אודות
תרומה / חברות

זכור שגם אתה היית “עזבת דת” במצרים – ליל האפיקורסות (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון: שיעור פילוסופי שלם

1. מסגרת הפתיחה: טבע הלמידה והצמיחה האנושית

בני אדם הם מסוג הדברים ש*לומדים*. אלה המצליחים מגיעים לפריצות דרך—הבנה כלשהי של איך הדברים נראים, איך הם צריכים להיות, ומה הם אומרים. דרך תהליך זה, הם *גדלים*.

2. משל המנהרה: צמיחה פירושה להשאיר מאחור מאבקים קודמים

כשאדם גדל, הוא *עובר דרך* הדברים שהניעו במקור את חקירתו. זה כמו לחפור מנהרה—דוחף עפר, מניח קורות, עושה לבנים מבוץ—מתקדם צעד אחר צעד. בסופו של דבר, אתה פורץ אל “הארמון”. ברגע שהגעת, לא אכפת לך יותר מהעפר. הבוץ, מכניקת המנהרה—אלה היו רק התהליך. האדם שהגיע לא רוצה לשמוע על בוץ לעולם. השאלות שפעם כילו את כל עולמך נראות כעת טריוויאליות מנקודת המבט של מי שפרץ.

[סטייה צדדית: דוגמה חסידית]

מישהו שגדל בחסידות חב”ד מתייסר על השאלה האם “הרבי” בטקסטים חסידיים פירושו ממש הרבי או משהו אחר, האם זו כפירה, וכו’. זה מרגיש כמו הדרמה הכי גדולה בחייו. אבל אם הוא בסופו של דבר פורץ, הוא מבין: יש 7 מiliard אנשים, בעיות אמיתיות בעולם, וכל הוויכוח הזה אפילו לא היה שאלה טובה—”פשוט בלגן כזה”. השאלות הקודמות לא רק נענו; הן *עלו למדרגה גבוהה יותר*.

3. הסתייגות חשובה: רוב בני האדם לא באמת לומדים

הטענה שבני אדם הם “מסוג הדברים שלומדים” היא *חידוש* שצריך *להאמין בו*—זה לא תמיד נצפה. לפי התצפית (למשל, קריאת החדשות), בני אדם הם “מסוג הדברים שמוצאים דרכים חדשות להיות משוגעים כל יום”. הם לא משתפרים. הם לא לומדים. רק *מעטים* מבני האדם באמת לומדים.

4. טקסונומיה של אנשים

טיפוס ראשון: התקוע בנוחות (“תולעת בתבואה”)

משל הגמרא: תולעת שחיה בתוך גרגר חיטה חושבת שיש לה חיים טובים—היא לא יודעת שהיא לכודה בתוך גרגר. (מוזכר בהקשר לנבוכדנצר.) אנשים אלה—התקועים בנוחות—*חושבים שהם האנשים הטובים*, ורבים מאיתנו מאמינים בזה לגביהם גם כן. תפסיקו להאמין בזה. הם לא האנשים הטובים. הם פשוט תולעים בתבואה.

[סטייה צדדית: הטיפוס מליקווד]

טיפוס מסוים בליקווד: הולך למקווה בזמן, תופס את המנין הראשון, הכל מסודר ויציב. אתה אפילו לא יכול לומר “נבך” כי האדם מאושר. ברכת רבי נחמן לחסיד חלה: “אני אוהב אותך מאוד—הברכה שלי היא שעוד 10,000 שנה תבין את הבדיחות שלי.” אולי אחרי המוות, גן עדן, וגלגול טוב יותר, הם יתחילו להבין.

טיפוס שני: השואל

הטיפוס השני הוא האדם שלומד גמרא, שמע שזה אמור להיות מבריק, אבל מוצא שזה לא הגיוני—ושואל “מה קורה?” זה גם האדם שאומר:

– אף אחד לא יודע אם יש אלוקים.

– אם יש אלוקים, אף אחד לא יודע אם הוא נתן את התורה.

– מבקרי המקרא אומרים שהיו ארבעה מחברים של התורה, לא משה אחד.

– העולם מאוד עתיק. יש דינוזאורים.

אלה “העפר”—החומר שאתה דוחף דרכו בדרך לארמון. הם מרגישים עצומים כשאתה במנהרה, אבל מנקודת המבט של מישהו שפרץ, הם נשמעים כמו “האם לצבוע את העולם לבן או אפור?”

[סטייה צדדית: דינוזאורים והכחשה]

אלה שמכחישים שדינוזאורים קיימים כי הרב שלהם אמר כך הם פשוט לא בשיחה בכלל (“בכלל לא”)—אפילו לא טיפוס-שני השואל, פשוט לגמרי מחוץ למסגרת הלמידה.

5. האבסורד המרכזי של הניסוח האורתודוקסי המקובל של התכלית

הניסוח האורתודוקסי המקובל של *תכלית הבריאה* אינו רק שגוי אלא אבסורדי על פניו:

– הטענה שאלוקים ברא יקום בן 13-15 מiliard שנה, עם 8 מiliard אנשים, דינוזאורים וכו’, כדי שמספר קטן של גברים בליקווד ילמדו עקיבא איגר או ילמדו רש”י—זה מגוחך באופן מובהק.

– זה לא *קושיא* על השיטה—זה *צחוק שבצחוק*, כלומר זה אפילו לא מגיע לרמה של ביקורת רצינית.

“שגוי יהיה מחמאה”—שגוי מרמז שיש נקודה שחלקית לא נכונה; לזה אפילו אין נקודה. זה דומה לפסיכוזה או סכיזופרניה.

[סטייה צדדית: אוכלוסיית העולם ותיאוריות קונספירציה]

ריף הומוריסטי קצר על אי הוודאות של מספרי האוכלוסייה העולמית—נתוני מפקד אפריקאיים לא אמינים, תחזיות האוכלוסייה של פול ארליך—ממוסגר כתיאוריית קונספירציה חדשה.

הרחבה: מצה וחמץ

האבסורד מתרחב לחומרות קיצוניות סביב מצה וחמץ בפסח—הרעיון שכל היקום נברא כדי שאנשים יתעסקו בשאלה האם המצה שלהם קרובה מדי לחמץ. הזוהר מלמד שמצה וחמץ חולקים את אותן אותיות—אבל הפרקטיקה האובססיבית מחמיצה את הנקודה לגמרי.

6. ההיגיון המעגלי של ההתגלות

איך אתה יודע שהספר (התורה) אמיתי? כי 600,000 איש היו עדים להר סיני. איך אתה יודע ש-600,000 איש היו עדים? כי הספר אומר כך. זה היגיון מעגלי, ומבוגרים צריכים להפסיק לחזור על זה באופן לא ביקורתי.

7. ביקורת “נזר הבריאה”

הרטוריקה של ההנהגה האורתודוקסית—לקרוא לתלמידי ישיבה *נזר הבריאה*—מכוונת ישירות:

– בן 16 שקרא רק שישה עמודים של גמרא ולומד שקידושין הוא קנין אישות ולא קנין בועלות נאמר לו שהוא תכלית כל הבריאה.

– זה מתרחב לטענה שתלמידי ישיבה שעושים “את הדבר האמיתי” צריכים להרגיש גאים בזמן שחיילים מקריבים את חייהם כדי להגן עליהם. זה ממש מה שמלמדים, וזה בבירור מטורף.

[סטייה צדדית: הגדרות תוכן של יוטיוב לילדים]

סטייה הומוריסטית על יוטיוב ששואל האם סרטונים מיועדים לילדים, מציין שסימון “לילדים” משבית את תכונת המיני-פלייר—הדרך של יוטיוב “להגן על ילדים”.

8. ביסוס קרקע משותפת: “עד כאן”

כל מה שנאמר עד כה הוא *מוסכם* על הקהל. כל מי שצפה בתוכן קודם ועדיין חושב שהשקפה המקובלת הגיונית צריך “לחשוב מחדש על כל חייו וחיי סבו”. הרב סליפקין ואחרים מעלים את הביקורות האלה כבר שנים—הנקודה שלהם מוכרת, אבל “כבר הבנו את זה, אנחנו בני ארבע עשרה”.

9. הבעיה החדשה: מה קורה אחרי שאתה עוזב

הבעיה האמיתית, החדשה, אינה האבסורד של השקפת העולם המסורתית (שהיא מוסכמת), אלא מה קורה לאנשים שבאים מהעולם הזה ומבינים שהוא אבסורדי. “אני ואתה והוא… פחות או יותר באנו משם.” כשאנשים מבינים את האבסורד, “כל מיני דברים מעניינים, כל מיני דברים מצחיקים קורים.” סדרות טלוויזיה ישראליות תיעדו את התופעה הזו.

10. סיפור להמחשה: הרב שלמה קוצ’ינסקי

הרב שלמה קוצ’ינסקי היה *יונגערמאן* בישיבה. אחרי רצח רבין, הוא התחיל לשאול האם *יידישקייט* גורם לאנשים לרצוח ראשי ממשלה. הוא עבר דרך “כל התחנות” של ספק ושאלות, בסופו של דבר עזב את העולם האורתודוקסי כדי להיות פרופסור, ו—בטוויסט אירוני—בחר ללמוד ישיבות ליטאיות באופן אקדמי לדוקטורט שלו. המחקר האקדמי הזה יכול היה להיעשות ב*בית המדרש* עצמו.

אנקדוטת החוקר היפני

קוצ’ינסקי פגש יפני שבא לירושלים ללמוד חכמה יהודית. כשקוצ’ינסקי ניסה להסביר את ההבחנות הפנימיות בין יהודים דתיים (חרדים, דתיים וכו’), היפני היה מבולבל לחלוטין. מנקודת מבט חיצונית, המחלוקות הפנימיות העזות (כיפה לבנה מול כיפה כחולה, איזה רבי נכון) נראות אבסורדיות כמו שבט מרוחק שנלחם על כמה קצוות לשים על חנית. המחלוקות האלה אינן על המציאות; הן משחקים פרוכיאליים שטועים למשמעות קוסמית.

11. טיפולוגיה של שלושה שלבים של “עזיבה” (אפיקורסות)

שלב ראשון: הדחייה “הטיפשית”

הסוג הראשון פשוט דוחה הכל מתוך אכזבה או בורות—כפירה גסה, לא רפלקטיבית. אין שום דבר ראוי להערכה בשלב הזה. למרות שאולי יש גרעין של אמת בהכרה בבעיות, זה לא משהו לשאוף אליו. לומר “הלוואי ולא ידעתי” או “בורות הייתה טובה יותר” מושווה לרצון להיות “קבור בעפר”—לבחור במקדש מבלי לבחון את התולעת בפנים.

שלב שני: “כל זה שטויות, בואו נתפלל לאלוקים ישירות”

הסוג השני מכיר שכל השיטה של פרקטיקה דתית מפורטת ומחלוקת היא שיגעון (“סדרי משיגעס”) ורוצה לעקוף את זה למשהו יותר ישיר או אותנטי.

שלב שלישי: השואל הרציני

הסוג השלישי הולך רחוק יותר: העולם לא נברא כדי שפשוט “תלמד” (לימוד תורה כמטרה בפני עצמה)—זה ברור. אבל גם, העולם לא נברא רק כדי *לתקוף* את האנשים הדתיים. גם “יהדות רציונליסטית” אינה התשובה (מתוארת כ”שטויות עוד יותר גדולות”). האדם הזה אומר: אנחנו צריכים באמת להבין בשביל מה העולם נברא. רוב האנשים לא יכולים באמת *לחיות* מהמצפון הביקורתי הזה לבדו—אתה לא יכול לקיים חיים רק על שלילה ושאלות.

12. בעיות אמיתיות מול בעיות מזויפות

בעיות מזויפות/לא רלוונטיות:

– האם הצמצום היה מילולי או מטפורי?

– האם הגר”א צדק או הבעל התניא?

– בדיוק כמה אנשים היו בהר סיני—600,000 או 500,000?

– האם בן-גוריון היה שליח אלוקי או חילוני רשע?

בעיות אמיתיות (אפילו יהודיות ספציפיות):

– ה”בעיה היהודית” / “בעיית היידיש”—דילמה היסטורית אמיתית: האם יהודים צריכים לשמור על נפרדות כשזה הוביל לרדיפות במשך 2,000 שנה? או למצוא פתרון אחר? המוחות הגדולים ביותר התמודדו עם זה במשך 200 שנה בלי פתרון.

– אלה שמצמצמים את זה לסיסמאות דתיות מפלגתיות (מסגור סאטמר מול ציוני-דתי) “מתווכחים באיזה צד של העפר לדחוף” בזמן שמנסים לחפור דרך הר כדי להגיע לארמון.

האפיקורסים (כופרים/חילונים) לפחות התעסקו במציאות: מרקס הציע פתרון, אחרים הציעו פתרונות—אלה היו ניסיונות רציניים להתמודד עם שאלות אמיתיות, גם אם פגומים.

13. הפיבוט: אפילו אחרי כל הביקורת הזו, השאלה הקיומית נשארת

כן, הרבי שלך אולי היה טיפש, השיטה אולי שבורה—אבל האם אתה יודע למה נבראת? האם אתה יודע את משמעות החיים? זו שאלה רצינית באמת, אמיתית באמת—לא משחק תיאולוגי מזויף. וגם בלי להיות מסוגל *להוכיח* את זה בצורה קפדנית לכל אתאיסט, להיות “בחור ישיבה” (להקדיש את עצמך ללימוד/מחשבה תורנית רצינית) זה עדיין “דבר די טוב לעשות עם הזמן שלך”.

תת-דיון: האם זו לא אותה שאלה של בחור הישיבה?

תלמיד מאתגר: האם אנחנו לא שואלים את אותה שאלה כמו בחור הישיבה? השאלה זהה אבל ה*מסגור* וה*בגרות* שונים. השפה מקשה להבדיל, אבל ההבחנה אמיתית.

14. הבדידות של השלב השלישי: מי החברים שלך?

האדם בשלב השלישי מתמודד עם בעיה חברתית: אין להם קהילה שנותרה. אפשרות אחת לחברות מופיעה:

להתיידד עם ה-OTDs (יצאו מהדרך / אלה שעזבו את הדת): הם נראים כמו אנשים נורמליים, מעוגנים, שחיים בעולם האמיתי, לא ב”לה לה לנד”. האדם בשלב השלישי חושב: אולי נוכל ללמוד אחד מהשני, לעבוד על דברים ביחד—מכיוון שאף אחד לא מאמין במערכת הישנה, אולי הם יכולים לגלות באופן שיתופי איך לחיות בצורה משמעותית. חשיבה וחקירה הופכים לפרויקט המשותף.

15. ההתכנסות של ה”פרום אפיקורס” ואדם ה-OTD

הגישה: לפגוש אותם היכן שהם נמצאים

כשאתה פוגש מישהו שיצא OTD, התגובה הכנה אינה לנסות להחזיר אותו אלא לפגוש אותו היכן שהוא נמצא: “אתה לא מאמין בכלום? תודה רבה, גם אני לא.” מנקודת ההתחלה המשותפת הזו, חשיבה, למידה, והבנת דברים היא עצמה פרויקט חיים ראוי.

הרבי מקוצק כמודל ל”פרום אפיקורס”

אנקדוטה מחבר שחשב בהתחלה שהרבי מקוצק היה דמות “פרום עם חן” קונבנציונלית—רגשי, בוכה על אמונה. אבל אז החבר הבין: הרבי היה אפיקורס גדול יותר מאנשי ה-OTD עצמם. זה בדיוק *למה* הוא בכה—כי הוא ראה דרך החסידויות המקובלות והתמודד עם אותו ריק. הרבי הגיע לנקודת המשבר (“כל זה לא שקעטין”) בגיל 15, בעוד שאדם ה-OTD הטיפוסי מגיע לשם בגיל 35 אחרי שעבר את כל תהליך העזיבה.

הריקנות של מסלול ה-OTD

חיי OTD לא מציעים יעד אינטלקטואלי או קיומי מהותי:

– זיכרונות OTD הם “לא ספרות טובה, לא פילוסופיה טובה, לא חיים טובים”

– תוכניות כמו Footsteps נותנות לך תעודה, אבל אז מה?

– אחרי 10 שנים של מסע ה-OTD, אתה מתמודד עם אותה שאלה: “עכשיו מה אתה עושה עם החיים שלך?”

[סטייה צדדית: תהליך הסינון של הילל/Footsteps]

ארגונים כמו הילל בודקים מתקשרים כדי לוודא שהם באמת OTD. מכיוון שהם מחלקים כסף לחינוך, אנשים פרומים יכולים בקלות לתמרן את המערכת על ידי טענה שהם מתאימים לקריטריונים תוך שמירה על שמירת מצוות. זה מוביל לתרחיש קומי שבו “כל האנשים שמקבלים כסף הולכים להיות רק בחורים פרומים”.

16. הרבי שמנסה “לעזור” לאנשי OTD

קשת נרטיבית של סוג מסוים של רבי/מורה:

1. הוא מבין שפרומקייט קונבנציונלי חלול

2. הוא מחליט להתעסק עם אנשי OTD, חושב שהם צריכים את עזרתו

3. הוא מגלה שהם לא צריכים טיפול—הוא צריך טיפול גם

4. ההסברה שלו לא באמת עובדת

5. הוא מחליט שהחיים הטובים זה עדיין ללכת לבית הכנסת בשבת

6. הוא הולך לבית הכנסת ולא מוצא שם אנשי OTD (כי יש להם מקומות “טובים יותר” להיות בליל שישי)

[סטייה צדדית: בית כנסת ברסלב מול גלילה אינסופית מול מועדונים]

חילופי דברים הומוריסטיים על השאלה האם מוזיקה וריקודים של ברסלב טובים יותר מגלילה אינסופית בליל שישי (פסק דין: כן, באופן שולי). דיון על השאלה האם ללכת למועדונים הוא חלופה אמיתית. התייחסות לדמות (דוד גרוסמן) שעושה הסברה במועדונים—שזו רק דרך להצדיק ללכת למועדונים בעצמך. רוב האנשים שמנסים לעשות הסברה לשמירת מצוות במסגרות מועדונים נכשלים.

17. ההבנה המרכזית: האדם ה”פשוט” הפרום אולי הבין את זה גם

דמות הרבי בסופו של דבר שוקלת מחדש: אולי האדם שנותן את הדרשה על הנזיר אינו תמים כפי שהניחו. אולי חסר לו שפה מתוחכמת—לא קרא פילוסופיה או ספרות—אבל הגיע לאותן מסקנות קיומיות דרך האידיום שלו. אם שמו סולובייצ’יק, הוא יכול לנסח את זה באלגנטיות; אחרת, הוא “בוכה ונותן דרשות” כאופן הביטוי הטוב ביותר שעומד לרשותו. הוא עושה מה שהאפיקורס המתוחכם רצה לעשות בכל מקרה—לחיות בצורה משמעותית בתוך המסורת.

18. תזה מרכזית: בחורי ישיבה חופשיים יותר אינטלקטואלית מאנשי OTD

טענה פרובוקטיבית: בחורי ישיבה בדרך כלל “גדולים יותר” (נועזים יותר אינטלקטואלית) מאנשי OTD. ההיגיון:

– אנשי OTD *תקועים*: הם יכולים רק לבדוק שאלות (*קושיות*) שמאמתות את בחירות החיים שכבר עשו על ידי עזיבה

– לבחורי ישיבה

בחורי ישיבה יש את בחירות החיים שלהם נעשות עבורם על ידי המערכת, אז באופן פרדוקסלי הם חופשיים לשאול כל שאלה שהם רוצים

– הם מבטאים את הספקות שלהם בשפה מקודדת חסידית: “אין הוכחה שאלוקים קיים, אבל יש לנו אמונה פשוטה” (שזו באמת דרך מתוחכמת לומר “אני אפיקורס”)

– או שהם אומרים “אין לי חיות בתפילה”—שזה באמת אומר משהו עמוק יותר

19. אנקדוטה אישית: אפיקורסות של ילדות

כבחור צעיר בחודש אלול, הדובר אמר שהוא לא רוצה לעשות תשובה. בחור אחר לא יכול היה להבין את זה—אם אתה מאמין בגיהנום על אי-חזרה בתשובה, למה לא? הדובר ניסה לנסח משהו יותר יסודי: כל “משחק” התשובה בעייתי אם אתה לא באמת מאמין במסגרת שכר ועונש.

20. רוב האנשים לא באמת מאמינים בשכר ועונש

רוב האנשים הפרומים, אם לוחצים עליהם בכנות, לא באמת מאמינים במערכת העסקאית של שכר/עונש (בהשוואה לכרטיסי ארקייד). הם אומרים שכן ב”דרכים מצחיקות”, אבל אי הנוחות מורגשת. רק ה”צדיקים הגדולים” ששכנעו את עצמם לחלוטין באמת מחזיקים באמונה הזו.

21. “אני רוצה להתקרב להשם” כעדות לחוסר אמונה

כשמישהו אומר “אני רוצה להתקרב להשם”, זה עצמו עדות שהם לא באמת מאמינים. אנשים שבאמת מאמינים לא ממסגרים את זה כרצון “להתקרב”—יש מרחק מרומז שחושף את המלאכותיות של הרגש.

22. קריסת האמונות המסורתיות בקרב השומרים

העולם הליטאי הוא דוגמה: ברגע שהם התחילו לאמץ את השפה של “קירבה להשם”, הם במקביל נטשו אמונות מסורתיות מהותיות. האם מישהו מהם עדיין מאמין ב*תחיית המתים*? הם לא—וזו אפילו לא *כפירה*. המושג הפך כל כך רחוק מהמציאות החיה שהוא נרשם כאבסורדי, “מעבר לכל העניין”.

23. מבחן “תגיד את זה בפשטות” — גלאי שקר לאמונה

אם אתה מכריח אדם דתי לנסח את האמונות שלו בשפה פשוטה, שיחתית—בלי ז’רגון דתי או מסגור טקסי—הם לא יכולים לעשות את זה. דוגמה: “אתה מאמין שהאלוקים שברא את העולם חושב שאם אתה שם את הקופסאות האלה, והן מרובעות לחלוטין, הוא נותן לך חיים טובים, ואם לא, ישר לגיהנום?” אף אחד לא יכול לומר את זה באופן טבעי בלי להתכווץ, להתפתל, או לצחקק. זה מבחן גלאי שקר לא פורמלי.

על תפילה: ככל שמישהו מצחקק או מזיז את עצמו באי נוחות יותר כשהוא מסביר למה הוא מתפלל, כך הוא פחות באמת מאמין שזה עובד. באופן אמפירי, תפילה ואי-תפילה מניבות אותן תוצאות—אותו “אחוז” של תוצאות.

על עוצמה פרפורמטיבית: ככל שהביצוע הפיזי מפורט יותר (התנדנדות, לחיצת הפנים, מחוות דרמטיות), כך זה מסמן יותר בלוף או הסתרה במקום שכנוע אמיתי.

24. אנלוגיית הרמזור — חובות אמיתיות מול מבוצעות

לעצור ברמזור אדום הוא מעשה אמיתי, בעל השלכות—מכוניות עלולות לפגוע בך. אף אחד לא מבצע כבוד דרמטי ברמזור אדום—הם פשוט עוצרים. אבל עם מצה, יש טקס מפורט. האסימטריה הזו חושפת שהמעשה הטקסי “מזויף” במובן שהוא לא נושא את אותה מציאות מיידית, מורגשת. דברים אמיתיים לא דורשים דגש פרפורמטיבי.

הרחבה: כל מצווה שנעשית עם *גרטל* (חגורה טקסית) או תלבושת מפורטת חשודה. המצוות שנעשות באופן מזדמן—כמו בניית סוכה בחולצת טריקו—הן האותנטיות. הבחור בלבוש רבני מלא שמצטלם בזמן “בניית” סוכה לא באמת בנה אותה. הבחור בחולצת הטריקו כן.

25. השלכה לקירוב: הוראה לאנשים “נורמליים” מול OTDs

כל מורה שפונה לאנשים “נורמליים” (לא שומרי מצוות או שומרים באופן רופף) עושה בעצם את אותו דבר כמו מישהו שעושה הסברה ל-OTDs. ההבדל היחיד הוא שאנשים “נורמליים” בריאים יותר רגשית וקל יותר לעסוק איתם, בעוד ש-OTDs לעתים קרובות נושאים טראומה—התעללות, משפחות שבורות, גירושין, בעיות משמורת—שמקשה על שיחה פרודוקטיבית הרבה יותר.

26. הקושי המרכזי: גישור בין “נקודת המבט של אדם נורמלי” לאמת דתית

זו הבעיה הקשה ביותר בחינוך/הסברה דתית:

נקודת התחלה: מנקודת מבט של “אדם נורמלי”, פרקטיקות דתיות נראות אבסורדיות—ברית מילה, טקסי קבורה וכו’. חב”דניקים טובים בהכרה בזה מראש (“אם הייתי אומר לך ששבט בפפואה גינאה החדשה עושה את זה, היית אומר *נבך*”).

נקודת סיום: קיים הסבר אמיתי שבו *ברית מילה* באמת מקרבת אותך להשם, שבו הטקסים נושאים משמעות עמוקה.

הבעיה: איך אתה עובר מאחד לשני *באותה שיחה, באותו טון קול*? יש מעבר מורגש ברגיסטרים—כשמסבירים את האבסורד, הטון מזדמן וקומי; כשנותנים את ה*שיעור* על משמעות, זה עובר לכבוד. הקול שמחזיק את שניהם בו זמנית לא ניתן למצוא.

זה אולי האתגר הפדגוגי והפילוסופי היסודי: להעביר אמת דתית בלי (א) גרסת הסטנד-אפ שלועגת להכל, או (ב) השיעור הכבוד הסטנדרטי שמתעלם מהאבסורד.

27. גשר מוצע אחד: חשיפת “אורח החיים ברירת המחדל” כשאלתי באותה מידה

משתתף מציע שהגישה הקלה ביותר היא להראות לאנשים שהדחייה שלהם את הדת—מה שהם מדמיינים כאורח חיים חילוני “ברירת מחדל”—היא עצמה בחירה, ושאלתית באותה מידה כמו החיים הדתיים שהם עזבו.

הגמביט של גזענות: לדחות טקסים דתיים כ”פרימיטיביים” תוך קבלת חיים מערביים חילוניים כ”נורמליים” היא עצמה צורה של שוביניזם תרבותי או אפילו גזענות. “כל הבעיה שלך עם יהדות מבוססת על גזענות”—זה מוכר כ”משחק” רטורי אבל יש לו פוטנציאל.

הריקנות של החלופה: אם מישהו עוזב את היהדות כי סיפור “600,000 בהר סיני” לא מסתדר, מה הם בוחרים במקום? “מר גולל אינסופית”, “מר סוחר מניות שעובד 19 שעות ביום וחושב שזה חיים.” ברירת המחדל החילונית לא מעוגנת יותר רציונלית או משמעותית מהחיים הדתיים שנדחים.

28. בעיית “ועכשיו מה?”: דחיית המערכת בלי חלופה

נניח שמישהו מסיק שהתוכנית המסורתית לא עומדת. מה אז?

– החלופות—להיות *עם הארץ*, גולל אינסופי, סוחר מניות—שאלתיות באותה מידה.

טענת נגד מתלמיד: להצביע על פגמים במערכות אחרות אינו תשובה לבעיות הפנימיות של *המערכת הזו*. זה טיעון שלילי, לא חיובי.

אנלוגיית ה”פצעון”: המערכת הנוכחית עונה על שאלה אחת ופותחת מאה—אבל החלופה (עזיבת המערכת) עשויה לענות על שאלה אחת תוך *הרס* של מאה תשובות מוסדרות. זה כמו למצוא פצעון על היד שלך ולהחליט לקטוע את היד—רק כדי לגלות שאתה צריך את היד שלך להרבה דברים אחרים.

הבהרה: השואל לא החליט כלום

האדם ההיפותטי לא *החליט* לעזוב—הוא באמת חושב. המסגור הזה מתקבל, אבל חשד נשאר כלפי אנשים ש”פתאום” נוטשים את המסגרת.

29. הבעיה המרכזית מוצהרת ישירות

מה שבאמת קורה בפועל: ללמוד מה הזוהר אומר על *ברית מילה*, לתת *מהלך* (גישה פרשנית) כדי להסביר את זה, לנסות להבין את זה. השאלה של התלמיד (שברית מילה נראית “משוגעת”) לגיטימית. אבל הגשר הנרטיבי—הסיפור הקוהרנטי שמוביל מהשאלה הגולמית, המטרידה (“למה לחתוך תינוק?”) למשמעות ברמה הגבוהה יותר שהזוהר דן בה—לא ניתן לספק בביטחון.

[סטייה צדדית: “למה לא פשוט למחוק מילה?”]

תלמיד מציע: לשמור על כל מה שיפה ביהדות—גפילטע פיש, שבת, קהילה—ופשוט למחוק ברית מילה. תגובה: גפילטע פיש גרוע יותר מברית מילה (“לפחות למילה יש משמעות; גפילטע פיש הוא פשוט שבטי”). זו שאלה ספציפית, לגיטימית אבל לא השאלה שמטופלת. לומר “גם לשבט האחר יש פרקטיקות מוזרות” זו לא תשובה אמיתית—זו התחמקות. “אני מסכים איתך” (אלץ איז א משל — “הכל משל”)—זו לא אפולוגטיקה.

30. האמונה האמיתית: יש משמעות

למרות ההסכמה עם כוח השאלה: יש משמעות, סיבה, *שכל*, אמת בדיון של הזוהר על ברית מילה. הדיון ברמה הגבוהה יותר הזו הוא עצמו גרסה מוגברת של שאלת התלמיד—לא דחייה שלה, אלא עיסוק בה בשכבה אחרת.

31. תיאוריית “ההפשטה השכבתית” (אנלוגיה מרכזית)

כל ההישגים האנושיים—טכנולוגיה, שפה, מחשבה, תרבות—בנויים בשכבות, כל אחת על גבי השנייה.

אנלוגיית המחשב

– בבסיס: ביטים מתהפכים דרך שערי לוגיקה.

– מעל זה: קוד מכונה, שכבות רשת (רשמית 7, באמת יותר), קוד ברמה גבוהה יותר, וכן הלאה—אלפי שכבות.

– בראש: משתמש שמנהל שיחה עם AI דרך חתיכת זכוכית.

– אנחנו יכולים לדון באופן אינטליגנטי בשכבה העליונה (“קופסה שחורה” / הפשטה) בלי להבין כל שכבה מתחתיה.

מבחן האי הבודד

עם זאת, אתה לא יכול *לשחזר* את המערכת מהשכבה העליונה לבדה. אם נזרק על אי בודד, לדעת “איך להשתמש במחשב” חסר תועלת—תצטרך לגלות מחדש סיליקון, לוגיקה (אריסטו), לוגיקה סימבולית פורמלית (הוגים מימי הביניים), הרעיון של מימוש לוגיקה במעגלים, וכן הלאה. אתה לא יכול לתת סיפור קוהרנטי של איך להגיע ממציאות בסיסית לשכבה העליונה. היסטוריות של מחשוב נותנות סקירות ברמה העליונה, אבל אף אחד לא יכול באמת לשחזר את הדרך.

יישום לתרבויות ולהשקפות עולם

תרבויות, אידיאולוגיות, והשקפות עולם דתיות עובדות באותה דרך—בנויות שכבה על שכבה מנקודת התחלה כלשהי (בין אם “אי בודד” או אלוקים שנותן לאדם ידע). גם אם אלוקים נתן לאדם את כל הידע, עדיין לקח לאנושות זמן לעבוד דרך השכבות. חפצים של שכבות נמוכות יותר “דולפים” לשכבות גבוהות יותר—יוצרים תכונות מוזרות, לכאורה בלתי מוסברות.

32. טעות השואל ההרסני (אנלוגיית האייפון/מאה שערים)

כשאנשים עוברים את משבר השאלות:

– ממבט חיצוני, כל המערכת נראית כמו שטות—”אתה לא יכול לדבר עם חתיכת זכוכית ולקבל תשובות.”

– אז הם מנפצים את המערכת (אנלוגיה: לנפץ אייפון במאה שערים במדורת החמץ כי “אייפונים טרפים”).

אחרי פסח, הם מבינים: רגע, המכשיר באמת פתר בעיות אמיתיות.

– אז הם עשויים לגלות מחדש באופן אורגני *למה* דברים מסוימים היו שימושיים—דרך החוויה שלהם עצמם של צורך בחישוב, צורך בכלים, צורך שהמריצה תהיה בגודל הנכון.

הפואנטה: “הבחור שנתן לי מחשבון לא היה רק שמאן מוזר שמשחק במספרים”—השכבות המופשטות, לכאורה חסרות הטעם, מתגלות כחיוניות באופן מעשי.

33. יישום התיאוריה השכבתית לברית מילה — בעיית ההעברה

חזור ל”גן עדן”—עירום, מתחיל מאפס. לאנשים יש ילדים. יש להם רעיונות שהם רוצים להעביר לילדים האלה. איך אתה באמת מעביר את השקפת העולם שלך לדור הבא?

– “אני אכתוב ספר”—אבל מיליוני מילים נכתבו וילדים לא קראו אותן. פרופסורים כותבים ספרים שמנים שילדיהם לא יודעים את השמות שלהם. כתיבה אינה הדרך.

אתה צריך סמן פיזי, מגולם—אתה עשוי לשקול לעשות חתך באוזן של הילד שלך (מה שהופך אותך ל”המוזר”), אבל אז אתה מבחין שלערלה של יילוד יש עור עודף שלא משרת מטרה ברורה—”אפשר גם לחתוך את זה.”

זו תיאוריה של מקור ברית מילה: היא התעוררה כפתרון לבעיה היסודית של יצירה ושימור של תרבות. זה ספקולטיבי (“סתם סיפור שהמצאתי”) אבל התיאור הסביר ביותר.

34. יצירת תרבות קשה במיוחד

עדות אמפירית: אנשים בקליפורניה ניסו ליצור תרבויות נגד במשך חמישים השנים האחרונות—”כולן נכשלו.” הנכדים שלהם או לא קיימים או נמצאים בגרסה שלישית, שונה מהכת המקורית.

בעיית כללים שנראים שרירותיים: תרבות דורשת פרקטיקות ספציפיות, לפעמים לכאורה שרירותיות. פרקטיקות תרבותיות פונקציונליות הן תמיד “מעלות הרחק” ממשהו שנראה לא רציונלי, ואתה לא יכול לבנות תרבות בלי לקבל את זה.

35. מודל OSI מיושם להצדקה תרבותית

אפשר, באופן עקרוני, לעקוב אחר כל פרקטיקה תרבותית (כמו ברית מילה) לאורך כל הדרך דרך כל שכבה של ה”OSI” (המודל השכבתי), להראות איך היא מצטמצמת לרצון/צורך בסיסי. אבל:

זה לא מעשי—בדיוק כפי שאתה לא בונה מחדש מחשב מחול בכל פעם שאתה משתמש בו, אתה לא גוזר מחדש כל פרקטיקה תרבותית מעקרונות ראשונים בכל פעם.

מדיטציה של דקארט מוזכרת: לפרק דבר אחד בחייך ולהרכיב אותו מחדש הוא תרגיל בעל ערך, אם כי דקארט עשה את זה “בדרך מוזרה.”

36. התוצאה הטיפוסית: החזרת אמונה (אמונת חכמים)

כשאנשים באמת עושים את התרגיל הזה של פירוק ושיחזור, הם בדרך כלל בסופו של דבר מחזירים את אמונתם—במיוחד “אמונת חכמים”. הם מבינים:

– הם כנראה לא יכולים ליצור משהו טוב יותר מהמערכת התרבותית הקיימת.

– אם הם יכלו לשפר אותה, זה יהיה “עוד תיקון אחד”—שזה בדיוק מה שרבנים תמיד עשו: הוספה, הסרה, או התאמת כללים בתוך המסורת.

דוגמה של פאה: מצוות תורה שחוזרת שלוש או ארבע פעמים, ובכל זאת הרבנים למעשה ביטלו אותה כי “זה לא עובד” בנסיבות שהשתנו. זה מתועד בשולחן ערוך. המסורת תמיד עשתה סוג זה של התאמה פרגמטית.

השלכה לברית מילה: אם אתה חושב שזה לא עובד, בסדר—”אתה צריך לעשות את העבודה” של להראות את זה, והמערכת יכולה להכיל שינוי. אבל דחייה מזדמנת אינה מספיקה.

37. הבעיה הפדגוגית היסודית: אתה לא יכול לקצר את התהליך

הצדקה רציונלית בכל רמה אינה מספיקה כדי לשכנע מישהו שלא חי דרך החוויות הרלוונטיות.

– סיפור ברית המילה שסופר למעלה הוא “במידה מסוימת בזבוז זמן”—לא כי הוא שגוי, אלא כי הוא לא שלם (התיאור האמיתי “ממשיך מעבר לזה”), ובפועל, תמיד מתחילים משכבה גבוהה יותר, בדיוק כפי שכותבים Python במקום C, או שואלים את ChatGPT במקום לקודד ידנית. אתה רק חופר למטה לשכבות נמוכות יותר כשמשהו נשבר או שאתה צריך לתקן באגים.

דילמת בית הספר/הוראה

– תלמידים שבאים ללמוד “את התהליך” מרגישים מרומים אם אתה לא נותן להם את הגזירה המלאה.

– אבל לעבור דרך “כל הטעויות המצחיקות שיש לכולם כל הזמן” הוא בזבוז זמן עצום.

תלות בנתיב: תכונות רבות של מערכות קיימות (מחשבים, תרבויות) קיימות בגלל בחירות היסטוריות שרירותיות—אולי אפילו “מבוססות על אסטרולוגיה.” הן עובדות, אבל לא ניתן להצדיק אותן באופן מלא בכל רמה. לנסות לבנות מחדש מאפס הוא “לא שווה את המאמץ.”

38. אדם ה-OTD לא ניתן להגיע אליו בטיעונים בלבד

האדם שהסיק “אין אלוקים” והכיר שההוכחות של הרבי שלו היו טיפשיות (למשל, הטענה של רב אלחנן וסרמן שאף אדם חכם לא מכחיש את אלוקים, שהיא “פשוט שגויה”)—האדם הזה לא ניתן להחזיר בטיעונים לאמונה, אפילו עם תשובות טובות.

– **”סיפור צ

ריך לקרות להם”**—הם צריכים לגדול, לעבור חוויות חיים שמביאות אותם למקום שבו הטיעונים הופכים משמעותיים.

– הערכת הקהל של הנרטיב של ברית המילה עובדת רק כי “אתם כבר עברתם את זה לפני שש שנים או משהו כזה.”

[סטייה צדדית: עומק פילוסופי של הבעיה]

– האם אתה יכול לשכנע מישהו שיש “חומרים בעולם”? שיש “אדם בעולם”? כנראה שלא ברמה הכי בסיסית—אתה אפילו לא יכול לגרום למישהו לראות את הבעיה.

– המשימה האמיתית היא לגרום למישהו להעריך “את גודל הבעיה שתרבות אמורה לפתור.”

– אולי אתה צריך רק “סיפור אחד או שניים של ברית מילה” כדי להמחיש את הדפוס—לא תיאור ממצה.

39. ניסוי המחשבה של החילוניות 2025

נקודת מבט של “חייזר ממאדים” על חיים חילוניים עכשוויים:

– אנשים מבלים ~6.5 שעות ביום בהסתכלות על “קופסת זכוכית” (טלפון/מסך), צופים באחרים עושים “משימות קטנות הדרגתיות” במשך עשר שניות בכל פעם.

– זו הגדרת ברירת המחדל של רוב האנשים לפנאי: “אני רק צריך להירגע.”

השאלה הרטורית: “קיווינו להגיע לכאן?” האם זו נקודת הסיום האידיאלית של הציוויליזציה האנושית? “משהו אולי השתבש” במצב האנושי.

– הנקודה אינה לגנות אלא לעורר סקרנות: “אולי יש דרך אחרת לחיות את החיים שלך.”

אבל מי הקהל לטיעון הזה?

הטיעון הזה מיד מערער את עצמו:

אתה לא יכול לתת את הדרשה הזו לאנשי OTD—הם לא יקבלו אותה.

– אתה יכול לתת אותה רק ל“החברה הפרומה” או לאנשים שכבר יציבים.

“קודם אתה צריך להיות יציב”—נאמר בדגש.

40. [סטייה צדדית] רב ישראל סלנטר כמודל של ניסיונות פתרון

רב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, היה דמות מודרנית להפליא:

– הוא יצר תוכניות לכל דבר—לימוד תורה במקום העבודה, פרויקטים של הנדסה חברתית.

– הוא היה הראשון לפתח תוכניות מובנות ל*בעלי בתים*.

– בסופו של דבר הוא התנגש עם יותר מדי אנשים בעולם הפרום, היה לו בן שהפך חילוני (רופא/מתמטיקאי בפריז או בגרמניה), וויתר על הקהילה הפרומה.

– הוא פנה לעבוד עם היהודים ה*פריי* (חילוניים) לחלוטין במקום.

– ה*משל* שלו: סוס בורח שיורד במורד—אתה לא עוצר אותו באמצע הנפילה; אתה מחכה בתחתית ועובד איתו אחרי שהוא נחת.

– הגישה הזו לא באמת עבדה גם עבור סלנטר.

מטרה: להמחיש שהבעיה של למי ללמד ואיך היא עתיקה ולא פתורה—לא הפרומים ולא הפריים הם קהל קל.

41. השלב ההרסני מול היצירתי של שאלות

אנשים בשלב הפעיל של שאלות על הכל (למשל, “הרבי שלי אמר שסמארטפונים *טרפים* אבל הם נראים כיפיים”) נמצאים במצב הרסני גרידא—הם קורעים מבנים שקריים אבל עדיין לא בונים כלום. הם “הורסים דברים מזויפים”, שזה לגיטימי, אבל אתה לא יכול לעבוד באופן פרודוקטיבי עם מישהו בשלב הזה. אין תשובה מהירה לתת להם.

42. הזמניות של ההבנה — דברים לוקחים זמן

בני אדם חיים בזמן. הבנה לא ניתנת לדחיסה.

– אתה יכול לקרוא ספר שמכיל טיעון מלא בחמש שעות, אבל לחיות דרך הטיעון הזה לוקח חיים שלמים.

– *קושיא* שלוקחת 20 דקות לנסח עשויה לדרוש שנתיים כדי לשבת איתה כראוי.

– אדם ה-OTD בעצם “לומד *שטיקל תורה* ארוך מאוד”—הם נמצאים באמצע שאלה לגיטימית. היתה להם ה*קושיא*; בסופו של דבר הם עשויים להגיע ל*תירוץ* או ל*קושיא* טובה יותר.

הוראת הרבי מקוצק: דוד המלך כתב תהילים על פני 70 שנה, לא בשעה. אתה יכול לקרוא את זה בשעה, אבל אתה לא יכול *לעשות* את זה בשעה.

טענה מרכזית: חוויית ה-OTD היא תהליך תקף, ממושך בזמן של שאלות—לא פתולוגיה אלא שלב בלמידה אמיתית.

43. הבעיה המעשית: אמינות ונוכחות

– אתה לא יכול לדבר עם אנשים במשבר בצורה דחוסה, תיאורטית. אתה יכול רק להיות שם—נוכח בסוף התהליך שלהם, זמין כשהם חוזרים.

– בעיית האמינות בלתי עבירה: איך מישהו שלובש חולצה לבנה (מסמל זהות פרומה) יכול לטעון שהוא *אפיקורס* אמיתי ולהיות מהימן על ידי מישהו שבאמת עזב? אדם ה-OTD רואה בצדק את האדם הפרום כ”בלוף.”

– אתה לא יכול להיות בו זמנית באופן אמין OTD, חכם, ופרום. זה לא אפשרי. כל מה שאתה יכול לעשות הוא להיות נוכח.

44. בעיית השורש: *גאווה* — לשכוח מאיפה באנו

גאווה היא הסיבה המרכזית לניתוק בין יהודים פרומים לספקות שלהם עצמם:

– אף אחד לא רוצה להיות “בחור ה-OTD” כי בעולם הפרום, OTD = לוזר.

– אז כשמישהו עובד דרך הספקות שלו וחוזר לשמירת מצוות, הם מעמידים פנים שזה מעולם לא קרה וממשיכים לדבר שפה פרומה—מוחקים את המסע שלהם.

– זו *גאווה*: להעמיד פנים שמעולם לא היית ב*מצרים*, מעולם לא היית עובד עבודה זרה, מעולם לא היתה לך נקודת המבט של תרח.

45. פסח כתיקון השנתי לגאווה — לילה של *אפיקורסות*

כל ליל הסדר ממוסגר מחדש כתרופה נגד הגאווה הזו:

המצה

מצה מייצגת את המצב שלפני-לחם, שלפני-תחכום—עוני, פשטות. אכילתה מדי שנה היא מעשה של ענווה: “אתה חושב שאתה כזה *חכם*? אתה פשוט טיפש כמו כולם.” זו *הכרת הטוב* דרך השפלה עצמית.

ארבע הקושיות והרשע

אנחנו שואלים ארבע *קושיות*—כל הסדר מובנה סביב שאלות. ליל פסח אינו לילה של *אמונה* אלא לילה של *אפיקורסות*. אתה לא יכול להיות מאמין אמיתי אם מעולם לא היית *אפיקורס*. — בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

שאלת הרשע

הפסוק כי ישאלכם בניכם מה העבודה הזאת לכם אינו מטבעו כפרני בטקסט עצמו—זו שאלה ישרה עם תשובה ישרה (זבח פסח הוא). החכמים המציאו את הקריאה שזו שאלת ה*רשע*. הם בחרו לקרוא את השאלה בלי התשובה—והכירו שהשאלה טובה יותר מהתשובה.

מה העבודה הזאת לכם — “מה לעזאזל אנחנו עושים?” — היא השאלה העמוקה, הכנה ביותר. אין לנו תשובה אמיתית לרשע. הקהה את שיניו אינו *תירוץ*; זו הודאה בתבוסה. אולי משיח יביא תשובה. בכל שנה בפסח אנחנו מכירים שלרשע, אין לנו תשובה—ואנחנו מבלים את כל הלילה בהיותנו *אפיקורסים*.

46. יישום מעשי: למי אנחנו באמת מלמדים?

הקהל הפרום

באופן מעשי, אתה מרחיב את *בית המדרש* על ידי קריאה לאנשים הפרומים—כי יש להם תקווה. הם עשויים להבין “איזה *אפיקורסים* גדולים הם באמת”—והם יציבים מספיק כדי ללמד להם משהו.

הקהל הפריי

הם מקבלים *שיעור* פעם בשנה כדי להראות “אני אפילו יותר *פריי* מהם.” הם “*שווחים* (חלשים) *אפיקורסים*”—הם מאמינים באופן לא ביקורתי בוודאויות מוסריות שהומצאו לאחרונה (למשל, “גזענות היא החטא הכי גדול שהומצא אי פעם”). יש להם דוגמות משלהם שלא נבדקו. אפשר להציע קצת אמינות, אבל זה לא באמת פותר את הבעיה.

האסימטריה של ההשפעה

אתה יותר קשה לאדם פרום מאשר לאדם פריי עם ההוראה הזו. אדם פריי שומע את זה וזה לא הופך את חייו—הם כבר בעולם שלהם. אדם פרום—נשוי, עם ילדים, עם אישה שנראית בצורה מסוימת, שבנה חיים שלמים על הנחות מסוימות—אם אתה אומר להם “אתה חי בטעות קטלנית”, אתה ממש עינית את חייהם. זו הסיבה שה*שיעור* הזה בדרך כלל לא ניתן—”רק ביוטיוב.” לא לאנשים פרומים באופן אישי, לא במהירות. לאט, בזהירות, צעד אחר צעד—כן. מהר ומערער יציבות—לא.

47. מעבר: רמות של שאלות — לקראת “שכבה ארבע וחמש”

מאזין מעלה את הרעיון שההוראה הזו היא “שכבה ארבע”—שהם עברו דרך טיפוסי אנשים אחד עד שלוש. מעבר לכל שאלות היהדות (שהן “רמת עניין שתיים”), יש בעיות עמוקות יותר, יותר יסודיות:

– לא רק “איך לפרנס את עצמך” (דאגות מעשיות)

– אלא משהו כמו: “אנחנו לא באמת מבינים איך שפה עובדת.”

זה נשאר כמחווה לקראת רמה אפילו יותר יסודית של שאלות פילוסופיות שיורדת מתחת לספק דתי אל מבנה המשמעות, התקשורת, וההבנה עצמה.

48. בעיית העיסוק באנשים עם טיעונים אמיתיים

תוכן שמתחיל עם “בעיות יהדות רציונליסטית טיפשיות” (למשל, וו פרובוקטיביים על ביוגרפיות של ארטסקרול) מקבל הרבה צפיות. תסכול מרכזי: כשנקודה פילוסופית מהותית באמת נעשית—למשל, שביוגרפיות של ארטסקרול עשויות להיות “יותר אמיתיות” מביוגרפיות ביקורתיות במובן מסוים—אף אחד לא מתעסק עם הטיעון. אנשים לוחצים על הוו אבל אפילו לא רושמים שיש טיעון שנעשה. זה כמעט בלתי אפשרי מבחינה מעשית לגרום לרוב האנשים להתעסק עם נימוק פילוסופי אמיתי.

49. [סטייה צדדית: מי בעולם היהודי נוטה פילוסופית?]

ה*מקובלים* (אלה שמשתתפים בשיעורי קבלה) הם האנשים בעולם היהודי שבאמת רוצים לדעת “מה דברים הם.” ניגוד: קהל ה-OTD בדרך כלל *לא* אכפת להם ממה דברים הם באופן יסודי—יש חריגים, אבל זה לא הנורמה.

50. היחס בין תיאולוגיה לפילוסופיה

השאלה של *מעשה בראשית*: האם זה מיועד מילולית (*כפשוטו*) או לא? השאלה הזו לבדה אולי לא מובילה לעניין אמיתי במה העולם הוא. עם זאת: *מעשה בראשית* קיים כי אנשים ניסו להבין מה העולם הוא—אז זה *צריך* להוביל לשם בסופו של דבר.

שאלה מבנית מרכזית: האם עוברים מתיאולוגיה לפילוסופיה, או להיפך?

תיאור אפשרי: אדם מתחיל לרצות לדעת מה דברים הם → נאמר לו שהתשובה נמצאת בתורה (למשל, ה*לוחות*, ה*שני לוחות הברית*) → אז מוסח על ידי שאלות עובדתיות/היסטוריות (האם ה*לוחות* באמת היו ספיר? האם ספיר יכול להיות כל כך גדול?) → נתקע בשאלות הטנגנציאליות האלה → בסופו של דבר מוצא דרך חזרה לרצון הפילוסופי המקורי לדעת מה דברים באמת הם. זה “תיאור סביר של כמה אנשים”—סוג של היסטוריה אינטלקטואלית שבה סקרנות פילוסופית אמיתית מקבלת עיכוב דרך פרטים תיאולוגיים לפני שחוזרת לאובייקט האמיתי שלה.

[סטייה צדדית: אנשים מקובעים על שאלת הספיר]

אנשים רבים נראים מעוניינים באמת האם ה*לוחות* היו ממש ספיר—שזה קצת מוטעה. הגנה חלקית: אפילו האנשים האלה “טובים יותר” מספקנים טהורים כי אכפת להם מה*לוחות* ב”דרך אמיתית”—לא בגלל הספיר אלא כי הם חשים שאיזו אמת שוכנת בהם.

51. סיום

בקיצור, שאלות בצד, אנחנו עושים טוב. *נרצה*. השיעור מסתיים.


תמלול מלא 📝

טבע הלמידה האנושית ובעיית השאלות שעברו את זמנן

פרק א’: מבוא – הבעיה עם שאלות

המרצה:

לפני שהם בכלל התחילו לעשות את מדינת ישראל, אתה התחלת את זה כן, אז מה זה אומר? לא, דיברנו על נושא חשוב מאוד ויזואלי. אבל אני יכול רק להגיד שזו הבעיה עם יהודים שהם יכולים כאילו אם אתה אומר שמועה אז אתה לא יכול פשוט כאילו להשאיר את הבעיה. אני חייב כאילו לומר וורט, וזה מה שאני הולך לעשות. אני אגיד לכם את הוורט או אולי אנחנו לא צריכים לעשות את זה, אולי אנחנו צריכים פשוט לקחת את הכוח להשיג בעיה היא שבני אדם הם מסוג הדברים שלומדים דברים.

מעניין, תהליך מאוד מעניין ומרתק שבו אתה לומד דברים, בתקווה. המצליחים, אלה שהשיגו משהו, שהגיעו להבנה כלשהי או לתובנה כלשהי או לפריצת דרך כלשהי, פריצת דרך אישית—אני לא מתכוון בהכרח שהם גילו את כוח המשיכה—איזושהי הבנה של איך הדברים הם ואיך הדברים צריכים להיות ומה הם אומרים, הם גדלים.

פרק ב’: משל המנהרה – איך צמיחה עובדת

ומה שקורה כשהם גדלים זה שהם עוברים דרך הדברים שגרמו להם להגיע לשם. אז, אם אני מאוד מבולבל ויש לי חבורה של שאלות מטופשות, שחשבתי שהן שאלות נהדרות, הן היו שאלות נהדרות. כי הדרך שבה ראיתי את חיי, או הדרך שבה ראיתי את המציאות, או הדרך שבה ראיתי הכל חסרה ניואנס—לא ניואנס, חודשים—חסרה מציאות, זה היה איכשהו כמו להגיע, אנחנו מגששים לקראת זה מאיזה קצה מוזר.

ואז סוף סוף אתה פורץ דרך, אתה מוצא את הארמון, כמו שאתה חופר דרך משהו וכמו דוחף עפר פה ודוחף עפר שם וזה מפריע לך וזה מפריע לך. וסוף סוף אתה פרצת דרך המנהרה והגעת לארמון.

אז אז בדרך כלל מה שקורה זה שאתה מפסיק לדאוג מאוד לגבי העפר במנהרה. זה פשוט זה חלק מהתהליך כמו איזה בחור שחפר עפר ודרך מנהרה וקודם כמו עפר היה כל החיים להבין לדחוף את החתיכה הזו של הפחד שלהם ואז אם אתה שם כמו קורה אתה יכול להתקדם צעד אחד כי המנהרה לא קורסת מאחוריך ואז אתה מבין איך כאילו לעשות את הבוץ רטוב ולעשות ממנו לבנה כך שאתה יכול איכשהו לבצע את התהליך הזה של עשיית מנהרה ויציאה ואז סוף סוף כשאתה יוצא מהמנהרה, אתה לא רוצה לשמוע על בוץ לשארית חייך. זה הרגשי.

אותו דפוס בהתפתחות אנושית

אותו דבר בסיסי קורה עם אנשים. זה מה שקורה עם אנשים. הם מתחילים עם כמה שאלות. עכשיו, הם מתחילים עם כמה שאלות, ואז סוף סוף, והם חושבים שהשאלות האלה הן מאוד, מאוד אמיתיות, כמו מאוד גדולות, אבל אלה הן כמו, אתה יודע מה זה כל כך מצחיק אבל ככה זה כמו אם מישהו שהגיע שהגיע לאיפשהו חושב אחורה על דברים מסוימים כאילו שהיו כאילו שהיו כל העולם שלו אז כאילו זה היה כל כך מז’ורי כאילו זה כאילו דרמה מז’ורית כאילו אתה יודע זה כמו דרמה מז’ורית של מישהו שנולד כאילו במנדל הייגרטאון.

דוגמה: השאלה החסידית

כמו רגע אבל זה אומר בספרים החסידיים שהרבי הוא הדרך שדרכה אנחנו נוגעים. האם זה באמת אומר מנדל? או אולי זה אומר סורול. שמעתי את ההירא כפירא. אחיו הוא גראדא הצדיק. והוא הצדיק. וכאילו באמת, האם זה באמת החתך? אתה יודע, אנשים לא יודעים את האישטיזם. בתקווה. האם זה באמת מה שהאדמו”ר הזקן התכוון? או אולי הוא התכוון למשהו קצת שונה. והוא כאילו די מודאג לגבי זה. וזה כאילו עניין שלם.

ואם מישהו בתקווה, בוא נגיד, אני לא יודע הרבה אנשים שהצליחו לעבור את זה, אבל כמה אנשים כן. בוא נגיד מישהו בתקווה מבין את התשובה. אני לא אומר שהוא הופך לאות חסיד או כן חסיד. זה לא הדיון כאן. הוא מבין משהו כמו: רגע, יש עולם שלם. יש כמו 7 מיליארד אנשים בו. ויש כמו נושאים אמיתיים, כמו שאלות אמיתיות. פשוט כמו, אתה יודע, אני אפילו לא יודע מה השאלות האמיתיות בהקשר הזה. אבל כמו יש דברים אמיתיים שקורים. יש הכל אחר וכאילו כל הדיון הזה הוא כאילו אפילו לא שאלה טובה. זה אפילו לא כאילו אתה יודע זה איפה שהתחלתי אז בואו בואו נכבד את השאלה הטובה. זה אפילו לא זה. זה פשוט כזה בלגן.

עכשיו כמובן הוא יכול לדבר כמובן אה זה לא אני שמחמיר את הדברים על ידי נתינת כל המשווה הזה. לא, אל תיתן משל מנטלי. תן משל טוב. אתה רואה את הבעיה? אתה רואה את הבעיה? זו אותה בעיה.

פרק ג’: הבהרה קריטית – רוב האנשים לא באמת לומדים

לעניני זה ככה. אנחנו צריכים לעשות עוד הקדמה אחת. לעניני זה ככה. יש כמה אנשים שאין להם בעיות ואין להם פתרונות ולא לומדים כלום.

אמרתי שבני אדם הם מסוג הדברים שלומדים. זה החידוש הגדול. אתה צריך להאמין בזה. זה לא משהו שאנחנו תמיד רואים.

בני אדם הם גם מסוג הדברים שבאט. הדבר הכי מצחיק הוא בן אדם. השבוע מישהו בא אלי עם שאלה, למה מישהו מתנהג ככה? אמרתי לו, אין לי מושג. להגיד לך, יש דבר, כמו יש חיות מצחיקות, יש קופים שיש להם דרך מצחיקה לעשות דברים, ויש איזה עטלף מוזר שתלוי הפוך, ואל תשאל אף אחד למה. בני אדם הם מסוג הדבר הכי מצחיק. אף אחד לא יודע למה הם עושים את הדברים שהם עושים. לא הגיוני.

אז באותה דרך, למה הגעתי להגיד את זה? בני אדם הם מאוד מצחיקים והם לא באמת דברים שלומדים. יש רק כמה בני אדם שלומדים. בני האדם, ללכת לפי תצפית, הם מסוג הדברים שמוצאים עוד דרכים חדשות להיות משוגעים כל יום. הם לא לומדים כלום. הם לא משתפרים. זו איזושהי תצפית שאתה בהחלט יכול לעשות מקריאת החדשות ובסדר אתה רוצה שאני אדבר על עכו”ם אני לא יודע איך לעשות את זה באמת לדבר על זה תמיד אמיתי לדבר על זה.

פרק ד’: טקסונומיה של אנשים – סוג ראשון: התולעת בתבואה

הנקודה שלי היא לעשות חבורה כשנראה שיש להם חיים טובים בכל העולם שלהם, כמו התולעת שבתוך השרין שלא יודעת שהיא בשרין, אתה יודע? המשל של הבבא. אתה מכיר את המשל הזה? המשל של הבבא יש תולעת שבתוך השרין שיש לה חיים טובים. זה האחד, זה נבוכדנצר.

והאנשים האלה, עכשיו, אני רוצה להגיד משהו מאוד חשוב. האנשים האלה, הם חושבים שהם מהאנשים הטובים מסיבה כלשהי. והרבה מאיתנו מאמינים בזה מסיבה כלשהי. זה דבר מאוד מצחיק. מספר אחת: תפסיקו להאמין בזה. בסדר. הם לא האנשים הטובים. הם פשוט כמו תולעים בדבש או מה שזה לא יהיה, בתבואה. זה הכל. תולעת בתבואה. זה לאן תולעים הולכות. אני לא יודע. משהו. אני לא יודע. מה זה? תולעת בתבואה.

תת-סוג: הנוחים דתית

האנשים שסובלים דתית. כן. אנשים דתיים. תמיד יש להם את התשובות לכל דבר. כל החיים שלהם זה רק על ללכת למקווה בזמן ויש להם את המנין הראשון של תפילה ואני לא אותו בחור, נכון? אני יודע בליקווד יש כזו כוורא זה החידוש של ליקווד יש את הכוורא האלה בליקווד הוא הולך למקווה ויש לו את המנין הראשון והילדים אומרים כמו ברצינות נבוך, אני אפילו לא יכול להגיד נבוך כי הוא שמח.

אלה סוג אחד של בחורים, בסדר. עכשיו הסוג הזה של בחורים, כמו רבי נחמן פעם אמר לחסיד שלו, אמר לו, אני אוהב אותך מאוד, אני רוצה לתת לך ברכה. ברכה היא שעשרת אלפים שנה אחרי אתה תבין את הבדיחות שלי.

אז זה סוג הברכה שאתה יכול לתת לבחורים האלה. אני מקווה שתבין את האברות שלי בעוד עשרת אלפים שנה אחרי שאתה הולך למות וללכת לגן עדן ולהיוולד בגלגול חיסליש טוב יותר, אולי. זה המצב. לא אומר שככה זה רחוק. אז זה סוג אחד של בחור.

פרק ה’: טקסונומיה של אנשים – סוג שני: השואל

עכשיו הסוג הזה של בחור, עכשיו, בסדר, טוב, אז יש עוד סוג של בחור. זה הדזך. שהוא לומד דגימור ואומר ששמע שדגימור הוא מאוד חכם, אבל זה לא הגיוני, אז מה קורה? זה הסוג השני של בחור, נכון? יש כזה סוג של בחור.

והסוג הזה של בחור גם, כמו, כש, לפעמים, עכשיו, הנה, זה למה, כשאני אומר דברים, אני חושב עליהם, ואז אני הולך להגיע לסיפור אחר מזה שבאת איתו. אבל יש הרבה מהבחורים האלה, כביכול, זה מה שאתם אנשים אומרים לי. אה, כמוני. כמו, תתעורר. אף אחד לא יודע אם יש אלוקים. אם יש אלוקים, הם לא יודעים אם הוא נתן את התורה.

כשאני אומר את השאלות האלה, אני נשמע כל כך טיפש. כמו, האם אנחנו צריכים לצבוע את העולם לבן או אפור? כמו, למה זה הדבר? אבל בכל מקרה, מסיבה כלשהי, זה כאילו העפר. זה מה שאני מגיע אליו.

