# הלכות תלמוד תורה פרק ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב”ם הלכות תלמוד תורה, פרק ה’
—
הקדמה לפרק
הפרקים הקודמים עסקו בעצם חיוב תלמוד תורה, דיני לימוד עם ילדים, לימוד עם תלמידים, המתורגמן, ודיני בית המדרש. פרק ה’ עוסק בעיקר בכבוד רבו.
מבנה ספר המצוות והלכות תלמוד תורה: הרמב”ם מנה בהקדמה להלכות תלמוד תורה שתי מצוות: (1) תלמוד תורה, (2) לכבד מלמדיו ויודעיו. פרק ה’ הוא מלמדיו – הכבוד לרבו שלו. פרק ו’ הוא יודעיו – הכבוד לכל תלמיד חכם בכלל.
ההבדל בין כבוד רבו לכבוד תלמיד חכם בכלל: בספר המצוות הביא הרמב”ם כבר כמה עניינים של כבוד תלמידי חכמים – (א) שיתדבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד מהם דרך הישר, (ב) אדם מושפע מסביבתו, לפיכך ישהה אצל תלמידי חכמים, (ג) חלק מקניין תורה הוא להסתכל בתלמיד חכם. אבל כאן בפרק ה’ מדובר על דבר אחר – קשר אישי לרבו שלו. כשם שכיבוד אב אינו משום שהאב הוא סתם אב, אלא משום שהוא אביך, כך כבוד הרב אינו משום שהוא סתם יהודי חשוב, אלא משום שהוא רבך שהביא אותך לחיי העולם הבא. הסדר ברמב”ם הולך מהאישי לכללי: תחילה כבוד רבו (פרק ה’), אחר כך כבוד תלמיד חכם בכלל (פרק ו’).
—
הלכה א’ – כבוד רבו יותר מאביו
דברי הרמב”ם:
“כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו, ורבו יותר מאביו. שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא.”
פשט:
כשם שמצווה על כבוד ומורא מהאב, כך חייב בכבוד ומורא מהרב – ואף יותר מהאב. האב הביאו לחיי העולם הזה, אבל הרב שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא.
חידושים:
1) הקל וחומר מכיבוד אב לכבוד הרב: יסוד כבוד הרב הוא קל וחומר מכיבוד אב. מדוע צריך לכבד אב? משום שנתן לך חיים. רב נותן לך גם חיים – אבל סוג חיים גבוה יותר: חיי הנשמה, חיי הדעת. הגוף מת, אבל הדעת שקונים נשאר לעולם הבא. זה מתאים לשיטת הרמב”ם במקומות אחרים על מהות עולם הבא.
2) הערה שהלכות כיבוד אב מופיעות רק מאוחר יותר ברמב”ם: הרמב”ם מפנה כאן לכיבוד אב ואם, אבל ההלכות עצמן נמצאות רק בהלכות ממרים, שנמצא בסוף הרמב”ם. במניין המצוות של הלכות תלמוד תורה כיבוד אב עדיין לא הופיע.
3) קושיא על הקל וחומר – אב שלימד אותו יסודות: אפילו אב שאינו תלמיד חכם, אם קיים מצוות חינוך – לימד אותיות, חומש, לימוד בסיסי – הרי הביאו גם לחיי העולם הבא! האב נתן לו את שניהם – חיי העולם הזה וגם חיי העולם הבא. אם כן, מהו הקל וחומר של רב על אב? תירוץ אפשרי: “תורה צוה לנו משה” ויסודות כאלה הם רק מצוות, לא חכמה המביאה לחיי העולם הבא – שכן הרמב”ם מדבר על חכמת התורה שהיא יותר ממצוות, על דעת, על סברא. אבל אם האב לימד אותו תורה באמת, נשאר קשה.
—
דברי הרמב”ם (המשך):
“וכיצד? רואה אבידת אביו ואבידת רבו – של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא – מניח של רבו ואחר כך של אביו. אביו ורבו שהיו שבוים בשביה – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. אבל אם היה אביו תלמיד חכם – פודה את אביו תחילה.”
פשט:
שלוש נפקא מינות מעשיות: (1) השבת אבידה – אבידת הרב קודמת, (2) פריקת משא – משא הרב קודם, (3) פדיון שבויים – הרב קודם לפדיון. אבל אם האב תלמיד חכם, האב קודם.
חידושים:
4) קושיא: מדוע אומר הרמב”ם “תלמיד חכם” ולא “רבו”? בגמרא כתוב “אביו שהוא רבו” – שהאב הוא גם רבו. אבל הרמב”ם כותב רק “אם היה אביו תלמיד חכם” – אפילו אינו רבו, אלא סתם תלמיד חכם. הפשט יכול להיות: אם האב תלמיד חכם, בוודאי לימד את התלמיד דברים שונים, הוא “קצת רב,” לפיכך הביאו גם לחיי העולם הבא. אבל אב שאינו יודע כלל, לא לימד אותו דבר.
5) החילוק בין “תלמיד חכם” ל”חכם”: הרמב”ם משתמש כאן בלשון “תלמיד חכם” לגבי האב, אבל במקומות אחרים משתמש ב”חכם.” לא ברור מה ההבדל. אם “תלמיד חכם” היא מדרגה נמוכה יותר מ”חכם,” אז הרמב”ם אומר: אפילו האב הוא רק תלמיד חכם (לא חכם גמור), כבר קודם – כל שכן אם הוא חכם.
6) השוואה להלכות גזילה ואבידה: הרמב”ם בהלכות גזילה ואבידה אומר זאת מעט אחרת: אם הרב הוא רבו מובהק (התלמיד למד רוב חכמתו ממנו), הרב קודם. אבל אם הרב אינו רבו מובהק, והאב גם תלמיד חכם שלימד אותו גם, אבידת אביו קודמת.
—
דברי הרמב”ם (המשך):
“ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא יתר על מורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים.”
פשט:
אין כבוד גדול יותר מכבוד הרב, ואין מורא גדול יותר ממורא הרב. חז”ל אמרו: מורא רבך כמורא שמים.
חידושים:
7) כיצד מפרשים “כמורא שמים”? לא יכול להיות ממש כמורא שמים, שכן יראת ה’ היא ברמה אחרת לגמרי. הפירוש הוא: מורא הרב הוא המורא הגבוה ביותר בעולם – גבוה מכל בני אדם אחרים. “כמורא שמים” פירושו: הקרוב ביותר למורא שמים, הכבוד הגדול ביותר הקיים בין בני אדם.
8) קושיא: מה עם מורא מלך? אם מורא הרב הוא הגבוה ביותר, מה עם מלך? התשובה: מלך יש לירוא באופן טבעי (כפי שיראים גם ממלך גוי), אבל אין זו מצווה של מורא באותו אופן. לרמב”ם בהלכות ממרים / הלכות דעות יש לשון שהמלך הוא הגדול ביותר, אפילו יותר מבית דין – אבל זו קטגוריה מיוחדת.
—
דברי הרמב”ם (המשך):
“לפיכך אמרו: החולק על רבו כחולק על השכינה… וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר ‘בהצותם על ה”… ‘אשר ריבו בני ישראל את ה”… ‘לא עלינו תלונותיכם כי על ה”… כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר ‘וידבר העם באלקים ובמשה’.”
פשט:
שורה של מאמרי חז”ל המשווים את הרב לשכינה: חולק על רבו = חולק על השכינה; עושה מריבה עם רבו = עושה מריבה עם השכינה; מהרהר אחר רבו = מהרהר אחר השכינה. הפסוקים באים כולם ממקומות שבהם כלל ישראל התלוננו על משה רבינו, והפסוק מתייחס לכך כאל תלונה נגד ה’.
חידושים:
9) חילוק בין “חולק”, “עושה מריבה”, ו”מהרהר” – שלוש מדרגות:
– “חולק על רבו” – לפי הרמ”א פירושו לא שצועק על הרב, אלא עושה לעצמו מפלגה משלו, שיעור משלו. המילה “חולק” באה מלשון “חלוקה” – חלוקה. הוא מחלק את הקהילה, עושה לעצמו מחלקה משלו. אפילו אינו עושה מהומה, אפילו אינו בורח – אלא יש לו חסידים משלו, זה כבר “חולק על רבו”.
– “עושה מריבה” – זה יותר “בתוך השולחן”, הוא מסבב משהו נגד רבו, עושה מצה ומריבה באופן מעשי.
– “מהרהר אחר רבו” – זה פנימי, הוא מהרהר נגד הרב.
10) מדוע מתאים השוואה בין רב לשכינה? אצל משה רבינו מובן היטב – היה לו קשר ישיר עם ה’, הכל היה “על פי ה’”, לפיכך כשיש טענות עליו זה ממילא חולק על השכינה. אבל ליישם זאת גם על כל רב זה כבר “רמה הבאה”. התירוץ: הרב מייצג לך את החכמה, את הדעת, את התורה. כשאתה מתווכח עם מי שהוריד לך את החכמה, אתה מתווכח עם החכמה עצמה – שהיא תורת ה’. הרב גם עושה “על פי ה’” – לא בכל מה שהוא עושה, אבל החכמה שהוא מלמד היא תורת ה’, אותה תורה. לכן חולק על רבו = חולק על השכינה.
11) דיוק בפסוק “וידבר העם באלקים ובמשה”: לכאורה אפשר לומר שהפסוק מתכוון לשני דברים נפרדים – דיברו נגד אלקים ונגד משה. אבל מהסמיכות בפסוק רואים שזה דבר אחד – רבו ושכינה יחד, שכן דיבור נגד הרב הוא דיבור נגד השכינה.
—
[סטייה: כבוד רבו לעומת כבוד אדמו”ר / ראש ישיבה]
12) שאלה מעשית לגבי אדמו”רים: בימינו קיימת מציאות שבה אנשים מכבדים הרבה יותר את האדמו”ר / ראש הישיבה מאשר את מגיד השיעור שלימד אותם תורה באמת. לפי ההלכה זו בעיה: מורא רבך כמורא שמים מתייחס למי שלימד אותך תורה כפשוטו, לא למי שהוא “המלך” של הקהילה. אפשר לטעון שלאדמו”ר יש דין מלך עם דינים רבים, אבל רבו הוא אינו אם לא לימד אותך תורה. מגיד השיעור שלמד איתך כל יום – הוא רבך.
מעשה עם ר’ מנחם זמבא זצ”ל: בגור הכיר יהודי את ר’ מנחם זמבא, שר התורה, ואמר עליו “מנדל מרים את הספסל” – כי כולם בטלים לרבי (האדמו”ר מגור). אבל בהלכה זה לא נכון.
13) נקודה מעשית על כבוד תלמיד חכם: כשאנשים רוצים לקיים כבוד תלמידי חכמים, מחפשים גדול מפורסם ומשתדלים להיכנס. אבל לכל אדם כזה יש בוודאי חבר מהישיבה שכבר היום הוא תלמיד חכם, והוא “חלש על דולר” – אף אחד לא מסתכל עליו. הרבה יותר גדול לקיים כבוד תלמיד חכם כשמתייחסים לאדם כזה, מאשר כשהולכים למפורסמים. (זה כבר שייך לפרק ו’, לא לפרק ה’.)
14) מעשה מהקוצקר רבי: הקוצקר רבי הלך לבקר את מלמדו הזקן שלימד אותו אלף בית / חומש. הוא אמר: הרב של גמרא אמר הרבה פשטים שגויים, אבל הרב של אלף בית הוא לכל הדעות רב אמיתי – וצריך לכבד אותו יותר. לפי הרמב”ם זו לא הייתה קושיא, כי “חיי עולם הבא” פירושו ממש הדעת, הרב שלימד חכמה – לא הרב שלימד איך עושים ברכה או איך אומרים עברית. הרמב”ם מדבר על חכמת התורה שהיא יותר ממצוות.
—
הלכה ב’ – חולק על רבו = עושה לעצמו ישיבה משלו
דברי הרמב”ם:
“זה שקבע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, ואפילו רבו במדינת הים – הרי זה חולק על רבו.”
פשט:
הרמב”ם מגדיר “חולק על רבו”: מי שעושה לעצמו בית מדרש משלו, יושב ודורש ומלמד – ללא רשות מרבו, כל זמן הרב חי, אפילו הרב במדינה אחרת. הוא הכריז על עצמו “רבי בחיי רבו” ללא רשות.
חידושים:
1) הלשון “חולק” פירושו לא ריב – אלא חלוקה: המילה “חולק” בלשון חכמים באה מ”חלוקה” – חלוקה. הוא מחלק את הקהילה, מחלק את השיעור לשניים. הוא עושה לעצמו מחלקה משלו. אפילו אינו עושה מחלוקת, אפילו יש לו רק חסידים משלו – זה כבר “חולק על רבו”, כי היה צריך ללכת לרבו.
2) חילוק בין פסיקה ל”חוסר כבוד” / בעלות: יש שני סוגי “חולק על רבו”:
– פסיקה – מחלוקת הלכתית, שבה אומרים “אני סובר אחרת”.
– מחאה בבית המדרש של הרב – זה לא סתם מחלוקת הלכתית, אלא ענין של בעלות ומורא, של חוסר כבוד למנהיגות הרב. לקום בבית הכנסת של הרב ולומר “הפסק לעשות מה שאתה עושה” – זה הרבה יותר חולק על רבו מאשר סתם פסיקה.
3) רבי מובהק לעומת רב שהוא קצת חבר: כל ההלכות הללו מדברות לכאורה על רבי מובהק. השולחן ערוך עושה חילוקים בין רבי מובהק לרב שהוא יותר באותה רמה (“קצת חבר”). בימינו לא ברור אם זה רלוונטי, כי “אין דבר כזה רבי” במובן הקלאסי.
—
הלכה ב’ (המשך) – אסור להורות בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.”
פשט:
אחרי הדין של “חולק” (עושה ישיבה משלו), מביא הרמב”ם דבר חמור יותר: להורות בפני רבו – כשהוא לא הולך, אלא בבית המדרש של הרב עצמו פוסק שאלות. “חייב מיתה” פירושו לא שהורגים אותו ממש – זה אחד מה”חייבי מיתות” שאין הורגים, אלא פירושו ראוי למות, זה חמור מאוד.
חידושים:
1) “בפני רבו” – לא ממש לפניו, אלא במקומו: “בפני רבו” פירושו לכאורה לא דווקא כשהרב עומד לפניו, אלא כשהוא במקום של הרב – באזור ההשפעה של הרב.
2) השיעור של שנים עשר מיל:
דברי הרמב”ם: “היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל” – מותר להשיב.
כשהוא שנים עשר מיל מרבו (שיעור תחום מדרבנן), מותר לפסוק. הטעם: כשזה רחוק מספיק, ברור שהסיבה שהוא עונה אינה משום שהוא חושב שהוא טוב יותר, אלא פשוט שירות – האדם יש לו שאלה והוא לא יכול להגיע לרב.
3) מהו “הוראה” – החילוק בין הוראה לידיעה: השולחן ערוך ונושאי כלים מוסיפים: “הוראה” פירושה כשצריך להשתמש בשכל ובשיקול דעת – הכרעה. אבל אם עם הארץ פשוט לא יודע מה כתוב, כל אחד יכול לומר לו “כך כתוב בשולחן ערוך” – זה סתם ענין של ידיעה, לא הוראה. הוראה היא כשצריך מישהו שיכריע.
4) ראיה נגד החילוק בין “הוראה” ל”ידיעה”: מהדין של להפריש מאיסור (ראה להלן) אפשר להביא ראיה שהחילוק לא כל כך פשוט. כי הרמב”ם אומר בבירור: האדם לא יודע, או שהוא רשע – זה לא מקרה של הכרעה, אלא של הפרשה. לכן צריך את הכלל של “אין חולקין כבוד לרב” כדי להתיר זאת. זה מראה שאפילו אמירת מה שכתוב יכולה להיכלל באיסור הוראה בפני רבו.
—
הלכה ב’ (המשך) – להפריש מאיסור אפילו בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“כשאדם עושה דבר איסור… או מפני רשע… יש להפרישו… אפילו בפני רבו, אף על פי שאין נותנין לו רשות… בכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.”
פשט:
כשמישהו עושה דבר איסור – בין משום שאינו יודע, בין משום שהוא רשע – צריך להפרישו, אפילו בפני רבו, אפילו ללא רשות. הכלל: בכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב – כבוד ה’ חשוב יותר מכבוד הרב.
חידושים:
1) הטעם – כבוד השם קודם לכבוד הרב: כבוד הרב קדוש מאוד, אבל כשיהודי עושה עבירה, זה נושא של כבוד השם, לא נושא של כבוד הרב. ה’ חשוב יותר מהרב.
2) אולי זה בכלל לא פגם ברב: אפשר לומר שלהפריש מאיסור בכלל אינו פגם ברב – כי אתה לא כאן כדי לפסוק, אתה כאן כדי פשוט להסיר עבירה. הרמב”ם מתכוון לומר: אפילו באופן שזה יכול להפריע לרב – אפילו זה נראה כאילו קיבלת החלטה לפניו – אבל יש כאן ענין של מקום חילול השם.
3) חילוק בין “הוראה” ל”חולק על רבו” בהקשר זה: אולי להפריש מאיסור הוא סוג אחר של דבר מאשר פסיקה. פסיקה היא דבר אחד, אבל לקום בבית הכנסת של הרב ולומר “הפסק לעשות מה שאתה עושה באמצע” – זה ענין של בעלות, של סמכות. זה הרבה יותר חולק על רבו מאשר סתם הוראה, כי לוקחים את הסמכות של הרב במקומו שלו.
—
הלכה ב’ (המשך) – לקבוע עצמו להוראה
דברי הרמב”ם:
“אם רוצה לקבוע עצמו להוראה ולשבת ולדרוש לכל שואל – אפילו בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.”
פשט:
החילוק בין הוראה מקרית (שיש בה התרים כמו שנים עשר מיל, חילול השם, דבר שנתפרסם) – לבין קביעות בהוראה. על קביעות – “אני עושה לע
צמי חברה משלי” – אסור אפילו הוא רחוק מאוד מרבו, עד שרבו ימות, אלא אם כן מקבל רשות.
חידושים:
1) ההיתרים תקפים רק על הוראה מקרית: כל התירוצים שלמדנו (שנים עשר מיל, חילול השם, דבר שנתפרסם) – זה רק כשזה מקרה, שאלה חד-פעמית. אבל לקבוע עצמו להוראה – לשבת כפוסק לכולם – אסור אפילו בסוף העולם, עד שרבו ימות או שיקבל רשות.
—
הלכה ב’ (סוף) / הלכה ג’ – תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה / חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
דברי הרמב”ם:
“וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה – הרי זה שוטה, רשע, וגס רוח. ועליו נאמר ‘כי רבים חללים הפילה’.”
“וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה – הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים. ועליהם נאמר ‘ועצומים כל הרוגיה’.”
“אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי… אלא מפני שמתגאים בפני עמי הארץ… וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל – הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והם המכבים נר התורה, והם המחבלים כרם ה’ צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו ‘אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר’.”
פשט:
שתי קיצוניות: (א) מי שפוסק כשאינו ראוי – הוא שוטה, רשע, וגס רוח; (ב) מי שראוי ואינו פוסק – הוא מונע תורה. שניהם מזיקים.
חידושים:
1) מדוע שלושה תארים – שוטה, רשע, וגס רוח – והאם זה כולם ביחד או אחד מהם: “פשט טוב מאוד” הוא שאלו שלושה תרחישים נפרדים:
– שוטה – אינו יודע שעדיין לא הגיע להוראה. הוא משכנע את עצמו שהוא כבר יכול.
– גס רוח – הוא יודע למעשה שלא הגיע, אבל משכנע את עצמו מתוך גאווה שכן הגיע.
– רשע – הוא יודע בבירור שאינו ראוי, ועושה זאת בכל זאת.
2) “כי רבים חללים הפילה” – מדוע מביא הרמב”ם פסוק על אשה זונה: הפסוק מתוך משלי (ז:כו) שמדבר פשוט על אשה זונה. זה מתאים מאוד יפה, כי חכמה נקראת אשתך האמיתית (כמו “אמור לחכמה אחותי את”), והזונה היא החכמה המזויפת. אדם שמוכר חכמה מזויפת הוא כמו אשה זונה – הוא גורם לאנשים להיכשל.
3) “רבים חללים הפילה” – גם במחמיר, לא רק במיקל: מובן שאם הוא מיקל שלא כדין, הוא מפיל חללים כי הוא גורם לאנשים לעבור על איסורים. אבל גם מחמיר הוא “רבים חללים הפילה” – כי:
– האדם מקבל שנאה לתורה מחומרות מוגזמות.
– הוא מפסיק לשאול שאלות, כי תמיד מגיע מחמיר.
– בכך הוא מכשיל יהודים אחרים.
4) פירוש נוסף ב”רבים חללים הפילה”: אולי “חללים הפילה” מתכוון גם על עצמו – כי למדנו קודם שאדם כזה חייב מיתה, הוא כביכול “התאבדות” – הוא מביא על עצמו את העונש.
5) חכם שהגיע להוראה ואינו מורה – “ועצומים כל הרוגיה”: החלק השני של הפסוק מתייחס לחכם שראוי להוראה אבל אינו פוסק. הוא מונע תורה – הוא מונע תורה מיהודים. “נותן מכשולות לפני העורים” – הרמב”ם חושב כנראה על “ולפני עור לא תתן מכשול”, כי הוא היה יכול לעזור לאנשים לדעת מה עליהם לעשות, והוא לא עושה זאת. אוי לך בכל מקרה – בין אם אתה פוסק כשאינך ראוי, בין אם אינך פוסק כשאתה ראוי.
6) “תלמידים קטנים” – מי הם: הרמב”ם מתאר אותם: “שלא הרבו תורה כראוי… והרי הם לא למדו כלום” – הם לא למדו מספיק, לא שימשו מספיק. “אלא מפני שמתגאים בפני עמי הארץ” – הם רק רוצים להיות גדולים. “וקופצים ויושבים בראש” – הדיוט קופץ בראש.
7) “הם המרבים המחלוקת” – מדוע הם עושים מחלוקת: אדם מחפש כל הזמן להיות לו שיעור, להיות לו מישהו שסוף סוף שומע, שלא מחפש להתגדל. אם כבר יש מישהו שיודע – אין צורך לעשות עוד ישיבה. אבל הדיוט קופץ בראש צריך הרבה כבוד, הוא צריך להיות הרבי, וכשאין מספיק עוקבים, הוא פותח ישיבה חדשה, בית מדרש חדש – ובכך הוא רק עושה יותר כיתות ומחלוקת.
8) “מכבים נר התורה” – מדוע זה מכבה נר התורה: תורה יפה ומאירה כשכל מי שמייצגים תורה הם אנשים חשובים, מכובדים עם יופי והארה. אבל כשבעלי תורה מתנהגים בגניבה, גרירת כסף, עשיית מחלוקת – הם מכבים את נר התורה. (לרמב”ם יש את הלשון “מכבים נר התורה” גם על תלמיד חכם שעושה תורתו קרדום לחפור בה.)
9) תכלית הרמב”ם – להחזיר כבוד התורה: מדוע הרמב”ם כותב את כל הדבר החד הזה? הוא רוצה להחזיר כבוד התורה. כשאנשים אומרים “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” זה בדיחה כי “איפה שיש שני תלמידי חכמים הם מכים זה את זה” – עונה הרמב”ם: לא, הוא לא תלמיד חכם, הוא “תלמיד קטן”. הרמב”ם רוצה להבהיר שמי שעושה מחלוקת בכלל אינו תלמיד חכם – הוא ה”שקרן הראוי למיתה”. אנשים לא יאמרו “אה, התלמיד חכם” – אלא “אתה מדבר על המורדים.”
10) “שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר” – ביאור המשל (שיר השירים ב:טו):
– “שועלים קטנים” – שועלים קטנים, חבורה ערמומית.
– “מחבלים כרמים” – הם עושים נזק בשדה של הקב”ה (= עולם התורה).
– “וכרמינו סמדר” – סמדר הם ענבים שעדיין לא בשלו. אולי פירושו שהמחבלים עצמם הם הסמדר – הם עדיין לא בשלו לגמרי (לא הגיעו להוראה).
– פירוש אחר: כשאמיתי תלמיד חכם בא, הוא היה “מגיש ענבים טובים” – פירות מבורכים של שלום, הלכה לעומקה. אבל עכשיו באים התלמידים הקטנים, פוסקים, וזורקים ענבים שאינם ראויים לאכילה – הוראות שגויות.
—
הלכה ד’ – אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו
דברי הרמב”ם:
“אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו… ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותו. במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.”
פשט:
תלמיד לא יקרא לרבו בשמו, אפילו לא בפניו. אומרים “מורי ורבי” או “אבי מורי” או “רבינו פלוני” – אבל לא את השם לבדו. אפילו אדם אחר שקוראים לו באותו שם כמו הרב, אסור לקרוא לו בשמו – כי זה נראה כאילו אומרים את שם הרב (ענין של מראית העין). זה בדיוק כמו בכבוד אב. אבל זה רק ב”שם פלאי” – שם יוצא דופן שכל אחד יידע שמתכוונים לרב. בשם נפוץ אין את האיסור.
חידושים:
1) אפילו עם תואר אסור: האם אפשר לומר “רבי משה”? לא – למדנו קודם שהמתורגמן אומר “רבינו פלוני” (לא את השם), וכך מתנהגים גם – “רבינו הקדוש” אבל לא את השם. תלמיד של ר’ משה לא יאמר “ר’ משה” – כך כתוב כאן.
2) ראיה מהנהגות חסידיות: אצל החסידים החדים אף פעם לא אומרים את שם הרבי – “הם לעולם לא יאמרו ‘ר’ פלוני’, הם יבינו שזו בושה גדולה.” אומרים רק “הרבי.” אבל אצל “אנשים מזויפים” שאין להם באמת רבי, אלא הם לקחו מישהו ומעמידים פנים שהוא רבם – הם מתנהגים בכל ההלכות “אפילו עם לכלוך” (=בהגזמה). אבל אצל החסידים האמיתיים זה דבר טבעי – “זה קל להם כי אין להם אסון” – כלומר, כשיש רב אמיתי, זה “מצווה ועושה” – זה בא באופן טבעי.
—
הלכה ד’ (המשך) – שלום לרבו
דברי הרמב”ם:
“ולא יתן שלום לרבו, או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הרעים ומחזירין זה לזה. אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
פשט:
כשנותנים שלום לרב, לא יעשו זאת כפי שעושים עם חבר – טפיחה על השכם, ברכה ידידותית – אלא ביראת כבוד, בהשתחוויה (השתחוויה). כשהרב נותן שלום, עונים בתוספת מילה: “שלום עליך רבי ומורי” – כמו הכלל שעונים יותר ממה שמקבלים (“שלום עליכם” – “עליכם שלום”; “שבת שלום” – “שבת שלום ומבורך”). הנקודה היא: מוסיפים עוד טיפה של כבוד בהחזרת שלום.
—
הלכה ד’ (המשך) – חליצת תפילין, הסבה, תפילה בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו.”
פשט:
לא יסיר תפילין מול הרב.
חידושים:
תפילין כמלבוש של יראת כבוד: תפילין הם מלבוש של יראת כבוד – כמו פעם כובע. במצב מכובד הולכים עם תפילין, ולא יסירו אותם מול הרב.
—
דברי הרמב”ם:
“ולא יסב, אלא יושב כעומד לפני המלך.”
פשט:
לא יסב מול הרב, אלא ישב בדרך ארץ – כמו עומדים לפני מלך.
חידושים:
נפקא מינה לפסח: יש לכך נפקא מינה מעשית לפסח – שלפעמים תלמיד לא צריך הסבה, כי לא ראוי להסב מול הרב.
—
דברי הרמב”ם:
“ולא יתפלל לפני רבו, ולא אחר רבו… אלא יתרחק לאחריו, לא יהא מכוון כנגד אחוריו.”
פשט:
לא יתפלל לפני הרב, לא מאחוריו, לא בצדו. יתרחק מעט – נותנים מקום לרב. אבל גם לא ממש מאחוריו.
חידושים:
ההיגיון של כל מיקום:
– לא לפניו – אין זה דרך ארץ.
– לא בצדו – כי אז הם שווים.
– לא ממש מאחוריו – שלא ייראה כאילו מתפלל לרב.
– איפה כן? – איפשהו מאחור (רחוק יותר), אבל לא ממש מתחתיו.
לכן פעם היו מעמידים את הרבים למעלה – אף אחד לא יהיה לפניהם, ונותנים מספיק מקום.
—
הלכה ד’ (המשך) – מרחץ, מקום רבו, הכרעת דבריו
דברי הרמב”ם:
“ולא יכנס עם רבו למרחץ. ולא ישב במקום רבו. ולא יכריע דבריו בפניו.”
פשט:
לא ייכנס עם הרב לבית המרחץ. לא ישב במקום הרב. ולא יכריע את דברי הרב בפניו.
חידושים:
1) מהו “יכריע דבריו”? פירושו לא רק כשלרב יש ספק והתלמיד מכריע – אפילו לומר “כן, הרב אומר נכון” אינו ראוי. זה לא תפקידך לאשר או לשלול את דברי הרב.
2) האם תלמיד יכול לחלוק על הרב? מהגר”א בשולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה, כבוד רבו) עולה שעיקר האיסור הוא “בפניו” – מול הרב. אבל שלא בפניו מותר להתווכח עם הרב, מותר אפילו להכריע אחרת. אדם לא חייב לפסוק כל מה שהרב אמר. ראיה: הרמ”א עצמו מביא את שיטת אביו ואומר “אני סובר אחרת” – כי זה לא בפניו. זה ענין של דרך ארץ, לא ענין של אמונה בכל מה שהרב אומר.
3) אבל בלימוד עם הרב? לכאורה מותר אפילו מול הרב לדבר, אבל בדרך יפה – כפי שעושים במצב לימוד כשמביאים תוספות שמשמע אחרת. אבל מלשון הרמב”ם נשמע שזה בכלל לא מותר בפניו.
4) ההבדל בין רבים של פעם לרבים של היום: הרבים שלנו אינם מסוג הרבים שהרמב”ם מדבר עליהם כאן. היום שניהם לומדים – הרב והתלמיד – מהספר. אבל אם למישהו יש רב אמיתי שיכול לומר “אני מקבל זאת מהר סיני” – כמו הכתב סופר – זה היה אחרת. חלק מכך שאנחנו לא מתנהגים בכל ההלכות הללו הוא משום שאין לנו רבים אמיתיים במובן הקלאסי. אבל לכן ההלכות עומדות – כדי שנכבד יותר את הרבים.
—
הלכה ד’ (המשך) – ישיבה, עמידה, עזיבת הרב
דברי הרמב”ם:
“ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד.”
פשט:
לא ישב מול הרב עד שהרב יאמר לו לשבת. גם לא יעמוד עד שהרב יאמר לו לעמוד או שיבקש רשות.
—
דברי הרמב”ם:
“כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו.”
פשט:
כשעוזבים את הרב, לא יסתובבו מיד עם הגב לרב, אלא יצאו עם הפנים לרב.
—
הלכה ד’ (המשך) – קימה בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד, אחר כך ישב.”
פשט:
חייב לעמוד לפני הרב מכאשר רואים אותו כבר מרחוק, עד שלא רואים אותו יותר – לא רק את פניו, אלא את כל גופו. רק אז מותר לשבת.
—
הלכה ד’ (המשך) – הקבלת פני רבו ברגל
דברי הרמב”ם:
“חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.”
פשט:
יש חיוב ללכת לקבל פני הרב ביום טוב.
חידושים:
1) זה דין של כבוד, לא רק לימוד: אף על פי שביום טוב צריך ללמוד חצי היום, זה לא הענין כאן – זה דין של כבוד הרב, כמו כל ההלכות האחרות בפרק זה.
2) נפקא מינה ליום כיפור: אפילו ביום כיפור, שאסור לרחוץ, מותר להיכנס למים (לאגם) כי צריך ללכת לקבל פני רבו ברגל – זה חיוב גדול.
—
הלכה ד’ (המשך) – אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב
דברי הרמב”ם:
“אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן דרך הרב לכבדו.”
פשט:
אין נותנים כבוד לתלמיד אחר מול הרב – כי זה מיעוט כבוד לרב. אלא אם הרב עצמו היה נוהג לכבד את אותו תלמיד, אז זה מותר – כי זה רצון הרב.
—
הלכה ד’ (המשך) – שימוש הרב, מלאכות עבד
דברי הרמב”ם:
“כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו. ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין, וחושש שמא יאמרו עבד הוא, אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו.”
פשט:
תלמיד יתנהג כעבד לרבו – כל המלאכות שעבד עושה. אבל אם הוא במקום שאנשים מכירים אותו, והוא לא הולך עם תפילין (שהיה מראה שהוא יהודי ולא עבד), ואנשים עלולים לחשוב שהוא עבד – אז לא ינעל או יחלוץ את נעל הרב (כי זו ספציפית מלאכת עבד שיכולה לפגוע בשידוכים).
חידושים:
1) תפילין כסימן שאינו עבד: כשהתלמיד הולך עם תפילין, רואים ראיה שהוא בן חורין ולא עבד, ואז מותר לעשות כל המלאכות.
2) [סטייה: מעשה עם רב שלא נתן לחסידים לבוא עם ד’ מינים:] מסופר על רב מסוים שלא נתן לחסידיו לבוא עם ארבעת המינים לבית המדרש בתפילתו. לכאורה זה הפוך מהדין – הרב רצה שיראו שהם “עבדים” (משמשים את הרב), ואם היו באים עם דבר שבקדושה היו אנשים חושבים שהם לא עבדים.
—
הלכה ד’ (המשך) – מונע תלמידו מלשמשו
דברי הרמב”ם:
“וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמים.”
פשט:
רב שרוצה להיות “רב נחמד במיוחד” ולא נותן לתלמידו לשמשו – הוא מונע מהתלמיד חסד (ההזדמנות לעשות מצווה) והוא לוקח ממנו יראת שמים.
חידושים:
שימוש הרב הוא טובה לתלמיד: זו טובה לתלמיד שהוא מכניע עצמו לרב – דרך זה הוא קונה יותר תורה. זה עוזר לתלמיד כמו שזה עוזר לרב. היסוד הוא “מורא רבך כמורא שמים” – דרך שימוש הרב בונים יראת שמים.
—
הלכה ד’ (סוף) – מזלזל בכבוד רבו / גורם לשכינה שתסתלק
דברי הרמב”ם:
“כל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.”
פשט:
תלמיד שמזלזל באחת מהלכות כבוד רבו, גורם
לשכינה שתסתלק מישראל.
חידושים:
זה מתקשר למה שלמדנו קודם – שכבוד הרב הוא כבוד השכינה, ושזלזול בכבוד הרב לוקח יראת שמים. הרב מייצג את השכינה – לכן, כשמזלזלים בכבוד הרב, זה ממילא זלזול בשכינה, וזה גורם לשכינה שתסתלק.
—
ראה את רבו עובר על דברי תורה
דברי הרמב”ם:
“ראה את רבו עובר על דברי תורה…”
פשט:
אם תלמיד רואה שהרב עובר על דברי תורה – הוא שכח משהו, הוא צריך תיקון – צריך להזכיר לו, אבל בדרך כבוד.
חידושים:
דוגמה מעשית: כששמש מזכיר תורה ששמע, הוא אומר זאת בלשון “כך לימד אותנו הרב” – כדי לא לבייש את הרב, אלא להזכיר לו בדרך כבוד. בספרים רואים את הלשון “מדרש המובא בספרו של מורי” – שיכול להיות קשור לענין של הזכרת דברים בשם הרב.
—
לא יאמר דבר שלא שמע מרבו
דברי הרמב”ם:
“ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיאמר בשם מי אמרו.”
פשט:
לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, מבלי לומר ממי שמע זאת.
חידושים:
מדוע הרמב”ם מכניס זאת כאן בהלכות כבוד הרב? זה לכאורה דין כללי של “האומר דבר בשם אומרו”? התירוץ: כי אמרנו קודם שכל דבר יאמר “כך לימד אותי הרב”, כשהתלמיד אומר משהו שאינו בשם הרב, אנשים יחשבו שהוא אומר זאת עדיין בשם הרב. לכן צריך להבהיר ממי זה בא – כדי לא להפיץ אמירות שגויות בשם הרב. זה ענין של כבוד הרב, לא רק ענין של אמת.
פירוש אחר: אולי הרמב”ם מתכוון כשבפני הרב, יאמר “שמעתי זאת מרבי פלוני” (רב אחר).
—
נפטר רבו – קריעה
דברי הרמב”ם:
“ואם נפטר רבו – קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו, ואינו מאחה לעולם.”
פשט:
כשרבו מובהק נפטר, קורע התלמיד את כל בגדיו עד שמגלה את הלב, ולא תופר לעולם.
—
הלכה י”ג – רבו מובהק: הגדרה
דברי הרמב”ם:
“במה דברים אמורים? ברבו מובהק, שלמדו רוב חכמתו.”
פשט:
כל הדינים החמורים של כבוד הרב הולכים רק על רבו מובהק – הרב שלימד אותו רוב חכמתו.
חידושים:
1) מהו “רוב חכמתו”? – שתי שיטות:
שיטה א’ (פשט ברמב”ם): “רוב חכמתו” פירושו כפשוטו – רוב הדברים שאתה יודע, אתה יודע מהרב. כמה דברים אתה יודע מזה, כמה מזה, אבל רוב הידע שלך בא ממנו.
שיטה ב’ (רמ”א): “רוב חכמתו” פירושו לא כמות של מידע, אלא הרב שלימד אותך להבין – שכל הישר, איך לחשוב, איך לעשות סברות, איך להדמות מילתא למילתא. הוא לא לימד אותך הרבה פשטים, אלא לימד אותך צורות של לימוד.
2) “חכמתו” פירושה תלמוד, לא מקרא ומשנה: מהגמרא במועד קטן: “חכמתו” פירושה תלמוד – כלומר, הרב צריך ללמד הבנה, עשיית סברות, הדמיית מילתא למילתא. מקרא ומשנה הוא עולם התנאים, זה לא ה”חכמה” שעושה מישהו לרבי מובהק. הרב הוא מחנך בסברא – הוא לומד עם התלמיד שנים עד שהתלמיד מבין בעצמו.
3) ביקורת על היישום המודרני של הדינים: כל הדינים של כבוד הרב באים מעולם שבו לא היו ספרים – הרב באמת לימד דברים. בימינו, שאפשר ללמוד הכל מספרים, המצב שונה. מי שחושב שצריך להביא את השולחן ערוך על כל דיני כבוד הרב בימינו – זה לא פשוט, כי השולחן ערוך מדבר על מצב אחר.
4) נפקא מינה מעשית: “שלושה חודשים” לא מספיק: טענה כמו “לא למדתי אצלו רוב הדברים, אבל הדרך איך אני לומד קיבלתי ממנו” – בקיצור, למדת אצלו שלושה חודשים – זה לא מספיק. מפרק ד’ למדנו ש”קיצור של תורה” – זו החכמה. לדעת כל המקרא וכל המשנה זה בסיסי; רמת החכמה קשה יותר, וזה צריך ללמוד אצל רב.
—
הלכה י”ג (המשך) – תלמיד חבר
דברי הרמב”ם:
“אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו. אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשם שקורע על כל המתים שמתאבל עליהם.”
פשט:
אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הוא תלמיד חבר – יותר באותה רמה. אינו חייב בכל הדינים החמורים של כבוד, אבל צריך לעמוד לפניו, וקורע קריעה עליו כמו על אחד משבעת הקרובים – אבל לא קריעה שאינה מתאחה (כמו ברבי מובהק).
—
הלכה י”ג (המשך) – אפילו דבר אחד
דברי הרמב”ם:
“אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול… עומד מלפניו וקורע עליו.”
פשט:
אפילו למד ממנו רק דבר אחד – קטן או גדול – צריך לעמוד לפניו ולקרוע קריעה.
חידושים:
1) מהו “דבר אחד”? “דבר גדול על דברי תורה” פירושו לא שהוא פעם חזר על חתם סופר בתפילה. פירושו למד משהו איתו, משהו “חשוב באמת” – לימוד ממשי.
2) שאלה מעשית: חסידים והרבי שלהם: מה עם כל החסידים שיש להם רבי שהוא סתם רבי כי אביו היה רבי – הם קורעים קריעה? ומצד שני, מי שלומד באמת כל שבוע מרב בבית המדרש בשלוש סעודות תורה – הוא כבר קורע קריעה? זו נשארת שאלה מעשית.
—
הלכה י”ג (המשך) – תלמיד חכם שגדול ממנו בחכמה
דברי הרמב”ם:
“וכן תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו… מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה.”
פשט:
אפילו מי שלא למד ממנו כלום, אבל הוא גדול בחכמה – צריך להיות לו דרך ארץ. תלמיד חכם שמידותיו מתוקנות, כשהוא מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, צריך להתנהג בדרך ארץ.
חידושים:
1) מהו “דעת הבריות נוחה הימנו”? מידותיו מאוד מתוקנות, יש לו מין שלמות, מידה טובה.
2) מהו “מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”? הוא שומע ממנו אחרת – הוא רוצה לשמוע ממנו אחרת מאשר לשאול מסתם אדם. הוא מראה שהלה יודע קצת יותר ממנו. הוא לא שואל אותו בחקירה. לחקור אפשר – אבל צריך קודם כל להקשיב.
3) של”ה הקדוש – מותר להתווכח, אבל לא להיות “נט”: מותר להתווכח על הרב שלי, אבל לא להיות “נט” (לא מכובד). למה הוא הרב שלך? כי משהו הוא יודע שאתה לא יודע – הקשב לו קודם כל. מותר להתווכח, לא חייבים לקבל כל דבר, אבל רק אחרי שמקשיבים.
4) זה תקף לכל מי שגדול ממנו – לא רק רבי מובהק: זה מתנהג אפילו עם כל מי שגדול ממנו בחכמה, לא רק עם רבו מובהק.
5) תנאי ליכולת ללמוד – לא רק כבוד: מלבד ענין כבוד תלמידי חכמים, זה תנאי גדול ליכולת ללמוד. כשאדם שומע משהו והוא כבר חושב מהר איך הוא הולך לדחות זאת, הוא אפילו לא שומע כל כך טוב. צריך קודם “לעכל” מה שהלה אומר בכל השלמות, ורק אחר כך לחשוב איך זה מתאים לתורות שלך. יש “פרצה” שיש לאנשים – כשכל דבר שהם שומעים, הם מיד מתאימים אותו למשהו תורה ששמעו כבר פעם. כך לא נעשים יותר חכמים, כי רק אוספים על התורה הקיימת. אבל שים הכל בצד והקשב במלואו – זה עוסה מכוונות.
6) מהו “מכוונות”? “מכוונות” פירושו לא דווקא מידות טובות – יכול להיות דעותיו כבר מכוונות. מה שהוא יודע הוא שם בצד, עכשיו הוא יכול לשמוע דברים חדשים. הלשון “מכוון את האמת” (מדרך המצוה) פירושו מדויק – הוא מדויק בהבנתו.
—
הלכה י”ד – הרב שמחל על כבודו
דברי הרמב”ם (רמ”א):
“והרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, בין על כל תלמידיו בין על אחד מהם, הרי זה מחול. והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל.”
פשט:
רבי מובהק יכול למחול על כבודו – על כל התלמידים או על אחד. אבל אפילו אחרי מחילה, התלמיד צריך עדיין להדר את הרב.
חידושים:
1) מהי “מחילה” למעשה? מחילה פירושה שהרב יכול לומר “מהיום והלאה מותר לדבר בשיעור”, או “אינכם צריכים לעמוד לפני”, וכדומה.
2) חילוק בין “כבוד” ל”הידור”: יש כבוד ויש הידור. הרב יכול למחול על כבוד, אבל הידור נשאר. פירוש: אפילו כשהרב מוחל, אסור להתנהג אליו כמו לחבר – צריך עדיין כבוד.
3) מדוע מחילה לא עוזרת לגמרי? אם הרב אומר “שב” (מוחל על עמידה), והתלמיד לא מציית ועומד – הוא מנהיג בזיון, הוא לא רגיל. אבל צריך עדיין למצוא דרכים אחרות להדר. מחילת הרב על דבר אחד לא אומרת שאין יותר שום דין כבוד – דיני הידור אחרים נשארים. אי אפשר לעשות “גזירה שווה” ולומר שכל דיני כבוד נופלים.
4) מהו “הידור”? הידור הוא כמו שרואים – משהו שרואים ומראים כבוד. זה מין “תנו לזה להיות עדיין בהידור” – ועל זה אין מחילה.
—
הלכה י”ג (סוף) – הרב צריך לכבד את התלמיד
דברי הרמב”ם:
“כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשל חברך.”
“וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאהבן, שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא.”
פשט:
כשם שתלמידים חייבים בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבם. כבוד תלמידיך יהיה חביב עליך כמו כבוד חבריך – אם מישהו מבזה את חבריך, תתנגד מאוד, כך תתייחס לכבוד תלמידיך. הרב צריך להיזהר בתלמידיו ולאהוב אותם, כי הם כמו בנים שמועילים לו בעולם הזה (הם משמשים אותו) וגם לעולם הבא.
חידושים:
1) נקודת המפנה של פרק ה’ – מכבוד הרב לכבוד התלמיד: המפנה הדרמטי בפרק ה’: עד עכשיו הרמב”ם הסביר כמה חזק וכמה חמור התלמיד צריך לכבד את הרב. עכשיו “הרמב”ם הופך את החבל” – הרב לא רק יכול, הוא צריך לכבד את התלמיד. זו מבנה מרשים: הפרק מתחיל בכבוד הרב ומסתיים בכבוד התלמיד.
2) תלמיד כ”אביו של רבו לחיי העולם הבא” – קל וחומר: הרמב”ם אומר שתלמידים הם “הבנים המהנים לעולם הבא.” כשם שלמדנו בתחילת הפרק שהרב הוא “אביו לחיי העולם הבא” לתלמיד, כך גם להיפך – התלמיד עושה את הרב ל”אב בעולם הבא.” כל אב אוהב את ילדיו כי הם עושים אותו לאב של חיי העולם הזה. יש קל וחומר: הרב צריך לאהוב את תלמידיו כי הם עושים אותו לאב בעולם הבא – שזו מעלה גדולה יותר.
3) שאלה: האם תלמיד של רב שנפל יכול להיות לו עולם הבא? אם הרב “נפל” (נפל), האם התלמיד עדיין יכול להיות לו עולם הבא? הפניה לגמרא של רבי מאיר ואחר (אלישע בן אבויה) – שבה רבי מאיר המשיך ללמוד מאחר אפילו אחרי שנפל. זה מראה שכן, תלמיד בוודאי יכול להיות לו עולם הבא אפילו כשהרב נפל.
—
“הרבה חכמה למדתי מחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”
דברי הרמב”ם:
“תלמידים מרחיבין דעתו של רב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.”
פשט:
תלמידים עושים את הרב יותר חכם – יש לו למי ללמד, הם מרחיבים את לבו. החכמים אמרו: למדתי מחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.
חידושים:
1) סתירה לכבוד הרב? האמירה “ומתלמידי יותר מכולם” הולכת קצת נגד כל מה שלמדנו על כבוד הרב. אם לומדים מחברים ומתלמידים יותר מרבים, מדוע חברים ותלמידים פחות חשובים?
2) תירוץ – לומדים מחברים רק אחרי שכבר למדו מרבים: כל אמירה קיצונית צריך להבין בהקשר. לומדים מחברים רק אחרי שכבר למדו את החכמה מהרב. עם הארץ לא לומד כלום מחברים. אבל ברגע שכבר תלמיד חכם – כבר למד מהרב – עכשיו אפשר להתחיל ללמוד מכולם. מתחילים כבר להעריך דברים קטנים, חלשים שלא היו שמים לב אליהם קודם.
3) “עץ קטן מדליק את הגדול” – משל ר’ יוחנן: כשם שעץ קטן יכול להדליק עץ גדול, כך תלמיד קטן משחיז את הרב – תלמיד קטן יכול לחדד את חכמת הרב. “עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה” – דרך שאלות התלמיד הרב יכול להוציא בפועל חכמה מפוארה.
4) איך התלמיד מוציא חכמה מפוארה? התלמיד שואל “קושיות קשות” – שאלות שמאלצות את הרב לחשוב עמוק יותר. הרב כבר ידע את החכמה בכוח (בפוטנציאל), אבל התלמיד מוציא לפועל – הוא מוציא את החכמה מפוטנציאל לממשות. בלי שאלות התלמיד הרב לעולם לא היה מוציא את החכמה המפוארה. זה מתקשר למה שלמדנו קודם – “לא יקפיד מלמד” – הרב לא יכעס על שאלות. זה לא רק דין של סבלנות, אלא צורך מעשי: דרך השאלות יוצאת חכמה מפוארה.
5) “מה שאלתך עד חצי המלכות”: כשם שהמלך אומר “מה שאלתך עד חצי המלכות”, כך שאלת התלמיד יכולה להביא “עד חצי המלכות” – שאלה יש לה כוח לפתוח שערים גדולים של חכמה.
6) הקשת הגדולה של פרק ה’: התחלנו בלימוד שצריך לכבד את הרב, ובסוף למדנו שהרב צריך גם לכבד את התלמיד. זה נותן תמונה מאוזנת של יחסי רב-תלמיד – שני הצדדים יש להם חובות זה לזה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו
הקדמה לפרק ה’
טוב, אנחנו לומדים רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’.
כבר למדנו על עצם דין תלמוד תורה, החיוב ללמד את הילדים, אחר כך למדנו מעט את הדינים של לימוד עם תלמידים. אתמול למדנו איך רב לומד עם תלמידים, איך המתורגמן מעביר את התורה מהרב, וכן הלאה מעט את הדינים של מה מותר לעשות בבית המדרש.
כאן אנחנו ממשיכים, הפרק מדבר בעיקר על כבוד רבו.
המבנה של הלכות תלמוד תורה: שתי מצוות
זה לכאורה… צריך לראות בפנים אם הוא מביא כאן את ההלכה או רק בפרק הבא.
