אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ד (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות תפילה, פרק ד׳ (הלכה א׳–י׳)

הלכה א: חמשה דברים המעכבים את התפילה

דברי הרמב״ם: חמשה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה: טהרת ידים, כסוי הערוה, טהרת מקום תפילה, דברים החוחצים אותו, וכוונת הלב.

פשט: אפילו כשזמן התפילה הגיע, יש חמשה דברים שעומדים בדרך ועושים שהתפילה אינה תקפה בלעדיהם.

חידושים והסברות:

1. האם חמשת הדברים הם מדאורייתא או מדרבנן? השאלה נשאלת אך נשארת פתוחה. טהרת ידים בוודאי אינה דאורייתא (ידים היא תקנה מאוחרת יותר), אבל לגבי האחרים נשאר הדבר לא ברור.

2. האם חמשת המעכבים נוגעים רק לתפילה מסודרת (דרבנן) או גם לעיקר מצוות תפילה מן התורה? כאשר אדם זועק לקב״ה בעת צרה (שלפי הרמב״ם היא עיקר מצוות התפילה מהתורה), האם הוא צריך גם את חמשת התנאים? האם אותה “זעקה” צריכה גם צורת התפילה (שבח, הודאה, שאלת צרכים)? הכל נשאר כשאלה.

3. חילוק בין תפילה לברכות: חידוש חשוב: חמשת המעכבים נוגעים רק לתפילה (שמונה עשרה), לא לברכות. אפשר לומר ברכה (כמו אלקי נשמה) בלי נטילת ידיים. הראיה: כשקמים בבוקר, אומרים הגאונים/ראשונים שצריך לרחוץ ידיים לפני אלקי נשמה, אבל מדינא דגמרא (וכך פוסק הרמב״ם) אין צריך לרחוץ לפני ברכה. “מודה אני” (שאין בו שם) בוודאי אפשר לומר בלי נטילה.

4. דברים החוצצים לעומת כוונת הלב – שני דינים נפרדים: “דברים החוצצים” (דברים שמפריעים לאדם / גורעים ממנוחתו) הוא מעכב נפרד מ״כוונת הלב”. אפילו אם אדם הצליח לכוון את לבו למרות דבר החוצץ, לא עשה כראוי. ולהיפך – לפעמים אדם יכול שלא לכוון את לבו בלי דבר החוצץ.

5. מבנה חמשת הדברים: שלושת הדברים הראשונים הם כולם סוגי טהרה: (1) טהרת ידים, (2) כיסוי ערוה, (3) טהרת מקום התפילה. הם הולכים מפנימה לחוץ: תחילה ידיים/גוף, אחר כך כיסוי (שצריך ללבוש), אחר כך המקום (חיצוני). הרביעי (דברים החוצצים) נוגע להפרעות גופניות, והחמישי (כוונה) חוזר פנימה – התנאי הרוחני.

הלכה א (המשך): טהרת ידים – רחיצת ידיים לתפילה

דברי הרמב״ם: רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל.

פשט: צריך לרחוץ את הידיים במים עד “הפרק” לפני התפילה.

חידושים והסברות:

1. מה פירוש “עד הפרק”? אינו ברור ברמב״ם מה פירוש “עד הפרק”. שתי דרכים:

פרקי אצבעותיו = עד המקום שבו האצבעות מחוברות לכף היד (רק האצבעות, לא כף היד עצמה). הסברא: נוגעים באוכל באצבעות, לא בכף היד.

פרק הזרוע = עד פרק כף היד (כף היד כולה). טוענים שהמילה “פרק” בלשון יחיד מתייחסת לפרק הגדול יותר, לא ל״פרקי אצבעותיו”.

– תוספות בסוכה סוברים שרוחצים את כל הידיים.

– בהלכות יום כיפור כתוב “עד פרקי אצבעותיו” – אבל כאן כתוב רק “עד הפרק” בלי ביאור.

2. טעם טהרת ידים – ידים עסקניות הן: החיוב הוא משום שכל הגוף צריך להיות נקי, והידיים מתלכלכות במיוחד כי “ידים עסקניות הן”. אדם בדרך כלל נקי יחסית, אבל הידיים מתלכלכות, לכן צריך לנקותן במיוחד.

הלכה א (המשך): שיעור הליכה למים

דברי הרמב״ם: היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ואין לו מים – אם היה בינו ובין המים ד׳ מילין (שמונת אלפים אמה) לפניו, הולך עד מקום המים ורוחץ ומתפלל. היה בינו ובין המים יותר מכאן, מקנח ידיו בצרור או עפר ומתפלל. במה דברים אמורים? לפניו. אבל לאחריו – אינו חייב לחזור אלא עד מיל. יותר ממיל – מקנח ידיו ומתפלל.

פשט: לפניו (בדרכו) – עד 4 מיל. לאחריו (חזרה) – עד 1 מיל. יותר מכך – מנקה באבן/עפר.

חידושים והסברות:

1. שיעור מיל – זמן או מרחק? הרמב״ם כותב את השיעור במרחק (ד׳ מילין = 8000 אמה), לא בזמן. משיעור הילוך מיל = 18 דקות יוצא ד׳ מילין = 72 דקות. אבל לשון הרמב״ם היא שיעור במקום, לא בזמן.

2. קינוח ידיים אינו מבטל את חיוב הניקוי: כאשר אי אפשר לרחוץ במים, הקינוח (ניגוב באבן/עפר) אינו פטור מניקוי – זוהי צורה בדיעבד של ניקוי. חיוב הנקיות נשאר, רק ההידור של מים חסר.

הלכה ב: רחיצה לתפילת שחרית – פנים, ידיים ורגליים

דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים שהנטילה לתפלה אינה אלא לידיו בלבד – בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל בשחרית – רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

פשט: לפני שחרית יש חיוב רחיצה גדול יותר – פנים, ידיים ורגליים – לכבוד קונו.

חידושים והסברות:

1. פירוש הרמב״ם ל״לכבוד קונו”: הגמרא אומרת שצריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו “לכבוד קונו”. הרמב״ם מפרש שזה נוגע ספציפית לפני שחרית – כשבאים בפעם הראשונה ליום אל הקב״ה, צריך להתכונן.

2. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד אינו מסכים. הוא אינו יודע מהיכן הרמב״ם לוקח “רגליו” – הוא סובר שהחיוב של רגליים אינו ברור.

3. השולחן ערוך אינו מביא דין זה: השולחן ערוך כלל אינו מביא את השיטה שצריך לרחוץ פנים, ידיים ורגליים לפני שחרית.

4. השוואה לכהן בבית המקדש: בעל המאור מביא שמקור הרמב״ם הוא כמו הכהן שעשה קידוש ידיו ורגליו. טענת הראב״ד היא שכבוד כהן אין לו שייכות לתפילה.

5. רגליים בזמנינו: “רגליים” הוא רק חיוב כשהולכים בלי נעליים/גרביים ויש אבק. היום שהולכים כל הזמן עם גרביים ונעליים, חיוב הרגליים אינו כל כך מעשי. פנים וידיים מקובל, אבל רגליים פחות. גם הכהנים בבית המקדש לא הלכו עם גרביים – אולי זה היה עניין של אורח חיים, לא הלכה.

6. [דיגרסיה: מקוה לפני שחרית]: יהודים חסידים שהולכים למקוה לפני שחרית מקיימים את שיטת הרמב״ם (לרחוץ את כל הגוף כולל פנים, ידיים ורגליים). מוזכר גם בקצת אירוניה שיש הולכים למקוה (כדי לקיים את הרמב״ם) אך אינם מקפידים על הלכות פשוטות אחרות. מדוע אלו שאינם הולכים למקוה לא מנסים לקיים לפחות את ההלכה הפשוטה של הרמב״ם של פנים ידיים ורגליים?

7. [דיגרסיה: מנהג מוסלמי]: גם מוסלמים נוהגים לרחוץ את רגליהם לפני התפילה, ואולי הרמב״ם לקח משם.

8. אורח חיים לעומת הלכה: דבר שקשור לאורח חיים מסוים של אדם (כמו הליכה בלי נעליים) אין צורך להמשיך אותו כשמשיח יבוא – אין צורך ללבוש גלימה ערבית כי אברהם אבינו אולי הלך כך.

הלכה ג: טמאים ותפילה

דברי הרמב״ם: כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד כטהורים ומתפללים. אף על פי שאפשר להם לטבול ולהיטהר, אין התפילה מעכבת.

פשט: כל הטמאים צריכים רק לרחוץ את ידיהם כמו כל מתפלל – אינם צריכים לטבול כדי להתפלל. אפילו כשיכולים כבר ללכת למקוה, טבילה אינה מעכבת תפילה.

חידוש: זה מוכיח שרחיצת ידיים אין לה קשר לטומאה – יש לה קשר פשוט לידיים נקיות. נטילת ידיים אינה עוזרת לטומאה, זה לא הנושא.

הלכה ד: תקנת עזרא לבעל קרי

דברי הרמב״ם: וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול. ובית דין שאחריו הוסיפו כח – וכן התקינו שלא יתפלל בעל קרי לבד אלא בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול. אבל זה לא בגלל טומאה וטהרה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים.

פשט: עזרא תיקן שבעל קרי לא ילמד תורה בלי טבילה. בית דין מאוחר יותר הוסיף שגם תפילה צריכה טבילה. אבל הטעם אינו טומאה – אלא כדי שלא יהיו יותר מדי אצל נשותיהם.

חידושים והסברות:

1. קושיית הכסף משנה – מי הוא “בית דין שאחריו”? הכסף משנה אינו יודע מי זה. בגמרא כתוב שעזרא תיקן לדברי תורה, שכולל קריאת שמע. הכסף משנה שואל: תפילה גם מורכבת מפסוקים – מדוע צריך תקנה שנייה?

2. האם תפילה היא “דברי תורה”? קריאת שמע היא בבירור “קורא בתורה”, אבל תפילה? לתפילה יש פסוקים, אבל לא ברור שזה נקרא “קורא בתורה”. אדם יכול תיאורטית להתפלל בשפתו שלו בלי דברי תורה. נוסח התפילה אינו ממש “קריאה בתורה” כמו קריאת שמע. לכן מסתבר שהיה צורך בתקנה נפרדת לתפילה.

3. קושיית החכם צבי – “תלמידי חכמים” לעומת כולם: החכם צבי סובר שהטעם “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין” מתאים רק לדברי תורה (שזה עניין של תלמידי חכמים), אבל תפילה מתפללים כולם – אפילו מי שאינו תלמיד חכם. הטעם לא מתאים כל כך לתפילה.

4. שני טעמים בגמרא: בגמרא יש ספק עם שני טעמים: (א) “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן”, (ב) פריקת עול וקלות ראש – צריך להיות אימה ויראה. הרמב״ם אולי הבין ששני הטעמים הם אותו רעיון: קלות הראש היא מה שמסתובבים אצל הנשים. אם כך, זה נוגע לכולם, לא רק לתלמידי חכמים.

5. עמי הארץ והתקנה: אם תקנת עזרא היא רק לתלמידי חכמים, מה עם עמי הארץ? האם הם יכולים להתפלל כבעלי קרי? זה לא יכול להיות – עמי הארץ הם “נזק נלווה” של תקנה שהעיקר היה לדברי תורה.

הלכה ד (המשך): זב שראה קרי, נדה שפלטה שכבת זרע

דברי הרמב״ם: לפיכך היו אומרים בזמן התקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע… צריכים טבילה לקריאת שמע, וכל שכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שאין טומאתם חמורה מטומאת זוב ונדה.

פשט: אפילו מי שכבר טמא בטומאה חמורה (זב, נדה), צריך לטבול בגלל חלק הקרי, למרות שהוא נשאר עדיין טמא מזיבה/נדה.

חידושים והסברות:

1. הפשט הוא לא שטומאה בכלל מעכבת לתפילה. להיפך – טומאה אינה מפריעה. רק טומאת קרי ספציפית מפריעה, מצד התקנה. הזב נשאר טמא אחרי טבילתו, אבל הוא התנקה מחלק הקרי – שהוא עיקר תקנת עזרא.

2. הטבילה כאן היא לא טבילה לטהרה במובן הרגיל (כי הוא נשאר טמא), אלא טבילה מבוססת תקנה – “שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן”. אם זו לא טבילה אמיתית לטהרה, אולי אין צורך בכל דיני טבילה במקוה? זה נשאר שאלה פתוחה.

הלכה ד (המשך): ביטול שתי התקנות

חידושים:

1. הרמב״ם סובר ששתי התקנות – הן תקנת עזרא לתורה, הן התקנה המאוחרת לתפילה – בטלו. הטעם: “לא פשטה, לא היה כח בציבור לעמוד בה” – הציבור לא היה לו כוח ללכת למקוה. נושאי הכלים על הרמב״ם אומרים גם “כבר בטלה גם תקנה זו של תפילה”.

2. אולי אצל תלמידי חכמים עצמם זה כן נתפשט (כי הטעם “שלא ימצאו אצל נשותיהן” רלוונטי להם), אבל לכלל הציבור לא?

3. קושיה: הרמב״ם כותב הלכות לכל היהודים, לא רק לתלמידי חכמים. איך אפשר לומר שהתקנה היא רק לתלמידי חכמים?

4. חילוק בין תפילה לקריאת שמע: תפילה חמורה יותר – כשביטלו את התקנה לקריאת שמע, לא ביטלו אותה לתפילה. זה מראה שתפילה צריכה יותר “כובד ראש” מקריאת שמע.

הלכה ד (המשך): המנהג של רחיצה לפני תפילה (תשעה קבין)

דברי הרמב״ם: ומכל זה… המנהג פשוט בכל ישראל אבותינו ורבותינו שאין בעל קרי מתפלל עד שירחץ כל בשרו במים… משום היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים.

פשט: למרות שהתקנה בטלה, המנהג פשוט שבעל קרי רוחץ כל בשרו במים לפני תפילה – לא טבילה מלאה במקוה, אלא רחיצה.

חידושים והסברות:

1. טעם חדש: כאן מתגלה טעם שלישי שונה משני הקודמים (טומאה, תקנת עזרא): “היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים” – סימן/תזכורת שלא להיכנס לבית הכנסת כשטמאים.

2. זהו בעצם עניין תשעה קבין – לא טבילה מלאה במקוה, אלא רחיצה/שפיכת מים.

3. חילוק חשוב: המנהג הוא רק בתפילה, לא בקריאת שמע. וזה רק לבעל קרי ספציפית, לא לטמאים אחרים.

4. זה יותר מסתם “להיות מוכן” – כאן יש רחיצת כל בשרו במים ספציפית, לא רק ניקוי (ניגוב), אלא ממש במים.

5. הרמב״ם כלל לא מביא את שיעור תשעה קבין – כי לפי הרמב״ם העיקר הוא לרחוץ כל בשרו, ותשעה קבין הוא רק שיעור מעשי שהגמרא נותנת. הגמרא אומרת שצריך להיות “בשפיכה” – זה פשוט כי אם אי אפשר להיכנס, צריך לשפוך כדי להיטהר. העיקר הוא ניקיון מעשי. מקלחת לפי הרמב״ם בוודאי מספיקה, ואולי הדרך הטובה ביותר.

הלכה ד (המשך): חילוק בין בריא לחולה

דברי הרמב״ם: בריא… או חולה שבא על אשתו [צריך רחיצה], אבל חולה שראה קרי לאונסו אינו צריך רחיצה, ואינו מנהג.

פשט: מנהג הרחיצה חל על בריא (אפילו שראה קרי, וכל שכן שבא על אשתו) ועל חולה שבא על אשתו. אבל חולה שראה קרי לאונסו – עליו אין המנהג.

חידושים והסברות:

1. “בריא” פירושו: בריא שראה קרי (אפילו לא דרך תשמיש), וכל שכן שבא על אשתו. הטעם: בריא הוא בדרך כלל “בעל” (נשוי/פעיל), והוא עושה זאת באופן קבוע.

2. מדוע חולה שראה קרי לאונסו פטור? כמה אפשרויות:

– הוא בדרך כלל אינו “בעל”, ממילא הטעם של “שלא יהיו מצויין” אינו נוגע.

– חולה חלש יותר, אין לרדוף אחריו.

– קשה לו יותר ללכת לרחוץ.

3. זהו רק מנהג, לא הלכה – כפי שהרמב״ם עצמו אומר. תשובת הרשב״א מוזכרת בהקשר זה.

הלכה ד (המשך): מנהג ספרד לעומת מנהג אשכנז

חידוש: זהו אחד המקומות שבהם הרמב״ם מביא חילוק בין מנהגים. באגרת הרמב״ם כתוב: “ישראל שביני הישמעאלים נוהגים לרחוץ, ישראל שביני הערלים לא נהגו לרחוץ.” באירופה רחצו פחות מאשר בספרד, אבל כן הקפידו שאחרי תשמיש צריך לרחוץ לפני התפילה.

הלכה ד (המשך): רמות של ניקיון – זב, נדה, גר

הרמב״ם: זב שראה קרי, בעל תשובה שבא להתגייר — אין מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה אין מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד.

אצלם אין אפילו את המנהג – רק מה שחשוב מעשית: שלא תהיה חציצה, שיוכלו להתפלל. אפילו חולה צריך לרחוץ את הלכלוך – זה דבר פשוט.

[דיגרסיה: חסידים ומקוה]: למעשה לא נוהגים בתשעה קבין. החסידים שהולכים למקוה כל יום – זה בטל לתקנת עזרא (שהיא עצמה בטלה), וצריך לשאול אותם מה הכוונה של מנהגם. ברוחניות זה דבר אחר, אבל מצד הלכה זה לא מחייב.

הלכה ד: כיסוי ערוה – השני מחמשת הדברים

דברי הרמב״ם: אף על פי שכיסה ערותו כדרך שמתכסה לקריאת שמע — שכבר למדנו בהלכות קריאת שמע — בתפילה יש עוד חומרא: שיכסה את לבו. **ואם לא

כיסה לבו, אף על פי שאין לבו רואה את ערותו, הואיל וכיסה ערותו — מתפלל ויוצא, אבל לכתחילה לא יעשה.**

פשט: לקריאת שמע צריך רק מכנסיים (כיסוי ערוה), לתפילה צריך גם חולצה (כיסוי הלב). כיסוי הלב הוא לכתחילה, לא לעיכובא. אבל הדברים שמעכבים בקריאת שמע (כיסוי ערוה עצמו) מעכבים גם בתפילה. בתפילה יש עוד חומרא נוספת.

חידושים והסברות:

1. קושיית רבינו מנוח: בדרך כלל קריאת שמע חמורה יותר מתפילה (כי קריאת שמע היא דאורייתא), מדוע בכיסוי הלב תפילה חמורה יותר?

תירוץ: החילוק הוא שבתפילה אדם עומד לפני המלך — מדבר ישירות עם המלך. בקריאת שמע אינו מדבר עם המלך — “שמע ישראל” היא דברי תורה, מדבר לעצמו, לא למלך. לכן תפילה צריכה רמה גבוהה יותר של הכנה/כבוד — גם כיסוי הלב, גם רחיצת בעלי קרי (שגם היא רק בתפילה, לא בקריאת שמע) — הכל כי תפילה דורשת היכון כראוי לפני מלך ישראל.

2. [דיגרסיה: מנהגים חסידיים לגבי קריאת שמע]: החסידים שאומרים שצריך לקרוא קריאת שמע עם כובע ומעיל — לפי הרמב״ם אין דין של היכון כראוי לפני מלך ישראל על קריאת שמע, רק על תפילה. מוזכר מעשה עם הרבי מליובאוויטש שפגש את ר׳ חיים קורא קריאת שמע בפיג׳מה והיה כועס — אבל לפי הרמב״ם בקריאת שמע אין שום עניין של היכון כראוי לפני מלך ישראל.

3. [דיגרסיה: חסידים שתופסים קריאת שמע]: המנהג של חסידים שקוראים קריאת שמע מוקדם יותר (לפני זמן) כי הם מתפללים מאוחר הוא “דבר מגונה לעשות” — כי התקנה היא שקריאת שמע תיאמר עם ברכותיה, בסדר התפילה. אם מתפללים מאוחר אחרי זמן קריאת שמע, זו לכתחילה בעיה. “אשרינו שאנו משכימים ומעריבים” הוכנס לסדר התפילה — אולי גם בגלל עניין זה.

הלכה ה: טהרת מקום התפילה – השלישי מחמשת הדברים

דברי הרמב״ם: לא יתפלל במקום מטונף, ולא יתפלל אלא במקום נאה. ולא במרחץ, ולא בבית הכסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדוק. כלל שבדבר: כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו.

פשט: צריך לבדוק את המקום לפני התפילה. אם זה מקום שאינו בחזקת טהרה, צריך לבדוק קודם. אותן הלכות כמו בקריאת שמע: מרחיקין מצואה, מראיית ערוה, ריח רע.

חידושים והסברות:

1. מה אם התפלל ולמפרע מצא שהיתה צואה? אם זה מקום מוחזק שיש חשש של צואה, והוא לא בדק — נותנים לו קנס: חוזר ומתפלל במקום טהור. תפילתו לא יצאה — כי “תפילת רשעים תועבה” — הוא התפלל באופן שאינו ראוי. הרמב״ם אומר שזה אונס (הוא לא ידע), אבל הוא כן היה צריך לדעת שצריך לבדוק — לכן זה קנס.

2. מה אם באמצע התפילה מוצא צואה? “אם יכול להרחיק לפניה כדי שלא יראה אותה — ירחיק ארבע אמות. ואם אינו יכול — יפסיק.” הלשון היא “ירחיק לאחוריו” — הוא צריך לסגת אחורה, לא ללכת קדימה. אם הוא מתפלל מול קיר ולא יכול לעשות שזה יהיה מאחוריו, ישתמט הצידה. אם גם זה לא יכול — יפסיק (יפסיק להתפלל) ויחכה.

3. [דיגרסיה: תפילה תוך כדי הליכה]: במסכת ברכות יש הרבה הלכות על תפילה תוך כדי הליכה — בעבר אנשים נסעו על גמלים, היום נוסעים במכונית.

הלכה ה (המשך): ריח רע במקום התפילה – גדולי החכמים

דברי הרמב״ם: גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר, ולא בבית שיש בו מורייס ועסיס פשתן.

פשט: גדולי החכמים נהגו שלא להתפלל במקום שיש בו בירה, מורייס, או מיץ פשתן, כי יש ריח רע.

חידושים:

1. רש״י אומר שזה בגלל ריח חזק (ריח רע). גישה אחרת היא ששכר יכול לשכר ומפריע לכוונה. לשון הרמב״ם משמע שמדובר בריח רע.

2. חילוק בין צואה לריח רע: בצואה המקום עצמו אינו נקי (טמא/מלוכלך). בריח רע המקום טהור, רק זה מפריע. זה לא כמו טומאה – זה ריח חזק שלוקח את הפוקוס.

3. שתי קטגוריות: (1) הלכות טהרת המקום – נלמדות מ״והיה מחניך קדוש”, שזה עניין של כבוד, ו-(2) הלכות כוונה – מה שמפריע לריכוז של המתפלל. ריח רע של שכר/מורייס הוא איפשהו באמצע – זה לא ממש טומאת המקום, אבל יותר מסתם הפרעת כוונה. זה לא דין לכל אדם, אלא מנהג גדולי האמוראים.

הלכות דברים החוצצים: גופו נקי

צריך לנקביו

הרמב״ם: שיהא גופו נקי ולא יתפלל כשהוא צריך לנקביו… תפילתו תועבה.

פשט: מי שצריך ללכת לשירותים לא יתפלל – תפילתו תועבה, גרוע מאשר לא להתפלל כלל.

חידושים:

1. “תועבה” פירושה לא רק פסול – זה רע באופן אקטיבי, גרוע מאשר לא להתפלל כלל.

2. השיעור הוא: אם הוא לא יכול להתאפק כדי פרסה (זמן/מרחק מסוים), צריך תחילה לעשות צרכיו. אם הוא יכול להתאפק כדי פרסה, זה בסדר.

בדיקת עצמו קודם התפילה

הרמב״ם: לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו, ויסיר כיחו וניעו.

פשט: לפני התפילה צריך לבדוק את עצמו היטב – ללכת לשירותים, להסיר ליחה/ריר, וכל הדברים הגופניים שיכולים להפריע.

חידוש: זוהי קטגוריה רחבה: “דברים המעכבים” פירושם כל מה שמפריע גופנית (לא רגשית). הרמב״ם היה גם כולל קשירת שרוכי נעליים וכדומה, אבל הוא מביא ספציפית רק את עניני הגוף.

גיהוק, עיטוש, רוק בתפילה

הרמב״ם: והתעטש וגיהק ונתעטש בתפילתו – הרי זה מגונה. ואם בא לו גיהוק – יניח ידו על זקנו. נזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו ובבגדו. ואם עומד סתם – יכסה… כדי שלא יצטער בתפילה ויהא לבו טרוד.

פשט: צריך לעצור קולות גופניים בזמן התפילה. רוק צריך לבלוע בטלית/בגד. אם הוא עומד סתם (לא בשמונה עשרה?), מותר להוציא אותו לארץ.

חידוש: הרמב״ם עושה חשבון – שהגוף יהיה טרוד (עסוק באי נוחות) גרוע יותר מאשר שיהיה רוק במקום. לכן מותר בדיעבד להוציא את הרוק.

רוח מלמטה בתפילה

הרמב״ם: יצא ממנו רוח מלמטה שלא לדעתו – שותק עד שיכלה הריח, וחוזר לתפילתו. ביקש להוציא רוח ואינו יכול להעמיד עצמו – מהלך אחוריו ד׳ אמות, וממתין עד שתכלה הריח.

פשט: אם יוצאת רוח מלמטה, הוא מחכה עד שהריח עובר. אם הוא לא יכול להתאפק, הוא הולך אחורה ד׳ אמות, מחכה, ואומר תפילה מיוחדת.

חידושים:

1. הנוסח “רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים”: הרמב״ם מביא שצריך לומר את הנוסח – “גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, מחיינו תעלה ותרומם ממותינו” – ואחר כך חוזר למקומו ומתפלל.

2. פירוש בעל העיקרים: מנצלים את הרגע של פגיעות למוסר השכל – רואים את המגבלות של הגוף, שאי אפשר אפילו לשלוט על דבר כזה.

3. פירוש רבינו מנוח: זוהי תירוץ/התנצלות לקב״ה – “אתה עשית אותנו כך עם כל חלקי הגוף, מה לעשות? זו לא אשמתי.”

4. קשר לאשר יצר: ה״גלוי וידוע לפניך חרפתנו” הוא בעצם אותו רעיון כמו אשר יצר – מתביישים מהמגבלות הגופניות. מקנאים במלאכים שהם כולם רוחניים – “מתכבדים ומכבדים” – אבל דווקא בגלל שאדם צריך לאכול ויש לו פסולת, יש בושה, וזה מביא לתפילה עמוקה יותר.

מי רגליים בתפילה

הרמב״ם: היה עומד בתפילה ונתן לו מי רגליו על ברכיו – ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק. ואם שהה כדי לגמור כל התפילה – חוזר לראש.

פשט: אם מי רגליים זולגים במהלך התפילה, הוא מחכה עד שזה נגמר, וממשיך מהמקום שבו עצר. אם ההפסקה היתה ארוכה כדי לגמור כל התפילה, הוא מתחיל מההתחלה.

חידושים:

1. סתירה לכלל הרמב״ם בתפילה: הרמב״ם אומר במקום אחר שאפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש (בתפילה). אבל כאן הוא אומר כן חוזר לראש. התירוץ יכול להיות: שם מדובר על הפסק רגיל שאינו אסור – כאן ההפסק הוא סתירה לתפילה עצמה (כי הגוף עושה דברים מאוסים), לכן זה שונה.

2. חילוק בין תפילה לקריאת שמע: בקריאת שמע פוסקים אם שהה כדי לגמור את כולה. בתפילה אולי שונה. החילוק מוזכר אבל לא מפותח במלואו.

ד׳ אמות לפני ואחרי תפילה

הרמב״ם: היה משתין מים – שוהה כדי הילוך ד׳ אמות ואחר כך מתפלל. מי שהיה מתפלל – שוהה כדי הילוך ד׳ אמות ואחר כך משתין, כדי שלא יסרו דברי תפילה מפיו.

פשט: לפני התפילה אחרי השתנה, ואחרי התפילה לפני השתנה, צריך לחכות כדי הילוך ד׳ אמות.

חידוש: לשון הירושלמי: “כל ד׳ אמות של תפילה רחישי מרחשין סביב שפתותיו, פלוס השגירה בפיו.” זה אומר שד׳ האמות סביב המתפלל הן טריטוריה קדושה – “מקום” של תפילה. עושים כמו עושר חג (הפרדה/כבוד) לתפילה.

הלכות כוונת הלב

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה

הרמב״ם: כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ומי שמתפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.

פשט: תפילה בלי כוונה אינה תפילה, וצריך להתפלל שוב בכוונה.

חידושים:

1. מה פירוש “כוונה”? כוונה יכולה להיות (א) פירוש המילות – להבין מה אומרים, או (ב) “כוונה” – לדעת שעומדים לפני הקב״ה ומתפללים. “כוונה” כאן פירושה כנראה ה״כוונה” – כלומר, המתפלל יודע שהוא מתפלל ולפני מי הוא מתפלל – לא דווקא פירוש המילות (שקורה במהלך התפילה עצמה). זו נפקא מינה גדולה.

2. ראיה גדולה: “כוונה” פירושה לא פירוש המילות, אלא מצב של יישוב הדעת לפני התפילה – שהאדם יהיה מיושב, יבדוק אם הוא מוכן. כמו שבודקים את הגוף (בית הכסא), כך צריך לבדוק את הדעת.

3. קשר להכנות: שיטת הראב״ד – שכל ההכנות לתפילה (שכבר למדנו קודם) הן בעצם “אותו דבר כוונה”. כוונה היא עניין של לב, וההכנות משרתות את אותה מטרה.

“מצא דעתו משובשת ולבו טרוד”

הרמב״ם: מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו.

פשט: כאשר דעתו של אדם מבולבלת ולבו עסוק, אסור להתפלל עד שהוא נרגע.

חידושים:

1. הרמב״ם אומר “אסור” – לא רק שאין צריך, אסור להתפלל בלי יישוב הדעת.

2. תוספות יש להם היתר עצום שמותר להתפלל (אפילו בלי כוונה), אבל הרמב״ם פוסק בפשטות שאסור.

“הבא מן הדרך”

הרמב״ם: לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים שלשה ימים עד שינוח ותסור הדאגה ואחר כך יתפלל.

פשט: מי שבא מדרך (עייף = רעב, מיצר = בצער) אסור לו להתפלל שלושה ימים עד שהוא נרגע.

חידושים:

1. “עייף” פירושו רעב, לא סתם עייפות.

2. בזמנינו – “דרך” פירושה לא נסיעה קצרה במכונית, אלא משהו כמו טיסה לארץ ישראל, שלוקח יום-יומיים עד שחוזרים לעצמנו.

3. כל שכן שאדם שנסע “דרך ארוכה במוחו” (תשוש נפשית) צריך זמן ארוך לחזור.

4. הגבלה חשובה: זה לא פטור נוסף – חז״ל אומרים שמי שבא מדרך אין לו דעת. אבל אדם שנמצא בבית ואין לו דעת, הוא לא יכול לומר “אני מותש” – אומרים לו “התאמץ”. הפטור הוא רק למצב אמיתי שבו קשה במשך שלושה ימים.

“שיפנה לבו מכל המחשבות”

הרמב״ם: שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.

פשט: צריך לרוקן את הלב מכל המחשבות ולראות את עצמו כאילו עומד לפני השכינה.

חידושים:

1. לשון מעניינת “ויראה עצמו כאילו” – הרמב״ם לא אומר שעומדים לפני השכינה (שזה תמיד אמת, כי “מלא כל הארץ כבודו”), אלא שיראה את עצמו כך. השכינה רואה אותך כל הזמן – זו לא הנקודה. הנקודה היא שאתה צריך לראות זאת. כוונה היא אובייקטיבית – צריך להגיע למצב שבו רואים את עצמנו עומדים לפני השכינה, לא רק דבר סובייקטיבי באדם.

2. השוואה לליל הסדר: “לפיכך חייב אדם לראות את עצמו” – אותו מוטיב של “ראיית עצמו”.

“ליישב דעתו”

הרמב״ם: צריך ליישב דעתו… כדי לכוין את לבו… שלא יתבלבל, בנחת, בתחנונים.

פשט: צריך להתיישב ולהירגע לפני התפילה.

חידושים:

1. “ליישב” פירושו ממש לשבת – כשיושבים, הדעת “מתיישבת”. גמרא אומרת “כל שהוא מקווה ליישב” וראשון מפרש “צריך ליישב שתי ישיבות” – צריך לשבת שתי ישיבות (אחת לפני התפילה, אחת אחרי התפילה).

2. הלכה למעשה: אפילו במנחה, אפילו עשרים שניות, צריך לשבת לפני שמונה עשרה – ליישב דעתו.

3. אפילו לפי השיטה שתפילה מותרת בלי כוונה, לא נפטרים ממצוות הישיבה.

“ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי”

הרמב״ם: ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי.

פשט: לא יתפלל כמי שנושא משא ורוצה להשליכו.

חידוש: לא יהיה כובד, לא לנסות “לתפוס” ולסיים מהר – לא “להוריד משא” את התפילה.

ישיבה אחרי התפילה

הרמב״ם: לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר.

פשט: אחרי התפילה צריך גם לשבת קצת לפני שהולכים.

חידוש: זה לא רק כבוד – זה גם יישוב הדעת, שהאדם יודע “התפללתי, זה נגמר”. לא להיות “קטון קדושה” מיד אחרי התפילה.

חסידים הראשונים

הרמב״ם: חסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפילה ושוהים שעה אחר התפילה.

פשט: חסידים הראשונים בילו שעה לפני התפילה, שעה בתפילה, ושעה אחרי התפילה.

חידוש: זה יותר מהמינימום – המינימום הוא “מעט” (קצת), אבל חסידים הראשונים עשו שעה שלמה.

שיכור ושתוי

הרמב״ם: שיכור אל יתפלל לפי שאין לו כוונה. ואם התפלל תפלתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיסור יינו. ולגבי שתוי: שתה ואל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. איזהו שיכור? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ושתוי? יכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש.

פשט: שיכור (איבד את דעתו) – תפילתו תועבה, צריך להתפלל שוב. שתוי (שתה קצת) – תפילתו תפילה (בדיעבד), אבל לכתחילה לא יתפלל.

חידושים:

1. חילוק שיכור/שתוי: שיכור = לא יכול לדבר לפני מלך; שתוי = יכול לדבר לפני מלך בלי להשתבש.

2. “לפני המלך” – אולי לא ממש מלך, אלא שהוא לא יכול לדבר ביישוב הדעת, לא נורמלי. מלך הוא “דוגמה מכובדת” – העיקר הוא אם הוא יכול לדבר ביישוב הדעת.

3. רמת שתוי היא הרבה יותר גבוהה ממה שחושבים – אפילו רביעית יין כבר עושה שתוי, והוא צריך להחמיר שלא להתפלל עד שזה עובר.

4. תפלתו תועבה בשיכור –

אולי גרוע יותר מסתם לא להתפלל בכוונה, כי זו עבירה.

“לא מתוך שחוק…”

הרמב״ם: ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה.

פשט: אסור להתפלל משחוק, קלות ראש, שיחה, מריבה, כעס – אלא מדברי תורה.

חידושים:

1. “קלות ראש” פירושה תמיד דבר אחד: משחקים, בידור, מצב משחק.

2. לכן לומדים לפני התפילה – פסוקי דזמרה, עזי מקוממי – זה מקדים תפילה בדברי תורה.

3. “ולא מתוך דין הלכה” – אפילו דברי תורה, לא יהיה לימוד הלכה שבו צריך לפסוק, כי אז המוח עסוק בפסק. אגדה/פסוקי דזמרה עדיפים, כי לא צריך לחשוב עמוק – המוח נשאר פנוי לכוונת הלב.

תפילה וידיעת המילים / תפילה מסידור

חידושים:

1. הרמב״ם לא אומר שאסור להתפלל מסידור, ולא אומר שצריך להתפלל מסידור.

2. הסיבה העיקרית שצריך לדעת את התפילה בעל פה היא לא כדי לא לטעות – אלא כי כשהפוקוס הוא על אמירת המילים הנכונות, זה לוקח מהכוונה. אם בזמן התפילה הפוקוס שלך הוא לומר את המילים הנכונות, זה לוקח מהתפילה האמיתית (כוונת הלב).

3. לפי שיטת הרמב״ם שכוונה היא העיקר, סידור יכול להפריע כי עסוקים בקריאה במקום במחשבה. אבל לאנשים מסוימים זה עוזר – הם רואים את המילים וזה עוזר לכוונתם.

הלכה י׳: תפילה במקום סכנה – תפילה קצרה ביותר (ברכה אחת)

הרמב״ם: מי שהיה במקום סכנה, כגון מקום גדודי חיה וליסטים, מתפלל ברכה אחת, והיא זו: “צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה… בטובך הגדול… ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים…” ומתפלל כשהוא מהלך. וכשיגיע למקום ישוב ותתיישב דעתו, חוזר ומתפלל תפילה כתקנה – שמונה עשרה ברכות.

פשט: כשנמצאים במקום סכנה (חיות רעות, שודדים) אי אפשר לכוון לתפילה ארוכה. לכן אומרים רק ברכה אחת – המינימום הקטן ביותר. מותר להתפלל תוך כדי הליכה. כשמגיעים למקום בטוח, מתפללים שוב שמונה עשרה מלאה.

חידושים והסברות:

1. מהות הברכה – התנצלות: תוכן הברכה הוא כמעט כמו התנצלות לקב״ה: בדרך כלל אדם צריך להיות לו מספיק דעת לכסות את כל צרכי עמך ישראל, אם כי בראשי פרקים. אבל כאן הוא אומר: “אני לא יכול עכשיו – אפילו לא את ראשי הפרקים, כי אני כל כך מותש”. לכן הוא מבקש רק בכלליות רבה: ריבונו של עולם, אתה יודע מה טוב – עשה זאת.

2. ראיה שעיקר תפילה היא צרכים (הגהות מיימוניות): הגהות מיימוניות רואה מכאן ראיה שעיקר תפילה היא בקשת צרכים – כי אפילו בתפילה הקטנה ביותר, כשהכל מוסר, נשאר רק “שמע תפילתנו” – הבקשה לצרכים. זה תומך בשיטה שתפילה היא בעיקר בקשת רחמים.

3. “בטובך הגדול” – צידוק הדין: “בטובך הגדול” יש בו גם יסוד של צידוק הדין – אם אני עכשיו במצב שחיות רוצות לאכול אותי, גם זה חלק מהנהגת הקב״ה.

4. פירוש מעניין ב״ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים”: כשאדם נמצא במקום חיה וליסטים, הוא “פרנסתם” – הוא מבקש מהקב״ה: תן להם פרנסה אחרת! “ולא יכנסו לפניך תפילת חיות” – לא תשמע את תפילתם (לפרנסה). זה מתקשר למאמר “ונותן לכל חי די מחסורו” – אתה עכשיו “מחסורם”. אבל הפשט הפשוט הוא אחר.

חידוש: תפילת הדרך היא תפילה קצרה

חידוש: הרמב״ם לא מביא תפילת הדרך כתפילה נפרדת. לפי הרמב״ם תפילת הדרך אינה תפילה מיוחדת נוספת לדרך, אלא היא ממש התפילה הקצרה – תחליף לשחרית/מנחה כשנמצאים בדרך ולא יכולים להתפלל תפילה ראויה. זה מסביר מדוע תפילת הדרך מסתיימת ב״ברוך אתה ה׳ שומע תפילה” – כי היא בעצם תפילה שתופסת את מקום שמונה עשרה, רק עם התוכן העיקרי של שמירה בדרך.

קושיה: דעות אחרות אומרות שתפילת הדרך היא כשיוצאים לכמה ימים ולא יכולים להתפלל – לכן מתפללים בתחילת הדרך. אבל כאן מדובר על מי שעדיין יכול לחזור בשלום עד זמן תפילה. הסתירה בין שתי ההלכות נשארת בלי תירוץ.

הלכה ד (המשך): רמות ניקיון – זב, נדה, גר

הרמב״ם: זב שראה קרי, בעל תשובה שבא להתגייר — אין מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה אין מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד.

אצלם אין אפילו את המנהג – רק מה שחשוב מעשית: שלא תהיה חציצה, שיוכלו להתפלל. אפילו חולה צריך לרחוץ את הלכלוך – זה דבר פשוט.

[דיגרסיה: חסידים ומקוה]: למעשה לא נוהגים בתשעה קבין. החסידים שהולכים למקוה כל יום – זה בטל לתקנת עזרא (שהיא עצמה בטלה), וצריך לשאול אותם מה הכוונה של מנהגם. ברוחניות זה דבר אחר, אבל מצד הלכה זה לא מחייב.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳ – חמשה דברים המעכבים את התפילה

הקדמה: הדברים המעכבים את התפילה

דובר 1:

רבותי, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳.

אילו דברים מעכבים את התפילה? מה מעכב את לימודנו? אומר הרמב״ם, חמשה דברים. תעלה. אה, חמשה דברים, אומר הרמב״ם. כלומר, קודם למדנו שיש סדר, יש סדר יפה מאוד. משהו שהוא דברים החובות והמוסר מפריע ללמוד או להתפלל. יש דבר החובה, אומר הוא, להזכיר את הנדיבים החשובים. אה. ר׳ יואל, ממנו ילמדו וכן יעשו. השיעור הנוכחי הוא מנדבת חברנו החשוב הרב ר׳ יואל ווייסבערגר, ממנו ילמדו וכן יעשו.

אוקיי. אז, בואו נחשוב רק על התפילה. אז, למדנו, יש מצווה להתפלל. על זה באו החכמים ותיקנו נוסח וסדר וזמן. עכשיו, מלבד מה שיש לך את התפילה, יש עוד חמישה דברים שמעכבים. כלומר, אפילו תתפלל, אם אין לך את החמישה דברים, זו לא תפילה.

שאלה: האם ההלכות מדרבנן או מדאורייתא?

דובר 2:

האם אלו מדרבנן ההלכות או מדאורייתא? אני לא יודע.

דובר 1:

דברים שמעכבים את התפילה, אפילו כשיש זמן תפילה, צריך עדיין להיות את החמישה דברים. האם כל הדברים האלה מדאורייתא? בואו נראה, בואו נתעמק בזה.

אוקיי. טהרת ידיים אינה מדאורייתא, כי ידיים היא תקנה מאוחרת יותר.

דובר 2:

אה, אולי לגבי תפילה?

דובר 1:

זה הכל לגבי תפילות.

דובר 2:

אני שואל לגבי איזו תפילה?

דובר 1:

זה לכאורה הכל לגבי התפילה דרבנן, מהתפילה המסודרת.

דובר 2:

יכול להיות, אבל אני חושב למשל, זה נוגע, צריך לזעוק אל הקב״ה בעת הצורך. אני לא יודע אם זה חל על כל הגדרים האלה. יכול להיות שמותר אפילו במקום שלא… הוא עומד כביכול? אני לא יודע. צריך לחשוב. האם אותה זעקה צריכה להיות משהו מסודר? זו השאלה. הזעקה יכולה להיות זעקה שקטה, אנחה. שיאמרו שאתה יוצא כי נתת אנחה. אבל שתהיה איזושהי צורת התפילה. הרמב״ם הרי אמר שצריך להיות שבח, הודאה, ושאלת צרכים.

דובר 1:

זה לסדר התפילה, אפילו לא, אבל הם הלכו מיד לראות, למשל, אני מביא לך כאן. אותו דבר, זה עיקר מצוות תפילה מן התורה. אני מביא לך כאן. יש. מאוחר יותר הולכים ולומדים, בברכות. תחזור אחורה. אני חושב, למשל עוד מאוחר יותר אחורה. למשל, ברכות השחר… לאחרונה ראינו, אולי פספסתי כאן, יש גמרא שאומרת, שכשקמים אומרים אלוקי נשמה, כן? באים הגאונים, ראשונים אומרים, לא, צריך לומר רק אחר כך, לרחוץ את הידיים. לפני כן מאוחר יותר עשו מודה אני, שאין בו שם, כביכול, אפשר לומר לפני רחיצת ידיים. אבל כאן יש דין בברכות, על פי הגמרא מדינא, וכמו שהרמב״ם פוסק גם כן, אין צריך לרחוץ ידיים לפני שאומרים אלוקי נשמה או ברכות השחר. אפשר לומר ברכה בלי זה, בכלל ברכה. על ברכה לא מעכבים כל הדברים האלה. ברכה אומרת שזו תפילה, מעכב. אבל על הנושא של תפילה, כלומר יש לי חיוב תפילה, וסוג התפילה הזה, מעכבים את הדברים. רוצה לברך, להודות לקב״ה, לבקש משהו, אין כל ההלכות האלה.

הלכה א: חמשה דברים המעכבים את התפילה

דובר 1:

אז החמישה דברים מעכבים תפילה, אפילו כבר הגיע זמן, אבל. כלומר כבר קודם הגיע זמן, אבל בכלל אין את החיוב.

דובר 2:

אה, טוב, מעכב, מה זה אומר לגבי מניעה?

דובר 1:

אבל אתה לא נהנה. מעכב, מה זה אומר מניעה? מעכב את האדם. כבר הזמן, לא שאסור אתה לא יוצא, אם קרה אחד מהדברים, לא זה מה שזה. אה. היה, זה כבר עכשיו הזמן, זה כבר יש את הזמן. אוקיי, מה אתה יכול כבר להתפלל? אוקיי, מה עוד עומד בדרך? מה עוד עומד בדרך, כשהזמן כבר לא עומד בדרך?

דברי הרמב״ם: חמישה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה:

1. טהרת הידים

2. כיסוי הערווה

3. טהרת מקום התפילה

4. דברים החופזים אותו

5. כוונת הלב

דיון: דברים החופזים לעומת כוונת הלב

דובר 1:

טהרת הידיים, כלומר ידיים נקיות. כיסוי הערווה. טהרת מקום התפילה, המקום של התפילה יהיה, שיתפללו במקום נקי. ודברים החופזים אותו מעכב. הדברים החופזים אותו חל על המילה מעכב. דברים שמפריעים לאדם, שלוקחים את המנוחה. וכוונת הלב. דברים החופזים אינו אותו דבר כמו כוונת הלב, נכון?

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

מעניין. צריך, אם יש דברים החופזים, אפילו אם הוא הצליח לכוון את הלב, לא עשה טוב. או להיפך. לפעמים, לפעמים, אדם שסתם כבר לא יכול דברים החופזים על כוונת הלב, כן. הוא הולך להתרומם, עולה. מעניין שזה יהיה, זה לא טעות, או משהו.

הלכה ב: טהרת ידים – רחיצת ידיים לתפילה

דובר 1:

ועכשיו, רחיצת ידיים קודם אכילה, אומר הרמב״ם, רוחץ ידיו במים עד הפרק, עד פרקי אצבעותיו, כן, עד אחרי האצבעות, ואחר כך יתפלל.

דיון: מה משמעות “עד הפרק”?

דובר 1:

תוספות בסוכה מתייחסים ללכת עד כל הידיים. אני לא יודע מה משמעות עד הפרק. פרקי אצבעותיו פירושו עד האצבעות. כך כתוב בהלכות יום כיפור כתוב גם עד פרקי אצבעותיו. עד הפרק, בהלכות ברכות ד׳ לא כתוב, הרמב״ם אומר עד הפרק. אני לא יודע מה הרמב״ם, הוא לא מפרש יותר מה המשמעות עד הפרק. עד הפרק, עד הפרק. לא ברור.

דובר 2:

כן, כמו שהאצבעות מחוברות לכף היד, זה עד כאן. כן, רק האצבעות, לא כף היד עצמה. כך הפירוש. פשוטו כמשמעו אפשר להבין שבעיקר נוגעים באוכל לא עם כף היד, אלא עם האצבעות. אבל הוא מביא שלא, שהרמב״ם סובר שפרק פירושו כן ה, אתה יודע, כאן. פרק הזרוע. פרק הוא לשון יחיד, לא כמו פרק הזרוע. האחר הוא פרקי אצבעותיו. אני לא יודע איפה הקשר לאצבעותיו כתוב. וכאן כתוב עד הפרק. אה, כתוב פרק פרק, בקיצור, הוא לומד וטוען שהוא מתכוון כן עד כאן.

דובר 1:

האם זה אומר כל הידיים? או האם זה אומר עד אחרי האצבעות? אוקיי. לא כתוב ברור ברמב״ם מה הוא מתכוון. אולי במקומות אחרים זה מדויק, אבל כאן לא כתוב ברור. כאן לא כתוב ברור מה המשמעות עד הפרק. בואו נראה מה כתוב כאן.

שאלה: הענין של טהרת ידים

דובר 2:

כן. מה הענין שהידיים צריכות להיות נקיות? האם הפשט שכל הגוף בדרך כלל מצופה שיהיה תמיד נקי, אבל הידיים זה נורמלי ידיים עסקניות הן, הידיים זה נורמלי שמתלכלכות, צריך לשוטפן? או לא, יש חיוב שהגוף האחר לא צריך להיות נקי, הידיים ספציפית צריכות להיות נקיות. מה הראשון… בואו נאמר הראשון. הראשון, שאדם נורמלי נקי, יחסית נקי, והידיים זה אני יודע, אבל אפילו הוא נקי, הידיים זה יראת שמים שישטפו אותן. זה בעיקרו ענין של נקיות, ואפילו הידיים יהיו נקיות.

דובר 1:

אוקיי. עכשיו, מה… עכשיו הולכים לומר את החיוב של ללכת לרחוץ. כמה חזק צריך לחכות בעצם, נכון? יש עכשיו מעכב. השאלה היא כמה חזק זה מעכב את התפילה? האם זה אומר שצריך ללכת לחפש בכל העולם, או קצת?

