הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות ספר תורה פרק ז׳
—
הלכה א: מצות כתיבת ספר תורה
דברי הרמב״ם: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת” – כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. כתבו בכתב ידו – הרי הוא כאילו קיבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבין לו. וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו.
הפשט:
כל איש יהודי יש עליו מצות עשה לכתוב ספר תורה לעצמו. אפילו ירש אחת, צריך לכתוב חדשה. כותב בעצמו – הרי הוא כאילו קיבלה מהר סיני. אינו יודע לכתוב – אחר כותב עבורו. המגיה אפילו אות אחת – כאילו כתב את כולה.
חידושים והסברות:
1) מקור המצווה – “כתבו לכם את השירה הזאת”:
הרמב״ם לומד שהכוונה ב״השירה הזאת” אינה רק שירת האזינו עצמה, אלא כל התורה שיש בה השירה. זה מעניין – מדוע כל התורה תיקרא “שירה”? ספר משפטים אינו שירה. אבל כך למדו חז״ל – כל התורה נקראת “שירה.”
2) מדוע “השירה” לא יכולה להתכוון רק לשירת האזינו:
אי אפשר לקיים את הפסוק מילולית על ידי כתיבת שירת האזינו בלבד, משום ש“אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” – אסור לכתוב רק פרשה אחת מהתורה בנפרד. אם היה כותב רק שירת האזינו, היה עובר על כך.
3) מעמד “אין כותבין פרשיות פרשיות”:
האם “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” הוא דאורייתא או דרבנן? התשובה המחודשת: אין זה דין נפרד (לא דאורייתא ולא דרבנן), אלא זהו גדר מצוות כתיבת ספר תורה עצמה – ספר תורה הוא מעצם מהותו מקשה אחת, מבראשית עד וזאת הברכה. אין כאן “איסור נפרד לכתוב פרשיות פרשיות” – זו פשוט סתירה לגדר של מהו ספר תורה. (מאוחר יותר בהלכות נאמר שחומש מותר לכתוב במגילה, אבל לא פרשיות פרשיות.)
4) “קריאה סבירה” של הפסוק:
כיצד היו מוצאים פעם שירת האזינו לבדה? היא תמיד הייתה חלק מהספר. ממילא, כשכותבים את הספר, יש בו אוטומטית את השירה. זוהי “קריאה סבירה” של הפסוק.
5) הקשר של הפסוק תומך בפשט:
הפסוק אומר “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” – השירה תהיה לעדות. כיצד יזכרו את השירה? לא על ידי כתיבת קמיע מיוחד עם השירה – זה היה “לא מעניין.” אלא מכיוון שכל יהודי יהיה לו ספר תורה, השירה ממילא תהיה לעדות – כחלק מכל הספר.
6) “ואף על פי שהניחו לו אבותיו” – מצוות הכתיבה, לא רק הבעלות:
אפילו יש לו כבר ספר תורה “לעצמו” (בירושה), צריך עדיין לכתוב חדשה. משום שהמצווה אינה רק להחזיק ספר תורה, אלא לכתוב אחת. זה מתקשר להמשך הפסוק: “ולמדה את בני ישראל” – מעשה הכתיבה הוא סוג של לימוד, חיבור לתורה. כשאדם כותב בעצמו ספר תורה, זה דבר שונה לגמרי מאשר כשאחר כותב עבורו.
7) שתי רמות במצווה:
הרמב״ם מחלק בין שתי מדרגות:
– כותב בעצמו (“כתבו בכתב ידו”) – יש לו מעלה של “כאילו קיבלה מהר סיני” – הוא עוסק ב״עשיית” התורה, דומה למתן תורה. פירוש רש״י: מדוע קיבלו בסיני? משום שעשו את התורה. כשאדם כותב ספר תורה, הוא גם עושה תורה.
– אחר כותב עבורו – הוא יוצא ידי חובת “לכתוב משלו”, אבל אין לו מעלת “כאילו קיבלה מהר סיני.”
8) “כאילו קיבלה מהר סיני” – מה הכוונה?
כשאדם מתאמץ וכותב את כל התורה, ואחר כך קורא בה – זהו סוג של חיבור לתורה שהוא כמו קבלה מסיני. הסופר הוא אחר כך הבעל קורא – זהו סוג של חיבור.
9) ספר התורה של המצווה אינו לקריאה בבית הכנסת:
ספר התורה שכותבים למצווה אינו מיועד להניחו בבית הכנסת ולקרוא בו – זוהי מצווה אישית של “לכתוב לעצמו.”
10) טעם “לכתוב משלו” – משום שתורה מתיישנת:
הסבר מדוע כל דור צריך לכתוב תורה חדשה: ספר תורה מתיישן ו״בלה”, נשחק, אינו יפה. לכן צריך חדש. זה שונה מתפילין, שיכולים להיות “שלא כסדרן” – בתפילין צריך רק להחזיק, אבל תורה שלומדים ממנה צריכה להיות טרייה ויפה.
11) שתי מצוות משולבות:
כאן משולבות שתי מצוות: (א) מצווה על היחיד – שכל יהודי יעבור את תהליך כתיבת ספר תורה וילמד ממנה (“כאילו קיבלה מהר סיני”); (ב) מצווה רחבה יותר – שיהיו מספיק ספרי תורה במערכת, שמי שאינו יכול לכתוב בעצמו, יוכל לצאת ידי חובה על ידי אחר.
12) פשט ב״מגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו”:
הפשט ב״מגיה” אינו סתם כתיבת אות אחת בסיום ספר תורה (שזה רק חיבת מצווה). הפשט האמיתי הוא: כשיש לאדם ספר תורה (אפילו בירושה או קנויה) שכבר ישנה, והוא עובר עליה, מרענן אותה, מתקן אות שבורה או טעות – זהו “מגיה.” משום שעיקר המצווה אינו עבודת הכתיבה, אלא שתהיה תורה חדשה ויפה כתובה עבורך. אם הגהת אותה ותיקנת אותה, גם זה טוב.
13) המנהג לכתוב אות בסיום ספר תורה:
המנהג כיום שמכבדים אנשים לכתוב אות בסיום ספר תורה – זוהי חיבת מצווה, אבל זה אינו ממש פשט ה״מגיה” ברמב״ם. ה״מגיה” של הרמב״ם מדבר על תיקון ממשי של שגיאה או אות שבורה.
—
שיטת הרא״ש: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
חידושים והסברות:
1) יסוד הרא״ש – המצווה היא ללימוד, לא לקריאה בבית הכנסת:
הרא״ש (הלכות ספר תורה, המודפס בסוף הגמרא) אומר שמצוות כתיבת ספר תורה הייתה רק בזמנם כשאכן למדו מספר התורה עצמה. כיום שאין משתמשים בספר תורה ללימוד – אלא לקריאת התורה (תקנת חכמים) – חייבים לקנות חומשים, משניות, גמרות, משום שתכלית המצווה היא ללמוד מהם, לא לקרוא לעם.
2) הרא״ש מתכוון לכך ממש למעשה:
הרא״ש אינו מתכוון רק שעל ידי קניית ספרים “גם” מקיימים ענין. הרא״ש מתכוון ממש שאין יוצאים ידי מצוות כתיבת ספר תורה על ידי עשיית הכנסת ספר תורה – יוצאים רק על ידי קניית גמרא לישיבה. גדר המצווה אינו “שיהיה ספר תורה בעולם,” אלא “שיהיה ממה ללמוד.” (ר׳ חיים מאיר “כועס” על הרא״ש.)
3) הרא״ש לא היה מבטל ספרי תורה:
הרא״ש אינו מתכוון שיפסיקו לכתוב ספרי תורה לגמרי. הוא מתכוון שצריך להיות מספיק ספרי תורה (לקריאת התורה), אבל זה עצמו אינו קיום מצוות התורה של כתיבת ספר תורה.
4) הבדל בין תקנת קריאת התורה ומצוות כתיבת ספר תורה:
כל בית כנסת בוודאי צריך ספר תורה – זהו חיוב מתקנת קריאת התורה. אבל זה אינו דין מצוות כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה היא מצווה פרטית על היחיד, לא מצווה על הציבור להחזיק ספר תורה בארון הקודש.
5) הרמב״ם מול הרא״ש:
נראה שהרמב״ם סובר שכתיבת ספר תורה היא מצווה כשלעצמה (גם כיום). השולחן ערוך מביא את הרא״ש. לפי הרא״ש, אם היה עורך את הספר, היה כותב הלכות ספר תורה תחת הלכות תלמוד תורה, משום שהוא מבין שמצוות הכתיבה אינה גזירת הכתוב שיתקיים ספר תורה, אלא מצווה כדי ללמוד ממנו.
6) בזמן הרא״ש עדיין כתבו (לא הדפיסו):
בזמן הרא״ש (טולדו) עדיין לא היה דפוס – סופר כתב גמרא. לכן ההבדל בין כתיבת ספר תורה לכתיבת גמרא לא היה כה גדול כמו כיום.
7) קושיה על הרא״ש:
אם הרא״ש אומר שהמצווה בזמן הזה הפכה למצווה לכתוב ספרי הלכה משום שהטעם הוא כדי ללמוד – מדוע לא הייתה מצווה גם בימי חז״ל לכתוב תנ״ך? הרי היו צריכים ללמוד תורה שבכתב גם כן! מאין באו ספרי נביאים וכתובים בבתי מדרשות? מי שילם? תירוץ: הרא״ש מדבר בעולם שלומדים מספר התורה – כלומר ספר התורה עצמו היה כלי הלימוד. בימי חז״ל אכן למדו מספר התורה עצמה, אבל בזמן הזה אין לומדים עוד מספר תורה, לכן המצווה עברה לספרי הלכה.
8) “כל איש מישראל” מול “כל זכר”:
הרמב״ם אומר בכתיבת ספר תורה “כל איש מישראל” אבל במצוות המלך אומר “כל זכר”. זה מתאים לסברת הרא״ש שהמצווה קשורה ללימוד – ונשים פטורות מתלמוד תורה.
9) [סטייה: נדיבי שיעורים כקיום כתיבת ספר תורה]:
לפי הרא״ש, מי שתורם לשיעורים שמקליטים את כל התורה כדי שאנשים יוכלו ללמוד – מקיים מצוות כתיבת ספר תורה. זוהי צורה מודרנית של “כתיבת” תורה שאנשים ילמדו ממנה. הרב שרייבר עשה מצווה של “בית מלא ספרים” – קניית ספרים, אפילו ספרים עמוקים שלא לומדים הכל, משום שתמיד יבוא מישהו שילמד עזרה, עוד קצת.
10) נקודה רחבה יותר – הפצת התורה בכל דור:
ממצוות כתיבת ספר תורה נובעת מצווה גדולה יותר של הפצת התורה בכל דור ודור לפי המציאות. זה ייחודי – אף אחד לא אומר דבר כזה לגבי מזוזות או תפילין, שהגדר ישתנה לפי הזמן.
—
הלכה ב: מצוות כתיבת ספר תורה של מלך
דברי הרמב״ם: “המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו… מגיהין אותה מספר העזרה… בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו, נכנס ויושב בדין והיא עמו… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו… לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
הפשט:
כשאדם נעשה מלך, הוא כבר קיים (כיהודי שומר מצוות) את מצוות כתיבת ספר תורה. אבל כשהוא יושב על כסא המלוכה, צריך לכתוב ספר תורה חדשה במיוחד לשם מלכותו. הדיוק בא מהפסוק: “והיה כשבתו על כסא ממלכתו.” המלך נושא עמו את ספר התורה לכל מקום – כשיושב בדין, כשיוצא למלחמה, פותח אותה ולומד כסדר.
חידושים:
1) הלכה כפולה ברמב״ם – פלא גדול:
הרמב״ם מביא ממש את אותה הלכה גם בהלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳ – מילה במילה, ללא שום תוספת. זה מאוד יוצא דופן, ואין ידוע על מקרה נוסף שהרמב״ם כותב פעמיים כראוי את כל ההלכה. זהו “פלא פלאים.” אולי זו ראיה ש״אי אפשר לדייק מהרמב״ם” בטעויות כאלה.
2) “לשם המלך” – שני פירושים:
(א) כשאחר כותב עבורו, צריך לכתוב לשם המלך (דומה לדין שסופר כותב לשמו).
(ב) צריך לקנות אותו מכסף המלך – מכסף מלכותי.
3) הגהה מספר העזרה:
ספר התורה של המלך מוגה לפי ספר התורה שהיה מונח בעזרה של בית המקדש – המקור המדויק ביותר, עותק של עזרא הסופר או של משה רבינו. אולי זו אחת הסיבות שהמלך צריך ספר תורה משלו – כדי לשמר את המסורת המדויקת. המלך לוקח אחריות על כך. אם חלילה תקרה אסון, עדיין יש עותק מדויק אצל המלך.
4) דין תורם ספר תורה לבית כנסת:
כשאדם תורם ספר תורה לבית מדרש כמתנה, אינו יוצא ידי מצוות כתיבת ספר תורה – משום שהמצווה דורשת שתהיה שלו. לכן, רוב האנשים שמכניסים ספר תורה לבית כנסת, משאילים אותה רק לבית הכנסת (משאירים אותה שם), אבל היא עדיין שייכת להם.
5) “בית גנזיו” – היכן מניחים את תורת ההדיוט:
התורה הפשוטה (מלפני שנעשה מלך) מניח בבית גנזיו (אוצרו/מחסנו). אדם רגיל שיש לו תורה גם מניח אותה ב״בית גנזיו” – כלומר בבית בארון קודש קטן.
6) טעם מעשי – שידע מה לעשות:
כשהמלך יושב בדין, צריך לדעת מה ההלכה. הוא פותח את ספר התורה, לומד, אינו עושה דבר שלא על פי תורה. “וקרא בו כל ימי חייו” – הוא יכול לפתוח אותה תמיד. אפילו מפרשת בראשית יכול ללמוד מה לעשות במלחמה, מיוסף יכול ללמוד על מיסים.
7) לפי הרא״ש (שסובר ש״סתם ספר תורה” כולל את כל הספרים והפוסקים) פירוש הדבר שהמלך צריך לשאת עמו את כל התורה כולה – “אוצר החכמה” עם מערכת שיכול כל הזמן לבדוק. מלך של היום היה צריך לא רק את התורה עצמה, אלא גם מה החזון איש אומר, מה שר הביטחון אומר – ספרייה שלמה.
8) המבט הראשון של הרמב״ם על מלך ישראל:
זו הפעם הראשונה שהרמב״ם נותן לנו “תיאור” של המלך – והתמונה היא של חכם, מלך שיושב בדין ומסתכל בספר תורה. האידיאל של הרמב״ם למלכות הוא מלכות של חכמה.
9) דמיון לתפילין:
כשהמלך אוכל או עורך סעודה, מניח את ספר התורה כנגדו (לידו, אבל לא עליו). זה דומה לדין בתפילין – שכשאוכלים, מניחים את התפילין כנגדו.
10) משל מנשיא אמריקאי:
כמו שנשיא אמריקאי מגיע לכל מקום עם ה״מזוודה” עם מסמכים חשובים וקודים – כך המלך מגיע לכל מקום עם ספר התורה שלו.
11) [סטייה: המלך כשופט:]
בתנ״ך כתוב “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, אצל שלמה המלך כתוב על חכמתו – נראה שהמלך היה במקור שופט. אבל במסכת סנהדרין כתוב “מלך לא דן ולא דנין אותו” – אין נותנים למלך להיות דיין (תלוי אם הוא מלך בית דוד או מלך ישראל, ואם הוא צדיק). מוצע ש״יושב ודן” אינו פירושו דין תורה בבית דין, אלא הוא “דן את ארץ ישראל” – הוא מנהל את הארץ. או אולי פירושו שהוא יושב בישיבות עם הקבינט שלו, עורך דיון, ולוקח את ספר התורה לראות מה כתוב בתורה.
—
הלכה על שני ספרי תורה למלך
דברי הרמב״ם: “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך… צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות. אחת לו ואחת לבית גנזיו, והשני יהיה עמו — לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
הפשט:
אם למלך כבר הייתה ספר תורה מלפני שנעשה מלך (מצוות ההדיוט), צריך עדיין לכתוב שני ספרי תורה חדשים כשנעשה מלך – אחד לבית גנזיו, ואחד שהולך עמו לכל מקום.
חידושים:
1) מדוע צריך לכתוב חדשים?
ההבדל הוא שקודם כתב “לשם יענקל” (כהדיוט), עכשיו צריך לכתוב “לשם המלך.” אבל גם נשאלת השאלה: הוא כבר המלך, שניהם לשם המלך? תשובה: צריך אחד לעצמו כאינדיבידואל (בית גנזיו) ואחד שהולך עמו.
2) כפילות ברמב״ם:
ההלכות מופיעות שלוש פעמים – פעמיים כאן (בהלכות ספר תורה) ושוב בהלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳. זה “מאוד מוזר.”
3) כיצד נושא המלך את ספר התורה?
הרמב״ם אינו אומר כיצד בדיוק המלך נושא את ספר התורה. בתפילין יש הלכות כיצד מחזיקים, אבל בספר התורה של המלך לא כתוב. אולי זה כמו גלימה התלויה ממנו, או אולי דומה לחושן ואפוד של הכהן גדול. זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכות כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שכותבין… כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר. אם נכתב ללא שרטוט, או מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — פסול, לפי שאינו נאה.”
הפשט:
הכלל של כל הלכות כתיבת ספר תורה הוא “נאה ביותר” – צריך לכתוב בצורה היפה ביותר.
חידושים:
1) מה פירוש “נאה ביותר”?
“נאה ביותר” אינו פירושו “היפה ביותר” (היפה ביותר האבס
ולוטי שקיים), אלא “יפה מאוד” – התאמץ לכתוב את המיטב שלך. משום שלא יכול להיות שכל אחד יכתוב את היפה ביותר האבסולוטי – זה היה יוצר תחרות.
2) חקירה – כתיבה עצמית מול קניית יפה יותר:
אם אדם יכול לכתוב אבל כתבו יהיה חלש/מבולגן, אבל הוא יכול לקנות ספר תורה יפה יותר ממומחה – מה עליו לעשות? האם לכתוב בעצמו כדי לקיים “כתבו לכם” (עצם מצוות הכתיבה), או לקחת את היפה של האחר בגלל “נאה ביותר”? “זה אלי ואנוהו” הוא רק הידור מצווה, אבל הרמב״ם אומר שאם אינו “נאה ביותר” הוא פסול – שזה חזק יותר מסתם הידור.
3) “נאה ביותר” ככלל לכל ההלכות הבאות:
כל ההלכות שהרמב״ם הולך להביא (שרטוט, ריווח וכו׳) הן בעיקר פרטים ודיוקים כיצד להשיג “נאה ביותר.”
4) טעם מעשי:
אם ספר התורה נעשה לקריאה, צריך להיות כתוב יפה כדי שיוכלו לקרוא היטב.
5) “כתב בית יוסף”:
נדון האם זה מתכוון לסגנון כתב ספציפי (פונט), או יותר באופן כללי שישתמשו בסגנון היפה ביותר. הרמב״ם מניח שכבר יודעים על איזה כתב מדובר, משום שיש ספר תורה ורואים כיצד הוא כתוב.
—
הלכות ריווח, אורך שורות ועיצוב
דברי הרמב״ם: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה. ובין כל שיטה ושיטה כמלא שיטה. ואורך כל שיטה ושיטה שלשים אותיות, כדי לכתוב למשפחותיכם שלש פעמים… כדי שלא יראה הדף כאגרת… כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה.”
הפשט:
הלכות מעשיות על עיצוב – ריווח בין מילים (כאות קטנה), בין שורות (כשורה), ואורך כל שורה (30 אותיות). שורות לא יהיו קצרות מדי (שלא ייראה כמכתב) ולא ארוכות מדי (שהעיניים לא ישוטטו).
חידושים:
1) הסימן של “למשפחותיכם”:
המילה “למשפחותיכם” (אחת המילים הארוכות ביותר בתורה) יש בה 10 אותיות, שלוש פעמים זה 30 אותיות – זהו אורך השורה. הכוונה שלוש פעמים המילה (לא שלוש פעמים שלוש).
2) “עיניו משוטטות”:
הלשון “עיניו משוטטות” – העיניים “מטיילות” – הוא תיאור יפה של הבעיה המעשית שיש לבעל קורא כשהוא לא יכול למצוא היכן הוא מחזיק.
—
הלכות אותיות בסוף שורה / בסוף דף
דברי הרמב״ם: צריך לחשב היטב את הריווחים לפרשיות, שלא יצטרכו לדחוס אותיות קטנות יותר. מילה אסור לכתוב חוץ לדף – אבל שתיים חוץ לדף מותר, שלוש חוץ לדף אסור. תיבה בת שתי אותיות אסור להניח בין הדפים.
הפשט:
צריך לתכנן שיהיה מקום לרווחים בפרשיות, מבלי להצטרך לשנות את גודל האותיות. הטקסט צריך להיות בערך מיושר.
חידושים:
1) חוץ לדף – שתיים כן, שלוש לא:
מילה של חמש אותיות – אסור לכתוב שתי אותיות בדף ושלוש בולטות חוץ לדף. אבל שתי אותיות חוץ לדף כן מותר. העיקר שהטקסט יהיה בערך מיושר.
2) תיבה בת שתי אותיות:
מילה של רק שתי אותיות אסור להניח בין שני העמודים (בין הדפים), משום ששתי אותיות חוץ לדף מותר רק כשזה חלק ממילה גדולה יותר שנתפסה בפנים – אבל מילה שלמה של רק שתי אותיות אין לה במה להיתפס.
3) תיבה בת עשר אותיות:
הרמב״ם מדבר על מילה של עשר אותיות או פחות. בכל התורה אין מילה יותר מעשר אותיות! “למשפחותיכם” הוא הדוגמה מהגמרא, אבל בתורה כתוב חסר. “והאחשדרפנים” יש בה אחת עשרה אותיות, אבל זה במגילת אסתר, לא בחומש.
4) כשמילה לא נכנסת:
אם אפשר לכתוב חצי מהמילה בתוך הדף וחצי חוץ לדף – עושים כך. אם פחות מחצי יהיה בתוך הדף – משאירים את המקום ריק ומתחילים מהשורה החדשה.
5) [סטייה:] בתורות עתיקות לפעמים מילאו מקומות ריקים בסימן (כמו נו״ן) כדי שייראה יפה יותר.
—
בין חומש לחומש
דברי הרמב״ם: בין כל חומש משאיריםארבע שורות ריקות, לא יותר ולא פחות, “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית.”
הפשט:
הלכת עיצוב – החומש החדש מתחיל בשורה החמישית.
—
סוף התורה
דברי הרמב״ם: “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף” – צריך לסיים באמצע השורה האחרונה של הדף האחרון. אם נשאר הרבה מקום, “מקצר ועולה” – עושים שורות קצרות יותר כך ש״לעיני כל ישראל” יהיה באמצע שיטה שבסוף הדף.
הפשט:
הלכות יופי – סוף התורה גם יהיה יפה ומיושר מלמטה.
חידוש:
זה מושווה למה שעושים בהגדה של פסח – “ברוך שומר הבטחתו לישראל” גם מסתיים כך, אם כי שם יש טעם טכני (לגבי שטרות).
—
אותיות גדולות, קטנות, נקודות ואותיות משונות
דברי הרמב״ם: יש מסורות שאותיות מסוימות כותבים גדולות יותר, קטנות יותר, עם נקודות (כמו “וישקהו”), או בצורה משונה.
הפשט:
הרמב״ם מזכיר מסורות מיוחדות על אותיות שנכתבות אחרת.
חידושים:
1) דוגמאות לצורות משונות:
– פ״א לופפת – בפ״א עושים עוד פ״א בפנים (עוד סיבוב).
– אותיות שראשן נשבר – למשל הח׳ ב״ויהי חושך אפלה” עושים פסוק קרוע (גם האור החיים מזכיר זאת).
2) מדוע הפסיקו עם לופפות:
התורות שלנו כיום לא עושות לופפות ועקומות. טעם: הפ״א לופפת והאותיות העקומות הן כמו “בעל מום” – אות מסכנה ש״נולדה עם גיבנת.” כל אות כזו מייצגת יהודי. כשהסופרים מאוחר יותר ריחמו על יהודים כאלה, הפסיקו לעשות זאת. אבל קטנות וגדולות – זה עדיין עושים.
—
ענין התגין – ספר תגי
הרמב״ם מזכיר: ספר התגי – ספר המתאר לכל תג שונה סודות שונים.
הפשט:
ספר תגי כותב על כל תג שונה וסימנים מיוחדים אחרים באותיות. לפי המסורה הספר מקובל מעזרא הסופר.
חידושים:
1) הרמב״ן וספר תגי:
הרמב״ן מצטט את ספר תגי. הוא לא רק אמר אילו אותיות מקבלות שלושה תגין ואילו ארבעה – הוא סבר שבמקומות מסוימים בתורה נוהגים לשים תג, וצריך לשים לב כמה תגין כל אות צריכה (יש שיש להן שבעה וכו׳).
2) ר׳ אלעזר מגרמייזא (הרוקח) היו לו פירושים על ספר תגי. המגדל עוז (המפרש על הרמב״ם) גם עסק בענין התגין – הוא היה קצת מקובל.
3) דוגמאות מספר תגי:
בפרשת אמור – “לנפש לא יטמא” – הנו״ן היא “נו״ן עקומה” (עקום קרן לבסרי). הה׳ של “קדושים” יש לה ארבעה תגין. גם מוזכרת רשימה של שבע אותיות עקומות, עשר וכו׳.
4) ספר תגי כתוב בארמית, כמו כל ספרי המסורה. בהתחלה כתוב שהוא נמצא על שתים עשרה האבנים שיהושע הניח בגלגל, על ידי עלי הכהן.
5) נוגע מעשי – האם נוהגים לפי ספר תגי:
– החתם סופר אומר שכבר לא יודעים כיצד לעשות זאת, לכן הפסיקו לעשות זאת.
– הצאנזער רב (לפי הנפש חיה) סבר שכשהוא כותב בעצמו ספר תורה, הוא כן עושה לפי ספר תגי. העולם לא נוהג כך, אבל כשכותבים בעצמם, אולי כן צריך. יש ספר תורה מהצאנזער רב שאפשר לבדוק האם הוא אכן עשה את הלפיפים.
6) מדוע הפסיקו:
(א) מכיוון שהתגין הם רמז לסודות, אין טעם לעשות זאת אם לא מבינים את הסוד.
(ב) זה יכול להיות שמירה שלא ייכנסו סופרים שאינם תלמידי חכמים – מי שלא יודע את המסורה, אפשר לזהות שהוא לא בן תורה. גרינפלד מביא את הפשט שהסופר צריך להיות מי שנכנס יודע מה הוא עושה.
—
הלכה: כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
דברי הרמב״ם: “כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר. אם לא דקדק בתגין, וכתב אותיות כתיקונן לפי הסדר הרגיל, קירוב השיטין או הרחקן או האריך בקוצן – אבל כל עוד לא עשה דברים פסולים ממש כמו: אות לאות דבוקה, מכתר במקום שצריך להיות מלא או להיפך, או פספס צורת האות, או החליף פתוחות וסתומות – הרי זה ספר כשר.”
הפשט:
כל ההלכות הקודמות על תגין, לפיפין, מספר שיטין וכו׳ הן מצווה מן המובחר אבל לא מעכבות. מה שמעכב הוא: צורת האות, פתוחות וסתומות, מלא וחסר, ושאותיות לא יהיו דבוקות זו לזו.
חידושים:
1) מקור למנהג:
זהו המקור למנהג שלא נוהגים לפי כל התגין מספר תגי – משום שהרמב״ם אומר בפירוש שזה לא מעכב.
2) אבל הרמב״ם לקח זאת ברצינות:
הרמב״ם עצמו הכניס את הדברים בהלכות הקודמות כהלכות רציניות (לא סתם מנהגים), אפילו ספר תגי שלא עומד בתלמוד. זה מראה שהרמב״ם ראה זאת כמסורת רצינית – “מקובל איש מפי איש” – רק שזה לא מעכב בדיעבד.
3) “איש מפי איש”:
הרמב״ם אומר “כפי מה שמקובל איש מפי איש” – הוא לא אומר לנו עד מי, אבל ספר תגי עצמו כותב שזה הולך עד אבני יהושע בגלגל.
—
שיעור שיטין — 48 עד 60 (או 68)
דברי הרמב״ם: “והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים.”
הפשט:
ליופי ספר התורה יהיו בכל דף בין 48 ל-60 שורות.
חידושים:
– למספרים יש רמזים, אבל יכול גם להיות שזה התפתח מסיבות מעשיות. “יש אומרים שלא יהיו פחות ממ״ב” – 42 שורות גם עולה בראש כמספר רלוונטי.
—
שיעור רוחב הדף
דברי הרמב״ם: רוחב כל פרשה יהיה כמו תשע אותיות (“אשר אשר אשר”).
הפשט:
מינימום רוחב הריווח בין פרשיות הוא תשע אותיות.
חידושים:
– בלי הקבלה היו יכולים לומר קצת פחות או יותר, אבל הקבלה הכריעה זאת.
– הבדל מוצג בין השיעור כאן (תשע אותיות עם “אשר”) לשיעור הקודם שבו הביאו אות ארוכה יותר שלוש פעמים (“למשפחותיכם”) – משום שבאותיות ארוכות יותר יש פחות הפסקות (ריווחים) בין מילים, ובמילים קצרות יותר כמו “אשר” יש יותר הפסקות. זוהי כמות רגילה של ריווח.
—
שירת הים ושירת האזינו — שורות מלמעלה ומלמטה
דברי הרמב״ם: שירת הים תצא כך שמלמעלה חמש שיטין (“הבאים ביבשה…”) ומלמטה חמש שיטין (“ותקח…”). שירת האזינו — מלמעלה שש שיטין (“וידעו…”) ומלמטה חמש שיטין.
הפשט:
יש מסורה כמה שורות של טקסט רגיל יהיו לפני ואחרי כל שירה.
חידוש:
הרמב״ם אומר שכל הדברים הללו אינם מעכבים – אם לא שמרו על מספר השורות לפני/אחרי השירה, ספר התורה אינו פסול.
—
מה כן מעכב — פסולים בספר תורה
דברי הרמב״ם: “שכתב מלא חסר או חסר מלא, או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, או שכתב כתיב ולא קרי (כגון ‘ישגלנה׳ במקום ‘ישכבנה׳, ‘עפולים׳ במקום ‘טחורים׳), או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה, או שכתב את השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחרת כשירה — הרי זה פסול. ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.”
הפשט:
ספר תורה עם השגיאות הללו פסול ואין בו קדושת ספר תורה, אלא קדושה כחומש לילדים.
חידושים:
1) מה ההבדל המעשי של “אין בו קדושת ספר תורה כלל”?
שניהם — ספר תורה וחומש — יש להם קדושה, שניהם צריכים גניזה, שניהם אסור למחוק. מה ההבדל? אין קוראים ברבים מחומש – זהו ההבדל העיקרי. אבל לשון הרמב״ם “קדושה” משמע שיש עוד משהו מעבר לדין קריאה בציבור.
2) האם מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה עם ספר פסול כזה?
קושיה חזקה: מישהו כתב ספר תורה שלם אבל עם קרי במקום כתיב — הוא לומד בו, הוא כתב את כל התורה כולה — האם לא קיים מצוות כתיבת ספר תורה? מסקנה: לא, הוא לא יצא, אף על פי שהוא לומד בו. זהו חידוש גדול.
3) השלכה מעשית לספרים לפי הרא״ש:
אם יוצאים ידי מצוות כתיבת ספר תורה על ידי קניית ספרים — אם בספר יש טעות (שגיאת דפוס), האם לא קיימו את המצווה? זה מוצג כבעיה.
4) לשון הרמב״ם “אלא כחומש”:
הרמב״ם מבייש את הסופר — הוא רוצה לומר שאף על פי שהאדם עשה “דברים נפלאים” (כתב את כל התורה כולה), זה לא יותר מחומש קטן. אבל לחומש קטן גם יש קדושה.
5) [סטייה: קרי במקום כתיב בחומש:]
בחומשים מסוימים כותבים את הקרי בפנים (במקום הכתיב), וזה בגדר “חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.” מהרמב״ם משמע שמותר לעשות כך בחומש (אם כי יש דעות שאסור). הרמב״ם בהקדמה לספרו גם אומר שספרו “אין בו קדושה כלל.”
6) מדוע ילדים לא לומדים מספר תורה כשר?
אם כל אחד צריך לכתוב ספר תורה, מדוע ילדים לא ילמדו בכשר? תשובה: מעשית אין כל כך הרבה ספרי תורה, משום שצריך לכתוב כל אות ביד.
—
ספר תורה שלא הוגה — שלושים יום
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שלא הוגה — אסור להחזיק יותר משלושים יום, אלא יתקן אותו או יגנוז אותו.”
הפשט:
ספר תורה שלא עברו עליו לבדוק אם הוא כשר, אסור להחזיק יותר מ-30 יום.
חידוש:
הרמב״ם לא מתכוון לסתם “לא עברו עליו” – הוא מתכוון ממש שיש בו טעות. הרמב״ם לא מדבר על דין בדיקה סתם, אלא על מצב שיודעים שיש בו טעויות.
—
שלוש טעויות בכל דף — תיקון או גניזה
דברי הרמב״ם: “ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף — יתקן. ארבע — יגנז.”
הפשט:
עד שלוש טעויות לדף אפשר לתקן; ארבע או יותר — גניזה.
חידושים:
1) מדוע אי אפשר לתקן ארבע?
התיקון עצמו (כמו שהרמב״ם הולך לומר עם “תולה אותיות” – הכנסת אותיות בין שורות) נראה מכוער כשיש יותר מדי. בארבע טעויות לדף זה לא נעשה יפה.
2) “במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות”:
גדר “ארבע זה יותר מדי” הוא רק כשצריך להכניס אותיות חסרות (תולה). אבל אם התיקון שונה (כמו מחיקה), יכולים להיות כללים אחרים.
3) אם רוב הדפים יש בהם ארבע טעויות אבל כמה יש רק שלוש:
אם יש אפילו דף אחד עם רק שלוש טעויות, אפשר לתקן אפילו את הדפים עם ארבע טעויות. זה מראה שהספר בכללותו אינו כל כך גרוע.
—
מותר לכתוב חומש חומש
דברי הרמב״ם: “מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו.”
הפשט:
מותר לכתוב את התורה בחומשים נפרדים.
חידושים:
– האם לחומש כזה יש קדושת ספר תורה? התשובה היא “לא ברור” – זה לא ברור.
– האם אפשר לקרוא בו בציבור — גם לא נאמר בבירור.
—
אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה
דברי הרמב״ם: “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה… ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר.”
הפשט:
אסור לכתוב מגילה (חלק מחומש, פחות מחומש שלם) — אפילו לא לילד שצריך ללמוד, למשל פרשת ויצא לבדה. רק אם התוכנית היא להשלים את כל החומש, מותר – אין צורך לעשות הכל בבת אחת.
חידושים:
1) שאלה מעשית לגבי ימינו:
מאוד מקובל להדפיס רק את הפרשה לשבת (שבתונים, קונטרסים וכדומה). החשש הוא שזה יכול להיות זלזול – זה נעשה “חד פעמי”, כמו עיתון, וזורקים אותו. יסוד האיסור לכתוב מגילה הוא לכאורה משום שזה נעשה זלזול בכתבי הקודש.
2) תשובת הרבי מליובאוויטש:
כשמישהו רצ
ה לעשות עותקים של חומש משום שלא היו מספיק חומשים בבית הכנסת — הרבי אמר שיקנו עוד קופסת חומשים, לא לעשות עותקים. זה תומך בחשש מזלזול.
3) [סטייה: ביקורת על שבתונים:]
ביקורת כללית על שבתונים שעושים במלונות — אין אווירה של בית מדרש, אין ספרים, והכל נעשה קליל מאוד.
—
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
דברי הרמב״ם: מותר לכתוב מגילה עם רק שלוש מילים בשורה.
הפשט:
זה עושה אותה שונה מעיצוב ספר תורה, ולכן מותר. זהו סוג של “סלוגן” — פסוק או קטע תורה שתולים במוסד, שאינו דומה לספר תורה מזויף.
חידוש:
זה מתקשר לגמרא על פרשת סוטה — שמותר לכתוב קטע קטן של תורה באופן אחר, כשזה לא נעשה להיות כמו ספר תורה.
—
תורה נביאים וכתובים בכרך אחד
דברי הרמב״ם: “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד.” בין כל חומש משאירים שלוש שורות, בין כל נביא גם שלוש שורות, בין תרי עשר גם שלוש שורות — כדי “אם בא לחלקו חולק.”
הפשט:
מותר לכרוך יחד תורה, נביאים וכתובים בכרך אחד.
חידושים:
1) סדר נביאים וכתובים:
לפי הברייתא במסכת בבא בתרא: נביאים — יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר. כתובים — רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגילת אסתר, עזרא, דברי הימים.
2) הסדר הוא בערך היסטורי:
חוץ מאיוב (שלא יודעים בדיוק מתי היה). ישעיה הוא היסטורית לפני ירמיה (בימי חזקיה), אבל בברייתא ירמיה לפני ישעיה — הגמרא נותנת טעם למה.
3) החומשים שלנו אינם לפי הסדר:
יש לנו חמש מגילות ביחד, וישעיה לפני ירמיה. ה״קורן עשרים וארבעה” כבר הולך לפי סדר הברייתא.
—
שרטוט לכתבי הקודש
דברי הרמב״ם: “כל כתבי הקודש כותבן על גבי סרגל… אפילו כותבן על הנייר… שלש תיבות לא יכתוב” (ללא סרגל).
הפשט:
כל כתבי הקודש, אפילו על נייר (לא קלף), צריך לכתוב עם שרטוט (קווים). רק שלוש מילים מותר לכתוב ללא סרגל.
חידוש:
בגמרא רואים שכשכותבים פסוק במכתב, צריך גם שרטוט. אבל לא לגמרי ברור מה הרמב״ם פוסק לגבי זה.
—
כרך עם תורה, נביאים וכתובים — קדושה
דברי הרמב״ם: “כרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים.”
הפשט:
כרך שיש בו תורה יחד עם נביאים וכתובים, אין בו קדושת ספר תורה — אלא קדושה כחומש.
חידושים:
1) כל המוסיף גורע:
היסוד הוא כל המוסיף גורע — כשמוסיפים נביאים וכתובים לספר תורה, הקדושה נעשית חלשה יותר, לא חזקה יותר. זהו “פלא פלאים” — לוקחים תורה, מוסיפים נביאים וכתובים, וזה נעשה פחות קדוש!
2) האם מותר לכתוב נביאים וכתובים על ספר תורה?
לכאורה כן, משום שהרמב״ם מדבר על המציאות — אבל המחיר הוא שזה נעשה רק חומש. אבל יכול להיות שבדברים אחרים (כמו מזוזה) אסור ממש להוסיף דברים זרים.
3) חקירה — “כל יתר כנטול דמי”:
האם “כל יתר כנטול דמי” פירושו שאסור בכלל לצרף (איסור), או שזה רק אומר שאם כן צירפו, התוצאה היא קדושה נמוכה יותר? לכאורה הרמב״ם מתכוון לשני — הוא הוסיף, וזה נעשה חלש יותר.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה פרק ז׳ – מצות כתיבת ספר תורה
פתיחה
יהודים יקרים באמריקה, אנחנו הולכים היום ללמוד הלכות תפילין מזוזה וספר תורה. בפרט ספר תורה מתחיל היום. יש קהל גדול ששומע מאירופה וממקומות אחרים, אבל היום אמריקה שולטת על כל העולם, כביכול, אז כל היהודים הם יהודים באמריקה.
לא, כל היהודים, כל היהודים, בכל מקום שהם, אוקיי. בארצות הברית וקנדה, שהם תחת סמכות הרבנים בארצות הברית וקנדה, וגם היהודים מארץ ישראל שהם תחת מה שזה לא יהיה ששולט בארץ ישראל, העדה החרדית, כלל מחנות אשכנזים, ואם זה ספרדים זה ישראל. אני לא משאיר בחוץ, כן רב, אני רק הלכתי, אני רק הלכתי, בקיצור, כל היהודים, כל ישראל, אני רק רציתי לציין את כל ישראל. כל יהודי מישראל שומע את השיעור שלנו בהלכות ספר תורה פרק ז׳.
הלכה א: מצות עשה לכתוב ספר תורה
לשון הרמב״ם
בספר המצוות אומר הרמב״ם על כל זכר מישראל, איש ואיש מהם זכר. זו מצוה רק לגבר. זו מצות עשה שהזמן גרמא. איי, עדיין לא אמרנו על איזו מצוה מדברים, אז בואו נספר קודם.
אז הרמב״ם מתחיל את המצוה של כתיבת ספר תורה. אומר הרמב״ם, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, כדי שיהיה לו לעצמו ספר תורה. זו לא מצוה לכתוב ולהניח בבית המדרש, המצוה היא לכתוב לעצמו ספר תורה. כך אומר הרמב״ם הקדוש.
המקור: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”
כלומר, כתוב פסוק “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. מה כתוב אחר כך? כלומר, כתבו את התורה שיש בה שירה זו. כתבו את התורה שיש בה את השירה. כל התורה נקראת עכשיו שירה. התורה נקראת שירה.
זה מעניין, למה כל התורה תיקרא שירה? כל ספר משפטים לא כתוב שזו שירה. אבל כך לומדים חז״ל.
לא, הוא אומר ששירה מתכוון לשירת האזינו. אתה חושב שבאמת כותבים את כל התורה? כן, כן, כך לומד הרמב״ם. יש כאן תורות שונות.
למה “השירה” מתכוונת לכל התורה?
הרמב״ם אומר, כתוב בתורה “ועתה כתבו לכם את השירה”. אומר הרמב״ם, זה לא מתכוון רק לכתוב את השירה. למה זה לא מתכוון רק לכתוב את השירה? כי אין כותבין את התורה קטעים קטעים פרשיות פרשיות. ולא לכתוב חתיכה אחת. אם מישהו היה מקיים את הפסוק מילולית וכותב רק את שירת האזינו, הוא היה עובר על עבירה של כתיבת התורה.
שיסלחו לי וילמדו שאסור לחתוך מהתורה, או שאסור לקחת חתיכה מהתורה ולהשתמש לדברים אחרים וכדומה. גם אסור לכתוב רק פרשה אחת.
אסור לכתוב רק פרשה אחת? כן, פעם אחת נלמד בסוף ההלכות, כתוב בפירוש בסוף הפרק הזה או בסוף הפרק הבא, שאסור לכתוב חומש במגילה. חומש כן, אבל לא פרשיות פרשיות.
אתה שואל קושיה, אולי צריך רק לכתוב ספר דברים?
דיון: איך מבינים את הפסוק?
דובר 1:
אני לא יודע, איכשהו הם הבינו שזה מתכוון… הרמב״ם הבין איכשהו שזה מתכוון שצריך לכתוב את התורה שיש בה את השירה. צריך להבין שזה לא כמו שר׳ אברהם אברמוביץ׳ מסביר את הדרשה, אם אתה רוצה להבין את הדרשה. יש אחרים שאומרים שאפשר ללמוד את כל התורה, ויש אחרים לגבי איך אפשר ללמוד את המצוה של כתיבת כל התורה. הרמב״ם לומד את הדרך.
זה לא כל כך מצחיק, כי אתה צריך לחשוב, מה כתוב בפסוק? הפסוק אומר שצריך לכתוב את השירה, לזכור, “ולמדה”, לזכור את השירה, “כי תהיה לי השירה הזאת לעד” וכו׳. ולזכור מה משה רבינו לומד איתנו, כתוב שם הרבה זמן.
גם, אפילו השירה, מאיפה כותבים את השירה? וכל אחד מסתכל סביב, מה זו התורה? איך הוא פעם מצא שירת האזינו בכתב איפשהו בגניזה? זה חלק מהספר. ממילא, כשכותבים את הספר, ממילא יהיה את השירה. זו קריאה סבירה של הפסוק.
אמרתי שזה גם מוכרח מהסיפור הגדול יותר. פעם אנחנו כבר יודעים את התמונה שהרמב״ם הניח לנו עד עכשיו, ומה חז״ל מניחים לנו, שמשה רבינו למד את התורה, ושהתורה היא דבר אחד רצוף שמתחיל מבראשית עד וזאת הברכה, אז כשהפסוק אומר “כתבו לכם את השירה הזאת” זה מתכוון לספר, ומביאים את השירה כמו דוגמה אולי.
בפשוטו של מקרא אפשר לומר שהשירה היא חלק מהתורה. לא דוגמה, פשוט כשכתוב “כתבו לכם את השירה הזאת” זה מתכוון שצריך לכתוב את כל הספר.
אבל הפסוק לא אומר, מחדשים מצוה חדשה של כתיבת השירה או ענין חדש של כתיבת השירה. מה שהפסוק אומר הוא, ההקשר של הפסוק הוא שהשירה תהיה עדות שלעולם לא תישכח, ושתמיד יראו שהתורה כבר ניבאה כאן שיחטאו, ושצריך לעשות תשובה וכו׳.
אז, איך כותבים את השירה? כחלק מכל התורה, אבל למה שמישהו יכתוב רק חתיכת שירה? זה קצת מצחיק. אז זה אומר, זה כמו ספר תורה. זה לא כל כך מטורף.
החתיכה הזו לא נכתבת לעולם בנפרד, אלא מה? זה חלק מהתורה. אז זו מצוה לתת את התורה.
דיון: המעמד של “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”
דובר 2:
אני יכול רק להגיד לך שזה מעגלי. מנהג מנהגים, מאיפה יודעים שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות? כי צריך לכתוב את כל התורה. שהתורה צריכה להיות חתיכה אחת.
דובר 1:
אוקיי, אני מבין שזה קצת מעגלי, שאם מניחים שזה דבר נורמלי שכותבים את התורה… זה עצמו “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, הוא אומר. שהתורה היא פרשה גדולה אחת. אז הדין העיקרי בהלכה למשה מסיני, בהלכה זה “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, זה מניח את הדין העיקרי. שכל התורה היא מקשה אחת. אז יוצא שצריך לכתוב את הכל.
דובר 2:
כן, אבל זה הפוך. לא כתוב בתורה שום מקום “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”.
דובר 1:
זה ש״אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, זה עצמו הפשט של מילה, שזו הלכה למשה מסיני. זה לא כמו שלומדים לתוך האותיות של השבעה. זה לא כך. זה פשוט כך ש״אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, שהתורה היא דבר אחד.
זה לא דין. הדין הוא מצות כתיבת ספר תורה. אין דין אחר. באיזו מצוה ההלכה “אין כותבין פרשיות פרשיות” נפרדת? זה הלכות כתיבת ספר תורה נפרדות. אין דין “איסור לכתוב פרשיות פרשיות”.
דובר 2:
אני אומר מאוד טוב. כמו שהוא אומר השירה, אתה יכול לדמיין שהוא לא מתכוון לכתוב חתיכה אחת, כי למה שיכתבו חתיכה אחת? הוא מתכוון לכתוב את הכל.
דובר 1:
הדין של “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, האם זה דאורייתא או דרבנן? זה לא דאורייתא ולא דרבנן. זו מצות כתיבת ספר תורה עצמה.
למה שיכתבו רק חתיכה אחת? למה שיוציאו רק את החתיכה, את החלק, את הפרשה? למה שיעשו דבר כל כך מצחיק? התורה היא כל התורה. זה לא לעשות דבר כל כך מצחיק, האם זה דאורייתא או דרבנן? זו סתירה לגדר של ספר תורה.
דובר 2:
אוקיי, לא, אני אגיד לך פשט בהלכה. אני אגיד לך פשט בהלכה, תבין. משהו חסר לנו כאן. לי זה ברור. אין לי זמן לראות ספרים באמצע, זה ממש חבל לי.
דובר 1:
לי, אני מבין את זה. אם מסכימים שזה דבר נורמלי שכותבים שיש דבר כזה שנקרא תורה, אני צריך להבין מאיפה בא הדבר שיש דבר כזה כמו ספר תורה? הספר שנקרא תורה, חומש, כן, חומשי חומשי תורה. איך אתה יודע שיש ספר כזה? אתה צריך להביא לי ראיה מפסוק שיש ספר כזה.
פשט במובן, שיעמוד בספר, הרי זה ספר. יש ספר כזה? בוודאי. מי שכותב ספר, כותבים חצי חתיכה, כרך אחד, יש לי גם כרך אחד מרומן פרשיות פרשיות. אתה הולך לחנות, קנה לי את קדושת לוי, הולכים לפרשת כי תצא, זה לא הגיוני.
“את השירה הזאת” כתוב בספר שהוא ספר תורה.
אז כשהוא אומר “כתבו לכם את השירה”, הוא לא אומר רק “כתבו לכם את השירה”, אלא “כתבו לכם את הספר שיש בו את השירה”, את הספר שיש בו את השירה.
דיון: ההקשר של הפסוק
דובר 2:
תדמיין אני נותן לך את קדושת לוי, אני אומר לך, הספר חשוב מאוד, כי בספר הזה כתובה נבואה שמחר יבוא אחיו של הרבי ויאמר כך וכך.
לא, אני שואל אותך, הילדים שלי, אני אומר לך, למדו קדושת לוי, הקדושות הקדושות של חנוכה, ותחת זה אני אומר, בואו נוציא ספר קטן, קונטרס קטן של הקדושות של חנוכה. למה? כי כתוב שם דין שאחת התורה היא התורה פרשיות פרשיות.
דובר 1:
אני לא אומר לך מה כתוב, אתה אומר לי סיפור אחר. לא כתוב ללמוד את התורה שיש בה חתיכה חשובה השירה. כתוב שמכיוון שתמיד יזכרו את השירה שתהיה כתובה, ממילא השירה תוכל להיות עדות. אבל למה יכתבו את השירה?
רגע, מה כתוב אחר כך? “ולמדה את בני ישראל”. מה כתוב? שיוכלו ללמוד את זה ככה? לא, “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל”. אתה זוכר את הפרשה.
הנקודה היא שהשירה תהיה זכר, תמיד יהיה כתוב את השירה שתהיה עדות שניבאו את כל הדבר. אני אומר לך, אבל איך זה יהיה כתוב? יש מצוה נפרדת לכתוב את השירה? איך יזכרו את השירה? למה יזכרו? נגיד שכן מקיימים את המצוה של רק לכתוב את השירה. יהיה איפשהו קמיע איפשהו השירה. זה לא מעניין.
הנקודה היא, זה יהיה חלק מהספר. כל אחד יהיה לו ספר תורה, וממילא השירה תהיה עדות. זה הגיוני הרבה אם אתה חושב ככה. אני לא אומר שחייבים ללמוד ככה, אבל זה הגיוני מאוד את הפשט, שזה לא מתכוון לכתוב רק את השירה.
לפי זה היה, שכשהרמב״ם היה בא לומר שיש מצוה לכתוב את השירה, היה מצחיק, מה הפשט של לכתוב את השירה? זה לא כמו שכתבת שזו חתיכה חשובה. הרמב״ם אומר, בספר הזה, תמיד ישתמשו בספר הזה כדי לזכור שיש מילה חשובה שם. זה אומר שזה יהיה בכל הספר, לא שיוציאו את המילה. לא יסתכלו על המילה גם, כי זה יהיה, כמו שכתוב בגמרא אצל הטריפות, זה “חדא דזיטא”, זו חתיכה קטנה, אוקיי, זה נייר, כתוב משהו, זה לא כלום.
דובר 2:
זה שילוב של דאורייתא עם תורה שבעל פה שאומרת שהמצוה הנ״ל היא עם כל התורה.
דובר 1:
לא, אמרתי שזה הטעם. הרמב״ם לא אומר כך, הוא לא אומר כך, הוא מתרגם את הרמב״ם. אתה יכול לומר אחרת. אני אומר לך שזה לא חידוש גדול, זה לא חידוש גדול, כי כתוב “כי יש לך ספר כתוב”. זו לא המחלוקת העובדתית על מה השירה היא. זה לא פשט שצריך לכתוב את השירה, ורק עם סתם ספר תורה אי אפשר לצאת. בוודאי לא. זה לא ליווי לשירה. השירה בוודאי חלק מהספר.
“ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה”
ועכשיו, מכיוון שיש מצוה כזו, אומרת הגמרא, הוא מביא הלכה, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. כי אדם כבר ירש ספר תורה, יש לו כבר ספר תורה לעצמו, אבל הוא עדיין לא קיים שום לכתוב לעצמו. המילה היא שהוא יעשה פעולה, הוא יכתוב לעצמו. כי מצוה לכתוב משלו, הוא צריך בעצמו לכתוב ספר תורה.
אולי יש לזה קשר למה שכתוב מיד אחר כך, “ולמדה את בני ישראל”. כתיבה היא ענין כזה של, כשאדם כותב, פשט שהוא… כשאדם כותב ספר תורה זה דבר אחר לגמרי מאשר שמישהו כותב עבורו. זה ענין של לימוד כמו, זה ענין של להיות חלק מהתורה. הוא נעשה חלק מהתורה, הוא נעשה הרבה יותר.
“כאילו קיבלה מהר סיני”
אבל כאן הוא אומר “כאילו קיבלה מהר סיני”. כשקונים את זה מיהודה, יכול להיות “הרי כאילו קיבלה מהר סיני”. יש שתי רמות. בואו נבין בבירור. יש מצוה לא רק להיות בעל ספר תורה, אלא לכתוב את ספר התורה שלך עצמך. שיהיה לך את התורה שלך עצמך. זה עדיין לא אומר שצריך לכתוב את זה בידיים שלך עצמך. את זה אפשר לצאת גם כשאחר כותב.
אם אתה, יש שני תנאים, אם הוא כותב את זה בידו, זו מעלה גדולה ממש “כאילו קיבלה מהר סיני”. אם מישהו לא יודע איך לכתוב, והוא קונה את זה, הוא גם יוצא, אחר כותב עבורו, הוא יוצא את המצוה של “לכתוב משלו”. אין לו את המעלה של “כאילו קיבלה מהר סיני”.
אני חושב ש״כאילו קיבלה מהר סיני” אומר שלכתוב בעצמו ספר תורה זה דבר חזק ונורא, באמת. זה כמו, זה סוג של לימוד, זה יותר חזק מלימוד. הוא התאמץ וכתב את כל התורה, ועכשיו הוא קורא את זה. וזה גם פשוט שלכאורה הסופר הוא אחר כך הבעל קורא. זה מין סוג של חיבור.
למה “כתבו לכם את השירה הזאת” “ולמדה את בני ישראל”? ועם התורה הרגילה שלך הוא לא יוצא, יש עוד ספר תורה, אבל הוא לא יצא את “כאילו קיבלה מסיני”. זה לא קשור כאן לשום בעל קורא. ספר התורה שכותבים הוא לא כדי שילמדו ממנו, לא כדי שישימו אותו בבית הכנסת ומישהו יקרא ממנו.
הלכות ספר תורה: מצות כתיבת ספר תורה — ביד עצמו לעומת ע״י אחר, ושיטת הרא״ש
הלכה ב: כתיבה ביד עצמו לעומת כתיבה ע״י אחר
זה עדיין לא אומר שאתה צריך לכתוב בידיים שלך עצמך. זה אומר, אתה יכול לצאת גם כשאחר כותב. אם, כן, כאן יש שני דברים.
אם אתה כותב את זה בידך, זו מעלה גדולה ממש כאילו קיבלה מהר סיני. אם מישהו לא יכול לכתוב, ואם אין כותבה אין לו, הוא גם יוצא שאחר כותב עבורו. הוא יוצא את המצוה של לכתוב משלו.
שתי מדרגות במצוה: כאילו קיבלה מהר סיני לעומת לכתוב משלו
הוא לא יוצא את המצוה של… אין לו את המעלה של ביודעי. אין לו את המעלה של כאילו קיבלה מהר סיני. אני חושב שכאילו קיבלה מהר סיני אומר שהוא… לכתוב בעצמו ספר תורה זה דבר חזק ונורא, באמת. זה סוג של לימוד, זה יותר חזק מלימוד. הוא התאמץ וכתב את כל התורה, ועכשיו הוא קורא את זה.
וזה גם נראה פשוט שלכאורה הסופר הוא אחר כך הבעל קורא. זה מין… זה חילוק. למה? “כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. כשמישהו יש לו לכתוב, הוא עדיין לא יוצא. יש עוד ספר תורה. אבל הוא לא יצא את כאילו קיבלה מהר סיני.
זה לא קשור כאן לשום בעל קורא. ספר התורה שכותבים הוא כדי שילמדו ממנו, לא כדי שישימו אותו בבית הכנסת ויקראו בשבת. שילמדו ממנו. מצות קריאת התורה. דווקא, כותב ביודעי, כדי ללמוד ממנו.
פשט ב״כאילו קיבלה מהר סיני” (לפי רש״י)
אבל רש״י, כאילו קיבלה זה פשוט, כי למה קיבלו מסיני? כתבו את התורה, עשו את התורה. הוא גם עושה תורה. זה כלי, הוא מעתיק את התורה שכתובה כאן. הוא עוסק בעשיית התורה. זו רמה אחרת לגמרי.
הענין של “לכתוב משלו” — כי תורה נעשית ישנה
אבל גם המצוה של לכתוב משלו, אחי אמר לי אתמול שהוא חושב שהמצוה של לכתוב משלו היא פשוט כי התורה נעשית ישנה. תורה ישנה נעשית כבר קצת בלה. אמרו לי אתמול שספר תורה כבר בלה, נעשה כבר ישן ולא יפה. טוב שיהיה חדש.
תדמיין לומדים ב… תפילין יכולים להיות שלא כסדרן, מאוד טוב. תפילין יכולים להיות שלא כסדרן, למה? אבי אמא, כן? כי אין הבדל, צריך להיות את זה. אבל תורה, משתמשים בה, היא נשחקת, לא יפה להיות עם אותה תורה.
שתי מצוות משולבות
זה מעניין, אפשר אפשר לומר שיש כאן שתי מצוות משולבות. יש מצווה שכל יהודי יעבור את ה״כאילו קיבלה מהר סיני”, שיכתוב ספר תורה, ושילמד אותו. זו מצווה על יהודי, זה סוג של יהודי שכותב ספר תורה. תראה, קח יהודי מהרחוב, הוא לא יכול לכתוב ספר תורה עכשיו. שיהודי יוכל לכתוב ספר תורה זה דבר גדול ונפלא.
ואחר כך יש עניין אחר, שיהיו כמה שיותר ספרי תורה. זה הרי עניין ש… זה כמו מצווה למי שיש לו יכולת לכתוב תורה, ואם לא, לכל הפחות שיצא ידי חובה בעניין שיהיו מספיק ספרים במערכת.
דובר 2: צריך להיות מספיק ספרים? צריך להיות מספיק ספרים?
דובר 1: לא, אתה לא צריך להיות מספיק ספרים. אתה לא צריך לדמיין את התורה שזה דבר שמונח בבית הכנסת שאתה נוגע בו. אתה צריך להבין שאם אחר כך, אם מפרידים ולומדים את הראש, יראו שהמצווה של כתיבת ספר תורה לא מדברת על זה.
הוא מדבר, תדמיין שאין ספר. תדמיין לעצמך, אפשר לצאת ידי חובה, הרי כתוב שאפשר לצאת ידי חובה בקניית חומש. אתה הרי אף פעם לא לומד. המצווה היא שיהיה לך תורה. בוודאי שתלמד בעצמך ממנה. והחילוק של לרשת, המעלה של כותבה בעצמו היא רק לכאורה מעלה בכך שיהיה לך משלך עשוי.