לכאורה, למדנו בהקדמה בהתחלה שיש בהלכות תלמוד תורה שתי מצוות, כן?
יש את המצווה של תלמוד תורה ואת המצווה של “לכבד מלמדיו ויודעיו”.
כן.
אז בעצם פרק ה’ הוא “לכבד מלמדיו” – זה לא אומר מלמדיו, אלא מי שמלמד אותך, זו רמה אחת של חיוב.
אה, הפרק הזה הוא מלמדיו, אני מתכוון שהפרק הבא הוא יודעיו, כי הפרק הבא הוא כבוד תלמיד חכם.
אבל מלמדיו אני מתכוון, תראה כאן איך אני מתרגם את זה, זה אומר כאן כבוד שאדם צריך להיות לרבו, רמה מסוימת של כבוד. אחר כך יש רמה אחרת של כבוד שצריך להיות לכל תלמיד חכם, זה בפרק הבא.
ההבדל בין כבוד רבו וכבוד תלמיד חכם
אה, זה מעניין, כי בספר המצוות כבר היה לנו כמה פעמים את הענין של לכבד סוג אחר לגבי מה שמדברים על כבוד של תלמידי חכמים.
יש את הענין של כבוד תלמיד חכם כי הוא זה שמלמד את הדרך הישר, שתהיה מדובק – לא כבוד, אלא להידבק בתלמידי חכמים כדי ללמוד מהם.
אחר כך יש את הדבר שאדם מושפע מסביבתו, ממילא שיסתובב ליד תלמידי חכמים.
כאן אנחנו לומדים דבר אחר: שכדי לקנות תורה, חלק מהמצווה של תלמוד תורה הוא שיסתכל למעלה על תלמיד חכם, רק כך הופכים לתלמיד חכם.
אוקיי, אבל עכשיו מדברים על הרב שלך במיוחד.
לרב שלך יש חיוב מיוחד.
תלמיד חכם שהוא הרב שלך, כן.
מסתבר שאם הרב אינו תלמיד חכם, זו בעיה שנייה, למה אסור להיות לו אותו. אם הוא יותר תלמיד חכם ממך, הוא כבר יכול להיות הרב שלך.
אבל עכשיו מדברים על רב מובהק, נראה, יש שתי רמות של רב.
אבל עכשיו אפשר לדבר על הנושא של הרב, של הרב שלך, שצריך לכבד.
הלכה א’: כבוד רבו יותר מאביו
בואו נתחיל. אומר הרמב”ם:
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כמו שכולם יודעים, יש מצווה של כיבוד אב, “איש אמו ואביו תיראו”, צריך, מצווה על כבוד ומורא של האב. את המצווה הזו עוד לא למדנו. זה מעניין, זה עוד לא היה במנין המצוות. אני מתכוון שהלכות כיבוד אב עומדות רק בסוף הרמב”ם, הלכות ממרים.
כך יחייב בכבוד רבו ויראתו. באותו אופן הוא מחויב בכבוד של רבו ובמורא, במורא שלו מרבו.
ולא רק כך, אלא לא רק שזה כמו האב, אלא בדרך אפילו יותר, ורבו יותר מאביו. החיוב לכבד רב הוא אפילו יותר מלכבד את האב.
הוא כבר יראה לגבי אילו הלכות זה נוגע, ולמה? שאביו הביאו לחיי העולם הזה, אב צריך לכבד כי האב נתן לך חיים, כי האב עשה אותך שתהיה כאן בעולם. אבל רבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. הרב שלימד אותך חכמה, הוא זה שמביא אותך לחיי העולם הבא, הוא עושה אותך שיהיה לך חכמה, ורק חכמה נשארת לעולם הבא, כן? הגוף מת. מה נשאר לעולם הבא? הדעת שקונים. כן, זה כבר אותו רמב”ם.
הגדר של כבוד רבו: דומה לכיבוד אב, לא כמו כבוד צדיקים
כן. זה מעניין, הוא אומר כאן גם שהגדר דומה לכיבוד אב. זה לא כמו מה שלמדנו קודם שצריך לכבד צדיקים, חסידים, כי הם דומים לשכינה, אלא כי הם הרב שלך. כמו האב, לא כי הוא אב, אלא כי הוא האב שלך. כאן מדברים על הרב שלך, זה קשר מאוד אישי, כי הוא הביא אותך לחיי העולם הבא.
מלבד מה שצריך לכבד אותו כי הוא יהודי חשוב בכלל ישראל, הוא חשוב לך. זה הולך אחורה. קודם צריך לכבד את הרב שלך, אחר כך הרמב”ם יגיד שלא רק הרב שלך, אלא גם הרבנים של אנשים אחרים צריך. סוג אחר.
זה הכבוד הגדול ביותר שאתה אומר, זה כמו כיבוד אב, וזה על הקל וחומר. אני מתכוון, אולי יהיו מקורות אחרים, נראה שהרמב”ם מביא גם פסוק. אבל צריך להיות גם קל וחומר, למה צריך לכבד אב? כי הוא נתן לך חיים. רב גם נותן לך חיים! איזה סוג חיים? לא אותו סוג חיים, חיי הגוף, אלא חיי הנשמה, חיי הדעת.
דיני קדימה: רבי קודם לאביו
טוב מאוד. אומר הרמב”ם, וכיצד היא הלכה? רואה אבידת אביו ואבידת רבו, הוא רואה אבידה, ויש את האבידה של אביו ואת האבידה של רבו. עכשיו השאלה, את מי להקדים? את מי להציל קודם? את הכסף של מי? השבת אבידתו קודמת לשל אביו, הוא קודם מצווה לעסוק באבידה של רבו לפני האבידה של אביו. מאותה סיבה שלמדנו, כי הרב הוא המביא אותו לחיי העולם הבא.
מקרה נוסף, אביו ורבו נושאים במשא, אביו ורבו נושאים חבילה. יש מצווה של פריקה, של עזרה. מי קודם? מניח של רבו ואחר כך של אביו, יעזור קודם לרב להוריד את החבילה, ואחר כך לאב.
אביו ורבו שהיו שבוים בשביה, יש מצווה של פדיון שבויים. השאלה היא, מי בא קודם? יש דין קדימה. גם כאן, פודה את רבו, קודם פודים את הרב, ואחר כך פודה את אביו.
כאשר האב הוא תלמיד חכם
אומר הרמב”ם, זה הכל כאשר אביו בכלל לא היה רבו. אבל אם היה אביו תלמיד חכם, אם האב הוא תלמיד חכם – הוא לא אומר שהוא צריך להיות רבו, בכלל, אם האב הוא תלמיד חכם.
אבל לכאורה הטעם הוא כי האב גם הביא אותו לחיי העולם הבא. זו קושיא טובה, אני לא יודע. אבל הרמב”ם לא אומר “אם היה אביו רבו”, הגמרא אומרת דווקא “אביו רבו”, אבל כאן הוא מתכוון, הרמב”ם אומר את זה שאפילו הוא לא רבו, אפילו הוא סתם תלמיד חכם. אבל אני אומר שכל שכן… בואו נלך עם ה… אפשר ללמוד שהטעם הוא כי האב הוא תלמיד חכם, ממילא מגיע לו יותר כבוד. אבל בפשטות, יותר מסברא, אפשר לומר שכאשר האב גם הביא אותו לחיי העולם הבא, אז פודה את אביו תחילה.
קושיא: אב שלימד דברים בסיסיים
וצריך לחשוב על זה, שאפילו אב שאינו תלמיד חכם, אבל אם האב לימד אותו את היסודות, כמו ההלכה, התורה ציוותה, והאב לימד אותו דבר כזה, האב נתן לו את שניהם. אפילו אם הרב הביא אותו יותר, הרב נתן לו יותר, אבל האב נתן לו את שניהם. צריך לחשוב, זו קושיא טובה, כי אם האב עשה אותו מצוות חינוך, והאב לימד אותו בדיוק לולב, והאב לימד אותו לימוד בסיסי, הוא גם הביא אותו לחיי העולם הבא. זו קושיא על הקל וחומר.
בדיוק לולב זה אולי רק מצווה, לא תורה. לא זה מה שמביא לחיי העולם הבא. אבל מה שאתה אומר, אתה מדבר כנראה עם קצת אדג’.
אולי דווקא זה, אולי בגלל זה דווקא זה הפירוש. בגלל זה כתוב אם הוא תלמיד חכם, זה אומר, אב שהוא תלמיד חכם, אפילו הוא לא הרב שלך, הוא לימד אותך סתם ככה, הוא קצת רב, הוא בוודאי לימד אותך דברים שונים. מישהו שמדבר איתך על מה שלא מדברים, הוא אב שלא יודע בכלל כלום, הוא לא לימד אותך כלום. אבל זו באמת בעיה כאן.
כאשר האב הוא חכם
אז אם האב לימד אותך, פדיון אביו תחילה. אז לכאורה אותו דבר צריך להיות לגבי מעשה ועבודה, או בחכמה, אם הוא תלמיד חכם. אז, אה, תלמיד חכם ברור שהוא לא רב, כי הוא רק תלמיד, ותלמיד בכלל אינו רב, צריך להיות חכם כדי להיות רב. ואם הוא כן חכם, אז הוא מלמד אותך.
אם הוא כבר שוקל כנגד רבו, אם האב הוא חכם, אפילו הוא לא חכם כמו הרב, הוא בכל זאת קודם לגבי עבודה, כי מעשה עבודת אביו ואחר כך מעשה עבודת רבו. גם אותו דבר לגבי מעשה גם.
דיון: ההבדל בין “תלמיד חכם” ו”חכם”
לא, לכאורה כל הדברים האלה זה אותו דבר. אני לא רואה שזה יהיה ההבדל. לא נראה שההבדל הוא זה, שזה תלמיד חכם או שהוא חכם. תלמיד חכם זה כנראה, אני לא יודע, משהו לא מסתדר לי כאן בכלל ההבדל. למה הוא יגיד במקום אחד תלמיד חכם ובמקום אחד חכם?
בטח, אבל מה הנקודה? למה… אם הוא עושה קל וחומר, אם אפילו תלמיד חכם זה הדין, אז מכל שכן אם הוא דווקא חכם. אז משהו חסר לי. אני לא מבין את שתי ההלכות. מבין מה אני אומר כאן?
אולי הוא כן צריך להיות פדיון שבויים, לא לגבי עבודה? אני לא יודע, לא ברור.
השוואה להלכות גזילה ואבידה
הוא מביא שבהלכות גזילה ואבידה הרמב”ם אומר את ההלכה, והוא אומר את זה קצת אחרת. הוא אומר שאם רבו הוא רב מובהק, האב קודם. אבל אם הרב אינו רב מובהק, והאב הוא עצמו חכם, אז… כתוב שאם הרב הוא רב מובהק, הפשט הוא שהוא למד את כל התורה מהרב, לא מהאב. אבל אם הרב אינו רב מובהק, והאב גם הוא תלמיד חכם, והוא גם למד מהרב, אז אבידת אביו קודמת.
מורא רבך כמורא שמים
אומר הרמב”ם הלאה, ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא יתר על מורא הרב. אין צריך לכבד יותר אף אחד, הכבוד הגדול ביותר שאדם צריך לתת צריך לתת לרב. וממי צריך להיות המורא הגדולה ביותר, היא מורא הרב. כמו שחכמים אומרים, מורא רבך כמורא שמים.
מורא של הרב מתרגם הרמב”ם, זה לא אומר, זה לא יכול להיות כמורא שמים, כי הפחד מהקב”ה הוא רמה אחרת לגמרי. אלא זה אומר שזו הגבוהה ביותר, כמורא שמים, גבוה יותר מכולם על הארץ. כן, כך הוא מתרגם את זה, לא? זה הכבוד הגדול ביותר.
קושיא: מה עם מלך?
מה עם מלך או משהו אחר? אני מתכוון, מה אז? למלך אין מצווה להיות מורא. למלך יש כנראה מורא, כי הטבע אומר כך. מגוי גם יש מורא. אני זוכר שלרמב”ם יש כן איזו לשון, בהלכות ממרים, בהלכות דעות, על נשיא, כך. שהמלך הוא הגדול ביותר, יש לו אפילו יותר מבית הדין, או איזו לשון כזו.
שאלה מעשית: כבוד אדמו”ר לעומת כבוד המגיד שיעור
כן, אני חושב דווקא, שהאנשים שחיים לאחרונה שיש רב, אדמו”ר שליט”א, שמכבדים הרבה יותר מהרב שלימד אותו תורה, כן. זו שאלה גדולה, כי יש דין שמורא רבך כמורא שמים. או שאתה מכבד יותר את הרב שהוא סתם כי הוא המלך? אתה יכול לומר שיש לו דין מלך, יש לו הרבה דינים, אבל רבו הוא לא.
יכול להיות שאתה יכול לומר שם כמו שהמגידי שיעורים הם שניהם תלמידים של הרב הגדול. כמו שאתה חושב על ראש ישיבה, יש מגידי שיעורים. כן, המגיד שיעור הוא אולי יותר, למדת אצלו יותר, אבל ראש הישיבה נותן את השמועסים והוא ה… זו אותה שאלה. כי ההוא הוא חכם גם, מגיע לו כבוד, אבל לא אותו כבוד של רב. הכבוד שצריך להיות לרב, זה אומר כפשוטו, מי שלימד אותך תורה, לא מי שכתוב בהלכה.
מעשה על ר’ מנחם זעמבא
כמו ששמעתי על ר’ מנחם זעמבא, אני לא יודע אם זה אמת, הוא אמר שבגור היה יהודי שהכיר את ר’ מנחם זעמבא, והוא אמר, “מנדל מרים את הספסל.” הוא שר התורה, אבל כך זה, שכולם בטלים לרבי. אבל דווקא בהלכה צריך לדעת איך זה עובד. זה לא מוחזק.
כבוד תלמיד חכם: נקודה מעשית
סתם ככה, יש לי תמיד דבר שאני חושב, שכאשר אנשים רוצים לקיים את המצווה של כבוד תלמידי חכמים וכדומה, מחפשים גדול מפורסם ומשתדלים להיכנס. כל אדם כזה בוודאי היה לו בחור שלמד איתו בישיבה, שהוא בערך בגילו, שהוא היום בדין תלמיד חכם, והוא חלש על דולר, הוא חלש שמישהו יסתכל עליו. זה הרבה יותר גדול לקיים את המצווה של כבוד תלמיד חכם כשאתה מתעסק איתו מאשר כשאתה הולך למפורסמים. אבל זה הפרק הבא. עכשיו מדברים כל הזמן על הרב שלך. הרב שלך זה הכרת הטוב.
זה יותר כמו דבר אישי.
מעשה על הקוצקר רבי
יש מעשה, הקוצקר רבי הלך לבקר בעיר הישנה שלו שבה גדל, אולי בקוצק או בטומשוב, והוא הלך לבקר את רבו שלימד אותו, המלמד שלו מאלף בית, מחומש. הוא אמר, הרב של גמרא, הוא אמר הרבה פשטים שגויים, אבל הרב של אלף בית הוא רב אמיתי, בוודאי לכל הדעות רב אמיתי, וצריך להיות לו יותר כבוד. אבל מה שקרה
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה – כבוד רבו (המשך)
הלכה א’ (המשך) – “לפיכך אמרו… כבודו דומה לשכינה”
אבל דווקא בהלכה צריך לדעת איך זה עובד. לא החזקתי מעמד.
סטייה: כבוד תלמידי חכמים – הגדולים והקטנים
סתם ככה, יש לי תמיד דבר שאני חושב, שכאשר אנשים רוצים לקיים את המצווה של כבוד תלמידי חכמים וכדומה, מחפשים גדול מפורסם ומשתדלים להיכנס. לכל אדם כזה בוודאי יש בחור שלמד איתו בישיבה שהוא בערך בגילו, שהוא היום בדין תלמיד חכם, והוא חלש על דולר, הוא חלש שמישהו יסתכל עליו. זה הרבה יותר גדול לקיים את המצווה של כבוד תלמיד חכם כשאתה מתעסק איתו מאשר כשאתה הולך למפורסמים. אבל זה פסקה נוספת.
הרב שמלמד דברים אישיים
עכשיו מדברים כל הזמן על הרב שלך, הרב שלך משתתף בהכרת הטוב, זה אומר יותר כמו דברים אישיים. יש מעשה, הקוצקר רבי הלך לבקר בעיר הישנה שלו, שבה גדל, אולי בקוצק או בטומשוב, והוא הלך לבקר את רבו שלימד אותו, המלמד שלו מאלף בית וחומש. הרב של גמרא, הוא אמר, הרב אמר הרבה פשטים שגויים, הוא לא… אבל הרב של אלף בית הוא רב אמיתי, בוודאי לכל הדעות רב אמיתי, צריך לו יותר כבוד.
אבל זה מה שחשבתי, שהאב הוא זה שמלמד את המודה אני עם היסודות הבסיסיים, צריך לדעת.
דיוק: הרב שמלמד חכמה
משהו לא ברור כאן, הדיוק אומרים כך, אתה אומר שבמקומות אחרים הוא רואה אחרת. לא, זה יכול, לפי הרמב”ם עצמו זה לא תהיה קושיא, כי חיי עולם הבא אומר ממש את הדעת, הרב שלימד אותו חכמה, לא הרב שלימד אותו איך עושים ברכה ואיך אומרים עברי. זה בטוח, כי הוא מדבר כל הזמן על חכמה. הוא מדבר על חכמת התורה שהיא יותר ממצוות. אני מדבר על זה, על הענין, איך אתה רוצה לקרוא לזה. אוקיי.
דברי הרמב”ם
אומר הוא הלאה, לפיכך אמרו, בגלל זה זה מה שחז”ל אומרים. כך. הלפיכך אומר הוא לומר על הענין של כבוד גדולי הרב. כן? כן.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו ותלמידו
הלכה א’ – החולק על רבו כחולק על השכינה
כבודו דומה לשכינה. זה כולל, החולק על רבו כחולק על השכינה. זה דבר אחד, מי שמתווכח עם רבו, הוא חולק על השכינה. כן. כן. זה כאילו הוא מתווכח עם השכינה. כן.
וכל העושה מריבה עם רבו, כמו מי שעושה ריב, הוא לא רב איתו ישירות. חולק אולי פירושו שהוא הולך להתנתק… יש בהלכה, הרמ”א מביא את זה, חולק על רבו, עושה מריבה איני יודע, אבל חולק אומר הרמ”א שהוא עושה לעצמו מפלגה משלו, הוא עושה לעצמו שיעור משלו.
מהי מריבה? זה חשבתי, חולק פירושו שהוא עושה מרד, הוא רב עליו. עושה מריבה פירושו כך מתחת לשולחן, הוא מסובב משהו נגד רבו, כעושה מריבה עם השכינה.
הפסוקים שמביא הרמב”ם
שנאמר “בהצותם על ה’”, כאשר היהודים היו להם טענות על משה רבינו, הם התקוממו נגד משה רבינו, נאמר “בהצותם על ה’”, הם עושים מצה ומריבה נגד הקב”ה.
ואותו דבר “אשר ריבו בני ישראל את ה’”.
וגם הלאה, “ובכל המעשים הרעים כי מריבים על השכינה”, שנאמר “לא עלינו תלונותיכם”. משה רבינו עונה, על קרח נדמה לי? או במעשה של השליו? אני מתכוון למעשה של השליו, כן. “לא עלינו תלונותיכם”. כן, זה בשליו, יפה מאוד. “כי על ה’”. “ה’ שמע”, כן כן.
“כל המהרר אחר רבו כאילו מהרר אחר השכינה”, שנאמר “וידבר העם באלקים ובמשה”. כאשר שם היהודים היו מהרהרים על משה רבינו, ראו זאת כאילו הם מהרהרים על הקב”ה עצמו.
דיוק: דבר אחד או שני דברים?
הם מציבים, “כאילו הרי הם כמשה”. לכאורה אפשר לומר שהם עשו שני דברים, אבל מהסמיכות של הפסוק רואים שהם התכוונו לדבר אחד, רבו ושכינה.
ביאור: מדוע הרב הוא כמו השכינה?
הפשט הוא פשוט. אצל משה רבינו מבינים, למשה רבינו היה קשר ישיר עם הקב”ה, הוא עשה הכל על פי ה’, ממילא כאשר יש טענות עליו זה חולק על השכינה. אבל לקחת את זה גם על הרב שלך זה כבר קצת רמה הבאה. כאן מדברים על סוג של רב שאנשים חושבים שהכל הוא עושה על פי ה’. לכאורה זה אצל משה, לא, לאו דווקא.
במובן מסוים, כל רב הוא… מה הפירוש? אנשים, לא הגעתי מפסח, אני כבר יודע, ספרי תורה של פסח, שלרב יש פסח רב זו שכינה. זה מאוד פשוט. מי מייצג לך את החכמה, הדעת, התורה? הרב. אם אתה מתווכח עם זה שהוריד אליך את החכמה.
לא, אני אומר, אבל בכל הפסוקים האלה הרי הפשט שהם לכאורה התלוננו על משה רבינו, שעשה הכל ממש ישירות על פי ה’. אבל רב הוא גם מי שעושה על פי ה’. לא כל מה שהוא עושה, אבל החכמה שהוא מלמד היא תורת הקב”ה, אותה תורה.
דיון: חולק על רבו בלימוד או בדברים אחרים?
תמיד אומרים את זה, שאתה חושב שאומרים שתלמיד של רב צריך להיות כמו שהוא לא? מדברים רק על איך שהוא עושה את הלימוד, איך שהוא הולך נגד לימוד רבו. לא מדברים כאן כשמדובר לא יודע מה, הוא רב על בניין. אה, אז זה עובד, כי האדם שמייצג את זה צריך לכבד אותו בצורה כזו.
מהו חולק על רבו? מה פירוש חולק על רבו? מה שהוא אמר שזה חולק על השכינה.
הלכה ב’ – “חולק על רבו” = עושה ישיבה משלו
דברי הרמב”ם
הוא אומר, הרמב”ם, “זה שקבע לו מדרש”, הוא עושה לעצמו בית מדרש משלו, מקום משלו ללימוד, “ויושב ודורש ומלמד”, הוא עושה שיעור משלו, “ויושב ודורש ומלמד”, הוא יושב והוא דורש והוא מלמד, “שלא בשעת רבו ורבו קיים, ואפילו רבו במדינת הים”. אפילו בארץ אחרת, כל עוד הרב חי, ואם אתה עושה את עצמך שבת לעצמך, נעשה רב בחייו, נעשה רב בחיי רבך בלי רשות, זה נקרא חולק על רבו.
ביאור: הלשון “חולק” – לחלק, לא לריב
זה מאוד מעניין, “חולק” בלשון חכמים פירושו תמיד מלשון… ראיתי שמחלוקת מתרגמים ב… מלשון “פלג”… כמו להיות חולק, “יחלוקו”, לחלק דבר לחצי. או לחלק, כן, לא מלשון לריב, לא מלשון שמישהו הולך. הוא לא עושה מחלוקת בכך שהוא הולך. הוא מחלק את הקהילה, הוא מחלק את השיעור לחצי. או שהוא עושה לעצמו מחלקה משלו, משהו כזה, הוא מתפצל, הוא עושה את שלו, הוא לא בורח מזה, אפילו הוא לא עושה שום צרות, יש לו חסידים משלו, גם זה חולק על רבו. הוא היה צריך ללכת לרבו, אני יודע.
“ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”
אה, טוב, “ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”, והלאה. אז זה, חולק על רבו פירושו שהוא עושה לעצמו ישיבה משלו, אפילו הרב לא כאן, הוא בארץ אחרת, אבל הוא הכריז על עצמו כרב בחיי רבו.
אחר כך יש דבר חמור יותר, זה להורות בפני רבו. “ואסור לאדם להורות בפני רבו”, זה כאשר הוא לא הולך. בבית המדרש של הרב הוא פוסק שאלות. “ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”, ואסור להורות. “בפני רבו” פירושו לכאורה לא בפניו, אלא במקום של הרב. אני כבר אגיד איך.
“כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה”. מי שמורה הלכה בפני רבו הוא חייב מיתה. איזו מיתה? מהו חיוב המיתה הזה מאיפה? כן, זה אחד מחייבי מיתות שלא הורגים. זה לא אומר שהוא חייב מיתה, זה לא אומר שהורגים אותו. כתוב אמנם על שמואל… על שמואל ועל אנשים אחרים, אבל חייב מיתה פירושו שזה מאוד חמור, זה מאוד מחמיר. זה הפשט. זה לא אומר שצריך חס ושלום… כי הוא ראוי למות, ראוי למות זה חייב מיתה.
יכול להיות, כי יכול להיות רק רב אחד בכל פעם, ולא הולכים עכשיו להרוג את הרב כי היית חולק.
הלכה ב’ (המשך) – השיעור של שנים עשר מיל
מה פירוש “בפני רבו”?
מה פירוש בפני רבו? אה, יש דרך, צריכים להיות גם מורי הוראות מקומיים. אז מה הגדר, עד איפה מותר כן? מכמה רחוק?
הוא אומר כך, “היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל”, אם זה רחוק מספיק, שנים עשר מיל, שנים עשר מיל זה שיעור תחום מדרבנן, כן. אם כן, זה רחוק מספיק, שברור שהסיבה שהוא עונה היא לא כי הוא חושב שהוא יותר טוב, אלא פשוט שירות, כי לאדם יש שאלה והוא לא יכול להגיע לרב, אם כן מותר להשיב.
דיון: “דבר הלכה” דווקא?
יכול להיות ששואלים דבר הלכה דווקא, כי זה נגיעה, אבל למשל מישהו שואל אותו דרך מכאן ללמוד, מצופה שיגיעו לרב. יכול להיות, דבר הלכה זה משהו שהאדם צריך לדעת עכשיו. כן, אבל יכול להיות גם להיפך, שסתם לומר תורה ברשות, זה לא אומר רק… הרב הוא הסמכות, אתה אומר לו הלכה, אתה אומר לו סתם דבר תורה בשיחה שלנו, ולא על זה מדברים. חוץ ממקומות מסוימים שבהם זו כל הסמכות, אני לא יודע. אבל… כן… נכון? כן.
והרב לא כאן, זה שנים עשר מיל, אי אפשר אפילו לנסוע. שנים עשר מיל, אפשר לנסוע, אז יגידו “נסע לרב”. אבל יותר מזה. כן.
חילוק בין “הוראה” ל”ידיעה”
בשולחן ערוך ובנושאי כלים הם מוסיפים שמדברים באופן שצריך כאן הכרעה. אם עם הארץ פשוט לא יודע מה כתוב, כל אחד יכול לומר לו, “כך וכך כתוב בשולחן ערוך”. זה סתם עניין של ידיעה. הוראה פירושה כאשר צריך מישהו שישתמש בשכלו, בשיקול דעתו, זה פירושו לפסוק בפני רבו. לומר מה כתוב מותר.
הלכה ב’ (המשך) – להפריש מאיסור אפילו בפני רבו
דברי הרמב”ם
קצ”ה. אה, הלאה, אבל אפילו בפני רבו מותר להורות. אם רואים שמישהו עובר על איסור, רוצים להפרישו מאיסור, אז מותר אפילו בפני רבו.
מישהו אומר כך, “כשאדם עושה דבר איסור, כאשר יהודי עושה דבר איסור, אדם עושה דבר איסור, כי הוא לא יודע, או מפני רשע, או כי הוא רשע והוא עושה זאת במזיד, יש להפרישו, צריך לעשות את מצוות התוכחה, להפרישו, או את מצוות לפני עיוור, צריך לומר לו שזה אסור. אפילו בפני רבו, אפילו בפני רבו, אף על פי שאין נותנין לו רשות, אפילו הרב לא נתן לו רשות.
למה? כי זה חילול השם שאדם עושה עבירה ברבים, לא טוב שמדברים ברבים. איי, חילול השם, אין כל מקום שיש חילול השם, הוא לא מתכוון, הוא לא מקבל את התורה שלו, הוא מקבל את זה. בכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב, אז זה לא הזמן לתת כבוד לרב. כלומר, הקב”ה יותר חשוב מהרב. כבוד הרב הוא מאוד קדוש, אבל כשיהודי עושה עבירה, זה נושא של כבוד השם, לא נושא של כבוד הרב.
ביאור: אולי זה בכלל לא פגם ברב
ובכלל, כאן אפשר היה לומר שזה לא פגם ברב בכלל, לא כי אין חולקין כבוד לרב, אלא בכלל זה לא נקרא פגם ברב, כי אתה לא כאן כדי לפסוק, אתה כאן כדי פשוט להסיר עבירה. הוא מתכוון לומר באופן אפילו באופן נניח שזה יכול להפריע לרב, זה נראה כאילו עשית החלטה בפניו, אבל יש כאן את העניין של מקום חילול השם.
דיון: ראיה נגד החילוק בין “הוראה” ל”ידיעה”
אולי מכאן יש ראיה שהחילוק שלך שחזרת עליו לא כל כך נכון, כי נראה שכאן הפרשת הלכה היא לא הוראה, נראה מהלכה שהוא פשוט לא יודע, כי הוא אומר בבירור הוא לא יודע, או מפני רשע. הוא לא אומר כי צריך הכרעה, אפשר לפסוק אחרת. לא, הוא שואל שבת, והוא עושה דברים שזה נכנס בגדר איסור שבת מסוים, וצריך באמת לשאול את הרב, יתן לו את הזכות לא. כי לפי דעתך זה עניין של חילול השם, נאמר שצריך ללכת עם ההוראה שלך. למה זה בכלל צריך ללכת עם ההוראה שלך? הוא אומר, “אהה, אתה אומר כך, אני אומר אחרת.”
תירוץ: זה סוג אחר של דבר מלפסוק
יכול להיות שזה סוג אחר של דבר מלפסוק. לפסוק זה דבר אחד, אבל זה עניין של בעלות, של מורא. בבית המדרש של הרב לקום ולתת דרשה, “תפסיק לעשות מה שאתה מחזיק באמצע לעשות”. זה לא, זה הרבה יותר חולק על רבו, לא ממש חולק, אבל זה יותר עניין של חוסר כבוד מלפסוק. ממילא, כאן זה אפילו שלא צריך להיות שיקול, זו המנהיגות. למחות כאשר זה המנהיגות, הרב יכול לסבול את זה. זו לא העבודה שלך. הרב לא ראה את זה בבית המדרש. לא העבודה שלך למחות בבית המדרש. לא למחות חס ושלום להתיר איסור אחר. למחות בדבר כל כך בולט.
כל הדברים האלה מדברים לכאורה כאשר הרב הוא בבירור רבו, רבו מובהק. כי השולחן ערוך עושה חילוקים בין רב מובהק לרב שהוא קצת חבר, מישהו שהוא יותר מרומם ממנו, אבל הם באותה רמה. ההלכה היא מרב, לא ברור שזה נכנס בזמנינו, כי אין דבר כזה רב, אבל את זה נראה.
הוא אומר הלאה, “מדובר במורים”. זה אם זה עניין של חילול השם, סטטוס שמישהו עושה עבירה, מותר כן לומר, “בדבר שנתפרסם”. אבל בכלל, שני ההיתרים, גם זה ששנים עשר מיל, כל הדברים האלה, כל התירוצים, זה כאשר נעשה מקרה, אבל “לקבוע עצמו להוראה ולשבת ולדרוש לכל שואל”, זה נורא, אפילו “בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו”, אפילו אם זה מאוד רחוק. על קביעות, אני נעשה, אני עושה לעצמי את החברה שלי, אני כבר גדול, אני כבר יכול לבד, זה אסור. אסור “עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו”. רק אם קיבל רשות מרבו, אז הוא יכול, אבל בלי רשות אי אפשר בכלל.
חידוש: אפילו אחרי שרבו מת – לא כל אחד יכול להיות רב
הוא אומר הלאה, מה אם הרב כן מת? כן, אתה חושב שעכשיו נעשה עולם הפקר, וכל אחד יכול להיות רב? הוא אומר, “לא כל מי שמת רבו” הוא כבר ברמה, הוא כבר יכול ללמוד מספיק. הוא לא אומר מה השיעור, אבל כן.
אבל תראה, כאן בא כל… כאן בא מאוד פשוט, כמעט צריך לבוא לתרגם. כאן בא דבר מאוד חד… כל קטע מעשה.
הלכה ז’-ט’ – תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה / חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
רמב”ם: תלמיד שלא הגיע להוראה – שוטה, רשע, וגס רוח
כן, אז הרמב”ם, “וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה”, תלמיד שלא הגיע לרמה, והוא עדיין לא ראוי להיות מורה הוראה, והוא פוסק כן, הרי זה שוטה, רשע, וגס רוח.
יש לו שלוש מעלות, הוא שוטה, רשע, וגס רוח. יכול להיות שזה אחד משלושה. או שהוא פוסק כך כי הוא שוטה, הוא לא יודע שהוא עדיין לא הגיע להוראה. או שהוא יודע שהוא לא הגיע להוראה, והוא רשע כי הוא עושה את זה בכל זאת. או שהוא גס רוח, הוא לא הגיע להוראה, אבל הוא משכנע את עצמו שהוא הגיע להוראה, כי הוא בעל גאווה גדול. אני חושב ששלושתם ביחד. לא, אבל יכול להיות, זה פשט טוב מאוד. כי יש שלושה דברים, שוטה פירושו כי הוא לא יודע מה פירוש הגיע להוראה, הוא משכנע את עצמו. או שהוא משכנע את עצמו כי הוא גס רוח, או שהוא יודע כן והוא רשע.
אוי. אממ…
“כי רבים חללים הפילה” – הפסוק על אשה זונה
“ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה”, אבל מי כזה ש… ש… שמכשיל יהודים אחרים עם הלכות לא נכונות, הוא מפיל חללים, הוא מכשיל יהודים אחרים, כמו… זו לשון הוא מכשיל יהודים אחרים עם חטאים, לכאורה. והוא הולך לומר עכשיו את החצי השני של הפסוק. אבל הפסוק מדבר על… פשוט הפשט מדבר על מה? על זונה, על אשת איש שזונה, זה מעניין. אבל כאן זה מאוד טוב, כי חכמה נקראת אשתך האמיתית, והזונה היא תמיד החכמה המזויפת. זה אדם שמוכר חכמה מזויפת, כמו האשה הזונה.
ו“רבים חללים הפילה”, הוא עושה אנשים. אני חושב, אם הוא מיקל, מבינים שהוא רבים חללים הפילה, כי… כי הוא מוציא קולות שלא מוחזקות, הוא גורם ליהודים לעשות איסורים. אבל אם הוא רק מחמיר… נניח, הוא נעשה דיין, זה… אני מתכוון, אם תלמיד חכם שלא הגיע להוראה, בדרך כלל הוא הולך להחמיר, כי זה יותר קל. אבל הוא עדיין מפיל חללים, כי האדם, קודם כל הוא הולך לקבל שנאה לתורה, והוא הולך להפסיק לשאול הוראה, כי תמיד הוא בא מחמיר, כן? הם “רבים חללים הפילה”.
אוקיי. ויכולה להיות סיבה אחרת שהוא “רבים חללים הפילה”, כי הוא חייב מיתה למדנו קודם. אז הוא עצמו, הוא התאבדות. אוקיי.
“ועצומים כל הרוגיה” – חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד הרב (המשך)
אבל אני צריך ללמוד את החצי השני. “בחיי חכם שגיא להוראה”. אה, עכשיו אדם חושב, יודע מה, אני לעולם לא אפסוק, אני לא אכנס לצרות האלה, אבל זה לא עוזר. אתה נתפסת. או ואי. “חכם שגיא להוראה”, אם אתה ענו שלא בא להוראה, פחות מורא, עושה עוולה גדולה. “הרי זה מונע תורה”, מונע תורה מישראל, “נותן מכשולות לפני העורים”. הוא גם, כי העולם לא יהיה להם ממי לשאול, אז השני שלא או או. הוא הולך מכשולות לפני עורים, הלשון של הרמב”ם חושב כאן כנראה מ”ולפני עור לא תתן מכשול”, כי אלה שהיו יכולים לעזור לאנשים שידעו מה עליהם לעשות.
ועל מי עומד החלק השני של הפסוק, “ועצומים כל הרוגיה”? את מי מתכוונים ב“רבים חללים הפילה”? את התלמיד שלא הגיע להוראה. אין שום ספק, איך מתכוונים לא לשום שם כאן, למי מתכוונים כאן.
“תלמידים קטנים” – הדיוט קופץ בראש
“אלו התלמידים הקטנים שלא הגיעו לתורה כראוי”, הרבנים הקטנים שעולים, והם לא לומדים תורה כמו שצריך להיות. “והרי הם לא למדו כלום”, הם לא למדו מספיק. הם לא למדו מספיק. הם לא שימשו. אתמול למדנו את זה שכדי להיות תלמיד חכם צריך ללמוד הרבה מאוד. הוא לא עשה את זה. “אלא מפני שמתגאים בעיני העם”, הם אנשי ריב, הם רק רוצים להיות גדולים. “וקופצים ויושבים בראש”, הם הדיוט קופץ בראש, שעומד כמה פעמים, כן. הדיוט קופץ בראש, טוב מאוד, כן. “וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל”, לפסוק.
“הם המרבים המחלוקת” – למה הם עושים מחלוקת
“הם המרבים המחלוקת”, הם מרבים מחלוקת. למה? כי זה יפריע לתלמידי החכמים האמיתיים, תהיה מחלוקת. לא, לא בגלל זה. כי זה מה שהאדם עושה. הוא מחפש כל הזמן להיות לו שיעור, להיות לו מישהו שסוף סוף שומע, שלא מחפש להתגדל. אם כבר יש מישהו שיודע, הוא לא מנסה לעשות עוד ישיבה כדי שגם הוא יוכל להיות לו ישיבה. אבל האדם שהוא הדיוט קופץ בראש, הוא רוצה כל הזמן, הוא צריך הרבה כל זמן להיות הרב שיכבדו אותו, אם אין מספיק תפקידים, הוא פותח ישיבה חדשה, הוא עושה בית מדרש חדש וכו’ וכו’. הוא מרבה מחלוקת, אמרו, הוא רק עושה יותר כתות.
“מחבלים נר התורה” – למה זה מכבה נר התורה
“והם מחריבים את העולם, והם מחבלים נר התורה”. אני מתכוון מחבלים נר התורה הוא גם אמר על תלמיד חכם שעושה תורתו קרדום לחפור בה. “מאור הדת” – זה מאוד יפה, כי תורה יפה ומאירה כשכל מי שמייצגים תורה הם חשובים, אנשים מכובדים, אנשים שיש להם פאר, יופי, אור. אבל אם בעלי תורה מתנהגים, הם גונבים והם גוזלים כסף מאנשים ועושים מחלוקת…
והדבר העצוב הוא שמי שעושה את זה בכלל לא תלמיד חכם. הוא השקרן הראוי למיתה. אנשים אומרים, “אה, התלמיד חכם”. לא, אתה לא מדבר על תלמיד חכם, אתה מדבר על המורדים. בשביל זה כותב את זה הרמב”ם. למה כותב הרמב”ם את כל הדבר החד הזה? מה הוא רוצה מאיתנו? הוא רוצה להחזיר כבוד התורה.
אני רוצה לומר בשביל זה, יש לך טענה, אתה רואה שתלמידי החכמים הם… ראיתי שמישהו אמר, כן, יש לו הנאה שחז”ל היה להם סנס אוף הומור, שכתוב “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”. בינתיים, איפה שיש שני תלמידי חכמים, הם מכים זה את זה. אומר הוא, לא. אומר הרמב”ם, לא, הוא לא תלמיד חכם, הוא תלמיד קטן. הוא לא תלמיד חכם, הוא תלמיד קטן. מה כל הדברים האלה?
“שועלים קטנים מחבלים כרמים” – ביאור המשל
“ועליהם אמר שלמה בחכמתו… אה, הם מחבלים כרם ה’ צבאות”. הם מחבלים, הם עושים נזק בשדה של הקב”ה. השדה של הקב”ה הוא כמו השדה של אנשי התורה. “ועליהם אמר שלמה בחכמתו ‘אחזו לנו שועלים שועלים קטנים’”. שועלים קטנים. שועלים נקראים כאלה חברה ערומה. “מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר” – כשהשדות יש להם אולי פירות שכבר גדלו. אבל הסמדר, הענבים שעדיין לא היו גדלים…
אולי אפשר לומר שהמחבלים הם הסמדר, הם עדיין לא נעשו לגמרי… “מחבלים כרמים” – אה, הם עושים שלא יוכלו לאכול ענבים טובים. כשמגיע כשתלמיד חכם, הוא היה כשמגיש ענבים טובים, כי הוא היה נותן פירות מבורכים של שלום. כן, הוא היה נותן, הוא היה מפרש את ההלכה לעומקה. אבל עכשיו, הם באים, הם פוסקים, והם זורקים כאילו יש רק ענבים שלא ראויים לאכילה. כן, ממש מעניין. אוקיי. כן.
סיכום: מטרת הרמב”ם – להחזיר כבוד התורה
אומר הוא, אז עד כאן למדנו, כמה למדנו, מהמעלה הגדולה של כבוד רבו, ושאסור להתקוטט איתו, ומי שכן, הופך בעצמו לרבי. ממש מעניין שזה בא כאן, ככה הסדר. מי שכן, הופך בעצמו לרבי, רק האם אתה ראוי להוראה, האם אתה לא ראוי להוראה. הוא אומר כאן, אולי הוא מדבר כאן גם על כבוד רבו, כי מי שלא ראוי להוראה, הוא גורם שהעולם יזלזל בתלמידי החכמים, יהיה חילול השם.
הוא גורם שעמי הארץ יאמרו, ההלכות אומרים עמי הארץ, יותר מי נקרא כן… כל מה ששם הוא אומר מה צריך לדעת, כדי להיות דיין, כדי להיות רב. אה, המפרש אומר בסנהדרין. כן, אבל אני לא יודע אם התוספות אומרים את אותו הדבר. צריך להיות לו מהרבי ידון ידין, לכן לא אומר, אוקיי, לכן זו מצווה. אה, אולי כן, שם כתוב בתוספות, שהוא צריך להיות ראוי לשבת בבית דין סנהדרין, ודברים כאלה.
הלכה י’ – אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו
אז הרמב”ם ממשיך בעניינים של כבוד רבו. הוא אומר, אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו. אסור לקרוא בשם. צריך לומר, “מורי ורבי כך וכך”. צריך לומר, לא לומר, לא לומר, עם תואר אפשר כן להיות לו רבי, רבי, רבי משה? לא אומרים ככה, כי למדנו שהתורגמן אומר “רבינו פלוני”, אבל הוא לא אומר, הוא אומר “אבי מורי” או “רבינו פלוני”. כך מתנהגים גם היום, אנחנו אומרים “רבינו הקדוש”, אבל מי שהוא באמת הרב שלנו, אנחנו אומרים “רבינו הקדוש”, וכן הלאה, אנחנו לא אומרים את שמם.
תלמיד של ר’ משה, הוא לא אומר “ר’ משה”? למשל, תלמיד לא יכול לומר “ר’ משה”? תלמיד לא יכול, כך כתוב כאן. כך כתוב כאן, אני לא יכול לפרש. רגע, “ולא יקרא שמו של רבו בפניו”. אני רואה, אצל החסידות הגדולות, למשל, יודע איך אפשר לראות כמה בדיוק רב צריך באמת להיות? אצל האנשים הפשוטים שאין להם באמת רב, אבל הם לקחו איזה אדם והם עושים את עצמם שהוא הרב שלהם, הם מתנהגים עם כל ההלכות אפילו עם שמץ מעבר. אבל אתה רואה, שהחסידים החדים לעולם לא אומרים את שם הרבי. הם לעולם לא יאמרו “ר’ פלוני”. הם יבינו שזו בושה גדולה. אני אומר “ר’ ברוך הוא הרב שלי”? לא, “הרבי”.
הלאה אומר ה…
מה לא קל להם כי אין להם אסון. כן, אחד מצווה ועושה. אומר הוא הלאה, “ולא יזכיר שמו בפניו”. אסור להזכיר את שמו בפניו.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד הרב (המשך)
הלכה י’ – לא יזכיר שמו בפניו
דברי הרמב”ם:
“ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותו. במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.”
פשט:
הוא אומר כאן שאם לרב יש שם מסוים, ובא אחר שיש לו אותו שם, חיים קליין, מה שהשם של הרב, אסור לומר את שמו של אותו אדם, כי זה נראה כאילו אומרים את שם הרב. זה ענין של מראית עין, זה לא כבוד. כמו אצל האב גם אסור לומר, אם מישהו נקרא כמו האב, אסור לקרוא את שמו של אותו אדם, אלא צריך לשנות את השם, לקרוא לאותו אדם קצת אחרת.
אומר הרמב”ם, “במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.” כי אז יחשבו שמתכוונים לרב, כי אומרים את אותו שם. אבל אם לרב יש שם מאוד כללי, אז אין את האיסור.
הערה: “הרבי” – ההנהגה החסידית
אצל האנשים הפשוטים שאין להם באמת רב, אבל הם לקחו איזה אדם והוא עושה את עצמו שהוא רב, הם מתנהגים עם כל ההלכות אפילו בצורה מלוכלכת, אבל אתה רואה שהחסידים החדים לעולם לא אומרים את שם הרבי. הם לעולם לא יאמרו רבי פלוני, הם יבינו שזו בושה גדולה לומר רבי ברוך הוא הרב שלי… לא, הרבי.
—
הלכה י’ (המשך) – שלום לרבו
דברי הרמב”ם:
“ולא יתן שלום לרבו, או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הרעים ומחזירין זה לזה. אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
פשט:
כשהוא נותן שלום לרב, לא יעשה את זה כמו שעושים עם חבר, אני יודע, איזו טפיחה על הגב, איזו ידידות כזו, אלא הוא יעשה את זה ביראת כבוד. “אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
למה בהחזרה צריך לומר מילה נוספת? כמו שאומרים “שלום עליכם”, ועונים “עליכם שלום”, מוסיפים מילה. “שבת שלום”, “שבת שלום ומבורך”. אני יודע, זה סתם נימוס לדעתי. הנקודה היא, שלא יחזיר שלום עליכם ויעשה חיים. הוא מוסיף עוד טיפה של כבוד, כך אני מתכוון. כן.
—
הלכה יא’ – חליצת תפילין, הסבה, תפילה בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו.”
פשט:
אומר הוא הלאה, “וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו”, לא יסיר את התפילין מול הרב. מה הענין של הסרת תפילין? למה זה לא ענין של כבוד? כן, כי במצב מכובד הולכים עם התפילין, זה כמו להסיר היום כובע. לא בדיוק. תפילין הם לבוש של יראת כבוד, לא יסיר אותם מול הרב. טוב מאוד.
—
דברי הרמב”ם:
“ולא יסב, אלא יושב כעומד לפני המלך.”
פשט:
“ולא יסב”, ולא יישען מול הרב. “אלא יושב כעומד לפני המלך”, אלא כמו שלמדנו קודם שפעם היו עומדים, אבל היום יושבים, אבל הישיבה הזו צריכה להיות בדרך ארץ, לא לשבת מאוד נשען. רואים שזו הלכה אפילו בפסח, שלפעמים הרב, הוא לא צריך הסבה, כי זה לא מתאים להישען מול הרב. טוב מאוד.
—
דברי הרמב”ם:
“ולא יתפלל לפני רבו, ולא אחר רבו… אלא יתרחק לאחריו, לא יהא מכוון כנגד אחוריו.”
פשט:
“ולא יתפלל לפני רבו”, לא יתפלל מול הרב, “ולא אחר רבו”, ולא מאחורי הרב. איך צריך להתפלל? אדם מתפלל עם רבו, איך צריך להתפלל? לא מלפנים, לא מהצד, ולא מאחור. “אלא יתרחק לאחריו”, הוא יתרחק קצת, נותנים קצת מרחב לרב. לא להיות ממש לידו, לא ממש מלפנים, ממש מאחור. “לא יהא מכוון כנגד אחוריו”, הוא לא יהיה לגמרי מכוון מאחוריו. זה גם ענין של דרך ארץ, או שלא ייראה כאילו מתפלל לרב. תלוי לאיזה צד. טוב מאוד. מאחור לא יהיה מכוון כנגדו מאחור. לא להיות מאחורי הרב שייראה כאילו מתפלל לרב. לא להיות מול הרב כי זה לא דרך ארץ. לא להיות בצד כי אתה שווה בשווה איתו. אלא איפה? איפשהו למטה, אבל לא ממש למטה. לא ממש מתחתיו. זה הפשט, כך אני מתכוון. טוב מאוד.
בשביל זה שמו את הרבנים למעלה, כן, שאף אחד לא יהיה מולם, ונותנים מספיק מקום. אבל גם לא מתחתם. אוקיי, נותנים קצת מקום. אה, אתה מתכוון ממש למטה. אוקיי. יש יהודים, כן.
—
הלכה יא’ (המשך) – מרחץ, מקום רבו, הכרעת דבריו
דברי הרמב”ם:
“ולא יכנס עם רבו למרחץ.”
פשט:
אומר הוא הלאה, “ולא יכנס עם רבו למרחץ”, אסור להיכנס עם הרב לבית המרחץ. גם זה לא כבוד.
—
דברי הרמב”ם:
“ולא ישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו בפניו.”
פשט:
אומרת ההלכה הלאה, “ולא ישב במקום רבו”, אסור לשבת במקום הרב, “ולא יכריע דבריו בפניו”, וכשהרב מדבר, ולמשל לרב יש ספק, לא יכריע את ספק הרב. כן, זה מה שלא. או אפילו לומר שהוא צודק. אפילו אין לו ספק. הוא לא יאמר “כן, הרב יודע, הרב אומר טוב.” לא התפקיד שלך לומר שהרב אומר טוב או לא.
דיון: האם תלמיד יכול לחלוק על הרב?