שיעור הליכה למים – ד׳ מילין לפניו, מיל לאחריו

דובר 1:

אומר הרמב״ם כך: “היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ואין לו מים”, אין לו מים לרחוץ את הידיים, כן, אז כמה הוא מחויב? זה כך: “אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין”, אם השיעור כמה רחוק האדם מהמים הוא ארבעה מילין, “שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ ומתפלל”. עד שם ילך והוא רוחץ והוא מתפלל.

דובר 2:

כמה בערך זה שמונת אלפים אמה? כמה זה יצא במיילים של היום? שמונת אלפים אמה, כמה רחוק זה? כמה זמן ללכת בערך? שעה? שבעים ושתיים דקות, לא?

דובר 1:

שוב, אנחנו מתייחסים לומר שהילוך מיל הוא שמונה עשרה דקות. משם באה החומרא של שמונה עשרה דקות, או של שבעים ושתיים דקות ד׳ מילין, סיים טינג. אבל לא כתוב כאן שזה שיעור בזמן, כתוב שזה שיעור במקום. כן, ד׳ מילין. רוצה לומר שצריך לנסוע שעה זמן?

דובר 2:

לא, אני אומר היום מסתכלים בעיקר אנשים, הם מודדים מרחק לפי זמן. כמה זמן זה שם ללכת, אה, טוב מאוד. אבל כאן לא כתוב, כאן כתוב ד׳ מילין, שזה שמונת אלפים אמה.

דובר 1:

“היה בינו ובין המים יותר מכאן”, אם הוא רואה שזה ענין של עיכוב, יתפלל אחרת לפני כן, כי הוא ממילא יגיע לשם.

דובר 2:

כן כן, הוא יתפלל מאוחר יותר.

דובר 1:

אז מה יעשה? הוא לא יכול אז לרחוץ ידיים. אז מה לכתחילה, הכי טוב זה לרחוץ ידיים, אבל הוא ירחץ את הידיים הכי טוב שהוא יכול. ינגב היטב את הידיים בצרור או עפר וקורא, ואז יתפלל.

דובר 2:

זה לא מוריד את החיוב של להתנקות. יש חיוב של להתנקות, ויש אחר כך הידור שיעשו את זה במים.

דובר 1:

אפשר לומר כך, כן. אני מניח.

לפניו לעומת לאחריו

דובר 1:

אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? לפניו, כשהוא בדרך והוא הולך לכיוון המים. אבל אם היו המים לאחריו, הוא בדרך וכבר אין לו מים לפניו, זה כבר מאחוריו, הוא לא צריך לחזור בדרך, אינו חייב לחזור לאחוריו אלא עד מיל. לחזור אחורה צריך הוא כן עד מיל, אבל לא יותר מזה.

דובר 2:

כאילו אותו דבר כמו כשהוא בבית.

דובר 1:

כלומר, שיאמרו סתם ללכת לכיור. כאן מדברים דווקא על אדם כשהוא בדרך.

דובר 2:

כן, אני שומע.

דובר 1:

אבל אם היו המים יותר ממיל, אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל.

הלכה ג: רחיצת פנים, ידים, ורגליו לשחרית

דובר 1:

אה, אומר הרמב״ם דבר חדש בהלכה זו. במה דברים אמורים, שהנטילה לתפלה אינה אלא לידיו בלבד? למרות שעכשיו אמרת צריך לנקות את הידיים, הפשט שלא צריך דווקא לשטוף את כל הגוף. זה רק דין של תפילות אחרות, בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל בשחרית יש חיוב רחיצה גדול יותר, יש מצוות רחיצה, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

אומר הרמב״ם, הוא מביא כאן את הגמרא שאומרת שישטפו פניו ידיו ורגליו, לכבוד השם, לכבוד קונו.

דובר 2:

טוב מאוד.

דובר 1:

והרמב״ם תירגם לכבוד קונו פירושו לפני שחרית. כשאתה בא אל הקב״ה, צריך קודם להתכונן. טוב מאוד.

מחלוקת הראב״ד

דובר 1:

הראב״ד לא מסכים בכלל. הראב״ד אומר הוא לא יודע מה זה רגליו, הוא לא יודע מאיפה זה בא. השולחן ערוך לא מביא בכלל את השיטה שצריך לרחוץ לפני שחרית. אז, חסידים הולכים למקווה כשהשעה מתאימה כך שמקיימים את שיטת הרמב״ם.

מעניין שמי שלא הולך לבית הכנסת כל כך רחוק שהוא לא מנסה לקיים את ההלכות הפשוטות.

הלכות תפילה פרק ד – טהרת הידים, טמאים, ותקנת עזרא

הלכה ב (המשך) – רחיצת פנים ידים ורגלים לפני שחרית

דובר 1: במה דברים אמורים? אומר הרמב״ם, שאדם מתעטף לתפילה אלא ידיו בלבד. הרי הוא אמר שצריך לנקות את הידיים, הפשט שלא צריך דווקא לשטוף את כל הגוף. זה רק דין של תפילות אחרות, שאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל שחרית יש חיוב רחיצה גדול יותר, יש מצוות רחיצה ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

אומר הרמב״ם, הוא מביא כאן את הגמרא שאומרת שישטפו פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו, כמו שהוא אומר כאן לפחות. טוב מאוד. והרמב״ם תירגם, הרמב״ם תירגם לכבוד קונו פירושו לפני שחרית, כשאתה עומד לפני הקב״ה צריך לכבוד קונו להתכונן.

מחלוקת הראב״ד

הראב״ד לא מסכים בכלל. הראב״ד אומר הוא לא יודע מה זה, הוא לא יודע מאיפה זה בא. השולחן ערוך לא מביא בכלל את השיטה, אבל צריך לרחוץ לפני שחרית. אז, אני דאונט נאו.

החסידים הולכים למקווה, כששאר ברכות מקיימים את שיטת הרמב״ם. מעניין דווקא שמי שלא הולכים לשאר ברכות, למה לא לנסות לקיים את ההלכה הפשוטה של רמב״ם ודווקא לעשות פניו ידיו ורגליו. אבל השולחן ערוך לא מביא את זה.

רגליו בימינו

יכול להיות שרגליו, שפניו ידיו ורגליו הפשט שבימינו כשאנחנו הולכים כל הזמן עם גרביים ונעליים, אין פשוט את הצורך. דווקא כן, מנהג הרבה אנשים שוטפים את הפנים, זה לרענן את הפנים, דבר נורמלי. אבל פניו וידיו זה מקובל. רגליו זה דווקא רק חיוב כשזה מקום שמגיע אבק.

טוב מאוד. אני מתכוון שרוב רוחצים, רחיצה היום היא כי לא מרגישים, מי שמתרגלים כל יום, המינימום זיעה גורם להם להרגיש שהם צריכים להתנקות. אבל העיקר שמדברים כאן זה לומר שמכיוון שמנהג הראב״ד היה ללכת עם גרביים, הרמב״ם לכאורה לא התייחס ללכת עם גרביים, ממילא לא היה לו את הרגליו אם הוא לא הולך עם גרביים.

דובר 2: לא, להכעיס, למה לרחוץ את הרגליים גם?

דובר 1: כך הוא מביא בפשט. כמו הכהן, הכהן חידש פנים ידיו ורגליו, כן?

דובר 2: אבל האם טענת הראב״ד שאין לזה שייכות? הענין של כבוד כהן אין לו עם התפילה, או מאיפה זה יבוא?

דובר 1: הרמב״ם גם חידש הלכה, זה מאוד מעניין.

דובר 2: לא, אבל יש, כתוב בגמרא ש…

דובר 1: כן, אבל הרמב״ם עצמו אומר כבר שזה לא פשט. טוב מאוד, אני יודע.

דיסקוסיה: טענת הראב״ד

דובר 2: כמו שהראב״ד מקשה, הוא אומר שזה לא מתאים לתפילה, או שהוא לא רוצה לקבל בכלל את אותה מצווה של לרחוץ את הרגליים?

דובר 1: אני מתכוון שזו מצווה, זה דבר יפה ש… אני מתכוון שהשו״ע אומר גם, אפשר ללמוד שם שאפשר לרחוץ. זה לא… אני לא יודע, לא צריך שום איסור. זה פסוק במדרש, אני לא יודע. זה חייב להיות ממש חיוב שלפני התפילה צריך לעשות את זה?

דובר 2: אף אחד חוץ מהרמב״ם לא חושב כך.

דובר 1: הראב״ד לא הראשון שאומר שזה פאני?

דובר 2: אני מתכוון, אולי הוא הראשון, אני לא יודע. אבל לא רואים שזה פשט פשוט.

דובר 1: הרמב״ם… הוא אומר שרש״י אומר כך. שזה לא אומר מצווה מן התורה, אתה יודע? איזה איסור היה צריך להיות כאן? אני מתכוון, הוא אומר שזה דבר יפה, בואו נאמר, זה הנהגה טובה. אבל אין לזה קשר לתפילה בכלל. לא רואים בכלל מה יש לזה קשר לתפילה בנושא.

דיגרסיה: מנהג מוסלמי

המוסלמים מתייחסים לרחוץ את רגליהם גם לפני התפילה. אולי הרמב״ם לקח משם. אז אולי יש מחשבה כזו.

השוואה לכהן בבית המקדש

אומר הרמב״ם הלאה… אני חושב למשל, הוא מביא גם, הוא מביא בעל המאור, שאולי זה כמו… הוא כבר אמר את זה, זה כמו בבית המקדש, הכהן עשה קידוש ידיו ורגליו.

אבל אולי גם זה, הכהנים לא הלכו עם גרביים, והם תמיד… אני מתכוון, אם יהיה כהן, הוא לא צריך ללכת עם גרביים?

דובר 2: אולי כי זה פשוט לא היה המנהג אז.

דובר 1: אם יעשו היום כהנים להוסיף עוד גרביים, זה לא מבגדי כהונה. אני לא יודע. אולי נחכה למשיח שיראה לנו את הדרך בהלכות הקשות, המסובכות. וזו אחת ההלכות שאנחנו צריכים שהוא יראה לנו את הדרך, לא עולה לי. אוקיי, בואו נתפלל להשי״ת, אתה לא צריך לדאוג עכשיו, ובואו נמשיך.

כלל: אורח חיים לעומת הלכה

אני רוצה לומר לך את… מה שהמפרשים אומרים, דבר שקשור לאורח חיים מסוים של אדם, שאין לו קשר להלכה, לאו דווקא שנצטרך ללכת כך, כמו שכשמשיח יבוא הולכים ללבוש בגד ערבי כזה, כי כך אברהם אבינו אולי הלך. אני מדבר עכשיו מכל אלו לפני הכהן, אם עושים דבר כזה.

תרגום לעברית

כן, כי היום כולם הולכים בנעליים, זה לא עניין. פעם היה מקום שהלכו בלי נעליים. היום אומרים, הרצפה קרה והרצפה חמה, וכהנה וכהנה, לאו דווקא.

דובר 2: אני לא מדבר על נעליים, אני מדבר על גרביים.

דובר 1: נעליים אתה יכול לומר, כלומר… היום גם לא בכל מקום הולכים בנעליים אולי. יאמרו, במקום חשוב פעם אולי יש מנהג. בכל אופן, עכשיו נלך ללמוד הלאה מ… דיברנו על מים. אוקיי.

הלכה ד – טמאים ותפילה

אומר הרמב״ם, עכשיו הוא הולך לדבר קצת יותר על מה שמותר כן, הולכים עכשיו לומר מה שלא צריך להקפיד, נכון? עד עכשיו אמרנו מה שצריך כן להקפיד, רחיצת פנים ידים ורגלים. אומר הרמב״ם, צריך להקפיד. אבל מה לא? הרמב״ם הולך לדבר על טמאים.

אומר הרמב״ם, “כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד כטהורים ומתפללים”. הטמאים הרגילים לא צריכים לטבול כדי להתפלל. הם צריכים לטבול כדי להיכנס לבית המקדש, אבל לא כדי להתפלל. והם רוחצים את ידיהם כמו כל אחד שמתפלל. “אף על פי שאפשר להם לטבול ולהיטהר”, אפילו הטמאים כבר סיימו את תקופת הטומאה שלהם, הם כבר ספרו נקיים, או שכבר עברה הזריעה שהם יכולים כבר ללכת לטבול, “אין התפילה מעכבת”. התפילה אינה מעכבת, אפשר להתפלל כך.

חידוש: רחיצת ידיים אינה קשורה לטומאה

אתה רואה גם שרחיצת הידיים אינה קשורה לטומאה, זה קשור פשוט לידיים נקיות. אז טומאה אינה נוגעת לך, אין בעיה, אלא קח חלק מטהרת הידיים הרגילה. נטילת ידיים אינה עוזרת לטומאה, זה לא הנושא.

הלכה ד (המשך) – תקנת עזרא לבעל קרי

אבל, אומר הרמב״ם, “וכבר ביארנו” שיש כן תקנה של טבילה לטומאה מסוימת, לבעל קרי, “שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול”. וזה לוקחים לגבי תורה.

אומר הוא, “ובית דין שאחריו הוסיפו כח” – הוסיפו לתקנת עזרא, בית דין בא אחרי עזרא, מי הוא מתכוון? בית דין אחר? או תקנה אחרת?

“וכן התקינו שלא יתפלל בעל קרי לבד, אלא בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול”. שגם לענין תפילה לא יעשה לפני הטבילה.

קושיית הכסף משנה – מי הוא “בית דין שאחריו”?

הכסף משנה שואל הרי, הוא לא יודע מי עשה זאת. הוא אומר, בגמרא כתוב הרי שלמדנו שעזרא תיקן דברי תורה, דברי תורה פירושו קריאת שמע, שגם דברי תורה. אבל פשוט תפילה היא גם דברי תורה, הכל מורכב מפסוקים ו…

דובר 2: כן, אבל הרמב״ם הבין משהו שהיו שתיים…

דובר 1: אנחנו לא יודעים, הכסף משנה לא יודע איך זה היה.

דובר 2: כן, כן, לא יודעים מתי התקנה נעשתה.

דובר 1: היה קודם לתפילה, לקריאת שמע, אחר כך גם לתפילה. זוכר? זה היה הכל לפני שתפסו שלא קיבלו את התקנה. אבל אני אומר, זה מאוד מעניין, אבל הרמב״ם לא יודע מי בית הדין היה. לא הרמב״ם, הכסף משנה. הכסף משנה, ומה הוא יכול היה לומר שפעם תיקנו שלא לומר דברי תורה, חלק גדול מהתפילה הוא הרי דברי תורה.

דיון: האם תפילה היא “דברי תורה”?

דובר 2: זה הוא אומר, אבל הרמב״ם עושה את זה שני שלבים. עזרא עשה תקנה אחת, איך הוא תפס את השלבים בכלל?

דובר 1: אני אומר, למה חסר השלב השני? זה אוטומטית אי אפשר כבר להתפלל. אם דברי תורה אי אפשר לומר כשאתה בעל קרי, הרי תפילה הכל מורכב מדברי תורה. זה שואל ה… זה אומר הכסף משנה.

דובר 2: הכסף משנה חושב שתפילה היא בכלל דברי תורה?

דובר 1: אני לא כל כך בטוח, אבל… בוא נגיד, יש פסוקים, זה לא אומר אבל למדו. קריאת שמע אני יכול להבין, יכול להיות שאדם אומר את התרחשותו בשפה שלו, כשאין בזה דברי תורה. בוא נגיד שתפילה מתכוונת כאן לנוסח התפילה שאומרים. נוסח התפילה אינו בנוי… יש הרבה פסוקים, אבל אני לא יודע מה זה אומר פסוקים. זה לא קורא בתורה. קריאת שמע היא גם קריאה בתורה, זה יותר בקריאה בתורה. זה גם קריאת שמע, אבל קריאת שמע אני יכול להבין קצת.

דובר 2: מה זה אומר לא קורא בתורה? לגבי מה לא יצא?

דובר 1: כן, אני אגיד לך, זה שונה, זה יותר בקורא בתורה, אבל זה לא פחות מקורא בתורה. אבל תפילה היא קורא בתורה? אני לא יודע, זה לא ברור.

טעמו של הרמב״ם: “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”

לפי הרמב״ם, בית הדין שתיקן שבעל קרי יטבול, אומר הוא, הם חושבים שפעם תיקנו, התקנה רואים שטומאה וטהרה כן נוגעת לתפילה. אומר הוא, לא, “אבל אין טומאה וטהרה נוגעין בה”. הסיבה שבעל קרי צריך ללכת לטבול אינה בגלל עניין של טומאה וטהרה, אלא, כמו שאמרתי, דברי תורה אינן מקבלין טומאה, אלא כדי שלא יהיו… אותו דבר לגבי תפילה, תפילה אינה מקבלת טומאה, צריך רק לרחוץ את הידיים, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, שלא יהיו כל כך הרבה עם נשותיהם, ושלא יהיו קשורים לתפילה לבעל קרי לבדו, שיהיה לו טורח והוא יצטרך ללכת לטבול, והוא הדין, כשאמרו שאם הטומאה שלו היא אונס, יטבול כן לפני זה.

קושיית החכם צבי – “תלמידי חכמים” לעומת כולם

דובר 2: כן, החכם צבי מסכים רק לגבי דברי תורה, שדברי תורה זה רק תלמידי חכמים, אבל תפילה מתפלל הרי כולם, אפילו הוא לא תלמיד חכם. אז זה לא מסתדר כל כך טוב הפשט של “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, כן? לא אומרים שאף אחד לא יהיה. התקנה נעשתה לתלמידי חכמים.

דובר 1: שוב, תפילה, לתפילה, לתפילה זו הרי תקנה לכולם. אם יש ביטול של התקנה בנוגע לתפילה, זה לא רק תקנה לתלמידי חכמים, זו תקנה לכולם. נכון?

והוא שואל, הוא מביא שבגמרא כתוב הרי איבעיא להו שיש שני טעמים: טעם אחד הוא “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, והטעם האחר הוא כי זה פריקת עול וקלות ראש, נכון? צריך להיות אימה ויראה. יכול להיות שהרמב״ם הבין שזה אותו רעיון. מה היא הקלות ראש? זו הקלות ראש, שמסתובבים אצל נשי ישראל. אז זה בעצם נוגע לכולם, כי אצל כל אחד זו קלות ראש. אז זה לא מסתדר כל כך טוב לתפילה. זה לא מסתדר כל כך טוב.

ויודע מי עשה את התקנה? “מנהג חוץ מן יהודה ועגלא”.

דיון: עמי הארץ והתקנה

דובר 2: שוב, כשעזרא עשה את התקנה “שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה”, הוא עשה אותה לתלמידי חכמים. בדיפולט, כי מי לומד תורה?

דובר 1: אתה רואה הרי, קריאת שמע קורא הרי כולם, ומדברים על זה אם זה נקרא דברי תורה.

דובר 2: לא, עזרא תיקן לבני תורה, לתלמידי חכמים, ואחרי בית שני תיקנו לתלמידי חכמים.

דובר 1: שוב, עם הארץ יכול לקרוא קריאת שמע אפילו בעל קרי. מה שאתה אומר לא הגיוני.

דובר 2: כן, התקנה היא תקנה לתלמידי חכמים. והוא אומר, כמו שהגמרא אומרת, זו הרי תקנה לתלמידי חכמים.

דובר 1: מה זה אומר זו תקנה לתלמידי חכמים? הוא רצה הרי שתלמידי חכמים לא יהיו מצויין. עמי הארץ יהיו מצויין בראש השנה, יתפללו בעלי קרי…

דובר 2: לא, לא, לא, לא יכול להיות, לא יכול להיות. שוב, שוב. לא יכול להיות. זו תקנה… לעם?

דובר 1: כן, לא יכול להיות. זו תקנה… יכול להיות שהם נזק נלווה. דברי תורה זה העיקר שהם החזיקו מלחמה.

תקנת עזרא לבעל קרי – ביטול התקנה והמנהג של רחיצה

הטעם של תקנת עזרא – שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן

כמו שהגמרא אומרת בברכות, התורה רק ניתנה לתלמידי חכמים. הם רצו שתלמידי חכמים לא יהיו מצויין, עמי הארץ לא יהיו מצויין אצל נשותיהן, יתפללו בעל קרי.

לא, לא, לא, לא יכול להיות. לא יכול להיות. זו תקנה… שוב, שוב. לא יכול להיות. זו תקנה לעם? כן, לא יכול להיות. יכול להיות שהם נזק נלווה. דברי תורה זה בעיקר דבר שהם נשמרו ממנו. עשו תקנה כזו. אה, עמי הארץ אפילו לא יכולים לומר קריאת שמע. אוקיי, ילכו למקוה. אפשר לחשוב שזה לא דבר רע. אבל זה לא הטעם העיקרי. הכוונה של התקנה אינה זו. לא יכול להיות.

למה תפילה חמורה יותר מקריאת שמע

ולמה תפילה? אני לא יודע. הוא מביא שלרמב״ם יש תקופה, זה הפוך, שביטלו את התקנה לקריאת שמע, אבל לא לתפילה. שתפילה חמורה יותר, כאילו תפילה צריכה יותר להיות תקנת עזרא מקריאת שמע. ויש לזה קשר לידיעות הרמב״ם, שהיו שתי תקנות שונות. זה לא ברור. התלמידי חכמים ילכו לבקש מנשותיהם, וילכו לבקש מהקב״ה מה שהם צריכים.

לא, נראה בסוף שהרמב״ם הולך לומר שלמעשה המנהג הוא שרוחצים כן לתפילה, לא לקריאת שמע אבל לתפילה. נראה שיש לזה קשר למה שהם הבינו שתפילה צריכה עוד יותר כובד ראש, או משהו כזה, מקריאת שמע. תפילה.

הלכה ה: זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע

לפיכך, כך אומר הרמב״ם, כן, “לפיכך היו אומרים”. כן, אבל מה הוא מביא שהיו אומרים בזמן התקנה? אני לא יודע. כן? מסכים. כן?

ולפיכך היו אומרים בזמן התקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע בשעת תשמיש שראתה נדה צריכים טבילה לקריאת שמע, וכל שכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שאין טומאתם חמורה מטומאת זוב ונדה.

פשט: טומאה אינה מעכבת, אלא קרי

יש שתמהו איך זוב, זה פירושו גולם, שם אין, בוא נלך ככה. התקנה העיקרית נעשתה שאדם לא יהיה מרצונו מצוי אצל אשתו יותר מדי. אבל מה קורה כשאדם הוא בעל קרי לא בגלל שהיה עם אשתו? לא, לא, לא, לא, לא. איפה ראית פשט פשוט כזה?

מה שכתוב כאן זה דבר פשוט. מה שכתוב כאן הוא שטומאה אינה מעכבת לתפילה. טומאה, בדיוק, כן, זה הפירוש, הוא נשאר הלאה טמא.

הטבילה אינה לטהרה אלא מפני הגזירה

זה לא פשט כל כך פשוט. זה פשט מאוד פשוט. הסיבה שלא יבואו מצורעים אינה כי לא היו צריכים להיות מגעילים, לא רצו שיתחברו עם זב. לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה לא הפירוש, זה לא הפירוש, זה לא הפירוש. זה הכל אנשים התנהגו כך.

קודם אמרנו שטומאה אינה מעכבת, טומאה לא מפריעה. אתה טמא אתה יכול להמשיך להתפלל. אבל יש טומאה אחת שכן מפריעה, וזה קרי, אתה לא צריך להיות בעל קרי.

עכשיו, יש פעם מישהו שהוא כבר טמא בטומאה נוספת חמורה, הוא הולך טבילה תעזור לו מטומאת קרי, אבל זה לא יעזור לו מהטומאה שכבר היתה לו. בדיוק.

עם כל זה, מכיוון שאנחנו לא רוצים באמת את הטומאה מחלק הקרי, כי אנחנו לא באמת דואגים לטהרה, אתה יכול טכנית ללמוד את השיעור של הקרי, שזה לא עוזר לך כלום, אתה לא יכול ללכת לבית המדרש, אתה לא יכול לעשות כלום, אתה עדיין טמא מהזיבה. אבל תקנת עזרא שלנו לא דואגת להלכות טומאה וטהרה, זה דואג לעשות טבילה אחרי קרי או שתעשה טבילה.

ממילא זה עושה איסור אפילו למי שהוא רואה קרי והוא נשאר עדיין טמא או זב, בכל זאת אחר כך ללכת למקוה, צריך הוא אבל לפני הטבילה להיטהר מחלק הקרי. נכון. אפילו בשעת מים, אפילו הוא נשאר טמא אפילו אחר כך. וכן הדין בזב, כך הוא הרמב״ם.

אה טבילה היא כי הוא נשאר טמא, אה טבילה היא לו לטהרה? הטבילה אינה בגלל שהוא צריך באמת להיות טהור מהטומאה, כי אז לא היה בזה שום פשט, כי אפילו אחרי הטבילה שלו הוא עדיין שטות, הוא עדיין טמא טומאת קרי. אבל לא זו הטומאה של הזב, או נכון.

הטבילה היא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין

אלא מפני גזירה, זו מין טבילה שעושים מפני גזירה שלא יבואו מצורעים, שלא יהיה טמא. זה מין דבר חיצוני, מין גזירה.

ומה הרמב״ם רמז כאן, אולי הוא לא היה צריך להיות כל דיני טבילה במקוה גם לא? אולי זו לא טבילה של מקוה? למה לא תהיה לך הלכות תפילה? אבל מה הוא אחד מהלכות תפילה? הרמב״ם לא אומר, כאן הוא לא אומר את זה, הוא לא אומר קרי. לא, אני יודע, הוא אומר שלא לעכב את התפילה.

אבל מי יכול להיות טמא מהטומאות? עשו שנדה תהיה, אני מתכוון שקרי הוא התייחס כאל טומאה. אבל הוא עומד הוא צריך ללכת למקוה, מה הוא צריך לעשות? אוקיי, יש את הצד של תשעה קבין, אבל כאן לא כתוב ההוא. כאן כתוב, הרמב״ם לא מביא, כי הרמב״ם לא מביא את התקנה בכלל. הוא מיד יוכל לומר רחיצה, דאורייתא זה לכאורה כן, לא דווקא אולי במקוה.

קושיא: למה משמש שעת הנדה שונה?

אבל על כל פנים, מה שהוא אומר הוא, הדבר האחר הוא שקרי למשל אינו ממש שום טעם טמא מתים. המשמש היחיד הוא שעת הנדה, זה הגיוני. הוא היה משמש אחרי שהיא היתה נדה, היא נעשתה טמאה, היא נשארת הרי טמאה, אבל דרך אגב, הוא עשה תפילת ערב, היה גם לנשים. אבל זה לא בגלל זה. למה זה שונה?

מובן כך, אף אחד לא מנהיג את עצמו תקנת עזרא, כי זה גם לנשים. אף על פי שאפשר לומר עם תלמיד חכם נשים זה יותר. נראה שתלמיד חכם לא פירושו דווקא תלמיד חכם. אני לא יודע מה הפשט. אולי כל היהודים הם תלמידי חכמים כאן בתקנה. אולי נשות תלמידי חכמים, אני לא יודע.

ביטול התקנה של תפילה

בכלל, הנושאים אומרים, הרמב״ם על ההלכה שצריך ללכת למקוה לתפילה, כבר בטלה גם תקנה זו של תפילה. שוב, אף אחד מהנושאים… אה, כבר למדו? וגם זו בוטלה. למה?

הלאה, כמו שלמדנו קודם לגבי בעל קרי, הרמב״ם אמר שתקנת עזרא בוטלה. גם התקנה שעשו דור אחרי עזרא שיטבלו לתפילה בוטלה. הוא קורא לזה תקנה זו של תפילה. נכון, כי הרמב״ם הולך עם התורה… לא, הוא מתכוון לתקנת תפילה, הדבר שצריך להיות… כמו שיש טהרת ידיים, יש טהרה מקרי. הדין טהרה מקרי שיש בתפילה, אינו עוד קיים.

כי הרמב״ם למד שהיו שני בתי דינים שהיו להם שתי תקנות שונות. היתה תקנה לתורה ותקנה לתפילה, וגם זו בוטלה בדיוק כמו שבוטלה. התירוץ הראשון הוא לא פשטה, לא היה כח בצבור לעמוד בה, כלומר לא היה כוח ללכת למקוה.

קושיא: אולי אצל תלמידי חכמים זה נתפשט?

אבל יכול להיות שאצל תלמידי חכמים כן נעשה פשוט, נתפשט, כי הטעם הוא שלא ימצאו אצל נשותיהן כתלמידי חכמים. משהו, צריך לומר שהסגנון תלמידי חכמים הוא לאו דווקא. הרמב״ם אומר שם דווקא תלמידי חכמים. כאן אני יכול הרי לצעוק, הרמב״ם כותב הרי רק הלכות לתלמידי חכמים, אני מתכוון ההלכות שהיו ושיהיו, זה הכל הלכות לכולם. אז, אני לא מבין.

הלכה ו: המנהג של רחיצה – היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים

אוקיי, אומר הרמב״ם אבל “ומכל זה” – כן, זה ציפיתי – “ומכל זה”, אף על פי שבעצם תקנת עזרא העיקרית בוטלה, המנהג פשוט בכל ישראל אבותינו ורבותינו שאין בעל קרי מתפלל עד שירחץ כל בשרו במים, אפילו לא צריך להיות טבילה, אבל יש כן עניין של רחיצה, שירחוץ כל בשרו במים, משום היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים.

הטעם החדש: היכר

כלומר, עכשיו יש לנו דבר חדש, שהוא לא רק ידיו רגליו ופניו מלוכלכים, אלא יש לו עוד לכלוך שהוא צריך לדאוג לו. אבל לא רק לרחוץ, הוא צריך לרחוץ כל בשרו, כל בשרו במים. הוא מתכוון לזה, הוא מתכוון לרחוץ, הוא לא מתכוון רק לנגב, הוא צריך במים. אני לא יודע, זה קצת יותר, נראה עוד.

תרגום לעברית

זה בעצם תשעה קבין, אם אתה רוצה לחשוב, זה הרעיון של תשעה קבין. זה המנהג, וכאן הוא רואה חידוש חדש. עד עכשיו למדנו שיש שני דברים שאפשר לחשוב למה צריך לטבול: אחד, טומאה, טומאה לא נוגעת היום, ותקנת עזרא. עכשיו יש לנו דבר חדש, היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים. וזה דווקא רק בתפילה, קריאת שמע אולי אין לה את ההלכה הזו, אני לא יודע.

ההיכר הוא רק לבעל קרי ורק לתפילה

כן, אנחנו רואים שההיכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים הוא רק לבעל קרי ספציפית, וזה גם רק לתפילה. כלומר, אנשים אחרים מוכנים לעמוד, הם לא צריכים להתרחץ, הם לא מלוכלכים.

איך נכנס הדבר של להיות מוכן? להיות מוכן זה דבר כללי, זה המעשה שמתכוננים. וזה הפסקי הלכות נשים, שלא תהיה מלוכלך, שתהיה מוכן, כאילו שתיראה אנושי, תתכונן. אוקיי, אז.

חילוק בין בריא לחולה

בדברי אמירה בבריא, שהוא בריא וחזק, או חולה שבא על אשתו, אבל חולה שראה קרי לאונסו, אינו צריך רחיצה, ואינו מנהג.

על זה אין את המנהג, כי הטעם הוא רק “שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם”. לא, הטעם הוא… רגע, הטעם כאן הוא לא. הטעם כאן הוא “יקראו נקראים לקדושת ישראל”. מה זה משנה שהוא היה חולה? הפשט הוא שפשוט אין כאן שום מנהג. אני לא יודע.

קושיא: האם הרחיצה היא אחרי להיות עם אישה או אחרי עצם הקרי?

יכול להיות שהרחיצה היא אחרי להיות עם אישה יותר מאשר עצם הקרי, כמו שאנחנו רואים אצל חולה שראה קרי. ובריא, בריא פירושו בריא שבא על אשתו, או בריא שראה קרי? “או חולה שבא על אשתו”. איך מתרגמים כאן? מה זה בעברית? אני לא יודע עברית.

בריא פירושו אולי, כן, בריא… זה בא מהגמרא החילוקים בעצם. הרמב״ם אמר משהו שזה מנהג, אני לא בטוח. בריא פירושו אפילו שראה קרי, כך לומדים כאן. בריא שראה קרי, וכל שכן שבא על אשתו.

למה בריא שראה קרי? כי הוא בריא, כי בדרך כלל הוא בעל, והוא עושה זאת תמיד כשזה יוצא. אבל חולה שראה לאונסו, זה דווקא שני דברים, גם הוא בדרך כלל לא בעל, ממילא לא נוגע אצלו ה… או אולי סתם, חולה הוא חלש, לא צריך לרדוף אותו, אני לא יודע. אולי זה יותר קל? אולי זה? אני לא יודע. מה החילוק חולה? חולה, כי זה יותר קשה לו ללכת למקווה, אפילו זה לא… אבל כאן זה רק מנהג.

מנהג ספרד ומנהג אשכנז

אוקיי. זה אומר תשובת הרשב״א. והוא אומר שאפילו זה מנהג… אה, הרמב״ם אומר שזה מנהג. אז זה לא ההלכה, הרמב״ם אומר שזה הלכה, אבל זה מנהג ספרד. זה אחד המקומות שהרמב״ם מביא, יש מנהג ספרד ומנהג אשכנז כאילו. הוא אומר ש״ישראל שבאין”, הוא מביא את לשון הגאונים, רמב״ם, “ישראל שבאין אינם שומעים”. אני חושב שבארץ ישראל נהגו לרחוץ.

איך, אפילו יד ורגליו? או העיקר רחיצת כל בשרו?

לא, לא, העיקר רחיצת כל בשרו. הם לא היו מקפידים. באירופה היו מתרחצים פחות מאשר בספרד.

הלכות תפילה: טהרת ידים, כיסוי ערווה, וטהרת מקום התפילה

המשך: תקנת עזרא ורחיצת בעלי קרי — מנהג ספרד ומנהג אשכנז

דובר 1:

אה, הרמב״ם אומר שזה מנהג, זה לא הלכה. הרמב״ם אומר שזה לא הלכה, זה מנהג ספרד. זה אחד המקומות שהרמב״ם מביא, יש מנהג ספרד ומנהג אשכנז כזה, אולי אני אומר נכון. הוא אומר שהישראל שביניהם, הוא מביא את הלשון באגרת הרמב״ם, “ישראל שביני הישמעאלים נוהגים לרחוץ, ישראל שביני הערלים לא נהגו לרחוץ”.

דובר 2:

איך, אפילו יד ורגליו או רחיצת כל בשרו?

דובר 1:

לא, לא, רחיצת כל בשרו, תשעה קבין של יום טוב. באירופה היו מתרחצים פחות מאשר בספרד באותן ארצות, באותם זמנים. לא היו מקפידים, אבל כן היו מקפידים שאם היו משמשים צריך להתרחץ לפני התפילה.

יפה מאוד. אומר הרמב״ם, “וכן זב שראה קרי, ובעל תשובה שבא להתגייר, אין אנו מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה, אין אנו מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד”. ממילא, גם אין כאן שום מנהג. כלומר, רק בתקנה היה, גם הם היו צריכים להתרחץ.

דובר 2:

כמו רחיצת כל בשרו.

דובר 1:

כאן אין את זה, רק עושים מה שחשוב מעשית, שלא תהיה חציצה שיוכלו להתפלל. זה פשוט, זה על כולם, זה אפילו החולה צריך להתרחץ מהלכלוך, שלא יהיה מלוכלך, זה דבר פשוט.

רמות של טהרה

יש כמה רמות: יש את הפשוט לא להיות מלוכלך, ויש להתרחץ מהלכלוך הפשוט, ויש להתרחץ מהלכלוך המקובל, ויש להתרחץ באופן של טבילה במקווה. נראה שהכל רמות ושכבות.

דובר 2:

הטבילה במקווה היא דבר של נקיות, זה יותר מ… טבילה במקווה היא במקור בעיקרה היא נקיות.

דובר 1:

הרמב״ם אומר את הטעם של הקרי, אני מדבר לגבי טומאה וטהרה, זה לא… הרמב״ם אומר את דיני הטבילה, המקווה, כל הדבר. זה לא… אמת, אולי זה הטעם, אבל הרעיון של זה הוא כמו דין, זה דין שטמא הוא טמא. זה כן.

חידוש: הרמב״ם לא מביא את השיעור של תשעה קבין

אוקיי, בואו נלמד עוד אחד. עד כאן זו הנקודה החשובה הראשונה.

הערוך השולחן אגב, כן, אוקיי. הרמב״ם למשל, כשהוא מביא את ההלכה, הוא אפילו לא אומר את המילה של תשעה קבין, כי הרמב״ם הבין שהכוונה היא בעיקר להתרחץ כל בשרו. לפי הרמב״ם בכלל אין שאלה.

דובר 2:

אם כך, תשעה קבין הוא שיעור בכל בשרו.

דובר 1:

זה הגמרא היתה לה חקירה אם צריך לעשות. זה הרבנים של היום שמתווכחים שצריך להיות האמבטיה השמינית. לפי הרמב״ם בטח מספיק. להיפך, אם זה טוב למקלחת, אולי זו הדרך הטובה ביותר להתרחץ. נכון, הדרך האחרת היא מעשה חלש ולא נעשים נקיים. אני לא יודע דרך אחרת, אבל מישהו חושב אחרת. זה לכאורה ה… אבל אתה רואה שהרמב״ם בכלל לא מביא את השיעור. זה יותר דבר מעשי. הגמרא אומרת שיעור שהוא מעשי. הגמרא אומרת שצריך להיות בשפיכה, אבל זה פשוט כי… פשוט כי אם לא מספיק להשקיע, צריך לשפוך שהדבר יהיה נקי. אבל זה בעיקר לנקיון. אוקיי, זה ה… אבל למעשה, חיפשתי, אפילו זה לא ההלכה, לא נוהגים שצריך להיות תשעה קבין. אז החסידים שנוהגים ללכת למקווה, צריך לשאול אותם מה הכוונה של המנהג שלהם. אבל… חיפשתי, באמת לא נוהגים, לא זה ולא זה. יש מי שמחזיק בזה ל… אוקיי, ברוחניות זה דבר אחר, אבל עכשיו מדברים על הלכה, כן?

דיגרסיה: חסידים שהולכים למקווה כל יום

אולי זה חשוב, שיזכרו כל יום שצריך להיות תלמיד חכם. כולם תלמיד חכם. זה לא עוזר, אני לא יכול לשאול אותך קושיא, זה כלום. אבל כולם הולכים למקווה, מה שבטל לתקנת עזרא. אבל אוקיי, בסדר. אוקיי. איך אומר אותו צדיק? אני רוצה להיות שונה בגיהנום עם ה… אתה רוצה ללכת למקווה בשנים? אתה רוצה ללכת… מה אתה מתכוון שבת? אתה רוצה ללכת למקלחת, כן. אוקיי, על כל פנים, זה נושא אחר. עכשיו אנחנו מדברים על הלכות דברים המעכבין בתפילה.

הלכה ז: כיסוי ערווה

לשון הרמב״ם

דובר 1:

“כיסוי ערותו”, אומר הרמב״ם הקדוש. הדבר השני מהארבעה דברים הוא “כיסוי ערותו”. חמישה דברים. “כיסוי ערותו” הוא דבר שכבר למדנו בהלכות קריאת שמע, על הלכות. רק כאן נראה… עוד דבר. הוא אומר כאן חומרא. “אף על פי שכיסה ערותו כדרך שמתכסה לקריאת שמע”, אתה כבר יודע, כבר למדנו בהלכות קריאת שמע שצריך להיות מכוסה ערותו. “שאין צריך אלא בתפילה”, כאן יש יותר… הכיסוי הוא עוד רמה. שם היה “לבו רואה את ערותו”, “חברו רואה את ערותו”, כל הדברים, אבל כאן מדברים על עוד דבר. “חצי את לבו”. בקיצור, לדבר ביידיש, לקריאת שמע צריך רק להיות עם מכנסיים, ולתפילה צריך גם להיות עם חולצה. נכון? כן. “חצי את לבו”. “ואם לא כיסה לבו, אף על פי שאין לבו רואה את ערותו, הואיל וכיסה ערותו מתפלל ויוצא, אבל לכתחילה לא יעשה”. זה לא ממש מעכב, זה לכתחילה לעיכובא.

דובר 2:

אבל הדברים האחרים אולי לא מעכב?

דובר 1:

כלומר הדברים שמעכבים בקריאת שמע גם, כן מעכב?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

כלומר כך הדין לגבי קריאת שמע גם… כלומר קודם בהלכה אחת שמענו, כמו שמעכב בקריאת שמע מעכב בתפילה. רק רואים כאן שבתפילה יש עוד חומרא.

חידוש: למה תפילה חמורה יותר מקריאת שמע?

דובר 2:

למה? אם זה דאורייתא מקפידים יותר? יש דין נוסף בתפילה?

דובר 1:

הוא אומר שכן, הוא שואל, הוא מביא כאן הרב הקדוש רבינו מנוח, הרב בעל השלמן, מי הרב בעל השלמן?

דובר 2:

מישהו יודע?

דובר 1:

הוא שואל קושיא, מה רואים שבדרך כלל קריאת שמע חמורה יותר מתפילה, לגבי היסודות, דאורייתא. הוא אומר שהתירוץ הוא שכאן החילוק, ש“שיכסה את לבו”, יש גמרא שצריך לכסות את לבו בתפילה. הוא אומר שהטעם הוא שתפילה צריך להיות עומד לפני המלך, קריאת שמע אינו מדבר עם המלך. כלומר קריאת שמע, עם מי מדברים בקריאת שמע? מדברים לעצמך, אתה מדבר לעצמך, שמע ישראל, כן? זה דברי תורה, אבל זה לא עם המלך. תפילה צריך להיות עם המלך, ממילא צריך להיות כאן, צריך להיות כאן, התפילה גם, ההלכה של אפילו המנהג שהוא מביא של תפילה של רחיצת בעלי קרי, הוא גם רק בתפילה, לא בקריאת שמע. למה? כי קריאת שמע אין לה את ההיכון כראוי לפני מלך ישראל. קריאת שמע היא…

חידוש: קריאת שמע אין לה את הדין של היכון כראוי לפני מלך ישראל

במילים אחרות, היהודים החסידים שהם אומרים שצריך לקרוא קריאת שמע רק עם כובע ומקטורן, יכול להיות שזה דבר יפה, אבל אין היכון כראוי לפני מלך ישראל על קריאת שמע, רק על תפילה. ואתה יכול את המעשה, הרבי מליובאוויטש פגש פעם את ר׳ חיים, הוא קרא קריאת שמע בפיג׳מה, הוא היה מאוד כועס. הוא אמר שהוא מתנגד לקריאת שמע בפיג׳מה. אבל רואים כאן ברמב״ם שבקריאת שמע אין שום ענין של היכון כראוי לפני מלך ישראל, אבל תפילה צריך ללבוש כובע ומקטורן, אם עומדים לפני המלך. אבל תפילה… אתה לא מסכים איתי?

דיגרסיה: זמן קריאת שמע ותפילה מאוחרת

דובר 2:

לא, זה קצת גם קשור יותר כללי, כמו התפילה הגמראית היתה, כשרואים את השמש, עדיין בבית, רואים את השמש, ואומרים קריאת שמע, ואחר כך התרנגול קורא, כשמתלבשים…

דובר 1:

אה, מתי זמן קריאת שמע? מתי שייך שרב מכובד יהיה כל כך עסוק שלא יהיה לו זמן להתפלל? פשוט שהלכו לבית המדרש, אמרו את כל התפילות, והם התלבשו בבגדים, שאמרו את כל התפילות. נו, אבל אתה מדבר על קריאת שמע, שהיא יותר… היום הגיע זמן קריאת שמע.

דובר 2:

כן, קוראים רוב החסידים, קוראים בדרך כלל קריאת שמע קודם, כי מתפללים מאוחר, אחרי זמן קריאת שמע.

דובר 1:

זה דבר מוזר לעשות.

דובר 2:

כן, זה גם דבר מוזר שהחסידים עושים. תופסים קריאת שמע.

דובר 1:

כן, קריאת שמע התקנה היא שיאמרו אותה עם הברכות. אתה רוצה להתפלל מאוחר, ואז זה לכתחילה דבר מאוד מוזר לעשות. לא ברור מה הפשט של זה. דווקא שכשאתה קורא קריאת שמע בברכותיה זו לא קריאת שמע שאתה מחויב בה מדאורייתא. אבל לכתחילה קבעו את זה כך, שהכניסו קריאת שמע לתפילה. ומלכתחילה הכניסו בסדר התפילה “אשרינו שאנו משכימים ומעריבים”. גם בשביל זה אולי.

דובר 2:

כן, זה כבר דבר ישן שעושים שהציבור מתפלל מאוחר יותר.

דובר 1:

אוקיי, אני לא אומר. אני אומר שמה שאנחנו לומדים הוא יותר כאילו ההלכה המקורית. מה שעושים, עושים, זה דבר אחר.

הלכה ח: טהרת מקום התפילה

מבנה: שלושה סוגי טהרה

דובר 1:

אוקיי, הבא מהחמישה דברים היה טהרת מקום התפילה, שהמקום שבו מתפללים צריך להיות נקי. אה, עד עכשיו כל שלושת הדברים הם כבר טהרה. כן, טהרת ידים, טהרת כיסוי ערווה, כן, טהרת מקום התפילה. שלושה סוגי טהרה. אפשר לומר שזה הולך יותר ויותר “החוצה”. קודם ידיים והגוף שלך, אחר כך כיסוי ערווה שאתה צריך ללבוש, אחר כך ה… נגיד שהמוח יהיה נקי. זה כבר חזרה פנימה. זה כבר הבא, כן. חזרה פנימה.

לשון הרמב״ם

טהרת מקום התפילה, כיצד? כך אומר הרמב״ם: “לא יתפלל במקום מטונף, ולא יתפלל אלא במקום נאה”. מקום של לכלוך. “ולא במרחץ”. אה, למדנו מקום מטונף היא ההגדרה שלמדנו עוד בקריאת שמע. מקום שיש בו צואה או דבר כזה. “ולא במרחץ” שבו מתרחצים, “ולא בבית הכסא”, “ולא באשפה”, “ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדוק”, עד שבודקים שהמקום נקי. לפני התפילה צריך לבדוק. כלל שבדבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו. אותה הלכה בעצם. “כשם שמרחיקין מצואה מרגליו ומראי אחוריו, ומראיית הערווה. אה, המשנה ברורה אומר שהמעי יש לו ריח רע, וזו ערווה. החיה במעי היא ערווה. ומראיית הערווה. הדבר הוא, התפילה, כל אותן הלכות.

חידוש: מה אם התפלל ובדיעבד מצא צואה?

מה אם התפלל ובדיעבד מצא שהיתה שם צואה? שזה לא היה מקום נקי, לא עקבו אחרי ההלכה של יבדקנו.

דובר 2:

לא, נותנים לו בדיקה.

דובר 1:

כלומר, אפילו… איך צריך לבדוק? צריך לבדוק את הניקיון של מקום התפילה. אם זה מקום שמוחזק… לא צריך לרדת, אבל אם זה מקום שמוחזק, שיש חשש שיש צואה, אז נותנים לו קנס כזה, חוזר ומתפלל במקום טהור, הוא צריך להתפלל שוב.

דובר 2:

מה זה אומר? וזו אז תפילת נדבה?

דובר 1:

לא, התפילה שלו לא יצא. זו תועבה. הוא התפלל באופן שלא… איי, מה החטא?

דובר 2:

חטא.

דובר 1:

יפה מאוד. לא, הרמב״ם אומר שזה אונס, הוא לא היה צריך לדעת. אוקיי, אבל אתה כן היית צריך לדעת שאתה צריך לבדוק. אז, הקב״ה לא אוהב תפילות של חוטאים. זו המילה. כן, תפילת רשעים תועבה, פסול לך. כן, כן. כן, זו לא תפילה. יש לך, אני חושב. כן.

חידוש: מה אם באמצע התפילה מוצא צואה?

יפה מאוד. ומה המקרה באמצע התפילה? תגיד לי שלמדנו שצריך לבדוק לפני. למדת לי מה קורה אם לא בדקו. מה אם באמצע התפילה מוצא שיש צואה? כן. אם יכול להרחיק לפניה, כדי שלא יראה אותה, ירחיק ארבע אמות. ואם אינו יכול, יפסיק.

דובר 2:

קודם גם התפללו באמצע שיחה, באמצע הליכה איפשהו?

דובר 1:

כן.

דובר 2:

קודם גם דיברו על מישהו שמתפלל באמצע הליכה.

דובר 1:

המים לפני, והמים אחרי. אמת. במסכת ברכות יש הרבה הלכות. נראה שפעם היה יותר עסוק, אנשים רוכבים כל יום על גמל, גמלים. היום גם, רוכבים, נוסעים. רוכבים במכונית, זה קצת אחרת.

וההלכה היא, אם יכול להרחיק לפניה, שהצואה לא תהיה לפניו ארבע אמות. זו לשון מעניינת, ירחיק לאחוריו, אדם יסוג אחורה. הוא יצא אחורה לאחוריו. הוא ילך עד שישאר אחוריו. הוא לא ילך לעולם לפניו. הוא יסוג אחורה. הוא יסוג אחורה. אבל זה לא דרך ארץ שהוא יתפלל כך.

דובר 2:

אם נותנים לו שילך נותנים לעבור.

דובר 1:

כלומר, נגיד שהוא מתפלל ממש מול קיר, הוא לא יכול ללכת לעשות שזה יהיה מאחור, שיזוז הצידה.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

ואם הוא גם לא יכול את זה, שיפסיק. הוא לא יתפלל הלאה. הוא יחכה עד…

הלכות תפילה – טהרת המקום, דברים המעכבים את התפילה, וכוונת הלב

טהרת מקום התפילה (המשך)

ריח רע במקום התפילה – גדולי החכמים

הוא לא ילך, הוא לא יזרוק את עצמו קדימה. הוא זורק את עצמו, אבל זה לא דרך כבוד. הוא ימשיך הלאה.

ובמקום מלוכלך הוא לא יכול להתפלל שם. כלומר למשל הוא אומר שיש לו חגורה על ידו, הוא לא יכול ללכת ולעשות זאת בכיס, הוא יזוז הצידה.