פשט ב״מגיה בספר תורה אפילו אות אחת — כאילו כתבו כולו”
ולפי זה אפשר להבין גם מה שכתוב בהלכה הבאה, כן, “וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת הרי כאילו כתבו כולו.” כי למה צריך להיות תורה משלך? זו לא עבירה להיות תורה שירשת או תורה שקנית. רק אולי היא כבר ישנה, אז כבר לא… אם אתה מגיה, אולי אתה מרענן את התורה, אתה מוודא שהיא עשויה טוב, אז זה גם “כאילו כתבו כולו”, כאילו עשית את כל הדבר בעצמך. כי העיקר הוא שיהיה, זו לא מצווה של העבודה של כתיבה. המצווה היא שתהיה תורה חדשה כתובה בשבילך. אם אתה בעצמך הגהת, זה גם טוב.
דובר 2: הגיוני?
דובר 1: כן.
דיון: המנהג של כתיבת אות בסיום ספר תורה
אני חושב שהאנשים שנוהגים לכתוב בסיום ספר תורה, עושים… מגיהים, מכבדים להיות מגיה אות אחת, אני לא יודע אם זה מתכוון לזה. זה סתם חיבת מצווה.
דובר 2: אבל זה מה שעושים, כי הוא נטל על עצמו חרם “לכתוב לו”, ואחר כך הוא עושה עוד את המגיה בספר תורה.
דובר 1: כן, אבל זה קצת אחרת.
דובר 2: אבל זה סתם אנשים מסביב כותבים גם אות, ועם זה זה נעשה שלהם. זה באמת כבר קצת מעניין. ולבסוף נעשה כמו שותפות. באמת זה העניין, כשכמה אנשים כותבים ביחד ספר תורה, רוצים שכל אחד יוכל להיות מגיה. כי ברגע שמתחילים כבר, רוצים לכבד כל אחד ולא לפגוע. אבל אפילו המגיה, לפי מה שאני לומד, מגיה זה לא פשט שאתה צריך… יש גם עניין של מצוותינו בשליחותינו, אני לא אומר שאין שום עניין. יש חיבת מצווה. אבל זה יותר מגיה מתכוון שמצאת טעות, או שאיזו אות הייתה שבורה.
דובר 1: מגיה מתכוון שהוסיף עוד ספר תורה לשימוש, לבדיקה.
דובר 2: כן, הוא שמר עליו. הוא עשה תורה טובה. ואז, אם הוא עשה זאת לכתחילה, הוא כתב תורה וחסרה אות, מה שלא יהיה, והוא ממלא אותה, אוקיי, זה כבר… אני חושב שזה סתם הידור מצווה, שזה לא ממש הדבר.
שיטת הרא״ש: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
זו המצווה לכתוב תורה. וצריך לדעת שבשולחן ערוך כתוב, הוא מביא את הרא״ש… כן, הוא לא מביא את הרא״ש כאן מלמטה? הרי רק היה כתוב שבזמן הזה. הרי היה כתוב הרא״ש.
יסוד הרא״ש: המצווה היא ללימוד, לא לקריאה בבית הכנסת
הרא״ש שאומר שהמצווה של כתיבת ספר תורה, המצווה הייתה רק בזמנם שהיו לומדים מהתורה. היום שלא משתמשים בתורה ללמוד, זה רק לתקנת חכמים של קריאת התורה, כדי לצאת ידי חובה, לא רק מקד, זה הרא״ש על ספר תורה, יוצאים ידי חובה, חייבים לקנות חומשים, משניות, גמרות, כי תכלית המצווה היא לא לקרוא לעולם, זו לא שום מצווה.
במילים אחרות, צריך לומר לגבירים, אומרים שהיום יש מנהג כזה, כשאדם מגיע לגיל מסוים ואין לו מה לעשות עם הכסף העודף שלו, הוא קונה ספר תורה והוא עושה הכנסת ספר תורה, ואומרים דרשות שזו מצווה גדולה. יכול להיות שזו מצווה, לפי האחרים, הרמב״ם נראה שזו מצווה, אבל הרא״ש אומר שזה לא העיקר, כי העיקר, יש מספיק תורות בבית הכנסת, כל אחד יש לו מספיק תורות לצאת ידי חובת קריאת התורה בדרך כלל. המצווה העיקרית היא שיהיו ספרים שאנשים ילמדו.
אחד תורם לספרייה בבית המדרש, או שהוא קונה ספרים אפילו לעצמו בבית, דרך הגהה, שמשלמים עם שלך, זו מצווה לקנות ספרים.
דיגרסיה: ממנים שיעורים כקיום של כתיבת ספר תורה
אני עושה כאן פסק הלכה, שאם אחד תורם לשיעור שלנו, הוא מקיים את מצוות כתיבת ספר תורה, כי בימינו יש סוג של מציאות של כתיבת התורה דרך הקלטת כל התורה שאנשים יוכלו ללמוד אותה. ולא רק זאת, אלא אני חושב שהסיכויים הם שיותר אנשים ילמדו כל התורה כולה, תורה שבכתב תורה שבעל פה, דרך המוסד הקדוש שלנו, דרך השיעורים שלנו, דרך הרב הגאון רבי יצחק, שותפי החשוב.
ממילא, אם אחד תורם שיעור כאן, וכל שכן אם אחד תורם את כל הסדרה, אני יודע, כמה עולה לכתוב ספר תורה ולעשות הכנסת ספר תורה? מאתיים אלף דולר? כן. אבל בזה אפשר לקנות ספר שלם מהרמב״ם, כן, אחד הספרים, מדע או אהבה, ספר גדול יותר. ואפשר גם לעשות הכנסת ספר תורה נוספת, אפשר לבוא, אפשר לשים כתר על אותו ספר מהרמב״ם. על כל הסרטונים האלה, איך מביאים את הסרטונים? כן, אפשר להוסיף גרפיקה יפה מאוד, כתר. נראה בפרק שגרפיקה היא מאוד חשובה. אומרים בדיוק איך צריך לכתוב את ספר התורה, הטיפוגרפיה.
אומר הרא״ש הלאה. אם אחד רוצה לשלם את הסכום שעולה הכנסת ספר תורה, יעשו לו מצעד גם. כן, ואפשר גם לקנות יריעות וכן הלאה, ועמודים. אה, זה דבר מיוחד.
דיון: הרא״ש מתכוון לזה ממש למעשה
אבל זה מעניין. לא, זה הרי לא רק זה, כי הרב שרייבר עשה מצווה, אחת המצוות שלו הייתה “בית מלא ספרים”, שיקנו ספרים. אנשים צוחקים קצת מזה, מי קונה ספר ולא לומד אותו. אבל למעשה, כשאדם קונה ספרים, אפילו הוא קונה ספרים עמוקים שהוא לא לומד, בא אחד, תמיד לומדים עזרה, לומדים קצת יותר.
זה דבר מעניין, כי אתה מסתכל מה אתה רואה מה קורה כאן, שיש מצווה של כתיבת ספר תורה, ומזה נעשית מצווה גדולה יותר של הפצת התורה בכל דור ודור לפי המציאות. אף אחד לא אומר כך לגבי מזוזות או תפילין.
הרא״ש לא היה מבטל ספרי תורה
זה מעניין, הרא״ש הוא מאוד מעניין. הרא״ש לא מתכוון לומר שצריך להפסיק… כשהרא״ש חושב שכל אחד ילך אחריו, הוא לא היה אומר זאת, כי אז לא היו כותבים יותר שום ספרי תורה אחרי כמה דורות. אלא הוא התכוון לומר שיהיו מספיק ספרי תורה, אבל בכל זאת כל בית כנסת צריך להיות ספר תורה. הרא״ש לא אומר שזה יחליף את כל עניין ספר התורה בכלל.
שיטת הרא״ש ברורה ולא תורה חסידית
הצליל של הרא״ש הוא קצת יותר ברור, צריך לומר שצריך ללכת להסתכל בפנים, אבל מי שרוצה ללמוד בעיון, וראיתי שרבי חיים מאיר כועס מאוד על הרא״ש, יש לו את הבעיה הזו. זה נשמע מאוד ברור מהרא״ש, שהרא״ש לא אומר תורה חסידית שעם זה גם מקיימים את העניין. הרא״ש נשמע כאילו הוא אומר שמאחר שהגדר של המצווה הוא לא סתם שתהיה תורה, אלא הגדר הוא ללמוד, אז לא יוצאים ידי חובה כשעושים הכנסת ספר תורה, רק יוצאים ידי חובה כשקונים גמרא לישיבה.
דיון: חילוק בין תקנת קריאת התורה ומצוות כתיבת ספר תורה
אז הרא״ש, כשאחד בא לומר לרא״ש, כשאני בא לומר “אדוני הראש”, פתח את עיניך, הרא״ש היה הרב איפה? באיזו עיר? טולדו, נכון? טולדו. יש שם כמה מאות אלפי יהודים. אם הרא״ש חי עד מאה ועשר, כמו גדולים של היום, כן, ויש לך אלפי תלמידים, ובסופו של דבר יש מאות בתי מדרשים ששבת בבוקר בקריאה, במקום להוציא ספר תורה, מוציאים תור גדול עם רא״ש, ולומדים את כל הספרים. עושים סדר, כי זה מאוד חשוב, אפשר לעשות ברכת התורה. הוא לא היה אומר את זה. הרא״ש היה מאוד ער ב…
הראש אומר שיש הרי מספיק. לא, הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר שיש מספיק, הוא אומר שלא יוצאים ידי חובה עם תכלית התורה ולשים בארון הקודש. לא יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה. האדם, אף אחד. יש עיירה, יש עשרה רבנים, ולכל רב יש ספר תורה, אחד קנה ספר תורה, אחד קנה תורה, אחד קנה תורה. לא, לא, לא, לא, שוב, בוודאי, לא, שוב.
יש תקנה של קריאת התורה, שבואו נגיד, אני לא יודע אם הגיעה ההלכה, בואו נגיד שהייתה תקנה שצריך להיות בארון הקודש ספר תורה, אין בעיה. כדי לקבל את אותה תקנה, כל בית כנסת צריך, הרב הכריז את זה ביום ראשון הקודם פרשת כנסת, כל בית כנסת צריך לקנות תורה, אין בעיה. אבל זו לא המצווה של כתיבת ספר תורה. עכשיו יש מצווה אחרת עם הרבנים לקרוא קריאת התורה. המצווה של כתיבת ספר תורה היא זה שלומדים, ממה שלומדים.
בזמן הרא״ש עדיין כתבו (לא הדפיסו)
לומדים מחומש או מ… בזמנו של הראש עדיין היה כתיבה, אני רוצה שתזכור, הוא חושב ממש על כתיבה. מדפוס זה כבר רמה אחרת. אבל הראש, כן, הראש עדיין לא היה שום דפוס, כתבו, סופר כתב גמרא וכו׳, זה לא היה כל כך שונה. זאת אומרת, אצלנו זה נראה מאוד שונה, מה שונה? בזמנו לקחו סופר וכתבו גמרא.
הרא״ש היה כותב הלכות ספר תורה תחת הלכות תלמוד תורה
אוקיי, מאוד מעניין. הייתי אומר שלפי הראש, הלכות ספר תורה, כשהראש היה עושה את הספר, הוא היה כותב את זה להלכות תלמוד תורה. הוא כותב את זה בפועל, הלכות ספר תורה. יש הלכות ספר תורה להרא״ש, ובסימן הראשון כתוב זה. זה להלכות תלמוד תורה איך? זו הקדמה להלכות תלמוד תורה? לא, הוא הבין שמצוות כתיבה היא לא גזירת הכתוב שיש ספר תורה בעולם, זו מצווה כדי שילמדו ממנו, וזה הגיוני מאוד מה שהוא אומר.
דיון: שיטת הרא״ש והמציאות
זה בראש, בהלכות, בסוף הגמרא מודפס הלכות ספר תורה להרא״ש. חומש, משניות, גמרא, שו״ע, פירוש המשניות, לפי כמה לומדים שם. אבל זה קיצור שולחן ערוך, אמרתי את זה. לא דאגו למה שקוראים בבית הכנסת, יש ספרים.
לא, אני אומר לך, זו בוודאי תקנה, זו בוודאי חובה, חייבים להיות כדי שיוכלו להיות תקנה מהרבנן של קריאת התורה. אבל זה לא, לא מקיימים את המצווה. זה אחרת. יש אחרים שאומרים שבוודאי כן.
לא, אבל תראה, והראש עצמו אומר שישים אותו לקריאה בציבור. אה, כי אני יודע כבר למה. אה, לא, להיפך, הוא מוסיף לספר התורה, “אלא מניחו באוצר לקרוא בו בציבור”. הגמרא מפרשים לומדים כל הזמן, לומדים את זה יותר. כן, לא, להיפך, המצווה היא לעצמו, לשים בציבור זו סתם מצווה, זה בוודאי, כתוב ברמב״ם.
לא, הרמב״ם אמר שבית מדרש צריך לקנות תנ״ך כדי שיוכלו לקרוא בו, אבל זה לא הדין של כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה היא מצווה פרטית על יהודי, לא שום מצווה…
מצוות כתיבת ספר תורה — הלכות המלך והקושיא על הרא״ש
קושיא על הרא״ש — למה לא תנ״ך בימי חז״ל?
דובר 1: אבל יש לי באמת קושיא. למה לא שאל הרא״ש קושיא, שלפי מה שהוא אומר, למה לא הייתה מצווה גם בימי חז״ל שיכתבו תנ״ך? מה, הם רצו שזה יישאר רק, שיהיה בבית המדרש? מי ילך לכתוב את זה בבית המדרש? אלא מאי, היה חילוק איך בית המדרש הוציא את זה. מאיפה היו ספרי נביאים וכתובים בבתי מדרשים כדי לקרוא את ההפטרה? היה, כל אחד קנה בעצמו? אה, למפטיר? אם אין מצווה לכתוב, מי צריך לשלם על זה? לבית המדרש יש קופה?
דובר 2: כן, כן. כמו שיש להם קופה לספסלים.
דובר 1: אין מצווה, אין שום מצווה מי צריך לכתוב את זה. אבל זו קושיא על הרא״ש, כי אם צריך להיות תנ״ך, אז אין שום מצווה לכתוב תנ״ך. מאיפה אתה בא לומר שבגלל שצריך להיות משניות וגמרא יש מצווה שיהיה? הוא אומר שהמצווה היא כדי ללמוד. המצווה היא לא להיות בבית הכנסת בארון הקודש לספור כמה ספרי תורות. ועל תנ״ך לא הייתה מצווה ללמוד בימי חז״ל? בימי חז״ל כשעדיין לא היו משניות, לא הייתה מצווה ללמוד תורה שבכתב?
כשהרא״ש מחלק על עצם המצווה של כתיבת ספר תורה, בימי חז״ל כשהיו לומדים חומש, היו לומדים אותו מספר תורה. כך רואים בגמרא אפילו. אולי גם היו חומשים, אבל גם למדו מספר תורה הרבה פעמים. אז המצווה, זה כתוב בגמרא, זו מצווה. כשהרא״ש אומר מצווה, הרא״ש לא כותב חומשים ותנ״ך. יכלו הרי ללמוד מתנ״ך. וכשהרא״ש אומר שיקנו ספר תורה ושיכתבו ספר תורה, הוא מדבר בעולם שלומדים מספר התורה, לא נועלים אותו בשעווה ומוציאים אותו פעם בשנה. זו הטענה של הרא״ש.
אוקיי, האחרים חולקים, הראב״ד לא אומר את זה. יכול להיות שהרמב״ם סובר שכן יש חיוב לקנות או לכתוב ספר תורה בימינו אלה, אני לא אומר. אבל אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
הלכה ב — מצוות כתיבת ספר תורה של מלך
המצווה הבסיסית של מלך
דובר 1: עכשיו, חוץ מזה שכל אחד צריך לכתוב ספר תורה, כן? למלך יש עוד מצווה. זו מצווה מיוחדת של מלך. מלך מצווה… זה מעניין שהרמב״ם אומר “כל איש מישראל”, כאן הוא אומר “כל זכר”. לכאורה זה גם בנוי על הסברא של הרא״ש שזה קשור ללימוד, ונשים אין להן מצוות תלמוד תורה.
דובר 2: כן, ותלמוד תורה נשים פטורות, למדנו את זה.
דובר 1: אוקיי. מלך, כן? מלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו. זה מעניין, כי אדם יכול היה לחשוב שזה שייך להלכות מלכים. אם אני זוכר, מביא את זה הרמב״ם גם בהלכות מלכים?
דובר 2: הוא לא מביא את זה?
דובר 1: אני זוכר משהו שבהלכות מלכים זה מוזכר. כאן זה נראה כאילו יש שתי מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 2: כן, בהלכות מלכים הרמב״ם מזכיר שוב, והוא שם… בעצם אותה הלכה, ממש אותה. כפולה.
דובר 1: מאוד מעניין. איפה. נראה, ממש אותו פרק. הרמב״ם הוא… הרב אמר שאי אפשר לדייק מהרמב״ם. אי אפשר לדייק מהרמב״ם. הרב אמר הרי אתמול שאי אפשר לדייק בו. מאוד מעניין. אני לא יודע אם יש עוד דבר כזה שהרמב״ם כותב פעמיים כראוי את כל ההלכה. פלא פלאים.
דובר 2: הוא מוסיף שם פרט מסוים?
דובר 1: לא, הוא לא מוסיף כלום.
לשם המלך — התורה המיוחדת של מלכות
תרגום לעברית
דובר 1: בואו נאמר. אז, בואו נאמר. המלך, אוקיי, מאוד מעניין. המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך. עוד פעם, לשם המלך. כבר אמרתי את הסברא. המלך צריך לכתוב ספר תורה נוסף, לשם מלכותו. לשם עצמו. כן, לשם היותו מלך. מלבד מה שהוא צריך לכתוב ספר לשם הדיוט, אני אומר את התרגום, יתר על ספר שהוליכו שריד. הוא היה קודם שהיה מלך, ועד אז הוא היה אדם פשוט. האם אז הוא היה צריך להיות יהודי שומר מצוות, האם הוא היה צריך לקיים את מצוות כתיבת תורה. אז כבר היה לו תורה. אבל כשהוא נעשה מלך, הוא צריך לכתוב לעצמו תורה חדשה. כמו שכתוב, “והיה כשבתו”, זה הדיוק, “והיה כשבתו על כסא ממלכתו וגו׳”, כשהוא יושב על כסא המלוכה, הוא כותב לעצמו עוד תורה.
כי זה לא מסתדר, הגמרא הולכת כך, זו מצווה על כל יחיד. מה כתוב כאן? מה מיוחד אצל המלך? מה ההבדל? למה הוא צריך עוד אחד?
הגהה מספר העזרה — לשמור על המסורת המדויקת
דובר 1: אומר הרמב״ם, מגיה אותה מספר העזרה. מגיה מספר העזרה, שנמצא בבית גנזי המלך. הספר שכותבים הוא עניין שלם, אבל מגיהים אותו מהספר שבעזרה של בית המקדש שהיה ספר תורה. כנראה לא הייתה אפשרות אחרת, לא הייתה ברירה, אני לא יודע מה עוד.
דובר 2: לא, אני לא יודע.
דובר 1: הנקודה היא שהספר היה הספר, הספר המקורי, אני מתכוון, או ממש עותק של עזרא הסופר או של משה רבינו, ספר מדויק מאוד. תורת המלך הייתה מוגהת לפי זה. יכול להיות שזו הנקודה. אולי דווקא זו אחת הסיבות למה המלך צריך להיות לו תורה משלו, כדי שידעו מה מדויק, לשמור על המסורת המדויקת. וגם לשמר, זו הדרך איך שמרו את ספר עזרה, שהיה כזה גדול, כי אם היה חלילה מבול, כולם היו מגיהים לפי זה.
דובר 2: כן כן, טוב מאוד. ממילא המלך דואג לזה. כמו שאמרת על אחיך, שצריך להיות ספר תורה חדש, כי זה חלק מעשי של מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 1: אבל את ספר עזרה כתבו מחדש?
דובר 2: לכאורה זה היה אותו הדבר, אני לא יודע. באמת, אני מתכוון, זה עובר מאות ומאות שנים, יכול להיות שזו הייתה דרך של… כן, מגיהים את הספרים לפי זה.
דובר 1: אוקיי.
איפה מניחים את תורת ההדיוט — בית גנזיו
דובר 1: אז, מה הוא עושה עם שני הספרים? מה הוא עושה עם שני ספרים? אז התורה הפשוטה, תורת ההדיוט שלו, הוא מניח אותה במחסן, בבית גנזיו, באוצר המלך. אשר כתב לו, אלו שכך שהיחידים לא יקראו בזה, וצריך להניח אותו שם.
דובר 2: לא, אני מתכוון שהוא פשוט רוצה לומר, לא, אולי זה לא שמור בקדושה, שלא יניחו אותו באיזה בית כנסת של אנשים רעים. הוא מתכוון רק לומר שהוא לא צריך לסחוב איתו את אותה תורה, הוא לא צריך לקחת אותה איתו. על זה הוא משאיר אותה, אבל הוא יכול עדיין לתרום אותה לבית מדרש.
דובר 1: לא, לא, לא, זה חייב להיות שלו.
סטייה — לתרום תורה לבית מדרש
דובר 2: לא, דרך אגב, כשמישהו תורם תורה לבית מדרש, הוא לא יוצא ידי חובת מצוות כתיבת ספר תורה.
דובר 1: לא, רק דרך אגב, אני עושה כך, לרוב היהודים ש… אוקיי, הדרך של היום של מצוות כתיבת ספר תורה, והדין של בני ישראל, והמקיים…
דובר 2: לא, זה מקיים דבר אחר, שבית כנסת צריך להיות לו תורה. זה דבר יפה, רוב היהודים… מורי ורבי, רבי חיים הרש ראטה, שואל כל יום שישי, “רבותי, האם יש ספר תורה בבית המדרש שלו?” הוא היה בבית המדרש שלו, הוא שאל. זה דבר יפה, זה דבר חשוב. זה הבית שלו. נכון שהעיקר, או שזה הידור גדול, או שיכול להיות לפי הרמב״ם שעיקר שכתיבת ספר תורה קשורה ללימוד ממנו. אין שום מצווה של כתיבת ספר תורה לבית הכנסת. אני מתכוון, זו נתינה לבית הכנסת.
אבל רוב האנשים שרוצים לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה, ואין להם איפה להניח אותו בבית, מניחים אותו בבית כנסת, אבל הם נותנים אותו לבית הכנסת. רוב האנשים בכלל, אומרים כך, תרם לבית הכנסת. על פי רוב זה לא נכון שתרמו לבית הכנסת. על פי רוב הם משאילים אותו לבית הכנסת, משאירים אותו שם. כי אחת הסיבות היא, מלבד שתורה יקרה, הוא לא רוצה לתת אותה. לא, כי הוא לא יוצא ידי חובת המצווה. אם אתה נותן אותה לבית הכנסת במתנה, אתה לא יוצא ידי חובת הכתיבה שלה. הכתיבה שלה פירושה שיש לך תורה משלך, אתה משאיר אותה בבית כנסת, אתה נותן לציבור לקרוא בה, זו מצווה. זה משל של ספרים אחרים. על פי רוב דווקא משאילים אותה. אני גם אומר כך. גם בגלל זה, היא שייכת לך עדיין, בדרך כלל, הרבה פעמים, תלוי איך בית הכנסת כותב אחרת. ו…
דובר 1: לא, אני חושב שכל אדם שיש לו תורה מניח אותה בבית גנזיו. אדם רגיל שיש לו תורה, איפה הוא מניח אותה? באיזה מחסן?
דובר 2: לא במחסן. לא מתכוונים לאן שהוא לא גר. פירושו שהוא משאיר אותה בבית. הוא משאיר אותה בבית, יש לו שם ארון קודש קטן ויפה.
דובר 1: טוב מאוד, זה גם בית גנזיו.
“אשר כתב לו” — המלך נושא את התורה עמו
דובר 1: ההבדל הוא, “אשר כתב לו”, “אשר לו”, מה שלמלך יש תורה, המלך נושא אותה עמו, מישהו סוחב אותה לו לכל מקום. כן, נכון שהרמב״ם אומר לנו כאן “אשר נכתב לו”. אשר נכתב לו.
דובר 2: כן, אבל הוא עדיין לא אמר שאם הוא לא יכול לכאורה מישהו יכול לכתוב עבורו. לכאורה זה אותו דין של ההדיוט.
דובר 1: כן, אבל הוא לא אמר בבירור. הוא אמר “לכתוב לעצמו”, אבל הוא כן אמר “לשם המלך”. יכול להיות שלשם המלך הוא כמו שהרמב״ם היה עם זה, שאם אחר כותב אותה הוא צריך לומר לשם המלך. אבל לשם המלך פירושו פשוט שהוא צריך לקנות אותה מכסף המלך. אבל לא, לכאורה אצל המלך זה אותו דין, אם הוא כותב אותה בעצמו זו מעלה, אם הוא לא יכול הוא לוקח מישהו וכדומה.
“והיתה עמו” — התורה בכל מצבי המלכות
דובר 1: ומה הוא עושה? “עמו”, היא איתו תמיד. “בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו”, כמו שכתוב כך בפסוק שספר התורה עם היהודים יוצא עם המחנה למלחמה. כתוב על הארון, זה בא מהפסוק. “נכנס ויושב בדין והיא עמו”. נכנס, לאן הוא נכנס? הוא נכנס אל העם, לאולם קבלת הקהל, והיא עמו. זה החלק הרשמי שלו של כניסה מלכותית. דבר מלכותי, אני חושב שזה הרבה יותר חזק מרבי שהוא הולך עם ספר תורה. דבר אדיר. “נכנס והיא עמו, יושב בדין והיא עמו”. הרבנים מרגישים דווקא שכשיש להם את התורות הקטנות שלהם, שהם יושבים בדין, אז אנשים מתייחסים הרבה יותר ברצינות כשהתורה נמצאת כששלושת הדיינים יושבים עם ספר התורה על ידיהם.
לא, המלך. המלך צריך לשבת על כסא המלכות שלו והיא כנגדו. אבל אז הוא לא מחזיק אותה על עצמו. הוא רוצה להישען, הוא רוצה להיות מסוגל… הוא אוכל, הוא עושה סעודה, הוא מניח אותה. מניח לידו, אבל היא עדיין שם. זה לכאורה דומה למה שלמדנו בתפילין, שלא אוכלים עם התפילין, מניחים אותן כנגדו. אתה זוכר לשון כזו?
דובר 2: אתה מתכוון שזה אותו רעיון?
דובר 1: זה מאוד מעניין, כי אני חושב כך כחלק מהמצב, כשנשיא אמריקאי מגיע למקום, יש טקס גדול מאוד. לא, יותר מזה, הוא בא עם מזוודה שכתוב עליה קודים, שיש שם מסמכים חשובים. כשהמלך בא, באה איתו ספר התורה. ולכאורה הפשט הפשוט הוא שלמשל הוא יושב בדין, הוא צריך לדעת מה ההלכה, הוא נכנס למלחמה על פי תורה, והוא רואה מה ההלכה, הוא לא עושה שום דבר שלא על פי תורה. זו הנקודה, “וקרא בו”, שילמד, שידע מה לעשות, ושידע איך לנהל את המלכות. שנאמר, “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, כך הוא יכול לפתוח אותה תמיד. וזה הפשט “והיתה עמו”, ליד ממש מילולית, היא צריכה להיות איתו, הוא סוחב אותה כל הזמן. אולי הוא נושא אותה לפי הראש, לפי הראש פירושו כזה…
הלכות ספר תורה של המלך ודיני כתיבה
הלכה ב: ספר התורה של המלך — “והיתה עמו”
דובר 1:
כשהמלך בא, באה איתו ספר התורה.
לכאורה פשט פשוט הוא שלמשל הוא יושב בדין, הוא צריך לדעת מה ההלכה, הוא נכנס למלחמה על פי התורה, הוא רואה מה ההלכה, הוא לא עושה שום דבר שלא על פי התורה. לשם כך הנקודה, “וקרא בו”, שילמד, שידע מה לעשות, איך לנהל את המלכות. שנאמר, היה טוב, שנאמר “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, כך הוא יכול לפתוח אותה מיד. והלשון “והיתה עמו” לומדים ממש מילולית, היא צריכה להיות איתו, הוא סוחב אותה כל הזמן.
שיטת הרא״ש: המלך צריך לסחוב את כל התורה כולה
אולי צריך לחשוב, לפי הרא״ש פירושו שמלך צריך לסחוב איתו את כל התורה כולה. כי הרא״ש אומר ש״סתם ספר תורה” כולל את כל הספרים, כל הפוסקים. אז המלך בוודאי צריך להיות לו אוצר החכמה עם מערכת שהוא יכול כל הזמן לבדוק את כל התורה כולה. גם, המלך של היום צריך לא רק לראות מה כתוב בתורה, אם הוא רוצה לעשות מלחמה, הוא צריך לשאול מה החזון איש אומר, מה שר הביטחון אומר. אז הוא צריך להיות לו אוצר חכמה שלם איתו כל הזמן, לפי הרא״ש שזה פשט.
המבט הראשון של הרמב״ם על מלך ישראל
עכשיו, לכאורה הרמב״ם, אני שומע, זה מעניין. זה מאוד מעניין. זה ממש פלא, תראה בהלכות מלכים ומלחמות, פרק ג׳ הלכה א׳, כתוב ממש אותה הלכה, אותו סעיף כתוב שם מלך במלך. כן, תראה, אני יודע כאן, זה הפעם הראשונה שהרמב״ם נותן לנו קצת תיאור מי המלך. אוטומטית אנחנו מקבלים את המבט הראשון על מלך ישראל כגדול, על דעתך בידוע, יושב בדין, הוא יושב בתורה והוא יוצא למלחמה. לא יותר, אני רוצה מלך, אבל מלך שהוא חכם, מלך חכם שיושב בדין והוא מסתכל בספר תורה.
סטייה: המלך כשופט — “יושב ודן”
דובר 2:
הוא חכם, כן? זה קצת מוזר, כי… לא, לא מסכים. כי אתה יודע בתנ״ך…
דובר 1:
תן לי לספר לך. בתנ״ך כתוב, ורואים כמה פעמים “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, גם אצל שלמה המלך כתוב “חכמתו”, הוא בא… המלך הוא שופט. נראה שהמלך היה שופט במקור. זה מאוד מוזר, כי במסכת סנהדרין כתוב “מלך לא דן ולא דנין אותו”. שמלך, אולי מדובר במלך ישראל, צריך לבדוק בגמרא שם, מלך בית דוד כן. תלוי אם הוא צדיק. זה היום תרגום, לא נותנים למלך להיות דיין. אבל “יושב ודן” אני חושב שזה יותר כמו “יושב ומלכלך” של דוד המלך, הוא יושב ודן את ארץ ישראל. דן פירושו לדון את ארץ ישראל. טוב מאוד. אבל דן על פי דין התורה פירושו שהוא לא דיין בבית דין.
אבל רואים כן בתנ״ך שהתפקיד של מלך הוא לשפוט. יכול להיות שהוא, כמו בית המשפט העליון, בסוף הולכים למלך שיעזור. צריך כאן לבדוק בהלכות מלכים, לכאורה לא כתוב שהמלך יושב ודן. אבל זה קשה, כי יש הלכה של מצווה לעשות שופטים בישראל. אם יש שופטים, איך יכול המלך? צריך להיות הפרדה מסוימת, למלך יש סוג אחד של מלכות, והשופט עושה את שלו. כך אומר הרמב״ם, הרמב״ם אומר כך בהלכות מלכים. אז זה לא מסתדר כל כך טוב עם “יושב ודן”.
אבל בכל מקרה, אולי יכול להיות “יושב ודן” לא דווקא דין תורה. יכול להיות הוא מתכוון כמו שהוא יושב בישיבות שלו, הוא עושה דיון עם הקבינט, הקבינט מתייצב לפניו. יכול גם להיות. הוא נפגש עם הקבינט, יכול הוא לקחת המלך ספר תורה, והוא מסתכל מה כתוב בתורה, עושים כך, עושים כך.
למה המלך צריך את כל התורה?
אוקיי, כאן כבר למדנו. לא תאמר, כי אם זה רק בעניני מלחמה, אוקיי, אני יכול להוציא רק את פרשיות התורה. כי למשל הוא צריך לבדוק את הלכת כריתת שלום, כל דיני מלחמה. טוב מאוד, הוא צריך להוריד את כל התורה. הוא צריך להוריד את כל התורה. המלך צריך אפילו מפרשת בראשית אפשר ללמוד מה לעשות במלחמה. זה לא נכון. ומיוסף הוא יכול ללמוד על מיסים, כמה אחוזים צריך להיות. כן, תמיד יש בתורה דברים ללמוד.
הלכה ג: שני ספרי תורות למלך
אוקיי. למדנו שמלך צריך לעשות לכתוב תורה משלו, “כדי שלא תהא אסיפת אבותיו”, שלא תהיה של אבותיו. עכשיו אני שואל שאלה אחרת: מה קורה אם המלך נעשה מלך לפני שזכה לכתוב את מצוות ספר תורה של ההדיוט? האם הוא צריך לכתוב נוסף? אה, אומר הרמב״ם, “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך”. אז הקודם כבר היה לו אחד. זה אומר, או שהוא נעשה מלך כשהוא היה תינוק, או שהוא לא היה הדיוט. אז, “צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות”. שלא תחשוב שעכשיו הוא מלך צריך, מה שאמרו שמלך צריך לכתוב, מלך צריך לכתוב, אבל כבר יש לו. אבל כאן רואים שלא, הוא צריך לכתוב שתי תורות.
דיון: למה שני ספרי תורות חדשים?
דובר 2:
הייתי אומר למה, כי קודם היה כתוב שכותבים לשם המלך, לא לשם יענקל. אתה צריך ספר תורה אחד לשם יענקל.
דובר 1:
יש הבדל, אבל הוא כבר המלך, שניהם לשם המלך.
דובר 2:
לא, אני אומר, עכשיו אתה צריך להיות לך לשם יענקל. כי אתה רווק, אתה אינדיבידואל שמניח אותו.
דובר 1:
הנקודה היא, זה לא אותו דבר כמו בהלכה. אני מתכוון כך. אני אומר כך, הוא צריך להיות לו אחד לעצמו, אחד לבית גנזיו, לספר התורה שלו. אחת לו ואחת לבית גנזיו. והשני יהיה עמו. וכאן הרמב״ם מוסיף עוד קצת הלכות על השני. לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ. זה לכאורה אותו דבר כמו בלילה, לא?
זה קצת מוזר. זה קצת בשבילי, כי הוא כבר אמר קודם מה הוא עושה עם זה. זה לא ברור. זה מאוד מוזר, הרמב״ם, ההלכות כפולות. כתוב שלוש פעמים, פעמיים כאן ושוב בהלכות מלכים אותו דבר.
איך המלך נושא את ספר התורה?
הרמב״ם לא אומר לנו איך הוא צריך להחזיק אותה כמו, כי למשל בתפילין היה כתוב שאסור לתלות אותן בדרך מסוימת. זו עבודה שלמה. אה, איך המלך מחזיק אותה? הרבה פעמים היה לי מחשבה כמו שיש שרשרת שתלויה ממנו. אני לא יודע אם אפשר. יש סימנים אחרים כאלה, כמו החושן והאפוד נמצא, יש סוג של מחשבה שם נמצא ספר התורה. אבל לא כתוב איך הוא נושא אותה. מאוחר יותר נראה לכאורה הלכות איך צריך לשאת תורה, או אני לא זוכר אם כתוב ממש כבוד התורה. אבל המלך, איך הוא מסתובב עם זה? אני לא יודע. אולי מביאים כאן מלמטה איך הוא מסתובב עם זה? זה מופת, הוא לא יכול להחזיק אותה כל הזמן. יוצא למלחמה והיא עמו. לא כתוב כאן איך זה בדיוק.
אוקיי, בואו נמשיך. הלאה, כן.
הלכה ד: דיני כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
תרגום לעברית
אז ספר תורה ש… עד כאן למדנו שצריך לכתוב ספר תורה, עוד ספר תורה. עכשיו הוא הולך לומר לנו איך צריך לכתוב אותו.
ספר תורה שכותבין למלך… והוא כתוב בלי שורות, בלי… אפשר לעשות קו ישר לפני כן, והוא כתוב על הקו. “או שכתבו מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף” — למדנו שגויל הוא חלק אחד מהקלף. למדנו שבמקום פורמט יפה אחד, כל הזמן ערבבו בין סוגי פורמט. “פסול, לפי שאינו נאה”. לכאורה שניהם לא יפה. “אלא עיקרו על הגויל ועיקרו על הקלף” — כמו שלמדנו קודם מה הם גויל וקלף, חלקים שונים מהעור. אומר הרמב״ם, “כותב ספר תורה”. אומר הרמב״ם, הדבר הראשון הוא “כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר”. אולי זה הכלל של כל ההלכות שהולכות להיות כאן?
מה פירוש “נאה ביותר”?
דובר 2:
“נאה ביותר” פירושו הטוב ביותר שאתה יכול. כי לא הטוב ביותר של כולם, כי לא כל אחד יכול לכתוב את הטוב ביותר של כולם.
דובר 1:
לא, צריך לכתוב את הטוב ביותר של כולם.
דובר 2:
לא, לא, לא. כלל בחיים, רבותי, הוא לא כמו שר׳ יצחק אומר. ההלכה היא, “נאה ביותר” פירושו הטוב ביותר שאתה יכול. כמו שאומרים היום בשנת 2026, “you’re doing your best”, זה “נאה ביותר”. כי לא יכול להיות, כל אחד יכול להיות “נאה ביותר”. כי אתה לא רוצה תחרות שכל אחד רוצה “נאה ביותר”.
דובר 1:
“נאה ביותר” — הטוב ביותר שאתה יכול. כן. “נאה ביותר” לא פירושו “היותר נאה”, נכון? “נאה ביותר” פירושו יפה מאוד, זה הכל. נכון. השתדל לכתוב מסודר מאוד ויפה מאוד. זה מה שהוא אומר, זו מצווה על כל יהודי, כתוב את הטוב ביותר שלך.
חקירה: לכתוב בעצמו או לקנות יפה יותר?
יכול גם להיות, זה נראה לי חקירה של אחי, שאם אדם יכול לכתוב, אבל הוא יכתוב בינוני, זה לא יהיה כל כך יפה, הוא לא כזה מומחה. אבל הוא יכול לקנות יפה. מה הוא צריך לעשות? הוא יכתוב בעצמו חלש, כדי שיקיים את הענין של “כתבו לכם”, או שיקח של אחר שהוא יותר יפה? ההלכה היא שצריך להיות “נאה ביותר”. “זה אלי ואנוהו” הוא… תמיד צריך להיות “נאה ביותר”. האתרוג צריך גם להיות “נאה ביותר”. אבל המצווה של עצם המצווה היא כתיבה. בטח. “זה אלי ואנוהו” הוא רק הידור. למדנו שזה רק מהלל במצווה. אבל הרמב״ם אומר שאם זה לא “נאה ביותר” זה פסול. אני לא יודע.
אני חושב גם שזה כלל לכל ההלכות שהולכות להיות. כל ההלכות שהולכים ללמוד הן בעיקר דיוקים, פרטים באיך זה צריך להיות “נאה ביותר”. זה גם הכל מעגלי, כי אם ספר תורה הוא משהו שאתה הולך לקרוא, והכתב שלך מושלם בשבילך, כתוב אותו ביפה ביותר שלך. כי אם אתה כותב אותו כדי שתוכל, אני אומר לך, אני לא יכול. אבל אם אתה הולך לקרוא, אתה הולך להיות ה״קורא”, השתדל וכתוב את היפה ביותר שאתה יכול, כך שתוכל לקרוא טוב.
דובר 2:
אני לא אשלם לשני שיכתוב יותר טוב ממני. למה לא אהיה? זה יותר טעים בשבילי.
דובר 1:
אבל הנקודה היא לא שזה אדם לא טוב, הנקודה היא שאתה תקרא אותו, ובכתב שלך אתה “מושלם” טוב, אני לא יכול לקרוא אותו יותר טוב.
דובר 2:
למה אתה אומר כך? בשבילי גם יותר טוב שאחר יכתוב. ילדים אוהבים, אנשים אוהבים מה שהם עשו בעצמם. זו מעלה כלשהי, אבל אני לא יודע.
מה פירוש “כתב בית יוסף”?
דובר 1:
אוקיי. אני לא יודע, “בנוי בית יוסף” פירושו שהכתב יהיה נאה. אני מתכוון שזה פירושו יותר כמו סוג כתב, כמו סוג סגנון הלכה. אתה תכתוב את הסגנון היפה ביותר.
דובר 2:
או לקחת את ה״פונט” היפה ביותר. כמו שהוא אמר, לקחת את ה״פונט” היפה ביותר שיש, וכתוב אותו. כך הייתי חושב אולי.
דובר 1:
לא, הרמב״ם סתם חשב על האותיות איך כותבים אותן, מה שהרמב״ם ידע.
דובר 2:
אני לא יודע, לאו דווקא. אולי הוא מדבר על ההלכות שהוא הולך עכשיו לומר, שיכתבו אותו עם יו״ד, עם ההלכות.
דובר 1:
אבל הרמב״ם גם חשב שאתה הולך להסתכל בספר תורה ולראות איך זה עומד, או שאתה הולך לדבר עם סופר. הוא לא מדבר כמו יהודי שנמצא ב… הוא לא הולך לכתוב ספר. הוא לא כותב לזיכרון שלו, הוא לוקח וכותב לא מספר.
דובר 2:
כן, אבל מה שספר כתוב מספר. והרמב״ם, כתב בית יוסף, הוא לא יכול להתכוון שזה פירושו כתב מסוים. כי הרמב״ם מניח שאתה יודע מאיזה כתב מדברים, כי יש לך ספר תורה ויש לי ספר תורה.
דובר 1:
לא, אבל אפילו אנשים לא כתבו טוב. אנשים לא ידעו, הוא עושה איזה כתב מוזר שהוא לא כל כך יפה, או שהוא לא משתמש בסוג הדיו הנכון. אני לא יודע מה זה יכול להיות.
הלכות ריווח ואורך שורות
אוקיי. אומר הוא הלאה, אומר הרמב״ם: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה”. בין כל שתי מילים צריך להיות ריווח כמו אות קטנה.
“ובין כל שיטה ושיטה” — בין כל שורה, לא יכול להיות שהשורות יהיו אחת מתחת לשנייה. בין כל שתי שורות צריך להיות ריווח של שורה.
“ואורך כל שיטה ושיטה” — כמה ארוכה תהיה כל שורה? לא יהיו שורות קצרות, אלא יהיה האורך של שלושים אותיות. “כדי לכתוב”, אומר הרמב״ם סימן, או דרך לחשב את זה במילים ברורות, אומר הוא שזה למשפחותיכם, שזו אחת המילים הארוכות ביותר בתורה, שלוש פעמים למשפחותיכם, שלש פעמים, זה תשע פעמים למשפחותיכם.
דובר 2:
לא, שוב, שלושים. זה כבר שלושים אותיות.
דובר 1:
אה, המילה למשפחותיכם שלוש פעמים. כן. כן, שלושים אותיות, יש שם עשר אותיות בכל אחת. כן. הוא כותב אותה שלוש פעמים, אבל הוא לא מתכוון שלוש פעמים שלוש, נכון?
הלכות כתיבת ספר תורה – רוחב השורה, סוף הדף, ואותיות משונות
רוחב השורה – בין קצר לארוך
דובר 1: לכאורה גם כי… כן, אבל לכאורה המילה היא… לא, יודע אתה איך זה נלמד? המילה היא שסתם אותיות קצרות יותר, סתם אותיות רחבות יותר… זה תערובת טובה כזו של מילים, הרעיון של עשר ושלושים אותיות.
רוחב גליון הדף. כן. זה הרמב״ם, האם הרמב״ם מסביר למה? “ולא תהא שורה קצרה מזה, כדי שלא יראה הדף כאגרת”. מכתב כותבים בדרך כלל על פיסת נייר צרה, וכותבים מכתב. כאן צריך להיות כתוב, זה נראה כמו ספר שבא להיכתב בשורות רחבות. אם לא זה נראה כמו איגרת, כמו פתק, שנראה פחות רציני.
אבל אומר הרמב״ם, “ולא ארוך”, אבל גם לא יכולות להיות שורות ארוכות יותר מזה. למה? כי אם השורות ארוכות מאוד, זה קל לאדם להתבלבל, לאבד את המקום שלו. “כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה”. עיניו לא ישוטטו. זו לשון יפה, איך אדם נעשה… לבעל קורא יש את זה הרבה פעמים, הוא לא מוצא את המקום שלו. עיניו משוטטות ומחפשות איפה הוא נמצא.
דובר 2: אה, טוב. תדמיין שהיה רחב יותר, הוא היה מתעייף.
לחשב את הריווחים והפרשיות
דובר 1: מה אומר הרמב״ם הלאה? אוקיי. אנחנו הולכים ללמוד בקרוב שצריך לעשות פרשיות לפעמים, ריווח באמצע שורה או בין שתי שורות. אומר הרמב״ם, שצריך לחשב זאת היטב, את הריווח צריך לחשב היטב, שלא יקרה שתגיע לסוף פרשה ותצטרך לעשות רווח, ואתה כבר לא נמצא על הדף או משהו, אין לך מקום. תצטרך לעשות אותיות קטנות יותר, צרות יותר, ואי אפשר לעשות כתב קטן יותר. לתת פרשת ראה בתחילת הפרשה.
דובר 2: אהה, מאוד טוב. כי זה באמת ה… אלו המילים, שמור על הכתב באותו גודל, אבל תחשב שיהיה מקום. כן? עצור רגע.
דובר 1: כן, הוא מלמד אותנו עכשיו איך צריך לעשות שהאותיות לא יהיו דחוסות מדי או רחבות מדי, זה יהיה מכוער גם. פשוט. אחר כך הוא עושה…
דין חלוקת מילה – חוץ לדף
דובר 1: מילה ארוכה לא יחלקו את המילה לשתיים.
דובר 2: לא, לא, מה שהוא מתכוון לומר הוא, יש עוד טעם. לפעמים, לפעמים, זה טוב, קצת, בתורה שלנו, החכמה של התורה שלנו היא מה שעושים היום, אני לא יודע בדיוק מאימתי זה, רוב עושים עדיין הכל מאיזה תיקון קוראים, תיקון סופרים, שמישהו כבר חישב את כל הדברים שזה יצא יפה מאוד. אבל פעם כשכותבים, יכול להיות הרבה פעמים, כותבים כזה עמוד, כן, הרמב״ם קורא לזה דף, שאנחנו קוראים עמוד, טור, אחר כך מגיעים לסוף, צריך מילה שלא יכול להיכנס, מה עושים? אומר הרמב״ם, הוא אומר לך מה לעשות. אתה מגיע ויש לך תיבה, בת חמש אותיות, לא תשאיר, אם אין מקום בעמוד הזה אלא לשתיים מאותיותיה, לא תכתוב מילה, חצי מילה כאן וחצי בשורה הבאה.
דובר 1: לא בשורה הבאה, יכול להיות חוץ לדף, שיבלוט החוצה.
דובר 2: בשורה מותר כן? מה זה שורה?
דובר 1: לא, גם לא עושים כך.
דובר 2: גם לא עושים כך. אין דבר כזה, לא מחלקים מילה לשתיים.
דובר 1: אין דבר כזה, לא מחלקים מילה לשתיים, זו לא האות הראשונה שצריך לכתוב.
דובר 2: לא, זה פשוט, הוא חשב שאף אחד, אפשר לכתוב מילה בשתי שורות. מה שהוא אומר, לא תכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. קטנות, צריך לעשות תמונה, שיבלוט קצת, אבל קצת פחות כן. שורה בתוך הדף ושתים חוץ לדף, אפשר כן. בולטות שתי אותיות, לא נורא. זה עדיין חלק מהבית. אבל שלוש אותיות זה כבר לא.
דובר 1: והעיקר הוא שאז הכתיבה תהיה מיושרת.
דובר 2: אין מילה מיושרת, אבל זה צריך להיות בערך ישר יותר. רק שבולטות שתי אותיות זה לא נורא. אם מסתכלים בתורות ישנות, קורים לפעמים דברים כאלה, כי פעם לא היה עדיין כל כך מחושב.
דובר 1: אז כאן צריך הרמב״ם לא אפילו לומר לנו שאי אפשר לכתוב תיבה או כמין חופה וכובה. מה שזה פשוט, כי הוא אומר לנו כאן בדיוק איך צריך להיראות כל שורה, שלא יהיה כזה דבר.
דובר 2: כן, עושים, הוא מסביר שזה לא שייך אפילו. עשיר פירלה כותב ספר שלם, וזה צריך להיכנס לכל ה… כן, אני הולך, זה לא מותר שום התאמה.
דין תיבה בת שתי אותיות – בין הדפים
דובר 2: לא תשאיר בשיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. מה אם אין מקום על השורה לכתוב יותר משלוש אותיות? מה יעשה? אם הבאה תהיה מקום? אומר הוא, שלוש לא נורא. לא תשאיר מקום ריק. אני לא מבין. תשאיר ריק, שתי אותיות ריקות לא נורא.
היו מקומות שראיתי בתורות ישנות שמילאו את המקום. כלומר, היה מקום ריק, היה יפה, שמים נו״ן, משהו כזה, סתם איזה… סתם סימן, שיהיה יפה, שייראה יותר יפה. מאוד טוב.
וסתם כך, כי סוף פרשה יש תיבה בת שתי אותיות, ישאיר אותן בין הדפים, שלא ידחוס אותן בין שני העמודים, וילך ישר לנושא הבא, ולא ידחוס את זה. ואותו יכול להיות תורה, הרי נאמר קודם ששתי אותיות יכולות לבלוט. זה רק כשיש משהו שיאחז, שלוש האותיות האחרות מחזיקות ואוחזות בזה. מילה של רק שתי אותיות אפשר סתם לשים ביניהם.
דין תיבה בת עשר אותיות – אין מילה בתורה ארוכה יותר מעשר
דובר 2: וזה אותו דבר אם יש שיטה, תיבה בת עשר אותיות או פחות מעשר אותיות, מילה גדולה, ולא נשמרה השיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. אז כך, האם יש יותר מעשר, “למשפחותיכם”?
דובר 1: יש אחת שתיים… ספור כאן, אוקיי.
דובר 2: אה, הוא שואל שאלה אמיתית, אין אף אות אחת בתורה, אין מילה בתורה יותר מעשר אותיות. אין יותר מעשר אותיות? “ובמשארותיך”, משהו כזה, אני חושב שזה גם עשר אותיות. מילה אחת “למשפחותיכם” בתורה עומדת חסר, נדמה לי. אני לא יודע אם באמת יש מילה “למשפחותיכם” עם… הוא מביא כבר כאן, הוא מעלה את השאלה הקודמת. הגמרא הרי אומרת “למשפחותיכם” היא דוגמה, ואז זה עשר אותיות. בתורה לא עומד אף פעם “למשפחותיכם” עם עשר אותיות.
דובר 1: “והאחשדרפנים”?
דובר 2: זה במגילה, כן, זה רציני מהחומש. “והאחשדרפנים” זה כמה אותיות? אני לא יודע, צריך לספור. ו׳ ה׳ א׳ ח׳ ש׳ ד׳ ר׳ פ׳ נ׳ י׳ ם׳ – אחת עשרה אותיות. אבל בתורה אין כל כך הרבה אותיות. רואים שהמגילה היא ממש כך. אוקיי, רק… לא, זה יותר ארוך. יש לך מילה שהיא ארוכה יותר מעשר אותיות? “והאחשדרפנים”. אני לא יודע, במגילת אסתר יש עוד יותר ארוכות. כן, בתורה אין מילה יותר מעשר אותיות, אומר הוא. אוקיי, אות גדולה היתה. אה, זה לא. מעניין.
דין מילה ארוכה יותר מעשר אותיות – חצי בתוך הדף וחצי חוץ לדף
דובר 2: אחר כך מה? “ולא ישאיר שום אות כולה בתוך הדף”. אי אפשר להכניס את כולה לתוך הדף. אז מה עושים? “אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף”. אם זו מילה ארוכה, אפשר לשים חצי, חמש אותיות קטנות בדף, והחצי השני מהמילה. אם יהיה פחות מחצי, “אם לאו, אינו מניח אלא מקום פנוי, ואינו מניח שטח גדול ריק”. לא משאירים… “ואז מתחילת השורה הבאה מתחיל את השורה”.
אז הכל הלכות יופי, ממש הלכות יופי, שיהיה יפה.
בין כל חומש וחומש – ארבע שורות
דובר 2: “בין כל חומש וחומש”, בין כל חומש, כלומר כשמסתיים ספר בראשית לפני שמתחיל שמות, צריך להשאירארבע שורות שמשאירים ריקות בלא כתיבה, לא יותר ולא פחות מארבע שורות. “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית”. אחריארבע שורות, כשמתחילה השורה החמישית, אז מתחילים את הפרשה החדשה, החומש החדש.
סוף התורה – באמצע שיטה שבסוף הדף
דובר 2: “כשגומר התורה”, אומר הרמב״ם, “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף”. התורה צריכה להסתיים באמצע השורה בסוף הדף. צריך לכתוב אותה בצורה שזה יצא כך. כלומר, הוא הולך לומר מה לעשות. “ואם נשאר לו מן הדף שיעור מרובה”, אם הוא מגיע לסוף התורה ויש לו עוד מעט מילים לכתוב, יש לו עוד הרבה שורות, מה יעשה? “מקצר ועולה”. הוא מתחיל לכתוב שורות קצרות יותר. “כדי שיגמור בתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה”. שלא יסיים לגמרי, לכתוב עד הסוף. “ומכוון שישאר לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף”.
הוא אומר לכן, שיראו שסוף התורה הסתיים, שלא יחשבו שזה הפוך, שידעו שבא אחר כך תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכל ספר יהושע. אני לא יודע, הוא מביא את זה מהתורה עצמה. אני לא יודע, זה הרי לכאורה ענין של יופי יותר. זה יפה, סוף ספר גם יהיה יפה. כלומר בשפה של היום, הוא מיושר. הוא רוצה שגם מלמטה יהיה מסוים. בסוף התורה רוצים שיהיה מסויים, ולא עוד מקום אחר. תמיד זה כך, נכון? כמו שמסיימים עם “ברוך שומר הבטחתו לישראל”. הוא עושה כזו חזרה. אותו זה סיבה טכנית, נדמה לי, בגלל השורות. אוקיי. וההתחלה של התורה לא תהיה, שיזכרו לעשות את האותיות ה׳.
אותיות גדולות, קטנות, נקודות, ואותיות משונות
דובר 2: אותיות גדולות, אותיות קטנות. יש מסורות מסוימות שאותיות מסוימות יכתבו גדולות יותר מהרגיל, או קטנות יותר מהרגיל, או שאותיות יקבלו נקודות. למשל, “וישקהו”, כן. כל הדברים האלה עושים אותנו, גדולות, קטנות, נקודות. ויש גם עוד דברים. חוץ מזה, יש אותיות שעושים צורה מוזרה, כלומר, האות כותבים אחרת. כגון? פ״א לפופה. פ״א לפופה פירושו שבפ״א עושים עוד פ״א. פ״א בא כך עם תג, עושים עוד תג בפנים.
ומה עוד? אותיות שראשן נשבר. לא ברור. למשל הח׳ הוא מביא מ״ויהי חושך אפלה”, עושים פסוק קרוע בח׳. גם האור החיים אומר פסוק קרוע בח׳. כך מתיקות הסופרים.
למה לא עושים היום לפופות ועקומות
דובר 2: אנחנו לא עושים את כל הדברים האלה, דרך אגב. אנחנו עושים את האותיות הגדולות והקטנות, בדרך כלל עושים כשהדבר עומד במסורה. אבל לפופות בתורות שלנו אין, for whatever reason, אני לא יודע למה. אני לא יודע למה הפסיקו את כל הדברים האלה.
חידוש: אני חושב שהפ״א לפופות והאותיות עקומות זה נגד בעל המום, כביכול. נביך, פ״א שנולד עם גיבן גדול. אתה אומר לכל יהודי, יש שם חסרון בתורה. יש יהודי שהוא הפ״א לפופה. ומכיוון שהסופרים מאוחר יותר התחילו לרחם על יהודי כזה, הם הפסיקו לעשות את זה. אבל הקטנות והגדולות, זה יותר לא.
התחילו למצוא יותר ויותר רפואות, יותר ויותר. כל אחד כבר perfect, כל אחד כבר יש לו את האבחנה, כל אחד כבר הלך לעזרה. אבל אני מכיר אחד שהוא הנקודה על “וישקהו”. זה כן. אוקיי, בקיצור, לא תמיד הוא מקבל שיניים. בקיצור, מעשה.
ספר התגי – סודות של התגין
דובר 2: מה אומר הרמב״ם? יש ספר שנקרא ספר התגי, שהוא כותב על כל תג שונה סודות אחרים מה זה. אני חושב שהסוד של זה
ספר תגי, תגין ולפיפין, והלכות כתיבת ספר תורה
ספר תגי — מסורת התגין והלפיפין
דובר 1:
אבל אני מכיר אחד שהוא הנקודה על וישקהו. אתה שומע כן? אוקיי, בקיצור, לא תמיד הוא מקבל שיניים, אבל…
בקיצור, מעשה. אומר הרמב״ן, הרמב״ן אומר שצריך לעשות, הוא לא אומר שלא צריך לעשות. יש ספר, נקרא ספר תגי. כן, ספר תגי כותב על כל תג שונה, וסוגים אחרים של דברים שהרמב״ן מצטט אותו. לא עומד בספר, זה מקובל מעזרא הסופר. אני חושב שהסוד של זה, כמו שראינו בתפילין, בכל מקום יש סימן כזה, והפשט הוא פשוט הסוד באות, והרמז יש את הפשט שכותבים כבר.
לא לספר על זה לאנשים שמחפשים תיאוריות קונספירציה, מה הקונספירציה בזה? כי כאן הולכים אחרי האותיות, אפשר לראות שם סודות, סודות שונים. בואו לא נגיד, בואו לא נספר. אוקיי, אני לא יודע מה להגיד, לא לספר, אוקיי.
נטע, איך? עוד דבר, שצריך להיזהר בתגין. תגין זה כן, שהרמב״ן לא אמר את ארבעת המקומות שעושים ארבע וג׳… אומר הרמב״ן לא התכוון שלא אנחנו עושים כל ש״ס טוב, אלא הרמב״ן סבר שרק אצלנו יש מקומות מסוימים שנוהגים לשים תג, וגם צריך לשים לב כמה זיינים יהיו לתג. יש לה׳ תגין, אחד יש לה׳ אותיות ז׳, למי יש שבע? אני לא זוכר, אני לא זוכר. הוא לא אומר, הרמב״ן לא אומר שיש איפשהו אות כזו עם שבע. למי יש שבע? אין לי את המנהג. הוא לא אומר, צריך לעיין בספר תגי.
ואיזו אות היתה עם שבע, משוגע, אני הייתי בנסד. זה בטוח. כשנעשים מודעים עכשיו, יש את הדלת. נקרא ספר תגי, אפשר עוד לעיין. שם עומדת החכמה, סתם יש להם את זה. כשנעשים מודעים עכשיו, יש את הדלת. זה ספר תגי, יש מזה פירושים של ר׳ אלעזר מגרמייזא, הרוקח, הראשונים מאז.