השאלות הסטנדרטיות

ובאמת, אתה יודע, שמבקרי המקרא אמרו שהיו ארבעה משה רבנו, לא רק הוא ניצח וזה עושה את הדברים יותר גרועים—זה עושה את זה יותר טוב—ארבעה בחורים הסכימו פחות או יותר על אותו רעיון. אבל בכל מקרה, מסיבה כלשהי זו כביכול בעיה גדולה.

ומה עוד? אני לא יודע. מה כל הבעיות שיש לכולם? אני כאן עושה חוזק מזה. אני לא מתכוון לעשות את זה. חלק מהן בעיות דתיות וחלק מהן פשוט בעיות בסיסיות של העולם. העולם מאוד ישן אבל סקרן. אה שכחתי, נכון יש דינוזאורים.

כן, יש דינוזאורים. אנחנו כאן עושים חוזק. אנחנו לא עושים חוזק. מה שאנחנו מנסים לתאר זה, אתה יודע, מה אנחנו מנסים לתאר? שאם אתה לא אוהב את זה, אם אתה חושב שאין דינוזאור, אז אתה לא הולך להזדקק לרפואה שלמה ולוזאד לובא, אולי יהיה לך את זה. בסדר. כי אתה פשוט בטוח. לא יכול להיות. הרב שלך אמר לך שאין דינוזאורים.

אני לא נכנס לזה. הבחור הזה הוא בכלל, כן. הבחור הזה הוא בכלל לא.

האבסורד של טענות מסורתיות על מטרת הבריאה והבעיה של אלה שעוזבים

פרק א’: הטקסונומיה של תגובות לבעיות דתיות

בסדר? אתה שואל? הבחור ש… עכשיו, אז יש… אז יש אנשים אחרים שדואגים לגבי כל הבעיות האלה. וזה באמת מפריע להם. בסדר? ואלה לא אזכור. אתה יכול לדבר איתם, נכון? כמו, שלום, אתה בן אדם. אתה חי בעולם הזה. כן, מה קורה?

באמת, איך הבחור אומר, “באמת, זו הסיבה שאלוקים עשה את העולם לפני 15 מיליארד שנה” — אני מצטער, מתי שזה — “וגם ש-13 בחורים בליקווד צריכים ללמוד, זה התכלית של הכל”? כשאתה אומר את זה ואתה לא מתפוצץ מצחוק, נכון? אני לא מדבר על אחרי שאתה בא לשיעור שלי ואתה מבין שזה נכון. שלום, אתה באמת — אתה אפילו לא מבין שאתה אומר משהו. זו לא קושיא על זה. אתה צריך להבין את זה.

האם מותר לי להגיד עבא קרסס? כן, השיעור הזה הוא להגיד עבא קרסס. אתה צריך לקבל את זה. זה לא כאילו יש קושיא על זה, נכון? זה צחוק שבצחוק.

האבסורד המובן מאליו

אם אתה מתחיל לשעשע את השאלה, “כן, אולי תכלית הבריאה היתה ש-500 בחורים ב-BMG צריכים ללמוד רש”י” — בגלל זה אלוקים ברא דינוזאורים? אה רגע, אין דינוזאורים. העולם קצת יותר קטן. אבל אפילו העולם, לפי 6,000 שנה, ועם רק הקרנף — אין דינוזאורים, כי יש הבדל גדול. אלוקים לא יכול לברוא דינוזאורים. הוא יכול רק לברוא…

סטייה: אוכלוסיית העולם וחוסר ודאות במפקד

זו הסיבה שיש כרגע בערך 8 או 7 מיליון אנשים בעולם, תלוי במי אתה מאמין. או אולי רק אחד — אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע כמה אנשים באמת יש. חבורה של מדינות באפריקה אומרות שיש להן מיליון אנשים — אף אחד מעולם לא פגש אותם. בכל מקרה, תיאוריית קונספירציה חדשה: אולי זו הסיבה שלא התמלאנו יתר על המידה — המפקדים הם לא שקר. מי יודע?

תלמיד: הבחור שמת, המספרים שלו הם…

מרצה: אה, אתה מתכוון לפול ארליך? משהו כזה. כן.

דוגמת המצה והחמץ

אז כן, הקיצוב, מה שאני מנסה להגיד הוא: אתה פותח את הדבר, יש 8 מיליארד אנשים בעולם, והנקודה של כל זה היא שאנחנו צריכים לשרוף את המצות שלנו ולוודא שאין אפילו חשש חמץ ואפילו לא חשש מצה בזה. מצה, אתה יודע, מצה היא מאוד קרובה לחמץ. אתה צריך לוודא שהמצה שלך היא אפילו לא מצה. אם זה מצה, אז זה ממש… כל עוד זה אומר, מצה וחמץ הם אותן אותיות — זה רק הבדל קטן. אתה יודע, במציאות, זה מאוד קרוב.

אז בגלל זה העולם נברא. ואם יש לך ספק על זה, זה נבוך. נבוך, אתה לא יודע. נבוך. אם כשאתה אומר את זה ואתה מבוגר אנושי ואתה לא מתפוצץ מצחוק או בוכה — כי יש בחורים עם זקנים ארוכים שבאמת חיים את החיים שלהם על בסיס הפנטזיה הזו — אז, איך אתם בחורים אומרים, אנחנו אפילו לא מדברים עליכם.

פרק ב’: בעיית האפיסטמולוגיה המעגלית

תלמיד: אתה משכיל, כולם משכילים. אני חייב להיות משוגע.

מרצה: אני לא משכיל. אני חושב שאתה לוקח אותם ל — אתה לוקח אותם בערך הנקוב.

תלמיד: לא, לא, הם מאמינים בזה 100 אחוז.

מרצה: כן, כן. לא, אנחנו איפשהו פשוט לומדים לווגאס.

תלמיד: אז אז הם אומרים, “לא, לא, לא, הם מלמדים את הילדים שלהם…”

מרצה: זה מגוחך. זה לא רק — זה לא שגוי. זה אפילו לא — אם “שגוי” היה מחמאה לזה. “שגוי” אומר שיש איזושהי נקודה, שיש איזה — “שגוי” הוא פשוט חלקית נכון. יש נקודה, אבל אתה — זה לא… אני לא אומר שזו האמת, אבל הדרך שבה זה מובן והדרך שבה אנשים מדברים על זה, זה לא — “שגוי” היה מחמאה שזה לא ראוי לה. זה לא שגוי. זה משוגע. זה סכיזופרני. זה פסיכוטי.

שלום, אתה יודע מה? אלוקים ברא את העולם כדי שאני צריך לרקוד שלוש פעמים אחורה כל בוקר על הרגל השמאלית שלי. זה הגיוני באותה מידה.

תלמיד: אה, כי יש לך ספר. הספר אומר את זה.

מרצה: כן, ואתה יודע על הספר הזה כי — אה, כי 600,000 אנשים חשבו… היו לי עוד 600 אנשים שראו את זה. כי זה לא — הספר להיות אמיתי. תתבגרו, אנשים. מבוגרים ממשיכים לחזור על השטויות האלה. אתם צריכים להתבגר. אני לא אומר שאתם מבינים — אני לא צריך לפנפיסיקל כאן. זו הנקודה, בסדר?

פרק ג’: מצב השיח בעולם הכיפה השחורה

ועכשיו המציאות היא שבמדינה הזו שנקראת ליקווד, או בכל מקום שבו אנשים עם כיפות שחורות מתכנסים, רוב הדיונים הם ברמה הזו — שזה אפילו לא שטויות. זה… אני לא אומר שאם אתה חושב שיש איזושהי אמת ואתה יכול לעשות משל ולספר את זה לילדים שלך, בסדר. אבל אנחנו מדברים על מבוגרים עכשיו.

אף ילד לא צריך לצפות. אני הולך לכתוב את זה על הסרטון הזה. כל פעם שאני מעלה סרטון, יוטיוב שואל אותי אם זה לילדים, ואני תמיד אומר שזה לא. כי אם זה לילדים, הם לא נותנים לך… כן, מסיבה כלשהי הם לא נותנים שאתה עשית את המיני-פלייר. זה הגדול — עושה הבדל.

בכל מקרה, יוטיוב מגן על הילדים מהמיני-פלייר. אל תשאל אותי. אני לא יודע. יש לך יוטיוב.

תלמיד: שזו הבעיה העיקרית של רוב האנשים עם הפלטפורמה.

מרצה: אני לא יודע. המיני-פלייר, זו הבעיה. אתה לא יכול להקשיב לזה ברקע. אני הלשנתי. בכל מקרה.

תלמיד: יכולה להיות בעיה בעצם עם החזן והשיעור במכונית.

שלושת שלבי הכפירה: בעיות אמיתיות מול מחלוקות מזויפות

החוקר היפני ואבסורד המחלוקות הפנימיות

מרצה:

הוא עבר את כל התחנות שאפשר לעבור על סמך הקושיא הזאת. ואז, ולבסוף הוא החליט שהוא הולך להיות מלמד, לבוא לאוניברסיטה. כמובן, מה הוא הולך ללמוד? הישיבות הליטאיות.

הלו. בגלל זה צריך ללכת לאוניברסיטה לעשות דוקטורט על הישיבות.

בכל מקרה, זה כל כך, אז בכל מקרה ואז הוא אמר שיום אחד הוא היה באוניברסיטה עומד שם ליד הקפה ויש בחור מיפן שבא – באתי לראות שהדאגה תבוא ולבי יראה ברגש קולי כמו שהטבח אמר כשפתחו את האוניברסיטה העברית יכול לראות וכשלישי אז הם הולכים מיפן באו לחקור את החכמה היהודית בירושלים ובאוניברסיטה העברית, אני חושב.

והבחור הזה הוא בחור מיפן. והוא דיבר איתו על משהו. הוא הבחור שלא יכול לאכול. לא, לא, יש הרבה בחורים מיפן. והבחור היה כאילו מדבר איתו, והוא ניסה להסביר לו, אתה יודע, חרדים ודתיים, וכמו כל העולם כנראה לא יודע. והבחור הזה מיפן, והוא מסתכל עליו כאילו, הא?

לא רק שהבחור הזה היה מיפן, הוא חשב – אני לא יודע מה היה הדבר של הבחור הזה – אבל הבעיה הגדולה הזאת, היא ענקית: האם צריך להיות כיפה לבנה או כיפה כחולה או כיפה אדומה? מה?

תדמיין שאתה הולך לקבוצת אנשים באי סנטינל והם מנהלים מחלוקת ענקית אם צריך לשים שני קצוות על החנית שלהם או קצה אחד, והם כאילו מחרימים אחד את השני בגלל זה, וכאילו יש איזה – כאילו זה לא אמיתי. כל העניין הזה, תתעורר. זה לא על זה העולם.

אז אתה מבין דברים כאלה, שלא מחליטים להיות בודהיסט. לפחות, לפחות, אתה יודע, הם מדברים על המציאות, לא על כאילו אם הטריסקר שבע מפנוביץ’ זה או זה. על זה העולם. זה מה שהם חושבים עכשיו.

שלב ראשון: הדחייה ה”טיפשית”

מרצה:

זה מאוד חשוב נכון. אז שנה ראשונה, ראשית יש שלב של דחיפה ה – בוא, אני לא חושב עליהם, אנחנו לא הולכים לקרוא לזה דחיפה ה-תחתון הטיפשי ובכי. אוקיי, זה שלב מספר אחד או סוג אחד של אדם. אין שום דבר טוב בזה, להיות מאוד – אחרי זה אין שום דבר טוב בזה. יש טוב בכל ובכל השלבים האלה, יש משהו טוב במובן של שיש בזה איזשהו אמת, אבל אין מה להסתכל למעלה בזה. אנחנו צריכים לזכור את זה: שום דבר טוב בזה.

כשאתה אומר שיש משהו טוב בזה, אתה עובר על ה – אני אגיד לכל החברים שלי כל אומר, “הלוואי והייתי טיפש.” אתה הבחור שנקבר ב – אם אתה אומר, “וואו, לא הייתי צריך לדעת, זה היה יותר טוב,” זה טוב. כמובן שזה מראה לך את המציאות. תודה רבה. מה אתה רוצה לחיות בקודש בלי תולעת?

אוקיי, זה מספר אחת.

שלב שני: קשר ישיר בלי המערכת

מרצה:

אז יש סוג שני של בחור שהוא כאילו, “הלו, זה כל-צדרית משיגעס וניתפלל אקשא.” זה הסוג השני של בחור. אוקיי? טוב מאוד.

שלב שלישי: השואל הרציני

מרצה:

עכשיו, מתברר שיש סוג שלישי של בחור. בסדר? הסוג השלישי של בחור, מה הסוג השלישי של בחור שאיכשהו הבין שזה מאוד – ברור, זה מאוד חשוב לציין – הסוג השלישי של בחור אומר ברור שהעולם לא נברא כדי שתלמד. אני אפילו לא צריך לדבר על זה. אני מרגיש טיפש לדבר על זה עכשיו.

ואז מה הוא אומר? מה הוא אומר? העולם גם לא נברא כדי לתקוף את האנשים. זה גם – לא, אנחנו צריכים להבין בשביל מה העולם נברא. גם יהדות רציונליסטית היא שטות עוד יותר גדולה. אוקיי? אל תגיד לאף אחד. זה בערך ככה. אנחנו לא כאן כדי לעשות כאילו טיפולוגיות של קבוצות מנסים להגיע אליהם.

זה מה שהוא אומר, כאילו תקשיב, אתה החלומי אתה מבין את זה. כן, אני מתכוון תודה רבה. וגם יש – אתה לא יכול לחיות את כל החיים שלך מהמצפון הזה. לא רק שאתה לא יכול לחיות את החיים שלך, אני חושב שכולם מבינים שאתה לא יכול לחיות את החיים שלך. כן, בדיוק. אבל רוב האנשים הם ככה כי הם – אוקיי, אנחנו הולכים לדבר על אלה ספציפיים, אני רק מנסה לתת סיפור.

בעיות אמיתיות מול בעיות מזויפות

ההבחנה בין מחלוקות אמיתיות למיוצרות

מרצה:

וגם, יש בעיות אמיתיות. יש בעיות אמיתיות. אתה יודע שאפילו, דרך אגב, אפילו במובן של בעיות יהודיות, כמו הבעיה היהודית, זו בעיה אמיתית. הבעיה היידישית. זו בעיה אמיתית. היסטורית, זו לא בעיה היסטורית – זו לא בעיה מטפיזית. אבל זו בעיה היסטורית, זו אמיתית, אוקיי?

השאלה של הצמצום כפשוטו, זה מזויף. אף אחד, זה לא משנה. זה משנה רק אם אכפת לך מהאמת על אלוקים, אבל כל זה כאילו כל הישיבה מאוד מודאגת אם הגאון מווילנא צדק או אם הבעל התניא צדק – אתה משחק, משחק, אני לא יודע מה. אתה משחק עם מקלות. זה לא אמיתי – זה לא האמיתי איפה הבעיות האמיתיות.

שאלה טובה: האם אלוקים נתן את התורה בהר סיני או לא? כמה אנשים היו שם? 600,000? 500,000? 999? זה לא אמיתי. זה לא עושה שום הבדל לאף אחד. אתה יודע מה עושה הבדל במציאות? כיהודי, אפילו כיהודי זה לא עושה הבדל.

מה באמת משנה: הדילמה היהודית ההיסטורית

מרצה:

אתה יודע מה עושה הבדל כיהודי? יש נושאים אמיתיים. כמו, האם אנחנו צריכים לסגור את העניין הזה של הפרדה יהודית? כי נראה שזה פשוט גורם לנו להיהרג במשך 2,000 שנה. או שאנחנו צריכים למצוא פתרון אחר? זה נושא אמיתי. שאלה אמיתית. המוחות הגדולים ביותר היו בזה במשך 200 שנה. הם לא מצאו פתרון.

אבל אתה סאטמרי. אתה מצווה. באמת, זה שגחה פרקטית. זה לא קשור לשום דבר. אתה מבין מה אני אומר? הבעיה שלי לא הייתה אם האמנו שבן-גוריון היה שליח של השגחה או שהוא היה רשע שניסה לעשות את המדינה זכותים כדי להביא לנו כלישול.

אתם אנשים פשוט מסתכלים – אתם ממש מגיעים לארמון מהעפר מאחוריו כי אתם צריכים לחפור דרך ההר כדי להגיע אליו ואתם מתווכחים באיזה צד של עפר לדחוף.

אלה שהתמודדו עם המציאות

מרצה:

כן, וגם האפיקורסים, פשוט הייתה להם פתרון לזה. האנשים האלה – הם מחוברים למציאות בצורה טובה לחזור כמו. כן, כמו היה לך פתרון אחי. כן, הצעתי את הפתרון. מרקס הציע את הפתרון. אני מתכוון בספר הזה על ה – וכן הלאה. זו שאלה אמיתית.

אתה בא לזה מכזה בלגן מצחיק. אתה אפילו לא – אתה אפילו לא מבין. הבעיה היא אם הם לומדים תורה, אז הם לא יוכלו ל – או בחור הצבא, זה הדיקי הגדול, כמו שרב צויודה אמר. אתם אנשים כל כך רחוקים מהמציאות שזה אפילו לא מצחיק.

אז אתה מבין את זה וזה – כל העניין של להיות יידיש זה רק תאונה היסטורית. לגברים, זו בעיה אפילו יותר גדולה. נכון? לא הייתי צריך לצאת מאפריקה עם הניאנדרטלים שם. בכל מקרה, לא.

השאלה הקיומית נשארת

מרצה:

אז, ואז אתה מבין את זה, אתה יודע, כן, כמובן שהרבי שלך היה טיפש, אבל אתה יודע למה נבראת? אתה יודע מה משמעות החיים? מה הנזר הבריאה? זו למעשה שאלה רצינית. זה למעשה מאוד אמיתי.

וזה למעשה גם נכון שאפילו אם אין לך, כאילו, יש, כאילו, סוג כזה של שובוניצחות, כאילו אני יכול להוכיח לכל אתאיסט שאני צריך להיות בחור ישיבה – אפילו אם זה שטות, אתה עדיין צריך להיות בחור ישיבה. עדיין דבר די טוב לעשות עם הזמן שלך.

אלא אם כן אני מורשה להגיד את זה כאן כבר – עם הרמה הזאת של בגרות, כן.

למה זו בעיה רצינית?

תלמיד:

אני יכול לשאול אותך משהו? למה אנחנו מדברים בצורך? למה זו שאלה מאוד חשובה? למה? במילים אחרות, אנחנו באמת שואלים את אותה שאלה כמו הבחור הזה או הישיבה שואלת כי אנחנו או –

מרצה:

רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. השאלה שלי היא, אנחנו מתחילים עם אותה הנחת יסוד –

תלמיד:

לא, לא, לא, אני לא מתכוון לזה. אני לא מתכוון לזה.

מרצה:

לא, אני לא מתכוון לזה, אני לא מתכוון לזה. אני לא מתכוון לזה. אני לא מתכוון לזה. למה זו בעיה רצינית? במילים אחרות, למה זו בעיה רצינית? למה נבראתי, או נולדתי, או כאן? אולי בדרך טובה יותר, בדרך טובה יותר, בטוב יותר, בדיוק, בדרך טובה יותר, אבל אני אומר את זה בדרך הזאת.

אוקיי, אז צריך להיות לך הקושיא שלך. אז צריך להיות לך הקושיא שלך. אוקיי, יש דרך טובה יותר לענות על זה. וקשה להבדיל בשפה. זו בעיה אחרת. אבל זה מאוד אמיתי. כל הדברים האלה מאוד אמיתיים.

הבדידות של שלב שלישי: מציאת קהילה

מרצה:

ועכשיו, ועכשיו, יש לנו בעיה חדשה. אוקיי, עכשיו מה הבעיה החדשה? שאין לנו יותר חברים שנשארו.

כי אתה יכול להיות – עכשיו יש כאילו שתי אפשרויות. האנשים שמגיעים לשלב השלישי הזה, יש להם כאילו שתי אפשרויות האלה של עם מי להיות חברים.

אפשרות ראשונה: להתיידד עם היוצאים בשאלה

מרצה:

ראשית הם חושבים, אני צריך להיות חברים עם כל היוצאים בשאלה. כי אלה הם הנורמליים שהוזכרו. הם לא משוגעים, הם לא חיים ב, כמו לה לה לנד יהיה שוואך. הם חיים בעולם האמיתי.

עכשיו אני צריך לחשוב שאני קצת יותר חכם מהם. אוקיי, אולי אני יכול ללמד אותם, אולי הם יכולים ללמד אותי משהו, אולי נוכל לעבוד על דברים ביחד. כי אני חושב שהיוצא בשאלה השלישי, זה דבר טוב להיות ממשהו כזה, נכון? זה כאילו אתה לא מאמין בשום דבר, תודה רבה. גם אני לא. ועכשיו אוקיי, אז עכשיו בואו נעשה משהו עם – בואו נעשה משהו עם החיים שלנו. כמו בואו, אתה יודע, החשיבה הזאת היא למעשה דרך די מגניבה לעשות משהו עם החיים שלך, של להבין דברים.

ההתכנסות של פרום ויוצאים בשאלה: למה בחורי ישיבה חופשיים יותר מאלה שעוזבים

הרבי מקוצק כ”אפיקורס פרום” המקורי

מרצה:

אז זה מה שאתה חושב בהתחלה. אתה גם יודע שקורה להיות שגיליתי סוף סוף. אתה יודע מה אתה מגלה? יש לי חבר שאמר לי, תמיד חשבנו, נבוכדנצר [כנראה מתייחס לרבי מקוצק, הידוע בגישתו האינטנסיבית והבלתי מתפשרת], הרבי חסר שורה. זה הולך להיות מה שאתה רוצה להגיד עליו. הוא, נבוכדנצר, היה אחד מהתולעים האלה בצ’יין אנשים [פרום עם חן: אדוק בצורה קונבנציונלית עם חום/חן]. הוא היה בוכה ומדבר על אמונה וכל הדברים והכל. ונבוכדנצר, אבל איפה הבחור החכם שגילינו שברצינות והוא אמר את זה ואז פעם אחת הוא הבין שהמאסטר מקוצק הוא חי בפנטזיה השטן היה אפיקורס. אה, זה היה אפיקורס יותר גדול ממני. בגלל זה הוא בכה כל כך הרבה כי אני אראה את זה כי זה לא האלה ואז הוא ניסה להבין כאילו אוקיי מה אני עושה מעכשיו והוא עשה מה שאני עושה.

ואז אתה אומר את זה לחברים היוצאים בשאלה שלך. אתה כאילו, אתה יודע, אני חושב שזה היה פשוט אפיקורס כמונו. רק הוא הבין את זה. מה אתה הולך לעשות עם החיים שלך? לשבת כל היום לצפות, לקרוא זיכרונות של יוצאים בשאלה? בחייך, הם אפילו לא טובים בספרות. יש ספרות טובה יותר מזה. הם לא פילוסופיה טובה. הם לא ספרות טובה. הם לא חיים טובים. אין מה לעשות אחרי שאתה יוצא בשאלה.

הריקנות של מסלול היוצאים בשאלה

הבעיה של גישור בין אותנטיות למחויבות דתית: אתגר פדגוגי

פרק 1: הבעיה האוניברסלית של חוסר אמונה וחוסר האפשרות לשפה דתית כנה

“הקרבה להשם” כראיה לחוסר אמונה

מרצה:

אני רוצה להתקרב להקב”ה. אז אתה יודע שהוא מלא שטויות. כי אנשים שמאמינים לא רוצים להתקרב להקב”ה. יש פה חידוש גדול, וזה מאוד פשוט. כל הליטאים האלה, כשכל הליטאים כבר התחילו לדבר על להיות קרוב להקב”ה, נכון? כמעט כולם, מישהו מהם עדיין מדבר על שכר ועונש? מישהו מהם מאמין בתחיית המתים? אני אומר, כמובן שהם לא כופרים, כי הם מבינים שזה אפילו לא כפירה. זה שטות. כמו שאמרתי, זה אפילו לא בדיחה. זה מעבר לכל העניין. זה כמו משהו – זה מיושן ולא רלוונטי. זה מה שזה. זה כל כך רחוק מהמציאות, כל העניין הזה. לכן אני שואל. אבל למה לא? כי אם אתה באמת מדבר איתם כמו בן אדם רגיל, אתה אומר להם, אתה אומר, אתה בא ואתה חוזר, אתה הולך, אתה כאילו, למה אתה מניח תפילין? אה, כי האלוקים שברא את העולם, כשהוא ברא אותו כאן, פתאום, והוא חושב שאם אנחנו מניחים את הקופסאות האלה, אם זה מרובע לגמרי, אם זה קצת מלבני, אז הוא נותן לך חיים טובים, ואם לא, זה גיהנום, ישר לגיהנום.

אני מבטיח לך, אם אתה גורם לבחור להגיד את זה בצורה פשוטה ורגילה כזאת, כמו שאני מדבר איתך, הם לא יכולים. לכן הם מתחילים להגיד – בכל פעם שמישהו מתחיל לעשות – מתחיל לעוות את הפנים שלו כשהוא אומר משהו, אז הוא משקר, נכון? מבחן גלאי שקר בסיסי. למה אתה מתפלל? למה אתה מתפלל כשיש לך בעיה? זה נקרא גלאי שקר, נכון? הדבר הזה עם העיניים, שאמר, אומר, הכשן כפרן, זה לא משנה לך, תפילה. אבל תפילה, נכון? כי בן אדם רגיל, ככל שמישהו מצחקק יותר בתפילה, כך הוא פחות מאמין בזה. זה לא הופך אותו ליותר – אני כאילו, אמרתי לאנשים, עשיתי מבחן: אם זה עובד יותר טוב מתפילין, כשאתה צועק, או כשאתה פשוט מדבר רגיל, זה לא משנה. שניהם מקבלים תשובה באותה מידה, באותו אחוז. כאילו, תחשוב על זה. אם אתה מאמין – אני בעצם מאמין בזה, אבל זה דיון אחר.

הביצוע כראיה לחוסר אותנטיות

מרצה:

ואני כאילו, מה אתה מתכוון? כאילו למה אתה – מה אתה עושה? מה שאתה עושה זה להיות נגד השטות הזאת, נכון? כאילו, הלו, זה מגוחך. כן, ברצינות. כשהשטיק מתחיל, זה אחד. ואתה הולך ככה [מחווה]. ככל שאתה הולך ככה יותר, כך אתה יותר מתחזה. לא מתחזה – אני אפילו לא אומר שאתה מתחזה. אתה חי במשהו מוזר – אוקיי, אתה מסתיר, כן, או מה שזה לא יהיה. זה לא רציני. לא המציאות. כאילו, אתה לא – כשאתה יודע שאף אחד לא – אני מגיע קצת מאוחר לרמזור אדום. כאילו, הם לא עוצרים ברמזור. אבל עכשיו – טוב, זה שונה, הילד. אבל אפילו הבחורים שכן עוצרים ברמזור, הם לא עושים ככה [עושה מחווה מוגזמת]. “אלוהים, תראה אם הם עוצרים ברמזור!” נכון? “תראה, אני מסכן נפש!” הם פשוט עוצרים ברמזור בגלל האיום שאולי יבואו מכוניות, נכון?

אבל כשאתה אוכל מצה, אתה אוכל מצה, נכון? בקיום מצווה. אכילת מצה על אכילת מצה. למה? כי אכילת מצה היא דבר מזויף, ומשהו – רמזור הוא דבר אמיתי. אתה לא צריך ללכת ככה: “אה, רמזור! רמזור! כן, קראתי את המכתב! עצור! זה על פי דין!” או שאתה הולך דווקא, כי אתה לא על פי דין. מה שזה לא יהיה. וכל זה, יש משהו. אני רק מנסה להסביר לך למה, אם אתה באמת יודע איך אנשים הם, אתה תבין שכולם לא – בגללם. כולם מבינים שכל העניין הזה מאוד מצחיק.

ההקבלה בין הוראה לאנשים “רגילים” ול-OTD

מרצה:

ולכן, כל בחור שמלמד לבחורים רגילים – כאילו, קח כל דוגמה, כל מורה שמלמד לאנשים פרומים – הוא עושה בדיוק את אותו הדבר שאתה מתכנן לעשות ל-OTD. ההבדל היחיד הוא שהאנשים האלה קצת יותר בריאים רגשית, וקל יותר לדבר איתם. ה-OTD בדרך כלל עברו התעללות או מה שזה לא יהיה, ועכשיו – תכא, אני חושב שהם לא עברו, וזה שובר אותך כאדם. אתה מקולקל, והתגרשת, ויש לך את הילדים פה, גרים ב – אוטומטית, זה מאוד קשה לגרום למשהו לעבוד במצב הזה.

מבחן הרמזור המורחב: מצוות אמיתיות מול מצוות תיאטרליות

תלמיד:

אני רק רוצה – אני רק רוצה להגיד משהו. כאילו, אני לא חושב שזה חייב – המשל חייב להיות הרמזור מול – אפילו בתוך מצוות, הבחור שקיבל את הגרטל אף פעם לא נותן לך את הכסף. זה נכון גם.

מרצה:

זה נכון! היה לי – כל מצווה שאתה עושה עם גרטל היא מזויפת. המצוות שאתה עושה בלי גרטל, אלה אלה שהן מצוות אמיתיות, נכון? כמו בניית סוכה. אתה מדבר על הסוכה. אתה יודע, האנשים שכשאתה רואה תמונה של הרבי בונה סוכה עם הגרטל שלו – אתה יודע שהוא לא בנה סוכה, בסדר? הכל טוב. זה פרק. אנחנו חיים למעלה, מה שזה לא יהיה. אתה יכול לבנות את הדבר הזה.

תלמיד:

אני חושב מי שבונה – האיש שבאמת עושה את המצות, הבחור עם החולצה. הבחור עם הגרטל, אני לא יודע מה הוא עושה שם, אבל לא כ –

מרצה:

בחזרה לזה, זה גורם לזה – הוא עושה את המצה הזאת והיה על פי – הוא מציג את המצה שלו והיה על פי השף. שמידט, מה? כן, תעשה את זה לשמה. בכוונת – אף אחד לא יודע איך זה, אז אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתקיים, נכון? אוקיי, כל מה שזה אומר – אתה כבר יודע את ההסבר שלי על המצה הזאת. אוקיי, כל מה שזה אומר זה שזה נאפה בשביל – כי האנשים שכתבו את זה היו אותו הדבר, כי – אוקיי, עכשיו זה לא באמת מתחיל. אז ההיפך הוא בבעיה שלא יזיק. זה בשביל הזהירות שלך.

הבעיה המרכזית: איך לגשר בין שתי הפרספקטיבות

מרצה:

מה אתה עושה אחרי שאתה עובר את כל קורס הילל או איך שזה נקרא, ה-Footsteps האמריקאי? יש להם קורס שלם מה-OTD שלך. פעם היה קורס. אז הם הבינו שזה אפילו לא – עכשיו אוקיי, ברוך השם, קיבלתי את התעודה שלי.

היה מישהו שהתלונן על הילל, שכשאתה מתקשר אליהם, הם שואלים אותך, אתה באמת OTD? כאילו, אתה בכלל כבר יצאת? לא, אנחנו לא מקבלים אותך. כי אולי אתה סתם בלפן. ואני חשבתי, בדיוק, הם לא טובים.

תלמיד:

ואני חשבתי –

מרצה:

לא בדיוק. אבל הנקודה היא, לא, בוא נסביר, בוא נבין למה הם צריכים לעשות את זה. לא, לא כי הם צריכים לרגל. גם לא, כי נגיד יש להם ארגון, הם נותנים כסף לאנשים ללכת ללמוד. עכשיו, כל בחור פרום יכול לבוא ולהגיד –

תלמיד:

הייתי צריך לקחת את הכסף שלהם.

מרצה:

בדיוק. כל בחור פרום יכול לבוא. תראה, הנה הדוח מאנשים שהיו מהגוטיקה. הייתי בחור. אני עדיין. מה ההבדל? אני מתאים לקריטריונים שלכם. אז הם צריכים למצוא דרך לצאת. אז, אתה יודע, האנשים הפרומים מאוד טובים בניצול הארגונים שמציעים להם. אז בקרוב, כל האנשים שמקבלים כסף מה-Footsteps הזה הולכים להיות רק בחורים פרומים.

תלמיד:

הילדים אומרים, להיפך, זה אפליה, אבל אתה רק נותן את ה –

מרצה:

אה, אתה רוצה שאנשים פרומים ידעו אנגלית? אוקיי, אז מה מפריע לך שהוא עדיין פרום? אה, אתה רוצה להיות בטוח? אה, אתה עדיין מיסיונר.

בכל מקרה, אז נגיד הצלחת, התקבלת לכל התוכנית והכל, ואז אחרי שאתה מסיים אותה, אחרי 10 שנים או כמה זמן שזה לוקח, ואתה כאילו, אוקיי, עכשיו מה אתה עושה עם החיים שלך? נכון? מסתבר שזה המקום שבו הרבי התחיל. העניין הוא, אתה מגיע בגיל 35, איפה שהרבי היה כשהוא היה בן 15. הוא גם הבין שכל זה לא שווה כלום. והוא היה כאילו, אוקיי, מה אנחנו עושים? אז, אני הולך להיות רבי.

תלמיד:

למה החלטת על זה?

מרצה:

כי זה הרבי שלי, זה הרבי שלי, זה מה שאתה עושה. מה הבעיה הגדולה?

לא, אבל יש יותר רציני – אני אומר הכל בצורה לצנית, אבל יש דרך רצינית להבין את כל זה.

הרבי שמנסה לעזור לאנשי OTD

מרצה:

ואז הרבי הזה, כמו שאמרתי, הוא חושב שהוא צריך לדבר עם חברת ה-OTD. ואז הוא מתחיל לעשות את זה והוא מבין שהם לא צריכים טיפול. הם לא צריכים את הטיפול שלו. הוא גם היה צריך טיפול, אבל איכשהו אולי זה הטיפול שלו, מה שזה לא יהיה. וזה לא באמת עובד. זה מה שהוא הבין. סיפור אמיתי. זה קרה להרבה אנשים שאני מכיר.

ואז הוא הבין, אוקיי, אבל החלטתי שהחיים הטובים זה בערך ללכת לבית כנסת בשבת וכן הלאה. והוא הולך לבית כנסת והוא לא מוצא שום OTD, כי הם לא חושבים שיש להם מקום טוב יותר ללכת אליו בערב שישי. עם אוכל יותר גרוע ושירים יותר גרועים. וריקודים יותר גרועים.

תלמיד:

בעצם, אני לא יודע. אם הוא מקבל את זה – הריקודים בבית כנסת די גרועים.

מרצה:

מה?

תלמיד:

הריקודים בבית כנסת די גרועים.

מרצה:

כן, קשה להיות יותר גרוע, נכון? אם אתה הולך לבית כנסת ברסלב –

תלמיד:

לא, הוא הולך לבית כנסת ברסלב. עדיין מוזיקה גרועה, הא?

מרצה:

יותר גלילה אפלה. אפילו יותר גרוע. גלילה אפלה היא עדיין – מוזיקת ברסלב עדיין יותר טובה מגלילה אפלה בערב שישי. אוקיי, זה מה שרובנו מדמיינים בטוח. נכון, נכון?

תלמיד:

ללכת למועדון. אני לא חושב שאנשים עושים את זה.

מרצה:

אפילו לא ללכת למועדון. אני לא מאמין. אני לא יודע. כמה אנשים כן, אבל אני לא חושב – אף אחד בעולם, אבל –

תלמיד:

כן, הילדים אמרו, אבל ההמון במועדון ברסלב, כולם מדברים על אמונה פשוטה והם כולם אוהבים את השם והם תודה לך השם וכל זה. והוא כאילו, אתם אנשים, אני לא בטוח, אתם מהקבוצה הראשונה או השנייה או השלישית?

מרצה:

הוא לא בטוח. אבל לאט לאט הוא מבין שהקבוצה השנייה היא אותו הדבר כמו האחרונה. למה לא? איך זה? אוקיי, עכשיו זו תשובה אחת לשאלות של האנשים שלך. סיפור אמיתי.

סטייה לנושא הקירוב במועדונים

מרצה:

ולכן, אז הוא מבין – אני אגיד לך טיעון למה האנשים שלך אומרים שאנחנו צריכים ללכת למועדון. אנחנו צריכים להיות כמו דוד גרוסמן שהולך למועדונים וגורם לאנשים ללכת למועדון. אתה יודע למה הוא עושה את זה? כי איך אחרת הוא יכול ללכת למועדון?

אז, אין לי מושג, אני לא יודע, אבל אני מדמיין, כאילו, זה כיף, אתה יודע, איך אתה הולך ללכת למועדון?

תלמיד:

מה כל כך מצחיק? כאילו, אתה לא רוצה ללכת למועדון?

מרצה:

כמה אנשים אוהבים את זה, לא כולם אוהבים את זה. כמה אנשים אוהבים את זה, מסיבה כלשהי. כמה אנשים לא אוהבים את זה. כמה אנשים אוהבים את זה. אנשים שיותר חברתיים ואקסטרוברטים, הם אוהבים את זה.

תלמיד:

אז, הילד אמר, ואתה יכול להיות ככה, אתה יכול לעשות את זה במועדון, אבל אתה לא יכול באמת לתת להם שלוש או יותר.

מרצה:

אני לא יודע. רוב האנשים שאני מכיר שמנסים לעשות את זה נכשלים.

ההבנה: האדם הפרום “הפשוט” אולי הבין את זה גם

מרצה:

אז אז הוא אומר, הוא עושה את השיפוט הזה. הוא אומר, תראה, האדמו”ר הזקן, הוא היה אפיקורס והוא בעצם הבין את זה. ואז הוא חושב, רגע, הבחור שנותן את הדרשה הזאת על הנזיר עבריא, אתה חושב שהוא באמת קונה את זה? הוא באמת כל כך טיפש כמו שחשבתי. אולי אני זה שהייתי טיפש. אולי הוא הבין משהו.

הוא כנראה חסר שפה והוא לא מאוד מתוחכם. הוא לא קרא הרבה ספרות או פילוסופיה או משהו. אם השם שלו הוא סולוביצ’יק אז הוא כן יודע איך לבטא את זה יפה, ולכן זה שווה משהו. אבל אחרת הוא פשוט לא יודע – אין לו שפה. הם לא קוראים כלום. אין לו הרבה ניסיון חיים. לא יודע היסטוריה. לא יודע פילוסופיה. לא יודע ספרות. לא יודע כלום. אבל זו הדרך הכי טובה שלו לעשות את זה.

אז הוא אמר הוא בוכה והוא נותן דרשות על הנזיר עבריא ומסתבר שהוא עושה מה שאני רוצה שהוא יעשה. אז אתה הולך, אתה הופך למורה, ואז אתה מלמד את כולם על הנזיר עבריא וזה מה שרצית לעשות בכל מקרה.

התזה המרכזית: בחורי ישיבה חופשיים יותר אינטלקטואלית מאנשי OTD

מרצה:

ואתה מפסיק לפנטז שחברת ה-OTD יותר חכמים או גדולים מבחורי הישיבה. הם אותו הדבר. ואם אתה באמת מתחיל לדבר עם בחורי ישיבה, אתה תגלה שהם אותו הדבר. דיברתי עם בחורי ישיבה ועם חברת OTD. בדרך כלל בחורי ישיבה גדולים יותר.

בדרך כלל. אתה יודע למה? כי ב-OTD אתה לא תקוע – אתה רק מורשה לקבל את הקושיות שמובילות לתשובה שעשית את בחירות החיים שלך על בסיסן. אבל אם אתה בחור ישיבה, אז כל בחירות החיים שלך נעשות בשבילך. אתה מורשה לקבל כל קושיות שאתה רוצה.

כמובן, כמה מהם מפחדים מהרבי שלהם. כמה מהם, הם חושבים שאם הם יגידו את זה בגלוי, הם אומרים את זה בדרכים חסידיות. אתה יודע איך אומרים בשפה חסידית? יש דרכים להגיד את זה, נכון?

תלמיד:

איך מישהו אומר – שאלת אותי, מישהו שאל אותי, כן, זו דרך אחת, זה מה שקם אמר.

מרצה:

יש, אתה אמרת, כן, אתה אומר, תראה, אין הוכחה שאלוקים קיים, אבל יש לנו אמונה פשוטה בכל זאת, כי אתה אפיקורס. אחד הקרבות הגדולים שלי.

תלמיד:

נכון. אבל זו כבר אידיאולוגיה.

איך בחורי ישיבה מבטאים ספק בשפה מקודדת

מרצה:

או מה שאתה עושה זה אתה אומר, אין לי חיות בתפילה. כלומר, אין לך חיות בתפילה.

סיפור אמיתי. הייתי בחור קטן, ואני מניח שהייתי אפיקורס. אני לא יודע. חשבתי שאני מאוד פרום. והיה לי, זה היה חודש אלול, או משהו כזה, אז אמרתי שאני לא רוצה לעשות תשובה.

והיה הבחור הבא הזה ליד והוא אמר, מה אתה מתכוון? לא ידעתי מה לענות. כאילו, אתה מאמין שאתה הולך לגיהנום אם אתה לא עושה – אם אתה לא משיג תשובה.

ו, אה, מה אני צריך להגיד? כן, לא. אז, אה, קשה לך להגיד. אז אתה עושה – אתה מבין שמישהו נכשל, אבל לא הבנת מה אמרתי. אבל ניסיתי להיות כן. כן, כל יום אנחנו עושים את זה, אנחנו מעמידים פנים וכן הלאה.

מה אתה מתכוון? כל פעם שאתה מניח תפילין, אתה מקבל כרטיס. וכל פעם שאתה לא, אתה מקבל כרטיס לגיהנום. ברור, אם אתה לא מאמין בזה, אז אני מבין, אבל אתה מאמין בזה, נכון? אולי אני לא. מה זה בכלל אומר? נכון?

רוב האנשים לא באמת מאמינים בשכר ועונש

מרצה:

אז זה בסיסי, נכון? ואתה שומע אנשים אומרים שהם לא מאמינים בשכר ועונש. גרניש, אבל הם אומרים לא סוגים של דרכים מצחיקות, אבל זה לא מסובך. הם מאמינים בטוקנים שאתה מקבל. אם אתה שואל אותו, אני בעצם מאמין – אני בעצם לא משחק במשחקי ארקייד, דרך אגב, שלא נותנים לך הרבה כרטיסים. זה מה שהבחור עושה. אתה צריך לשחק במשחקי ארקייד שהם גם כיף וגם נותנים לך הרבה דברים. אז אולי הם רואים את הסימן כי אני לא –

תלמיד:

לא, אם אני מדמיין, אני לא יודע, הבחור הזה היה כמו ליטווק, הוא לא הבין מה רציתי. כאילו ניסיתי להסביר, יש בעיה עם כל משחק התשובה הזה. והוא היה כאילו, מה אתה מתכוון?

מרצה:

אבל אני בעצם חושב שאם אתה עושה את זה לרוב האנשים, התרגיל הזה, הם ירגישו לא נוח, כי הם לא באמת מאמינים בזה. חוץ מהצדיקים הגדולים, כמו שכבר שכנעו את עצמם. זה מה שאני חושב. אתה הולך ללייקווד, הולך ל…

מרצה:

אני רוצה להתקרב להשם. אז אתה יודע שהוא מלא שטויות. כי אנשים שמאמינים לא רוצים להתקרב להשם. יש חידוש גדול, וזה מאוד פשוט. כל הליטאים האלה, כשכל הליטאים כבר התחילו לדבר על להיות קרוב להשם, נכון? כמעט כולם, מישהו מהם עדיין מדבר על שכר ועונש? מישהו מהם מאמין בתחיית המתים? אני אומר, כמובן שהם לא כופרים, כי הם מבינים שזה אפילו לא כפירה. זה שטות. כמו שאמרתי, זה אפילו לא בדיחה. זה מעבר לכל העניין. זה כמו משהו – זה מיושן ולא רלוונטי. זה מה שזה. זה כל כך רחוק מהמציאות, כל העניין הזה. לכן אני שואל. אבל למה לא? כי אם אתה באמת מדבר איתם כמו בן אדם רגיל, אתה אומר להם, אתה אומר, אתה בא ואתה חוזר, אתה הולך, אתה כאילו, למה אתה מניח תפילין? אה, כי האלוקים שברא את העולם, כשהוא ברא אותו כאן, פתאום, והוא חושב שאם אנחנו מניחים את הקופסאות האלה, אם זה מרובע לגמרי, אם זה קצת מלבני, אז הוא נותן לך חיים טובים, ואם לא, זה גיהנום, ישר לגיהנום.

אני מבטיח לך, אם אתה גורם לבחור להגיד את זה בצורה פשוטה ורגילה כזאת, כמו שאני מדבר איתך, הם לא יכולים. לכן הם מתחילים להגיד – בכל פעם שמישהו מתחיל לעשות – מתחיל לעוות את הפנים שלו כשהוא אומר משהו, אז הוא משקר, נכון? מבחן גלאי שקר בסיסי. למה אתה מתפלל? למה אתה מתפלל כשיש לך בעיה? זה נקרא גלאי שקר, נכון? הדבר הזה עם העיניים, שאמר, אומר, הכשן כפרן, זה לא משנה לך, תפילה. אבל תפילה, נכון? כי בן אדם רגיל, ככל שמישהו מצחקק יותר בתפילה, כך הוא פחות מאמין בזה. זה לא הופך אותו ליותר – אני כאילו, אמרתי לאנשים, עשיתי מבחן: אם זה עובד יותר טוב מתפילין, כשאתה צועק, או כשאתה פשוט מדבר רגיל, זה לא משנה. שניהם מקבלים תשובה באותה מידה, באותו אחוז. כאילו, תחשוב על זה. אם אתה מאמין – אני בעצם מאמין בזה, אבל זה דיון אחר.

הביצוע כראיה לחוסר אותנטיות

מרצה:

ואני כאילו, מה אתה מתכוון? כאילו למה אתה – מה אתה עושה? מה שאתה עושה זה להיות נגד השטות הזאת, נכון? כאילו, הלו, זה מגוחך. כן, ברצינות. כשהשטיק מתחיל, זה אחד. ואתה הולך ככה [מחווה]. ככל שאתה הולך ככה יותר, כך אתה יותר מתחזה. לא מתחזה – אני אפילו לא אומר שאתה מתחזה. אתה חי במשהו מוזר – אוקיי, אתה מסתיר, כן, או מה שזה לא יהיה. זה לא רציני. לא המציאות. כאילו, אתה לא – כשאתה יודע שאף אחד לא – אני מגיע קצת מאוחר לרמזור אדום. כאילו, הם לא עוצרים ברמזור. אבל עכשיו – טוב, זה שונה, הילד. אבל אפילו הבחורים שכן עוצרים ברמזור, הם לא עושים ככה [עושה מחווה מוגזמת]. “אלוהים, תראה אם הם עוצרים ברמזור!” נכון? “תראה, אני מסכן נפש!” הם פשוט עוצרים ברמזור בגלל האיום שאולי יבואו מכוניות, נכון?

אבל כשאתה אוכל מצה, אתה אוכל מצה, נכון? בקיום מצווה. אכילת מצה על אכילת מצה. למה? כי אכילת מצה היא דבר מזויף, ומשהו – רמזור הוא דבר אמיתי. אתה לא צריך ללכת ככה: “אה, רמזור! רמזור! כן, קראתי את המכתב! עצור! זה על פי דין!” או שאתה הולך דווקא, כי אתה לא על פי דין. מה שזה לא יהיה. וכל זה, יש משהו. אני רק מנסה להסביר לך למה, אם אתה באמת יודע איך אנשים הם, אתה תבין שכולם לא – בגללם. כולם מבינים שכל העניין הזה מאוד מצחיק.

ההקבלה בין הוראה לאנשים “רגילים” ול-OTD

מרצה:

ולכן, כל בחור שמלמד לבחורים רגילים – כאילו, קח כל דוגמה, כל מורה שמלמד לאנשים פרומים – הוא עושה בדיוק את אותו הדבר שאתה מתכנן לעשות ל-OTD. ההבדל היחיד הוא שהאנשים האלה קצת יותר בריאים רגשית, וקל יותר לדבר איתם. ה-OTD בדרך כלל עברו התעללות או מה שזה לא יהיה, ועכשיו – תכא, אני חושב שהם לא עברו, וזה שובר אותך כאדם. אתה מקולקל, והתגרשת, ויש לך את הילדים פה, גרים ב – אוטומטית, זה מאוד קשה לגרום למשהו לעבוד במצב הזה.

מבחן הרמזור המורחב: מצוות אמיתיות מול מצוות תיאטרליות

תלמיד:

אני רק רוצה – אני רק רוצה להגיד משהו. כאילו, אני לא חושב שזה חייב – המשל חייב להיות הרמזור מול – אפילו בתוך מצוות, הבחור שקיבל את הגרטל אף פעם לא נותן לך את הכסף. זה נכון גם.

מרצה:

זה נכון! היה לי – כל מצווה שאתה עושה עם גרטל היא מזויפת. המצוות שאתה עושה בלי גרטל, אלה אלה שהן מצוות אמיתיות, נכון? כמו בניית סוכה. אתה מדבר על הסוכה. אתה יודע, האנשים שכשאתה רואה תמונה של הרבי בונה סוכה עם הגרטל שלו – אתה יודע שהוא לא בנה סוכה, בסדר? הכל טוב. זה פרק. אנחנו חיים למעלה, מה שזה לא יהיה. אתה יכול לבנות את הדבר הזה.

תלמיד:

אני חושב מי שבונה – האיש שבאמת עושה את המצות, הבחור עם החולצה. הבחור עם הגרטל, אני לא יודע מה הוא עושה שם, אבל לא כ –

מרצה:

בחזרה לזה, זה גורם לזה – הוא עושה את המצה הזאת והיה על פי – הוא מציג את המצה שלו והיה על פי השף. שמידט, מה? כן, תעשה את זה לשמה. בכוונת – אף אחד לא יודע איך זה, אז אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתקיים, נכון? אוקיי, כל מה שזה אומר – אתה כבר יודע את ההסבר שלי על המצה הזאת. אוקיי, כל מה שזה אומר זה שזה נאפה בשביל – כי האנשים שכתבו את זה היו אותו הדבר, כי – אוקיי, עכשיו זה לא באמת מתחיל. אז ההיפך הוא בבעיה שלא יזיק. זה בשביל הזהירות שלך.

הבעיה המרכזית: איך לגשר בין שתי הפרספקטיבות

תלמיד: אבל דבר נוסף, דרך נוספת לומר את זה תהיה שיש כאן בעיה אמיתית – זו באמת בעיה עכשיו. אבל גם אם נאמר את זה, שזה – אז עדיין נכון שברגע שאתה מבין, התשובה הופכת להיות קשה מאוד להסבר. להסביר אפילו איך התשובה עונה על השאלה, או איך אנחנו מגיעים מכאן לשם. זה מאוד קשה.

מרצה: אני לא יודע. אני לא יודע. זה קשה. אני לא יודע את התשובה. אני לא יודע את התשובה, כי אני יכול לתת לך את הגרסה הזאת של סטנד-אפ קומדיה, ואני יכול לתת לך את מה שאנחנו בדרך כלל עושים. זה מאוד קשה לי לתת לך את הדבר שבאמצע. איך אנחנו נותנים את זה? איך אנחנו מתחילים מנקודת המבט של הבחור שמסביר לך שהמילה הזאת שלא הגיונית היא נכונה, אבל אתה צריך לעשות את המילה הזאת? לא בגלל, נכון? איך אתה עובר מאחד – כאילו, איך אתה מגשר בין הדברים האלה, נכון? זה הכי קשה. זה מאוד עדין – איך אתה יכול, איך יכול להיות שיחה שמתחילה ממאוד – מה שאני קורא פרספקטיבה של אדם נורמלי? זה כמו, אה, לחתוך חתיכה מה- הלו, אנחנו עדיין בפרהיסטוריה? מה קורה איתכם, נכון?

גישת חב”ד: התחלה מהאבסורד

מרצה: האנשים היחידים שאומרים את זה – אתם יודעים מי אוהב להגיד את זה, חבר’ה? החב”דניקים. חב”דניקים כולם מסבירים איך זה לא הגיוני. אתה הולך לחב”ד לברית, וזה לא גבר, זה לא גבר, זה לא גבר, מה שלא יהיה. ואז אתה שם את זה באדמה בכוס עם עפר. אם היית מספר – אם הייתי מספר לך מה אנחנו עושים על שבט בפפואה גינאה החדשה, היית אומר, כמו, נבוך. נכון?

אז אנחנו יכולים להתחיל מנקודת המבט הזאת. ואז, אני חושב שזה נכון. אבל אני אומר שבאמצע אז, יש הסבר שאומר שברית מילה היא – אני לא יודע, איך היינו אומרים את זה? זה באמת הדבר שמקרב אותך להשם, וכן הלאה. וזה נכון באותה צורה שזה נכון. בלי – ראית שפשוט החלפתי טונים, נכון? כי כשאני נותן לך שיעור על ברית מילה, יש שלוש פעמים ברית מילה, ואני יכול להסביר לך איך זה הגיוני, ואז אני מסביר איך זה הגיוני, וכן הלאה. ועכשיו פתאום אני מדבר בטון הקול הזה.

אז איך אנחנו מביאים מכמו, אוקיי, אז זה צירוף? פריימן? ושוין, הבנו. אין בעיה. הבנתי. לא, אני עדיין חושב שזה לא הגיוני. מה? גם לגביך, שלגבי ריידער? כן, כן. אבל איך אתה מסביר, איך אתה מדבר על זה? אתה יכול לדבר על זה? אני יכול לתת לך את זה באותה דקה? אתה נותן לנו דקה, שתי דקות, אנחנו ניתן לך את העולם, כל הדרך מ-OTD עד מעבר לדרך.

פתרון אחד מוצע: חשיפת אורח החיים הדיפולטיבי כמפוקפק באותה מידה

תלמיד: לא, אבל אני חושב שהגדול – לי, לפחות, הגדול, או הדרך הכי קלה לגשת לזה היא על ידי הסבר לאנשים שחוסר הבחירה שלהם הוא גם בחירה במובן מסוים. או לפחות מה שהם מדמיינים כאורח חיים דיפולטיבי הוא מפוקפק באותה מידה כמו זה שהם אוהבים.

מרצה: אוקיי, נוכל לעשות את זה. אבל האם זה בכלל – כמו, בוא – אני היה – אני יכול לעשות את זה. ודרך אגב, נוכל לעשות את זה? נוכל לעשות כמו, אוקיי, אז האנשים השבטיים שם הם – או מה אתה באמת חושב שהם? הם בעצם בעלי חיים. כאילו, אתה גזען. אתה יותר גרוע ממה שחשבתי. אתה לא גזען. הבעיה הגדולה עם היהדות היא שהם גזענים. אבל כל הבעיה האמיתית שלך עם היהדות מבוססת על גזענות.

אתה יכול לשחק את המשחקים האלה, נכון? לא, לא, לא, אבל אני צריך להגיד, בוא נגיד, נכון, אז מישהו מחליט, אוקיי, אתה יודע, התוכנית הזאת, הסיפור של 600,000, לא ממש עובד. וואו, אז, אוקיי, אז עכשיו מה, נכון? אז עכשיו אתה אומר, אני הולך להיות אמלגמטור. מי זה אמלגמטור בשבילך? מר דומסקרולר, נכון? או כל חיים אתיים אחרים שקיימים. מר סוחר המניות שעובד 19 שעות ביום וחושב שזה חיים.

תורת ההפשטה השכבתית: מדוע מערכות משמעות לא יכולות להיבנות מלמעלה למטה

בעיית “ועכשיו מה?”: טיעונים שליליים לא עונים על השאלה

תלמיד: כן, אבל זה לא עונה על המשיגעת שלנו. זה יותר כמו תגובה שלילית. לא, לא, לא. זה יותר כמו שאלה של כמו, אוקיי, אז גילית שהשקף הזה לא הגיוני. זה לא תשובה לשום דבר. כן. רגע. האלטרנטיבה הזאת עונה על שאלה אחת ופותחת מאה ששוקטות או לפחות יש דרך להתחיל לפתור אותן.

מרצה: אז השאלה האחת איכשהו, מצאת פצעון על היד שלך, ואז החלטת שהפתרון הוא לקחת ידית, נכון? אבל, אה-אה, נראה שאתה צריך יד לכמה דברים אחרים, נכון?

תלמיד: לא, לא, אני לא חושב, בוא נגיד שהוא לא החליט על שום דבר, בוא נגיד שהוא באמת רק חושב על זה.

מרצה: כן, כן, הוא חושב על זה, בטוח, אני רק אומר. הוא עדיין לא ייתן לילד שלו. אני חושד ב-, כמו, אני הולך להיות עדיין. אה, רגע, אבל בוא נבין את הבעיה שלי. אני חושד באנשים שפתאום, כמו…

הבעיה המרכזית של המרצה: הפער בין שאלות למשמעות ברמה גבוהה יותר

מרצה: טוב מאוד, אבל תן לי לחזור על הבעיה שלי. הבעיה שלי היא שאני חושב שהנכון – מה שאני עושה, נכון? זה מה שאני בעצם עושה בשיעור שלי: מה שאני עושה זה שאני לומד מה הזוהר אומר על ברית מילה ואני נותן לך מהלך להסביר מה זה שהזוהר יכול להתכוון לגבי ברית מילה, מנסה להבין את זה או מנסה לתת לך את הסיפור של זה, מה שזה לא יהיה, נכון? זה מה שאני עושה, נכון? מושכלים דברים כאלה, זה מה שאני עושה. במילים אחרות, אבל אני חושב שזה הגיוני בדיוק כמו השאלה שלך של זה – שזה מטורף. אבל מה שאני לא בטוח זה שאני יכול לתת לך את הסיפור שמוביל מאחד לשני, כי אני יכול לעשות את כל הדברים האלה שאתה דן בהם, כמו כן, השאלה שלך – אתה באמת יכול להוכיח את השאלה הזאת? יכול להיות לך רעיון טוב יותר? כל מיני דברים כאלה.

ודרך אגב, מה רע בלהיות שבטי ופגאני, אחי?

תלמיד: אה, כי זה אומר בשולחן ערוך שאתה לא יכול להיות עובד עבודה זרה.

מרצה: אנחנו נכנסים ללולאה, נכון? אז למה אנחנו אומרים את כל הדברים המצחיקים האלה? למה אתה לא יכול להגיד, אוקיי, תמחק מילה והיהדות יפה – אתה מסנן דגים ואלס יפה. תמחק מילה, המפורסם – זהו. דג גפילטע הרבה יותר גרוע מברית מילה, דרך אגב. לפחות למילה יש משמעות. תמחק, תמשיך לאכול דגים ולשמור שבת וכל מה שמשמח אותך ביהדות. מילה גורמת לתינוק לבכות, תפסיק את זה.

אני לא יודע, אתה מבין מה אני שואל? זו שאלה ספציפית.

תלמיד: זו לא הייתה השאלה שלי. זו לא השאלה שהייתה לי.

מרצה: תיצור מערכת, מערכת חדר כזאת. לא להגיד שזה תירוץ להגיד שזו לא הנקודה. זה לא – אני לא מנסה לנהל דיון. אלס איז א משל. אלס איז א משל. כל מה שאני מנסה להגיד זה שאני שואל איתך. אני שואל איתך. אני שואל איתך. זו הסיבה שאני לא – זה לא נכון. זה יהיה כמו התנצלות נחמדה. אתה אומר מי כפה – בוא נפסיק את זה, אין בעיה, זה גם – אבל הוא אומר שזה גם בחירה.

אבל מה שאני מנסה – הבעיה שלי היא לא זה. הבעיה שלי היא משהו אחר. הבעיה שלי היא שאני כן חושב שיש משמעות, סיבה, שכל, אמת בדיון בסוגיא הזאת של ברית מילה מהזוהר הקדוש. באמת יש. וכל מה שזה, מה שאני מאמין זה שכל מה שזה, זה כמו דיון ברמה גבוהה יותר של השאלה שלך. כלומר, זו הבעיה.

תורת ההפשטה השכבתית: מסגרת להבנת מערכות משמעות

הקדמה לתיאוריה

מרצה: אני הולך לתת לך שטיקל תיאוריה. תן לי לתת לך שטיקל תיאוריה. שאולי, אני לא מתכוון לתת תיאוריה, אני מתכוון לנסות להאיר מה הבעיה. יש לי תיאוריה כזאת. איך – ובכן, אלוהים, אני לא צריך לעשות הכל יותר מסובך מזה.

התיאוריה שלי היא כזאת: כל ההישגים האנושיים, כל הדיונים האנושיים, כל השיח האנושי, אפילו כל הטכנולוגיה האנושית מבוססים, גג-גג-גג, נכון? מבוססים רמה אחת על הרמה האחרת, אוקיי?

האנלוגיה של המחשב: אלפי שכבות מביטים ל-AI

אם יש לך מחשב ואתה מדבר ל-AI והוא עונה לך, ברמה הבסיסית יש רק ביטים שמתהפכים עם שערי לוגיקה, וזה 17,000 – אני אפילו לא יודע כמה רמות רחוק מהשיחה שלך עם הצ’אט, נכון? אם אתה לא יודע כלום על איך זה עובד, זה צריך להיות ברור לך אפילו ב- רק בשכבת הרשת, רק שבע שכבות אמורות רשמית, ויש באמת אפילו יותר, אוקיי? וזה רק חלק קטן אחד ממה שקורה, אוקיי?

עכשיו אנחנו יכולים לדבר בצורה אינטליגנטית על השכבה האחרונה ומה שהטכנולוגים קוראים “קופסה שחורה”, נכון? או להפשיט את כל הסיבוך מאחורי זה, כל הלכלוך מתחתיו. לא אכפת לנו. עכשיו אם ביטים באמת נכונים או אם שערי הלוגיקה או אם קוד המכונה שרץ על גבי זה מריץ קוד ברמה גבוהה יותר על עוד יותר גבוה וכן הלאה – לא אכפת לנו מכל זה. כל מה שאכפת לנו זה השיחה המופשטת מאוד הזאת, שזה מה שאני בעצם עושה, אוקיי? ככה זה כדי – זה לא אומר שאני יכול להגיע לשם מכאן, נכון?

