אודות
תרומה / חברות

סדר התפילות ג׳ – ברכות שמונה עשרה (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום סדר התפילה — נוסח שמונה עשרה (חלק ג׳)

כללי מבוא לנוסח שמונה עשרה

מבנה שמונה עשרה בכלל

הרמב״ם כותב “נוסח ברכות התפילה וסדרן” — לא רק הנוסח חשוב, אלא גם הסדר. אי אפשר לשנות את סדר הברכות.

פשט: המבנה המוכר בן שלושה חלקים: 3 ברכות ראשונות — שבח; 12-13 ברכות אמצעיות — בקשות; ברכות אחרונות — הודאה.

חידושים:

1. הברכות האחרונות אינן רק “הודאה”: רצה היא בקשה על קבלת העבודה, מודים היא הודאה, ושלום היא לכאורה בקשה. מדוע קוראים לכל החלק הזה “הודאה” צריך עיון.

2. מבנה כל ברכה משקף את מבנה כל שמונה עשרה: כל ברכה (בפרט האמצעיות) יש לה גם שלושה חלקים: (א) פתיחה — מעט שבח (למשל “אתה חונן לאדם דעת”); (ב) תוכן/בקשה — הבקשה העיקרית; (ג) סיום — לעתים עם “כי” שמחבר לחתימה. כלומר: המבנה המקרו של שבח-בקשה-הודאה חוזר במיניאטורה בכל ברכה בפני עצמה.

3. דין סדר הברכות: הרמב״ם ממספר את הברכות בא׳, ב׳ וכו׳ (ללא שמות), וגם מאוחר יותר בהוספות אומר “בברכה ראשונה, בברכה שניה” — הוא הולך רק עם מספרים. הגמרא מביאה טעמים לסדר (למשל רפואה בשמינית כי מילה היא ביום השמיני).

ברכה א׳: אבות (מגן אברהם)

נוסח הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגבור והנורא, א-ל עליון, גומל חסדים טובים וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם, מלך רחמן מושיע ומגן. ברוך אתה ה׳ מגן אברהם.”

פשט: הברכה הראשונה מזכירה את הקב״ה כאלוקי אבותינו, תוארו, וזכות אבות.

חידושים:

1. חילוק נוסח: הרמב״ם אומר “מלך רחמן” — אנו רגילים לומר “מלך עוזר ומושיע ומגן”, אבל אצל הרמב״ם כתוב “מלך רחמן מושיע ומגן”.

2. “אלקינו ואלקי אבותינו” — זה הכלל של כל הברכה: הוא אלוקינו ואלוקי אבותינו.

3. “הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון” — תארי הקב״ה עצמו.

4. “גומל חסדים טובים וקונה הכל” — מדבר על מה שהוא עושה לבני אדם.

5. “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם” — מזכיר ברית אבות, הקב״ה זוכר חסדי אבות ובזכותם מביא גאולה.

6. “מגן אברהם” — מבוסס על “אנכי מגן לך”. אף ש״מגן אברהם” מכוון לכל האבות, אבל “בכור חותמין” — כשמזכירים את אברהם מתכוונים לכל האבות, הוא אבי הכל.

7. עיקר ברכת אבות: הברכה היא בעיקר על זכות אבות — מתחילים ב״אלקינו ואלקי אבותינו”, אומרים שבח, וחוזרים לאבות: “זוכר חסדי אבות”, “מגן אברהם”.

ברכה ב׳: גבורות (מחיה המתים)

נוסח הרמב״ם: “אתה גבור לעולם ה׳, מחיה מתים אתה רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, רופא חולים, סומך נופלים, ומתיר אסורים, ומקיים אמונתו לישני עפר… מלך ממית ומחיה… ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה׳ מחיה המתים.”

פשט: הברכה השנייה מזכירה גבורות ה׳ — בפרט תחיית המתים, גשמים ופרנסה.

חידושים:

1. מדוע נקראת “גבורות” ולא “תחיית המתים”? “הגבור” כבר נזכר בברכת אבות. הברכה מדברת על הנהגת הטבע — איך הקב״ה מנהל את העולם (עונות, גשם, חיים ומוות). תחיית המתים היא החידוש/גבורה הגדולה ביותר, לכן מסיימים בה וניתן לקרוא לה העיקר, אבל “גבורות” הוא השם הרחב יותר לכל הברכה.

2. קשר בין גשם ותחיית המתים: “משיב הרוח ומוריד הגשם” עומד יחד עם מחיה מתים — גשם הוא כמו מחיה מתים את העולם כסדר עם גשמים חדשים. טל נקרא “טל תחיית המתים”.

3. נוסח הרמב״ם — חורף תחילה: הרמב״ם כותב גם כאן (גבורות) וגם בברכת השנים את נוסח החורף תחילה, ואחר כך אומר מה אומרים בקיץ. שני טעמים אפשריים: (א) מעשי — הרמב״ם רצה שיהיה קל יותר, כותב נוסח אחד ואחר כך את החילוק; (ב) מהותי — אולי נוסח החורף הוא הנוסח העיקרי (מקורי/ארוך יותר), ונוסח הקיץ הוא השינוי.

4. “משיב הרוח ומוריד הגשם” — מנגנון הגשם: הרוח (רוח) מביאה את הגשם — הרוח גורמת למים להתאדות (לעלות), וזה מביא גשם. הרוח היא שליח הגשם.

5. “מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים” — חסד מול רחמים: לחיים הקב״ה נותן בחסד, ולמתים (תחיית המתים) ברחמים. זהו חילוק עדין — חסד הוא למי שכבר חי, רחמים הוא למי שצריך להיות מוחזר תחילה.

6. “רופא חולים, סומך נופלים, ומתיר אסורים” — ענפים של תחיית המתים: כל השלושה דומים לתחיית המתים — הקב״ה “הופך” מצב: חולה נרפא, נופל מוקם, כלוא משתחרר. הקב״ה יכול לשנות מסלול אפילו כשנראה שכבר אבוד.

7. “ומקיים אמונתו לישני עפר”: זה מקביל ל״זוכר חסדי אבות” מהברכה הראשונה — שניהם חוזרים להבטחה. “ישני עפר” מכוון למתים, והקב״ה הבטיח להחזירם.

8. המבנה הפואטי של הברכה: כל חלק בברכה מכניס את ענין תחיית המתים. זהו החוט המקשר: גשם (חיים מאדמה מתה), מכלכל חיים, רופא חולים, סומך נופלים, מתיר אסורים — הכל מצביע על כוח הקב״ה להחזיר חיים.

9. “מלך ממית ומחיה” — “מי דומה לך”: ממית ומחיה הוא משהו שאף אחד אחר לא יכול — זה המקום שבו הקב״ה ייחודי.

10. “ונאמן אתה להחיות מתים” — אמונה ונאמנות: תחיית המתים היא ענין של אמונה בנאמנות הקב״ה. רואים שהאדם מת, וצריך להאמין שהקב״ה יקיים. האמונה בתחיית המתים היא בעצם אמונה בנאמנות הקב״ה.

11. חתימת הברכה — שיטת אבן עזרא: אבן עזרא אומר ש״מחיה מתים” לפני החתימה היא הקדמה לסיום, כמו בברכה הראשונה “מלך עוזר ומושיע ומגן” היא הקדמה ל״ברוך אתה ה׳ מגן אברהם.”

ברכה ג׳: קדושת ה׳ (האל הקדוש)

נוסח הרמב״ם: “אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ברוך אתה ה׳ האל הקדוש.”

פשט: ברכה קצרה המזכירה את קדושת הקב״ה. נוסח הרמב״ם קצר יותר מנוסחאות אחרות (ללא “כי אל מלך גדול וקדוש אתה”).

חידושים:

1. “קדוש” — נבדל: הכוזרי (ורבים מהראשונים) מפרשים “קדוש” כ״נבדל” — מופרד. אחרי שתי הברכות הראשונות המדברות על יחס הקב״ה לנבראים (מגן, מחיה מתים), מגיע כאן הענין שבעצמותו הוא קדוש — נבדל מהכל.

2. ביקורת הכוזרי על הפילוסופים: הכוזרי טוען שזו טעות הפילוסופים — הם סבורים שהעיקר הוא לדעת שהקב״ה נבדל ומופשט. אומר הכוזרי: אמת! אבל קודם צריך לדבר על כך שהוא אלוקי אבותינו, שהוא עושה תחיית המתים — רק אחר כך באה קדושה. זה מתאים לסדר שמונה עשרה: תחילה אבות, אחר כך גבורות, אחר כך קדושה.

3. “וקדושים” — בני אדם, לא מלאכים: “קדושים” כאן מכוון לבני אדם (לא מלאכים), עם ראיה: רק בני אדם יש להם ברכת הנהנין, ברכת הפירות — “בכל יום יהללוך” מכוון דרך ברכות. הרמב״ם עצמו אמר שהפסוק “בכל יום אהללך” מתייחס לברכות. מלאכים אומרים שירה, אבל ברכת הנהנין אין להם. לכן “קדושים בכל יום יהללוך” מכוון — לבני אדם. ועל זה בא “ונקדשך” של שליח הציבור כהוספה.

4. שילוש קדושה: בברכה מופיעה שלוש פעמים המילה “קדוש” — “אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים” — שמתאים לענין שילוש קדושה (“קדוש קדוש קדוש”), “נקדש ונשלש” שמופיע בנוסחאות מסוימות של קדושה. מוזכר הפיוט “אדיר קדוש ושמך קדוש וקדושים.”

ברכה ד׳: חונן הדעת

נוסח הרמב״ם: “אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת.”

פשט: ברכת בקשה ראשונה — מבקשים על דעת, בינה והשכל.

חידושים:

1. שבח-הודאה-בקשה אפילו בבקשות: אפילו בברכות האמצעיות (בקשות) יש מבנה מיני של שבח-בקשה: “אתה חונן לאדם דעת” (שבח/הודאה — אתה זה שנותן דעת), “חננו מאתך” (בקשה), “חונן הדעת” (חתימה). רק בקיצור יותר מאשר בברכות הראשונות.

2. “חונן” — מתנת חינם: דעת היא מתנת חינם מהקב״ה, כפי שהלשון “חונן” מראה.

3. “אתה חונן לאדם דעת” — כבר ניתן: אדם שמתפלל יודע שכבר יש לו דעת — “חונן הדעת” מכוון שכבר נתת לי דעת עד כה, ואני מבקש עוד. או אולי “לאדם” מכוון בכלל — לאנושות.

ברכה ה׳: התשובה

נוסח הרמב״ם: “השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה.”

פשט: בקשה על תשובה — שלושה לשונות של חזרה.

חידושים:

1. שלוש דרכי תשובה: (א) “השיבנו לתורתך” — חזרה לתורה; (ב) “וקרבנו לעבודתך” — התקרבות לעבודה; (ג) “והחזירנו בתשובה שלימה” — תשובה שלמה.

2. “מלכנו לעבודתך”: עבודת ה׳ היא ענין של עבדות — לכן מתאים “מלכנו” עם “עבודתך.”

3. “הרוצה בתשובה” — בחירה וסייעתא דשמיא: שיטת הרמב״ם במקומות אחרים היא שתשובה היא בחירת האדם, אבל הקב״ה עוזר — סייעתא דשמיא, “מתרן ליה” או “מסייעו.”

4. אין “אתה”: הנוסח לא מתחיל ב״אתה” כמו בחונן הדעת — נכנס ישר לבקשה.

ברכה ו׳: הסליחה

נוסח הרמב״ם: “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו, כי א-ל טוב וסלח אתה, ברוך אתה ה׳ חנון המרבה לסלוח.”

פשט: בקשה על מחילה לחטאים ופשעים.

חידושים:

1. אבינו מלכנו: שניהם — אבינו ומלכנו — מוזכרים בתשובה וסליחה.

2. “חנון המרבה לסלוח” — קשר ל״חונן הדעת”: הלשון “חנון” בסליחה יש לו אולי קשר ל״חונן” בדעת — שניהם מתנת חינם.

3. מבנה: כאן אין את כל שלושת החלקים (שבח-הודאה-בקשה) כמו בברכות אחרות — זו בקשה פעמיים (“סלח לנו”, “מחול לנו”), אחר כך “כי א-ל טוב וסלח אתה” (שבח), אחר כך חתימה.

ברכה ז׳: הגאולה

נוסח הרמב״ם: “ראה בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו, כי א-ל מלך גואל חזק אתה, ברוך אתה ה׳ גואל ישראל.”

פשט: בקשה על גאולה.

חידושים:

1. “גאולה” כאן לא מכוונת למשיח: לפי ערוגת הבושם, “גאולה” כאן לא מכוונת לגאולה הגדולה (משיח), אלא שהקב״ה ילחם עבורנו בהווה — “וריבה ריבנו” מכוון תלחם את מלחמתנו. הגאולה הגדולה באה מאוחר יותר ב״מצמיח קרן ישועה.”

2. “וריבה ריבנו”: לשון טובה מאוד — הקב״ה ינהל את מאבקנו, לא נצטרך להילחם בעצמנו עם כל שונא ישראל.

3. חילוק נוסח: הרמב״ם כותב “ראה בענינו” (ללא “נא”), לא “ראה נא בענינו.”

ברכה ח׳: רפואה

נוסח הרמב״ם: “רפאנו ה׳ אלקינו ונרפא, הושיענו ונושעה, והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו, כי א-ל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל.”

פשט: מבקשים מהקב״ה שירפא אותנו ברפואה שלמה.

חידושים:

1. רבות מהלשונות בשמונה עשרה הן לשונות פסוקים, עם דקדוקים ספציפיים בנוסח הרמב״ם, שמפרשי התפילה גילו.

2. החידוש ב״רופא רחמן”: יש רופאים שאינם רחמנים, אבל הקב״ה הוא רופא רחמן.

3. נוסחנו אומר “א-ל מלך רופא נאמן ורחמן”, אבל זה לא נוסח הרמב״ם. הסידור שלנו יש בו תוספות רבות — הרבה ממנהג אשכנז, ונוסח ספרד (נוסח חסידים) אוהב להוסיף מילים. המונקאטשער רב קרא לזה “נוסח טריקר.” סידורי אשכנז לעתים קרובים יותר לנוסח הרמב״ם.

4. “והעלה רפואה שלימה”: הלשון “העלה” — להעלות רפואה שלמה למחלותינו.

ברכה ט׳: ברכת השנים

נוסח הרמב״ם (ימות הגשמים): “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתנו… ברך עלינו ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה ומלא את פני תבל מעושר מתנות ידיך, ושמרה והצילה ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות, ועשה לה אחרית ותקוה שובע ושלום וברכה כשנים הטובות, כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

פשט: ברכה על פרנסה — מבקשים שנה טובה עם שפע, גשם, שמירה מנזק, וסוף טוב.

חידושים:

1. “שנתנו” מכוון לתבואת השנה, לא זמן: כשמבקשים על פרנסה מבקשים על “השנה” — כי פרנסה הייתה קשורה מאוד למחזור השנתי של עבודת השדה. אבל הפירוש המילולי של “שנתנו” לא מכוון לתקופת הזמן של שנה, אלא “תבואת השנה” — התוצר של השנה, כמו “מלא תבואות ימוחו לך.” זה התירוץ שאביו אמר לו. אבל אמרו לו שאף שזה דבר יפה, זה לא פשוט פשט — פשוט פשט “שנותינו” מכוון לתבואה של השנה, זה המשך.

2. מבנה של המשך בברכה: לברכה יש סדר לוגי: ראשית — “ברכנו בכל מעשה ידינו” — פרנסה סתם, אולי אפילו לא עבודת השדה; אחר כך — “ותן טל ומטר” — הקב״ה נותן גשם; אחר כך — “ושבענו מטובה ומלא את פני תבל” — יוצא שפע גדול; אחר כך — “ושמרה והצילה מכל מיני משחית” — דואגים כשכבר גדל, אז מתחיל פחד — משחית, גנב, חיה. זה כמו שהרמבן מביא על הפסוק “שבועות קציר ישמר לך” — ימי הקציר צריכים שמירה; לבסוף — “ועשה לה אחרית ותקוה” — חזרה, שהסוף יהיה טוב כשנים הטובות.

3. “ועשה לה” — מדבר על האדמה הגדולה יותר: “לה” מדבר אולי לא על חלקת השדה הקטנה שלך, אלא על האדמה הגדולה יותר, העולם. כי “אחרית ותקוה, שובע ושלום וברכה” מדבר על דברים כלליים גדולים. שלום אינו דבר פרטי — גשם הולך לכל העיר, לכל הארץ.

4. נוסחנו “וברך שנותינו כשנים הטובות”: לפי הרמב״ם אפשר להבין — יש שנים טובות ושנים רעות, עשה ששנותינו יצאו טובות עם שפע.

5. “מברך השנים” — הוא מברך את התבואה: “שנים” מכוון לתבואה, כמה עושים.

ברכת השנים — ימות החמה (קיץ)

דברי הרמב״ם: בימות החמה אומרים במקום “משיב הרוח ומוריד הגשם” — “מוריד הטל”, ובמקום הנוסח הארוך של ברכת השנים אומרים: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתנו בטללי רצון ברכה ונדבה כשנים הטובות, ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

פשט: בקיץ גשם אינו טוב, אבל טל תמיד טוב, לכן מבקשים רק על טל.

חידושים:

1. מדוע נוסח הקיץ קצר הרבה יותר? כי כל הנוסח הארוך של “ברך עלינו” מדבר על שהתבואה תגדל — בקיץ כבר הכל גדל, אין מה להוסיף. לפי הרמב״ם החילוק אינו רק טל ומטר, אלא כל סדר ברכת השנים הגיוני רק כשהשנה באמצע ג

דילה. בקיץ כבר יש הכל, הברכה נעשית קצרה הרבה יותר.

2. אבל מצוין שחלק מהדברים שחסרים בנוסח הקיץ עדיין חשובים — “אולי זה עדיין הדבר האחרון שיכול עדיין להתקלקל ברגע האחרון.”

ברכה י׳: תקע בשופר — קיבוץ גליות

נוסח הרמב״ם: “תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ את כל גליותינו מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל.”

פשט: מבקשים מהקב״ה שיתקע בשופר גדול לשחררנו, להרים דגל, ולאסוף את כל הגלויות.

חידושים:

1. שופר גדול = שופר של יובל: הלשון “שופר גדול לחרותינו” הוא כמו ביובל, שבו תוקעים שופר לשחרר כולם. ביובל כל אחד חוזר לאחוזתו — זה בדיוק מה שמבקשים: יהודים יחזרו לארץ ישראל. אפשר שתוקעים בשופר של יובל של הגאולה.

2. “נס” = דגל של ניצחון: “שא נס” מכוון להרים דגל של ניצחון, כמו קול ניצחון כשמנצחים במלחמה.

3. “מקבץ נדחי” — לשון פסוק: כמו שכתוב “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך.”

4. האם השופר הוא משל? הוא חשב שהשופר הוא משל, עד ששמע שהקלויזנבורגר רב היה מתפלל בקול ומכניס את כל תורותיו. יש הקלטות מזה. פעם אחת אמר: “תקע בשופר גדול — רבונו של עולם, שיהיה כבר שופר קטן, רק תעשה!” — אבל זה באמת אופן של משל.

5. “מקבץ” בלשון הווה — תפילה על הקב״ה: הלשון “מקבץ” מעניין — מדברים בלשון הווה, לא “שיהא מקבץ.” כל סיומי הברכות (אולי אפילו “פוקח עורים”) הם כמו תפילה על הקב״ה — הוא המקבץ. כשיהודים מתקבצים, הוא בעצם זה שעושה את זה.

6. איך הקב״ה עושה את זה? “מקבץ נדחי ישראל” יכול להתכוון דרך משיח שעושה את העבודה ברצון ה׳, בנבואה — לא דרך נס. כך גם “רופא חולי עמו ישראל” — דרך החכמה שנתן.

ברכה י״א: השיבה שופטינו

נוסח הרמב״ם: “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה לבדך ברחמים צדק ומשפט. ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט.”

פשט: מבקשים שהקב״ה יחזיר שופטים טובים כפי שהיה, יסיר יגון ואנחה, וימלוך דרך צדק ומשפט.

חידושים:

1. “ואשיבה שופטיך כבראשונה” — לשון הפסוק: זה לשון מישעיהו.

2. מה מכוון “יועצינו”? יועצים בהקשר פוליטי לא מכוון לעצות בעסקים. זה יכול להתכוון: (א) השופט עצמו הוא היועץ — מנהיגים או גנרלים; (ב) יועץ הוא אולי מלשון אסיפה — “יועצינו” הם “קרואי מועד”, אלה שבאים יחד לאסיפות חשובות. הם אכן נותנים עצות, אבל “עצה” מכוונת בעיקר להנהגת הציבור — “מועצות ודעת”; (ג) כתוב שבני הלויים נתנו יועץ ליהודים; (ד) “קנינו בעצה טובה מלפניך” — לא להתכוון לעצת עסקים סתם, אלא להנהגה הכללית; (ה) “גדולה התורה שניתנה בין שני יועצים.”

3. “והסר ממנו יגון ואנחה” — שופטים רעים מביאים יגון ואנחה: כשיש שופטים רעים, יש יגון ואנחה. כשיש שופטים טובים, יושבים בצדק. הסדר הוא: תחילה מבקשים “השיבה שופטינו” — תביא שופטים טובים. אחר כך מסתכלים מי השופטים היום — יגון ואנחה. צריך להסיר מהם את התפקיד, ובמקום זה צדק ומשפט יקבלו את הספסלים.

4. “ומלוך עלינו אתה לבדך ברחמים צדק ומשפט” — סתירה קטנה? אומרים תביא לנו שופטים טובים, ובו זמנית אומרים “מלוך עלינו אתה לבדך.” התירוץ: שופט רע/מושחת מולך מלבד הקב״ה — הוא חושב איך לעשות כסף. אבל שופט טוב מולך בשם ה׳ — “וישב שלמה על כסא ה׳.” כששלושה דיינים יושבים בדין וחושבים מה רצון ה׳, מה יושר וצדק על פי דין — הם מייצגים את הקב״ה. “ברחמים צדק ומשפט” מכוון: רחמים, צדק ומשפט יושבים שם — שלושה אנשים שמנסים לעשות רצון ה׳.

5. כל הברכות — הקב״ה עושה דרך שלוחים: כמו “רופא חולי עמו ישראל” דרך חכמה, “מקבץ נדחי ישראל” דרך משיח, כך גם “אוהב צדקה ומשפט” — הוא נתן תורה עם דעת שיעשו משפט טוב, והדיינים עושים את זה. כל הברכות כך — “מצמיח קרן ישועה” גם כן.

ברכה י״ב: ולמשומדים (ברכת המינים)

נוסח הרמב״ם: “ולמשומדים אל תהי תקוה, וכל המינים כרגע יאבדו… ומלכות זדון תעקר ותשבר מהרה בימינו. ברוך אתה ה׳ שובר אויבים ומכניע זדים.”

פשט: שמואל הקטן תיקן ברכה זו נגד משומדים, מינים, רשעים ומלכות זדון.

חידושים:

1. משומדים מקושר להגדרת הרמב״ם בהלכות תשובה — מי שכרת עצמו מכלל ישראל, כמו “שלא סייעו את המשומדים.”

2. מלכות זדון — נשאלת השאלה האם זה מכוון למלכות רומי. מצוין שבסנהדרין שבו מדברים על צדוקים יש משהו נוסף שקשור לרומאים, שאולי הגמרא לא יכלה לכתוב במלואו (צנזורה). הקשר בין משומדים ומלכות הרשעה הוא שמשומדים הם מתיוונים שבכל דור ודור — יהודים שהולכים עם הצד של המלכות הזרה נגד ישראל.

3. “שובר אויבים ומכניע זדים” — מחולק: אויבים מכוון לשונאי ישראל החיצוניים (גויים שנלחמים עם יהודים, אומות), וזדים מכוון לאנשים שעושים בזדון — יכול להתכוון לרשעים, מפירי תורה. החילוק: אויבים ישבור, זדים יכניע.

4. שמואל הקטן — אותו שתמיד היה חוזר (כפי שנלמד בפרק מפנין “אל תתמה”) — עשה את התפילה החדה.

ברכה י״ג: על הצדיקים

נוסח הרמב״ם: “על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועל שארית עמך בית ישראל, יהמו רחמיך ה׳ אלוקינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושמח קיינו עמהם, לעולם לא נבוש כי בך בטחנו. ברוך אתה ה׳ משען ומבטח לצדיקים.”

פשט: ברכה לצדיקים, חסידים, גרי צדק ושארית ישראל — שיקבלו שכר טוב.

חידושים:

1. “גרי הצדק” לפני “שארית עמך בית ישראל” — מעניין שגרי צדק מוזכרים לפני שארית עמך בית ישראל. “שארית” מכוון לשורדים (כמו שארית הפליטה), שאר היהודים. זה מראה שחסידים אינה קבוצה סגורה של כמה משפחות קדושות — להפך, זה כולל אפילו גרי צדק.

2. “יהמו רחמיך” — כמו “המו מעי”, התעוררות רחמים, התעוררות פנימית.

3. “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת” — נשאלת השאלה (מוזכר שהאגרא דשמעין ואחרים תמהים): מדוע מבקשים על שכר טוב? החידוש: הפשט אינו שמבקשים פרס, אלא שהבוטחים לא יאוכזבו. אם מישהו סומך כל חייו על רחמי הקב״ה וזה לא קורה, זו בושה גדולה. זה מתקשר ל״ומקיים אמונתו” (מברכה 2) ול״לעולם לא נבוש כי בך בטחנו” — הקב״ה יקיים את אמונתו שהבטחון יתברר נכון.

4. “ושמח קיינו עמהם” — הפירוש הוא ענין של ענווה: אדם לא אומר על עצמו “אני הבוטח הגדול בשמך באמת”, אלא מבקש שגם הוא יהיה חלק מהצדיקים והחסידים.

5. “משען ומבטח לצדיקים” — החתימה מראה שהקב״ה הוא נקודת התמיכה לצדיקים. הניגוד בין הברכה הקודמת (לשבור זדים) והברכה (לתמוך בצדיקים) — שלא יאמרו שזדים מצליחים וצדיקים חלשים.

6. קשר לזכות אבות: קודם הוזכרה זכות אבות מאברהם יצחק ויעקב. כאן מוזכר שזה לא נגמר שם — תמיד יש צדיקים חדשים בכל דור, והברכה אינה חלילה ברכה לבטלה.

ברכה י״ד: בונה ירושלים

נוסח הרמב״ם: “תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו. ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים.”

פשט: בקשה שהקב״ה ישכון בירושלים ויבנה אותה.

חידושים:

1. “כאשר דברת” — הקב״ה הבטיח לדוד.

2. “בנין עולם” — הבנין השלישי יהיה בנין נצחי, לא ייחרב עוד.

ברכה ט״ו: את צמח דוד

נוסח הרמב״ם: “את צמח דוד מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה׳ מצמיח קרן ישועה.”

פשט: לא רק ירושלים, אלא בירושלים רוצים מלכות דוד — נכד דוד שיהיה משיח.

חידושים:

1. “צמח דוד” — הדימוי הוא דוד כעץ שפורח שוב.

2. “קרנו תרום” — נדון מה מכוון “קרן”: קרן (קרני השור), שופר, סימן ניצחון — משהו שמרימים. הרעיון הוא שיראו את הישועה. הכל לשונות פסוקים, משלים — מצמח (עץ) לקרן (בהמה), אבל הכל מכוון לגבורה, מלכות, ניצחון.

ברכה ט״ז: שמע קולנו

נוסח הרמב״ם: “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת כל פה. ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.”

פשט: בקשה כללית שכל התפילות יתקבלו. הרמב״ם הזכיר קודם שכאן אפשר להוסיף בקשות פרטיות לכל מה שאדם צריך, כי זו ברכה כללית (בברכות אחרות אפשר להוסיף רק מעין הברכה).

חידושים:

1. “שמע קולנו” — אבל לא אומרים בקול: קצת מעניין, כי בשמונה עשרה לא מתפללים בקול, אבל מבקשים “שמע קולנו”. מובן ש״קול” מכוון כאן לקבל את התפילה.

2. “ריקם אל תשיבנו” — פירוש פשוט: כמו שאני בא לבקש, ימלא את ידי, לא אצא ריקם.

3. “כי אתה שומע תפילת כל פה” — זה הקיום (הנמקה) של הברכה, לא שבח על צדקת המתפלל. אבל נשאלת השאלה: אם הוא שומע את תפילות כולם ממילא, למה צריך לבקש על זה? התירוץ: “שומע” לא מכוון רק שהוא שומע, אלא שהוא מקבל, הוא באמת נותן. אבל אז נשאלת שאלה נוספת: אם זה נתון שהוא עושה את זה, למה לבקש? התשובה: כל הברכות כך — מבקשים שיהיה בגלוי, עושים שיהיה דרך הברכה.

4. [דיגרסיה: הבדיחה של המודז׳יצר רב] — ילד רצה מזונות, האב לא רצה לתת. הוא עשה “בורא מיני מזונות” והאב היה חייב לתת כדי שלא תהיה ברכה לבטלה. המקבילה: “המלך החפץ בחיים” — אבל “זה עובד? לא.”

ברכה י״ז: רצה / עבודה

נוסח הרמב״ם: “רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה, ושובה העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ויהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים כמאז. ברוך אתה ה׳ המחזיר שכינתו לציון.”

פשט: בקשה על קבלת העבודה — היום תפילה, ועם ביאת המשיח גם עבודת הקרבנות.

חידושים:

1. חילוק בין “שמע קולנו” ו״רצה”: “שמע קולנו” הוא יותר התפילות הפרטיות של יהודים, ו״רצה” היא תפילת העם — תפילה קולקטיבית, “תפילתם” — תפילת עם ישראל כולו.

2. “דביר ביתך” — דביר מכוון לארמון, היכל.

3. “ויהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך” — נשאלת השאלה האם “תמיד” מכוון לקרבן תמיד ספציפית.

4. “ותחזינה עינינו” — זו בקשה אישית בתוך הברכה הכללית: אני ושלי גם נהיה חלק מעם ישראל שמקבל את רצון ה׳.

5. חתימת הברכה “המחזיר שכינתו לציון” — מצוין שהחתימה מתאימה למעשה רק ל״ותחזינה עינינו בשובך לציון”, לא לעיקר הברכה (קבלת העבודה). בעצם זו ברכת עבודה — לבקש על קבלת עבודת המקדש. אבל יהודי בגלות לא יכול לומר את הנוסח המקורי. מוזכר שיש נוסח אחר “יום טוב של… לבדך ביראה נעבוד” שאולי מקורו מזמן הבית (תיאוריה ללא ראיה).

6. ברכת עבודה בגלות — תחליף: בגלות לא ניתן לומר את הנוסח שאמרו בזמן הבית (כמו “שאותך לבדך ביראה נעבוד”), כי זה לא רלוונטי כשאין בית המקדש. לכן שינו את הנוסח ל״ותשוב” — בקשה שהקב״ה יחזור. זה תחליף לברכת עבודה.

7. החתימה “המחזיר שכינתו לציון” אינה באמת ברכה נפרדת על החזרת השכינה — אותה בקשה כבר נאמרה ב״ולירושלים עירך” (“תשכון בתוך ירושלים”). החתימה נכנסת רק כי שינו את ברכת עבודה לנוסח הגלות.

8. הפסוק “יהיו לרצון אמרי פי” מתאים לענין “רצה” — אחרי כל הבקשות מבקשים מהקב״ה שיקבל את התפילות. במיוחד: אנחנו לא מסתפקים בתפילה בבתי מדרשות בלבד — אנחנו רוצים את התפילה הגדולה יותר, ה״מוגברת” של כלל ישראל בארץ ישראל, מדרגה גבוהה יותר של תפילה.

ברכה י״ח: הודאה (מודים)

נוסח הרמב״ם: “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלקינו, צור חיינו מגן ישענו, אתה הוא לדור ודור, נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, כל החיים יהללוך סלה… ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות.”

פשט: שלוש הברכות האחרונות הן הודאה — מודים לקב״ה על מה שנתן לנו. החילוק בין שבח (שלוש ראשונות) והודאה (שלוש אחרונות): שבח מדבר על גדולתו של הקב״ה בכלל, הודאה מדברת יותר אישית — גדולה שהוא מראה כלפינו.

חידושים:

1. פירוש “שאתה”: לפי כלל הרמב״ם (שלמד בברכת מילה) — בלשון הקודש “ש׳” מכוון לעתים קרובות “על ש׳”. ממילא: “מודים אנחנו לך על שאתה הוא ה׳ אלקינו” — אנו מודים לרבונו של עולם שהוא בוראנו.

2. “אלקינו” = צור חיינו מגן ישענו: מה מכוון בורא? שהוא נותן לנו את כל הדברים. זה מתפרש עם “צור חיינו מגן ישענו” — כמו בברכת קריאת שמע “ומשגב לנו”.

3. מחלוקת בחלוקת המילים “אתה הוא לדור ודור”: אפשר לקרוא (א) “צור חיינו מגן ישענו אתה הוא” — ואחר כך “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך” (כל דור מודה); או (ב) “אתה הוא לדור ודור” — אתה נצחי, תמיד. זו מחלוקת צדיקים איך לחלק את המילים. הענין של נצחיות מתאים לענין הכללי.

4. “על חיינו המסורים בידך” — מקושר ל״בידך אפקיד רוחי” שאומרים בקריאת שמע על המטה, וגם במעריב. חיינו מסורים בידו, נשמותינו פקדונות אצלו.

5. “ערב ובקר וצהרים” — שני פירושים במפרשים: (א) “ערב ובקר וצהרים” חוזר ל״נודה לך ונספר תהלתך” — אנו מודים שלוש פעמים ביום; (ב) זה מתאר מתי הניסים והנפלאות קורים. לכאורה “שבכל עת” כבר כיסה את הענין של תמידיות, אז “ערב ובקר וצהרים” אולי חוזר להודיה.

6. מבנה הברכה: זה הולך ככלל — “נודה לך על הכל” — עם פרטים שונים (על החיים, על הנשמות, על הניסים), ואחר כך הכרה שאי אפשר לסיים את כל הפרטים: “כי לא כלו רחמיך” — יש לך יותר רחמים ממה שאני יכול למנות. לכן “כל החיים יהללוך סלה” — כל החיים ישבחוך.

7. פירוש “הטוב שמך ולך נאה להודות”: כשמודים לאדם, זה נגמר — הוא עשה טובה קטנה. אבל הקב״ה עושה את כל הטובות, שמו עצמו הוא “טוב” — לכן “לך נאה להודות”, לך באמת ראוי להודות.

ברכה י״ט: שים שלום

נוסח הרמב״ם: **”שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך, ברכנו כולנו במאור פניך, כי במאור פניך נתת לנו ה׳ אלקינו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ושלום, וטו

ב בעיניך לברך את עמך ישראל בכל עת בשלום, ברוך אתה ה׳ המברך את עמו ישראל בשלום.”**

פשט: שש בקשות: שלום, טובה, ברכה, חן, חסד, רחמים. “ברכנו במאור פניך” — מקושר לברכת כהנים “יאר ה׳ פניו אליך”. כשיש אור פנים, באות כל הברכות.

חידושים:

1. מדוע מסיימים בשלום? הגמרא אומרת ששלוש הברכות האחרונות הן הודאה — אבל זה מתאים במיוחד רק לברכת מודים (ברכה י״ח). ברכת שלום היא יותר הדרך לצאת מהתפילה: כבר סיימנו, מבקשים “רצה” שיקבל, מודים לו (מודים), ואחר כך אומרים “שלום” — כמו “כעבד הנפטר מרבו, נותן לו שלום והולך לו” (גמרא). אם היינו מדברים עם אדם, היינו אומרים “להתראות” עם ברכה. אבל לקב״ה אי אפשר “לתת” ברכה — לכן מבקשים שהוא יברך אותנו בשלום.

הוספות בשמונה עשרה

הבדלה בחונן הדעת

דברי הרמב״ם: במוצאי שבת, מוצאי יום הכיפורים, מוצאי יום טוב — מוסיפים בברכה רביעית (חונן הדעת): “אתה הבדלת בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לגוים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. כשם שהבדלת בין קודש לחול, כך פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם, ושמרנו מן הכל, וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת.”

פשט: מוסיפים הבדלה בברכת חונן הדעת.

חידושים:

1. חילוק בין נוסח הרמב״ם לנוסחנו (“אתה חוננתנו”): הרמב״ם מתחיל ב״אתה הבדלת” — ממילא צריך תחילה לומר את חלק ההבדלה, ואחר כך לסיים ב״וחננו מאתך דעה” חזרה לענין חונן הדעת. אבל נוסחנו מתחיל “אתה חוננתנו למדע תורתך” — יש כבר את ענין “חונן” בהתחלה, לכן אומרים אחר כך “ותבדיל” — לא צריך לומר שוב “אתה חונן” לפני זה.

2. חילוק בבקשה: אצל הרמב״ם מבקשים על גשמיות — “פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות”. נוסחנו מבקש יותר על רוחניות — “והכל עלינו מחטא ועון ומדיבוק מדות רעות, ותבדילנו בין קודש לחול” — כמו שעשית הבדלה בין קודש לחול, תהיה הבדלה בינינו לבין הרע.

יעלה ויבוא — ראש חודש וחול המועד

דברי הרמב״ם: בראש חודש ובחולו של מועד מוסיפין בברכת שבע עשרה (ברכה שבע עשרה — רצה), בין ערבית, שחרית ומנחה.

הרמב״ם מביא את הנוסח המלא: “אלקינו ואלקי אבותינו, יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר לפניך, זכרונינו ופקדונינו, וזכרון אבותינו, וזכרון ירושלים עירך, וזכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון כל עמך בית ישראל… לטובה לחן לחסד ולרחמים לחיים ולשלום ביום ראש החודש הזה.”

פשט: הרמב״ם מביא את הנוסח המלא של יעלה ויבוא בברכת רצה, כי לא היה לו סידור עם הוראות — הוא צריך לכתוב איך זה נכנס.

חידושים:

1. נוסח הרמב״ם של יעלה ויבוא יש בו לשונות רבים — יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר — כולם מכוונים לאופנים שונים שבהם הזיכרון יעלה לפני הקב״ה.

2. נוסח הרמב״ם של “רחם בו עלינו” שונה מנוסחנו — הוא מביא: “רחם בו עלינו והושיענו, זכרנו ה׳ אלקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים, בדבר ישועה ורחמים, חוס וחננו ורחם עלינו, ומלטנו בו מכל צרה ויגון, ושמחנו בו שמחה שלימה.” מצוין שזה נוסח יפה יותר משלנו, אף שקצת יותר ארוך.

3. קושיא על “מקרא קודש” בחול המועד: נוסח הרמב״ם לחול המועד הוא “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד חג המצות הזה” או “ביום מועד חג הסוכות הזה.” הקושיא היא: לכאורה “מקרא קודש” אינו חול המועד — הפסוק אומר “שבעת ימים, וביום השביעי מקרא קודש”, שמכוון רק ליום טוב. ביום טוב מובן “מקרא קודש”, אבל בחול המועד זה קשה. היינו צריכים לומר רק “מועד” ללא “מקרא קודש.” זו נשארת קושיא מעניינת.

עננו בתענית — ברכת שמע קולנו (ברכה ט״ז)

הרמב״ם אומר שבתענית היחיד מוסיף “עננו” בברכת שמע קולנו: “שמע קולנו ה׳ אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו, אל תסתיר פניך ממנו, אל תעלם אזנך משמוע תפילתנו… והיה קרוב לשועתנו, טרם נקרא ואתה תענה… כי אתה שומע תפלת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.”

שליח הציבור אומר עננו כברכה בפני עצמה אחרי ברכת גואל ישראל (ברכה ז׳): “עננו ה׳ אלוקינו עננו… כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל, ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה.”

פשט: היחיד מוסיף עננו בשמע קולנו, הש״ץ עושה ברכה בפני עצמה.

חידושים:

1. “כי בצרה גדולה אנחנו” — מתאים יותר לתענית גשמים או יום שמציין צרה גדולה, כי הלשון חזק.

2. “אל תסתיר פניך ממנו” — הביאור: תענית תמיד קשורה להסתר פנים, ומבקשים מהקב״ה שיפסיק עם ההסתר פנים, יקבל את התפילות.

3. “טרם נקרא ואתה תענה” — כמה פירושים:

פירוש ראשון: עכשיו אנחנו מבקשים שתענה, ובעתיד יהיה “טרם נקרא ואתה תענה” — לא נצטרך לעבור כל כך הרבה צער עד שהקב״ה עונה. בפעם הבאה זה ילך חלק יותר.

פירוש שני: “טרם נקרא” מכוון עוד לפני שמגיעים ל״קריעה” (הפגנה גדולה, קורא בקול רם, אסיפה). רק “נדבר” — פשוט לדבר, ללא צעקות — יספיק כבר.

פירוש שלישי: זה מכוון סתם מהר מאוד, כמעט כמו “טרם” ממש — ממש הרגע.

מקור פסוק: ישעיהו “טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.”

עוד פירוש: מבקשים שיספיק ברכת השנים הרגילה (שאומרים תמיד), לא נצטרך להגיע לתעניות מיוחדות עם תלונות.

4. מדוע היחיד לא עושה ברכה בפני עצמה: הכלל הוא שיחיד לא עושה ברכות משלו — הוא מוסיף את בקשותיו בברכות הקיימות של שמונה עשרה. רק הציבור (דרך הש״ץ) יש לו צד לעשות ברכה בפני עצמה, כי תענית ציבור יש לה יותר כוח — בתענית ציבור מוסיפים אפילו עוד ברכות.

5. נוסח הש״ץ יש לו הקדמה מיוחדת לחתימה: “כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל” — זו ההקדמה לחתימה “ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה.”

נוסח ברכת בונה ירושלים בתשעה באב (ברכה י״ד)

הרמב״ם אומר שבתשעה באב משנים את נוסח ברכת ארבע עשרה (בונה ירושלים): “רחם ה׳ עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבלה, החרבה, השוממה, הנתונה ביד זרים… כאשה עקרה שלא ילדה… וירשוה לגיונים… ויתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים… כי אתה ה׳ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ככתוב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.”

פשט: מזכירים את צער חורבן ירושלים — היא אבלה, חרבה, שוממה, נתונה ביד זרים, כאלמנה, כעקרה. לגיונים (צבא רומי) כבשו אותה. מעוררים רחמי שמים.

חידושים:

1. “לגיונים” — מילה לטינית: “לגיון” מהצבא הרומי, הצבא כבש אותה. “וירשוה” לא מכוון ירושה במובן הרגיל, אלא גירוש/השתלטות/כיבוש.

2. חילוק גדול בין נוסח הרמב״ם לנוסחנו — “באש יסדתה” מול “באש הצתה”: נוסחנו אומר “באש הצתה” — שרפת אותה באש, ובאש תבנה אותה. נוסח הרמב״ם אומר “באש יסדתה” — ייסדת אותה באש. הרמב״ם בכלל לא מחזיק מהרעיון כולו שהיא נשרפה ולכן יבנו אותה באש.

3. קושיא: איך רואים שבית המקדש נוסד באש? כמה הצעות:

– אולי מכוון לעמוד האש כשהיהודים יצאו ממצרים.

– אולי מכוון שהמנורה יצאה דרך אש — משה השליך זהב ויצאה.

– אולי הפסוק עצמו “ואני אהיה לה חומת אש” — אבל שם אש הוא דימוי, לא ממש “באש יסדתה.”

– אולי מכוון שבית המקדש חונך עם קרבנות, עם אש המזבח — זה ה״יסוד” באש.

– זה נשאר “פלא פלאות” — דבר קשה להבנה.

נוסח על הניסים — פורים וחנוכה

הרמב״ם אומר שבפורים מוסיפים באמצע מודים: אחרי “על נסיך שבכל יום ויום, על נפלאותיך שבכל עת ועת” אומרים: “על הניסים ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מרדכי ואסתר, כשעמד המן הרע… להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, דנת את דינם ורבת את ריבם, נקמת את נקמתם, והפרת את עצתו, וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו, ותלו אותו ואת בניו על העץ.”

פשט: מזכירים את ניסי פורים — המן רצה להשמיד את כל היהודים, הקב״ה הפך את הגזירה, ותלו את המן ובניו.

חידושים:

1. “והשבות לו גמולו בראשו” — כמו לשון הגמרא, “אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם” — מה שהמן רצה לעשות ליהודים עשו לו על ראשו שלו.

2. נוסח הרמב״ם מסתיים בבקשה: “כשם שעשית עמנו פלא ונסים כך עשה עמנו נסים וגבורות בעונה הזאת.” זה מעניין — מבקשים על ניסים וגבורות חדשים בתוך ברכה שמזכירה את הניסים הישנים.

3. פתיחות שונות לחנוכה ופורים: בפורים כתוב “על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות” — שלושה דברים. בחנוכה כתוב “על הנסים ועל הגבורות ועל המלחמות ועל התשועות ועל הפדות ועל הפורקן” — יותר קטגוריות. ההבדל מעניין: לחנוכה יש “מלחמות, פדות, פורקן” שאין לפורים.

4. “השיבות לו גמולו בראשו” — מיוחד לפורים: בשניהם (חנוכה ופורים) כתוב “דנת את דינם” — הקב״ה התייצב עבור כלל ישראל. אבל “השיבות לו גמולו בראשו” הוא דבר מיוחד רק להמן/פורים — שמה שתכנן ליהודים קרה לו עצמו.

5. “נסים” לא מכוון למעלה מדרך הטבע: כשמבקשים “עשה עמנו נסים וגבורות”, זו לא תפילת שווא. “נסים” מכוון שהקב״ה יעזור לנו — לא דווקא למעלה מדרך הטבע. זה לא מכוון שלא נעשה כלום, וזה לא מכוון נס כמו לבקש מהקב״ה שישנה זכר לנקבה (שזו תפילת שווא). זה עקבי עם מה שאומרים שרואים ניסים “בכל יום” — ניסים שהם בתוך דרך הטבע.

6. “שם הגדול” מתקשר ל״טוב שמך ולך נאה להודות”: בשני הנוסחאות (חנוכה ופורים) בא הענין של “לשמך הגדול”, שמתקשר לחתימה “טוב שמך ולך נאה להודות” — קשר תמטי.

7. הרמב״ם לא מזכיר “הרחמן” בברכת המזון: הרמב״ם לא הביא את ברכת “הרחמן” בברכת המזון (כמו פוסקים אחרים אומרים שאם שכחו יעלה ויבוא יאמרו “הרחמן”). עבור הרמב״ם זה בכלל לא נכנס.

קדושה של שליח ציבור — נוסח וסדר

דברי הרמב״ם: שליח הציבור אומר את הברכה השלישית בנוסח אחר, ארוך יותר — “ברכת הקדושה” — שכולל בתוכו מה שהציבור עונה. הנוסח: “נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת… כדבר האמור על ידי נביאך וקרא זה אל זה ואומר…” — הציבור עונה “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו.” אחר כך שליח הציבור אומר “כבודו מלא עולם, משרתיו שואלים איה מקום כבודו” — הציבור עונה “משבחים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו.” אחר כך “ממקומו הוא יפן… ושימלוך עלינו… תמלוך בציון… כי מחכים אנחנו לך… מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון…” — ב״בחיינו ובימינו” עונה העולם “אמן.” אחר כך “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה” — הציבור עונה את הפסוק. חתימה: “ולדור ודור נגיד גדלך… ברוך אתה ה׳ האל הקדוש.”

פשט: לשליח הציבור יש נוסח מיוחד ארוך יותר לברכה השלישית שכולל קדושה, והציבור עונה במקומות מסוימים.

חידושים:

1. “קדושה משולשת” — שלוש פעמים קדוש: הלשון “ונשלש לך קדושה משולשת” מכוון שאומרים שלוש פעמים קדוש, כמו שהנביאים מתארים שהמלאכים אומרים שלוש פעמים קדוש.

2. “איה מקום כבודו” — לקב״ה אין מקום: ההיגיון של קדושה: המלאכים לא יודעים איפה “מקום כבודו”, לכן אומרים “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” — מכל מקום, מכל מקום. “איה מקום כבודו” אינו אמירה נפרדת של מלאכים, אלא הרחבה/הסבר של “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” — מדוע אומרים “ממקומו” (במקום מקום ספציפי)? כי לקב״ה אין מקום, הוא למעלה מהמקום, למעלה מהשגה. “מקום כבודו” לא מכוון למקום גשמי — הקב״ה אינו דבר גשמי. אי אפשר להשיג את המדרגה העליונה, אלא לנבראים יש מהלך בהשגתו.

3. “ממקומו הוא יפן… תמלוך בציון” — מאוניברסלי לספציפי: עכשיו “כבודו מלא עולם” — אין מקום ספציפי. הבקשה היא שיהיה מקום ספציפי — בית המקדש בירושלים — שבו משבחים את הקב״ה. “ושימלוך עלינו” — המלכות תהיה בירושלים. אבל חבר לא מסכים: הוא סבור שזה לא מכוון שהקב״ה “בא” למקום, אלא שאנחנו במקום, ומבקשים שהמלכות תתגלה בציון. הקב״ה נשאר למעלה מהמקום.

4. “כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקך”: הפסוק “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה” נקרא “שירי עוזך” של דוד — שירה המדברת על המלכות הנצחית בציון.

5. מה הציבור עונה — חילוקים מדויקים: ב״קדוש” הציבור עונה רק את הפסוק עצמו (לא “וקרא זה אל זה ואומר”). אבל ב״ברוך כבוד ה׳ ממקומו” הציבור עונה גם “משבחים ואומרים” — לא רק את הפסוק עצמו. זה מעניין — מדוע ההבדל?

6. [ביקורת על המנהג שכולם אומרים הכל:] ביקורת חזקה על המנהג היום שכל אחד בבית הכנסת אומר את כל הקדושה (לא רק את התשובות). “אין בזה יהדות, במחילה מגדולי הצדיקים שאומרים לעשות כך.” קדושה נעשתה שהחזן קורא, והעולם עונה “קדוש.” אם כולם אומרים הכל — מי החזן? מי הציבור? זה לא הגיוני. הרמב״ם אומר בבירור: “וכל אלו הדברים שאומרים הציבור, הוי קורא עמהם” — שליח הציבור אומר בשקט, “ולא יגביה קולו” — הוא לא יגביה קול יחד איתם. זה מראה שהסדר העיקרי הוא: חזן אומר את חלקו, ציבור עונה את חלקו. לקחנו את הענין של שליח ציבור באמת.

7. [ביקורת על מנהג שבת:] גם בשבת — כשהעולם מסיים לומר, כל העולם חוזר. “הלו, האם העמדנו חזן?” — זו עיוות של הסדר האמיתי.

עשרת ימי תשובה — שינויים בברכת קדושה

דברי הרמב״ם: “יחיד המתפלל עם הציבור בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אומר בסוף ברכה זו: ‘כאמור ונגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה׳, ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש.

פשט: בעשרת ימי תשובה משנים את החתימה מ״האל הקדוש” ל״המלך הקדוש”, עם תוספת פסוק.

חידושים:

1. מנהגנו מול הרמב״ם: אנחנו נוהגים לומר רק “המלך הקדוש” (ללא הפסוק). אבל ראש השנה ויום כיפור אנחנו אומרים את הפסוק. הרמב״ם לעומת זאת סבור שאומרים את הפסוק “ונגבה ה

‘ צבאות במשפט” כל עשרת ימי תשובה.

2. שינויים אחרים בעשרת ימי תשובה: יש עוד שינויים קטנים בשמונה עשרה — “המלך המשפט” במקום “מלך אוהב צדקה ומשפט”, “זכרנו לחיים”, וכו׳ — שהרמב״ם כבר הזכיר בהלכות תפילה בחזרת הש״ץ, וכאן חוזר רק על מה שעדיין לא אמר.

סיום

זהו השיעור השלישי בסדר התפילה, המטפל בהלכות שמונה עשרה — נוסח כל תשע עשרה הברכות, מבנה כל ברכה, ההוספות לימים מיוחדים (יעלה ויבוא, על הניסים, עננו, הבדלה), והקדושה של שליח הציבור עם השינויים לעשרת ימי תשובה.


תמלול מלא 📝

נוסח שמונה עשרה — מבנה והשתיים הראשונות

הקדמה לשיעור

שלום, אנחנו לומדים רמב״ם, סוף ספר אהבה, נוסח התפילה, חלק ג׳. אחרי שהרמב״ם כבר פירט את כל הלכות תפילה, הוא מדבר עכשיו על נוסח התפילה.

השיעור של היום נתרם על ידי ידידנו החשוב והנדיב שלנו מהקמפיין הגדול שהכפיל את נדבות כל הנדבנים שנותנים כסף לקמפיין הנוכחי של ערב שבועות, הנגיד החסיד ר׳ יואל אלי׳ וועצבערגר, תומך תורה ידוע שמעמיד הרבה תורה בישראל, והוא התומך העיקרי של בית המדרש הקדוש אהל המחשבה ושל השיעור. יתן השם שיהיה לו כוח להרבות גבולי הקדושה ויגדיל תורה ויאדירה. יישר כוח.

עקרונות המבנה של שמונה עשרה

אומר הרמב״ם הלאה, כבר למדנו, הרמב״ם אמר לנו את נוסח התפילה, כבר למדנו עד עכשיו את נוסח התפילה של התפילות עד שמונה עשרה, של חול ושל שבת. ועכשיו הרמב״ם הולך לומר לנו את נוסח שמונה עשרה. וכמו שדיברנו אתמול, לא מתרגמים ממש כל מילה במילה, מנסים להסביר מה כל ברכה היא מתשע עשרה הברכות.

אומר הרמב״ם, חשבתי לעשות מבנה קטן כזה לכל הברכות, כדי שנוכל לדבר קצת יותר מהר על זה.

המבנה התלת-חלקי

אז, אנחנו הולכים ללמוד תשע עשרה ברכות. כן, קודם כל, זה מחולק לשלושה חלקים, כבר דיברנו על זה הרבה פעמים. השלוש הראשונות הן יותר שבח, אחר כך באות שתים עשרה-שלוש עשרה ברכות של בקשות, אחר כך יש מה שקוראים הודאה, אבל באמת זה לא כל כך פשוט. רצה היא בקשה על קבלת העבודה, מודים זה בוודאי הודאה, ושלום זה לכאורה בקשה על שלום. מסיבה כלשהי קוראים לזה הודאה, וצריך לחשוב על זה.

מבנה של כל ברכה בודדת

מלבד זה חשבתי, אפשר לראות שבכל, הנה תקרא בברכות האמצעיות, הראשונה קצת שונה, אבל כל ברכה, כמו שכבר דיברנו קודם, לברכה יש שני חלקים תמיד. יש את הפתיחה, “ברוך אתה ה׳”, אחר כך נגמר שוב “ברוך אתה ה׳”. כל שמונה עשרה, ורק הברכה הראשונה מתחילה בברוך, כי כל האחרות הן סמוך לחברתא, הן לא מתחילות.

ובכלל אפשר לראות שכל פעם יש כמו התחלה וסוף, והרבה פעמים רואים גם שיש שלושה חלקים. יש התחלה, למשל “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו” או “אתה גבור לעולם ה׳”. זה כמו ה-, מדברים בהרחבה כאן, זה חולה, או בהמשך, “אתה חונן לאדם דעת”, דוגמה טובה. “אתה חונן לאדם דעת”, מדברים כמו קצת שבח, אחר כך באה הבקשה, או בשלוש הברכות הראשונות זה תוכן הברכה, מדברים על גבורת ה׳ בברכה השנייה, וכדומה. אחר כך בא סיום, ולפני הסיום בא כמו הרבה פעמים “כי”, “כי א-ל מלך רופא נאמן אתה”, או סתם אולי קטע שמחבר, כמו הקדמה לסיום.

אז זה פחות או יותר המבנה של כל הברכות. לא לכולן יש את כל החלקים, לפעמים יש להן יותר חלקים, אבל אני מתכוון שכשיש את זה בראש אפשר לעבור יותר בקלות על כל הנוסחאות, נכון?

דיון: המבנה חוזר על עצמו בכל ברכה

חברותא א: כן, מעניין, אז מה שיוצא שהמבנה של להתחיל בשבח ולבקש את הבקשה ולסיים בהודאה זה המבנה על כל שמונה עשרה, אבל זה גם המבנה של כל ברכה בפני עצמה.

חברותא ב: כן, במובן מסוים.

חברותא א: כי זה כמו להודות לקב״ה שהוא חונן דעת, ועכשיו לבקש דעת, ושוב להודות על דעת. וזה מעניין איך המבנה חוזר על עצמו.

חברותא ב: כן, כמו במיניאטורה.

חברותא א: כן.

חברותא ב: כן.

בסדר.

נוסח ברכות התפילה וסדרן

אז, כך אומר הרמב״ם, “נוסח ברכות התפילה וסדרן”. כלומר, מה שנקרא שמונה עשרה, שזה באמת י״ט, שזה באמת תשע עשרה, נקרא ברכות התפילה, כי זה חלק התפילה שיש בו הרבה ברכות.

חברותא א: כן, הברכות של התפילה עצמה.

חברותא ב: “וסדרן” פירושו רוחב, מה הולך לפני מה הסדר. הגמרא אומרת שזו כמו שאלה, כבר דיברנו על זה?

דיון: הסדר של הברכות

חברותא א: הרמב״ם סיפר לנו על הסדר, הוא אמר לנו מה חשוב. החשוב ביותר הוא, כי אם אין דין ואין כלום, כמו שהיה בהלכות תפילה פרק… כן, הוא אמר לנו למה הסדר, לפי הסדר. לפי החשיבות של הסדר, למה מתחילים בדעת, ו… נו, איך הוא הסביר שהיו צריכים להוסיף כי למלשינים, כי אם באותה שעה לא יכלו להמשיך, אז… אני לא זוכר שהרמב״ם אמר את הברכות על הסדר, שאי אפשר להחליף את הסדר.

חברותא ב: במובן מסוים, כן. שלוש הברכות הראשונות הן כל המקבץ, צריך לחזור לראש, זה יהיה… על כל פנים, יש דין סדר. מלבד מה שיש דין נוסח, יש דין סדר. הרמב״ם אומר את הסדר, והוא הולך לכתוב אלף בית, כהלכה. את זה צריך לומר ראשון, את זה צריך לומר שני. אבל הרמב״ם גם הסביר יותר לפי החשיבות איך זה היה. אני לא זוכר בדיוק עכשיו.

חברותא א: איפה הרמב״ם הזכיר את ברכת ולמלשינים? איזה פרק זה רק בשמונה עשרה? תחילת הלכות תפילה, פרק א׳ או ב׳? פרק ב׳. הלכות תפילה, פרק ב׳. אולי דיברנו גם שם בהלכות תפילה פרק ב׳, איפה שכתוב התפילה הקצרה, הביננו, הלכה ג׳. שם רואים יותר איך מתחבר ברכה אחת לשנייה. אני זוכר שבגמרא יש שיחה על זה למה יש את הטעם של הסדר, וגם יש לברכות מסוימות את הטעם למה הברכה היא בשמינית.

חברותא ב: כן, הגמרא אומרת רפואה בשמינית, כי מילה היא ביום השמיני, צריך רפואה, כאלה סוגים של תירוצים.

חברותא א: אה, הוא אומר שולמלשינים כי זה גדולים מכל צרכי עמך, הכניסו אותה. אבל הוא לא אומר בדיוק לפני או אחרי איזו ברכה.

חברותא ב: בסדר, כן, טוב.

הערה על המספור

חברותא ב: אני רק רוצה להדגיש, את הכותרות כתבתי אני. הרמב״ם כותב רק מספרים, א׳, ב׳. אצל הרמב״ם, וגם אחר כך כשהוא מציין, בגמרא יש את כל השמות של מה שכתוב, אבל הרמב״ם כשהוא מציין אחר כך, הוספה הוא אומר, בברכה ראשונה, בברכה שנייה, הוא הולך רק עם המספר. כך הרמב״ם כתב.

ברכה א׳: אבות (מגן אברהם)

הברכה הראשונה, שהברכה הראשונה כבר למדנו בשמונה עשרה, היא הברכה החשובה יותר, כי על זה מכוונים יותר.

הוא אומר כך, “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, בזה הוא מסביר שזה ענין שמזכירים בתפילה, “אלקינו ואלקי אבותינו”. “אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגבור והנורא”, כל הענינים של גבורות, “א-ל עליון”.

ניתוח של הברכה

חברותא א: “הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון” אפשר לומר מדבר על הקב״ה עצמו. “גומל חסדים טובים וקונה הכל”, מדבר על האנשים. וכאן מזכירים את ברית אבות, “וזוכר חסדי אבות”, הקב״ה זוכר חסדי אבות, ובזכות זה “ומביא גואל לבני בניהם”.

חברותא ב: “מלך רחמן”, אנחנו רגילים לומר “מלך עוזר”, “מלך רחמן מושיע ומגן”. “ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”, הבורא שהבטיח לאברהם אבינו “אנכי מגן לך”, ובזכות זה מלווה אותנו הלאה. זה כבר אולי קשור בעיקר לזכות אבות, לזכות אברהם.

דיון: העיקר של ברכת אבות

חברותא א: נראה שהברכה הראשונה היא בעיקר, מה שקוראים לה ברכת אבות, אף על פי שזה בעצם, זה יכול להיות “אלקינו ואלקי אבותינו” זה כמו הכלל של כל הברכה, שהוא אלוקינו ו״אלקי אבותינו”, שהוא קשור לאברהם, יצחק ויעקב. וגם “הא-ל הגדול הגבור והנורא” זה סתם כמו תארים של הקב״ה, גבורת ה׳, ומזה חוזרים גם לאבות בסוף. מה יש לנו מזה שהוא “אלקי אבותינו”? שהוא “זוכר חסדי אבות”. וזה אומרים דווקא “מגן אברהם”. אף על פי ש״מגן אברהם” מתכוון גם לכל האבות, כן.

חברותא ב: “מגן אברהם” מתכוון להכל. רק כאן יש את העניין של “בכור חותמין”, שכאילו הקב״ה הבטיח לאברהם שכשמזכירים אותו מתכוונים לאבות, הוא ה-… כן.

ברכה ב׳: גבורות (מחיה המתים)

ברכת גבורות, מדברים על גבורות ה׳. אף על פי שכבר בעצם הזכרנו “גבור” קודם, אבל הברכה נקראת גבורות. “אתה גבור לעולם”, אה, כאן מדברים אולי על נצח, נצחיות ה׳ דווקא. “אתה גבור לעולם ה׳”.

דיון: למה זה נקרא “גבורות”?

חברותא א: זה קצת מעניין לי שקוראים לזה גבורות, אבל אתה אומר שזה לא הרמב״ם. אפשר לומר שהברכה היא בעיקר תחיית המתים, כי גבורות כבר מוזכר גם “הגבור” קודם. אז זה העיקר גבורה, העיקר גבורה כבר מוזכר באבות. אז כנראה מה שהעיקר בברכה הוא תחיית המתים שבזה מסיימים.

חברותא ב: אני לא יודע אם זה לא הגיוני שזה יהיה העיקר. אפשר לקרוא לזה, ברכת מחיה המתים, אבל הייתי אומר שגבורות מתכוון כמו ל-… אפשר לקרוא לזה על הנהגת הטבע בעולם. החידוש הגדול ביותר הוא תחיית המתים, אז עושים את זה לעיקר. קודם על הגבורה, כזה… זה אולי הגדול ביותר, הטובה הגדולה ביותר שהקב״ה עושה.

נוסח הברכה

“אל גבור לעולם אתה, מחיה מתים אתה רב להושיע”. “משיב הרוח ומוריד הגשם” מזכיר הקב״ה עם מחיה מתים.

דיון: קשר בין גשם ותחיית המתים

חברותא א: “משיב הרוח ומוריד הגשם”, יש קשר?

חברותא ב: זה כמו מחיה מתים את העולם כל הזמן עם גשמים חדשים. טל נקרא כמו “טל תחיית המתים”. אולי יש קשר, אבל כן, לאו דווקא.

ויש שבח על זה שהקב״ה עושה את העונות, הוא גורם לגשם לבוא בחורף, “משיב הרוח ומוריד הגשם”.

הערה על נוסח הרמב״ם

והרמב״ם, כמו שהרמב״ם הולך להזכיר לנו אחר כך את ההבדל של… הרמב״ם, הדרך איך הוא עשה את הברכות, אני לא יודע למה, היא שכאן הוא כותב, גם כאן וגם בברכת השנים, ברכנו, כותב את הנוסח של החורף, אחר כך הוא הולך לומר, “ובקיץ אומרים אחרת”. אולי כי הוא כתב את זה, אולי זה יותר ארוך, אולי זה הנוסח העיקרי, אולי זה יותר ארוך, מ-… צריך לחשוב אולי אומרים יותר זמן את הברכה.

חברותא א: הייתי חושב שהרמב״ם פשוט רצה שזה יהיה יותר קל. הוא כתב את הברכה בדרך אחת, אחר כך הוא אומר, “ואם…” או אפשר לחשוב שזה אולי הנוסח העיקרי. כמו שבמקור בעצם הברכה באה כך, אני לא יודע מי היה אומר לנו את זה.

חברותא ב: כן. משיב הרוח ומוריד הגשם. הוא מנשב רוח, והרוח גורמת לכך שיבוא, שהים יתאדה, וכן הלאה. הרוח מביאה את הגשם.

שמונה עשרה: ברכת גבורות, ברכת קדושת השם, והבקשות הראשונות

ברכת גבורות (המשך) — משיב הרוח ומוריד הגשם

והרמב״ם, כמו שהרמב״ם הולך להזכיר לנו אחר כך את ההבדל של… הרמב״ם, הדרך איך הוא עשה את הברכה, אני לא יודע למה, היא שכאן הוא כותב, גם כאן וגם בברכת השנים, ברכנו, כותב את הנוסח של החורף, ואחר כך הוא הולך לומר, “ובקיץ אומרים אחרת”. אולי כי הוא כתב את זה, אולי זה יותר ארוך, אולי זה הנוסח העיקרי, אולי זה יותר ארוך, מ-… בואו נחשוב אולי אומרים יותר בגלל הברכה.

חשבתי שהרמב״ם פשוט רצה שזה יהיה יותר קל, הוא כתב את הברכה בדרך אחת, ואחר כך הוא אומר “ואם…”. או אפשר לחשוב שזה אולי הנוסח העיקרי, כמו שבמקור בעצם הברכה באה כך. אני לא יודע מי היה אומר לנו את זה.

כן. “משיב הרוח ומוריד הגשם”. הוא עומד הוא מנשב רוח, והרוח גורמת לכך שיבוא, שהים יתאדה, וכן הלאה. הרוח מביאה את הגשם. “מכלכל חיים בחסד”, הוא מכלכל, הוא נותן לאנשים פרנסה וכן הלאה. “מחיה מתים ברחמים רבים”. הוא מזכיר שוב “מחיה מתים”.

חסד לחיים, רחמים למתים

אז זה הולך ביחד, לכן השוויתי את זה ככה. הוא מחיה את החיים ואפילו את המתים. לחיים הוא נותן בחסד, ולמתים ברחמים. זה בוודאי אולי מילה. “רופא חולים וסומך נופלים ומתיר אסורים”. כל הדברים האלה קצת דומים דווקא לתחיית המתים. חולים שכבר, הוא מרפא אותם, ונופלים שכבר נפלו הוא מקים, ואנשים שכבר כלואים הוא משחרר. הוא עומד הוא הופך את המצב, הוא עושה בחזרה, הוא מחזיר חיים.

“ומקיים אמונתו לישני עפר”. “ומקיים אמונתו לישני עפר” זה כמו “זוכר חסדי אבות”. זה חוזר לתחיית המתים. “ישני עפר” פירושו אנשים מתים. זה הוא הבטיח לאנשים שהוא הולך לתת להם שוב חיות.

המבנה הפואטי — תחיית המתים בכל קטע

אז נראה לי כמו, זה הולך פואטית, עם כמו שורות לפי איך אני חושב, זה על כל קטע מכניסים תחיית המתים. הקב״ה הוא מחיה מתים, וגם הוא מביא גשם. הקב״ה הוא מכלכל חיים, גם מת, כמו “רופא חולים וחולה”, גם הקדימו נס. אחר כך זה לא.

אה, כמו בכל קטע הוא היה צריך מחיה מתים. “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, “מלך ממית ומחיה”. נראה שממית ומחיה זה בוודאי משהו שאף אחד לא יכול, שזה “מי דומה לך”, זה מקום שהקב״ה הוא בלעדי. “ונאמן אתה להחיות מתים”. שוב, הענין של אמונה, שתחיית המתים הוא ענין שאנחנו סומכים על הקב״ה, אנחנו לא דואגים כשאנחנו מתים או מה, או אנחנו סומכים שהקב״ה הולך לתת לנו מה שהקב״ה הבטיח. אבל זה בוודאי ענין של… שהאמונה בתחיית המתים היא אמונה בנאמנות של הקב״ה, כן?