אהא. אבל להיתר, מה שהוא לא יעשה, אם יש לו סברא אחרת מהרב, לכאורה יש דרך איך הוא יכול לומר את זה. הוא לא יאמר את זה באופן… מה? אני רואה, הוא מביא תשובה מהרמ”א. הוא שאל את הרמ”א את השאלה של ההלכה למעשה. הוא אומר “יכריע דבריו” מתכוון כי יש סברא, אבל אפשר לומר אחרת, לא יאמר אחרת. הוא יקבל את סברת הרב, כי הרב מבין יותר טוב. לא, לאו דווקא כי הוא מבין יותר טוב. היה דין בתלמוד תורה. אני מתכוון עכשיו גם התלמיד, אבל עכשיו זה אפילו מכבוד רבו. זה לא דרך ארץ. כשהרב אומר שאפשר לומר כך, אתה אומר אפשר לומר אחרת. לא, אבל אם יש לו איזו פירכא על הרב, לכאורה צריך למצוא דרך עדינה לומר את זה. לא, תראה לא, תראה בחלק הבא. ה”יכריע” מתכוון גביעות. לא, “יכריע” מתכוון שדעתו נוטה, ודעתי נוטה אחרת, ועכשיו הוא מתכוון להסביר את טעותו. לא, אבל אני אומר מה הוא יכול כן, כשיש לו ראיה אחרת משיטת הרב. לא כתוב כאן מה הוא יכול. אני לא יודע איך אני אגיד לך.
הוא אומר, הוא מביא מהגר”א בשולחן ערוך, הלכות תלמוד תורה, כבוד רבו, שאסור לעשות את זה בפניו. אם מתווכחים עם הרב, זה לא צריך להיות בפניו. אפשר להתווכח עם הרב, אפשר אפילו להכריע. אדם לא חייב לפסוק כל מה שהרב אמר. הוא מביא כאן הרמ”א עצמו מביא את שיטת אביו ואומר, “אני חושב אחרת.” כי זה לא בפניו. זה ענין של דרך ארץ. זה לא ענין של להאמין בכל דבר שהרב אומר, אלא על הלכות למעשה שלמדנו.
אני אומר שלכאורה אפשר אפילו לדבר מול הרב גם, אבל זה בדרך יפה. אבל מה הרב יעשה עם התוספות הזה שמשמע אחרת? יש דרך לדבר עם הרב בלימוד. כאן זה נשמע שלא. אני לא יודע איך אני אגיד לך. יכול להיות שכאן מדברים על סוג אחר של רב. אין לנו רבנים, כי אנחנו והרב לומדים מהספר. אבל אם יש רב אמיתי, אנחנו לא מבינים שזה הגיוני, כי הרבנים שלנו לא הסוג של רבנים שאנחנו הולכים מיד לראות. אם למישהו יש רב שהרב יכול לומר לו “אני לוקח את זה מהר סיני”, כמו הכתב סופר שיכול להעביר לי, הוא היה צודק. לא, אתה מחויב, אבל כל הכבוד הזה הוא יותר ממה שאנחנו מתנהגים אפילו עם הרבנים שלנו, חוץ מאשר הוא אומר, חוץ מהאדם שהוא אחד עם שני בתים. וחלק מזה הוא כי אין לנו רבנים אמיתיים, אבל עוד חלק מזה הוא, אין רבנים אמיתיים, בשביל זה עומדות ההלכות, כדי שיכבדו יותר את הרבנים.
—
הלכה יב’ – ישיבה, עמידה, פרידה מרבו
דברי הרמב”ם:
“ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד.”
פשט:
כן, הלאה. “ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב”. הוא לא ישב מול רבו עד שהרב יגיד לו לשבת. “ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד”. וגם לא לעמוד, עד שהרב יגיד לו לעמוד, או שהוא מבקש רשות שהוא יכול לעמוד.
—
דברי הרמב”ם:
“כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו.”
פשט:
הלאה, “כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו”. כשהוא הולך מהרב, לא יסתובב מיד וילך עם הגב לרב, אלא הוא יסתובב ויצא עם הפנים לרב.
—
הלכה יג’ – קימה בפני רבו
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו (המשך)
הלכה י”ב (המשך) – קימה בפני רבו
דברי הרמב”ם:
“חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד, אחר כך ישב.”
פירוש:
הוא אומר עוד, את ההלכה של לעמוד בפני הרב. “קימה בפני רבו” – אפשר תעשה פרק. “חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד”. כשהוא רואה את הרב ממרחק כשכבר יכול לראותו, עד שלא יכול לראותו יותר. “ולא יראנו עוד” פירושו אפילו לא רק שאתה לא יכול לראות את פניו, אלא שאתה לא יכול לראות את גופו, “אחר כך ישב”. רק אחר כך ישב.
—
הלכה יג’ (המשך) – הקבלת פני רבו ברגל
דברי הרמב”ם:
“חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.”
פירוש:
עוד הלכה, “חייב אדם להקביל פני רבו ברגל”. יש חיוב על אדם ללכת ביום טוב לקבל פני רבו. יכול להיות שזה קשור לכך שביום טוב צריך ללמוד חצי יום. נכון, בשבת יש גם חיוב ללמוד. לא, זה כבוד. כל מה שאתה רואה כאן הוא כבוד, סדר ההנהגה איך מתנהגים עם הכבוד לרב. וביום כיפור יש אפילו הלכות, שאפילו אסור להתרחץ, מותר להיכנס למים, לאגם, כי צריך ללכת לקבל פני רבו ברגל. זה חיוב גדול.
—
הלכה יד’ – כבוד תלמיד בפני הרב
דברי הרמב”ם:
“אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן דרך הרב לכבדו.”
פירוש:
הוא אומר עוד, “אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב”. אסור לתת כבוד לתלמיד אחר לפני הרב, כי זה גם עניין של כביכול בפני הרב. “אלא אם כן דרך הרב”, אלא אם כן דרך כבוד, רק אם הרב עצמו נותן כבוד לאותו תלמיד, אז זה רצון הרב.
—
הלכה יד’ (המשך) – שימוש הרב, מלאכות עבד
דברי הרמב”ם:
“כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו. ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין, וחושש שמא יאמרו עבד הוא, אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו.”
פירוש:
הוא אומר עוד, “כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו”. זה חיוב או זו מצווה, זה עניין. הוא הולך לומר את הפסקה. הוא אומר עוד, “ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין”, רב, תלמיד עושה את כל המלאכות, הוא עושה, הוא יתנהג כמו עבד. אבל, הוא אומר, אם אדם בא יחד עם הרב למקום, ואנשים רואים, אנשים יראו איך הוא מכבד את רבו, הוא עושה דברים עבורו, הוא גורר, הוא נושא, ואנשים חושבים שהוא עבד, אנשים לא ירצו להשתדך איתו. אם הוא מניח תפילין, אז רואים עליו ראיה שהוא לא עבד. “ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין”, הוא לא מניח תפילין, “וחושש שמא יאמרו עבד הוא”, האנשים יחשבו שהוא עבד, “אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו”, לא ינעל אז לפני הרב את נעליו או יחלוץ את נעליו. זו מלאכה שרק עבד עושה.
הערה: מעשה עם רבי וארבעת המינים
שמעתי שהיה רבי מסוים שלא הניח לחסידיו לבוא עם ארבעת המינים לבית המדרש בתפילתו. לכאורה זה העניין, שיראו שהם עבדים, וכדי שיוכלו להמשיך לחלוץ את נעליו. כי אם הם יבואו בעצמם עם תפילין או עם דבר שבקדושה, אנשים יחשבו שהם לא עבדים.
—
הלכה יד’ (המשך) – מונע תלמידו מלשמשו
דברי הרמב”ם:
“וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמים.”
פירוש:
הוא אומר עוד את ההלכה, “וכל המונע תלמידו מלשמשו”, מישהו רוצה להיות רב נחמד במיוחד, הוא לא רוצה לתת לתלמידו לשמשו, “מונע ממנו חסד”, הוא מונע מתלמידו חסד, הוא מונע מתלמידו את ההזדמנות לעשות מצווה. זו טובה לתלמיד שהוא מכניע עצמו לפני הרב, שהוא קונה יותר תורה. זה לא עוזר רק לרב, זה עוזר לתלמיד כמה שזה עוזר לרב. “ופורק ממנו יראת שמים”, הוא לוקח ממנו יראת שמים, כמו שלמדנו קודם, “מורא רבך כמורא שמים”.
—
הלכה יד’ (סוף) – מזלזל בכבוד רבו
דברי הרמב”ם:
“וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכבוד רבו…”
פירוש:
אומר הרמב”ם עוד, “וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכבוד רבו”, למדתי אותו שזה כבוד השכינה, וגם כי זה לוקח את ירושלים, כמו שאמרנו. אבל לוקחים את ירושלים, כמו שאומר הרב עם השכינה.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו (המשך)
הלכה י”ב (המשך) – מזלזל בכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק
אומר הרמב”ם עוד, “כל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל”, תלמיד שמזלזל בעניין הלכות כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
אה, דבר כה חמור, למה? זה המשך… כמו שלמדנו קודם שזה כבוד השכינה, וגם שזה לוקח את יראת שמים, כמו שאמרנו. אומר הרמב”ם עוד, הרב והשכינה הולכים יחד, לא שהם הולכים יחד, הרב מייצג את השכינה. יפה מאוד.
הלכה ט”ו – ראה את רבו עובר על דברי תורה
עוד הוא אומר, “ראה את רבו עובר על דברי תורה”, אה, למדנו קודם שאסור להכריע בפני רבו, אבל מה קורה אם רואים שהרב עובר על דברי תורה? הוא רואה שלא למד, הוא רואה שצריך לעשות תיקון, הוא רואה שהרב שכח או לא אמר משהו.
יש לי את אותו הדבר, יש לי את השמש שלי, שמשא בפניא, כשהוא מזכיר איזו תורה ששמע, יאמר, “אם לכאורה מבין רבינו”, כך למד אותנו הרב. בסדר.
רואים לפעמים בספרים, הם מביאים מדרש המובא בספרו של מורי. יכול להיות שזה העניין.
הלכה ט”ו (המשך) – לא יאמר דבר שלא שמע מרבו
“ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיאמר בשם מי אמרו”, לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, אם כן יאמר ממי שמע זאת.
מה הפירוש? זה עניין שלא יעביר אמירות שקריות בשם הרב. זה פשוט. זה לא עניין של כבוד. כי אם אמרו עכשיו שכל דבר יאמר “כך למד אותי הרב”, כשהוא אומר עוד משהו שאינו בשם הרב, אנשים יחשבו שהוא אומר עוד בשם הרב, צריך לומר בבירור ממי זה בא, כמו הדין של “האומר דבר בשם אומרו”, שלא יהיו טעויות.
בסדר, אבל הרמב”ם שם זאת כאן, כי כאן זה כמו… משהו לא מסתדר לי. אולי הוא מתכוון כשהוא מדבר על הרב, אם הוא אומר כן לפני הרב, הוא אומר לו, “שמעתי מרבינו, רב אחר, מרבי יענקל, מרבי פלוני”? כן. אני לא יודע בבירור…
הלכה ט”ו (סוף) – נפטר רבו
ואם הוא נפטר, שמת רבו, קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו, ואינו מאחה לעולם. זה הכל איך הוא מתנהג. זה מהלכה י’ עד כאן היה הסדר איך תלמיד מתנהג כלפי רבו.
הלכה ט”ז – רבו מובהק: הגדרה
מדובר אמורים ברבו מובהק. מה פירוש רב? אומר הרמב”ם, במה דברים אמורים ברבו מובהק. מה פירוש מובהק? שלמדו רוב חכמתו.
מה פירוש “רוב חכמתו”?
מה פירוש רוב חכמתו? אני חושב שכאן הוא מתכוון רוב דברים שאתה יודע, יודע מהרב. זה מה שהוא מתכוון. הרמ”א אומר, מה פירוש רוב חכמתו? פירושו הרב שלימד אותך להבין, שכל הישר, ולהבין דברים. לא הרבה מידע או הרבה… בוא נלמד מה כתוב כאן.
מה פירוש רוב חכמתו? רבו מובהק אינו זה. רבו מובהק שכתוב כאן הוא רוב דברים שאתה יודע… רוב חכמתו, אבל זה לא דווקא בכמות, כי האדם לימד אותך להבין, האדם לימד אותך לחשוב, הוא לימד אותך שכל, הוא לימד אותך צורות. הוא לא לימד אותך הרבה פשטים.
“חכמתו” פירושו תלמוד, לא מקרא ומשנה
אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, אינו רבו מובהק. כל השולחן ערוך שאתה מביא, אני חושב שצריך להביא שולחן ערוך, כי האדם שחושב שצריך להביא שולחן ערוך בזמננו, זו לא מצווה, כי השולחן ערוך מדבר על מצב אחר. כל הגמרות מדברות בעולם אחר לגמרי של תלמיד עם רב, שהרב באמת לימד דברים. העולם עדיין לא היו ספרים.
רוב חכמתו פירושו כפשוטו, הכל, רוב דברים שאתה יודע. כמה דברים אתה יודע מזה, כמה דברים אתה יודע מזה, אבל רוב דברים שאתה יודע, יודע ממנו.
אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר, והוא לא תלמידו המובהק, אלא תלמיד חבר, והם יותר באותה רמה. חייב בכבודו בכל הדברים האלו, אינו מחויב ברמה כה חזקה של כבוד, אבל יש בכל זאת דיני כבוד מסוימים, כמו עומד מלפניו, צריך לעמוד לפניו, וקורע עליו, צריך לקרוע קריעה, כשם שקורע על כל המתים שמתאבל עליהם, הוא מקבל דין כמו אחד משבעת הקרובים שצריך לקרוע עליהם קריעה, אבל לא קריעה שאינה מתאחה.
עד מתי נקרא רב?
הוא אומר עוד, עד מתי נקרא רב? שחכמתו, מביא את הגמרא במועד קטן, חכמתו פירושה תלמוד, כי חכם אינו פירושו מקרא ומשנה, מקרא ומשנה הוא עולם התנאים. הרב היום הוא תלמיד, הוא צריך ללמד ולהבין ולדעת לעשות סברות ולדעת לדמות מילתא למילתא, וכו’.
לא, אני לא חושב כך. מלמדים זאת, צריך לעשות זאת מספר פעמים איתו, אין משהו סודי בזה, אין איזה יסוד לוגי. הוא צריך לומר, לדעת לעשות, ומתחיל להרגיש. הוא מחנך בסברא. מי שמחנך בסברא, הוא עושה איתו שנים סברא, שנים הוא לומד איתו עד שהוא מבין בעצמו. בסדר.
נפקא מינה מעשית: “שלושה חודשים” אינו מספיק
אבל בקיצור, צריך… מה פירוש רב שאינו מובהק? צריך ללמוד יותר ממה שצריך ללמוד בכל מקרא ומשנה. רק כדי להיות ברור, אנשים, כשאומרים היום “הוא כמו קהילה”, לא למדתי אצלו רוב דברים, אבל הדרך איך אני לומד קיבלתי ממנו. בקיצור, למדת אצלו שלושה חודשים.
לא, למדנו בפרק ד’ שקיצור של תורה, זו החכמה. במילים אחרות, לדעת כל מקרא וכל משנה קל יותר מזה. זה בסיסי. אם מדברים על אותה רמה, אמת.
הלכה י”ז – אפילו דבר אחד
עוד הוא אומר, מה פירוש רב שאינו מובהק? הוא אומר, אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, אפילו למד ממנו רק דבר אחד, דבר קטן, אבל בכל מקרה צריך לעמוד לפניו וקורע עליו, צריך לקרוע קריעה עליו.
מה פירוש “דבר אחד”?
זה אפילו פחות מתלמיד חכם. זה פלא גדול, כי הפשט הוא שההלכה מבינה שכל אחד, כל שני חברים, לומדים משהו אחד מהשני. אתה בטח אצלי אולי רב מובהק, אבל רמה כזו היא בטוחה. הדבר קטן, דבר גדול, אני עולם עבורך, אני תלמיד חכם. נו, מה פירוש רב שאינו מובהק?
לא, אני מדבר כאן על קריעה. קורעים קריעה יותר על חברים. תלמיד שממנו למדו משהו. אני חושב שכל יהודי בבית הכנסת צריך לדעת מה פירוש “דבר גדול על דברי תורה”. לא פירושו שהוא אמר פעם חתם סופר בתפילה. לא, למדת איתו משהו, משהו. למדתי ממנו משהו, משהו “משהו” חשוב.
דיון: חסידים ורבם
מה עם כל החסידים שיש להם רב, שהוא סתם רב כי אביו היה רב, קורעים קריעה? ואתה למדת באמת מרב בבית המדרש שלך, כל שבוע אתה לומד ממנו שלוש סעודות תורה, קורע עליו קריעה?
אבל למה צריך לקרוע קריעה? מה השאלה? לא, זה דין. בוא לא נתווכח על דין. אני חבר איתך, “מה שלא”, זה מצב אחר. אבל כאן יש לך רב, מגיד שיעור כאן בבית הכנסת, הוא מלמד הלכות פסח לפני פסח. למה צריך לקרוע קריעה עליו? כן.
הלכה י”ז (המשך) – תלמיד חכם שגדול ממנו בחכמה
אומרת הברייתא, “וכן תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו”. לא, רגע אחד. כל הדברים האלה הם, כשיש רמה של רב מובהק, ויש רב שלמדו ממנו משהו, ויש רמה של רב שאפילו לא למדו כלום, אבל מי שהוא גדול בחכמה צריך לנהוג כלפיו דרך ארץ.
אומרת הגמרא, “תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו” – תלמיד חכם שמידותיו מאוד מעולות, יש לו שלמות, יש לו מידה טובה. אז מה? אז מי מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, אפילו לא למד ממנו, מוחה בידו.
מה פירוש “מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”?
“חכם אחד מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”. מה הפירוש? הוא שומע ממנו אחרת. אחרת מלומר, הוא ירצה לשמוע ממנו אחרת מלשאול ממני. אחרת מראה שזה יודע קצת יותר ממך. לא שואל אותו. לשאול אפשר.
אני חושב שזה גם הפירוש של של”ה הקדוש שהתקשה קצת, פירושו, אני יכול להתווכח עם רבי, לא להיות נחמד. אתה אצל רבך. רבך הוא משהו… למה הוא רבך? כי משהו הוא יודע שאתה לא יודע. שמע אותו קודם כל. אני מתכוון, עדיף להתווכח, אבל נסה, לא חייב לקבל כל דבר שהוא אומר. אותו דבר, שזה מתנהג אפילו כל מי שגדול ממנו, לא רק רבו המובהק.
תנאי ללמוד
אני חושב שמלבד העניין של כבוד תלמידי חכמים, זה לכאורה תנאי גדול ללמוד. כי כשאדם שומע משהו והוא חושב כבר מהר על משהו איך הוא הולך לדחות זאת, הוא לא שומע כל כך טוב. קודם “עכל” מה שזה אומר בכל השלמות. רק אתה צריך לחשוב איך זה מסתדר עם התורות שלך שאתה כבר יודע.
זה מה שאתה אומר, העוסק במכוונות. אני לא אומר, יש לי נגיעות תורה, אדם שבא לשיעור שלי, אני לא אומר שצריך להאמין בכל מה שאני אומר, אני עצמי לא מאמין בכל מה שאני אומר. אבל יש אנשים שהם לא תופסים שאפשר לשמוע. כנראה אם אתה בא לשיעור שלי, יש לי משהו שאתה צריך לקנות. לפחות הכנתי את הנושא יותר ממה שאתה הכנת. נשמע אחרי שאעביר לך את הדבר.
לא, זו פרצה שיש לאנשים, כשכל דבר שהם שומעים, אה, זה מסתדר עם איזו תורה ששמעתי כבר פעם, הוא לא נעשה הרבה יותר חכם, כי הוא רק אוסף על התורה הקיימת שלו. אבל שים הכל בצד ושמע במלואו, זה עוסק במכוונות. וטוב להתחכם, לא צריך להיות כל כך גדול. בחור הכין שיעור לכבוד פורים על הנושא, הוא עכשיו לומד טוב, הוא יכיר את הנושא.
מה פירוש “מכוונות”?
יפה מאוד. אז העוסק במכוונות קיים, לא צריך לחשוב דווקא שיש לו מידות טובות, יכול להיות שדעותיו כבר מכוונות. מה שהוא יודע הוא שם בצד, עכשיו הוא יכול לשמוע דברים חדשים. אני חושב שמכוונות פירושו כן דעות, כי מכוונות הוא לשון דרך המצווה, זוכר, מכוון את האמת, זה כמו מדויק.
הלכה י”ח – הרב שמחל על כבודו
יש רמ”א, הרב המובהק, מה קורה אם מישהו לא ציית, הוא לא היה רגיל, הוא לא נתן כבוד לרב. אני חושב שהוא יכול למחול על כבודו.
אומר הרמ”א, “והרב מובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, בין על כל תלמידיו בין על אחד מהם, הרי זה מחול. והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל”.
חילוק בין “כבוד” ל”הידור”
אני חושב שכאן הדינים, לא כל אחד יכול למחול על כבודו. אני חושב שלמחול פירושו לומר שהוא יכול לומר מהיום והלאה, מותר להפריע בשיעור, כן, או שאתם לא צריכים לעמוד לפני, וכדומה.
אבל זה לא עוזר, כי “אף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו, והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל”. אולי ההידור פירושו משהו שהוא פחות מכבוד? אתה רואה שיש הידור וכבוד. פירושו, לא פירושו שכי הרב מחל אפשר להתנהג אליו כמו חבר. צריך עדיין כבוד.
לא, זה מוכרח להיות כך, כי אם הרב אומר “שב”, והוא לא מציית, הוא עומד, הוא מנהיג בזיון, הוא לא רגולרי. צריך עדיין למצוא דרכים אחרות להדר, הוא לא צריך עכשיו לעשות גזירה שווה, כמו שהרב אמר שלא צריך לעמוד, אז אין יותר שום דין כבוד. מה שהרב מורה הוא מוחל, אבל דיני הידור אחרים עדיין קיימים.
הוא מביא כאן בצד, נראה שהידור הוא כמו שרואים. כמו שמיד הולכים לראות בקימה, הולכים לראות שיש כאן לדל שנקרא קימה, יש הידור. אז הידור זה אומר אני, צריך תמיד להדר, וזה לא עוזר, על זה אין מחילה כביכול. עכשיו נלמד את זה. אבל אתה יודע, עכשיו למדנו את זה כמה חזק וכמה חמור
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – מחילת הרב וכבוד התלמיד
מחילת הרב – גבולות המחילה
לא עבר. הוא אומר, הוא צריך עדיין להדר את הרב בדרכים אחרות. הוא לא צריך עכשיו לעשות גזירה שווה, כמו שהרב אמר שלא צריך לעמוד, ולא לעשות יותר שום דיני כבוד, על זה הרב מורה שהוא מוחל. אבל דיני הידור האחרים עדיין קיימים.
הוא מביא כאן בצד, הוא אומר שהידור הוא כמו שנראה מיד, קימה היא הידור. יש הידורים. הידורים כאלה הוא מתכוון שצריך עדיין להדר, וזה לא עוזר, על זה אין מחילה כלל.
הלכה י”ט – הרב צריך לכבד את התלמיד
נקודת המפנה של פרק ה’
עכשיו נלמד את זה. עד עכשיו למדנו כמה חזק וכמה חמור זה שהתלמיד צריך לכבד את רבו. עכשיו הרמב”ם הופך את הדברים והוא אומר שהרב גם יכול לכבד את התלמיד, לא רק שהוא יכול, הוא צריך.
אף על פי שמוחל, חייב לכבדו. כן. אומר הרמב”ם הלאה, כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. הוא צריך לכבד את תלמידיו ולקרבם. כך אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. אתה צריך לכבד את תלמידיך כמו שאתה מכבד את חבריך. או יותר מילולית לתרגם, כבוד תלמידיך יהיה אצלך יקר כמו חבריך. זאת אומרת, אם מישהו מבזה את חבריך, אתה תתרגז כל כך חזק, כך תתייחס לכבודם.
תלמידים הם “הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא”
וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאהבן, שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא. הם הילדים שמהנים אותו בעולם הזה, הם משרתים אותו, כמו שלמדנו קודם, הם עושים דברים עבורו, ולעולם הבא, כי הרב הוא אביו לחיי העולם הבא, אבל גם התלמיד הוא אביו של רבו לחיי העולם הבא.
הוא הולך להוציא גמרא שאי אפשר שמרב שנעשה קלקלה, אי אפשר שהתלמיד יהיה לו עולם הבא? יש לך עוד גמרא ברבי מאיר ואחר? רבי מאיר ואחר, טוב מאוד. כן, אבל זה יכול להיות טוב מאוד, כי כמו שלמדנו בתחילת הפרק שתלמיד הוא קל וחומר מרב, כי הוא מביאו לחיי העולם הבא. נו, זה פשוט, כל אב אוהב את ילדיו כי הוא עושה אותו אב של חיי העולם הזה. אז קל וחומר צריך רב לאהוב את תלמידיו כי הם עושים אותו אב בעולם הבא.
הלכה כ’ – תלמידים עושים את הרב חכם יותר
“הרבה חכמה למדתי מרבותי ומחבירי יותר ומתלמידי יותר מכולם”
הוא אומר גם, תלמידים מוסיפים בחכמת הרב, הם גורמים לרב להיות חכם יותר, כי יש לו למי ללמד, מרחיבין ליבו. אמרו חכמים, כך אמרו לנו החכמים, הרבה חכמה למדתי מרבותי ומחבירי יותר, למדתי מחברי יותר מרבותי. זה מאוד מעניין. ומתלמידי יותר מכולם.
האמירה הזו הולכת קצת נגד כל מה שלמדנו על כבוד הרב. אם כך, חברים לא פחות חשובים, תלמידים לא פחות חשובים. אפשר לומר שכל אמירה שהיא קיצונית, יכול להיות שלומדים רק מחברים אחרי שלמדנו את החכמה מהרבי. למעשה, אם אדם עם הארץ, לא לומדים כלום מחברים. ברגע שכבר תלמיד חכם, למדנו מהרב, עכשיו אפשר להתחיל ללמוד מכולם. מתחילים כבר להעריך דברים קטנים וחלשים.
“עץ קטן מדליק את הגדול” – משל של ר’ יוחנן
ר’ יוחנן אמר במילים אחרות שתלמיד חבר, צריך באמת לכבד את התלמיד חבר. הוא כותב שעץ קטן מדליק את הגדול, לא תחשוב שמה יכול התלמיד הקטן לעשות לרב? כמו שעץ קטן יכול להדליק עץ גדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, תלמיד קטן יכול לחדד את חכמת הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה.
הוא יכול להוציא משאלותיו, דרך שאלות התלמיד יכול הרב להוציא בפועל חכמה מפוארה. הוא מתכוון לומר שתלמיד, תלמיד קטן, כששואל קושיות, הרב מבין טוב יותר להוציא מה שהוא מבין? הוא מבין זאת טוב יותר. הרב עצמו מבין זאת טוב יותר, כי התלמיד שואל אותו קושיות קשות כאלה, והוא אומר, “הרי למדנו אתמול שהרב לא יכול, לא יקפיד מלמד?”
אז אחר כך הוא הולך להוציא מעצמו, איך יוצאת החכמה המפוארה? הרב כבר ידע זאת בכוח, אבל הוא מוציא לפועל, הוא מוציא חכמה מפוארה מהרב דרך התלמיד.
“מה שאלתך עד חצי המלכות”
כמו כשהיא לומדת שהמלך אומר, “מה שאלתך עד חצי המלכות”, שאלת התלמיד יכולה להביא עד חצי המלכות.
סיכום – קשת פרק ה’
כמו שכתוב בפרק ה’, זה מאוד מעניין, למדנו שצריך לכבד את הרב, ובסוף למדנו שהרב צריך גם לכבד את התלמיד.
Laws of Torah Study, Chapter 5 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Lecture Summary – Rambam Hilchos Talmud Torah, Chapter 5
—
Introduction to the Chapter
The previous chapters dealt with the essential obligation (chiyuv) of Talmud Torah, laws of teaching children, teaching students, the meturgeman (translator), and laws of the beis hamidrash. Chapter 5 primarily discusses kavod rabo (honoring one’s teacher).
Structure of Sefer HaMitzvos and Hilchos Talmud Torah: The Rambam, in his introduction to Hilchos Talmud Torah, enumerated two mitzvos: (1) Talmud Torah, (2) to honor one’s teachers and those who know Torah. Chapter 5 is melamdav – the honor due to one’s own teacher. Chapter 6 is yodav – the honor due to any talmid chacham in general.
The difference between kavod rabo and kavod talmid chacham in general: In Sefer HaMitzvos, the Rambam already brought several aspects of honoring talmidei chachamim – (a) one should cleave to talmidei chachamim in order to learn from them the straight path, (b) a person is influenced by his environment, therefore he should associate with talmidei chachamim, (c) part of acquiring Torah is looking up to a talmid chacham. But here in Chapter 5 we’re talking about something else – a personal connection to one’s own teacher. Just as kibud av (honoring one’s father) is not because the father is just any father, but because he is your father, so too kavod harav is not because he is just any important Jew, but because he is your teacher who brought you to chayei olam haba (eternal life). The order in the Rambam goes from the personal to the general: first kavod rabo (Chapter 5), then kavod talmid chacham in general (Chapter 6).
—
Halacha 1 – Kavod Rabo More Than His Father
The Rambam’s Words:
“Just as a person is commanded in honoring his father and fearing him, so too he is obligated in honoring his teacher and fearing him, and his teacher more than his father. For his father brought him to the life of this world, but his teacher who taught him wisdom brought him to the life of the World to Come.”
Explanation:
Just as one is commanded in honor and fear of one’s father, so too one is obligated in honor and fear of one’s teacher – and even more than one’s father. The father brought him to chayei olam hazeh (the life of this world), but the teacher who taught him wisdom brought him to chayei olam haba (the life of the World to Come).
Novel Points:
1) The kal vachomer (a fortiori argument) from kibud av to kavod harav: The foundation of kavod harav is a kal vachomer from kibud av. Why must one honor a father? Because he gave you life. A teacher also gives you life – but a higher type of life: chayei haneshama (life of the soul), chayei hadaas (life of knowledge). The body dies, but the knowledge one acquires remains for olam haba. This fits with the Rambam’s approach in other places regarding the nature of olam haba.
2) Note that the laws of kibud av appear later in the Rambam: The Rambam refers here to kibud av v’eim (honoring father and mother), but the actual laws appear later in Hilchos Mamrim, which is at the end of the Rambam. In the enumeration of mitzvos of Hilchos Talmud Torah, kibud av hasn’t yet appeared.
3) Question on the kal vachomer – a father who taught him basics: Even a father who is not a talmid chacham, if he fulfilled the mitzvah of chinuch (education) – taught alef-beis, Chumash, basic learning – he also brought him to chayei olam haba! The father gave him both – chayei olam hazeh and chayei olam haba. So what is the kal vachomer of the teacher over the father? A possible answer: “Torah tziva lanu Moshe” and such basics are just mitzvos, not the wisdom that brings to chayei olam haba – because the Rambam is speaking of chochmas haTorah which is more than mitzvos, of understanding, of reasoning. But if the father actually taught him Torah, it remains difficult.
—
The Rambam’s Words (continued):
“And how so? If he sees his father’s lost object and his teacher’s lost object – his teacher’s takes precedence over his father’s. If his father and his teacher are carrying a burden – he puts down his teacher’s and then his father’s. If his father and his teacher were captured – he redeems his teacher and then redeems his father. But if his father was a talmid chacham – he redeems his father first.”
Explanation:
Three practical applications: (1) returning a lost object – the teacher’s comes first, (2) unloading a burden – the teacher’s comes first, (3) redeeming captives – redeem the teacher first. But if the father is a talmid chacham, the father comes first.
Novel Points:
4) Question: Why does the Rambam say “talmid chacham” and not “rabo”? In the Gemara it says “his father who is his teacher” – that the father is also his teacher. But the Rambam writes only “if his father was a talmid chacham” – even if he is not his teacher, just a regular talmid chacham. The explanation could be: if the father is a talmid chacham, he certainly taught the student various things, he is “somewhat of a teacher,” therefore he also brought him to chayei olam haba. But a father who knows nothing at all taught him nothing.
5) The distinction between “talmid chacham” and “chacham”: The Rambam uses here the term “talmid chacham” regarding the father, but in other places he uses “chacham.” It’s not clear what the distinction is. If “talmid chacham” is a lower level than “chacham,” then the Rambam is saying: even if the father is only a talmid chacham (not a complete chacham), he already takes precedence – kal vachomer if he is a chacham.
6) Comparison with Hilchos Gezeila V’Aveida: The Rambam in Hilchos Gezeila V’Aveida says it slightly differently: if the teacher is a rabo muvhak (the student learned most of his wisdom from him), the teacher comes first. But if the teacher is not a rabo muvhak, and the father is also a talmid chacham who also taught him, his father’s lost object comes first.
—
The Rambam’s Words (continued):
“And there is no greater honor than kavod harav, and no greater fear than mora harav. The Sages said: Mora rabcha k’mora shamayim (fear of your teacher should be like fear of Heaven).”
Explanation:
There is no greater honor than kavod harav, and no greater fear than mora harav. Chazal say: fear of your teacher should be like fear of Heaven.
Novel Points:
7) How do we interpret “k’mora shamayim”? It can’t literally be like fear of Heaven, because fear of the Almighty is on an entirely different level. The explanation is: mora harav is the highest fear on earth – higher than all other people. “K’mora shamayim” means: the closest to fear of Heaven, the highest honor that exists between people.
8) Question: What about mora melech (fear of a king)? If mora harav is the highest, what about a king? The answer: A king is feared naturally (just as one fears a non-Jewish king too), but it’s not a mitzvah of fear in the same way. The Rambam has language in Hilchos Mamrim / Hilchos Deos that the king is the greatest, even more than beis din – but that’s a separate category.
—
The Rambam’s Words (continued):
“Therefore they said: One who disputes his teacher is like one who disputes the Divine Presence… And anyone who quarrels with his teacher is like one who quarrels with the Divine Presence, as it says ‘when they contended against Hashem’… ‘that the Children of Israel contended with Hashem’… ‘your complaints are not against us but against Hashem’… Anyone who thinks critically about his teacher is as if he thinks critically about the Divine Presence, as it says ‘and the people spoke against God and against Moshe’.”
Explanation:
A series of statements from Chazal that equate the teacher with the Shechinah: disputing one’s teacher = disputing the Shechinah; quarreling with one’s teacher = quarreling with the Shechinah; thinking critically about one’s teacher = thinking critically about the Shechinah. The verses all come from places where the Jewish people complained about Moshe Rabbeinu, and the verse considers it as against the Almighty.
Novel Points:
9) Distinction between “cholek,” “oseh meriva,” and “meharher” – three levels:
– “Cholek al rabo” – according to the Rema this doesn’t mean he’s yelling at the teacher, but he makes his own faction, his own shiur. The word “cholek” comes from the language of “chaluka” – division. He divides the community, he makes his own division. Even if he doesn’t make a scene, even if he doesn’t run away – but he has his own followers, this is already “cholek al rabo.”
– “Oseh meriva” – this is more “within the house,” he stirs something up against his teacher, he makes strife and quarrel in a practical way.
– “Meharher achar rabo” – this is internal, he has critical thoughts against the teacher.
10) Why does the equation between teacher and Shechinah make sense? With Moshe Rabbeinu it’s understandable – he had a direct connection with the Almighty, everything was “al pi Hashem,” therefore when one has complaints against him, one is automatically disputing the Shechinah. But to apply this also to every teacher is “a next level”. The answer: The teacher represents to you the wisdom, the understanding, the Torah. When you argue with the one who brought down the wisdom to you, you’re arguing with the wisdom itself – which is the Almighty’s Torah. The teacher also acts “al pi Hashem” – not everything he does, but the wisdom he teaches is the Almighty’s Torah, the same Torah. Therefore cholek al rabo = cholek al haShechinah.
11) Precision in the verse “and the people spoke against God and against Moshe”: Seemingly one could say the verse means two separate things – they spoke against God and against Moshe. But from the juxtaposition of the verse we see that it’s one thing – rabo and Shechinah are together, because speaking against the teacher is speaking against the Shechinah.
—
[Digression: Kavod Rabo vs. Kavod Admor / Rosh Yeshiva]
12) Practical question regarding Admorim: In today’s times there is a reality where people honor the Admor / Rosh Yeshiva much more than the maggid shiur who actually taught them Torah. According to halacha this is a problem: mora rabcha k’mora shamayim applies to the one who literally taught you Torah, not the one who is the “king” of the community. One could argue that the Admor has a status of king with many laws, but he is not your rabo if he didn’t teach you Torah. The maggid shiur who learned with you every day – he is your teacher.
A story with Rav Menachem Zemba zt”l: In Ger, a Jew knew Rav Menachem Zemba, a prince of Torah, and said about him “that Mendel picks up the bench” – because everyone is nullified before the Rebbe (the Gerrer Rebbe). But in halacha this is not correct.
13) Practical point about kavod talmid chacham: When people want to fulfill kavod talmidei chachamim, they look for a great famous person and try to get in. But every such person surely has a friend from yeshiva who is already today a talmid chacham, and he “is desperate for a dollar” – no one pays attention to him. It’s much greater to fulfill kavod talmid chacham when one engages with such a person, than when one goes to the famous ones. (This already belongs to Chapter 6, not Chapter 5.)
14) Story from the Kotzker Rebbe: The Kotzker Rebbe went to visit his old melamed who taught him alef-beis / Chumash. He said: the teacher of Gemara said many false explanations, but the teacher of alef-beis is according to all opinions a true teacher – and one must have more respect for him. According to the Rambam this wouldn’t be a question, because “chayei olam haba” means specifically the understanding, the teacher who taught wisdom – not the teacher who taught how to make a beracha or how to say Hebrew. The Rambam speaks of chochmas haTorah which is more than mitzvos.
—
Halacha 2 – Cholek al Rabo = Making One’s Own Yeshiva
The Rambam’s Words:
“This one who establishes for himself a study hall and sits and expounds and teaches to all who ask – even at the end of the world and his teacher at the end of the world – it is forbidden for him to teach until his teacher dies, unless he received permission from his teacher.”
Explanation:
The Rambam defines “cholek al rabo”: one who makes himself his own beis hamidrash, sits down and expounds and teaches – without permission from his teacher, as long as the teacher lives, even if the teacher is in another country. He has declared himself “a teacher during his teacher’s lifetime” without permission.
Novel Points:
1) The term “cholek” doesn’t mean fighting – but dividing: The word “cholek” in the language of the Sages comes from “chaluka” – division. He divides the community, he splits the shiur in half. He makes himself a separate division. Even if he doesn’t make a dispute, even if he just has his own followers – this is already “cholek al rabo,” because he should have gone to his teacher.
2) Distinction between ruling and “disrespect” / ownership: There are two types of “cholek al rabo”:
– Ruling – a halachic dispute, where one says “I hold differently.”
– Protesting in the teacher’s beis hamidrash – this is not just a halachic dispute, but a matter of ownership and authority, of disrespect to the teacher’s leadership. Standing up in the teacher’s shul and saying “stop doing what you’re doing” – this is much more cholek al rabo than just ruling.
3) Rabo muvhak vs. a teacher who is somewhat a colleague: All these laws seemingly speak of a rabo muvhak. The Shulchan Aruch makes distinctions between a rabo muvhak and a teacher who is more on the same level (a “somewhat colleague”). In our times it’s not clear if it’s relevant, because “there’s no such thing as a teacher” in the classic sense.
—
Halacha 2 (continued) – Forbidden to Rule Before One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“And it is forbidden for a person to rule before his teacher ever. Anyone who rules halacha before his teacher is liable to death.”
Explanation:
After the law of “cholek” (making one’s own yeshiva), the Rambam brings a worse thing: to rule before one’s teacher – when he doesn’t go away, but in the teacher’s own beis hamidrash he rules on questions. “Chayav mita” doesn’t mean they actually kill him – it’s one of the “chayavei misos” that they don’t kill, but it means worthy of death, it’s very severe.
Novel Points:
1) “Before his teacher” – not literally in his presence, but in his place: “Before his teacher” seemingly doesn’t necessarily mean when the teacher is standing before him, but when he is in the teacher’s place – in the teacher’s sphere of influence.
2) The measure of twelve mil:
The Rambam’s Words: “If there was between him and his teacher twelve mil” – it is permitted to answer.
When he is twelve mil away from his teacher (a measure of techum derabanan), it is permitted to rule. The reason: when it’s far enough, it’s clear that the reason he’s answering is not because he considers himself better, but simply a service – the person has a question and he can’t get to the teacher.
3) What does “hora’ah” mean – the distinction between hora’ah and yedi’ah: The Shulchan Aruch and commentators add: “Hora’ah” means when one must use intellect and judgment – a decision. But if an am ha’aretz simply doesn’t know what it says, anyone can tell him “this is what it says in Shulchan Aruch” – this is just a matter of knowledge, not hora’ah. Hora’ah is when one needs someone to decide.
4) A proof against the distinction between “hora’ah” and “yedi’ah”: From the law of separating from prohibition (see below) one can bring a proof that the distinction is not so simple. Because the Rambam says clearly: the person doesn’t know, or he’s wicked – this is not a case of decision-making, but of separation. Therefore one needs the principle of “we don’t divide honor from the teacher” to permit it. This shows that even saying what it says can fall into the prohibition of ruling before one’s teacher.
—
Halacha 2 (continued) – To Separate from Prohibition Even Before One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“When a person does something forbidden… or because of a wicked person… one must separate him… even before his teacher, even though they don’t give him permission… in any place where there is chilul Hashem (desecration of God’s name) we don’t divide honor from the teacher.”
Explanation:
When someone does something forbidden – either because he doesn’t know, or because he’s wicked – one must separate him, even before one’s teacher, even without permission. The principle: in any place where there is chilul Hashem we don’t divide honor from the teacher – the Almighty’s honor is more important than the teacher’s honor.
Novel Points:
1) The reason – kavod Hashem precedes kavod harav: The teacher’s honor is very sacred, but if a Jew commits a transgression, this is a matter of kavod Hashem, not a matter of the teacher’s honor. The Almighty is more important than the teacher.
2) Perhaps this is not a flaw in the teacher at all: One could say that separating from prohibition is not a flaw in the teacher at all – because you’re not here to rule, you’re here simply to remove a transgression. The Rambam means to say: even in a manner that could bother the teacher – even if it looks like you made a decision before him – but here there is the matter of a place of chilul Hashem.
3) Distinction between “hora’ah” and “cholek al rabo” in this context: Perhaps separating from prohibition is a different type of thing than ruling. Ruling is one thing, but standing up in the teacher’s shul and saying “stop doing what you’re doing in the middle” – this is a matter of ownership, of authority. This is much more cholek al rabo than just hora’ah, because one is taking over the teacher’s authority in his own place.
—
Halacha 2 (continued) – To Establish Oneself for Hora’ah
The Rambam’s Words:
“But if one wants to establish himself for hora’ah and to sit and expound to all who ask – even at the end of the world and his teacher at the end of the world, it is forbidden for him to teach until his teacher dies, unless he received permission from his teacher.”
Explanation:
The distinction between an occasional hora’ah (where there are leniencies like twelve mil, chilul Hashem, something well-known) – and establishing oneself in hora’ah. For establishing oneself – “I’m making my own company” – it’s forbidden even if he’s very far from his teacher, until his teacher dies, unless he receives permission.
Novel Points:
1) The leniencies only apply to an occasional hora’ah: All the solutions we learned (twelve mil, chilul Hashem, something well-known) – this is only when it’s occasional, a one-time question. But to establish oneself for hora’ah – to set oneself up as a posek for everyone – is forbidden even at the end of the world, until his teacher dies or he receives permission.
—
Halacha 2 (end) / Halacha 3 – A Student Who Hasn’t Reached Hora’ah and Rules / A Sage Who Has Reached Hora’ah and Doesn’t Rule
The Rambam’s Words:
“And any student who hasn’t reached hora’ah and rules – behold he is a fool, wicked, and arrogant. And about him it is said ‘for she has cast down many wounded’.”
“And so too a sage who has reached hora’ah and doesn’t rule – behold he withholds Torah and places stumbling blocks before the blind. And about them it is said ‘and mighty are all her slain’.”
“These small students who haven’t increased in Torah as is proper… but because they are arrogant before the common people… and they jump and sit at the head to judge and rule in Israel – they are the ones who increase dispute, and they are the ones who destroy the world, and they are the ones who extinguish the lamp of Torah, and they are the ones who ruin the vineyard of Hashem of Hosts. And about them Solomon said in his wisdom ‘Catch for us the foxes, the small foxes that ruin the vineyards, for our vineyards are in blossom’.”
Explanation:
Two extremes: (a) whoever rules when he’s not worthy – is a fool, wicked, and arrogant; (b) whoever is worthy and doesn’t rule – withholds Torah. Both are harmful.
Novel Points:
1) Why three descriptions – fool, wicked, and arrogant – and whether it’s all together or one of the three: A “very good explanation” is that there are three separate scenarios:
– Fool – he doesn’t know that he hasn’t reached hora’ah. He convinces himself that he already can.
– Arrogant – he actually knows he hasn’t arrived, but he convinces himself through arrogance that he has arrived.
– Wicked – he knows clearly he’s not worthy, and he does it anyway.
2) “For she has cast down many wounded” – why does the Rambam bring a verse about a promiscuous woman: The verse comes from Proverbs (7:26) which simply speaks about a promiscuous woman. This fits very well, because wisdom is called your true wife (like “say to wisdom, you are my sister”), and the promiscuous woman is false wisdom. A person who sells false wisdom is like the promiscuous woman – he makes people stumble.
3) “Many wounded she has cast down” – also by being stringent, not just lenient: One understands that if he is lenient improperly, he casts down wounded because he makes people transgress prohibitions. But also one who is stringent is “many wounded she has cast down” – because:
– The person develops hatred toward Torah from excessive stringencies.
– He stops asking questions, because he always gets stringencies.
– Thereby he causes other Jews to stumble.
4) Another interpretation of “many wounded she has cast down”: Perhaps “wounded she has cast down” also means on himself – because we learned earlier that such a person is chayav mita, so he is as if a “suicide” – he brings upon himself the punishment.
5) A sage who has reached hora’ah and doesn’t rule – “and mighty are all her slain”: The second part of the verse applies to the sage who is worthy of hora’ah but doesn’t rule. He withholds Torah – he holds back Torah from Jews. “Places stumbling blocks before the blind” – the Rambam is probably thinking of “before the blind do not place a stumbling block,” because he could have helped people know what they need to do, and he doesn’t do it. Either way you’re caught – whether you rule when you’re not worthy, or you don’t rule when you are worthy.
6) “Small students” – who are they: The Rambam describes them: “who haven’t increased in Torah as is proper… and behold they haven’t learned anything” – they haven’t learned enough, haven’t served enough. “But because they are arrogant before the common people” – they just want to become great. “And they jump and sit at the head” – a commoner jumps to the head.
7) “They increase dispute” – why do they make dispute: A person always seeks to have a shiur, to have someone who finally listens, who doesn’t seek to become great. If there’s already someone who knows – one doesn’t need to make another yeshiva. But the commoner who jumps to the head needs a lot of honor, he needs to be the teacher, and when there aren’t enough followers, he opens a new yeshiva, a new beis hamidrash – and thereby he just makes more factions and dispute.
8) “Extinguish the lamp of Torah” – why is this extinguishing the lamp of Torah: Torah is beautiful and bright when all who represent Torah are important, respected people with beauty and brightness. But when Torah scholars conduct themselves with thievery, dragging money, making disputes – they extinguish the lamp of Torah. (The Rambam used the language “extinguish the lamp of Torah” also about a talmid chacham who makes his Torah an ax to dig with.)
9) The Rambam’s purpose – to restore kavod haTorah: Why does the Rambam write this whole sharp thing? He wants to restore kavod haTorah. When people say “talmidei chachamim increase peace in the world” is a joke because “where there are two talmidei chachamim they fight” – the Rambam answers: No, he’s not a talmid chacham, he’s a “small student”. The Rambam wants to make clear that the one who makes dispute is not a talmid chacham at all – he’s the “liar worthy of death.” People shouldn’t say “ah, the talmid chacham” – but “you’re talking about the rebels.”
10) “Small foxes ruin the vineyards, for our vineyards are in blossom” – explanation of the parable (Song of Songs 2:15):
– “Small foxes” – little foxes, cunning fellows.
– “Ruin the vineyards” – they damage the Holy One’s field (= the world of Torah).
– “For our vineyards are in blossom” – semadar are grapes that haven’t yet grown. Perhaps it means the destroyers themselves are the semadar – they haven’t yet fully grown (haven’t reached hora’ah).
– Another explanation: When a true talmid chacham comes, he would “serve good grapes” – blessed fruits of peace, halacha in depth. But now the small students come, rule, and throw out grapes that aren’t fit to eat – false rulings.
—
Halacha 4 – Forbidden for a Student to Call His Teacher by Name
The Rambam’s Words:
“It is forbidden for a student to call his teacher by his name, even not in his presence… and he should not mention his name in his presence. And even to call others whose name is like his teacher’s name, in the way he does with his father’s name, but he should change their names, even after his death. When are these words said? With a distinctive name, that all who hear know it is so-and-so.”
Explanation:
A student may not call his teacher by name, even not in his presence. One says “my teacher and master” or “my father my teacher” or “our teacher so-and-so” – but not the name alone. Even another person who has the same name as the teacher, one may not call by name – because it looks like one is saying the teacher’s name (a matter of maris ayin – appearance). This is exactly like with kibud av. But this is only with a “distinctive name” – an unusual name where everyone will know one means the teacher. With a common name there is no prohibition.
Novel Points:
1) Even with a title one may not: Can one say “Rabbi Moshe”? No – we learned earlier that the meturgeman says “our teacher so-and-so” (not the name), and so one conducts oneself – “our holy teacher” but not the name. A student of Rabbi Moshe may not say “Rabbi Moshe” – so it says here.
2) Proof from Chassidic practices: Among the sharp Chassidim one never says the Rebbe’s name – “they will never say ‘Rabbi so-and-so’, they will understand it’s a great shame.” One only says “the Rebbe.” But among “phony people” who don’t truly have a teacher, but they took some person and pretend he’s their teacher – they conduct themselves with all the laws “even with a speck” (=with exaggeration). But among the true Chassidim it’s a natural thing – “it’s easy for them because they have no trouble” – i.e. when one has a true teacher, this is “one commanded and doing” – it comes naturally.