מבחן האי הבודד: אתה לא יכול לשחזר את המערכת מלמעלה

אם אני הולך – אתה מבין מה אני אומר? כל ההישגים האנושיים, אפילו טכנולוגיה ושפה ומחשבה ותרבות, כולם עובדים באותה צורה. כולם בנויים אחד על גבי השני. ולכן נוכל לנהל שיחה אינטליגנטית על השכבה העליונה או הממשק שאני אפילו – אפילו לא השכבה, אולי רק על הממשק, איך אני מתממשק עם דבר אחר שנבנה בשביל זה תוך התעלמות מהשאר.

מצד שני, אני לא יכול להגיע משם לשם, נכון? במילים אחרות, אם אתה משליך אותי על אי בודד ואני כמו, “אני יודע הכל על מחשבים. אני יושב ליד המחשב הזה כל היום. זה צריך להיות פשוט ליצור מחשב.” צ’אט, תבנה מחשב. צ’אט יכול לתת לך הוראות לבנות מחשב אם כבר יש לך מחשב עם חוות שרתים איפשהו באריזונה לתת לך את הדבר הזה, נכון? אבל אם אתה על אי בודד, אין צ’אט, לא יכול להיות מחשב, נכון? אז אתה חוזר למציאות הבסיסית.

ואז אתה צריך לחפור באי כדי למצוא סיליקון. אלוהים אדירים, אתה צריך הרבה יותר מזה, נכון? אתה צריך:

– אריסטו לגלות לוגיקה קודם, אתה מבין, נכון?

– ואתה צריך איזה מוזר מימי הביניים לסווג כל מיני לוגיקה, כמו מה זה “וגם”, “או”, “x-or”

– כל הדברים האלה הם בעצם מתמטיקה ולוגיקה

– ואתה צריך כמה אנשים מוזרים אחרים מאוחר יותר לפורמל את זה לסמלים

– ואז איזה בחור להחליט שנוכל לעשות את הסמלים האלה חומריים במחשבים

– וכן הלאה וכן הלאה

אני רק מספר לך כמה מהשלבים שאני יודע עליהם, אוקיי? מה שאומר שאם מישהו הולך לשים את עצמו במצב של האי הבודד, מה אם אתה עובד קדימה, אתה צריך להתחיל במקום אחר, נכון?

תלמיד: וכן, בדיוק, אולי בעצם אתה מתחיל במקום שלהם.

מרצה: ואני אפילו לא יכול לתת לך סיפור קוהרנטי של איך אתה מגיע למה שקראנו – היסטוריות של מחשוב, הם יכולים לתת לך כמו סקירה כללית מאוד עליונה של איך זה קרה, אבל אני בהחלט לא יכול ליצור את זה בשבילך, נכון?

יישום על תרבויות ותפיסות עולם

עכשיו, בצורה דומה, תרבויות ואפילו תפיסות עולם – לא רק תרבויות, אפילו כמו האידיאולוגיות של התרבויות האלה – עובדות בצורה דומה. הן אולי התחילו, הן בבירור חייבות להיות התחילו על אי בודד איפשהו, או איך שאתה חושב שהאנושות התחילה. אולי זה התחיל עם אלוהים שנתן לאדם את התורה ואת כל הידע שנתן לך התחלה טובה. אוקיי. אבל באותו זמן, הוא חייב היה לתת להם גם איך חכמה עובדת. ועדיין לקח לנו זמן להבין את זה, נכון? אז זה לא קורה.

בכל מקרה, ואז לאט לאט בנינו את כל הדברים האלה, ויש כמה ממצאים של הרמה התחתונה שדולפים דרך. יש כל מיני דברים מצחיקים שקורים. אני חושב שהרעיון של חיפוש מעריב הוא כמו דבר מאוד מוזר לאנשים.

תלמיד: רגע, אתה בעצם צריך להיות…

מרצה: כן, כמו הבחור הזה שעושה את המכונה.

תלמיד: כן, אתה צריך GPU.

הטעות של השואל ההרסני: ניפוץ המערכת בלי להבין את תפקידה

מרצה: אז, ועכשיו, בוא נהיה ברורים, כשאנשים עוברים דרך סוג השלבים האלה שדיברנו עליהם, הם עושים את זה בצורה מאוד מסוימת, נכון? אתה כמו, “כל הדבר הזה הוא שטויות.” מנקודת מבט חיצונית, זה לא הגיוני. אתה לא יכול לדבר עם חתיכת זכוכית ולקבל תשובות, נכון? אתה יכול, אבל זה לא מסביר את עצמו. זה מטורף. מה שמסביר את זה הוא משהו מאוד ארוך.

אז אז אתה הולך כמו, “ובכן, זה שטויות, תשבור את המחשב שלי, אני הולך לקרוא מעליק בדימן ולשים פטיש על האייפון שלי,” כי אייפונים הם טרף, ולרסק אותו באש החמץ, ואז אחרי פסח אתה מבין, “רגע, מסתבר שזה כן פתר כמה בעיות.”

ואתה אולי אפילו, כמו איכשהו, במצב הספציפי שלך, עובר דרך כמה מהשלבים שבהם אתה מבין שמחשבים מועילים. כמו, אתה יודע, “אני צריך, אני רוצה להביא מים מהבאר ולכן אני צריך לבנות מריצה ואני כבר יודע על גלגלים. דיברנו על זה פעם. ועכשיו אני צריך לדעת כמה גדול הגלגל צריך להיות לצרכים שלי. זה גדול מדי. ברור שהכי גדול זה הכי טוב אבל לא, זה לא, כי אז פשוט יהיה לי גלגל לשלפ ואני הולך לשלפ את המשקל של הגלגל ואני יכול להביא מים דרך מהמים. אז איך אני הולך להבין את זה? רגע, אני צריך משהו שנקרא חישוב?”

חישוב, המצאה גדולה. אנחנו יכולים לחשב את זה. ומחשבים יכולים לעזור לי עם זה. אני כמו, “רגע, הבחור שנתן לי מחשבון לא היה רק שמאן מוזר ששיחק עם מספרים. זה בעצם סוג הדבר שאמר לי כמה גדול לעשות את המריצה שלי. וואו.”

אז דברים כאלה קורים. זה רגשי. דברים כאלה קורים לאנשים בסוג התהליך הזה. הם כמו, “רגע, הברית מילה הזאת בעצם, רגע, אה, אני יכול לדבר על הברית מילה. אני יכול לדבר על הברית מילה.”

יישום זה בחזרה לברית מילה: בעיית ההעברה

מרצה: אני יכול לדבר על הברית מילה, אני חושב, כמו שאמרת, אוקיי, בוא נחזור עירומים לגן עדן ובוא נראה מה אנשים עושים. אה, יש להם ילדים. אה רגע, יש לי רעיונות מסוימים בראש שלי שאני רוצה ללמד את הילדים שלי. איך אני הולך לעשות את זה? זה לא דרש מברית מילה. זה אתה צריך באמת לדמיין את עצמך עושה את זה. כמו מה אני הולך לעשות?

“אני יודע, אתה כנראה יודע, אני הולך לכתוב ספר,” נכון? יש לי חדשות בשבילך. יש לי הרבה ספרים. הילדים שלי לא קוראים אף אחד מהם. כתבתי אפילו יותר. כתבתי כמו 10 מיליון מילים בחיים שלי או משהו כזה. אף אחד מהילדים שלי לא קורא אותם. זו לא הדרך. אפילו אם זו הדרך –

העברה תרבותית, הצדקה רציונלית, והגבולות של אפולוגטיקה

הבעיה היסודית של העברה תרבותית

אני יודע, אתה כנראה יודע שאני הולך לכתוב ספר, נכון? יש לי את זה בשבילך, יש לי הרבה ספרים, הילדים שלי לא קוראים אף אחד מהם. כתבתי אפילו יותר, כתבתי כמו 10 מיליון מילים בחיים שלי או משהו כזה, אבל אף אחד מהילדים שלי לא קורא אותם. זו לא הדרך. או אפילו אם זו הדרך, זו לא רק הדרך, לא עובד, תנסה את זה. פרופסורים רבים כתבו ספרים שמנים והילדים שלהם אפילו לא יודעים את השמות שלהם. תנסה את זה, אולי ייקח לך זמן רב מאוד.

אז אתה אומר, אני צריך להמציא משהו. אתה אולי באמת תיקח סכין ותעשה חתך באוזן של הילד שלך כי זה מה שהם היו חושבים. אולי כדאי לנו לעשות חתך באוזן שלך. כן, אני האבא של המוזר שחתך את אוזן הילד שלו. אז אתה אולי באמת תסתכל על תינוק שזה עתה נולד ותראה, רגע, לפין שלו יש חתיכת עור נוספת הזאת שלא נראה שהיא עושה משהו. אפשר גם לחתוך את זו.

זה לא ממה שזה עשוי. אני לא יודע. רק נתתי לך תיאוריה. טוב, אני מנסה להראות לך. ואז אתה אומר אוקיי, הרגע סיפרתי לך סיפור ארוך מאוד שאתה צריך להבין שאני פה רק כדי לפתור בעיה מסוימת. זו אחת התיאוריות, יכולות להיות תיאוריות אחרות, אבל אני חושב שזו הכי הגיונית.

הבעיה האנושית הבסיסית: יצירת תרבות

וזו יצירת תרבות בסיסית, שזו כמו בעיה אנושית בסיסית. זה בעצם מאוד קשה. זה לא ממש דבר פשוט. אנשים – אני מכיר כמה אנשים בקליפורניה שניסו לעשות את זה בשנים האחרונות, כולם נכשלו ליצור תרבות, תרבות נגדית. בעצם כולם נכשלו. אף אחד מהם לא – אין להם – אין להם איינקלאך, או אם יש להם, הם בגרסה שלישית של הכת, אחרת. זו בעצם בעיה מאוד קשה.

אמרת את זה לפני כמה שנים שאתה מדבר על לשים שלט בשבילך בפסח שתזכור – תזכור נכון? כן, נגיד כמו 24 מעלות הרחק, הרחק ממה שאתה מנסה כנראה ראוי. נסה להיפטר מזה, אל תשתמש בזה. 25 מעלות הרחק. זה הגיוני, זה הגיוני מה שאתה אומר.

אבל בכל מקרה, מה שאני מנסה להראות לך זה שאני מנסה לתת לך את כל התיאוריה הזו כדי לגרום לך לראות שזה באמת – כי תרבות, עכשיו בשלב מסוים אחרי שאוכל לעבור על כל זה עד שאגיע לצד, אני אקח אותך – אני, אין לי מוכן עדיין עכשיו, אבל נוכל בערך לעשות את זה. מה? כן, נוכל לעבור על כל הרמות של טכנולוגיה או של שיח או של מחשבה, ונוכל לראות איך זה באמת רק זה.

התרגיל הקרטזיאני והחזרת האמונה

עכשיו, אבל זה מה שבעצם קורה לאנשים, ובעצם כולם צריכים לפרק דבר אחד בחיים שלהם ולהרכיב אותו בחזרה כמו שדקארט אמר, ולראות איך זה קרה. זו הייתה המדיטציה של דקארט. זה לא תרגול רע, למרות שהוא עשה את זה בצורה מוזרה. זה לא תרגול רע. אתה צריך לעשות את זה.

ואז אתה אומר, רגע. ואז בדרך כלל מה שקורה, מה שאנשים מגיעים אליו זה להחזיר את האמונה שלהם, נכון? את – ואת האמונה האמיתית שלהם, כמו מה שאני קורא אמונת חכמים. כמו, רגע, הדבר הזה של להיות תרבות עם כל מיני כללים ורעיונות שנראים שרירותיים. אני לא בטוח שאני באמת יכול ליצור משהו טוב יותר מזה. או אם אוכל, זה יהיה כמו עוד תיקון אחד. כמו, לעשות עוד תקנה אחת. אוקיי, תודה רבה. זה מה שכל הרבנים עושים כבר לנצח. מוסיפים עוד תקנה אחת לתורה. או מורידים עוד דבר אחד. או משנים דבר אחד. אתה בעצם באותו מקום כמו כולם. יש לך רעיון טוב יותר.

הדוגמה של פאה

אתה רוצה לקחת ארוחת עדות? אין בעיה. מה הרבנים עשו? האם שמת פאה בסוף השדה שלך השבוע? הקציר הזה? כן, פאה, מצווה בתורה. זה אומר שלוש אוארבע פעמים בתורה. אתה עושה את זה? אתה יודע שאנחנו לא עושים את זה יותר? ביטלנו את המצווה. זה לא עובד. זה לא עובד. אנחנו עושים את זה כבר לנצח. אין בעיה. אתה חושב שזה לא עובד? אתה צריך לעשות את העבודה. אל תגיד סתם שזה לא עובד. אין בעיה. נפסיק את זה. בוא נעשה מילה. ננסה. תתחיל שם. אני רק אומר, זה – אין – בעצם, בעצם תגיע לזה.

חוסר המעשיות של הצדקה מלאה

עכשיו האם אוכל לעבור על כל זה כל הזמן? לא. זה מגוחך כמו לעבור על כל – כל מחול עד ללחם חלה בכל פעם. אבל כל הסיפור שלי שנתתי לך עכשיו – אבל זה אני, בוא נגיד הסיפור שלי פשוט המצאתי, נכון? אל תאמין לזה. רגע.

מה שאני מנסה להגיד לך, הבעיה עם זה היא שזה קצת בזבוז זמן. כלומר, לא בזבוז זמן. קודם כל, אתה יכול לעשות את זה קצת, אבל יש משהו – אפילו מה שעשיתי עכשיו זה לא מספיק, נכון? כי אני לא באמת רוצה להיתקע ברמה הזו של הסבר ברית מילה שסיפרתי לך. במילים אחרות, אני חושב שזה לא מספיק, אני חושב שזה לא נכון. זה ממשיך מעבר לזה. ואני בדרך כלל מתחיל ממקום יותר מאוחר.

האנלוגיה לתכנות

וזה בדיוק כמו כשאני כותב קוד. אני לא – עכשיו אמרו פשוט תבקש מהצ’אט לעשות את זה כי למה שאהיה טיפש, כל כך טיפש לכתוב את זה בעצמי? או אפילו לפני זה, אני כותב פייתון. אני לא כותב – אני אפילו לא כותב C כי למי יש זמן לזה? אני יכול להגיד למחשב מה לעשות. למה שאצטרך – למי אכפת איך – איך זה עובד? מישהו אחר – זו העבודה של מישהו אחר, נכון? כלומר אם אני לא סומך על הבחור, היה לי דרך טובה יותר. תמיד יש כמו – כמו כשאתה מגלה שאני לא יכול – אה רגע, אני צריך לחפור למטה לשכבה נמוכה יותר כדי להבין משהו. אין בעיה, אני אעשה את זה.

אם מישהו בא לבית ספר לדעת את התהליך ואם אתה לא נותן להם את התהליך אז הם מרגישים כמו היי מה קורה פה, נכון? אני מבין אז לכן – אז לכן אנחנו צריכים לעשות בית ספר? לא, טוב זה מגניב.

תלות במסלול ובחירות שרירותיות

לכן מה שאני מנסה לתאר זה שזה נהיה מאוד קשה וכאילו אתה רוצה שאבזבז את הזמן שלי לעבור על כל הטעויות המצחיקות שיש לכולם כל הזמן וכאילו להמשיך לדון בהן? ורק כדי להיות ברור, זה אפילו לא נכון. כמו לחזור לדוגמה של המחשב שלי, יכולנו להמציא מחשבים שעובדים אחרת והם אולי היו מסתיימים טוב יותר. אני לא יודע. היו כמה בחירות שרירותיות שנעשו בדרך, שנקראות תלות במסלול. עכשיו אנחנו תקועים בדרך מסוימת של דברים שעובדים בגלל כמה בחירות שנעשו במהלך הדרך, אולי אפילו נעשו באסטרולוגיה, אני אפילו לא יודע. בסדר?

ועכשיו אתה בא אליי ואני אומר לך למה המחשב שלי עובד ככה ואני אומר לך בגלל אסטרולוגיה ואתה אומר זה מטורף, בוא נעשה אחד טוב יותר. וזה כמו, כן, נסה. לא שווה את המאמץ. אני לא יכול לענות על כל השאלות האלה בשלב מסוים. העובדה שהמציאות והתרבות והכל בנוי שכבה על שכבה – כן, זה נכון, טוב מאוד. אבל זה לא הכל – לא – אין הוכחה בכל שכבה. יש סיפור, זה מה שאני חושב. אם אתה עובר דרך הסיפור, וזה למה עשיתי מה שאני באמת חושב זה שאם אתה חוזר לסיפור שלי שהוא לא כל כך משל, זה ענין של הבחור שהוא אוט”ד ואמון באנשים האלה.

האדם האוט”ד: סיפור צריך לקרות

הוא מבין שכל האנשים האלה שהם אוט”ד, הם פשוט צריכים להתבגר. סיפור צריך לקרות להם. מה שאני מתכוון זה שאתה לא יכול – אני לא חושב שאתה יכול – זו האמת. אני לא חושב שאתה יכול ללכת לבחור שהוא בשלב הזה שכביכול כמו אה אין – אין – אין אלוקים. לא, אה, תודה רבה. ואתה יודע שלרב שלי לא הייתה הוכחה טובה. ההוכחה שלו הייתה מגוחכת. רבי אלחנן וסרמן אמר לנו שאף אדם חכם לא מכחיש את אלוקים. זה פשוט לא נכון.

אז עכשיו מה אני עושה? אני לא יכול בעצם להגיד לבחור הזה להאמין באלוקים, גם אם יש לי פתרון, גם אם יש לי את התשובה הנקראת הזו. אני לא חושב שאוכל. אם אני – כמו כמה – כשהעובדה שאתה יושב פה ואתה כל כך מרוצה מה[שיעור] שלי זה בגלל שכבר עברת את זה לפני שש שנים או משהו כזה.

האם אתה יכול לשכנע אותו שיש חומרים בעולם? בטח, אפילו פחות, אפילו פחות, אפילו פחות. האם יש אדם? אתה יכול לשכנע אותו שיש אדם בעולם? כנראה שלא, נכון? אני אפילו לא יכול לגרום לו לראות את הבעיה הזו. זה כנראה יותר קל להתחיל. איך אני בכלל גורם לו לראות את הבעיה הזו? לי, זה יותר –

דברים אחרים? לא, יש אנשים שלא מבינים את גודל הבעיה, הבעיות שתרבויות מקוות לפתור, נכון?

סיפור ברית המילה לא מספיק

אז אני יכול להסביר לו כל פרט בודד שהתרבות מקווה לפתור, נכון? אני יכול להגיד, תראה, אתה יודע, אני יכול לעשות את ברית המילה. אני רק צריך לעשות סיפור אחד או שניים של ברית מילה כאלה. אני לא חושב שיש כל כך הרבה. כמו, האם יש כל כך הרבה יותר? אתה צריך לדמות את זה פעם אחת. אני לא חושב, בכנות, אם אני – רק כדי להיות ברור, אני, המחשבה אוט”ד, מקשיב לדרשה הזו שהתרשמת ממנה מאוד מסיבה כלשהי על ברית מילה היה כמו, תודה רבה על האפולוגטיקה השלושים שלך שאני שמעתי. זה לא מדבר, זה לא אומר לך כלום. זה רק אומר משהו לך אם אתה בעצם מנסה לעשות דברים כאלה.

לא, אבל תן לי – כמו, רק – אתה צריך לעשות את זה. לא, רק כדי להמחיש את זה לשנייה.

ניסוי המחשבה של החילוניות 2025

אם אתה ניגש למישהו, ואני חושב שזה ניסוי שמצאתי לפחות קצת מעיד, אתה ניגש למישהו, אוקיי, אדם מחליט לחיות אורח חיים אלטרנטיבי, אוקיי, אז החלטת, אתה יודע, וזו הבדיחה שלי, חילוניות 2025 חייבת להיות האופציה הטובה ביותר, אתה יודע, לכל העולמות האפשריים, אוקיי?

אתה חושב שיש – כמו, אתה חושב שיש בעיות עם חילוניות 2025 אם אתה חייזר שבא ממאדים רק לשתי שניות? טוב, יש לך אנשים שמסתכלים על קופסת זכוכית כל היום. אוקיי, האם הם כמו פותרים את בעיות העולם בקופסת הזכוכית? לא, הם בעצם בעיקר צופים באנשים במשך עשר שניות בכל פעם, אוכלים חתיכת אוכל. או משחקים משחק. או משחקים משחק שאתה לא משחק.

אוקיי, מעניין. כמה זמן אנשים מקדישים לזה? טוב, נראה שאנשים מקדישים בערך שש וחצי שעות ביום בימים אלה לצפות באנשים אחרים עושים משימות קטנות ומצטברות. אוקיי, אתה חושב שמשהו אולי השתבש? אולי. במצב האנושי, אתה חושב שמשהו אולי היה מעט הפוך. או שזה אידיאלי? כלומר, קיווינו להגיע לכאן? קיווינו להגיע למקום שבו אנחנו מסתכלים על קופסת זכוכית וצופים עשר שניות בכל פעם? זו הייתה כמו מטרת הסוף?

כי אם אתה שואל אנשים, זה ברירת המחדל שלהם. הם מתרסקים על הספה. סוף סוף, אין לי עבודה. יש לי מספיק כסף בבנק. סוף סוף, אני יכול להסתכל על קופסת הזכוכית ולצפות באנשים עשר שניות בכל פעם. זו ההגדרה של פנאי של רוב האנשים. אני רק צריך להירגע. משהו אולי השתבש. עכשיו, לפחות בוא נהיה סקרנים לגבי זה לשתי שניות. אולי יש דרך אחרת לחיות את החיים שלך.

שאלת הקהל

אבל אתה חושב, למי אנחנו הולכים לתת את הדרשה הזו? אני לא חושב שאתה יכול לתת את זה לבחורי אוט”ד. במילים אחרות, אני חושב שאתה יכול לתת את הדרשה הזו רק ל – אתה יודע את המשל של רב ישראל סלנטר? לא, קודם אתה צריך להיות יציב, אני רציני.

רב ישראל סלנטר: בעל המחשבה הראשון של תוכניות

רב ישראל סלנטר היה כל חייו מנסה לפתור את הבעיות של היהדות, אתה יודע את זה? זה יפה, יש לו הרבה תוכניות שונות. הוא היה בעל המחשבה הראשון של תוכניות. ואז, הוא היה בחור ממש מודרני.

בעיית הקהל, הזמניות והגאווה: פסח כליל אפיקורסות

מי יכול לקבל את ההוראה הזו? דרישת היציבות

מרצה: אולי יש דרך אחרת לחיות את החיים שלך? אבל אתה חושב, למי אנחנו הולכים לתת את הדרשה הזו? אני לא חושב שאתה יכול לתת את זה לבחורי אוט”ד. במילים אחרות, אני ממשיך לחשוב שאתה יכול לתת את הדרשה הזו רק ל… אתה יודע את המשל של רבי ישראל סלנטר? לא, קודם אתה צריך להיות יציב, אני רציני.

[סטייה] גישתו של רבי ישראל סלנטר לקהלים שונים

רבי ישראל סלנטר היה כל חייו מנסה לפתור את הבעיות של היהדות, אתה יודע את זה? היו לו הרבה תוכניות שונות. הוא היה תוכנית בעל הבית הראשונה. ואז, הוא היה בחור ממש מודרני, כמו ממש מודרני, עבודה מודרנית. אתה יודע על חומר הלימוד במקום העבודה? הוא היה הראשון. כן, היו לו תוכניות לכל דבר ופתרונות והוא התכוון לעשות את כל פרויקטי ההנדסה החברתית האלה וכן הלאה.

ואז, בשלב מסוים, הוא נכנס לריב עם יותר מדי אנשים והיה לו ילד בפריז, אני חושב, והבן שלו היה רופא, ליפקין, היה מתמטיקאי או משהו. וקודם הוא נסע לגרמניה או לאן שזה לא יהיה והוא אמר, והם ויתרו על הבחורים הפרומים. הוא הולך לעבוד על הבחורים הפריי לגמרי אולי. והוא אמר, המשל הוא, כשיש סוס שאתה יודע, זה סוס בורח רץ במורד גבעה, אתה לא עוצר אותו באמצע הגבעה. אתה קופץ לסוף, ואז אחרי שהוא נפל אתה מתקן אותו, או אתה עוצר אותו שם, דברים כאלה. הוא אמר הבחורים הפרומים האלה, הם באמצע כמו, אין מה לעשות. אני הולך לדבר עם הבחורים שכבר נפלו. הם מחפשים דרך, אולי נעבוד איתם. אני לא חושב שזה עובד גם לו, אבל זה דברים אחרים. נראה שהוא היה יותר מוכן. אני חושב שהוא חי בגרמניה לזמן מה. אבל זה, לא, אבל במילים אחרות, כשמישהו נמצא בשלב הזה שאנחנו כמו, אני צריך לשאול הכל.

השלב ההרסני: כשהשאלות עדיין לא בונות

רגע, הרב שלי אמר לי שסמארטפון זה טרף, אבל נראה שזה די כיף. מה אני אגיד לו? טוב, אין, אין דרך לענות על השאלה הזו. האם יש דרך להגיד, בעצם הם פשוט הורסים? הם לא בעצם כמו יוצרים.

תלמיד: אני מניח שזה, זה, זה, זה או הורס דברים מזויפים. הם לא טועים. הם חזקים, אבל הם פשוט הורסים.

מרצה: כן, אז אתה צריך להרוס כמו, הם פשוט הורסים. זה מאוד קשה לעבוד.

הזמניות של ההבנה: דברים לוקחים זמן

אני אתן לך דרך אחרת להגיד את זה. בני אדם חיים בזמן. דברים לוקחים זמן. זמן זה לא הזמן שלוקח לקרוא טיעון בפרק של ספר. אם אני או מישהו יכתוב כמו ספר עם כמו, לתת לך את כל הסיפור וכמו הוכחה לכל שלב, זה אולי ייקח לך חמש שעות לקרוא את הספר הזה. אבל לעשות את זה ייקח חיים שלמים. ואין דרך, אין דרך לקצר את זה. לוקח זמן להבין דברים.

להיות עם השאלה, כמו, כמו, בוא נגיד ככה, בוא נגיד ככה. אני פוסק לאלה, כי כל אלה הם פשוט כמו, זה דף ארוך, נכון? אם אני נותן דף ארוך מאוד, יש לי את הקושיא הזו, את הענין הזה, אני נותן לך את כל הדף ב-45 דקות, נכון? אבל זו לא דרך אמיתית להיות עם קושיא. ב-20 דקות ואז אתה כבר מרוצה? ברצינות, אתה צריך להיות עם זה שנתיים.

חוויית האוט”ד כלימוד תורה ממושך

הבחור האוט”ד, הוא פשוט לומד שטיקל תורה ארוך מאוד. הוא כמו, הוא עם הבחור הזה, הוא שואל קושיא ולומד. אני רציני. לא, אני חושב שיש לו תשובה לזמן ארוך מאוד. זה אותו דבר. יש לו קושיא, ועכשיו, לאט, אז יהיה לו תירוץ, או יהיה לו קושיא טובה יותר, אני לא יודע. אין, אין שום דבר רע בזה.

למה אני לא יכול לתת שיעור בקצרה? כמו שהקוצקר אמר, המלך כתב לו בשבעים שנה, לא בשעה. אתה יכול לקרוא את זה בשעה, אבל אתה לא יכול לעשות את זה בשעה, ואנחנו כולנו על לעשות את זה, לעשות את זה. אתה צריך לבלות כמה שנים לשאול קושיא.

הבעיה המעשית: אמינות ונוכחות

כל מה שאני יכול לחשוב עליו, החלק היחיד שאני רוצה לומר בצד היום הוא הבעיה האמיתית. אז זה מה שאני חושב בתיאוריה שלי של ניסיון, שהיא ממש כלום, כאילו אני בן חמש שניות, זה פשוט שאתה לא יכול לדבר עם אנשים בצורה כזאת.

מה שאתה רוצה, מה שאתה מנסה לעשות, ואולי אתה יכול לעשות את זה, אתם אנשים יכולים לעשות את זה, זה שקודם כל אתה יכול להיות שם בסוף, בסוף הדבר. כאילו אתה יודע משהו, לך, לך לכל הדברים. כשאתה גומר, תחזור. אנשים אמרו, אנשים אומרים את זה אפילו, אתה לא צריך להגיד את זה, אתה פשוט מנצח את זה. זה דבר אחד.

ואז כאילו, משהו כמו, טוב האם הבחור הזה יבטח בי שאני באמת אפיקורוס בדיוק כמוהו? לא, הוא לא יבטח בי. למה שהוא יבטח בי? אני לובש חולצה לבנה. אני אפילו לא מאמין בחולצה הלבנה. גם אם אני מאמין באלוקים, בטוח לא מאמין בחולצה הלבנה, אבל אני לובש אותה. אז אני פשוט בלוף, נבזה. למה שתדבר איתי? הוא צודק.

ומה אתה הולך להגיד לו? אתה רוצה שתהיה לי אמינות בתור מספיק OTD ומספיק חכם ומספיק בשבילו? איך זה אמור לעבוד? זה לא אפשרי. אתה יכול פשוט להיות שם.

הבעיה השורשית: גאוה ושכחת המקורות שלנו

אני חושב שהדבר העיקרי שאני חושב עליו, זה מה שההצבעה שלי על הכותרת היא, זה שסיבה אחת למה הניתוק הזה קורה לפעמים היא בגלל שאנשים עוסקים בגאוה. כמוני, כאילו, אתה כאילו, רגע, אף אחד לא רוצה להיות הבחור ה-OTD כי OTD זה פשוט שם למפסיד, נכון? כאן, אולי אם אתה הולך למקום אחר שבו OTD הוא המנצח, אני אפילו לא יודע שיש מקום כזה, אבל ממש כאן זה פשוט שם למפסיד.

אז, ואתה גם לא רוצה להיות המפסיד הקודם. אתה לא רוצה להגיד שהייתי מפסיד. זה גם לא טוב. אז נגיד שאתה מוצא איזו סיבה למה לא להיות OTD, אז אתה מעמיד פנים שזה מעולם לא קרה. אתה מתחיל לדבר שפה זרה.

פסח כתיקון השנתי: זכירת מצרים

זו הסיבה שכל שנה אנחנו עושים סדר. זה מה שקרה לעם היהודי. קודם היינו במצרים. הבנו את העולם האמיתי, מה שנקרא העולם האמיתי, עם כל ה… ואז הבנו שיש תרי”ג מצוות. עבדנו על זה כמה אלפי שנים. סוף סוף הגענו לכאן לשלב שבו אנחנו יכולים ללמוד רב חיים כל היום בלייקווד.

ואנחנו לא באמת רוצים לדבר על העובדה שבעצם אנחנו חושבים שלתרח היה פואנטה. משם אנחנו באים. זה כביכול. אומר הרמב”ם הקדוש. זו הסיבה שפעם בשנה אנחנו אוכלים מצה. מה זה מצה? מצה שבכה, מצה. כמו לפני שהמצאנו לחם, אכלנו מצה. כשאתה עני, אין לך כסף, אתה אוכל מצה. אבל זה לא טוב.

אתה צריך להעריך את זה. אתה צריך להיות בעל הכרת הטוב, מה שאומר שאתה צריך להיות פחות מלא בעצמך. אז אתה צריך, פעם בשנה אתה צריך לאכול מצה כדי להראות כאילו, אתה חושב שאתה כזה חכם? אתה פשוט טיפש כמו כולם.

פסח כליל של אפיקורסות: ארבע הקושיות והרשע

זו הסיבה שאנחנו שואלים ארבע קושיות. וזו הסיבה שאני נותן את כל הדף הזה שמסביר איך תרח הוא ממש צודק, אפילו לא צודק, כאילו, רק לאנשים נורמליים. כי אחרת אנחנו שוכחים. אחרת אנחנו הופכים לשנאיד הזה. כאילו אתה יודע מה זה שנאיד? כשאתה הופך לבן 60, אתה סולח לעצמך. אתה חטא נעורים, ואז אתה, אני זוכר מה עשית בנעוריך.

אז כל המצווה של פסח היא לא להיות הבחור הזה. כן, יש לי ארבע קושיות, אין לי מושג. אנחנו אפילו מבינים, אנחנו בעצם זה. זה מדהים.

לשאלת הרשע אין תשובה

אמרתי את זה הרבה פעמים. כשהחכמים, כשהמדרש אומר שהם מזכירים את זה, זה לא אומר בפסח שזה פסוק כל כך יפה. והחכמים היו כאילו, רגע, אני יכול לקרוא את זה בלי התשובה. זו שאלה טובה יותר מהתשובה, נכון? מה לעזאזל אנחנו עושים? אה, מה זה אומר, נכון?

אין לנו תירוץ לרשע. יהיה לנו תירוץ לרשע, אולי. וזו הסיבה שכל שנה בפסח אנחנו אומרים את הרשע, אין לנו תירוץ ל, אני מניח שאתה יודע, יש לנו… ויש לנו לילה שלם של להיות אפיקורסים.

תלמיד: אז חוץ מה, אני חושב שזה ליל אפיקורסות, כי אתה לא יכול להיות מאמין אם אתה אף פעם לא אפיקורס.

מורה: אה, טוב מאוד, זה תירוץ. זה כאילו, אוקיי, אנחנו כאן. זה מאוד תירוץ. אני לא יודע אם זה תירוץ.

תלמיד: כן, אני לא אוהב את זה. זו עצלות, כאילו, אני לא רוצה לשנות את ה…

מורה: לא, לא, אני חושב שזו קריאה להסתכל עמוק יותר.

תלמיד: כן, כן, טוב מאוד. הקושיא היא הכי טובה עם התירוץ.

מורה: 100%. אני לא חושב שהמטרה היא ל… המטרה היא פשוט לא להגיע לשאננות שקרית. זה המשל.

יישום מעשי: את מי אנחנו באמת מלמדים?

אז המשל, איך אנחנו עושים את המסר הזה גדול יותר? על ידי קריאה לבחורים הפרומים. כי יש להם תקווה. תפסיקו את זה כי הם עלולים להבין מה שזה היה לוקח קורס שהם באמת, והם מספיק נורמליים שנוכל ללמד אותם משהו.

האנשים שצודקים, אני נותן להם פעם, אני נותן להם פעם בשנה דף כדי להסביר להם שאני אפילו יותר פריי מהם. הם אפיקורסים שבחים כי הם מאמינים שגזענות היא החטא הכי גדול שהומצא אי פעם, והם כל כך מוזרים. הם מאמינים במשהו שהומצא לפני חמש דקות, החטא הזה. בכל מקרה, אתה צריך להאמין בזה, אבל כאילו למה? וכן הלאה.

ואולי הם ייתנו קצת אמינות, אבל אני לא חושב שאתה באמת יכול לפתור את הבעיה. לפחות אני לא רואה איך.

האסימטריה של ההשפעה: להיות יותר קשה לאנשים פרומים

אבל אני חושב, אז אני חושב שאתה יותר קשה לאדם פרום מאשר לאדם פריי. כי העובדה שאתה לא צודק בעולם הזה, מה שאתה הולך להגיד, לא ממש רע לעולם הזה, אבל לא בצורה רעה. במילים אחרות, זה לא מגיע הביתה כאילו, אוי אלוהים, מה הוא בדיוק אמר? אני חייב להפוך פרום שוב.

אוקיי, אוקיי. הוא אומר שהוא אוכל דג ולא שוקולד. אתה מבין למה אני מתכוון? אתה מבין למה אני מתכוון? אז הוא עושה את זה והוא נשוי ויש לו ילדים והוא מוכן לדבר איתם והאישה תמיד בחוץ שם. אתה מבין למה אני מתכוון? היא נראית כמו, ופתאום אתה כאילו משהו, הוא עושה טעות, אבל זהו. הוא כאילו, וואו. ואם אתה באמת נותן את זה להסביר לו, נכון, אתה כאילו, הוא ממש, אתה פשוט עינית את חייו.

זו הסיבה שאנחנו לא עושים את זה. רק ביוטיוב.

תלמיד: אני אומר, אבל אם אתה רוצה את זה… אולי אנחנו לא צריכים לשים את השיעור קורא רמז.

מורה: לא, אתה אומר שאנחנו צריכים להביא אנשים פרומים לכאן, נכון? אני לא עושה את זה. זה מה שאתה מדבר עליו. אם אתה הולך להסביר לי את זה לאט מאוד ככה…

תלמיד: לאט מאוד.

מורה: אנחנו יכולים לעשות מה שאתה רוצה. אני לא עושה את זה. אני לא עושה את זה בדרך כלל צו שיעור. אני לא אומר את השיעור הזה. השיעור הזה הוא ל-OTD. כמונו.

מעבר: מעבר משאלות דתיות לנושאים אפיסטמולוגיים עמוקים יותר

תלמיד: אני חושב שהשכבה הרביעית הזו… עברנו על סוגי אנשים אחד עד שלוש. מי הבחור הרביעי?

מורה: יש ארבע וחמש שהם כאילו… שהם… לא, הם בעצם… כאילו, מעבר לכל זה?

תלמיד: לא, כן, הם, כאילו, הגיעו להבנה ש, קודם כל, בעצם, חוץ מהשאלות של היהדות, שזה, כאילו, אני הייתי אומר, רמת עניין שתיים, כאילו, יש בעיות ברמת עניין אחת.

מורה: אה, כמו איך לפרנס את עצמך?

תלמיד: לא, לא, לא, לא, לא, לא, אנחנו לא באמת מבינים איך שפה עובדת.

עיסוק באמת פילוסופית: האתגר להגיע מעבר לפתיח

הבעיה של עיסוק מהותי

מורה: זה נכון. נכון? אני חושב שיש מספיק אנשים שם בחוץ שהם, ברגע הנכון… אבל אתה מבין, מה שאתה אומר זה משהו שאני לא יודע איך לעשות בכלל. במילים אחרות, אתה מבין, כלומר, אני עושה את זה, אבל אתה מבין שאם יש פתיח—

כאילו, מה הפוסטים שאני כותב שמקבלים הרבה צפיות? כשזה מתחיל עם הבעיות המטופשות האלה של יהדות רציונלית. כאילו, “אה, אתה יודע שאני בעצם יכול…” ואז אם אני בעצם אי פעם עושה נקודה, אף אחד לא אוהב את זה.

כאילו, האם חשבת ש, כן, אתם כולכם מאוד חכמים, אתם חושבים שביוגרפיות של ארטסקרול מזויפות, אבל אתם יודעים שיש דרך שבה הן יותר אמיתיות מהביוגרפיות הביקורתיות שלכם? אנשים פותחים את הפוסט כי זה אומר משהו על ארטסקרול, ואז הם קוראים את זה והם אפילו לא מבינים שיש טיעון.

אולי אני צודק, אולי אני טועה. אף אחד אפילו… זה בעצם לא אפשרי להביא אנשים לשם. כאילו, עם מי אתה יכול לדבר?

מי באמת נוטה פילוסופית?

יש אנשים שנוטים פילוסופית. הם רוצים לדעת מה דברים הם. אוקיי. אתה יודע מי האנשים האלה בעולם היהודי? המקובלים. הבחורי ישיבה שהולכים לשיעורי מקובלים. אלה הם אלה.

לא הבחורים ה-OTD. בדרך כלל לא אכפת להם ממה דברים הם. חלק מהם כן. זה פשוט קורה להיות. לא כמו… אתה מבין?

הכוכב, כאילו, היה ה, האם מעשה בראשית כפשוטו או לא? אני לא יודע שום דרך של זה שמוביל לעניין אמיתי במה העולם הוא. זה יכול להוביל, אני מניח, שמעשה בראשית הוא על מה העולם הוא. זה הגיוני שזה צריך, נכון? בסופו של דבר, למה יש לנו מעשה בראשית? כי אנשים ניסו להבין מה העולם הוא. זה סוג של ספק.

הדרך מתיאולוגיה לפילוסופיה

תלמיד: אני חושב שהתהליך הזה קורה ליותר אנשים ממה שאתה אולי נותן קרדיט. תראה, בעצם, זה היה סוג של שלי, אתה יודע, אתה עובר מתיאולוגיה לפילוסופיה בסופו של דבר. אתה חייב.

מורה: אבל האם זה, האם זה אותו דבר או שזה להיפך? כאילו אולי האדם שרוצה לדעת מה דברים הם, וזה מתחיל עם זה, ואז אומרים לו, טוב, דברים הם לוחות. זה מה שדברים, זה הדבר, הזך.

והוא כאילו, אז הוא מתחיל לתהות על זה, ואז הוא מוסח מהדרך על ידי כל השאלות האלה. רגע, האם הלוחות היו עשויים מספיר? רגע, האם זה בכלל הגיוני? אין כל כך גדול ספ… רגע, ואם אתה… מה שזה לא יהיה, כל אלה… אני לא יודע.

ואז אתה מוסח מהדרך ואז אתה נתקע ואז אתה סוף סוף מוצא דרך לחזור למה שבאמת רצית ולגלות. אני חושב שזה תיאור סביר של כמה אנשים. זה כמו היסטוריה, באמת. זה לעומת…

אבל הרבה אנשים נראים מעוניינים בעצם אם הלוחות היו באמת מספיר.

תלמיד: נתקע זה מטורף.

מורה: אני יודע, אני מבין למה כי האנשים המצחיקים שמדברים על הנזר הקודש אמרו להם את זה אבל הם לא שומעים את זה אפילו האנשים האלה טובים יותר כי אכפת להם מזה בדרך האמיתית אכפת להם מהלוחות לא בגלל שהם היו ספיר אלא בגלל שיש בהם איזו אמת אבל זהו.

סיום

בקיצור, שאלות בצד, אנחנו עושים טוב. נרצה.

טוב, אתה יכול לסגור את הדבר שלי. תודה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Remember you were OTD in Egypt too – The night of apikorses – Transcript

This transcript was automatically generated and is not authoritative

📋 Shiur Overview

Argument Flow Summary: Complete Philosophical Class

1. Opening Frame: The Nature of Human Learning and Growth

Human beings are the kind of things that *learn*. The successful ones achieve breakthroughs—some understanding of how things are, how they should be, and what they mean. Through this process, they *grow*.

2. The Tunnel Metaphor: Growth Means Leaving Behind Earlier Struggles

When a person grows, they *pass through* the things that originally drove their inquiry. This is like digging through a tunnel—pushing dirt, placing beams, making bricks from mud—bootstrapping forward step by step. Eventually, you break through into “the palace.” Once you arrive, you no longer care about the dirt. The mud, the tunnel mechanics—these were just the process. The person who has arrived doesn’t want to hear about mud ever again. The questions that once consumed your entire world now look trivial from the vantage point of having broken through.

[Side Digression: Hasidic Illustration]

Someone raised in Chabad Hasidism agonizes over whether “the Rebbe” in Hasidic texts literally means the Rebbe or something else, whether this is heresy, etc. This feels like the biggest drama of their life. But if they eventually break through, they realize: there are 7 billion people, real issues in the world, and this entire debate wasn’t even a good question—”just such a mess.” The earlier questions weren’t merely answered; they were *transcended*.

3. Important Qualification: Most Human Beings Don’t Actually Learn

The claim that humans are “the kind of things that learn” is a *chiddush* (novel claim) you have to *believe in*—it’s not always observable. By observation (e.g., reading the news), humans are “the kind of things that find more new ways to be crazy every day.” They don’t get better. They don’t learn. Only *a few* human beings actually learn.

4. Taxonomy of People

Type One: The Comfortably Stuck (“Worm in the Grain”)

The Gemara’s metaphor: a worm living inside a grain of wheat thinks it’s having a good life—it doesn’t know it’s trapped inside a grain. (Referenced in connection with Nebuchadnezzar.) These people—the comfortably stuck—*think they are the good people*, and many of us believe that about them too. Stop believing that. They’re not the good people. They’re just worms in the grain.

[Side Digression: The Lakewood Type]

A certain type in Lakewood: goes to mikveh on time, catches the first minyan, everything is orderly and settled. You can’t even say “nebach” (pity) because the person is happy. Rebbe Nachman’s blessing to a chassid applies: “I like you very much—my bracha is that 10,000 years from now you’ll understand my jokes.” Maybe after death, Gan Eden, and a better reincarnation, they’ll begin to understand.

Type Two: The Questioner

The second type is the person who learns Gemara, heard it’s supposed to be brilliant, but finds it makes no sense—and asks “what’s going on?” This is also the person who says:

– Nobody knows if there’s a God.

– If there’s a God, nobody knows if He gave the Torah.

– Bible critics say there were four authors of the Torah, not one Moses.

– The world is very old. There are dinosaurs.

These are “the dirt”—the material you push through on the way to the palace. They feel enormous when you’re in the tunnel, but from the perspective of someone who has broken through, they sound like “should we paint the world white or gray?”

[Side Digression: Dinosaurs and Denial]

Those who deny dinosaurs exist because their rabbi said so are simply not in the conversation at all (“b’chhlal not”)—not even the type-two questioner, just entirely outside the framework of learning.

5. The Core Absurdity of the Conventional Orthodox Articulation of Purpose

The conventional Orthodox articulation of *tachlis habria* (the purpose of creation) is not merely wrong but absurd on its face:

– The claim that God created a universe 13–15 billion years old, with 8 billion people, dinosaurs, etc., so that a small number of men in Lakewood should study Akiva Eiger or learn Rashi—this is self-evidently laughable.

– This isn’t a *kasha* (a question/difficulty) on the system—it’s a *tzhok shebetzhok* (a joke within a joke), meaning it doesn’t even rise to the level of deserving serious critique.

“Wrong would be a compliment”—wrong implies there’s a point that’s partially off; this doesn’t even have a point. It’s comparable to psychosis or schizophrenia.

[Side Digression: World Population and Conspiracy Theories]

A brief humorous riff on the uncertainty of global population numbers—African census data being unreliable, Paul Ehrlich’s population predictions—framed as a new conspiracy theory.

Extension: Matzah and Chametz

The absurdity extends to extreme *chumros* (stringencies) around matzah and chametz on Pesach—the idea that the entire universe was created so people should obsess over whether their matzah might be too close to chametz. The Zohar teaches that matzah and chametz share the same letters—but the obsessive practice misses the point entirely.

6. The Circular Reasoning of Revelation

How do you know the book (Torah) is true? Because 600,000 people witnessed Sinai. How do you know 600,000 people witnessed it? Because the book says so. This is circular reasoning, and adults need to stop repeating it uncritically.

7. The “Nezer HaBriah” (Crown of Creation) Critique

The rhetoric of Orthodox leadership—calling yeshiva students the *nezer habria* (crown of creation)—is targeted directly:

– A 16-year-old who has read only six pages of Gemara and is learning that *Kiddushin* is a *kinyan ishos* not a *kinyan bo’alus* is told he is the purpose of all creation.

– This extends to the claim that yeshiva students doing “the real thing” should feel proud while soldiers sacrifice their lives to protect them. This is literally what’s being taught, and it is obviously insane.

[Side Digression: YouTube’s Content Settings for Children]

A humorous digression about YouTube asking whether videos are for children, noting that marking them “for children” disables the miniplayer feature—YouTube’s way of “protecting children.”

8. Establishing Common Ground: “Ad Kan” (Up to Here)

Everything stated so far is *muskam* (agreed upon) by the audience. Anyone who has watched previous content and still thinks the conventional view makes sense needs to “rethink his whole life and his grandfather’s life.” Rabbi Slifkin and others have been making these critiques for years—their point is acknowledged, but “we figured it out already, we’re fourteen.”

9. The NEW Problem: What Happens After You Leave

The real, new problem is not the absurdity of the traditional worldview (which is settled), but what happens to people who come from that world and realize it’s absurd. “Me and you and him… more or less came from there.” When people realize the absurdity, “all kinds of interesting things, all kinds of funny things happen.” Israeli television series have documented this phenomenon.

10. Illustrative Story: Rabbi Shlomo Kotschinsky

Rabbi Shlomo Kotschinsky was a *yungerman* (young married man) in yeshiva. After Rabin’s assassination, he began questioning whether *Yiddishkeit* causes people to murder prime ministers. He traveled through “all the stops” of doubt and questioning, eventually left the Orthodox world to become a professor, and—in an ironic twist—chose to study Litvish Yeshivos academically for his doctorate. This academic study could have been done in the *beis medrash* itself.

The Japanese Scholar Anecdote

Kotschinsky met a Japanese man who had come to Jerusalem to study Jewish wisdom. When Kotschinsky tried to explain the internal distinctions among religious Jews (charedim, datim, etc.), the Japanese man was utterly baffled. From an outside perspective, the fierce internal controversies (white kippah vs. blue kippah, which Rebbe is correct) look as absurd as a remote tribe fighting over how many edges to put on a spear. These disputes are not about reality; they are parochial games mistaken for cosmic significance.

11. A Typology of Three Stages of “Leaving” (Apikorsus)

Stage One: The “Stupid” Rejection

The first kind of person simply rejects everything out of disillusionment or ignorance—a crude, unreflective apostasy. There is nothing admirable about this stage. While there may be a grain of truth in recognizing problems, it is not something to aspire to. Saying “I wish I didn’t know” or “ignorance was better” is compared to wanting to be “buried in the dirt”—choosing a shrine without examining the worm inside.

Stage Two: “This Is All Nonsense, Let’s Pray to God Directly”

The second kind of person recognizes that the entire system of elaborate religious practice and disputation is madness (“Sidrei Mishigas”) and wants to bypass it for something more direct or authentic.

Stage Three: The Serious Questioner

The third kind of person goes further: the world wasn’t created so you should just “learn” (Torah study as an end in itself)—that’s obvious. But also, the world wasn’t created merely to *attack* the religious people either. Nor is “rationalist Judaism” the answer (described as “even bigger nonsense”). This person says: we need to genuinely figure out what the world was created for. Most people can’t actually *live* from this critical conscience alone—you can’t sustain a life purely on negation and questioning.

12. Real Problems vs. Fake Problems

Fake/Irrelevant Problems:

– Was the Tzimtzum literal or metaphorical?

– Was the Vilna Gaon right or the Baal HaTanya?

– Exactly how many people were at Sinai—600,000 or 500,000?

– Was Ben-Gurion a divine agent or a wicked secularizer?

Real Problems (Even Specifically Jewish Ones):

– The “Jewish problem” / “Yiddish problem”—a genuine historical dilemma: Should Jews maintain separateness when it has led to persecution for 2,000 years? Or find another solution? The greatest minds have wrestled with this for 200 years without resolution.

– Those who reduce this to partisan religious slogans (Satmar vs. Religious Zionist framings) are “arguing which side of dirt to push” while trying to dig through a mountain to reach a palace.

The apikorsim (heretics/secularists) at least engaged with reality: Marx proposed a solution, others proposed solutions—these were serious attempts at addressing real questions, even if flawed.

13. The Pivot: Even After All This Critique, the Existential Question Remains

Yes, your Rebbe may have been foolish, the system may be broken—but do you know why you were created? Do you know the meaning of life? This is a genuinely serious, genuinely real question—not a fake theological game. And even without being able to *prove* it rigorously to every atheist, becoming a “yeshiva guy” (dedicating oneself to serious Torah study/thought) is still “a pretty good thing to do with your time.”

Sub-discussion: Isn’t This the Same Question as the Yeshiva Boy’s?

A student challenges: aren’t we asking the same question as the yeshiva boy? The question is the same but the *framing* and *maturity* are different. The language makes it hard to differentiate, but the distinction is real.

14. The Loneliness of the Third Stage: Who Are Your Friends?

The person at Stage Three faces a social problem: they have no community left. One option for companionship emerges:

Befriend the OTDs (Off the Derech / those who left religion): They seem like normal, grounded people living in the real world, not in “La La Land.” The Stage Three person thinks: maybe we can learn from each other, work things out together—since neither believes in the old system, perhaps they can collaboratively figure out how to live meaningfully. Thinking and inquiry become the shared project.

15. The Convergence of the “Frum Apikorus” and the OTD Person

The Approach: Meeting Them Where They Are

When you encounter someone who has gone OTD, the honest response isn’t to missionize them back but to meet them where they are: “You don’t believe in anything? Thank you very much, I don’t either.” From that shared starting point, thinking, learning, and figuring things out is itself a worthwhile life project.

The Kotzker Rebbe as the Model “Frum Apikorus”

An anecdote from a friend who initially thought the Kotzker Rebbe was a conventional “frum with chein” figure—emotional, crying about emunah. But then the friend realized: the Rebbe was a bigger apikorus than the OTD people themselves. That’s precisely *why* he was crying—because he saw through the conventional pieties and was grappling with the same void. The Rebbe arrived at the crisis point (“all this is not shkaiten”) at age 15, whereas the typical OTD person arrives there at 35 after going through the whole departure process.

The Emptiness of the OTD Trajectory

OTD life offers no substantive intellectual or existential destination:

– OTD memoirs are “not good literature, not good philosophy, not good life”

– Programs like Footsteps give you a certificate, but then what?

– After 10 years of the OTD journey, you face the same question: “Now what do you do with your life?”

[Side Digression: Hillel/Footsteps Screening Process]

Organizations like Hillel screen callers to verify they’re genuinely OTD. Since they distribute money for education, frum people could easily game the system by claiming to fit the criteria while remaining observant. This leads to a comic scenario where “all the people getting money are going to be only frum guys.”

16. The Rebbe Who Tries to “Help” OTD People

A narrative arc of a certain type of rebbe/teacher:

1. He realizes conventional frumkeit is hollow

2. He decides to engage with OTD people, thinking they need his help

3. He discovers they don’t need therapy—he needs therapy too

4. His outreach doesn’t actually work

5. He decides the good life is still going to shul on Shabbos

6. He goes to shul and finds no OTD people there (because they have “better” places to be on Friday night)

[Side Digression: Breslov Shul vs. Doom Scrolling vs. Clubs]

A humorous exchange about whether Breslov music and dancing are better than doom scrolling on Friday night (verdict: yes, marginally). Discussion of whether going to clubs is a real alternative. Reference to a figure (Dovid Grossman) who does outreach in clubs—which is just a way to justify going to clubs yourself. Most people who try to do mitzvah observance outreach in club settings fail.

17. The Key Realization: The “Simple” Frum Person May Have Figured It Out Too

The rebbe figure eventually reconsiders: maybe the person giving the drasha about the Nazir (Nazirite) isn’t as naive as assumed. Maybe he lacks sophisticated language—hasn’t read philosophy or literature—but has arrived at the same existential conclusions through his own idiom. If his name is Soloveitchik, he can articulate it elegantly; otherwise, he “cries and gives drashas” as his best available mode of expression. He’s doing what the sophisticated apikorus wanted to do anyway—living meaningfully within the tradition.

18. Central Thesis: Yeshiva Bochurim Are Intellectually Freer Than OTD People

A provocative claim: Yeshiva bochurim are typically “bigger” (more intellectually daring) than OTD people. The reasoning:

– OTD people are *stuck*: they can only entertain questions (*kashas*) that validate the life choices they’ve already made by leaving

– Yeshiva bochurim have their life choices made for them by the system, so paradoxically they are free to ask any question they want

– They express their doubts in Chassidish coded language: “There’s no proof God exists, but we have emunah pshutah” (which is really a sophisticated way of saying “I’m an apikorus”)

– Or they say “I don’t have chiyus (vitality) in davening”—which is really saying something deeper

19. Personal Anecdote: Childhood Apikorsus

As a young bochur during Chodesh Elul (the month of repentance), the speaker said he didn’t want to do teshuvah. A fellow bochur couldn’t comprehend this—if you believe in hell for not repenting, why wouldn’t you? The speaker was trying to articulate something more fundamental: the entire teshuvah “game” is problematic if you don’t actually believe in the reward-and-punishment (schar v’onesh) framework.

20. Most People Don’t Really Believe in Schar V’Onesh

Most frum people, if pressed honestly, don’t really believe in the transactional reward/punishment system (compared to arcade tickets). They say they do in “funny ways,” but the discomfort is palpable. Only the “big tzaddikim” who have fully convinced themselves truly hold this belief.

21. “I Want to Come Close to Hashem” as Evidence of Disbelief

When someone says “I want to come close to Hashem,” that itself is evidence they don’t truly believe. People who genuinely believe don’t frame it as a desire to “come close”—there’s an inherent distance implied that reveals the artificiality of the sentiment.

22. The Collapse of Traditional Beliefs Among the Observant

The Litvish world is an example: once they started adopting the language of “closeness to Hashem,” they simultaneously abandoned substantive traditional beliefs. Do any of them still believe in *Techias HaMeisim* (Resurrection of the Dead)? They don’t—and this isn’t even *kfira* (heresy). The concept has become so remote from lived reality that it registers as absurd, “beyond the whole thing.”

23. The “Say It Simply” Test — A Lie Detector for Belief

If you force a religious person to articulate their beliefs in plain, conversational language—without religious jargon or ritualized framing—they cannot do it. Example: “You believe the God who created the world thinks that if you put on these boxes, and they’re perfectly square, He gives you a good life, and if not, straight to hell?” No one can say this naturally without flinching, squirming, or chuckling. This is an informal lie detector test.

On davening (prayer): The more someone chuckles or shifts uncomfortably when explaining why they pray, the less they actually believe it works. Empirically, prayer and non-prayer yield the same results—same “percentage rate” of outcomes.

On performative intensity: The more elaborate the physical performance (swaying, squeezing the face, dramatic gestures), the more it signals bluffing or masking rather than genuine conviction.

24. The Red Light Analogy — Real vs. Performed Obligations

Stopping at a red light is a real, consequential act—cars might hit you. Nobody performs dramatic reverence at a red light—they just stop. But with matzah, there’s elaborate ceremony. This asymmetry reveals that the ritual act is “fake” in the sense that it doesn’t carry the same immediate, felt reality. Real things don’t require performative emphasis.

Extension: Any mitzvah done with a *gartel* (ceremonial belt) or elaborate costume is suspect. The mitzvahs done casually—like building a sukkah in a t-shirt—are the authentic ones. The guy in full rabbinic garb posing for a photo while “building” a sukkah didn’t actually build it. The guy in the t-shirt did.

25. Implication for Kiruv (Outreach): Teaching “Normal” People vs. OTDs

Any teacher addressing “normal” (non-observant or loosely observant) people is doing essentially the same thing as someone doing outreach to OTDs. The only difference is that “normal” people are more emotionally healthy and easier to engage, whereas OTDs often carry trauma—molestation, broken families, divorce, custody issues—that makes productive conversation much harder.

26. The Central Difficulty: Bridging the “Normal Person Perspective” with Religious Truth

This is the hardest problem in religious education/outreach:

Starting point: From a “normal person perspective,” religious practices look absurd—circumcision, burial rituals, etc. Lubavitchers are good at acknowledging this upfront (“if I told you a tribe in Papua New Guinea did this, you’d say *nebuch*”).

Endpoint: There exists a genuine explanation where *bris milah* truly makes you close to Hashem, where the rituals carry deep meaning.

The problem: How do you get from one to the other *in the same conversation, in the same tone of voice*? There’s a noticeable switch in registers—when explaining the absurdity, the tone is casual and comedic; when giving the *shiur* on meaning, it shifts into reverence. The voice that holds both simultaneously cannot be found.

This is perhaps the fundamental pedagogical and philosophical challenge: delivering religious truth without either (a) the stand-up comedy version that mocks everything, or (b) the standard reverent shiur that ignores the absurdity.

27. One Proposed Bridge: Exposing the “Default Lifestyle” as Equally Questionable

A participant suggests that the easiest approach is showing people that their rejection of religion—what they imagine as a “default” secular lifestyle—is itself a choice, and equally questionable as the religious life they left.

The racism gambit: Dismissing religious rituals as “primitive” while accepting secular Western life as “normal” is itself a form of cultural chauvinism or even racism. “Your whole problem with Judaism is based on racism”—this is acknowledged as a rhetorical “game” but has potential.

The emptiness of the alternative: If someone leaves Judaism because the “600,000 at Sinai” story doesn’t track, what do they actually choose instead? “Mr. Doomscroller,” “Mr. Stock Trader working 19 hours a day thinking that’s a life.” The secular default is no more rationally grounded or meaningful than the religious life being rejected.

28. The “Now What?” Problem: Rejecting the System Without an Alternative

Suppose someone concludes that the traditional program doesn’t hold up. What then?

– The alternatives—becoming an *am ha’aretz*, a doomscroller, a stock trader—are equally questionable.

Counter-argument from a student: Pointing out flaws in other systems isn’t an answer to the internal problems of *this* system. It’s a negative argument, not a positive one.

The “pimple” analogy: The current system answers one question and opens a hundred—but the alternative (leaving the system) may answer one question while *destroying* a hundred settled answers. It’s like finding a pimple on your hand and deciding to amputate the hand—only to discover you need your hand for many other things.

Clarification: The Questioner Hasn’t Decided Anything

The hypothetical person hasn’t *decided* to leave—they’re genuinely thinking. This framing is accepted, but suspicion remains toward people who “all of a sudden” abandon the framework.

29. The Core Problem Stated Directly

What actually happens in practice: studying what the Zohar says about *bris milah*, giving a *mahalach* (interpretive approach) to explain it, trying to make sense of it. The student’s question (that bris milah seems “crazy”) is legitimate. But the narrative bridge—the coherent story that leads from the raw, disturbing question (“why cut a baby?”) to the higher-level meaning the Zohar discusses—cannot be confidently provided.

[Side Digression: “Why Not Just Delete Milah?”]

A student proposes: keep everything beautiful about Judaism—gefilte fish, Shabbos, community—and simply delete bris milah. Response: gefilte fish is worse than bris milah (“at least milah has meaning; gefilte fish is just tribal”). This is a specific, legitimate question but not the question being addressed. Saying “the other tribe also has weird practices” is not a real answer—it’s a cop-out. “I agree with you” (אלס איז א משל — “everything is a mashal”)—this is not apologetics.

30. The Genuine Belief: There IS Meaning

Despite agreeing with the force of the question: there is a meaning, a reason, a *sechel* (logic), a truth in the Zohar’s discussion of bris milah. That higher-level discussion is itself a more elevated version of the student’s question—not a dismissal of it, but an engagement with it at a different layer.

31. The “Layered Abstraction” Theory (Central Analogy)

All human achievements—technology, language, thought, culture—are built in layers, each one on top of the other.

The Computer Analogy

– At the base: bits flipping through logic gates.

– Above that: machine code, network layers (officially 7, really more), higher-level code, and so on—thousands of layers.

– At the top: a user having a conversation with AI through a piece of glass.

– We can intelligently discuss the top layer (“black box” / abstraction) without understanding every layer beneath it.

The Desert Island Test

However, you cannot *reconstruct* the system from the top layer alone. If dropped on a desert island, knowing “how to use a computer” is useless—you’d need to rediscover silicon, logic (Aristotle), formal symbolic logic (medieval thinkers), the idea of materializing logic in circuits, and so on. You cannot give a coherent story of how to get from base reality to the top layer. Histories of computing give top-level overviews, but no one can actually recreate the path.