נכון, כי אתה רואה בוודאי שהוא מת, ואתה צריך לסמוך שהוא הולך באמת לקיים. נכון. ועד כאן אתה צודק שכל ה״רופא חולים” הם כמו ענף מזה. אדם חולה, כל רגע יכול הקב״ה לרפא אותו או הולך לרפא אותו. הקב״ה יכול להפוך, הקב״ה יכול לשנות דברים אפילו כשזה נראה כמו שזה כבר טרגקטוריה.

חתימת הברכה

“ברוך אתה ה׳ מחיה המתים”. אבן עזרא אומר שלכאורה זו הקדמה לסיום, כמו “מלך עוזר ומושיע ומגן” גם, הוא אומר “מגן”, “ברוך אתה ה׳ מגן”. “מחיה מתים”, “ברוך אתה ה׳ מחיה המתים”.

ברכת קדושת השם (ברכה ג׳)

כן. עד כאן הברכה השנייה. הברכה השלישית, ברכת קדוש, “אתה קדוש ושמך קדוש”. מה פירוש “שמך”? יש נוסח גדול ללמוד. מה פירוש “קדוש”? “קדוש”, מה פירוש “קדוש”? מה פירוש “שמך קדוש”? “וקדושים”, אנחנו יהודים שגם קדושים, או מלאכים שקדושים, “בכל יום יהללוך סלה”. אנחנו אומרים ברכות, כן, אנחנו מודים לקב״ה. הרמב״ם אומר “בכל יום יהללוך סלה” הזכיר לו ברכות. “ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”. זו ברכה קצרה. אצלנו יש לנו כן נוסחאות מסוימות “כי אל מלך גדול וקדוש אתה”, אבל בעשרת ימי תשובה בגלל יותר ארוך, אבל הרמב״ם זה יותר קצר, “אתה קדוש”, “ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”.

קדוש — נבדל

אני מתכוון שאחרי ששתי הברכות הקודמות דיברו הרבה על יחס הקב״ה לנבראים, רוצים כאן קדוש הוא ענין שהקב״ה הוא ענין שהוא רוחני, וכל הדברים האלה שדיברו זה רק ביחסו לבריות, אבל בעצמותו הוא קדוש.

כך אומר הכוזרי הזכיר, הרבה ראשונים שאומרים שקדוש פירושו נבדל. אני לא בטוח שזה הפשט הפשוט, אבל אולי הרמב״ם? אני לא זוכר שהרמב״ם מתרגם קדוש. על כל פנים כך לומד דווקא הכוזרי. הכוזרי טוען אפילו שזו הטעות של הפילוסופים, כי פילוסופים אומרים שהעיקר הוא לדעת שהקב״ה הוא נבדל ומופשט ונקיפה וכו׳. אומר הכוזרי, באמת? אמת! אבל קודם צריך לדבר שהוא אלוקי האבות שלנו, שהוא עושה תחיית המתים. לומר מה כן, לא רק את השלילה.

“קדושים בכל יום יהללוך סלה” — אנשים, לא מלאכים

יש דיוק מזה, שאחר כך מדברים, אה, גם יש קדושים בכל יום יהללוך סלה. אמרתי אולי פירושו אנשים, אולי פירושו מלאכים. אבל אני חושב עכשיו שזה מתכוון לאנשים. ועל זה באה ה״ונקדשך” של שליח הציבור, כהוספה לזה. ואני חושב ראיה, כי על המלאכים אומרים באקדמות, שהמלאכים אומרים בכל יום. אבל יותר מזה, רק אנשים יש להם ברכת הנהנין, ברכת הפירות, ברכת הנהנין. ויש את הפסוק “בכל יום אהללך”, שהרמב״ם אמר מתכוון לבכל יום. שהמלאכים… כמה פעמים יאמרו שירה, אבל ברכת הנהנין אין להם. אבל הקדושים כאן, פירושו האנשים, וממילא, זה מתאים כאן שכאן הולכת להיכנס קדושה, ממה שהמלאכים אומרים.

המשך שמונה עשרה לפי נוסח הרמב״ם

אוקיי, לפי הפשט הוא חיבר את הפסוק שהביא.

שילוש קדושה

ואני חושב גם שכאן עומדת שלוש פעמים המילה קדוש, ויש לזה קשר לכך שקדוש בא עם שילוש, שילוש קדושה לקדוש, נקדש ונשלש, כפי שעומד בנוסחאות מסוימות של קדושה.

יפה מאוד, כי קדוש קדוש קדוש, וכאן יש פיוט על זה, אדיר קדוש ושמך קדוש וקדושים. יפה מאוד.

מעניין כי הקדושים, הקדושים הם גם מהקב״ה, כי הם קדושים בקדושתו מתורה ומצוות, הקדושה של הקדוש ברוך הוא. אבל מעניין שהקדושים כאן מכוון לבני אדם, שאם סתם חושבים על מלאכים, זה עדיין מעניין. כי מדברים על עבדי קודש. זה אומר שהמלאכים, אם אנחנו חושבים אפילו על הפסוקים של “קדוש קדוש קדוש”, המלאכים אומרים. אבל כמו שכבר אמרת, כבר לימדת אותי את הסוד בברכת יוצר, אנחנו אומרים שהמלאכים אומרים. תאר לעצמך שלא היינו אומרים, מי יודע מה המלאכים עושים?

הוא אומר גם בקדושה, כן, בקדושה גם, “כמו שאומרים המלאכים”. אוקיי, עכשיו מתחילות הבקשות.

הבקשות — ברכת חונן הדעת (ברכה ד׳)

עכשיו מתחילים את הבקשות. הברכה הראשונה היא על דעת. “אתה חונן לאדם דעת”, אתה זה שחונן ונותן לאדם במתנת חינם דעת, “ומלמד לאנוש בינה”. מה שלא יהיה החילוק בין דעת, בינה והשכל, “חננו מאתך דעה בינה והשכל”, בקשה ממנו יתברך שייתן לנו דעה בינה והשכל, ומסיימים “ברוך אתה ה׳ חונן הדעת”.

כאן אפשר גם לחשוב שזה קצת כמו שבח הודאה בקשה, אף על פי שלא עומד “אתה”, כי הברכה עצמה היא דעת. הוא אומר, “אתה הרי חונן הדעת, אז תן לנו דעת”. אתה חונן הדעת. זה הולך גם עם השלוש, רק יותר בקיצור. זה חלק דעת שכבר נתת לי, אני מבקש עוד, אני מבקש יותר. אתה רואה שאדם שמתפלל יודע שיש לו כבר דעת. “חונן הדעת” שכבר יש לך, אתה החונן שנתת לי דעת עד כאן. או שמא “לאדם” בכלל, לאנושות האדם, אני לא יודע מה, אבל כן.

ברכת התשובה (ברכה ה׳)

הברכה על תשובה, “השיבנו אבינו לתורתך”, החזר אותנו, זה תרגום, מדברים כאן אם אדם הוא חוטא, או שצריך לומר התשובה של רב סעדיה גאון, אני לא יודע מה, שצריך תמיד לעשות תשובה, תמיד לחזור לתורה. “וקרבנו מלכנו לעבודתך”, קרב אותנו מלכנו, כי עבודת ה׳ היא ענין של עבדות, “לעבודתך”, מלשון, כן, מלכנו לעבודתך, “והחזירנו בתשובה שלימה לפניך”. שוב אותו דבר, תשובה. “ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה”. כאן אין “אתה”. זה הולך ישר. שלוש דרכים לומר החזר אותנו. “ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה”. וסתם שאת הרמב״ם צריך ללמוד במקומות אחרים איך הרמב״ם לומד כאן, כי זה הרי ענין של בחירת האדם, אבל הקב״ה, כמו שהרמב״ם אומר שיש ענין של איך עוזרים, סיעתא דשמיא, מתרן ליה או מסייעו.

ברכת הסליחה (ברכה ו׳)

ברכת הסליחה, מבקשים על סליחה, “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו”, מזכירים כאן את שניהם, אבינו מלכנו, “כי א-ל טוב וסלח אתה”, מסיימים בשבח, “ברוך אתה ה׳ חנון המרבה לסלוח”.

אז כאן יש לא שניים מהשלושה חלקים, נכון? מבקשים “סלח לנו” פעמיים, מה ההבדל, שתי דרכים, אחר כך “כי א-ל”, אחר כך “חנון המרבה לסלוח”. “חנון” זה “חונן הדעת”, וגם “חנון לסלוח”, יש אולי קשר.

כן.

ברכת הגאולה (ברכה ז׳)

“ראה נא בענינו”, לא “ראה נא”, “ראה בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו”. מבקשים על הגאולה, “כי א-ל מלך גואל חזק אתה, ברוך אתה ה׳ גואל ישראל”.

כן, לפי ערוגת הבושם, אני לא יודע אם הוא מביא מקודמים, הוא סובר שכאן גאולה לא אומר שמשיח יבוא, על זה הולכים עוד לדבר בקרוב יותר ברור. זה אומר כמו שאמרתי, שהקב״ה ילחם עם אלה שנלחמים איתנו. “וריבה ריבנו” זה לשון מאוד טובה, תלחם את המלחמה שלנו, שלא תצטרך להילחם עם כל שונא ישראל. הקב״ה, ואחר כך יהיה “יגאל”, כמו “מצמיח קרן” יהיה הגאולה הגדולה. אז הגאולה אומרת עכשיו הקב״ה עוזר בהווה. יהודי שעוזר, בדיוק.

ועל זה הוא אומר גם כאן “כי א-ל”. אני לא יודע למה בברכות מסוימות בא עם אחד וברכות מסוימות לא בא עם אחד. מזכירים הרבה “מלך” ו״אבינו”, מזכירים אצל שניהם, אצל תשובה ומחילה.

ברכת רפואה (ברכה ח׳)

לבסוף, אצל רפואה. רפאנו ה׳ אלוקינו ונרפא, שהרפואה שלך תעזור שונרפא, והושיענו ונושעה, והעלה רפואה שלימה, שתעלה, תביא רפואה שלימה לכל תחלואינו, למחלות שלנו, כי אל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל.

שמונה עשרה לפי נוסח הרמב״ם – ברכות רפאנו, ברכת השנים, קיבוץ גליות, השיבה שופטינו, וברכת המינים

ברכת רפאנו (ברכה 8)

עכשיו הולכים לבקש על רפואה.

“רפאנו ה׳ אלקינו ונרפא” – הרפואה שלך תעזור שנהיה מרופאים. “הושיענו ונושעה, והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו” – הבא רפואה שלימה למחלות שלנו. “כי א-ל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל”.

הרפואה של הרפואה היא כי זו לשון הפסוק

אני חושב בכלל, הרבה מהדברים הם לשונות פסוקים, עם דקדוקים ספציפיים בעבודת הרמב״ם, ומפרשי התפילה מצאו את זה.

והנקודה היא, הקב״ה ירפא אותנו כי הוא רופא טוב, הוא רופא רחמן. יש רופאים שאינם רחמנים, הקב״ה הוא רופא רחמן.

נוסח אשכנז ונוסח ספרד שונים מנוסח הרמב״ם

אנחנו אומרים “א-ל מלך רופא נאמן ורחמן”, אבל זה לא נוסח הרמב״ם. הסידור שלנו יש בו הרבה שינויים, הרבה מהם מהמנהג אשכנז, להיפך, מנהג ספרד. וכשמסתכלים בסידורי אשכנז הם יותר קרובים לזה הרבה פעמים, לא ממש נוסח הרמב״ם.

ונוסח ספרד, היינו נוסח חסידים, שהמונקאטשער רב אמר “נוסח טריקר”, אוהב מאוד להכניס מילים, אפילו כשזה בא ובא וכשזה לא בא.

ברכת השנים (ברכה 9)

כן, עכשיו באה הברכה התשיעית, ברכת השנים, או ברכה על פרנסה.

מביא הרמב״ם את הברכה שאומרים גם בימות החמה, כמו שרבי יצחק אמר אצל משיב הרוח: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו” – שתהיה ברכה בעבודתנו, “וברך שנתנו”.

“שנתנו” פירושו תבואת השנה

מעניין שכשמבקשים על פרנסה מבקשים על השנה, כי הדרך שבה היו חושבים על פרנסה הייתה מאוד קשורה לשנה, פעם בשנה השדה הפיק תבואה וכן הלאה.

אני חושב אפילו שהתרגום המילולי של המילה “שנה” כאן לא מכוון לזמן שנה, זה מכוון כמו “תבואת השנה”. “תבואת השנה”, “מלא תבואות ימוחו לך”. זו התשובה גם שאבא שלי אמר לי, הוא מכוון “תבואת השנה”. יש מילה שאומרים “תבואת השנה”.

שרואים שהשנייה האחרונה של השנה יכולה באמת להיות כל השנה, כי עומדים ערב ראש השנה במנחה ועדיין אומרים “ברך עלינו”. אבל אמרו לו שזה דבר יפה, אבל זה לא פשוט פשט, כי פשוט פשט “שנותינו” פירושו התבואה של השנה. מתי זה גדל? זה המשך, זה לא שנה אחר שנה.

נוסח הברכה – המשך של כל התהליך

“ברך עלינו ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה ומלא את פני תבל מעושר מתנות ידיך, ושמרה והצילה ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות, ועשה לה אחרית ותקוה שובע ושלום וברכה כשנים הטובות, כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

אני חושב שכאן זה כמו המשך. כלומר, קודם הפסוק הראשון הוא סתם, אולי “מעשה ידינו” פירושו אפילו לא עבודת השדה, סתם פרנסה שאדם עושה.

אחר כך, ברוך השם, הקב״ה נותן את הגשם.

אחר כך יצא שפע גדול מהעולם.

אחר כך יש חשש, אחר כך זה החג, כמו שכתוב בפסוק, עכשיו זה ימי הספירה. הרמב״ן מביא על זה את הפסוק “שבועות קציר ישמר לך”, שימי הקציר צריכים שמירה. למה? כבר זה גדל, אז מתחיל פחד, מה יהיה? יבוא משחית, יבוא גוי, גנב, או חיה. אז הקב״ה צריך לשמור.

ואז זה מסתיים. אולי הסוף הוא שוב חזרה, שתהיה אחרית כשנים הטובות, השנה תהיה מוצלחת כמו שנה טובה, שנה אמיתית.

“ועשה לה” – האדמה הגדולה, לא השדה הקטן שלך

“ועשה לה אחרית” הוא אולי על האדמה הגדולה יותר, אדמה, לא חלקת השדה הקטנה שלך, אלא “עשה לה”, האדמה שמדברים עליה, הגדולה יותר, העולם. כי “אחרית ותקוה” מדברים על דברים גדולים, שלום וברכה. שלום. והשדות הפרטיים אין מקום לשלום, יש מקום להתעורר מפורענויות, הגדולה יותר, נותנים שלום על האדמה הגדולה.

נכון, כל השלום, שלום הוא לא דבר פרטי, כל אחד את השדה שלו, כי הגשם הולך לכל העיר, לכל הארץ.

הנוסח שלנו: “וברך שנותינו כשנים הטובות”

בנוסח שלנו אומרים אחרת, יש נוסח אחר, אנחנו אומרים בסוף, מעולם לא ידעתי מה זה אומר, אני חושב שאם מבינים לפי הרמב״ם אפשר להבין, אנחנו אומרים “וברך שנותינו כשנים הטובות”. מה אתה אומר כאן? נראה שזה אומר, יש שנים טובות ויש שנים רעות, תוודא ששנותינו יצאו טובות, שיהיה שפע, שלא יהיו פורענויות. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.

כן, גם מעניין, הוא מברך את השנים, הוא מברך את, כן, השנים פירושם התבואה, התבואה של כמה שעושים.

תקע בשופר גדול – קיבוץ גליות (ברכה 10)

הלאה, הבאה היא תפילה, כמו שהכותרת אומרת, קיבוץ גליות.

“תקע בשופר גדול לחרותינו”. כאן הוא מגלה לנו שבגאולה יהיה אולי שופר גדול. כן, הלשון היא כמו ביובל תוקעים שופר לשחרר כולם, אז הפשט הוא כך, שיש גאולה, בא שופר.

שופר של יובל – כל אחד חזרה לאחוזתו

נכון, אם אתה מתכוון כבר ליובל, אני מבין את זה הרבה יותר טוב, כי השופר של יובל מחזיר כל אחד לאחוזתו. עכשיו מבקשים שהיהודים יחזרו לארץ ישראל, זה ממש השופר של יובל. אולי תוקעים בשופר של יובל של הגאולה.

“ושא נס” – דגל של ניצחון

מה עוד יכול לומר, כמו קול נוס כזה, רואים שם שכשמנצחים במלחמה יש קול ניצחון. “תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס” – נס פירושו תמיד להרים דגל של ניצחון, “לקבץ את כל גליותינו מארבע כנפות הארץ” – לאסוף את הגלויות, כי היהודים מפוזרים בארבע קצוות העולם. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל. מה זה מקבץ הנדחים, כמו שכתוב בפסוק “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך”.

האם השופר הוא מליצה?

כן, אני חושב שהשופר הוא מליצה, עד ששמעתי שהקלויזנבורגר רב היה מתפלל בקול, והיה מכניס את כל תורותיו כשהתפלל. יש הקלטות, אפשר לשמוע. פעם אחת הוא אומר, “תקע בשופר גדול, רבונו של עולם, תן שיהיה שופר קטן, רק תעשה!” זה לא כך, זו דרך מליצה, מדברים הרי, כן.

“מקבץ” בלשון הווה – הקב״ה הוא המקבץ

אני רוצה לומר לך, קוראים, אומרים “מקבץ”. זה משהו שרוצים שהקב״ה יעשה באותו רגע. אוקיי, עכשיו כבר יש, אנחנו כבר באמצע, כי היהודים מתאספים. אבל כל השנים שאמרו היה “שיהא מקבץ”. הלשון “מקבץ” מעניינת, מדברים בלשון הווה.

אני חושב שכל סיומי הברכות כאן, אולי אפילו “פוקח עורים”, הם כמו תפילה על הקב״ה. הקב״ה, שהוא זה שמקבץ. כלומר, כשהיהודים מתאספים, הוא בעצם המקבץ. מה זה דבר כזה?

השיבה שופטינו (ברכה 11)

טוב. “השיבה שופטינו”. זה “השיבה שופטינו כבראשונה”. שזה גם לשון הפסוק “ואשיבה שופטיך כבראשונה”, שהיהודים יהיו להם שוב שופטים, צדיקים, “ויועצינו כבתחלה”.

מה הם יועצים?

רואים כאן שהיהודים היה להם תפקיד של יועצים. כתוב שבני הלוויים נתנו יועץ ליהודים, כן? היו איזה יועצים. יועצים בהקשר פוליטי לא אומר עצות בעסקים. יכול אפילו להיות שהשופט הוא היועץ. זה אומר כמו, אפשר לומר, מנהיגים או גנרלים, אני לא יודע.

אני חושב שיועץ הוא אולי מלשון מתאספים בעצה, זה אומר אולי אסיפה. יועצינו הם קרואי מועד, אלה שמתאספים לאסיפות החשובות. הם נותנים עצות באמת, אבל זה לא אומר, לא צריך לחשוב שעצות פירושן כמו, סתם דברים שהם למדו. זה הרי “קנינו בעצה טובה מלפניך”. לא צריך לחשוב שזה אומר סתם עצה טובה איזה עסק לקנות. זה אומר גם את זה, אבל בעיקר זה אומר את הדבר הכללי, הנהגת הציבור, “מועצות ודעת” זה הרי פשט.

והמועצה היא “גדולה התורה שניתנה בין שני יועצים”.

“והסר ממנו יגון ואנחה” – שופטים רעים מביאים יגון

“ויועצינו כבתחלה”, כמו בימים הטובים הישנים. אתה יודע שה״כבתחלה”, מה המניעה? “והסר ממנו יגון ואנחה”. רואים שכשיש שופטים רעים, יש יגון ואנחה. כשיש שופטים טובים, יש, עושים “יושב בצדק”.

אני מתרגם לעצמי שזה רגיל, שהוא מסתכל פנימה, הוא אומר “השיבה שופטינו”, הבא לנו שופטים. אחר כך מסתכל מי השופטים היום? היום אלה יגון ואנחה. כלומר, צריך להוריד מהם את התפקיד. ולהביא במקום זה “ברחמים צדק ומשפט” יקבלו את הספסלים. “ומלוך עלינו אתה לבדך”.

“ברחמים צדק ומשפט” – הדיינים מייצגים את הקב״ה

זה מאוד מעניין, “ברחמים צדק ומשפט” פירושו הדיינים יייצגו אותך. כששלושה דיינים יושבים בדין, מי יושב שם? רחמים, צדק, ומשפט. שלושה אנשים שמנסים לעשות את רצון השם, והם מייצגים את הקב״ה. ולהיפך, היגון ואנחה, זה לא הקב״ה, זו סתירה, או שהוא חושב פנימה.

הקב״ה עושה דרך שלוחים

כמה מהדברים, הקב״ה הוא “רופא חולי עמו ישראל” דרך התורה שנתן חכמה, כן? “מקבץ נדחי עמו ישראל” יכול גם לומר דרך משיח שהולך לתקוע. זה לא אומר שיהיה משיח של נס. איך הקב״ה מקבץ נדחי ישראל? ואיך הוא תוקע בשופר? דרך מי שעושה את העבודה, מי שעושה ברצון השם, בנבואה.

גם כאן יש לך את זה ממש ברור, “אוהב צדקה ומשפט”, והוא נתן תורה עם דעת שיעשו משפט טוב, שהדיינים יעשו את זה.

תירוץ הסתירה: “מלוך עלינו אתה לבדך” ו״השיבה שופטינו”

כל הברכות הן כמו שאנחנו מדברים, כמו “מצמיח קרן ישועה”. אני שואל דבר כזה, יש קצת סתירה כאן, כמו שאומרים הבא לנו שופטים טובים, ואומרים לא, מלוך עלינו אתה לבדך.

אבל לפי מה שאתה אומר, זה אומר את זה: שופט רע הוא מולך חוץ מהקב״ה, שופט טוב, הוא מולך בשם השם, “וישב שלמה על כסא ה׳”. אתה שומע ממש מה זה אומר. כי כשהוא שופט מושחת, הוא חושב איך אני יכול לעשות כסף. כשהוא חושב מה רצון השם, כלומר מה היושר והצדק על פי דין, הוא חושב לטובת המטרה הגדולה ביותר, של הקב״ה.

ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט.

ברכת המינים (ברכה 12)

הלאה, כאן באה ברכת המינים, שהרמב״ם אמר קודם שכשיש מינים שמקלקלים הכל, הם מפילים את כל… אה, ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט. כן.

הבאה היא ברכת המינים, ששמואל הקטן, אותו שהיה תמיד חוזר, כמו שלמדנו בפרק מפנין “אל תשמח”, אותו שמואל הקטן עשה את התפילה החדה, “ולמשומדים אל תהי תקוה”. משומדים פירושו… הרמב״ם אמר לנו קודם, איך אמר לנו הרמב״ם בהלכות תשובה? “שלא יסמוך על המשומדים”. כן. השניים… משומד פירושו שהוא, הרמב״ם אומר מי שנכרת, נכרת מהעם, “אל תהי תקוה”, לא יצליח, “כל המינים כרגע יאבדו”.

שמונה עשרה: ברכות ולמשומדים, על הצדיקים, בונה ירושלים, צמח דוד, שמע קולנו, ורצה

ברכת “ולמשומדים אל תהי תקוה” (ברכה 12)

דובר 1: אותו שמואל הקטן עשה את התפילה החדה, “ולמשומדים אל תהי תקוה”.

משומדים פירושו, הרמב״ם אמר לנו קודם, איך הרמב״ם אמר לנו בהלכות תשובה, “שלא יסייעו את המשומדים”. כן. השניים. משומד פירושו, כמו שהרמב״ם אומר, מי שהתנתק, נכרת מהעם.

“אל תהי תקוה”, לא יצליחו. “וכל המינים כרגע יאבדו”, יאבדו את כוחם, והרשעים יאבדו. “ומלכות זדון תעקר ותשבר מהרה בימינו”.

את מי מתכוונים במלכות זדון? מלכות רומי?

שמונה עשרה: ברכת עבודה, מודים, שלום, וחילוקי נוסחאות

אני לא יודע למה, כי בחז״ל בסנהדרין שם מופיעים ממש הצדוקים, יש שם משהו יותר, משהו היה שם קשור לרומי, שאולי הגמרא לא יכלה לכתוב לגמרי.

אבל זה הולך ביחד, שהמשומדים, מהו משומד? הוא הולך עם הצד של הפלסטינאים, הלו? הוא הולך עם הצד של מלכות הרשעה, המתיוונים שבכל דור ודור, כך.

“ברוך אתה ה׳ שובר אויבים ומכניע זדים”. יש אויבים וזדים, גם עדיין לא הוזכרו כאן. אויבים וזדים.

ההבדל בין אויבים וזדים

דובר 1: אנחנו אומרים, כן, “וכל אויביך יכרתו”. כן, “וכל אויביך”. יש אויבים, מתכוונים לאויבי ישראל. מדברים על כל הענין של העם, כמו לאום, אלה שנלחמים עם היהודים.

וזדים נראה, זדים פירושו אנשים שעושים דברים בזדון. יכול כן להתכוון סתם רשעים, כמו מפירי תורה. כן, אפשר לומר פירוש כזה, הגויים, האויבים שישבור, והזדים שיכניע.

ומאימתי מלכות זדון הפכה למלכות הרשעה? אוקיי, כן. זה אותו רעיון, נכון? כן.

ברכת “על הצדיקים ועל החסידים” (ברכה 13)

דובר 1: והברכה הבאה היא להיפך, יש קללה לרשעים וברכה לצדיקים. “על הצדיקים ועל החסידים”, ולא רק זה, אלא “ועל גרי הצדק”.

או חסידים וחסידים אתה יכול למנות כמה שאתה חוסך את דלתותיך, אלא לארבע משפחות קדושות. לא, להיפך. כי גרי הצדק, כי שארית עמך בית ישראל. קודם על החדשים שהצטרפו, ועל הנותרים. שארית פירושו הנותרים, או הניצולים, כמו שארית הפליטה. הניצולים, כן. שאר היהודים.

מעניין, מונים כאן את גרי הצדק לפני עמך בית ישראל.

“יהמו רחמיך” – הבקשה לשכר טוב

דובר 1: יהמו רחמיך ה׳ אלוקינו, שיתחממו, כמו “המו מעי”. שיעורר בנו רחמים, כך.

ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם. ניתן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. פירושו לכאורה, ראיתי באגרא דשמעין, ונדמה לי שאחרים תמהים למה מבקשים על שכר טוב.

אבל יכול להיות שהפשט הוא כאן כמו שהבוטחים בשמך לא יתאכזבו, אלא יקבלו, אלא יקבלו כמו שכתוב קודם ש״ומקיים אמונתו”. צדיק כזה שסומך על זה, אה, כמו החלק הבא, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”. אם אחד סומך כל החיים על רחמי השם וזה לא קורה, הרי זו בושה גדולה.

ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת”, שבכך שאתה מקיים את אמונתך ובאמת מראה שהבטחון היה מוצדק, “ושים חלקנו עמהם”.

“ושים חלקנו עמהם” – ענין של ענוה

דובר 1: והפירוש של “ושים חלקנו עמהם” הוא, שגם אני אהיה מהצדיקים והחסידים? זה פירושו?

אני חושב שזה ענין של ענוה. כמו שאדם לא אומר על עצמו, “אני הבוטח הגדול בשמך באמת”, אבל תן גם לי שכר טוב. גם אני, גם אני, או שגם אני אהיה מהבוטחים בשמך באמת. יכול להיות.

“לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”

דובר 1: לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”, שלעולם לא נתאכזב, אלא בטחוננו יתברר כנכון דרך הישועה שעליה הסתמכנו.

ברוך אתה ה׳ משען ומבטח לצדיקים”. אני חושב שהפשט הוא כמו, למדנו שיש את הצדיקים, שהצדיקים הם לא סומכים על השם, הם לא ממשיכים ללכת אליו, טוב זה טוב. לא הולך הגאונים, לא הולך המלכים, לא הולך תחתיו.

ומהצד השני יש את הצדיקים, לא רק צדיקים, אפילו יהודים פשוטים, אבל הם הולכים הזד בזד, לשבור את הזדים, עוזרים לצדיקים, שלא יאמרו שהזדים מצליחים והצדיקים הם מעשיות חלשות. “תהיה לך טובה וכל הבוטחים בך לשמחה”.

הקשר לזכות אבות

דובר 1: כן. מעניין, כי הם הזכירו קודם את זכות אבות של אברהם יצחק ויעקב. כאן מזכירים את… שזה לא נגמר שם, אלא תמיד יש, תמיד יש את ההבטחה החדשה. כן. צריך להאמין שבכל דור יש צדיקים, ולא חס ושלום ברכה לבטלה. כן.

ברכת “בונה ירושלים” (ברכה 14)

דובר 1: הלאה. ירושלים. “תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת”. הבטחת לנו. כן, איך הבטיח השם? הוא הבטיח לדוד, כן.

“ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו”. בנה אותה בנין עולם, שלא תחרב יותר, שהבנין השלישי יהיה כבר בנין עולם.

“ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים”.

ברכת “את צמח דוד מהרה תצמיח” (ברכה 15)

דובר 1: וזה לא סתם ירושלים, אלא אנחנו רוצים בירושלים רוצים אנחנו מלכות דוד. “את צמח דוד מהרה תצמיח”, זה שיצמח מחדש. הוא עושה משהו כזה, הדימוי הוא דוד כמו עץ שפורח שוב.

“וקרנו תרום בישועתך”. צמח דוד, נכד דוד שיהיה המשיח, כן, יהיה קרן. קרן פירושו תמיד מלכותו, גבורתו, תרום בישועתך.

מה פירוש קרן? קרן של ספינה?

דיון: מה פירוש “קרן”?

דובר 2: קרן זה קרן. קודם זה צמח, עכשיו זה מבהמה, נכון? כמו קרני השור, כמו… זה הכל משל, אבל זה מתכוון… קרן, קרן ישועה. זה הכל לשונות של פסוקים באמת.

דובר 1: לא, קרן זה לא משהו כמו נס, משהו דבר שמרימים, סימן של ניצחון. אולי היו מביאים… אולי זה מתכוון לשופר? אולי היו מחזיקים שופר ב… מקריב ומפריש. זה הכל דברים משלים ש… כן, כי המחשבה כאן היא שיראו את הישועה. אפשר להבין את זה, אבל המשל, צריך להבין את המשל. משהו הוא עם הרמת קרן שלו, עם צמיחת קרן לדוד. כן.

“ברוך אתה ה׳ מצמיח קרן ישועה”. הוא מצמיח שוב את קרן הישועה.

ברכת “שמע קולנו” (ברכה 16) – התפילה הכללית

דובר 1: התפילה האחרונה היא… התפילה הכללית היא שכל התפילות יתקבלו. ומהי תפילה שמבקשים על כל התפילות? כאן הרמב״ם הזכיר קודם שכאן אפשר לבקש לצרכים הפרטיים, לכל מה שאדם צריך. בדרך כלל, הרמב״ם אומר, בכל תפילה, בכל ברכה, אפשר להוסיף מעין הברכה. כאן אתה יכול להוסיף כל דבר, כי זו ברכה שהשם יעזור.

כי הרמב״ם הסביר קודם שהחכמים עשו ברכות שהם סברו שזה מכסה את כל מה שאדם צריך. אבל תמיד יש אינספור סיבוכים חדשים וכן הלאה.

“שמע קולנו” – אבל לא אומרים אותו בקול

דובר 1: שם זה שמע קולנו. “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו”. זה קצת מעניין, כי לא אומרים אותו בקול. זה מתכוון, מובן מאליו, שהוא יקבל את התפילה, אבל בשמונה עשרה דווקא, הרמב״ם אומר את הלשון, לא אומרים בקול.

“חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה”.

דיון: “כי אתה שומע תפילת כל פה”

דובר 1: זה מאוד טוב. קודם, כן, “ריקם” זה פירוש פשוט, כמו אני בא לבקש היום, שימלא את ידי, שלא אצא ריקם.

אחר כך הוא אומר למה, כמו כל, כל, הרבה ברכות שרואים, זה בא כמו קיום בסוף. מה הוא התכוון קיום? שהתפללתי כל כך יפה, אני צדיק כזה? לא, זה היה קודם, “לעולם ועד”. עכשיו הוא אומר למה: כי השם שומע את תפילות כולם. זו הסיבה הגדולה למה אנחנו רוצים שיקבל את תפילותינו.

דובר 2: כן, אבל אם הוא שומע בכל מקרה את כולם, לא צריך לבקש על זה. זה קצת מעניין.

דובר 1: “כי אתה שומע תפילת כל פה”, ואחר כך אתה מחליט את מי לקבל. כמו, אפשר…

דובר 2: לא, “שומע” פירושו הוא מקבל, הוא נותן, לא רק שהוא שומע.

דובר 1: כן, אבל אם אתה לוקח כמובן מאליו שזה מה שהוא עושה… אוקיי, כל הברכות הן כך, כי אתה עושה את זה. מבקשים שיהיה בגלוי או וכו׳. כן.

“ברוך אתה ה׳ שומע תפילה”. עושים שיהיה, עם הברכה עושה שיהיה.

סטייה: הבדיחה של האדמו״ר ממודז׳יץ

דובר 1: כמו שהאדמו״ר ממודז׳יץ אמר על “בורא מיני מזונות”, יודע את הבדיחה?

דובר 2: נו.

דובר 1: שילד רצה מזונות, והאבא לא רצה לתת לו. אז הוא עשה “בורא מיני מזונות”, והאבא נתן לו, כדי שלא תהיה ברכה לבטלה.

יש לך “המלך החפץ בחיים”, כן. זה הולך על הכל, אבל זה עובד? לא.

ברכת “רצה” / עבודה (ברכה 17)

דובר 1: התפילה הבאה היא גם בקשה על קבלת התפילות, אבל יותר קבלת התפילות אחרי בנין ירושלים. אפשר לומר שקבלת העבודה, היום יש רק תפילה, אבל עם ביאת המשיח יש גם עבודת הקרבנות. אז על זה מזכירים קבלת התפילה, אבל גם קבלת העבודה, כשיהיה שבאמת תהיה העבודה.

ואני יכול לומר שזה כמו יותר התפילות הפרטיות של יהודים, וזו התפילה של העם, התפילה שהיא תפילה קולקטיבית, תפילתם, תפילת עם ישראל.

“רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל”, תראה את רצונך בעם ישראל, “ולתפלתם שעה”, ולתפילתם, “והשב העבודה לדביר ביתך”, העבודה שהיא התפילה הכללית של עם ישראל בבית המקדש, ממילא החזר את העבודה “לדביר ביתך” – דביר פירושו ארמון, ארמון – “ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”.

הוא מתכוון אולי לתמיד, קרבן תמיד? אני לא יודע. “ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”.

“ותחזינה עינינו בשובך לציון”

דובר 1: “ותחזינה עינינו”, זה הרי “רצה ה׳ אלקינו”, אבל אולי כאן אנחנו גם, אני ושלי, שזה גם יהיה חלק מעם ישראל שמקבל את רצון ה׳.

“ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, כמו שכבר היה אתנו בציון.

“ברוך אתה ה׳, המחזיר” – שחוזר לציון, “המחזיר שכינתו לציון”, שמחזיר את שכינתו לציון.

דיון: החתימה “המחזיר שכינתו לציון”

דובר 1: זה מאוד מעניין, כי סיום הברכה יכול להתאים רק אחרי מה שאומרים “ותחזינה עינינו”. הברכה כשלעצמה זה לא מתאים. בעצם, זו ברכת עבודה, זה בא להודות לריבונו של עולם או לבקש שיקבל את העבודה, זה אומר עבודת המקדש.

אז בא יהודי בגלות, והוא לא יכול לומר… יש נוסח אחר שאומר “שאותך לבדך ביראה נעבוד”. כן, אותו נוסח נמצא בראשי שאומרים מזמן הבית, כך אני חושב, אין לי ראיה, זו תיאוריה.

דובר 2: לא, בבית שני כבר יכלו לומר “המחזיר שכינתו לציון”, זה כבר היה בחזרה.

דובר 1: אבל אני אומר, אתה לא יכול לומר “אותך לבדך” כי זה כן יש. עכשיו כשאתה בא בגלות, אתה לא יכול לומר את הנוסח הרגיל, זו טעות בנוסח, אז אתה אומר “והשב”. אבל אז אתה עושה את הסיום, אתה אומר “המחזיר שכינתו לציון”, זה הולך, שהוא מחזיר, כמו כל הברכות.

דובר 2: כן כן, גם “מחיה מתים” מדברים על העתיד, כמו “מצמיח קרן ישועה”, כן.

דובר 1: לא, אני אומר שזו לא באמת ברכה על החזרת השכינה לציון, אותה ברכה כבר אמרנו ב״תשכון בתוך ירושלים”, כבר ביקשנו את זה. עכשיו, זה נכנס רק כי זה כמו התחליף, החליפו את ברכת עבודה בזה.

דובר 2: יש מי שאומרים דווקא, אני רואה, לפי מה שאמרת, הגיוני מה שאומרים “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”, יש מי שאומרים שכן, “תחפץ בהם ותרצנו”.

דובר 1: אבל זה מתאים, כי במיוחד אחרי התפילה על בקשות תפילה פרטיות, מבקשים מהשם, אה, אנחנו כבר מרוצים, אנחנו באים אנחנו לבתי מדרשים ומקבלים את תפילותינו, כל מנין בפני עצמו? לא, אנחנו רוצים את הגדולה יותר, אנחנו רוצים את תפילת עם ישראל בארץ ישראל, שהיא תפילה “מוגבהת”, מדרגה גבוהה יותר של תפילה.

דובר 2: אוקיי.

ברכת הודאה (מודים) — ברכה י״ח

דובר 1: י״ח, כאן שלוש האחרונות, כמו ששלוש הראשונות הן שבח ושלוש האחרונות הן הודאה. שבח פירושו, איך אומרים? שבח פירושו מדברים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא, וכאן מודים לו, מודים על מה שהוא נתן לנו, מדברים כבר יותר אישית, זו גדולה שהוא מראה כלפינו.

כן, זו כבר השנייה משלוש האחרונות, צריך להבין מה “רצה” פירושו הודאה, “איי הב נו איידיע”. מודים אנחנו לך, המודים שלנו, זו ברכת הודאה, שאתה הוא ה׳ אלוקינו, צור חיינו מגן ישענו. הייתי אומר תרגום עברי, שאתה, כמו שהרמב״ם לימד אותנו בברכת ברית מילה, בלשון הקודש הרבה פעמים אומרים ש׳ וזה אומר על ש׳. אז, מודים אנחנו לך על שאתה הוא ה׳ אלוקינו, אנחנו מודים לריבונו של עולם שהוא הבורא שלנו.

ולא רק זה, מה פירוש בורא? שהוא נותן לנו את כל הדברים. מה פירוש אלוקינו? צור חיינו מגן ישענו, כבר היה לנו הלשון הזה בברכת קריאת שמע, “ומשגב לנו”. אתה הוא לדור ודור.

דיון: איך לחלק את המילים “אתה הוא לדור ודור”

דובר 2: אה, מעניין. כאן מדברים גם על נצחי. רואה, לפי הסדר שלך, “אתה הוא לדור ודור”, לא רק “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך”. אפשר ללמוד את זה, הרבה פעמים חשבתי ש״צור חיינו מגן ישענו אתה הוא”, וכאן “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך”, שכל דור יהודים יהיו מודים. אבל אפשר ללמוד “אתה הוא לדור ודור”.

דובר 1: יש מחלוקת צדיקים איך לחלק את המילים. אני יודע מי שהחליט כך, אבל אם אתה רוצה אפשר לעשות כך. אפשר לשים ביניהם, כל אחד יעשה את שלו. כן.

המשך נוסח ברכת מודים

דובר 1: “אתה הוא לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך”. כמו שלמדנו גם בצפרי, מה היה הלשון? “בידך אפקיד רוחי”. מה שאנחנו אומרים במעריב כתוב גם, “על חיינו המסורים בידך”, חיינו מסורים בידו, ונשמותינו פקדונות בידו.

“ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים”. “ערב ובוקר וצהרים” חוזר על “נודה לך ונספר תהלתך”, על זה אנחנו מודים ערב ובוקר וצהרים, לא? או שהנסים והנפלאות הם… לכאורה, “שבכל עת” כבר כיסה. “ועל נסיך וטובותיך שבכל עת”, על זה אנחנו “נודה לך ונספר תהלתך ערב ובוקר וצהרים”. יכול להיות, אני לא יודע. ראיתי שהמפרשים אומרים את שני הפירושים על זה.

הלאה, “הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך”. לעולם לא נגמרים הרחמים.

סיום ברכת מודים

דובר 1: הלאה, “כל החיים יהללוך סלה ויודו”. אה, זה הסיום. “כי טוב הוא אל הטוב, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”. כן. הברכה האחרונה, ברכת שלום.

אני חושב שמזה אפשר לשער, אתה יודע איך מתחיל הסיום? “כי טוב הוא אל הטוב”. כן, אבל אולי “כל החיים”. אני מרגיש שזה הולך כמו, כי מיד נראה, “על כל אלה” שמים כאן באמצע. זה הולך כמו כלל, “נודה לך על הכל”, שמים פרטים שונים, “על החיים”, “על הזה”, ואז אומרים אבל, כמו נשמעת, אי אפשר לסיים בכל הפרטים, “כלו רחמיך”, יש לך עוד רחמים כמה שאני יכול למנות כאן, אי אפשר לי להודות על כל אחת ואחת, “כל החיים”. משהו כזה.

אני חושב שגם הפירוש של “הטוב שמך ולך נאה להודות”, שלך השם ראוי להודות לך. כשאתה מודה לאדם, זה נגמר, הוא לא באמת נאה להודות, הוא עשה טובה קטנה לך. השם עושה את כל הטובות, שמו עצמו טוב, אז “לך נאה להודות”, או “טוב להודות לשמך”. זה הפירוש.

ברכת שלום — ברכה י״ט

תרגום לעברית

דובר 1: אוקיי, עכשיו ברכת שלום. “שים שלום טובה וברכה”, שלום, טובה, וברכה, חן וחסד, שש בקשות. “שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך”. אה, לא “ועל כל ישראל עמך”. “ברכנו כולנו במאור פניך”. זה קשור לברכת כהנים, “יאר ה׳ פניו”. זה הפירוש. “כי במאור פניך”, כי כאשר יש את מאור הפנים, “נתת לנו ה׳ אלקינו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ושלום”. שתמיד יהיה מאור פנים, יתן לנו עוד את הברכות האמורות. “וטוב בעיניך”, שיהיה טוב בעיניך, כן, “לברך את עמך ישראל בכל עת בשלום”. או שיהיה, או שזה שבח, ש״כי טוב בעיניך לברך את עמך ישראל בשלום”. כאן סיימו את הברכה האחרונה, זה הסוף, מסיימים בשלום.

למה מסיימים בשלום?

דובר 1: אני חושב, צריך להבין, הגמרא אומרת, דיברנו על ה… שהשלוש אחרונות הן כמו הודאה. במיוחד זה מתאים רק לברכה השמונה עשרה, ברכת מודים.

אני חושב שזה יותר כמו שזו הדרך החוצה. יוצאים, מבקשים “רצה בעבודתך”, כאילו כבר סיימו את התפילה, ומבקשים מהקב״ה שיקבל אותה. מודים לו על הכל, ואומרים כאילו כשהקב״ה היה אדם, היו אומרים “גוד ביי”, “שלום שלום”, כאילו נותנים לאדם ברכה. אבל לקב״ה אי אפשר לתת ברכה. כשאני אומר “שלום” לך, אני נותן לך ברכה, שתהיה לך שלום. זה כזה “נפרד לשלום”.

דובר 2: נכון, אבל אצל הקב״ה, הוא נותן לנו הכל, אז אומרים שהקב״ה יברך אותנו בשלום. אבל זה באמת כמו שהגמרא אומרת, “כעבד הנפטר מרבו, נותן לו שלום והולך לו”.

חילוקי נוסחאות: משיב הרוח ומוריד הגשם / ברכת השנים

דובר 1: טוב, כאן הוא נכנס לפרט את החילוקים מתי אומרים אחרת בברכת השנים, שניהם, מה שמזכירים גשמים בגבורות ואחר כך בברכת השנים.

נוסח ימות החמה — בגבורות

דובר 1: בימות החמה, שם שאמרו “משיב הרוח ומוריד הגשם” בברכה השנייה, אומרים “רב להושיע”, ובמקום “משיב הרוח ומוריד הגשם” אומרים “מוריד הטל”, כי בימות החמה אין גשם דבר טוב, אבל טל תמיד טוב. וחוזרים ל״מחיה חיים בחסד”.

נוסח ימות החמה — בברכת השנים

דובר 1: ובברכה תשיעית, ברכת השנים, אומרים את הנוסח בקיץ: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו, וברך שנתנו בטללי רצון”, גם מאותה סיבה, לא מבקשים על טל ומטר, אלא על טללי רצון. “ברכה ונדבה כשנים הטובות, ברוך אתה ה׳ מברך השנים”.

למה נוסח הקיץ קצר יותר?

דובר 1: טוב, עכשיו כאן יש סתירה, למה זה נעשה הרבה יותר קצר? כלומר, כי כל הנוסח הארוך שהרמב״ם היה לו על “ברכנו” הוא הכל שהתבואה תצמח. עכשיו כבר צמחה, אין מה להוסיף. זה לא רק החילוק של טל ומטר לפי הרמב״ם, ויש היום גם מי שעושים כך. כן, זה כל העניין, כל הסדר של “ברך עלינו” הגיוני רק כשהשנה באמצע גידול הביכורים של הקיץ. זה כבר קיים, חבל להוריד, זה טוב, הכל נעשה הרבה יותר קצר הברכה.

דובר 2: לא, אני רואה שחלק חסר עדיין כן חשוב. אני יודע, משהו זה עדיין הדבר האחרון שיכול עדיין להיקלקל ברגע האחרון.

הבדלה בחונן הדעת

דובר 1: הלאה, נוסח ברכת הבדלה בחונן הדעת. אומר הרמב״ם, במוצאי שבת ומוצאי יום הכיפורים ומוצאי יום טוב, מברך ברכה רביעית בנוסח זה. בברכה הרביעית, בברכת הדעת, אומרים כך, מתחילים “אתה הבדלת בין קודש לחול”, ואומרים כך, “ואתה הבדלת בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגויים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה”. הקב״ה מבדיל, הוא עושה את הקטגוריות בין קודש לחול. “כשם שהבדלת בין קודש לחול, כך פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא בעולם, ושמרנו מן הכל, וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת”.

חילוק בין נוסח הרמב״ם לנוסח שלנו

דובר 1: הנוסח שלנו מתחיל קצת אחרת. כתוב “אתה חוננתנו”. אני מניח שהנוסח שלנו שינה את הנוסח, כי הרמב״ם מתחיל “אתה הבדלת”, ממילא צריך קודם לומר “אתה חונן” ואחר כך אומר “אתה הבדלת”. ואצלנו שכתוב “אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו”, אז כבר תרגמת, כבר אמרת “אתה חונן”, אחר כך אומר “ותבדיל”. אז לא צריך שוב לומר “אתה חונן” לפני כן.

אבל גם אצלנו שונה הבקשה שמבקשים, לא מגשמיות, אלא אומרים “והכל עלינו מחטא ועון ומדיבוק מדות רעות, ותבדילנו בין קודש לחול”. מבקשים שההבדלה, כמו שעשית הבדלה בין רע, תהיה הבדלה בינינו לבין רע. הרע שמזכירים הוא יותר בראש חודש ובחולו של מועד יש את התוספת של יעלה ויבוא בברכת רצה.

יעלה ויבוא — ראש חודש וחולו של מועד

דובר 1: הרמב״ם מביא, ראש חודש וחולו של מועד מוסיפין בברכת שבע עשרה, בברכה השבע עשרה, בין ערבית, שחרית ומנחה, ומברך אותם בנוסח זה.

נוסח יעלה ויבוא, עננו, ועל הניסים לפי הרמב״ם

נוסח יעלה ויבוא — ראש חודש וחול המועד

הרע שמזכירים הוא יותר בתחום המצוות.

הלאה, בראשי חדשים ובחולו של מועד, יש את התוספת של יעלה ויבוא בברכת רצה. הרמב״ם, בראשי חדשים ובחולו של מועד, בכל תפילה בברכה שבע, בברכה השבע עשרה, בין ערבית שחרית ומנחה, ומברך בנוסח זה, מביא שוב את ברכת רצה, ואחר כך מביא את כל הקטע של רצה. כי הרמב״ם לא היה לו סידור שכתוב בו הוראה של יעלה ויבוא, הוא צריך לומר איך הסדר. אה, הוא גם התחיל מאתה חונן.

תמיד, כל התוספות, זה מתחיל קצת קודם ומסתיים קצת אחר כך, כדי שיהיה ברור איך אומרים את הברכה, איך זה נכנס.

כן, למשל, רב להושיע מוריד הטל, הוא התחיל במילים רב להושיע. אוקיי, זה דבר קטן אחד.

נוסח ברכת רצה עם יעלה ויבוא

רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל, ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך.

ואומרים כאן כך: אלקינו ואלקי אבותינו, יעלה ויבוא ויגיע. שיגיע, אבל זה… אומרים שזה הרבה לשונות. יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר לפניך, זכרונינו ופקדונינו, וזכרון אבותינו, וזכרון ירושלים עירך, וזכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון כל עמך בית ישראל. כל הזכרונות האלה יעלו ויביאו כמו פליטה, פליטה פירושה כמו הצלה. לטובה, לחן, לחסד ולרחמים, לחיים ולשלום ביום ראש החודש הזה.

ולשון ר׳ אליעזר: רחם בו עלינו והושיענו, זכרנו ה׳ אלקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים, בדבר ישועה ורחמים, חוס וחננו ורחם עלינו, ומלטנו בו מכל צרה ויגון, ושמחנו בו שמחה שלימה. לשון יפה יותר משלנו, אולי קצת יותר ארוך.

ותחזינה עינינו בשובך לנווך לציון ברחמים, כי אתה ברחמיך הרבים תשוב אליה. ברוך אתה ה׳, המשיב שכינתו לציון.

נוסח לחול המועד

בחול המועד לא אומרים “ביום ראש החודש”, אלא אומרים “ביום”, לשון הרמב״ם היא “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד חג המצות הזה”, או “ביום מועד חג הסוכות הזה”, וממשיכים “הרחמן הוא ינחילנו”.

מעניין, הוא אומר כאן “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד”, יותר ממה שאנחנו אומרים. זה מעניין, כי לכאורה מקרא קודש זה לא חול המועד. שם כתוב “שבעת ימים, וביום השביעי מקרא קודש”. מעניין שהרמב״ם אומר גם זאת על חול המועד. על יום טוב אני מבין שצריך לומר מקרא קודש, אבל חול המועד זה קצת קשה. לכאורה היו צריכים לומר רק “מועד”, כי זה עדיין לא מקרא קודש. אהם, זה מעניין באמת.

נוסח עננו — ביום התענית

ביום התענית יש תוספת בברכה השש עשרה, ברכת שמע קולנו. במקום ברכת שומע תפילה אומר יחיד… אה, היחיד אומר כך, נראה כבר, שליח הציבור יהיה אחרת.

נוסח עננו ליחיד — בברכת שמע קולנו

אומרים “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו”, וכאן מוסיפים כך, “עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו”. זה כנראה יותר מתאים לתענית גשמים, או שזה יום שמציינים צרה גדולה. “אל תסתיר פניך ממנו, אל תעלם אזנך משמוע תפילתנו”. זה תענית זה תמיד מה שכבר יש הסתר פנים, הפסק את הסתר הפנים, קבל את התפילות, “והיה קרוב לשועתנו, טרם נקרא ואתה תענה”. אז בעתיד יהיה “טרם נקרא ואתה תענה”, עכשיו אנחנו מבקשים שתענה עכשיו.

דיון: פשט ב״טרם נקרא ואתה תענה”

דובר 1: היה לנו פשט כשלמדנו קודם על זה, אני כבר לא זוכר מה זה היה. אהה. אתה זוכר?

דובר 2: לא, אבל אפשר לשמוע כך, עכשיו ענה לנו, ושלא יגיע עוד לכזו צרה שנצטרך לעבור כל כך הרבה טראומה עד שתענה. בפעם הבאה, בוא נעשה את זה כמו שצריך, “טרם נקרא ואתה תענה”.

דובר 1: זה גם מעניין מה הכוונה “טרם נקרא”. אומרים תמיד ברכת השנים, מבקשים תמיד על גשמים. “טרם נקרא ואתה תענה, נדבר ואתה…” ה״נדבר” כאן מתכוון גם על טרם. “טרם נדבר ואתה תשמע”. כמו שהנביא אומר, “טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע”. זה יכול גם להיות שזה אומר סתם מאוד מהר. כמעט כמו “אלי טרם”, כמעט, ממש הרגע. זה ממש עוד לפני, ליטרלי.

אני לא יודע מה זה אומר.

דובר 2: כי אתה שומע תפלת… לא, כאן נראה שלא יחסר “קריאה”. “קריאה” נראה כמו הפגנה גדולה יותר. אלא פשוט “נדבר” הלאה מה שלא לפני. כי חשבתי שה״נדבר” עולה גם על המילה “טרם”. אבל יכול להיות להיפך, “טרם נקרא”, עוד לפני שהולכים ל״קריאה”. “קריאה” פירושה משהו אסיפה, “קורא בקול רם”.

דובר 1: כן, כן.

דובר 2: אבל איפה אנחנו שם? עוד אפילו לפני שמתכננים לבקש “טרם”, כמו שכתוב בתנ״ך “בטרם יקראו”, עוד לפני שצעקו. אלא אם אנחנו צריכים אותו, שרק נתחיל לדבר, לדבר עם האבא. שיספיק ברכת “ברוך אליינו”, שלא יהיו טענות עם שום… כן.

כי אתה שומע תפלת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.

נוסח עננו לשליח ציבור — ברכה בפני עצמה

כששליח הציבור עומד נוסח זה ברכה בפני עצמה, אומרים ברכה נוספת על זה. ויהא אחר ברכה שביעית, אחרי שם ברכת גואל ישראל, אומרים, “עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו”, ואותו סיום, “אם אנחנו צריכים אותו, ה׳ אלהינו, כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל”.

כי “פודה ומציל” הוא מוסיף, נכון? אה, “כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל”, כי יש חתימה מיוחדת, זו ההקדמה לחתימה, “ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה”.

דיון: למה היחיד לא אומר ברכה בפני עצמה

דובר 1: למה תפילת יחיד אומר כאן לא היחיד? לא יודעים בדיוק, אני לא זוכר צריך…

דובר 2: אבל יחיד, הכלל הוא שיחיד לא עושה ברכות משלו. יחיד מכניס את בקשותיו לתוך הברכות של שמונה עשרה. לציבור יש צד, גאווה, תענית ציבור. כל יחיד מתפלל בתור ציבור, אבל בכלל, תפילת יחיד נקראת כך כי יחיד… אבל הציבור יכול להוסיף. כמו בכלל בתענית ציבור מוסיפים עוד ברכות אפילו.

דובר 1: אה, אמת, יש דבר כזה, אני לא זוכר בדיוק.

דובר 2: בתענית ציבור הוסיפו עוד ברכה נוספת.

נוסח ברכת בונה ירושלים בתשעה באב

בתשעה באב הוסיפו ברכה נוספת. לא ברכה, נוסח.

אה, ב… שם זה קצת אחרת, בברכת בונה ירושלים. בתשעה באב מברך ברכת ארבע עשרה בנוסח זה, משנים את ברכת ארבע עשרה, במקום ארבע עשרה הרגילה אומרים מיוחדת לתשעה באב.

רחם ה׳ עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך. והירושלים היא העיר האבלה, החרבה, השוממה, הנתונה ביד זרים, היושבת כמו אלמנה, כמו שאומרים במגילת איכה “וראשה חפוי”, עם ראש מורד, כאשה עקרה שלא ילדה, כמו עקרה שלא ילדה ילדים והיא עצובה. וירשוה לגיונים, לגיונים זה “לגיון”, כן, זו איזו מילה? מילה לטינית של צבא רומי, לגיון. לגיונים, צבא כבש אותה, וירשוה עובדי פסילים, ויתנו את נבלת עבדיך. ירשוה לא פירושו גירשו, זה פירושו כבשו, כן, כמו השתלטו, כבשו. עובדי פסילים, ויתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. זה פסוק, כן. זה עניין של להזכיר את הצער של תשעה באב שקרה אז.

על כן ציון במרר תבכה, ירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. וזה כבר מספיק, כן, מונים את זה כמו מעוררים רחמי שמים. אז ראה ה׳ והביטה ורחם שוממותיה, רחם על ירושלים החרבה, ונחמה. כי אתה ה׳ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ככתוב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בתוכה פירושו בירושלים, כן, לירושלים יהיה חומת אש, ושכינת ה׳ תהיה שם לכבוד.

דיון: “באש הצתה” לעומת “באש יסדתה” — חילוק בין הרמב״ם לנוסח שלנו

יש כאן חילוק גדול בין נוסח הרמב״ם לנוסח שלנו. אנחנו אומרים “באש הצתה”, כאן כתוב “באש יסדתה”. הרמב״ם בכלל לא מחזיק את כל העניין שזה נשרף ועם זה הולכים לבנות אותו. הרמב״ם אומר “באש יסדתה”.

חשבתי אולי מתכוונים לעמוד האש כשהיהודים יצאו ממצרים. איך רואים שבית המקדש נוסד באש? שהמנורה יצאה, הוא זרק זהב ויצא אש. כשצריך לחשוב, יצאתו, מתאים כמו שנשרף באש. אולי הפסוק עצמו, “ואני אהיה לה חומת אש”. אבל שם זה לא באש יסדתה, אלא בה׳ יסדתה, האש היא דימוי. נראה שאש היא היסוד, אולי מתכוונים לומר באש, עם בית המקדש חינכו בקרבנות, עם האש של המזבח. אני לא יודע, פלא פלאות. כן, בכלל, ה׳ בונה ירושלים.

נוסח על הניסים — פורים

כן, פורים מוסיפים בשמונה עשרה, מוסיפים אחרי מודים, באמצע מודים מוסיפים את הברכה המיוחדת על פורים.

נוסח על הניסים לפורים

אומר הרמב״ם את כל ברכת מודים, מודים אנחנו לך וכו׳, וכאן אומרים על נסיך שבכל יום ויום, על נפלאותיך שבכל עת ועת, וכאן אומרים על הניסים המיוחדים, על הניסים שעשו פעם אחת. על הניסים ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, השנים הקודמות בימים בלוח. בימי מרדכי ואסתר, כשעמד המן הרע, כמו שכתוב במגילה “המן הרע הזה”, על עמך בית ישראל, לבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ושללם לבוז, הוא רצה לקחת את שללם. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, ליהודים, בעת צרתם, דנת את דינם ורבת את ריבם, נקמת את נקמתם, והפרת את עצתו של המן, וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו, שפרעו להמן בעונש על מעשיו, ותלו אותו ואת בניו על העץ.

פרעו לו בראשו מה שהוא, משהו כזה זה אומר, כמו שהגמרא כתובה לשון כזו, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, מה שהוא רצה לעשות עשו לו על ראשו. והנהו, זה כל העניין כאן, הסיבה, ועשית לך שם גדול בעולמך עד היום הזה. קידוש השם, ועל עם ישראל עשית פלא ונסים, ומסיימים בבקשה כזו, כשם שעשית עמנו פלא ונסים כך עשה עמנו נסים וגבורות בעונה הזאת.

וזה באמת מעניין, כי כאן מבקשים על ניסים וגבורות בברכה ליהודים,

נוסח “על הניסים” לחנוכה ופורים, קדושת שליח הציבור, ודינים של עשרת ימי תשובה

נוסח “על הניסים” — חנוכה ופורים

דובר 1: מה זה הדבר? “שעשה מופת וגבורה בעולם הזה”, הוא עשה קידוש השם בעולם הזה, “לעמך ישראל לעשות להם פלא ונסים”. ומסיימים בבקשה כזו, “כשם שעשית עמהם פלא ונסים, כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת”.

אה, מעניין, כי הרמב״ם היה… אוקיי. וחוזרים, “ועל הכל ה׳ אלקינו אנחנו מודים לך… טוב שמך ולך נאה להודות… הרחמן הוא יזכנו…”. מעניין, כי כאן מבקשים על ניסים וגבורות. בברכת המזון הרמב״ם הזכיר את הדבר של אם שכחו יעלה ויבוא, שיאמרו הרחמן? לא. הרמב״ם בכלל לא הזכיר את ברכת הרחמן? לא, זה לא נכנס לרמב״ם שם. כי שם יש את הדבר, למה לבקש על ניסים?

הפשט של “ניסים” — לא למעלה מדרך הטבע

כן, אבל מה זה לא קושיה, זו לא קושיה אמיתית. ניסים פירושו שהקב״ה יעזור לנו, זה לא אומר למעלה מדרך הטבע. לא כתוב שלא לעשות כלום, בהחלט לא. זה לא אומר למעלה מדרך הטבע, מה שהוא אומר שרואים בכל יום. זה לא אומר נס שהוא למעלה מדרך הטבע, זה לא אומר תפילת שווא, שהם למדו, שהקב״ה ישנה את הזכר לנקבה, לא זו המילה.

נוסח חנוכה

אוקיי. ואותו דבר הוא חנוכה. עכשיו הוא הולך לפרט את הנוסח של חנוכה. “בחנוכה מברך…”. במה הוא יסיים? “חנוכה…”. חנוכה גם משנים את הברכה של… בסידור שלנו כתוב שיש על הנסים, יש שניים, לחנוכה ולפורים. הרמב״ם חשב ששני דברים שונים הם, אף על פי שיש להם פתיחה וחתימה דומות כמו חנוכה ופורים.

אבל הרמב״ם כתב במפורש, “מודים אנחנו לך בזמן הזה…”. ואחר כך הוא מדבר על “דיני תפלות שבעת הרחמים”, “על הנסים ועל הגבורות ועל המלחמות…”. זו אותה התחלה, נכון? לא, זו לא אותה התחלה.

דובר 2: אה, אז בפורים הוא לא כותב מלחמות?

דובר 1: מעניין. “ועל התשועות ועל הפדות ועל הפורקן”. אה, זה שונה. “שעשית עמנו…”. מעניין, חנוכה ופורים היו רק נסים, גבורות, ותשועות. וחנוכה היה מלחמות, ופדות, ופורקן. “שעשית עמנו בימים ההם בזמן הזה”. ומספרים את המעשה, שבימי מתתיהו בן יוחנן באה מלכות יון, והם רצו לבטלם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, והקב״ה עזר ברחמיך הרבים, המוסרם ביד חלשים, דנת את דינם ורבת את ריבם ונקמת את נקמתם. אז אתה נותן ניצחון בחילוקי שמות, ואותו דבר, כאן מתחילים שוב את אותו נוסח כמו פורים, רסיסים לשמך הגדול ולמלך, אני מניח שהשם הגדול מתחבר למה שאומרים אחר כך טוב שמך ולך נאה להודות. אני מניח שבשני המקרים ממש אומרים את אותו ענין, שהיה ענין של השיבות לו גמולו בראשו, שמה שהם תכננו קרה להם.

דיון: “דנת את דינם” ו״השיבות לו גמולו בראשו”

דובר 2: רב, בשניהם יש דנת את דינם.

דובר 1: לא, אלו שני דברים שונים. בשניהם קרתה הנקמה שמה שהם תכננו ליהודים קרה להם. דנת את דינם כתוב בשניהם, אבל השיבות לו גמולו בראשו הוא דבר מיוחד להמן. כן, הקב״ה לקח את צדך, וזה מה שזה אומר, נכון, הוא לקח את הצד שלנו. וכמו שנעשה להם, כך תעשה לנו בעת ובעונה הזאת, לשון מעניינת, ועל כולם אנחנו מודים, וחותמים את הברכה.

קדושה של שליח ציבור

אוקיי, עכשיו צריך ללמוד על עוד שני דברים בברכה. אחד הוא על קדושה ששליח הציבור אומר, והשני הוא על עשרת ימי תשובה שמשנים. אוקיי, אז ככה, הרמב״ם אומר כך, אנחנו גם לא חושבים על זה, אנחנו רואים שעוצרים בברכה השלישית, ואחר כך אומרים קדושה. הרמב״ם אומר ששליח הציבור אומר את הברכה השלישית בנוסח אחר, ברכת הקדושה, יש לו ברכת קדושה ארוכה יותר שכוללת בתוכה גם מה שהציבור עונה. נכון, וזה הוא הולך לומר בקטע הבא. מה אומר שליח הציבור? יש גם נוסחאות שונות לשבת ולימות החול, והרמב״ם רואה שיש נוסח אחד שהוא אומר תמיד.

נוסח קדושה של שליח ציבור

דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, הוא אומר, אתה רוצה לקרוא?

דובר 1: אני אקרא. כן, ונקדישך ונעריצך ונשלש לך, כאן כבר היו שלושה, קדושה דנא נצח ונשלש לך, קדושה משולשת, והם גם מסבירים שקדושה משולשת היא שלוש פעמים קדוש, כמו שהנביאים אומרים שלוש פעמים קדוש. כדבר ה׳ ביד נביאך על ידי פסוק, אז וקרא זה אל זה, המלאכים אומרים קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. כבודו בגדלו מלא עולם, ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו. כבודו. ומאחר שהם לא יודעים איפה מקום כבודו, משבחים ואומרים, אומרים, כבודו מלא עולם, זה לא מיוחד למקום מסוים, ממילא אומרים לא “איה מקום כבודו”, אומרים “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”, wherever, בכל מקום שכבודו נמצא יהיה ברוך כבוד.

פירוש “ממקומו” — הקב״ה אין לו מקום

ומבקשים “ממקומו הוא יפן”, אין ממקומו ספציפי, אבל ממקומו, מהממקומו, זה גדול יותר ממקום מסוים. כשאומרים איה מקום כבודו, אבל זה הפירוש שברוך כבוד ה׳ ממקומו, לא מתכוונים לומר שיש מקום גשמי. הקב״ה אינו דבר גשמי. מתכוונים לומר, אי אפשר להשיג. זו גבהות, אי אפשר להשיג את המדרגה העליונה שהקב״ה נמצא בה, אלא הנבראים יש להם פינה, מהלך בפינתו.

דיון: “תמלוך בציון” — מקום ספציפי או לא?

אבל ממש זו המילה, שעכשיו מלא כל הארץ, אין מקום מסוים. יהיה מקום מסוים, וזה בית המקדש, שם יהיה המקום שבו הולכים לשבח את הקב״ה.

דובר 2: לא, אבל “ותמלוך עלינו”, הרי כן, “תמלוך בציון”.

דובר 1: במקום המקום שהוא עכשיו, שאי אפשר לציין אותו, שכבודו מלא עולם, אבל הוא לא מיוחד למקום מסוים, יקרה ש“ותמלוך עלינו”, עכשיו תהיה המלוכה בירושלים, “כי מחכים אנחנו לך”, כי אנחנו מחכים כבר לגאולה. “מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון, ויתגדל ויתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים. ועינינו תראינה במלכות עוזך”, נראה את המלכות בירושלים, “כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקך”, כמו שכתוב בשירה הקדושה של דוד, “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”. ה׳ ימלוך בציון לדור ודור.

וחותמים ב“ולדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש”, “ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה, ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”.

דובר 2: אז זה הנוסח ששליח הציבור אומר. אני לא מסכים איתך שזה יהיה במקום.

דובר 1: הכוונה, אנחנו נמצאים במקום, זה נכון, אבל הקב״ה בא, יבוא לירושלים, למלכות עוזך. ציון, מכבודו וגדלו מלא עולם. אבל זה תמיד מדגיש לי שהקב״ה אינו גשמי, אבל עכשיו אפילו אין מקום שאומרים “הנה, זה שמים”.

דובר 2: אתה גם לא רואה מה “מקום כבודו” אומר. “איה מקום כבודו” אומר בכלל, “איה מקום כבודו” זה לא עוד דבר שמלאכים אומרים. “איה מקום כבודו” הוא הרחבה של “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”. למה אומרים “ממקומו”? למה אומרים “מירושלים”? כי הם לא יודעים, לקב״ה אין מקום. הקב״ה למעלה מהמקום, או למעלה מההשגה, שנקרא “מקום”. מקום כבודו של עולם, however you want to say it.

מה הציבור עונה

עכשיו הוא אומר, כששליח הציבור עומד בברכה זו, וקורא זה אל זה ואומר, הוא אומר את המילים “וקרא זה אל זה ואומר”, כל העם עונים “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו”. יש לך בזה שאנחנו מדגימים כמו שהמלאכים אומרים את זה ביחד, כי אם הם לבד הם רק רבי, איך זה נראה? וכשאומר “איה מקום כבודו”, כל העם עונים ומשבחים ואומרים “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”.