אבל הוא לא יכול להתפלל, הוא חייב להפסיק. הוא לא ימשיך להתפלל, הוא יחכה עד שיגיע למקום נקי.

אוקיי, זה הרמב״ם. זה שכיח לכל אחד, צואה שהיא ממש דבר מאוס.

יש חומרא, גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר, בית שיש בו בירה, סתם איך שעושים בירה, אני לא חושב סתם שיש בירה.

ולא בבית שיש בו מורייס ועסיס פשתן, איזון שמתעבד.

לא, הוא אומר שהשכר יכול לשכר, כך הוא מביא. רש״י אומר שיש לו ריח חזק. אולי בידי אפשר לומר מקום שמריח מה… איך קוראים לזה?

כן, הוא יכול להשתכר. שיכור? כן, זה לא תורה, זו כוונתו. שהרמב״ם אומר הוא לומד כן שמשמע שזה ריח רע. אוקיי, אין חילוק.

זה ריח רע אף על פי שהמקום טהור, המקום נקי, זה לא כמו צואה שממש המקום לא נקי, אלא זה רק ריח רע. אולי הוא מתכוון יותר כמו טהרת המקום, זה למוסדות. אני אומר שני המקומות הם ממש פסול, אבל גדולי החכמים אמרו שגם ריח רע, שהוא לא כך, אבל זה לא מגעיל. זה ריח חזק, זה לוקח את הפוקוס. אוקיי, זה לא טומאה, ההיפך מטהור הוא טמא או מלוכלך.

כלומר, יש כמו הלכות טהרת המקום שלמדנו מ״והיה מחניך קדוש”, ויש כמו הלכות כוונה. אבל כאן זה איפשהו באמצע. אתה יכול לומר שכל טהרת המקום היא בעצם ענין של כוונה, אבל זה בכל זאת קצת רמה אחרת.

לא, יכול להיות שאחד הוא מכבוד ואחד הוא מכוונה.

אז בקיצור, מקום שיש בו ריח רע המנהג לא להתפלל שם. המנהג של גדולי האמוראים, אני לא יודע מי זה היה, הגמרא מביאה שמות, שהם לא התפללו ב… מקום שיש בו ריח רע, אני יכול להמשיך.

דברים המעכבים את התפילה

גופו נקי – צריך לנקביו

אוקיי, בואו נמשיך קצת. עכשיו יש… אה, זה גם… אוקיי, אוקיי, אוקיי, יש דברים שמפריעים לו. למעשה התכוונתי שזה רודף אותו, זה דוחף אותו. אבל יש גם דברים שהם קצת לא… דברים שמפריעים לו… זה אומר כשהגוף הוא לא מקום נקי.

זה טוב. דברים בגוף הם דברים שמפריעים לו… אפשר לומר זה מפריע לו גופנית. לא מפריע לו רגשית. זו רמה אחרת. זה מפריע לו גופנית. כן. דברים המעכבים את התפילה, שיהא גופו נקי…

שיהא גופו נקי ולא יתפלל כשהוא צריך לנקביו… תפילה תועבה מאוד חמור, יותר גרוע מאשר שהוא לא התפלל, התפילה עצמה היא תועבה. תועבה עומדת לא טוב.

כך צריך להיות מוכן, שיעשה צרכיו. אם זה אבל מדובר בכזה, הוא צריך את זה כל כך חזק שהוא לא יכול להתאפק.

אז התפילה שיעשה צרכיו, קודם יעשה צרכיו ואחר כך ישלים צרכיו.

אם מחויב לעמוד כדי פרסה הוא יכול להתאפק, מתאים שאין לו צורך חזק לנקביו בכבוד.

אבל החלק תחילה הוא לגמרי…

בדיקת עצמו קודם התפילה

כל אחד לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, הוא יוודא שהוא פינה נקביו, ויסיר כיחו וניעו יסיר מה שהוא צריך לירוק, או כל דברים גופניים שמפריעים לו. ריר או דברים…

כל דברי התורה כאן.

כל דבר שמפריע לו מהחלק תחילה זה בכלל לא עוד על לבושיהם.

הרמב״ם רק אמר שצריך לכסות את ה… את הלב.

כלומר הוא היה אומר שהוא צריך לקשור את שרוכי הנעליים שלו, כל אלה יכולים להיות דברים המעכבים אותם. אבל כאן לא כתוב זאת.

גיהוק, עיטוש, רוק בתפילה

אומר הרמב״ם, “והתעטש וגיהק ונתעטש בתפילתו”, הוא עשה סוגים שונים של קולות שעושים עם הפה, התעטשות, או כל מה שזה, או גיהוק, האם זה כל כך לא נאה, סתם שהוא משמיע קול, כל מה שהגוף שלו אומר לו באמצע התפילה, הוא קורא בקול רם, הרי זה מגונה, צריך לרסן את הגוף כשמתפללים. “ואם בא לו גיהוק כשהוא מתפלל, יניח ידו על זקנו.”

“נזדמן לו רוק בתפילתו”, יש לו ריר עודף שמפריע לו, “מבליעו בטליתו ובבגדו”, הוא לא יירוק אותו, הוא יכניס אותו אחרת לתוך הטלית ובגדו, וזה לא דבר יפה לירוק במקום שמתפללים.

“ואם עומד סתם, יכסה הטלית שלו עכשיו את הרוק”, אז אז הוא היה מותר לירוק קצת, זה לכאורה כבוד הבריות. הוא מותר כן, לא ממש לירוק, אבל הוא מותר להיפטר כן על הארץ, “כדי שלא יצטער בתפילה ויהא לבו טרוד”. שהגוף שלו יהיה טרוד זה יותר גרוע מאשר שעל המקום יהיה רוק.

רוח מלמטה בתפילה

“יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו”, יצא רוח מלמטה, “שותק עד שיכלה הריח”, הוא לא יתפלל כי הגוף שלו עושה דברים מגונים, הוא יחכה, ואז “חוזר לתפילתו”.

אומר הרמב״ם הלאה, וכתוב בגמרא, “ביקש להוציא רוח מלמטה ונתאחר עליו ואינו יכול להעמיד עצמו”, הוא לא יכול להתאפק, אז “מהלך אחוריו ארבע אמות” כי אין ריח טוב, והוא יוצא מהריח.

כן, אבל אני חושב שאין מקום, הוא מדבר כבר הוא בבית המדרש, זה דבר אחד. אבל איפה שהוא עכשיו, הוא עכשיו באמצע תפילה, הוא ילך כמה הצידה, “וממתין עד שתכלה הריח”, הוא מחכה עד שהריח יעבור.

דיון: הנוסח “רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים”

אבל אני חושב שהוא עושה דבר כזה, מחכים, קרה דבר לא טוב, אבל הולכים לנצל את זה למוסר השכל כזה. בעל העיקרים אומר כך, שעכשיו הייתה לו הזדמנות לראות את המגבלות של הגוף שלו, שהוא אפילו לא יכול לשלוט על דבר כזה. אומר הוא, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים”, הוא הרכיב את זה ממה ששם צריך לפעמים להוציא אוויר, וגלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, זה דבר מגעיל, חרפה וכלמה מחיינו ורמה ותולעה ממותנו, וחוזר למקומו ומתפלל. זו דרך איך הוא ינצל את הפגיעות שלו ויתפלל את זה.

רבינו מנוח אומר שזה תירוץ, כלומר עכשיו, כולי עלמא אשתלו בטענה, ואתה עומד באמצע התפילה ואתה רוצה… הוא לא נעשה אשם כשהוא עושה משהו מולו. הוא נעשה נמחל. היחידה, בעצם הוא אומר, אתה עשית אותנו כך, אתה עשית בני אדם עם כל חלקי הגוף, מה לעשות? זה לא אשמתי. אולי יש אשמה שאני צריך לחשב מראש, לא לאכול מראש אדם, אבל הוא לא מחויב.

אני חושב כך אשר יצר, שיש את וגלוי וידוע לפניך שהוא בעצם הדבר שאתה אומר עכשיו, אתה אומר, זה מגעיל, מה לעשות? זה עוזר וזה ממלא. מתביישים, אנחנו מקנאים ברוחניות להיות כולו רוחני, כן, אלה המלאכים שאין להם בחירה. המלאכים שלהם אנחנו אומרים מתכבדים ומכבדים, אנחנו מתביישים כל הזמן איתם. אבל זה גורם לנו שאנחנו באמצע התפילה, כשאנחנו שמים לב שאנחנו בני אדם, מתביישים מהמלאכים שאנחנו כל כך פשוטים. אמת. כי מה שאדם צריך לאכול, וממילא מה שהוא צריך לאכול, עם האכילה חוזרים כל מיני מותרות ודברים, וזו בושה. כן.

מי רגליים בתפילה

היה עומד בתפילה ונתן לו מי רגליו על ברכיו, זה גם אותו דבר, ממתין עד שיכלה. הוא לא יכול, בשעה שהגוף עוסק בדברים מאוסים אי אפשר להתפלל, ממתין עד שיכלה המים, אז חוזר למקום שפסק, המקום שבו הוא החזיק בתפילה. אבל אם ההפסקה של מי רגליו הייתה ארוכה כמו משך זמן לגמור כל התפילה, אז אין המשך, כלומר זה לא שזו תפילה אחת שהוא ממשיך, אלא כלומר התפילה נחתכה, אז חוזר לראש, הוא מתחיל שוב מההתחלה.

דיון: סתירה לכלל הרמב״ם בתפילה

מעניין, זה… הרמב״ם אומר כאן בתפילה שאפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש. זה אולי… אני לא יודע למה. כאן אומר הרמב״ם, כן, אולי בגלל שזה לא הפסק אסור, יכול להיות שזה גם אותו דבר, ההפסק היה לגמרי, זו הייתה בתפילתו סתירה. כן, זה דבר אחד. אני לא רואה מה הם אומרים בבירור על זה, אבל יכול להיות שזה הפשט. שהרמב״ם אמר שאם הפסיק באמצע תפילה בשעת לגמור, כביכול אפשר עדיין להמשיך להתפלל כמו שהייתה ההלכה.

קריאת שמע מדברים? אולי קריאת שמע שונה מתפילה. אולי. וכך הוא מביא, שקריאת שמע פוסק, לכל משנה. אני לא זוכר את מראה המקום, אבל אני זוכר שכך כתוב.

ד׳ אמות לפני ואחרי תפילה

אוקיי, עוד דבר, והיה אם ישתה מים, מישהו משתין מים, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, יחכה כל כך זמן כמו שיש ללכת ארבע אמות. ואותו דבר להיפך. ואחר כך מתפלל. מי שהיה מתפלל, גם אחרי התפילה, לא ישתין בד׳ אמות. שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שלא יסורו דברי תפילה מפיו.

אה, מביא הוא… זה מעניין. עשו כמו טריטוריה, שכאן זה המקום, טריטוריה במקום. החתיכת מקום. הוא מביא לשון הירושלמי, זה קדוש… כל ד׳ אמות של תפילה רחישי מרחשין סביב שפתותיו, פלוס השגירה בפיו. זה מה שצריך לעשות עושר חג כזה לתפילה.

יפה מאוד. זה המקור למה זה. הוא מחזיק באמצע התפילה, יש משהו ענין.

כוונת הלב

עוד דבר. אוקיי. למדנו על שלושה סוגי דברים שאינם כבוד או לא נקיות: טהרת ידים, כיסוי ערוה, טהרת מקום התפילה, דברים החוצצים ומעכבים, שפירושו דברים גופניים החוצצים ומעכבים.

עכשיו נדבר על הרוחניות. סוף סוף. כן. זה הרמב״ם. דברים רוחניים, ראשון, כוונת הלב.

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה

כוונת הלב כיצד? אומר הרמב״ם הקדוש. כוונת הלב, אחד מחמשת הדברים הוא כוונת הלב. מה זה? אומר הרמב״ם, כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה. תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה.

יכול להיות עכשיו… יכול להיות שכוונה פירושה להבין את המילים של התפילה, או להתפלל בכוונה… הרמב״ם הולך לפרש מה היא כוונת הלב, הוא הולך לפרש. אבל קריאת שמע הייתה קצת משמעות. אוקיי. ומי שמתפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה, האם הוא צריך להתפלל שוב בכוונה? אומר הרמב״ם, אבל הראב״ד אומר, אה, זוכר שכל ההלכות והדברים האלה צריך להתכונן לפני התפילה. כמו שזה אותו דבר כוונה. עניינים של הכנות. זה אותו דבר כוונה. כוונה היא לב, צריך… זו רעותא גדולה, כוונה פירושה… הוא מתכוון “כוונה” שאנחנו מתפללים, לא עצם פירוש המילות שאנחנו מתפללים, כי זה קורה באמצע התפילה.

תפילה בכוונה: הכנה, יישוב הדעת, והלכות מעכבות

הלכה ד (המשך) – כוונה בתפילה והכנה לפניה

אבל קריאת שמע הייתה קצת השלמה. אוקיי, ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. אומר הרמב״ם, אבל כל ההלכות והדברים האלה צריכים להסתובב לפני התפילה. זה כאילו זה אותו דבר, כוונות, עניינים של הכנות. זה אותו דבר, כוונות, כוונות הלב.

זו ראיה גדולה שכוונה לא פירושה עצם פירוש המילות, כי זה קורה כבר באמצע התפילה. הכוונה פירושה שלפני התפילה הוא צריך, הוא הולך לומר בפירוש, צריך להיות מיושב.

כמו “מצא לבו מכוון”, הוא מצא שהוא מוכן. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד”, הוא צריך לתת לעצמו בדיקה. כמו שהוא צריך לבדוק בבדיקה את הגוף שלו האם הוא מוכן להתפלל, הוא צריך לבדוק את הדעת שלו האם הוא עכשיו מיושב, האם הוא עכשיו במצב שהוא יכול להתפלל. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. לא רק שאין צורך להתפלל, אסור להתפלל. “עד שתתיישב דעתו”.

יש היתר עצום של תוספות שאומר שמותר כן. צריך לדעת האם סומכים על ההיתר הזה, אבל תוספות התיר. אבל הרמב״ם אומר הלכה פשוטה שאסור.

הלכה ד (המשך) – הבא מן הדרך

הלאה. לפיכך, “הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. אדם בא מדרך והוא מותש, עייף פירושו רעב, או מיצר, הוא בצער, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. הוא אסור להתפלל. “אמרו חכמים, שלשה ימים”. כמה זמן הוא פטור מתפילה? שלושה ימים אחרי הבוא מדרך. “עד שינוח ותסור הדאגה”, עד שהוא ירגע ויירגע החום שלו, הדעת החמה שלו, ואחר כך יתפלל.

טוב מאוד. בימינו, דרך לא פירושה נוסעים במכונית. היום פירושו דרך, נסיעה לארץ ישראל. נכון, אגב, מי שנסע על אמיתית כן, אתה נוסע במטוס, לוקח יום-יומיים עד שחוזרים לעצמך. וכל שכן בן בנו של קל וחומר שאדם נסע דרך ארוכה במוחו, הוא צריך זמן ארוך לחזור.

זה אמת, אדם מותש, יש לו תשישות. הוא אומר לך, הענין מדבר על… זה לא פטור נוסף מלבוא מדרך. לבוא מדרך אומרים חז״ל שאין לו דעת ללמוד. אבל אדם שנמצא בבית ואין לו דעת ללמוד, הוא לא צריך כבר להתאמץ, הוא צריך להתיישב. הוא לא יכול לומר “אני מותש”, אז אומרים “תתאמץ”, אבל התפילה הבאה צריכה כבר להיות…

נכון, טוב מאוד. אז מדברים על דבר נורמלי, שזה קשה לשלושה ימים. הוא לא צריך לנסות, אדם נורמלי צריך ניסיון שלם. זה פשוט, כי… כן.

הלכה ד (המשך) – שיפנה לבו מכל המחשבות

זו עיקר ההנחה. עכשיו הוא נכנס לומר קצת ההכנה. הוא אומר כך, “וזהו לשון קצת, ואם תדע מה היא כוונה, תדע מה היא קצת הכנה”. הרמב״ם הקדוש אומר “שיפנה לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. הוא יפנה את ליבו, את מחשבותיו, את ליבו, שהוא המקום שבו המחשבות באות, “ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”, הוא יראה את עצמו מוכן להיות עסוק בדבר הנכון, התפילה שעושים לפני השכינה, ולא להיות עסוק בדברים אחרים. זו לשון מעניינת, הוא יראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.

הצד השני הוא, תמיד עומדים לפני השכינה, הרי “מלא כל הארץ כבודו”. אבל כאן הוא רואה את זה, הוא רואה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה. השכינה רואה אותך כל הזמן, זו לא הבעיה. הקב״ה, “מלא כל הארץ כבודו”, מה שזה בדיוק אומר, זה תמיד אמת. אבל לראות, זו כוונה. כוונה היא אובייקטיבית, זה לא דבר באדם.

לפיכך, לא רק בליל הסדר יש “לפיכך חייב אדם לראות את עצמו”, “יראה אדם את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”.

הלכה ד (המשך) – ליישב דעתו

ואיך עושים את זה? “צריך ליישב דעתו”, ליישב עם ע׳, ליישב דעתו, ליישב, ליישב, הוא צריך לשבת, כדי לכוין את לבו, להכין את הלב, שלא יתבלבל, בנחת, ברוגע, בתחנונים, ובפוקוס על התפילות. צריך להיות קצת רגוע. זו ההלכה, אפילו מי שמתנהג שתפילה מותר להתפלל בלי כוונה, לא נפטרים ממצוות ההתיישבות. בכלל, דרך אגב, אפילו עשרים שניות, שב לפני שמונה עשרה, אפילו מתפללים מנחה, צריך לשבת לעשרים שניות ליישב דעתו.

מעניין, כשיושבים הרי הדעת מתיישבת. כשעומדים הרי כלום, לא? הלשון “ליישב” פירושה בכלל ליישב דעתו. אני חושב שזה פירושו ממש ליישב. יש גמרא על זה, “כל שהוא מקווה ליישב”. ליישב. אחד… מה זה “מה יום טוב”? הוא אומר “ישיבה דוקא”. יש ראשון שמתכוון “צריך ליישב שתי ישיבות”. צריך לשבת שתי ישיבות. תן לי ישיבה. טוב מאוד. תן לי ישיבה. נו, מה זה? זה דבר נורמלי.

הלכה ד (המשך) – ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי

“ולא יעשה תפלתו”, אומר הרמב״ם, וגם צריך להתפלל, הרמב״ם אומר שצריך להתפלל בקולות ובנעימות, אבל “בנחת ובתחנונים”. זו לשון הרמב״ם. טוב מאוד. “ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי”, כמי שנושא משא והוא רוצה כבר לסיים. הוא רוצה כבר לתת זריקה למטה, להשליך למטה את התפילה. לפיכך… אני חושב שהוא מתכוון שלא יהיה כובד, שלא יהיה… הוא לא ינסה לתפוס. אומר הרמב״ם, “קצת מה רואים את זה?”

הלכה ד (המשך) – לשבת מעט אחר התפילה

“לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר”. לפני התפילה צריך לשבת כדי להיות רגוע, ואחר התפילה צריך לשבת שוב כדי להראות כבוד. לא עוזבים ככה כמו שעמדו קודם, “שלא תהיה קלה בעיניך קדושת התפילה בדקות הראשונות אחרי התפילה”. זה לא רק כבוד, אני חושב שזה גם הדעת שעושה לו ישוב הדעת, שהוא יודע אני הולך להתפלל. זה נגמר. יפה מאוד.

הלכה ד (המשך) – חסידים הראשונים

אומר הרמב״ם, “חסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפלה ושוהים שעה אחר התפלה”. זה המינימום. חסידים הראשונים עשו יותר מזה. שתהיה שעה לפני התפילה לישוב הדעת, ושעה אחר התפילה, מאריך בתפילה שעה, והתפילה עצמה לקחה שעה. יפה מאוד. זה המנהג של חסידים הראשונים.

הלכה יז – שיכור ושתוי

יפה מאוד. עכשיו הולכים ללמוד עוד ממש הלכות שיוצאות מההלכה שצריך להיות כוונה, נכון? אומר הרמב״ם, מי שאין לו כוונה? במי אנחנו לא סומכים שיהיה לו כוונה? שיכור. אל יתפלל לפי שאין לו כוונה. ואם התפלל תפלתו תועבה. שיכור לא יכול, אפילו הוא רוצה. ואם התפלל תפלתו תועבה. או שהוא אומר תפלתו תועבה גם על לא להתפלל בכוונה? לא. אולי שיכור זה יותר גרוע מסתם לא להתפלל בכוונה, כי זו עבירה. ואם התפלל תפלתו תועבה. לפיכך חוזר ומתפלל כשיסור יינו. כשהוא… מה זה יסור יינו? יין, כן? יסור יינו פירושו שהוא כבר התפכח, כשהוא מתפכח מיין, מהשכרות שלו.

זה שיכור. שיכור פירושו מי שממש איבד את דעתו. אבל גם ששתה, מי שהוא קצת, הוא שתה קצת, גם אל יתפלל. ואם התפלל, אבל אם התפלל תפלתו תפלה. הוא עכשיו… הרמב״ם אומר את ההבדל ביניהם. איזהו שיכור? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. מי שלא היו נותנים לו לדבר לפני אדם חשוב, לפני דיבור לפני מלך, כי לא סומכים עליו. ושתוי, מה זה מאוד גבוה, זה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. זה פירושו רמה מאוד גבוהה של פיכחון. ושתוי, יכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש. כלומר, אבל הראשון, לפני המלך, אולי זו גוזמא. לפני המלך צריך להתכונן. אולי הוא מתכוון לומר… אפילו הוא יכול לדבר נורמלי. מה שלא נראה כמו שיכור, זה לא רמה כאן בכלל. ועדיין יש שתוי, יש גם משהו של שכרות, שכרות קלה. אבל כאן אין… אפילו קצת. מלך פירושו… מלך זו דוגמה. אתה לא יכול לדבר נורמלי, לא יכול… כמו שצריך לדבר עם ישוב הדעת.

שתוי, הוא כן יכול, אבל אפילו הוא יכול, אם יש רביעית, צריך להחמיר אל יתפלל עד שיסור יינו מעליו. זה מה שאומרים שהוא קצת שיכור. ממש רביעית זה ממש… הוא ילקק את היין, הוא ישתה ברנדי, מה שלא יהיה, בקיצור קצת.

הלכה יח – אין עומדין להתפלל

אומר הרמב״ם עוד סעיפים בענין של כוונה, או מה שיוצא מענין הכוונה. או אולי יש עוד קריטריונים שאינם כל כך כלליים, אבל אלו קריטריונים שהם מעשיים… אולי אלו דברים מעשיים. איך? איך צריך להכין אותך? בוא, מישהו אמר לך “התפלל”.

“ולא מתוך שחוק” – לא מתוך צחוק. “ולא מתוך קלות ראש” – קלות ראש פירושו תמיד דבר אחד, מה זה אומר? זה אומר משחקים, זה אומר בידור. יש להם מחשבה ומנטליות של לשחק, של משחק. “ולא מתוך שיחה” – לא משיחה ודברים בטלים. “ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה”.

לכן לומדים לפני התפילה. כן, אומרים אזי מקוממי, אומרים פסוקי דזמרה. זה כמו עוד קצת דברים, מקדימים את התפילה. כן, זה עדיין חלק מהכוונה. כאן יש לך עוד חמישה. אה, אתה מתכוון “לא, לא, לא, לא”. בסדר. “ולא מתוך דין הלכה”.

עוד דבר, אפילו מלימוד, שלא יהיה הדעת שקוע בלימוד התורה. איזה דברי תורה עדיפים? לא כשאומרים דברי תורה שיהיה דין הלכה. אפילו כשאתה אומר דברי תורה, גם ליבך לא יהיה פנוי, לא תהיה כוונת הלב. כי אז דברי התורה הם דברי הלכה, צריך לפסוק את ההלכה. וכשאתה אומר דברי תורה של אגדה, אתה יכול עוד לומר פסוקי דזמרה, אתה לא צריך להעמיק בזה. אחרת הרמב״ם יוכל להיות בלי העבודה. וזה יהיה אדרבה, כשהוא יהיה כל… כל ענין. פשוט.

דיון: תפילה וידיעת המילים

אה, עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה חשובה שיוצאת. למדנו שבמקום שאין כוונה אי אפשר להתפלל. מה אם נמצאים במקום סכנה ולא יכולים… במקום סכנה יש תפילה קצרה. הוא אומר כאן שתפילה רגילה כבר אדם יכול להתפלל, חינכו אותו מילדות. אבל יש תפילות מסוימות שלכוונת הלב צריך להיות לו סידור מולו, מחזור. או שהוא שינן היטב את התפילות. לא סידור, לא סידור. הרמב״ם לא אומר שאסור להתפלל מסידור. הרמב״ם לא אומר שצריך להתפלל מסידור. בסדר, כלומר, אבל יש בעיה אחרת שחסרה כוונת הלב, כי אי אפשר להסיח דעת מהתפילה. לא, אבל הוא לא אומר שזה קשור לכוונת הלב. אם מתפללים מסידור זה מפריע לכוונה, כי אז הוא עסוק במילים.

לא, זו ההלכה. זה כתוב בהלכה. מדברים על התפילה. אז ההלכה היא שצריך לדעת את התפילה.

בוא נבין. הסיבה שההלכה לא מתירה להתפלל היא לא כי יעשה טעות. הסיבה היא כי הוא לא יכול להתרכז בכוונה. אם בזמן התפילה צריך… המיקוד שלך הוא לומר את המילים הנכונות, זה לוקח מהמיקוד של התפילה בפועל. צריך להיות שהתפילה תהיה…

תפילה במקום סכנה: תפילה קצרה ביותר (ברכה אחת) – הלכה כ׳

התפללות מסידור – סטייה

דובר 1: לא, אבל מה שאתה אומר הוא היום, כי אם מתפללים מסידור זה מפריע לכוונה, כי אז זה כתוב… אבל יש אנשים שהתפילה מסידור עוזרת להם בדרכם, כי הם רואים את המילים. אבל יש להם את המיקוד המלא על תפילתהם, לא מסתכלים על אנשים אחרים שמתפללים. אין לי טענות. גם אני מתפלל מסידור לפעמים. אני רק אומר מה הרמב״ם מה שכתוב כאן.

תפילה זו לא בעיה. תפילה שמתפללים תמיד, למשל, לא התפילה, התפילה. תפילה היא משהו שאדם… הוא היה עם… הוא היה כל כך… הוא היה חיים שפון בן-פוסקים. אז מה ש… הוא יכול כבר, הוא יכול כבר את הדבר. אבל מישהו שהוא זמר, או כל דבר, אם הוא לא הכין את המילים שהוא הולך לשיר לפני כן, לא כי הוא יעשה טעות, כי הוא צריך להתמקד בביצוע, הוא צריך להתמקד ב… זה יבוא טבעי, זה יבוא כמו רגילות, לא רגילות תפילה בפיו ארץ שטייסט, רגילות תפילה פרקים.

הלכה כ׳: תפילה במקום סכנה – ברכה אחת

דובר 1: מה יש סיכוי שאדם לא ידע, ויכול תפילת מוסף ראש חודש, כמו תפילת המועדות, שלא עושה כל כך הרבה, צריך לסדר קודם התפילה, ואחר כך מתפלל, כדי שלא יכשל בה. אולי הוא לא מתכוון לכוונה, אולי הוא כן מתכוון לחלק מהארץ, עושה זכר שלא יכשל בה, אולי כן כוונה, אולי הוא מתכוון שראשו לא יהיה שם, כי הוא הולך להיות שקוע לגמרי בשמונה עשרה, לא שלום עליכם.

אומר הרמב״ם, עוד דבר שיכול לקחת את המיקוד, כשנמצאים במקום סכנה אי אפשר להתכוון בשמונה עשרה, או במקום גדודי חיה וליסטים. איך תהיה התפילה? הוא לא יכול להתמקד זמן ארוך, כי זה זמן קשה. מתפלל ברכה אחת, והיא זו. אה, זו התפילה הקצרה ביותר, זו רק ברכה אחת. זו התפילה הקצרה של התפילה הקצרה.

המילים של הברכה

דובר 1: הוא אומר כך: “צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה”. הם לא יכולים להתמקד, רק במילים. נמצאים במקום גדודי חיה וליסטים. אתה אומר לו את המילים, וכאילו אין לי כוח כך לפרט אפילו מה טוב. בדרך כלל בתפילה מפרטים מה טוב, מבקשים על זה. הוא אומר, אין לי כוח. ריבונו של עולם, אתה יודע מה טוב, עשה זאת.

פירוש מצחיק ב״ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים”

דובר 1: וזה מעניין, כי כשאדם… חזרה להגה״מ אומרים, מזה רואים ברור שהגה״מ יש חולשה, כי כאן העיקר תפילה שכשנמצאים במצוקה נשאר רק שמע תפילתנו, נשאר רק האמצעי עם הצרכים. והתפילה מתפלל כשהוא מהלך, כלומר, הוא רשאי להתפלל כשהוא מהלך, מותר לעמוד במקומו.

אותו דבר, אני חושב, כשאדם נמצא במקום חיה וליסטים, הוא נעשה הפרנסה, כן? הליסטים הולכים לחטוף אותו, והחיות הולכות לאכול אותו. הוא מבקש מהקב״ה, תן להם פרנסה אחרת. “בטובך הגדול”, מצא להם משהו אחר.

אתה יודע, היה גוי שבא לרבי לברכה על פרנסתו? כן, כן, כן. הוא נותן לכל אחד “גויה גויה די מחסורה”, האם זה מה שהחיות מחפשות, כן? אתה עכשיו “די מחסורה” שלהם. מבקש מהקב״ה, “ולא יכנסו לפניך תפילת חיות ועוברי דרכים”. בסדר, אבל אני חושב שהפירוש הקודם שלך היה יותר פשוט. ו“בטובך הגדול” הוא אומר פשוט כמו קצת צידוק הדין, אם אני הפרנסה הטובה ביותר… תפילה עושה פירות, בסדר, לרגע אחד, כן.

כשמגיעים למקום בטוח – חוזר ומתפלל תפילה כתקנה

דובר 1: כשמגיע, אומר הוא, התפילה לא כמו תפילה קצרה שלמדנו, שיצא, זה רק החלפה, רק מציין מקום. כשמגיע, לישיבה דסקלה דאתי ביה רב יצחק, אז חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תמני סרי ברכות.

דיון: תפילת הדרך היא תפילה קצרה

דובר 2: מאוד הגיוני, זה יותר כמו תפילת הדרך?

דובר 1: יפה מאוד. אז הרמב״ם, הוא מביא, אני חושב שלמדנו את זה פעם בשיעור שלנו, זה יצא אם אני זוכר. שהרמב״ם לא מביא את הדין של תפילת הדרך. יש הבנה של הרמב״ם, תפילת הדרך היא לא פשט שאתה צריך ללכת בדרך צריך לעשות תפילה. אבל כל אחד הולך להתפלל, אבל שם בדרך, הוא לא יכול להתפלל תפילה מסודרת, כשמגיע זמן תפילה הוא עושה תפילה קצרה, תפילה קצרה היא תפילת הדרך לוקח הוא.

כן, אחרים אומרים תפילת הדרך כי הוא לא יוכל להתפלל בשלושת הימים הבאים, שלפחות יתפלל בתחילת הדרך. אבל כאן מדברים על מי שהולך, הוא עוד יכול לחזור בשלום עד זמן תפילה שהוא יכול ללכת. מה הסתירה בין שתי ההלכות, אני לא יודע.

צריך להבין, בתפילת הדרך שאנחנו אומרים ונגמר גם ברוך אתה ה׳ שומע תפילה, מה נכנס פה בדיוק שאדם צריך לעשות ברכה? זה כתוב כמקור, תפילת הדרך היא בעצם התפילה שמתפללים, שהיא תפילה שבדרך אי אפשר להתפלל את התפילה המסודרת, אבל כאן מתפללים עכשיו מה שצריך החשוב ביותר שהוא שמירה בדרך. אז כאן זה כולל הכל, זה הבקשה על הכל, אבל זה החלפה לשחרית או מנחה או מה שזה לא יהיה זמן תפילה.

אם זה הסוד של תפילת הדרך, זו התפילה הקצרה. אבל בעצם זה כמעט רק התנצלות, אני לא יכול, בדרך כלל אדם צריך להיות מסוגל לכסות את כל צורכי עמך ישראל. אבל אני לא יכול עכשיו, אני לא יכול עכשיו לכסות אפילו את צורכי עמך ישראל מרובים, אפילו לא את ראשי הפרקים, כי אני כל כך לחוץ, מבקש רק מאוד כללי. משהו שיהיה טוב, משהו שאני חושב שמניחים עליו. אז בסדר, שזה נעשה. יש לי כן, יש לי כן, יש לי כן. הקב״ה לא בדרך, הוא לא תקוע נבוך. השחרית שלנו חלשה, אני לא אומר שהקב״ה חלש. אז כבר הקב״ה חלש. ומחר רצינו ללמוד הלאה את ההלכות.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 4 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Laws of Prayer, Chapter 4 (Laws 1–10)

Law 1: Five Things That Prevent Prayer

The Rambam’s Words: Five things prevent prayer even though its time has arrived: purity of hands, covering of nakedness, purity of the place of prayer, things that disturb him, and intention of the heart.

Plain Meaning: Even when the time for prayer has already arrived, there are five things that stand in the way and make prayer invalid without them.

Insights and Explanations:

1. Are the five things Biblical or Rabbinic? The question is raised but remains open. Purity of hands is certainly not Biblical (hands is an enactment from later), but regarding the others it remains unclear.

2. Do the five preventatives apply only to structured prayer (Rabbinic) or also to the essential Biblical commandment of prayer? When a person cries out to God in a time of distress (which according to the Rambam is the essential Biblical commandment), does he also need to have the five conditions? Does that “cry” also need to have a form of prayer (praise, thanksgiving, request for needs)? This all remains a question.

3. Distinction between prayer and blessings: An important innovation: the five preventatives apply only to prayer (Shemoneh Esrei), not to blessings. One can say a blessing (like Elokai Neshama) without washing hands. The proof: when one gets up in the morning, Geonim/Rishonim say one should first wash hands before Elokai Neshama, but according to the law of the Gemara (and so the Rambam rules) one doesn’t need to wash before a blessing. “Modeh Ani” (which doesn’t have God’s name) can certainly be said without washing.

4. Things that disturb vs. intention of the heart – two separate laws: “Things that disturb” (things that bother the person / take away peace of mind) is a separate preventative from “intention of the heart.” Even if a person managed to have intention of the heart despite a disturbing thing, he has not done well. And conversely – sometimes a person cannot have intention of the heart without a disturbing thing.

5. Structure of the five things: The first three things are all types of purity: (1) purity of hands, (2) covering of nakedness, (3) purity of the place of prayer. They go from internal to external: first hands/body, then covering (which one must put on), then the place (external). The fourth (disturbing things) relates to physical disturbances, and the fifth (intention) goes back inside – the spiritual condition.

Law 1 (continued): Purity of Hands – Washing Hands for Prayer

The Rambam’s Words: He washes his hands with water up to the wrist and then prays.

Plain Meaning: One must wash the hands with water up to “the wrist” before prayer.

Insights and Explanations:

1. What does “up to the wrist” mean? It is not clear in the Rambam what “up to the wrist” means. Two approaches:

The joints of his fingers = up to where the fingers are connected to the palm (only the fingers, not the palm itself). The reasoning: one touches food with the fingers, not with the palm.

The joint of the arm = up to the wrist (the entire palm). One argues that “joint” in the singular indicates the larger joint, not “the joints of his fingers.”

– Tosafot in Sukkah hold that one washes the entire hands.

– In the Laws of Yom Kippur it says “up to the joints of his fingers” – but here it just says “up to the wrist” without explanation.

2. The reason for purity of hands – hands are busy: The obligation is because the entire body must be clean, and hands get especially dirty because “hands are busy.” A person is normally relatively clean, but hands get dirty, so one must clean them specially.

Law 1 (continued): Distance of Walking to Water

The Rambam’s Words: If he was walking on the road and the time for prayer arrived and he has no water – if there is between him and the water four mil (eight thousand cubits) ahead of him, he goes to the place of water and washes and prays. If there is between him and the water more than this, he cleans his hands with a stone or earth and prays. When does this apply? Ahead of him. But behind him – he is not obligated to return more than a mil. More than a mil – he cleans his hands and prays.

Plain Meaning: Ahead (on his way) – up to 4 mil. Behind (back) – up to 1 mil. More than that – clean with stone/earth.

Insights and Explanations:

1. The measure of a mil – time or distance? The Rambam writes the measure in distance (4 mil = 8000 cubits), not in time. From the measure of walking a mil = 18 minutes comes 4 mil = 72 minutes. But the Rambam’s language is a measure in place, not in time.

2. Cleaning hands doesn’t remove the obligation to clean: When one cannot wash with water, the cleaning (wiping with stone/earth) is not an exemption from cleaning – it is a post-facto form of cleaning. The obligation of cleanliness remains, only the enhancement of water is lacking.

Law 2: Washing for Morning Prayer – Face, Hands, and Feet

The Rambam’s Words: When does this apply that washing for prayer is only for his hands alone – for other prayers except morning prayer. But in the morning – he washes his face, hands and feet and then prays.

Plain Meaning: For morning prayer there is a greater obligation of washing – face, hands, and feet – in honor of his Creator.

Insights and Explanations:

1. The Rambam’s interpretation of “in honor of his Creator”: The Gemara says one should wash his face, hands and feet “in honor of his Creator.” The Rambam interprets this as applying specifically before morning prayer – when one goes for the first time to God in the day, one must prepare.

2. The Raavad’s dispute: The Raavad disagrees. He doesn’t know where the Rambam gets “feet” – he holds that the obligation of feet is not clear.

3. Shulchan Aruch doesn’t bring this law: The Shulchan Aruch doesn’t bring at all the opinion that one must wash face, hands, and feet before morning prayer.

4. Comparison to the Kohen in the Temple: The Baal HaMaor brings that the Rambam’s source is like the Kohen who performed sanctification of his hands and feet. The Raavad’s claim is that the honor of the Kohen has no connection to prayer.

5. Feet in modern times: “Feet” is only an obligation when one goes without shoes/socks and dust comes. Today when one goes all the time with socks and shoes, the obligation of feet is not so practical. Face and hands is accepted, but feet less so. The Kohanim in the Temple also didn’t go without socks – perhaps this was a lifestyle thing, not a law.

6. [Digression: Mikveh before morning prayer]: Chassidic Jews who go to the mikveh before morning prayer fulfill the opinion of the Rambam (washing the entire body including face, hands, and feet). It is also noted with a bit of irony that some who go to the mikveh (in order to fulfill the Rambam) don’t keep other simple laws. Why don’t those who don’t go to the mikveh try to fulfill at minimum the Rambam’s simple law of face, hands and feet?

7. [Digression: Muslim custom]: Muslims also practice washing their feet before prayer, and perhaps the Rambam took from there.

8. Lifestyle vs. law: Something that has to do with a certain lifestyle of a person (like going without shoes) is not necessary that one should continue it when Mashiach comes – one doesn’t need to put on an Arab robe because Avraham Avinu perhaps went that way.

Law 3: Impure People and Prayer

The Rambam’s Words: All impure people wash only their hands like pure people and pray. Even though it is possible for them to immerse and become pure, prayer does not prevent.

Plain Meaning: All impure people need only wash their hands like every person praying – they don’t need to immerse in order to pray. Even when they can already go to the mikveh, immersion doesn’t prevent prayer.

Innovation: This proves that washing hands has nothing to do with impurity – it has to do simply with clean hands. Washing hands doesn’t help for impurity, it’s not the subject.

Law 4: Ezra’s Enactment for a Baal Keri

The Rambam’s Words: And we have already explained that Ezra enacted that only a baal keri should not read words of Torah until he immerses. And the court after him added strength – and so they enacted that a baal keri alone should not pray until he immerses. But this is not about impurity and purity, rather so that Torah scholars should not be found with their wives like roosters.

Plain Meaning: Ezra enacted that a baal keri should not learn Torah without immersion. A later court added that also prayer requires immersion. But the reason is not impurity – rather so they should not be too often with their wives.

Insights and Explanations:

1. The Kesef Mishneh’s question – who is the “court after him”? The Kesef Mishneh doesn’t know who this is. In the Gemara it says that Ezra enacted for words of Torah, which includes Kriat Shema. The Kesef Mishneh asks: prayer is also composed of verses – why would one need a second enactment?

2. Is prayer “words of Torah”? Kriat Shema is clearly “reading Torah,” but prayer? Prayer has verses, but it’s not clear that this means “reading Torah.” A person can theoretically pray in his own language without words of Torah. The text of prayer is not really “reading Torah” like Kriat Shema. Therefore it makes sense that one needed a separate enactment for prayer.

3. The Chacham Tzvi’s question – “Torah scholars” vs. everyone: The Chacham Tzvi holds that the reason “so that Torah scholars should not be found” applies only to words of Torah (which is a Torah scholar thing), but prayer is said by everyone – even if he’s not a Torah scholar. The reason doesn’t fit so well for prayer.

4. Two reasons in the Gemara: In the Gemara there is a question with two reasons: (a) “so that Torah scholars should not be found with their wives,” (b) casting off the yoke and frivolity – one must have awe and fear. The Rambam perhaps understood that both reasons are the same idea: the frivolity is what one turns around with the women. If so, it’s relevant to everyone, not just Torah scholars.

5. Amei ha’aretz and the enactment: If Ezra’s enactment is only for Torah scholars, what about amei ha’aretz? Can they pray as baalei keri? This cannot be – amei ha’aretz are “collateral damage” from an enactment whose essence was for words of Torah.

Law 4 (continued): A Zav Who Saw Keri, A Niddah Who Emitted Semen

The Rambam’s Words: Therefore they said at the time of this enactment that even a zav who saw keri and a niddah who emitted semen… require immersion for Kriat Shema, and all the more so for prayer because of the keri, even though their impurity is not more severe than the impurity of zivah and niddah.

Plain Meaning: Even one who is already impure with a severe impurity (zav, niddah), he must immerse for the part of keri, even though he still remains impure from zivah/niddah.

Insights and Explanations:

1. The plain meaning is not that impurity in general prevents prayer. On the contrary – impurity doesn’t prevent. Only impurity of keri specifically prevents, because of the enactment. The zav remains impure after his immersion, but he has cleaned himself from the keri part – which is the essence of Ezra’s enactment.

2. The immersion here is not an immersion for purity in the usual sense (because he remains impure), but an enactment-based immersion – “so that they should not be found with their wives.” If it’s not a real immersion for purity, perhaps one doesn’t need all the laws of immersion in a mikveh? This remains an open question.

Law 4 (continued): Nullification of Both Enactments

Insights:

1. The Rambam holds that both enactments – both Ezra’s enactment for Torah, and the later enactment for prayer – were nullified. The reason: “it didn’t spread, the public didn’t have the strength to stand by it” – the public didn’t have the strength to go to the mikveh. The commentaries on the Rambam also say that “this enactment of prayer has already been nullified.”

2. Perhaps for Torah scholars themselves it did spread (because the reason “so that they should not be found with their wives” is relevant to them), but for the general public not?

3. A question: The Rambam writes laws for all Jews, not just for Torah scholars. How can one say that the enactment is only for Torah scholars?

4. Distinction between prayer and Kriat Shema: Prayer is more stringent – when they nullified the enactment for Kriat Shema, they didn’t nullify it for prayer. This shows that prayer requires more “seriousness” than Kriat Shema.

Law 4 (continued): The Custom of Washing Before Prayer (Nine Kabin)

The Rambam’s Words: And from all this… the custom is widespread among all Israel our fathers and teachers that a baal keri does not pray until he washes his entire body with water… because of a sign so that they should not enter the synagogue when they are impure.

Plain Meaning: Although the enactment is nullified, the custom is widespread that a baal keri washes his entire body with water before prayer – not a full immersion in a mikveh, but a washing.

Insights and Explanations:

1. A new reason: Here is revealed a third reason which is different from both previous ones (impurity, Ezra’s enactment): “a sign so that they should not enter the synagogue when they are impure” – a sign/reminder that one should not enter the synagogue when one is impure.

2. This is essentially the concept of nine kabin – not a full immersion in a mikveh, but a washing/pouring with water.

3. Important distinction: The custom is only for prayer, not for Kriat Shema. And it’s only for a baal keri specifically, not for other impure people.

4. This is more than just “being ready” – here is a specific washing of his entire body with water, not just wiping, but actually with water.

5. The Rambam doesn’t bring at all the measure of nine kabin – because according to the Rambam the essence is washing his entire body, and nine kabin is only a practical measure that the Gemara gives. The Gemara says it must be “by pouring” – this is simply because if one cannot immerse, one must pour it in order to become clean. The essence is practical cleanliness. A shower according to the Rambam is certainly enough, and perhaps the best way.

Law 4 (continued): Distinction Between Healthy and Sick

The Rambam’s Words: A healthy person… or a sick person who had relations with his wife [requires washing], but a sick person who saw keri against his will does not require washing, and it is not the custom.

Plain Meaning: The custom of washing applies to a healthy person (even if he saw keri, and all the more so if he had relations with his wife) and a sick person who had relations with his wife. But a sick person who saw keri against his will – on him there is not this custom.

Insights and Explanations:

1. “Healthy” means: a healthy person who saw keri (even not through relations), and all the more so who had relations with his wife. The reason: a healthy person is usually a “baal” (married/active), and he does it regularly.

2. Why is a sick person who saw keri against his will exempt? Several possibilities:

– He is usually not a “baal,” therefore the reason of “so that they should not be found” is not relevant.

– A sick person is weaker, one doesn’t need to pursue him.

– It’s harder for him to go wash.

3. This is only a custom, not a law – as the Rambam himself says. The responsum of the Rashba is mentioned in this context.

Law 4 (continued): Sephardic Custom vs. Ashkenazic Custom

Innovation: This is one of the places where the Rambam brings a distinction between customs. In the Rambam’s letter it says: “Israel among the Ishmaelites practice washing, Israel among the uncircumcised did not practice washing.” In Europe they washed less than in Sepharad, but they were indeed careful that after relations one must wash before prayer.

Law 4 (continued): Levels of Cleanliness – Zav, Niddah, Convert

The Rambam: A zav who saw keri, a penitent who comes to convert — we don’t require him to immerse, and even women who saw niddah and zavah we don’t require them to immerse, only washing alone.

For them there isn’t even the custom – only what is practically important: one should not have a barrier, one should be able to pray. Even a sick person must wash off the dirt – this is a simple thing.

[Digression: Chassidim and mikveh]: In practice one doesn’t follow nine kabin. The Chassidim who go to the mikveh every day – this is nullified according to Ezra’s enactment (which is itself nullified), and one must ask them what is the intention of their custom. Spiritually is another thing, but from the side of law it is not obligatory.

Law 4: Covering of Nakedness – The Second of the Five Things

The Rambam’s Words: Even though he covered his nakedness as one covers for Kriat Shema — which we already learned in the Laws of Kriat Shema — for prayer there is another stringency: that he should cover his heart. And if he didn’t cover his heart, even though his heart doesn’t see his nakedness, since he covered his nakedness — he prays and fulfills, but initially he should not do so.

Plain Meaning: For Kriat Shema one only needs to have pants (covering of nakedness), for prayer one also needs to have a shirt (covering of the heart). Covering of the heart is initially, not preventing. But the things that prevent for Kriat Shema (covering of nakedness itself) also prevent for prayer. For prayer there is an additional stringency.

Insights and Explanations:

1. Rabbeinu Menachem’s question: Usually Kriat Shema is more stringent than prayer (because Kriat Shema is Biblical), why is there for covering of the heart prayer more stringent?

Answer: The distinction is that for prayer one is standing before the King — one speaks directly with the King. For Kriat Shema one is not speaking with the King — “Shema Yisrael” is words of Torah, one speaks to oneself, not to the King. Therefore prayer requires a higher level of preparation/honor — also covering of the heart, also washing of baalei keri (which is also only for prayer, not for Kriat Shema) — all because prayer demands proper preparation before the King of Israel.

2. [Digression: Chassidic customs regarding Kriat Shema]: The Chassidic Jews who say that one must read Kriat Shema with a hat and jacket — according to the Rambam there is no law of proper preparation before the King of Israel on Kriat Shema, only on prayer. A story is mentioned with the Lubavitcher Rebbe who met R’ Chaim reading Kriat Shema in pajamas and was angry — but according to the Rambam for Kriat Shema there is no concept at all of proper preparation before the King of Israel.

3. [Digression: Chassidim who grab a Kriat Shema]: The custom of Chassidim who read Kriat Shema earlier (before the time) because they pray late is “a strange thing to do” — because the enactment is that Kriat Shema should be said with its blessings, in the order of prayer. If one prays late after the time of Kriat Shema, it is initially a problem. “Fortunate are we who rise early and stay late” is incorporated in the order of prayer — perhaps also for this concept.

Law 5: Purity of the Place of Prayer – The Third of the Five Things

The Rambam’s Words: He should not pray in a filthy place, and he should not pray except in a proper place. And not in a bathhouse, and not in a bathroom, and not in a garbage dump, and not in a place that is not presumed to be pure until he checks. The general rule: any place where one does not read Kriat Shema, one does not pray there.

Plain Meaning: One must check the place before prayer. If it is a place that is not presumed to be pure, one must check first. The same laws as for Kriat Shema: distancing from feces, from seeing nakedness, bad smell.

Insights and Explanations:

1. What if one prayed and retroactively found that there was feces? If it is a place that is presumed that there is a concern of feces, and one didn’t check — one gives him a penalty: he returns and prays in a pure place. His prayer was not fulfilled — because “the prayer of the wicked is an abomination” — he prayed in a manner that is not proper. The Rambam says it is unavoidable (he didn’t know), but he should have known that he must check — therefore it is a penalty.