Application to Cultures and Worldviews

Cultures, ideologies, and religious worldviews work the same way—built up layer upon layer from some starting point (whether a “desert island” or God giving Adam knowledge). Even if God gave Adam all knowledge, it still took humanity time to work through the layers. Artifacts of lower levels “leak through” into higher levels—creating strange, seemingly inexplicable features.

32. The Destructive Questioner’s Error (The iPhone/Me’ah She’arim Analogy)

When people go through the crisis of questioning:

– From an outside view, the whole system looks like nonsense—”you can’t talk to a piece of glass and get answers.”

– So they smash the system (analogy: smashing an iPhone in Me’ah She’arim at the Chametz bonfire because “iPhones are treif”).

After Pesach, they realize: wait, the device actually solved real problems.

– Then they may organically rediscover *why* certain things were useful—through their own experience of needing calculation, needing tools, needing the wheelbarrow to be the right size.

The punchline: “The guy who gave me a calculator wasn’t just a weird shaman playing with numbers”—the abstract, seemingly pointless layers turn out to be practically essential.

33. Applying the Layered Theory to Bris Milah — The Transmission Problem

Go back to the “Garden of Eden”—naked, starting from scratch. People have children. They have ideas they want to transmit to those children. How do you actually transmit your worldview to the next generation?

– “I’ll write a book”—but millions of words have been written and children haven’t read them. Professors write fat books their kids don’t know the names of. Writing is not the way.

You need a physical, embodied marker—you might consider making a cut on your child’s ear (making you “the weirdo”), but then you notice a newborn’s foreskin seems to have extra skin that doesn’t serve an obvious purpose—”might as well cut that one.”

This is a theory of bris milah’s origin: it arose as a solution to the fundamental problem of creating and sustaining a culture. This is speculative (“stam a story I made up”) but the most reasonable account.

34. Culture-Creation Is Extraordinarily Difficult

Empirical evidence: People in California have tried to create countercultures over the last fifty years—”all of them failed.” Their grandchildren either don’t exist or are in a third, different version of the original cult.

The problem of arbitrary-seeming rules: Culture requires specific, sometimes seemingly arbitrary practices. Functional cultural practices are always “degrees away” from something that looks irrational, and you can’t build culture without accepting that.

35. The OSI Model Applied to Cultural Justification

One could, in principle, trace any cultural practice (like bris milah) all the way down through every layer of the “OSI” (the layered model), showing how it reduces to basic desire/need. But:

This is impractical—just as you don’t rebuild a computer from sand every time you use it, you don’t re-derive every cultural practice from first principles each time.

Descartes’ meditation is invoked: taking apart one thing in your life and reassembling it is a valuable exercise, though Descartes did it “in a weird way.”

36. The Typical Outcome: Regaining Faith (Emunos Chachamim)

When people actually do this exercise of deconstruction and reconstruction, they typically end up regaining their faith—specifically “emunos chachamim” (trust in the sages). They realize:

– They probably can’t create something better than the existing cultural system.

– If they could improve it, it would be “one more tikkun” (one more fix)—which is exactly what rabbis have always done: adding, removing, or adjusting rules within the tradition.

Example of pe’ah: A Torah commandment repeated three or four times, yet the rabbis effectively canceled it because “it doesn’t work” in changed circumstances. This is recorded in the Shulchan Aruch. The tradition has always done this kind of pragmatic adjustment.

Implication for bris milah: If you think it doesn’t work, fine—”you have to do the work” of showing that, and the system can accommodate change. But casual dismissal is insufficient.

37. The Fundamental Pedagogical Problem: You Can’t Shortcut the Process

Rational justification at each level is insufficient to convince someone who hasn’t lived through the relevant experiences.

– The bris milah story told above is “somewhat of a waste of time”—not because it’s wrong, but because it’s incomplete (the real account “continues beyond that”), and in practice, one always starts from a higher layer, just as one writes Python rather than C, or asks ChatGPT rather than coding manually. You only dig down to lower layers when something breaks or you need to debug.

The School/Teaching Dilemma

– Students who come to learn “the process” feel cheated if you don’t give them the full derivation.

– But going through “all the funny mistakes everyone has all the time” is an enormous waste of time.

Path dependence: Many features of existing systems (computers, cultures) exist due to arbitrary historical choices—possibly even “based on astrology.” They work, but they can’t be fully justified at every level. Trying to rebuild from scratch is “not worth the effort.”

38. The OTD Person Cannot Be Reached by Arguments Alone

The person who has concluded “there’s no God” and recognized that their rebbe’s proofs were silly (e.g., Rav Elchonon Wasserman’s claim that no smart person denies God, which is “just wrong”)—this person cannot be argued back into belief, even with good answers.

“A story has to happen to them”—they need to grow up, to have life experiences that bring them to a place where the arguments become meaningful.

– The audience’s appreciation of the bris milah narrative only works because “you already passed that six years ago or whatever.”

[Side Digression: Philosophical Depth of the Problem]

– Can you convince someone that there are “substances in the world”? That there’s “a human in the world”? Probably not at the most basic level—you can’t even get someone to see the problem.

– The real task is getting someone to appreciate “the magnitude of the problem that culture is supposed to solve.”

– You might only need “one or two bris milah stories” to illustrate the pattern—not an exhaustive account.

39. The 2025 Secularism Thought Experiment

An “alien from Mars” perspective on contemporary secular life:

– People spend ~6.5 hours a day looking at a “glass box” (phone/screen), watching others do “small incremental tasks” for ten seconds at a time.

– This is most people’s default definition of leisure: “I just need to relax.”

The rhetorical question: “Were we hoping to get here?” Is this the ideal endpoint of human civilization? “Something might have gone wrong” in the human condition.

– The point is not to condemn but to provoke curiosity: “Maybe there’s a different way to live your life.”

But Who Is the Audience for This Argument?

This argument immediately undercuts itself:

You can’t give this drasha to OTD people—they won’t receive it.

– You can only give it to “the frumme chevra” (the already-religious community) or to people who are already stable.

“First you have to be stable”—stated emphatically.

40. [Side Digression] Reb Yisrael Salanter as a Model of Attempted Solutions

Reb Yisrael Salanter, founder of the Mussar movement, was a remarkably modern figure:

– He created programs for everything—workplace Torah learning, social engineering projects.

– He was the first to develop structured programs for *baalei batim* (laypeople).

– Eventually he clashed with too many people in the frum world, had a son who became secular (a doctor/mathematician in Paris or Germany), and gave up on the frum community.

– He turned to working with the completely *frei* (secular) Jews instead.

– His *mashal* (parable): a runaway horse going downhill—you don’t stop it mid-fall; you wait at the bottom and work with it after it has landed.

– This approach didn’t really work out for Salanter either.

Purpose: To illustrate that the problem of whom to teach and how is ancient and unsolved—neither the frum nor the frei are easy audiences.

41. The Destructive vs. Creative Phase of Questioning

People in the active phase of questioning everything (e.g., “my Rebbe said smartphones are *treif* but they seem fun”) are in a purely destructive mode—they are tearing down false constructs but not yet building anything. They are “destroying fake things,” which is legitimate, but you cannot productively work with someone in that phase. There is no quick answer to give them.

42. The Temporality of Understanding — Things Take Time

Human beings live in time. Understanding cannot be compressed.

– You can read a book containing a full argument in five hours, but to live through that argument takes a lifetime.

– A *kasha* (question) that takes 20 minutes to articulate may require two years to properly sit with.

– The OTD person is essentially “learning a very long *shtikel Torah*”—they are in the middle of a legitimate question. They had the *kasha*; eventually they may arrive at a *teretz* (answer) or a better *kasha*.

The Kotzker Rebbe’s teaching: Dovid HaMelech wrote Tehillim over 70 years, not in an hour. You can read it in an hour, but you cannot *make* it in an hour.

Key claim: The OTD experience is a valid, time-extended process of questioning—not a pathology but a stage in genuine learning.

43. The Practical Problem: Credibility and Presence

– You cannot talk to people in crisis in a compressed, theoretical way. You can only be there—present at the end of their process, available when they come back.

– The credibility problem is insurmountable: How can someone wearing a white shirt (signifying frum identity) claim to be a genuine *apikoros* and be trusted by someone who has actually left? The OTD person rightly sees the frum person as a “bluff.”

– You cannot simultaneously be credibly OTD, smart, and frum. It’s not possible. All you can do is be present.

44. The Root Problem: *Gaavah* (Pride) — Forgetting Where We Came From

Pride is the core reason for the disconnect between frum Jews and their own doubts:

– Nobody wants to be the “OTD guy” because in the frum world, OTD = loser.

– So when someone works through their doubts and returns to observance, they pretend it never happened and resume speaking frum language—erasing their journey.

– This is *gaavah*: pretending you were never in *Mitzrayim*, never an idolater, never had Terach’s perspective.

45. Pesach as the Annual Corrective to Pride — A Night of *Apikorsus*

The entire Pesach Seder is reframed as the antidote to this pride:

The Matzah

Matzah represents the pre-bread, pre-sophistication state—poverty, simplicity. Eating it annually is an act of humility: “You think you’re such a *chacham*? You’re just as stupid as everyone else.” This is *hakaras hatov* (gratitude) through self-deflation.

The Four Questions and the Rasha

We ask four *kashas*—the whole Seder is structured around questioning. Pesach night is not a night of *emunah* (faith) but a night of *apikorsus* (heresy). You cannot be a true believer if you were never an *apikoros*. — בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו (“In the beginning, our ancestors were idol worshippers”).

The Rasha’s Question

The *posuk* כי ישאלכם בניכם מה העבודה הזאת לכם (“When your children ask, ‘What is this service to you?'”) is not inherently heretical in the text itself—it’s a straightforward question with a straightforward answer (זבח פסח הוא). The Chachamim invented the reading that this is the *rasha’s* question. They chose to read the question without the answer—and recognized that the question is better than the answer.

מה העבודה הזאת לכם — “What in the world are we doing?” — is the deepest, most honest question. We have no real answer for the rasha. הקהה את שיניו (“Blunt his teeth”) is not a *teretz*; it’s an admission of defeat. Perhaps Moshiach will bring an answer. Every year on Pesach we acknowledge that for the rasha, we have no answer—and we spend the whole night being *apikorsim*.

46. Practical Application: Who Do We Actually Teach?

The Frum Audience

Practically, you expand the *Beis Medrash* by calling the frum people—because they have hope. They might realize “what big *apikorsim* they really are”—and they’re stable enough to be taught something.

The Frei Audience

They get a *shiur* once a year to show “I’m even more *frei* than them.” They are “*shvach* (weak) *apikorsim*”—they believe uncritically in recently invented moral certainties (e.g., “racism is the biggest sin ever invented”). They have their own unexamined dogmas. Some credibility can be offered, but this doesn’t truly solve the problem.

The Asymmetry of Impact

You are meaner to a frum person than to a frei person with this teaching. A frei person hears it and it doesn’t upend their life—they’re already in their world. A frum person—married, with kids, with a wife who looks a certain way, who has built an entire life on certain assumptions—if you tell them “you’re living in a fatal error,” you have literally tortured their life. That’s why this *shiur* isn’t normally given—”only on YouTube.” Not to frum people in person, not quickly. Slowly, carefully, step by step—yes. Fast and destabilizing—no.

47. Transition: Levels of Questioning — Toward “Layer Four and Five”

A listener raises the idea that this teaching is “layer four”—that they’ve gone through person types one through three. Beyond all the Judaism questions (which are “interest level two”), there are deeper, more fundamental problems:

– Not just “how to support yourself” (practical concerns)

– But something like: “We don’t actually understand how language works.”

This is left as a gesture toward an even more foundational level of philosophical questioning that goes beneath religious doubt into the structure of meaning, communication, and understanding itself.

48. The Problem of Engaging People with Real Arguments

Content that begins with “silly rational Judaism problems” (e.g., provocative hooks about Artscroll biographies) gets lots of views. Key frustration: When a substantive philosophical point is actually made—e.g., that Artscroll biographies might be “more true” than critical biographies in a certain sense—nobody engages with the argument. People click for the hook but don’t even register that there’s an argument being made. It is practically impossible to get most people to engage with genuine philosophical reasoning.

49. [Side Digression: Who in the Jewish World Is Philosophically Inclined?]

The *mekubalim* (Kabbalists/those attending Kabbalah classes) are the people in the Jewish world who genuinely want to know “what things are.” Contrast: The OTD crowd generally does *not* care about what things fundamentally are—some exceptions exist, but it’s not the norm.

50. The Relationship Between Theology and Philosophy

The question of *Ma’aseh Bereishis* (the Creation narrative): is it meant literally (*kipshuto*) or not? This question alone may not lead to genuine interest in what the world is. However: *Ma’aseh Bereishis* exists because people were trying to figure out what the world is—so it *should* lead there eventually.

Key structural question: Does one move from theology to philosophy, or the other way around?

Possible account: A person starts wanting to know what things are → is told the answer is in Torah (e.g., the *Luchos*, the *Shnei Luchos HaBris*) → then gets sidetracked by factual/historical questions (Were the *luchos* really sapphire? Can sapphire be that large?) → gets stuck in those tangential questions → eventually finds a way back to the original philosophical desire to know what things truly are. This is “a reasonable account of some people”—a kind of intellectual history where genuine philosophical curiosity gets detoured through theological specifics before returning to its real object.

[Side Digression: People Fixated on the Sapphire Question]

Many people seem genuinely interested in whether the *luchos* were literally sapphire—which is somewhat misguided. Partial defense: Even those people are “better” than pure skeptics because they care about the *luchos* in a “real way”—not because of the sapphire but because they sense some truth resides in them.

51. Closing

In short, questions aside, we’re doing well. *Nirtzeh*. Class ends.


📝 Full Transcript

The Nature of Human Learning and the Problem of Transcended Questions

Chapter 1: Introduction – The Problem with Questions

Instructor:

Before they even start making the State of Israel, you started it yeah, so what does that mean? No, we were discussing an issue very important visual. But I could only say this is the problem with Jews that they can like if you say a she then you can’t just like have it the problem. I have to like say a vort [a Torah insight or teaching], and that’s what I’m gonna do. I tell you the vort and or maybe we shouldn’t do it, maybe we should just take the power to achieve a problem is that human beings are the kind of things that learn things.

Interesting, very interesting and fascinating process where you learn things, hopefully. The successful ones, the ones that achieved something, that got to some understanding or some insight or some breakthrough, personal breakthrough—I don’t mean necessarily that they discovered gravity—some kind of understanding of how things are and how things should be and what they mean, they grow.

Chapter 2: The Tunnel Metaphor – How Growth Works

And what happens when they grow is that they pass through the things that caused them to go there. So, if I’m very confused and I have a bunch of silly questions, which I thought were great questions, they were great questions. Because the way in which I saw my life, or the way in which I saw reality, or the way in which I saw everything was lacking nuance—not nuance, months—lacking reality, it was somehow like getting, we’re grappling towards it from some weird end.

And then finally you break through, you find the palace, like you’re digging through something and like pushing dirt here and pushing dirt there and that’s bothering you and that’s bothering you. And finally you broke through the tunnel and you got into the palace.

So then usually what happens is you stop caring very much about the dirt in the tunnel. That’s just that’s part of the process like some guy was digging dirt and through a tunnel and first like dirt was a whole life figure out push this piece of their fear and then if you put like a beam you could move forward one step because the tunnel doesn’t collapse behind you and then you figure out how to like make the mud wet and make it into a brick so you could somehow bootstrap this process of making a tunnel and getting out and then finally when you get out of the tunnel, you don’t want to hear about mud for the rest of your life. This is the emotional.

The Same Pattern in Human Development

The same basic thing happens with people. This is what happens with people. They start off with some questions. Now, they start off with some questions, and then finally, and they think that those questions are very, very real, like very big, but these are like, you know what it’s so funny but this is how it is like if someone who has arrived that gotten to somewhere thinks back to certain like things that he was like where his whole world then like I was so major like this like this major drama like gosh you know it’s like major drama of someone who was born in like Mendel Hagertown [a Chabad Hasidic community].

Example: The Hasidic Question

Like wait but it says in the Siddish Sforum [Hasidic texts] that the Rebbe is the way through which we touch. Does it really mean Mandel? Or maybe it means Surul. I heard the Hira Kfira [heresy]. His brother is Grada the Tzadik [the righteous one]. And he is the Tzadik. And like really, is that really the cut? You know, people don’t know the Ishtism. Hopefully. Is that really what the Old Rebbe meant? Or maybe he meant something slightly different. And he’s like fairly worried about this. And it’s like a whole thing.

And if someone hopefully, let’s say, I don’t know many people that managed to get through that, but some people do. Let’s say someone hopefully figures out the answer. I’m not saying he becomes Os chuset [Chabad Hasid] or yes chuset [non-Chabad Hasid]. That’s not the discussion here. He figures out something like: Wait, there’s a whole world. There’s like 7 billion people in it. And there are like real issues, like real questions. Just like, you know, I don’t even know what the real questions are in this context. But like there’s real things going on. There’s everything else and like this whole discussion is like not even a good question. It’s not even like you know this is where I started so let’s let’s honor the good question. It’s not even that. It’s just such a mess.

Now of course he can talk of course oh this is not me making things worse by giving all this mishuvah [comparison]. No, don’t give a mental haggel [mental comparison]. Give a good mushal [parable/analogy]. You see the problem? You see the problem? That’s the same problem.

Chapter 3: A Critical Qualification – Most People Don’t Actually Learn

L’inani [in my opinion] is like this. We have to make one more akduma [preliminary point]. L’inani is like this. There are some people who don’t have problems and don’t have solutions and don’t learn anything.

I said that human beings are the kind of things that learn. That is the big chidish [novel insight]. You have to believe in it. It’s not something that we always see.

Human beings are also the kind of things that bat [are crazy/confused]. The funniest kind of thing is a human being. This week someone came to me with a question, why is someone acting that way? I told him, I have no idea. To tell you, there’s a thing, like there’s funny animals, there’s monkeys that have this funny way of doing things, and there’s some weird bat that hangs upside down, and don’t ask anyone why. Human beings are the funniest kind of thing. Nobody knows why they do the things they do. Makes no sense.

So in the same way, why did I get to say this? Human beings are very funny and they’re not actually things that learn. There’s only a few human beings that learn. The human beings, to go by observation, are the kind of things that find more new ways to be crazy every day. They don’t learn anything. They don’t get better. That’s some observation that you could definitely make from reading the news and okay you want me to talk to Achlis [non-Jews/the nations] I don’t know how to do that really talk about that always real talk about that.

Chapter 4: Taxonomy of People – Type One: The Worm in the Grain

My point is do a bunch when they seem to have a good life in their whole world, like the worm that’s in the shrine that doesn’t know that he’s in the shrine, you know? The Babacha Mushal [the parable from the Gemara]. You know this Mushal? The Babacha Mushal have a worm that’s in the shrine that he’s having a good life. That’s the one, that Nebuchadnezzar [the Babylonian king].

And those people, now, I want to say something very important. Those people, they think that they are from the good people for some reason. And many of us believe that for some reason. That’s a very funny thing. Number one: Stop believing that. Okay. They’re not the good people. They’re just like worms in the honey or whatever, in the grain. That’s all. A worm in a grain. That’s where worms go. I don’t know. Something. I don’t know. What’s this? A worm in a grain.

Subtype: The Religiously Comfortable

The people that are religiously sucking. Yeah. Religious people. They always have the answers to everything. Their whole life is just about going to the mikveh [ritual bath] in time and having the first month of filah [first minyan/prayer service] and I’m not the same guy, right? I know in Likud [Lakewood, the major yeshiva community] there’s such kevra [group/crowd] that’s the chidish [novelty] of Likud there’s those kevra in Likud he goes to the mikveh and he has the first month and the kids say like seriously nebuch [pitifully], I can’t even say nebuch because he’s happy.

Those are one kind of guys, okay. Now those kind of guys, like Reb Nachman [Rebbe Nachman of Breslov] once told his Eid [Hasid/follower], told him, I like you very much, I want to give you a brucha [blessing]. A brucha is that 10,000 years after you understand my jokes.

So that’s the kind of brucha that you can give to those guys. I hope you understand my avirus [my words/teachings] in 10,000 years after you’re going to die and go to Ganeid [Gan Eden: Paradise] and be born in a better Gilgal Chaislish [gilgul: reincarnation], maybe. That’s the situation. Not saying that’s how far it is. So that’s one kind of guy.

Chapter 5: Taxonomy of People – Type Two: The Questioner

Now that kind of guy, now, okay, well, then there’s another kind of guy. That’s the Dezakh [unclear reference, possibly “the one who asks”]. That he learns Digimur [Gemara: Talmud] and he says he heard that Digimur is very smart, but it doesn’t make any sense, so what’s going on? That’s the second kind of guy, right? There’s such a kind of guy.

And that kind of guy also, like, when, sometimes, now, here, this is why, when I say things, I think about them, and then I’m going to come up with a different story than the one you came in with. But there’s many of those guys, supposedly, that’s what you people are telling me. Oh, like me. Like, wake up. Nobody knows if there’s a God. If there’s a God, they don’t know if he gave the Torah.

When I say these questions, I sound like so stupid. Like, should we paint the world white or gray? Like, why is that the thing? But anyways, for some reason, that’s like the dirt. That’s what I’m getting at.

The Standard Questions

And really, you know, that the Bible critics said that there were four Moshe Rabbanis [four authors of the Torah attributed to Moses], not only he won and that makes things worse—it makes it better—four guys agreed more or less on the same idea. But anyways, for some reason this is supposedly a big problem.

And what else? I don’t know. What are all the problems that everyone has? I’m here making khoizik [mockery] of it. I don’t mean to do that. Some of them are religious problems and some of them are just basic problems of the world. The world’s very old but curious. Oh I forgot, right there’s dinosaurs.

Yeah, there’s dinosaurs. We’re here making choizik. We’re not making choizik. What we’re trying to describe is that, you know, what are we trying to describe? That if you don’t like this, if you think that there’s no dinosaur, then you’re not going to need a rafia shalama [complete healing] and lozad lova [unclear Yiddish phrase], maybe you’ll have it. Okay. Because you’re just sure. There can’t be. Your rabbi told you that there’s no dinosaurs.

I’m not getting into it. That guy is b’chalal [at all], yeah. That guy is b’chalal not.

The Absurdity of Traditional Purpose-of-Creation Claims and the Problem of Those Who Leave

Chapter 1: The Taxonomy of Responses to Religious Problems

All right? You’re asking? The guy that… Now, then there’s… Then there’s other people who are worried about all these problems. And it really bothers them. Okay? And those are not a mention. You can talk to them, right? Like, hello, you’re a human being. You live in this world. Yeah, what’s going on?

Really, how’d the guy say, “Really, this is why God made the world 15 billion years ago” — I’m sorry, whenever — “and also that 13 guys in Lakewood should study, that’s the *tachlis* [purpose] of everything”? When you say this and you don’t burst out laughing, right? I’m not talking about after you come to my *shiur* [class/lecture] and you understand that it’s true. Hello, you really — you don’t even realize that you’re saying something. It’s not a *kasha* [question/difficulty] on it. You have to realize this.

Am I allowed to say *abba karsas* [Aramaic: heresy/apostasy]? Yeah, this *shiur* is for saying *abba karsas*. You have to have that. It’s not like there’s a *kasha* on this, right? This is a *tzhok shebetzhok* [Hebrew: a joke within a joke].

The Self-Evident Absurdity

If you start entertaining the question, “Yeah, maybe the *tachlis habria* [purpose of creation] was that 500 guys in BMG [Beth Medrash Govoha, the Lakewood yeshiva] should learn Rashi” — that’s why God created dinosaurs? Oh wait, there’s no dinosaurs. The world’s a little smaller. But even the world, according to 6,000 years old, and with the only rhinoceros — there’s no dinosaurs, because there’s a big difference. God can’t create dinosaurs. He can only create…

Digression: World Population and Census Uncertainty

That’s why there is right now about 8 or 7 million people in the world, depending on who you believe. Or maybe only one — nobody knows. Nobody knows how many people actually are. A bunch of countries in Africa say that they have a million people — nobody ever met them. Anyways, new conspiracy theory: maybe that’s why we didn’t overpopulate — the census are not a lie. Who knows?

Student: The guy who died, his numbers are…

Instructor: Oh, you mean Paul Ehrlich? Something like that. Yeah.

The Matzah and Chametz Example

So yeah, the *kitzev* [essence/point], what I’m trying to say is: You open the thing, there’s 8 billion people in the world, and the point of all of it is that we should burn our *matzahs* [unleavened bread for Passover] and make sure that there’s not even a *chash chometz* [suspicion of leavened bread] and not even a *chash matzah* in it. *Matzah*, you know, *matzah* is very close to *chometz* [leavened bread]. You have to make sure that your *matzah* is not even *matzah*. If it’s *matzah*, then it’s *mamash* [really/actually]… As long as it says, *matzah* and *chometz* are the same letters — it’s just a little difference. You know, in reality, it’s very close.

So that’s why the world was created. And if you have a *safek* [doubt] on that, it’s *nebuch* [pitiable]. *Nebuch*, you don’t know. *Nebuch*. If when you say this and you’re a human adult and you don’t either burst out laughing or crying — because there’s guys with long beards that actually live their life based on that fantasy — then, how do you guys say, we don’t even talk about you.

Chapter 2: The Circular Epistemology Problem

Student: You *maskil* [enlightened one/heretic], everyone is *maskil*. I gotta be nuts.

Instructor: I’m not *maskil*. I think you’re taking them to — you’re taking them on face value.

Student: No, no, they believe in it 100 percent.

Instructor: Yeah, yeah. No, we’re somewhere just learning for Vegas.

Student: So then they say, “No, no, no, they teach their children…”

Instructor: It’s laughable. It’s not only — it’s not wrong. It’s not even — if “wrong” would be a compliment for it. “Wrong” means that there’s some point, that there’s some — “wrong” is just partial right. There’s a point, but you’re — it’s not… I’m not saying that that’s the truth, but the way it’s understood and the way people talk about it, it’s not — “wrong” would be a compliment that it doesn’t deserve. It’s not wrong. It’s nuts. It’s schizophrenic. It’s psychotic.

Hello, you know what? God created the world so I should dance three times backwards every morning on my left leg. It makes as much sense.

Student: Oh, because you have a book. The book says it.

Instructor: Yeah, and you know about this book because — oh, because 600,000 people thought… I had another 600 people saw it. Because it doesn’t — the book be real. Grow up, people. Adults are keeping on repeating these nonsense. You should grow up. I’m not saying that you understand — I don’t have to *fanfisical* [?] over here. This is the point, okay?

Chapter 3: The State of Discourse in the Black Hat World

And now the reality is that in this state called Lakewood, or anywhere where people with black hats congregate, most of the discussions are at that level — that it’s not even nonsense. It’s… I’m not saying that if you think that there’s some truth and you could make a *mushal* [parable/analogy] and tell this to your children, okay. But we’re talking about adults now.

No children should watch. I’m gonna write this on this video. Every time I upload a video, YouTube asked me if it’s for children, and I always say that it’s not. Because if it’s for children, they don’t let you… Yeah, for some reason they don’t let that you did the mini-player. That’s the big — make a difference.

Anyways, YouTube is protecting the children from the mini-players. Don’t ask me. I don’t know. You have YouTube.

Student: Which is most people’s major issue with the platform.

Instructor: I don’t know. The mini-player, that’s the problem. You can’t listen to it in the background. I snitched. Anyways.

Student: There could be a problem actually with the *chazzan* [cantor] and the *shiur* in the car.

Instructor: Oh, there? The *chazzan* and the *shiur* in the car. So, no, I’m not going to — it’s not for children, no problem. You have to make it not, but children can’t see it. You have to be the opposite. Gets it?

Chapter 4: The “Nezer HaBriah” Rhetoric

You understand the *baya* [problem]? Sure, that’s the basic *baya*. Now what happened? Now this is everyone *alt kahn* [old Cohen] is *muskam* [agreed upon/settled], and everyone that ever watched one of my YouTubes — and if someone watched it and thought that we think that that makes sense, then he never does and you should — you should do *tshuvah* [repentance] and he should rethink his whole life and his grandfather’s life. You know, what’s going on?

But now there’s a new problem, right? We *maskil*, right? Now there’s a new problem, a new problem, a new problem, that this is where we came from — me and you and him and Jan, more or less came from there. And then, what happens when you realize this, is all kinds of interesting things. All kinds of funny things happen. There’s a television series about it now. Anyways, and those helped me tell my story. Whenever I make it too abstracting, it helped me.

So, no, no, no, there’s different television. Israeli television keeps on making making videos about this.

The Core Absurdity of the “Crown of Creation” Claim

So, what’s the *baya*? The *baya* is that after 25 years of throwing around that *mushal* of, “Seriously, you’re a guy that believes that there’s no dinosaurs because your rabbi told you, and he’s the must-be-really-smartest-guy-ever, and all the people, all the scientists are just stupid because they believe in dinosaurs. Must be — he’s stupid, right? And my *rebbe*, he’s the…” — seriously? What do you mean?

The so-called leader of the black hat shoes writes letters talking about for 16-year-old kids sitting in a room somewhere reading some ancient — some not ancient, some whatever. Hello? Who is this? What’s the difference? I’m not giving names today. I am, but I’m not trying to get into fights with people. It doesn’t make any sense.

These people are living in La La Land. Not even La La Land. La La Land was good given. I don’t know what happened. What’s the *nezer habria* [crown of creation]? A 16-year-old boy that doesn’t really — that read only 6 *blatt Gemara* [pages of Talmud] in his life, and his *rebbe* explaining him that a *kiddushin* [Jewish marriage] is a *kinyan ishah* [acquisition of a woman] — it’s not a *kinyan ba’alus* [acquisition of ownership] — and that’s what the world was created for. You’re the *nezer habria*.

You should be proud of that guy, because you’re doing the real thing. If you’re in a situation where there’s a war and there’s other people who are sacrificing their life just to protect you, you should be proud. That’s literally what’s being taught to everyone. This is not the normal. In the end of the day, hello, I’m allowed to express — this is nuts, right? Obviously nuts.

Rabbi Slifkin and Rabbi whatever keep on saying every week that it’s nuts. Hello, that’s also — we figured it out already. We’re 14. Fine, thank you very much.

Chapter 5: The NEW Problem — What Happens After You Leave

Okay, but that’s the point. Now, but did it become less nuts? Did it become less nuts? But what happened is that, I’ll tell you what happened.

The Story of Rabbi Shlomo Kotschinsky

I have a friend, he’s named Kotschinsky. It was *Ayid* [?], and he told me — I hope you can understand the *ma’aseh* [story/incident]. You don’t know him, okay? He told me a *ma’aseh* that he was a young man in yeshiva, and then Rabin was killed, and he started to think that maybe *Yiddishkeit* [Judaism/Jewish way of life] causes people to murder prime ministers. And he gets it. He traveled along all the stops that you could make based on that *kasha* [question]. And then, and finally decided he’s gonna become a *melamed* [teacher]… *She* [he] become professor university. Of course, what’s he going to study? The Litvish yeshivas.

Hello, that’s why you have to go to university to make a doctorate about the yeshivas, man. Anyways, it’s very interesting, but that you could do in this *mesivta* [yeshiva high school]. So any case…

The Three Stages of Apostasy: Real Problems vs. Fake Controversies

The Japanese Scholar and the Absurdity of Internal Disputes

Instructor:

He traveled along all the stops that you could make based on that cache. And then, and finally he decided he’s going to come to my elementary, come to university. Of course, what’s he going to study? The Litvish yeshivas [Lithuanian-style traditional Jewish academies]. Hello. That’s why you have to go to university to make a doctorate about the yeshivas.

Anyways, it’s like so any case and then he said that one day he was in the university stable over there by the coffee and there’s a guy from Japan came to—I came to state the care that the going will come and my heart see on the rainy my voice off like the cook said when they opened the Hebrew University can see and as a third so they go from Japan came to the story the Jewish wisdom in Jerusalem and the Hebrew University, I think.

And this guy is a guy from Japan. And he was talking to him about something. He’s the guy that can’t eat. No, no, there’s a lot of guys from Japan. And the guy was like talking to him, and he was trying to explain to him, you know, charedim [ultra-Orthodox Jews] and datim [religious Jews], and like a whole world class probably doesn’t know. And this guy is from Japan, and he’s looking at him like, huh?

Not only this guy was from Japan, he was thinking—I don’t know what that guy’s thing was—but this big problem, it’s huge: should it be a white kippah [yarmulke/skullcap] or a blue kippah or a red kippah? What?

Imagine you go to the group of people in the Sentinel Island and they’re having a huge controversy if they should put two edges on their spear or one edge, and they’re like being machrim [excommunicating] each other because of this, and like there’s some—like it’s not real. This whole thing, wake up. This is not what the world is about.

So you realize things like that, that don’t decide to become a Buddhist. At least, at least, you know, they’re talking about reality, not about like if the Trisker Shiva of Panovic [a specific Hasidic rebbe] is it or that. That’s what the world is about. That’s what they think right now.

Stage One: The “Stupid” Rejection

Instructor:

This is very important right. So first year, first there’s a step of a push the—let’s come, I don’t think of them, we’re not gonna call it a push T the stupid bottom and a crying. Okay, that’s step number one or one kind of person. There’s nothing good about that, to be very—after that there’s nothing good about that. There’s good in every and all these stages, there’s something good in the sense of there being some truth in it, but there’s nothing to look up in that. We should remember this: nothing good about it.

When you say that is something good about it, you’re being over on the—I’ll tell all of my friends every say, “I wish I was stupid.” You’re the guy that was buried in the—if you say, “Wow, I shouldn’t have known, it was better,” that’s good. Of course it shows you the reality. Thank you very much. What do you want to live in a shrine without a worm?

Okay, that’s number one.

Stage Two: Direct Connection Without the System

Instructor:

Then there’s a second kind of guy that is like, “Hello, this is Al-Sidrait Mishigas [all of it is nonsense] and Nishtafila Akasha [let’s pray to God directly].” That’s the second kind of guy. Okay? Very good.

Stage Three: The Serious Questioner

Instructor:

Now, turns out that there’s a third kind of guy. All right? The third kind of guy, what’s the third kind of guy that somehow figured out that this is very—obviously, it’s very important to note—the third kind of guy says obviously the world wasn’t created so you should learn. I don’t even have to talk about this. I feel stupid talking about it now.

And then what does he say? What does he say? The world also wasn’t created to attack the people. That’s also—no, we have to figure out what the world was created for. Also rationalist Judaism is even bigger nonsense. Okay? Don’t tell anyone. It’s sort of that. We’re not here to make like typologies of groups are trying to get at them.

That’s what he says, like listen, you the dreamiest you figure this out. Yeah, I mean thank you very much. And also there is—you can’t live your whole life from that conscience. Not only can’t you live your life, I think everyone understands you can’t live your life. Yeah, exactly. But most people are like that because they—okay, we’re going to talk about these specific, I’m just trying to give a story.

Real Problems vs. Fake Problems

The Distinction Between Genuine and Manufactured Controversies

Instructor:

And also, there are real problems. There are real problems. Do you know that even, by the way, even as in the sense of Jewish problems, like the Jewish problem, that’s a real problem. The Yiddish problem. That’s a real problem. Historically, it’s not a historical problem—it’s not a metaphysical problem. But it’s a historical problem, it’s a real one, okay?

The question of the Tzimtzum Kapshita [the theological dispute about whether God’s contraction was literal or metaphorical], that’s fake. Nobody, it doesn’t matter. It matters only if you care about the truth about God, but this whole like all the yeshiva being very worried if the Vilna Gaon [the Gaon of Vilna, 18th century Lithuanian Torah scholar] was right or if the Baal HaTanya [founder of Chabad Hasidism] was right—you’re playing, playing, I don’t know what. You’re playing with sticks. It’s not a real—that’s not the real where the real problems are.

Good question: did God give the Torah on the Mount Sinai or not? How many people were there? 600,000? 500,000? 999? That’s not real. That doesn’t make any difference to anyone. You know what makes a difference in reality? As a Jew, even as a Jew it makes no difference.

What Actually Matters: The Historical Jewish Dilemma

Instructor:

You know what makes a difference as a Jew? There are real issues. Like, should we close down this Jewish separateness thing? Because it seems to just be getting us killed for the past 2,000 years. Or should we figure out some other solution? That’s a real issue. Real question. Greatest minds have been in it for 200 years. They didn’t find a solution.

But you’re a Satmarit [Satmar Hasid]. You’re a mitzvah. Really, it’s a Shgacha practice [divine providence practice]. That doesn’t have to do with anything. You realize what I’m saying? My problem wasn’t if we believed that the Ben-Gurion [David Ben-Gurion, first Prime Minister of Israel] was a shaliach of the Shgacha [agent of divine providence] or he was a rasha [wicked person] that was trying to make the Medina Zechetim [the State of Israel] to bring us Kalisul [destruction].

You people are just looking—you’re literally getting at a palace from the dirt behind it because you have to dig through the mountain to get to it and you’re arguing which side of dirt to push.

Those Who Engaged With Reality

Instructor:

Yeah, and also the apikorsim [heretics/apostates], they just had a solution for it. These people are—they’re connected with the reality in a good way to back like. Yeah, like you had a solution man. Yeah, I proposed the solution. Marx [Karl Marx] proposed the solution. I mean in this book on the—and so on. This is a real question.

You’re coming at it from such a funny mess. You’re not even—you don’t even understand. The problem is if they learn the Torah, then they’re not going to be able to—or the army guy, that’s the big dicky one, like Rav Tzuyuda said. You people are so far from reality that it’s not even funny.

So you understand that and that’s—the whole thing of being Yiddish is only a historical accident. For men, it’s an even bigger problem. Right? I should have never went out of Africa with the Neanderthals over there. Anyways, no.

The Existential Question Remains

Instructor:

So, and then you realize that, you know, yeah, of course your Rebbe was dumb, but do you know why you were created? Do you know what the meaning of life is? What the Nazar Avri [possibly: the Nazir’s vow, or a reference to a specific concept] is? That’s actually a serious question. It’s actually very real.

And it’s actually also true that even if you don’t, like, have, like, this kind of Shuvonitzachas [possibly: proofs/demonstrations], like I could prove it to every atheist that I should become a yeshiva guy—even if that’s nonsense, you still should become a yeshiva guy. Still pretty good thing to do with your time.

Unless I’m allowed to say this here already—with that level of maturity, yeah.

Why Is This a Serious Problem?

Student:

Can I ask you something? Why do we talk in need? Why is that a very important question? Why? In other words, we’re really asking the same question as that boy or the yeshiva is asking because we’re having either—

Instructor:

Wait, wait, wait, wait, wait, wait. My question is, we’re starting with the same premise—

Student:

No, no, no, I don’t mean that. I don’t mean that.

Instructor:

No, I don’t mean that, I don’t mean that. I don’t mean that. I don’t mean that. Why is it a serious problem? In other words, why is it a serious problem? Why I was created, or born, or here? Maybe in a better way, in a better way, in a better, exactly, in a better way, but I’m saying it in this way.

Okay, so you should have your kasha [question/difficulty]. So you should have your kasha. Okay, there’s a better way of answering that. And it’s hard to differentiate in language. That’s another issue. But it’s very real. All these things are very real.

The Loneliness of Stage Three: Finding Community

Instructor:

And now, and now, we have a new issue. Okay, now what’s the new issue? That we don’t have any friends anymore left.

Because you could be—now there’s kind of two options. The people that get to this third stage, they have these kind of two options of who to be friends with.

Option One: Befriend the OTDs

Instructor:

First they think, I should be friends with all the OTDs [Off the Derech: those who left Orthodox Judaism]. Because those are the normal mentioned. They’re not meshuggah [crazy], they’re not living in, like La La Land would be a shvach [weak/inadequate term]. They’re living in the real world.

Now I got to think that I’m a little smarter than them. Okay, maybe I could teach them, maybe they could teach me something, maybe we could work things out together. Because I think that the third OTD, it’s a good thing to be from something like that, right? It’s like you don’t believe in anything, thank you very much. I don’t either. And now okay, so now let’s do something with—let’s do something with our life. Like let’s, you know, that thinking is actually a pretty cool way of doing something with your life, of figuring out things.

The Convergence of Frum and OTD: Why Yeshiva Bochurim Are Freer Than Those Who Leave

The Kotzker Rebbe as the Original “Frum Apikorus”

Instructor:

So that’s what you think first. Do you also know that happens to be that I figured out finally. You know what you figure out? I have a friend who told me, we always thought, Nebuchadnezzar [likely referring to the Kotzker Rebbe, known for his intense, uncompromising approach], the rabbi is missing a line. It’s going to be whatever you want to say about him. He, Nebuchadnezzar, was one of these vermin in the chine people [frum with chein: conventionally pious with warmth/charm]. He was crying and talking about emunah [faith] and stuff and everything. And Nebuchadnezzar, but where is the smart guy that we figured out that seriously and he said that and then one time he realized the Kotzker master he was living in a fantasy the devil was a apikorus [heretic/skeptic]. Oh, that was a bigger Epicurus [apikorus] than me. That’s why he was crying so much because I’ll see this because it’s not the goddess and then he was trying to figure out like okay what do I do from now and he was doing what I’m doing.

And then you tell that to your OTD [Off the Derech: those who have left religious observance] friends. You’re like, you know, I think that was just an Epicurus like us. Just he realized that. What are you going to do with your life? Sit all day watching, reading OTD memoirs? Come on, they’re not even good in literature. There’s better literature than that. They’re not good philosophy. They’re not good literature. They’re not good life. There’s nothing to do after you’re OTD.

The Emptiness of the OTD Trajectory

Instructor:

What do you do after you go through the whole Hillel course or what’s it called, the America Footsteps? They have a whole course out of your OTD. There used to be a course. Then they realized that doesn’t even—now okay, Baruch Hashem [thank God], I got my certificate.

There was someone complaining about Hillel, that when you call them, they ask of you, are you really OTD? Like, are you even an old avarice [unclear term, possibly “off already”]? No, we don’t accept you. Because maybe you’re just a bluffer. And I was thinking, exactly, they’re not good.

Student:

And I was thinking—

Instructor:

Not exactly. But the point is, no, let’s explain, let’s understand why they have to do this. No, not because they have to spy. Also, no, because let’s say they have an organization, they give out money for people to go to school. Now, any frum guy could come and say—

Student:

I should have taken their money.

Instructor:

Exactly. Any frum guy could come. Look, here’s the report from people that were from the Gotika [unclear reference]. I was from guy. I’m still. What’s the difference? I fit your criteria. So they have to get a way out. So, you know, the frum people are very good at using out the organizations that are offering them. So soon, all the people getting money from this Hefer [Footsteps] are going to be only frum guys.

Student:

The kids say, Levas [on the contrary], it’s discrimination, but you only give the—

Instructor:

Oh, you want it frum people to know the English? Okay, so what’s it bother you that he’s still frum? Oh, you want to be confidant? Ah, you’re still a missionary.

Anyways, so let’s say you succeeded, you got accepted to the whole program and everything, and then after you finish it, after 10 years or however long it takes, and you’re like, okay, now what do you do with your life? Right? Turns out that that’s where the Rebbe started. The tip is, you arrive at 35, where the Rebbe was when he was 15. He also realized that all this is not shkaiten [unclear, possibly “worth anything”]. And he was like, okay, what do we do? Salam [so then], I’m going to become a Rebbe.

Student:

Why did you decide that?

Instructor:

Because it’s my Rebbe, it’s my Rebbe, that’s what you do. What’s the big problem?

No, but there’s a more serious—I’m saying everything in a latunist [joking/ironic] way, but there’s a serious way of understanding all of this.

The Rebbe Who Tries to Help OTD People

Instructor:

And then this Rebbe, like I said, he thinks that he should talk with the OTD chevra [group/community]. And then he starts doing that and he realizes they don’t need therapy. They don’t need his treatment. He also needed therapy, but somehow maybe this is his therapy, whatever it is. And it doesn’t actually work. That’s what he realized. True story. It happened to many people that I know.

And then he realized, okay, but I decided that the good life is to sort of go to shul on Shabbos [Sabbath] and so on. And he goes to shul and he doesn’t find any OTD, because they don’t think that they have a better place to go on Friday night. With worse food and worse songs. And worse dances.

Student:

Actually, I don’t know. If he gets it—the dances in shul are pretty bad.

Instructor:

What?

Student:

The dances in shul are pretty bad.

Instructor:

Yeah, it’s hard to be worse, right? If you go to Breslov shul—

Student:

No, he goes to Breslov shul. Still bad music, huh?

Instructor:

More doom scrolling. Even worse. Doom scrolling is still—Breslov music is still better than doom scrolling Friday night. Okay, that’s what most of us imagine for sure. True, right?

Student:

Going to the club. I don’t think people are doing that.

Instructor:

Not even going to the club. I don’t believe. I don’t know. Some people are, but I don’t think—nobody in the world, but—

Student:

Yeah, the kids said, but the mass in the Breslov club, everyone is talking about emunah pshuta [simple faith] and they all love Hashem [God] and they thank you Hashem and all of that. And he’s like, you people, I’m not sure, are you from the first group or the second group or the third group?

Instructor:

He’s not sure. But slowly he figures out that the second group is the same as the last. Why not? How is that? Okay, now that’s one answer to your people’s questions. A true story.

The Club Outreach Digression

Instructor:

And therefore, then he realizes—I’ll tell you an argument for why your people are saying that we should go to the club. We should be like it’s a Dovid Grossman [unclear reference, possibly someone who does outreach in secular settings] who goes to the clubs and makes people go to the club. You know why he does that? Because how else can he go to a club?

So, I have no idea, I don’t know, but I’m imagining, like, it’s fun, you know, how are you going to go to a club?

Student:

What’s so funny? Like, you don’t want to go to a club?

Instructor:

Some people like it, not everyone likes it. Some people like it, for some reason. Some people don’t like it. Some people like it. People that are more social and extroverted, they like it.

Student:

So, the kid said, and you could be like that, you could do that in the club, but you can’t actually give them three or more [unclear reference, possibly to mitzvos/commandments].

Instructor:

I don’t know. Most people that I know that try to do that fail.

The Realization: The “Simple” Frum Person May Have Figured It Out Too

Instructor:

So then he says, he makes this judgment. He says, look, the Alter Rebbe [the first/old Rebbe], he was an apikorus and he’s actually figured this out. And then he thinks, wait, the guy giving that drasha [sermon/discourse] about the Nazir Abria [the Nazirite, from Numbers 6], you think he really buys it? He’s really as stupid as I thought. Maybe I’m the one that was stupid. Maybe he figured out something.

He probably is missing language and he’s not very sophisticated. He didn’t read a lot of literature or philosophy or anything. If his name is Soloveitchik then he does know how to express it nicely, and that’s why it’s worth something. But otherwise it just doesn’t know—it doesn’t have language. They don’t read anything. Doesn’t have much life experience. Doesn’t know history. Doesn’t know philosophy. Doesn’t know literature. Doesn’t know nothing. But this is his best way of doing it.

So he said he cries and he gives drashas about the Nazir Abria and turns out he’s doing what I want him to do. So you go, you become a teacher, and then you teach everyone about the Nazir Abria and that’s what you wanted to do anyways.

Central Thesis: Yeshiva Bochurim Are Intellectually Freer Than OTD People

Instructor:

And you stop with fantasizing that the OTD chevra are smarter or bigger than the yeshiva bochurim [yeshiva students]. They’re the same. And if you actually start talking to yeshiva bochurim, you’ll find that they’re the same. I’ve spoken to yeshiva bochurim and to OTD chevra. Usually yeshiva bochurim are bigger.

Usually. You know why? Because in OTD you’re not stuck—you’re only allowed to have the kashas [questions/difficulties] that lead to the answer that you made your life choices based on. But if you’re yeshiva bochurim, then all your life choices are made for you. You’re allowed to have whatever kashas you want.

Of course, some of them are afraid of their Rebbe. Some of them, they think that if they say it openly, they say it in Chassidish ways. You know how you say they have in Chassidish language? There’s ways to say it, right?

Student:

How does someone say—you asked me, someone asked me, yeah, that’s one way, that’s what Kam [unclear] said.

Instructor:

There’s, you said, yeah, you say, look, there’s no proof that there’s God exists, but we have emunah pshuta anyways, because you’re an Epicurus. One of my big fights.

Student:

Right. But this is already an ideology.

How Yeshiva Bochurim Express Doubt in Coded Language

Instructor:

Or what you do is you say, I don’t have chiyus [vitality/enthusiasm] in davening [prayer]. I mean, you don’t have chiyus in davening.

True story. I was a little bochur [young yeshiva student], and I guess that I was an Epicurus. I don’t know. I thought I was very frum. And I was having, was it Chodesh Elul [the month of Elul, the month of repentance before Rosh Hashanah], or something like that, so I was saying that I don’t want to do teshuvah [repentance].

And there was this like next bochur next to me and he was saying, what do you mean? I didn’t know what to answer. Like, you believe that you’re going to go to hell if you don’t do—if you don’t achieve [teshuvah].

And, uh, what should I say? Yeah, no. So, oh, it’s hard for you to say. So you do—you understand that someone is nikshil [stumbles/fails], but you didn’t understand what I was saying. But I was trying to be honest. Yeah, every day we do it, we pretend and so on.

What do you mean? Every time you put on tefillin [phylacteries], you get a ticket. And every time you don’t, you get a ticket to hell. Obviously, if you don’t believe in that, then I understand, but you believe in it, right? Maybe I don’t. What does it even mean? Right?

Most People Don’t Really Believe in Schar V’Onesh [Reward and Punishment]

Instructor:

So this is basic, right? And you hear people saying that they don’t believe in schar v’onesh [reward and punishment]. Garnish [nothing], but they say no kinds of funny ways, but it’s not complicated. They believe in the tokens that you get. If you ask him, I actually believe—I actually don’t play the arcades, by the way, that don’t give you a lot of tickets. That’s what the guy do. You should play the arcades that are both fun and give you a lot of things. So maybe they see the mark because I don’t—

Student:

No, if I imagine, I don’t know, that guy was like a Litvak [Lithuanian-style yeshiva student], he didn’t understand what I wanted. Like I was trying to explain, there’s a problem with this whole teshuvah game. And he was like, what do you mean?

Instructor:

But I actually think that if you do it to most people, this exercise, they will feel uncomfortable, because they don’t really believe in that. Besides for like the big tzaddikim [righteous people], like that already convinced themselves. That’s what I think. You go in Lakewood [major yeshiva community in New Jersey], go to…

The Problem of Bridging Authenticity and Religious Commitment: A Pedagogical Challenge

Chapter 1: The Universal Problem of Disbelief and the Impossibility of Sincere Religious Language

The “Closeness to Hashem” as Evidence of Disbelief

Instructor: I want to come close to Hashem [God]. Then you know he’s full of it. Because people that believe don’t want to come close to Hashem. There’s a big chiddush [novel insight], and it’s very simple. All these Litvaks [Lithuanian-style Orthodox Jews], when all the Litvaks already started talking about being close to Hashem, right? Almost all of them, any of them, still talking about *Schar V’Onesh* [reward and punishment]? Do any of them believe in *Techiyas HaMeisim* [resurrection of the dead]? I say, of course they’re not *kofrim* [heretics], because they realize it’s not even *kfira* [heresy]. It’s nonsense. Like I was saying, it’s not even a joke. It’s beyond the whole thing. It’s like some—it’s stale and dated. It’s whatever. It’s so far from the reality, the whole thing. That’s why I’m asking. But why not? Because if you actually talk to them like a normal guy, you sell them, you say, you come and you come back, you go, you like, why do you put on tefillin [phylacteries]? Oh, because the God that created the world, when He created it out here, suddenly, and He thinks that if we put on these boxes, if it’s perfectly square, if it’s a little rectangle, then He gives you a good life, and if not, it’s *Gehinnom* [hell], straight to hell.

I promise you, if you get the guy to say it in this simple, normal way, like me talking to you, they can’t. That’s why they start saying—whenever someone starts making—start squeezing his face when he says something, then he’s lying, right? Basic lie detector test. Why do you daven [pray]? Why do you daven when you have a problem? That’s called lie detector, right? That thing with your eyes, that was saying, saying, *hakshan kaparan* [atonement for sins], that makes no difference to you, davening. But davening, right? Because a normal guy, the more someone chuckles by davening, the less he believes in it. That doesn’t make him more of a—I’m like, I told people, I made a test: if it works better than tefillin, when you *shrei* [scream/cry out], or when you just speak normally, it makes no difference. Both of them get answered equally, at the same percentage rate. Like, think about it. If you believe—I actually believe in it, but that’s a different discussion.

The Performance as Evidence of Inauthenticity

Instructor: And I’m like, what do you mean? Like, why are you—what are you doing? What you’re doing is being against this nonsense, right? Like, hello, it’s ridiculous. Yeah, seriously. When the *shtick* [act/performance] comes on, that’s one. And you go like this [gestures]. The more you go like this, the more you’re bluffing. Not bluffing—I’m not even saying you’re bluffing. You’re living in a weird—okay, you’re masking, yeah, or whatever. It’s not serious. Not the reality. Like, you don’t—when you know that nobody’s—I’m coming a little late to a red light. Like, they don’t stop at the red light. But now—well, that’s different, the kid. But even the guys that do stop at the red light, they don’t do like [makes exaggerated gesture]. “Lloyd, see if they stop by the red light!” Right? “Look, I’m *meshaneh nefesh* [endangering my soul]!” They just stop at the red light to the threat that there might be cars coming, right?

But when you eat matzah [unleavened bread eaten on Passover], you’re eating matzah, right? *B’kiyum mitzvah* [in fulfillment of the commandment]. *Achilat matzah al achilat matzah* [eating matzah for the sake of eating matzah]. Why? Because the *achilat matzah* is a fake thing, and something—red light is a real thing. You don’t have to go like this: “Ah, red light! Red light! Yes, I read the letter! Stop! It’s *al pi din* [according to the law]!” Or you go *davka* [specifically/deliberately], because you’re not *al pi din*. Whatever it is. And all this, there’s something. I’m just trying to explain to you why, if you actually know how people are, you’ll realize that everyone’s not—because of them. Everyone realizes that this whole thing is very funny.

The Parallel Between Teaching “Normal” People and OTDs

Instructor: And therefore, any guy that teaches to normal guys—like, take any example, any teacher that teaches to the *frum* [religiously observant] people—he’s doing the same exact thing that you’re planning to do to OTDs [Off The Derech: people who left Orthodox Judaism]. The only difference is that these people are a little more emotionally healthy, and it’s easier to talk to them. The OTDs usually were molested or whatever, and now—*takeh* [indeed], I think they weren’t, and it breaks you as a person. You’re messed up, and you got divorced, and you have the kids here, living in the—automatically, it’s very hard to get anything working in that situation.

The Red Light Test Extended: Real Mitzvos vs. Performative Mitzvos

Student: I just want to—I just want to say something. Like, I don’t think it has to—the *mashal* [parable/analogy] has to be the red light versus—even within mitzvos, the guy that got the *gartel* [ceremonial belt worn during prayer] never gives you the money. It’s true also.

Instructor: It’s true! I’ve had—any mitzvah that you do with a *gartel* is fake. The mitzvos that you do without a *gartel*, that’s the ones that are real mitzvos, right? Like building a sukkah [temporary dwelling for the holiday of Sukkot]. You’re talking about the sukkah. You know, the people that when you see a picture of the rebbe building a sukkah with his *gartel*—you know he didn’t build a sukkah, all right? It’s all good. That’s a *pisode* [episode]. We live on the top, whatever. You can build this thing.

Student: I think who is building—the man who is actually making the matzahs, the guy with the t-shirt. The guy with the *gartel*, I don’t know what he’s doing there, but not as—

Instructor: Back to this, that makes it—he’s doing this *matzah* and was *al pi* [according to]—he’s presenting his *matzah* and was *al pi* the *shef* [chef]. *Shemidt*, what? Yeah, make this *lishmah* [for the sake of the commandment]. *B’kavanas* [with intention]—nobody knows how it is, so we know that we have to *exis* [exist], right? Okay, that all that means—you already know my *hesber* [explanation/understanding] on this *matzah*. Okay, all it means is that it was baked for—because the people that wrote that were the same, because—okay, now it doesn’t really start. So the *hepech* [opposite] is in the problem that won’t hurt. It’s for your caution.

The Central Problem: How to Bridge the Two Perspectives

Student: But another thing, another way to say this would be that there’s a real—this is a real problem now. But even if we say this, that it’s—then it’s still true that once you realize, the answer becomes very hard to explain. Explain even how the answer answers the question, or how we get from here to there. It’s very hard.

Instructor: I don’t know. I don’t know. It’s hard. I don’t know the answer. I don’t know the answer, because I could give you this version of a stand-up comedy, and I could give you what we usually do. It’s very hard for me to give you the thing in between. How do we give it? How do we start from the standpoint that the guy explaining to you that this *milah* [circumcision] that makes no sense is right, but you should make up this *milah*? Not because, right? How do you get from one—like, how do you bridge those things, right? It’s the hardest. It’s a very fine—how could you, how could there be a conversation which starts from a very—what I’m calling normal person perspective? It’s like, ah, cutting off the piece from the—hello, are we in the prehistory still? What is going on with you guys, right?

The Lubavitch Approach: Starting with the Absurdity

Instructor: The only people that say that—you know who likes to say this, guys? The Lubavitchers [Chabad Hasidim]. Lubavitchers all explain how it makes no sense. You go to Lubavitch for *bris* [circumcision ceremony], and it’s not a man, it’s not a man, it’s not a man, whatever. And then you put it in the ground in a cup with earth. If you would tell—if I would tell you what we do about like a tribe in Papua New Guinea, you would say, like, *nebuch* [pitiful/unfortunate]. Right?

So we could start from that standpoint. And then, I think that it’s true. But I’m saying that in between then, there’s an explanation that says that *bris milah* [circumcial covenant] is—I don’t know, how would we say it? It’s truly the thing that makes you close to Hashem, and so on. And that’s true in the same way that’s true. Without—you saw that I just switched tones, right? Because when I give you a *shiur* [lecture] on *bris milah*, there’s three times *bris milah*, and I can explain to you how it makes sense, and then I explain how it makes sense, and so on. And now suddenly I’m speaking in this tone of voice.

So how do we bring from like, okay, so this is *tziruf* [combination/formation]? *Framen* [frame it]? And *shoin* [already/enough], we get it. No problem. I get it. No, I still think it makes no sense. What? Both about you, that about a *reider* [speaker/orator]? Yeah, yeah. But how do you explain, how do you talk about it? Could you talk about it? Could I give it to you in the same minute? You give us one, two minutes, we’ll give you the world, all the way from OTD to over the *derech* [path/way].

One Proposed Solution: Exposing the Default Lifestyle as Equally Questionable

Student: No, but I think that the biggest—to me, at least, the biggest, or the easiest way to approach it is by explaining to people that their lack of choice is also a choice in some sense. Or at least what they imagine as a default lifestyle is equally questionable as the one that they love.

Instructor: Okay, we could do that. But is that even—like, let’s—I would—I can do this. And by the way, could we do that? Could we do like, okay, so the tribal people over there are—or what do you really think they are? They’re basically animals. Like, you’re racist. You’re worse than I thought. You’re not a racist. The big problem with Judaism is that they’re racist. But your whole real problem with Judaism is based on racism.

You could play these games, right? No, no, no, but I need to say, let’s say, right, so someone decides, okay, you know, this program, this 600,000 story [the traditional account of 600,000 Israelites at Mount Sinai], doesn’t really track. Whoa, so, okay, so now what, right? So now you say, I’m gonna be an *amalgamator* [one who amalgamates/combines]. Who’s an *amalgamator* to you? Mr. Doomscroller, right? Or whatever other ethical life that exists. Mr. Stock Trader who works 19 hours a day and thinks that that’s a life.

The Layered Abstraction Theory: Why Meaning-Systems Cannot Be Reconstructed from the Top Down

The “Now What?” Problem: Negative Arguments Don’t Answer the Question

Student: Yeah, but that’s not answering our *mishigasana* [craziness]. It’s more of like a negative response. No, no, no. It’s more of like a question of like, okay, so you figured out that this slide doesn’t make sense. It’s not an answer to anything. Yeah. Wait a second. This alternative answers one question and opens up a hundred that are settled or at least have a way to start settling them.

Instructor: So the one question somehow, you found a pimple on your hand, and so you decided that the solution is to take a handle, right? But, uh-oh, it looks like you need a hand for some other things, right?

Student: No, no, I don’t think, let’s say he didn’t decide on anything, let’s say he’s really just thinking about that.

Instructor: Yeah, yeah, he’s thinking about it, for sure, I’m just saying. He’s going to still not let his kid. I’m suspicious of, like, I’m going to be still. Oh, wait, but let’s understand my problem. I’m suspicious of people who all of a sudden, like…

The Lecturer’s Core Problem: The Gap Between Questions and Higher-Level Meaning

Instructor: Very good, but let me repeat my problem. My problem is that I think that the correct—what I do, right? This is what I actually do in my *shiur* [Torah class]: what I do is that I study what the Zohar says about *bris milah* [covenant of circumcision] and I give you a *mahalach* [interpretive approach/method] to explain what is that the Zohar could mean about *bris milah*, try to make sense of it or try to give you the story of it, whatever it is, right? That’s what I do, right? *Muskin* [concepts/ideas] things like that, that’s what I do. In other words, but I think that it makes just as much sense as your question of that—that it’s crazy. But what I’m not sure is that I could give you the story that leads from one to the other, because I could do all these things that you’re discussing, like yeah, your question—could you actually prove this question? Could you have a better idea? All kinds of things like that.

And by the way, what’s wrong with being tribal and pagan, man?

Student: Oh, because it says in the *Shulchan Aruch* [Code of Jewish Law] you can’t be *oved avodah zarah* [worship idolatry].

Instructor: We’re getting a loop, right? So why are we saying all these funny things? Why can’t you say, okay, delete *milah* [circumcision] and Judaism is beautiful—you filter fish and *alles* [everything] is beautiful. Delete *milah*, the famous—that’s it. *Gefilte* fish is much worse than *bris milah*, by the way. At least *milah* has meaning. Delete, continue eating fish and keeping Shabbos and everything that makes you happy about Judaism. *Milah* makes a baby cry, stop it.

I don’t know, you understand what I’m asking? That’s a specific question.

Student: That wasn’t my question. That’s not the question that I had though.