זה מקובל ממה? מהדברים ש… מה… ממש, כן, רשימה ארוכה. מאיזה זמן מקובל? מזמן הגאונים? שוב, הספר מאוד עתיק, אני לא יודע, כתוב על זה שזה מעזרא הסופר, אני לא יודע. אבל הרוקח, הרמב״ן מביא את זה, כי יש מי ש… רמזים על זה, על רוקח. הסברתי את זה, אני חושב. זו מסורה מאשכנז?
לא ברור. הוא מביא את זה כמה פרשיות. לא, הם לכאורה לאשכנז.
דובר 2:
זה מתאים לספרים של בן אשר ושל כולם?
דובר 1:
לא, בן אשר אין לו את כל הדברים. בן אשר לא עשה את הקריאת מרחמש. אני לא יודע, אני חושב שזה כל התנ״ך. למשל פרשת… איזו פרשה השבוע? פרשת… איפה אנחנו? קדושים? אמור. “לנפש לא יטמא” הנו״ן יש לה קרום נו״ן. הנו״ן “עקום קרן לבסרי”, זה עושה משהו כזה, אחרת הנו״ן. והה׳ של קדושים יש לה ארבעה תגין. וכן הלאה. “איש אוהבך וחללו” אין לו…
דובר 2:
האם הספר הזה מתייחס לתרגום, כמו בפרשה, כמו הזוהר שמביאים בתורה, וכן…
דובר 1:
למה הם מתייחסים?
דובר 2:
כי הלשון היא כל כך…
דובר 1:
אה, כי המסורה היא הכל בארמית. כל המסורה היא כבר בארמית.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אני לא יודע למה. בקיצור, יש את ספר התרגום, ו… אה, זו בקיצור הגרסה היפה.
המסורה של ספר תגי — עלי הכהן ושנים עשר האבנים
דובר 1:
אה, “מקובל כותב כותב”, כמו שנחרת על שנים עשר האבנים של יהושע. ראית את הראשון שעומד מיד בהתחלה? מה עומד בהתחלה? לך לעמוד הראשון. על הספר… אה, זה מה שאמרת לי. “שעלי הכהן חרת על שנים עשר האבנים שיהושע שם בגלגל”. אוי, הספרים הקדושים, הספרים המאירים מפעם.
מאוד טוב. זה יש. “חרת על שנים עשר האבנים, עלי הכהן הוא חרת על שנים עשר האבנים…”
דיון: האם צריך לנהוג לפי ספר תגי
דובר 2:
הרב משה מרדכי קארפ אומר שצריך לנהוג…
דובר 1:
אבל זה מובא, הרמב״ם מביא את זה…
דובר 2:
אהה, ר׳ אלעזר מגרמייזא. זאת אומרת שמי שהולך עם מנהג אשכנז צריך לעשות את זה?
דובר 1:
זה לא קשור לזה. זה מה שאמרת, שהרמב״ם מביא את זה.
דובר 2:
אבל הרמב״ם לא מביא את זה. הרמב״ם לא מביא את הספר.
דובר 1:
הוא לא מביא את הפרטים, אבל הרמב״ם מביא כאן שצריך לעשות “כפי מה שמקובל איש מפי איש”. “איש מפי איש” הוא מתכוון כאן “עתיקי הספרים”. אלו “עתיקי הספרים”. הרמב״ם אומר, הרמב״ם מביא הכל מה שנהוג באשכנז. אבל הוא לא אומר כאן אילו. הוא אומר רק שצריך לעשות “לפי שתיקה הסכמה”, שהוא מתכוון לרמוז על משהו ספר אחר.
דובר 2:
הוא מתכוון לכאורה לספר הזה. אה, לספר תגים. הוא מביא אצל הראשונים מביא הוא, הרמב״ן מביא את זה, וה… הרמב״ם מתכוון לזה. אה, הוא מביא את הרמב״ן, כן, שצריך לעשות את זה. והמאירי מביא גם.
דובר 1:
אה, את ספר תגים. והמגדל עוז תיקן, הוא אחד מהמתקנים של ספר תגים, המחבר מגדל עוז. מבדיעי הפסוקי. הוא אומר, אה, המחבר מגדל עוז הוא אחד מהמחברים של המתגים? מה? הוא לא המחבר, הוא כתב על זה, הוא עסק בענין הזה. אה, הוא עסק בענין הזה, אוקיי.
אממ, הוא היה קצת מקובל, אני לא יודע אם אתה יודע. חכמי הנגלה לא כל כך מעריצים אותו, אבל יכול להיות שבקבלה הוא ידע יותר טוב. אה, אתה רואה שהאבני משה כתב לופופים. כן, כן, יש, יש ספרים, התפילין של הרבי עושים את זה. לא של הרבי, של רבי משה׳לע פשעווארסקער.
דיון: לופופים — האם יודעים את המסורה במדויק
דובר 2:
אבל הוא לא ידע את המסורה במדויק, או שזה רמז?
דובר 1:
אני לא יודע. לא, לכאורה זה הולך לפי זה. הוא אומר ש, הוא מביא שאולי אכן הפסיקו לעשות בגלל זה, כי לא זכרו איך לעשות את זה. והחתם סופר אומר אכן שלא יודעים על זה. איך עומד בחתם סופר?
אבל רבי יואל, למה אתה מכניס את החומש שלך? זה לא החומש שלך. אם יש לי ספר תורה, אני אנסה לעשות את זה. זה לא החומש שלך. עם… עם… זה היה מאוד מעניין, הלופופים. זו היתה אות מעניינת, פונט מעניין בחומש שלך. מצא אות יפה בשביל זה.
אוקיי, הלאה. זה לא ברור. הוא מביא את זה, למה לא לעשות את זה? אה, יש, הוא מביא את ספר שלטי הגיבורים, שהוא מביא למה צריך לעשות את זה, ואף אחד לא מבין למה. אולי אכן כן, כי זה סימן. כדי שיגידו שם קונספירציה, סתם לכתוב בתורה זה מעניין. כן? אוקיי.
זו לא קונספירציה, זה פשט. אצלי הכל פשט, פשוט פשט. פשוט פשט אין לופופים, אני לא יודע למה כל הדבר הזה רמז.
טעמים למה יש את המסורה של תגין
דובר 2:
יכול להיות שזו גם מעין שמירה שלא יכנסו סופרים שאינם תלמידי חכמים?
דובר 1:
הוא אומר את הפשט הזה. גרינפלד, גרינפלד הוא אחד מטעמי המשנה ברורה, הוא אומר את הפשט הטוב. הוא אומר שהסופר הוא מי שנכנס יודע מה הוא עושה. והוא אומר את התירוץ שאמרתי עכשיו, שמכיוון שזה רמז לסודות, לא צריך, אין טעם.
על כל פנים, זה לא כל כך ברור ה…
דובר 2:
יכול להיות שזו דרך לתפוס אם מישהו שאינו בן תורה, מישהו שלא יודע דברים, כותב ספר תורה? יש דבר כזה?
דובר 1:
אה, רואה, שומע, הצאנזער רב כתב… צאנזער רב? כן, הצאנזער רב כתב שיטה… הצאנזער רב סבר, הנפש חיה כותב, הוא דיבר עם הצאנזער רב, והצאנזער רב אמר לו שכשהוא כותב בעצמו, הוא עושה כן את זה. העולם לא נוהג, אבל כשכותבים בעצמם לעצמם, ואולי צריך… כך נראה… יש לי חבר שיש לו את ספר התורה של הצאנזער רב. שם יש את כל הדברים? שם נשאל. לא, זה לא ניתן לבדיקה.
קיצור, יכול להיות שהאדם רואה מה רוצים שיעשה, עונה הוא לספר. איזה מספר יש לו עניין, צריך לשאול את ידידי החשוב בית אבא, שאצלו מונח ספר התורה שהצאנזער רב כתב. מעניין. נראה אם יש אכן את הלפיפים. נשאל. אנחנו יודעים באילו אותיות צריך למצוא את זה? הנה יש לך רשימה.
דוגמאות מספר תגי — אותיות קרומות ותגין
דובר 1:
ויש לי אחת מהשבוע הפרשה… שוב, מה היה כתוב על השבוע הפרשה? איזו קרומה חס, נא יש כאן רק רחמ׳ן את הספר. יש יש לי רשימה של שבע קרומות דעס, עשר… אה, ולכאורה ברשימה, הולך בקלות אפשר לראות. הוא אומר שהרוקח למשל אומר הרבה התורה היא על זה. התורה היא על זה, כן. אה. סנצא, חכמה ואשכנז קיבלו עם פחות דברים מוזרים שלהם, מאשר בעלי החכמים המקובלים או חכמי החסידות. כן, אבל יש? אצל הרוקח יש דבר שלם כאן? כמו התורה של תרגום? הרמב״ם הוא כאן רמב״ם בעסרד? כן. סבי שלי, רפואה שלמה, היה חסיד גדול מאוד של הרוקח. הוא למד את כל הספר, יש בעת על התורה. הוא יכול להיות הרמב״ם? אבל… קיצור, כאן ספר תרגא, יש א. כאן א, האסלע שבע תרגא, הוא שבע בורתא. ישראל, כמו שכתוב בברשת לב דבי, יש לו שבע תג. אה, ישראל… ברשת הוא במדבר שלי. אלפי, זה מ׳באחס׳ הוא כ׳, הא׳, האלפ׳ן השונים שעושים עם שבע תג.
פלא, זה שבת וישראל חלא.
אבל יש סופרים שצריכים לדעת את כל התורה בעל פה, מאוד ברור, כאן לא צריך את זה קשה, ישראל צריך לדעת כדי להתחיל לדרוש, אבל אי אפשר כבר.
אוקיי, הלאה…
הלכה ט — כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
דובר 1:
עד כאן ענין התגין והלפיפין. זה אומר הרמב״ם, אה, דרך הרמב״ם עם ההלכה הבאה, כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, אה, כל הדברים האלה הם מצוה מן המובחר, טוב אם עשו את זה כן, אבל אם לא דקדק בתגין וכתב אותיות כתיקונן, כמו שרגיל הסדר, עושה קריבת השיתין או הרחקן או האריך בקוצן, שכל ההלכות האלה אי אפשר להסתמך על השיתין? על השיתין, כן. לא דקדק. אבל כל עוד הוא לא עשה ממש דברים שלא כשרים ועשה ממש מיאוס, כמו אות לאות, הדביק אותיות, או חיסר במקומות שכתוב מלא, או להיפך, חסר במקום שכתוב חסר, אבל העיקר, צורת האות, הוא לא פספס שום צורת אות, לא שינוי מפתיחות וסתומות, הוא לא פספס את הפתיחות וסתומות כמה להשאיר פתוח בין שתי פרשיות, הרי זה ספר כשר.
אז טוב, שכל הדברים האלה לא מעכבים, וזה המקור למה שלא נוהגים, אולי לא צריך להפריע, נכון? אבל האם צריך לחשוש שלא יודעים, לא יודע. אבל בתורה שאנחנו לא עושים חלק מהדברים, זה בוודאי כשר.
חידוש: הרמב״ם מכניס ספר תגי כהלכות רציניות
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה…
כבר, אמרתי הכל יכול להיות מנהגים שהוא רואה שהרמב״ם הסתכל מאוד מקובל, לא סתם. אפילו ספר התגין לא עומד מהתלמוד, אבל הרמב״ם מכניס את זה בקטגוריה הקודמת של דברים רציניים, ממש הלכות.
הלכה י — מנהגי הכתיבה של הסופרים
שיעור שיטין — 48 עד 60
דובר 1:
עוד יש עוד דברים שלסופרים יש קבלה איש מפי איש, הוא לא אומר לנו עד מי, אבל בספר תגין הוא כתב איש מפי איש עד אותן אבנים של יהושע.
אהה, והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים. שליופי של ספר תורה על כל דף, תסדר את זה כך, שכך תהיה הצורה בספר תורה, בין 48 ל-60 שורות. הגובה של ספר התורה יהיה משהו רמזים משהו. אוקיי, כן. או יכול להיות שזה התפתח כך מסיבות מעשיות שונות של כמה ארוך ספר תורה צריך להיות, ו… בטח יש בזה חכמה.
שיעור רוחב הדף, צורת השירות, ופסולים בספר תורה
שיעור רוחב הפרשה ורוחב השיטין
דובר 1: שליופי של ספר תורה, על כל דף תסדר כך, שכך תהיה הצורה של ספר תורה. בין שמונה וארבעים לשישים שורות. הגובה של ספר התורה יהיה…
אני זוכר את הרמזים על זה. אוקיי. כן. רמזים, או יכול להיות שזה התפתח כך מסיבות מעשיות שונות של כמה ארוך ספר תורה צריך להיות וכמה… בטח יש בזה חכמה.
אוקיי. כמה שורות אנחנו עושים בתורות? שמונה וארבעים? צריך לקחת ספר תורה. אנחנו עושים ארבעים ושתיים, זכרתי. לא?
דובר 2: הוא לא מביא כאן את ה…
דובר 1: אה, “יש אומרים שלא יהיו פחות ממ״ב”. אה. אני לא זוכר. אוקיי. אוקיי. משהו מונח לי בראש המספר ארבעים ושתיים. אני מביא את כל החשבונות. אוקיי. אלו רמזים ישנים שיש שם. בטח יש סוד בכל הדברים האלה.
כן. ושיעור רוחב כל פרשה ופרשה כמו תשע אותיות. שבין פרשה לפרשה יהיה לפחות… אפשר לשים יותר, בפרט כשיש לך פרשה פתוחה סתם, צריך רוחב. והקבלה היא שיהיה תשע אותיות רחב, “אשר אשר אשר”. הוא אומר, בלי הקבלה יכול היה להיות קצת פחות, קצת יותר, אין חילוק.
ועוד דבר. כן. ושיעור רוחב השיטין, זה מעניין מה הגמרא אומרת בתשע אותיות. הוא רוצה תמיד להגיד לך שיהיה כמות נורמלית של הפסקות בין האותיות, כי קודם הוא נתן לך את הארוכה ביותר. כי ככל שיש יותר אותיות, מספיק פחות הפסקות, כן?
דובר 2: על מה אתה מדבר?
דובר 1: כאן הוא אומר “אשר”, וקודם הוא הביא אות ארוכה, הוא אמר שלוש פעמים.
דובר 2: כן, קודם הוא דיבר על משהו אחר.
דובר 1: כן, אבל כשכתוב שלוש פעמים אות ארוכה, יש לך פחות הפסקות.
דובר 2: מה זאת אומרת פחות?
דובר 1: כי כאן יש לך עוד אות בין שתי מילים. כשאדם כותב “משפחותיכם”, זה היה פחות.
דובר 2: זה היה קטן יותר, אבל זה רוחב.
שירת הים ושירת האזינו — שורות מלמעלה ומלמטה
דובר 1: ושירת הים צריך לצאת שיש שם לבנה… כלומר, בשירת הים כותבים בדרך מסוימת, זה נראה מאוחר יותר. זה כן. יש מסורת, מקובל, שמלמעלה ומלמטה יש שורה מסוימת שצריך לכתוב. חמש השורות מלמעלה מתחילות “הבאים ביבשה אשר עשה ה׳ במצרים” — חמש שיטין, ולמטה מהשירה חמש שיטין שמתחילות “ותקח אחריה ותצאו וגו׳”. אפשר לעיין בתורה לראות שעושים אכן כך.
תרגום לעברית
כך גם בשירת האזינו יש כאן שמלמעלה עושים בראשי השיטין למעלה בשירת האזינו כותבים “וידעו אחרי הדרך באחרית להכעיסו” — שש שיטין, ולמטה יש חמש, שזה “ויבאו וידברו אשר כך הוא אשר”. אבל כל הדברים האלה, אומר הרמב״ם, אינני מעכב.
מה כן מעכב — פסולים בספר תורה
אם כן מה הוא כן מעכב? אה, אם כתב מלא חסר או חסר מלא. זה כבר נאמר. או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, או שכתב כתיב ולא קרי, יש קרי וכתיב, והוא כתב לא כמו הכתיב. כגון שכתב “ישגלנה” במקום “ישכבנה”, כך אומרים את זה. או “עפולים” כתב במקום “טחורים”. כן, הוא לא אומר. או… או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה. או שכתב את השירה כשאר הכתב, שירה שיש בה אריח על גבי לבנה, כתב אותה כשאר הכתב. או שכתב פרשה אחרת, פרשה אחרת, פרשה שאינה שירה, כתב אותה כשירה, הרי זה פסול.
דיון: מה הנפקא מינה של “אין בו קדושת ספר תורה”?
דובר 1: ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. יש לו רמת קדושה אחרת. מה הנפקא מינה של קדושת ספר תורה? הקדושה של חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. אני לא יודע מה הוא אומר. לכאורה הנפקא מינה היחידה היא שאי אפשר לקרוא בזה בציבור. או גם צריך להיות בגניזה. מה ההבדל? לכאורה זה אותו דבר. לשניהם יש קדושה. ואסור לזרוק אותם, לשרוף, למחוק.
דובר 2: אולי שלא יקראו בזה ברבים?
דובר 1: בסדר. כן, זה אני אומר. לא קורים ברבים מחומש. נראה מאוחר יותר בפירוש את ההלכה, כבר ראינו את זה, נכון? לא קורים מחומש. אתה מודה שהרמב״ם אומר “קדושה”, כנראה יש כאן משהו יותר.
דיון: האם מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה עם פסול כזה?
דובר 1: זה דבר מעניין, כי האדם כותב את זה לעצמו, הוא אומר בסדר, אבל הוא רוצה להיות מקיים מצוות כתיבת ספר תורה. הוא לא היה מקיים מצוות כתיבת ספר תורה למפרע? הוא לומד בזה והכל. הוא לא היה מקיים את המצווה? אני לא צריך להיות תנא קמא. האדם כתב למשל את הקריאה במקום הכתיבה. אבל כל עוד הוא לא מתקן את זה, כן, נניח, אבל הוא לומד בזה והכל. הוא לא היה מקיים את המצווה של כתיבת ספר תורה?
דובר 2: ממש לא, אפילו הוא לומד בזה והכל.
דובר 1: זה לא ממש דבר מעשי. זה לא היה שם בשביל הראש. אם יש אחד… בסדר, טוב מאוד. אנחנו יכולים להיות מקיימים את זה עם קניית ספרים. אבל אם קניית ספר יש בה טעות, לא היית מקיים את המצווה של כתיבת ספר תורה? כי הוא קנה לא טוב, הוא לא קנה תוספות יום טוב, אלא מהדורה אחרת.
דובר 2: כן, אולי. אולי. איך אתה יודע?
דובר 1: אני לא יודע, אתה צודק, יש כאן בעיה. כל… הראש, נניח, אני מעשית קניתי רק את חלק זרעים הקצר. זו גזירת הכתוב. כל הדברים הגיוניים. יש הבדל בין חומש מחומשים שהוא בגדר לעצמו, לבין מה שהוא בגדר לתינוקות. כן, יש חומש לילדים. אבא לא לומד חומש. למה? כי חומש הוא יכול לזכור רק חומש אחד בכל פעם. אבא כבר זוכר את כל התורה בבת אחת. כולי האי ואולי. נשים צריכות להיות זוכות. ו… אני לא יודע. במשהו אתה צודק שיש כאן בעיה אחרת לגמרי. אבל זו לא גזירת הכתוב. כל ההלכות שאתה מציג, זה עושה את ספר התורה יותר שלם.
לשון הרמב״ם “אין בו קדושת ספר תורה כלל”
דובר 1: גם קצת מעניין הלשון של הרמב״ם: “אין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין”. אנחנו יודעים שזה הגדר של חומש. אבל אפשר לומר, “אין בו קדושת ספר תורה”, אבל יש לו קדושה של חומש. הוא רוצה לומר לנו ש… אה, זה כלום? זה חומש קטן. אבל לחומש קטן יש גם קדושה. מה זה אומר שלא?
דובר 2: אתה יכול להסכים איתי שחידוש גדול היה שיעבירו את זה להבא?
דובר 1: אתה מתכוון שזה חומש קטן? לא, אני מתכוון שהרמב״ם רוצה לומר שזה ממש… זה בושה. הרמב״ם מתבייש בו, הוא עשה דבר כזה מטופש. זה לגבי חומש קטן, אבל בכל זאת הוא עשה דברים נפלאים. הוא כתב את כל התורה כולה, ואפשר ללמוד בזה.
דיון: קרי במקום כתיב בחומש
דובר 1: בסדר. אני אתן לך דוגמה. בחומש שכתוב “שבעה וחמישים יוצאי דופן מצוות כתיבת ספר תורה לא דרוש”. ובחומש שלי כתבתי בפנים את הקרי. במילים אחרות, בדרך כלל בחומש, הדרך הרשמית היא לכתוב את הכתיב, ובצד כותבים את הקרי. בחומש שלי כתבתי את הקרי בפנים, כי אני רוצה שיהיה כך שקורים אותו.
דובר 2: אבל זה חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות.
דובר 1: בסדר, אתה אומר שחומש יכול להיות כך. זה מעניין. מישהו אמר לי שאפילו יש מי שאומרים שאסור, אבל מהרמב״ם משמע שמותר כן. הרמב״ם בהקדמה לספרו אומר “ואיני בא לגלות דעתא דהאי ספר אין בו קדושה כלל”. אבל זה חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות. כתוב על הכריכה “חומש”, לא כתוב “ספר תורה”.
אגב, אפילו מי שאומר שיוצאים, אני הולך להדפיס את זה בחמישה כרכים. אני לא הולך לעשות דבר כזה. אבל רציתי לומר שחומשים שמלמדין בהם תינוקות, כן. טוב מאוד. בקרוב נראה, נראה כאן בהלכה, אה, נראה כאן בסוף הפרק את ההלכה של חומש.
למה ילדים לא לומדים מספר תורה כשר?
דובר 2: אבל מה באמת, אם יש לך ספר תורה, למה לא לאפשר שהילדים גם ילמדו בספר תורה כשר? יש אולי ענין דווקא?
דובר 1: זה קשה, לכאורה. קודם כל, אין כל כך הרבה ספרי תורה. צריך לכתוב כל אות, איך יכול להיות כל כך הרבה? אבל אם כל אחד כותב… הילד כותב, לילד יש עוד טעויות. בסדר, בואו נגיע. הגענו להלכה למעשה.
ספר תורה שאינו מוגה — שלושים יום
דובר 1: ספר תורה שלא הוגה כדי לוודא שהוא כשר, אסור להחזיק יותר משלושים יום, אלא שיתקנו אותו. או, כמו הקודם, מי שכתב את הקרי במקום הכתיב, שיתקן אותו כמו שצריך להיות, או יגנוז.
דובר 2: כן, מישהו אמר לי לא לכאורה שלא עברו.
דובר 1: מישהו אמר לי ממש שיש כאן טעות. הרמב״ם לא אומר את ההלכה של הגהה, של לעבור. הוא התכוון לא תיקן, לא בדק, לא בחן, לא בדק. יכול להיות שצריך לבדוק, זה מעשי. אבל הרמב״ם, כאן לא כתוב את זה. כאן כתוב שאם יש אחת מהטעויות האלה, אז.
שלוש טעויות בכל דף — תיקון או גניזה
דובר 1: עכשיו כך, סופר שיש לו שלוש טעויות בכל עמוד, בכל דף, היו מתקנים. ספר, לא סופר. ספר, כן. ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף, צריך לתקן. אם יש ארבע בכל דף, פשוט שקשה מאוד לתקן כל כך הרבה. יגנז.
דובר 2: לא, החורבן הוא בדיוק זה, שהאדם שידע את הטעויות, לא חזקה, אי אפשר לתקן את זה. לא נראה יפה זה נעשה כמו מכוער.
דובר 1: כן, המילה היא, טוב מאוד. התיקון נראה. התיקון אומר, כמו שהרמב״ם הולך לומר עם מחיקות, התיקון אומר שמכניסים אותיות בצד, יש שיבוש בלי ארבע טעויות, הוא אומר שאם אתה כבר עמוק בספר, ושם מוצא אתה דפים חדשים שיש בהם טעויות, לא אומר שזה עכשיו כלי לעשות ספר. אז כן לתקן.
מה נאמר כשמתחילים לעשות ספר. מה זה דף אחד מן השאר. תופס שאני לא יודע מה הוא יעשה. בסוף כבר יש דפים שיש בהם אפילו ארבע טעויות, כי צריך להיות בגניזה. אבל אם יש דף אחד שיש בו רק שלוש טעויות על זה, זה אומר משהו כזה.
במיעוט, לא יכול להיות שכל אחת מהטעויות היא יותר מארבעה דפים, יותר מארבעה זוגות. אם יש חלק עם שלוש טעויות, ואם יש לפחות אחד שיש בו רק שלוש טעויות, אפשר לתקן אפילו את זה עם ארבע טעויות. משהו כזה. כן.
במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות
דובר 1: במה דברים אמורים? שנמצא תולה אותיות. אה, מה זה, אפשר לתקן. איך לתקן? אז אומרים שאי אפשר לתקן יותר מארבע טעויות. מתי אומרים שאי אפשר לתקן יותר מארבע טעויות? אם חסר כאן משהו. כגון שחסר, חסרות אותיות. אז מה עושים? מכניסים יד לאורך זמן עם תולה, מכניסים בין השורות, שרק שלא יהיה מכוער. כך שיש בארבע המון לא מכוער. זה זה.
מותר לכתוב חומש חומש
דובר 1: מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו. זה פשוט, אומרים חומש, ולומדים מותר. מותר לכתוב את התורה בחומשים. שאלו אותו, “יש לזה קדושת ספר תורה שם?” יש לזה קדושה של ספר תורה שלם? אומר, “מה זה אומר בדיוק, לא ברור.” כן. וזה שאפשר לקרוא בזה בציבור, אבל לא נאמר בבירור.
אומר הרמב״ם, “אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה…”
הלכות כתיבת מגילה, תנ״ך, ושרטוט
הלכה יד: איסור כתיבת מגילה לתינוק
זאת אומרת, פחות מחומש, סתם מגילה, חתיכה, חתיכה מ… השאלה היא אם זה על קלף, זה לא על קלף? לא, לא, מגילה אומר על קלף. מגילה אומר על קלף, הכל מדברים כאן על קלף. מגילה אומר כמה פרשיות, לא חומש. חומש אומר כותבים כל בראשית, חומש שלם, כן. אבל לכתוב פרשת ויצא לבד, לא. זה אחד הדברים שאסור לעשות.
מעניין. “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה”. לא כותבים… אפילו לתינוק, אפילו לילד שמלמדים אותו, הוא לומד עכשיו פרשת ויצא, לא כותבים מגילה של פרשת ויצא. אבל “ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר”. צריך לדעת, היום… אני מתכוון, הדפוס צריך גם לדעת מה הדין של הדפוס.
דיון: הדפסת פרשיות לשבת — זלזול?
אבל גם, היום מאוד נפוץ, עושים כך לשבת, מדפיסים רק את הפרשה וכדומה. יכול להיות שזה לא מוחזק, כי נעשה זלזול גדול מאוד, הכל נעשה כמו עיתון, משתמשים בזה כאילו זה חד פעמי.
ראיתי ששאלו… הליובאוויטשים עושים כל שבוע קונטרס כזה, אבל ראיתי שהרבי מליובאוויטש מישהו שאל, לא היו מספיק חומשים בבית הכנסת, מישהו בא, היו הרבה מאוד אורחים, הוא רצה לעשות עותקים של חומש. אמר הרבי, “שיקנה עוד קופסת חומשים, יהיה כבר לשבוע הבא.”
אבל… אני לא יודע מה… מה עושים כל אלה שעושים את זה כן, שהולכים בשבת עליות? אני אומר, וזה נעשה חד פעמי, זה חומש חד פעמי. זה מאוד מצחיק, אני גם עושה את זה, אבל רציתי לדעת אם זה מוחזק. זה מתחיל מההלכה הזו, למה אסור לעשות מגילה? לכאורה בגלל זה, כי זה נעשה זלזול.
יש לי בכלל ביקורת על כל השבתים האלה שעושים במלונות. אין אווירה של בית מדרש, אין שם ספרים, ועושים את זה מאוד קל כי רוצים לעשות שם בילוי. זה לא… לא בסיסי. זה דבר אחד, אבל בסדר.
אבל אני אומר, ההדפסה… בסדר, אני לא יודע. צריך לשאול את הרב, את הפנים מה לעשות. אבל נראה לי שכאן יש סיבה לחשוב שזה לא הדבר.
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
“כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת”. אה, מה ההיתר? “כותב מגילה לתינוק להתלמד בה” — גם לא לתינוק. אפילו להתלמד, רק אם הוא מתלמד, אם הוא צריך את זה כדי שיוכל מאוחר יותר להוסיף את השאר. לא חייבים לעשות בבת אחת. אם התוכנית היא לעשות חומש שלם, מותר להתחיל. טוב מאוד.
אבל “כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת” — לוואי מותר. מה הפשט של זה? מה זה אומר? אני לא יודע מה זה אומר. מותר לכתוב מגילה… זה בא אחר כך, ואני לא מבין מה היה כאן קודם.
מותר לכתוב שלוש מילים רק על שורה, ואז… או עושים את זה עם שינוי גדול, כך שמותר כן לעשות. אם מישהו עושה משהו אחר, וזה סוג של חומש. מה המשמעות? לא חומש. הוא כותב את זה כמו… הגמרא מדברת על התפילה שעשו לפרשת סוטה, או כותבים משהו נושא שלא… או מותר כן לקחת חתיכה קטנה מהתורה, משהו כזה, שלא דומה.
כן, זה סוג של דרך כתיבה, או סוג של דרך… סוג של שלט שתולים על הקיר במוסד, אני יודע. אומר כך, זה סוג של סלוגן, פסוק מסוים, משהו מסוים… כן, משהו כזה. יש לך כאן שלושה פסוקים, ולא עשית את זה כמו ספר תורה אמיתי. אתה עושה סתם משהו…
הלכה טו: דבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד
הרמב״ם אומר הלאה, “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד”. עכשיו סיימנו לגבי תורה, עכשיו הוא הולך לדבר על תנ״ך. איך מתייחסים לתנ״ך? אומר הרמב״ם שתורה, נביאים, וכתובים אפשר לעשות אותם בכרך אחד. נראה שזו רמת קדושה אחת, או מה? לגבי לבוכה זה כזה הרגש. אבל מה כן?
אבל בין כל חומש… ומה עוד? בין כל חומש משאירים שלוש שורות, נביאים זה שלוש שורות. לא כל נביא זה שלוש שורות. משלוש עשרה זה גם שלוש שורות. למה? אם בא לחלקו חולק. אם אתה רוצה לחלק את זה, יחלקו את זה.
אבל האמת היא שהאיסור הוא שאסור לחלק פרשיות. זה רק כאן בספר תורה. לא פרשיות, כותבים את זה, נותנים לו שני ספרים בקלף אחד, והוא חותך את זה, הוא עושה את זה לשתי מגילות, שני ספרים.
הסדר של נביאים וכתובים
אבל מה הסדר של נביאים וכתובים קודם? זה לכאורה כשכותבים הכל בבת אחת, אז נוגע הסדר. אבל הסופר לא הולך בסדר, הוא כותב את הכל על דף ארוך אחד.
וכך, הסדר הוא ברייתא, והסדר הוא כך: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ותרי עשר. זה בערך הסדר ההיסטורי, כן? כן, בואו לא ניכנס לזה.
הסדר כתובים הוא רות, תהלים, זה גם הלאה היסטורי. השאלה היא לגבי איוב. ומשלי וקהלת זה הלאה, ושיר השירים זה הלאה היסטורי, וקינות ודניאל ומגילת אסתר ועזרא ודברי הימים. הכל היסטורי חוץ מאיוב, בואו נחשוב.
הסדר האמיתי הוא הסדר של הברייתא שעומדת במסכת בבא בתרא. החומשים שלנו לא מודפסים על הסדר הזה. יש לנו חמש מגילות והכתובים ביחד. יש לנו גם, אם אני זוכר, כותבים ישעיה לפני ירמיה. כותבים בעשרים וארבעה, בקורן עשרים וארבעה כבר הולך על הסדר. המסורה קצת שונה מזה. אז, צריך לדעת.
ישעיה היה לפני ירמיה, זה בטוח. כן, הגמרא אומרת סיבה, לא היסטורי. ישעיה היה קודם. ישעיה היה משהו בימי חזקיה מההתחלה. כן, ישעיה לפני ירמיה. אז, הגמרא אומרת סיבה למה זה על הסדר הזה, אבל זה לא ממש, לא לגמרי הסדר ההיסטורי. בכל מקרה, וגם אנחנו לא נוהגים בסדר הזה. זאת אומרת, בחומשים שלנו לא הולך כך. בסדר.
הלכה טז: שרטוט בכתבי הקודש
כאן, הלכה, כל כתבי הקודש, כולל תנ״ך, כותבים אותם על גבי שרטוט. כותבים אותם רק על שרטוט. אה, אפילו כותבן על הנייר, אפילו לא כותבים על קלף, עדיין צריך לעשות שורות. מה עושים כשכותבים עם השורות שלש תיבות לא יכתוב? שלוש מילים מותר לכתוב בלי שרטוט.
עכשיו יש היתר. שלוש תיבות אומר לכאורה כשכותבים את החומש, כן? כשכותבים אותו, לשלוש מילים הוא פספס משהו כזה. זה מעניין, אני לא יודע בבירור. מה ההלכה? אנחנו רואים בגמרא שלפעמים כותבים תפילין, כותבים פסוק לבד במכתב, צריך לכתוב עם שרטוט. אבל אנחנו לא רואים מה מהרמב״ם ההלכה.
הלכה יז: קדושת כרך עם תורה נביאים וכתובים
עכשיו, הכרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים. למה? זה כל המוסיף גורע. טוב מאוד.
חידוש: כל המוסיף גורע — הוספה מחלישה
על זה הרמב״ם דן האם זה עיסק או נחוס. כי זה בדיוק כמו שמניחים… מאוד מעניין, אתה לוקח תורה אתה כותב עליה נביאים וכתובים, זה נעשה פחות קדוש. אתה לוקח תורה, אתה מוסיף נביאים וכתובים, זה נעשה פחות קדוש. פלא פלאים.
נראה שלפי זה יש לך את הזכות לכתוב על ספר תורה נביאים וכתובים. נניח שאדם יצא עם טכנולוגיה לעשות ספר תורה כל כך ארוך שיהיה בו גם משנה שלמה ותלמוד, כן, נניח. יכול להיות שאסור. הוא אמר שכאן יש לך זכות לכתוב ספר אחד עם הנביאים וכתובים. אבל זה נעשה חומש. זה נעשה חומש, אבל לפי זה יש לך את הזכות.
יכול להיות דברים אחרים, כמו למשל במזוזה הוא אמר שאסור לכתוב דברים אחרים. יכול להיות שהרמב״ם אמר, אם מישהו רוצה כאן להתחיל להכניס כאן אני לא יודע מה, כן, בסדר, נפלא. יכול להיות שכל יתר כנטול דמי פירושו שאסור לחבר יחד, אבל לכאורה הוא מתכוון לזה, שהוא הוסיף את הנביאים וכתובים זה גם נעשה חלש יותר.
Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 7 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur — Laws of Sefer Torah Chapter 7
—
Law 1: The Mitzvah of Writing a Sefer Torah
The Rambam’s Words: It is a positive commandment upon every Jewish man to write a Sefer Torah for himself, as it says “And now write for yourselves this song” – meaning write the Torah that contains this song. And even if his ancestors left him a Sefer Torah, it is a mitzvah to write one himself. If he writes it with his own hand – it is as if he received it from Mount Sinai. And if he doesn’t know how to write – others write it for him. And anyone who corrects even one letter in a Sefer Torah – it is as if he wrote the entire thing.
Plain Meaning:
Every Jewish man has a positive commandment to write a Sefer Torah for himself. Even if he inherited one, he must write a new one. If he writes it himself – he is as if he received it from Mount Sinai. If he can’t write – someone else can write it for him. Whoever corrects even one letter – it is as if he wrote the entire thing.
Novel Points and Explanations:
1) The Source of the Mitzvah – “Write for yourselves this song”:
The Rambam learns that “this song” doesn’t mean only Shirat Ha’azinu itself, but rather the entire Torah which contains this song. This is interesting – why should the entire Torah be called a “song”? Sefer Mishpatim isn’t a song. But this is how Chazal learn it – the entire Torah is called a “song.”
2) Why “the song” cannot mean only Shirat Ha’azinu:
One cannot fulfill the verse literally by writing only Shirat Ha’azinu, because “one may not write the Torah in separate portions” – one may not write only one portion of the Torah separately. If someone were to write only Shirat Ha’azinu, he would be transgressing this.
3) The Status of “One May Not Write Portions Separately”:
Is “one may not write the Torah in separate portions” biblical or rabbinic? The novel answer: It is neither a separate law (neither biblical nor rabbinic), but rather it is the very definition of the mitzvah of writing a Sefer Torah itself – a Sefer Torah is by its very essence one unit, from Bereishit to Vezot Haberachah. There is no separate “prohibition to write portions separately” – it is simply a contradiction to the definition of what a Sefer Torah is. (Later in the laws it states that one may write a chumash in scroll form, but not separate portions.)
4) A “Reasonable Reading” of the Verse:
How did one ever find Shirat Ha’azinu alone? It was always part of the book. Therefore, when one writes the book, one automatically has the song. This is a “reasonable reading” of the verse.
5) The Context of the Verse Supports This Interpretation:
The verse says “so that this song shall be for Me as a witness among the Children of Israel” – the song should be a testimony. How will one remember the song? Not by writing a separate amulet with the song – that would be “uninteresting.” Rather because every Jew will have a Sefer Torah, the song will automatically be a testimony – as part of the entire book.
6) “Even Though His Ancestors Left Him” – The Mitzvah of Writing, Not Just Ownership:
Even if he already has a Sefer Torah “for himself” (inherited), he must still write a new one. Because the mitzvah is not just to have a Sefer Torah, but to write one. This is connected to the continuation of the verse: “and teach it to the Children of Israel” – the act of writing is a type of learning, a connection with the Torah. When a person writes a Sefer Torah himself, it is something completely different than when someone writes it for him.
7) Two Levels in the Mitzvah:
The Rambam distinguishes between two levels:
– If he writes it himself (“writes it with his own hand”) – he has the virtue of “as if he received it from Mount Sinai” – he is engaged in “making” the Torah, similar to the giving of the Torah. Rashi’s interpretation: why did one receive at Sinai? Because one made the Torah. When someone writes a Sefer Torah, he also makes a Torah.
– Someone else writes it for him – he fulfills the mitzvah of “to write for himself,” but he doesn’t have the virtue of “as if he received it from Mount Sinai.”
8) “As If He Received It From Mount Sinai” – What Does It Mean?
When a person exerts himself and writes the entire Torah, and afterwards reads it – it is a type of connection with the Torah that is as if he received it from Sinai. The scribe is afterwards the reader – it is a type of connection.
9) The Sefer Torah of the Mitzvah Is Not for Synagogue Reading:
The Sefer Torah that one writes for the mitzvah is not meant to be placed in the synagogue for someone to read from – it is a personal mitzvah of “to write for himself.”
10) The Reason for “To Write for Himself” – Because a Torah Gets Old:
An explanation for why each generation should write a new Torah: a Sefer Torah gets old and worn out, not beautiful. Therefore one needs a new one. This is different from tefillin, which can be “out of order” – with tefillin one just needs to have them, but a Torah that one uses for learning must be fresh and good.
11) Two Mitzvot Combined:
Here two mitzvot are combined: (a) a mitzvah on the individual – that every Jew should go through the process of writing a Sefer Torah and learning from it (“as if he received it from Mount Sinai”); (b) a broader mitzvah – that there should be enough Sifrei Torah in the system, so that whoever cannot write himself should at least fulfill it through another.
12) The Meaning of “Corrects in a Sefer Torah Even One Letter – As If He Wrote the Entire Thing”:
The plain meaning of “corrects” is not simply writing one letter at a siyum Sefer Torah (which is just a love of the mitzvah). The true meaning is: when someone has a Sefer Torah (even an inherited or purchased one) that is already old, and he goes through it, refreshes it, fixes a broken letter or an error – this is “correcting.” Because the main mitzvah is not the work of writing, but that there should be a new, good Torah written for you. If you have corrected it and made it good, it is also good.
13) The Custom of Writing a Letter at a Siyum Sefer Torah:
The current custom where one honors people to write a letter at a siyum Sefer Torah – this is a love of the mitzvah, but this is not exactly the plain meaning of “corrects” in the Rambam. The Rambam’s “corrects” speaks of actually fixing an error or a broken letter.
—
The Rosh’s Position: Writing a Sefer Torah in Our Time
Novel Points and Explanations:
1) The Rosh’s Foundation – The Mitzvah Is for Learning, Not for Reading in Synagogue:
The Rosh (Laws of Sefer Torah, printed in the back of the Gemara) says that the mitzvah of writing a Sefer Torah was only in their time when one actually learned from the Sefer Torah itself. Today when one doesn’t use the Sefer Torah for learning – only for Torah reading (a rabbinic enactment) – one is obligated to buy chumashim, Mishnayot, Gemarot, because the purpose of the mitzvah is to learn from it, not to read for the congregation.
2) The Rosh Means It Literally in Practice:
The Rosh doesn’t just mean that by buying books one is “also” fulfilling something. The Rosh literally means that one does not fulfill the mitzvah of writing a Sefer Torah by making a hachnasas Sefer Torah – one only fulfills it by buying a Gemara for the yeshiva. The definition of the mitzvah is not “there should be a Sefer Torah in the world,” but “there should be something to learn from.” (Rav Chaim Meir is “upset” with the Rosh.)
3) The Rosh Would Not Eliminate Sifrei Torah:
The Rosh doesn’t mean that one should stop writing Sifrei Torah altogether. He means that there should be enough Sifrei Torah (for Torah reading), but that alone is not the fulfillment of the biblical mitzvah of writing a Sefer Torah.
4) Distinction Between the Enactment of Torah Reading and the Mitzvah of Writing a Sefer Torah:
Every synagogue must certainly have a Sefer Torah – this is an obligation from the enactment of Torah reading. But this is not the law of the mitzvah of writing a Sefer Torah. Writing a Sefer Torah is a private mitzvah on an individual, not a mitzvah on the community to have a Sefer Torah in the ark.
5) The Rambam vs. The Rosh:
The Rambam appears to hold that writing a Sefer Torah is a mitzvah in itself (even today). The Shulchan Aruch brings the Rosh. According to the Rosh, if he had made the book, he would have written the laws of Sefer Torah under the laws of Torah study, because he understands that the mitzvah of writing is not a decree of Scripture that a Sefer Torah should exist, but a mitzvah so that one should learn from it.
6) In the Rosh’s Time One Still Wrote (Not Printed):
In the Rosh’s time (Toledo) there was still no printing – a scribe wrote a Gemara. Therefore the distinction between writing a Sefer Torah and writing a Gemara was not as great as today.
7) Question on the Rosh:
If the Rosh says that the mitzvah has become in our time a mitzvah to write halachic books because the reason is in order to learn – why wasn’t there also a mitzvah in the times of Chazal to write Tanach? One also needed to learn the Written Torah! Where did books of Prophets and Writings come from in study halls? Who paid for it? Answer: The Rosh speaks in a world where one learns from the Sefer Torah – i.e., the Sefer Torah itself was the tool of learning. In the times of Chazal one actually learned from the Sefer Torah itself, but in our time one no longer learns from a Sefer Torah, therefore the mitzvah has transferred to halachic books.
8) “Every Man of Israel” vs. “Every Male”:
The Rambam says regarding writing a Sefer Torah “every man of Israel” but regarding the king’s mitzvah he says “every male”. This fits with the Rosh’s reasoning that the mitzvah has to do with learning – and women are exempt from Torah study.
9) [Digression: Sponsoring Shiurim as Fulfillment of Writing a Sefer Torah]:
According to the Rosh, whoever donates shiurim that record the entire Torah so that people can learn – fulfills the mitzvah of writing a Sefer Torah. This is a modern form of “writing” Torah so that people can learn from it. Rav Schreiber made a mitzvah of “a house full of books” – buying books, even deep books that one doesn’t learn everything, because there always comes someone who learns, helps, a bit more.
10) A Broader Point – Spreading Torah in Every Generation:
From the mitzvah of writing a Sefer Torah comes a greater mitzvah of spreading Torah in every generation according to the reality. This is unique – no one says such a thing regarding mezuzot or tefillin, that the definition should change according to the time.
—
Law 2: The King’s Mitzvah to Write a Sefer Torah
The Rambam’s Words: “The king is commanded to write another Sefer Torah for himself for the sake of kingship, in addition to the book his father left him… it is corrected from the book of the Temple courtyard… when he goes out to war this Sefer Torah is with him, he enters and sits in judgment and it is with him… and it shall be with him and he shall read in it all the days of his life… it shall not depart from him except at night, or briefly when he enters the bathroom or bathhouse.”
Plain Meaning:
When someone becomes a king, he has already (as a pious Jew) fulfilled the mitzvah of writing a Sefer Torah. But when he sits on the throne of kingship, he must write a new Sefer Torah specifically for the sake of his kingship. The inference comes from the verse: “And it shall be when he sits on the throne of his kingdom.” The king carries the Sefer Torah everywhere – when he sits in judgment, when he goes to war, he opens it and learns regularly.
Novel Points:
1) Double Law in the Rambam – A Great Wonder:
The Rambam brings exactly the same law also in Laws of Kings Chapter 3 Law 1 – word for word, without any addition. This is very unusual, and one doesn’t know of another such case where the Rambam writes the entire law properly twice. This is a “wonder of wonders.” Perhaps this is proof that “one cannot make inferences from the Rambam” in such errors.
2) “For the Sake of the King” – Two Interpretations:
(a) When someone else writes it for him, he must write it for the sake of the king (similar to the law that a scribe writes for his sake).
(b) He must buy it with the king’s money – from royal funds.
3) Correction from the Book of the Temple Courtyard:
The king’s Sefer Torah is corrected according to the Sefer Torah that was placed in the courtyard of the Temple – the original, most precise book, a copy from Ezra the Scribe or from Moses our Teacher. Perhaps this is one of the reasons why the king must have his own Torah – in order to preserve the precise tradition. The king takes responsibility for this. If, God forbid, a catastrophe were to happen, one still has a precise copy with the king.
4) The Law of Donating a Sefer Torah to a Synagogue:
When someone donates a Sefer Torah to a study hall as a gift, he does not fulfill the mitzvah of writing a Sefer Torah – because the mitzvah requires that it be his. Therefore, most people who place a Sefer Torah in a synagogue, lend it to the synagogue (leave it there), but it still belongs to them.
5) “His Treasury” – Where Does One Place the Layman’s Torah:
The simple Torah (from before he became king) he places in his treasury (his vault/storage). A normal person who has a Torah also places it in “his treasury” – this means at home in a small ark.
6) Practical Reason – He Should Know What to Do:
When the king sits in judgment, he must know what the law is. He opens the Sefer Torah, he learns, he doesn’t do anything that is not according to the Torah. “And he shall read in it all the days of his life” – he can always open it. Even from Parashat Bereishit one can learn what to do with a war, from Joseph he can learn about taxes.
7) According to the Rosh (who holds that “a regular Sefer Torah” includes all books and halachic authorities) this means that the king must carry with him the entire Torah – a “treasury of wisdom” with a system where he can always look things up. A modern king would need to have not only the Torah itself, but also what the Chazon Ish says, what the Minister of Defense says – an entire library.
8) The Rambam’s First Glimpse of a King of Israel:
This is the first time the Rambam gives us a “description” of the king – and the image is of a sage, a king who sits in judgment and looks in the Sefer Torah. The Rambam’s ideal of kingship is a kingship of wisdom.
9) Similarity to Tefillin:
When the king eats or makes a meal, he puts down the Sefer Torah opposite him (next to him, but not on him). This is similar to the law with tefillin – that when one eats, one puts down the tefillin opposite him.
10) Analogy of American President:
Just as an American president comes everywhere with the “suitcase” with important documents and codes – so the king comes everywhere with his Sefer Torah.
11) [Digression: The King as Judge:]
In Tanach it says “and David sat to establish justice for his people,” with King Solomon it speaks of his wisdom – it appears that the king was originally a judge. But in Tractate Sanhedrin it says “a king neither judges nor is judged” – one doesn’t let the king be a judge (it depends if he is a king of the House of David or a king of Israel, and if he is righteous). It is suggested that “sits and judges” doesn’t mean Torah law in a court, but he “judges the Land of Israel” – he leads the country. Or perhaps it means he sits in sessions with his cabinet, conducts a discussion, and takes the Sefer Torah to see what it says in the Torah.
—
Law Regarding Two Sifrei Torah for the King
The Rambam’s Words: “A king writes one Sefer Torah for himself before he becomes king… he must write another after he becomes king, two Sifrei Torah. One for him and one for his treasury, and the second shall be with him — it shall not depart from him except at night, or briefly when he enters the bathroom or bathhouse.”
Plain Meaning:
If the king already had a Sefer Torah from before he became king (the layman’s mitzvah), he must still write two new Sifrei Torah when he becomes king – one for his treasury, and one that goes with him everywhere.
Novel Points:
1) Why Must He Write New Ones?
The distinction is that previously he wrote “for the sake of Yankel” (as a layman), now he must write “for the sake of the king.” But it is also asked: he is already the king, both are for the sake of the king? Answer: he must have one for himself as an individual (treasury) and one that goes with him.
2) Duplication in the Rambam:
The laws appear three times – twice here (in Laws of Sefer Torah) and again in Laws of Kings Chapter 3 Law 1. This is “very strange.”
3) How Does the King Carry the Sefer Torah?
The Rambam doesn’t say exactly how the king carries around the Sefer Torah. With tefillin there are laws about how to hold it, but with the king’s Sefer Torah it doesn’t say. Perhaps it is like a garment that hangs from him, or perhaps similar to the breastplate and ephod of the High Priest. It remains an open question.
—
Laws of Writing a Sefer Torah — “Most Beautiful”
The Rambam’s Words: “A Sefer Torah that one writes… one writes with careful writing, most beautiful. If it is written without ruling, or part on parchment and part on hide — it is invalid, because it is not beautiful.”
Plain Meaning:
The principle of all laws of writing a Sefer Torah is “most beautiful” – one must write in the most beautiful manner.
Novel Points:
1) What Does “Most Beautiful” Mean?
“Most beautiful” doesn’t mean “the most beautiful” (the absolute most beautiful that exists), but rather “very beautiful” – exert yourself to write your best. Because it cannot be that everyone should write the absolute most beautiful – that would create a competition.
2) Investigation – Writing Oneself vs. Buying a More Beautiful One:
If a person can write but his writing will be weak/messy, but he can buy a more beautiful Sefer Torah from an expert – what should he do? Should he write himself in order to fulfill “write for yourselves” (the essential mitzvah of writing), or should he take someone else’s more beautiful Sefer Torah for the sake of “most beautiful”? “This is my God and I will beautify Him” is only a beautification of a mitzvah, but the Rambam says that if it is not “most beautiful” it is invalid – which is stronger than just beautification.
3) “Most Beautiful” as a Principle for All Coming Laws:
All the laws that the Rambam will bring (ruling, spacing, etc.) are mainly details and refinements in how to achieve “most beautiful.”
4) Practical Reason:
If the Sefer Torah is made for reading, it must be beautifully written so that one can read well.
5) “Beit Yosef Script”:
It is discussed whether this means a specific writing style (font), or more generally that one should use the most beautiful style. The Rambam assumes that one already knows which script is being discussed, because one has a Sefer Torah and sees how it is written.
—
Laws of Spacing, Line Length, and Formatting
The Rambam’s Words: “One leaves between each word and word like the space of a small letter. And between each line and line like the space of a line. And the length of each line should be thirty letters, in order to write ‘lemishpechotechem’ three times… so that the page should not look like a letter… so that the eyes should not wander from the end of the line to the end of the line.”
Plain Meaning:
Practical laws regarding formatting – spacing between words (like a small letter), between lines (like a line), and the length of each line (30 letters). Lines should not be too short (it shouldn’t look like a letter) and not too long (the eyes shouldn’t wander).
Novel Points:
1) The Sign of “Lemishpechotechem”:
The word “lemishpechotechem” (one of the longest words in the Torah) has 10 letters, three times is 30 letters – this is the line length. He means three times the word (not three times three).
2) “Eyes Wandering”:
The expression “eyes wandering” – the eyes “go for a walk” – is a beautiful description of the practical problem that a reader has when he can’t find where he is holding.
—
Laws of Letters at the End of a Line / End of a Page
The Rambam’s Words: One must calculate well the spaces for portions, so that one shouldn’t have to squeeze letters smaller. A word may not be written outside the page – but two outside the page is permitted, three outside the page not. A word of two letters may not be placed between the pages.
Plain Meaning:
One must plan so that there will be space for margins at portions, without having to change the size of the letters. The text should be approximately justified.
Novel Points:
1) Outside the Page – Two Yes, Three No:
A word of five letters – one may not write two letters on the page and three sticking out outside the page. But two letters outside the page is permitted. The main thing is that the text should be approximately justified.
2) A Word of Two Letters:
A word of only two letters may not be placed between the two columns (between the pages), because with two letters outside the page it is only permitted when it is part of a larger word that is caught inside – but an entire word of only two letters has nothing to catch onto.
3) A Word of Ten Letters:
The Rambam speaks of a word of ten letters or less. In the entire Torah there is no word more than ten letters! “Lemishpechotechem” is the example from the Gemara, but in the Torah it is written defectively. “Veha’achashdarpenim” has eleven letters, but that is in Megillat Esther, not in the Chumash.
4) When a Word Doesn’t Fit:
If one can write half of the word within the page and half outside the page – one does so. If less than half will be within the page – one leaves the space empty and begins from the new line.
5) [Digression:] In old Torahs one sometimes filled empty spaces with a sign (like a nun) so it would look nicer.
—
Between Chumash and Chumash
The Rambam’s Words: Between each chumash one leaves four empty lines, no more and no less, “and the chumash begins from the beginning of the fifth line.”
Plain Meaning:
A formatting law – the new chumash begins on the fifth line.
—
End of the Torah
The Rambam’s Words: “One must finish in the middle of the line at the end of the page” – one must finish in the middle of the last line of the last page. If there is still much space left, “one shortens and rises” – one makes shorter lines so that “le’einei kol Yisrael” should be in the middle of the line at the end of the page.
Plain Meaning:
Laws of beauty – the end of the Torah should also be beautiful and justified from below.
Novel Point:
It is compared to what one does with the Passover Haggadah – “Blessed is He who keeps His promise to Israel” also ends this way, although there is a technical reason there (regarding documents).
—
Large Letters, Small Letters, Dots, and Unusual Letters
The Rambam’s Words: There are traditions that certain letters are written larger, smaller, with dots (like “vayishakehu”), or with an unusual form.
Plain Meaning:
The Rambam mentions special traditions regarding letters that are written differently.
Novel Points:
1) Examples of Unusual Forms:
– Pe lufefet – in the pe one makes another pe inside (another turn).
– Letters whose heads are broken – for example the chet in “vayehi choshech afelah” one makes a broken verse (also the Ohr HaChaim mentions this).
2) Why We Stopped Making Lufefot:
Our Torahs today don’t make lufefot and crooked letters. A reason: the pe lufefet and crooked letters are like a “blemish” – a pitiful letter that was “born with a hump.” Each such letter represents a Jew. When the scribes later had mercy on such Jews, they stopped doing this. But small and large letters – this is still done.
—
The Matter of Crowns – Sefer Tagi
The Rambam Mentions: Sefer HaTagi – a book that describes for each different crown different secrets.
Plain Meaning:
Sefer Tagi writes about each different crown and other special signs on letters. According to tradition, the book is received from Ezra the Scribe.
Novel Points:
1) The Ramban and Sefer Tagi:
The Ramban quotes Sefer Tagi. He didn’t just say which letters receive three crowns and which four – he held that in certain places in the Torah one is led to place a crown, and one must pay attention to how many crowns each letter should have (some have seven, etc.).
2) Rabbi Elazar of Worms (the Rokeach) had explanations on Sefer Tagi. The Migdal Oz (the commentator on the Rambam) was also engaged in the matter of crowns – he was somewhat of a kabbalist.
3) Examples from Sefer Tagi:
In Parashat Emor – “lenefesh lo yitama” – the nun has a “crooked nun” (crooked horn to the left). The heh of “kedoshim” has four crowns. A list of seven crooked letters, ten, etc. is also mentioned.
4) Sefer Tagi is written in Aramaic, like all tradition books. At the beginning it says it was found on the twelve stones that Joshua placed in Gilgal, by Eli the Priest.
5) Practical Relevance – Whether We Follow Sefer Tagi:
– The Chatam Sofer says that we no longer know how to do it, therefore we stopped doing it.
– The Tzanzer Rav (according to Nefesh Chayah) held that when he writes a Sefer Torah himself, he does follow Sefer Tagi. The public doesn’t follow this way, but when one writes oneself, perhaps one should. There exists a Sefer Torah from the Tzanzer Rav where one can check if he actually made the lufefim.
6) Why We Stopped:
(a) Since the crowns are a hint to secrets, there is no point in making them if one doesn’t understand the secret.
(b) It can be a safeguard so that scribes who are not Torah scholars shouldn’t enter – whoever doesn’t know the tradition, one can recognize that he is not a Torah scholar. Grinfeld brings the interpretation that the scribe must be one who enters knowing what he is doing.
—
Law: All These Things Are Only the Preferred Mitzvah
The Rambam’s Words: “All these things are only the preferred mitzvah. If one was not meticulous with crowns, and wrote letters in their proper form according to the regular order, brought lines closer or farther apart or lengthened in shortening – but as long as he did not do actually invalid things like: letter stuck to letter, was full where it should be defective or vice versa, or missed the form of the letter, or switched open and closed portions – this is a valid book.”
Plain Meaning:
All the previous laws regarding crowns, lufefim, number of lines, etc. are the preferred mitzvah but not invalidating. What is invalidating is: the form of the letter, open and closed portions, full and defective, and that letters should not be stuck together.
Novel Points:
1) Source for the Custom:
This is the source for the custom that we don’t follow all the crowns from Sefer Tagi – because the Rambam says explicitly that it is not invalidating.
2) But the Rambam Took It Seriously:
The Rambam himself placed these things in the previous laws as serious laws (not just customs), even Sefer Tagi which is not in the Talmud. This shows that the Rambam considered it a serious tradition – “received person from person” – but it is not invalidating after the fact.
3) “Person from Person”:
The Rambam says “according to what is received person from person” – he doesn’t tell us until whom, but Sefer Tagi itself writes that it goes back to Joshua’s stones in Gilgal.
—
Measure of Lines — 48 to 60 (or 68)
The Rambam’s Words: “And the measure of the number of lines on each page should be no less than forty-eight and no more than sixty.”
Plain Meaning:
For the beauty of a Sefer Torah, on each page there should be between 48 and 60 lines.
Novel Points:
– The numbers have hints, but it can also be that it developed for practical reasons. “Some say they should not be less than 42” – 42 lines also comes to mind as a relevant number.
—
Measure of Page Width
The Rambam’s Words: The width of each portion should be like nine letters (“asher asher asher”).
Plain Meaning:
The minimum width of the space between portions is nine letters.
Novel Points:
– Without the tradition one could have said a bit less or more, but the tradition decided it.
– A distinction is shown between the measure here (nine letters with “asher”) and the previous measure where one brought a longer letter three times (“lemishpechotechem”) – because with longer letters there are fewer breaks (spaces) between words, and with shorter words like “asher” there are more breaks. This is a normal amount of space.