2. What if in the middle of prayer he finds feces? “If he can distance himself in front of it so that he won’t see it — he should distance four cubits. And if he cannot — he should stop.” The language is “he should distance behind him” — he should move back, not go forward. If he prays facing a wall and cannot make it be behind him, he should move to the side. If he cannot do that either — he should stop (stop praying) and wait.

3. [Digression: praying while walking]: In Tractate Berachot there are many laws about praying while walking — previously people traveled with camels, today one travels in a car.

Law 5 (continued): Bad Smell in the Place of Prayer – Great Sages

The Rambam’s Words: Great sages would not pray in a house that has beer, and not in a house that has brine and flax juice.

Plain Meaning: Great sages practiced not to pray in a place where there is beer, brine, or flax juice, because it has a bad smell.

Insights:

1. Rashi says it is because it has a strong smell (bad smell). Another approach is that beer can make one drunk and disturbs intention. The Rambam’s language implies that it’s about bad smell.

2. Distinction between feces and bad smell: For feces the place itself is not clean (impure/filthy). For bad smell the place is pure, only it disturbs. This is not like impurity – it is a sharp smell that takes away the focus.

3. Two categories: (1) laws of purity of the place – learned from “and your camp shall be holy,” which is a concept of honor, and (2) laws of intention – what disturbs the person praying’s concentration. Bad smell from beer/brine is somewhere in between – it’s not really impurity of the place, but more than just an intention-disturbance. This is not a law for everyone, but the custom of the great Amoraim.

Laws of Disturbing Things: His Body Clean

Needs His Orifices

The Rambam: That his body should be clean and he should not pray when he needs his orifices… his prayer is an abomination.

Plain Meaning: One who needs to go to the bathroom should not pray – his prayer is an abomination, worse than if he didn’t pray at all.

Insights:

1. “Abomination” means not just invalid – it is actively bad, worse than not praying at all.

2. The measure is: if he cannot hold himself for the distance of a parsah (a certain time/distance), he must first relieve himself. If he can hold himself for a parsah, it is fine.

Checking Himself Before Prayer

The Rambam: He should not pray until he checks himself very well, and examines his orifices, and removes his phlegm and mucus.

Plain Meaning: Before prayer one should test oneself well – go to the bathroom, remove saliva/mucus, and all physical things that can disturb.

Innovation: This is a broad category: “things that prevent” means everything that disturbs physically (not emotionally). The Rambam would also include tying shoelaces etc., but he brings specifically only the body things.

Yawning, Sneezing, Spitting in Prayer

The Rambam: And if he yawned and sneezed in his prayer – this is disgraceful. And if a yawn comes to him – he should place his hand on his chin. If spittle came to him – he should swallow it in his tallit and garment. And if he is standing simply – he should cover… so that he won’t be disturbed in prayer and his heart will be troubled.

Plain Meaning: One must hold back physical sounds during prayer. Saliva one should swallow in the tallit/garment. If he is standing simply (not in Shemoneh Esrei?), he may release it on the ground.

Innovation: The Rambam makes a calculation – that the body should be troubled (occupied with discomfort) is worse than that there should be spit in the place. Therefore one may post-facto release the spit.

Wind from Below in Prayer

The Rambam: If wind came out from below against his will – he is silent until the smell ends, and returns to his prayer. If he wanted to release wind and cannot hold himself – he walks back four cubits, and waits until the smell ends.

Plain Meaning: If wind comes out from below, he waits until the smell goes away. If he cannot hold himself, he goes back four cubits, waits, and says a special prayer.

Insights:

1. The text “Master of the Universe You formed us with orifices and cavities”: The Rambam brings that one should say this text – “revealed and known before You our shame and humiliation, from our life You raise and elevate from our death” – and then returns to his place and prays.

2. Baal HaIkkarim’s explanation: One uses this moment of vulnerability for a moral lesson – one sees the limitations of the body, that one cannot even control such a thing.

3. Rabbeinu Menachem’s explanation: This is an excuse/apology to God – “You made us this way with all parts of the body, what should one do? It’s not my fault.”

4. Connection to Asher Yatzar: The “revealed and known before You our shame” is essentially the same idea as Asher Yatzar – one is ashamed of the physical limitations. One is jealous of angels who are entirely spiritual – “honored and honoring” – but specifically through the fact that a person must eat and has waste, there is shame, and this brings to a deeper prayer.

Urine in Prayer

The Rambam: If he was standing in prayer and urine came on his knees – he waits until the water finishes, and returns to the place where he stopped. And if he delayed enough to finish all the prayer – he returns to the beginning.

Plain Meaning: If urine runs down during prayer, he waits until it finishes, and continues where he held. If the interruption was as long as enough to finish all the prayer, he starts from the beginning.

Insights:

1. Contradiction to the Rambam’s rule for prayer: The Rambam says in another place that even if he delayed enough to finish it all, he doesn’t return to the beginning (for prayer). But here he says yes he returns to the beginning. The answer can be: there he speaks of a simple interruption that is not forbidden – here the interruption is a contradiction to the prayer itself (because the body does disgusting things), therefore it is different.

2. Distinction between prayer and Kriat Shema: For Kriat Shema one stops if he delayed enough to finish it all. For prayer perhaps it’s different. The distinction is mentioned but not fully worked out.

Four Cubits Before and After Prayer

The Rambam: If he was urinating – he waits the time of walking four cubits and then prays. One who was praying – waits the time of walking four cubits and then urinates, so that the words of prayer should not depart from his mouth.

Plain Meaning: Before prayer after urinating, and after prayer before urinating, one should wait the time of walking four cubits.

Innovation: Language of the Yerushalmi: “All four cubits of prayer whisper around his lips, plus the recitation in his mouth.” This means that the four cubits around the person praying are a holy territory – a “place” of prayer. One makes like a festival offering (a buffer/honor) for the prayer.

Laws of Intention of the Heart

Any Prayer Without Intention is Not Prayer

The Rambam: Intention of the heart how? Any prayer that is not with intention is not prayer. And one who prays without intention, returns and prays with intention.

Plain Meaning: Prayer without intention is not prayer, and one must pray again with intention.

Insights:

1. What does “intention” mean? Intention can mean (a) understanding the words – understanding what one says, or (b) “intention” – knowing that one stands before God and prays. “Intention” here probably means the “intention” – that is, the person praying knows that he is praying and before whom he is praying – not necessarily understanding the words (which happens during the prayer itself). This is a great practical difference.

2. A great proof: “Intention” means not understanding the words, but a state of settled mind before prayer – that the person should settle himself, check if he is ready. Just as one checks the body (bathroom), so one must check the mind.

3. Connection to preparations: The Raavad’s opinion – that all preparations before prayer (which we already learned) are essentially “the same thing as intention.” Intention is a heart matter, and the preparations serve the same purpose.

“If He Found His Mind Confused and His Heart Troubled”

The Rambam: If he found his mind confused and his heart troubled, it is forbidden for him to pray until his mind settles.

Plain Meaning: When one’s mind is confused and his heart is occupied, it is forbidden to pray until he calms down.

Insights:

1. The Rambam says “forbidden” – not just one shouldn’t, one may not pray without settled mind.

2. Tosafot has a huge leniency that one may indeed pray (even without intention), but the Rambam rules simply that one may not.

“One Coming from the Road”

The Rambam: Therefore one coming from the road and he is tired or distressed, it is forbidden for him to pray until his mind settles. The Sages said three days until he rests and the worry departs and then he prays.

Plain Meaning: One who comes from a journey (tired = hungry, distressed = in pain) may not pray for three days until he calms down.

Insights:

1. “Tired” means hungry, not just tired.

2. In modern times – a “journey” doesn’t mean a short car ride, but something like flying to Israel, which takes a day or two until one comes back to oneself.

3. All the more so that a person who traveled “a long journey in his mind” (mentally exhausted) needs a long time to come back.

4. Important limitation: This is not an additional exemption – Chazal say that one from a journey doesn’t have settled mind. But a person who is at home and doesn’t have settled mind, he cannot say “I’m stressed” – one tells him “stress yourself.” The exemption is only for a real situation where it is difficult for three days.

“He Should Clear His Heart from All Thoughts”

The Rambam: He should clear his heart from all thoughts and see himself as if he is standing before the Divine Presence.

Plain Meaning: One should empty the heart from all thoughts and see oneself as standing before the Divine Presence.

Insights:

1. Interesting language “and see himself as if” – The Rambam doesn’t say that one stands before the Divine Presence (which is always true, because “the whole earth is full of His glory”), but that one should see oneself this way. The Divine Presence sees you all the time – that’s not the point. The point is that you should see it. Intention is an objective – one must reach a state where one sees oneself standing before the Divine Presence, not just a subjective thing in the person.

2. Comparison to the Seder night: “Therefore a person is obligated to see himself” – the same motif of “seeing oneself.”

“To Settle His Mind”

The Rambam: He must settle his mind… in order to direct his heart… so that he won’t be confused, calmly, in supplication.

Plain Meaning: One must sit and calm down before prayer.

Insights:

1. “To settle” means literally to sit – when one sits, the mind becomes “settled.” A Gemara says “anyone who expects to settle” and a Rishon means “he must settle two sittings” – one must sit two sittings (once before prayer, once after prayer).

2. Practical law: Even for Minchah, even twenty seconds, one must sit down before Shemoneh Esrei – to settle the mind.

3. Even according to the opinion that prayer is permitted without intention, one is not exempt from the commandment of sitting down.

“And He Should Not Make His Prayer Like One Who Was Carrying a Burden”

The Rambam: And he should not make his prayer like one who was carrying a burden.

Plain Meaning: One should not pray like one who carries a load and wants to throw it off.

Innovation: One should not have any heaviness, not try to “grab” and finish quickly – not “get it over with” the prayer.

Sitting After Prayer

The Rambam: Therefore he must sit a little after prayer and then depart.

Plain Meaning: After prayer one must also sit a bit before leaving.

Innovation: This is not just respect – it is also settled mind, that the person knows “I prayed, it is finished.” One should not be “diminishing holiness” right after prayer.

The Early Pious Ones

The Rambam: The early pious ones would wait an hour before prayer and wait an hour after prayer.

Plain Meaning: The early pious ones spent an hour before prayer, an hour praying, and an hour after prayer.

Innovation: This is more than the minimum – the minimum is “a little” (a bit), but the early pious ones did a whole hour.

Drunk and Intoxicated

The Rambam: A drunk person should not pray because he has no intention. And if he prayed his prayer is an abomination, therefore he returns and prays when his wine departs. And regarding intoxicated: One who drank should not pray, but if he prayed his prayer is prayer. Who is drunk? Anyone who cannot speak before the king. And intoxicated? He can speak before the king and is not confused.

Plain Meaning: A drunk person (lost his mind) – his prayer is an abomination, must pray again. An intoxicated person (drank a bit) – his prayer is prayer (post-facto), but initially he should not pray.

Insights:

1. Distinction drunk/intoxicated: Drunk = cannot speak before a king; intoxicated = can speak before a king without being confused.

2. “Before the king” – perhaps doesn’t mean literally a king, but that he cannot speak with settled mind, not normally. A king is a “formal example” – the essence is whether he can speak with settled mind.

3. Intoxicated level is much higher than one thinks – even a quarter log of wine already makes one intoxicated, and he must be stringent not to pray until it passes.

4. His prayer is an abomination for a drunk person – perhaps worse than simply not praying with intention, because it is a transgression.

“Not from Laughter…”

The Rambam: And not from laughter, and not from frivolity, and not from conversation, and not from quarrel, and not from anger, but from words of Torah.

Plain Meaning: One may not pray from laughter, frivolity, talking, quarrel, anger – only from words of Torah.

Insights:

1. “Frivolity” always means one thing: games, entertainment, a play-mindset.

2. Therefore one learns before prayer – Pesukei D’Zimra, Ozi Mekumami – this is preceding prayer with words of Torah.

3. “And not from a legal ruling” – even words of Torah, it should not be learning halachah where one must rule, because then the mind is occupied with the ruling. Aggadah/Pesukei D’Zimra is better, because one doesn’t need to think deeply – the mind remains available for intention of the heart.

Prayer and Knowing the Words / Praying from a Siddur

Insights:

1. The Rambam doesn’t say that one may not pray from a siddur, and doesn’t say that one should pray from a siddur.

2. The main reason why one must know the prayer by heart is not in order not to make a mistake – but because when the focus is on saying the right words, it takes away from the intention. If during prayer your focus is to say the right words, it takes away from the actual prayer (intention of the heart).

3. According to the Rambam’s opinion that intention is the essence, a siddur can disturb because one is occupied with reading instead of thinking. But for some people it helps – they see the words and it helps their intention.

Law 10: Prayer in a Place of Danger – Very Short Prayer (One Blessing)

The Rambam: One who was in a place of danger, such as a place of wild animal troops and bandits, prays one blessing, and it is this: “The needs of Your people Israel are many and their understanding is limited… in Your great goodness… and let not enter before You the prayer of wayfarers…” and he prays while walking. And when he arrives at a settled place and his mind settles, he returns and prays prayer as enacted – eighteen blessings.

Plain Meaning: When one is in a place of danger (wild animals, bandits) one cannot have intention for a long prayer. Therefore one says only one blessing – the absolute minimum. One may pray while walking. When one comes to a safe place, one prays again a full Shemoneh Esrei.

Insights and Explanations:

1. The essence of the blessing – an apology: The content of the blessing is almost like an apology to God: normally a person must have enough mind to cover all the needs of Your people Israel, even in main categories. But here he says: “I cannot now – not even the main categories, because I am so stressed.” Therefore he asks only very generally: God, You know what is good – do it.

2. Proof that the essence of prayer is needs (Hagahot Maimoniyot): The Hagahot Maimoniyot sees from here a proof that the essence of prayer is the request for needs – because even in the absolute shortest prayer, when everything is removed, only “hear our prayer” remains – the request for needs. This supports the opinion that prayer is essentially a request for mercy.

3. “In Your great goodness” – justification of judgment: “In Your great goodness” also has an element of justification of judgment – if I am now in a situation where animals want to eat me, this is also part of God’s providence.

4. A humorous interpretation of “and let not enter before You the prayer of wayfarers”: When a person is in a place of wild animals and bandits, he is their “livelihood” – he asks God: give them other livelihood! “And let not enter before You the prayer of animals” – You should not listen to their prayer (for livelihood). This is connected with the saying “and gives to every living thing its need” – You are now their “need.” But the simple meaning is different.

Innovation: Tefilat HaDerech is a Short Prayer

Innovation: The Rambam doesn’t bring Tefilat HaDerech as a separate prayer. According to the Rambam, Tefilat HaDerech is not a special additional prayer for the road, but it is actually the short prayer – a replacement for Shacharit/Minchah when one is on the road and cannot pray a proper prayer. This explains why Tefilat HaDerech ends with “Blessed are You, God, Who hears prayer” – because it is essentially a prayer that takes the place of Shemoneh Esrei, only with the main content of protection on the road.

A question: Other opinions say that Tefilat HaDerech is for when one goes away for several days and cannot pray – therefore one prays at the beginning of the journey. But here we speak of one who can still return safely by the time of prayer. The contradiction between the two laws is left without an answer.


📝 Full Transcript

Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 4 – Five Things That Prevent Prayer

Introduction: Things That Prevent Prayer

Speaker 1:

Gentlemen, Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 4.

Eleven, which things prevent prayer? What prevents our study? Says the Rambam, five things. Go ahead. Ah, five things, says the Rambam. That means, previously we learned that there is an order, there is a very beautiful order. Something that is among the obligatory and ethical matters prevents learning or praying. There is an obligatory matter, he says, to mention the distinguished donors. Ah. Rabbi Yoel, from him they shall learn and so they shall do. Today’s shiur is donated by our distinguished member, the Rabbi, Rabbi Yoel Weissberger, from him they shall learn and so they shall do.

Okay. So, let’s even just think about prayer. So, we learned, there is a mitzvah to pray. Upon this came the Sages and established a text and an order and a time. Now, besides the fact that you have prayer, there are still five things that prevent it. That means, even if you pray, if you don’t have these five things, it’s not a prayer.

Question: Are These Laws Rabbinic or Biblical?

Speaker 2:

Are these laws rabbinic or biblical? I don’t know.

Speaker 1:

Things that prevent prayer, even when there is a time for prayer, all five things must still be present. Are all these things biblical? Let’s see, let’s delve into this.

Okay. Purity of hands is not biblical, because hands is an enactment from later.

Speaker 2:

Ah, perhaps regarding prayer?

Speaker 1:

This is all regarding prayers.

Speaker 2:

I’m asking regarding which prayer?

Speaker 1:

This is apparently all regarding rabbinic prayer, from the formulated prayer.

Speaker 2:

Could be, but I think for example, this is relevant, one must cry out to the Almighty in a time of need. I don’t know if all these parameters apply to that. Could be one may even in a place that is not… should he say it like that? I don’t know. One must think. Does that crying out need to be something formulated? That’s the question. The crying out can be a quiet cry, a groan. Should we say that you fulfill your obligation because you gave a groan. But there should be some certain form of prayer. The Rambam did say that there must be praise, thanksgiving, and requests for needs.

Speaker 1:

That’s for the order of prayer, even not, but they went immediately to see, for example, I brought you here. That one should, that’s the essential mitzvah of prayer from the Torah. I brought you here. There is. Later going they are learned, when the blessings. Look back. I think, for example, still a later look back. For example, a morning blessing… recently we saw, perhaps I overlooked here, there is a Gemara that says, when one wakes up one says Elokai Neshama, yes? Come the Geonim, Rishonim say, no, one should only say again, wash the hands. Before that later they made Modeh Ani, which doesn’t have any Name, supposedly, one can say it without washing hands. But here they are a law in Brachot, according to the law of the Gemara, and as the Rambam also rules, one doesn’t need to wash hands before saying Elokai Neshama or the morning blessings. One can say a blessing without this, generally a blessing. On a blessing all these things are not preventing. A blessing says that it’s a prayer, it prevents. But on the topic of prayer, meaning I have a certain blessing, and that type of prayer, these things prevent it. If you want to make a blessing, thank the Almighty, request something, all these laws don’t exist.

Law 1: Five Things That Prevent Prayer

Speaker 1:

So these five things prevent prayer, even when the time has already arrived, but. Meaning already before the time arrives, but I generally don’t have the obligation.

Speaker 2:

Ah, no good, it prevents, what does it mean regarding benefit?

Speaker 1:

But you don’t fulfill. It prevents, what does prevent mean? It prevents the person. It’s already the time, not that one doesn’t fulfill, if one of these things has occurred, not what is the word. Ah. The would, it’s now the time, it’s learning here the time. Okay, what can one already pray? Okay, what still stands in the way? What still stands in the way, when the time no longer stands in the way?

The Rambam’s Words: Five things prevent prayer even though its time has arrived:

1. Purity of hands

2. Covering of nakedness

3. Purity of the place of prayer

4. Things that disturb him

5. Concentration of the heart

Discussion: Things That Disturb vs. Concentration of the Heart

Speaker 1:

Purity of hands, and I mean clean hands. Covering of nakedness. Purity of the place of prayer, the place of prayer should be, one should pray in a clean place. And things that disturb is preventing. The things that disturb goes up on the word prevent. Things that disturb the person, that take away the peace. And concentration of the heart. Things that disturb is not the same as concentration of the heart, right?

Speaker 2:

Right.

Speaker 1:

Interesting. It’s necessary, if there are things that disturb, even if he managed to have concentration of the heart, he didn’t do well. Or vice versa. Sometimes, sometimes, a person who simply already couldn’t have things disturbing on concentration of the heart, yes. He goes to go sleep, goes up. Interesting this to be, this is not a mixture, or something.

Law 2: Purity of Hands – Washing Hands for Prayer

Speaker 1:

And see, washing hands before eating, says the Rambam, he washes his hands in water up to the joint, up to the joints of his fingers, yes, up to after the fingers, and afterwards he prays.

Discussion: What Does “Up to the Joint” Mean?

Speaker 1:

Tosafot in Sukkah understand to go up to the entire hands. I don’t know what “up to the joint” means. Joints of his fingers means up to the fingers. So it says in the Laws of Yom Kippur it also says up to the joints of his fingers. Up to the joint, in Laws of Brachot 4 it doesn’t say, the Rambam says up to the joint. I don’t know what the Rambam, he doesn’t explain more what the meaning of up to the joint is. Up to the joint, up to the joint. Not clear.

Speaker 2:

Yes, just as the fingers are connected to the palm of the hand, is up to here. Yes, but the fingers, not the palm of the hand itself. That’s the meaning. Simply one can understand that basically you touch the food not with your palm, but with the fingers. But he brings that no, that the Rambam holds that joint means yes the, you know, here. Joint of the arm. Joint is a singular term, not like joint of the arm. The other is joints of his fingers. I don’t know where is the connection to his fingers it says. And here it says up to the joint. Ah, it says joint joint, in short, he learns and argues that he means yes up to here.

Speaker 1:

Should it mean the entire hands? Or should it mean up to after the fingers? Okay. It doesn’t say clearly in the Rambam what he means. Perhaps in other places it’s precise, but here it doesn’t say clearly. Here it doesn’t say clearly what the meaning of up to the joint is. Let’s look at what it says here.

Question: The Matter of Purity of Hands

Speaker 2:

Yes. What is the matter that the hands must be clean? Is the simple meaning that the entire body generally we expect should always be clean, but the hands is “hands are busy,” the hands normally get dirty, must one wash them? Or no, there is an obligation that the other body doesn’t need to be clean, the hands specifically must be clean. What is the first… Let’s say the first. The first, that a person is normally clean, relatively clean, and very is I know, but even if he is clean, the hands out of fear of Heaven one should clean them. It’s basically a matter of cleanliness, and even the hands should be clean.

Speaker 1:

Okay. Now, what is… now one will say the obligation of going to wash. How strongly must one wait basically, right? One now has preventing. The question is how strongly does it prevent such a prayer? Does it mean that one must go search in the entire world, or a little?

The Measure of Walking to Water – Four Mil Ahead, One Mil Behind

Speaker 1:

Says the Rema thus: “If he was walking on the road and the time for prayer arrived and he has no water,” he has no water to wash his hands, “yes, how much is he obligated? It’s thus: “If between him and the water is four mil,” if the measure of how far the person is from water is four mil, “which is eight thousand cubits, he goes to the place of water and washes and prays”. Up to there he should go and he washes and he prays.

Speaker 2:

How much approximately is eight thousand cubits? How much did it come out in today’s miles? Eight thousand cubits, how far is that? How long to walk approximately? An hour? Seventy-two minutes, no?

Speaker 1:

Again, we understand to say that walking a mil is eighteen minutes. From there comes the stringency of eighteen minutes, or of seventy-two minutes four mil, same thing. But it doesn’t say here that it’s a measure in time, it says that it’s a measure in place. Yes, four mil. Do you want to say that one must travel an hour’s time?

Speaker 2:

No, I’m saying today look basically people, they measure distance according to time. How long it is to walk there, ah, very good. But here it doesn’t say, here it says four mil, which is eight thousand cubits.

Speaker 1:

“If between him and the water is more than this,” if he sees that it’s a matter of delay, he should pray differently before, because he’s going to arrive there anyway.

Speaker 2:

Yes yes, he’ll pray later.

Speaker 1:

So what should he do? He can’t then wash hands. So how ideally, the best is to wash hands, but he should wash the hands the best he can. Well wipe the hands with a pebble or dirt and read, and then pray.

Speaker 2:

It doesn’t remove the obligation of cleaning oneself. There is an obligation of cleaning oneself, and there is afterwards an enhancement that one should do it with water.

Speaker 1:

You can say so, yes. I guess.

Ahead vs. Behind

Speaker 1:

Says the Rambam, in what case are these words said? Ahead of him, when he is traveling and he’s going towards the water. But if the water was behind him, he is traveling and he already has no water in front of him, it’s already in the back of him, he doesn’t need to go back the way, he is not obligated to return behind him except up to a mil. To go back he must yes up to a mil, but not more than that.

Speaker 2:

As if the same thing as when he is at home.

Speaker 1:

That means, should we say simply go to a sink. Here we’re talking precisely about a person when he is traveling.

Speaker 2:

Yes, I hear.

Speaker 1:

But if the water was more than a mil, he is not obligated to return but rather wipes his hands and prays.

Law 3: Washing Face, Hands, and Feet in the Morning

Speaker 1:

Ah, says the Rambam a new thing in this law. In what case are these words said, that the washing for prayer is only for his hands alone? Although you just said one must clean the hands, the simple meaning is that one doesn’t need specifically to wash the entire body. This is only a law of other prayers, in other prayers except for the morning prayer. But in the morning there is a greater obligation of washing, there is a mitzvah of washing, and he washes his face, his hands and his feet and afterwards he prays.

Says the Rambam, he brings here with the Gemara that says that one should wash his face, his hands and his feet, in honor of the Name, in honor of his Creator.

Speaker 2:

Very good.

Speaker 1:

And the Rambam interpreted in honor of his Creator means before morning prayer. When you go to stand before the Almighty, you must make yourself in honor of your Creator.

The Raavad’s Dispute

Speaker 1:

The Raavad doesn’t agree at all. The Raavad says he doesn’t know what this is, he doesn’t know from where it came. The Shulchan Aruch doesn’t bring at all the position that one must wash before morning prayer. So, I don’t know.

The Hasidic Jews go to the mikveh, when the other blessings one fulfills the position of the Rambam. It’s interesting actually that those who don’t go to the other blessings, why shouldn’t one try to follow the simple law of the Rambam and actually do face, hands and feet. But the Shulchan Aruch doesn’t bring it.

Feet in Modern Times

It could be that feet, that face, hands and feet, the simple meaning is that in modern times when we go the entire time with socks and shoes, there isn’t simply the need. Actually yes, a custom of many people wash off the face, that’s to freshen the face, a normal thing. But face and hands is accepted. Feet is actually only an obligation when it’s a place where dust comes.

Very good. I mean that most wash, today’s washing is because one doesn’t feel, those who become accustomed every day, the slightest sweat makes them feel like they need to clean themselves. But the main thing we’re talking about here is to say that since the Raavad’s custom was to go with socks, the Rambam apparently didn’t conduct himself to go with socks, therefore he didn’t have the feet if he doesn’t go without socks.

Speaker 2: No, for spite, why should one wash the feet also?

Speaker 1: So he brings in the simple meaning. Just as the Kohen, the Kohen renewed face, hands and feet, yes?

Speaker 2: But is the Raavad’s argument that it has no connection? The matter of honor of the Kohen has nothing to do with praying, or from where should it come?

Speaker 1: The Rambam also renewed a law, it’s very interesting.

Speaker 2: No, but there is, it says in the Gemara that…

Speaker 1: Yes, but the Rambam himself already says that it’s not simple. Very good, I know.

Discussion: The Raavad’s Argument

Speaker 2: Just as the Raavad argues, does he say that it’s not necessary for praying, or he doesn’t want to accept at all that mitzvah of washing the feet?

Speaker 1: I mean that it’s a mitzvah, it’s a nice thing that… I mean that the Shulchan Aruch also says, one can learn there that one may wash. It’s not a… I don’t know, one doesn’t need any prohibition. It’s a verse in the Midrash, I don’t know. Must there really be an obligation that before praying one must do this?

Speaker 2: No one except the Rambam thinks so.

Speaker 1: The Raavad isn’t the first who says that this is strange?

Speaker 2: I mean, perhaps he is the first, I don’t know. But one doesn’t see that it’s a simple meaning.

Speaker 1: The Rambam… he says that Rashi says so. That it doesn’t mean a mitzvah from the Torah, you know? Which prohibition would there need to be? I mean, he says that it’s a nice thing, let’s say, it’s good conduct. But it has nothing to do with praying at all. One doesn’t see at all what it has to do with praying in this topic.

Digression: Muslim Custom

The Muslims conduct themselves to wash their feet also before praying. Perhaps the Rambam took from there. So perhaps there is such a thought.

Comparison to the Kohen in the Temple

Says the Rambam further… I think for example, he also brings, he brings the Baal HaMaor, that perhaps this is like… he already said this, this is like in the Temple, the Kohen made himself sanctification of his hands and feet.

But perhaps also this, the Kohanim didn’t go with socks, and they are always… I mean, if there will be a Kohen, doesn’t he need to go without socks?

Speaker 2: Perhaps because that simply wasn’t the custom then.

Speaker 1: If today Kohanim will make to add still socks, it’s not from the priestly garments. I don’t know. Perhaps we’ll wait for Mashiach to show us the way in these difficult, complicated laws. And this is one of the laws that we need him to show us the way, it doesn’t occur to me. Okay, let’s pray to Hashem, you don’t need to worry now, and let’s go further.

Principle: Lifestyle vs. Law

I want to tell you the… what the commentators say is, a thing that has to do with a certain lifestyle of a person, that doesn’t have to do with a law, is not necessarily that one will go conduct oneself so, just as when Mashiach will come one will put on such an Arabic robe, because that’s how Abraham our father perhaps went. I’m speaking now of all these for the Kohen, if one makes such a thing.

Continuation of Laws of Prayer – Ritual Purity and Immersion

Yes, because today everyone goes with shoes, it’s not an issue. There was once a place where people went without shoes. Today they say, the floor is cold and the floor is hot, and so on and so forth, not necessarily.

Speaker 2: I’m not talking about shoes, I’m talking about socks.

Speaker 1: Shoes you can say, means… today also not everywhere does one go with shoes perhaps. They’ll say, in an important place sometimes there is perhaps a custom. Anyway, now we’re going to learn further from… we spoke about water. Okay.

Law 4 – The Ritually Impure and Prayer

The Rambam says, now he’s going to go a bit further to talk about what is permitted, we’re now going to say what one doesn’t need to be strict about, right? Until now we said what one does need to be strict about, washing the face, hands and feet. The Rambam says, one must be strict. But what not? The Rambam is going to talk about the ritually impure (temei’im).

The Rambam says, “All the ritually impure wash only their hands like the pure ones and pray”. The ordinary ritually impure don’t need to immerse in order to be able to pray. They need to immerse in order to go into the Temple, but not in order to pray. And they wash their hands just like everyone who prays. “Even though it’s possible for them to immerse and become pure”, even if the ritually impure have already finished their period of impurity, they’ve already counted their clean days, or the time has come when they can already go immerse, “prayer is not prevented”. Prayer is not prevented, one can pray this way.

Innovation: Hand Washing Has Nothing to Do with Ritual Impurity

You also see that hand washing has nothing to do with ritual impurity, it has to do simply with clean hands. So ritual impurity is not relevant for you, it’s not a problem, just take care of the regular purification of hands. The netilat yadayim doesn’t help for ritual impurity, that’s not the subject.

Law 4 (Continued) – Ezra’s Enactment for a Ba’al Keri

But, the Rambam says, “and we have already explained” that there is indeed an enactment to immerse for a certain impurity, for a ba’al keri (one who had a seminal emission), “that Ezra enacted that a ba’al keri alone should not read words of Torah until he immerses”. And this applies regarding Torah study.

He says, “and the court after him added strength” – they added to Ezra’s enactment, a court came after Ezra, who does he mean? Another court? Or another enactment?

“And so they enacted that a ba’al keri alone should not pray, rather a ba’al keri should not pray until he immerses”. That also regarding prayer one shouldn’t do it before immersing.

The Kesef Mishneh’s Question – Who is the “Court After Him”?

The Kesef Mishneh asks, he doesn’t know who did this. He says, in the Gemara it says that we learned that Ezra enacted regarding divrei Torah, divrei Torah means Kriat Shema, that also divrei Torah. But simple prayer is also divrei Torah, everything is composed of verses and…

Speaker 2: Yes, but the Rambam understood something that there were two…

Speaker 1: We don’t know, the Kesef Mishneh doesn’t know how this was.

Speaker 2: Yes, yes, we don’t know when the enactment happened.

Speaker 1: It was first for prayer, for Kriat Shema, afterwards also for prayer. Remember? This was all before they caught on that they didn’t accept the enactment. But I’m saying, it’s very interesting, but the Rambam doesn’t know who the court was. Not the Rambam, the Kesef Mishneh. The Kesef Mishneh, and what he could have said is that once they enacted that one shouldn’t say divrei Torah, a large part of prayer is divrei Torah.

Discussion: Is Prayer “Divrei Torah”?

Speaker 2: That’s what he says, but the Rambam makes it two steps. Ezra made one enactment, how did he even hit upon the steps?

Speaker 1: I’m saying, why is the second step missing? It’s automatic that one already can’t pray. If divrei Torah one can’t say when one is a ba’al keri, then prayer is all composed of divrei Torah. This is what the… this is what the Kesef Mishneh asks.

Speaker 2: The Kesef Mishneh thinks that prayer is included in divrei Torah?

Speaker 1: I’m not so sure, but… let’s say, there are verses, but that doesn’t mean learning. Kriat Shema I can understand, it could be that a person says his conversation in his own language, when it doesn’t have divrei Torah. Let’s say that prayer here means the text of the prayer that one says. The text of the prayer isn’t built… there are many verses, but I don’t know what verses means. It’s not reading in the Torah. Kriat Shema is also reading in the Torah, it’s more like reading in the Torah. It’s also Kriat Shema, but Kriat Shema I can understand a bit.

Speaker 2: What do you mean not reading in the Torah? Regarding what wouldn’t one fulfill?

Speaker 1: Yes, I’ll tell you, it’s different, it’s more like reading in the Torah, but it’s not less than reading in the Torah. But is prayer reading in the Torah? I don’t know, it’s not clear.

The Rambam’s Reason: “So That Torah Scholars Won’t Be Found Constantly”

According to the Rambam, the court that enacted that a ba’al keri should immerse, he says, they think that once they enacted, the enactment shows that ritual purity and impurity are indeed relevant for prayer. He says, no, “but ritual purity and impurity are not relevant to it”. The reason why a ba’al keri must go immerse is not about an issue of ritual purity and impurity, rather, as I said, divrei Torah don’t accept impurity, rather so that… the same thing regarding prayer, prayer doesn’t accept impurity, one only needs to wash the hands, rather so that Torah scholars won’t be found constantly with their wives like roosters, one shouldn’t be so often with their wives, and one shouldn’t be bound to prayer as a ba’al keri alone, that he should have trouble and he’ll need to go immerse, and the same law, when they said that if his impurity is accidental, he should indeed immerse for this.

The Chacham Tzvi’s Question – “Torah Scholars” vs. Everyone

Speaker 2: Yes, the Chacham Tzvi agrees only regarding divrei Torah, that divrei Torah is only for Torah scholars, but prayer everyone prays, even if he’s not a Torah scholar. So it doesn’t fit so well the explanation of “so that Torah scholars won’t be found constantly,” yes? It doesn’t say that no one should be. The enactment was made for Torah scholars.

Speaker 1: Again, prayer, for prayer, for prayer is an enactment for everyone. If there’s a nullification of the enactment regarding prayer, it’s not only an enactment for Torah scholars, it’s an enactment for everyone. Right?

And he asks, he brings that in the Gemara it says there’s a question that there are two reasons: one reason is “so that Torah scholars won’t be found constantly,” and the other reason is because it’s throwing off the yoke and frivolity, right? One must have awe and fear. It could be that the Rambam understood that it’s the same idea. What is the frivolity? This is the frivolity, that one turns to the Jewish women. So this is essentially relevant for everyone, because for everyone this is frivolity. So it doesn’t fit so well for prayer. It doesn’t fit so well.

And who knows who made the enactment? “The custom outside of Judea and the calf.”

Discussion: The Common People and the Enactment

Speaker 2: Again, when Ezra made the enactment “that a ba’al keri should not read divrei Torah,” did he make it for Torah scholars. By default, because who learns Torah?

Speaker 1: You see, Kriat Shema everyone reads, and we’re talking about whether it’s called divrei Torah.

Speaker 2: No, Ezra enacted for Torah students, for Torah scholars, and after the Second Temple they enacted for Torah scholars.

Speaker 1: Again, a common person may read Kriat Shema even as a ba’al keri. What you’re saying doesn’t make sense.

Speaker 2: Yes, the enactment is an enactment for Torah scholars. And he says, as the Gemara says, this is an enactment for Torah scholars.

Speaker 1: What does it mean this is an enactment for Torah scholars? He wanted that Torah scholars shouldn’t be constantly. The common people should fulfill on Rosh Hashanah, they should pray as ba’alei keri…

Speaker 2: No, no, no, it can’t be, it can’t be. Again, again. It can’t be. This is an enactment… for the people?

Speaker 1: Yes, it can’t be. It’s an enactment… it could be that they are collateral damage. Divrei Torah is the main thing that they fought over.

Ezra’s Enactment for Ba’al Keri – Nullification of the Enactment and the Custom of Washing

The Reason for Ezra’s Enactment – So They Won’t Be Found Constantly with Their Wives

As the Gemara says in Berachot, the Torah was only given for Torah scholars. They wanted that Torah scholars shouldn’t be constantly, the common people shouldn’t be constantly with their wives, they should pray as a ba’al keri.

No, no, no, it can’t be. It can’t be. This is an enactment… again, again. It can’t be. This is an enactment for the people? Yes, it can’t be. It could be that they are collateral damage. Divrei Torah is mainly a thing that they were careful about. So such an enactment was made. Eh, the common people can’t even say Kriat Shema. Okay, let them go to the mikveh. One can say it’s not a bad thing. But that’s not the main reason. The intention of the enactment is not this. It can’t be.

Why Prayer is More Stringent Than Kriat Shema

And why prayer? I don’t know. He brings that the Rambam has a time, this is backwards, that they nullified the enactment for Kriat Shema, but not for prayer. That prayer is more stringent, as if prayer needs more to have Ezra’s prayer than Kriat Shema. And this has something to do with the Rambam’s knowledge, that there were two different enactments. It’s not clear. The Torah scholars should ask from their wives, and they should ask from the Almighty what they need.

No, we’re going to see at the end that the Rambam is going to say that in practice the custom is that one does wash for prayer, not for Kriat Shema but for prayer. It seems that this has to do with what they understood that prayer requires even more seriousness, or something like that, than Kriat Shema. Prayer.

Law 5: A Zav Who Had a Seminal Emission and a Niddah Who Expelled Semen

Therefore, so says the Rambam, yes, “therefore they used to say.” Yes, but what does he bring that they used to say at the time of the enactment? I don’t know. Yes? Agreed. Yes?

And therefore they used to say at the time of this enactment that even a zav who had a seminal emission and a niddah who expelled semen during intercourse when she saw niddah need immersion for Kriat Shema, and certainly for prayer because of the keri, even though their impurity is not more severe than the impurity of zav and niddah.

Explanation: Impurity Doesn’t Prevent, Only Keri

Some have wondered like zav, which means a certain condition, there isn’t, let’s go like this. The main enactment was made that a person shouldn’t willingly be constantly with his wife too often. But what happens when a person is a ba’al keri not because he was with his wife? No, no, no, no, no. Where have you seen such a simple explanation?

What it says here is a simple thing. What it says here is that impurity doesn’t prevent prayer. Impurity, exactly, yes, that’s the meaning, he remains impure.

The Immersion is Not for Purification but Because of the Decree

This is not such a simple explanation. This is a very simple explanation. The reason why they shouldn’t come as lepers is not because one didn’t need to be disgusted, one didn’t want to connect with a zav. Not correct, not correct, not correct. That’s not the meaning, that’s not the meaning, that’s not the meaning. These are all people who exerted themselves this way.

Earlier we said that impurity doesn’t prevent, impurity doesn’t interfere. You’re impure you can continue to pray. But there’s one impurity that does interfere, which is keri, you mustn’t be a ba’al keri.

Now, there’s sometimes someone who is already impure with an additional severe impurity, immersion will help him from the impurity of keri, but it won’t help him from the impurity he already had. Exactly.

With all this, since we don’t really want the impurity from the part of keri, because we don’t really care about the purity, you can technically learn the law of keri, which doesn’t help you at all, you can’t go into the study hall, you can’t do anything, you’re still impure from the zav. But our Ezra’s enactment doesn’t care about the laws of ritual purity and impurity, it cares about making an immersion after keri or that you should make an immersion.

Therefore it makes a prohibition even for one who has a seminal emission and he still remains impure or a zav, anyway afterwards going to the mikveh, but before the immersion he must purify himself from the part of keri. Right. And the same law for a zav, so says the Rambam.

Eh, immersion is because he remains impure, eh, immersion is for purification? The immersion is not about that he actually needs to be pure from the impurity, because then it wouldn’t make sense, because even after his immersion he’s still nonsense, he’s still impure from the impurity of keri. But that’s not the impurity of the zav, or right.

The Immersion is Because of the Decree So They Won’t Be Found Constantly

Rather because of the decree, it’s a type of immersion that one makes because of the decree so they won’t come as lepers, it shouldn’t be impure. It’s an external type of thing, a type of decree.

And what the Rambam hinted at here, perhaps he didn’t need to have all the laws of immersion in a mikveh either? Perhaps this isn’t an immersion of a mikveh? Why shouldn’t you have the laws of prayer? But what is one of the laws of prayer? The Rambam doesn’t say, here he doesn’t say this, he doesn’t say keri. No, I know, he says that one shouldn’t delay the prayer.

But who can be impure from the impurities? They made that niddah you should, I mean that keri he considered like an impurity. But he says he must go to the mikveh, what must he do? Okay, there’s the aspect of nine kabin, but it doesn’t say that here. Here it says, the Rambam doesn’t bring, because the Rambam doesn’t bring the enactment at all. He’s going to soon be able to say washing, from the Torah is apparently yes, not necessarily perhaps in the mikveh.

Question: Why is Intercourse During Niddah Different?

But in any case, what he says is, the other thing is that keri for example isn’t really a reason for impurity from the dead. The only intercourse is during niddah, that makes sense. He had intercourse after she was a niddah, she became impure, she remains impure, but incidentally, he made evening prayer, it was also for women. But it’s not about that. Why is it different?

It’s understood this way, no one conducts themselves according to Ezra’s enactment, because it’s also for women. Although one can say with a Torah scholar women are further. It seems that Torah scholar doesn’t necessarily mean a Torah scholar. I don’t know what the explanation is. Perhaps all Jews are Torah scholars in this enactment. Perhaps the wives of Torah scholars, I don’t know.

Nullification of the Enactment of Prayer

In general, the subjects say, the Rambam on this law that one must go to the mikveh for prayer, this enactment of prayer has already been nullified. Again, none of the subjects have… ah, have already learned? And this is also nullified. Why?

Further, as we learned earlier regarding ba’al keri, the Rambam said that Ezra’s enactment was nullified. Also the enactment that was made a generation after Ezra that one should immerse for prayer was nullified. He calls it this enactment of prayer. Right, because the Rambam goes with the Torah… no, he means the enactment of prayer, the thing that there needs to be… just as there is purification of hands, there is purification from keri. The law of purification from keri that exists for prayer, is no longer there.

Because the Rambam learned that there were two courts that had two different enactments. There was an enactment for Torah and an enactment for prayer, and this was also nullified just as it was nullified. The first answer is it didn’t spread, the community didn’t have the strength to uphold it, meaning they didn’t have the strength to go to the mikveh.

Question: Perhaps Among Torah Scholars it Did Spread?

But it could be that for Torah scholars it did become common, it spread, because the reason is so they won’t be found with their wives like Torah scholars. Something, one must say that the Torah scholars style is not necessarily. The Rambam says there specifically Torah scholars. Here I can shout, the Rambam only writes laws for Torah scholars, I mean the laws that were and that will be, it’s all laws for everyone. So, I don’t understand.

Law 6: The Custom of Washing – A Sign So They Won’t Enter the Synagogue When They Are Impure

Okay, the Rambam says but “and from all this” – yes, that’s what I expected – “and from all this”, although essentially Ezra’s main enactment was nullified, the custom is widespread among all Israel our fathers and teachers that a ba’al keri doesn’t pray until he washes his entire body with water, even if there doesn’t need to be immersion, but there is indeed an issue of washing, that he should wash his entire body with water, as a sign so they won’t enter the synagogue when they are impure.

The New Reason: A Sign

That means, now we have a new thing, that it’s not only his hands feet and face that are dirty, but he has additional dirt that he needs to take care of. But not just washing, he must wash his entire body, his entire body with water. He means this, he means to wash, he doesn’t mean just wiping, he must with water. I don’t know, it’s a bit more, we’ll still see.

Laws of Prayer: Purity of Hands, Covering Nakedness, and Purity of the Place of Prayer

This is essentially nine kabin, if you want to think about it, this is the idea of nine kabin. This is the custom, and here he sees a new chiddush (novel insight). Until now we learned that there are two things that one can think about why one must immerse: one, tumah (ritual impurity), tumah is not relevant today, and the decree of Ezra. Now we have a new thing, a sign so that they should not enter the synagogue when they are impure. And this is actually only for prayer, Shema perhaps doesn’t have this law, I don’t know.

The Sign is Only for a Ba’al Keri and Only for Prayer

Yes, we see that the sign so that they should not enter the synagogue when they are impure is only for a ba’al keri (one who had a seminal emission) specifically, and it’s also only for prayer. That means, other people are ready to stand, they don’t need to wash, they’re not dirty.

How does the thing of being ready come in? Being ready is a general thing, this is the action that one prepares oneself. And this is the Piskei Hilchos Neshim, that you shouldn’t be dirty, you should be ready, as if you should look presentable, prepare yourself. Okay, so.

Distinction Between Healthy and Sick

In matters of emission in a healthy person, who is healthy and strong, or a sick person who had relations with his wife, but a sick person who had an emission against his will, does not require washing, and it is not the custom.

For this there is not the custom, because the reason is only “so that they should not be found constantly with their wives.” No, the reason is… wait, the reason here is not. The reason here is “they shall be called holy to the holiness of Israel.” What does it matter that he was sick? The simple meaning is that there simply is no custom. I don’t know.

Question: Is the Washing After Being with a Woman or After the Emission Itself?

It could be that the washing is after being with a woman more than the emission itself, as we see by a sick person who had an emission. And healthy, healthy means healthy who had relations with his wife, or healthy who had an emission? “Or a sick person who had relations with his wife.” How does one translate this? What is the Hebrew translation? I don’t know the Hebrew translation.

Healthy means possibly, yes, healthy… this comes from the Gemara the distinctions essentially. The Rambam said something that it’s a custom, I’m not sure. Healthy means even who had an emission, that’s how they learn it here. A healthy person who had an emission, and all the more so who had relations with his wife.

Why a healthy person who had an emission? Because he is healthy, because usually he is a ba’al (has relations), and he does it always when it comes out. But a sick person who had an emission against his will, it’s actually both things, either he is usually not a ba’al, therefore it’s not relevant to him the… or perhaps simply, a sick person is weaker, one shouldn’t pursue him, I don’t know. Perhaps it’s easier? Perhaps this? I don’t know. What is the distinction of sick? Sick, because it’s harder for him to go to the mikveh, even if it’s not a… but here it’s only a custom.

Custom of Sepharad and Custom of Ashkenaz

Okay. This is what the responsa of the Rashba says. And he says that even this is a custom… ah, the Rambam says that it’s a custom. So this is not the law, the Rambam says that it’s a law, but it’s the custom of Sepharad. This is one of the places where the Rambam brings, there is a custom of Sepharad and a custom of Ashkenaz as it were. He says that “the Jews who are among,” he brings the language of the Geonim, Rambam, “the Jews who are among them do not listen.” I mean that a Ribal (?) they were accustomed to wash.

How, even his hands and feet? Or primarily washing his entire body?

No, no, primarily washing his entire body. They were not particular. In Europe people used to wash less than in Sepharad.

Laws of Prayer: Purity of Hands, Covering Nakedness, and Purity of the Place of Prayer

Continuation: The Decree of Ezra and Washing of Ba’alei Keri — Custom of Sepharad and Custom of Ashkenaz

Speaker 1:

Ah, the Rambam says that it’s a custom, it’s not a law. The Rambam says that it’s not a law, it’s a custom of Sepharad. This is one of the places that the Rambam brings, there is a custom of Sepharad and a custom of Ashkenaz like this, perhaps I’m saying correctly. He says that the Jews among them, he brings the language in the letter of the Rambam, “The Jews among the Ishmaelites are accustomed to wash, the Jews among the uncircumcised were not accustomed to wash”.

Speaker 2:

How, on Purim, Yom Tov and festivals or the washing of the entire body?

Speaker 1:

No, no, the washing of the entire body, the nine kabin of Yom Tov. In Europe people used to wash less than in Sepharad in those lands, in those times. They were not particular, but they were particular that if one had relations one must wash before praying.

Very good. The Rambam says, “And so a zav who had an emission, and a ba’al teshuvah who comes to convert, we do not require him to immerse, and even women who saw niddah and zavah, we do not require them to immerse, only washing alone”. Nevertheless, there is also no custom. That means, only by the decree it was, they also had to wash.

Speaker 2:

Like the washing of the entire body.

Speaker 1:

Here there is not this, only one does only what is practically important, that one should not have any chatzitzah (barrier) so one can pray. This is simple, this is for everyone, this is even the sick person must wash the filth, he should not be smeared, this is a simple thing.

Levels of Purity

There are several levels: there is the simple not being dirty, and there is washing from the simple dirt, and there is washing from the assumed dirt, and there is washing in the manner of immersion in a mikveh. It looks like it’s all levels and layers.

Speaker 2:

The immersion in a mikveh is a thing of cleanliness, it’s more than… immersion in a mikveh is originally essentially it is cleanliness.

Speaker 1:

The Rambam says the reason for keri, but I’m speaking regarding tumah and taharah, it’s not… the Rambam says the laws of immersion, the mikveh, the whole thing. It’s not… true, perhaps that’s the reason, but the idea of it is like a law, it’s a law that tamei is tamei. This is yes.

Chiddush: The Rambam Doesn’t Bring the Measure of Nine Kabin

Okay, let’s learn one more thing. Until here is the first important point.

The Aruch HaShulchan by the way, yes, okay. The Rambam for example, when he brings the law, he doesn’t even say the word nine kabin, because the Rambam understood that one means primarily to wash his entire body. According to the Rambam there is no question at all.

Speaker 2:

If so, nine kabin is a measure in the entire body.