—
Halacha 4 (continued) – Greeting One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“And he should not give greetings to his teacher, or return greetings to him, in the way that friends give and return to each other. Rather he should bow before him, and honor him with honor, ‘peace upon you, my teacher’. And if his teacher gave him greetings, he should return to him ‘peace upon you, my teacher and master’.”
Explanation:
When one greets the teacher, one should not do it like one does with a friend – a pat on the back, a friendly greeting – but with reverence, with a bow. When the teacher gives greetings, one answers with an additional word: “peace upon you, my teacher and master” – like the rule that one answers with more than one receives (“shalom aleichem” – “aleichem shalom”; “Shabbat shalom” – “Shabbat shalom u’mevorach”). The point is: one adds another drop of respect when returning greetings.
—
Halacha 4 (continued) – Removing Tefillin, Reclining, Prayer Before One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“And so he should not remove tefillin before his teacher.”
Explanation:
One should not remove tefillin in front of the teacher.
Novel Points:
Tefillin as a garment of reverence: Tefillin is a garment of reverence – like a hat used to be. In a respectful situation one goes with tefillin, and one should not remove it in front of the teacher.
—
The Rambam’s Words:
“And he should not recline, but sit as one standing before the king.”
Explanation:
One should not recline in front of the teacher, but sit with respect – as one stands before a king.
Novel Points:
Practical application for Pesach: This has a practical application for Pesach – that sometimes a student doesn’t need reclining, because it’s not appropriate to recline in front of the teacher.
—
The Rambam’s Words:
“And he should not pray before his teacher, nor behind his teacher… but he should distance himself behind him, he should not be aligned opposite his back.”
Explanation:
One should not pray in front of the teacher, not in his back, not at his side. One should move away a bit – one gives space to the teacher. But also not directly behind him.
Novel Points:
The logic of each position:
– Not in front – it’s not respectful.
– Not at the side – because then one is equal with him.
– Not directly behind him – it shouldn’t look like one is praying to the teacher.
– Where then? – Somewhere below (further back), but not right under him.
Therefore they used to place the teacher’s seat up high – no one would be in front of them, and one would give enough space.
—
Halacha 4 (continued) – Bathhouse, Teacher’s Place, Deciding His Words
The Rambam’s Words:
“And he should not enter with his teacher to the bathhouse. And he should not sit in his teacher’s place. And he should not decide his words in his presence.”
Explanation:
One may not enter with the teacher into the bathhouse. One may not sit in the teacher’s place. And one should not decide the teacher’s words in his presence.
Novel Points:
1) What does “decide his words” mean? This doesn’t just mean when the teacher has a doubt and the student decides – even to say “yes, the teacher says well” is not appropriate. It’s not your job to confirm or deny the teacher’s words.
2) May a student disagree with the teacher? From the Gra in Shulchan Aruch (Hilchos Talmud Torah, kavod rabo) it emerges that the main prohibition is “in his presence” – in front of the teacher. But not in his presence one may argue with the teacher, one may even decide differently. A person doesn’t have to rule everything the teacher said. Proof: the Rema himself brings his father’s opinion and says “I hold differently” – because it’s not in his presence. It’s a matter of respect, not a matter of belief in everything the teacher says.
3) But in learning with the teacher? Seemingly one may even in front of the teacher speak, but in a respectful way – as one does in a learning situation when one brings a Tosafos that implies differently. But from the Rambam’s language it sounds like it’s not permitted at all in his presence.
4) The difference between teachers of old and today’s teachers: Our teachers are not the type of teachers the Rambam speaks of here. Today both learn – the teacher and the student – from the book. But if one had a true teacher who could say “I take it from Har Sinai” – like the Chasam Sofer – it would be different. Part of why we don’t conduct ourselves with all these laws is because we don’t have true teachers in the classic sense. But that’s why these laws stand – so that one should respect teachers more.
—
Halacha 4 (continued) – Sitting, Standing, Leaving from One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“And he should not sit before him until he tells him to sit. And he should not stand before him until he tells him to stand, or until he takes permission to stand.”
Explanation:
One should not sit down in front of the teacher until the teacher tells him to sit. Also not stand up until the teacher tells him to stand or he asks permission.
—
The Rambam’s Words:
“When he departs from his teacher, he should not turn his back to him but his face toward his face.”
Explanation:
When one leaves the teacher, one should not immediately turn with one’s back to the teacher, but leave with one’s face toward the teacher.
—
Halacha 4 (continued) – Standing Before One’s Teacher
The Rambam’s Words:
“He is obligated to stand before his teacher from when he sees him from a distance of as far as the eye can see, until he is hidden from his eyes and he no longer sees him, then he may sit.”
Explanation:
One is obligated to stand for the teacher from when one can already see him from a distance, until when one can no longer see him – not just his face, but his entire body. Only then may one sit down.
—
Halacha 4 (continued) – Greeting One’s Teacher on the Festival
The Rambam’s Words:
“A person is obligated to greet his teacher on the festival.”
Explanation:
There is an obligation to go greet the teacher on Yom Tov.
Novel Points:
1) This is a law of honor, not just learning: Although on Yom Tov one must learn half the day, this is not the matter here – it’s a law of kavod harav, like all the other laws in this chapter.
2) Practical application for Yom Kippur: Even on Yom Kippur, when one may not wash, one may enter water (a lake) because one must go greet one’s teacher on the festival – it’s a great obligation.
—
Halacha 4 (continued) – We Don’t Divide Honor to a Student Before the Teacher
The Rambam’s Words:
“We don’t divide honor to a student before the teacher, unless it is the teacher’s way to honor him.”
Explanation:
One may not give honor to another student in front of the teacher – because this is a diminution of honor to the teacher. Only if the teacher himself used to give honor to that student, then it is permitted – because this is the will of the teacher.
—
Halacha 4 (continued) – Service to the Teacher, Slave’s Work
The Rambam’s Words:
“All work that a slave does for his master, a student does for his teacher. And if it was a place where they recognize him and he didn’t have tefillin, and he is concerned lest they say he is a slave, he doesn’t put on his shoe or remove it.”
Explanation:
A student should conduct himself like a slave for his teacher – all work that a slave does. But if he is in a place where people know him, and he’s not wearing tefillin (which would show he’s a Jew and not a slave), and people might think he’s a slave – then he should not put on or remove the teacher’s shoe (because this is specifically slave’s work that could harm his marriage prospects).
Novel Points:
1) Tefillin as a sign that he’s not a slave: When the student goes with tefillin, one sees proof that he’s a free man and not a slave, and then he may do all work.
2) [Digression: Story about a Rebbe who didn’t let Chassidim come with the Four Species:] It’s told about a certain Rebbe who didn’t let his Chassidim come with the Four Species to the beis hamidrash during his prayers. Seemingly this is the opposite of the law – the Rebbe wanted them to be seen as “slaves” (serving the Rebbe), and if they would have come with a holy object people would have thought they’re not slaves.
—
Halacha 4 (continued) – One Who Prevents His Student from Serving Him
The Rambam’s Words:
“And anyone who prevents his student from serving him, prevents from him kindness, and removes from him fear of Heaven.”
Explanation:
A teacher who wants to be “an extra nice teacher” and doesn’t let his student serve him – he prevents from the student kindness (the opportunity to do a mitzvah) and he takes away fear of Heaven.
Novel Points:
Service to the teacher is a benefit for the student: It’s a benefit for the student that he humbles himself before the teacher – through this he acquires more Torah. It helps the student as much as it helps the teacher. The foundation is “fear of your teacher like fear of Heaven” – through service to the teacher one builds fear of Heaven.
—
Halacha 4 (end) – One Who Belittles His Teacher’s Honor / Causes the Shechinah to Depart
The Rambam’s Words:
“Any student who belittles any matter of his teacher’s honor, causes the Shechinah to depart from Israel.”
Explanation:
A student who belittles one of the laws of kavod rabo, causes the Shechinah to depart from the Jewish people.
Novel Points:
This connects with what we learned earlier – that kavod harav is kavod haShechinah, and that belittling kavod harav takes away fear of Heaven. The teacher represents the Shechinah – therefore, when one belittles the teacher’s honor, this is automatically belittling the Shechinah, and this causes the Shechinah to depart.
—
Saw His Teacher Transgressing Words of Torah
The Rambam’s Words:
“If he saw his teacher transgressing words of Torah…”
Explanation:
If a student sees that the teacher is transgressing words of Torah – he forgot something, he needs a correction – he must remind him, but in a respectful way.
Novel Points:
A practical example: when a shamash reminds a Torah he heard, he says it in the language “this is how the Rebbe taught us” – in order not to embarrass the teacher, but to remind him respectfully. In books one sees the language “a midrash brought in my teacher’s book” – which can be connected with this matter of reminding things in the teacher’s name.
—
Should Not Say Something He Didn’t Hear from His Teacher
The Rambam’s Words:
“And he should not say something he didn’t hear from his teacher, until he says in whose name he said it.”
Explanation:
He should not say something he didn’t hear from his teacher, without saying from whom he heard it.
Novel Points:
Why does the Rambam place this here in the laws of kavod harav? This is seemingly a general law of “one who says something in the name of the one who said it”? The answer: Because we said earlier that everything should be said “this is how my teacher taught me,” when the student says something that is not in the teacher’s name, people will think he’s saying it still in the teacher’s name. Therefore he must make clear from whom it comes – in order not to spread false statements in the teacher’s name. This is a matter of kavod harav, not just a matter of truth.
Another explanation: Perhaps the Rambam means when he speaks before the teacher, he should say “I heard this from Rabbi so-and-so” (another teacher).
—
When His Teacher Died – Tearing
The Rambam’s Words:
“And if his teacher died – he tears all his garments until he reveals his heart, and he never mends it.”
Explanation:
When the rabo muvhak dies, the student tears all his garments until he uncovers the heart, and one never mends it.
—
Halacha 13 – Rabo Muvhak: Definition
The Rambam’s Words:
“When are these words said? With his rabo muvhak, who taught him most of his wisdom.”
Explanation:
All the strict laws of kavod harav only apply to a rabo muvhak – the teacher who taught him most of his wisdom.
Novel Points:
1) What does “most of his wisdom” mean? – Two approaches:
Approach A (simple meaning in Rambam): “Most of his wisdom” means literally – most things you know, you know from the teacher. A few things you know from this one, a few from that one, but most of your knowledge comes from him.
Approach B (Rema): “Most of his wisdom” doesn’t mean quantity of information, but the teacher who taught you to understand – proper intellect, how to think, how to make reasoning, how to compare one matter to another. He didn’t teach you many explanations, but he taught you forms of learning.
2) “His wisdom” means Talmud, not Mikra and Mishna: From the Gemara in Moed Katan: “his wisdom” means Talmud – that is, the teacher must teach understanding, making reasoning, comparing one matter to another. Mikra and Mishna is the world of the Tannaim, this is not the “wisdom” that makes one a rabo muvhak. The teacher is an educator in reasoning – he learns with the student for years until the student understands on his own.
3) Critique of the modern application of these laws: All the laws of kavod harav come from a world where there were no books – the teacher truly taught things. In our time, when one can learn everything from books, the situation is different. The person who thinks one must bring the Shulchan Aruch on all the laws of kavod harav in our time – it’s not simple, because the Shulchan Aruch speaks of a different situation.
4) Practical application: “Three months” is not enough: An argument like “I didn’t learn most things from him, but the way I learn I got from him” – in short, you learned from him three months – this is not enough. From Chapter 4 we learned that “the essence of Torah” – this is the wisdom. Knowing all of Mikra and all of Mishna is basic; the wisdom-level is harder, and this one must learn from a teacher.
—
Halacha 13 (continued) – Talmid Chaver
The Rambam’s Words:
“But if he didn’t learn from him most of his wisdom, behold he is a talmid chaver, and he is not obligated in his honor in all these matters. But he stands before him and tears for him as he tears for all the dead for whom he mourns.”
Explanation:
If one didn’t learn from him most of his wisdom, he is a talmid chaver – more on one level. One is not obligated with all the strict laws of honor, but one must stand for him, and one tears keri’ah for him like for one of the seven relatives – but not keri’ah that is not mended (like for a rabo muvhak).
—
Halacha 13 (continued) – Even One Thing
The Rambam’s Words:
“Even if he only learned from him one thing, whether small or great… he stands before him and tears for him.”
Explanation:
Even if one only learned from him one thing – small or great – one must stand for him and tear keri’ah.
Novel Points:
1) What does “one thing” mean? “A great thing about words of Torah” doesn’t mean he once repeated a Chasam Sofer during davening. It means one learned something with him, something “somewhat important” – a real learning.
2) Practical question: Chassidim and their Rebbe: What about all the Chassidim who have a Rebbe who is just a Rebbe because his father was a Rebbe – do they tear keri’ah? And on the other hand, one who actually learns every week from a Rav in the beis hamidrash at shalosh seudos Torah – does he already tear keri’ah? This remains a practical question.
—
Halacha 13 (continued) – A Talmid Chacham Greater Than Him in Wisdom
The Rambam’s Words:
“And so too a talmid chacham whose character people are pleased with… speaks before one who is greater than him in wisdom.”
Explanation:
Even one from whom one learned nothing, but he is great in wisdom – one must have respect for him. A talmid chacham whose character is proper, when he speaks before one who is greater than him in wisdom, he must conduct himself with respect.
Novel Points:
1) What does “whose character people are pleased with” mean? His character is very proper, he has a kind of completeness, good character.
2) What does “speaks before one who is greater than him in wisdom” mean? He listens to him differently – he wants to hear from him differently than asking from just any person. He shows that the other knows a bit better than him. He doesn’t challenge him. One may challenge – but one must first listen.
3) The Shelah HaKadosh – one may argue, but not become “nasty”: One may argue about my teacher, but not become “nasty” (not disrespectful). Why is he your teacher? Because something he knows that you don’t know – listen to him first. One may argue, one doesn’t have to accept everything, but first after one listens.
4) This applies to anyone who is greater than him – not just rabo muvhak: This is conducted even with anyone who is greater than him in wisdom, not just with his rabo muvhak.
5) A condition to be able to learn – not just honor: Besides the matter of kavod talmidei chachamim, this is a great condition to be able to learn. When a person hears something and he’s already thinking quickly how he’ll knock it down, he doesn’t even listen so well. One must first “digest” what the other is saying with complete integrity, and only then think how it fits with your teachings. There’s a “loophole” that people have – when everything they hear, they immediately fit it to some teaching they already heard once. This way one doesn’t become wiser, because one is just collecting onto the existing teaching. But put everything aside and listen fully – this is being properly aligned.
6) What does “properly aligned” mean? “Properly aligned” doesn’t necessarily mean good character – it can be his views are already aligned. What he knows he puts aside, now he can hear new things. The language “aligns the truth” (from Derech HaMitzvah) means precise – he is precise in his understanding.
—
Halacha 14 – The Teacher Who Forgave His Honor
The Rambam’s Words (Rema):
“And the rabo muvhak who forgave his honor in all these matters, whether for all his students or for one of them, behold it is forgiven. And the student must still respect his teacher even though he forgave.”
Explanation:
A rabo muvhak can forgive his honor – for all students or for one. But even after forgiveness, the student must still respect the teacher.
Novel Points:
1) What does “forgiveness” mean practically? Forgiving means the teacher can say “from today onward one may interrupt during the shiur,” or “you don’t need to stand for me,” and the like.
2) Distinction between “kavod” and “hiddur”: There is kavod and there is hiddur. The teacher can forgive kavod, but hiddur remains. This means: even when the teacher forgives, one may not conduct oneself toward him like a friend – one must still have respect.
3) Why doesn’t forgiveness help completely? If the teacher says “sit” (forgives standing), and the student doesn’t follow and stands up – he is conducting disgrace, he’s not normal. But one must still find other ways to respect. The teacher’s forgiveness on one thing doesn’t mean there’s no longer any law of honor – other laws of hiddur remain. One can’t make a “gezeira shava” and say all laws of honor fall away.
4) What does “hiddur” mean? Hiddur is as one sees – something one sees and shows respect. It’s a kind of “let oneself still respect” – and on this there is no forgiveness.
—
Halacha 13 (end) – The Teacher Must Honor the Student
The Rambam’s Words:
“Just as students are obligated in the teacher’s honor, so too the teacher must honor his students and bring them close. Thus the Sages said: Let the honor of your student be as dear to you as your own.”
“And a person must be careful with his students and love them, for they are the children who benefit in this world and in the World to Come.”
Explanation:
Just as students are obligated in kavod harav, so too the teacher must honor his students and bring them close. The honor of your students should be as dear to you as the honor of your friends – if someone disgraces your friends, you’ll be very upset, so you should care about the honor of your students. The teacher must be careful with his students and love them, because they are like children who benefit him in this world (they serve him) and also in the World to Come.
Novel Points:
1) The turning point of Chapter 5 – from kavod harav to kavod hatalmid: The dramatic shift in Chapter 5: until now the Rambam explained how strong and how strict the student must honor the teacher. Now “the Rambam turns out the rope” – the teacher may not just, he must honor the student. This is a remarkable structure: the chapter begins with kavod harav and ends with kavod hatalmid.
2) Student as “his father’s father for the life of the World to Come” – a kal vachomer: The Rambam says that students are “the children who benefit for the World to Come.” Just as we learned at the beginning of the chapter that the teacher is “his father for the life of the World to Come” for the student, so too conversely – the student makes the teacher a “father in the World to Come.” Every father loves his children because they make him a father of chayei olam hazeh. So a kal vachomer: the teacher must love his students because they make him a father in olam haba – which is an even greater virtue.
3) Question: Can a student of a fallen teacher have olam haba? If the teacher “became fallen” (fell away), can the student still have olam haba? Reference to the Gemara of Rabbi Meir and Acher (Elisha ben Avuya) – where Rabbi Meir continued to learn from Acher even after he fell away. This shows that yes, a student can certainly have olam haba even when the teacher is fallen.
—
“I Learned Much Wisdom from My Teachers, More from My Colleagues, and from My Students More Than All”
The Rambam’s Words:
“Students broaden the teacher’s mind and broaden his heart. The Sages said: I learned much wisdom from my teachers, and from my colleagues more than my teachers, and from my students more than all.”
Explanation:
Students make the teacher wiser – he has to whom to teach, they broaden his heart. The Sages said: I learned from my friends more than from my teachers, and from my students more than everyone.
Novel Points:
1) A contradiction to kavod harav? The statement “and from my students more than all” goes somewhat against everything we learned about kavod harav. If one learns from friends and students more than from teachers, why are friends and students less important?
2) Answer – one learns from friends only after one has already learned from the teacher: Every extreme statement must be understood in context. One only learns from friends after one has already learned the wisdom from the teacher. An am ha’aretz learns nothing from friends. But once one is already a talmid chacham – one has already learned from the teacher – now one can begin learning from everyone. One begins to value small, weak things that one wouldn’t have noticed before.
3) “A small tree ignites the large one” – Rabbi Yochanan’s parable: Just as a small piece of wood can ignite a large tree, so a small student sharpens the teacher – a small student can sharpen the teacher’s wisdom. “Until he brings out from him through his questions glorious wisdom” – through the student’s questions the teacher can bring out glorious wisdom in practice.
4) How does the student bring out glorious wisdom? The student asks “difficult questions” – questions that force the teacher to think deeper. The teacher already knew the wisdom in potential, but the student actualizes it – he brings out the wisdom from potential to actuality. Without the student’s questions the teacher would never have brought out the glorious wisdom. This connects with what we learned earlier – “the teacher should not be strict” – the teacher may not be strict about questions. This is not just a law of patience, but a practical necessity: through the questions glorious wisdom emerges.
5) “What is your request, up to half the kingdom”: Just as the king says “what is your request, up to half the kingdom,” so the student’s question can bring “up to half the kingdom” – a question has the power to open great gates of wisdom.
6) The great arc of Chapter 5: We began by learning that one must honor the teacher, and at the end we learned that the teacher must also honor the student. This gives a balanced picture of the teacher-student relationship – both sides have obligations to each other.
📝 Full Transcript
Rambam Hilchos Talmud Torah Chapter 5 – Honor of One’s Teacher
Introduction to Chapter 5
Good, we are learning Rambam Hilchos Talmud Torah Chapter 5.
We have already learned about the essential law of Talmud Torah, the obligation to teach children, after that we learned a bit about the laws of teaching students. Yesterday we learned how a rebbe teaches students, how the meturgeman (translator) transmits the Torah from the rebbe, and so forth, a bit about the laws of what one may do in the beis hamedrash (study hall).
Here we continue, this chapter speaks primarily about kavod rabo (honor of one’s teacher).
The Structure of Hilchos Talmud Torah: Two Mitzvos
It is seemingly… one must see internally whether he brings the halacha here or only in the next chapter.
Seemingly, we learned in the introduction at the beginning that there are in Hilchos Talmud Torah two mitzvos, yes?
There is the mitzvah of Talmud Torah and the mitzvah of “to honor his teachers and those who teach him.”
Yes.
So basically Chapter 5 is “to honor his teachers” – it doesn’t mean his teachers, but rather the one who teaches you, that’s one level of obligation.
Ah, this chapter is about his teachers, I mean the next chapter is about those who teach him, because the next chapter is about honor of a talmid chacham (Torah scholar).
But regarding his teachers I mean, you’ll read here how I interpret it, it means here an honor that a person must have for his rebbe, a certain level of honor. After that there is another level of honor that must be for every talmid chacham, that is in the next chapter.
The Difference Between Honor of One’s Teacher and Honor of a Talmid Chacham
Ah, it’s interesting, because in Sefer HaMitzvos we already had several times the matter of honoring another type regarding what we speak about honor of talmidei chachamim (Torah scholars).
There is the matter of honor of a talmid chacham because he is the one who teaches the straight path, that you should cleave – not honor, but rather cleave to talmidei chachamim to learn from them.
After that there is the thing that a person is influenced by his environment, therefore he should associate with talmidei chachamim.
Here we learn another thing: that in order to acquire Torah, a part of the mitzvah of Talmud Torah is that one should look up to a talmid chacham, only this way does one become a talmid chacham.
Okay, but now we’re speaking of your rebbe specifically.
Your rebbe has a special obligation.
A talmid chacham who is your rebbe, yes.
It turns out that if the rebbe is not a talmid chacham, that’s a second problem, why one may not have him. If he is more of a talmid chacham than you, he can already be your rebbe.
But now we’re speaking of rebbe muvhak (primary teacher), we’ll see, there are two levels of rebbe.
But now one can speak of the topic of the rebbe, of your rebbe, whom one must honor.
Halacha 1: Honor of One’s Teacher More Than One’s Father
Let’s begin. The Rambam says:
Just as a person is commanded regarding honor of his father and fear of him, as everyone knows, there is indeed a mitzvah of kibud av (honoring father), “ish imo v’aviv tira’u” (each man shall fear his mother and father), one must, one is commanded regarding honor and fear of the father. This mitzvah we haven’t yet learned. It’s interesting, it hasn’t yet been in the count of mitzvos. I mean Hilchos Kibud Av appears only at the end of the Rambam, Hilchos Mamrim (Laws of Rebels).
So is he obligated in honor of his teacher and fear of him. The same way he is obligated in the honor of his teacher and in the fear, in the awe of his teacher.
And not only that, not only is it like the father, but in a way even more, and his teacher more than his father. The obligation to honor a rebbe is even more than honoring the father.
He will already see regarding which halachos it is relevant, and why? For his father brought him to life in this world, one must honor a father because the father gave you life, because the father made you exist in this world. But his teacher who taught him wisdom brought him to life in the World to Come. The rebbe who taught you wisdom, is what brings you to life in the World to Come, he makes you have wisdom, and only wisdom remains in the World to Come, yes? The body dies. What remains in the World to Come? The knowledge that one acquires. Yes, this is already the same Rambam.
The Definition of Honor of One’s Teacher: Similar to Honoring Father, Not Like Honor of Tzaddikim
Yes. It’s interesting, he also says here that the definition is similar to honoring father. It’s not like what we learned earlier that one must honor tzaddikim (righteous people), chasidim (pious people), because they are similar to the Shechinah (Divine Presence), but rather because they are your rebbe. Just as the father, not because he is a father, but because he is your father. Here we speak of your rebbe, it’s a very personal connection, because he brought you to life in the World to Come.
Besides the fact that one must honor him because he is an important Jew in Klal Yisrael (the Jewish people), he is important to you. It goes backwards. First one must honor your rebbe, then the Rambam will say that not only your rebbe, but other people’s rebbes one must also. A different type.
This is the greatest respect that you say, it’s like kibud av, and it’s about the kal vachomer (logical inference). I mean, there will perhaps be other sources, we’ll see that the Rambam also brings a verse. But there must also be a kal vachomer, why must one honor a father? Because he gave you life. A rebbe also gives you life! What kind of life? Not that kind of life, life of the body, but rather life of the soul, life of knowledge.
Laws of Priority: Teacher Takes Precedence Over Father
Very well. The Rambam says, And how is the halacha? If he sees a lost object of his father and a lost object of his teacher, he sees a lost object, and there is the lost object of his father and the lost object of his teacher. Now the question, whom should he give priority? Whom should he first save? Whose money? Returning his teacher’s lost object takes precedence over that of his father, he is first commanded to deal with the lost object of his teacher before the lost object of his father. For the same reason that we learned, because the rebbe is the one who brings him to life in the World to Come.
Another case, his father and his teacher are carrying a burden, his father and his teacher are carrying a package. There is a mitzvah of unloading, of helping. Who comes first? He unloads his teacher’s and afterwards his father’s, he should help first the rebbe to take down the package, and afterwards the father.
His father and his teacher were captured, there is a mitzvah of pidyon shevuyim (redeeming captives). The question is, who comes first? There is a law of priority. Also here, he redeems his teacher, first one redeems the rebbe, and afterwards he redeems his father.
When the Father is a Talmid Chacham
The Rambam says, this is all when his father was not at all his teacher. But if his father was a talmid chacham, if the father is a talmid chacham – he doesn’t say that he must be his teacher, in general, if the father is a talmid chacham.
But seemingly the reason is because the father also brought him to life in the World to Come. It’s a good question, I don’t know. But the Rambam doesn’t say “if his father was his teacher,” the Gemara indeed says “his father his teacher,” but here he means, the Rambam says it that even if he’s not his teacher, even if he’s just a talmid chacham. But I say that the kal shekol (all the more so)… let’s go with the… one can learn that the reason is because the father is a talmid chacham, therefore more honor comes to him. But simply, more than logic, one can say that when the father also brought him to life in the World to Come, then he redeems his father first.
Question: A Father Who Taught Basics
And one must think about this, that even a father who is not a talmid chacham, but if the father taught him the basics, as the halacha, the Torah commanded, and the father taught him such a thing, the father gave him both. Even if the rebbe brought him more, the rebbe gave him more, but the father gave him both. One must think, it’s a good question, because if the father fulfilled the mitzvah of chinuch (education), and the father taught him exactly lulav, and the father taught him basic learning, he also brought him to life in the World to Come. It’s a question on the kal vachomer.
Exactly lulav is perhaps only a mitzvah, not Torah. Not that is what brings to life in the World to Come. But what you say, you’re speaking presumably with a bit of an edge.
Perhaps indeed that, perhaps because of that indeed that is the explanation. For that it says if he is a talmid chacham, that means, a father who is a talmid chacham, even if he’s not your rebbe, he taught you just like that, he’s a bit of a rebbe, he certainly taught you various things. One who speaks with you about what one speaks about, is a father who can’t do anything at all, he didn’t teach you anything at all. But it’s indeed a problem here.
When the Father is a Chacham
So if the father taught you, redemption of his father first. So seemingly the same thing should be regarding action and work, or in wisdom, if he is a talmid chacham. Then, ah, talmid chacham is clear that he’s not a rebbe, because he’s only a student, and a student is not at all a rebbe, one must be a chacham (wise person) to be a rebbe. And if he is indeed a chacham, fine he teaches you.
If he is already equal to his teacher, if the father is a chacham, even if he’s not as much a chacham as the rebbe, he still comes first regarding work, because the work of his father and afterwards the work of his teacher. Also the same regarding action also.
Discussion: The Distinction Between “Talmid Chacham” and “Chacham”
No, seemingly all these things are the same. I don’t see that this should be the distinction. It doesn’t seem that the distinction is this, that this is a talmid chacham or he is a chacham. Talmid chacham is fine, I don’t know, something doesn’t sit right with me here at all about the distinction. Why should he say in one place talmid chacham and in one place chacham?
Certainly, but what’s the point? Why… if he makes a kal vachomer, if even a talmid chacham the law is so, then kal vachomer if he is indeed a chacham. So something is missing for me. I don’t understand the two halachos. Do you understand what I’m saying here?
Perhaps he must indeed have pidyon shevuyim, not regarding work? I don’t know, not clear.
Comparison with Hilchos Gezeilah Va’Aveidah
He brings that in Hilchos Gezeilah Va’Aveidah (Laws of Theft and Lost Objects) the Rambam says the halacha, and he says it a bit differently. He says that if his rebbe is the rebbe muvhak, the father comes first. But if the rebbe is not a rebbe muvhak, and the father is himself a chacham, comes… it says that if the rebbe is a rebbe muvhak, the simple meaning is that he learned all Torah from that rebbe, not from the father. But if the rebbe is not a rebbe muvhak, and the father is also a talmid chacham, and he also learned from the rebbe, then the lost object of his father comes first.
Fear of Your Teacher Like Fear of Heaven
The Rambam continues, and there is no honor greater than honor of the teacher, and no fear greater than fear of the teacher. No one must one honor more, the greatest honor that a person must give must be given to the rebbe. And of whom must one have the most fear, is the fear of the teacher. As the Sages say, fear of your teacher like fear of Heaven.
Regarding fear of the rebbe the Rambam interprets, it doesn’t mean, it can’t be like fear of Heaven, because the fear of the Almighty is indeed a different level entirely. Rather it means that it is the highest, like fear of Heaven, higher than all on earth. Yes, that’s how he interprets it, no? That’s the greatest honor.
Question: What About a King?
What about a king or something else? I mean, what is then? A king there is no mitzvah to have fear. A king one presumably has fear, because nature says so. Of a non-Jew one also has fear. I remember that the Rambam does indeed have some language, in Hilchos Mamrim, in Hilchos Deos, about a nasi (prince), like that. That the king is the greatest, has even more than the beis din, or some such language.
Practical Question: Honor of the Admor vs. Honor of the Maggid Shiur
Yes, I actually think, that the people who live nowadays where there is a rebbe, such an Admor shlita, whom one honors much more than the rebbe who taught him Torah, yes. It’s a big question, because there is indeed a law that fear of your teacher is like fear of Heaven. Or do you respect more the rebbe who is just because he is the king? You can say that he has a law of king, he has many laws, but your rebbe he is not.
It could be that you can say there like that the maggidei shiurim (lecturers) are all both students of the great rebbe. Like you think of a rosh yeshiva (head of yeshiva), there are maggidei shiurim. Yes, the maggid shiur is perhaps more, you learned with him more, but the rosh yeshiva gives the talks and he is the… it’s the same question. Because that one is also a chacham, respect comes to him, but not the same respect for a rebbe. The respect that you must have for a rebbe, that means literally, the one who taught you Torah, not the one who it says in the halacha.
Story of Rabbi Menachem Zemba
As I heard about Rabbi Menachem Zemba, I don’t know if it’s true, he said that in Ger a Jew knew Rabbi Menachem Zemba, and he said, “Mendel lifts up the bench.” He is a prince of Torah, but that’s how it is, that everyone is nullified before the rebbe. But indeed in halacha one must know how it works. It’s not sustained.
Honor of a Talmid Chacham: A Practical Point
Just so, I always have something that I think, that when people want to fulfill the mitzvah of honor of talmidei chachamim and the like, one seeks a great famous person and one struggles to get in. Every such person certainly had a young man who learned with him in yeshiva, who is certainly his age, who is already today a talmid chacham, and he’s desperate for a dollar, he’s desperate for someone to look at him. It’s much greater to fulfill the mitzvah of honor of a talmid chacham when you follow up with him than when you go to the famous ones. But that’s the next chapter. Now we’re still speaking of your rebbe. Your rebbe is indeed gratitude.
It’s more like a personal thing.
Story of the Kotzker Rebbe
There is a story, the Kotzker Rebbe went to visit his old town where he grew up, perhaps in Kotzk or in Tomashov, and he went to visit a rebbe who taught him, his teacher of alef-beis, of Chumash. He said, the rebbe of Gemara, he said many false explanations, but the rebbe of alef-beis is a real rebbe, certainly according to all opinions a real rebbe, and one must have more respect for him. But what happened
Rambam Hilchos Talmud Torah Chapter 5 – Honor of One’s Teacher (Continued)
Halacha 1 (Continued) – “Therefore they said… his honor is like the Shechinah”
But indeed in halacha one must know how it works. I didn’t sustain it.
Digression: Honor of Talmidei Chachamim – The Great and the Small
Just so, I always have something that I think, that when people want to fulfill the mitzvah of honor of talmidei chachamim and the like, one seeks a great famous person and one struggles to get in. Every such person certainly had a young man who learned with him in yeshiva who is approximately his age, who is already today a talmid chacham, and he’s desperate for a dollar, he’s desperate for someone to look at him. It’s much greater to fulfill the mitzvah of honor of a talmid chacham when you still follow up with him than when you go to the famous ones. But that’s an external paragraph.
The Rebbe Who Teaches Personal Things
Now we’re still speaking of your rebbe, your rebbe is divided in essence, he means more like personal things. There is a story, the Kotzker Rebbe went to visit his old town, where he grew up, perhaps in Kotzk or in Tomashov, and he went to visit his rebbe who taught him, his teacher of alef-beis and Chumash. The rebbe of Gemara, he said, the rebbe said many false explanations, he’s not… but the rebbe of alef-beis is a real rebbe, certainly according to all opinions a real rebbe, one must have more respect for him.
But that’s what I thought, that the father is the one who teaches the Modeh Ani with the basic basics, one must know.
Precision: The Rebbe Who Teaches Wisdom
Something is not clear here, the precision one says like this, you say indeed that in other places he sees it differently. No, that can, according to the Rambam himself it won’t be a question, because life in the World to Come means literally the knowledge, the rebbe who taught him wisdom, not the rebbe who taught him how one makes a blessing and how one says Hebrew. That’s certain, because he speaks the whole time about wisdom. He speaks indeed about wisdom of Torah which is more than mitzvos. I’m speaking about this, about the matter, however you want to call it. Okay.
The Words of the Rambam
He continues, therefore they said, for this is what Chazal (our Sages) say. So. The “therefore” he means to say about this matter of the great honor of the teacher. Yes? Yes.
His honor is like the Shechina (Divine Presence)
His honor is like the Shechina. It’s inclusive, “One who disputes his rabbi is like one who disputes the Shechina.” It’s one thing, someone who argues with his rabbi, he is disputing the Shechina. Yes. Yes. It’s as if he’s arguing with the Shechina. Yes.
“And anyone who makes a quarrel with his rabbi”, like someone makes a fight, he doesn’t fight with him directly. Cholek (disputes) perhaps means he goes to set himself up separately… There is in halacha, the Rema brings this, cholek al rabo (disputes his rabbi), oseh meriva (makes a quarrel) I don’t know, but cholek the Rema says that he makes his own party, he makes his own shiur (class).
What is meriva? I thought, cholek means he makes a rebellion, he fights against him. Oseh meriva means like under the table, he turns something against his rabbi, “like one who makes a quarrel with the Shechina.”
The verses that the Rambam brings
“As it says ‘when they contended against Hashem’”, when the Jews had complaints against Moshe Rabbeinu, they contended against Moshe Rabbeinu, it says “when they contended against Hashem,” they make strife and quarrel against the Almighty.
And the same thing “that the children of Israel contended with Hashem”.
And also further, “and in all the evil deeds that they quarrel with the Shechina, as it says ‘your complaints are not against us’”. Moshe Rabbeinu answers, by Korach I think? Or by the incident of the quail? I mean the incident of the quail, yes. “Your complaints are not against us”. Yes, it’s by the quail, very good. “But against Hashem”. “Hashem heard,” yes yes.
“Anyone who grumbles after his rabbi is as if he grumbles after the Shechina, as it says ‘and the people spoke against God and against Moshe’”. When there the Jews were grumbling against Moshe Rabbeinu, it was viewed as if they were grumbling against the Almighty Himself.
Precision: one thing or two things?
They pose, “as if they are like Moshe.” Apparently one could say they did two things, but from the juxtaposition of the verse we see that they meant one thing, his rabbi and the Shechina.
Explanation: Why is the rabbi like the Shechina?
The simple meaning is straightforward. By Moshe Rabbeinu one understands, Moshe Rabbeinu had a direct connection with the Almighty, he did everything according to Hashem’s word, therefore when one has complaints against him, one is disputing the Shechina. But to apply this also to your rabbi is already a bit of a next level. Here we’re talking about such a type of rabbi that people think that everything he does is according to Hashem’s word. Apparently this is by Moshe, no, not necessarily.
In a certain sense, every rabbi is… What’s the meaning? People, I didn’t get from Pesach, I already know, Pesach Torah scrolls, that a rabbi has a Pesach rabbi’s a Shechina. It’s very simple. Who represents to you the wisdom, the knowledge, the Torah? The rabbi. If you are arguing with the one who brought down to you the wisdom.
No, I say, but by all these verses the simple meaning is that they apparently complained against Moshe Rabbeinu, who did everything literally directly according to Hashem’s word. But a rabbi is also one who acts according to Hashem’s word. Not everything he does, but the wisdom that he teaches is the Almighty’s Torah, the same Torah.
Discussion: Disputing one’s rabbi in learning or in other matters?
Don’t we always say this, that you think that we say that a student of a rabbi must be like he isn’t? We’re still talking about how he does the learning, how he goes against his rabbi’s learning. We’re not talking here when it concerns who knows what, he’s fighting over a building. Ah, then that one is a servant, because the person who represents this must be respected in such a way.
What is this cholek al rabo? What does cholek al rabo mean? What he said that it is cholek al haShechina (disputing the Shechina).
Halacha 2 – “Cholek al rabo” = Making one’s own yeshiva
The words of the Rambam
He says, the Rambam, “This is one who established for himself a study hall”, he makes himself his own beit midrash, his own place for learning, “and sits and expounds and teaches”, he makes his own shiur, “and sits and expounds and teaches,” he sits down and he expounds and he teaches, “not during his rabbi’s time and his rabbi is alive, even if his rabbi is in an overseas country”. Even in another country, as long as the rabbi lives, and if you make yourself independent, become a rabbi during his lifetime, become a rabbi during the lifetime of your rabbi without permission, this is called cholek al rabo.
Explanation: The language “cholek” – dividing, not arguing
It’s very interesting, “cholek” in the language of the Sages always means from the language of… I saw that machlokes (dispute) is translated in a… from the language of “faction”… like to be cholek, “yachloку,” to divide something in half. Or to divide, yes, not from the language of arguing, not from the language of someone going away. He doesn’t make a machlokes by going away. He divides the community, he divides the shiur in half. Or he makes himself a separate division, something like that, he separates himself, he makes his own, he doesn’t run away from the other one, even if he doesn’t make any noise, he has his own chassidim, this is also cholek al rabo. He should have gone to his rabbi, I know.
“And it is forbidden for a person to rule in the presence of his rabbi forever”
Ah, good, “and it is forbidden for a person to rule in the presence of his rabbi forever”, and further. So this, cholek al rabo means that he makes himself his own yeshiva, even if the rabbi isn’t here, he’s in another place, but he declared himself a rabbi during his rabbi’s lifetime.
After this there is a worse thing, this is to rule in the presence of his rabbi. “And it is forbidden for a person to rule in the presence of his rabbi”, this is when he doesn’t go away. In the rabbi’s beit midrash he decides questions. “And it is forbidden for a person to rule in the presence of his rabbi forever,” and one may not be a moreh (teacher/decisor). “In the presence of his rabbi” apparently doesn’t mean when in his face, but when in the rabbi’s place. I’ll say how soon.
“Anyone who rules halacha in the presence of his rabbi is liable to death”. One who rules halacha in the presence of his rabbi is liable to death. What death? What is this liable to death from where? Yes, this is one of those liable to death that we don’t execute. It doesn’t mean that he is liable to death, it doesn’t mean that we execute him. It actually says that Shmuel… about Shmuel and about other people, but liable to death means that it’s very sharp, it’s very strict. That’s the simple meaning. It doesn’t mean that we should God forbid… because he is worthy of death, worthy of death is liable to death.
It could be, because there can only be one rabbi at a time, and we’re not now going to execute the rabbi because you disputed.
Halacha 2 (continued) – The measure of twelve mil
What does “in the presence of his rabbi” mean?
What does in the presence of his rabbi mean? Ah, there is a way, we must also have local halachic decisors. So what is the boundary, until where may one yes? From how far away?
He says like this, “If there is between him and his rabbi twelve mil”, if it’s far enough, twelve mil, twelve mil is a measure of techum derabbanan (rabbinic boundary), yes. Fine, it’s far enough, that it’s clear that the reason why he answers is not because he considers himself better, but simply a service, because the person has a question and he can’t come to the rabbi, fine it’s permitted to answer.
Discussion: “A matter of halacha” specifically?
It could be one asks a matter of halacha specifically, because this is a concern, but for example someone asks him a way from here to learn, it’s expected to come to the rabbi. It could be, a matter of halacha is something that the person needs to know now. Yes, but it could also be the opposite, that just saying Torah with permission, doesn’t mean only… the rabbi is the authority, you tell him a halacha, you tell him just a vort (Torah thought) in our parlance, and that’s not what we’re talking about. Except in certain places where this is the whole authority, I don’t know. But… yes… right? Yes.
And the rabbi isn’t here, it’s twelve mil, one can’t even travel. Twelve mil, that one can travel, should we say “go travel to the rabbi.” But further than that. Yes.
Distinction between “ruling” and “knowledge”
In Shulchan Aruch and the commentaries they add that we’re talking in a manner when a decision is needed here. If an am ha’aretz (ignoramus) simply doesn’t know what it says, anyone may tell him, “such and such is written in Shulchan Aruch.” This is just a matter of knowledge. Ruling means when one needs someone who should use his mind, his judgment, this means deciding in the presence of his rabbi. Saying what it says one may.
Halacha 2 (continued) – To separate from prohibition even in the presence of his rabbi
The words of the Rambam
195. Ah, further, but even in the presence of his rabbi it is permitted to rule. If one sees someone transgressing a prohibition, one wants to separate him from a prohibition, then one may even in the presence of his rabbi.
Someone says like this, “When a person does a prohibited act”, when a Jew does a prohibited act, a person does a prohibited act, because he doesn’t know, “or because of wickedness”, or because he’s wicked and he does it intentionally, “one must separate him”, one must do the mitzvah of rebuke, to separate him, or the mitzvah of lifnei iver (before the blind), one must tell him this is forbidden. “Even in the presence of his rabbi”, even in the presence of his rabbi, “even though they don’t give him permission”, even if the rabbi didn’t give him permission.
Why? Because this is a desecration of Hashem’s name when a person does a sin publicly, it’s not good that we speak publicly. Oy, desecration of Hashem’s name, “in any place where there is desecration of Hashem’s name”, he doesn’t mean, he doesn’t take his own Torah, he takes this. “In any place where there is desecration of Hashem’s name, we don’t accord honor to the rabbi”, then it’s not the time to give honor to the rabbi. That is, the Almighty is more important than the rabbi. The rabbi’s honor is very holy, but when a Jew does a sin, this is a matter of honor of Hashem’s name, not a matter of honor of the rabbi.
Explanation: Perhaps this isn’t a flaw in the rabbi at all
And in general, here one could say that it’s not a flaw in the rabbi at all, not because we don’t accord honor to the rabbi, but in general it doesn’t mean any flaw in the rabbi, because you’re not here to decide, you’re here simply to remove a sin. He means to say in a manner even in a manner let’s say that it could indeed bother the rabbi, it means as if you made a decision in his presence, but there is the matter of a place of desecration of Hashem’s name.
Discussion: A proof against the distinction between “ruling” and “knowledge”
Perhaps from here is a proof that your distinction that you repeated isn’t so correct, because it appears that here regarding the separation from halacha isn’t a ruling, it appears from a halacha that he simply doesn’t know, because he says clearly he doesn’t know, or because of wickedness. He doesn’t say because a decision is needed, one can decide differently. No, he asks on Shabbos, and he does things that this goes into the category of a certain Shabbos prohibition, and one must actually ask the rabbi, will give him the right not to. Because according to you this is a matter of desecration of Hashem’s name, it’s said that one must go with your ruling. Why should that one go with your ruling at all? He says, “Aha, you say so, I say differently.”
Answer: This is a different type of thing than deciding
This could be this is a different type of thing than deciding. Deciding is one thing, but this is a matter of ownership of authority. In the rabbi’s shul to stand up and give a sermon, “stop doing what you’re holding in the middle of doing.” This isn’t, this is much more a cholek al rabo, not exactly a cholek, but it’s more a matter of disrespect than deciding. Therefore, here is even where there doesn’t need to be any judgment, it’s the leadership. To protest where that one is leadership, the rabbi can tolerate him. It’s not your job. The rabbi didn’t see it in the beit midrash. Not your job to protest in the beit midrash. Not to protest God forbid to permit a second type of prohibition. To protest such a displayed thing.
All these things we’re apparently talking about when the rabbi is clearly his rabbi, his primary rabbi. Because the Shulchan Aruch makes distinctions between a primary rabbi and a rabbi who is a bit of a colleague, someone who is more elevated than him, but they are the same level. This law is from rabbi, it’s not clear that it applies in our times, because there isn’t such a thing as rabbi, but this we will see.
He says further, “we’re speaking about teachers.” This is if it’s a matter of desecration of Hashem’s name, stop that someone is doing a sin, one may yes say, “in a matter that became publicized.” But in general, both permissions, both the one that is twelve mil, all these things, all these solutions, is when it’s made an incident, but “to establish oneself for ruling and to sit and expound to every questioner”, is tremendous, even “at the end of the world and his rabbi at the end of the world, it is forbidden for him to rule until his rabbi dies”, even if it’s very far. On a permanent basis, I become, I make myself my own company, I’m already great, I can already on my own, this one may not do. One may not “until his rabbi dies, unless he took permission from his rabbi”. Only if one received permission from his rabbi, then he may, but without permission one cannot at all.
Innovation: Even after his rabbi dies – not everyone may become a rabbi
He says further, what if the rabbi did die? Yes, do you think that now it becomes a lawless world, and everyone may become a rabbi? He says, “Not everyone whose rabbi died” he is already at the level, he can already learn enough. He doesn’t say what the measure is, but yes.
But look, here comes a whole… here comes very simply, one must already almost come to translate. Here comes a very sharp… a whole piece of a story.
Halachot 7-9 – A student who hasn’t reached the level of ruling and rules / A sage who has reached the level of ruling and doesn’t rule
Rambam: A student who hasn’t reached the level of ruling – a fool, wicked, and arrogant
Yes, so the Rambam, “And any student who hasn’t reached the level of ruling and rules”, a student who hasn’t reached the level, and he’s still not worthy to be a teacher of halacha, and he does decide, “behold he is a fool, wicked, and arrogant”.
He has three levels, he is a fool, wicked, and arrogant. It could be that it’s one of the three. Or he decides thus because he’s a fool, he doesn’t know that he hasn’t yet reached the level of ruling. Or he knows that he hasn’t reached the level of ruling, and he’s wicked because he does it anyway. Or he’s arrogant, he hasn’t reached the level of ruling, but he convinces himself that he has reached the level of ruling, because he’s a great baal gaavah (arrogant person). I mean all three together. No, but it could be, it’s a whole good explanation. Because there are three things, a fool means because he doesn’t know what it means to have reached the level of ruling, he convinces himself. Or he convinces himself because he’s arrogant, or he does know and he’s wicked.
Oy. Umm…
“For she has cast down many wounded” – the verse about a promiscuous woman
“And about him it is said ‘for she has cast down many wounded’”, but such a one who… who… who causes other Jews to stumble with incorrect halachot, casts down wounded, he causes other Jews to stumble, like… it’s a language he causes other Jews to stumble with sins, apparently. And he’s going to say now the other half of the verse. But the verse speaks of… the simple meaning speaks of what? Of a promiscuous woman, of a married woman who is promiscuous, it’s interesting. But here it’s very good, because wisdom is called your true wife, and the promiscuous woman is always the false wisdom. It’s a person who sells false wisdom, like the promiscuous woman.
And “she has cast down many wounded”, he makes people. I think, if he is lenient, one understands that he casts down many wounded, because… because he gives out leniencies that aren’t sustained, he makes Jews with prohibitions. But if he is only stringent… let’s say, he becomes a judge, this is… I mean, if a Torah scholar who hasn’t reached the level of ruling, usually he’ll be stringent, because that’s easier. But he still casts down wounded, because the person, first of all he’ll get a hatred for Torah, and he’ll stop asking halachic rulings, because he always comes stringent, yes? They are “she has cast down many wounded”.
Okay. And it could be another reason he “casts down many wounded”, because he is liable to death we learned earlier. So he is I himself, he is a suicide. Okay.
“And numerous are all her slain” – A sage who has reached the level of ruling and doesn’t rule
Rambam Hilchos Talmud Torah Chapter 5 – Honor of the Teacher (Continued)
But I need to learn the other half. “Bechayei chacham shagah l’hora’ah”. Ah, now a person thinks, you know what, I’m never going to pasken, I won’t get myself into these troubles, but it doesn’t help. You’re caught. Either way. “Chacham shagah l’hora’ah”, if you’re a humble person who doesn’t come to give hora’ah, you’re doing a terrible wrong. “Harei zeh monei Torah”, preventing Torah, preventing Torah from Jews, “nosein michsholos lifnei ha’ivrim”. He is also, because the people won’t have anyone to ask, so the second one who doesn’t either. He’s placing stumbling blocks before the blind, the language of the Rambam is thinking here presumably from “v’lifnei iveir lo sitein michshol”, because those who could help people should know what they need to do.
And on whom does the second part of the verse stand, “va’atzumim kol harugeiha”? Who is meant by the “rabim chalalim hipilah”? The student who hasn’t reached the level of hora’ah. It’s not standing, what, we don’t mention any names here, what does it mean here someone.