—
Song of the Sea and Song of Ha’azinu — Lines from Above and Below
The Rambam’s Words: The Song of the Sea should come out so that from above five lines (“those who came on dry land…”) and from below five lines (“and Miriam took…”). The Song of Ha’azinu — from above six lines (“and they knew…”) and from below five lines.
Plain Meaning:
There is a tradition for how many lines of regular text should be before and after each song.
Novel Point:
The Rambam says that all these things are not invalidating – if one did not maintain the number of lines before/after the song, the Sefer Torah is not invalid.
—
What Is Indeed Invalidating — Invalidations in a Sefer Torah
The Rambam’s Words: **”If he wrote full defective or defective full, or if he wrote a word that is read but not written, or if he wrote the written form and not the read form (such as ‘yishgalenah’ instead of ‘yishkavenah’, ‘afulim’ instead of ‘techorim’), or if he wrote an open portion closed
or a closed portion open, or if he wrote the song like the rest of the writing, or if he wrote another portion like a song — this is invalid. And it has no sanctity of a Sefer Torah at all, but rather like a chumash from the chumashim that one teaches children with.”**
Plain Meaning:
A Sefer Torah with these errors is invalid and has no sanctity of a Sefer Torah, but rather sanctity like a chumash for children.
Novel Points:
1) What Is the Practical Difference of “It Has No Sanctity of a Sefer Torah at All”?
Both — a Sefer Torah and a chumash — have sanctity, both require burial, both may not be erased. What is the difference? One does not read publicly from a chumash — this is the main practical difference. But the Rambam’s language “sanctity” implies that there is something more than just the law of public reading.
2) Does One Fulfill the Mitzvah of Writing a Sefer Torah with Such an Invalid Book?
A strong question: someone wrote an entire Sefer Torah but with keri instead of ketiv — he learns in it, he wrote down the entire Torah — did he not fulfill the mitzvah of writing a Sefer Torah? Conclusion: No, he is not fulfilled, even though he learns in it. This is a great novelty.
3) Practical Implication for Books According to the Rosh:
If one fulfills the mitzvah of writing a Sefer Torah by buying books — if a book has an error (typo), did one not fulfill the mitzvah? This is shown as a problem.
4) The Rambam’s Language “But Rather Like a Chumash”:
The Rambam shames the scribe — he wants to say that even though the person did “tremendous things” (wrote down the entire Torah), it is no more than a little chumash. But a little chumash also has sanctity.
5) [Digression: Keri Instead of Ketiv in a Chumash:]
In certain chumashim one writes the keri inside (instead of the ketiv), and this is within the category of “a chumash from the chumashim that one teaches children with.” From the Rambam it is implied that one may do so in a chumash (although there are opinions that one may not). The Rambam in his introduction to his book also says that his book “has no sanctity at all.”
6) Why Don’t Children Learn from a Valid Sefer Torah?
If everyone must write a Sefer Torah, why shouldn’t children learn in a valid one? Answer: Practically there aren’t that many Sifrei Torah, because one must write each letter by hand.
—
A Sefer Torah That Has Not Been Checked — Thirty Days
The Rambam’s Words: “A Sefer Torah that has not been checked — one may not keep it more than thirty days, but rather one should correct it or bury it.”
Plain Meaning:
A Sefer Torah that one has not gone through to check if it is valid, one may not keep more than 30 days.
Novel Point:
The Rambam doesn’t mean simply “not gone through” — he means literally that there is an error. The Rambam is not speaking of the law of checking in general, but of a situation where one knows there are errors.
—
Three Errors on Each Page — Correction or Burial
The Rambam’s Words: “A Sefer Torah that has three errors on each and every page — it should be corrected. Four — it should be buried.”
Plain Meaning:
Up to three errors per page can be corrected; four or more — burial.
Novel Points:
1) Why Can’t One Correct Four?
The fixing itself (as the Rambam will say with “hanging letters” — inserting letters between lines) looks ugly when there is too much. With four errors per page it becomes not beautiful.
2) “In What Case Are We Speaking — Where One Finds Hanging Letters”:
The definition of “four is too much” is only when one must insert missing letters (hanging). But if the correction is different (like erasing), there can be different rules.
3) If Most Pages Have Four Errors But Some Have Only Three:
If there is even one page with only three errors, one can correct even the pages with four errors. This shows that the book overall is not so bad.
—
It Is Permitted to Write Chumash by Chumash
The Rambam’s Words: “It is permitted to write the Torah chumash by chumash, each chumash by itself.”
Plain Meaning:
One may write the Torah in separate chumashim.
Novel Points:
– Does such a chumash have the sanctity of a Sefer Torah? The answer is “not clear” — it is not clear.
– Whether one can read from it publicly — also not clearly stated.
—
But One May Not Write a Scroll by Itself
The Rambam’s Words: “And one may not write a scroll for a child to learn from… but if his intention is to complete it into a chumash, it is permitted.”
Plain Meaning:
One may not write a scroll (a piece of a chumash, less than a complete chumash) — not even for a child who needs to learn, for example Parashat Vayetzei alone. But if the plan is to finish the entire chumash, it is permitted — one doesn’t have to do everything at once.
Novel Points:
1) Practical Question Regarding Modern Times:
It is very common that one prints out only the portion for Shabbat (Shabbat sheets, booklets, etc.). The concern is that this can be a disgrace — it becomes “disposable,” like a newspaper, and one throws it away. The foundation of the prohibition to write a scroll is apparently because it becomes a disgrace to holy writings.
2) The Lubavitcher Rebbe’s Response:
When someone wanted to make copies of a chumash because there weren’t enough chumashim in the synagogue — the Rebbe said one should buy another box of chumashim, not make copies. This supports the concern of disgrace.
3) [Digression: Criticism of Shabbatonim:]
A general criticism of shabbatonim that are made in hotels — there is no atmosphere of a study hall, there are no books, and everything becomes very frivolous.
—
One Writes a Scroll Three by Three Words in One Line
The Rambam’s Words: One may write a scroll with only three words on a line.
Plain Meaning:
This makes it different from a Sefer Torah format, and therefore it is permitted. This is a type of “slogan” — a verse or a piece of Torah that one hangs up in an institution, which is not similar to a fake Sefer Torah.
Novel Point:
This is connected to the Gemara regarding the portion of Sotah — that one may write a small piece of Torah in a different manner, when it is not made to be like a Sefer Torah.
—
Torah, Prophets, and Writings in One Volume
The Rambam’s Words: “It is permitted to bind Torah, Prophets, and Writings in one volume.” Between each chumash one leaves three lines, between each prophet also three lines, between the Twelve also three lines — so that “if he comes to separate it, he separates.”
Plain Meaning:
One may bind together Torah, Prophets, and Writings in one volume.
Novel Points:
1) The Order of Prophets and Writings:
According to the Baraita in Tractate Bava Batra: Prophets — Joshua, Judges, Samuel, Kings, Jeremiah, Ezekiel, Isaiah, the Twelve. Writings — Ruth, Psalms, Job, Proverbs, Ecclesiastes, Song of Songs, Lamentations, Daniel, Megillat Esther, Ezra, Chronicles.
2) The Order Is Approximately Historical:
Except for Job (which we don’t know exactly when he was). Isaiah is historically earlier than Jeremiah (in the days of Hezekiah), but in the Baraita Jeremiah comes before Isaiah — the Gemara gives a reason why.
3) Our Chumashim Are Not According to This Order:
We have the Five Scrolls together, and Isaiah before Jeremiah. The “Koren Twenty-Four” already follows the order of the Baraita.
—
Ruling for Holy Writings
The Rambam’s Words: “All holy writings one writes them on ruled lines… even if one writes them on paper… three words one may not write” (without ruling).
Plain Meaning:
All holy writings, even on paper (not parchment), must be written with ruling (lines). Only three words may one write without ruling.
Novel Point:
In the Gemara one sees that when one writes a verse in a letter, one also needs ruling. But it is not entirely clear what the Rambam rules regarding this.
—
A Volume with Torah, Prophets, and Writings — Sanctity
The Rambam’s Words: “A volume that has in it a Sefer Torah, Prophets, and Writings, has no sanctity of a Sefer Torah but rather like a chumash from the chumashim.”
Plain Meaning:
A volume that has in it Torah together with Prophets and Writings, has no sanctity of a Sefer Torah — only sanctity like a chumash.
Novel Points:
1) Whoever Adds, Detracts:
The foundation is whoever adds, detracts — when one adds Prophets and Writings to a Sefer Torah, the sanctity becomes weaker, not stronger. This is a “wonder of wonders” — you take a Torah, add Prophets and Writings, and it becomes less holy!
2) Does One Have a Right to Write Prophets and Writings on a Sefer Torah?
Apparently yes, because the Rambam speaks of this reality — but the price is that it becomes only a chumash. However, it can be that with other things (like mezuzah) it is actually forbidden to add foreign things.
3) Investigation — “All Extra Is Considered as Removed”:
Does “all extra is considered as removed” mean that one may not combine at all (prohibition), or does it only mean that if one has combined, the result is a lower sanctity? Apparently the Rambam means the second — he added, and it became weaker.
📝 Full Transcript
Laws of Sefer Torah Chapter 7 – The Mitzvah of Writing a Sefer Torah
Opening
Dear Jews in America, today we are going to learn the laws of tefillin, mezuzah and sefer Torah. Specifically sefer Torah begins today. There is a large audience listening from Europe and from other places, but today America is responsible for the entire world, like a dome, so all Jews are Jews in America.
No, all Jews, all Jews, wherever they are, okay. In the United States and Canada, who are under the authority of the rabbis in the United States and Canada, and also the Jews of Eretz Yisrael who are under whatever is in charge in Eretz Yisrael, the Eidah HaChareidis, the general Ashkenazi camps, and if there are Sephardim it’s Yisrael. I’m not leaving anyone out, yes Rabbi, I was just going, I was just going, in short, all Jews, kol Yisrael, I just wanted to indicate the kol Yisrael. Every Jew from Yisrael is listening to our shiur on the laws of sefer Torah chapter 7.
Halacha 1: The Positive Commandment to Write a Sefer Torah
The Language of the Rambam
In Sefer HaMitzvos the Rambam says about every male from Yisrael, each and every male. It is a mitzvah only for a man. It is a positive time-bound commandment. Eh, we haven’t yet said which mitzvah we’re talking about, so let’s explain what we’re talking about.
So the Rambam begins the mitzvah of writing a sefer Torah. The Rambam says, it is a positive commandment upon every man from Yisrael to write a sefer Torah for himself, so that he should have for himself a sefer Torah. This is not a mitzvah to write and place in the beis midrash, the mitzvah is to write for oneself a sefer Torah. So says the holy Rambam.
The Source: “Ve’atah Kisvu Lachem Es HaShirah HaZos”
That is to say, there is a verse “ve’atah kisvu lachem es hashirah hazos ulmdah es bnei Yisrael”. What does it say afterwards? That is to say, write the Torah that contains this song. Write down the Torah that has the song. The entire Torah is now called a song. The Torah is called a song.
It’s interesting, why should the entire Torah be called a song? The entire Sefer Mishpatim doesn’t say that it’s a song. But that’s how Chazal learn it.
No, he says that song means Shiras Ha’azinu. Do you really mean that one writes the entire Torah? Yes, yes, that’s how the Rambam learns. You have different approaches here.
Why Does “HaShirah” Mean the Entire Torah?
The Rambam says, it states in the Torah “ve’atah kisvu lachem es hashirah”. The Rambam says, this doesn’t mean only to write the song. Why doesn’t it mean only to write the song? Because one does not write sections of Torah, parshiyos parshiyos. And not to write one piece. If someone would fulfill the verse literally and write only Shiras Ha’azinu, he would be transgressing a prohibition of writing the Torah.
They should forgive us and learn that one may not cut from the Torah, or one may not take a piece from the Torah and use it for other things and the like. One also may not write only one parshah.
One may not write only one parshah? Yes, once we will learn at the end of these laws, it states explicitly at the end of this chapter or at the end of the next chapter, that one may not write a chumash as a scroll. A chumash yes, but not parshiyos parshiyos.
You ask a question, perhaps one only needs to write Sefer Devarim?
Discussion: How Do We Understand the Verse?
Speaker 1:
I don’t know, somehow they understood that it means… the Rambam understood somehow that this means one should write the Torah that contains the song. One must understand that it’s not the way Rabbi Avraham Abramowitz explains the derasha, if you want to understand the derasha. There are others who say that one can learn the entire Torah, and there are others about how one can learn the mitzvah of writing the entire Torah. The Rambam learns this way.
It’s not so strange, because you need to think, what does the verse say? The verse says one should write the song, remember, “ulmdah”, remember the song, “that this song shall be for Me as a witness” etc. And remember what Moshe Rabbeinu teaches us, it says there for a long time.
Also, even the song, from where will one write the song? And everyone looks around, what is the Torah? How did he ever find a Shiras Ha’azinu in writing somewhere in a genizah? It’s a part of the sefer. Therefore, just as one writes the sefer, automatically one will have the song. It’s a reasonable reading of the verse.
I said that it’s also necessary from the larger story. Once we already know the picture that the Rambam has laid out for us until now, and what Chazal lay out for us, that Moshe Rabbeinu taught the Torah, and that the Torah is one continuous thing that begins from Bereishis until Vezos HaBerachah, then when the verse says “kisvu lachem es hashirah hazos” it means the sefer, and the song is brought perhaps as an example.
In the plain meaning of Scripture one can say that the song is a part of the Torah. Not an example, simply when it says “kisvu lachem es hashirah hazos” it means one should write the entire sefer.
But the verse doesn’t say, we’re innovating a new mitzvah of writing the song or a new concept of writing the song. What the verse says is, the contextual point of the verse is that the song should be a testimony that will never be forgotten, and one should always see that the Torah already predicted that we will sin, and one should do teshuvah etc.
So, how will one write the song? As a part of the entire Torah, but why should someone write only a piece of song? It’s a bit strange. So that means, it’s like a sefer Torah. It’s not so crazy.
The piece is never written separately by itself, but what? It’s a part of the Torah. So it’s a mitzvah to give the Torah.
Discussion: The Status of “Ein Kosvim Es HaTorah Parshiyos Parshiyos”
Speaker 2:
I can only tell you that it’s circular. From where do you know that one doesn’t write the Torah parshiyos parshiyos? Because one must write the entire Torah. That the Torah must be one piece.
Speaker 1:
Okay, I understand that it’s a bit circular, that if one assumes that it’s a normal thing that one writes the Torah… That itself is “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”, he says. That the Torah is one large parshah. So the main law in the halacha l’Moshe miSinai, in the halacha is “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”, that’s where the main law lies. That the entire Torah is one unit. Then it comes out that one must write the entire thing.
Speaker 2:
Yes, but it’s backwards. It doesn’t say anywhere in the Torah “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”.
Speaker 1:
That “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”, that itself is simply a statement, that it’s a halacha l’Moshe miSinai. This is not like one learns into the letters of the seven. It’s not like that. It’s simply so that “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”, that the Torah is one thing.
It’s not a law. The law is the mitzvah of writing a sefer Torah. There is no other law. In which mitzvah is the halacha “ein kosvim parshiyos parshiyos” separate? It’s part of the laws of writing a sefer Torah. There is no law of “prohibition to write parshiyos parshiyos”.
Speaker 2:
I’m saying very well. Just as he says the song, you can imagine that he doesn’t mean to write one piece, because why should one write one piece? He means to write the entire thing.
Speaker 1:
The law of “ein kosvim es haTorah parshiyos parshiyos”, is that a d’oraisa or a derabbanan? It’s neither a d’oraisa nor a derabbanan. It’s the mitzvah of writing a sefer Torah itself.
Why should one write only one piece? Why should one take out only the piece, the part, the parshah? Why should one do such a strange thing? The Torah is the entire Torah. Not to do such a strange thing, is that a d’oraisa or a derabbanan? It’s a contradiction to the definition of a sefer Torah.
Speaker 2:
Okay, no, I’ll tell you the plain meaning in the halacha. I’ll tell you the plain meaning in the halacha, you’ll understand. Something is missing for us here. For me it’s clear. I don’t have time to look in sefarim in the middle, it’s really a pity for me.
Speaker 1:
For me, I understand it. If one agrees that it’s a normal thing that one writes that there is such a thing called a Torah, I need to understand from where comes the thing that there is such a thing as a sefer Torah? The book that is called Torah, chumash, yes, chumshei chumshei Torah. How do you know there is such a book? You must bring me a proof from a verse that there is such a book.
The plain meaning in the sense, it should say in the book, this is a sefer. Is there such a book? Certainly. Whoever writes a book, one writes a half piece, one volume, I also have one volume of a novel parshiyos parshiyos. You go to the store, buy me the Kedushas Levi, you go to Parshas Ki Seitzei, it doesn’t make sense.
“Es hashirah hazos” is in the sefer which is a sefer Torah.
So when he says “kisvu lachem es hashirah”, he doesn’t just say “kisvu lachem es hashirah”, but “write for yourselves the book that has the song”, the sefer that has the song.
Discussion: The Context of the Verse
Speaker 2:
Imagine I give you the Kedushas Levi, I tell you, the sefer is very important, because in this sefer it says a prophecy that tomorrow the Rebbe’s brother will come and say such and such.
No, I ask you, my children, I tell you, learn Kedushas Levi, the holy teachings on Chanukah, and under this I say, let’s print out a small sefer, a small booklet of the teachings on Chanukah. Why? Because it says there a law that one Torah is the Torah parshiyos parshiyos.
Speaker 1:
I’m not telling you what it says, you’re telling me a different story. It doesn’t say learn the Torah because there’s an important piece, the song. It says that since one will always remember the song that will be written, therefore the song will be able to be a testimony. But why will one write the song?
Wait, what does it say afterwards? “Ulmdah es bnei Yisrael”. What does it say? That one will be able to learn it like that? No, “lema’an tihyeh li hashirah hazos l’eid bivnei Yisrael”. You remember the parshah.
The point is that the song will be a memorial, one will always have written the song which will be a testimony that they predicted the whole thing. I tell you, but how will it be written? Is there a separate mitzvah to write the song? How will one remember the song? Why will one remember? Let’s say that one does fulfill the mitzvah of only writing the song. There will be somewhere an amulet somewhere with the song. It’s not interesting.
The point is, it will be a part of the sefer. Everyone will have a sefer Torah, and therefore the song will be a testimony. It makes a lot of sense if you think this way. I’m not saying one must learn this way, but it makes a lot of sense this explanation, that it doesn’t mean to write only the song.
According to this it would be, that when the Rambam would come to say that there is a mitzvah to write the song, it would be strange, what is the meaning of writing the song? It’s not like you wrote that it’s an important piece. The Rambam says, in this sefer, one will always use this sefer to remember that there is an important word there. It means that it will be in the entire sefer, not that one will take out the word. One won’t look at the word either, because it will be, as it says in the Gemara by the treifos, it’s “chada d’zita”, it’s a small piece, okay, it’s a paper, something is written, it’s nothing.
Speaker 2:
It’s a combination of a d’oraisa with a Torah she’be’al peh that says that the above-mentioned mitzvah is with the entire Torah.
Speaker 1:
No, I said that this is the reason. The Rambam doesn’t say so, he doesn’t say so, he interprets the Rambam. You can say differently. I’m telling you that it’s not a great novelty, it’s not a great novelty, because it says “ki yesh lecha sefer kasuv”. This is not the actual dispute about what the song is. It’s not the plain meaning that one must write the song, and only with a regular sefer Torah one cannot fulfill it. Certainly not. It’s not an accompaniment for the song. The song is certainly a part of the sefer.
“Ve’af Al Pi SheHinichu Lo Avosav Sefer Torah”
And now, since there is such a mitzvah, the Gemara says, he brings a halacha, ve’af al pi shehinichu lo avosav sefer Torah, mitzvah lichsov mishelo. Because a person already inherited a sefer Torah, he already has a sefer Torah for himself, but he still hasn’t fulfilled the obligation to write for himself. The word is that he should do an action, he should write for himself. Because it’s a mitzvah to write from one’s own, he must himself write a sefer Torah.
Perhaps it has to do with what it says right afterwards, “ulmdah es bnei Yisrael”. Writing is such a concept of, when a person writes, it’s plain that he… when a person writes a sefer Torah it’s a completely different thing than if someone writes for him. It’s a concept of learning like, it’s a concept of being a part of the Torah. He becomes a part of the Torah, he becomes much more.
“Ke’ilu Kiblah MeHar Sinai”
But here he says “ke’ilu kiblah meHar Sinai”. When one buys it from Yehudah, it can be “as if he received it from Har Sinai”. There are two levels. Let’s understand clearly. There is a mitzvah not just to have a sefer Torah, but to write your own sefer Torah. You should have your own Torah. This doesn’t yet mean that one must write it with one’s own hands. This can be fulfilled even when another writes.
If you, there are two conditions, if he writes it with his hand, it is a truly great merit “ke’ilu kiblah meHar Sinai”. If someone doesn’t know how to write, and he buys it, he also fulfills, another writes for him, he fulfills the mitzvah of “lichsov mishelo”. He doesn’t have the merit of “ke’ilu kiblah meHar Sinai”.
I mean that “ke’ilu kiblah meHar Sinai” means that writing a sefer Torah oneself is a tremendously powerful thing, truly. It’s like, it’s a type of learning, it’s stronger than learning. He exerted himself and wrote the entire Torah, and now he reads it. And it’s also simple that presumably the sofer is afterwards the baal korei. It’s a type of connection.
Why is “kisvu lachem es hashirah hazos” “ulmdah es bnei Yisrael”? And with your father’s Torah he doesn’t fulfill, there is another sefer Torah, but he didn’t fulfill the “as if he received it from Sinai”. This doesn’t relate here to any baal korei. The sefer Torah that one writes is not so that one should learn from it, not so that one should place it in shul and someone should read from it.
Laws of Sefer Torah: The Mitzvah of Writing a Sefer Torah — By One’s Own Hand Versus Through Another, and the Opinion of the Rosh
Halacha 2: Writing by One’s Own Hand Versus Writing Through Another
This doesn’t yet mean that you must write with your own hands. This means, you can fulfill even when another writes. If, yes, here there are two things.
If you write it with your hand, it is a truly great merit as if he received it from Har Sinai. If someone doesn’t have the ability to write, and if he doesn’t write it himself, he also fulfills when another writes for him. He fulfills the mitzvah of writing from one’s own.
Two Levels in the Mitzvah: Ke’ilu Kiblah MeHar Sinai Versus Lichsov Mishelo
He doesn’t fulfill the mitzvah of… he doesn’t have the merit of those who know. He doesn’t have the merit of ke’ilu kiblah meHar Sinai. I mean that ke’ilu kiblah meHar Sinai means that he… writing a sefer Torah oneself is a tremendously powerful thing, truly. This is a type of learning, it’s stronger than learning. He exerted himself and wrote the entire Torah, and now he reads it.
And it also looks simple that presumably the sofer is afterwards the baal korei. It’s a type… it’s a distinction. Why? “Kisvu lachem es hashirah hazos ulmdah es bnei Yisrael”. When someone doesn’t have the ability to write, he still doesn’t fulfill. There is another sefer Torah. But he didn’t fulfill the ke’ilu kiblah meHar Sinai.
This doesn’t relate here to any baal korei. The sefer Torah that one writes is so that one should learn from it, not so that one should place it in shul and read on Shabbos. One should learn from it. The mitzvah of reading the Torah. Specifically, one who writes with knowledge, in order to learn from it.
The Meaning of “Ke’ilu Kiblah MeHar Sinai” (According to Rashi)
But Rashi, the ke’ilu kiblah is simple, because why did one receive from Sinai? One wrote the Torah, made the Torah. He also makes a Torah. It’s a vessel, he copies the Torah that is here. He is engaged in making the Torah. It’s a completely different level.
The Concept of “Lichsov Mishelo” — Because a Torah Gets Old
But also the mitzvah of lichsov mishelo, my brother told me last night that he thinks that the mitzvah of lichsov mishelo is simply because the Torah gets old. An old Torah becomes a bit worn. I was told last night that a sefer Torah is already worn, becomes old and not beautiful. It’s good that there should be a new one.
Imagine one learns in the… tefillin can be out of order, very well. Tefillin can be out of order, why? As long as mother, yes? Because there’s no difference, one must have it. But a Torah, one uses it, it gets worn out, it’s not nice to have the same Torah.
Two Mitzvos Combined
It’s interesting, you could perhaps say that there are two mitzvos combined. There’s a mitzvah that every Jew should go through the “as if he received it at Mount Sinai,” he should write a Sefer Torah, and he should learn it. It’s a mitzvah on a Jew, it’s a type of Jew who writes a Sefer Torah. Look, take a Jew from the street, he can’t write a Sefer Torah now. That a Jew should be able to write a Sefer Torah is a tremendously great thing.
And then there’s another thing, that there should be as many Sifrei Torah as possible. This is indeed a concept that… It’s like a mitzvah for someone who has the ability to write a Torah, and if not, at least one should fulfill the concept that there should be enough sefarim in the system.
Speaker 2: Don’t we need to have enough sefarim? Don’t we need to have enough sefarim?
Speaker 1: No, you don’t need to have enough sefarim. You shouldn’t imagine the Torah as something that lies in shul that you carry. You need to understand that if later, if one separates and learns the Rosh, one will see that the mitzvah of writing a Sefer Torah doesn’t speak of that.
He’s speaking – imagine that one doesn’t have any sefer. Imagine, one can fulfill it, it says that one can fulfill it by buying a Chumash. You never learn from it anyway. The mitzvah is that you should have a Torah. Certainly you should learn from it yourself. And the difference of inheriting, the advantage of writing it yourself is apparently only an advantage in that you should have your own made.
The Meaning of “One Who Corrects Even One Letter in a Sefer Torah – As If He Wrote It All”
And according to this, one can also understand what the next halachah says, yes, “And anyone who corrects in a Sefer Torah even one letter – it’s as if he wrote it all.” Because why do you need to have your own Torah? It’s not a sin to have an inherited Torah or a bought Torah. It’s just perhaps already old, so it’s no longer… If you correct it, perhaps you refresh the Torah, you make sure it’s well made, then it’s also “as if he wrote it all,” as if you made the whole thing yourself. Because the main thing is that there should be, it’s not a mitzvah of the work of writing. The mitzvah is that there should be a new Torah written for you. If you yourself corrected it, that’s also good.
Speaker 2: Makes sense?
Speaker 1: Yes.
Discussion: The Custom of Writing a Letter at a Siyum Sefer Torah
I think that the people who conduct themselves to write at a Siyum Sefer Torah, one makes a… one corrects, one is honored to correct one letter, I don’t know if it means that. That’s just a chibbas mitzvah (affection for the mitzvah).
Speaker 2: But that’s what one does, because he took upon himself a cherem (vow) “to write for himself,” and then he does the correcting in the Sefer Torah.
Speaker 1: Yes, but that’s a bit different.
Speaker 2: But that’s just people around also writing a letter, and with that it becomes theirs. That’s actually a bit interesting. And ultimately it becomes like a partnership. That’s actually the concept, when several people write a Sefer Torah together, one wants that each person should be able to be a corrector. Because once one starts already, one wants to honor everyone and not exclude. But even the correcting, according to what I’m learning, correcting doesn’t mean that you need to… There’s also a concept of “our mitzvos through our agents,” I’m not saying there’s no concept. There’s a chibbas mitzvah. But it’s more – correcting means that you found a mistake, or some letter was broken.
Speaker 1: Correcting means he added another Sefer Torah to use, to see.
Speaker 2: Yes, he maintained it. He made a good Torah. And then, if he made it lechatchilah (from the outset), he wrote a Torah and a letter is missing, whatever, and he fills it in, okay, that’s already a… I think that’s just a hiddur mitzvah (enhancement of the mitzvah), that it’s not exactly the thing.
The Position of the Rosh: Writing a Sefer Torah in Our Times
This is the mitzvah to write a Torah. And one needs to know that in Shulchan Aruch it says, he brings the Rosh… Yes, doesn’t he bring the Rosh here from below? It was written “in our times.” The Rosh was written.
The Foundation of the Rosh: The Mitzvah is for Learning, Not for Reading in Shul
The Rosh who says that the mitzvah of writing a Sefer Torah, the mitzvah was only in their times when they used to learn from the Torah. Today when one doesn’t use the Torah to learn, it’s only for the enactment of the Sages of Torah reading, in order to fulfill, not only from the Torah scroll, this is the Rosh on Sefer Torah, one fulfills, one is obligated to buy Chumashim, Mishnayos, Gemaras, because the purpose of the mitzvah is not to read for the congregation, that’s not any mitzvah at all.
In other words, one needs to say for the wealthy people, one says that today there’s such a custom, when a person reaches a certain age and he doesn’t have what to do with his extra money, he buys a Sefer Torah and he makes a Hachnasas Sefer Torah (Torah dedication ceremony), and one says speeches that it’s a great mitzvah. It could be that it’s a mitzvah, according to the others, the Rambam it appears that it’s a mitzvah, but the Rosh says that this is not the main thing, because the main thing, there are enough Torahs in shul, everyone has enough Torahs to fulfill the mitzvah of Torah reading normally. The main mitzvah is that there should be sefarim that people should learn from.
Someone donates the library in the beis medrash, or he buys sefarim even for himself at home, through proofreading, that one pays with yours, it’s a mitzvah to buy sefarim.
Digression: Sponsoring Shiurim as Fulfillment of Writing a Sefer Torah
I’m making here a psak halachah (halachic ruling), that if someone donates our shiur, he fulfills the mitzvah of writing a Sefer Torah, because in today’s times there’s a type of reality of writing the Torah through recording the entire Torah so that people should be able to learn it. And not only that, but I think the chances are that more people will learn kol haTorah kulah (the entire Torah), Torah she’bichsav Torah she’be’al peh (Written Torah and Oral Torah), through our holy institution, through our shiurim, through the Rav HaGaon Rabbi Yitzchak, my esteemed partner.
Therefore, if someone donates a shiur here, and certainly if someone donates the entire series, I know, how much does it cost to write a Sefer Torah and make a Hachnasas Sefer Torah? Two hundred thousand dollars? Yes. But for that one can buy an entire sefer of the Rambam, yes, one of the sefarim, Madda or Ahavah, a larger sefer. And one can also make an extra Hachnasas Sefer Torah, that one can come, one can put a crown on that sefer of the Rambam. On all those videos, how does one bring the videos? Yes, you can add very nice graphics, a crown. One will see in the chapter that graphics are very important. It says exactly how one should write the Sefer Torah, the typography.
The Rosh says further. If someone wants to pay the amount that a Hachnasas Sefer Torah costs, they’ll make him a parade too. Yes, and one can also buy curtains and so forth, and pillars. Ah, it’s a special thing.
Discussion: The Rosh Means It Literally in Practice
But it’s interesting. No, it’s not just that, because Rav Schreiber made a mitzvah, one of his mitzvos was “a house full of sefarim,” one should buy sefarim. People laugh a bit at this, who buys a sefer and doesn’t learn it. But in practice, when a person buys sefarim, even if he buys deep sefarim that he doesn’t learn, someone comes, always one learns half, one learns a bit more.
It’s an interesting thing, because you look what you see what happens here, that there’s a mitzvah of writing a Sefer Torah, and from this becomes a greater mitzvah of spreading Torah in every generation according to the reality. No one says this regarding mezuzos or tefillin.
The Rosh Wouldn’t Have Eliminated Sifrei Torah
It’s interesting, the Rosh is very interesting. The Rosh doesn’t mean to say that one should stop… When the Rosh thinks that everyone will follow him, he wouldn’t have said it, because then one wouldn’t write any more Sifrei Torah after a few generations. Rather he meant to say that there should be enough Sifrei Torah, but still every shul needs to have a Sefer Torah. The Rosh doesn’t say that this will replace the entire Sefer Torah thing at all.
The Rosh’s Position is Clear and Not Chassidic Torah
The sound of the Rosh is a bit clearer, one must say one needs to go look inside, but someone wants to learn be’iyun (in depth), and I saw Rabbi Chaim Meir is very upset at the Rosh, he has this problem. It sounds very clear from the Rosh, that the Rosh doesn’t say any Chassidic Torah that with this one also fulfills the concept. The Rosh sounds like he’s saying that since the definition of the mitzvah is not just that there should be a Torah, but the definition is to learn, one doesn’t fulfill when one makes a Hachnasas Sefer Torah, one only fulfills when one buys a Gemara for the yeshiva.
Discussion: Distinction Between the Enactment of Torah Reading and the Mitzvah of Writing a Sefer Torah
So the Rosh, when someone comes to say to the Rosh, when I come to say “Adoni HaRosh,” open your eyes, the Rosh was the Rav where? In which city? Toledo, nu? Toledo. There are there a few hundred thousand Jews. If the Rosh lives until one hundred and ten, like today’s gedolim live, yes, and you have thousands of students, and eventually there are hundreds of batei medrash where Shabbos morning at the reading, instead of taking out a Sefer Torah, one takes out a large volume with a Rosh, and one learns all those sefarim. One makes an order, because this is very important, one can make Birchas HaTorah (the blessing on Torah). He wouldn’t have said that. The Rosh would have been very awakened in their…
The Rosh says that there’s enough. No, he doesn’t say that, he doesn’t say that there’s enough, he says one doesn’t fulfill with the purpose of the Torah and placing in the Aron Kodesh (Holy Ark). One doesn’t fulfill the mitzvah of writing a Sefer Torah. The person, no one. There’s a town, there are ten rabbis, and every rabbi has a Sefer Torah, one bought a Sefer Torah, one bought a Torah, one bought a Torah. No, no, no, no, again, certainly, no, again.
There’s an enactment of Torah reading, which let’s say, I don’t know if the halachah came, let’s say there was an enactment that one needs to have in the Aron Kodesh a Sefer Torah, there’s no problem. In order to accept that enactment, every shul needs, the Rav announced it last Sunday Parshas Hachnasas, every shul needs to buy a Torah, no problem. But that’s not the mitzvah of writing a Sefer Torah. Now there’s another mitzvah with the rabbis to read Torah reading. The mitzvah of writing a Sefer Torah is that which one learns, from which one learns.
In the Rosh’s Time They Still Wrote (Not Printed)
One learns from a Chumash or from a… In the Rosh’s times it was still writing, I want you to remember, he’s thinking literally of writing. From printing is already another level. But the Rosh, yes, the Rosh there wasn’t yet any printing, one wrote, a scribe wrote a Gemara etc., it wasn’t so different. That means, by us it looks very different, what’s different? In his times one took a scribe and wrote a Gemara.
The Rosh Would Have Written Hilchos Sefer Torah Under Hilchos Talmud Torah
Okay, very interesting. I would have said that according to the Rosh, Hilchos Sefer Torah, when the Rosh would have made this sefer, he would have written it for Hilchos Talmud Torah. He actually writes it, Hilchos Sefer Torah. There is Hilchos Sefer Torah of the Rosh, and in the first siman it says. It’s for Hilchos Talmud Torah how? It’s an introduction to Hilchos Talmud Torah? No, he understood that the mitzvah of writing is not a decree of Scripture that there should be a Sefer Torah in the world, it’s a mitzvah so that one should learn from it, and it makes a lot of sense what he says.
Discussion: The Rosh’s Position and Reality
It’s in Rosh, in Hilchos, in the back of the Gemara is printed Hilchos Sefer Torah of the Rosh. Chumash, Mishnayos, Gemara, Shulchan Aruch, Peirush HaMishnayos, according to how much one learns there. But it’s Kitzur Shulchan Aruch, I said it. It wasn’t concerned what one reads in shul, there are sefarim.
No, I’m telling you, this is certainly an enactment, it’s certainly an obligation, one must have it so that one can have an enactment of the Rabbis of Torah reading. But it’s not, one doesn’t fulfill the mitzvah. It’s different. There are others who say that certainly yes.
No, but look, and the Rosh himself says that he should place it for public reading. Ah, because I already know why. Ah, no, on the contrary, he adds to the Sefer Torah, “rather he places it in storage to read from it publicly.” The Gemara commentaries one learns all the time, one learns it more. Yes, no, on the contrary, the mitzvah is for himself, placing in the public is just a mitzvah, it’s certainly, it says in the Rambam.
No, the Rambam said that a beis medrash needs to buy a Tanach so that one can read in it, but that’s not the law of writing a Sefer Torah. Writing a Sefer Torah is a private mitzvah on a Jew, not a mitzvah…
The Mitzvah of Writing a Sefer Torah — The Laws of the King and the Question on the Rosh
Question on the Rosh — Why Not Tanach in the Times of Chazal?
Speaker 1: But I actually have a question. Why didn’t the Rosh ask a question, that according to what he says, why wasn’t there a mitzvah also in the times of Chazal that one should write Tanach? What, they wanted that it should remain only, it should be in the beis medrash? Who’s going to write it in the beis medrash? Rather what, there was a distinction how the beis medrash figured it out. From where were there books of Prophets and Writings in batei medrash to be able to read the Haftarah? There were, everyone bought themselves? Ah, for Maftir? If it’s not a mitzvah to write, who needs to pay for it? The beis medrash has a fund?
Speaker 2: Yes, yes. Just like they have a fund for benches.
Speaker 1: It’s not a mitzvah, there’s no mitzvah who should write it. But it’s a question on the Rosh, because if there needs to be Tanach, there’s no mitzvah to write Tanach. From where do you come to say that because there needs to be Mishnayos and Gemara it’s a mitzvah that there should be? He says that the mitzvah is in order to learn. The mitzvah is not to be in the shul in the Aron Kodesh to count how many Sifrei Torah. And on Tanach there wasn’t a mitzvah to learn in the times of Chazal? In the times of Chazal when there wasn’t yet any Mishnayos, wasn’t there a mitzvah to learn Torah she’bichsav?
When the Rosh distinguishes on the essence of the mitzvah of writing a Sefer Torah, in the times of Chazal when they used to learn Chumash, they used to learn it from a Sefer Torah. So one sees in the Gemara even. Perhaps there were also Chumashim, but also one learned from a Sefer Torah many times. So the mitzvah, it says in the Gemara, is a mitzvah. When the Rosh says mitzvah, the Rosh doesn’t write Chumashim and Tanach. One could have learned from Tanach. And when the Rosh says that one should buy a Sefer Torah and one should write a Sefer Torah, he’s speaking in a world where one learns from the Sefer Torah, not one locks it in wax and takes it out once a year. That is the claim of the Rosh.
Okay, the others disagree, the Ra’avad doesn’t say that. It could be that the Rambam holds that it is indeed an obligation to buy or write a Sefer Torah in our times, I’m not saying. But okay, let’s go further.
Halachah 2 — The Mitzvah of Writing a Sefer Torah of a King
The Basic Mitzvah of a King
Speaker 1: Now, besides the fact that everyone needs to write a Sefer Torah, yes? A king has another mitzvah. It’s a special mitzvah of a king. King mitzvah… It’s interesting that the Rambam says “every man of Israel,” here he says “every male.” Apparently this is also built on the Rosh’s reasoning that it has to do with learning, and women don’t have the mitzvah of Talmud Torah.
Speaker 2: Yes, and Talmud Torah is women are exempt, we learned it.
Speaker 1: Okay. A king, yes? A king is commanded to write another Sefer Torah for himself for the sake of kingship, in addition to the sefer that his father left him. It’s interesting, because a person could have thought that it belongs in Hilchos Melachim (Laws of Kings). If I remember, does the Rambam also bring it in Hilchos Melachim?
Speaker 2: He doesn’t bring it?
Speaker 1: I remember something that in Hilchos Melachim it’s mentioned. Here it looks like there are two mitzvos of writing a Sefer Torah.
Speaker 2: Yes, in Hilchos Melachim the Rambam mentions again, and he has there… Actually the same halachah, exactly the same. Doubled.
Speaker 1: Very interesting. Where. One will see, exactly the same chapter. The Rambam is… The Rav said that one can’t be medayek (make inferences) from the Rambam. One can’t be medayek from the Rambam. The Rav said yesterday that one can’t be medayek in him. Very interesting. I don’t know if there’s another such thing that the Rambam writes twice properly the entire halachah. Wondrous wonders.
Speaker 2: Does he add there a certain detail?
Speaker 1: No, he doesn’t add anything.
For the Sake of Kingship — The Special Torah of Royalty
Speaker 1: Let’s read. So, let’s read. The king, okay, very interesting. The king is commanded to write another Sefer Torah for himself for the sake of the kingship. Again, for the sake of the kingship. I already said the sevara (reasoning). The king must write an extra Sefer Torah, for the sake of his kingship. For himself. Yes, for the sake of that which he is the king. Besides what he must write a sefer for the sake of a hedyot (ordinary person), I’ll say the translation, “in addition to the sefer that he brought from when he was a private citizen”. He was a person before he was a king, and until then he was a simple person. If he had to be a frum Jew then, he had to fulfill the mitzvah of writing a Torah. So he already had a Torah. But when he becomes a king, he must write himself a new Torah. As it says, “v’haya k’shivto”, this is the inference, “v’haya k’shivto al kisei mamlachto etc.”, when he sits on the throne of kingship, he writes himself another Torah.
Because this doesn’t make sense, the Gemara goes like this, it’s a mitzvah on every individual. What does it say here? What is special about the king? What is the difference? Why does he need another one?
The Hagahah from the Sefer HaEzrah — Preserving the Precise Mesorah
Speaker 1: The Rambam says, “it is corrected from the Sefer HaEzrah”. It is corrected from the Sefer HaEzrah, which is in the treasury of the king. The sefer that is written is a whole undertaking, but it is corrected from the sefer in the Ezrah (courtyard) of the Beis HaMikdash which was a Sefer Torah. Presumably there wasn’t any other option, there was no choice, I don’t know what else.
Speaker 2: No, I don’t know.
Speaker 1: The point is that the sefer was the sefer, the original sefer, I mean, or literally a copy from Ezra HaSofer or from Moshe Rabbeinu, a very precise sefer. The king’s Torah was corrected according to it. Maybe that’s the point. Perhaps indeed that is one of the reasons why the king must have his own Torah, so that one should know what is precise, to maintain the precise mesorah. And also to preserve, this is the way how they preserved the Sefer Ezrah, which was such a greatness, because if there would have been a flood, God forbid, they would all correct according to it.
Speaker 2: Yes yes, very good. So the king takes care of this. As you said from your brother, that one must have a new Sefer Torah, because it’s a practical part of the mitzvah of writing a Sefer Torah.
Speaker 1: But did they write the Sefer Ezrah new?
Speaker 2: Apparently it was the same one, I don’t know. In truth, I mean, it goes through hundreds and hundreds of years, it could be that this was like a way of… Yes, they corrected the sefarim according to it.
Speaker 1: Okay.
Where Does One Place the Hedyot-Torah — Beis Ginzav
Speaker 1: So, what does he do with the two sefarim? What does he do with two sefarim? So the simple Torah, his hedyot Torah, he puts it in storage, in his beis ginzav, in his royal treasury. “Asher katav lo”, those that are such that individuals shouldn’t read in it, and one must put it away there.
Speaker 2: No, I mean that he simply wants to say, no, perhaps it’s not guarded with the kedushah (holiness), one shouldn’t put it in some shul of bad people. He only means to say that he doesn’t need to drag himself with that Torah, he doesn’t need to take it with him. He leaves it there, but he can still donate it to a beis midrash.
Speaker 1: No, no, no, it must be his.
Digression — Donating a Torah to a Beis Midrash
Speaker 2: No, by the way, when someone donates a Torah to a beis midrash, he is not yotzei (fulfilling) the mitzvah of writing a Sefer Torah.
Speaker 1: No, but by the way, I do it this way, for most Jews who… Okay, today’s way of the mitzvah of writing a Sefer Torah, and the law of Bnei Yisrael, and fulfilling…
Speaker 2: No, it fulfills something else, that a shul must have a Torah. It’s a nice thing, most Jews… My teacher and rabbi, Rabbi Chaim Hersh Rateh, asks every Friday, “Master, is there a Sefer Torah in his beis midrash?” He was in his beis midrash, he asked. It’s a nice thing, it’s an important thing. That’s his house. It’s true that the main thing, or it’s a great hiddur (enhancement), or it could be according to the Rambam that it’s essential that the writing of a Sefer Torah has to do with learning from it. There’s no mitzvah at all of writing a Sefer Torah for the shul. I mean, it’s a gift to the shul.
But most people who want to fulfill the mitzvah of writing a Sefer Torah, and they don’t have where to put it at home, put it in a shul, but they give it to the shul. Most people in general, one says this, it was donated to the shul. Usually it’s not true that one donated it to the shul. Usually they lend it to the shul, they leave it there. Because one of the reasons is, besides that a Torah is expensive, he doesn’t want to give it away. No, because he’s not yotzei the mitzvah. If you give it away to the shul as a gift, you’re not yotzei the writing of it. The writing of it means that you have your Torah, you leave it in shul, you let the people read in it, that’s a mitzvah. This is similar to other sefarim. Usually indeed they lend it. I also say so. Also because of this, it still belongs to you, usually, many times, it depends how the shul writes it differently. And…
Speaker 1: No, I think every person who has a Torah puts it in his beis ginzav. A normal person who has a Torah, where does he put it? In some storage?
Speaker 2: Not in a storage. It doesn’t mean where he doesn’t live. It means that he leaves it at home. He leaves it at home, he has there a small beautiful aron kodesh (holy ark).
Speaker 1: Very good, that’s the beis ginzav too.
“Asher Katav Lo” — The King Carries the Torah With Him
Speaker 1: The difference is, “asher katav lo”, “asher lo”, that which the king has a Torah, the king carries it with him, someone carries it around for him everywhere. Yes, it’s true that the Rambam tells us here “asher nichtav lo”. Asher nichtav lo.
Speaker 2: Yes, but he hasn’t yet said that if he can’t, apparently someone can write for him. Apparently it’s the same law as the hedyot.
Speaker 1: Yes, but he didn’t say clearly. He said “lichtov l’atzmo”, but he did say “l’shem hamelech”. It could be that l’shem hamelech, as the Rambam was with this, that if another writes it he must say it l’shem hamelech. But l’shem hamelech simply means that he must buy it with the king’s money. But no, apparently by the king it’s the same law, if he writes it himself it’s a ma’alah (virtue), if he can’t he takes someone and so forth.
“V’haysa Imo” — The Torah in All Royal Situations
Speaker 1: And what does he do? “Imo”, it is there with him always. “B’tzeiso l’milchamah sefer Torah zeh imo”, as it says in the verse that the Sefer Torah with the Jews goes out with the camp to war. It says about the aron, this comes from that verse. “Nichnas v’yoshev badin v’hi imo”. Nichnas, where is he nichnas? He comes in to the people, to the hall of receiving the public, v’hi imo. This is his official part of the royal entrance. A royal thing, I think it’s much more powerful than a rebbe who walks with a Sefer Torah. An amazing thing. “Nichnas v’hi imo, yoshev badin v’hi imo”. The rebbes indeed feel that when they have their little Torahs, that they sit in judgment, then people stand much more seriously when the Torah is there when the three judges sit with the Sefer Torah on their hands.
No, the king. The king must sit on his throne of kingship v’hi k’negdo. But then he doesn’t hold it on himself. He wants to lean, he wants to be able to… He eats, he makes himself a meal, he puts it down. Down next to himself, but it’s still there. This is apparently similar to what we learned by tefillin, that one doesn’t eat with the tefillin, one puts it down k’negdo. Do you remember such a language?
Speaker 2: You mean it’s the same idea?
Speaker 1: It’s very interesting, because I think like as part of the situation, when an American president arrives at a place, there’s a very big ceremonial thing. No, more than that, he comes with such a suitcase that says there “codes,” that there are important documents there. So when the king comes, the Sefer Torah comes with him. And apparently the simple explanation is that for example he sits in judgment, he must know what the halachah is, he goes into a war according to the Torah, and he sees what the halachah is, he doesn’t do anything not according to the Torah. That’s the point, “v’kara bo”, he should learn, he should know what to do, and he should know how to lead the kingdom. As it says, “v’haysa imo v’kara bo kol yemei chayav”, so he can always open it. And that’s the meaning of “v’haysa imo”, next to him literally, it must be with him, he drags himself with it the whole time. Perhaps he carries it according to the Rosh, according to the Rosh means such a…
Laws of the Sefer Torah of the King and Laws of Writing
Halachah 2: The Sefer Torah of the King — “V’haysa Imo”
Speaker 1:
When the king comes, the Sefer Torah comes with him.
Apparently the simple explanation is that for example he sits in judgment, he must know what the halachah is, he goes into a war according to the Torah, he sees what the halachah is, he doesn’t do anything not according to the Torah. For this is the point, “v’kara bo”, he should learn it, he should know what to do, how to lead the kingdom. As it says, be good, as it says “v’haysa imo v’kara bo kol yemei chayav”, so he can immediately open it. And the language “v’haysa imo” we learn literally, it must be with him, he drags himself with it the whole time.
The Rosh’s Position: The King Must Carry All the Torah
Perhaps one must think, according to the Rosh it means that a king must carry with himself all the Torah. Because the Rosh says that “stam Sefer Torah” includes all sefarim, all poskim. So the king must certainly have a treasury of wisdom with a system that he can always look up all the Torah. Also, the contemporary king must not only look what it says in the Torah, if he wants to make a war, he must ask what the Chazon Ish says, what the Minister of Defense says. So he must have a whole treasury of wisdom with him the whole time, according to the Rosh which is the simple meaning.
The Rambam’s First Glimpse of a King of Israel
Now, apparently the Rambam, I hear, it’s interesting. It’s very interesting. It’s literally amazing, look in Hilchos Melachim, Milchamos, Chapter 3 Halachah 1, it says literally the same halachah, the same section is there king by king. Yes, look, I know here, it’s the first time that the Rambam gives us a bit of description who the king is. Automatically we get the first glimpse of a king of Israel as a gadol, on your mind be aware, yoshev badin, he sits down in the Torah and he goes out to war. Nothing more, I want a king, but a king who is a chacham, a wise king who sits in judgment and he looks in the Sefer Torah.
Digression: The King as Judge — “Yoshev V’dan”
Speaker 2:
He’s a chacham, yes? It’s a bit strange, because… No, I don’t agree. Because you know in Tanach…
Speaker 1:
Let me tell you. In Tanach it says, and we see several times “vayashev David l’hoshiv es amo l’mishpat”, also by Shlomo HaMelech it says “his wisdom,” he came… The king is a judge. It seems that the king was a judge originally. It’s very strange, because in Maseches Sanhedrin it says “melech lo dan v’lo danin oso”. That a king, perhaps it speaks of a king of Israel, one must look in the Gemara there, a king of Beis David yes. It depends if he’s a tzaddik. It’s today a translation, one doesn’t let the king be a judge. But “yoshev v’dan” I think it’s more like David HaMelech’s “yoshev u’mechalkel,” he sits and judges Eretz Yisrael. Dan means to judge Eretz Yisrael. Very good. But dan according to the law of the Torah means that he’s not a judge in a beis din.
But we do see in Tanach that the job of a king is to be a judge. It could be that he’s the, like the Supreme Court, in the end one goes to the king he should help. One must look here in Hilchos Melachim, it doesn’t say apparently that the king is yoshev v’dan. But this is difficult, because there is a halachah of a mitzvah of making judges in Israel. If there are judges, how can the king? There must be a certain separation, the king has one sort of kingdom, and the judge does his thing. So says the Rambam, the Rambam says so in Hilchos Melachim. So it doesn’t fit so well with this “yoshev v’dan.”
But anyway, perhaps “yoshev v’dan” doesn’t necessarily mean din Torah. It could be he means like he sits at his meetings, he makes a discussion with the cabinet, the cabinet presents itself to him. Could also be. He meets with the cabinet, can he take the king a Sefer Torah, and he looks what it says in the Torah, one does this, one does that.
Why Does the King Need the Entire Torah?
Okay, here we’ve already learned. Don’t say, because if it’s only in matters of war, okay, why can I take out only the Torah portions. Because for example he must look up the law of making peace, all the laws of war. Very good, he must bring down the entire Torah. He must bring down the entire Torah. The king must even from Parshas Bereishis one can learn what to do with a war. It’s not true. And from Yosef he can learn about taxes, how much percent it should be. Yes, there are always things in the Torah to learn.
Halachah 3: Two Sifrei Torah for the King
Okay. We learned that a king must make write his own Torah, “so that it shouldn’t be from his fathers”, that it shouldn’t have been his father’s. Now I ask another question: What happens if the king became king before he merited to write the mitzvah of the hedyot Sefer Torah? Must he write an extra one? Ah, says the Rambam, “a king writes one Sefer Torah for himself before he becomes king”. So the previous one he already had one. That means, either he became a king when he was already a baby, or he wasn’t a hedyot. Then, “he needs to write after he becomes king two Sifrei Torah”. So that you shouldn’t think that now he’s a king he must, what was said that a king must write, a king must write, but he already has. But here we see that no, he must write two Torahs.
Discussion: Why Two New Sifrei Torah?
Speaker 2:
I would say why, because earlier it said that one writes l’shem hamelech, not l’shem Yankel. You need one Sefer Torah l’shem Yankel.
Speaker 1:
It’s a difference, but he’s already the king, both are l’shem hamelech.
Speaker 2:
No, I say, now you need to have l’shem Yankel. Because you are a single, you are an individual who puts it away.
Speaker 1:
The point is, it’s not the same thing as by halachah. I mean so. I say so, he must have one for himself, one for his beis ginzav, for his Sefer Torah. One for him and one for his beis ginzav. And the second will be with him. And here the Rambam adds a bit more laws about the second. It will not depart from him except at night, or when he enters the bathroom or the bathhouse. This is apparently the same thing as at night, no?
It’s a bit strange. It’s a bit for me, because he already said earlier what he does with it. It’s not clear. It’s very strange, the Rambam, the halachos are doubled. It says three times, twice here and again in Hilchos Melachim the same thing.
How Does the King Carry the Sefer Torah?
The Rambam doesn’t tell us how he must hold it like, because for example by tefillin it said one may not hang it a certain way. It’s a whole avodah (service). Ah, how does the king hold it? I’ve often had a thought like there’s a chain that hangs from him. I don’t know if one can. There are other such simanim (signs), like the choshen v’ephod lies, there’s such a sort of thought that there lies the Sefer Torah. But it doesn’t say how he carries it. Later we will apparently see laws how one must carry a Torah, or I don’t remember if it says literally kavod haTorah (honor of the Torah). But the king, how does he drag himself around with it? I don’t know. Perhaps they bring here from below how he drags himself around with it? It’s a wonder, he can’t hold it the whole time. He goes out to war and it’s with him. It doesn’t say here how it goes exactly.
Okay, let’s go further. Further, yes.
Halachah 4: Laws of Writing a Sefer Torah — “Most Beautiful”
Laws of Writing a Sefer Torah – Spacing, Line Length, and Special Letters
So, a Sefer Torah that… up until here we have learned that one must write a Sefer Torah, another Sefer Torah. Now he’s going to tell us how one must write it.
A Sefer Torah that is written for a king… and it’s written without lines, without… one can make a straight line beforehand, and it’s written on the line. “Or if he wrote part of it on gevil and part of it on klaf” — we have learned that gevil is one type of klaf. We learned that instead of one nice format, the whole time one mixed between types of format. “It is invalid, because it is not beautiful”. Seemingly both are not beautiful. “Rather, its main part on gevil and its main part on klaf” — just as we learned earlier what gevil and klaf are, different parts of the hide. Says the Rambam, “One who writes a Sefer Torah”. Says the Rambam, the first thing is “He writes with orderly writing that is most beautiful”. Perhaps this is the general principle of all the laws that will be here?
What Does “Most Beautiful” Mean?
Speaker 2:
“Most beautiful” means the best that you can do. Because not the best of everyone, because not everyone can write the best of everyone.
Speaker 1:
No, one must write the best of everyone.
Speaker 2:
No, no, no. A general rule in life, gentlemen, is not as Reb Yitzchak says. The halacha is, “most beautiful” means the best that you can do. Just as we say today in 2026, “you’re doing your best”, that is “most beautiful”. Because it can’t be, everyone can be “most beautiful”. Because you don’t want a competition that everyone wants “most beautiful”.
Speaker 1:
“Most beautiful” — the best that you can do. Yes. “Most beautiful” doesn’t mean “the most beautiful”, right? “Most beautiful” means very beautiful, that’s all. Right. Exert yourself to write very orderly and very beautifully. That’s what he says, it’s a mitzvah on every Jew, write your best.
Investigation: Writing Oneself or Buying a More Beautiful One?
It could also be, this is my brother’s thought I think, an investigation, that if a person can write, but he will write messily, it won’t be so beautiful, he’s not such an expert. But he can buy a beautiful one. What should he do? Should he write himself poorly, so that he fulfills the matter of “write for yourselves”, or should he take someone else’s which is more beautiful? The halacha is that it must be “most beautiful”. “Zeh Eli v’anveihu” is a… always it must be “most beautiful”. The esrog must also be “most beautiful”. But the mitzvah of the essential mitzvah is writing. Certainly. “Zeh Eli v’anveihu” is only a beautification. We learned that it’s only a praise in the mitzvah. But the Rambam says that if it’s not “most beautiful” it is invalid. I don’t know.
I also think that this is a general principle for all the laws that will be. All the laws that we’re going to learn are basically details, particulars in how it must be “most beautiful”. It’s also all circular, because if a Sefer Torah is something that you’re going to read, and your handwriting is perfect for you, write it in your most beautiful way. Because if you write it so that you should be able to, I tell you, I can’t. But if you’re going to read, you’re going to be the “main reader”, exert yourself and write the most beautiful that you can, “at least” so that you should be able to read well.
Speaker 2:
I’m not going to pay for a second person to write better than me. Why shouldn’t I be? It’s more pleasant for me.
Speaker 1:
But the point isn’t that it’s a Landa’s person, the point is that you should read it, and in your script you’re “perfectly” good, I can’t read it better.
Speaker 2:
Why do you say so? For me it’s also better that the other should write. Children love, people love what they themselves made. It’s somewhat a virtue, but I don’t know.
What Does “Kesav Beis Yosef” Mean?
Speaker 1:
Okay. I don’t know, “kesav Beis Yosef” means that the script should be neat. I mean that it means more like a type of script, like a type of halachic style. You should write the most beautiful style.
Speaker 2:
Or take the most beautiful “font”. As he said, take the most beautiful “font” that exists, and write that. That’s what I would think perhaps.
Speaker 1:
No, the Rambam simply had in mind the letters how one writes them, which the Rambam knew.
Speaker 2:
I don’t know, not necessarily. Perhaps he’s speaking about the laws that he’s now going to say, that one should write it with yud-yud, with the laws.
Speaker 1:
But the Rambam also figured in his mind that you’re going to look in a Sefer Torah and see how it stands, or you’re going to speak with a sofer. He’s not speaking as if a Jew finds himself in the… he’s not going to write a sefer. He’s not writing for his “memory”, he takes and doesn’t write from a sefer.
Speaker 2:
Yes, but what a sefer is written from a sefer. And the Rambam, kesav Beis Yosef, he can’t mean that it means a certain script. Because the Rambam figures that you know from which script we’re speaking, because you have a Sefer Torah and I have a Sefer Torah.
Speaker 1:
No, but even people didn’t write well. People didn’t know, he makes some strange script that isn’t so beautiful, or he doesn’t use the right type of ink. I don’t know what it could be.
Laws of Spacing and Line Length
Okay. He says further, says the Rambam: “He should leave between each word and word the space of a small letter”. Between every two words there must be a “space” like a small letter.
“And between each line and line” — between each line, it can’t be that the lines should be one under the other. Between every two lines there must be a “space” of a line.
“And the length of each line and line” — how long should each line be? There shouldn’t be short lines, rather it should be the length of thirty letters. “In order to write”, says the Rambam a sign, or a way of being able to calculate this in clear words, he says that it’s “l’mishpechoseichem”, which is one of the longest words in the Torah, three times “l’mishpechoseichem”, three times, it’s nine times “l’mishpechoseichem”.
