וואלט זיכער געהייסן איין דירה, נאר יעדער איינער האט די אנדערע הויז אין די חצר. וואס? מ׳דארף אויסגעפינען וועגן דעם, באט יא, לאמיר זען. יעדער איינער וואוינט אין זיין אייגענע בית אין די חצר. “דין תורה הוא שיהיו כולם מותרין לטלטל בכל החצר”. אז די אלע שכנים, אפילו זיי וואוינען עקסטער, מעגן זיי מיטטיילן זיין אין די חצר. און ס׳טייטש סיי אין די ליידיגע שטח החצר וואס באלאנגט פאר אלע פון זיי, אדער אויכעט פון זייער אייגענע שטח צו די חצר, אדער פון די חצר צו זייער שטח. מבתים לחצר ומחצר לבתים. פון זייער הויז צו די חצר און צוריק.
פארוואס? מפני שכל החצר רשות היחיד אחת היא, ווי מיר האבן געשמועסט, אז דאס הייסט א רשות היחיד. ווען ס׳איז ארומגענומען מיט מחיצות, אדער וואטעווער ס׳האט לויט די דיני רשויות וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת, דאס הייסט א רשות היחיד. און אין א רשות היחיד איז דאך די הלכה מן התורה שמותר לטלטל בכולה, מ׳קען ארומטראגן אין די גאנצע.
דין מבוי — לחי וקורה
און די זעלבע זאך איז מיט א מבוי. אבער א מבוי האבן מיר שוין יא געלערנט אין הלכות שבת אז א מבוי איז דא א פראבלעם, מיר גייען עס שוין זען. וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה. א מבוי האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳קען נישט טראגן אן א לחי וקורה. ס׳טייטש, א מבוי האבן מיר געלערנט איז נאנט צו די רשות הרבים, און ממילא, דאס האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳דארף צולייגן עפעס אז ס׳זאל זיין א היכר אז דא הייבט זיך אן א נייע רשות, א רשות היחיד. א מבוי איז אויך א סארט רשות היחיד. די לחי וקורה העלפט עס מאכן פאר א רשות היחיד.
וכן הדין במבוי שיש לו לחי וקורה, שיהיו כל בני המבוי, אלע מענטשן וואס וואוינען אין די גאס, וואס אין די גאס איז דא עקסטערע הייזער, עקסטערע חצירות, זאלן זיין מותרים לטלטל בכולו, זאלן זיי קענען טראגן אין די גאנצע מבוי. און די זעלבע זאך, מחצירות למבוי וממבוי לחצירות.
פארוואס? שכל המבוי רשות היחיד היא. יא, דא דארף מען געדענקען אז דא האט שוין דער רמב״ם מחלק געווען בין אן אמת׳ע קדושה דאורייתא און א תקנת חכמים. ווייל א מבוי איז א פלאץ וואס האט דריי מחיצות, אן אליסטע מבוי סתום, נישט א מבוי מפולש. און מיר האבן דאך מסביר געווען אין הלכות שבת אז מדין תורה וואלט מען געמעגט טראגן דארט, ווייל ס׳הייסט א רשות היחיד. די לחי וקורה איז אן הוספה וואס רבנן האבן געלייגט, אז מ׳דארף מאכן א היכר.
אבער וואס ער זאגט דא, אז ס׳שיינט, דיני יהושע אמיתיים, ער מיינט אפילו מדרבנן וואלט געווען מותר. אפילו מדרבנן איז עס מותר נאך די לחי וקורה. רייט, מדאורייתא איז עס מותר אמת׳דיג אפילו אן א לחי וקורה. ער האט דאך פריער געזאגט דין תורה. ער גייט נישט אריין דא אין די חילוק, אזוי ווי ס׳איז מסביר דער מגיד משנה.
דין מדינה — מוקפת חומה
וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, האבן זיי געלערנט אז ס׳איז דא א וועג אויך צו כשר׳ן א גאנצע מדינה, און מאכן אז מ׳זאל האבן א דין ווי רשות היחיד און מ׳זאל מעגן ארומטראגן, אויב די שטאט איז ארומגענומען מיט א חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות הננעלות בלילה, וואס מ׳קען צושפארן ביינאכט. וואס דעמאלטס האבן זיי געלערנט אז די הלכה איז שהיא כרשות היחיד, די גאנצע שטאט מוקף חומה ווערט רשות היחיד. זהו דין תורה.
די אלע דריי קאטעגאריעס פון רשות היחיד׳ס וואס זענען שוין מן התורה גוט צו גיין, זיי קענען שוין טראגן אזויווי ס׳איז, דאס איז די דין תורה. ס׳איז פשוט געגאנגען מיט דריי לעוועלס, יא? און די לעוועל גייט: בית, אפאר בתים ווערן איין חצר, אפאר חצרות אין איין מבוי, און אסאך מבואות זענען איין מדינה. די אלע זאכן, אזוי לאנג ווי זיי האבן די מחיצות, הייסן זיי רשות היחיד׳ס, און מ׳מעג טראגן אין די גאנצע זאך.
ואויך דא, אזויווי די משנה האט דער רמב״ם שוין אריינגעגאנגען פונקטליך צו וויאזוי ס׳דארף אויסקוקן די דלתות הננעלות, זיי האבן געלערנט אז ס׳דארף נישט ממש זיין פארשפארט, נאר ראויות. אקעי, אבער דאס איז שוין פרטים וואס מ׳האט שוין געלערנט.
הלכות עירובין, פרק א׳, הלכה א׳ (המשך) — דברי סופרים: איסור לטלטל עד שיערבו
Speaker 1:
אבער, דא איז וואו מיר ווילן צוקומען, אבער ס׳איז דא א תקנת חכמים, דברי סופרים, האבן די חכמים גע׳אסר׳ט, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד, די חכמים האבן גע׳אסר׳ט פאר שכנים צו טלטל׳ן אין די רשות היחיד, אין איינע פון די דריי רשות היחיד׳ס וואס מיר האבן ארויסגעלייגט, שיש בה חלוקת דיורין, אויב ס׳וואוינען דארטן מענטשן עקסטער, אויב די איינע רשות היחיד איז צעטיילט פאר אנדערע דיורין, פאר אנדערע איינוואוינערס, טאר מען נישט מטלטל זיין, עד שיערבו כל השכנים, ביז מ׳טוט די סאלושן.
וואס איז די סאלושן? שיערבו כל השכנים, אלע שכנים זאלן מאכן דאס וואס הייסט א עירוב. וואס מיינט דאס? זיי זאלן זיך אלע צוזאממישן דורך די עירוב. עירוב איז א לשון פון צוזאממישן, זיי זאלן זיך צוזאממישן, זיי זאלן ווערן איינס. די פארקערטע פון חלוקה איז עירוב. חלוקה איז צעטיילט, שיערבו איז זיי זאלן ווערן צעמישט אלע צוזאמען. שיערבו כל השכנים קודם ערב שבת, אזויווי ער גייט שוין זאגן וואס די עירוב איז און וויאזוי ס׳ארבעט.
און די הלכה אז מ׳האט גע׳אסר׳ט, די איסור פון די חכמים, די איסור איז ביז מ׳טוט די סאלושן. ביז מען טוט די היתר איז אחד חצר ואחד מבוי ואחד המדינה. די דריי וואס האט יעצט אויסגערעכנט, די דריי מאכן די תקנה.
תקנת שלמה ובית דינו — היסטארישער הינטערגרונד
Speaker 1:
ווען איז די דברי סופרים? ווען האט זיך עס אנגעהויבן? דא ווערט געזאגט, תקנת שלמה ובית דינו. ס׳איז א תקנה פון שלמה ובית דינו.
מיר ווייסן שוין אז דברי סופרים מיינט נישט א געוויסע דור, ס׳מיינט נאר געווענליך זאגט מען ווען די גמרא זאגט “רבנן” מיינט עס די זאכן וואס שטייט אין די גמרא. ס׳איז דא אפשר זאכן וואס זאכן וואס איז מיט דברי נביאים איז אנדערש, אבער די קאטעגאריע פון דאורייתא און דרבנן, אלעס וואס איז נישט געגעבן געווארן למשה מסיני הייסט דרבנן. ס׳האט מען געהאט זאכן וואס שטייט אין ישעיה הנביא האבן מיר געלערנט נעכטן. דא זאגט ער אז ס׳איז א תקנה פון שלמה ובית דינו. ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז א היסטארישע…
Speaker 2:
יא, איך וויל נאר זאגן, ניין, איך מיין מ׳גיבט א קורצע הקדמה וואס דו האסט געזאגט, דו ביסט גערעכט, ס׳איז נישט קיין חילוק להלכה ווען מ׳האט עס געמאכט, און מ׳זאגט נישט. אויף דאורייתא ווייסטו, אלע דאורייתא האט דער אייבערשטער געגעבן בהר סיני אין די פערציג טעג, פערציג יאר, וואטעווער ס׳איז. אבער דרבנן׳ס, ס׳איז פון די צייט פון משה, יהושע, משה ביז די צייט פון רב אשי און רבינא האבן נאך געמאכט תקנות דרבנן. משה אליין, “משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום”, איז א דרבנן, ווייל משה האט עס נישט מקבל געווען מיט תורה שבכתב.
און רוב דרבנן׳ס, איך וואלט געזאגט רוב דרבנן׳ס זאגט מען נישט ווען ס׳האט זיך געמאכט. פאר סאם ריזען, געוויסע זאכן, אזויווי מיר האבן געלערנט תקנות נביאים, געוויסע זאכן איז אינטערעסאנט. שלמה המלך איז אויך געווען א נביא. סאו ס׳איז אינטערעסאנט צו וויסן אז שלמה המלך האט עס געמאכט, ס׳מאכט עס נישט מער חומר אדער ווייניגער חומר, ס׳איז נאר א היסטארישע ידיעה. צו וויסן לגבי וואס איז דא אן ענין וואס איז מער חומר? איך ווייס נישט. אויב דו ווייסט, ווייסטו. מיר האבן געלערנט נעכטן וואס עזרא האט מתקן געווען א דין אין עונג שבת. ס׳איז מער חשובות. און רמב״ם גייט אין הלכה ד׳ זאגן די טעם פון די תקנה.
Speaker 1:
אבער קודם האסטו געוואלט זאגן, אויף וואס קומט אריין שלמה המלך?
Speaker 2:
סאו געווענליך ווען די חכמים זאגן אז עפעס האט מתקן געווען א געוויסע דור, נישט ווען זיי זאגן “רבנן הקדושים” האבן מתקן געווען, פשוט זיי זענען געווען דארט, האבן זיי מתקן געווען. אבער ווען מ׳זאגט אז שלמה, אדער ס׳איז דא זאכן וואס מ׳לערנט תקנות עזרא, אזויווי ס׳זאגט תקנות משה, מיר האבן געלערנט ביי קריאת התורה אזויווי ס׳זאגט תקנות משה, אנדערע זאכן… מיר האבן געלערנט פריער, בית דינו של שם, נאך אסאך פאר קבלת התורה.
Speaker 1:
יא, דאס איז נישט, דאס איז נישט קיין דרבנן.
Speaker 2:
דארף נישט פאלגן תקנות חכמים, לערנען הלכות אישות, איסור וביאה, ווען יא און ווען נישט. לכאורה אלעמאל איז עס געבויט אויף דעם, אויף א געוויסע ידיעה וואס מ׳ווייסט פון תנ״ך אז דער מענטש, דער קארעקטער, דער דמות פון תנ״ך האט עפעס געהאט צוטון מיט דעם נושא.
אזויווי מ׳זאגט משה רבינו האט מתקן געווען קריאת התורה, ס׳מאכט דאך סענס, ער האט געגעבן די תורה, האט ער אויך געמאכט א סדר ווען מ׳ליינט די תורה. מ׳קען זען רמזים אפילו אין די חומש, ער האט געמאכט הקהל, ער האט געמאכט זאכן פון קריאת התורה.
אדער מ׳זאגט אז עזרא האט געמאכט שיעור אכילה, מחזיר עטרה ליושנה, אדער מ׳זאל מחבר זיין בחמישי, ווייל עזרא איז מתקן געווען די סדר החיים פון די אידן אין כניסת בית שני, אזויווי די גשמיות, ער איז מתקן געווען תקנות, מ׳זעט אין ספר עזרא אויך אזעלכע זאכן.
אז מ׳זאגט אז שלמה המלך איז מתקן געווען עירוב, און די גמרא זאגט עירוב ונטילת ידים, דארף מען פארשטיין וואס איז די שייכות פון שלמה המלך׳ס לעוועל אין די אידישע היסטאריע פון תנ״ך, פארוואס זאל מען זאגן אז ער האט געמאכט די תקנות, יא?
חידוש בשם רב האי גאון — פארוואס דוקא שלמה המלך
אויף דעם האב איך געטראפן א תשובה בשם רב האי גאון, וואס ער זאגט א פשט. ער פרעגט נישט ממש די קשיא, אבער מ׳האט אים געפרעגט אן ענליכע קשיא. מ׳האט אים געפרעגט, וואס איז פשט, מ׳האט נישט געוואשן די הענט? וואס האט מען געטון פארדעם? מ׳האט נישט געטון עירוב? ס׳איז זייער שווער, פארוואס זאל מען נישט פירן? אן אינטערעסאנטע קשיא, פארוואס נישט? ס׳איז נישט געווען קיין תקנה. דאס איז די אייגענטליכע קשיא פון רב האי גאון.
האט ער געזאגט א שיינע תורה. ער זאגט אז מיר גייען לערנען באלד, מיר האבן שוין געלערנט אביסל, אז במחנה איז דא אסאך דברים המותרים במחנה. אין מחנה, ווען מ׳גייט אין מלחמה, איז דא פיר דרבנן׳ס וואס איז מותר. צוויי פון זיי זענען עירוב ונטילת ידים. אין א מחנה איז מען פטור פון מאכן אן עירוב, און אויך פטור פון וואשן די הענט.
זאגט ער אז מ׳זעט אין תנ״ך אז שלמה המלך הייסט דער ערשטער וואס ער האט געהאט “איש מנוחה”, יא? ער איז אן איש מנוחה, ער האט געהאט שלום. אין זיינע יארן האט מען אנגעהויבן צו האבן שלום מיט די אידן, ארויס פון די מחנה, ארויס פון די סיטואציע פון מחנה. מ׳קען זאגן די גאנצע תקופת השופטים פאר דוד המלך איז געווען א בחינה פון מחנה, דעמאלטס איז מען געווען ממילא פטור פון עירוב.
מ׳דארף נישט זאגן אז ער זאגט אזוי הלכה׳דיג אז מ׳איז געווען פטור, מ׳קען זאגן פשוט ס׳איז נאך נישט געווען די מציאות. ערשט שלמה המלך האט געבויט די ערשטע אידישע הויפטשטאט, ירושלים, איז דער משכן געווען געבויט אין ירושלים, ער האט געמאכט די שטאט, און א שטאט הייבט זיך אן די גאנצע לויט פון עירוב און נאך, און דלתות היורדים זעט אויס עס איז געמאכט פאר מענטשן וואס וואוינען אזוי באופן מיושב, ווען אין די פעלד איז נישט שייך די דלתות היורדים.
סאו לכאורה דאס איז דער סוד, סאו עירוב האט צוטון מיט בנין בית המקדש, מיט די בנין ירושלים.
עירוב חצרות — תקנת שלמה המלך
הלכה ג׳ — אוהלים, סוכות, מחנה, און שיירא
וכן, לא חצר בלבד, לא רק ווען ס׳איז א מסודר׳דיגע חצר מיט בתים, אלא אף יושבי אהלים או סוכות, מענטשן וואס וואוינען אין פראוואזארישע הייזקעלעך, אזויווי געצעלטן אדער סוכות, או מחנה שהקיפוה מחיצה, אדער א מחנה, א גרופע פון אידן, א מיליטער, וואס איז ארומגענומען מיט א מחיצה, אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם, מ׳טאר אויך נישט מטלטל זיין, ווייל סוף כל סוף איז די זעלבע זאך, אז ס׳איז דא אנדערע דיורים אין די זעלבע רשות היחיד, איז אויך אויף דעם דא די תקנת חכמים אז מ׳טאר נישט מטלטל זיין מאהל לאהל, נאר מ׳טוט די זעלבע לשון ווי א עירוב.
אבל עיר שהקיפוה מחיצה, דאס איז נאר א מחנה, ארומגענומען א מחיצה. א מחנה מיינט מער בקביעות.
חילוק צווישן מחנה און שיירא
אבער א שיירא, א שיירא וואס וואנדערט וואס האט ארומגענומען א מחיצה, איז אנדערש, ווייל די שיירא הייסט אזויווי איין משפחה, אזויווי א גרויסע פעמילי. זיי וואנדערן צוזאמען, זיי פארן די ווייטן צוזאמען, און אפילו זיי האבן ארומגענומען א מחיצה, און אפילו אויב זיי האבן אויפגעשטעלט פארשידענע אוהלים, “אין צריך לערוב, ואין מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולם מעורבין”. זיי קענען טראגן פון אוהל צו אוהל אן א עירוב, “לפי שהן כולם מעורבין”, זיי זענען שוין מעורבין. דא נוצט ער די ווארט “תערובי קהילה” מיינט ער אז מ׳מאכט די טריק וואס מאכט זיי מעורב די פס פון עירוב, אבער זיי זענען שוין מעורב אן קיין ברויט. “ואין אוהליהם קבועין להם”, די אוהלים זענען נישט קבוע, זיי זענען איין גרופע. דו זעסט אז ווען מ׳פארט צוזאמען אין א שיירא ווערן זיי אזויווי איינס. אנדערש ווי א מחנה וואס גייט צוזאמען.
ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳דארף וויסן פארוואס א מחנה, למשל מיליטער, לייגט זיך אויך אויף אזא אראי׳דיגע זאך, אפילו אויב זיי האבן זיך שוין אויפגעשטעלט דריי טעג פאר שבת, וואס מיר האבן נעכטן געלערנט אז מ׳הייבט אן די מלחמה. אבער אקעי, ער זאגט אז א שיירא איז מער באקוועם איינער מיט די אנדערע, זיי פארן א לאנגע וועג, הייסן זיי “יכולין לערוב, ואין אוהליהם קבועין להם”. אפילו זיי זענען יעדער איינער זיין אייגענע אוהל, אבער ס׳איז נאר א היסף, איך ווייס, פאר צניעות, אבער בעצם זענען זיי אלע באקוועם איינער מיט די אנדערע.
דער בית יוסף׳ס קשיא
שוין, זאגט דער רמב״ם… יא, דער בית יוסף מוטשעט זיך, איך זע, מיר האבן יעצט געדענקט, ווייל א מחנה באמת איז דא א פטור, סאו מ׳מוז מאכן עפעס א חילוק. אויף יענץ רעדט זיך פון א מחנה וואס מ׳פארט, אבער ווען מ׳האט שוין געמאכט עפעס א מחנה מיושב ווערט שוין יא א חיוב. מ׳דארף פארשטיין דאס.
די מחנה שטייט פאר אכט טעג סתם, די שיירא שטייט ממש נאר פאר שבת. ס׳הייסט, אפשר די מחנה מיינט ער נישט א מלחמה, סתם א מחנה, מ׳האט געמאכט א קעמפ, מחנה בית יעקב, איך ווייס וואס. ס׳איז נישט קיין מחנה, ס׳איז א מחנה, ס׳איז נישט קיין שטאט, אבער ס׳איז א דבר קבוע. די שיירא איז די פשט, מ׳האט געמאכט די אוהל נאר פאר שבת, יא, מוצאי שבת פארט מען ווייטער, ס׳איז נישט קיין דבר קבוע. און די מענטשן פון די שיירא פירן זיך אזויווי איין משפחה, זיי פארן דאך צוזאמען, סאו דארף מען זיי נישט… יא, זאגסטו צוויי זאכן ביי די שיירא. ער זאגט קודם כל, “כולם מעורבין”. ווייסטו, ביי די מחנה עסט יעדער איינער פון די זעלבע קאך, מ׳דארף וויסן, אויך די אוהלים זענען נישט קביעות.
אקעי, סאו דער רמב״ם…
הלכה ד׳ — דער טעם פון שלמה׳ס תקנה
“למה תיקן שלמה דבר זה?” פארוואס האט שלמה מתקן געווען די זאך, מיין איך די איסור, די איסור אז מ׳טאר נישט טראגן אין די זעלבע חצר אדער מבוי? זאגט דער רמב״ם, “כדי שלא יטעו העם ויאמרו”, כדי דער עולם זאל זיך נישט טועה זיין. און מענטשן וואלטן ווען געקענט מאכן אזא שלעכטע חשבון, וואלטן זיי געזאגט אזוי, “כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושוקיה ולהכניס מן החצרות”, ער וואלט געזאגט אזוי, פונקט ווי מ׳מעג טראגן פון די חצרות, וואס זענען רשות היחיד, צו די רחובות המדינה. רחובות המדינה מיינט ער דא די מדינה הננעלת בלילה, יא? סאו ווען א מענטש קוקט ווען, וואלט ער ווען געזען ווי מ׳טראגט פון עפעס וואס זעט אים אויס ווי רשות היחיד צו עפעס וואס זעט אים אויס ווי רשות הרבים, ווייל ס׳איז גאסן אין די שטאט. איי, ס׳איז נישט באמת, ס׳איז רשות היחיד ווייל ס׳איז דלתות נעולות, אבער ער זעט ווי מ׳טראגט צו די רחובות ושוקים, און נאכדעם מ׳מאכט נישט מער עירוב חצרות, וועט ער טראכטן, “אף כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה”, מ׳מעג אויך פון די גאסן מעג מען טראגן צו די שדה וואס איז א כרמלית, מ׳האט פארגעסן די הלכה פון כרמלית, “ולהכניס מן השדה למדינה”.
“ויחשבו שהשדה והמדבר”, וואטעווער, יא, אבער ס׳קען זיין אזא גזירה לגזירה איז נאך אן אינטערעסאנטע זאך. ער וואלט דאך געקענט זאגן פשוט, דער מענטש וועט נישט וויסן אז ס׳איז דלתות נעולות בלילה.
דער עיקר חידוש — מענטשן׳ס פארשטאנד פון רשות היחיד/רשות הרבים
אבער קוק וואס ער זאגט דא, א פלא ווי… “ויחשבו שהשוקים והרחובות הרי הן רשות לכל הריין כשדות וכמדברות”, זיי וועלן טראכטן אזוי, אז הואיל ויעדער איינער קען זיך דרייען אויף די שוקים ורחובות, וועלן זיי דאך נישט וויסן, זיי וועלן טראכטן אז ס׳איז א רשות לכל. “ויאמרו”, זיי וועלן טראכטן, “שחצרות בלבד הן רשות היחיד”, אז די חצרות הייסט רשות היחיד, “ומותר להוציא מן החצרות לשדות ומדברות”. משום שאינה הוצאה מלאכה, זאלן מיינען אז הוצאה איז נישט קיין מלאכה, און זאלן מיינען שמיטה לא הוצאה לאחרות, אז רשות היחיד איז רשות הרבים.
די פוינט איז ווייטער, ער זאגט נישט אז מען גייט נישט וויסן אז דאס איז אן עבירה. וואס ער זאגט איז, אז מ׳זאל געדענקען דאך, ס׳איז דא צוויי זאכן וואס מענטשן טראכטן מאכט א רשות היחיד און וואס די הלכה זאגט מאכט א רשות היחיד. וואס מענטשן טראכטן איז אז א מקום שיש רשות לכל איז א רשות הרבים, א מקום שאין רשות לכל, לאמיר זאגן א חצר איז א רשות פאר די יושבי החצר, אבער ס׳איז פריוואט. זעט אויס פאר מענטשן, און פארשטייען מענטשן אז דאס איז א רשות היחיד.
אויב, אגב, די הלכה איז נישט אזוי. די הלכה זאגט אז ס׳איז נישט קיין חילוק. די גאנצע שטאט האט מחיצות, איז דאס זעלבע זאך ווי די חצר בעצם. די גאנצע חצר האט איין מחיצה, ס׳איז איין רשות היחיד. אבער מענטשן פארשטייען נישט אזוי. מענטשן זעען דאך אז ס׳איז דא א חילוק אין די חצר אדער אין די מדינה. עס באלאנגט פאר יעדן, אינעווייניג אין די חצר באלאנגט נאר פאר פריוואט. זעט זיך אז אין זיין קאפ הייסט דאס רשות היחיד און דאס רשות הרבים. זעט זיך אז ער האט געטראגן פון רשות היחיד צו רשות הרבים. וועט ער מיינען אז ער מעג אויך טראגן וואס איז אן אמת׳ע רשות היחיד צו רשות הרבים, וואס איז א חילוק פון מחיצות.
פארשטייסטו וואס איך זאג? די פראבלעם פון די מענטשן איז אז מענטשן רעכענען זיך מער מיט דיורים ווי די הלכה. אה, איך האלט דו זאגסט זייער גוט. די לשון רשות היחיד, רשות הרבים, איינער וואס קען נישט הלכה, סאונדט ווי ס׳האט צוטון מיט ווער ס׳מעג זיך דרייען דארט און ווער נישט. רשות וואו די רבים מעגן זיך דרייען, רשות וואו די יחיד מעג זיך דרייען. אבער למעשה די הלכה איז אז ס׳האט נישט צוטון מיט דעם, נאר ס׳האט צוטון מיט וועלכע סארט מחיצות ס׳האט, וועלכע סארט ווענט. אבער מענטשן גייען נישט וויסן. און שלמה המלך האט לכאורה פארשטאנען אז די לשון, די אויסדרוק פון רשות הרבים, איז א פראבלעם.
און אויך די מציאות איז אזוי, אז דא דרייען זיך מער מענטשן. און ער זעט א מענטש, ער טראגט פון א פלאץ פון איין מענטש צו א פלאץ פון אסאך מענטשן. האט מען גע׳אסר׳ט צו טראגן.
שלמה׳ס תקנה — מ׳זאל קוקן אויף דיורים ווי מענטשן קוקן
לפיכך, ער זאגט, לפיכך האט ער מתקן געווען, תיקן, האט שלמה המלך מתקן געווען, ער האט גע׳אסר׳ט שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין, אז יעדע רשות היחיד וואס איז צעטיילט דורך דעם וואס ס׳איז דא אנדערע איינוואוינערס, ויוחס כל אחד ואחד ברשות לעצמו, יעדער איינער האט זיך זיין אייגענע הייזקע אינעווייניג אין די רשות היחיד, וישאר ממנו, און נאכדעם, אויסער די רשות היחיד אין די חצר, און בלייבט נאך איבער א מקום וואס איז ברשות כולן, דער אפענער חלק פון דער חצר ארום די הייזער, איז דער מקום וואס איז ברשות כולן ויד כולן שוה בו, יעדער איינער קען נוצן דעם פלאץ, כגון חצר לבתים, דער חצר צו די בתים איז שנחשב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו רשות הרבים. איז געווען די תקנה פון שלמה אז מ׳זאל אראפקוקן דעם פלאץ וואו יעדער איינער קען זיך דרייען דארטן, און ס׳זעט אויס ווי רשות הרבים, זאל מען טאקע עס געבן א חומרא פון רשות הרבים, מ׳זאל טראכטן דעם פלאץ כאילו רשות הרבים.
און אין דעם מקום שאוחז כל אחד ואחד מן השכנים חלק לעצמו, האט שלמה המלך גוזר געווען שיהא בודאי רשות היחיד. דאס הייסט, אין אמת׳ן אריין איז די חצר און די בתים נישטא קיין שום חילוק, ביידע זענען רשות היחיד. אבער היות מענטשן זעען דאך א גרויסן חילוק צווישן די בתים און די חצרות, האט ער געמאכט מ׳זאל טאקע עס געבן אן הלכה אזויווי די מענטשן זעען עס, אז די בית איז א רשות היחיד, און מ׳שטיינס געזאגט די חצר איז א… זאל מען מחמיר זיין אז ס׳איז א רשות הרבים. ס׳איז א רשות הרבים, ויהא אסור להוציא מרשות שחולק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו.
ער זאגט אונז זייער קלאר אז די פראבלעם איז די דיירים, אז מענטשן קוקן אן די זאכן לויט ווי די איינוואוינערס. און פונקט ווי כמו שאומרין שיש רשות היחיד ורשות הרבים, זיי האבן אויך נישט ארויסצוטראגן פון דאס וואס זעט אויס ווי א רשות היחיד צו רשות הרבים. אלא ישתמש כל אחד ואחד ברשות שחולק לעצמו לבד. די תקנה פון די אריגינעלע תקנה, די תקנה פאר די סאלושן איז, אז יעדער איינער מעג נאר נוצן זיין אייגן הויז, קיינער טאר נישט ארויסטראגן פון די רשות היחיד צו די רשות הרבים, נאר אויב מ׳קומט אויף מיט עפעס וואס זאל זען אז די חצר איז בעצם א רשות היחיד. עד שיערבו כולן, אף על פי שהכל רשות היחיד. אגב, אלעס איז א רשות היחיד, און ס׳פעלט נישט לכאורה אויס די “יערבו כולן”, איז אבער געווען די גזירה אז מ׳זאל נאר מעגן מיט אן עירוב.
דער עירוב׳ס פונקציע — “כולנו מעורבין”
ומאי הוא עירוב זה? וויאזוי מישן זיך די אלע מענטשן אויס? וואס איז דער עירוב? זאגט דער רמב״ם, “הוא שיערבו עצמן במאכל אחד שיניחוהו מערב שבת”. כלומר, וואס טוט דער מאכל אחד? וואס איז די חלות וואס געשעט אין דעם מאכל? דער מחלוקת, דער מחלוקת האט ער דעקלערט, כלומר שכולנו מעורבים, מיר זענען אלע צעמישט, ואוכלים כולנו, מיר זענען אלע איין טעלער און מיר זענען אלע איין עסן. זאל עס נישט מיינען אז נאר אין די הייזער איז יעדער איינער באקוועם מיט זיינע מענטשן, און אין די חצר זענען אלע פרעמדע מענטשן, ניין, מיר וואוינען אלע אין איין חלק.
עירוב חצרות ושיתוף מבואות – מעשה העירוב, שיעורים והלכות
המשך: המעכאניזם של עירוב – יצירת שותפות
Speaker 1: ממילא, זיי האבן איין עסן, ואין כל אחד ואחד ממנו חולק רשות מחבירו, קיינער האט נישט קיין עקסטערע רשות, אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שהוא של כולנו, פונקט ווי אונז זענען מיר אלע איינס אין די פלאץ, פונקט ווי אונז אלע קענען ניצן די שטיקל חצר, כך יד כולנו שוה בכל מקום שאוכל כל אחד לעצמו, אויך איז בעצם יעדער איינער אויך באקוועם, און יעדער איינער האט אויך א יד אין די אנדערע מענטשנס רשות, וראויים כולנו לרשות אחת.
ס׳איז אינטערעסאנט. די מענטשן וואלטן אנגעקוקט ווי נאר אין די הייזער. ס׳איז אינטערעסאנט, יא. לכאורה די איסור איז אז מענטשן זאלן מיינען אז די חצר איז א רשות הרבים. האבן זיי געמאכט אז די חצר, עסן אלע צוזאמען, און זענען זיי אלע שותפים. און ווייל זיי זענען אלע שותפים אין די חצר, איז פשט אז קיינער האט אויך נישט קיין עקסטערע רשות היחיד. ס׳איז ביידע.
די פראבלעם איז בעצם דאס, אז ס׳איז דא א חילוק צווישן די הויז און די חצר. דורך דעם וואס מ׳עסט צוזאמען, איז נישטא קיין חילוק צווישן די הויז און די חצר. איבעראל קען יעדער איינער גיין. איז מפקיע די הויז. איז מפקיע, מ׳איז משתתף, מ׳איז זיך מערב. מפקיע וועלן מיר באלד זען אין די אנדערע איינטריט.
ועל ידי מעשה זה, דורך מאכן די עירוב, דורך מאכן די ברויט, וואס טוט מען אויף? לא יבואו לטעות, וועט קיינער נישט טועה זיין, וידמו בדעתם שדומה זה לזה, רשות היחיד ורשות הרבים, ער וועט נישט טראכטן אז ס׳איז ענליך צו רשות היחיד און רשות הרבים.
שני סוגי עירוב: עירוב חצרות ושיתוף מבואות
Speaker 1: ועל ידי מעשה זה, דורך מאכן די עירוב, איז צוויי נעמען. דער עירוב וואס איז געמאכט אין א חצר זה עם זה, די געמישעכץ וואס מען מישט זיך צוזאם דורך די ברויט, אלע בני החצר, דאס ווערט גערופן עירוב חצרות. און די מין עירוב וואס מ׳מאכט אין די מבוי, וואו אלע חצרות ווערן איין חלק פון די מבוי, אדער ס׳איז איין מבוי זה עם זה, אויך כל בני המדינה, אדער דאס ווען די מדינה וואס איז ארומגענומען מיט א חומה, דאס וואס זיי קענען מאכן א עירוב, דאס ווערט אנגערופן שיתוף.
די זעלבע זאך, שיתוף מיינט מ׳ווערט אלע שותפים, און עירוב מיינט זיי זענען אלע מעורב. פארוואס האט מען געמאכט צוויי נעמען? אפשר ווייל ביי די מבוי איז מען נישט ממש צעמישט, אבער מ׳איז א שותף. ס׳קען זיין אז דאס איז א לשון ווייניגער. ס׳איז נישט קיין שום חילוק, ס׳איז נאר א חילוק אין די לשון, אבער איך טראכט אפשר דאס איז א חילוק.
Speaker 2: ווייטער רופט מען אויך עירוב, ווייטער מאכט מען הלכות עירוב, יא.
Speaker 1: אמת, אבער אין די גמרא רופט ער עס אלעמאל שיתוף. פארוואס? איך קען טראכטן אז ס׳איז וועגן דעם, ס׳איז נישט פשט אז מ׳צעמישט זיך. אדער ער ברענגט עס דורך השלכה, און דאס איז פשוט, מ׳זאל טון אנדערע הלכות מיט די צוויי זאכן. אמת, מ׳וועט באלד זען אז ס׳איז דא נישט אלע הלכות פון עירוב און שיתופין זענען די זעלבע, ס׳האט מען צוויי ווערטער אז מ׳זאל קענען גרינג רעדן דערוועגן.
חכמת שלמה המלך: איסור מיט היתר
Speaker 1: שוין, איז דא דער רמב״ם, מיט וואס מאכט מען די עירוב? ס׳איז אזוי, גוט, איז יעצט האבן מיר פארשטאנען די טעם, די עיקר תקנה פון די עירוב, וואס איז די תקנה דערפון? ס׳איז די איסור און די היתר וואס קומט צוזאמען.
איך האב געזען די חתם סופר זאגט אזוי, אז פארדעם איז שלמה המלך געווען אזוי קלוג, ער האט נישט געמאכט א איסור, ער האט געמאכט א איסור מיט א היתר, ס׳איז נישטא אזא זאך א פראבלעם אן א סאלושן. אזויווי נטילת ידים, די הענט איז טמא, אבער ס׳איז דא שנעל א סאלושן, מ׳קען עס וואשן.
Speaker 2: אמת.
Speaker 1: אדער אזויווי די רבנים וואס מאכן א פילטער אויף די אינטערנעט, דו האסט אן אינטערנעט מיט א פילטער. מ׳ווייסט אז מ׳טאר נישט בכלל, דאס איז נישט קיין חכם ליב איך, וויאזוי הייסט עס? “חכם בני וישמח לבי גם אני”. צו מאכן נאר איסורים איז נישט קיין חכמה, צו ברענגען די סאלושן צוזאמען.
ס׳איז געקומען ביי אסאך, אז מ׳זאגט ווען שלמה תיקן עירוב, ווייסט מען נישט צו מ׳מיינט ער האט געמאכט די קשיא אדער די תירוץ. די תירוץ איז ער האט געמאכט ביידע. ווייל ס׳קען אפשר זיין אזויווי מ׳טאר נישט אסר׳ן פאר מ׳האט די סאלושן דערפאר, פאר דו האסט די היתר.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: אה, קען זיין שלמה המלך׳ס צייטן איז מען געווען רייך, מ׳האט געהאט פת צו טיילן פון יעדער. פת שלמה.
Speaker 1: אה, ס׳שטייט דאך ער האט געהאט פאר טויזנטער מענטשן, יא? “שולחנו של שלמה בשעתו”.
Speaker 2: יא, ער גייט נישט זאגן פת שלמה.
Speaker 1: דא שטייט מיט א איד, ס׳זעט נישט אויס ווי שלמה, אבער אין מיין רמב״ם שטייט עס אן א איד.
הלכה ג: מיט וואס מאכט מען עירוב חצרות – פת שלמה
Speaker 1: “אין מערבין בחצרות”, יעצט גייען מיר לערנען מיט וואס מאכט מען די עירוב, מיט וועלכע פת. זאגט דער רמב״ם, “אין מערבין בחצרות”, מ׳מאכט נישט קיין עירוב חצרות, “אלא בפת שלמה בלבד”, נאר מיט א גאנצע ברויט.
זאגט דער רמב״ם, ס׳האט נישט צו טון מיט גרויסקייט. אפילו אויב ס׳איז א גרויסע ברויט, אבער אויב ס׳איז א צעבראכענע ברויט, אפילו “ככר מאפה סאה”, אפילו א ככר וואס מ׳האט געדארפט פאר דעם א גאנצע סאה מעל צו א העווי ככר, א גרויסע ככר, אבער “הואיל ופרוסה היא”, וואס ס׳איז שוין צעשניטן, “אין מערבין בו”.
אבער פארקערט, “אבל אם היתה שלמה”, אויב ס׳איז א גאנצע, “אפילו היתה קטנה כאיסר”, אפילו אויב ס׳איז קליין אזויווי א מטבע וואס הייסט א איסר, “מערבין בו”. קען מען. די ווארט איז אז ס׳זאל זיין שלמה. שלמה איז עפעס א חשיבות.
דיון: פארוואס דארף זיין שלמה?
Speaker 1: וואס איז די ענין? ס׳איז דא א הסבר פארוואס דארף זיין שלמה?
Speaker 2: א איד דארף האבן שלימות.
Speaker 1: ניין, אפשר ווייל ווען ס׳איז פרוסה איז עס שוין צעטיילט, איז ווייטער “כל חד לעצמו”, יא? נישט, יעדער האט א שטיקל פון די ברויט, ס׳איז שוין צעטיילט. אזויווי אין די חצר איז עס צעטיילט. שלמה, אלע רייסן אראפ א שטיקל פון די זעלבע חלה, אז די גאנצע חלה באלאנגט פאר יעדן, אזויווי די גאנצע חצר באלאנגט פאר יעדן.
Speaker 2: ווייס איך נישט, מעיבי.
הלכה ג (המשך): וועלכע מיני פת
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “וכשם שמערבין בפת תבואה”, פונקט ווי מ׳קען מאכן פון פת פון תבואה, אזויווי פון חיטים שעורים, קען מען אויך מאכן “בפת אורז ובפת עדשים”, פון באנדלעך, “אבל לא בפת דוחן”, דוחן איז נאך א שוואכערע מין באנדל, “ומיונץ” קען מען נישט מאכן.
Speaker 2: קען מען נאך מאכן א פסוק יעצט.
שיתוף מבואות – מיט וועלכע אוכלין
Speaker 1: יא, סאו די שאלה פון וואס מ׳מאכט אן עירוב ווענדט זיך וועלכע עירוב. עירוב חצרות איז מער גמור ווי שיתוף מבואות. עירוב חצרות דארף זיין פת, אבער שיתוף…
Speaker 2: יא?
Speaker 1: יא, אבער שיתוף איז ביים פת, ביים שער האוכלים. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל שיתוף לכאורה איז די אפשר הארבער, ס׳איז דא מער סיבה צו טראכטן אז איינער זאל זיך טועה זיין מיט מבואות ווי מיט בתים אין חצרות. ווייס איך נישט, אקעי, ווייטער.
זאגט דער רמב״ם, “בשיתוף”, דאס הייסט ביי די פת וואס מ׳דארף נעמען פון אלע בני החצרות אין די מבוי, קען מען נוצן “אדר פת”, אזויווי ביי עירוב חצרות, אדער שיתופי מבואות. וועלכע אוכל? זאגט דער רמב״ם, “כל אוכל משתתפין בו”. די אלע דיורים פון די חצרות אין די מבוי קענען ווערן משתתף, זיי קענען ווערן איינס, מיט סיי וועלכע עסן, חוץ מים פון עץ ומלח פון עץ, א וואסער אליין אדער זאלץ אליין הייסט נישט קיין אוכל.
בחיים? כגון פטריות, מאשרומס, און אזעלכע סארט געוויקסן וואס וואקסן מן האויר, אין משתתפין בהם שאינן חשובים כאוכלים, ס׳איז נישט חשוב אזויווי עסן.
אבער עירוב מים ומלח, די צוויי זאכן וואס אליין זענען זיי גארנישט, אבער צוזאמען, ווען מ׳מאכט א שיתוף מיט זיי, ווען מ׳איז זיי מערב, דעמאלטס ווערן זיי גוט פאר א עירוב, און מ׳שתתף מיט דעם, ווייל אזוי איז עס ווערט ענליך צו מורייס, מורייס, אדער ווי מ׳זאגט עס. האבן שוין געהאט מערערע מאל די עסן, ס׳איז עפעס וואס מ׳מאכט מים ומלח צוזאמען מיט פיש. איז דא אפילו ס׳איז נישט דא די פיש, אבער מים ומלח איז שוין די אנהייב פון א מער חשוב׳ע עסן, קען מען יא נוצן.
הלכה ד: שיעור האוכל פאר שיתוף
Speaker 1: ווייטער, יעצט גייען מיר זאגן וויפיל איז די שיעור? ווי גרויס דארף זיין די עסן וואס מ׳מאכט, אלע זאלן ווערן שותפים מיט די עסן?
זאגט דער רמב״ם, “וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו?” ווי סאך עסן דארף מען האבן פאר די שיתוף? וויפיל איז די שיעור? זאגט דער רמב״ם, די שיעור איז “כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה”. די שיעור פון וויפיל ס׳זאל זיין פאר יעדן איינעם איז אז ס׳זאל זיין א גרוגרת. א שיעור גרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה.
זאגט דער רמב״ם, ווי גרוגרת איז די מינימום שיעור אכילה, וואס מ׳נוצט פאר שבת שבת, און יעדער איינער דארף קענען האבן איין גרוגרת. דאס איז ווי שיעור שמונה עשרה או פחות, אז ס׳איז דא אכצן מענטשן, אכצן עקסטערע הייזער אין די חצר, אדער אכצן חצרות אין די מבוי, או פחות.
אבל אם היו יותר משמונה עשרה, אבער אויב ס׳איז דא מער ווי אכצן מענטשן, האט מען מקיל געווען. מ׳פאדערט נישט אז מ׳זאל ברענגען אזויפיל סחורה וואס זאל זיין פאר יעדן איינעם צוואנציק פארשנס. דעמאלטס איז גענוג שיעור שתי סעודות. דעמאלטס איז גענוג אז מ׳ברענגט, מ׳מאכט שותף אויף צוויי סעודות, די שיעור פון צוויי סעודות, שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשש ביצים בינוניות. א סעודה זעט אויס איז שיעור דריי ביצים בינוניות, און מ׳דארף צוויי סעודות, קומט אויס שמונה עשר. מ׳קעפט עס ביי שמונה עשר. פון אכצן מענטשן און העכער איז גענוג אז ס׳איז דא צו עסן פאר אכצן מענטשן. ס׳איז אויך גענוג, ס׳זעט שוין אויס ווי שותף, ווי אלע עסן צוזאמען פון די זעלבע שותף, פון די זעלבע שיסל.
אפילו אם משתתפין אלפים ורבבות, אפילו אויב ס׳איז זייער אסאך וואס משתתפין, צענדליגע טויזנטער, אפילו ס׳איז אלפים ורבבות, איז אויך גענוג די שיעור אכצן. וואנס ס׳איז אכצן, האט מען שוין דארט נישט מער.
Speaker 2: זייער גוט.
הלכה ד (המשך): שיעורים פאר פארשידענע מאכלים
Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען פרטים אין די שיעור. דאס הייסט, בעצם היכי תמצא פון פארשידענע מאכלים, וויפיל איז די שיעור פון שתי סעודות, וואס דאס איז בעצם די שיעור וואס געווענליך גייט מען דארפן האבן פאר די שיתוף מבואות פון אכצן און ווייטער.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: כל אוכל שהוא נאכל כמו שהוא, יעדער עסן וואס די סדר איז אז מ׳עסט עס כמו שהוא, מ׳עסט די עסן אליין, כגון פת או מיני דגן, אדער אנדערע… ס׳טייטשט אנדערע זאכן וואס מ׳מאכט מזונות, ס׳טייטשט אויך זאכן וואס מ׳מאכט פון תבואה אבער נישט ברויט, נאר איך ווייס, פרעצלס. ובשר חי, רויע פלייש, אם נשתתפו בו, אויב מ׳האט משתתף געווען, מ׳האט געמאכט די פת אדער די מיני דגן אדער די בשר זאל זיין די עסן פון שותף, שיעורן מזון שתי סעודות, שתי סעודות פאר אכצן מענטשן.
וכל שילופטן, א זאך וואס איז אנגענומען בדרך כלל אז ס׳הייסט אן עסן וואס מ׳עסט צו צום פת, ס׳איז א צושפייז, בדרך כלל מלכלכים בו פתן, פתן צו עסן מיט דעם זייער ברויט, כגון יין מבושל, אינטערעסאנט, יין מבושל וואס מיר האבן געלערנט איז ווייניגער חשוב, מ׳נוצט עס נישט פאר קידוש, וואס טוט מען מיט יין מבושל? מ׳טרינקט עס מיט די ברויט. ובשר צלי, געבראטענע פלייש איז אן ענין וואס מ׳עסט מיט די ברויט. ומורייס וואס מיר האבן פריער געזאגט, די ימי מלח מיט פיש וזיתים, ומי מורייס של בצלים, די מים מורייס פון די ציבעלע, נישט די קליינע ציבעלע נאר די גרויסע ציבעלע.
די אלע זאכן זענען א לפתן. דעמאלטס דארף מען האבן פון דעם דארף מען האבן אסאך א קלענערע שיעור. דארף מען האבן וויפיל מ׳דארף האבן פת
שיעורי עירוב – פרטי הלכות לפתן ומאכלים שונים
הלכה – שיעורי לפתן: יין מבושל, בשר צלי, וכו׳
Speaker 1: וואס טוט מען מיט יין מבושל? מ׳טרינקט עס מיט די ברויט. בשר צלי, געבראטענע פלייש, איז עפעס וואס מ׳עסט מיט די ברויט. חומץ ומורייס וואס מ׳האט פריער געזאגט, די ימים ומלח מיט פיש וזיתים, ואמות של בצלים, די מאמעס פון די צוויבל, נישט די קליינע צוויבל נאר די גרויסע צוויבל. די אלע זאכן זענען א לפתן. דעמאלטס דארף מען פון דעם אסאך א קלענערע שיעור. מ׳דארף האבן וויפיל מ׳דארף האבן פאר שתי סעודות, דאס הייסט זאלץ וואסער איינצוטונקען צוויי סעודות איז ווייניגער ווי א קלענערע שיעור כדי לכלכל שתי סעודות.
איך מיין אז אמות של בצלים מיינט דאס וואס אונז רופן אן אניאנס, דאס הייסט די, ניין, די באלי דערפון. בכלל קען מען רעדן וועגן עלי בצלים, א בצל קומט פשוט מיט בלעטער, אונז זענען מיר געוואוינט צו עסן נישט די בלעטער בכלל, מ׳עסט טאקע נאר די אמות של בצלים, יענץ איז א לפתן. און די עלי בצלים גייט מען באלד זען אנדערע הלכות דערוועגן. יא, ווייטער.
הלכה – יין חי: שיעור שתי רביעיות לכולן
Speaker 1: און נישט אזוי ווי ביין חי, מ׳האט געזאגט אז יין מבושל איז א לפתן. וואס טוט זיך יין חי? יין חי איז נישט קיין לפתן, און מ׳דארף האבן שיעור שתי רביעיות לכולן, מ׳דארף האבן צוויי רביעיות פאר אלע, אויך פאר אלע ביז אכצן.
דיסקוסיע: פארוואס איז יין חי בלויז שתי רביעיות?
Speaker 1: יין ושכר, ביז יעצט האבן מיר געזאגט כללים, יעצט גייט מען זען אסאך א ליסט פון אזוי ווי א צוואנציק אנדערע מאכלים וויפיל זיי דארפן, און די אלע שיעורים גייט זיין בעצם די שיעור פון מזון שתי סעודות, שטימט? ווייל דא גייט מען ברענגען זאכן וואס איז נאכל כמות שהוא. אהא, רייט.
יין ושכר, מ׳האט געזאגט אויך אז טרינקען איז די זעלבע זאך ווי עסן, עס איז מין אכילה פאר יעדן, שתי סעודות קען מיינען שתי סעודות פון טרינקען. יין ושכר, שתי רביעיות, די שיעור פון שכר איז שתי רביעיות. סארי, ס׳איז גארנישט געהאקט אינמיטן, סאו שכר האבן מיר געלערנט שתי רביעיות, דאס הייסט נישט פאר איטש פערסאן, לכולן איז גענוג שתי רביעיות פאר ביז אכצן מענטשן, און נאכדעם בלייבט די שיעור. בקיצור, צוויי רביעיות איז גענוג פאר צוויי סעודות, בעיסיקלי. ווייל דאס איז נישט קיין דבר הנאכל כמו שהוא. ניין, ס׳איז יא.
Speaker 2: יין איז שייך א דבר הנאכל כמו שהוא?
Speaker 1: ניין, נישט אויסגעווענט גוט. יין חי. ער האט געזאגט יין מבושל איז דאך לך לך בפיתא. יין חי איז שיעורו שתי רביעיות לכולן. ער גייט צוריק אזויווי פת.
Speaker 2: ניין, נישט שתי רביעיות פאר איטש מענטש.
Speaker 1: לכולן מיינט פאר יעדער צוזאמען.
Speaker 2: ניין, וואס דארף מען לכולן?
Speaker 1: לכולן פאר אלע צוזאמען. סא דעמאלטס מוז עס זיין אז דאס איז גענוג.
אזוי קומט אויס. ס׳איז געשטאנען אזוי, אבל אומרים אנו ששיעורן כשתי סעודות. אה, שתי סעודות, און ער זאגט אז שתי רביעיות.
Speaker 2: אפשר שיעור שתי סעודות איז כששה ביצים בינוניות. אפשר יין חי איז פשוט ווייל מ׳גייט עס מוזג זיין גייט עס ווערן מער?
Speaker 1: אה, יין חי, ווייל ווען מ׳איז עס מוזג ווערט עס… אה, מאכט סענס. ווען מ׳איז עס מוזג ווערט עס… ווערט עס… אה, די פוינט איז… ס׳דארף זיין… די שיעור האבן מיר געלערנט… די פוינט איז עפעס אנדערש. ס׳דארף זיין א שיעור פון צוויי סעודות. לאמיר זיין קלאר, די רגע וואס דו האסט א שיעור פון צוויי גאנצע סעודות איז נישט קיין חילוק וויפיל, די מאקסימום שיעור, אמת? און יעדע סעודה טרינקט א מענטש נאר איין כוס יין מינימום, ווייל דאס איז גענוג צו הייסן א סעודה. ממילא צוויי רביעיות איז גענוג.
Speaker 2: אה, פשוט.
Speaker 1: חיים ושלום. יא? שטימט? יא, ניין, אבער פריער האבן מיר געלערנט אז שתי רביעיות פאר א גרויסע עולם דארף זיין… איז די שיעור ששה ביצים.
Speaker 2: אבער וואס איז די שיעור רביעיות?