Instructor: Create a system, such a *cheder* [Jewish elementary school] system. Not to say it’s a cop-out to say that’s not the point. It’s not—I’m not trying to have a discussion. *Alles iz a moshel* [everything is a parable/metaphor]. *Alles iz a moshel*. All I’m trying to say is that I am asking with you. I am asking with you. I am asking with you. That’s why I’m not—it’s not correct. It would be like nice apologetic. You’re saying who forced—let’s stop it, no problem, that’s also—but he’s saying that’s also a choice.

But what I’m trying to—my problem is not that. My problem is something else. My problem is that I do think that there’s a meaning, a reason, a *sechel* [logic/intellect], a truth in discussing this *sugya* [topic/subject] of *bris milah* from the Zohar *haKadosh* [the holy Zohar]. There really is. And all that is, what I believe is that all that is, is like a higher level discussion of your question. Meaning to say, this is the problem.

The Layered Abstraction Theory: A Framework for Understanding Meaning-Systems

Introduction to the Theory

Instructor: I’m going to give you a *shtickle* [little piece of] theory. Let me give you a *shtickle* theory. Which maybe, I don’t mean to give a theory, I mean to try to enlighten what the problem is. I have a theory like this. How do—well, gosh, I shouldn’t make everything more complicated than that.

My theory is like this: All human achievements, all human discussions, all human discourses, all human technology even are based, *gag-gag-gag* [layer upon layer upon layer], right? Based one level on the other level, okay?

The Computer Analogy: Thousands of Layers from Bits to AI

If you have a computer and you talk to AI and it answers you, at the base level there’s only bits flipping with logic gates, and that is 17,000—I don’t even know how many levels away from your discussion with the chat, right? If you don’t know anything about how it works, it should be obvious to you even in the—only in the network layer, just seven supposed layers officially, and there’s really even more, okay? And that’s only one little part of what’s going on, okay?

Now we can intelligently talk about the last layer and what the technologists call “black box,” right? Or abstract away all the complication behind that, all the dirt under it. We don’t care. Now if bits are really true or if the logic gates or if the machine code that’s running on top of that is running some higher level code on even higher level and so on—we don’t care about all of that. All we care about is this very abstracted conversation, which is what I’m actually doing, okay? That’s how it is in order to—that doesn’t mean that I can get there here, right?

The Desert Island Test: You Cannot Reconstruct the System from the Top

If I go—you understand what I’m saying? All human achievements, even technology and language and thought and culture, all work the same way. They’re all built up one on top of the other. And so we could have an intelligent conversation about the top layer or the interface that I even—not even the layer, maybe only about the interface, how I’m interfacing with some other thing that is built for that while ignoring the rest.

On the other hand, I cannot get from there to there, right? In other words, if you drop me on a desert island and I’m like, “I know all about computers. I sit at that computer all day. It should be simple to create a computer.” Chat, build a computer. Chat can give you instructions to build a computer if you already have a computer with a server farm somewhere in Arizona to give you that thing, right? But if you’re on a desert island, there’s no chat, can’t be computer, right? Then you’re back at base reality.

And then you’ve got to dig in the island to find silicon. Oh my God, you need so much more than that, right? You need:

– Aristotle to discover logic first, you realize, right?

– And you need some medieval weirdo to classify all kinds of logic, like what is an “and,” an “or,” an “x-or”

– All these things are basically math and logic

– And you need some other weird later people to formalize it into symbols

– And then some guy to decide that we could make these symbols material in computers

– And so on and so on

I’m just telling you some of the steps that I know about, okay? Which means that if someone is going to put himself in the situation of the desert island, what if you work ahead, you should start somewhere else, right?

Student: And yeah, exactly, maybe basically you’re starting their own place.

Instructor: And I can’t even give you a coherent story of how you get to what we read—histories of computing, they can give you like very top level overview of how it happened, but I definitely can’t create it for you, right?

Application to Cultures and Worldviews

Now, in a similar way, cultures and even worldviews—not only cultures, even like the ideologies of those cultures—work in a similar way. They might have started, they obviously must have started on a desert island somewhere, or however you think humanity started. Maybe it started with God giving *Adam* the *Torah* and all the knowledge that gave you a head start. Okay. But at the same time, he must have given them also how *chochmah* [wisdom] works. And it still took us time to figure it out, right? So it doesn’t happen.

In any case, and then slowly we built up all these things, and there’s some artifacts of the lower level leaking through. There’s all kinds of funny things going on. I think that the idea of having a *Maariv* [evening prayer service] search is like a very weird thing for people.

Student: Wait a second, you actually have to have…

Instructor: Yeah, like this guy that makes the machine.

Student: Yeah, you need a GPU.

The Destructive Questioner’s Error: Smashing the System Without Understanding Its Function

Instructor: So, and now, let’s just be clear, when people go through this kind of stages that we discussed, they’re doing it in a very certain way, right? You’re like, “This whole thing is nonsense.” From an outside view, it makes no sense. You can’t talk to a piece of glass and get answers, right? You could, but it doesn’t explain itself. It’s nuts. What explains it is something very long.

So then you go like, “Well, this is nonsense, break my computer, I’m going to call *Maalik Bidiman* [burn the leaven] and put a hammer on my iPhone,” because iPhones are *treif* [non-kosher], and smash it in the *chametz* [leavened bread] fire, and then after Pesach you realize, “Wait, turns out it did solve some problems.”

And you might even, like somehow, in your specific situation, go through some of the phases where you realize that computers are helpful. Like, you know, “I’ve got to, I want to get water from the well and therefore I need to build a wheelbarrow and I know already about wheels. We discussed that once. And now I need to know how big the wheel should be for my needs. It’s too big. Obviously the biggest is the best but no, it’s not, because then I will just have a wheel to *schlep* [drag/carry] and I’m going to *schlep* the weight of the wheel and I can have water through from the water. So how am I going to figure this out? Wait, I need something called calculation?”

Calculation, major invention. We could calculate that. And computers could help me with that. I’m like, “Wait, the guy that gave me a calculator wasn’t just a weird shaman playing with numbers. That’s actually the kind of thing that told me how big to make my wheelbarrow. Wow.”

So things like that happen. This is emotional. Things like that happen to people in that kind of process. They’re like, “Wait, this *bris milah* actually, wait, oh, I could talk about the *bris milah*. I could talk about the *bris milah*.”

Applying This Back to Bris Milah: The Transmission Problem

Instructor: I could talk about the *bris milah*, I think, like you said, okay, let’s go back naked to the Garden of Eden and let’s see what do people do. Oh, they have children. Oh wait, I have certain ideas in my head that I want to teach my children. How am I going to do that? This is not a *drash* [homiletical interpretation] from *bris milah*. This is you have to really imagine yourself doing this. Like what am I going to do?

“I know, you probably know, I’m going to write a book,” right? I have news for you. I have a bunch of books. My kids don’t read any of them. I wrote even more. I wrote like 10 million words in my life or something like that. None of my kids read them. That’s not the way. Even if it is the way—

Cultural Transmission, Rational Justification, and the Limits of Apologetics

The Fundamental Problem of Cultural Transmission

I know, you probably know that I’m going to write a book, right? I have this for you, I have a bunch of books, my kids don’t read any of them. I wrote even more, I wrote like 10 million words in my life or something like that, but none of my kids read them. That’s not the way. Or even if it is the way, that’s not only the way, doesn’t work, you try it out. Many professors have written fat books and their kids don’t even know the names of them. You try it out, might take you a very long time.

So then you’re like, I have to figure something out. You actually might take a knife and make a cut on your kid’s ear because that’s what they would have thought. Maybe we should make a cut on your ear. Like, yeah, I’m the father of the weirdo that cut his kid’s ear. Then you might actually look at a newborn baby and see, wait, his penis has this extra piece of skin that doesn’t seem to do anything. Might as well cut that one.

This is not what it’s made of. I don’t know. I just gave you a theory. Well, I’m trying to show you. And then you’re like okay I just made you a very long story that you should realize I’m just here to solve a certain problem. This is one of the theories, it might be other theories, but I think it’s the most reasonable one.

The Basic Human Problem: Creating Culture

And it’s the basic creating a culture, which is like a basic human problem. It’s very hard actually. It’s not actually a simple thing. People—I know a bunch of people in California that tried to do it in the last few of the years, they all failed to create a culture, counterculture. Like basically all of them failed. None of their—they don’t have—they don’t have grandchildren [*einiklach*], or if they do, they’re in a third version of the cult, different one. Like it’s actually a very hard problem.

You said this a few years ago that you’re talking about putting up a sign for you on Pesach that remember—remember that’s right? Yeah, let’s say like 24 degrees away, away from what you’re trying to probably deserve. Go try to get rid of that, don’t use it. 25 degrees away. It makes sense, it makes sense what you’re saying.

But in any case, what I’m trying to show you is this is me trying to give you this whole theory to get you to see that it’s really to—because culture, now at some point after I could go through all of that until I get to the side, I will take you—me, I don’t have a ready yet right now, but we could sort of do that. What? Yeah, we could go through the whole all the levels of technology or of discourse or of thought, and we could see how it’s really only that.

The Cartesian Exercise and Regaining Faith

Now, but this is what actually happens to people, and actually everyone should like take apart one thing in their life and put it back together like Descartes said, and see how it happened. That was Descartes’ meditation. It’s not a bad practice, although he did it in a weird way. It’s not a bad practice. You have to do that.

And then you’re like, wait. And then usually what happens, what people end up is regaining their faith, right? Their—and their really faith, like their what I call the *emunos chachamim* [faith in the sages]. Like, wait, this thing of having a culture with all kinds of seemingly arbitrary rules and ideas. I’m not sure that I could actually create something better than that. Or if I could, it would be like one more fix. Like, make one more *takkanah* [rabbinic enactment]. Okay, thank you very much. That’s what all the *Rabbonim* [rabbis] have been doing forever. Adding one more *takkanah* to the Torah. Or taking off one more thing. Or changing one thing. You’re basically in the same place as everyone else. You have a better idea.

The Example of Pe’ah

You want to take a witness meal? No problem. What did the *Rabbonim* do? Did you put *pe’ah* [corner of the field left for the poor] in the end of your field this week? This harvest? Yeah, *pe’ah*, *mitzvah* [commandment] in the Torah. It says three or four times in the Torah. Do you make it? Do you know that we don’t do it anymore? We cancel the *mitzvah*. It doesn’t work. It doesn’t work. We’ve been doing this forever. No problem. You think it doesn’t work? You have to do the work. Don’t just say it doesn’t work. No problem. We’ll stop it. Let’s make *mitzitzah* [circumcision]. We’ll try. Start there. I’m just saying, this is—there’s not—basically, basically you’ll get to that.

The Impracticality of Complete Justification

Now could I go through all of this all the time? No. It’s as silly as going through the whole—the whole from sand all the way to *challah* [braided bread] every time. But my whole story that I gave you now—but it’s me, let’s tell my story just made up, right? Don’t believe it. Wait.

What I’m trying to tell you is, the problem with this is that it’s somewhat of a waste of time. Meaning to say, not a waste of time. Firstly, you could do it a little bit, but there’s something—even what I did now is not enough, right? Because I don’t really want to be stuck at this level of explaining *bris milah* [circumcision] that I told you. In other words, I think it’s not enough, I think it’s wrong. It continues beyond that. And I usually start from somewhere later.

The Programming Analogy

And that’s just like when I write code. I don’t—now they said just ask the chat to do it because why would I be stupid, so stupid to write it myself? Or even before that, I write Python. I don’t write—I don’t even write C because who has time for that? I could tell the computer what to do. Why would I have to like—who cares how to—how it works? Someone else—that someone else’s job, right? I mean if I don’t trust the guy, I’ve had a better way. There’s always like—like when you figure out I can’t have—oh wait, I have to dig down to a lower layer to figure something out. No problem, I will do that.

Out if someone came to a school to know the process and if you don’t give them the process then they feel like hey what’s going on here, right? I get so therefore—so therefore we should make a school? No, well that’s cool.

Path Dependence and Arbitrary Choices

Therefore what I’m trying to describe is that it becomes very hard and like you want me to waste my time to go through all the funny mistakes that everyone has all the time and like keep on discussing them? And just to be clear, it’s not even true. Like to go back to my computer example, we could have invented computers that work differently and they might have ended up better. I don’t know. There were some arbitrary choices made upon the way, called path dependence. Now we’re stuck in a certain way of things working because of some choices made during the way, maybe even made some astrology, I don’t even know. Okay?

And now you come to me and I tell you why is my computer working this way and I tell you because of astrology and you’re like that’s nuts, let’s make a better one. And it’s like, yeah, try. Not worth the effort. I can’t answer all these questions at some point. The fact that the reality and culture and everything is built up level upon level—yeah, it’s true, very good. But is not all—doesn’t—there’s no proof at each level. There is a story, that’s what I think. If you go through the story, and that’s why I did what I really think is that if you go back to my story which is not so much of a *mashal* [parable], it’s an *inyan* [matter] of the guy that’s OTD [off the derech/path] and trust of those people.

The OTD Person: A Story Has to Happen

He realizes is that all those people that are OTD, they just need to grow up. A story has to happen to them. What I mean is you can’t—I don’t think you could—that’s the truth. I don’t think you could go to the guy that’s at this like stage that’s so to speak of like ah there’s—there’s a—there’s no God. No, oh, thank you very much. And you know that my rabbi didn’t have a good proof. His proof was silly. Rabbi Elchonon Wasserman told us that no smart person denies God. That’s like just wrong.

So now what do I do? I can’t actually tell this guy to believe in God, even if I have a solution, even if I have this so-called answer. I don’t think I could. If I—like some—when the fact that you sitting here and you’re so happy with my [teaching] is because you already passed that six years ago or whatever.

Could you convince him that there are substances in the world? For sure, even less, even less so, even less so. Is there a human? Can you convince him that there’s a human in the world? Probably not, right? I can’t even get him to see that problem. It’s probably easier to get started. How do I even get to see this problem, though? To me, it’s more—

Other things? No, some people don’t understand the magnitude of the problem, the problems that cultures hope to solve, right?

The Bris Milah Story Is Not Enough

So I can explain to him every single detail that the culture hopes to solve, right? I could say, look, you know, I could do the *bris milah*. I only need to do one or two *bris milah* stories like that. I don’t think it’s that many. Like, is it that many more? You have to simulate that once. I don’t think, honestly, if I—just to be clear, me, the thought OTD, listening to this *derusha* [sermon/lecture] that you were very impressed with for some reason about *bris milah* would like, thank you very much for your next thirtieth apologetics that I heard. It doesn’t talk, it doesn’t tell you anything. It only means something to you if you actually try to do things like this.

No, but let me give a—like, just a—you have to do it. No, just to illustrate it for a second.

The 2025 Secularism Thought Experiment

If you go over to someone, and I think this is an experiment that I found at least somewhat telling, you go to someone, okay, a person decides to live an alternative lifestyle, okay, so you decided, you know, and this is my joke, 2025 secularism must be the best option, you know, for all possible worlds, okay?

Do you think there’s any—like, do you think there’s any issues with 2025 secularism if you’re an alien coming from Mars just for two seconds? Well, you have people looking at a glass box all day. Okay, are they like solving the world’s problems in the glass box? No, they’re mostly actually watching people for 10 seconds at a time, eat a piece of food. Or play a game. Or play a game that you’re not playing.

Okay, interesting. How much time do people dedicate to this? Well, it looks like people are dedicating around six and a half hours a day these days to watching other people do small incremental tasks. Okay, do you think something might have gone wrong? Possibly. In the human condition, do you think something might have been slightly averse. Or is this ideal? Meaning, were we hoping to get here? Were we hoping to get to a place where we look at a glass box and watch 10 seconds at a time? Was that like the end goal?

Because if you ask people, that’s their default. They crash on the couch. Finally, I don’t have work. I have enough money in the bank. Finally, I get to look at the glass box and watch people with 10 seconds at a time. That’s most people’s definition of leisure. I just need to relax. Something might have gone wrong. Now, at least let’s get curious about it for two seconds. Maybe there’s a different way to live your life.

The Question of Audience

But do you think, who are we going to give this *derusha* to? I don’t think you can give it to OTD guys. In other words, I think you can only give this *derusha* to—you know the *mashal* of Reb Yisrael Salanter? No, first you have to be stable, I’m serious.

Reb Yisrael Salanter: The First Ba’al Machshava of Programs

Reb Yisrael Salanter was his whole life trying to solve Judaism’s problems, you know that? It’s beautiful, he has many different plans. He was the first *ba’al machshava* [master of Jewish thought] of programs. And then, he was a real modern guy.

The Problem of Audience, Temporality, and Pride: Pesach as a Night of Apikorsus

Who Can Receive This Teaching? The Stability Requirement

Instructor: Maybe there’s a different way to live your life? But do you think, who are we going to give this *drosha* [discourse/teaching] to? I don’t think you can give it to OTD [Off the Derech: those who have left Orthodox observance] guys. In other words, I keep thinking you can only give this *drosha* to… You know the *mashal* [parable] of Rabbi Yisrael Salanter? No, first you have to be stable, I’m serious.

[Digression] Rabbi Yisrael Salanter’s Approach to Different Audiences

Rabbi Yisrael Salanter was his whole life trying to solve Judaism’s problems, you know that? He had many different plans. He was the first *baal habayis* [layperson] program. And then, he was a real modern guy, like a real modern, modern job. You know about the learning material in the workplace? He was the first one. Yeah, he had programs for everything and solutions and he was going to do all these social engineering projects and so on.

And then, at some point, he got into a fight with too many people and he had a kid in Paris, I think, and his son was a doctor, Lipkin, was a mathematician or something. And first he went to Germany or wherever and he said, and they gave up on the *frum* [religiously observant] guys. He’s going to work on the totally *frei* [secular/non-observant] guys maybe. And he said, the *mashal* is, when there’s a horse that you know, it’s a runaway horse running down a hill, you don’t stop it in the middle of the hill. You jump to the end, and then after it fell you fix it, or you stop it over there, things like that. He said these *frum* guys, they’re in the middle of like, there’s nothing to do. I’m going to talk to the guys that already fell down. They’re looking for a way, maybe we’ll work with them. I don’t think that works out either for him, but that’s different stuff. You seem to have been more set up. I think you’ve been living in Germany for a while. But this, no, but in other words, when someone is in this like stage we’re like, I have to question everything.

The Destructive Phase: When Questioning Isn’t Yet Constructive

Wait, my rabbi told me that a smartphone is *treif* [non-kosher/forbidden], but it seems to be kind of fun. What am I going to tell him? Well, there isn’t, there’s not a way to answer that question. Is there some way of saying, basically they’re just being destructive? They’re not actually being like creative.

Student: I guess it’s, it’s a, it’s, it’s either destroying fake things. They’re not wrong. They’re strong, but they’re just destroying.

Instructor: Yeah, so you need to destroy like, they’re just destroying. It’s very hard to work.

The Temporality of Understanding: Things Take Time

I’ll give you a different way of saying this. Human beings live in time. Things take time. Time is not the time that it takes to read an argument in a chapter of a book. If me or someone will write like a book with like, give you the whole story and like a proof for every step, it might take you five hours to read that book. But to do it would take a lifetime. And there isn’t a way, there isn’t a way to shorten that. It takes time to understand things.

To have the question, like, like, let’s say like this, let’s say this. I’m *posek* [halachic decisor] to these, because all these are just like, it’s a long sheet, right? If I give a very long sheet, I have this *kasha* [question], this *meil* [topic], I give you the whole sheet in 45 minutes, right? But that’s not a real way to have a *kasha*. In 20 minutes and then you’re already happy? Seriously, you gotta have it for two years.

The OTD Experience as Extended Torah Learning

The OTD guy is, he’s just learning a very long *shtikel Torah* [piece of Torah learning]. He’s like, he’s having this guy, he’s asking a *kasha* and learning. I’m serious. No, I think he has an answer for a very long time. It’s the same thing. He’s having a *kasha*, and now, slowly, then he’s going to have a *teretz* [answer], or he’ll have a better *kasha*, I don’t know. There’s not, there’s nothing wrong with that.

Why can’t I give a *shiur* [class/lecture] *b’ketzara* [in brief]? Like the Kotzker [Rebbe] said, the *melech* [king, referring to Dovid HaMelech] wrote to him in 70 years, not in an hour. You could read it in an hour, but you can’t make it in an hour, and we’re all about making it, doing it. You have to spend a few years asking a *kasha*.

The Practical Problem: Credibility and Presence

All I can think of, the only part that I want to say on the side today is the real problem. So that’s what I think in my theory of experience is, which is very nothing, like I’m five seconds old, is that it’s just that you can’t talk with people in that kind of way.

What you want, what you are trying to do, and maybe you can do it, you people can do it, is that firstly you could be there at the end of the, at the end of the thing. Like you know something, go, go to all the things. When you’re done, come back. People have said, people say that even, you don’t have to say it, you just beat it. That’s one thing.

And then like, something like, well will that guy trust me that I really am just as *apikoros* [heretic] as him? No, he will not trust me. Why should he trust me? I’m wearing a white shirt. I don’t even believe in the white shirt. Even if I believe in God, definitely don’t believe in the white shirt, but I’m wearing it. So I’m just a bluff, a low-life. Why would you talk to me? He’s right.

And what are you gonna tell him? You want me to have credibility as being enough OTD and enough smart and enough for him? How is this supposed to work? It’s not possible. You could just be there.

The Root Problem: Gaavah (Pride) and Forgetting Our Origins

I think that the main thing that I think of it, that’s what my vote on the title is, is that one reason that why this disconnect happens sometimes is because people are about *gaavah* [pride]. Like me, like, you’re like, wait, nobody wants to be the OTD guy because OTD is just a name for loser, right? In here, maybe if you go to somewhere else where OTD is the winner, I don’t even know there’s such a place, but right here just the name for loser.

So, and you also don’t want to be the previous loser. You don’t want to say that I was a loser. That’s also not good. So let’s say you figure out some reason why not to be OTD, then you pretend it never happened. You start speaking a foreign language.

Pesach as the Annual Corrective: Remembering Mitzrayim

That’s why every year we make a Seder. This is what happened to the Jewish people. First we were in *Mitzrayim* [Egypt]. We understood the real world, the so-called real world, with all the… And then we realized that there’s 613 *mitzvos* [commandments]. We worked on it for a few thousand years. We finally got here to the stage where we could learn Reb Chaim [Brisker] all day in Lakewood.

And we don’t really want to talk about the fact that basically we think that Terach [Avraham’s idolatrous father] had a point. That’s where we’re coming from. That’s *kaveyachol* [so to speak]. Says the Holy Rambam [Maimonides]. That’s why once a year we eat *matzah* [unleavened bread]. What’s *matzah*? *Matzah shebecha* [bread of poverty], *matzah*. Like before we invented bread, we ate *matzah*. When you’re poor, you don’t have money, you eat *matzah*. But that’s not good.

You have to appreciate it. You have to have a *hakoras hatov* [gratitude], which means you have to be less full of yourself. So you have to, once a year you have to eat *matzah* to show like, you think you’re such a *chacham* [wise person]? You’re just as stupid as everyone else.

Pesach as a Night of Apikorsus: The Four Questions and the Rasha

That’s why we ask four *kashas* [questions]. And that’s why I give this whole sheet explaining how Terach is *mamash* [literally] right, not even right, like, to only normal people. Because otherwise we forget. Otherwise we become this *shaneid* [arrogant person]. Like you know what’s a *shaneid*? When you become 60, you forgive yourself. You’re a *chatez neidim* [sinner in your youth], and then you, I remember what you did in your youth.

So the whole *mitzvah* [commandment] of Pesach is to not be that guy. Yeah, I have four *kashas*, I have no idea. We even understand, we basically are this. It’s amazing.

The Rasha’s Question Has No Answer

I’ve said this many times. When the *chachamim* [sages], when the *medrash* [Midrash] says they mention it, it doesn’t say in the Pesach that it’s a such a nice *posuk* [verse]. And the *chachamim* were like, wait, I could read it without the answer. It’s a better question than the answer, right? What in the world are we doing? Oh, what does that mean, right?

We don’t have a *teretz* for the *rasha* [wicked son]. We’ll have a *teretz* for the *rasha*, maybe. And that’s why every year in Pesach we say the *rasha*, we don’t have a *teretz* for, I guess you know, we have… And we have a whole night of being *apikorsim* [heretics].

Student: So other than the, I think that’s a night of *apikorsus*, because you can’t be a *ma’amin* [believer] if you’re never *apikoros*.

Instructor: Oh, very good, that’s a *teretz*. It’s like, okay, we’re here. That’s very *teretz*. I don’t know if that’s a *teretz*.

Student: Yeah, I don’t like that. It’s laziness, like, I don’t want to change my…

Instructor: No, no, I think it’s a call to look deeper.

Student: Yeah, yeah, very good. The *kasha* is best with the *teretz*.

Instructor: 100%. I don’t think the goal is to… The goal is just not to get false complacency. That’s the *mashal*.

Practical Application: Who Do We Actually Teach?

So the *mashal*, how do we make this message bigger? By calling the *frum* guys. Because they have hope. Stop this because they might realize what that would pick up a course they really are, and they’re normal enough that we could teach them something.

The people that are right, I give them once, I give them once a year a sheet to explain them that I’m even more *frei* than them. They’re *shvach* [weak] *apikorsim* because they believe that racism is the biggest sin to be invented since ever, and they’re so weird. They’re believing something that was invented five minutes ago, this sin. Anyways, you should believe in it, but like why? And so on.

And maybe they’ll give some credibility, but I don’t think you could actually solve the problem. At least I don’t see how.

The Asymmetry of Impact: Being Meaner to Frum People

But I think, so I think you’re being meaner to a *frum* person than the *frei* person. Because the fact that you’re not right in this world, whatever you’re going to say, not really bad for this world, but not in a mean way. In other words, it doesn’t come home like, oh my gosh, what did he just say? I have to become *frum* again.

Okay, okay. He says that he’s eating fish and not chocolate. You know what I’m saying? You know what I’m saying? So he’s doing that and he’s married and he’s kids and he’s ready to talk to them and the wife is always out there. You know what I’m saying? She looks like, and all of a sudden you’re like something, he makes a mistake, but that’s it. He’s like, whoa. And if you really give it to explain to him, right, you’re like, he literally, you just tortured his life.

That’s why we don’t do that. Only on YouTube.

Student: I’m saying, but if you want that… Maybe we shouldn’t put the *shiur* call allusion.

Instructor: No, you’re saying we should get *frum* people here, right? I don’t do that. That’s what you’re talking about. If you’re going to explain it to me very slowly like this…

Student: Very slowly.

Instructor: We can do whatever you want. I don’t do that. I don’t usually do this *tzu* [to] *shiur*. I don’t say this *shiur*. This *shiur* is for the OTD. Like us.

Transition: Beyond Religious Questions to Deeper Epistemological Issues

Student: I think this layer four… We went through person types one through three. Who’s the fourth guy?

Instructor: There are four and five that are like… That are… No, they’re actually… Like, beyond all of this?

Student: No, yeah, they, like, came to the realization that, first of all, actually, besides for the Judaism questions, which is, like, I’d say, interest level two, like, there’s interest level one problems.

Instructor: Ah, like how to support yourself?

Student: No, no, no, no, no, no, we don’t actually understand how language works.

Engaging Philosophical Truth: The Challenge of Reaching Beyond the Hook

The Problem of Substantive Engagement

Instructor: That’s true. Right? I think that there’s enough people out there that are, during the right moment… But you realize, what you’re saying is something that I don’t know how to do at all. In other words, you realize, I mean, I do it, but you realize that if there’s a hook—

Like, what are the posts that I write that get a lot of views? When it’s starting off with this silly rational Judaism problems. Like, “Ah, do you know that I could actually…” And then if I actually ever make a point, nobody likes that.

Like, did you think that, yeah, you’re all very smart, you think that Artscroll biographies are fake, but do you know that there’s a way in which they’re more true than your critical biographies? People open the post because it says something about Artscroll, and then they read it and they don’t even realize that there’s an argument.

Maybe I’m right, maybe I’m wrong. Nobody even… It’s actually not possible to get people to there. Like, who can you talk to?

Who Is Genuinely Philosophically Inclined?

There are people that are philosophically inclined. They want to know what things are. Okay. You know who those people are in the Jewish world? The *mekubalim* [Kabbalists/those studying Kabbalah]. The *yeshiva bochurim* [yeshiva students] going to *mekubalim* classes. Those are the ones.

Not the OTD [Off the Derech: those who have left Orthodox observance] guys. They don’t care usually about what things are. Some of them do. It just happens to be. Not as… You understand?

The *kochav* [star/point], like, was the, is *Ma’aseh Bereishis* [the Account of Creation] *kipshuto* [according to its plain meaning] or not? I don’t know any way of that leading to a real interest in what the world is. It could lead, I guess, that *Ma’aseh Bereishis* is about what the world is. It makes sense that it should, right? Eventually, why do we have *Ma’aseh Bereishis*? Because people were trying to figure out what the world is. That’s sort of doubting.

The Path from Theology to Philosophy

Student: I think that that process happens for more people than you might be giving credit for. Look, basically, that was sort of my, you know, you move from theology to philosophy eventually. You have to.

Instructor: But does that, is that the same thing or is it the other way around? Like maybe the person that wants to know what things are, and it starts with that, and then he’s told, well, things are *luchos* [the Tablets]. That’s what things, that’s the thing, the *zach* [the thing/essence].

And he’s like, then he starts wondering about that, and then he gets sidetracked by all these questions. Wait, were the *luchos* made out of sapphire? Wait, does that even make sense? There’s not such big sapph… Wait, and if you… Whatever, all these… I don’t know.

And then you get sidetracked and then you get stuck and then you finally find some way to get back to what you really wanted and find out. I think that that’s a reasonable account of some people. It’s like history, really. It’s versus…

But many people seem to be interested actually in if the *luchos* were really of sapphire.

Student: Stuck is crazy.

Instructor: I know, I understand why because the funny people talking about the *Nezer HaKodesh* [a reference to a specific Torah commentary] told them that but they don’t hear it even those people are better because they care about it in the real way they care about the *luchos* not because they were sapphire but because they have some truth in them but that’s it.

Closing

*Bekitzur* [in short], *she’alos b’tzad* [questions aside], we’re doing well. *Nirtzeh* [that’s it/we’re done].

Well, you can close my thing. Thank you.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תשובה פרק ד (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהלכות תשובה פרק ד׳

סקירה כללית והקדמה לפרק

מהלך הלכות תשובה – עשרה פרקים

הרמב”ם אומר בהקדמתו: “הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. עשרת הפרקים מתחלקים:

פרקים א-ד: הלכות תשובה עצמן – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.

פרקים ה-י: עיקרי אמונה הקשורים לתשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.

פרק ד׳ הוא ה”אחרון” מחלק התשובה – זוהי המדרגה האחרונה, הנמוכה ביותר של הלכות תשובה, העוסקת בדברים שבהם האדם “נתקע” בעבירותיו.

חזרה על פרקים קודמים – רלוונטי לפרק ד׳

בפרק ג׳ עסק הרמב”ם באנשים שחז”ל אומרים עליהם “אין להם חלק לעולם הבא”, בשתי קטגוריות:

1. אנשים שממש אין להם חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – עבורם תשובה כמעט בלתי אפשרית.

2. אנשים שחז”ל משתמשים בלשון “אין להם חלק לעולם הבא” כדי להדגיש את חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אך זה כדי לעורר כמה קשה צריך לעבוד על תשובה.

פרק ד׳ ממשיך למדרגה נמוכה יותר – דברים המעכבים את התשובה – דברים שהאדם חושב שאינם מסוכנים כל כך, אך באמת הם קשים מאוד.

המושג “הרגיל בהם” – חידוש הרמב”ם (פרק ג׳, רלוונטי לפרק ד׳)

הרמב”ם הוסיף על הדברים ש”אין להם חלק לעולם הבא” את התנאי: “הרגיל בהם” – לא מי שעושה זאת פעם אחת, אלא מי שרגיל בכך. זהו תנאי שהרמב”ם מוסיף, שאינו מפורש בגמרא. הפשט הוא: דרך הרגילות נעשה האדם “אדם רע” – הוא מקבל מידה רעה (כפי שהרמב”ם לומד בהלכות דעות אודות הרגילות).

חילוק בין “רגילות” ל”יד רמה”:

יד רמה היא חוצפה, מרידה במלכות – זה יכול להיות אפילו פעם אחת, כאשר אדם עושה זאת בחוצפה.

רגילות היא בעיה אחרת: האדם “מוחק” את העבירה מתודעתו, הוא כלל לא מתחשב בכך – “נעשה לו כהיתר”. הוא נתקע, קשה לו להיפרד (כמו “עבר ושנה בה”). “נעשה לו כהיתר” יכול להיות מעין כפירה (הוא סבור שמותר), או רק שהוא תקוע ואינו יכול להתנתק.

דוגמה: בלשון הרע אומר הרמב”ם “בעל לשון הרע” – לא מי שמדבר לשון הרע לפעמים, אלא “בעל לשון הרע”. בהלכות דעות גם הרמב”ם עושה חילוק בין “אמירת לשון הרע” ל“קובע עצמו לספר לשון הרע”.

מהלך כללי של פרק ד׳

דברים המעכבים את התשובה הם דברים שבהם האדם נעשה “סוג מסוים של אדם” – הוא נתקע בעבירותיו. זה מתאים למהלך הכללי של הלכות תשובה: הרמב”ם מתקדם בהדרגה מ”צריך לעשות תשובה על עבירות” ל“צריך להיות אדם טוב יותר”. זה מאושר מכך שבסוף פרק ד׳ מונה הרמב”ם שמונה דעות שצריך להתנהג בהן – תשובה אינה רק הפסקת מעשה, אלא להיות אדם אחר.

הלכה א׳ – “עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה”

רמב”ם: “עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”

פשט

עשרים וארבעה דברים מעכבים / מקשים על התשובה.

חידושים וביאורים

1) מה משמעות “מעכב”?

נידונים שני מהלכים:

מעכב = עיכוב: זה נמשך יותר, זה קשה יותר, אך עדיין אפשר לעשות תשובה. זה לא “מונע” (מונע לחלוטין).

מעכב = תנאי (כמו בקרבן, שבו מעכב פירושו שבלעדיו אינו כשר): אולי פירושו שאפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם עשה את העבירה, אין זה מועיל.

מסקנה: הרמב”ם מבין “מעכב” כעיכוב – זה גורם לתשובה להימשך יותר ולהיות קשה יותר, לא שזה בלתי אפשרי. זה מאושר בסוף הלכה ד׳ שבה הרמב”ם אומר במפורש: “אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”

2) על איזו תשובה מדובר?

כאן מדובר על תשובה כללית – להיות אדם טוב יותר, לא רק להפסיק דבר ספציפי אחד. אך גם עבור אדם זה אפשר לחלק: (א) להפסיק לעשות עבירה מסוימת, (ב) תשובה רחבה יותר – להיות עובד ה׳.

3) מקור הרשימה – הרי”ף במסכת יומא

הכסף משנה ואחרים מחפשים את מקור כ”ד הדברים. הרי”ף במסכת יומא מביא את הרשימה, אך לא נמצאה ברייתא או גמרא ברורה שהיא המקור. חשבו שזו ברייתא, אך הרמב”ם עצמו בתשובה כותב שאינו יודע אם הרי”ף חיבר זאת בעצמו או לא. הרמב”ם אומר: חלק מהדברים כתובים במפורש במשנה ובתלמוד, ואחרים אפשר ללמוד “בביאור יוצא” – בקל וחומר ממה שכתוב.

4) עבודתו של הרמב”ם – קטגוריזציה

הרמב”ם לא רק העתיק את רשימת הרי”ף. הוא:

– הסביר מה הבעיה בכל דבר

– הסביר מדוע זה “כאילו מעכבות התשובה”

יצר קטגוריות משלו (ארבעה כאלה, חמישה כאלה, וכו׳) – זה לא כתוב אצל הרי”ף, זהו חידושו של הרמב”ם.

זה מושווה להלכות תלמוד תורה, שבהן גם הרמב”ם לקח רשימה של כ”ד דברים (כ”ד דברים שחייבים נידוי) מחז”ל, אך שם המספר כ”ד עצמו מחז”ל. כאן המספר כ”ד מהרי”ף, אך הקטגוריות הפנימיות הן של הרמב”ם עצמו.

קטגוריה ראשונה: “ארבעה מהן עון גדול” (הלכה ב-ג)

רמב”ם: “ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”

פשט

ארבעה מכ”ד הם עבירות חמורות, והקב”ה אינו עוזר לאדם לעשות תשובה, בגלל גודל חטאו.

חידושים וביאורים

1) מה משמעות “אין הקב”ה מספיק בידו”?

בדרך כלל, כאשר אדם רוצה לעשות תשובה, הוא מקבל סייעתא דשמיא – “הבא לטהר מסייעין אותו”. הקב”ה נותן מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה. על ארבעת החטאים הללו האדם אינו מקבל את העזרה – עליו לעבוד קשה יותר על תשובה בעצמו. “מספיק בידו” לא אומר שזה בלתי אפשרי – הקב”ה לא מונע ממנו לעשות תשובה – הוא רק לא מקבל עזרה. הוא עדיין יכול לעשות תשובה, אך עליו לעבוד קשה יותר.

סייעתא דשמיא לתשובה היא “מסוגל לתשובה” – הקב”ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים בימים נוראים. על חטאים אלה זה לא בא.

א) המחטיא את הרבים

רמב”ם: “המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”

פשט: מי שגורם לרבים לחטוא, או מי שמעכב רבים מלעשות מצוה.

חידושים:

חילוק בין “מחטיא את הרבים” בפרק ג’ ולכאן: בפרק ג׳ (ב”אין להם חלק לעולם הבא”) זה כנראה מקרה חמור יותר — מי שעומד “ביד רמה” נגד כלל ישראל והתורה. כאן זה יכול להיות על מעשה קל הרבה יותר — למשל, מי ששוחח בקול רם בתפילה וכל בית הכנסת לא מתפלל כראוי בגלל זה. זה גם “מחטיא את הרבים” אך במדרגה נמוכה יותר.

“מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — מה זה אומר למעשה? זה יכול גם לומר: קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה והוא מפריע לכוונתהם; או רוצים לעשות מנין בעיירה והוא לא מצטרף לפרויקט. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, אך הוא לא מצטרף לפרויקט המצווה.

מידה כנגד מידה: המחטיא את הרבים הוא ההיפך ממחזיר בתשובה — הוא “מחזיר בשאלה.” ממילא יש מידה כנגד מידה ש”אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”

ב) המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה

רמב”ם: “המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”

פשט: אפילו עבור יחיד אחד — הוא הופך אותו מאדם טוב לאדם רע.

חידושים:

חילוק בין רבים ליחיד: ברבים אפילו חטא קטן יותר מספיק (מעכב מצווה, מפריע לתפילה). ביחיד צריך להיות דבר הרבה יותר חמור — הוא הופך אותו ממש לקלקול, מדרך טובה לדרך רעה. לא רק עבירה אחת, אלא הוא משחית את כל האדם.

“כגון מסית ומדיח” — לא דווקא עבודה זרה: כאן הוא מתכוון למי ש”דומה” למסית — הוא חבר רע שהופך בחור טוב לבחור רע. מסית לעבודה זרה (שכבר נדון כחמור יותר — אין תשובה או כפרה) הוא מדרגה גבוהה יותר.

מקור מתוספתא נדרים: הרמב”ם מביא קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים — שזה דווקא קשור למסית ומדיח.

ג) הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו

רמב”ם: “הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”

פשט: אב הרואה את בנו הולך בדרך רעה ואינו מעכב אותו — מכיוון שהבן ברשותו, זה כאילו החטיא אותו.

חידושים:

“תרבות רעה” — פירוש: “תרבות” הוא כמו “ריבוי” — הוא גדל ברע, הוא שואף להתעמק בדברים רעים. לא שהאב גורם לו באופן אקטיבי להיות רע, אלא הוא לא מעכב אותו מלהיות רע מעצמו.

“בנו ברשותו” — המפתח: דווקא מכיוון שהבן ברשותך, יש לך אחריות. על אדם אחר אין לך אותה אחריות. אך — אם הבן כבר “יצא מרשותו” (הוא כבר גדול מספיק), אז זה כבר לא נחשב. הרמב”ם מביא את הגמרא ש”המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”

מוסר למעשה: לעיתים קרובות אנשים לא תופסים שילדיהם עדיין “ברשותם” — שהאב יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם חברים רעים. אומרים “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים” — אך אם אתה יכול למחות, אתה מחויב.

ד) בכלל זה — כל שאפשר בידו למחות

רמב”ם: “בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”

פשט: כל מי שיש לו כוח על אחרים ויכול למחות בהם, והוא לא עושה זאת — נכלל באותו כלל.

חידוש: מזה מבינים טוב יותר את היסוד של “מעכב תשובה” — זה לא הולך רק על בנך עצמו, אלא על כל אדם שבהשפעתך.

הסבר כללי — מדוע שלושת הדברים הראשונים “מעכבי תשובה”?

טעם פשוט: אפילו אם אתה עושה תשובה, אותו אדם עדיין לא עשה תשובה. תשובתך אינה שלמה כל עוד הוא עדיין בחטא. הדרך לתשובה היא: לך והחזר בתשובה את הרבים, את היחיד, את בנך. אך כל עוד אינך עושה זאת — חסר תנאי גדול בתשובתך.

חילוק בין “קשה” ל”בלתי אפשרי”: מאוחר יותר יהיה לרמב”ם קטגוריה של דברים שקשים כי יש הרבה אנשים (אך אפשר לסיים זאת). כאן זה מעכב עמוק יותר — ב”מדרך טובה לדרך רעה” או “תרבות רעה” זה ממש נס להחזיר אדם. זה לא רק קשה למצוא הרבה אנשים, אלא עצם התהליך של החזרת אדם מקולקל בתשובה הוא כמעט בלתי אפשרי.

“אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — מה זה אומר? לא רק שקשה לתקן את החטא הספציפי. הקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי — הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, אך הוא לא מקבל התעוררות. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, והמחטיא את הרבים לא מקבל.

ד) האומר אחטא ואשוב, אחטא ויום הכיפורים מכפר

רמב”ם: “האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”

פשט: מי שמשתמש בתשובה או ביום כיפור כמוטיבציה לחטוא — הוא חושב “אחטא, אוכל לעשות תשובה אחר כך” — אצלו תשובה אינה רצינית.

חידושים:

מדוע זה מעכב: אצל אדם זה תשובה היא “בדיחה” — הוא חוטא עם התשובה. תשובתו אינה רצינית כי הוא כבר מתכנן לחטוא שוב. הקב”ה לא לוקח ברצינות תשובה כזו.

לשון הרמב”ם: הרמב”ם אומר: “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה אומר: הקב”ה לא סתם מוחל ביום כיפור — הקב”ה עוזר שביום כיפור יהיה ישוב הדעת ויוכלו לעשות תשובה. אצל אדם זה הקב”ה לא יעזור — דווקא ביום כיפור תהיה לו צרה, לא יהיה לו ישוב הדעת, לא יקבל התעוררות.

חילוק מהגמרא ביומא: הגמרא ביומא אומרת “אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — פעמיים — והטעם הוא “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא שהפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה קשה. הרמב”ם לא מביא פשט זה — הוא לומד שכבר פעם אחת “אחטא ואשוב” מספיק — עצם התכנון לחטוא על סמך תשובה הוא מעכב.

מהו “אחטא ואשוב” אמיתי? “אחטא ואשוב” אמיתי פירושו: הוא חוטא על התכנית לעשות תשובה — כלומר, התשובה היא הסיבה שהוא חוטא. זה לא אותו דבר כמו מי שעושה תשובה ונופל בחזרה — זו חולשה, אך לא “אחטא ואשוב.” ב”אחטא ואשוב” התשובה עצמה היא הכלי לחטא.

חילוק בין “מבזה את החטא” ל”מכיר במגבלותיו”: מי שאומר “אשובה ואחטא” (תשובה תחילה, אחר כך חטא) דווקא מכיר במגבלותיו — הוא יודע שהוא אדם שנופל במהירות. זה סוג אחר של דבר מאשר לבזות את החטא. מי שמבזה את החטא — הקב”ה אומר “לא אתן לך לעשות תשובה.” אך מי שמכיר בחולשותיו הוא בקטגוריה אחרת.

קטגוריה שנייה: “חמשה דברים שהעושה אותן… נועלין דרכי התשובה בפניו” (הלכה ד)

רמב”ם: “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”

פשט

אלה אינן עבירות חמורות בעצמן, אלא דברים שחוסמים את דרך התשובה — הם גורמים לכך שיהיה קשה מאוד לעשות תשובה. כמו דלת כבדה שצריך לעבוד קשה מאוד לפרוץ.

א) הפורש מן הצבור

רמב”ם: “הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”

פשט: מי שמתנתק מהציבור. כאשר הציבור עושה תשובה — בעצרת תשובה, בדברי כיבושין, בסליחה וכפרה — הוא לא שם, והוא לא יכול לזכות בזכויות הציבור.

חידושים:

1. זה לא אומר רק פורש קיצוני כמו מומר או רשע (כפי שלמדנו בחלק אחר). אפילו מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר — זה גם בכלל “פורש מן הצבור” בהקשר זה.

2. “ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — אינך זוכה בזכויות שהציבור עושה. בחטא עם העולם היית שם (במסעדה שבה כולם מתאספים), אך בתשובה אינך שם?

3. אפילו “שטיבל אידן” או קבוצות דתיות שמחזיקות בעצמן כיחידים — גם הם מפסידים משהו מזה. כי העולם עושה לפעמים תקנות, ואתה לא שם. כל אחד צריך לעשות תקנות הציבור מסוימות.

4. מסקנה למעשה: מי שהולך לכל דרשת מוסר יש לו תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל הזדמנויות התשובה. מי שהולך רק ביום כיפור לבית הכנסת מפסיד את רוב ההזדמנויות.

5. אך גם להיפך: יכול להיות מי ש”יותר מדי ציבור” — הוא הולך רק כדי להיות שם, אך הוא אף פעם לא עושה תשובה בעצמו. הוא כבר “בושה אמיתית.”

ב) החולק על דברי חכמים

רמב”ם: “והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”

פשט: מי שחולק על דברי חכמים. מחלוקתו גורמת לכך שהוא מתרחק מהם, והו

א לא ידע את דרכי התשובה.

חידושים:

1. “חולק” לא אומר שהוא מתווכח או נלחם. זה אומר כמו “חולק על רשותו של רבו” — הוא עושה ישיבה משלו, דרך משלו. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, המגיד אומר דברי התעוררות — הוא מתרחק, הוא עושה מחלוקת, הוא הולך.

2. החילוק בין “פורש מן הצבור” ל”חולק על דברי חכמים”: שניהם דומים, אך “פורש מן הצבור” הוא מנותק מהציבור, ו”חולק על דברי חכמים” הוא ספציפית מנותק מהחכמים. בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב.

ג) המבזה את המצוות

רמב”ם: “המבזה את המצוות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”

פשט: מי שמזלזל במצוות ולא לוקח אותן ברצינות. הוא אולי אפילו לא עובר על המצוות, אך הן לא חשובות לו. כאשר מבזים מצווה, רודפים אחר החטא ולא עוזבים אותו, ולכן לא יכולים לעשות תשובה.

חידושים:

1. החילוק בין מי שנכשל למי שמבזה: מי שיודע שתפילין קדושים, הוא יודע את כל המעלות, אך הוא נכשל לפעמים — הוא יעשה תשובה ויתחיל שוב. אך מי שאומר “זה לא כל כך חשוב להניח תפילין” — הוא ביזה את המצווה, והוא חוסם לעצמו את דרכי התשובה.

2. אדם עושה תשובה רק על דברים שהוא זוכר שהם חשובים. הדברים שהוא כבר זילזל בהם — על זה הוא לא יעשה תשובה.

3. חידוש מיוחד אודות מצוות שסגולתן תשובה: מצוות כמו תקיעת שופר, שהרמב”ם למד קודם שסגולתה לעורר תשובה — אם אדם אומר “שופר? זה רק מנהג, לא כל כך חשוב” — הוא לא יזכה לא רק במצווה עצמה, אלא גם במה שהמצווה עושה (מעוררת תשובה).

4. אפילו אם הוא יעשה תשובה, אך על כל המצוות שהוא מזלזל בהן הוא לא יעשה תשובה. הוא יבוא לבית הכנסת ויזכור שאמונה בה’ חשובה, אך המצוות שהוא מזלזל בהן — על אלה הוא לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה שלמה. זה מתאים ליסוד שתשובה לא אומרת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא “מטהר מחטאים” — להיות אדם טוב יותר.

ד) המבזה רבותיו

רמב”ם: “המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”

פשט: מי שמבזה את רבותיו. זה גורם לכך שהרבנים — שגם הם בני אדם — לא יקרבו אותו, לא יעוררו אותו, ידחפו אותו. כפי שקרה עם יהושע (בן פרחיה) וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים אך מכיוון שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזיר אותם.

חידושים:

1. הרבנים גם הם לא מלאכים — “הם בני אדם.” כאשר תלמיד לא בא בדרך ארץ, הרבנים ידחפו אותו — לא כי הם רעים, אלא כי כך זה עובד.

2. הרמב”ם לא מאשים רק את הרבנים. הגמרא (סוטה מז.) אומרת “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — הגמרא מאשימה את הרבנים שלא קירבו. אך הרמב”ם אומר שגם התלמיד צריך להאשים את עצמו, כי הוא התחיל בביזוי הרב.

3. יכולים להיות אנשים שעשו עבירות חמורות יותר מיהושע וגחזי, אך מכיוון שלא ביזו את רבותיהם, רבותיהם יכלו להחזיר אותם בתשובה. אך ברגע שמבזים את הרבנים — אפילו בדבר קטן — אין מי שיחזיר אותו.

4. הלכה למעשה: יוצא כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.

ה) השונא את התוכחה

רמב”ם: “שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”

פשט: מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים להראות לו את חולשותיו. תוכחה גורמת לתשובה — כאשר מודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, זה גורם לתשובה. אך אם הוא לא נותן, הוא לא יכול לעשות תשובה.

חידושים:

1. הרמב”ם לא אומר שצריך לאהוב תוכחה. מהי תוכחה? מביישים אותך, מזכירים את חסרונותיך. מדוע לא צריך לשנוא אותה? כי היא מזכירה את חסרונותיך וזה גורם לתקן את עצמך.

2. ראיות מהתורה שתוכחה גורמת תשובה: הרמב”ם מביא פסוקים:

– “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”

– “ממרים הייתם עם ה’”

– “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”

– “עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוכיח את ישראל

– ישעיהו: “הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”

– ישעיהו: “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — שור מכיר טובה לבעליו, וישראל לא

– “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות ועזות

– “קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — הקב”ה מצווה על ישעיהו שיצעק לישראל על חטאיהם

3. קושיה ותירוץ: אם רוב האנשים שונאים תוכחה, מדוע התורה עצמה ממשיכה לחייב “להטיף” על ישראל? תירוץ: התורה עצמה — שישראל אוהבים — מראה דרך תוכחתה שלה שזה לא כי הקב”ה שונא את ישראל, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. תוכחת התורה היא מודל לאיך תוכחה צריכה לעבוד.

חיוב תוכחה — המוכיח

רמב”ם: “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”

פשט: בכל קהילה צריך להעמיד חכם גדול, זקן, ירא שמים מנעוריו, שאהוב לאנשים, שהוא יוכיח את הציבור ויחזיר אותם בתשובה.

חידושים:

– המוכיח צריך להיות “אהוב להם” — אהוב לאנשים. זהו תנאי בתוכחה.

“וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — מי ששונא תוכחות, לא בא לשיעורים, לא שומע דברי תורה, נשאר בחטאיו כי בעיניו הם טובים. הוא משכנע את עצמו שאף אחד לא יודע טוב יותר ממנו.

כל חמשת הדברים של הקטגוריה השנייה קשורים בעצם לגאווה — כל אחד לוקח את מצוותיו ברצינות אך מתרחק ממה שהוא לא רוצה לשמוע.

– [דיגרסיה:] פעם הייתה משרה מיוחדת של “מגיד” או “מוכיח” בעיר. היום זה כמעט לא קיים. מצוטט הגמרא: “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — צריך למצוא מי שהוא אוהב לציבור ויכול להוכיח. מוזכר מעשה על הגאון מווילנא והרב מצאנז שחיפשו מי שיאמר להם מוסר. הנקודה: עבור מי שבמעמד של כוח קשה מאוד למצוא מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי אמר שצריך גם להוכיח אותו.

קטגוריה שלישית: “חמשה דברים… אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה” — עבירות שבין אדם לחבירו (הלכה ה)

רמב”ם: “ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”

פשט

עוד קבוצה של חמישה דברים — כאן הבעיה היא שאלה עבירות שבין אדם לחבירו, אך לא יודעים מי החבר, כך שלא יכולים לבקש ממנו מחילה. אפשר לעשות תשובה, אך לא תשובה גמורה.

חידושים (כללי)

בכל עבירות שבין אדם לחבירו קשה, כי לא יודעים בוודאות שהשני ימחל (אפשר אפילו ללכת לקבר). אך כאן קשה מאוד — לא יכולים אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה, כי לא יודעים מי הניזק. בעבירה רגילה שבין אדם לחבירו, אפילו אם השני לא מוחל, לפחות עשו את ההשתדלות. כאן חסר אפילו זה.

א) המקלל את הרבים

רמב”ם: “המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”

חידושים:

– כאשר מקללים אדם ספציפי, אפשר ללכת לבקש ממנו מחילה. אך כאשר מקללים קבוצה שלמה (רבים), לא יכולים לבקש מחילה מכל אחד ואחד.

חידוש (בדרך צחות): אם מקללים, לפחות יקללו אדם ספציפי, כדי שיוכלו לעשות תשובה! זה מראה שקללות כלליות הן במובן מסוים יותר גרועות — וגם “פחדניות” — כי לא לוקחים אחריות על אדם ספציפי.

ב) החולק עם הגנב

רמב”ם: “החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”

חידושים:

– החולק עם הגנב אינו הגנב עצמו, אלא מי שקונה ממנו, מלבין את כספו, מתחלק עמו — הוא ה”מלבן” של הגנב.

שני טעמים מדוע תשובה קשה: (א) מעשית — הוא לא יודע ממי הגניבה, כי הגנב גונב מאנשים רבים. לגנב עצמו יש כנראה רשימה של קורבנותיו, אך החולק לא יודע כלום. (ב) מחטיא את הרבים — הוא מחזק יד הגנב, הוא עוזר לגנב להמשיך לחטוא.

חידוש: כאן רואים ש“מחטיא” לא אומר רק כאשר גורמים למישהו לחטוא, אלא גם כאשר עוזרים לו בחטאו. הגנב כבר גנב קיים — החולק לא הופך אותו לגנב, אלא הוא מחזק את ידו.

– יש איסור של “לפני עור” — יסוד בהלכות גזילה שאסור לקנות דבר גנוב. במובן מסוים זה יותר גרוע מגניבה עצמה, כי לא יכולים לעשות תשובה.

ג) המוצא אבידה ואינו מכריז

רמב”ם: “המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”

חידושים:

– בסך הכל זו מצוות עשה (ולא תעשה) של השבת אבידה, אך מעשית תשובה קשה כי אחרי זמן לא יודעים יותר למי להחזיר.

עצה מעשית: לכן צריך מיד להכריז, כי אז אולי בעל האבידה יבוא. עשר שנים מאוחר יותר כבר לא ידעו מי זה היה.

ד) הגוזל עניים יתומים ואלמנות

רמב”ם: “הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”

חידושים:

– הרמב”ם מתאר עניים, יתומים ואלמנות כ“גלמודים” — אומללים, אנשים אומללים ללא כתובת, ללא פרסום, ללא יציבות. הם נודדים מעיר לעיר, אף אחד לא מכיר אותם. לכן הגזלן לא יכול לדעת ממי גזל.

חידוש: אצל בעל בית רגיל בבית הכנסת עם כתובת יודעים למי להחזיר. אך עניים יתומים ואלמנות — מלבד שיש חומרא נוספת כי יש מצוות מיוחדות (לא תענון כל אלמנה ויתום), גם מעשית בלתי אפשרי למצוא אותם.

– [דיגרסיה:] זה מראה כמה עגומים היו הזמנים הישנים — עניים יתומים ואלמנות היו אנשים נודדים ללא יציבות. אך גם היום זה יכול להיות — אלמנה שנאחזת באנשים שונים, יתום שמסתיים ברחוב.

ה) המקבל שוחד להטות דין

רמב”ם: “המקבל שוחד להטות דין.”

חידושים:

החידוש העיקרי: לא רק ששוחד הוא איסור, אלא תשובה כמעט בלתי אפשרית. מדוע? כי “שוחד יעוור עיני חכמים” — ברגע שלקח שוחד, הוא איבד את החשיבה הברורה. הוא כבר לא יודע מה היה הפסק האמיתי. הוא משכנע את עצמו שהוא יודע את האמת, אך הוא כבר לא יכול לחשוב באובייקטיביות.

חידוש (העמקה): יכול להיות שמי שנתן שוחד היה חלקית צודק. אך אחרי שוחד כבר לא יכולים לחשב כמה אחוזים מהפסק היו אמת וכמה היו מעוותים על ידי השוחד. הוא “מהפך בזכותו” — הוא הופך הכל לטובתו של השני, אך לא יודע כמה הוא לגיטימי. זה הופך תשובה למעשית בלתי אפשרית — הוא לא יכול להחזיר את הפסק כי הוא לא יודע מה היה הפסק הנכון.

– [דיגרסיה:] בעיית השוחד קיימת גם בהקשרים רחבים יותר — ראש ישיבה שמקבל כסף מתורמים עשירים ואינו הוגן בין בחורים, זו גם צורה של שוחד/נגיעה. הוא כבר בכלל לא יזכור שלא היה הוגן.

חידוש כללי אודות שוחד: בשוחד יש בעיה כפולה — מי שלוקח שוחד יש לו עבירה חמורה, אך מי שנותן שוחד גם עובר: (א) איסור לתת שוחד, (ב) “שמחזק ידו” — הוא עוזר למקבל השוחד לחטוא, (ג) “מחטיא” — הוא גורם לשני לחטוא. כלל הרמב”ם: כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא “מחטיא” — זו עבירה בפני עצמה. אך נראה שהיבט ה”מחטיא” הרמב”ם מוסיף רק כענף (תוספת).

קטגוריה רביעית: “חמשה דברים… שהעושה אותן מדמה בנפשו שאין זה חטא” (הלכה ד, המשך)

רמב”ם: “דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”

פשט

אלה עבירות שאנשים חושבים שהן קטנות ולכן לא עושים תשובה. הבעיה בכל חמשת הדברים היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, ממילא לא עושים תשובה.

א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה

חידושים:

– מי שאוכל אצל עני שהזמין אותו אך באמת אין לו מספיק. זה בעצם עניין של גזל — כי בעל הבית לא באמת הקנה לו את האוכל, אלא הוא אמר זאת “בלית ברירה” (מחוסר ברירה), והאדם “מדמה שלא חטא.”

– [דיגרסיה:] צדיקים מצאו דרך לצאת מזה — כאשר עני הזמין אותם, אמרו “הרופא לא נותן לי לאכול”, ואמרו ש”הרמב”ם (כרופא) לא נותן לאכול מסעודת הרשות.”

ב) המשתמש בעבוטו של עני

חידושים:

– “עבוט” פירושו משכון, כמו הפסוק “השב תשיב לו את העבוט.” כאשר עשיר נותן דבר זהב כמשכון, לא ישתמשו בו או ישלמו על הפחת. אך במשכון של עני — קרדום, מחרשה, כלים זולים — האדם חושב “מה כבר יקרה?” אך עם כל שימוש זה נעשה קצת פחות שווה, והוא גוזל גזילה קטנה מהעני.

ג) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” — הסתכלות על עריות

חידושים:

– האדם חושב שלא חטא כי הוא לא בעל, לא נגע, לא עשה קירבה לעריות. אך הוא לא יודע ש”ראיית העיניים עוון גדול” — ההסתכלות עצמה היא עוון, “שגורמת לגופו של ערוה.”

חידוש חשוב: הרמב”ם אומר “עוון גדול” — אך “גדול” פירושו כאן “לפי ערך” — גדול כי זה מביא לגופו של מעשה. זה כמו אבק גזל, אבק לשון הרע — החומרא היא דווקא כי זה דבר קטן, ומכיוון שזה דבר קטן האדם חושב שאין כאן כלום, וזה מביא לחומרא לגבי תשובה. אפילו הוא לא נכשל למעשה, הוא צריך לעשות תשובה על ההסתכלות עצמה, לפני שזה מגיע למעשה.

ד) המתכבד בקלון חבירו

חידושים:

– הרמב”ם כבר הביא זאת ב”אין להם חלק לעולם הבא.” החידוש כאן: הוא לא רשע שאוהב לצער את השני. הוא פשוט מחפש כבוד. השיטה שלו — הוא לא כל כך חכם כמו הרב או תלמיד חכם, אך הוא יותר חכם מעם הארץ, אז הוא תמיד עושה ניגוד — הוא שואל את עם הארץ, הוא חזק יותר מהחלש. הוא חושב שאין כאן חטא כי הוא לא עושה רע באופן אקטיבי — “בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — הוא לא מרגיש כלום. רק הוא משווה “מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”

– [דיגרסיה:] זה קשור למנהג של ביקורת על אחרים — כאשר מבקרים אחר, זה לעיתים קרובות כי “כך הוא נראה הרבה יותר טוב.” זה חטא של ענווה — במקום להיות גאה ולומר “אני טוב יותר”, הוא מבקר את השני.

ה) החושד בכשרים

חידושים:

– זה לא אומר שהוא מאשים אותם בפירוש — **”בדעתו”

— הוא חושב בליבו רע על השני. “יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” הוא אומר “יכול להיות.” העבירה היא: “שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות”** — הוא מעמיד אדם טוב במחשבתו כבעל עבירה. זהו “חטא בדעות” — הוא מסתכל מלמעלה על אנשים.

חידוש בדן לכף זכות: כאן נראה ש”דן לכף חובה” לא אומר רק במעשה (איך מתייחסים לשני), אלא אפילו במחשבה — אדם לא רשאי לחשוב רע על אחר ללא ראיות. זה קשור לנקמה ונטירה — איך מדברים על אנשים קשור לכל איך שופטים אותם.

השוואה בין מתכבד בקלון חבירו לחושד בכשרים: זה כמעט אותו דבר — מתכבד בקלון חבירו עושה זאת לאחרים (חיצוני), חושד בכשרים הוא לעצמו (פנימי). שניהם באים מכך שהוא חושב שהוא טוב יותר מאחרים.