מעניין שלא אומרים רק את “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”, אומרים גם את “משבחים ואומרים”. ובקדוש לא אומרים “וקרא זה אל זה ואומר”, אלא אומרים ממש את הקדוש עצמו. מה? סתם כך הייתי אומר רק “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” לבד.

אוקיי, וכשאומר “בחיינו ובימינו”, מה אומר העולם? “אמן”. וכשאומר “כששליח הציבור אומר את זה”, כל העם עונים “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה”.

ביקורת על המנהג הנוכחי שכולם אומרים הכל

המנהג שלנו, חוץ מזה שיש נוסחאות שונות קצת, אנחנו אומרים בכל הקדושה, כל אחד אומר הכל. אין יהדות בזה, במחילה מגדולי הצדיקים שאומרים שצריך לעשות כך. קדושה נעשתה שהחזן קורא, והעולם אומר “קדוש”. אבל אתה אומר הכל, כל אחד אומר הכל, מי החזן? מי הציבור? זה כבר לא הגיוני, לדעתי.

וזה דבר שנמצא בכל מקום, אנחנו הסרנו את הענין של שליח ציבור באמת, שרק שליח הציבור אומר. כולם אומרים הכל ביחד, כי הרבה פעמים זה לא מתאים כל כך טוב. אבל אני אומר, הציבור הרי בשביל זה. דיברנו שצריך ללכת ללמוד הלכות תפילה. וכל אלו הדברים שאומרים הציבור, הוי קורא עמהם ויהיה הוא השליח ציבור. אומר גם עמם, ולא יגביה קולו והם אינם עונים אחריו, הוא לא יאמר בקול רם יחד איתם, אבל הוא יאמר עמם.

יש מחלוקת שליח ציבור, כלומר אומרים לפני שבת או אפילו בימות החול, יש אנשים שכשהעולם מסיים לומר, העולם חוזר גם כן. זה מאוד מצחיק, ראית פעם בבית כנסת בשבת? כל העולם חוזר. הלו, למה העמדנו חזן? בכל אופן, ואחר כך הוא מתחיל “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”. לא צריך, צריך רק להכניס “ממקומו” או מה שאומרים “כבודו מלא עולם”. כן, כי “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” הוא אמר עם העולם, כמו שהרמ״א אומר כאן.

עשרת ימי תשובה — שינויים בברכת קדושה

אוקיי. דבר קטן אחד. יחיד המתפלל עם הציבור בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אומר בסוף ברכה זו, הוא אומר בסוף ברכת קדושה, “כאמור ‘ונגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה׳, ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”. אנחנו רגילים לומר רק את המילה “המלך הקדוש”. כן, בראש השנה, ביום כיפור אנחנו אומרים את הפסוק, אבל לא כל השבוע.

יש עוד הרבה מאוד דברים קטנים בשמונה עשרה, כמו שאומרים “המלך המשפט” בעשרת ימי תשובה, או שאומרים “זכרנו לחיים” בעשרת ימי תשובה, שהרמ״א כבר אמר בהלכות תפילה לפני חזרת הש״ץ כאן, כאן הוא חוזר רק על הדבר שעדיין לא אמר.

סיום

עד כאן איך קוראים לזה, זה השיעור השלישי שלמדנו בסדר התפילה, וזה ההלכות של שמונה עשרה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Order of Prayers 3 – Blessings of the Shemoneh Esrei (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Order of Prayer — Text of the Shemoneh Esrei (Part 3)

General Introduction to the Text of Shemoneh Esrei

Structure of Shemoneh Esrei in General

The Rambam writes “the text of the blessings of prayer and their order” — not only is the text important, but also the order. One cannot switch the order of the blessings.

Simple meaning: The well-known three-part structure: first 3 blessings — praise; middle 12-13 blessings — requests; last blessings — thanksgiving.

Novel insights:

1. The last blessings are not simply “thanksgiving”: Retzeh is a request for acceptance of the service, Modim is thanksgiving, and Shalom is seemingly a request. Why we call this entire section “thanksgiving” needs further thought.

2. The structure of each individual blessing mirrors the structure of the entire Shemoneh Esrei: Each blessing (especially the middle ones) also has three parts: (a) opening/introduction — a bit of praise (for example “You graciously endow man with knowledge”); (b) content/request — the main request; (c) conclusion — often with a “for” that connects to the closing. This means: the macro-structure of praise-request-thanksgiving is repeated in miniature in each blessing by itself.

3. The law of the order of blessings: The Rambam numbers the blessings with aleph, bet, etc. (without names), and also later regarding additions he says “in the first blessing, in the second blessing” — he only goes with numbers. The Gemara brings reasons for the order (for example, healing in the eighth because circumcision is on the eighth day).

Blessing 1: Avot (Shield of Avraham)

The Rambam’s text: “Blessed are You, Hashem our God and God of our fathers, God of Avraham, God of Yitzchak, and God of Yaakov, the great, mighty, and awesome God, supreme God, Who bestows beneficial kindnesses and creates everything, Who remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children, compassionate King, Helper, Savior, and Shield. Blessed are You, Hashem, Shield of Avraham.”

Simple meaning: The first blessing mentions the Almighty as the God of our forefathers, His attributes, and the merit of the fathers.

Novel insights:

1. Textual difference: The Rambam says “compassionate King” — we are accustomed to say “King, Helper, Savior, and Shield,” but in the Rambam it says “compassionate King, Savior, and Shield.”

2. “Our God and God of our fathers” — this is the principle of the entire blessing: He is our God and the God of our fathers.

3. “The great, mighty, and awesome God, supreme God” — attributes of the Almighty Himself.

4. “Who bestows beneficial kindnesses and creates everything” — speaks about what He does for people.

5. “Who remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children” — mentions the covenant of the fathers, the Almighty remembers the kindnesses of the fathers and in that merit brings redemption.

6. “Shield of Avraham” — based on “I am a shield to you.” Although “Shield of Avraham” means all the fathers, but “in the seal we mention” — when one mentions Avraham one means all the fathers, he is the father of everything.

7. The essence of the blessing of Avot: The blessing is primarily about the merit of the fathers — we begin with “our God and God of our fathers,” speak praise, and return to the fathers: “remembers the kindnesses of the fathers,” “Shield of Avraham.”

Blessing 2: Gevurot (Revives the Dead)

The Rambam’s text: “You are eternally mighty, Hashem, You revive the dead, abundantly able to save, You cause the wind to blow and the rain to fall, You sustain the living with kindness, revive the dead with great mercy, support the falling, heal the sick, release the bound, and maintain faith with those who sleep in the dust… King Who causes death and restores life… and You are faithful to revive the dead, Blessed are You, Hashem, Who revives the dead.”

Simple meaning: The second blessing mentions the mighty acts of Hashem — particularly resurrection of the dead, rain, and sustenance.

Novel insights:

1. Why is it called “Gevurot” and not “Resurrection of the Dead”? “The Mighty One” is already mentioned in the blessing of Avot. The blessing speaks about the conduct of nature — how the Almighty runs the world (seasons, rain, life and death). Resurrection of the dead is the greatest innovation/mighty act, therefore we conclude with it and one can call it the essence, but “Gevurot” is the broader name for the entire blessing.

2. Connection between rain and resurrection of the dead: “You cause the wind to blow and the rain to fall” stands together with revives the dead — rain is like reviving the dead, the world regularly with fresh rains. Dew is called “dew of resurrection of the dead.”

3. The Rambam’s text — winter first: The Rambam writes both here (Gevurot) and in the blessing of the years the winter text first, afterwards he says what one says in summer. Two possible reasons: (a) Practical — the Rambam wanted it to be easier, write one text and then the difference; (b) Essential — perhaps the winter text is the primary text (original/longer), and the summer text is the change.

4. “You cause the wind to blow and the rain to fall” — the mechanism of rain: The wind brings the rain — the wind causes water to evaporate (rise), and this brings rain. The wind is the agent of rain.

5. “Sustain the living with kindness, revive the dead with great mercy” — kindness vs. mercy: For the living the Almighty gives with kindness, and for the dead (resurrection of the dead) with mercy. This is a fine distinction — kindness is for those who already live, mercy is for those who need to be brought back first.

6. “Heals the sick, supports the falling, releases the bound” — branches of resurrection of the dead: All three are similar to resurrection of the dead — the Almighty “reverses” a situation: a sick person is healed, a fallen one is lifted, an imprisoned one is freed. The Almighty can change a trajectory even when it looks like it’s already lost.

7. “And maintains faith with those who sleep in the dust”: This is parallel to “remembers the kindnesses of the fathers” from the first blessing — both go back to a promise. “Those who sleep in the dust” means dead people, and the Almighty promised to bring them back.

8. The poetic structure of the blessing: Each piece of the blessing incorporates the concept of resurrection of the dead. This is the running thread: rain (life from dead earth), sustains the living, heals the sick, supports the falling, releases the bound — everything points to the Almighty’s power to bring back life.

9. “King Who causes death and restores life” — “Who is like You”: Causes death and restores life is something no one else can do — this is the place where the Almighty is exclusive.

10. “And You are faithful to revive the dead” — faith and faithfulness: Resurrection of the dead is a matter of faith in the faithfulness of the Almighty. One sees that the person is dead, and one must trust that the Almighty will fulfill. Faith in resurrection of the dead is essentially faith in the faithfulness of the Holy One, Blessed be He.

11. The seal of the blessing — Ibn Ezra’s approach: The Ibn Ezra says that “revives the dead” before the seal is an introduction to the conclusion, just as in the first blessing “King, Helper, Savior, and Shield” is an introduction to “Blessed are You, Hashem, Shield of Avraham.”

Blessing 3: Sanctity of Hashem (The Holy God)

The Rambam’s text: “You are holy and Your Name is holy, and holy ones praise You daily, Selah. Blessed are You, Hashem, the holy God.”

Simple meaning: A short blessing that mentions the Almighty’s holiness. The Rambam’s text is shorter than other versions (without “for You are a great and holy King”).

Novel insights:

1. “Holy” — separate: The Kuzari (and many Rishonim) translate “holy” as “separate” — set apart. After the first two blessings that speak about the Almighty’s relationship to created beings (Shield, revives the dead), comes here the concept that in His essence He is holy — separate from everything.

2. The Kuzari’s critique of philosophers: The Kuzari argues that this is the error of philosophers — they think the essence is to know that the Almighty is separate and abstract. Says the Kuzari: True! But first one must speak that He is the God of our fathers, that He performs resurrection of the dead — only afterwards comes holy. This fits with the order of Shemoneh Esrei: first Avot, then Gevurot, then holiness.

3. “And holy ones” — people, not angels: “Holy ones” here means people (not angels), with a proof: only people have blessings of enjoyment, blessings on fruits — “daily praise You” means through blessings. The Rambam himself said that the verse “every day I will praise You” refers to blessings. Angels say song, but they don’t have blessings of enjoyment. Therefore “holy ones daily praise You” means — people. And to this comes the prayer leader’s “and we will sanctify You” as an addition.

4. Triple holiness: In the blessing the word “holy” comes three times — “You are holy, and Your Name is holy, and holy ones” — which fits with the concept of triple holiness (“Holy, holy, holy”), “we will sanctify and triple” which appears in certain versions of Kedushah. The piyyut “Mighty and holy and Your Name is holy and holy ones” is mentioned.

Blessing 4: Chonen HaDa’at (Graciously Grants Knowledge)

The Rambam’s text: “You graciously endow man with knowledge and teach mortals understanding. Graciously endow us from You with knowledge, understanding, and wisdom. Blessed are You, Hashem, Who graciously grants knowledge.”

Simple meaning: First request-blessing — we ask for knowledge, understanding, and wisdom.

Novel insights:

1. Praise-thanksgiving-request even in the request blessings: Even in the middle blessings (requests) there is a mini-structure of praise-request: “You graciously endow man with knowledge” (praise/thanksgiving — You are the One who gives knowledge), “Graciously endow us from You” (request), “Who graciously grants knowledge” (seal). Just more briefly than in the first blessings.

2. “Graciously grants” — a free gift: Knowledge is a free gift from the Almighty, as the language “graciously grants” shows.

3. “You graciously endow man with knowledge” — already given: A person who prays already knows that he has knowledge — “graciously grants knowledge” means You have already given me knowledge until now, and I ask for more. Or perhaps “man” means in general — for humanity.

Blessing 5: Teshuvah (Repentance)

The Rambam’s text: “Bring us back, our Father, to Your Torah, and draw us near, our King, to Your service, and return us in complete repentance before You. Blessed are You, Hashem, Who desires repentance.”

Simple meaning: Request for teshuvah — three expressions of return.

Novel insights:

1. Three ways of teshuvah: (a) “Bring us back to Your Torah” — back to Torah; (b) “And draw us near to Your service” — being brought close to service; (c) “And return us in complete repentance” — a complete teshuvah.

2. “Our King to Your service”: Service of Hashem is a matter of servitude — therefore “our King” fits with “Your service.”

3. “Who desires repentance” — choice and Divine assistance: The Rambam’s approach in other places is that teshuvah is a person’s choice, but the Almighty helps — Divine assistance, “opens for him” or “assists him.”

4. There is no “You are”: The text doesn’t begin with “You are” like in Chonen HaDa’at — it goes directly into the request.

Blessing 6: Selichah (Forgiveness)

The Rambam’s text: “Forgive us, our Father, for we have sinned; pardon us, our King, for we have transgressed, for You are a good and forgiving God. Blessed are You, Hashem, gracious One Who abundantly forgives.”

Simple meaning: Request for forgiveness for sins and transgressions.

Novel insights:

1. Our Father our King: Both — our Father and our King — are mentioned in teshuvah and forgiveness.

2. “Gracious One Who abundantly forgives” — connection to “graciously grants knowledge”: The language “gracious” in forgiveness perhaps has a connection to “graciously grants” in knowledge — both are free gifts.

3. Structure: Here there aren’t all three parts (praise-thanksgiving-request) like in other blessings — it is request twice (“Forgive us,” “pardon us”), then “for You are a good and forgiving God” (praise), then the seal.

Blessing 7: Geulah (Redemption)

The Rambam’s text: “Behold our affliction and champion our cause, and redeem us speedily, for You are a mighty redeeming King. Blessed are You, Hashem, Redeemer of Israel.”

Simple meaning: Request for redemption.

Novel insights:

1. “Redemption” here doesn’t mean Mashiach: According to the Arugat HaBosem, “redemption” here doesn’t mean the great redemption (Mashiach), but that the Almighty should fight for us in the present — “and champion our cause” means fight our battle. The great redemption comes later in “causes the horn of salvation to sprout.”

2. “And champion our cause”: A very good expression — the Almighty should conduct our fight, we shouldn’t have to fight ourselves with every enemy of Israel.

3. Textual difference: The Rambam has “Behold our affliction” (without “please”), not “Behold please our affliction.”

Blessing 8: Refuah (Healing)

The Rambam’s text: “Heal us, Hashem our God, and we will be healed; save us and we will be saved, and bring complete healing for all our ailments, for You are a merciful healing God. Blessed are You, Hashem, Healer of the sick of His people Israel.”

Simple meaning: We ask the Almighty to heal us with a complete healing.

Novel insights:

1. Many of the expressions in Shemoneh Esrei are expressions from verses, with specific grammatical points in the Rambam’s text, which the commentators on prayer have discovered.

2. The innovation in “merciful Healer”: There are doctors who are not merciful, but the Almighty is a merciful Healer.

3. Our text says “God, King, faithful and merciful Healer”, but this is not the Rambam’s text. Our siddur has many additions — much from Ashkenazic custom, and Sefardic text (Chassidic custom) loves to add words. The Munkatcher Rav called it “trickster’s text.” Ashkenazic siddurim are often closer to the Rambam’s text.

4. “And bring complete healing”: The language “bring up” — bring up complete healing to our illnesses.

Blessing 9: Birkat HaShanim (Blessing of the Years)

The Rambam’s text (rainy season): “Bless us, Hashem our God, in all the work of our hands and bless our year… Bless for us, Hashem our God, this year and all its types of produce for good, and grant dew and rain for blessing upon the face of the earth, and satisfy us from Your goodness and fill the face of the world with abundance from the gifts of Your hands, and guard and save, Hashem our God, this year and all its types of produce from all kinds of destruction and all kinds of calamity, and make for it an end and hope, satiety and peace and blessing like the good years, for You are a good and beneficent God Who blesses the years. Blessed are You, Hashem, Who blesses the years.”

Simple meaning: A blessing for sustenance — we ask for a good year with abundance, rain, protection from harm, and a good end.

Novel insights:

1. “Our year” means the produce of the year, not time: When one asks for sustenance one asks for “the year” — because sustenance was strongly connected with the yearly cycle of field work. But the literal translation of “our year” doesn’t mean the time-period of a year, but “the produce of the year” — the product of the year, like “full of produce they will be erased for you.” This is the answer his father told him. However, he was told that although it’s a nice point, it’s not simply the plain meaning — simply “our years” means produce from the year, it’s a continuation.

2. A structure of continuation in the blessing: The blessing has a logical order: first — “Bless us in all the work of our hands” — general sustenance, perhaps even not field work; then — “and grant dew and rain” — the Almighty gives rain; then — “and satisfy us from Your goodness and fill the face of the world” — a great abundance comes out; then — “and guard and save from all kinds of destruction” — one is worried when it has already grown, then begins a fear — a destroyer, a thief, an animal. This is like the Ramban brings on the verse “weeks of harvest He guards for you” — the days of harvest need guarding; at the end — “and make for it an end and hope” — a return, that the end should be good like the good years.

3. “And make for it” — speaks of the greater earth: “For it” perhaps doesn’t speak of your small piece of field, but of the greater earth, the world. Because “an end and hope, satiety and peace and blessing” speaks of great general things. Peace is not a private thing — rain goes for the entire city, the entire land.

4. Our text “and bless our years like the good years”: According to the Rambam one can understand it — there are good years and bad years, make our years come out good with abundance.

5. “Who blesses the years” — He blesses the produce: “Years” means the produce, how much one makes.

Birkat HaShanim — Summer Days

The Rambam’s words: In the summer days one says instead of “You cause the wind to blow and the rain to fall” — “You cause the dew to descend,” and instead of the long text of Birkat HaShanim one says: “Bless us, Hashem our God, in all the work of our hands and bless our year with dews of favor, blessing and generosity like the good years. Blessed are You, Hashem, Who blesses the years.”

Simple meaning: In summer rain is not good, but dew is always good, therefore we only ask for dew.

Novel insights:

1. Why is the summer text much shorter? Because the entire long text of “Bless for us” speaks about the produce growing — in summer everything has already grown, there’s nothing to add. According to the Rambam the difference is not only dew and rain, but the entire order of Birkat HaShanim only makes sense when the year is in the middle of growing. In summer everything is already there, the blessing becomes much shorter.

2. But it is noted that some things missing in the summer text are still important — “something this is still the last thing that can still be ruined at the last minute.”

Blessing 10: Teka BeShofar — Gathering of Exiles

The Rambam’s text: “Sound the great shofar for our freedom and raise a banner to gather all our exiles from the four corners of the earth. Blessed are You, Hashem, Who gathers the dispersed of His people Israel.”

Simple meaning: We ask the Almighty to blow a great shofar to free us, raise a flag, and gather all the exiles.

Novel insights:

1. Great shofar = shofar of Jubilee: The language “great shofar for our freedom” is like in the Jubilee, where one blows the shofar to free everyone. In the Jubilee everyone returns to his ancestral portion — this is exactly what we ask: Jews should return to the Land of Israel. Perhaps one blows with the shofar of the Jubilee of the redemption.

2. “Banner” = flag of victory: “Raise a banner” means raise a flag of victory, like a call of victory when one wins a war.

3. “Who gathers the dispersed” — language of a verse: As it says “if your dispersed will be at the end of the heavens, from there He will gather you.”

4. Is the shofar a metaphor? He thought the shofar was a metaphor, until he heard that the Klausenberger Rav used to pray aloud and incorporate all his Torah thoughts. There are recordings of this. Once he said: “Sound the great shofar — Master of the Universe, let it be a small shofar, just do it!” — but it is indeed a way of metaphor.

5. “Gathers” in present tense — a prayer about the Almighty: The language “gathers” is interesting — we speak in present tense, not “that He will gather.” All the seals of blessings (perhaps even “opens the eyes of the blind”) are like a prayer about the Almighty — He is the gatherer. When Jews gather together, He is essentially the One doing it.

6. How does the Almighty do it? “Who gathers the dispersed of Israel” can mean through a Mashiach who does the work by the will of Hashem, through prophecy — not through a miracle. So too “Healer of the sick of His people Israel” — through the wisdom He has given.

Blessing 11: Restore Our Judges

The Rambam’s text: “Restore our judges as in former times and our counselors as at first, and remove from us sorrow and sighing, and reign over us, You alone, with mercy, righteousness and justice. Blessed are You, Hashem, Who loves righteousness and justice.”

Simple meaning: We ask that the Almighty restore good judges like in the past, remove sorrow and sighing, and reign through righteousness and justice.

Novel insights:

1. “And I will restore your judges as in former times” — language of the verse: This is a language from Yeshayahu.

2. What does “our counselors” mean? Counselors in a political context doesn’t mean business advice. It can mean: (a) The judge himself is the counselor — leaders or generals; (b) Counselor is perhaps from the language of assembly — “our counselors” are the “called to assembly,” those who come together for important assemblies. They indeed give advice, but “counsel” primarily means conduct of the public — “councils and knowledge”; (c) It says that the sons of Levi gave counsel to Jews; (d) “Acquire for us good counsel from before You” — one shouldn’t mean just business advice, but the general conduct; (e) “Great is the Torah that was given between two counselors.”

3. “And remove from us sorrow and sighing” — bad judges bring sorrow and sighing: When there are bad judges, there is sorrow and sighing. When there are good judges, one sits in righteousness. The order is: first we ask “Restore our judges” — bring good judges. Then we look at who are today’s judges — sorrow and sighing. We need to remove from them the job, and instead righteousness and justice should get the benches.

4. “And reign over us, You alone, with mercy, righteousness and justice” — a bit of a contradiction? We say bring us good judges, and simultaneously we say “reign over us, You alone.” The answer: A bad/corrupt judge reigns apart from the Almighty — he thinks how to make money. But a good judge reigns in the Name of Hashem — “and Shlomo sat on the throne of Hashem.” When three judges sit in judgment and think what is the will of Hashem, what is right and just according to law — they represent the Almighty. “With mercy, righteousness and justice” means: mercy, righteousness, and justice sit there — three people who try to do the will of Hashem.

5. All blessings — the Almighty acts through agents: Just as “Healer of the sick of His people Israel” through wisdom, “Who gathers the dispersed of Israel” through Mashiach, so too “Who loves righteousness and justice” — He gave a Torah with knowledge that one should make good judgments, and the judges do it. All blessings are like this — “causes the horn of salvation to sprout” too.

Blessing 12: For the Apostates (Blessing Against Heretics)

The Rambam’s text: “And for apostates let there be no hope, and may all the heretics perish in an instant… and may the kingdom of arrogance be uprooted and broken speedily in our days. Blessed are You, Hashem, Who breaks enemies and humbles the arrogant.”

Simple meaning: Shmuel HaKatan instituted this blessing against apostates, heretics, evildoers, and the kingdom of arrogance.

Novel insights:

1. Apostates is connected with the Rambam’s definition in Hilchot Teshuvah — one who has cut himself off from the community of Israel, like “do not assist the apostates.”

2. Kingdom of arrogance — it is asked whether this means the Roman kingdom. It is noted that in Sanhedrin where we speak of Sadducees there is something more related to Rome, which perhaps the Gemara couldn’t fully write out (censorship). The connection between apostates and the evil kingdom is that apostates are Hellenizers of every generation — Jews who go with the side of the foreign kingdom against Israel.

3. “Who breaks enemies and humbles the arrogant” — it is divided: enemies means the external enemies of Israel (nations that fight with Jews, nations), and the arrogant means people who act with arrogance — can mean evildoers, those who violate Torah. The distinction: enemies He should break, the arrogant He should humble.

4. Shmuel HaKatan — the same one who would always review (as learned in the chapter Mefanin “do not rejoice”) — made the sharp prayer.

Blessing 13: For the Righteous

The Rambam’s text: “For the righteous and for the pious and for the righteous converts and for the remnant of Your people the House of Israel, may Your mercies be aroused, Hashem our God, and grant good reward to all who truly trust in Your Name, and set our lot with them, forever we will not be ashamed for we have trusted in You. Blessed are You, Hashem, Support and Trust of the righteous.”

Simple meaning: A blessing for the righteous, pious, righteous converts, and the remnant of Israel — that they should receive good reward.

Novel insights:

1. “Righteous converts” before “the remnant of Your people the House of Israel” — it is interesting that righteous converts are mentioned before the remnant of Your people the House of Israel. “Remnant” means the survivors (like the surviving remnant), the rest of the Jews. This shows that the pious is not a closed group of a few holy families — on the contrary, it includes even righteous converts.

2. “May Your mercies be aroused” — like “my innards churn,” an awakening of mercy, an internal arousal.

3. “And grant good reward to all who truly trust in Your Name” — it is asked (mentioned that the Agra DeShmayin and others wonder): why do we ask for good reward? The innovation: the plain meaning is not that we’re asking for a reward, but that those who trust should not be disappointed. If someone relies his whole life on the Almighty’s mercy and it doesn’t happen, that’s a great shame. This connects with “and maintains faith” (from blessing 2) and with “forever we will not be ashamed for we have trusted in You” — the Almighty should fulfill His faithfulness that the trust should turn out right.

4. “And set our lot with them” — the translation is a matter of humility: a person doesn’t say about himself “I am the great one who truly trusts in Your Name,” but he asks that he should also be a part of the righteous and pious.

5. “Support and Trust of the righteous” — the seal shows that the Almighty is the support point for the righteous. The contrast between the previous blessing (breaking the arrogant) and this blessing (supporting the righteous) — one shouldn’t say that the arrogant are successful and the righteous are weak stories.

6. Connection to the merit of the fathers: Earlier we mentioned the merit of the fathers from Avraham, Yitzchak, and Yaakov. Here we mention that it doesn’t end there — there are always new righteous people in every generation, and the blessing is not, Heaven forbid, a blessing in vain.

Blessing 14: Builder of Yerushalayim

The Rambam’s text: “Dwell within Yerushalayim Your city as You have spoken, and build it as an eternal structure speedily in our days. Blessed are You, Hashem, Builder of Yerushalayim.”

Simple meaning: A request that the Almighty dwell in Yerushalayim and build it.

Novel insights:

1. “As You have spoken” — the Almighty promised to David.

2. “An eternal structure” — the third Temple should be an eternal building, it should no longer be destroyed.

Blessing 15: The Sprout of David

The Rambam’s text: “The sprout of David speedily cause to flourish, and raise his horn through Your salvation. Blessed are You, Hashem, Who causes the horn of salvation to sprout.”

Simple meaning: Not just Yerushalayim, but in Yerushalayim we want the kingdom of David — the descendant of David who will be Mashiach.

Novel insights:

1. “Sprout of David” — the image is David like a tree that blooms again.

2. “Raise his horn” — it is discussed what “horn” means: a horn (horns of the ox), a shofar, a sign of victory — something that is raised. The idea is that we should see the salvation. It’s all languages from verses, proverbs — from sprout (tree) to horn (animal), but everything means strength, kingdom, victory.

Blessing 16: Hear Our Voice

The Rambam’s text: “Hear our voice, Hashem our God, have pity and mercy on us, and accept with mercy and favor our prayer, for from before You our King we do not turn away empty, for You hear the prayer of every mouth. Blessed are You, Hashem, Who hears prayer.”

Simple meaning: A general request that all prayers be accepted. The Rambam mentioned earlier that here one can add private requests for everything a person needs, because it’s a general blessing (in other blessings one can only add similar to the blessing).

Novel insights:

1. “Hear our voice” — but we don’t say it aloud: It’s a bit interesting, because in Shemoneh Esrei we don’t pray aloud, but we ask “Hear our voice.” Of course “voice” here means accepting the prayer.

2. “Do not turn us away empty” — simple translation: just as I go asking, He should fill my hands, I shouldn’t go out empty.

3. “For You hear the prayer of every mouth” — this is the fulfillment (justification) of the blessing, not praise of the one praying’s righteousness. But it is asked: if He hears everyone’s prayers anyway, why do we need to ask for this? The answer: “Hears” doesn’t mean only He hears, but He accepts, He indeed gives. But then it’s further asked: if it’s a given that He does it, why ask? The answer: All blessings are like this — we ask that

Summary of the Order of Prayer — Text of the Shemoneh Esrei (Part 3)

[Previous content continues…]

Novel insights:

1. “Hear our voice” — but we don’t say it aloud: It’s a bit interesting, because in Shemoneh Esrei we don’t pray aloud, but we ask “Hear our voice.” Of course “voice” here means accepting the prayer.

2. “Do not turn us away empty” — simple translation: just as I go asking, He should fill my hands, I shouldn’t go out empty.

3. “For You hear the prayer of every mouth” — this is the fulfillment (justification) of the blessing, not praise of the one praying’s righteousness. But it is asked: if He hears everyone’s prayers anyway, why do we need to ask for this? The answer: “Hears” doesn’t mean only He hears, but He accepts, He indeed gives. But then it’s further asked: if it’s a given that He does it, why ask? The answer: All blessings are like this — we ask that it should be revealed, we make it so through the blessing.

4. [Digression: The Modzitzer Rebbe’s joke] — a boy wanted cake, the father didn’t want to give. So he made “borei minei mezonot” and the father had to give him so it wouldn’t be a blessing in vain. The parallel: “The King Who desires life” — but “does it work? No.”

Blessing 17: Retzeh / Service

The Rambam’s text: “Be favorable, Hashem our God, toward Your people Israel and their prayer, and restore the service to the Holy of Holies of Your House, and the fire-offerings of Israel and their prayer accept with love and favor, and may the service of Israel Your people always be favorable. And may our eyes behold Your return to Tzion with mercy as of old. Blessed are You, Hashem, Who restores His Presence to Tzion.”

Simple meaning: A request for acceptance of the service — today prayer, and with the coming of Mashiach also the Temple service.

Novel insights:

1. Difference between “Hear our voice” and “Retzeh”: “Hear our voice” is more the private prayers of Jews, and “Retzeh” is the prayer of the nation — a collective prayer, “their prayer” — the prayer of the people of Israel as a whole.

2. “Holy of Holies of Your House” — Holy of Holies means a palace, a mansion.

3. “And may the service of Israel Your people always be favorable” — it is asked whether “always” means the daily offering specifically.

4. “And may our eyes behold” — this is a personal request within the general blessing: I and mine should also be a part of the people of Israel who receive the favor of Hashem.

5. The seal of the blessing “Who restores His Presence to Tzion” — it is noted that the seal actually only fits “And may our eyes behold Your return to Tzion,” not the essence of the blessing (acceptance of the service). Essentially this is the blessing of service — asking for acceptance of the Temple service. But a Jew in exile cannot say the original text. It is mentioned that there is another text “the festival of… You alone in awe we will serve” which perhaps comes from the time of the Temple (a theory without proof).

6. Blessing of service in exile — a substitute: In exile one cannot say the text that was said in the time of the Temple (like “that You alone in awe we will serve”), because it’s not relevant when there is no Temple. Therefore we changed the text to “and restore” — a request that the Almighty return. This is a substitute for the blessing of service.

7. The seal “Who restores His Presence to Tzion” is not truly a separate blessing on the restoration of the Divine Presence — that request was already said in “and to Yerushalayim Your city” (“Dwell within Yerushalayim”). The seal only comes in because we changed the blessing of service with the exile text.

8. The verse “May the words of my mouth be favorable” fits with the concept of “Retzeh” — after all the requests we ask the Almighty to accept the prayers. Especially: we are not satisfied with prayer in study halls alone — we want the greater, “elevated” prayer of the community of Israel in the Land of Israel, a higher level of prayer.

Blessing 18: Thanksgiving (Modim)

The Rambam’s text: “We gratefully thank You, for You are Hashem our God, Rock of our lives, Shield of our salvation, You are He from generation to generation. We shall thank You and relate Your praise, for our lives which are committed to Your hand and for our souls which are entrusted to You, and for Your miracles that are with us daily and for Your wonders and favors at all times, evening, morning, and afternoon. The Beneficent One, for Your mercies never cease, and the Merciful One, for Your kindnesses never end, for we always place our hope in You. And for all these, may Your Name be blessed and exalted… Blessed are You, Hashem, Your Name is good and to You it is fitting to give thanks.”

Simple meaning: The last three blessings are thanksgiving — we thank the Almighty for what He has given us. The difference between praise (first three) and thanksgiving (last three): praise speaks about the greatness of the Holy One, Blessed be He, in general, thanksgiving speaks more personally — a greatness that He shows toward us.

Novel insights:

1. Translation of “for You are”: According to the Rambam’s principle (which he learned in the blessing of circumcision) — in the holy tongue “that” often means “because.” Therefore: “We gratefully thank You because You are Hashem our God” — we thank the Master of the Universe that He is our Creator.

2. “Our God” = Rock of our lives, Shield of our salvation: What does a Creator mean? That He gives us all things. This is expanded with “Rock of our lives, Shield of our salvation” — like in the blessing of the recitation of Shema “and stronghold for us.”

3. Dispute in the division of words “You are He from generation to generation”: One can read (a) “Rock of our lives, Shield of our salvation, You are He” — and then “from generation to generation we shall thank You and relate Your praise” (each generation thanks); or (b) “You are He from generation to generation” — You are eternal, everlasting. It’s a dispute among the righteous how to divide the words. The concept of eternity fits with the general concept.

4. “For our lives which are committed to Your hand” — connected with “into Your hand I entrust my spirit” which we say in the bedtime Shema, and also in Ma’ariv. Our lives are committed to His hand, our souls are deposits with Him.

5. “Evening, morning, and afternoon” — two interpretations in the commentators: (a) “Evening, morning, and afternoon” goes back to “we shall thank You and relate Your praise” — we thank three times a day; (b) It describes when the miracles and wonders occur. Seemingly “at all times” already covered the concept of constancy, so “evening, morning, and afternoon” perhaps goes back to the thanking.

6. Structure of the blessing: It goes like a general principle — “we shall thank You for everything” — with various details (for the lives, for the souls, for the miracles), and then a recognition that we cannot finish all the details: “for Your mercies never cease” — You have more mercies than I can count. Therefore “and all the living shall thank You, Selah” — all the living should praise You.

7. Translation of “Your Name is good and to You it is fitting to give thanks”: When one thanks a person, it ends — he did a small favor. But the Almighty does all favors, His Name itself is “good” — therefore “to You it is fitting to give thanks,” for You it is truly fitting to give thanks.

Blessing 19: Sim Shalom (Grant Peace)

The Rambam’s text: “Grant peace, goodness and blessing, grace, kindness and mercy upon us and upon all Israel Your people. Bless us, all of us as one, with the light of Your countenance, for with the light of Your countenance You gave us, Hashem our God, Torah and life, love and kindness, righteousness and peace, and may it be good in Your eyes to bless Your people Israel at all times with peace. Blessed are You, Hashem, Who blesses His people Israel with peace.”

Simple meaning: Six requests: peace, goodness, blessing, grace, kindness, mercy. “Bless us with the light of Your countenance” — connected with the Priestly Blessing “May Hashem shine His countenance upon you.” When there is the light of His countenance, all blessings come.

Novel insights:

1. Why do we end with peace? The Gemara says that the last three blessings are thanksgiving — but this fits particularly only to the blessing of Modim (blessing 18). The blessing of peace is more the way out of prayer: we have already finished, we ask “Retzeh” that He accept, we thank Him (Modim), and then we say “peace” — like “as a servant who takes leave from his master, he gives him peace and goes” (Gemara). If we were speaking with a person, we would say “goodbye” with a blessing. But for the Almighty we cannot “give” a blessing — therefore we ask that He bless us with peace.

Additions in Shemoneh Esrei

Havdalah in Chonen HaDa’at

The Rambam’s words: On Saturday night, the night after Yom Kippur, the night after a festival — we insert in the fourth blessing (Chonen HaDa’at): “You have distinguished between holy and profane, between light and darkness, between Israel and the nations, between the seventh day and the six days of work. Just as You have distinguished between holy and profane, so redeem us and save us from all kinds of destruction and all kinds of calamities that threaten to come to the world, and guard us from everything, and graciously endow us from You with knowledge, understanding, and wisdom. Blessed are You, Hashem, Who graciously grants knowledge.”

Simple meaning: We insert Havdalah in the blessing of Chonen HaDa’at.

Novel insights:

1. Difference between the Rambam’s text and our text (“You have graciously endowed us”): The Rambam begins with “You have distinguished” — therefore he must first say the Havdalah part, and then finish with “and graciously endow us from You with knowledge” back to the concept of Chonen HaDa’at. But our text begins “You have graciously endowed us with knowledge of Your Torah” — we already have the “graciously grants” concept at the beginning, therefore we say afterwards “and You distinguish” — we don’t need to say “You graciously grant” again beforehand.

2. Difference in the request: In the Rambam we ask for physical things — “redeem us and save us from all kinds of destruction and all kinds of calamities.” Our text asks more for spiritual things — “and make us different from sin and iniquity and from attachment to bad traits, and distinguish us between holy and profane” — just as You made a distinction between holy and profane, there should be a distinction between us and evil.

Ya’aleh VeYavo — Rosh Chodesh and Chol HaMo’ed

The Rambam’s words: On Rosh Chodesh and on the intermediate days of the festival we add in the seventeenth blessing (blessing seventeen — Retzeh), whether evening, morning, or afternoon.

The Rambam brings the full text: “Our God and God of our fathers, may there ascend, come, reach, be seen, be favored, be heard, be recalled, and be remembered before You, our remembrance and recollection, and the remembrance of our fathers, and the remembrance of Yerushalayim Your city, and the remembrance of Mashiach son of David Your servant, and the remembrance of all Your people the House of Israel… for goodness, for grace, for kindness, for mercy, for life, and for peace on this day of Rosh Chodesh.”

Simple meaning: The Rambam brings the full text of Ya’aleh VeYavo in the blessing of Retzeh, because he didn’t have a siddur with instructions — he must write out how it goes in.

Novel insights:

1. The Rambam’s text of Ya’aleh VeYavo has many expressions — may there ascend, come, reach, be seen, be favored, be heard, be recalled, and be remembered — all mean different ways that the remembrance should come before the Holy One, Blessed be He.

2. The Rambam’s text of “have mercy on it upon us” is different from our text — he brings: “have mercy on it upon us and save us, remember us, Hashem our God, on it for good, and recall us on it for blessing, and save us on it for life, with a word of salvation and mercy, have pity and be gracious and have mercy on us, and save us on it from all trouble and sorrow, and gladden us on it with complete joy.” It is noted that this is a nicer text than ours, although a bit longer.

3. Question on “holy convocation” regarding Chol HaMo’ed: The Rambam’s text for Chol HaMo’ed is “on this day of holy convocation, on this day of the festival of Matzot” or “on this day of the festival of Sukkot.” The question is: seemingly “holy convocation” is not Chol HaMo’ed — the verse says “seven days, and on the seventh day a holy convocation,” which means only the festival. On the festival we understand “holy convocation,” but on Chol HaMo’ed it’s difficult. We should only say “festival” without “holy convocation.” This remains an interesting question.

Aneinu on a Fast Day — Blessing of Shema Koleinu (Blessing 16)

The Rambam says that on a fast day an individual inserts “Aneinu” in the blessing of Shema Koleinu: “Hear our voice, Hashem our God, have pity and mercy on us, and accept with mercy and favor our prayer. Answer us, Hashem our God, answer us on this day of our fast, for we are in great distress, do not hide Your face from us, do not turn Your ear from hearing our prayer… and be near to our cry, before we call You will answer… for You hear the prayer of every mouth. Blessed are You, Hashem, Who hears prayer.”

The prayer leader says Aneinu as a separate blessing after the blessing of Redeemer of Israel (blessing 7): “Answer us, Hashem our God, answer us… for You answer at every time of trouble and distress, Redeemer and Savior. Blessed are You, Hashem, Who answers in time of trouble.”

Simple meaning: The individual inserts Aneinu in Shema Koleinu, the prayer leader makes a separate blessing.

Novel insights:

1. “For we are in great distress” — fits more for a fast for rain or a day that marks a great distress, because the language is strong.

2. “Do not hide Your face from us” — the explanation: A fast is always connected with a hiding of the face, and we ask the Holy One, Blessed be He, to stop the hiding of the face, to accept the prayers.

3. “Before we call You will answer” — several interpretations:

First interpretation: Now we ask You to answer, and in the future it should be “before we call You will answer” — we shouldn’t have to go through so much suffering until the Holy One, Blessed be He, answers. Next time it should go smoother.

Second interpretation: “Before we call” means before we go to “calling” (a great demonstration, calling out loud, an assembly). Just “speaking” — simply talking, without shouting — should already be enough.

Third interpretation: It means very quickly, almost like “before” literally — the very minute.

Verse source: Yeshayahu “before they call I will answer, while they are yet speaking I will hear.”

Another interpretation: We ask that the regular blessing of the years (which we always say) should be enough, we shouldn’t have to come to special fasts with complaints.

4. Why doesn’t the individual make a separate blessing: The rule is that an individual doesn’t make his own blessings — he inserts his requests in the existing blessings of Shemoneh Esrei. Only the community (through the prayer leader) has a side to make a separate blessing, because a communal fast has more power — on a communal fast we even add more blessings.

5. The prayer leader’s text has a special introduction to the seal: “For You answer at every time of trouble and distress, Redeemer and Savior” — this is the introduction to the seal “Blessed are You, Hashem, Who answers in time of trouble.”

Text of the Blessing of Builder of Yerushalayim on Tisha B’Av (Blessing 14)

The Rambam says that on Tisha B’Av we change the text of the fourteenth blessing (Builder of Yerushalayim): “Have mercy, Hashem, on us and on Israel Your people and on Yerushalayim Your city, the city that mourns, that is destroyed, that is desolate, that is given into the hand of strangers… like a barren woman who has not given birth… and legions inherited it… and they made the corpses of Your servants food for the birds of the heavens… for You, Hashem, set it aflame with fire and with fire You will in the future build it, as it is written: And I will be for it, says Hashem, a wall of fire around it, and I will be for glory within it.”

Simple meaning: We mention the suffering of the destruction of Yerushalayim — she mourns, is destroyed, is desolate, is given into the hand of strangers, like a widow, like a barren woman. Legions (Roman army) conquered it. We arouse Heavenly mercy.

Novel insights:

1. “Legions” — a Latin word: “Legion” from the Roman army, the military conquered it. “And inherited it” doesn’t mean inherited in the usual sense, but expelled/taken over/conquered.

2. Great difference between the Rambam’s text and our text — “with fire You founded it” vs. “with fire You set it aflame”: Our text says “with fire You set it aflame” — You burned it with fire, and with fire You will build it. The Rambam’s text says “with fire You founded it” — You founded it with fire. The Rambam doesn’t hold at all with the entire idea that it was burned and therefore we will build it with fire.

3. Question: How do we see that the Temple was founded with fire? Several suggestions:

– Perhaps it means the pillar of fire when the Jews left Egypt.

– Perhaps it means that the Menorah came out through fire — Moshe threw in gold and it came out.

– Perhaps the verse itself “and I will be for it a wall of fire” — but there fire is an image, not literally “with fire You founded it.”

– Perhaps it means that the Temple was inaugurated with offerings, with the fire of the altar — this is the “foundation” with fire.

– It remains “a wonder of wonders” — a difficult thing to understand.

Text of Al HaNisim — Purim and Chanukah

The Rambam says that on Purim we add in the middle of Modim: After “for Your miracles that are with us daily, for Your wonders at all times” we say: “For the miracles and for the mighty deeds and for the salvations that You performed for our fathers in those days at this time. In the days of Mordechai and Esther, when Haman the wicked arose… to destroy, to kill, and to annihilate all the Jews, young and old, children and women, on one day, and to plunder their possessions. And You in Your great mercy stood by them in their time of distress, You judged their judgment and fought their fight, You avenged their vengeance, and You frustrated his counsel and ruined his plan, and You returned his recompense upon his own head, and they hanged him and his sons on the gallows.”

Simple meaning: We mention the miracles of Purim — Haman wanted to kill all the Jews, the Holy One, Blessed be He, reversed the decree, and we hanged Haman and his sons.

Novel insights:

1. “And You returned his recompense upon his own head” — like the Gemara’s language, “that the Jews should rule over those who hate them” — what Haman wanted to do to the Jews we did back to him on his own head.

2. The Rambam’s text ends with a request: “Just as You performed wonders and miracles with us, so perform miracles and mighty deeds with us at this time.” This is interesting — we ask for new miracles and mighty deeds within a blessing that mentions the old miracles.

3. Different openings for Chanukah and Purim: For Purim it says “for the miracles and for the mighty deeds and for the salvations” — three things. For Chanukah it says “for the miracles and for the mighty deeds and for the wars and for the salvations and for the redemptions and for the deliverances” — more categories. The difference is interesting: Chanukah has “wars, redemptions, deliverances” which Purim doesn’t have.

4. “You returned his recompense upon his own head” — special for Purim: For both (Chanukah and Purim) it says “You judged their judgment” — the Almighty took up the cause of the community of Israel. But “You returned his recompense upon his own head” is a special thing only for Haman/Purim — that what he planned for Jews happened to him himself.

5. “Miracles” doesn’t mean above the natural order: When we ask “perform miracles and mighty deeds with us,” this is not a vain prayer. “Miracles” means that the Almighty should help us — not necessarily above the natural order. It doesn’t mean we should do nothing, and it doesn’t mean such a miracle as we ask the Almighty to change a male to a female (which is a vain prayer). This is consistent with what we say that we see miracles “daily” — miracles that are within the natural order.

6. “Your great Name” connects with “Your Name is good and to You it is fitting to give thanks”: In both texts (Chanukah and Purim) comes the concept of “for Your great Name,” which connects with the seal “Your Name is good and to You it is fitting to give thanks” — a thematic connection.

7. The Rambam doesn’t mention “HaRachaman” in Birkat HaMazon: The Rambam didn’t bring in the blessing of “HaRachaman” in Birkat HaMazon (as other authorities say that if one forgot Ya’aleh VeYavo one should say a “HaRachaman”). For the Rambam this didn’t enter at all.

Kedushah of the Prayer Leader — Text and Order

The Rambam’s words: The prayer leader says the third blessing in a different, longer text — “the blessing of holiness” — which includes what the congregation responds. The text: “We will sanctify You and revere You and triple for You a triple holiness… as is said through Your prophet, and one calls to another and says…” — the congregation responds “Holy, holy, holy is Hashem of Hosts, the whole earth is full of His glory.” Then the prayer leader says “His glory fills the world, His ministering angels ask, ‘Where is the place of His glory?’” — the congregation responds “Praising and saying, ‘Blessed is the glory of Hashem from His place.’” Then “From His place He will turn… and reign over us… You will reign in Tzion… for we await You… when will You reign in Tzion, in our lives and in our days may You dwell…” — at “in our lives and in our days” the congregation responds “Amen.” Then “Hashem will reign forever, your God, O Tzion, from generation to generation, Halleluyah” — the congregation responds with the verse. Seal: “And from generation to generation we will declare Your greatness… Blessed are You, Hashem, the holy God.”

Simple meaning: The prayer leader has a special longer text for the third blessing which includes Kedushah, and the congregation responds at certain places.

Novel insights:

1. “Triple holiness” — three times holy: The language “and we will triple for You a triple holiness” means that we say three times holy, as the prophets describe that the angels say three times holy.

2. “Where is the place of His glory” — the Almighty has no place: The logical flow of Kedushah: the angels don’t know where is “the place of His glory,” therefore they say “Blessed is the glory of Hashem from His place” — wherever, everywhere. “Where is the place of His glory” is not a separate statement of angels, but an expansion/explanation of “Blessed is the glory of Hashem from His place” — why do they say “from His place” (instead of a specific place)? Because the Almighty has no place, He is above place, beyond comprehension. “The place of His glory” doesn’t mean a physical place — the Almighty is not a physical thing. One cannot comprehend the supreme level, but created beings have a path in His comprehension.

3. “From His place He will turn… You will reign in Tzion” — from universal to specific: Now “His glory fills the world” — there is no specific place. The request is that there should be a specific place — the Temple in Yerushalayim — where we go to praise the Almighty. “And reign over us” — the kingdom should be in Yerushalayim. But a friend disagrees: he thinks it doesn’t mean that the Almighty “comes” to a place, but that we are in a place, and we ask that the kingdom should be revealed in Tzion. The Almighty remains above place.

4. “As is said in Your songs of strength through David, Mashiach of Your righteousness”: The verse “Hashem will reign forever, your God, O Tzion, from generation to generation, Halleluyah” is called “Your songs of strength” from David — a song that speaks of the eternal kingdom in Tzion.

5. What the congregation responds — precise distinctions: For “Holy” the congregation responds only the verse itself (not “and one calls to another and says”). But for “Blessed is the glory of Hashem from His place” the congregation also responds “Praising and saying” — not just the verse itself. This is interesting — why the difference?

6. [Critique of the custom that everyone says everything:] Strong critique of today’s custom that every individual in the synagogue says the entire Kedushah (not just the responses). “There is no Judaism in this, with apologies to the great righteous ones who say one should do so.” Kedushah is made that the cantor calls out, and the congregation responds “Holy.” If everyone says everything — who is the cantor? Who is the congregation? It doesn’t make sense. The Rambam says clearly: “And all these things that the congregation says, he reads with them” — the prayer leader says quietly, “and he should not raise his voice” — he shouldn’t say aloud together with them. This shows that the essential order is: cantor says his part, congregation responds their part. We have taken away the concept of prayer leader truly.

7. [Critique of Shabbat custom:] Also on Shabbat — when the congregation finishes saying, the entire congregation repeats. “Hello, did we appoint a cantor for what?” — this is a distortion of the true order.

Ten Days of Repentance — Changes in the Blessing of Kedushah

The Rambam’s words: “An individual praying with the congregation during the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur, says at the end of this blessing: ‘As is said: And Hashem of Hosts will be exalted through justice, and the holy God will be sanctified through righteousness. Blessed are You, Hashem, the holy King.’”

Simple meaning: During the Ten Days of Repentance we change the seal from “the holy God” to “the holy King,” with the addition of a verse.

Novel insights:

1. Our custom vs. the Rambam: We conduct ourselves to say only “the holy King” (without the verse). But on Rosh Hashanah and Yom Kippur we say the verse. The Rambam, however, means that we say the verse “And Hashem of Hosts will be exalted through justice” the entire Ten Days of Repentance.

2. Other changes in the Ten Days of Repentance: There are other small changes in Shemoneh Esrei — “the King of justice” instead of “King Who loves righteousness and justice,” “Remember us for life,” etc. — which the Rambam already mentioned in the Laws of Prayer regarding the repetition of the prayer leader, and here he only repeats what he hasn’t yet said.

Conclusion

This is the third lecture in the Order of Prayer, which deals with the laws of Shemoneh Esrei — the text of all nineteen blessings, the structure of each blessing, the additions for special days (Ya’aleh VeYavo, Al HaNisim, Aneinu, Havdalah), and the Kedushah of the prayer leader with the changes for the Ten Days of Repentance.


📝 Full Transcript

The Text of Shemoneh Esrei — Structure and the First Two Blessings

Introduction to the Shiur

Good day, we are learning Rambam, end of Sefer Ahavah, Nusach HaTefillah, part 3. After the Rambam has already laid out all the laws of prayer, he now discusses the text of the prayer.

Today’s shiur is being donated by our esteemed friend and sponsor of the great campaign that matched the donations of all donors who gave money to the current Erev Shavuos campaign, the generous philanthropist R’ Yoel Eli Wetzberger, a well-known supporter of Torah who establishes much Torah in Israel, and he is the main supporter of the holy Beis HaMidrash Ohel HaMachshavah and of the shiur. May the Almighty give him strength that he should be able to expand the boundaries of holiness and increase Torah and make it glorious. Yasher koach.

General Structure of Shemoneh Esrei

The Rambam continues, we have already learned, the Rambam has told us the text of the prayer, we have already learned until now the text of the prayer from davening until Shemoneh Esrei, the weekday and the Shabbos. And now the Rambam is going to tell us the text of Shemoneh Esrei. And as we discussed yesterday, we don’t translate literally every single word, we try to explain what each blessing is of the nineteen blessings.

The Rambam says, I thought to make a small structure for all the blessings, so that we can speak a bit faster about it.

The Three-Part Structure

So, we are going to learn nineteen blessings. Yes, first of all, this is divided into three parts, we have already spoken about this many times. The first three are more praise, then comes twelve-thirteen blessings of requests, then there is what is called thanksgiving, but actually it’s not so simple. Retzei is a request for acceptance of the service, Modim is certainly thanksgiving, and Shalom is seemingly a request for peace. For some reason it’s called thanksgiving, and one must think about this.

Structure of Each Individual Blessing

Besides this I thought, one can see that in each, let’s read in the middle blessings, the first is a bit different, but each blessing, as we have already discussed before, a blessing always has two parts. There is the opening, “Baruch Atah Hashem,” then it ends again “Baruch Atah Hashem.” The entire Shemoneh Esrei, and only the first blessing begins with “Baruch,” because all the others are semuch lechaverta, they don’t begin.

And in general one can see that each time there is like a beginning and an end, and often one also sees that there are three parts. There is a beginning, for example “Baruch Atah Hashem Elokeinu v’Elokei avoseinu” or “Atah gibor l’olam Hashem.” This is like the, one speaks at length here, it’s choleh, or later, “Atah chonein l’adam daas,” a good example. “Atah chonein l’adam daas,” one speaks like a bit of praise, then comes the request, or in the first three blessings is the content of the blessing, one speaks about the might of Hashem in the second blessing, and so forth. Then comes a conclusion, and before the conclusion comes like often a “ki,” “ki Kel melech rofei ne’eman atah,” or perhaps just a piece that connects, like an introduction to the conclusion.

So this is more or less the structure of all the blessings. Not all have all parts, sometimes they have more parts, but I think like if one has this in mind one can more easily go through all the texts, right?

Discussion: The Structure is Repeated in Each Blessing

Chavrusa A: Yes, interesting, so what comes out is that the structure of beginning with praise and asking the request and ending with thanksgiving is the structure of the entire Shemoneh Esrei, but it’s also the structure of each blessing in itself.

Chavrusa B: Yes, in a certain sense.

Chavrusa A: Because it’s like being thankful to the Almighty who grants knowledge, and now asking for knowledge, and again being thankful for knowledge. And it’s interesting how the structure is repeated.

Chavrusa B: Yes, like a miniature.

Chavrusa A: Yes.

Chavrusa B: Yes.

Okay.

The Text of the Blessings of Prayer and Their Order

So, the Rambam says, “The text of the blessings of prayer and their order”. That is, what is called Shemoneh Esrei, which is actually nineteen, which is actually nineteen, is called the blessings of prayer, because it’s the part of prayer that has many blessings.

Chavrusa A: Yes, the blessings of the prayer itself.

Chavrusa B: “And their order” means broadly, what goes first, the order. The Gemara says that it’s like a question, have we already discussed this?

Discussion: The Order of the Blessings

Chavrusa A: The Rambam told us about the order, he told us what is important. The most important is, because if there’s no law and nothing, as it was in Hilchos Tefillah chapter… yes, he told us why the order, according to the order. According to the importance of the order, why one begins with daas, and… well, how did he explain that one had to add because of the informers, because if at that time one couldn’t continue, so… I don’t remember that the Rambam has the blessings in order, one cannot switch the order.

Chavrusa B: In a certain sense, yes. The first three blessings is the entire gathering, one must go back to the beginning, it should… in any case, there is a law of order. Besides the fact that there is a law of text, there is a law of order. The Rambam says the order, and he’s going to write aleph beis, like halachah. This one must say first, this one must say second. But the Rambam also explained more according to the importance as it was. I don’t remember exactly now.

Chavrusa A: Where did the Rambam mention the blessing of v’lamalshinim? Which chapter is only about Shemoneh Esrei? Beginning of Hilchos Tefillah, chapter 1 or 2? Chapter 2. Hilchos Tefillah, chapter 2. Perhaps we also spoke there in Hilchos Tefillah chapter 2, where it says the short prayer, Havineinu, halachah 3. There one sees more how one blessing connects to the second. I remember that in the Gemara there is a discussion about why there is the reason for the order, and also certain blessings have the reason why the blessing is the eighth.

Chavrusa B: Yes, the Gemara says healing in the eighth, because circumcision is the eighth day, one needs a healing, such sorts of answers.

Chavrusa A: Ah, he says that v’lamalshinim because it’s greater than all the needs of Your people, they inserted it. But he doesn’t say exactly before or after which blessing.

Chavrusa B: Okay, yes, fine.

Note About the Numbering

Chavrusa B: I just want to emphasize, the chapter headings I wrote. The Rambam only writes numbers, aleph, beis. By the Rambam, and also later when he refers, in the Gemara there are all the names of what is written, but the Rambam when he refers later, addition he says, in the first blessing, in the second blessing, he only goes with the number. This is how the Rambam wrote.

Blessing 1: Avos (Magen Avraham)

The first blessing, which the first blessing we have already learned in Shemoneh Esrei, is the most important blessing, because on this one has more kavanah.

He says thus, “Baruch Atah Hashem Elokeinu v’Elokei avoseinu,” with this he explains that this is a matter that one remembers when praying, “Elokeinu v’Elokei avoseinu.” “Elokei Avraham Elokei Yitzchak v’Elokei Yaakov, HaKel HaGadol HaGibor v’HaNora,” all matters of might, “Kel Elyon.”

Analysis of the Blessing

Chavrusa A: “HaKel HaGadol HaGibor v’HaNora Kel Elyon” one can say speaks about the Almighty Himself. “Gomel chasadim tovim v’koneh hakol,” speaks about people. And here one mentions the covenant of the forefathers, “v’zocher chasdei avos,” the Almighty remembers the kindnesses of the forefathers, and in this merit “u’mevi goel livnei veneihem.”

Chavrusa B: “Melech rachaman,” we are accustomed to say “melech ozer,” “melech rachaman moshia u’magen.” “Baruch Atah Hashem magen Avraham,” the Creator who promised to Avraham Avinu “I am a shield for you,” and in this merit accompanies us further. It already perhaps has to do basically with the merit of the forefathers, with the merit of Avraham.

Discussion: The Essence of Birkas Avos

Chavrusa A: It appears that the first blessing is essentially, what is called Birkas Avos, although it’s actually, it could be “Elokeinu v’Elokei avoseinu” is like the general principle of the entire blessing, that He is our God and “Elokei avoseinu,” who is connected to Avraham, Yitzchak and Yaakov. And also “HaKel HaGadol HaGibor v’HaNora” is just like descriptions of the Almighty, the might of Hashem, and from this one also comes back to the forefathers at the end. What do we have from the fact that He is “Elokei avoseinu”? That He is “zocher chasdei avos.” And this one says specifically “magen Avraham.” Although “magen Avraham” also means all the forefathers, yes.

Chavrusa B: “Magen Avraham” means everything. Only here there is the thing of “in what we seal,” that as if the Almighty promised to Avraham that when one mentions him one means the forefathers, he is the… yes.

Blessing 2: Gevuros (Mechayeh HaMeisim)

Birkas Gevuros, one speaks of the might of Hashem. Although one has already actually mentioned “gibor” earlier, but the blessing is called Gevuros. “Atah gibor l’olam,” ah, here one perhaps speaks about eternity, the eternity of Hashem actually. “Atah gibor l’olam Hashem.”

Discussion: Why is it Called “Gevuros”?

Chavrusa A: It’s a bit interesting to me that it’s called Gevuros, but you say it’s not the Rambam. One can say that the blessing is essentially resurrection of the dead, because Gevuros is already mentioned also “HaGibor” earlier. So this is the main might, the main might is already mentioned in Avos. So presumably what the essence in the blessing is the resurrection of the dead with which one ends.

Chavrusa B: I don’t know if it doesn’t make sense that this should be the essence. One can call it, Birkas Mechayeh HaMeisim, but I would say that Gevuros means like the… one can call this about the conduct of nature in the world. The greatest innovation is the resurrection of the dead, so one makes this the essence. First about the might, such a… it’s perhaps the greatest, the greatest like goodness that the Almighty does.

Text of the Blessing

“Kel gibor l’olam atah, mechayeh meisim atah rav l’hoshia.” “Mashiv haruach u’morid hagashem” the Almighty mentions with resurrection of the dead.

Discussion: Connection Between Rain and Resurrection of the Dead

Chavrusa A: “Mashiv haruach u’morid hagashem,” is there a connection?

Chavrusa B: It’s like resurrection of the dead for the world the entire time with fresh rains. Dew is called like “dew of resurrection of the dead.” Perhaps there is a connection, but yes, not necessarily.

And one praises this that the Almighty makes the seasons, He makes rain come in the winter, “mashiv haruach u’morid hagashem.”

Note About the Rambam’s Text

And the Rambam, as the Rambam will later remind us of the difference of… the Rambam, the way how he made the blessings, I don’t know why, is that here he writes, both here and by Birkas HaShanim, Barcheinu, he writes the text of the winter, then he’s going to say, “in the summer one says differently.” Perhaps because he wrote it, perhaps it’s longer, perhaps it’s the main text, perhaps it’s longer, from… let’s think whether perhaps one says more because of the blessing.

Chavrusa A: I would have thought that the Rambam simply wanted it should be easier, he wrote the blessing one way, then he says “and if…” Or one can think that this is perhaps the main text, as originally the blessing actually comes this way. I don’t know who would tell us this.

Chavrusa B: Yes. Mashiv haruach u’morid hagashem. He stands, He blows a wind, and the wind makes that it should come, the sea should evaporate, and so forth. The wind brings the rain.

Shemoneh Esrei: Birkas Gevuros, Birkas Kedushas Hashem, and the First Requests

Birkas Gevuros (Continuation) — Mashiv HaRuach U’Morid HaGashem

And the Rambam, as the Rambam will later go to remind us of the difference of… the Rambam, the way how he made the blessing, I don’t know why, is that here he writes, both here and by Birkas HaShanim, Barcheinu, he writes the text of the winter, and then he’s going to say, “and in the summer one says differently.” Perhaps because he wrote it, perhaps it’s longer, perhaps it’s the main text, perhaps it’s longer, from… let’s think whether perhaps one says more because of the blessing.

I thought that the Rambam simply wanted it should be easier, he wrote the blessing one way, and then he says “and if…” Or one can think that this is perhaps the main text, as originally the blessing actually comes this way. I don’t know who would tell us this.

Yes. “Mashiv haruach u’morid hagashem.” He stands, He blows a wind, and the wind makes that it should come, the sea should evaporate, and so forth. The wind brings the rain. “Mechalkel chaim b’chesed,” He sustains, He gives people livelihood and so forth. “Mechayeh meisim b’rachamim rabim.” He mentions again “mechayeh meisim.”

Kindness for the Living, Mercy for the Dead

So this goes together, therefore I compared it like this. He gives life to the living and even to the dead. To the living He gives with kindness, and to the dead with mercy. This is perhaps a word. “Rofei cholim v’somech noflim u’matir asurim.” All these things are a bit similar actually to resurrection of the dead. The sick who are already, He heals them, and the fallen who have already fallen He lifts up, and people who are already imprisoned He releases. He stands, He reverses the situation, He makes back, He brings back life.

“U’mekayem emunaso lisheinei afar.” “U’mekayem emunaso lisheinei afar” is like “zocher chasdei avos.” It goes back to resurrection of the dead. “Yisheinei afar” means dead people. This He promised to people that He will again give them life.

The Poetic Structure — Resurrection of the Dead in Every Piece

So it appears to me like, it goes poetically, with like lines according to how I think, is on each piece one puts in resurrection of the dead. The Almighty is mechayeh meisim, and also He brings rain. The Almighty is mechalkel chaim, also a dead person, as like “rofei cholim v’choleh,” also one had preceded with a miracle. After that it’s not.

Ah, as like by each piece He had to mechayeh meisim. “Mi chamocha baal gevuros u’mi domeh lach,” “Melech meimis u’mechayeh.” It appears that meimis u’mechayeh is certainly something that no one can, that this is “mi domeh lach,” this is a place where the Almighty is exclusively. “V’ne’eman atah l’hachayos meisim.” Again, the matter of faith, that resurrection of the dead is a matter that we trust the Almighty, we don’t worry when we die or what, or we trust that the Almighty will give us what the Almighty promised. But it’s a matter of… that the faith of resurrection of the dead is a faith in the faithfulness of the Almighty, yes?

Right, because you see that he is dead, and you must trust that He will actually fulfill. Right. And until here you’re right that all these “rofei cholim” are like a branch of it. A person is sick, every minute the Almighty can heal him or will heal him. The Almighty can reverse, the Almighty can change things even when it looks like it’s already a trajectory.

Conclusion of the Blessing

“Baruch Atah Hashem mechayeh hameisim.” The Ibn Ezra says that seemingly it’s an introduction to the conclusion, as like “melech ozer u’moshia u’magen” also, he says “magen,” “Baruch Atah Hashem magen.” “Mechayeh meisim,” “Baruch Atah Hashem mechayeh hameisim.”

Birkas Kedushas Hashem (Blessing 3)

Yes. Until here the second blessing. The third blessing, Birkas Kadosh, “Atah kadosh v’shimcha kadosh.” What does “shimcha” mean? There is a great text to learn. What does “kadosh” mean? “Kadosh,” what does “kadosh” mean? What does “shimcha kadosh” mean? “U’kedoshim,” we Jews who are also kadosh, or angels who are kadosh, “b’chol yom y’hal’lucha selah.” We say blessings, yes, we thank the Almighty. The Rambam says “b’chol yom y’hal’lucha selah” reminded him of blessings. “Baruch Atah Hashem HaKel HaKadosh.” This is a short blessing. By us we have yes certain texts “ki Kel melech gadol v’kadosh atah,” but in the Ten Days of Repentance because of longer, but by the Rambam it’s shorter, “Atah kadosh,” “Baruch Atah Hashem HaKel HaKadosh.”

Kadosh — Separate

I think that after the previous two blessings one spoke a lot about the Almighty’s relationship to created beings, one wants here kadosh is a matter that the Almighty is a matter that is spiritual, and all these things that one spoke is only in His relation to creatures, but in His essence He is kadosh.

So says the Kuzari mentioned, many Rishonim who say that kadosh means separate. I’m not sure that it’s the simple meaning, but perhaps the Rambam? I don’t remember that the Rambam translates kadosh. In any case this is actually how the Kuzari learns. The Kuzari even argues that this is the mistake of the philosophers, because philosophers say that the essence is to know that the Almighty is separate and abstract and encompassing etc. Says the Kuzari, come? True! But first one must speak that He is the God of our fathers, that He does resurrection of the dead. Say what yes, not only the negation.

“Kedoshim B’chol Yom Y’hal’lucha Selah” — People, Not Angels

There is a precise point from this, that later one speaks, ah, also that kedoshim b’chol yom y’hal’lucha selah. I said perhaps it means people, perhaps it means angels. But I think now that it means people. And on this comes the “u’nekadeshcha” of the prayer leader, all as an addition to this. And I think a proof, because about the angels they say in Akdamus, the angels say every day. But more than this, only people have blessings of enjoyment, blessings of fruits, blessings of enjoyment. And there is the verse “b’chol yom ahal’lecha,” which the Rambam said means every day. Should the angels… however many times they should say song, but no blessings of enjoyment they have. But the kedoshim here, means the people, and consequently, it makes sense here that here is going to come in a kedushah, from what the angels say.

Okay, according to the plain meaning he has connected the verse that he brought.

Threefold Kedusha

And I also think that here the word “kadosh” appears three times, and it has to do with the fact that kedusha comes with a threefold expression, shilush kedusha l’kadosh, nekadesh v’nashalesh, which appears in certain versions of the Kedusha.

Very good, because it’s “kadosh kadosh kadosh,” and here there is such a piyut on that, “adir kadosh v’shimcha kadosh u’kedoshim.” Very beautiful.

It’s interesting because the kedoshim, the kedoshim are also from the Almighty, because they are kadosh b’kedushato from Torah and mitzvos, the kedusha of the Holy One, Blessed be He. But it’s interesting that the kedoshim here means people, that if one simply thinks of angels, it’s still interesting. Because we’re talking about the servants of holiness. That means the angels, if we think even of the verses of “kadosh kadosh kadosh,” the angels say. But as you already said, you already taught me the secret in Birkas Yotzer, we say that the angels say. Imagine if we didn’t say it, who knows what the angels do?

It also says in the Kedusha, yes, in the Kedusha too, “kemo she’omrim ha’malachim.” Okay, now the requests begin.