Speaker 1: איז שתי ביצים. שתי רביעיות. ווייט, ווייט, פאלס מ׳רעדט וועגן ביצים. רביעיות איז פאר משקה, פאר טרינקען איז די שיעור רביעיות, אמת? יא, אבער מיר האבן געלערנט פריער אז ביז אכצן מענטשן דארף זיין פאר יעדן מענטש א שיעור, א שיעור גרוגרת, און נאכדעם, איינמאל ס׳איז שוין דא שיעור שתי סעודות כשמונה גרוגרות כששה ביצים בינוניות, דעמאלטס איז גענוג. נו, יעצט איז דאך אן אוכל פאר משקה, איז צוויי רביעיות גענוג, אדער יין חי.
Speaker 2: זעקס רביעיות׳ן, אזויווי זעקס ביצים?
Speaker 1: שישה ביצים בינוניות איז געווען די שיעור שמונה גרוגרות. שישה ביצים בינוניות איז די זעלבע שיעור ווי שמונה גרוגרות. שמונה גרוגרות איז פאר עסן.
Speaker 2: אזוי אז שתי רביעיות איז אזויווי שמונה גרוגרות?
Speaker 1: אהה, זאגסטו. אבער וואס איז די חשבון? פארוואס טרינקען איז ווייניגער? ווייל דאס איז שיעור שתי סעודות. שיעור שתי סעודות איז פאר איין מענטש, נישט פאר אסאך מענטשן. איין מענטש, א גרוגרת איז נישט קיין שיעור פאר א סעודה. א גרוגרת איז סתם א מינימום אכילה. א נארמאלער מענטש וואס זיצט אין א סעודה עסט דריי ביצים און איין רביעית וויין. ער טרינקט נישט דריי רביעיות וויין אין א סעודה. ער טרינקט איין רביעית וויין. ממילא איז סך הכל שתי רביעיות.
הלכה – שיעורי מאכלים שונים: ביצים, רימונים, אתרוג, אגוזים
Speaker 1: ביצים איז שתים, צוויי אייער. ומסתמא ממלא הין חסר, אפילו הן רוי אייער. וואס הייסט דאס? נאכאמאל, די אנדערע מאכלים דארפן זיין כשיעור שישה ביצים, אבער די ביצים אליין דארפן נישט זיין זעקס אייער, ווייל איין איי איז גענוג פאר א סעודה.
Speaker 2: וואס איז פשט? וואס איז די פראבלעם?
Speaker 1: איין איי איז גענוג פאר א סעודה פאר א מענטש.
Speaker 2: פארוואס האט מען דא געמאכט דיסקרימינעישאן צווישן באנדלעך און אייער?
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס די פשט איז. ער האט פריער געזאגט א כלל, וויפיל עסן? שיעורן כשמונה גרוגרות. אבער יעצט זאגט ער אונז אן אנדערע זאך. א געוויסע עסן.
Speaker 2: אבער ער רעדט דא נישט מיט לפתן. לפתן האט ער גלייך געזאגט.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין. די ליסט איז נישט קיין לפתן.
Speaker 2: אבער וואס איז א לפתן?
Speaker 1: מען עסט נישט דירעקט ביצים. דאס איז א זאך וואס מען עסט צוזאמען מיט…
Speaker 2: די שיעור פון לפתן איז כדי לאכול בו שתי סעודות. בקיצור, יעצט געפינסטו אויס פרטים פון ווי סאך מען עסט ביי צוויי סעודות פון די ליסט פון זאכן. אבער איך גלייב נישט אז ער רעדט דא פון לפתן, ווייל יין ושמן האט ער ארויסגערעכנט ביי לפתן. יין חי וואס ער רעכנט יעצט אויס דא, איז נישט די זאכן וואס ער רעכנט אויס דא זענען נישט לפתן.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ניין. דאס איז נישט קיין סתירה. די ליסט איז פשוט פרטים, דיטעילס, וואס איז געבויט אויף די צוויי פריערדיגע שיעורים כללים. ס׳איז דא זאכן וואס מען עסט אלס מאכל, וואס די שיעור איז פאר צוויי סעודות, דארפסטו וויסן וויפיל איז צוויי סעודות פון די מאכל. ס׳איז דא זאכן וואס זענען א לפתן, דארפסטו וויסן וואס איז די שיעור פון לפתן פון די סארט מאכל. און די סעיף, די הלכה, זאגט אונז נאר דיטעילס פון די אלע סארט זאכן וויפיל ס׳איז, כל אחד לפי מה שהוא, וועלכע סארט שיעור ער דארף.
Speaker 2: איך מיין אז די אלע זאכן וואס ער רעכנט דא אויס איז נישט קיין לפתן. ס׳איז א מאכל, און ס׳איז דא אן אנדערע שיעור.
Speaker 1: ניין, ניין, ער האט פשוט לא צודק. עס איז פשוט צו זאגן זאכן וואס זענען פלעין א מיסטעיק, נישט אמת. קיינער עסט נישט…
Speaker 2: מ׳האט עס דאך אויסגערעכנט אזוי.
Speaker 1: ניין, קיינער עסט נישט קיין סעודה פון רימונים, מ׳עסט עס… לפתן, מ׳עסט עס מיט און מיט די ברויט, תמרים געמאכט פאר…
Speaker 2: אלע זאכן וואס מ׳רעכנט דא אויס, דא זענען זאכן וואס מ׳עסט…
Speaker 1: ניין, נישט אמת, נישט אמת.
Speaker 2: מ׳לאזט עס דאך נישט מאכן. עס איז אויסגערעכנט ללפתן.
Speaker 1: עס איז אויסגערעכנט ללפתן, יעצט גייט ער אויסרעכענען נישט…
Speaker 2: נישט אמת, נישט אמת, נישט אמת.
Speaker 1: א ראיה ער רעכנט פאר דעם מיט יין, יין מבושל איז א לפתן, יין חי איז נישט קיין לפתן.
Speaker 2: איך ווייס וואס דא וואס די זאכן וואס ער רעכנט אויס, די ליסט איז נאר דיטעילס פון זאכן, נישט… עס איז נישט… א מענטש עסט נישט קיין סעודה פון רימונים, ער עסט א לפתן, ער עסט עס מיט און מיט די ברויט, האסטו געזען?
Speaker 1: עס איז א ספק, איך פארשטיי נישט וואס ער פראבירט.
הלכה – המשך הליסטע: רימונים, אתרוג, אגוזים, אפרסקים, ירק
Speaker 1: רימונים – שנים. אתרוג – אחד.
חמישה אגוזים – די שיעור פון ניסלעך איז פינף. אפרסקים – חמישה.
ירק – די שיעור א ליטרא אויף ירק, בין חי בין שלוק, ומאי בשול ולא בשול – אויב עס איז האלב געקאכט, דאמיט עס איז ראוי לאכילה, וועלכעס קען מען עסן אדער ווען עס איז גוט געקאכט אדער ווען עס איז בכלל נישט געקאכט.
אוכלי…
איכלי תבלין – איכלי איז א שיעור, ער גייט שוין זאגן וואס דער שיעור איכלי איז.
תמרים – השיעור כה. גרוגרות – השיעור כה. דבילה טפיח – סארטן פרוכטן איז השיעור כף.
קישואין – איז עפעס א… איז גראז עפעס וואס מ׳האט שוין פריער געהאט, ס׳דא דערפון מאכל בהמה, ס׳דא דערפון מאכל אדם, איז כמלא היד.
פול הלח – פרישע בונדלעך, כמלא היד.
חצין…
אויך עפעס א סארט… גראז.
וועדזשטעיבל – איז ליטרא. אטרידים – הרי הם בכלל הירק, ומערבין בהם – די ירק וואס דער שיעור איז ליטרא ירק.
(אטרידים איז אזא… טורניפ? איך ווייס נישט וואס פאר א זאך).
הלכה – עלי בצלים: תנאי שפצילי
Speaker 1: עלי בצלים – אה, פריער האט ער געזאגט די… די אמהות של בצלים, יעצט רעדט ער פון די עלי בצלים. אין מערבין בהם אלא אם פצילי – נאר אויב זיי האבן זיך געצוויבלט, אויב זיי האבן אנגעהויבן וואקסן, מנעשה אורך כולי עלמא מהם זרעס – די בלעטער דערפון זענען געווארן לאנג, אבער פחות מכן אין אדם אוכל. אויב איז עס נאכנישט די אלע דערפון און נאכנישט אזוינס, עס האט זיך נאכנישט אנגעהויבן אנטוויקלען דערפון, הייסט עס נישט קיין עסן.
דיסקוסיע: צי די ליסטע איז לפתן אדער מאכל בפני עצמו?
Speaker 1: וואס זאגט דער רמב״ם? “בכל אלו הדברים אמורים כלפתן הן”. זיי זענען כלפתן. זיי זענען נישט זאכן וואס מ׳עסט מיט ברויט, אבער פאר סאם ריזן האט מען זיי געגעבן די שיעורים ווי לפתן. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו, וכן כל כיוצא בהן”.
Speaker 2: ניין, כלפתן מיינט מ׳עסט עס יא מיט ברויט.
Speaker 1: איך ווייס וואס דו ווילסט פרובירן מיט ברויט.
דער רמב״ם זאגט דא, “בכל אלו הדברים אמורים”, זיי זענען נישט… לפתן האט ער ווי פריער אויסגערעכנט, נאר כתבלין באקומט עס עפעס א דין ווי לפתן, און מ׳געבט זיי די שיעור. “לפיכך נתנו להם שיעורים אלו וכן כל כיוצא בהן”.
Speaker 2: לפתן מיינט כדברים שאינם נאכלים כמו שהן חיים.
Speaker 1: בכלל, לפתן איז אריגינעל עפעס א נאמען פון עפעס א זאך, איך געדענק נישט וואס, אבער די גמרא רופט דאס פאר עניטינג וואס מ׳עסט עס צוזאמען מיט די פת. מ׳עסט עס צוזאמען מיט די פת, היינט צו טאגס דיפט מען אריין די פת אין דעם. דאס מיינט אז עס איז נישט קיין גוף הסעודה, ס׳איז א זאך וואס קומט צו די פת, אזוי ווי א צד פון די סעודה. דאס איז די טייטש. היינטיגע צייטן ווייס איך נישט ווער ס׳עסט פת ביי די סעודה, אבער אמאל איז געווען אז א סעודה קומט מיט פת, און צו דעם קומט עפעס. און די זאכן, זאגט דער רמב״ם, זענען אזוי ווי לפתן.
און ממילא איז דא די אלע שיעורים, ווייל די שיעורים זענען נישט וויפיל מ׳עסט אליינס, ווייל מ׳עסט נישט אליינס קיין קריאנס. מ׳עסט עס אלס א חלק פון די סעודה. די אלע שיעורים זענען א גאנצע ליסטע פון פרטים, בעצם איז עס אלץ געבויט אויף די כלל אז וויפיל מ׳נוצט פאר צוויי סעודות, אבער די חכמים האבן אויסגעזאגט פונקטליך פאר די אלע ליסטע פון זאכן פונקטליך וויפיל מ׳דארף. און כל כיוצא בהן, דו דארפסט אליינס רעכענען, און ווען ס׳שטייט נישט, דארפסטו אויסוועגן וויפיל מ׳נוצט פאר צוויי סעודות, און דאס איז די הלכה.
הלכה – צירוף מאכלים לשיעור
Speaker 1: ער זאגט ווייטער, “וכן כל האוכלין מצטרפין לשיעור השותף”. דער שותף קען זיין מיט מער ווי איין עסן, ס׳דארף זיין א האלבע פון די שיעור און א האלבע פון די שיעור.
ער גייט יעצט אויסרעכענען נאך שיעורים. ער האט אויסגערעכנט ליטר. ער שרייבט די הלכה פון סאמריזן, איך פארשטיי נישט פונקטליך די חקירה. ער זאגט אז דאס איז נאר ביי עירובי חצרות, ביי עירובי תחומין, ביי שיתופי מבואות, דארף מען געבן א שיעור פאר יעדן, א שיעור סעודה פאר יעדן. מ׳איז נישט מצטרף, מ׳קען נישט מצטרף זיין פון צוויי מאכלים למשל. דאס איז די ווארט, רייט? אזוי איז די ראב״ד׳ס שיטה, אויספיר. אקעי.
הלכה – ביאור שיעורי מדידה: ליטרא, אכילה, מעה
Speaker 1: אה, יעצט אויב דו ווילסט וויסן וואס די אלע נאמבערס וואס מ׳האט געלערנט מיינען, גייט איך די רמב״ם אויסרעכענען. ליטרא אמירה בכל מקום איז מלא שתי רביעיות. ואכילה, זאגט תבלין איז כאכילה, וואס איז אכילה? חצי רביעית. אמונה אמירה בכל מקום איז מעה דינר. וויפיל איז א דינר? שש מעה. סאו דער רמב״ם האט זיך דערמאנט דא צו זאגן נאך א שיעור, יא? ווייל מעה משקל שש שעורות.
שיעורי מידות ומשקלות, און הלכות עירוב חצרות
שיעורי מידות ומשקלות (המשך)
Speaker 1: אקעי. אה, יעצט, אויב דו ווילסט וויסן וואס די אלע נאמבערס וואס האבן געלערנט ביי איינען, גייט איך דערמאן אויסן… און דו ווילסט איך צו רעכענען.
ליטרא, אמירא, בכל מקום, איז משקל שתי רביעיות. ועוכלא, זאגט דעם טעבלן איז כעוכלא. וואס איז עוכלא? חצי רביעית.
מנה, אמירא, בכל מקום, איז מאה דינרין. איז א דינר… וויפיל איז א דינר? איז שש מעות.
סלע, דער רמב״ם האט זיך דערמאנט דא צו זאגן די נאכע שיעורים. יא. ווי המנה, משקל שש שעת סעורות. ווייל סלע, איז ארבעה דינרין. נאכאמאל, המנה איז 100 דינר. א דינר איז זעקס מעות. א מעה איז זעכצען שעורים. און א סלע דארף זיין אינצווישן. א סלע איז גרעסער פון א דינר, און קלענער פון א מנה. א סלע איז פיר דינר. ארי, דאס אלץ רוימישע געלט.
ווי א רביעית, איז מחזיקת מן היין ומן המים. א שיעור רביעית איז ווען ס׳האלט וויין אדער וואסער די וואוג פון שבעה עשר דינר, וחצי דינר. בקירוב. בערך. איז די שיעור רביעית.
נעמט אויס אז א ליטרא קומט אויס אז א ליטרא איז משקל חמשים וחמשה דינר. אמת. אויב א… דאס אלץ וואוג גרייט, ווייל א מטבע מעסט דאך וויפיל זילבער, אדער ווערעווער ס׳איז דא דרין. סאו אויב א ליטרא איז צוויי רביעיות, און א רביעית איז 17.5 דינר, קומט אויס אז א ליטרא איז 35 דינר. און דאס איז 2 רביעיות. און א עוכלא איז א פערטל. איז א חצי רביעית. וואס איז א חצי רביעית קומט אויס? משקל דינר און חצי רביעית.
אונז זאלסטו וויסן נאך נאמבערס. איז די שיעור א סאה ומקום מקום, איז די שיעור שישה קבים. ודבעה קב, וויפיל איז א קב? ארבעה לוגים. און די רמב״ם האט עס שוין אויסגערעכנט. איך בארבארן, איינמאל האט עס דאס אויסגערעכנט, ווי אהרן מידערס א רביעית אין משקלה. וואס הייסט מידערס א רביעית איז זיבעצן א האלב דינר. בערך. ווייל איז א שיעור די מידה און שיעור משקל צריך דיסקרויסן טמי.
ווען נישט קאטירא, כהילה גיילסטו לערנט וועגן קב, סאה, לוג, די אלע זאכן, זאגט דער רמב״ם, וואו שטייט עס? אין הלכות עירובין. איך האב דאך געזאגט אז איך וועל זאגן נאכאמאל פארוואס? ווייל איך דארף זאגן גענוג זאכן נאר איינמאל. יא. אקעי. זיי גוט.
הלכה ז — מיט וואסערע מאכלים מעג מען מאכן עירוב
Speaker 1: דאס ערשטע דארף איך גיין וויסן איז וויפיל מאכל מ׳דארף האבן פאר די… און יעצט גייען מיר זיך אבער לערנען וועלכע מאכל איז גענוג גוט, צי ס׳איז ראוי לאכילה, צי מ׳מעג עס עסן.
זאגט דער רמב״ם אזוי: אוכל שהוא מותר באכילה, אוכל וואס איז בעצם מותר באכילה, דאס איז נישט קיין טריפה׳נע מאכל, ס׳איז נישט קיין מאכל וואס איז נישט אסור, אע״פ שהוא אסור לזה המערב, אפילו אויב פאר דעם געוויסן מענטש וואס מאכט די עירוב איז עס נישט כשר, און ער גייט שוין מסביר זיין די משל פון וואס ער רעדט, הרי זה מערבין ומשתתפין בו, קען דער מענטש נוצן דאס עסן פאר א עירוב אדער מאכן שיתוף. כיצד? משתתפין ביין נסך, דא אין די חצר איז דא איינער א נזיר, אדער… ער טאר נישט טרינקען וויין, אנדערע מענטשן טארן יא. אדער ישראל בתרומה, דאס איז שוין מער עקסטרעם, אפילו אויב אנדערע מענטשן, א כהן טאר עס עסן, אבער א ישראל טאר נישט. אפילו אויב ס׳איז דא נאך ישראלים לכאורה אין די חצר, אבער ס׳איז כשר פאר געוויסע מענטשן, ס׳שטייט נישט אז ס׳מוז זיין א כהן דא.
Speaker 2: יא, ס׳שטייט, מיר האבן עס נישט געלערנט.
Speaker 1: וכן הנודר ממאכל זה או שנשבע שלא יאכלנו, און אזוי אויך איינער וואס טאר נישט עסן דעם מאכל ווייל ער האט געמאכט א נדר אדער א שבועה, מערבין ומשתתפין בו, קען דער מענטש וואס מאכט די עירוב אדער שיתוף דאס נוצן פאר עירובין און פאר שיתוף.
פארוואס? שכל שראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר, ס׳איז דאך די הלכה נישט אזא עסן וואס מ׳קען דערפון ווערן שותפים, ס׳מאכט נאך אלץ די מענטשן זאלן ווערן פארמישט אין איין עסן. אה, אז ס׳איז א מאכל וואס איז מותר פאר געוויסע.
דבר האסור לכל
Speaker 1: אבל דבר האסור לכל, כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, אפילו אויב ס׳איז נישט טבל מדאורייתא, ס׳איז טבל מדברי סופרים, מיר האבן שוין געלערנט למעלה, חוץ מן הדמאי, נישט די דמאי, ווייל דמאי איז אנדערש, מיר וועלן זען. סאו טבל מיינט אזא סארט זאך וואס נאר מדרבנן דארף מען געבן מעשר און תרומה. וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר ראשון, וואס מ׳האט נישט אראפגענומען די תרומה דערפון. וכן כהוגן, וואס טייטש מ׳האט אראפגענומען אבער נישט כהוגן?
Speaker 2: אפשר נישט על הסדר?
Speaker 1: קען זיין אז מ׳דארף עס טון על הסדר, אבער איך ווייס נישט וואס מיינט כהוגן. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אה, ער מיינט אז מ׳האט נישט גענומען די תרומה. מ׳געבט מעשר פאר תרומה. אה, נישט תרומת מעשר, אזוי זאגט ער טייטש. איך ווייס נישט פארוואס. אקעי.
וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה. מ׳האט עס נישט אויסגעלייזט כהלכה. וואס טייטש מ׳האט עס נישט אויסגעלייזט אויף כסף אדער נישט לויט די הלכה? אין מערבין ומשתתפין בהן, ווייל ס׳איז אסור פאר די אלע מענטשן. אפילו ס׳איז נאר אסור מדרבנן, אבער למעשה די אלע מענטשן קענען עס נישט ניצן. אה, דאס איז מדרבנן. ס׳איז, לאמיר זאגן, מדרבנן איז דא א דין אז ס׳דארף זיין כסף צורי, איך ווייס נישט וואספארא אנדערע הלכות. וואס האבן די רבנן? עם כל זה, אין מערבין בו, ווייל קיין איינער טאר נישט עסן דערפון.
דמאי
Speaker 1: אבער מערבין ומשתתפין בדמאי. דמאי מעג מען יא. דמאי איז אויך אסור מדרבנן, לפי שהוא ראוי לעניים. דמאי איז אבער יא ראוי לעניים. ממילא, אזויווי מיר האבן געשמועסט אז עפעס וואס איז ראוי פאר געוויסע מענטשן קען מען יא מאכן א עירוב ושותף.
מעשר שני והקדש שנפדו בלא חומש
Speaker 1: ומעשר שני והקדש שנפדו, וואס מ׳האט יא פודה געווען, אבער מ׳האט נישט געטון אינגאנצן די זאך, ווייל לא נתן את חומשו, דארטן איז די הלכה שאין החומש מעכב, ווייל די חומש איז א מצוה אבער ס׳איז נישט מעכב, מען מעג עס עסן אפילו אן די חומש. ממילא איז עס ווייטער עפעס וואס איז ראוי לשותף ולעירוב.
מעשר שני בירושלים
Speaker 1: און מ׳גייט ווייטער, ומערבין במעשר שני בירושלים. אין ירושלים מעג מען מערב זיין מיט מעשר שני, מפני שהוא שם ראוי לאכילה, ווייל דארטן איז עס ראוי לאכילה, אבל לא בגבולין, אין די גבולין נישט. ס׳איז נישט אזוי ווי למשל תרומה, ווייל ס׳איז ראוי פאר א כהן, ווייל אין די שטאט איז עס נישט ראוי פאר קיינעם.
הלכה ח — כיצד מערבין בחצרות
Speaker 1: אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט מיט וואס מ׳מאכט א עירוב. יעצט גייען מיר פשוט לערנען וואס טוט מען, וואס מאכט מען, וואס טוט מען צו מאכן דעם עירוב. די ציור המצוה, פראקטיש.
זאגט די רמב״ם אזוי: כיצד מערבין בחצרות? וויאזוי מאכט מען די עירוב חצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. מ׳נעמט א גאנצע חלה פון יעדע הויז.
פארוואס דארף מען פון יעדע הויז א גאנצע? איך ווייס נישט. איך ווייס אז ס׳קומט נישט אויס אז מ׳דארף פאר יעדן א גאנצע, נאר אויב ס׳איז דא ווייניגער ווי אכצן, וואס דעמאלטס נעמט מען פאר א… רייט, באט…
Speaker 2: ניין, שפעטער גייט ער זאגן אז איינער קען מזכה זיין פאר אלע. זיי האבן געלערנט שפעטער אז איינער קען… שפעטער אין סימן קס״ח אין אן אנדערע הלכה.
Speaker 1: איז עירוב חצירות דאך די הלכה פון אכצן?
Speaker 2: ס׳איז נישט געשטאנען ביז דערווייל. ס׳איז געשטאנען אז עירוב חצירות דארף א פת שלימה. אקעי, עירוב חצירות איז גרינגער. סאו שפעטער גייט שטיין אז מ׳קען. ס׳איז ערגער, דאס איז מער חמור. די גאנצע הלכה וואס מיר האבן געלערנט אז מ׳קען אן ביז אכצן האבן מיר נאר געלערנט אויף שיתופי מבואות. איך האב נישט געזען אז ס׳שטייט אויף עירוב. דארט איז מען פערדיש געווען. גרויסע כלי איז נאר בני מבוי. עירוב חצירות דארף פת. ער זאגט נישט וויפיל פת אין הלכה ח׳. ער זאגט דא יעצט. מיר האבן נאר געלערנט אז ס׳דארף זיין פת, און ס׳דארף זיין א גאנצע שלימה, א גאנצע פת. און אין סימן קס״ח גייט שטיין אז איינער קען געבן א פת פאר אלע. אבער אין אנפאנג הייבט ער אן מיט די ארידזשינעל אז יעדער גיבט א כאטש א שטיקל ברויט. דאס הייסט עירוב, יעדער איז זיך מערב אין די זעלבע שיסל מישט מען אריין.
וואו מען לייגט דעם עירוב
Speaker 1: כיצד מערבין? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית. מיר האבן דאך געלערנט ס׳דארף זיין שלימה. אמת. יא. ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר. מ׳לייגט אריין די אלע חלות אין איין שטוב פון די בתי החצר. און ס׳דארף נישט זיין דווקא אין די בית וואו מ׳שלאפט, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, ס׳איז אויך גוט.
אבער, אבער דאס איז ווען די הויז איז א חלק פון די בתי החצר. אבער אם נתנו בבית שער, אויב מ׳האט עס געלייגט אין א בית שער, אין די פראנט, די האלוועי אין פראנט פון די הויז, ואפילו בית שער של יחיד, אפילו ס׳איז א בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אויף די פארטש אדער אויף די פראנט פון די הויז, אדער אין א בית וואס ס׳איז נישט קיין חשוב׳ע בית, אינו עירוב. ס׳דארף זיין דווקא אין א הויז.
ברכת העירוב
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, כשמקבצין את העירוב די ברכה איז ווען מ׳איז מקבץ צו ווערן. ווייל דער עיקר עירוב איז, מ׳נעמט צוזאם, מ׳גייט ארום ערב שבת, און מ׳גייט צו אלע הייזן, און מ׳בעט יעדער איינעם א בעלקע. סאו פאר דעם, לכאורה, מאכט מען. דער וואס איז מקבץ צו מאכט די ברכה פאר אלע. נישט אז יעדער מענטש וואס גיט א ברויט זאגט די ברכה. ניין, די מצוה איז דאס צוזאמנעמען. ווען מ׳נעמט עס צוזאם, לכאורה, עובר לעשייתן, פאר ער הייבט אן צוזאמנעמען. יא, ער זאגט די ברכה “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב”. יא, ס׳איז א מצוה דרבנן, אבער אויך אויף א מצוה דרבנן מאכט מען “אשר קדשנו”, אזוי האבן מיר שוין געלערנט.
“בעירוב זה יהא מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת”. דאס איז ווען מ׳רעדט פון עירובי חצרות.
פארוואס דארף מען מאכן די נוסח? איך ווייס נישט. אינטערעסאנט, מ׳דארף עס זאגן אויך? מ׳דארף עס זאגן, יא. איך טראכט אזוי. דו האסט געשאסן מיין עקב אדער נישט? אקעי.
א קטן קען זיין מקבץ
Speaker 1: די רמב״ם, א קטן קען אויך זיין דער וואס איז דער מקבץ. “ויש לקטן”, ער זאגט עס נאכדעם. דו זעסט דא א ברכה, דו זעסט דא ווי ס׳איז פאראן עפעס א געוואלדיגע ערנסטע זאך. א קטן קען עס אויך טון. א קטן קען זיין דער וואס איז גובה עירובי חצרות.
Speaker 2: און דעמאלטס זאל דער קטן מאכן די ברכה? אדער אפשר איז יא קשיא מקבץ צו עירוב אז יעדער וואס גיט די עירוב קען… פארוואס יעדער? דער קטן קען מאכן א ברכה?
Speaker 1: דער קטן קען מאכן די ברכה, פארשטייט זיך. אקעי. איך ווייס נישט.
Speaker 2: פארוואס זאל נישט יעדער מאכן די ברכה? ווייל יעדער האט א חלק אין די מצוה, דער וואס ער גיט די ברויט.
Speaker 1: די מצוה איז נישט צו געבן, די מצוה איז צו צוזאמנעמען!
Speaker 2: ניין, די גאנצע איז נישט קיין מצוה. די מצוה איז די חכמים האבן מתקן געווען. די מצוה מדרבנן, די תקנה איז צו צוזאמנעמען. סאו דער צוזאמנעמער איז דער… איין זייט איז דער צוזאמנעמער, איינער גיט און איינער נעמט. איך מיין, ס׳איז נישט… אקעי. איך הער, ס׳איז ווי דער מברך, ס׳איז א לשון יחיד.
בית שמניחין בו העירוב — אינו צריך ליתן פת
Speaker 1: “בית שמניחין בו העירוב”, זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא אזא הלכה, די הויז וואו מ׳שטעלט דארטן אריין די עירוב, “אינו צריך ליתן בפת”, ער איז יורש פון דעם וואס מ׳טוט עס אין זיין רשות.
חזקת מקום העירוב — דרכי שלום
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “ומקום שהורגלו להניח בו, אם יש שם הדיוט אין משנין אותו”. אויב ס׳איז דא א הויז וואס מ׳איז רגיל דארטן לייגט מען די עירוב, און ס׳איז דא אן עניוותן, טוישט מען נישט. נאר דרכי שלום, נאר דרכי שלום, ווייל דער מענטש וואס מ׳לייגט אין זיין הויז שפארט זיך דאך, ער דארף נישט געבן א פת.
ס׳איז נישט וועגן דעם. ס׳האט א דין כיבוד, דאס איז די הלכה פון חזקות פון כיבודים. דער רמב״ם אין פירוש המשניות זאגט אזוי, ווייל זיי האבן דערפון א טובת הנאה אז זיי דארפן נישט געבן, איז א מצוה אוועקנעמען איינמאל, גייט עס אים יעצט אנהייבן קאסטן געלט צו מאכן מיט פלעקס. ס׳איז דא מעשיות פון הפסק כיבוד. אזוי האט דער רמב״ם פארשטאנען, איך זע נישט דער…
עירובי חצרות ושיתופי מבואות — חזקת מקום הנחת העירוב, שיתופי מבואות, והחיוב לערב בחצרות
הלכה: חזקת מקום הנחת העירוב — מפני דרכי שלום
Speaker 1:
אויב איז דא א הויז וואס מ׳איז רגיל דארטן לייגן דעם עירוב, איינמאל ס׳איז אזוי, טוישט מען נישט. פארוואס? מפני דרכי שלום. מפני דרכי שלום, ווייל דער מענטש וואס מ׳לייגט עס אין זיין הויז שפארט זיך דאך, ער דארף נישט געבן א פת. ער האט א געוויסע כיבוד. דאס איז די הלכה פון חזקות פון כיבודים.
דער רמב״ם אין פירוש המשניות זאגט אזוי, ווייל זיי האבן דערפון א טובת הנאה אז זיי דארפן נישט געבן, איז אויב מ׳וועט עס אוועקנעמען איינמאל גייט עס אים יעצט אנהייבן קאסטן געלט, ווייל ער דארף געבן א חלק. דאס איז למעשה די פסק הלכה. דער רמב״ם פארשטייט, און איך זע נישט אז דער רמב״ם זאל נישט ענדערן קיין כיבוד. די הלכה איז די כלל פון חזקות פון כיבודים. פארוואס טוישט מען עס נישט? נישט ווייל ס׳איז א קנין אדער א זכות. אויב ס׳איז שוין דא א סדר וואס ארבעט, טוישט מען עס נישט. ס׳איז לכאורה קאנעקטעד מיט די הלכה פון “אינהו דאטרחוהו”. אז ממילא וועגן דעם פארדינט ער עפעס דערפון, זאל מען נישט משנה זיין.
Speaker 2:
אמת, דו זאגסט פארוואס מ׳דארף דאס זאגן. קען זיין. יא. אבער איך מיין אז ס׳איז א כללות׳דיגע הלכה, אז מפני דרכי שלום איז די סיבה פארוואס מ׳טוישט נישט געוויסע הסכמות צווישן מענטשן. פארשטייסט זיך אזוי?
דיסקוסיע: צי איז דאס א כבוד?
Speaker 1:
יא, אבער דא געשעט דאך נישט… דער מענטש וואס מ׳האט עס געלייגט אין זיין הויז, ס׳איז גארנישט געשען מער ביי זיין הויז. ס׳איז נישט פשוט אז זיין הויז ווערט יעצט די פלאץ וואו יעדער איז מתקבץ. אלע זענען מערב אין די עסן. יא, זיין הויז איז די פלאץ, די הויפט פלאץ יעצט, ווייל ער האט אן עירוב.
Speaker 2:
ניין, איך מיין די ווארט איז אז אלע זענען משותף אין די זעלבע פת, און אלע קענען עס עסן סיי וואו. ס׳הייסט, יעדער האט געזאגט אז זייער הויז מיט די חצר איז אזוי ווי איין זאך.
Speaker 1:
אמת, דו זאגסט.
Speaker 2:
אז אלע דארפן קומען צו זיין הויז צו עסן די פת? וואס האבן זיי זיך גע׳עצה׳ט צווישן זיך?
Speaker 1:
ניין, זיי קומען נישט צו זיין הויז עסן די פת. זיי דארפן נאר אן אופן אז זיי זאלן נישט קענען, אז זיי זאלן נישט קומען צו קיין איסור טלטול.
Speaker 2:
מ׳האט אים עס איבערגעגעבן אין גארטן נעכטן.
Speaker 1:
יא, אקעי.
Speaker 2:
פארוואס זאל איך נישט קענען זאגן, מ׳זאל עס אים געבן?
Speaker 1:
ניין, איך האב געוואלט זאגן אזוי, אז דו זאגסט אזוי ווי דער פירוש המשניות טייטשט, אזוי איז די סיבה פארוואס מ׳טוישט נישט.
Speaker 2:
יא, דאס איז דער פשט.
Speaker 1:
אמת, קען זיין. איך זע נישט אז ס׳איז א כבוד. דו זאגסט אז ס׳איז א כבוד, איך זע נישט פארוואס ס׳איז א כבוד. ס׳איז נישט פשוט אז די הויז איז יעצט די פלאץ וואו דער עולם איז מתאסף. ס׳איז לכאורה אז מיט דעם ווייזט יעדער איינער אז זיי זענען צוזאמען און זיי קענען עס עסן סיי וואו.
Speaker 2:
אה, דאס קומט פון וואס דו זאגסט טאקע גוט, פון די גאנצע ליסט פון תיקון העולם.
Speaker 1:
נישט קיין חילוק, אפילו ווען דו זאגסט אז ס׳איז א זכות, ווייטער, פארוואס קען מען נישט טוישן? וועט מען אים געבן די רעכט? וועט מען אים פרעגן, וועט מען אים געבן די רעכט? ער האט שוין אזא חזקה אז ער שפארט זיך די געלט? און אה, און טאקע, פארקערט, אז מ׳נעמט דעם תורה, וועט מען אים געבן די רעכט צו שפארן זיין געלט? אפשר נישט, אפשר זאל מען טוישן יעדע וואך ערגעץ אנדערש?
דרכי שלום מיינט צו זאגן אז נישט אלעמאל גייט מען מיט די דין, ס׳הייסט אז משורת הדין וועט מען אים געבן די רעכט. פארקערט, לויט וואס דו זאגסט איז שווער צו פארשטיין, כאילו וועט מען אים געבן די רעכט צו שפארן. נעכטן איז געווען אזוי, היינט וויל איך זיין דער. וואס איז די תירוץ? דרכי שלום, לאז עס פארט, מ׳דארף נישט טוישן די ארענדזשמענט.
הלכה: שיתופי מבואות — דער סדר
Speaker 1:
אקעי, דאס איז די סדר פון עירובי חצרות. וואס טוט מען מיט שיתופי מבואות? ביי עירובי חצרות דארף מען א פת שלימה, אבער שיתופי מבואות, וואס טוט מען? יא? יא, שיתופי מבואות איז לאו דווקא פת און לאו דווקא שלימה. מ׳האט געזאגט, כיצד משתתפין במבוי? איז אזוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, אדער פחות מגרוגרת אם היו מרובין, אויב ס׳איז א גרויסער עולם איז דעמאלטס דארף מען נאר די שיעור פון אכצן רביעיות, צוויי סעודות אדער אכצן גרוגרות׳ן. איז אזוי, ומניח הכל בכלי אחד, מ׳לייגט עס אין איין כלי. וואו לייגט מען עס? אין איינער מן החצרות הסמוכות למבוי, אדער אין איינער מן הבתים. דא זענען אפילו בתים קטנים.
אה, דא איז נישטא קיין פראבלעם. פריער האט מען משתתף געווען די הייזער אין די חצרות, אבער יעצט איז מען משתתף די חצרות אין די מבוי. ווי לאנג ס׳ליגט אין א חצר, ס׳גייט מיר נישט אן אין וועלכע סארט הויז וואס איז אין די חצר ס׳ליגט. ס׳דארף אפילו נישט ליגן אין די הויז, ס׳קען ליגן סתם אין די אפענע חצר. ניין, ניין, ס׳קען נישט זיין אפן, מ׳וועט שוין זען. אין א מבוי, אפילו בתים קטנים אויך סגי, דהיינו מרפסות. ס׳מוז זיין אזוי ווי מ׳שמועסט ביי עירוב חצרות אז ס׳העלפט נישט אז ס׳איז א רשות השותפין. אבער מניחו באויר מבוי, סתם אין די לופט, איז נישט גוט. ס׳איז נישט קיין מקום המשתמר, זאגן זיי. וואס איז א מקום? עס דארף זיין אין א מקום המשתמר. אהא, ווען מ׳שטעלט עס אין די חצר, יא, מ׳קען עס לייגן סתם אין די חצר, ס׳דארף נישט זיין אין א פלאץ. אבער, אבער צורך להגביה הכלי מן הקרקע טפח כדי שיהא ניכר, מ׳זאל עס דערקענען, אז נישט האט מען נישט געזען וואו ס׳ליגט.
ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי, דאס איז די לשון. די שיתופי מבואות, יא, מ׳מאכט די זעלבע אידענטיש ווי עירוב חצרות, נאר די נוסח וואס פאסט פאר א מבוי.
הלכה: חלקו את העירוב או את השיתוף
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, חלקו את העירוב או את השיתוף, מ׳האט צעטיילט די עירוב חצרות אדער די שיתופי מבואות, אף על פי ששניהם בבית אחד, אפילו ס׳ליגט נאך אלץ ביידע פארטס אין איין הויז, אבער מ׳האט עס צעטיילט, חלקו מיינט מ׳האט עס צעטיילט אין צוויי כלים, אנדערש ווי מ׳האט געלערנט די הלכה אז מ׳לייגט די אלע אריין אין איין כלי, מ׳האט עס צעטיילט, אף על פי ששניהם בבית אחד, אין עירוב. ווייל די גאנצע ווארט איז אז זיי זענען אלע צוזאמגעמישט, ס׳ליגט אין איין כלי, און מיט דעם ווערן זיי אלע אזוי ווי שותפים אין די זעלבע טעלער. אבער אויב ס׳ליגט אין צוויי, אין עירוב. אבל אם היו יתר כלים מן העירוב ונשמרו ממנו עד ונחבאו בכלי אחר, אויב איז עס נאר אין אן עקסטרע כלי פאר א טעכנישע ריזן, הייסט עס ווייטער ווי די ברויט ליגט צוזאמען, ס׳איז נאר דא א שרייענדע פנים ליגט אין די כלי לעבן דעם.
הלכה: שיתופי מבואות און עירובי חצרות — צי דארף מען ביידע?
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אז ס׳איז דא א מבוי, און אין די מבוי איז דא אפאר חצרות. איז אז מ׳האט געמאכט שיתופי מבואות, דארף מען שוין נישט מאכן אז אין די חצר אליין זאל מען מאכן אן עקסטרע, ווייל מ׳האט דאך שוין געמאכט אז אלע בני המבוי זאלן ווערן שוין שותפים מיט די זעלבע ברויט. אבער ניין, די הלכה איז צריך לערב בחצרות, מ׳דארף מאכן אן עקסטרע עירוב חצרות. פארוואס? דא איז שוין דא א נייע חידוש. מ׳האט דאך געשמועסט אז די סיבה פארוואס מ׳דארף מאכן אן עירוב איז כדי מענטשן זאלן זיי נישט אויסקוקן ווי מ׳מעג טראגן פון רשות היחיד צו רשות הרבים. איז אזוי, דא א גאנצען טאג האט מען שוין געמאכט אין די מבוי א שיתוף, דארף מען נאך מאכן אן עקסטרע עירוב אין די חצר? פארוואס? כדי שלא ישכחו תינוקות תורת עירוב. די תינוקות זאלן נישט פארגעסן די הלכה פון עירוב. פארוואס? שאין התינוקות מכירין מעשה מבוי. וועסט האבן א חצר, אין די חצר איז דא אפאר הייזער, אין די חצר שפילן ארום די קינדער, די קינדער ווייסן וואס גייט פאר אין די חצר. אבער מבוי איז שוין די גרעסערע גאס, וואס דארטן גייען נישט אזוי אפט קליינע קינדער, איז די קינדער ווייסן נישט וואס גייט פאר אין די מבוי. זיי זעען נאר אין די חצר אז מ׳מעג טראגן פון דאס וואס זיי קוקן אן ווי די רשות היחיד, די הויז, צו דאס וואס זיי קוקן אן ווי די רשות הרבים, די חצר. ממילא, א יוצא, די גאנצע מצוה פון עירוב איז דאך כדי מ׳זאל זיך נישט טועה זיין, האט מען דא צוגעלייגט די חומרא אז כדי מ׳זאל זיך נישט טועה זיין אפילו פאר די קינדער, אפילו די וואס…
דאך שוין באמת האט מען שוין יוצא געווען מיט די שיטה, ווייל דאס איז דאך פאר די ערוואקסענע, די וואס האלטן מיט וואס גייט פאר. קינדער…
דיסקוסיע: פארוואס מכירין תינוקות נישט במבוי?
Speaker 2:
אבער… אה, שאין התינוקות מכירין, ווייל נאר איינער פון די חצר דארף געבן פאר די מבוי, נישט יעדע הויז פון די חצר. ווען יעדע הויז וואלט געגעבן…
Speaker 1:
אלע אנשי מבוי דארפן געבן, מיינט אז יעדער איינער פון די מבוי דארף געבן? אדער פון יעדער מבוי דארף איין חצר געבן?
Speaker 2:
ניין, אלע מענטשן דארפן געבן.
Speaker 1:
אבער די תינוקות האלטן מיט אז איינער איז געקומען אפנעמען פון די הויז?
Speaker 2:
ניין, זיי ווייסן נאר וואס גייט פאר אין די מבוי, זיי ווייסן נאר וואס גייט פאר אין די חצר. קוק, די געשעעניש דערפון איז נישט געווען אין די מבוי.
דער רמב״ם׳ס חילוק: שיתוף מבואות בפת
Speaker 1:
לאמיר אויספירן די גאנצע הלכה. פיר, ואם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו. אה, סאו, לאמיר איבערטראכטן. ואם… ואם… סאו, דאס וואס ער זאגט אז ווען מ׳האט געמאכט די מבוי דארף מען עקסטער מאכן די עירוב איז ווען מ׳נוצט נישט פת, ווען מ׳נוצט אנדערע אוכלים. אבער אויב מ׳נוצט פת, דעמאלטס דארף מען נישט מאכן אן עקסטערע עירוב פון די חצירות, שאין התינוקות מכירין בפת. ווען מ׳מאכט א מבוי, א שיתוף מבואות אויף פת, דעמאלטס האלטן די קינדער יא מיט.
Speaker 2:
אה, גוט. סאו, דאס וואס מיר האבן געלערנט אז אין התינוקות מכירין במבוי מיינט צו זאגן, דאס איז שוין צו קאמפליצירט, מ׳לייגט אפ סך א שטיקל אביסל גראבערע, ס׳איז זייער ווייניג, ס׳איז נישט אזא גרויסע מצה ווי די עירובי חצירות, ממילא די תינוקות קוקן עס נישט. אבער אויב גראדע, ס׳איז דאך דא מער א קהילה, שיתוף מבואות, דארף מען נישט קיין פת. אויב מ׳מאכט יא א פת, דעמאלטס ווייסן יא די תינוקות, האבן זיי געמאכט די זעלבע זאך. זיי ווייסן פארקערט, דער תינוקות ווייסן נישט קיין חילוק פון מבוי און חצר, זיי ווייסן מ׳האט געמאכט אן עירוב, מ׳האט גענומען א ברויט מ׳האט עס געלייגט ערגעץ, און זיי ווייסן אז זיי האבן געמאכט אן עירוב. אזוי זעט אויס אז אפשר די פראבלעם פארוואס איינע פון די תינוקות מכירן במבוי האט צו טון מיט דעם וואס דער מבוי איז מער קול, נישט נאר וואס ס׳איז ווייטער. קען עס אויך זיין, אבער פארשטייסטו וואס איך זאג?
Speaker 1:
ניין.
Speaker 2:
פארשטייסטו נישט?
דו האסט מפרש געווען אז די תינוקות ווייסן נישט וואס גייט פאר אין דער מבוי ווייל זיי שפילן נישט דארט, אבער זעסטו דאך אז ווען מען מאכט מיט פת ווייסן זיי יא. אזוי זעט אויס די זאך וואס זיי ווייסן נישט, ווייל א שיתוף מבואות דארף מען נישט קיין פת, ס׳איז ווייניגער ניכר. פארשטייען נישט די תינוקות וואס הייסט א גלעזל בראנפן דארט וואס מען האט געברענגט די זאלץ וואסער, דאס זעען זיי נישט. מילא דארף מען מאכן אן עירוב וואס מען מאכט מיט פת, דאס איז דער חיוב. אבער אז מ׳האט שוין געמאכט מיט די מבוי אויך מיט פת, זעען זיי שוין יא. הגם ס׳איז ווייט. די פראבלעם איז נישט מיינסטו ווייל עס איז ווייט, אזוי זעט אויס.
Speaker 1:
ער זאגט אז ווען מ׳מאכט מיט אנדערע זאכן וואס קען זיך האלטן א לענגערע צייט, דארף מען נישט טוישן. אבער פת, איינמאל דער פת ווערט נישט פריש דארף מען צוזאמנעמען א נייע פת, האלטן די קינדער מיט. ס׳איז אינטערעסאנט דאך, וואס ס׳וועט אויסקוקן אויב מען מאכט מיט א מיט א עפל, אדער ווי מ׳האט פריער ארויסגערעכנט, וועט מען טאקע אויך דארפן. דער ווארט איז דעמאלט, אויב מאכט מען מיט א זאך וואס מען דארף יעדע שטיק צייט נאכאמאל צוזאמנעמען, ווייל יעדע מאל ווען ס׳קומט שבת דארף דארף זיין א א א… ראוי לאכילה פון די פון די שותף.
Speaker 2:
אבער דאס איז נישט געשטאנען דא. ס׳איז נישט געשטאנען אז די תולדות איז א דבר המשתמר, און עס איז אויך נישט געשטאנען קלאר אז די עירובי חצירות דארף מען מאכן א נייע פת יעדע וואך. ביידע דארפן… די הלכה נעמט אן כאילו אז מען גייט יעדע וואך מאכן ביידע. די לשון איז אז מען מקבצין יא? ערב שבת. און ער האט בכלל נישט געלערנט אין רמב״ם אז מען מעג איבערלאזן פון איין שבת צום צווייטן.
Speaker 1:
עס ווענדט זיך, מיינט עס, ס׳שטייט נישט פת. אויב מען גייט יעדע ערב שבת, איז ס׳איז שווער צו זאגן פארוואס זאלן נישט די קינדער מיט האלטן? ס׳גייט יעדע וואך, די קינדער שטייען נישט א קליינע גרוי גרויס, וואס נישט יעדע איינער דארף אפילו געבן. עס איז גענוג צוויי סעודות, און עס איז א קליינע זאך, פת פארשטייען זיי, מכירן בפת. אזוי אזוי שטייט דאך אין רמב״ם די הלכה.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נו.
Speaker 2:
האסטו א חלק פון פת וואס ער פארשטייט, און עפעס א זאלץ וואסער פארשטייט ער נישט.
Speaker 1:
נו נו.
הלכה: בני חבורה שהיו מסובין
Speaker 1:
ווייטער. מניח חבירו שותף עמו בבית. דאס איז א זאך וואס טוט זיך ווען מענטשן, בני חבורה, געווענליך גייט מען ארום און מ׳שאפט א ברויט פאר יעדער איינער ערב שבת, יא? רייט. דא איז דא א נייע קעיס כביכול. בני חבורה יושבים מסובין בבית, זיי האבן געזעצן צוזאמען אין א הויז און פארברענגט.
הלכות עירובי חצרות – בני חבורה שהיו מסובין, זכיה על ידי אחר, וזמן העירוב
הלכה י״א (המשך) – בני חבורה שהיו מסובין בבית
Speaker 1: האסטו א חילוק אין פת, דאס פארשטיי איך, און עפעס א זאלץ וואסער, פארשטיי איך נישט.
נו נו. ווייטער, בני חבורה שהיו מסובין בבית, יא? וואס איז די זאך? וואס טוט זיך? מענטשן, בני חבורה, כולי געווענליך שאפט מען א ברויט פון יעדן איינעם ערב שבת, יא? דאס איז א נייע קעיס כולי. בני חבורה שהיו מסובין בבית, זיי זענען געזעצן צוזאמען אין א הויז און פארברענגט, וקידש עליהם היום, ס׳איז געווארן שבת. איז דעמאלטס דארף מען נישט גיין מאכן אן עקטשועל עירוב צוזאמענלייגן, נאר פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
וואס רעדט מען דא? די בני חבורה זענען בני חצר, יעדער איינער גייט צו זיין הויז נאכדעם? רייט, אבער וויבאלד זיי עסן צוזאמען, און ווען ס׳איז געווארן שבת, ווען ס׳איז געווארן קידוש היום, האבן זיי געהאלטן אינמיטן אמת׳דיג זיין שותפים אין די זעלבע פת, ווען זיי זענען אלע געזעצן און געווען מסובין באותו בית. און מסתמא מיינט ער נישט דווקא פת שעל השולחן, נאר די עסן וואס ליגט דארט. עירובי חצרות דארף האבן פת, און דאס גייט מען באלד זען וועגן שיתוף. יעצט רעדט ער וועגן עירובי חצרות. אקעי, פת שעל… אבער איך זאג, אפשר אין דעם פאל איז לאו דווקא, די ווארט איז אז זיי זענען ממש שותפים אין עסן. ס׳איז א חילוק, אויב עירובי חצרות דארף פת, אבער דא דארף זיין א גאנצע פת על השולחן, אדער אפשר איז דא די דין פון שלימות. פת שעל השולחן סומכין עליה משום עירובי חצרות.
חילוק צווישן עירובי חצרות און שיתופי מבואות בנוגע מקום הנחה
ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, אז זיי ווילן דאס נוצן נישט נאר פאר עירובי חצרות, נאר זיי ווילן דאס נוצן פאר שיתופי מבואות, סומכין אע״פ שהן מסובין בחצר. דאס הייסט, זיי זענען אין איין חצר. איז דא מענטשן פון מער ווי איין חצר דא? אפשר אלע בני מבוי זיצן יעצט אין דעם הויז, אין דעם חצר. איז די ווארט בני חבורה מיינט אלע וואס וואוינען אין דעם חצר אדער אין דעם מבוי? איך ווייס נישט. אוודאי, זיי וואוינען שוין דארט, און נישט היינט איז שוין די שעה.
אפשר די ווארט איז אז ווי ברענגט אז עירוב מוז זיין אין א בית, קען נישט זיין אין חצר. אבער א שיתוף מבואות קען דאך זיין אפילו אין איינע פון די חצרות, פארשטייסט פארוואס. אויב זיי זענען מסובים בחצר, ארבעט נישט פאר זיי עירוב חצרות, ווייל עירוב חצרות דארף מען לייגן אין א בית. שטימט וואס איך זאג? אבער ס׳איז דאך שוין אין א בית. ניין. אה, אויב זיי זענען מסובים בבית, דאס איז זייער גוט, דאס איז זייער פשוט. אויב זיי זענען מסובים בבית, קענען זיי מאכן עירוב חצרות אפילו. אבער אין עירוב שיתוף מבואות קען מען אפילו מאכן אין חצר, ווייל אזוי איז די הלכה פון שיתוף מבואות. אבער דעמאלטס קען מען דארפן טאקע מאכן עקסטערע עירוב חצרות, ס׳גייט נישט העלפן די עירוב חצרות, ווייל עירוב חצרות קען מען דאך נישט לייגן אין א חצר. זייער גוט.