Speaker 2:
No, again, thirty. That’s already thirty letters.
Speaker 1:
Ah, the word “l’mishpechoseichem” three times. Yes. Yes, thirty letters, there are ten letters in each. Yes. He writes it three times, but he doesn’t mean three times three, right?
Laws of Writing a Sefer Torah – Width of Line, End of Page, and Special Letters
Width of Line – Between Short and Long
Speaker 1: Seemingly also is because… yes, but seemingly the word is… no, you know how it learns? The word is that regular letters are shorter, regular letters are wider… this is a good such mix of words, the idea of ten and thirty letters.
The width of a column of the page. Yes. This is the Rambam, does the Rambam explain why? “And the line should not be shorter than this, so that the page should not look like a letter”. A letter one usually writes on a narrow piece of paper, and one writes a letter. Here it must be written, it looks like a sefer comes to be written in wide lines. If not it looks like a letter, like a note, which looks less serious.
But says the Rambam, “And not long”, but it also can’t be longer lines than this. Why? Because if the lines are very long, it’s easy for a person to get confused, to lose where he’s holding. “So that his eyes should not wander from the end of the line to the end of the line”. His eyes shouldn’t go wandering. It’s a beautiful expression, how a person becomes… a baal korei has this often, he doesn’t find where he’s holding. His eyes wander and search where he’s holding.
Speaker 2: Ah, good. Imagine if it were even wider, he would get lost.
Calculating the Spaces and Parshiyos
Speaker 1: What does the Rambam say further? Okay. We’re going to learn soon that one must make parshiyos sometimes, either a space in the middle of a line or between two lines. Says the Rambam, that this is good to calculate, the space you must calculate well, so that it shouldn’t happen that you find yourself at the end of a parsha and you need to make a space, and you’re already not on the page or what, you don’t have room. You’ll need to make shorter, smaller letters, and one can’t make smaller writing. To give Parshas Re’eh at the margin the parsha.
Speaker 2: Ahh, very good. Because that’s really the… those are the words, keep the writing the same size, but figure out that there should be room. Yes? Stop just a minute.
Speaker 1: Yes, he’s teaching us now how one must make the letters shouldn’t become too squeezed or too spread, it will also be ugly. Simply. Afterwards he makes…
Law of Dividing a Word – Outside the Page
Speaker 1: A long word one shouldn’t divide the word in two.
Speaker 2: No, no, what he means to say is, there’s another reason. Sometimes, sometimes, it’s good, a bit, by our Torah, the wisdom of our Torah is what one does today, I don’t know exactly since when it is, most still do everything from some tikkun korim, a tikkun sofrim, where someone has already calculated all these things so it should come out very beautifully. But sometimes when one writes, it can often happen, one writes such a column, yes, the Rambam calls it a daf, which we call a column, a column, then you come to the end, you need a word that you can’t fit in, what should one do? Says the Rambam, he tells you what you should do. You come and you should the word, of five letters, you shouldn’t leave, if there’s no room in this column except for two of its letters, you shouldn’t write a word, half a word here and half in the next line.
Speaker 1: Not in the next line, it could be outside the page, it should stick out.
Speaker 2: In the line one may yes? What does a line mean?
Speaker 1: No, one doesn’t do that either.
Speaker 2: One doesn’t do that either. There’s no such thing, one doesn’t divide a word in two.
Speaker 1: There’s no such thing, one doesn’t divide a word in two, it’s not the first letter that you need to write.
Speaker 2: No, that’s simple, he fell into no one, one can write a word in two lines. What he says, you shouldn’t write two inside the page and three outside the page. A small thing, you need to make a picture, it should stick out a bit, but a bit less yes. One inside the page and two outside the page, you can yes. Two letters stick out, it’s not dangerous. It’s still part of the house. But three letters is already not.
Speaker 1: And the main thing is that then the writing should be justified.
Speaker 2: There’s no word justified, but it must be approximately more straight. Only that if two letters stick out it’s not dangerous. If one looks in old Torahs, sometimes such things happen, because sometimes it wasn’t yet so calculated.
Speaker 1: So here one must the Rambam not even tell us that one can’t write a word or like a canopy and hat. Which is simple, because he tells us here exactly how each line must look, it shouldn’t be such and such.
Speaker 2: Yes, one makes, he’s explaining that it’s not even relevant. Rather Firle writes a whole sefer, and this must go into all the… yes, I go, it can’t fit.
Law of Word of Two Letters – Between the Pages
Speaker 2: Don’t leave in a line so that it won’t be ruined inside the page. What is if there’s no room on the line to write more than three letters? What should he do? If the margin is going to be a space? He says, three is not dangerous. One shouldn’t leave empty space. I’m not making myself knowing. Leave empty, two letters empty is not dangerous.
There were places that I saw in old Torahs where one filled in the space. That means, there was an empty space, it was beautiful, one puts in a nun, something like that, just something a… just a mark, it should be beautiful, it should look more beautiful. Very good.
And just so, because the end of a parsha there is a word of two letters, let him be able between the pages, he shouldn’t give such a squeeze in between the two columns, and go straight to the next topic, and not squeeze that in. And that one can have a Torah, if one says earlier said that two letters may stick out. That’s only when it has something to hold onto, the other three letters hold and grab onto that. A word of only two letters you can simply place in between.
Law of Word of Ten Letters – No Word in Torah Longer Than Ten
Speaker 2: And this is the same thing if there is a line, a word of ten letters or less than ten letters, a big word, and the line wasn’t kept so that it won’t be ruined inside the page. So, is there more than ten, “l’mishpechoseichem”?
Speaker 1: Is there one two… count here, okay.
Speaker 2: Ah, he asks a real question, there’s no single letter in the Torah, there’s no word in the Torah more than ten letters. Is there no more than ten letters? “Uvimisharoseichem”, something like that, I mean that it’s also ten letters. One little word “l’mishpechoseichem” in the Torah it stands deficient, I think. I don’t know if there’s really a little word “l’mishpechoseichem” with… he brings here already, he poses the previous question. The Gemara says “l’mishpechoseichem” is an example, and then it’s ten letters. In the Torah it never stands “l’mishpechoseichem” with ten letters.
Speaker 1: “V’ha’achashdarpenim”?
Speaker 2: That’s in the Megillah, yes, it’s earnest from the Chumash. “V’ha’achashdarpenim” is how many letters? I don’t know, one must count. Vav-hei-alef-ches-shin-dalet-reish-pei-nun-yud-mem – eleven letters. But in the Torah there isn’t that many letters. One sees that the Megillah is exactly so. Okay, only… no, it’s longer. Do you have a word that’s longer than ten letters? “V’ha’achashdarpenim”. I don’t know, in Megillas Esther there are even longer ones. Yes, in the Torah there’s no word more than ten letters, he says. Okay, a big letter would have been. Ah, it’s not. Interesting.
Law of Word Longer Than Ten Letters – Half Inside Page and Half Outside Page
Speaker 2: Then what is? “And he should not leave any letter entirely inside the page”. One can’t fit the whole thing in the page. So what does one do? “If he can write half of it inside the page and half outside the page”. If it’s a long word, one can put half, five letters smaller in the page, and the other half in the word. If it will be less than half, “If not, he leaves only an empty space, and he doesn’t leave a large empty area”. One doesn’t place… “And from the beginning of the next line he begins the line”.
So all laws of beauty, truly laws of beauty, that it should be beautiful.
Between Each Chumash and Chumash – Four Lines
Speaker 2: “Between each chumash and chumash”, between each chumash, that means when Sefer Bereishis ends before Shemos begins, one must leave four lines that one leaves empty without writing, not more and not less than four lines. “And he begins the chumash from the beginning of the fifth line”. After four lines, when the fifth line begins, then one begins the new parsha, the new chumash.
End of Torah – In Middle of Line at End of Page
Speaker 2: “When he completes the Torah”, says the Rambam, “he must complete in the middle of the line at the end of the page”. The Torah must end in the middle of the line at the end of the page. One must write it in a way that it should come out so. That means, he’s going to say what one should do. “And if there remains from the page a large amount”, if he comes to the end of Torah and he still has few words to write, he still has many lines, what should he do? “He shortens and goes up”. He begins to write shorter lines. “So that he completes at the beginning of the line and doesn’t complete the line”. One shouldn’t completely finish, write until the end. “And he intends that ‘l’einei kol Yisrael’ should remain in the middle of the line at the end of the page”.
He says therefore, that one should see that the end of the Torah has ended, one shouldn’t think that it’s backwards, that one should know that there comes after the Written Torah and Oral Torah, and the whole Sefer Yehoshua. I don’t know, he brings this from the Torah itself. I don’t know, this is seemingly a matter of beauty more. It’s beautiful, the end of a book should also be beautiful. That means in today’s language, he justified it. He wants that also from the bottom should be finished. At the end of the Torah one wants it should be finished, and not another place. Always it’s so, right? Just as you box over ends with “Baruch shomer havtachaso l’Yisrael”. He makes such a review. That is a technical reason, I think falls, because the lines. Okay. And the Torah’s hope shouldn’t be, that one should remember to make the letters hei.
Large Letters, Small Letters, Dots, and Special Letters
Speaker 2: Large letters, small letters. There are certain traditions that certain letters one should write larger than usual, or smaller than usual, or letters should receive dots. For example, “vayishakehu”, yes. All these things we make, large, small, dots. And there are also other things. Besides this, there are letters that one makes a strange form, that means, the letter one writes differently. Such as? A pei lulav. Pei lulav means that in the pei one makes another pei. A pei comes with a curl, one makes another curl inside.
And what else? Letters whose top is broken. Not clear. For example the ches he brings from “vayehi choshech afeila”, one makes a broken verse in the ches. Also the Ohr HaChaim says a broken verse in the ches. So the sweetness of the scribes.
Why We Don’t Make Lufufot and Ekumot Today
Speaker 2: We don’t do all these things, by the way. We do the large and small letters, usually one does it when the thing is stated in the mesorah. But lufufot in our Torahs are not there, for whatever reason, I don’t know why. I don’t know why they stopped all these things.
Chiddush: I think that the peh-alef lufufot and the crooked letters are against the baal hamum, so to speak. A nebach, a peh that was born with a large hump. You say for every Jew, there is a deficiency in the Torah. There is a Jew who is the crooked peh. And since the scribes later began to have mercy on such a Jew, they stopped doing this. But the small and large letters, that’s more not.
They began to find more and more cures, more and more. Everyone is already perfect, everyone already has the diagnosis, everyone already went for help. But I know someone who is the dot on the “vayashkehu”. That is yes. Okay, in short, he doesn’t always get teeth. In short, a story.
Sefer HaTagi – Secrets of the Crowns
Speaker 2: What does the Rambam say? There is a book called Sefer HaTagi, which writes for each different crown different secrets of what this is. I think the secret of this is
Sefer Tagi, Tagin and Lefifin, and Laws of Writing a Sefer Torah
Sefer Tagi – The Tradition of Tagin and Lefifin
Speaker 1:
But I know someone who is the dot on the yasher koach. You hear, yes? Okay, in short, he doesn’t always get teeth, but…
In short, a story. The Ramban says, the Ramban says that one should do it, he doesn’t say that one shouldn’t do it. There is a book, it’s called Sefer Tagi. Yes, Sefer Tagi writes on each different crown, and other sorts of things that the Ramban quotes. It’s not written in a book, it’s received from Ezra the Scribe. I think the secret of this is, just as we saw by tefillin, in every place there is such a sign, and the simple meaning is indeed simply the secret in that letter, and the hint is there the simplicity of what one writes already.
One shouldn’t tell about this to the people who seek conspiracy theories, what is the conspiracy in this? Because here one goes after the letters, one can see secrets there, different secrets. Let’s not say, let’s not tell. Okay, I don’t know what to say, don’t tell, okay.
Note, how so? Another thing, that one should be careful with tagin. Tagin means yes, that the Ramban didn’t say the four places where one makes four or three… The Ramban says, the Ramban didn’t mean that we don’t do all the shin-tzaddik well, rather the Ramban held that only by us there are certain places where one is accustomed to place a tag, and also one should pay attention to how many the tag should have. There are letters with tagin, one has letters with seven, which has seven? I don’t remember, I don’t remember. He doesn’t say, the Ramban doesn’t say that somewhere there is such a letter with seven. What has seven? I don’t have the custom. He doesn’t say, one must look in the Sefer Tagi.
And your narrow which letter was supposed to have seven, crazy, I was in Mossad. It’s certain. When one becomes aware now, one has the door. It’s called Sefer Tagi, you can still look at it. There stands the wisdom, they just have it. When one becomes aware now, one has the door. This is the Sefer Tagi, there are commentaries on it from Rabbi Elazar of Worms, the Rokeach, the leaders of that time.
It’s received from what? From the things that… from the… literally, yes, a long list. From which time is it received? From the time of the Geonim? Again, the book is very old, I don’t know, it says about it that it’s from Ezra the Scribe, I don’t know. But the Rokeach, the Ramban brings it, because there is someone who… hints to it, to Rokeach. I explained it, I think. This is a tradition from Ashkenaz?
Not clear. He brings it several parshiyot. No, they are apparently for Ashkenaz.
Speaker 2:
Does it match with the stories of Ben Asher and all of them?
Speaker 1:
No, Ben Asher doesn’t have all these things. Ben Asher didn’t make the keriat merachem. I don’t know, I think it’s all Tanach. For example, the parsha of… which parsha is this week? Parshat… where are we holding? Kedoshim? Emor. “Lenefesh lo yitama” – the nun has a crooked nun. The nun “akum keren levasri”, it does something like this, the nun is different. And the heh of kedoshim has four tagin. And so on. “Ish ohavecha vechalelu” doesn’t have any…
Speaker 2:
Is this book related to the Targum, like by the parsha, like the Zohar that one brings in a Torah, and so…
Speaker 1:
Why are they related?
Speaker 2:
Because the language is indeed such a…
Speaker 1:
Ah, because the mesorah is all in Aramaic. All mesorah is already in Aramaic.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
I don’t know why. In short, there is the Sefer Targum, and… ah, this is in short the nice version.
The Tradition of Sefer Tagi – Eli the Kohen and the Twelve Stones
Speaker 1:
Ah, “received writes writes”, as it was found on the twelve stones of Joshua. Did you see the first thing that stands right at the beginning? What stands at the beginning? Go to the first page. On this book… ah, this is what you told me. “What Eli the Kohen found on the twelve stones that Joshua placed in Gilgal”. Oh, the holy books, the luminous books of old.
Very good. This is here. “Found on the twelve stones, Eli the Kohen found on the twelve stones…”
Discussion: Whether One Should Follow Sefer Tagi
Speaker 2:
Rabbi Moshe Mordechai Karp says that one should follow…
Speaker 1:
But it’s brought, the Rambam brings it down…
Speaker 2:
Aha, Rabbi Elazar of Worms. That means that those who follow the custom of Ashkenaz must do it?
Speaker 1:
It has nothing to do with that. This is what you said, that the Rambam brings it.
Speaker 2:
But the Rambam doesn’t bring it. The Rambam doesn’t bring the book.
Speaker 1:
He doesn’t bring the details, but the Rambam brings here that one should do “according to what is received from person to person”. “From person to person” means here “ancient books”. These are the “ancient books”. The Rambam says, the Rambam brings everything that is customary in Ashkenaz. But he doesn’t say here which ones. He only says that one should indeed do “because silence is consent”, which he means to hint at some other book.
Speaker 2:
He apparently means this book. Ah, the Sefer Tagin. He brings it by the Rishonim he brings, the Ramban brings it, and the… the Rambam means this. Ah, he brings the Ramban, yes, that one should do it. And the Meiri also brings it.
Speaker 1:
Ah, the Sefer Tagin. And the Migdal Oz was a corrector, he is one of the correctors of this Sefer Tagin, the author of Migdal Oz. From the divisions of verses. He says, ah, the author of Migdal Oz is one of the authors of the tagin? What? He’s not the author, he wrote about it, he was engaged in this matter. Ah, he was engaged in this matter, okay.
Um, he was a bit of a kabbalist, I don’t know if you know. The scholars of the revealed Torah are not such great fans of him, but it could be that in kabbalah he knew better. Ah, you see that the Avnei Moshe wrote lefufim. Yes, yes, there are, there are books, the Rebbe’s tefillin do that. Not the Rebbe’s, the Rebbe Moshele of Pshevorsk.
Discussion: Lefufim – Whether We Know the Tradition Precisely
Speaker 2:
But he didn’t know the tradition precisely, or is it a hint?
Speaker 1:
I don’t know. No, apparently it goes according to this. He says that, he brings that perhaps one indeed stopped doing it because one didn’t remember how to do it. And the Chatam Sofer indeed says that one doesn’t know about this. How does it say in Chatam Sofer?
But Rabbi Yoel, why are you putting in your Chumash? It’s not your Chumash. If I have a Sefer Torah, I will try to do it. It’s not your Chumash. With a… with a… it would be very interesting, the lefufim. It would come out an interesting letter, an interesting font in your Chumash. Find a nice letter for it.
Okay, further. It’s not clear. He brings it, why shouldn’t one do it? Ah, there is, he brings the Sefer Shiltei HaGiborim, which brings why one should do it, and no one understands why. Perhaps indeed yes, because it’s a sign. In order that there one should say a conspiracy, just to write in the Torah is interesting. So? Okay.
It’s not a conspiracy, it’s simple. By me everything is simple, simply simple. Simply simple there are no lefufim, I don’t know why the whole thing is a hint.
Reasons Why We Have the Tradition of Tagin
Speaker 2:
Could it be that it’s also a kind of protection so that there shouldn’t come in any scribes who are not Torah scholars?
Speaker 1:
He says this explanation. The Grunfeld, Grunfeld is one of the Mishnah Berurah’s reasons, he says the good explanation. He says that the scribe is one who goes in knowing what he’s doing. He says the answer that I just said, that since it’s a hint to the secrets, one shouldn’t, there’s no point.
In any case, it’s not so clear the…
Speaker 2:
Could it be that it’s a way of catching if someone who is not a ben Torah, someone who doesn’t know things, writes a Sefer Torah? Is there such a thing?
Speaker 1:
Ah, you see, listen, the Tzanzer Rav wrote… Tzanzer Rav? Yes, the Tzanzer Rav wrote an approach… the Tzanzer Rav held, the Nefesh Chayah writes, he spoke with the Tzanzer Rav, and the Tzanzer Rav told him that when he writes himself, he indeed does this. The people don’t follow it, but when one writes oneself for oneself, and one should perhaps… so it seems… I have a friend who has the Sefer Torah of the Tzanzer Rav. Are all these things there? There we will ask. No, it’s not to check.
In short, it could be that the person sees what one wants to do, he answers the book. What number does he have interest, one should I ask my esteemed friend of my father’s house, who has the Sefer Torah that the Tzanzer Rav wrote. Interesting. Let’s see if there are indeed the lefifim. We’ll ask. Do we know by which letters we need to find it? Here you have a list.
Examples from Sefer Tagi – Crooked Letters and Tagin
Speaker 1:
And I have one from this week’s parsha… Again, what was written about this week’s parsha? Which crooked chet, here is just Rachaman this book. There is I have a list of seven crooked dalet, ten… ah, and apparently in the list, it’s easy one can see. He says that the Rokeach for example says a lot the Torah is on it. The Torah is on this, yes. Ah. Sanza, wisdom and Ashkenaz received with fewer of their things, than the masters of kabbalists or the scholars of Chassidut. Yes, but there is? Does the Rokeach have a whole thing here? Like the Torah of Targum? Is the Rambam here the Rambam in the esrad? Yes. My grandfather, may he have a complete recovery, is very great in Chassidut of the Rokeach. He learned his whole book, it’s on the Torah. Does he know the Rambam? But… In short, here is the Sefer Targa, there is. Here, the original seven targa, is seven burta. The Israel, as it says in Bereishit lamed-bet dalet, has seven tags. Ah, Israel… Bereishit is my Midbar. Alef, the one from ‘bachas’ is kaf, the alef, the different alefs that one makes with the seven tags.
Pela, it’s Shabbat and Israel chala.
But there are scribes who must know the entire Torah by heart, very clearly, here one doesn’t need it so hard, Israel must know in order to be able to expound, but one can’t already.
Okay, further…
Law 9 – All These Things Are Only a Mitzvah Min HaMuvchar
Speaker 1:
Until here the matter of tagin and lefifin. The Rambam says this, ah, through the Rambam with the next law, all these things are only a mitzvah min hamuvchar, ah, all these things are a mitzvah min hamuvchar, good if one did it yes, but if one was not meticulous with tagin and wrote letters according to their proper form, as is their usual order, whether he brought the shitin close or distanced them or lengthened or shortened them, that all these laws one can’t rely on the shitin? On the shitin, yes. He wasn’t meticulous. But as long as he didn’t do actual things that are invalid and made it repulsive, such as letter to letter, glued letters, or was full where it says it should be full, or conversely, was deficient where it says it should be deficient, but the main thing, the form of the letter, he didn’t miss any form of a letter, there was no change in open and closed sections, he didn’t miss the open and closed sections how much to leave open between two sections, this is a valid scroll.
But good, that all these things are not invalidating, what is this the source for what one doesn’t follow, perhaps one shouldn’t disturb, right? But should one be concerned that one doesn’t know, I don’t know. But in the Torah that we don’t do a part of these things, it is certainly valid.
Chiddush: The Rambam Includes Sefer Tagi as Serious Laws
Speaker 1:
The Rambam says further…
Already, I’ve said everything can be customs that he sees that the Rambam looked very strongly received, not just. Even the Sefer HaTagin doesn’t stand from the Talmud, but the Rambam puts it in the previous category of serious things, actual laws.
Law 10 – Writing Customs of the Scribes
The Measure of Lines – 48 to 60
Speaker 1:
There are still other things that scribes have a tradition from person to person, he doesn’t tell us until whom, but in this Sefer Tagin he wrote from person to person until those stones of Joshua.
Aha, and the measure of the number of lines on each page should be no less than forty-eight and no more than sixty. That for the beauty of a Sefer Torah on each page, one should arrange it so, that this should be the form in a Sefer Torah, between 48 and 60 lines. The height of the Sefer Torah should be some hints something. Okay, yes. Or it could be that it developed this way for different practical reasons of how long a Sefer Torah should be, and how… there must be wisdom in it.
The Measure of Page Width, Form of Songs, and Invalidations in a Sefer Torah
The Measure of Section Width and Line Width
Speaker 1: That for the beauty of a Sefer Torah, on each page you should arrange it so, that this should be the form of a Sefer Torah. Between forty-eight and sixty lines. The height of the Sefer Torah should be…
I remember the hints about this. Okay. Yes. Hints, or it could be that it developed this way from different practical reasons of how long a Sefer Torah should be and how… there is indeed wisdom in it.
Okay. How many lines do we make in the Torahs? Forty-eight? One must take out a Sefer Torah. We make forty-two, I remembered. No?
Speaker 2: He doesn’t bring here the…
Speaker 1: Ah, “some say that they should not be less than forty-two”. Ah. I don’t remember. Okay. Okay. Something lies in my head the number forty-two. I bring all these calculations. Okay. These are old hints that are there. There must be perhaps a secret in all these things.
Yes. And the measure of the width of each section should be like nine letters. That between one section and another should be at least… one can put more, especially when you have an open section just, then one needs width. So the tradition is that it should be nine letters wide, “asher asher asher”. He says, without the tradition it could have been a bit less, a bit more, there’s no difference.
And another thing. Yes. And the measure of the width of the lines, it’s interesting what the Gemara says by nine letters. He always wants to tell you that there should be a normal amount of spaces between the letters, because earlier he gave you the longest. Because the more letters there are, the fewer spaces are enough, yes?
Speaker 2: What are you talking about?
Speaker 1: Here he says “asher”, and earlier he brought a long letter, he said three times.
Speaker 2: Yes, earlier he spoke about something else.
Speaker 1: Yes, but when it says three times a long letter, you have fewer spaces.
Speaker 2: What does fewer mean?
Speaker 1: Because here you have another letter between two words. When a person writes “mishpechoteichem”, it would have been less.
Speaker 2: It would have been smaller, but it’s width.
Shirat HaYam and Shirat Ha’azinu – Lines from Above and Below
Speaker 1: And Shirat HaYam should come out that there is a tree there… That is, in Shirat HaYam one writes in a certain way, this one will see later. This is yes. There is a tradition, received, that from above and below there is a certain line that one must write. The five lines from above begin “haba’im bayabashah asher asah Hashem bemitzrayim” – five lines, and below the song five lines that begin “vatikach acharehah vatetzeu etc.”. One can look in the Torah to see that one indeed does so.
English Translation
So too by the Song of Ha’azinu, there is also that from above one makes at the heads of the lines, above in the Song of Ha’azinu one writes “v’yeid’u acharei haderech ba’acharit l’hach’iso” — six lines, and below are five, which is “vayavo’u vay’dabru asher so it is asher”. But all these things, says the Rambam, I am not me’akev (invalidating).
What Is Indeed Me’akev — Invalidations in a Sefer Torah
So what is he indeed me’akev? Ah, if one wrote malei (full spelling) instead of chaser (deficient spelling) or chaser instead of malei. This has already been said. Or if one wrote a word that is read but not written, or if one wrote the kesiv (written form) and not the keri (read form), there is a keri and a kesiv, and he wrote it not like the kesiv. Such as if he wrote “yishgalenah” instead of “yishkavenah”, that’s how it’s said. Or “afolim” he wrote instead of “techorim”. Yes, he doesn’t say. Or… Or if one wrote a parsha pesucha (open section) as sesuma (closed), or sesuma as pesucha. Or if one wrote the song like regular writing, a song where there is brick upon brick, he wrote it like regular writing. Or if one wrote another parsha, a different parsha, a parsha that is not a song, he wrote it like a song, this is invalid.
Discussion: What Is the Practical Difference of “It Has No Sanctity of a Sefer Torah”?
Speaker 1: “And it has no sanctity of a Sefer Torah at all, but rather like a chumash from among the chumashim that children are taught from”. It has a different level of sanctity. What is the practical difference of the sanctity of a Sefer Torah? The sanctity of a chumash from among the chumashim that children are taught from. I don’t know what he’s saying. Apparently the only practical difference is that one cannot read from it in the synagogue. Or also it must be placed in genizah (burial). What is the difference? Apparently it’s the same thing. Both have sanctity. And one may not throw it out, burn it, erase it.
Speaker 2: Perhaps one should not read from it in public?
Speaker 1: Okay. Yes, that’s what I’m saying. One doesn’t read publicly from a chumash. We’ll see later explicitly the halacha, we’ve already seen it, right? We don’t read from a chumash. You admit that the Rambam says “kedusha” (sanctity), there’s presumably something more.
Discussion: Does One Fulfill the Mitzva of Writing a Sefer Torah with Such an Invalidation?
Speaker 1: It’s an interesting thing, because the person writes it for himself, he says okay, but he wants to fulfill the mitzva of writing a Sefer Torah. Didn’t he fulfill the mitzva of writing a Sefer Torah retroactively? He learns in it and everything. Didn’t he fulfill the mitzva? I don’t need to be a tanna kamma. The person wrote for example the keri instead of the kesiv. But as long as he doesn’t fix it, yes, let’s say, but he learns in it and everything. Didn’t he fulfill the mitzva of writing a Sefer Torah?
Speaker 2: A big no, even if he learns in it and everything.
Speaker 1: It’s not really a practical thing. It wasn’t there for the head. If there is one… Okay, very good. We can fulfill it with poor sifrei Torah. But if a poor Sefer Torah has an error, didn’t you fulfill the mitzva of writing a Sefer Torah? Because he didn’t buy a good one, he didn’t buy Tosafos Yom Tov, but a different city.
Speaker 2: Yes, maybe. Maybe. How do you know?
Speaker 1: I don’t know, you’re right, there is a problem. A whole… The head, let’s say, I practically bought only the short section of Zeraim. It’s a gezeiras hakasuv (Divine decree). All things make sense. There’s a difference between a chumash from chumashim which is in its own category, and what is in the category for children. Yes, there is a chumash for children. A father doesn’t learn from a chumash. Why? Because a chumash he can only remember one chumash at a time. A father has already remembered the entire Torah at once. To such an extent and perhaps. Women need to merit. And… I don’t know. Something you’re right that there’s a whole different problem. But it’s not a gezeiras hakasuv. All these halachos that you’re setting out, this makes the Sefer Torah more complete.
The Rambam’s Language “It Has No Sanctity of a Sefer Torah at All”
Speaker 1: Also a bit interesting is the language of the Rambam: “It has no sanctity of a Sefer Torah at all, but rather like a chumash from among the chumashim”. We know that this is the definition of a chumash. But one could say, “it has no sanctity of a Sefer Torah,” but it has the sanctity of a chumash. He wants to tell us that… ah, it’s nothing? It’s a little chumash. But a little chumash also has sanctity. What does it mean that not?
Speaker 2: Can you agree with me that a great chiddush (novelty) would be that one should pass it on to the next?
Speaker 1: You mean it’s a little chumash? No, I mean the Rambam wants to say that it’s really… It’s a shame. The Rambam is ashamed of him, he did such a foolish thing. It’s about a little chumash, but nevertheless he did very great things. He wrote down the entire Torah, and one can learn from it.
Discussion: Keri Instead of Kesiv in a Chumash
Speaker 1: Okay. I’ll give you an example. In a chumash where it says “seventy-seven who came out of the side, the mitzva of writing a Sefer Torah is not required.” And in my chumash I wrote inside the keri. In other words, usually in a chumash, the official way is to write the kesiv, and on the side one writes the keri. In my chumash I wrote the keri inside, because I want it to be as one reads it.
Speaker 2: But that is indeed a chumash from among the chumashim that children are taught from.
Speaker 1: Okay, you’re saying that a chumash can be like that. It’s interesting. Someone told me that even though there are those who say one may not, but from the Rambam it’s implied that one may indeed. The Rambam in the introduction to his book says “and I’m not coming to reveal my opinion that this book has no sanctity at all.” But this is a chumash from among the chumashim that children are taught from. It says on the cover “Chumash,” it doesn’t say “Sefer Torah.”
By the way, even if someone says one fulfills the obligation, I’m going to print it in five volumes anyway. I’m not going to do such a thing. But I wanted to say that chumashim that children are taught from, yes. Very good. Soon we’ll see, we’ll see in the halacha, ah, we’ll see here at the end of this chapter the halacha of a chumash.
Why Don’t Children Learn from a Kosher Sefer Torah?
Speaker 2: But what indeed, if you have a Sefer Torah, why doesn’t one allow the children to also learn in a kosher Sefer Torah? Is there perhaps a specific reason?
Speaker 1: That’s difficult, apparently. First of all, there aren’t that many Sifrei Torah. One must write every letter, how can there be so many? But if everyone writes… The boy writes, the boy still has stars. Okay, let’s arrive. We’ve arrived at the practical halacha.
A Sefer Torah That Is Not Corrected — Thirty Days
Speaker 1: A Sefer Torah that has not been corrected to make sure it’s kosher, one may not keep it for more than thirty days without fixing it. Or, like the previous one, someone who wrote the keri instead of the kesiv, he should correct it as it should be, or put it in genizah.
Speaker 2: Yes, someone told me not apparently that one hasn’t gone over it.
Speaker 1: Someone told me literally that there is an error. The Rambam doesn’t say the halacha of being corrected, of going over. He meant not fixed, not examined, not checked, not inspected. It may be one must check, it’s practical. But the Rambam, here it doesn’t say that. Here it says that if there is one of these errors, then.
Three Errors on Each Page — Correction or Genizah
Speaker 1: Now then, a scribe who has three errors on every page, every column, would be fixed. A book, not a scribe. A book, yes. A Sefer Torah that has three errors on each and every page, should be corrected. If there are four on every page, the simple meaning is that it’s very difficult to fix so much. It should be buried.
Speaker 2: No, the destruction is worse than that, that the person who knew the errors, not any presumption, one cannot fix it. One doesn’t see nicely it becomes like disgusting.
Speaker 1: Yes, the point is, very good. The fixing shows. The fixing means, as the Rambam will say with erasures, the fixing means that one inserts letters on the side, if there are mistakes without four errors, he says that if you’re already deep in the book, and here and there you find new pages that have errors, it doesn’t mean that it’s now a vessel to make a book. Then yes, correct it.
What is said when one begins to make a book. What about one page from the rest. Understand that I don’t know what he’ll do. At the end there are already pages that have even four errors, because it must be buried. But if there is one page that has only three errors on it, that means something like that.
In the minority, it cannot be that each one of the errors is more than four pages, or more than four pairs. If there is a section with three errors, and if there is at least one that has only three errors, one can fix even the one with four errors. Something like that. Yes.
When Are These Words Said — When One Finds Hanging Letters
Speaker 1: When are these words said? When the error was found hanging letters. Ah, what this is, can be corrected. How to correct? Then one says that one cannot correct more than four errors. When does one say one cannot correct more than four errors? If something is missing here. Such as missing, letters are missing. So what does one do? One inserts a hand long time with hanging, one inserts between the lines, so that it shouldn’t be disgusting. So that in four it’s a lot not disgusting. That’s it.
It Is Permitted to Write Chumash by Chumash
Speaker 1: It is permitted to write the Torah chumash by chumash, each chumash by itself. This is simple, one says chumash, and one learns it’s permitted. One may write the Torah in chumashim. They asked him, “Does it have the sanctity of a Sefer Torah there?” Does it have the sanctity of a complete Sefer Torah? He says, “What does that mean exactly, it’s not clear.” Yes. And that one can read from it in public, but it’s not stated clearly.
The Rambam says, “But one may not write a scroll by itself…”
Laws of Writing a Megilla, Tanach, and Ruling Lines
Halacha 14: Prohibition of Writing a Megilla for a Child
That means, less than a chumash, just a megilla, a piece, a little piece of… The question is if it’s on parchment, it’s not on parchment? No, no, megilla means on parchment. Megilla means on parchment, everything here is spoken about on parchment. A megilla means a few parshiyos, not a chumash. Chumash means one writes all of Bereishis, a whole chumash, yes. But writing Parshas Vayeitzei alone, no. This is one of the things one may not do.
Interesting. “And one does not write a megilla for a child to learn from it”. One doesn’t write… even for a baby, even for a child that one teaches, he’s now learning Parshas Vayeitzei, one doesn’t write a megilla of Parshas Vayeitzei. But “if his intention is to complete it to a chumash, it is permitted”. One must know, today… I mean, the printer must also know what is the law of printing.
Discussion: Printing Parshiyos for Shabbos — A Disrespect?
But also, today it’s very strongly introduced, one makes for Shabbos, one prints out only the parsha and the like. It may be that it’s not maintained, because it becomes a very great disrespect, everything becomes like a newspaper, one uses it as it’s disposable.
I saw that they asked… The Lubavitchers make such a booklet every week, but I saw that someone asked the Lubavitcher Rebbe, there weren’t enough chumashim in shul, someone came, there were very many guests, he wanted to make copies of a chumash. The Rebbe said, “He should buy another box of chumashim, it will already be for next week.”
But… I don’t know what… What do all those who do it indeed do, what does one do on Shabbos aliyos? That’s what I’m saying, and it becomes disposable, it’s a disposable chumash. It’s very funny, I also do it, but I wanted to know if it’s maintained. It begins from this halacha, why may one not make a megilla? Apparently because of this, because it becomes a disrespect.
I have in general a critique on all these Shabbatons that are made in halls. There’s no atmosphere of a beis medrash, there are no sefarim, and one does it very easily because one wants to make a splash there. It’s not… not basic. That’s one thing, but okay.
But I’m saying, the printing… Okay, I don’t know. One should ask the rav, the face what to do. But it seems to me that here there is a reason to think that it’s not the thing.
Writing a Megilla Three Words per Line
“One writes a megilla three words per line”. Ah, what is the leniency? “One writes a megilla for a child to learn from it” — also not for a child. Even to learn, only if he needs it so that he can later add the rest. One doesn’t need to do it all at once. If the plan is to make a whole chumash, one may start. Very good.
But “one writes a megilla three words per line” — if only it’s permitted. What is the meaning of this? What does this mean? I don’t know what this means. One may write a megilla… It comes up later, and I don’t understand what was here before.
One may write only three words on a line, and then… Or we make it with a big change, such as this one may indeed make. If someone makes something different, and it’s a sort of chumash. What is the meaning? Not a chumash. He writes it like… The Gemara speaks of the prayer that was made for Parshas Sotah, or one writes something a topic that is not… Or one may indeed take a small piece from the Torah, something like that, which is not similar.
Yes, it’s a sort of way of writing, or a sort of way… A sort of sign that one hangs in the institution, I know. He says so, this is a sort of slogan, a certain verse, a certain… Yes, something like that. You have here three verses, and you didn’t make it like a fake Sefer Torah. You’re just making something a…
Halacha 15: Binding Torah, Prophets and Writings in One Volume
The Rambam says further, “It is permitted to bind Torah, Prophets and Writings in one volume”. Now we’ve finished about Torah, now he’s going to speak about Tanach. How does one deal with Tanach? The Rambam says that Torah, Prophets, and Writings one can make in one volume. It seems that it’s one level of sanctity, or what? Regarding binding it’s such a feeling. But what indeed?
But between each chumash… And what else? Between each chumash one leaves three lines, Prophets is indeed three lines. Not each prophet is indeed three lines. From the thirteen is also three lines. Why? If he comes to divide it, he divides. If you want to divide it, they will divide it.
But the truth is that the prohibition is that one may not divide parshiyos. This is only here in a Sefer Torah. Not parshiyos, one writes it, one gives him two books on one parchment, and he cuts it, he makes it into two scrolls, two books.
The Order of Prophets and Writings
But what is the order of Prophets and Writings first? This is apparently when one writes everything at once, then the order is relevant. But the scribe doesn’t go in order, he writes it all on one long page.
And so, the order is a Baraisa, and the order is thus: Joshua and Judges, Samuel and Kings, Jeremiah and Ezekiel, Isaiah and the Twelve. This is approximately the historical order, yes? Yes, let’s not get into this.
The order of Writings is Ruth, Psalms, is also further historical. The question is about Job. And Proverbs and Ecclesiastes is further, and Song of Songs is further historical, and Lamentations and Daniel and Megillas Esther and Ezra and Chronicles. Everything is historical except Job, let’s think.
The true order is the order of the Baraisa that stands in Tractate Bava Basra. Our chumashim are not printed in this order. We have the Five Megillas and the Writings together. We also have, if I remember, one writes Isaiah before Jeremiah. One writes in the twenty-four, in the current twenty-four it already goes in this order. The tradition is a bit different from this. So, one must know.
Isaiah was before Jeremiah, that’s certain. Yes, the Gemara says a reason, not historical. Isaiah was earlier. Isaiah was something in the days of Chizkiyahu from the beginning. Yes, Isaiah is before Jeremiah. So, the Gemara says a reason why it’s in this order, but it’s not really, not entirely the historical order. Anyway, and also we don’t follow this order. That means, in our chumashim it doesn’t go like this. Okay.
Halacha 16: Ruling Lines in Holy Writings
Here, halacha, all holy writings, including Tanach, one writes them on ruled lines. One writes them only on ruled lines. Ah, even if one writes them on paper, even if one doesn’t write on parchment, still one must make lines. What does one do when one writes with the light on three words one may not write? Three words one may write without ruled lines.
Now there is a leniency. Three words he means apparently when one writes the chumash, yes? When one writes it, for three words he missed something like that. This is interesting, I don’t know clearly. What is the halacha? We see in the Gemara that sometimes one writes tefillin, one writes a verse alone in a letter, one must write with ruling. But we don’t see what is from the Rambam the halacha.
Halacha 17: Sanctity of a Volume with Torah, Prophets and Writings
Now, the volume that has in it Torah, Prophets and Writings, has no sanctity of a Sefer Torah but rather like a chumash from among the chumashim. Why? It’s a case of whoever adds detracts. Very good.
Chiddush: Whoever Adds Detracts — Adding Weakens
On this, the Rambam’s law is hiesek or nachos. Because it’s exactly like when you put… very interesting, you take a Torah and you write Nevi’im (Prophets) and Ketuvim (Writings) on it, it becomes less holy. You take a Torah, you add Nevi’im and Ketuvim to it, it becomes less holy. Wonders of wonders.
It appears that at least you have the right to write on a Sefer Torah the Nevi’im and Ketuvim. Let’s say a person came up with a technology to make such a long Sefer Torah that would also have an entire Mishnah and Talmud, yes, let’s say. It could be that it’s not permitted. He said that here you have the right to write one sefer with the Nevi’im and Ketuvim. But it becomes a Chumash. It becomes a Chumash, but at least you have the right.
It could be other things, like for example by mezuzah he said that one may not write other things. It could be the Rambam said, if someone wants to start putting in here I don’t know what, yes, fine, wonderful. It could be that kol yater k’natul dami means that one may not add together, but apparently he means this, that if he added the Nevi’im and Ketuvim it also became weaker.
הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — הלכות ספר תורה פרק ז׳
—
הלכה א: מצות כתיבת ספר תורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת” – כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. כתבו בכתב ידו – הרי הוא כאילו קיבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבין לו. וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו.
פשט:
יעדער אידישער מאן האט א מצות עשה צו שרייבן א ספר תורה פאר זיך אליין. אפילו ער האט גע׳ירש׳נט איינע, דארף ער שרייבן א נייע. שרייבט ער אליין – איז ער כאילו קיבלה מהר סיני. קען ער נישט שרייבן – קען א צווייטער שרייבן פאר אים. ווער עס איז מגיה אפילו איין אות – איז כאילו ער האט עס אלעס געשריבן.
חידושים און הסברות:
1) דער מקור פון די מצוה – “כתבו לכם את השירה הזאת”:
דער רמב״ם לערנט אז “השירה הזאת” מיינט נישט נאר שירת האזינו אליין, נאר די גאנצע תורה וואס האט אין זיך די שירה. דאס איז אינטערעסאנט – פארוואס זאל די גאנצע תורה הייסן “שירה”? ספר משפטים איז דאך נישט קיין שירה. אבער אזוי לערנען חז״ל – די גאנצע תורה ווערט גערופן “שירה.”
2) פארוואס קען “השירה” נישט מיינען נאר שירת האזינו:
מ׳קען נישט מקיים זיין דעם פסוק ליטעראלי דורך שרייבן נאר שירת האזינו, ווייל “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” – מ׳טאר נישט שרייבן נאר איין פרשה פון דער תורה באזונדער. ווען איינער וואלט געשריבן נאר שירת האזינו, וואלט ער עובר געווען אויף דעם.
3) דער שטאטוס פון “אין כותבין פרשיות פרשיות”:
איז “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות” א דאורייתא אדער א דרבנן? דער מחודש׳דיגער ענטפער: עס איז נישט א באזונדערע דין (לא דאורייתא ולא דרבנן), נאר עס איז דער גדר פון מצות כתיבת ספר תורה גופא – א ספר תורה איז מעצם זיין וועזן איין מקשה אחת, פון בראשית ביז וזאת הברכה. עס איז נישט דא קיין באזונדערע “איסור לכתוב פרשיות פרשיות” – עס איז פשוט א סתירה צום גדר פון וואס א ספר תורה איז. (שפעטער אין די הלכות שטייט אז א חומש מעג מען יא שרייבן במגילה, אבער נישט פרשיות פרשיות.)
4) א “ריזענעבל רידינג” פון דעם פסוק:
ווי האט מען אמאל געטראפן א שירת האזינו אליין? עס איז תמיד געווען א חלק פון דעם ספר. ממילא, אז מ׳שרייבט דעם ספר, האט מען אויטאמאטיש די שירה. דאס איז א “ריזענעבל רידינג” פון דעם פסוק.
5) דער קאנטעקסט פון דעם פסוק שטיצט דעם פשט:
דער פסוק זאגט “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” – די שירה זאל זיין אן עדות. ווי גייט מען געדענקען די שירה? נישט דורך שרייבן א באזונדער קמיע מיט די שירה – דאס וואלט געווען “נישט אינטערעסאנט.” נאר ווייל יעדער איד גייט האבן א ספר תורה, גייט די שירה ממילא זיין אן עדות – אלס א חלק פון דעם גאנצן ספר.
6) “ואף על פי שהניחו לו אבותיו” – די מצוה פון כתיבה, נישט נאר בעלות:
אפילו ער האט שוין א ספר תורה “לעצמו” (גע׳ירש׳נט), דארף ער נאך שרייבן א נייע. ווייל די מצוה איז נישט נאר צו האבן א ספר תורה, נאר צו שרייבן איינע. דאס ווערט פארבונדן מיט דעם המשך פון פסוק: “ולמדה את בני ישראל” – דער אקט פון שרייבן איז א סארט לימוד, א חיבור מיט דער תורה. ווען א מענטש שרייבט אליין א ספר תורה, איז עס א גאנץ אנדערע זאך ווי ווען איינער שרייבט פאר אים.
7) צוויי לעוועלס אין דער מצוה:
דער רמב״ם חילק צווישן צוויי מדרגות:
– שרייבט ער אליין (“כתבו בכתב ידו”) – האט ער די מעלה פון “כאילו קיבלה מהר סיני” – ער איז עוסק אין “מאכן” די תורה, ענליך צו מתן תורה. רש״י׳ס פשט: פארוואס האט מען מקבל געווען ביי סיני? ווייל מען האט געמאכט די תורה. ווען איינער שרייבט א ספר תורה, מאכט ער אויך א תורה.
– א צווייטער שרייבט פאר אים – ער איז יוצא די מצוה פון “ליכתוב משלו”, אבער ער האט נישט די מעלה פון “כאילו קיבלה מהר סיני.”
8) “כאילו קיבלה מהר סיני” – וואס מיינט עס?
ווען א מענטש שטרענגט זיך אן און שרייבט די גאנצע תורה, און נאכדעם ליינט ער עס – איז עס א מין חיבור מיט דער תורה וואס איז אזוי ווי ער האט עס מקבל געווען פון סיני. דער סופר איז נאכדעם דער בעל קורא – עס איז א מין סארט חיבור.
9) די ספר תורה פון דער מצוה איז נישט פאר שול-לייענען:
די ספר תורה וואס מ׳שרייבט פאר דער מצוה איז נישט געמיינט אז מ׳זאל עס לייגן אין שול און איינער זאל ליינען דערמיט – עס איז א פערזענלעכע מצוה פון “לכתוב לעצמו.”
10) דער טעם פון “ליכתוב משלו” – ווייל א תורה ווערט אלט:
א הסבר פארוואס יעדער דור זאל שרייבן א נייע תורה: א ספר תורה ווערט אלט און “בלה”, אויסגעריבן, נישט שיין. דערפאר דארף מען א נייע. דאס איז אנדערש ווי תפילין, וואס קענען זיין “שלא כסדרן” – ביי תפילין דארף מען עס נאר האבן, אבער א תורה וואס מען נוצט צום לערנען דארף זיין פריש און גוט.
11) צוויי מצוות קאמביינד:
דא זענען צוויי מצוות צוזאמענגעשטעלט: (א) א מצוה אויף דעם יחיד – אז יעדער איד זאל דורכגיין דעם פראצעס פון שרייבן א ספר תורה און לערנען דערפון (“כאילו קיבלה מהר סיני”); (ב) א ברייטערע מצוה – אז עס זאל זיין גענוג ספרי תורה אין דער סיסטעם, אז ווער עס קען נישט אליין שרייבן, זאל כאטש יוצא זיין דורך אן אנדערן.
12) פשט אין “מגיה בספר תורה אפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו”:
דער פשט פון “מגיה” איז נישט סתם שרייבן איין אות ביי א סיום ספר תורה (וואס איז סתם א חיבת מצוה). דער אמת׳ער פשט איז: ווען איינער האט א ספר תורה (אפילו א גע׳ירש׳נטע אדער געקויפטע) וואס איז שוין אלט, און ער גייט עס דורך, פרישט עס איבער, פארריכט א צובראכענע אות אדער א טעות – דאס איז “מגיה.” ווייל די עיקר מצוה איז נישט די ארבעט פון שרייבן, נאר אז עס זאל זיין א נייע, גוטע תורה געשריבן פאר דיר. אויב דו האסט עס מגיה געווען און עס גוט געמאכט, איז עס אויך גוט.
13) דער מנהג פון שרייבן אן אות ביי א סיום ספר תורה:
דער היינטיגער מנהג וואו מען איז מכבד מענטשן צו שרייבן אן אות ביי א סיום ספר תורה – דאס איז א חיבת מצוה, אבער דאס איז נישט ממש דער פשט פון “מגיה” אין דער רמב״ם. דער רמב״ם׳ס “מגיה” רעדט פון ממש פארריכטן א פעלער אדער א צובראכענע אות.
—
דער רא״ש׳ס שיטה: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
חידושים און הסברות:
1) דער רא״ש׳ס יסוד – די מצוה איז צום לערנען, נישט צום ליינען אין שול:
דער רא״ש (הלכות ספר תורה, געדרוקט אין בעק פון די גמרא) זאגט אז די מצוה פון שרייבן א ספר תורה איז נאר געווען אין זייער צייט ווען מען האט טאקע געלערנט פון דער ספר תורה אליין. היינט אז מען נוצט נישט די ספר תורה צום לערנען – נאר פאר קריאת התורה (א תקנת חכמים) – איז מען מחויב צו קויפן חומשים, משניות, גמרות, ווייל דער תכלית המצוה איז צו לערנען דערפון, נישט צו ליינען פאר׳ן עולם.
2) דער רא״ש מיינט עס ממש למעשה:
דער רא״ש מיינט נישט בלויז אז מיט קויפן ספרים איז מען “אויך” מקיים אן ענין. דער רא״ש מיינט ממש אז מען איז נישט יוצא מצות כתיבת ספר תורה דורך מאכן א הכנסת ספר תורה – מען איז נאר יוצא דורך קויפן א גמרא פאר די ישיבה. דער גדר פון דער מצוה איז נישט “זאל זיין א ספר תורה אויף דער וועלט,” נאר “זאל זיין וואס צו לערנען דערפון.” (ר׳ חיים מאיר איז “ברוגז” אויף דער רא״ש.)
3) דער רא״ש וואלט נישט אויסגעמעקט ספרי תורה:
דער רא״ש מיינט נישט אז מען זאל אויפהערן שרייבן ספרי תורה בכלל. ער מיינט אז עס זאל זיין גענוג ספרי תורה (פאר קריאת התורה), אבער דאס אליין איז נישט דער קיום פון דער מצוה דאורייתא פון כתיבת ספר תורה.
4) חילוק צווישן תקנת קריאת התורה און מצות כתיבת ספר תורה:
יעדע שול דארף אוודאי האבן א ספר תורה – דאס איז א חיוב פון דער תקנה פון קריאת התורה. אבער דאס איז נישט דער דין פון מצות כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה איז א מצוה פרטית אויף א יחיד, נישט א מצוה אויף דער ציבור צו האבן א ספר תורה אין ארון הקודש.
5) דער רמב״ם vs. דער רא״ש:
דער רמב״ם זעט אויס אז ער האלט אז שרייבן א ספר תורה איז אן זיך א מצוה (אויך היינט). דער שולחן ערוך ברענגט דעם רא״ש. לויט דער רא״ש, ווען ער וואלט געמאכט דעם ספר, וואלט ער הלכות ספר תורה געשריבן אונטער הלכות תלמוד תורה, ווייל ער פארשטייט אז די מצות כתיבה איז נישט א גזירת הכתוב אז עס זאל עקזיסטירן א ספר תורה, נאר א מצוה כדי מען זאל לערנען דערפון.
6) אין דער רא״ש׳ס צייט האט מען נאך געשריבן (נישט געדרוקט):
אין דער רא״ש׳ס צייט (טאלעדא) איז נאך נישט געווען קיין דרוק – א סופר האט געשריבן א גמרא. דערפאר איז דער חילוק צווישן שרייבן א ספר תורה און שרייבן א גמרא נישט געווען אזוי גרויס ווי היינט.
7) קשיא אויפ׳ן רא״ש:
אויב דער רא״ש זאגט אז די מצוה איז בזמן הזה געווארן א מצוה צו שרייבן ספרי הלכה ווייל דער טעם איז כדי ללמוד – פארוואס איז נישט געווען א מצוה אויך בימי חז״ל צו שרייבן תנ״ך? מ׳האט דאך געדארפט לערנען תורה שבכתב אויך! פון וואו זענען געקומען ספרי נביאים וכתובים אין בתי מדרשים? ווער האט עס באצאלט? תירוץ: דער רא״ש רעדט אין א וועלט וואו מ׳לערנט פון דער ספר תורה – ד.ה. די ספר תורה אליין איז געווען דער כלי פון לימוד. בימי חז״ל האט מען טאקע געלערנט פון דער ספר תורה גופא, אבער בזמן הזה לערנט מען נישט מער פון א ספר תורה, דערפאר איז די מצוה איבערגעגאנגען צו ספרי הלכה.
8) “כל איש מישראל” vs. “כל זכר”:
דער רמב״ם זאגט ביי כתיבת ספר תורה “כל איש מישראל” אבער ביי דער מלך׳ס מצוה זאגט ער “כל זכר”. דאס שטימט מיט דעם רא״ש׳ס סברא אז די מצוה האט צו טון מיט לערנען – און פרויען זענען פטור פון תלמוד תורה.
9) [דיגרעסיע: ספאנסארן שיעורים ווי קיום פון כתיבת ספר תורה]:
לויט דער רא״ש, ווער עס איז מנדב שיעורים וואס רעקארדירן די גאנצע תורה כדי מענטשן זאלן קענען לערנען – איז מקיים די מצוה פון כתיבת ספר תורה. דאס איז א מאדערנע צורה פון “שרייבן” תורה אז מענטשן זאלן לערנען דערפון. דער רב שרייבער האט געמאכט א מצוה פון “בייס מלי ספרים” – קויפן ספרים, אפילו טיפע ספרים וואס מען לערנט נישט אלעס, ווייל עס קומט אלעמאל איינער וואס לערנט העלפט, אביסל מער.
10) א ברייטערע נקודה – הפצת התורה בכל דור:
פון דער מצוה פון כתיבת ספר תורה ווערט א גרעסערע מצוה פון הפצת התורה בכל דור ודור לויט די מציאות. דאס איז אוניק – קיינער זאגט נישט אזא זאך לגבי מזוזות אדער תפילין, אז דער גדר זאל זיך ענדערן לויט דער צייט.
—
הלכה ב: מצוות כתיבת ספר תורה פון א מלך
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו… מגיהין אותה מספר העזרה… בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו, נכנס ויושב בדין והיא עמו… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו… לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
פשט:
ווען איינער ווערט א מלך, האט ער שוין (אלס פרומער איד) מקיים געווען די מצוה פון כתיבת ספר תורה. אבער ווען ער זעצט זיך אויף דעם כסא מלכות, דארף ער שרייבן א נייע ספר תורה ספעציעל לשם מלכותו. דער דיוק קומט פון פסוק: “והוא כשבתו על כסא ממלכתו.” דער מלך שלעפט זיך מיט דער ספר תורה אומעטום – ווען ער זיצט בדין, ווען ער גייט אין מלחמה, ער עפנט עס און לערנט כסדר.
חידושים:
1) דאפלטע הלכה ביים רמב״ם – פלא גדול:
דער רמב״ם ברענגט ממש די זעלבע הלכה אויך אין הלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳ – ווארט-ביי-ווארט, אן שום צוגאב. דאס איז זייער אומגעוויינליך, און מ׳ווייסט נישט פון נאך אזא פאל וואו דער רמב״ם שרייבט צוויי מאל געהעריג די גאנצע הלכה. דאס איז א “פלא פלאים.” אפשר איז דאס א ראיה אז “מ׳קען נישט מדייק זיין פון דעם רמב״ם” אין אזעלכע פעלער.
2) “לשם המלך” – צוויי פירושים:
(א) ווען א צווייטער שרייבט עס פאר אים, דארף ער עס שרייבן לשם המלך (ענליך צו דעם דין אז א סופר שרייבט לשמו).
(ב) ער דארף עס קויפן מיט כסף המלך – פון מלכות׳דיגע געלט.
3) הגהה מספר העזרה:
דער מלך׳ס ספר תורה ווערט מוגה לויט דעם ספר תורה וואס איז געלעגן אין דער עזרה פון בית המקדש – דער אריגינעלע, מדויק׳סטע ספר, א קאפי פון עזרא הסופר אדער פון משה רבינו. אפשר איז דאס איינע פון די סיבות פארוואס דער מלך דארף האבן זיין אייגענע תורה – כדי צו פרעזערווען די מדויק׳דיגע מסורה. דער מלך נעמט אחריות פאר דעם. אויב חלילה וואלט פאסירט א קאטאסטראפע, האט מען נאך אלץ א מדויק׳דיגע קאפי ביים מלך.
4) דין פון מנדב א ספר תורה פאר א שול:
ווען איינער איז מנדב א ספר תורה פאר א בית המדרש אלס מתנה, איז ער נישט יוצא די מצוה פון כתיבת ספר תורה – ווייל די מצוה פאדערט אז עס זאל זיין זיינס. דערפאר, רוב מענטשן וואס לייגן אריין א ספר תורה אין שול, בארגן עס נאר פאר די שול (לאזן עס דארט), אבער עס באלאנגט נאך צו זיי.
5) “בית גנזיו” – וואו לייגט מען די הדיוט-תורה:
די פשוט׳ע תורה (פון פאר ער איז געווארן מלך) לייגט ער אריין אין בית גנזיו (זיין אוצר/סטארעדזש). א נארמאלער מענטש וואס האט א תורה לייגט עס אויך אין “בית גנזיו” – דאס מיינט אינדערהיים אין א קליינע ארון קודש.
6) פראקטישער טעם – ער זאל וויסן וואס צו טון:
ווען דער מלך איז יושב בדין, דארף ער וויסן וואס די הלכה איז. ער עפנט די ספר תורה, ער לערנט, ער טוט נישט גארנישט שלא על פי תורה. “וקרא בו כל ימי חייו” – ער קען עס אייביג עפענען. אפילו פרשת בראשית קען מען זיך לערנען וואס צו טון מיט א מלחמה, פון יוסף קען ער זיך אויסלערנען וועגן טעקסעס.
7) לויט דעם רא״ש (וואס האלט אז “סתם ספר תורה” שליסט אריין אלע ספרים און פוסקים) מיינט דאס אז דער מלך דארף מיטשלעפן מיט זיך כל התורה כולה – אן “אוצר החכמה” מיט א סיסטעם וואס ער קען א גאנצע צייט נאכקוקן. א היינטיגער מלך וואלט געדארפט האבן נישט נאר די תורה אליין, נאר אויך וואס דער חזון איש זאגט, וואס דער שר הביטחון זאגט – א גאנצע ביבליאטעק.
8) דער רמב״ם׳ס ערשטע בליק פון א מלך ישראל:
דאס איז די ערשטע מאל וואס דער רמב״ם גיט אונז א “דיסקריפשאן” פון דעם מלך – און דער בילד איז פון א חכם, א מלך וואס זיצט בדין און קוקט אין ספר תורה. דער רמב״ם׳ס אידעאל פון מלכות איז א מלכות פון חכמה.
9) ענליכקייט צו תפילין:
ווען דער מלך עסט אדער מאכט א סעודה, לייגט ער די ספר תורה אראפ כנגדו (לעבן זיך, אבער נישט אויף זיך). דאס איז ענליך צו דעם דין ביי תפילין – אז ווען מ׳עסט, לייגט מען אראפ די תפילין כנגדו.
10) משל פון אמעריקאנער פרעזידענט:
אזוי ווי אן אמעריקאנער פרעזידענט קומט אומעטום מיט דעם “סוטקעיס” מיט וויכטיגע דאקומענטן און קאודס – אזוי קומט דער מלך אומעטום מיט זיין ספר תורה.