The Requests — Birkas Chonen HaDa’as (Blessing 4)

Now one begins the requests. The first blessing is for da’as. “Ata chonen l’adam da’as,” You are the One who graciously gives and grants to man the gift of da’as, “u’melamed l’enosh bina.” Whatever the difference between da’as, bina and seichel, “choneinu mei’itcha de’ah bina v’hasechel,” a request from Him, may He be blessed, that He should give us de’ah bina v’hasechel, and one concludes “Baruch Ata Hashem chonen hada’as.”

Here one can also think that it’s somewhat like praise, thanksgiving, request, even though it doesn’t say “Ata,” because the blessing itself is about da’as. He says, “You are the chonen hada’as, please give us da’as.” You are the chonen hada’as. It also goes with the threefold pattern, but more briefly. It’s a portion of da’as that You have already given me, I’m asking for more, I’m asking further. You see that a person who prays knows that he already has da’as. “Chonen hada’as” that You already have, You are the chonen who has given me da’as until now. Or does it mean “l’adam” in general, for humanity in general, I don’t know what, but yes.

Birkas HaTeshuva (Blessing 5)

The blessing for teshuva, “Hashiveinu Avinu l’Toratecha,” return us, it means, we’re talking here if a person is a sinner, or should we say the teshuva of Rav Saadia Gaon, I don’t know what, that one should always do teshuva, always return to Torah. “V’kareveinu Malkeinu la’avodatecha,” bring us close, our King, because avodas Hashem is a matter of servitude, “la’avodatecha,” from the language of, yes, Malkeinu la’avodatecha, “v’hachazireinu b’teshuva sheleima lefanecha.” Again the same thing, teshuva. “Baruch Ata Hashem harotzeh b’teshuva.” Here there is no “Ata.” It goes directly. Three ways of saying bring us back. “Baruch Ata Hashem harotzeh b’teshuva.” And of course the Rambam one must learn in other places how the Rambam learns here, because this is a matter of a person’s free choice, but the Almighty, as the Rambam says that there is a matter of how one helps, siyata d’shmaya, masrin lei or mesaye’o.

Birkas HaSlicha (Blessing 6)

Birkas HaSlicha, one asks for forgiveness, “Selach lanu Avinu ki chatanu, mechal lanu Malkeinu ki fashanu,” we mention here both, Avinu Malkeinu, “ki Kel tov v’soleach Ata,” we end with praise, “Baruch Ata Hashem chanun hamarbeh lisloach.”

So here there aren’t two of the three parts, right? We ask “selach lanu” twice, what’s the difference, two ways, then “ki Kel,” then “chanun hamarbeh lisloach.” “Chanun” is “chonen hada’as,” and also “chanun lisloach,” there’s perhaps a connection.

Yes.

Birkas HaGeula (Blessing 7)

“Re’eh b’anyeinu,” not “re’eh na,” “re’eh b’anyeinu v’riva riveinu u’maher l’go’aleinu.” We ask for the redemption, “ki Kel melech go’el chazak Ata, Baruch Ata Hashem go’el Yisrael.”

Yes, according to the Erugas HaBosem, I don’t know if he brings it from earlier sources, he holds that here geula doesn’t mean that Mashiach should come, about that we’ll talk soon more clearly. It means as I said, the Almighty should fight with those who fight with us. “V’riva riveinu” is a very good expression, You fight our fight, You shouldn’t have to fight with every enemy of Israel. The Almighty, and later there will be “yigal,” as “matzmiach keren” will be the great redemption. So the geula means now the Almighty helps in the present. A Jew who helps, exactly.

And about this he also says here “ki Kel.” I don’t know why some blessings come with one and some blessings don’t come with one. We mention a lot “Melech” and “Avinu,” we mention both, by teshuva and mechila.

Birkas Refuah (Blessing 8)

Finally, by refuah. Ani Hashem Elokeinu v’ein ani rofei, that Your healing should help that v’ein ani rofei, v’ein ani v’nosha’ti, v’ha’aleh refuah sheleima, should elevate, bring up a complete healing l’chol tachlua’einu, to our illnesses, ki Kel rofei rachaman Ata, Baruch Ata Hashem rofei cholei amo Yisrael.

Shemoneh Esreh According to the Rambam’s Version – Blessings of Refa’einu, Birkas HaShanim, Kibbutz Galuyos, Hashiva Shofteinu, and Birkas HaMinim

Birkas Refa’einu (Blessing 8)

Now one asks for healing.

“Refa’einu Hashem Elokeinu v’neirafe” – Your healing should help that we should be healed. “Hoshi’einu v’nivashea, v’ha’aleh refuah sheleima l’chol tachlua’einu” – bring up a complete healing to our illnesses. “Ki Kel rofei rachaman Ata, Baruch Ata Hashem rofei cholei amo Yisrael.”

The Healing of the Healing is Because it’s a Biblical Expression

I mean in general, many of these things are biblical expressions, with specific grammatical points in the Rambam’s formulation, and the commentators on prayer have discovered them.

And the point is, the Almighty should heal us because He is a good healer, He is a rofei rachaman. There are doctors who are not compassionate, the Almighty is a rofei rachaman.

Nusach Ashkenaz and Nusach Sefard Differ from the Rambam’s Version

We say “Kel melech rofei ne’eman v’rachaman,” but that’s not the Rambam’s version. Our siddur has plenty of variations, many of them are from Minhag Ashkenaz, conversely, Minhag Sefard. And if one looks in Ashkenaz siddurim they are closer to this many times, not exactly the Rambam’s version.

And Nusach Sefard, meaning Nusach Chassidim, which the Munkatcher Rav called “Nusach Tricker,” loves to add words, even when it fits and when it doesn’t fit.

Birkas HaShanim (Blessing 9)

Yes, now comes the ninth blessing, Birkas HaShanim, or a blessing for livelihood.

The Rambam brings the blessing that one also says in the summer months, as Rabbi Yitzchak said by Mashiv HaRuach: “Barcheinu Hashem Elokeinu b’chol ma’aseh yadeinu” – there should be a blessing in our work, “u’varech shnaseinu.”

“Shnaseinu” Means the Produce of the Year

It’s interesting that when one asks for livelihood one asks for the year, because the way people used to think about livelihood was very strongly connected to the year, once a year the field operated and so on.

I mean even that the literal translation of the word “year” here doesn’t mean the time period of a year, it means like “tevu’as hashana.” “Tevu’as hashana,” “melo tevu’os yimachu lach.” That’s also the answer that my father told me, it means “tevu’as hashana.” There is a term that one says “tevu’as hashana.”

That one sees that the last second of the year can actually be the whole year, because one stands on Erev Rosh Hashana at Mincha and still says “barech aleinu.” But he was told that it’s a nice idea, but it’s not the simple meaning, because the simple meaning “shnoseinu” means the produce of the year. When does it grow? It’s a continuation, it’s not year after year.

The Text of the Blessing – A Continuation of the Whole Process

“Barech aleinu Hashem Elokeinu es hashana hazos v’es kol minei tevu’asah l’tova, v’sen tal u’matar livracha al p’nei ha’adama, v’sabe’einu mituvah u’malei es p’nei seivel me’osher matnas yadecha, u’shemorah v’hatzilah Hashem Elokeinu es hashana hazos v’es kol minei tevu’asah mikol minei mashchis u’mikol minei puraniyos, va’aseh lah acharis v’sikva sova v’shalom u’vracha k’shanim hatovos, ki Kel tov u’meitiv Ata u’mevarech hashanim. Baruch Ata Hashem mevarech hashanim.”

I think that here it’s like a continuation. That is, first the first verse is simple, perhaps “ma’aseh yadeinu” means even not agricultural work, just livelihood that a person does.

Then, Baruch Hashem, the Almighty gives rain.

Then a great abundance has come out from the world.

Then one is worried, then is the harvest, as the verse says, now are the days of the counting. The Ramban brings on this the verse “shavu’os katzir yishmor lach,” that the days of harvest require protection. Why? It has already grown, then begins a fear, what will be? A destroyer will come, or a gentile, a thief, or a wild animal will come. Then the Almighty must guard.

And then it works out. Perhaps the end is again a repetition, that it should be an end like the good years, the year should be successful like a good year, a true year.

“Va’aseh Lah” – The Greater Land, Not Your Small Field

“Va’aseh lah acharis” is perhaps about the greater earth, land, not your small piece of field, but “aseh lah,” the land that we’re talking about, the greater one, the world. Because “acharis v’sikva” we speak of great things, shalom u’vracha. Shalom. And one’s own fields there’s no place for shalom, there’s a place to be aroused from troubles, the greater ones, one gives out shalom on the great land.

Right, the whole shalom, shalom is not a private thing, everyone beside their field, because the rain goes for the whole city, the whole land.

Our Version: “U’varech Shnoseinu K’Shanim HaTovos”

In our version we say differently, there is another version, we say at the end, I never knew what it means, I mean if one understands according to the Rambam one can understand it, we say “u’varech shnoseinu k’shanim hatovos.” What are you saying here? It seems that it means, there are good years and there are bad years, make sure that our years should turn out well, there should be abundance, there should be no troubles. Baruch Ata Hashem mevarech hashanim.

Yes, also interesting, He blesses the years, He blesses the, yes, the years means the produce, the produce of how much one makes.

Teka B’Shofar Gadol – Kibbutz Galuyos (Blessing 10)

Further, the next is a prayer, as the chapter says, Kibbutz Galuyos.

“Teka b’shofar gadol l’cheruseinu.” Here he reveals to us that at the redemption there will perhaps be a great shofar. Yes, the language is like at Yovel one blows a shofar to free everyone, so the simple meaning is thus, that there is a redemption, a shofar comes.

The Shofar of Yovel – Everyone Back to His Ancestral Portion

Right, if you mean Yovel already, I understand it much better, because the shofar of Yovel brings back everyone to his ancestral portion. Now we ask that the Jews should return to Eretz Yisrael, this is exactly the shofar of Yovel. It’s possible that one blows with the shofar of Yovel of the redemption.

“U’sa Nes” – A Banner of Victory

What else can it mean, like such a kol hanus, one sees there that when one wins a war there is a sound of victory. “Teka b’shofar gadol l’cheruseinu u’sa nes” – a nes always means raising a banner of victory, “l’kabetz es kol galuyoseinu mei’arba kanfos ha’aretz” – to gather the exiles, as Jews are scattered in the four corners of the world. Baruch Ata Hashem mekabetz nidchei amo Yisrael. What is mekabetz the nidachim, as it says in the verse “im yihyeh nidachacha biktzeh hashamayim misham yekabetzcha.”

Is the Shofar a Metaphor?

Yes, I mean that the shofar is a metaphor, until I heard that the Klausenberger Rebbe used to pray aloud, and he would incorporate all his Torah thoughts when he prayed. There are tapes, one can hear it. Once he says, “teka b’shofar gadol, Ribono Shel Olam, let there already be a small shofar, just do it!” It’s not so, it’s a manner of metaphor, we’re talking, yes.

“Mekabetz” in Present Tense – The Almighty is the Gatherer

I want to tell you, one calls, one says “mekabetz.” It’s something that one wants the Almighty to do at that moment. Okay, now there already is, we should already be in the midst, because the Jews are gathering together. But all these years that one said it was “sheyiheh mekabetz.” The language “mekabetz” is interesting, one speaks in the present tense.

I mean that all the conclusions of blessings here, perhaps even “pokei’ach ivrim,” is like a prayer to the Almighty. The Almighty, who is the one who gathers. That means, when the Jews gather together, He is essentially the gatherer. What is such a thing?

Hashiva Shofteinu (Blessing 11)

Already. “Hashiva shofteinu.” So “hashiva shofteinu k’varishona.” That it’s also a biblical expression “va’ashiva shoftayich k’varishona,” that the Jews should again have judges, righteous ones, “v’yo’atzeinu k’vatchila.”

What are Yo’atzim?

One sees here that the Jews had a role of yo’atzim. It says that the Bnei Levi’im gave counsel to Jews, yes? There were some yo’atzim. Yo’atzim in a political context doesn’t mean advice in business. It could even be that the judge is the yo’etz. It means like, you could say, leaders or generals, I don’t know.

I mean that yo’etz is perhaps from the language of coming together for counsel, it means perhaps an assembly. Yo’atzeinu are the kru’ei mo’ed, those who come together to the important assemblies. They do give counsel, but it doesn’t mean, one shouldn’t think counsel means like, just things that they learned. It’s “kaneinu b’eitza tova milfanecha.” One shouldn’t think that it means just good advice which business to buy. It means that too, but primarily it means the general thing, the conduct of the community, the “mo’atzos v’da’as” is the plain meaning.

And the council is “gedola haTorah shenitna bein shnei yo’atzim.”

“V’haser Mimenu Yagon Va’anacha” – Bad Judges Bring Sorrow

“V’yo’atzeinu k’vatchila,” as in the good “old days.” You know that the “k’vatchila,” what’s the obstacle? “V’haser mimenu yagon va’anacha.” One sees that when there are bad judges, there is yagon va’anacha. When there are good judges, there is, one does “yoshev b’tzedek.”

I interpret for myself that this is usual, that he looks in, he says “hashiva shofteinu,” bring us judges. Then he looks who are the judges today? Today they are yagon va’anaf. That means, one must remove from them the job. And bring instead of them “b’rachamim tzedek u’mishpat” should get the benches. “U’meloch aleinu Ata levadecha.”

“B’rachamim Tzedek U’mishpat” – The Judges Represent the Almighty

It’s very interesting, “b’rachamim tzedek u’mishpat” means the judges should represent You. When three judges sit in judgment, who sits there? Rachamim, tzedek, and mishpat. Three people who try to do the will of Hashem, and they represent the Almighty. And conversely, the yagon va’anaf, that’s not the Almighty, that’s a contradiction, or he thinks into it.

The Almighty Acts Through Agents

A couple of these things, the Almighty is “rofei cholei amo Yisrael” through the Torah that He gave wisdom, yes? “Mekabetz nidchei amo Yisrael” can also mean through a Mashiach who will blow. It doesn’t mean that there will be a Mashiach through a miracle. How is the Almighty mekabetz nidchei Yisrael? And how does He blow with a shofar? Through the one who does the work, the one who does it according to the will of Hashem, through prophecy.

Also here you have it completely clear, “ohev tzedaka u’mishpat,” and He gave a Torah with knowledge that one should make good judgment, that the judges should do it.

Resolving the Contradiction: “Meloch Aleinu Ata Levadecha” and “Hashiva Shofteinu”

All the blessings are like we’re talking, like “matzmiach keren yeshua.” I ask such a thing, there’s a bit of a contradiction here, as one says bring us good judges, and one says no, You reign over us alone.

But according to what you say, this is what it means: a bad judge reigns besides the Almighty, a good judge, he reigns in the name of Hashem, “vayeshev Shlomo al kisei Hashem.” You hear exactly what that means. Because when he’s a corrupt judge, he thinks how can I make money. When he thinks what is the will of Hashem, that means what is the righteousness and justice according to law, he thinks for the good of the greatest cause, of the Almighty.

Baruch Ata Hashem ohev tzedaka u’mishpat.

Birkas HaMinim (Blessing 12)

Further, here comes Birkas HaMinim, which the Rambam said earlier that when there are minim who ruin everything, they bring down the whole… ah, Baruch Ata Hashem ohev tzedaka u’mishpat. Yes.

The next is Birkas HaMinim, which Shmuel HaKatan, the same one who would always review, as we learned in the chapter Mafnin “al tisamach,” the same Shmuel HaKatan made the sharp prayer, “v’lamalshinim al tehi sikva.” Malshinim means… the Rambam told us earlier, how did the Rambam tell us in Hilchos Teshuva? “Shelo yismoch al hamalshinim.” Yes. The two… meshumad means that he is, the Rambam says one who has been cut off, has been severed from the people, “al tehi sikva,” should not succeed, “v’chol haminim k’rega yovedu.”

Shemoneh Esreh: Blessings of V’lamalshinim, Al HaTzadikim, Boneh Yerushalayim, Tzemach David, Shema Koleinu, and Retzeh

Blessing of “V’lamalshinim Al Tehi Sikva” (Blessing 12)

Speaker 1: The same Shmuel HaKatan made the sharp prayer, “v’lamalshinim al tehi sikva.”

Malshinim means, the Rambam told us earlier, how the Rambam told us in Hilchos Teshuva, “shelo sayu es hamalshinim.” Yes. The two. Meshumad means, as the Rambam says, one who has cut himself off, has been severed from the people.

“Al tehi sikva,” they should not succeed. “V’chol haminim k’rega yovedu,” they should lose their power, and the wicked should be destroyed. “U’malchus zadon te’aker u’seshaber mehera v’yameinu.”

Who is meant by the malchus zadon? The Roman Empire?

I don’t know why, because in the Chazal in Sanhedrin where it discusses this, it comes exactly to the Sadducees, there’s something more there, something they had to do with Rome, which perhaps the Gemara couldn’t write out completely.

But it does go together, that the apostates, what is an apostate? He goes with the side of the Palestinians, hello? He goes with the side of the wicked kingdom, the Hellenizers of every generation, like that.

“Blessed are You, Hashem, who breaks enemies and humbles the arrogant.” There are enemies and arrogant ones, which haven’t yet been mentioned here. Enemies and arrogant ones.

The Difference Between Enemies and Arrogant Ones

Speaker 1: We say, yes, “and all Your enemies shall be cut off.” Yes, “and all Your enemies.” There are enemies, meaning the enemies of Israel. We’re talking about the whole matter of the nation, like a people, those who fight with the Jews.

And arrogant ones, it seems, arrogant ones means people who do things with malice. It can also mean simply wicked people, like those who violate the Torah. Yes, one can say such an interpretation, the nations, the enemies He should break, and the arrogant ones He should humble.

And when did the kingdom of arrogance become the wicked kingdom? Okay, yes. It’s the same idea, right? Yes.

The Blessing “For the Righteous and the Pious” (Blessing 13)

Speaker 1: And the next blessing is the opposite, we have a curse for the wicked and a blessing for the righteous. “For the righteous and for the pious,” and not only that, but “and for the righteous converts.”

Or pious ones and pious ones you can count as you lock your doors, only for holy families. No, the opposite. Because righteous converts, because the remnant of Your people, the House of Israel. First for the newly arrived, and for the remaining ones. Remnant means the remaining ones, or the survivors, like the surviving remnant. The survivors, yes. The rest of the Jews.

Interesting, here we count the righteous converts before Your people, the House of Israel.

“May Your Mercy Be Aroused” – The Request for Good Reward

Speaker 1: May Your mercy be aroused, Hashem our God, should be warmed up, like “my innards were aroused.” It should awaken mercy in us, like that.

And give good reward to all who truly trust in Your Name, and place our lot with them. A good reward is given to all who truly trust in Your Name. It seems to mean, I saw in Igra D’Shmaya, and it seems that others wonder why we pray for good reward.

But it could be that the simple meaning is like that the trusting in Your Name should not be disappointed, but should receive, should receive as it said earlier that “and fulfills His faithfulness.” Such a righteous person who relies on this, ah, like the next piece, “forever we shall not be ashamed for we have trusted in You.” If someone relies his whole life on the Almighty’s mercy and it doesn’t happen, that’s a great shame.

“And give good reward to all who truly trust in Your Name,” that by Your fulfilling Your faithfulness and actually showing that the trust was upheld, “and place our lot with them.”

“And Place Our Lot With Them” – A Matter of Humility

Speaker 1: And the meaning of “and place our lot with them” is, should I also be among the righteous and pious? Is that what it means?

I think it’s a matter of humility. Like a person doesn’t say about himself, “I am the great one who truly trusts in Your Name,” but give me also a good reward. I should also, I am also, or I should also be among those who truly trust in Your Name. It could be.

“Forever We Shall Not Be Ashamed For We Have Trusted in You”

Speaker 1: “Forever we shall not be ashamed for we have trusted in You,” we should never be disappointed, but our trust should prove correct through the salvation on which we have relied.

“Blessed are You, Hashem, support and trust of the righteous.” I think the simple meaning is like, we learned that there are the righteous, that the righteous don’t trust in the Almighty, they don’t keep going to Him, good is good. The geniuses don’t go, the kings don’t go, they don’t go under Him.

And on the other hand there are the righteous, not only righteous, even simple Jews, but they go the malicious one in malice, break the malicious one, one helps the righteous, one shouldn’t say that the malicious ones are successful and the righteous are weak stories. “May you have goodness and all who trust in You for joy.”

The Connection to the Merit of the Fathers

Speaker 1: Yes. It’s interesting, because they mentioned earlier the merit of the fathers from Abraham, Isaac and Jacob. Here one mentions the… that it doesn’t end there, but there is always, there is always the new promise. Yes. One must believe that every generation has righteous people, and not God forbid a blessing in vain. Yes.

The Blessing “Builder of Jerusalem” (Blessing 14)

Speaker 1: Further. Jerusalem. “May You dwell within Jerusalem Your city as You have spoken.” You promised me. Yes, how did the Almighty promise? He promised to David, yes.

“And rebuild it as an eternal structure speedily in our days.” Build it as an eternal structure, that it should not be destroyed anymore, that the third building should be an eternal structure.

“Blessed are You, Hashem, Builder of Jerusalem.”

The Blessing “The Offspring of David May You Speedily Cause to Flourish” (Blessing 15)

Speaker 1: And it’s not just Jerusalem, but we want in Jerusalem we want the kingdom of David. “The offspring of David may You speedily cause to flourish,” that which should bloom again. He makes something like, the metaphor is David like a tree that blooms again.

“And his glory shall You raise through Your salvation.” The offspring of David, the grandson of David who will be the Messiah, yes, should be a glory. Glory always means his kingdom, his might, raised through Your salvation.

What does a glory mean? A horn of a ship?

Discussion: What Does “Glory” Mean?

Speaker 2: Glory is a horn. Earlier it’s a sprout, now it’s from an animal, right? Like the horns of an ox, like a… It’s all metaphor, but it means… glory, a glory of salvation. It’s all language from verses actually.

Speaker 1: No, glory isn’t something like a miracle, something a thing that one raises up, a sign of victory. Perhaps one used to bring… perhaps it means a shofar? Perhaps one used to hold a shofar at the… sacrificing and separating. It’s all things metaphors that… Yes, because the idea here is that one should see the salvation. One can understand it, but the metaphor, one must understand the metaphor. Something is with his raising of glory, with his sprouting of glory for David. Yes.

“Blessed are You, Hashem, who causes the glory of salvation to flourish.” He is again causing the glory of salvation to flourish.

The Blessing “Hear Our Voice” (Blessing 16) – The General Request

Speaker 1: The last prayer is a… the general prayer is that all the prayers should be accepted. And what is a prayer where one prays for all prayers? Here the Rambam mentioned earlier that here one can pray for private needs, for everything that a person needs to have. Usually, the Rambam says, in every prayer, in every blessing, one can add similar to the blessing. Here you can add anything, because it’s a blessing that God should help.

Because the Rambam explained earlier that the Sages made blessings that they held that this covers everything that a person needs to have. But there are always an unlimited number of new complications and so on.

“Hear Our Voice” – But We Don’t Say It Aloud

Speaker 1: There it’s hear our voice. “Hear our voice, Hashem our God, have pity and mercy upon us.” It’s a bit interesting, because we don’t say it aloud. It means, of course, that He should accept the prayer, but in the Shemoneh Esrei specifically, the Rambam says this language, one doesn’t say it aloud.

“Have pity and mercy upon us, and accept with mercy and favor our prayer, for from before You our King we shall not turn away empty, for You hear the prayer of every mouth, Blessed are You, Hashem, who hears prayer.”

Discussion: “For You Hear the Prayer of Every Mouth”

Speaker 1: This is very good. First, yes, “empty” is simple meaning, like I go to pray today, He should fill my hands, I shouldn’t go out empty.

Then he says why, like all, every, many blessings that we see, it comes like a confirmation at the end. What did he mean confirmation? That I prayed so well, I’m such a righteous person? No, that was earlier, “forever and ever.” Now he says why: because the Almighty hears everyone’s prayers. That’s the reason why we want Him to accept our prayers.

Speaker 2: Yes, but if He hears everyone’s anyway, one doesn’t need to pray for this. It’s a bit interesting.

Speaker 1: “For You hear the prayer of every mouth,” and then You decide whom to accept. Like, one can…

Speaker 2: No, “hears” means He accepts, He does give, not just He hears.

Speaker 1: Yes, but if you take for granted that this is what He does… Okay, all blessings are like that, because You do it. One prays that it should be revealed or etc. Yes.

“Blessed are You, Hashem, who hears prayer.” One makes that it should be, with the blessing he makes that it should be.

Digression: The Modzitzer Rebbe’s Joke

Speaker 1: Like the Modzitzer Rebbe said about the “Creator of various kinds of nourishment,” do you know the joke?

Speaker 2: Nu.

Speaker 1: That a boy wanted food, and the father didn’t want to give him. So he made “Creator of various kinds of nourishment,” and the father gave him, so it shouldn’t be a blessing in vain.

You have “The King who desires life,” yes. That applies to everything, but does it work? No.

The Blessing “Be Favorable” / Service (Blessing 17)

Speaker 1: The next prayer is also a request for acceptance of prayers, but more acceptance of prayers after the building of Jerusalem. One can say acceptance of the service, today there is only prayer, but with the coming of the Messiah there is also the service of sacrifices. So about this one mentions acceptance of prayer, but also acceptance of the service, when it will be that there will actually be the service.

And I can say that this is like more the private prayers of Jews, and this is the prayer of the nation, the prayer that is a collective prayer, their prayer, the prayer of the people of Israel.

“Be favorable, Hashem our God, toward Your people Israel,” You should show Your favor in the people of Israel, “and to their prayer pay heed,” and to their prayer, “and restore the service to the Holy of Holies of Your House,” the service which is the general prayer of the people of Israel in the Holy Temple, therefore bring back the service “to the Holy of Holies of Your House” – Holy of Holies means a palace, a palace – “and the fire-offerings of Israel and their prayer accept speedily with love and favor, and may the service of Israel Your people always be favorable.”

Does he mean perhaps the daily offering, the daily sacrifice? I don’t know. “And may the service of Israel Your people always be favorable.”

“And May Our Eyes Behold Your Return to Zion”

Speaker 1: “And may our eyes behold,” this is indeed “Be favorable, Hashem our God,” but perhaps here we also, I and mine, this should also be a part of the people of Israel who receive the favor of Hashem.

“And may our eyes behold Your return in mercy to Zion as of old,” as it already was with us in Zion.

“Blessed are You, Hashem, who restores” – who returns to Zion, “who restores His Presence to Zion,” who brings back His Presence to Zion.

Discussion: The Conclusion “Who Restores His Presence to Zion”

Speaker 1: It’s very interesting, because the conclusion of the blessing can only fit after what one says “And may our eyes behold.” The blessing itself doesn’t fit. Actually, this is the blessing of service, it comes to thank the Master of the Universe or to ask Him to accept the service, meaning the Temple service.

When a Jew comes in exile, and he can’t say… There’s another version that says “on the festival of Passover we will serve You alone in awe.” Yes, that other version I have in mind that one said from the time of the Temple, so I think, I have no proof, it’s a theory.

Speaker 2: No, in the Second Temple one could already say “who restores His Presence to Zion,” it was already back.

Speaker 1: But I’m saying, you can’t go much further than yes.

Shemoneh Esrei: Blessing of Service, Thanksgiving, Peace, and Variations in Versions

Blessing of Service (Be Favorable) — Continuation of Discussion

Speaker 1: Actually this is the blessing of service, it comes to thank the Almighty or to ask Him to accept the service, meaning the Temple service. When a Jew comes in exile and he can’t say, he has another version, and say on the festival “we will serve You alone in awe.” Yes, that other version one used to say in the time of the Temple, so I think, I have no proof, it’s a theory.

Speaker 2: But in the Second Temple one could already say “who restores His Presence to Zion”? It was already back, yes.

Speaker 1: No, but I’m saying, you can’t say “You alone” because it is there. Now when you come in exile, you can’t say the normal version, it’s a mistake in the version, you say “and restore.” But then you make the conclusion, you say “who restores His Presence to Zion,” it’s a goes, that He is restoring, like all blessings.

Speaker 2: Yes yes, also “revives the dead” we speak of the future, like “causes the glory of salvation to flourish,” yes.

Speaker 1: No, I’m saying that this isn’t truly a blessing on the restoration of the Presence to Zion, that blessing we already said in “May You dwell within Jerusalem,” we already prayed for that. Now, this only comes in because it’s like the substitute, one exchanged the blessing of service with this.

Speaker 2: There are those who say indeed, I see, according to what you said, it makes sense what one says “May the words of my mouth and the meditation of my heart be acceptable before You,” there are those who say that yes, “may You desire them and be favorable to us.”

Speaker 1: But it fits, because especially after the prayer for requests for private prayers, one asks the Almighty, ah, we are already satisfied, we come we in the study halls and one accepts our prayers, every minyan for itself? No, we want the greater, we want the people of Israel’s prayer in the Land of Israel, which is an “elevated” prayer, a higher level of prayer.

Speaker 2: Okay.

The Blessing of Thanksgiving (Modim) — Blessing 18

Speaker 1: 18, here the last three, like the first three are praise and the last three are thanksgiving. Praise means, how does one say? Praise means one speaks about the greatness of the Holy One, Blessed be He, and here one thanks Him, one is grateful for what He has given us, one speaks more personally, it’s a greatness that He shows toward us.

Yes, this is already the second of the last three, one must understand what “Be favorable” means thanksgiving, “I have no idea.” We gratefully thank You, our thanksgiving, it’s a blessing of thanksgiving, that You are Hashem our God, Rock of our lives, Shield of our salvation. I would say a Hebrew translation, that You, as the Rambam taught us in the blessing of circumcision, in the holy tongue many times one says “that” and it means “for that.” So, we gratefully thank You for that You are Hashem our God, we thank the Master of the Universe that He is our Creator.

And not only that, what does a Creator mean? That He gives us all things. What does our God mean? Rock of our lives, Shield of our salvation, we already had this language in the blessing of the recitation of the Shema, “and a stronghold for us.” You are from generation to generation.

Discussion: How to Divide the Words “You Are From Generation to Generation”

Speaker 2: Ah, interesting. Here we also speak of eternal. You see, according to your order, “You are from generation to generation,” not only “from generation to generation we shall thank You and relate Your praise.” One can learn this, I often thought that “Rock of our lives, Shield of our salvation, You are,” and here “from generation to generation we shall thank You and relate Your praise,” that every generation Jews will be grateful. But one can learn “You are from generation to generation.”

Speaker 1: There’s a dispute among the righteous how to divide the words. I know who decided it this way, but if you want one can do it this way. One can put it in between, each one should do his own. Yes.

Continuation of the Text of the Blessing of Modim

Speaker 1: “You are from generation to generation we shall thank You and relate Your praise, for our lives which are committed to Your hand.” As we learned also in the morning, what was the language? “Into Your hand I commit my spirit.” What we say in the evening service also says, “for our lives which are committed to Your hand,” our life is committed to His hand, and our souls are entrusted to His hand.

“And for Your miracles that are with us every day and for Your wonders and favors at all times, evening and morning and afternoon.” “Evening and morning and afternoon” goes back to “we shall thank You and relate Your praise,” for this we thank evening and morning and afternoon, no? Or the miracles and wonders are… Apparently, “at all times” already covered it. “And for Your miracles and favors at all times,” for this we “shall thank You and relate Your praise evening and morning and afternoon.” Could be, I don’t know. I saw that the commentators say both interpretations about this.

Further, “The Good One, for Your mercies never cease, and the Merciful One, for Your kindnesses never end.” The mercies never end.

Conclusion of the Blessing of Modim

Speaker 1: Further, “All the living shall thank You forever and praise.” Ah, this is the conclusion. “For He is good, God the Good, Blessed are You, Hashem, the Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks.” Yes. The last blessing, the blessing of peace.

I think from this one can deduce, you know how the conclusion begins? “For He is good, God the Good.” Yes, but perhaps indeed “All the living.” I feel that it goes like, because soon one will see, “for all these” one puts in here in between. It goes like a general rule, “we thank You for everything,” one puts in various details, “for the life,” “for this,” and yet one says but, like a conclusion, one can’t finish all the details, “Your mercies cease,” You have more mercies than I can count here, I can already thank each one, “all the living.” Something like that.

I think also the meaning of “the Good is Your Name and to You it is fitting to give thanks,” that for You Almighty it is fitting to thank You. When you thank a person, it ends, he isn’t truly fitting to give thanks, he did a small favor for you. The Almighty does all favors, His Name itself is good, so “to You it is fitting to give thanks,” or “it is good to give thanks to Your Name.” That’s the meaning.

The Blessing of Peace — Blessing 19

Chunk 4 Translation

Speaker 1: Okay, now Birkas Shalom. “Sim shalom tovah u’vracha”, peace, goodness, and blessing, grace and kindness, six requests. “Shalom tovah u’vracha chen vachesed v’rachamim aleinu v’al kol Yisrael amecha”. Ah, not “v’al kol Yisrael amecha”. “Barcheinu kulanu b’or panecha”. This has to do with Birkas Kohanim, “Ya’er Hashem panav”. That’s the translation. “Ki b’or panecha”, because when there is the light of Your countenance, “natata lanu Hashem Elokeinu Torah v’chayim ahavah vachesed tzedakah v’shalom”. May there always be a light of countenance, and You will continue to give us the aforementioned blessings. “V’tov b’einecha”, may it be good in Your eyes, yes, “l’vareich es amcha Yisrael b’chol eis b’shalom”. Or may it be, or it’s a praise, that “ki tov b’einecha l’vareich es amcha Yisrael b’shalom”. Here we have concluded the last blessing, this is the end, we conclude with shalom.

Why Do We Conclude with Shalom?

Speaker 1: I think, one must understand, the Gemara says, we spoke about the… that the three last blessings are like hoda’ah. Particularly it only applies to the eighteenth blessing, Birkas Modim.

I think it’s more like this is the way out. We’re going out, we ask “retzei ba’avodatecha”, as if we’ve already finished the prayer, and we ask the Almighty to accept it. We thank Him for everything, and we say it’s like if the Almighty were a person, one would say “goodbye”, “shalom shalom”, as if we’re giving the person a blessing. But to the Almighty one cannot give a blessing. When I say “shalom” to you, I give you a blessing, that you should have peace. This is such a “nifrad l’shalom”.

Speaker 2: Right, but by the Almighty, He gives us everything, so we say that the Almighty should bless us with shalom. But it’s actually as the Gemara says, “k’eved haniftar merabo, nosein lo shalom v’holeich lo”.

Differences in Nusach: Mashiv Haruach U’morid Hagashem / Birkas Hashanim

Speaker 1: Now, here he goes in to enumerate the differences when we say differently in Birkas Hashanim, both, what we mention rain in Gevuros and later in Birkas Hashanim.

Nusach for Summer Days — In Gevuros

Speaker 1: In the summer days, where we said “mashiv haruach u’morid hagashem” in the second blessing, we say “rav l’hoshi’a”, and instead of “mashiv haruach u’morid hagashem” we say “morid hatal”, because in summer days rain is not a good thing, but dew is always good. And we go back to “mechayeh chayim b’chesed”.

Nusach for Summer Days — In Birkas Hashanim

Speaker 1: And in the ninth blessing, the blessing of Birkas Hashanim, we say this nusach in summer: “Barcheinu Hashem Elokeinu b’chol ma’aseh yadeinu, u’vareich shnaseinu b’talei ratzon”, also for the same reason, we don’t ask for tal u’matar, but for talei ratzon. “Bracha u’ndavah k’shanim hatovos, baruch atah Hashem m’vareich hashanim”.

Why Is the Summer Nusach Shorter?

Speaker 1: Now, here there’s a contradiction, why did it become so much shorter? That is, because the entire long nusach that the Rambam had for “barcheinu” is all that the crops should grow. Now it’s already grown, there’s nothing to add. It’s not just the difference of tal u’matar according to the Rambam, and there are those today who also do this. Yes, it’s the whole thing, the entire order of “bareich aleinu” only makes sense when the year is in the middle of growing the first fruits of the summer. It’s already here, it’s a shame to take away, it’s good, everything becomes much shorter the blessing.

Speaker 2: No, I see that some parts still look important. I know, something this is still the last thing that can still be ruined at the last minute.

Havdalah in Chonen Hada’as

Speaker 1: Further, the nusach of Birkas Havdalah in Chonen Hada’as. Says the Rambam, on Saturday night and Yom Kippur night and Yom Tov night, one blesses the fourth blessing in this nusach. In the fourth blessing, in Birkas Hada’as, we say this, we begin “Atah hivdalta bein kodesh l’chol”, and we say this, “V’atah hivdalta bein kodesh l’chol, bein or l’choshech, bein Yisrael la’goyim, bein yom hashvi’i l’sheishes y’mei hama’aseh”. The Almighty makes distinctions, He makes the categories between holy and mundane. “K’shem shehivdalta bein kodesh l’chol, kach p’deinu v’hatzileinu mikol minei mashchis u’mikol minei puranyos hamitragshes lavo ba’olam, u’shmareinu min hakol, v’choneinu me’itcha de’ah binah v’haskel, baruch atah Hashem chonen hada’as”.

Difference Between the Rambam’s Nusach and Our Nusach

Speaker 1: Our nusach begins a bit differently. It says “atah chonantanu”. I think our nusach changed the nusach, because the Rambam begins “atah hivdalta”, so he must first say “atah chonen” and then he says “atah hivdalta”. And for us where it says “atah chonantanu l’mada Torasecha u’slamdenu”, so you’ve already translated, you’ve already said “atah chonen”, then you say “u’vdil”. So we don’t need to say “atah chonen” again beforehand.

But also by us the request that we ask is different, not from physicality, but we say “v’hakeil aleinu meichet v’avon u’midibuk midos ra’os, u’vdileinu bein kodesh l’chol”. We ask that the distinction, just as You made a distinction between bad things, there should be a distinction between us and bad things. The bad things that are mentioned are more in the realm of mitzvos.

Further, on Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed there is the addition of Ya’aleh V’yavo in Birkas Retzei.

Ya’aleh V’yavo — Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed

Speaker 1: The Rambam brings, Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed we add in the seventeenth blessing, in the seventeenth blessing, whether evening, morning and afternoon, and we bless them in this nusach.

Nusach of Ya’aleh V’yavo, Aneinu, and Al Hanisim According to the Rambam

Nusach of Ya’aleh V’yavo — Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed

The bad things that are mentioned are more in the realm of mitzvos.

Further, on Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed, there is the addition of Ya’aleh V’yavo in Birkas Retzei. The Rambam, on Rosh Chodesh and Chol Hamo’ed, in addition in the seventeenth blessing, in the seventeenth blessing, whether evening, Shabbos and afternoon, and one blesses them in this nusach, he brings again Birkas Retzei, and then he brings the entire piece of Retzei. Because the Rambam didn’t have a siddur where there’s an instruction for Ya’aleh V’yavo, he must say how the order is. Ah, he also began from atah chonen.

Always, all these additions, it begins a bit earlier and ends a bit later, so that it can be clear how one says the blessing, how it goes in.

Yes, for example, rav l’hoshi’a morid hatal, he began at the words rav l’hoshi’a. Okay, it’s one small thing.

Nusach of Birkas Retzei with Ya’aleh V’yavo

Retzei Hashem Elokeinu b’amcha Yisrael, v’lisfilasam she’ei, v’hasheiv es ha’avodah lidvir beisecha, v’ishei Yisrael u’sfilasam m’heirah b’ahavah t’kabeil b’ratzon, u’sehi l’ratzon tamid avodas Yisrael amecha.

And we say here like this: Elokeinu v’Elokei avoseinu, ya’aleh v’yavo v’yagi’a. It should arrive, but it’s… we say there are many expressions. Ya’aleh v’yavo v’yagi’a, yeira’eh v’yeiratzeh v’yishama v’yipakeid v’yizacheir l’fanecha, zichroneinu u’fikdoneinu, v’zichron avoseinu, v’zichron Yerushalayim irecha, v’zichron Mashiach ben David avdecha, v’zichron kol amcha beis Yisrael. All these remembrances should come up and should bring like pleitah, pleitah means like salvation. L’tovah, l’chein, l’chesed u’l’rachamim, l’chayim u’l’shalom b’yom Rosh Hachodesh hazeh.

And the language of Rabbi Eliezer: Racheim bo aleinu v’hoshi’einu, zachreinu Hashem Elokeinu bo l’tovah, u’fokdeinu vo livrachah, v’hoshi’einu vo l’chayim, bidvar yeshu’ah v’rachamim, chus v’choneinu v’racheim aleinu, u’malteinu vo mikol tzarah v’yagon, v’samcheinu vo simchah shleimah. A nicer language than ours, perhaps a bit longer.

V’sechezenah eineinu b’shuvcha l’Tzion b’rachamim, ki atah b’rachamecha harabim tashuv eilehah. Baruch atah Hashem, hamachazir Shechinaso l’Tzion.

Nusach for Chol Hamo’ed

On Chol Hamo’ed we don’t say “b’yom Rosh Hachodesh”, but we say “b’yom”, the language of the Rambam is “b’yom mikra kodesh hazeh, b’yom mo’ed chag hamatzos hazeh”, or “b’yom mo’ed chag hasukkos hazeh”, and we continue “harachaman hu yanchileinu”.

Interesting, he says here “b’yom mikra kodesh hazeh, b’yom mo’ed”, more than we say. It’s interesting, because seemingly mikra kodesh is not Chol Hamo’ed. There it says “shivas yamim, u’vayom hashvi’i mikra kodesh”. It’s interesting that the Rambam also says this on Chol Hamo’ed. On Yom Tov I understand that one should say mikra kodesh, but Chol Hamo’ed is a bit difficult. Seemingly one should only say “mo’ed”, because it’s not yet a mikra kodesh. Um, it’s actually interesting.

Nusach of Aneinu — On a Fast Day

On a fast day there is an addition in the sixteenth blessing, Birkas Shema Koleinu. Instead of Birkas Shome’a Tefillah an individual says… ah, the individual says this, we’ll see, the prayer leader will be different.

Nusach of Aneinu for an Individual — In Birkas Shema Koleinu

We say “Shema koleinu Hashem Elokeinu, chus v’racheim aleinu, v’kabeil b’rachamim u’v’ratzon es tefilaseinu”, and here we insert like this, “Aneinu Hashem Elokeinu aneinu b’yom tzom hata’anis hazeh, ki b’tzarah g’dolah anachnu.” This is presumably more fitting for a fast for rain, or it’s a day that marks a great trouble. “Al tastir panecha mimenu, al ta’aleim oznecha mishmo’a tefilaseinu.” This is a fast which is always when there’s already a concealment of face, stop the concealment of face, accept the prayers, “v’heyei karov l’sho’aseinu, terem nikra v’atah ta’aneh.” So in the future it should be “terem nikra v’atah ta’aneh”, now we ask You should answer for now.

Discussion: The Meaning of “Terem Nikra V’atah Ta’aneh”

Speaker 1: We had an interpretation when we learned earlier about this, I don’t remember what it was. Ahh. Do you remember?

Speaker 2: No, but one can hear it like this, now answer us, and it shouldn’t come to such a trouble that we should have to go through so much trauma until You answer. Next time, let’s do it properly, “terem nikra v’atah ta’aneh”.

Speaker 1: It’s also interesting what the intention is “terem nikra”. We always say Birkas Hashanim, we always ask for rain. “Terem nikra v’atah ta’aneh, n’dabeir v’atah…” The “n’dabeir” here also refers to terem. “Terem n’dabeir v’atah tishma”. As the prophet says, “terem yikra’u va’ani e’eneh, od heim m’dabrim va’ani eshma”. It can also be that it means simply very quickly. Almost like “eli terem”, almost, literally the minute. It’s literally still before, literally.

I don’t know what this means.

Speaker 2: Ki atah shome’a tefilas… no, here it looks like it shouldn’t fall out “kri’ah”. “Kri’ah” looks like a bigger demonstration. But simply “n’dabeir” further which is not before. Because I thought that the “n’dabeir” also goes up to the word “terem”. But it can be the opposite, “terem nikra”, still before we go to “kri’ah”. “Kri’ah” means something like an assembly, a “korei b’kol ram”.

Speaker 1: Yes, yes.

Speaker 2: But what are we there by? Still even before we should ask “terem”, as it says in Tanach “b’terem yikra’u”, still before they cried out. But if we need Him, we should just start speaking, no speaking with the Father. It should be enough the blessing of “baruch aleinu”, we shouldn’t have any complaints with any… yes.

Ki atah shome’a tefilas kol peh, baruch atah Hashem shome’a tefillah.

Nusach of Aneinu for the Prayer Leader — A Separate Blessing

When the prayer leader stands, this nusach is a separate blessing, we say an extra blessing on this. And it should be after the seventh blessing, after Birkas Go’el Yisrael, we say, “Aneinu Hashem Elokeinu aneinu b’yom tzom hata’anis hazeh, ki b’tzarah g’dolah anachnu”, and the same conclusion, “If we need Him, Hashem Elokeinu, ki atah oneh b’chol eis tzarah v’tzukah, podeh u’matzil”.

Because “podeh u’matzil” he adds, right? Ah, “ki atah oneh b’chol eis tzarah v’tzukah, podeh u’matzil”, because we have a special seal, this is the introduction to the seal, “baruch atah Hashem ha’oneh b’eis tzarah”.

Discussion: Why Doesn’t the Individual Say a Separate Blessing

Speaker 1: Why doesn’t the individual prayer say the individual here? I don’t know exactly, I don’t remember we must…

Speaker 2: But an individual, the rule is that an individual doesn’t make his own blessings. An individual inserts his requests into the blessings of Shemoneh Esrei. The community has an aspect, a pride, a communal fast. Every individual prays as a community, but in general, the individual prayer is called so because an individual… but the community can add. Just as in general by a communal fast we add more blessings even.

Speaker 1: Ah, true, there is such a thing, I don’t remember exactly.

Speaker 2: By a communal fast we added another extra blessing.

Nusach of Birkas Boneh Yerushalayim on Tisha B’Av

On Tisha B’Av we added an extra blessing. Not a blessing, a nusach.

Ah, in the… there it’s a bit different, in Birkas Boneh Yerushalayim. On Tisha B’Av one blesses the fourteenth blessing in this nusach, we change the fourteenth blessing, instead of the regular fourteenth we say a special one for Tisha B’Av.

Racheim Hashem aleinu v’al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha. And the Yerushalayim is ha’ir ha’aveilah, hacharevah, hashomemah, han’sunah b’yad zarim, hayosheves like a widow, as it says in Megillas Eichah “v’roshah chafui”, with a bowed head, k’ishah akarah shelo yaladah, like a barren woman who hasn’t given birth to children and she is sad. Vayirshuha legiyonim, legiyonim is a “legion”, yes, this is what word? A Latin word from a Roman army, a legion. Legiyonim, the military conquered it, vayirshuha ovdei f’silim, vayitnu es nivlas avadecha. Yirshuha doesn’t mean inherited, it means driven out, yes, like taken over, conquered. Ovdei f’silim, vayitnu es nivlas avadecha ma’achal l’of hashamayim v’livhemas ha’aretz. This is a verse, yes. This is a matter of mentioning the pain of Tisha B’Av that happened then.

Al kein Tzion b’mar tivkeh, Yerushalayim titein kolah. Libi libi al chaleileihem, me’ai me’ai al harugeihem. And it’s already been enough, yes, we count it out as if we’re arousing heavenly mercy. Az re’eh Hashem v’habitah v’racheim shomemosehah, have mercy on the desolate Yerushalayim, v’nachamah. Ki atah Hashem ba’eish hitzatah u’va’eish atah asid livnosah, kakasuv va’ani ehyeh lah ne’um Hashem chomas eish saviv v’lichavod ehyeh b’sochah. B’sochah means in Yerushalayim, yes, Yerushalayim will have a wall of fire, and the Divine Presence will be there for honor.

Discussion: “Ba’eish Hitzatah” vs. “Ba’eish Yisadtah” — Difference Between the Rambam and Our Nusach

There’s a big difference here from the Rambam’s nusach and our nusach. We say “ba’eish hitzatah”, here it says “ba’eish yisadtah”. The Rambam doesn’t hold at all the whole thing that it was burned and with that we’re going to build it. The Rambam says “ba’eish yisadtah”.

I thought perhaps we mean the pillar of fire when the Jews left Egypt. How do we see that the Temple was founded with fire? When the menorah came out, he threw in gold and fire came out. When we must think, yitzasu, it fits like it was burned with fire. Perhaps the verse itself, “va’ani ehyeh lah chomas eish”. But there it’s not ba’eish yisadtah, but b’Hashem yisadtah, the fire is a metaphor. It looks like fire is the foundation, perhaps we mean to say with fire, with the Temple we inaugurated with sacrifices, with the fire of the altar. I don’t know, wonders of wonders. Yes, in general, Hashem boneh Yerushalayim.

Nusach of Al Hanisim — Purim

Yes, Purim we add in Shemoneh Esrei, we add after Modim, in the middle of Modim we add the special blessing for Purim.

Nusach of Al Hanisim for Purim

Says the Rambam the entire Birkas Modim, modim anachnu lach etc., and here we say al nisecha sheb’chol yom va’yom, al nifliosecha sheb’chol eis va’eis, and here we say about the special miracles, about the miracles that were done once. Al hanisim v’al hag’vuros v’al hat’shu’os she’asisa la’avoseinu bayamim haheim bazman hazeh, the previous years in those days on the calendar. Bimei Mordechai v’Esther, k’she’amad Haman hara, as it says in the Megillah “Haman hara hazeh”, al amcha beis Yisrael, l’vakeish l’hashmid laharog u’l’abeid es kol haYehudim mina’ar v’ad zakein taf v’nashim b’yom echad, u’shlalam lavoz, he wanted to take their spoils. V’atah b’rachamecha harabim amadta lahem, for the Jews, b’eis tzarasam, danta es dinam v’ravta es rivam, nakamta es nikmasam, v’heifeita es atzaso of Haman, v’kilkalta es machashavto, v’heisheivosa lo g’mulo b’rosho, that Haman was paid with a punishment for his deeds, v’salu oso v’es banav al ha’eitz.

We paid him back on his head what he had, something like that it means, as the Gemara has such a language, asher yishl’tu haYehudim heimah b’son’eihem, what he wanted to do we did back to him on his head. V’hinahu, this is the whole thing here, the reason, v’asisa l’cha sheim gadol b’olamcha ad hayom hazeh. Sanctification of God’s name, v’al am Yisrael asisa peleh v’nisim, and we end with such a request, k’sheim she’asisa imanu peleh v’nisim kach aseh imanu nisim u’g’vuros ba’onah hazos.

And this is actually interesting, because here we ask for miracles and mighty acts in a blessing for Jews,

Nusach of “Al Hanisim” for Chanukah and Purim, Holiness of the Prayer Leader, and Laws of the Ten Days of Repentance

Nusach of “Al Hanisim” — Chanukah and Purim

Speaker 1: What is the thing? “She’asah mofeis u’g’vurah ba’olam hazeh”, He made a sanctification of God’s name in this world, “l’amcha Yisrael la’asos lahem peleh v’nisim”. And we end with such a request, “k’sheim she’asisa imahem peleh v’nisim, kach aseh imanu nisim u’g’vuros ba’eis u’va’onah hazos”.

Ah, interesting, because the Rambam had… okay. And we go back, “v’al hakol Hashem Elokeinu anachnu modim lach… tov shimcha u’l’cha na’eh l’hodos… harachaman hu yizkeinu…”. Interesting, because here we ask for miracles and mighty acts. In Birkas Hamazon the Rambam mentioned the thing of if one forgot Ya’aleh V’yavo, should one say Harachaman? No. The Rambam doesn’t mention Birkas Harachaman at all? No, it didn’t enter for the Rambam there. Because there is the thing, why should one ask for miracles?

The Meaning of “Nisim” — Not Above the Natural Order

Yes, but what is not a question, it’s not a real question. Nisim means that the Almighty should help us, it doesn’t mean above the natural order. It doesn’t say that we should do nothing, not at all. It doesn’t mean above the natural order, what he says that we see every day. It doesn’t mean a miracle that is above the natural order, it doesn’t mean a prayer in vain, which they learned, that the Almighty should change the male to a female, not that is the word.

Nusach for Chanukah

Okay. And the same thing is with Chanukah. Now he goes on to explain the text of Chanukah. “On Chanukah one blesses…”. What should he conclude? “Chanukah…”. On Chanukah also one changes the blessing from… In our siddur it says that there is Al HaNissim, there are two, for Chanukah and Purim. The Rambam thought that they are two different things, although they have similar opening and closing like Chanukah and Purim.

But the Rambam wrote extra, “Modim anachnu lach bazman hazeh…” (We thank You at this time…). And afterwards he speaks of “dinei tefillos sheva’as harachamim” (the laws of prayers of the seven mercies), “al hanissim ve’al hagevuros ve’al hamilchamos…” (for the miracles and for the mighty deeds and for the wars…). It’s the same said beginning, right? No, it’s not the same said.

Speaker 2: Ah, so for Purim he doesn’t write milchamos (wars)?

Speaker 1: Interesting. “Ve’al hateshu’os ve’al hapeduyos ve’al hapurkan” (and for the salvations and for the redemptions and for the deliverance). Ah, it’s different. “She’asisa imanu…” (that You performed for us…). Interesting, Chanukah and Purim were only nissim (miracles), gevuros (mighty deeds), and teshu’os (salvations). And Chanukah was milchamos (wars), and peduyos (redemptions), and purkan (deliverance). “She’asisa imanu bayamim hahem bazman hazeh” (that You performed for us in those days at this time). And one recounts the story, that bimei Matisyahu ben Yochanan (in the days of Mattathias son of Yochanan) the Greek kingdom came, and they wanted levatlem miTorasecha ulha’aviram meichukei retzonecha (to nullify them from Your Torah and to make them transgress the laws of Your will), and the Almighty helped berachamecha harabim (in Your abundant mercy), hamosram beyad chalashim (delivering them into the hands of the weak), danta es dinam veravta es rivam venakamta es nikmatam (You judged their judgment and fought their fight and avenged their vengeance). So You give victory with different names, and the same thing, here one begins again the same text as Purim, resisim leshimcha hagadol ulemalka (wicked ones to Your great Name and to the King), I think that the Shem HaGadol (great Name) connects with what is said later tov shimcha ulecha na’eh lehodos (good is Your Name and to You it is fitting to give thanks). I think in both cases one says exactly the same thing, that it was the matter of hashivos lo gemulo berosho (returning his recompense upon his head), that what they planned happened to them.

Discussion: “Danta es dinam” and “Hashivos lo gemulo berosho”

Speaker 2: Rebbe, in both there is danta es dinam.

Speaker 1: No, these are two different things. In both happened the vengeance that what they planned for Jews happened to them. Danta es dinam appears in both, but hashivos lo gemulo berosho (returning his recompense upon his head) is a special thing for Haman. Yes, the Almighty took up for you, and that’s what it means, right, He took our side. And just as it was done for them, so should You do for us be’eis uva’onah hazos (at this time and season), interesting language, ve’al kulam anachnu modim (and for all of them we give thanks), and one concludes the blessing.

Kedushah of the Shaliach Tzibbur

Okay, now one must learn about two more things in the blessing. One is about the Kedushah that the shaliach tzibbur (prayer leader) says, and the second is about Aseres Yemei Teshuvah (Ten Days of Repentance) when one changes. Okay, so like this, the Rambam says like this, we also don’t think about it, we look at it as if one stops at the third blessing, and afterwards one says Kedushah. The Rambam says that the shaliach tzibbur says the third blessing in a different text, Birkas HaKedushah (the blessing of holiness), he has a longer Birkas HaKedushah which includes in it what the congregation also answers. Right, and this he will say in the next section. What does the shaliach tzibbur say? There are also different texts for Shabbos and during the week, and the Rambam sees that there is one text that he says always.

Text of Kedushah of the Shaliach Tzibbur

Speaker 2: Yes, says the Rambam, he says, do you want to read?

Speaker 1: I’ll read. Yes, unekadishach una’aritzach uneshalesh lach (and we will sanctify You and revere You and triple for You), here alone one already had three, kedushah dena netzach uneshalesh lach, kedushah meshuleshes (triple holiness), and they also explain that kedushah meshuleshes is three times kadosh (holy), as the prophets say three times kadosh. A devar Hashem beyad nevi’acha al yedei pasuk, az vekara zeh el zeh (A word of God through Your prophet by way of verse, then they call one to another), the angels say kadosh kadosh kadosh Hashem tzeva’os melo chol ha’aretz kevodo (Holy, holy, holy is the Lord of Hosts, the whole earth is full of His glory). Kevodo begadlo malei olam, umesharsav sho’alim ayeh mekom kevodo (His glory in His greatness fills the world, and His ministers ask where is the place of His glory). Kevodo. And since they don’t know where is the place of His glory, meshabchim ve’omrim (they praise and say), His glory fills the world, it’s not specific to a certain place, therefore they don’t say “ayeh mekom kevodo” (where is the place of His glory), they say “baruch kevod Hashem mimekomo” (blessed is the glory of God from His place), wherever, everywhere where His glory is, blessed be the glory.

Explanation of “Mimekomo” — The Almighty Has No Place

And one requests “mimekomo hu yifen” (from His place He will turn), there is no specific mimekomo, but mimekomo, from that mimekomo, it’s greater than a certain place. When one says ayeh mekom kevodo, but this is the explanation that baruch kevod Hashem mimekomo, one doesn’t mean to say that it’s a physical place. The Almighty is not a physical thing. One means to say, one cannot comprehend. It’s a height, one cannot comprehend from the supreme level that the Almighty is, but the creations have a channel, a path in His channel.

Discussion: “Timloch beTzion” — Specific Place or Not?

But this is exactly the point, that now it is melo chol ha’aretz (fills the whole earth), there is no certain place. There should be a certain place, which is the Beis HaMikdash (Holy Temple), where there will be the place where one will praise the Almighty.

Speaker 2: No, but “ushimloch aleinu” (and reign over us), yes indeed, “timloch beTzion” (You will reign in Zion).

Speaker 1: In the place of the location which is now, which one cannot designate, which is kevodo malei olam (His glory fills the world), but it’s not specific to a certain place, it should happen that “ushimloch aleinu” (and reign over us), now the kingdom should be in Jerusalem, “ki mechakkim anachnu lach” (for we await You), because we are already waiting for the redemption. “Masai timloch beTzion bechayeinu uveyameinu tishkon, veyisgadel veyiskadash besoch Yerushalayim ircha ledor vador ulnetzach netzachim. Ve’eineinu tir’enah bemalchus uzecha” (When will You reign in Zion, in our lives and in our days may You dwell, and may You be magnified and sanctified within Jerusalem Your city from generation to generation and forever. And may our eyes see Your mighty kingdom), one should see the kingdom in Jerusalem, “kadavar ha’amur beshirei uzecha al yedei David meshiach tzidkecha” (as the word spoken in Your songs of strength through David Your righteous anointed), as it says in the holy song of David, “yimloch Hashem le’olam Elokayich Tzion ledor vador halleluyah” (The Lord will reign forever, your God O Zion from generation to generation, praise God). The Almighty will reign in Zion from generation to generation.

And one concludes with “uledor vador nagid godlecha ulnetzach netzachim kedushascha nagid” (from generation to generation we will declare Your greatness and forever we will proclaim Your holiness), “veshivchecha Elokeinu mipinu lo yamush ki Eil melech gadol vekadosh atah, baruch atah Hashem HaEil HaKadosh” (and Your praise our God shall not depart from our mouth for You are a great and holy God King, blessed are You Lord, the holy God).

Speaker 2: So that’s the text that the shaliach tzibbur says. I don’t agree with you that it will be in a place.

Speaker 1: It means, we are in a place, that’s true, but the Almighty comes, it should come to Jerusalem, to malchus uzecha (Your mighty kingdom). Zion, from kevodo vegadlo malei olam (His glory and greatness fills the world). But it always bothers me that the Almighty is not physical, but now there isn’t even a place where one says “see, this is heaven.”

Speaker 2: You also don’t see what “mekom kevodo” (place of His glory) means. “Ayeh mekom kevodo” (where is the place of His glory) means in general, “ayeh mekom kevodo” is not another thing that angels say. “Ayeh mekom kevodo” is an expansion of “baruch kevod Hashem mimekomo” (blessed is the glory of God from His place). Why do they say “mekomo” (His place)? Why do they say “from Jerusalem”? Because they don’t know, the Almighty has no place. The Almighty is above place, or above comprehension, which is called “makom” (place). Mekom kevodo shel olam (the place of His glory of the world), however you want to say it.

What the Congregation Answers

Now he says, when the shaliach tzibbur stands in this blessing, vekore zeh el zeh ve’omer (and they call one to another and say), he says the words “vekara zeh el zeh ve’omer,” kol ha’am onim “kadosh kadosh kadosh Hashem tzeva’os melo chol ha’aretz kevodo” (all the people answer “Holy, holy, holy is the Lord of Hosts, the whole earth is full of His glory”). Do you have with this that we demonstrate like the angels say it together, because if they alone are only a rabbi, how does it look? Ucheshe’omer “ayeh mekom kevodo”, kol ha’am onim umeshabchim ve’omrim “baruch kevod Hashem mimekomo” (And when he says “where is the place of His glory,” all the people answer and praise and say “blessed is the glory of God from His place”).

Interesting that one doesn’t just say the “baruch kevod Hashem mimekomo,” one also says the “meshabchim ve’omrim” (praise and say). And by kadosh one doesn’t say “vekara zeh el zeh ve’omer,” but one actually says the kadosh itself. What? Just like that I would have said only “baruch kevod Hashem mimekomo” alone.

Okay, ucheshe’omer “bechayeinu uveyomeinu” (and when he says “in our lives and in our days”), what does the congregation say? “Amen”. Ucheshe’omer “when the shaliach tzibbur says this,” kol ha’am onim “yimloch Hashem le’olam Elokayich Tzion ledor vador halleluyah” (all the people answer “The Lord will reign forever, your God O Zion from generation to generation, praise God”).

Criticism of Today’s Custom That Everyone Says Everything

Our custom, except that there are slightly different texts, we say in the entire Kedushah, each person says everything. There’s no Judaism in this, with apologies to the great righteous ones who say one should do so. Kedushah is made that the chazzan (cantor) calls out, and the congregation says “kadosh.” But you say everything, each person says everything, who is the chazzan? Who is the congregation? It doesn’t make any sense anymore, in my opinion.

And this is something that is everywhere, we have taken away the concept of shaliach tzibbur truly, that only the shaliach tzibbur says. Everyone says everything together, because many times it doesn’t work out so well. But I say, the congregation is for this. We spoke that one should go learn hilchos tefillah (laws of prayer). Vechol eilu hadevarim she’omrim hatzibbur, hevei korei imahem veyihyeh hu hashaliach tzibbur (And all these things that the congregation says, he should read with them and he will be the shaliach tzibbur). Say also with, velo yagbiah kolo vehem einam onim acharav (and he should not raise his voice and they are not answering after him), he should not say loudly together with them, but he should say with them.

There is a dispute about shaliach tzibbur, it means that one says for Shabbos or even during the week, there are people who when the congregation finishes saying, the congregation also repeats. It’s very funny, have you ever seen in shul on Shabbos? The entire congregation repeats. Hello, did we appoint a chazzan? Anyway, and afterwards he begins “baruch kevod Hashem mimekomo.” One doesn’t need to, one only needs to say “mimekomo” or what one says “kevodo malei olam.” Yes, because “baruch kevod Hashem mimekomo” he said together with the congregation, as the Rama says here.

Aseres Yemei Teshuvah — Changes in Birkas HaKedushah

Okay. One small thing. Yachid hamitpalel im hatzibbur be’aseres yemei teshuvah shebein Rosh Hashanah leYom HaKippurim, omer besof berachah zo (An individual praying with the congregation during the Ten Days of Repentance between Rosh Hashanah and Yom Kippur, says at the end of this blessing), he says at the end of Birkas HaKedushah, “ka’amur ‘venisga Hashem tzeva’os bamishpat vehaEil hakadosh nikdash bitzedakah’, baruch atah Hashem HaMelech HaKadosh” (as it is said ‘and the Lord of Hosts is exalted in judgment and the holy God is sanctified in righteousness,’ blessed are You Lord, the holy King). We are accustomed to say only the word “HaMelech HaKadosh” (the holy King). Yes, Rosh Hashanah, Yom Kippur we say this verse, but not a whole week.

There are many more small things in Shemoneh Esrei, like one says “HaMelech HaMishpat” (the King of judgment) during Aseres Yemei Teshuvah, or that one says “Zachreinu lechayim” (Remember us for life) during Aseres Yemei Teshuvah, which the Rama already said in hilchos tefillah before the chazaras hashatz (repetition of the Amidah) here, here he only repeats the thing that he hasn’t yet said.

Conclusion

Until here is what do you call it, this is the third shiur (lesson) that we have learned in seder hatefillah (order of prayer), which is the laws of Shemoneh Esrei.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

סדר התפלות ג׳ – ברכות שמונה עשרה – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון סדר התפילה — נוסח שמונה עשרה (חלק ג׳)

כללי מבוא צו נוסח שמונה עשרה

סטרוקטור פון שמונה עשרה בכלל

דער רמב״ם שרייבט “נוסח ברכות התפילה וסדרן” — נישט נאר דער נוסח איז וויכטיג, נאר אויך די סדר. מען קען נישט ארומטוישן די סדר פון ברכות.

פשט: די באקאנטע דריי-טייליגע סטרוקטור: ערשטע 3 ברכות — שבח; מיטלסטע 12-13 ברכות — בקשות; לעצטע ברכות — הודאה.

חידושים:

1. די לעצטע ברכות זענען נישט פשוט “הודאה”: רצה איז א בקשה אויף קבלת העבודה, מודים איז הודאה, און שלום איז לכאורה א בקשה. פארוואס מען רופט דעם גאנצן אפטייל “הודאה” דארף מען נאך טראכטן.

2. די סטרוקטור פון יעדע איינצלנע ברכה שפיגלט אפ די סטרוקטור פון גאנץ שמונה עשרה: יעדע ברכה (בפרט די מיטלסטע) האט אויך דריי טיילן: (א) אנהייב/פתיחה — א שטיקל שבח (למשל “אתה חונן לאדם דעת”); (ב) תוכן/בקשה — די הויפט בקשה; (ג) סיום — אפט מיט א “כי” וואס פארבינדט צום חתימה. דאס הייסט: די מאקרא-סטרוקטור פון שבח-בקשה-הודאה ווערט איבערגעחזר׳ט אין מיניאטור אין יעדע ברכה בפני עצמה.

3. דין סדר הברכות: דער רמב״ם נומערירט די ברכות מיט א׳, ב׳ וכו׳ (אן נעמען), און אויך שפעטער ביי הוספות זאגט ער “בברכה ראשונה, בברכה שניה” — ער גייט נאר מיט נומערן. די גמרא ברענגט טעמים פאר די סדר (למשל רפואה בשמינית ווייל מילה איז אכטן טאג).

ברכה א׳: אבות (מגן אברהם)

דער רמב״ם׳ס נוסח: “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגבור והנורא, א-ל עליון, גומל חסדים טובים וקונה הכל, וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם, מלך רחמן מושיע ומגן. ברוך אתה ה׳ מגן אברהם.”

פשט: די ערשטע ברכה דערמאנט דעם אייבערשטן אלס ג-ט פון אונזערע אבות, זיינע תארים, און זכות אבות.

חידושים:

1. נוסח-חילוק: דער רמב״ם זאגט “מלך רחמן” — מיר זענען געוואוינט צו זאגן “מלך עוזר ומושיע ומגן”, אבער ביים רמב״ם שטייט “מלך רחמן מושיע ומגן”.

2. “אלקינו ואלקי אבותינו” — דאס איז דער כלל פון דער גאנצער ברכה: ער איז אונזער ג-ט און דער ג-ט פון אונזערע אבות.

3. “הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון” — תארים פון דעם אייבערשטן אליין.

4. “גומל חסדים טובים וקונה הכל” — רעדט וועגן וואס ער טוט פאר מענטשן.

5. “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם” — דערמאנט ברית אבות, דער אייבערשטער געדענקט חסדי אבות און אין דעם זכות ברענגט ער גאולה.

6. “מגן אברהם” — באזירט אויף “אנכי מגן לך”. הגם “מגן אברהם” מיינט אלע אבות, נאר “בכור חותמין” — ווען מען דערמאנט אברהם מיינט מען אלע אבות, ער איז דער פאטער פון אלעם.

7. די עיקר פון ברכת אבות: די ברכה איז בעיקר וועגן זכות אבות — מען הייבט אן מיט “אלקינו ואלקי אבותינו”, רעדט שבח, און קומט צוריק צו אבות: “זוכר חסדי אבות”, “מגן אברהם”.

ברכה ב׳: גבורות (מחיה המתים)

דער רמב״ם׳ס נוסח: “אתה גבור לעולם ה׳, מחיה מתים אתה רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, רופא חולים, סומך נופלים, ומתיר אסורים, ומקיים אמונתו לישני עפר… מלך ממית ומחיה… ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה ה׳ מחיה המתים.”

פשט: די צווייטע ברכה דערמאנט גבורות ה׳ — בפרט תחיית המתים, גשמים, און פרנסה.