הלכה וועגן זכיה – איינער איז מזכה פאר אלע בני החצר/מבוי
דאס איז ביז יעצט האבן מיר געלערנט די נארמאלע וועג וואס יעדער איינער געט א שטיקל פת, אדער ביי די חבורה וואס ס׳האט געהערט עפעס פאר יעדער איינער די פת צוזאמען. נישט קלאר. יא. אבער דא איז גייט… איז אינטערעסאנט, ווייל ביז יעצט איז עס געווען סתם, דא קומט א גרויסע קהילה און ס׳טוישט פארשידענע הלכות וואס מ׳האט שוין געלערנט. וואס טוישט עס? אז מ׳דארף נישט גיין זאמלען פון יעדן איינעם. אבער מ׳דארף יא האבן בדיעבד אפשר. שטייט נישט, ס׳קען זיין אז ס׳איז נאר א בדיעבד די גאנצע זאך.
לוקח אחד מבני החצר פת אחת ואומר הרי זה לכל בני החצר, און ער איז מזכה פאר אלע בני החצר. אדער, ווען ס׳רעדט זיך פון א מבוי, נעמט ער אוכל כשתי סעודות, ווייל ביי א מבוי דארף מען שוין האבן דוקא פת, ער נעמט אוכל כשתי סעודות ואומר הרי זה לכל בני המבוי. ואין צריך לקבץ מכל אחד ואחד, מ׳דארף נישט גיין עקסטער גיין נעמען פון יעדן, די פת איז מען יעדן יוצא. דאס הייסט, פריער האבן מיר געזאגט אז מ׳איז מזכה פאר יעדן, די קהילה, יעדער באלאנגט צו פת, זאגט ער, מ׳איז סתם קונה אין די זעלבע פילע, יעצט האט יעדער איינער פת ביי אים אינדערהיים. אבל צריך לזכות לו על ידי אחר. דאס הייסט, מ׳איז מזכה זיי, דאס איז דאך א כלל פון זכיה, רייט? א זכיה קען מען נישט מזכה זיין ווען דו האלטסט עס אליין, דו דארפסט עס געבן פאר א צווייטן וואס זאל עס קונה זיין פאר זיי, וואס זאל עס קונה זיין פאר די אלע בני החצר.
פארוואס דארף מען “על ידי אחר”
נאכאמאל, וואס טייטשט, פארוואס קען ער נישט זאגן “הרי זה לכל בני החצר”? קען נישט, די הלכה פון זכיה איז “על ידי אחר”. דו דארפסט עס געבן פאר איינעם וואס איז קונה בשם די אלע מענטשן. דו קענסט נישט אליינס מקנה זיין, די ווערטער רעדן נישט גענוג, ס׳דארף זיין עפעס אן איבערגעבן.
ווער קען זיין דער “אחר” – בני ביתו הגדולים
זאגט דער רמב״ם, די “על ידי אחר” און מ׳נוצט נישט דווקא אן אדם גדול וחשוב? יש אומרים אז די רבנים האבן געזאגט אז די בני ביתו הגדולים, ער קען עס געבן פאר בני ביתו הגדולים און זאגן זיי זאלן קונה זיין פאר די אלע מענטשן פון די חצר, זיי זאלן זוכה זיין פאר די אלע מענטשן פון די חצר, ווייל די עבד עברי, ווייל די אשתו. אבער נישט פאר די בני ביתו הקטנים, וואס זיי האבן נישט קיין דעת, זיי זאלן זוכה זיין, ווייל די עבדים ושפחות הקטנים, די רבנן האבן געזאגט אז ידם כידם, און מ׳גייט זאגן פארוואס. תניא, שידם כידו. ווען זיי זענען זוכה אין עפעס, איז עס כידו, זיי זענען זוכה פאר זייער טאטע, פאר׳ן בעל הבית. זיי האבן נישט קיין אייגענע רשות.
קשיא וועגן אשתו
אינטערעסאנט, אשתו האט דאך אויך די דין אז וואס זי איז קונה איז ער קונה, אבער ער געבט איר מזכה צו זיין, איז זי מזכה פאר אלע אנדערע מענטשן. אבער ס׳איז ווערד צו טראכטן וועגן דעם, וועגן אשתו וואס דו ברענגסט דעם.
זעט אויס לגבי די הלכה, על כל פנים, מ׳קען מזכה זיין פאר אן אשה בלי בעלה אויב מ׳וויל שטארק. א מציאת אשה אין לבעלה רשות בה, אז דער מענטש אליין קען אויך, אז מציאת אשה אין בה רשות בה. אבער זי האט אויך א רשות ביי די חצר, זי איז א חלק וואס איז קונה פאר יענעם. זי דארף אפשר נישט, ווייל ס׳איז איר חלק, נישט קיין חלק.
שפחה קטנה – קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן
חיים, יש לו לזכות על ידי שפחתו אע״פ שהיא קטנה. וואס מ׳האט געשמועסט אז בני ביתו הקטנים העלפט נישט, בני ביתו הקטנים העלפט נישט ווייל ס׳איז זיינס, אבער א שפחה וואס איז נישט זיינס, שפחתו מעג אפילו א קטנה. פארוואס? א קטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדרבנן. ווען ס׳רעדט זיך פון א קנין לענין דאורייתא, קען נישט א קטן זוכה זיין פאר אנדערע. פאר זיך קען ער נישט, אבער פאר אנדערע קען ער נישט מזכה זיין, יא, מ׳דארף זאגן מזכה זיין, לזכות. אבער פאר דרבנן, לאזן די רבנן אז א קטן זאל זיין דער וואס איז זוכה פאר אנדערע. ממילא, וויבאלד א עירוב איז נאר מדרבנן, איז קען מען אפילו נוצן א קטן, נאר נישט זיין קטן, ווייל זיין קטן איז אן אנדערע פראבלעם פון ידו כידו. ס׳זאל זיין א שפחה קטן קען ער.
Speaker 2: אלס קנין קען מען נוצן א שפחה קטנה? ס׳איז דאך מפורש אין הלכות גניבה אז מ׳איז גונב דעת הבריות. אויב איינער איז עפעס קונה דורך שפחתו הקטנה, איז דאס מן התורה?
Speaker 1: שפחתו עברית איז נישט ידו כידו, זי האט אן אייגענע רשות. רייט, אבער זי איז א קטנה, סאו, וואס איז די פראבלעם? קטן קען קונה זיין פאר זיך, אבער ער האט געזאגט פאר אנדערע ווערט עס איינער נישט פאר דרייצן. דברים של דברי סופרים קענסטו מסתמך זיין אויף א קטן וואס איז מזכה פאר אן אנדערע מענטשן.
צו דארף מען מודיע זיין לבני החצר
יא, ואיינער צריך להודיע לבני החצר, זאגט ער דא, אין דער פאל ווען איינער געט א פת און איז מזכה אלע בני החצר אדער בני מבוי, דארף ער זיין מודיע זיין. עס א מאט דיין אויף דערענטשן אז עס זענען קענען טראגן אין די חצר, אדער אז זיי זענען באקומען א חלק אין א פת. אפשר נאך פאר דעם, נאך פאר די פראקטישער וואס קומט טער אז זיי קענען טראגן. עס איז אויף די ערשטע זאך אז זיי האבן רעכט אין א פת, איז נאר געזאגט, עס איז עס דא א דין, אויב עס מיר זאכן זיין אויפן פרעגן עס וויבאלד האסט אין א זכות איז דאך דא א כלל זכין לאדם שלא בפניו. יא.
הלכה וועגן זמן העירוב – ווען מאכט מען דעם עירוב
אקעי יעצט גיין מיר לערנען ווען ווען מ׳דארף מאכן דעם עירוב. וואס הייסט אז מ׳דארף עס מאכן ערב שבת און צו מוז זיין בעוד יום שמשות וכאלה דער עירוב. מ׳דארף נישט מיט די חכמים פון הנתא מתנה צריך להודיע? ער וועט אים זאגן אז זיי קענען טראגן מיט סדר, אבער מ׳דארף נישט מיט דעם זכיה. יא. איך זאג, יעצט אין דערצחות א ענין פון מודיע לך ווארא. יא. יא. עס איז הכרת התוב. דער רבי אויך, אז דאס איז נישט קיין ממש א מתנה וואס גייט אראבן פון דעם, חוץ פון די הלכה אז ער גייט מעגן די טראגן. יא. ער ווייסט שוין אז ס׳איז איינער וואס איז מזכה יעדע וואך פאר דער עולם. אקעי, איך ווייסט שוין דעם. אקעי, דאס איז א אנדערע זאך. דארפן מיר זאגן, כתבות וואס זיי מעג געטראגן. וואס דאס נישט.
ווייטער, ווען טוט מען דעם עירוב אדער דער שיתוף? ער וואלט איינער געזאגט, מען קענען דאך עס טון שבת אויך, לכאורה. יא. אלע ווערן שותף מיט די ברויט. ניין, נישט אזוי. אין מערבין ולא משתתפין בשבת. אלום בעוד יום. דאס זענען פאר שבת. אבער… בין השמשות מעג מען… ער זאגט נישט, בעוד יום מיין איך נישט ממש, בעוד יום אלא. אפילו, מערבין עירובי חצרות ומשתתפין, אז אויך בין השמשות, אפילו שספק מן היום ספק מן הלילה. לכאורה דאס איז א סברא וואס די רבנן זענען מחדש.
אבער די ווארט איז ווייל ס׳איז אזוי ווי עירוב תחומין, אז דעתיה אפס, איז דאס דארף זיין בשעת בין השמשות, ווען ס׳איז שבת אריין.
הלכה וועגן העירוב דארף זיין ראוי לאכילה בין השמשות
לעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מוצי, דארף זיין מוצי, ואפשר לאכלו כל בין השמשות. ס׳דארף זיין עפעס וואס מ׳קען עסן א גאנץ בין השמשות, ס׳דארף זיין ראוי לאכילה. לפיכך, אם נפלה עליו מפולת, אויב ס׳איז ארויפגעפאלן א וואנט אויף דעם, או שאבד או שנשרף, אדער ס׳איז פארלוירן געווארן אדער פארברענט געווארן, או שהיתה תרומה ונטמאת, אדער יענער האט געטון אזויווי די הלכה וואס מיר האבן פריער געלערנט, אז מ׳קען אויך מעריב זיין מיט תרומה, און ס׳איז געווארן טמא, וואס יעצט איז פסול.
דאס מיינט ער צו זאגן אפשר לאכלו, רייט? אז דאס וואס איז פארלוירן געווארן, אדער דאס וואס איז דא אויך אפשר לאכלו, אבער ס׳איז געווארן אסור צו עסן. דעמאלטס איז אזוי, מבעוד יום, אויב ס׳איז נאך געווארן פארברענט, ס׳איז געווארן נאבד נאך פאר ס׳איז געווארן שבת, אינו עירוב, ווייל ווען ס׳איז געווארן שבת האט ער נישט געהאט קיין דעתיה אפס. משחשיכה, אויב ס׳איז געווארן נאבד ווען ס׳איז שוין געווארן טונקל, הרי זה עירוב, הייסט ס׳איז יא א עירוב. ווייל ווען ס׳איז בין השמשות איז געווען דעתיה אפס, ער האט געוואוסט אז ער איז א שותף אין די דירה.
ואם הוא ספק מתי נאבד, צו ס׳איז געווארן פאר שבת אדער אויף שבת, הרי זה עירוב, ווייל ספק עירוב כשר. ספק עירוב איז אייביג כשר. איך וועל גיין ווייטער ווייל ס׳איז דרבנן לכאורה.
באגרענעצונג פון “ספק עירוב כשר” – נישט ביי ספק איסור דאורייתא
סאו, מ׳לערנט דא אז א איד וואוינט אין א שטאט וואו האלב שטאט שרייט אז ס׳איז דא א עירוב, און האלב שטאט שרייט אז ס׳איז נישטא קיין עירוב, קען ער טראגן ווייל ספק עירוב כשר, ניין? ס׳איז נישט פשט. לאמיר זיין קלאר. דא איז ספק עירוב מיינט מען ספק צו ס׳איז געווארן פסול בין השמשות.
הלכה כדברי המיקל בעירוב, חל יא אויף די עירוב חצרות, אבער די מחלוקת וואס מ׳רעדט צו מ׳קען מאכן א עירוב איז נישט די שאלה צו ס׳איז דא א עירוב, די שאלה איז צו ס׳איז א איסור דאורייתא. דעמאלטס איז פארקערט, לכאורה דארף מען מחמיר זיין, אויב ס׳איז דא א ערנסטע צד אז ס׳איז א איסור דאורייתא, איז פארקערט, ספיקא דאורייתא לחומרא, אמת?
הלכה כדברי המיקל בעירוב וועט אייביג מיינען ווען ס׳איז נישט דא קיין מקום אז ס׳איז א איסור דאורייתא. עירוב מיינט די תקנה וואס מיר האבן יעצט געלערנט אין די פרק. עירוב מיינט דעמאלטס ווען מדאורייתא מעג מען טראגן. די רבנים לאזן נישט, און זיי לאזן מיט, זיי זאגן אז מ׳דארף אן עירוב. די סיבה איז ווייל אפילו דו האסט א ספק אויב ס׳איז א רשות היחיד, איז דאך דא א ספק אין הלכות עירובין, ספק אין הלכות שבת. דו דארפסט וויסן וואס די דין איז באופן כללי, ווען דו האסט א ספק צו א זאך איז א דאורייתא, איז דא א מחלוקת הפוסקים, איך ווייס נישט צו דאס איז א ספק דאורייתא אדער א ספק דרבנן. That’s a different question.
Anyway, ס׳קומט נישט דא אריין. יא, נתן און עירוב.
הלכות עירוב — סיום פרק א: דינים בנוגע ראוי מבעוד יום
הלכה יא (המשך) — נתנו העירוב במגדל וננעל עליו ואבד המפתח
Speaker 1: עירוב מיינט די תקנה וואס מיר האבן יעצט געלערנט אין די פרק. עירוב מיינט דעמאלטס ווען מיט די רשות מעג מען טראגן, נאר די רבנן לאזן נישט, און זיי לאזן מיט׳ן זאגן אז מ׳דארף אן עירוב. דאס איז אוודאי. אויב ס׳איז דא א ספק אויף די עשר רשויות, איז נישט קיין ספק אין די דין פון עירוב, ס׳איז א ספק אין די דין פון רשויות. מ׳דארף וויסן וואס די דין איז באופן כללי ווען ס׳איז דא א ספק צו א זאך איז א דאורייתא, אדער א מחלוקת הפוסקים. איך ווייס נישט צו דאס הייסט א ספק דאורייתא אדער א ספק דרבנן. דאס איז א דיפערענט קוועסטשן. עניוועי, ס׳קומט נישט דא אריין.
יא. ווייטער, די המשך פון די שאלה איז אז מ׳דארף זיין מוציא בין השמשות, רייט? יא. נאך א קעיס. נתנו העירוב או השיתוף במגדל, מ׳האט עס אריינגעלייגט אין א מגדל. א מגדל געווענליך מיינט נישט א טורעם, א בילדינג, ס׳מיינט א קלאזעט. וננעל עליו, ס׳האט זיך פארשפארט. ואבד המפתח קודם שתחשך, ס׳איז פארלוירן געווארן די שליסל נאך פאר ס׳איז געווארן שבת. הרי זה אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות. אויב גייט מען נישט קענען נוצן די עירוב, נישט קענען ארויסנעמען פון די פארשפארטע שלאס, אלא אם כן עושה מלאכה בין השמשות, נאר אויב מ׳דארף טון א מלאכה, מ׳דארף דארטן סתירת כלים צו ברעכן די טיר כדי ארויסצונעמען, ווייל מלאכה דרבנן טאר מען טון בין השמשות לצורך. אה, אקעי. הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב. דאן קוקט מען אן די זאך ווי ס׳איז נאבד געווארן, און ס׳איז נישט קיין עירוב. לא יאכלו. דאס איז דאך קלאר, אבער ס׳איז פארשפארט און מ׳דארף עס צוברעכן, מ׳האט נישט די שליסל.
Speaker 2: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די שליסל ליגט דא ערגעץ. מ׳דארף עס גיין זוכן די שליסל. פונקט ווי לאנג ס׳נעמט צו טרעפן, פארשטייסט וואס איך פרעג?
Speaker 1: אקעי, מ׳רעדט אויב מ׳מיינט אז ס׳איז אבד. אבד איז פארברענט געווארן.
Speaker 2: אה, אבד איז פארלוירן געווארן, און דו זעסט עס נישט פונקט.
Speaker 1: דא מיינט מען אזוי ווי אבד עירובו פריער, יא, ס׳איז נאבד.
Speaker 2: אה, איך בין מסכים. דאס הייסט, אויב קען מען עס צוברעכן באופן מקלקל, למשל, אמת, דאס איז נישט קיין מלאכה, אבער מ׳דארף טון סתירת כלים, דאס איז נאר א ספק דרבנן, נאר א מלאכה דרבנן וואס מ׳מעג טון ערב שבת.
הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה בתנאי — ראיה לצריך שיהא ראוי מבעוד יום
Speaker 1: הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, אויב א מענטש האט מפריש געווען תרומת מעשר, דאס הייסט ער האט געהאט מעשר און ער האט מפריש געווען דערפון תרומת מעשר, או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהא תרומה עד שתחשך, ער האט געמאכט א תנאי אז די תרומה זאל חל זיין ווען ס׳ווערט שבת. מען זעט דאך אז מען קען דאס טון, ס׳טאקע, מיר האבן געלערנט אז מען טאר נישט תורם זיין בשבת, אבער מען קען יא תורם זיין ערב שבת און מאכן אזא תנאי. דער פראבלעם איז די חלות. אבער אין אזא פאל, איין מעשר, וואס מען קען נישט מאכן מיט א עירוב, שהרי עדיין טבל כל בין השמשות, ווייל ער האט זיך געמאכט די תנאי אז ס׳זאל נאר ווערן כשר ביינאכט. איז דאך בין השמשות נאך טבל. און דאס איז א ראיה, “צריך שיהא ראוי מבעוד יום”.
Speaker 2: אינטערעסאנט, ס׳איז דאך גראדע די רגע וואס ס׳ווערט שבת איז שוין זיין כשר, ווייל פיין, די תנאי זאגט אז ווען ס׳ווערט חשכה ווערט עס כשר. אבער ס׳דארף זיין ראוי נאך פאר שבת.
Speaker 1: און דא זעען מיר אויך אז בין השמשות איז א רשות לעצמה. אויב איז עס א ספק, וואלט עס דאך ווייטער געווען… אה, פארדעם זאגט ער “מבעוד יום”. ס׳זעט אויס אז בין השמשות דארף האבן א קדושה לעצמה.
Speaker 2: אבער די דין פון עירוב איז נישט אז אין שבת זאל זיין, נאר ווען ס׳ווערט שבת. ווען ווערט שבת? נאך פאר שבת. פרעגסטו די שאלה, ווען ווערט דאס? דאס איז די זמן פון ווערן. דאס הייסט בין השמשות, דאס איז די זמן פון ווערן.
Speaker 1: ס׳איז דאך א הלכה אז ווערן שבת, ווייל דעמאלטס, יעדע ערב שבת קומט אראפ אויף די וועלט אסאך דעת, יעדער איינער איז מחלק ווי ער וואוינט, יא, עירוב תחומין און עירוב חצירות, און אסאך נאך הלכות וואס זענען תלוי אין מוקצה, יא, בין השמשות.
סיום פרק א
עד כאן פרק א׳ האבן מיר געלערנט עיקר הלכות עירוב חצירות ושיתוף מבואות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות עירובין פרק ב׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות עירובין פרק ב׳
הקדמה לפרק
הפרק עוסק במה עושים כאשר העירוב לא עובד — כאשר מישהו לא השתתף בעירוב. בפרק א׳ למדנו שמצוות עירוב היא משום שאנשים אינם מבינים את דין מחיצות — הם חושבים שרשות היחיד/רשות הרבים נקבעת לפי מי גר שם, ולא לפי מחיצות. חכמים חששו שאנשים ישכחו את כל דין הוצאה, לכן תיקנו שצריך להראות שכל החצר היא רשות אחת באמצעות שותפות בסעודה אחת (פת). פרק ב׳ ממשיך עם הבדיעבד — ביטול רשות.
—
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד; ביטול רשות
חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם — הרי זה אוסר עליהם… להוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתים. ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד — הרי אלו מותרין להוציא מבתיהם לחצר, אבל לביתו אסור. ואם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו — הרי כולן מותרין, ואף הוא מותר, והרי הוא כאורח אצלם.
פשט: כאשר כל בני החצר עירבו חוץ מאחד (בין בשוגג בין במזיד), הוא אוסר על כולם לטלטל. העצה היא ביטול רשות — הוא יכול לבטל את רשותו. ישנן שתי דרגות: (1) ביטול רשות חצירו בלבד — אז כולם יכולים לטלטל בין בתיהם לחצר, אך לא לביתו; (2) ביטול רשות ביתו וחצירו — אז כולם יכולים לטלטל בכל מקום, כולל הוא עצמו, משום שהוא נעשה כאורח אצלם.
חידושים והסברות:
1. שני סוגי רשויות אצל כל בעל בית בחצר: לכל אדם בחצר יש שתי רשויות — (א) רשות ביתו (ביתו הפרטי), (ב) חלקו בחצר (רשות משותפת). אפשר לבטל אחת או שתיהן, ויש לכך נפקא מינות שונות.
2. החילוק בין עירוב לביטול: עירוב פועל בשני הכיוונים — הוא הופך את הבית והחצר לרשות אחת. ביטול פועל רק בכיוון אחד — הוא נותן את רשותו להם, אך הוא אינו נכלל בשותפותם. לכן כאשר הוא מבטל רק רשות חצירו, ביתו נשאר אסור לכולם (כולל לו עצמו).
3. ביטול רשות אינו הפקר ואינו קנין: ביטול רשות הוא קטגוריה ייחודית — אינו הפקר (כי תמיד “ביטול להם” — לאנשים ספציפיים), ואינו קנין (כי אפשר לעשותו בשבת, ואילו קנין אסור). זהו מעין “הכנעה” — הוא נותן את רשותו להם, אך אין זו הקנאה פורמלית.
4. מדוע הוא מותר לטלטל כאשר מבטל שתי הרשויות: כאשר הוא מבטל ביתו וחצירו, הוא נעשה אורח אצלם — אין לו עוד רשות משלו, והכלל הוא אורח אינו אוסר. הוא אינו נכלל בשותפותם, אלא הוא “מתבטל” — ולכן אינו אוסר.
5. סתם ביטול רשות — פרשנות מינימלית: כאשר מישהו אומר סתם “אני מבטל את רשותי” מבלי לפרט, לומדים שרשות חצירו בטל אך רשות ביתו לא בטל — ממעטים, אין מכניסים יותר משמעות בדבריו מהנדרש. הסברא: אדם מבטל בקלות יותר את חלקו בחצר מאשר את ביתו הפרטי.
—
הלכה – ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
המבטל רשות לבני חצר — צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך.
פשט: אי אפשר לומר “אני מבטל לכל בני החצר” — צריך לומר לכל אחד בפירוש.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא כמו זיכוי? בעירוב אפשר לזכות לכולם בבת אחת, אפילו שלא בפניו. מדוע אי אפשר לבטל ל״כל בני החצר”? משום שביטול אינו קנין ואינו זיכוי — ביטול הוא מעשה ייחודי הפונה לכל אחד באופן אינדיבידואלי. אי אפשר להקנות/לבטל ל״קבוצה” — רק לכל אדם בנפרד.
2. ביטול מראה שאנשים לוקחים זאת ברצינות: ביטול רשות הוא דבר רציני מאוד — אנשים אינם מבטלים בקלות את רשותם. אין זו שותפות פשוטה לרגע.
—
הלכה – יורש מבטל רשות; ביטול רשות בשבת
יורש מבטל רשות אפילו שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר.
פשט: אם האב מת בשבת והבן ירש את הבית, הבן יכול לבטל רשות בשבת.
חידושים והסברות:
1. ביטול אפשר לעשות בשבת: אחת מנקודות העיקר של ביטול רשות היא שאפשר לעשותו בשבת — לא כמו עירוב שאפשר לעשות רק ערב שבת. זו גם ראיה שביטול אינו קנין, כי קנין אסור בשבת.
2. הכלל: מבטל רק מה שיכול היה לערב אתמול: בגמרא מובא כלל שאפשר לבטל רק רשות שיכול היה לערב ערב שבת. הקושיא על היורש: הוא לא יכול היה לערב ערב שבת, כי זה לא היה שלו! התירוץ: היורש עומד במקום אביו לכל דבר — מכיוון שהאב יכול היה לערב, והיורש הוא המשך שלו, נחשב שגם היורש יכול היה.
3. ירושה אינה כמו קנין רגיל: החידוש הוא שיורש ממשיך אפילו את יכולת האב מערב שבת. בירושה הבית נשאר אצל א׳ (המוריש), רק היורש נעשה המוריש — הוא בא במקום מורישו. לכן, אם מישהו היה מקנה בית בשבת באופן אחר (למשל, קנין שחל בשבת), הוא לא היה יכול לבטל רשות. רק ביורש, מכיוון שהוא בא במקום המוריש, יש ליורש גם את הכוח הזה.
4. יורשים רשות, לא עירוב: שאלה: אם האב כבר עשה עירוב, האם הוא כבר נתן את רשותו? התירוץ: העירוב הוא לאנשים (הוא נותן להם רשות לטלטל), אך הוא אינו נותן את הרשות של הבית. היורש יורש את הרשות בבית.
—
הלכה – ביטול רשות בשבת לכתחילה
מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה.
פשט: מותר לבטל רשות בשבת, אין זה אסור משום מקח וממכר או קנין.
חידושים: זוהי הלכה מיוחדת, לא רק חלק מדין יורש. שלא תחשוב שביטול רשות נראה כמו קנין או מקח וממכר שאסור בשבת — מותר לעשותו לכתחילה.
—
הלכה – ביטול מרבים ליחיד — “אין אורח רב”
אם כל אלו שעירבו מבטלין רשותם לזה שלא עירב — הוא מותר אבל הם אסורין, שלא נשתייר להם רשות. ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם.
פשט: כאשר כולם מבטלים לאדם אחד, רק הוא מותר לטלטל, אך הם כולם אסורים כי לא נשארה להם רשות. אי אפשר לומר שהם ייחשבו כאורחים אצלו.
חידושים: הכלל הוא: יחיד יכול להתבטל לרבים, אך רבים אינם יכולים להתבטל ליחיד. קבוצת יהודים יכולה לקבל אורח, אך לא שכולם יהיו אורחים אצל אחד.
—
הלכה – שניים או יותר שלא עירבו
היו אלו שלא עירבו שנים או יתר ומבטלי רשותן למערבין — הן המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין.
פשט: אם שניים או יותר לא עירבו והם מבטלים את רשותם למערבים — המערבים נעשים מותרים, אך אלו שלא עירבו נשארים אסורים.
חידושים:
1. להיפך אי אפשר לעשות: “אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו” — המערבים אינם יכולים לבטל לשניים שלא עירבו, כי גם אם היו עושים זאת, לא היה מועיל — “שכל אחד מהן אוסר על חבירו” — כי השניים שלא עירבו עדיין אוסרים זה על זה.
—
הלכה – ביטול בשני שלבים לא עובד
ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב — הרי זה אסור, שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה.
פשט: אפילו אם לאחר שהמערבים ביטלו לאחד מאלו שלא עירבו, והשני שלא עירב מבטל לראשון — אינו עובד. כי ברגע שהמערבים ביטלו, היה אסור (כי השני שלא עירב עדיין לא ביטל), וביטול שחל בשעה שהוא אסור, אי אפשר “לתקן” באמצעות ביטול שני.
חידושים:
1. הכלל הגדול: ביטול רשות עובד רק כאשר הוא עובד בבת אחת. אי אפשר לעשות ביטול בשני שלבים. אם השלב הראשון נשאר אסור, אי אפשר לעשות עוד שלב כדי לפתור זאת.
2. שאלה: אם כמה אנשים בחצר צריכים לבטל, האם צריכים לעשות זאת בבת אחת? כי אם אחד מבטל ועדיין אסור (כי הבא עדיין לא ביטל), היית חושב שזה לא עוזר. נאמר שיש צדיקים שחשבו כך, אך אחרים לא חושבים כך — כלומר, אין צורך בבת אחת. החילוק בין מקרה זה למקרה הקודם (שבו לא עובד בשני שלבים) אינו מבואר בבירור — מצוין שיש חילוק אך זה צריך עיון.
[סוגריים: מה פירוש “צריך עיון”? יש חקירה ישנה: האם “צריך עיון” פירושו שצריך באמת עוד לעיין (שאלה פתוחה), או שזו קושיא טובה שנשארת בעינה (בואו נמשיך הלאה). יש שיטות שונות בעניין זה.]
—
הלכה – אחד שערב מבטל לאחד שלא ערב
אחד שערב מבטל רשותו לאחד שלא ערב — אינו מועיל. אבל אחד שלא ערב מבטל רשותו לאחד שערב — מועיל.
פשט: מערב אחד אינו יכול לבטל למי שלא עירב. אך להיפך — מי שלא עירב יכול לבטל למי שעירב.
חידושים:
1. קושיא: הרי למדנו קודם שצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוט. אם מי שלא עירב מבטל לאחד מהמערבים, מה עם שאר המערבים? איך זה עוזר?
2. תירוץ: זה ממשיך מהמקרה הקודם, שבו היו יותר מאדם אחד שלא עירב. כאן מדובר בשניים האחרונים — אחד שעירב ואחד שלא עירב. מי שלא עירב יכול לבטל לאחד שעירב, כי יש רק אדם אחד שנשאר בלי עירוב, והוא מבטל לאחד, ואותו אחד עדיין חלק מהשאר (חלק מקבוצת העירוב). אך המפרשים מתקשים בזה, כי זה לא מתאים בדיוק לכלל שצריך לבטל לכל אחד ואחד בנפרד. לרמב״ם אולי יש על מה לסמוך ממה שכבר כתב קודם שצריך לבטל לכל אחד ואחד — זה צריך עיון.
—
הלכה – ביטול רשות מחצר לחצר (במבוי)
כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
פשט: כשם שבחצר אחת עובד ביטול שאדם מבטל את ביתו, כך גם חצר יכולה לבטל למבוי. למשל, מבוי עם שלוש חצרות — שתי חצרות יכולות לבטל לשלישית, ונעשה כאילו רק חצר אחת במבוי.
—
הלכה – ומבטלין וחוזרין ומבטלין
שנים שרויין בחצר ולא עירבו, אחד מהן מבטל רשותו לשני… השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. חוזר השני ומבטל רשותו לראשון… וכן כל הפעמים.
פשט: שני יהודים גרים בחצר בלי עירוב. אחד מבטל את רשותו לשני — השני יכול עכשיו לטלטל. כשהוא מסיים, השני יכול לבטל את רשותו חזרה לראשון, וכן הלאה. כל אחד שמטלטל צריך להיות בעל הבית היחיד של החצר באותו רגע.
חידושים:
1. זה עונה על השאלה הקודמת האם אפשר להחליף ביטול באמצע השבת — כן, אפשר. זה בא מהמשנה ותוספות: מבטלין וחוזרין ומבטלין.
2. מאדם אחד לאדם אחד לא יכול להיות ששניהם מטלטלים ביחד — כי מי שמבטל אין לו עוד רשות, ומי שמקבל את הביטול הוא בעל הבית היחיד. שניהם אינם יכולים לעשות את צרכיהם ביחד.
—
הלכה – ביטול רשות בחורבה
ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר.
פשט: כשם שבחצר אפשר לבטל רשות, כך גם בחורבה.
חידושים: החידוש הוא שחורבה אינה בדרך כלל מקום שבו אנשים גרים ביחד כמו חצר. בחצר טבעי שלכל אחד יש זכות, אך חורבה היא יותר חידוש — לכן עובד ביטול רשות גם שם.
—
הלכה – במזיד הוציא vs. בשוגג הוציא
במזיד הוציא — הרי זה אוסר עליהם, שאין ראיה לעומד בביטולו. בשוגג הוציא — אינו אוסר עליהם, שאין ראיה שעומד בביטולו.
פשט: מישהו ביטל את רשותו. אם הוא מטלטל אחר כך במזיד (במודע) — הוא מראה שביטולו לא היה אמיתי, והוא אוסר על האחרים. אך אם בשוגג (שכח) — הביטול נשאר בתוקפו, כי הוא עומד בביטולו, זו רק טעות.
ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם. אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, ואחר כך חזר הוא והוציא — הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם.
חידושים: אם בני החצר האחרים כבר קדמו והחזיקו בביטולו — הם כבר הוציאו והראו את חזקתם שהחצר שייכת להם — אז, אפילו אם המבטל מטלטל אחר כך במזיד, הוא אינו אוסר עוד. הם כבר “תפסו” את הרשות, ואי אפשר לקחת זאת בחזרה.
—
הלכה – ביטול עובד רק כאשר יכלו לעשות עירוב ערב שבת
שני בתים ושני צדי רשות הרבים, הקיפוה גוים מחיצה בשבת — אין יכולין לבטל, הואיל ואי אפשר להם לערב מבעוד יום.
פשט: שני בתים משני צידי רשות הרבים. גויים עשו מחיצה בשבת — נעשית רשות היחיד. אך הם אינם יכולים לבטל רשות, כי אתמול (ערב שבת) לא יכלו לעשות עירוב (עדיין היתה רשות הרבים).
חידושים — עיקרון יסודי של ביטול: ביטול הוא בדיעבד לעירוב — מוצא אחרון כאשר העירוב לא עבד, כאשר מישהו שכח או לא רצה. אך ביטול הוא דין בעירוב, לא דין נפרד בפני עצמו. אם בכלל לא יכלו לעשות עירוב ערב שבת, חוזרים לתקנת חכמים המקורית שזה נראה כמו מטלטלים ברשות הרבים. ביטול מתפקד רק בתוך המסגרת של עירוב.
—
הלכה – אחד מבני חצר שמת — ירושה בין השמשות
אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק — אם מת מבעוד יום, הרי זה יורש אוסר עליהם. מת בשבת — אינו אוסר.
פשט: אחד מבני החצר מת והשאיר את רשותו ליורש שאינו גר בחצר (מן השוק). אם מת מבעוד יום (לפני שבת) — היורש אוסר עליהם, כי הוא זר שיש לו רשות בחצר אך אינו מעורב איתם. אך אם מת בשבת — היורש אינו אוסר, כי בין השמשות החצר היתה שלמה — כל בני החצר היו מעורבים. הירושה שקורית בשבת אינה משנה את המצב שהיה בין השמשות.
—
הלכה – אחד מן השוק שמת — מקרה הפוך
אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר — אם מת מבעוד יום, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. מת בשבת — אוסר עליהם, עד שיבטל להם רשות מורישו או שיבטל להם רשותו.
פשט: זר (מן השוק) היה לו בית בחצר בלי עירוב. הוא מת והשאיר לאחד מבני החצר. אם מת מבעוד יום — היורש (שכבר בן חצר) ירש זאת לפני שבת, הוא מעורב איתם, ממילא אינו אוסר. אך אם מת בשבת — אסור, כי בין השמשות עדיין היה הזר עם ביתו בחצר בלי עירוב.
חידושים: היורש יכול לתקן זאת באמצעות ביטול — או מבטל את רשות המוריש (הבית שירש), או מבטל את רשותו שלו. שתי האפשרויות עובדות. העיקרון הוא שבין השמשות קובע את המצב — מה שהיה המצב אז, זה נשאר, אפילו באמצע מת אדם.
—
הלכה – יורד לנכסי הגר
ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך — אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו. ואם מת הגר משחשיכה — אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.
פשט: גר בלי יורשים מת — נכסיו הפקר. מי שתופס ראשון זוכה. אם הוא מת ערב שבת בעוד יום, ויהודי אחר מחזיק בנכסיו — הוא אוסר עד שיבטל, כי הוא נחשב כיורש. אם הגר מת אחרי חשיכה — אפילו אם יהודי אחר מחזיק, הוא אינו אוסר, כי בכניסת שבת כבר היה מותר.
חידושים:
1. היורד לנכסי הגר נקרא גם “יורש”: אפילו בנכסי הגר, שבו אין ירושה אמיתית אלא הפקר, המחזיק נחשב כיורש לענין עירוב. הוא נכנס “תחת” הגר, ויכול לבטל רשות כמו יורש. זה נובע מהכלל “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר” — המחז
יק בנכסי הגר מטופל כאילו הוא כבר אתמול יכול היה לעשות עירוב.
2. מדוע הוא אוסר? משום שהגר אתמול (ערב שבת) יכול היה לעשות עירוב או שאכן עשה. המחזיק עומד במקומו. אך הוא עצמו לא עירב — לכן הוא אוסר, עד שיבטל.
3. אם אף אחד לא היה מחזיק: החצר היה כמו עם אדם אחד, כי חלק הגר הפקר — אין “דייר” כאן. רק כאשר יהודי אחר נכנס ומחזיק, נעשית בעיה.
4. אחרי חשיכה — בטלה רשותו: משום שבכניסת שבת כבר היה מותר, אי אפשר להיעשות אסור באמצע שבת. זה הכלל: אי אפשר להיעשות אסור בשבת — אדם חדש שנכנס בשבת אינו אוסר, חוץ מאותו מקרה אחד של איגלאי מילתא למפרע.
—
הלכה – ישראל הדר עם הנכרי
ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב, בחצר — אין אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה ואינה קובעת איסור.
פשט: יהודי אחד עם גוי אחד בחצר אחת — אין צורך בעירוב. דירת הגוי אינה נחשבת כדירה לענין עירובין.
חידושים: “גוי אינו אדם” לענין עירוב — לא שגוי הוא בהמה, אלא היהודי אינו מתחשב בדירת הגוי. כל המקום הוא כמו רשות היחיד ליהודי לבדו.
—
הלכה – שני ישראלים וגוי בחצר — גזירה שלא ישכנו
שני ישראלים וגוי בחצר — זה אוסר על זה. לא מעיקר הדין אלא גזירה, כדי שלא ישכנו גוים עמהם, שלא ילמדו ממעשיו.
פשט: שני יהודים עם גוי — כאן עשו גזירה שדירת הגוי תיחשב, כדי שיהודים לא יתרגלו לגור עם גויים.
חידושים:
1. מדוע לא ביהודי אחד עם גוי אחד? הרמב״ם שואל: “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” עונה: דבר מועט — זה לא שכיח, כי שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו — יש איסור יחוד של יהודי עם גוי (חשש רציחה), ממילא אף אחד לא יגור כך. רק כאשר מותר מצד יחוד (שני יהודים עם גוי), עשו את הגזירה בעירוב.
—
הלכה – עירוב וביטול רשות לא מועיל במקום גוי
שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן — לא הועילו כלום. אין מבטלי לגוי, ואין הגוי מבטל להם. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי — לא הועילו כלום. שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי.
פשט: שום עירוב ושום ביטול רשות לא עוזר כאשר גוי נמצא שם. אפילו אם שני היהודים מבטלים זה לזה ונעשים כיהודי אחד עם גוי — לא עוזר, כי בעלי התקנה לא התירו שום היתרים אחרים.
חידושים:
1. מדוע גוי לא יכול לבטל? משום שביטול רשות הוא דין בשבת, דבר יהודי — גוי אינו מבין עירוב וביטול. אין זה ביטול רשות אמיתי אצל גוי. עירוב וביטול הם מעין “אהבת ישראל” — רק יהודים מבינים זאת.
2. אפילו להיעשות כיחיד עם הגוי לא עוזר: אי אפשר לומר שבאמצעות ביטול בין היהודים נעשה כיהודי אחד עם גוי (שמותר) — כי התקנה סגרה את כל הדרכים.
—
הלכה – שכירות מן הגוי — ההיתר
שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. לפיכך שוכר מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה.
פשט: ההיתר המעשי הוא: נותנים לגוי כסף, שוכרים את מקומו, והגוי נעשה כאורח. אז נחשב שגרים רק יהודים.
חידושים:
1. השכירות היא רק היכר בעלמא: השכירות מהגוי לענין עירוב היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בעלמא — זו רק הכרה סמלית, לא שכירות אמיתית עם כל דיני מקח וממכר. לכן מותרת בשבת (שבדרך כלל מקח וממכר אסור), ולכן עוזרת אפילו בפחות משווה פרוטה.
2. הרמב״ם משווה זאת לביטול רשות — כשם שביטול רשות עובד רק לענין שבת (לא הקנאה אמיתית), כך גם השכירות מהגוי היא רק מנגנון לשבת.
3. יהודי אחד יכול לשכור עבור כולם: לא כל יהודי צריך ללכת בנפרד לשכור מהגוי. יהודי אחד שוכר, ורשותו נעשית חלק מעירוב כל היהודים. ישראל אחד ומאה גוים רבים — אפילו הרבה גויים, יהודי אחד שוכר עבור כולם.
—
הלכה – מי יכול לשכור עבור הגוי
אשת הגוי משכרת שלא מדעתו. אפילו שכירות או השאלה מישראל עליו.
פשט: אשת הגוי יכולה לשכור בלי ידיעת הגוי. אפילו פועל/שוכר יהודי של הגוי יכול לשכור.
חידושים: מכיוון שהשכירות היא רק היכר בעלמא, מקילים שאפילו אנשים שאין להם זכויות מלאות על הדירה יכולים לשכור — הם גרים שם, הם קצת שותפים, הם מנהלים את הבית, וזה מספיק לעניין כזה. עצה מעשית: הולכים לפועל היהודי במלון של הגוי, נותנים לו חצי פרוטה, והוא משכיר את הרשות — זה נכנס ל״משכיר שלא מדעתו.”
—
הלכה – שואל מקום ברחוב החצר
שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר… הרי נשתתפו עמו ברשותו ואינו אוסר.
פשט: במקום לשכור בכסף, אפשר לבקש לשאול קצת מקום בבית הגוי. באמצעות זה נעשים שותפים ברשותו.
חידושים: המנגנון שונה: בשכירות שוכרים את רשות הגוי לעצמנו; בשאלה נעשים שותפים עם הגוי ברשותו. שניהם עוזרים.
—
הלכה – גוי שיש לו הרבה שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, אין צריך אלא אחד מהם.
פשט: כאשר לגוי יש הרבה שוכרים/שואלים, צריך לדבר רק עם אחד מהם.
חידושים: ראשוני אשכנז חשבו על קולא על יסוד זה: בעיר מלאה גויים, אפשר ללכת למושל העיר (שלו שייכת תיאורטית כל העיר), לשכור ממנו בפרוטה, ובכך כל העיר מכוסה.
—
הלכה – שכירות בשבת כאשר לא עשו עירוב
שנים [ישראל] וגוי הדרים בחצר אחת [ולא עירבו] — שוכרין מן הגוי בשבת, ואחר כך מבטל אחד רשותו לחבירו.
פשט: שני יהודים וגוי בחצר אחת בלי עירוב — שוכרים מהגוי בשבת, אחר כך אחד מבטל רשות לשני. המבטל, מבטל בין את רשותו שלו, בין את רשות הגוי ששכר.
חידושים: וכן אם אין שם גוי בשבת — כאשר הגוי אינו שם בשבת, אי אפשר בכלל לשכור, אז מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו “טול.”
—
הלכה – גוי ששכר מגוי שני
גוי שהשכיר מגוי — אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים. אבל אם יש רשות להוציאו בכל עת שירצה, ולא היה השני עומד — שוכרין מן הראשון, והרי הן מותרים.
פשט: בחכירה ארוכת טווח, צריך לשכור מהשוכר (הגוי השני), כי הוא מחזיק את הרשות. בטווח קצר, כאשר בעל הבית יכול לגרש את השוכר, והשוכר אינו זמין — אפשר לשכור מהגוי הראשון (בעל הבית).
—
הלכה – חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
חצר שישראל וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה — אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור.
פשט: שני יהודים שיש להם חלון בין בתיהם יכולים לעשות עירוב דרך החלונות, ולטלטל דרך החלונות. אך דרך החצר (שבה גר הגוי) אסור להם לטלטל בלי שכירות מהגוי.
חידושים:
1. שלא תטען: מכיוון ששני היהודים כבר יש להם עירוב דרך חלונות, הם נעשו “אחד,” ולכן זה כמו יהודי אחד עם גוי (שאינו צריך שכירות). הרמב״ם אומר לא — העירוב דרך חלונות אינו הופך אותם ל״אחד” כך שאפשר לבטל את השכירות מהגוי. הטעם: הגזירה שלא ילמוד ממעשיו (לא לגור עם גוי) נשארת בתוקפה אפילו כאשר יש דרך יציאה דרך חלונות.
—
הלכה – מחלל שבת בפרהסיא או עובד עבודה זרה — כגוי
מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה — הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי.
פשט: מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע״ז מטופל כגוי לכל דבריו — אי אפשר לעשות עירוב איתו, אי אפשר לבטל לו רשות, אלא צריך לשכור ממנו כמו מגוי.
חידושים: זה נובע מכך ששבת ועבודה זרה הן שתי העבירות החמורות ביותר, ומחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה (כמו שנלמד בסוף הלכות שבת).
—
הלכה – מינים — צדוקים, ביתוסים, כופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, כגון צדוקים וביתוסים והכופרין בתורה שבעל פה — כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב — אין מערבין עמו, אבל מבטלין לו רשות.
פשט: צדוקי/ביתוסי/כופר בתושבע״פ אינו כגוי לכל דבריו. אי אפשר לעשות עירוב איתו (כי הוא אינו מאמין בעירוב), אך אפשר לבטל לו רשות (ביטול רשות הוא מבין).
חידושים:
1. הכלל של רמב״ם: צדוקי אינו גוי. הוא שונה ממחלל שבת בפרהסיא. הוא מאמין בתורה, רק לא בתורה שבעל פה. לכן אי אפשר “לשכור” ממנו (כמו מגוי), אך אפשר לעשות ביטול רשות.
2. מדוע לא עירוב? משום שהוא אינו מודה במצות עירוב — הוא יודע על עירוב אך אינו מסכים לכך. (שונה מיהודי חלש רגיל שאינו מבין, אך עושה על דעת מי שמבינים.)
3. מדוע כן ביטול? משום שביטול רשות הוא מנגנון יותר יסודי — הוא מבטל את רשותו לגמרי, זו אינה “תקנה” כמו עירוב, אלא מציאות שהוא אינו כאן. צדוקי יכול להבין זאת ולהסכים.
4. ביטול רשות הוא בעיקרו יותר יסודי מעירוב: רואים לאורך ההלכות שביטול רשות הוא במובן מסוים חזק יותר מעירוב — ביטול פירושו שהוא לגמרי אינו כאן, שזה פתרון יותר מוחלט. אף על פי שלמעשה עירוב הוא לכתחילה, ביטול הוא במובן מסוים יותר יסודי.
5. המאירי: לצדוקי אין את ההיתר של “יהודי אחד” (שבגוי אין צורך בשכירות כאשר גר רק יהודי אחד), כי ההיתר מבוסס על כך שיהודי אינו גר עם גוי (כי גוי חשוד על רציחה), אך צדוקי אינו חשוד על רציחה, ממילא גרים איתו, והוא נשאר בעיה לענין עירוב.
—
הלכה – חצר פנימית וחיצונה — יהודי וגוי
ישראל אחד וגוי אחד בפנימית, וישראל אחד בחיצונה — או להיפך, ישראל וגוי בחיצונה, וישראל לבדו בפנימית — הרי זה עושה לחיצונה, אסורים על הפנימית, עד שיותרו אלו לאלו.
פשט: בשתי חצרות אחת פנימית מהשנייה, שבה הפנימי צריך לעבור דרך החיצונית — כאשר גוי נמצא באחת מהן, חלים אותם דינים כמו בחצר אחת: נוכחות הגוי גורמת ליהודים לאסור זה על זה. כאשר צריך לעבור דרך החצר החיצונית, נעשה כמו שני יהודים וגוי בחצר אחת, כי רגל המותרים שם — צריך לשכור מהגוי. אך בחצר הפנימית עצמה, שבה גר רק יהודי אחד (עם או בלי גוי), אין את הגזירה.
תמלול מלא 📝
הלכות עירובין פרק ב׳ – ביטול רשות
הקדמה: חזרה על פרק א׳ והקדמה לפרק
שלום, אנחנו לומדים הלכות עירובין פרק ב׳.
שלום, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות עירובין, הפרק השני של הלכות עירובין, פרק ב׳. בפרק הקודם למדנו מה המצווה של הלכות עירובין, מה זה עירובין. למדנו שבעצם מותר לטלטל בחצר או במבוי, כי המחיצות עושות אותו רשות היחיד. אבל מאחר שאנשים לא רואים רשות היחיד, כי אנשים חושבים שיחיד, רשות היחיד, רשות הרבים, לא יודעים אנשים שזה קשור למחיצות, אלא הם מסתכלים על זה שבמקום שהרבים גרים זה רבים, ובמקום שהיחיד גר… אם כך הוא מסתכל שבחצר יש גם רשות היחיד וגם רשות הרבים, כלומר רשות היחיד זה הבית שבו אנשים גרים, ורשות הרבים זה השטח המשותף, החצר, או כך גם במבוי.
חכמים לא רצו שאנשים יחשבו כך, אלא ישכחו מכל דין הוצאה, והוצאה אנחנו יודעים היא דבר חשוב מאוד אצל חכמים, הם עשו כל כך הרבה הלכות על הוצאה. לכן עשו הלכה שצריך לעשות משהו שמראה שכל החצר היא באמת רשות אחת, או שכל המבוי הוא באמת רשות אחת. איך מראים את זה? בכך שכולם יחד שותפים בסעודה אחת. יש לחם שהם כולם שותפים בו. את זה למדנו בפרק הקודם, הלכות שונות איך הלחם עובד, איזה לחם ראוי, כלומר מתי צריך לחם ומתי אפשר להשתמש במאכלים אחרים, וכן הלאה.
בפרק זה נלמד מה קורה כשזה לא עובד. יש מישהו בחצר שהוא לא רוצה, או שהוא לא יכול, מסיבה כלשהי הוא לא רוצה להיות חלק מה… כל הציבור נעשה חבורה חסידית שהם שותפים בפת ואוכלים ביחד, והוא לא רוצה. מה עושים במקרה כזה? כלומר בדרך כלל זה קורה בשוגג, אבל לפעמים זה קורה במזיד. בכל מקרה, מה שנלמד הוא שיש שתי עצות, יש עצות מסוימות שאפשר לעשות. אפשר לעשות את זה לפני שבת, כלומר, נכון? אפשר לעשות, מלבד העצה של פת, שזו התקנה של שלמה המלך, המצווה, יש עצות שאפשר לעשות.
ונעיר הערה, שלכאורה, כמו שלמדנו קודם, אפשר גם להזכות, אחד יכול להזכות לכולם. אם אחד מזכה לכולם, לכאורה אין את הבעיה, כי הוא מזכה אפילו שלא בפניו. אבל בדרך כלל לא דיברו על אופן כזה, נראה שהזכייה לא הייתה דבר נפוץ, זה היה בפועל שכל אחד ואחד נותן פת. מה קורה כשאחד לא נתן פת? הרי לכאורה זה עדיין לא יכול להיות רשות היחיד. אז אמנם נפתר, רוב האנשים כבר עשו שהבית שלהם והחצר הם אחד, הם לא גרים דווקא בבית שלהם בלבד, אלא כולם גרים באותה חצר. אבל הרי יש אחד שמעכב על כולם, אחד שעושה את ביתו רשות היחיד, ממילא אוטומטית החצר סביב נעשית כמו רשות הרבים, יש כבר את החשש של עירובין.