11) [דיגרעסיע: דער מלך אלס שופט:]
אין תנ״ך שטייט “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, ביי שלמה המלך שטייט וועגן זיין חכמה – ס׳זעט אויס אז דער מלך איז אריגינעל געווען א שופט. אבער אין מסכת סנהדרין שטייט “מלך לא דן ולא דנין אותו” – מ׳לאזט נישט דעם מלך זיין א דיין (ס׳ווענדט זיך אויב ער איז מלך בית דוד אדער מלך ישראל, און אויב ער איז א צדיק). ווערט פארגעשלאגן אז “יושב ודן” מיינט נישט דין תורה אין א בית דין, נאר ער “דן׳ט ארץ ישראל” – ער פירט דאס לאנד. אדער אפשר מיינט עס ער זיצט ביי ישיבות מיט זיין קאבינעט, מאכט א דיון, און נעמט דעם ספר תורה צו קוקן וואס שטייט אין תורה.
—
הלכה וועגן צוויי ספרי תורות פאר דעם מלך
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך… צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות. אחת לו ואחת לבית גנזיו, והשני יהיה עמו — לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ.”
פשט:
אויב דער מלך האט שוין געהאט א ספר תורה פון פאר ער איז געווארן מלך (די הדיוט׳ס מצוה), דארף ער נאך שרייבן צוויי נייע ספרי תורות ווען ער ווערט מלך – איינס פאר בית גנזיו, און איינס וואס גייט מיט אים אומעטום.
חידושים:
1) פארוואס דארף ער נייע שרייבן?
דער חילוק איז אז פריער האט ער געשריבן “לשם יאנקל” (אלס הדיוט), יעצט דארף ער שרייבן “לשם המלך.” אבער ווערט אויך געפרעגט: ער איז שוין דער מלך, ביידע זענען לשם המלך? ענטפער: ער דארף האבן איינס פאר זיך אלס אינדיווידואל (בית גנזיו) און איינס וואס גייט מיט אים.
2) דאפלונג אין רמב״ם:
די הלכות שטייען דריי מאל – צוויי מאל דא (אין הלכות ספר תורה) און נאכאמאל אין הלכות מלכים פרק ג׳ הלכה א׳. דאס איז “זייער מאדנע.”
3) וויאזוי טראגט דער מלך דעם ספר תורה?
דער רמב״ם זאגט נישט וויאזוי פונקטליך דער מלך שלעפט זיך ארום מיט דעם ספר תורה. ביי תפילין איז דא הלכות וויאזוי מ׳האלט עס, אבער ביים מלך׳ס ספר תורה שטייט נישט. אפשר איז עס אזוי ווי א קייטל וואס הענגט פון אים, אדער אפשר ענלעך צום חושן ואפוד ביים כהן גדול. עס בלייבט אן אפענע שאלה.
—
הלכות כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ספר תורה שכותבין… כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר. אויב עס איז געשריבן אן שרטוט, אדער מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — פסול, לפי שאינו נאה.”
פשט:
דער כלל פון אלע הלכות פון כתיבת ספר תורה איז “נאה ביותר” – מ׳דארף שרייבן אויפ׳ן שענסטן אופן.
חידושים:
1) וואס מיינט “נאה ביותר”?
“נאה ביותר” מיינט נישט “היותר נאה” (דאס אבסאלוט שענסטע וואס עקזיסטירט), נאר “זייער שיין” – שטרענג דיך אן צו שרייבן דיין בעסטע. ווייל ס׳קען נישט זיין אז יעדער איינער זאל שרייבן דאס אבסאלוט שענסטע – דאס וואלט געשאפן א קאמפעטישן.
2) חקירה – שרייבן אליין vs. קויפן א שענערע:
אויב א מענטש קען שרייבן אבער זיין שריפט וועט זיין שוואך/מעסי, אבער ער קען קויפן א שענערע ספר תורה פון א מומחה – וואס זאל ער טון? זאל ער שרייבן אליינס כדי מקיים צו זיין “כתבו לכם” (די עצם מצוה פון שרייבן), אדער זאל ער נעמען יענעמ׳ס שענערע ספר תורה צוליב “נאה ביותר”? “זה אלי ואנוהו” איז נאר א הידור מצוה, אבער דער רמב״ם זאגט אז אויב ס׳איז נישט “נאה ביותר” איז עס פסול – וואס איז שטארקער ווי בלויז הידור.
3) “נאה ביותר” אלס כלל פאר אלע קומענדיגע הלכות:
אלע הלכות וואס דער רמב״ם גייט ברענגען (שרטוט, ספעיסינג, א.א.וו.) זענען בעיקר פרטים און דיוקים אין וויאזוי צו דערגרייכן “נאה ביותר.”
4) פראקטישער טעם:
אויב דער ספר תורה איז געמאכט פאר ליינען, דארף עס זיין שיין געשריבן כדי מ׳זאל קענען גוט ליינען.
5) “כתב בית יוסף”:
ס׳ווערט דיסקוטירט אויב דאס מיינט א ספעציפישע שריפט-סטייל (פאנט), אדער מער אלגעמיין אז מ׳זאל נוצן דעם שענסטן סטייל. דער רמב״ם רעכנט אז מ׳ווייסט שוין פון וועלכע שריפט מ׳רעדט, ווייל מ׳האט א ספר תורה און מ׳זעט וויאזוי עס איז געשריבן.
—
הלכות ספעיסינג, שורות-לענג, און פארמאטירונג
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה. ובין כל שיטה ושיטה כמלא שיטה. ואורך כל שיטה ושיטה שלשים אותיות, כדי לכתוב למשפחותיכם שלש פעמים… כדי שלא יראה הדף כאגרת… כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה.”
פשט:
פראקטישע הלכות וועגן פארמאטירונג – ספעיסינג צווישן ווערטער (ווי א קליינע אות), צווישן שורות (ווי א שורה), און די לענג פון יעדע שורה (30 אותיות). שורות זאלן נישט זיין צו קורץ (עס זאל נישט אויסזען ווי א בריוו) און נישט צו לאנג (די אויגן זאלן נישט אומוואנדערן).
חידושים:
1) דער סימן פון “למשפחותיכם”:
דאס ווארט “למשפחותיכם” (איינע פון די לענגסטע ווערטער אין תורה) האט 10 אותיות, דריי מאל איז 30 אותיות – דאס איז די שורה-לענג. ער מיינט דריי מאל דאס ווארט (נישט דריי מאל דריי).
2) “עיניו משוטטות”:
דער לשון “עיניו משוטטות” – די אויגן “גייען שפאצירן” – איז א שיינע באשרייבונג פון דעם פראקטישן פראבלעם וואס א בעל קורא האט ווען ער קען נישט טרעפן וואו ער האלט.
—
הלכות אותיות בסוף שורה / בסוף דף
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳דארף גוט אויסרעכענען די ספעיסעס פאר פרשיות, אז מ׳זאל נישט דארפן קוועטשן אותיות קלענער. א ווארט טור מען נישט שרייבן חוץ לדף – אבער שתים חוץ לדף איז מותר, שלש חוץ לדף נישט. א תיבה בת שתי אותיות טור מען נישט לייגן בין הדפים.
פשט:
מ׳דארף פלאנען אז ס׳זאל זיין פלאץ פאר רווחים ביי פרשיות, אן צו מוזן ענדערן דעם גרויס פון די אותיות. דער טעקסט זאל זיין בערך justified.
חידושים:
1) חוץ לדף – צוויי יא, דריי נישט:
א ווארט פון פינף אותיות – טור מען נישט שרייבן צוויי אותיות אין דף און דריי ארויסשטעקנדיג חוץ לדף. אבער צוויי אותיות חוץ לדף איז יא מותר. דער עיקר איז אז דער טעקסט זאל זיין בערך justified.
2) תיבה בת שתי אותיות:
א ווארט פון נאר צוויי אותיות טור מען נישט לייגן צווישן די צוויי עמודים (בין הדפים), ווייל ביי צוויי אותיות חוץ לדף איז נאר מותר ווען ס׳איז א טייל פון א גרעסערע ווארט וואס האט זיך אנגעכאפט אינעווייניג – אבער א גאנצע ווארט פון נאר צוויי אותיות האט נישט וואס זיך אנצוכאפן.
3) תיבה בת עשר אותיות:
דער רמב״ם רעדט פון א ווארט פון צען אותיות אדער ווייניגער. אין דער גאנצער תורה איז נישטא קיין ווארט מער ווי צען אותיות! “למשפחותיכם” איז דער ביישפיל פון דער גמרא, אבער אין תורה שטייט עס חסר. “והאחשדרפנים” האט עלף אותיות, אבער דאס איז אין מגילת אסתר, נישט אין חומש.
4) ווען א ווארט פאסט נישט:
אויב מ׳קען שרייבן חצי פון דער ווארט בתוך הדף און חצי חוץ לדף – טוט מען אזוי. אויב ווייניגער ווי חצי וועט זיין בתוך הדף – לאזט מען דעם פלאץ ליידיג און הייבט אן פון דער נייער שורה.
5) [דיגרעסיע:] אין אלטע תורות האט מען אמאל אויסגעפילט ליידיגע פלעצער מיט א סימן (ווי א נו״ן) כדי עס זאל שענער אויסזען.
—
בין חומש לחומש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: צווישן יעדע חומש לאזט מען פיר ליידיגע שורות, נישט מער און נישט ווייניגער, “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית.”
פשט:
א פארמאטירונגס-הלכה – דער נייער חומש הייבט אן אויף דער פינפטער שורה.
—
סוף התורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף” – מ׳מוז ענדיגן אינמיטן פון דער לעצטער שורה פון דעם לעצטן דף. אויב ס׳איז נאך אסאך פלאץ איבער, “מקצר ועולה” – מאכט מען קירצערע שורות אז “לעיני כל ישראל” זאל זיין באמצע שיטה שבסוף הדף.
פשט:
הלכות יופי – דער סוף פון דער תורה זאל אויך זיין שיין און justified פון אונטן.
חידוש:
עס ווערט פארגליכן צו דעם וואס מ׳מאכט ביי הגדה של פסח – “ברוך שומר הבטחתו לישראל” ענדיגט אויך אזוי, כאטש דארט איז א טעכנישער טעם (וועגן שטרות).
—
אותיות גדולות, קטנות, נקודות, און אותיות משונות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ס׳איז דא מסורות אז געוויסע אותיות שרייבט מען גרעסער, קלענער, מיט נקודות (ווי “וישקהו”), אדער מיט א משונה׳דיגע צורה.
פשט:
דער רמב״ם דערמאנט ספעציעלע מסורות וועגן אותיות וואס ווערן אנדערש געשריבן.
חידושים:
1) ביישפילן פון משונה׳דיגע צורות:
– פ״א לופפת – אינעם פ״א מאכט מען נאך א פ״א אינעווייניג (נאך א דרייטל).
– אותיות שראשן נשבר – למשל דער ח׳ אין “ויהי חושך אפלה” מאכט מען א פסוק קרוע (אויך דער אור החיים דערמאנט דאס).
2) פארוואס האט מען אויפגעהערט מיט לופפות:
אונזערע תורות היינט מאכן נישט לופפות און עקומות. א טעם: די פ״א לופפת און אותיות עקומות זענען אזוי ווי א “בעל מום” – א נעבעך׳דיגע אות וואס איז “געבוירן געווארן מיט א הוקער.” יעדע אזעלכע אות רעפרעזענטירט אן איד. ווען די סופרים שפעטער האבן געהאט רחמנות אויף אזעלכע אידן, האבן זיי אויפגעהערט דאס צו טון. אבער קטנות און גדולות – דאס מאכט מען נאך.
—
ענין התגין – ספר תגי
דער רמב״ם דערמאנט: ספר התגי – א ספר וואס באשרייבט פאר יעדע פארשידענע תגין אנדערע סודות.
פשט:
דער ספר תגי שרייבט אויף יעדע פארשידענע תגין און אנדערע ספעציעלע סימנים ביי אותיות. לויט דער מסורה איז דער ספר מקובל פון עזרא הסופר.
חידושים:
1) דער רמב״ן און ספר תגי:
דער רמב״ן ציטירט דעם ספר תגי. ער האט נישט בלויז געזאגט וועלכע אותיות באקומען דריי תגין און וועלכע פיר – ער האט געהאלטן אז ביי געוויסע פלעצער אין תורה פירט מען זיך צו לייגן א תג, און מ׳דארף אכטונג געבן וויפיל תגין יעדע אות זאל האבן (מאנכע האבן זיבן, א.א.וו.).
2) ר׳ אלעזר מגרמייזא (דער רוקח) האט פירושים אויף דעם ספר תגי. דער מגדל עוז (דער מפרש אויפ׳ן רמב״ם) איז אויך עוסק געווען אין דעם ענין פון תגין – ער איז געווען א שטיקל מקובל.
3) דוגמאות פון ספר תגי:
אין פרשת אמור – “לנפש לא יטמא” – די נו״ן האט א “קרומע נו״ן” (עקום קרן לבסרי). די ה׳ פון “קדושים” האט פיר תגין. עס ווערט אויך דערמאנט א ליסט פון זיבן קרומע אותיות, צען, א.א.וו.
4) דער ספר תגי איז געשריבן אויף ארמיש, אזוי ווי אלע מסורה-ספרים. אין אנהייב שטייט אז עס איז געטראפן געווארן אויף די צוועלף שטיינער וואס יהושע האט געלייגט אין גלגל, דורך עלי הכהן.
5) פראקטישע נוגע – צי מ׳פירט זיך מיט ספר תגי:
– דער חתם סופר זאגט אז מ׳ווייסט נישט מער וויאזוי עס צו מאכן, דערפאר האט מען אויפגעהערט עס צו טון.
– דער צאנזער רב (לויט דעם נפש חיה) האט געהאלטן אז ווען ער שרייבט אליין א ספר תורה, טרעפט ער יא מיט דעם ספר תגי. די עולם פירט זיך נישט אזוי, אבער ווען מ׳שרייבט אליין, זאל מען אפשר יא. עס איז פאראן א ספר תורה פונעם צאנזער רב וואו מ׳קען נאכקוקן צי ער האט טאקע די לפיפים געמאכט.
6) פארוואס האט מען אויפגעהערט:
(א) וויבאלד די תגין זענען א רמז פאר סודות, איז נישטא קיין פוינט עס צו מאכן אויב מ׳פארשטייט נישט דעם סוד.
(ב) עס קען זיין א שמירה אז ס׳זאלן נישט אריינקומען סופרים וואס זענען נישט קיין תלמידי חכמים – ווער עס ווייסט נישט די מסורה, קען מען דערקענען אז ער איז נישט א בן תורה. דער גרינפעלד ברענגט דעם פשט אז דער סופר דארף זיין איינער וואס גייט אריין וויסנדיג וואס ער טוט.
—
הלכה: כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר. אויב מ׳האט נישט מדקדק געווען בתגין, און געשריבן אותיות כתיקונן לויט דעם רגילן סדר, קירוב השיטין או הרחקן או האריך בקוצן – אבער ווילאנג ער האט נישט געטון ממש פסולע זאכן ווי: אות לאות געקלעבט, מכתר געווען וואו ס׳דארף זיין מלא אדער פארקערט, אדער פארפאסט א צורת האות, אדער געטוישט פתוחות וסתומות – הרי זה ספר כשר.”
פשט:
אלע פריערדיגע הלכות וועגן תגין, לפיפין, שיטין-צאל, א.א.וו. זענען מצוה מן המובחר אבער נישט מעכב. דאס וואס איז מעכב איז: צורת האות, פתוחות וסתומות, מלא וחסר, און אז אותיות זאלן נישט זיין צוזאמענגעקלעבט.
חידושים:
1) מקור פאר דעם מנהג:
דאס איז דער מקור פאר דעם מנהג וואס מ׳פירט זיך נישט מיט אלע תגין פונעם ספר תגי – ווייל דער רמב״ם זאגט בפירוש אז עס איז נישט מעכב.
2) אבער דער רמב״ם האט עס ערנסט גענומען:
דער רמב״ם האט אליין די זאכן אריינגעלייגט אין די פריערדיגע הלכות ווי ערנסטע הלכות (נישט סתם מנהגים), אפילו דער ספר תגי וואס שטייט נישט אין תלמוד. דאס ווייזט אז דער רמב״ם האט עס באטראכט אלס א ערנסטע מסורה – “מקובל איש מפי איש” – נאר ס׳איז נישט מעכב בדיעבד.
3) “איש מפי איש”:
דער רמב״ם זאגט “כפי מה שמקובל איש מפי איש” – ער זאגט אונז נישט ביז וועם, אבער דער ספר תגי אליין שרייבט אז עס גייט ביז יהושע׳ס שטיינער אין גלגל.
—
שיעור שיטין — 48 ביז 60 (אדער 68)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים.”
פשט:
פאר די שיינקייט פון א ספר תורה זאל אויף יעדער דף זיין צווישן 48 און 60 שורות.
חידושים:
– די צאלן האבן רמזים, אבער עס קען אויך זיין אז עס האט זיך אנטוויקלט פאר פראקטישע סיבות. “יש אומרים שלא יהיו פחות ממ״ב” – 42 שורות ליגט אויך אין קאפ אלס א רלעוואנטע צאל.
—
שיעור רוחב הדף
דער רמב״ם׳ס ווערטער: **דער רוחב פון יעדער פרשה זאל זיין כמו תשע אותיות (“אשר אשר
אשר”).**
פשט:
דער מינימום רוחב פון דעם ריוח צווישן פרשיות איז תשע אותיות.
חידושים:
– אן די קבלה וואלט מען געקענט זאגן אביסל ווייניגער אדער מער, אבער די קבלה האט עס מכריע געווען.
– א חילוק ווערט אויפגעוויזן צווישן דעם שיעור דא (תשע אותיות מיט “אשר”) און דעם פריערדיגן שיעור וואו מען האט געברענגט א לענגערע אות דריי מאל (“למשפחותיכם”) – ווייל ביי לענגערע אותיות איז דא ווייניגער הפסקות (ספעיסעס) צווישן ווערטער, און ביי קירצערע ווערטער ווי “אשר” איז דא מער הפסקות. דאס איז א נארמאלע אמאונט פון ספעיס.
—
שירת הים און שירת האזינו — שורות פון אויבן און אונטן
דער רמב״ם׳ס ווערטער: שירת הים זאל אויסקומען אז פון אויבן חמש שיטין (“הבאים ביבשה…”) און פון אונטן חמש שיטין (“ותקח…”). שירת האזינו — פון אויבן שש שיטין (“וידעו…”) און פון אונטן חמש שיטין.
פשט:
עס איז דא א מסורה וויפיל שורות רעגולערער טעקסט זאלן זיין פאר און נאך יעדע שירה.
חידוש:
דער רמב״ם זאגט אז אלע דאזיגע זאכן זענען נישט מעכב – אויב מען האט נישט אויסגעהאלטן די צאל שורות פאר/נאך די שירה, איז דער ספר תורה נישט פסול.
—
וואס איז יא מעכב — פסולים אין ספר תורה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שכתב מלא חסר או חסר מלא, או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, או שכתב כתיב ולא קרי (כגון ‘ישגלנה׳ במקום ‘ישכבנה׳, ‘עפולים׳ במקום ‘טחורים׳), או שכתב פרשה פתוחה סתומה או סתומה פתוחה, או שכתב את השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחרת כשירה — הרי זה פסול. ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.”
פשט:
א ספר תורה מיט די דאזיגע טעותים איז פסול און האט נישט קיין קדושת ספר תורה, נאר קדושה ווי א חומש פאר קינדער.
חידושים:
1) וואס איז די נפקא מינה פון “אין בו קדושת ספר תורה כלל”?
ביידע — ספר תורה און חומש — האבן קדושה, ביידע דארפן גניזה, ביידע טאר מען נישט אויסמעקן. וואס איז דער חילוק? מען ליינט נישט ברבים פון א חומש — דאס איז די הויפט נפקא מינה. אבער דער רמב״ם׳ס לשון “קדושה” משמע אז עס איז דא נאך עפעס מער ווי נאר דעם דין פון קריאה בציבור.
2) צי איז מען מקיים מצוות כתיבת ספר תורה מיט אזא פסול׳ן ספר?
א שטארקע קשיא: איינער האט געשריבן א גאנצע ספר תורה אבער מיט קרי אנשטאט כתיב — ער לערנט דערין, ער האט אראפגעשריבן כל התורה כולה — איז ער נישט מקיים געווען מצוות כתיבת ספר תורה? מסקנא: ניין, ער איז נישט יוצא, כאטש ער לערנט דערין. דאס איז א גרויסע חידוש.
3) פראקטישע אימפליקאציע פאר ספרים לויט דער רא״ש:
אז מען איז יוצא מצוות כתיבת ספר תורה דורך קויפן ספרים — אויב א ספר האט א טעות (גרייז), איז מען נישט מקיים געווען די מצוה? דאס ווערט אויפגעוויזן אלס א פראבלעם.
4) דער רמב״ם׳ס לשון “אלא כחומש”:
דער רמב״ם שעמט דעם סופר — ער וויל זאגן אז כאטש דער מענטש האט געטון “געוואלדיגע זאכן” (אראפגעשריבן כל התורה כולה), איז עס נישט מער ווי א חומש׳ל. אבער א חומש׳ל האט דאך אויך א קדושה.
5) [דיגרעסיע: קרי אנשטאט כתיב אין א חומש:]
אין געוויסע חומשים שרייבט מען די קרי אינעווייניג (אנשטאט די כתיב), און דאס איז בגדר “חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות.” פון רמב״ם איז משמע אז מ׳טאר אזוי טון אין א חומש (כאטש עס זענען דא מיינונגען אז מ׳טאר נישט). דער רמב״ם אין זיין הקדמה צו זיין ספר זאגט אויך אז זיין ספר “אין בו קדושה כלל.”
6) פארוואס לערנען קינדער נישט פון א כשר׳ן ספר תורה?
אויב יעדער דארף שרייבן א ספר תורה, פארוואס זאלן קינדער נישט לערנען אין א כשר׳ן? ענטפער: פראקטיש איז נישטא אזויפיל ספר תורות, ווייל מ׳דארף שרייבן יעדע אות ביד.
—
ספר תורה שלא הוגה — דרייסיג טעג
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ספר תורה שלא הוגה — טאר מען נישט האלטן מער ווי דרייסיג טעג, נאר מ׳זאל עס מתקן זיין אדער גונז זיין.”
פשט:
א ספר תורה וואס מען האט נישט איבערגעגאנגען צו טשעקן אויב ס׳איז כשר, טאר מען נישט האלטן מער ווי 30 טעג.
חידוש:
דער רמב״ם מיינט נישט סתם “נישט איבערגעגאנגען” — ער מיינט ליטעראלי אז עס איז דא א טעות. דער רמב״ם רעדט נישט פון דעם דין פון בודק זיין סתם, נאר פון א מצב וואו מען ווייסט אז עס זענען דא טעויות.
—
שלש טעויות בכל דף — תיקון אדער גניזה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף — יתקן. ארבע — יגנז.”
פשט:
ביז דריי טעויות פער דף קען מען פאררעכטן; פיר אדער מער — גניזה.
חידושים:
1) פארוואס קען מען נישט פאררעכטן פיר?
דער פיקסן אליין (ווי דער רמב״ם גייט זאגן מיט “תולה אותיות” — אריינלייגן אותיות צווישן שורות) זעט עקלדיג אויס ווען עס איז צופיל. ביי פיר טעויות פער דף ווערט עס נישט שיין.
2) “במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות”:
דער גדר פון “פיר איז צופיל” איז נאר ווען מען דארף אריינלייגן פעלנדע אותיות (תולה). אבער אויב דער תיקון איז אנדערש (ווי אויסמעקן), קען זיין אנדערע כללים.
3) אויב דער רוב דפים האבן פיר טעויות אבער עטליכע האבן נאר דריי:
אויב עס איז דא כאטש איין דף מיט נאר דריי טעויות, קען מען מתקן זיין אפילו די דפים מיט פיר טעויות. דאס ווייזט אז דער ספר בכללות איז נישט אזוי שלעכט.
—
מותר לכתוב חומש חומש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו.”
פשט:
מען מעג שרייבן די תורה אין אפגעטיילטע חומשים.
חידושים:
– האט אזא חומש קדושת ספר תורה? דער ענטפער איז “לא ברור” — עס איז נישט קלאר.
– צי מען קען ליינען דערין בציבור — אויך נישט קלאר געזאגט.
—
אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה… ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר.”
פשט:
מ׳טאר נישט שרייבן א מגילה (א שטיקל פון א חומש, ווייניגער ווי א גאנצע חומש) — אפילו נישט פאר א קינד וואס דארף לערנען, למשל פרשת ויצא אליין. נאר אויב דער פלאן איז צו פארענדיגן דעם גאנצן חומש, איז מותר — מ׳דארף נישט אלעס בבת אחת טון.
חידושים:
1) פראקטישע שאלה לגבי היינטיגע צייטן:
ס׳איז זייער איינגעפירט אז מ׳דרוקט ארויס נאר די פרשה פאר שבת (שבת עליות, קונטרסים, וכדומה). דער חשש איז אז דאס קען זיין א זלזול — עס ווערט “דיספאזעבל”, ווי א צייטונג, און מ׳ווארפט עס אוועק. דער יסוד פון דעם איסור צו שרייבן א מגילה איז לכאורה ווייל ס׳ווערט א זלזול אין כתבי הקודש.
2) דער ליובאוויטשער רבי׳ס תשובה:
ווען איינער האט געוואלט מאכן קאפיעס פון א חומש ווייל ס׳איז נישט געווען גענוג חומשים אין שול — דער רבי האט געזאגט מ׳זאל קויפן נאך א באקס חומשים, נישט מאכן קאפיעס. דאס שטיצט דעם חשש פון זלזול.
3) [דיגרעסיע: קריטיק אויף שבתונים:]
א כללית׳דיגע קריטיק אויף שבתונים וואס מ׳מאכט אין האטעלס — ס׳איז נישטא קיין אווירא דבית המדרש, נישטא קיין ספרים, און ס׳ווערט אלעס זייער לייכטזיניג.
—
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳מעג שרייבן א מגילה מיט נאר דריי ווערטער אויף א שורה.
פשט:
דאס מאכט עס אנדערש פון א ספר תורה פארמאט, און דעריבער איז עס מותר. דאס איז א סארט “סלאגאן” — א פסוק אדער א שטיקל תורה וואס מ׳הענגט אויף אין א מוסד, וואס איז נישט דומה צו א פעיק ספר תורה.
חידוש:
דאס ווערט פארבונדן מיט דער גמרא וועגן פרשת סוטה — אז מ׳מעג שרייבן א קליין שטיקל תורה אויף אן אנדער אופן, ווען ס׳איז נישט געמאכט צו זיין ווי א ספר תורה.
—
תורה נביאים וכתובים אין איין כרך
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד.” צווישן יעדע חומש לאזט מען דריי שורות, צווישן יעדע נביא אויך דריי שורות, צווישן תרי עשר אויך דריי שורות — כדי “אם בא לחלקו חולק.”
פשט:
מ׳מעג צוזאמענבינדן תורה, נביאים, און כתובים אין איין כרך.
חידושים:
1) דער סדר פון נביאים וכתובים:
לויט דער ברייתא אין מסכת בבא בתרא: נביאים — יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, תרי עשר. כתובים — רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגילת אסתר, עזרא, דברי הימים.
2) דער סדר איז בערך היסטאריש:
אויסער איוב (וואס מ׳ווייס נישט גענוי ווען ער איז געווען). ישעיה איז היסטאריש פריער ווי ירמיה (בימי חזקיה), אבער אין דער ברייתא שטייט ירמיה פאר ישעיה — די גמרא גיט א טעם פארוואס.
3) אונזערע חומשים זענען נישט לויט דעם סדר:
מיר האבן חמש מגילות צוזאמען, און ישעיה פאר ירמיה. דער “קורן עשרים וארבע” גייט שוין לויט דעם סדר פון דער ברייתא.
—
שרטוט פאר כתבי הקודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל כתבי הקודש כותבן על גבי סרגל… אפילו כותבן על הנייר… שלש תיבות לא יכתוב” (אן א סרגל).
פשט:
אלע כתבי הקודש, אפילו אויף פאפיר (נישט קלף), דארף מען שרייבן מיט שרטוט (ליניעס). נאר דריי ווערטער מעג מען שרייבן אן א סרגל.
חידוש:
אין דער גמרא זעט מען אז ווען מ׳שרייבט א פסוק אין א בריוו, דארף מען אויך שרטוט. אבער ס׳איז נישט גאנץ קלאר וואס דער רמב״ם פסק׳נט לגבי דעם.
—
כרך מיט תורה, נביאים, וכתובים — קדושה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים.”
פשט:
א כרך וואס האט אין זיך תורה צוזאמען מיט נביאים וכתובים, האט נישט קיין קדושת ספר תורה — נאר קדושה ווי א חומש.
חידושים:
1) כל המוסיף גורע:
דער יסוד איז כל המוסיף גורע — ווען מ׳לייגט צו נביאים וכתובים צו א ספר תורה, ווערט די קדושה שוואכער, נישט שטארקער. דאס איז א “פלאי פלאים” — דו נעמסט א תורה, לייגסט צו נביאים וכתובים, און עס ווערט ווייניגער קדוש!
2) צי האט מען א רעכט צו שרייבן נביאים וכתובים אויף א ספר תורה?
לכאורה יא, ווייל דער רמב״ם רעדט פון דעם מציאות — אבער דער פרייז איז אז ס׳ווערט נאר א חומש. ס׳קען אבער זיין אז ביי אנדערע זאכן (ווי מזוזה) איז עס ממש אסור צוצולייגן פרעמדע זאכן.
3) חקירה — “כל יתר כנטול דמי”:
צי מיינט “כל יתר כנטול דמי” אז מ׳טאר בכלל נישט צוזאמענלייגן (איסור), אדער מיינט עס בלויז אז אויב מ׳האט עס יא צוזאמענגעלייגט, איז דער רעזולטאט א נידריגערע קדושה? לכאורה מיינט דער רמב״ם דאס צווייטע — ער האט צוגעלייגט, און עס איז געווארן שוואכער.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה פרק ז׳ – מצות כתיבת ספר תורה
פתיחה
טייערע אידן אין אמעריקע, מיר גייען היינט לערנען הלכות תפילין מזוזה וספר תורה. בפרט ספר תורה הייבט זיך אן היינט. ס׳איז דא א גרויסער עולם וואס הערט אויס פון אייראפע און פון אנדערע פלעצער, אבער היינט אמעריקע איז שולט אויף די גאנצע וועלט, משל בכיפה, סאו אלע אידן זענען אידן אין אמעריקע.
ניין, אלע אידן, אלע אידן, בכל מקום שהם, אקעי. אין ארצות הברית וקאנאדע, וואס זענען אונטער די סמכות הרבנים אין ארצות הברית וקאנאדע, און אויך די אידן פון ארץ ישראל וואס זענען אונטער די וואטעווער וואס איז שולט אין ארץ ישראל, די עדה החרדית, די כלל מחנות אשכנזים, און אויב ס׳איז ספרדים איז עס ישראל. איך לאז נישט אויס, יא רב, איך האב נאר געגאנגען, איך האב נאר געגאנגען, בקיצור, אלע אידן, כל ישראל, איך האב נאר געוואלט אנגעבן דעם כל ישראל. א יעדער איד פון ישראל הערט אויס אונזער שיעור אין הלכות ספר תורה פרק ז׳.
הלכה א: מצות עשה לכתוב ספר תורה
לשון הרמב״ם
אין ספר המצוות זאגט דער רמב״ם על כל זכר מישראל, איש ואיש מהם זכר. ס׳איז א מצוה נאר פאר א מאן. ס׳איז א מצוה עשה שהזמן גרמא. איי, מ׳האט נאך נישט געזאגט וועלכע מצוה מ׳רעדט וועגן, סאו לאמיר פארציילן פאר וועגן.
סאו די רמב״ם הייבט אן די מצוה פון שרייבן א ספר תורה. זאגט דער רמב״ם, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל צו שרייבן א ספר תורה לעצמו, כדי ער זאל האבן פאר זיך אליינס א ספר תורה. דאס איז נישט קיין מצוה צו שרייבן און לייגן אין ביהמ״ד, די מצוה איז צו שרייבן פאר זיך א ספר תורה. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם.
דער מקור: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת”
כלומר, ס׳שטייט א פסוק “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. וואס שטייט נאכדעם? כלומר, כתבו את התורה שיש בה שירה זו. שרייבט אראפ די תורה וואס האט די שירה. די גאנצע תורה הייסט יעצט שירה. די תורה ווערט גערופן שירה.
ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס זאל די גאנצע תורה ווערן גערופן שירה? די גאנצע ספר משפטים שטייט נישט אז ס׳איז א שירה. אבער אזוי לערנען חז״ל.
ניין, ער זאגט אז שירה מיינט שירת האזינו. דו מיינסט טאקע אז מ׳שרייבט די גאנצע תורה? יא, יא, אזוי לערנט דער רמב״ם. דו האסט דא פארשידענע תורות.
פארוואס מיינט “השירה” די גאנצע תורה?
דער רמב״ם זאגט, ס׳שטייט אין די תורה “ועתה כתבו לכם את השירה”. זאגט דער רמב״ם, דאס מיינט נישט נאר שרייבן די שירה. פארוואס מיינט עס נישט נאר שרייבן די שירה? ווייל מ׳שרייבט נישט קיין קטעי תורה פרשיות פרשיות. און נישט שרייבן איין שטיקל. אויב איינער וואלט מקיים געווען די פסוק ליטראלי און געשריבן נאר שירת האזינו, וואלט ער עובר געווען אויף אן עבירה פון שרייבן די תורה.
זאלן זיי מוחל זיין און לערנען אז מ׳טאר נישט שניידן פון די תורה, אדער מ׳טאר נישט נעמען א שטיקל פון די תורה און ניצן פאר אנדערע זאכן וכדומה. מ׳טאר אויך נישט שרייבן נאר איין פרשה.
מ׳מעג נישט שרייבן נאר איין פרשה? יא, איינמאל מ׳וועט גיין לערנען אין סוף פון די הלכות, ס׳שטייט בפירוש אין די סוף פון דעם פרק אדער אין סוף פון די נעקסטע פרק, אז מ׳טאר נישט שרייבן א חומש במגילה. א חומש יא, אבער נישט פרשיות פרשיות.
פרעגסטו א קשיא, אפשר דארף מען נאר שרייבן ספר דברים?
דיסקוסיע: וויאזוי פארשטייט מען דעם פסוק?
Speaker 1:
איך ווייס נישט, סאמהאו האבן זיי פארשטאנען אז ס׳מיינט… דער רמב״ם האט פארשטאנען סאמהאו אז דאס מיינט מ׳זאל שרייבן די תורה וואס האט אין זיך די שירה. דארף מען פארשטיין אז ס׳איז נישט אזוי ווי ר׳ אברהם אברמוביץ׳ איז מסביר די דרשה, ווילסטו פארשטיין די דרשה. ס׳איז דא אנדערע וואס זאגן אז מ׳קען לערנען די גאנצע תורה, און ס׳איז דא אנדערע וועגן וויאזוי מ׳קען לערנען די מצוה פון שרייבן די גאנצע תורה. דער רמב״ם לערנט די וועג.
ס׳איז נישט אזוי פאני, ווייל דו דארפסט טראכטן, וואס שטייט אין די פסוק? די פסוק שטייט מ׳זאל שרייבן די שירה, געדענקען, “ולמדה”, געדענקען די שירה, “אז תהיה לי השירה הזאת לעד” וכו׳. און געדענקען וואס משה רבינו לערנט מיט אונז, שטייט דארט א גאנצע צייט.
אויך, אפילו די שירה, פון וואו גייט מען שרייבן די שירה? און יעדער איינער קוקט ארום, וואס איז די תורה? ווי האט ער אמאל געטראפן א שירת האזינו אין כתב ערגעץ אין גניזה? ס׳איז א חלק פון די ספר. ממילא, אזוי ווי מ׳שרייבט די ספר, ממילא וועט מען האבן די שירה. ס׳איז א ריזענעבל רידינג פון די פסוק.
איך האב געזאגט אז ס׳איז אויך מוכרח פון די גרעסערע סטארי. איינמאל אונז ווייסן שוין די פיקטשער וואס דער רמב״ם האט אונז אראפגעלייגט ביז יעצט, און וואס חז״ל לייגן אונז אראפ, אז משה רבינו האט געלערנט די תורה, און אז די תורה איז איין המשך׳דיגע זאך וואס הייבט זיך אן פון בראשית ביז וזאת הברכה, איז ווען די פסוק זאגט “כתבו לכם את השירה הזאת” מיינט עס די ספר, און מ׳ברענגט די שירה אזויווי אן עקזעמפל אפשר.
אין פשוטו של מקרא קען מען זאגן אז די שירה איז א חלק פון די תורה. נישט אן עקזעמפל, פשוט ווען ס׳שטייט “כתבו לכם את השירה הזאת” מיינט עס מ׳זאל שרייבן די גאנצע ספר.
אבער די פסוק זאגט נישט, מ׳חדש א נייע מצות כתיבת השירה אדער א נייע ענין פון כתיבת השירה. וואס די פסוק זאגט איז, די קאנטעקסט פוינט פון די פסוק איז אז די שירה זאל זיין אן עדות וואס וועט קיינמאל נישט פארגעסן ווערן, און מ׳זאל אלעמאל זען אז די תורה האט שוין דא פארגעזאגט אז מ׳וועט זינדיגן, און מ׳זאל תשובה טון וכו׳.
סאו, ווי גייט מען שרייבן די שירה? אלס א חלק פון די גאנצע תורה, אבער פארוואס זאל איינער שרייבן נאר א שטיקל שירה? ס׳איז אביסל פאני. סאו דאס הייסט, ס׳איז ווי א ספר תורה. ס׳איז נישט אזוי מאדנע.
דער שטיקל ווערט דאך נישט קיינמאל עקסטער אליין געשריבן, נאר וואס? ס׳איז א חלק פון די תורה. סאו ס׳איז א מצוה צו געבן די תורה.
דיסקוסיע: דער סטאטוס פון “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”
Speaker 2:
איך קען דיר נאר זאגן אז ס׳איז סירקולער. מנהי מנהגי, פון וואו ווייסט מען אז מ׳שרייבט נישט די תורה פרשיות פרשיות? ווייל מ׳דארף שרייבן די גאנצע תורה. אז די תורה דארף זיין איין שטיק.
Speaker 1:
אקעי, איך פארשטיי אז ס׳איז אביסל סירקולער, אז אויב מ׳נעמט אן אז ס׳איז א נארמאלע זאך אז מ׳שרייבט די תורה… דאס אליין איז “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, זאגט ער. אז די תורה איז איין גרויסע פרשה. סאו די עיקר דין אין די הלכה למשה מסיני, אין די הלכה איז “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, דאס ליגט די עיקר דין. אז די גאנצע תורה איז איין מקשה אחת. דעמאלט קומט ארויס אז מ׳דארף שרייבן די גאנצע.
Speaker 2:
יא, אבער ס׳איז באקווארדס. ס׳שטייט נישט אין די תורה ערגעץ “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”.
Speaker 1:
דאס אז “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, דאס איז אליין די פשטות א ווארט, אז ס׳איז א הלכה למשה מסיני. דאס איז נישט אזוי ווי מ׳לערנט אריין אין די אותיות פון די שבעה. ס׳איז נישט אזוי. ס׳איז פשוט אזוי אז “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, אז די תורה איז איין זאך.
ס׳איז נישט קיין דין. דער דין איז די מצות כתיבת ספר תורה. ס׳איז נישט קיין אנדערע דין. אין וועלכע מצוה איז די הלכה “אין כותבין פרשיות פרשיות” אפארט? ס׳איז אפארטע הלכות כתיבת ספר תורה. ס׳איז נישט קיין דין “איסור לכתוב פרשיות פרשיות”.
Speaker 2:
איך זאג זייער גוט. אזוי ווי ער זאגט די שירה, קענסטו זיך פארשטעלן אז ער מיינט נישט שרייבן איין שטיקל, ווייל פארוואס זאל מען שרייבן איין שטיקל? ער מיינט צו שרייבן די גאנצע.
Speaker 1:
די דין פון “אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, איז דאס א דאורייתא אדער א דרבנן? ס׳איז נישט קיין דאורייתא און נישט קיין דרבנן. ס׳איז די מצות כתיבת ספר תורה אליינס.
פארוואס זאל מען שרייבן נאר איין שטיקל? פארוואס זאל מען נעמען נאר ארויס די שטיקל, די חלק, די פרשה? פארוואס זאל מען טון אזא פאני זאך? די תורה איז די גאנצע תורה. דאס נישט צו טון אזא פאני זאך, איז דאס א דאורייתא אדער א דרבנן? ס׳איז א סתירה צו די גדר פון א ספר תורה.
Speaker 2:
אקעי, ניין, איך וועל דיר זאגן פשט אין די הלכה. איך וועל דיר זאגן פשט אין די הלכה, וועסטו פארשטיין. עפעס פעלט אונז דא. פאר מיר איז קלאר. איך האב נישט קיין צייט צו זען ספרים אינמיטן, ס׳איז מיר טאקע א שאד.
Speaker 1:
פאר מיר, איך פארשטיי עס. אויב מ׳איז מסכים אז ס׳איז א נארמאלע זאך אז מ׳שרייבט אז דא איז דא אזא זאך וואס הייסט א תורה, דארף איך פארשטיין פון וואו קומט די זאך אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א ספר תורה? די בוק וואס הייסט תורה, חומש, יא, חומשי חומשי תורה. וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז דא אזא בוק? דארפסט מיר ברענגען א ראיה פון א פסוק אז ס׳איז דא אזא בוק.
פשט אין די סענס, ס׳זאל שטיין אין די בוק, הרי זה ספר. איז דא אזא בוק? אוודאי. ווער ס׳שרייבט א בוק, מ׳שרייבט א האלבע שטיקל, איין כרך, איך האב אויך איין כרך פון א נאוויל פרשיות פרשיות. דו גייסט אין געשעפט, קויף מיר די קדושת לוי, גייסטו דאך פרשת כי תצא, ס׳מאכט נישט קיין סענס.
“את השירה הזאת” שטייט אין די ספר וואס איז א ספר תורה.
סאו ווען ער זאגט “כתבו לכם את השירה”, זאגט ער נישט נאר “כתבו לכם את השירה”, נאר “כתבו לכם די ביכל וואס האט די שירה”, די ספר וואס האט די שירה.
דיסקוסיע: דער קאנטעקסט פון דעם פסוק
Speaker 2:
שטעל דיך פאר איך געב דיר די קדושת לוי, איך זאג דיר, די ספר איז גאר וויכטיג, ווייל אין דעם ספר שטייט א נבואה אז מארגן וועט קומען דער ברודער פון רבי׳ן און זאגן כך וכך.
ניין, איך פרעג דיר, מיינע קינדער, איך זאג דיר, לערן קדושת לוי, די הייליגע קדושות פון חנוכה, און אונטער דעם זאג איך, לאמיר ארויסדריקן א קליינע ספר׳ל, א קליינע קונטרס פון די קדושות פון חנוכה. פארוואס? ווייל ס׳שטייט דארט א דין אז איין תורה איז די תורה פרשיות פרשיות.
Speaker 1:
איך זאג דיר נישט וואס ס׳שטייט, דו זאגסט מיר אן אנדערע סטארי. ס׳שטייט נישט לערן די תורה וואס ס׳איז דא א וויכטיגע שטיקל די שירה. ס׳שטייט אז וויבאלד מ׳וועט אלעמאל געדענקען די שירה וואס גייט זיין געשריבן, ממילא גייט די שירה קענען זיין אן עדות. אבער פארוואס גייט מען שרייבן די שירה?
א מינוט, וואס שטייט נאכדעם? “ולמדה את בני ישראל”. וואס שטייט? אז מ׳וועט עס קענען לערנען אזוי? ניין, “למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל”. דו געדענקסט דאך די פרשה.
די פוינט איז אז די שירה גייט זיין א זכר, מ׳גייט אלעמאל האבן געשריבן די שירה וואס גייט זיין אן עדות אז זיי האבן פאראויסגעזאגט די גאנצע זאך. זאג איך דיר, נאר ווי גייט עס זיין געשריבן? ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה צו שרייבן די שירה? ווי גייט מען געדענקען די שירה? פארוואס גייט מען געדענקען? לאמיר זאגן אז מ׳איז יא מקיים די מצוה פון נאר שרייבן די שירה. ס׳וועט זיין ערגעץ א קמיע ערגעץ די שירה. ס׳איז נישט אינטערעסאנט.
די פוינט איז, ס׳גייט דאך זיין א חלק פון די ספר. יעדער איינער גייט דאך האבן א ספר תורה, און ממילא גייט די שירה זיין אן עדות. ס׳מאכט אסאך סענס אויב דו טראכטסט אזוי. איך זאג נישט אז מ׳מוז אזוי לערנען, אבער ס׳מאכט אסאך סענס דעם פשט, אז ס׳מיינט נישט צו שרייבן נאר די שירה.
לפי זה וואלט געווען, אז ווען די רמב״ם וואלט געקומען זאגן אז ס׳איז דא א מצוה צו שרייבן די שירה, וואלט געווען פאני, וואס איז די פשט פון שרייבן די שירה? ס׳איז נישט אזוי ווי דו האסט געשריבן אז ס׳איז א וויכטיגע שטיקל. דער רמב״ם זאגט, אין דעם ספר, מ׳גייט אלעמאל ניצן דעם ספר צו געדענקען אז ס׳איז דא א וויכטיגע ווארט דארט. ס׳מיינט אז ס׳גייט זיין אין די גאנצע ספר, נישט אז מ׳וועט ארויסנעמען די ווארט. מ׳וועט זיך נישט אומקוקן אויף דעם ווארט אויך נישט, ווייל ס׳וועט זיין, אזויווי ס׳שטייט אין די גמרא ביי די טריפות, ס׳איז “חדא דזיטא”, ס׳איז א קליינע שטיקל, אקעי, ס׳איז א פעיפער, ס׳שטייט עפעס, ס׳איז נישט גארנישט.
Speaker 2:
ס׳איז א קאמבינאציע פון א דאורייתא מיט א תורה שבעל פה וואס זאגט אז די אויבנדערמאנטע מצוה איז מיט די גאנצע תורה.
Speaker 1:
ניין, איך האב געזאגט אז דאס איז די טעם. דער רמב״ם זאגט נישט אזוי, ער זאגט נישט אזוי, ער טייטשט די רמב״ם. דו קענסט זאגן אנדערש. איך זאג דיר אז ס׳איז נישט קיין גרויסע חידוש, ס׳איז נישט קיין גרויסע חידוש, ווייל ס׳שטייט “כי יש לך ספר כתוב”. דאס איז נישט די פאקטליכע מחלוקת איבער וואס די שירה איז. ס׳איז נישט פשט אז מ׳דארף שרייבן די שירה, און נאר מיט סתם א ספר תורה קען מען נישט יוצא זיין. אוודאי נישט. ס׳איז נישט קיין באגלייטער פאר די שירה. די שירה איז זיכער א חלק פון די ספר.
“ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה”
און יעצט, וויבאלד ס׳איז דא אזא מצוה, זאגט די גמרא, ברענגט ער אן א הלכה, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ווייל א מענטש האט שוין גע׳ירש׳נט א ספר תורה, ער האט שוין א ספר תורה לעצמו, אבער ער האט אבער נישט מקיים געווען קיין לכתוב לעצמו. די ווארט איז ער זאל טון א פעולה, ער זאל שרייבן לעצמו. ווייל ס׳איז מצוה לכתוב משלו, דארף ער אליין שרייבן א ספר תורה.
אפשר האט עס צוטון מיט דעם וואס שטייט גלייך נאכדעם, “ולמדה את בני ישראל”. כתיבה איז דאך אזא ענין פון, ווען א מענטש שרייבט, איז פשט אז ער… ווען א מענטש שרייבט א ספר תורה איז עס א גאנץ אנדערע זאך ווי אז איינער שרייבט פאר אים. ס׳איז אן ענין פון לימוד אזוי ווי, ס׳איז אן ענין פון זיין א חלק פון די תורה. ער ווערט א חלק פון די תורה, ער ווערט אסאך מער.
“כאילו קיבלה מהר סיני”
אבער דא זאגט ער “כאילו קיבלה מהר סיני”. ווען מ׳קויפט עס פון יהודה, קען זיין “הרי כאילו קיבלה מהר סיני”. ס׳איז צוויי לעוועלס. לאמיר פארשטיין קלאר. ס׳איז דא א מצוה נישט נאר צו האבן א ספר תורה, נאר צו שרייבן דיין אייגענע ספר תורה. זאלסט האבן דיין אייגענע תורה. דאס מיינט נאכנישט אז מ׳דארף עס שרייבן מיט די אייגענע הענט. דאס קען מען יוצא זיין אויך ווען א צווייטער שרייבט.
אויב דו, ס׳איז דא צוויי תנאים, אויב שרייבט ער עס מיט זיין האנט, איז עס א ממש׳דיגע גרויסע מעלה “כאילו קיבלה מהר סיני”. אויב איינער ווייסט נישט וויאזוי צו שרייבן, און ער קויפט עס, איז ער אויך יוצא, א צווייטער שרייבט פאר אים, ער איז יוצא די מצוה פון “לכתוב משלו”. ער האט נישט די מעלה פון “כאילו קיבלה מהר סיני”.
איך מיין אז “כאילו קיבלה מהר סיני” מיינט אז שרייבן אליין א ספר תורה איז א מורא׳דיגע שטארקע זאך, באמת. ס׳איז אזויווי, ס׳איז א סארט לימוד, ס׳איז שטערקער ווי לימוד. ער האט זיך אנגעשטרענגט און געשריבן די גאנצע תורה, און יעצט ליינט ער עס. און ס׳איז דאך אויך פשוט אז לכאורה דער סופר איז נאכדעם דער בעל קורא. ס׳איז א מין סארט חיבור.
פארוואס איז “כתבו לכם את השירה הזאת” “ולמדה את בני ישראל”? און מיט דיין לעכטיגע תורה איז ער נישט יוצא, ס׳איז דא נאך א ספר תורה, אבער ער איז נישט יוצא געווען די “קהל קבלוה מסיני”. דאס איז נישט נוגע דא אריין קיין בעל קורא. די ספר תורה וואס מ׳שרייבט איז נישט אז מ׳זאל לערנען דערמיט, נישט אז מ׳זאל עס לייגן אין שול און איינער זאל ליינען דערמיט.
הלכות ספר תורה: מצות כתיבת ספר תורה — ביד עצמו לעומת ע״י אחר, ושיטת הרא״ש
הלכה ב: כתיבה ביד עצמו לעומת כתיבה ע״י אחר
דאס מיינט נאכנישט אז דו דארפסט שרייבן מיט דיין אייגענע הענט. דאס מיינט, דו קענסט יוצא זיין אויך ווען א צווייטער שרייבט. אויב, יא, דא איז דא צוויי זאכן.
אויב שרייבסטו עס מיט דיין האנט, איז עס א ממש׳דיגע גרויסע מעלה כאילו קיבלה מהר סיני. אויב איינער איז אים דא ליכתוב, ואם אין כותבה אין לו, איז ער אויך יוצא אז א צווייטער שרייבט פאר אים. ער איז יוצא די מצוה פון ליכתוב משלו.
צוויי מדרגות אין דער מצוה: כאילו קיבלה מהר סיני לעומת ליכתוב משלו
ער איז נישט יוצא די מצוה פון… ער האט נישט די מעלה פון ביודעי. ער האט נישט די מעלה פון כאילו קיבלה מהר סיני. איך מיין אז כאילו קיבלה מהר סיני מיינט אז ער… שרייבן אליין א ספר תורה איז א מורא׳דיגע שטארקע זאך, באמת. דאס איז א סארט לימוד, ס׳איז שטערקער ווי לימוד. ער האט זיך אנגעשטרענגט און געשריבן די גאנצע תורה, און יעצט ליינט ער עס.
און ס׳זעט דאך אויך אויס פשוט אז לכאורה דער סופר איז נאכדעם דער בעל קורא. ס׳איז א מין… ס׳איז א חילוק. פארוואס? “כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”. ווען איינער האט אים דא ליכתוב, איז ער נאך נישט יוצא. ס׳איז דא נאך א ספר תורה. אבער ער איז נישט יוצא געווען די כאילו קיבלה מהר סיני.
דאס קומט נישט דא אריין קיין בעל קורא. די ספר תורה וואס מ׳שרייבט איז כדי מ׳זאל לערנען דערמיט, נישט כדי מ׳זאל עס לייגן אין שול און ליינען אין שבת. מ׳זאל לערנען דערמיט. די מצות קריאת התורה. גראדע, כותב ביודעי, אין ללמוד ממנו.
פשט אין “כאילו קיבלה מהר סיני” (לויט רש״י)
אבער רש״י, די כאילו קיבלה איז פשוט, ווייל פארוואס האט מען מקבל געווען מסיני? מ׳האט דאך געשריבן די תורה, געמאכט די תורה. ער מאכט אויך א תורה. ס׳איז א כלי, ער שרייבט איבער די תורה וואס שטייט דא. ער איז עוסק אין מאכן די תורה. ס׳איז א גאנץ אנדערע לעוועל.
דער ענין פון “ליכתוב משלו” — ווייל א תורה ווערט אלט
אבער אויך די מצוה פון ליכתוב משלו, מיין ברידער האט מיר געזאגט נעכטן אז ער מיינט אז די מצוה פון ליכתוב משלו איז פשוט ווייל די תורה ווערט אלט. אן אלטע תורה ווערט שוין אביסל בלה. מ׳האט מיר געזאגט נעכטן אז א ספר תורה איז שוין בלה, ווערט שוין אלט און נישט שיין. ס׳איז גוט אז ס׳זאל זיין א נייע.
שטעל דיר פאר מ׳לערנט אין די… א תפילין קען זיין שלא כסדרן, זייער גוט. תפילין קען זיין שלא כסדרן, פארוואס? אבי אמא, יא? ווייל ס׳איז נישט קיין חילוק, מ׳דארף עס האבן. א תורה אבער, מ׳נוצט עס, ס׳ווערט אויסגעריבן, ס׳איז נישט שיין צו האבן די זעלבע תורה.
צוויי מצוות קאמביינד
ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳קען אפשר זאגן אז ס׳איז דא צוויי מצוות קאמביינד. ס׳איז דא א מצוה אז יעדער איד זאל דורכגיין די כאילו קיבלה מהר סיני, ער זאל שרייבן א ספר תורה, און ער זאל עס לערנען. ס׳איז א מצוה אויף א איד, ס׳איז א מין איד וואס שרייבט א ספר תורה. קוק אן נעם א איד פון די גאס, ער קען נישט שרייבן א ספר תורה יעצט. א איד זאל קענען שרייבן א ספר תורה איז א געוואלדיגע גרויסע זאך.
און נאכדעם איז דא אן אנדערע זאך, אז ס׳זאל זיין ווי מער ספר תורות. דאס איז דאך אן ענין אז… ס׳איז אזויווי א מצוה פאר דעם וואס איז א בעל יכולת צו שרייבן א תורה, און אויב נישט, לכל הפחות זאל מען יוצא זיין די ענין אז ס׳זאל זיין גענוג ספרים אין די סיסטעם.
Speaker 2: מ׳דארף נישט האבן גענוג ספרים? מ׳דארף נישט האבן גענוג ספרים?
Speaker 1: ניין, דו דארפסט נישט האבן גענוג ספרים. דו דארפסט נישט אימעדזשינען די תורה אז דאס איז א זאך וואס ליגט אין שול וואס דו טורעסט. דו דארפסט פארשטיין אז אויב דעם שפעטער, אויב מ׳טרענט און מ׳לערנט די ראש, וועט מען זען אז די מצוה פון כתיבת ספר תורה רעדט נישט פון יענץ.
ער רעדט אימעדזשין אז מ׳האט נישט קיין ספר. שטעל דיר פאר, מ׳קען עס יוצא זיין, ס׳שטייט דאך אז מ׳קען עס יוצא זיין מיט קויפן א חומש. דו לערנסט דאך קיינמאל נישט. די מצוה איז אז דו זאלסט האבן א תורה. אוודאי זאלסטו אליינס לערנען דערמיט. און די חילוק פון יורש זיין, די מעלה פון כותבה מעצמו איז נאר לכאורה א מעלה אין דעם אז דו זאלסט האבן דיין אייגענע געמאכט.
פשט אין “מגיה בספר תורה אפילו אות אחת — כאילו כתבו כולו”
און לויט דעם קען מען פארשטיין אויך וואס ס׳שטייט די נעקסטע הלכה, יא, “וכל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת הרי כאילו כתבו כולו.” ווייל וואס דארפסטו האבן אן אייגענע תורה? ס׳איז נישט קיין עבירה צו האבן א גע׳ירש׳נטע תורה אדער א געקויפטע תורה. ס׳איז נאר אפשר שוין אלט, איז שוין נישט… אויב דו ביסט מגיה, אפשר דו פרישסט איבער די תורה, דו מאכסט זיכער אז ס׳איז גוט געמאכט, איז עס אויך “כאילו כתבו כולו”, כאילו דו האסט עס געמאכט אליינס די גאנצע זאך. ווייל די עיקר איז אז ס׳זאל זיין, ס׳איז נישט קיין מצוה פון די ארבעט פון שרייבן. די מצוה איז אז ס׳זאל זיין א נייע תורה געשריבן פאר דיר. אויב דו האסט אליינס מגיה געווען, איז עס אויך גוט.
Speaker 2: מאכט סענס?
Speaker 1: יא.
דיסקוסיע: דער מנהג פון שרייבן אן אות ביי א סיום ספר תורה
איך מיין אז די מענטשן וואס פירן זיך צו שרייבן ביי די סיום ספר תורה, מ׳מאכט א… מ׳איז מגיה, מ׳איז מכבד צו זיין מגיה א אות אחת, איך ווייס נישט אויב ס׳מיינט יענץ. דאס איז סתם א חיבת מצוה.
Speaker 2: אבער דאס איז וואס מ׳טוט, ווייל ער האט זיך גענומען א חרם “לכתוב לו”, און נאכדעם טוט ער נאך דעם מגיה בספר תורה.
Speaker 1: יא, אבער דאס איז א ביסל אנדערש.
Speaker 2: אבער דאס איז סתם מענטשן ארום שרייבן אויך א אות, און מיט דעם ווערט עס זייערס. דאס איז טאקע שוין אביסל אינטערעסאנט. און לעצטנס ווערט אזויווי א שותפות. טאקע דאס איז די ענין, ווען אפאר מענטשן שרייבן צוזאמען א ספר תורה, וויל מען יעדער איינער זאל קענען זיין א מגיה. ווייל איינמאל מ׳הייבט שוין אן, וויל מען יעדן מכבד זיין און נישט פארנעמען. אבער אפילו די מגיה, לויט וואס איך לערן, מגיה איז נישט פשט אז דו דארפסט… ס׳איז דא אויך אן ענין פון מצותינו בשליחותינו, איך זאג נישט אז ס׳איז נישטא קיין ענין. ס׳איז דא א חיבת מצוה. אבער ס׳איז מער מגיה מיינט אז דו האסט געטראפן א מיסטעיק, אדער עפעס א אות איז געווען צובראכן.
Speaker 1: מגיה מיינט ער צוגעלייגט נאך א ספר תורה צו יוזן, צו זען.