חידושים:

1. פארוואס הייסט עס “גבורות” און נישט “תחיית המתים”? “הגבור” ווערט שוין דערמאנט אין ברכת אבות. די ברכה רעדט וועגן הנהגת הטבע — ווי דער אייבערשטער פירט די וועלט (סיזענס, רעגן, לעבן און טויט). תחיית המתים איז די גרעסטע חידוש/גבורה, דערפאר ענדיגט מען דערמיט און מען קען עס רופן דער עיקר, אבער “גבורות” איז דער ברייטערער נאמען פאר דער גאנצער ברכה.

2. קשר צווישן גשם און תחיית המתים: “משיב הרוח ומוריד הגשם” שטייט צוזאמען מיט מחיה מתים — גשם איז אזויווי מחיה מתים די וועלט כסדר מיט פרישע גשמים. טל ווערט אנגערופן “טל תחיית המתים”.

3. דער רמב״ם׳ס נוסח — ווינטער ערשט: דער רמב״ם שרייבט סיי דא (גבורות) סיי ביי ברכת השנים דעם ווינטער-נוסח ערשט, נאכדעם זאגט ער וואס מען זאגט אין זומער. צוויי מעגליכע טעמים: (א) פראקטיש — דער רמב״ם האט געוואלט עס זאל זיין גרינגער, שרייבט איין נוסח און דערנאך דעם חילוק; (ב) מהותית — אפשר איז דער ווינטער-נוסח דער עיקר נוסח (אריגינעל/לענגער), און דער זומער-נוסח איז דער שינוי.

4. “משיב הרוח ומוריד הגשם” — דער מעכאניזם פון רעגן: דער רוח (ווינט) ברענגט דעם גשם — דער ווינט מאכט אז וואסער זאל עוועפארירן (אויפגיין), און דאס ברענגט רעגן. דער רוח איז דער שליח פון גשם.

5. “מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים” — חסד vs. רחמים: פאר די לעבעדיגע גיט דער אייבערשטער בחסד, און פאר די טויטע (תחיית המתים) ברחמים. דאס איז א פיינער חילוק — חסד איז פאר די וואס לעבן שוין, רחמים איז פאר די וואס דארפן ערשט צוריקגעבראכט ווערן.

6. “רופא חולים, סומך נופלים, ומתיר אסורים” — ענפים פון תחיית המתים: אלע דריי זענען ענליך צו תחיית המתים — דער אייבערשטער “ריווערסט” א סיטואציע: א קראנקער ווערט געהיילט, א געפאלענער ווערט אויפגעהויבן, אן איינגעשפארטער ווערט באפרייט. דער אייבערשטער קען טשענדזשן א טרעדזשעקטערי אפילו ווען עס זעט אויס ווי ס׳איז שוין פארלוירן.

7. “ומקיים אמונתו לישני עפר”: דאס איז פאראלעל צו “זוכר חסדי אבות” פון דער ערשטער ברכה — ביידע גייען צוריק צו א הבטחה. “ישני עפר” מיינט טויטע מענטשן, און דער אייבערשטער האט צוגעזאגט זיי צוריקצוברענגען.

8. די פאעטישע סטרוקטור פון דער ברכה: יעדע שטיקל פון דער ברכה לייגט אריין דעם ענין פון תחיית המתים. דאס איז דער דורכגייענדער פאדעם: גשם (לעבן פון טויטע ערד), מכלכל חיים, רופא חולים, סומך נופלים, מתיר אסורים — אלץ ווייזט אויף דעם אייבערשטן׳ס כח צו ברענגען צוריק חיים.

9. “מלך ממית ומחיה” — “מי דומה לך”: ממית ומחיה איז עפעס וואס קיינער אנדערש קען נישט — דאס איז דער פלאץ וואו דער אייבערשטער איז אויסשליסליך.

10. “ונאמן אתה להחיות מתים” — אמונה און נאמנות: תחיית המתים איז אן ענין פון אמונה אין דער נאמנות פון אייבערשטן. מ׳זעט אז דער מענטש איז טויט, און מ׳דארף געטרויען אז דער אייבערשטער וועט מקיים זיין. די אמונה אין תחיית המתים איז בעצם אמונה אין דער נאמנות פון הקב״ה.

11. חתימת הברכה — אבן עזרא׳ס שיטה: דער אבן עזרא זאגט אז “מחיה מתים” פאר דער חתימה איז אן הקדמה צום סיום, אזוי ווי ביי דער ערשטער ברכה “מלך עוזר ומושיע ומגן” איז הקדמה צו “ברוך אתה ה׳ מגן אברהם.”

ברכה ג׳: קדושת ה׳ (האל הקדוש)

דער רמב״ם׳ס נוסח: “אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ברוך אתה ה׳ האל הקדוש.”

פשט: א קורצע ברכה וואס דערמאנט דעם אייבערשטן׳ס קדושה. דער רמב״ם׳ס נוסח איז קירצער ווי אנדערע נוסחאות (אן “כי אל מלך גדול וקדוש אתה”).

חידושים:

1. “קדוש” — נבדל: דער כוזרי (און אסאך ראשונים) טייטשן “קדוש” אלס “נבדל” — אפגעזונדערט. נאך די ערשטע צוויי ברכות וואס רעדן וועגן דעם אייבערשטן׳ס יחס לנבראים (מגן, מחיה מתים), קומט דא דער ענין אז בעצמותו איז ער קדוש — נבדל פון אלעם.

2. דער כוזרי׳ס קריטיק אויף פילאסאפן: דער כוזרי טענה׳ט אז דאס איז דער טעות פון פילאסאפן — זיי מיינען דער עיקר איז צו וויסן אז דער אייבערשטער איז נבדל און מופשט. זאגט דער כוזרי: אמת! אבער קודם דארף מען רעדן אז ער איז דער גאט פון אונזערע אבות, אז ער מאכט תחיית המתים — ערשט נאכדעם קומט קדוש. דאס שטימט מיט דעם סדר פון שמונה עשרה: ערשט אבות, דערנאך גבורות, דערנאך קדושה.

3. “וקדושים” — מענטשן, נישט מלאכים: “קדושים” דא מיינט מענטשן (נישט מלאכים), מיט א ראיה: נאר מענטשן האבן ברכת הנהנין, ברכת הפירות — “בכל יום יהללוך” מיינט דורך ברכות. דער רמב״ם האט אליין געזאגט אז דער פסוק “בכל יום אהללך” גייט אויף ברכות. מלאכים זאגן שירה, אבער קיין ברכת הנהנין האבן זיי נישט. דערפאר מיינט “קדושים בכל יום יהללוך” — מענטשן. און אויף דעם קומט דער בעל תפילה׳ס “ונקדשך” אלס הוספה.

4. שילוש קדושה: אין דער ברכה קומט דריי מאל דאס ווארט “קדוש” — “אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים” — וואס שטימט מיט דעם ענין פון שילוש קדושה (“קדוש קדוש קדוש”), “נקדש ונשלש” וואס שטייט אין געוויסע נוסחאות פון קדושה. עס ווערט דערמאנט דער פיוט “אדיר קדוש ושמך קדוש וקדושים.”

ברכה ד׳: חונן הדעת

דער רמב״ם׳ס נוסח: “אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת.”

פשט: ערשטע בקשה-ברכה — מ׳בעט אויף דעת, בינה, והשכל.

חידושים:

1. שבח-הודאה-בקשה אפילו אין בקשות: אפילו אין די מיטעלע ברכות (בקשות) איז דא א מיני סטרוקטור פון שבח-בקשה: “אתה חונן לאדם דעת” (שבח/הודאה — דו ביסט דער וואס גיט דעת), “חננו מאתך” (בקשה), “חונן הדעת” (חתימה). נאר מער בקיצור ווי ביי די ערשטע ברכות.

2. “חונן” — מתנת חינם: דעת איז א מתנת חינם פון דעם אייבערשטן, ווי דער לשון “חונן” ווייזט.

3. “אתה חונן לאדם דעת” — שוין געגעבן: א מענטש וואס דאווענט ווייסט שוין אז ער האט דעת — “חונן הדעת” מיינט דו האסט מיר שוין געגעבן דעת ביז אהער, און איך בעט נאך ווייטער. אדער אפשר מיינט “לאדם” אין דזשענעראל — פאר דער מענטשהייט.

ברכה ה׳: התשובה

דער רמב״ם׳ס נוסח: “השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה.”

פשט: בקשה אויף תשובה — דריי לשונות פון צוריקקומען.

חידושים:

1. דריי וועגן פון תשובה: (א) “השיבנו לתורתך” — צוריק צו תורה; (ב) “וקרבנו לעבודתך” — מקרב ווערן צו עבודה; (ג) “והחזירנו בתשובה שלימה” — א שלימה תשובה.

2. “מלכנו לעבודתך”: עבודת ה׳ איז אן ענין פון עבדות — דערפאר פאסט “מלכנו” מיט “עבודתך.”

3. “הרוצה בתשובה” — בחירה און סיעתא דשמיא: דער רמב״ם׳ס שיטה אין אנדערע פלעצער איז אז תשובה איז א מענטש׳נס בחירה, אבער דער אייבערשטער העלפט — סיעתא דשמיא, “מתרן ליה” אדער “מסייעו.”

4. נישטא קיין “אתה”: דער נוסח הייבט נישט אן מיט “אתה” ווי ביי חונן הדעת — עס גייט גלייך אריין אין בקשה.

ברכה ו׳: הסליחה

דער רמב״ם׳ס נוסח: “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו, כי א-ל טוב וסלח אתה, ברוך אתה ה׳ חנון המרבה לסלוח.”

פשט: בקשה אויף מחילה פאר חטאים און פשעים.

חידושים:

1. אבינו מלכנו: ביידע — אבינו און מלכנו — ווערן דערמאנט ביי תשובה און סליחה.

2. “חנון המרבה לסלוח” — קאנעקשאן צו “חונן הדעת”: דער לשון “חנון” ביי סליחה האט אפשר א קאנעקשאן צו “חונן” ביי דעת — ביידע זענען מתנת חינם.

3. סטרוקטור: דא זענען נישטא אלע דריי פארטס (שבח-הודאה-בקשה) ווי ביי אנדערע ברכות — עס איז בקשה צוויי מאל (“סלח לנו”, “מחול לנו”), דערנאך “כי א-ל טוב וסלח אתה” (שבח), דערנאך חתימה.

ברכה ז׳: הגאולה

דער רמב״ם׳ס נוסח: “ראה בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו, כי א-ל מלך גואל חזק אתה, ברוך אתה ה׳ גואל ישראל.”

פשט: בקשה אויף גאולה.

חידושים:

1. “גאולה” דא מיינט נישט משיח: לויט דער ערוגת הבושם, “גאולה” דא מיינט נישט די גרויסע גאולה (משיח), נאר אז דער אייבערשטער זאל זיך שלאגן פאר אונז בהווה — “וריבה ריבנו” מיינט שלאג דו אונזער מלחמה. די גרויסע גאולה קומט שפעטער ביי “מצמיח קרן ישועה.”

2. “וריבה ריבנו”: א זייער גוטע לשון — דער אייבערשטער זאל פירן אונזער קאמף, מ׳זאל נישט דארפן אליין שלאגן מיט יעדן שונא ישראל.

3. נוסח-חילוק: דער רמב״ם האט “ראה בענינו” (אן “נא”), נישט “ראה נא בענינו.”

ברכה ח׳: רפואה

דער רמב״ם׳ס נוסח: “רפאנו ה׳ אלקינו ונרפא, הושיענו ונושעה, והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו, כי א-ל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל.”

פשט: מען בעט דער אויבערשטער זאל אונז היילן מיט א שלימות׳דיגע רפואה.

חידושים:

1. אסאך פון די לשונות אין שמונה עשרה זענען לשונות פסוקים, מיט ספעציפישע דקדוקים אין נוסח הרמב״ם, וואס די מפרשי התפילה האבן אויסגעפונען.

2. דער חידוש אין “רופא רחמן”: ס׳איז דא רופאים וואס זענען נישט רחמנים, אבער דער אויבערשטער איז א רופא רחמן.

3. אונזער נוסח זאגט “א-ל מלך רופא נאמן ורחמן”, אבער דאס איז נישט נוסח הרמב״ם. אונזער סידור האט פילע צוגאבן — אסאך פון מנהג אשכנז, און נוסח ספרד (נוסח חסידים) האט זייער ליב אריינצולייגן ווערטער. דער מונקאטשער רב האט עס גערופן “נוסח טריקער.” אשכנז סידורים זענען אפטמאל נענטער צום רמב״ם׳ס נוסח.

4. “והעלה רפואה שלימה”: דער לשון “מעלה זיין” — ברענגען ארויף רפואה שלימה צו אונזערע מחלות.

ברכה ט׳: ברכת השנים

דער רמב״ם׳ס נוסח (ימות הגשמים): “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתנו… ברך עלינו ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה ומלא את פני תבל מעושר מתנות ידיך, ושמרה והצילה ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות, ועשה לה אחרית ותקוה שובע ושלום וברכה כשנים הטובות, כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

פשט: א ברכה אויף פרנסה — מען בעט פאר א גוטע יאר מיט שפע, רעגן, שמירה פון שאדן, און א גוטע סוף.

חידושים:

1. “שנתנו” מיינט תבואת השנה, נישט צייט: ווען מען בעט אויף פרנסה בעט מען אויף “די יאר” — ווייל פרנסה איז געווען שטארק פארבונדן מיט דער יערלעכער ציקל פון פעלד-ארבעט. אבער דער ליטעראלער טייטש פון “שנתנו” מיינט נישט די צייט-פעריאד פון א יאר, נאר “תבואת השנה” — דער פראדוקט פון דער יאר, ווי “מלא תבואות ימוחו לך.” דאס איז דער תירוץ וואס זיין טאטע האט אים געזאגט. מען האט אים אבער געזאגט אז כאטש ס׳איז א שיינע ווארט, איז עס נישט פשוט פשט — פשוט פשט “שנותינו” מיינט תבואה פון דער יאר, ס׳איז א המשך.

2. א שטרוקטור פון המשך אין דער ברכה: די ברכה האט א לאגישע סדר: ערשטנס — “ברכנו בכל מעשה ידינו” — סתם פרנסה, אפשר אפילו נישט עבודת השדה; דערנאך — “ותן טל ומטר” — דער אויבערשטער גיט רעגן; דערנאך — “ושבענו מטובה ומלא את פני תבל” — ס׳קומט ארויס א גרויסע שפע; דערנאך — “ושמרה והצילה מכל מיני משחית” — מען איז מודאג ווען ס׳איז שוין געוואקסן, דעמאלטס הייבט זיך אן א פחד — א משחית, א גנב, א חיה. דאס איז ווי דער רמב״ן ברענגט אויפ׳ן פסוק “שבועות קציר ישמר לך” — די טעג פון קציר דארפן שמירה; צום סוף — “ועשה לה אחרית ותקוה” — א חזרה, אז דער סוף זאל זיין גוט כשנים הטובות.

3. “ועשה לה” — רעדט פון דער גרעסערער אדמה: “לה” רעדט אפשר נישט פון דיין קליינע שטיקל פעלד, נאר פון דער גרעסערער אדמה, די וועלט. ווייל “אחרית ותקוה, שובע ושלום וברכה” רעדט פון גרויסע כלליות׳דיגע זאכן. שלום איז נישט א פריוואטע זאך — רעגן גייט פאר די גאנצע שטאט, די גאנצע לאנד.

4. אונזער נוסח “וברך שנותינו כשנים הטובות”: לויט דעם רמב״ם קען מען עס פארשטיין — ס׳איז דא גוטע יארן און שלעכטע יארן, מאך אז אונזערע יארן זאלן אויסקומען גוט מיט שפע.

5. “מברך השנים” — ער בענטשט די תבואה: “שנים” מיינט די תבואה, וויפיל מען מאכט.

ברכת השנים — ימות החמה (זומער)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין ימות החמה זאגט מען אנשטאט “משיב הרוח ומוריד הגשם” — “מוריד הטל”, און אנשטאט דעם לאנגן נוסח פון ברכת השנים זאגט מען: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתנו בטללי רצון ברכה ונדבה כשנים הטובות, ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

פשט: אין זומער איז גשם נישט גוט, אבער טל איז אייביג גוט, דערפאר בעט מען נאר אויף טל.

חידושים:

1. פארוואס איז דער זומער-נוסח אסאך קירצער? ווייל די גאנצע לאנגע נוסח פון “ברך עלינו” רעדט וועגן אז די תבואה זאל וואקסן — אין זומער איז שוין אלעס געוואקסן, ס׳איז נישטא וואס צוצולייגן. לויט׳ן רמב״ם איז דער חילוק נישט נאר טל ומטר, נאר די גאנצע סדר פון ברכת השנים מאכט נאר סענס ווען די שנה האלט אינמיטן וואקסן. אין זומער איז שוין דא אלעס, ווערט די ברכה אסאך קירצער.

2. אבער ס׳ווערט באמערקט אז טייל זאכן וואס פעלן אין זומער-נוסח זענען נאך וויכטיג — “עפעס דאס איז נאך די לעצטע זאך וואס קען נאך קאליע ווערן די לעצטע מינוט.”

ברכה י׳: תקע בשופר — קיבוץ גליות

דער רמב״ם׳ס נוסח: “תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ את כל גליותינו מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל.”

פשט: מען בעט דער אויבערשטער זאל בלאזן א שופר גדול צו באפרייען אונז, אויפהייבן א דגל, און צוזאמנעמען אלע גליות.

חידושים:

1. שופר גדול = שופר של יובל: דער לשון “שופר גדול לחרותינו” איז ווי ביי יובל, וואו מען בלאזט שופר צו באפרייען יעדן. ביי יובל קומט יעדער צוריק צו זיין אחוזה — דאס איז ממש וואס מען בעט: אידן זאלן צוריקגיין צו ארץ ישראל. ס׳איז אפשר אז מען בלאזט מיט דער שופר של יובל פון דער גאולה.

2. “נס” = דגל פון נצחון: “שא נס” מיינט אויפהייבן א דגל פון נצחון, ווי א קול נצחון ווען מען געווינט א מלחמה.

3. “מקבץ נדחי” — לשון פסוק: ווי ס׳שטייט “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך.”

4. צי איז דער שופר א מליצה? ער האט געמיינט אז דער שופר איז א מליצה, ביז ער האט געהערט אז דער קלויזענבורגער רב פלעגט דאווענען אויפ׳ן קול און אריינלייגן אלע זיינע תורות. ס׳איז דא טעיפס דערפון. איינמאל האט ער געזאגט: “תקע בשופר גדול — רבונו של עולם, לאז שוין זיין א קליינע שופר, מאך עס נאר!” — אבער ס׳איז טאקע אן אופן מליצה.

5. “מקבץ” בלשון נוכח — א תפילה אויף דער אייבערשטער: דער לשון “מקבץ” איז אינטערעסאנט — מען רעדט בלשון נוכח, נישט “שיהא מקבץ.” אלע סיומי ברכות (אפשר אפילו “פוקח עורים”) זענען ווי א תפילה אויף דער אייבערשטער — ער איז דער צוזאמנעמער. ווען אידן נעמען זיך צוזאם, איז ער בעצם דער וואס טוט עס.

6. וויאזוי טוט דער אויבערשטער עס? “מקבץ נדחי ישראל” קען מיינען דורך א משיח וואס טוט די ארבעט ברצון השם, בנבואה — נישט דורך א נס. אזוי אויך “רופא חולי עמו ישראל” — דורך די חכמה וואס ער האט געגעבן.

ברכה י״א: השיבה שופטינו

דער רמב״ם׳ס נוסח: “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה לבדך ברחמים צדק ומשפט. ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט.”

פשט: מען בעט אז דער אויבערשטער זאל צוריקברענגען גוטע שופטים ווי אמאל, אוועקנעמען יגון ואנחה, און מלוך זיין דורך צדק ומשפט.

חידושים:

1. “ואשיבה שופטיך כבראשונה” — לשון הפסוק: דאס איז א לשון פון ישעיה.

2. וואס מיינט “יועצינו”? יועצים אין א פאליטישע קאנטעקסט מיינט נישט עצות אין ביזנעס. עס קען מיינען: (א) דער שופט אליין איז דער יועץ — לידערס אדער גענעראלן; (ב) יועץ איז אפשר מלשון אסיפה — “יועצינו” זענען די “קרואי מועד”, די וואס קומען זיך צוזאם צו וויכטיגע אסיפות. זיי געבן טאקע עצות, אבער “עצה” מיינט בעיקר הנהגת הציבור — “מועצות ודעת”; (ג) ס׳שטייט אז בני הלויים האבן געגעבן יועץ פאר אידן; (ד) “קנינו בעצה טובה מלפניך” — מ׳זאל נישט מיינען סתם א ביזנעס עצה, נאר די כלליות׳דיגע הנהגה; (ה) “גדולה התורה שניתנה בין שני יועצים.”

3. “והסר ממנו יגון ואנחה” — שלעכטע שופטים ברענגען יגון ואנחה: ווען ס׳איז דא שלעכטע שופטים, איז דא יגון ואנחה. ווען ס׳איז דא גוטע שופטים, זיצט מען בצדק. דער סדר איז: ערשטנס בעט מען “השיבה שופטינו” — ברענג גוטע שופטים. דערנאך קוקט מען ווער זענען היינט די שופטים — יגון ואנחה. מען דארף אוועקנעמען פון זיי די דזשאב, און אנשטאט דעם זאלן צדק ומשפט באקומען די בענקלעך.

4. “ומלוך עלינו אתה לבדך ברחמים צדק ומשפט” — א שטיקל סתירה? מען זאגט ברענג אונז גוטע שופטים, און גלייכצייטיג זאגט מען “מלוך עלינו אתה לבדך.” דער תירוץ: א שלעכטער/קאראפטער שופט איז מולך חוץ פון דער אויבערשטער — ער טראכט וויאזוי צו מאכן געלט. אבער א גוטער שופט איז מולך בשם השם — “וישב שלמה על כסא ה׳.” ווען דריי דיינים זיצן בדין און טראכטן וואס איז דער רצון השם, וואס איז יושר און צדק על פי דין — זיי רעפרעזענטן דעם אויבערשטער. “ברחמים צדק ומשפט” מיינט: רחמים, צדק, און משפט זיצן דארט — דריי מענטשן וואס טרייען צו טון דער רצון השם.

5. אלע ברכות — דער אויבערשטער טוט דורך שלוחים: אזוי ווי “רופא חולי עמו ישראל” דורך חכמה, “מקבץ נדחי ישראל” דורך משיח, אזוי אויך “אוהב צדקה ומשפט” — ער האט געגעבן א תורה מיט דעת אז מען זאל מאכן גוטע משפט, און די דיינים טוען עס. אלע ברכות זענען אזוי — “מצמיח קרן ישועה” אויך.

ברכה י״ב: ולמשומדים (ברכת המינים)

דער רמב״ם׳ס נוסח: “ולמשומדים אל תהי תקוה, וכל המינים כרגע יאבדו… ומלכות זדון תעקר ותשבר מהרה בימינו. ברוך אתה ה׳ שובר אויבים ומכניע זדים.”

פשט: שמואל הקטן האט מתקן געווען דעם ברכה קעגן משומדים, מינים, רשעים, און מלכות זדון.

חידושים:

1. משומדים ווערט פארבונדן מיט דעם רמב״ם׳ס הגדרה אין הלכות תשובה — איינער וואס האט זיך כורת געווען פון כלל ישראל, אזוי ווי “שלא סייעו את המשומדים.”

2. מלכות זדון — עס ווערט געפרעגט צי דאס מיינט מלכות רומי. עס ווערט באמערקט אז אין סנהדרין וואו מ׳רעדט פון צדוקים איז דא עפעס מער וואס שייך צו רוים, וואס אפשר האט די גמרא נישט געקענט אינגאנצן ארויסשרייבן (צענזור). דער פארבאנד צווישן משומדים און מלכות הרשעה איז אז משומדים זענען מתיוונים שבכל דור ודור — אידן וואס גייען מיט דער זייט פון דער פרעמדער מלכות קעגן ישראל.

3. “שובר אויבים ומכניע זדים” — עס ווערט אויסגעטיילט: אויבים מיינט די אויסערליכע שונאים פון ישראל (גוים וואס פייטן מיט אידן, לאומות), און זדים מיינט מענטשן וואס טוען בזדון — קען מיינען רשעים, מפירי תורה. דער חילוק: אויבים זאל ער צוברעכן, זדים זאל ער מכניע זיין.

4. שמואל הקטן — דער זעלבער וואס פלעגט זיך אייביג חזר׳ן (ווי געלערנט אין פרק מפנין “אל תתמה”) — האט געמאכט די שארפע תפילה.

ברכה י״ג: על הצדיקים

דער רמב״ם׳ס נוסח: “על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועל שארית עמך בית ישראל, יהמו רחמיך ה׳ אלוקינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושמח קיינו עמהם, לעולם לא נבוש כי בך בטחנו. ברוך אתה ה׳ משען ומבטח לצדיקים.”

פשט: א ברכה פאר צדיקים, חסידים, גרי צדק, און שארית ישראל — אז זיי זאלן באקומען שכר טוב.

חידושים:

1. “גרי הצדק” פאר “שארית עמך בית ישראל” — ס׳איז אינטערעסאנט אז גרי צדק ווערן דערמאנט פריער פאר שארית עמך בית ישראל. “שארית” מיינט די איבערלעבערס (אזוי ווי שארית הפליטה), דער רעשט פון די אידן. דאס ווייזט אז חסידים איז נישט א פארמאכטע גרופע פון א פאר הייליגע משפחות — פארקערט, עס שליסט אריין אפילו גרי צדק.

2. “יהמו רחמיך” — אזוי ווי “המו מעי”, א דערוועקונג פון רחמים, אן אינערליכע ערוועקונג.

3. “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת” — עס ווערט געפרעגט (דערמאנט אז דער אגרא דשמעין און אנדערע וואונדערן זיך): פארוואס בעט מען אויף שכר טוב? דער חידוש: דער פשט איז נישט אז מ׳בעט א באלוינונג, נאר אז די בוטחים זאלן נישט דיסעפוינטעד ווערן. אויב איינער פארלאזט זיך א גאנץ לעבן אויף דעם אייבערשטן׳ס רחמנות און ס׳געשעט נישט, איז דאס א גרויסע בושה. דאס פארבינדט זיך מיט “ומקיים אמונתו” (פון ברכה 2) און מיט “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו” — דער אייבערשטער זאל מקיים זיין זיין אמונה אז דער בטחון זאל זיך ארויסשטעלן ריכטיג.

4. “ושמח קיינו עמהם” — דער טייטש איז א ענין פון ענווה: א מענטש זאגט נישט אויף זיך “איך בין דער גרויסער בוטח בשמך באמת”, נאר ער בעט אז ער זאל אויך זיין א חלק פון די צדיקים און חסידים.

5. “משען ומבטח לצדיקים” — דער חתימה ווייזט אז דער אייבערשטער איז דער שטיצפונקט פאר צדיקים. דער קאנטראסט צווישן דער פריערדיגער ברכה (צוברעכן זדים) און דער ברכה (שטיצן צדיקים) — מ׳זאל נישט זאגן אז זדים זענען מצליח און צדיקים זענען שוואכע מעשיות.

6. פארבאנד צו זכות אבות: פריער האט מען דערמאנט זכות אבות פון אברהם יצחק ויעקב. דא דערמאנט מען אז ס׳ענדיגט זיך נישט דארט — ס׳איז אייביג דא נייע צדיקים אין יעדער דור, און דער ברכה איז נישט ח״ו א ברכה לבטלה.

ברכה י״ד: בונה ירושלים

דער רמב״ם׳ס נוסח: “תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו. ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים.”

פשט: א בקשה אז דער אייבערשטער זאל וואוינען אין ירושלים און אויפבויען עס.

חידושים:

1. “כאשר דברת” — דער אייבערשטער האט צוגעזאגט פאר דוד.

2. “בנין עולם” — דער בנין השלישי זאל שוין זיין אן אייביגער בנין, ס׳זאל מער נישט חרוב ווערן.

ברכה ט״ו: את צמח דוד

דער רמב״ם׳ס נוסח: “את צמח דוד מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה׳ מצמיח קרן ישועה.”

פשט: נישט סתם ירושלים, נאר אין ירושלים וויל מען מלכות דוד — דער אייניקל פון דוד וואס וועט זיין משיח.

חידושים:

1. “צמח דוד” — די דימוי איז דוד ווי א בוים וואס בליט נאכאמאל אויף.

2. “קרנו תרום” — עס ווערט דיסקוטירט וואס מיינט “קרן”: א הארן (קרני השור), א שופר, א צייכן פון נצחון — עפעס וואס מ׳הייבט אויף. דער געדאנק איז אז מ׳זאל זען די ישועה. ס׳איז אלץ לשונות פון פסוקים, משלים — פון צמח (בוים) צו קרן (בהמה), אבער אלעס מיינט גבורה, מלכות, נצחון.

ברכה ט״ז: שמע קולנו

דער רמב״ם׳ס נוסח: “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת כל פה. ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.”

פשט: א כללית׳ע בקשה אז אלע תפילות זאלן מקובל ווערן. דער רמב״ם האט פריער דערמאנט אז דא קען מען מוסיף זיין בקשות פרטיות פאר אלעס וואס א מענטש דארף, ווייל ס׳איז א כללית׳ע ברכה (אין אנדערע ברכות קען מען נאר מוסיף זיין מעין הברכה).

חידושים:

1. “שמע קולנו” — אבער מ׳זאגט עס נישט בקול: ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל אין שמונה עשרה דאוונט מען נישט ארויס בקול, אבער מ׳בעט “שמע קולנו”. פארשטייט זיך אז “קול” מיינט דא מקבל זיין די תפילה.

2. “ריקם אל תשיבנו” — פשוט׳ער טייטש: אזוי ווי איך גיי בעטן, זאל ער מיר אנפילן מיינע הענט, איך זאל נישט ארויסגיין ליידיג.

3. “כי אתה שומע תפילת כל פה” — דאס איז דער קיום (באגרינדונג) פון דער ברכה, נישט א שבח אויף דעם מתפלל׳ס צדקות. עס ווערט אבער געפרעגט: אויב ער הערט אויס יעדן׳ס תפילות ענעוועי, פארוואס דארף מען בעטן אויף דעם? דער תירוץ: “שומע” מיינט נישט נאר ער הערט, נאר ער איז מקבל, ער טוט טאקע געבן. אבער דאן ווערט ווייטער געפרעגט: אויב ס׳איז א גיווען אז ער טוט עס, פארוואס בעטן? דער ענטפער: אלע ברכות זענען אזוי — מ׳בעט אז ס׳זאל זיין בנגלה, מ׳מאכט אז ס׳זאל זיין דורכ׳ן ברכה.

4. [דיגרעסיע: דער מאדזיצער רב׳ס וויץ] — א יונגל האט געוואלט מזונות, דער טאטע האט נישט געוואלט געבן. האט ער געמאכט “בורא מיני מזונות” און דער טאטע האט אים געמוזט געבן כדי ס׳זאל נישט זיין א ברכה לבטלה. דער פאראלעל: “המלך החפץ בחיים” — אבער “ארבעט עס? ניין.”

ברכה י״ז: רצה / עבודה

דער רמב״ם׳ס נוסח: **”רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה, ושובה העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ויהי לרצון תמיד עב

ודת ישראל עמך. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים כמאז. ברוך אתה ה׳ המחזיר שכינתו לציון.”**

פשט: א בקשה אויף קבלת העבודה — היינט תפילה, און מיט ביאת המשיח אויך עבודת הקרבנות.

חידושים:

1. חילוק צווישן “שמע קולנו” און “רצה”: “שמע קולנו” איז מער די תפילות פרטיות פון אידן, און “רצה” איז די תפילה פון דעם עם — א קאלעקטיווע תפילה, “תפילתם” — די תפילה פון עם ישראל אלס גאנצעס.

2. “דביר ביתך” — דביר מיינט א פאלאץ, אן ארמון.

3. “ויהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך” — עס ווערט געפרעגט צי “תמיד” מיינט דעם קרבן תמיד ספעציפיש.

4. “ותחזינה עינינו” — דאס איז א פערזענליכע בקשה אינערהאלב דער כלל׳ישע ברכה: איך און מיינע זאלן אויך זיין א חלק פון דעם עם ישראל וואס באקומט דעם רצון ה׳.

5. חתימת הברכה “המחזיר שכינתו לציון” — עס ווערט באמערקט אז די חתימה פאסט אייגנטליך נאר צו “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, נישט צום עיקר פון דער ברכה (קבלת העבודה). בעצם איז דאס ברכת עבודה — בעטן אויף קבלת עבודת המקדש. אבער א איד אין גלות קען נישט זאגן דעם אריגינעלן נוסח. עס ווערט דערמאנט אז ס׳איז דא אן אנדערער נוסח “יום טוב של… לבדך ביראה נעבוד” וואס אפשר שטאמט פון זמן הבית (א טעאריע אן ראיה).

6. ברכת עבודה אין גלות — א תחליף: אין גלות קען מען נישט זאגן דעם נוסח וואס מ׳האט געזאגט בזמן הבית (ווי “שאותך לבדך ביראה נעבוד”), ווייל ס׳איז נישט שייך ווען ס׳איז נישטא קיין בית המקדש. דערפאר האט מען געטוישט דעם נוסח צו “ותשוב” — א בקשה אז דער אייבערשטער זאל צוריקקומען. דאס איז א תחליף פאר ברכת עבודה.

7. די חתימה “המחזיר שכינתו לציון” איז נישט אמת׳דיג א באזונדערע ברכה אויף החזרת השכינה — יענע בקשה איז שוין געזאגט געווארן אין “ולירושלים עירך” (“תשכון בתוך ירושלים”). די חתימה קומט נאר אריין ווייל מ׳האט געטוישט ברכת עבודה מיט דעם גלות-נוסח.

8. דער פסוק “יהיו לרצון אמרי פי” שטימט מיט דעם ענין פון “רצה” — נאך אלע בקשות בעט מען דעם אייבערשטן ער זאל אננעמען די תפילות. ספעציעל: מיר זענען נישט צופרידן מיט תפילה אין בתי מדרשות אליין — מיר ווילן די גרעסערע, “elevated” תפילה פון כלל ישראל אין ארץ ישראל, א העכערע מדרגה פון תפילה.

ברכה י״ח: הודאה (מודים)

דער רמב״ם׳ס נוסח: “מודים אנחנו לך שאתה הוא ה׳ אלקינו, צור חיינו מגן ישענו, אתה הוא לדור ודור, נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, כל החיים יהללוך סלה… ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות.”

פשט: די לעצטע דריי ברכות זענען הודאה — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף וואס ער האט אונז געגעבן. דער חילוק צווישן שבח (ערשטע דריי) און הודאה (לעצטע דריי): שבח רעדט וועגן גדלותו של הקב״ה בכלל, הודאה רעדט מער פערזענליך — א גדלות וואס ער ווייזט ארויס אויף אונז.

חידושים:

1. טייטש פון “שאתה”: לויט דעם רמב״ם׳ס כלל (וואס ער האט אויסגעלערנט ביי ברכת מילה) — אין לשון הקודש מיינט “ש׳” אסאך מאל “על ש׳”. ממילא: “מודים אנחנו לך על שאתה הוא ה׳ אלקינו” — מיר דאנקען דעם רבונו של עולם אז ער איז אונזער באשעפער.

2. “אלקינו” = צור חיינו מגן ישענו: וואס מיינט א באשעפער? אז ער געבט אונז אלע זאכן. דאס ווערט אויסגעשפרייט מיט “צור חיינו מגן ישענו” — אזוי ווי ביי ברכת קריאת שמע “ומשגב לנו”.

3. מחלוקת אין חלוקת הווערטער “אתה הוא לדור ודור”: מ׳קען לייענען (א) “צור חיינו מגן ישענו אתה הוא” — און דערנאך “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך” (יעדע דור דאנקט); אדער (ב) “אתה הוא לדור ודור” — דו ביסט נצחי, אייביג. ס׳איז א מחלוקת צדיקים וויאזוי צו צעטיילן די ווערטער. דער ענין פון נצחיות שטימט מיט׳ן כלל׳דיגן ענין.

4. “על חיינו המסורים בידך” — פארבונדן מיט “בידך אפקיד רוחי” וואס מ׳זאגט ביי קריאת שמע על המטה, און אויך ביי מעריב. אונזער לעבן איז מסור בידו, אונזערע נשמות זענען פקדונות ביי אים.

5. “ערב ובקר וצהרים” — צוויי פשטים אין מפרשים: (א) “ערב ובקר וצהרים” גייט צוריק אויף “נודה לך ונספר תהלתך” — מיר דאנקען דריי מאל א טאג; (ב) עס באשרייבט ווען די נסים ונפלאות פאסירן. לכאורה “שבכל עת” האט שוין געקאווערט דעם ענין פון תמידיות, סאו “ערב ובקר וצהרים” גייט אפשר צוריק אויף דעם דאנקען.

6. סטרוקטור פון די ברכה: ס׳גייט ווי א כלל — “נודה לך על הכל” — מיט פארשידענע פרטים (על החיים, על הנשמות, על הנסים), און דערנאך א הכרה אז מ׳קען נישט ענדיגן אלע פרטים: “כי לא כלו רחמיך” — דו האסט מער רחמים וויפיל איך קען אויסרעכענען. דערפאר “כל החיים יהללוך סלה” — אלע לעבעדיגע זאלן דיר לויבן.

7. טייטש פון “הטוב שמך ולך נאה להודות”: ווען מ׳דאנקט א מענטש, ענדיגט זיך עס — ער האט א קליינע טובה געטון. אבער דער אייבערשטער מאכט אלע טובות, זיין נאמען אליין איז “טוב” — דערפאר “לך נאה להודות”, פאר דיר איז עס באמת פאסיג צו דאנקען.

ברכה י״ט: שים שלום

דער רמב״ם׳ס נוסח: “שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך, ברכנו כולנו במאור פניך, כי במאור פניך נתת לנו ה׳ אלקינו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ושלום, וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל בכל עת בשלום, ברוך אתה ה׳ המברך את עמו ישראל בשלום.”

פשט: זעקס בקשות: שלום, טובה, ברכה, חן, חסד, רחמים. “ברכנו במאור פניך” — פארבונדן מיט ברכת כהנים “יאר ה׳ פניו אליך”. ווען ס׳איז דא מאור פנים, קומען אלע ברכות.

חידושים:

1. פארוואס ענדיגט מען מיט שלום? די גמרא זאגט אז די לעצטע דריי ברכות זענען הודאה — אבער דאס שטימט בפרט נאר אויף ברכת מודים (ברכה י״ח). ברכת שלום איז מער ווי דער וועג ארויס פון תפילה: מ׳האט שוין געענדיגט, מ׳בעט “רצה” אז ער זאל אננעמען, מ׳דאנקט אים (מודים), און דערנאך זאגט מען “שלום” — אזוי ווי “כעבד הנפטר מרבו, נותן לו שלום והולך לו” (גמרא). ווען מ׳וואלט גערעדט מיט א מענטש, וואלט מען געזאגט “גוד ביי” מיט א ברכה. אבער פאר׳ן אייבערשטן קען מען נישט “געבן” א ברכה — דערפאר בעט מען אז ער זאל אונז בענטשן בשלום.

הוספות אין שמונה עשרה

הבדלה אין חונן הדעת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: בליל מוצאי שבת, מוצאי יום הכיפורים, מוצאי יום טוב — מ׳לייגט אריין אין ברכה רביעית (חונן הדעת): “אתה הבדלת בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לגוים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. כשם שהבדלת בין קודש לחול, כך פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם, ושמרנו מן הכל, וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת.”

פשט: מ׳לייגט אריין הבדלה אין ברכת חונן הדעת.

חידושים:

1. חילוק צווישן רמב״ם׳ס נוסח און אונזער נוסח (“אתה חוננתנו”): דער רמב״ם הייבט אן מיט “אתה הבדלת” — ממילא דארף ער ערשט זאגן דעם הבדלה-טייל, און דערנאך ענדיגן מיט “וחננו מאתך דעה” צוריק צום ענין פון חונן הדעת. אבער אונזער נוסח הייבט אן “אתה חוננתנו למדע תורתך” — מ׳האט שוין דעם “חונן” ענין אינאנפאנג, דערפאר זאגט מען דערנאך “ותבדיל” — מ׳דארף נישט נאכאמאל זאגן “אתה חונן” פארדעם.

2. חילוק אין די בקשה: ביים רמב״ם בעט מען אויף גשמיות — “פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות”. אונזער נוסח בעט מער אויף רוחניות — “והכל עלינו מחטא ועון ומדיבוק מדות רעות, ותבדילנו בין קודש לחול” — אזוי ווי דו האסט געמאכט א הבדלה צווישן קודש לחול, זאל זיין א הבדלה צווישן אונז און שלעכטס.

יעלה ויבוא — ראש חודש און חול המועד

דער רמב״ם׳ס ווערטער: בראש חודש ובחולו של מועד מוסיפין בברכת שבע עשרה (ברכה זיבעצן — רצה), סיי ערבית, שחרית, און מנחה.

דער רמב״ם ברענגט דעם פולן נוסח: “אלקינו ואלקי אבותינו, יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר לפניך, זכרונינו ופקדונינו, וזכרון אבותינו, וזכרון ירושלים עירך, וזכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון כל עמך בית ישראל… לטובה לחן לחסד ולרחמים לחיים ולשלום ביום ראש החודש הזה.”

פשט: דער רמב״ם ברענגט דעם פולן נוסח פון יעלה ויבוא אין ברכת רצה, ווייל ער האט נישט געהאט קיין סידור מיט אנווייזונגען — ער דארף אויסשרייבן ווי עס גייט אריין.

חידושים:

1. דער רמב״ם׳ס נוסח פון יעלה ויבוא האט אסאך לשונות — יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר — אלע מיינען פארשידענע אופנים ווי דער זכרון זאל ארויפקומען פאר הקב״ה.

2. דער רמב״ם׳ס נוסח פון “רחם בו עלינו” איז אנדערש פון אונזער נוסח — ער ברענגט: “רחם בו עלינו והושיענו, זכרנו ה׳ אלקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים, בדבר ישועה ורחמים, חוס וחננו ורחם עלינו, ומלטנו בו מכל צרה ויגון, ושמחנו בו שמחה שלימה.” עס ווערט באמערקט אז דאס איז א שענערער נוסח ווי אונזערער, כאטש אביסל לענגער.

3. קשיא אויף “מקרא קודש” ביי חול המועד: דער רמב״ם׳ס נוסח פאר חול המועד איז “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד חג המצות הזה” אדער “ביום מועד חג הסוכות הזה.” די קשיא איז: לכאורה איז “מקרא קודש” נישט חול המועד — דער פסוק זאגט “שבעת ימים, וביום השביעי מקרא קודש”, וואס מיינט נאר יום טוב. אויף יום טוב פארשטייט מען “מקרא קודש”, אבער אויף חול המועד איז עס שווער. מ׳וואלט געדארפט זאגן נאר “מועד” אן “מקרא קודש.” דאס בלייבט אן אינטערעסאנטע קשיא.

עננו ביי תענית — ברכת שמע קולנו (ברכה ט״ז)

דער רמב״ם זאגט אז ביי א תענית לייגט דער יחיד אריין “עננו” אין ברכת שמע קולנו: “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו, אל תסתיר פניך ממנו, אל תעלם אזנך משמוע תפילתנו… והיה קרוב לשועתנו, טרם נקרא ואתה תענה… כי אתה שומע תפלת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.”

דער שליח ציבור זאגט עננו אלס ברכה בפני עצמה נאך ברכת גואל ישראל (ברכה ז׳): “עננו ה׳ אלוקינו עננו… כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל, ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה.”

פשט: דער יחיד לייגט עננו אריין אין שמע קולנו, דער ש״ץ מאכט א ברכה בפני עצמה.

חידושים:

1. “כי בצרה גדולה אנחנו” — פאסט מער פאר תענית גשמים אדער א טאג וואס צייכנט אפ א צרה גדולה, ווייל דער לשון איז שטארק.

2. “אל תסתיר פניך ממנו” — דער ביאור: א תענית איז אייביג פארבונדן מיט א הסתר פנים, און מ׳בעט הקב״ה ער זאל אויפהערן מיט דער הסתר פנים, זיין מקבל די תפילות.

3. “טרם נקרא ואתה תענה” — מערערע פשטים:

ערשטער פשט: יעצט בעטן מיר דו זאלסט ענטפערן, און אין דער צוקונפט זאל עס זיין “טרם נקרא ואתה תענה” — מ׳זאל נישט דארפן דורכגיין אזויפיל צער ביז הקב״ה ענטפערט. נעקסט מאל זאל עס גיין גלאטער.

צווייטער פשט: “טרם נקרא” מיינט נאך פאר מ׳גייט צו “קריעה” (א גרויסע דעמאנסטראציע, א קורא בקול רם, אן אסיפה). נאר “נדבר” — פשוט רעדן, אן שרייען — זאל שוין גענוג זיין.

דריטער פשט: עס מיינט סתם זייער שנעל, כמעט ווי “טרם” ליטעראלי — ממש די מינוט.

פסוק-מקור: ישעיה “טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.”

נאך א פשט: מ׳בעט אז עס זאל גענוג זיין די רעגולערע ברכת השנים (וואס מ׳זאגט אייביג), מ׳זאל נישט דארפן קומען צו ספעציעלע תעניות מיט טענות.

4. פארוואס דער יחיד מאכט נישט א ברכה בפני עצמה: דער כלל איז אז א יחיד מאכט נישט קיין אייגענע ברכות — ער לייגט אריין זיינע בקשות אין די עקזיסטירנדע ברכות פון שמונה עשרה. נאר דער ציבור (דורכ׳ן ש״ץ) האט א צד צו מאכן א ברכה בפני עצמה, ווייל א תענית ציבור האט מער כח — ביי א תענית ציבור לייגט מען אפילו צו נאך ברכות.

5. דער ש״ץ׳ס נוסח האט א ספעציעלע הקדמה צו דער חתימה: “כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל” — דאס איז די הקדמה צו דער חתימה “ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה.”

נוסח ברכת בונה ירושלים ביי תשעה באב (ברכה י״ד)

דער רמב״ם זאגט אז ביי תשעה באב טוישט מען דעם נוסח פון ברכת ארבע עשרה (בונה ירושלים): “רחם ה׳ עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך, העיר האבלה, החרבה, השוממה, הנתונה ביד זרים… כאשה עקרה שלא ילדה… וירשוה לגיונים… ויתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים… כי אתה ה׳ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ככתוב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.”

פשט: מ׳דערמאנט דעם צער פון חורבן ירושלים — זי איז אבלה, חרבה, שוממה, נתונה ביד זרים, ווי אן אלמנה, ווי אן עקרה. לגיונים (רוימישע ארמיי) האבן עס איינגענומען. מ׳איז מעורר רחמי שמים.

חידושים:

1. “לגיונים” — א לאטיינישע ווארט: “לעגיאן” פון דער רוימישער ארמיי, מיליטער האט עס איינגענומען. “וירשוה” מיינט נישט גע׳ירש׳נט אין דעם געוויינטלעכן זין, נאר פארטריבן/איבערגענומען/איינגענומען.

2. גרויסער חילוק צווישן דעם רמב״ם׳ס נוסח און אונזער נוסח — “באש יסדתה” vs. “באש הצתה”: אונזער נוסח זאגט “באש הצתה” — דו האסט עס פארברענט מיט פייער, און מיט פייער וועסטו עס בויען. דער רמב״ם׳ס נוסח זאגט “באש יסדתה” — דו האסט עס געגרינדעט מיט פייער. דער רמב״ם האלט בכלל נישט פון דער גאנצער אידעע אז עס איז פארברענט געווארן און דערפאר וועט מען עס בויען מיט פייער.

3. קשיא: ווי זעט מען אז דער בית המקדש איז נוסד באש? עטלעכע פארשלאגן:

– אפשר מיינט עס דעם עמוד אש ווען די אידן זענען ארויס פון מצרים.

– אפשר מיינט עס אז די מנורה איז ארויסגעקומען דורך אש — משה האט אריינגעווארפן גאלד און עס איז ארויסגעקומען.

– אפשר דער פסוק אליין “ואני אהיה לה חומת אש” — אבער דארט איז אש א דימוי, נישט ממש “באש יסדתה.”

– אפשר מיינט עס אז דער בית המקדש איז מחנך געווען מיט קרבנות, מיט דער אש פון דעם מזבח — דאס איז דער “יסוד” באש.

– עס בלייבט “פלא פלאות” — א שווערע זאך צו פארשטיין.

נוסח על הניסים — פורים און חנוכה

דער רמב״ם זאגט אז ביי פורים לייגט מען צו אין מיטן מודים: נאך “על נסיך שבכל יום ויום, על נפלאותיך שבכל עת ועת” זאגט מען: “על הניסים ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מרדכי ואסתר, כשעמד המן הרע… להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, דנת את דינם ורבת את ריבם, נקמת את נקמתם, והפרת את עצתו, וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו, ותלו אותו ואת בניו על העץ.”

פשט: מ׳דערמאנט די ניסים פון פורים — המן האט געוואלט אומברענגען אלע אידן, הקב״ה האט אומגעקערט דעם גזר, און מ׳האט המן און זיינע זין אויפגעהאנגען.

חידושים:

1. “והשבות לו גמולו בראשו” — אזויווי די גמרא׳ס לשון, “אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם” — דאס וואס המן האט געוואלט טון צו די אידן האט מען אים צוריקגעטון אויף זיין אייגענעם קאפ.

2. דער רמב״ם׳ס נוסח ענדיגט מיט א בקשה: “כשם שעשית עמנו פלא ונסים כך עשה עמנו נסים וגבורות בעונה הזאת.” דאס איז אינטערעסאנט — מ׳בעט אויף נייע ניסים וגבורות אינערהאלב פון א ברכה וואס דערמאנט די אלטע ניסים.

3. פארשידענע פתיחות פאר חנוכה און פורים: ביי פורים שטייט “על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות” — דריי זאכן. ביי חנוכה שטייט “על הנסים ועל הגבורות ועל המלחמות ועל התשועות ועל הפדות ועל הפורקן” — מער קאטעגאריעס. דער אונטערשייד איז אינטערעסאנט: חנוכה האט “מלחמות, פדות, פורקן” וואס פורים האט נישט.

4. “השיבות לו גמולו בראשו” — ספעציעל פאר פורים: ביי ביידע (חנוכה און פורים) שטייט “דנת את דינם” — דער אייבערשטער האט זיך אנגענומען פאר כלל ישראל. אבער “השיבות לו גמולו בראשו” איז א ספעציעלע זאך נאר ביי המן/פורים — אז דאס וואס ער האט געפלאנט פאר אידן איז געשען צו אים אליין.

5. “נסים” מיינט נישט למעלה מדרך הטבע: ווען מען בעט “עשה עמנו נסים וגבורות”, איז דאס נישט קיין תפילת שוא. “נסים” מיינט אז דער אייבערשטער זאל אונז העלפן — נישט דווקא למעלה מדרך הטבע. ס׳מיינט נישט אז מ׳זאל גארנישט טון, און ס׳מיינט נישט אזא נס ווי מ׳בעט דער אייבערשטער זאל טוישן א זכר פאר א נקבה (וואס איז תפילת שוא). דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם וואס מ׳זאגט אז מ׳זעט נסים “בכל יום” — נסים וואס זענען אינערהאלב דרך הטבע.

6. “שם הגדול” קאנעקט מיט “טוב שמך ולך נאה להודות”: ביי ביידע נוסחאות (חנוכה און פורים) קומט דער ענין פון “לשמך הגדול”, וואס קאנעקטירט מיט דער חתימה “טוב שמך ולך נאה להודות” — א טהעמאטישע פארבינדונג.

7. דער רמב״ם דערמאנט נישט “הרחמן” ביי ברכת המזון: דער רמב״ם האט נישט אריינגעברענגט די ברכת “הרחמן” אין ברכת המזון (ווי אנדערע פוסקים זאגן אז אויב מ׳האט פארגעסן יעלה ויבוא זאל מען זאגן א “הרחמן”). פאר׳ן רמב״ם איז דאס בכלל נישט אריינגעגאנגען.

קדושה פון שליח ציבור — נוסח און סדר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער שליח ציבור זאגט די דריטע ברכה אין אן אנדערע, לענגערע נוסח — “ברכת הקדושה” — וואס כולל אין זיך וואס דער ציבור ענטפערט. דער נוסח: “נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת… כדבר האמור על ידי נביאך וקרא זה אל זה ואומר…” — דער ציבור ענטפערט “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו.” דערנאך זאגט דער שליח ציבור “כבודו מלא עולם, משרתיו שואלים איה מקום כבודו” — דער ציבור ענטפערט “משבחים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו.” דערנאך “ממקומו הוא יפן… ושימלוך עלינו… תמלוך בציון… כי מחכים אנחנו לך… מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון…” — ביי “בחיינו ובימינו” ענטפערט דער עולם “אמן.” דערנאך “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה” — דער ציבור ענטפערט דעם פסוק. חתימה: “ולדור ודור נגיד גדלך… ברוך אתה ה׳ האל הקדוש.”

פשט: דער שליח ציבור האט א ספעציעלע לענגערע נוסח פאר די דריטע ברכה וואס כולל קדושה, און דער ציבור ענטפערט אויף באשטימטע שטעלן.

חידושים:

1. “קדושה משולשת” — דריי מאל קדוש: דער לשון “ונשלש לך קדושה משולשת” מיינט אז מ׳זאגט דריי מאל קדוש, אזוי ווי די נביאים באשרייבן אז די מלאכים זאגן דריי מאל קדוש.

2. “איה מקום כבודו” — דער אייבערשטער האט נישט קיין פלאץ: דער לאגישער פלאס פון קדושה: די מלאכים ווייסן נישט וואו איז “מקום כבודו”, דערפאר זאגן זיי “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” — wherever, איבעראל. “איה מקום כבודו” איז נישט א באזונדערע אויסזאגונג פון מלאכים, נאר א הרחבה/הסבר פון “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” — פארוואס זאגן זיי “ממקומו” (אנשטאט א ספעציפישע פלאץ)? ווייל דער אייבערשטער האט נישט קיין פלאץ, ער איז למעלה מן המקום, למעלה מהשגה. “מקום כבודו” מיינט נישט א גשמיות׳דיגע פלאץ — דער אייבערשטער איז נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך. מ׳קען נישט משיג זיין די מדריגה עליונה, נאר די נבראים האבן א מהלך אין זיין השגה.

3. “ממקומו הוא יפן… תמלוך בציון” — פון אוניווערסעל צו ספעציפיש: יעצט איז “כבודו מלא עולם” — נישטא קיין ספעציפישע פלאץ. די בקשה איז אז עס זאל ווערן א ספעציפישע מקום — דער בית המקדש אין ירושלים — וואו מ׳גייט משבח זיין דעם אייבערשטן. “ושימלוך עלינו” — די מלוכה זאל זיין אין ירושלים. אבער א חבר׳מאן איז נישט מסכים: ער מיינט אז ס׳מיינט נישט אז דער אייבערשטער “קומט” צו א פלאץ, נאר אז מיר זענען אין א מקום, און מ׳בעט אז די מלכות זאל זיך אנטפלעקן אין ציון. דער אייבערשטער בלייבט למעלה מן המקום.

4. “כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקך”: דער פסוק “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה” ווערט אנגערופן “שירי עוזך” פון דוד — א שירה וואס רעדט פון דער אייביגער מלכות אין ציון.

5. וואס דער ציבור ענטפערט — פרעציזע חילוקים: ביי “קדוש” ענטפערט דער ציבור נאר דעם פסוק אליין (נישט “וקרא זה אל זה ואומר”). אבער ביי “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” ענטפערט דער ציבור אויך “משבחים ואומרים” — נישט נאר דעם פסוק אליין. דאס איז אינטערעסאנט — פארוואס דער אונטערשייד?

6. [ביקורת אויף דעם מנהג אז אלע זאגן אלעס:] שטארקע ביקורת אויפ׳ן היינטיגן מנהג אז יעדער איינער אין שול זאגט די גאנצע קדושה (נישט נאר די ענטפערס). “ס׳איז נישטא קיין יידישקייט אין דעם, מיט מחילה פון די גדולי צדיקים וואס זאגן מ׳זאל אזוי טון.” קדושה איז געמאכט אז דער חזן רופט אן, און דער עולם ענטפערט “קדוש.” אויב אלע זאגן אלעס — ווער איז דער חזן? ווער איז דער ציבור? ס׳מאכט נישט קיין סענס. דער רמב״ם זאגט קלאר: “וכל אלו הדברים שאומרים הציבור, הוי קורא עמהם” — דער שליח ציבור זאגט מיט שטיל, “ולא יגביה קולו” — ער זאל נישט הויך זאגן צוזאמען מיט זיי. דאס ווייזט אז דער עיקר סדר איז: חזן זאגט זיין טייל, ציבור ענטפערט זייער טייל. מיר האבן אוועקגענומען די ענין פון שליח ציבור באמת.

7. [ביקורת אויף שבת מנהג:] אויך שבת — ווען דער עולם ענדיגט זאגן, חזר׳ט זיך דער גאנצער עולם אויס. “העלאו, האבן מיר וואס פארגעשטעלט א חזן?” — דאס איז א פארדרייונג פון דעם אמת׳ן סדר.

עשרת ימי תשובה — שינויים אין ברכת קדושה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יחיד המתפלל עם הציבור בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אומר בסוף ברכה זו: ‘כאמור ונגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה׳, ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש.

פשט: אין עשרת ימי תשובה טוישט מען די חתימה פון “האל הקדוש” צו “המלך הקדוש”, מיט צוגאב פון א פסוק.

חידושים:

1. אונזער מנהג vs. דער רמב״ם: מיר פירן זיך צו זאגן נאר “המלך הקדוש” (אן דעם פסוק). אבער ראש השנה און יום כיפור זאגן מיר דעם פסוק. דער רמב״ם אבער מיינט אז מ׳זאגט דעם פסוק “ונגבה ה׳ צבאות במשפט” די גאנצע עשרת ימי תשובה.

2. אנדערע שינויים אין עשרת ימי תשובה: ס׳איז דא נאך קליינע שינויים אין שמונה עשרה — “המלך המשפט” אנשטאט “מלך אוהב צדקה ומשפט”, “זכרנו לחיים”, א.א.וו. — וואס דער רמב״ם האט שוין דערמאנט אין הלכות תפילה ביי חזרת הש״ץ, און דא חזר׳ט ער נאר וואס ער האט נאך נישט געזאגט.

סיום

דאס איז דער דריטער שיעור אין סדר התפילה, וואס באהאנדלט די הלכות פון שמונה עשרה — דער נוסח פון אלע נײַנצן ברכות, די סטרוקטור פון יעדע ברכה, די הוספות פאר ספעציעלע טעג (יעלה ויבוא, על הניסים, עננו, הבדלה), און די קדושה פון שליח ציבור מיט די שינויים פאר עשרת ימי תשובה.


תמלול מלא 📝

נוסח שמונה עשרה — סטרוקטור און די ערשטע צוויי ברכות

הקדמה לשיעור

א גוטן, אונז לערנען רמב״ם, סוף ספר אהבה, נוסח התפילה, חלק ג׳. נאכדעם וואס דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט די אלע הלכות תפילה, רעדט ער יעצט די נוסח התפילה.

דער היינטיגער שיעור איז נתנדב געווארן דורך אונזער חשוב׳ער ידיד און ספאנסער פון די גרויסע קאמפיין וואס האט געמעטשט די נדבות פון אלע נדבנים וואס געבן געלט צו די יעצטיגע ערב שבועות קאמפיין, הנגיד החסיד ר׳ יואל אלי׳ וועצבערגער, א באקאנטער תומך תורה וואס שטעלט אויף אסאך תורה בישראל, און ער איז דער הויפט שטיצער פון די הייליגע בית המדרש אהל המחשבה און פון די שיעור. זאל דער אייבערשטער געבן כח אז ער זאל קענען מרבה זיין גבולי הקדושה און יגדיל תורה ויאדירה. יישר כח.

כללי סטרוקטור פון שמונה עשרה

זאגט דער רמב״ם ווייטער, אונז האבן שוין געלערנט, דער רמב״ם האט אונז געזאגט די נוסח התפילה, אונז האבן שוין ביז יעצט געלערנט די נוסח התפילה פון די דאווענען ביז שמונה עשרה, די וואכעדיגע און די שבת׳דיגע. און יעצט גייט אונז דער רמב״ם זאגן די נוסח פון שמונה עשרה. און אזויווי מיר האבן נעכטן געשמועסט, מ׳טייטשט נישט ממש יעדע ווארט ביי ווארט, מ׳טרייט מסביר צו זיין וואס יעדע ברכה איז פון די ניינצן ברכות.

זאגט דער רמב״ם, איך האב געטראכט צו מאכן אזא קליינע סטראקטשער פאר די אלע ברכות, אז מ׳זאל קענען רעדן אביסל שנעלער וועגן דעם.

די דריי-טייליגע סטרוקטור

סאו, אונז גייען לערנען ניינצן ברכות. יא, קודם כל, דאס איז צעטיילט אויף דריי פארטס, האבן מיר שוין גערעדט אסאך מאל. די ערשטע דריי זענען מער שבח, נאכדעם קומט צוועלף-דרייצן ברכות פון בקשות, נאכדעם איז דא וואס מ׳רופט הודאה, אבער אמת׳דיג איז עס נישט אזוי סימפל. רצה איז א בקשה אויף קבלת העבודה, מודים איז זיכער הודאה, און שלום איז לכאורה א בקשה אויף שלום. פאר סאם ריזען רופט מען עס הודאה, און מ׳דארף טראכטן וועגן דעם.

סטרוקטור פון יעדע איינצלנע ברכה

אחוץ פון דעם האב איך געטראכט, מ׳קען זען אז אין יעדע, אט ליעסט אין די מיטלסטע ברכות, די ערשטע איז אביסל אנדערש, אבער יעדע ברכה, אזויווי מיר האבן שוין גערעדט פריער, א ברכה האט דאך אזוי צוויי פארטס אלעמאל. ס׳איז דא די פתיחה, “ברוך אתה ה׳”, נאכדעם ענדיגט זיך נאכאמאל “ברוך אתה ה׳”. גאנץ שמונה עשרה, און נאר די ערשטע ברכה הייבט זיך אן ברוך, ווייל אלע אנדערע זענען סמוך לחברתא, זיי הייבן זיך נישט אן.

און בכלל קען מען זען אז דא יעדע מאל איז ווי אן אנהייב און א סוף, און אסאך מאל זעט מען אויך אז ס׳איז דא דריי פארטס. ס׳איז דא אן אנהייב, למשל “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו” אדער “אתה גבור לעולם ה׳”. דאס איז אזויווי דער, מ׳רעדט אריכות דא, ס׳איז חולה, אדער אין שפעטער, “אתה חונן לאדם דעת”, א גוטע עקזעמפל. “אתה חונן לאדם דעת”, מ׳רעדט אזויווי א שטיקל שבח, נאכדעם קומט די בקשה, אדער אין די ערשטע דריי ברכות איז די תוכן הברכה, מ׳רעדט וועגן גבורת ה׳ אין די צווייטע ברכה, וכדומה. נאכדעם קומט א סיום, און פאר די סיום קומט אזויווי אסאך מאל א “כי”, “כי א-ל מלך רופא נאמן אתה”, אדער סתם אפשר א שטיקל וואס קאנעקטס, אזויווי א הקדמה פאר די סיום.

סא דאס איז מער ווייניגער די סטרוקטור פון אלע ברכות. נישט אלע האבן אלע פארטס, אמאל האבן זיי מער פארטס, אבער איך מיין אזויווי מ׳האט דאס אין קאפ קען מען גרינגער אדורך גיין די אלע נוסחאות, שטימט?

דיסקוסיע: די סטרוקטור איז איבערגעחזר׳ט אין יעדע ברכה

חברותא א: יא, אינטערעסאנט, סא וואס קומט אויס אז די סטרוקטור פון אנהייבן מיט שבח און בעטן די בקשה און ענדיגן מיט הודאה איז די סטרוקטור אויף גאנץ שמונה עשרה, אבער ס׳איז אויך די סטרוקטור פון איטש ברכה בפני עצמו.

חברותא ב: יא, אין א געוויסן זין.

חברותא א: ווייל ס׳איז אזויווי מודה זיין אויף די אייבערשטער וואס איז חונן דעת, און יעצט בעטן דעת, און נאכאמאל מודה זיין אויף דעת. און ס׳איז אינטערעסאנט אזויווי די סטרוקטור ווערט איבערגעחזר׳ט.

חברותא ב: יא, אזויווי א מיניטשער.

חברותא א: יא.

חברותא ב: יא.

אקעי.

נוסח ברכות התפילה וסדרן

סא, אזוי זאגט דער רמב״ם, “נוסח ברכות התפילה וסדרן”. דייטש, די וואס ווערט גערופן שמונה עשרה, וואס איז עכט י״ט, וואס איז עכט תשע עשרה, ווערט גערופן ברכות התפילה, ווייל ס׳איז די חלק התפילה וואס האט אסאך ברכות.

חברותא א: יא, די ברכות פון תפילה אליינס.

חברותא ב: “וסדרן” מיינט רוחב, וואס גייט פאר איינס די סדר. די גמרא זאגט אז ס׳איז אזויווי א שאלה, האבן מיר שוין גערעדט וועגן דעם?

דיסקוסיע: די סדר פון ברכות

חברותא א: דער רמב״ם האט אונז פארציילט וועגן די סדר, ער האט אונז געזאגט וואס איז וויכטיג. די וויכטיגסטע איז, ווייל אויב ס׳איז נישטא קיין דין און נישטא גארנישט, ווי נאר געווען אין הלכות תפילה פרק… יא, ער האט אונז געזאגט פארוואס די סדר, לויט די סדר. לויט די וויכטיגקייט פון די סדר, פארוואס מ׳הייבט אן מיט דעת, און… נו, ווי האט ער מסביר געווען אז מ׳האט געמוזט מוסיף זיין ווייל למלשינים, ווייל אויב דא דער שעה האט מען נישט געקענט גיין ווייטער, איז… איך געדענק נישט אז דער רמב״ם האט די ברכות על הסדר, מ׳קען נישט ארומטוישן די סדר.

חברותא ב: אין א געוויסע זין, יא. די ערשטע דריי ברכות איז די גאנצע מקבץ, מ׳דארף צוריקגיין צום ראש, עס זאל… על כל פנים, עס איז דא א דין סדר. חוץ דעם וואס עס איז דא א דין נוסח, איז דא א דין סדר. דער רמב״ם זאגט די סדר, און ער גייט שרייבן אלף בית, ווי הלכה. דאס דארף מען זאגן ערשט, דאס דארף מען זאגן צווייט. אבער דער רמב״ם האט אויך מסביר געווען מער לויט די וויכטיגקייט ווי עס איז געווען. איך געדענק נישט פונקטליך אזאנס.

חברותא א: וואו האט דער רמב״ם דערמאנט די ברכת ולמלשינים? וועלכע פרק איז נאר ביי שמונה עשרה? אנהייב הלכות תפילה, פרק א׳ אדער ב׳? פרק ב׳. הלכות תפילה, פרק ב׳. אפשר האבן מיר גערעדט אויך דארטן אין הלכות תפילה פרק ב׳, וואו ס׳איז געשטאנען די קורצע תפילה, הביננו, הלכה ג׳. דארט זעט מען מער ווי ס׳קאנעקט זיך איין ברכה צו די צווייטע. איך געדענק אז אין די גמרא איז דא א שמועס וועגן דעם צו פארוואס איז דא די טעם פון די סדר, און אויך דא געוויסע ברכות האבן די טעם פארוואס די ברכה איז ביי די אכטע.

חברותא ב: יא, די גמרא זאגט רפואה בשמינית, ווייל מילה איז די אכטע טאג, דארף מען א רפואה, אזעלכע סארט תירוצים.

חברותא א: אה, ער זאגט אז ולמלשינים ווייל ס׳איז גדולים מכל צרכי עמך, האבן זיי עס אריינגעשטעלט. אבער ער זאגט נישט פונקטליך פאר אדער נאך וועלכע ברכה.

חברותא ב: אקעי, יא, פיין.

הערה וועגן די נומערירונג

חברותא ב: איך וויל נאר מדגיש זיין, די קעפלעך האב איך געשריבן. דער רמב״ם שרייבט נאר נאמבערס, א׳, ב׳. ביי דער רמב״ם, און אויך שפעטער ווען ער איז מציין, אין די גמרא איז דא די אלע נעמען פון דעם וואס איז געשריבן, אבער דער רמב״ם ווען ער איז מציין שפעטער, הוספה זאגט ער, בברכה ראשונה, בברכה שניה, ער גייט נאר מיט די נאמבער. דאס איז וויאזוי דער רמב״ם האט געשריבן.