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם כך: חצר שעירבו כולם, כולם התערבו עם העירוב, חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם, אחד לא עירב. זה בין במזיד בין בשוגג, הוא שכח לשלוח את הלחם שלו. הרי זה אוסר עליהם, האדם הזה אוסר על שאר בני החצר, זו בעיה גדולה, אוסר על כולן להוציא מבתיהם לחצר, אסור להם כולם להוציא מביתם לחצר, כי נשאר הדבר שהחצר היא מקום משותף לכולם, כולל לשוכח, והבתים הם נפרדים. ומחצר לבתים.
ביטול רשות חצירו בלבד
אז מה אפשר לעשות? אומר הרמב״ם כך: ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד, אם האדם לא עשה את העירוב, אז הוא הלך וביטל את הרשות של החצר שלו. הוא אומר שהוא מבטל את הזכות כביכול שיש לו בחצר. החצר למדנו קודם היא מקום משותף לכולם. הוא אומר, הזכות שיש לי כאן בחצר אני מבטל. הוא מבטל להם, הוא נותן להם. אז הם כולם עכשיו כמו בני בית אחד, הם כולם שותפים בלחם אחד. נשארת החצר כמו שטח ששייך לקבוצת אנשים אחת, שהיא קבוצה של יחיד. משפחה אחת, והוא בטל, אין לו שייכות לחצר, הוא נשאר בחצר עדיין כמו שהוא רשות היחיד, זה בסדר. הרי אלו מותרין, מותר להם כולם לטלטל להוציא לחם מבתיהם לחצר, מהחצר לבתיהם. אבל לביתו אסור, לביתו אסור לטלטל, כי ביתו נשאר כשר. כל האחרים ביטלו את ביתם לחצר, והחצר נעשתה השותפות שלהם. הוא לא עירב, הוא רק ביטל.
ההבדל בין מבטל למעורב
מבטל פירושו שהוא לוקח את הנפרדות שלהם, את הפרטיות שלהם. מעורב הולך לשני הכיוונים. כן, כן. אבל מבטל הולך רק לכיוון אחד. זה לא אותו דבר. העניין הוא שכל אדם בחצר יש לו שתי רשויות, יש לו את ביתו ששייך לו, וגם את החצר, את חלקו בחצר. אם הוא ביטל את חלקו בחצר, אז החצר נעשית טובה לכולם, אבל לביתו אסור לאף אחד לטלטל, לא הוא ולא אף אחד, כי ביתו עדיין נפרד.
ביטול רשות ביתו ורשות חצירו
מה אם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו, אם הוא ביטל הכל, הוא אמר הבית שלי והחצר שלי בטלים, אז ביתו וחצרו נעשים כמו החצר, שהחצר שייכת לכל שאר האנשים שלא השתתפו בפת, אלא עירבו, הרי כולן מותרין, כולם מותרים לטלטל, הוא גם מותר לטלטל, כי זו לא הפרטיות שלו.
הן מותרין שלא עירבו, והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, הם מותרים לטלטל בכל מקום, כולל בחצר שלו, כי הם ביניהם כולם מעורבים, והוא ביטל את ביתו, כי ביתו שייך עכשיו להם. והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, הוא ביטל את הרשות, את הרשות הנפרדת של ביתו וחצרו. ממילא, מה עכשיו הרשות? למי שייך עכשיו ביתו וחצרו? לכולם, לרבים, לבני החצר. ואף הוא מותר, הוא גם מותר לטלטל מביתו לחצר. למה? כי הוא ביטל, ממילא אין לו רשות, אין לו רשות נפרדת. ומה הוא? והרי הוא כאורח אצלם, הוא כמו מי שהוא אורח אצל אנשי בני החצר. הוא לא שותף איתם, כי הוא לא נתן לחם, אבל מה קורה, מה עם מי שבא לחצר, אין לו בית משלו בחצר, הוא רק אורח של בני חצר, והכלל הוא אורח אינו אוסר, הוא נעשה אורח.
סתם ביטול רשות – פרשנות מינימלית
אז עכשיו למדנו שיש שני סוגי רשויות שיש לכל אחד, ואפשר לבטל אחת או שתיים. את זה אנחנו יודעים, זה נורמלי. אם ביטול רשות הוא סתם, אחד מבטל את רשותו, הוא לא אומר בפירוש איזו רשות, כי יש לו רשות ביתו, הרשות הפרטית שלו, ויש לו את הרשות המשותפת בחצר. אומרים לנו שכשאחד מבטל רשות סתם, רשות חצרו בטל. אולי, ממזערים. כאילו, לא מכניסים יותר משמעות לדבריו, אומרים שהוא רק ביטל את הדבר שיותר קל לבטל, הרשות שיש לו בחצר, אבל רשות ביתו לא בטל.
זה המינימום. כי בדרך כלל לאדם יותר קל לבטל את רשותו בחצר מאשר לבטל את ביתו, את ביתו הוא לא ייתן, את רשותו בחצר, בסדר.
הלכה לגבי ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
דברי הרמב״ם
הרמב״ם, כשמבטל רשות לבני חצר, מי שעושה את זה והוא מבטל את רשותו לבני החצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. וזה לא פשוט שהוא יכול לומר אני מבטל את רשותי לכולם, כי מי זה כולם? אין דבר כזה כולם. הוא לא יכול לומר לכל בני החצר. הוא צריך לבטל בפירוש, כן, בפירוש לכל אחד ואחד.
דיון: למה לא כמו זיכוי?
למה? כך כתוב ברמב״ם. נכון, אבל למה לא יעזור כשהוא אומר אני מבטל לבני החצר? כי אין דבר כזה בני החצר. בדיוק, ביטול זה לא אותו דבר כמו עירוב. ביטול פירושו כאילו, אני לא יודע מה הוא מתכוון, נניח, כאילו הפקר, כאילו הוא מקנה את חלקו לאנשים האחרים. אי אפשר להקנות לקבוצת אנשים, אפשר רק להקנות לכל אחד בפירוש.
אז זו הסברא. מה קשה להבין? אני יכול גם לומר, אני לא יודע את הסיבה. זה כן, להזכות אפשר לכולם. אדם יכול לקחת לחם ולומר – זה לא לכולם, לכל אחד חתיכה. אפשר להקנות לעשרה אנשים שיהיו קונים. וכאן כתוב שצריך לומר בפירוש. אני לא יודע אם זה דין בקנין, או אם זה דין בעירוב. זה ביטול, ביטול זה לא קנין. ביטול זה לא קנין ולא עירוב. זה דבר חדש, שזה דבר קשה. אנשים לא עושים את זה ביחד. את זה רואים כאן.
טבע ביטול רשות
ביטול זה לא שאני מבטל את רשותי, שאין לי רשות. זה לא הפקר. זה לא שאני מבטל את רשותי. ביטול פירושו ביטול ל… ביטול זה הוא מבטל למישהו. ביטול זה הלשון היא נגרי״ף. אתה מבטל את רשותך, יש לי ואני מבטל. לשניהם יש חלק במה שהם עומדים. ביטול אליהם. תמיד ביטול להם. אין דבר כזה ביטול אוליהם. תמיד ביטול זה ביטול להם. למה? זה הולך רק לכיוון אחד. זה לא שהוא נעשה בטל אליו. הוא נעשה בטל אליהם. והסיבה שהוא מותר לטלטל היא רק כי הוא נעשה אורח, הוא נעשה בחוץ. הוא לא נעשה כך, הוא לא נעשה כלול איתם. הוא לא נעשה כלול. ביטול זה כאילו הוא כאילו מכניע, אני לא יודע, הוא נותן את רשותו להם.
אז, זה דבר רציני מאוד. אתה רואה שאנשים לא רוצים לבטל את רשותם. זה לא דבר פשוט. הם לא יעשו שותפות לרגע כדי שיוכלו לטלטל בשבת. אני לא יודע. אבל כך הרעיון כאילו, שלוקחים את זה מאוד ברצינות. אני לא מבין את זה, אבל…
הלכה לגבי יורש – ביטול רשות בשבת
דברי הרמב״ם
טוב, כך לומד הרמב״ם. אבל יורש, מי שזה עתה ירש בית, מבטל רשות, האם הוא יכול לבטל רשות אפילו שמת מורישו בשבת? האב מת בשבת, והוא ירש בשבת. האם הוא יכול עדיין… אה, אז אתה רואה כאן שמבטלים ועוזר בשבת? בדיוק. לא, אני אגיד לך עכשיו בבירור. שניהם ראו את זה כן, כי שכח, זו כל הבעיה, שכח, שיראו את זה כן. ביטול, אחת הנקודות של ביטול היא שאפשר לעשות את זה בשבת. זה לא עירוב שאפשר לעשות רק בערב שבת.
אהה, אז אתה רואה גם כאילו שזה לא קנין, זה לא מקנה לאנשים אחרים, כי את זה לא היו מותרים לעשות בשבת. בסדר. לא פשוט מה זה בדיוק. זה דבר כזה שנקרא ביטול רשות.
אז, היורש יכול לבטל בשבת. למה? שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר. היורש מקבל מיד את כל הזכויות שהיו למוריש. וזהו. הוא כבר קנה, זה כבר שלו, אפילו בערב שבת זה קרה אוטומטית.
הפירוש של זה הוא כך, בגמרא כתוב שהשאלה היא, כי יש כלל שאפשר לבטל רק דבר שהיה אפשר לערב אתמול. אז השאלה, היורש לא יכול היה לבטל אתמול, כי זה לא היה שלו אתמול, הוא לא יכול היה לערב אתמול, בכל מקרה זה לא היה שלו. אומר, הוא כן יכול היה, כי הוא המשך של אביו שיכול היה.
דין יורש — כוח הביטול מהמוריש
אז מאחר שאביו יכול היה, הוא היום המשך של זה, אבל לבטל בשבת אפשר כן. הזכות אינה שאלה.
תן לי להסביר לך, אין ספק שיורש הוא בעל הבית של ירושתו. החידוש הוא שהוא נמשך אפילו מיכולת האב מערב שבת. זה מעניין, זה אומר שיורש זה לא פשוט שהוא מקבל את הבית, אלא הוא נעשה האב כביכול, והבית נשאר שלו. זה שונה מקנין רגיל שעובר מא׳ לב׳, זה נשאר אצל א׳ והוא נעשה א׳.
אם קנו בשבת, את הבית, הוא הולך, זה לא עובד בבית. הוא בא במקום מורישו, זו המילה. ממילא הוא יכול לעשות ביטול רשות.
זה אומר שאם מישהו היה באופן אחר שהיה מקנה, שהקנין יהיה מקנה, נניח אם מותר, אני לא יודע, אם מישהו עושה קנין ואומר שבשבת הקנין יחול, והשני קנה, לאו דווקא שהוא יכול לבטל. אבל כאן, מאחר שהדין ביורש שהיורש בא במקום המוריש, מאחר שהמוריש בשעה שהיה אפשר לערב בשבת קיבל מיד את הזכות לבטל, הוא יכול לעשות את זה.
שאלה: הרי לא יורשים עירוב?
דובר 1: מבין מה אני אומר? לא, אלא הוא בא תחת מורישו, הייתי צריך לומר שיש לו כבר לפני כן. לא יורשים עירוב. לא יורשים רשות.
אבל הוא ירש את הבית שהמוריש כבר נתן את הזכות לכולם בעירוב. העירוב לא ניתן, העירוב הוא לאנשים, העירוב לא לבית. הרשות ניתנה לבית. אם אני זוכר כתוב זה בקרוב מפורש.
ביטול רשות בשבת — מותר לכתחילה
אומר הרמב״ם, מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה, אז מותר לעשות את זה, אין שום בעיה.
דובר 2: הביטול הוא חלק מדין יורש?
דובר 1: לא, זה קו חדש לגמרי. הוא מותר לעשות את זה. לא, זה מתחיל מזה שהוא מותר, אפילו… כאן מדברים בפעם הראשונה בבירור על מקרה שהוא מת בשבת, המוריש מותר לעשות את זה בשבת. למה? אחד שהוא יכול, כי הוא בא תחת המוריש. אחד לשאול האם מותר לבטל בשבת? לא, מותר אפילו לכתחילה לבטל את הרשות בשבת. כל הסימנים עד עכשיו זה הדבר של ביטול.
אני חושב שזה תחילה אמצעית. אני חושב שזה מתחילת הבריאה. אני חושב גם ש… אני לא יודע, אני חושב גם שהמוריש צריך לעשות את זה, כי העירוב של האב לא עובד כבר ממילא, אפילו האב כן עשה עירוב. צריך לראות בקרוב.
מה שהרמב״ם רוצה לומר הוא, לא תחשוב שזה משהו שנראה כמו קנין או מקח וממכר שאסור לעשות בשבת, מותר לעשות את זה לכתחילה בשבת.
נכון, טוב מאוד.
ביטול רשות מרבים ליחיד — אין אורח רב
אומר הוא הלאה, מה קורה כך? “בטלו עליו המערבין רשותן לזה שלא עירב”. האדם שלא עירב, הוא גם לא רוצה לבטל. אבל האחרים הולכים, אומרים, “אנחנו כולנו מבטלים לו, אין לנו רשות היחיד נפרדת, הכל שלך”. הוא מותר. נכון. מותר לאדם שאליו ביטלו, הוא מותר לטלטל, בוודאי לא לבדו, אלא הוא גר בחצר, יש רק רשות היחיד נפרדת אחת בחצר. אבל הם אסורין, הם כולם אסורים, שלא נשתייר להם רשות.
למה? הם לא נשארים עם רשות. אה, הרי קודם אמרו שצריך להישאר עם רשות? זו לא בעיה. נכון.
“ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו”, לא אומרים, שיראו את כולם כאילו האדם האחד יש לו רשות בחצר, וכולם כמו אורחים אצלו. זה לא עובד כך, כי “אין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם”. קבוצה של אורחים לא הולכת לאדם אחד. זה לא עובד שאדם אחד יהיו לו כל כך הרבה אורחים. להיפך, קבוצת יהודים יכולה לקלוט אורח.
מה הכלל? זה לא אומר שזה אורחים, אדם יכול להיות לו חצר, אבל זה אומר שבמקרה הזה אי אפשר לומר שכולם אורחים שלו. זה לא הולך כך. זו לא סברא נוראה שאני מבין, אבל כך אומרת ההלכה.
דובר 2: כן. העניין הוא שיחיד יכול להיות בטל לרבים, אבל רבים לא יכולים להיות בטלים ליחיד.
תרגום לעברית
דובר 1: אפשר לבטל בשבת את ביטול הרשות, כי יכול להיות, זה הדבר, הם רוצים אותו, כמו שכאשר הוא רוצה לטלטל הם מבטלים הכל בשבילו, שיוכל לטלטל, ואחר כך ירצו לחזור למה שהיה. התוספות אומרים במפורש שאסור לעשות כך.
אוקיי, הלאה.
ביטול רשות — שניים או יותר שלא עירבו
“היו אלו שלא עירבו שנים או יתר”, עד עכשיו דיברנו כאשר אחד לא הצטרף לעירוב. אבל אם שני אנשים או שלושה אנשים לא עשו עירוב, אז כך, “ומבטלי רשותן למערבין”, הם ביטלו את רשותם לאלו שכן עשו עירוב, “הן המערבין מותרין”, המערבין יהיו מותרים, כי הם ביטלו את רשותם, “ואלו שלא עירבו”, האנשים שלא עירבו והם ביטלו את רשותם, “אסורין”, הם אינם רשאים לטלטל מביתם לחצר.
אבל להיפך אי אפשר לעשות. “אבל אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו”, הם לא יכולים לבטל את הרשות לשניים, כי אפילו אם יעשו זאת זה עדיין לא יועיל, “שכל אחד מהן אוסר על חבירו”, כי צריך אחר כך שאחד מהם יבטל לשני. גם זה לא יועיל.
ביטול בשני שלבים — לא עובד
אה, מה קורה אם עשו כך, ואחר כך האחרון יבטל, רק אחד לאחרון? “ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב”, עדיין “הרי זה אסור”, למה? “שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה”, כי כאשר כל אלו שעשו עירוב ביטלו לו, אז זה לא עבד, הרי עדיין אני וחברי אוסרים את החצר, וממילא אין אנו יכולים לטלטל. זו הבעיה.
אני לא יודע. אלו באמת כללים של הלכות ביטול. זה עניין. נראה. אני לא מבין. מעניין.
אי אפשר, העניין הוא, משהו שצריך לעשות בשני שלבים, אי אפשר לעשות בשני שלבים. זה הדבר. ביטול עובד רק כאשר זה עובד בבת אחת. פעמיים? לא, כבר לא עובד.
כמו שאמרת, כמו שאמרת שאחד הכניס לביתו, והוא מבטל, ואחר כך הוא מבטל פעם שנייה, זה לא טוב.
לא, לא, הוא אומר יותר טוב. לא, הוא אומר שני שלבים שחסרים להלכה. אתה צריך קודם שכל אחד יבטל לאלו שלא עירבו, ואחר כך זה עדיין לא עוזר, כי נשארים שניים שלא עירבו. הם צריכים נוסף. אי אפשר לעשות שלבים נוספים. אם השלב הקודם נשאר אסור, אי אפשר לעשות עוד שלב כדי לפתור את זה. זה מה שהוא אומר.
שאלה: האם כמה אנשים צריכים לבטל בבת אחת?
דובר 2: אז זה אומר שכמה אנשים בחצר צריכים לבטל, הם צריכים לעשות זאת בבת אחת?
דובר 1: לא, הם לא צריכים לעשות זאת, כי זה לא חסר מבחינה למדנית. כן, הם יכולים לבטל, הם לא חייבים לעשות בבת אחת. כל אחד, הוא אוסר רשות, הוא אוסר רשות. אז כשאחד מבטל, עדיין אסור, כי האדם הבא עדיין לא ביטל.
דובר 2: איזה אדם הבא?
דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך הלאה.
דובר 2: אה, אתה מתכוון במקרה הקודם.
דובר 1: כן, כאשר כמה אנשים מבטלים, מה קורה אז? האם הם צריכים לבטל בבת אחת? כי אם אחד כשהוא מבטל עדיין אסור, לא עוזר הביטול.
טוב מאוד. אכן יש צדיקים שחשבו כך. אבל אחרים לא חושבים כך. למה לא? אני מנסה להבין איזה חילוק. אני לא יודע בדיוק. אני מרגיש שיש חילוק, אני רק לא יודע מה זה. אני לא יודע בבירור. יש אולי… אני לא יודע. אני לא יודע. הוא מביא זאת אולי עוד בעיה, אני לא מבין מה הבעיה שלהם.
אוקיי, הלאה.
ביטול מאחד לאחד — אחד שעירב מבטל לאחד שלא עירב
אחד שעירב מבטל רשותו לאחד שלא עירב. מה זה אומר? כאשר מדברים כאן על חצר שיש בה רק שני אנשים? כן. אחד מעורב לא יכול לבטל לאחד שאינו מעורב. אבל להיפך כן. אחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב.
לא יכול להיות רק שני אנשים, כי שני אנשים אין עירוב כלל. הדבר הוא שאדם אחד לא יכול… עם עירוב, כלומר שני אנשים שעשו עירוב למדנו עכשיו יכולים לעשות ביטול לאדם שלישי שלא עשה עירוב, ואז נעשים רק הם, כן, רק מי שעושה את העירוב נעשה מותר.
אבל אדם אחד, אדם אחד שעשה עירוב, לא יכול לבטל לאדם אחד שאין לו עירוב. וכך גם להיפך, שמי שלא עשה עירוב יבטל רשות למי שכן עשה עירוב. אני לא יודע למה לא, אבל כך אומר הרמב״ם.
דיון: מה פירוש “אחד שעירב מבטל לאחד שלא עירב”?
דובר 2: הוא אומר שזה עדיין מדבר על המקרה הקודם, כאשר היה יותר מאדם אחד שלא עירב. מדברים כאן על שני האנשים האחרונים, כלומר.
דובר 1: אני לא מבין, קודם שני האנשים לא עשו עירוב. אחד שעירב… אה, העניין הוא שצריך את כולם. אם יש עירוב, צריך שכל אחד יסכים, כל אחד יבטל רשות. אחד לא עוזר.
אבל להיפך עוזר כן, פשוט מאוד, כי יש רק אדם אחד שנשאר בלי עירוב, אז הוא מבטל רשות לאחד, ועכשיו אותו אחד נפרד מהשאר.
דובר 2: אבל קודם למדנו שצריך כן לבטל לכל אחד בנפרד, זוכר? למדנו קודם, לא? זוכר שלמדנו שצריך לבטל לכל אחד? אז מה הוא אומר “אחד שעירב מבטל לאחד”? יש רק אחד, יש עוד עשרה אנשים. אז איך זה עוזר?
דובר 1: הוא אומר שהיה צריך שהשני ימות, צריך עיון. הוא לא הראשון שמתקשה בזה, המפרשים כבר מתקשים, כי כתוב שלמדנו קודם שצריך לבטל לכל אחד. אי אפשר, לא לכל אחד, לכל אחד בנפרד. אז מה זה אומר שהוא מבטל לאחד בעירוב? הוא לא יכול, הוא צריך לבטל לכל אחד.
יש בזה טעם. הגמרא שואלת את הקושיה, והגמרא עונה שהוא מת, אז מותר. היה הרמב״ם צריך לומר, אומר הרמב״ם, אולי סמך הרמב״ם על מה שכתבתי לעיל שצריך לבטל לכל אחד ואחד, וצריך עיון. כל הדברים האלה שהוזכרו, צריך לומר שצריך עיון, מותר לומר שצריך עיון. אמת? זו ההלכה שלי.
סטייה: מה פירוש “צריך עיון”?
אוקיי, כאשר הוא אומר צריך עיון, הוא אומר תהיה אתה, אני התקשיתי, תהיה אתה. כאן יש חקירה ישנה, מה זה אומר צריך עיון? צריך עיון פירושו שצריך לעיין, או צריך עיון פירושו קושיה טובה, בוא נמשיך הלאה. יש כאן שיטות אחרות על כך. צריך עיון, מה פירוש צריך עיון?
ביטול רשות מחצר לחצר
אוקיי, עכשיו נלמד שביטול עובד לא רק עם בית, זה עובד גם מחצר.
אומר הרמב״ם: כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
בדיוק כמו בחצר אחת עובד ביטול שאדם מבטל את ביתו, כך גם חצר יכולה לבטל למבוי. מחצר אחת לחצר הבאה.
וגם, למשל מבוי עם שלוש חצרות, יכולות שתי חצרות לבטל לחצר השלישית, ונעשה כאילו רק חצר אחת במבוי. או אחת לשנייה, כן.
ומבטלין וחוזרין ומבטלין.
אין מספר, סתם שתי חצרות יכולות לבטל אחת לשנייה, ועכשיו זה אומר כאילו שתיהן גרות יחד במבוי.
אה, עכשיו שאלת קודם שאלה האם אפשר לשנות את הביטול באמצע השבת, אומרת המשנה והתוספות, מבטלין וחוזרין ומבטלין. יש לך את שלוש הרשויות.
מבטלין וחוזרין ומבטלין: שינוי ביטול באמצע השבת
שנים שרויין בחצר ולא עירבו. שני יהודים גרים בחצר ולא עשו עירוב, עכשיו הם רוצים לטלטל בשבת. מה עושים? אחד מהן מבטל רשותו לשני. אחד מבטל את רשותו לשני.
מתי הוא משתמש בזה? מתי הוא מבטל את רשותו לשני? האם עכשיו השני רשאי לטלטל כי הראשון ביטל?
נמצינו אומרים, השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. כלומר, שהביטול של חברו עובד עד שהראשון צריך עוד לעשות את צרכיו, עד שהוא צריך עוד לטלטל. ברגע שהוא סיים לטלטל, הוא כבר לא צריך לטלטל, חוזר השני ומבטל רשותו לראשון, והוא מבטל לראשון רשותו שביטל לו. השני משתמש בזה כל עוד הוא צריך. וכן כל הפעמים, כל אחד שמטלטל, כאשר הוא מטלטל צריך הוא להיות בעל הבית היחיד של החצר. הוא צריך לפני כן לבקש שיבטלו לו רשות.
איך… הוא אמר לו אחר כך, ביטול רשות הוא אמירה בעלמא, הוא צריך לומר אני מבטל את הרשות לך. כאשר הוא אומר זאת, עד שהוא חוזר בו, הוא יכול לטלטל.
דיון: למה שניהם לא יכולים לטלטל ביחד?
דובר 2: וכאן אפשר לומר, מאדם אחד לא יכול להיות אורח לאדם אחד, זה אותו דבר. אם אדם אחד מבטל רשותו לשני, רק השני יכול לטלטל, לא הראשון. כי הוא לא היה צריך לא להיות לו את המבטל…
דובר 1: אה, נכון, כי הם לא יכלו שניהם לעשות את צרכיהם ביחד.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אה, טוב מאוד.
ביטול רשות בחורבה
אומר הוא הלאה, ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר. בדיוק כמו בחצר יכולים שניהם לבטל רשות, כך יהיה אומר שהם גרים בחורבה שבינם.
דיון: מה החידוש של חורבה?
דובר 2: מה החידוש? חשבת שחורבה שונה מחצר?
דובר 1: כי חצר, באופן טבעי, אני מבין שלכל אחד יש זכות. חורבה היא משהו קצת יותר חידוש.
דובר 2: אם זה הסידור שלהם כך, אבל חורבה היא לא בדרך כלל מקום שכל האנשים גרים ביחד.
דובר 1: אבל אם עושים את הביטול אפשר.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אז זה אפשר ללמוד איך הוא עונה מה הביטול רשות יוצא.
במזיד הוציא לעומת בשוגג הוציא: מתי ביטול נעשה בטל
אבל אחר כך… אחד ביטל את רשותו, והוא לא שכח שהוא ביטל את הרשות. הוא לא פעל כפי שאמר. הוא לא לקח ברצינות את החצר בשעת הביטול, אבל לא מאוחר יותר הוא מתעורר והוא משתמש בזה. הוא מראה בכך שזה לא היה ביטול אמיתי.
אז כך, במזיד הוציא, אם הוא הוציא במזיד, הרי זה אוסר עליהם, הוא אוסר על האנשים האחרים, הם יכולים, האנשים האחרים אינם רשאים עוד לטלטל בחצר. שאין ראיה לעומד בביטולו, הוא הראה שהביטול שלו לא היה אמיתי, הוא לא עמד בזה.
אבל בשוגג, מדברים כאן גם באופן שהוא לא יכול להיות גזלן, כמו שלמדנו קודם. זה כבר במבוי, לא בחצר. הוא כבר ביטל את כל החצר. כאשר בשוגג הוציא, אם הוא פשוט שכח וטלטל, לא שהוא הלך נגד ביטול רשותו, אינו אוסר עליהם, שאין ראיה עומד בביטולו, הוא עומד בביטולו, זו הייתה רק טעות.
דין כאשר האחרים כבר החזיקו
אומר הרמב״ם, ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם, הם עדיין לא פעלו על פי הביטול שלו, הם עדיין לא, “והחזיקו” פירושו שהם כאילו הראו את חזקתם שהחצר באמת שייכת להם, כי אותו אחד ביטל.
אבל אם קדמו והחזיקו, יש את המילה “והחזיקו”, יש שהם הוציאו, כן? “והוציאו”, הם עשו חזקה, הם פעלו על פי הביטול שלו, כן? ואחר כך חזר הוא והוציא, הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם, כי הם כבר עשו, הם כבר תפסו, הם לא יכולים לתפוס בחזרה כאילו, אף על פי שאותו אחד לא גורס, אותנו כבר תפסנו, יש הלכה כזו.
ביטול עובד רק כאשר יכלו לעשות עירוב ערב שבת
אוקיי, עכשיו נלמד על מחיצה. למדנו קודם, למדנו ברמז על ההלכה, ועכשיו נראה בבירור את ההלכה, שביטול, אף על פי שביטול עדיף על, יש לו מעלה, אתה יכול לקרוא לזה קולא או מעלה על עירוב. עירוב צריך לעשות בערב שבת, ביטול אפשר לעשות בשבת.
אבל זה בתנאי שיכלו לעשות עירוב ערב שבת, אני לא יודע בדיוק את הפשט של התנאי, אבל אם אי אפשר, למשל נלמד, גויים עשו מחיצה בשבת, אי אפשר לעשות ביטול בשבת. אני יכול להבין למה?
בוא נראה, שני בתים ושני צדי רשות הרבים, זה באמת, עכשיו הם אינם רשאים לטלטל כי זו רשות הרבים, והם רשאים לטלטל רק אם יש מחיצה שמקיפה את שני הבתים. הקיפוה גוים מחיצה בשבת, גויים עשו מחיצה בשבת, וכבר, במקרה כזה נעשית רשות היחיד בשבת, כמו שכבר למדנו שאפשר לעשות מחיצה בשבת.
אבל יש כאן בעיה, הם לא יכולים לטלטל במחיצה בלי עירוב. אז מה הם רוצים לעשות? הם רוצים עכשיו, אוקיי, בשבת יבטלו. אי אפשר לבטל במקרה כזה.
הואיל ואי אפשר להם לערוב מבעוד יום?
דובר 2: אה כן, אתמול הם לא יכלו לעשות עירוב. אין להם עצה?
דובר 1: אז כך, תקנת חכמים היא שאחרי שיש עירוב, אז ביטול הוא כזה בדיעבד, מוצא אחרון כאשר העירוב לא עבד, כאשר לא יכלו לעשות עירוב כי אחד לא רוצה, אחד שכח, אז יש את העצה של ביטול. אבל אם לא עשו עירוב, חוזרים לתקנת חכמים המקורית שזה נראה כאילו מטלטלים ברשות הרבים, כי לא רואים את ה… כן.
בקיצור, ביטול הוא עצה בדיעבד לעירוב. ביטול הוא דין בעירוב, לא עניין בפני עצמו. זה לא דין אמיתי בפני עצמו, כך יוצא. משהו כזה אפשר לומר.
ירושה בין השמשות: אחד מבני חצר שמת
עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה שבנויה על כך שהעירוב, או הקשר של האנשים, נקבע בין השמשות. מה שהמצב היה בין השמשות, זה נשאר, אפילו באמצע מת אדם וכדומה. כן.
אז כך, אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק, אחד מבני החצר מת, הוא השאיר שאחד מבני השוק יירש אותו. היורש שלו. שוק פירושו סתם אחד לא מהחצר, אורח, לא?
דובר 2: אהה, לא אחד שאינו כאן. היורש שלו, בנו, היורש שלו לא גר איתו, הוא גר במקום אחר.
דובר 1: אז כך, אם מת מבעוד יום, הוא מת מבעוד יום, אחד ירש אותו, הרי זה יורש כאחד מבני חצר, עליהם. הוא לא חלק מהם, הוא לא גר שם, אבל יש לו רשות. טוב מאוד. הוא אוסר עליהם.
למה? הם לא יכולים לומר “אנחנו כולנו משפחה אחת שגרה בחצר אחת”, כי זה לא כך, יש שם יורש שלא שייך לכאן.
אבל לו זה לא שייך, אחד אוסר עליהם לא אוסר עליהם. למה? כי הם ירשו בשבת, למדנו שהירושה לא קורית בשבת. אמת, אבל אצלנו, כאשר הגיעה שבת היה בית ששייך למשפחה אחת, בני חצר אחד.
אחד מן השוק שמת: המקרה ההפוך
דובר 2: מה הפוך? זה מעניין, איך זה שונה ממה שלמדנו קודם, שאחד ירש בשבת? זה כבר יהיה הפוך.
דובר 1: הלו, זה מה שלמדנו קודם, את הבא אני מתכוון.
דובר 2: אהה, אני שכן, כן.
דובר 1: כי קודם למדנו ש״אחד מבני חצר שמת”. מה קורה בדיוק הפוך? אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר.
דובר 2: איפה הבית שלו? בשוק.
דובר 1: הבית שלו בחצר.
דובר 2: קודם היה אסור.
דובר 1: עכשיו האנשים חושבים, אוקיי, עכשיו… אה, הוא היה “אאוטסיידר” שהיה לו בית בחצר, ממילא לא יכלו לעשות עירוב, כי אחד מהם לא השתתף. אבל אחד מבני החצר היה היורש.
תרגום לעברית
אז כך, אם באדיעא מת, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. כי כשבא שבת כבר אחד מבני החצר עירב את הבית, והוא מעורב עמהם, ממילא זה בסדר.
אבל מת מן השוק שמת כבר בשבת, אז כן אסור עליהם. כי עכשיו גר בחצר אדם שלא עירב את הבית.
דובר 2: קודם, ה״אחד מן השוק”, מה עשו? אני לא יודע, אולי באמת לא הועיל. כשה״אחד מן השוק” היה בית בחצר שלא היה לו עירוב, שלא היה חלק מהעירוב, לא הועיל.
דובר 1: אז אנחנו רוצים לחשוב שזה נעשה עכשיו אוטומטית מותר, כי עירב אחד מבני החצר שכן מעורב עמהם. היורש שגר כאן קודם היה מעורב עמהם, על ביתו. עכשיו קיבל בית שני.
אסור עליהם עד שיבטל להם רשות מורישו, או שיבטל להם רשותו. אחד משניים. או שיבטל את רשות המוריש, או שיבטל את רשותו.
דובר 2: למה יש כאן אסור עליהם? הרי היורש גר בחצר. מה היתה השאלה?
דובר 1: עוד האדם חי, וכשהאדם חי היתה שבת.
הלכה: יורד לנכסי הגר — דין ירושה לענין עירוב
דובר 1: הוא היה עסוק. אבל כן אפשר, עושים עם ביטול רשות. הגמרא לא יכלה לעשות עירוב אתמול? איך יכול היה לעשות עירוב אתמול?
התירוץ הוא, בואו נלמד את ההלכה קודם. “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר”. זה כאילו הוא כן יכול היה ממש אתמול. הוא לא היה בגדר, הוא לא גר שם. הוא כן יכול היה אם הוא רוצה, בטח כן.
דובר 2: אולי לא יכולים שם בחלקו מהפת, הוא לא נמצא שם.
דובר 1: אני יודע, אני יודע. אני צריך לדעת הלכה נוספת מהו הדין של מי שלא גר בחצר, ואיך עושים את העירוב.
לשון הרמב״ם: גר שמת ביום
“ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך, אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו.”
הגר מת ערב שבת ביום, אפילו אם יהודי אחר לא החזיק בנכסיו — ההלכה היא שגר שמת, מי שרוצה, מי שהוא הראשון זוכה בנכסיו, כי אין לו יורשים. זה הפקר.
אז אומרים, שאפילו יהודי אחר, אפילו היהודי האחר, היהודי שהיה יחד במבוי, לא החזיק בנכסים עד שחשיכה, נכנס והחזיק, “אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו”.
ביאור הדין: המחזיק בנכסי הגר נחשב כיורש
בגמרא בעצם, הגר, קודם לגר היה עירוב, נניח. או לא היה עירוב? היה לו כן עירוב, נניח. אבל עכשיו הוא מת. בא יהודי אחר מאיזה מקום אחר, לא מכאן, והוא החזיק בחצר. או לא היהודי שגר כאן, בקיצור, יהודי שלישי בא. הוא החזיק.
היית אומר שהוא אדם חדש, הוא קנה בשבת, אבל ערב שבת עדיין היה עירוב שתקף. אומרים לא, מאחר שלמדנו את הדין קודם שיורש נכנס תחת אביו, יוצא אפוא שהוא כיורש.
במקרה זה הוא עושה את זה יותר גרוע, כי הוא האדם שלא עשה עירוב, ועוד הוא מחזיק אוסר עד שיבטל זכותו כראוי ליורש, הוא צריך לעשות ביטול.
דיון: המבוי והמחזיק
דובר 2: מדברים על המבוי, כן? השאלה היא על המבוי.
דובר 1: במבוי גר יהודי וגר, ובמבוי היה דין שצריך לעשות עירוב. צריך לעשות עירוב כי יש כאן שני יהודים גרים שם, יהודי וגר, שני דיירים.
היה מישהו שהחזיק, כלומר הוא תפס את חצי המבוי, לא היהודי שהיה שם יחד איתו, אלא יהודי אחר מבחוץ נכנס והוא תפס את חצי המבוי. אז הוא אוסר עד שיבטל כראוי ליורש, כן, כלומר גם יורש.
דובר 2: אם הוא לא היה יורש, הוא לא היה יכול לאסור.
דובר 1: זה באמת נכון. אם לא היה יורש אחר, היה אוטומטית…
דובר 2: אה, היה זה הפקר?
דובר 1: כלומר, היה זה עכשיו רק כמו אדם אחד, אולי לקולא. הוא יכול לבטל, כמו שיורש יכול לבטל. כלומר, אם לא היה יורש, הוא לא היה יכול.
דובר 2: לא, אני אומר, אם לא היה בא מחזיק שני בנכסים, אבל לכאורה היהודי היה יכול, כי אתה אומר שיש אדם אחד במבוי, האחר בטל, זה הפקר.
דובר 1: אבל עכשיו בא שני. החידוש הוא רק שהיורד לנכסי הגר נקרא גם יורש, אף על פי שזה לא ירושה, זה איזה הפקר כביכול, זה נקרא גם בדין ירושה, וממילא יכול לעשות גם ביטול מאחר שהוא נקרא כביכול תחת הגר שיכול היה אתמול לעשות עירוב או שעשה באמת עירוב. כן?
אם מת הגר משחשיכה
“ואם מת הגר משחשיכה, אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.”
אם הגר מת רק אחרי שכבר חשיכה, אז אין שום הבדל. אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו אם יהודי אחר החזיק, תפס ועשה חזקה בנכסים של הגר שמת, אינו אוסר עליו, הוא לא אוסר על היהודי האחר, כלומר הוא לא אומר שהוא עכשיו בעל הרשות, אלא בטלה רשותו, כי ערב שבת היה מותר, כי היהודים שם היה להם אולי עירוב ביניהם, נשאר עם ההיתר.
דיון: ביטול רשות של עומד ודין יורש
דובר 2: אבל זה רק ביטול רשות של עומד, שהיה כזה מקרה. מה קורה אצל כל יורש?
דובר 1: מה זאת אומרת אצל כל יורש? למדנו, כל העירובין שהיו ערב שבת, אני מתכוון, נשארים טובים אפילו אם מת האדם. השאלה היא רק כשבא אדם חדש בשבת, אז יש בעיה. מסכים?
דובר 2: אני לא מבין בבירור מה אתה אומר.
דובר 1: השאלה, אמרתי לך קודם, כל ההלכות הללו הולכות עם זה. מעת מתי שבת אוסר עליו. הדרך היחידה שרלוונטי שזה אסור היא כשבשבת יש אדם חדש ברשות שלא עשה עירוב. אבל בדרך כלל, כל עוד אותו אדם לא נמצא, לא מפריע לנו. ברגע שבא שבת ויש עירוב, נשאר העירוב כל השבת, ולא משנה מה קורה באמצע שבת. לא יכולים להיאסר בשבת, חוץ מהמקרה האחד של איגלאי מילתא למפרע. כך אני מבין.
—
הלכה: ישראל הדר עם הנכרי — דירת גוי אינה דירה
עד כאן למדנו הלכות של שני יהודים, או גר. עכשיו נלך ללמוד על גוי. מה עושים כשגוי גר עם יהודי באותה חצר? אוקיי.
לשון הרמב״ם
“ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב בחצר, אין אוסר עליו. שדירת הגוי אינה דירה, ואינה קובעת איסור.”
אז, יהודי אחד עם גוי אחד לא צריכים עירוב. גוי הוא לא אדם.
ביאור: למה דירת גוי אינה דירה
הנקודה היא כי היהודי לא מתחשב בזה. לא שגוי הוא בהמה, האם הוא בהמה, לא בהמה, זו חקירה בפני עצמה. הנקודה היא שיהודי שגר עם גוי, לא מתחשב היהודי כאילו הלה יהודי, ואין שום… כאילו כל המקום הוא רשות היחיד. לא צריך עירוב. אין שני דיירים.
—
הלכה: שני ישראלים וגוי — גזירה שלא ישכנו גוים עמהם
אבל, יש הלכה מיוחדת. אם עכשיו, יותר משני יהודים יחד עם גוי. שני יהודים עם גוי, זה אוסר על זה.
לשון הרמב״ם
למה? אומר הרמב״ם, למה? לא מעיקר הדין, כמו תקנת שלמה המלך, כי דירת גוי אינה דירה. אבל בעצם היה צריך לעשות כך, שני היהודים יהיו מעורבים ביניהם, והשלישי הוא הגוי, שהוא כאילו גוי. אבל לא כך.
למה? זו גזירה. למה? כדי שלא ישכנו גוים עמהם, שיהודים לא יהיו נוחים לגור יחד עם גויים, כדי שגוי לא יגור איתם, שלא ילמדו ממעשיו, שלא ילמדו ממנו.
עשו הלכה שיהודי אסור להכניס גוי לשכונה יהודית.
דיון: למה לא אצל יהודי אחד וגוי אחד?
דובר 2: אתה שואל, יהודי אחד וגוי אחד מותר?
דובר 1: שואל הרמב״ם, “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” זה אותו דבר.
אומר הרמב״ם, כי זה דבר מועט, הדבר הוא דבר שאינו מצוי. למה? שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו. יש כאן איסור, תמיד יש לנו פחד שגוי עם יהודי, יהודי אחד וגוי אחד, יש חשש יחוד. אז ממילא אסור להתייחד עם גוי, אז כבר יש איסור יחוד של יהודי עם גוי שמא יהרגנו. לא צריך כאן לעשות את ההלכה בעירוב.
אבל אז כשבדין יחוד זה מותר, עשינו את האיסור אצל העירוב, כדי שלא ישכנו עמהם.
יפה מאוד.
—
הלכה: עירוב וביטול רשות לא מועיל במקום גוי
עכשיו, מה קורה? אז מה הולכים לעשות? כן? יש בעיה. גוי, אמרו שזה אסור. יפה מאוד. לא יכולים לעשות עירוב. גוי לא יכול לעשות עירוב. אז מה צריך לעשות?
לשון הרמב״ם: עירוב וביטול לא עוזרים
“שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן, לא הועילו כלום.”
שני הישראלים עשו עירוב, לא הועילו כלום. הם לא עשו כלום, כי עדיין החצר היא עדיין רשות הרבים. זו הגזירה של רשות הרבים. יפה מאוד. זה הופך את זה בחזרה לרשות הרבים. זה הופך את זה בחזרה לגזירה של רשות הרבים.
ואין מבטלי לגוי. מה קורה אם שני הישראלים ביטלו את רשותם לגוי? או ביטל להם, הגוי ביטל את רשותו ליהודי. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי. אה, יהודי אחד לבדו נופלת הגזירה, כי יחוד עשו רק אז את הגזירה.
לא הועילו כלום, לא עשו כלום. אתה מנסה להתחכם, לא מרשים.
ביאור: למה לא עוזר ביטול רשות?
למה? שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי. לא עירוב מבין גוי, גוי לא מבין להצטרף עם עוד יהודי, והוא גם לא מבין לבטל את עצמו ליהודי שני.
כי ביטול רשות הוא דין בשבת. וזה לא ביטול רשות אמיתי, ולא יכולים עירוב וביטול. זה לא דבר גויי, אלא יהודים מבינים עירוב וביטול. זה סוג של אהבת ישראל, יש יהודי… אוקיי, לא יכולים לומר תורה.
בעלי התקנה, שלא יהיה היתר אחר, אלא שישכור ויבטל רשותו.
—
הלכה: שכירות רשות מן הגוי — ההיתר
מה כן יכולים לעשות עם גוי? גוי צריך בעצם כסף, הוא מדבר כן עם כולם. ביטול קשה להבין, אבל לבוא עם כמה דולרים ולשכור ממנו את המקום.
ביאור הדין: הגוי נעשה כאורח
ומה קורה אז, יש גוי ששכר את המקום, ונעשה הגוי כאילו אורח עמו. הגוי הוא אורח, ואורח מותר בדבריו, כי הוא אורח.
אומרים כבר הגוי מותר, אבל הבעיה היא, איך אתה יכול לומר שגרים כאן רק יהודים? אה, הגוי הוא אורח שלנו.
ישראל אחד ומאה גוים רבים
דובר 2: ישראל אחד ומאה גוים רבים. מה זאת אומרת הבעיה שהרבה אנשים לא יכולים להיות כך לאדם אחד לא יכול מוראו גוים רבים. אהא.
דובר 1: מהגוי, ושלי זאת אומרת עכשיו היהודי רשות? שלי יכולים לערב עירוב עם היהודים, ואוטומטית הרשות ששוכר מהגוי נעשית חלק, כאילו לכולם הם כולם מותרים, ובכל אחד שצריך עם גוי, לא כל אחד צריך ללכת ולשכור מהגוי.
יפה מאוד. צריך לחשוב שזה לא שכירות ממש, אבל כן הם הולכים לתת כסף לגוי, אוקיי הם הולכים לתת כסף, אבל הם רוצים לקבל מזה זכות לשאת בעירוב.
יפה מאוד.
—
הלכה: חצר פנימית וחיצונה — ישראל וגוי
מה קורה אם… ועכשיו נוכל ללמוד עוד אופן שזאת אומרת עוד יהודי גר גוי גם, הם לא גרים לגמרי באותה רשות, אבל אחת מתחת לשנייה, כן. חצר פנימית, אחת מלפני האחרת. עכשיו לצאת לפנימית ביותר צריך לעבור דרך החיצונית.
לשון הרמב״ם
ישראל אחד וגוי דרים בפנימית, בפנימית גר ישראל וגוי אחד, ישראל אחד וגוי אחד, גרים בפנימית וישראל אחד בחיצונה, יהודי הוא החיצוני, כלומר הפנימית, שהם הישראל והגוי, צריכים תמיד לעבור דרך החצר החיצונית.
או להיפך, שהישראל והגוי בחצר החיצונה, וישראל לבדו בפנימית. אז כך, הרי זה אוסר על החיצונה, החיצונית, היהודי או היהודי והגוי שבחיצונית, אסורים על הפנימית, עד שישכרו אלו לאלו.
למה? כי בדיוק כמו באותה חצר
הלכה ב: חצר פנימית וחיצונה עם גוי וישראל
וישראל אחד בחצרו, יהודי אחד בחיצונית.
דובר 1: אהא.
דובר 2: כלומר הפנימי ביותר שהם הישראל והגוי צריכים תמיד לעבור דרך החצר החיצונית. או, או להיפך, שהיה ישראל וגוי בחיצונה, וישראל אחד בפנימית. אז כך, הרי זה אוסר על החיצונה, החיצונית, היהודי או היהודים, הגוי בחיצונית, אוסרים על החיצונית, עד שישכיר מן הגוי.
דובר 1: למה? למה?
דובר 2: כי בדיוק כמו באחת, זאת אומרת כמו אחת, חצר אחת. בשתי… בחצר החיצונית גרים שני יהודים וגוי אחד. אף על פי שאלו שתי חצרות נפרדות, אבל כדי להגיע לחצר צריך לעבור דרכה, אז עדיין צריך שהחצר תהיה שלו, כיוון ששני ישראלים וגוי אוסרים שם, אז על החיצונית צריך לשכור. אבל הפנימית עם הפנימית, בפנימית גר רק יהודי אחד וגוי אחד, כאן אין הגזירה, או יהודי אחד, אין הבדל.
פרטי דינים של שכירות מן הגוי
עכשיו אפשר ללמוד את הפרטים של השכירות מהגויים, במיוחד מאחר שכל הרעיון הוא לא לגור עם הגויים, זו קולא, לשכור מהגוי. כן, בדרך כלל אסור לעשות מקח וממכר בשבת, אסור ללכת לשכור משהו בשבת, אבל התירו שוכר מן הגוי אפילו בשבת, מותר ללכת…
דובר 1: זה לא עסקה עם כסף. אפשר לעשות בצד?
דובר 2: כן. אפשר לדבר על שכירות עם גוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. השכירות שמדברים שם, היא לא שכירות שהיא ממש עם כל דיני מקח וממכר, או ששוכרים את זה וזה הולך עם כל הדינים כמו שכירות רגילה, זה דבר קטן, שאינה שכירות ודאית, לא שכירות אמיתית, אלא היכר בעלמא, זה רק היכר.
דובר 1: אהא.
דובר 2: זה היכר, כמו דבר כמו ביטול רשות, כמו ביטול רשות אתה מבין שזה לגבי שבת, כאן גם השכירות פועלת לשבת, לכן מותר לשכור בשבת, כלומר לא מקח וממכר בשבת. נכון.
דובר 1: לפיכך?
דובר 2: לפיכך, שוכר מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה. בדרך כלל מה המנהג לשכור הוא פחות משווה פרוטה, אבל מאחר שזה רק ענין של היכר, אפשר לעשות את זה אפילו בפחות משווה פרוטה.
מי יכול לשכור מהגוי
דובר 1: ולא עוד אלא?
דובר 2: לא רק זאת, אלא אפילו אנשים שאין להם בדרך כלל את הזכות לשכור מקום, יכולים לשכור. אשת הגוי משכרת שלא מדעתו, אשת הגוי יכולה לשכור שלא מדעתו. אז? אז שכירות או השאלה, אף על פי שאין להם ממש את הזכות, אבל איזו זכות יש להם. הם גרים שם, הם שותפים במשהו, קצת שותפים. הם מנהלים את הבית. מספיק לעיקר זה מספיק. משכרת שלא מדעתו.
אפילו שכירות או השאלה מישראל שלו, אפילו הוא יהודי. הולכים לעובד היהודי של המלון של הגוי, ואומרים לו, נותנים לו חצי פרוטה, ואומרים לו שיקנה, שישכיר את הרשות. אז נכנס למשכיר שלא מדעתו.
שואל מקום ברחוב החצר
תרגום לעברית
עוד עצה שאפשר לעשות, אפילו לא צריך לשכור בכסף, אפשר לשאול בהשאלה מקום. שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר, הוא שואל ממנו חלקת מקום בביתו. ומאחר שהסכים לו, השאיל לו, הרי נשתתפו עמו ברשותו, הרי הוא נעשה שותף ברשותו, ואינו משכיר שלא מדעתו. אה, אלא הוא משכיר לו את החלק לעצמו בלבד. עכשיו מי הוא אחד? אני נתתי לו להיכנס. אוקיי, עכשיו אני משכיר את זה. מעניין.
גוי שיש לו הרבה שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, גוי שיש לו הרבה שכירות או השאלה מן הרבים, אז הלאה, אין צריך אלא אחד מהם, לא צריך לדבר עם כולם, אחד מספיק.
ועל זה, על גבי זה, חידשו ראשוני אשכנז עוד קולא, שאם גרים בעיר שלמה של גויים, אפשר ללכת למושל העיר שלו שייכת כל העיר תיאורטית, ולומר שהשכירו ממנו בפרוטה את כל העיר, וממילא כל העיר, אפילו היא מלאה גויים… אוקיי.
הלכה ג: שכירות בשבת כשלא עירבו
שנים ישראל וגוי הדרים בחצר אחת, והם לא עירבו. הרי ההלכה שאסור… לא מועיל לבטל רשות. אבל הם יכולים לעשות הכל בשבת, שוכרין מן הגוי בשבת, ואחר כך מבטל אחד רשות לשני. אבל הוא מדבר כאן באופן שלא עירבו. ומה עושים? הם שוכרים מהגוי בשבת, וכיצד אפשר לטלטל אחר כך? אז כל אחד כשהוא צריך לטלטל, האחר מבטל את הרשות עבורו כדי שיוכל לטלטל, כך שנעשה כרשות אחת. ממש הגוי כבר השכיר, והיהודי יהיה מבטל, הוא יבטל את שלו והוא יבטל את של הגוי שהוא שכר. כן, זה מותר.
וכן אם אין שם גוי בשבת, ואין ממי לשכור עכשיו, מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו טול. חדשות טובות.