Speaker 2: יא, ער האט עס אפגעהיטן. ער האט געמאכט א גוטן תורה. און דעמאלטס, אויב ער האט עס געמאכט לכתחילה, ער האט געשריבן א תורה און ס׳פעלט א אות, וואטעווער, און ער פילט עס איין, אקעי, דאס איז שוין א… איך מיין אז דאס איז סתם א הידור מצוה, אז דאס איז נישט ממש די זאך.
שיטת הרא״ש: כתיבת ספר תורה בזמן הזה
דאס איז די מצוה צו שרייבן א תורה. און מ׳דארף וויסן אז אין שולחן ערוך שטייט, ער ברענגט די ראש… יא, ער ברענגט נישט די רא״ש דא פון אונטן? עס איז דאך נאר געשטאנען אז בזמן הזה. עס איז דאך געשטאנען די רא״ש.
יסוד דער רא״ש: די מצוה איז צום לערנען, נישט צום ליינען אין שול
די רא״ש וואס זאגט אז די מצוה פון שרייבן א ספר תורה, די מצוה איז נאר געווען בזמנם וואס מ׳פלעגט לערנען פון די תורה. היינט אז מ׳נוצט נישט די תורה צו לערנען, ס׳איז נאר צו תקנת חכמים פון קריאת התורה, כדי מ׳זאל יוצא זיין, נישט נאר מקד, דאס איז די רא״ש אויף ספר תורה, מ׳איז יוצא, מ׳איז מחויב מ׳זאל קויפן חומשים, משניות, גמרות, ווייל די תכלית המצוה איז נישט צו ליינען פאר׳ן עולם, דאס איז נישט קיין שום מצוה.
אין אנדערע ווערטער, מ׳דארף זאגן פאר די גבירים, מ׳זאגט אז היינט איז דא אזא מנהג, ווען א מענטש ווערט א געוויסע עידזש און ער האט נישט וואס צו טון מיט זיין איבריגע געלט, קויפט ער א ספר תורה און ער מאכט א הכנסת ספר תורה, און מ׳זאגט דרשות אז ס׳איז א גרויסע מצוה. קען זיין אז ס׳איז א מצוה, לויט די אנדערע, די רמב״ם זעט אויס אז ס׳איז א מצוה, אבער די רא״ש זאגט אז דאס איז נישט די עיקר, ווייל די עיקר, ס׳איז דא גענוג תורות אין שול, יעדער איינער האט גענוג תורות צו יוצא זיין די מצוה פון קריאת התורה געווענליך. די עיקר מצוה איז אז ס׳זאל זיין ספרים וואס מענטשן זאלן לערנען.
איינער איז מנדב די לייברערי אין בית המדרש, אדער ער קויפט ספרים אפילו פאר זיך אליין אין דערהיים, דורך הגהה, אז מ׳צאלט מיט דיינע, ס׳איז א מצוה צו קויפן ספרים.
דיגרעסיע: ספאנסארן שיעורים ווי קיום פון כתיבת ספר תורה
איך מאך דא א פסק הלכה, אז אויב איינער איז מנדב אונזער שיעור, איז ער מקיים די מצוה פון כתיבת ספר תורה, ווייל היינטיגע צייטן איז דא א מין מציאות פון שרייבן די תורה דורך רעקארדן די גאנצע תורה אז מענטשן זאלן עס קענען לערנען. און נישט נאר דאס, נאר איך מיין די טשענסעס זענען אז מער מענטשן גייען לערנען כל התורה כולה, תורה שבכתב תורה שבעל פה, דורך אונזער הייליגע מוסד, דורך אונזערע שיעורים, דורך הרב הגאון רבי יצחק, מיין חשוב׳ע שותף.
ממילא, אויב איינער איז מנדב א שיעור דא, און כל שכן אויב איינער איז מנדב די גאנצע סיריעס, איך ווייס, וויפיל קאסט צו שרייבן א ספר תורה און מאכן א הכנסת ספר תורה? צוויי הונדערט טויזנט דאלער? יא. אבער פאר דעם קען מען קויפן א גאנצע ספר פון די רמב״ם, יא, איינער פון די ספרים, מדע אדער אהבה, א גרעסערע ספר. און מ׳קען אויך מאכן אן עקסטערע הכנסת ספר תורה, יענער קען קומען, מ׳קען ארויפלייגן א קרוין אויף יענע ספר פון די רמב״ם. אויף די אלע ווידעאוס, וויאזוי ברענגט מען די ווידעאוס? יא, קענסט צולייגן זייער שיינע גרעפיקס, א קרוין. מ׳וועט זען אין די פרק אז גרעפיקס איז זייער וויכטיג. מ׳זאגט פונקט ווי מ׳זאל שרייבן די ספר תורה, די טייפאגרעפיקס.
זאגט די רא״ש ווייטער. אויב איינער וויל צאלן דעם אמאונט וואס קאסט א הכנסת ספר תורה, וועט מען אים מאכן א פאראד אויך. יא, און מ׳קען אויך קויפן יריעות און אזוי ווייטער, און עמודים. אה, ס׳איז א ספעציעלע זאך.
דיסקוסיע: דער רא״ש מיינט עס ממש למעשה
אבער ס׳איז אינטערעסאנט. ניין, ס׳איז דאך נישט נאר דאס, ווייל דער רב שרייבער האט געמאכט א מצווה, איינע פון זיינע מצוות איז געווען “בייס מלי ספרים”, מ׳זאל קויפן ספרים. מענטשן לאכן אביסל פון דעם, ווער קויפט א ספר און לערנט עס נישט. אבער למעשה, אז א מענטש קויפט ספרים, אפילו ער קויפט טיפע ספרים וואס ער לערנט נישט, ס׳קומט איינער, אלעמאל מ׳לערנט העלפט, מ׳לערנט אביסל מער.
ס׳איז א אינטערעסאנטע זאך, ווייל דו קוקסט וואס דו זעסט וואס דא געשעט, אז ס׳איז דא א מצווה פון שרייבן א ספר תורה, און פון דעם ווערט א גרעסערע מצווה פון הפצת התורה בכל דור ודור לויט די מציאות. קיינער זאגט נישט אזוי לגבי מזוזות אדער תפילין.
דער רא״ש וואלט נישט אויסגעמעקט ספרי תורה
ס׳איז אינטערעסאנט, דער רא״ש איז זייער אינטערעסאנט. דער רא״ש מיינט נישט צו זאגן אז מ׳זאל אויפהערן… ווען דער רא״ש טראכט ווען אז יעדער איינער גייט אים פאלגן, וואלט ער עס נישט געזאגט, ווייל דעמאלטס וואלט מען מער נישט געשריבן קיין ספר תורות נאך אפאר דורות. נאר ער האט געמיינט צו זאגן אז ס׳זאל זיין גענוג ספר תורות, אבער דאך דארף יעדע שול האבן א ספר תורה. דער רא״ש זאגט נישט אז דאס גייט ריפלעיסן די גאנצע ספר תורה זאך בכלל.
דער רא״ש׳ס שיטה איז קלאר און נישט קיין חסידישע תורה
דער סאונד פון דער רא״ש איז אביסל קלארער, מ׳דארף זאגן מ׳דארף גיין קוקן אינעווייניג, אבער איינער וויל לערנען בעיון, און איך האב געזען רבי חיים מאיר איז זייער ברוגז אויף דער רא״ש, ער האט דעם פראבלעם. ס׳סאונדט זייער קלאר פון דער רא״ש, אז דער רא״ש זאגט נישט קיין חסידישע תורה אז מיט דעם איז מען אויך מקיים דעם ענין. דער רא״ש סאונדט ווי ער זאגט אז וויבאלד דער גדר פון די מצווה איז נישט סתם זאל זיין תורה, נאר דער גדר איז צו לערנען, איז מען נישט יוצא ווען מ׳מאכט א הכנסת ספר תורה, מ׳איז נאר יוצא ווען מ׳קויפט א גמרא פאר די ישיבה.
דיסקוסיע: חילוק צווישן תקנת קריאת התורה און מצות כתיבת ספר תורה
סא דער רא״ש, ווען איינער קומט זאגן פאר דער רא״ש, ווען איך קום זאגן “אדוני הראש”, מאך צו דיינע אויגן, דער רא״ש איז געווען דער רב וואו? אין וועלכע שטאט? טאלעדא, נו? טאלעדא. ס׳איז דא דארטן אפאר הונדערט טויזנט אידן. אויב דער רא״ש לעבט ביז הונדערט און צען, אזויווי היינטיגע גדולים לעבן, יא, און דו האסט טויזנטער תלמידים, און עווענטועלי איז דא הונדערטער בתי מדרשים וואו שבת אינדערפרי ביים ליינען, אנשטאט ארויסנעמען א ספר תורה, נעמט מען ארויס א גרויסע טאר מיט א רא״ש, און מ׳לערנט די אלע ספרים. מ׳מאכט א סדר, ווייל דאס איז זייער חשוב, מ׳קען מאכן ברכת התורה. ער וואלט דאס נישט געזאגט. דער רא״ש וואלט זייער געוואקט אין זייער…
דער ראש זאגט אז ס׳איז דאך דא גענוג. ניין, ער זאגט נישט דאס, ער זאגט נישט אז ס׳איז דא גענוג, ער זאגט מ׳איז נישט יוצא מיט די תכלית התורה און לייגן אין ארון הקודש. מ׳איז נישט יוצא מצוות כתיבת ספר תורה. דער מענטש, קיינער. ס׳איז דא א שטעטל, מ׳האט צען רבנים, און יעדער רב האט א ספר תורה, איינער האט געקויפט א ספר תורה, איינער האט געקויפט א תורה, איינער האט געקויפט א תורה. ניין, ניין, ניין, ניין, נאכאמאל, אוודאי, ניין, נאכאמאל.
ס׳איז דא א תקנה פון קריאת התורה, וואס לאמיר זאגן, איך ווייס נישט צו ס׳איז געקומען די הלכה, לאמיר זאגן אז ס׳איז געווען א תקנה אז מ׳דארף האבן אן ארון הקודש א ספר תורה, איז נישט קיין פראבלעם. כדי צו מקבל זיין יענע תקנה, דארף יעדער שול, דער רב האט עס אנגעזאגט צום פריערדיגן זונטאג פרשת כנסת, יעדער שול דארף קויפן א תורה, נאו פראבלעם. אבער דאס איז נישט די מצוה פון כתיבת ספר תורה. יעצט איז אן אנדערע מצוה מיט די רבנים צו ליינען קריאת התורה. די מצוה פון כתיבת ספר תורה איז דאס וואס מ׳לערנט, פון וואס מ׳לערנט.
אין דער רא״ש׳ס צייט האט מען נאך געשריבן (נישט געדרוקט)
מ׳לערנט פון א חומש אדער פון א… אין די ראש׳ס צייטן איז נאך געווען שרייבן, איך וויל דו זאלסט געדענקען, ער טראכט ממש פון שרייבן. פון דרוקן איז שוין נאך א לעוועל. אבער די ראש, יא, די ראש איז נאך נישט געווען קיין דרוק, מ׳האט געשריבן, א סופר האט געשריבן א גמרא וכו׳, ס׳איז נישט געווען אזוי אנדערש. דאס הייסט, ביי אונז קוקט עס אויס זייער אנדערש, וואס איז אנדערש? אין זיינע צייטן האט מען גענומען א סופר און געשריבן א גמרא.
דער רא״ש וואלט געשריבן הלכות ספר תורה אונטער הלכות תלמוד תורה
אקעי, זייער אינטערעסאנט. איך וואלט געזאגט אז לויט די ראש, הלכות ספר תורה, ווען די ראש וואלט געמאכט דעם ספר, וואלט ער עס געשריבן פאר הלכות תלמוד תורה. ער שרייבט עס טאקע, הלכות ספר תורה. ס׳איז דא הלכות ספר תורה להרא״ש, און די ערשטע סימן שטייט עס. ס׳איז פאר הלכות תלמוד תורה אזוי ווי? ס׳איז אן הקדמה צו הלכות תלמוד תורה? ניין, ער האט פארשטאנען אז די מצות כתיבה איז נישט קיין גזירת הכתוב וואס ס׳איז דא א ספר תורה אויף די וועלט, ס׳איז א מצוה כדי מ׳זאל לערנען דערפון, און ס׳מאכט אסאך סענס וואס ער זאגט.
דיסקוסיע: דער רא״ש׳ס שיטה און די מציאות
ס׳איז אין ראש, אין הלכות, אין די בעק פון די גמרא איז געדרוקט הלכות ספר תורה להרא״ש. חומש, משניות, גמרא, שו״ע, פירוש המשניות, לויט וויפיל מ׳לערנט דארטן. אבער ס׳איז קיצור שולחן ערוך, איך האב עס געזאגט. ס׳איז נישט געזארגט געווארן וואס מ׳האט לייען אין שול, ס׳איז דא ספרים.
ניין, איך זאג דיר, דאס איז אוודאי א תקנה, ס׳איז אוודאי א חיוב, מ׳מוז האבן כדי מ׳זאל קענען האבן א תקנה פון די רבנן פון קריאת התורה. אבער ס׳איז נישט, מ׳איז נישט מקיים די מצוה. ס׳איז אנדערש. ס׳איז דא אנדערע וואס זאגן אז אוודאי יא.
ניין, אבער קוק, און די ראש אליין זאגט אז ער זאל עס לייגן לקריאה בציבור. אה, ווייל איך ווייס שוין פארוואס. אה, ניין, פארקערט, ער לייגט צו די ספר התורה, “אלא מניחו באוצר לקרוא בו בציבור”. די גמרא מפרשים לערנט מען א גאנצע צייט, מ׳לערנט עס מער. יא, ניין, פארקערט, די מצוה איז לעצמו, לייגן אין די ציבור איז סתם א מצוה, ס׳איז אוודאי, ס׳שטייט אין די רמב״ם.
ניין, דער רמב״ם האט געזאגט אז א בית המדרש דארף קויפן א תנ״ך כדי מ׳זאל קענען ליינען דערין, אבער דאס איז נישט דער דין פון כתיבת ספר תורה. כתיבת ספר תורה איז א מצוה פרטית אויף א איד, נישט קיין מצוה…
מצוות כתיבת ספר תורה — הלכות המלך והקשיא אויפ׳ן רא״ש
קשיא אויפ׳ן רא״ש — פארוואס נישט תנ״ך בימי חז״ל?
Speaker 1: אבער איך האב טאקע א קשיא. פארוואס האט נישט דער רא״ש געפרעגט א קשיא, אז לויט ווי ער זאגט, פארוואס איז נישט געווען א מצוה אויך בימי חז״ל אז מ׳זאל שרייבן תנ״ך? וואס, זיי האבן געוואלט אז ס׳זאל בלייבן נאר, ס׳זאל זיין אין בית המדרש? ווער גייט עס שרייבן אין בית המדרש? אלא מאי, ס׳איז געווען א חילוק ווי די בית המדרש האט עס אויסגעפיגערט. פון וואו איז געווען ספרי נביאים וכתובים אין בתי מדרשים צו קענען ליינען די הפטרה? ס׳איז געווען, יעדער האט געקויפט אליינס? אה, פאר מפטיר? אויב ס׳איז נישט קיין מצוה צו שרייבן, ווער דארף עס באצאלן? די בית המדרש האט א קופה?
Speaker 2: יא, יא. אזויווי זיי האבן א קופה פאר בענקלעך.
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נישטא קיין מצוה ווער ס׳זאל עס שרייבן. ס׳איז אבער א קשיא אויף די רא״ש, ווייל אויב ס׳דארף זיין תנ״ך, איז דאך נישטא קיין מצוה צו שרייבן תנ״ך. פון וואו קומסטו זאגן אז ווייל ס׳דארף זיין משניות און גמרא איז א מצוה אז ס׳זאל זיין? ער זאגט אז די מצוה איז כדי ללמוד. די מצוה איז נישט צו זיין אין די שול אין די ארון הקודש צו ציילן וויפיל ספר תורות. און אויף תנ״ך איז נישט געווען א מצוה געווען ללמוד בימי חז״ל? בימי חז״ל ווען ס׳איז נאכנישט געווען קיין משניות, איז נישט געווען א מצוה ללמוד תורה שבכתב?
ווען דער רא״ש איז מחלק אויף די עצם מצוה פון כתיבת ספר תורה, בימי חז״ל ווען מ׳פלעגט לערנען חומש, פלעגט מען עס לערנען פון א ספר תורה. אזוי זעט מען אין די גמרא אפילו. אפשר אויך איז געווען חומשים, אבער אויך האט מען געלערנט פון א ספר תורה אסאך מאל. סאו די מצוה, דאס שטייט אין די גמרא, איז א מצוה. ווען דער רא״ש זאגט מצוה, דער רא״ש שרייבט נישט חומשים און תנ״ך. מ׳האט דאך געקענט לערנען פון תנ״ך. און ווען דער רא״ש זאגט אז מ׳זאל קויפן א ספר תורה און מ׳זאל שרייבן א ספר תורה, רעדט ער אין א וועלט וואו מ׳לערנט פון די ספר תורה, נישט מ׳לאקט עס אין א וואקס און מ׳נעמט עס ארויס איינמאל א יאר. דער איז די טענה פון די רא״ש.
אקעי, די אנדערע זענען מחולק, די ראב״ד זאגט נישט דאס. ס׳קען זיין אז די רמב״ם האלט אז ס׳איז יא א חיוב צו קויפן אדער שרייבן א ספר תורה בימינו אלה, איך זאג נישט. אבער אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
הלכה ב — מצוות כתיבת ספר תורה פון א מלך
די גרונט מצוה פון א מלך
Speaker 1: יעצט, חוץ פון דעם וואס יעדער דארף שרייבן א ספר תורה, יא? איז א מלך האט נאך א מצוה. ס׳איז א ספעציעלע מצוה פון א מלך. מלך מצווה… ס׳איז אינטערעסאנט אז די רמב״ם זאגט “כל איש מישראל”, דא זאגט ער “כל זכר”. לכאורה איז דאס אויך געבויט אויף די רא״ש׳ס סברא אז ס׳האט מיט לערנען, און פרויען האבן נישט די מצוה פון תלמוד תורה.
Speaker 2: יא, און תלמוד תורה איז נשים פטורות, האבן מיר עס געלערנט.
Speaker 1: אקעי. א מלך, יא? מלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך, יתר על ספר שהניח לו אביו. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז ס׳באלאנגט אין הלכות מלכים. אויב איך געדענק, ברענגט עס די רמב״ם אויך אין הלכות מלכים?
Speaker 2: ער ברענגט עס נישט?
Speaker 1: איך געדענק עפעס אז אין הלכות מלכים ווערט עס דערמאנט. דא זעט עס אויס אזוי ווי ס׳איז דא צוויי מצוות כתיבת ספר תורה.
Speaker 2: יא, אין הלכות מלכים דערמאנט די רמב״ם נאכאמאל, און ער האט דארט… עקטשולי די זעלבע הלכה, ממש די זעלבע. דאפלט.
Speaker 1: זייער אינטערעסאנט. וואו. מ׳וועט זען, ממש די זעלבע פרק. דער רמב״ם איז… דער רב האט געזאגט אז מ׳קען נישט מדייק זיין פון די רמב״ם. מ׳קען נישט מדייק זיין פון די רמב״ם. דער רב האט דאך נעכטן געזאגט אז מ׳קען נישט מדייק זיין אין אים. זייער אינטערעסאנט. איך ווייס נישט צו ס׳איז דא נאך אזא זאך אז די רמב״ם שרייבט צוויי מאל געהעריג די גאנצע הלכה. פלאי פלאים.
Speaker 2: ער לייגט דארט צו א געוויסע פרט?
Speaker 1: ניין, ער לייגט נישט צו גארנישט.
לשם המלך — די ספעציעלע תורה פון מלכות
Speaker 1: לאמיר לעזן. סאו, לאמיר לעזן. המלך, אקעי, זייער אינטערעסאנט. המלך מצווה לכתוב ספר תורה אחר לעצמו לשם המלך. נאכאמאל, לשם המלך. איך האב שוין געזאגט די סברא. דער מלך דארף שרייבן אן עקסטערע ספר תורה, לשם מלכותו. לשם עצמו. יא, לשם דאס וואס ער איז דער מלך. חוץ פון דעם וואס ער דארף שרייבן א ספר לשם א הדיוט, איך זאג דאס דער טייטש, יתר על ספר שהוליכו שריד. ער איז געווען א חרש געווען א מלך, און ביז דעמאלטס איז ער געווען א פשוט׳ער מענטש. האט ער דעמאלטס געדארפט זיין א פרומער איד, האט ער געדארפט מקיים זיין די מצוה פון שרייבן א תורה. האט ער שוין געהאט א תורה. אבער ווען ער איז געווארן א מלך, דארף ער זיך שרייבן א נייע תורה. אזוי ווי עס שטייט, “והוא כשיתו”, דאס איז די דיוק, “והוא כשיתו על כסא ממלכתו וגו'”, ווען ער זעצט זיך אויף די כסא מלכות, שרייבט ער זיך נאך א תורה.
ווייל דאס שטימט דאך נישט, די גמרא גייט דאך אזוי, ס׳איז דאך א מצוה אויף יעדער יחיד. וואס שטייט דא? וואס איז ספעציעל ביים מלך? וואס איז דער חילוק? הלמאי דארף ער נאך איינס?
הגהה מספר העזרה — פרעזערווירן די מדויק׳דיגע מסורה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, מ׳איז מגיה אותה מספר העזרה. מ׳איז מגיה מספר העזרה, וואס איז אין בית גנזי המלך. דאס ספר וואס מ׳שרייבט איז א גאנצע עסק, אבער מ׳איז עס מגיה פון די ספר אין די עזרה פון בית המקדש וואס איז געווען א ספר תורה. מסתמא איז נישט געווען קיין אנדערע אופציע, נישט געווען קיין ברירה, איך ווייס נישט וואס מער.
Speaker 2: ניין, איך ווייס נישט.
Speaker 1: די פוינט איז אז די ספר איז געווען די ספר, די אריגינעלע ספר, איך מיין, אדער ממש א קאפי פון עזרא הסופר אדער פון משה רבינו, זייער א מדויק׳דיגע ספר. די מלך׳ס תורה איז געווען מגיה לויט דעם. קען זיין דאס איז די פוינט. אפשר טאקע דאס איז איינע פון די סיבות פארוואס דער מלך דארף האבן זיין אייגענע תורה, כדי מ׳זאל וויסן וואס איז מדויק, צו האלטן די מדויק׳דיגע מסורה. און אויך צו פרעזערווען, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳האט פרעזערווד די ספר עזרה, וואס איז געווען אזא גודל, ווייל אויב ס׳וואלט חלילה געווען א מבול, האבן זיי זיך אלעס מגיה געווען לויט דעם.
Speaker 2: יא יא, זייער גוט. ממילא דער מלך נעמט קעיר פון דעם. אזוי ווי דו האסט געזאגט פון דיין ברודער, אז מ׳דארף האבן א נייע ספר התורה, ווייל ס׳איז א פראקטישע חלק פון מצוות כתיבת ספר תורה.
Speaker 1: אבער די ספר עזרה האט מען געשריבן נייע?
Speaker 2: לכאורה איז עס געווען די זעלבע, איך ווייס נישט. ביי די אמת, איך מיין, ס׳גייט דורך הונדערטער און הונדערטער יארן, ס׳קען זיין דאס איז געווען אזוי ווי א וועג פון… יא, מ׳איז מגיה די ספרים לויט דעם.
Speaker 1: אקעי.
וואו לייגט מען די הדיוט-תורה — בית גנזיו
Speaker 1: איז אזוי, וואס טוט ער מיט די צוויי ספרים? וואס טוט ער מיט צוויי ספרים? איז די פשוט׳ע תורה, די הדיוט תורה זיינע, לייגט ער אריין אין די סטארעדזש, אין בית גנזיו, אין זיין אוצר המלך. אשר כתב לו, די וואס זענען אזוי אז די יחידים זאלן נישט ליינען אין דעם, און מען דארף עס דארט אוועקלייגן.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז ער וויל פשוט זאגן, ניין, אפשר איז עס נישט שמור מיט די קדושה, זאל מען עס נישט אריינלייגן אין עפעס א שול פון שלעכטע מענטשן. ער מיינט נאר צו זאגן אז ער דארף נישט שלעפן זיך מיט יענעם תורה, ער דארף עס נישט נעמען צו זיך. אויף דעם לאט ער עס, אבער ער קען עס נאך מנדב זיין פאר א בית המדרש.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, עס מוז זיין זיינס.
דיגרעסיע — מנדב א תורה פאר א בית המדרש
Speaker 2: ניין, דרך אגב, ווען איינער איז מנדב א תורה פאר א בית המדרש, איז ער נישט יוצא די מצוה פון כתיבת ספר תורה.
Speaker 1: ניין, נאר דרך אגב, איך מאך אזוי, פאר די רוב אידן וואס… אקעי, היינטיגע וועג פון די מצוות כתיבת ספר תורה, און די דין פון בני ישראל, און די מקיים…
Speaker 2: ניין, ס׳איז מקיים אן אנדערע זאך, אז א שול דארף האבן א תורה. ס׳איז א שיינע זאך, רוב אידן… מורי ורבי, רבי חיים הערש ראטה, פרעגט יעדן פרייטאג, “מייסטער, איז דא א ספר תורה אין זיין בית המדרש?” ער איז געווען אין זיין בית המדרש, ער האט געפרעגט. ס׳איז א שיינע זאך, ס׳איז א חשוב׳ע זאך. דאס איז זיין הויז. ס׳איז אמת אז די עיקר, אדער ס׳איז א גרויסער הידור, אדער ס׳קען זיין לויט די רמב״ם אז ס׳איז עיקר אז די כתיבת ספר תורה האט צו טון מיט לערנען פון דעם. ס׳איז דאך נישט קיין שום מצוה פון כתיבת ספר תורה פאר די שול. איך מיין, ס׳איז א נתינה פאר די שול.
אבער רוב מענטשן וואס ווילן מקיים זיין די מצוה פון כתיבת ספר תורה, און זיי האבן נישט וואו עס צו לייגן אינדערהיים, לייגן זיי עס אין א שול, אבער זיי געבן עס פאר די שול. רוב מענטשן בכלל, מ׳זאגט אזוי, ס׳איז מנדב געווען פאר די שול. על פי רוב איז עס נישט אמת אז מ׳האט עס מנדב געווען פאר די שול. על פי רוב בארגן זיי עס פאר די שול, מ׳לאזט עס דארט. ווייל איינע פון די סיבות איז, חוץ דעם וואס ס׳איז טייער א תורה, ער וויל עס נישט אוועקגעבן. ניין, ווייל ער איז נישט יוצא די מצוה. אויב דו געסט עס אוועק פאר די שול א מתנה, ביסטו נישט יוצא די כתיבה דערפון. די כתיבה דערפון מיינט אז דו האסט דיין תורה, דו לאזט עס אין שול, דו לאזט די עולם ליינען דערין, דאס איז א מצוה. דאס איז א משל פון ספרים אחרים. על פי רוב טאקע בארגן זיי עס. איך זאג אויך אזוי. אויך צוליב דעם, ס׳באלאנגט צו דיר נאך אלץ, געווענליך, אסאך מאל, ווענדט זיך ווי די שול שרייבט עס אנדערש. און…
Speaker 1: ניין, איך טראכט אז יעדער מענטש וואס האט א תורה לייגט עס אין בית גנזיו. א נארמאלער מענטש וואס האט א תורה, וואו לייגט ער עס? אין עפעס א סטארעדזש?
Speaker 2: נישט אין א סטארעדזש. מ׳מיינט נישט וואו ער וואוינט נישט. ס׳מיינט אז ער לאזט עס אינדערהיים. ער לאזט עס אינדערהיים, ער האט דארט א קליינע שיינע ארון קודש.
Speaker 1: זייער גוט, דאס איז די בית גנזיו אויך.
“אשר כתב לו” — דער מלך טראגט די תורה מיט אים
Speaker 1: די חילוק איז, “אשר כתב לו”, “אשר לו”, דאס וואס דער מלך האט א תורה, דער מלך טראגט עס מיט, יענער שלעפט עס אים איבעראל ארום. יא, ס׳איז אמת אז דער רמב״ם זאגט אונז דא “אשר נכתב לו”. אשר נכתב לו.
Speaker 2: יא, אבער ער האט נאך נישט געזאגט אז אויב ער קען נישט קען לכאורה איינער שרייבן פאר אים. לכאורה איז עס די זעלבע דין פון די הדיוט.
Speaker 1: יא, אבער ער האט נישט געזאגט קלאר. ער האט געזאגט “ליכתוב לעצמו”, אבער ער האט יא געזאגט “לשם המלך”. ס׳איז קען זיין אז לשם המלך האט ער אזוי ווי דער רמב״ם איז געווען מיט דעם, אז אויב א צווייטער שרייבט עס דארף ער עס זאגן לשם המלך. אבער לשם המלך מיינט פשוט אז ער דארף עס קויפן מיט הר המלך. אבער ניין, לכאורה ביי די מלך איז די זעלבע דין, אויב ער שרייבט עס אליין איז עס א מעלה, אויב ער קען נישט נעמט ער איינעם וכדומה.
“והיתה עמו” — די תורה אין אלע מלכות׳דיגע זיטואציעס
Speaker 1: און וואס טוט ער? “עמו”, ס׳איז דא מיט אים תמיד. “בצאתו למלחמה ספר תורה זה עמו”, ווי ס׳שטייט אזוי אין פסוק אז די ספר תורה מיט די יודן גייט ארויס מיט די מחנה למלחמה. ס׳שטייט אויף די ארון, דאס קומט פון דעם פסוק. “נכנס ויושב בדין והיא עמו”. נכנס, וואו איז ער נכנס? ער קומט אריין צום פאלק, צום זאל פון קבלת קהל, והיא עמו. דאס איז זיין אפישעל חלק פון די מלכות׳דיגע אריינוואקן. א מלכות׳דיגע זאך, איך טראכט אז ס׳איז אסאך מער פאוערפול ווי א רבי וואס ער וואקט מיט א ספר תורה. א געוואלדיגע זאך. “נכנס והיא עמו, יושב בדין והיא עמו”. די רבי׳ס פילן זיך טאקע אז ווען זיי האבן זייערע קליינע תורה׳לעך, אז זיי זיצן בדין, איז דאן מענטשן שטעלן זיך אסאך מער ערנסט אז די תורה איז ווען די דריי דיינים זיצן מיט די ספר תורה אויף זייערע הענט.
ניין, די מלך. די מלך דארף זיצן אויף זיין כסא המלכות והיא כנגדו. אבער דעמאלטס האלט ער עס נישט אויף זיך. ער וויל זיך אנלאנען, ער וויל זיך קענען… ער עסט, ער מאכט זיך אן עסט א סעודה, ער לייגט עס אראפ. אראפ לעבן זיך, אבער ס׳איז נאך אלץ דארט. דאס איז לכאורה ענליך וואס מ׳האט געלערנט ביי תפילין, אז מ׳עסט נישט מיט די תפילין, מ׳לייגט עס אראפ כנגדו. דו געדענקסט אזא לשון?
Speaker 2: דו מיינסט אז ס׳איז די זעלבע איידיע?
Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל איך טראכט אזוי ווי א חלק פון די מצב, ווען אן אמעריקאנער פרעזידענט קומט אן אויף א פלאץ, איז זייער א גרויסע צערעמאניע זאך. ניין, מער ווי דעם, ער קומט מיט אזא סוטקעיס וואס ס׳שטייט דארטן קאודס, וואס ס׳איז דא דארטן וויכטיגע דאקומענטן. אז ווי דער מלך קומט, קומט מיט אים די ספר תורה. און לכאורה די פשוט׳ע פשט איז אז למשל ער איז יושב בדין, ער דארף וויסן וואס די הלכה איז, ער גייט אריין א מאכל על פי תורה, און ער זעט וואס די הלכה איז, ער טוט נישט גארנישט שלא על פי תורה. דאס איז דער פוינט, “וקרא בו”, ער זאל לערנען, ער זאל וויסן וואס צו טון, און ער זאל וויסן וויאזוי צו פירן די מלכות. שנאמר, “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, אזוי קען ער עס אייביג עפענען. און דאס איז דער פשט “והיתה עמו”, לעבן ממש ליטעראלי, ס׳דארף זיין מיט אים, ער שלעפט זיך דערמיט א גאנצע צייט. אפשר טראגט ער עס לויט די ראש, לויט די ראש מיינט אזא…
הלכות ספר תורה פון דעם מלך און דיני כתיבה
הלכה ב: דער ספר תורה פון דעם מלך — “והיתה עמו”
Speaker 1:
ווי דער מלך קומט, קומט אים דער ספר תורה.
לכאורה פשוט פשט איז אז למשל ער איז יושב בדין, ער דארף וויסן וואס די הלכה איז, ער גייט אריין אין א מלחמה על פי התורה, ער זעט וואס די הלכה איז, ער טוט נישט גארנישט שלא על פי התורה. פאר דעם איז דאך דער פוינט, “וקרא בו”, ער זאל עס לערנען, ער זאל וויסן וואס צו טון, וויאזוי צו פירן די מלכות. שנאמר, זיי גוט, שנאמר “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, אזוי קען ער עס תיכף עפענען. און דער לשון “והיתה עמו” לערנט מען ממש ליטעראלי, ס׳דארף זיין מיט אים, ער שלעפט זיך דערמיט א גאנצע צייט.
דער רא״ש׳ס שיטה: דער מלך דארף מיטשלעפן כל התורה כולה
אפשר דארף מען טראכטן, לויט דער רא״ש מיינט עס אז א מלך דארף מיטשלעפן מיט זיך כל התורה כולה. ווייל דער רא״ש זאגט אז “סתם ספר תורה” איז דאך אריינגערעכנט אלע ספרים, אלע פוסקים. סאו דער מלך דארף זיכער האבן אן אוצר החכמה מיט א סיסטעם וואס ער קען א גאנצע צייט נאכקוקן כל התורה כולה. אויך, אז דער היינטיגער מלך דארף דאך נישט נאר קוקן וואס שטייט אין די תורה, אויב ער וויל מאכן א מלחמה, ער דארף פרעגן וואס דער חזון איש זאגט, וואס דער שר הביטחון זאגט. סאו דארף ער האבן א גאנצע אוצר החכמה מיט זיך א גאנצע צייט, לויט דער רא״ש וואס איז פשט.
דער רמב״ם׳ס ערשטע בליק פון א מלך ישראל
נא, לכאורה דער רמב״ם, איך הער, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ס׳איז ממש א פלא, קוק אין הלכות מלכים, מלחמות, פרק ג׳ הלכה א׳, שטייט ממש די זעלבע הלכה, די זעלבע סעיף שטייט דארט מלך במלך. יא, קוק, איך ווייס דא, ס׳איז די ערשטע מאל וואס דער רמב״ם גיבט אונז א שטיקל דיסקריפשאן ווער דער מלך איז. אויטאמאטיש באקומען מיר אונז די ערשטע בליק פון א מלך ישראל אלס א גדול, על דעתך ביודע, יושב בדין, ער זיצט זיך אריין אין די תורה און ער גייט ארויס אין מלחמה. נישט מער, איך וויל א מלך, אבער א מלך וואס איז א חכם, א מלך חכם וואס זיצט בדין און ער קוקט אין די ספר תורה.
דיגרעסיע: דער מלך אלס שופט — “יושב ודן”
Speaker 2:
ס׳איז א חכם, יא? ס׳איז אביסל מאדנע, ווייל… ניין, נישט מסכים. ווייל דו ווייסט אין תנ״ך…
Speaker 1:
לאמיך דיר פארציילן. אין תנ״ך שטייט, און מ׳זעט כמה פעמים “וישב דוד להושיב את עמו למשפט”, אויך ביי שלמה המלך שטייט דאך “חכמתו”, ער איז געקומען… דער מלך איז א שופט. ס׳זעט אויס אז דער מלך איז געווען א שופט אריגינעל. ס׳איז זייער מאדנע, ווייל אין מסכת סנהדרין שטייט “מלך לא דן ולא דנין אותו”. אז א מלך, אפשר רעדט זיך עס פון א מלך ישראל, מ׳דארף קוקן אין די גמרא דארט, א מלך בית דוד יא. ס׳ווענדט זיך אויב ער איז א צדיק. ס׳איז היינט א טייטש, לאזט מען נישט דעם מלך זיין א דיין. אבער “יושב ודן” טראכט איך אז ס׳איז מער אזוי ווי דוד המלך׳ס “יושב ומלכלך”, ער זיצט און דן׳ט ארץ ישראל. דן מיינט זיין דן ארץ ישראל. זייער גוט. אבער דן על פי דין התורה מיינט אז ער איז נישט קיין דיין אין א בית דין.
אבער מ׳זעט יא אין תנ״ך אז דער דזשאב פון א מלך איז צו שופט׳ן זיין. ס׳קען זיין אז ער איז דער, אזוי ווי די סופרים קארט, אין די ענדע גייט מען צום מלך ער זאל העלפן. דארף מען דא קוקן אין הלכות מלכים, ס׳שטייט נישט לכאורה דאס אז דער מלך איז יושב ודן. אבער דאס איז שווער, ווייל ס׳איז דאך דא א הלכה פון א מצוה פון מאכן שופטים בישראל. אויב ס׳איז דא שופטים, וויאזוי קען דער מלך? ס׳דארף זיין א געוויסע סעפערעישאן, דער מלך האט איין סארט מלכות, און דער שופט טוט זיין זאך. אזוי זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם זאגט אזוי אין הלכות מלכים. סאו ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט דעם “יושב ודן”.
אבער עניוועיס, אפשר קען זיין “יושב ודן” מיינט נישט דוקא דין תורה. ס׳קען זיין ער מיינט אזוי ווי ער זיצט ביי זיינע ישיבות, ער מאכט א דיון מיט די קאבינעט, די קאבינעט שטעלט זיך צו אים. קען אויך זיין. ער וועט מיט׳ן קאבינעט, קען ער נעמען די מלך א ספר תורה, און ער קוקט וואס שטייט אין די תורה, מ׳טוט אזוי, מ׳טוט אזוי.
פארוואס דארף דער מלך די גאנצע תורה?
אקעי, דא האבן מיר שוין געלערנט. לא תאמר, ווייל אויב ס׳איז נאר אין עניני מלחמה, אקעי, איי קען איך אויסנעמען נאר די תורה פרשיות פרשיות. ווייל למשל ער דארף נאכקוקן די הלכה פון כריתת שלום, אלע דיני מלחמה. זייער גוט, ער דארף אראפברענגען די גאנצע תורה. ער דארף אראפברענגען די גאנצע תורה. דער מלך דארף אפילו פון פרשת בראשית קען מען זיך לערנען וואס צו טון מיט א מלחמה. ס׳איז נישט אמת. און פון יוסף קען ער זיך אויסלערנען וועגן טעקסעס, וויפיל פראצענט ס׳דארף זיין. יא, ס׳איז אלעמאל דא אין די תורה זאכן וואס צו לערנען.
הלכה ג: צוויי ספרי תורות פאר דעם מלך
אקעי. אונז האבן געלערנט אז א מלך דארף מאכן א שרייבן אן אייגענע תורה, “כדי שלא תהא אסיפת אבותיו”, אז ס׳זאל נישט זיין געווען א פאדער׳ס. יעצט פרעג איך אן אנדערע שאלה: וואס טוט זיך אויב דער מלך איז געווארן מלך נאך פאר ער איז זוכה געווען צו שרייבן די מצוה פון די הדיוט ספר תורה? דארף ער שרייבן אן עקסטרע? אה, זאגט דער רמב״ם, “מלך כותב ספר תורה אחד לעצמו קודם שיתמלך”. סאו די פריערדיגע האט ער שוין איינס געהאט. ס׳הייסט, אדער איז ער געווארן א מלך ווען ער איז שוין געווען א בעיבי, אדער איז ער נישט געווען א הדיוט. דעמאלטס, “צריך לכתוב אחר שנתמלך שני ספרי תורות”. אז דו זאלסט נישט מיינען אז יעצט איז ער א מלך דארף ער, דאס וואס מ׳האט געזאגט אז א מלך דארף שרייבן, א מלך דארף שרייבן, אבער ער האט שוין. אבער דא זעט מען אז ניין, ער דארף שרייבן צוויי תורות.
דיסקוסיע: פארוואס צוויי נייע ספרי תורות?
Speaker 2:
איך וואלט געזאגט פארוואס, ווייל פריער איז געשטאנען אז מען שרייבט לשם המלך, נישט לשם יאנקל. דו דארפסט איין ספר תורה לשם יאנקל.
Speaker 1:
ס׳איז א חילוק, אבער ער איז שוין דער מלך, ביידע זענען לשם המלך.
Speaker 2:
ניין, איך זאג, יעצט דארפסטו האבן לשם יאנקל. ווייל דיר איז א סינגל, דיר איז אן אינדיווידזשועל וואס לייגט עס אוועק.
Speaker 1:
די פוינט איז, ס׳איז נישט די זעלבע זאך ווי ביי הלכה. איך מיין אזוי. איך זאג אזוי, ער דארף האבן איינס פאר זיך אליין, איינס פאר בית גנזיו, פאר זיין ספר תורה. אחת לו ואחת לבית גנזיו. והשני יהיה עמו. און דא לייגט דער רמב״ם צו אביסל מער הלכות וועגן די שני. לא יסור ממנו אלא בלילה, או בנחת כשהוא נכנס לבית הכסא או לבית המרחץ. דאס איז לכאורה די זעלבע זאך ווי בלילה, ניין?
ס׳איז מאדנע אביסל. ס׳איז אביסל פאר מיר, ווייל ער האט שוין פריער געזאגט וואס ער טוט מיט עס. ס׳איז נישט קלאר. ס׳איז זייער מאדנע, די רמב״ם, די הלכות זענען דאפלט. ס׳שטייט דריי מאל, צוויי מאל דא און נאכאמאל אין הלכות מלכים די זעלבע זאך.
וויאזוי טראגט דער מלך דעם ספר תורה?
דער רמב״ם זאגט אונז נישט וויאזוי ער דארף עס האלטן אזוי ווי, ווייל למשל ביי תפילין איז געשטאנען מ׳טאר עס נישט אויפהענגען א געוויסע וועג. ס׳איז א גאנצע עבודה. אה, וויאזוי דער מלך האלט עס? איך האב אסאך מאל געהאט א געדאנק אזוי ווי ס׳איז א קייטל וואס הענגט פון אים. איך ווייס נישט אויב מ׳קען. ס׳איז דא אנדערע אזעלכע סמנים, אזוי ווי דער חושן ואפוד ליגט, איז דא אזא סארט געדאנק אז דארטן ליגט די ספר תורה. אבער ס׳שטייט נישט וויאזוי ער טראגט עס. שפעטער גייען מיר לכאורה זען הלכות וויאזוי מ׳דארף טראגן א תורה, אדער איך געדענק נישט אויב ס׳שטייט ממש כבוד התורה. אבער דער מלך, וויאזוי ער שלעפט זיך ארום דערמיט? איך ווייס נישט. אפשר ברענגען זיי דא פון אונטן וויאזוי ער שלעפט זיך ארום דערמיט? ס׳איז א מופת, ער קען עס נישט האלטן א גאנצע צייט. יוצא למלחמה והיא עמו. ס׳שטייט נישט דא וויאזוי ס׳גייט פונקטליך.
אקעי, לאמיר גיין ווייטער. ווייטער, יא.
הלכה ד: דיני כתיבת ספר תורה — “נאה ביותר”
אזוי, ספר תורה ש… עד כאן איז דאס האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף שרייבן א ספר תורה, נאך א ספר תורה. יעצט גייט ער אונז זאגן וויאזוי מ׳דארף עס שרייבן.
ספר תורה שכותבין למלך… און ס׳איז געשריבן אן קיין ליינס, אן קיין… מ׳קען מאכן א גראדע ליין פארדעם, און ס׳איז געשריבן אויף די ליין. “או שכתבו מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף” — האבן מיר געלערנט אז גויל איז איין פארט פון די קלף. מ׳האט געלערנט אנשטאט איין שיינע פארמעט, די גאנצע צייט האט מען געמישט צווישן סארטן פארמעט. “פסול, לפי שאינו נאה”. לכאורה ביידע איז נישט שיין. “אלא עיקרו על הגויל ועיקרו על הקלף” — אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט וואס גויל און קלף זענען, אנדערע חלקים פון די הויט. זאגט דער רמב״ם, “כותב ספר תורה”. זאגט דער רמב״ם, די ערשטע זאך איז “כותב כתיבה מסוכנת נאה ביותר”. אפשר דאס איז דער כלל פון די אלע הלכות וואס גייען דא זיין?
וואס מיינט “נאה ביותר”?
Speaker 2:
“נאה ביותר” מיינט די בעסטע וואס דו קענסט. ווייל נישט די בעסטע פון יעדעם, ווייל נישט יעדער איינער קען שרייבן די בעסטע פון יעדעם.
Speaker 1:
ניין, מ׳דארף שרייבן די בעסטע פון יעדעם.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין. א כלל אין לעבן, רבותי, איז נישט אזוי ווי ר׳ יצחק זאגט. די הלכה איז, “נאה ביותר” מיינט די בעסטע וואס דו קענסט. אזוי ווי מ׳זאגט היינט אין 2026, “you’re doing your best”, דאס איז “נאה ביותר”. ווייל ס׳קען נישט זיין, יעדער איינער קען זיין “נאה ביותר”. ווייל דו ווילסט נישט א קאמפעטישן אז יעדער איינער וויל “נאה ביותר”.
Speaker 1:
“נאה ביותר” — די בעסטע וואס דו קענסט. יא. “נאה ביותר” מיינט נישט “היותר נאה”, רייט? “נאה ביותר” מיינט זייער שיין, דאס איז אלעס. רייט. שטרענג דיך אן צו שרייבן זייער מסודר און זייער שיין. דאס איז וואס ער זאגט, ס׳איז א מצוה אויף יעדער איד, שרייב דיין בעסטע.
חקירה: שרייבן אליין אדער קויפן א שענערע?
ס׳קען אויך זיין, דאס איז מיין ברודער׳ס דאכט זיך א חקירה, אז טאמער א מענטש קען שרייבן, אבער ער וועט שרייבן מעסי, ס׳וועט נישט זיין אזוי שיין, ער איז נישט אזא מומחה. אבער ער קען קויפן א שיינע. וואס זאל ער טון? ער זאל שרייבן אליינס שוואך, אז ער זאל מקיים זיין די ענין פון “כתבו לכם”, אדער ער זאל נעמען יענעמ׳ס וואס איז שענער? די הלכה איז אז ס׳דארף זיין “נאה ביותר”. “זה אלי ואנוהו” איז א… אייביג דארף זיין “נאה ביותר”. די אתרוג דארף אויך זיין “נאה ביותר”. אבער די מצוה פון די עצם מצוה איז שרייבן. בטח. “זה אלי ואנוהו” איז נאר א הידור. מ׳האט געלערנט אז ס׳איז נאר א מהלל אין די מצוה. אבער דער רמב״ם זאגט אז אויב ס׳איז נישט “נאה ביותר” איז עס פסול. איך ווייס נישט.
איך טראכט אויך אז דאס איז א כלל פאר אלע הלכות וואס גייען זיין. אלע הלכות וואס מ׳גייט לערנען זענען בעיסיקלי דיוקים, פרטים אין וויאזוי ס׳דארף זיין “נאה ביותר”. ס׳איז אויך אלעס סירקולער, ווייל אויב א ספר תורה איז עפעס וואס דו גייסט ליינען, און איז דיין כתב פערפעקט פאר דיר, שרייב עס אויף דיין שענסטע. ווייל אז דו שרייבסט עס אז דו זאלסט עס קענען זאג איך דיר, איך קען נישט. אבער אז דו גייסט ליינען, דו גייסט זיין דער “מעין ליינער”, שטרענג דיך אן און שרייב די שענסטע וואס דו קענסט, “עט ליעסט” אז דו זאלסט קענען גוט ליינען.
Speaker 2:
איך גיי נישט צאלן פאר א צווייטן ער זאל שרייבן בעסער פון מיר. פארוואס זאל איך נישט זיין? ס׳איז דאך געשמאקער פאר מיר.
Speaker 1:
אבער דער פוינט איז נישט אז ס׳איז א לאנדא׳ס מענטש, דער פוינט איז אז דו זאלסט עס ליינען, און אין דיין שריפט ביסטו “פערפעקט” גוט, איך קען עס נישט ליינען בעסער.
Speaker 2:
פארוואס זאגסטו אזוי? פאר מיר איז אויך בעסער יענער זאל שרייבן. קינדער האבן ליב, מענטשן האבן ליב וואס זיי האבן אליינס געמאכט. ס׳איז עפעס א מעלה, אבער איך ווייס נישט.
וואס מיינט “כתב בית יוסף”?
Speaker 1:
אקעי. איך ווייס נישט, “בנוי בית יוסף” מיינט אז די שריפט זאל זיין נייט. איך מיין אז ס׳מיינט מער אזויווי סארטן שריפט, אזויווי סארטן הלכה סטייל. דו זאלסט שרייבן די שענסטע סטייל.
Speaker 2:
אדער נעמען די שענסטע “פאנט”. אזויווי ער האט געזאגט, נעמען די שענסטע “פאנט” וואס איז דא, און שרייב יענער. אזוי וואלט איך געטראכט אפשר.
Speaker 1:
ניין, דער רמב״ם האט סתם געהאט אין געדאנק די אותיות וויאזוי מען שרייבט עס, וואס דער רמב״ם האט געקענט.
Speaker 2:
איך ווייס נישט, לאו דווקא. אפשר רעדט ער וועגן די הלכות וואס ער גייט יעצט זאגן, מ׳זאל עס שרייבן מיט יו״י, מיט די הלכות.
Speaker 1:
אבער דער רמב״ם האט אויך גערעכנט אין געדאנק אז דו גייסט קוקן אין א ספר תורה און זען וויאזוי ס׳שטייט, אדער דו גייסט רעדן מיט א סופר. ער רעדט נישט אזוי ווי א איד טרעפט זיך אין די… ער גייט נישט שרייבן א ספר. ער שרייבט דאך נישט פאר זיין “מעמארי”, ער נעמט און שרייבט דאך נישט פון א ספר.
Speaker 2:
יא, אבער וואס א ספר איז געשריבן פון א ספר. און דער רמב״ם, כתב בית יוסף, ער קען נישט מיינען אז ס׳מיינט א געוויסע שריפט. ווייל דער רמב״ם רעכנט אז דו ווייסט פון וועלכע שריפט מ׳רעדט, ווייל דו האסט א ספר תורה און איך האב א ספר תורה.
Speaker 1:
ניין, אבער אפילו מענטשן האבן נישט געשריבן גוט. מענטשן האבן נישט געקענט, ער מאכט עפעס א מאדנע שריפט וואס איז נישט אזוי שיין, אדער ער נוצט נישט די ריכטיגע סארט טינט. איך ווייס נישט וואס ס׳קען זיין.
הלכות ספעיסינג און שורות-לענג
אקעי. זאגט ער ווייטער, זאגט דער רמב״ם: “יניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה”. צווישן יעדע צוויי ווערטער דארף זיין “ספעיס” אזויווי א קליינע אות.
“ובין כל שיטה ושיטה” — צווישן יעדע שורה, ס׳קען נישט זיין די שורות זאלן זיין איינס אונטער די צווייטע. צווישן יעדע צוויי שורות דארף זיין א “ספעיס” א שורה.
“ואורך כל שיטה ושיטה” — ווי לאנג זאל זיין יעדע שורה? ס׳זאל נישט זיין קיין קורצע שורות, נאר ס׳זאל זיין די לענג פון שלשים אותיות. “כדי לכתוב”, זאגט דער רמב״ם א סימן, אדער א וועג פון דאס קענען דאס אויסרעכענען אין קלארע ווערטער, זאגט ער אז ס׳איז למשפחותיכם, וואס דאס איז איינע פון די לענגסטע ווערטער אין די תורה, דריי מאל למשפחותיכם, שלש פעמים, ס׳איז א ניין מאל למשפחותיכם.
Speaker 2:
ניין, נאכאמאל, דרייסיג. דאס איז שוין דרייסיג אותיות.
Speaker 1:
אה, די ווארט למשפחותיכם שלש פעמים. יא. יא, דרייסיג אותיות, ס׳איז דא צען אותיות אין איטש. יא. ער שרייבט עס דריי מאל, באט ער מיינט נישט דריי מאל דריי, רייט?
הלכות כתיבת ספר תורה – רוחב השורה, סוף הדף, ואותיות משונות
רוחב השורה – בין קצר לארוך
Speaker 1: לכאורה אויך איז ווייל… יא, באט לכאורה די ווארט איז… ניין, ווייסטו נאך וויאזוי ס׳לערנט? די ווארט איז אז סתם אותיות זענען קירצער, סתם אותיות זענען ברייטער… דאס איז א גוטע אזוי מיש פון ווערטער, די איידיע פון צען און דרייסיג אותיות.
די רוחב פון א גליון הדף. יא. דאס איז דער רמב״ם, איז דער רמב״ם מסביר פארוואס? “ולא תהא שורה קצרה מזה, כדי שלא יראה הדף כאגרת”. א בריוו שרייבט מען געווענליך אויף א שמאלע שטיקל פעיפער, און מ׳שרייבט א בריוו. דא דארף עס זיין געשריבן, ס׳זעט אויס א ספר קומט צו ווערן געשריבן אין ברייטע שורות. אז נישט זעט עס אויס ווי א איגרת, ווי א פליטה, וואס ס׳זעט אויס ווייניגער סיריעס.
אבער זאגט דער רמב״ם, “ולא ארוך”, אבער ס׳קען אויך נישט זיין לענגערע שורות פון דעם. פארוואס? ווייל ס׳איז זייער לאנגע שורות, איז דאס גרינג פאר א מענטש צו פארבלאנדזשען, צו פארלירן וואו ער האלט. “כדי שלא יהיו עיניו משוטטות מקצה השורה לקצה השורה”. זיינע אויגן זאלן נישט גיין שפאצירן. ס׳איז א שיינע לשון, ווי אזוי א מענטש ווערט… א בעל קורא האט דאס אסאך מאל, ער טרעפט נישט וואו ער האלט. זיינע אויגן שפאצירן און זוכן וואו ער האלט.
Speaker 2: אה, גוט. שטעל דיך פאר ס׳זאל געווען ברייטער נאך, וואלט ער זיך געוואטשעט.
אויסרעכענען די ספעיסעס און פרשיות
Speaker 1: וואס זאגט דער רמב״ם ווייטער? אקעי. אונז גייען באלד לערנען אז מ׳דארף מאכן פרשיות אמאל, צו א ספעיס אינמיטן א ליין אדער צווישן צוויי ליינס. זאגט דער רמב״ם, אז דאס איז גוט אויסצורעכענען, די ספעיס דארפסטו גוט אויסרעכענען, אז ס׳זאל נישט געשען אז דו טרעפסט דיך ביים ענד פון א פרשה און דו דארפסט מאכן א רווח, און דו האלטסט שוין נישט אויף די פעידזש אדער וואס, דו האסט נישט קיין פלאץ. וועסטו דארפן מאכן קורצערע, קלענערע אותיות, און מ׳קען נישט מאכן קלענערע כתב. צו געבן פרשת ראה ביים בארזשען די פרשה.
Speaker 2: אהה, זייער גוט. ווייל דאס איז עכט די… דאס זענען די ווערטער, האלט די כתב די זעלבע סייז, אבער פיגער אויס אז ס׳זאל זיין פלאץ. יא? סטאפ סטאם א מינוט.
Speaker 1: יא, ער לערנט אונז יעצט ווי אזוי מ׳דארף מאכן די אותיות זאל נישט ווערן צו קוועטשט אדער צו פעט, ס׳וועט אויך אגלי. פשוט. נאכדעם מאכט ער…
דין צוטיילן א ווארט – חוץ לדף
Speaker 1: א לאנגע ווארט זאל מען נישט צוטיילן די ווארט אין צוויי.
Speaker 2: ניין, ניין, וואס ער מיינט צו זאגן איז, ס׳איז דא נאך א טעם. אמאל, אמאל, ס׳איז גוט, אביסל, ביי אונזערע תורה, די חכמה פון אונזערע תורה איז די וואס מ׳מאכט היינט, איך ווייס נישט ממש זייט ווען ס׳איז, רוב מאכן נאך אלץ פון עפעס א תיקון קורים, א תיקון סופרים, וואס איינער האט שוין אויסגערעכנט די אלע זאכן אז ס׳זאל אויסקומען זייער שיין. אבער אמאל ווען מ׳שרייבט, קען זיך אסאך מאל מאכן, מ׳שרייבט זיך אזוי א עמוד, יא, די רמב״ם רופט עס א דף, וואס אונז רופן אן עמוד, א קאלום, נאכדעם קומסטו אן צו די ענד, דו דארפסט א ווארט וואס דו קענסט נישט אריינפיטן, וואס זאל מען טון? זאגט די רמב״ם, ער זאגט דיר וואס דו זאלסט טון. דו קומסט און דו זאלסט די תיבה, בת חמש אותיות, דו זאלסט נישט לאזן, אויב ס׳איז נישט קיין פלאץ אין דעם עמוד נאר פאר צוויי פון זיינע אותיות, זאלסטו נישט שרייבן א ווארט, א האלב ווארט דא און א האלב אין די נעקסטע שורה.
Speaker 1: נישט אין די נעקסטע שורה, ס׳קען זיין חוץ לדף, ס׳זאל זיך ארויסשטעקן.
Speaker 2: אין די שורה מעג מען יא? וואס הייסט א שורה?
Speaker 1: ניין, מ׳טוט נישט אזוי אויך נישט.
Speaker 2: מ׳טוט נישט אזוי אויך נישט. ס׳איז נישט פארהאן אזא זאך, מ׳טיילט נישט א ווארט אין צוויי.
Speaker 1: ס׳איז נישט פארהאן אזא זאך, מ׳טיילט נישט א ווארט אין צוויי, ס׳איז נישט די ערשטע אות וואס דו דארפסט שרייבן.
Speaker 2: ניין, דאס איז פשוט, ער איז איינגעפאלן קיינעם, מ׳קען שרייבן א ווארט אין צוויי שורות. וואס ער זאגט, דו זאלסט נישט שרייבן שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. א קלייניגקייט, דו דארפסט מאכן א פיקטשער, ס׳זאל זיך ארויסשטעקן אביסל, אבער אביסל ווייניגער יא. שורה בתוך הדף ושתים חוץ לדף, קענסטו יא. ס׳שטעקט זיך ארויס צוויי אותיות, איז נישט געפערליך. ס׳איז נאך פארט פון די הויז. אבער דריי אותיות איז שוין נישט.
Speaker 1: און די עיקר איז אז דאן שרייבן זאל זיין דזשאסטיפייד.
Speaker 2: ס׳איז נישט דא קיין ווארט דזשאסטיפייד, אבער ס׳דארף זיין בערך ווייטער גראד. נאר אז ס׳שטעקט זיך ארויס צוויי אותיות איז נישט געפערליך. אז מ׳קוקט אין אלטע תורות, מאכט זיך אמאל אזעלכע זאכן, ווייל אמאל איז נישט געווען נאך אזוי אויסגערעכנט.
Speaker 1: סא דא דארף מען אונז די רמב״ם ניטאמאל זאגן אז מ׳קען נישט שרייבן תיבה אדער כמין חופה וכובה. וואס דאס איז פשוט, ווייל ער זאגט אונז דא פונקטליך וויאזוי ス’דארף אויסקוקן יעדע שורה, ס׳זאל נישט זיין אזאך אזאך.
Speaker 2: יא, מ׳מאכט, ער איז מסביר אז ס׳איז נישט שייך אפילו. רייכער פירלע שרייבט זיך א גאנצע ספר, און דאס דארף אריינגיין אין די אלע… יא, איך גיי, ס׳טאר נישט קיין פיטן.