ברכה א׳: אבות (מגן אברהם)

די ערשטע ברכה, וואס די ערשטע ברכה האבן מיר שוין געלערנט אין שמונה עשרה, איז די וויכטיגערע ברכה, ווייל אויף דעם האט מען כוונה מער.

ער זאגט אזוי, “ברוך אתה ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו”, מיט דעם איז ער מסביר אז דאס איז אן ענין וואס מ׳דערמאנט זיך ביים דאווענען, “אלקינו ואלקי אבותינו”. “אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הא-ל הגדול הגבור והנורא”, אלס ענינים פון גבורות, “א-ל עליון”.

אנאליז פון די ברכה

חברותא א: “הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון” קען מען זאגן רעדט וועגן דעם אייבערשטן אליין. “גומל חסדים טובים וקונה הכל”, רעדט וועגן די מענטשן. און דא דערמאנט מען די ברית אבות, “וזוכר חסדי אבות”, דער אייבערשטער געדענקט חסדי אבות, און אין דעם זכות “ומביא גואל לבני בניהם”.

חברותא ב: “מלך רחמן”, מיר זענען געוואוינט צו זאגן “מלך עוזר”, “מלך רחמן מושיע ומגן”. “ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”, דער באשעפער וואס האט צוגעזאגט פאר אברהם אבינו “אנכי מגן לך”, און אין דעם זכות באגלייט אונז ווייטער. ס׳האט שוין אפשר צו טון בעיסיקלי מיט די זכות אבות, מיט זכות אברהם.

דיסקוסיע: די עיקר פון ברכת אבות

חברותא א: ס׳זעט אויס אז די ערשטע ברכה איז בעיקר, וואס מ׳רופט עס ברכת אבות, הגם ס׳איז בעצם, ס׳קען זיין “אלקינו ואלקי אבותינו” איז אזוי ווי די כלל פון די גאנצע ברכה, אז ער איז אונזער ג-ט און “אלקי אבותינו”, וואס איז פארענטפערט אברהם, יצחק און יעקב. און אויך “הא-ל הגדול הגבור והנורא” איז סתם אזוי ווי תארים פון דעם אייבערשטן, די גבורת ה׳, און פון דעם קומט מען אויך צוריק צו די אבות אין די ענד. וואס האבן אונז פון דעם וואס ער איז “אלקי אבותינו”? אז ער איז “זוכר חסדי אבות”. און דאס זאגט מען טאקע “מגן אברהם”. הגם “מגן אברהם” מיינט אויך אלע אבות, יא.

חברותא ב: “מגן אברהם” מיינט אלעס. נאר דא איז דא די זאך פון “בכור חותמין”, אז כאילו דער אייבערשטער האט צוגעזאגט פאר אברהם אז ווען מ׳דערמאנט אים מיינט מען די אבות, ער איז דער… יא.

ברכה ב׳: גבורות (מחיה המתים)

ברכת גבורות, רעדט מען גבורות ה׳. הגם מ׳האט שוין בעצם דערמאנט “גבור” פריער, אבער די ברכה הייסט גבורות. “אתה גבור לעולם”, אה, דא רעדט מען אפשר וועגן נצח, נצחיות ה׳ טאקע. “אתה גבור לעולם ה׳”.

דיסקוסיע: פארוואס הייסט עס “גבורות”?

חברותא א: ס׳איז מיר אביסל אינטערעסאנט אז מ׳רופט עס גבורות, אבער דו זאגסט אז ס׳איז נישט דער רמב״ם. מ׳קען זאגן אז די ברכה איז עיקר תחיית המתים, ווייל גבורות ווערט שוין דערמאנט אויך “הגבור” פריער. סאו דאס איז די עיקר גבורה, די עיקר גבורה ווערט שוין דערמאנט אין אבות. סאו מסתמא וואס די עיקר אין די ברכה איז די תחיית המתים מיט וואס מ׳ענדיגט.

חברותא ב: איך ווייס נישט אויב ס׳מאכט נישט קיין סענס אז דאס זאל זיין די עיקר. מ׳קען עס אזוי רופן, ברכת מחיה המתים, אבער איך וואלט געזאגט אז גבורות מיינט אזויווי די… מ׳קען רופן דאס וועגן די הנהגת הטבע אויף די וועלט. די גרעסטע חידוש איז די תחיית המתים, סאו מ׳מאכט דאס פאר די עיקר. איידערסט אויף די גבורה, אזא… ס׳איז אפשר די גרעסטע, די גרעסטע אזויווי טובה וואס דער אייבערשטער טוט.

נוסח הברכה

“אל גבור לעולם אתה, מחיה מתים אתה רב להושיע”. “משיב הרוח ומוריד הגשם” דערמאנט דער אייבערשטער מיט מחיה מתים.

דיסקוסיע: קשר צווישן גשם און תחיית המתים

חברותא א: “משיב הרוח ומוריד הגשם”, איז דא א קשר?

חברותא ב: איז אזויווי מחיה מתים די וועלט די גאנצע צייט מיט פרישע גשמים. טל ווערט אנגערופן אזויווי “טל תחיית המתים”. אפשר איז דא א קשר, אבער יא, לאו דווקא.

און מ׳איז דא משבח אויף דאס אז דער אייבערשטער מאכט די סיזענס, ער מאכט צו קומען רעגן אין די ווינטער, “משיב הרוח ומוריד הגשם”.

הערה וועגן דעם רמב״ם׳ס נוסח

און דער רמב״ם, ווי דער רמב״ם גייט אונז שפעטער דערמאנען די חילוק פון… דער רמב״ם, די וועג וויאזוי ער האט געמאכט די ברכות, איך ווייס נישט פארוואס, איז אז דא שרייבט ער, סיי דא און סיי ביי ברכת השנים, ברכנו, שרייבט ער די נוסח פון די ווינטער, נאכדעם גייט ער זאגן, “אין די זומער זאגט מען אנדערש”. אפשר איז עס לענגער, אפשר איז דאס די עיקר נוסח. אפשר איז דאס לענגער, פון… מ׳דארף טראכטן צו אפשר זאגט מען מער צייט די ברכה.

חברותא א: איך וואלט געטראכט אז דער רמב״ם האט פשוט געוואלט ס׳זאל זיין גרינגער. ער האט געשריבן די ברכה איין וועג, נאכדעם זאגט ער, “ואם…” אדער מ׳קען טראכטן אז דאס איז אפשר די עיקר נוסח. אזוי ווי אריגינעל קומט בעצם די ברכה אזוי, איך ווייס שוין ווער וואלט אונז געזאגט דאס.

חברותא ב: יא. משיב הרוח ומוריד הגשם. ער בלאזט א ווינט, און די ווינט מאכט אז עס זאל קומען, די טייך זאל עוועפרעיטן, און אזוי ווייטער. דער רוח ברענגט די גשם.

שמונה עשרה: ברכת גבורות, ברכת קדושת השם, און די ערשטע בקשות

ברכת גבורות (המשך) — משיב הרוח ומוריד הגשם

און דער רמב״ם, ווי דער רמב״ם וועט שפעטער גיין אונז דערמאנען די חילוק פון… דער רמב״ם, די וועג וויאזוי ער האט געמאכט די ברכה, איך ווייס נישט פארוואס, איז אז דא שרייבט ער, סיי דא און סיי ביי ברכת השנים, ברכנו, שרייבט ער די נוסח פון דער ווינטער, און נאכדעם גייט ער זאגן, “און אין דער זומער זאגט מען אנדערש”. אפשר ווייל ער האט עס געשריבן, אפשר איז עס לענגער, אפשר איז עס די עיקר נוסח, אפשר איז עס לענגער, פון… לאמיר טראכטן צו אפשר זאגט מען מער צוליב די ברכה.

איך האב געטראכט אז דער רמב״ם האט פשוט געוואלט ס׳זאל זיין גרינגער, ער האט געשריבן די ברכה איין וועג, און נאכדעם זאגט ער “ואם…”. אדער מ׳קען טראכטן אז דאס איז אפשר די עיקר נוסח, אזוי ווי אריגינעל קומט בעצם די ברכה אזוי. איך ווייס נישט ווער וואלט אונז געזאגט דאס.

יא. “משיב הרוח ומוריד הגשם”. ער שטייט ער בלאזט א ווינט, און די ווינט מאכט אז ס׳זאל קומען, די טייך זאל עוועפארעיטן, און אזוי ווייטער. די רוח ברענגט די גשם. “מכלכל חיים בחסד”, ער מכלכל, ער גיט מענטשן פרנסה און אזוי ווייטער. “מחיה מתים ברחמים רבים”. ער דערמאנט נאכאמאל “מחיה מתים”.

חסד פאר די לעבעדיגע, רחמים פאר די טויטע

סא דאס גייט צוזאמען, פארדעם האב איך עס אזוי געגליכן אזוי. ער איז מחיה פאר די לעבעדיגע און אפילו פאר די טויטע. פאר די לעבעדיגע גיט ער בחסד, און פאר די טויטע ברחמים. דאס איז דאך אפשר א ווארט. “רופא חולים וסומך נופלים ומתיר אסורים”. די אלע זאכן זענען אביסל ענליך טאקע צו תחיית המתים. חולים וואס זענען שוין, ער היילט זיי, און נופלים וואס זענען שוין געפאלן הייבט ער אויף, און מענטשן זענען שוין איינגעשפארט לייזט ער אויס. ער שטייט ער ריווערסט די סיטשועישאן, ער מאכט צוריק, ער ברענגט צוריק חיים.

“ומקיים אמונתו לישני עפר”. “ומקיים אמונתו לישני עפר” איז אזויווי “זוכר חסדי אבות”. ס׳גייט צוריק צו תחיית המתים. “ישני עפר” מיינט טויטע מענטשן. דאס איז ער צוגעזאגט פאר די מענטשן אז ער גייט זיי נאכאמאל געבן חיות.

די פאעטישע סטרוקטור — תחיית המתים אין יעדע שטיקל

סא ס׳זעט מיר אויס אזויווי, ס׳גייט דאך פאעטיש, מיט אזויווי ליינס לויט וויאזוי איך טראכט, איז אויף יעדע שטיקל לייגט מען אריין תחיית המתים. דער אייבערשטער איז מחיה מתים, און אויך ברענגט ער רעגן. דער אייבערשטער איז מכלכל חיים, אויך א טויטער, אזוי ווי “רופא חולים וחולה”, אויך האט מען מקדים געווען נסע. נאך דערפון איז נישט.

אה, אזוי ווי ביי יעדע שטיקל האט ער געדארפט מחיה מתים. “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, “מלך ממית ומחיה”. ס׳זעט אויס אז ממית ומחיה איז זיכער עפעס וואס קיינער קען נישט, וואס דאס איז “מי דומה לך”, דאס איז א פלאץ וואו דער אייבערשטער איז אויסשליסליך. “ונאמן אתה להחיות מתים”. נאכאמאל, דער ענין פון אמונה, אז תחיית המתים איז אן ענין וואס אונז טראסטן דעם אייבערשטן, אונז זארגן זיך נישט ווען אונז שטארבן אדער וואס, אדער אונז טראסטן אז דער אייבערשטער גייט אונז געבן וואס דער אייבערשטער איז מבטיח געווען. אבער ס׳איז דאך אן ענין פון… אז די אמונה פון תחיית המתים איז אן אמונה אין די נאמנות פון אייבערשטן, יא?

רייט, ווייל דו זעסט דאך אז ער איז טויט, און דו דארפסט געטרויען אז ער גייט טאקע מקיים זיין. רייט. און ביז אהער ביסטו גערעכט אז די אלע “רופא חולים” זענען אזויווי אן ענף דערפון. א מענטש איז קראנק, יעדע מינוט קען אים דער אייבערשטער אויסהיילן אדער גייט אים אויסהיילן. דער אייבערשטער קען ריווערסן, דער אייבערשטער קען טשעינדזשן זאכן אפילו ווען ס׳זעט אויס ווי ס׳איז שוין א טרעדזשעקטערי.

חתימת הברכה

“ברוך אתה ה׳ מחיה המתים”. דער אבן עזרא זאגט אז לכאורה איז עס אן הקדמה צו די סיום, אזויווי “מלך עוזר ומושיע ומגן” אויך, ער זאגט “מגן”, “ברוך אתה ה׳ מגן”. “מחיה מתים”, “ברוך אתה ה׳ מחיה המתים”.

ברכת קדושת השם (ברכה ג׳)

יא. עד כאן די צווייטע ברכה. די דריטע ברכה, ברכת קדוש, “אתה קדוש ושמך קדוש”. וואס טייטש “שמך”? ס׳איז דא א גרויסע נוסח צו לערנען. וואס טייטש “קדוש”? “קדוש”, וואס טייטש “קדוש”? וואס טייטש “שמך קדוש”? “וקדושים”, אונז אידן וואס זענען אויך קדוש, אדער מלאכים וואס זענען קדוש, “בכל יום יהללוך סלה”. אונז זאגן ברכות, יא, אונז דאנקען דעם אייבערשטן. דער רמב״ם זאגט “בכל יום יהללוך סלה” האט אים דערמאנט ביי ברכות. “ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”. דאס איז א קורצע ברכה. ביי אונז האבן מיר יא א געוויסע נוסחאות “כי אל מלך גדול וקדוש אתה”, אבער אין עשרת ימי תשובה מחמת לענגער, אבער דער רמב״ם איז עס קורצער, “אתה קדוש”, “ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”.

קדוש — נבדל

איך מיין אז נאכדעם וואס די פריערדיגע צוויי ברכות מ׳האט אסאך גערעדט וועגן די אייבערשטער׳ס יחס לנבראים, וויל מען דא קדוש איז אן ענין אז די אייבערשטער איז אן ענין וואס איז רוחני, און ס׳איז די אלע זאכן וואס מ׳האט גערעדט איז נאר ביחסו לבריות, אבער בעצמותו איז קדוש.

אזוי זאגן די כוזרי האט דערמאנט, אסאך ראשונים וואס זאגן אז קדוש איז טייטש נבדל. איך בין נישט זיכער אז ס׳איז דער פשוט׳ער פשט, אבער אפשר דער רמב״ם? איך געדענק נישט אז דער רמב״ם טייטשט קדוש. על כל פנים אזוי לערנט טאקע דער כוזרי. דער כוזרי טענה׳ט אפילו אז דאס איז די טעות פון די פילאסאפן, ווייל פילאסאפן זאגן אז די עיקר איז צו וויסן אז דער אייבערשטער איז נבדל און מופשט און נקיפה וכו׳. זאגט דער כוזרי, קומען? אמת! אבער קודם דארף מען רעדן אז ער איז דער גאט פון אונזערע טאטעס, אז ער מאכט תחיית המתים. זאגן וואס יא, נישט נאר די שלילה.

“קדושים בכל יום יהללוך סלה” — מענטשן, נישט מלאכים

ס׳איז א מדויק פון דעם, אז שפעטער רעדט מען, אה, אויך האט קדושים בכל יום יהללוך סלה. איך האב געזאגט אפשר מיינט עס מענטשן, אפשר מיינט עס מלאכים. אבער איך טראכט יעצט אז ס׳מיינט מענטשן. און אויף דעם קומט די “ונקדשך” פון דער בעל תפילה, אלס הספה פאר דעם. און איך טראכט א ראיה, ווייל אויף די מלאכים זאגן אין אקדמות, האבן די מלאכים זאגן בכל יום. אבער מער פון דעם, נאר מענטשן האבן ברכת הנהנין, ברכת הפירות, ברכת הנהנין. און ס׳איז דא דער פסוק “בכל יום אהללך”, וואס דער רמב״ם האט געזאגט מיינט די בכל יום. זאל די מלאכים… וויפיל מאל זאלן זיי זאגן שירה, אבער קיין ברכת הנהנין האבן זיי נישט. אבער די קדושים דא, מיינט די מענטשן, און ממילא, עס שטימט דא אז דא גייט אריינקומען אין א קדושה, פון וואס די מלאכים זאגן.

אקעי, לויט דעם פשט האט ער קאנעקטעד דעם פסוק וואס ער האט געברענגט.

שילוש קדושה

און איך מיין אויך, אז דא שטייט עפעס דריי מאל די ווארט קדוש, און עס האט צוטון מיט דעם, אז קדוש קומט מיט א שילוש, שילוש קדושה לקדוש, נקדש ונשלש, שטייט אין געוויסע נוסחאות פון א קדושה.

זייער גוט, ווייל א קדוש קדוש קדוש, און דא איז דא אזוי א פיוט אויף יענץ, אדיר קדוש ושמך קדוש וקדושים. זייער שיין.

ס׳איז אינטערעסאנט ווייל די קדושים, די קדושים זענען אויך פון די אייבערשטע, ווייל זיי זענען קדוש בקדושתו פון תורה און מצוות, די קדושה של הקדוש ברוך הוא. אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז די קדושים דא מיינט מענטשן, אז סתם אויב מ׳טראכט פון מלאכים, איז עס נאך אלץ אינטערעסאנט. ווייל מ׳רעדט פון די עבדי קודש. דאס מיינט אז די מלאכים, אויב מיר טראכטן אפילו די פסוקים פון “קדוש קדוש קדוש”, די מלאכים זאגן. אבער אזוי ווי דו האסט שוין געזאגט, דו האסט מיר שוין אויסגעלערנט די סוד ביי ברכת יוצר, אונז זאגן אז די מלאכים זאגן. שטעל דיר פאר אונז וואלטן נישט געזאגט, ווער ווייסט וואס די מלאכים טון?

דער זאגט נאך אויך אין קדושה, יא, אין א קדושה אויך, “כמו שאומרים המלאכים”. אקעי, יעצט הייבט זיך אן די בקשות.

די בקשות — ברכת חונן הדעת (ברכה ד׳)

יעצט הייבט מען אן די בקשות. די ערשטע ברכה איז אויף דעת. “אתה חונן לאדם דעת”, דו ביסט דער וואס איז חונן און ער גיבט פאר א מענטש מתנת חינם דעת, “ומלמד לאנוש בינה”. וואטעווער די חילוק צווישן דעת, בינה און השכל, “חננו מאתך דעה בינה והשכל”, בקשה מאתו יתברך זאל אונז געבן דעה בינה והשכל, און מ׳ענדיגט צו “ברוך אתה ה׳ חונן הדעת”.

דא קען מען אויך טראכטן אז ס׳איז אביסל אזויווי שבח הודאה בקשה, אפילו ס׳שטייט נישט קיין “אתה”, ווייל די ברכה אליינס איז דאך דעת. ער זאגט, “דו ביסט דאך דער חונן הדעת, פליז געב אונז דעת”. דו ביסט דער חונן הדעת. ס׳גייט אויך מיט די שלוש, נאר מער בקיצור. ס׳איז דאך א חלק דעת וואס דו האסט מיר שוין געגעבן, איך בעט נאך, איך בעט ווייטער. דו זעסט אז א מענטש דאווענט ווייסט אז ער האט שוין דעת. “חונן הדעת” וואס דו האסט שוין, דו ביסט דער חונן וואס האט מיר געגעבן דעת ביז אהער. אדער מיינט עס “לאדם” אין דזשענעראל, פאר א יומעניטי מענטש, איך ווייס נישט וואס, אבער יא.

ברכת התשובה (ברכה ה׳)

די ברכה אויף תשובה, “השיבנו אבינו לתורתך”, קער אונז צוריק, ס׳איז טייטש, מ׳רעדט דא אויב א מענטש איז א חוטא, אדער מ׳דארף זאגן די תשובה של רב סעדיה גאון, איך ווייס נישט וואס, מ׳זאל אייביג תשובה טון, אייביג צוריקקומען צו תורה. “וקרבנו מלכנו לעבודתך”, מקרב זיין מלכנו, ווייל עבודת ה׳ איז אן ענין פון עבדות, “לעבודתך”, מלשון, יא, מלכנו לעבודתך, “והחזירנו בתשובה שלימה לפניך”. נאכאמאל די זעלבע זאך, תשובה. “ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה”. דא איז נישטא קיין “אתה”. ס׳גייט גלייך. דריי וועגן פון זאגן ברענג אונז צוריק. “ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה”. און סתם אז דער רמב״ם דארף מען לערנען אין אנדערע פלעצער וויאזוי דער רמב״ם לערנט דא, ווייל דאס איז דאך אן ענין פון א מענטש׳נס בחירה, אבער דער אייבערשטער, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא אן ענין פון ווי מען העלפט, סיעתא דשמיא, מתרן ליה אדער מסייעו.

ברכת הסליחה (ברכה ו׳)

ברכת הסליחה, מ׳בעט אויף סליחה, “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו”, מ׳דערמאנט דא ביידע, אבינו מלכנו, “כי א-ל טוב וסלח אתה”, מ׳ענדיגט מיט א שבח, “ברוך אתה ה׳ חנון המרבה לסלוח”.

סאו דא איז דא נישט צוויי פון די דריי פארטס, רייט? מ׳בעט “סלח לנו” צוויי מאל, וואס איז א חילוק, צוויי וועגן, נאכדעם “כי א-ל”, נאכדעם “חנון המרבה לסלוח”. “חנון” איז “חונן הדעת”, און אויך “חנון לסלוח”, ס׳האט אפשר א קאנעקשאן.

יא.

ברכת הגאולה (ברכה ז׳)

“ראה נא בענינו”, נישט “ראה נא”, “ראה בענינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו”. מ׳בעט אויף די גאולה, “כי א-ל מלך גואל חזק אתה, ברוך אתה ה׳ גואל ישראל”.

יא, לויט די ערוגת הבושם, איך ווייס נישט צו ער ברענגט עס פון פריערדיגע, ער האלט אז דא גאולה מיינט נישט אז משיח זאל קומען, אויף דעם גייט מען נאך באלד רעדן מער קלאר. ס׳מיינט אזוי ווי כ׳האב געזאגט, דער אייבערשטער זאל זיך שלאגן מיט די וואס שלאגן זיך מיט אונז. “וריבה ריבנו” איז א זייער גוטע לשון, שלאג דו זיך אונזער פייט, דו זאלסט נישט דארפן שלאגן מיט יעדן שונא ישראל. דער אייבערשטער, און שפעטער וועט זיין “יגאל”, אזויווי “מצמיח קרן” וועט זיין די גרויסע גאולה. סאו די גאולה מיינט יעצט דער אייבערשטער העלפט בהווה. א יוד וואס העלפט, עקזעקטלי.

און אויף דעם זאגט ער אויך דא “כי א-ל”. איך ווייס נישט פארוואס סאם ברכות קומט מיט איינס און סאם ברכות קומט נישט מיט איינס. מ׳דערמאנט אסאך “מלך” און “אבינו”, מ׳דערמאנט ביי ביידע, ביי תשובה און מחילה.

ברכת רפואה (ברכה ח׳)

פיינעלי, ביי רפואה. אני ה׳ אלוקינו ואין אני רופא, אז דיין רפואה זאל העלפן אז ואין אני רופא, ואין אני ונושעתי, והעלה רפואה שלימה, זאל מעלה זיין, ברענגען ארויף רפואה שלימה לכל תחלואינו, צו אונזערע מחלות, כי אל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל.

שמונה עשרה לפי נוסח הרמב״ם – ברכות רפאנו, ברכת השנים, קיבוץ גליות, השיבה שופטינו, וברכת המינים

ברכת רפאנו (ברכה 8)

יעצט גייט מען בעטן פאר רפואה.

“רפאנו ה׳ אלקינו ונרפא” – דיין רפואה זאל העלפן אז מיר זאלן זיין געהיילט. “הושיענו ונושעה, והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו” – ברענג ארויף א רפואה שלימה צו אונזערע מחלות. “כי א-ל רופא רחמן אתה, ברוך אתה ה׳ רופא חולי עמו ישראל”.

די רפואה פון די רפואה איז ווייל ס׳איז א לשון הפסוק

איך מיין בכלל, אסאך פון די זאכן איז לשונות פסוקים, מיט ספעציפישע דקדוקים אין עבודת הרמב״ם, און די מפרשי התפילה האבן עס אויסגעפונען.

און די פוינט איז, די אייבערשטער זאל אונז אויסהיילן ווייל ער איז א גוטער אויסהיילער, ער איז א רופא רחמן. ס׳איז דא רופאים וואס זענען נישט רחמנים, די אייבערשטער איז א רופא רחמן.

נוסח אשכנז און נוסח ספרד פארקערט נוסח הרמב״ם

מיר זאגן “א-ל מלך רופא נאמן ורחמן”, אבער דאס איז נישט די נוסח הרמב״ם. אונזער סידור האט פלענטי איבערהאנדלונגען, אסאך פון זיי איז פון מנהג אשכנז, פארקערט, מנהג ספרד. און אז מ׳קוקט אין אשכנז סידורים זענען זיי נענטער צו דעם אסאך מאל, נישט ממש נוסח הרמב״ם.

און נוסח ספרד, היינו נוסח חסידים, וואס דער מונקאטשער רב האט געזאגט “נוסח טריקער”, האט זייער ליב צו אריינלייגן ווערטער, אפילו וואס ס׳קומט יא אריין און ס׳קומט נישט אריין.

ברכת השנים (ברכה 9)

יא, יעצט קומט די ניינטע ברכה, ברכת השנים, אדער א ברכה אויף פרנסה.

ברענגט דער רמב״ם די ברכה וואס מ׳זאגט אויך בימות החמה, אזוי ווי רבי יצחק האט געזאגט ביי משיב הרוח: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו” – ס׳זאל זיין א ברכה אין אונזער ארבעט, “וברך שנתנו”.

“שנתנו” מיינט תבואת השנה

ס׳איז אינטערעסאנט אז ווען מ׳בעט אויף פרנסה בעט מען אויף די יאר, ווייל די וועג וויאזוי מ׳פלעגט טראכטן פון פרנסה איז געווען זייער שטארק אויף די יאר, איינמאל א יאר האט די פעלד גע׳אפערעיט׳עט און אזוי ווייטער.

איך מיין אפילו אז די ליטעראל טייטש פון די ווארט “יאר” דא מיינט נישט די צייט א יאר, ס׳מיינט אזוי ווי “תבואת השנה”. “תבואת השנה”, “מלא תבואות ימוחו לך”. דאס איז די תירוץ אויך וואס מיין טאטע האט מיר געזאגט, ער מיינט “תבואת השנה”. ס׳איז דא א ווארט וואס מ׳זאגט “תבואת השנה”.

אז מ׳זעט אז די לעצטע סעקונדע פון די יאר קען טאקע זיין די גאנצע יאר, ווייל מ׳שטייט ערב ראש השנה מנחה און מ׳זאגט נאך “ברך עלינו”. אבער מ׳האט אים געזאגט אז ס׳איז א שיינע ווארט, אבער ס׳איז נישט פשוט פשט, ווייל פשוט פשט “שנותינו” מיינט די תבואה פון די יאר. ווען וואקסט עס? ס׳איז א המשך, ס׳איז נישט יאר לתר״ש.

נוסח הברכה – א המשך פון די גאנצע פראצעס

“ברך עלינו ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה, ושבענו מטובה ומלא את פני תבל מעושר מתנות ידיך, ושמרה והצילה ה׳ אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות, ועשה לה אחרית ותקוה שובע ושלום וברכה כשנים הטובות, כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.”

איך טראכט אז דא איז אזוי ווי א המשך. דהיינו, קודם די ערשטע פסוק איז סתם, אפשר “מעשה ידינו” מיינט אפילו נישט עבודת השדה, סתם פרנסה וואס א מענטש טוט.

נאכדעם, ברוך השם, דער אויבערשטער געט על המטר.

נאכדעם איז ארויסגעקומען א גרויסע שפע פון די וועלט.

נאכדעם איז מען וואריד, נאכדעם איז דער חג, ווי ס׳שטייט א פסוק, יעצט איז ימי הספירה. דער רמב״ן ברענגט אויף דעם די פסוק “שבועות קציר ישמר לך”, אז די טעג פון קציר דארף א שמירה. פארוואס? ס׳איז שוין געוואקסן, דעמאלטס הייבט זיך אן א פחד, וואס וועט זיין? ס׳וועט קומען א משחית, ס׳וועט קומען א גוי, א גנב, אדער א חיה. דעמאלטס דארף דער אויבערשטער היטן.

און דעמאלטס פירט זיך עס אויס. אפשר די ענד איז נאכאמאל א חזרה, אז ס׳זאל זיין אן אחרית כשנים הטובות, די יאר זאל זיין געלונגען אזויווי א גוטע יאר, אן אמת׳ע יאר.

“ועשה לה” – די גרעסערע אדמה, נישט דיין קליינע פעלד

“ועשה לה אחרית” איז אפשר אויף די גרעסערע ערד, אדמה, נישט דיין קליינע שטיקל פעלד, נאר “עשה לה”, די אדמה וואס מ׳רעדט, די גרעסערע, די וועלט. ווייל “אחרית ותקוה” רעדט מען פון גרויסע זאכן, שלום וברכה. שלום. און די אייגענע פעלדער איז נישטא קיין מקום פאר שלום, איז דא א מקום נתעורר צו ווערן פון פראניעס, די גרעסערע, מען גיבט א שלום ארויס אויף די גרויסע אדמה.

רייט, די גאנצע שלום, שלום איז נישט א פריוואטע זאך, יעדער איינער זייט זיך זיין פעלד, ווייל די רעגן גייט פאר די גאנצע שטאט, די גאנצע לאנד.

אונזער נוסח: “וברך שנותינו כשנים הטובות”

אין אונזער נוסח זאגן מיר אנדערש, ס׳איז דא אנדערע נוסח, אונז זאגן אין די ענד, איך האב קיינמאל נישט געוואוסט וואס ס׳מיינט, איך מיין אז אויב מ׳פארשטייט לויט די רמב״ם קען מען עס פארשטיין, מיר זאגן “וברך שנותינו כשנים הטובות”. וואס זאגסטו דא? ס׳זעט אויס אז ס׳מיינט, ס׳איז דא גוטע יארן און ס׳איז דא שלעכטע יארן, מאך זיכער אז אונזערע יארן זאלן אויסקומען גוט, ס׳זאל זיין א שפע, ס׳זאל זיין די פראניעס. ברוך אתה ה׳ מברך השנים.

יא, אויך אינטערעסאנט, ער בענטשט די יאר, ער בענטשט די, יא, די יאר מיינט די תבואה, די תבואה פון וויפיל מ׳מאכט.

תקע בשופר גדול – קיבוץ גליות (ברכה 10)

ווייטער, די נעקסטע איז א תפילה, אזויווי די קעפל זאגט, קיבוץ גליות.

“תקע בשופר גדול לחרותינו”. דא איז ער אונז מגלה אז ביי די גאולה גייט זיין אפשר א שופר גדול. יא, די לשון איז אזויווי ביי יובל בלאזט מען שופר צו באפרייען יעדן, סאו פשטות איז אזוי, אז ס׳איז דא א גאולה, קומט א שופר.

שופר של יובל – יעדער איינער צוריק צו זיין אחוזה

רייט, אויב דו מיינסט שוין יובל, כאפ איך עס אסאך בעסער, ווייל די שופר פון יובל ברענגט צוריק יעדער איינער צו זיין אחוזה. יעצט בעט מען אז די אידן זאלן צוריקגיין צו ארץ ישראל, דאס איז ממש די שופר של יובל. ס׳איז אפשר אז מ׳בלאזט מיט די שופר של יובל פון די גאולה.

“ושא נס” – א דגל פון נצחון

וואס קען נאך מיינען, אזויווי אזא קול הנוס, מ׳זעט דארט אז ווען מ׳געווינט א מלחמה איז דא א קול נצחון. “תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס” – א נס מיינט אייביג אויפהייבן א דגל פון נצחון, “לקבץ את כל גליותינו מארבע כנפות הארץ” – צוזאמנעמען די גליות, ווי אידן זענען צעשפרייט אין די פיר עקן פון די וועלט. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל. וואס איז מקבץ די נדחים, אזויווי ס׳שטייט אין פסוק “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך”.

צי איז דער שופר א מליצה?

יא, איך מיין אז די שופר איז א מליצה, ביז איך האב געהערט אז דער קלויזענבורגער רב פלעגט דאווענען אויפ׳ן קול, און ער פלעגט אריינלייגן אלע זיינע תורות ווען ער האט געדאוונט. ס׳איז דא טעיפס, מ׳קען עס הערן. איין מאל זאגט ער, “תקע בשופר גדול, רבונו של עולם, לאז שוין זיין א קליינע שופר, מאך עס נאר!” ס׳איז נישט אזוי, ס׳איז אן אופן מליצה, מ׳רעדט דאך, יא.

“מקבץ” בלשון נוכח – דער אייבערשטער איז דער צוזאמנעמער

איך וויל דיר זאגן, מ׳רופט, מ׳זאגט “מקבץ”. ס׳איז עפעס וואס מ׳וויל דער אייבערשטער זאל טון באותו רגע. אקעי, יעצט איז שוין דא, אונז זאלן שוין זיין אינמיטן, ווייל די אידן קומען זיך צוזאם. אבער די אלע יארן וואס מ׳האט געזאגט איז געווען “שיהא מקבץ”. די לשון “מקבץ” איז אינטערסאנט, מ׳רעדט בלשון נוכח.

איך מיין אז אלע סיומי ברכות דא, אפשר אפילו “פוקח עורים”, איז ווי א תפלה אויף דער אייבערשטער. דער אייבערשטער, וואס איז דער וואס נעמט צוזאם. דאס הייסט, ווען די אידן נעמען זיך צוזאם, איז ער בעצם דער צוזאמנעמער. וואס איז אזא זאך?

השיבה שופטינו (ברכה 11)

שוין. “השיבה שופטינו”. איז “השיבה שופטינו כבראשונה”. אז ס׳איז אויך א לשון הפסוק “ואשיבה שופטיך כבראשונה”, אז די אידן זאלן נאכאמאל האבן שופטים, צדיקים, “ויועצינו כבתחלה”.

וואס זענען יועצים?

מ׳זעט דא אז די אידן האבן געהאט א תפקיד פון יועצים. ס׳שטייט אז די בני הלויים האבן געגעבן יועץ פאר אידן, יא? ס׳איז געווען עפעס יועצים. יועצים אין פאליטישע קאנטעקסט מיינט נישט עצות אין ביזנעס. ס׳קען אפילו זיין אז דער שופט איז דער יועץ. ס׳מיינט אזוי ווי, קענסט זאגן, לידערס אדער גענעראלן, איך ווייס נישט.

איך מיין אז יועץ איז אפשר מלשון מ׳קומט זיך צוזאם ביי עצה, ס׳מיינט אפשר אסיפה. יועצינו זענען די קרואי מועד, די וואס קומען זיך צוזאם צו די וויכטיגע אסיפות. זיי געבן טאקע עצות, אבער ס׳מיינט נישט, מ׳זאל נישט מיינען עצות מיינט אזוי ווי, סתם זאכן וואס זיי האבן געלערנט. ס׳איז דאך “קנינו בעצה טובה מלפניך”. מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳מיינט סתם א גוטע עצה וועלכע ביזנעס צו קויפן. ס׳מיינט עס אויך, אבער בעיקר מיינט עס די כלליות׳דיגע זאך, די הנהגת הציבור, די “מועצות ודעת” איז דאך פשט.

און די מעצה איז “גדולה התורה שניתנה בין שני יועצים”.

“והסר ממנו יגון ואנחה” – שלעכטע שופטים ברענגען יגון

“ויועצינו כבתחלה”, אזוי ווי אין די גוטע “אלד דעיס”. דו ווייסט אז די “כבתחלה”, וואס איז די מניעה? “והסר ממנו יגון ואנחה”. מ׳זעט אז ווען ס׳איז דא שלעכטע שופטים, איז דא יגון ואנחה. ווען ס׳איז דא גוטע שופטים, איז דא, טוט מען “יושב בצדק”.

איך טייטש מיר אז דאס איז געווענליך, אז ער קוקט אריין, ער זאגט “שיבה שופטינו”, ברענג אונז שופטים. נאכדעם קוקט ער ווער זענען היינט די שופטים? היינט זענען עס יאגנוב ואנאף. דאס הייסט, מען דארף אוועקנעמען פון זיי די דזשאב. און ברענגען אנשטאט דעם “ברחמים צדק ומשפט” זאלן באקומען די בענקלעך. “ומלוך עלינו אתה לבדך”.

“ברחמים צדק ומשפט” – די דיינים רעפרעזענטן דעם אייבערשטער

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, “ברחמים צדק ומשפט” איז טייטש די דיינים זאלן דיך רעפרעזענטן. ווען די דריי דיינים זיצן בדין, ווער זיצט דארטן? רחמים, צדק, און משפט. דריי מענטשן וואס טרייען צו טון די רצון השם, און זיי רעפרעזענטן די אייבערשטער. און פארקערט, די יגנוב ואנאף, דאס איז נישט די אייבערשטער, דאס איז א סתירה, אדער ער טראכט אריין.

דער אייבערשטער טוט דורך שלוחים

א פאר פון די זאכן, די אייבערשטער איז “רופא חולי עמו ישראל” דורך די תורה וואס ער האט געגעבן חכמה, יא? “מקבץ נדחי עמו ישראל” קען אויך מיינען דורך א משיח וואס גייט בלאזן. ס׳מיינט נישט אז ס׳גייט זיין א משיח פון א נס. וויאזוי איז די אייבערשטער מקבץ נדחי ישראל? און וויאזוי בלאזט ער מיט א שופר? דורך דער וואס טוט די ארבעט, דער וואס טוט ברצון השם, בנבואה.

אויך דא האסטו עס ממש קלאר, “אוהב צדקה ומשפט”, און ער האט געגעבן א תורה מיט א דעת וואס מען זאל מאכן א גוטע משפט, וואס די דיינים זאלן עס טון.

תירוץ די סתירה: “מלוך עלינו אתה לבדך” און “השיבה שופטינו”

אלע ברכות זענען אזוי ווי אונז רעדן, אזוי ווי “מצמיח קרן ישועה”. איך פרעג אזא זאך, ס׳איז א שטיקל סתירה דא, אזוי ווי מען זאגט ברענג אונז גוטע שופטים, און מען זאגט ניין, זיי מולך עלינו אתה לבדך.

אבער לויט וואס דו זאגסט, דאס מיינט עס: א שלעכטער שופט איז מולך חוץ פון די אייבערשטער, א גוטער שופט, ער איז מולך בשם השם, “וישב שלמה על כסא ה׳”. דו הערסט ממש וואס דאס מיינט. ווייל ווען ער איז א קאראפט שופט, טראכט ער וויאזוי קען איך מאכן געלט. ווען ער טראכט וואס איז די רצון השם, דאס הייסט וואס איז דא די יושר און די צדק על פי דין, טראכט ער פאר די טובה פון די גרעסטע קאז, פון די אייבערשטער.

ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט.

ברכת המינים (ברכה 12)

ווייטער, דא קומט ברכת המינים, וואס די רמב״ם האט פריער געזאגט אז ווען ס׳איז דא מינים וואס מאכן אלעס קאליע, זיי ברענגען אונטער די גאנצע… אה, ברוך אתה ה׳ אוהב צדקה ומשפט. יא.

די נעקסטע איז די ברכת המינים, וואס שמואל הקטן, דער זעלבער וואס פלעגט זיך אייביג חזר׳ן, אזוי ווי אונז האבן געלערנט אין פרק מפנין “אל תתמה”, דער זעלבער שמואל הקטן האט געמאכט די שארפע תפילה, “ולמשומדים אל תהי תקוה”. משומדים מיינט… דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט, ווי האט אונז דער רמב״ם געזאגט אין הלכות תשובה? “שלא יסמוך על המשומדים”. יא. די שניים… משומד מיינט אז ער איז, דער רמב״ם זאגט איינער וואס איז אויסגעשליטן, כורת געווען פון די פאלק, “אל תהי תקוה”, זאל נישט מצליח זיין, “כל המינים כרגע יאבדו”.

שמונה עשרה: ברכות ולמשומדים, על הצדיקים, בונה ירושלים, צמח דוד, שמע קולנו, ורצה

ברכת “ולמשומדים אל תהי תקוה” (ברכה 12)

Speaker 1: דער זעלבער שמואל הקטן האט געמאכט די שארפע תפילה, “ולמשומדים אל תהי תקוה”.

משומדים מיינט, דער רמב״ם האט אונז פריער געזאגט, ווי דער רמב״ם האט אונז געזאגט אין הלכות תשובה, “שלא סייעו את המשומדים”. יא. די שניים. משומד מיינט, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, איינער וואס האט זיך אפגעשניטן, כורת געווען פון די פאלק.

“אל תהי תקוה”, זיי זאלן נישט מצליח זיין. “וכל המינים כרגע יאבדו”, זיי זאלן פארלירן זייער כח, און די רשעים זאלן נעבד ווערן. “ומלכות זדון תעקר ותשבר מהרה בימינו”.

וועם מיינט מען מיט די מלכות זדון? מלכות רומי?

איך ווייס נישט פארוואס, ווייל אין די חז״ל אין סנהדרין וואו מ׳האט עס קומט ממש די צדוקים, איז דא דארט עפעס מער, עפעס האט מען דארט געהאט צו טון מיט רוים צו טון, וואס אפשר האט די גמרא נישט געקענט אינגאנצן ארויסשרייבן.

ס׳איז דאך אבער גייט עס צוזאמען, אז די משומדים, וואס איז א משומד? ער גייט מיט די זייט פון די פאלעסטינער, העלאו? ער גייט מיט די זייט פון די מלכות הרשעה, די מתיוונים שבכל דור ודור, אזוי.

“ברוך אתה ה׳ שובר אויבים ומכניע זדים”. ס׳איז דא אויבים און זדים, איז אויך נאכנישט געווארן דא דערמאנט. אויבים און זדים.

דער חילוק צווישן אויבים און זדים

Speaker 1: אונז זענען זיך זאגן, יא, “וכל אויביך יכרתו”. יא, “וכל אויביך”. ס׳איז דא אויבים, מ׳מיינט די אויבים פון ישראל. מ׳רעדט דאך גאנץ די ענין פון די פאלק, אזוי ווי לאום, די וואס פייטן מיט די אידן.

און זדים זעט אויס, זדים מיינט מענטשן וואס טוען זאכן בזדון. קען יא מיינען סתם רשעים, אזוי ווי מפירי תורה. יא, מ׳קען זאגן אזא טייטש, די גוים, די אויבים זאל ער צוברעכן, און די זדים זאל ער מכניע זיין.

און פון ווען איז געווארן פון מלכות זדון איז געווארן מלכות הרשעה? אקעי, יא. איז די זעלבע אידיע, רייט? יא.

ברכת “על הצדיקים ועל החסידים” (ברכה 13)

Speaker 1: און די נעקסטע ברכה איז פארקערט, מ׳האט א קללה פאר די רשעים און א ברכה פאר די צדיקים. “על הצדיקים ועל החסידים”, און נישט נאר דאס, נאר “ועל גרי הצדק”.

אדער חסידים און חסידים קענסטו ציילן ווי דו פארשפארסט זיך דיינע טירן, נאר די פאר הייליגע משפחות. ניין, פארקערט. ווייל גרי הצדק, ווייל שארית עמך בית ישראל. פריער אויף די ניי צוגעקומענע, און אויף די איבריגע. שארית מיינט די איבריגע, אדער די איבערלעבערס, אזוי ווי שארית הפליטה. די איבערלעבערס, יא. די רעשט פון די אידן.

אינטערעסאנט, מ׳רעכנט דא אויס די גרי הצדק פאר די עמך בית ישראל.

“יהמו רחמיך” – דער בקשה פאר שכר טוב

Speaker 1: יהמו רחמיך ה׳ אלוקינו, זאל זיך אנווארעמען, אזוי ווי “המו מעי”. עס זאל אונז ערוועקן רחמים, אזוי ווי.

ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושמח קיינו עמהם. עס איז געגעבן א שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. ס׳טייטשט לכאורה, איך האב געזען אין אגרא דשמעין, און ס׳דאכט זיך אז אנדערע וואונדערן זיך פארוואס מ׳בעט אויף שכר טוב.

אבער ס׳קען זיין אז דער פשט איז דא אזוי ווי אז די בוטחים בשמך זאלן נישט ווערן דיסעפוינטעד, נאר זאלן באקומען, נאר זאלן באקומען אזוי ווי ס׳איז פריער געשטאנען אז “ומקיים אמונתו”. אזא צדיק וואס פארלאזט זיך אויף דעם, אה, אזוי ווי די נעקסטע שטיקל, “לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”. אויב איינער פארלאזט זיך א גאנץ לעבן אויף די אייבערשטער׳ס רחמנות און ס׳געשעט נישט, איז דאך דאס א גרויסע בושה.

ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת”, אז מיט דעם וואס דו גייסט מקיים זיין דיין אמונה און טאקע ווייזן אז די בטחון איז געווען אויסגעהאלטן, “ושמח קיינו עמהם”.

“ושמח קיינו עמהם” – א ענין פון ענווה

Speaker 1: און די טייטש פון “ושמח קיינו עמהם” איז, איך זאל אויך זיין פון די צדיקים און חסידים? דאס טייטשט עס?

איך מיין אז ס׳איז א ענין פון ענווה. אזוי ווי א מענטש זאגט נישט אויף זיך, “איך בין דער גרויסער בוטח בשמך באמת”, אבער גיב מיר אויך א שכר טוב. איך זאל אויך, איך בין אויך, אדער איך זאל אויך זיין פון די בוטחים בשמך באמת. ס׳קען זיין.

“לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”

Speaker 1: לעולם לא נבוש כי בך בטחנו”, אונז זאלן נישט קיינמאל ווערן דיסעפוינטעד, נאר אונזער בטחון זאל זיך ארויסשטעלן ריכטיג דורך די ישועה אויף וואס מיר האבן זיך אנגעליינט.

ברוך אתה ה׳ משען ומבטח לצדיקים”. איך מיין אז דער פשט איז אזוי ווי, מ׳האט געלערנט אז ס׳איז דא די צדיקים, וואס די צדיקים זענען זיי טראסטן נישט אין די אייבערשטער, זיי האלטן נישט ביים גיין צו אים, גוט איז גוט. ס׳גייט נישט די גאונים, ס׳גייט נישט די מלכים, ס׳גייט נישט אונטער אים.

און פון די אנדערע זייט איז דא די צדיקים, נישט נאר צדיקים, אפילו פשוט׳ע אידן, אבער זיי גייען דער זד אין א זד, צוברעך די זיידע, מען העלפט די צדיקים, מען זאל נישט זאגן אז די זיידע׳ס זענען מצליח און די צדיקים זענען שוואכע מעשיות. “תהיה לך טובה וכל הבטוחים בך לשמחה”.

דער פארבאנד צו זכות אבות

Speaker 1: יא. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל זיי האבן פריער דערמאנט די זכות אבות פון אברהם יצחק ויעקב. דא דערמאנט מען די… אז ס׳ענדיגט זיך נישט דארט, נאר ס׳איז אייביג דא, ס׳איז אייביג דא די נייע הבטחה. יא. דארף מען גלייבן אז יעדער דור איז דא צדיקים, און נישט חס ושלום ברכה לבטלה. יא.

ברכת “בונה ירושלים” (ברכה 14)

Speaker 1: ווייטער. ירושלים. “תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת”. דו האסט מיר צוגעזאגט. יא, ווי האט דער אייבערשטער צוגעזאגט? ער האט צוגעזאגט פאר דוד, יא.

“ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו”. בוי עס אויף א בנין עולם, ס׳זאל מער נישט חרוב ווערן, אז דער בנין השלישי זאל זיין שוין בנין עולם.

“ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים”.

ברכת “את צמח דוד מהרה תצמיח” (ברכה 15)

Speaker 1: און ס׳איז נישט סתם ירושלים, נאר אונז ווילן אין ירושלים ווילן אונז מלכות דוד. “את צמח דוד מהרה תצמיח”, דער וואס זאל צוריק אויפבליען. ער מאכט עפעס אזוי, די דימוי איז דוד ווי א בוים וואס בליעט נאכאמאל אויף.

“וקרנו תרום בישועתך”. דער צמח דוד, דער אייניקל פון דוד וואס וועט זיין דער משיח, יא, זאל זיין קרן. קרן מיינט אייביג זיין מלכות, זיין גבורה, תרום בישועתך.

וואס מיינט א קרן? א קרן פון א שיף?

דיסקוסיע: וואס מיינט “קרן”?

Speaker 2: קרן איז א הארן. פריער איז א צמח, יעצט איז עס פון א בהמה, רייט? אזויווי קרני השור, אזויווי א… ס׳איז אלץ משל, אבער ס׳מיינט… קרן, קרן ישועה. ס׳איז אלץ לשונות פון פסוקים באמת.

Speaker 1: ניין, קרן איז נישט עפעס אזויווי א נס, עפעס א זאך וואס מ׳הייבט אויף, א צייכן פון נצחון. אפשר פלעגט מען ברענגען… אפשר מיינט עס א שופר? אפשר פלעגט מען האלטן א שופר ביי די… מקריב ומפריש. ס׳איז אלץ זאכן משלים וואס… יא, ווייל די געדאנק דא איז אז מ׳זאל זען די ישועה. מ׳קען עס פארשטיין, אבער די משל, מ׳דארף פארשטיין די משל. עפעס איז מיט זיין הרמת קרן, מיט זיין צמיחת קרן לדוד. יא.

“ברוך אתה ה׳ מצמיח קרן ישועה”. ער איז צוריק מצמיח די קרן ישועה.

ברכת “שמע קולנו” (ברכה 16) – די כללית׳ע בקשה

Speaker 1: די לעצטע תפילה איז א… די תפילה כללית איז אז די אלע תפילות זאלן מקובל ווערן. און וואס איז א תפילה וואו מ׳בעט אויף אלע תפילות? איז דא האט דער רמב״ם פריער דערמאנט אז דא קען מען בעטן פאר די צרכים פרטיים, פאר אלעס וואס א מענטש דארף האבן. געווענליך, דער רמב״ם זאגט, אין יעדע תפילה, אין יעדע ברכה, קען מען מוסיף זיין מעין הברכה. דא קענסטו מוסיף זיין עניטינג, ווייל ס׳איז א ברכה אז לייב זאל העלפן.

ווייל דער רמב״ם האט פריער מסביר געווען אז די חכמים האבן געמאכט ברכות וואס זיי האבן געהאלטן אז דאס קאווערט אלעס וואס א מענטש דארף האבן. אבער ס׳איז דאך שטענדיג דא אן א שיעור נייע קאמפליקעישאנס און אזוי ווייטער.

“שמע קולנו” – אבער מ׳זאגט עס נישט בקול

Speaker 1: דארטן איז שמע קולנו. “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו”. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל מ׳זאגט עס נישט בקול. ס׳מיינט, פארשטייט זיך, אז ער זאל מקבל זיין די תפילה, אבער אין שמונה עשרה פונקט, דער רמב״ם זאגט דעם לשון, זאגט ער נישט ארויס בקול.

“חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה”.

דיסקוסיע: “כי אתה שומע תפילת כל פה”

Speaker 1: דאס איז זייער גוט. קודם, יא, “ריקם” איז פשוט׳ע טייטש, אזוי ווי איך גיי בעטן היינט, זאל ער מיר אנפילן מיינע הענט, איך זאל נישט ארויסגיין איידיג.

נאכדעם זאגט ער פארוואס, אזויווי אלע, יעדע, אסאך ברכות וואס מ׳זעט, ס׳קומט אזויווי א קיום ביי די ענד. וואס האט ער געמיינט קיום? אז איך האב אזוי גוט געדאוונט, איך בין אזא צדיק? ניין, דאס איז געווען פריער, “לעולם ועד”. יעצט זאגט ער פארוואס: ווייל דער אייבערשטער הערט אויס יעדן׳ס תפילות. דאס איז די ריזען פארוואס אונז ווילן ער זאל מקבל זיין אונזערע תפילות.

Speaker 2: יא, אבער אויב ער הערט אויס עניוועי יעדן׳ס, דארף מען שוין נישט בעטן אויף דעם. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט.

Speaker 1: “כי אתה שומע תפילת כל פה”, און נאכדעם דעסיידסטו וועם אנצונעמען. אזויווי, קען מען…

Speaker 2: ניין, “שומע” מיינט ער איז מקבל, ער טוט געבן, נישט נאר ער הערט.

Speaker 1: יא, אבער אויב דו נעמסט אן פאר א גיווען אז דאס איז וואס ער טוט… אקעי, אלע ברכות זענען אזוי, ווייל דו טוסט עס. מ׳בעט אז ס׳זאל זיין בנגלה אדער וכו׳. יא.

“ברוך אתה ה׳ שומע תפילה”. מ׳מאכט אז ס׳זאל זיין, מיט׳ן ברכה מאכט ער אז ס׳זאל זיין.

דיגרעסיע: דער מאדזיצער רב׳ס וויץ

Speaker 1: אזויווי דער מאדזיצער רב האט געזאגט וועגן דעם “בורא מיני מזונות”, קענסט דעם דזשאוק?

Speaker 2: נו.

Speaker 1: אז א יונגל האט געוואלט מזונות, און דער טאטע האט אים נישט געוואלט געבן. האט ער געמאכט “בורא מיני מזונות”, און דער טאטע האט אים געגעבן, ווייל ס׳זאל זיין א ברכה לבטלה.

האסטו דאך “המלך החפץ בחיים”, יא. דאס גייט אויף אלעס, אבער ארבעט עס? ניין.

ברכת “רצה” / עבודה (ברכה 17)

Speaker 1: די נעקסטע תפילה איז אויך א בקשה אויף קבלת התפילות, אבער מער קבלת התפילות נאך בנין ירושלים. מען קען זאגן אז קבלת העבודה, היינט איז נאר דא תפילה, אבער מיט ביאת המשיח איז דא אויך די עבודת הקרבנות. איז וועגן דעם דערמאנט מען קבלת התפילה, אבער אויך קבלת העבודה, ווען ס׳וועט זיין אז ס׳וועט טאקע זיין די עבודה.

און איך קען זאגן אז דאס איז אזויווי מער די תפילות פרטיות פון אידן, און דאס איז די תפילה פון די עם, די תפילה וואס איז א קאלעקטיוו תפילה, די תפילתם, די תפילה פון עם ישראל.

“רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל”, זאלסט ארויסווייזן דיין רצון אין עם ישראל, “ולתפלתם שעה”, און צו זייער תפילה, “ושובה העבודה לדביר ביתך”, די עבודה וואס איז דא די תפילה כללית פון עם ישראל אין בית המקדש, ממילא ברענג צוריק די עבודה “לדביר ביתך” – דביר מיינט א פאלאץ, אן ארמון – “ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ויהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”.

ער מיינט אפשר די תמיד, קרבן תמיד? איך ווייס נישט. “ויהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”.

“ותחזינה עינינו בשובך לציון”

Speaker 1: “ותחזינה עינינו”, דאס איז דאך “רצה ה׳ אלקינו”, אבער אפשר דא אונז אויכעט, איך און מיינע, דאס זאל אויך זיין א חלק פון די עם ישראל וואס באקומט די רצון ה׳.

“ותחזינה עינינו בשובך לנוך לציון ברחמים כמאז”, אזויווי ס׳איז שוין געווען מיט אונז אין ציון.

“ברוך אתה ה׳, המחזיר” – וואס קומט צוריק צו ציון, “המחזיר שכינתו לציון”, וואס ברענגט צוריק זיין שכינה לציון.

דיסקוסיע: די חתימה “המחזיר שכינתו לציון”

Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די סיום הברכה קען דאך פאסן נאר נאכדעם וואס מען זאגט “ותחזינה עינינו”. די ברכה אזוי אליין שטימט עס נישט. בעצם, דאס איז ברכת עבודה, ס׳קומט צו דאנקען דעם רבונו של עולם אדער בעטן ער זאל מקבל זיין די עבודה, ס׳הייסט עבודת המקדש.

אז ס׳קומט א איד אין גלות, און ער קען דאך נישט זאגן… ס׳איז דא אן אנדערע נוסח וואס זאגט “יום טוב של אוסח לבדך ביראה נעבוד”. יא, די יענע נוסח ליגט מיר אין קאפ אז מ׳זאגט מזמן הבית, אזוי מיין איך, איך האב נישט קיין ראיה, ס׳איז א טעאריע.

Speaker 2: ניין, ביי בית שני האט מען שוין געקענט זאגן “ושכנתו לציון”, ס׳איז שוין געווען צוריק.

Speaker 1: אבער איך זאג, קענסטו נישט א סך ווייטער פארן אלס יא.

שמונה עשרה: ברכת עבודה, מודים, שלום, וחילוקי נוסחאות

ברכת עבודה (רצה) — המשך דיסקוסיע

Speaker 1: בעצם איז דאס די ברכה פון עבודה, ס׳קומט צו דאנקען דעם אייבערשטן אדער בעטן ער זאל מקבל זיין די עבודה, ס׳הייסט עבודת המקדש. אז ס׳קומט א איד אין גלות און ער קען דאך נישט זאגן, ער האט אן אנדערע נוסח, און זאגן יום טוב “שאותך לבדך ביראה נעבוד”. יא, די יענע נוסח פלעגט מען זאגן בזמן הבית, אזוי מיין איך, איך האב נישט קיין ראיה, ס׳איז א טעאריע.

Speaker 2: אבער ביי בית שני האט מען שוין געקענט זאגן “המחזיר שכינתו לציון”? ס׳איז שוין געווען צוריק, יא.

Speaker 1: ניין, אבער איך זאג, דו קענסט דאך נישט זאגן “אותך לבדך” ווייל ס׳איז יא דא. יעצט אז דו קומסט אין גלות, קענסטו דאך נישט זאגן די נארמאלע נוסח, ס׳איז א טעות אין די נוסח, זאגסטו “ותשוב”. אבער דעמאלטס מאכסטו דאך די סיום, זאגסטו דאך “המחזיר שכינתו לציון”, ס׳איז א גייט, אז ער איז מחזיר, אזוי ווי אלע ברכות.

Speaker 2: יא יא, אויך “מחיה מתים” רעדט מען פון די פיוטשער, אזוי ווי “מצמיח קרן ישועה”, יא.

Speaker 1: ניין, איך זאג אז דאס איז נישט אמת׳דיג א ברכה אויף החזרת השכינה לציון, יענע ברכה האט מען שוין געזאגט אין “תשכון בתוך ירושלים”, מ׳האט שוין געבעטן דאס. יעצט, דאס קומט נאר אריין ווייל ס׳איז אזוי ווי די תחליף, מ׳האט געטוישט ברכת עבודה מיט דעם.

Speaker 2: ס׳איז דא וואס זאגן טאקע, איך זע, לויט וואס דו האסט געזאגט, מאכט סענס וואס מ׳זאגט “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”, ס׳איז דא וואס זאגן אז יא, “תחפץ בהם ותרצנו”.

Speaker 1: אבער ס׳שטימט, ווייל ספעציעל נאך די תפילה אויף בקשות תפילה פרטיות, מ׳בעט דעם אייבערשטן, אה, אונז זענען שוין צופרידן, אונז קומען מיר אין די בתי מדרשים און מ׳נעמט אן אונזערע תפילות, יעדע מנין פאר זיך? ניין, אונז ווילן די גרעסערע, אונז ווילן די עם ישראל׳ס תפילה אין ארץ ישראל, וואס איז אן “עלעוועיטעד” תפילה, א העכערע מדרגה פון תפילה.

Speaker 2: אקעי.

ברכת הודאה (מודים) — ברכה י״ח

Speaker 1: י״ח, דא די לעצטע דריי, אזוי ווי די ערשטע דריי זענען שבח און די לעצטע דריי זענען הודאה. שבח טייטש, ווי זאגט מען? שבח מיינט מ׳רעדט וועגן די גדלותו של הקדוש ברוך הוא, און דא מ׳דאנקט אים, מ׳איז מודה אויף דעם וואס ער האט אונז געגעבן, מ׳רעדט שוין מער פערזענליך, ס׳איז א גדלות וואס ער ווייזט ארויס אויף אונז.

יא, דאס איז שוין די צווייטע פון די לעצטע דריי, מ׳דארף פארשטיין וואס איז “רצה” הייסט הודאה, “איי העוו נא איידיע”. מודים אנחנו לך, אונזער מודים, ס׳איז א ברכת הודאה, שאתה הוא ה׳ אלקינו, צור חיינו מגן ישענו. איך וואלט געזאגט אן עברי טייטש, שאתה, אזויווי דער רמב״ם האט אונז אויסגעלערנט אין די ברכה פון ברית מילה, אין לשון הקודש אסאך מאל זאגט מען ש׳ און ס׳מיינט על ש׳. סא, מודים אנחנו לך על שאתה הוא ה׳ אלקינו, מיר דאנקען דעם רבונו של עולם אז ער איז אונזער באשעפער.

און נישט נאר דאס, וואס מיינט א באשעפער? אז ער געבט אונז אלע זאכן. וואס מיינט אלוקינו? צור חיינו מגן ישענו, מיר האבן שוין געהאט די לשון ביי ברכת קריאת שמע, “ומשגב לנו”. אתה הוא לדור ודור.

דיסקוסיע: וויאזוי צו צעטיילן די ווערטער “אתה הוא לדור ודור”

Speaker 2: אה, אינטערעסאנט. דא רעדט מען אויך פון נצחי. זעסט, לויט דיין סדר, “אתה הוא לדור ודור”, נישט נאר “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך”. מ׳קען דאס לערנען, איך האב אסאך מאל געמיינט אז “צור חיינו מגן ישענו אתה הוא”, און דא “לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך”, אז יעדע דור גייען אידן זיין מודה. אבער מ׳קען לערנען “אתה הוא לדור ודור”.

Speaker 1: ס׳איז דא מחלוקת צדיקים וויאזוי צו צעטיילן די ווערטער. איך ווייס ווער ס׳האט זיך אויסגעמאכט אזוי, באט אויב דו ווילסט קען מען מאכן אזוי. מ׳קען עס לייגן אינצווישן, יעדער איינער זאל מאכן זיינס אליינס. יא.

המשך נוסח ברכת מודים

Speaker 1: “אתה הוא לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך, על חיינו המסורים בידך”. אזויווי מיר האבן געלערנט אויך צופרי, וואס איז געווען די לשון? “בידך אפקיד רוחי”. וואס מיר זאגן ביי מעריב שטייט דאך אויך, “על חיינו המסורים בידך”, אונזער לעבן איז מסור בידו, און אונזערע נשמות זענען פקדונות בידו.

“ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים”. “ערב ובקר וצהרים” גייט שוין צוריק אויף “נודה לך ונספר תהלתך”, אויף דעם דאנקען מיר ערב ובקר וצהרים, ניין? אדער די נסים ונפלאות זענען… לכאורה, “שבכל עת” האט שוין געקאווערט. “ועל נסיך וטובותיך שבכל עת”, אויף דעם זענען מיר “נודה לך ונספר תהלתך ערב ובקר וצהרים”. קען זיין, איך ווייס נישט. איך האב געזען אז די מפרשים זאגן די צוויי פשטים וועגן דעם.

ווייטער, “הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך”. ענדיגט זיך קיינמאל נישט די רחמים.

סיום ברכת מודים

Speaker 1: ווייטער, “כל החיים יהללוך סלה הגדה”. אה, דאס איז די סיום. “כי טוב הוא אל הטוב, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”. יא. די לעצטע ברכה, ברכת שלום.

איך מיין אז פון דעם קען זיך מיר משער זיין, דו ווייסט ווי ס׳הייבט זיך אן די סיום? “כי טוב הוא אל הטוב”. יא, אבער אפשר דאך “כל החיים”. איך פיל אז ס׳גייט אזוי ווי, ווייל באלד וועט מען זען, “על כל אלה” לייגט מען דא אריין אינצווישן. ס׳גייט אזוי ווי א כלל, “נודה לך על הכל”, מ׳לייגט אריין פארשידענע פרטים, “על החיים”, “על הזה”, און דאך זאגט מען אבער, אזוי ווי א נשמעת, מ׳קען זיך נישט ענדיגן אין אלע פרטים, “כלו רחמיך”, האסט דאך מער רחמים וויפיל איך קען דא אויסרעכענען, ס׳איז מיר שוין יעדע איינע דאנקען, “כל החיים”. עפעס אזוי.

איך מיין אז אויך די טייטש פון “הטוב שמך ולך נאה להודות”, אז פאר דיר אייבערשטער איז פאסיג צו דיר צו דאנקען. אז דו דאנקסט פאר א מענטש, ענדיגט זיך עס, ער איז נישט אמת׳דיג נאה להודות, ער האט א קליינע טובה געטון פאר דיר. דער אייבערשטער מאכט אלע טובות, זיין נאמען איז אליינס טוב, איז “לך נאה להודות”, אדער “טוב להודות לשמך”. דאס איז די טייטש.

ברכת שלום — ברכה י״ט

Speaker 1: אקעי, יעצט ברכת שלום. “שים שלום טובה וברכה”, שלום, טובה, וברכה, חן וחסד, זעקס בקשות. “שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך”. אה, נישט “ועל כל ישראל עמך”. “ברכנו כולנו במאור פניך”. דאס האט צו טון מיט די ברכת כהנים, “יאר ה׳ פניו”. דאס איז די טייטש. “כי במאור פניך”, ווייל ווען ס׳איז דא די מאור פנים, “נתת לנו ה׳ אלקינו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ושלום”. ס׳זאל אייביג זיין א מאור פנים, וועט אונז ווייטער געבן די דערמאנטע ברכות. “וטוב בעיניך”, ס׳זאל זיין טוב בעיניך, יא, “לברך את עמך ישראל בכל עת בשלום”. אדער ס׳זאל זיין, אדער ס׳איז א שבח, אז “כי טוב בעיניך לברך את עמך ישראל בשלום”. דא האט מען געענדיגט די לעצטע ברכה, דאס איז די ענד, מען ענדיגט מיט שלום.

פארוואס ענדיגט מען מיט שלום?

Speaker 1: איך טראכט, מען דארף פארשטיין, די גמרא זאגט, אונז האבן גערעדט וועגן די… אז די שלש אחרונות זענען אזוי ווי הודאה. בפרט שטימט עס נאר אויף די אכצנטע ברכה, ברכת מודים.

איך טראכט אז ס׳איז מער אזוי ווי דאס איז דער וועג ארויס. מ׳גייט ארויס, מ׳בעט “רצה בעבודתך”, כאילו מ׳האט שוין געענדיגט די תפילה, און מ׳בעט דער אייבערשטער זאל עס אנעמען. מ׳דאנקט אים אויף אלעס, און מ׳זאגט אזוי ווי ווען דער אייבערשטער וואלט געווען א מענטש, וואלט מען געזאגט “גוד ביי”, “שלום שלום”, כאילו מ׳געבט פאר דעם מענטש א ברכה. אבער פאר׳ן אייבערשטן קען מען דאך נישט געבן א ברכה. ווען איך זאג “שלום” פאר דיר, געב איך דיר א ברכה, דו זאלסט האבן פרידן. דאס איז אזא “נפרד לשלום”.

Speaker 2: רייט, אבער ביי דער אייבערשטער, ער געבט אונז אלעס, סאו זאגט מען אז דער אייבערשטער זאל אונז בענטשן בשלום. אבער ס׳איז באמת אזוי ווי די גמרא זאגט, “כעבד הנפטר מרבו, נותן לו שלום והולך לו”.

חילוקי נוסחאות: משיב הרוח ומוריד הגשם / ברכת השנים

Speaker 1: שוין, איז דא גייט ער אריין אויסרעכענען די חילוקים ווען מ׳זאגט אנדערש ביי די ברכת השנים, ביידע, וואס מ׳איז מזכיר גשמים בגבורות און שפעטער ביי ברכת השנים.

נוסח ימות החמה — בגבורות

Speaker 1: אין די ימות החמה, דארט וואו מ׳האט געזאגט “משיב הרוח ומוריד הגשם” ביי די ברכה שניה, זאגט מען “רב להושיע”, און אנשטאט “משיב הרוח ומוריד הגשם” זאגט מען “מוריד הטל”, ווייל אין ימות החמה איז נישט א גוטע זאך גשם, אבער טל איז אייביג גוט. און מ׳גייט צוריק צום “מחיה חיים בחסד”.

נוסח ימות החמה — בברכת השנים

Speaker 1: און ביי ברכה תשיעית, די ברכה פון ברכת השנים, זאגט מען דעם נוסח אין בקייץ: “ברכנו ה׳ אלקינו בכל מעשה ידינו, וברך שנתנו בטללי רצון”, אויך פאר די זעלבע סיבה, מ׳בעט נישט אויף טל ומטר, נאר אויף טללי רצון. “ברכה ונדבה כשנים הטובות, ברוך אתה ה׳ מברך השנים”.

פארוואס איז דער זומער-נוסח קירצער?