הלכה ד: גוי ששכר מגוי אחר
עכשיו צריך לדעת מה הדין אם גוי אחד שכר רשות בחצר מגוי אחר, שכירות אמיתית, לא שכירות מדומה. גוי זה שכר מגוי, הרי כך, אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, כלומר הוא לא שוכר סתם כמו במלון, שיכול לזרוק אותו החוצה, אלא אם זו שכירות לטווח ארוך, שהגוי הראשון לא יכול להוציא את הגוי השני עד שמסתיים החוזה שלו, ממי צריך לשכור? צריך לשכור שם מהשני, אי אפשר לשכור אז מהראשון, כי הראשון לא מחזיק ברשות. שוכרין מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים.
אבל אם יש רשות להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם אין להם חוזה, הוא משכיר לו לטווח קצר, וטכנית הגוי הראשון יכול לגרש את הגוי השוכר, אז אז אפשר, אם לא היה השני עומד, השני לא זמין, הוא לא שם, הלכו ושכרו מהגוי הראשון, והרי הן מותרים, גם זה מותר, שכירות כזו גם מועילה. אוקיי.
הלכה ה: חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
עכשיו אפשר ללמוד עוד פרט בהלכה. זו אותה הלכה, אלא שמאחר שמביאים את הלכת החלונות, שזה לא, כן? בואו נראה. חצר שישראל וגוי שרויין בה, אבל החצר שצריך עבורה עירוב, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה, ויש חלונות שעוברים דרכם, לא צריך את הגוי, החלונות הולכים ישירות מהיהודי ליהודי, למה העירוב דרך החלונות? הרי אפשר לעשות עירוב דרך החלון, לא צריך לעשות עירוב שעובר דרך הדלת, אפשר ללכת דרך החלון גם כן. נלמד מאוחר יותר הרבה פרטים בזה.
אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, ושדרך החלונות רואים את זה כאילו זה בית אחד, נכון, הוא נכנס לרשות, אבל להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור. אל תאמר, שני האנשים הרי עירבו, העירוב שלהם לא מפריע לגוי, למה? כי זה הולך דרך החלונות, לגוי אין גישה לחלונות. אבל זה לא הולך כל כך רחוק שהשניים יהפכו לאחד, שלא יצטרכו שכירות מהגוי. למה? כי הגוי לא מבין בעירובין, עבורו עדיין יש שני יהודים. לא, כי חז״ל אמרו את הטעם, שלא לגור יחד עם גוי, אפילו יש דרך יציאה.
דיון: למה לא מועיל העירוב דרך החלונות?
דובר 1: אתה לא מבין עוד פעם, האם לא יהיה שם גוי? כאן יש לו דרך החלונות. תגיד, מה שהם רשאים רק לטלטל דרך החלונות?
דובר 2: בדיוק. אפשר לעשות עירוב דרך החלונות. אם יש שני אנשים שיש להם חלון אחד לשני, והוא לא רוצה לעשות עירוב עם היהודי השלישי שגר, הם יכולים לעשות רק ביניהם עירוב, והם רשאים לטלטל דרך החלונות, אבל בחצר אסור להם, כי החצר שייכת גם לשלישי.
דובר 1: אה, הוא חושב שמכיוון שהשלישי הוא גוי, אסור להם אפילו ללכת דרך החלונות?
דובר 2: הוא חושב שמכיוון שכבר עירב, עכשיו יש רק יהודי אחד. יהודי אחד הרי אסור, הרי לא צריך שכירות מהגוי.
דובר 1: אה, נשאר לך עכשיו כמו רק יהודי אחד וגוי אחד, כי שני היהודים נעשו אחד?
דובר 2: לא, אבל זה לא נעשה אחד, זו הנקודה, זה לא מועיל.
הלכה ו: מחלל שבת בפרהסיא ועובד עבודה זרה
עד כאן למדנו על כל מיני אנשים, על יהודים, על יורשים, על גרים, על גויים. עכשיו נלמד על אפיקורס כופר. מהו יהודי שהוא כגוי? ולמדנו בסוף הלכות שבת שמחלל שבת הוא כמו עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי. מחלל שבת בפרהסיא הוא כמו עובד עבודה זרה.
דובר 1: לא, זה לא חמור כמו עבודה זרה.
דובר 2: אה, כן, למדנו שם ששבת ועבודה זרה הם שתי העבירות החמורות ביותר. למדנו שם שיש שני סוגים איך יהודי נעשה כגוי. ועכשיו נדבר הלכה למעשה.
מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו, ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי. כן, טוב. זו דרך לתקן אותו. קוראים לו “שבת”, וחוסכים אותו. אבל זה גוי.
הלכה ז: מינים – צדוקים וביתוסים וכופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, אבל הוא מהמינים שיש להם שיטות, הוא מאמין בתורה, אבל הוא לא מאמין בעירוב, כגון צדוקים וביתוסים, והכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב.
דובר 1: כלומר, הוא לא יהודי?
דובר 2: זה הכלל ברמב״ם שצדוקי לא נקרא כגוי לכל דבריו. אף על פי שהוא לא מודה בעירוב, הוא לא מאמין בתורה שבעל פה, אבל הוא לא גוי. הוא לא כמו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא, שעובד עבודה זרה. מה הדין עמו? הוא מדבר עליו בד׳ ב׳. כן. הכללות של דבר אומר גם שמה שהמינים והצדוקים והביתוסים מדברים כאן, לענין ההלכה שהוא מדבר כאן היא שהוא לא מאמין במצוות עירוב. כל מי שלא מאמין בעירוב, אז הוא לא מתערב עם העירוב, הוא לא רוצה להתערב עם העירוב. הוא לא מאמין בקונספט של עירוב. לגבי מישהו שהוא לא גוי, לא גוי, רואה אתה, איך לשכור ממנו אי אפשר, כי אין את הקהילה לשכור את הכל. אבל מה כן אפשר לעשות? ביטול רשות, רואה אתה, ביטול מבין מין. מין יהודי נוגע לביטול, רואה אתה ממש שזה…
דובר 1: כי מי שאינו מודה בעירוב, בדרך כלל גם לא האמין בביטול מדומה כזה, הוא לא האמין שהוא אדם ישר.
דובר 2: לא, לא, לא, הוא לא אדם ישר. כאן נראה שהוא לא מאמין בעירוב, אבל הוא כן מאמין בביטול רשות. יש לו גם דבר כזה, ביטול רשות, צריך לכתוב נכון, צריך להגיע לפשרה איתו.
דובר 1: לא, לא, לא, צדוקי אינו נכרי, צדוקי הוא רק מי שלא מאמין בעירוב.
דיון: ביטול רשות לעומת עירוב
דובר 1: לא, רואים כאן, אני יודע שלמעשה נראה שעירוב הוא יותר לכתחילה מביטול, אבל רואים גם לאורך ההלכות שזה בנוי על כך שבעיקר ביטול עדיף על עירוב. ביטול משמעותו שהוא בכלל לא קיים. זה קצת יותר גמור, לא מה שאתה אומר.
דובר 2: הוא אומר שם מה, “וחיים מאירי ישראל אחד חשוב כזה”, הוא אומר שם, הוא אומר שם שצדוקי לא מועיל ההיתר של אחד, כי אחד הוא רק גוי, כי יהודי לא גר עם גוי. אבל צדוקי לא חשוד על רציחה. ממילא, יש לו רק בעיה שהוא לא יכול לעשות עירוב, ממילא צריך לעשות ביטול עם הצדוקי. אולי אכן, אולי הצדוקי לא ירצה לעשות ביטול, יצטרכו לזרוק החוצה. אבל עכשיו מדברים מה אפשר לעבוד.
נכון, מה שרואים כאן הוא שעם יהודי אחד, סתם יהודי חלש, עם עירוב מועיל, מתערבים עם יהודים אחרים. אבל מי שיש לו שיטות נגד התורה, צריך להתבטל. כן, כי הוא לא מאמין בעירוב עצמו. הוא לא מאמין בתורה.
דובר 1: כן, כן. צריך לדעת האם זה כי הוא קצת אפיקורס בתורה?
דובר 2: לא, הוא אומר כאן שהסיבה היא כי הוא אינו מודה בעירוב. כלומר, מי שלא מבין עירוב, זה מה שזה, הוא עושה על דעת מי שכן מבין. אבל מי שהוא יודע, אבל הוא לא מסכים לכך. אוקיי. עד כאן שני הצדדים.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Eruvin Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Laws of Eruvin Chapter 2
Introduction to the Chapter
This chapter deals with what to do when the eruv doesn’t work — when someone didn’t participate in the eruv. In Chapter 1, we learned that the mitzvah of eruv is because people don’t understand the law of mechitzos (partitions) — they think that reshus hayachid/reshus harabim (private/public domain) depends on who lives there, not on mechitzos. The Sages were concerned that people would forget the entire law of hotza’ah (carrying), therefore they enacted that one must demonstrate that the entire courtyard is one domain through partnership in one meal (bread). Chapter 2 continues with the bedieved (after the fact) situation — bitul reshus (nullification of domain).
—
Halacha 1 – A Courtyard Where All Made an Eruv Except One; Bitul Reshus
A courtyard where all made an eruv except one of them who didn’t make an eruv with them — he prohibits them… from carrying out from their houses to the courtyard and from the courtyard to the houses. If this one who didn’t make an eruv nullified to them his courtyard domain only — they are permitted to carry out from their houses to the courtyard, but to his house it is forbidden. And if he nullified to them his house domain and his courtyard domain — all are permitted, and even he is permitted, and he is like a guest among them.
Explanation: When all the courtyard residents made an eruv except for one (whether inadvertently or deliberately), he prohibits everyone from carrying. The solution is bitul reshus — he can nullify his domain. There are two levels: (1) nullifying his courtyard domain alone — then everyone may carry between their houses and the courtyard, but not to his house; (2) nullifying his house domain and courtyard domain — then everyone may carry everywhere, including him, because he becomes like a guest among them.
Insights and Explanations:
1. Two types of domains for each householder in the courtyard: Each person in the courtyard has two domains — (a) his house domain (his private house), (b) his portion in the courtyard (shared domain). One can nullify one or both, and this has different practical implications.
2. The difference between eruv and bitul: Eruv works in both directions — it makes the house and courtyard into one domain. Bitul goes only one way — he gives away his domain to them, but he doesn’t become included in their partnership. Therefore when he nullifies only his courtyard domain, his house remains forbidden to everyone (including himself).
3. Bitul reshus is neither hefker nor kinyan: Bitul reshus is a unique category — not hefker (because it’s always “bitul to them” — to specific people), and not kinyan (because one can do it on Shabbos, whereas a kinyan would not be permitted). It’s a type of “submission” — he gives his domain to them, but it’s not a formal transfer of ownership.
4. Why he may carry when he nullifies both domains: When he nullifies his house and courtyard, he becomes a guest among them — he no longer has any domain of his own, and the rule is a guest doesn’t prohibit. He doesn’t become included in their partnership, rather he becomes “erased” — and therefore he doesn’t prohibit.
5. Plain bitul reshus — minimum interpretation: When someone says simply “I nullify my domain” without specifying, we learn that his courtyard domain is nullified but his house domain is not nullified — we minimize, we don’t put more meaning into his words than necessary. The reasoning: a person more readily nullifies his portion in the courtyard than his own house.
—
Halacha – Bitul to Each One Explicitly
One who nullifies domain to the courtyard residents — must nullify to each and every one explicitly, and says “my domain is nullified to you and to you and to you.”
Explanation: One cannot say “I nullify for all the courtyard residents” — one must state each one explicitly.
Insights and Explanations:
1. Why not like zikui (conferring benefit)? With eruv, one can confer benefit for everyone at once, even not in their presence. Why can’t one nullify for “all courtyard residents”? Because bitul is not kinyan and not zikui — bitul is a unique act that goes to each individual. One cannot transfer/nullify to a “group” — only to each person separately.
2. Bitul shows that people take it seriously: Bitul reshus is a very serious matter — people don’t readily nullify their domain. It’s not a simple partnership for a moment.
—
Halacha – An Heir Nullifies Domain; Bitul Reshus on Shabbos
An heir nullifies domain even if his testator died on Shabbos, for the heir stands in place of his testator in every matter.
Explanation: If the father died on Shabbos and the son inherited the house, the son can nullify domain on Shabbos.
Insights and Explanations:
1. Bitul can be done on Shabbos: One of the fundamental points of bitul reshus is that it can be done on Shabbos — unlike eruv which can only be made on Erev Shabbos. This is also proof that bitul is not a kinyan, because a kinyan would not be permitted on Shabbos.
2. The rule: One can only nullify what one could have made an eruv for yesterday: In the Gemara there’s a rule that one can only nullify a domain that one could have made an eruv for on Erev Shabbos. The question on the heir: he couldn’t have made an eruv on Erev Shabbos, because it wasn’t his! The answer: The heir stands in the place of his father in every matter — because the father could have made an eruv, and the heir is a continuation of him, we consider that the heir also could have.
3. Inheritance is not like a regular kinyan: The innovation is that an heir inherits even the father’s ability from Erev Shabbos. With inheritance, the house remains with one (the testator), only the heir becomes the testator — he comes in place of his testator. Therefore, if someone would have acquired a house on Shabbos in another way (for example, a kinyan that takes effect on Shabbos), he would not be able to nullify domain. But with an heir, since he comes in place of the testator, the heir also has this power.
4. One inherits a domain, not an eruv: A question: if the father already made an eruv, did he already give away his domain? The answer: The eruv is for the people (he gives them permission to carry), but he doesn’t give away the domain of the house. The heir inherits the domain in the house.
—
Halacha – Bitul Reshus on Shabbos Lechatchila
Nullifying domain on Shabbos is permitted lechatchila.
Explanation: One may nullify domain on Shabbos, it’s not forbidden due to buying and selling or kinyan.
Insights: This is a special halacha, not just part of the law of an heir. Don’t think that bitul reshus looks like a kinyan or buying and selling that one may not do on Shabbos — one may do it lechatchila.
—
Halacha – Bitul from Many to One — “There is No Large Guest”
If all those who made an eruv nullify their domain to the one who didn’t make an eruv — he is permitted but they are forbidden, for no domain remains for them. And we don’t say they should be like guests with him, for there is no large guest — a guest goes and contracts.
Explanation: When all nullify to one person, only he may carry, but they are all forbidden because they don’t remain with any domain. We can’t say that they should be considered like guests with him.
Insights: The rule is: An individual can be nullified to the many, but the many cannot be nullified to an individual. A group of Jews can accommodate a guest, but not that all become guests with one person.
—
Halacha – Two or More Who Didn’t Make an Eruv
If those who didn’t make an eruv were two or more and they nullify their domain to those who made an eruv — the ones who made an eruv are permitted, and those who didn’t make an eruv are forbidden.
Explanation: If two or more people didn’t make an eruv and they nullify their domain to those who made an eruv — those who made an eruv become permitted, but those who didn’t make an eruv remain forbidden.
Insights:
1. The reverse cannot be done: “Those who made an eruv cannot nullify their domain to the two who didn’t make an eruv” — those who made an eruv cannot nullify to the two who didn’t make an eruv, because even if they would do this, it wouldn’t help — “for each one of them prohibits his fellow” — because the two who didn’t make an eruv still prohibit each other.
—
Halacha – Bitul in Two Steps Doesn’t Work
And even if one who didn’t make an eruv returned and nullified his domain to the second who didn’t make an eruv — he is forbidden, for at the time those who made an eruv nullified to him, it was forbidden.
Explanation: Even if after those who made an eruv nullified to one of those who didn’t make an eruv, and the second who didn’t make an eruv nullifies to the first — it doesn’t work. Because at the moment when those who made an eruv nullified, it was forbidden (because the second who didn’t make an eruv hadn’t yet nullified), and a bitul that takes effect when it’s forbidden cannot be “fixed” through a second bitul.
Insights:
1. The major rule: Bitul reshus only works when it works in one moment. One cannot make bitul in two stages. If the first step remained forbidden, one cannot make another step to solve it.
2. A question: If several people in the courtyard need to nullify, must they do it simultaneously? Because if one nullifies and it’s still forbidden (because the next one hasn’t yet nullified), one would think it doesn’t help. It’s said that there are righteous ones who thought this way, but others don’t think so — i.e., it doesn’t have to be simultaneous. The difference between this case and the previous case (where it doesn’t work in two steps) isn’t clearly explained — it’s noted that there’s a difference but it requires study.
[Digression: What does “requires study” mean? There’s an old investigation: does “requires study” mean one really needs to study more (an open question), or does it mean a good question that remains standing (let’s move on). There are different approaches about this.]
—
Halacha – One Who Made an Eruv Nullifies to One Who Didn’t Make an Eruv
One who made an eruv nullifies his domain to one who didn’t make an eruv — it doesn’t help. But one who didn’t make an eruv nullifies his domain to one who made an eruv — it helps.
Explanation: One who made an eruv cannot nullify to one who didn’t make an eruv. But the reverse — the one who didn’t make an eruv can nullify to the one who did make an eruv.
Insights:
1. A question: We learned earlier that one must nullify to each one explicitly. If the one who didn’t make an eruv nullifies to one who made an eruv, what about the rest of those who made an eruv? How does it help?
2. An answer: This continues from the previous case, where there was more than one person who didn’t make an eruv. Here we’re talking about the last two — one who made an eruv and one who didn’t. The one who didn’t make an eruv can nullify to the one who made an eruv, because there’s only one person left without an eruv, and he’s nullifying to one person, and that one person is still part of the rest (part of the eruv group). But the commentators struggle with this, because it doesn’t fit smoothly with the rule that one must nullify to each one separately. The Rambam perhaps relied on what he already wrote earlier that one must nullify to each and every one — it requires study.
—
Halacha – Bitul Reshus from Courtyard to Courtyard (in a Mavoi)
Just as this householder nullifies his domain to that householder in one courtyard, so they nullify from courtyard to courtyard.
Explanation: Just as in one courtyard bitul works when a person nullifies his house, so too a courtyard can nullify to the mavoi. For example, a mavoi with three courtyards — two courtyards can nullify to the third, and it becomes as if there’s only one courtyard in the mavoi.
—
Halacha – And They Nullify and Return and Nullify
Two who live in a courtyard and didn’t make an eruv, one of them nullifies his domain to the second… The second carries in his domain that his fellow nullified to him until he does his needs. The second returns and nullifies his domain to the first… and so all the times.
Explanation: Two Jews live in a courtyard without an eruv. One nullifies his domain to the second — the second may now carry. When he’s finished, the second can nullify his domain back to the first, and so on. Each one who carries must be the only householder of the courtyard at that moment.
Insights:
1. This answers the previous question whether one can exchange bitul in the middle of Shabbos — yes, one can. This comes from the Mishnah and Tosafos: they nullify and return and nullify.
2. From one person to one person it cannot be that both carry together — because the one who nullifies no longer has any domain, and the one who receives the bitul is the only householder. Both cannot do their needs together.
—
Halacha – Bitul Reshus in a Ruin
And there is bitul reshus in a ruin just as it is in a courtyard.
Explanation: Just as in a courtyard one can nullify domain, so too in a ruin.
Insights: The innovation is that a ruin is not usually a place where people live together like a courtyard. With a courtyard it’s natural that each has a right, but a ruin is more of an innovation — therefore bitul reshus also works there.
—
Halacha – Deliberately Carried Out vs. Inadvertently Carried Out
If he deliberately carried out — he prohibits them, for there’s no proof that he stands by his nullification. If he inadvertently carried out — he doesn’t prohibit them, for there’s no proof that he stands by his nullification.
Explanation: Someone nullified his domain. If he carries afterward deliberately (knowingly) — he shows that his bitul wasn’t genuine, and he prohibits the others. But if inadvertently (forgot) — the bitul remains in force, because he holds by his bitul, it was just a mistake.
And these words apply when those to whom he nullified didn’t first take possession. But if they first took possession and carried out, and afterward he returned and carried out — he doesn’t prohibit them, even deliberately he doesn’t prohibit them.
Insights: If the other courtyard residents already first acted on his bitul — they already carried out and showed their chazakah that the courtyard belongs to them — then, even if the one who nullified carries afterward deliberately, he no longer prohibits. They already “grabbed” the domain, and it cannot be taken back.
—
Halacha – Bitul Only Works When One Could Have Made an Eruv on Erev Shabbos
Two houses on two sides of the public domain, gentiles surrounded it with a partition on Shabbos — they cannot nullify, since it was impossible for them to make an eruv while it was still day.
Explanation: Two houses on both sides of the public domain. Gentiles made a partition on Shabbos — it becomes a private domain. But they cannot nullify domain, because yesterday (Erev Shabbos) they couldn’t make any eruv (it was still a public domain).
Insights — Fundamental Principle of Bitul: Bitul is a bedieved for eruv — a last resort when the eruv didn’t work, when someone forgot or didn’t want to. But bitul is a law within eruv, not a separate law in itself. If one couldn’t make any eruv at all on Erev Shabbos, we go back to the original enactment of the Sages that it looks like one is carrying in the public domain. Bitul only functions within the framework of eruv.
—
Halacha – One of the Courtyard Residents Who Died — Inheritance During Bein Hashmashos
One of the courtyard residents who died, and left his domain to another from the marketplace — if he died while it was still day, this heir prohibits them. If he died on Shabbos — he doesn’t prohibit.
Explanation: One of the courtyard residents dies and leaves his domain to an heir who doesn’t live in the courtyard (from the marketplace). If he died while it was still day (before Shabbos) — the heir prohibits them, because he’s a stranger who has a domain in the courtyard but isn’t part of their eruv. But if he died on Shabbos — the heir doesn’t prohibit, because during bein hashmashos the courtyard was complete — all courtyard residents were part of the eruv. The inheritance that happens on Shabbos doesn’t change the status that existed during bein hashmashos.
—
Halacha – One from the Marketplace Who Died — Reverse Case
One from the marketplace who died, and left his domain to one of the courtyard residents — if he died while it was still day, he doesn’t prohibit, for he only prohibits all those who made an eruv. If he died on Shabbos — he prohibits them, until he nullifies to them his testator’s domain or nullifies to them his domain.
Explanation: A stranger (from the marketplace) had a house in the courtyard without an eruv. He dies and leaves it to one of the courtyard residents. If he died while it was still day — the heir (who is already a courtyard resident) inherited it before Shabbos, he’s part of their eruv, so it doesn’t prohibit. But if he died on Shabbos — it’s forbidden, because during bein hashmashos there was still the stranger with his house in the courtyard without an eruv.
Insights: The heir can fix it through bitul — either nullify the domain of the testator (the inherited house), or nullify his own domain. Both options work. The principle is that bein hashmashos determines the status — whatever the situation was then, that remains, even if someone dies in the middle.
—
Halacha – Yored Lenichsei Hager (One Who Takes Possession of a Convert’s Property)
A Jew and a convert who live in one mavoi, and the convert died during the day, even though the Jew didn’t take possession of his property until after dark — he prohibits until he nullifies, for he’s fit to inherit him. And if the convert died after dark — even if another Jew took possession of his property, he doesn’t prohibit him, rather his domain is nullified.
Explanation: A convert without heirs dies — his property is ownerless. Whoever grabs first acquires. If he dies on Erev Shabbos while it’s still day, and a second Jew takes possession of his property — he prohibits until he nullifies, because he’s considered like an heir. If the convert dies after dark — even if a second Jew takes possession, he doesn’t prohibit, because at the entrance of Shabbos it was already permitted.
Insights:
1. The yored lenichsei hager is also called an “heir”: Even with a convert’s property, where it’s not true inheritance but ownerless property, the one who takes possession is considered like an heir regarding eruv. He steps in “in place of” the convert, and can nullify domain just like an heir. This comes from the rule “an heir enters in place of his testator in every matter” — the one who takes possession of a convert’s property is treated as if he could already have made an eruv yesterday.
2. Why does he prohibit? Because the convert could have made an eruv yesterday (Erev Shabbos) or actually did make one. The one who takes possession stands in his place. But he himself didn’t make an eruv — therefore he prohibits, until he nullifies.
3. If no one would have taken possession: The courtyard would be like with one person, because the convert’s portion is ownerless — there’s no “resident.” Only when a second Jew comes in and takes possession does it become a problem.
4. After dark — his domain is nullified: Because at the entrance of Shabbos it was already permitted, one cannot become forbidden in the middle of Shabbos. This is the rule: One cannot become forbidden on Shabbos — a new person who comes in on Shabbos doesn’t prohibit, except in the one case of retroactive clarification.
—
Halacha – A Jew Living with a Gentile
A Jew who lives with a gentile, or with a ger toshav, in a courtyard — he doesn’t prohibit him, for a gentile’s dwelling is not a dwelling and doesn’t establish a prohibition.
Explanation: One Jew with one gentile in one courtyard — doesn’t need an eruv. A gentile’s dwelling doesn’t count as a dwelling regarding eruvin.
Insights: “A gentile is not a person” regarding eruv — not that a gentile is an animal, but the Jew doesn’t reckon with the gentile’s dwelling. The entire place is like a private domain for the Jew alone.
—
Halacha – Two Jews and a Gentile in a Courtyard — Decree That They Not Dwell
Two Jews and a gentile in a courtyard — this one prohibits the other. Not from the basic law but a decree, so that they won’t have gentiles dwell with them, so they won’t learn from his deeds.
Explanation: Two Jews with a gentile — here they made a decree that the gentile’s dwelling should count, so that Jews won’t become comfortable living with gentiles.
Insights:
1. Why not with one Jew and one gentile? The Rambam asks: “And why didn’t they decree with one Jew and one gentile?” He answers: It’s uncommon — because perhaps he’ll fear lest he be alone with him and he’ll kill him — there’s a prohibition of yichud (seclusion) of a Jew with a gentile (concern for murder), so no one will live that way anyway. Only when it’s permitted regarding yichud (two Jews with a gentile), they made the decree regarding eruv.
—
Halacha – Eruv and Bitul Reshus Don’t Help in the Presence of a Gentile
Two Jews and a gentile who dwell in one courtyard, and the Jews made an eruv for themselves — they accomplished nothing. They don’t nullify to a gentile, and the gentile doesn’t nullify to them. Or the Jews nullified to each other and became like one individual with the gentile — they accomplished nothing. For eruv doesn’t help in the presence of a gentile, and bitul reshus doesn’t help in the presence of a gentile.
Explanation: No eruv and no bitul reshus helps when a gentile is present. Even if the two Jews nullify one to the other and become like one Jew with a gentile — it doesn’t help, because the enactors didn’t allow any other permissions.
Insights:
1. Why can’t a gentile nullify? Because bitul reshus is a law on Shabbos, a Jewish matter — a gentile doesn’t understand eruv and bitul. It’s not a true bitul reshus with a gentile. Eruv and bitul are a type of “love of Israel” — only Jews understand this.
2. Even becoming like one individual with the gentile doesn’t help: One can’t say that through bitul between the Jews it becomes like one Jew with a gentile (which is permitted) — because the enactment closed all avenues.
—
Halacha – Renting from the Gentile — The Permission
One rents from the gentile even on Shabbos, for renting is like bitul reshus. Therefore one rents from the gentile even for less than a perutah’s worth.
Explanation: The practical permission is: one gives the gentile money, one rents his place, and the gentile becomes like a guest. Then it’s considered as if only Jews live there.
Insights:
1. The rental is only a token recognition: The rental from a gentile regarding eruv is not a definite rental but merely a token — it’s only a symbolic acknowledgment, not a true rental with all the laws of buying and selling. Therefore it’s permitted on Shabbos (whereas usually buying and selling is forbidden), and therefore it helps even for less than a perutah’s worth.
2. The Rambam compares it to bitul reshus — just as bitul reshus only works regarding Shabbos (not a real transfer of ownership), so too the rental from a gentile is only a Shabbos mechanism.
3. One Jew can rent for all: Not every Jew needs to go separately to rent from the gentile. One Jew rents, and his domain becomes part of all the Jews’ eruv. One Jew and a hundred many gentiles — even many gentiles, one Jew rents for all.
—
Halacha – Who Can Rent on Behalf of the Gentile
The gentile’s wife rents without his knowledge. Even a rental or loan from a Jew upon him.
Explanation: The gentile’s wife can rent without the gentile’s knowledge. Even a Jewish worker/renter of the gentile can rent.
Insights: Because the rental is only a token recognition, we’re lenient that even people who don’t have full rights over the dwelling can rent — they live there, they’re somewhat partners, they run the house, and that’s enough for such a matter. A practical solution: one goes to the Jewish worker in the gentile’s hotel, gives him half a perutah, and he rents the domain — this falls under “renting without his knowledge.”
—
Halacha – Borrowing a Place in the Courtyard’s Width
One borrows from the gentile a place in the courtyard’s width… they’ve become partners with him in his domain and he doesn’t prohibit.
Explanation: Instead of renting with money, one can ask to borrow a bit of space in the gentile’s house. Through this one becomes a partner in his domain.
Insights: The mechanism is different: with rental one rents the gentile’s domain for oneself; with borrowing one becomes a partner with the gentile in his domain. Both help.
—
Halacha – A Gentile Who Has Many Renters
Since the gentile’s rental or loan is only from the many, only one of them is needed.
Explanation: When a gentile has many renters/borrowers, one only needs to speak with one of them.
Insights: Early Ashkenazic authorities figured out a leniency based on this principle: in a city full of gentiles, one can go to the city ruler (to whom theoretically the entire city belongs), rent from him with a perutah, and thereby the entire city is covered.
—
Halacha – Rental on Shabbos When No Eruv Was Made
Two [Jews] and a gentile living in one courtyard [and they didn’t make an eruv] — they rent from the gentile on Shabbos, and afterward one nullifies his domain to his fellow.
Explanation: Two Jews and a gentile in one courtyard without an eruv — one rents from the gentile on Shabbos, then one nullifies domain to the other. The one who nullifies, nullifies either his own domain, or the gentile’s domain that he rented.
Insights: And so if there’s no gentile there on Shabbos — when the gentile isn’t there on Shabbos, one cannot rent at all, so one Jew nullifies to another Jew, and says to him “take.”
—
Halacha – A Gentile Who Rented from a Second Gentile
A gentile who rented from a gentile — if he’s not permitted to evict the second gentile until he completes his rental period, they rent from the second gentile who entered in place of the owner. But if he has permission to evict him at any time he wishes, and the second one wasn’t standing — they rent from the first one, and they are permitted.
Explanation: With a long-term lease, one must rent from the renter (second gentile), because he holds the domain. With short-term, when the owner can evict the renter, and the renter isn’t available — one can rent from the first gentile (owner).
—
Halacha – Windows Open from a Jew’s House to a Jew’s House
A courtyard where a Jew and gentile live in it, and there were windows open from one Jew’s house to the other — even though it’s permitted to carry out and bring in through the windows, to carry out from house to house through the courtyard is forbidden because of the gentile until he rents.
Explanation: Two Jews who have a window between their houses can make an eruv through the windows, and carry through the windows. But through the courtyard (where the gentile lives) they may not carry without renting from the gentile.
Insights:
1. One shouldn’t argue: because the two Jews already have an eruv through windows, they’ve become “one,” and therefore it’s like one Jew with a gentile (which doesn’t need rental). The Rambam says no — the eruv through windows doesn’t make them so “one” that one could dismiss the rental from the gentile. The reason: the decree not to learn from his deeds (not to live with a gentile) remains in force even when one has a way out through windows.
—
Halacha – A Public Desecrator of Shabbos or Idol Worshiper — Like a Gentile
A public desecrator of Shabbos or one who worships idols — he is like a gentile in all his matters, and one doesn’t make an eruv with him and doesn’t nullify domain to him, but one rents from him like from a gentile.
Explanation: A public desecrator of Shabbos or idol worshiper is treated like a gentile in all matters — one cannot make an eruv with him, one cannot nullify domain to him, but one must rent from him like from a gentile.
Insights: This stems from the fact that Shabbos and idolatry are the two most severe transgressions, and a public desecrator of Shabbos is like an idol worshiper (as learned at the end of Laws of Shabbos).
—
Halacha – Heretics — Sadducees, Boethusians, Deniers of the Oral Torah
But a heretic from among the heretics who doesn’t worship idols and doesn’t desecrate Shabbos, such as Sadducees and Boethusians and those who deny the Oral Torah — the general rule is anyone who doesn’t acknowledge the mitzvah of eruv — one doesn’t make an eruv with him, but one nullifies domain to him.
Explanation: A Sadducee/Boethusian/denier of the Oral Torah is not like a gentile in all matters. One cannot make an eruv with him (because he doesn’t believe in eruv), but one can nullify domain with him (bitul reshus he understands).
Insights:
1. The Rambam’s rule: A Sadducee is not a gentile. He’s different from a public desecrator of Shabbos. He believes in Torah, just not in the Oral Torah. Therefore one cannot “rent” from him (like from a gentile), but one can make bitul reshus.
2. Why not eruv? Because he doesn’t acknowledge the mitzvah of eruv — he knows about eruv but he doesn’t agree with it. (Unlike a simple weak Jew who doesn’t understand, but acts according to those who understand.)
3. Why yes bitul? Because bitul reshus is a more fundamental mechanism — he nullifies his domain entirely, this isn’t an “enactment” like eruv, but a reality that he’s not there. A Sadducee can understand this and agree.
4. Bitul reshus is fundamentally more basic than eruv: We see throughout the laws that bitul reshus is in a certain sense stronger than eruv — bitul means he’s entirely not there, which is a more complete solution. Although practically eruv is lechatchila, bitul is in a certain sense more fundamental.
5. The Meiri: A Sadducee doesn’t have the leniency of “one Jew” (that with a gentile one doesn’t need rental when only one Jew lives), because the leniency is based on the fact that a Jew doesn’t live with a gentile (because a gentile is suspected of murder), but a Sadducee is not suspected of murder, so one does live with him, and he remains a problem regarding eruv.
—
Halacha – Inner and Outer Courtyard — Jew and Gentile
One Jew and one gentile in the inner one, and one Jew in the outer one — or the reverse, a Jew and gentile in the outer one, and a Jew alone in the inner one — he makes for the outer one, they are forbidden regarding the inner one, until these are permitted to these.
Explanation: With two courtyards, one inside the other, where the inner one must pass through the outer one — when a gentile is in one of them, the same laws apply as with one courtyard: the gentile’s presence causes the Jews to prohibit each other. When one must pass through the outer courtyard, it becomes like two Jews and a gentile in one courtyard, because regel hamuteres sham (the foot that’s permitted there) — one must rent from the gentile. But in the inner courtyard alone, where only one Jew lives (with or without a gentile), there is no decree.
📝 Full Transcript
Laws of Eruvin Chapter 2 – Nullification of Domain
Introduction: Review of Chapter 1 and Introduction to the Chapter
Good, we are learning Laws of Eruvin Chapter 2.
Good, we are learning Rambam Laws of Eruvin, the second chapter of Laws of Eruvin, Chapter 2. In the previous chapter we learned what the mitzvah of Laws of Eruvin is, what eruvin is. We learned that essentially one may carry in the courtyard or in the mavoi, because the partitions make it a reshut hayachid (private domain). But since people don’t see it as a reshut hayachid, because people think that yachid, reshut hayachid, reshut harabim (public domain), people don’t know that it has to do with partitions, rather they look at it as where the rabim (many) live is rabim, and where the yachid (individual) lives… if he looks at it that way, that in a courtyard there is also reshut hayachid and reshut harabim, that is to say the reshut hayachid is the house where people live, and the reshut harabim is the shared space, the courtyard, or also in a mavoi.
The Sages didn’t want people to think that way, rather they would forget the entire law of hotza’ah (carrying out), and hotza’ah we know is a very important thing to the Sages, they made so many laws about hotza’ah. So they made a law that one must do something that shows that the entire courtyard is truly one domain, or the entire mavoi is truly one domain. How does one show this? Through the fact that everyone is partners together in one meal. There is a bread in which they are all partners. This we learned in the previous chapter, various laws of how the bread works, which bread is suitable, I mean when one needs bread and when one can use other foods, and so on.
In this chapter we are going to learn what happens when it doesn’t work. There is someone in the courtyard who doesn’t want to, or he can’t, for some reason he doesn’t want to become part of the… the entire group becomes a chasidic fellowship that are partners in a loaf and eat together, and he doesn’t want to. What does one do in such a case? I mean usually it happens by accident, but sometimes it happens deliberately. Anyway, what we are going to learn is that there are two solutions, there are certain solutions that one can do. This can be done for the Jews on Shabbat, I mean, right? One can do, besides the solution of the loaf, which is the enactment of King Solomon, the mitzvah, there are solutions that one can do.
And let us make a note right away, that seemingly, as we learned earlier, one can also be mezakeh (transfer ownership), one person can be mezakeh for everyone. If one person is mezakeh for everyone, seemingly there is no problem, because he is mezakeh even shelo befanav (not in their presence). But most likely they didn’t speak of such a method, it seems that the zekhiyah (acquisition) wasn’t a common thing, it was actually that each person gives a loaf. What happens when someone didn’t give a loaf? So seemingly it can’t become a reshut hayachid. It’s true, solved, most people have already made it so that their house and the courtyard are one, they don’t necessarily live in their own house, rather everyone lives in the same courtyard. But there is one person who is preventing all of them, one who makes his house a reshut hayachid, consequently automatically the courtyard around becomes like a reshut harabim, it already has the concern of eruvin.
Law 1 – A Courtyard Where Everyone Made an Eruv Except One of Them
The Rambam’s Words
The Rambam says as follows: A courtyard where everyone made an eruv, everyone mixed together with the eruv, except one of them who did not make an eruv with them, one person didn’t. Whether deliberately or accidentally, he forgot to send in his little loaf. This person prohibits them, the person prohibits the other members of the courtyard, it becomes a big problem, he prohibits all of them from taking out from their houses to the courtyard, they all may not carry out from their house to the courtyard, because it remains that the courtyard is a shared place for all of them, including for the one who forgot, and the houses are separate. And from the courtyard to the houses.
Nullification of His Courtyard Domain Only
So what can one do? The Rambam says as follows: If this one who did not make an eruv nullified for them the domain of his courtyard only, if the person didn’t make the eruv, so he went and he nullified the domain of his courtyard. He says he is nullifying the right, so to speak, that he has in the courtyard. The courtyard we learned earlier is a shared place for all of them. He says, the right that I have here in the courtyard I am nullifying. He is nullifying it to them, he gives it to them. So they are all now like one household, they are all partners in one loaf. The courtyard remains like an area that belongs to one group of people, which is one group of yachid. One family, and he is batel (nullified), he has no connection to the courtyard, he remains in the courtyard further as if he is a reshut hayachid, that’s fine. These are permitted, they may all carry to take out from their houses to the courtyard, from the courtyard to their houses. But to his house it is forbidden, to his house they may not carry, because his house remains intact. All the others nullified their house to the courtyard, and the courtyard became their partnership. He was not me’arev (made an eruv), he only was mevatel (nullified).**
The Difference Between Mevatel and Me’arev
Mevatel means that he takes away their separateness, their individuality. Me’arev goes both ways. Yes, yes. But mevatel goes only one way. It’s not the same thing. The point is that each person in the courtyard has two domains, he has his house that belongs to him, and also the courtyard, his portion in the courtyard. If he nullified his portion in the courtyard, then the courtyard becomes good for everyone, but to his house no one may carry, not him and not anyone, because his house is still separate.
Nullification of His House Domain and His Courtyard Domain
But if he nullified for them the domain of his house and the domain of his courtyard, if he nullified everything, he said my house and my courtyard are batel, then his house and his courtyard become like the courtyard, which the courtyard belongs to all the other people who were not meshtatef (participated) in the loaf, but were me’arev, all of them are permitted, everyone may carry in, he may also carry, because it’s not his private property.**
They are permitted who did not make an eruv, and behold he nullified for them the domain of his house and courtyard, they may carry everywhere, including in his courtyard, because among themselves they are all me’arev, and he nullified his house, because his house now belongs to them. And behold he nullified for them the domain of his house and his courtyard, he nullified the domain, the separate domain of his house and his courtyard. Consequently, what is now the domain? To whom does his house and courtyard now belong? To all of them, to the rabim, to the members of the courtyard. And even he is permitted, but he may also carry from his house to the courtyard. Why? Because he nullified it, consequently he has no domain, he has no separate domain. And what is he? And behold he is like a guest with them, he is like someone who is a guest at the people of the members of the courtyard. He is not a partner with them, because he didn’t give a loaf, but what happens, what about someone who comes into the courtyard, he doesn’t have his own house in the courtyard, he is only a guest of the members of the courtyard, and the rule is an oreakh (guest) does not prohibit, he becomes an oreakh.**
Plain Nullification of Domain – Minimum Interpretation
So now we learned that there are two types of domains that each person has, and one can nullify one or both. This we know, this is normal. If nullification of domain is plain, someone nullifies his domain, he doesn’t say clearly which domain, because he has the domain of his house, his private domain, and he has the partnership domain in the courtyard. We are told that when someone nullifies domain plainly, his courtyard domain is nullified. Perhaps, we minimize. As if, we don’t put more meaning into his words, we say he only nullified the thing that is easier to nullify, the domain that he has in the courtyard, but the domain of his house is not nullified.
This is the minimum. Because normally a person is easier to nullify his domain in the courtyard than to nullify his house, his house he won’t give away, his domain in the courtyard, okay.
Law Regarding Nullification to Each and Every One Explicitly
The Rambam’s Words
The Rambam, when nullifying domain to the members of the courtyard, someone who does this and he nullifies his domain to the members of the courtyard, he must nullify to each and every one explicitly. And he says my domain is nullified to you and to you and to you. And it’s not simple that he can say I am nullifying my domain to everyone, because who is everyone? There is no everyone. He cannot say to all the members of the courtyard. He must nullify separately, yes, separately to each individual.
Discussion: Why Not Like Zekhiyah?
Why? So it says in the Rambam. Right, but why shouldn’t it help when he says I am nullifying to the members of the courtyard? Because there is no such thing as members of the courtyard. Exactly, nullification is not the same thing as eruv. Nullification means as if, I don’t know what he means, let’s say, as if hefker (ownerless), as if he is makneh (transfers) his portion to the other people. One cannot be makneh to a group of people, one can only be makneh to each individual separately.
So one follows this reasoning. What is difficult to understand? I can also say, I don’t know the reason. It’s yes, being mezakeh one can do for everyone. A person can take a loaf and say – it’s not for everyone, for each one a piece. One can be makneh so that the ten people should acquire it. And here it says that one must say it explicitly. I don’t know if it’s a law in kinyan (acquisition), or if it’s a law in eruv. It’s bitul (nullification), bitul is not kinyan. Bitul is not kinyan and not eruv. It’s a new thing, which is a difficult thing. People don’t do it together. This is seen here.
The Nature of Nullification of Domain
Nullification is not that I am nullifying my domain, that I don’t have any domain. It’s not hefker. It’s not that I am nullifying my domain. Nullification means nullification to… Nullification is he is nullifying to someone. Nullification the language is directional. You are nullifying your domain, I have and I am nullifying. Both have a portion on what they stand. Nullification to them. Always nullification to them. There is no such thing as nullification about them. Always nullification is nullification to them. Why? It goes only one way. It’s not that he becomes batel to him. He becomes batel to them. And the reason why he may carry is only because he becomes a guest, he becomes out. He doesn’t become like, he becomes included with them. He doesn’t become included. It’s nullification is as if he is submitting, I don’t know, he gives his domain to them.
So, it’s a very serious thing. You see that people don’t want to nullify their domain. It’s not a simple thing. They won’t make a partnership for a minute so that one should be able to carry on Shabbat. I don’t know. But that’s the idea as if, that one takes it very seriously. I don’t understand this, but…
Law Regarding an Heir – Nullification of Domain on Shabbat
The Rambam’s Words
Okay, so the Rambam learns. But an heir, someone just inherited a house, nullifying domain, can he nullify a domain even if his testator died on Shabbat? The father died on Shabbat, and he inherited on Shabbat. Can he still then… ah, so you see here that one nullifies and it helps on Shabbat? Exactly. No, I’m going to tell you clearly now. Both saw it yes, because he forgot, that’s the whole problem, he forgot, so he saw it yes. Nullification is, one of the points of nullification is that this can be done on Shabbat. It’s not an eruv which can only be done on erev Shabbat.
Aha, so you also see as if that it’s not a kinyan, it’s not being makneh to other people, because that one wouldn’t be allowed to do on Shabbat. Okay. It’s not simple what it is exactly. It’s such a thing called nullification of domain.
The Rule: An Heir Stands in Place of His Testator for Everything
So, the heir can nullify it on Shabbat. Why? Because the heir stands in place of his testator for everything. The heir immediately receives all the rights that the testator had. And that’s it. He already acquired it, it’s already his, even erev Shabbat it happened automatically.
The meaning of this is as follows, in the Gemara it says that the question is, because there is a rule that one can only nullify something that one could have made an eruv with yesterday. So the question is, the heir couldn’t have nullified yesterday, because it wasn’t his yesterday, he couldn’t have made an eruv yesterday, whatever it wasn’t his. He says, he could have yes, because he is a continuation of his father who could have.
The Law of an Heir — The Power of Nullification from the Testator
So since his father could have, so he today is a continuation of that, but nullifying on Shabbat one may yes. The right is not a question.
Let me explain to you, there is no doubt that an heir is the owner of his inheritance. The novelty is he continues even the father’s ability from erev Shabbat. It’s interesting, it means that an heir is not simply that he receives the house, rather he becomes the father as it were, and the house remains his. It’s different from a regular kinyan that goes from A to B, it remains with A and he becomes A.
If one bought on Shabbat, the house, he goes, it’s not work in the house. He comes in place of his testator, that’s the point. Consequently he can make nullification of domain.
It means that if someone would in another way shehayah makneh (would transfer), the kinyan should be makneh, let’s say if one may, I don’t know, if someone makes a kinyan and says that on Shabbat the kinyan should take effect, and the other acquired, not necessarily that he can nullify. But here, since the law regarding an heir is that the heir comes in place of the testator, since the testator had at the time when one could have made an eruv on Shabbat the right to nullify, he can do it.
Question: But One Doesn’t Inherit an Eruv?
Speaker 1: Do you understand what I’m saying? No, but he comes in place of his testator, I would have had to say that he already has it beforehand. One doesn’t inherit an eruv. One inherits a domain.
But he inherited the house which the testator already gave away the right to everyone in the eruv. The eruv wasn’t given away, the eruv is for the people, the eruv is not for the house. The domain was given away for the house. If I remember it says this soon explicitly.
Nullification of Domain on Shabbat — Permitted Initially
The Rama says, nullifying domain on Shabbat is permitted initially, so one may do it, there is no problem.
Speaker 2: The nullification is part of the law of an heir?
Speaker 1: No, it’s a completely new line. He may do it. No, it connects to the fact that he may, even… Here one speaks for the first time clearly of a case where he died on Shabbat, the testator may he do it on Shabbat. Why? One that he can, because he comes in place of the testator. One to ask may one nullify on Shabbat? No, one may even initially nullify the domain on Shabbat. All the signs until now this is the thing of nullification.
I mean it’s a middle beginning. I mean it’s from the beginning of creation. I mean also that… I don’t know, I mean also that the testator must do it, because the eruv of the father already doesn’t work anyway, even if the father did make an eruv. One must see soon.
What the Rambam wants to say is, you shouldn’t think that it’s something that looks like kinyan or buying and selling that one may not do on Shabbat, one may do it initially on Shabbat.
Right, very good.
Nullification of Domain from Many to an Individual — There is No Large Guest
He says further, what happens like this? “If those who made the eruv nullified their domain to the one who did not make an eruv”. The person who was not me’arev, he also doesn’t want to be mevatel. But others go, they say, “we are all nullifying to him, we don’t have any separate reshut hayachid, everything is yours”. He is permitted. Right. The person to whom they nullified may carry, the line is not alone, rather he lives in the courtyard, so there is only one separate reshut hayachid in the courtyard. But they are forbidden, they are all forbidden, because no domain remained for them.
Why? They don’t remain with any domain. Hey, but didn’t it say earlier that one must remain with a domain? That’s not a problem. Right.
“And we don’t say they should be like guests with him”, we don’t say, let them all be looked at as if indeed the one person has a domain in the courtyard, and all are like guests with him. It doesn’t work that way, because “there is no large guest, guests go and are reduced”. A bunch of guests don’t go to one person. It doesn’t work that one person should have so many guests. On the contrary, a group of Jews can accommodate a guest.
What is the rule? It doesn’t mean that it’s guests, a person can have a courtyard, but it means that in this case one cannot say that the whole group are his guests. It doesn’t go that way. It’s not a logical reasoning that I understand, but that’s what the law says.
Speaker 2: Yes. The point is that an individual can become batel to the many, but the many cannot become batel to an individual.
English Translation
Speaker 1: One can nullify on Shabbos the bitul reshus (nullification of domain), because it’s possible, that’s the point, they want him, just as when he wants to carry they nullify everything for him, so he should be able to carry, and afterwards they will return to what it was. The Tosafos says explicitly that one may not do this.
Okay, let’s continue.
Bitul Reshus — Two or More Who Didn’t Make an Eruv
“If those who didn’t make an eruv were two or more”, until now we’ve been talking about when one person didn’t join in the eruv. But if two people or three people didn’t make an eruv, then, “and they nullify their domain to those who made the eruv”, they nullified their domain to those who did make an eruv, “then those who made the eruv are permitted”, those who made the eruv will be permitted, because they nullified their domain, “and those who didn’t make an eruv”, the people who didn’t make an eruv and they nullified their domain, “are forbidden”, they may not carry from their homes to the courtyard.
But the reverse cannot be done. “But those who made the eruv cannot nullify their domain to two who didn’t make an eruv”, they cannot nullify the domain to the two, because even if they would do this it still wouldn’t help, “because each one of them forbids the other”, because afterwards one of them would have to nullify to the other. That also won’t help.
Bitul in Two Steps — Doesn’t Work
Ah, what happens if it was done this way, and afterwards the last one should nullify, just one to the last one? “And even if one who didn’t make an eruv went back and nullified his domain to the second one who didn’t make an eruv”, it’s still “forbidden”, why? “Because at the time when those who made the eruv nullified to him, he was forbidden”, because when all those who made an eruv nullified to him, at that time it didn’t work, there’s still me and my neighbor who forbid the courtyard, and therefore we cannot carry. That’s the problem.
I don’t know. These are indeed the rules of the laws of bitul. This is a business. We’ll see. I don’t understand. Interesting.
One cannot, the point is, something that must be done in two stages, one cannot do in two stages. That’s the point. Bitul only works when it works in one shot. Two times? No, it doesn’t work anymore.
As you said, as you said that one took into his house, and he nullifies, and afterwards he nullifies the second time, that’s not good.
No, no, he says better. No, he says two stages that don’t work out for the halacha. You must first have each one nullify to the one who didn’t make an eruv, and afterwards it still doesn’t help, because there remain two who didn’t make an eruv. They need extra. One cannot make extra steps. If the previous step remained forbidden, one cannot make another step to solve it. That’s what he’s saying.
Question: Must Several People Nullify at Once?
Speaker 2: So it means that several people in the courtyard need to nullify, must they do it at once?
Speaker 1: No, they don’t need to do it, because it doesn’t work out logically. Yes, they can nullify, they don’t have to do it at once. Each one, he forbids the domain, he forbids the domain. So when one nullifies, it’s still forbidden, because the next person hasn’t yet nullified.
Speaker 2: Which next person?
Speaker 1: Okay, let’s continue.
Speaker 2: Ah, you mean in the previous case.
Speaker 1: Yes, when several people are nullifying, what happens then? Must they nullify at once? Because if when one nullifies it’s still forbidden, the bitul doesn’t help.
Very good. Indeed there are tzaddikim who thought this way. But others don’t think so. Why not? I’m trying to understand some distinction. I don’t know exactly. I feel there’s a distinction, I just don’t know what it is. I don’t know clearly. There’s perhaps a… I don’t know. I don’t know. He brings it perhaps as another problem, I don’t understand what their problem is.
Okay, let’s continue.
Bitul from One to One — One Who Made an Eruv Nullifies to One Who Didn’t Make an Eruv
One who made an eruv nullifies his domain to one who didn’t make an eruv. What does this mean? When we’re talking here about a courtyard where there are only two people? Yes. One who made an eruv cannot nullify to one who didn’t make an eruv. But the reverse, yes. One who didn’t make an eruv nullifies his domain to one who made an eruv.