Speaker 1:

This is the Gemara had an inquiry what one must do. This is today’s rabbis who struggle that it must be the faucet eighth. According to the Rambam it’s certainly enough. On the contrary, if it’s good for a shower, perhaps that’s the best way to wash. Right, the other way is a weak action and one doesn’t become clean. I don’t know any other way, but someone thinks differently. This is apparently the… but you see that the Rambam doesn’t bring the measure at all. It’s more a practical thing. The Gemara says a measure that is practical. The Gemara says that it must be by pouring, but this is simple because… simple because if it’s not enough to sit in it, one must pour it out so the thing should become clean. But it’s primarily for cleaning. Okay, this is the… but in practice, I looked it up, even this is not the law, one doesn’t conduct that one must have nine kabin. So the Chassidim who conduct themselves to go to the mikveh, one must ask them what is the intention of their custom. But… I looked it up, actually one doesn’t conduct, not this and not that. There are those who hold it for the… okay, spiritually is another thing, but now we’re speaking of law, yes?

Digression: Chassidim Who Go to the Mikveh Every Day

Perhaps it’s important, one should remind oneself every day that one should be a talmid chacham (Torah scholar). Everyone is a talmid chacham. It doesn’t help, I may not ask you a question, it’s nothing. But everyone goes to the mikveh, which is nullified to the decree of Ezra. But okay, already. Okay. As that tzaddik says? I want to be different in Gehinnom with the… you want to go to the mikveh for years? You want to go… what do you mean Shabbos? You want to go for a shower, yes. Okay, in any case, this is another topic. Now we’re speaking laws of things that prevent immersion.

Law 7: Covering Nakedness

The Rambam’s Language

Speaker 1:

“Covering his nakedness”, says the holy Rambam. The second thing of the four things is “covering his nakedness”. Five things. “Covering his nakedness” is a thing that we already learned in the laws of Shema, in those laws. Only here it seems… another thing. He says here a stringency. “Even though he covered his nakedness in the way that he covers himself for Shema”, you already know, we already learned in the laws of Shema that one must be covered in his nakedness. “That one only needs for prayer”, here is a greater… the covering is another level. There it was “his heart sees his nakedness”, “his friend sees his nakedness”, all things, but here we’re speaking of another thing. “Half of his heart”. In short, to speak in Yiddish, for Shema one only needs to have pants, and for prayer one also needs to have a shirt. Right? Yes. “Half of his heart”. “And if he did not cover his heart, even though his heart does not see his nakedness, since he covered his nakedness he prays and fulfills, but initially he should not do so”. It’s not actually preventing, it’s initially a prevention.

Speaker 2:

But the other things perhaps are not preventing?

Speaker 1:

That means the things that prevent for Shema also, are yes preventing?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

That means so is the law regarding Shema is also… that means first one law we heard, just as it prevents by Shema it prevents by prayer. Only we see here that by prayer there is still another stringency.

Chiddush: Why is Prayer More Stringent Than Shema?

Speaker 2:

Why? If it’s from the Torah one is more particular? There’s an extra law in prayer?

Speaker 1:

He says that it’s yes, he asks, he brings here the holy Rabbeinu Manoach, the Rav Ba’al HaShalman, who is the Rav Ba’al HaShalman?

Speaker 2:

Does anyone know?

Speaker 1:

He asks a question, what do we see that usually Shema is more stringent than prayer, regarding the foundations, from the Torah. He says that the answer is that here is the distinction, that “he should cover his heart”, there is a Gemara that one must cover his heart by prayer. He says the reason is that prayer one must be standing before the King, Shema one is not speaking with the King. That means Shema, with whom does one speak by Shema? You speak to yourself, Shema Yisrael, yes? It’s words of Torah, but it’s not with the King. Prayer must be with the King, therefore there must be, must be, the prayer also, the law from even the custom that he brings from prayer from washing of ba’alei keri, is also only by prayer, not by Shema. Why? Because Shema doesn’t have the preparation properly before the King of Israel. Shema is…

Chiddush: Shema Doesn’t Have the Law of Proper Preparation Before the King of Israel

In other words, the Chassidic Jews who say that one must read Shema only with a hat and coat, it could be it’s a nice thing, but there is no proper preparation before the King of Israel for Shema, only for prayer. And you can know the story, the Lubavitcher Rebbe once met R’ Chaim, he was reading Shema in pajamas, he was very angry. He said that he is opposed to Shema with pajamas. But we see here in the Rambam that by Shema there is no concept at all of proper preparation before the King of Israel, but prayer one must put on a hat and coat, if one is standing before the King. But prayer… you don’t agree with me?

Digression: Time of Shema and Praying Late

Speaker 2:

No, it’s a bit also connected more generally, like the Gemara’s praying was, when one sees the sun, one is still at home, one sees the sun, and one says Shema, and afterwards the rooster crows, when one gets dressed…

Speaker 1:

Ah, when is the time of Shema? When is it possible that an honest rabbi should be so busy that he should not have time to pray? It’s simple that one went to the beis medrash, one said all the prayers, and they put on the garments, when one said all the prayers. Well, but you’re speaking of Shema, which is more… today has come the time of Shema.

Speaker 2:

Yes, one reads for most Chassidim, one reads unfortunately reading Shema earlier, because you pray late, after the time of Shema.

Speaker 1:

This is a strange thing to do.

Speaker 2:

Yes, this is also a strange thing that the Chassidim do. One grabs a Shema.

Speaker 1:

Yes, Shema comes the enactment is that one should say it with the blessings. You want to pray late, and then it’s initially very a strange thing to do. It’s not clear what the meaning of this is. Actually when you read Shema with its blessings it’s not the Shema that you are obligated from the Torah. But initially they set it up this way, that they inserted Shema into prayer. And before they inserted in the order of prayer “fortunate are we who rise early and stay late”. Also for this perhaps.

Speaker 2:

Yes, it’s already an old thing that one makes it that the congregation prays later.

Speaker 1:

Okay, I’m not saying. I’m saying that what we’re learning is more as it were the original law. What one does, one does, is another thing.

Law 8: Purity of the Place of Prayer

Structure: Three Types of Purity

Speaker 1:

Okay, the next of the five things was purity of the place of prayer, that the place where one prays must be clean. Ah, until now all three things are already purity. Yes, purity of hands, purity of covering nakedness, yes, purity of the place of prayer. Three types of purity. One can say it goes more and more “outside”. First hands and your body, then a covering of nakedness that you must put on, then the… one should say that the mind should be clean. This is already back inside. It’s already next, yes. Back inward.

The Rambam’s Language

Purity of the place of prayer, how so? So says the Rambam: “One should not pray in a filthy place, and one should only pray in a nice place”. A place of filth. “And not in a bathhouse”. Ah, we learned a filthy place is the definition that we learned still in Shema. A place where there is excrement or such a thing. “And not in a bathhouse” where one washes, “and not in a bathroom”, “and not in a garbage dump”, “and not in a place that is not presumed to be pure until he checks”, until one checks that the place is clean. Before one prays one must look. The general rule is, any place where one does not read Shema, one does not pray there. The same law is actually. “Just as one distances from excrement from his feet and from behind him, and from seeing nakedness. Ah, the Mishnah Berurah says that the bathroom has a bad smell, and it’s nakedness. The animal in a bathroom is nakedness. and from seeing nakedness. The thing is, the prayer, all the same laws.

Chiddush: What If One Prayed and Afterwards Found Excrement?

What if one prayed and afterwards found that there was excrement there? That it wasn’t a clean place, one didn’t follow the law of checking it.

Speaker 2:

No, one gives him a checking.

Speaker 1:

That means, even… how must one check? One must check the cleanliness of the place of prayer. If it’s a place that is presumed… one doesn’t need to go down, but if it’s a place that is presumed, that there is a concern that there is excrement, then one gives him such a penalty, he returns and prays in a pure place, he must pray again.

Speaker 2:

What does it mean? And is it then a voluntary prayer?

Speaker 1:

No, his prayer was not fulfilled. It’s an abomination. He prayed in a manner that is not… hey, what is the sin?

Speaker 2:

Sin.

Speaker 1:

Very good. No, the Rambam says that it’s an accident, he didn’t have to know. Okay, but you did have to know that you must check. So, the Almighty doesn’t like prayers of sinners. This is the word. Yes, the prayer of the wicked is an abomination, disqualify yourself. Yes, yes. Yes, it’s not a prayer. There is by you, I think. Yes.

Chiddush: What If in the Middle of Praying He Finds Excrement?

Very good. And what is the occurrence in the middle of praying? Tell me that we learned that one must check beforehand. You taught me what happens if one didn’t check. What if in the middle of praying he finds that there is excrement? Yes. If he can distance it in front of him, so that he should not see it, he should distance four cubits. And if he cannot, he should stop.

Speaker 2:

Earlier one also prayed in the middle of talking, in the middle of walking somewhere?

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

Earlier we also spoke about one who prays in the middle of walking.

Speaker 1:

The water before, and the water after. True. In tractate Berachos there are many laws. It seems that it was once more a greater occupation, people drove every day a camel, camels. Today also, one drives, one travels. One drives in a car, it’s a bit different.

And the law is, if he can distance it in front of him, that the excrement should not be in front of him four cubits. It’s an interesting language, he should distance behind him, a person should withdraw. He should come out back behind him. He should go until he remains behind him. He should not go always in front of him. He should withdraw. He should withdraw. But it’s not proper conduct that he should pray so.

Speaker 2:

If one lets him should he go let pass through.

Speaker 1:

That means, let’s say he’s praying right against a wall, he can’t go make it should be in the back, he should move to the side.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

And if he can’t do that either, he should stop. He should not pray further. He should wait until…

Laws of Prayer – Purity of Place, Things That Prevent Prayer, and Intention of the Heart

Purity of the Place of Prayer (Continued)

Bad Odor in the Place of Prayer – The Great Sages

He should not go, he should throw himself forward. He throws himself to the ground, but it’s not respectful. He should move further away.

And he cannot pray there if it’s filthy. That means, for example, if he says he has a belt on his hand, he cannot go and put it in the bag, he should move to the side.

But he cannot pray, he must stop. He should not continue praying, he should wait until he comes to a clean place.

Okay, this is the Rambam. This is common to everyone, feces which is truly something disgusting.

There is a stringency, the great sages would not pray in a house where there is beer, a house where there is beer, simply where they make beer, I don’t believe simply where there is beer.

And not in a house where there is muryas and soaking flax, iron that is being processed.

No, he says that the beer can intoxicate, so he brings. Rashi says it has a strong smell. Perhaps in my opinion one can say a place that smells from the… what is it called?

Yes, he can become intoxicated. Intoxicated? Yes, it’s not Torah, it’s his intention. The Rambam says he learns yes that it’s implied that it’s a bad smell. Okay, there’s no difference.

It’s a bad smell even though the place is pure, the place is clean, it’s not like feces where the place itself is not clean, but it’s only a bad smell. Perhaps he means more like purity of place, it’s for institutions. I’m saying these two places are completely invalid, but the great sages said that there’s also a bad smell, which is not the same, but it’s not disgusting. It’s a sharp smell, it takes away the focus. Okay, it’s not impurity, the opposite of pure is impure or filthy.

That means, there are laws of purity of place which we learned from “and your camp shall be holy,” and there are laws of intention. But here this is somewhere in between. You can say that all purity of place is essentially a matter of intention, but it’s all on a slightly different level.

No, it could be one is from honor and one is from intention.

So in short, a place that has a bad smell, the custom is not to pray there. The custom of the great Amoraim, I don’t know who it was, the Gemara brings names, that they didn’t pray in… a place that has a bad smell, I can continue here.

Things That Prevent Prayer

His Body Must Be Clean – Needs His Orifices

Okay, let’s go a bit further. Now there are… ah, this is also… okay, okay, okay, things that disturb him. I actually meant it chases him, it drives him. But there are also things that are a bit not… things that disturb him… it means when his body is not a clean place.

It’s good. Things of the body are things that disturb him… one can say it disturbs him physically. Not disturbs him emotionally. That would be a different level. It disturbs him physically. Yes. Things that prevent prayer, that his body should be clean…

That his body should be clean and he should not pray when he needs his orifices… the prayer is an abomination very harsh, worse than if he didn’t pray, the prayer itself is an abomination. Abomination means extremely disliked.

So one must be careful, that he should relieve himself. But if it’s that he’s talking about such a case, he needs it so badly that he cannot hold himself.

So the prayer indeed he should relieve himself, first he should relieve himself and then complete his needs.

How obligated is he to stand the distance of a parsah can he hold himself, it’s fitting that he doesn’t have such a strong need for his orifices in honor.

But this section at the beginning is very…

Examining Oneself Before Prayer

How no one should pray until he examines himself very well, he should make sure that he has relieved his orifices, and removes his phlegm and mucus should remove what he needs to spit, or whatever physical things that disturb him. Spit or things…

All matters of Torah here.

Anything that disturbs him from this section at the beginning is nothing yet about their clothing.

The Rambam only said that one must cover the… the heart.

Meaning he would have said that he should tie his shoelaces, these can all be things that prevent them. But it doesn’t say that here.

Yawning, Sneezing, Spitting in Prayer

The Rambam says, “And if he yawned and sneezed and sneezed in his prayer,” he made various kinds of sounds that one makes with the mouth, a sneeze, whatever it’s called, or yawned, is this so impolite, simply that he lets himself be heard, whatever his body tells him in the middle of praying, he calls out loud, this is disgraceful, one must restrain the body when praying. “And if a yawn comes to him while he is praying, he should place his hand on his chin.”

“If saliva came to him in his prayer,” he has extra saliva that disturbs him, “he should swallow it in his tallit and in his garment,” he should not spit it out, he should otherwise put it in his tallit and garment, and it’s not a nice thing to spit where one prays.

“And if he is standing simply, he should cover his tallit now his saliva”, then he was permitted to spit a little, it’s apparently honor of people. He may yes, not exactly spit, but he may be exempt yes on the ground, “so that he will not be disturbed in prayer and his heart will be troubled.” That his body should be troubled is worse than that there should be saliva on the place.

Flatulence in Prayer

“If wind came out from below while he is standing in prayer unintentionally,” wind came out from below, “he is silent until the smell dissipates,” he should not pray because his body does disgraceful things, he should wait, and then “he returns to his prayer.”

The Rambam says further, and it says in the Gemara, “If he sought to pass wind from below and it was delayed and he cannot restrain himself,” he cannot hold himself, so “he walks backward four cubits” because it’s not a good smell, and he goes out from the smell.

Yes, but I think it’s not a place, he’s already talking he’s in the beit midrash, that’s one thing. But where he is now, he is now in the middle of prayer, he should go several away, “and waits until the smell dissipates,” he waits until the smell goes away.

Discussion: The Text “Master of the Universe, You Created Us with Orifices”

But I think if he does such a thing, one waits, something not good happened, but one uses it for a moral lesson. The Baal HaIkarim says so, that now he had an opportunity to see his limitations of his body, that he cannot even control himself on such a thing. He says, “Master of the Universe, You created us with orifices and cavities,” he put it together from what sometimes one must release air, and revealed and known before You is our shame and humiliation, it’s a disgusting thing, shame and humiliation from our lives, worms and maggots from our death, and he returns to his place and prays. This is a way how he should use his vulnerability and pray from it.

Rabbeinu Menuach says that this is an answer, that means now, everyone erred in error, and you’re standing in the middle of praying and you want… he doesn’t become guilty when he does something in front of Him. He will be forgiven. The only, basically he says, You made us this way, You made people with all these body parts, what should we do? It’s not my fault. Perhaps there is indeed a fault that I should calculate for Adam, not to eat for Adam and Eve, but he is not obligated.

I think so Asher Yatzar, which has the “and revealed and known before You” which is essentially the thing you’re saying now, you’re saying, it’s disgusting, what should we do? It helps and it fills. We’re ashamed, we are jealous of spirituality for being completely spiritual, yes, those are the angels who don’t have free choice. The angels to whom we say honored and honoring, we’re ashamed the whole time with them. But this makes us that we are in the middle of praying, when we notice that we are a person, we’re ashamed of the angels that we are so plain. True. Because what a person needs to eat, and consequently what he needs to eat, with the eating comes back all kinds of waste and things, and it’s a shame. Yes.

Urine in Prayer

If he was standing in prayer and urine fell on his knees, it’s also the same thing, he waits until it finishes. He cannot, while the body is engaged in disgusting things one cannot pray, he waits until the water finishes, then he returns to the place where he stopped, the place where he was holding in the prayer. But if the interruption from his urine was as long as the time to complete all the prayer, then there is no continuation, that means it’s not that it’s one prayer that he continues, but that means as if the prayer was cut off, then he returns to the beginning, he starts again from the beginning.

Discussion: Contradiction to the Rambam’s Rule by Prayer

Interesting, this… the Rambam says here by prayer that even if he paused long enough to complete it all, he does not return to the beginning. This is perhaps… I don’t know why. Here the Rambam says, yes, perhaps because of not forbidden interruption, it could be that this is also the same thing, the interruption was complete, this was in his prayer a contradiction. Yes, that’s one thing. I don’t see what they say clearly about this, but it could be that this is the explanation. That the Rambam said that if one interrupted in the middle of prayer during the completion, as if one can still continue praying as was the law.

Are you talking about Shema? Perhaps as Shema is different from prayer. Perhaps. And so he brings, that as Shema stops, for every Mishnah. I don’t remember the source, but I remember that’s what it says.

Four Cubits Before and After Prayer

Okay, there’s another thing, and if he urinates, someone is urinating, he waits the time of walking four cubits, one should wait as long as it takes to walk four cubits. And the same thing in reverse. And afterwards he prays. One who was praying, also after praying, one should not urinate in the four cubits. He waits the time of walking four cubits, and afterwards urinates, so that the words of prayer will not depart from his mouth.

Ah, he brings… it’s interesting. One made like a territory, where here is the place, a territory in place. This piece of place. He brings the language of the Yerushalmi, it’s a holy… All four cubits of prayer whisper around his lips, plus the prayer in his mouth. This is what one should make such a wealth for the prayer.

Fine good. This is the source of what this is. He holds in the middle of praying, there’s something a matter.

Intention of the Heart

Another thing. Okay. Have we learned about three types of things that are not honor or not clean: purity of hands, covering nakedness, purity of the place of prayer, things that prevent and disturb, which means physical things that prevent and disturb.

Now we’re going to talk about the spiritual. Finally. Yes. This is the Rambam. Spiritual things, first, intention of the heart.

Every Prayer Without Intention Is Not Prayer

Intention of the heart how? says the holy Rambam. Intention of the heart, one of the five things is intention of the heart. What is this? The Rambam says, every prayer that is without intention, is not prayer. A prayer that is without intention, is not prayer.

It could now… it could be that intention means having in mind the words of the prayer, or praying with an intention… the Rambam will explicitly say what is intention of the heart, he will explicitly say it. But Shema was indeed a bit of a meaning. Okay. And one who prays without intention, returns and prays with intention, must he pray again with intention? The Rambam says, but the Raavad says, ah, remember that all these laws and asking for things one must prepare before praying. So it’s the same thing intention. Matters of preparation. It’s the same thing intention. Intention is a heart, one must… it’s a great proof, intention means… he means “intention” that we pray, not the actual explanation of the words that we pray, because that happens in the middle of praying.

Prayer with Intention: Preparation, Settling the Mind, and Preventing Laws

Law 4 (Continued) – Intention in Prayer and Preparation Before It

But Shema was a bit of a completion. Okay, and if he prayed without intention, he returns and prays with intention. The Rambam says, but all these laws and asking for things must revolve around before praying. It’s as if it’s the same thing, intentions, matters of preparation. It’s the same thing, intentions, intention of the heart.

It’s a great proof that intention doesn’t mean the actual explanation of the words, because that happens already in the middle of praying. The intention means that before praying he must, he will say explicitly, one must be settled.

As “he found his heart ready,” he found that he is ready. “He found his mind confused and his heart troubled,” he must give himself a check. Just as he must check in the beginning regarding his body if it’s ready for praying, he must check in his mind if he is now settled, if he is now in a state where he can pray. “He found his mind confused and his heart troubled, it is forbidden for him to pray until his mind settles.” Not only must one not pray, one may not pray. “Until his mind settles.”

There is a huge leniency from Tosafot which says that one may yes. One must know if one relies on this leniency, but Tosafot permitted. But the Rambam says a simple law that one may not.

Law 4 (Continued) – One Coming from the Road

Further. Therefore, “one coming from the road and he is tired or distressed, it is forbidden for him to pray until his mind settles.” A person comes from a journey and he is exhausted, tired means hungry, or distressed, he is in pain, it is forbidden for him to pray until his mind settles. He may not pray. “The sages said, three days.” How long is he exempt from prayer? Three days after coming from a journey. “Until he rests and the worry departs,” until he calms down and cools his heat, his heated mind, and afterwards he prays.

Very good. In today’s times, a journey doesn’t mean traveling by car. Today it means a journey, traveling to the Land of Israel. Right, by the way, whoever traveled on a real yes, you fly on a plane, it takes a day or two until one comes back to oneself. And how much more so the grandson of a kal vachomer if a person traveled a long journey in his mind, he needs to have a long time to come back.

It’s true, a person is exhausted, he has an exhaustion. He tells you, the matter is talking about… it’s not an extra exemption from coming from a journey. Coming from a journey the sages say he doesn’t have the mind to learn. But a person who is at home and doesn’t have the mind to learn, he doesn’t need to already challenge himself, he needs to settle himself. He cannot say “I’m exhausted,” then one says “exert yourself,” but the next prayer must already be…

Right, very good. So we’re talking about a normal thing, that it’s difficult for three days. He doesn’t need to try, a normal person needs a whole try. It’s simple, because… yes.

Law 4 (Continued) – He Should Clear His Heart from All Thoughts

This is the main premise. Now he will enter to say a bit the preparation. He says so, “this is the language of a bit, and if you know what is intention, you will know what is a bit of preparation.” The holy Rambam says “that he should clear his heart from all thoughts, and see himself as if he is standing before the Divine Presence.” He should empty his heart, his thoughts, his heart, which is the place where thoughts come, “and see himself as if he is standing before the Divine Presence,” he should see himself ready to be busy with the right thing, the prayer which is done before the Divine Presence, and not be busy with other things. It’s an interesting language, he should see himself as if he is standing before the Divine Presence.

The other side is, one is always standing before the Divine Presence, it’s “the whole earth is full of His glory.” But here he sees it, he sees himself as if standing before the Divine Presence. The Divine Presence sees you the whole time, that’s not the problem. The Almighty, “the whole earth is full of His glory,” whatever exactly that means, that’s always true. But to see, that is intention. Intention is an objective, it’s not a thing in the person.

Therefore, not only at the Seder night is there “therefore a person is obligated to see himself,” “a person should see himself as if he is standing before the Divine Presence.”

Law 4 (Continued) – To Settle His Mind

How does one do this? “He needs to settle his mind,” settle with an ayin, settle his mind, settle, settle, he needs to sit down, in order to direct his heart, to prepare the heart, so that he will not be confused, calmly, with tranquility, in supplications, and with focus on the prayers. One needs to be a bit calm. This is the law, even one who conducts himself that prayer is permitted to pray without intention, one does not become exempt from the commandment of sitting down. In general, by the way, even twenty seconds, sit down before the Amidah, even if one prays Mincha, one must sit down for twenty seconds to settle one’s mind.

Interesting, when one sits down the mind becomes settled. When one stands there’s nothing, no? The language “to settle” means in general to settle one’s mind. I think it means literally to sit. There’s a Gemara on this, “anyone who intends to settle.” To settle. One… what is “what a good day”? He says “sitting specifically.” There’s a Rishon who means “he needs to sit two sittings.” One must sit two sittings. Give me a sit. Very good. Give me a sit. Well, what is this? It’s a normal thing.

Law 4 (Continued) – And He Should Not Make His Prayer Like One Carrying a Burden

“And he should not make his prayer,” says the Rambam, and also one must pray, the Rambam says one should pray with slowness and sounds, but “calmly and in supplications.” This is the Rambam’s language. Very good. “And he should not make his prayer like one who was carrying a burden,” like one carrying a load and he wants to finish it already. He wants to already give a throw down, a dump down the prayer. Therefore… I think he means that it shouldn’t be a burden, it shouldn’t be… he shouldn’t try to grab. The Rambam says, “a bit what do we see?”

Halacha 4 (continued) – Sitting a Bit After Prayer

“Therefore one must sit a bit after prayer and only then depart.” Before davening one must sit in order to be calm, and after davening one must sit again to show respect. One doesn’t leave immediately as one stood before, “you shouldn’t diminish the holiness even in the few minutes after davening.” It’s not just respect, I think it’s also the mindset that creates yishuv hada’as (settled mind), that he knows I’m going to daven. It’s finished. Very good.

Halacha 4 (continued) – The Early Pious Ones

Says the Rambam, “The early pious ones would wait an hour before prayer and wait an hour after prayer.” This is the minimum. The early pious ones did more than this. There should be an hour before davening for the yishuv hada’as, and an hour after the prayer, extending in prayer for an hour, and the prayer itself took an hour. Very good. This is the custom of the early pious ones.

Halacha 17 – Drunk and Intoxicated

Very good. Now we’re going to learn more actual halachos that come out of the halacha that one must have kavana (intention), right? Says the Rambam, who doesn’t have kavana? Who can’t we trust that he’ll have kavana? A drunk person. He should not pray because he has no kavana. And if he prayed, his prayer is an abomination. A drunk person cannot, even if he wants to. And if he prayed, his prayer is an abomination. Or does he say his prayer is an abomination also about not davening with kavana? No. Perhaps a drunk person is worse than simply not davening with kavana, because it’s a sin. And if he prayed, his prayer is an abomination. Therefore he must pray again when his wine departs from him. When he… what does “when his wine departs” mean? Wine, yes? “When his wine departs” means he’s already cleared out, when he becomes sober from wine, from his drunkenness.

This is a drunk person. Drunk means someone who has completely lost his mind. But also one who has drunk, someone who is slightly affected, he drank a little, also should not pray. And if he prayed, but if he prayed, his prayer is a prayer. He’s now going to… the Rambam says the difference between the two. What is drunk? Anyone who cannot speak before the king. Someone who wouldn’t be allowed to speak for an important conversation, for speaking before a king, because we don’t trust him. And intoxicated, which is very high, it’s much more than we think. It means quite a high level of sobriety. And intoxicated, he can speak before the king and doesn’t get confused. I mean, but the first one, before the king, is perhaps an exaggeration. Before the king one must prepare. Perhaps he means to say… even if he can speak normally. What doesn’t appear like a drunk person, that’s not a level here at all. And still there is intoxication, there is also some drunkenness, a light drunkenness. But here there isn’t any… even a little. A king means… a king is a fancy example. You can’t speak normally, you can’t… as one should speak with yishuv hada’as.

Intoxicated, he can yes, but even if he can, if there’s a revi’is (quarter log), he should already be stringent not to pray until his wine departs from him. This is what we mean that he’s a bit drunk. Really a revi’is is really… he’ll lick the wine, he’ll drink brandy, who knows what, in fact a question.

Halacha 18 – One Does Not Stand to Pray

Says the Rambam more sections on the topic of kavana, or what comes out of the topic of kavana. Or perhaps there are more criteria that aren’t so general, but these are criteria that are relevant… perhaps these are practical things. How? How should one prepare? Come on, someone told you “pray.”

“And not from laughter” – not from any laughter. “And not from frivolity” – frivolity always means one thing, what does it mean? It means games, it means entertainment. They have a play-mind and a mindset of playing, of play. “And not from conversation” – not from chatting and idle matters. “And not from quarreling, and not from anger, but from words of Torah.”

Before this one learns before davening. Yes, we say Eizehu Mekoman, we say Pesukei D’Zimra. This is like a bit more of words, one precedes the prayer. Yes, this is still part of the kavana. Here you have five more. Ah, you mean “no, no, no, no.” Okay. “And not from legal halachic discussion.”

Another thing, even from learning, one shouldn’t be completely absorbed in Torah study. Which words of Torah are better? Not when one says words of Torah should it be legal halacha. Even when you say words of Torah, your heart shouldn’t be free, not have kavanas halev (intention of the heart). Because then the words of Torah are legal halacha, you have to rule the halacha. And when you say words of Torah from aggada, you can still say Pesukei D’Zimra, you don’t have to think deeply into it. Otherwise he could be the Rambam but without the service. And it will be a whole on the contrary, when it will be a whole… a whole matter. Simple.

Discussion: Prayer and Knowing the Words

Ah, now we can learn another important halacha that comes out. We learned that in a place where there’s no kavana one cannot daven. What if one is in a place of danger and one cannot… in a place of danger there’s a short prayer. He says here that a regular prayer a person can already daven, he was educated from childhood. But there are certain prayers that for kavanas halev he needs to have a siddur in front of him, a machzor. Or he’s well-rehearsed in the prayers. Not a siddur, not a siddur. The Rambam doesn’t say that one may not daven from a siddur. The Rambam doesn’t say that one should daven from a siddur. Okay, I mean to say, but there’s another problem that kavanas halev is lacking, because one cannot be distracted from the prayer. No, but he doesn’t say it’s connected to kavanas halev. If one davens from a siddur it interferes with the kavana, because then he’s occupied with the words.

No, this is the halacha. This is stated in the halacha. We’re talking about the prayer. Then the halacha is that one must know the prayer.

Let’s understand. The reason why the halacha doesn’t let one daven is not because one will make a mistake. The reason is because he can’t put himself into the kavana. If while davening you’re trying to… your focus is to say the right words, it takes away from the focus of the actual davening. Prayer should be…

Prayer in a Place of Danger: The Shortest Prayer (One Blessing) – Halacha 20

Davening from a Siddur – A Digression

Speaker 1: No, but what you’re saying is today, because if davening from a siddur interferes with the kavana, because then it’s written… but there are people for whom davening helps them in their way, because they see the words. But they have full focus on their prayer, not scaring with other people who are davening. I have no complaints. I also daven from a siddur sometimes. I’m just saying what the Rambam says, what it says here.

Prayer is not a problem. Prayer that one davens always, for example, not the prayer, the prayer. Prayer is something a person… he was with… he’s become so familiar with the place I’ve been… he can already, he can already be the thing. But someone who is a singer, or anything, if he hasn’t prepared the words he’s going to sing beforehand, not because he’ll make a mistake, because he needs to be able to focus on the performance, he needs to be able to focus on the… it will come natural, it will come as something regular, not regular prayer of prayer in… regular prayer of chapters.

Halacha 20: Prayer in a Place of Danger – One Blessing

Speaker 1: What if there’s a chance that a person won’t know, and doesn’t know the Musaf prayer of Rosh Chodesh, like the prayer of festivals, which isn’t done so often, he should arrange before the prayer, and then pray, so that he won’t stumble in it. Perhaps he doesn’t mean the kavana, perhaps he does mean such a part of it, makes it so he won’t stumble in it, perhaps yes such kavana, perhaps he means his head shouldn’t be there, because he’ll be completely absorbed in Shemoneh Esrei, not Shalom Aleichem.

Says the Rambam, another thing that can take away the focus, when one is in a place of danger one cannot have intentions in Shemoneh Esrei, or a place of wild beasts and bandits. How will the prayer be? He can’t focus for a long time, because it’s a difficult time. He prays one blessing, and this is it. Ah, this is the shortest short prayer, it’s only one blessing. It’s the short prayer of the short prayer.

The Words of the Blessing

Speaker 1: He says like this: “The needs of Your people Israel are many and their understanding is limited.” They can’t focus, only on the words. One is in a place of wild beasts and bandits. You tell him the words, and as if I don’t have the strength to even figure out what is good. Usually when davening one figures out what is good, one asks for that. He says, I don’t have the strength. Master of the Universe, You know what is good, do it.

A Humorous Interpretation of “And let not enter before You the prayer of wayfarers”

Speaker 1: And it’s interesting, because when a person… returning to the Haggadah we say, from this we see clearly that the Haggadah is weak, because here the main prayer when one is in distress remains only “hear our prayer,” remains only the middle with the needs. And the prayer is prayed while walking, that is, he may pray while walking, permitted to stand in his place.

The same thing, I think, when a person is in a place of beasts and bandits, he becomes the livelihood, yes? The bandits will kidnap him, and the beasts will eat him. He asks the Almighty, give them another livelihood. “In Your great goodness,” find for them something else.

You know, there was a non-Jew who came to the Rebbe for a blessing for his livelihood? Yes, yes, yes. He gives to everyone “may He provide your needs,” isn’t that what the beasts are looking for, yes? You are now their “needs.” Ask the Almighty, “And let not enter before You the prayer of beasts and wayfarers.” Okay, but I think your previous interpretation was a more simple interpretation. And “In Your great goodness” he says simply like a bit of justification of judgment, if I’m the best livelihood… prayer makes fruits, okay, for one minute, yes.

When One Comes to a Safe Place – One Prays Again the Prayer Properly

Speaker 1: When he is saved, he says, this prayer is not like a short prayer that we learned, which one fulfilled, it’s just such a replacement, just such a placeholder. When he is saved, when he comes to a settled place, then he prays again the prayer properly, eighteen blessings.

Discussion: Tefilas HaDerech is a Short Prayer

Speaker 2: It seems, it’s more like such a Tefilas HaDerech like that?

Speaker 1: Very good. So the Rambam has, he brings, I think we learned it once in our shiur, it came out if I remember. That the Rambam doesn’t bring his opinion of Tefilas HaDerech. There is the Rambam’s understanding, a Tefilas HaDerech isn’t simply that if you just need to go on a road you have to make a prayer. But everyone goes to daven, but there on the road, he can’t daven a proper prayer, when the time of prayer comes he makes a short prayer, the short prayer is Tefilas HaDerech he takes.

Yes, others say Tefilas HaDerech because he won’t be able to daven for the next three days, he should at least daven at the beginning of the journey. But here we’re talking about someone who goes, he can still return in peace by the time of prayer when he can go. What is a contradiction between the two halachos, I don’t know.

One must understand, in Tefilas HaDerech that we say and it also ends Blessed are You Hashem, who hears prayer, what comes in exactly here that a person must make a blessing? It’s written like this as a source, Tefilas HaDerech is essentially the prayer that one prays, which is a prayer that when on the road one cannot daven the proper prayer, but here one davens now what one needs most which is protection on the road. So here it includes everything, it’s the request for everything, but it’s a replacement for Shacharis or Mincha or whatever it is the time of prayer.

If this is the secret of Tefilas HaDerech, this is the short prayer. But basically it’s almost just an apology, I cannot, normally a person must be able to have enough understanding to cover all the needs of Your people Israel. But I cannot now, I cannot now cover even the needs of Your people Israel are many, not even the main points, because I’m so stressed, I just ask very generally. Something should be good, something I think one places on him. So indeed, that’s what it’s called. This I have yes, this I have yes, this I have yes. The Almighty is not on the road, He’s not stuck unfortunately. Our Shacharis is weak, I don’t think the Almighty is weak. So indeed the Almighty is weak. And tomorrow we wanted to learn further the difficulties.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ד – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות תפילה, פרק ד׳ (הלכה א׳–י׳)

הלכה א: חמשה דברים המעכבים את התפילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: חמשה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה: טהרת ידים, כסוי הערוה, טהרת מקום תפילה, דברים החוחצים אותו, וכוונת הלב.

פשט: אפילו ווען דער זמן תפילה איז שוין דא, זענען דא פינף זאכן וואס שטעלן זיך אין וועג און מאכן אז די תפילה איז נישט גילטיג אן זיי.

חידושים און הסברות:

1. צו זענען די פינף זאכן מדאורייתא אדער מדרבנן? די שאלה ווערט געשטעלט אבער בלייבט אפן. טהרת ידים איז זיכער נישט דאורייתא (ידים איז א תקנה פון שפעטער), אבער וועגן די אנדערע בלייבט עס אומקלאר.

2. צו גייען די פינף מעכבים נאר אויף תפילה מסודרת (דרבנן) אדער אויך אויף דער עיקר מצות תפילה מן התורה? ווען א מענטש שרייט צום אייבערשטן אין עת צרה (וואס איז לויט דעם רמב״ם דער עיקר מצוה דאורייתא), צו דארף ער אויך האבן די פינף תנאים? צו דארף יענע „געשריי” אויך האבן א צורת התפילה (שבח, הודאה, שאלת צרכים)? דאס בלייבט אלס א שאלה.

3. חילוק צווישן תפילה און ברכות: א וויכטיגער חידוש: די פינף מעכבים גייען נאר אויף תפילה (שמונה עשרה), נישט אויף ברכות. מ׳קען זאגן א ברכה (ווי אלקי נשמה) אן וואשן הענט. דער ראיה: ווען מ׳שטייט אויף אין דער פרי, זאגן גאונים/ראשונים מ׳זאל ערשט וואשן הענט פאר אלקי נשמה, אבער מדינא דגמרא (און אזוי פסק׳נט דער רמב״ם) דארף מען נישט וואשן פאר א ברכה. „מודה אני” (וואס האט נישט קיין שם) קען מען זיכער זאגן אנוואשן.

4. דברים החוחצים vs. כוונת הלב – צוויי באזונדערע דינים: „דברים החוחצים” (זאכן וואס שטערן דעם מענטש / נעמען אוועק מנוחה) איז א באזונדערער מעכב פון „כוונת הלב”. אפילו אויב א מענטש האט געמענעדזשט צו האבן כוונת הלב טראץ א דבר החוצץ, האט ער נישט גוט געטון. און פארקערט – אמאל קען א מענטש נישט האבן כוונת הלב אן א דבר החוצץ.

5. סטרוקטור פון די חמשה דברים: די ערשטע דריי זאכן זענען אלע סארטן טהרה: (1) טהרת ידים, (2) כיסוי ערוה, (3) טהרת מקום התפילה. זיי גייען פון אינעווייניג צו אויסנווייניג: ערשט ידים/גוף, דאן כיסוי (וואס מען דארף זיך אנטון), דאן דער מקום (אויסנווייניג). דער פערטער (דברים החוצצים) גייט אויף גופניות׳דיגע שטערונגען, און דער פינפטער (כוונה) גייט צוריק אריין אינעווייניג – דער רוחניות׳דיגער תנאי.

הלכה א (המשך): טהרת ידים – רחיצת ידים לתפילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל.

פשט: מ׳דארף וואשן די הענט מיט וואסער ביז „דער פרק” פאר תפילה.

חידושים און הסברות:

1. וואס מיינט „עד הפרק”? עס איז נישט קלאר אין רמב״ם וואס „עד הפרק” מיינט. צוויי מהלכים:

פרקי אצבעותיו = ביז וואו די פינגערס זענען מחובר צו דער כף היד (נאר די פינגערס, נישט די כף היד גופא). דער סברא: מ׳רירט עסן מיט די אצבעות, נישט מיט דער כף היד.

פרק הזרוע = ביז דער ריסט (כף היד גאנץ). מ׳טענה׳ט אז „פרק” אין לשון יחיד דייטעט אויף דעם גרעסערן פרק, נישט „פרקי אצבעותיו.”

– תוספות אין סוכה פירן זיך אז מ׳וואשט די גאנצע הענט.

– אין הלכות יום כיפור שטייט „עד פרקי אצבעותיו” – אבער דא שטייט נאר „עד הפרק” אן ביאור.

2. דער טעם פון טהרת ידים – ידים עסקניות הן: דער חיוב איז ווייל דער גאנצע גוף דארף זיין ריין, און הענט ווערן ספעציעל שמוציג ווייל „ידים עסקניות הן.” א מענטש איז נארמאל רעלאטיוו ריין, אבער הענט ווערן שמוציג, דארף מען זיי ספעציעל רייניגן.

הלכה א (המשך): שיעור הליכה למים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ואין לו מים – אם היה בינו ובין המים ד׳ מילין (שמונת אלפים אמה) לפניו, הולך עד מקום המים ורוחץ ומתפלל. היה בינו ובין המים יותר מכאן, מקנח ידיו בצרור או עפר ומתפלל. במה דברים אמורים? לפניו. אבל לאחריו – אינו חייב לחזור אלא עד מיל. יותר ממיל – מקנח ידיו ומתפלל.

פשט: לפניו (אין זיין וועג) – ביז 4 מיל. לאחריו (צוריק) – ביז 1 מיל. מער ווי דעם – מקנח מיט שטיין/ערד.

חידושים און הסברות:

1. שיעור מיל – צייט אדער מרחק? דער רמב״ם שרייבט דעם שיעור אין מרחק (ד׳ מילין = 8000 אמה), נישט אין צייט. פון דעם שיעור פון הילוך מיל = 18 מינוט קומט ד׳ מילין = 72 מינוט. אבער דער רמב״ם׳ס לשון איז א שיעור אין פלאץ, נישט אין צייט.

2. קינוח ידים נעמט נישט אוועק דעם חיוב רייניגן: ווען מ׳קען נישט וואשן מיט וואסער, איז דער קינוח (אפווישן מיט שטיין/ערד) נישט א פטור פון רייניגן – עס איז א בדיעבד-צורה פון רייניגן. דער חיוב נקיות בלייבט, נאר דער הידור פון וואסער פעלט.

הלכה ב: רחיצה לתפילת שחרית – פנים, הענט, און פיס

דער רמב״ם׳ס ווערטער: במה דברים אמורים שהנטילה לתפלה אינה אלא לידיו בלבד – בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל בשחרית – רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

פשט: פאר שחרית איז דא א גרעסערע חיוב רחיצה – פנים, הענט, און פיס – לכבוד קונו.

חידושים און הסברות:

1. דער רמב״ם׳ס טייטש פון „לכבוד קונו”: די גמרא זאגט מ׳זאל זיך וואשן פניו ידיו ורגליו „לכבוד קונו.” דער רמב״ם טייטשט דאס אז עס גייט ספעציפיש אויף לפני שחרית – ווען מ׳גייט צום ערשטן מאל צום אייבערשטן אין טאג, דארף מען זיך צוגרייטן.

2. דער ראב״ד׳ס מחלוקת: דער ראב״ד איז נישט מסכים. ער ווייסט נישט פון וואו דער רמב״ם נעמט „רגליו” – ער האלט אז דער חיוב פון רגליו איז נישט קלאר.

3. שלחן ערוך ברענגט נישט דעם דין: דער שלחן ערוך ברענגט בכלל נישט די שיטה אז מ׳דארף וואשן פנים, הענט, און פיס פאר שחרית.

4. פארגלייך צום כהן אין בית המקדש: דער בעל המאור ברענגט אז דער רמב״ם׳ס מקור איז אזוי ווי דער כהן וואס האט געמאכט קידוש ידיו ורגליו. דער ראב״ד׳ס טענה איז אז כבוד כהן האט נישט קיין שייכות צו דאווענען.

5. רגליו אין היינטיגע צייטן: „רגליו” איז נאר א חיוב ווען מ׳גייט אן שיך/זאקן און ס׳קומט צו שטויב. היינט וואס מ׳גייט א גאנצע צייט מיט זאקן און שיך, איז דער חיוב פון רגליו נישט אזוי פראקטיש. פנים און ידים איז אנגענומען, אבער רגליו ווייניגער. די כהנים אין בית המקדש זענען אויך נישט געגאנגען קיין זאקן – אפשר איז דאס געווען א לייפסטייל-זאך, נישט א הלכה.

6. [דיגרעסיע: מקוה פאר שחרית]: חסידישע אידן וואס גייען אין מקוה פאר שחרית זענען מקיים די שיטת הרמב״ם (וואשן דעם גאנצן גוף כולל פנים, הענט, און פיס). עס ווערט אויך באמערקט מיט א שטיקל איראניע אז מאנכע וואס גייען אין מקוה (כדי מקיים זיין דעם רמב״ם) האלטן זיך נישט אן אין אנדערע פשוט׳ע הלכות. פארוואס טרייען נישט די וואס גייען נישט אין מקוה צו מקיים זיין כמינימום דעם רמב״ם׳ס פשוט׳ע הלכה פון פנים ידים ורגלים?

7. [דיגרעסיע: מוסולמענער מנהג]: מוסולמענער פירן זיך אויך צו וואשן זייערע פיס פאר׳ן דאווענען, און אפשר האט דער רמב״ם פון דארט גענומען.

8. לייפסטייל vs. הלכה: א זאך וואס האט צו טון מיט א געוויסע לייפסטייל פון א מענטש (ווי גיין אן שיך) איז נישט נויטיג אז מ׳זאל עס ממשיך זיין ווען משיח קומט – מ׳דארף נישט אנטון אן אראבישע בעקיטשע ווייל אברהם אבינו האט אפשר אזוי געגאנגען.

הלכה ג: טמאים און תפילה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד כטהורים ומתפללים. אף על פי שאפשר להם לטבול ולהיטהר, אין התפילה מעכבת.

פשט: אלע טמאים דארפן נאר וואשן זייערע הענט ווי יעדער מתפלל – זיי דארפן זיך נישט טובל׳ן כדי צו דאווענען. אפילו ווען זיי קענען שוין גיין אין מקוה, איז טבילה נישט מעכב תפילה.

חידוש: דאס באווייזט אז רחיצת ידים האט נישט צו טון מיט טומאה – עס האט צו טון פשוט מיט ריינע הענט. נטילת ידים העלפט נישט פאר טומאה, ס׳איז נישט די נושא.

הלכה ד: תקנת עזרא פאר בעל קרי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול. ובית דין שאחריו הוסיפו כח – וכן התקינו שלא יתפלל בעל קרי לבד אלא בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול. אבער דאס איז נישט וועגן טומאה וטהרה, נאר כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים.

פשט: עזרא האט מתקן געווען אז א בעל קרי זאל נישט לערנען תורה אן טבילה. א שפעטערע בית דין האט צוגעלייגט אז אויך תפילה דארף טבילה. אבער דער טעם איז נישט טומאה – נאר כדי מ׳זאל נישט זיין צו אפט ביי זייערע ווייבער.

חידושים און הסברות:

1. דער כסף משנה׳ס קשיא – ווער איז די “בית דין שאחריו”? דער כסף משנה ווייסט נישט ווער דאס איז. אין גמרא שטייט אז עזרא האט מתקן געווען פאר דברי תורה, וואס כולל קריאת שמע. דער כסף משנה פרעגט: תפילה איז דאך אויך צוזאמגעשטעלט פון פסוקים – פארוואס זאל מען דארפן א צווייטע תקנה?

2. איז תפילה “דברי תורה”? קריאת שמע איז קלאר “קורא בתורה”, אבער תפילה? תפילה האט פסוקים, אבער ס׳איז נישט קלאר אז דאס הייסט “קורא בתורה”. א מענטש קען תיאורעטיש דאווענען מיט זיין אייגענע שפראך אן דברי תורה. דער נוסח התפילה איז נישט ממש “קריאה בתורה” אזוי ווי קריאת שמע. דעריבער איז מסתבר אז מ׳האט געדארפט א באזונדערע תקנה פאר תפילה.

3. דער חכם צבי׳ס קשיא – “תלמידי חכמים” vs. יעדער: דער חכם צבי האלט אז דער טעם “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין” שטימט נאר פאר דברי תורה (וואס איז א תלמידי חכמים-זאך), אבער תפילה דאווענט דאך יעדער – אפילו ער איז נישט קיין תלמיד חכם. דער טעם פאסט נישט אזוי גוט פאר תפילה.

4. צוויי טעמים אין גמרא: אין גמרא איז דא אן איבעיא מיט צוויי טעמים: (א) “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן”, (ב) פריקת עול וקלות ראש – מ׳דארף האבן אימה ויראה. דער רמב״ם האט אפשר פארשטאנען אז ביידע טעמים זענען די זעלבע איידיע: די קלות ראש איז דאס וואס מ׳דרייט זיך ביי די נשים. אויב אזוי, איז עס נוגע פאר יעדן, נישט נאר תלמידי חכמים.

5. עמי הארץ און די תקנה: אויב עזרא׳ס תקנה איז נאר פאר תלמידי חכמים, וואס איז מיט עמי הארץ? קענען זיי דאווענען אלס בעלי קרי? דאס קען נישט זיין – עמי הארץ זענען “collateral damage” פון א תקנה וואס דער עיקר איז געווען פאר דברי תורה.

הלכה ד (המשך): זב שראה קרי, נדה שפלטה שכבת זרע

דער רמב״ם׳ס ווערטער: לפיכך היו אומרים בזמן התקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע… צריכים טבילה לקריאת שמע, וכל שכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שאין טומאתם חמורה מטומאת זוב ונדה.

פשט: אפילו איינער וואס איז שוין טמא מיט א חמורה טומאה (זב, נדה), דארף ער זיך טובל זיין פאר׳ן חלק פון קרי, כאטש ער בלייבט נאך אלץ טמא פון זיבה/נדה.

חידושים און הסברות:

1. דער פשט איז נישט אז טומאה בכלל איז מעכב לתפילה. פארקערט – טומאה שטערט נישט. נאר טומאת קרי ספעציפיש שטערט, מצד די תקנה. דער זב בלייבט טמא נאך זיין טבילה, אבער ער האט זיך גערייניגט פון דעם חלק הקרי – וואס איז דער עיקר פון תקנת עזרא.

2. די טבילה דא איז נישט א טבילה לטהרה אין דעם רגיל׳ן זין (ווייל ער בלייבט טמא), נאר א תקנה-באזירטע טבילה – “שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן.” אויב ס׳איז נישט א ריכטיגע טבילה לטהרה, אפשר דארף מען נישט אלע דיני טבילה במקוה? דאס בלייבט אן אפענע שאלה.

הלכה ד (המשך): ביטול פון ביידע תקנות

חידושים:

1. דער רמב״ם האלט אז ביידע תקנות – סיי תקנת עזרא לתורה, סיי די שפעטערע תקנה לתפילה – זענען בטל געווארן. דער טעם: “לא פשטה, לא היה כח בציבור לעמוד בה” – דער ציבור האט נישט געהאט כח צו גיין אין מקוה. די נושאי כלים אויפ׳ן רמב״ם זאגן אויך אז “כבר בטלה גם תקנה זו של תפילה.”

2. אפשר ביי תלמידי חכמים אליין איז עס יא נתפשט געווארן (ווייל דער טעם “שלא ימצאו אצל נשותיהן” איז רעלעוואנט פאר זיי), אבער פאר׳ן כלל ציבור נישט?

3. א קשיא: דער רמב״ם שרייבט הלכות פאר אלע אידן, נישט נאר פאר תלמידי חכמים. ווי קען מען זאגן אז די תקנה איז נאר פאר תלמידי חכמים?

4. חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע: תפילה איז מער חמור – ווען מ׳האט מבטל געווען די תקנה פאר קריאת שמע, האט מען זי נישט מבטל געווען פאר תפילה. דאס ווייזט אז תפילה דארף מער “כובד ראש” ווי קריאת שמע.

הלכה ד (המשך): דער מנהג פון רחיצה פאר תפילה (תשעה קבין)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ומכל זה… המנהג פשוט בכל ישראל אבותינו ורבותינו שאין בעל קרי מתפלל עד שירחץ כל בשרו במים… משום היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים.

פשט: כאטש די תקנה איז בטל, איז דער מנהג פשוט אז א בעל קרי וואשט זיך כל בשרו במים פאר תפילה – נישט א פולע טבילה במקוה, נאר א רחיצה.

חידושים און הסברות:

1. א נייער טעם: דא ווערט אויפגעדעקט א דריטער טעם וואס איז אנדערש פון ביידע פריערדיגע (טומאה, תקנת עזרא): “היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים” – א סימן/דערמאנונג אז מ׳זאל נישט אריינגיין אין שול ווען מ׳איז טמא.

2. דאס איז בעצם דער ענין פון תשעה קבין – נישט א פולע טבילה במקוה, נאר א רחיצה/אפגיסן מיט וואסער.

3. וויכטיגער חילוק: דער מנהג איז נאר ביי תפילה, נישט ביי קריאת שמע. און ס׳איז נאר פאר א בעל קרי ספעציפיש, נישט פאר אנדערע טמאים.

4. דאס איז מער ווי סתם “זיין גרייט” – דא איז א ספעציפישע רחיצת כל בשרו במים, נישט בלויז מקנח (אפוויש), נאר ממש מיט וואסער.

5. דער רמב״ם ברענגט בכלל נישט דעם שיעור פון תשעה קבין – ווייל לויט׳ן רמב״ם איז דער עיקר זיך וואשן כל בשרו, און תשעה קבין איז בלויז א פראקטישער שיעור וואס די גמרא גיט. די גמרא זאגט אז עס דארף זיין “בשפיכה” – דאס איז פשוט ווייל אויב מען קען זיך נישט אריינזעצן, דארף מען עס אויסגיסן כדי ריין צו ווערן. דער עיקר איז פראקטישע ריינקייט. א שאוער איז לויט׳ן רמב״ם זיכער גענוג, און אפשר דער בעסטער וועג.

הלכה ד (המשך): חילוק צווישן בריא און חולה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: בריא… או חולה שבא על אשתו [צריך רחיצה], אבל חולה שראה קרי לאונסו אינו צריך רחיצה, ואינו מנהג.

פשט: דער מנהג פון רחיצה גילט פאר א בריא (אפילו שראה קרי, וכל שכן שבא על אשתו) און א חולה שבא על אשתו. אבער א חולה שראה קרי לאונסו – אויף אים איז נישט דא דער מנהג.

חידושים און הסברות:

1. “בריא” מיינט: בריא שראה קרי (אפילו נישט דורך תשמיש), וכל שכן שבא על אשתו. דער טעם: א בריא איז געווענליך “בעל” (פארהייראט/אקטיוו), און ער מאכט עס רעגולער.

2. פארוואס איז א חולה שראה קרי לאונסו פטור? עטליכע מעגליכקייטן:

– ער איז געווענליך נישט “בעל”, ממילא איז דער טעם פון “שלא יהיו מצויין” נישט נוגע.

– א חולה איז שוואכער, מ׳דארף נישט רודף זיין נאך אים.

– ס׳איז אים שווערער צו גיין וואשן זיך.

3. דאס איז נאר א מנהג, נישט א הלכה – ווי דער רמב״ם אליין זאגט. דער תשובת הרשב״א ווערט דערמאנט אין דעם קאנטעקסט.

הלכה ד (המשך): מנהג ספרד vs. מנהג אשכנז

חידוש: דאס איז איינס פון די פלעצער וואו דער רמב״ם ברענגט א חילוק צווישן מנהגים. אין דער אגרת הרמב״ם שטייט: “ישראל שביני הישמעאלים נוהגים לרחוץ, ישראל שביני הערלים לא נהגו לרחוץ.” אין אייראפע האט מען זיך ווייניגער געוואשן ווי אין ספרד, אבער מען האט יא מקפיד געווען אז נאך תשמיש דארף מען זיך וואשן פאר׳ן דאווענען.

הלכה ד (המשך): לעוועלס פון ריינקייט – זב, נדה, גר

דער רמב״ם: זב שראה קרי, בעל תשובה שבא להתגייר — אין מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה אין מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד.

ביי זיי איז נישט דא אפילו דער מנהג – נאר וואס איז פראקטיש וויכטיג: מען זאל נישט האבן חציצה, מען זאל קענען מתפלל זיין. אפילו א חולה דארף זיך וואשן די שמוץ – דאס איז א פשוט׳ע זאך.

[דיגרעסיע: חסידים און מקוה]: למעשה פירט מען זיך נישט מיט תשעה קבין. די חסידים וואס גייען אין מקוה יעדן טאג – דאס איז בטל לתקנת עזרא (וואס איז אליין בטל), און מען דארף זיי פרעגן וואס איז די כוונה פון זייער מנהג. ברוחניות איז אן אנדערע זאך, אבער מצד הלכה איז עס נישט מחייב.

הלכה ד: כיסוי ערוה – דער צווייטער פון די חמשה דברים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אף על פי שכיסה ערותו כדרך שמתכסה לקריאת שמע — וואס מען האט שוין געלערנט אין הלכות קריאת שמע — ביי תפילה איז נאך א חומרא: שיכסה את לבו. ואם לא כיסה לבו, אף על פי שאין לבו רואה את ערותו, הואיל וכיסה ערותו — מתפלל ויוצא, אבל לכתחילה לא יעשה.

פשט: צו קריאת שמע דארף מען נאר האבן הויזן (כיסוי ערוה), צו דאווענען דארף מען אויך האבן א העמד (כיסוי הלב). כיסוי הלב איז לכתחילה, נישט לעיכובא. אבער די זאכן וואס זענען מעכב ביי קריאת שמע (כיסוי ערוה גופא) זענען אויך מעכב ביי תפילה. ביי תפילה איז נאך דא אן עקסטערע חומרא.

חידושים און הסברות:

1. רבינו מנוח׳ס קשיא: געווענליך איז קריאת שמע מער חמור ווי תפילה (ווייל קריאת שמע איז דאורייתא), פארוואס איז דא ביי כיסוי הלב תפילה מער חמור?

תירוץ: דער חילוק איז אז ביי תפילה איז מען עומד לפני המלך — מען רעדט דירעקט מיט׳ן מלך. ביי קריאת שמע איז מען אינו מדבר עם המלך — “שמע ישראל” איז דברי תורה, מען רעדט צו זיך אליין, נישט צום מלך. דערפאר דארף תפילה א העכערע מדרגה פון הכנה/כבוד — אויך כיסוי הלב, אויך רחיצת בעלי קרי (וואס איז אויך נאר ביי תפילה, נישט ביי קריאת שמע) — אלעס ווייל תפילה פאדערט היכון כראוי לפני מלך ישראל.

2. [דיגרעסיע: חסידישע מנהגים בנוגע קריאת שמע]: די חסידישע אידן וואס זאגן אז מען דארף ליינען קריאת שמע מיט א הוט און רעקל — לויט דעם רמב״ם איז נישט דא קיין דין פון היכון כראוי לפני מלך ישראל אויף קריאת שמע, נאר אויף תפילה. עס ווערט דערמאנט א מעשה מיט׳ן ליובאוויטשער רבי׳ן וואס האט געטראפן ר׳ חיים ליינענדיג קריאת שמע אין פידזשאמעס און איז געווען ברוגז — אבער לויט׳ן רמב״ם איז ביי קריאת שמע נישטא קיין שום ענין פון היכון כראוי לפני מלך ישראל.

3. [דיגרעסיע: חסידים וואס כאפן א קריאת שמע]: דער מנהג פון חסידים וואס ליינען קריאת שמע פריער (פאר זמן) ווייל זיי דאווענען שפעט איז “א פאני זאך צו טון” — ווייל די תקנה איז אז קריאת שמע זאל געזאגט ווערן מיט ברכותיה, אינעם סדר התפילה. אויב מען דאוונט שפעט נאך זמן קריאת שמע, איז עס לכתחילה א פראבלעם. “אשרינו שאנו משכימים ומעריבים” איז אריינגעלייגט אין סדר התפילה — אפשר אויך פאר דעם ענין.

הלכה ה: טהרת מקום התפילה – דער דריטער פון די חמשה דברים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: לא יתפלל במקום מטונף, ולא יתפלל אלא במקום נאה. ולא במרחץ, ולא בבית הכסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדוק. כלל שבדבר: כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו.

פשט: מען דארף בודק זיין דעם מקום פאר׳ן דאווענען. אויב עס איז א מקום שאינו בחזקת טהרה, דארף מען טשעקן פריער. די זעלבע הלכות ווי ביי קריאת שמע: מרחיקין מצואה, מראיית ערוה, ריח רע.

חידושים און הסברות:

1. וואס איז אויב מען האט מתפלל געווען און למפרע געטראפן אז עס איז געווען צואה? אויב עס איז א פלאץ וואס איז מוחזק אז עס איז דא א חשש פון צואה, און מען האט נישט בודק געווען — גיט מען אים א קנס: חוזר ומתפלל במקום טהור. זיין תפילה איז נישט יוצא געווען — ווייל “תפילת רשעים תועבה” — ער האט זיך געדאוונט אויף אן אופן וואס איז נישט ראוי. דער רמב״ם זאגט אז עס איז אן אונס (ער האט נישט געוואוסט), אבער ער האט יא געדארפט וויסן אז ער דארף טשעקן — דערפאר איז עס א קנס.

2. וואס איז אויב אינמיטן דאווענען טרעפט ער צואה? “אם יכול להרחיק לפניה כדי שלא יראה אותה — ירחיק ארבע אמות. ואם אינו יכול — יפסיק.” דער לשון איז “ירחיק לאחוריו” — ער זאל זיך צוריקציען, נישט גיין פארויס. אויב ער דאוונט קעגן א וואנט און קען נישט מאכן אז עס זאל זיין הינטער אים, זאל ער זיך רוקן צו די זייט. אויב ער קען דאס אויך נישט — זאל ער יפסיק (אויפהערן דאווענען) און ווארטן.

3. [דיגרעסיע: דאווענען אינמיטן גיין]: אין מסכת ברכות זענען דא אסאך הלכות וועגן דאווענען אינמיטן גיין — פריער האבן מענטשן געפארן מיט גמלים, היינט פארט מען אין א קאר.

הלכה ה (המשך): ריח רע במקום התפילה – גדולי החכמים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר, ולא בבית שיש בו מורייס ועסיס פשתן.

פשט: גדולי החכמים האבן זיך נוהג געווען נישט צו דאווענען אין א פלאץ וואו עס איז דא ביר, מורייס, אדער פלאקס-זאפט, ווייל עס האט א שלעכטע ריח.

חידושים:

1. רש״י זאגט עס איז ווייל עס האט א שטארקע שמעק (ריח רע). אן אנדער צוגאנג איז אז שכר קען שיכור מאכן און שטערט כוונה. דער רמב״ם׳ס לשון משמע אז עס גייט אום ריח רע.

2. חילוק צווישן צואה און ריח רע: ביי צואה איז דער מקום גופא נישט ריין (טמא/מלוכלך). ביי ריח רע איז דער מקום טהור, נאר עס שטערט. דאס איז נישט אזוי ווי טומאה – עס איז א שארפע ריח וואס נעמט אוועק דעם פאקוס.

3. צוויי קאטעגאריעס: (1) הלכות טהרת המקום – געלערנט פון „והיה מחניך קדוש”, וואס איז אן ענין פון כבוד, און (2) הלכות כוונה – וואס שטערט דעם מתפלל׳ס קאנצענטראציע. ריח רע פון שכר/מורייס איז ערגעץ אינצווישן – עס איז נישט ממש טומאת המקום, אבער מער ווי בלויז א כוונה-שטערונג. דאס איז נישט א דין לכל אדם, נאר דער מנהג פון גדולי האמוראים.

הלכות דברים החוצצים: גופו נקי

צריך לנקביו

דער רמב״ם: שיהא גופו נקי ולא יתפלל כשהוא צריך לנקביו… תפילתו תועבה.

פשט: איינער וואס דארף גיין לנקביו זאל נישט דאווענען – זיין תפילה איז א תועבה, ערגער ווי ער וואלט גארנישט געדאוונט.

חידושים:

1. „תועבה” מיינט נישט בלויז פסול – עס איז אקטיוו שלעכט, ערגער ווי גארנישט דאווענען.

2. דער שיעור איז: אויב ער קען זיך נישט איינהאלטן כדי פרסה (א געוויסע צייט/שטרעקע), דארף ער ערשט יעשה צרכיו. אויב ער קען זיך איינהאלטן כדי פרסה, איז עס בסדר.

בדיקת עצמו קודם התפילה

דער רמב״ם: לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו, ויסיר כיחו וניעו.

פשט: פאר׳ן דאווענען זאל מען זיך גוט אויספרובירן – גיין לנקביו, אוועקנעמען שפייכל/שלייַם, און אלע גופניות׳דיגע זאכן וואס קענען שטערן.

חידוש: דאס איז א ברייטע קאטעגאריע: „דברים המעכבים” מיינט אלעס וואס שטערט גופניות׳דיג (נישט עמאציאנעל). דער רמב״ם וואלט אויך אריינגערעכנט שיך-בענדלעך צובינדן א.ד.ג., אבער ער ברענגט ספעציפיש נאר די גוף-זאכן.

גיהוק, עיטוש, רוק בתפילה

דער רמב״ם: והתעטש וגיהק ונתעטש בתפילתו – הרי זה מגונה. ואם בא לו גיהוק – יניח ידו על זקנו. נזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו ובבגדו. ואם עומד סתם – יכסה… כדי שלא יצטער בתפילה ויהא לבו טרוד.

פשט: מ׳דארף איינהאלטן גופניות׳דיגע קולות בשעת דאווענען. שפייכל זאל מען אריינבליען אין טלית/בגד. אויב ער שטייט סתם (נישט אין שמונה עשרה?), מעג ער עס ארויסלאזן אויף דער ערד.

חידוש: דער רמב״ם מאכט א חשבון – אז דער גוף זאל זיין טרוד (פארנומען מיט אומבאקוועמליכקייט) איז ערגער ווי אז אויף דעם פלאץ זאל זיין רוק. דערפאר מעג מען בדיעבד ארויסלאזן דעם רוק.

רוח מלמטה בתפילה

דער רמב״ם: יצא ממנו רוח מלמטה שלא לדעתו – שותק עד שיכלה הריח, וחוזר לתפילתו. ביקש להוציא רוח ואינו יכול להעמיד עצמו – מהלך אחוריו ד׳ אמות, וממתין עד שתכלה הריח.

פשט: אויב עס קומט ארויס א רוח מלמטה, ווארט ער ביז די ריח גייט אוועק. אויב ער קען זיך נישט איינהאלטן, גייט ער צוריק ד׳ אמות, ווארט, און זאגט א ספעציעלע תפילה.

חידושים:

1. דער נוסח „רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים”: דער רמב״ם ברענגט אז מ׳זאל זאגן דעם נוסח – „גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו, מחיינו תעלה ותרומם ממותינו” – און דערנאך חוזר למקומו ומתפלל.

2. בעל העיקרים׳ס פירוש: מ׳נוצט אויס דעם מאמענט פון וואלנערעביליטי פאר א מוסר השכל – מ׳זעט די לימיטאציעס פון דעם גוף, אז מ׳קען זיך ניטאמאל קאנטראלירן אויף אזא זאך.

3. רבינו מנוח׳ס פירוש: דאס איז א תירוץ/אנטשולדיגונג פאר׳ן אויבערשטן – „דו האסט אונז אזוי געמאכט מיט אלע חלקי הגוף, וואס זאל מען טון? עס איז נישט מיין שולד.”

4. פארבינדונג צו אשר יצר: דער „גלוי וידוע לפניך חרפתנו” איז בעצם דער זעלבער רעיון ווי אשר יצר – מ׳שעמט זיך פון די גופניות׳דיגע לימיטאציעס. מ׳איז מקנא אויף מלאכים וואס זענען כולו רוחני – „מתכבדים ומכבדים” – אבער דווקא דורך דעם וואס א מענטש דארף עסן און האט מותרות, איז דא א בושה, און דאס ברענגט צו א טיפערע תפילה.

מי רגליים בתפילה

דער רמב״ם: היה עומד בתפילה ונתן לו מי רגליו על ברכיו – ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק. ואם שהה כדי לגמור כל התפילה – חוזר לראש.

פשט: אויב מי רגליים לויפן אראפ בשעת דאווענען, ווארט ער ביז עס ענדיגט זיך, און גייט ווייטער וואו ער האט געהאלטן. אויב די הפסקה איז געווען אזוי לאנג ווי כדי לגמור כל התפילה, הייבט ער אן פון אנפאנג.

חידושים:

1. סתירה צום רמב״ם׳ס כלל ביי תפילה: דער רמב״ם זאגט אין אן אנדער פלאץ אז אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש (ביי תפילה). דא אבער זאגט ער יא חוזר לראש. דער תירוץ קען זיין: דארט רעדט מען פון א סתם הפסק וואס איז נישט נאסר – דא איז די הפסק א סתירה צו דער תפילה גופא (ווייל דער גוף טוט דברים מאוסים), דערפאר איז עס אנדערש.

2. חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע: ביי קריאת שמע פוסק׳ט מען אויב שהה כדי לגמור את כולה. ביי תפילה איז אפשר אנדערש. דער חילוק ווערט דערמאנט אבער נישט פולשטענדיג אויסגעארבעט.

ד׳ אמות פאר און נאך תפילה

דער רמב״ם: היה משתין מים – שוהה כדי הילוך ד׳ אמות ואחר כך מתפלל. מי שהיה מתפלל – שוהה כדי הילוך ד׳ אמות ואחר כך משתין, כדי שלא יסרו דברי תפילה מפיו.

פשט: פאר׳ן דאווענען נאך משתין זיין, און נאכ׳ן דאווענען פאר׳ן משתין זיין, זאל מען ווארטן כדי הילוך ד׳ אמות.

חידוש: לשון הירושלמי: „כל ד׳ אמות של תפילה רחישי מרחשין סביב שפתותיו, פלוס השגירה בפיו.” דאס מיינט אז די ד׳ אמות ארום דעם מתפלל זענען א הייליגע טעריטאריע – א „מקום” פון תפילה. מ׳מאכט אזוי ווי אן עושר חג (א באפערונג/כבוד) פאר דער דאווענען.

הלכות כוונת הלב

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה

דער רמב״ם: כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה. ומי שמתפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.

פשט: תפילה אן כוונה איז נישט קיין תפילה, און מ׳דארף נאכאמאל דאווענען מיט כוונה.

חידושים:

1. וואס מיינט „כוונה”? כוונה קען מיינען (א) פירוש המילות – פארשטיין וואס מ׳זאגט, אדער (ב) „אינטענשן” – וויסן אז מ׳שטייט פאר׳ן אויבערשטן און דאוונט. „כוונה” דא מיינט מסתמא דעם „אינטענשן” – דאס הייסט, דער מתפלל ווייסט אז ער דאוונט און פאר וועמען ער דאוונט – נישט דווקא פירוש המילות (וואס געשעט אינמיטן דאווענען גופא). דאס איז א גרויסע נפקא מינה.

2. א גרויסע ראיה: „כוונה” מיינט נישט פירוש המילות, נאר א מצב פון יישוב הדעת פאר׳ן דאווענען – אז דער מענטש זאל זיך מיישב זיין, זיך טשעקן צו ער איז גרייט. אזוי ווי מ׳טשעקט דעם גוף (בית הכסא), אזוי דארף מען טשעקן די דעת.

3. פארבינדונג צו הכנות: דער ראב״ד׳ס שיטה – אז אלע הכנות פאר׳ן דאווענען (וואס מ׳האט פריער געלערנט) זענען בעצם „די זעלבע זאך כוונה.” כוונה איז א לב-ענין, און די הכנות דינען דעם זעלבן צוועק.

“מצא דעתו משובשת ולבו טרוד”

דער רמב״ם: מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו.

פשט: ווען איינער׳ס דעת איז צעמישט און זיין הארץ איז פארנומען, איז אסור צו דאווענען ביז ער בארואיגט זיך.

חידושים:

1. דער רמב״ם זאגט “אסור” – נישט נאר מ׳דארף נישט, מ׳טאר נישט דאווענען אן יישוב הדעת.

2. תוספות האט א ריזיגע היתר אז מ׳מעג יא דאווענען (אפילו אן כוונה), אבער דער רמב״ם הלכ׳נט פשוט אז מ׳טאר נישט.

“הבא מן הדרך”

דער רמב״ם: לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים שלשה ימים עד שינוח ותסור הדאגה ואחר כך יתפלל.

פשט: איינער וואס קומט פון א וועג (עייף = הונגעריג, מיצר = בצער) טאר נישט דאווענען דריי טעג ביז ער בארואיגט זיך.

חידושים:

1. “עייף” מיינט הונגעריג, נישט סתם מיד.

2. אין היינטיגע צייטן – א “וועג” מיינט נישט א קורצע קאר-פארט, נאר עפעס ווי פליען קיין ארץ ישראל, וואס נעמט א טאג-צוויי ביז מ׳קומט צוריק צו זיך.

3. כל שכן אז א מענטש וואס איז געפארן “א לאנגע וועג אין זיין מיינד” (מענטאל עקזאסטעד) דארף א לאנגע צייט צוריקצוקומען.

4. וויכטיגע באגרענצונג: דאס איז נישט אן עקסטערע פטור – חז״ל זאגן אז איינער פון א וועג האט נישט קיין דעת. אבער א מענטש וואס איז אינדערהיים און האט נישט קיין דעת, קען ער נישט זאגן “איך בין אנגעשטרענגט” – מ׳זאגט אים “טרענג זיך אן.” דער פטור איז נאר פאר א ריכטיגע סיטואציע וואו עס איז שווער פאר דריי טעג.

“שיפנה לבו מכל המחשבות”

דער רמב״ם: שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה.

פשט: מ׳זאל אויסליידיגן דעם הארץ פון אלע מחשבות און זיך זען ווי מ׳שטייט פאר דער שכינה.

חידושים:

1. אינטערעסאנטע לשון “ויראה עצמו כאילו” – דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳שטייט פאר דער שכינה (וואס איז אלעמאל אמת, ווייל “מלא כל הארץ כבודו”), נאר אז מ׳זאל זיך זען אזוי. די שכינה זעט דיך א גאנצע צייט – דאס איז נישט די נקודה. די נקודה איז אז דו זאלסט עס זען. כוונה איז אן אבדזשעקטיוו (objective) – מ׳דארף דערגרייכן א מצב וואו מ׳זעט זיך שטיין פאר דער שכינה, נישט בלויז א סובדזשעקטיווע זאך אין דעם מענטש.

2. פארגלייך צו ליל הסדר: “לפיכך חייב אדם לראות את עצמו” – דאס זעלבע מאטיוו פון “ראיית עצמו.”

“ליישב דעתו”

דער רמב״ם: צריך ליישב דעתו… כדי לכוין את לבו… שלא יתבלבל, בנחת, בתחנונים.

פשט: מ׳דארף זיך באזעצן און בארואיגן פאר׳ן דאווענען.

חידושים:

1. “ליישב” מיינט ליטעראלי זיצן – ווען מ׳זעצט זיך, ווערט די דעת “געזעצט.” א גמרא זאגט “כל שהוא מקווה ליישב” און א ראשון מיינט “צריך ליישב שתי ישיבות” – מ׳דארף זיצן צוויי זיצונגען (איין מאל פאר׳ן דאווענען, איין מאל נאכ׳ן דאווענען).

2. פראקטישע הלכה: אפילו ביי מנחה, אפילו צוואנציג סעקונדס, דארף מען זיך אוועקזעצן פאר שמונה עשרה – ליישב דעתו.

3. אפילו לויט דער שיטה אז תפילה איז מותר אן כוונה, ווערט מען נישט פטור פון דער מצוה פון זיך אוועקזעצן.

“ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי”

דער רמב״ם: ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי.

פשט: מ׳זאל נישט דאווענען ווי איינער וואס טראגט א לאסט און וויל עס שוין אראפווארפן.

חידוש: מ׳זאל נישט האבן קיין כובד, נישט טרייען צו “כאפן” און ענדיגן שנעל – נישט “א דאמפ אראפ” די תפילה.

זיצן נאכ׳ן דאווענען

דער רמב״ם: לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר.

פשט: נאכ׳ן דאווענען דארף מען אויך זיצן א ביסל פאר מ׳גייט אוועק.

חידוש: דאס איז נישט נאר רעספעקט – עס איז אויך יישוב הדעת, אז דער מענטש ווייסט “איך האב געדאווענט, עס איז געענדיגט.” מ׳זאל נישט זיין “קטון קדושה” גלייך נאכ׳ן דאווענען.

חסידים הראשונים

דער רמב״ם: חסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפלה ושוהים שעה אחר התפלה.

פשט: חסידים הראשונים האבן פארבראכט א שעה פאר׳ן דאווענען, א שעה דאווענען, און א שעה נאכ׳ן דאווענען.

חידוש: דאס איז מער ווי דער מינימום – דער מינימום איז “מעט” (א ביסל), אבער חסידים הראשונים האבן געטון א גאנצע שעה.

שיכור ושתוי

דער רמב״ם: שיכור אל יתפלל לפי שאין לו כוונה. ואם התפלל תפלתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיסור יינו. און וועגן שתוי: שתה ואל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. איזהו שיכור? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ושתוי? יכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש.

פשט: א שיכור (פארלוירן זיין דעת) – זיין תפילה איז תועבה, דארף איבערדאווענען. א שתוי (אביסל געטרונקען) – זיין תפילה איז תפילה (בדיעבד), אבער לכתחילה זאל ער נישט דאווענען.

חידושים:

1. חילוק שיכור/שתוי: שיכור = קען נישט רעדן פאר א מלך; שתוי = קען רעדן פאר א מלך אן משתבש ווערן.

2. “לפני המלך” – אפשר מיינט עס נישט ליטעראלי א מלך, נאר אז ער קען נישט רעדן מיט יישוב הדעת, נישט נארמאל. א מלך איז א “פאני עקזעמפל” – דער עיקר איז צו ער קען רעדן מיט יישוב הדעת.

3. שתוי לעוועל איז אסאך העכער ווי מ׳מיינט – אפילו א רביעית יין מאכט שוין א שתוי, און ער דארף מחמיר זיין נישט צו דאווענען ביז עס גייט אוועק.

4. תפלתו תועבה ביי שיכור – אפשר ערגער ווי סתם נישט דאווענען מיט כוונה, ווייל ס׳איז אן עבירה.

“לא מתוך שחוק…”

דער רמב״ם: ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה.

פשט: מ׳טאר נישט דאווענען פון געלעכטער, קלות ראש, שמועסן, מריבה, כעס – נאר פון דברי תורה.

חידושים:

1. “קלות ראש” מיינט אייביג איין זאך: געימס, ענטערטעינמענט, א פלעי-מיינדסעט.

2. דערפאר לערנט מען פאר׳ן דאווענען – פסוקי דזמרה, עזי מקוממי – דאס איז מקדים תפילה בדברי תורה.

3. “ולא מתוך דין הלכה” – אפילו דברי תורה, זאל עס נישט זיין הלכה-לערנען וואו מ׳דארף פסק׳ענען, ווייל דעמאלטס איז דער מוח פארנומען מיט׳ן פסק. אגדה/פסוקי דזמרה איז בעסער, ווייל מ׳דארף נישט אריינטראכטן טיף – דער מוח בלייבט פנוי פאר כוונת הלב.

תפילה און קענען די ווערטער / דאווענען פון א סידור

חידושים:

1. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳טאר נישט דאווענען פון א סידור, און זאגט נישט אז מ׳זאל דאווענען פון א סידור.

2. דער עיקר ריזען פארוואס מ׳דארף קענען די תפילה בעל פה איז נישט כדי נישט צו מאכן א טעות – נאר ווייל ווען דער פאקוס איז אויף זאגן די ריכטיגע ווערטער, נעמט עס אוועק פון דער כוונה. אויב בשעת׳ן דאווענען איז דיין פאקוס צו זאגן די ריכטיגע ווערטער, נעמט עס אוועק פון דער עקטשועל דאווענען (כוונת הלב).

3. לויט דעם רמב״ם׳ס שיטה אז כוונה איז דער עיקר, קען א סידור שטערן ווייל מ׳איז פארנומען מיט׳ן לייענען אנשטאט מיט׳ן טראכטן. אבער פאר מאנכע מענטשן העלפט עס – זיי זעען די ווערטער און עס העלפט זייער כוונה.

הלכה י׳: תפילה במקום סכנה – תפילה קצרה ביותר (ברכה אחת)

דער רמב״ם: מי שהיה במקום סכנה, כגון מקום גדודי חיה וליסטים, מתפלל ברכה אחת, והיא זו: “צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה… בטובך הגדול… ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים…” ומתפלל כשהוא מהלך. וכשיגיע למקום ישוב ותתיישב דעתו, חוזר ומתפלל תפילה כתקנה – שמונה עשרה ברכות.

פשט: ווען מ׳איז אין א מקום סכנה (חיות רעות, ליסטים) קען מען נישט האבן כוונה פאר א לאנגע תפילה. דעריבער זאגט מען נאר איין ברכה – דאס אלערקלענסטע מינימום. מ׳מעג דאווענען בשעת מ׳גייט. ווען מ׳קומט צו א זיכערן ארט, דאוונט מען נאכאמאל א פולע שמונה עשרה.

חידושים און הסברות:

1. דער מהות פון דער ברכה – א התנצלות: דער תוכן פון דער ברכה איז כמעט ווי א התנצלות פאר׳ן אייבערשטן: נארמאלערהייט דארף א מענטש האבן גענוג דעת צו קאווערן אלע צרכי עמך ישראל, כאטש אין ראשי פרקים. אבער דא זאגט ער: “איך קען נישט יעצט – נישט אמאל די ראשי פרקים, ווייל איך בין אזוי אנגעשטרענגט.” דעריבער בעט ער נאר זייער כלליות׳דיג: אייבערשטער, דו ווייסט וואס איז גוט – טו עס.

2. ראיה אז עיקר תפילה איז צרכים (הגהות מיימוניות): דער הגהות מיימוניות זעט פון דא א ראיה אז עיקר תפילה איז די בקשת צרכים – ווייל אפילו אין דער אלערקלענסטער תפילה, ווען אלעס ווערט אוועקגענומען, בלייבט נאר “שמע תפילתנו” – דער ביטע פאר צרכים. דאס שטיצט דעם שיטה אז תפילה איז בעיקר בקשת רחמים.

3. “בטובך הגדול” – צידוק הדין: “בטובך הגדול” האט אויך א עלעמענט פון צידוק הדין – אויב איך בין יעצט אין א מצב וואו חיות ווילן מיך אויפעסן, איז דאס אויך א חלק פון דעם אייבערשטנ׳ס הנהגה.

4. א וויציגער פשט אין “ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים”: ווען א מענטש איז במקום חיה וליסטים, איז ער זייער “פרנסה” – ער בעט דעם אייבערשטן: גיב זיי אן אנדערע פרנסה! “ולא יכנסו לפניך תפילת חיות” – זאלסט נישט צוהערן זייער תפילה (פאר פרנסה). דאס ווערט פארבונדן מיט׳ן מאמר “ונותן לכל חי די מחסורו” – דו ביסט יעצט זייער “מחסור.” אבער דער פשוט׳ער פשט איז אנדערש.

חידוש: תפילת הדרך איז תפילה קצרה

חידוש: דער רמב״ם ברענגט נישט תפילת הדרך ווי א באזונדערע תפילה. לויט דעם רמב״ם איז תפילת הדרך נישט א ספעציעלע צוגעלייגטע תפילה פאר׳ן וועג, נאר עס איז ממש די תפילה קצרה – א ריפלעיסמענט פאר שחרית/מנחה ווען מ׳איז בדרך און קען נישט דאווענען א געהעריגע תפילה. דאס דערקלערט פארוואס תפילת הדרך ענדיגט זיך מיט “ברוך אתה ה׳ שומע תפילה” – ווייל עס איז בעצם א תפילה וואס פארנעמט דעם ארט פון שמונה עשרה, נאר מיט׳ן עיקר תוכן פון שמירה בדרך.

א קשיא: אנדערע מיינונגען זאגן אז תפילת הדרך איז פאר ווען מ׳גייט אוועק פאר עטליכע טעג און קען נישט דאווענען – דעריבער דאוונט מען אויפ׳ן אנפאנג וועג. אבער דא רעדט מען פון איינער וואס קען נאך צוריקקומען בשלום ביז זמן תפילה. דער סתירה צווישן די צוויי הלכות ווערט אויפגעלאזט אן א תירוץ.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳ – חמשה דברים המעכבים את התפילה

הקדמה: הדברים המעכבים את התפילה

Speaker 1:

רבותי, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד׳.

יא, וואסערע זאכן זענען מעכב את התפילה? וואס איז מעכב אונזער לימוד? זאגט דער רמב״ם, חמשה דברים. גיי ארויף. אה, חמשה דברים, זאגט דער רמב״ם. דאס הייסט, פריער האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא א סדר, גייט דא זייער א שיינע סדר. עפעס וואס איז דברים החובות והמוסר שטערט פון לערנען אדער פון דאווענען. ס׳איז דא דבר החובה, זאגט ער, צו דערמאנען די חשוב׳ע נדבנים. אה. ר׳ יואל, ממנו ילמדו וכן יעשו. דער יעצטיגער שיעור איז מנדבת אונזער חשוב׳ער חבר הרב ר׳ יואל ווייסבערגער, ממנו ילמדו וכן יעשו.

אקעי. סאו, לאמיר אפילו נאר טראכטן די תפילה. סאו, האט מען געלערנט, ס׳איז דא א מצוה צו דאווענען. אויף דעם איז געקומען די חכמים און מתקן געווען א נוסח און א סדר און א זמן. יעצט, חוץ פון דעם וואס דו האסט די תפילה, איז דא נאך פינף זאכן וואס זענען מעכב. דאס הייסט, אפילו דו וועסט מתפלל זיין, אויב דו האסט נישט די פינף זאכן, איז עס נישט קיין תפילה.

שאלה: זענען די הלכות מדרבנן אדער מדאורייתא?

Speaker 2:

זענען דאס מדרבנן די הלכות אדער מדאורייתא? איך ווייס נישט.

Speaker 1:

זאכן וואס זענען מעכב די תפילה, אפילו ווען ס׳איז דא א זמן תפילה, דארף נאך אלץ זיין די פינף זאכן. זענען דאורייתא די אלע זאכן? לאמיר זען, לאמיר אריינקלערן אין דעם.

אקעי. טהרת ידים איז נישט קיין דאורייתא, ווייל ידיים איז א תקנה פון שפעטער.

Speaker 2:

אה, אפשר לגבי תפילה?

Speaker 1:

ס׳איז דאס איז אלץ לגבי תפילות.

Speaker 2:

איך פרעג לגבי וועלכע תפילה?

Speaker 1:

דאס איז לכאורה אלץ לגבי די תפילה דרבנן, פון די מסודר׳דיגע תפילה.

Speaker 2:

קען זיין, אבער איך טראכט למשל, דאס איז נוגע, מ׳דארף שרייען צו די אייבערשטער אין עת הצורך. איך ווייס נישט צו ס׳גייט אויף דעם אלע גדרים. קען זיין מ׳מעג אפילו במקום וואס ס׳איז נישט… שטייט ער זאל אזוי זאגן? איך ווייס נישט. מ׳דארף טראכטן. צו יענע געשריי דארף זיין עפעס א מסודר׳דיגע? דאס איז די שאלה. די געשריי קען זיין א רואיגע געשריי, א קרעכץ. מ׳זאל זאגן אז דו ביסט יוצא ווייל דו האסט געגעבן א קרעכץ. אבער ס׳זאל זיין עפעס א געוויסע צורת התפילה. דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז ס׳דארף זיין שבח, הודאה, און שאלת צרכים.

Speaker 1:

דאס איז פאר די סדר התפילה, אפילו נישט, אבער זיי האבן געגאנגען באלד זען, למשל, איך האב פאר דיר הריין. דער יענער זאל, דאס איז די עיקר מצוה תפילה מן התורה. איך האב פאר דיר הריין. ס׳איז דא. שפעטער גייענעס זענעט עס לערנט, ווען דער ברכות. יוי פאר דיר רוק. איך דענק, אמשל נאך א שפעטערליגער פרי רוק. למשל, א ברכות השכר… לעצטע האבן עס געזען, אפשר האב איך האב איך פארגעקוקט דא, איז דא א גמרא זאגט, אז ווען מען שטארט אויף זאגט מען אלקי נשמה, יא? קומען די גאונים, ראשונים זאגן, ניין, מען זאל זאגן נאר נאכאמאל, וואשן זיך די הענט. פארדעם שפעטער האבן געמאכט מודה אני, וואס איז נעמען נישט דא קיין שם, סופויזלי, קען מען דיר זאגן אנוואשן די הענט. אבער דא זענט עס א דין אין ברכות, על פי אידן מדינא די גמרא, און ווי דער רמב״ם פאסק׳נט אויכעט, דארף מען נישט וואשן דין פאר מען זאגט די אלקי נשמה אדער ברכות השחר. מען קען זאגן א ברכה אן די, בכלל א ברכה. אויף א ברכה איז נישט מעכב די אלע זאכן. א ברכה זאגט אז עס איז א תפילה, ס׳מעכב. נאר אויף די נושא פון תפילה, ס׳הייסט איך האט א יד חס ברכה, און די סארט תפילה, דאס מעכב די די זאכן. ווילסט מאכן א ברכה, דאנקען די אייבערשטער, בעטן עפעס, ס׳איז נישטא די אלע הלכות.

הלכה א: חמשה דברים המעכבים את התפילה

Speaker 1:

אזוי די פינף זאכן זענען מעכב תפילה, אפילו שוין יגיע זמן, נאר. ס׳הייסט שוין קודם שוין יגיע זמן, נאר איך בכלל נישט דא די חיוב.

Speaker 2:

אה, ניי גוט, ס׳מעכב, וואס איז טאכט געבי מן הנאה?

Speaker 1:

נאר דו גענסט נישט. ס׳מעכב, וואס הייסט מונה? מעכב דער מענטש. ס׳איז שוין די צייט, נישט פארשאלט מען נישט יוצא, אויב עס איז געשעהט איינע פון די זאכן, נישט די וואס איז די ווארט. אה. דער וואלט, עס איז שוין יעצט די צייט, עס איז לערנדסט דא די צייט. אקעי, וואס קענעס שוין דאווענען? אקעי, וואס שטייט נאך אין וועג? וואס שטייט נאך פון וועג, ווען דער זמן שטייט נאך שוין נישט אין וועג?

דער רמב״ם׳ס ווערטער: חמישה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה:

1. טהרת הידים

2. כסוי הערווה

3. טהרת מקום התפילה

4. דברים החופזים אותו

5. כוונת הלב

דיון: דברים החופזים vs. כוונת הלב

Speaker 1:

טהרית הידים, און אמער ריינע הענט. כסוי הערווה. טהרית מקום התפלה, די פלאץ פון דער תפילה זאל זיין, מען זאל דאווענען אויף א ריינע פלאץ. און דבורה מחובת המקושר איז מעכב. דער דבורה מחובת המקושר גייט ארויף אויף די ווארט מעכב. זאכן וואס שטערט דער מענטש, וואס נעמט אוועק דער מנוחה. ווען כוונת הלב. דבורה מחובת איז נישט די זעלבע ווי כוונת הלב, רייט?

Speaker 2:

רייט.

Speaker 1:

אינטערסאנט. ס׳דארש, אויב עס דא דבורה מחובת, אפילו אויב ער האט געמענעדזשט האבן כוונת הלב, האט ער נישט גוט געטון. אדער פארקערט. אמאל, אמאל, א מענטש וואס האט סתם האט שוין נישט קענען דבורה מחובת אויף א כוונת הלב, יא. עס גייט ער גיין דראמבען, גייט עדויף. אינטערסאנט דאס זיין, דאס איז נישט קיין מישן, אדער עפעס.

הלכה ב: טהרת ידים – רחיצת ידים לתפילה

Speaker 1:

און זייט, רחיצת ידים קודם אכילה, זאגט דער רמב״ם, רוחץ ידיו במים עד הפרק, ביז די פרקי אצבעותיו, יא, ביז נאך די פינגערס, ואחר כך יתפלל.

דיון: וואס מיינט “עד הפרק”?

Speaker 1:

תוספות אין סוכה פירן זיך צו גיין ביז די גאנצע הענט. איך ווייס נישט וואס מיינט עד הפרק. פרקי אצבעותיו מיינט ביז די פינגערס. אזוי שטייט אין הלכות יום כיפור שטייט אויך עד פרקי אצבעותיו. עד הפרק, אין הלכות ברכות ד׳ שטייט נישט, דער רמב״ם זאגט עד הפרק. איך ווייס נישט וואס דער רמב״ם, ער איז נישט מפרש מער וואס די טייטש עד הפרק. עד הפרק, עד הפרק. נישט קלאר.

Speaker 2:

יא, אזוי ווי די אצבעות מחוברות לכף היד, איז ביז דא. יא, נאר די אצבעות, נישט די כף היד גופא. אזוי איז די טייטש. פשטותדיג קען מען פארשטיין אז בעיקר רירסטו די עסן נישט מיט דיין כף היד, נאר מיט די אצבעות. אבער ער ברענגט אז ניין, אז דער רמב״ם האלט אז פרק מיינט יא די, דו ווייסט, דא. פרק הזרוע. פרק איז א לשון יחיד, נישט ווי פרק הזרוע. די אנדערע איז פרקי אצבעותיו. איך ווייס נישט וואו איז די קשר צו אצבעותיו שטייט. און דא שטייט עד הפרק. אה, עס שטייט פקק פרק, בקיצור, ער לערנט און טענה׳ט אז ער מיינט יא ביז דא.

Speaker 1:

זאל מיינען די גאנצע הענט? אדער זאל מיינען ביז נאך די פינגערס? אקעי. שטייט נישט דא קלאר אין רמב״ם וואס ער מיינט. אפשר אין אנדערע פלעצער איז מדויק, אבער דא שטייט נישט קלאר. דא שטייט נישט קלאר וואס די טייטש עד הפרק. לאמיר קוקן וואס עס שטייט דא.

שאלה: דער ענין פון טהרת ידים

Speaker 2:

יא. וואס איז די ענין אז די הענט דארף זיין ריין? איז פשט אז די גאנצע גוף געווענליך עקספעקט מען זאל אייביג זיין ריין, נאר די הענט איז ידים עסקניות הן, די הענט איז נארמאל ס׳ווערט שמוציג, דארף מען עס אפוואשן? אדער ניין, ס׳איז דא א חיוב אז די אנדערע גוף דארף נישט זיין ריין, די הענט ספעציפיש דארף זיין ריין. וואס איז די ערשטע… לאמיר זאגן די ערשטע. די ערשטע, אז א מענטש איז נארמאל ריין, רעלאטיוולי ריין, און זייער איז איך ווייס, אבער אפילו ער איז ריין, די הענט איז יראת שמים זאל מען עס רייניגן. ס׳איז בעיסיקלי אן ענין פון נקיות, און אפילו די הענט זאלן זיין ריין.

Speaker 1:

אקעי. יעצט, וואס איז… יעצט גייט מען זאגן די חיוב פון זיך גיין וואשן. ווי שטארק דארף מען ווארטן בעיסיקלי, רייט? מען האט יעצט מעכב. די שאלה איז ווי שטארק איז עס מעכב אזא תפילה? מיינט עס אז מען דארף גיין זוכן אין די גאנצע וועלט, אדער אביסל?

שיעור הליכה למים – ד׳ מילין לפניו, מיל לאחריו

Speaker 1:

זאגט די רמ״א אזוי: “היה מהלך בדרך והגיע זמן תפילה ואין לו מים”, ער האט נישט קיין וואסער זיך צו וואשן די הענט, “יא, איז וויפיל איז ער מחויב? איז אזוי: “אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין”, אויב איז די שיעור ווי ווייט דער מענטש איז פון וואסער איז פיר מילין, “שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ ומתפלל”. ביז אהין זאל ער גיין און ער וואשט זיך און ער דאוונט.

Speaker 2:

וויפיל בערך איז דאס שמונת אלפים אמה? וויפיל האט עס אויסגעקומען אין היינטיגע מיל? אכט טויזנט אמה, ווי ווייט איז דאס? ווי לאנג צו וואקן בערך? א שעה? צוויי און זיבעציג מינוט, ניין?

Speaker 1:

נאכאמאל, מיר פירן זיך צו זאגן אז הילוך מיל איז אכצן מינוט. פון דארט קומט די חומרא פון אכצן מינוט, אדער פון צוויי און זיבעציג מינוט ד׳ מילין, סעים טינג. ס׳שטייט אבער נישט דא אז ס׳איז א שיעור אין די צייט, ס׳שטייט אז ס׳איז א שיעור אין די פלאץ. יא, ד׳ מילין. ווילסטו זאגן אז מ׳דארף פארן א שעה צייט?

Speaker 2:

ניין, איך זאג היינט קוקן בעיקר מענטשן, זיי מעסטן ווייטקייט לויט צייט. אזוי לאנג ווי ס׳איז דארט צו וואקן, אה, זייער גוט. אבער דא שטייט נישט, דא שטייט ד׳ מילין, וואס איז אכט טויזנט אמה.

Speaker 1:

“היה בינו ובין המים יותר מכאן”, אז ער זעט אז ס׳איז אן ענין פון אויפהאלטן, זאל ער ענדערש דאווענען פארדעם, ווייל ער גייט עניוועי אנקומען אהין.

Speaker 2:

יא יא, ער גייט דאווענען שפעטער.

Speaker 1:

איז וואס זאל ער טון? ער קען דעמאלטס נישט וואשן הענט. איז ווי לכתחילה, די בעסטע איז וואשן הענט, אבער ער זאל אפוואשן די הענט די בעסטע וואס ער קען. גוט אפווישן די הענט מיט צרור או עפר וקורא, און דעמאלטס מתפלל זיין.

Speaker 2:

ס׳נעמט נישט אוועק די חיוב פון זיך רייניגן. ס׳איז דא א חיוב פון זיך רייניגן, און ס׳איז דא נאכדעם א הידור אז מ׳זאל עס טון מיט וואסער.

Speaker 1:

קענסט אזוי זאגן, יא. איי געס.

לפניו vs. לאחריו

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, במה דברים אמורים? לפניו, ווען ער איז אונטערוועגנס און ער גייט טאווארדס די וואסער. אבל אם היו המים לאחריו, ער איז אונטערוועגנס און ער האט שוין נישט קיין וואסער אין פראנט פון זיך, ס׳איז שוין אין די בעק פון אים, ער דארף נישט צוריקגיין די וועג, אינו חייב לחזור לאחוריו אלא עד מיל. צוריקגיין דארף ער יא ביז א מיל, אבער נישט מער פון דעם.

Speaker 2:

כאילו די זעלבע זאך ווי ווען ער איז אין דערהיים.

Speaker 1:

דאס הייסט, מ׳זאל זאגן סתם גיין צו א סינק. דא רעדט מען פונקט וועגן א מענטש ווען ער איז אונטערוועגנס.

Speaker 2:

יא, איך הער.

Speaker 1:

אבל אם היו המים יותר ממיל, אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל.

הלכה ג: רחיצת פנים, ידים, ורגליו לשחרית

Speaker 1:

אה, זאגט דער רמב״ם א נייע זאך אין די הלכה. במה דברים אמורים, שהנטילה לתפלה אינה אלא לידיו בלבד? כאטש דו האסט יעצט געזאגט מ׳דארף רייניגן די הענט, איז פשט אז מ׳דארף נישט דוקא אפוואשן די גאנצע גוף. דאס איז נאר א דין פון אנדערע תפילות, בשאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבל בשחרית איז דא א גרעסערע חיוב רחיצה, איז דא א מצות רחיצה, ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

זאגט דער רמב״ם, ער ברענגט דא מיט די גמרא וואס זאגט אז מ׳זאל זיך אפוואשן פניו ידיו ורגליו, לכבוד השם, לכבוד קונו.

Speaker 2:

זייער גוט.

Speaker 1:

און דער רמב״ם האט געטייטשט לכבוד קונו מיינט לפני שחרית. ווען דו גייסט צו צום אייבערשטן, דארפסטו זיך קודם מאכן. זייער גוט.

דער ראב״ד׳ס מחלוקת

Speaker 1:

דער ראב״ד איז נישט מסכים בכלל. דער ראב״ד זאגט ער ווייסט נישט וואס עפעס רגליו, ער ווייסט נישט פון וואו ס׳איז געקומען. דער שלחן ערוך ברענגט בכלל נישט די שיטה אז מ׳דארף זיך וואשן פאר שחרית. סאו, חסידישע אידן גייען אין מקוה ווען די שעה איז רויכערט אזוי אז מען קען די שיטת הרמב״ם.

אינטערעסאנט אז דער וואס גייט נישט אין שול אויף אזוי ווייט אז ער טרייט נישט צו פאלגן די פשוט׳ע הלכות.

הלכות תפילה פרק ד – טהרת הידים, טמאים, ותקנת עזרא

הלכה ב (המשך) – רחיצת פנים ידים ורגלים פאר שחרית

Speaker 1: במה דברים אמורים? זאגט דער רמב״ם, שאדם מתעטף לתפילה אלא ידיו בלבד. דאך האט ער געזאגט אז מ׳דארף רייניגן די הענט, איז פשט אז מ׳דארף נישט זיך דווקא אויפוואשן די גאנצע גוף. דאס איז נאר א דין פון אנדערע תפילות, שאר תפילות חוץ מתפילת שחרית. אבער שחרית איז דא א גרעסערע חיוב רחיצה, איז דא א מצות רחיצה ורוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל.