“Talmidim Ketanim” – Hedyot Kofetz Barosh
“Eilu hatalmidim haketanim shelo higi’u l’Torah k’ra’ui”, the little rabbis who come up, and they don’t learn Torah as it should be. “V’harei hem lo lamdu klum”, they haven’t learned enough. They haven’t learned enough. They haven’t been meshamesh. Yesterday we learned that in order to become a talmid chacham one needs to learn very much. He didn’t do that. “Ela mipnei shemisgaim b’einei ha’am”, they are contentious people, they just want to become great. “V’koftzim v’yoshvim barosh”, they are a hedyot kofetz barosh, which appears a few times, yes. Hedyot kofetz barosh, very good, yes. “V’koftzim v’yoshvim barosh ladin ul’horos b’Yisrael”, to pasken.
“Hem Hamarbim Hamachloket” – Why They Create Dispute
“Hem hamarbim hamachloket”, they increase dispute. Why? Because it will bother the serious talmidei chachamim, there will be a dispute. No, not because of that. Because this is what the person does. He’s constantly seeking to have a shiur, to have someone who is finally heard, who doesn’t seek to aggrandize himself. If there’s already someone who knows, he doesn’t try to make another yeshiva so he can also have a yeshiva. But the person who is a hedyot kofetz barosh, he wants constantly, he needs to be the rabbi who will be honored, if there aren’t enough positions, he opens a new yeshiva, he makes a new beis medrash etc. etc. He increases dispute, they said, he just makes more factions.
“Mechablin Ner HaTorah” – Why This Extinguishes the Light of Torah
“V’hem machrivim es ha’olam, v’hem mechablin ner haTorah”. I mean mechablin ner haTorah he also said about a talmid chacham who makes his Torah a spade to dig with. “Me’or hadas” – it’s very beautiful, because Torah is beautiful and bright when all who represent Torah are respected, respected people, people who have a beauty, a brightness. But if Torah scholars conduct themselves, they steal and they take money from people and make disputes…
And the sad thing is that the one who does this is not a talmid chacham at all. He’s the liar who deserves death. People say, “Ah, the talmid chacham”. No, you’re not talking about a talmid chacham, you’re talking about the rebels. That’s why the Rambam writes it. Why does the Rambam write this whole sharp thing? What does he want from us? He wants to restore kavod haTorah.
I want to say about this, you have a complaint, you see that the talmidei chachamim are… I saw someone said, yes, he has pleasure that Chazal had a sense of humor, what does it say “talmidei chachamim marbim shalom ba’olam”. Meanwhile, where there are two talmidei chachamim, they fight. He says, no. Says the Rambam, no, he’s not a talmid chacham, he’s a talmid katan. He’s not a talmid chacham, he’s a talmid katan. What are all these things?
“Shu’alim Ketanim Mechablin Kramim” – Explanation of the Parable
“Va’aleihem amar Shlomo b’chochmaso… ah, they are mechablin kerem Hashem Tzevakos”. They are destroying, they damage the Almighty’s field. The Almighty’s field is like the field of the people of Torah. “Va’aleihem amar Shlomo b’chochmaso ‘echzu lanu shu’alim shu’alim ketanim’”. Little foxes. Foxes means such cunning fellows. “Mechablin kramim, uchramenu smadar” – when the fields have perhaps fruits that are already grown. But the smadar, the grapes that aren’t yet grown…
Perhaps one can say that the destroyers are the smadar, they haven’t yet become complete… “Mechablin kramim” – ah, they make it so one can’t eat good grapes. When it comes when a talmid chacham, he would serve good grapes, because he would give blessed fruits of peace. Yes, he would give, he would explain the halacha in depth. But now, they come, they pasken, and they throw as if there are only grapes that aren’t fit for eating. Yes, actually interesting. Okay. Yes.
Summary: The Rambam’s Purpose – Restoring Kavod HaTorah
He says, so until now we’ve learned, how much have we learned, about the great virtue of kavod rabo, and that one may not quarrel with him, and whoever does, becomes a rabbi himself. Actually interesting that it comes in here, this is the order. Whoever does, becomes a rabbi himself, but will you be fit for hora’ah, you won’t be fit for hora’ah. He says here, perhaps he’s also speaking here about kavod rabo, because the one who isn’t fit for hora’ah, he causes the world to be disrespectful of the talmidei chachamim, it will be a chilul Hashem.
He causes the amei ha’aretz to say, the halachos say the amei ha’aretz, more who is called yes… Everything that it says there what one needs to know, to be able to become a dayan, to be able to become a rav. Eh, the commentator says in Sanhedrin. Yes, but I don’t know if the Tosafos say the same thing. He needs to have from a rabbi yadon yadin, therefore it doesn’t mean, okay, therefore it’s a mitzvah. Ah, perhaps yes, there it says in Tosafos, he should be fit to sit in a beis din Sanhedrin, and such things.
Halacha 10 – A Student May Not Call His Teacher by Name
So the Rambam continues with the matters of kavod rabo. He says, it’s forbidden for a student to call his teacher by name, even not in his presence. You may not call by name. One must say, “my teacher and rabbi so-and-so”. One must say, not say, not say, with a title one can yes have a rabbi, rabbi, Rabbi Moshe? We don’t say it that way, because we learned that the translator says “Rabbeinu ploni”, but he doesn’t say, he says “avi mori” or “Rabbeinu ploni”. This is also how we conduct ourselves today, we say “Rabbeinu HaKadosh”, but the one who is truly our rabbi, we say “Rabbeinu HaKadosh”, and so on, we don’t say their names.
A student of Rabbi Moshe, he doesn’t say “Rabbi Moshe”? For example, a student may not say “Rabbi Moshe”? A student may not, so it says here. So it says here, I can’t interpret. Wait, “v’lo yikra shemo shel rabo bifanav”. I see, by the great Chassidim, for example, you know how you can see how accurate a rabbi must truly be? By the phony people who don’t truly have a rabbi, but they’ve taken some person and they make themselves that it’s their rabbi, they conduct themselves with all the halachos even with a smudge over. But you see, that the sharp Chassidim never say the rabbi’s name. They will never say “Rabbi ploni”. They will understand that it’s a great shame. I say “Rabbi Baruch is my rabbi”? No, “the Rebbe”.
Further says the…
What is not easy for them because they don’t have any disaster. Yes, one commanded and does. He says further, “v’lo yazkir shemo bifanav”. One may not mention his name in his presence.
Rambam Hilchos Talmud Torah Chapter 5 – Honor of the Teacher (Continued)
Halacha 10 – Not Mentioning His Name in His Presence
Rambam’s Words:
“V’lo yazkir shemo bifanav, va’afilu likro la’acherim sheshmam k’shem rabo, k’derech she’oseh b’shem aviv, ela yeshaneh shemam, va’afilu l’achar moso. Bameh devarim amurim? B’shem pla’i, shekol hashomei’a yodei’a shehu ploni.”
Explanation:
He says here that if the rabbi has a certain name, and there comes another who has the same name, Chaim Klein, whatever the rabbi’s name is, one may not say that person’s name, because it looks like one is saying the rabbi’s name. It’s a matter of maris ayin, it’s not respectful. Just like with a father one also may not say, if someone is called like the father, you may not call that person’s name, but you must change the name, call that person a bit differently.
Says the Rambam, “Bameh devarim amurim? B’shem pla’i, shekol hashomei’a yodei’a shehu ploni.” Because then they will think one means the rabbi, because one says the same name. But if the rabbi has a very general name, then there’s no prohibition.
Remark: “The Rebbe” – The Chassidic Conduct
By the phony people who don’t truly have a rabbi, but they’ve taken some person and he makes himself that he’s a rabbi, they conduct themselves with all the halachos even with a dirty one over, but you see that the sharp Chassidim never say the rabbi’s name. They will never say Rabbi ploni, they will understand that it’s a great shame to say Rabbi Baruch is my rabbi… No, the Rebbe.
—
Halacha 10 (Continued) – Greeting One’s Teacher
Rambam’s Words:
“V’lo yitein shalom l’rabo, o yachzir lo shalom, k’derech shenosnim hare’im u’machzirim zeh lazeh. Ela shocheh lefanav, umechabdo b’chavod, ‘shalom alecha rabbi’. V’im nasan lo rabo shalom, yachzir lo ‘shalom alecha rabbi u’mori’.”
Explanation:
When he gives greetings to the rabbi, he shouldn’t do it like one does with any friend, I don’t know, such a slap on the back, some such friendliness, but he should do it with fear and respect. “Ela shocheh lefanav, umechabdo b’chavod, ‘shalom alecha rabbi’. V’im nasan lo rabo shalom, yachzir lo ‘shalom alecha rabbi u’mori’.”
Why when returning must one say an extra word? Like one says “shalom aleichem”, and one answers “aleichem shalom”, one adds a word. “Shabbat shalom”, “Shabbat shalom u’mevorach”. I don’t know, that’s just courtesy I think. The point is, it shouldn’t return shalom aleichem and make a life. It adds another drop of respect, so I think. Yes.
—
Halacha 11 – Removing Tefillin, Reclining, Prayer Before One’s Teacher
Rambam’s Words:
“V’chein lo yachlatz tefillin bifnei rabo.”
Explanation:
He says further, “v’chein lo yachlatz tefillin bifnei rabo”, one shouldn’t remove tefillin in front of the rabbi. What is the matter of removing tefillin? Why is this not respectful? Yes, because in a respectful situation one goes with tefillin, if it’s like removing today a hat. Not exactly. Tefillin is a garment of fear and respect, one shouldn’t remove it in front of the rabbi. Very good.
—
Rambam’s Words:
“V’lo yaseiv, ela yosheiv k’omed lifnei hamelech.”
Explanation:
“V’lo yaseiv”, and one shouldn’t recline in front of the rabbi. “Ela yosheiv k’omed lifnei hamelech”, rather one sits as we learned earlier that once people would stand, but today one sits, but at least this sitting should be with derech eretz, not sitting very strongly reclined. One sees that this is a halacha even on Pesach, that sometimes the rabbi, he doesn’t need haseivah, because it’s not fitting to recline in front of the rabbi. Very good.
—
Rambam’s Words:
“V’lo yispaleil lifnei rabo, v’lo achar rabo… ela yisrachek l’acharav, lo yihyeh mechuvan keneged achorav.”
Explanation:
“V’lo yispaleil lifnei rabo”, one shouldn’t pray in front of the rabbi, “v’lo achar rabo”, and not behind the rabbi. How should one pray? A person prays with his rabbi, how should he pray? Not in front, not on the side, and not behind. “Ela yisrachek l’acharav”, he should distance himself a bit, one gives a bit of space to the rabbi. One shouldn’t be right next to him, not right in front, right behind. “Lo yihyeh mechuvan keneged achorav”, he shouldn’t be completely aligned behind him. This is also a matter of derech eretz, or it shouldn’t look like one is praying to the rabbi. It depends which side. Very good. Behind one shouldn’t be aligned kenegdo from behind. Not be behind the rabbi so it looks like one is praying to the rabbi. Not be in front of the rabbi because it’s not derech eretz. Not on the side because you’re equal with him. But where? Somewhere below, but not from below. Not right under him. That’s the explanation, so I think. Very good.
Therefore they used to place the rabbis on the top, yes, no one should be in front of them, and one should give enough space. But also not under them. Okay, one gives a bit of space. Ah, you mean directly below. Okay. There are Jews, yes.
—
Halacha 11 (Continued) – Bathhouse, Rabbi’s Place, Deciding His Words
Rambam’s Words:
“V’lo yikanes im rabo l’merchatz.”
Explanation:
He says further, “v’lo yikanes im rabo l’merchatz”, one may not enter with the rabbi into the bathhouse. This is also not respectful.
—
Rambam’s Words:
“V’lo yeisheiv bimkom rabo, v’lo yachri’a devarav bifanav.”
Explanation:
The halacha says further, “v’lo yeisheiv bimkom rabo”, one may not sit in the rabbi’s place, “v’lo yachri’a devarav bifanav”, and when the rabbi speaks, and for example the rabbi has a doubt, he shouldn’t decide the rabbi’s doubt. Yes, that’s what isn’t. Or even say that he’s right. Even he doesn’t have a doubt. He shouldn’t say “yes, the rabbi knows, the rabbi says well.” Not your job to say that the rabbi says well or not.
Discussion: May a Student Disagree with the Rabbi?
Aha. But l’heter, what he shouldn’t do, if he has a different reasoning than the rabbi, apparently there’s a way how he may say it. He shouldn’t say it in a manner… What? I see, he brings an answer from the Rema. He asked the Rema the question of the practical halacha. He says “yachri’a devarav” means because it’s a reasoning, but one can say differently, he shouldn’t say differently. He should rather take the rabbi’s reasoning, because the rabbi understands better. No, not necessarily because he understands better. It would be a law in Talmud Torah. I mean now also the student, but now it’s even from kavod rabo. It’s not derech eretz. When the rabbi says one can say this way, you say one can say differently. No, but if he has some objection to the rabbi, apparently he needs to find a refined way to say it. No, look not, look at the next piece. The “yachri’a” means my inclination. No, “yachri’a” means that his opinion leans, and my opinion leans differently, and now he means to explain his error. No, but I’m saying what may he yes, when he has a proof different from the rabbi’s approach. It doesn’t say here what he may. I don’t know how to tell you.
He says, he brings from the Gra in Shulchan Aruch, Hilchos Talmud Torah, kavod rabo, that one may not do it in his presence. If one argues with the rabbi, it shouldn’t be in his presence. One may argue with the rabbi, one may even decide. A person doesn’t have to pasken everything the rabbi said. He brings here the Rema himself brings his father’s approach and says, “I hold differently.” Because it’s not in his presence. It’s a matter of derech eretz. It’s not a matter of having faith in everything the rabbi says, but on practical halachos that we learned.
I’m saying that apparently one may even speak in front of the rabbi too, but it’s in a refined way. But what should the rabbi do with this and that Tosafos that implies differently? There’s a way of speaking with the rabbi in learning. Here it sounds like not. I don’t know how to tell you. It could be that here we’re talking about a different type of rabbi. We don’t have rabbis, because we and the rabbi learn from the book. But if there’s a true rabbi, we don’t grasp that it makes sense, because our rabbis aren’t the type of rabbis we’re going to see soon. If someone has a rabbi where the rabbi can tell him “I take it from Har Sinai”, like the Chasam Sofer who can pass it to me, he would be right. No, you’re obligated, but all this honor is more than we conduct ourselves even with our rabbis, except as he says, except for the person who is one with two houses. And part of this is because we don’t have true rabbis, but another part of this is, one doesn’t have true rabbis, therefore these halachos stand, so that one should respect the rabbis more.
—
Halacha 12 – Sitting, Standing, Leaving from One’s Teacher
Rambam’s Words:
“V’lo yeisheiv lefanav ad sheyomar lo sheiv. V’lo ya’amod lefanav ad sheyomar lo amod, o ad shetol reshus la’amod.”
Explanation:
Yes, further. “V’lo yeisheiv lefanav ad sheyomar lo sheiv”. He shouldn’t sit down in front of his rabbi until the rabbi tells him to sit. “V’lo ya’amod lefanav ad sheyomar lo amod, o ad shetol reshus la’amod”. And also not stand up, until the rabbi tells him to stand up, or he asks permission that he may stand up.
—
Rambam’s Words:
“Ksheniftar merabo, lo yachzir lo achorav ela panav keneged panav.”
Explanation:
Further, “ksheniftar merabo, lo yachzir lo achorav ela panav keneged panav”. When he leaves from his rabbi, he shouldn’t immediately turn around and go with his back to the rabbi, but he should turn around and walk out with his face toward the rabbi.
—
Halacha 13 – Standing Before One’s Teacher
Rambam’s Words:
“One is obligated to stand before his teacher from when he sees him from a distance, as far as the eye can see, until he is hidden from his eyes and he no longer sees him, and then he may sit.”
Explanation:
He continues, the law of standing before one’s teacher. “Standing before one’s teacher” – perhaps you can make a chapter. “One is obligated to stand before his teacher from when he sees him from a distance, as far as the eye can see, until he is hidden from his eyes and he no longer sees him.” When he sees the teacher from as far as when one can already see him, until when one can no longer see him. “And he no longer sees him” means not only that you cannot see his face, but you cannot see his body, “and then he may sit.” Only after that should he sit down.
—
Law 13 (Continued) – Greeting One’s Teacher on the Festival
Rambam’s Words:
“A person is obligated to greet his teacher on the festival.”
Explanation:
Further, a law, “A person is obligated to greet his teacher on the festival.” There is an obligation for a person to go on Yom Tov to greet his teacher. It could be that this has to do with the fact that on Yom Tov one must learn half the day. Okay, on Shabbos there is also an obligation to learn. No, this is honor. Everything you see here is honor, the order of conduct, how one conducts oneself with honor toward the teacher. And on Yom Kippur there are even laws that even though one may not wash, one may enter into water, into a lake, because one must go to greet one’s teacher on the festival. It is a great obligation.
—
Law 14 – Honor of a Student Before the Teacher
Rambam’s Words:
“One does not give honor to a student in the presence of the teacher, unless it is the teacher’s way to honor him.”
Explanation:
He continues, “One does not give honor to a student in the presence of the teacher.” One may not give honor to another student in front of the teacher, because this is also a matter of being in the presence of the teacher. “Unless it is the teacher’s way”, unless it is the way of honor, but if the teacher himself gives honor to that student, then that is the will of the teacher.
—
Law 14 (Continued) – Service to the Teacher, Slave’s Tasks
Rambam’s Words:
“All tasks that a slave performs for his master, a student performs for his teacher. And if it was a place where they recognize him and he did not have tefillin, and he is concerned lest they say he is a slave, he does not put on his shoe nor remove it.”
Explanation:
He continues, “All tasks that a slave performs for his master, a student performs for his teacher.” It is an obligation or it is a mitzvah, it is a matter. He will explain the paragraph. He continues, “And if it was a place where they recognize him and he did not have tefillin”, a teacher, a student does all tasks, he does, he should conduct himself like a slave. But, he says, if a person comes together with the teacher to a place, and people see, people should see how he honors his teacher, he does things for him, he carries, he transports, and people think he is a slave, people will not want to arrange marriages with him. If he wears tefillin, then one sees on him proof that he is not a slave. “And if it was a place where they recognize him and he did not have tefillin”, he does not wear tefillin, “and he is concerned lest they say he is a slave”, that people should think he is a slave, “he does not put on his shoe nor remove it”, then he should not in front of the teacher put on shoes or take off his shoes. This is like a task that only a slave does.
Observation: A Story with a Rebbe and the Four Species
I heard that there was a certain rebbe who did not allow his chassidim to come with the four species into the beis medrash during his davening. Apparently this is the matter, that one should see that they are slaves, and that they should indeed be able to continue to take off his shoes. Because if they themselves come with tefillin or with a holy object, people will think they are not slaves.
—
Law 14 (Continued) – One Who Prevents His Student from Serving Him
Rambam’s Words:
“And anyone who prevents his student from serving him, prevents from him kindness, and removes from him fear of Heaven.”
Explanation:
He continues the law, “And anyone who prevents his student from serving him”, someone wants to be an extra nice teacher, he doesn’t want to let his student serve him, “prevents from him kindness”, he prevents from his student kindness, he prevents from his student the opportunity to do a mitzvah. It is a favor for the student that he humbles himself before the teacher, that he acquires more Torah. It doesn’t only help the teacher, it helps the student as much as it helps the teacher. “And removes from him fear of Heaven”, he takes away fear of Heaven, as we learned earlier, “Fear of your teacher is like fear of Heaven.”
—
Law 14 (End) – One Who Belittles His Teacher’s Honor
Rambam’s Words:
“And any student who belittles any matter of his teacher’s honor…”
Explanation:
The Rambam continues, “And any student who belittles any matter of his teacher’s honor”, I taught him that it is honor of the Divine Presence, and also because it takes away Jerusalem, as we said. But it takes away Jerusalem, as the teacher says with the Divine Presence.
Rambam Laws of Torah Study Chapter 5 – Honor of One’s Teacher (Continued)
Law 12 (Continued) – One Who Belittles His Teacher’s Honor Causes the Divine Presence to Depart
The Rambam continues, “Any student who belittles any matter of his teacher’s honor, causes the Divine Presence to depart from Israel”, a student who belittles the matter of the laws of honor of his teacher, causes the Divine Presence to leave the Jewish people.
Ah, such a sharp thing, why? This is a further… as we learned earlier that it is honor of the Divine Presence, and also that it takes away fear of Heaven, as we said. The Rambam continues, the teacher and the Divine Presence go together, not that they go together, the teacher represents the Divine Presence. Very good.
Law 15 – If He Saw His Teacher Transgressing Words of Torah
Further he says, “If he saw his teacher transgressing words of Torah”, ah, we learned earlier that one may not decide halacha in the presence of one’s teacher, but what happens if one sees the teacher transgressing words of Torah? He sees he is not learning, he sees he needs to make a correction, he sees that the teacher forgot or didn’t say something.
I have the same thing, I have my attendant, my servant before me, when he mentions some Torah that he heard, he should say, “If I may, I heard from our teacher,” that’s how the teacher taught us. Okay.
One sees sometimes in books, they bring a midrash quoted in the book of my teacher. It could be that this is the matter.
Law 15 (Continued) – He Should Not Say Something He Did Not Hear from His Teacher
“And he should not say something he did not hear from his teacher, until he says in whose name he said it”, he should not say something he did not hear from his teacher, if yes, he should say from whom he heard it.
What does this mean? It is a matter that he should not transmit false statements in the name of the teacher. This is obvious. This is not a matter of honor. Because if it was said now that everything should be said “this is how the teacher taught me,” when he says something else that is not in the name of the teacher, people will think he is still saying it in the name of the teacher, he must say clearly from whom it comes, like the law of “one who says something in the name of the one who said it,” so there should be no errors.
Okay, but the Rambam places it here, because here is how… something doesn’t seem right to me. Perhaps he means when he speaks of the teacher, if he says yes before the teacher, he tells him, “I heard from our teacher, another teacher, from Rabbi Yankel, from Rabbi so-and-so”? Yes. I don’t know clearly…
Law 15 (End) – When One’s Teacher Passes Away
And if he passes away, when his teacher dies, he tears all his garments until he exposes his heart, and he never mends it. This is all how he conducts himself. This from law 10 until here was the order of how a student conducts himself toward his teacher.
Law 16 – Primary Teacher: Definition
These matters are said regarding one’s primary teacher. What does a teacher mean? The Rambam says, “In what case are these things said? Regarding one’s primary teacher.” What does primary mean? “From whom he learned most of his wisdom.”
What Does “Most of His Wisdom” Mean?
What does most of his wisdom mean? I think here he means most things that you know, you know from this teacher. That’s what he means. The Rema says, what does most of his wisdom mean? It means the teacher who taught you to understand, proper intellect, and to understand things. Not a lot of information or a lot of… Let’s learn what it says here.
What does most of his wisdom mean? A primary teacher is not that one. A primary teacher that is written here is most things that you know… most of his wisdom, but it is not necessarily in quantity, because the person taught you to understand, the person taught you to think, he taught you intellect, he taught you forms. He didn’t teach you many explanations.
“His Wisdom” Means Talmud, Not Scripture and Mishnah
“But if he did not learn from him most of his wisdom”, he is not his primary teacher. All these Shulchan Aruchs that you bring, I hold that one must bring the Shulchan Aruch, because the person who thinks one must bring the Shulchan Aruch in our time, it is not a mitzvah, because the Shulchan Aruch speaks of a different situation. All these Talmuds speak in a completely different world of a student with a teacher, where the teacher truly taught things. The world didn’t yet have books.
Most of his wisdom means literally, everything, most things that you know. Some things you know from that one, some things you know from that one, but most things you know, you know from him.
“But if he did not learn from him most of his wisdom, this is a student-colleague”, and he is not his primary student, but a student-colleague, and they are more on one level. “He is obligated in his honor in all these matters”, one is not obligated with such a strong level of honor, but there are still certain laws of honor, such as “standing before him”, one must stand before him, “and tearing for him”, one must tear keriah, “just as one tears for all the dead that one mourns for them”, he receives a law like one of the seven close relatives for whom one must tear keriah, but not a tear that is not mended.
Until When Is He Called a Teacher?
He continues, until when is he called a teacher? That his wisdom, he brings the Gemara in Moed Katan, his wisdom means a student, because a sage doesn’t mean Scripture and Mishnah, Scripture and Mishnah is the world of the Tannaim. The teacher today is a student, he must teach and understand and be able to make reasoning and be able to compare one matter to another, etc.
No, I don’t think so. One teaches it, one must do it several times with him, there is no secret in this, there is no foundation of logic. He must say, be able to do, and begin to feel. He is an educator in reasoning. One who is an educator in reasoning, he does reasoning with him for years, for years he learns with him until he understands on his own. Okay.
Practical Difference: “Three Months” Is Not Enough
But in short, it must… What does it mean a teacher who is not primary? One must learn more than one must learn in all Scripture and Mishnah. Just to be clear, people, when one says today “he is like a community,” I did not learn most things from him, but the way I learn I got from him. In short, you learned with him three months.
No, we learned chapter 4, we learned that the essence of Torah, that is wisdom. In other words, knowing all Scripture and all Mishnah is easier than that. That is basic. If one speaks of that level, true.
Law 17 – Even One Thing
Further he says, what does it mean a teacher who is not primary? He says, “Even if he only learned from him one thing, whether small or great”, even if he only learned from him one thing, a small thing, but in any case he must stand before him and tear for him, one must tear keriah for him.
What Does “One Thing” Mean?
This is even less than a student-colleague. This is a great wonder, because the simple meaning is that the law understands that everyone, every two friends, learns something one from the other. You are certainly my primary teacher, but such a level is certain. The small thing, great thing, I am a world for you, I am a Torah scholar. So, what does it mean a teacher who is not primary?
No, I’m speaking here of keriah. One tears keriah more for friends. A student from whom one learned something. I think every Jew in shul must know what “a great thing in words of Torah” means. It doesn’t mean that he once repeated a Chasam Sofer during davening. No, you learned something with him, something. I learned from him something, something important.
Discussion: Chassidim and Their Rebbe
What about all the chassidim who have a rebbe, who is just a rebbe because his father was a rebbe, do they tear keriah? And you actually learned from a rav in your beis medrash, every week you learn from him Shalosh Seudos Torah, do you tear keriah for him?
But why must one tear keriah? What is the question? No, this is a law. Let’s not argue about a law. I am a friend with you, “whatever,” is a different “situation.” But here you have a rav, a maggid shiur here in shul, he teaches the laws of Pesach before Pesach. Why must one tear keriah for him? Yes.
Law 17 (Continued) – A Torah Scholar Greater Than Him in Wisdom
The Baraisa says, “And similarly a Torah scholar with whom people are pleased.” No, wait. All these things are, when there is a “level” of a primary teacher, and there is a teacher from whom one learned something, and there is a “level” of a teacher from whom one didn’t learn anything at all, but someone who is great in wisdom one must have for him some respect.
The Gemara says, “A Torah scholar with whom people are pleased” – a Torah scholar whose character traits are very refined, he has a kind of completeness, he has good character. So what? So one “speaking before one who is greater than him in wisdom”, even if he did not learn from him, he protests.
What Does “Speaking Before One Who Is Greater Than Him in Wisdom” Mean?
“One sage speaking before one who is greater than him in wisdom.” What is the meaning? He hears from him differently. Differently than saying, he will want to hear from him differently than asking from me. Differently shows that the other one knows a bit better than you. He doesn’t challenge him. Challenging one may do.
I think this is also the meaning of the Shelah HaKadosh who struggled a bit, it means, I may argue with my teacher, not become angry. You are with your teacher. Your teacher is something… why is he your teacher? Because he knows something you don’t know. First of all, hear him out. You may argue, but try, you don’t have to accept everything he says. The same thing, that this applies even to everyone who is greater than him, not only his primary teacher.
A Condition to Be Able to Learn
I think that besides the matter of honor of Torah scholars, it is apparently a great condition to be able to learn. Because when a person hears something and he already thinks quickly of how he will refute it, he doesn’t even hear it out so well. First “digest” what the other one says with complete integrity. Only then you must think how it fits with your Torah that you already know.
This is what you say, the one who is engaged with intentions. I’m not saying, I have Torah biases, a person who comes to my shiur, I’m not saying one must believe everything I say, I myself don’t believe everything I say. But there are people who don’t grasp that one may listen. Presumably if you come to my shiur, I have something you need to buy. At least I have prepared the topic more than you prepared. It will be heard after I transmit the thing to you.
No, it’s a loophole that people have, when everything they hear, ah, it fits with some Torah I already heard once, he doesn’t become much wiser, because he only collects onto his existing Torah. But put everything aside and listen fully, this is engaged with intentions. And becoming wise well, one doesn’t have to be so great. A young man prepared a shiur in honor of Purim on the topic, he is now a good student, he will know the topic.
What Does “With Intentions” Mean?
Very good. So the engaged with intentions is there, one doesn’t have to think specifically that he has good character traits, it could be his views are already directed. What he knows he puts aside, now he can hear new things. I think with intentions means yes views, because with intentions is the language of the way of the mitzvah, remember, directing toward the truth, it’s like precise.
Law 18 – The Teacher Who Forgoes His Honor
There is a Rema, the primary teacher, what happens if someone did not follow, he was not regular, he did not give honor to the teacher. I think he can forgive his honor.
The Rema says, “And the primary teacher who forgoes his honor in all these matters, whether for all his students or for one of them, it is forgiven. And the student must honor his teacher even though he forgave.”
Distinction Between “Honor” and “Respect”
I think here the laws, not everyone can forgive his honor. I think forgiving means to say that he can say from today and onward, one may interrupt during the shiur, yes, or you don’t need to stand before me, and the like.
But it doesn’t help, because “even though he forgave, the student is obligated to respect him, and the student must respect his teacher even though he forgave.” Perhaps the respect means something that is less than honor? You see that there is respect and honor. Meaning to say, it doesn’t mean that because the teacher forgave one may conduct oneself toward him like a friend. One must still have respect.
No, it must be this way, because if the rebbe says “sit,” and he doesn’t listen, he stands up, he is conducting himself with disgrace, he is not regular. One must still find other ways to be mehadder (show honor), he shouldn’t now make a gezeira shava (logical inference), that just as the rebbe said one doesn’t need to stand up, there is no longer any din kavod (law of honor). What the rav commands he is mochel (forgives), but other dinei hiddur (laws of showing honor) still exist.
He brings here on the side, it appears hiddur is as we will see. Just as they will soon go see by kima (standing), they will see that there is a level called kima, there is hiddur. So hiddur, I mean, one must still be mehadder, and that doesn’t help, on that there is no mechila (forgiveness) at all. Now we will learn it. But you know, now we have learned how strong and how strict
Rambam Hilchot Talmud Torah Chapter 5 – The Rebbe’s Forgiveness and Honor of the Student
The Rebbe’s Forgiveness – The Boundaries of Mechila
Not thoroughly. He says, he must still be mehadder to the rebbe in other ways. He shouldn’t now make a gezeira shava, that just as the rebbe said one doesn’t need to stand up, and no longer do any dinei kavod, that the rebbe will say he is mochel. But the other dinei hiddur still exist.
He brings here on the side, he says that hiddur is as we will soon go see, kima is a hiddur. There are hiddurim. Such hiddurim, he means one must still be mehadder, and that doesn’t help, on that there is no mechila at all.
Halacha 19 – The Rebbe Must Honor the Student
The Turning Point of Chapter 5
Now we will learn it. Until now we have learned how strong and how strict it is that the talmid (student) must honor his rebbe. Now the Rambam turns around the rope and he says that the rebbe may also honor the talmid, not only may he, he must.
Even though he forgives, he is obligated to honor him. Yes. The Rambam says further, “Just as the students are obligated in honor of the rebbe, so the rebbe must honor his students and draw them close.” He must honor his students and be mekarev (draw close) them. “Thus the Sages said, ‘Let the honor of your student be as dear to you as that of your friend.’” You must honor your students as you honor your friends. Or more literally translated, the honor of your students should be as dear to you as your friends. That means, if someone disgraces your friends, you will be so strongly disturbed, you should care about their honor.
Students Are “The Children Who Give Pleasure in This World and the World to Come”
“And a person must be careful with his students and love them, for they are the children who give him pleasure in this world and in the world to come.” They are the children who give him pleasure in this world, they serve him, as we learned earlier, they do things for him, and in the world to come, because the rebbe is his father for the life of the world to come, but also the student is his rebbe’s father for the life of the world to come.
He will bring out a Gemara that it cannot be that from a rebbe who became corrupt, it cannot be that the student should have the world to come? Do you have another Gemara about Rabbi Meir and Acher? Rabbi Meir and Acher, very good. Yes, but it can be very good, because as we learned at the beginning of the chapter that a student is a kal vachomer (logical inference) from a rebbe, because he brings him to the life of the world to come. Well, obviously, every father loves his children because he makes him a father of the life of this world. So it’s a kal vachomer one must love his students because they make him a father in the world to come.
Halacha 20 – Students Make the Rebbe Wiser
“I Have Learned Much Wisdom from My Friends More Than from My Teachers, and from My Students More Than from All”
He also says, students are massive in the wisdom of the rebbe, they make the rebbe become wiser, because he has to whom to teach, they broaden his heart. The Sages say, thus the Sages have told us, “I have learned much wisdom from my friends more than from my teachers,” I learned from my friends more than from my teachers. It’s very interesting. “And from my students more than from all.”
This statement goes a bit against everything that was learned about the honor of the rebbe. If so, friends are no less important, students are no less important. One can say that every statement that is extreme, it could be that one only learns from friends after one has learned the wisdom from the teachers. The fact is, if one is an am ha’aretz (ignoramus), one learns nothing from friends. Once one is already a talmid chacham (Torah scholar), one has learned from the teachers, now one can begin learning from everyone. One begins to value small weak things.
“A Small Tree Ignites the Large One” – Rabbi Yochanan’s Parable
Rabbi Yochanan said in other words that a student-friend, one must indeed respect the student-friend. He writes that “a small tree ignites the large one,” you shouldn’t think what can the small student do for the rebbe? Just as a small piece of wood can ignite a large tree, “so a small student sharpens the rebbe,” a small student can sharpen the rebbe’s wisdom, “until he brings out from him through his questions glorious wisdom.”
He can extract from his questions, through the questions of the student the rebbe can bring out in practice glorious wisdom. He means to say that a student, a small student, when he asks questions, the rebbe understands better to give over what he understands? He understands it better. The rebbe himself understands it better, because the student asks him such foolish questions, and he says, “Didn’t we learn yesterday that the rebbe may not, lo yakpid melamed (the teacher should not be strict)?”
So afterwards he will extract from himself, how does the glorious wisdom come? The rebbe already knew it in potential, but he brings it to actuality, he brings out glorious wisdom from the rebbe through the student.
“What Is Your Request, Up to Half the Kingdom”
Just as when she learns that the king says, “What is your request, up to half the kingdom,” the question of the student can bring up to half the kingdom.
Summary – The Arc of Chapter 5
As it says in Chapter 5, it’s very interesting, we learned that one must honor the rebbe, and at the end we learned that the rebbe must also honor the student.
הלכות תלמוד תורה פרק ה – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב”ם הלכות תלמוד תורה, פרק ה’
—
הקדמה צום פרק
די פריערדיגע פרקים האבן געהאנדלט וועגן דער עצם חיוב תלמוד תורה, דינים פון לערנען מיט קינדער, לערנען מיט תלמידים, דער מתורגמן, און דינים פון בית המדרש. פרק ה’ גייט בעיקר רעדן וועגן כבוד רבו.
מבנה פון ספר המצוות און הלכות תלמוד תורה: דער רמב”ם האט אין דער הקדמה צו הלכות תלמוד תורה אויסגערעכנט צוויי מצוות: (1) תלמוד תורה, (2) לכבד מלמדיו ויודעיו. פרק ה’ איז מלמדיו – דער כבוד פאר דעם אייגענעם רבי. פרק ו’ איז יודעיו – דער כבוד פאר יעדן תלמיד חכם בכלל.
דער אונטערשייד צווישן כבוד רבו און כבוד תלמיד חכם בכלל: אין ספר המצוות האט דער רמב”ם שוין געברענגט מערערע ענינים פון כבוד תלמידי חכמים – (א) מ’זאל זיך מדבק זיין אין תלמידי חכמים כדי צו לערנען פון זיי דרך הישר, (ב) א מענטש ווערט נשפע פון זיין סביבה, ממילא זאל ער זיך דרייען לעבן תלמידי חכמים, (ג) א חלק פון קנין תורה איז ארויפקוקן אויף א תלמיד חכם. אבער דא אין פרק ה’ רעדט מען פון עפעס אנדערש – א פערזענליכע קשר צום אייגענעם רבי. אזוי ווי כיבוד אב איז נישט ווייל דער טאטע איז סתם א טאטע, נאר ווייל ער איז דיין טאטע, אזוי איז כבוד הרב נישט ווייל ער איז סתם א חשוב’ער איד, נאר ווייל ער איז דיין רבי וואס האט דיר געברענגט לחיי העולם הבא. דער סדר אין רמב”ם גייט פון דעם פערזענליכן צום אלגעמיינעם: קודם כבוד רבו (פרק ה’), נאכדעם כבוד תלמיד חכם בכלל (פרק ו’).
—
הלכה א’ – כבוד רבו יותר מאביו
רמב”ם’ס ווערטער:
“כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו, ורבו יותר מאביו. שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא.”
פשט:
אזוי ווי מ’איז מצווה אויף כבוד און מורא פון דעם טאטן, אזוי איז מען מחויב אין כבוד און מורא פון דעם רבי – און נאך מער ווי דעם טאטן. דער טאטע האט אים געברענגט צו חיי העולם הזה, אבער דער רבי וואס האט אים אויסגעלערנט חכמה האט אים געברענגט צו חיי העולם הבא.
חידושים:
1) דער קל וחומר פון כיבוד אב צו כבוד הרב: דער יסוד פון כבוד הרב איז א קל וחומר פון כיבוד אב. פארוואס דארף מען מכבד זיין א טאטע? ווייל ער האט דיר געגעבן לעבן. א רבי גיט דיר אויך לעבן – אבער א העכערע סארט לעבן: חיי הנשמה, חיי הדעת. דער גוף שטארבט, אבער דער דעת וואס מ’איז קונה בלייבט אויף עולם הבא. דאס שטימט מיט דעם רמב”ם’ס שיטה אין אנדערע ערטער וועגן דעם מהות פון עולם הבא.
2) באמערקונג אז הלכות כיבוד אב שטייט ערשט שפעטער אין רמב”ם: דער רמב”ם רעפערירט דא צו כיבוד אב ואם, אבער די הלכות גופא שטייען ערשט אין הלכות ממרים, וואס איז ביים סוף פון דעם רמב”ם. אין דעם מנין המצוות פון הלכות תלמוד תורה איז כיבוד אב נאך נישט פארגעקומען.
3) קשיא אויף דעם קל וחומר – א טאטע וואס האט אים געלערנט בעיסיקס: אפילו א טאטע וואס איז נישט קיין תלמיד חכם, אויב ער האט מקיים געווען מצוות חינוך – אויסגעלערנט אלף בית, חומש, בעיסיק לערנען – האט ער אים דאך אויך געברענגט לחיי העולם הבא! דער טאטע האט אים געגעבן ביידע – חיי העולם הזה און חיי העולם הבא. ממילא, וואס איז דער קל וחומר פון רבי איבער טאטע? א מעגליכע תירוץ: “תורה צוה לנו משה” און אזעלכע בעיסיקס איז נאר מצוות, נישט חכמה וואס ברענגט לחיי העולם הבא – ווייל דער רמב”ם רעדט פון חכמת התורה וואס איז מער ווי מצוות, פון דעת, פון סברא. אבער אויב דער טאטע האט אים טאקע אויסגעלערנט תורה, בלייבט עס שווער.
—
רמב”ם’ס ווערטער (המשך):
“וכיצד? רואה אבידת אביו ואבידת רבו – של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא – מניח של רבו ואחר כך של אביו. אביו ורבו שהיו שבוים בשביה – פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. אבל אם היה אביו תלמיד חכם – פודה את אביו תחילה.”
פשט:
דריי פראקטישע נפקא מינות: (1) השבת אבידה – דעם רבי’ס אבידה קודם, (2) פריקת משא – דעם רבי’ס משא קודם, (3) פדיון שבויים – דעם רבי קודם אויסלייזן. אבער אויב דער טאטע איז א תלמיד חכם, איז דער טאטע קודם.
חידושים:
4) קשיא: פארוואס זאגט דער רמב”ם “תלמיד חכם” און נישט “רבו”? אין דער גמרא שטייט “אביו שהוא רבו” – אז דער טאטע איז אויך זיין רבי. אבער דער רמב”ם שרייבט בלויז “אם היה אביו תלמיד חכם” – אפילו ער איז נישט זיין רבי, נאר א סתם תלמיד חכם. דער פשט קען זיין: אויב דער טאטע איז א תלמיד חכם, האט ער דעם תלמיד זיכער אויסגעלערנט פארשידענע זאכן, ער איז “אביסל א רבי,” ממילא האט ער אים אויך געברענגט לחיי העולם הבא. אבער א טאטע וואס קען בכלל גארנישט, האט ער אים גארנישט אויסגעלערנט.
5) דער חילוק צווישן “תלמיד חכם” און “חכם”: דער רמב”ם נוצט דא דעם לשון “תלמיד חכם” לגבי דעם טאטן, אבער אין אנדערע ערטער נוצט ער “חכם.” ס’איז נישט קלאר וואס דער חילוק איז. אויב “תלמיד חכם” איז א נידריגערע מדרגה ווי “חכם,” דעמאלט זאגט דער רמב”ם: אפילו דער טאטע איז בלויז א תלמיד חכם (נישט א חכם גמור), איז ער שוין קודם – כל שכן אויב ער איז א חכם.
6) פארגלייך מיט הלכות גזילה ואבידה: דער רמב”ם אין הלכות גזילה ואבידה זאגט עס אביסל אנדערש: אויב דער רבי איז א רבי מובהק (דער תלמיד האט געלערנט רוב חכמתו פון אים), איז דער רבי קודם. אבער אויב דער רבי איז נישט קיין רבי מובהק, און דער טאטע איז אויך א תלמיד חכם וואס האט אים אויך געלערנט, איז אבידת אביו קודם.
—
רמב”ם’ס ווערטער (המשך):
“ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא יתר על מורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים.”
פשט:
ס’איז נישטא קיין גרעסערע כבוד ווי כבוד הרב, און נישטא קיין גרעסערע מורא ווי מורא הרב. חז”ל זאגן: מורא רבך כמורא שמים.
חידושים:
7) ווי טייטשט מען “כמורא שמים”? ס’קען דאך נישט זיין ממש כמורא שמים, ווייל דער פחד פון דעם אייבערשטן איז אן אנדערע לעוועל בכלל. דער פירוש איז: מורא הרב איז דער העכסטער מורא אויף דער ערד – העכער ווי אלע אנדערע מענטשן. “כמורא שמים” מיינט: דער נאענטסטע צו מורא שמים, דער העכסטער כבוד גדול וואס עקזיסטירט צווישן מענטשן.
8) קשיא: וואס איז מיט מורא מלך? אויב מורא הרב איז דער העכסטער, וואס איז מיט א מלך? דער ענטפער: א מלך האט מען מורא נאטירליך (ווי מ’האט מורא פון א גוי’אישן מלך אויך), אבער ס’איז נישט א מצוה פון מורא אויף דעם זעלבן אופן. דער רמב”ם האט אין הלכות ממרים / הלכות דעות א לשון אז דער מלך איז דער גרעסטער, אפילו מער ווי בית דין – אבער דאס איז א באזונדערע קאטעגאריע.
—
רמב”ם’ס ווערטער (המשך):
“לפיכך אמרו: החולק על רבו כחולק על השכינה… וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר ‘בהצותם על ה”… ‘אשר ריבו בני ישראל את ה”… ‘לא עלינו תלונותיכם כי על ה”… כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר ‘וידבר העם באלקים ובמשה’.”
פשט:
א רייע מאמרי חז”ל וואס שטעלן גלייך דעם רבי מיט דער שכינה: חולק על רבו = חולק על השכינה; עושה מריבה עם רבו = עושה מריבה עם השכינה; מהרהר אחר רבו = מהרהר אחר השכינה. די פסוקים קומען אלע פון מקומות וואו כלל ישראל האבן זיך באקלאגט אויף משה רבינו, און דער פסוק רעכנט עס אן ווי קעגן דעם אייבערשטן.
חידושים:
9) חילוק צווישן “חולק”, “עושה מריבה”, און “מהרהר” – דריי מדרגות:
– “חולק על רבו” – לויט דעם רמ”א מיינט דאס נישט אז ער שרייט אויפ’ן רבי, נאר ער מאכט זיך אן אייגענע פארטיי, אן אייגענע שיעור. דאס ווארט “חולק” קומט פון לשון “חלוקה” – צוטיילן. ער צוטיילט די קהילה, ער מאכט זיך אן אייגענע אפטיילונג. אפילו ער מאכט נישט קיין שרעק, אפילו ער לויפט נישט אוועק – נאר ער האט זיינע אייגענע חסידים, איז דאס שוין “חולק על רבו”.
– “עושה מריבה” – דאס איז מער “אינטערן טיש”, ער דרייט עפעס אן קעגן זיין רבי’ן, ער מאכט מצה ומריבה אויף א פראקטישע וועג.
– “מהרהר אחר רבו” – דאס איז אינעווייניג, ער הרהור’ט קעגן דעם רבי.
10) פארוואס שטימט דער גלייכשטעל צווישן רבי און שכינה? ביי משה רבינו פארשטייט מען גוט – ער האט געהאט א דירעקטע קשר מיט’ן אייבערשטן, אלעס איז געווען “על פי ה’”, ממילא ווען מ’האט טענות אויף אים איז מען ממילא חולק על השכינה. אבער צו נעמען דאס אויך פאר יעדן רבי איז שוין “א נעקסט לעוועל”. דער תירוץ: דער רבי רעפרעזענט צו דיר די חכמה, די דעת, די תורה. ווען דו דינגסט זיך מיט דעם וואס האט אראפגעברענגט צו דיר די חכמה, דינגסט דו זיך מיט דער חכמה אליין – וואס איז דעם אייבערשטנ’ס תורה. דער רבי טוט אויך “על פי ה’” – נישט אלעס וואס ער טוט, אבער די חכמה וואס ער לערנט אויס איז דעם אייבערשטנ’ס תורה, די זעלבע תורה. דערפאר איז חולק על רבו = חולק על השכינה.
11) דיוק אין דעם פסוק “וידבר העם באלקים ובמשה”: לכאורה קען מען זאגן אז דער פסוק מיינט צוויי באזונדערע זאכן – זיי האבן גערעדט קעגן אלקים און קעגן משה. אבער פון דער סמיכות פון דעם פסוק זעט מען אז עס איז איין זאך – רבו ושכינה זענען צוזאמען, ווייל רעדן קעגן דעם רבי איז רעדן קעגן דער שכינה.
—
[Digression: כבוד רבו vs. כבוד אדמו”ר / ראש ישיבה]
12) פראקטישע שאלה לגבי אדמו”רים: אין דער היינטיגער צייט איז פאראן א מציאות וואו מענטשן זענען אסאך מער מכבד דעם אדמו”ר / ראש ישיבה ווי דעם מגיד שיעור וואס האט זיי טאקע אויסגעלערנט תורה. לויט דער הלכה איז דאס א פראבלעם: מורא רבך כמורא שמים גייט אויף דעם וואס האט דיר כפשוטו אויסגעלערנט תורה, נישט דער וואס איז דער “מלך” פון דער קהילה. מ’קען טענה’ן אז דער אדמו”ר האט א דין מלך מיט אסאך דינים, אבער קיין רבו איז ער נישט אויב ער האט דיר נישט אויסגעלערנט תורה. דער מגיד שיעור וואס האט מיט דיר געלערנט יעדן טאג – ער איז דיין רבי.
א מעשה מיט ר’ מנחם זעמבא זצ”ל: אין גער האט א איד געקענט ר’ מנחם זעמבא, א שר התורה, און האט אויף אים געזאגט “דער מענדל הייבט אויף די באנק” – ווייל יעדער ווערט בטל צום רבי’ן (דעם גערער רבי’ן). אבער אין הלכה איז דאס נישט אויסגעהאלטן.
13) פראקטישע נקודה וועגן כבוד תלמיד חכם: ווען מענטשן ווילן מקיים זיין כבוד תלמידי חכמים, זוכט מען א גרויסן מפורסם און מ’קריגט זיך אריינצוגיין. אבער יעדער אזא מענטש האט אוודאי א חבר פון ישיבה וואס איז שוין היינט א תלמיד חכם, און ער “חלש’ט פאר א דאלער” – קיינער קוקט אים נישט אן. ס’איז אסאך גרעסער מקיים זיין כבוד תלמיד חכם ווען מ’גייט זיך אפ מיט אזא מענטש, ווי ווען מ’גייט צו די מפורסמים. (דאס געהערט שוין צו פרק ו’, נישט פרק ה’.)
14) מעשה פון דעם קאצקער רבי: דער קאצקער רבי איז געגאנגען באזוכן זיין אלטן מלמד וואס האט אים אויסגעלערנט אלף בית / חומש. ער האט געזאגט: דער רבי פון גמרא האט אסאך פאלשע פשטים געזאגט, אבער דער רבי פון אלף בית איז לכל הדעות אן עכטער רבי – און דארף מען אים האבן מער רעספעקט. לויט דעם רמב”ם וואלט דאס נישט געווען קיין קשיא, ווייל “חיי עולם הבא” מיינט ממש די דעת, דער רבי וואס האט אויסגעלערנט חכמה – נישט דער רבי וואס האט אויסגעלערנט וויאזוי מ’מאכט א ברכה אדער וויאזוי מ’זאגט עברי. דער רמב”ם רעדט פון חכמת התורה וואס איז מער ווי מצוות.
—
הלכה ב’ – חולק על רבו = מאכט אן אייגענע ישיבה
רמב”ם’ס ווערטער:
“זה שקבע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים, ואפילו רבו במדינת הים – הרי זה חולק על רבו.”