קטגוריה חמישית: “חמשה דברים… שאדם נמשך אחריהן” — מידות רעות (הלכה ד, סוף)

רמב”ם: “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”

פשט

אלה מידות רעות ש”ממכרות” — נמשכים אליהן, הן נעשות “דביקות” — דבקות, מדבקות. אדם צריך מאוד להיזהר שמא כבר נלכד בהן.

חידושים וביאורים

הרמב”ם מונה:

1. רכילות — הולכת רכיל והבאת מידע שלילי מאחד לשני.

2. לשון הרע — הרמב”ם כבר אמר שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא. החידוש כאן: מלשון הרע “רגילה” נעשים בעל לשון הרע — זהו היבט ה”נמשך”. מלשון הרע פשוטה נעשים “בעל” לשון הרע — מתחילים ליהנות מזה, זה נעשה מציאות, חלק מזהות האדם, וזה מקשה על התשובה.

3. בעל חימה — אדם שתמיד כועס.

4. בעל מחשבות רעות — זה לא אומר הרהורי עבירה במובן הקלאסי (בין אדם למקום), אלא מחשבות רעות של בין אדם לחבירו — קנאה, תאווה, כבוד, גאווה. כל הדברים בקטגוריה החמישית הם ענייני בין אדם לחבירו, מידות הקשורות לאיך מתייחסים לאחרים.

5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר “ורועה כסילים ירוע.” — מי שמבלה עם כסילים נעשה בעצמו רע.

חידוש כללי: כל חמשת הדברים בקטגוריה האחרונה באים מהלכות דעות. הרמב”ם עצמו אומר: “כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — כבר דיברתי על כל הדברים האלה בהלכות דעות. בעל חימה הוא בפרק ב’ (נגד כעס), המתחבר לרשע הוא שם בהרחבה, בעל מחשבה רעה גם שם. הרמב”ם עושה חיבור: המידות הרעות שכבר תיאר בהלכות דעות כדברים שצריך להימנע מהם בכלל, הן גם ספציפית מעכבי התשובה.

סוף הלכה ד — מסקנת הרמב”ם

רמב”ם: “כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”

פשט

כל 24 הדברים, למרות שהם מקשים ומאריכים את התשובה, אינם מונעים תשובה לחלוטין. אם אדם עושה תשובה מהם, הוא נעשה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.

חידושים וביאורים

החילוק בין “מעכב” ל”מונע”: “מעכב” פירושו שזה מקשה, זה מאט, זה נמשך יותר. “מונע” פירושו שזה חוסם לחלוטין. הרמב”ם מבהיר שאף דבר אינו מונע תשובה — הקב”ה תמיד מקבל תשובה.

המילה “בעל”: האדם עובר מלהיות “בעל חימה” או “בעל לשון הרע” להיות “בעל תשובה” — אותה מילה “בעל” (בעלות, זהות) מתהפכת מרע לטוב.

מדוע הרמב”ם מונה את כל 24 הדברים? המטרה אינה לומר שלא יכולים לעשות תשובה — להיפך, המטרה היא שידעו על מה צריך לעבוד, שיתמקדו בעשיית תשובה אפילו כשזה קשה. זו “העבודה” — לדעת היכן הקשיים נמצאים כדי להילחם בהם.

חזרה לתחילת הפרק: “מונע” לא אומר שהקב”ה לא מקבל תשובה מאנשים כאלה. “מעכב” אומר רק שזה קשה יותר, אך כל המטרה של המנייה היא לעודד תשובה, לא להרתיע ממנה.


תמלול מלא 📝

הלכות תשובה פרק ד׳: כ״ד דברים המעכבים את התשובה

הקדמה: חזרה על הפרקים הקודמים

דובר 1:

אנחנו לומדים פרק… איזה פרק? פרק ד׳. אז הלכות תשובה למדנו עד עכשיו את מצוות התשובה, שצריך לעשות תשובה, ועוד פרטים על תשובה. ובפרק האחרון למדנו את הענינים של מתי שוקלים עבירות וזכויות של אדם.

קודם כל, תשובה, הענין של חשבון הנפש, של להסתכל על המצב של מצוות ועבירות, יש את הפרטיות כשאדם עושה תשובה, הוא מחויב בדעות שהוא שוקל איך הוא עומד עם המצוות והעבירות שלו. ואז חישבנו שהקב״ה שוקל, הקב״ה מסתכל על העולם והקב״ה מסתכל על בני אדם, אם הם רבו חטאיו, רבו זכיותיו, וכן הלאה.

ומשם הלכנו לעוד ענינים דומים, לענינים של האנשים שעבורם קשה מאוד מאוד לעשות תשובה, אנשים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, הם לא יכולים לעשות תשובה.

ובזה היו גם שתי קטגוריות. היה אחד ש״אין להם חלק לעולם הבא״ פירושו ממש ממש שאחד, שקשה להם מאוד לעשות תשובה, הם צריכים להשקיע עבודה גדולה לעשות תשובה. ושנית, שאם הם לא עושים תשובה, אין להם באמת שום חלק לעולם הבא, מיתה לבדה לא תעזור להם.

ואחר כך חישבנו עוד דברים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, והרמב״ם אמר שחז״ל אמרו זאת כדי להוציא את חומר הדבר, אבל זה לא שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, אלא זה כדי לעורר כמה חזק צריך לעבוד על תשובה, ולהוציא כמה חמור זה, אף על פי שזה לא ממש באותה רמה ״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו אלה שחישבנו בהתחלה.

כלומר, בהתחלה חישבנו רשעים, כלומר אפיקורסים, או אנשים שמצערים כלל ישראל, או אנשים שעושים ביד רמה. הקטגוריה השנייה של דברים היו דברים יותר קלים, מי שמצער יהודים אחרים, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבל הם גם מספיק חמורים שחז״ל שמים אותם, עושים אותם ממש דומים ל״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו של הראשונים.

כאן הולך הרמב״ם, הולכים מעתה מקובא דלכאיל, לעוד דברים שאדם צריך מאוד מאוד לקחת ללב שהוא חייב לעשות תשובה, כי הוא יכול לחשוב שזה לא כל כך מסוכן, אבל באמת זה מאוד מאוד מסוכן. ועל זה שמים אותם בקטגוריה של הדברים המעכבים את התשובה.

מבנה של הלכות תשובה: עשרה פרקים

אני רוצה להוסיף או לעשות את הדרך שלי איך הייתי ממסגר את זה.

קודם כל, בואו נבין, יש הלכות תשובה עשרה פרקים, כן? עשרה פרקים בהלכות תשובה. הרמב״ם אמר בהקדמה שיש הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. אז בטוח שהראשונים, לכאורה אפשר לחלק את זה… אחר כך, הפרק השביעי צריך לראות, זה לא מסתדר כל כך טוב עם החלוקה שלי. אבל פחות או יותר אפשר לחלק את זה, הארבעה פרקים הראשונים הם הלכות תשובה, גם קצת רחב, כמו שאנחנו אומרים. אבל בואו נאמר, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. והששה פרקים השניים הם ממש, מתחיל מבחירה, והולך לשכר ועונש, עיקרי הדת, עיקרים מסוימים שקשורים לתשובה.

אז זה הפרק האחרון של תשובה, אז כמו שאתה אומר, האחרון, זה כמו האחרון, הדבר הקטן ביותר של תשובה.

מה שרציתי להדגיש, זה הזכיר לי שהרמב״ם הביא אתמול בפרק הקודם את הדברים שאין להם חלק לעולם הבא, שאומרים עליהם. הרמב״ם הוסיף עליהם חידוש מעניין, הוא אמר שכתוב אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.

דיון: המושג “הרגיל בהם” – חידוש של הרמב״ם

כן, הוא לא אומר פשוט שמי שפעם אחת מבזה תלמיד חכם ברבים זה כבר חטא כל כך גדול שאין לו חלק לעולם הבא. יכול להיות שזה פשט של הגמרא, אבל הרמב״ם מוסיף תנאי, שזה אומר הרגיל בהם. כמו שלמדנו אתמול, שזה אומר שזה אדם רע לגמרי שלא ראוי ללכת לעולם הבא. כן, אז ההרגלות, לכאורה היא סוג של… למדנו בהלכות דעות, כן, הרגלות פירושה שהוא נעשה אדם רע, הוא נעשה, הוא מקבל מידה רעה, הוא אדם רע.

ועכשיו, הפרק השישי, האחרון הוא…

דובר 2:

אני רוצה רק דבר קטן, ההרגלות היא גם מאוד דומה למה שלמדנו, שמי שעושה אפילו רק עבירה קטנה, אבל הוא עושה אותה תמיד, והוא נעשה שם רגיל בה. אבל שם כבר כתוב שכל סוג של הרגלות היא כבר סוג של יד רמה, כמו שהוא… כשמישהו בדרך כלל עושה מצווה, יש לו הרבה מליצה יושר עליו, הוא לא לוקח את זה לידיים. זה גדר אחר, אבל ההרגלות היא ענין של יד רמה.

דובר 1:

כן, נכון? ההרגלות היא ענין של סוג של מרידה, ו… אני לא הייתי ממש אומר את זה. כי להיפך, כלומר, אותה הרגלות היא לא על שהוא רגיל, אלא בגלל שהוא יד רמה. אבל יכולה להיות יד רמה בלי הרגלות, אולי כמו נוקם, אדם שפעם אחת עם חוצפה. שחוצפה היא דבר בפני עצמו. רגיל זה להיפך, הוא לא תופס, הוא מורד במלכות.

דובר 2:

כן, אבל הוא אומר, ישר עושה את זה תמיד, פשוט שהוא לא מתחשב בכלל בעבירה. כשמישהו רוב הזמן הוא מציית, הרבה פעמים הוא שוכח, פשוט שהוא מתחשב בעבירה. אבל הרגיל, הוא חתך את העבירה. זה דומה לאותו סוג.

דובר 1:

כן, אבל הייתי אומר שזה בעיה של כמו כפירה בכלל. כאן מדברים על בעיה שהוא נעשה אדם, כמו שהוא הציב נעשה לו כהיתר, זה יותר כמו שאתה אומר. אבל יש כמו ״עבר ושנה בה״, נעשה לו קשה לפרוש. דבר שני, לא שהוא נעשה נעשה לו כהיתר שהוא נעשה קצת כופר בעיקר, אלא הוא נעשה, נעשה לו קשה לפרוש, הוא נעשה תקוע. ובמיוחד בדברים מסוימים שהאדם נוטה. אפשר לומר שאלה הדברים שזה הסדר שנעשים תקועים בחלק הזה.

דובר 2:

אבל למשל על לשון הרע הוא אמר בבירור את המילה ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע לא אומר שהוא מדבר פעם לשון הרע. הוא לשון הרע׳ניק, הוא האדם שכל אחד מתקשר לשאול את לשון הרע.

דובר 1:

אני חושב שהרמב״ם בהלכות דעות גם עשה את החילוק של לומר לשון הרע ו״קובע עצמו לספר לשון הרע״, שזה אנשים שעושים את זה כסדר.

פרק ד׳ – דברים המעכבים את התשובה: מהלך כללי

ואותו דבר, אם כך מבינים אנחנו שהדברים המעכבים את התשובה שאנחנו הולכים כאן ללמוד, זה גם דברים שהוא נעשה סוג כזה של אדם שנעשה לו קשה, הוא נעשה תקוע בעבירה שלו. נראה סיבות שונות אחרות, אבל הוא נעשה תקוע לדברים שלו. זה מאוד חשוב בהלכות תשובה שקשור לאיזה סוג אנשים. לא רק שהרמב״ם התחיל הלכות תשובה וצריך לעשות תשובה על העבירות, אלא לאט לאט הוא מתקרב שצריך להיות אדם טוב יותר. והמעכבי תשובה הם דברים שנעשים סוג כזה של אדם. באמת נראה שבסוף הפרק מציין הרמב״ם במיוחד שמונה דעות, שצריך להתנהג עם שמונה דעות. אז זה מקור גדול לדרך הזו.

הלכה א׳: עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה

טוב מאוד. אומר הרמב״ם בפנים: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. עשרים וארבעה דברים מעכבים תשובה. זה מעניין, מעכב לא אומר… מעכב אומר בדרך כלל כמו לעכב. מישהו מעכב מישהו פירושו הוא מעכב אותו. לא מעכב, אבל זה לא מונע. כלומר אפשר לעשות תשובה, רק הם רוצים לדעת שהתשובה באה קשה. בדרך כלל תשובה היא לא כל כך קשה, או תשובה רגילה היא משהו שאפשר לעשות. כאן האדם צריך לעבוד יותר קשה על תשובה.

דיון: מה פירוש “מעכב”?

אז מה הפירוש? כלומר, אפשר לפרש מעכב זה לתשובה, פשוט, אפילו בא יום כיפור, זה מעכב כמו שדם מעכב בקרבן, משהו דבר צח, אפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם הוא עשה את העבירה זה לא עוזר. כי אפשר לפרש, המילה מעכב משתמשים הרבה פעמים על לעכב, מעכב את זה, כלומר זה נמשך יותר. הרבה פעמים כאן מעכב פירושו שזה תנאי, כמו בקרבן, הדבר מעכב את הקרבן, אז זה כמו אחד מ, אין כפרה בלי זה. אבל כאן המעכב שהרמב״ם מדבר כאן, לכאורה הוא הבין שלשון חז״ל כאן מעכב פירושו מעכב את התשובה, זה עושה שהתשובה תימשך יותר.

דיון: על איזו תשובה מדברים?

אז איזו תשובה? אבל בואו גם נפרש, אולי למשל, כל פעם תשובה מספיק שיש וידוי עם חרטה, כאן צריך לעבוד יותר משהו, צריך עבודה יותר גדולה. אבל בואו נבין, על איזו תשובה מדברים כאן? כלומר, אם למישהו יש אחד מהדברים האלה, קשה לו יותר להפסיק לא להניח תפילין, או דבר כזה?

דובר 2:

אני חושב שזה חייב להיות שכאן תשובה מדברים על התשובה הרחבה יותר, שדיברנו יותר כמו שהוא נעשה אדם טוב יותר. וזה לא תשובה על דבר מסוים, זה יותר תשובה כללית, כמו.

דובר 1:

אני חושב שמה שאתה מתכוון לומר זה, יש איך תשובה מתקבלת בשמים, ויש איך האדם באמת משתנה. לכאורה, יכול להיות מסוימים מתכוונים לזה ומסוימים מתכוונים לזה, אבל יכול להיות שמעכב תשובה פירושו שלאדם הזה בא מאוד קשה לעשות תשובה, כי הוא מאוד תקוע בעבירה. אבל אפילו לאדם הזה אפשר לומר שיש שהוא יפסיק לעשות דבר מסוים, ויש תשובה רחבה יותר שהוא יהיה אדם טוב יותר, הוא יהיה עובד ה׳, הוא יהיה עובד ה׳ רגיל שעושה דברים טובים יותר.

מקור של הרשימה – רי״ף במסכת יומא

נכון, אז זה מאוד מעניין שהרשימה, ראשית, המילה שאמרת באה מהרי״ף במסכת יומא מביא את הרשימה, ואין שום מקור. חיפשתי בכסף משנה, ואחרים אומרים שהם לא מצאו את המקור של הרי״ף. הם חשבו שזו ברייתא, אבל העובדה היא שמצאו את זה אצל הרמב״ם עצמו בתשובה, כאן התשובה. איך בא המאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, איך זה בא? הרמב״ם לא מצא שום מקור? הוא לא יודע אם הרי״ף עשה את זה אולי בעצמו או לא?

אבל הרמב״ם אומר, בוא הנה, חלק מזה רוב הדברים עומדים במשנה בתלמוד, כלומר כתוב שאלה דברים שמעכבות התשובה, והכניסו את זה לרשימה, ואחרים זה מביאור יוצא, כלומר אפשר ללמוד את זה בקל וחומר ממשהו שכתוב.

והרמב״ם אומר, כאן הוא כבר היה מסביר את כל הדבר, וגם הוא היה מסביר למה, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. אז הרמב״ם עשה כאן דבר מאוד יפה, זה ממש דוגמה מהפעמים שהרמב״ם לקח גמרא או רי״ף, אני יודע, מקור קודם, והוא ממש הציג את זה. הוא לא סתם הדפיס מחדש את הרשימה, הוא גם הסביר מה לא בסדר עם כל דבר, והוא עשה את זה קטגוריות משלו.

את זה הוא עשה קודם בהלכות תלמוד תורה, היה עשרה דברים אוכל, עשרים וארבעה דברים שחייבים על זה נידוי. את זה הוא כן לקח מחז״ל, נכון? את זה הוא לקח מחז״ל, הוא קצת שינה את זה, הוא קצת פירש, הוא קצת סידר, אבל הוא לקח את המספר עשרים וארבעה כתוב בחז״ל. העשרים וארבעה הוא הגיע בעצמו.

דובר 2:

לא, לא, לא, הלשון כ״ד זה המספר של הרי״ף.

דובר 1:

מה שלא כתוב זה הקטגוריות הפנימיות. הרמב״ם עושה מזה, ארבעה דברים כאלה, חמישה דברים כאלה, את זה הוא עשה בעצמו.

דובר 2:

מעניין, הוא חושב, אלה עוד עשרים וארבעה דברים של נידוי, כמו נידוי לשמים, לא מקבלים את התשובה שלהם משהו כזה. אז כאן יש עשרים וארבעה דברים שמנדים, וכאן יש עשרים וארבעה אנשים ש… אה, בעולם הבא, עשרים וארבעה. עשרים וארבעה זה מספר טוב, ועשרים וארבעה זה מספר רע. מעניין.

קטגוריה ראשונה: ארבעה מהן עון גדול

בכל מקרה, אומר הרמב״ם כך, כן. ארבעה מהן, ארבעה מהעשרים וארבעה, עון גדול, זו עבירה גדולה, והסיבה שהתשובה באה קשה היא כי זו עבירה גדולה, והקב״ה לא רוצה לעזור להם לעשות תשובה. והעושה אחד מהם, ומי שעושה אחד מהארבעה, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. זה באמת כך, יש בחז״ל דבר שכשמישהו מנסה לעשות תשובה, הוא מקבל עזרה משמים, הבא לטהר מסייעין אותו, הוא מקבל אולי סייעתא דשמיא מסוימת.

או אולי למשל, למדנו קודם שסייעתא דשמיא לתשובה זה מסוגל לתשובה. כלומר אולי הקב״ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה בימים האלה. אבל על החטאים האלה הקב״ה לא עוזר לעשות תשובה. זה מה שהוא רוצה לומר שמספיק בידו, זה לא אומר שהקב״ה לא נותן לו לעשות תשובה, אלא הוא לא מקבל שום עזרה, הוא צריך לעבוד יותר קשה על לעשות תשובה.

הלכה א (המשך) — ארבעה עוונות גדולים

א) המחטיא את הרבים

והרמב״ם לא נותן סיבה. הוא אומר שבגלל שזו עבירה מאוד גדולה… לא, הוא כן נותן. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. מי שמחטיא את הרבים. היה לנו את זה אתמול בעצם ב״אין להם חלק לעולם הבא״, כן. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. מי שמעכב רבים מלעשות מצווה. לא רק שהוא גורם להם לעשות עבירה, אלא הוא מעכב אותם מלעשות מצוות עשה.

כן, אבל אני חושב שאז למדנו בפירוש, בפרק הקודם, מחטיא את הרבים, הרמב״ם אמר ״אפילו בדבר קל״, אפילו על מצוות עשה. אבל מאוד אפשרי שמחטיא את הרבים שם פירושו ממש מישהו עומד עם חרב ולא נותן ליהודים ללכת לעבוד את ה׳. כאן יכול להיות על עניין הרבה יותר קל, אני יודע, מישהו שמדבר בקול רם בתפילה, וכל בית הכנסת בגלל זה לא מתפלל טוב. זה מקרה הרבה יותר קל. אותו מחטיא את הרבים הוא גם כמו חלק כמו מ״ביד רמה״, מישהו שהולך נגד כלל ישראל, הולך נגד התורה.

דיון: מה פירוש “מעכב את הרבים מלעשות מצוה”?

המחטיא את הרבים כאן יכול להיות אפילו על עניין קטן יותר, מישהו שגורם ליהודים אחרים עם תאוות או עם… אתה לא יכול לעצור. אבל מעכב את הרבים מלעשות מצוה, יותר כמו שאתה אומר, הדוגמה נשמעת נוראה. אבל אולי יש דבר כזה, הוא לא נותן לעשות שיעור. אולי יש דבר כזה, לא שהוא לא נותן למצוות מנות להיאמר, אלא הוא לא נותן לעשות מצוות עשה. אולי אפשר לומר כך.

יש מישהו שהוא אומר שהוא לא נותן להניח תפילין, זה מבטל מצוות עשה. יש דבר שני, רוצים מחר להיות שיעור והוא מפריע לזה. זה לא ביטול מצוות עשה. אבל יכול להיות כמו שאמרתי, למשל, קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה, והוא מפריע לכוונה של רבים מלהתפלל. אני אומר אפילו, רוצים לעשות מניין בעיירה, והוא לא מצטרף. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, הוא לא מצטרף לפרויקט של לעשות מצווה.

ב) המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה

השני הוא, הוא לא רק מחטיא רבים שלם, אלא אפילו אדם אחד. הוא מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. הוא מטה חבר אחד, אבל הוא עושה דבר הרבה יותר חמור. הוא עושה את זה באמת לא לרבים אלא ליחיד, אבל לא שעבירה אחת הוא מחטיא אותו, אלא הוא עושה אותו קלקול, הוא עושה אותו אדם חלש יותר, כגון מסית ומדיח. דומה למסית ומדיח.

לא מדברים כאן על מסית ומדיח לעבודה זרה ממש, כי זה בטוח מאוד מאוד חמור, שעבודה זרה כבר למדנו, על זה אין תשובה או כפרה, כי זה מאוד חמור. מדברים כאן על מי שהוא מסית ומדיח על אדם מסוים, הוא עושה אותו יהודי חלש יותר.

המקור מהתוספתא

תרגום לעברית

המשנה, הוא מביא את המקור, אחד המקורות שהוא לוקח הוא התוספתא בנדרים שמביאה קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים. זה מדויק. כלומר, מדברים כאן על מסית ומדיח, וזה לא נכון מה שאמרתי שלא מדברים על עבודה זרה, כי זה… אני מתכוון שזה מאוד מעניין, כי זה ממש מדה כנגד מדה.

כן, אתה עושה לאחר, אתה ההיפך ממחזיר בתשובה, אתה מחזיר בשאלה, מחטיא את הרבים. מעצם הדבר אתה לא מספיק שיהיה בידו לעשות תשובה, זו מדה כנגד מדה. אבל זה מעניין, כשעושים את זה לרבים זה אפילו חטא קטן יותר. לאדם אחד זה כשעושים אותו ממש כלה, עושים אותו מדרך טובה לדרך רעה.

כן, אם מתכוונים לומר, כן, היה לו חבר טוב, אותו היה בחור טוב, והוא עושה אותו בחור רע. מדרך טובה, היה חבר רע. אז יש מחטיא את הרבים, יש אדם אחד, ועכשיו יש אדם מסוים סתם, וכאן זה הרבה יותר צער לאדם.

ג) הרואה בנו בתרבות רעה ואינו ממחה בו

הרואה בנו בתרבות רעה, הוא רואה שילדו הולך בדרך רעה, הוא נמצא באמצע… תרבות פירושו כמו שהוא מתרגל בדברים רעים, כן? כן, הוא מתכוון תרבות רעה. כמו גדל כמו… כן, ריבוי. הוא גדל ילד רע.

כן, ילד הולך בכיוון רע, כי אחד מחנך ביחוד, ואינו ממחה בו, והוא לא מעכב אותו. זה לא שהוא עושה אותו כלה, אבל הוא לא מעכב אותו מלעשות את עצמו כלה.

פירוש הרמב”ם: בנו ברשותו

זה הרמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. על אדם אחר אין לך את האחריות, אבל על הילד שלך, הילד שלך הוא ברשותך. אילו מיחה בו, כי היית מוחה, כי היית מונע מבנך ללכת בדרך רע, היה פורש, היה מתרחק מדרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. יצא, כאילו החטיאו. זה דומה למקרה הקודם של מי שמחטיא את האחר, כי בנך, עצם העובדה שאתה מניח לו לעשות דברים רעים, זה כאילו אתה נותן לו רשות, זה כאילו אתה מעצים אותו לעשות רע.

אני יודע שלא כל המפרשים מסכימים עם זה, אבל אני חושב שזה עדיין אמת. אוקיי, המפרשים ירצו לפרש אחרת את המילים “מחנך ביחוד”. כן. הרמב”ם, אנחנו חלילה לא ראינו דבר כזה. אפשר לומר את זה, כי אנשים לא תופסים.

חידוש: “בנו ברשותו” — גבולות האחריות

הרמב”ם מוסיף “בנו ברשעותו”. צריך לדעת, אם מישהו הוא בנו ולא, אם הוא ברשעותו, הוא יצא מרשותו, הוא יצא מרשותו, אז זה כבר לא נחשב, לא צריך. יש את הגמרא שהמכה בנו הגדול עובר על לפני עור.

אה טוב. הרבה פעמים, בגילאים מסוימים, אנשים לא תופסים שהילדים שלהם ברשותם, והם לא תופסים שהאבא יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם החברים הרעים. וצריך לדעת שיש ענין של “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים”. אבל אתה יכול למחות בו, ואתה צריך לומר את כל הדברים האלה. זה לא… אה טוב.

ד) בכלל זה — כל שאפשר בידו למחות

אומר הרמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל של זה, פעם אחת שאתה מבין יותר את הסיבה למה הדבר מעכב תשובה, כי בנך הוא ברשותך, יצא שכל אדם שהוא ברשותך, כל שאפשר בידו למחות באחרים, מי שיש לו כוח על אנשים אחרים והוא יכול למחות בהם להיות טובים יותר, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, הוא לא מנע אותם מלהמשיך להיות כלה, אלא הניחם בכשלונם, הוא משאיר אותם להמשיך בדרך שהם נכשלים, זה בגדר זה, זה נכנס לגדר הזה.

למה הדברים האלה מעכבים תשובה?

אני חושב שהשלושה הראשונים זה מאוד פשוט למה קשה לעשות תשובה, כי אפילו אם אתה עושה תשובה, אבל האדם האחר עדיין לא עשה תשובה. יכול להיות שהדרך שבה עושים תשובה תעזור, כשאתה הולך ואתה מחזיר בתשובה את הרבן או את היחיד או את בנך, אבל כל עוד אתה לא עושה את זה, אתה בעצמך עושה תשובה, מה זה עוזר? אבל אתה עשית את האחר כלה, בגלל זה זה מעכב תשובה. לכאורה פשוט.

דיון: איך הקב”ה מעכב תשובה

כן, אבל זה מעניין שעל זה לא אומר הרמב”ם… הייתי יכול לחשוב דרכים שונות איך זה מפריע. למשל, מישהו החטיא רבן, אחר כך הוא יעשה תשובה, יבוא הרבן ויאמר, “אהה, אתה גרמת לנו לעשות את כל העבירות, ואנחנו לא נתן לך לעשות תשובה.” אבל הרמב”ם לא מביא שזו סיבה. הוא אומר שהקב”ה לא יעזור לך.

כאן, הדברים יכולים להיות אפילו יותר פשוטים איך הקב”ה לא עוזר. אלא התשובה שלך עדיין לא בשלמות, התשובה שלך חסר עוד תנאי גדול בתשובה. זה כבר לא בידיך, התשובה לא בידיך, זה בידי אנשים אחרים. אז איך תעשה תשובה שלמה? אתה צריך עכשיו לרוץ למצוא את כל האנשים ולהחזירם בתשובה. זו עבודה גדולה וקשה.

הבעיה הזו הרמב”ם יאמר מאוחר יותר. אני מתכוון שיש לו מאוחר יותר קטגוריה של דברים שקשה לעשות תשובה כי יש הרבה אנשים. כאן מה שהרמב”ם אומר “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” הוא מתכוון לא על החטא. אני מתכוון שהוא אומר כאן שהקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי. הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, הקב”ה לא רוצה, הוא לא יעזור לך. אתה לא תקבל התעוררות ביום כיפור. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, ומי שמחטיא את הרבים לא מקבל.

הבדל בין “מעכב” ל”קשה”

יכול להיות, אבל אני אומר, זה קצת שונה ממה שיהיה מאוחר יותר. כי מאוחר יותר זה קשה, אבל אתה יכול לסיים את זה. זה לא נכנס עם הרבן, אתה צריך עכשיו ללכת לחפש קבוצה של אנשים. אבל מדרך טובה לדרך רעה, לחזור זה מקרה, לא בטוח שתוכל להצליח.

כשהחטאת מישהו שהוא בגללך לא הניח תפילין, אתה יכול ללכת לבקש ממנו שיתחיל להניח תפילין. אבל הוא נעשה אדם רע, להיות שוב אדם טוב זו עבודה עצומה. זה מעכב, זה מאוד קשה. או שבנו הלך בתרבות רעה, זה לכאורה אותו דבר, שהאדם נעשה רגיל ברע.

אז לכאורה המעכב תשובה כאן הוא בגלל זה שכל עוד הוא לא יכול לעשות את הגדול… זה ממש נס להיות מסוגל ללכת ולהחזיר אדם מדרך רעה חזרה לדרך טובה. בגלל זה זה מעכב. כל עוד לא עושים את זה, זה מעכב. אולי הוא מתכוון כך.

למה הרמב”ם אומר את כל הרשימה?

למה הוא אומר לנו את כל הרשימה? מה הרשימה עושה כאן? הרשימה מתכוונת לומר שצריך להיזהר מאוד בדברים האלה, כי בדרך כלל אדם חושב, אני יכול תמיד לעשות תשובה. זה לא שעל הכל אפשר לעשות תשובה. אז, כמו שאתה אומר, כי זה קשה, מכל סיבה שהיא, אבל יכול להיות בשביל האנשים, זה מביא את חומר הדבר, מה שזה.

יש דרכים שונות להביא חומר. אפשר לומר, “מי שעובר על זה מקבל עונש גדול.” זו דרך לומר, “שמע, על זה לא יהיה אפשר לעשות תשובה.” כך זה. לא שכחת להניח תפילין יום אחד, אתה יכול תוך שנייה אחת לעשות תשובה. אבל אם אמרת “שבת זה לא”, אם אמרת “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, לא מחלת לבנך שאתה יכול, אתה לא תוכל לעשות תשובה. אתה לא תוכל, אוקיי, נראה מאוחר יותר, אבל זה מאוד… מאוד רע לך, מה שכמו שאתה אומר, אין דרך חזרה, החזרה היא כהאי גוונא.

ד) האומר אחטא ואשוב

הדבר הרביעי שלו הוא, “האומר אחטא ואשוב”, מי שמשתמש בתשובה כמוטיבציה לחטוא. הוא חושב לעצמו, “האם אחטא, האם לא אחטא? כן, אחטא, אני יכול אחר כך לעשות תשובה.” אתה לא יכול, כי הכוונה שלך הייתה שזה נוח. התשובה שלך גרמה לך לחטוא. מעצם הדבר, עכשיו אתה חושב שאתה תעשה עכשיו תשובה, ואחר כך תחטא שוב. אני לא לוקח את התשובה שלך ברצינות. התשובה שלו לא רצינית, כי אומרים, התשובה שלך היא כדי שתוכל לחטוא שוב, כן? כי אצלך תשובה זה דבר כל כך קל, חוטאים עם התשובה, זה בדיחה.

“אחטא ויום הכיפורים מכפר”

בכלל זה אני רואה, האומר, לאו דווקא תשובה, אלא הוא אומר, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” הוא לא לוקח ברצינות את הענין, מה זה כוח התשובה של יום כיפור, כוח הכפרה של יום כיפור הוא לא לוקח ברצינות. מאוד טוב.

דיון: פירוש “אחטא ואשוב, אחטא ואשוב”

זה מאוד מעניין, כי הגמרא ביומא אומרת, בגירסא שלנו במשנה כתוב, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” אומרת הגמרא, זה פעמיים כי “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא זה לא הפשט שלך, אלא הפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה לו קשה לעשות תשובה. אבל הרמב”ם לא מביא את זה. הרמב”ם אמר את הפשט כמו שאתה אומר, ש”אחטא ואשוב” זה בעצמו דבר שלא גורם.

לשון הרמב”ם: “לא יסייע השם”

אה, אתה רואה מאוד יפה, הרמב”ם אומר ממש את הלשון שאמרת, אני מדבר, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה לא שהקב”ה מוחל ביום כיפור. הקב”ה עוזר. יש דבר פשוט, הקב”ה עוזר שביום כיפור הולכים לבית הכנסת ויש ישוב הדעת, אפשר לעשות תשובה. האדם, דווקא ביום כיפור יש לו איזו צרה, אין לו ישוב הדעת.

חידוש: מה זה “אמיתי אחטא ואשוב”?

אבל זה אמיתי “אשוב ואחטא”. זה לא אומר שהאדם אומר “אשוב ואחטא”, כן? מה שאומרים שלא עושים תשובה כשהוא נופל בחזרה, זה לא אמיתי “אשוב ואחטא”. אמיתי “אשוב ואחטא” פירושו שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא דרך. אי אפשר לחטוא על התוכנית לעשות תשובה. צריך לומר את זה, הוא לא יוכל לעשות תשובה. התוכנית לא תעבוד.

הייתה דרשה שאמרו שאמיתי “אשוב ואחטא” אין בשנים האחרונות, כבר לא יכולים לעשות אמיתי “אשוב ואחטא”.

המשך: “אשובה ואחטא” – הבדל בין בושה להכרת מוגבלות

האדם, דווקא ביום כיפור הוא עשה עבירה, הוא לא מדבר אף מילה אחת. אבל זו בושה אמיתית. זה לא אומר שהאדם אומר “אשובה ואחטא”, כן? מה שאומרים שעושים תשובה ונופלים בחזרה, זו לא בושה אמיתית.

בושה אמיתית פירושה שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא בושה. הוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה, והקב”ה אומר, “אני לא אתן לך לעשות תשובה.” שם לא אעזור לך בכלל.

לא, כשאדם אומר “בושה אמיתית”, הוא אומר שחטא הוא דבר קטן, הרי עושים מהר תשובה. הוא לא לוקח שום חטא ברצינות. מי שאומר “אשובה ואחטא” הפשט הוא שהוא מכיר במגבלות שלו, הוא אומר שאני אדם שנופל מאוד מהר שם. זה סוג אחר של דבר.

חמשה דברים המעכבין את התשובה – הקדמה

טוב, בואו נמשיך הלאה. עכשיו, יש את ארבעת הדברים הראשונים. חמשת הדברים הבאים הם סוג אחר של גדר. הם לא עבירה גדולה, כן? זה רק עושה שיהיה מאוד קשה לעשות תשובה. זה עושה כמו שיהיה דלת קשה שנסגרת לפני התשובה, וצריך לעבוד מאוד קשה לפרוץ את הדלת ההיא.

אומר הרמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. הם סוגרים את הדלת של תשובה, את דרכי התשובה, לפני מי שעושה את העבירות. ואלו הן:

א) הפורש מן הצבור

הפורש מן הצבור. מי שהוא פורש מן הצבור. אבל גם לאו דווקא לא באופן כזה כמו שלמדנו אתמול באחד החלקים, שאלה היו ממש, אני יודע, אנשים שהם ממש מומרים גדולים ורשעים.

אבל מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר. למה? אומר הרמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. כשהציבור עושה תשובה, למשל עצרת תשובה, כשהעולם אומר, כמו שהרמב”ם אומר בהלכות תשובה, עצרת תשובה אומרים יותר דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, זה עוזר רק לאנשים שנמצאים שם בבית הכנסת. יש תנאי, שהוא יהיה שם כשזה קורה, אבל אדרבה, אתה לא שם, איך תעשה תשובה?

“לא יאמרו”. אצל מי שזוכה יאמרו בסוכות של עושים, אתה לא זוכה בזכויות שהם עושים. דווקא בחטא עם העולם היית שם? במסעדה שבה כל העולם מתאסף, היית שם?

הפשט של “פורש מן הציבור” – לא רק פרישה קיצונית

אני מתכוון, הוא אומר, פורש מן הציבור לא אומר שהוא לא שייך ליהודים, אלא הוא לא שם כשהעולם עושה תשובה. זה יכול להיות כל כך קיצוני, אבל זה יכול גם להיות, אני מתכוון, אנשים כמונו שמחזיקים את עצמנו כאינדיבידואלים, הם גם בכלל זה.

צריך אולי למצוא, אולי אני יכול לומר, יש לי דרך תשובה משלי שלא עוברת דרך הציבור, אבל זה חיסרון אמיתי. כל אחד, אפילו זה שטיבל של יהודים, איזו קבוצה, אבל הם מחזיקים את עצמם שהם חרדים, הם גם מפסידים משהו מזה, כי העולם לפעמים עושה סיורות, ואתה לא חלק. יש תקנות הציבור, כל אחד צריך לעשות תקנות מסוימות, ואתה לא חלק.

לכאורה, מי שהולך לכל דרשת מוסר הוא תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל ההזדמנויות של תשובה. יש את מי שהולך רק ממש ביום כיפור לבית הכנסת, הוא מפסיד את רוב ההזדמנויות של תשובה. יכול להיות גם מי שהוא רק יותר מדי ציבור, הוא אף פעם לא עושה תשובה, הוא רק הולך להיות. הוא כבר בושה אמיתית, כן.

ב) החולק על דברי חכמים

הבא, הוא אומר, “והחולק על דברי חכמים”, מי שמתווכח על דברי חכמים, ולמה קשה לו לעשות תשובה? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, כל פעם שהמגיד אומר דברי התעוררות, הוא מרחיק אותו, והוא עושה מחלוקת, הוא מתווכח עם הרב, ו”גורם לו לפרוש מהם”, להתרחק. מעצם הדבר, כשמישהו צריך דרך התשובה, הוא לא ידע את דרך התשובה, הוא לא ידע איך לעשות תשובה.

אה, אז “חולק” לא אומר כאן שהוא מתווכח, הוא נלחם. לא, הוא הולך. מחלוקת פירושה, כמו שלמדנו, “חולק על רשותו של רבו”, הוא עושה ישיבה משלו, הוא עושה משלו… זה דומה ל”פורש מן הציבור”, אבל זה “פורש מן הציבור” רק מהחכמים. יש מי ש”פורש מן הציבור” ו”פורש מן החכמים”. הוא עושה לעצמו ישיבה משלו, אבל בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב. הוא לא ידע את דרכי התשובה.

ג) המבזה את המצוות

הדבר השלישי הוא המבזה את המצוות, מי שמבזה מצוות והוא לא לוקח מצוות ברצינות. אולי הוא אפילו לא עובר על המצוות, אבל זה לא חשוב אצלו. מאוד דומה למה שלמדנו אתמול, המבזה את המצוות.

למה? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. מי שהוא נופל פעם, אבל הוא עדיין יודע את החשיבות של המצווה, הוא אומר תפילין זה מאוד קדוש, הוא יודע את כל המעלות שתפילין עושה ליהודי, והוא יודע את החשיבות, אבל הוא נופל פעם והוא לא מניח תפילין, הוא יודע שהוא יעשה תשובה והוא יחזור להתחיל להניח תפילין.

ההבדל בין מי שנופל לבין מי שמבזה

אבל אם זה דבר מאוד תכוף שאנשים עושים, כי הוא לא עשה תקופה, הוא אומר, “אה, זה לא כל כך חשוב להניח תפילין.” הוא מתחיל לבזות את זה. אז האדם הראשון לא הניח תפילין תקופה, אבל הוא לא מבזה, הוא יחזור להתחיל והכל יהיה טוב, הוא יעשה תשובה, כי על מצוות עשה אפשר לעשות תשובה.

אבל פעם אחת שביזית את הדבר, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, אתה סוגר בביזוי לעצמך את דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? איך תעשה תשובה? אתה תעשה תשובה רק על דברים שאתה זוכר כן שזה חשוב, אבל הדברים שכבר ביזית אותם, לא תעשה תשובה עליהם. אם כך, איך תעשה תשובה על זה?

חידוש: מצוות שהסגולות שלהן הן תשובה

תרגום לעברית

הייתי אומר יותר, על מצוות שסגולתן לעורר תשובה, למשל תקיעת שופר, למדנו על תקיעת שופר שהיא גורמת תשובה. אם יש מישהו שאומר, “שופר? לא, זה מנהג, אני יודע, זה לא כל כך חשוב,” לא יזכה. זכייה לא מתייחסת רק למצווה עצמה, כי מצוות עושות הרבה יותר ממצוות תקיעת שופר שלמדנו קודם, זו מצווה שסגולת המצווה היא לעורר תשובה.

אבל הייתי אומר אולי קצת להיפך, שאפילו אם יעשה תשובה, אבל על כל המצוות שהוא מבזה לא יעשה תשובה. כלומר, הוא יבוא לבית הכנסת והוא יזכור שאמונה בה’ היא מאוד מאוד חשובה, אבל על כל המצוות שהוא מזלזל בהן, על אלה לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה בשלימות. אני אומר כל הזמן בהמשך שכוונתי היא שתשובה לא מתכוונת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא זה אומר שהמטהר מחטאים, אתה נעשה אדם טוב יותר, וכו’.

ד) המבזה רבותיו

אומר הרמב”ם הלאה, המבזה רבותיו, מי שמבזה את רבותיו. זה השם, וזה יהיה, הדבר, בזיון הרבנים, גורם להם, גורם לרבנים, האם אתה רוצה להיות כמו יהושע וגחזי, גם רבותיהם לא היו מלאכים, הם היו בני אדם, הם לא יוכלו לקרב אותך, הם ידחו אותך, הם יפסיקו לעורר אותך, הם יפסיקו לדבר איתך, כמו שאכן קרה לשני אנשים, יהושע, שכבר הוזכר אתמול, מי שאבד את חלקו לעולם הבא, וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים, אבל ברגע שהתחילו ללכת בדרכים רעות, רבותיהם היו מחזירים אותם, אבל מפני שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזירם.

עד שלא ניטרד, כשפעם תיטרד, הרב לא יורה לך להמציא מלמד, המורה דרך האמת, זה לא שהרב יראה לך את הדרך האמיתית, ממילא לא תעשה תשובה.

דברי הגמרא והתירוץ של הרמב”ם

חשוב מאוד לזכור, הגמרא אומרת על שני היהודים הללו, כן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא לדחות, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. הגמרא מאשימה את כל האפיקורסים הגדולים שיש בכלל ישראל, את כל הרשעים, האשמה היא שרבותיהם לא קירבו אותם. אבל כאן אומר הרמב”ם שהוא בעצמו קצת צריך להיות מואשם, כי הוא התחיל עם הרב.

לא, הרמב”ם אומר כפי שחשבתי, שהרבנים יעשו זאת, כי כך זה עובד, מה אפשר לעשות, אדם הוא רק אדם. אפילו הרבנים ינסו, אם אתה לא בא ללמוד בדרך ארץ, לא תוכל ללמוד, ומה שיקרה הוא, לא יהיה לך רב שייתן לך את זה.

יכולות להיות עבירות גדולות יותר, אבל את המבזה רבותיו אפשר להחזיר

יכול להיות שהיו אנשים שעשו עבירות גדולות יותר מיהושע, כך נראה כאן, וגחזי, אבל הם לא ביזו את רבותיהם, והיו להם רבותיהם, ואפשר היה לנהל איתם להחזירם בתשובה, אבל ברגע שמבזים את הרבנים, אפילו עושים רק דבר קטן, וכך עומד בגמרא, מה עשה יהושע? הוא לא עשה שמדות רעות, הוא עשה עבירות קטנות, הוא עשה עבירות קטנות, אבל ברגע שהיה מבזה רבותיו, לא היה לו מי שיחזיר אותו.

הלכה למעשה: החשיבות של דבקות ברבותיו, חכמים וציבור

טוב מאוד, וזה הדבר. אז יצא שאם רוצים ללמוד הלכה למעשה מכל הדברים האלה, ברור כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.

זה גילוי, כן? להיפך, מדברים למעלה אתמול. נתתי לך את החמישי, בוא נראה.

ה) השונא את התוכחה

“שונא את התוכחה” הוא מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן שיראו לו את חולשותיו, הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים לומר לו מוסר. למה כתוב “לא יניח לו דרך תשובה”? התשובה קורית דרך זה ששומעים כשמוכיחים אותו. כתוב “תוכחה גורמת לתשובה”. כשמוכיחים מישהו, מראים לו את חולשותיו, זה גורם לתשובה. אבל אם הוא לא נותן, הוא שונא כשאומרים לו מוסר, לא יוכל לעשות תשובה.

למה תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. כשמודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, והוא מתבייש בזה, גורם לו תשובה, אז הוא יעשה תשובה. כך רואים ברור בתורה שהזכרה לאדם את מצבו גורמת לו לעשות תשובה.

הלכה ג: ראיות מהתורה שתוכחה גורמת תשובה

כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח”. הוא הולך כאן למנות מקומות שונים שרואים זאת בחז”ל. כי במילים אחרות, זה דבר מאוד קשה, כי רוב האנשים שונאים תוכחה והם כולם שונאי תוכחה. הרמב”ם אומר שלא צריך לאהוב תוכחה. מה זה תוכחה? מביישים אותך. למה אתה לא צריך לאהוב את זה? כי זה מזכיר לך את חסרונותיך. אומר הרמב”ם, כן, אבל זה גורם לך להתקן. והוא מביא ראיות שהתורה עצמה ביישה את היהודים. למה? לא כי הקב”ה שונא את היהודים, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. כן? נכון.

כל הדברים האלה שרואים איך התורה מראה שהזכרה שחטאו כל הזמן גורמת לעשות תשובה, כן? כן. אבל התורה עצמה, התורה עצמה, זו תורה שלומדים, התורה שיהודים אוהבים, שאוהבים את התורה. אבל אם הוא שונא תוכחה, אז אני לא מבין למה התורה ממשיכה להיות מחויבת להקפיד על היהודים. לא, התורה רוצה לגרום ליהודים לעשות תשובה, נו?

פסוקים של תוכחה בתורה

כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בעצם, מזכירים ליהודים שחטאו במדבר. והפסוק אומר, “ממרים הייתם עם ה’”. גם הזכירו ליהודים את חטאיהם. אה, אה, אני צריך לעשות את זה ככה, זה הכל פסוק אחד בערך. ומה כתוב? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. אומרים לאדם, אתה יודע את חולשותיך. או כשמשה רבינו מוכיח את היהודים, הוא אומר, “עם נבל ולא חכם”, עם טיפש, עם שהוא כפוי טובה.

וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, אותם פסוקים שם. והלאה בישעיהו, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. יהודים שכחו מהקב”ה. שור מכיר טובה לבעליו, ואתם? שוורים טובים יותר מכם. זה לא דבר יפה, אבל הנביא עושה את זה.

והלאה, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. אתה עז פנים, אתה עקשן, וכן הלאה. “וידעתי”, אני כבר יודע את זה.

וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, גם הקב”ה אומר לישעיהו הנביא שיוכיח את החטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, צעק ליהודים את חטאיהם. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, כל הנביאים היו כדי לתת תוכחות ומוסר מפחיד ליהודים עד שיעשו תשובה.

הלכה ג (המשך) — חיוב להעמיד מוכיח בכל קהל

ישעיהו אומר מוסר יפה מאוד, כן. זה מובא ברמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, החיוב הראשון הוא שבכל קהל יהיה חכם גדול וזקן וירא שמים. אני לא יודע מה הקהל הזה אם לא. בכל קהל צריך להיות חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, הוא צריך להיות אהוב אצל האנשים, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, הוא צריך להוכיח את העולם ולהחזירם בתשובה.

וזה ששונא את התוכחות, מי ששונא תוכחות, הוא זה שלא רוצה להוכיח. הוא לא בא לשיעור פרקי אבות, הוא לא בא לדרשת שלוש סעודות, הוא לא שומע את כל דברי התורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, הוא יישאר בחטאיו, שהן בעיניו טובים, שבעיניו הם טובים מאוד. הוא אצל עצמו, הוא למד לעצמו עוד איזה טעויות, שיש כאן מישהו שיודע יותר טוב, מישהו שאומר שהוא עושה רע, והוא ממש, אין מציאות כזו.

חידוש: חמשת הדברים הם בעצם גאווה ואהבת חכמה

חשבתי לעצמי, החמישה הם בעצם לא להיות בעל גאווה ואוהב חכמה. מישהו שיש לו איזה שכל קטן, הוא עומד בצד, אני יודע הכל. כל החמישה הם בעלי גאווה ואוהבי חכמה, כן. אבל מה לא מגיע? כל אחד לוקח ברצינות רבה את מצוותיו, הוא גילה שזה לא בדיוק כל כך חשוב, הוא מבטל, הוא מבטל. בקיצור, לא להיות אוהב חכמה גדול. קצת זה טעים, אבל כן.

דיגרסיה: המוכיח בימים עברו

זה חשוב מאוד, אבל היום, פעם היה האדם שקראו לו המוכיח. אני זוכר, הייתי ילד, היה יהודי בעיר, היה לו מגיד, מוכיח, כן. היום אני לא יודע אם יש, אבל כבר, צריך לראות. כתוב בגמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבל צריך למצוא מישהו שהוא אוהב לציבור, והוא יוכיח. זה חשוב מאוד. הוא צריך להיות אוהב לציבור, הוא צריך להיות אוהב לציבור, כן.

מספרים את המעשה של הגאון מווילנא, הרב מצאנז, שחיפשו מישהו שיגיד קצת מוסר. צריך למצוא מישהו, זה להיפך, מישהו שנמצא בעמדת כוח קשה מאוד למצוא מישהו שיוכיח אותו פעם. צריך למצוא… שונא לאוהב הוא לא יכול. רבי יוחנן בן זכאי אמר, “צריך לומר מוסר גם לי”.

הלכה ד — חמשה דברים שאי אפשר לשוב בתשובה גמורה

אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה. אחר כך יש עוד חדש, עוד חמישה דברים. הוא מחלק אותם לקבוצות של חמש. למה? כי יש עשרים וארבעה. חייב להיות ארבע קבוצות של חמש וקבוצה אחת של אַרבע. כן.

אומר הרמב”ם הלאה, ומהם, עוד קבוצה, “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. עוד חמישה דברים, שמי שנכשל בדברים האלה קשה מאוד לו, או בלתי אפשרי, שיעשה תשובה גמורה. כלומר, הוא יכול לעשות תשובה, אבל לא גמורה. למה? כי אלו עבירות שבין אדם לחברו.

מה זה עבירות שבין אדם לחברו? וכבר למדנו קודם בהלכות תשובה, שעבירה שבין אדם לחברו היא שאינו נמחל עד שיפייס את חברו. אז, כשאתה יודע את החבר אתה יכול ללכת לבקש ממנו מחילה, אבל כש“אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, כשאתה לא יודע מי החבר שחטאת לו כדי שתוכל להחזיר לו מה שעשקת אותו בעניני ממון, או שהוא ימחל לך, כשאתה לא יודע מי החבר, קשה מאוד לו.

בעצם, כל החברים זה קשה, כי אתה לא יודע בוודאות שהוא ימחל. אפשר ללכת לקבר, אבל תמיד זה קשה. אבל כאן זה קשה במיוחד. אבל אתה יודע שזה קשה. אבל בדרך כלל, חבר אפילו הוא לא נמחל, אבל עשית את ההשתדלות שלך. יכול להיות שהתשובה היא פחות או יותר, חסר עוד שלמות מסוימת בתשובה, אבל אתה לא תוכל אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה.

א) המקלל את הרבים

הרמב”ם מביא “המקלל את הרבים”. מישהו מקלל את הרבים, הוא מקלל את העולם. רבים כוונתי, כוונתי רבים מסוימים, לא שמישהו מקפיד על מזרחיסטים. הוא אפילו לא יכול לעשות תשובה, כי אתה צריך עכשיו לבקש מחילה מכל מזרחיסט. אמת? לא אומר, לא אפשרי. אין לו אפילו את האמת, הוא אפילו לא יכול לעשות את זה. כי לך… הוא לא קילל אדם ידוע, הוא לא קילל אדם ספציפי, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, שיוכל לבקש ממנו מחילה.

ואתה נשאר על… צריך להיזהר מאוד לא לקלל. אם מקללים, שיקללו אדם מסוים, שאפשר יהיה ללכת לבקש ממנו מחילה. חשוב מאוד. ורואים, זה גם דבר פחדני כזה. בחברה בכלל. תגיד את מי אתה חושב שאתה רוצה להקפיד עליו, ואתה יכול לפחות לעשות תשובה. אה, הקפדת על זה? אתה יכול לפחות לעשות תשובה.

ב) החולק עם הגנב

זה “החולק עם הגנב”. אם מישהו מתחלק… למישהו יש עסק עם גנב, הוא עצמו לא גנב, אבל הוא חבר הגנב. הוא זה שהגנב בא להתחלק איתו או למכור לו. גם הגניבה שלו היא דבר גדול. אם הגנב מחלק צדקה למוסדות, צריך לדעת מה ההלכה. אוקיי, חולק כוונתו… הוא עוזר לגנב, הוא קונה ממנו, הוא המכבסה, הוא מלבין את הכסף לגנב, כן.

הגנב עצמו, אני בטוח שיש לו רשימה ממי הוא גנב. יום אחד הוא יוכל לעשות תשובה וללכת להחזיר לאנשים. אבל החולק עם הגנב, לו יהיה קשה מאוד לעשות תשובה. למה? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, הוא לא יודע את הגניבה, הדבר שהוא קונה מהגנב, הוא לא יודע של מי זה. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, הגנב גונב מהרבה אנשים ומביא לו, והוא לוקח, הוא קונה, הוא מקבל.

אז שני דברים. קודם כל, החולק עם הגנב יהיה קשה מאוד לעשות תשובה מבחינה מעשית. והוא אומר עוד דבר, למה עוד קשה לו לעשות תשובה, כי למדנו קודם, מחטיא, שמי שמחטיא אדם קשה לעשות תשובה. וכשאתה עוזר לגנב, אתה מחטיא, שמחזק יד הגנב ועוזר לו לחטוא.

חידוש: מחטיא פירושו גם מחזק יד

מעניין, כאן רואים שמחטיא לא רק כשאתה גורם לו לחטוא, אלא כשאתה עוזר לו לחטוא. הגנב בא לכאן כבר כגנב קיים. זה עניין של, כן, זה מחזק יד הגנב.

צריך לדעת, אסור לקנות דבר גנוב, זה איסור של “לא תשים דם”. זה יסוד גמור בהלכות גזילה שאסור לקנות. אתה יודע שמישהו הוא לא אדם הגון, אתה יודע שהדבר גנוב, אסור לך לקנות. זה במובן מסוים יותר גרוע, לא אפשר לעשות תשובה על זה.

ג) המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים

אומר הרמב”ם הלאה, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, מי שמוצא אבידה והוא לא עושה את מצוות השבת אבידה להכריז ולהחזיר לבעלים, בסך הכל זו רק מצווה, מצוות עשה, נכון יש מצוות עשה ולא תעשה, אבל על כל פנים, בסך הכל זו רק מצווה ספציפית אחת, אבל זו מצווה קשה שקשה לעשות תשובה, כי לאחר זמן כשיעשה תשובה, כשירצה לעשות תשובה, אינו יודע למי יחזיר, הוא לא יידע למי להחזיר, יהיה קשה לעשות תשובה. לכן צריך להכריז מיד, כי אז אולי ההוא יבוא. עשר שנים אחר כך הוא יזכור, הוא כבר לא יידע מי זה היה.

ד) הגוזל עניים יתומים ואלמנות

ההלכה הבאה, וכן הגוזל עניים יתומים ואלמנות, מי שגוזל מאנשים עניים, מי שסוחט כסף מעניים ויתומים ואלמנות והוא חי על זה.

אומר הרמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות הם אנשים אומללים, עלובים. אדם הידוע ומפורסם, מי שלוקח כסף מאנשים סתם, יודעים ממי הוא לוקח. אבל עניים ויתומים ואלמנות, אין להם כתובת, אין להם פנים, אין פרסום. וגולים מעיר לעיר, הם נודדים, ואין להם מכיר, אין מי שיכיר אותם, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.

אז עניים ויתומים ואלמנות, מלבד שסתם זו האכזריות הגדולה יותר כי יש על זה מצוות נוספות, גם קשה מבחינה מעשית, כי מבעל בית בבית הכנסת שיש לו כתובת מסוימת, יודעים למי להחזיר. אבל עניים ויתומים ואלמנות, זה מראה כמה עלובים היו הזמנים הישנים, עניים ויתומים ואלמנות היו אנשים נודדים.

אבל זה אומר היום שהעניים של היום הם אנשים נודדים, אנשים שאין להם יציבות. יכולה להיות אלמנה, כל פעם שהיא נתפסת לבעל אחר, והיא נעשית כך מאומצת, וכן הלאה… מי יודע, בסוף הוא יסיים על הארץ, ישן בבית חולים, לא יודעים איך להחזיר לו.

ה) המקבל שוחד להטות דין

עוד, המקבל שוחד להטות דין, דיין שלוקח שוחד כדי להטות את דינו. קודם כל אסור לקבל שוחד, אבל מלבד זה יש בעיה שאי אפשר לעשות תשובה. למה? כי “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, כי ברגע שהוא לקח שוחד, הרי נעשה “שוחד יעוור עיני חכמים”, אתה בכלל לא יודע מה קרה. אחרי שוחד נעשית שיכור, אתה לא יודע מה התרחש. אתה משכנע את עצמך שאתה יודע מה היה הפסק האמיתי, ואתה הולך לעשות תשובה והולך להחזיר את הפסק האמיתי. אבל ברגע שלקחת שוחד, איבדת את החשיבה הצלולה, ואתה לא יודע מה היה צריך להיות הפסק האמיתי.

חידוש: אי אפשר לדעת כמה אחוזים היה מעוות

מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. לא ברור מה האמורא מתכוין. בדרך כלל, אמרנו, בדרך כלל יש דרך. בדרך כלל כשאדם לא עושה דין טוב, יש דרך לחזור ולחשוב איך זה היה צריך להיות. אבל ברגע שהוא לקח שוחד, הוא לא יוכל אפילו לחזור ולחשוב, לא לחזור.

אני חושב שהוא מתכוין אולי אפילו להיפך. במילים אחרות, אחד לוקח שוחד. אבל יכול להיות דווקא שמי שנתן לו שוחד היה צודק. אבל יכול להיות שהוא היה חצי צודק. כאן הוא היה נתון כאן אולי מתכוין לשני צדדים שהעולם אמר לו. קשה מאוד לגלות. כשזה דרך ברורה של שטות, והוא אומר אני בטוח אנצח, אני יכול לתת לך עכשיו. או שהוא לוקח שוחד. זה ככל הנראה אתה תיקח שוחד, אני חושב אפילו שהלה צודק קצת. כן? זה באמת “מהפך בזכותו”. אפילו לא אפשר לדעת בדיוק כמה היה זה טובה, כמה אחוזים עניית אותו. אז מה הוא יכול לעשות? אני מתכוין, זו בעיה גדולה מאוד לקבל שוחד.

דיגרסיה: שוחד בהקשרים רחבים יותר

אז החג, איך הבעיה היא גם לגבי שוחד שזה אולי לא שוחד עם הרייסטאי. אני יכול גם באיזה חבר דארפקי שוחד אצל דיין. אני יודע, הוא מקבל כסף מישיבה והוא לוקח כסף מהעשירים והוא לא ישר בין הבחורים, הוא כבר בכלל לא יזכור. זה הוא לא היה כבר ישר, הוא משוגע, יש לו בעיה. גם אתה לא יכול לדעת, כי בזמן מסוים, הוא בכלל לא צריך להתקבל. אין כאן בכלל לתפוס, הרי אין לו שום נגיעה הטוב.

ויש עוד בעיה, מה שאתה מקבל, זו עבירה גדולה יותר. יש איסור לתת שוחד.

חמישה דברים – דברים שהעושה אותן מדמה בנפשו שאין זה חטא (המשך)

א. האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה

הוא לא יוכל… איך הוא לא היה ישר? הוא משוחד! יש לו פניאל יואכט, אתה לא יכול לדעת, כי בצד מסוים, הוא צריך קצת להתקבל. קשה מאוד בכלל לתפוס את הנגיעה העצמית החטא.

זו גם בעיה, מי שלוקח שוחד יש לו עוד עבירה גדולה. הרי יש איסור לתת שוחד, הרי יש גם איסור לגנוב. האדם שהולך שוחט, אתה עוזר לו לגנוב, אתה עוזר לו לעשות את העבירה של שוחד, “שמחזק ידו”, אתה עוזר הרי לנותן השוחד, ו”מחטיא עושר הוא מחטיא”. וכל אחד הולך הרמב”ם לחשב. כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא מחטיא, זו עבירה. כן, כן, כן, יוצא.

נראה שהמין מחטיא שם הרמב”ם רק כסניף. הן אצל המחטיא והן אצל הכולק מנהגנא, כשאמר דבר כזה. אוקיי, שם הבנו, אבל זה לא. אוקיי, כן, והלאה כבר הולך הרבים לחשב עכשיו עוד קטגוריה של עוד חמישה דברים שהם מעכב תשובה, אבל אלה דברים קלים יותר, עוד למה שבוודאי קשה מאוד תשובה לעשות, אומר הרבים כך, דברים למעשה חוטא ולמעשה יש להם. כאילו מאבד תובנה, הוא חושב שזה כלום. מילא הוא לא יעשה תשובה, אחרת מהקודמים, הוא לא יעשה תשובה מסיבות אחרות כי הוא לא יכול, או כי הוא לא יהיה על ברשטל המורות, אלה דברים שהוא עצמו יהיה טועה על קטנות. זה כל כך הארב.

אבל גזל… בעצם זה ענין של גזל, כי מי שהזמין אותו לסעודה לא באמת התכוון להקנות לך את זה, כי הוא לא החזיק. אלא מה? הוא אמר שזה בלית ברירה, והאדם אכל, ומדמה שלא חטא, הוא משכנע את עצמו שהוא לא חטא.

איך שלא לחשוב, חטאים קטנים, אני אחשוב שאני לא אענוש אותו כי זה רק דבר קטן, אחשוב שאני גם אתן לו קצת שכר לאדם הזה. אבל באמת כן יש משהו כאן ענין שהוא צריך לעשות תשובה.