זאגט דער רמב״ם, ער ברענגט דא מיט די גמרא וואס זאגט אז מ׳זאל זיך אויפוואשן פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו, ווי ער זאגט דא לאזט. זייער גוט. און דער רמב״ם האט געטייטשט, דער רמב״ם האט געטייטשט לכבוד קונו מיינט לפני שחרית, ווען דו גייסט שטיין פאר׳ן אייבערשטן דארפסטו לכבוד קונו מאכן.

דער ראב״ד׳ס מחלוקת

דער ראב״ד איז נישט מסכים בכלל. דער ראב״ד זאגט ער ווייסט נישט וואס דאס איז, ער ווייסט נישט פון וואו ס׳איז געקומען. דער שולחן ערוך ברענגט נישט בכלל די שיטה, אבער מ׳דארף זיך וואשן פאר שחרית. סאו, איי דאונט נאו.

די חסיד׳ישע אידן גייען אין מקוה, ווען די שאר ברכות איז מען מקיים די שיטת הרמב״ם. ס׳איז אינטערעסאנט טאקע אז די וואס גייען נישט אין שאר ברכות, פארוואס זאל מען נישט טרייען צו פאלגן די פשוט׳ע הלכה פון רמב״ם און טאקע מאכן פניו ידיו ורגליו. אבער דער שולחן ערוך ברענגט עס נישט.

רגליו אין היינטיגע צייטן

ס׳קען זיין אז רגליו, אז פניו ידיו ורגליו איז פשט אז היינטיגע צייטן ווען מיר גייען א גאנצע צייט מיט זאקן און שיך, איז נישטא פשוט די צופרי. טאקע יא, א מנהג אסאך מענטשן וואשן אפ די פנים, דאס איז אפצופרישן די פנים, א נארמאלע זאך. אבער פניו און ידיו איז אנגענומען. רגליו איז שוין טאקע נאר א חיוב ווען ס׳איז א פלאץ וואו ס׳קומט צו שטויב.

זייער גוט. איך מיין אז רוב וואשן, היינטיגע וואשן איז ווייל מ׳פילט נישט, די וואס ווערן צוגעוואוינט צו יעדן טאג, די מינדסטע שווייס מאכט זיי פילן אזוי ווי זיי דארפן זיך רייניגן. אבער די עיקר וואס מ׳רעדט דא איז צו זאגן אז וויבאלד דער ראב״ד׳ס מנהג איז געווען צו גיין זאקן, דער רמב״ם האט זיך לכאורה נישט געפירט צו גיין זאקן, ממילא האט ער נישט געהאט די רגליו אויב ער גייט נישט קיין זאקן.

Speaker 2: ניין, להכעיס, פארוואס זאל מען זיך וואשן די פיס אויך?

Speaker 1: אזוי ברענגט ער אין די פשט. אזוי ווי דער כהן, דער כהן האט מחדש געווען פנים ידיו ורגליו, יא?

Speaker 2: אבער איז דער ראב״ד׳ס טענה אז ס׳האט נישט קיין שייכות? דער ענין פון כבוד כהן האט נישט מיט דאווענען, אדער פון וואו זאל עס קומען?

Speaker 1: דער רמב״ם האט אויך מחדש געווען א הלכה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט.

Speaker 2: ניין, אבער ס׳איז דא, ס׳שטייט אין די גמרא אז…

Speaker 1: יא, אבער דער רמב״ם אליין זאגט שוין אז ס׳איז נישט קיין פשט. זייער גוט, איך ווייס.

דיסקוסיע: דער ראב״ד׳ס טענה

Speaker 2: אזוי ווי דער ראב״ד קריגט, זאגט ער אז ס׳פעלט נישט אויס פאר דאווענען, אדער ער וויל נישט אננעמען בכלל יענע מצוה פון זיך וואשן די פיס?

Speaker 1: איך מיין אז ס׳איז א מצוה, ס׳איז א שיינע זאך וואס… איך מיין אז די שו״ע זאגט אויך, מען קען דארט אפלערנען אז מען מעג זיך וואשן. ס׳איז נישט קיין… איך ווייס נישט, מען דארף נישט קיין איסור. ס׳איז א פסוק במדרש, איך ווייס נישט. ס׳מוז זיין ממש א חיוב אז פאר׳ן דאווענען דארף מען דאס טון?

Speaker 2: קיינער חוץ פון רמב״ם טראכט נישט אזוי.

Speaker 1: דער ראב״ד איז נישט דער ערשטער וואס זאגט אז דאס איז פאני?

Speaker 2: איך מיין, אפשר איז ער דער ערשטער, איך ווייס נישט. אבער מען זעט נישט אז ס׳איז א פשוט׳ע פשט.

Speaker 1: דער רמב״ם… ער זאגט אז רש״י זאגט אזוי. אז ס׳מיינט נישט קיין מצוה מן התורה, ווייסטו? וועלכע איסור וואלט דא געדארפט זיין? איך מיין, ער זאגט אז ס׳איז א שיינע זאך, לאמיר זאגן, ס׳איז הנהגה טובה. אבער ס׳האט נישט צו טון מיט דאווענען בכלל. מען זעט נישט בכלל וואס ס׳האט צו טון מיט דאווענען אין די נושא.

דיגרעסיע: מוסולמענער מנהג

די מוסולמענער פירן זיך צו וואשן זייערע פיס אויך פאר׳ן דאווענען. אפשר דער רמב״ם האט גענומען פון דארט. אזוי איז אפשר דא א מחשבה.

פארגלייך צום כהן אין בית המקדש

זאגט דער רמב״ם ווייטער… איך טראכט למשל, ער ברענגט אויך, ער ברענגט דער בעל המאור, אז אפשר איז דאס אזוי ווי… ער האט דאס שוין געזאגט, דאס איז אזוי ווי אין בית המקדש, דער כהן האט זיך געמאכט קידוש ידיו ורגליו.

אבער אפשר אויך דאס, די כהנים זענען נישט געגאנגען קיין זאקן, און זיי זענען אלעמאל… איך מיין, אויב ס׳וועט זיין א כהן, דארף ער נישט גיין קיין זאקן?

Speaker 2: אפשר ווייל דאס איז פשוט נישט געווען דער מנהג אמאל.

Speaker 1: אויב ס׳וועט מאכן היינט כהנים אן צולייגן נאך זאקן, ס׳איז נישט פון די בגדי כהונה. איך ווייס נישט. אפשר וועלן מיר ווארטן אויף משיח זאל אונז ווייזן די וועג אין די שווערע, קאמפליצירטע הלכות. און דאס איז איינער פון די הלכות וואס מיר דארפן אים ווייזן די וועג, פאלט מיר נישט איין. אקעי, לאמיר אונז בעטן צו השי״ת, דו דארפסט זיך נישט יעצט זארגן, און לאמיר גיין ווייטער.

כלל: לייפסטייל vs. הלכה

איך וויל דיר זאגן די… וואס די מפרשים זאגן איז, א זאך וואס האט צו טון מיט א געוויסע לייפסטייל פון א מענטש, וואס האט נישט צו טון מיט א הלכה, איז לאו דווקא אז מ׳וועט זיך אזוי גיין זיך דארפן, אזוי ווי ווען משיח וועט קומען גייט מען זיך אנטון אזא אראבישע בעקיטשע, ווייל אזוי האט אברהם אבינו אפשר געגאנגען. איך רעד יעצט פון די אלע פאר די כהן, אויב מען מאכט אזא זאך.

יא, ווייל היינט גייט יעדער שיך, ס׳איז נישט קיין ענין. ס׳איז געווען אמאל א פלאץ וואו מ׳איז געגאנגען נישט שיך. היינט זאגט מען, די פלאר איז קאלט און די פלאר איז הייס, און כהנה וכהנה, לאו דווקא.

Speaker 2: איך רעד נישט פון שיך, איך רעד פון זאקן.

Speaker 1: שיך קענסטו זאגן, הייסט… היינט אויך נישט איבעראל גייט מען שיך אפשר. מ׳וועט זאגן, אין א חשוב׳ע פלאץ אמאל איז אפשר א מנהג. עניוועיס, יעצט גייען מיר לערנען ווייטער פון… האבן מיר גערעדט פון מים. אקעי.

הלכה ד – טמאים און תפילה

זאגט דער רמב״ם, יעצט גייט ער א ביסל ווייטער רעדן וועגן וואס מ׳מעג יא, מ׳גייט יעצט זאגן וואס מ׳דארף נישט מקפיד זיין, רייט? ביז יעצט האבן מיר געזאגט וואס מ׳דארף יא מקפיד זיין, רחיצת פנים ידים ורגלים. זאגט דער רמב״ם, מ׳דארף מקפיד זיין. אבער וואס נישט? דער רמב״ם גייט רעדן וועגן טמאים.

זאגט דער רמב״ם, “כל הטמאים רוחצים ידיהם בלבד כטהורים ומתפללים”. די געווענליכע טמאים דארפן זיך נישט טובל׳ן אויף צו קענען דאווענען. זיי דארפן זיך טובל׳ן אויף צו גיין אין בית המקדש, אבער נישט אויף צו דאווענען. און זיי וואשן זיך זייערע הענט אזוי ווי יעדער איינער וואס איז מתפלל. “אף על פי שאפשר להם לטבול ולהיטהר”, אפילו די טמאים האבן שוין געענדיגט זייער פעריאד פון טומאה, זיי האבן שוין געציילט נקיים, אדער איז שוין די זריעה וואס זיי קענען זיך שוין גיין טובל׳ן, “אין התפילה מעכבת”. די תפילה איז נישט מעכב, מ׳קען דאווענען אזוי.

חידוש: רחיצת ידים האט נישט צו טון מיט טומאה

דו זעסט אויך אז די רחיצת ידים האט נישט צו טון מיט טומאה, ס׳האט צו טון פשוט מיט ריינע הענט. סאו טומאה איז נישט נוגע פאר דיר, איז נישט קיין פראבלעם, נאר נעם אן קער פון די רעגולער טהרת ידים. די תת״י העלפט נישט פאר טומאה, ס׳איז נישט די נושא.

הלכה ד (המשך) – תקנת עזרא פאר בעל קרי

אבער, זאגט דער רמב״ם, “וכבר ביארנו” אז ס׳איז יא דא א תקנה פון זיך טובל׳ן פאר א געוויסע טומאה, פאר א בעל קרי, “שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה עד שיטבול”. און דאס נעמט מען לגבי תורה.

זאגט ער, “ובית דין שאחריו הוסיפו כח” – מ׳האט צוגעלייגט צו די תקנת עזרא, בית דין איז געקומען נאך עזרא, ווער מיינט ער? אן אנדערע בית דין? אדער אן אנדערע תקנה?

“וכן התקינו שלא יתפלל בעל קרי לבד, אלא בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול”. אז אויך לענין תפילה זאל מען נישט טון פאר׳ן טובל׳ען.

דער כסף משנה׳ס קשיא – ווער איז די “בית דין שאחריו”?

דער כסף משנה פרעגט דאך, ער ווייסט נישט ווער האט דאס געטון. ער זאגט, אין די גמרא שטייט דאך אז מ׳האט געלערנט אז עזרא האט מתקן געווען דברי תורה, דברי תורה מיינט קריאת שמע, אז אויך דברי תורה. אבער פשוט תפילה איז אויך דברי תורה, אלעס איז צוזאמגעשטעלט פון פסוקים און…

Speaker 2: יא, אבער דער רמב״ם האט עפעס פארשטאנען אז ס׳איז געווען צוויי…

Speaker 1: מיר ווייסן נישט, דער כסף משנה ווייסט נישט וויאזוי דאס איז געווען.

Speaker 2: יא, יא, מ׳ווייסט נישט ווען די תקנה איז געשען.

Speaker 1: ס׳איז געווען קודם פאר תפילה, פאר קריאת שמע, נאכדעם אויך פאר תפילה. געדענקסט? דאס איז געווען אלעס פאר מ׳האט געכאפט אז מ׳האט נישט אנגענומען די תקנה. אבער איך זאג, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אבער דער רמב״ם ווייסט נישט ווער די בית דין איז געווען. נישט דער רמב״ם, דער כסף משנה. דער כסף משנה, און וואס ער האט געקענט זאגן אז איינמאל מ׳האט מתקן געווען אז מ׳זאל נישט זאגן דברי תורה, א גרויסער חלק פון תפילה איז דאך דברי תורה.

דיסקוסיע: איז תפילה “דברי תורה”?

Speaker 2: דאס זאגט ער, אבער דער רמב״ם מאכט עס צוויי סטעפס. עזרא האט געמאכט איין תקנה, ווי האט ער געטראפן די סטעפס בכלל?

Speaker 1: איך זאג, פארוואס פעלט אויס די צווייטע סטעפס? ס׳איז אויטאמאטיש קען מען שוין נישט דאווענען. אויב דברי תורה קען מען נישט זאגן ווען מ׳איז א בעל קרי, איז דאך תפילה אלעס צוזאמגעשטעלט פון דברי תורה. דאס פרעגט דער… דאס זאגט דער כסף משנה.

Speaker 2: דער כסף משנה טראכט אז תפילה איז בכלל דברי תורה?

Speaker 1: איך בין נישט אזוי זיכער, באט… לאמיר זאגן, ס׳איז דא פסוקים, דאס הייסט אבער נישט געלערנט. קריאת שמע קען איך פארשטיין, קען דאך זיין אז א מענטש זאגט זיין התרחשות מיט זיין אייגענע שפראך, ווען ס׳האט נישט קיין דברי תורה. לאמיר זאגן אז תפילה מיינט דא די נוסח התפילה וואס מ׳זאגט. די נוסח התפילה איז נישט קיין געבויטע… ס׳איז דא אסאך פסוקים, אבער איך ווייס נישט וואס דאס הייסט פסוקים. ס׳איז נישט קורא זיין בתורה. קריאת שמע איז אויך קריאה בתורה, ס׳איז מער בקריאה בתורה. ס׳איז אויך קריאת שמע, אבער קריאת שמע קען איך פארשטיין אביסל.

Speaker 2: וואס הייסט נישט קורא בתורה? לגבי וואס איז נישט יצא געווען?

Speaker 1: יא, איך וועל דיר זאגן, ס׳איז אנדערש, ס׳איז מער בקורא בתורה, אבער ס׳איז נישט פחות מקורא בתורה. אבער תפילה איז קורא בתורה? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר.

דער רמב״ם׳ס טעם: “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”

לויט׳ן רמב״ם, די בית דין וואס האט מתקן געווען אז א בעל קרי זאל זיך טובל׳ען, זאגט ער, זיי טראכטן אז איינמאל זיי זענען מתקן געווען, די תקנה זעט מען אז טומאה וטהרה איז יא נוגע פאר תפילה. זאגט ער, ניין, “אבל אין טומאה וטהרה נוגעין בה”. די סיבה פארוואס א בעל קרי דארף גיין זיך טובל׳ען איז נישט וועגן אן ענין פון טומאה וטהרה, אלא, אזויווי איך האב געזאגט, דברי תורה אינן מקבלין טומאה, אלא כדי שלא יהיו… די זעלבע זאך לגבי תפילה, תפילה איז נישט מקבל טומאה, מ׳דארף זיך נאר וואשן די הענט, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, מ׳זאל נישט זיין אזוי אפט מיט זייערע ווייבער, און מ׳זאל נישט זיין צוגעבינדן צו תפילה לבעל קרי לבדו, אז ער זאל האבן א טירחא און ער וועט זיך דארפן גיין טובל׳ען, והוא הדין, ווען מ׳האט געזאגט אז אויב זיין טומאה איז אן אונס, זאל ער זיך יא טובל׳ען פאר דעם.

דער חכם צבי׳ס קשיא – “תלמידי חכמים” vs. יעדער

Speaker 2: יא, דער חכם צבי שטימט נאר לגבי דברי תורה, אז דברי תורה איז נאר תלמידי חכמים, אבער תפילה דאווענט דאך יעדער, אפילו ער איז נישט קיין תלמיד חכם. סאו ס׳שטימט נישט אזוי גוט די פשט פון “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, יא? מ׳זאגט נישט אז קיינער זאל נישט זיין. די תקנה האט מען געמאכט פאר תלמידי חכמים.

Speaker 1: נאכאמאל, תפילה, לתפילה, לתפילה איז דאך א תקנה פאר יעדער. אויב ס׳איז דא א ביטול פון די תקנה וועגן די תפילה, איז עס נישט נאר א תקנה פאר תלמידי חכמים, ס׳איז א תקנה פאר יעדער. רייט?

און ער פרעגט, ער ברענגט אז אין די גמרא שטייט דאך איבעיא להו אז ס׳איז צוויי טעמים: איין טעם איז “שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין”, און די אנדערע טעם איז ווייל ס׳איז פריקת עול וקלות ראש, רייט? מ׳דארף האבן אן אימה ויראה. קען זיין אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אז ס׳איז די זעלבע איידיע. וואס איז די קלות ראש? דאס איז די קלות ראש, אז מ׳דרייט זיך ביי די נשי ישראל. סאו דאס איז בעצם נוגע פאר יעדן, ווייל ביי יעדן איינעם איז דאס קלות ראש. סאו ס׳שטימט נישט אזוי גוט פאר תפילה. ס׳שטימט נישט אזוי גוט.

און ווייסט ווער האט געמאכט די תקנה? “מנהג חוץ מן יהודה ועגלא”.

דיסקוסיע: עמי הארץ און די תקנה

Speaker 2: נאכאמאל, ווען עזרא האט געמאכט די תקנה “שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה”, האט ער עס געמאכט פאר תלמידי חכמים. ביי דיפאלט, ווייל ווער לערנט תורה?

Speaker 1: דו זעסט דאך, קריאת שמע ליינט דאך יעדער, און מ׳רעדט וועגן דעם צו ס׳הייסט דברי תורה.

Speaker 2: ניין, עזרא האט מתקן געווען פאר בני תורה, פאר תלמידי חכמים, און נאך די בית שני האט מען מתקן געווען פאר תלמידי חכמים.

Speaker 1: נאכאמאל, אמוראי מעג ליינען קריאת שמע אפילו בעל קרי. דאס וואס דו זאגסט מאכט נישט קיין סענס.

Speaker 2: יא, די תקנה איז א תקנה פאר תלמידי חכמים. און ער זאגט, אזויווי די גמרא זאגט, דאס איז דאך א תקנה פאר תלמידי חכמים.

Speaker 1: וואס הייסט דאס איז א תקנה פאר תלמידי חכמים? ער האט דאך געוואלט אז תלמידי חכמים זאלן נישט זיין מוציא. די עמי הארץ זאלן זיך זיין מוציא אויף ראש השנה, זאלן זיי דאווענען בעלי קרי…

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, קען נישט זיין, קען נישט זיין. נאכאמאל, נאכאמאל. ס׳קען נישט זיין. דאס איז א תקנה… פאר די פאלק?

Speaker 1: יא, ס׳קען נישט זיין. ס׳איז א תקנה… קען זיין אז זיי זענען collateral damage. דברי תורה איז די עיקר זאך וואס זיי האבן מלחמה געהאלטן.

תקנת עזרא לבעל קרי – ביטול התקנה און דער מנהג פון רחיצה

דער טעם פון תקנת עזרא – שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן

אזויווי די גמרא זאגט אין ברכות, די תורה איז נאר געגעבן געווארן פאר תלמידי חכמים. זיי האבן געוואלט אז תלמידי חכמים זאלן נישט זיין מצוי, די עמי הארץ זאלן נישט זיין מצוי אצל נשותיהן, זאלן זיי דאווענען א בעל קרי.

ניין, ניין, ניין, ס׳קען נישט זיין. ס׳קען נישט זיין. דאס איז א תקנה… נאכאמאל, נאכאמאל. ס׳קען נישט זיין. דאס איז א תקנה פאר די פאלק? יא, ס׳קען נישט זיין. ס׳קען זיין אז זיי זענען קאלעטערעל דעמעדזש. דברי תורה איז בעיקר א זאך וואס זיי האבן זיך אפגעהיטן. האט מען געמאכט אזא תקנה. איי, די עמי הארץ קענען אפילו נישט זאגן קריאת שמע. אקעי, זאלן זיי גיין אין מקוה. מ׳קען מיינען אז ס׳איז נישט קיין שלעכטע זאך. אבער ס׳איז נישט דער עיקר טעם. די כוונה פון די תקנה איז נישט דאס. ס׳קען נישט זיין.

פארוואס תפילה איז מער חמור ווי קריאת שמע

און פארוואס תפילה? איך ווייס נישט. ער ברענגט אז דער רמב״ם האט א צייט, דאס איז פארקערט, אז מ׳האט מבטל געווען די תקנה פאר קריאת שמע, אבער נישט פאר תפילה. אז תפילה איז מער חמור, כאילו תפילה דארף מער האבן א תפילת עזרא ווי קריאת שמע. און דאס האט עפעס צו טון מיט די רמב״ם׳ס ידיעות, אז ס׳איז געווען צוויי אנדערע תקנות. ס׳איז נישט קלאר. די תלמידי חכמים זאלן גיין בעטן פון זייערע ווייבער, און זאלן זיי בעטן פון אייבערשטן וואס זיי דארפן.

ניין, מיר גייען זען צום סוף אז די רמב״ם גייט זאגן אז למעשה איז דער מנהג אז מ׳וואשט זיך יא לתפילה, נישט לקריאת שמע אבער לתפילה. זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט דעם וואס זיי האבן פארשטאנען אז תפילה דארף נאך מער כובד ראש, אדער עפעס אזוי, ווי קריאת שמע. תפילה.

הלכה ה: זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע

לפיכך, אזוי זאגט די רמב״ם, יא, “לפיכך היו אומרים”. יא, אבער וואס ברענגט ער וואס מ׳פלעגט זאגן בזמן התקנה? איך ווייס נישט. יא? מסכים. יא?

ולפיכך היו אומרים בזמן התקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע בשעת תשמיש שראתה נדה צריכים תפלה לקריאת שמע, וכל שכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שאין טומאתם חמורה מטומאת זוב ונדה.

פשט: טומאה איז נישט מעכב, נאר קרי

געוויסע האבן תמה אזויווי זוב, ס׳איז טייטש א גאלם, דארט איז נישט דא, לאמיר גיין אזוי. די עיקר תקנה האט מען געמאכט אז א מענטש זאל נישט מרצונו זיין מצוי ביי זיין ווייב צו אפט. אבער וואס טוט זיך ווען א מענטש איז א בעל קרי נישט וועגן ער איז געווען מיט זיין ווייב? ניין, ניין, ניין, ניין, ניין. וואו האסטו געזען אזא פשוט׳ע פשט?

וואס שטייט דא איז א פשוט׳ע זאך. וואס שטייט דא איז אז טומאה איז נישט מעכב לתפילה. טומאה, עקזעקטלי, יא, דאס איז די טייטש, ער בלייבט ווייטער טמא.

די טבילה איז נישט לטהרה נאר מפני הגזירה

דאס איז נישט אזא פשוט׳ער פשט. דאס איז א זייער פשוט׳ער פשט. די סיבה פארוואס שלא יבואו מצורעים איז נישט ווייל מ׳האט נישט געדארפט זיין מגעיל, מ׳האט נישט געוואלט מ׳זאל זיך מחבר זיין מיט א זב. לא נכון, לא נכון, לא נכון. דאס איז נישט די טייטש, דאס איז נישט די טייטש, דאס איז נישט די טייטש. דאס איז אלעס מענטשן האבן זיך געגייעט אזוי.

פריער האבן מיר געזאגט אז טומאה איז נישט מעכב, טומאה שטערט נישט. ביסט טמא קענסטו ווייטער דאווענען. אבער ס׳איז דא איין טומאה וואס שטערט יא, וואס דאס איז קרי, דארפסטו נישט זיין בעל קרי.

יעצט, איז דא אמאל איינער וואס ער איז שוין טמא מיט א טומאה יתירה חמורה, ער גייט טבילה גייט אים העלפן פון די טומאת קרי, אבער ס׳גייט אים נישט העלפן פון די טומאה וואס ער האט שוין געהאט. עקזעקטלי.

אים כל זה, וויבאלד אונז ווילן נישט אמת׳דיג די טומאה פון די חלק הקרי, ווייל אונז קערן נישט עכט וועגן די טהרה, קענסט טעכניקלי לערנען די שטור פון די קרי, וואס ס׳העלפט דיר גארנישט, קענסט נישט גיין אין בית המדרש, דו קענסט גארנישט טון, דו ביסט דאך נאך טמא פון די זיבה. אבער אונזער קונטרס עזר קערט נישט וועגן הלכות טומאה וטהרה, ס׳קערט וועגן מאכן א טבילה נאך קרי אדער אז דו זאלסט מאכן א טבילה.

ממילא מאכט עס א איסור אפילו פאר ווער ס׳איז רואה קרי און ער בלייבט נאך אלץ טמא אדער א זב, עניוועי נאכדעם גיין אין מקוה, דארף ער אבער פאר די טבילה זיך רייניגן פון די חלק הקרי. רייט. אפילו בשעת מים, אפילו ער בלייבט טמא אפילו נאכדעם. וכן הדין בזב, אזוי איז דער רמב״ם.

איי טבילה איז ווייל ער בלייבט טמא, איי טבילה איז אים לטהרה? די טבילה איז נישט וועגן ער דארף טאקע זיין טהור פון די טומאה, ווייל דעמאלטס וואלט עס נישט געהאט קיין פשט, ווייל אפילו נאך זיין טבילה איז ער דאך נאך אלץ שטות, ער איז דאך נאך אלץ טמא טומאת קרי. אבער נישט דאס איז די טומאה פון די זב, אדער רייט.

די טבילה איז מפני הגזירה שלא יהיו מצויין

נאר מניי גזירה, ס׳איז א מין טבילה וואס מ׳מאכט מניי גזירה שלא יבואו מצורעים, ס׳זאל נישט זיין טמא. ס׳איז אן עקסטערע מין זאך, א מין גזירה.

און וואס דער רמב״ם האט דא מרמז געווען, אפשר האט ער נישט געדארפט האבן אלע דיני טבילה במקוה אויך נישט? אפשר דאס איז נישט א טבילה פון מקוה? פארוואס זאלסטו נישט האבן הלכות תפילה? אבער וואס איז איינער פון די הלכות תפילה? די רמב״ם זאגט נישט, דא זאגט ער נישט דאס, ער זאגט נישט קרי. ניין, איך ווייס, ער זאגט אז מען זאל נישט צעפירן די תפילה.

אבער ווער קען מען טמא זיין פון די טומאות? מען האט געמאכט אז נדה זאלסטו, איך מיין אז קרי האט ער באטראכט ווי א טומאה. אבער ער שטייט ער דארף גיין אין מקוה, וואס דארף ער טון? אקעי, עס איז דא די צד פון תשעה קבין, אבער דא שטייט נישט יענץ. דא שטייט, די רמב״ם ברענגט נישט, ווייל די רמב״ם ברענגט נישט די תקנה בכלל. ער גייט באלד קענען זאגן רחיצה, דאורייתא איז לכאורה יא, נישט דוקא אפשר אין די מקוה.

קשיא: פארוואס איז משמש שעת הנדה אנדערש?

אבער על כל פנים, וואס ער זאגט איז, די אנדערע זאך איז אז קרי למשל איז נישט ממש קיין טעם טמא מתים. די איינציגסטע משמש איז שעת הנדה, דאס מאכט סענס. ער איז משמש געווען נאכדעם וואס זי איז געווען א נדה, זי איז געווארן טמא, זי בלייבט דאך טמא, אבער דורך אגב, ער האט געמאכט תפילת ערב, איז געווען פאר נשים אויכעט. אבער עס איז נישט וועגן דעם. פארוואס איז עס אנדערש?

פארשטייט זיך אזוי, קיינער פירט זיך נישט תקנת עזרא, ווייל עס איז אויך פאר נשים. הגם מען קען זאגן מיט א תלמיד חכם איז נשים ווייטער. זעט אויס אז תלמיד חכם מיינט נישט דוקא תלמיד חכם. איך ווייס נישט וואס די פשט. אפשר אלע אידן זענען תלמידי חכמים דא אין די תקנה. אפשר די ווייבער פון תלמידי חכמים, איך ווייס נישט.

ביטול התקנה של תפילה

בכלל, די נושאים זאגן, די רמב״ם אויף די הלכה אז מען דארף גיין אין מקוה פאר תפילה, איז כבר בטלה גם תקנה זו של תפילה. נאכאמאל, קיינער פון די נושאים האבן… אה, האבן שוין געלערנט? און די איז אויך בטל געווארן. פארוואס?

ווייטער, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט לגבי בעל קרי, האט די רמב״ם געזאגט אז די תקנת עזרא איז בטל געווארן. אויך די תקנה וואס מען האט געמאכט א דור נאך עזרא אז מען זאל זיך טובל׳ן פאר תפילה איז בטל געווארן. ער רופט עס תקנה זו של תפילה. רייט, ווייל די רמב״ם גייט מיט די תורה… ניין, ער מיינט די תקנת תפילה, די זאך אז עס דארף זיין… אזויווי עס איז דא טהרת ידים, איז דא טהרה מקרי. די דין טהרה מקרי וואס איז דא בתפילה, מער נישט דא.

ווייל דער רמב״ם האט געלערנט אז ס׳איז געווען צוויי בתי דינים וואס האבן געהאט צוויי אנדערע תקנות. ס׳איז געווען א תקנה לתורה און א תקנה לתפילה, און דאס איז אויך בטל געווארן פונקט אזוי ווי ס׳איז בטל געווארן. דער ערשטער תירוץ איז לא פשטה, לא היה כח בצבור לעמוד בה, דהיינו מ׳האט נישט געהאט קיין כח צו גיין אין מקוה.

קשיא: אפשר ביי תלמידי חכמים איז עס נתפשט?

ס׳קען אבער זיין אז די תלמידי חכמים איז יא געווארן פשוט, נתפשט, ווייל די טעם איז שלא ימצאו אצל נשותיהן כתלמידי חכמים. עפעס, מ׳מוז זאגן אז די תלמידי חכמים סטייל איז לאו דוקא. דער רמב״ם זאגט דארט דוקא תלמידי חכמים. דא קען איך דאך שרייען, דער רמב״ם שרייבט דאך נאר הלכות פאר תלמידי חכמים, מיין איך די הלכות וואס זענען געווען און וואס וועלן זיין, ס׳איז אלעס הלכות פאר יעדער. So, I don’t understand.

הלכה ו: דער מנהג פון רחיצה – היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים

אקעי, זאגט דער רמב״ם אבער “ומכל זה” – יא, דאס האב איך ערווארט – “ומכל זה”, הגם אז בעצם די עיקר תקנת עזרא איז בטל געווארן, איז דער מנהג פשוט בכל ישראל אבותינו ורבותינו שאין בעל קרי מתפלל עד שירחץ כל בשרו במים, אפילו ס׳דארף נישט האבן קיין טבילה, אבער ס׳איז יא דא אן ענין פון רחיצה, אז ער זאל אפוואשן כל בשרו במים, משום היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים.

דער נייער טעם: היכר

דאס הייסט, יעצט האבן מיר א נייע זאך, אז ער איז נישט נאר זיינע ידים רגלים און פנים שמוציג, נאר ער האט נאך שמוץ וואס ער דארף קער נעמען פון. אבער נישט נאר אפוואשן, ער דארף זיך וואשן כל בשרו, כל בשרו במים. ער מיינט דאס, ער מיינט צו אפוואשן, ער מיינט נישט נאר מקנח, ער דארף במים. איך ווייס נישט, ס׳איז אביסל מער, מיר וועלן נאך זען.

דאס איז בעצם תשעה קבין, אויב דו ווילסט טראכטן, דאס איז די איידיע פון תשעה קבין. דאס איז די מנהג, און דא זעט ער א נייע חידוש. ביז יעצט האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא צוויי זאכן וואס מ׳קען טראכטן פארוואס מ׳דארף זיך טובל׳ן: איינס, טומאה, טומאה איז נישט נוגע היינט, און תקנת עזרא. יעצט האבן מיר א נייע זאך, היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים. און דאס איז טאקע נאר ביי תפילה, קריאת שמע אפשר האט נישט די הלכה, איך ווייס נישט.

דער היכר איז נאר פאר בעל קרי און נאר לתפילה

יא, אונז זעען אז די היכר שלא יכנסו לבית הכנסת כשהן טמאים איז נאר פאר א בעל קרי ספעציפיש, און ס׳איז אויך נאר לתפילה. דאס הייסט, אנדערע מענטשן זענען גרייט צו עומד, זיי דארפן נישט זיך וואשן, זיי זענען נישט שמוציג.

ווי קומט אריין די זאך פון זיין גרייט? זיין גרייט איז א כלליות׳דיגע זאך, דאס איז די מעשה וואס מ׳גרייט זיך. און דאס איז די פסקי הלכות נשים, זאלסט נישט זיין שמוציג, זאלסט זיין גרייט, כאילו זאלסט אויסקוקן מענטשלעך, גרייט זיך. אקעי, סאו.

חילוק צווישן בריא און חולה

בדברי אמירה בבריא, שהוא בריא וחזק, או חולה שבא על אשתו, אבל חולה שראה קרי לאונסו, אינו צריך רחיצה, ואינו מנהג.

אויף דעם איז נישט דא דער מנהג, ווייל דער טעם איז נאר “שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם”. ניין, דער טעם איז… ווייט, דער טעם דא איז נישט. דער טעם דא איז “יקראו נקראים לקדושת ישראל”. וואס גייט אן אז ער איז געווען א חולה? דער פשט איז אז ס׳איז נישט פשוט נישט דא קיין מנהג. איך ווייס נישט.

קשיא: איז די רחיצה נאכן זיין מיט א פרוי אדער נאכן עצם קרי?

ס׳קען זיין אז די רחיצה איז נאכן זיין מיט א פרוי מער ווי דער עצם קרי, ווי מיר זעען ביי א חולה שראה קרי. און בריא, בריא מיינט בריא שבא על אשתו, אדער בריא שראה קרי? “או חולה שבא על אשתו”. וויאזוי טייטשט מען דא? וואס איז עברי טייטש? איך ווייס נישט עברי טייטש.

בריא מיינט מעגליך, יא, בריא… דאס קומט פון די גמרא די חילוקים בעצם. דער רמב״ם האט עפעס געזאגט אז ס׳איז א מנהג, איך בין נישט זיכער. בריא מיינט אפילו שראה קרי, אזוי לערנען זיי דא. א בריא שראה קרי, וכל שכן שבא על אשתו.

פארוואס בריא שראה קרי? ווייל ער איז א בריא, ווייל געווענליך איז ער בעל, און ער מאכט עס אייביג ווען ס׳קומט ארויס. אבער א חולה שראה לאונסו, ס׳טאקע ביידע זאכן, סיי ער איז געווענליך נישט בעל, ממילא איז נישט נוגע ביי אים די… אדער אפשר סתם, א חולה איז שוואכער, דארף מען נישט רודף זיין, איך ווייס נישט. אפשר איז עס גרינגער? אפשר דאס? איך ווייס נישט. וואס איז די חילוק חולה? חולה, ווייל ס׳איז אים שווערער צו גיין אין מקוה, אפילו ס׳איז נישט א… אבער דא איז דאך נאר א מנהג.

מנהג ספרד און מנהג אשכנז

אקעי. דאס זאגט דער תשובת הרשב״א. און ער זאגט אז אפילו דאס איז א מנהג… אה, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מנהג. סאו דאס איז נישט די הלכה, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א הלכה, אבער ס׳איז מנהג ספרד. דאס איז איינס פון די פלעצער וואו דער רמב״ם ברענגט, ס׳איז דא מנהג ספרד און מנהג אשכנז כאילו. ער זאגט אז “ישראל שבאין”, ער ברענגט די לשון הגאונים, רמב״ם, “ישראל שבאין אינם שומעים”. איך מיין אז א ריב״ל נהגו לרחוץ.

ווי, אפילו יד ורגליו? אדער דער עיקר רחיצת כל בשרו?

ניין, ניין, די עיקר רחיצת כל בשרו. זיי האבן נישט מקפיד געווען. אין יוראפ פלעגט מען זיך ווייניגער וואשן ווי אין ספרד.

הלכות תפילה: טהרת ידים, כיסוי ערוה, וטהרת מקום התפילה

המשך: תקנת עזרא ורחיצת בעלי קרי — מנהג ספרד ומנהג אשכנז

Speaker 1:

אה, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מנהג, ס׳איז נישט קיין הלכה. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נישט קיין הלכה, ס׳איז א מנהג ספרד. דאס איז איינע פון די פלעצער וואס דער רמב״ם ברענגט, ס׳איז דא מנהג ספרד און מנהג אשכנז כזה, אפשר זאג איך גערעכט. ער זאגט אז די ישראל שביניהם, ער ברענגט די לשון אין אגרת הרמב״ם, “ישראל שביני הישמעאלים נוהגים לרחוץ, ישראל שביני הערלים לא נהגו לרחוץ”.

Speaker 2:

ווי, אויף פורים יום טוב ורגלים אדער די רחיצת כל בשרו?

Speaker 1:

ניין, ניין, די רחיצת כל בשרו, די תשעה קבין פון יום טוב. אין יוראפ פלעגט מען זיך ווייניגער וואשן ווי אין ספרד אין יענע לענדער, אין יענע צייטן. מ׳האט נישט מקפיד געווען, אבער מ׳האט יא מקפיד געווען אז אויב מ׳האט משמש געווען דארף מען זיך וואשן פאר׳ן דאווענען.

זייער גוט. זאגט דער רמב״ם, “וכן זב שראה קרי, ובעל תשובה שבא להתגייר, אין אנו מצריכין אותו טבילה, ואפילו נשים שראו נדה וזבה, אין אנו מצריכין אותן טבילה, אלא רחיצה בלבד”. ממ״ה, ס׳איז אויך נישט דא קיין מנהג. ס׳הייסט, נאר ביי די תקנה איז געווען, זיי האבן אויך געדארפט זיך וואשן.

Speaker 2:

אזוי ווי די רחיצת כל בשרו.

Speaker 1:

דא איז נישט דא דאס, נאר מ׳טוט נאר וואס ס׳איז פראקטיש וויכטיג, מ׳זאל נישט האבן קיין חציצה מ׳זאל קענען מתפלל זיין. דאס איז פשוט, דאס איז אויף אלע, דאס איז אפילו די חולה דארף זיך וואשן די קריים, ער זאל נישט זיין אנגעשמירט, דאס איז א פשוט׳ע זאך.

לעוועלס פון טהרה

ס׳איז דא אפאר לעוועלס: ס׳איז דא די פשוט׳ע נישט זיין שמוציג, און ס׳איז דא זיך וואשן פון די פשוט׳ע שמוץ, און ס׳איז דא זיך וואשן פון די אנגענומענע שמוץ, און ס׳איז דא זיך וואשן באופן טבילה במקוה. ס׳זעט אויס ווי ס׳איז אלעס לעוועלס און לעיערס.

Speaker 2:

די טבילה במקוה איז דאך א זאך פון נקיות, ס׳איז מער ווי… טבילה במקוה איז אריגינעל בעיקרו איז עס נקיות.

Speaker 1:

דער רמב״ם זאגט דאך די טעם פון די קרי, איך רעד אבער לגבי טומאה וטהרה, ס׳איז נישט… דער רמב״ם זאגט דאך די דיני טבילה, די מקוה, די גאנצע זאך. ס׳איז נישט… אמת, אפשר איז דאס די טעם, אבער די איידיע פון דעם איז אזוי ווי א דין, ס׳איז א דין אז טמא איז טמא. דאס איז יא.

חידוש: דער רמב״ם ברענגט נישט דעם שיעור פון תשעה קבין

אקעי, לאמיר לערנען נאך איינס נאך. עד כאן איז די ערשטע וויכטיגע נקודה.

דער ערוך השולחן אגב, יא, אקעי. דער רמב״ם למשל, ווען ער ברענגט די הלכה, ער זאגט אפילו נישט די ווארט פון תשעה קבין, ווייל דער רמב״ם האט פארשטאנען אז מ׳מיינט עיקר זיך וואשן כל בשרו. לויט׳ן רמב״ם איז בכלל נישט קיין שאלה.

Speaker 2:

אויב אזוי, תשעה קבין איז א שיעור אין די כל בשרו.

Speaker 1:

דאס איז די גמרא האט געהאט א חקירה צו מ׳דארף מאכן. דאס איז די היינטיגע רבנים וואס מוטשען זיך צו ס׳דארף זיין די פאס אכטעם. לויט׳ן רמב״ם איז זיכער גענוג. פארקערט, אויב עס איז גוט פאר א שאוער, אפשר איז דאס די בעסטע וועג זיך צו וואשן. רייט, די אנדערע וועג איז א שוואכע מעשה און מ׳ווערט נישט קלין. איך ווייס נישט קיין אנדערע וועג, אבער איינער טראכט אנדערש. דאס איז לכאורה די… אבער דו זעסט אז דער רמב״ם ברענגט בכלל נישט די שיעור. ס׳איז מער א פראקטישע זאך. די גמרא זאגט א שיעור וואס איז פראקטיש. די גמרא זאגט אז ס׳דארף זיין בשפיכה, אבער דאס איז פשוט ווייל… פשוט ווייל אויב ס׳איז נישט גענוג זיך אריינצוזעצן, דארף מען עס אויסגיסן אז די זאך זאל ווערן קלין. אבער ס׳איז בעיקר פאר קלינען. אקעי, דאס איז די… אבער למעשה, איך האב נאכגעזוכט, אפילו דאס איז נישט די הלכה, מ׳פירט זיך נישט אז מ׳דארף האבן תשעה קבין. סא די חסידים וואס פירן זיך צו גיין אין מקוה, דארף מען זיי פרעגן וואס איז די כוונה פון זייער מנהג. אבער… איך האב נאכגעזוכט, טאקע מ׳פירט זיך נישט, נישט דאס און נישט דאס. ס׳איז דא וואס מ׳האלט עס פאר די… אקעי, ברוחניות איז אן אנדערע זאך, אבער יעצט רעדט מען פון הלכה, יא?

דיגרעסיע: חסידים וואס גייען אין מקוה יעדן טאג

אפשר איז עס וויכטיג, מ׳זאל זיך יעדן טאג דערמאנען אז מ׳זאל זיין א תלמיד חכם. יעדער איז א תלמיד חכם. ס׳העלפט נישט, איך טאר דיר נישט פרעגן א קשיא, ס׳איז גארנישט. אבער יעדער גייט אין מקוה, וואס איז בטל לתקנת עזרא. אבער אקעי, שוין. אקעי. ווי זאגט יענער צדיק? איך וויל ענדערש זיין אין גיהנום מיט די… דו ווילסט גיין אין יארן אין מקוה? דו ווילסט גיין… וואס דו מיינסט שבת? דו ווילסט גיין פאר א שאוער, יא. אקעי, על כל פנים, דאס איז אן אנדערע נושא. יעצט רעדן מיר זיך הלכות דברים המעכבין בטבילה.

הלכה ז: כיסוי ערוה

דער רמב״ם׳ס לשון

Speaker 1:

“כיסוי ערותו”, זאגט דער הייליגער רמב״ם. די צווייטע זאך פון די ארבעה דברים איז “כיסוי ערותו”. חמשה דברים. “כיסוי ערותו” איז א זאך וואס מ׳האט שוין געלערנט אין הלכות קריאת שמע, על הלכות. נאר דא זעט אויס… נאך א זאך. ער זאגט דא א חומרא. “אף על פי שכיסה ערותו כדרך שמתכסה לקריאת שמע”, דו ווייסט שוין, מ׳האט עס שוין געלערנט אין הלכות קריאת שמע אז מ׳דארף זיין מכוסה ערותו. “שאין צריך אלא בתפילה”, דא איז א גרעסערע… די כיסוי איז נאך א לעוועל. דארט איז געווען “לבו רואה את ערותו”, “חברו רואה את ערותו”, אלע זאכן, אבער דא רעדט מען פון נאך א זאך. “חצי את לבו”. בקיצור, אויף אידיש צו רעדן, צו קריאת שמע דארף מען נאר האבן הויזן, און צו דאווענען דארף מען אויך האבן א העמד. שטימט? יא. “חצי את לבו”. “ואם לא כיסה לבו, אף על פי שאין לבו רואה את ערותו, הואיל וכיסה ערותו מתפלל ויוצא, אבל לכתחילה לא יעשה”. ס׳איז נישט ממש מעכב, ס׳איז לכתחילה לעיכובא.

Speaker 2:

אבער די אנדערע זאכן אפשר איז נישט מעכב?

Speaker 1:

ס׳הייסט די זאכן וואס איז מעכב אויף קריאת שמע אויכעט, איז יא מעכב?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

ס׳הייסט אזוי איז דער דין לגבי קריאת שמע איז אויך… ס׳הייסט קודם איין הלכה האבן מיר געהערט, אזויווי ס׳איז מעכב ביי קריאת שמע איז מעכב ביי תפילה. נאר מ׳זעט דא אז ביי תפילה איז נאך דא נאך א חומרא.

חידוש: פארוואס איז תפילה מער חמור פון קריאת שמע?

Speaker 2:

פארוואס? אויב ס׳איז א דאורייתא איז מען זיך מער מקפיד? ס׳איז אן עקסטערע דין אין תפילה?

Speaker 1:

ער זאגט אז ס׳איז יא, ער פרעגט, ער ברענגט דא דער הייליגער רבינו מנוח, הרב בעל השלמן, ווער איז דער הרב בעל השלמן?

Speaker 2:

ווייסט קיינער?

Speaker 1:

ער פרעגט א קשיא, וואס זעט מען דאך אז געווענליך איז קריאת שמע מער חמור ווי תפילה, לגבי די יסודות, א דאורייתא. ער זאגט אז דער תירוץ איז אז דא איז דער חילוק, אז “שיכסה את לבו”, ס׳איז דא א גמרא אז מ׳דארף מכסה זיין את לבו ביי תפילה. ער זאגט דער טעם איז אז תפילה דארף מען זיין עומד לפני המלך, קריאת שמע אינו מדבר עם המלך. ס׳הייסט קריאת שמע, מיט וועמען רעדט מען ביי קריאת שמע? מ׳רעדט פון זיך אליין, דו רעדסט צו זיך אליין, שמע ישראל, יא? ס׳איז דברי תורה, אבער ס׳איז נישט קיין עם המלך. תפילה דארף זיין עם המלך, ממילא דארף זיין דא, דארף זיין דא, די תפילה אויך, די הלכה פון אפילו די מנהג וואס ער ברענגט פון תפילה פון רחיצת בעלי קרי, איז אויך נאר ביי תפילה, נישט ביי קריאת שמע. פארוואס? ווייל קריאת שמע האט נישט די היכון כראוי לפני מלך ישראל. קריאת שמע איז…

חידוש: קריאת שמע האט נישט דעם דין פון היכון כראוי לפני מלך ישראל

מיט אנדערע ווערטער, די חסיד׳ישע אידן וואס זיי זאגן אז מ׳דארף ליינען קריאת שמע נאר מיט א הוט און רעקל, ס׳קען זיין ס׳איז א שיינע זאך, אבער ס׳איז נישט דא היכון כראוי לפני מלך ישראל אויף קריאת שמע, נאר אויף תפילה. און דו קענסט די מעשה, דער ליובאוויטשער רבי האט געטראפן אמאל ר׳ חיים, ער האט געליינט קריאת שמע אין פידזשאמעס, ער איז געווען זייער ברוגז. ער האט געזאגט אז ער איז מתנגד אויף קריאת שמע מיט פידזשאמעס. אבער מ׳זעט דא אין רמב״ם אז ביי קריאת שמע איז נישטא קיין שום ענין פון היכון כראוי לפני מלך ישראל, אבער תפילה דארף מען זיך אנטון א הוט און רעקל, אויב מ׳איז עומד לפני המלך. אבער תפילה… דו ביסט נישט מסכים מיט מיר?

דיגרעסיע: זמן קריאת שמע און דאווענען שפעט

Speaker 2:

ניין, ס׳איז אביסל אויך קאנעקטעד מער דזשענעראל, אזוי ווי די גמרא׳דיגע דאווענען איז געווען, ווען מען זעט די זון, מען איז נאך אינדערהיים, מען זעט די זון, און מען זאגט קריאת שמע, און נאכדעם די האן קרייט, ווען מען טוט זיך אן…

Speaker 1:

אה, ווען איז זמן קריאת שמע? ווען איז שייך אז אן ערליכער רבי זאל זיין אזוי פארנומען אז ער זאל נישט האבן קיין צייט צו דאווענען? ס׳איז פשוט אז מ׳איז געגאנגען אין בית המדרש, מ׳האט געזאגט אלע תפילות, און זיי האבן זיך אנגעטון די בגדים, אז מ׳האט געזאגט אלע תפילות. נו, אבער דו רעדסט פון קריאת שמע, וואס איז מער… היינט איז געקומען זמן קריאת שמע.

Speaker 2:

יא, מ׳ליינט דאך פאר רוב חסידים, מ׳ליינט אומעטיג ליינען קריאת שמע פריער, ווייל דו דאווענסט שפעט, נאך זמן קריאת שמע.

Speaker 1:

דאס איז א פאני זאך צו טון.

Speaker 2:

יא, דאס איז אויך א פאני זאך וואס די חסידים טוען. מ׳כאפט א קריאת שמע.

Speaker 1:

יא, קריאת שמע קומט דאך די תקנה איז אז מ׳זאל עס זאגן מיט די ברכות. דו ווילסט דאווענען שפעט, און דאן ס׳איז לכתחילה זייער א פאני זאך צו טון. ס׳איז נישט קלאר וואס דער פשט פון דעם. טאקע אז ווען דו ליינסט קריאת שמע בברכותיו איז עס נישט קיין קריאת שמע וואס דו ביסט מחוייב מדאורייתא. אבער לכתחילה האט מען עס אזוי אויסגעשטעלט, אז מ׳האט אריינגעלייגט קריאת שמע אין דאווענען. און פארנט האבן זיי אין סדר התפילה אריינגעלייגט “אשרינו שאנו משכימים ומעריבים”. אויך פאר דעם אפשר.