It can’t be just two people, because with two people there’s no eruv at all. The point is that one person cannot… with an eruv, that means two people who made an eruv, we’ve now learned, can make a bitul for a third person who didn’t make an eruv, and then only they, yes, only the one who makes the eruv becomes permitted.
But one person, one person who made an eruv, cannot nullify to one person who doesn’t have an eruv. And the same thing in reverse, that the one who didn’t make an eruv should nullify domain to the one who did make an eruv. I don’t know why not, but that’s what the Rambam says.
Discussion: What Does “One Who Made an Eruv Nullifies to One Who Didn’t Make an Eruv” Mean?
Speaker 2: He says that this is still talking about the previous case, when there was more than one person who didn’t make an eruv. We’re talking here about the last two people, meaning.
Speaker 1: I don’t understand, before the two people didn’t make an eruv. One who made an eruv… ah, the point is one needs everyone. If there’s an eruv, each one must agree, each one must nullify domain. One doesn’t help.
But the reverse does help, very simple, because there’s only one person left without an eruv, so he nullifies domain to one, and now that one is part of the rest.
Speaker 2: But before we learned that one must nullify to each one, specifically, remember? We learned before, no? Remember that we learned that one must nullify to each one? So what does he mean “one who made an eruv nullifies to one”? There’s only one, there are still ten people. So how does it help?
Speaker 1: He says that it must be that the second one died, tzarich iyun (requires investigation). He’s not the first one struggling with this, other commentators already struggle. Because it says, we learned before that one must nullify to each one. One cannot, not to each one, to each extra one. So what does it mean he nullifies to one in the eruv? He cannot, he must nullify to each one.
There’s a reason for this. The Gemara asks this question, and the Gemara answers he died, then one may. The Rambam should have said, says the Rambam, perhaps the Rambam relied on what I wrote above that one needs to nullify to each and every one, and it requires investigation. All these things that we’ve mixed up, one must say that it requires investigation, one may say that it requires investigation. True? It’s my halacha.
Digression: What Does “Tzarich Iyun” Mean?
Okay, when he says tzarich iyun, he’s saying you be my guest, I’ve struggled, you be my guest. Here there’s an old inquiry, what does tzarich iyun mean? Tzarich iyun means one must investigate, or tzarich iyun means a good question, let’s move on. Here there are other opinions about this. Tzarich iyun, what does tzarich iyun mean?
Bitul Reshus from Courtyard to Courtyard
Okay, now we’re going to learn that bitul doesn’t only work with a house, it also works from a courtyard.
The Rambam says: Just as this homeowner nullifies his domain to this homeowner in one courtyard, so they nullify from courtyard to courtyard.
Just as in one courtyard bitul works that a person nullifies his house, the same thing can also work that a courtyard can nullify to the mavoy. From one courtyard to the next courtyard.
And also, for example a mavoy with three courtyards, two courtyards can nullify to the third courtyard, and it becomes as if there’s only one courtyard in the mavoy. Or one to the second, yes.
And they nullify and go back and nullify.
There’s no limit, just two courtyards can nullify one to the other, and now it means as if both live together in the mavoy.
Ah, now you asked before a question whether one can change the bitul in the middle of Shabbos, the Mishnah says and the Tosafos, they nullify and go back and nullify. You have the three domains.
They Nullify and Go Back and Nullify: Changing Bitul in the Middle of Shabbos
Two who live in a courtyard and didn’t make an eruv. Two Jews live in a courtyard and didn’t make an eruv, now they want to carry on Shabbos. What does one do? One of them nullifies his domain to the second. One nullifies his domain to the second.
When does he use this? When does he nullify his domain to the second? May the second now carry because the first nullified?
We find ourselves saying, the second carries in his domain that his friend nullified to him until he does his needs. That means, that the other’s bitul works until the first one still needs to do his needs, until he still needs to carry. Once he’s finished carrying, he no longer needs to carry, the second goes back and nullifies his domain to the first, and he nullifies to the first his domain that he nullified to him. The second uses it as long as he needs. And so every time, each one who carries, when he carries he must be the only homeowner of that courtyard. He must beforehand ask them to nullify domain to me.
How… he then told him, nullifying domain is simply a statement, he must say I nullify the domain to you. When he says it, until he withdraws, he can carry.
Discussion: Why Can’t Both Carry Together?
Speaker 2: And here one can say, from one person there cannot be a guest for one person, that’s the same thing. If one person nullifies his domain to a second person, only the second can carry, not the first. Because he didn’t need to not have the nullifier…
Speaker 1: Ah, right, because they couldn’t both do their needs together.
Speaker 2: Right.
Speaker 1: Ah, very good.
Bitul Reshus in a Ruin
He says further, And there is bitul reshus in a ruin just as it is in a courtyard. Just as in a courtyard they can both nullify domain, so it will mean that they live in the ruin that is between them.
Discussion: What’s the Innovation of a Ruin?
Speaker 2: What’s the innovation? Did you think that a ruin is different from a courtyard?
Speaker 1: Because a courtyard, naturally, I understand that each one has a right. A ruin is something a bit more of an innovation.
Speaker 2: If that’s their arrangement, but a ruin isn’t usually a place where all people live together.
Speaker 1: But if one makes the bitul one can.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: So this one can learn how he answers what the bitul reshus turns out to be.
Deliberately Took Out vs. Accidentally Took Out: When Bitul Becomes Void
But afterwards… one nullified his domain, and he didn’t forget that he nullified the domain. He didn’t act as he said. He didn’t take seriously the courtyard as ownerless at the time of the bitul, but not later he wakes up and uses it already. So he shows with this that it wasn’t a true bitul.
So, if he deliberately took out, if he took out knowingly, this forbids them, he forbids the other people, they can, the other people may no longer carry in the courtyard. Because there’s no proof that he stands by his bitul, he showed that his bitul wasn’t genuine, he didn’t stand by it.
But accidentally, we’re also talking here in a manner when he cannot be a thief, as we learned before. It’s already in a mavoy, not in a courtyard. He already nullified the entire courtyard. When accidentally he took out, if he simply forgot and carried, not that he went against his bitul reshus, he doesn’t forbid them, because there’s proof he stands by his bitul, he holds by his bitul, it was just a mistake.
The Law When the Others Already Took Possession
The Rambam says, And these words apply when those to whom they nullified didn’t first take possession, they haven’t yet acted on his bitul, they haven’t yet, “and took possession” means they haven’t as it were shown their possession that the courtyard indeed belongs to them, because the other one nullified.
But if they first took possession, there’s the word “and took possession”, there is that they carried out, yes? “And took out”, they made a possession, they acted on his bitul, yes? And afterwards he went back and took out, this doesn’t forbid them, even deliberately it doesn’t forbid them, because they already made, they already grabbed, they cannot grab back as it were, even though the other one isn’t standing by it, we already grabbed, there’s such a kind of law.
Bitul Only Works When One Could Have Made an Eruv on Erev Shabbos
Okay, now we’re going to learn about a partition. We learned before, we learned by hint about this law, and now we’re going to see the law clearly, that a bitul, although bitul is better than, it has an advantage, you can call it a leniency or an advantage over an eruv. An eruv must be made on erev Shabbos, bitul can be made on Shabbos.
But this is on condition that one could already have made an eruv on erev Shabbos, I don’t know exactly the meaning of this condition, but if one cannot, for example we’ll learn, non-Jews made a partition on Shabbos, one cannot make bitul on Shabbos. Can I understand why?
Let’s see, two houses on two sides of a public domain, indeed, now they may not carry because it’s a public domain, and they may only carry if there’s a partition that surrounds the two houses. Non-Jews surrounded it with a partition on Shabbos, non-Jews made a partition on Shabbos, and already, in such a case it becomes a private domain on Shabbos, as we’ve already learned that one can make a partition on Shabbos.
But there’s a problem here, they cannot carry in the partition without an eruv. So what do they want to do? They want now, okay, on Shabbos we’ll nullify. One cannot nullify in such a case.
Since it was impossible for them to make an eruv while it was still day?
Speaker 2: Ah yes, yesterday they couldn’t make an eruv. Can’t they find a solution?
Speaker 1: So, the enactment of the Sages is that after there’s an eruv, then bitul is such a bedieved (after the fact), a last resort when the eruv didn’t work, when one couldn’t make an eruv because one person doesn’t want to, one person forgot, then there’s this solution of bitul. But if one didn’t make an eruv, one goes back to the original enactment of the Sages that it will look like one is carrying in a public domain, because one doesn’t see the… yes.
In short, bitul is such a bedieved solution for eruv. Bitul is a law within eruv, not some separate matter. It’s not a true law in and of itself, so it comes out. Something like that one can say.
Inheritance During Bein Hashmashos: One of the Courtyard Members Died
Now one can learn another law that’s built on the fact that the eruv, or the connection of the people, is established during bein hashmashos (twilight). Whatever the situation was during bein hashmashos, that remains, even if in the middle someone dies and the like. Yes.
So, one of the courtyard members died, and left his domain to another from the marketplace, one of the courtyard members died, he left that one from the marketplace should inherit him. His heir. Marketplace means just someone not from the courtyard, a stranger, no?
Speaker 2: Aha, not someone who isn’t there. His heir, his son, his heir doesn’t live together with him, he lives somewhere else.
Speaker 1: So, if he died while it was still day, he died while it was still day, someone inherited him, this heir is like one of the courtyard members, upon them. He’s not part of them, he doesn’t live there, but he has a domain. Very good. He forbids them.
Why? They cannot say “we are all one family living in one courtyard”, because that’s not so, there’s an heir there who doesn’t belong here.
But him it’s not relevant, one who forbids them doesn’t forbid them. Why? Because they inherited on Shabbos, they learned that inheritance doesn’t happen on Shabbos. True, but by us, when Shabbos came there was a house that belonged to one family, one courtyard member.
One from the Marketplace Died: The Reverse Case
Speaker 2: What’s the reverse? It’s interesting, how is this different from what we learned before, that one inherited on Shabbos? It’s going to be reversed.
Speaker 1: Hello, that’s what we learned before, the next one I mean.
Speaker 2: Aha, I’m a neighbor, yes.
Speaker 1: That before we learned that “one of the courtyard members died”. What happens exactly the reverse? One from the marketplace died, and left his domain to one of the courtyard members.
Speaker 2: Where is his house? In the marketplace.
Speaker 1: His house is in the courtyard.
Speaker 2: Before it was forbidden.
Speaker 1: Now the people think, okay, now… ah, he was an “outsider” who had a house in the courtyard, therefore one couldn’t make an eruv, because one of them didn’t participate. But one of the courtyard members was the heir.
Translation
So it is, “If he died before [Shabbos], it doesn’t prohibit, because it only prohibits all those who are mixed together.” Because when Shabbos came, one of the members of the courtyard had already made an eruv for the house, and he is indeed mixed with them, therefore it is good.
But “one who died from the marketplace” who died already on Shabbos, indeed “it is prohibited to them.” Because now living in this courtyard is a person who didn’t make an eruv.
Speaker 2: Earlier, the “one from the marketplace,” what did they do? I don’t know, perhaps it actually didn’t work. When the “one from the marketplace” was a house in the courtyard that didn’t have an eruv, that wasn’t part of the eruv, it didn’t work.
Speaker 1: So we want to think that it now automatically became permitted, because one of the members of the courtyard who is indeed mixed with them made an eruv. The heir who lived here before was mixed with them, for his house. Now he received a second house.
“It is prohibited to them until he nullifies to them the permission of his inheritance, or until he nullifies to them his permission.” One of the two. Either he should nullify the permission of the inheritance, or he should nullify his permission.
Speaker 2: Why is it prohibited to them? The heir lives in the courtyard. What was the question?
Speaker 1: The person was still alive, and when the person was alive it was Shabbos.
Law: One Who Descends to the Property of a Convert — The Law of Inheritance Regarding Eruv
Speaker 1: It was a business. But yes, one can do it with nullification of permission. The Gemara couldn’t make an eruv yesterday? How could he have made an eruv yesterday?
The answer is, let’s learn the law first. “An heir enters in place of his deceased for everything.” It’s as if he could indeed yesterday. He wasn’t in the category, he didn’t live there. He could indeed if he wanted, but yes.
Speaker 2: Perhaps one cannot there in his portion of the bread, he’s not there.
Speaker 1: I know, I know. I need to know an external law which is the law of one who doesn’t live in the courtyard, and how one makes the eruv.
The Rambam’s Language: A Convert Who Died During the Day
“A Jew and a convert who dwell in one alley, and the convert died during the day, even though another Jew didn’t take possession of his property until it got dark, it prohibits until he nullifies, because it’s fit to be inherited.”
The convert died on Friday during the day, even if another Jew wasn’t in possession of his property — the law is that a convert who dies, whoever wants, whoever is first acquires his property, because he has no heirs. It’s ownerless.
So they say, that even another Jew, even the other Jew, the Jew who was together in the alley, didn’t take possession of the property until it got dark, when he took possession, “it prohibits until he nullifies, because it’s fit to be inherited.”
Explanation of the Law: The One Who Takes Possession of a Convert’s Property Is Like an Heir
In the Gemara essentially, the convert, earlier the convert had an eruv, let’s say. Or didn’t have an eruv? He did have an eruv, let’s say. But now he died. A second Jew came from somewhere else, not from here, and he took possession of the courtyard. Or not the Jew who lives here, in short, a third Jew came. He took possession.
You would have said he’s a new person, he acquired on Shabbos, but Friday was still an eruv that works. They say no, since we learned the law earlier that an heir enters in place of his father, it comes out that he’s like an heir.
In this case he makes it worse, because he’s the person who didn’t make an eruv, so furthermore he takes possession “it prohibits until he nullifies his right as fit for an heir,” he must make a nullification.
Discussion: The Alley and the One Who Takes Possession
Speaker 2: We’re talking about the alley, yes? The question is about the alley.
Speaker 1: In the alley lived a Jew and a convert, and in the alley there was indeed a law that one must make an eruv. One must make an eruv because there are two Jews living there, a Jew and a convert, two residents.
There was one who took possession, that means he grabbed half the alley, not the Jew who was there together with him, but a second Jew from outside came in and he grabbed half the alley. So he “prohibits until he nullifies as fit for an heir,” yes, that means also an heir.
Speaker 2: If he wouldn’t have been an heir, he couldn’t have prohibited.
Speaker 1: That’s actually correct. If there wouldn’t have been another heir, it would automatically…
Speaker 2: Ah, it would have been ownerless?
Speaker 1: That means, it would have been for now only like one person, perhaps for a short time. He can nullify, just as an heir can nullify. That means, if there wouldn’t have been an heir, he couldn’t have.
Speaker 2: No, I’m saying, if a second one who takes possession of property wouldn’t have come, but apparently the Jew could have, because you’re saying there’s one person in the alley, the other is nullified, it’s ownerless.
Speaker 1: But now a second one came. The novelty is only that one who descends to the property of a convert is also called an heir, even though it’s not inheritance, it’s something like ownerless so to speak, it’s also called with the law of inheritance, and therefore he can also make a nullification since he’s called so to speak in place of the convert who could have made an eruv yesterday or actually made an eruv. Yes?
If the Convert Died After Dark
“And if the convert died after dark, even if another Jew took possession of his property, it doesn’t prohibit him, rather his permission is nullified.”
If the convert died only after it already got dark, there’s no difference. Even if another Jew took possession, grabbed and made possession of the property of the convert who died, “it doesn’t prohibit him,” he doesn’t prohibit the other Jew, that means he doesn’t say that he’s now the owner of the permission, “rather his permission is nullified,” because on Friday it was permitted, because the Jews there had perhaps an eruv among themselves, it remains with the permission.
Discussion: Nullification of Permission of One Standing and the Law of an Heir
Speaker 2: But that’s only the nullification of permission of one standing, which was indeed such a case. What happens with every heir?
Speaker 1: What do you mean with every heir? We learned, all eruvs that were on Friday, I mean, remain good even if the person dies. The question is only when a new person comes on Shabbos, then it’s a problem. Agreed?
Speaker 2: I don’t understand clearly what you’re saying.
Speaker 1: The question, I told you earlier, all these laws go with this. “From when does Shabbos prohibit him.” The only way that it’s relevant that it’s prohibited is when on Shabbos there’s a new person in the domain who didn’t make an eruv. But normally, as long as that person isn’t there, it doesn’t bother us. Once Shabbos comes and there’s an eruv, the eruv remains the whole Shabbos, and it doesn’t matter what happens in the middle of Shabbos. One cannot become prohibited on Shabbos, except in the one case of retroactive revelation. That’s how I understand it.
—
Law: A Jew Who Dwells with a Gentile — A Gentile’s Dwelling Is Not a Dwelling
Until now we learned laws of two Jews, or a convert. Now we’re going to learn about a gentile. What does one do when a gentile lives with a Jew in one courtyard? Okay.
The Rambam’s Language
“A Jew who dwells with a gentile, or with a resident alien in a courtyard, doesn’t prohibit him. Because a gentile’s dwelling is not a dwelling, and it doesn’t establish a prohibition.”
So, one Jew with one gentile don’t need an eruv. A gentile is not a person.
Explanation: Why a Gentile’s Dwelling Is Not a Dwelling
The point is because the Jew doesn’t reckon with this. Not that a gentile is an animal, whether he’s an animal, not an animal, that’s an inquiry in itself. The point is that a Jew who lives with a gentile, the Jew doesn’t reckon as if that one is a Jew, and there’s no… like the whole place is a private domain. Doesn’t need an eruv. There aren’t two residents.
—
Law: Two Jews and a Gentile — A Decree That Gentiles Should Not Dwell with Them
But, there’s a special law. If now, more than two Jews together with a gentile. Two Jews with a gentile, “this one prohibits the other.”
The Rambam’s Language
Why? Says the Rambam, why? Not from the basic law, like the enactment of King Solomon, because a gentile’s dwelling is not a dwelling. But essentially one should have done so, the two Jews should make an eruv between themselves, and the third is the gentile, who is indeed like a gentile. But not so.
Why? This is a decree. Why? “So that gentiles should not dwell with them,” that Jews shouldn’t make themselves comfortable to live together with gentiles, so that a gentile shouldn’t live with them, “so they shouldn’t learn from his deeds,” they shouldn’t learn from him.
They made a law that a Jew may not bring a gentile into a Jewish neighborhood.
Discussion: Why Not with One Jew and One Gentile?
Speaker 2: You ask, one Jew and one gentile is permitted?
Speaker 1: The Rambam asks, “And why didn’t they decree with one Jew and one gentile?” It’s the same thing.
Says the Rambam, because this is a minor matter, the thing is indeed something uncommon. Why? “Perhaps he’ll be afraid perhaps he’ll be alone with him and he’ll kill him.” There’s indeed a prohibition, we always have fear that a gentile with a Jew, one Jew and one gentile, there’s indeed a concern of seclusion. So it’s therefore prohibited to be secluded with a gentile, so there’s already a prohibition of seclusion of a Jew with a gentile lest he kill him. We don’t need to make the law here in the eruv.
But then when with the law of seclusion it’s permitted, we made the prohibition with the eruv, so that they shouldn’t dwell with them.
Very good.
—
Law: Eruv and Nullification of Permission Don’t Help in the Place of a Gentile
Now, what happens? So what are we going to do? Yes? There’s a problem. A gentile, we said it’s prohibited. Very good. One can’t make an eruv. A gentile can’t make an eruv. So what must one do?
The Rambam’s Language: Eruv and Nullification Don’t Help
“Two Jews and a gentile who dwell in one courtyard, and the Jews made an eruv for themselves, they accomplished nothing.”
The two Jews made an eruv, they accomplished nothing. They didn’t accomplish anything, because the courtyard is still a public domain. This is the decree of a public domain. Very good. It makes it back into a public domain. It makes it back into a decree of a public domain.
“Neither do they nullify to the gentile.” What happens if the two Jews nullified their permission to the gentile? “Or he nullified to them,” the gentile nullified his permission to the Jew. “Or the Jews nullified to each other and became like one with the gentile.” Ah, one Jew alone the decree falls away, because with seclusion we first made the decree.
“They accomplished nothing,” one accomplished nothing. You try to outsmart, it doesn’t let itself.
Explanation: Why Doesn’t Nullification of Permission Help?
Why? “Because eruv doesn’t help in the place of a gentile, and nullification of permission doesn’t help in the place of a gentile.” A gentile doesn’t understand eruv, a gentile doesn’t understand to join together with another Jew, and he also doesn’t understand to nullify himself to a second Jew.
Because the nullification of permission is indeed a law in Shabbos. And it’s not a true nullification of permission, and one may not make an eruv or nullification. It’s not a gentile thing, but Jews understand eruv and nullification. It’s a kind of love of Israel, there’s a Jew… okay, one can’t mean Torah.
“The enactors,” that there shouldn’t be any other permission, “unless he rents and nullifies his permission.”
—
Law: Renting Permission from the Gentile — The Permission
What can one indeed do with a gentile? A gentile one needs actually money, he talks indeed to everyone. Nullification is hard to understand, but come with a few dollars and rent the place from him.
Explanation of the Law: The Gentile Becomes Like a Guest
And what happens then, there’s a gentile who rented the place, “and made the gentile as if a guest with him.” The gentile is a guest, and a guest may have his things, because he’s a guest.
So the gentile may be, but the problem is, how can you say that only Jews live here? Ah, the gentile is a guest of ours.
One Jew and a Hundred Gentiles
Speaker 2: One Jew and a hundred many gentiles. What does the problem mean that many people can’t be such for one person can’t fear many gentiles. Aha.
Speaker 1: From the gentile, and mine means it now the Jew’s permission? Mine can make an eruv with the Jews, and automatically the permission that you rent from the gentile becomes a part, like all of them become permitted, and with one each which the need can with a gentile, not each one extra needs to go and rent from the gentile.
Very good. One must think that it’s not a false arrangement, but yes they’re going to give money to the gentile, okay they’re going to give money, but they want to receive from this a right to be able to carry in the eruv.
Very good.
—
Law: Inner and Outer Courtyard — Jew and Gentile
What happens if a… and now we can learn another way which means still a Jew lives a gentile also, they don’t live completely in the same domain, but one is under the other, yes. Imagine a creation, one in front of the other. Now to come to the innermost one must go through the outside one.
The Rambam’s Language
“One Jew and one gentile dwelling in the inner,” in the innermost lives one Jew and one gentile, one Jew and one gentile, living in the innermost “and one Jew in the outer,” a Jew is the outer one, that means the innermost, which is the Jew and the gentile, must always go through the outer courtyard.
Or the opposite, “that the Jew and the gentile are in the outer courtyard, and a Jew alone in the inner.” So it is, “he makes for the outer,” the outer, the Jew or the Jew and the gentile who are in the outer, “they are prohibited on the inner, until they rent from each other.”
Why? Because just like in one courtyard
Law 2: Inner and Outer Courtyard with Gentile and Jew
“And one Jew in his courtyard, one Jew is in the outer.”
Speaker 1: Aha.
Speaker 2: That means that the innermost which is the Jew and the gentile must always go through the outer courtyard, courtyard. Or, or the opposite, “that there was a Jew and gentile in the outer, and one Jew in the inner. So it is, this one prohibits on the outer,” the outer, the Jew or the Jews, the gentile are in the outer, they prohibit on the outer, “until he rents from the gentile.”
Speaker 1: Why? Why?
Speaker 2: Because just like with one, it means like one, one courtyard. In the two… in the outer courtyard live two Jews and one gentile. Even though it’s two external courtyards, but in order to come to the courtyard he must walk through, so furthermore he must come that the courtyard should be his, the foot of two Jews and a gentile are there, so on the outer one must rent. But the inner with the inner, in the inner lives indeed only one Jew and one gentile, here indeed also isn’t the decree, or one Jew, no difference.
Details of the Laws of Renting from the Gentile
Now one can learn the details of renting from the gentiles, since the whole reason is not to live with the gentiles, it’s a leniency, for this a leniency from the gentile. Yes, normally one may not make any business transaction on Shabbos, one may not go rent something on Shabbos, but they permitted “renting from a gentile even on Shabbos,” one may go…
Speaker 1: It’s indeed not a deal with money. One can make aside?
Speaker 2: Yes. One can discuss a rental with a gentile even on Shabbos, “because rental is like nullification of permission.” The rental that one speaks of there, is not a rental that it is truly with all the laws of business transaction, or one rents it and it goes with all the laws like normal rental, this is a small thing, “that it’s not a definite rental,” not a true rental, “but merely a recognition,” it’s only a recognition.
Speaker 1: Aha.
Speaker 2: It’s a recognition, like something like nullification of permission, like nullification of permission you understand that this is regarding Shabbos, here also the rental works for Shabbos, therefore one may rent on Shabbos, which means not business transaction on Shabbos. Correct.
Speaker 1: Therefore?
Speaker 2: “Therefore, one rents from the gentile even for less than a perutah’s worth.” Normally what is the custom to rent is less than a perutah’s worth, but since it’s only a matter of a recognition, one can do it even for less than a perutah’s worth.
Who Can Rent from the Gentile
Speaker 1: And not only that?
Speaker 2: Not only that, but even people who don’t normally have the right to rent a place, can rent. “The wife of the gentile rents with her consent,” the wife of a gentile can rent “without his consent.” Therefore? Therefore “rental or loan,” though they don’t truly have the right, but some right they have. They live there, they’re somewhat partners, a bit of partners. They run the house. Enough for a principle it’s enough. “She rents without his consent.”
“Even rental or loan from a Jew upon it,” even he’s a Jew. One goes to the Jewish worker of the hotel of the gentile, and one tells him, one gives him half a perutah, and one tells him he should transfer, he should rent the permission. So it goes into “rents without his consent.”
Borrowing a Place in the Courtyard Street
Here’s another strategy that can be done, one doesn’t even need to rent with money, one can borrow a space. Sho’el min hagoy makom berechov hechatzer, he borrows from him a piece of space in his house. Since he agreed to it, he lent it to him, harei nishtatefu imo birshuto, he has become a partner in his domain, ve’eino maskir shelo mida’atah. Ah, but then he goes and rents the piece for himself alone. Now who is one? I let him begin. Okay, now I rent it. Interesting.
A Gentile Who Has Many Renters
Hoil vehagoy ein sechirus o hasha’alah shelo ela min harabim, a gentile has many rentals or borrowings from the public, so furthermore, ein tzarich ela echad mehem, one doesn’t need to speak with everyone, one is enough.
And on this, al gabei zeh, the Rishonim of Ashkenaz devised another leniency, that if one lives in an entire city of gentiles, one can go to the moshel ha’ir (city ruler) to whom the entire city theoretically belongs, and say that one has rented from him with a perutah the entire city, and consequently the entire city, even if it’s full of gentiles… Okay.
Law 3: Renting on Shabbos When No Eruv Was Made
Shnayim asar ilan vegoy hadarim bechatzer achat, and they didn’t make an eruv. So the law is that one may not… it doesn’t help to be mevatel one’s domain. But they can do everything on Shabbos, sochrin min hagoy beShabbos, and afterwards one is mevatel his domain to the other. But he’s speaking here in a case where they didn’t make an eruv. And what does one do? They rent from a gentile on Shabbos, and how can one carry afterwards? So each one when he needs to carry, the other one is mevatel the domain for him so that he can carry, so it becomes like one domain. Indeed the gentile has already rented, and the Jew will be mevatel, he will be mevatel his own and he will be mevatel the gentile’s that he rented. Yes, it’s permitted.
Vechen im ein sham goy beShabbos, and there’s no one from whom to rent now, mevatel Yisrael leYisrael acher, veyomar lo tol. Fine news.
Law 4: A Gentile Who Rented from a Second Gentile
Now one needs to know what if one gentile rented a domain of a courtyard for a second gentile, truly rented, not a fake rental. Goy zeh sachar migoy, so it’s like this, im eino rashai lehotzi et hagoy hasheni ad sheyashlim zman sechirusto, meaning he’s not just a simple renter like a hotel, he can throw him out, but if it’s a long term rental, that the first gentile cannot evict the second gentile until his lease ends, from whom must one rent? One must rent there from the second one, one cannot rent then from the first, because the first doesn’t hold the domain. Sochran min hagoy hasheni shenichnas tachat habe’alim.
Aval im yesh reshut lehotzi et hagoy hasocher mimenu bechol eis sheyirtzeh, if they don’t have a lease, he rents to him short term, and technically the first gentile can evict the renting gentile, then, im lo hayah hasheni omed, the second one isn’t available, he’s not there, they went and they rented from the first gentile, veharei hen mutarim, it’s also permitted, such a rental also helps. Okay.
Law 5: Windows Open from a Jewish House to a Jewish House
Now one can learn another detail in the law. It’s the same law, but since they bring the law of windows, which isn’t, yes? Let’s see. Chatzer sheYisrael vegoy sheruyim bah, but the courtyard that requires an eruv, vehayah chalonot petuchin mibeit Yisrael lazeh, and there are windows that go across, one doesn’t need the gentile, the windows go directly from the Jew to the Jew, why is the eruv through windows? One can make an eruv through the window, one doesn’t need to make an eruv that goes through the door, one can go through the window too. One will learn later many details about this.
Af al pi shemutar lehotzi ulehachnis derech hachalonot, and that through the windows one views it as if it’s one house, right, he’s entered into the domain, aval lehotzi mibayit lebayit derech chatzer asur mipnei hagoy ad sheyiskor. Don’t say, the two people have an eruv, their eruv doesn’t disturb the gentile, why? Because it goes through windows, the gentile doesn’t have access to the windows. But it doesn’t tell me so far that the two should become like one, that one shouldn’t need to rent from the gentile. Why? Because the gentile doesn’t understand eruvin, for him there are still two Jews. No, because Chazal said the reason, that one shouldn’t live together with a gentile, even if one has a way out.
Discussion: Why Doesn’t the Eruv Through Windows Help?
Speaker 1: You don’t understand again, won’t there be no gentile there? Here he has through windows. Say, what if they may only carry through windows?
Speaker 2: Exactly. One can make an eruv through windows. If there are two people who have a window from one to the other, and he doesn’t want to make an eruv with the third Jew who lives there, they can make an eruv just between themselves, and they may carry through windows, but in the courtyard they may not, because the courtyard belongs to the third one also.
Speaker 1: Ah, he thinks that because the third one is a gentile, they may not even go through windows?
Speaker 2: He thinks that because he already made an eruv, now there’s only one Jew. One Jew doesn’t need, doesn’t need rental from the gentile.
Speaker 1: Ah, it remains for you now like only one Jew and one gentile, because the two Jews became one?
Speaker 2: No, but it doesn’t become one, that’s the point, it doesn’t help.
Law 6: One Who Desecrates Shabbos Publicly and Worships Idols
Until now we’ve learned about all sorts of people, about Jews, about heirs, about converts, about gentiles. Now we’re going to learn about an apikoros (heretic). What is this – a Jew who is like a gentile? And we learned at the end of Hilchos Shabbos that a mechalel Shabbos (Sabbath desecrator) is like an oved avodah zarah (idol worshiper), so he’s like a gentile. A mechalel Shabbos befarhesya (public Sabbath desecrator) is like an oved avodah zarah.
Speaker 1: No, it’s not as severe as avodah zarah.
Speaker 2: Ah, yes, we learned there that Shabbos and avodah zarah are the two most severe transgressions. We learned there that there are two ways how a Jew becomes like a gentile. And now we’re going to speak halachah lema’aseh (practical law).
A mechalel Shabbos befarhesya, o shehu oved avodah zarah, harei hu kegoy lechol devarav, ve’ein me’arvin imo, ve’ein mevatlim lo reshut, ela sochrin mimenu kegoy. Yes, good. This is a way how to fix him. One shouts “Shabbos” after him, and locks him in. But this is a gentile.
Law 7: Minim – Tzedokim and Baisusim and Those Who Deny the Oral Torah
Aval hamin min haminim she’eino oved avodah zarah ve’eino mechalel Shabbos, but from the minim (sectarians) who have opinions, he believes in Torah, but he doesn’t believe in eruv, kegon Tzedokim uBaisusim, vehakofrim baTorah shebe’al peh, klalo shel davar, kol mi she’eino modeh bemitzvos eruv.
Speaker 1: That means, he’s not a Jew?
Speaker 2: This is the principle in Rambam that a Tzedoki doesn’t mean kegoy lechol devarav. Although he doesn’t acknowledge eruv, he doesn’t believe in the Oral Torah, but he’s not a gentile. He’s not like a Jew who is a mechalel Shabbos befarhesya, who is an oved avodah zarah. What is the law with him? He speaks to us about him in 4:2. Yes. The Klelos Shel David also says that what the minim and Tzedokim and Baisusim he’s speaking about here, regarding the law he’s speaking about here is that he doesn’t believe in the mitzvah of eruv. Anyone who doesn’t believe in the eruv, then he’s not me’arev with the eruv, he doesn’t want to become mixed together with the eruv. He doesn’t believe in the concept of eruv. For a merchant when he’s not one a gentile, not a gentile, you see, how to rent from him one cannot, because there’s no community to rent the whole. But what can one do? Bitul reshut (nullification of domain), you see, bitul a min understands. A Jewish min is subject to bitul, you see indeed that it’s…
Speaker 1: Because the one who doesn’t acknowledge eruv, usually he also didn’t believe in such a fake bitul, he didn’t believe that he’s a straight person.
Speaker 2: No, no, no, he’s not a straight person. Here it appears that he doesn’t believe in eruv, but he does believe in bitul reshut. He also has such a thing, mevatel reshut, one must correctly write, one must come to a compromise with him.
Speaker 1: No, no, no, a Tzedoki is not a non-Jew, a Tzedoki is just one who doesn’t believe in eruv.
Discussion: Bitul Reshut Versus Eruv
Speaker 1: No, one sees here, I know that lema’aseh it appears that eruv is more lechatchilah (ideal) than bitul, but one also sees throughout the laws that it’s built on the fact that essentially bitul is better than an eruv. Bitul means that he’s completely not there. It’s a bit more final, not what you’re saying.
Speaker 2: He says there what, “vechayim me’iri Yisrael echad chashuv kazeh”, he says there, he says there that a Tzedoki doesn’t help the leniency of one, because one is only a gentile, because a Jew doesn’t live with a gentile. But a Tzedoki is not suspected of murder. Consequently, he only has a problem that he can’t make an eruv, consequently one must make bitul with the Tzedoki. Perhaps indeed, perhaps the Tzedoki won’t want to make bitul, one will need to evict him. But now we’re speaking about what one can work out.
Right, what one sees here is that with one Jew, a simple weak Jew, with eruv it helps, one is me’arev with other Jews. But one who has opinions against the Torah, one must be mevatel to him. Yes, because he doesn’t believe in the eruv itself. He doesn’t believe in the Torah.
Speaker 1: Yes, yes. Need to know if it’s because he’s a bit of an apikoros in the Torah?
Speaker 2: No, he says here that the issue is because he is eino modeh be’eruv. That means, one who doesn’t understand eruv, is whatever, he does it on behalf of those who do understand. But one who knows, but he doesn’t agree with it. Okay. Until here both sides.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות עירובין פרק ב׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות עירובין פרק ב׳
הקדמה צום פרק
דער פרק באהאנדלט וואס טוט מען ווען דער עירוב ארבעט נישט — ווען איינער האט נישט מיטגעמאכט אין דעם עירוב. אין פרק א׳ איז געלערנט געווארן אז די מצוה פון עירוב איז ווייל מענטשן פארשטייען נישט דעם דין פון מחיצות — זיי מיינען אז רשות היחיד/רשות הרבים גייט לויט ווער עס וואוינט דארט, נישט לויט מחיצות. חכמים האבן מורא געווען אז מענטשן וועלן פארגעסן דעם גאנצן דין הוצאה, דעריבער האבן זיי מתקן געווען אז מ׳דארף ווייזן אז די גאנצע חצר איז איין רשות דורך שותפות אין איין סעודה (פת). פרק ב׳ גייט ווייטער מיט דעם בדיעבד — ביטול רשות.
—
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד; ביטול רשות
חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם — הרי זה אוסר עליהם… להוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתים. ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד — הרי אלו מותרין להוציא מבתיהם לחצר, אבל לביתו אסור. ואם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו — הרי כולן מותרין, ואף הוא מותר, והרי הוא כאורח אצלם.
פשט: ווען אלע בני חצר האבן מעורב געווען חוץ פון איינעם (סיי בשוגג סיי במזיד), אסר׳ט ער אויף אלעמען צו טראגן. די עצה איז ביטול רשות — ער קען מבטל זיין זיין רשות. עס זענען דא צוויי שטופן: (1) ביטול רשות חצירו אליין — דאן מעגן אלע טראגן צווישן זייערע הייזער און חצר, אבער נישט צו זיין הויז; (2) ביטול רשות ביתו וחצירו — דאן מעגן אלע טראגן אומעטום, אינקלודינג ער אליין, ווייל ער ווערט כאורח אצלם.
חידושים און הסברות:
1. צוויי סארט רשויות ביי יעדן בעל בית אין חצר: יעדער מענטש אין חצר האט צוויי רשויות — (א) רשות ביתו (זיין פריוואטע הויז), (ב) זיין חלק אין דער חצר (שותפות׳דיגע רשות). מ׳קען מבטל זיין איינס אדער ביידע, און דאס האט פארשידענע נפקא מינות.
2. דער חילוק צווישן עירוב און ביטול: עירוב ארבעט אין ביידע ריכטונגען — ער מאכט דעם בית און חצר פאר איין רשות. ביטול גייט נאר איין וועג — ער גיט אוועק זיין רשות צו זיי, אבער ער ווערט נישט אינקלודעד אין זייער שותפות. דעריבער ווען ער איז מבטל נאר רשות חצירו, בלייבט זיין הויז אסור פאר אלעמען (אינקלודינג אים אליין).
3. ביטול רשות איז נישט הפקר און נישט קנין: ביטול רשות איז א ייחוד׳דיגע קאטעגאריע — נישט הפקר (ווייל עס איז אלעמאל “ביטול להם” — צו ספעציפישע מענטשן), און נישט קנין (ווייל מ׳קען עס טון אויף שבת, וואס א קנין וואלט מען נישט געטארט). עס איז א מין “הכנעה” — ער גיט זיין רשות צו זיי, אבער עס איז נישט א פארמעלע הקנאה.
4. פארוואס ער מעג טראגן ווען ער איז מבטל ביידע רשויות: ווען ער איז מבטל ביתו וחצירו, ווערט ער א אורח ביי זיי — ער האט נישט קיין אייגענע רשות מער, און דער כלל איז אורח אינו אוסר. ער ווערט נישט אינקלודעד אין זייער שותפות, נאר ער ווערט “אויסגעלאשן” — און דעריבער אסר׳ט ער נישט.
5. סתם ביטול רשות — מינימום אינטערפרעטאציע: ווען איינער זאגט סתם “איך בין מבטל מיין רשות” אן צו ספעציפיצירן, לערנט מען אז רשות חצירו בטל אבער רשות ביתו לא בטל — מ׳מינימיזירט, מ׳לייגט נישט אריין מער משמעות אין זיינע ווערטער ווי נויטיג. די סברא: א מענטש איז גרינגער מבטל זיין חלק אין חצר ווי זיין אייגענע הויז.
—
הלכה – ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
המבטל רשות לבני חצר — צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך.
פשט: מ׳קען נישט זאגן “איך בין מבטל פאר אלע בני החצר” — מ׳דארף אויסזאגן יעדן איינעם בפירוש.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס נישט ווי זיכוי? ביי עירוב קען מען מזכה זיין פאר אלעמען בבת אחת, אפילו שלא בפניו. פארוואס קען מען נישט מבטל זיין פאר “אלע בני החצר”? ווייל ביטול איז נישט קנין און נישט זיכוי — ביטול איז א ייחוד׳דיגע מעשה וואס גייט צו יעדן איינעם אינדיווידועל. מ׳קען נישט מקנה/מבטל זיין פאר א “גרופע” — נאר פאר יעדן מענטש עקסטער.
2. ביטול ווייזט אז מענטשן נעמען עס ערנסט: ביטול רשות איז א זייער ערנסטע זאך — מענטשן ווילן נישט גרינג מבטל זיין זייער רשות. עס איז נישט קיין פשוט׳ע שותפות אויף א מינוט.
—
הלכה – יורש מבטל רשות; ביטול רשות בשבת
יורש מבטל רשות אפילו שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר.
פשט: אויב דער טאטע איז געשטארבן אויף שבת און דער זון האט גע׳ירש׳נט די הויז, קען דער זון מבטל זיין רשות אויף שבת.
חידושים און הסברות:
1. ביטול קען מען טון אויף שבת: איינער פון די עיקר׳דיגע נקודות פון ביטול רשות איז אז מ׳קען עס טון אויף שבת — נישט ווי עירוב וואס מ׳קען נאר מאכן ערב שבת. דאס איז אויך א ראיה אז ביטול איז נישט קיין קנין, ווייל א קנין וואלט מען נישט געטארט טון אויף שבת.
2. דער כלל: מבטל נאר וואס מ׳האט געקענט מערב זיין נעכטן: אין דער גמרא שטייט א כלל אז מ׳קען נאר מבטל זיין א רשות וואס מ׳האט געקענט מערב זיין ערב שבת. די קשיא אויפן יורש: ער האט נישט געקענט מערב זיין ערב שבת, ווייל עס איז נישט געווען זיינס! דער תירוץ: דער יורש שטייט אין דעם פלאץ פון זיין טאטע לכל דבר — ווייל דער טאטע האט געקענט מערב זיין, און דער יורש איז א המשך פון אים, רעכנט מען אז דער יורש האט אויך געקענט.
3. ירושה איז נישט ווי א רעגולערע קנין: דער חידוש איז אז א יורש איז נמשך אפילו דעם טאטנ׳ס יכולת פון ערב שבת. ביי ירושה בלייבט די הויז ביי א׳ (דער מוריש), נאר דער יורש ווערט דער מוריש — ער קומט במקום מורישו. דערפאר, אויב איינער וואלט אויף אן אנדערע אופן מקנה געווען א הויז בשבת (למשל, א קנין וואס חל ווערט בשבת), וואלט ער נישט געקענט מבטל זיין רשות. נאר ביי יורש, וויבאלד ער קומט במקום המוריש, האט דער יורש אויך דעם כח.
4. מ׳יורש׳נט א רשות, נישט אן עירוב: א שאלה: אויב דער טאטע האט שוין געמאכט אן עירוב, האט ער שוין אוועקגעגעבן זיין רשות? דער תירוץ: דער עירוב איז פאר די מענטשן (ער גיט זיי רשות צו טראגן), אבער ער גיט נישט אוועק דעם רשות פון דער הויז. דער יורש יורש׳נט דעם רשות אין דער הויז.
—
הלכה – ביטול רשות בשבת לכתחילה
מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה.
פשט: מ׳מעג מבטל זיין רשות אין שבת, ס׳איז נישט אסור משום מקח וממכר אדער קנין.
חידושים: דאס איז א באזונדערע הלכה, נישט נאר א חלק פון דין יורש. זאלסט נישט מיינען אז ביטול רשות זעט אויס ווי א קנין אדער מקח וממכר וואס מ׳טאר נישט טון אין שבת — מ׳מעג עס טון לכתחילה.
—
הלכה – ביטול פון רבים צו יחיד — “אין אורח רב”
אויב אלע וואס האבן מערב געווען זענען מבטל זייער רשות צו דעם וואס האט נישט מערב געווען — הוא מותר אבל הם אסורין, שלא נשתייר להם רשות. ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם.
פשט: ווען אלע מבטל׳ן צו איין מענטש, מעג נאר ער טראגן, אבער זיי אלע זענען אסור ווייל זיי בלייבן נישט איבער מיט קיין רשות. מ׳קען נישט זאגן אז זיי זאלן גערעכנט ווערן ווי אורחים ביי אים.
חידושים: דער כלל איז: א יחיד קען ווערן בטל צו רבים, אבער רבים קענען נישט ווערן בטל צו א יחיד. א גרופע אידן קענען פארנעמען אן אורח, אבער נישט אז אלע ווערן אורחים ביי איינעם.
—
הלכה – צוויי אדער מער וואס האבן נישט מערב געווען
היו אלו שלא עירבו שנים או יתר ומבטלי רשותן למערבין — הן המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין.
פשט: אויב צוויי אדער מער מענטשן האבן נישט מערב געווען און זיי מבטל׳ן זייער רשות צו די מערבין — די מערבין ווערן מותר, אבער די וואס האבן נישט מערב געווען בלייבן אסור.
חידושים:
1. פארקערט קען מען נישט טון: “אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו” — די מערבין קענען נישט מבטל זיין צו די צוויי וואס האבן נישט מערב געווען, ווייל אפילו ווען זיי וואלטן דאס טון, וואלט עס נישט געהאלפן — “שכל אחד מהן אוסר על חבירו” — ווייל די צוויי שלא עירבו זענען נאך אוסר איינער אויפן אנדערן.
—
הלכה – ביטול אין צוויי סטעפס ארבעט נישט
ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב — הרי זה אסור, שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה.
פשט: אפילו אויב נאכדעם וואס די מערבין האבן מבטל געווען צו איינעם פון די שלא עירבו, און דער צווייטער שלא עירב איז מבטל צו דעם ערשטן — ארבעט עס נישט. ווייל אין דעם מאמענט ווען די מערבין האבן מבטל געווען, איז עס געווען אסור (ווייל דער צווייטער שלא עירב האט נאך נישט מבטל געווען), און א ביטול וואס חל ווערט בשעת ס׳איז אסור, קען מען נישט “פיקסן” דורך א צווייטע ביטול.
חידושים:
1. דער גרויסער כלל: ביטול רשות ארבעט נאר ווען ס׳ארבעט אין איין שאס. מ׳קען נישט מאכן ביטול אין צוויי סטעידזשעס. אויב די ערשטע סטעפ איז געבליבן אסור, קען מען נישט מאכן נאך א סטעפ דאס צו סאלוון.
2. א שאלה: אויב אפאר מענטשן אין דער חצר דארפן מבטל זיין, דארפן זיי עס טון אויף איינמאל? ווייל אויב איינער איז מבטל און ס׳איז נאך אסור (ווייל דער נעקסטער האט נאך נישט מבטל געווען), וואלט מען געמיינט אז עס העלפט נישט. עס ווערט געזאגט אז עס זענען דא צדיקים וואס האבן אזוי געטראכט, אבער אנדערע טראכטן נישט אזוי — ד.ה. מ׳דארף נישט אויף איינמאל. דער חילוק צווישן דעם קעיס און דעם פריערדיגן קעיס (וואו ס׳ארבעט נישט אין צוויי סטעפס) איז נישט קלאר אויסגעטייטשט געווארן — עס ווערט באמערקט אז ס׳איז דא א חילוק אבער עס איז צריך עיון.
[דיגרעסיע: וואס מיינט “צריך עיון”? ס׳איז דא אן אלטע חקירה: צי “צריך עיון” מיינט מ׳דארף טאקע נאך מעיין זיין (אן אפענע פראגע), צי עס מיינט א גוטע קשיא וואס בלייבט שטיין (לאמיר גיין ווייטער). ס׳זענען דא פארשידענע שיטות וועגן דעם.]
—
הלכה – אחד שערב מבטל לאחד שלא ערב
אחד שערב מבטל רשותו לאחד שלא ערב — אינו מועיל. אבל אחד שלא ערב מבטל רשותו לאחד שערב — מועיל.
פשט: איין מערב׳דיגער קען נישט מבטל זיין פאר איין נישט-מערב׳דיגער. אבער פארקערט — דער וואס האט נישט מערב געווען קען מבטל זיין צום וואס האט יא מערב געווען.
חידושים:
1. א קשיא: מ׳האט דאך פריער געלערנט אז מ׳דארף מבטל זיין פאר יעדער איינעם לפרט. אויב דער שלא עירב איז מבטל צו איין מערב׳דיגער, וואס איז מיט די רעסט פון די מערבין? ווי העלפט עס?
2. א תירוץ: דאס רעדט זיך ווייטער פון דעם פריערדיגן קעיס, וואו ס׳איז געווען מער ווי איין מענטש וואס האט נישט מערב געווען. דא רעדט מען פון די לעצטע צוויי — איינער וואס האט מערב געווען און איינער וואס האט נישט. דער וואס האט נישט מערב געווען קען מבטל זיין צו דעם איינעם וואס האט מערב געווען, ווייל ס׳איז נאר איין מענטש וואס איז געבליבן אן א עירוב, און ער איז מבטל צו איינעם, און יענער איינער איז פארט פון די רעסט (חלק פון דער עירוב-גרופע). אבער די מפרשים מוטשען זיך מיט דעם, ווייל ס׳שטימט נישט גלאט מיט דעם כלל אז מ׳דארף מבטל זיין פאר יעדער איינעם באזונדער. דער רמב״ם האט אפשר סמך אויף וואס ער האט שוין פריער געשריבן אז מ׳דארף מבטל זיין לכל אחד ואחד — עס איז צריך עיון.
—
הלכה – ביטול רשות פון חצר צו חצר (אין מבוי)
כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
פשט: פונקט ווי אין איין חצר ארבעט ביטול אז א מענטש איז מבטל זיין בית, אזוי קען אויך א חצר מבטל זיין צו דער מבוי. למשל, א מבוי מיט דריי חצרות — צוויי חצרות קענען מבטל זיין פאר דער דריטער, און עס ווערט אזויווי נאר איין חצר אין דער מבוי.
—
הלכה – ומבטלין וחוזרין ומבטלין
שנים שרויין בחצר ולא עירבו, אחד מהן מבטל רשותו לשני… השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. חוזר השני ומבטל רשותו לראשון… וכן כל הפעמים.
פשט: צוויי אידן וואוינען אין א חצר אן עירוב. איינער איז מבטל זיין רשות פאר׳ן צווייטן — דער צווייטער מעג יעצט טראגן. ווען ער איז פארטיג, קען דער צווייטער מבטל זיין רשות צוריק פאר׳ן ערשטן, און אזוי ווייטער. יעדער איינער וואס טראגט דארף זיין דער איינציגסטער בעל הבית פון דעם חצר אין יענעם מאמענט.
חידושים:
1. דאס ענטפערט די פריערדיגע שאלה צי מ׳קען טוישן ביטול אין מיטן שבת — יא, מ׳קען. דאס קומט פון דער משנה און תוספות: מבטלין וחוזרין ומבטלין.
2. פון איין מענטש צו איין מענטש קען נישט זיין אז ביידע טראגן צוזאמען — ווייל דער וואס איז מבטל האט נישט מער קיין רשות, און דער וואס באקומט דעם ביטול איז דער איינציגער בעל הבית. ביידע קענען נישט טון זייערע צרכים צוזאמען.
—
הלכה – ביטול רשות אין א חורבה
ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר.
פשט: פונקט ווי אין א חצר קען מען מבטל זיין רשות, אזוי אויך אין א חורבה.
חידושים: דער חידוש איז אז א חורבה איז נישט געווענליך א פלאץ וואו מענטשן וואוינען צוזאמען ווי א חצר. ביי א חצר איז נאטירליך אז יעדער האט א רעכט, אבער א חורבה איז מער א חידוש — פונדעסטוועגן ארבעט ביטול רשות אויך דארטן.
—
הלכה – במזיד הוציא vs. בשוגג הוציא
במזיד הוציא — הרי זה אוסר עליהם, שאין ראיה לעומד בביטולו. בשוגג הוציא — אינו אוסר עליהם, שאין ראיה שעומד בביטולו.
פשט: איינער האט מבטל געווען זיין רשות. אויב ער טראגט נאכדעם במזיד (באוויסטערהייט) — ווייזט ער אז זיין ביטול איז נישט געווען עכט, און ער אסר׳ט אויף די אנדערע. אבער אויב בשוגג (פארגעסן) — בלייבט דער ביטול בתוקף, ווייל ער האלט זיך ביי זיין ביטול, ס׳איז נאר געווען א טעות.
ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם. אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, ואחר כך חזר הוא והוציא — הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם.
חידושים: אויב די אנדערע בני חצר האבן שוין קודם גע׳עקט׳עט אויף זיין ביטול — זיי האבן שוין ארויסגעטראגן און געוויזן זייער חזקה אז דער חצר באלאנגט פאר זיי — דעמאלט, אפילו אויב דער מבטל טראגט נאכדעם במזיד, אסר׳ט ער נישט מער. זיי האבן שוין “געכאפט” דעם רשות, און מ׳קען עס נישט צוריקנעמען.
—
הלכה – ביטול ארבעט נאר ווען מ׳האט געקענט מאכן עירוב ערב שבת
שני בתים ושני צדי רשות הרבים, הקיפוה גוים מחיצה בשבת — אין יכולין לבטל, הואיל ואי אפשר להם לערב מבעוד יום.
פשט: צוויי הייזער אויף ביידע זייטן רשות הרבים. גוים האבן געמאכט א מחיצה בשבת — עס ווערט א רשות היחיד. אבער זיי קענען נישט מבטל זיין רשות, ווייל נעכטן (ערב שבת) האבן זיי נישט געקענט מאכן קיין עירוב (ס׳איז נאך געווען רשות הרבים).
חידושים — יסוד׳דיגער פרינציפ פון ביטול: ביטול איז א בדיעבד פאר עירוב — א לעצטע רעזארט ווען דער עירוב האט נישט געארבעט, ווען איינער האט פארגעסן אדער נישט געוואלט. אבער ביטול איז א דין אין עירוב, נישט קיין באזונדערער דין בפני עצמו. אויב מ׳האט בכלל נישט געקענט מאכן קיין עירוב ערב שבת, גייט מען צוריק צו דער אריגינעלער תקנת חכמים אז ס׳גייט אויסקוקן ווי מ׳טראגט אין רשות הרבים. ביטול פונקציאנירט נאר אינערהאלב דעם פריימווארק פון עירוב.
—
הלכה – אחד מבני חצר שמת — ירושה בין השמשות
אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק — אם מת מבעוד יום, הרי זה יורש אוסר עליהם. מת בשבת — אינו אוסר.
פשט: איינער פון די בני חצר שטארבט און לאזט איבער זיין רשות פאר א יורש וואס וואוינט נישט אין דער חצר (מן השוק). אויב ער איז געשטארבן מבעוד יום (פאר שבת) — דער יורש אסר׳ט אויף זיי, ווייל ער איז א פרעמדער וואס האט א רשות אין דער חצר אבער איז נישט מעורב מיט זיי. אבער אויב ער איז געשטארבן בשבת — אסר׳ט דער יורש נישט, ווייל בין השמשות איז דער חצר געווען גאנץ — אלע בני חצר זענען געווען מעורבים. די ירושה וואס געשעט בשבת ענדערט נישט דעם סטאטוס וואס איז געווען בין השמשות.
—
הלכה – אחד מן השוק שמת — פארקערטער פאל
אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר — אם מת מבעוד יום, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. מת בשבת — אוסר עליהם, עד שיבטל להם רשות מורישו או שיבטל להם רשותו.
פשט: א פרעמדער (מן השוק) האט געהאט א הויז אין דער חצר אן עירוב. ער שטארבט און לאזט איבער פאר איינעם פון די בני חצר. אויב ער איז געשטארבן מבעוד יום — דער יורש (וואס איז שוין א בן חצר) האט עס גע׳ירש׳נט פאר שבת, ער איז מעורב מיט זיי, ממילא אסר׳ט עס נישט. אבער אויב ער איז געשטארבן בשבת — איז עס אסור, ווייל בין השמשות איז נאך געווען דער פרעמדער מיט זיין הויז אין חצר אן עירוב.
חידושים: דער יורש קען עס פיקסן דורך ביטול — אדער מבטל זיין דעם רשות פון דעם מוריש (די גע׳ירש׳נטע הויז), אדער מבטל זיין זיין אייגענע רשות. ביידע אפציעס ארבעטן. דער יסוד איז אז בין השמשות באשטימט דעם סטאטוס — וואטעווער די סיטואציע איז געווען דעמאלט, דאס בלייבט, אפילו אינמיטן שטארבט א מענטש.
—
הלכה – יורד לנכסי הגר
ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך — אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו. ואם מת הגר משחשיכה — אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.
פשט: א גר אן יורשים שטארבט — זיינע נכסים זענען הפקר. ווער עס כאפט ערשט איז זוכה. אויב ער שטארבט ערב שבת בעוד יום, און א צווייטער איד איז מחזיק אין זיינע נכסים — איז ער אוסר ביז ער איז מבטל, ווייל ער גילט ווי א יורש. אויב דער גר שטארבט נאך חשיכה — אפילו אויב א צווייטער איד איז מחזיק, איז ער נישט אוסר, ווייל בכניסת שבת איז שוין געווען מותר.
חידושים:
1. דער יורד לנכסי הגר הייסט אויך “יורש”: אפילו ביי נכסי הגר, וואו עס איז נישט קיין אמת׳דיגע ירושה נאר הפקר, גילט דער מחזיק ווי א יורש לענין עירוב. ער טרעט אריין “תחת” דעם גר, און קען מבטל זיין רשות פונקט ווי א יורש. דאס שטאמט פון דעם כלל “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר” — דער מחזיק בנכסי הגר ווערט באהאנדלט ווי ער האט שוין נעכטן געקענט מאכן אן עירוב.
2. פארוואס אוסר ער? ווייל דער גר האט נעכטן (ערב שבת) געקענט מאכן אן עירוב אדער האט טאקע געמאכט. דער מחזיק שטייט אין זיין ארט. אבער ער אליין האט נישט מערב געווען — דעריבער איז ער אוסר, ביז ער איז מבטל.
3. אויב קיינער וואלט נישט מחזיק געווען: וואלט דער חצר געווען ווי מיט איין מענטש, ווייל דער גר׳ס חלק איז הפקר — קיין “דייר” איז נישטא. ערשט ווען א צווייטער איד קומט אריין און איז מחזיק, ווערט עס א פראבלעם.
4. נאך חשיכה — בטלה רשותו: ווייל בכניסת שבת איז שוין געווען מותר, קען מען נישט ווערן אסור אינמיטן שבת. דאס איז דער כלל: מ׳קען נישט ווערן אסור אין שבת — א נייער מענטש וואס קומט אריין אין שבת אוסר׳ט נישט, חוץ אין דעם איין קעיס פון איגלאי מילתא למפרע.
—
הלכה – ישראל הדר עם הנכרי
ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב, בחצר — אין אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה ואינה קובעת איסור.
פשט: איין איד מיט איין גוי אין איין חצר — דארף נישט קיין עירוב. א גוי׳ס דירה רעכנט זיך נישט ווי א דירה לענין עירובין.
חידושים: “א גוי איז נישט קיין מענטש” לענין עירוב — נישט אז א גוי איז א בהמה, נאר דער איד רעכנט זיך נישט מיט דעם גוי׳ס דירה. דער גאנצער פלאץ איז ווי א רשות היחיד פאר דעם איד אליין.
—
הלכה – שני ישראלים וגוי בחצר — גזירה שלא ישכנו
שני ישראלים וגוי בחצר — זה אוסר על זה. לא מעיקר הדין אלא גזירה, כדי שלא ישכנו גוים עמהם, שלא ילמדו ממעשיו.
פשט: צוויי אידן מיט א גוי — דא האט מען געמאכט א גזירה אז דער גוי׳ס דירה זאל יא רעכענען, כדי אידן זאלן זיך נישט באקוועם מאכן צו וואוינען מיט גוים.
חידושים:
1. פארוואס נישט ביי איין איד מיט איין גוי? דער רמב״ם פרעגט: “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” ענטפערט: דבר מועט — ס׳איז נישט שכיח, ווייל שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו — ס׳איז דא אן איסור יחוד פון א איד מיט א גוי (חשש רציחה), איז ממילא וועט קיינער נישט וואוינען אזוי. נאר ווען ס׳איז מותר מצד יחוד (צוויי אידן מיט א גוי), האט מען געמאכט די גזירה ביי עירוב.
—
הלכה – עירוב און ביטול רשות מועיל נישט במקום גוי
שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן — לא הועילו כלום. אין מבטלי לגוי, ואין הגוי מבטל להם. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי — לא הועילו כלום. שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי.
פשט: קיין עירוב און קיין ביטול רשות העלפט נישט ווען א גוי איז דא. אפילו אויב די צוויי אידן זענען מבטל איינער צום צווייטן און ווערן ווי איין איד מיט א גוי — העלפט נישט, ווייל בעלי התקנה האבן נישט געלאזט קיין אנדערע היתרים.
חידושים:
1. פארוואס קען א גוי נישט מבטל זיין? ווייל ביטול רשות איז א דין אין שבת, א אידישע זאך — א גוי פארשטייט נישט עירוב און ביטול. עס איז נישט קיין אמת׳דיגע ביטול רשות ביי א גוי. עירוב און ביטול זענען א סארט “אהבת ישראל” — נאר אידן פארשטייען דאס.
2. אפילו ווערן ווי יחיד עם הגוי העלפט נישט: מ׳קען נישט זאגן אז דורך ביטול צווישן די אידן ווערט עס ווי איין איד מיט א גוי (וואס איז מותר) — ווייל די תקנה האט פארמאכט אלע וועגן.
—
הלכה – שכירות מן הגוי — דער היתר
שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. לפיכך שוכר מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה.
פשט: דער פראקטישער היתר איז: מ׳גיט דעם גוי געלט, מ׳דינגט זיין פלאץ, און דער גוי ווערט ווי אן אורח. דעמאלט רעכנט זיך ווי עס וואוינען נאר אידן.
חידושים:
1. די שכירות איז נאר א היכר בעלמא: די שכירות פון א גוי לענין עירוב איז שאינה שכירות ודאית אלא היכר בעלמא — עס איז נאר א סימבאלישע אנערקענונג, נישט קיין אמת׳דיגע שכירות מיט אלע דינים פון מקח וממכר. דערפאר איז עס מותר בשבת (וואס געווענליך איז מקח וממכר אסור), און דערפאר העלפט אפילו בפחות משוה פרוטה.
2. דער רמב״ם פארגלייכט עס צו ביטול רשות — פונקט ווי ביטול רשות ארבעט נאר לענין שבת (נישט קיין ריכטיגע הקנאה), אזוי אויך די שכירות פון א גוי איז נאר א שבת-מעכאניזם.
3. איין איד קען דינגען פאר אלע: נישט יעדער איד דארף באזונדער גיין דינגען פון דעם גוי. איין איד דינגט, און זיין רשות ווערט א חלק פון אלע אידן׳ס עירוב. ישראל אחד ומאה גוים רבים — אפילו אסאך גוים, איין איד דינגט פאר אלע.
—
הלכה – ווער קען פארדינגען פאר דעם גוי
אשת הגוי משכרת שלא מדעתו. אפילו שכירות או השאלה מישראל עליו.
פשט: די פרוי פון א גוי קען פארדינגען אן דעם גוי׳ס וויסן. אפילו א אידישער ארבעטער/שוכר פון דעם גוי קען פארדינגען.
חידושים: ווייל די שכירות איז נאר א היכר בעלמא, איז מען מיקל אז אפילו מענטשן וואס האבן נישט פולע רעכט איבער דער דירה קענען פארדינגען — זיי וואוינען דארט, זיי זענען א שטיקל שותפים, זיי פירן די הויז, און דאס איז גענוג פאר אזא ענין. א פראקטישע עצה: מען גייט צום אידישן ארבעטער אין דעם גוי׳ס האטעל, גיט אים א חצי פרוטה, און ער איז משכיר די רשות — דאס גייט אריין אין “משכיר שלא מדעתו.”
—
הלכה – שואל מקום ברחוב החצר
שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר… הרי נשתתפו עמו ברשותו ואינו אוסר.
פשט: אנשטאט דינגען מיט געלט, קען מען בעטן בארגן א שטיקל פלאץ אין דעם גוי׳ס הויז. דורך דעם ווערט מען א שותף אין זיין רשות.
חידושים: דער מעכאניזם איז אנדערש: ביי שכירות דינגט מען דעם גוי׳ס רשות פאר זיך; ביי שאלה ווערט מען א שותף מיט דעם גוי אין זיין רשות. ביידע העלפן.
—
הלכה – גוי וואס האט אסאך שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, אין צריך אלא אחד מהם.
פשט: ווען א גוי האט פילע שוכרים/שואלים, דארף מען נאר מיט איינעם פון זיי רעדן.
חידושים: ראשוני אשכנז האבן אויסגעטראכט א קולא אויף דעם יסוד: אין א שטאט פול מיט גוים, קען מען גיין צום מושל העיר (וועמען עס באלאנגט טעאריטיש די גאנצע שטאט), דינגען פון אים מיט א פרוטה, און דערמיט איז די גאנצע שטאט באדעקט.
—
הלכה – שכירות בשבת ווען מען האט נישט געמאכט קיין עירוב
שנים [ישראל] וגוי הדרים בחצר אחת [ולא עירבו] — שוכרין מן הגוי בשבת, ואחר כך מבטל אחד רשותו לחבירו.
פשט: צוויי אידן און א גוי אין איין חצר אן עירוב — מען דינגט פון דעם גוי אויף שבת, דערנאך איז איינער מבטל רשות צום צווייטן. דער וואס איז מבטל, איז מבטל סיי זיין אייגענע רשות, סיי דעם גוי׳ס רשות וואס ער האט געדונגען.
חידושים: וכן אם אין שם גוי בשבת — ווען דער גוי איז נישט דא אויף שבת, קען מען גאר נישט דינגען, איז מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו “טול.”
—
הלכה – גוי וואס האט געדונגען פון א צווייטן גוי
גוי שהשכיר מגוי — אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים. אבל אם יש רשות להוציאו בכל עת שירצה, ולא היה השני עומד — שוכרין מן הראשון, והרי הן מותרים.
פשט: ביי א לאנג-טערם ליעס, דארף מען דינגען פון דעם שוכר (צווייטן גוי), ווייל ער האלט די רשות. ביי שארט-טערם, ווען דער בעל הבית קען ארויסטרייבן דעם שוכר, און דער שוכר איז נישט אוועילעבל — קען מען דינגען פון דעם ערשטן גוי (בעל הבית).
—
הלכה – חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
חצר שישראל וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה — אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור.
פשט: צוויי אידן וואס האבן א פענסטער צווישן זייערע הייזער קענען מאכן עירוב דורך די חלונות, און טראגן דורך די חלונות. אבער דורך דער חצר (וואו דער גוי וואוינט) טארן זיי נישט טראגן אן שכירות פון דעם גוי.
חידושים:
1. מען זאל נישט טענה׳ן: ווייל די צוויי אידן האבן שוין א עירוב דורך חלונות, זענען זיי געווארן “איינס,” און דערפאר איז עס ווי איין איד מיט א גוי (וואס דארף נישט קיין שכירות). דער רמב״ם זאגט ניין — דער עירוב דורך חלונות מאכט זיי נישט אזוי פאר “איינס” אז מען זאל קענען אפזאגן די שכירות פון דעם גוי. דער טעם: די גזירה שלא ילמוד ממעשיו (נישט צו וואוינען מיט א גוי) בלייבט בכח אפילו ווען מען האט א וועג ארויס דורך חלונות.
—
הלכה – מחלל שבת בפרהסיא אדער עובד עבודה זרה — כגוי
מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה — הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי.
פשט: א מחלל שבת בפרהסיא אדער עובד ע״ז ווערט באהאנדלט ווי א גוי לכל דבריו — מען קען נישט מאכן עירוב מיט אים, מען קען נישט זיין מבטל רשות צו אים, נאר מען דארף דינגען פון אים ווי פון א גוי.
חידושים: דאס שטאמט פון וואס שבת און עבודה זרה זענען די צוויי שווערסטע עבירות, און א מחלל שבת בפרהסיא איז כעובד עבודה זרה (ווי געלערנט סוף הלכות שבת).
—
הלכה – מינים — צדוקים, ביתוסים, כופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, כגון צדוקים וביתוסים והכופרין בתורה שבעל פה — כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב — אין מערבין עמו, אבל מבטלין לו רשות.
פשט: א צדוקי/ביתוסי/כופר בתושבע״פ איז נישט כגוי לכל דבריו. מען קען נישט מאכן עירוב מיט אים (ווייל ער גלייבט נישט אין עירוב), אבער מען קען זיין מבטל רשות מיט אים (ביטול רשות פארשטייט ער).
חידושים:
1. דער כלל פון רמב״ם: א צדוקי איז נישט קיין גוי. ער איז אנדערש ווי א מחלל שבת בפרהסיא. ער גלייבט אין תורה, נאר נישט אין תורה שבעל פה. דערפאר קען מען נישט “דינגען” פון אים (ווי ביי א גוי), אבער מען קען ביטול רשות מאכן.
2. פארוואס נישט עירוב? ווייל ער איז אינו מודה במצות עירוב — ער ווייסט פון עירוב אבער ער איז נישט מסכים דערצו. (אנדערש ווי א סתם שוואכער איד וואס פארשטייט נישט, אבער טוט על דעת די וואס פארשטייען.)
3. פארוואס יא ביטול? ווייל ביטול רשות איז א מער פונדאמענטאלער מעכאניזם — ער איז מבטל זיין רשות אינגאנצן, דאס איז נישט א “תקנה” ווי עירוב, נאר א ריאליטעט אז ער איז נישטא. א צדוקי קען דאס פארשטיין און מסכים זיין.
4. ביטול רשות איז בעיקר מער פונדאמענטאל ווי עירוב: מען זעט לאורך די הלכות אז ביטול רשות איז אין א געוויסן זין שטארקער ווי עירוב — ביטול טייטש ער איז אינגאנצן נישטא, וואס איז א מער גמור׳דיגע לייזונג. הגם למעשה איז עירוב לכתחילה, איז ביטול אין א געוויסן זין מער פונדאמענטאל.
5. דער מאירי: א צדוקי האט נישט דעם היתר פון “איין איד” (וואס ביי א גוי דארף מען נישט שכירות ווען עס וואוינ
ט נאר איין איד), ווייל דער היתר איז באזירט אויף דעם אז א איד וואוינט נישט מיט א גוי (ווייל א גוי איז חשוד אויף רציחה), אבער א צדוקי איז נישט חשוד אויף רציחה, ממילא וואוינט מען יא מיט אים, און ער בלייבט א פראבלעם לענין עירוב.
—
הלכה – חצר פנימית וחיצונה — איד און גוי
ישראל אחד וגוי אחד בפנימית, וישראל אחד בחיצונה — אדער פארקערט, ישראל וגוי בחיצונה, וישראל לבדו בפנימית — הרי זה עושה לחיצונה, אסורים על הפנימית, עד שיותרו אלו לאלו.
פשט: ביי צוויי חצרות איינע אינעווייניג פון דער אנדערער, וואו דער פנימי דארף דורכגיין דעם חיצון — ווען א גוי איז אין איינע פון זיי, גילטן די זעלבע דינים ווי ביי איין חצר: דער גוי׳ס אנוועזנהייט מאכט אז די אידן אוסר׳ן איינער אויפן צווייטן. ווען מען דארף דורכגיין דורך דער חיצונה חצר, ווערט עס ווי צוויי אידן און א גוי אין איין חצר, ווייל רגל המותרים שם — מען דארף דינגען פון דעם גוי. אבער אין דער פנימית׳ער חצר אליין, וואו עס וואוינט נאר איין איד (מיט אדער אן א גוי), איז נישטא די גזירה.
תמלול מלא 📝
הלכות עירובין פרק ב׳ – ביטול רשות
הקדמה: חזרה אויף פרק א׳ און אריינפיר צום פרק
א גוטן, מיר לערנען הלכות עירובין פרק ב׳.
א גוטן, אונז לערנען רמב״ם הלכות עירובין, די צווייטע פרק פון הלכות עירובין, פרק ב׳. אין די פריערדיגע פרק האבן מיר אונז געלערנט וואס די מצוה פון הלכות עירובין, וואס עירובין איז. האבן מיר אונז געלערנט אז בעצם מעג מען טראגן אין די חצר אדער אין די מבוי, ווייל די מחיצות מאכן עס פאר א רשות היחיד. אבער היות מענטשן זעען נישט רשות היחיד, ווייל מענטשן מיינען אז יחיד, רשות היחיד, רשות הרבים, ווייסן נישט מענטשן אז ס׳האט צו טון מיט מחיצות, נאר זיי קוקן עס אן אז דארט וואו די רבים וואוינען איז רבים, און דארט וואו די יחיד וואוינט… אויב אזוי קוקט ער אן אז אין א חצר איז אויך דא רשות היחיד און רשות הרבים, דאס הייסט די רשות היחיד איז די הויז וואו מענטשן וואוינען, און די רשות הרבים איז די שערד ספעיס, די חצר, אדער אזוי אויך ביי א מבוי.
האבן די חכמים נישט געהאלטן אז מענטשן זאלן אזוי טראכטן, נאר מ׳וועט פארגעסן פון די גאנצע דין הוצאה, און הוצאה ווייסן מיר איז זייער א חשוב׳ע זאך ביי די חכמים, זיי האבן געמאכט אזויפיל הלכות וועגן הוצאה. האבן זיי געמאכט א הלכה אז מ׳דארף מאכן עפעס וואס ווייזט אז די גאנצע חצר איז באמת איין רשות, אדער די גאנצע מבוי איז באמת איין רשות. וויאזוי ווייזט מען דאס? מיט דעם וואס אלע זענען צוזאמען שותפים אין איין סעודה. ס׳איז דא א ברויט וואס זיי זענען אלע בשותף. דאס האבן מיר אונז געלערנט אין די פריערדיגע פרק, פארשידענע הלכות וויאזוי די ברויט ארבעט, וואסערע ברויט איז ראוי, איך מיין ווען מ׳דארף ברויט און ווען מ׳קען נוצן אנדערע מאכלים, און אזוי ווייטער.
אין די פרק גייען מיר אונז לערנען וואס טוט זיך ווען ס׳ארבעט נישט. ס׳איז דא איינער אין די חצר וואס ער וויל נישט, אדער ער קען נישט, פאר סאם ריזען ער וויל נישט ווערן פארט פון די… די גאנצע עולם ווערט א חסידישע חבורה וואס זענען שותפים אין א פת און עסן צוזאמען, און ער וויל נישט. וואס טוט מען אין אזא פאל? איך מיין אז געווענליך געשעט עס בשוגג, אבער ס׳מאכט זיך אמאל א מזיד. עניוועי, וואס מיר גייען לערנען איז אז ס׳איז דא צוויי עצות, ס׳איז דא געוויסע עצות וואס מ׳קען טון. דאס קען מען טון פאר די אידן שבת, מיין איך, רייט? מ׳קען טון, חוץ פון די עצה פון פת, וואס דאס איז די תקנה פון שלמה המלך, די מצוה, איז דא עצות וואס מ׳קען טון.
און זאלן מיר גלייך א הערה, אז לכאורה, ווי מיר האבן פריער געלערנט, מען קען אויך מזכה זיין, איינער קען מזכה זיין פאר אלע. אויב איינער איז מזכה פאר אלע, לכאורה איז נישטא די פראבלעם, ווייל ער איז מזכה אפילו שלא בפניו. אבער רוב ערשטע ברענגט מען נישט גערעדט פון אזא אופן, זעט אויס אז די זכיה איז נישט געווען אן אפטע זאך, עס איז געווען עקטשועלי יעדער איינער געט א פת. וואס טוט זיך ווען איינער האט נישט געגעבן א פת? איז דאך לכאורה קען עס נאך נישט ווערן קיין רשות היחיד. איז טאקע געסאלווד, רוב מענטשן האבן שוין טאקע געמאכט אז זייער בית און די חצר איז איינס, זיי וואוינען נישט דווקא אין זייער אייגענע בית, נאר אלע וואוינען אין די זעלבע חצר. אבער ס׳איז דאך דא איינער וואס איז מעכב אויף אלע פון זיי, איינער וואס מאכט זיין הויז פאר א רשות היחיד, ממילא אויטאמאטיש ווערט די חצר ארום ווי א רשות הרבים, ס׳האט שוין מיט די חשש פון עירובין יא.
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם
רמב״ם׳ס ווערטער
זאגט דער רמב״ם אזוי: חצר שעירבו כולם, אלע האבן זיך צוזאמגעמישט מיט די עירוב, חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם, איינער האט נישט. דער נישט איז בין במזיד בין בשוגג, ער האט פארגעסן צו אריינשיקן זיין ברויטל. הרי זה אוסר עליהם, אסר׳ט דער מענטש אויף די אנדערע בני החצר, ווערט עס א גרויסע פראבלעם, אוסר על כולן להוציא מבתיהם לחצר, טארן זיי אלע נישט ארויסטראגן פון זייער הויז צו די חצר, ווייל ס׳בלייבט ווייטער די זאך אז די חצר איז א מקום משותף פאר אלע פון זיי, אינקלודינג פאר די שוכח, און די בתים איז עקסטער. ומחצר לבתים.
ביטול רשות חצירו בלבד
איז וואס קען מען יא טון? זאגט דער רמב״ם אזוי: ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד, אויב דער מענטש האט נישט געמאכט די עירוב, איז ער געגאנגען און ער האט מבטל געווען די רשות פון זיין חצר. ער זאגט ער איז מבטל די רעכט כביכול וואס ער האט אין די חצר. די חצר האבן מיר פריער געלערנט איז א מקום משותף פאר אלע פון זיי. זאגט ער, די רעכט וואס איך האב דא אין די חצר בין איך מבטל. ער איז מבטל פאר זיי, ער גיבט עס צו זיי. איז זיי זענען דאך אלע יעצט אזוי ווי איין בני בית, זיי זענען אלע שותף אין איין ברויט. בלייבט ווייטער די חצר אזוי ווי א שטח וואס באלאנגט פאר איין גרופע מענטשן, וואס איז איין גרופע פון יחיד. איין family, און ער איז בטל, ער האט נישט קיין שייכות אין די חצר, ער בלייבט אין די חצר ווייטער אזוי ווי ער איז רשות היחיד, דאס איז בסדר. הרי אלו מותרין, מעגן זיי אלע טראגן להוציא לחם מבתיהם לחצר, פון די חצר צו זייערע הייזער. אבל לביתו אסור, צו זיין הויז טארן זיי נישט טראגן, ווייל זיין הויז בלייבט גוט. אלע אנדערע האבן מבטל געווען זייער הויז צום חצר, און די חצר איז געווארן זייער שותפות. ער האט נישט מעורב געווען, ער האט נאר מבטל געווען.
דער חילוק צווישן מבטל און מעורב
מבטל געווען הייסט אז ער נעמט אוועק זייער עקסטערקייט, זייער פרטיות. מעורב גייט ביידע וועגן. יא, יא. אבער מבטל גייט נאר איין וועג. עס איז נישט די זעלבע זאך. די פוינט איז אז יעדער מענטש אין די חצר האט צוויי רשויות, ער האט זיין בית וואס באלאנגט פאר אים, און אויך די חצר, זיין חלק אין די חצר. אויב האט ער מבטל געווען זיין חלק אין די חצר, איז ווערט די חצר גוט פאר יעדעם, אבער צו זיין הויז מעג קיינער נישט טראגן, נישט ער און נישט קיינער, ווייל זיין הויז איז נאך עקסטער.
ביטול רשות ביתו ורשות חצירו
וואס איז טאמער ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו, אויב האט ער אלעס מבטל געווען, ער האט געזאגט מיין בית און מיין חצר איז בטל, איז ווערט זיין בית און זיין חצר ווערט אזוי ווי די חצר, וואס די חצר באלאנגט פאר אלע אנדערע מענטשן וואס האבן זיך נישט משתתף געווען בפת, נאר מעורב געווען, הרי כולן מותרין, מעג יעדער אריינטראגן, ער מעג אויך טראגן, ווייל ס׳איז נישט זיין פרטיות.
הן מותרין שלא עירבו, והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, זיי מעגן טראגן איבעראל, כולל אין זיין חצר, ווייל זיי צווישן זיך זענען זיי אלע מעורב, און ער האט מבטל געווען זיין הויז, ווייל זיין הויז באלאנגט יעצט פאר זיי. והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, ער האט מבטל געווען די רשות, די עקסטערע רשות פון זיין בית און זיין חצר. ממילא, וואס איז יעצט די רשות? צו וועם באלאנגט יעצט ביתו וחצירו? פאר די אלע, פאר די רבים, פאר די בני החצר. ואף הוא מותר, ער מעג אבער אויכעט טראגן פון זיין הויז צו די חצר. פארוואס? ווייל ער האט עס מבטל געווען, ממילא אין לו רשות, האט ער נישט קיין עקסטערע רשות. און וואס איז ער? והרי הוא כאורח אצלם, ער איז אזוי ווי איינער וואס איז צו גאסט ביי די מענטשן פון די בני החצר. ער איז נישט קיין שותף מיט זיי, ווייל ער האט נישט געגעבן א ברויט, אבער וואס געשעט, וואס איז מיט איינער וואס קומט אין דער חצר, ער האט נישט קיין אייגענע הויז אין דער חצר, ער איז נאר א גאסט פון די בני חצר, און דער כלל איז א אורח אינו אוסר, ער ווערט א אורח.
סתם ביטול רשות – מינימום אינטערפרעטאציע
סאו יעצט האבן מיר עס געלערנט אז ס׳איז דא צוויי סארט רשות׳ן וואס יעדער איינער האט, און מ׳קען מבטל זיין איינס אדער ביידע. דאס ווייסן מיר, דאס איז נארמאל. אויב ביטול רשות איז סתם, איינער איז מבטל זיין רשות, ער זאגט נישט קלאר וועלכע רשות, ווייל ער האט דאך רשות ביתו, זיין פרטיות׳דיגע רשות, און ער האט די שותפות׳דיגע רשות אין דער חצר. זאגן אונז אז ווען איינער איז מבטל רשות סתם, רשות חצרו בטל. אפשר, מ׳מינימייזט. כאילו, מ׳לייגט נישט אריין מער משמעות אין זיינע ווערטער, מ׳זאגט ער האט נאר מבטל געווען די זאך וואס איז גרינגער מבטל צו זיין, די רשות וואס ער האט אין די חצר, אבער רשות ביתו לא בטל.
דאס איז די מינימום. ווייל נארמאל א מענטש איז גרינגער מבטל זיין זיין רשות אין חצר ווי מבטל זיין זיין בית, זיין הויז וועט ער נישט אוועקגעבן, זיין רשות אין די חצר, אקעי.
הלכה בנוגע ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
רמב״ם׳ס ווערטער
די רמב״ם, ווען מבטל רשות לבני חצר, איינער וואס טוט דאס און ער איז מבטל זיין רשות פאר די בני החצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. און ס׳איז נישט פשוט אז ער קען זאגן איך בין מבטל מיין רשות פאר יעדער, ווייל ווער איז דער יעדער? ס׳איז נישטא קיין יעדער. ער קען נישט זאגן פאר אלע בני החצר. ער דארף מבטל זיין עקסטער, יא, עקסטער פאר יעדער איינער.
דיסקוסיע: פארוואס נישט ווי זיכוי?
פארוואס? אזוי שטייט אין די רמב״ם. רייט, אבער פארוואס זאל נישט העלפן ווען ער זאגט איך בין מבטל פאר די בני החצר? ווייל ס׳איז נישטא קיין בני החצר. גענוי, ביטול איז נישט די זעלבע זאך ווי עירוב. ביטול מיינט כאילו, איך ווייס נישט וואס ער מיינט, לאמיר זאגן, כאילו הפקר, כאילו ער איז מקנה זיין חלק פאר די אנדערע מענטשן. מ׳קען נישט מקנה זיין פאר א גרופע מענטשן, מ׳קען נאר מקנה זיין פאר יעדן איינעם עקסטער.
איז דאס פאלגט מען די סברא. וואס איז דא שווער צו פארשטיין? איך קען אויך זאגן, איך ווייס נישט די סיבה. ס׳איז יא, מזכה זיין קען מען פאר יעדן. א מענטש קען נעמען א ברויט און זאגן – ס׳איז נישט פאר יעדער, פאר יעדער א שטיקל. מ׳קען מקנה זיין פאר די צען מענטשן זאלן עס קונה זיין. און דא שטייט וואס מ׳דארף ארויסזאגן בפירוש. איך ווייס נישט צו ס׳איז א דין אין קנין, צו ס׳איז א דין אין עירוב. ס׳איז ביטול, ביטול איז נישט קנין. ביטול איז נישט קיין קנין און נישט קיין עירוב. ס׳איז א נייע זאך, וואס איז א שווערע זאך. מענטשן טוען עס נישט צוזאמען. דאס זעט מען דא.
די נאטור פון ביטול רשות
ביטול איז נישט אז איך בין מבטל מיין רשות, אז איך האב נישט קיין רשות. ס׳איז נישט הפקר. ס׳איז נישט אז איך בין מבטל מיין רשות. ביטול מיינט ביטול ל… ביטול איז ער איז מבטל צו איינעם. ביטול איז די לשון איז נגרי״ף. דו ביסט מבטל דיין רשות, איך האב און איך בין מבטל. ביידע האבן א חלק אויף וואס זיי שטייען. ביטול אליהם. אלעמאל ביטול להם. ס׳איז נישט דא אזא זאך ביטול אוליהם. אלעמאל ביטול איז ביטול להם. פארוואס? ס׳גייט נאר איין וועג. ס׳איז נישט אז ער ווערט בטל צו אים. ער ווערט בטל צו זיי. און די ריזן פארוואס ער מעג טראגן איז נאר ווייל ער ווערט א גאסט, ער ווערט אויס. ער ווערט נישט אזוי, ער ווערט אינקלודעד מיט זיי. ער ווערט נישט אינקלודעד. ס׳איז ביטול איז אזויווי ער איז כאילו מכניע, איך ווייס נישט, ער געבט זיין רשות פאר זיי.
סאו, ס׳איז זייער אן ערנסטע זאך. דו זעסט אז מענטשן ווילן נישט מבטל זיין זייער רשות. ס׳איז נישט קיין פשוט׳ע זאך. זיי גייען נישט מאכן קיין שותפות אויף א מינוט כדי מ׳זאל קענען טראגן שבת. איך ווייס נישט. אבער אזוי איז די איידיע כאילו, אז מ׳נעמט עס זייער ערנסט. איך פארשטיי נישט דאס, באט…
הלכה בנוגע יורש – ביטול רשות בשבת
רמב״ם׳ס ווערטער
שוין, אזוי לערנט דער רמב״ם. אבער א יורש, איינער האט דזשאסט גע׳ירש׳נט א הויז, מבטל רשות, קען ער מבטל זיין א רשות אפילו שמת מורישו בשבת? די טאטע איז געשטארבן אויף שבת, און ער האט גע׳ירש׳נט אויף שבת. קען ער נאך דעמאלטס… אה, סאו דו זעסט דא אז מ׳איז מבטל אן העלפט אויף שבת? עקזעקטלי. ניין, איך גיי דיר יעצט זאגן קלאר. ביידע האבן עס יא געזען, ווייל שכח, דאס איז דאך די גאנצע פראבלעם, שכח, מ׳זאל עס יא געזען. ביטול איז, איינע פון די פוינטס פון ביטול איז אז דאס קען מען טון אין שבת. ס׳איז נישט קיין עירוב וואס מ׳קען נישט טון נאר ערב שבת.
אהא, סאו דו זעסט אויך כאילו אז ס׳איז נישט קיין קנין, ס׳איז נישט קיין מקנה פאר אנדערע מענטשן, ווייל דאס וואלט מען נישט געטארט טון אויף שבת. אקעי. ס׳איז נישט פשוט וואס ס׳איז פונקטליך. ס׳איז אזא זאך וואס הייסט ביטול רשות.
דער כלל: יורש תחת מורישו הוקם לכל דבר
סאו, דער יורש קען עס מבטל זיין בשבת. פארוואס? שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר. דער יורש באקומט גלייך אלע זכויות וואס דער מוריש האט געהאט. און מילא. האט ער עס שוין קונה געווען, ס׳איז שוין זיינס, אפילו ערב שבת איז עס געשען אויטאמאטיקלי.
די טייטש פון דעם איז אזוי, אין די גמרא שטייט אז די שאלה איז, ווייל ס׳איז דא א כלל אז מבטל זיין קען מען נאר א זאך וואס מ׳האט געקענט מערב זיין נעכטן. איז די שאלה, דער יורש האט נישט געקענט מבטל זיין נעכטן, ווייל ס׳איז נישט געווען זיינס נעכטן, ער האט נישט געקענט מערב זיין נעכטן, סיי וואס ס׳איז נישט געווען זיינס. זאגט ער, ער האט יא געקענט, ווייל ער איז א המשך פון זיין טאטע וואס ער האט געקענט.
דין יורש — כח הביטול מהמוריש
סאו וויבאלד זיין טאטע האט געקענט, איז ער היינט א המשך פון דעם, אבער מבטל זיין שבת קען מען יא. די רעכט איז נישט קיין שאלה.
לאמיך אייך מסביר זיין, ס׳איז נישט דא קיין ספק אז א יורש איז דער בעל הבית פון זיין ירושה. די חידוש איז ער איז נמשך אפילו דעם טאטנ׳ס יכולת פון ערב שבת. ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳טייטש אז א יורש איז נישט פשט אז ער באקומט די הויז, נאר ער ווערט דער טאטע אזויווי, און די הויז בלייבט זיינס. ס׳איז אנדערש ווי א געווענליכע קנין וואס גייט פון א׳ צו ב׳, ס׳בלייבט ביי א׳ און ער ווערט א׳.
אויב מ׳האט געקויפט שבת, די הויז, ער גייט, ס׳איז נישט ארבעט אין די שטוב. ער קומט במקום מורישו, דאס איז די ווארט. ממילא קען ער מאכן ביטול רשות.
ס׳טייטש אז אויב איינער וואלט אויף אן אנדערע אופן שהיה מקנה, די קנין זאל מקנה זיין, לאמיר זאגן אויב מ׳מעג, איך ווייס נישט, אויב איינער מאכט א קנין און זאגט אז בשבת זאל די קנין חל זיין, און יענער איז קונה געווען, לאו דוקא אז ער קען מבטל זיין. אבער דא, וויבאלד די דין אין יורש אז דער יורש קומט אריין במקום המוריש, וויבאלד דער מוריש האט בשעת מ׳האט געקענט מערב זיין שבת געקומען גלייך די רעכט צו מבטל זיין, קען ער עס טון.
שאלה: מ׳יורש׳נט דאך נישט קיין עירוב?
Speaker 1: פארשטייסט וואס איך זאג? ניין, נאר ער קומט תחת מורישו, וואלט איך געדארפט זאגן אז ער האט שוין פאר דעם. מ׳יורש׳נט נישט קיין עירוב. מ׳יורש׳נט א רשות.
אבער ער האט גע׳יורש׳נט די הויז וואס דער מוריש האט שוין אוועקגעגעבן די זכות פאר יעדן אין עירוב. דער עירוב איז נישט אוועקגעגעבן, דער עירוב איז פאר די מענטשן, דער עירוב איז נישט פאר די הויז. די רשות איז אוועקגעגעבן פאר די הויז. אויב איך געדענק שטייט דאס באלד מפורש.
ביטול רשות בשבת — מותר לכתחילה
זאגט דער רמ״א, מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה, סאו מ׳מעג עס טון, ס׳איז נישטא קיין פראבלעם.
Speaker 2: די ביטול איז א חלק פון די דין יורש?
Speaker 1: ניין, ס׳איז א גאנץ נייע ליין. ער מעג עס טון. ניין, ס׳הייבט זיך צו דעם אז ער מעג, אפילו… דא רעדט מען דאס ערשטע מאל קלאר א קעיס וואס ער איז געשטארבן אין שבת, דער מוריש מעג ער עס טון אין שבת. פארוואס? איינס אז ער קען, ווייל ער קומט תחת המוריש. איינס צו פרעגן טאר מען מבטל זיין אין שבת? ניין, מען מעג אפילו לכתחילה מבטל זיין די רשות אין שבת. אלע סימנים ביז יעצט איז דאס די זאך פון ביטול.
איך מיין אז ס׳איז א מיטלדיגע תחילה. איך מיין אז ס׳איז מתחילת הבריאה. איך מיין אויך אז… איך ווייס נישט, איך מיין אויך אז דער מוריש דארף עס טון, ווייל דער עירוב פון דער טאטע ארבעט שוין ממילא נישט, אפילו דער טאטע האט יא געמאכט אן עירוב. מ׳דארף זען באלד.
וואס דער רמב״ם וויל זאגן איז, זאלסט נישט מיינען אז ס׳איז עפעס וואס זעט אויס ווי קנין אדער מקח וממכר וואס מ׳טאר נישט טון אין שבת, מ׳מעג עס טון לכתחילה אין שבת.
רייט, זייער גוט.
ביטול רשות פון רבים צו יחיד — אין אורח רב
זאגט ער ווייטער, וואס טוט זיך אזוי? “בטלו עליו המערבין רשותן לזה שלא עירב”. דער מענטש וואס האט נישט מערב געווען, ער וויל אויך נישט מבטל זיין. אבער עס גייען אן אנדערע, זאגן זיי, “אונז זענען אלע מבטל צו אים, אונז האבן נישט קיין עקסטערע רשות היחיד, אלעס דיינס”. הוא מותר. רייט. מעג דער מענטש צו וועם מ׳האט מבטל געווען, ער מעג טראגן, שורה נישט לבדו, נאר ער וואוינט אין די חצר, איז נאר איין עקסטערע רשות היחיד אין די חצר. אבל הם אסורין, זיי אלע זענען אסור, שלא נשתייר להם רשות.
פארוואס? זיי בלייבן נישט איבער מיט קיין רשות. איי, מ׳האט דאך פריער געזאגט אז מ׳דארף איבערבלייבן מיט א רשות? דאס איז נישט קיין פראבלעם. רייט.
“ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו”, מ׳זאגט נישט, זאל מען זיי אלע אנקוקן ווי טאקע די איין מענטש האט א רשות אין דער חצר, און אלע זענען אזוי ווי געסט ביי אים. ס׳ארבעט נישט אזוי, ווייל “אין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם”. א באנדע פון אורחים גייען נישט צו איין מענטש. ס׳ארבעט נישט אזוי אז איין מענטש זאל האבן אזויפיל אורחים. פארקערט, א גרופע אידן קענען פארנעמען אן אורח.
וואס איז דער כלל? ס׳מיינט נישט אז ס׳איז אורחים, א מענטש קען האבן א חצר, אבער ס׳מיינט אז אין דעם קעיס קען מען נישט זאגן אז די גאנצע זענען אורחים זיינע. ס׳גייט נישט אזוי. ס׳איז נישט קיין מורא׳דיגע סברא וואס איך פארשטיי, אבער אזוי זאגט די הלכה.
Speaker 2: יא. די פוינט איז אז א יחיד קען ווערן בטל צו רבים, אבער רבים קענען נישט ווערן בטל צו א יחיד.
Speaker 1: מען קען מבטל זיין אויף שבת די ביטול רשות, ווייל ס׳קען זיין, דאס איז די ווארט, זיי ווילן אים, אזוי ווי ווען ער וויל טראגן זענען זיי מבטל אלעס פאר אים, ער זאל קענען טראגן, און נאכדעם וועלן זיי זיך צוריקקערן צו וואס ס׳איז געווען. די תוספות זאגט שוין מפורש אז דאך טאר מען נישט.
אקעי, ווייטער.
ביטול רשות — צוויי אדער מער שלא עירבו
“היו אלו שלא עירבו שנים או יתר”, מ׳האט ביז יעצט גערעדט ווען איינער האט זיך נישט מצטרף געווען אין די עירוב. אבער אויב צוויי מענטשן אדער דריי מענטשן האבן נישט געמאכט קיין עירוב, איז אזוי, “ומבטלי רשותן למערבין”, זיי האבן מבטל געווען זייער רשות פאר די וואס האבן יא געמאכט א עירוב, “הן המערבין מותרין”, די מערבין וועלן זיין מותר, ווייל זיי האבן מבטל געווען זייער רשות, “ואלו שלא עירבו”, די מענטשן וואס האבן נישט מעריב געווען און זיי האבן מבטל געווען זייער רשות, “אסורין”, זיי טארן נישט טראגן פון זיי ארויס צו די חצר.
אבער פארקערט קען מען נישט טון. “אבל אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו”, זיי זענען אבער נישט קענען מבטל זיין די רשות פאר די צוויי, ווייל אפילו ווען זיי זאלן דאס טון וועט עס ווייטער נישט העלפן, “שכל אחד מהן אוסר על חבירו”, ווייל ס׳דארף נאכדעם איינער פון זיי מבטל זיין פאר די אנדערע. וועט דאס אויך נישט העלפן.
ביטול אין צוויי סטעפס — ארבעט נישט
אה, וואס טוט זיך אז מ׳האט געטון אזוי, און נאכדעם איז די לעצטע זאל מבטל זיין, נאר איינס פאר די לעצטע? “ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב”, איז ווייטער “הרי זה אסור”, פארוואס? “שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה”, ווייל ווען אלע וואס האבן געמאכט א עירוב האבן מבטל געווען צו אים, דעמאלטס האט עס נישט געארבעט, ס׳איז דאך נאך איך און מיין אוסר החצר, און ממילא קענען מיר נישט טלטל׳ן. דאס איז דער פראבלעם.
איך ווייס נישט. דאס איז טאקע כללים פון הלכות ביטול. דאס איז אן עסק. מיר וועלן זען. איך פארשטיי נישט. אינטערעסאנט.
מ׳קען נישט, די פוינט איז, עפעס וואס מ׳דארף מאכן אין צוויי סטעידזשעס, מ׳קען נישט מאכן אין צוויי סטעידזשעס. דאס איז דער ווארט. ביטול ארבעט נאר ווען ס׳ארבעט אין איין שאס. צוויי מאל? ניין, ארבעט שוין נישט.
אזוי ווי דו האסט געזאגט, אזוי ווי דו האסט געזאגט אז איינער האט אריינגענומען אין ביתו, און ער איז מבטל, און נאכדעם איז ער מבטל די צווייטע מאל, דאס איז נישט גוט.
ניין, ניין, ער זאגט בעסער. ניין, ער זאגט צוויי סטעידזשעס וואס ס׳פעלט אויס פאר די הלכה. דו מוזט דאך קודם אז יעדער איינער זאל מבטל זיין לעילא שלא ערבו, און נאכדעם העלפט עס נאך אלץ נישט, ווייל ס׳בלייבט צוויי שלא ערבו. דארפן זיי עקסטער. מ׳קען נישט מאכן עקסטערע סטעפס. אויב די פריערדיגע סטעפ איז געבליבן אסור, קען מען נישט מאכן נאך א סטעפ דאס צו סאלוון. דאס איז וואס ער זאגט.
שאלה: דארפן אפאר מענטשן מבטל זיין אויף איינמאל?
Speaker 2: אזוי ס׳מיינט אז אפאר מענטשן אין די חצר דארפן מבטל זיין, דארפן זיי עס טון אויף איינמאל?
Speaker 1: ניין, זיי דארפן עס נישט טון, ווייל ס׳פעלט נישט אויס למדנות׳דיג. יא, זיי קענען מבטל זיין, זיי מוזן נישט טון אויף איינמאל. יעדער איינער, ער איז אוסר רשות, ער איז אוסר רשות. איז בשעת איינער איז מבטל, איז נאך אסור, ווייל דער נעקסטער מענטש האט נאך נישט מבטל געווען.
Speaker 2: וועלכער נעקסטער מענטש?
Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 2: אה, דו מיינסט ביי די פריערדיגע קעיס.
Speaker 1: יא, ווען אפאר מענטשן זענען מבטל, וואס געשעט דעמאלטס? דארפן זיי מבטל זיין אויף איינמאל? ווייל אויב איינער ווען ער איז מבטל איז נאך אלץ אסור, העלפט נישט די ביטול.
זייער גוט. אזוי איז טאקע דא צדיקים וואס האבן געטראכט. אבער אנדערע טראכטן נישט אזוי. פארוואס נישט? איך פרוביר צו פארשטיין עפעס א חילוק. איך ווייס נישט פונקט. איך פיל אז ス’איז דא א חילוק, איך ווייס נאר נישט וואס ס׳איז. איך ווייס נישט קלאר. ס׳איז דא אפשר א… איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. ער ברענגט עס אפשר נאך א פראבלעם, איך פארשטיי נישט וואס איז זייער פראבלעם.
אקעי, ווייטער.
ביטול פון איינער צו איינער — אחד שערב מבטל לאחד שלא ערב
אחד שערב מבטל רשותו לאחד שלא ערב. וואס טייטשט? ווען מ׳רעדט דא פון א חצר וואס ס׳איז נאר דא צוויי מענטשן? יא. איין מערב׳דיגער קען נישט מבטל זיין פאר איין נישט מערב׳דיגער. אבער פארקערט יא. אחד שלא ערב מבטל רשותו לאחד שערב.
ס׳קען נישט זיין נאר צוויי מענטשן, ווייל צוויי מענטשן איז נישט דא קיין עירוב בכלל. די ווארט איז אז איין מענטש קען נישט… מיט א עירוב, דאס הייסט צוויי מענטשן וואס האבן געמאכט א עירוב האבן מיר יעצט געלערנט קענען מאכן א ביטול פאר א דריטע מענטש וואס האט נישט געמאכט קיין עירוב, און דעמאלטס ווערן נאר זיי, יא, נאר דער וואס מאכט די עירוב ווערט מותר.
אבער איין מענטש, איין מענטש וואס האט געמאכט א עירוב, קען נישט מבטל זיין פאר איין מענטש וואס האט נישט קיין עירוב. און דאס זעלבע פארקערט, דער וואס האט נישט געמאכט קיין עירוב זאל מבטל זיין רשות פאר דער וואס האט יא געמאכט א עירוב. איך ווייס נישט פארוואס נישט, אבער אזוי זאגט דער רמב״ם.
דיסקוסיע: וואס מיינט “אחד שערב מבטל לאחד שלא ערב”?
Speaker 2: ער זאגט אז דאס רעדט זיך ווייטער פון די פריערדיגע קעיס, ווען ס׳איז געווען מער ווי איין מענטש וואס האט נישט מערב געווען. מ׳רעדט דא פון די לעצטע צוויי מענטשן, הייסט.
Speaker 1: איך פארשטיי נישט, פריער האבן די צוויי מענטשן נישט געמאכט קיין עירוב. אחד שערב… אה, די פוינט איז מ׳דארף אלע. אויב איז דא א עירוב, דארף דאך יעדער איינער מסכים זיין, יעדער איינער מבטל זיין רשות. איינס העלפט נישט.
אבער פארקערט העלפט יא, זייער סימפל, ווייל ס׳איז דא נאר איין מענטש וואס איז געבליבן אן א עירוב, איז ער מבטל רשות צו איינער, און יעצט איז יענער איינער פארט פון די רעסט.
Speaker 2: אבער פריער האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף יא מבטל זיין פאר יעדער, לפרט, געדענקסט? האבן מיר דאך פריער געלערנט, ניין? געדענקסט אז מיר האבן געלערנט אז מ׳דארף מבטל זיין פאר יעדער? סאו וואס זאגט ער “אחד שערב מבטל לאחד”? ס׳איז נאר דא איינס, ס׳איז דא נאך צען מענטשן. סאו וויאזוי העלפט עס?
Speaker 1: ער זאגט אז מ׳האט געמוזט אז די צווייטע זאל שטארבן, צורי חיון. ס׳איז נישט די ערשטע וואס מוטשען זיך מיט דעם, די מפרשים מוטשען זיך שוין, ווייל שטייט אז מ׳האט פריער געלערנט אז מ׳דארף ווארטן אויף א עד, און מ׳קען נישט האבן א עד פאר יעדער עקסטער. סאו וואס הייסט מ׳וועט ווארטן לעבן?