פשט:
דער רמב”ם דעפינירט “חולק על רבו”: איינער וואס מאכט זיך אן אייגענע בית המדרש, זעצט זיך אוועק און דרש’נט און לערנט אויס – אן רשות פון זיין רבי, כל זמן דער רבי לעבט, אפילו דער רבי איז אין אן אנדערע מדינה. ער האט זיך ערקלערט “רבי בחיי רבו” אן רשות.
חידושים:
1) דער לשון “חולק” מיינט נישט שפייטן – נאר צוטיילן: דאס ווארט “חולק” אין לשון חכמים קומט פון “חלוקה” – צוטיילן. ער צוטיילט די קהילה, ער צוטיילט די שיעור אין האלב. ער מאכט זיך אן אייגענע אפטיילונג. אפילו ער מאכט נישט קיין מחלוקת, אפילו ער האט נאר זיינע אייגענע חסידים – איז דאס שוין “חולק על רבו”, ווייל ער וואלט געדארפט גיין צו זיין רבי.
2) חילוק צווישן פסק’ענען און “דיסרעספעקט” / בעלות: ס’איז דא צוויי מינים “חולק על רבו”:
– פסק’ענען – א הלכה’דיגע מחלוקת, וואו מען זאגט “איך האלט אנדערש”.
– מוחה זיין אין רב’ס בית המדרש – דאס איז נישט סתם א הלכה’דיגע מחלוקת, נאר אן ענין פון בעלות און מורא, פון דיסרעספעקט צו דער רבי’ס לידערשיפ. אויפשטיין אין רב’ס שול און זאגן “סטאפ טון וואס דו טוסט” – דאס איז א סאך מער חולק על רבו ווי סתם פסק’ענען.
3) רבי מובהק vs. רבי שהוא שטיקל חבר: אלע דאזיגע הלכות רעדן לכאורה פון א רבי מובהק. דער שולחן ערוך מאכט חילוקים צווישן א רבי מובהק און א רבי וואס איז מער אויף דער זעלבער לעוועל (א “שטיקל חבר”). אין אונזערע צייטן איז נישט קלאר אויב ס’איז נוגע, ווייל “ס’איז נישטא אזא זאך רבי” אין דעם קלאסישן זין.
—
הלכה ב’ (המשך) – אסור להורות בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם. כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.”
פשט:
נאך דעם דין פון “חולק” (מאכט אן אייגענע ישיבה), ברענגט דער רמב”ם אן ערגערע זאך: להורות בפני רבו – ווען ער גייט נישט אוועק, נאר אין רבי’נס בית המדרש אליין פסק’נט ער שאלות. “חייב מיתה” מיינט נישט אז מ’הרג’ט אים ממש – עס איז איינס פון די “חייבי מיתות” וואס מ’הרג’ט נישט, נאר עס מיינט ראוי למות, עס איז גאר שטרענג.
חידושים:
1) “בפני רבו” – נישט ממש אין זיין פנים, נאר אין זיין פלאץ: “בפני רבו” מיינט לכאורה נישט דווקא ווען דער רבי שטייט פאר אים, נאר ווען ער איז אין דער פלאץ פון דעם רבי – אין דעם רבי’ס מקום השפעה.
2) דער שיעור פון שנים עשר מיל:
רמב”ם’ס ווערטער: “היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל” – מותר להשיב.
ווען ער איז צוועלף מיל אוועק פון זיין רבי (א שיעור תחום מדרבנן), איז עס מותר צו פסק’ענען. דער טעם: ווען ס’איז גענוג ווייט, איז קלאר אז די סיבה פארוואס ער ענטפערט איז נישט ווייל ער האלט זיך בעסער, נאר פשוט א סערוויס – דער מענטש האט א שאלה און ער קען נישט צוקומען צום רבי.
3) וואס הייסט “הוראה” – דער חילוק צווישן הוראה און ידיעה: דער שולחן ערוך און נושאי כלים לייגן צו: “הוראה” מיינט ווען מ’דארף נוצן שכל און שיקול הדעת – א הכרעה. אבער אויב אן עם הארץ ווייסט פשוט נישט וואס ס’שטייט, מעג אים יעדער איינער זאגן “אזוי שטייט אין שולחן ערוך” – דאס איז סתם אן ענין פון ידיעה, נישט הוראה. הוראה איז ווען מ’דארף איינער וואס זאל מכריע זיין.
4) א ראיה קעגן דעם חילוק צווישן “הוראה” און “ידיעה”: פון דעם דין פון להפריש מאיסור (זע אונטן) קען מען ברענגען א ראיה אז דער חילוק איז נישט אזוי פשוט. ווייל דער רמב”ם זאגט קלאר: דער מענטש ווייסט נישט, אדער ער איז א רשע – דאס איז נישט א פאל פון הכרעה, נאר פון הפרשה. פונדעסטוועגן דארף מען דעם כלל פון “אין חולקין כבוד לרב” כדי עס צו ערלויבן. דאס ווייזט אז אפילו זאגן וואס ס’שטייט קען אריינפאלן אין דעם איסור פון הוראה בפני רבו.
—
הלכה ב’ (המשך) – להפריש מאיסור אפילו בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“כשאדם עושה דבר איסור… או מפני רשע… יש להפרישו… אפילו בפני רבו, אף על פי שאין נותנין לו רשות… בכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב.”
פשט:
ווען איינער טוט א דבר איסור – סיי ווייל ער ווייסט נישט, סיי ווייל ער איז א רשע – דארף מען אים מפריש זיין, אפילו בפני רבו, אפילו אן רשות. דער כלל: בכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב – דער אייבערשטער’ס כבוד איז מער וויכטיג פון דעם רב’ס כבוד.
חידושים:
1) דער טעם – כבוד השם קודם לכבוד הרב: דער רב’ס כבוד איז זייער הייליג, אבער אז א איד טוט אן עבירה, איז דאס א נושא פון כבוד השם, נישט קיין נושא פון כבוד פון דעם רב. דער אייבערשטער איז מער וויכטיג פון דעם רב.
2) אפשר איז דאס בכלל נישט קיין פגם אין דעם רב: מ’וואלט געקענט זאגן אז להפריש מאיסור איז בכלל נישט קיין פגם אין דעם רב – ווייל דו ביסט נישט דא געזיכט צו פסק’ענען, דו ביסט דא געזיכט פשוט אוועקצונעמען אן עבירה. דער רמב”ם מיינט צו זאגן: אפילו באופן אז עס קען יא באדערן דעם רב – אפילו עס זעט אויס ווי דו האסט געמאכט א החלטה בפניו – איז אבער דא דער ענין פון מקום חילול השם.
3) חילוק צווישן “הוראה” און “חולק על רבו” אין דעם קאנטעקסט: אפשר איז להפריש מאיסור אן אנדערע מין זאך ווי פסק’ענען. פסק’ענען איז איין זאך, אבער אין רבי’נס שול זיך אויפשטעלן און זאגן “סטאפ טון וואס דו האלסט אינמיטן טון” – דאס איז אן ענין פון בעלות, פון מרות. דאס איז אסאך מער א חולק על רבו ווי סתם א הוראה, ווייל מ’נעמט איבער דעם רבי’ס authority אין זיין אייגענע פלאץ.
—
הלכה ב’ (המשך) – לקבוע עצמו להוראה
רמב”ם’ס ווערטער:
“אויב איינער וויל לקבוע עצמו להוראה ולשבת ולדרוש לכל שואל – אפילו בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.”
פשט:
דער חילוק צווישן א מקרה’דיגע הוראה (וואו ס’איז דא היתרים ווי צוועלף מיל, חילול השם, דבר שנתפרסם) – און צווישן קביעות אין הוראה. אויף א קביעות – “איך מאך מיר מיין אייגענע קאמפעני” – איז אסור אפילו ער איז זייער ווייט פון רבו, ביז רבו שטארבט, סיידן ער באקומט רשות.
חידושים:
1) די היתרים גילטן נאר אויף א מקרה’דיגע הוראה: אלע תירוצים וואס מ’האט געלערנט (צוועלף מיל, חילול השם, דבר שנתפרסם) – דאס איז נאר ווען ס’איז א מקרה, א איינמאליגע שאלה. אבער לקבוע עצמו להוראה – זיך אוועקזעצן אלס פוסק פאר אלעמען – איז אסור אפילו בסוף העולם, ביז רבו שטארבט אדער ער באקומט רשות.
—
הלכה ב’ (סוף) / הלכה ג’ – תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה / חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה – הרי זה שוטה, רשע, וגס רוח. ועליו נאמר ‘כי רבים חללים הפילה’.”
“וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה – הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העורים. ועליהם נאמר ‘ועצומים כל הרוגיה’.”
“אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי… אלא מפני שמתגאים בפני עמי הארץ… וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל – הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והם המכבים נר התורה, והם המחבלים כרם ה’ צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו ‘אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר’.”
פשט:
צוויי עקסטרעמען: (א) ווער פסק’נט ווען ער איז נישט ראוי – איז שוטה, רשע, וגס רוח; (ב) ווער איז ראוי און פסק’נט נישט – איז מונע תורה. ביידע זענען שעדליך.
חידושים:
1) פארוואס דריי תוארים – שוטה, רשע, וגס רוח – און צי ס’איז אלע צוזאמען אדער איינע פון די דריי: א “גאנצע גוטע פשט” איז אז עס זענען דריי באזונדערע סצענאריעס:
– שוטה – ער ווייסט נישט אז ער איז נאך נישט הגיע להוראה. ער רעדט זיך איין אז ער קען שוין.
– גס רוח – ער ווייסט אייגנטליך אז ער איז נישט אנגעקומען, אבער ער רעדט זיך איין דורך גאוה אז ער איז יא אנגעקומען.
– רשע – ער ווייסט קלאר אז ער איז נישט ראוי, און ער טוט עס ענאוועי.
2) “כי רבים חללים הפילה” – פארוואס ברענגט דער רמב”ם א פסוק פון אשה זונה: דער פסוק שטאמט פון משלי (ז:כו) וואס רעדט פשוט פון אן אשה זונה. דאס פאסט זייער גוט, ווייל חכמה ווערט אנגערופן דיין עכטע ווייב (כמו “אמור לחכמה אחותי את”), און די זונה איז די פאלשע חכמה. א מענטש וואס פארקויפט פאלשע חכמה איז אזוי ווי די אשה זונה – ער מאכט מענטשן שטרויכלען.
3) “רבים חללים הפילה” – אויך ביי מחמיר’ן, נישט נאר ביי מקיל’ן: מ’פארשטייט אז אויב ער איז מקיל שלא כדין, איז ער מפיל חללים ווייל ער מאכט מענטשן עובר אויף איסורים. אבער אויך א מחמיר איז “רבים חללים הפילה” – ווייל:
– דער מענטש באקומט א שנאה צו תורה פון איבעריגע חומרות.
– ער הערט אויף פרעגן שאלות, ווייל אייביג קומט ער אן מחמיר.
– דערמיט ווערט ער מכשיל אנדערע אידן.
4) נאך א טייטש אין “רבים חללים הפילה”: אפשר מיינט “חללים הפילה” אויך אויף זיך אליין – ווייל מ’האט פריער געלערנט אז אזא איינער איז חייב מיתה, איז ער כביכול א “סואיסייד” – ער ברענגט אויף זיך אליין דעם עונש.
5) חכם שהגיע להוראה ואינו מורה – “ועצומים כל הרוגיה”: דער צווייטער חלק פון דעם פסוק גייט אויף דעם חכם וואס איז ראוי להוראה אבער פסק’נט נישט. ער איז מונע תורה – ער האלט אפ תורה פון אידן. “נותן מכשולות לפני העורים” – דער רמב”ם טראכט מסתמא פון “ולפני עור לא תתן מכשול”, ווייל ער וואלט געקענט העלפן מענטשן וויסן וואס זיי דארפן טון, און ער טוט עס נישט. אידער וועי ביסטו געטראפן – סיי אויב דו פסק’נסט ווען דו ביסט נישט ראוי, סיי אויב דו פסק’נסט נישט ווען דו ביסט ראוי.
6) “תלמידים קטנים” – ווער זענען זיי: דער רמב”ם באשרייבט זיי: “שלא הרבו תורה כראוי… והרי הם לא למדו כלום” – זיי האבן נישט גענוג געלערנט, נישט גענוג משמש געווען. “אלא מפני שמתגאים בפני עמי הארץ” – זיי ווילן נאר ווערן גרויס. “וקופצים ויושבים בראש” – הדיוט קופץ בראש.
7) “הם המרבים המחלוקת” – פארוואס מאכן זיי מחלוקת: א מענטש זוכט א גאנצע צייט צו האבן א שיעור, צו האבן איינער וואס איז ענדליך שומע, וואס זוכט נישט להתגדל. אויב ס’איז שוין דא איינער וואס קען – דארף מען נישט מאכן נאך א ישיבה. אבער דער הדיוט קופץ בראש דארף אסאך כבוד, ער דארף זיין דער רבי, און ווען ס’איז נישטא גענוג followers, מאכט ער אויף א נייע ישיבה, א נייע בית המדרש – און דערמיט מאכט ער נאר מער כתות און מחלוקת.
8) “מכבים נר התורה” – פארוואס איז דאס מכבה נר התורה: תורה איז שיין און לעכטיג ווען אלע וואס רעפרעזענטן תורה זענען חשוב’ע, רעספעקטעד מענטשן מיט א שיינקייט און ליכטיגקייט. אבער ווען בעלי תורה פירן זיך אויף מיט גנב’ענען, שלעפן געלט, מאכן מחלוקת – מאכן זיי אויס דעם נר פון תורה. (דער רמב”ם האט דעם לשון “מכבים נר התורה” אויך געזאגט אויף א תלמיד חכם וואס מאכט תורתו קרדום לחפור בה.)
9) דער רמב”ם’ס תכלית – צוריקברענגען כבוד התורה: פארוואס שרייבט דער רמב”ם די גאנצע שארפע זאך? ער וויל צוריקברענגען כבוד התורה. ווען מענטשן זאגן “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם” איז א וויץ ווייל “וואו ס’איז דא צוויי תלמידי חכמים שלאגן זיי זיך” – ענטפערט דער רמב”ם: ניין, ער איז נישט קיין תלמיד חכם, ער איז א “תלמיד קטן”. דער רמב”ם וויל מאכן קלאר אז דער וואס מאכט מחלוקת איז בכלל נישט קיין תלמיד חכם – ער איז דער “לויגער ראוי למיתה”. מענטשן זאלן נישט זאגן “אה, דער תלמיד חכם” – נאר “דו רעדסט פון די מורדים.”
10) “שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר” – ביאור המשל (שיר השירים ב:טו):
– “שועלים קטנים” – קליינע פוקסעלעך, געריבענע חברה.
– “מחבלים כרמים” – זיי מאכן שאדן אין הקב”ה’ס פעלד (= די וועלט פון תורה).
– “וכרמינו סמדר” – סמדר זענען טרויבן וואס זענען נאכנישט אויסגעוואקסן. אפשר מיינט מען אז די מחבלים אליין זענען די סמדר – זיי זענען נאכנישט אינגאנצן אויסגעוואקסן (נישט הגיע להוראה).
– אנדערער פשט: ווען א עכטער תלמיד חכם קומט, וואלט ער “סערווירט גוטע טרויבן” – פירות מבורכים של שלום, הלכה לעומקה. אבער יעצט קומען די תלמידים קטנים, פסק’ענען, און ווארפן ארויס טרויבן וואס זענען נישט ראוי לאכילה – פאלשע הוראות.
—
הלכה ד’ – אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו
רמב”ם’ס ווערטער:
“אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו… ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותו. במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.”
פשט:
א תלמיד טאר נישט רופן זיין רבי מיט’ן נאמען, אפילו נישט אין זיין פנים. מען זאגט “מורי ורבי” אדער “אבי מורי” אדער “רבינו פלוני” – אבער נישט דעם נאמען אליין. אפילו א צווייטער מענטש וואס הייסט מיט דעם זעלבן נאמען ווי דער רבי, טאר מען נישט רופן ביים נאמען – ווייל ס’זעט אויס ווי מ’רעדט דעם רבי’נס נאמען (ענין פון מראית העין). דאס איז פונקט ווי ביי כבוד אב. אבער דאס איז נאר ביי א “שם פלאי” – אן אומגעוויינטליכער נאמען וואו יעדער וועט וויסן אז מ’מיינט דעם רבי. ביי א דזשענעראל-גענגיגער נאמען איז נישטא די איסור.
חידושים:
1) אפילו מיט א טיטל טאר מען נישט: קען מען זאגן “רבי משה”? ניין – מ’האט פריער געלערנט אז דער תרגומן זאגט “רבינו פלוני” (נישט דעם נאמען), און אזוי פירט מען זיך אויך – “רבינו הקדוש” אבער נישט דעם נאמען. א תלמיד פון ר’ משה טאר נישט זאגן “ר’ משה” – אזוי שטייט דא.
2) ראיה פון חסידישע הנהגות: ביי די שארפע חסידים זאגט מען קיינמאל נישט דער רבי’ס נאמען – “זיי וועלן קיינמאל נישט זאגן ‘ר’ פלוני’, זיי וועלן פארשטיין אז ס’איז א גרויסע בושה.” מען זאגט נאר “דער רבי.” אבער ביי “פאני מענטשן” וואס האבן נישט אמת’דיג א רבי, נאר זיי האבן גענומען עפעס א מענטש און מאכן זיך אז ס’איז זייער רבי – פירן זיי זיך מיט אלע הלכות “אפילו מיט א שמוץ אריבער” (=מיט איבערטרייבונג). אבער ביי די עכטע חסידים איז עס א נאטירליכע זאך – “ס’איז גרינג פאר זיי ווייל זיי האבן נישט קיין אסון” – ד.ה. ווען מ’האט אן אמת’ן רבי, איז דאס “איינער מצווה ועושה” – עס קומט נאטירליך.
—
הלכה ד’ (המשך) – שלום לרבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יתן שלום לרבו, או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הרעים ומחזירין זה לזה. אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
פשט:
ווען מ’גיט שלום פאר’ן רבי, זאל מען עס נישט טון ווי מ’טוט מיט א חבר – א קלאפ אין רוקן, א פריינטליכע באגריסונג – נאר מיט יראת הכבוד, מיט א שחיה (זיך אראפבויגן). ווען דער רבי גיט שלום, ענטפערט מען מיט א צוגאב ווארט: “שלום עליך רבי ומורי” – אזוי ווי דער כלל אז מ’ענטפערט מיט מער ווי מ’באקומט (“שלום עליכם” – “עליכם שלום”; “שבת שלום” – “שבת שלום ומבורך”). דער פוינט איז: מ’גיט צו נאך א טראפ פון רעספעקט ביים צוריקגעבן שלום.
—
הלכה ד’ (המשך) – חליצת תפילין, הסבה, תפלה בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו.”
פשט:
מ’זאל נישט אויסטון תפילין אין פראנט פון דעם רבי.
חידושים:
תפילין ווי א מלבוש פון יראת הכבוד: תפילין איז א מלבוש פון יראת הכבוד – אזויווי אמאל א הוט. אין א רעספעקטפולע סיטואציע גייט מען מיט תפילין, און מ’זאל עס נישט אויסטון אין פראנט פון דעם רבי.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יסב, אלא יושב כעומד לפני המלך.”
פשט:
מ’זאל זיך נישט אנליינען אין פראנט פון דעם רבי, נאר זיצן מיט דרך ארץ – ווי מ’שטייט פאר א מלך.
חידושים:
נפקא מינה פאר פסח: דאס האט א פראקטישע נפקא מינה פאר פסח – אז טיילמאל דארף א תלמיד נישט קיין הסבה, ווייל ס’איז נישט פאסיג זיך אנצוליינען אין פראנט פון דעם רבי.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יתפלל לפני רבו, ולא אחר רבו… אלא יתרחק לאחריו, לא יהא מכוון כנגד אחוריו.”
פשט:
מ’זאל נישט דאווענען אין פראנט פון דעם רבי, נישט אין זיין בעק, נישט אין זיין זייט. מ’זאל זיך אוועקרוקן אביסל – מ’גיט ספעיס פאר דעם רבי. אבער אויך נישט דירעקט הינטער אים.
חידושים:
די לאגיק פון יעדע פאזיציע:
– נישט אין פראנט – ס’איז נישט קיין דרך ארץ.
– נישט אין די זייט – ווייל דעמאלטס איז מען שווה בשווה מיט אים.
– **נישט דירעקט הינ
טער אים** – ס’זאל נישט אויסקוקן ווי מ’דאווענט צו דעם רבי.
– וואו יא? – ערגעץ אונטן (ווייטער צוריק), אבער נישט גלייך אונטער אים.
דערפאר האט מען אמאל געלייגט די רבי’ס אויבן אן – קיינער זאל נישט זיין אין פראנט פון זיי, און מ’זאל געבן גענוג פלאץ.
—
הלכה ד’ (המשך) – מרחץ, מקום רבו, הכרעת דבריו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יכנס עם רבו למרחץ. ולא ישב במקום רבו. ולא יכריע דבריו בפניו.”
פשט:
מ’טאר נישט אריינגיין מיט’ן רבי אין בית המרחץ. מ’טאר זיך נישט זעצן אויף דעם רבי’ס פלאץ. און מ’זאל נישט מכריע זיין דעם רבי’נס ווערטער אין זיין פנים.
חידושים:
1) וואס מיינט “יכריע דבריו”? דאס מיינט נישט נאר ווען דער רבי האט א ספק און דער תלמיד מכריע – אפילו צו זאגן “יא, דער רבי זאגט גוט” איז נישט פאסיג. ס’איז נישט דיין דזשאב צו באשטעטיגן אדער אפצולייקענען דעם רבי’נס ווערטער.
2) צי מעג א תלמיד חולק זיין אויפ’ן רבי? פון דער גר”א אין שולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה, כבוד רבו) קומט ארויס אז דער עיקר איסור איז “בפניו” – אין פראנט פון דעם רבי. אבער שלא בפניו מעג מען זיך דינגען מיט’ן רבי’ן, מעג מען אפילו מכריע זיין אנדערש. א מענטש מוז נישט פסק’ענען אלעס וואס דער רבי האט געזאגט. ראיה: דער רמ”א אליין ברענגט זיין טאטע’ס שיטה און זאגט “איך האלט אנדערש” – ווייל ס’איז נישט בפניו. ס’איז אן ענין פון דרך ארץ, נישט אן ענין פון אמונה אין יעדע זאך וואס דער רבי זאגט.
3) אבער אין לערנען מיט’ן רבי? לכאורה מעג מען אפילו אין פראנט פון דעם רבי רעדן, אבער אויף א שיינע וועג – ווי מ’טוט אין א לערן-סיטואציע ווען מ’ברענגט א תוספות וואס איז משמע אנדערש. אבער פון דעם רמב”ם’ס לשון קלינגט עס ווי ס’איז בכלל נישט ערלויבט בפניו.
4) דער אונטערשייד צווישן אמאליגע רבי’ס און היינטיגע רבי’ס: אונזערע רבי’ס זענען נישט די סארט רבי’ס וואס דער רמב”ם רעדט דא. היינט לערנען ביידע – דער רבי און דער תלמיד – פון דעם ספר. אבער אויב איינער האט אן אמת’דיגער רבי וואס קען זאגן “איך נעם עס פון הר סיני” – ווי דער כתב סופר – וואלט דאס אנדערש געווען. א חלק פון דעם וואס מיר פירן זיך נישט מיט אלע דיזע הלכות איז ווייל מיר האבן נישט קיין אמת’ע רבי’ס אין דעם קלאסישן זין. אבער דערפאר שטייען דאך די הלכות – כדי מ’זאל זיך מער רעספעקטן די רבי’ס.
—
הלכה ד’ (המשך) – זיצן, אויפשטיין, אוועקגיין פון רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד.”
פשט:
מ’זאל זיך נישט אראפזעצן אין פראנט פון דעם רבי ביז דער רבי הייסט אים זיצן. אויך נישט אויפשטיין ביז דער רבי הייסט אים אויפשטיין אדער ער בעט רשות.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו.”
פשט:
ווען מ’גייט אוועק פון דעם רבי, זאל מען זיך נישט גלייך אומדרייען מיט’ן רוקן צום רבי, נאר ארויסגיין מיט’ן פנים צום רבי.
—
הלכה ד’ (המשך) – קימה בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד, אחר כך ישב.”
פשט:
מ’איז מחויב אויפצושטיין פאר דעם רבי פון ווען מ’קען אים שוין זען פון דער ווייטנס, ביז ווען מ’קען אים מער נישט זען – נישט נאר זיין פנים, נאר זיין גאנצער גוף. ערשט דעמאלטס מעג מען זיך אראפזעצן.
—
הלכה ד’ (המשך) – הקבלת פני רבו ברגל
רמב”ם’ס ווערטער:
“חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.”
פשט:
ס’איז דא א חיוב צו גיין מקבל פנים זיין דעם רבי אין יום טוב.
חידושים:
1) דאס איז א דין פון כבוד, נישט נאר לערנען: כאטש יום טוב דארף מען לערנען א האלבע טאג, איז דאס דא נישט דער ענין – ס’איז א דין פון כבוד הרב, ווי אלע אנדערע הלכות אין דעם פרק.
2) נפקא מינה פאר יום כיפור: אפילו אויף יום כיפור, וואו מ’טאר זיך נישט וואשן, מעג מען אריינגיין אין א וואסער (א לעיק) ווייל מ’דארף גיין מקבל פני רבו ברגל – ס’איז א גרויסע חיוב.
—
הלכה ד’ (המשך) – אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב
רמב”ם’ס ווערטער:
“אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן דרך הרב לכבדו.”
פשט:
מ’טאר נישט געבן כבוד פאר אן אנדערן תלמיד אין פראנט פון דעם רב – ווייל דאס איז א מיעוט כבוד פאר דעם רב. נאר אויב דער רבי אליין פלעגט כבוד געבן פאר יענעם תלמיד, דעמאלטס איז עס ערלויבט – ווייל דאס איז דער רצון פון דעם רבי.
—
הלכה ד’ (המשך) – שימוש הרב, מלאכות עבד
רמב”ם’ס ווערטער:
“כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו. ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין, וחושש שמא יאמרו עבד הוא, אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו.”
פשט:
א תלמיד זאל זיך פירן ווי אן עבד פאר זיין רבי – אלע מלאכות וואס אן עבד טוט. אבער אויב ער איז אין א פלאץ וואו מענטשן קענען אים, און ער גייט נישט קיין תפילין (וואס וואלט באוויזן אז ער איז א איד און נישט קיין עבד), און מענטשן קענען מיינען אז ער איז אן עבד – דעמאלטס זאל ער נישט אנטון אדער אויסטון דעם רבי’ס שיך (ווייל דאס איז ספעציפיש א מלאכת עבד וואס קען שאדן זיין שידוכים).
חידושים:
1) תפילין ווי א סימן אז ער איז נישט קיין עבד: ווען דער תלמיד גייט מיט תפילין, זעט מען א ראיה אז ער איז א בן חורין און נישט קיין עבד, און דעמאלטס מעג ער אלע מלאכות טון.
2) [Digression: מעשה מיט א רבי וואס האט נישט געלאזט חסידים קומען מיט ד’ מינים:] ס’איז דערציילט געווארן פון א געוויסער רבי וואס האט נישט געלאזט זיינע חסידים קומען מיט די ד’ מינים אין בית המדרש ביי זיין דאווענען. לכאורה איז דאס פארקערט פון דעם דין – דער רבי האט געוואלט אז מ’זאל זען אז זיי זענען “עבדים” (משמשים דעם רבי), און אויב זיי וואלטן געקומען מיט א דבר שבקדושה וואלטן מענטשן געטראכט אז זיי זענען נישט קיין עבדים.
—
הלכה ד’ (המשך) – מונע תלמידו מלשמשו
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמים.”
פשט:
א רבי וואס וויל זיין “אן עקסטרע נייס רבי” און לאזט נישט זיין תלמיד אים באדינען – ער מונע’ט פון דעם תלמיד חסד (די אפארטוניטי צו טון א מצוה) און ער נעמט אוועק יראת שמים.
חידושים:
שימוש הרב איז א טובה פאר דעם תלמיד: ס’איז א טובה פאר דעם תלמיד אז ער איז זיך מכניע פאר דעם רבי – דורך דעם איז ער קונה מער תורה. ס’העלפט דעם תלמיד אזויפיל ווי ס’העלפט דעם רבי. דער יסוד איז “מורא רבך כמורא שמים” – דורך שימוש הרב בויט מען אויף יראת שמים.
—
הלכה ד’ (סוף) – מזלזל בכבוד רבו / גורם לשכינה שתסתלק
רמב”ם’ס ווערטער:
“כל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.”
פשט:
א תלמיד וואס מזלזלט אין איינע פון די הלכות פון כבוד רבו, איז גורם אז די שכינה זאל אוועקגיין פון כלל ישראל.
חידושים:
דאס פארבינדט זיך מיט וואס מ’האט פריער געלערנט – אז כבוד הרב איז כבוד השכינה, און אז זלזול אין כבוד הרב נעמט אוועק יראת שמים. דער רבי רעפרעזענטירט די שכינה – דעריבער, ווען מ’מזלזלט אין רבי’נס כבוד, איז דאס ממילא א זלזול אין שכינה, און דאס גורם אז די שכינה זאל זיך מסתלק זיין.
—
ראה את רבו עובר על דברי תורה
רמב”ם’ס ווערטער:
“ראה את רבו עובר על דברי תורה…”
פשט:
אויב א תלמיד זעט אז דער רבי איז עובר אויף דברי תורה – ער האט פארגעסן עפעס, ער דארף א תיקון – דארף ער אים דערמאנען, אבער אויף א דרך כבוד.
חידושים:
א פראקטישע דוגמא: ווען א שמש דערמאנט א תורה וואס ער האט געהערט, זאגט ער עס אין דער לשון “אזוי האט אונז דער רבי אויסגעלערנט” – כדי נישט צו באשעמען דעם רב, נאר צו דערמאנען אים אין א דרך כבוד. אין ספרים זעט מען דעם לשון “מדרש המובא בספרו של מורי” – וואס קען זיין פארבונדן מיט דעם ענין פון דערמאנען זאכן בשם דעם רבי.
—
לא יאמר דבר שלא שמע מרבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיאמר בשם מי אמרו.”
פשט:
ער זאל נישט זאגן א זאך וואס ער האט נישט געהערט פון זיין רבי, אן צו זאגן פון וועמען ער האט עס געהערט.
חידושים:
פארוואס שטעלט דער רמב”ם דאס אריין דא ביי הלכות כבוד הרב? דאס איז דאך לכאורה א כללי’דיגער דין פון “האומר דבר בשם אומרו”? דער תירוץ: ווייל מ’האט פריער געזאגט אז יעדע זאך זאל מען זאגן “אזוי האט מיר דער רבי געלערנט”, ווען דער תלמיד זאגט עפעס וואס איז נישט בשם דעם רבי, וועלן מענטשן מיינען אז ער זאגט עס נאך בשם דעם רבי. דעריבער דארף ער קלאר מאכן פון וועמען ס’קומט – כדי נישט צו פארשפרייטן פאלשע אמירות בשם דעם רבי. דאס איז אן ענין פון כבוד הרב, נישט בלויז אן ענין פון אמת.
אנדערער פשט: אפשר מיינט דער רמב”ם ווען ער רעדט בפני דעם רבי, זאל ער זאגן “איך האב דאס געהערט פון רבי פלוני” (א צווייטער רבי).
—
נפטר רבו – קריעה
רמב”ם’ס ווערטער:
“ואם נפטר רבו – קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו, ואינו מאחה לעולם.”
פשט:
ווען דער רבי מובהק איז נפטר, רייסט דער תלמיד אלע זיינע בגדים ביז ער אנטפלעקט דאס הארץ, און מ’פארנייט עס קיינמאל נישט.
—
הלכה י”ג – רבו מובהק: הגדרה
רמב”ם’ס ווערטער:
“במה דברים אמורים? ברבו מובהק, שלמדו רוב חכמתו.”
פשט:
אלע שטרענגע דינים פון כבוד הרב גייען נאר אויף א רבו מובהק – דער רבי וואס האט אים אויסגעלערנט רוב חכמתו.
חידושים:
1) וואס מיינט “רוב חכמתו”? – צוויי שיטות:
שיטה א’ (פשט אין רמב”ם): “רוב חכמתו” מיינט כפשוטו – רוב זאכן וואס דו ווייסט, ווייסטו פון דעם רבי. אפאר זאכן ווייסטו פון יענעם, אפאר פון יענעם, אבער רוב פון דיין וויסן קומט פון אים.
שיטה ב’ (רמ”א): “רוב חכמתו” מיינט נישט כמות פון אינפארמאציע, נאר דער רבי וואס האט דיר אויסגעלערנט פארשטיין – שכל הישר, וויאזוי צו טראכטן, וויאזוי צו מאכן סברות, וויאזוי צו זיין מדמה מילתא למילתא. ער האט דיר נישט אויסגעלערנט אסאך פשטלעך, נאר ער האט דיר אויסגעלערנט צורות פון לערנען.
2) “חכמתו” מיינט תלמוד, נישט מקרא ומשנה: פון גמרא מועד קטן: “חכמתו” איז טייטש תלמוד – דאס הייסט, דער רבי דארף אויסלערנען פארשטיין, מאכן סברות, מדמה זיין מילתא למילתא. מקרא ומשנה איז אן עולם התנאים, דאס איז נישט דער “חכמה” וואס מאכט איינעם א רבי מובהק. דער רבי איז א מחנך אין סברא – ער לערנט מיט דעם תלמיד פאר יארן ביז דער תלמיד פארשטייט אליין.
3) קריטיק אויף דער מאדערנע אנווענדונג פון די דינים: אלע דינים פון כבוד הרב שטאמען פון א וועלט וואו ס’איז נישט געווען קיין ספרים – דער רבי האט עכט אויסגעלערנט זאכן. אין אונזער צייט, וואו מ’קען אלעס לערנען פון ספרים, איז די סיטואציע אנדערש. דער מענטש וואס מיינט אז מ’דארף ברענגען שולחן ערוך אויף אלע דינים פון כבוד הרב אין אונזער צייט – ס’איז נישט פשוט, ווייל דער שולחן ערוך רעדט פון אן אנדערע סיטואציע.
4) פראקטישע נפקא מינה: “דריי חדשים” איז נישט גענוג: א טענה ווי “איך האב נישט געלערנט ביי אים רוב זאכן, אבער די וועג וויאזוי איך לערן האב איך געקומען פון אים” – קיצור, האסט געלערנט ביי אים דריי חדשים – דאס איז נישט גענוג. פון פרק ד’ האט מען געלערנט אז “קיצור של תורה” – דאס איז דאס חכמה. קענען גאנץ מקרא און גאנץ משנה איז בעיסיק; דער חכמה-לעוועל איז שווערער, און דאס דארף מען לערנען ביי א רבי.
—
הלכה י”ג (המשך) – תלמיד חבר
רמב”ם’ס ווערטער:
“אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו. אבל עומד מלפניו וקורע עליו כשם שקורע על כל המתים שמתאבל עליהם.”
פשט:
אויב מ’האט נישט געלערנט פון אים רוב חכמתו, איז ער א תלמיד חבר – מער אויף איין לעוועל. מ’איז נישט מחויב מיט אלע שטרענגע דינים פון כבוד, אבער מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר אים, און מ’רייסט קריעה אויף אים ווי אויף איינעם פון די שבעה קרובים – אבער נישט קריעה שאינה מתאחה (ווי ביי א רבי מובהק).
—
הלכה י”ג (המשך) – אפילו דבר אחד
רמב”ם’ס ווערטער:
“אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול… עומד מלפניו וקורע עליו.”
פשט:
אפילו מ’האט נאר געלערנט פון אים איין זאך – א קליינע אדער א גרויסע – דארף מען זיך אויפשטעלן פאר אים און רייסן קריעה.
חידושים:
1) וואס מיינט “דבר אחד”? “דבר גדול על דברי תורה” מיינט נישט אז ער האט אמאל נאכגעזאגט א חתם סופר ביים דאווענען. ס’מיינט מ’האט עפעס געלערנט מיט אים, עפעס א “סאמטינג חשוב” – א ממש’דיגע לימוד.
2) פראקטישע שאלה: חסידים און זייער רבי: וואס איז מיט אלע חסידים וואס האבן א רבי וואס איז סתם א רבי ווייל זיין טאטע איז געווען א רבי – רייסן זיי קריעה? און אנדערערזייטס, איינער וואס לערנט טאקע יעדע וואך פון א רב אין בית המדרש שלש סעודות תורה – רייסט ער שוין קריעה? דאס בלייבט אלס א פראקטישע שאלה.
—
הלכה י”ג (המשך) – תלמיד חכם שגדול ממנו בחכמה
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכן תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו… מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה.”
פשט:
אפילו איינער וואס מ’האט גארנישט געלערנט פון אים, אבער ער איז א גדול בחכמה – דארף מען האבן פאר אים דרך ארץ. א תלמיד חכם וואס זיינע מידות זענען אויסגעהאלטן, ווען ער רעדט פאר איינעם וואס איז גדול ממנו בחכמה, דארף ער זיך פירן מיט דרך ארץ.
חידושים:
1) וואס מיינט “דעת הבריות נוחה הימנו”? זיינע מידות זענען זייער אויסגעהאלטן, ער האט א מין שלימות, א גוטע מידה.
2) וואס מיינט “מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”? ער הערט פון אים ענדערש – ער וויל הערן פון אים ענדערש ווי פרעגן פון א סתם מענטש. ער ווייזט אז יענער קען אביסל בעסער פון אים. ער פרעגט אים נישט אפ. אפפרעגן קען מען – אבער מ’דארף קודם כל אויסהערן.
3) דער של”ה הקדוש – מ’מעג זיך דינגען, אבער נישט ווערן “נעט”: מ’מעג זיך דינגען אויף מיין רבי, אבער נישט ווערן “נעט” (נישט רעספעקטפול). פארוואס איז ער דיין רבי? ווייל עפעס ווייסט ער וואס דו ווייסט נישט – הער אים קודם כל אויס. מ’מעג דינגען, מ’מוז נישט מקבל זיין יעדע זאך, אבער ערשט נאכדעם וואס מ’הערט אויס.
4) דאס גילט פאר יעדן וואס איז גדול ממנו – נישט נאר רבי מובהק: דאס פירט זיך אפילו מיט יעדער איינער וואס איז גדול ממנו בחכמה, נישט נאר מיט זיין רבי מובהק.
5) א תנאי צו קענען לערנען – נישט נאר כבוד: אויסער דעם ענין פון כבוד תלמידי חכמים, איז דאס א גרויסע תנאי צו קענען לערנען. ווען א מענטש הערט עפעס און ער טראכט שוין שנעל וויאזוי ער גייט עס אפשלאגן, הערט ער ניטאמאל אזוי גוט אויס. מ’דארף קודם “דיידזשעסטן” וואס יענער זאגט מיט’ן גאנצן שלימות, און ערשט נאכדעם טראכטן וויאזוי ס’שטימט מיט דיינע תורות. ס’איז דא א “לופהאל” וואס מענטשן האבן – ווען יעדע זאך וואס זיי הערן, פאסן זיי עס גלייך אן צו עפעס א תורה וואס זיי האבן שוין אמאל געהערט. אזוי ווערט מען נישט קלוגער, ווייל מ’זאמלט נאר אן אויף דעם עקזיסטינג תורה. אבער לייג אלעס אין דער זייט און הער פולי אויס – דאס איז עוסה מכוונות.
6) וואס מיינט “מכוונות”? “מכוונות” מיינט נישט דווקא גוטע מידות – ס’קען זיין זיינע דעות זענען שוין מכוונות. וואס ער ווייסט לייגט ער אין דער זייט, יעצט קען ער הערן נייע זאכן. דער לשון “מכוון את האמת” (פון דרך המצוה) מיינט פונקטליך – ער איז פרעסייז אין זיין פארשטאנד.
—
הלכה י”ד – הרב שמחל על כבודו
רמב”ם’ס ווערטער (רמ”א):
“והרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, בין על כל תלמידיו בין על אחד מהם, הרי זה מחול. והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל.”
פשט:
א רבי מובהק קען מוחל זיין אויף זיין כבוד – אויף אלע תלמידים אדער אויף איינעם. אבער אפילו נאך מחילה, דארף דער תלמיד נאך מהדר זיין דעם רבי.
חידושים:
1) וואס מיינט “מחילה” פראקטיש? מוחל זיין מיינט דער רבי קען זאגן “פון היינט און ווייטער מ’מעג אריינרעדן ביים שיעור”, אדער “איר דארפט נישט אויפשטיין פאר מיר”, וכדומה.
2) חילוק צווישן “כבוד” און “הידור”: ס’איז דא כבוד און ס’איז דא הידור. דער רבי קען מוחל זיין אויף כבוד, אבער הידור בלייבט. דאס מיינט: אפילו ווען דער רבי איז מוחל, מעג מען זיך נישט פירן צו אים ווי א חבר – מ’דארף נאך אלץ רעספעקט.
3) פארוואס העלפט מחילה נישט גאנץ? אויב דער רבי זאגט “זיץ” (זיי מוחל אויף עמידה), און דער תלמיד פאלגט נישט און שטעלט זיך אויף – איז ער מנהיג בזיון, ער איז נישט רעגולער. אבער מ’דארף נאך אלץ טרעפן אנדערע וועגן מהדר צו זיין. דער רבי’ס מחילה אויף איין זאך מיינט נישט אז ס’איז מער נישטא קיין שום דין כבוד – אנדערע דיני הידור בלייבן. מ’קען נישט מאכן א “גזירה שוה” און זאגן אז אלע דיני כבוד פאלן אוועק.
4) וואס מיינט “הידור”? הידור איז אזוי ווי מ’זעט – עפעס וואס מ’זעט און מ’ווייזט רעספעקט. ס’איז א מין “לאזט זיך אלץ אין מהדר זיין” – און אויף דעם איז נישטא קיין מחילה.
—
הלכה י”ג (סוף) – דער רבי דארף מכבד זיין דעם תלמיד
רמב”ם’ס ווערטער:
“כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשל חברך.”
“וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאהבן, שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא.”
פשט:
אזוי ווי תלמידים זענען מחויב אין כבוד הרב, אזוי דארף דער רבי מכבד זיין זיינע תלמידים און זיי מקרב זיין. די כבוד פון דיינע תלמידים זאל זיין ביי דיר אזוי טייער ווי די כבוד פון דיינע חברים – אויב איינער איז מבזה דיינע חברים, וועסטו זיך שטארק שטערן, אזוי זאלסטו זיך קערן וועגן דעם כבוד פון דיינע תלמידים. דער רבי דארף זיך היטן מיט זיינע תלמידים און זיי ליב האבן, ווייל זיי זענען ווי קינדער וואס זענען אים מהנה אויף דער וועלט (זיי באדינען אים) און אויך לעולם הבא.
חידושים:
1) דער דרייפונקט פון פרק ה’ – פון כבוד הרב צו כבוד התלמיד: דער דראמאטישער שוויינג אין פרק ה’: ביז יעצט האט דער רמב”ם אויסגעלייגט ווי שטארק און ווי שטרענג דער תלמיד דארף מכבד זיין דעם רבי. יעצט “דרייט דער רמב”ם ארויס די שטריק” – דער רבי מעג נישט נאר, ער דארף מכבד זיין דעם תלמיד. דאס איז א באמערקענסווערטע סטרוקטור: דער פרק הייבט אן מיט כבוד הרב און ענדיגט מיט כבוד התלמיד.
2) תלמיד ווי “אביו של רבו לחיי העולם הבא” – א קל וחומר: דער רמב”ם זאגט אז תלמידים זענען “הבנים המהנים לעולם הבא.” אזוי ווי מ’האט געלערנט אין אנהייב פרק אז דער רבי איז “אביו לחיי העולם הבא” פאר’ן תלמיד, אזוי אויך פארקערט – דער תלמיד מאכט דעם רבי א “טאטע בעולם הבא.” יעדער טאטע האט ליב זיינע קינדער ווייל זיי מאכן אים א טאטע פון חיי העולם הזה. איז א קל וחומר: דער רבי דארף ליב האבן זיינע תלמידים ווייל זיי מאכן אים א טאטע בעולם הבא – וואס איז נאך א גרעסערע מעלה.
3) שאלה: קען א תלמיד פון א קאליע’ן רבי האבן עולם הבא? אויב דער רבי איז “קאליע געווארן” (אפגעפאלן), קען דער תלמיד נאך האבן עולם הבא? פארווייזונג אויף די גמרא פון רבי מאיר ואחר (אלישע בן אבויה) – וואו רבי מאיר האט ווייטער געלערנט פון אחר אפילו נאכדעם וואס ער איז אפגעפאלן. דאס ווייזט אז יא, א תלמיד קען זיכער האבן עולם הבא אפילו ווען דער רבי איז קאליע.
—
“הרבה חכמה למדתי מחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”
רמב”ם’ס ווערטער:
“תלמידים מרחיבין דעתו של רב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים: הרבה חכמה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.”
פשט:
תלמידים מאכן דעם רבי קליגער – ער האט צו וועמען צו לערנען, זיי זענען מרחיב זיין לב. די חכמים האבן געזאגט: איך האב געלערנט פון מיינע חברים מער ווי פון מיינע רבי’ס, און פון מיינע תלמידים מער פון אלעמען.
חידושים:
1) א סתירה צו כבוד הרב? דער סטעיטמענט “ומתלמידי יותר מכולם” גייט אביסל קעגן אלעס וואס מ’האט געלערנט וועגן כבוד הרב. אויב מ’לערנט פון חברים און תלמידים מער ווי פון רבי’ס, פארוואס זענען חברים און תלמידים ווייניגער חשוב?
2) תירוץ – מ’לערנט פון חברים נאר נאכדעם וואס מ’האט שוין געלערנט פון רבי: יעדע סטעיטמענט וואס איז עקסטרעם דארף מען פארשטיין אין קאנטעקסט. מ’לערנט נאר פון חברים נאכדעם וואס מ’האט שוין געלערנט די חכמה פון דעם רבי. אן עם הארץ לערנט גארנישט פון חברים. אבער איינמאל מ’איז שוין א תלמיד חכם – מ’האט שוין געלערנט פון דעם רבי – יעצט קען מען אנהייבן לערנען פון יעדן. מ’הייבט שוין אן מחשיב זיין קליינע, חלשות’דיגע זאכן וואס מ’וואלט פריער נישט באמערקט.
3) “עץ קטן מדליק את הגדול” – ר’ יוחנן’ס משל: אזוי ווי א קליינע האלצעלע קען אנצינדן א גרויסן בוים, כך תלמיד קטן מחדד את הרב – א קליינער תלמיד קען אויסשארפן דעם רבי’ס חכמה. “עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה” – דורך די שאלות פון דעם תלמיד קען דער רבי מוציא זיין בשעת מעשה א חכמה מפוארה.
4) ווי אזוי ברענגט דער תלמיד ארויס חכמה מפוארה? דער תלמיד פרעגט “קלאץ קשיות” – שאלות וואס צווינגען דעם רבי צו טראכטן טיפער. דער רבי האט שוין געוואוסט די חכמה בכח (אין פאטענציאל), אבער דער תלמיד איז מוציא לפועל – ער ברענגט ארויס די חכמה פון פאטענציאל צו אקטואליטעט. אן דעם תלמיד’ס שאלות וואלט דער רבי קיינמאל נישט ארויסגעברענגט די חכמה מפוארה. דאס פארבינדט זיך מיט וואס מ’האט פריער געלערנט – “לא יקפיד מלמד” – דער רבי טאר זיך נישט קפיד’ן אויף שאלות. דאס איז נישט נאר א דין פון געדולד, נאר א פראקטישע נויטווענדיקייט: דורך די שאלות קומט ארויס חכמה מפוארה.
5) “מה שאלתך עד חצי המלכות”: אזוי ווי דער מלך זאגט “מה שאלתך עד חצי המלכות”, אזוי קען די שאלה פון דעם תלמיד ברענגען “עד חצי המלכות” – א שאלה האט די כח צו אויפמאכן גרויסע טויערן פון חכמה.
6) דער גרויסער בויגן פון פרק ה’: מ’האט אנגעהויבן מיט’ן לערנען אז מ’דארף מכבד זיין דעם רבי, און אין סוף האט מען געלערנט אז דער רבי דארף אויך מכבד זיין דעם תלמיד. דאס גיט א באלאנסירטע בילד פון דער רבי-תלמיד באציאונג – ביידע זייטן האבן חיובים איינער צום צווייטן.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו
הקדמה לפרק ה’
א גוטן, מיר לערנען רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’.
מיר האבן שוין געלערנט וועגן די עצם דין תלמוד תורה, די חיוב לערנען מיט די קינדער, נאכדעם האבן מיר געלערנט אביסל די דינים פון לערנען מיט תלמידים. נעכטן האבן מיר געלערנט וויאזוי א רבי לערנט מיט תלמידים, וויאזוי דער מתורגמן לערנט איבער די תורה פון דער רבי, און אזוי ווייטער אביסל די דינים פון וואס מען מעג טון אין בית המדרש.
דא גייען מיר ווייטער, די פרק גייט רעדן בעיקר וועגן כבוד רבו.
דער מבנה פון הלכות תלמוד תורה: צוויי מצוות
ס’איז דאך לכאורה… מ’דארף זען אינעווייניג אויב ער ברענגט שוין דא די הלכה אדער נאר ביי די נעקסטע פרק.
לכאורה, מיר האבן געלערנט אין די הקדמה אין די אנהייב אז ס’איז דא אין הלכות תלמוד תורה צוויי מצוות, יא?
ס’איז דא די מצוה פון תלמוד תורה און די מצוה פון “לכבד מלמדיו ויודעיו”.
יא.
סאו בעיסיקלי פרק ה’ איז “לכבד מלמדיו” – ס’הייסט נישט מלמדיו, נאר דער וואס לערנט דיך אויס, ס’איז איין לעוועל פון חיוב.