דרך הצדיקים

זו דרך אחת שהצדיקים מצאו דרך החוצה, כי זה דבר קשה כשעני מזמין מישהו לסעודה, והוא אומר סתם “אני לא רוצה”. “אה, למה אתה רוצה מעני אתה גם לא יכול מזה?” הוא אמר, “לא, הרופא לא נותן לי לאכול.” והאדם הוא אמר לסובבים אותו, “הרמב”ם הוא רופא גדול. הרמב”ם לא נותן לאכול מסעודת הרשות, סעודה שאינה מצווה.” אה, אוקיי. בדרך כלל יש דרכים החוצה, זו לא בעיה כל כך גדולה. אוקיי.

ב. המשתמש בעבוטו של עני

כמה זה המצב? כן. אומר הרמב”ם הלאה, “והמשתמש בעבוטו של עני.” או אחד, דומה לקודמים, הוא שואל דברים מהעני, הוא שואל את הכלי, עבוטו זה… משכון, נכון? הוא לקח משכון מהעני, ואין לו רשות למשכן. הוא שואל מעני. עבוט פירושו משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט פירושו משכון, מה אני מתכוון. “השב תשיב לו את העבוט”, עומד הרי בפסוק.

אבל על מה מדובר כאן? “משכונו של עני.” לא ברור לי. כן, אני מתכוון הוא שואל דברים מ… במקום… עבוטו של עני פירושו שהוא שאל תמורת משכון, אבל הוא משתמש בזה. והוא מביא שההלכה היא, כשמשתמשים בזה, אולי מותר להשתמש, אבל צריך לנכות מהחוב.

אבל הוא לא עושה את זה. למה? למה הוא לא עושה את זה? אומר הרמב”ם כך, שכשאדם עשיר שואל והוא נותן לו איזה דבר זהב, הוא לא ישתמש בזה כי זה זהב. או שהוא חושב, הוא משתמש סתם באיזה דבר, כמה זה עולה, הפחת, הוא משלם לו. אבל עבוטו של עני, זה בדרך כלל מה זה? קורדום, מחרישה, דברים זולים. נשאר אחד סיירם, מה יקרה שאני אשתמש בזה? מראית העין שהוא כן ישלם. אבל למעשה נעשה זה כן, עם כל שימוש נעשה הרי זה טיפה פחות שווה. הוא הרי גוזל ממנו גזילה קטנה מהעני. אה, טוב.

ג. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – המסתכל בעריות

הלאה, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. אחד שמסתכל בעריות. למה זה קשה? כי ככל הנראה הוא לא אחד שמסתכל באופן של אני לא בעל אותה, ואני לא נגעתי בה, ואני לא עשיתי שום קריבה לעריות. כן? אבל יש אחד, הוא לא יודע שראיית העיניים עוון גדול, שההסתכלות עצמה היא עוון. למה? שגורמת לגופו של ערוה, כי זה יכול לגרום לערוה עצמה. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.

חידוש: החטא עצמו הוא חטא כי הוא יכול לגרום

מעניין, אנחנו רואים כאן שאפילו הוא לא למעשה נכשל, החטא עצמו הוא חטא שהוא יכול לגרום. האדם לא ידע, כי זו הרי הסיבה בכלל למה הוא חושב שזה לא חטא. כן, הוא אומר ש”אתי בלוי עקבי עתר”, נכון? הוא מתכוון… הוא… זה אומר שהעוון גדול הוא כי זה גורם, זה הולך לגופו של ערוה.

אז, מה הבעיה? שבסופו של דבר הוא כן ייכשל? בעיקרון, כן. הוא יצטרך לעשות תשובה על אז כשהוא ייכשל. אבל צריך לעשות תשובה על כך שכל ההסתכלות עצמה היא עצמה סוג של עבירה. צריך לעשות תשובה על זה לפני שזה מגיע להלה.

ביאור ב”עוון גדול”

כשמתחבר עם קלות הדעת, זה בדרך כלל “אחיזת כוס הדורשן”. הרמב”ם אומר דווקא “אחיזת כוס הדורשן” כי אנשים חושבים שזה חטא קטן. צריך להבין, האמת היא שכל הדברים האלה הם חטאים קטנים. הרמב”ם אומר הרי “עוון גדול”. זה אמת, זה עוון גדול, אבל זה עוון גדול לפי ערך. גדול שזה מביא לעריות. אבל זה עדיין דבר רציני. אבל זה כמו אחד שאוכל מאכלות אסורות מספקות וכו’, כאבק גזל, אבק וכו’. כלומר, החומר הוא כי זה קטנות. כי זה קטנות האדם חושב שזה לא קיים. וזה מביא לחומר כאן לגבי תשובה. הרמב”ם אומר “עוון גדול”, הוא אומר “גדול” כי זה מביא לגופו של מעשה.

ד. המתכבד בקלון חבירו

אבל הרמב”ם אומר הלאה, “המתכבד בקלון חבירו”. וזה מעניין, זה משהו שהוא כבר הביא ב”אין להם חלק לעולם הבא”. אחד שמתכבד בקלון חבירו, הוא לא רשע. יש רשע שאוהב לצער את הזולת. הוא לא רשע כזה. הוא פשוט מחפש כבוד. דרכו למצוא כבוד היא, הוא לא חכם כמו הרב או כמו תלמיד החכם, אבל הוא יותר חכם מעם הארץ. אז, הוא עושה תמיד ניגוד, הוא שואל את עם הארץ או שהוא חזק יותר מהילד, מהנרדף מבית הספר.

כשהוא משווה את עצמו לזה, אומר הרמב”ם, אם בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, זה אפילו לא בראש שלך. הוא בכלל לא קיים. אלא מה? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. הוא משווה את עצמו למישהו שחלש ממנו. הדעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. הוא יודע כל הזמן שהוא טוב יותר מהלה, או שהוא משווה את עצמו להלה. זה מעניין.

דיגרסיה: לבקר אחרים

עכשיו, מה עם אנשים כמונו שנוהגים כל הזמן לבקר אחרים, מה זה פחות או יותר? גם להם אין… זה לא עושה שום קולא בעצמו… לא, מה זה עושה תשובה לעשות. אבל זה בדרך כלל כשמבקרים שני, זה למה? כי כך הוא מרגיש הרבה יותר טוב. הוא אומר, כמה טוב אתה, אתה רוצה להיות פעם גאווה. זה גם בא הרבה פעמים מאנשים, אני לא מכה אנווה, מבין? אבל לומר סביב, “אני כבר למדתי שתי מסכתות, אני יודע אותן…” טוב, זה לא מתאים. אבל לבקר את הזולת… אוקיי, הזולת אני די טוב. כן, דברים כאלה. זה חטא של ענווה. תהיה פעם גאווה, תגיד שאתה טוב יותר. אוקיי, זה עניו. לא מתאים לו. הוא מקבל את הקולא של חברו.

אני רוצה לתלמידים שלא יודעים, ראש הישיבה שלנו הוא עניו גדול מאוד, והרבה מתרחקים.

ה. החושד בכשרים

אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד… אתה יודע את ההיפך של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? מה זה קולא ומה זה חומרא? אבל התשובה. “הוי מקבל את כל האדם” פירושו שרוצים שהזולת יהיה עליו גבוה יותר מעצמו. עושים את הזולת.

אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד אנשים שאין להם… זה כבר… חושד אנשים בעבירות, זה הלאה אותו דבר, כי אם בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, זה כבר… חושד בכשרים לא אומר שהוא מאשים אותם. הוא בלבו חושב רע על הזולת. הוא לא עכשיו מדבר עם חבריו. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, הוא אומר הרי אולי.

כשהוא הולך מסביב ומשמיץ והזולת עשה בוודאי עבירה, הולכים אנשים עכשיו להכות או אני לא יודע מה לעשות, הוא אומר, “יכול להיות”. כמו אחד יודע שזה עובד, הוא לא יודע ש… מה העבירה? למה? הוא יודע כבר את העבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. אומר כן הרמב”ם בדעתו. כי הוא חושב על אדם שהוא אדם טוב, שהוא בעל עבירה. זה חטא בדעות, זה חטא בדעות, זה הוא מסתכל למטה על אנשים.

חידוש: דן לכף חובה אפילו במחשבה

כאן נראה שדן זאל לכף חובה פירושו לא… איך אני חושב, דן זאל לכף חובה פירושו במעשה, הוא צריך להתייחס להלה כאדם נורמלי. אפילו בראש שלו, הוא לא צריך להסתכל למעלה על אנשים, הוא לא צריך להיות לו אהבת ישראל להלה, אפילו הוא חכם על כל הדברים האלה. הוא לא צריך לחשוב על אדם דברים רעים.

מעניין, כאן נראה שאפילו הוא בעל עבירה, לא צריך לחשוב על אדם… פירושו דן זאל אדם רע בלי ראיות. אדם לא רשאי לחשוב על מישהו רע בלי ראיות. זה עושה נקמה ונטירה, איך מדברים על אנשים, יש לזה הכל קשור לאיך שופטים אותם.

השוואה בין מתכבד בקלון חבירו וחושד בכשרים

מעניין, המתכבד בקלון חבירו והחושד בכשרים זה כמעט אותו דבר. מתכבד בקלון חבירו פירושו הוא עושה את זה לאנשים אחרים, החושד בכשרים זה לעצמו. הוא מחשיב את עצמו טוב יותר מהאחרים, כי הוא חושד על אנשים אחרים דברים רעים.

מתכבד בקלון חבירו פירושו אפילו הוא לא אפילו בעל עבירה, הוא פשוט חסיד, הוא מתרומם על הפשוטים.

סיכום הקטגוריה

ואלה החמישה דברים שהבעיה איתם היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, אנשים לא תופסים שזה חטא, ממילא לא עושים תשובה, כי לא מחשיבים שזו עבירה.

חמישה דברים – העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן

טוב מאוד. אומר הרמב”ם הלאה, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.

“וחמישה דברים”, יש עוד חמישה דברים שגם קשה להם לעשות תשובה, כי אלה דברים שמושכים, זה ממכר, זה גורם שנעשים נמשכים בזה. “והן קלות בעיניו”, וקשה להיפרד מזה. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, אדם צריך מאוד לשמור אולי הוא נעשה מזוהם, הוא נתפס בזה. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, אלה מידות רעות מאוד שתופסות אדם. “ואלו הן”, הן נעשות אחר כך דביקות, הן נעשות דברים דביקים מאוד, מדבקים.

החמישה דברים

“ואלו הן: הרכילות”, הרעיון של לשאת ולתת מידע מאחד לשני, מידע שלילי.

“ולשון הרע”, לשון הרע, שלמדנו שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא, שלא יתחילו, כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע.

וכן הלאה. ובעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס.

ובעל מחשבות רעות, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? אני לא יודע מה הוא מתכוון. הוא אומר קנאה, חמדה, דמיון, הדברים האלה. זה ככל הנראה לא הרהורי חטא, או שזה ככל הנראה מחשבות רעות של בין אדם לחבירו. אבל כל כאן הם דברים של בין אדם לחבירו.

הקטגוריה החמישית: בעל לשון הרע, בעל חימה, בעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע

אז למה לא להתחיל? כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע, מתחילים ליהנות, וכן הלאה. בעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס. בעל מחשבה רעה, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? הוא אומר קנאה, חמדה, ודברים כאלה. הוא לא אומר סתם הרהורי עבירה, אלא סתם מחשבה רעה של בני אדם לחבירו. כל אלה הם דברים של בני אדם לחבירו. קנאה, תאווה, כבוד, הוא חושב הרבה מאוד על גאוותו או על דברים.

והמתחבר לרשע, אחד שמתחבר לרשע. למה הדברים האלה כל כך קשים? אלא, שילמד ממעשיו, הוא לומד מהמעשים שלהם, ויירשמו בליבו, נחרטים בלבו המעשים של הרשע. הוא ששלמה אומר, כמו ששלמה אומר, “ורועה כסילים ירוע”, מי שמסתובב ומבלה עם כסילים, עם טיפשים, ירוע, נעשה עצמו רע.

הקשר להלכות דעות

אומר הרמב”ם הלאה, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. בהלכות דעות כבר למדנו דברים שאדם צריך לעשות תמיד. בואו נחשוב, כל חמשת הדברים האלה שהם הקטגוריה האחרונה שהרמב”ם מביא מהברייתא, מעשרים וארבעת הדברים, כולם הם עניינים מהלכות דעות. חילול השם הוא לא רק, זה כתוב שם. בעל חימה הוא בפרק ב’, הרמב”ם שכתוב נגד כעס. בעל מחשבה רעה, מה שזה לא אומר, זה אומר אחד מהדברים שכתוב שם. המתחבר לרשע, כל האריכות היא שם על התחברות לרשע.

אומר הרמב”ם, הרי אתה רואה שכבר דיברתי על כל הדברים האלה, כבר דיברתי על כל הדברים האלה, ועל כל פנים יכול להיות שהוא רוצה לעשות תשובה. ועכשיו מובן שמעכבי התשובה הם דברים, מידות רעות כאלה שהן נגד תשובה. אבל סתם צריך להיות בעל מידות טובות.

סיום הלכה ד: כל אלו הדברים אינם מונעין את התשובה

אומר הרמב”ם הלאה, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, כל עשרים וארבעת הדברים האלה, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו שזה גורם לתשובה להיות קשה או לקחת זמן רב יותר, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אם הוא כן עושה תשובה, הוא נעשה בעל תשובה.

אצלנו היה לנו כאן בעלות רק בעל חימה, הוא נעשה מבעל חימה הוא נעשה בעל תשובה. אדם של תשובה, כן. ויש לו חלק לעולם הבא, יש לו כן חלק לעולם הבא, והסיבה שחישבו זאת כך כאן היא דווקא כדי שנדע שצריך לעבוד על זה, להתמקד בזה שנעשה כן תשובה אפילו שזה קשה.

כן, טוב. נו. אולי מונע אומר כמו שלמדנו קודם בהתחלה, לא נחשוב שמונע אומר שהקדוש ברוך הוא לא מקבל בתשובה את אלה שעושים זאת. מונע אומר, הוא מבהיר שזה קשה יותר, אבל למה צריך לעשות תשובה מזה? זו בדיוק העבודה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Repentance, Chapter 4 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Hilchos Teshuva Chapter 4

General Overview and Introduction to the Chapter

The Structure of Hilchos Teshuva – Ten Chapters

The Rambam states in his introduction: “Hilchos Teshuva, and additional fundamental principles of faith are included with them.” The ten chapters are divided:

Chapters 1-4: Hilchos Teshuva proper – laws of regret, confession, weighing sins, impediments to teshuva.

Chapters 5-10: Fundamental principles of faith connected to teshuva – free will, reward and punishment, principles of religion.

Chapter 4 is the “last” of the teshuva section – it is the final, lowest level of teshuva-laws, dealing with things that make one “stuck” in one’s sins.

Review of Previous Chapters – Relevant to Chapter 4

In Chapter 3, the Rambam dealt with people about whom Chazal say “they have no portion in the World to Come,” with two categories:

1. People who literally have no portion in the World to Come (heretics, those who oppress the Jewish people, those who sin brazenly) – for them teshuva is nearly impossible.

2. People about whom Chazal use the language “they have no portion in the World to Come” to emphasize the severity of the matter (one who publicly shames another, lashon hara), but it is to arouse awareness of how hard one must work on teshuva.

Chapter 4 continues to an even lower level – things that impede teshuva – things that a person thinks are not so dangerous, but in truth they are very serious.

The Concept of “Hargil Bahem” – The Rambam’s Innovation (Chapter 3, Relevant to Chapter 4)

The Rambam added to the things that result in “no portion in the World to Come” the condition: “hargil bahem” – not someone who does it once, but someone who is habituated in it. This is a condition that the Rambam adds, which is not explicit in the Gemara. The explanation is: through habituation a person becomes a “bad person” – he acquires a bad character trait (as the Rambam teaches in Hilchos Deos regarding habituation).

Distinction between “habituation” and “yad ramah”:

Yad ramah is chutzpah, rebellion against the Kingdom – this can be even once, when someone does it with chutzpah.

Habituation is a different problem: the person “cuts out” the sin from his consciousness, he doesn’t reckon with it at all – “it becomes permitted to him.” He becomes stuck, it becomes difficult for him to separate (like “avar v’shana bah”). “It becomes permitted to him” can mean a bit of heresy (he holds it’s permitted), or just that he’s stuck and can’t tear himself away.

Example: Regarding lashon hara, the Rambam says “ba’al lashon hara” – not someone who speaks lashon hara sometimes, but a “lashon hara person.” In Hilchos Deos, the Rambam also makes this distinction between “speaking lashon hara” and “establishing oneself to speak lashon hara.”

General Structure of Chapter 4

The impediments to teshuva are things where the person becomes “such a type of person” – he becomes stuck in his sins. This fits with the general structure of Hilchos Teshuva: the Rambam gradually moves from “one must do teshuva for sins” to “one must become a better person.” This is confirmed by the fact that at the end of Chapter 4, the Rambam lists eight character traits (shemonah deos) that one should conduct oneself with – teshuva is not just stopping an action, but becoming a different person.

Halacha 1 – “Twenty-Four Things Impede Teshuva”

Rambam: “Twenty-four things impede teshuva.”

Explanation

Twenty-four things hold back / make teshuva difficult.

Innovations and Explanations

1) What does “impede” mean?

Two approaches are discussed:

Impede = delay: It takes longer, it’s harder, but one can still do teshuva. This is not “prevent” (completely blocking).

Impede = condition (like with a sacrifice, where an impediment means without it it’s not valid): perhaps it means that even if he does teshuva with all the laws, if he did the sin, it doesn’t help.

Conclusion: The Rambam understands “impede” as delay – it makes teshuva take longer and be harder, not that it’s impossible. This is confirmed at the end of Halacha 4 where the Rambam says explicitly: “Even though they impede teshuva, they do not prevent teshuva.”

2) Which teshuva are we talking about?

Here we’re talking about general teshuva – becoming a better person, not just stopping one specific thing. But even for this person one can distinguish: (a) stopping a certain sin, (b) broader teshuva – becoming a servant of Hashem.

3) Source of the list – Rif in Maseches Yoma

The Kesef Mishneh and others search for the source of the 24 things. The Rif in Maseches Yoma brings the list, but one hasn’t found a clear Baraisa or Gemara that is the source. It was thought to be a Baraisa, but the Rambam himself in a responsum writes that he doesn’t know whether the Rif compiled it himself or not. The Rambam says: part of these things stand explicitly in Mishnah and Talmud, and others can be learned “with clear explanation” – kal vachomer from what is stated.

4) The Rambam’s own work – categorization

The Rambam didn’t simply reprint the Rif’s list. He:

– Explained what is wrong with each thing

– Explained why it is “as if it impedes teshuva”

Made his own categories (four such, five such, etc.) – this doesn’t appear in the Rif, this is the Rambam’s innovation.

This is compared to Hilchos Talmud Torah, where the Rambam also took a list of 24 things (24 things for which one is liable to excommunication) from Chazal, but there the number 24 itself is from Chazal. Here the number 24 is from the Rif, but the internal categories are the Rambam’s own.

First Category: “Four of Them Are Great Sins” (Halachos 2-3)

Rambam: “Four of them are great sins, and one who does one of them – the Holy One Blessed Be He does not enable him to do teshuva because of the magnitude of his sin.”

Explanation

Four of the 24 are great sins, and the Almighty doesn’t help the person do teshuva, because of the magnitude of his sin.

Innovations and Explanations

1) What does “Hashem doesn’t enable him” mean?

Usually, when someone wants to do teshuva, he receives Divine assistance – “One who comes to purify himself is helped.” The Almighty gives good thoughts, people are aroused to teshuva. For these four sins the person doesn’t receive this help – he must work harder on teshuva himself. “Enable him” doesn’t mean it’s impossible – the Almighty doesn’t prevent him from doing teshuva – he just doesn’t receive any help. He can still do teshuva, but he must work harder.

Divine assistance for teshuva is “conducive to teshuva” – the Almighty gives people good thoughts, people are aroused during the Days of Awe. For these sins this doesn’t come.

a) One Who Causes the Masses to Sin

Rambam: “One who causes the masses to sin, and included in this sin is one who prevents the masses from performing a mitzvah.”

Explanation: Someone who makes the masses sin, or someone who holds back the masses from doing a mitzvah.

Innovations:

Distinction between “causes the masses to sin” in Chapter 3 and here: In Chapter 3 (regarding “no portion in the World to Come”) it’s presumably a more severe case — someone who stands “brazenly” against the Jewish people and the Torah. Here it can be on a much lighter level — for example, someone who talks loudly during davening and the whole shul therefore doesn’t daven well. This is also “causing the masses to sin” but on a lower level.

“Prevents the masses from performing a mitzvah” — what does this mean practically? It can also mean: a group of Jews want to daven with concentration and he disturbs their concentration; or people want to make a minyan in town and he doesn’t join the project. He doesn’t make anyone do a sin, but he doesn’t join the mitzvah-project.

Measure for measure: The one who causes the masses to sin is the opposite of one who returns people in teshuva — he is a “returner in error.” Therefore it’s measure for measure that “they don’t enable him to do teshuva.”

b) One Who Turns His Friend from the Good Path to the Bad Path

Rambam: “One who turns his friend from the good path to the bad path, such as an enticer and misleader.”

Explanation: Even for one individual — he makes him from a good person to a bad person.

Innovations:

Distinction between masses and individual: For masses even a smaller sin is enough (preventing a mitzvah, disturbing davening). For an individual it must be a much harsher thing — he literally ruins him, from the good path to the bad path. Not just one sin, but he corrupts the whole person.

“Such as an enticer and misleader” — not necessarily idolatry: Here he means someone who is “similar” to an enticer — he is a bad friend who makes a good boy become a bad boy. An enticer to idolatry (which was already dealt with as even more severe — no teshuva or atonement) is a higher level.

Source from Tosefta Nedarim: The Rambam brings a kal vachomer from the property of an apostate city that is burned — which is specifically connected to an enticer and misleader.

c) One Who Sees His Son Going in a Bad Direction and Doesn’t Protest

Rambam: “One who sees his son going in a bad direction and doesn’t protest… since his son is in his authority, if he had protested he would have separated, and it turns out as if he caused him to sin.”

Explanation: A father who sees his child going in a bad direction and doesn’t hold him back — because the child is in his authority, it’s as if he caused him to sin.

Innovations:

“Bad direction” — explanation: “Tarbut” is like “increase” — he grows up in bad things, he seeks to immerse himself in bad things tomorrow. Not that the father actively makes him bad, but he doesn’t hold him back from making himself bad.

“His son is in his authority” — the key: Specifically because the child is in your authority, you have the responsibility. For another person one doesn’t have the same responsibility. But — if the son is already “out of his authority” (he’s already grown enough), then it doesn’t count. The Rambam brings the Gemara that “one who strikes his adult son violates ‘before the blind.’”

Practical mussar: Often people don’t grasp that their children are still “in their authority” — that the father can say one word to him and he will stop going with bad friends. One says “it’s not my fault, he has bad friends” — but if you can protest, you’re obligated.

d) In This Category — Anyone Who Can Protest

Rambam: “In this category, anyone who can protest others, whether masses or individuals, and doesn’t protest but leaves them in their stumbling.”

Explanation: Anyone who has power over other people and can protest them, and he doesn’t do it — falls into the same category.

Innovation: Through this one better understands the principle of “impedes teshuva” — it doesn’t only apply to your own child, but to every person who is in your sphere of influence.

General Explanation — Why Do These First Three Things “Impede Teshuva”?

Simple reason: Even if you do teshuva, that other person hasn’t yet done teshuva. Your teshuva is not complete as long as that person is still in sin. The path to teshuva is: go and return the masses, the individual, your son in teshuva. But as long as you don’t do that — a major condition is missing in your teshuva.

Distinction between “difficult” and “impossible”: Later the Rambam will have a category of things that are difficult because it’s many people (but one can accomplish it). Here it’s a deeper impediment — with “from good path to bad path” or “bad direction” it’s literally a miracle to be able to turn a person around. It’s not just difficult to find many people, but the very process of returning a corrupted person in teshuva is almost impossible.

“They don’t allow him to do teshuva” — what does this mean? Not just that it’s difficult to fix the specific sin. The Almighty doesn’t let him do teshuva in general — he comes to Yom Kippur, he wants to become better, but he doesn’t receive any arousal. All Jews receive arousal on Yom Kippur, and the one who causes the masses to sin doesn’t receive it.

d) One Who Says “I Will Sin and Repent, I Will Sin and Yom Kippur Will Atone”

Rambam: “One who says ‘I will sin and repent’… in this category is one who says ‘I will sin and Yom Kippur will atone.’”

Explanation: Someone who uses teshuva or Yom Kippur as a motivation to sin — he thinks “let me sin, I can do teshuva afterwards” — for him teshuva is not serious.

Innovations:

Why it impedes: For this person teshuva is a “joke” — he sins with the teshuva. His teshuva is not serious because he’s already planning to sin again. The Almighty doesn’t take such teshuva seriously.

Rambam’s language: The Rambam says: “Hashem will not help to accomplish on Yom Kippur what he fears will be atoned for.” This means: the Almighty doesn’t simply forgive on Yom Kippur — the Almighty helps so that on Yom Kippur one should have presence of mind and be able to do teshuva. For this person the Almighty won’t help — precisely on Yom Kippur he’ll have a crisis, he won’t have presence of mind, he won’t receive any arousal.

Distinction from the Gemara in Yoma: The Gemara in Yoma says “I will sin and repent, I will sin and repent” — twice — and the reason is “one who transgresses and repeats it, it becomes permitted to him.” It seems from the Gemara that the explanation is that he has already sinned twice, then it becomes difficult. The Rambam doesn’t bring this explanation — he learns that even once “I will sin and repent” is enough — the very plan to sin based on teshuva is an impediment.

What is “real ‘I will sin and repent’”? “Real ‘I will sin and repent’” means: he sins on the plan to do teshuva — that is, the teshuva is the reason why he sins. This is not the same as someone who does teshuva and falls back — that’s a weakness, but not “I will sin and repent.” With “I will sin and repent” the teshuva itself is the instrument for the sin.

Distinction between “despising the sin” and “recognizing one’s limitations”: Someone who says “I will repent and sin” (teshuva first, then sin) is specifically recognizing his limitations — he knows he’s a person who falls quickly. This is a different kind of thing than despising the sin. The one who despises the sin — the Almighty says “I won’t give you teshuva to do.” But the one who recognizes his weaknesses is in a different category.

Second Category: “Five Things That… Block the Paths of Teshuva Before Him” (Halacha 4)

Rambam: “Five things that impede teshuva for those who do them”

Explanation

These are not great sins themselves, but things that block the door of teshuva — they make it very difficult to do teshuva. Like a heavy door that one must work very hard to break open.

a) One Who Separates from the Community

Rambam: “One who separates from the community… therefore when they do teshuva he won’t be with them.”

Explanation: Someone who separates himself from the community. When the community does teshuva — at a teshuva gathering, at words of rebuke, at forgiveness and atonement — he’s not there, and he can’t merit the merits of the community.

Innovations:

1. This doesn’t mean only an extreme separatist like an apostate or wicked person (as learned in another section). Even someone who doesn’t go to shul when there’s an arousal gathering, or when the rabbi gives mussar — this is also included in “separates from the community” in this context.

2. “When they merit, they will say in the booths of the doers” — you don’t merit the merits that the community does. When sinning with the world you were there (in the restaurant where everyone is gathered), but at teshuva you’re not there?

3. Even “shtibel Jews” or pious groups who consider themselves individuals — they also lose something from this. Because the world sometimes makes agreements (enactments), and you’re not there. Everyone must do certain communal enactments.

4. Practical conclusion: One who goes to every mussar lecture has very strong teshuva, because he takes advantage of all opportunities for teshuva. One who only goes to shul on Yom Kippur loses most opportunities.

5. But also the reverse: It can be someone who is “too much community” — he only goes to be there, but he never does teshuva himself. He’s already a “real shame.”

b) One Who Disputes the Words of the Sages

Rambam: “And one who disputes the words of the sages… because his dispute causes him to separate from them.”

Explanation: Someone who argues with the words of the sages. His dispute causes him to go away from them, and he won’t know the paths of teshuva.

Innovations:

1. “Disputes” doesn’t mean he argues or fights. It means like “disputes his master’s authority” — he makes his own yeshiva, his own path. Every time the rabbi gives words of rebuke, the preacher gives words of arousal — he dismisses it, he makes dispute, he goes away.

2. The distinction between “separates from the community” and “disputes the words of the sages”: Both are similar, but “separates from the community” is separated from the community, and “disputes the words of the sages” is specifically separated from the sages. In his own yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuva as well.

c) One Who Despises the Mitzvos

Rambam: “One who despises the mitzvos… since they are despised in his eyes, behold he pursues them and doesn’t leave them. And if he doesn’t leave them, what will he merit?”

Explanation: Someone who mocks mitzvos and doesn’t take them seriously. He perhaps doesn’t even transgress the mitzvos, but they’re not important to him. When one despises a mitzvah, one runs after the sin and doesn’t leave it, and therefore one can’t do teshuva.

Innovations:

1. The distinction between someone who falls through and someone who despises: Someone who knows that tefillin is holy, he knows all the virtues, but he sometimes falls through — he will do teshuva and start again. But someone who says “it’s not so important to put on tefillin” — he has despised the mitzvah, and he blocks for himself the paths of teshuva.

2. A person only does teshuva on things he remembers are important. The things he has already mocked — on that he won’t do teshuva.

3. Special innovation regarding mitzvos whose virtue is teshuva: Mitzvos like blowing the shofar, which the Rambam learned earlier that its virtue is to arouse teshuva — if someone says “shofar? It’s just a custom, not so important” — he won’t merit not only the mitzvah itself, but also what the mitzvah does (arouses teshuva).

4. Even if he will do teshuva, but on all the mitzvos he is contemptuous of he won’t do teshuva. He’ll come to shul and remember that faith in Hashem is important, but the mitzvos he’s contemptuous of — on those he won’t do teshuva. His teshuva won’t be complete. This fits with the principle that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, but “purifying from sins” — becoming a better person.

d) One Who Despises His Teachers

Rambam: “One who despises his teachers… causes them to push him away and abandon him… as happened to Yeshu and Geichazi.”

Explanation: Someone who despises his rabbis. This causes the rabbis — who are also people — not to draw him close, not to arouse him, to push him away. As happened with Yehoshua (ben Perachya) and Geichazi, who had great rabbis but because they despised their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.

Innovations:

1. The rabbis are also not angels — “they are human beings.” When a student doesn’t come with proper respect, the rabbis will push him away — not because they’re bad, but because that’s how it works.

2. The Rambam doesn’t only blame the rabbis. The Gemara (Sotah 47a) says “always let the left hand push away and the right hand draw near, not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with both hands, and not like Elisha who pushed away Geichazi with both hands” — the Gemara blames the rabbis that they didn’t draw near. But the Rambam says the student is also to blame, because he started by despising the rabbi.

3. There can be people who did greater sins than Yehoshua and Geichazi, but because they didn’t despise their rabbis, their rabbis were able to return them in teshuva. But once one despises the rabbis — even with just a small thing — one doesn’t have anyone to bring him back.

4. Practical halacha: It emerges how much one must cleave to one’s rabbis, to the sages, to the community.

e) One Who Hates Rebuke

Rambam: “One who hates rebuke… doesn’t leave him a path of teshuva… for when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.”

Explanation: Someone who hates when he’s given mussar. He doesn’t let his rabbi give him mussar, he doesn’t let people show him his weaknesses. Rebuke causes teshuva — when one informs a person about his sins and embarrasses him, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he can’t do teshuva.

Innovations:

1. The Rambam doesn’t say one must love rebuke. What is rebuke? One embarrasses you, one reminds you of your deficiencies. Why shouldn’t one hate it? Because it reminds you of your deficiencies and this causes you to correct yourself.

2. Proofs from Torah that rebuke causes teshuva: The Rambam brings verses:

– “Remember, don’t forget that you angered Hashem your God in the desert”

– “You were rebellious with Hashem”

– “And Hashem didn’t give you a heart to know and eyes to see”

– “A foolish and unwise people” — Moshe Rabbeinu gives mussar to the Jews

– Yeshayahu: “Woe sinful nation, people heavy with iniquity, corrupt children”

– Yeshayahu: “An ox knows its owner… but Israel doesn’t know, My people doesn’t understand” — an ox recognizes gratitude to its owner, and Jews don’t

– “And I knew that you are stubborn and your neck is an iron sinew and your forehead is brass” — stubbornness and brazenness

– “Call out with your throat, don’t hold back, raise your voice like a shofar” — the Almighty commands Yeshayahu to cry out to the Jews their sins

3. A question and answer: If most people hate rebuke, why does the Torah itself obligate “hammering” at the Jews? Answer: The Torah itself — which Jews love — shows through its own rebuke that this is not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. The Torah’s rebuke is a model for how rebuke should work.

Obligation of Rebuke — The Rebuker

Rambam: “Therefore it’s necessary to establish in every Jewish community a great sage and elder and God-fearing from his youth and beloved to them, who will rebuke the masses and return them in teshuva.”

Explanation: In every community one must establish a great sage, an elder, God-fearing from youth, who is beloved by the people, he should rebuke the community and return them in teshuva.

Innovations:

– The rebuker must be “beloved to them” — beloved by the people. This is a condition in rebuke.

“And this one who hates rebukes… therefore he will stand in his sins which in his eyes are good” — the one who hates rebukes, doesn’t come to classes, doesn’t hear words of Torah, remains with his sins because in his eyes they are good. He convinces himself that no one knows better than him.

All five things of the second category are essentially connected to pride — everyone takes his mitzvos seriously but dismisses what he doesn’t want to hear.

– [Digression:] There used to be a special position of a “maggid” or “rebuker” in town. Nowadays this is almost nonexistent. The Gemara is quoted: “If there is in this generation one who knows how to rebuke” — one must find someone who is a lover of the community and can rebuke. A story is mentioned about the Vilna Gaon and the Tzanzer Rav who sought someone to give them mussar. The point: for someone in a position of power it’s very difficult to find a rebuker. Rabbi Yochanan ben Zakkai said one must also give him mussar.

Third Category: “Five Things… It’s Impossible for Him to Do Complete Teshuva” — Sins Between Man and His Fellow (Halacha 5)

Rambam: “And of them five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins between man and his fellow and he doesn’t know his fellow that he sinned against him so that he can return and return to him what he stole or oppressed or forgive him.”

Explanation

Another group of five things — here the problem is that they are sins between man and his fellow, but one doesn’t know who the fellow is, so one can’t ask his forgiveness. One can do teshuva, but not complete teshuva.

Innovations (General)

With all sins between man and his fellow it’s difficult, because one doesn’t know for sure that the other will forgive (one can even go to the grave). But here it’s very difficult — one can’t even do the minimum of asking forgiveness, because one doesn’t know who the injured party is. With a regular sin between man and his fellow, even if the other doesn’t forgive, one has at least made one’s effort. Here even that is missing.

a) One Who Curses the Masses

Rambam: “One who curses the masses, and didn’t curse a known person so that he can return to him and ask him to forgive him.”

Innovations:

– When one curses a specific person, one can go ask his forgiveness. But when one curses a whole group (masses), one can’t ask forgiveness from each individual.

Innovation (humorously): If one curses, at least curse a specific person, so one can do teshuva! This shows that general curses are in a certain sense worse — and also “cowardly” — because one doesn’t take responsibility for a specific person.

b) One Who Partners with a Thief

Rambam: “One who partners with a thief, because he doesn’t know whose theft this is, but the thief steals from the masses and brings to him and he takes.”

Innovations:

– The partner with the thief is not himself the thief, but the one who buys from him, launders his money, shares with him — he is the “laundry” for the thief.

Two reasons why teshuva is difficult: (a) Practically — he doesn’t know from whom the theft is, because the thief steals from many people. The thief himself presumably has a list of his victims, but the partner knows nothing. (b) Causes the masses to sin — he is strengthening the hand of the thief, he helps the thief continue to sin.

Innovation: Here one sees that “causes to sin” doesn’t only mean when one makes someone sin, but also when one helps him in his sinning. The thief is already an existing thief — the partner doesn’t make him a thief, but he strengthens his hand.

– There’s a prohibition of “before the blind” — a principle in the laws of theft that one may not buy a stolen item. In a certain way this is worse than theft itself, because one can’t do teshuva.

c) One Who Finds a Lost Object and Doesn’t Announce It

Rambam: “One who finds a lost object and doesn’t announce it to return it to its owner… after time when he does teshuva he doesn’t know to whom to return.”

Innovations:

– Overall it’s a positive commandment (and negative commandment) of returning a lost object, but practically teshuva is difficult because after time one no longer knows to whom to return.

Practical advice: Therefore one must immediately announce, because then perhaps the owner of the lost object will come. Ten years later one will no longer know who it was.

d) One Who Robs the Poor, Orphans, and Widows

Rambam: “One who robs the poor and the orphans and the widows… these people are solitary, and wander from city to city and have no acquaintance, so that the robber knows whose this is and returns it to him.”

Innovations:

– The Rambam describes the poor, orphans, and widows as “solitary” — lonely, unfortunate people without an address, without publicity, without stability. They wander from city to city, no one knows them. Therefore the robber can’t know from whom he stole.

Innovation: With a regular householder in shul with an address one knows to whom to return. But poor orphans and widows — besides that there’s extra severity because they’re special mitzvos (you shall not oppress any widow or orphan), it’s also practically impossible to find them.

– [Digression:] This shows how pitiful the old times were — poor orphans and widows were wandering people without stability. But also today this can be — a widow who clings to various people, an orphan who ends up on the street.

e) One Who Accepts a Bribe to Pervert Justice

Rambam: “One who accepts a bribe to pervert justice.”

Innovations:

The main innovation: Not only is bribery a prohibition, but teshuva is almost impossible. Why? Because “a bribe blinds the eyes of the wise” — once he took a bribe, he has lost clear thinking. He no longer knows at all what the true ruling should have been. He convinces himself that he knows the truth, but he can no longer think objectively.

Innovation (depth): It can actually be that the one who gave the bribe was partially right. But after bribery one can no longer calculate what percentage of the ruling was truth and how much was distorted by the bribe. He is **”over

turns in his favor”** — he turns everything to that person’s benefit, but doesn’t know how much is legitimate. This makes teshuva practically impossible — he can’t reverse the ruling because he doesn’t know what the correct ruling would have been.

– [Digression:] This problem of bribery also exists in broader contexts — a rosh yeshiva who takes in money from wealthy donors and isn’t fair between students, this is also a form of bribery/bias. He will no longer even remember that he wasn’t fair.

General innovation regarding bribery: With bribery there’s a double problem — the one who takes a bribe has a great sin, but the one who gives a bribe also transgresses: (a) prohibition to give a bribe, (b) “strengthens his hand” — he helps the bribe-taker sin, (c) “causes to sin” — he makes the other sin. The Rambam’s principle: every sin that requires two people to do, the second is a “causer to sin” — this is a sin in itself. But it seems that the “causer to sin” aspect the Rambam only adds as a branch (addition).

Fourth Category: “Five Things… One Who Does Them Imagines in His Soul That This Is Not a Sin” (Halacha 4, Continuation)

Rambam: “Things that one who does them… imagines in his soul that this is not a sin.”

Explanation

These are sins that people consider trivial and therefore don’t do teshuva. The problem with all five things is that people don’t grasp that it’s a sin, so one doesn’t do teshuva.

a) One Who Eats from a Meal That Is Insufficient for Its Owner

Innovations:

– Someone who eats at a poor person’s home who invited him but really doesn’t have enough. This is essentially a matter of theft — because the host didn’t really transfer ownership of the food, but said it “without choice” (out of necessity), and the person “imagines he didn’t sin.”

– [Digression:] Tzaddikim found a way out of this — when a poor person invited them, they said “the doctor doesn’t let me eat,” and it was said that “the Rambam (as a doctor) doesn’t let one eat from a voluntary meal.”

b) One Who Uses the Collateral of a Poor Person

Innovations:

– “Avot” means collateral, like the verse “you shall surely return to him the collateral.” When a rich person gives a golden item as collateral, one won’t use it or one will pay for the depreciation. But with a poor person’s collateral — an axe, a plow, cheap utensils — the person thinks “what will happen?” But with each use it becomes a bit less valuable, and he is stealing a small theft from the poor person.

c) “And You Shall Not Follow After Your Heart and After Your Eyes” — Looking at Forbidden Relations

Innovations:

– The person thinks he didn’t sin because he wasn’t intimate, didn’t touch, didn’t do any closeness to forbidden relations. But he doesn’t know that “seeing with the eyes is a great sin” — the looking itself is a sin, “because it causes the actual forbidden act.”

Important innovation: The Rambam says “great sin” — but “great” here means “relatively” — great because it leads to the actual deed. It’s like the dust of theft, the dust of lashon hara — the severity is specifically because it’s a small thing, and because it’s a small thing the person thinks it’s nothing, and this leads to the severity regarding teshuva. Even if he didn’t actually stumble, he must do teshuva on the looking itself, before it comes to the deed.

d) One Who Takes Honor Through His Friend’s Disgrace

Innovations:

– The Rambam already brought this regarding “no portion in the World to Come.” The innovation here: he’s not a wicked person who loves to cause pain to others. He simply seeks honor. His method is — he’s not as smart as the rabbi or Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus, so he always makes a contrast — he asks the ignoramus, he’s stronger than the weaker one. He thinks it’s not a sin because he doesn’t actively do bad — “in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed” — he feels nothing. He just compares “his good deeds and wisdom opposite his friend’s deeds and wisdom.”

– [Digression:] This is connected to the habit of criticizing others — when one criticizes another, it’s often because “this way he likes himself much better.” It’s a sin of humility — instead of being proud and saying “I’m better,” he criticizes the other.

e) One Who Suspects the Innocent

Innovations:

– This doesn’t mean he explicitly accuses them — “in his mind” — he thinks in his heart badly about the other. “He will think in his thought perhaps they sinned, perhaps he was contemptuous.” He says “it could be.” The sin is: “he establishes an innocent person in his mind as a sinner” — he places a good person in his head as a sinner. This is a “sin in character” — he looks down on people.

Innovation in judging favorably: Here it seems that “judging unfavorably” doesn’t only mean in action (how one deals with the other), but even in thought — a person may not think badly about another without evidence. This has to do with revenge and bearing a grudge — how one speaks about people has everything to do with how one judges them.

Comparison between taking honor through friend’s disgrace and suspecting the innocent: It’s almost the same thing — taking honor through friend’s disgrace he does it for other people (external), suspecting the innocent is for himself (internal). Both come from the fact that he considers himself better than others.

Fifth Category: “Five Things… A Person Is Drawn After Them” — Bad Character Traits (Halacha 4, End)

Rambam: “And five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks it’s not a sin… therefore a person must be careful of them lest he cling to them, and these are very bad character traits.”

Explanation

These are bad character traits that are “addictive” — one is drawn into them, they become “sticky” — sticky, contagious. A person must very carefully watch whether he’s already caught in this.

Innovations and Explanations

The Rambam lists:

1. Talebearing — carrying and bringing negative information from one to another.

2. Lashon hara — the Rambam already said that a ba’al lashon hara has no portion in the World to Come. The innovation here: from “plain” lashon hara one becomes a ba’al lashon hara — this is the “drawn” aspect. From simple lashon hara one becomes a “ba’al” lashon hara — one begins to enjoy it, it becomes a reality, a part of the person’s identity, and this makes teshuva harder.

3. Ba’al chemah — a person who is always angry.

4. Ba’al machshavos ra’os — this doesn’t mean sinful thoughts in the classic sense (between man and God), but bad thoughts of between man and his fellow — jealousy, desire, honor, pride. All things in the fifth category are between man and his fellow matters, character traits that relate to how one treats other people.

5. One who befriends a wicked person — so he will learn from his deeds and they will be inscribed in his heart, as Shlomo says “and one who shepherds fools will be broken.” — someone who spends time with fools becomes bad himself.

General innovation: All five things in the last category stem from Hilchos Deos. The Rambam himself says: “We have already explained in Hilchos Deos things that every person must conduct himself with always” — I already spoke of all these things in Hilchos Deos. Ba’al chemah is in Chapter 2 (against anger), one who befriends a wicked person is there at length, ba’al bad thought is also there. The Rambam makes a connection: the bad character traits that he already described in Hilchos Deos as things one must avoid in general, are also specifically impediments to teshuva.

End of Halacha 4 — The Rambam’s Conclusion

Rambam: “All these things and similar to them, even though they impede teshuva, they don’t prevent teshuva, rather if a person does teshuva from them behold he is a ba’al teshuva, and he has a portion in the World to Come.”

Explanation

All 24 things, although they make teshuva harder and longer, they don’t prevent teshuva entirely. If a person does do teshuva from them, he becomes a ba’al teshuva and has a portion in the World to Come.

Innovations and Explanations

The distinction between “impede” and “prevent”: “Impede” means it makes it harder, it slows down, it takes longer. “Prevent” means it blocks entirely. The Rambam makes clear that nothing prevents teshuva — the Almighty always accepts teshuva.

The word “ba’al”: The person goes from being a “ba’al chemah” or “ba’al lashon hara” to becoming a “ba’al teshuva” — the same word “ba’al” (ownership, identity) is turned from bad to good.

Why does the Rambam list all 24 things? The purpose is not to say that one can’t do teshuva — on the contrary, the goal is that one should know what one must work on, one should focus on doing teshuva even when it’s difficult. This is “the work” — to know where the difficulties lie so one can combat them.

Back to the beginning of the chapter: “Prevent” doesn’t mean that the Almighty doesn’t accept teshuva from such people. “Impede” only means it’s harder, but the entire purpose of listing them is to encourage teshuva, not to frighten from it.


📝 Full Transcript

Laws of Repentance Chapter 4: The 24 Things That Prevent Repentance

Introduction: Review of the Previous Chapters

Speaker 1:

We are learning chapter… which chapter? Chapter 4. So in the Laws of Repentance we have learned so far the mitzvah of repentance, that one must do repentance, and further details about repentance. And in the last chapter we learned the matters of when one weighs the sins and merits of a person.

First of all, repentance, the matter of cheshbon hanefesh (spiritual accounting), of examining one’s situation regarding mitzvot and sins, there is the individual aspect when a person does repentance, he is obligated to consider how he stands with his mitzvot and sins. And then it was explained that the Almighty weighs, the Almighty looks at the world and the Almighty looks at people, whether they are “rabbu chata’av” (their sins are many), “rabbu zechuyotav” (their merits are many), and so forth.

And from there we went to other similar matters, to the matters of people for whom it is very, very difficult to do repentance, people about whom Chazal (our Sages) say “ein lahem chelek l’olam haba” (they have no share in the World to Come), they cannot do repentance.

And in this there were also two categories. There was one where “ein lahem chelek l’olam haba” means literally that one, that it is very difficult for them to do repentance, they need to put in great effort to do repentance. And secondly, that if they don’t do repentance, they truly have no share in the World to Come, death alone will not help them.

And then we explained other things about which Chazal say “ein lahem chelek l’olam haba”, and the Rambam said that Chazal said it to bring out the severity of the matter, but it doesn’t literally apply “ein lahem chelek l’olam haba”, rather it is to arouse how strongly one must work on repentance, and to bring out how severe it is, although it is not truly on the same level of “ein lahem chelek l’olam haba” as those that were explained at the beginning.

That is, at the beginning we explained wicked people, meaning heretics, or people who cause suffering to the Jewish people, or people who act with a high hand (deliberately). The second category of things were lighter matters, one who causes suffering to other Jews, embarrasses his fellow publicly, etc., but they are also severe enough that Chazal place them, make them truly similar to the “ein lahem chelek l’olam haba” of the first ones.

Here the Rambam goes to, we go from now on, to other things that a person must very strongly take to heart that he must do repentance, because he might think it’s not so dangerous, but in truth it is very strongly dangerous. And about this they are placed in a category of things that prevent repentance.

Structure of the Laws of Repentance: Ten Chapters

I want to add or make my way of how I would frame it.

First of all, let’s understand, there are Laws of Repentance ten chapters, yes? Ten chapters in the Laws of Repentance. The Rambam said in the introduction that it is Laws of Repentance, “v’od ikarim min ha’emunah klulim imahem” (and also principles of faith are included with them). So certainly the first, seemingly one can divide it… afterwards, the seventh chapter one needs to see, it doesn’t fit so well with my division. But more or less one can divide it, the first four chapters are Laws of Repentance, also somewhat broad, as we say. But let’s say, Laws of Repentance and the laws of regret and confession, etc. And the second six chapters are truly, beginning with free will, and it goes to reward and punishment, fundamental principles of faith, certain principles that are connected to repentance.

So this is the last chapter of repentance, so as you say, the last, it’s like the final, the smallest thing of repentance.

What I wanted to be precise about, this reminded me that the Rambam brought yesterday in the previous chapter the things that have no share in the World to Come, which are said about them. The Rambam added to them an interesting novelty, he said that it states regarding them in the words of the Sages “she’hargil bahem ein lo chelek l’olam haba” (one who is accustomed to them has no share in the World to Come).

Discussion: The Concept of “Hargil Bahem” – The Rambam’s Innovation

Yes, he doesn’t simply say that one who once embarrasses a Torah scholar publicly has already committed such a great sin that he has no share in the World to Come. It may be the plain meaning of the Gemara, but the Rambam adds a condition, that it means “hargil bahem” (accustomed to them). As we learned yesterday, that it means he is such a bad person who is not worthy to go to the World to Come. Yes, so the habituation, seemingly is a kind of… we learned in the Laws of Character Traits, yes, habituation means that he becomes a bad person, he becomes, he acquires a bad character trait, he is a bad person.

And now, the sixth, last chapter is…

Speaker 2:

I just want a small point, the habituation is also very similar to what we learned, that one who does even just a small sin, but he does it constantly, and he has become accustomed to it. But there it already states that every kind of habituation is already a kind of high hand, as if he… when one habitually does a mitzvah, he has much advocacy in his favor, he doesn’t take it into his hands. It’s a different category, but the habituation is a matter of a high hand.

Speaker 1:

Yes, right? The habituation is a matter of a kind of rebellion, and… I wouldn’t exactly say that. Because on the contrary, that is, that habituation is not about him being accustomed, but because he is acting with a high hand. But it can be a high hand without habituation, perhaps like a vengeful person, a person is once with audacity. So audacity is a thing in itself. Accustomed is the opposite, he doesn’t grasp, he is rebelling against the kingdom.

Speaker 2:

Yes, but he says, one who does it always, the plain meaning is that he doesn’t reckon with the sin at all. When one usually follows, many times he forgets, the plain meaning is that he reckons with the sin. But the habitual one, he has cut out the sin. It’s similar to that kind.

Speaker 1:

Yes, but I would say that that is a problem of like heresy in general. Here we’re talking about a problem that he becomes a person, as if he has established “na’aseh lo k’heter” (it becomes permitted to him), that is more as you say. But there is like “avar v’shanah bah” (he transgressed and repeated it), it becomes difficult for him to separate. A second thing, not that he becomes “na’aseh lo k’heter” that he becomes a bit of a heretic in principle, but he becomes, it becomes difficult for him to separate, he becomes stuck. And especially in certain things that the person is inclined to. One can say that these are the things where it is the pattern that one becomes stuck in that area.

Speaker 2:

But for example, regarding lashon hara (evil speech) he clearly said the term “ba’al lashon hara” (master of evil speech). Ba’al lashon hara doesn’t mean that he speaks lashon hara sometimes. He is a lashon hara person, he is the person whom everyone calls to ask the lashon hara.

Speaker 1:

I mean that the Rambam in the Laws of Character Traits also made the distinction between saying lashon hara and “kovei’a atzmo l’saper lashon hara” (establishes himself to speak lashon hara), which is people who do this regularly.

Chapter 4 – Things That Prevent Repentance: General Approach

And the same thing, if we understand this way that the things that prevent repentance that we are going to learn here, are also things where he becomes such a kind of person that it becomes difficult for him, he becomes stuck in his sin. We will see various other reasons, but he becomes stuck in his things. It’s very important in the Laws of Repentance which is connected to what kind of people. Not just that the Rambam began the Laws of Repentance and one must do repentance for sins, but gradually he moves to one must become a better person. And the preventers of repentance are things where one becomes such a kind of person. Indeed we will see that at the end of this chapter the Rambam specifically marks out eight character traits, that one should conduct oneself with eight character traits. So this is a great source for this way.

Law 1: Twenty-Four Things Prevent Repentance

Very good. The Rambam says inside: “Esrim v’arba’ah devarim me’akvin et hateshuvah” (Twenty-four things prevent repentance). Twenty-four things prevent repentance. It’s interesting, prevent doesn’t mean… prevent usually means like to hold back. One who prevents someone means he holds him back. Not prevent, but it’s not impossible. It’s that one can do repentance, but they want to know that the repentance comes with difficulty. Usually repentance is not so difficult, or sometimes repentance is something that one can do. Here the person must work harder on repentance.

Discussion: What Does “Me’akev” Mean?

So what is the meaning? I mean, one can interpret prevent is for repentance, simply, even if Yom Kippur comes, it prevents like blood prevents in the sacrifice, something a defect, even if he does repentance with all the laws, if he did the sin it doesn’t help. Because one can interpret, the word prevent is used many times for holding back, holds that one back, it’s that it lasts longer. Many times here prevent means that it’s a condition, like with a sacrifice, the thing prevents the sacrifice, it is like one of, there is no atonement without it. But here the prevent that the Rambam speaks of here, seemingly he understood that the language of Chazal here prevent means it holds back the repentance, it makes the repentance last longer.

Discussion: About Which Repentance Are We Speaking?

So which repentance? But let’s also interpret, perhaps for example, every time repentance is enough that there is confession with regret, here one needs to work something more, one needs a greater effort. But let’s understand, about which repentance are we speaking here? That is, if one has one of these things, is it harder for him to stop not putting on tefillin, or such a thing?

Speaker 2:

I mean that here repentance we’re speaking of the broader repentance, which we spoke of more like he becomes a better person. And this is not repentance for a specific thing, this is more general repentance, as it were.

Speaker 1:

I mean what you mean to say is, there is how repentance is accepted in Heaven, and there is how the person actually changes. Seemingly, some may mean this and some may mean that, but it may be that preventing repentance means that for the person it comes very difficult to do repentance, because he is very stuck with the sin. But even for this person one can say that there is that he should stop doing a certain thing, and there is a broader repentance that he should become a better person, he should be a servant of God, he should be a regular servant of God who does better things.

Source of the List – Rif in Tractate Yoma

Right, so it’s very interesting that the list, first, the word that you said comes from the Rif in Tractate Yoma brings the list, and there is no source. I looked in the Kesef Mishneh, and others say they haven’t found the source of the Rif. They thought it was a Baraita, but the fact is that it was found by the Rambam himself in repentance, here this repentance. How does the statement of Rabbeinu Yitzchak, Yitzchak Alfasi, come? Didn’t the Rambam find a source? Doesn’t he know whether the Rif perhaps made it himself or not?

But the Rambam says, come here, part of it is that most things stand in the Mishnah in the Talmud, that is it states that these are things that prevent repentance, and it was put into the list, and others are from clear derivation, that is one can learn it by kal vachomer (a fortiori reasoning) from something that is stated.

And the Rambam says, here he has already explained the whole thing, and also he has explained why, the reason for being as if they prevent repentance, “v’hilchot teshuvah b’chibureinu zeh hakolel kol dinei haTorah” (and the laws of repentance in this composition of ours that includes all the laws of the Torah). So the Rambam did here a very beautiful thing, it is truly an example of the times when the Rambam took a Gemara or a Rif, I know, an earlier source, and he truly laid it out. He didn’t just reprint the list, he also explained what is wrong with each thing, and he made his own categories.

He did this earlier in the Laws of Torah Study, there were ten things one eats, twenty-four things for which one is liable for excommunication. That one he did take from Chazal, right? That one he took from Chazal, he changed it a bit, he interpreted a bit, he organized a bit, but he took the number twenty-four that stands in Chazal. The twenty-four he arrived at himself.

Speaker 2:

No, no, no, the language of 24 is the number from the Rif.

Speaker 1:

What isn’t stated is the internal categories. The Rambam makes from this, four such things, five such things, this he made himself.

Speaker 2:

Interesting, he thinks, these are another twenty-four things of excommunication, like excommunication for Heaven’s sake, one doesn’t accept their repentance something like that. So here there are twenty-four things for which one is excommunicated, and here there are twenty-four people who are… ah, in the World to Come, twenty-four. Twenty-four is a good number, and twenty-four is a bad number. Interesting.

First Category: Four of Them Are Great Sins

Anyway, the Rambam says thus, yes. “Arba’ah mehem” (Four of them), four of the twenty-four, “avon gadol” (a great sin), is a great sin, and the reason why repentance comes with difficulty is because it’s a great sin, and the Almighty doesn’t want to help them do repentance. “V’ha’oseh echad mehem” (And one who does one of them), and one who does one of the four, “ein HaKadosh Baruch Hu maspik b’yado la’asot teshuvah, l’fi godel chet’o” (the Holy One Blessed Be He does not provide him the means to do repentance, according to the greatness of his sin). It is indeed so, there is in Chazal a thing that when one tries to do repentance, he receives help from Heaven, “haba l’taher m’sayin oto” (one who comes to purify himself is helped), he receives perhaps a certain divine assistance.

Or perhaps for example, we learned earlier that divine assistance for repentance is conducive to repentance. That means perhaps that the Almighty gives people good thoughts, people are aroused to repentance in these days. But for these sins the Almighty doesn’t help to do repentance. This is what he wants to say that “maspik b’yado” (provides him the means), this doesn’t mean that the Almighty doesn’t let him do repentance, but he doesn’t receive any help, he must work harder to do repentance.

Law 1 (Continued) — Four Great Sins

a) One Who Causes the Masses to Sin

And the Rambam doesn’t give a giant. He says that because it’s a very great sin is… no, he does give. “V’elu hen, a) Hamachti et harabim” (And these are they: a) One who causes the masses to sin). One who causes the masses to sin. We had this yesterday essentially in the “they have no share in the World to Come,” yes. “Uvichlal avon zeh hame’akev et harabim mila’asot mitzvah” (And included in this sin is one who prevents the masses from doing a mitzvah). One who holds back a multitude from doing a mitzvah. Not only does he make them do a sin, but he holds them back from doing a positive commandment.

Yes, but I mean that then we learned explicitly, in the previous chapter, one who causes the masses to sin, the Rambam said “even in a light matter,” even regarding a positive commandment. But it’s very possible that causing the masses to sin there means truly one who stands up with a sword and doesn’t let Jews go serve the Almighty. Here it can be about a much lighter matter, I know, one who talks loudly during prayer, and the whole synagogue in his honor doesn’t pray well. It’s a much lighter case. That causing the masses to sin is also like a part as if of “with a high hand,” one who goes against the Jewish people, goes against the Torah.

Discussion: What Does “Prevents the Masses from Doing a Mitzvah” Mean?

The causing the masses to sin here can be even in a smaller matter, one who makes other Jews with desires or with… you can’t hold back. But preventing the masses from doing a mitzvah, more as you say, the example sounds terrible. But perhaps there is such a thing, he doesn’t let a class be made. Perhaps there is such a thing, not he doesn’t let mitzvot be discussed, but he doesn’t let a positive commandment be done. Perhaps one can say so.

There is one who says he doesn’t let tefillin be put on, that is nullifying a positive commandment. There is a second thing, tomorrow there will be a class and he disrupts it. It’s not nullifying a positive commandment. But it can be as I said, for example, a group of Jews want to pray with concentration, and he disrupts the concentration of a multitude from praying. I even say, they want to make a minyan in town, and he doesn’t join. He doesn’t make anyone do a sin, he doesn’t join the project of doing a mitzvah.

b) One Who Turns His Fellow from the Good Path to the Bad Path

The second is, he doesn’t just cause a whole multitude to sin, but even one person. “He turns his fellow from the good path to the bad path.” He turns one fellow, but he does a much more severe thing. He does it indeed not for a multitude but for an individual, but not that he causes him to sin one sin, but he makes him ruined, he makes him a weaker person, “k’gon mesit u’madi’ach” (like an enticer and inciter). Similar to an enticer and inciter.

We’re not speaking here of an enticer and inciter to idol worship literally, because that is certainly very severe, as idol worship we already learned, for that there is no repentance or atonement, because that is very severe. We’re speaking here of one who is an enticer and inciter to a certain person, he makes him a weaker Jew.

The Source from the Tosefta

English Translation

The Mishnah, he brings that the source, one of the sources he takes is the Tosefta in Nedarim brings this a kal vachomer (logical inference) from the property of an ir hanidachas (condemned city) which is burned. It’s exact. That is, we’re talking here about a meisis umediach (inciter and enticer), and it’s not correct what I said that we’re not talking about avodah zarah (idolatry), because this is… I mean it’s very interesting, because this is truly middah keneged middah (measure for measure).

Yes, you make someone, you’re the opposite of a machzir b’teshuvah (one who brings back in repentance), you’re a machzir b’she’eilah, a machti es harabim (one who causes the masses to sin). Therefore you’re not sufficient to have it in your hands to do teshuvah, it’s a middah keneged middah. But this is interesting, when one does it to the masses it’s even a smaller sin. For one person it is when you make him completely ruined, you make him from a good path to an evil path.

Yes, when we mean to say, yes, he had a good friend, that one was a good boy, and he makes him a bad boy. From a good path, he was a bad friend. So there is machti es harabim, there is one person, and now there is a certain person just so, and here it’s much greater suffering for a person.

c) One Who Sees His Son in Bad Culture and Doesn’t Protest

One who sees his son in bad culture, he sees that his child is going on a bad path, he’s in the middle… tarbut (culture) means like he’s seeking to immerse himself in bad things, yes? Yes, he means tarbut ra’ah (bad culture). Like gadel (grows) like… yes, ribuy (increase). He’s growing up a bad child.

Yes, a child is going in a bad direction, because one is educating him specifically, and doesn’t protest against him, and he doesn’t hold him back. It’s not that he makes him slide, but he doesn’t hold him back from sliding on his own.

Rambam’s Explanation: His Son is in His Domain

This is what the Rambam explains, he led his son in his wickedness. For another person one doesn’t have the responsibility, but for your own child, your child is in your domain. Had he protested against him, because you would have protested, because you would have stopped your son from going on an evil path, he would have separated, he would have gone away from the evil path. And it turns out, as if he caused him to sin. It comes out, as if he caused him to sin. It’s similar to the previous case of one who causes another to sin, because your son, with the very act of letting him do bad things, it’s as if you’re giving him permission, it’s as if you’re empowering him to do bad.