קשיא אויפן רמב״ם: ביטול פאר איינעם ווען ס׳זענען דא מערערע
Speaker 1: האבן מיר דיך פריער געלערנט, ניין? געדענקסט אז מ׳האט געלערנט אז מ׳דארף מבטל זיין פאר יעדער? סא וואס זאגט ער, ער דארף מבטל זיין פאר איינער? ס׳איז דאך דא איינס, ס׳איז דאך דא נאך מענטשן. סא וויאזוי העלפט עס?
זאגט ער, מ׳האט געמישט נאר דער צווייטער איז געשטארבן. צריך עיון. ער איז נישט דער ערשטער וואס מוטשעט זיך מיט דעם, אנדערע מפרשים מוטשען זיך שוין. ווייל שטייצעך, מ׳האט דאך פריער געלערנט אז מ׳דארף מבטל זיין פאר יעדער. מ׳קען נישט, נישט פאר יעדער, פאר יעדער עקסטער. סא וואס הייסט ער איז מבטל פאר איינער אין די עירוב? ער קען נישט, ער דארף מבטל זיין פאר יעדער.
יש בזה טעם. די גמרא פרעגט די קשיא, און די גמרא ענטפערט ער איז געשטארבן, דעמאלטס מעג מען. וואלט דער רמב״ם געדארפט זאגן, זאגט דער רמב״ם, אפשר סמך הרמב״ם על מה שכתבתי לעיל שצריך לבטל כל אחד ואחד, וצריך עיון. די אלע זאכן וואס מ׳האט געמישט, דארף מען זאגן אז ס׳איז צריך עיון, מעג מען זאגן אז ס׳איז צריך עיון. אמת? ס׳איז מיין הלכה.
דיגרעסיע: וואס מיינט “צריך עיון”?
אקעי, ווען ער זאגט צריך עיון, זאגט ער זיי דו מיין, איך האב מיך געמוטשעט, זיי דו מיין. דא איז דא אן אלטע חקירה, וואס הייסט צריך עיון? צריך עיון מיינט מ׳דארף מעיין זיין, אדער צריך עיון מיינט א גוטע קשיא, לאמיר גיין ווייטער. דא איז דא אנדערע שיטות וועגן דעם. צריך עיון, וואס מיינט צריך עיון?
ביטול רשות פון חצר צו חצר
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען אז ביטול ארבעט נישט נאר מיט א בית, ס׳ארבעט אויך פון א חצר.
זאגט דער רמב״ם: כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
פונקט ווי אין איין חצר ארבעט ביטול אז א מענטש איז מבטל זיין בית, די זעלבע זאך קען אויך א חצר מבטל זיין צו די מבוי. פון איין חצר צו די נעקסטע חצר.
און אויך, למשל א מבוי מיט דריי חצרות, קענען צוויי חצרות מבטל זיין פאר די דריטע חצר, און ס׳ווערט אזויווי נאר איין חצר אין די מבוי. אדער איינס פאר די צווייטע, יא.
ומבטלין וחוזרין ומבטלין.
ס׳איז נישט דא קיין מספר, סתם צוויי חצרות קענען זיך מבטל זיין איינס פאר די צווייטע, און יעצט הייסט עס אזויווי ביידע וואוינען אינפלאנעווען אין די מבוי.
אה, יעצט האסטו פריער געפרעגט א שאלה צו מ׳קען טוישן די ביטול אין מיטן שבת, זאגט די משנה אין די תוספות, מבטלין וחוזרין ומבטלין. האסטו די דריי רשויות.
מבטלין וחוזרין ומבטלין: טוישן ביטול אין מיטן שבת
שנים שרויין בחצר ולא עירבו. צוויי אידן וואוינען אין א חצר און האבן נישט געמאכט קיין עירוב, יעצט ווילן זיי טראגן שבת. וואס טוט מען? אחד מהן מבטל רשותו לשני. איינער מבטל זיין רשות פאר׳ן צווייטן.
ווען נוצט ער דאס? ווען איז מבטל זיין רשות לשני? מעג יעצט דער שני מטלטל זיין ווייל דער ערשטער האט מבטל געווען?
נמצינו אומרים, השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. דאס הייסט, אז יענעמ׳ס ביטול ארבעט ביז דער ערשטער דארף נאך טון זיינע צרכים, ביז ער דארף נאך מטלטל זיין. איינמאל ער האט געענדיגט מטלטל זיין, ער דארף שוין נישט טראגן, חוזר השני ומבטל רשותו לראשון, און ער מבטל לראשון רשותו שביטל לו. דער צווייטער נוצט עס ווי לאנג ער דארף. וכן כל הפעמים, יעדער איינער וואס טראגט, ווען ער טראגט דארף ער זיין דער איינציגסטער בעל הבית פון דעם חצר. ער דארף פארדעם בעטן זיי מיך מבטל רשות.
וויאזוי… ער האט אים נאכדעם געזאגט, מבטל רשות איז א פלא אמירה, ער דארף זאגן איך בין מבטל די רשות פאר דיר. ווען ער זאגט עס, ביז ער ציט צוריק, קען ער טראגן.
דיסקוסיע: פארוואס קענען ביידע נישט טראגן צוזאמען?
Speaker 2: און דא קען מען זאגן, פון איין מענטש קען נישט זיין קיין געסט פאר איין מענטש, דאס איז די זעלבע זאך. אויב איין מענטש איז מבטל רשותו צו א צווייטן מענטש, קען נאר דער צווייטער טראגן, נישט דער ערשטער. ווייל ער האט דאך נישט דארפן נישט האבן דעם מבטל…
Speaker 1: אה, גערעכט, ווייל זיי האבן נישט געקענט דאך ביידע טון זייערע צרכים צוזאמען.
Speaker 2: רייט.
Speaker 1: אה, זייער גוט.
ביטול רשות בחורבה
זאגט ער ווייטער, ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר. פונקט ווי אין א חצר קענען זיי ביידע מבטל זיין רשות, אזוי וועט הייסן אז זיי וואוינען אין די חורבה וואס איז צווישן זיי.
דיסקוסיע: וואס איז דער חידוש פון חורבה?
Speaker 2: וואס איז די חידוש? האסטו געמיינט אז א חורבה איז אנדערש ווי א חצר?
Speaker 1: ווייל א חצר, ביי נעיטשער, פארשטיי איך אז יעדער האט א רעכט. א חורבה איז עפעס אביסל מער א חידוש.
Speaker 2: אז ס׳איז זייער ארענדזשמענט אזוי, אבער א חורבה איז נישט געווענליך א פלאץ ווי אלע מענטשן וואוינען צוזאמען.
Speaker 1: אבער אויב מאכט מען דעם ביטול קען מען.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: איז דאס קען מען לערנען וויאזוי ער פארענטפערט וואס דער ביטול רשות ווערט אויס.
במזיד הוציא vs. בשוגג הוציא: ווען ביטול ווערט בטל
אבער נאכדעם… איינער מבטל געווען זיין רשות, און ער האט נישט פארגעסן אז ער האט מבטל געווען די רשות. ער האט נישט גע׳עקט׳עט אזוי ווי ער האט געזאגט. ער האט נישט גענומען ערנסט די חצר בתולה בשעת הביטול, אבער נישט שפעטער ער וואקט שוין און ער נוצט עס שוין. איז ווייזט ער דאך מיט דעם אז ס׳איז נישט געווען אן אמת׳דיגער ביטול.
איז אזוי, במזיד הוציא, אויב האט ער ארויסגענומען אין געוויסע תורת, הרי זה אוסר עליהם, אסר׳ט ער אויף די אנדערע מענטשן, זיי קענען, די אנדערע מענטשן טארן מער נישט טראגן אין די חצר. שאין ראיה לעומד בביטולו, ער האט געוויזן אז זיין ביטול איז נישט געווען עכט, ער איז נישט עומד געווען ביי דעם.
אבער בשוגג, מ׳רעדט דא אויך באופן ווען ער קען נישט זיין א גזלן, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט. ס׳איז שוין אין א מבוי, נישט אין א חצר. ער האט שוין מבטל געווען די גאנצע חצר. ווען בשוגג הוציא, אויב האט ער פשוט פארגעסן און געטראגן, נישט ער איז געגאנגען קעגן זיין ביטול רשות, אינו אוסר עליהם, שאין ראיה עומד בביטולו, ער האלט זיך ביי זיין ביטול, ס׳איז נאר געווען א טעות.
דין ווען די אנדערע האבן שוין החזיקו
זאגט דער רמב״ם, ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם, זיי האבן נאכנישט גע׳עקט׳עט אויף זיין ביטול, זיי האבן נאכנישט, “והחזיקו” מיינט זיי האבן כאילו געוויזן זייער חזקה אז די חצר באלאנגט טאקע פאר זיי, ווייל יענער איז מבטל געווען.
אבל אם קדמו והחזיקו, ס׳איז דא די ווארט “והחזיקו”, ס׳איז דא אז זיי האבן ארויסגעטראגן, יא? “והוציאו”, זיי האבן געמאכט א חזקה, זיי האבן גע׳עקט׳עט אויף זיין ביטול, יא? ואחר כך חזר הוא והוציא, הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם, ווייל זיי האבן שוין געמאכט, זיי האבן שוין געכאפט, זיי קענען נישט צוריקכאפן כאילו, הגם יענער איז נישט גורס, אונז האבן מיר שוין געכאפט, ס׳איז דא אזא סארט הלכה.
ביטול ארבעט נאר ווען מ׳האט געקענט מאכן עירוב ערב שבת
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן א מחיצה. מיר האבן געלערנט פריער, מיר האבן געלערנט ברמז וועגן די הלכה, און יעצט גייען מיר זען קלאר די הלכה, אז א ביטול, הגם ביטול איז בעסער ווי, ס׳האט א מעלה, דו קענסט עס רופן א קולא אדער א מעלה איבער א עירוב. א עירוב דארף מען מאכן בערב שבת, ביטול קען מען מאכן אין שבת.
אבער דאס איז בתנאי אז מ׳האט שוין געקענט מאכן א עירוב ערב שבת, איך ווייס נישט פונקטליך די פשט פון די תנאי, אבער אז מ׳קען נישט, למשל מ׳גייט לערנען, גוים האבן געמאכט א מחיצה אין שבת, קען מען נישט מאכן ביטול אין שבת. איך קען פארשטיין פארוואס?
לאמיר זען, שני בתים ושני צילע רשות הרבים, איז טאקע, יעצט טארן זיי נישט טראגן ווייל ס׳איז א רשות הרבים, און זיי מעגן נאר טראגן אויב ס׳איז דא א מחיצה וואס נעמט ארום די צוויי הייזער. הקיפוה גוים מחיצה בשבת, גוים האבן געמאכט א מחיצה בשבת, און שוין, אין אזא פאל ווערט עס א רשות היחיד אויף שבת, אזויווי מיר האבן שוין געלערנט אז מ׳קען מאכן א מחיצה אויף שבת.
אבער איז דא דא א פראבלעם, זיי קענען נישט טראגן אין די מחיצה אן א עירוב. איז וואס ווילן זיי טון? זיי ווילן זיי יעצט, אקעי, אויף שבת וועט מען מבטל זיין. קען מען נישט מבטל זיין אין אזא פאל.
הואיל ואי אפשר להם לערוב מבעוד יום?
Speaker 2: א יא, נעכטן האבן זיי נישט געקענט מאכן א עירוב. קען זיי נישט טרעפן אן עצה?
Speaker 1: איז אזוי, די תקנת חכמים איז אז נאכדעם וואס ס׳איז דא א עירוב, איז ביטול איז אזא בדיעבד, א לעצטע רעזארט ווען די עירוב האט נישט געארבעט, ווען מ׳האט נישט געקענט מאכן א עירוב ווייל איינער וויל נישט, איינער האט פארגעסן, דעמאלט איז דא די עצה פון ביטול. אבער אויב מ׳האט נישט געמאכט קיין עירוב, גייט מען דאך צוריק צו די ארידזשינעל תקנת חכמים אז ס׳גייט אויסקוקן ווי מ׳טראגט אין רשות הרבים, ווייל מ׳זעט נישט די… יא.
בקיצור, ביטול איז אזא עצה בדיעבד פאר עירוב. ביטול איז א דין אין עירוב, נישט קיין מין ענין. ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגער דין בפני עצמו, אזוי קומט אויס. עפעס אזא זאך קען מען זאגן.
ירושה בין השמשות: אחד מבני חצר שמת
יעצט קען מען לערנען נאך א הלכה וואס איז געבויט אויף דעם אז די עירוב, אדער די קאנעקשאן פון די מענטשן, ווערט בין השמשות. וואטעווער די סיטואציע איז געווען בין השמשות, דאס בלייבט, אפילו אינמיטן שטארבט א מענטש וכדומה. יא.
איז אזוי, אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק, איינער פון די בני חצר איז געשטארבן, ער האט איבערגעלאזט אז איינער פון די שוק זאל אים ירש׳ענען. זיין יורש. שוק מיינט דאך סתם איינער נישט פון די חצר, א גאסט, ניין?
Speaker 2: אהא, נישט איינער וואס איז נישט דא. זיין יורש, זיין זון, זיין יורש וואוינט נישט צוזאמען מיט אים, ער וואוינט ערגעץ אנדערש.
Speaker 1: איז אזוי, אם מת מבעוד יום, ער איז געשטארבן מבעוד יום, האט זיך איינער אים גע׳ירש׳נט, הרי זה יורש כאחד מבני חצר, עליהם. ער איז דאך נישט א חלק פון זיי, ער וואוינט נישט דארטן, אבער ער האט א רשות. זייער גוט. אסר׳ט ער אויף זיי.
פארוואס? זיי קענען נישט זאגן “אונז זענען אלע איין פאמיליע וואס וואוינט אין איין חצר”, ווייל ס׳איז דאך נישט אזוי, ס׳איז דא דארטן א יורש וואס באלאנגט נישט דא.
אבער אים איז נישט שייך, איין אוסר עליהם אסר׳ט נישט אויף זיי. פארוואס? ווייל זיי האבן גע׳ירש׳נט בשבת, זיי האבן געלערנט אז די ירושה געשעט נישט בשבת. אמת, אבער ביי אונז, אז ווען ס׳איז געקומען שבת איז געווען א בית וואס האט באלאנגט פאר איין משפחה, איין בני חצר.
אחד מן השוק שמת: דער פארקערטער פאל
Speaker 2: וואס איז פארקערט? ס׳איז אינטערעסאנט, וויאזוי איז דאס אנדערש פון וואס מיר האבן געלערנט פריער, אז איינער האט גע׳ירש׳נט בשבת? עס גייט שוין זיין פארקערט.
Speaker 1: העלא, דאס איז וואס מ׳האט געלערנט פריער, די נעקסטע מיין איך.
Speaker 2: אהא, איך בין א שכן, יא.
Speaker 1: אז פריער האט מען געלערנט אז “אחד מבני חצר שמת”. וואס טוט זיך פונקט פארקערט? אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר.
Speaker 2: וואו איז זיין הויז? אין די שוק.
Speaker 1: זיין הויז איז אין די חצר.
Speaker 2: פריער איז געווען אסור.
Speaker 1: יעצט טראכטן די מענטשן, אקעי, יעצט… אה, ער איז געווען אן “אוטסיידער” וואס האט געהאט א הויז אין די חצר, ממילא האט מען נישט געקענט מאכן קיין עירוב, ווייל איינער פון זיי האט נישט מיטגעארבעט. אבער איינער פון די בני החצר איז געווען דער יורש.
איז אזוי, אם באדיעא מת, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. ווייל ווען ס׳איז געקומען שבת האט שוין איינער פון די בני חצר גע׳ירש׳נט די הויז, און ער איז דאך מעורב מיט זיי, ממילא איז עס גוט.
אבער מת מן השוק וואס איז געשטארבן שוין אין שבת, איז יא אסור עליהם. ווייל יעצט וואוינט אין דעם חצר א מענטש וואס האט נישט די הויז.
Speaker 2: פריער, דער “אחד מן השוק”, וואס האט מען געטון? איך ווייס נישט, אפשר האט מען טאקע נישט געטויגט. ווען דער “אחד מן השוק” איז געווען א הויז אין די חצר וואס האט נישט געהאט קיין חצר, וואס איז נישט געווען א חלק פון די עירוב, האט נישט געטויגט.
Speaker 1: סא אונז ווילן טראכטן אז ס׳איז יעצט געווארן אויטאמאטיש מותר, ווייל ס׳האט עס גע׳ירש׳נט איינער פון די בני חצר וואס איז יא מעורב מיט זיי. דער יורש וואס האט געוואוינט דא פריער איז געווען מעורב מיט זיי, אויף זיין הויז. יעצט האט ער צובאקומען א צווייטע הויז.
אסור עליהם עד שיבטל להם רשות מורישו, או שיבטל להם רשותו. איינס פון די צוויי. אדער זאל ער מבטל זיין די רשות פון די מוריש, אדער זאל ער מבטל זיין זיין רשות.
Speaker 2: פארוואס איז דא אסור עליהם? ווייל דער יורש וואוינט דאך אין חצר. וואס איז געווען די שאלה?
Speaker 1: האט נאך דער מענטש געלעבט, און ווען דער מענטש האט געלעבט איז עס געווען א שבת.
הלכה: יורד לנכסי הגר — דין ירושה לענין עירוב
Speaker 1: ער איז געווען אן עסק. מ׳קען אבער יא, מ׳מאכט מיט ביטול רשות. די גמרא האט נישט געקענט מאכן אן עירוב נעכטן? וויאזוי האט ער געקענט מאכן אן עירוב נעכטן?
תירוץ איז, לאמיר לערנען די הלכה פריער. “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר”. ס׳איז כאילו ער האט יא געקענט גראדע נעכטן. ער איז נישט געווען אין גדר, ער האט נישט געוואוינט דארט. ער האט יא געקענט אויב ער וויל, באט יא.
Speaker 2: אפשר קען מען נישט דארט אין זיין חלק פון די פת, ער איז נישט דארטן.
Speaker 1: איך ווייס, איך ווייס. איך דארף וויסן אן עקסטערע הלכה וואס איז די דין פון איינער וואס וואוינט נישט אין די חצר, און וויאזוי מאכט מען דעם עירוב.
דער רמב״ם׳ס לשון: גר שמת ביום
“ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך, אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו.”
דער גר איז געשטארבן ערב שבת ביום, אפילו אויב א צווייטע יוד האט נישט מחזיק געווען אין זיינע נכסים — די הלכה איז אז א גר וואס שטארבט, ווער ס׳וויל, ווער ס׳איז דער ערשטער איז זוכה אין זיינע נכסים, ווייל ער האט נישט קיין יורשים. ס׳איז הפקר.
איז זאגן זיי, אז אפילו א צווייטע יוד, אפילו די אנדערע יוד, דער יוד וואס איז געווען צוזאמען אין די מבוי, האט נישט מחזיק געווען אין די נכסים ביז ס׳איז געווארן טונקל, אריין זיי א מחזיק, “אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו”.
ביאור הדין: דער מחזיק בנכסי הגר גילט ווי א יורש
ביי די גמרא איז בעצם, דער גר, פריער האט דער גר געהאט אן עירוב, לאמיר זאגן. אדער נישט געהאט אן עירוב? ער האט יא געהאט אן עירוב, לאמיר זאגן. אבער יעצט איז ער געשטארבן. ס׳איז געקומען א צווייטע יוד פון ערגעץ אנדערש, נישט פון דא, און ער איז מחזיק געווען אין די חצר. אדער נישט דער יוד וואס וואוינט דא, בקיצור, א דריטע יוד איז געקומען. ער איז מחזיק געווען.
וואלסטו געזאגט אז ער איז א נייער מענטש, ער האט געקויפט שבת, אבער דער מערב שבת איז נאך געווען אן ערב וואס גייט. זאגט מען ניין, וויבאלד מ׳האט געלערנט די דין פריער אז א יורש נכנס תחת אביו, קומט דאך אויס אז ער איז ווי א יורש.
אין דעם קעיס מאכט ער עס ערגער, ווייל ער איז דער מענטש וואס האט נישט געמאכט קיין עירוב, איז ווייטער איז ער מחזיק אוסר עד שיבטל זכותו כראוי ליורש, ער דארף מאכן א ביטול.
דיון: דער מערה און דער מחזיק
Speaker 2: מ׳רעדט פון דעם מערה, יא? די שאלה איז אויף דעם מערה.
Speaker 1: אין דעם מערה האט געוואוינט א איד און א גר, און אין דעם מערה איז דאך געווען א דין אז מ׳דארף מאכן אן עירוב. מ׳דארף מאכן אן עירוב ווייל ס׳זענען דא צוויי אידן וואוינען דארט, א איד און א גר, צוויי דיורים.
איז געווען איינער וואס איז מחזיק געווען, דאס הייסט ער האט געכאפט די האלבע מערה, נישט דער איד וואס איז געווען דארט צוזאמען מיט אים, נאר א צווייטער איד פון אינדרויסן איז אריינגעקומען און ער האט געכאפט די האלבע מערה. איז ער אוסר עד שיבטל כראוי ליורש, יא, דאס הייסט אויך א יורש.
Speaker 2: אויב ער וואלט נישט געווען קיין יורש, וואלט ער נישט געקענט אסר׳ן.
Speaker 1: דאס איז טאקע ריכטיג. אויב וואלט נישט געווען אן אנדערער יורש, וואלט אויטאמאטיש…
Speaker 2: אה, וואלט עס געווען הפקר?
Speaker 1: דאס הייסט, וואלט עס פאר יעצט געווען נאר ווי איין מענטש, אפשר פאר א קטלא. ער קען מבטל זיין, אזוי ווי א יורש קען מבטל זיין. דאס הייסט, אויב וואלט נישט געווען קיין יורש, וואלט ער נישט געקענט.
Speaker 2: ניין, איך זאג, אויב וואלט נישט געקומען א צווייטער מחזיק בנכסים, אבער לכאורה וואלט דער איד געמעגט, ווייל דו זאגסט אז ס׳איז דא איין מענטש אין די מערה, דער אנדערער איז בטל, ס׳איז הפקר.
Speaker 1: אבער יעצט איז געקומען א צווייטער. דער חידוש איז נאר אז דער יורד לנכסי הגר הייסט אויך א יורש, הגם ס׳איז נישט קיין ירושה, ס׳איז עפעס אזא הפקר כביכול, ס׳הייסט אויך מיט דין ירושה, און ממילא קען ער מאכן אויך א ביטול וויבאלד ער הייסט כביכול תחת דער גר וואס האט נעכטן געקענט מאכן אן עירוב אדער האט טאקע געמאכט אן עירוב. יא?
אם מת הגר משחשיכה
“ואם מת הגר משחשיכה, אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.”
אויב דער גר איז געשטארבן נאר נאכדעם וואס ס׳איז שוין געווארן טונקל, איז דאך נישט קיין חילוק. אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו אויב א צווייטער איד האט מחזיק געווען, האט געכאפט און געמאכט חזקה אין די נכסים פון דעם גר וואס איז געשטארבן, אינו אוסר עליו, אסר׳ט ער נישט אויף דעם אנדערן איד, דאס הייסט ער זאגט נישט אז ער איז יעצט דער בעל הרשות, אלא בטלה רשותו, ווייל ער איז ערב שבת איז געווען מותר, ווייל די יודן דעגעראם האבן געהאט אפשר אן עירוב צווישן זיך, בלייבט עס מיט די היתר.
דיון: ביטול רשות של עומד און דין יורש
Speaker 2: אבער דאס איז נאר די ביטול רשות של עומד, וואס איז דאך געווען אזא פאל. וואס טוט זיך ביי יעדן יורש?
Speaker 1: וואס הייסט ביי יעדן יורש? מ׳האמיר געלערנט, אלע עירובין וואס זענען געווען ערב שבת, מיין איך, בלייבן גוט אפילו אויב ס׳שטארבט דער מענטש. די שאלה איז נאר ווען ס׳קומט א נייער מענטש אין שבת, דעמאלטס איז א פראבלעם. מסכים?
Speaker 2: איך פארשטיי נישט קלאר וואס דו זאגסט.
Speaker 1: די שאלה, האב איך דיר געזאגט פריער, די אלע הלכות גייען דאך דערמיט. מעת מתי שבת אוסר עליו. די איינציגסטע וועג וואס מ׳איז זיך שייך אז ס׳איז אסור איז ווען אין שבת איז דא א נייער מענטש אין די רשות וואס האט נישט געמאכט קיין עירוב. אבער געווענליך, אזוי לאנג ווי יענער מענטש איז נישט דא, שטערט אונז נישט. אז ברגע ס׳קומט אריין שבת און ס׳איז דא אן עירוב, בלייבט די עירוב א גאנצע שבת, און ס׳קערט נישט וואס ס׳געשעט אינמיטן שבת. מ׳קען נישט ווערן אסור אין שבת, חוץ אין די איין קעיס פון איגלאי מילתא למפרע. אזוי פארשטיי איך.
—
הלכה: ישראל הדר עם הנכרי — דירת גוי אינה דירה
עד כאן האבן מיר געלערנט הלכות פון צוויי יודן, אדער א גר. יעצט גייען מיר לערנען וועגן א גוי. וואס טוט מען ווען א גוי וואוינט מיט א יוד אין איין חצר? אקעי.
דער רמב״ם׳ס לשון
“ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב בחצר, אין אוסר עליו. שדירת הגוי אינה דירה, ואינה קובעת איסור.”
סאו, איין יוד מיט איין גוי דארפן נישט קיין עירוב. א גוי איז נישט קיין מענטש.
ביאור: פארוואס דירת גוי אינה דירה
די פוינט איז ווייל די יוד גייט זיך נישט רעכענען מיט דעם. נישט אז א גוי איז א בהמה, צו ער איז א בהמה, נישט קיין בהמה, דאס איז א חקירה בפני עצמה. די פוינט איז אז א יוד וואס וואוינט מיט א גוי, רעכנט זיך נישט די יוד כאילו יענער איז א יוד, און ס׳איז נישטא קיין שום… ווי די גאנצע פלאץ איז א רשות היחיד. דארף נישט קיין עירוב. ס׳איז נישטא קיין צוויי דיירים.
—
הלכה: שני ישראלים וגוי — גזירה שלא ישכנו גוים עמהם
אבער, ס׳איז דא א ספעציעלע הלכה. אויב יעצט, מער ווי צוויי יודן צוזאמען מיט א גוי. צוויי יודן מיט א גוי, זה אוסר על זה.
דער רמב״ם׳ס לשון
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, פארוואס? נישט מעיקר הדין, אזוי ווי תקנת שלמה המלך, ווייל א גוי׳ס דירה איז נישט קיין דירה. אבער עצם האט מען געדארפט מאכן אזוי, די צוויי יודן זאלן מערב זיין צווישן זיך, און דער דריטער איז דער גוי, וואס איז דאך כאילו א גוי. אבער נישט אזוי.
פארוואס? דאס איז א גזירה. פארוואס? כדי שלא ישכנו גוים עמהם, אז אידן זאלן זיך נישט מאכן באקוועם צו וואוינען צוזאמען מיט גוים, כדי א גוי זאל נישט וואוינען מיט זיי, שלא ילמדו ממעשיו, זיי זאלן זיך נישט אפלערנען פון אים.
מען האט געמאכט א הלכה אז א איד טאר נישט אריינברענגען א גוי אין א אידישע געגנט.
דיון: פארוואס נישט ביי איין איד און איין גוי?
Speaker 2: דו פרעגסט, איין איד און איין גוי מעג יא?
Speaker 1: פרעגט דער רמב״ם, “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” עס איז דאך די זעלבע זאך.
זאגט דער רמב״ם, ווייל דאס איז א דבר מועט, די זאך איז דאך א דבר שאינו מצוי. פארוואס? שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו. עס איז דאך דא אן איסור, אונז האבן דאך אייביג מורא אז א גוי מיט א איד, איין איד און איין גוי, איז דאך א חשש יחוד. איז דאך ממילא אסור זיך צו מתייחד זיין מיט א גוי, איז שוין דא אן איסור יחוד פון א איד מיט א גוי שמא יהרגנו. דארף מען נישט דא מאכן די הלכה אין דעם עירוב.
אבער דעמאלטס ווען מיט דין יחוד איז עס מותר, האבן מיר געמאכט די איסור ביי די עירוב, כדי שלא ישכנו עמהם.
זייער גוט.
—
הלכה: עירוב און ביטול רשות מועיל נישט במקום גוי
יעצט, וואס געשעט? סאו וואס גייט מען טון? יא? עס איז דא א פראבלעם. א גוי, מ׳האט געזאגט אז עס איז אסור. זייער גוט. מ׳קען נישט מאכן קיין עירוב. א גוי קען נישט מאכן קיין עירוב. סאו וואס דארף מען טון?
דער רמב״ם׳ס לשון: עירוב און ביטול העלפט נישט
“שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן, לא הועילו כלום.”
די צוויי ישראלים האבן געמאכט אן עירוב, לא הועילו כלום. זיי האבן גארנישט אויפגעטון, ווייל ס׳איז נאך אלץ די חצר איז נאך אלץ א רשות הרבים. דאס איז די גזירה של רשות הרבים. זייער גוט. ס׳מאכט עס צוריק פאר א רשות הרבים. ס׳מאכט עס צוריק פאר א גזירה פון א רשות הרבים.
חיי אין מבטלי לגוי. וואס טוט זיך אויב די צוויי ישראלים האבן מבטל געווען זייער רשות פאר די גוי? או ביטל להם, די גוי האט מבטל געווען זיין רשות פאר די איד. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי. אה, איין איד אליין פאלט אוועק די גזירה, ווייל יחוד האט מען דאך ערשט געמאכט די גזירה.
לא הועילו כלום, מ׳האט גארנישט אויפגעטון. דו פרובירסט איבערצוקלוגן, מ׳לאזט זיך נישט.
ביאור: פארוואס העלפט נישט ביטול רשות?
פארוואס? שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי. נישט עירוב פארשטייט א גוי, א גוי פארשטייט נישט צו זיך צוזאמענשטעלן מיט נאך א איד, און ער פארשטייט אויך נישט צו מבטל זיין זיך צו א צווייטן איד.
ווייל די ביטול רשות איז דאך א דין אין שבת. און ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע ביטול רשות, און מ׳מעג קיין עירוב אין ביטול. ס׳איז נישט קיין גוי׳אישע זאך, נאר אידן פארשטייען עירוב און ביטול. ס׳איז א סארט אהבת ישראל, ס׳איז דא א איד… אקעי, מ׳קען נישט מיין תורה.
בעלי התקנה, זאל מען נישט קיין אנדערע היתר, ס׳איז אילו שיוסקו ומבטל רשותו.
—
הלכה: שכירות רשות מן הגוי — דער היתר
וואס קען מען יא טון מיט א גוי? א גוי דארף מען עקטשולי געלט, ער רעדט יא צו יעדן איינעם. ביטול איז שווער צו פארשטיין, אבער קומען מיט אפאר טאלער און דינגען פאר אים די פלאץ.
ביאור הדין: דער גוי ווערט ווי אן אורח
און וואס געשעט דעמאלטס, איז דא א גוי וואס האט געדינגען די פלאץ, ועשה גוי כאילו אורח עמו. דער גוי איז א גאסט, און א גאסט מעג זיין זאכן, ווייל ער איז א גאסט.
זאגט זיך שוין דער גוי מעג זיין, אבער דער פראבלעם איז, ווי אזוי קענסטו זאגן אז ס׳וואוינען דא נאר אידן? אה, דער גוי איז א אורח פון אונז.
ישראל אחד ומאה גוים רבים
Speaker 2: ישראל אחד ומאה גוים רבים. וואס הייסט דער פראבלעם אז אסאך מענטשן קענען נישט זיין קיין כך פאר איין מענטשן נישט קען מוראו גוים רבים. אהא.
Speaker 1: פון דער גוי, און מיינער הייסט עס יעצט די איד רשות? מיינער קענען ערבן ארב זיין מיט די אידן, און אויטאמאטיש די א רשות וואס איגעט דינגען פון דער גוי ווערט א חלק, ווי אידער לכולם ווערן זיי אלע מוטער, און ביי אין כל החד וועלכע די צריכלית קען מיט א גוי, נישט יעדער איינער עקסטער דארף גיין און דינגען פון דער גוי.
זייער גוט. מ׳דארף טראכטן אז ס׳איז נישט קיין לויס החנה, אבער יא זיי גייען זיי געבן געלט פאר די גוי, אקעי זיי גייען זיי געבן געלט, אבער זיי ווילן זיי באקומען פון דעם א זכות צו קענען טראגן אין די ערוב.
זייער גוט.
—
הלכה: חצר פנימית וחיצונה — ישראל וגוי
וואס איז געשעהט אז א… און יעצט קען מיר לערנען נאך א אופן וואס הייסט נאך אלץ א איד וואוינט א גוי א גם, זיי וואוינען נישט אינגאנצען נאמען שוין די זעלבע רשות, אבער עס איז איינס אונטער די צווייטע, יא. שטאך יצירה, זילה פון נעמען זי, איינס פון פראנט פון די אנדערע. יעצט אויסצוקומען צו די אינעווייניגסטע וואס דארף מען דורכגיין אין די אט סייד וואר.
דער רמב״ם׳ס לשון
ישראל אחד וגוי דרום בפנימיות, אין די אינעווייניגסטע וואוינט א ישראל גוי אחד, ישראל לאחד און א גוי אחד, וואוינען אין די אינעווייניגסטע וישראל לאחד בחצון, איד איז דער דרויסנדיגער, דאס טייטש אז די אינעווייניגסטע, וואס איז דער ישראל און דער גוי, דארפן אייביג דורכגיין די דרויסנדיגע חצר.
אדער פארקערט, שהישראל והגוי בחצר החיצונה, וישראל לבדו בפנימית. איז אזוי, הרי זה עושה לחצונה, די דרויסנדיגע, דער איד אדער דער איד און דער גוי וואס זענען אין די דרויסנדיגע, אסורים על הפנימית, עד שיותרו אלו לאלו.
פארוואס? ווייל פונקט ווי ביי אין איין חצר
הלכה ב: חצר פנימית וחיצונה עם גוי וישראל
וישראל אחד בחצרו, איין איד איז אין די דרויסנדיגע.
Speaker 1: אהא.
Speaker 2: דאס טייטש אז דער דער אינווייניגסטער וואס איז דער ישראל און דער גוי דארפן אייביג דורכגיין די דרויסנדיגע חצר, חצירה. אדער, אדער פארקערט, שהיה ישראל וגוי בחצונה, וישראל אחד בפנימיות. איז אזוי, הרי זה אוסר על החצונה, די דרויסנדיגע, דער איד אדער די אידן, דער גוי זענען אין די דרויסנדיגע, אסר׳ן איר אויף די חצונה, עד שישכיר מן הגוי.
Speaker 1: פאר וואס? פאר וואס?
Speaker 2: ווייל פונקט ווי ביי איין, ס׳הייסט אזוי ווי איין, איין חצר. אין די צוויי… אין די דרויסנדיגע חצר וואוינען צוויי אידן און איין גוי. הגם ס׳איז צוויי עקסטערע חצירות, אבער כדי צוצוקומען צו די חצר דארף ער דורך וואקן, איז דאך ווייטער דארף ער צוקומען אז די חצר זאל זיין זיין, שרגל שני ישראלים וגוי מצרים שם, איז אויף די חצונה דארף מען דינגען. אבער די פנימי מיט די פנימי, אין די פנימי וואוינט דאך נאר איין איד און איין גוי, דא איז דאך אויך נישט די גזירה, אדער איין איד, נישט קיין חילוק.
פרטי דינים פון שכירות מן הגוי
יעצט קען מען דאס לערנען די פרטים פון די דינגען פון די גוים, סיידנטאל וויבאלד די גאנצע ריזן איז נישט צו וואוינען מיט די גוים, איז עס א סירקולעס, פאר דעם א סקולא מן הגוי. יא, געווענליך טאר מען נישט מאכן קיין מקח וממכר בשבת, מען טאר נישט גיין דינגען עפעס שבת, אבער מען האט מתיר געווען שוכר מן הגוי אפילו בשבת, ס׳מעג גיין…
Speaker 1: ס׳איז דאך נישט קיין דיל מיט געלט. מען קען מאכן אפסייעט?
Speaker 2: יא. מען קען אפשמועסן א שכירות מיט א גוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. די שכירות וואס מען רעדט דארט, איז נישט א שכירות וואס ס׳איז ממש מיט אלע דינים מקח וממכר, אדער מען דינגט עס און עס גייט מיט אלע דינים ווי געווענליכע שכירות, דאס איז א קלייניקייט, שאינה שכירות ודאות, נישט קיין אמת׳דיגע שכירות, אלא היכר בעלמא, ס׳איז נאר א היכר.
Speaker 1: אהא.
Speaker 2: איז א היכר, אזוי מין זאל מין זאך ווי ביטול רשות, ווי ביטול רשות פארשטייסטו אז דאס איז לגבי שבת, דא אויך די שכירות ארבעט פאר שבת, דערפאר מעג מען שכירן אויף שבת, וואס הייסט נישט מקח וממכר בשבת. ריכטיג.
Speaker 1: לפיכך?
Speaker 2: לפיכך, שוכר מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה. געווענליך וואס איז דער מנהג צו דינגען איז פחות משווה פרוטה, אבער היות ס׳איז נאר א ענין פון א היכר, קען מען עס טון אפילו בפחות משווה פרוטה.
ווער קען פארדינגען פאר דעם גוי
Speaker 1: ולא עוד אלא?
Speaker 2: נישט נאר דעם, נאר אפילו מענטשן וואס האבן נישט געווענליך די רעכט צו פארדינגען א פלאץ, קענען פארדינגען. אשת הגוי משכרת שלום דעתה, די ווייב פון א גוי קען פארדינגען שלא מדעתה. לכן? לכן שכירות או השאלה, דאטש זיי האבן נישט ממש די רעכט, אבער עפעס א רעכט האבן זיי. זיי וואוינען דארט, זיי זענען עפעס שותפים, א שטיקל שותפים. זיי פירן די הויז. גענוג פאר אן עיקר איז עס גענוג. משכרת שלא מדעתה.
אפילו שכירות או השאלה מישראל עלי׳, אפילו ער איז א איד. מ׳גייט צו דעם אידישן ארבעטער פון די האטעל פון דעם גוי, און מ׳זאגט אים, מ׳געט אים א חצי פרוטה, און מ׳זאגט אים ער זאל מקנה זיין, ער זאל משכיר זיין די רשות. איז אריינגעגאנגען אין משכיר שלא מדעתה.
שואל מקום ברחוב החצר
נאך אן עצה וואס מ׳קען טון, מ׳דארף אפילו נישט דינגען מיט געלט, מ׳קען בעטן בארגן א פלאץ. שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר, ער בארגט פון אים א שטיקל פלאץ אין זיין הויז. וויבאלד ער האט אים מסכים געווען, ער האט אים פארבארגט, הרי נשתתפו עמו ברשותו, איז ער געווארן א שותף אין זיין רשות, ואינו משכיר שלא מדעתה. אה, נאר גייט ער אים פארדינגען די שטיקל פאר זיך אליין. יעצט ווער איז איינס? איך האב אים געלאזט אנגיין. אקעי, יעצט פארדינג איך עס. אינטערעסאנט.
גוי וואס האט אסאך שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, א גוי האט אסאך שכירות אדער השאלה מן הרבים, איז ווייטער, אין צריך אלא אחד מהם, מ׳דארף נישט רעדן מיט אלע, איינס איז גענוג.
און אויף דעם, על גבי זה, האבן די ראשוני אשכנז אויסגעטראכט נאך א קולא, אז אויב מ׳וואוינט אין א גאנצע שטאט פון גוים, קען מען גיין צו די מושל העיר וואס אים באלאנגט די גאנצע שטאט טעארעטיש, און זאגן אז מ׳האט געדונגען פון אים מיט א פרוטה די גאנצע שטאט, און ממילא איז די גאנצע שטאט, אפילו ס׳איז פול מיט גוים… אקעי.
הלכה ג: שכירות בשבת ווען מען האט נישט געמאכט קיין עירוב
שנים עשר אילן וגוי הדרים בחצר אחת, און זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב. איז דאך די הלכה אז מ׳טאר נישט… ס׳העלפט נישט מבטל זיין רשות. אבער זיי קענען אלעס טון שבת, שוכרין מן הגוי בשבת, און נאכדעם איז מבטל איינער רשות צום צווייטן. אבער ער רעדט דא באופן ווען זיי האבן נישט געמאכט קיין עירוב. און וואס טוט מען? זיי דינגען מיט א גוי בשבת, און וויאזוי קען מען נאכדעם טראגן? איז יעדער איינער ווען ער דארף טראגן, מאכט די אנדערע איז מבטל די רשות פאר אים אז ער זאל קענען טראגן, אזוי ווי ס׳ווערט ווי איין רשות. טאקע די גוי האט זיך שוין פארדינגען, און די יוד וועט מבטל זיין, וועט ער מבטל זיין זיינס און ער וועט מבטל זיין די גוי׳ס וואס ער האט געדינגען. יא, ס׳איז מותר.
וכן אם אין שם גוי בשבת, און ס׳איז נישטא פון וועם צו דינגען יעצט, מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו טול. פיינע נייעס.
הלכה ד: גוי וואס האט געדונגען פון א צווייטן גוי
יעצט דארף מען וויסן וואס איז אויב איין גוי האט געדינגען פון א רשות פון א חצר פאר א צווייטן גוי, עכט געדינגען, נישט קיין פעיק געדינגען. גוי זה שכר מגוי, איז דאך אזוי, אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, ס׳הייסט ער איז נישט קיין סתם שוכר וואס איז ווי א האטעל, ער קען אים ארויסווארפן, נאר אויב ס׳איז א לאנג טערם רענטל, אז די ערשטע גוי קען נישט ארויסטראגן די צווייטע גוי ביז ער ענדיגט זיך זיין ליעס, פון וועם דארף מען דינגען? דארף מען דינגען דארטן פון די צווייטע, מ׳קען נישט דינגען דעמאלטס פון די ערשטע, ווייל די ערשטע האלט נישט די רשות. שוכרן מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים.
אבל אם יש רשות להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אויב האבן זיי נישט קיין ליעס, ער פארדינגט אים שארט טערם, און טעקניקלי קען די ערשטע גוי ארויסטרייבן די שוכר גוי, איז דעמאלטס קען, אם לא היה השני עומד, די צווייטער איז נישט אוועילעבל, ער איז נישט דארט, זענען זיי געגאנגען און זיי האבן געדינגען פון די ערשטע גוי, והרי הן מותרים, איז אויך מותר, אזא שכירות העלפט אויך. אקעי.
הלכה ה: חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
יעצט קען מען לערנען נאך א פרט אין די הלכה. ס׳איז די זעלבע הלכה, נאר וויבאלד זיי ברענגען די הלכה פון חלונות, וואס ס׳איז נישט קיין, יא? לאמיר זען. חצר שישראל וגוי שרויין בה, באט די חצר וואס מ׳דארף פאר עירוב, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה, און ס׳איז דא פענסטערס וואס גייט קראסן דורך, מ׳דארף נישט די גוי, די פענסטערס גייען דירעקט פון די יוד צו די גוי, פארוואס איז די עירוב דורך חלונות? מ׳קען דאך מאכן א עירוב פאר די פענסטער, מ׳דארף נישט מאכן א עירוב וואס גייט דורך די טיר, מ׳קען גיין דורך די פענסטער אויך. מ׳וועט לערנען שפעטער אסאך פרטים אין דעם.
אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, און אז דורך די פענסטער קוקט מען עס אן ווי ס׳איז איין הויז, רייט, ער איז אריין אין רשות, אבער להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור. זאלסט נישט זאגן, די צוויי מענטשן האבן דאך אן עירוב, זייער עירוב שטערט נישט דעם גוי, פארוואס? ווייל ס׳גייט דאך דורך אלונסות, דער גוי האט נישט צוטריט צו די אלונסות. אבער ס׳זאגט מיר נישט אזוי ווייט אז די צוויי זאלן ווערן אזוי ווי איינס, אז מ׳זאל נישט דארפן שכירות זיין פון דעם גוי. פארוואס? ווייל דער גוי פארשטייט נישט צו קיין עירובין, פאר אים איז נאך אלץ דא צוויי אידן. ניין, ווייל חז״ל האבן געזאגט דעם טעם, אז מ׳זאל נישט וואוינען צוזאמען מיט א גוי, אפילו מ׳האט א וועג ארויס.
דיסקוסיע: פארוואס העלפט נישט דער עירוב דורך חלונות?
Speaker 1: דו פארשטייסט נישט נאכאמאל, וועסטו ווערן נישט דא דארטן קיין גוי? דא האט ער דאך דורך אלונסות. זאג, וואס זיי מעגן נאר טראגן דורך אלונסות?
Speaker 2: עקזעקטלי. מ׳קען מאכן אן עירוב דורך אלונסות. אויב ס׳איז דא צוויי מענטשן וואס האבן א פענסטער איינס צום צווייטן, און ער וויל נישט מאכן קיין עירוב מיט דעם דריטן איד וואס וואוינט, קענען זיי מאכן נאר צווישן זיך אן עירוב, און זיי מעגן טראגן דורך אלונסות, אבער אין די חצר טארן זיי נישט, ווייל די חצר באלאנגט פאר דעם דריטן אויכעט.
Speaker 1: אה, ער טראכט אז ווייל דער דריטער איז א גוי, טארן זיי אפילו נישט גיין דורך אלונסות?
Speaker 2: ער טראכט אז ווייל ער האט שוין געמאכט אן עירוב, איז יעצט נאר דא איין איד. איין איד טאר דאך נישט, דארף דאך נישט קיין שכירות פון דעם גוי.
Speaker 1: אה, ס׳בלייבט דיר יעצט אזוי ווי נאר איין איד און איין גוי, ווייל די צוויי אידן זענען געווארן איינס?
Speaker 2: ניין, אבער ס׳ווערט נישט איינס, דאס איז דער פוינט, ס׳העלפט נישט.
הלכה ו: מחלל שבת בפרהסיא ועובד עבודה זרה
עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן אלע סארט מענטשן, וועגן אידן, וועגן יורשים, וועגן גרים, וועגן גוים. יעצט גייען מיר לערנען וועגן אן אפיקורס אנטוברייער. וואס איז דאס א איד וואס איז כגוי? און מיר האבן געלערנט סוף הלכות שבת אז א מחלל שבת איז אזוי ווי עובד עבודה זרה, איז ער אזוי ווי א גוי. א מחלל שבת בפרהסיא איז אזוי ווי אן עובד עבודה זרה.
Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט אזוי שטארק ווי עבודה זרה.
Speaker 2: אה, יא, מיר האבן געלערנט דארט אז שבת און עבודה זרה זענען די צוויי הארבסטע עבירות. מיר האבן געלערנט דארט אז ס׳איז דא צוויי סארט וועגן וויאזוי א איד ווערט אזוי ווי א גוי. און יעצט גייען מיר רעדן א הלכה למעשה.
א מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו, ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי. יא, גוט. דאס איז א וועג וויאזוי אים צו פיקסן. מ׳שרייט “שבת” נאך אים, און מ׳שפארט אים איין. אבער דאס איז א גוי.
הלכה ז: מינים – צדוקים וביתוסים וכופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, איז אבער פון די מינים וואס האבן שיטות, ער גלייבט אין תורה, אבער ער גלייבט נישט אין עירוב, כגון צדוקים וביתוסים, והכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב.
Speaker 1: דאס הייסט, ער איז נישט קיין איד?
Speaker 2: דאס איז דער כלל אין רמב״ם אז א צדוקי הייסט נישט כגוי לכל דבריו. הגם ער איז נישט מודה בעירוב, ער גלייבט נישט אין תורה שבעל פה, אבער ער איז נישט קיין גוי. ער איז נישט אזוי ווי א איד וואס איז מחלל שבת בפרהסיא, וואס איז עובד עבודה זרה. וואס איז די הלכה מיט אים? ער רעדט דאך אונז אים אין ד׳ ב׳. יא. דער כללות של דוד זאגט אויך אז וואס די מינים און צדוקים און ביתוסים רעדט מען דא, לענין די הלכה וואס ער רעדט דא איז אז ער גלייבט נישט אין מצוות עירוב. עניוואן וואס גלייבט נישט אין די עירוב, דעמאלטס איז ער נישט מערב מיט די עירוב, ער וויל נישט מיט די עירוב ווערן צוזאמען געמישט. ער גלייבט נישט אין די קאנצעפט פון עירוב. פאר איין סוחר ווען ער איז נישט איינער קיין גוי, נישט קיין גוי, זעסטו, ווי אזוי דינגען פון אים קען מען נישט, ווייל ס׳איז נישטא די קהילה אנצודינגען די כולל. אבער וואס קען מען יא טון? מבטל רשות, זעסטו, ביטול פארשטייט א מין. א אידישע מין איז נוגע צו ביטול, זעסטו טאקע אז ס׳איז…
Speaker 1: ווייל דער וואס איז נישט מודה בעירוב, געווענליך האט ער אויך נישט געגלייבט אין אזא פעיק ביטול, ער האט נישט געגלייבט אז ער איז א גראדער מענטש.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ער איז נישט קיין גראדער מענטש. דא קוקט אויס אז ער גלייבט נישט אין עירוב, אבער ער גלייבט יא אין ביטול רשות. ער האט אויך אזא זאך, מבטל רשות, דארף מען קערעקטלי שרייבן, דארף מען קומען צו א פשרה מיט אים.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, א צדוקי איז נישט קיין נכרי, א צדוקי איז נאר איינער וואס גלייבט נישט אין עירוב.
דיסקוסיע: ביטול רשות פארזוס עירוב
Speaker 1: ניין, מען זעט דא, איך ווייס אז למעשה זעט אויס אז עירוב איז מער לכתחילה ווי ביטול, אבער מען זעט אויך לאורך די הלכות אז ס׳איז געבויט אויף דעם וואס בעיקר ביטול איז בעסער ווי א עירוב. ביטול טייטש זיך אז ער איז אינגאנצן נישטא. ס׳איז אביסל מער א גמר, נישט דאס וואס דו זאגסט.
Speaker 2: ער זאגט דארט וואס, “וחיים מאירי ישראל אחד חשוב כזה”, ער זאגט דארט, ער זאגט דארט אז א צדוקי העלפט נישט די היתר פון איין, ווייל איין איז נאר א גוי, ווייל א איד וואוינט נישט מיט א גוי. אבער א צדוקי איז נישט חשוד אויף רציחה. ממילא, ער האט נאר א פראבלעם אז ער קען נישט מאכן קיין עירוב, ממילא דארף מען מאכן ביטול מיט די צדוקי. אפשר טאקע, אפשר גייט דער צדוקי נישט וועלן מאכן ביטול, וועט מען דארפן ארויסווארפן. אבער יעצט רעדט מען וואס מען קען ארבעטן.
רייט, וואס מען זעט דא איז אז מיט איין איד, א סתם א שוואכע איד, מיט עירוב העלפט, מען איז מערב מיט אנדערע אידן. אבער איינער וואס האט שיטות קעגן די תורה, דארף מען זיך מבטל זיין. יא, ווייל ער גלייבט נישט אין די עירוב אליין. ער גלייבט נישט אין די תורה.
Speaker 1: יא, יא. דארף וויסן צו ס׳איז ווייל ער איז א שטיקל אפיקורס אין די תורה?
Speaker 2: ניין, ער זאגט דא אז די אישו איז ווייל ער איז אינו מודה בעירוב. דאס הייסט, איינער וואס פארשטייט נישט צו עירוב, איז וואטעווער, ער טוט על דעת די וואס פארשטייען יא. אבער איינער ער ווייסט, אבער ער איז נישט מסכים דערצו. אקעי. עד כאן ביידע צדדים.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.