Speaker 1: שוין, יעצט דא איז דא א סתירה, פארוואס איז עס געווארן אסאך קערצער? דאס הייסט, ווייל די גאנצע לאנגע נוסח וואס דער רמב״ם האט געהאט אויף “ברכנו” איז אלעס אז די תבואה זאל וואקסן. יעצט איז שוין געוואקסן, ס׳איז נישטא וואס צוצולייגן. ס׳איז נישט נאר די חילוק פון טל ומטר לויט׳ן רמב״ם, און ס׳איז דא היינט אויך וואס טוען אזוי. יא, ס׳איז די גאנצע זאך, די גאנצע סדר פון “ברך עלינו” מאכט נאר סענס ווען די שנה האלט אינמיטן וואקסן די בכורים פון די זומער. ס׳איז שוין דא, ס׳איז א שאד אוועקצונעמען, ס׳איז דאך גוט, אלעס ווערט אסאך קורצער די ברכה.

Speaker 2: ניין, איך זע אז טייל פעלט נאך יא וויכטיג אויס. איך ווייס, עפעס דאס איז נאך די לעצטע זאך וואס קען נאך קאליע ווערן די לעצטע מינוט.

הבדלה בחונן הדעת

Speaker 1: ווייטער, די נוסח פון ברכת הבדלה בחונן הדעת. זאגט דער רמב״ם, בליל מוצאי שבת ומוצאי יום הכיפורים ומוצאי יום טוב, מברך ברכה רביעית בנוסח זה. ביי די פערטע ברכה, בברכת הדעת, זאגט מען אזוי, הייבט מען אן “אתה הבדלת בין קודש לחול”, און מ׳זאגט אזוי, “ואתה הבדלת בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לגוים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה”. דער אייבערשטער איז מבדיל, ער מאכט די קאטעגאריעס בין קודש לחול. “כשם שהבדלת בין קודש לחול, כך פדנו והצילנו מכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם, ושמרנו מן הכל, וחננו מאתך דעה בינה והשכל, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת”.

חילוק צווישן רמב״ם׳ס נוסח און אונזער נוסח

Speaker 1: אונזער נוסח הייבט זיך אן אביסל אנדערש. ס׳שטייט “אתה חוננתנו”. איך מיין אז אונזער נוסח האט געמאכט צו טוישן די נוסח, ווייל דער רמב״ם הייבט זיך אן “אתה הבדלת”, ממילא דארף ער קודם זאגן “אתה חונן” און נאכדעם זאגט ער “אתה הבדלת”. און אונז וואס ביי אונז שטייט “אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו”, סאו דו האסט שוין איבערגעטייטשט, דו האסט שוין געזאגט “אתה חונן”, נאכדעם זאגסטו “ותבדיל”. סאו מ׳דארף נישט נאכאמאל זאגן “אתה חונן” פארדעם.

אבער אויך ביי אונז איז אנדערש די בקשה וואס מ׳בעט, נישט פון גשמיות, נאר מ׳זאגט “והכל עלינו מחטא ועון ומדיבוק מדות רעות, ותבדילנו בין קודש לחול”. מ׳בעט אז די הבדלה, אזויווי דו האסט געמאכט א הבדלה צווישן שלעכטס, זאל זיין א הבדלה צווישן אונז און שלעכטס. די שלעכטס וואס מ׳דערמאנט איז מער בראש חודש ובחולו של מועד איז דא די הוספה פון יעלה ויבוא ביי ברכת רצה.

יעלה ויבוא — ראש חודש וחולו של מועד

Speaker 1: דער רמ״א ברענגט, ראש חודש וחולו של מועד מוסיפין בברכת שבע עשרה, ביי די זיבעצנטע ברכה, סיי ערבית, שחרית און מנחה, און מברך אותם בנוסח זה.

נוסח יעלה ויבוא, עננו, ועל הניסים לפי הרמב״ם

נוסח יעלה ויבוא — ראש חודש וחול המועד

די שלעכטס וואס מ׳דערמאנט איז מער בתחום המצוות.

ווייטער, ביי ראשי חדשים ובכלות על מועד, איז דא די הוספה פון יעלה ויבוא ביי ברכת רצה. דער רמב״ם, ביי ראשי חדשים ובכלות על מועד, אין מוסף ביי ברכת שבע, ביי די זיבעצנטע ברכה, סיי ערב שבת און מנחה, און מברך עושה מנוסח זה, ברענגט ער נאכאמאל די ברכת רצה, און דערנאך ברענגט ער די גאנצע שטיקל רצה. ווייל דער רמב״ם האט נישט געהאט קיין סידור וואס ס׳שטייט קיין אנווייזונג פון יעלה ויבוא, ער דארף דאך עס זאגן ווי ס׳איז די סדר. אה, האט ער אויך אנגעהויבן פון אתה חונן.

אלעמאל, די אלע הוספות, ס׳הייבט זיך אן אביסל פריער און ס׳ענדיגט זיך אביסל נאכדעם, כדי ס׳זאל קענען זיין קלאר ווי אזוי מ׳זאגט די ברכה, ווי ס׳גייט אריין.

יא, למשל, רב לוי ישיע מורי דתלית, ער האט אנגעהויבן ביי די ווערטער רב לוי ישיע. אקעי, ס׳איז איין קליינע זאך.

נוסח ברכת רצה מיט יעלה ויבוא

רצה ה׳ אלקינו בעמך ישראל, ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך.

און מ׳זאגט דא אזוי: אלקינו ואלקי אבותינו, יעלה ויבוא ויגיע. ס׳זאל אנקומען, אבער ס׳איז… מ׳זאגט אז ס׳איז אסאך לשונות. יעלה ויבוא ויגיע, יראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר לפניך, זכרונינו ופקדונינו, וזכרון אבותינו, וזכרון ירושלים עירך, וזכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון כל עמך בית ישראל. די אלע זכרונות זאלן ארויפקומען און זאלן ברענגען אזוי ווי פליטה, פליטה מיינט אזוי ווי הצלה. לטובה, לחן, לחסד ולרחמים, לחיים ולשלום ביום ראש החודש הזה.

און די לשון ר׳ אליעזר: רחם בו עלינו והושיענו, זכרנו ה׳ אלקינו בו לטובה, ופקדנו בו לברכה, והושיענו בו לחיים, בדבר ישועה ורחמים, חוס וחננו ורחם עלינו, ומלטנו בו מכל צרה ויגון, ושמחנו בו שמחה שלימה. א שיינערע לשון ווי אונזערע, אפשר אביסל לענגער.

ותחזינה עינינו בשובך לנווך לציון ברחמים, כי אתה ברחמיך הרבים תשוב אליה. ברוך אתה ה׳, המשיב שכינתו לציון.

נוסח פאר חול המועד

אין חול המועד זאגט מען נישט “ביום ראש החודש”, נאר מ׳זאגט “ביום”, די לשון הרמב״ם איז “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד חג המצות הזה”, אדער “ביום מועד חג הסוכות הזה”, און מ׳גייט ווייטער “הרחמן הוא ינחילנו”.

אינטערעסאנט, ער זאגט דא “ביום מקרא קודש הזה, ביום מועד”, מער ווי אונז זאגן. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל לכאורה מקרא קודש איז נישט חול המועד. דארט שטייט “שבעת ימים, וביום השביעי מקרא קודש”. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם זאגט אויך דאס אויף חול המועד. אויף יום טוב פארשטיי איך אז מ׳זאל זאגן מקרא קודש, אבער חול המועד איז אביסל שווער. לכאורה וואלט מען געדארפט זאגן נאר “מועד”, ווייל ס׳איז נאך נישט קיין מקרא קודש. אהם, ס׳איז אינטערעסאנט טאקע.

נוסח עננו — ביום התענית

ביום התענית איז דא א הוספה ביי די זעכצנטע ברכה, ברכת שמע קולנו. אנשטאט ברכת שומע תפילה זאגט א יחיד… אה, דער יחיד זאגט אזוי, מ׳וועט שוין זען, דער שליח ציבור וועט זיין אנדערש.

נוסח עננו פאר יחיד — אין ברכת שמע קולנו

מ׳זאגט “שמע קולנו ה׳ אלוקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו”, און דא לייגט מען אזוי אריין, “עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו”. דאס איז מסתמא מער פאסיג פאר תענית גשמים, אדער ס׳איז א טאג וואס מ׳צייכנט אפ א צרה גדולה. “אל תסתיר פניך ממנו, אל תעלם אזנך משמוע תפילתנו”. דאס איז דאך א תענית איז דאך אייביג וואס ס׳איז שוין דא א הסתר פנים, הער אויף די הסתר פנים, זיי מקבל די תפילות, “והיה קרוב לשועתנו, טרם נקרא ואתה תענה”. סא אין די פיוטשער זאל זיין “טרם נקרא ואתה תענה”, יעצט בעטן מיר דיך זאלסט ענטפערן פאר יעצט.

דיסקוסיע: פשט אין “טרם נקרא ואתה תענה”

Speaker 1: מיר האבן געהאט א פשט ווען מיר האבן געלערנט פריער וועגן דעם, איך געדענק שוין נישט וואס ס׳איז געווען. אהה. דו געדענקסט?

Speaker 2: ניין, אבער מ׳קען הערן אזוי, יעצט ענטפער אונז, און ס׳זאל מער נישט אנקומען צו אזא צרה אז מ׳זאל דארפן דורכגיין אזויפיל טראמע ביז דו ענטפערסט. נעקסט טיים, לאמיר עס מאכן געהעריג, “טרם נקרא ואתה תענה”.

Speaker 1: ס׳איז אויך אינטערעסאנט וואס די כוונה איז “טרם נקרא”. מ׳זאגט דאך אייביג ברכת השנים, מ׳בעט אייביג אויף גשמים. “טרם נקרא ואתה תענה, נדבר ואתה…” די “נדבר” דא מיינט אויך אויף טרם. “טרם נדבר ואתה תשמע”. אזויווי דער נביא זאגט, “טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע”. ס׳קען אויך זיין אז ס׳מיינט סתם זייער שנעל. כמעט ווי “אלי תרם”, כמעט, ממש די מינוט. ס׳איז ממש נאך פאר, ליטעראלי.

איך ווייס נישט וואס דאס מיינט.

Speaker 2: כי אתה שומע תפלת… ניין, דא זעט אויס אז ס׳זאל נישט אויספעלן “קריעה”. “קריעה” זעט אויס ווי א גרעסערע דעמאנסטרעישן. נאר פשוט “נדבר” ווייטער וואס איז נישט פאר. ווייל איך האב געמיינט אז די “נדבר” גייט אויך ארויף אויף די ווארט “תרם”. אבער ס׳קען זיין פארקערט, “תרם נקרא”, נאך פאר מ׳גייט צו “קריעה”. “קריעה” מיינט עפעס אן אסיפה, א “קורא בקול רם”.

Speaker 1: יא, יא.

Speaker 2: נאר וואס זענען מיר דארט ביי? נאך אפילו פלענער זאל מען בעטן “תרם”, אזויווי ס׳שטייט אין תנ״ך “בטרם יקראו”, נאך פאר זיי האבן געשריגן. נאר אויב זיי מיר דארפן אים, זאל מען נאר אנהייבן רעדן, קיין רעדן מיט די טאטע׳נס. ס׳זאל זיין גענוג די ברכת “ברוך אליינו”, מ׳זאל נישט האבן קיין טענות מיט קיין… יא.

כי אתה שומע תפלת כל פה, ברוך אתה ה׳ שומע תפילה.

נוסח עננו פאר שליח ציבור — ברכה בפני עצמה

ווי שליח ציבור עומד נוסח זה ברכה בפני עצמה, מ׳זאגט אן עקסטערע ברכה אויף דעם. ויהא אחר ברכה שביעית, נאך דארטן ברכת גואל ישראל, זאגט מען, “עננו ה׳ אלוקינו עננו ביום צום התענית הזה, כי בצרה גדולה אנחנו”, און די זעלבע סיום, “אויב זיי מיר דארפן אים, ה׳ אלהינו, כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל”.

ווייל “פודה ומציל” לייגט ער צו, רייט? אה, “כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה, פודה ומציל”, ווייל מ׳האט דאך א ספעציעלע חתימה, דאס איז די הקדמה צו די חתימה, “ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה”.

דיסקוסיע: פארוואס דער יחיד זאגט נישט א ברכה בפני עצמה

Speaker 1: פארוואס דער תפילת יחיד זאגט דא נישט די יחיד? אניש ווייס נישט פונקטליך, איך געדענק נישט מ׳דארף…

Speaker 2: אבער א יחיד, די כלל איז אז א יחיד מאכט נישט קיין אייגענע ברכות. א יחיד לייגט אריין זיינע בקשות אין די ברכות פון שמונה עשרה. די ציבור האט א צד, א גאווה, א תענית ציבור. יעדער יחיד דאוונט בתור ציבור, אבער בכלל, די תפילת יחיד הייסט אזוי ווייל א יחיד… אבער די ציבור קען צולייגן. אזויווי בכלל ביי א תענית ציבור לייגט מען צו נאך ברכות אפילו.

Speaker 1: אה, אמת, ס׳איז דא אזא זאך, איך געדענק נישט פונקטליך.

Speaker 2: ביי א תענית ציבור האט מען צוגעלייגט נאך אן עקסטערע ברכה.

נוסח ברכת בונה ירושלים ביי תשעה באב

ביי תשעה באב האט מען צוגעלייגט אן עקסטערע ברכה. נישט א ברכה, א נוסח.

אה, אין די… דארט איז עס אביסל אנדערש, אין ברכת בונה ירושלים. ביי תשעה באב מברך ברכת ארבע עשרה בנוסח זה, טוישט מען די ברכת ארבע עשרה, אנשטאט די געווענליכע ארבע עשרה זאגט מען א ספעציעלע פאר תשעה באב.

רחם ה׳ עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך. און די ירושלים איז העיר האבלה, החרבה, השוממה, הנתונה ביד זרים, היושבת אזויווי אן אלמנה, אזויווי מ׳זאגט אין מגילת איכה “וראשה חפוי”, מיט אראפגעבויגענעם קאפ, כאשה עקרה שלא ילדה, אזויווי אן עקרה וואס האט נישט געבוירן קיין קינדער און זי איז טרויעריג. וירשוה לגיונים, לגיונים איז א “לעגיאן”, יא, דאס איז א וועלכע ווארט? א לאטיינישע ווארט פון א רוימישע ארמיי, א לעגיאן. לגיונים, מיליטער האט עס איינגענומען, וירשוה עובדי פסילים, ויתנו את נבלת עבדיך. ירשוה מיינט נישט גע׳ירש׳נט, עס מיינט פארטריבן, יא, אזויווי איבערגענומען, איינגענומען. עובדי פסילים, ויתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. דאס איז א פסוק, יא. דאס איז אן ענין פון דערמאנען די צער פון תשעה באב וואס איז דעמאלטס געשען.

על כן ציון במרר תבכה, ירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. און ס׳איז שוין גענוג געווען, יא, מ׳רעכנט עס אויס אזויווי מ׳איז מעורר רחמי שמים. אז ראה ה׳ והביטה ורחם שוממותיה, האב רחמנות אויף די פארוויסטע ירושלים, ונחמה. כי אתה ה׳ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ככתוב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בתוכה מיינט אין ירושלים, יא, ירושלים וועט האבן א חומת אש, און די שכינת ה׳ וועט זיין דארט לכבוד.

דיסקוסיע: “באש הצתה” vs. “באש יסדתה” — חילוק צווישן דעם רמב״ם און אונזער נוסח

ס׳איז דא א גרויסע חילוק דא פון די רמב״ם׳ס נוסח און אונזער נוסח. אונז זאגן “באש הצתה”, דא שטייט “באש יסדתה”. דער רמב״ם האלט בכלל נישט די גאנצע זאך אז ס׳איז פארברענט געווארן און מיט דעם גייט מען עס בויען. דער רמב״ם זאגט “באש יסדתה”.

האב איך געטראכט אפשר מ׳מיינט די עמוד אש ווען די אידן זענען ארויס פון מצרים. ווי זעט מען אז דער בית המקדש איז געווארן נוסד באש? אז די מנורה איז ארויסגעקומען, ער האט אריינגעווארפן א גאלד און ס׳איז ארויסגעקומען אש. ווען מ׳דארף טראכטן, יצאתו, שטימט אזוי ווי ס׳איז פארברענט געווארן באש. אפשר די פסוק אליינס, “ואני אהיה לה חומת אש”. אבער דארט איז נישט באש יסדתה, נאר בה׳ יסדתה, די אש איז א דימוי. זעט אויס ווי אש איז די יסוד, אפשר מ׳מיינט צו זאגן באש, מיט די בית המקדש האט מען מחנך געווען מיט קרבנות, מיט די אש פון די מזבח. איך ווייס נישט, פלאי פלאות. יא, בכלל, ה׳ בונה ירושלים.

נוסח על הניסים — פורים

יא, פורים לייגט מען צו ביי ברכת שמונה עשרה, לייגט מען צו נאך מודים, אין מיטן מודים לייגט מען צו די ספעציעלע ברכה אויף פורים.

נוסח על הניסים פאר פורים

זאגט דער רמב״ם די גאנצע ברכת מודים, מודים אנחנו לך וכו׳, און דא זאגט מען על נסיך שבכל יום ויום, על נפלאותיך שבכל עת ועת, און דא זאגט מען אויף די ספעציעלע ניסים, אויף די ניסים וואס מ׳האט געמאכט איינמאל. על הניסים ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, די פריערדיגע יארן אין די טעג אין די לוח. בימי מרדכי ואסתר, כשעמד המן הרע, אזויווי ס׳שטייט אין די מגילה “המן הרע הזה”, על עמך בית ישראל, לבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ושללם לבוז, ער האט געוואלט צוגיין זייער שלל. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, צו די אידן, בעת צרתם, דנת את דינם ורבת את ריבם, נקמת את נקמתם, והפרת את עצתו פון המן, וקלקלת את מחשבתו, והשבות לו גמולו בראשו, אז מ׳האט באצאלט המן מיט אן עונש פאר זיינע מעשים, ותלו אותו ואת בניו על העץ.

מ׳האט אים צוריקגעצאלט בראשו וואס ער האט, עפעס אזוי מיינט עס, אזויווי די גמרא שטייט אזא לשון, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, דאס וואס ער האט געוואלט טון האט מען אים צוריקגעטון אויף זיין קאפ. והנהו, דאס איז דאך די גאנצע זאך דא, די סיבה, ועשית לך שם גדול בעולמך עד היום הזה. קידוש השם, ועל עם ישראל עשית פלא ונסים, און מען ענדיגט מיט אזא בקשה, כשם שעשית עמנו פלא ונסים כך עשה עמנו נסים וגבורות בעונה הזאת.

און דאס איז טאקע אינטערעסאנט, ווייל דא בעט מען אויף נסים וגבורות ביי א ברכה ביי אידן,

נוסח “על הנסים” פאר חנוכה און פורים, קדושת השליח ציבור, און דינים פון עשרת ימי תשובה

נוסח “על הנסים” — חנוכה און פורים

Speaker 1: וואס איז דא די זאך? “שעשה מופת וגבורה בעולם הזה”, ער האט געמאכט א קידוש השם בעולם הזה, “לעמך ישראל לעשות להם פלא ונסים”. און מען ענדיגט מיט אזא בקשה, “כשם שעשית עמהם פלא ונסים, כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת”.

אה, אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם האט… אקעי. און מען גייט צוריק, “ועל הכל ה׳ אלקינו אנחנו מודים לך… טוב שמך ולך נאה להודות… הרחמן הוא יזכנו…”. אינטערעסאנט, ווייל דא בעט מען אויף נסים וגבורות. ביי ברכת המזון האט דער רמב״ם דערמאנט די זאך פון אויב מען האט פארגעסן יעלה ויבוא, זאל מען זאגן הרחמן? ניין. דער רמב״ם איז בכלל נישט דערמאנט די ברכת הרחמן? ניין, ס׳איז נישט אריינגעפארן פאר׳ן רמב״ם דארט. ווייל דארטן איז דא די זאך, פארוואס זאל מען בעטן אויף נסים?

דער פשט פון “נסים” — נישט למעלה מדרך הטבע

יא, אבער וואס איז נישט קיין קשיא, ס׳איז נישט אן אמת׳דיגע קשיא. נסים מיינט אז דער אייבערשטער זאל אונז העלפן, ס׳מיינט נישט למעלה מדרך הטבע. ס׳שטייט נישט אז מ׳זאל גארנישט טון, טאקע נישט. ס׳מיינט נישט למעלה מדרך הטבע, וואס ער זאגט אז מ׳זעט בכל יום. ס׳מיינט נישט א נס וואס איז למעלה מדרך הטבע, ס׳מיינט נישט תפילת שוא, וואס זיי האבן געלערנט, אז דער אייבערשטער זאל טוישן די זכר פאר א נקבה, נישט דאס איז די ווארט.

נוסח חנוכה

אקעי. און די זעלבע זאך איז חנוכה. יעצט גייט ער אויסרעכענען די נוסח פון חנוכה. “בחנוכה מברך…”. וואס זאל ער ענדיגן? “חנוכה…”. חנוכה אויך טוישט מען די ברכה פון… אין אונזער סידור שטייט אז ס׳איז דא על הנסים, ס׳איז דא צוויי, פאר חנוכה און פורים. דער רמב״ם האט געטראכט אז ס׳איז צוויי אנדערע זאכן, הגם זיי האבן די ענליכע פתיחה וחתימה אזויווי חנוכה און פורים.

אבער דער רמב״ם האט געשריבן עקסטער, “מודים אנחנו לך בזמן הזה…”. און נאכדעם רעדט ער פון “דיני תפלות שבעת הרחמים”, “על הנסים ועל הגבורות ועל המלחמות…”. ס׳איז די זעלבע געזאגט אנהייב, רייט? ניין, ס׳איז נישט די זעלבע געזאגט.

Speaker 2: אה, סאו פורים שרייבט ער נישט מלחמות?

Speaker 1: אינטערעסאנט. “ועל התשועות ועל הפדות ועל הפורקן”. אה, ס׳איז אנדערש. “שעשית עמנו…”. אינטערעסאנט, חנוכה און פורים איז געווען נאר נסים, גבורות, און תשועות. און חנוכה איז געווען מלחמות, און פדות, און פורקן. “שעשית עמנו בימים ההם בזמן הזה”. און מ׳פארציילט די מעשה, אז בימי מתתיהו בן יוחנן איז געקומען מלכות יון, און זיי האבן געוואלט לבטלם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, און דער אייבערשטער האט געהאלפן ברחמיך הרבים, המוסרם ביד חלשים, דנת את דינם ורבת את ריבם ונקמת את נקמתם. אז דו געב נצחון מיט חילוקי שמות, און די זעלבע זאך, דא הייבט מען שוין אן צוריק די זעלבע נוסח אזויווי פורים, רסיסים לשמך הגדול ולמלך, איך מיין אז דער שם הגדול קאנעקט מיט דעם וואס מ׳זאגט שפעטער א טוב שמך ולך נאה להודות. איך מיין ביי ביידע מאל ממש זאגט מען די זעלבע ענין, אז ס׳איז געווען דער ענין פון השיבות לו גמולו בראשו, אז דאס וואס זיי האבן געפלאנט איז געשען צו זיי.

דיסקוסיע: “דנת את דינם” און “השיבות לו גמולו בראשו”

Speaker 2: רב, ביי ביידע איז דא דנת את דינם.

Speaker 1: ניין, דאס איז צוויי אנדערע זאכן. ביי ביידע איז געשען די נקמה אז דאס וואס זיי האבן געפלאנט פאר אידן איז געשען צו זיי. דנת את דינם שטייט ביי ביידע, אבער השיבות לו גמולו בראשו איז א ספעציעלע זאך פאר המן. יא, דער אייבערשטער האט זיך אנגענומען פאר דיר, און דאס מיינט עס, רייט, ער האט גענומען אונזער זייט. און אזויווי ס׳איז געטון געווארן פאר זיי, זאלסטו טון פאר אונז בעת ובעונה הזאת, אינטערעסאנטע לשון, ועל כולם אנחנו מודים, און מ׳פירט אויס די ברכה.

קדושה פון שליח ציבור

אקעי, יעצט דארף מען לערנען וועגן נאך צוויי זאכן אין די ברכה. איינס איז וועגן קדושה וואס דער שליח ציבור זאגט, און די צווייטע איז וועגן עשרת ימי תשובה וואס מ׳טוישט. אקעי, סאו אזוי, דער רמב״ם זאגט אזוי, אונז טראכטן אויך נישט דערפון, אונז קוקן אן אז מ׳שטאפט זיך ביי די דריטע ברכה, און נאכדעם זאגט מען קדושה. דער רמב״ם זאגט אז דער שליח ציבור זאגט די דריטע ברכה אין אן אנדערע נוסח, ברכת הקדושה, ער האט א לענגערע ברכת הקדושה וואס איז כולל אין אים וואס דער ציבור אויך ענטפערט. רייט, און דאס גייט ער זאגן אין די נעקסטע שטיקל. וואס זאגט דער שליח ציבור? ס׳איז אויך דא פארשידענע נוסחאות שבת און אין די וואכן, און דער רמב״ם זעט אז ס׳איז דא אן איין נוסח וואס ער זאגט אלעמאל.

נוסח קדושה פון שליח ציבור

Speaker 2: יא, זאגט דער רמב״ם, ער זאגט, דו ווילסט ליינען?

Speaker 1: איך וועל ליינען. יא, ונקדישך ונעריצך ונשלש לך, דא אליין האט מען שוין געהאט דריי, קדושה דנא נצח ונשלש לך, קדושה משולשת, און זיי זענען מסביר אויך אז קדושה משולשת איז דריי מאל קדוש, אזויווי די נביאים זאגן דריי מאל קדוש. א דבר ה׳ ביד נביאך על ידי פסוק, אז וקרא זה אל זה, די מלאכים זאגן קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. כבודו בגדלו מלא עולם, ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו. כבודו. און וויבאלד זיי ווייסן נישט וואו איז זיין מקום כבודו, משבחים ואומרים, זאגן זיי, כבודו מלא עולם, ס׳איז נישט מיוחד צו א געוויסע פלאץ, ממילא זאגן זיי נישט “איה מקום כבודו”, זאגן זיי “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”, wherever, איבעראל וואו ס׳איז כבודו זאל זיין ברוך כבוד.

פירוש “ממקומו” — דער אייבערשטער האט נישט קיין פלאץ

און מ׳בעט “ממקומו הוא יפן”, ס׳איז נישט דא קיין ממקומו ספעציפיש, אבער ממקומו, פון דעם ממקומו, ס׳איז גרעסער ווי א געוויסע מקום. ווען מ׳זאגט אז איה מקום כבודו, אבער דאס איז די פירוש אז ברוך כבוד ה׳ ממקומו, מ׳מיינט נישט צו זאגן אז א פלאץ גשמי איז. דער אייבערשטער איז נישט קיין גשמיות׳דיגע זאך. מ׳מיינט צו זאגן, מ׳קען נישט משיג זיין. ס׳איז א גאווה, מ׳קען נישט משיג זיין פון די מדריגה עליונה וואס דער אייבערשטער איז, נאר די נבראים האבן א פונזל, א מהלך אין זיין פונזל.

דיסקוסיע: “תמלוך בציון” — מקום ספעציפיש אדער נישט?

אבער ממש דאס איז די ווארט, אז יעצט איז מלא כל הארץ, ס׳איז נישט דא קיין געוויסע מקום. ס׳זאל ווערן א געוויסע מקום, וואס דאס איז די בית המקדש, וואו דארט וועט זיין די מקום וואו מ׳גייט משבח זיין דעם אייבערשטן.

Speaker 2: ניין, אבער “ושימלוך עלינו”, דאך יא, “תמלוך בציון”.

Speaker 1: אין די מקום פון די פלאץ וואס איז יעצט, וואס מ׳קען עס נישט אפצייכענען, וואס איז כבודו מלא עולם, אבער ס׳איז נישט מיוחד אין א געוויסע פלאץ, זאל געשען אז “ושימלוך עלינו”, יעצט זאל זיין די מלוכה אין ירושלים, “כי מחכים אנחנו לך”, ווייל אונז ווארטן שוין אויף די גאולה. “מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון, ויתגדל ויתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים. ועינינו תראינה במלכות עוזך”, מ׳זאל זען די מלכות אין ירושלים, “כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקך”, אזוי ווי ס׳שטייט אין די הייליגע שירה פון דוד, “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”. דער אייבערשטער וועט קעניגן אין ציון לדור ודור.

און מ׳ענדיגט מיט “ולדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נגיד”, “ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה, ברוך אתה ה׳ האל הקדוש”.

Speaker 2: סא דאס איז די נוסח וואס די שליח ציבור זאגט. איך בין נישט מסכים מיט דיר אז ס׳גייט זיין אין א מקום.

Speaker 1: ס׳מיינט, אונז זענען אין א מקום, דאס איז אמת, אבער דער אייבערשטער קומט, ס׳זאל קומען צו ירושלים, צו מלכות עוזך. ציון, פון כבודו וגדלו מלא עולם. אבער ס׳לייגט מיר אלץ אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גשמי, אבער יעצט איז אפילו נישטא קיין פלאץ וואס מ׳זאגט “זעה, דאס איז שמים”.

Speaker 2: דו זעהסט אויך נישט וואס “מקום כבודו” מיינט. “איה מקום כבודו” מיינט בכלל, “איה מקום כבודו” איז נישט נאך א זאך וואס מלאכים זאגן. “איה מקום כבודו” איז א הרחבה פון “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”. פארוואס זאגן זיי “מקומו”? פארוואס זאגן זיי “מירושלים”? ווייל זיי ווייסן נישט, דער אייבערשטער האט נישט קיין פלאץ. דער אייבערשטער איז למעלה מן המקום, אדער למעלה מהשגה, וואס הייסט “מקום”. מקום כבודו של עולם, however you want to say it.

וואס דער ציבור ענטפערט

יעצט זאגט ער, וואס דער שליח ציבור עומד בברכה זו, וקורא זה אל זה ואומר, ער זאגט די ווערטער “וקרא זה אל זה ואומר”, כל העם עונים “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו”. האסטו מיט דעם אז אונז דעמאנסטרירן אזוי ווי די מלאכים זאגן עס צוזאמען, ווייל אז זיי אליין זענען נאר א רבי, וויאזוי זעהט עס אויס? וכשאומר “איה מקום כבודו”, כל העם עונים ומשבחים ואומרים “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”.

אינטערעסאנט אז מ׳זאגט נישט נאר די “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”, מ׳זאגט אויך די “משבחים ואומרים”. און ביי קדוש זאגט מען נישט “וקרא זה אל זה ואומר”, נאר מ׳זאגט טאקע די קדוש אליין. וואס? סתם אזוי וואלט איך געזאגט נאר “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” אליין.

אקעי, וכשאומר “בחיינו וביומינו”, וואס זאגט דער עולם? “אמן”. וכשאומר “אז דער שליח ציבור זאגט דאס”, כל העם עונים “ימלוך ה׳ לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה”.

ביקורת אויף דעם היינטיגן מנהג אז אלע זאגן אלעס

אונזער מנהג, חוץ אז ס׳זענען דא אנדערע נוסחאות אביסל, אונז זאגן אין די גאנצע קדושה, יעדער איינער זאגט אלעס. ס׳איז נישטא קיין יידישקייט אין דעם, מיט מחילה פון די גדולי צדיקים וואס זאגן מ׳זאל אזוי טון. קדושה איז געמאכט אז דער חזן רופט אן, און דער עולם זאגט “קדוש”. אבער דו זאגסט אלעס, יעדער איינער זאגט אלעס, ווער איז דער חזן? ווער איז דער ציבור? ס׳מאכט שוין נישט קיין סענס, לדעתי.

און דאס איז א זאך וואס איז איבעראל, אונז האבן מיר אוועקגענומען די ענין פון שליח ציבור באמת, אז נאר דער שליח ציבור זאגט. אלע זאגן אלעס צוזאמען, ווייל אסאך מאל ס׳שטימט נישט אזוי גוט. אבער איך זאג, דער ציבור איז דאך פארדעם. מיר האבן געשמועסט אז מ׳זאל גיין לערנען הלכות תפילה. וכל אלו הדברים שאומרים הציבור, הוי קורא עמהם ויהיה הוא השליח ציבור. זאגט אויך מיט, ולא יגביה קולו והם אינם עונים אחריו, ער זאל נישט זאגן הויך צוזאמען מיט זיי, ער זאל אבער מיטזאגן מיט זיי.

ס׳איז דא א מחלוקת שליח ציבור, ס׳הייסט אז מ׳זאגט פאר שבת אדער אפילו די וואכן, ס׳איז דא מענטשן וואס ווען די עולם ענדיגט זאגן, די עולם חזר׳ט זיך אויס אויך. ס׳איז זייער פאני, האסטו אמאל געזען אין שול שבת? די גאנצע עולם חזר׳ט זיך אויס. העלאו, האבן מיר וואס פארגעשטעלט א חזן? עניוועיס, און נאכדעם הייבט ער אן “ברוך כבוד ה׳ ממקומו”. מ׳דארף נישט, מ׳דארף נאר אריינזאגן “ממקומו” אדער וואס מ׳זאגט “כבודו מלא עולם”. יא, ווייל “ברוך כבוד ה׳ ממקומו” האט ער מיטגעזאגט מיט׳ן עולם, אזוי ווי די רמ״א זאגט דא.

עשרת ימי תשובה — שינויים אין ברכת קדושה

אקעי. איין קליינע זאך. יחיד המתפלל עם הציבור בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אומר בסוף ברכה זו, ער זאגט ביים סוף פון ברכת קדושה, “כאמור ‘ונגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה׳, ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”. אונז פירט זיך צו זאגן נאר די ווארט “המלך הקדוש”. יא, ראש השנה, יום כיפור זאגן מיר דעם פסוק, אבער נישט א גאנצע וואך.

ס׳איז דא נאך זייער אסאך קליינע זאכן אין שמונה עשרה, אזויווי מ׳זאגט “המלך המשפט” אין עשרת ימי תשובה, אדער אז מ׳זאגט “זכרנו לחיים” אין עשרת ימי תשובה, וואס די רמ״א האט שוין געזאגט אין הלכות תפילה פאר דעם חזרת הש״ץ דא, דא חזר׳ט ער נאר די זאך וואס ער האט נאך נישט געזאגט.

סיום

עד כאן איז וויאזוי רופט מען עס דעם, דאס איז די דריטע שיעור וואס מיר האבן געלערנט אין סדר התפילה, וואס דאס איז די הלכות פון שמונה עשרה.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.5

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

יהושע פרק א (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)

אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט

סיכום השיעור 📋

סיכום פון ספר יהושע, פרק א

סטרוקטור פון דעם אנהייב פון ספר

די ערשטע צוועלף פרקים פון ספר יהושע האנדלען וועגן דעם כיבוש הארץ, אבער מ׳קען דאס אויסטיילן נאך ווייטער. דער ערשטער גרויסער חלק האנדלט וועגן אריינגיין אין ארץ ישראל — דאס איז אנדערש ווי דער כיבוש אליין. דאס ווערט אויסגעדריקט דורכן ענין פון *קריעת הירדן* (דעם ירדן טייך), וואס אין פרקים ג-ד געשעט דאס בדרך נס, ממש ווי *קריעת ים סוף*. פונקט ווי משה רבינו האט ארויסגעפירט דאס פאלק פון מצרים דורך דעם ים, אזוי ברענגט יהושע זיי אריין אין ארץ כנען דורך דעם ירדן — דאס איז א המשך פון דעם כלל אז יהושע גייט אויפן דרך פון משה.

פאר דעם אקטועלן קריעת הירדן, זענען דא צוויי הכנה-מעשיות:

1. פרק א: דריי רייד/שמועסן — אלעס איז רעטארישע הכנה. הקב״ה רעדט צו יהושע; יהושע רעדט צו די שוטרים/פאלק; און דאס פאלק ענטפערט. דאס האנדלט וועגן גרייטקייט — גשמיות, רגשיות, און רוחניות.

2. פרק ב: די מעשה פון די מרגלים וואס זענען געשיקט געווארן קיין יריחו — נאך אלץ אויפן מזרח זייט פון ירדן. די מעשה קומט צו באשוויכטיגן דעם פאלק׳ס מורא פון אריינגיין אין ארץ, און דאס שטימט גענוי איבערעין מיט דער *מרגלים*-מעשה אין ספר במדבר. דארט זענען געגאנגען צוועלף מרגלים און צען האבן צעבראכן דעם פאלק׳ס מוט; נאר צוויי (יהושע און כלב) האבן געשטיצט אריינגיין אין ארץ. דא ווערן געשיקט נאר צוויי מרגלים — דאס שטימט גענוי איבערעין מיט די געטרייע מרגלים. זיי זענען אפשר נישט ממש יהושע און כלב (יהושע איז יעצט דער פירער, כלב ווערט א פירער שפעטער), אבער די צאל ווייזט אויס דעם פוינט: ברענגען צוריק אינפארמאציע וואס זאגט דעם פאלק זיי זאלן נישט האבן מורא.

דער פסיכאלאגישער ענין פון מורא איז געווען צענטראל אין ספר דברים אויך — משה׳ס גרויסע רייד דארט זענען אין א געוויסן זין אן עצה קעגן דעם פאלק׳ס פחד פון אריינגיין אין ארץ און באגעגענען די איינוואוינער.

הקב״ה׳ס רייד צו יהושע (פסוקים א-ט)

פסוק א: דער אנהייב

נאך דעם טויט פון *משה עבד ה׳*, רעדט הקב״ה צו *יהושע בן נון משרת משה*. ס׳איז דא א באוואוסטע התאמה: משה איז געווען דער עבד פון הקב״ה; יהושע איז געווען דער משרת פון משה — און דעריבער דורך העברה אויך אן עבד פון הקב״ה, גרייט צו ווערן משה׳ס פארביטער.

פסוק ב: “משה עבדי מת”

הקב״ה זאגט “משה עבדי מת”. יהושע ווייסט דאס דאך, אבער דער רעטארישער פוינט איז צו מאכן אבסאלוט קלאר: משה איז אוועק, און יעצט ביסטו. דער ענין מאכט אוועק יעדע ספק — זאלסט נישט מיינען אז דער אלטער פירער קען נאך זיין ארום. *ועתה* — יעצט דו וועסט אויפשטיין און אריבערגיין דעם ירדן, דו און דאס פאלק, צו דעם ארץ וואס איך האב געגעבן/צוגעזאגט.

פסוק ג: די הבטחה פון א גרינגן כיבוש

“כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם” — דאס מיינט אז דער כיבוש וועט קומען גאנץ גרינג; זיי וועלן נישט דארפן קעמפן אזוי שטארק. וואוהין זיי גייען וועט ווערן זייערס.

פסוק ד: די גבולים

די גבולים ווערן אויסגעטיילט: פון דער מדבר, ביז *הלבנון* (צפון), ביז *נהר פרת* / דעם אייפראט (ווייט מזרח), אריינגערעכנט *ארץ החתים* (דאס לאנד פון די חתים, משמע דאס געביט צווישן די סימנים), און מערבווארטס ביז *הים הגדול* — דעם גרויסן ים (מיטלענדישן ים), באשריבן ווי *מבוא השמש* (וואו די זון גייט אונטער). דאס ווארט *ים* אין לשון הקודש מיינט סיי “ים” און סיי “מערב” ווארום דער מיטלענדישער ים ליגט צו מערב פון ארץ ישראל. ווארום דאס פאלק איז איצט אין ערבות מואב (אין מיטן פון דעם געביט, א חלק פון די “גרעסערע גבולים” פון אייפראט ביזן ים), ווערן געמערקט דריי עקסטרעמען פון יענעם צענטראלן פונקט.

פסוק ה: אינערלעכע פירערשאפט — קיינער וועט נישט שטיין קעגן אים

“לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך”. די הבטחה האנדלט וועגן אינערלעכער פירערשאפט — קיין מרידה פון אינעווייניג פון פאלק. דאס איז באמערקנסווערט שטארקער ווי וואס משה האט דורכגעלעבט, ווארום משה האט געהאט אויסדערונגען (דתן ואבירם *יצאו ניצבים* — “זענען אויפגעשטאנען” קעגן אים). יהושע, ווי עס שטייט אויפגעשריבן אין דעם ספר, האט געהאט קיין אינערלעכע אויסדערונג בכלל.

אן אינטערעסאנטע לשון-שייכות: די לשון “אהיה עמך” (*כאשר הייתי עם משה*) איז אריגינעל געזאגט געווארן צו משה מיט פרעה ווי דער שונא. דא ווערט די זעלבע זיכערקייט אנגעווענדט צו יהושע קעגן מעגלעכע אינערלעכע מורדים. די זעלבע אבסאלוטע כח וואס משה האט געהאלטן קעגן פרעה, האלט יהושע איבער דעם פאלק.

פסוקים ו-ח: די צוויי סארטן “חזק ואמץ”

ערשטע *חזק ואמץ* (פסוק ו): זיי שטארק ווארום דו וועסט מנחיל זיין דעם פאלק דעם ארץ וואס איז צוגעזאגט געווארן. לויט רש״י, דאס מיינט זיי שטארק אין מלחמה — גשמיות/רגשיות שטארקייט, מיליטערישער מוט.

צווייטע *רק חזק ואמץ מאד* (פסוק ז): דאס ווארט *רק* (“נאר/אבער”) ברענגט אריין א תנאי. נישט נאר זיי שטארק גשמיות אדער אין מוט — אויך זיי שטארק צו היטן די תורה. דאס איז דער תנאי-ענין וואס איז גערעדט געווארן אסאך מאל מיט משה: דער ארץ איז צוגעזאגט, אבער ס׳איז דא א תנאי פון תורה-היטן. פירער באזונדער שטייען פאר נסיונות נישט צו פאלגן די תורה (ווי שפעטער תנ״ך ווייזט אויס). די אנווייזונג: פאלג די תורה ווי משה האט באפוילן, גיי נישט אפ לינקס אדער רעכטס — דער קלאסישער ספר דברים אויסדרוק פון דער תורה ווי א גראדן וועג (*הישר בעיני ה׳*), וואו אפגיין לינקס אדער רעכטס מיינט אפגיין פון הקב״ה׳ס וועג. *למען תשכיל* — הצלחה אין אלע מעשים איז תלוי אין תורה-היטן.

פסוק ח: ספעציפישע אנווייזונגען פאר תורה-לערנען

“לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” — רש״י זאגט אז דאס איז ספר דברים ספעציפיש, וואס איז גערופן געווארן *ספר התורה הזה* איבערן גאנצן דברים. די אנווייזונג צו הרהר אין אים טאג און נאכט שטימט איבערעין מיט *בשבתך בביתך ובלכתך בדרך* פון קריאת שמע. דאס מיינט נישט ממש אז יהושע זאל זיין א *למדן* אנשטאט א לוחם און פירער. אלא, ס׳האנדלט וועגן שטענדיגע חזרה און איבערקוק — ענלעך צו דער אנווייזונג פאר א מלך אין דברים צו לייענען די תורה אלע זיינע טעג (*וקרא בו כל ימי חייו*). דער כוונה איז פראקטיש: שטענדיגע חזרה פארמיידט פארגעסן.

פסוק ט: סיום פון הקב״ה׳ס רייד

די רייד ענדיגט זיך מיט צוריקקערן צו איר הויפט-ענין — דער דריטער מאל פון *חזק ואמץ*: “אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה׳ אלקיך בכל אשר תלך”. באמערקנסווערט, הקב״ה רעדט וועגן זיך אליין אין דער דריטער פערזאן (“ה׳ אלקיך”), וואס שפיגלט איבער דעם סטיל פון משה׳ס רייד אין דברים. דא נעמט הקב״ה אליין משה׳ס ארט, און נעמט אן די זעלבע רעטארישע אופן.

יהושע׳ס באפעל צו די שוטרים (פסוקים י-יא)

יהושע רעדט צו די *שוטרי העם* — ענפארסערס אדער קאמאנדירס (נישט גענוי “פאליציי” ווי די מאדערנע עברית-טייטש). ער באפעלט זיי צו זאגן דעם פאלק צו גרייטן צדה (עסן און טרינקען) ווארום אין דריי טעג וועלן זיי אריבערגיין דעם ירדן.

דאס איז א שטארקער חילוק פון יציאת מצרים: משה האט געזאגט דעם פאלק צו זיין גרייט (*מתניכם חגורים*, מיט זייערע שטעקן), אבער *וגם צדה לא עשו להם* — זיי האבן נישט גרייט געמאכט קיין עסן, וואס איז פארוואס הקב״ה האט געדארפט געבן מן. דא באפעלט יהושע בפירוש פראקטישע הכנה.

יהושע רעדט צו מיטל-מאנאגמענט, נישט גלייך צום פאלק. דער הויפט-אויסדערונג פאר יעדן נייעם פירער איז נישט געווינען די המון נאר זיכערן די געטרייקייט פון דער עקזיסטירנדער פירערשאפט-סטרוקטור — די זקנים, שבט-פירער, און *שוטרים* וואס האבן פריער געדינט משה. דאס איז יהושע וואס באווייזט אויטאריטעט איבער משה׳ס געוועזענע ענפארסערס.

די דריי-טאג הכנה-פעריאד איז אן עכא פון א חוזרדיגן תנ״כ׳דיגן מוסטער (*שלשת ימי הגבלה* פאר הר סיני, אאז״ו).

רייד צו די צוויי-און-א-האלבע שבטים — ראובן, גד, און האלב מנשה (פסוקים יב-טו)

יהושע נעמט איבער בפירוש דעם אפמאך וואס משה האט געמאכט מיט די שבטים (פון פרשת מטות, במדבר). דאס איז א באוואוסטע באווייזונג פון ירושה-אויטאריטעט: דער אפמאך וואס משה האט געשלאגן, יהושע וועט ענפארסן.

ער דערמאנט זיי: משה האט מכבש געווען דעם עבר הירדן (לענדער פון סיחון און עוג), און זיי זענען געגעבן געווארן דאס געביט אויפן תנאי אז זייערע ווייבער, קינדער, פארמעגן, און בהמות בלייבן אויפן מזרח ברעג בשעת אלע זייערע לוחמים (*כל גבורי החיל*) גייען איבער דעם ירדן באוואפנט (*חמושים*) ווי די פארדערשטע ריי פארן רעשט פון פאלק. דער שורש *עזרה* (הילף) מיינט כמעט אלעמאל מיליטערישע הילף אין תנ״ך. זיי מוזן קעמפן ביז דער כיבוש איז פארטיג, דערנאך אומקערן צו זייער נחלה. דאס ווערט טאקע מקוים שפעטער אין ספר ווען יהושע שיקט זיי צוריק.

די שבטים׳ס שבועה פון געטרייקייט (פסוקים טז-יח)

די שבטים ענטפערן מיט א קלארע שבועה: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך. ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך”.

אבער זיי אויך לייגן אריין א *רק* — א תנאי וואס שפיגלט איבער הקב״ה׳ס *רק* צו יהושע אין פסוק ז. זייער תנאי: “רק יהיה ה׳ אלקיך עמך כאשר היה עם משה”. דאס קען מען לייענען ווי א ברכה, אבער רש״י און דער פשט ווייזן אויס אז עס טראגט א סובטילן תנאי — זיי שווערן געטרייקייט, אבער יהושע מוז אויך ליפערן; ער מוז זיין מצליח ווי משה איז געווען.

זיי פארשטארקן נאך זייער שבועה דורך דערקלערן אז ווער עס וועט מורד זיין קעגן יהושע (*ימרה את פיך*) וועט אומגעברענגט ווערן. זיי אנטיציפירן מעגלעכע אפאזיציע און פארפליכטן זיך צו ענפארסן זיין אויטאריטעט מיט כח.

דעם פרק׳ס פאראייניגנדיגער מאטיוו: *חזק ואמץ*

דער פרק ענדיגט זיך מיט די שבטים וואס זאגן *רק חזק ואמץ* — דער פערטער מאל פון דעם אויסדרוק אין פרק, וואס מאכט עס דער דעפינירנדער מאטיוו פון דעם גאנצן אנהייב. הקב״ה זאגט עס צו יהושע דריי מאל (פסוקים ו, ז, און ט), און יעצט עכאען די לייט עס צוריק צו אים. דער אויסדרוק פאסט צונויף דעם פרק׳ס צווייפאכן ענין: שטארקייט אין מלחמה און שטארקייט אין תורה-היטן, ביידע נויטיג פאר דעם מצליחן אריינגיין אין און פארנעמען דעם ארץ.


תמלול מלא 📝

ספר יהושע פרק א: די צוואה פון השם צו יהושע און די הכנות אריינצוגיין אין ארץ ישראל

הקדמה: דער אויפבוי פון דעם ערשטן חלק אין ספר יהושע

נו, מיר לייענען דעם ספר יהושע, פרק א. איצט, ווי מיר האבן שוין געשמועסט, דער גרויסער עיקר פון דעם ערשטן חלק פון ספר, די ערשטע 12 פרקים, איז וועגן דער מעשה פון דעם כיבוש פון ארץ ישראל. אבער איצט, אין מער פרטים, קענען מיר עס צעטיילן אין עטלעכע מער חלוקות. און אויב מיר ווילן געבן א גוואלדיגע הגדרה פון דעם ערשטן חלק, קענען מיר זאגן אז עס האט צוויי חלקים.

דער ערשטער חלק איז די מעשה פון זייער אריינגיין אין ארץ ישראל. עס איז דא א ספעציעלע מעשה פון דעם אריינגיין אין ארץ ישראל וואס זעט אויס אז עס איז געווען וויכטיג. טאקע, מ׳קען זאגן אז דאס איז פשוט דער אנהייב פון דעם כיבוש, אבער עס איז דא א ספעציעלע מעשה פון דעם אריינגיין אין ארץ ישראל, און דאס ווערט אויסגעדריקט בפירוש מיט דעם לשון, דאס אריבערגיין איבערן ירדן.

דאס אריבערגיין איבערן ירדן: יהושע גייט נאך דעם דרך פון משה רבינו

דאס אריבערגיין איבערן ירדן, וואס, ווי מיר וועלן זען שפעטער אין פרק ג-ד, איז געשען מיט א נס, מיט עפעס וואס איז ענליך צו קריעת ים סוף. ווי מיר האבן געזען, אין אסאך אופנים, יהושע גייט נאך דעם דרך, דעם משל פון משה רבינו. משה רבינו האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים דורך אריבערגיין דעם ים סוף. יהושע ברענגט זיי אריין אין ארץ כנען דורך אריבערגיין דעם ירדן.

אבער איידער מיר קומען צו דעם, האבן מיר עטלעכע הכנות פאר דעם. עס זענען דא צוויי וויכטיגע הכנות פאר דעם, וואס ווערן בפירוש געשטעלט ווי הכנות פאר דעם. דערפאר זאג איך אז עס איז דא דער חלק פון אריינגיין אין ארץ ישראל, וואס איז א חלק, א נקודה פאר זיך. איידער זיי הייבן אן צו האבן מלחמות, טאקע, דאס איז אליין א סארט מלחמה, ווי דער אנהייב פון א כיבוש. אפשר די אנדערע מענטשן וואס וואוינען דארט וואלטן נישט געווען אזוי צופרידן, אבער פשוט אריינגיין אין ארץ ישראל, זיי זענען נאך נישט אריינגעגאנגען אין קיין שטאט, ריכטיג? אזוי אז עס איז נישט ווי זיי גייען אריין אין א ארט וואו עס זענען דא מענטשן. זיי שטעלן פשוט אויף א מחנה, מסתמא אין א סטראטעגישן ארט, אבער נישט פונקט וואו עס איז דא א קאמף צו האבן נאך. אבער דאס איז דער ערשטער שריט פון אריינגיין אין ארץ ישראל.

צוויי הכנות איידער דעם אריבערגיין

און עס זענען דא די צוויי מעשיות, צוויי וויכטיגע חלקים, געשטעלט ווי הכנות פאר דעם.

ערשטע הכנה: דריי רייד אין פרק א

דער ערשטער איז די מעשה פון רייד. עס איז אלעס וועגן ווערטער. און עס שליסט אריין דריי פארשידענע רייד, קען מען זאגן. דריי פארשידענע ענינים. נישט מעשיות, רייד, סארטן פון רייד, וואס גרייטן צו די אידן זאגנדיג אז זיי זאלן זיין גרייט אריינצוגיין אין ארץ ישראל. די שוטרים זאלן זיין גרייט, די אידן זאלן זיין גרייט. די שוטרים גרייטן צו די אידן, די מפקדים, די מענטשן וואס זענען אנגעשטעלט איבער די אידן צו זיין גרייט.

צווייטע הכנה: די מעשה פון די מרגלים אין פרק ב

דער צווייטער חלק איז די מעשה פון די מרגלים וואס יהושע שיקט צו יריחו, וואס ווידער, זענען טאקע מרגלים פאר די ערשטע שטאט וואס זיי וועלן כובש זיין איז יריחו, און עס וועט זיין א מעשה פון דעם. אבער זיי ווערן געשיקט פריער, ווען זיי זענען נאך אויפן אנדערן זייט פון טייך, און שיקן די מרגלים. דאס איז די צווייטע מעשה, דאס איז פריער.

דער כוונה: איבערקומען די מורא פון אריינגיין אין ארץ ישראל

און עס זעט אויס אז עס איז וויכטיג ווי א דרך פון גרייטן צו די אידן און באַרואיגן זייערע פחדים, זיכער מאכן זיי אז זיי זאלן נישט האבן מורא פון אריינגיין אין ארץ ישראל, וואס איז א גרויסע בעיה. משה רבינו אליין האט איינע פון די גרעסטע ענינים, ווען מיר לייענען דעם גאנצן ספר דברים, אלע די גרויסע רייד פון משה רבינו אין ספר דברים זענען אין עפעס א זין א תרופה צו די פחדים פון די אידן וואס האבן געהאט מורא פון אריינגיין אין ארץ ישראל, און די מענטשן וואס זיי וועלן זען דארט, וואס דאס איז די מעשה פון די מרגלים, וואו די אידן האבן געהאט מורא פון אריינגיין אין ארץ ישראל. עס איז נאך נישט קיין פראקטישע בעיה, עס איז מער די פסיכאלאגישע בעיה פון זייערע פחדים.

און טאקע יהושע אליין איז דער איינער, איינער פון די צוויי מרגלים וואס האבן נישט געהאט מורא, אזוי אז עס איז זייער פאסיג אז זיין עבודה איז צו מאכן די אידן נישט דערשראקן. און דאס איז דער רעטארישער נקודה פון די רייד אין אנהייב פון ספר, און אויף דעם זעלבן אופן ווי עס איז דער פראקטישער נקודה פון דער מעשה פון די מרגלים אין צווייטן פרק, וואס איז פונקט ענטפערנדיג צו דער מעשה פון די מרגלים אין ספר במדבר, וואו עס זענען געווען צוועלף מרגלים, נאר צוויי פון זיי האבן געשטיצט דעם מורל פון די אידן, די אנדערע צען האבן זיי צעבראכן און דערשראקן, און דא האבן מיר נאר צוויי מרגלים.

די צוויי מרגלים זענען אפשר נישט ממש יהושע און כלב, ווארום יהושע איז איצט דער פירער, און כלב ווי מיר וועלן זען שפעטער איז אויך געווען א גרויסער פירער שפעטער, אבער עס ענטפערט גאנץ גוט מיט דער צאל צו דעם נקודה פון ברענגען צוריק אינפארמאציע פון ארץ ישראל, זאגן די אידן נישט צו האבן מורא אריבערצוגיין צו איר.

פרק א: דריי רייד פון הכנה

אזוי איצט לאמיר איבערחזרן אדער לאמיר לייענען דעם ערשטן פרק. אזוי דער ערשטער פרק באשטייט, ווי איך האב געזאגט, פון טאקע איך טראכט דריי רייד אדער דריי שמועסן, דריי שטיקער רעטאריק.

ערשטע רייד: השם׳ס רייד צו יהושע

די ערשטע רייד איז השם׳ס רייד, השם׳ס רייד צו יהושע אליין. און דאס איז, אין עפעס א זין, עטלעכעס פון דעם קען מען זאגן צו חזרה פון זאכן וואס השם האט שוין געזאגט צו יהושע און משה אין ספר במדבר, אין ספר דברים, וואו עס איז זייער בפירוש וואו השם האט געזאגט צו משה רבינו אז ער וועט מצווה זיין יהושע, וועט אים באשטעטיגן צו זיין שטעלונג, באשטעטיגן אים צו געבן אים די כח און די תקוה, און ווי איך האב געזאגט, ביידע די גשמיות׳דיגע, טעכנישע כח און די רוחניות׳דיגע, מוסר׳דיגע כח צו דערגרייכן וואס ער דארף דערגרייכן. און עס ווערט איבערגעחזרט דא און אפילו פארשטארקט דא אין עטלעכע אופנים.

דער אנהייב: נאך דעם טויט פון משה רבינו

און די רייד גייט אזוי. עס גיט די צייט נאך דעם טויט פון משה עבד ה׳. השם רעדט צו יהושע, אבער אין וואס איז געווען דער משרת משה. און עס איז דא עפעס א שייכות דא. משה איז געווען דער עבד פון השם און יהושע איז דער משרת פון משה און דערפאר איז ער דורך העברה אויך דער עבד פון השם און וועט ווערן א תחליף פון משה רבינו.

“משה עבדי מת”

השם זאגט אים אזוי. ערשטע זאץ, ער זאגט אים, משה, עבדי משה, מת. טאקע, ער ווייסט דאס. טאקע, מיר האבן דאס געלייענט אין דער מעשה אין סוף פון ספר החומש. אבער עס איז דא א רעטארישער נקודה פאר דעם אין זין פון מאכן קלאר משה איז געשטארבן און איצט ביסט דו. אזוי זאלסטו נישט ווי פארטראכטן אז אפשר איז ער נאך לעבעדיג אדער זאלסטו נישט ווי אמאל מענטשן פארשטייען נישט ווי דער אלטער פירער איז געשטארבן. איצט ווי עס איז זייער קלאר ער איז געשטארבן און איצט וועסטו אויפשטיין און אריבערגיין דעם ירדן, דו צוזאמען מיט די אידן צו דעם ארץ וואס איך האב דיר געגעבן, וואס איך האב דיר צוגעזאגט.

די הבטחה: יעדער ארט וואו דיין פוס טרעט

און די הבטחות, יעדער ארט וואו דו וועסט טרעטן, דיין פוס וועט טרעטן, וועט זיין דיינס. אין אנדערע ווערטער, דו וועסט האבן א גרינגע צייט עס צו כובש זיין. דו וועסט נישט דארפן קעמפן צו פיל. דאס איז איך טראכט וואס עס מיינט. יעדע שטאט וואו דו וועסט גיין, יעדער ארט וואו דו וועסט גיין, וועט זיין דיינס.

די גבולים פון ארץ ישראל

און עס גיט די גבולים. עס גיט די גבולים פון ארץ ישראל אלע וועג פון דעם מדבר אדער דעם לבנון איז דארט. איך בין נישט זיכער פארוואס לבנון וואלט זיין דארט ווארום דער מדבר וואו זיי זענען איז אין מזרח פון ארץ ישראל און משמע אלע וועג ביז לבנון וואס איז צפון פון דעם און אלע וועג אלע וועג ביז דעם נהר פרת וואס איז נאך ווייטער מזרח און וואס איז דאס ארץ פון די חתים משמע צווישן די צוויי ווערט גערופן אדער אויך דעם אנדערן וועג צו מערב און דא גיט עס דעם מערב אלע וועג ביז דעם גרויסן ים וואס איז צו מערב וואו די זון גייט אונטער דאס וועט זיין זייער גבול.

אזוי ער גיט דיר ער איז שוין סארט אין דעם ארט וואו ער צוזאגט אים ווארום דער ארט וואס משה רבינו האט שוין כובש געווען וואו די אידן זענען איצט איז אויך טאקע אריינגערעכנט און ווי מיר זאגן געווענליך די גרעסערע גבולים עס ווערט גערופן גרעסער ישראל אמאל די גבולים אלע וועג פון נהר פרת אלע וועג ביז דעם ים סוף אלע וועג ביז דעם ים אדער לפחות אלע וועג צו מערב צום ים און צו מערב פון ארץ ישראל גערופן דעם ים דאס ווארט ים אין לשון הקודש מיינט דעם מערב אדער דעם ים ווארום דאס איז וואו די זון גייט אונטער לגבי דעם ים התיכון לגבי ארץ ישראל אזוי דאס איז וואו דיין גבול איז און דא איז די מיטל אזוי דאס איז וואס מיר האבן ווי סארט די דריי עקסטרעמיטעטן באמערקט דארט און אזוי דאס איז זיין הבטחה פארן כיבוש.

די הבטחה פון אינערלעכער פירערשאפט: קיינער וועט נישט שטיין קעגן דיר

נו ווי איך האב געזאגט לגבי קעגן די אומות וואס וואוינען דארט און איצט רעדט ער אויך וועגן זיין כח וואס ער גיט אים לגבי דעם אינערלעכן צו די אידן אינעווייניג און ער זאגט קיינער וועט נישט אויפשטיין קעגן דיר דיין גאנץ לעבן און דאס איז אפילו ווי אנדערש פון משה רבינו מענטשן זענען אויפגעשטאנען קעגן משה רבינו זיי זענען געשטאנען קעגן משה רבינו קיינער וועט נישט שטיין קעגן דיר דיין גאנץ לעבן איך וועל זיין מיט דיר ווי איך בין געווען מיט משה איך וועל דיך נישט לאזן ווערן שוואך איך וועל דיך נישט פארלאזן אזוי דאס איז זיין הבטחה פון זיין פירערשאפט אז אזוי לאנג ווי ער איז לעבעדיג וועט עס נישט זיין קיין אויספאדערונג אינערלעך צו זיין פירערשאפט און ווי באמערקט זעסטו אין עפעס א זין אפילו שטארקער ווי משה ווארום משה האט געהאט עפעס אויספאדערונג צו זיין פירערשאפט יהושע לפחות וואס איז פארשריבן אין דעם ספר האט געהאט קיין אויספאדערונג צו זיין פירערשאפט וואטסאעווער.

אבער ווען ער זאגט משה איז עס אינטערעסאנט ווארום דער לשון וואס איז געזאגט געווארן צו משה איז געזאגט געווארן צו משה מיט פרעה ווי דער שונא איך וועל זיין מיט דיר קעגן פרעה און דא איז עס איך טראכט דער הקשר פון דעם פסוק איז יהושע קעגן סיי וועלכע ווי פאטענציעלע מורדים אינעווייניג די אידן אזוי דער זעלבער סארט כח וואס משה האט געהאט קעגן פרעה יהושע האט טאקע איבער די אידן עס איז אבסאלוט ער געווינט שטענדיג.

צוויי “חזק ואמץ” זאגונגען: זיי שטארק אין מלחמה און אין תורה

און איצט האבן מיר צוויי סארט זאגונגען ווי ווארום איך האב דיר געזאגט דאס צוויי זאגונגען אנהייבנדיג מיט זיי שטארק און זיי שטארק צוויי וועגן פון זאגן זיי שטארך און ערשט זאגט ער זיי שטארק ווארום דו וועסט געבן די אידן צו ירשן דעם ארץ וואס איך האב צוגעזאגט דיר אזוי זיי שטארק אין דער מלחמה דאס איז וואס טאקע דערקלערט עס ערשט איז זיי שטארק אזוי זיי שטארק.

און דער צווייטער איז אבער זיי שטארק קענען מיר זאגן גשמיות׳דיג אדער עמאציאנעל מוסר׳דיג ווי מורל אויך זיי שטארק צו היטן די תורה נאר אין אנדערע ווערטער עס איז א סארט תנאי איך טראכט די תורה גיט א תנאי טאקע איך האב דיר צוגעזאגט דעם ארץ אבער עס איז דא א תנאי ווי מיר האבן געשמועסט מיט משה רבינו עטלעכע מאל דער תנאי איז און דו דארפסט זיין שטארק פאר דעם אויך ווארום ער איז א פירער און טאקע פירער האבן סיבות שפעטער אין תנ״ך אזוי זיי שטארק צו נאכפאלגן די תורה ווי משה עבדי האט דיר געזאגט האט דיר מצווה געווען גיי נישט אפ פון איר לינקס אדער רעכטס דאס איז דער לשון פון ספר דברים אסאך מאל די תורה איז א גלייכן וועג און שפעטער האבן מיר אסאך מאל דעם גלייכן וועג אין די אויגן פון השם גיין לינקס אדער רעכטס איז ווי אפגיין פון וועג פון השם אזוי זיי שטארק צו נאכפאלגן די תורה ווי משה עבדי

די אנווייזונג פאר שטענדיגע תורה לימוד (פסוק ח)

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך — דער ספר תורה זאל נישט אפגיין פון דיין מויל. דו זאלסט עס שטענדיג האלטן אין דיין מויל. דו זאלסט עס איבערחזרן ווי עס זאגט אין ספר דברים. דו זאלסט עס שטענדיג איבערחזרן. שטענדיג זאגן עס צו דיר אליין. רעד אין איר אדער טראכט פון איר טאג און נאכט.

איך טראכט דאס ענטפערט זייער צו וואס עס זאגט דארט. דו זאלסט שטענדיג רעדן וועגן דער תורה. דו זאלסט עס איבערחזרן. דו זאלסט עס איבערקוקן אלע צייט. אזוי זאלסטו היטן אלעס וואס עס זאגט און דעמאלט וועסטו זיין מצליח אין אלע דיינע וועגן. אזוי דאס איז דער תנאי פון יהושע׳ס הבטחה אז אויב ער היט די תורה און אויך צולייגנדיג ווי א וועג צו טון עס, ווי א תירוץ, עצה: ווי פארגעסטו קיינמאל נישט די תורה? דורך שטענדיג איבערחזרן עס צו דיר אליין, לייענען עס טאג און נאכט.

וואס דאס מיינט נישט

אזוי דאס מיינט נישט ממש אז ער זאל זיין א למדן אנשטאט א לוחם, אנשטאט א פירער. וואס עס מיינט איז עפעס ווי די לייענונג פון קריאת שמע. דו זאלסט שטענדיג רעדן וועגן עס. שטענדיג איבערחזרן עס. ווייסט, מיר לייענען די תורה יעדעס יאר. דאס איז דער נקודה.

עס איז זייער ענליך צו וואס איז געזאגט געווארן אויך פארן מלך אין ספר דברים. דער מלך זאל שטענדיג וקרא בו כל ימי חייו אין סדר למען ילמד, אז ער זאל נאכפאלגן די תורה.

דער סיום פון השם׳ס רייד (פסוק ט)

די קליינע רייד ענדיגט זיך מיט דער חזרה פון דעם הויפט ענין פון איר, ווי דער שטייגער פון תנ״ך. הלא צויתיך — איך האב דיר מצווה געווען — חזק ואמץ, אזוי דעם דריטן מאל זאגט עס חזק ואמץ. האב נישט מורא ווארום השם דיין גאט איז מיט דיר וואוהין דו גייסט.

און דא גאט — עס איז דער נאמען פון גאט רעדנדיג דא, אבער ער רעדט פון זיך אליין אין א דריטן פערזאן. דאס איז זייער דער שטייגער פון משה׳ס רייד אין ספר דברים. טאקע, משה רעדנדיג אין נאמען פון גאט, וואו גאט אליין איז סארט נעמט דעם ארט פון משה און זאגט ה׳ אלקיך.

גוט, אזוי דאס איז די ערשטע רייד פון השם צו יהושע.

יהושע׳ס באפעל צו די שוטרים (פסוקים י–יא)

איצט האבן מיר א קליין בריוו אדער א קליין רייד פון יהושע צו די שוטרי העם. שוטרי העם איז מענטשן וואס מיר האבן געטראפן שוין פריער — די פירער פון די אידן, די ענפארסערס. איך בין נישט זיכער וואס פונקט דאס ווארט שוטרים איז, עפעס ווי ענפארסערס. היינטיגע טאג מיינט עס שוטרים איז א פאליציי, אבער איך טראכט נישט אז דאס איז די פינקטלעכע טייטש פון דעם ווארט אין תנ״ך. אבער שוטרים איז עפעס ווי די ענפארסערס, די מפקדים פון די אידן.

דער באפעל צו גרייטן צידה

און ער זאגט זיי אזוי: ער זאגט זיי צו באפעלן די אידן אז זיי זאלן גרייטן — צו זאגן אז זיי זאלן גרייטן צידה פארן וועג, ווארום אין דריי טעג וועלן זיי אריבערגיין דעם ירדן.

אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס איז אלעס זייער קלאר גרייטנדיג זיי אריבערצוגיין. און ווידער, דאס איז אנדערש פון משה רבינו. משה רבינו האט געזאגט די אידן צו ארויסגיין פון מצרים. ער האט זיי געזאגט צו טאקע — געזאגט זיי צו זיין גרייט מתניכם חגורים און צו זיין גרייט מיט זייערע שטעקן און אלעס. אבער וגם צדה לא עשו להם — זיי האבן טאקע נישט געמאכט קיין צידה. דערפאר האבן זיי געהאט — משה רבינו האט געדארפט צושטעלן צו זיי מן און מצה און אלע די מעשיות.