דין תיבה בת שתי אותיות – בין הדפים
Speaker 2: לאז נישט אין א שיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. וואס איז אויב ס׳איז נישט דא קיין פלאץ אויף די ליין צו שרייבן מער ווי קיין דריי אותיות? וואס זאל ער טון? אז דער בעצין גייט זיין א פלאץ? זאגט ער, דריי איז נישט געפערליך. מ׳זאל נישט לאזן ליידיג פלאץ. איך מאך זיך נישט וויסנדיג. לאז ליידיג, צוויי אותיות ליידיג איז נישט געפערליך.
ס׳איז געווען פלעצער וואס איך האב געזען אין אלטע תורות וואס מ׳האט אויסגעפילט די פלאץ. דאס הייסט, ס׳איז געווען א ליידיגע פלאץ, ס׳איז געווען שיין, מ׳לייגט אריין א נו״ן, עפעס אזא, סתם עפעס א… סתם א מארק, ס׳זאל זיין שיין, ס׳זאל אויסזען שענער. זייער גוט.
און סתם אזוי, ווייל דער ענד פון א פרשה איז דא תיבה בת שתי אותיות, לאז ער קענען בין הדפים, זאל ער עס נישט געבן אזא קוועטש אריין צווישן די צוויי עמודים, און גיין גלייך צו די נעקסטע נושא, און דאס נישט אריינקוועטשן. און יענער קען האבן א תורה, אז מ׳זאגט דאך פריער געזאגט אז צוויי אותיות מעגן זיך ארויסשטעקן. דאס איז נאר ווען ס׳האט עפעס וואס זאל זיך אנכאפן, די אנדערע דריי אותיות האלטן זיך כאפן אין דעם. א ווארט פון נאר צוויי אותיות קענסטו סתם לייגן אינצווישן.
דין תיבה בת עשר אותיות – אין קיין ווארט אין תורה לענגער ווי צען
Speaker 2: און דאס איז די זעלבע זאך אויב ס׳איז דא א שיטה, תיבה בת עשר אותיות או פחות מעשר אותיות, א גרויסע ווארט, ולא נשמרה השיטה כדי שלא תתקלקל בתוך הדף. איז אזוי, איז דא יותר מעשר, “למשפחותיכם”?
Speaker 1: איז דא איינס צוויי… צייל דא, אקעי.
Speaker 2: אה, ער פרעגט אן עכטע קשיא, ס׳איז נישט דא קיין איין אות אין די תורה, ס׳איז נישט דא קיין ווארט אין די תורה מער ווי צען אותיות. איז נישט דא מער ווי צען אותיות? “ובמשארותיך”, עפעס אזוי, איך מיין אז ס׳איז אויך צען אותיות. איין ווארטל “למשפחותיכם” אין די תורה שטייט עס חסר, מיין איך. איך ווייס נישט אויב ס׳איז עכט דא א ווארטל “למשפחותיכם” מיט… ער ברענגט שוין דא, ער שטעלט די פריערדיגע קשיא. די גמרא דאך זאגט דאך “למשפחותיכם” איז א דוגמא, און דעמאלטס איז צען אותיות. אין די תורה שטייט קיינמאל נישט “למשפחותיכם” מיט צען אותיות.
Speaker 1: “והאחשדרפנים”?
Speaker 2: דאס איז אין די מגילה, יא, ס׳איז ערנסט פון די חומש. “והאחשדרפנים” איז וויפיל אותיות? איך ווייס נישט, מ׳דארף רעכענען. ו׳ ה׳ א׳ ח׳ ש׳ ד׳ ר׳ פ׳ נ׳ י׳ ם׳ – עלף אותיות. אבער אין די תורה איז נישט דא אזויפיל אותיות. זעט מען אז די מגילה איז ממש אזוי. אקעי, נאר… ניין, ס׳איז לענגער. האסט א ווארט וואס איז לענגער ווי צען אותיות? “והאחשדרפנים”. איך ווייס נישט, אין מגילת אסתר איז דא נאך לענגערע. יא, אין די תורה איז נישט דא קיין ווארט מער ווי צען אותיות, זאגט ער. אקעי, א גרויסע אות וואלט געווען. אה, ס׳איז נישט. אינטערעסאנט.
דין ווארט לענגער ווי צען אותיות – חצי בתוך הדף וחצי חוץ לדף
Speaker 2: דערנאך איז וואס? “ולא ישאיר שום אות כולה בתוך הדף”. מ׳קען נישט אריינפיטן די גאנצע אין דעם דף. איז וואס טוט מען? “אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף”. אויב ס׳איז א לאנגע ווארט, קען מען לייגן האלב, פינף אותיות קלענער אין די דף, און די אנדערע האלב אין די ווארט. אויב ס׳וועט זיין ווייניגער ווי חצי, “אם לאו, אינו מניח אלא מקום פנוי, ואינו מניח שטח גדול ריק”. מ׳שטעלט נישט… “ואז מתחילת השורה הבאה מתחיל את השורה”.
איז אלעס הלכות יופי, ממש הלכות יופי, אז ס׳זאל זיין שיין.
בין כל חומש וחומש – ארבע שורות
Speaker 2: “בין כל חומש וחומש”, צווישן יעדע חומש, דאס הייסט ווען ס׳ענדיגט זיך ספר בראשית פאר ס׳הייבט זיך אן שמות, דארף מען לאזן פיר שורות וואס מ׳לאזט ליידיג בלא כתיבה, נישט מער און נישט ווייניגער ווי פיר שורות. “ויתחיל החומש מתחילת השורה החמישית”. נאך פיר שורות, ווען ס׳הייבט זיך אן די פינפטע שורה, דעמאלטס הייבט מען אן די נייע פרשה, די נייע חומש.
סוף התורה – באמצע שיטה שבסוף הדף
Speaker 2: “כשגומר התורה”, זאגט דער רמב״ם, “צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף”. די תורה דארף זיך ענדיגן אינמיטן פון די שורה ביים סוף פון די דף. מ׳דארף עס שרייבן אויף א וועג אז ס׳זאל אזוי אויסקומען. דאס הייסט, ער גייט זאגן וואס מ׳זאל טון. “ואם נשאר לו מן הדף שיעור מרובה”, אויב קומט ער אן צום סוף תורה און ער האט נאך ווייניג ווערטער צו שרייבן, ער האט נאך אסאך ליינס, וואס זאל ער טון? “מקצר ועולה”. הייבט ער אן צו שרייבן קערצערע שורות. “כדי שיגמור בתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה”. מ׳זאל נישט אינגאנצן ענדיגן, שרייבן ביזן ענד. “ומכוון שישאר לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף”.
ער זאגט דערפאר, אז מ׳זאל זען אז די ענד פון די תורה האט זיך געענדיגט, מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז פארקערט, אז מ׳זאל וויסן אז ס׳קומט נאך נאכדעם תורה שבכתב און תורה שבעל פה, און די גאנצע ספר יהושע. איך ווייס נישט, ער ברענגט דאס פון די תורה זעלבסט. איך ווייס נישט, דאס איז דאך לכאורה ענין פון יופי מער. ס׳איז שיין, די ענד פון א בוק זאל אויך זיין שיין. דאס הייסט אין די היינטיגע שפראך, ער האט זיך justified. ער וויל אז אויך פון די אונטען זאל זיין געענדיגט. ביי די ענד פון די תורה וויל מען זאל זיין געענדיגט, און נישט נאך אן אנדערע פלאץ. אלעמאל איז דאך אזוי, right? אזויווי דו באקסט איבער ענדיגט זיך מיט “ברוך שומר הבטחתו לישראל”. ער מאכט אזא חזרה. יענץ איז א technical reason, מיין איך פאלט, ווייל די שטרות. אקעי. און די תורה׳ס הויפן זאל נישט זיין, אז מען זאל געדענקען צו מאכן די אותיות ה׳.
אותיות גדולות, קטנות, נקודות, ואותיות משונות
Speaker 2: אותיות גדולות, אותיות קטנות. ס׳איז דא געוויסע מסורת׳ן אז געוויסע אותיות זאל מען שרייבן גרעסער ווי געווענליך, אדער קלענער ווי געווענליך, אדער אותיות זאלן באקומען נקודות. למשל, “וישקהו”, יא. די אלע זאכן מאכן אונז, גדולות, קטנות, נקודות. און ס׳איז דא אויך נאך זאכן. חוץ פון דעם, איז דא אותיות וואס מען מאכט א מאדנע צורה, דאס הייסט, די אות שרייבט מען אנדערש. כגון? א פ״א לופף. פ״א לופף מיינט אז אינעם פ״א מאכט מען נאך א פ״א. א פ״א קומט דאך אזוי מיט א געדרייטל, מאכט מען נאך א דרייטל אינעווייניג.
און וואס נאך? אותיות שראשן נשבר. נישט קלאר. למשל די ח׳ ברענגט ער פון “ויהי חושך אפלה”, מאכט מען א פסוק קרוע אין ח׳. אויך די אור החיים זאגט פסוק קרוע אין ח׳. אזוי די מתיקות די סופרים.
פארוואס מ׳מאכט היינט נישט לופפות און עקומות
Speaker 2: אונז מאכן נישט די אלע זאכן, דרך אגב. אונז מאכן די גרויסע און די קליינע אותיות, געווענליך מאכט מען, ווען די זאך שטייט אין די מסורה. אבער לופפות אין אונזערע תורה׳ס איז נישט דא, for whatever reason, איך ווייס נישט פארוואס. איך ווייס נישט פארוואס האבן זיי געסטאפט אין די אלע זאכן.
חידוש: איך מיין אז די פ״א לופפות און די אותיות עקומות איז אקעגן די בעל המום, אזויווי. א נעבעך, א פ״א וואס איז עפעס געבוירן געווארן מיט א גרויסן הוקער. דו זאגסט פאר יעדן איד, דארט איז דא א חסרון אין די תורה. ס׳איז דא אן איד וואס ער איז די פ״א לופף. און וויבאלד די סופרים שפעטער האבן אנגעהויבן מיט רחמנות אויף אזא איד, האבן זיי דאס אויפגעהערט צו טון. אבער די קטנות און גדולות, דאס איז מער נישט.
מ׳האט אנגעהויבן טרעפן מער און מער רפואות, מער און מער. יעדער איינער איז שוין perfect, יעדער האט שוין די diagnose, יעדער איז שוין געגאנגען פאר help. אבער איך קען איינער וואס ער איז די נקודה אויף דעם “וישקהו”. דאס איז יא. אקעי, בקיצור, נישט אייביג באקומט ער ציינער. בקיצור, א מעשה.
ספר התגי – סודות פון די תגין
Speaker 2: וואס זאגט דער רמב״ם? איז דא א ספר וואס הייסט ספר התגי, וואס ער שרייבט פאר יעדער פארשידענע תגין אנדערע סודות וואס דאס איז. איך מיין אז די סוד פון דעם איז
ספר תגי, תגין ולפיפין, והלכות כתיבת ספר תורה
ספר תגי — מסורת התגין והלפיפין
Speaker 1:
אבער איך קען איינער וואס ער איז די נקודה אויף דעם יישר כח. דו הערסט יא? אקעי, בקיצור, נישט אייביג באקומט ער ציין, אבער…
בקיצור, א מעשה. זאגט דער רמב״ן, דער רמב״ן זאגט אז מ׳זאל טון, ער זאגט נישט אז מ׳זאל נישט טון. ס׳איז דא א ספר, ס׳הייסט ספר תגי. יא, ספר תגי שרייבט אויף יעדע פארשידענע תגין, און אנדערע סארט זאכן וואס דער רמב״ן קוואוט עס. ס׳שטייט נישט אין ספר, ס׳איז מקובל פון עזרא הסופר. איך מיין אז די סוד פון דעם איז, אזוי ווי מיר האבן געזען ביי תפילין, אין יעדע פלאץ איז דא אזא סימן, און פשט איז דאך פשטות די סוד אין דעם אות, און די רמז איז דא די פשטות וואס מ׳שרייבט שוין.
מ׳זאל נישט פארציילן וועגן דעם צו די מענטשן וואס זוכן קאנספיראציע טעאריעס, וואס איז די קאנספיראציע אין דעם? ווייל דא גייט מען נאך די אותיות, מ׳קען דארט זען סודות, פארשידענע סודות. לאמיר נישט זאגן, לאמיר נישט פארציילן. אקעי, איך ווייס נישט וואס צו זאגן, נישט פארציילן, אקעי.
נאטע, ווי אזוי? נאך א זאך, אז מ׳זאל נזהר זיין בתגין. תגין מיינט מען יא, אז דער רמב״ן האט נישט געזאגט די פיר פלעצער וואו מ׳מאכט פיר זיין און דריי זיין… זאגט דער רמב״ן האט נישט געמיינט נישט אז אונז טוען מיר מאכן אלע ש׳ס גוט, נאר דער רמב״ן האט געהאלטן אז נאר ביי אונז איז דא געוויסע פלעצער וואו מ׳פירט זיך צו לייגן א תג, און אויך זאל מען אכטונג געבן וויפיל זיין די תג זאל האבן. יש לה׳ תגין, אחד יש לה׳ אותיות ז׳, וועלכע האט זיבן? איך געדענק נישט, איך געדענק נישט. ער זאגט נישט, דער רמב״ן זאגט נישט אז דא ערגעץ איז דא אזא אות מיט זיבן. וואס האט זיבן? איך האב נישט די מנהג. ער זאגט נישט, מ׳דארף קוקן אין די ספר תגי.
און דיין ענגע וועלכע אות האט זיך געווען צו זיבן, משוגע, איך בין ווי געווען אין נאסאד. ס׳איז זיכער. ווען מ׳ווערט יעצט געוואויר, האט מען די טיר. ס׳הייסט ספר תגי, קענסט עס נאך קוקן. דארט שטייט די חכמה, סתם האבן זיי עס. ווען מ׳ווערט יעצט געוואויר, האט מען די טיר. דאס איז די ספר תגי, ס׳איז דא פון דעם פירושים פון ר׳ אלעזר מגרמייזא, דער רקח, די ראשים פון יענעמאל.
ס׳איז מקובל פון וואס? פון די זאכן וואס… פון דער… ממש, יא, א לאנגע ליסט. פון וועלכע זמן איז מקובל? פון זמן הגאונים? נאכאמאל, די ספר איז זייער אלט, איך ווייס נישט, ס׳שטייט אויף דעם אז ס׳איז פון עזרא הסופר, איך ווייס נישט. אבער דער רקח, דער רמב״ן ברענגט עס, ווייל ס׳איז דא איינער וואס… רמזים דערויף, אויף רקח. איך האב עס מסביר געווען, מיין איך. דאס איז א מסורה פון אשכנז?
נישט קלאר. ער ברענגט עס עטליכע פרשיות. ניין, זיי זענען לכאורה פאר אשכנז.
Speaker 2:
עס שטימט מיט די סיפורי פון בן אשר און פון אלע?
Speaker 1:
ניין, בן אשר האט נישט די אלע זאכן. בן אשר האט נישט געמאכט די קריאת מרחמש. איך ווייס נישט, איך מיין אז עס איז אלע תנ״ך. למשל פרשת… וועלכע פרשה איז די וואך? פרשת… ווי האלטן מיר? קדושים? אמור. “לנפש לא יטמא” איז די נו״ן האט א קרום נו״ן. די נו״ן “עקום קרן לבסרי”, עס מאכט עפעס אזוי, אנדערש די נו״ן. און די ה׳ פון קדושים האט פיר תגין. און אזוי ווייטער. “איש אוהבך וחללו” האט נישט קיין…
Speaker 2:
איז עני ספר איז זיך מתייחס צו די תרגום, אזוי ווי ביי די פרשה, אזוי ווי די זוהר וואס מ׳ברענגט אין א תורה, און אזוי…
Speaker 1:
פארוואס זענען זיי זיך מתייחס?
Speaker 2:
ווייל די לשון איז דאך זייער אזא…
Speaker 1:
אה, ווייל די מסורה איז אלעס אויף ארמיש. אלע מסורה איז דאך שוין אויף ארמיש.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
איך ווייס נישט פארוואס. בקיצור, איז דא די ספר תרגום, און… אה, דאס איז בקיצור די שיינע ווערזשן.
די מסורה פון ספר תגי — עלי הכהן און די צוועלף שטיינער
Speaker 1:
אה, “מקובל שרייבט שרייבט”, אזוי ווי עס האט געטראפן אויף די צוועלף שטיינער פון יהושע. האסט געזען די ערשטע וואס שטייט גלייך אנפאנג? וואס שטייט אין די אנהייב? גיי צו די ערשטע פעידזש. אויף דעם ספר… אה, דאס איז וואס דו האסט מיר געזאגט. “וואס עלי הכהן האט געטראפן אויף די צוועלף שטיינער וואס יהושע האט געלייגט אין גלגל”. אוי, די הייליגע ספרים, די לעכטיגע ספרים פון אמאל.
זייער גוט. דאס איז דא. “געטראפן אויף די צוועלף שטיינער, עלי הכהן האט ער געטראפן אויף די צוועלף שטיינער…”
דיסקוסיע: צי מען זאל זיך פירן מיט ספר תגי
Speaker 2:
הרב משה מרדכי קארפ זאגט אז מ׳זאל זיך פירן…
Speaker 1:
אבער ס׳ווערט געברענגט, די רמב״ם ברענגט עס אראפ…
Speaker 2:
אהא, ר׳ אלעזר מגרמייזא. דאס הייסט אז די וואס גייען מיט׳ן מנהג אשכנז דארף מען עס טון?
Speaker 1:
ס׳האט נישט מיט דעם. דאס איז וואס דו האסט געזאגט, אז די רמב״ם ברענגט עס.
Speaker 2:
אבער די רמב״ם ברענגט עס נישט. די רמב״ם ברענגט נישט די ספר.
Speaker 1:
ער ברענגט נישט די פרטים, אבער די רמב״ם ברענגט דא אז מ׳זאל טון “כפי מה שמקובל איש מפי איש”. “איש מפי איש” מיינט ער דא “עתיקי הספרים”. דאס איז די “עתיקי הספרים”. די רמב״ם זאגט, די רמב״ם ברענגט אלעס וואס איז נהוג אין אשכנז. אבער ער זאגט נישט דא וועלכע. ער זאגט נאר אז מען זאל שוין טון “לפי שתיקה הסכמה”, וואס ער מיינט צו מרמז זיין אויף עפעס אן אנדערע ספר.
Speaker 2:
ער מיינט דאך לכאורה דעם ספר. אה, דעם ספר תגים. ער ברענגט דאך ביי די ראשונים ברענגט ער, דער רמב״ן ברענגט עס, און דער… דער רמב״ם מיינט דאס. אה, ער ברענגט דעם רמב״ן, יא, אז מען זאל עס טון. און דער מאירי ברענגט אויך.
Speaker 1:
אה, דעם ספר תגים. און דער מגדל עוז האט מתקן געווען, ער איז איינער פון די מתקנים פון דעם ספר תגים, דער מחבר מגדל עוז. פון בדיעי הפסוקי. ער זאגט, אה, דער מחבר מגדל עוז איז איינער פון די מחברים פון די מתגים? וואס? ער איז נישט דער מחבר, ער האט געשריבן וועגן דעם, ער איז עוסק געווען אין דעם ענין. אה, ער איז עוסק געווען אין דעם ענין, אקעי.
אממ, ער איז געווען א שטיקל מקובל, איך ווייס נישט צו דו ווייסט. די חכמי הנגלה זענען נישט אזא גרויסע פאנס פון אים, אבער עס קען זיין אז אין קבלה האט ער בעסער געקענט. אה, דו זעסט אז דער אבני משה האט געשריבן לופופים. יא, יא, ס׳איז דא, ס׳איז דא ספרים, די רבי׳שע תפילין טוען דאס. נישט די רבי׳שע, די רבי משה׳לע פשעווארסקער.
דיסקוסיע: לופופים — צי מ׳ווייסט די מסורה פונקטליך
Speaker 2:
אבער ער האט דאך נישט געוואוסט די מסורה פונקטליך, אדער ס׳איז א רמז?
Speaker 1:
איך ווייס נישט. ניין, לכאורה גייט עס לויט דעם. ער זאגט אז, ער ברענגט אז אפשר האט מען טאקע געסטאפט טון וועגן דעם, ווייל מען האט נישט געדענקט וויאזוי עס צו מאכן. און דער חתם סופר זאגט טאקע אז מען ווייסט נישט וועגן דעם. וויאזוי שטייט אין חתם סופר?
אבער רבי יואל, וואס לייגסטו אריין דיין חומש? ס׳איז נישט דיין חומש. אויב איך האב א ספר תורה, איך וועל עס טרייען צו טון. ס׳איז נישט דיין חומש. מיט א… מיט א… ס׳וואלט געווען זייער אינטערעסאנט, די לופופים. ס׳וואלט אריינגעקומען אן אינטערעסאנטע אות, אן אינטערעסאנטע פאנט אין דיין חומש. טרעף א שיינע אות פאר עס.
אקעי, ווייטער. ס׳איז נישט קלאר. ער ברענגט עס, פארוואס זאל מען עס נישט טון? אה, ס׳איז דא, ער ברענגט דעם ספר שלטי הגיבורים, וואס ער ברענגט פארוואס מען זאל עס טון, און קיינער פארשטייט נישט פארוואס. אפשר טאקע יא, ווייל ס׳איז א סימן. כדי דארט זאל מען זאגן א קאנספיראציע, סתם אויף צו שרייבן אין די תורה איז אינטערעסאנט. אזוי? אקעי.
ס׳איז נישט קיין קאנספיראציע, ס׳איז פשט. ביי מיר איז אלעס פשט, פשוט פשט. פשוט פשט איז נישט דא קיין לופופים, איך ווייס נישט פארוואס די גאנצע זאך איז א רמז.
טעמים פארוואס מ׳האט די מסורה פון תגין
Speaker 2:
קען זיין אז ס׳איז אויך א מין שמירה אז ס׳זאל נישט אריינקומען קיין סופרים וואס זענען נישט קיין תלמידי חכמים?
Speaker 1:
ער זאגט דעם פשט. דער גרינפעלד, גרינפעלד איז איינער פון די משנה ברורה׳ס טעם, ער זאגט די גוטע פשט. ער זאגט אז דער סופר איז איינער וואס גייט אריין וויסנדיג וואס ער טוט. א זאגט ער די תירוץ וואס איך האב יעצט געזאגט, אז וויבאלד ס׳איז א רמז פאר די סודות, זאל מען עס נישט, ס׳איז נישט קיין פוינט.
על כל פנים, איז נישט אזוי קלאר די…
Speaker 2:
ס׳קען זיין אז ס׳איז א וועג פון כאפן אויב איינער וואס איז נישט קיין בן תורה, איינער וואס ווייסט נישט זאכן, שרייבט א ספר תורה? איז דא אזא זאך?
Speaker 1:
אה, זעסט, הערסט, דער צאנזער רב האט געשריבן… צאנזער רב? יא, דער צאנזער רב האט געשריבן א שיטה… דער צאנזער רב האט געהאלטן, דער נפש חיה שרייבט, ער האט גערעדט מיט׳ן צאנזער רב, און דער צאנזער רב האט אים געזאגט אז ווען ער שרייבט אליינס, טרעפט ער יא מיט דעם. די עולם פירט זיך נישט, אבער ווען מ׳שרייבט אליינס צום עגמאן, און מ׳זאל אפשר… אזוי זעט אויס… איך האב דאך א חבר וואס האט דעם ספר תורה פון דעם צאנזער רב. דארט איז דא די אלע זאכן? דארט וועלן מיר פרעגן. ניין, ס׳איז נישט נאכצוטשעקן.
קיצור, ס׳קען זיין אז דער מענטש זעט וואס וויל מען זאל טון, ענטפערט ער די ספר. וואס נאמבער האט ער אינטערעס, מען זאל איך צו פרעגן מיין חשוב׳ע ידיד בית אבא, וואס ביי אים ליגט די ספר תורה וואס דער צאנזער רב האט געשריבן. אינטערעסאנט. זאלן מיר זען צו ס׳איז טאקע די לפיפים. מיר פרעגן. מיר ווייסן ביי וועלכע אותיות מיר דארפן עס טרעפן? דא האסטו א ליסט.
דוגמאות פון ספר תגי — קרומע אותיות און תגין
Speaker 1:
און איך האב איינס פון די וואך די געפארשע… נאכאמאל, וואס איז געשטאנען וועגן די וואך די געפארשע? וועלכע קרומע חס, נא דא איז דא א יוסט רחמ׳ן דעם ספר. עס איז דא איז איך א ליסט פון זיבן קרומע דעס, צען… אה, און לכאורה אין דער ליסט, גייט גרינג קען מען זען. ער זאגט אז דער רוקח למשל זאגט אסאך די תורה איז דערויף. די תורה איז אויף דעם, יא. אה. סאנצא, חכמה און אשכנעז האבן באקומען מיט ווייניגער אויסיגע זייערע זאכן, ווי די בעל חכמיים מקובלים אדער די חכמיים חסידות. יא, אבעס איז דא? כאט די רוקחס איז דא א גאנצע זאך דא? אזוי ווי די תורה פון תרגום? דער רמב״ם איז דער דא רמב״ם אין דער עסרד? יא. מיין זיידל, דער רפיאו שלימה, איז זייער גרויסע חסידות פון דער רוקח. ער האט געלערנט זיין א גאנצע ספר, עס בעת על התורה. ער קענט זיין דער רמב״ם? אבעס… דער קיצור, דא איז דער ספר תרגא, איז דא א. דא א, דער אסלע שבע תרגא, איז שבע בורתא. די ישראל, ווי ס׳שטייט אין ברשת לב דבי, האט זיבן טאג. אה, ישראל… ברשת איז מיין מדבר. אלפי, דער פון ‘באחס׳ איז כ׳, דער א׳, דער פארשידענע אלפ׳ן וואס מ׳מאכט מיט דעם זיבן טאג.
פלא, ס׳איז שבת וישראל חלא.
נאר ס׳איז דא סופרים וואס מ׳דארף קענען די גאנצע תורה אויסענווייניג, זייער קלאר, דא מ׳דארף עס נישט שוואר, ישראל דארף טארף קענען כדי אנצונעמען צו דורש׳נען, אבער מ׳קען עס נישט שוין.
אקעי, ווייטער…
הלכה ט — כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר
Speaker 1:
עד כאן ענין התגין והלפיפין. דאס זאגט דער רמב״ם, אה, דורך די רמב״ם מיט די נעקסטע הלכה, כל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, אה, די אלע זאכן זענען מצוה מן המובחר, גוט אויב מ׳האט עס יא געטון, אבער אויב מ׳האט נישט דקדק בתגין וכתב אותיות כתיקונן, אזוי ווי זייער רגיל הסדר, עושה קריבת השיתין או הרחקן או האריך בקוצן, אז די אלע הלכות קען מען נישט לאזן אויף די שיתין? אויף די שיתין, יא. הויב נישט דקדק. אבער ווילאנג ער האט נישט געטון ממש זאכן וואס טויגן נישט און האט געמאכט ממש מיאוס, אזוי ווי אות לאות, געקלעבט אותיות, אדער מכתר געווען אין פלעצער וואו ס׳שטייט אלס מלא, אדער פארקערט, חסר געווען וואו ס׳שטייט אלס חסר, אבער די הויפט זאך, צורת האות, ער האט נישט פארפאסט קיין צורת האות, עס וועל שינוי מפתיחות וסתומות, ער האט נישט פארפאסט די פתיחות וסתומות וויפיל צו לאזן אפן צווישן צוויי פרשיות, הרי זה ספר כשר.
נאר גוט, אז די אלע זאכן זענען נישט מעכב, וואס דאס איז דער מקור פאר דעם וואס פירט זיך נישט, אפשר זאל מען נישט שטערן, רייט? אבער זאל מען חושש זיין אז מ׳ווייסט נישט, ווייס איך נישט. אבער אין די תורה וואס אונז מאכן נישט א חלק פון די זאכן, איז עס אודאי כשר.
חידוש: דער רמב״ם לייגט ספר תגי אריין אלס ערנסטע הלכות
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער…
שוין, כ׳האב געזאגט אלעס קען זיין מנהגים וואס ער זעט אז דער רמב״ם האט געקוקט זייער שטארק מקובל, נישט סתם. אפילו די ספר התגין שטייט נישט פון די תלמוד, אבער דער רמב״ם לייגט עס אריין אין די פריערדיגע קאטעגאריע פון ערנסטע זאכן, ממש הלכות.
הלכה י — מנהגי הכתיבה של הסופרים
שיעור שיטין — 48 ביז 60
Speaker 1:
נאך זענען דא נאך זאכן וואס סופרים האבן א קבלה איש מפי איש, ער זאגט אונז נישט ביז וועם, אבער אין דעם ספר תגין האט ער געשריבן איש מפי איש ביז יענע שטיינער פון יהושע.
אהא, והיה שיעור מנין השיטין שבכל דף לא פחות משמונה וארבעים ולא יתר על שישים. אז פאר די שיינקייט פון א ספר תורה זאל אויף יעדער דף, מ׳זאל עס אזוי אויסשטעלן, אז אזוי זאל זיין די צורה אין ספר תורה, צווישן 48 און 60 lines. די הויכקייט פונעם ספר תורה זאל זיין עפעס רמזים עפעס. אקעי, יא. אדער עס קען זיין אז עס האט זיך אנטוויקלט אזוי פאר פארשידענע פראקטישע סיבות פון ווי לאנג א ספר תורה זאל זיין, און ווי… דארף זיין דערין א חכמה.
שיעור רוחב הדף, צורת השירות, ופסולים בספר תורה
שיעור רוחב הפרשה ורוחב השיטין
Speaker 1: אז פאר די שיינקייט פון א ספר תורה, זאל אויף יעדער דף זאלסטו אזוי אויסשטעלן, אז אזוי זאל זיין די צורה פון א ספר תורה. צווישן אכט און פערציג און זעכציג ליינס. די הויכקייט פון די ספר תורה זאל זיין…
איך געדענק די רמזים אויף דעם. אקעי. יא. רמזים, אדער ס׳קען זיין אז ס׳האט זיך אנטוויקלט אזוי פון פארשידענע פראקטישע סיבות פון ווי לאנג א ספר תורה זאל זיין און ווי… ס׳האט דאך דאך א חכמה.
אקעי. וויפיל ליינס מאכן אונז אין די תורות? אכט און פערציג? מ׳דארף אפירנעמען א ספר תורה. אונז מאכן צוויי און פערציג, האב איך געדענקט. ניין?
Speaker 2: ער ברענגט נישט דא די…
Speaker 1: אה, “יש אומרים שלא יהיו פחות מ״ב”. אה. איך געדענק נישט. אקעי. אקעי. עפעס ליגט מיר אין קאפ די נאמבער צוויי און פערציג. איך ברענג די אלע חשבונות. אקעי. דאס איז אלטע רמזים וואס דארט איז. ס׳מוז זיין אפשר א ריזן אין די אלע זאכן.
יא. ושיעור רוחב כל פרשה ופרשה כמו תשע אותיות. אז צווישן א פרשה און א פרשה זאל זיין אט ליעסט… מ׳קען לייגן מער, בפרט ווען דו האסט פרשה פתוחה סתם, איז דארף מען א רוחב. איז די קבלה איז אז ס׳זאל זיין אותיות ברייט, “אשר אשר אשר”. ער זאגט, אן די קבלה וואלט געקענט זיין אביסל ווייניגער, אביסל מער, איז נישט קיין חילוק.
און נאך א זאך. יא. ושיעור רוחב השיטין, ס׳איז אינטערעסאנט וואס די גמרא זאגט ביי תשע אותיות. ער וויל דיר אייביג זאגן אז ס׳זאל זיין א נארמאלע אמאונט פון הפסקות צווישן די אותיות, ווייל ביי פריער האט ער דיר געגעבן די לענגסטע. ווייל וויפיל ס׳איז מער אותיות, איז גענוג ווייניגער הפסקות, יא?
Speaker 2: וואט אר יו טאקינג אבאוט?
Speaker 1: דא זאגט ער “אשר”, און פריער האט ער געברענגט א לאנגע אות, האט ער געזאגט דריי מאל.
Speaker 2: יא, פריער האט ער גערעדט וועגן עפעס אנדערש.
Speaker 1: יא, אבער ווען ס׳שטייט דריי מאל א לאנגע אות, האסטו ווייניגער הפסקות.
Speaker 2: וואס הייסט ווייניגער?
Speaker 1: ווייל דא האסטו נאך א אות צווישן צוויי ווערטער. ווען א מענט שרייבט ווען “משפחותיכם”, וואלט עס געווען ווייניגער.
Speaker 2: וואלט געווען קלענער, אבער ס׳איז רוחב.
שירת הים ושירת האזינו — שורות פון אויבן און אונטן
Speaker 1: און שירת הים זאל אויסקומען אז דארט איז דא א בוים… דאס הייסט, אין שירת הים שרייבט מען אויף א געוויסע וועג, דאס גייט מען זען שפעטער. דאס איז יא. איז דא א מסורת, א מקובל, אז פון אויבן און אונטן איז דא א געוויסע ליין וואס מ׳דארף שרייבן. די פינף ליינס פון אויבן הייבן זיך אן “הבאים ביבשה אשר עשה ה׳ במצרים” — חמש שיטין, און למטה פון די שירה חמש שיטין וואס הייבן זיך אן “ותקח אחריה ותצאו וגו'”. מ׳קען קוקן אין די תורה צו זען אז מ׳מאכט טאקע אזוי.
אזוי אויך ביי שירת האזינו איז אויך דא אז פון אויבן מאכט מען בראשי השיטין למעלה בשירת האזינו שרייבט מען “וידעו אחרי הדרך באחרית להכעיסו” — שש שיטין, און למטה זענען פינף, וואס דאס איז “ויבאו וידברו אשר אזוי איז אשר”. אבער די אלע זאכן, זאגט דער רמב״ם, בין איך נישט מעכב.
וואס איז יא מעכב — פסולים בספר תורה
אויב וואס איז ער יא מעכב? אה, אויל שכתב מלא חסר או חסר מלא. ס׳איז שוין געווען געזאגט. או שכתב מלה שקורין אותה ולא כותבין אותה, אדער שכתב כתיב ולא קרי, איז דא א קרי און א כתיב, און ער האט געשריבן נישט ווי די כתיב. כגון שכתב “ישגלנה” במקום “ישכבנה”, אזוי זאגט מען עס. אדער “עפולים” האט ער געשריבן במקום “טחורים”. יא, ער זאגט נישט. אדער… או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה. או שכתב את השירה כשאר הכתב, א שירה ווי ס׳איז דא אריח על גבי לבנה, האט ער עס געשריבן ווי שאר הכתב. או שכתב פרשה אחרת, אן אנדערע פרשה, א פרשה וואס איז נישט קיין שירה, האט ער געשריבן ווי שירה, הרי זה פסול.
דיסקוסיע: וואס איז די נפקא מינה פון “אין בו קדושת ספר תורה”?
Speaker 1: ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. ס׳האט אן אנדערע לעוועל פון קדושה. וואס איז די נפקא מינה פון קדושת ספר תורה? די קדושה פון חומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. איך ווייס נישט וואס ער זאגט. לכאורה די איינציגסטע נפקא מינה איז אז מ׳קען נישט לייענען אין דעם אין דער שירה. אדער אויך דארף עס זיין בגניזה. וואס איז די חילוק? לכאורה איז עס די זעלבע זאך. ביידע האבן קדושה. און מען טאר עס נישט אויסווארפן, פארברענען, אויסמעקן.
Speaker 2: אפשר זאל מען נישט ליינען אין דעם ברבים?
Speaker 1: אקעי. יא, דאס זאג איך. מען ליינט נישט ברבים פון א חומש. מיר גייען זען שפעטער בפירוש די הלכה, מיר האבן עס שוין געזען, רייט? מיר ליינען נישט פון א חומש. ביזט מודה אז דער רמב״ם זאגט “קדושה”, ס׳איז מסתמא דא עפעס מער.
דיסקוסיע: צי איז מען מקיים מצוות כתיבת ספר תורה מיט אזא פסול?
Speaker 1: ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דער מענטש שרייבט דאס לעצמו, ער זאגט אקעי, אבער ער וויל דאך מקיים זיין מצוות כתיבת ספר תורה. ער איז נישט מקיים געווען מצוות כתיבת ספר תורה למפרע? ער לערנט דערין און אלעס. ער איז נישט מקיים געווען די מצוה? איך מוז נישט זיין קיין תנא קמא. דער מענטש האט געשריבן למשל די קריאה אנשטאט די כתיבה. אבער ווי לאנג ער פיקסט עס נישט, יא, לאמיר זאגן, אבער ער לערנט דערין און אלעס. ער איז נישט מקיים געווען די מצוה פון כתיבת ספר תורה?
Speaker 2: א גרויסע נישט, אפילו ער לערנט דערין און אלעס.
Speaker 1: ס׳איז נישט ממש א פראקטישע זאך. ס׳איז נישט געווען צו דארט פאר די ראש. אויב איז דא איין… אקעי, זייער גוט. מיר קענען עס מקיים זיין מיט עני ספרים. אבער אויב עני ספר האט א גרייז, האסטו נישט מקיים געווען די מצוה פון כתיבת ספר תורה? ווייל ער האט געקויפט נישט קיין גוטע, ער האט נישט געקויפט תוספות יו״ט, נאר אן אנדערע שטאט.
Speaker 2: יא, מעיבי. מעיבי. וויאזוי ווייסטו?
Speaker 1: איך ווייס נישט, דו ביסט גערעכט, ס׳איז דא א פראבלעם. א גאנצע… די ראש, לאמיר זאגן, איך האב פראקטיש זיך איינגעקויפט נאר די חלק זרעים הקצר. ס׳איז א גזירת הכתוב. אלע זאכן מאכן סענס. ס׳איז א חילוק צווישן חומש מחומשים וואס איז בגדר לעצמו, און וואס איז בגדר לתנוקות. יא, ס׳איז דא א חומש פאר קינדער. א טאטע לערנט נישט קיין חומש. פארוואס? ווייל א חומש קען ער געדענקען נאר איין חומש אויפאמאל. א טאטע האט שוין געדענקט די גאנצע תורה אויפאמאל. כולי האי ואולי. ווייבער דארפן זיין זוכה זיין. און… איך ווייס נישט. עפעס ביסטו גערעכט אז ס׳איז דא א גאנצע אנדערע פראבלעם. אבער ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב. די אלע הלכות וואס דו שטעלסט אויס, דאס מאכט דעם ספר תורה מער קאמפליט.
דער רמב״ם׳ס לשון “אין בו קדושת ספר תורה כלל”
Speaker 1: אויך אביסל אינטערעסאנט די לשון פון די רמב״ם: “אין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין”. אונז ווייסן דאך אז ס׳איז די גדר פון חומש. אבער מ׳קען זאגן, “אין בו קדושת ספר תורה”, נאר ס׳האט א קדושה פון א חומש. ער וויל אונז זאגן אז… אה, ס׳איז גארנישט? ס׳איז א חומש׳ל. אבער א חומש׳ל האט דאך אויך א קדושה. וואס הייסט דאס אז נישט?
Speaker 2: קענסטו מיר מסכים זיין אז א גרויסע חידוש איז געווען אז מ׳זאל עס מעביר זיין אויפן פאלגנדן?
Speaker 1: דו מיינסט ס׳איז א חומש׳ל? ניין, איך מיין דער רמב״ם וויל דאך דאס זאגן אז ס׳איז ממש… ס׳איז אן אשעמינג. דער רמב״ם שעמט אים, ער האט געטון אזא נארישע זאך. ס׳איז וועגן א חומש׳ל, אבער נאכאלץ האט ער געטון גאר געוואלדיגע זאכן. ער האט אראפגעשריבן כל התורה כולה, און מ׳קען לערנען דערין.
דיסקוסיע: קרי אנשטאט כתיב אין א חומש
Speaker 1: אקעי. איך גיי דיר געבן א דוגמא. אין א חומש וואו ס׳שטייט “שבעה וחמישים יוצאי דופן מצות כתיבת ספר תורה לא דרוש”. און אין מיין חומש האב איך אריינגעשריבן אינעווייניג די קרי. אין אנדערע ווערטער, געווענליך אין א חומש, די אפיציעלע וועג איז צו שרייבן די כתיב, און אין די זייט שרייבט מען די קרי. אין מיין חומש האב איך געשריבן די קרי אינעווייניג, ווייל איך וויל אז ס׳זאל זיין אזוי מ׳ליינט עס.
Speaker 2: אבער דאס איז דאך א חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות.
Speaker 1: אקעי, דו זאגסט אז א חומש קען זיין אזוי. ס׳איז אינטערעסאנט. איינער האט מיר געזאגט אז אפילו ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳טאר נישט, אבער פון רמב״ם איז משמע אז מ׳טאר יא. דער רמב״ם אין די הקדמה פון זיין ספר זאגט “ואיני בא לגלות דעתא דהאי ספר אין בו גדושה כלל”. אבער דאס איז א חומש מן החומשים שמלמדין בו תינוקות. ס׳שטייט אויפ׳ן דעקל “חומש”, ס׳שטייט נישט “ספר תורה”.
אגב, אפילו איינער זאגט אז מ׳איז יוצא, איך גיי עס דאך דרוקן אין פינף בענדער. איך גיי נישט מאכן אזא זאך. אבער איך האב געוואלט זאגן אז חומשים שמלמדין בהם תינוקות, יא. זייער גוט. באלד וועלן מיר זען, מיר גייען זען אין די הלכה, אה, מיר גייען זען דא אין די ענד פון דעם פרק די הלכה פון א חומש.
פארוואס לערנען קינדער נישט פון א כשר׳ן ספר תורה?
Speaker 2: אבער וואס טאקע, אויב דו האסט דאך א ספר תורה, פארוואס פארגינט מען נישט אז די קינדער זאלן אויך לערנען אין א כשר׳ן ספר תורה? איז דא אפשר אן ענין דוקא?
Speaker 1: דאס איז שווער, לכאורה. קודם כל, ס׳איז נישטא אזויפיל ספר תורות. מ׳דארף שרייבן יעדע אות, וויאזוי קען זיין אזויפיל? אבער אויב יעדער שרייבט… דער יונגל שרייבט, דער יונגל האט נאך שטערן. אקעי, לאמיר אנקומען. מ׳האט אנגעקומען אין די הלכה למעשה.
ספר תורה שאינו מוגה — דרייסיג טעג
Speaker 1: א ספר תורה וואס מ׳האט נישט מגיה געווען צו מאכן זיכער אז ס׳איז כשר, טאר מען נישט צו האלטן מער ווי דרייסיג טעג, נאר מ׳זאל עס פיקסן. אדער, אזויווי די פריערדיגע, איינער וואס האט געשריבן די קרי אנשטאט די כתיב, זאל ער עס פאררעכטן אזויווי ס׳דארף צו זיין, אדער גונז זיין.
Speaker 2: יא, איינער האט מיר געזאגט נישט לכאורה אז מ׳האט נישט איבערגעגאנגען.
Speaker 1: איינער האט מיר געזאגט ליטעראלי אז ס׳איז דא א טעות. דער רמב״ם זאגט נישט די הלכה פון מגיה זיין, פון איבערגיין. ער האט געמיינט נישט געפיקסט, נישט באטראכט, נישט געטשעקט, נישט בודק געווען. קען זיין מ׳דארף טשעקן, ס׳איז פראקטיש. אבער דער רמב״ם, דא שטייט נישט דאס. דא שטייט אז אויב ס׳איז דא איינע פון די טעותים, דעמאלטס.
שלש טעויות בכל דף — תיקון אדער גניזה
Speaker 1: יעצט אזוי, א סופר וואס האט דריי טעותים אין יעדע פעידזש, יעדע עמוד, וואלט מען געפיקסט. א ספר, נישט א סופר. א ספר, יא. ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף ודף, דארף זאל מען פאררעכטן. אויב עס איז דא פיר אויף יעדע פעידזש, איז פשט אז ס׳איז זייער שווער צו פיקסן אזוי סאך. יגנז.
Speaker 2: ניין, דער חורבן איז עקסטער דאס, אז דער מענטש וואס האט עס געוואוסט די טעויות, נישט קיין חזקה, מען קען נישט פיקסן דאס. מען זעט נישט שיין עס ווערט אזוי ווי עקלדיג.
Speaker 1: יא, דער ווארט איז, זייער גוט. דער פיקסן זעט מען אויס. דער פיקסן מיינט, אזוי ווי דער רמב״ם גייט זאגן מיט מראבירים, דער פיקסן מיינט אז מען לייגט אריין אותיות אינדערזייט, האבן שיבוש בלא ארבע טעויות, ער זאגט אז אויב האלטסטו שוין טיף אין די ספר, און דא דארט טרעפסטו נייע דפים וואס האבן טעויות, מיינט נישט אז ס׳איז יעצט כלי מאכן א ספר. דעמאלטס איז יא פאררעכטן.
וואס איז געזאגט ווען דער הייבט אן צו מאכן א ספר. וואס דאך דף אחד מן השאר. כאפ אז איך ווייס נישט וואס ער וועט טון. ביי די ענד איז שוין יא דא דפים וואס האט אפילו פיר טעויות, ווייל עס דארף האבן גניזה. אבער אויב עס איז דא איין דף וואס איז מיט נאר דריי טעויות אויף דעם, דאס מיינט עפעס אזוי.
אין די מיעוט, קען נישט זיין אז יעדע איינס פון די טעויות איז מער ווי פיר פעידזשעס, ווי מער פיר אפאר. אויב עס איז דא א חלק מיט דריי טעויות, און אויב עס איז דא אטליסט איינס וואס האט נאר דריי טעויות, קען מען מתקן זיין אפילו דעם מיט פיר טעויות. עפעס אזוי. יא.
במה דברים אמורים — שנמצא תולה אותיות
Speaker 1: במה דברים אמורים? שגזר פעם החסיד שנמצא תולה אותיות. אה, וואס דאס איז, קען מען פאררעכטן. וויאזוי פאררעכטן? דעמאלטס זאגט מען אז מען קען נישט פאררעכטן מער ווי פיר טעויות. ווען זאגט מען מען קען נישט פאררעכטן מער ווי פיר טעויות? אויב ס׳פעלט דא עפעס. כגון החסיד, ס׳פעלט אותיות. סאו וואס טוט מען? מען לייגט אריין א האנט לאנג טיים מיט׳ן תולה, מען לייגט אריין צווישן די שורות, אז דאס נאר אז ס׳זאל נישט עקלדיג. אזוי אז ס׳איז אין פיר א המון נישט עקלדיג. דאס איז דאס.
מותר לכתוב חומש חומש
Speaker 1: מותר לכתוב את התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו. דאס איז פשוט, מ׳זאגט חומש, און מ׳לערנט מותר. מ׳מעג שרייבן די תורה אין חומשים. מ׳האט אים געפרעגט, “האט עס קדושת ספר תורה התם?” האט עס די קדושה פון א גאנצע ספר תורה? זאגט ער, “וואס מיין דאס פונקט, לא ברור.” יא. און דאס אז מ׳קען ליינען דערין בציבור, אבער ס׳איז נישט געזאגט קלאר.
זאגט דער רמב״ם, “אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה…”
הלכות כתיבת מגילה, תנ״ך, ושרטוט
הלכה יד: איסור כתיבת מגילה לתינוק
דאס הייסט, ווייניגער ווי א חומש, סתם א מגילה, א שטיקל, א שטיקל פון… די שאלה איז אויב ס׳איז אויף פארמעט, ס׳איז נישט אויף פארמעט? ניין, ניין, מגילה מיינט אויף פארמעט. מגילה מיינט אויף פארמעט, אלעס רעדט מען דא אויף פארמעט. א מגילה מיינט אפאר פרשיות, נישט א חומש. חומש מיינט מ׳שרייבט גאנץ בראשית, א גאנץ חומש, יא. אבער שרייבן פרשת ויצא אליין, נישט. דאס איז איינע פון די זאכן וואס מ׳טאר נישט טון.
אינטערעסאנט. “ואין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה”. מ׳שרייבט נישט קיין… אפילו פאר א בעיבי, אפילו פאר א קינד וואס מ׳לערנט אים, ער לערנט דיך יעצט פרשת ויצא, שרייבט מען נישט קיין מגילה פון פרשת ויצא. אבער “ואם דעתו להשלים לה לחומש, מותר”. מ׳דארף וויסן, היינט… איך מיין, די דרוק דארף מען אויך וויסן וואס איז די דין פון די דרוק.
דיסקוסיע: דרוקן פרשיות פאר שבת — א זלזול?
אבער אויך, היינט איז זייער שטארק איינגעפירט, מ׳מאכט אזוי פאר א שבת, דרוקט מען ארויס נאר די פרשה וכדומה. ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט אויסגעהאלטן, ווייל ס׳ווערט א זייער גרויסע זלזול, אלעס ווערט אזוי א צייטונג, מ׳נוצט עס ווי ס׳איז דיספאזעבל.
איך האב געזען אז מ׳האט געפרעגט… די ליובאוויטשער מאכן יעדע וואך אזא קונטרס, אבער איך האב געזען אז די ליובאוויטשער רבי האט איינער געפרעגט, ס׳איז נישט געווען גענוג חומשים אין שול, איינער איז געקומען, ס׳איז געווען זייער אסאך געסט, האט ער געוואלט מאכן קאפיס פון א חומש. האט דער רבי געזאגט, “זאל ער קויפן נאך א באקס חומשים, ס׳וועט שוין זיין פאר נעקסטע וואך.”
אבער… איך ווייס נישט וואס… וואס טוען די אלע וואס טוען עס יא, וואס מ׳גייט אן שבת עליות? דאס זאג איך, און ס׳ווערט דיספאזעבל, ס׳איז א דיספאזעבל חומש. ס׳איז זייער פאני, איך מאך עס אויך, אבער איך האב געוואלט וויסן צו ס׳איז אויסגעהאלטן. ס׳הייבט זיך אן פון די הלכה, פארוואס טאר מען נישט מאכן קיין מגילה? לכאורה וועגן דעם, ווייל ס׳ווערט א זלזול.
איך האב בכלל א קריטיק אויף די אלע שבתים וואס מען מאכט אין האלס. ס׳איז נישט קיין אווירא דביהמ״ד, ס׳איז נישטא קיין ספרים, און מען טוט עס זייער איזי ווייל מען וויל דארט מאכן א באווארפן. ס׳איז נישט… נישט קיין בייסיק. דאס איז איין זאך, אבער אקעי.
אבער איך זאג, די דרוקן… אקעי, איך ווייס נישט. זאל מען פרעגן דעם רב, דעם פנים וואס צו טון. אבער עס זעט מיר אויס אז דא איז דא א ריזן צו טראכטן אז ס׳איז נישט צו די זאך.
כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת
“כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת”. אה, וואס איז דער היתר? “כותב מגילה לתינוק להתלמד בה” — אויך נישט פאר א תינוק. אפילו להתלמד, נאר אויב ער איז מתלמד, אויב ער צונאדט עס כדי ער זאל קענען שפעטער צולייגן די רעסט. מען מוז נישט טון בבת אחת. אויב א פלאן איז צו מאכן א גאנצע חומש, מעג מען דארן. זייער גוט.
אבער “כותב מגילה שלש שלש תיבות בשיטה אחת” — הלואי איז א מוטר. וואס איז דער פשט פון דעם? וואסעריגן הייסט דאס? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. מען מעג שרייבן א מגילה… ס׳קומט דאך אויער אריין שפעטער, און איך כאפ נישט וואס איז געווען דא פאר.
מען מעג שרייבן דריי ווערטער נאר אויף א ליין, און דעמאלט… אדער מאכן מיר עס מיט א גרויסע שינוי, אזוי ווי דעם מעג מען יא מאכן. אויב איינער מאכט עפעס אנדערש, און ס׳איז א סארט חומש. וואס איז די מינינג? נישט א חומש. ער שרייבט עס אזוי ווי… די גמרא רעדט פון די תפילה וואס מ׳האט געמאכט פאר די פרשת סוטה, אדער מען שרייבט עפעס א נושא וואס איז נישט… אדער מען מעג יא נעמען א קליינע שטיקל פון די תורה, עפעס אזוי, וואס איז נישט דומה.
יא, עס איז א סארט וועג פון שרייבן, אדער א סארט וועג… א סארט ציינים וואס מען הענגט אויף אין די מוסד, איך ווייס. זאגט ער אזוי, דאס איז א סארט סלאגאן, א געוויסע פסוק, א געוויסע… יא, עפעס אזוי. דו האסט דא דריי פסוקים, און דו האסט עס נישט געמאכט נאך א פעיק ספר תורה. דו מאכסט סתם עפעס א…
הלכה טו: דבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד
דער רמב״ם זאגט ווייטער, “מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד”. יעצט האבן מיר געענדיגט וועגן תורה, יעצט גייט ער רעדן נאך תנ״ך. וויאזוי דיעלט מען מיט תנ״ך? זאגט דער רמב״ם אז תורה, נביאים, וכתובים קען מען מאכן דערין אין איין כרך. ס׳זעט אויס אז ס׳איז איין לעוועל קדושה, אדער וואס? לגבי לבוכה איז אזוי געפיל. אבער וואס יא?
אבער צווישן יעדער חומש… און וואס נאך? צווישן יעדער חומש לאזט מען דריי ליין, נביאים איז דאך דריי ליינס. נישט יעדע נביא איז דאך דריי ליינס. פון שלש עשרה איז אויך דריי ליינס. פארוואס? אם בא לחלקו חולק. אויב דו ווילסט עס צוטיילן, וועלן זיי עס צוטיילן.
אבער די אמת איז אז דער איסור איז אז מ׳טאר נישט לחלק פרשיות. דאס איז נאר דא אין א ספר תורה. נישט פרשיות, מ׳שרייבט עס, מ׳געבט אים צוויי ספרים אין איין קלף, און ער צעשניידט עס, ער מאכט עס אין צוויי מגילות, צוויי ספרים.
דער סדר פון נביאים וכתובים
אבער וואס איז דער סדר פון נביאים וכתובים פריער? דאס איז לכאורה ווען מ׳שרייבט אלעס אויף איינמאל, דעמאלטס איז נוגע דער סדר. אבער דער סופר גייט נישט קיין סדר, ער שרייבט עס אלעס אויף איין לאנגע דף.
און אזוי, דער סדר איז א ברייתא, און דער סדר איז אזוי: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ותרי עשר. דאס איז בערך דער סדר היסטאריש, יא? יא, לאמיר נישט אריינגיין אין דעם.
דער סדר כתובים איז רות, תהלים, איז אויך ווייטער היסטאריש. די שאלה איז וועגן איוב. און משלי וקהלת איז ווייטער, ושיר השירים איז ווייטער היסטאריש, וקינות ודניאל ומגילת אסתר ועזרא ודברי הימים. אלעס איז היסטאריש אויסער איוב, לאמיר טראכטן.
דער אמת׳ער סדר איז דער סדר פון דער ברייתא וואס שטייט אין מסכת בבא בתרא. אונזערע חומשים זענען נישט געדרוקט אויף דעם סדר. אונז האבן חמש מגילות און די כתובים צוזאמען. אונז האבן אויך, אויב איך געדענק, שרייבט מען ישעיה פאר ירמיה. מ׳שרייבט אין עשרים וארבע, אין די קורן עשרים וארבע גייט שוין אויף דעם סדר. די מסורה איז אביסל אנדערש ווי דעם. סאו, מ׳דארף וויסן.
ישעיה איז געווען פאר ירמיה, דאס איז זיכער. יא, די גמרא זאגט א ריזן, נישט היסטאריש. ישעיה איז געווען פריער. ישעיה איז געווען עפעס בימי חזקיה פון אנהייב. יא, ישעיה איז פאר ירמיה. סאו, די גמרא זאגט א ריזן פארוואס ס׳איז אויף דעם סדר, אבער ס׳איז נישט ממש, נישט אינגאנצן די היסטארישע סדר. עניוועי, און אויך אונז פירן זיך נישט דעם סדר. דאס הייסט, אין אונזערע חומשים גייט נישט אזוי. אקעי.
הלכה טז: שרטוט בכתבי הקודש
דאך, הלכה, כל כתבי הקודש, אינקלודינג תנ״ך, שרייבט מען עס אין כותבן על גבי סרגל. מ׳שרייבט עס נאר אויף סרגל. אה, אפילו כותבן על הנייר, אפילו מ׳שרייבט נישט אויף קיין קלף, נאך אלץ דארף מען מאכן ליינס. וואס טוט מען ווען מ׳שרייבט מיט די ליכט אויף שלש תיבות לא יכתוב? דריי ווערטער מעג מען שרייבן אן א סרגל.
יעצט איז דא א היתר. דריי תיבות מיינט ער לכאורה ווען מ׳שרייבט די חומש, יא? ווען מ׳שרייבט עס, פאר דריי ווערטער האט ער פארפאסט עפעס אזוי. דאס איז אינטערעסאנט, איך ווייס נישט קלאר. וואס איז די הלכה? מיר זעען אין די גמרא אז אמאל שרייבט מען תפילין, שרייבט מען א פסוק אליינס אין א בריוו, דארף מען שרייבן מיט שרטוט. אבער מיר זעען נישט וואס איז פון רמב״ם די הלכה.
הלכה יז: קדושת כרך מיט תורה נביאים וכתובים
יעצט, די כרך שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים, אין קדושת ספר תורה אלא כחומש מן החומשים. פארוואס? ס׳איז א כל המוסיף גורע. זייער גוט.
חידוש: כל המוסיף גורע — צולייגן מאכט שוואכער
אויף דעם איז דער רמב״ם דין היעסק אדער נחוס. ווייל ס׳איז פונקט אזוי ווי מ׳לייגט… זייער אינטערעסאנט, דו נעמסט א תורה דו שרייבסט אויף איר נביאים וכתובים, ווערט עס ווייניגער קדוש. דו נעמסט א תורה, דו לייגסט צו נביאים וכתובים, ווערט עס ווייניגער קדוש. פלאי פלאים.
ס׳זעט אויס אט ליעסט האסטו די רעכט צו שרייבן אויף א ספר תורה נביאים וכתובים. לאמיר זאגן א מענטש האט ארויסגעקומען מיט א טעכנאלאגיע צו מאכן אזא לאנגע ספר תורה וואס זאל אויך האבן א גאנצע משנה און תלמוד, יא, לאמיר זאגן. קען זיין מ׳טאר נישט. ער האט געזאגט אז דא האסטו א רעכט צו שרייבן איין ספר מיט די נביאים וכתובים. אבער ס׳ווערט א חומש. ס׳ווערט א חומש, באט אט ליעסט האסטו די רעכט.
ס׳קען זיין אנדערע זאכן, אזוי ווי למשל ביים מזוזה האט ער געזאגט אז מ׳טאר נישט שרייבן אנדערע זאכן. קען זיין דער רמב״ם האט געזאגט, אויב איינער וויל דא אנהייבן אריינלייגן דא איך ווייס נישט וואס, יא, פיין, געוואלדיג. ס׳קען זיין אז כל יתר כנטול דמי מיינט אז מ׳טאר נישט צוזאמען צולייגן, אבער לכאורה מיינט ער דאס, אז ער האט צוגעלייגט די נביאים וכתובים איז עס אויך געווארן שוואכער.
סולם המידות הטובות | שמונה פרקים פרק ד׳ – Video
סולם המידות הטובות | שמונה פרקים פרק ד׳
הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/8usymoo9tquy75j28w36x/DR084.mp4?rlkey=5yxxdi3dzparp70vtg20gcgzd&dl=0