אה, די פרק איז מלמדיו, איך מיין די נעקסטע פרק איז יודעיו, ווייל די נעקסטע פרק איז כבוד תלמיד חכם.
אבער מלמדיו מיין איך, עט ליעסט דא ווי איך טייטש עס, ס’הייסט דא א כבוד וואס א מענטש דארף האבן פאר זיין רבי, א געוויסע לעוועל פון כבוד. נאכדעם איז דא אן אנדערע לעוועל פון כבוד וואס דארף זיין פאר יעדן תלמיד חכם, דאס איז אין די נעקסטע פרק.
דער אונטערשייד צווישן כבוד רבו און כבוד תלמיד חכם
אה, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אין ספר המצוות האבן מיר שוין געהאט מערערע מאל די ענין פון מכבד זיין אן אנדערע סארט וועגן וואס מ’רעדט וועגן כבוד פון תלמידי חכמים.
ס’איז דא די ענין פון כבוד תלמיד חכם ווייל ער איז דער וואס לערנט אויס די דרך הישר, זאלסטו זיך מדבק זיין – נישט כבוד, נאר זיך מדבק זיין אין תלמידי חכמים צו לערנען פון זיי.
נאכדעם איז דא די זאך אז א מענטש ווערט נשפע פון זיין סביבה, ממילא זאל ער זיך דרייען לעבן תלמידי חכמים.
דא לערנען מיר אן אנדערע זאך: אז כדי קונה צו זיין תורה, א חלק פון די מצוה פון תלמוד תורה איז אז מ’זאל ארויפקוקן אויף א תלמיד חכם, נאר אזוי ווערט מען א תלמיד חכם.
אקעי, אבער יעצט רעדט מען פון דיין רבי ספעציעל.
דיין רבי האט א ספעציעלע חיוב.
א תלמיד חכם וואס איז דיין רבי, יא.
שטעלט זיך אז אויב דער רבי איז נישט קיין תלמיד חכם, איז דאס א צווייטע פראבלעם, פארוואס מ’טאר אים נישט האבן. אויב ער איז מער תלמיד חכם ווי דיר, קען ער שוין זיין דיין רבי.
אבער יעצט רעדט מען פון רבי מובהק, מיר גייען זען, ס’איז דא צוויי לעוועלס פון רבי.
אבער יעצט קען מען רעדן פון די נושא פון די רבי, פון דיין רבי, וואס מ’דארף מכבד זיין.
הלכה א’: כבוד רבו יותר מאביו
לאמיר אנהייבן. זאגט דער רמב”ם:
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, אזוי ווי יעדער ווייסט, ס’איז דאך דא א מצוה פון כיבוד אב, “איש אמו ואביו תיראו”, מ’דארף, מ’איז מצווה אויף כבוד און מורא פון דעם טאטן. די מצוה האבן מיר נאך נישט געלערנט. ס’איז אינטערעסאנט, ס’איז נאך נישט געווען אין די מנין המצוות. איך מיין הלכות כיבוד אב שטייט נאר אין די ענד פון רמב”ם, הלכות ממרים.
כך יחייב בכבוד רבו ויראתו. די זעלבע וועג איז ער מחויב אין די כבוד פון זיין רבי און אין די יראה, אין זיין מורא פון זיין רבי.
און נישט נאר אזוי, נאר נישט נאר איז עס אזוי ווי דער טאטע, נאר אין א וועג נאך מער, ורבו יותר מאביו. די חוב פון מכבד זיין א רבי איז נאך מער ווי מכבד זיין דעם טאטן.
ער גייט שוין זען לגבי וועלכע הלכות ס’איז נוגע, און פארוואס? שאביו הביאו לחיי העולם הזה, א טאטע דארף מען זיין מכבד ווייל דער טאטע האט דיר געגעבן לעבן, ווייל דער טאטע האט דיר געמאכט זאלסט זיין דא אויף די וועלט. אבער רבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. דער רבי וואס האט אייך אויסגעלערנט חכמה, איז דיר וואס ברענגט דיר לחיי העולם הבא, ער מאכט דיר אז דו זאלסט האבן חכמה, און נאר חכמה בלייבט אויף עולם הבא, יא? דער גוף שטארבט. וואס בלייבט אויף עולם הבא? דער דעת וואס מ’איז קונה. יא, דאס איז דיך שוין די זעלבע רמב”ם.
דער גדר פון כבוד רבו: ענליך צו כיבוד אב, נישט ווי כבוד צדיקים
יא. ס’איז אינטערעסאנט, ער זאגט דא אויך אז דער גדר איז ענליך צו כיבוד אב. ס’איז נישט אזוי ווי דעיס וואס מיר האבן פריער געלערנט אז מ’דארף מכבד זיין צדיקים, חסידים, ווייל זיי זענען דומה לשכינה, נאר ווייל זיי זענען דיין רבי. אזוי ווי דער טאטע, נישט ווייל ער איז א טאטע, נאר ווייל ער איז דיין טאטע. דא רעדט מען פון דיין רבי, ס’איז זייער א פערזענליכע קשר, ווייל ער האט דיר געברענגט לחיי העולם הבא.
אויסער דעם וואס מ’דארף אים מכבד זיין אלס ווייל ער איז א חשוב’ער איד אין כלל ישראל, איז ער חשוב פאר דיר. ס’גייט בעקווארדס. קודם דארף ער מכבד זיין דיין רבי, נאכדעם גייט דער רמב”ם זאגן אז נישט נאר דיין רבי, נאר אנדערע מענטשן’ס רבי’ס דארף מען אויך. אנדערע סארט.
דאס איז די גרעסטע רעספעקט וואס דו זאגסט, ס’איז אלעזר כיבוד אב, און ס’איז וועגן די קל וחומר. איך מיין, ס’וועט אפשר זיין אנדערע מקורות, מ’גייט זען אז דער רמב”ם ברענגט אויך א פסוק. אבער ס’דארף אויך זיין א קל וחומר, פארוואס דארף מען מכבד זיין א טאטע? ווייל ער האט דיר געגעבן לעבן. א רבי געבט דיר אויך לעבן! וועלכע סארט לעבן? נישט די סארט לעבן, חיי הגוף, נאר חיי הנשמה, חיי הדעת.
דיני קדימה: רבי קודם לאביו
גיי גוט. זאגט דער רמב”ם, וכיצד היא הלכה? רואה אבידת אביו ואבידת רבו, ער זעט אן אבידה, און ס’איז דא די אבידה פון זיין טאטע און די אבידה פון זיין רבי. יעצט די שאלה, וועמען זאל ער מקדים זיין? וועמען זאל ער קודם ראטעווען? וועמענ’ס געלט? השבת אבידתו קודמת לשל אביו, איז ער קודם מצווה צו זיך אפגעבן מיט די אבידה פון זיין רבי פאר די אבידה פון זיין טאטע. פאר די זעלבע סיבה וואס מיר האבן געלערנט, ווייל דער רבי איז דער מביאו לחיי העולם הבא.
נאך א פאל, אביו ורבו נושאים במשא, זיין טאטע און זיין רבי שלעפן א פעקל. ס’איז דא א מצוה פון פריקה, פון העלפן. ווער קודם? מניח של רבו ואחר כך של אביו, זאל ער העלפן קודם דעם רבי אראפנעמען דעם פעקל, און נאכדעם דעם טאטע.
אביו ורבו שהיו שבוים בשביה, ס’איז דא א מצוה פון פדיון שבויים. די שאלה איז, ווער קומט קודם? ס’איז דא א דין קדימה. אויך דא, פודה את רבו, קודם לייזט מען אויס דעם רבי, ואחר כך פודה את אביו.
ווען דער אב איז א תלמיד חכם
זאגט דער רמב”ם, דאס איז אלעס ווען זיין טאטע איז בכלל נישט געווען זיין רבי. אבל אם היה אביו תלמיד חכם, אויב דער טאטע איז א תלמיד חכם – ער זאגט נישט אז ער דארף זיין זיין רבי, בכלל, אויב דער טאטע איז א תלמיד חכם.
אבער לכאורה די ווארט איז ווייל דער טאטע האט אים אויך געברענגט לחיי העולם הבא. ס’איז א גוטע קשיא, איך ווייס נישט. אבער דער רמב”ם זאגט נישט “אם היה אביו רבו”, די גמרא שטייט טאקע “אביו רבו”, אבער דא מיינט ער, דער רמב”ם זאגט עס אז אפילו ס’איז נישט זיין רבי, אפילו ער איז סתם א תלמיד חכם. אבער איך זאג אז דער כל שכן… לאמיר גיין מיט די… מ’קען לערנען אז די ווארט איז ווייל דער טאטע איז א תלמיד חכם, ממילא קומט אים מער כבוד. אבער בפשטות, מער אלס סברא, קען מען זאגן אז ווען דער טאטע האט אים אויך געברענגט לחיי העולם הבא, דעמאלט איז פודה את אביו תחילה.
קשיא: א טאטע וואס האט געלערנט בעיסיקס
און מ’דארף טראכטן פון דעם, אז אפילו א טאטע וואס איז נישט קיין תלמיד חכם, אבער אויב דער טאטע האט אים אויסגעלערנט די בעיסיקס, אזויווי די הלכה, די תורה צוה, און דער טאטע האט אים אויסגעלערנט אזא זאך, האט אים דער טאטע ביידע. אפילו אויב דער רבי האט אים געברענגט מער, דער רבי האט אים געגעבן מער, אבער דער טאטע האט אים געגעבן ביידע. מ’דארף טראכטן, ס’איז א גוטע קשיא, ווייל אז דער טאטע האט אים געמאכט מצוות חינוך, און דער טאטע האט אים אויסגעלערנט צאקלי לולב, און דער טאטע האט אים אויסגעלערנט בעיסיק לערנען, האט ער אים אויך געברענגט לחיי העולם הבא. ס’איז א קשיא אויף די כל החומר.
צאקלי לולב איז אפשר נאר א מצוה, נישט קיין תורה. נישט דאס איז וואס ברענגט לחיי העולם הבא. אבער דאס וואס דו זאגסט, רעדסטו מן הסתם מיט אביסל אן ענדזש.
אפשר טאקע דאס, אפשר וועגן דעם טאקע איז דאס דער פירוש. פאר דעם שטייט אים אויב ער איז א תלמיד חכם, דאס הייסט, עני טאטע וואס איז א תלמיד חכם, אפילו ער איז נישט דיין רבי, האט ער דיר סתם אזוי געלערנט, ער איז אביסל א רבי, האט ער דיר זיכער אויסגעלערנט פארשידענע זאכן. איינער וואס רעדט מיט דיר וואס מ’רעדט נישט, איז א טאטע וואס קען בכלל נישט גארנישט, האט ער דיר גארנישט אויסגעלערנט. באט ס’איז טאקע א פראבלעם דא.
ווען דער אב איז א חכם
סאו אויב דער טאטע האט דיר געלערנט, פדיון אביו תחילה. איז לכאורה די זעלבע זאך דארף זיין לגבי מעשה און עבודה, אדער אין חכמה, אויב ער איז א תלמיד חכם. דעמאלטס, אה, תלמיד חכם איז קלאר אז ער איז נישט קיין רבי, ווייל ער איז נאר א תלמיד, און א תלמיד איז בכלל נישט קיין רבי, מ’דארף זיין א חכם צו זיין א רבי. און אויב ער איז יא א חכם, מילא לערנט ער דיר.
אויב איז ער שוין איין שוקל כנגד רבו, אויב דער טאטע איז א חכם, אפילו ער איז נישט אזא חכם ווי דער רבי, איז ער דאך קודם לגבי עבודה, ווייל מעשה עבודת אביו ואחר כך מעשה עבודת רבו. אויך די זעלבע לגבי מעשה אויך.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן “תלמיד חכם” און “חכם”
ניין, לכאורה די אלע זאכן איז די זעלבע. איך זע נישט אז דאס זאל זיין דער חילוק. ס’זעט נישט אז דער חילוק איז דאס, אז דאס איז א תלמיד חכם אדער ער איז א חכם. תלמיד חכם איז מיילא, איך ווייס נישט, עפעס שטימט מיר נישט דא אינגאנצן דער חילוק. פארוואס זאל ער זאגן אויף איין פלאץ תלמיד חכם און אויף איין פלאץ חכם?
זיכער, אבער וואס איז דער פוינט? פארוואס… אויב ער מאכט א קל וחומר, אויב אפילו א תלמיד חכם איז אזוי דער דין, איז מכל שכן אויב ער איז טאקע א חכם. סאו עפעס פעלט מיר. איך פארשטיי נישט די צוויי הלכות. פארשטייסט וואס איך זאג דא?
אפשר מוז ער יא האבן פדיון שבויים, נישט לגבי עבודה? איך ווייס נישט, נישט קלאר.
פארגלייך מיט הלכות גזילה ואבידה
ער ברענגט אז אין הלכות גזילה ואבידה זאגט דער רמב”ם די הלכה, און ער זאגט עס אביסל אנדערש. ער זאגט אז אויב זיין רבי איז דער רבי מובהק, איז דער טאטע קודם. אבער אויב דער רבי איז נישט קיין רבי מובהק, און דער טאטע איז אליין א חכם, קומט… ס’שטייט אז אויב דער רבי איז א רבי מובהק, איז די פשט אז ער האט געלערנט אלע תורה פון דעם רבי, נישט פון דעם טאטן. אבער אויב דער רבי איז נישט קיין רבי מובהק, און דער טאטע איז אויך א תלמיד חכם, און ער האט זיך אויך געלערנט פון דעם רבי, דעמאלטס איז אבידת אביו קודם.
מורא רבך כמורא שמים
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא יתר על מורא הרב. קיינעם דארף מען נישט מער מכבד זיין, די גרעסטע כבוד וואס א מענטש דארף געבן דארף מען געבן פאר’ן רב. און פון וועמען דארף מען די מערסטע מורא האבן, איז דער מורא הרב. אזוי ווי חכמים זאגן, מורא רבך כמורא שמים.
במורה פון דער רבי טייטשט דער רמב”ם, ס’מיינט נישט, ס’קען דאך נישט זיין כמורא שמים, ווייל דער פחד פון דעם אייבערשטן איז דאך אן אנדערע לעוועל בכלל. נאר ס’מיינט אז ס’איז זיין די העכסטע, כמורא שמים, העכער ווי אלע אויף דער ערד. יא, דאס איז וויאזוי ער טייטשט עס, ניין? דאס איז די העכסטע כבוד גדול.
קשיא: וואס איז מיט א מלך?
וואס איז מיט א מלך אדער עפעס אן אנדערע זאך? איך מיין, וואס איז דעמאלטס? א מלך איז נישטא קיין מצוה מורא צו האבן. א מלך האט מען מסתמא מורא, ווייל די נעטשור זאגט אזוי. פון א גוי האט מען אויך מורא. איך געדענק אז דער רמב”ם האט יא עפעס א לשון, אין הלכות ממרים, אין הלכות דעות, אויף נשיא, אזוי. אז דער מלך איז דער גרעסטער, האט אפילו מער ווי דער בית דין, אדער עפעס אזא לשון.
פראקטישע שאלה: כבוד אדמו”ר vs. כבוד דעם מגיד שיעור
יא, איך טראכט טאקע, אז די מענטשן וואס לעבן לעצטנס וואס ס’איז דא א רבי, אזא אדמו”ר שליט”א, וואס מ’איז אסאך מער מכבד ווי דער רבי וואס האט אים געלערנט תורה, יא. ס’איז א גרויסע שאלה, ווייל ס’איז דאך דא א דין אז מורא רבך כמורא שמים. אדער דו רעספעקטסט מער דער רבי וואס ער איז סתם ווייל ער איז דער מלך? דו קענסט זאגן אז ער האט א דין מלך, ער האט אסאך דינים, אבער קיין רבו איז ער נישט.
קען זיין אז דו קענסט דארט זאגן אזוי ווי אז די מגידי שיעורים זענען אלע ביידע תלמידים פון דער גרויסער רבי. אזוי ווי דו טראכטסט פון א ראש ישיבה, ס’איז דא מגידי שיעורים. יא, דער מגיד שיעור איז אפשר מער, דו האסט געלערנט ביי אים מער, אבער דער ראש ישיבה גיט די שמועס און ער איז דער… ס’איז די סעים קוועסטשן. ווייל יענער איז א חכם אויך, ס’קומט אים רעספעקט, אבער נישט די זעלבע רעספעקט פאר א רבי. דער רעספעקט וואס דו דארפסט האבן פאר א רבי, דאס מיינט כפשוטו, דער וואס האט דיר אויסגעלערנט תורה, נישט דער וואס ס’שטייט אין די הלכה.
מעשה פון ר’ מנחם זעמבא
אזוי ווי איך האב געהערט פון ר’ מנחם זעמבא, איך ווייס נישט צו ס’איז אמת, ער האט געזאגט אז אין גער האט א איד געקענט ר’ מנחם זעמבא, און ער האט געזאגט, “דער מענדל הייבט אויף די באנק.” ער איז א שר התורה, אבער אזוי איז עס, אז יעדער ווערט בטל צום רבי’ן. אבער טאקע אין הלכה דארף מען וויסן וויאזוי ס’ארבעט. ס’איז נישט אויסגעהאלטן.
כבוד תלמיד חכם: א פראקטישע נקודה
סתם אזוי, איך האב אייביג א זאך וואס איך טראכט, אז ווען מענטשן ווילן מקיים זיין די מצוה פון כבוד תלמידי חכמים וכדומה, זוכט מען א גרויסן מפורסם און מ’קריגט זיך אריינצוגיין. יעדער אזא מענטש האט אוודאי געהאט א בחור וואס האט געלערנט מיט אים אין ישיבה, וואס איז אוודאי זיין עידזש, וואס איז שוין היינט א דין תלמיד חכם, און ער חלש’ט פאר א דאלער, ער חלש’ט איינער זאל אים אנקוקן. ס’איז אסאך גרעסער מקיים זיין די מצוה פון כבוד תלמיד חכם ווען דו גייסט זיך אפ מיט אים ווי ווען דו גייסט צו די מפורסמים. אבער דאס איז די נעקסטע פרק. יעצט רעדט מען דאך אלץ פון דיין רבי. דיין רבי איז דאך הכרת הטוב.
ס’איז מער אזויווי א פערזענליכע זאך.
מעשה פון דעם קאצקער רבי
ס’איז דא א מעשה, דער קאצקער רבי איז געגאנגען וויזיטן זיין אלטן שטאט ווי ער איז אויפגעוואקסן, אפשר אין קאצק אדער אין טאמאשאוו, און ער איז געגאנגען באזוכן א רבי וואס האט אים אויסגעלערנט, זיין מלמד פון אלף בית, פון חומש. ער האט געזאגט, דער רבי פון גמרא, ער האט געזאגט אסאך פאלשע פשטים, אבער דער רבי פון אלף בית איז אן עכטער רבי, זיכער לכל הדעות אן עכטער רבי, און דארף ער האבן מער רעספעקט. אבער דאס וואס האט זיך געטון
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה – כבוד רבו (המשך)
הלכה א’ (המשך) – “לפיכך אמרו… כבודו דומה לשכינה”
אבער טאקע אין הלכה דארף מען וויסן וויאזוי עס ארבעט. כ’האב עס נישט אויסגעהאלטן.
דיגרעסיע: כבוד תלמידי חכמים – די גרויסע און די קליינע
סתם אזוי, איך האב אייביג א זאך וואס איך טראכט, אז ווען מענטשן ווילן מקיים זיין די מצוה פון כבוד תלמידי חכמים וכדומה, זוכט מען א גרויסע מפורסם און מען קריגט זיך אריינצוגיין. יעדער אזא מענטש האט אוודאי א בחור וואס האט געלערנט מיט אים אין ישיבה וואס איז אומגעפער זיין עידזש, וואס איז שוין היינט א דין תלמיד חכם, און ער חלש’ט פאר א דאלער, ער חלש’ט פאר איינער זאל אים אנקוקן. ס’איז אסאך גרעסער מקיים זיין די מצוה פון כבוד תלמיד חכם ווען דו גייסט נאך אפ מיט אים ווי ווען דו גייסט צו די מפורסמים. אבער דאס איז אן אקסטערע פאראגראף.
דער רבי וואס לערנט אויס פערזענליכע זאכן
יעצט רעדט מען דאך אלץ פון דיין רבי, דיין רבי צוטיילט אין עקרת הבית, מיינט ער מער אזוי ווי פערזענליכע זאכן. ס’איז דא א מעשה, דער קאצקער רבי איז געגאנגען וויזיטן זיין אלטע שטאט, וואו ער איז אויפגעוואקסן, אפשר אין קאצק אדער אין טאמאשאוו, און ער איז געגאנגען באזוכן זיין רבי’ן וואס האט אים אויסגעלערנט זיין מלמד פון אלף בית און חומש. דער רבי פון גמרא, האט ער געזאגט, דער רבי האט געזאגט אסאך פאלשע פשטים, ער איז נישט… אבער דער רבי פון אלף בית איז אן עכטער רבי, זיכער לכל הדעות אן עכטער רבי, מ’דארף אים מער רעספעקט.
אבער דאס איז וואס איך האב געטראכט, אז דער טאטע איז דער וואס לערנט אויס די מודה אני מיט די בעיסיק בעיסיקס, דארף מען וויסן.
דיוק: דער רבי וואס לערנט אויס חכמה
עפעס איז נישט קלאר דא, דער דיוק זאגט מען אזוי, דו זאגסט דאך אז אין אנדערע פלעצער זעט ער אן אנדערש. ניין, דאס קען, לויט דעם רמב”ם אליין וועט עס נישט זיין קיין קשיא, ווייל חיי עולם הבא מיינט ממש די דעת, דער רבי וואס האט אים אויסגעלערנט חכמה, נישט דער רבי וואס האט אים אויסגעלערנט וויאזוי מ’מאכט א ברכה און וויאזוי מ’זאגט עברי. דאס איז זיכער, ווייל ער רעדט דאך די גאנצע צייט פון חכמה. ער רעדט דאך פון חכמת התורה וואס איז מער ווי מצוות. רעד איך פון דעם, פון ענין, וויאזוי דו ווילסט עס רופן. אקעי.
די ווערטער פון דעם רמב”ם
זאגט ער ווייטער, לפיכך אמרו, פאר דעם איז דאס וואס חז”ל זאגן. אזוי. דער לפיכך מיינט ער צו זאגן וועגן דעם ענין פון כבוד גדולי הרב. יא? יא.
כבודו דומה לשכינה. ס’איז כולל, החולק על רבו כחולק על השכינה. איז איין זאך, איינער וואס דינגט זיך אויף זיין רבי, איז ער חולק על השכינה. יא. יא. איז אזוי ווי ער דינגט זיך אויף די שכינה. יא.
וכל העושה מריבה עם רבו, אזוי ווי איינער מאכט א פייט, ער פייט נישט מיט אים דירעקט. חולק מיינט אפשר ער גייט זיך אוועקזעצן… ס’איז דא אין הלכה, דער רמ”א ברענגט דאס, חולק על רבו, עושה מריבה ווייס איך נישט, אבער חולק זאגט דער רמ”א אז ער מאכט זיך אן אייגענע פארטיי, ער מאכט זיך אן אייגענע שיעור.
וואס איז מריבה? דאס האב איך געטראכט, חולק מיינט ער מאכט א מרידה, ער פייט אויף אים. עושה מריבה מיינט אזוי אינטערן טיש, ער דרייט עפעס אן קעגן זיין רבי’ן, כעושה מריבה עם השכינה.
די פסוקים וואס ברענגט דער רמב”ם
שנאמר “בהצותם על ה’”, ווען די אידן האבן טענות אויף משה רבינו, זיי העצן אקעגן משה רבינו, זאגט מען “בהצותם על ה’”, זיי מאכן מצה ומריבה קעגן דעם אייבערשטן.
און די זעלבע זאך “אשר ריבו בני ישראל את ה’”.
און אויך ווייטער, “ובכל המעשים הרעים כי מריבים על השכינה”, שנאמר “לא עלינו תלונותיכם”. משה רבינו ענטפערט, אויף קורח דאכט זיך? אדער ביי די מעשה פון די שלו? איך מיין די מעשה פון די שלו, יא. “לא עלינו תלונותיכם”. יא, ס’איז ביי די שלו, זייער גוט. “כי על ה’”. “השם שמע”, יא יא.
“כל המהרר אחר רבו כאילו מהרר אחר השכינה”, שנאמר “וידבר העם באלקים ובמשה”. ווען דארטן האבן אידן מהרהר געווען אויף משה רבינו, האט מען אנגעקוקט ווי זיי זענען מהרהר אויף דעם אייבערשטן אליין.
דיוק: איין זאך אדער צוויי זאכן?
זיי שטעלן צו, “כאילו הרי הם כמשה”. לכאורה קען מען זאגן זיי האבן געטון צוויי זאכן, אבער פון די סמיכות פון די פסוק זעט מען אז זיי האבן געמיינט איין זאך, רבו ושכינה.
ביאור: פארוואס איז דער רבי ווי די שכינה?
די פשט איז אבער פשוט. ביי משה רבינו פארשטייט מען, משה רבינו האט געהאט א דירעקטע קשר מיט’ן אייבערשטן, ער האט געטון אלעס על פי ה’, ממילא ווען מ’האט טענות אויף אים איז מען חולק על השכינה. אבער צו עס נעמען אויך פאר דיין רבי איז שוין אביסל א נעקסט לעוועל. דא רעדט מען פון אזא מין רבי וואס מענטשן טראכטן אז אלעס טוט ער על פי ה’. לכאורה דאס איז ביי משה, ניין, לאו דווקא.
אין א געוויסע זין, יעדער רבי איז… וואס איז די טייטש? מענטשן, מ’האט מיר נישט אנגעקומען פון פסח, איך ווייס שוין, פסח ספרי תורה, אז א רבי האט א פסח רבי’ס א שכינה. ס’איז זייער פשוט. ווער רעפרעזענט צו דיר די חכמה, די דעת, די תורה? דער רבי. אז דו ביסט זיך דינגען מיט דער וואס האט אראפגעברענגט צו דיר די חכמה.
ניין, איך זאג, אבער ביי די אלע פסוקים איז דאך פשט אז זיי האבן זיך לכאורה גע’טענה’ט אויף משה רבינו, וואס האט אלעס געטון ממש דירעקט על פי ה’. אבער א רבי איז אויך איינער וואס טוט על פי ה’. נישט אלעס וואס ער טוט, אבער די חכמה וואס ער לערנט אויס איז דאך די אייבערשטנ’ס תורה, די זעלבע תורה.
דיסקוסיע: חולק על רבו אין לערנען אדער אין אנדערע זאכן?
אלעמאל זאגט מען דאך דאס, אז דו מיינסט אז מ’זאגט אז א תלמיד פון א רבי דארף זיין אזוי ווי ער איז נישט? מ’רעדט דאך נאך אזוי ווי ער טוט די לערנען, אזוי ווי ער גייט אקעגן זיין רבי’נס לערנען. מ’רעדט נישט דא ווען ס’האנדלט זיך ווייסעך וואס, ער פייט זיך פאר א בנין. אה, דעמאלטס איז יענער עובד, ווייל דער מענטש וואס רעפרעזענט דאס דארף מען רעספעקטן אויף אזא וועג.
וואס איז דאס חולק על רבו? וואס הייסט חולק על רבו? וואס ער האט געזאגט אז עס איז חולק על השכינה.
הלכה ב’ – “חולק על רבו” = מאכט אן אייגענע ישיבה
די ווערטער פון דעם רמב”ם
ער זאגט, דער רמב”ם, “זה שקבע לו מדרש”, ער מאכט זיך זיין אייגענע בית המדרש, זיין אייגענע פלאץ פאר לערנען, “ויושב ודורש ומלמד”, ער מאכט אן אייגענע שיעור, “ויושב ודורש ומלמד”, ער זעצט זיך אוועק און ער דרש’נט און ער לערנט אויס, “שלא בשעת רבו ורבו קיים, ואפילו רבו במדינת הים”. אפילו אין אן אנדערע לאנד, ווי לאנג דער רבי לעבט, און אז דו מאכסט דיך שבת פאר זיך, ווערסט א רבי בחייו, ווערסט א רבי בחייו פון דיין רבי אן רשות, דאס הייסט חולק על רבו.
ביאור: די לשון “חולק” – צוטיילן, נישט שפייטן
עס איז זייער אינטערעסאנט, “חולק” אין די לשון חכמים מיינט אלעמאל מלשון… איך האב געזען אז די מחלוקת טייטשט מען אין א… מלשון “פעקשאן”… ווי חולק זיין, “יחלוקו”, צוטיילן א זאך אין האלב. אדער צוטיילן, יא, נישט מלשון זיך שפייטן, נישט מלשון איינער גייט אוועק. ער מאכט נישט קיין מחלוקה אז ער גייט אוועק. ער צוטיילט די קהילה, ער צוטיילט די שיעור אין האלב. אדער ער מאכט זיך אן אייגענע אפטיילונג, עפעס אזוי, ער טיילט זיך אפ, ער מאכט זיינע אייגענע, ער לויפט דאך נישט אוועק פון יענעם, אפילו ער מאכט נישט קיין שרעק, ער האט זיינע אייגענע חסידים, איז דאס אויך חולק על רבו. ער וואלט געדארפט גיין צו זיין רבי, איך ווייס.
“ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”
אה, גוט, “ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”, און ווייטער. סאו דאס, חולק על רבו טייטשט אז ער מאכט זיך אן אייגענע ישיבה, אפילו דער רבי איז נישט דא, ער איז אין אן אנדערע פלאץ, אבער ער האט זיך ערקלערט רבי בחיי רבו.
נאכדעם איז דא אן ערגערע זאך, דאס איז להורות בפני רבו. “ואסור לאדם להורות בפני רבו”, דאס איז ווען ער גייט נישט אוועק. ביים רבי’ן אין בית המדרש פסק’נט ער שאלות. “ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם”, און מען טאר נישט מורה זיין. “בפני רבו” מיינט לכאורה נישט ווען אין זיין פנים, נאר ווען אין די פלאץ פון די רבי. איך גיי שוין זאגן ווי.
“כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה”. איינער איז מורה הלכה בפני רבו איז ער חייב מיתה. וואסערע מיתה? וואס איז דאס די חייב מיתה פון וואו? יא, דאס איז איינס פון די חייבי מיתות וואס מ’הרג’עט נישט. עס מיינט נישט אז ער איז חייב מיתה, עס מיינט נישט אז מ’הרג’עט אים. עס שטייט טאקע אז שמואל… וועגן שמואל און וועגן אנדערע מענטשן, אבער חייב מיתה מיינט אז עס איז גאר שארף, עס איז גאר שטרענג. דאס איז דער פשט. עס מיינט נישט אז מ’זאל חס ושלום… ווייל ער איז ראוי למות, ראוי למות איז חייב מיתה.
ס’קען זיין, ווייל ס’קען נאר זיין איין רבי אויפאמאל, און מ’גייט נישט יעצט הרג’ענען דעם רבי’ן ווייל דו ביסט מחולק געווען.
הלכה ב’ (המשך) – דער שיעור פון שנים עשר מיל
וואס הייסט “בפני רבו”?
וואס הייסט בפני רבו? אה, ס’איז דא א וועג, מ’דארף דאך האבן לאקאל מורי הוראות אויך. סאו וואס איז דער גדר, ביז וואו מעג מען יא? פון ווי ווייט אוועק?
זאגט ער אזוי, “היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל”, אויב ס’איז גענוג ווייט, שנים עשר מיל, צוועלף מיל איז א שיעור תחום מדרבנן, יא. מילא, ס’איז גענוג ווייט, אז ס’איז קלאר אז די סיבה פארוואס ער ענטפערט איז נישט ווייל ער האלט זיך בעסער, נאר פשוט א סערוויס, ווייל דער מענטש האט א שאלה און ער קען נישט צוקומען צום רבי’ן, מילא מותר להשיב.
דיסקוסיע: “דבר הלכה” דווקא?
ס’קען זיין מ’פרעגט דבר הלכה איז דוקא, ווייל דאס איז א נגיעה, אבער למשל איינער פרעגט אים א וועג פון דא צו לערנען, ס’איז ערווארטעט מ’זאל אנקומען צום רבי’ן. ס’קען זיין, דבר הלכה איז עפעס וואס דער מענטש דארף יעצט וויסן. יא, אבער ס’קען אויך זיין פארקערט, אז סתם זאגן תורה ברשות, ס’מיינט נישט נאר… דער רבי איז דער authority, דו זאגסט אים אן הלכה, דו זאגסט אים סתם א ווארט אויף אונזערע רעדער, און נישט פון דעם רעדט מען. חוץ אין געוויסע פלעצער וואו דאס איז דער גאנצער authority, איך ווייס נישט. אבער… יא… שטימט? יא.
און דער רבי איז נישט דא, ס’איז צוועלף מיל, מ’קען נישט אפילו פארן. צוועלף מיל, דאס קען מען פארן, זאל מען זאגן “גיי פאר צום רבי’ן”. אבער ווייטער פון דעם. יא.
חילוק צווישן “הוראה” און “ידיעה”
אין שולחן ערוך און די נושאי כלים לייגן זיי צו אז מ’רעדט דאך באופן ווען מ’דארף דא א הכרעה. אויב אן עם הארץ ווייסט פשוט נישט וואס ס’שטייט, מעג אים יעדער איינער זאגן, “אזוי און אזוי שטייט אין שולחן ערוך”. דאס איז סתם אן ענין פון ידיעה. הוראה מיינט ווען מ’דארף איינער וואס זאל נוצן זיין שכל, זיין שיקול הדעת, דאס מיינט גע’פסק’נט בפני רבו. זאגן וואס ס’שטייט מעג מען.
הלכה ב’ (המשך) – להפריש מאיסור אפילו בפני רבו
די ווערטער פון דעם רמב”ם
קצ”ה. אה, ווייטער, אבער אפילו בפני רבו מותר להורות. אויב זעט מען איינער איז עובר אויף אן איסור, מ’וויל אים פוריש זיין פון אן איסור, דעמאלטס מעג מען אפילו בפני רבו.
איינער זאגט אזוי, “כשאדם עושה דבר איסור, בשעת א איד טוט א דבר איסור, א מענטש טוט א דבר איסור, ווייל ער ווייסט נישט, או מפני רשע, אדער ווייל ער איז א רשע און ער טוט עס במזיד, יש להפרישו, דארף מען טון די מצוה פון תוכחה, אים מפריש זיין, אדער די מצוה פון לפני עור, מ’דארף אים זאגן דאס איז אסור. אפילו בפני רבו, אפילו בפני רבו, אף על פי שאין נותנין לו רשות, אפילו דער רב האט אים נישט געגעבן רשות.
פארוואס? ווייל דאס איז דאך א חילול השם אז א מענטש טוט אן עבירה ברבים, ס’איז נישט גוט אז מ’רעדט ברבים. איי, חילול השם, אין כל מקום שיש חילול השם, ער מיינט נישט, ער נעמט נישט אן זיין אייגענע תורה, ער נעמט אן דאס. בכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב, דעמאלטס איז נישט די צייט צו געבן כבוד פאר’ן רב. דהיינו, דער אייבערשטער איז מער וויכטיג פון דעם רב. דער רב’ס כבוד איז זייער הייליג, אבער אז א איד טוט אן עבירה, דאס איז א נושא פון כבוד השם, נישט קיין נושא פון כבוד פון דעם רב.
ביאור: אפשר איז דאס בכלל נישט קיין פגם אין דעם רב
און בכלל, דא וואלט מען געקענט זאגן אז ס’איז נישט קיין פגם אין דעם רב בכלל, נישט ווייל אין חולקין כבוד לרב, נאר בכלל הייסט עס נישט קיין פגם אין דעם רב, ווייל דו ביסט נישט דא געזיכט צו פסק’ענען, דו ביסט דא געזיכט פשוט אוועקצונעמען אן עבירה. ער מיינט צו זאגן באפן אפילו באפן לאמיר זאגן אז ס’קען יא באדערן דעם רב, ס’הייסט אזויווי דו האסט געמאכט א החלטה בפניו, איז אבער דא דער ענין פון מקום חילול השם.
דיסקוסיע: א ראיה קעגן דעם חילוק צווישן “הוראה” און “ידיעה”
אפשר פון דא איז א ראיה אז דיין חילוק וואס דו האסט נאכגעזאגט איז נישט אזוי ריכטיג, ווייל ס’זעט אויס אז דא על הפרשת הלכה איז נישט קיין הוראה, ס’זעט אויס פון א הלכה וואס ער ווייסט פשוט נישט, ווייל ער זאגט קלאר ער ווייסט נישט, אדער מפני רשע. ער זאגט נישט ווייל מ’דארף א הכרעה, מ’קען פסק’ענען אנדערש. ניין, ער פרעגט שבת, און ער מאכט ענינים אז דאס גייט אריין בגדר א געוויסע איסור שבת, און מ’דארף טאקע פרעגן דעם רב, וועט אים געבן די רעכט צו נישט. ווייל לפי דעתך איז דאס אן ענין פון חילול השם, ווערט געזאגט אז מ’דארף גיין מיט דיין הוראה. פארוואס דארף יענער גיין מיט דיין הוראה בכלל? ער זאגט, “אהא, דו זאגסט אזוי, איך זאג אנדערש.”
תירוץ: דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי פסק’ענען
דאס קען זיין דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי פסק’ענען. פסק’ענען איז איין זאך, אבער דאס איז אן ענין פון בעלות פון מרת. אין רבי’נס שול זיך אויפשטעלן און געבן א דרשה, “סטאפ טון וואס די האלסט אינמיטן טון”. דאס איז נישט, דאס איז אסאך מער א חולק על רבו.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ (המשך) – חולק על רבו, מורה הוראה שלא ברשות, וכבוד רבו
הלכה ב’ (המשך) – לקבוע עצמו להוראה: אסור אפילו בסוף העולם
רמב”ם: “במה דברים אמורים, בדבר שנקרה נקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל, אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.”
פשט:
ווייל לפי דעתו איז דאס אן ענין פון חילול השם. ווערט ער כאילו מ’דארף גיין מיט דיין הוראה. פארוואס דארף יענער גיין מיט דיין הוראה בכלל? ער זאגט, אה, דו זאגסט אזוי, איך זאג אנדערש.
דאס קען זיין דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי פסק’ענען. פסק’ענען איז איין זאך, אבער דאס איז אן ענין פון בעלות, פון מורא. אין רב’ס שול זיך אויפשטעלן און געבן א דרשה “סטאפ טון וואס דו האלטסט אינמיטן טון”. דאס איז נישט, דאס איז א סאך מער א חולק על רבו, נישט ממש א חולק, אבער ס’איז מער אן ענין פון דיסרעספעקט ווי פסק’ענען. ממילא, דא איז אפילו וואו ס’דארף נישט זיין קיין שיעור, ס’איז די לידערשיפ. מוחה זיין וואו יענער איז לידערשיפ, דער רבי קען אים טאלערעטן. ס’איז נישט דיין דזשאב. דער רבי האט עס נישט געזען אין בית המדרש. נישט דיין דזשאב מוחה צו זיין אין בית המדרש. נישט מוחה זיין חס ושלום צו מתיר זיין א צווייטע מין איסור. מוחה זיין אזא אויסגעשטעלטע זאך.
די אלע זאכן רעדט מען לכאורה ווען דער רבי איז קלאר זיין רבי, זיין רבי מובהק. ווייל די שולחן ערוך מאכט זיך חילוקים צווישן א רבי מובהק און א רבי וואס איז א שטיקל חבר, איינער וואס איז מער דערהויבן ווי אים, אבער זיי זענען די זעלבע לעוועל. די הלכה איז פון רבי, איז נישט קלאר אז ס’גייט אריין ביי אונזערע זמנים, ווייל ס’איז נישטא אזא זאך רבי, אבער דאס וועלן מיר זען.
זאגט ער ווייטער, “מדובר במורים”. דאס איז אויב ס’איז אן ענין פון חילול השם, סטאטש אז איינער טוט אן עבירה, מעג מען יא זאגן, “בדבר שנתפרסם”. אבער בכלל, די ביידע היתרים, סיי דער וואס איז צוועלף מיל, די אלע זאכן, די אלע תירוצים, איז ווען ס’איז געמאכט א מקרה, אבער “לקבוע עצמו להוראה ולשבת ולדרוש לכל שואל”, איז געוואלדיג, אפילו “בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו”, אפילו אויב ס’איז זייער ווייט. אויף א קביעות, איך ווער, איך מאך מיר מיין אייגענע קאמפעני, איך בין שוין גרויס, איך קען שוין אליין, דאס טאר מען נישט. טאר נישט “עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו”. נאר אויב מ’האט באקומען רשות פון רבו, דעמאלטס מעג ער, אבער אן רשות קען מען בכלל נישט.
חידוש: אפילו נאך דעם וואס רבו שטארבט – נישט יעדער מעג ווערן א רבי
זאגט ער ווייטער, וואס איז אויב דער רבי איז יא געשטארבן? יא, מיינסטו אז יעצט ווערט א הפקר וועלט, און יעדער מעג ווערן א רבי? זאגט ער, “לא כל מי שמת רבו” ער איז שוין אויף די מדריגה, ער קען שוין גענוג לערנען. ער זאגט נישט וואס די שיעור איז, אבער יא.
אבער קוקסט, דא קומט א גאנצע… דא קומט צו זייער פשוט, מ’דארף שוין קוים קומען טייטשן. דא קומט א זייער שארפע… א גאנצע שטיקל מעשה.
הלכה ז’-ט’ – תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה / חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
רמב”ם: תלמיד שלא הגיע להוראה – שוטה, רשע, וגס רוח
יא, אז דער רמב”ם, “וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה”, א תלמיד וואס איז נישט אנגעקומען צו די מדריגה, און ער איז נאך נישט ראוי צו זיין א מורה הוראה, און ער פסק’נט יא, הרי זה שוטה, רשע, וגס רוח.
ער האט דריי מעלות, ער איז א שוטה, א רשע, און א גס רוח. איך קען זיין אז עס איז איינע פון די דריי. אדער פסק’נט ער אזוי ווייל ער איז א שוטה, ער ווייסט נישט אז ער איז נאך נישט הגיע להוראה. אדער ווייסט ער אז ער איז נישט אנגעקומען צו די הוראה, און ער איז א רשע ווייל ער טוט עס עניוועי. אדער איז ער א גס רוח, ער איז נישט אנגעקומען להוראה, אבער ער רעדט זיך איין אז ער איז אנגעקומען להוראה, ווייל ער איז א גרויסע בעל גאוה. איך מיין אז אלע דריי צוזאמען. ניין, אבער עס קען זיין, עס איז א גאנצע גוטע פשט. ווייל עס איז דריי און זאכן, א שוטה מיינט ווייל ער ווייסט נישט וואס מיינט הגיע להוראה, ער רעדט זיך איין. אדער רעדט ער זיך איין ווייל ער איז א גס רוח, אדער ווייסט ער יא און ער איז א רשע.
אוי. אממ…
“כי רבים חללים הפילה” – דער פסוק פון אשה זונה
“ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה”, אבער אזא איינער וואס… וואס… וואס איז מכשיל אנדערע אידן מיט נישט ריכטיגע הלכות, איז מפיל חללים, ער מכשיל אנדערע אידן, אזוי ווי… ס’איז א לשון ער מכשיל אנדערע אידן מיט חטאים, לכאורה. און ער גייט זאגן יעצט די אנדערע האלב פון די פסוק. אבער דער פסוק רעדט פון… פשוט פשט רעדט עס פון וואס? פון א זונה, פון אן אשת איש וואס איז מזנה, איז אינטערעסאנט. אבער דא איז דאך זייער גוט, ווייל א חכמה ווערט דאך אנגערופן דיין עכטע ווייב, און די זונה איז אייביג די פאלשע חכמה. ס’איז א מענטש וואס פארקויפט פאלשע חכמה, אזוי ווי די אשה זונה.
און “רבים חללים הפילה”, ער מאכט מענטשן. איך טראכט, אויב איז ער מקיל, פארשטייט מען אז ער איז רבים חללים הפילה, ווייל… ווייל ער געט ארויס קולות וואס איז נישט אויסגעהאלטן, ער מאכט של אידן מיט איסורים. אבער אויב ער איז נאר מחמיר… לאמיר זאגן, ער ווערט א דיין, דאס איז… איך מיין, אויב א תלמיד חכם שלא הגיע להוראה, געווענליך גייט ער מחמיר זיין, ווייל דאס איז גרינגער. אבער ער איז ווייטער מפיל חללים, ווייל דער מענטש, קודם כל ער גייט באקומען א שנאה צו תורה, און ער גייט אויפהערן פרעגן הוראה, ווייל אייביג קומט ער אן מחמיר, יא? זיי זענען “רבים חללים הפילה”.
אקעי. און עס קען זיין אן אנדערע סיבה איז ער “רבים חללים הפילה”, ווייל ער איז חייב מיתה האבן מיר פריער געלערנט. סאו ער איז איך אליין, ער איז א סואיסייד. אקעי.
“ועצומים כל הרוגיה” – חכם שהגיע להוראה ואינו מורה
איך דארף אבער לערנען די אנדערע האלב. “בחיי חכם שגיא להוראה”. אה, עס טוט יעצט א מענטש טראכטן, ווייסט וואס, איך גיי קיינמאל נישט פסק’ענען, איך וועל מיך שוין אריינלייגן אין די צרות, אבער עס העלפט נישט. דו ביסט געטרעפט. אידער וועי. “חכם שגיא להוראה”, אויב ביסטו אן עניו קומען להוראה ווייניגער מורא, טוט א געוואלדיגע עוולה. “הרי זה מונע תורה”, מונע תורה פון אידן, “נותן מכשולות לפני העורים”. ער איז אויך, ווייל די עולם וועט נישט האבן פון וועם צו פרעגן, איז דער צווייטער וואס נישט אידער אידער. ער גייט מכשולות לפני עורים, די לשון הרמב”ם טראכט דא מסתמא פון “ולפני עור לא תתן מכשול”, ווייל די וואס וואלטן געקענט העלפן מענטשן זאלן וויסן וואס זיי האבן צו טון.
און אויף וועם שטייט דער צווייטער חלק פון דעם פסוק, “ועצומים כל הרוגיה”? וועם מיינט מען מיט די “רבים חללים הפילה”? דעם תלמיד שלא הגיע להוראה. עס איז קיין שטייט, וואס ווי מיינט מען נישט קיין נעמען דא, וואס רעמיינט דא איינעם.
“תלמידים קטנים” – הדיוט קופץ בראש
“אלו התלמידים הקטנים שלא הגיעו לתורה כראוי”, די קליינע רבי’לעך וואס קומען אויף, און זיי לערנען נישט תורה אזוי ווי ס’דארף זיין. “והרי הם לא למדו כלום”, זיי האבן נישט גענוג געלערנט. זיי האבן נישט גענוג געלערנט. זיי האבן נישט משמש געווען. נעכטן האבן מיר עס געלערנט אז כדי צו ווערן א תלמיד חכם דארף מען לערנען זייער אסאך. ער האט דאס נישט געטון. “אלא מפני שמתגאים בעיני העם”, זיי זענען אנשי ריב, זיי ווילן נאר ווערן גרויס. “וקופצים ויושבים בראש”, זיי זענען א הדיוט קופץ בראש, וואס שטייט אפאר מאל, יא. הדיוט קופץ בראש, זייער גוט, יא. “וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל”, צו פסק’ענען.
“הם המרבים המחלוקת” – פארוואס מאכן זיי מחלוקת
“הם המרבים המחלוקת”, זיי זענען מרבה מחלוקת. פארוואס? ווייל ס’גייט באדערן פאר די ערנסטע תלמידי חכמים, גייט ווערן א מחלוקת. ניין, נישט וועגן דעם. ווייל דאס איז וואס דער מענטש טוט. ער זוכט א גאנצע צייט צו האבן א שיעור, צו האבן איינער וואס איז ענדליך שמוע, וואס זוכט נישט להתגדל. אויב ס’איז שוין דא איינער וואס קען, פרובירט ער נישט צו מאכן נאך א ישיבה כדי ער זאל קענען אויך האבן א ישיבה. אבער דער מענטש וואס איז אן הדיוט קופץ בראש, ער וויל א גאנצע צייט, ער דארף אסאך כל זיין דער רבי וואס זאל מכבד זיין, אז ס’איז נישטא גענוג פאסטנס, ער מאכט אויף א נייע ישיבה, ער מאכט א נייע בית המדרש וכו’ וכו’. ער איז מרבה מחלוקת, האבן זיי געזאגט, ער מאכט נאר מער כתות.
“מחבלים נר התורה” – פארוואס איז דאס מכבה נר התורה
“והם מחריבים את העולם, והם מחבלים נר התורה”. איך מיין מחבלים נר התורה האט ער אויך געזאגט אויף א תלמיד חכם וואס מאכט תורתו קרדום לחפור בה. “מאור הדת” – ס’איז זייער שיין, ווייל תורה איז שיין און לעכטיג ווען אלע וואס רעפרעזענטן תורה זענען חשוב’ע, רעספעקטעד מענטשן, מענטשן וואס האבן א פאר, א שיינקייט, א ליכטיגקייט. אבער אויב בעלי תורה פירן זיך אויף, זיי גנב’ענען און זיי שלעפן געלט פון מענטשן און מאכן מחלוקת…
און די סעד זאך איז אז די וואס טוען דאס איז בכלל נישט קיין תלמיד חכם. ער איז דער לויגער ראוי למיתה. מענטשן זאגן, “אה, דער תלמיד חכם”. ניין, דו רעדסט נישט פון א תלמיד חכם, דו רעדסט פון די מורדים. פאר דעם שרייבט עס דער רמב”ם. פארוואס שרייבט דער רמב”ם די גאנצע שארפע זאך? וואס וויל ער פון אונז? ער וויל צוריקברענגען כבוד התורה.
איך וויל זאגן פאר דעם, דו האסט א טענה, דו זעסט אז די תלמידי חכמים זענען… כ’האב געזען איינער האט געזאגט, יא, ער האט הנאה אז חז”ל האבן געהאט א סענס אוו הומאר, וואס שטייט “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”. ביזדערווייל, וואו ס’איז דא צוויי תלמידי חכמים, שלאגן זיי זיך. זאגט ער, ניין. זאגט דער רמב”ם, ניין, ער איז נישט קיין תלמיד חכם, ער איז א תלמיד קטן. ער איז נישט קיין תלמיד חכם, ער איז א תלמיד קטן. וואס איז די אלע זאכן?