Speaker 2:

יא, ס׳איז שוין אן אלטע זאך אז מ׳מאכט זיך אז דער ציבור דאווענט שפעטער.

Speaker 1:

אקעי, איך זאג נישט. איך זאג אז וואס אונז לערנען איז דאך מער כאילו די אריגינעלע הלכה. וואס מ׳טוט, טוט מען, איז אן אנדערע זאך.

הלכה ח: טהרת מקום התפילה

סטרוקטור: דריי סארטן טהרה

Speaker 1:

אקעי, די נעקסטע פון די חמישה דברים איז געווען טהרת מקום התפילה, אז די פלאץ וואו מ׳דאווענט דארף זיין ריין. אה, ביז דערווייל איז אלע דריי זאכן איז שוין טהרה. יא, טהרת ידים, טהרת כיסוי ערוה, יא, טהרת מקום התפילה. דריי סארט טהרה. מ׳קען זאגן ס׳גייט מער און מער “אוטסייד”. ערשט ידים און דיין גוף, נאכדעם א כיסוי ערוה וואס דו דארפסט זיך אנטון, נאכדעם די… מ׳זאל זאגן אז דער מוח זאל זיין ריין. דאס איז שוין צוריק אריין. ס׳איז שוין נעקסט, יא. צוריק אינעווייניג.

דער רמב״ם׳ס לשון

טהרת מקום התפילה, כהאי צד? אזוי זאגט דער רמב״ם: “לא יתפלל במקום מטונף, ולא יתפלל אלא במקום נאה”. א פלאץ פון שמוץ. “ולא במרחץ”. אה, מ׳האט געלערנט מקום מטונף איז דאך די הגדרה וואס מ׳האט געלערנט נאך אין קריאת שמע. א פלאץ וואו ס׳איז דא צואה אדער אזא זאך. “ולא במרחץ” וואו מ׳וואשט זיך, “ולא בבית הכסא”, “ולא באשפה”, “ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדוק”, ביז מ׳טשעקט אז דער פלאץ איז ריין. פאר מ׳דאווענט דארף מען קוקן. כלל שבדבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע, אין מתפללין בו. די זעלבע הלכה איז אייגנטליך. “כשם שמחיקין מצואה מרגליו וראי אחוריו, און מראיית הערוה. אה, די משנה ברורה זאגט אז דער מעס האט א ריח רע, און ס׳איז אן ערוה. די חיות אין א מעס איז אן ערוה. און מראיית הערוה. די זאך איז, די תפילה, אלעס די זעלבע הלכות.

חידוש: וואס איז אויב מ׳האט מתפלל געווען און למפרע געטראפן צואה?

וואס איז אויב מ׳האט מתפלל געווען און למפרע האט מען געטראפן אז ס׳איז געווען דארט צואה? אז ס׳איז נישט געווען א ריינע פלאץ, מ׳האט נישט געפאלגט די הלכה פון יבדוקנו.

Speaker 2:

ניין, גיבט מען אים א בדיקה.

Speaker 1:

ס׳הייסט, אפילו… וויאזוי דארף מען בודק זיין? מ׳דארף בודק זיין די ריינקייט פונעם מקום תפילה. אויב ס׳איז א פלאץ וואס איז מוחזק… מ׳דארף נישט אראפגיין, אבער אויב ס׳איז א פלאץ וואס איז מוחזק, אז ס׳איז דא א חשש אז ס׳איז דא צואה, איז גיבט מען אים אזא קנס, חוזר ומתפלל במקום טהור, ער דארף נאכאמאל דאווענען.

Speaker 2:

וואס טייטש? און ס׳איז דאן א תפילת נדבה?

Speaker 1:

ניין, זיין תפילה איז נישט יוצא געווען. ס׳איז א תועבה. ער האט זיך געדאוונט אויף אן אופן וואס איז נישט… איי, וואס איז די חטא?

Speaker 2:

חטא.

Speaker 1:

זייער גוט. ניין, די רמב״ם זאגט אז ס׳איז אן אונס, ער האט נישט געדארפט צו וויסן. אקעי, אבער דו האסט יא געדארפט וויסן אז דו דארפסט טשעקן. סאו, דער אייבערשטער האט נישט ליב תפילות פון חטאים. דאס איז די ווארט. יא, די תפילת רשעים תועבה, פסל דיר. יא, יא. יא, ס׳איז נישט קיין תפילה. ס׳איז דא ביי דיר, מיין איך. יא.

חידוש: וואס איז אויב אינמיטן דאווענען טרעפט ער צואה?

זייער גוט. און וואס איז די געשעהעניש אינמיטן דאווענען? זאג מיר אז מ׳האט געלערנט אז מ׳דארף טשעקן פארדעם. דו האסט מיר געלערנט וואס ס׳געשעט אז מ׳האט נישט געטשעקט. וואס איז אויב אינמיטן דאווענען טרעפט ער אז ס׳איז דא צואה? יא. אם יכול להרחיק לפניה, כדי שלא יראה אותה, ירחיק ארבע אמות. ואם אינו יכול, יפסיק.

Speaker 2:

פריער האט מען אויך געדאוונט אינמיטן שמועסן, אינמיטן וואקן ערגעץ?

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

פריער האט מען אויך גערעדט וועגן איינער וואס דאוונט אינמיטן גיין.

Speaker 1:

די וואסער פאר, און די וואסער נאכדעם. אמת. אין מסכת ברכות איז דא אסאך הלכות. זעט אויס אז ס׳איז אמאל געווען מער א גרעסערע פארנומענע, מענטשן דרייוון יעדן טאג א גמל, גמלים. היינט אויך, מ׳דרייווט, מ׳פארט. מ׳דרייווט אין א קאר, ס׳איז אביסל אנדערש.

און די הלכה איז, אם יכול להרחיק לפניה, אז די צואה זאל נישט זיין פארנט פון אים ארבע אמות. ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון, ירחיק לאחוריו, א מענטש זאל זיך צוריקציען. ער זאל אויסקימען צוריק לאחוריו. ער זאל גיין ביז ער בלייבט צוריק לאחוריו. ער זאל נישט גיין לעולם פארנט פון אים. ער זאל זיך צוריקציען. ער זאל זיך צוריקציען. אבער ס׳איז נישט קיין דרך ארץ אז ער זאל דאווענען אזוי.

Speaker 2:

אויב מען לאזט אים זאל ער גיין לאזט דורכגיין.

Speaker 1:

דאס הייסט, לאמיר זאגן אז ער דאווענט גראד קעגן א וואנט, ער קען נישט גיין מאכן ס׳זאל זיין אין די בעק, זאל ער זיך רוקן צו די זייט.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

און אויב ער קען דאס אויך נישט, זאל ער יפסיק זיין. ער זאל נישט דאווענען ווייטער. ער זאל ווארטן ביז…

הלכות תפילה – טהרת המקום, דברים המעכבים את התפילה, וכוונת הלב

טהרת מקום התפילה (המשך)

ריח רע במקום התפילה – גדולי החכמים

ער זאל נישט גיין, ער זאל זיך אליין ווארפן אין פראנט. אין ערד ווארפט ער זיך, אבער עס איז נישט קיין דרך כבוד. ער זאל זיך ווייטער ציען.

און מלוכלך קען ער נישט דאווענען דארט. דאס הייסט אז למשל ער זאגט אז ער האט א גארטל אויף זיין האנט, ער קען נישט גיין און מאכן עס אין די בעק, ער זאל זיך רוקן צו די זייט.

נאר ער קען נישט דאווענען, ער מוז אפשטעלן. ער זאל נישט דאווענען ווייטער, ער זאל ווארטן ביז ער קומט אן צו א ריינע פלאץ.

אקעי, דאס איז דער רמב״ם. דאס איז יעדן איינעם שכיח, צואה וואס איז ממש א דבר מאוס.

איז דא א חומרא, גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר, א שטוב וואס איז דא ביר, סתם ווי מען מאכט ביר, איך גלייב נישט סתם ווי ס׳איז דא ביר.

ולא בבית שיש בו מורייס ועסיס פשתן, אן אייזן וואס איז ווערד.

ניין, ער זאגט אז די שכר קען שיכור מאכן, אזוי ברענגט ער. רש״י זאגט אז ס׳האט א שטארקע שמעק. אפשר אין מיין האנט קען מען זאגן א פלאץ וואס ס׳שמעקט פון די… וויאזוי הייסט עס?

יא, ער קען שיכור ווערן. שיכור? יא, ס׳איז נישט קיין תורה, ס׳איז זיין כוונה. אז דער רמב״ם זאגט ער לערנט יא אז ס׳איז משמע אז ס׳איז א שלעכטע ריח. אקעי, ס׳איז נישט קיין חילוק.

ס׳איז א ריח רע אף על פי שהמקום טהור, דער פלאץ איז ריין, ס׳איז נישט אזוי ווי צואה וואס ממש דער פלאץ איז נישט ריין, נאר ס׳איז נאר א ריח רע. אפשר מיינט ער מער אזוי ווי טהרת המקום, ס׳איז פאר מוסדות. איך זאג די צוויי מקומות איז ממש פסול, אבער גדולי החכמים האבן געזאגט אז ס׳איז אויך א ריח רע, וואס איז נישט אזוי, אבער ס׳איז נישט עקלדיג. ס׳איז א שארפע ריח, ס׳נעמט אוועק די פאקוס. אקעי, ס׳איז נישט טומאה, די אפאזיט פון טהור איז טמא אדער מלוכלך.

דאס הייסט, ס׳איז דא אזוי ווי הלכות טהרת המקום וואס מ׳האט געלערנט פון “והיה מחניך קדוש”, און ס׳איז דא אזוי ווי הלכות כוונה. אבער דא איז דאס ערגעץ אינצווישן. דו קענסט זאגן אז אלע טהרת המקום איז בעצם אן ענין פון כוונה, אבער ס׳איז דאך אלץ אביסל אן אנדערע לעוועל.

ניין, ס׳קען זיין איינס איז פון כבוד און איינס איז פון כוונה.

סאו בקיצור, א פלאץ וואס האט א שלעכטע גערוך איז דער מנהג נישט צו דאווענען דארט. דער מנהג פון גדולי האמוראים, איך ווייס נישט ווער ס׳איז געווען, די גמרא ברענגט נעמען, אז זיי האבן נישט געדאוונט אין… א פלאץ וואס האט א שלעכטע געראך, איך קען דא ווייטער.

דברים המעכבים את התפילה

גופו נקי – צריך לנקביו

אקעי, לאמיר גיין אביסל ווייטער. יעצט איז דא… אה, דאס איז אויך… אקעי, אקעי, אקעי, עס איז זאכן וואס שטערט אים. איך האב למעשה געמיינט ס׳יאגט אים, ס׳טרייבט אים. אבער ס׳איז אויך זאכן וואס זענען א שטיקל נישט… זאכן וואס שטערט אים… ס׳איז מיינען ווען א גוף איז דאס נישט קיין מקום נקי.

ס׳איז גוט. זאכן גוף איז זאכן וואס שטערן אים… מען קען זאגן עס שטערט אים גופניות׳דיג. נישט שטערט אים עמאושענעל. עס וואלט געווען אן אנדערע לעוול. ס׳איז שטערט אים גופניות׳דיג. יא. דברים המעכבים את התפילה, שיהא גופו נקי…

שיהא גופו נקי ולא יתפלל כשהוא צריך לנקביו… תפילה תועבה זייער הארב, ערגער ווי ער האט נישט געדאוונט, די תפילה גופא איז א תועבה. תועבה שטאט נישט ליב.

אזוי דארף מען זיך נתפלל זיין, שיעשה צרכיו. אויב דאס איז אבער עס רעדט זיך אין אזא, ער דארף עס אזוי שטארק אז ער קען זיך נישט איינהאלטן.

אזוי די תפילה דאך שיעשה צרכיו, קודם זאל ער יעשה צרכיו נאכדעם ישלם צרכיו.

ווי מחוייב לעמוד דא כדי פרסה קען ער זיך איינהאלטן, עס פאסט אז ער האט נישט זיין שטארקע צורך לנקביו אין די כבוד.

אבער די חלק תחילה תחילה איז גאר…

בדיקת עצמו קודם התפילה

ווי קיינער לא יתפלל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, ער זאל מאכן זיכער אז ער האט יפקוד נקביו, ויסיר כיחו וניעו זאל אוועקנעמען וואס ער דארף שפייען, אדער וואטעווער גופניות׳דיגע זאכן וואס שטערט אים. א שפיי אדער זאכן…

כל דברי התורה דא.

עניטינג וואס שטערט אים פון די חלק תחילה איז גארנישט נאך וועגן זייער מלבושים.

דער רמב״ם האט נאר געזאגט אז מען דארף זיך צודעקן די… די ליבו.

מיינעך ער וואלט געזאגט אז ער זאל זיך צובונדן זיין שיך בענדלעך, עס קענען אלעס זיין דברים המעכבים אותם. אבער דא שטייט נישט דאס.

גיהוק, עיטוש, רוק בתפילה

זאגט דער רמב״ם, “והתעטש וגיהק ונתעטש בתפילתו”, ער האט געמאכט פארשידענע סארטן קולות וואס מ׳מאכט מיט׳ן מויל, א האטשיו, וואטעווער ס׳הייסט, אדער געגענעצט, איז דאס אזוי אומליצנות, סתם אז ער לאזט זיך הערן, וואטעווער זיין באדי זאגט אים אינמיטן דאווענען, ער רופט ארויס הויך, הרי זה מגונה, מ׳דארף איינהאלטן די גוף ווען מ׳דאוונט. “ואם בא לו גיהוק כשהוא מתפלל, יניח ידו על זקנו.”

“נזדמן לו רוק בתפילתו”, ער האט עקסטערע רוק וואס שטערט אים, “מבליעו בטליתו ובבגדו”, ער זאל עס נישט אויסשפייען, ער זאל עס ענדערש אריינלייגן אין זיין טלית ובגדו, און ס׳איז נישט קיין שיינע זאך צו שפייען וואו מ׳דאווענט.

“ואם עומד סתם, יכסה זיין טלית גייט יעצט זיין רוק”, איז דעמאלטס איז ער מתיר געווען צו אביסל שפייען, ס׳איז דאך כבוד הבריות לכאורה. ער מעג יא, נישט ממש שפייען, אבער ער מעג פטור ווערן יא אויף דער ערד, “כדי שלא יצטער בתפילה ויהא לבו טרוד”. דאס אז זיין גוף זאל זיין טרוד איז ערגער ווי אז אויף די פלאץ זאל זיין רוק.

רוח מלמטה בתפילה

“יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו”, ס׳איז ארויסגעקומען א רוח מלמטה, “שותק עד שיכלה הריח”, ער זאל נישט דאווענען ווייל זיין גוף טוט דברים מגונים, ער זאל ווארטן, און דעמאלטס “חוזר לתפילתו”.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, און ס׳שטייט אין גמרא, “ביקש להוציא רוח מלמטה ונתאחר עליו ואינו יכול להעמיד עצמו”, ער קען זיך נישט איינהאלטן, איז “מהלך אחוריו ארבע אמות” ווייל ס׳איז נישט קיין גוטע ריח, און ער גייט ארויס פון די ריח.

יא, אבער איך מיין אז ס׳איז נישט קיין פלאץ, ער רעדט שוין ער איז אין בית המדרש, דאס איז איין זאך. אבער וואו ער איז יעצט, ער איז יעצט אינמיטן תפילה, ער זאל גיין עטליכע אוועק, “וממתין עד שתכלה הריח”, ער ווארט ביז ס׳גייט אוועק די ריח.

דיסקוסיע: דער נוסח “רבונו של עולם יצרתנו נקבים נקבים”

אבער איך מיין אז ער טוט אזא זאך, מ׳איז ממתין, ס׳איז געשען א נישט גוטע זאך, אבער מ׳גייט עס אויסנוצן פאר א מוסר השכל אזאך. בעל העיקרים זאגט אזוי, אז יעצט האט ער געהאט א געלעגנהייט צו זען זיין לימיטעישאנס פון זיין גוף, אז ער קען זיך ניטאמאל קאנטראלירן אויף אזא זאך. זאגט ער, “רבונו של עולם, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים”, ער האט דאס אזוי צוזאמגעשטעלט פון וואס דארט דארף מען אמאל ארויסגעבן א לופט, וגלו וידעו לפניך חרפתינו וכלמתינו, איז א מיאוס׳ע זאך, חרפה וכלמה מחיינו תעלה ותרומם ממותינו, און וחוזר למקומו ומתפלל. דאס איז א וועג ווי אזוי ער זאל אויסנוצן זיין וואלנערעביליטי און דאווענען דעם.

רבינו מנוח זאגט אז דאס איז א תירוץ, דאס הייסט נצט, כולי עלמא אשתלו בטענה, און דו שטייסט אינמיטן דאווענען און דו ווילסט… ער ווערט נישט שולדיג ווען ער טוט עפעס אין פראנט פון אים. ער ווערט מוחל זיין. די איינציגסטע, בעסיקלי ער זאגט, דו האסט אונז געמאכט אזוי, דו האסט געמאכט מענטשן מיט די אלע חלקי הגוף, וואס זאל מען טון? איז נישט מיין פאלט. אפשר איז יא דא א פאלט אז איך דארף אויסרעכענען פאר אדם, נישט צו עסן פאר אדם וחווה, אבער ער איז נישט מחויב.

איך מיין אזוי אשר יצר, וואס האט די וגלו וידעו לפניך וואס איז בעצם די זאך וואס דו זאגסט נצט, דו זאגסט, עס איז עקלדיג, וואס זאל מען טון? עס העלפט און עס פילט אויס. מ׳שעמט זיך, אונז זענען מיר דזשעלעס אויף רוחניות פאר׳ן זיין כולו רוחני, יא, דאס איז די מלאכים וואס זיי האבן נישט די בחירה. די מלאכים צו וועמען מיר זאגן מתכבדים ומכבדים, מיר שעמען זיך א גאנצע צייט מיט זיי. אבער דאס מאכט אונז אז מיר זענען אינמיטן דאווענען, ווען מיר באמערקן אז מיר זענען א מענטש, שעמען אונז זיך פון די מלאכים אז מיר זענען אזוי פלעין. אמת. ווייל דאס וואס א מענטש דארף עסן, און ממילא וואס ער דארף עסן, מיט די עסן קומט צוריק אלע מיני מותרות און זאכן, און עס איז א בושה. יא.

מי רגליים בתפילה

היה עומד בתפילה ונתן לו מי רגליו על ברכיו, איז אויך די זעלבע זאך, ממתין עד שיכלה. ער קען נישט, בשעת די גוף איז עוסק אין דברים מאוסים קען מען נישט דאווענען, ממתין עד שיכלה המים, דעמאלטס איז חוזר למקום שפסק, די פלאץ וואו ער האט געהאלטן מיט׳ן דאווענען. אבער אויב די הפסקה פון זיין מי רגליו איז געווען אזוי לאנג ווי משך זמן לגמור כל התפילה, דעמאלטס איז נישטא קיין המשך, דאס הייסט נישט אז עס איז איין תפילה וואס ער גייט ווייטער, נאר דאס הייסט אזוי ווי די תפילה איז געווארן איבערגעהאקט, דעמאלטס חוזר לראש, ער הייבט נאכאמאל אן פון אנפאנג אן.

דיסקוסיע: סתירה צום רמב״ם׳ס כלל ביי תפילה

אינטערעסאנט, דאס… דער רמב״ם זאגט דא ביי תפילה אז אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו חוזר לראש. דאס איז אפשר… איך ווייס נישט פארוואס. דא זאגט דער רמב״ם, יא, אפשר וועגן נישט נאסר הפסק, קען זיין אז דאס איז אויך די זעלבע זאך, די הפסק איז געווען לגמרי, דאס איז געווען אין זיין תפילה סתירה. יא, דאס איז איין זאך. איך זע נישט וואס זיי זאגן קלאר וועגן דעם, אבער ס׳קען זיין אז דאס איז דער פשט. אז דער רמב״ם האט געזאגט אז אויב מ׳האט מפסיק געווען אינמיטן תפילה אין שעת ליגמולת, כאילו קען מען נאך אלץ ווייטער דאווענען ווי געווען די הלכה.

קריאת שמע רעדט מען? אפשר ווי קריאת שמע איז אנדערש ווי תפילה. אפשר. און אזוי ברענגט ער, אז ווי קריאת שמע פוסק, לכל משנה. איך געדענק נישט די מראה מקום, אבער איך געדענק אז אזוי שטייט.

ד׳ אמות פאר און נאך תפילה

אקעי, איז נאך א זאך, והיה אם ישתה מים, איינער איז משתין מים, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, זאל מען ווארטן אזוי לאנג ווי ס׳איז דא דורכצוגיין ארבע אמות. און די זעלבע זאך פארקערט. ואחר כך מתפלל. מי שהיה מתפלל, אויך נאכן דאווענען, זאל מען נישט משתין זיין אין די ד׳ אמות. שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שלא יסרו דברי תפילה מפיו.

אה, ברענגט ער… ס׳איז אינטערעסאנט. מ׳האט געמאכט אזוי ווי א טעריטאריע, וואו דא איז דער מקום, א טעריטאריע אין פלאץ. דער שטיקל פלאץ. ער ברענגט לשון הירושלמי, איז א הייליגע… כל ד׳ אמות של תפילה רחישי מרחשין סביב שפתותיו, פלוס השגירה בפיו. דאס איז וואס מ׳זאל מאכן אזוי אן עושר חג פאר די דאווענען.

פיין גוט. דאס איז דער מקור פון וואס דאס איז. ער האלט אינמיטן דאווענען, ס׳איז עפעס אן ענין.

כוונת הלב

נאך איין זאך. אקעי. האבן מיר עס געלערנט וועגן דריי סארט זאכן וואס זענען נישט קיין כבוד אדער נישט נקיות: טהרת ידים, כיסוי ערוה, טהרת מקום התפילה, דברים החוצצים ומעסין, וואס ס׳מיינט גופניות׳דיגע דברים החוצצים ומעסין.

יעצט גייען מיר רעדן וועגן די רוחניות. פיינעלי. יא. איז דער רמב״ם. דברים רוחניים, ראשון, כוונת הלב.

כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה

כוונת הלב כיצד? זאגט דער הייליגער רמב״ם. כוונת הלב, איינע פון די פינף זאכן איז כוונת הלב. וואס איז דאס? זאגט דער רמב״ם, כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה. א תפילה וואס איז נישט בכוונה, איז נישט קיין תפילה.

ס׳קען זיך יעצט… ס׳קען זיין אז כוונה מיינט אין זין האבן די ווערטער פון די דאווענען, אדער דאווענען מיט א כוונה… דער רמב״ם גייט עס פירש זאגן וואס איז כוונת הלב, ער גייט עס פירש זאגן. אבער קריאת שמע איז יא געווען אביסל א משמעות. אקעי. ומי שמתפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל שלא בכוונה, דארף ער נאכאמאל דאווענען בכוונה? זאגט דער רמב״ם, אבער דער ראב״ד זאגט, אה, געדענקסט אז די אלע הלכות און בעטן זאכן דארף מען זיך דערעכענען פאר׳ן דאווענען. אזוי ווי ס׳איז די זעלבע זאך כוונה. ענינים פון הכנות. ס׳איז די זעלבע זאך כוונה. כוונה איז א לב, דארף מען זיך… ס׳איז א גרויסע רעותא, כוונה מיינט… ער מיינט “אינטענטשן” אז מיר דאווענען, נישט די עצם פירוש המילות וואס מיר דאווענען, ווייל דאס געשעט אינמיטן דאווענען.

תפילה בכוונה: הכנה, יישוב הדעת, והלכות מעכבות

הלכה ד (המשך) – כוונה בתפילה והכנה לפניה

אבער קריאת שמע איז געווען אביסל אן השלמה. אקעי, ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. זאגט דער רמב״ם, אבער די אלע הלכות און בעטן זאכן דארפן זיך דרייען פארן דאווענען. ס׳איז אזויווי ס׳איז די זעלבע זאך, כוונות, ענינים פון הכנות. ס׳איז די זעלבע זאך, כוונות, כוונות הלב.

ס׳איז א גרויסע ראיה אז כוונה מיינט נישט די עצם פירוש המילות, ווייל דאס געשעט שוין אינמיטן דאווענען. די כוונה מיינט אז פארן דאווענען דארף ער, ער גייט זאגן בפירוש, מען דארף זיך מיישב זיין.

אזוי ווי “מצא לבו מכוון”, ער האט געטראפן אז ער איז גרייט. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד”, ער דארף זיך געבן א טשעק. אזויווי ער דארף זיך טשעקן אין די ביסקיסא צו זיין גוף איז גרייט אויף דאווענען, דארף ער זיך טשעקן אין זיין דעת צו ער איז יעצט מיושב, צו ер איז יעצט אין א מצב וואס ער קען דאווענען. “מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. נישט נאר מ׳דארף נישט דאווענען, מ׳טאר נישט דאווענען. “עד שתתיישב דעתו”.

ס׳איז דא א ריזיגע היתר פון תוספות וואס זאגט אז מען מעג יא. מ׳דארף וויסן צו מ׳איז זיך סומך אויף די היתר, אבער תוספות איז מתיר געווען. אבער דער רמב״ם זאגט א פשטות׳דיגע הלכה אז מ׳טאר נישט.

הלכה ד (המשך) – הבא מן הדרך

ווייטער. לפיכך, “הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו”. א מענטש קומט פון א וועג און ער איז אנגעשטרענגט, עייף מיינט הונגעריג, אדער מיצר, ער איז בצער, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. ער טאר נישט דאווענען. “אמרו חכמים, שלשה ימים”. ווי לאנג איז ער פטור פון תפילה? דריי טעג נאכן קומען פון א וועג. “עד שינוח ותסור הדאגה”, ביז ער וועט זיך בארואיגן און אפקילן זיין היץ, זיין היציגע דעת, ואחר כך יתפלל.

זייער גוט. היינטיגע צייטן, א וועג מיינט נישט מ׳פארט מיט די קאר. היינט מיינט עס א וועג, געפארן אויף ארץ ישראל. גרעכט, אגב, ווער ס׳איז געפארן אויף א עכטע יא, דו פארסט אויף א פלעין, ס׳נעמט א טאג-צוויי ביז מ׳קומט צוריק צו זיך. און כל שכן בן בנו של קל וחומר אז א מענטש איז געפארן א לאנגע וועג אין זיין מיינד, ער דארף האבן א לאנגע צייט צוריקצוקומען.

ס׳איז אמת, א מענטש איז אנגעשטרענגט, ער האט אן איבערגעשטרענגטקייט. ער זאגט דיך, דער ענין רעדט זיך וועגן… ס׳איז נישט אן עקסטערע פטור פון קומען פון א וועג. קומען פון א וועג זאגן חז״ל אז ער האט נישט קיין דעת צו לערנען. אבער א מענטש וואס איז אינדערהיים און האט נישט קיין דעת צו לערנען, ער דארף זיך נישט שוין טשעלינדזשן, ער דארף זיך מיישב זיין. ער קען נישט זאגן “איך בין אנגעשטרענגט”, דעמאלטס זאגט מען “טרענג זיך אן”, אבער די נעקסטע תפילה דארף שוין זיין…

רייט, ווערי גוד. סאו מ׳רעדט פון א נארמאלע זאך, אז ס׳איז שווער פאר דריי טעג. ער דארף נישט טרייען, א נארמאלער מענטש דארף א גאנצע טרייען. ס׳איז פשוט, ווייל… יא.

הלכה ד (המשך) – שיפנה לבו מכל המחשבות

דאס איז די עיקר הנחה. יעצט גייט ער אריין צו זאגן קצת די הכנה. ער זאגט אזוי, “וזהו לשון קצת, ואם תדע מה היא כוונה, תדע מה היא קצת הכנה”. די הייליגע רמב״ם זאגט “שיפנה לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”. ער זאל אויסליידיגן זיין הארץ, זיין מחשבות, זיין לב, וואס איז די פלאץ וואו די מחשבות קומען, “ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”, ער זאל זיך זען גרייט צו זיין ביזי מיט די ריכטיגע זאך, די דאווענען וואס דאס טוט מען לפני השכינה, און נישט זיין ביזי מיט אנדערע זאכן. ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון, ער זאל זיך זען כאילו הוא עומד לפני השכינה.

די אנדערע זייט איז, אלעמאל איז מען עומד לפני השכינה, ס׳איז דאך “מלא כל הארץ כבודו”. דא אבער זעט ער עס, ער זעט זיך כאילו עומד לפני השכינה. די שכינה זעט דיך א גאנצע צייט, דאס איז נישט די פראבלעם. די אייבערשטער, “מלא כל הארץ כבודו”, וואטעווער עקזעקטלי דאס מיינט, דאס איז אלעמאל אמת. אבער זען, דאס איז כוונה. כוונה איז אן אבדזשעקטיוו, ס׳איז נישט קיין זאך אין דעם מענטש.

לפיכך, נישט נאר ביי ליל הסדר איז דא “לפיכך חייב אדם לראות את עצמו”, “יראה אדם את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה”.

הלכה ד (המשך) – ליישב דעתו

וויאזוי טוט מען דאס? “צריך ליישב דעתו”, ליישב מיט אן ע׳, ליישב דעתו, ליישב, ליישב, ער דארף זיך אראפזעצן, כדי לכוין את לבו, אנצוגרייטן די הארץ, שלא יתבלבל, בנחת, מיט א רואיגקייט, בתחנונים, און מיט פאקוס אויף די תפילות. מען דארף זיין אביסל רואיג. דאס איז די הלכה, אפילו דער וואס פירט זיך אז תפילה איז מותר צו דאווענען אן כוונה, ווערט מען נישט פטור פון די מצוה פון זיך אוועקזעצן. בכלל, דרך אגב, אפילו צוואנציק סעקונדס, זעץ זיך אוועק פאר שמונה עשרה, אפילו מ׳דאווענט מנחה, מ׳דארף זיך אוועקזעצן פאר צוואנציק סעקונדס ליישב דעתו.

אינטערעסאנט, ווען מ׳זעצט זיך ווערט דאך די דעת געזעצט. ווען מ׳שטייט איז דאך גארנישט, ניין? די לשון “ליישב” מיינט בכלל ליישב דעתו. איך מיין אז ס׳מיינט ליטעראלי ליישב. ס׳איז דא א גמרא אויף דעם, “כל שהוא מקווה ליישב”. ליישב. איין… וואס איז “מה יום טוב”? ער זאגט “ישיבה דוקא”. ס׳איז דא א ראשון וואס מיינט “צריך ליישב שתי ישיבות”. מ׳דארף זיצן צוויי זיצונגען. גיב מיר א זיץ. זייער גוט. גיב מיר א זיץ. נו, וואס איז דאס? ס׳איז א נארמאלע זאך.

הלכה ד (המשך) – ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי

“ולא יעשה תפלתו”, זאגט די רמב״ם, און אויך מ׳דארף דאווענען, די רמב״ם זאגט מ׳זאל דאווענען מיט סלאוועס און קולות, נאר “בנחת ובתחנונים”. דאס איז די רמב״ם׳ס לשון. זייער גוט. “ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי”, ווי איינער טראגט א מאסע און ער וויל עס שוין ענדיגן. ער וויל שוין געבן א ווארף אראפ, א דאמפ אראפ די תפילה. לפיכך… איך מיין ער מיינט אז ס׳זאל נישט זיין קיין כובד, ס׳זאל נישט זיין קיין… ער זאל נישט טרייען צו כאפן. זאגט די רמב״ם, “אביסל וואס זעט מען עס?”

הלכה ד (המשך) – לישב מעט אחר התפלה

“לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר”. פאר׳ן דאווענען דארף מען זיך זעצן כדי צו זיין רואיג, און נאכ׳ן דאווענען דארף מען זיך נאכאמאל זעצן צו ווייזן רעספעקט. מ׳לאזט נישט גיין אזוי ווי פריער געשטאנען, “זאלסט נישט זיין קטון קדושת מיד אין די פאר מינוט נאך דאווענען”. ס׳איז נישט נאר רעספעקט, איך מיין אז ס׳איז אויך די דעת וואס מאכט אים יישוב הדעת, אז ער ווייסט איך גיי דאווענען. ס׳איז געענדיגט. זייער גוט.

הלכה ד (המשך) – חסידים הראשונים

זאגט די רמב״ם, “חסידים הראשונים היו שוהים שעה קודם התפלה ושוהים שעה אחר התפלה”. דאס איז די מינימום. חסידים הראשונים האבן געטון מער פון דעם. זאל זיין א שעה פאר׳ן דאווענען גייט דער יישוב הדעת, און שעה אחר התפילה, מאריך בתפילה שעה, און די תפילה אליין האט גענומען א שעה. זייער גוט. דאס איז די מנהג פון חסידים הראשונים.

הלכה יז – שיכור ושתוי

זייער גוט. יעצט גייט מען לערנען נאך ממש הלכות וואס קומט ארויס פון די הלכה אז מ׳דארף האבן כוונה, רייט? זאגט דער רמב״ם, ווער האט נישט קיין כוונה? וועם טראסטן אונז נישט אז ער גייט האבן כוונה? א שיכור. אל יתפלל לפי שאין לו כוונה. ואם התפלל תפלתו תועבה. א שיכור קען נישט, אפילו ער וויל. ואם התפלל תפלתו תועבה. אדער זאגט ער תפלתו תועבה אויך אויף נישט דאווענען מיט כוונה? ניין. אפשר שיכור איז ערגער ווי סתם נישט דאווענען מיט כוונה, ווייל ס׳איז אן עבירה. ואם התפלל תפלתו תועבה. לפיכך חוזר ומתפלל כשיסור יינו. ווען ער… גבורי מסור יינו? יין, יא? מסור יינו מיינט ער איז שוין אויסגעליפטערט, ווען ער ווערט געניכטערט פון וויין, פון שיכרות זיינע.

דאס איז שיכור. שיכור מיינט איינער וואס איז ממש פארלוירן זיין דעת. אבער נמי ששתה, איינער וואס איז מגולף אזוי, ער האט געטרונקען אביסל, אויך אל יתפלל. ואם התפלל, אבער אם התפלל תפלתו תפלה. ער גייט יעצט… דער רמב״ם זאגט די חילוק צווישן זיי צוויי. איזהו שיכור? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. איינער וואס מ׳וואלט אים נישט געלאזט רעדן פאר א וויכטיגע גערעדעכץ, פאר א דיבור פאר א מלך, ווייל מ׳טראסט אים נישט. ושתוי, וואס איז זייער הויך, ס׳איז אסאך מער ווי אונז מיינען. ס׳מיינט גאר א הויכע לעוועל פון ניכטערקייט. ושתוי, יכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש. איך מיין, אבער די ערשטע, לפני המלך, אפשר א גוזמא. לפני המלך דארף מען זיך צוגרייטן. אפשר מיינט ער צו זאגן… אפילו ער קען רעדן נארמאל. וואס ערשיינט נישט ווי א שיכור, דאס איז נישט קיין לעוועל דא בכלל. און נאך איז ישות, איז דא עפעס אויך א שיכרות, א גרינגע שיכרות. אבער דא איז נישט קיין… אפילו אביסל. א מלך מיינט… א מלך איז א פאני עקזעמפל. דו קענסט נישט רעדן נארמאל, קענסט נישט… ווי מ׳דארף רעדן מיט א יישוב הדעת.

שתוי, ער קען יא, אבער אפילו ער קען, איז דאך דא א רביעית, דארף ער שוין מחמיר זיין אל יתפלל עד שיסור יינו מעליו. דאס איז וואס מ׳מיינט אז ער איז אביסל שיכור. ממש רביעית איז ממש… ער וועט זיך לעקן די וויין, ער וועט טרינקען בראנפן, ווייס איך וואס, פאקט א קאשע.

הלכה יח – אין עומדין להתפלל

זאגט דער רמב״ם נאך סעיפים אין די ענין פון כוונה, אדער וואס קומט ארויס פון די ענין פון כוונה. אדער אפשר זענען דא נאך קריטעריעס וואס זענען נישט אזוי כלליות׳דיג, אבער דאס זענען קריטעריעס וואס זענען געוואנדן… אפשר זענען דאס פראקטישע זאכן. ווי אזוי? ווי אזוי זאל מען דיר פיינטן? אריין, איינער האט דיר געזאגט “התפלל”.

“ולא מתוך שחוק” – נישט פון קיין געלעכטער. “ולא מתוך קלות ראש” – קלות ראש מיינט אייביג איין זאך, וואס מיינט עס? ס׳מיינט געימס, ס׳מיינט ענטערטעינמענט. זיי האבן א פלעי-מיינד און א מיינדסעט פון זיך שפילן, פון פלעי. “ולא מתוך שיחה” – נישט פון שמועסן און דברים בטלים. “ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה”.

פארדעם לערנט מען דאך פארן דאווענען. יא, מ׳זאגט עזי מקוממי, מ׳זאגט פסוקי דזמרה. דאס איז אזויווי נאך אביסל דברים, מ׳איז מקדים די תפילה. יא, דאס איז פארט פון די כוונה. דא האסטו נאך פינף. אה, דו מיינסט “לא, לא, לא, לא”. אקעי. “ולא מתוך דין הלכה”.

נאך א זאך, אפילו פון לערנען, זאל מען נישט זיין קיין דעת מיינט בהמות לתורה. וועלכע דברי תורה בעסער? נישט ווען מ׳זאגט דברי תורה זאל עס זיין דין הלכה. אפילו ווען דו זאגסט דברי תורה, זאלסטו אויך דיין הארץ נישט זיין פנוי, נישט האבן קיין כוונת הלב. ווייל דעמאלטס איז די דברי תורה דברי הלכה, דארפסטו פוסק׳ענען די הלכה. און ווען דו זאגסט דברי תורה פון אגדה, קענסטו נאך זאגן פסוקי דזמרה, דו דארפסט נישט אריינטראכטן אין דעם טיף. אנדערש וועט ער קענען זיין דער רמב״ם אבער אן די עבודה. און ס׳וועט זיין א גאנצע אדרבה, ווען ער וועט זיין א גאנצע… א גאנצע ענין. פשוט.

דיסקוסיע: תפילה און קענען די ווערטער

אה, יעצט קען מען לערנען נאך א וויכטיגע הלכה וואס קומט ארויס. מיר האבן געלערנט אז במקום שאין כוונה קען מען נישט דאווענען. וואס איז אויב מ׳איז אין א מקום סכנה און מ׳קען נישט… אין א מקום סכנה איז תפילה קצרה. ער זאגט דא אז א געווענליכע תפילה קען שוין א מענטש דאווענען, מ׳האט אים מחנך געווען פון אלס קינד. אבער ס׳איז דא געוויסע תפילות וואס פאר כוונת הלב דארף ער האבן א סידור אין פראנט פון זיך, א מחזור. אדער ער איז גוט איינגעחזר׳ט די תפילות. נישט א סידור, נישט א סידור. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳טאר נישט דאווענען פון א סידור. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל דאווענען פון א סידור. אקעי, איך מיין צו זאגן, אבער ס׳איז דא אן אנדערע פראבלעם אז ס׳פעלט כוונת הלב, ווייל מ׳קען נישט זיין מסיח דעת פון די תפילה. ניין, אבער ער זאגט נישט אז ס׳איז קאנעקטעד צו כוונת הלב. אויב מ׳דאווענט פון א סידור שטערט עס פאר די כוונה, ווייל דעמאלטס איז ער פארנומען מיט די ווערטער.

ניין, דאס איז דאך די הלכה. דאס שטייט אין די הלכה. מ׳רעדט דאך פון די תפילה. דעמאלטס איז דאך די הלכה אז מ׳דארף קענען די תפילה.

לאמיר פארשטיין. די ריזען פארוואס די הלכה לאזט נישט דאווענען איז נישט ווייל גייט מאכן א טעות. די ריזען איז ווייל ער קען זיך נישט אריינלייגן אין די כוונה. אויב בשעת׳ן דאווענען טרייסטו צו… דיין פאוקעס איז צו זאגן די ריכטיגע ווערטער, נעמט עס אוועק פון די פאוקעס פון די עקטשועל דאווענען. דארף זיין תפילה זאל זיין…

תפילה במקום סכנה: תפילה קצרה ביותר (ברכה אחת) – הלכה כ׳

דאווענען פון א סידור – א דיגרעסיע

Speaker 1: ניין, אבער וואס דו זאגסט איז היינט, ווייל אויב מ׳דאוונט פון א סידור שטערט עס פאר די כוונה, ווייל דעמאלטס שטייט עס… אבער ס׳איז דא מענטשן וואס דאווענען העלפט עס זיי אין זייער וועג, ווייל זיי זעען די ווערטער. אבער האבן די פול פאוקוס אויף זייער תפילה, נישט שרעקן מיט אנדערע מענטשן וואס דאווענען. איך האב נישט קיין טענות. איך דאווען אויך פון א סידור סאמטיים. איך זאג נאר וואס דער רמב״ם וואס עס שטייט דא.

תפילה איז נישט קיין פראבלעם. תפילה וואס מ׳דאוונט תמיד, למשל, נישט צו די תפילה, די תפילה. תפילה איז עפעס א מענטשן די פארצייטיגע… ער איז געווען מיט פורקן… ער איז אזא פארעס די מקום געווארן איך גיין געווען חיים שפון בן-פוסקים. מען אכן וואס דער זעגן… ער קען שוין, ער קען שוין זיין די זאך. אבער איינער איז ווייל משתן זיין א זינגער, אדער עניטינג, אויב ער האט זיך נישט פארגערעטן די ווערטער וואס ער גייט זינגען פארדעם, נישט ווייל ער גייט מאכן א טעות, ווייל ער דארף קענען פאקעסן אויף די פערפארמענס, ער דארף קענען פאקעסן אויף די… עס וועל קומען נעטשורל, די וועט איז געקומען אזוי ווי א רגילת, נישט רגילת תפילת תפילת בפיפטע ארץ שטעיסט, רגילת תפילת תפילת פרקים.

הלכה כ׳: תפילה במקום סכנה – ברכה אחת

Speaker 1: וואס איז דא א טשענס אז א מענטש זאל נישט קענען, און קען תפילת מוסר ברשי חודש, ווי תפילת המהדות, וואס מאכט עס נישט אזוי אפט, ישרוך להזר תפילת, זאל מען מסדר זיין קודם די תפילה, ואחר איך עובד די מתפלל, כדי שלא יוקשל בא. אפשר מיינט ער נישט די כוונה, אפשר מיינט ער יא אזא חלק פון דער ערד, מאכט עס זכר שלא יוקשל בא, אפשר יא אזוי כוונה, אפשר מיינט ער זיין קאפ נישט זיין דא, ווייל ער גייט אינגאנצן פארטראכט אין שמונה עשרה, נישט שלום עליכם.

זאגט דער רמב״ם, נאך א זאך וואס קען אוועקנעמען די פאוקעס, ווען מ׳איז אין א מקום סכנה קען מען זיך נישט האבן קיין כוונות אין שמונה עשרה, אדער מקום גדודי חיה וליסטים. וויאזוי גייט זיין די תפילה? קען ער זיך נישט פאוקעסן אויף א לאנגע צייט, ווייל ס׳איז א שווערע צייט. מתפלל ברכה אחת, והיא זו. אה, דאס איז די גרעסטע קלענסטע תפילה, ס׳איז נאר איין ברכה. ס׳איז די תפילה קצרה פון די תפילה קצרה.

די ווערטער פון דער ברכה

Speaker 1: ער זאגט אזוי: “צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה”. זיי קענען זיך נישט פאוקעסן, נאר די ווערטער. מ׳איז אין א מקום גדודי חיה וליסטים. דו זאגסט אים די ווערטער, און כאילו איך האב נישט קיין כח אזוי אויסצופיגערן אפילו וואס איז גוט. געווענליך ביים דאווענען פיגערט מען אויס וואס איז גוט, מ׳בעט פאר יענץ. ער זאגט, איך האב נישט קיין כח. אייבערשטער, דו ווייסט וואס איז גוט, טו עס.

א וויציגער פשט אין “ולא יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים”

Speaker 1: און ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ווען א מענטש… א שוב צום הגה״מ זאגט מען, פון דעם זעט מען קלאר אז הגה״מ איז דא שוואך, ווייל דא די עיקר תפילה וואס מ׳איז אין מצוקה בלייבט נאר שמע תפילתנו, בלייבט נאר די מיטן די צרכים. און די תפילה מתפלל כשהוא מהלך, ס׳הייסט, ער מעג זיך מתפלל זיין כשהוא מהלך, מותר לעמוד במקומו.

די זעלבע זאך, איך טראכט, ווען א מענטש איז במקום חיה וליסטים, ער ווערט די פרנסה, יא? די ליסטים גייען אים קידנעפן, און די חיות גייען אים אויפעסן. בעט ער דעם אייבערשטן, גיב זיי אן אנדערע פרנסה. “בטובך הגדול”, טרעף פאר זיי עפעס אן אנדערע.

ווייסטו, ס׳איז געווען א גוי וואס איז געקומען צום רבי׳ן פאר א ברכה אין זיין פרנסה? יא, יא, יא. ער גיט פאר יעדן “גוויה גוויה די מחסורה”, איז דאך דאס וואס די חיות זוכן, יא? דו ביסט יעצט זייער “די מחסורה”. בעט דעם אייבערשטן, “ולא יכנסו לפניך תפילת חיות ועוברי דרכים”. אקעי, אבער איך מיין אז דיין פריערדיגע פשט איז געווען מער פשוט פשט. און “בטובך הגדול” זאגט ער דאך פשוט ארויס ווי א שטיקל צידוק הדין, אויב בין איך די בעסטע פרנסה… תפילה עושה פירות, אקעי, פאר איין מינוט, יא.

ווען מ׳קומט צו א זיכערן ארט – חוזר ומתפלל תפילה כתקנה

Speaker 1: כשמי גילי, זאגט ער, די תפילה איז נישט אזוי ווי א תפילה קצרה וואס מיר האבן געלערנט, וואס מ׳האט יוצא געווען, ס׳איז נאר אזא ריפלעיסמענט, נאר אזא פלעיסהאלדער. כשמי גילי, ישיבה דסקלה דאתי ביה רב יצחק, דעמאלטס חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תמני סרי ברכות.

דיסקוסיע: תפילת הדרך איז תפילה קצרה

Speaker 2: זייער סטענס, עס איז מער אזוי ווי אזא תפילת הדרך אזא?

Speaker 1: זייער גוט. סא די רמב״ם האבן, ברענגט ער, איך דענק אז מיר האבן עס געלערנט אמאל ביי אונז אין שיעור, עס איז אויסגעקומען אויב איך געדענקט. אז די רמב״ם ברענגט נישט זיין דאכט פון תפילת הדרך. ס׳איז דא די רמב״ם פארשטאנען, א תפילת הדרך איז נישט פשט אז דו האסט סתם באדארפט גיין אויף א וועג דארפסטו מאכן א תפילה. אבער יעדער גייט צו דאווענען, אבער דארט איז בדרך, ער קען נישט דאווענען קיין געהעריגע תפילה, ווי עס קומט זמן תפילה מאכט ער א קורצע תפילה, תפילה קצרה איז תפילת הדרך נעמט ער.

יא, אנדערע זאגן תפילת הדרך ווייל ער גייט זיך נישט קענען דאווענען פאר די נעקסטע דריי טעג, זאל ער כאטש דאווענען אויף אנפאנג וועג. אבער דא רעדט מען אזאיינער גייט, ער קען נאך צוריקקומען בשלום ביז זמן תפילה וואס ער קען גיין. וואס איז א סתירה די צוויי הלכות, איך ווייס נישט.

דארף דאס פארשטיין, אין תפילת הדרך וואס אונז זאגן און ענדיגט זיך אויך ברוך אתה ה׳ שומע תפילה, וואס קומט עס אריין פונקט דא אז א מענטש דארף מאכן א ברכה? עס שטייט אזוי א מקור, תפילת הדרך איז בעצם די תפילה וואס מ׳איז מתפלל, וואס איז א תפילה וואס איז בדרך קען מען נישט דאווענען די געהעריגע תפילה, אבער דא דאווענט מען יעצט וואס מען דארף די וויכטיגסטע וואס איז שמירה בדרך. אזוי דא שטייט די כולל אלעס, עס איז די בעזן אויף אלעס, אבער עס איז א רעפלעיסמענט פאר שחרית אדער מנחה אדער וואטעווער עס איז זמן תפילה.

אז דאס איז די סוד פון די תפילת הדרך, דאס איז די תפילה קצרה. אבער בעסיקלי ס׳איז כמעט נאר א התנצלות, איך קען נישט, נארמאלערהייט דארף א מענטש קענען האבן גענוג דעת צו קאווערן אלע צורכי עמך ישראל. אבער איך קען נישט יעצט, איך קען נישט יעצט קאווערן ניטאמאל די צורכי עמך ישראל מרובים, אפילו נישט די ראשי פרקים, ווייל איך בין אזוי אנגעשטרענגט, בעט איך דאך נאר זייער כלליות׳דיג. אזא מאכט זאל זיין גוט, עפעס איז איך מיין אז מען לייגט ער אויף אויף אים. אזוי בענעך, אז די בעהייסט געווערן. די האסט איך יא, די האסט איך יא, די האסט איך יא. אייבערשטער איז נישט בדרך, ער איז נישט סטאק נעבעך. אונזער שחרית איז שוואך, איך מיינער נישט אז דער אייבערשטער איז שוואך. אזוי שוין איס אייגעסטער איז שוואך. און מארגן האט מען לערנען ווייטער געוואלט די קולטע.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ד

דער שיעור לערנט הלכות תפילה פרק ד׳ וועגן די חמשה דברים המעכבים את התפילה: טהרת ידים, כיסוי ערוה, טהרת מקום התפילה, דברים החופזים, און כוונת הלב. ס׳ווערט באהאנדלט די שיעור הליכה למים (ד׳ מילין לפניו, מיל לאחריו), תקנת עזרא לבעל קרי און איר ביטול, און דער מנהג פון רחיצה לפני תפילה. אויך ווערט געלערנט די הלכות פון תפילה במקום סכנה (ברכה אחת), שיכור ושתוי, און די חשיבות פון יישוב הדעת קודם התפילה.