דא זאגט יהושע זיי זייער קלאר: גרייט צידה ווארום אין דריי טעג גייען מיר צו ירשן א ארץ וואס גאט האט דיר געזאגט. און ער זאגט דאס צו די מיטלסטע הנהלה, אזוי צו זאגן.

יהושע באשטעטיגט זיין אויטאריטעט

יהושע רעדט נישט גלייך צו די אידן. אפשר שפעטער וועלן מיר אים זען רעדן גלייך צו די אידן אמאל. אבער עס איז זייער קלאר דא אז יהושע און דער אנהייב פון א פירערשאפט — ווי דער הויפט, יעדערער ווייסט דער הויפט אויספאדערונג פון א פירער אין אנהייב איז נישט אזוי פיל די אידן. די אידן פאלגן וואוהין די פירער פאלגן. דער הויפט אויספאדערונג פון די אידן, פונקט ווי מיר האבן געזען אין אנהייב פון פירערשאפט פון משה רבינו, איז צו באקומען די סארט מיטלסטע קלאס, די מיטלסטע הנהלה, די זקנים, די זקני השבטים, די שוטרים דא, צו אננעמען זיין פירערשאפט. און מיר וועלן זען דעם ווייטערדיגן — אין ווייטערדיגן קאפיטל, אין ווייטערדיגן חלק פון דעם קאפיטל — אויך א וויכטיגע מעשה וועגן דעם.

אזוי ער באפעלט זיי. דאס איז ער באשטעטיגט זיין אויטאריטעט. ער באשטעטיגט זיין אויטאריטעט איבער די שוטרים וואס זענען געווען פריער משה׳ס ענפארסערס און איצט הערן צו אים. און זיי זאגן די אידן צו גרייטן צידה פארן טאג ווארום אין דריי טעג — שטענדיג זאגט מען דיר צו גרייטן זיך שטענדיג דריי טעג פאר עפעס. אזוי אין דריי טעג, ווי שלשת ימי הגבלה און אזוי ווייטער, אין דריי טעג וועלן מיר אריבערגיין דעם טייך.

יהושע׳ס רייד צו די צוויי און א האלב שבטים (פסוקים יב–טו)

און איצט האבן מיר א ספעציעלע זאגונג, א ספעציעלע רייד אדער באפעל פון יהושע צו די צוויי און א האלב שבטים: ראובן, גד, און א האלב שבט מנשה. און יהושע באפעלט זיי.

איבערנעמען משה׳ס געשעפט

און דאס איז זייער בפירוש יהושע איבערנעמט עפעס, א געשעפט וואס משה רבינו האט שוין געמאכט מיט זיי, וואס מיר האבן געשמועסט — מיר האבן דאס געלערנט אין פרשת מטות אין ספר במדבר. און יהושע זאגט דא אז ער וועט דורכפירן די תנאים וואס משה רבינו האט געזאגט. אזוי דאס איז זייער קלאר א ביישפיל פון יהושע קלערט זיין אויטאריטעט און ספעציעל זיין ירושה פון משה׳ס אויטאריטעט.

אזוי ער זאגט: דער אפמאך וואס משה האט געמאכט מיט אייך, איר וועט עס איצט נאכפאלגן. און דאס זעט אויס אז דאס איז געווען דא ווידער א נסיון – ער האט געוואלט זיכער מאכן אז די מענטשן, די זקנים פון די מענטשן, די פירער, די מיליטערישע פירער, די געזעלשאפטלעכע פירער, פאליטישע פירער, וועלן אים טאקע נאכפאלגן. און דא האבן מיר זיי ממש שווערן געטרייקייט צו אים גאנץ קלאר.

די תנאים פון דעם אפמאך

אזוי יהושע זאגט זיי: געדענקט וואס משה עבד ה׳ האט זיי באפוילן. און וואס האט משה אייך געזאגט? משה האט אייך געזאגט אז השם אייער גאט וועט אייך געבן דאס לאנד, ריכטיג? ה׳ אלקיכם מניח לכם – געבן זיי מנוחה, ווארום משה האט שוין כבש געווען דעם עבר הירדן, די געגנטן פון – די לענדער פון סיחון און עוג. סליחה, די לענדער פון סיחון און עוג. דאס איז וואו זיי האבן געוואוינט.

אבער זיי האבן געבעטן פון משה צו בלייבן דארט און משה האט געזאגט ניין, איר קענט נישט בלייבן דא. איר קענט האבן דאס לאנד אויף דעם תנאי אז, ווי יהושע זאגט איצט, איר וועט לאזן אייערע ווייבער, אייערע קינדער, אייערע נכסים, אייערע בהמות דא. זיי וועלן בלייבן דא אין דעם ארט וואס משה האט אייך געגעבן אין דער זייט פון דעם טייך.

אבער איר וועט מוזן דורכגיין, אריבערגיין דעם טייך, ועברתם חמושים – מזויין מיט אייערע כלי זיין – אין פארנט פון אייערע ברידער, לפני אחיכם, כל גבורי החיל. אלע אייערע לוחמים, אייערע שטארקע מענטשן, אייערע שטארקע מענער, איר וועט זיין די פארדערשטע פאר די מענטשן.

דער תנאי פון מיליטערישע הילף

איר וועט זיי העלפן. און ווידער, ועזרתם – עזרה מיינט כמעט אלעמאל אין תנ״ך מיליטערישע הילף. איר וועט זיי העלפן ביז השם וועט מאכן שלום פאר אייערע ברידער, אייערע ברידער אויף דער אנדערער זייט. מיט אנדערע ווערטער, איר וועט זיי העלפן מיט זייער גאנצן כיבוש.

און ווען זיי ענדיגן, וועט איר זיך אומקערן צו אייער לאנד און איר וועט זיצן דארט. איר וועט עס ירשן, דאס לאנד וואס משה האט אייך געגעבן אויף דער זייט. און מיר וועלן זען שפעטער אין ספר ביים סוף פון דעם כיבוש אז דאס געשעט טאקע, און ס׳איז דא א רמז פון זייער אומקער און יהושע שיקט זיי צוריק צו זייער נחלה.

אזוי דאס איז געווען יהושע גאנץ קלאר באשטעטיגן זיין מעמד און ממשיך זיין וואס משה האט געזאגט.

די שבועה פון די שבטים (פסוקים ט״ז-י״ח)

און זיי ענטפערן יהושע און זיי זאגן: יא, מיר וועלן טאן אלעס וואס דו האסט אונז באפוילן. מיר וועלן גיין וואוהין דו שיקסט אונז. מיט אנדערע ווערטער, מיר וועלן גיין אין מלחמה. מיר וועלן זיין די פארדערשטע פאר די מענטשן.

דער תנאי: גאט מוז זיין מיט דיר

און זיי זאגן גאנץ קלאר: ווי מיר האבן צוגעפאלגט משה, וועלן מיר צוגעפאלגן דיר. און דאן דא איז ווידער דער קליינער תנאי, דער רק – פונקט ווי השם האט געגעבן יהושע א גאנץ שיינעם חיזוק, אבער מיט א רק. זיי האבן אויך א תנאי. רק – דאס איז דער תנאי וואס השם האט טאקע געזאגט – אז נאר השם זאל זיין מיט דיר ווי ס׳איז געווען מיט משה.

און דאס קען מען לייענען ווי עפעס ווי א ברכה, ווי “און זאל גאט געבן אז ער זאל זיין מיט דיר ווי ס׳איז געווען מיט משה.” אבער רש״י, און איך מיין אויך דער פשט, איז עפעס ווי ס׳איז דא עפעס באהאלטן – כאטש טאמער אין סאטל אופנים – א תנאי דא. ס׳איז ווי: יא, דו בעטסט אונז צו שווערן געטרייקייט צו דיר. מיר זענען צופרידן עס צו טאן, אבער דו מוזט אויך טאן דיין זייט פון דעם, ריכטיג? דו מוזט זיין שטארק, דו מוזט זיין מצליח. דו מוזט זיין מצליח ווי משה איז געווען מצליח.

באשטעטיגן יהושע׳ס מעמד

און דאן קלערן זיי אפילו אויף די געטרייקייט נאך מער. ווארום דאס זענען די – דאך ער רעדט נישט צו אלעמען, ריכטיג? ער רעדט צו די פירער, צו ווער ס׳איז אין פארענטפערונג. ער זאגט: ווער עס וועט נישט צוהערן דיר אדער הערט נישט צו דיר – ימרה את פיך, עפעס א סארט נישט צוהערן אדער מורד זיין קעגן דיר – ווער עס וועט נישט צוהערן דיר וועט אומגעבראכט ווערן.

אזוי דאס איז זיי גאנץ קלאר זאגן: מיר וועלן דורכפירן דיין מעמד. אזוי דאך זאל השם זיין מיט דיר, אבער מיר וועלן העלפן. מיר וועלן העלפן זיכער מאכן אז דו ביסט מצליח און ס׳איז נישטא קיין אויסטער צו דיר דורך הרגענען ווער עס שטעלט זיך קעגן דיר. אזוי דאך זיי דערווארטן אז עס קען זיין עטלעכע מרידה, עס קען זיין עטלעכע מענטשן וואס שטימען נישט איבערן מיט יהושע׳ס פירערשאפט, און זיי זאגן מיר זענען אויף דיין זייט.

דער פערטער “חזק ואמץ” – דער נושא פון דעם פרק

און דאן שליסן זיי אפ – און דאס קליין רייד, דאס קליין סארט שבועת אמונים, שליסט אפ מיט דעם זעלבן קריז פון דעם גאנצן פרק: רק חזק ואמץ. נאר זיי שטארק און זיי שטארק. איך ווייס נישט ווי צו – זיי שטארק און פון גוטן מוט, איך זע דאס איינער איבערזעצט דא. אין יעדן אופן, זיי שטארק.

און דאס איז דאס פערטע מאל מיר האבן דעם חזק ואמץ אין דעם פרק. און דאס איז דער נושא פון דעם פרק – ווי חזק ואמץ.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

יהושע פרק א׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום ספר יהושע, פרק א׳

מבנה כללי של פתיחת הספר

שנים עשר הפרקים הראשונים של ספר יהושע עוסקים בכיבוש הארץ, אך ניתן לחלק זאת עוד יותר. החלק הראשון עוסק בכניסה לארץ — שונה מהכיבוש עצמו. זה מתבטא דרך המוטיב של *עבירת הירדן*, שבפרקים ג׳-ד׳ מתרחשת בדרך נסית, בדומה ל*קריעת ים סוף*. כשם שמשה הוציא את העם ממצרים בעבור את הים, יהושע מביא אותם לארץ כנען בעבור את הירדן — ממשיך את הפרדיגמה של יהושע ההולך בדרכו של משה.

לפני העבירה עצמה, ישנם שני אפיזודות הכנה:

1. פרק א׳: שלושה נאומים/דיאלוגים — כולם הכנה רטורית. ה׳ מדבר אל יהושע; יהושע מדבר אל השוטרים/העם; והעם משיב. אלה עוסקים במוכנות — פיזית, רגשית ורוחנית.

2. פרק ב׳: סיפור המרגלים שנשלחו ליריחו — עדיין בצד המזרחי של הירדן. סיפור זה משמש להרגיע את פחדי העם מכניסה לארץ, ומתאים ישירות לפרשת ה*מרגלים* בספר במדבר. שם, שנים עשר מרגלים הלכו ועשרה שברו את מורל העם; רק שניים (יהושע וכלב) תמכו בכניסה לארץ. כאן, רק שניים מרגלים נשלחים — מתאימים באופן מושלם מבחינה מספרית למרגלים הנאמנים. יתכן שהם לא ממש יהושע וכלב (יהושע הוא כעת המנהיג, כלב הופך למנהיג מאוחר יותר), אך המספר מהדהד את הנקודה: להביא בחזרה מידע שאומר לעם לא לפחד.

הבעיה הפסיכולוגית של הפחד הייתה מרכזית גם בספר דברים — נאומיו הגדולים של משה שם הם במובן מסוים תרופה לאימת העם מכניסה לארץ ומהתמודדות עם תושביה.

נאום ה׳ ליהושע (פסוקים א׳-ט׳)

פסוק א׳: הפתיחה

לאחר מות *משה עבד ה׳*, ה׳ מדבר אל *יהושע בן נון, משרת משה*. יש התאמה מכוונת: משה היה עבד ה׳; יהושע היה משרת משה — ולכן בהעברה גם עבד ה׳, ממוקם להיות מחליפו של משה.

פסוק ב׳: “משה עבדי מת”

ה׳ מצהיר “משה עבדי מת”. יהושע כמובן יודע זאת, אך הנקודה הרטורית היא להבהיר לחלוטין: משה איננו, ועכשיו זה אתה. המסר מבטל כל אי בהירות — אל תדמיין שהמנהיג הישן עדיין עשוי להיות בסביבה. *ועתה* — עכשיו אתה תקום ותעבור את הירדן הזה, אתה והעם, אל הארץ שנתתי/הבטחתי.

פסוק ג׳: ההבטחה לכיבוש קל

“כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה” — כלומר הכיבוש יבוא בקלות יחסית; הם לא יצטרכו להילחם יתר על המידה. לכל מקום שילכו יהפוך להיות שלהם.

פסוק ד׳: הגבולות

הגבולות מתוחמים: מהמדבר, עד *הלבנון* (צפון), עד *נהר פרת* / הפרת (מזרח רחוק), הכולל את *ארץ החתים* (ארץ החתים, כנראה השטח בין סימנים אלה), ומערבה עד *הים הגדול* — הים הגדול (הים התיכון), המתואר כ*מבוא השמש* (שם שוקעת השמש). המילה *ים* בעברית פירושה גם “ים” וגם “מערב” כי הים התיכון שוכן ממערב לארץ ישראל. מכיוון שהעם נמצא כעת בערבות מואב (באמצע השטח הזה, חלק מ״הגבולות הגדולים” מהפרת עד הים), שלוש קצוות מצוינות מאותה נקודת תצפית מרכזית.

פסוק ה׳: מנהיגות פנימית — איש לא יתייצב לפניו

“לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך”. הבטחה זו נוגעת למנהיגות פנימית — אין מרד מתוך העם. זה בולט חזק יותר ממה שמשה חווה, שכן משה התמודד עם אתגרים (דתן ואבירם *יצאו ניצבים* — “עמדו” נגדו). יהושע, כפי שמתועד בספר זה, לא התמודד עם שום אתגר פנימי כלל.

קשר לשוני מעניין: הלשון “אהיה עמך” (*כאשר הייתי עם משה*) נאמרה במקור למשה עם פרעה כיריב. כאן אותה הבטחה מוחלת על יהושע נגד מורדים פנימיים פוטנציאליים. אותו כוח מוחלט שהפעיל משה נגד פרעה, יהושע מחזיק על העם.

פסוקים ו׳-ח׳: שני סוגי “חזק ואמץ”

חזק ואמץ ראשון (פסוק ו׳): התחזק כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ שהובטחה. לפי רש״י, זה אומר התחזק במלחמה — כוח פיזי/רגשי, מורל צבאי.

רק חזק ואמץ מאד שני (פסוק ז׳): המילה *רק* מציגה תנאי. אל תהיה חזק רק פיזית או במורל — גם תהיה חזק לשמור את התורה. זהו האלמנט המותנה שנדון פעמים רבות עם משה: הארץ מובטחת, אך יש תנאי של שמירת תורה. מנהיגים במיוחד מתמודדים עם פיתויים לא לעקוב אחר התורה (כפי שהתנ״ך המאוחר מדגים). ההוראה: עקוב אחר התורה כפי שמשה ציווה, אל תסור ימין ושמאל — האידיום הקלאסי של ספר דברים של התורה כדרך ישרה (*הישר בעיני ה׳*), שבו סטייה ימינה או שמאלה פירושה סטייה מדרכו של ה׳. *למען תשכיל* — הצלחה בכל המאמצים מותנית בשמירת תורה.

פסוק ח׳: הוראות ספציפיות לתלמוד תורה

“לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” — רש״י מזהה זאת כספר דברים במיוחד, שנקרא *ספר התורה הזה* לאורך דברים. ההוראה להגות בו יומם ולילה מתאימה ל*בשבתך בביתך ובלכתך בדרך* מקריאת שמע. זה לא אומר ממש שיהושע צריך להיות *למדן* במקום לוחם ומנהיג. אלא, מדובר בחזרה ושינון מתמידים — דומה להוראה למלך בדברים לקרוא בתורה כל ימיו (*וקרא בו כל ימי חייו*). המטרה מעשית: חזרה מתמידה מונעת שכחה.

פסוק ט׳: סיום נאום ה׳

הנאום מסתיים בחזרה לנושא המרכזי שלו — המופע השלישי של *חזק ואמץ*: “אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה׳ אלוהיך בכל אשר תלך”. יש לציין, ה׳ מדבר על עצמו בגוף שלישי (“ה׳ אלוהיך”), שמשקף את סגנון נאומיו של משה בדברים. כאן ה׳ עצמו תופס את מקומו של משה, מאמץ את אותו אופן רטורי.

פקודת יהושע לשוטרים (פסוקים י׳-י״א)

יהושע פונה אל *שוטרי העם* — אוכפים או מפקדים (לא בדיוק “משטרה” כפי שהמשמעות העברית המודרנית מציעה). הוא מורה להם לומר לעם להכין צידה (*צדה*) כי בעוד שלושה ימים יעברו את הירדן.

זה מנוגד בחדות ליציאת מצרים: משה אמר לעם להיות מוכנים (*מתניכם חגורים*, עם מקלותיהם), אך *וגם צדה לא עשו להם* — הם לא הכינו צידה, וזו הסיבה שה׳ היה צריך לספק מן. כאן, יהושע מצווה במפורש על הכנה מעשית.

יהושע מדבר אל ההנהלה הבינונית, לא ישירות אל העם. האתגר המרכזי לכל מנהיג חדש הוא לא לזכות בהמונים אלא להבטיח את נאמנות מבנה המנהיגות הקיים — הזקנים, ראשי השבטים, וה*שוטרים* ששירתו בעבר את משה. זהו יהושע מצהיר על סמכות על אוכפיו הקודמים של משה.

תקופת ההכנה של שלושה ימים מהדהדת דפוס מקראי חוזר (*שלושת ימי הגבלה* לפני סיני, וכו׳).

פנייה לשני השבטים וחצי — ראובן, גד וחצי המנשה (פסוקים י״ב-ט״ו)

יהושע מקבל במפורש את העסקה שמשה עשה עם שבטים אלה (מפרשת מטות, במדבר). זוהי הצהרה מכוונת של סמכות שעברה בירושה: העסקה שמשה כרת, יהושע יאכוף.

הוא מזכיר להם: משה כבש את עבר הירדן (ארצות סיחון ועוג), והם קיבלו שטח זה בתנאי שנשותיהם, ילדיהם, רכושם ובהמותיהם יישארו בגדה המזרחית בעוד כל לוחמיהם (*כל גבורי החיל*) עוברים את הירדן חמושים (*חמושים*) כחלוץ לשאר האומה. השורש *עזרה* (עזרה) כמעט תמיד פירושו סיוע צבאי בתנ״ך. עליהם להילחם עד שהכיבוש יושלם, ואז לחזור לנחלתם. זה אכן מתקיים מאוחר יותר בספר כאשר יהושע שולח אותם בחזרה.

שבועת הנאמנות של השבטים (פסוקים ט״ז-י״ח)

השבטים משיבים בשבועה ברורה: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך. ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך.”

אך גם הם מכניסים *רק* — תנאי המשקף את ה*רק* של ה׳ ליהושע בפסוק ז׳. תנאיהם: “רק יהיה ה׳ אלוהיך עמך כאשר היה עם משה”. זה יכול להיקרא כברכה, אך רש״י והפשט מציעים שזה נושא תנאי עדין — הם נשבעים נאמנות, אך יהושע גם חייב לספק; הוא חייב להצליח כפי שמשה הצליח.

הם מחזקים עוד את שבועתם בהצהרה שכל מי שימרה את פי יהושע (*ימרה את פיך*) יומת. הם צופים התנגדות אפשרית ומתחייבים לאכוף את סמכותו בכוח.

המוטיב המאחד של הפרק: *חזק ואמץ*

הפרק מסתיים עם השבטים אומרים *רק חזק ואמץ* — המופע הרביעי של ביטוי זה בפרק, מה שהופך אותו למוטיב המגדיר של כל הפתיחה. ה׳ אומר זאת ליהושע שלוש פעמים (פסוקים ו׳, ז׳, וט׳), ועכשיו העם מהדהד זאת בחזרה אליו. הביטוי מכיל את המסר הכפול של הפרק: חוזק במלחמה וחוזק בשמירת תורה, שניהם הכרחיים לכניסה מוצלחת ולהחזקה בארץ.


תמלול מלא 📝

ספר יהושע פרק א׳: ציווי ה׳ ליהושע וההכנה לכניסה לארץ

מבוא: מבנה החלק הראשון של ספר יהושע

אז אנחנו קוראים את ספר יהושע, פרק א׳. עכשיו, כפי שדיברנו, החלק העיקרי הגדול של החלק הראשון של הספר, שנים עשר הפרקים הראשונים, עוסקים בסיפור כיבוש הארץ. אבל עכשיו, ביתר פירוט, נוכל לחלק אותו לעוד כמה חלוקות. ואם נרצה לתת הגדרה מדויקת של החלק הראשון הזה, נוכל לומר שיש לו שני חלקים.

החלק הראשון הוא סיפור הכניסה שלהם לארץ. יש סיפור ספציפי של הכניסה לארץ שנראה שהיה חשוב. כמובן, אפשר לומר שזה רק תחילת הכיבוש, אבל יש סיפור ספציפי של הכניסה לארץ, והוא מתבטא בצורה המפורשת ביותר במונח עבור הירדן.

עבור הירדן: יהושע הולך בדרכו של משה

עבור נהר הירדן, שכפי שנראה מאוחר יותר בפרקים ג׳-ד׳, קרה בנס, במשהו מקביל לקריעת ים סוף. כפי שראינו, במובנים רבים, יהושע הולך בפרדיגמה, באנלוגיה של משה. משה הוציא את העם ממצרים על ידי עבור ים סוף. יהושע מביא אותם לארץ כנען על ידי עבור הירדן.

אבל לפני שנגיע לזה, יש לנו כמה הכנות מקדימות לכך. יש שתי הכנות חשובות לכך, שממוסגרות במפורש כהכנה לזה. זו הסיבה שאני אומר שיש את החלק הזה של כניסה לארץ, שהוא חלק, נקודה בפני עצמה. לפני שהם מתחילים לנהל מלחמות, כמובן, זה עצמו סוג של מלחמה, כמו תחילת כיבוש. אולי האנשים האחרים שגרים שם לא היו כל כך מרוצים, אבל רק להיכנס לארץ, הם עדיין לא נכנסו לעיר, נכון? אז זה לא שהם נכנסים למקום שיש בו אנשים. הם פשוט מקימים מחנה, כנראה במיקום אסטרטגי, אבל לא בדיוק במקום שיש שם קרב עדיין. אבל זה הצעד הראשון של כניסה לארץ.

שני פרקי הכנה לפני העבור

ויש את שני הסיפורים האלה, שני חלקים חשובים, הממוסגרים כהכנה לכך.

הכנה ראשונה: שלושה נאומים בפרק א׳

הראשון הוא הסיפור הזה של הצהרות. הכל עוסק במילים. והוא כולל שלושה נאומים שונים, אפשר לומר. שלושה נרטיבים שונים. לא נרטיבים, נאומים, סוגים של נאומים, שמכינים את העם ואומרים שהם צריכים להיות מוכנים להיכנס לארץ. השוטרים צריכים להיות מוכנים, העם צריך להיות מוכן. השוטרים מכינים את העם, המפקדים, האנשים האחראים על העם להיות מוכנים.

הכנה שנייה: סיפור המרגלים בפרק ב׳

החלק השני הוא סיפור המרגלים שיהושע שולח ליריחו, שוב, הם באמת מרגלים לעיר הראשונה שהם יכבשו היא יריחו, ויהיה על זה סיפור. אבל הם נשלחים לפני, כשהם עדיין בצד השני של הנהר, ושולחים את המרגלים. זה הסיפור השני, זה לפני.

המטרה: התגברות על הפחד מכניסה לארץ

ונראה שזה חשוב כדרך להכין את העם ולהרגיע את פחדיהם, להבטיח להם שהם לא צריכים לפחד מלהיכנס לארץ, וזו בעיה גדולה. למשה עצמו יש אחת הבעיות הגדולות ביותר, כשאנחנו קוראים את כל ספר דברים, כל הנאומים הגדולים של משה בספר דברים הם במובן מסוים תרופה נגד הפחדים של העם שפחד להיכנס לארץ, והעם שהם יראו שם, וזה סיפור המרגלים, שבו העם פחד להיכנס לארץ. זו עדיין לא בעיה מעשית, זו יותר הבעיה הפסיכולוגית של הפחדים שלהם.

וכמובן יהושע עצמו הוא אחד, אחד משני המרגלים שלא פחדו, אז זה מאוד מתאים שהתפקיד שלו הוא לגרום לעם לא לפחד. וזו הנקודה הרטורית של הנאומים האלה בתחילת הספר, ובאותה דרך כמו שזו הנקודה המעשית של סיפור המרגלים בפרק השני, שמקביל בדיוק לסיפור המרגלים בספר במדבר, שבו היו שנים עשר מרגלים, רק שניים מהם תמכו במורל של העם, עשרת האחרים שברו אותם והפחידו אותם, וכאן יש לנו רק שני מרגלים.

שני המרגלים האלה אולי לא יהושע וכלב ממש, כי יהושע הוא עכשיו המנהיג, וכלב כפי שנראה מאוחר יותר היה גם מנהיג גדול מאוחר יותר, אבל זה מגיב בצורה מושלמת במספר לנקודה של החזרת מידע מהארץ, אמירה לאנשים לא לפחד לעבור אליה.

פרק א׳: שלושה נאומי הכנה

אז עכשיו בואו נסקור או בואו נקרא את הפרק הראשון. אז הפרק הראשון מורכב, כפי שאמרתי, באמת אני חושב משלושה נאומים או שלושה דיאלוגים, שלושה קטעי רטוריקה.

נאום ראשון: נאום ה׳ ליהושע

הנאום הראשון הוא נאום ה׳, נאום ה׳ ליהושע עצמו. וזה, במובן מסוים, חלק ממנו אפשר לומר שהוא חזרה על דברים שה׳ כבר אמר ליהושע ולמשה בספר במדבר, בספר דברים, שבו זה מאוד מפורש שה׳ אמר למשה שהוא יצווה את יהושע, ימנה אותו לתפקידו, ימנה אותו לתת לו את הכוח והתקווה, וכמו שאמרתי, גם את הכוח הפיזי, הטכני וגם את הכוח הרוחני, המוסרי להשיג את מה שהוא צריך להשיג. וזה חוזר כאן ואפילו מתחזק כאן במובנים מסוימים.

הפתיחה: אחרי מות משה

והנאום הולך כך. הוא נותן את הזמן אחרי מות משה עבד ה׳. ה׳ מדבר ליהושע, אבל בתואר משרת משה. ויש כאן התאמה מסוימת. משה היה עבד ה׳ ויהושע הוא משרת משה ולכן הוא בהעברה גם עבד ה׳ ויהיה מחליף של משה.

“משה עבדי מת”

ה׳ אומר לו כך. משפט ראשון, הוא אומר לו, משה עבדי מת. ברור שהוא יודע את זה. ברור שקראנו את זה בסיפור בסוף ספר החומש. אבל יש נקודה רטורית לזה במובן של הבהרה משה מת ועכשיו זה אתה. אז אל תדמיין שאולי הוא עדיין חי או אל תהיה כמו לפעמים אנשים לא מבינים שהמנהיג הישן מת. עכשיו זה מאוד ברור הוא מת ועכשיו אתה תקום ותעבור את הירדן הזה, אתה יחד עם העם אל הארץ שנתתי לך, שהבטחתי לך.

ההבטחה: כל מקום שתדרוך כף רגלך

וההבטחות, כל מקום שתדרוך, כף רגלך תדרוך, יהיה שלך. במילים אחרות, יהיה לך קל לכבוש אותו. לא תצטרך להילחם יותר מדי. זה אני חושב מה שזה אומר. כל עיר שתלך, כל מקום שתלך, יהיה שלך.

גבולות הארץ

והוא נותן את הגבולות. הוא נותן את גבולות הארץ כל הדרך מהמדבר הזה או הלבנון נמצא שם. אני לא בטוח למה לבנון יהיה שם כי המדבר שבו הם נמצאים הוא במזרח ישראל וכנראה כל הדרך עד ללבנון שהוא צפונית לזה וכל הדרך כל הדרך עד נהר פרת שהוא אפילו יותר מזרחה ושהיא ארץ החתים כנראה בין שני אלה נקראת או גם בדרך האחרת למערב וכאן הוא נותן את המערב כל הדרך עד הים הגדול שהוא במערב שבו השמש שוקעת זה יהיה הגבול שלהם.

אז הוא נותן לך הוא כבר סוג של במקום שבו הוא מבטיח לו כי המקום שמשה כבש כבר שבו העם נמצאים עכשיו הוא גם באמת כלול וכפי שאנחנו בדרך כלל אומרים הגבולות הגדולים יותר זה נקרא לפעמים ארץ ישראל השלמה הגבולות כל הדרך מנהר פרת כל הדרך עד ים סוף כל הדרך עד הים או לפחות כל הדרך למערב לים ולמערב של ישראל נקרא הים המילה ים בעברית פירושה המערב או הים כי שם השמש שוקעת ביחס לים התיכון ביחס לארץ ישראל אז שם הגבול שלך וכאן האמצע אז זה מה שיש לנו כמו שלוש הקצוות האלה שצוינו שם ואז זו ההבטחה שלו לכיבוש.

הבטחת המנהיגות הפנימית: איש לא יתיצב לפניך

ובכן כמו שאמרתי ביחס לעמים שגרים שם ועכשיו הוא גם דן בכוח שהוא נותן לו ביחס לפנימי לעם בפנים והוא אומר איש לא יתיצב לפניך כל ימי חייך וזה אפילו כמו בניגוד למשה אנשים קמו נגד משה הם עמדו נגד משה איש לא יעמוד נגדך כל ימי חייך אהיה עמך כאשר הייתי עם משה לא ארפך ולא אעזבך אז זו ההנחה שלו למנהיגותו שכל עוד הוא חי לא יהיה שום אתגר פנימי למנהיגותו וכמו שצוין אתה רואה במובן מסוים אפילו חזק יותר עם משה כי למשה היה אתגר מסוים למנהיגותו ליהושע לפחות מה שמתועד בספר הזה לא היה שום אתגר למנהיגותו כלל.

אבל כשהוא אומר משה זה מעניין כי השפה הזו שנאמרה למשה נאמרה למשה עם פרעה כאנטגוניסט אהיה עמך נגד פרעה וכאן זה אני חושב שההקשר של הפסוק הזה הוא יהושע נגד כל כמו מורדים פוטנציאליים בתוך העם אז אותו סוג של כוח שהיה למשה נגד פרעה יש ליהושע באמת על העם זה מוחלט הוא תמיד מנצח.

שתי אמירות “חזק ואמץ”: התחזק במלחמה ובתורה

ועכשיו יש לנו שתי אמירות כאילו כי אמרתי לך את זה שתי אמירות שמתחילות בהתחזק והתחזק שתי דרכים לומר התחזק וראשית הוא אומר התחזק כי אתה תנחיל את העם את הארץ הזאת שהבטחתי לך אז התחזק במלחמה זה מה שבאמת מסביר את זה ראשית זה התחזק אז התחזק.

והשני הוא אבל התחזק נוכל לומר פיזית או רגשית מוסרית כמו מורל גם התחזק לשמור את התורה רק במילים אחרות זה סוג של תנאי אני חושב שהתורה נותנת תנאי כמובן הבטחתי לך את הארץ אבל יש תנאי כפי שדיברנו עם משה פעמים רבות התנאי הוא ואתה צריך להיות חזק לזה גם כי הוא מנהיג וברור שלמנהיגים יש סיבות מאוחר יותר בתנ״ך אז התחזק לעקוב אחרי התורה הזו כפי שמשה עבדי אמר לך ציווה אותך אל תסור ממנה ימין ושמאל זה הביטוי של ספר דברים פעמים רבות התורה היא דרך ישרה ומאוחר יותר יש לנו הרבה פעמים הדרך הישרה בעיני ה׳ ללכת ימין או שמאל זה כמו לצאת מדרך ה׳ אז התחזק לעקוב אחרי התורה הזו כפי שמשה עבדי

ההוראה ללימוד תורה מתמיד (פסוק ח׳)

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך — ספר התורה הזה לא יסור מפיך. אתה צריך תמיד לשמור אותו בפיך. אתה צריך לחזור עליו כמו שנאמר בספר דברים. אתה צריך להמשיך לחזור עליו. להמשיך לומר אותו לעצמך. לדבר בו או לחשוב עליו יומם ולילה.

אני חושב שזה מאוד מתאים למה שנאמר שם. אתה צריך להמשיך לדבר על התורה. אתה צריך לחזור עליה. אתה צריך לסקור אותה כל הזמן. אז תשמור את כל מה שהיא אומרת ואז תצליח בכל דרכיך. אז זה התנאי להבטחה של יהושע שאם הוא שומר את התורה וגם מוסיף כמו דרך לעשות את זה, כמו פתרון, עצה: איך אתה אף פעם לא שוכח את התורה? על ידי שתמיד ממשיך לחזור עליה לעצמך, קורא אותה יומם ולילה.

מה זה לא אומר

אז זה לא אומר ממש שהוא צריך להיות למדן במקום לוחם, במקום מנהיג. מה שזה אומר זה משהו כמו קריאת שמע. אתה ממשיך לדבר על זה. ממשיך לחזור על זה. אתה יודע, אנחנו קוראים את התורה כל שנה. זו הנקודה.

זה מאוד דומה למה שנאמר גם למלך בספר דברים. המלך צריך תמיד וקרא בו כל ימי חייו כדי למען ילמד, כדי שילמד, כדי שיעקוב אחרי התורה.

סיום נאום ה׳ (פסוק ט׳)

הנאום הקטן הזה מסתיים בחזרה על הנושא העיקרי שלו, כסגנון התנ״ך. הלא צויתיך — ציוויתי אותך — חזק ואמץ, אז הפעם השלישית שזה אומר חזק ואמץ. אל תערוץ כי ה׳ אלוהיך עמך בכל אשר תלך.

וכאן אלוהים — זה שם ה׳ שמדבר כאן, אבל הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי. זה מאוד הסגנון של נאומי משה בספר דברים. כמובן, משה מדבר בשם ה׳, שבו ה׳ עצמו סוג של לוקח את המקום הזה של משה ואומר ה׳ אלוהיך.

אוקיי, אז זה הנאום הראשון של ה׳ ליהושע.

ציווי יהושע לשוטרים (פסוקים י׳-י״א)

עכשיו יש לנו מסר קטן או נאום קטן של יהושע לשוטרי העם. שוטרי העם זה אנשים שכבר פגשנו לפני כן — מנהיגי העם, האוכפים. אני לא בטוח מה בדיוק המילה שוטרים, משהו כמו אוכפים. היום זה אומר שוטרים זה משטרה, אבל אני לא חושב שזו המשמעות המדויקת של המילה בתנ״ך. אבל שוטרים זה משהו כמו האוכפים, המפקדים של העם.

הפקודה להכין צידה

והוא אומר להם כך: הוא אומר להם לצוות את העם שהם צריכים להכין — לומר שהם צריכים להכין צידה לדרך, כי בעוד שלושה ימים הם יעברו את נהר הירדן.

אז כמו שאמרתי, זה הכל מאוד ברור מכין אותם לעבור. ושוב, זה בניגוד למשה. משה אמר לעם לצאת ממצרים. הוא אמר להם בעצם — אמר להם להיות מוכנים מתניכם חגורים ולהיות מוכנים עם המקלות שלהם והכל. אבל וגם צדה לא עשו להם — הם לא באמת עשו צידה. זו הסיבה שהיה להם — משה היה צריך לספק להם מן ומצה וכל הסיפורים.

כאן יהושע אומר להם מאוד ברור: הכינו צידה כי בעוד שלושה ימים אנחנו הולכים לרשת ארץ שאלוהים אמר לכם. והוא אומר את זה לניהול הביניים, כביכול.

יהושע מבסס את סמכותו

יהושע לא מדבר ישירות לעם. אולי מאוחר יותר נראה אותו מדבר ישירות לעם לפעמים. אבל זה מאוד ברור כאן שיהושע ותחילת מנהיגות — כמו העיקרי, כולם יודעים שהאתגר העיקרי של מנהיג בהתחלה הוא לא כל כך העם. העם עוקב לאן שהמנהיגים עוקבים. האתגר העיקרי של העם, בדיוק כמו שראינו בתחילת המנהיגות של משה, הוא לגרום לסוג של המעמד הבינוני, ניהול הביניים, הזקנים, זקני השבטים, השוטרים כאן, לקבל את המנהיגות שלו. ונראה את הבא — בחלק הבא של הפרק הזה — גם סיפור חשוב על זה.

אז הוא מצווה אותם. זה הוא מבסס את סמכותו. הוא מבסס את סמכותו על השוטרים שהיו קודם לכן האוכפים של משה ועכשיו מקשיבים לו. והם אומרים לעם להכין צידה ליום כי בעוד שלושה ימים — תמיד אומרים לך להכין את עצמך תמיד שלושה ימים לפני משהו. אז בעוד שלושה ימים, כמו שלושת ימי הגבלה וכן הלאה, בעוד שלושה ימים נעבור את הנהר.

פנייתו של יהושע לשני השבטים וחצי (פסוקים י״ב-ט״ו)

ועכשיו יש לנו הצהרה ספציפית, נאום או פקודה ספציפית מיהושע לשני השבטים וחצי האלה: ראובן, גד, וחצי שבט מנשה. ויהושע מצווה אותם.

השתלטות על העסקה של משה

וזה מאוד מפורש יהושע משתלט על משהו, עסקה שמשה כבר עשה איתם, שעליה דיברנו — למדנו את זה בפרשת מטות בספר במדבר. ויהושע אומר כאן שהוא יאכוף את התנאים שמשה אמר. אז זה מאוד ברור מקרה של יהושע מבהיר את סמכותו ובמיוחד את הירושה שלו מסמכות משה.

אז הוא אומר: ההסכם שמשה עשה איתכם, אתם הולכים לקיים אותו עכשיו. ונראה שהיה כאן שוב אתגר – הוא מוודא שהעם, זקני העם, המנהיגים, המנהיגים הצבאיים, המנהיגים החברתיים, המנהיגים הפוליטיים, באמת ילכו אחריו. וכאן יש לנו אותם כאילו נשבעים לו אמונים בצורה מאוד ברורה.

תנאי ההסכם

אז יהושע אומר להם: זכרו מה שמשה עבד ה׳ ציווה אותם. ומה אמר לכם משה? משה אמר לכם שה׳ אלוקיכם ייתן לכם את הארץ הזאת, נכון? ה׳ אלוקיכם מניח לכם – ייתן להם מנוחה, כי משה כבר כבש את עבר הירדן, את האזורים האלה של – ארצות סיחון ועוג. סליחה, ארצות סיחון ועוג. זה המקום שבו הם התגוררו.

אבל הם ביקשו ממשה להישאר שם ומשה אמר לא, אתם לא יכולים להישאר כאן. אתם יכולים לקבל את הארץ הזאת בתנאי ש, כפי שיהושע אומר עכשיו, תשאירו את נשיכם, ילדיכם, רכושכם, בהמותיכם כאן. הם יישארו כאן במקום שמשה נתן לכם בצד הזה של הנהר.

אבל אתם תצטרכו לעבור, לחצות את הנהר, ועברתם חמושים – חמושים בנשקכם – בחזית אחיכם, לפני אחיכם, כל גבורי החיל. כל לוחמיכם, אנשיכם החזקים, גבריכם החזקים, אתם תהיו החלוץ של העם.

תנאי הסיוע הצבאי

אתם תעזרו להם. ושוב, ועזרתם – *עזרה* כמעט תמיד בתנ״ך פירושה עזרה צבאית. אתם תעזרו להם עד שה׳ יעשה שלום לאחיכם, אחיכם בצד השני. במילים אחרות, אתם הולכים לעזור להם בכל הכיבוש שלהם.

וכשהם יסיימו, אתם תחזרו לארצכם ואתם תשבו שם. אתם תירשו אותה, את הארץ שמשה נתן לכם בצד הזה. ונראה מאוחר יותר בספר בסוף הכיבוש שזה באמת קורה, ויש אזכור של החזרה שלהם ושל יהושע ששולח אותם בחזרה לנחלתם.

אז זה ברור שיהושע מאוד בבירור הצהיר על סמכותו והמשיך את מה שמשה אמר.

הבטחת הנאמנות של השבטים (פסוקים ט״ז-י״ח)

והם עונים ליהושע ואומרים: כן, נעשה כל מה שציווית עלינו. נלך לכל מקום שתשלח אותנו. במילים אחרות, אנחנו הולכים למלחמה. נהיה החלוץ לפני העם.

התנאי: אלוקים חייב להיות איתך

והם אומרים בצורה מאוד ברורה: כשם ששמענו למשה, נשמע לך. ואז כאן יש שוב את התנאי הקטן, את ה*רק* – בדיוק כמו שה׳ נתן ליהושע חיזוק מאוד יפה, אבל עם *רק*. גם להם יש תנאי. רק – זה התנאי שה׳ באמת אמר – שרק ה׳ יהיה איתך כפי שהיה עם משה.

וזה יכול להיקרא כמו ברכה, כמו “ויתן אלוקים שיהיה איתך כפי שהיה עם משה”. אבל רש״י, ואני חושב גם הפשט, זה משהו כמו שיש כאן משהו נסתר – לפחות אולי בדרכים עדינות – תנאי כאן. זה כמו: כן, אתה מבקש מאיתנו להישבע לך אמונים. אנחנו שמחים לעשות את זה, אבל אתה גם צריך לעשות את החלק שלך, נכון? אתה צריך להיות חזק, אתה צריך להצליח. אתה צריך להיות מצליח כפי שמשה היה מצליח.

אכיפת סמכותו של יהושע

ואז הם אפילו מבהירים את הנאמנות עוד יותר. מכיוון שאלה הם – ברור שהוא לא מדבר לכולם, נכון? הוא מדבר למנהיגים, למי שאחראי. הוא אומר: כל מי שלא יציית לך או לא יקשיב לך – ימרה את פיך, איזושהי אי-ציות או מרד נגדך – כל מי שלא יציית לך יומת.

אז זה הם אומרים בצורה מאוד ברורה: אנחנו נאכוף את הסמכות שלך. אז כמובן שה׳ צריך להיות איתך, אבל אנחנו נעזור. נעזור לוודא שאתה מצליח ושאין אתגר אליך על ידי הריגת כל מי שמתנגד לך. אז ברור שהם צופים שאולי יהיה מרד כלשהו, אולי יהיו אנשים שלא מסכימים עם המנהיגות של יהושע, והם אומרים שאנחנו בצד שלך.

ה״חזק ואמץ” הרביעי – המוטיב של הפרק

ואז הם מסיימים – והנאום הקטן הזה, מעין הבטחת הנאמנות הזאת, מסתיימת עם אותו סיסמה של כל הפרק הזה: רק חזק ואמץ. רק תהיה חזק ותהיה חזק. אני לא יודע איך – תהיה חזק ובעל אומץ לב, אני רואה שמישהו מתרגם כאן ככה. בכל מקרה, תהיה חזק.

וזו הפעם הרביעית שיש לנו את החזק ואמץ הזה בפרק הזה. וזה המוטיב של הפרק – כמו חזק ואמץ.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Yehoshua Chapter 1 – Transcript

📋 Shiur Overview

Summary of Sefer Yehoshua, Chapter 1

Structural Overview of the Book’s Opening

The first twelve chapters of Sefer Yehoshua deal with the conquest of the land, but this can be subdivided further. The first major section concerns entering the land — distinct from the conquest itself. This is expressed through the motif of *crossing the Yarden* (Jordan River), which in chapters 3–4 occurs miraculously, analogous to *Keriat Yam Suf*. Just as Moshe took the people out of Egypt by crossing the sea, Yehoshua brings them into Eretz Canaan by crossing the Jordan — continuing the paradigm of Yehoshua following the model of Moshe.

Before the actual crossing, there are two preparatory episodes:

1. Chapter 1: Three speeches/dialogues — all rhetorical preparation. Hashem speaks to Yehoshua; Yehoshua speaks to the officers/people; and the people respond. These are about readiness — physical, emotional, and spiritual.

2. Chapter 2: The story of the spies sent to Yericho — still on the east side of the Jordan. This story serves to soothe the people’s fears about entering the land, directly corresponding to the *Meraglim* episode in Sefer Bamidbar. There, twelve spies went and ten broke the people’s morale; only two (Yehoshua and Kalev) supported entering the land. Here, only two spies are sent — perfectly corresponding numerically to the faithful spies. They may not literally be Yehoshua and Kalev (Yehoshua is now leader, Kalev becomes a leader later), but the number echoes the point: bringing back information that tells the people not to be afraid.

The psychological problem of fear was central to Sefer Devarim as well — Moshe’s great speeches there are in some sense an antidote to the people’s terror about entering the land and facing its inhabitants.

Hashem’s Speech to Yehoshua (Pesukim 1–9)

Pasuk 1: The Introduction

After the death of *Moshe Eved Hashem*, Hashem speaks to *Yehoshua bin Nun, Mesharet Moshe*. There is a deliberate correspondence: Moshe was the servant of Hashem; Yehoshua was the servant of Moshe — and therefore by transference also a servant of Hashem, positioned to become Moshe’s replacement.

Pasuk 2: “Moshe Avdi Met”

Hashem states “Moshe my servant has died.” Yehoshua obviously knows this, but the rhetorical point is to make absolutely clear: Moshe is gone, and now it is you. The message eliminates any ambiguity — don’t imagine the old leader might still be around. *Ve’ata* — now you will rise and cross this Jordan, you and the people, to the land I have given/promised.

Pasuk 3: The Promise of Easy Conquest

“Every place where your foot treads will be yours” — meaning the conquest will come relatively easily; they won’t have to fight excessively. Wherever they go will become theirs.

Pasuk 4: The Borders

The borders are delineated: from the desert, to *HaLevanon* (north), to *Nahar Perat* / the Euphrates (far east), encompassing *Eretz HaChittim* (the land of the Hittites, apparently the territory between these markers), and westward to *HaYam HaGadol* — the Great Sea (Mediterranean), described as *mevo hashemesh* (where the sun sets). The word *yam* in Hebrew means both “sea” and “west” because the Mediterranean lies to the west of Eretz Yisrael. Since the people are currently in Arvot Moav (in the middle of this territory, part of the “greater borders” from the Euphrates to the sea), three extremities are noted from that central vantage point.

Pasuk 5: Internal Leadership — No One Will Stand Against Him

“No man will stand before you (*lo yityatzev ish lefanekha*) all the days of your life.” This promise concerns internal leadership — no rebellion from within the people. This is notably stronger than what Moshe experienced, since Moshe faced challenges (Datan and Aviram *yatz’u nitzavim* — “stood up” against him). Yehoshua, as recorded in this book, faced no internal challenge whatsoever.

An interesting linguistic connection: the language “I will be with you” (*ka’asher hayiti im Moshe*) was originally told to Moshe with Pharaoh as the antagonist. Here the same assurance is applied to Yehoshua against potential internal rebels. The same absolute power Moshe wielded against Pharaoh, Yehoshua holds over the people.

Pesukim 6–8: The Two Types of “Chazak Ve’ematz”

First *Chazak Ve’ematz* (v. 6): Be strong because you will cause the people to inherit this land that was promised. Per Rashi, this means be strong in war — physical/emotional strength, military morale.

Second *Rak Chazak Ve’ematz Me’od* (v. 7): The word *rak* (“only/but”) introduces a condition. Don’t just be strong physically or in morale — also be strong to keep the Torah. This is the conditional element discussed many times with Moshe: the land is promised, but there is a condition of Torah observance. Leaders especially face temptations not to follow the Torah (as later Tanakh demonstrates). The instruction: follow the Torah as Moshe commanded, don’t stray left or right — the classic Sefer Devarim idiom of the Torah as a straight path (*hayashar be’einei Hashem*), where veering left or right means departing from Hashem’s way. *Lema’an taskil* — success in all endeavors is contingent on Torah observance.

Pasuk 8: Specific Instructions for Torah Study

“This book of Torah shall not depart from your mouth” — Rashi identifies this as Sefer Devarim specifically, which was called *sefer hatorah hazeh* throughout Devarim. The instruction to meditate on it day and night corresponds to *beshivtecha beveitecha uvlechtecha vaderech* from Shema. This doesn’t literally mean Yehoshua should be a *lamdan* rather than a warrior and leader. Rather, it’s about constant repetition and review — similar to the instruction for a king in Devarim to read the Torah all his days (*vekara vo kol yemei chayav*). The purpose is practical: constant repetition prevents forgetting.

Pasuk 9: Conclusion of God’s Speech

The speech concludes by returning to its main theme — the third occurrence of *chazak ve’ematz*: “Don’t be afraid, for Hashem your God is with you wherever you go.” Notably, God speaks about Himself in the third person (“Hashem Elohekha”), which mirrors the style of Moshe’s speeches in Devarim. Here God Himself takes Moshe’s place, adopting the same rhetorical mode.

Yehoshua’s Command to the Shotrim (Pesukim 10–11)

Yehoshua addresses the *shotrei ha’am* — enforcers or commanders (not exactly “police” as the modern Hebrew meaning suggests). He instructs them to tell the people to prepare provisions (*tzedah*) because in three days they will cross the Jordan.

This contrasts sharply with the Exodus: Moshe told the people to be ready (*motneichem chagurim*, with their staffs), but *vegam tzedah lo asu lahem* — they did not prepare provisions, which is why God had to provide manna. Here, Yehoshua explicitly orders practical preparation.

Yehoshua speaks to middle management, not directly to the people. The key challenge for any new leader is not winning over the masses but securing the loyalty of the existing leadership structure — the elders, tribal leaders, and *shotrim* who previously served Moshe. This is Yehoshua asserting authority over Moshe’s former enforcers.

The three-day preparation period echoes a recurring biblical pattern (*shloshet yemei hagbalah* before Sinai, etc.).

Address to the Two-and-a-Half Tribes — Reuven, Gad, and Half of Menashe (Pesukim 12–15)

Yehoshua explicitly takes over the deal Moshe made with these tribes (from Parshat Matot, Bamidbar). This is a deliberate assertion of inherited authority: the deal Moshe struck, Yehoshua will enforce.

He reminds them: Moshe conquered the Trans-Jordan (lands of Sichon and Og), and they were granted this territory on condition that their women, children, possessions, and animals remain on the east bank while all their warriors (*kol gibborei hechayil*) cross the Jordan armed (*chamushim*) as the vanguard for the rest of the nation. The root *ezra* (help) almost always means military assistance in Tanach. They must fight until the conquest is complete, then return to their inheritance. This is indeed fulfilled later in the book when Yehoshua sends them back.

The Tribes’ Pledge of Allegiance (Pesukim 16–18)

The tribes respond with a clear oath: “Everything you command, we will do; wherever you send us, we will go. As we obeyed Moshe, so we will obey you.”

But they too insert a *rak* — a condition mirroring God’s *rak* to Yehoshua in pasuk 7. Their condition: “Only let Hashem be with you as He was with Moshe.” This can be read as a blessing, but Rashi and the plain sense suggest it carries a subtle condition — they pledge allegiance, but Yehoshua must also deliver; he must be successful as Moshe was.

They further strengthen their pledge by declaring that anyone who rebels against Yehoshua (*yamreh et pikha*) will be put to death. They are anticipating possible opposition and committing to enforce his authority by force.

The Chapter’s Unifying Motif: *Chazak Ve’ematz*

The chapter concludes with the tribes saying *rak chazak ve’ematz* — the fourth occurrence of this phrase in the chapter, making it the defining motif of the entire opening. God says it to Yehoshua three times (pesukim 6, 7, and 9), and now the people echo it back to him. The phrase encapsulates the chapter’s dual message: strength in war and strength in Torah observance, both necessary for the successful entry into and possession of the land.


📝 Full Transcript

Sefer Yehoshua Chapter 1: Hashem’s Charge to Yehoshua and the Preparation to Enter the Land

Introduction: The Structure of the First Section of Sefer Yehoshua

So we are reading the Sefer Yehoshua [the book of Joshua], chapter 1. Now, as we’ve discussed, the big bulk of the first part of the book, the first 12 chapters, are about the story of the conquest of the land. But now, in more detail, we could separate it into a few more divisions. And if we want to give a great definition of this first part, we could say that it has two parts.

The first part is the story of them entering the land. There’s a specific story of the entrance of the land that seems to have been important. Of course, it can be said just as the beginning of the conquest, but there’s a specific story of the entering of the land, and most explicitly expressed by the term, the crossing of the Jordan.

The Crossing of the Jordan: Yehoshua Following the Paradigm of Moshe

The crossing of the Jordan River, which, as we’ll see later in chapter 3-4, happened with a miracle, with something analogous to Kriat Yam Suf [the splitting of the Red Sea]. As we’ve seen, in many ways, Yehoshua is following the paradigm, the analogy of Moshe. Moshe took out the people of Mitzrayim [Egypt] by crossing the Yam Suf. Yehoshua brings them into Eretz Canaan [the land of Canaan] by crossing the Jordan.

But before we get to that, we have some preliminaries for that. There’s two important preliminaries for that, which are explicitly framed as preparation for that. So that’s why I’m saying there’s this part of entering the land, which is a part, a point for itself. Before they start having wars, of course, that’s itself some kind of war, like the beginning of a conquest. Maybe the other people living there wouldn’t have been so happy, but just entering the land, they didn’t enter into a city yet, right? So it’s not like they’re going into a place where there’s people. They’re just setting up camp, probably in a strategic location, but not exactly where there is a fight to be had yet. But that’s the first step of entering the land.

Two Preparatory Episodes Before the Crossing

And there’s these two stories, two important parts, framed as preparation for that.

First Preparation: Three Speeches in Chapter 1

The first is this story of statements. It’s all about words. And it includes three different speeches, we could say. Three different narratives. Not narratives, speeches, kinds of speeches, which prepare the people saying they should be ready to enter the land. The officers should be ready, the people should be ready. The officers prepare the people, the commanders, the people in charge of the people to be ready.

Second Preparation: The Story of the Spies in Chapter 2

The second part is the story of the spies that Yehoshua sends to Jericho, which again, are really spies for the first city they will conquer is Jericho, and there will be a story of that. But they’re sent before, when they’re still at the other side of the river, and sending the spies. That’s the second story, that’s before.

The Purpose: Overcoming Fear of Entering the Land

And it seems to be important as a way of preparing the people and soothing their fears, ensuring them that they shouldn’t be scared of entering the land, which is a big problem. Moshe himself has one of the biggest issues, when we read the entire Sefer Devarim [the book of Deuteronomy], all the great speeches of Moshe in Sefer Devarim are in some sense an antidote to the fears of the people that were afraid of entering the land, and the people that they will see there, which this is the story of the Meraglim [the spies], where the people were scared of entering the land. It’s not yet a practical problem, it’s more the psychological problem of their fears.

And of course Yehoshua himself is the one, one of the two spies who are not afraid, so it’s very appropriate that his job is to make the people not scared. And this is the rhetorical point of these speeches in the beginning of the book, and the same way as it’s the practical point of the story of the spies in the second chapter, which is precisely corresponding to the story of the spies in Sefer Bamidbar [the book of Numbers], where there were twelve spies, only two of which supported the morale of the people, the other ten broke them and scared them, and here we have only two spies.

Those two spies might not be literally Yehoshua and Kalev [Caleb], because Yehoshua is now the leader, and Kalev as we’ll see later was also a great leader later, but it perfectly responds by the number to the point of bringing back information from the land, telling people not to be scared to cross over to it.

Chapter 1: Three Speeches of Preparation

So now let’s review or let’s read the first chapter. So the first chapter consists, as I said, of really I think three speeches or three dialogues, three pieces of rhetoric.

First Speech: Hashem’s Speech to Yehoshua

The first speech is Hashem’s speech, Hashem’s speech to Yehoshua himself. And this is, in some sense, some of it can be said to repetition of things that Hashem already told Yehoshua and Moshe in Sefer Bamidbar, in Sefer Devarim, where it’s very explicit where Hashem told Moshe that he will be metzaveh Yehoshua [will command Yehoshua], will appoint him to his position, appoint him to give him the power and the hope, and like I said, both the physical, technical power and the spiritual, moral power to accomplish what he needs to accomplish. And it’s repeated here and even strengthened here in some ways.

The Opening: After the Death of Moshe

And the speech goes like this. It gives the time after the death of Moshe Eved Hashem [Moshe the servant of Hashem]. Hashem speaks to Yehoshua, but in which was the Mesharet Moshe [the servant/attendant of Moshe]. And there’s some correspondence here. Moshe was the servant of Hashem and Yehoshua is the servant of Moshe and therefore is by transference also the servant of Hashem and will become a replacement of Moshe.

“Moshe My Servant Has Died”

Hashem tells him like this. First sentence, He tells him, Moshe, Avdi Moshe [Moshe, my servant Moshe], met [has died]. Obviously, he knows this. Obviously, we’ve read this in the story in the end of Sefer HaChumash [the Five Books of Moses]. But there’s a rhetorical point for this in sense of making clear Moshe has died and now it’s you. So don’t like imagine that maybe he’s still alive or don’t like sometimes people don’t realize like the old leader died. Now like it’s very clear he has died and now you will stand up and cross this Yarden [Jordan], you along with the people to the land that I have given you, that I have promised you.

The Promise: Every Place Your Foot Treads

And the promises, any place where you step, your foot will step, will be yours. In other words, you will have an easy time conquering it. You won’t have to fight too much. That’s I think what it means. Any city where you go, any place where you’ll go, will be yours.

The Borders of the Land

And it gives the limits. It gives the borders of the land all the way from this desert or the Lebanon [Lebanon] is there. I’m not sure why Lebanon would be there because the desert where they are is in the east of Israel and apparently all the way up to Lebanon which is north of that and all the way all the way to the Euphrates River which is even further east and which is the land of the Hittites apparently in between these two is called or also the other way to the west and here it gives the west all the way to the great sea which is to the west where the sun sets this will be their border.

So he’s giving you he’s already sort of in the place where he’s promising him because the place that Moshe conquered already where the people are now is also really included and as we usually say the greater borders it’s called greater Israel sometimes the borders all the way from the Euphrates River all the way to the Yam Suf all the way to the sea or at least all the way to the west to the sea and to the west of Israel called the Yam [the sea] the word Yam in Hebrew means the west or the sea because that’s where the sun sets with respect to Mediterranean with respect to the land of Israel so that’s where your border is and here is the middle so that’s what we have like sort of these three extremities noted there and so that’s his promise for the conquest.

The Promise of Internal Leadership: No One Will Stand Against You

Well like I said relative against the nations living there and now he also discusses his power that he’s giving him relative to the internal to the people inside and he says nobody would stand up against you your entire life and this is even like unlike Moshe people stood up against Moshe they stood against Moshe nobody would stand against you your entire lifetime I will be with you like I was with Moshe I will not let you become weak I will not leave you so that’s his premise of his leadership that as long as he’s alive there will be no challenge internally to his leadership and like as noted you see in some sense even stronger with Moshe because Moshe did have some challenge to his leadership Yehoshua at least what’s recorded in this book had no challenge to his leadership whatsoever.

But when he says Moshe it’s interesting because this language that’s told to Moshe was told to Moshe with Pharaoh as the antagonist I will be with you against Pharaoh and here it’s I think the context of this verse is Yehoshua against any like potential rebels within the people so the same kind of power that Moshe had against Pharaoh Yehoshua really has over the people it’s absolute he always wins.

Two “Chazak Ve’ematz” Statements: Be Strong in War and in Torah

And now we have two sort of statements like because I told you this two statements beginning with be strong and be strong two ways of saying be strong and first he says be strong because you will give the people to inherit this land that I promised you so be strong in the war that’s what actually explains it first is be strong so be strong.

And the second is but be strong we could say physically or emotionally morally like morale also be strong to keep the Torah only in other words it’s a sort of condition I think the Torah is giving a condition of course I promised you the land but there is a condition as we have discussed with Moshe multiple times the condition is and you have to be strong for that also because he’s a leader and obviously leaders have reasons later in Tanakh [the Hebrew Bible] so be strong to follow this Torah as Moshe my servant has told you has commanded you don’t stray from it left or right this is the idiom of Sefer Devarim many times the Torah is a straight path and later we have a lot of times the straight path in the eyes of God going left or right is like going off the path of God so be strong to follow this Torah as Moshe my servant

The Instruction for Constant Torah Study (Pasuk 8)

Lo yamush sefer hatorah hazeh mipicha — this book of Torah shall not depart from your mouth. You should always keep it in your mouth. You should repeat it like it says in Sefer Devarim. You should keep on repeating it. Keep on telling it to yourself. Speak in it or think of it day and night.

I think this very much corresponds to what it says over there. You should keep on talking about the Torah. You should repeat it. You should review it all the time. So you shall keep everything it says and then you will be successful in all of your ways. So this is the condition of Yehoshua’s promise that if he keeps the Torah and also adding like a way to do it, like a solution, advice: How do you never forget the Torah? By always keeping on repeating it to yourself, reading it day and night.

What This Doesn’t Mean

So this doesn’t literally mean that he should be a *lamdan* [Torah scholar] instead of a warrior, instead of a leader. What it means is something like the reading of Shema. You keep on talking about it. Keep on repeating it. You know, we read the Torah every year. That’s the point.

It’s very similar to what was told also for the king in Sefer Devarim. The king should always vekara bo kol yemei chayav [read in it all the days of his life] in order lema’an yilmad [so that he should learn], so he should follow the Torah.

The Conclusion of God’s Speech (Pasuk 9)

This little speech concludes with the repetition of the main theme of it, as the style of the Tanach. Halo tzivitikha — I have commanded you — chazak ve’ematz [be strong and courageous], so the third time it says chazak ve’ematz. Don’t be afraid because Hashem your God is with you wherever you go.

And here God — it’s the name of God speaking here, but he speaks by himself in a third person. This is very much the style of Moshe’s speeches in Sefer Devarim. Of course, Moshe speaking in the name of God, where God himself is sort of taking this place of Moshe and saying Hashem Elokecha [Hashem your God].

Okay, so that’s the first speech of Hashem to Yehoshua.

Yehoshua’s Command to the Shotrim (Pesukim 10–11)

Now we have a little message or a little speech of Yehoshua to the shotrei ha’am [officers of the people]. Shotrei ha’am is people who we have met already before — the leaders of the people, the enforcers. I’m not sure what exactly the word *shotrei* is, something like enforcers. Nowadays it means *shotrei* is a police, but I don’t think that’s the precise meaning of the word in Tanach. But *shotrei* is something like the enforcers, the commanders of the people.

The Order to Prepare Provisions

And he tells them like this: He tells them to command the people that they should prepare — to say that they should prepare provisions for the way, because in three days they will cross the Jordan River.

So as I said, this is all very clearly preparing them to cross. And again, this is unlike Moshe. Moshe told the people to go out of Mitzrayim. He told them to actually — told them to be prepared motneichem chagurim [with your loins girded] and to be prepared with their sticks and everything. But vegam tzedah lo asu lahem [but also provisions they did not make for themselves] — they did not actually make provisions. That’s why they had — Moshe had to provide to them manna and matzah and all the stories.

Over here Yehoshua is telling them very clearly: prepare provisions because in three days we’re going to inherit a land that God told you. And he tells this to the middle management, so to speak.

Yehoshua Asserting His Authority

Yehoshua doesn’t speak directly to the people. Maybe later we’ll see him speaking directly to the people sometimes. But it’s very clearly here that Yehoshua and the beginning of a leadership — like the main, everyone knows the main challenge of a leader in the beginning is not so much the people. The people follow wherever the leaders follow. The main challenge of the people, just like we saw in the beginning of leadership of Moshe, is to get the sort of middle class, the middle management, the elders, the elders of the tribes, the *shotrim* here, to accept his leadership. And we’ll see the next — in the next chapter, in the next part of this chapter — also an important story about this.

So he commands them. This is him asserting his authority. He’s asserting his authority over the *shotrim* which were previously Moshe’s enforcers and now are listening to him. And they tell the people to prepare provisions for the day because in three days — always they tell you to prepare yourself always three days before something. So in three days, like *shloshet yemei hagbalah* [the three days of boundaries] and so on, in three days we’ll be crossing the river.

Yehoshua’s Address to the Two-and-a-Half Tribes (Pesukim 12–15)

And now we have a specific statement, a specific speech or command from Yehoshua to these two and a half tribes: Reuven, Gad, and a half a tribe of Menashe. And Yehoshua commands them.

Taking Over Moshe’s Deal

And this is very explicitly Yehoshua taking over something, a deal that Moshe already made with them, which we discussed — we learned this in Parshat Matot in Sefer Bamidbar. And Yehoshua is here saying that he will enforce the conditions that Moshe said. So this is very clearly an instance of Yehoshua clarifying his authority and specifically his inheritance of Moshe’s authority.

So he’s saying: the deal that Moshe made with you, you’re gonna follow it now. And this seems to have been a challenge here again — him making sure that the people, the elders of the people, the leaders, the military leaders, the social leaders, political leaders, will actually follow him. And here we have them sort of swearing allegiance to him very clearly.

The Terms of the Agreement

So Yehoshua tells them: remember what Moshe eved Hashem [the servant of Hashem] commanded them. And what did Moshe tell you? Moshe told you that Hashem your God will give you this land, right? Hashem Elokeichem meini’ach lachem [Hashem your God will give you rest] — give them peace, because Moshe already conquered the Trans-Jordan, these areas of — the lands of Sichon and Og. Sorry, the lands of Sichon and Og. This is where they were living.

But they requested from Moshe to stay there and Moshe said no, you cannot stay here. You can have this land on the condition that, as Yehoshua says now, you will leave your women, your children, your possessions, your animals here. They will stay here at the place that Moshe gave you in this side of the river.

But you will have to pass through, cross over the river, va’avartem chamushim [and you shall cross over armed] — armed with your arms — in the front of your brothers, lifnei acheichem [before your brothers], kol gibborei hachayil [all the mighty warriors]. All your warriors, your strong people, your strong men, you will be the vanguard for the people.

The Condition of Military Assistance

You will help them. And again, va’azartem [and you shall help them] — *ezra* almost always in Tanach means military help. You will help them until Hashem will make peace for your brothers, your brothers on the other side. In other words, you’re gonna help them with their entire conquest.

And when they finish, you will return to your land and you will sit there. You will inherit it, the land that Moshe gave you on this side. And we’ll see later in the book at the end of the conquest that this actually happens, and there’s a note of this of their return and Yehoshua sending them back to their inheritance.

So this obviously was Yehoshua very clearly asserting his authority and continuing what Moshe said.

The Tribes’ Pledge of Allegiance (Pesukim 16–18)

And they answer Yehoshua and they say: Yes, we will do everything you’ve commanded us. We’ll go wherever you send us. In other words, we’re gonna go to war. We’ll be the vanguard in front of people.

The Condition: God Must Be With You

And they say very clearly: as we’ve obeyed Moshe, we’ll obey you. And then here there’s again the little condition, the *rak* — just like Hashem gave Yehoshua a very nice chizuk [encouragement], but with a *rak*. They also have a condition. Rak [only] — this is the condition that Hashem really said — that only Hashem should be with you as it’s been with Moshe.

And this can be read as something like a blessing, like “and may God give that he should be with you as it was with Moshe.” But Rashi, and I think also the literal meaning, is something like there’s some hidden — at least maybe in subtle ways — a condition here. It’s like: yes, you ask us to pledge allegiance to you. We’re happy to do it, but you have to also do your side of it, right? You have to be strong, you have to succeed. You have to be successful as Moshe was successful.

Enforcing Yehoshua’s Authority

And then they even clarify the allegiance even more. Since these are the — obviously he’s not talking to everyone, right? He’s talking to the leaders, to whoever is in charge. He says: anyone that disobeys you or doesn’t listen to you — yamreh et pikha [rebels against your command], some kind of disobedience or rebels against you — anyone who disobeys you will be put to death.

So this is them very clearly saying: we will enforce your authority. So of course Hashem should be with you, but we will help. We’ll help make sure that you’re successful and there’s no challenge to you by killing anyone that opposes you. So obviously they’re anticipating that there might be some rebellion, there might be some people that don’t agree with Yehoshua’s leadership, and they’re saying we’re on your side.

The Fourth “Chazak Ve’ematz” — The Chapter’s Motif

And then they conclude — and this little speech, this little sort of pledge of allegiance, concludes with the same slogan of this whole chapter: rak chazak ve’ematz [only be strong and courageous]. Just be strong and be strong. I don’t know how to — be strong and of good courage, I see this someone translates here. In any case, be strong.

And this is the fourth time we have this chazak ve’ematz in this chapter. And that’s the motif of the chapter — like chazak ve’ematz.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.