“שועלים קטנים מחבלים כרמים” – ביאור המשל
“ועליהם אמר שלמה בחכמתו… אה, זיי זענען מחבלים כרם ה’ צבאות”. זיי זענען מחבל, זיי מאכן שאדן אין די אייבערשטנ’ס פעלד. די אייבערשטנ’ס פעלד איז אזוי ווי די פעלד פון די אנשי תורה. “ועליהם אמר שלמה בחכמתו ‘אחזו לנו שועלים שועלים קטנים’”. קליינע פוקסעלעך. פוקסעלעך הייסן אזעלכע געריבענע חברה. “מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר” – ווען די פעלדער האבן אפשר פירות וואס זענען שוין געוואקסן. אבער די סמדר, די טרויבן וואס זענען נאכנישט געווען געוואקסן…
אפשר קען מען זאגן אז די מחבלים זענען די סמדר, זיי זענען נאכנישט געווארן אינגאנצן… “מחבלים כרמים” – אה, זיי מאכן אז מ’זאל נישט קענען עסן קיין גוטע טרויבן. ווען ס’קומט ווען א תלמיד חכם, וואלט ער ווען סערווירט גוטע טרויבן, ווייל ער וואלט געגעבן פירות מבורכים של שלום. יא, ער וואלט געגעבן, ער וואלט מפרש געווען די הלכה לעומקה. אבער יעצט, זיי קומען, זיי פסק’ענען, און זיי ווארפן אזוי ווי ס’איז נאר דא טרויבן וואס איז נישט ראוי לאכילה. יא, טאקע אינטערעסאנט. אקעי. יא.
סיכום: דער רמב”ם’ס תכלית – צוריקברענגען כבוד התורה
זאגט ער, איז עד כאן האבן מיר געלערנט, וויפיל האבן מיר געלערנט, פון די גרויסע מעלה פון כבוד רבו, און אז מען טאר זיך נישט צוקריגן מיט אים, און ווער טוט יא, ווערט אליינס א רבי. טאקע אינטערעסאנט אז ס’קומט דא אריין, אזוי די סדר. ווער טוט יא, ווערט אליינס א רבי, נאר ווערסטו ראוי להוראה, ווערסט נישט ראוי להוראה. ער זאגט דא, אפשר רעדט ער אויך דא איבער כבוד רבו, ווייל דער וואס איז נישט ראוי להוראה, ער מאכט אז דער עולם זאל מזלזל זיין אין די תלמידי חכמים, ס’זאל מחלל שם שמים זיין.
ער מאכט אז די עמי הארץ זאלן זאגן, די הלכות זאגן די עמי הארץ, מער ווער הייסט יא… אלעס וואס דארט זאגט ער וואס מען דארף קענען, צו קענען ווערן א דיין, צו קענען ווערן א רב. איי, דער מפרש זאגט אן סנהדרין. יא, אבער איך ווייס נישט אויב די תוספות זאגן די זעלבע זאך. דארף ער האבן פון א רבי ידון ידין, דערפאר הייסט נישט, אקעי, דערפאר איז א מצוה. אה, אפשר יא, דארט שטייט ביי תוספות, ער זאל זיין ראוי צו ליינען אין בית דין סנהדרין, און אזעלכע זאכן.
הלכה י’ – אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו
איז דער רמב”ם גייט ווייטער אין די ענינים פון כבוד רבו. ער זאגט, אסור לתלמיד לקרוא לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו. טארסט נישט רופן מיט’ן נאמען. מען דארף זאגן, “מורי ורבי כך וכך”. מען דארף זאגן, נישט זאגן, נישט זאגן, מיט א טיטל קען מען יא האבן א רבי, רבי, רבי משה? מ’זאגט אזוי נישט, ווייל מיר האבן געלערנט אז דער תרגומן זאגט “רבינו פלוני”, אבער ער זאגט נישט, ער זאגט “אבי מורי” אדער “רבינו פלוני”. אזוי פירן זיך אויך היינט, מיר זאגן “רבינו הקדוש”, אבער דער וואס איז עכט אונזער רבי, זאגן מיר “רבינו הקדוש”, אזוי ווייטער, מיר זאגן נישט זייער נאמען.
א תלמיד פון ר’ משה, ער זאגט נישט “ר’ משה”? למשל, א תלמיד טאר נישט זאגן “ר’ משה”? א תלמיד טאר נישט, אזוי שטייט דא. אזוי שטייט דא, איך קען דאך נישט טייטלען. ווארט, “ולא יקרא שמו של רבו בפניו”. איך זע, ביי די גרויסע חסידות, למשל, ווייסט ווי מ’קען זען ווי אקוראט א רבי דארף עכט זיין? ביי די פאני מענטשן וואס זיי האבן נישט אמת’דיג א רבי, אבער זיי האבן גענומען עפעס א מענטש און זיי מאכן זיך אז ס’איז זייער רבי, זיי פירן זיך מיט אלע הלכות אפילו מיט א שמוץ אריבער. אבער דו זעסט, אז די שארפע חסידים זאגן נישט קיינמאל דער רבי’ס נאמען. זיי וועלן קיינמאל נישט זאגן “ר’ פלוני”. זיי וועלן פארשטיין אז ס’איז א גרויסע בושה. איך זאג “ר’ ברוך איז מיין רבי”? ניין, “דער רבי”.
ווייטער זאגט דער…
וואס איז לא גרינג פאר זיי ווייל זיי האבן נישט קיין אסון. יא, איינער מצווה ועושה. זאגט ער ווייטער, “ולא יזכיר שמו בפניו”. מ’טאר נישט מזכיר זיין זיין נאמען בפניו.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד הרב (המשך)
הלכה י’ – לא יזכיר שמו בפניו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרוא לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו, אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותו. במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.”
פשט:
ער זאגט דא אז אויב דער רבי האט א געוויסע נאמען, און ס’קומט א צווייטער וואס האט די זעלבע נאמען, חיים קליין, וואטעווער די נאמען פון דעם רבי’ן איז, טאר מען נישט זאגן יענעם מענטש’ס נאמען, ווייל ס’זעט אויס ווי מ’רעדט דעם רבי’נס נאמען. ס’איז אן ענין פון מראית העין, ס’איז נישט קיין כבוד. אזוי ווי ביים טאטע טאר מען אויך נישט זאגן, אויב איינער הייסט אזוי ווי דער טאטע, טארסטו נישט רופן יענעם’ס נאמען, נאר דו דארפסט משנה זיין דעם נאמען, אזוי רופן יענעם אביסל אנדערש.
זאגט דער רמב”ם, “במה דברים אמורים? בשם פלאי, שכל השומע יודע שהוא פלוני.” ווייל דעמאלטס וועט מען מיינען אז מ’מיינט דעם רבי’ן, ווייל מ’זאגט די זעלבע נאמען. אבער אויב דער רבי האט זייער א דזשענעראל נאמען, דעמאלטס איז נישטא די איסור.
באמערקונג: “דער רבי” – די חסידישע הנהגה
ביי די פאני מענטשן וואס זיי האבן נישט אמת’דיג א רבי, אבער זיי האבן גענומען עפעס א מענטש און דער מאכט זיך אז ער איז א רבי, זיי פירן זיך מיט אלע הלכות אפילו מיט א שמוציגן אריבער, אבער דו זעסט אז די שארפע חסידים זאגן נישט קיינמאל דעם רבי’נס נאמען. זיי וועלן קיינמאל נישט זאגן רבי פלוני, זיי וועלן פארשטיין אז ס’איז א גרויסע בושה צו זאגן רבי ברוך איז מיין רבי… ניין, דער רבי.
—
הלכה י’ (המשך) – שלום לרבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יתן שלום לרבו, או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הרעים ומחזירין זה לזה. אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
פשט:
ווען ער גיט שלום פאר’ן רבי’ן, זאל ער עס נישט טון אזוי ווי מ’טוט מיט עני חבר, איך ווייס, אזא קלאפ אין רוקן, עפעס אזא פריינטליכקייט, נאר ער זאל עס טון מיט א יראת הכבוד. “אלא שוחה לפניו, ומכבדו בכבוד, ‘שלום עליך רבי’. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו ‘שלום עליך רבי ומורי’.”
פארוואס צוריקגעבן דארף מען זאגן א ווארט מער? אזוי ווי מ’זאגט “שלום עליכם”, און מ’ענטפערט “עליכם שלום”, מ’גיט צו א ווארט. “שבת שלום”, “שבת שלום ומבורך”. איך ווייס, דאס איז סתם נימוס מיין איך. דער פוינט איז, עס זאל נישט צוריקגעבן שלום עליכם און מאך א לעבן. עס געט צו נאך א טראפ פון רעספעקט, אזוי מיין איך. יא.
—
הלכה יא’ – חליצת תפילין, הסבה, תפילה בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו.”
פשט:
זאגט ער ווייטער, “וכן לא יחלוץ תפילין בפני רבו”, מ’זאל נישט אויסטון די תפילין אין פראנט פון די רבי. וואס איז די ענין פון אויסטון תפילין? פארוואס איז דאס נישט קיין ענין פון כבוד? יא, ווייל אין א רעספעקטפול סיטואציע גייט מען מיט די תפילין, אז ס’איז אזויווי אויסטון היינט א הוט. נישט דירעקט. תפילין איז א מלבוש פון יראת הכבוד, זאל מען עס נישט אויסטון אין פראנט פון די רבי. זייער גוט.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יסב, אלא יושב כעומד לפני המלך.”
פשט:
“ולא יסב”, און מ’זאל זיך נישט אנליינען אין פראנט פון די רבי. “אלא יושב כעומד לפני המלך”, נאר מ’זיצט אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז אמאל פלעגט מען שטיין, אבער היינט זיצט מען, אבער אט ליעסט דאס זיצן זאל זיין מיט א דרך ארץ, נישט זיצן זייער שטארק אנגעליינט. מ’זעט אז דאס איז א הלכה אפילו פסח, אז טיילמאל דארף דער רבי, ער דארף נישט קיין הסבה, ווייל ס’איז נישט פאסיג זיך אנצוליינען אין פראנט פון די רבי. זייער גוט.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יתפלל לפני רבו, ולא אחר רבו… אלא יתרחק לאחריו, לא יהא מכוון כנגד אחוריו.”
פשט:
“ולא יתפלל לפני רבו”, מ’זאל נישט דאווענען אין פראנט פון די רבי, “ולא אחר רבו”, און נישט אין די בעק פון די רבי. ווי דארף מען דאווענען? א מענטש דאווענט מיט זיין רבי, ווי דארף ער דאווענען? נישט אין די פראנט, נישט אין די זייט, און נישט אין די בעק. “אלא יתרחק לאחריו”, ער זאל זיך אוועקרוקן אביסל, מ’געבט אביסל ספעיס פאר די רבי. מ’זאל נישט זיין גלייך לעבן אים, נישט גלייך אין פראנט, גלייך אין די בעק. “לא יהא מכוון כנגד אחוריו”, ער זאל נישט זיין אינגאנצן מכוון אין די בעק פון אים. דאס איז אויך אן ענין פון דרך ארץ, אדער ס’זאל נישט אויסקוקן ווי מ’דאווענט צו די רבי. ס’ווענדט זיך וועלכע זייט. זייער גוט. אין די בעק זאל מען נישט זיין מכוון כנגדו פון בעק. נישט זיין אין בעק פון די רבי אז ס’זאל אויסזען ווי מ’דאווענט צו די רבי. נישט זיין אין פראנט פון די רבי ווייל ס’איז נישט קיין דרך ארץ. נישט אין די זייט ווייל דו ביסט שווה בשווה מיט אים. נאר וואו? ערגעץ אונטן, אבער נישט פון אונטן. נישט גלייך אונטער אים. דאס איז די פשט, אזוי מיין איך. זייער גוט.
פארדעם האט מען דאך געלייגט די רבי’ס אויף די אויבן אן, יא, קיינער זאל נישט זיין אין פראנט פון זיי, און מ’זאל געבן גענוג פלאץ. אבער אויך נישט אונטער זיי. אקעי, מ’געבט אביסל פלאץ. אה, דו מיינסט דירעקט אונטן. אקעי. ס’איז דא אידן, יא.
—
הלכה יא’ (המשך) – מרחץ, מקום רבו, הכרעת דבריו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא יכנס עם רבו למרחץ.”
פשט:
זאגט ער ווייטער, “ולא יכנס עם רבו למרחץ”, מ’טאר נישט אריינגיין מיט די רבי אין בית המרחץ. דאס איז אויך נישט קיין כבוד.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא ישב במקום רבו, ולא יכריע דבריו בפניו.”
פשט:
זאגט די הלכה ווייטער, “ולא ישב במקום רבו”, מ’טאר זיך נישט זעצן אויף די רבי’ס פלאץ, “ולא יכריע דבריו בפניו”, און ווען דער רבי רעדט, און למשל דער רבי האט א ספק, זאל ער נישט מכריע זיין דעם רבי’נס ספק. יא, דאס איז וואס איז נישט. אדער אפילו זאגן אז ער איז גערעכט. אפילו ער האט נישט קיין ספק. ער זאל נישט זאגן “יא, דער רבי ווייסט, דער רבי זאגט גוט.” נישט דיין דזשאב צו זאגן אז דער רבי זאגט גוט אדער נישט.
דיסקוסיע: צי מעג א תלמיד חולק זיין אויף’ן רבי?
אהא. אבער להיתר, וואס ער זאל נישט טון, אויב האט ער אן אנדערע סברא ווי דער רבי, לכאורה איז דא א וועג וויאזוי ער מעג עס זאגן. ער זאל עס נישט זאגן באופן… וואס? איך זע, ער ברענגט א תשובה פון דער רמ”א. ער האט געפרעגט פאר דער רמ”א די שאלה פון די הלכה למעשה. ער זאגט “יכריע דבריו” מיינט ווייל ס’איז א סברא, אבער מ’קען זאגן אנדערש, זאל ער נישט זאגן אנדערש. ער זאל ענדערש נעמען די רבי’נס סברא, ווייל דער רבי פארשטייט בעסער. ניין, לאו דווקא ווייל ער פארשטייט בעסער. ס’וואלט געווען א דין אין תלמוד תורה. איך מיין יעצט אויך דער תלמיד, אבער יעצט איז ער אפילו פון כבוד רבו. ס’איז נישט קיין דרך ארץ. ווען דער רבי זאגט אז מ’קען זאגן אזוי, זאגסטו מ’קען זאגן אנדערש. ניין, אבער אויב האט ער עפעס א פירכא אויף דעם רבי’ן, לכאורה דארף ער טרעפן אן איידעלע וועג עס צו זאגן. ניין, קוק נישט, קוק אין די נעקסטע שטיקל. די “יכריע” איז מיינע גביעות. ניין, “יכריע” מיינט אז זיין דעת נוטה, און מיין דעת נוטה אנדערש, און יעצט מיינט ער זיך מפרש טעותו. ניין, אבער איך זאג וואס מעג ער יא, ווען ער האט א ראיה אנדערש ווי דער רבי’נס שיטה. ס’שטייט נישט דא וואס ער מעג. איך ווייס נישט וויאזוי איך זאל דיר זאגן.
ער זאגט, ער ברענגט פון די גר”א אין שולחן ערוך, הלכות תלמוד תורה, כבוד רבו, אז מ’טאר עס נישט טון בפניו. אויב מ’דינגט זיך מיט’ן רבי’ן, דארף עס נישט זיין בפניו. מ’מעג זיך דינגען מיט’ן רבי’ן, מ’מעג אפילו מכריע זיין. א מענטש מוז נישט פסק’ענען אלעס וואס דער רבי האט געזאגט. ער ברענגט דא דער רמ”א אליין ברענגט זיין טאטע’ס שיטה און זאגט, “איך האלט אנדערש.” ווייל ס’איז נישט בפניו. ס’איז אן ענין פון דרך ארץ. ס’איז נישט קיין ענין פון האבן אמונה אין יעדע זאך וואס דער רבי זאגט, נאר אויף הלכות למעשה וואס אונז האבן געלערנט.
איך זאג אז לכאורה מעג מען זיך אפילו רעדן אין פראנט פון דעם רבי’ן אויך, אבער ס’איז אויף א שיינע וועג. אבער וואס זאל דער רבי טון מיט דעם און דעם תוספות וואס איז משמע אנדערש? ס’איז א וועג פון רעדן מיט’ן רבי’ן אין לערנען. דא סאונדט אז נישט. איך ווייס נישט וויאזוי איך זאל דיר זאגן. ס’קען זיין אז דא רעדט מען פון אן אנדערע סארט רבי. אונז האבן נישט קיין רבי’ס, ווייל אונז און דער רבי לערנען פון די ספר. אבער אויב ס’איז דא אן אמת’דיגער רבי, אונז כאפן נישט אז ס’מאכט סענס, ווייל אונזערע רבי’ס זענען נישט די סארט רבי’ס וואס אונז גייען באלד זען. אויב איינער האט א רבי וואס דער רבי קען אים זאגן “איך נעם עס פון הר סיני”, ווי די כתב סופר וואס קען מיר אובערן, וואלט ער געווען גערעכט. ניין, דו ביסט מחוייב, אבער די אלע כבוד איז זיך מער ווי אונז פירן זיך אפילו מיט אונזערע רבי’ס, חוץ ווי ער זאגט, חוץ פון דעם מענטש וואס איז איינער מיט צוויי בתי. און א חלק פון דעם איז ווייל אונז האבן מיר נישט קיין אמת’ע רבי’ס, אבער נאך א חלק פון דעם איז, מען האט נישט קיין אמת’ע רבי’ס, פאר דעם שטייט דאך די הלכות, ווייל מען זאל זיך מער רעספעקטן די רבי’ס.
—
הלכה יב’ – זיצן, אויפשטיין, אוועקגיין פון רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב. ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד.”
פשט:
יא, ווייטער. “ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב”. ער זאל זיך נישט אראפזעצן אין פראנט פון זיין רבי ביז דער רבי הייסט אים זיצן. “ולא יעמוד לפניו עד שיאמר לו עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד”. און אויך נישט אויפשטיין, ביז דער רבי הייסט אים אויפשטיין, אדער ער בעט רשות ער מעג זיך אויפשטיין.
—
רמב”ם’ס ווערטער:
“כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו.”
פשט:
ווייטער, “כשנפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו אלא פניו כנגד פניו”. ווען ער גייט אוועק פון זיין רבי, זאל ער זיך נישט גלייך אומדרייען און גיין מיט די בעק צו די רבי, נאר ער זאל זיך ארומדרייען און ארויסוואקן מיט’ן פנים צו די רבי.
—
הלכה יג’ – קימה בפני רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד, אחר כך ישב.”
פשט:
זאגט ער ווייטער, די הלכה פון זיך אויפשטיין פאר די רבי. “קימה בפני רבו” – אפשר קענסטו מאכן א קעפל. “חייב לעמוד בפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו, עד שיתכסה מעיניו ולא יראנו עוד”. ווען ער זעט די רבי פון ווי ווייט פון ווען מ’קען אים שוין זען, ביז ווען מ’קען אים מער נישט זען. “ולא יראנו עוד” מיינט אפילו נישט נאר דו קענסט נישט זען זיין פנים, נאר דו קענסט נישט זען זיין גוף, “אחר כך ישב”. נאר נאכדעם זאל ער זיך אראפזעצן.
—
הלכה יג’ (המשך) – הקבלת פני רבו ברגל
רמב”ם’ס ווערטער:
“חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.”
פשט:
ווייטער א הלכה, “חייב אדם להקביל פני רבו ברגל”. ס’איז דא א חיוב פאר א מענטש צו גיין אין יום טוב מקבל זיין פני רבו. ס’קען זיין ס’האט צו טון מיט דעם אז יום טוב דארף מען לערנען א האלבע טאג. אקעי, שבת איז אויך דא א חיוב צו לערנען. ניין, דאס איז כבוד. אלעס וואס דו זעסט דא איז כבוד, די סדר הנהגה וויאזוי מ’פירט זיך מיט די כבוד פאר די רבי. און יום כיפור איז אפילו דא הלכות, אז אפילו מ’טאר זיך נישט וואשן, מעג מען אבער אריינגיין אין א וואסער, אין א לעיק, ווייל מ’דארף גיין מקבל זיין פני רבו ברגל. ס’איז א גרויסע חיוב.
—
הלכה יד’ – כבוד תלמיד בפני הרב
רמב”ם’ס ווערטער:
“אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן דרך הרב לכבדו.”
פשט:
זאגט ער ווייטער, “אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב”. מ’טאר נישט געבן כבוד פאר אן אנדערע תלמיד פארנט פון דעם רב, ווייל דאס איז אויך אן ענין פון אזויווי בפני הרב. “אלא אם כן דרך הרב”, אלא אם כן דרך כבוד, נאר אויב דער רבי אליין געבט כבוד פאר יענעם תלמיד, דעמאלטס איז דאס די רצון פון דעם רבי.
—
הלכה יד’ (המשך) – שימוש הרב, מלאכות עבד
רמב”ם’ס ווערטער:
“כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו. ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין, וחושש שמא יאמרו עבד הוא, אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו.”
פשט:
זאגט ער ווייטער, “כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו”. ס’איז א חיוב אדער ס’איז א מצוה, ס’איז אן ענין. ער גייט זאגן די פיראגראף. זאגט ער ווייטער, “ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין”, א רבי, א תלמיד טוט אלע מלאכות, ער טוט, ער זאל זיך פירן ווי אן עבד. אבער, זאגט ער, אויב א מענטש קומט אן צוזאמען מיט’ן רבי צו א פלאץ, און מען זעט מענטשן, מענטשן זאלן זען וויאזוי ער איז מכבד זיין רבי, ער טוט זאכן פאר אים, ער שלעפט, ער טראגט, און מענטשן טראכטן אז ער איז אן עבד, מענטשן וועלן זיך נישט וועלן משדך זיין מיט אים. אויב ער גייט תפילין, דעמאלטס זעט מען אויף אים א ראיה אז ער איז נישט קיין עבד. “ואם היה מקום שמכירים אותו ולא היה לו תפילין”, ער גייט נישט קיין תפילין, “וחושש שמא יאמרו עבד הוא”, די מענטשן זאלן מיינען אז ער איז אן עבד, “אינו נועל לו מנעלו ולא חולצו”, זאל ער נישט דעמאלטס אין פארנט פון דעם רבי אנטון שיך אדער אויסטון זיין שיך. דאס איז אזויווי א מלאכה וואס נאר אן עבד טוט.
באמערקונג: מעשה מיט א רבי און ד’ מינים
איך האב געהערט אז ס’איז געווען א געוויסער רבי וואס האט נישט געלאזט זיינע חסידים קומען מיט די ד’ מינים אין בית המדרש ביי זיין דאווענען. לכאורה איז דאס די ענין, אז מען זאל זען אז זיי זענען עבדים, און אז זיי זאלן טאקע ווייטער קענען אויסטון זיין שיך. ווייל אויב זיי זאלן אליין קומען מיט תפילין אדער מיט א דבר שבקדושה, וועלן מענטשן טראכטן אז זיי זענען נישט קיין עבדים.
—
הלכה יד’ (המשך) – מונע תלמידו מלשמשו
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכל המונע תלמידו מלשמשו, מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמים.”
פשט:
זאגט ער ווייטער די הלכה, “וכל המונע תלמידו מלשמשו”, איינער וויל זיין אן עקסטרע נייס רבי, ער וויל נישט לאזן זיין תלמיד אים משמש זיין, “מונע ממנו חסד”, ער מונע’ט פון זיין תלמיד חסד, ער מונע’ט פון זיין תלמיד די אפארטוניטי צו טון א מצוה. ס’איז א טובה פאר דעם תלמיד אז ער איז זיך מכניע פאר דעם רבי, אז ער איז קונה זיין מער תורה. ס’העלפט נישט נאר דעם רבי, ס’העלפט דאך דעם תלמיד אזויפיל ווי ס’העלפט פאר דעם רבי. “ופורק ממנו יראת שמים”, ער נעמט אוועק יראת שמים, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, “מורא רבך כמורא שמים”.
—
הלכה יד’ (סוף) – מזלזל בכבוד רבו
רמב”ם’ס ווערטער:
“וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכבוד רבו…”
פשט:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכבוד רבו”, איך האב אים געלערנט אז ס’איז כבוד השכינה, און אויך ווייל ס’נעמט אוועק ירושלים, אזוי ווי אונז האבן געזאגט. אבער מ’נעמט אוועק ירושלים, אזוי ווי ס’זאגט דער רבי מיט דער שכינה.
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – כבוד רבו (המשך)
הלכה י”ב (המשך) – מזלזל בכבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “כל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל”, א תלמיד וואס מזלזלט אין עני פון די הלכות פון כבוד רבו, איז גורם אז די שכינה זאל אוועקגיין פון אידן.
אה, אזא שארפע זאך, פארוואס? דאס איז א ווייטערדיגע… אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז ס’איז כבוד השכינה, און אויך אז ס’נעמט אוועק די יראת שמים, וואס ווי מיר האבן געזאגט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, דער רבי מיט די שכינה גייען צוזאמען, נישט זיי גייען צוזאמען, דער רבי רעפרעזענט די שכינה. זייער גוט.
הלכה ט”ו – ראה את רבו עובר על דברי תורה
ווייטער זאגט ער, “ראה את רבו עובר על דברי תורה”, אה, מיר האבן דאך פריער געלערנט אז מ’טאר נישט מכריע זיין בפני רבו, אבער וואס טוט זיך אז מ’זעט דער רבי איז עובר אויף דברי תורה? ער זעט נישט לערנען, ער זעט ער דארף מאכן א תיקון, ער זעט אז דער רבי האט פארגעסן אדער האט נישט עפעס געזאגט.
איך האב די זעלבע זאך, איך האב מיין שמש, שמשא בפניא, ווען ער דערמאנט עפעס א תורה וואס ער האט געהערט, זאל ער זאגן, “אויב מ’לכחל מ’הנט אן די רבינו”, אזוי האט אונז דער רבי אויסגעלערנט. אקעי.
מ’זעט דאך אמאל אין ספרים, זיי ברענגען א מדרש המובא בספרו של מורי. ס’קען זיין אז דאס איז די ענין.
הלכה ט”ו (המשך) – לא יאמר דבר שלא שמע מרבו
“ולא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיאמר בשם מי אמרו”, ער זאל נישט זאגן א זאך וואס ער האט נישט געהערט פון זיין רבי, אויב יא זאל ער זאגן פון וועמען ער האט עס געהערט.
וואס פשט? ס’איז אן ענין פון אז ער זאל נישט איבערגעבן פאלשע אמירות בשם דער רבי. דאס איז דאך פשוט. דאס איז נישט אן ענין פון כבוד. ווייל אז מ’האט געזאגט יעצט אז יעדע זאך זאל מען זאגן “אזוי האט מיר דער רבי געלערנט”, ווען ער זאגט עפעס נאך וואס איז נישט בשם דער רבי, וועלן מענטשן מיינען אז ער זאגט נאך בשם דער רבי, דארף ער זאגן קלאר פון וועמען ס’קומט, אזוי ווי דער דין פון “האומר דבר בשם אומרו”, ס’זאל נישט זיין קיין טעותים.
אקעי, אבער דער רמב”ם לייגט עס דא אריין, ווייל דא איז ווי… עפעס שטימט מיר נישט. אפשר מיינט ער ווען ער רעדט פון דער רבי, אויב ער זאגט יא פאר דער רבי, זאגט ער אים, “איך האב געהערט פון רבינו, אן אנדערע רבי, פון רבי יענקעלע, פון רבי פלוני”? יא. איך ווייס נישט קלאר…
הלכה ט”ו (סוף) – נפטר רבו
און אויב ער איז נפטר, שיומת רבו, קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו, ואינו מאחה לעולם. דאס איז אלעס וויאזוי ער פירט זיך. דאס פון הלכה י’ ביז דא איז געווען די סדר וויאזוי א תלמיד פירט זיך צו זיין רבי.
הלכה ט”ז – רבו מובהק: הגדרה
מדובר אמורים ברבו מובהק. וואס מיינט א רבי? זאגט דער רמב”ם, במה דברים אמורים ברבו מובהק. וואס מיינט מובהק? שלמדו רוב חכמתו.
וואס מיינט “רוב חכמתו”?
וואס מיינט רוב חכמתו? איך מיין אז דא מיינט ער רוב זאכן וואס דו ווייסט, ווייסטו פון דעם רבי. דאס מיינט ער. דער רמ”א זאגט, וואס מיינט רוב חכמתו? מיינט דער רבי וואס האט דיר אויסגעלערנט פארשטיין, שכל הישר, און פארשטיין זאכן. נישט אסאך אינפארמאציע אדער אסאך… לאמיר לערנען וואס עס שטייט דא.
וואס מיינט רוב חכמתו? רבו מובהק איז נישט יענץ. רבו מובהק וואס שטייט דא איז רוב זאכן וואס דו ווייסט… רב חכמתו, אבער איז נישט דוקא אין כמות, ווייל דער מענטש האט דיר אויסגעלערנט פארשטיין, דער מענטש האט דיר אויסגעלערנט טראכטן, ער האט דיר אויסגעלערנט שכל, ער האט דיר אויסגעלערנט צורות. ער האט דיר נישט אויסגעלערנט אסאך פשטלעך.
“חכמתו” מיינט תלמוד, נישט מקרא ומשנה
אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, איז ער נישט זיין רבו מובהק. די אלע שולחן ערוך’ס וואס דו ברענגסט, האלט איך אז מען דארף ברענגען שולחן ערוך, ווייל דער מענטש וואס מיינט אז מען דארף ברענגען שולחן ערוך אין אונזער צייט, ס’איז נישט קיין מצוה, ווייל דער שולחן ערוך רעדט פון אן אנדערע סיטואציע. די אלע גמרות רעדן אין א גאנצע אנדערע וועלט פון א תלמיד מיט א רבי, וואס דער רבי האט עכט אויסגעלערנט זאכן. די וועלט איז נאך נישט געווען קיין ספרים.
רוב חכמתו מיינט כפשוטו, אלעס, רוב זאכן וואס דו ווייסט. אפאר זאכן ווייסטו פון יענעם, אפאר זאכן ווייסטו פון יענעם, אבער רוב זאכן וואס דו ווייסט, ווייסטו פון אים.
אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו, הרי זה תלמיד חבר, און ער איז נישט זיין תלמיד מובהק, נאר א תלמיד חבר, און זיי זענען מער אויף איין לעוועל. חייב בכבודו בכל הדברים האלו, איז מען נישט מחויב מיט אזא שטארקע לעוועל פון כבוד, אבער ס’איז דאך דא געוויסע דיני כבוד, אזויווי עומד מלפניו, מ’דארף זיך אויפשטעלן פאר אים, וקורע עליו, מ’דארף רייסן קריעה, כשם שקורע על כל המתים שמתאבל עליהם, ער באקומט א דין אזויווי איינער פון די שבעה קרובים וואס מ’דארף רייסן אויף זיי קריעה, אבער נישט קריעה שאינה מתאחה.
ביז ווען הייסט ער א רבי?
זאגט ער ווייטער, ביז ווען הייסט ער א רבי? אז חכמתו, ברענגט ער די גמרא אין מועד קטן, חכמתו איז טייטש תלמיד, ווייל א חכם איז נישט טייטש מקרא ומשנה, מקרא ומשנה איז אן עולם התנאים. דער רבי איז היינט א תלמיד, ער דארף אויסלערנען און פארשטיין און קענען מאכן סברות און קענען מדמה זיין מילתא למילתא, וכו’.
ניין, איי דאונט טינק סאו. מ’לערנט עס אויס, מ’דארף עס טון מערערע מאל מיט אים, ס’איז נישטא עפעס א סיקרעט אין דעם, ס’איז נישטא עפעס א יסוד א לאדזשיק. ער דארף זאגן, קענען מאכן, און הייבט אן צו פילן. ער איז א מחנך אין סברא. איינער וואס איז מחנך אין סברא, ער טוט מיט אים פאר יארן סברא, פאר יארן לערנט ער מיט אים ביז ער פארשטייט אליין. אקעי.
פראקטישע נפקא מינה: “דריי חדשים” איז נישט גענוג
אבער קיצור, ס’דארף… וואס הייסט שוין א רבי שאינו מובהק? מ’דארף מען לערנען מער ווי מ’דארף לערנען אין גאנץ מקרא און משנה. דזשאסט טו בי קליער, מענטשן, ווען מ’זאגט היינט “ער איז ווי א קהילה”, איך האב נישט געלערנט ביי אים רוב זאכן, אבער די וועג וויאזוי איך לערן האב איך געקומען פון אים. קיצור, האסט געלערנט ביי אים דריי חדשים.
ניין, אונז האבן געלערנט פרק ד’ האבן מיר געלערנט אז קיצור של תורה, דאס איז דאס חכמה. אין אנדערע ווערטער, קענען גאנץ מקרא און גאנץ משנה איז גרינגער ווי יענץ. דאס איז בעיסיק. אויב מ’רעדט פון יענע לעוועל, אמת.
הלכה י”ז – אפילו דבר אחד
ווייטער זאגט ער, וואס הייסט א רבי שאינו מובהק? זאגט ער, אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, אפילו ער האט נאר געלערנט פון אים איין זאך, פון א קליינע זאך, אבער מכל מקום דארף ער זיך אויפשטעלן פאר אים און קורע עליו, מ’דארף זיך רייסן קריעה אויף אים.
וואס מיינט “דבר אחד”?
דאס איז אפילו ווייניגער ווי א תלמיד חכם. דאס איז א גרויסע פלא, ווייל די פשט איז אז די הלכה פארשטייט אז יעדער איינער, יעדע צוויי חברים, לערנט עפעס איינער פון די צווייטן. דו ביסט זיכער ביי מיר אפשר א רבי מובהק, אבער אזא לעוועל איז זיכער. די דבר קטן, דבר גדול, איך בין אן עולם פאר דיר, איך בין א תלמיד חכם. נו, וואס הייסט א רבי שאינו מובהק?
ניין, איך רעד דא פון קריעה. מ’רייסט קריעה מער אויף חברים. א תלמיד פון וועמען מ’האט עפעס געלערנט. איך מיין אז יעדער איד אין שול דארף וויסן וואס מיינט “דבר גדול על דברי תורה”. מיינט נישט אז ער האט אמאל נאכגעזאגט א חתם סופר ביים דאווענען. ניין, האסט עפעס געלערנט מיט אים, עפעס. איך האב געלערנט פון אים עפעס א זאך, עפעס א “סאמטינג” חשוב.
דיסקוסיע: חסידים און זייער רבי
וואס איז שוין ווייטער די אלע חסידים וואס האבן א רבי, וואס איז סתם א רבי ווייל זיין טאטע איז געווען א רבי, רייסן זיי קריעה? און דו האסט געלערנט טאקע פון א רב אין דיין בית המדרש, יעדע וואך לערנסטו פון אים שלש סעודות תורה, רייסטו שוין פון אים קריעה?
אבער פארוואס דארף מען רייסן קריעה? וואס איז די שאלה? ניין, דאס איז א דין. לאמיר זיך נישט דינגען אויף א דין. איך בין א חבר מיט דיר, “וואטעווער”, איז אן אנדערע “סיטועישאן”. אבער דא האסטו א רב, א מגיד שיעור דא אין שול, ער לערנט אויס הלכות פסח פאר פסח. פארוואס דארף מען רייסן קריעה אויף אים? יא.
הלכה י”ז (המשך) – תלמיד חכם שגדול ממנו בחכמה
זאגט די ברייתא, “וכן תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו”. ניין, איין רגע. די אלע זאכן איז, ווען ס’איז דא א “לעוועל” פון א רבי מובהק, און ס’איז דא א רבי וואס מ’האט געלערנט פון אים עפעס, און ס’איז דא א “לעוועל” פון א רבי וואס אפילו מ’האט גארנישט געלערנט, אבער איינער וואס איז א גדול בחכמה דארף מען האבן פאר אים א שטיקל דרך ארץ.
זאגט די גמרא, “תלמיד חכם שדעת הבריות נוחה הימנו” – א תלמיד חכם וואס זיינע מידות זענען זייער אויסגעהאלטן, ער האט א מין שלימות, ער האט א גוטע מידה. אז וואס? אז איינער מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, אפילו ער האט נישט געלערנט פון אים, איז ער מוחה בידו.
וואס מיינט “מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”?
“חכם אחד מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה”. וואס איז די טייטש? ער הערט פון אים ענדערש. ענדערש ווי זאגן, ער וועט וועלן הערן פון אים ענדערש ווי פרעגן פון מיר. ענדערש ווייז אז יענער קען אביסל בעסער פון דיר. פרעגט ער אים נישט אפ. אפפרעגן קען מען.
איך מיין אז דאס איז אויך די טייטש פון די של”ה הקדוש וואס האט זיך אביסל געמוטשעט, ס’הייסט, איך מעג זיך דינגען אויף מיין רבי, נישט ווערן נעט. דו ביסט דאך ביי דיין רבי. דיין רבי איז עפעס… פארוואס איז ער דיין רבי? ווייל עפעס ווייסט ער וואס דו ווייסט נישט. הער אים קודם כל אויס. איך מיין, בעטערסטו דינגען, אבער פראביר, מוזט נישט מקבל זיין יעדע זאך וואס ער זאגט. די זעלבע זאך, אז דאס פירט זיך אפילו יעדער איינער וואס איז גדול ממנו, נישט נאר זיין רבי מובהק.
א תנאי צו קענען לערנען
איך מיין אז אויסער די ענין פון כבוד תלמידי חכמים, איז עס לכאורה א גרויסע תנאי צו קענען לערנען. ווייל ווען א מענטש הערט עפעס און ער טראכט שוין שנעל פון עפעס וויאזוי ער גייט עס אפשלאגן, הערט ער ניטאמאל אזוי גוט אויס. קודם “דיידזשעסט” וואס יענער זאגט מיט’ן גאנצן שלימות. נאר דו מוזט דיר טראכטן וויאזוי ס’שטימט מיט דיינע תורות וואס דו ווייסט שוין.
דאס איז וואס דו זאגסט, די עוסה מכוונות. איך זאג נישט, איך האב תורה נגיעות, א מענטש וואס קומט צו מיין שיעור, איך זאג נישט אז מ’דארף גלייבן אין אלעס וואס איך זאג, איך אליינס גלייב נישט אין אלעס וואס איך זאג. אבער ס’איז דא מענטשן וואס זיי כאפן נישט אז מ’מעג אויסהערן. מסתמא אז דו קומסט צו מיין שיעור, האב איך עפעס וואס דו דארפסט קויפן. עט ליעסט האב איך דיר צוגעגרייט די נושא מער ווי דו האסט צוגעגרייט. ס’הערט זיך אויס נאכדעם וואס איך וועל דיר איבערגעבן די זאך.
ניין, ס’איז א לופּהאל וואס מענטשן האבן, ווען יעדע זאך וואס זיי הערן, אה, ס’שטימט מיט עפעס א תורה וואס איך האב שוין אמאל געהערט, ווערט ער נישט קיין סאך קלוגער, ווייל ער זאמלט נאר אן אויף זיין עקזיסטינג תורה. אבער לייג אלעס אין דער זייט און הער פולי אויס, דאס איז עוסה מכוונות. און גוט ווערן מחכים, מ’דארף נישט זיין אזוי גרויס. א יונגערמאן האט זיך צוגעגרייט א שיעור לכבוד פורים אויף די נושא, איז ער יעצט גוט לומד, ער וועט זיך דאך אויסקענען די נושא.
וואס מיינט “מכוונות”?
זייער גוט. סאו די עוסה מכוונות איז דא, מ’דארף נישט מיינען דווקא אז ער האט גוטע מידות, ס’קען זיין זיינע דעות זענען שוין מכוונות. וואס ער ווייסט לייגט ער אין דער זייט, יעצט קען ער הערן נייע זאכן. איך מיין אז מכוונות מיינט יא דעות, ווייל מכוונות איז די לשון פון דרך המצוה, געדענקסט, מכוון את האמת, ס’איז ווי פונקטליך.
הלכה י”ח – הרב שמחל על כבודו
ס’איז דאך דא א רמ”א, הרב המובהק, וואס טוט זיך אויב איינער האט נישט געפאלגט, ער איז נישט געווען רעגולער, ער איז נישט געגעבן כבוד פאר’ן רב. איך מיין אז ער קען מוחל זיין אויף זיין כבוד.
זאגט די רמ”א, “והרב מובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, בין על כל תלמידיו בין על אחד מהם, הרי זה מחול. והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל”.
חילוק צווישן “כבוד” און “הידור”
איך מיין אז דא די דינים, נישט יעדער קען מוחל זיין אויף זיין כבוד. איך מיין אז מוחל זיין מיינט צו זאגן אז ער קען זאגן פון היינט און ווייטער, מ’מעג אריינרעדן ביים שיעור, יא, אדער ענק דארפן נישט אויפשטיין פאר מיר, וכדומה.
אבער ס’העלפט נישט, ווייל “אבי שמוחל, חייב התלמיד להדרו, והתלמיד צריך להדר אחר רבו אף על פי שמחל”. אפשר איז די הידור מיינט עפעס וואס איז ווייניגער ווי כבוד? דו זעסט אז ס’איז דא הידור און כבוד. מיינט צו זאגן, ס’מיינט נישט אז ווייל דער רבי איז מוחל מעג מען זיך פירן צו אים ווי א חבר. מ’דארף נאך אלץ רעספעקט.
ניין, ס’איז מוכרח צו זיין אזוי, ווייל אויב דער רבי זאגט “זיץ”, און ער פאלגט נישט, ער שטעלט זיך אויף, איז ער מנהיג בזיון, ער איז נישט רעגולער. מ’דארף נאך אלץ טרעפן אנדערע וועגן מהדר צו זיין, ער דארף נישט יעצט מאכן א גזירת שווא, אזוי ווי דער רבי האט געזאגט מ’דארף זיך נישט אויפשטעלן, איז מער נישטא קיין שום דין כבוד. דאס וואס דער רב הייסט איז ער מוחל, אבער אנדערע דיני הידור איז נאך דא.
ער ברענגט דא אין דער זייט, ס’זעט אויס הידור איז אזוי ווי מ’זעט. אזוי ווי באלד גייען זיי גיין זען ביי קימא, גייען זיי זען אז דא איז דא א לעדל וואס הייסט קימא, איז דא הידור. סאו הידור איז מיין איך, לאזט זיך אלץ אין מהדר זיין, און דאס העלפט נישט, אויף דעם איז נישטא קיין מחילה כאילו. יעצט גייען מיר עס לערנען. אבער ווייסטו, יעצט האבן מיר עס געלערנט ווי שטארק און ווי שטרענג
רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ה’ – מחילת הרב און כבוד התלמיד
מחילת הרב – די גבולים פון מחילה
נישט דורכגערירט. ער זאגט, ער דארף נאך אלץ דעם רבי’ן אנדערע וועגן מהדר זיין. ער דארף נישט יעצט מאכן א גזירה שוה, אזוי ווי דער רבי האט געזאגט מ’דארף זיך נישט אויפשטעלן, און מער נישט טון קיין שום דיני כבוד, דאס וועט דער רבי הייסן ער איז מוחל. אבער די אנדערע דיני הידור זענען נאך דא.
ער ברענגט דא אין די זייט, ער זאגט אז הידור איז ווי מיר וועלן באלד גיין זען, קימה איז אן הידור. ס’איז דא הידורים. אזוינע הידורים מיינט ער דארף נאך אלץ מהדר זיין, און דאס העלפט נישט, אויף דעם איז נישטא קיין מחילה כלום.
הלכה י”ט – דער רבי דארף מכבד זיין דעם תלמיד
דער דרייפונקט פון פרק ה’
יעצט גייען מיר עס לערנען. ביז יעצט האבן מיר געלערנט ווי שטארק און ווי שטרענג איז אז דער תלמיד דארף מכבד זיין זיין רבי. יעצט דרייט דער רמב”ם ארויס די שטריק און ער זאגט אז דער רבי מעג אויך מכבד זיין דעם תלמיד, נישט נאר ער מעג, ער דארף.
אף על פי שמוחל, חייב לכבדו. יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער, כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. ער דארף מכבד זיין זיינע תלמידים און זיי מקרב זיין. כך אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשל חברך. דו דארפסט מכבד זיין דיינע תלמידים אזוי ווי דו ביסט מכבד דיינע חברים. אדער מער ליטעראלי לתרץ’ט, די כבוד פון דיינע תלמידים זאל זיין ביי דיר אזוי טייער ווי דיינע חברים. דאס הייסט, אויב איינער איז מבזה דיינע חברים, וועסטו זיך אזוי שטארק שטערן, זאלסטו זיך קערן וועגן זייער כבוד.
תלמידים זענען “הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא”
וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאהבן, שהם הבנים המהנים בעולם הזה ולעולם הבא. זיי זענען די קינדער וואס זענען אים מהנה אויף דער וועלט, זיי באדינען אים, ווי מיר האבן פריער געלערנט, זיי טוען זאכן פאר אים, און לעולם הבא, ווייל דער רבי איז דעם אביו לחיי העולם הבא, אבער אויך דער תלמיד איז אביו של רבו לחיי העולם הבא.
ער גייט אויספירן א גמרא אז ס’קען נישט זיין אז פון א רבי וואס איז קאליע געווארן, קען נישט זיין אז דער תלמיד זאל האבן עולם הבא? דו האסט נאך א גמרא אין רבי מאיר ואחר? רבי מאיר ואחר, זייער גוט. יא, אבער ס’קען זיין זייער גוט, ווייל אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די אנהייב פרק אז א תלמיד איז א קל וחומר פון א רבי, ווייל ער איז מביאו לחיי העולם הבא. נו, דאך פשוט, יעדער טאטע האט ליב זיינע קינדער ווייל ער מאכט אים א טאטע פון חיי העולם הזה. איז א קל וחומר מ’דארף א רבי ליב האבן זיינע תלמידים ווייל זיי מאכן אים א טאטע בעולם הבא.
הלכה כ’ – תלמידים מאכן דעם רבי קליגער
“הרבה חכמה למדתי מחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”
ער זאגט אויך, תלמידים איז מאסיוו אין חכמת הרב, זיי מאכן אז דער רב זאל ווערן קליגער, ווייל ער האט צו וועמען צו לערנען, מרחיבין ליבו. אומרי חכמים, אזוי האבן די חכמים אונז געזאגט, הרבה חכמה למדתי מחבירי יותר מרבותי, איך האב געלערנט פון מיינע חברים מער ווי פון מיינע רבי’ס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. ומתלמידי יותר מכולם.
די סטעיטמענט גייט אביסל קעגן אלעס וואס מ’האט געלערנט וועגן די כבוד הרב. אויב אזוי, חברים איז נישט ווייניגער חשוב, תלמידים איז נישט ווייניגער חשוב. מ’קען זאגן אז יעדע סטעיטמענט וואס איז עקסטרעם, ס’קען זיין אז מ’לערנט נאר פון חברים נאכדעם וואס מ’האט געלערנט די חכמה פון די רבי. ס’טאטש, אויב מ’איז אן עם הארץ, לערנט מען גארנישט פון חברים. איינמאל מ’איז שוין א תלמיד חכם, מ’האט געלערנט פון די רבי, יעצט קען מען אנהייבן לערנען פון יעדן. מ’הייבט שוין אן מחשיב זיין קליינע חלשות’דיגע זאכן.
“עץ קטן מדליק את הגדול” – ר’ יוחנן’ס משל
ר’ יוחנן האט געזאגט אין אנדערע ווערטער אז א תלמיד חבר, מ’דארף טאקע רעספעקטן דעם תלמיד חבר. ער שרייבט אז עץ קטן מדליק את הגדול, זאלסט נישט מיינען אז וואס קען דער קליינער תלמיד טון פאר’ן רבי? אזוי ווי א קליינע האלצעלע קען אנצינדן א גרויסן בוים, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, א קליינער תלמיד קען אויסשארפן דעם רבי’ס חכמה, עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה.
ער קען ארויסנעמען פון זיינע שאלות, דורך די שאלות פון דעם תלמיד קען דער רבי מוציא זיין בשעת מעשה א חכמה מפוארה. ער מיינט צו זאגן אז א תלמיד, א קליינער תלמיד, אז ער פרעגט קשיות, פארשטייט דער רבי בעסער ארויסצוגעבן וואס ער פארשטייט? ער פארשטייט עס בעסער. דער רבי אליינס פארשטייט עס בעסער, ווייל דער תלמיד פרעגט אים אזעלכע קלאץ קשיות, און ער זאגט, “האבן מיר דען נישט געלערנט נעכטן אז דער רבי טאר נישט, לא יקפיד מלמד?”
סאו נאכדעם גייט ער ארויסנעמען פון זיך אליינס, ווי קומט די חכמה מפוארה? דער רבי האט עס שוין געוואוסט בכח, אבער ער איז מוציא לפועל, ער ברענגט ארויס א חכמה מפוארה פון דעם רבי דורך דעם תלמיד.
“מה שאלתך עד חצי המלכות”
אזוי ווי ווען זי לערנט אז דער מלך זאגט, “מה שאלתך עד חצי המלכות”, די שאלה פון דעם תלמיד קען ברענגען עד חצי המלכות.
סיכום – דער בויגן פון פרק ה’
אזוי ווי ס’שטייט אין פרק ה’, ס’איז זייער אינטערעסאנט, מ’האט געלערנט אז מ’דארף מכבד זיין דעם רבי, און אין די סוף האט מען געלערנט אז דער רבי דארף אויך מכבד זיין דעם תלמיד.
במדבר יט – פרה אדומה וטומאת מת
Originally published on August 14, 2022 at 7:22 PM, reissued on March 8, 2026 at 12:00 AM
הלכות תלמוד תורה פרק ה – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/59zwobkmhccpq2ccwvhbv/DR034.mp4?rlkey=kcnlt730syrjlcmy0w78vg9z2&dl=0