I know that all the commentators don’t hold of this, but I mean it’s still true. Okay, the commentators will want to interpret the words “educating him specifically” differently. Yes. The Rambam, we haven’t God forbid seen such a thing. One may say it, because people don’t grasp.

Innovation: “His Son in His Domain” — The Boundaries of Responsibility

The Rambam adds “his son in his wickedness.” One must know, if someone is not his son, if he’s in his wickedness, he’s out of his domain, he’s out of his domain, then it doesn’t count anymore, one doesn’t need to. There is the Gemara that one who strikes his adult son transgresses “before a blind person.”

Ah good. Many times, at certain ages, people don’t grasp that their children are in their domain, and they don’t grasp that the father can say one word to him and he’ll stop going with the bad friends. And one must know that there is a concept of “it’s not my fault, he has bad friends.” But you can protest against him, and you must say all these things. It’s not… ah good.

d) In This Category — Anyone Who Can Protest

Says the Rambam, in this category we say, once you understand better the reason why this thing prevents teshuvah, because your son is in your domain, it comes out that every person who is in your domain, anyone who has the ability to protest against others, someone who has power over other people and he can protest against them to become better, whether among the masses or individually, and didn’t protest, he didn’t stop them from continuing to become ruined, but left them in their stumbling, he lets them continue in the way they’re stumbling, it is in this category, it enters into this category.

Why Do These Things Prevent Teshuvah?

I mean the first three are very simple why it’s difficult to do teshuvah, because even if you do teshuvah, but that other person hasn’t yet done teshuvah. It could be the way how one does teshuvah will help, when you go and you bring back in teshuvah the masses or the individual or your son, but as long as you don’t do that, you yourself do teshuvah, what does it help? But you made that one ruined, therefore it prevents teshuvah. Seemingly simple.

Discussion: How Hashem Prevents Teshuvah

Yes, but it’s interesting that on this the Rambam doesn’t say… I could have thought different ways how it prevents. For example, someone caused the masses to sin, afterwards he’ll do teshuvah, the masses come and say, “Aha, you made us do all the sins, and we’re not going to let you do teshuvah.” But the Rambam doesn’t bring out that this is a reason. He says that Hashem won’t help you.

Here, these things can be even simpler how Hashem doesn’t help. Rather your teshuvah is still not complete, your teshuvah is still missing a great condition in the teshuvah. It’s already not in your hands, the teshuvah is not in your hands, it’s in the hands of other people. So how will you do a complete teshuvah? You now need to run around finding all these people and bring them back in teshuvah. It’s a great difficult ordeal.

The problem the Rambam will say later. I mean he has later a category of things where it’s difficult to do teshuvah because there are many people. Here where the Rambam says “they don’t allow him to do teshuvah” he doesn’t mean about the sin. I mean he says here that Hashem doesn’t let him do teshuvah in a general way. He comes Yom Kippur, he wants to become better, Hashem doesn’t want to, He won’t help you. You won’t receive any awakening of Yom Kippur. All Jews receive an awakening of Yom Kippur, and the one who is machti es harabim doesn’t receive.

Distinction Between “Prevents” and “Difficult”

Could be, but I’m saying, it’s a bit different than later. Because later it’s difficult, but you can accomplish it. It’s not gone in with the masses, you now need to go seek out a bunch of people. But from a good path to an evil path, going back is a case, it’s not certain that you’ll be able to succeed.

When you caused someone to sin that because of you he didn’t put on tefillin, you can go ask him that he should start putting on tefillin. But he became a bad person, becoming again a good person is a tremendous task. This is a prevention, it’s very difficult. Or his son went in bad culture, it’s seemingly the same thing, that the person became accustomed to bad.

So seemingly the prevention of teshuvah here is because as long as he can’t do this great… it’s truly a miracle to be able to go and turn a person from an evil path back to a good path. Therefore it prevents. As long as one doesn’t do this, it prevents. Perhaps he means this way.

Why Does the Rambam Say the Entire List?

Why does he tell us the entire list? What does the list do here? The list means to say that one should be very careful in these things, because usually a person thinks, I can always do teshuvah. It’s not that on everything one can do teshuvah. So, as you say, because it’s difficult, for whatever reasons, but could be for these people, it brings out the severity of the matter, what this is.

There are different ways to bring out severity. One can say, “Someone who transgresses this receives a great punishment.” It’s indeed a way of saying, “Listen, on this one won’t be able to do teshuvah.” That’s how it is. You forgot to put on tefillin one day, you can do teshuvah in one second. But if you said “Shabbos is over,” if you said “our lips don’t cease from saying to You,” you didn’t forgive your son when you could, you can’t be able to do teshuvah. You can’t be able to, okay, we’ll see later, but it’s very… very bad for you, that as you say, there’s no way back, going back in such a manner.

d) One Who Says “I Will Sin and Repent”

The fourth thing from him is, “One who says ‘I will sin and repent,’” someone who uses teshuvah as a motivation to sin. He thinks to himself, “Should I sin, should I not sin? Yes, let me sin, I can afterwards do teshuvah.” You can’t, because your intention was that it’s a negation. Your teshuvah made you sin. Therefore, now you think you’ll now do teshuvah, and afterwards you’ll sin again. I don’t take your teshuvah seriously. His teshuvah isn’t serious, because we say, your teshuvah is to be able to sin again, yes? Because by you teshuvah is such an easy thing, one sins with the teshuvah, it’s a joke.

“I Will Sin and Yom Kippur Will Atone”

In this category I see, one who says, not necessarily teshuvah, rather he says, “I will sin and Yom Kippur will atone.” He doesn’t take seriously the matter, what is the power of teshuvah of Yom Kippur, the power of atonement of Yom Kippur he doesn’t take seriously. Very good.

Discussion: Explanation of “I Will Sin and Repent, I Will Sin and Repent”

It’s very interesting, because the Gemara in Yoma says, in our version in the Mishnah it says, “One who says ‘I will sin and repent, I will sin and repent.’” Says the Gemara, this is twice because “one who transgressed and repeated it, it becomes to him like something permitted.” It’s implied in the Gemara it’s not your explanation, rather the explanation is that he already sinned twice, then it becomes difficult for him to do teshuvah. But the Rambam doesn’t bring this. The Rambam had this explanation said as you say, that “I will sin and repent” is itself a thing that doesn’t cause.

Rambam’s Language: “Hashem Won’t Help”

Ah, you see very well, the Rambam says exactly the language that you said, I’m speaking, namely, “Hashem won’t help to accomplish on Yom Kippur what he comes fearing will be atoned for him.” It’s not that Hashem forgives on Yom Kippur. Hashem helps. There’s a simple thing, Hashem helps that on Yom Kippur one goes to shul and has clarity of mind, one can do teshuvah. The person, exactly on Yom Kippur he has some trouble, he doesn’t have clarity of mind.

Innovation: What is True “I Will Sin and Repent”?

But this is true “I will repent and sin.” This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one won’t do teshuvah when he falls back, that’s not true “I will repent and sin.” True “I will repent and sin” means he sins on the plan to do teshuvah. This is no way. One cannot sin on the plan to do teshuvah. This must be said, he won’t be able to do teshuvah. The plan won’t work.

There was a sermon that was said that true “I will repent and sin” doesn’t exist in recent years, one can no longer do true “I will repent and sin.”

Continuation: “I Will Repent and Sin” – Distinction Between Shame and Recognition of Limitation

The person, exactly on Yom Kippur he committed a sin, he doesn’t speak a single word. But this is true shame. This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one will do teshuvah and falls back, that’s not true shame.

True shame means that he sins on the plan to do teshuvah. This is no shame. He sins on the plan to do teshuvah, and Hashem says, “I won’t give you any teshuvah to do.” There I won’t help you at all.

No, when a person says “true shame,” he says that sin is a small thing, one will quickly do teshuvah. He doesn’t take any sin seriously. Someone who says “I will repent and sin” is simply that he recognizes his limitations, he says that I’m a person who falls very quickly there. It’s a different kind of thing.

Five Things That Prevent Teshuvah – Introduction

Already, let’s go further. Now, there are the first four things. The next five things are a different kind of category. They are “preventing teshuvah.” It’s not a great sin, yes? It just makes it very difficult to do teshuvah. It makes it like there will be a heavy door that becomes locked before teshuvah, and one must work very hard to break open that door.

Says the Rambam, “There are five things that prevent teshuvah from their doers”. They lock the door of teshuvah, the ways of teshuvah, for those who do these sins. And these are:

a) One Who Separates from the Community

One who separates from the community. Someone who is a separatist from the community. But also not necessarily in such a manner as we learned last night in one of the sections, that these were truly, I know, people who are truly great apostates and wicked people.

But someone who doesn’t go to shul when there is a gathering of awakening, or when the rabbi says words of mussar. Why? Says the Rambam, “Therefore when they do teshuvah they won’t be with them”. When the community does teshuvah, for example a gathering of teshuvah, when the world says, as the Rambam says in the Laws of Teshuvah, at a gathering of teshuvah one says more words of conquest, words of forgiveness and atonement, it only helps for the people who are there in shul. There’s a condition, he should be there when it happens, but on the contrary, you’re not there, how will you do teshuvah?

“They won’t say.” By someone who merits they’ll say in the sukkos of those who do, you won’t merit in the merits that they do. Indeed when sinning with the world were you there? In the restaurant where the entire world is gathered, were you there?

The Meaning of “Separates from the Community” – Not Only Extreme Separation

I mean, he says, a separatist from the community doesn’t mean to say that he doesn’t belong to the Jews, rather he’s not there when the world does teshuvah. This can be so extreme, but it can also be, I mean, such people like us who consider ourselves individuals, are also somewhat in this category.

One must perhaps find, perhaps I can say, I have my own path of teshuvah that doesn’t go through the community, but it’s a true deficiency. Every individual, even if it’s a small group of Jews, some group, but they consider themselves that they’re religious, they also lose something from this, because the world sometimes makes a movement, and you’re not part. There are communal enactments, every individual must do certain enactments, and you’re not part.

Seemingly, the one who goes to every mussar sermon is a very strong teshuvah, because he takes all the chances of teshuvah. There is the one who only goes truly on Yom Kippur to shul, he loses most opportunities of teshuvah. It can also be someone who is only too much community, he never does teshuvah, he only goes to be. He’s already a true shame, yes.

b) One Who Argues with the Words of the Sages

Further, he says, “And one who argues with the words of the sages,” someone who fights against the words of the sages, and why is it difficult for him to do teshuvah? “Because his argument causes him to separate from them”. Every time the rabbi says words of conquest, every time the preacher says words of awakening, he dismisses it, and he makes controversy, he fights with the rabbi, and “causes him to separate from them,” to go away. Therefore, when someone needs a path of teshuvah, he won’t know the path of teshuvah, he won’t know how to do teshuvah.

Ah, so “argues” doesn’t mean here that he debates, he fights. No, he goes away. Controversy means, as we learned, “argues with his teacher’s authority,” he makes his own yeshiva, he makes his own… It’s similar to “separates from the community,” but this is “separates from the community” only from the sages. There is someone who is “separates from the community” and “separates from the sages.” He makes himself his own yeshiva, but in his yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuvah as well. He won’t know the ways of teshuvah.

c) One Who Scorns the Mitzvos

The third thing is one who scorns the mitzvos, someone who mocks mitzvos and doesn’t take mitzvos seriously. Perhaps he doesn’t even transgress the mitzvos, but it’s not important to him. Very similar to what we learned last night, one who scorns the mitzvos.

Why? “Since they became scorned in his eyes, behold he pursues them and doesn’t abandon them”. Someone who falls through once, but he still knows the importance of the mitzvah, he says tefillin is very holy, he knows all the virtues that tefillin does for a Jew, and he knows the importance, but he falls through once and doesn’t put on tefillin, he knows that he’ll do teshuvah and he’ll start again putting on tefillin.

The Distinction Between One Who Falls Through and One Who Scorns

But if it’s a very frequent thing that people do, because he didn’t do it for a period of time, he says, “Ah, it’s not so important to put on tefillin.” He begins to scorn it. So the first person didn’t put on tefillin for a period of time, but he doesn’t scorn, he’ll start again and everything will be good, he’ll do teshuvah, because on positive commandments one can do teshuvah.

But once you scorned the thing, behold he pursues them and doesn’t abandon them, you block for yourself with the scorning the ways of teshuvah. And if he doesn’t abandon them, what will he merit? How will you do teshuvah? You’ll only do teshuvah on things that you remember yes that it’s important, but the things that you already mocked, you won’t do teshuvah on them. If so, how will you do teshuvah on this?

Innovation: Mitzvos Whose Virtue is Teshuvah

English Translation

I would say even more, regarding mitzvos whose special quality is to awaken teshuva (repentance), for example tekias shofar (blowing the shofar), we have learned about tekias shofar that it causes teshuva. If there is someone who says, “Shofar? No, it’s a custom, I know, it’s not so important,” he will not merit. Meriting doesn’t mean only in the mitzva itself, because mitzvos do much more than the mitzva of tekias shofar that we learned earlier, it’s a mitzva whose special quality is to awaken teshuva.

But I would say perhaps somewhat the opposite, that even if he will do teshuva, but for all those mitzvos that he disgraces, he will not do teshuva. That is, he will come to shul and he will remember that emuna (faith) in Hashem is very, very important, but all those mitzvos that he treats lightly, for those he will not do teshuva. His teshuva will not be complete. I keep saying that I mean that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, rather it means being purified from sins, you become a better person, etc.

d) One Who Disgraces His Teachers

The Rambam says further, one who disgraces his teachers, someone who disgraces his rabbis. This causes them, it causes the rabbis, if you want to have a rabbi like Yehoshua and Geichazi, their rabbis also aren’t angels, they are human beings, they won’t be able to draw you close, they will push you away, they will stop awakening you, they will stop talking to you, just as actually happened to two people, Yehoshua, who was already mentioned yesterday, someone who lost his portion in the World to Come, and Geichazi, who had great rabbis, but once they began going in bad ways, their rabbis would have brought them back, but because they disgraced their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.

Until one is not cast away, once you are cast away, the rabbi won’t be able to show you a teacher, the one who shows the true path, it’s not that the rabbi will show you the true way, therefore you won’t do teshuva.

The Gemara’s Blame and the Rambam’s Answer

It’s very important to remember, the Gemara says about these two Jews, yes, “Always let the left hand push away and the right hand draw near,” don’t push away, “not like Yehoshua and Geichazi, not like Geichazi whom Elisha pushed away with two hands, and not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with two hands.” The Gemara blames all these great heretics that are among the Jewish people, all these wicked people, the blame is that their rabbis didn’t draw them close. But here the Rambam says that he does have something to blame himself for, because he started up with the rabbi.

No, the Rambam says as I thought, that the rabbis will do this, because that’s how it works, what can you do, a person is only a person. Even the rabbis will try, if you don’t come to learn with derech eretz (proper conduct), you won’t be able to learn, and what will happen is, you won’t have a rabbi who will give you that.

There Can Be Greater Sins, But One Who Doesn’t Disgrace His Teachers Can Be Brought Back

It could be that there were people who committed greater sins than Yehoshua, so it appears here, and Geichazi, but they didn’t disgrace their rabbis, and they had their rabbis, and one could manage to bring them back in teshuva, but once one disgraces the rabbis, even if one only does a small thing, and so it actually says in the Gemara, what did Yehoshua do? He didn’t commit terrible apostasy, he committed small sins, he committed small sins, but once he disgraced his teachers, he didn’t have anyone to bring him back.

Practical Application: The Importance of Attachment to One’s Teachers, Sages and Community

Very good, and that’s the thing. So it comes out if we want to learn a practical halacha from all these things, it’s clear how much one must be attached to one’s teachers, to the sages, to the community.

Is that a revelation, yes? On the contrary, we spoke about it yesterday. I gave you the fifth one, let’s see.

e) One Who Hates Rebuke

“One who hates rebuke” is someone who hates when he is rebuked. He doesn’t let his rabbi show him his faults, he doesn’t let his rabbi tell him mussar (ethical rebuke), he doesn’t let people tell him mussar. Why does it say “he will not have a path to teshuva”? Teshuva happens through listening when someone rebukes him. It says “rebuke causes teshuva.” When one rebukes someone, showing him his weaknesses, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he hates when he is told mussar, he won’t be able to do teshuva.

Why does rebuke cause teshuva? “Because when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.” When one informs a person about his sins and embarrasses him, and he is ashamed by it, it causes him teshuva, then he will do teshuva. So one sees clearly in the Torah that reminding a person of his situation makes him do teshuva.

Law 3: Proofs from Torah that Rebuke Causes Teshuva

As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget.” He will enumerate here various places where we see this in Chazal (our Sages). Because in other words, it’s a very difficult thing, because most people hate rebuke and are all haters of rebuke. The Rambam says that one shouldn’t love rebuke. What is rebuke? It embarrasses you. Why shouldn’t you love this? Because it reminds you of your deficiencies. The Rambam says, yes, but this causes you to correct yourself. And he brings proofs that the Torah itself shamed the Jews. Why? Not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. Yes? Right.

All these things that we see how the Torah shows that reminding that one has sinned all the time makes one do teshuva, yes? Yes. But the Torah itself, the Torah itself, it’s a Torah that we learn, the Torah that Jews love, that we love the Torah. But if one is a hater of rebuke, I don’t understand why the Torah keeps being obligated to criticize the Jews. No, the Torah wants to make the Jews do teshuva, so?

Verses of Rebuke in the Torah

As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget that you angered Hashem your God in the wilderness.” Basically, one reminds the Jews that they sinned in the wilderness. And the verse says, “You have been rebellious with Hashem.” Also one reminded the Jews of their sins. Ah, ah, I need to do it like this, it’s all one verse approximately. And what does it say? “And Hashem did not give you a heart to know and eyes to see.” One tells a person, you know your weaknesses. Or when Moshe Rabbeinu rebukes the Jews, he says, “A foolish people and not wise,” a foolish nation, a nation that is ungrateful.

And so Yeshayahu rebuked Israel and said, “Woe, sinful nation, people laden with iniquity,” “children who deal corruptly,” those verses there. And further in Yeshayahu, “An ox knows its owner… but Israel does not know, My people does not consider.” Jews have forgotten the Almighty. An ox is grateful to its owner, and you? Oxen are better than you. It’s not a nice thing, but the prophet does it.

And further, “And I knew that you are obstinate, and your neck is an iron sinew and your forehead brass.” You are brazen-faced, you are stubborn, and so on. “And I knew,” I already know it.

And so Hashem commanded Yeshayahu to rebuke them for their sins, also the Almighty tells Yeshayahu the prophet he should rebuke the sins, as it says “Call out with a full throat, do not hold back, raise your voice like a shofar,” cry out to the Jews their sins. And so all the prophets rebuked Israel until they returned in teshuva, all the prophets were to give rebukes and fearful mussar to the Jews until they do teshuva.

Law 3 (continued) — Obligation to Appoint a Reprover in Every Community

Yeshayahu says very beautiful mussar, yes. It’s brought in the Rambam, “Therefore it is necessary to appoint in every community of Israel a great and elderly sage.” First of all, the first obligation is that in every community there should be a great and elderly sage who is God-fearing. I don’t know what the community is otherwise. In every community there must be a great and elderly sage who is God-fearing from his youth, and beloved to them, he should be beloved by the people, who will rebuke the masses and bring them back in teshuva, he should rebuke the public and bring them back in teshuva.

And this one who hates rebukes, the one who hates rebukes, is the one who doesn’t want to rebuke. He doesn’t come to the Pirkei Avos shiur, he doesn’t come to the shalosh seudos drasha (third Sabbath meal discourse), he doesn’t listen to all these divrei Torah (words of Torah). Therefore he will stand in his sins, he will remain with his sins, which in his eyes are good, which in his eyes are very good. He is by himself, he has learned some errors, if there’s someone who knows better, someone who says he’s doing wrong, and he is simply, it’s impossible.

Innovation: The Five Things Are Essentially Pride and Love of Wisdom

I thought to myself, the five are essentially not being a baal gaava (prideful person) and a lover of wisdom. Someone who has some small intellect, he stands on the side, I know everything. All five are prideful people and lovers of wisdom, yes. But what doesn’t come from this? Each one takes his mitzvos very seriously, he has figured out that it’s not exactly so important, he dismisses it, he dismisses it. In short, not being too great a lover of wisdom. A little is pleasant, but yes.

Digression: The Reprover in Earlier Times

It’s very important, but nowadays, once there was a person who was called the reprover. I remember, I was a boy, there was a Jew in town, he had a maggid (preacher), a reprover, yes. Nowadays I don’t know if there is, but already, one must see. It says in the Gemara, “If there is in this generation one who knows how to rebuke.” But one must find someone who is a lover of the community, and he should rebuke. It’s very important. He should be a lover of the community, he should be a lover of the community, yes.

They tell the story of the Vilna Gaon, the Tzanzer Rav, that they sought someone to say a bit of mussar. One must find someone, it’s the opposite, someone who is in a position of power is very hard to find someone to rebuke him sometimes. One must find a… an enemy cannot be for a lover. Rabbi Yochanan ben Zakkai said, “One must say mussar to me too.”

Law 4 — Five Things for Which Complete Teshuva Is Impossible

Okay, the Rambam says further. After this there is another new one, another five things. He divides them into groups of five. Why? Because there are twenty-four. It must be four groups of five and one group of four. Yes.

The Rambam says further, and from them, another group, is “Five things, one who does them, it is impossible for him to do complete teshuva.” Another five things, that one who stumbles in these things it is very hard for him, or impossible, that he should do complete teshuva. That is, he can do teshuva, but not complete. Why? Because it’s sins between man and his fellow.

What are sins between man and his fellow? And we already learned earlier in the Laws of Teshuva, that a sin between man and his fellow is one must appease until he appeases his fellow. So, when you know the fellow you can go ask his forgiveness, but when “he doesn’t know his fellow whom he sinned against so that he can return and return to him what he stole or extorted or that he forgive him,” when you don’t know who is the fellow that you sinned against so that you could return to him what you wronged him with money matters, or he should forgive you, when you don’t know who the fellow is, it’s very hard for him.

Actually, all fellows is hard, because you don’t know for sure he will forgive. One can go to the grave, but always it’s hard. But here it’s very hard. But you know that it’s hard it is. But usually, a fellow even if he doesn’t forgive, but you did your effort. It could be that the teshuva is more or less, it still lacks a certain complete teshuva, but you won’t even be able to do the minimum of asking forgiveness.

a) One Who Curses the Masses

The Rambam brings “One who curses the masses.” Someone curses the masses, he scolds the public. Masses I mean, I mean a certain masses, not that someone criticizes Mizrachists. He can’t even do teshuva, because you now need to ask forgiveness from every Mizrachist. True? Don’t say, not possible. He doesn’t even have the truth, he can’t even do that. Because go… he didn’t scold a known person, he didn’t scold a specific person, so that he can return to him and ask him to forgive him, he should be able to ask his forgiveness.

And you remain on… one must be very careful not to curse. If one scolds, one should scold a certain person, so that one can go ask his forgiveness. Very important. And one sees, this is also such a cowardly thing. In general society. Say whom you hold that you want to criticize, and you can at least do teshuva. Ah, you criticized him? You can at least do teshuva.

b) One Who Partners with a Thief

This is “One who partners with a thief.” If someone divides up… someone has a business with a thief, he himself is not a thief, but he is the thief’s partner. He is the one that the thief comes to divide with him or sell to him. His going also is a big thing. If the thief distributes charity to the institutions, one must know what the halacha is. Okay, partner means a… he helps the thief, he buys from him, he is the laundry, he washes the money for the thief, yes.

The thief himself, I’m sure he has a list of whom he stole from. One day he will be able to do teshuva and go return to the people. But the one who partners with the thief, for him it will be very hard to do teshuva. Why? Because he doesn’t know whose this theft is, he doesn’t know the theft, the thing that he buys from the thief, he doesn’t know from whom it is. Rather the thief steals from the masses and brings to him, the thief steals from many people and brings to him, and he takes, he buys, he receives.

So two things. First of all, the one who partners with the thief will be very hard to do teshuva practically. And he says another thing, why else is it hard for him to do teshuva, because we learned earlier, one who causes to sin, that someone who causes a person to sin it’s hard to do teshuva. And if you help the thief, you are one who causes to sin, because you strengthen the hand of the thief and make him help in sinning.

Innovation: Causing to Sin Also Means Strengthening the Hand

It’s interesting, here one sees that causing to sin doesn’t only mean when you make him sin, but that you help him in sinning. The thief comes here already as an existing thief. It’s a matter of, yes, it’s strengthening the hand of the thief.

One must know, one may not buy a stolen thing, it’s a prohibition of “do not place blood.” It’s a complete foundation in the Laws of Theft that one may not buy. You know that someone is not an honest person, you know that the thing is stolen, you may not buy it. It’s in a certain way worse, one cannot do teshuva on this.

c) One Who Finds a Lost Object and Doesn’t Return It to the Owners

The Rambam says further, one who finds a lost object and doesn’t return it to the owners, someone finds a lost object and doesn’t do the mitzva of returning a lost object to announce it and return it to the owners, in total it’s only a mitzva, a positive commandment, actually there is a positive commandment and a negative commandment, but in any case, in total it’s only one specific mitzva, but it’s a serious mitzva that it’s hard to do teshuva, because after time when he does teshuva, when he will want to do teshuva, he doesn’t know to whom to return, he won’t know to whom to return, it will be hard to do teshuva. Therefore one must announce immediately, because then perhaps that one will come. Ten years later he will remember, he won’t know anymore who it was.

d) One Who Robs the Poor, Orphans and Widows

The next halacha, and so one who eats an ox and its offspring on one day, someone who eats an ox and its offspring on one day. Someone who stole from poor people, someone who extorts money from the poor and orphans and widows and lives on this.

The Rambam says, these are isolated people, the poor and orphans and widows are unfortunate people, miserable people. A known and famous person, someone who takes money from ordinary people, one knows from whom he takes. But the poor and orphans and widows, they don’t have an address, they don’t have a face, no publicity. And they wander from city to city, they wander around, and they have no one who knows them, they don’t have anyone who knows them, so that this robber knows whose this is and returns it to him.

So the poor and orphans and widows, besides that it’s simply the greater cruelty because there are extra mitzvos on this, it’s also practically hard, because from a householder in shul who has a certain address, you know to whom to return. But the poor and orphans and widows, this shows how pitiful the earlier times, the poor and orphans and widows were wandering people.

But it means today that today’s poor are wandering people, people who don’t have stability. It could be a widow, every bit of time that she grabs onto another man, and she becomes so adopted, and so on… who knows, in the end he will end up on the earth, sleeping in the hospital, not knowing how to return to him.

5) One Who Accepts a Bribe to Pervert Justice

Further, one who accepts a bribe to pervert justice, a judge who takes a bribe to pervert his judgment. First of all, one is not allowed to take a bribe, but aside from that there’s a problem that one cannot do teshuva. Why? Because “einei de’ah adacha gei tela zi,” because once he has taken a bribe, “shochad ye’aver einei chachamim” (a bribe blinds the eyes of the wise) has occurred, you don’t know at all what happened. After the bribe you became drunk, you don’t know what transpired. You convince yourself that you know what the true ruling would have been, and you go to do teshuva and you go to reverse to the true ruling. But once you took a bribe, you lost clear thinking, and you don’t know what the true ruling should have been.

Novel Idea: It’s Impossible to Know What Percentage Was Distorted

So be it, “einei de’ah adacha gei tela zi, v’kocho k’chamor asher yifra, shedavar yesh lo raglayim.” It’s not clear what the statement means. Usually, we said, usually there’s a way. Usually when a person doesn’t render a good judgment, there’s a way to go back and think about how it should have been. But once he took a bribe, he won’t be able to even go back and think, not go back.

I think he perhaps means even the opposite. In other words, someone takes a bribe. But it could actually be that the one who gave him the bribe was right. But it could be that he was half right. Here he becomes… here perhaps it means there are two sides that the world told him. It’s very hard to figure out. When it’s a clearly foolish way, and he says I’ll definitely win, I can give you now. Or he takes a bribe. Presumably if you take a bribe, I think even if the other one is a bit right. Yes? It’s actually “mahapeich bizchuto” (turning it to his merit). It’s not even possible to know exactly how much was the favor, what percentage did you answer him. So what can he do? I mean, it’s a very big problem to take a bribe.

Digression: Bribery in Broader Contexts

So the point is, how the problem is also for bribery that perhaps isn’t bribery in the strict sense. I know, he takes in money from a yeshiva and he takes money from the wealthy people and he’s not fair among the students, he won’t remember at all. He wasn’t fair anymore, he’s crazy, he has a problem. Also you can’t know, because at a certain point, he shouldn’t take it in at all. There’s nothing to grasp at all, he doesn’t have any negiah (conflict of interest) at all.

And there’s another problem, what you take on, that’s an even greater sin. There’s a prohibition to give a bribe.

Five Things – Things That the One Who Does Them Imagines in His Soul That This Is Not a Sin (Continued)

a. One Who Eats from a Meal That Its Owner Cannot Afford

He won’t be able to… how wasn’t he fair? He’s bribed! He has a personal interest, you can’t know, because in a certain way, he needs to take in a bit. It’s very difficult to grasp at all one’s own negiah (bias) in the sin.

It’s also a problem, the one who takes a bribe also has a great sin. There’s a prohibition to give a bribe, there’s also a prohibition to steal. The person who goes to bribe, you’re helping him steal, you’re helping him do the sin of bribery, “shemachazik yado” (strengthening his hand), you’re helping the bribe-giver, and “machti oser iz a machti” (one who causes another to sin is a sinner). And everyone goes to calculate the Rambam. Every sin that requires two people to do, the second one is a machti (one who causes sin), it’s a sin. Yes, yes, yes, it comes out.

It appears that this type of machti the Rambam only applies as a branch. Both by the machti and by the one who divides the custom, when it said such a thing. Okay, there we understand, but it’s not. Okay, yes, and further the Rambam will now calculate another category of another five things that are akeiv teshuva (prevent teshuva), but these are easier things, still why it’s certainly very hard to do teshuva, the Rambam says so, things that in practice he sins and in practice he has them. Like a Jew mixes in, he thinks it’s nothing. So he won’t do teshuva, unlike the previous one, he won’t do teshuva for other reasons because he can’t, or because he won’t be on the level of the teachers, these are things that he himself will be mistaken about a small thing. It’s such a problem.

But a theft… essentially it’s a matter of theft, because the one who offered him the meal didn’t really mean to make you acquire it, because he didn’t hold. But what then? He said it was without choice, and the person ate, and medameh shelo chata (imagines he didn’t sin), he convinces himself that he didn’t sin.

How one should not think, small sins, I’ll think I won’t punish him because it’s only a small thing, will I think I’ll also give him a bit of reward for the person. But in truth there is something here, a matter that he needs to do teshuva.

The Way of the Righteous

This is one way that the righteous found a way out, because it’s a difficult thing when a poor person invites someone for a meal, and he just says “I don’t want to.” “Ah, why don’t you want from a poor person, can’t you from him either?” He said, “No, the doctor doesn’t let me eat.” And the person said to those around him, “The Rambam is a great doctor. The Rambam doesn’t let one eat from a seudat hareshut (optional meal), a meal that isn’t a mitzvah.” Ah, okay. Usually there’s a way out, it’s not such a big problem. Okay.

b. One Who Uses the Collateral of a Poor Person

How much is the situation? Yes. The Rambam says further, “and one who uses the collateral of a poor person.” Or someone, similar to the previous one, he borrows things from the poor person, he borrows the vessels, avuto is his… a collateral, right? He took collateral from the poor person, and he doesn’t have permission to use the collateral. He borrows from a poor person. An avot means a collateral. “Lo tavo el beito la’avot avoto” (You shall not enter his house to take his collateral). Avot means a collateral, what do I mean. “Hasheiv tashiv lo et ha’avot” (You shall surely return the collateral to him), it says in the verse.

But what are we talking about here? “Mashkono shel ani.” I’m not clear. Yes, I mean he borrows things from a… instead… avuto shel ani means that he borrowed it for a collateral, but he uses it. And he brings that the halacha is, when one uses it, one may perhaps use it, but one must deduct from the debt.

But he doesn’t do it. Why? Why doesn’t he do it? The Rambam says so, that when a wealthy person borrows and he gives him some golden object, he won’t use it because it’s gold. Or he thinks, he uses just some object, how much it costs, the depreciation, he pays him. But avuto shel ani, what is that usually? An axe, a plow, cheap things. We’ll remain one a seirim, what will happen if I use it? Appearance-wise he should pay. But in practice it becomes yes, with every use it becomes a drop less worth. He’s stealing from the poor person a small theft. Ah, good.

c. “And You Shall Not Follow After Your Heart and After Your Eyes” – One Who Looks at Forbidden Relations

Further, “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem” (and you shall not follow after your heart and after your eyes). Someone who looks at arayot (forbidden relations). Why is this difficult? Because presumably he’s not someone who looks in a manner of I wasn’t intimate with her, and I didn’t touch her, and I didn’t do any kirvah la’arayot (closeness to forbidden relations). Yes? But there’s someone, he doesn’t know that looking itself is a great sin, that the looking itself is a sin. Why? Because it can cause the actual forbidden relation, as it says “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem.”

Novel Idea: The Sin Itself Is a Sin Because It Can Cause

It’s interesting, we see here that even if he wasn’t actually stumbled, the sin itself is a sin that it can cause. The person didn’t know, because that’s the reason at all why he thinks it’s not a sin. Yes, he says “ati beloi ikevei atar,” right? He means… he has… this means that the great sin is because it causes, it goes to the actual forbidden relation.

So, what’s the problem? That eventually he will stumble? Basically, yes. He’ll need to do teshuva then when he stumbles. But one must do teshuva on the fact that all this looking itself is itself a type of sin. One must do teshuva for this before it comes to that.

Explanation of “Great Sin”

When one connects with frivolity, this is usually “achizat kos hadorshan” (grasping the cup of interpretation). The Rambam indeed says “achizat kos hadorshan” because people think it’s a small sin. One must understand, the truth is that all these things are small sins. The Rambam says “great sin.” It’s true, it’s a great sin, but it’s a great sin proportionally. Great in that it brings to forbidden relations. But it’s still a serious thing. But it’s like someone who eats forbidden foods sufficiently etc., dust of theft, dust of etc. That is, the severity is because it’s a small thing. Because it’s a small thing the person thinks it’s not there. And this brings to the severity here regarding teshuva. The Rambam says “great sin,” he says “great” because it brings to the actual deed.

d. One Who Honors Himself Through His Friend’s Disgrace

But the Rambam says further, “one who honors himself through his friend’s disgrace.” And this is interesting, this is something he already brought in “they have no portion in the World to Come.” Someone who honors himself through his friend’s disgrace, he’s not wicked. There’s a wicked person who loves to cause pain to another. He’s not such a wicked person. He simply seeks honor. His way of finding honor is, he’s not as smart as the rabbi or as the Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus. So, he always makes a contrast, he asks the ignoramus or he’s stronger than the boy, than the one chased from school.

When he compares himself to this, the Rambam says, if in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed, it’s not even in your head. It’s not there at all. But what? Rather, rather, the way of his good deeds and his wisdom opposite his friend’s deeds and his wisdom. He compares himself to someone weaker than him. The Daat Zekeinim from the Baalei HaTosafot, love in his friend contempt. He knows the whole time that he’s better than the other, or he compares himself to the other. It’s interesting.

Digression: Criticizing Others

Now, what are people like us who are accustomed the whole time to criticize others, what is more or less that? They also don’t have… this doesn’t make any leniency in the… no, what does teshuva do. But it’s usually when one criticizes another, why is that? Because that way he likes himself much better. He says, how good you are, you want to be proud sometimes. This also comes often from people, I don’t claim humility, understand? But to go around saying, “I’ve already learned two tractates, I know them…” Good, that doesn’t fit. But to criticize the other… okay, compared to the other I’m quite good. Yes, such types of things. It’s a sin of humility. Be proud sometimes, say that you’re better. Okay, it’s humble. Doesn’t fit him. He accepts the leniency of his friend.

I want for the students who don’t know, our Rosh Yeshiva is very humble, and many make themselves away.

e. One Who Suspects the Innocent

The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects… You know the opposite of “hevei mekabel et kol ha’adam b’seiver panim yafot” (receive every person with a pleasant countenance)? What’s lenient and what’s strict? But the teshuva. “Hevei mekabel et kol ha’adam” means that one wants the other to be higher than oneself. One makes the other.

The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects people who haven’t… it’s already… suspecting people of sins, is further the same thing, because if in his heart there is no sin, he won’t think about this one’s deeds, it’s already… suspecting the innocent doesn’t mean he accuses them. In his heart he thinks badly about the other. He’s not now talking with his friends. “Yachshov b’machshavto, shema elu chatu, shema hu zilzel” (he thinks in his thought, perhaps these sinned, perhaps he was contemptuous), he says perhaps.

When he goes around slandering and the other definitely did a sin, people will now go hit or I don’t know what to do, he says, “it could be.” Like one who knows that this one serves, he doesn’t know that… what’s the sin? Why? He already knows the sin. Shema’amid adam kasher b’da’ato k’baal aveirot (he establishes a kosher person in his mind as a sinner). The Rambam says yes, in his mind. Because he thinks about a person who is a good person, that he’s a sinner. This is a sin in thoughts, this is a sin in thoughts, this is he looks down on people.

Novel Idea: Judge Unfavorably Even in Thought

Here it appears that judging unfavorably doesn’t mean… as I think, judging unfavorably means in action, he should treat the other like a normal person. Even in his head, he shouldn’t look down on people, he shouldn’t have love of Israel for the other, even if he’s wise about all these things. He shouldn’t think bad things about a person.

It’s interesting, here it appears that even if he’s a sinner, you shouldn’t think about a person… means judge a person badly without evidence. A person may not think badly about someone without evidence. This makes up revenge and bearing a grudge, how one speaks about people, has everything to do with how one judges them.

Comparison Between Honoring Oneself Through Friend’s Disgrace and Suspecting the Innocent

It’s interesting, honoring oneself through friend’s disgrace and suspecting the innocent is almost the same thing. Honoring oneself through friend’s disgrace means he does it for other people, suspecting the innocent is for himself. He considers himself better than others, because he suspects other people of bad things.

Honoring oneself through friend’s disgrace means even if he’s not even a sinner, he’s a simple chassid, he still lifts himself above the simple ones.

Summary of This Category

And these are the five things where the problem with them is that people don’t grasp that it’s a sin, people don’t grasp that it’s a sin, therefore one doesn’t do teshuva, because one doesn’t hold that it’s a sin.

Five Things – One Who Does Them Cannot Do Complete Teshuva Because They Are Sins That a Person Is Drawn After

Very good. The Rambam says further, “And five things, one who does them cannot do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks he’s not sinning, and he’s found sinning and doesn’t know in order to repent from them, and if they inform him about them he doesn’t listen, or he says perhaps that’s the halacha.”

“And five things,” there are another five things that are also difficult for them to do teshuva, because they’re things that are attractive, they’re addictive, they make one become drawn into them. “And they are light in his eyes,” and it’s hard to separate from them. “Therefore a person must be very careful from them lest he cling to them,” a person must very strongly watch perhaps he became contaminated, he became caught in this. “And these are very bad character traits,” these are very severe traits that catch a person. “And these are,” they become afterwards attachments, they become very sticky things, contagious.

The Five Things

“And these are: tale-bearing,” the idea of carrying and bringing information from one to another, negative information.

“And evil speech,” lashon hara, which we learned that a baal lashon hara has no portion in the World to Come, one shouldn’t start, because from plain lashon hara one becomes a baal lashon hara.

And so on. And a hot-tempered person, a person who is always angry.

And one with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? I don’t know what he means. He says jealousy, desire, imagination, these things. It probably doesn’t mean sinful thoughts, or it probably means evil thoughts between man and his fellow. But all here are between man and his fellow things.

The Fifth Category: Baal Lashon Hara, Hot-Tempered Person, One with Evil Thoughts, and One Who Associates with the Wicked

So why shouldn’t one start? Because from simple lashon hara one becomes a baal lashon hara, one begins to enjoy, and so on. A hot-tempered person, a person who is always angry. One with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? He says jealousy, desire, and such things. He doesn’t say just sinful thoughts, but just evil thoughts between man and his fellow. All these are between man and his fellow things. Jealousy, desire, honor, he thinks very much about his pride or about things.

And one who associates with the wicked, someone who associates with the wicked. Why are these things so bad? But, sheyilmad mima’asav (that he will learn from his deeds), he learns from their deeds, v’yeirashmu b’libo (and they will be engraved in his heart), the deeds of the wicked become engraved in his heart. This is what Solomon says, as Solomon says, “v’ro’eh kesilim yeiroa” (and one who associates with fools will suffer), one who befriends and spends time with fools, with stupid people, yeiroa, becomes bad himself.

The Connection to Hilchot Deot

The Rambam says further, “We have already explained in Hilchos Deos (Laws of Character Traits) things that every person needs to conduct themselves with always.” In Hilchos Deos we have already learned things that a person must always do. Let’s think, all these five things that are the last category that the Rambam brings from the Braisa, from the twenty-four things, all of them are matters from Hilchos Deos. Chillul Hashem (desecration of God’s name) is not only, it’s stated there. Ba’al cheimah (hot-tempered person) is in Chapter 2, the Rambam that stands against anger. Ba’al machshavah ra’ah (one with evil thoughts), whatever it means, it means one of the things that’s stated there. Hamischabeir larashah (one who associates with the wicked), the entire lengthy discussion is there about associating with the wicked.

The Rambam says, you see that I have already spoken about all these things, I have already spoken about all these things, and it can in any case be that he wants to do teshuvah (repentance). And now one understands that the me’akbei hateshuvah (impediments to repentance) are things, such bad character traits that are against teshuvah. But it’s obvious that one must have good character traits.

End of Law 4: All These Things Do Not Prevent Repentance

The Rambam says further, “All these things and similar ones,” all these twenty-four things, “even though they impede repentance,” even though it makes the teshuvah difficult or take longer, “they do not prevent repentance, rather if a person does teshuvah from them, behold he is a ba’al teshuvah (penitent),” if he does indeed do teshuvah, he becomes a ba’al teshuvah.

We had here only a ba’al cheimah, he becomes from a ba’al cheimah he becomes a ba’al teshuvah. A teshuvah person, yes. “And he has a portion in the World to Come,” he does indeed have a portion in the World to Come, and the reason why it was calculated this way here is precisely so that one should know that one should work on it, one should focus on it so that one should indeed do teshuvah even though it is difficult.

Yes, good. Okay. Perhaps monei’in (prevent) means like we learned earlier in the beginning, let’s not think that monei’in means that the Almighty does not accept in repentance those who do this. Monei’in means, He makes it clear that it is more difficult, but why should one do teshuvah from it? That is indeed the work.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תשובה פרק ד – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות תשובה פרק ד׳

כללי איבערבליק און הקדמה צום פרק

מהלך פון הלכות תשובה – צען פרקים

דער רמב”ם זאגט אין זיין הקדמה: „הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. די צען פרקים צעטיילן זיך:

פרקים א-ד: הלכות תשובה גופא – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.

פרקים ה-י: עיקרי אמונה וואס זענען פארבונדן מיט תשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.

פרק ד׳ איז דער „אחרון” פון דעם תשובה-חלק – ס׳איז די לעצטע, קלענסטע מדרגה פון תשובה-הלכות, וואס באהאנדלט זאכן וואס מ׳ווערט „סטאק” אין זיינע עבירות.

חזרה אויף פריערדיגע פרקים – רעלעוואנט צו פרק ד׳

אין פרק ג׳ האט דער רמב”ם באהאנדלט מענטשן וואס חז”ל זאגן אויף זיי „אין להם חלק לעולם הבא”, מיט צוויי קאטעגאריעס:

1. מענטשן וואס ממש האבן נישט קיין חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – פאר זיי איז תשובה כמעט אוממעגליך.

2. מענטשן וואס חז”ל נוצן דעם לשון „אין להם חלק לעולם הבא” כדי ארויסצוברענגען די חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אבער ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה.

פרק ד׳ גייט ווייטער צו נאך א נידריגערע מדרגה – דברים המעכבים את התשובה – זאכן וואס דער מענטש מיינט ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער אין אמת׳ן זענען זיי זייער שווער.

דער באגריף „הרגיל בהם” – חידוש פון דעם רמב”ם (פרק ג׳, רעלעוואנט צו פרק ד׳)

דער רמב”ם האט צוגעלייגט אויף די זאכן וואס „אין להם חלק לעולם הבא” דעם תנאי: „הרגיל בהם” – נישט איינער וואס טוט עס איינמאל, נאר איינער וואס איז רגיל אין דעם. דאס איז א תנאי וואס דער רמב”ם לייגט צו, וואס איז נישט מפורש אין דער גמרא. דער פשט איז: דורך רגילות ווערט דער מענטש א „שלעכטער מענטש” – ער באקומט א שלעכטע מידה (ווי דער רמב”ם לערנט אין הלכות דעות וועגן רגילות).

חילוק צווישן „רגילות” און „יד רמה”:

יד רמה איז א חוצפה, א מרידה במלכות – דאס קען זיין אפילו איינמאל, ווען איינער טוט עס מיט חוצפה.

רגילות איז אן אנדער פראבלעם: דער מענטש „שניידט אויס” די עבירה פון זיין באוואוסטזיין, ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט דעם – „נעשה לו כהיתר”. ער ווערט סטאק, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין (ווי „עבר ושנה בה”). „נעשה לו כהיתר” קען מיינען א שטיקל כפירה (ער האלט ס׳איז מותר), אדער בלויז אז ער איז סטאק און קען זיך נישט אפרייסן.

דוגמא: ביי לשון הרע זאגט דער רמב”ם „בעל לשון הרע” – נישט איינער וואס רעדט אמאל לשון הרע, נאר א „לשון הרע׳ניק”. אין הלכות דעות מאכט דער רמב”ם אויך דעם חילוק צווישן „זאגן לשון הרע” און „קובע עצמו לספר לשון הרע”.

כללי׳דיגער מהלך פון פרק ד׳

די דברים המעכבים את התשובה זענען זאכן וואס דער מענטש ווערט „אזא סארט מענטש” – ער ווערט סטאק אין זיינע עבירות. דאס פאסט מיט דעם כללי׳דיגן מהלך פון הלכות תשובה: דער רמב”ם רוקט זיך צוביסלעך פון „מ׳דארף תשובה טון אויף עבירות” צו „מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש”. דאס ווערט באשטעטיגט דערפון וואס אין סוף פרק ד׳ צייכנט דער רמב”ם אן ח׳ דעות (שמונה דעות) וואס מ׳זאל זיך פירן מיט זיי – תשובה איז נישט בלויז אויפהערן טון א מעשה, נאר ווערן אן אנדער מענטש.

הלכה א׳ – „עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה”

רמב”ם: „עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”

פשט

פיר און צוואנציק זאכן האלטן אויף / מאכן שווער די תשובה.

חידושים און ביאורים

1) וואס מיינט „מעכב”?

צוויי מהלכים ווערן דיסקוטירט:

מעכב = אויפהאלטן: ס׳דויערט לענגער, ס׳איז שווערער, אבער מ׳קען נאך תשובה טון. דאס איז נישט „מונע” (פארמיידן לגמרי).

מעכב = תנאי (ווי ביי א קרבן, וואו א מעכב מיינט אז אן דעם איז ס׳נישט גילטיג): אפשר מיינט עס אז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה, העלפט ס׳נישט.

מסקנא: דער רמב”ם פארשטייט „מעכב” ווי אויפהאלטן – ס׳מאכט אז תשובה זאל דויערן לענגער און זיין שווערער, נישט אז ס׳איז אוממעגליך. דאס ווערט באשטעטיגט אין סוף הלכה ד׳ וואו דער רמב”ם זאגט מפורש: „אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”

2) אויף וועלכע תשובה רעדט מען?

דא רעדט מען פון תשובה כללית – ווערן א בעסערער מענטש, נישט בלויז אויפהערן מיט איין ספעציפישע זאך. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען חלק׳ן: (א) אויפהערן טון א געוויסע עבירה, (ב) א ברייטערע תשובה – ווערן אן עובד ה׳.

3) מקור פון די ליסט – רי”ף אין מסכת יומא

דער כסף משנה און אנדערע זוכן דעם מקור פון די כ”ד דברים. דער רי”ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, אבער מ׳האט נישט געטראפן א קלארע ברייתא אדער גמרא וואס איז דער מקור. מ׳האט געמיינט ס׳איז א ברייתא, אבער דער רמב”ם אליין אין א תשובה שרייבט אז ער ווייסט נישט צי דער רי”ף האט עס אליינס צוזאמגעשטעלט אדער נישט. דער רמב”ם זאגט: א חלק פון די זאכן שטייען מפורש אין משנה און תלמוד, און אנדערע קען מען לערנען „בביאור יוצא” – בקל וחומר פון וואס שטייט.

4) דער רמב”ם׳ס אייגענע ארבעט – קאטעגאריזירונג

דער רמב”ם האט נישט סתם איבערגעדרוקט דעם רי”ף׳ס ליסט. ער האט:

– מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך

– מסביר געווען פארוואס ס׳איז „כאילו מעכבות התשובה”

געמאכט אייגענע קאטעגאריעס (פיר אזעלכע, פינף אזעלכע, א.א.וו.) – דאס שטייט נישט ביים רי”ף, דאס איז דעם רמב”ם׳ס חידוש.

דאס ווערט פארגליכן מיט הלכות תלמוד תורה, וואו דער רמב”ם האט אויך גענומען א ליסט פון כ”ד דברים (כ”ד זאכן וואס מ׳איז חייב נידוי) פון חז”ל, אבער דארט איז דער נאמבער כ”ד אליין פון חז”ל. דא איז דער נאמבער כ”ד פון דעם רי”ף, אבער די אינערליכע קאטעגאריעס זענען דעם רמב”ם׳ס אייגענע.

ערשטע קאטעגאריע: „ארבעה מהן עון גדול” (הלכה ב-ג)

רמב”ם: „ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”

פשט

פיר פון די כ”ד זענען גרויסע עבירות, און דער אייבערשטער העלפט דעם מענטש נישט תשובה צו טון, צוליב דער גרויסקייט פון זיין חטא.

חידושים און ביאורים

1) וואס מיינט „אין הקב”ה מספיק בידו”?

געווענליך, ווען איינער וויל תשובה טון, באקומט ער סייעתא דשמיא – „הבא לטהר מסייעין אותו”. דער אייבערשטער גיט גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה. אויף די פיר חטאים באקומט דער מענטש נישט די הילף – ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה אליין. „מספיק בידו” מיינט נישט אז ס׳איז אוממעגליך – דער אייבערשטער לאזט אים נישט נישט תשובה טון – ער באקומט בלויז נישט קיין הילף. ער קען נאך תשובה טון, אבער ער דארף שווערער ארבעטן.

סייעתא דשמיא צו תשובה איז „מסוגל פאר תשובה” – דער אייבערשטער גיט מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר אין ימים נוראים. אויף די חטאים קומט דאס נישט.

א) המחטיא את הרבים

רמב”ם: „המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”

פשט: איינער וואס מאכט א רבים זינדיגן, אדער איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טאן א מצוה.

חידושים:

חילוק צווישן “מחטיא את הרבים” אין פרק ג’ און דא: אין פרק ג׳ (ביי “אין להם חלק לעולם הבא”) איז עס מסתמא א שווערערע פאל — איינער וואס שטעלט זיך אויף „ביד רמה” אנטקעגן כלל ישראל און די תורה. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם — למשל, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען און די גאנצע שול דאוונט דערפאר נישט גוט. דאס איז אויך „מחטיא את הרבים” אבער אויף א קלענערע מדרגה.

“מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — וואס הייסט דאס פראקטיש? עס קען אויך מיינען: א באנטש אידן ווילן דאוונען בכוונה און ער שטערט זייער כוונה; אדער מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל און ער שטעלט זיך נישט צו צו דער פראיעקט. ער מאכט נישט קיינעם טאן אן עבירה, אבער ער שטעלט זיך נישט צו צו דער מצוה-פראיעקט.

מדה כנגד מדה: דער מחטיא את הרבים איז דער אפאזיט פון א מחזיר בתשובה — ער איז א „מחזיר בשאלה.” ממילא איז עס מדה כנגד מדה אז „אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”

ב) המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה

רמב”ם: „המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”

פשט: אפילו פאר איין יחיד — ער מאכט אים פון א גוטן מענטש צו א שלעכטן מענטש.

חידושים:

חילוק צווישן רבים און יחיד: ביי רבים איז אפילו א קלענערע חטא גענוג (מעכב מצוה, שטערט דאוונען). ביי א יחיד דארף עס זיין א פיל הארבערע זאך — ער מאכט אים ממש קאליע, פון דרך טובה צו דרך רעה. נישט בלויז איין עבירה, נאר ער פארדארבט דעם גאנצן מענטש.

“כגון מסית ומדיח” — נישט דוקא עבודה זרה: דא מיינט ער איינער וואס איז „ענליך” צו א מסית — ער איז א שלעכטע חבר וואס מאכט א גוטן בחור ווערן א שלעכטן בחור. מסית לעבודה זרה (וואס איז שוין באהאנדלט געווארן אלס נאך שווערער — קיין תשובה אדער כפרה) איז א העכערע מדרגה.

מקור פון תוספתא נדרים: דער רמב”ם ברענגט א קל וחומר פון נכסים פון עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט — וואס דאס איז דוקא פארבונדן מיט מסית ומדיח.

ג) הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו

רמב”ם: „הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”

פשט: א טאטע וואס זעט זיין קינד גייט אין א שלעכטע ריכטונג און האלט אים נישט צוריק — ווייל דאס קינד איז אין זיין רשות, איז עס כאילו ער האט אים מחטיא געווען.

חידושים:

“תרבות רעה” — פירוש: „תרבות” איז ווי „ריבוי” — ער וואקסט אויף אין שלעכטס, ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן. נישט אז דער טאטע מאכט אים אקטיוו שלעכט, נאר ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין שלעכט מאכן.

“בנו ברשותו” — דער שליסל: דוקא ווייל דאס קינד איז אין דיין רשות, האסטו די אחריות. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די זעלבע אחריות. אבער — אויב דער זון איז שוין „אויס רשותו” (ער איז שוין גרויס גענוג), דאן קאונט עס שוין נישט. דער רמב”ם ברענגט די גמרא אז „המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”

פראקטישע מוסר: אסאך מאל כאפן מענטשן נישט אז זייערע קינדער זענען נאך „ברשותם” — אז דער טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט שלעכטע חברים. מ’זאגט „ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים” — אבער אויב דו קענסט מוחה זיין, ביסטו מחויב.

ד) בכלל זה — כל שאפשר בידו למחות

רמב”ם: „בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”

פשט: יעדער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און קען זיי מוחה זיין, און ער טוט עס נישט — גייט אריין אין דער זעלבער גדר.

חידוש: דורך דעם פארשטייט מען בעסער דעם יסוד פון „מעכב תשובה” — עס גייט נישט בלויז אויף דיין אייגן קינד, נאר אויף יעדן מענטש וואס איז אין דיין השפעה.

כללי’ע הסבר — פארוואס זענען די ערשטע דריי זאכן „מעכב תשובה”?

פשוט’ער טעם: אפילו אויב דו טוסט תשובה, האט זיך יענער מענטש נאך נישט תשובה געטון. דיין תשובה איז נישט בשלימות ווי לאנג יענער איז נאך אין חטא. דער וועג צו תשובה איז: גיי און זיי מחזיר בתשובה דעם רבים, דעם יחיד, דיין זון. אבער ווי לאנג דו טוסט דאס נישט — פעלט א גרויסע תנאי אין דיין תשובה.

חילוק צווישן „שווער” און „אוממעגליך”: שפעטער וועט דער רמב”ם האבן א קאטעגאריע פון זאכן וואס זענען שווער ווייל ס’איז אסאך מענטשן (אבער מ’קען עס ערלעדיגן). דא איז עס א טיפערע מעכב — ביי „מדרך טובה לדרך רעה” אדער „תרבות רעה” איז עס ממש א נס צו קענען צוריקדרייען א מענטש. ס’איז נישט בלויז שווער צו געפינען אסאך מענטשן, נאר דער עצם פראצעס פון מחזיר בתשובה זיין א פארדארבענעם מענטש איז כמעט אוממעגליך.

„אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — וואס מיינט דאס? נישט בלויז אז ס’איז שווער צו פיקסן דעם ספעציפישן חטא. דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי — ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, אבער ער באקומט נישט קיין התעוררות. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער מחטיא את הרבים באקומט נישט.

ד) האומר אחטא ואשוב, אחטא ויום הכיפורים מכפר

רמב”ם: „האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”

פשט: איינער וואס נוצט תשובה אדער יום כיפור אלס א מאטיוואציע צו זינדיגן — ער טראכט „לאמיך זינדיגן, איך קען נאכדעם תשובה טון” — ביי אים איז תשובה נישט ערנסט.

חידושים:

פארוואס ס’איז מעכב: ביי דעם מענטש איז תשובה א „דזשאוק” — ער זינדיגט מיט דער תשובה. זיין תשובה איז נישט ערנסט ווייל ער פלאנט שוין ווידער צו זינדיגן. דער אייבערשטער נעמט נישט ערנסט אזא תשובה.

רמב”ם’ס לשון: דער רמב”ם זאגט: „לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” דאס מיינט: דער אייבערשטער איז נישט סתם מוחל אין יום כיפור — דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור זאל מען האבן ישוב הדעת און קענען תשובה טון. ביי דעם מענטש וועט דער אייבערשטער נישט העלפן — פונקט יום כיפור וועט ער האבן א צרה, ער וועט נישט האבן קיין ישוב הדעת, ער וועט נישט באקומען קיין התעוררות.

חילוק מיט’ן גמרא אין יומא: די גמרא אין יומא זאגט „אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — צוויי מאל — און דער טעם איז „עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין גמרא איז דער פשט אז ער האט שוין צוויי מאל געזינדיגט, דאן ווערט עס שווער. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פשט — ער לערנט אז שוין איין מאל „אחטא ואשוב” איז גענוג — דער עצם פלאן צו זינדיגן אויף סמך פון תשובה איז מעכב.

וואס איז „עכטע אחטא ואשוב”? „עכטע אחטא ואשוב” מיינט: ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון — דאס הייסט, די תשובה איז דער סיבה פארוואס ער זינדיגט. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי איינער וואס טוט תשובה און פאלט צוריק — דאס איז א שוואכקייט, אבער נישט „אחטא ואשוב.” ביי „אחטא ואשוב” איז די תשובה אליין דער כלי צום חטא.

חילוק צווישן „מבזה דעם חטא” און „מכיר זיינע מוגבלות”: איינער וואס זאגט „אשובה ואחטא” (תשובה ערשט, דאן חטא) איז דווקא מכיר אין זיינע מוגבלות — ער ווייסט אז ער איז א מענטש וואס פאלט שנעל. דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי מבזה זיין דעם חטא. דער וואס איז מבזה דעם חטא — דער אייבערשטער זאגט „איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” אבער דער וואס איז מכיר זיינע שוואכקייטן איז אין אן אנדער קאטעגאריע.

צווייטע קאטעגאריע: „חמשה דברים שהעושה אותן… נועלין דרכי התשובה בפניו” (הלכה ד)

רמב”ם: „חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”

פשט

דאס זענען נישט גרויסע עבירות אליין, נאר זאכן וואס פארשפארן די טיר פון תשובה — זיי מאכן אז עס וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ווי א שווערע טיר וואס מען דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן.

א) הפורש מן הצבור

רמב”ם: „הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”

פשט: איינער וואס שיידט זיך אפ פון דער ציבור. ווען דער ציבור טוט תשובה — ביי אן עצרת תשובה, ביי דברי כיבושין, ביי סליחה וכפרה — איז ער נישט דארטן, און ער קען נישט זוכה זיין צו די זכויות פון דער ציבור.

חידושים:

1. דאס מיינט נישט נאר אן עקסטרעמער פורש ווי א מומר אדער רשע (ווי מען האט געלערנט אין אן אנדער חלק). אפילו איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר — דאס איז אויך בכלל „פורש מן הצבור” אין דעם קאנטעקסט.

2. „ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — דו ביסט נישט זוכה אין די זכויות וואס דער ציבור טוט. ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן (אין דער רעסטאראנט וואו אלע זענען פארזאמלט), אבער ביי תשובה ביסטו נישט דארטן?

3. אפילו „שטיבל אידן” אדער פרומע גרופעס וואס האלטן זיך אינדיווידועלס — זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם. ווייל דער עולם מאכט אמאל א סורות (תקנות), און דו ביסט נישט דערביי. יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות הציבור.

4. פראקטישע מסקנא: דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה האט א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע אפארטוניטיס פון תשובה. דער וואס גייט נאר יום כיפור אין שול פארלירט רוב אפארטוניטיס.

5. אבער פארקערט אויך: עס קען זיין איינער וואס איז „צו פיל ציבור” — ער גייט נאר צו זיין דערביי, אבער ער טוט קיינמאל נישט אליין תשובה. ער איז שוין אן „עכטער בושה.”

ב) החולק על דברי חכמים

רמב”ם: „והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”

פשט: איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים. זיין מחלוקת גורם אז ער גייט אוועק פון זיי, און ער וועט נישט וויסן די דרכי התשובה.

חידושים:

1. „חולק” מיינט נישט אז ער דינגט זיך אדער שלאגט זיך. עס מיינט ווי „חולק על רשותו של רבו” — ער מאכט אן אייגענע ישיבה, אן אייגענע דרך. יעדע מאל דער רב זאגט דברי כיבושין, דער מגיד זאגט דברי התעוררות — ער מאכט אים אוועק, ער מאכט מחלוקת, ער גייט אוועק.

2. דער חילוק צווישן „פורש מן הצבור” און „חולק על דברי חכמים”: ביידע זענען ענליך, אבער „פורש מן הצבור” איז אפגעשיידט פון דער ציבור, און „חולק על דברי חכמים” איז ספעציפיש אפגעשיידט פון די חכמים. אין זיין אייגענע ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט.

ג) המבזה את המועדות

רמב”ם: „המבזה את המועדות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”

פשט: איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און נעמט זיי נישט ערנסט. ער איז אפשר אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער זיי זענען נישט חשוב ביי אים. ווען מען איז מבזה א מצוה, לויפט מען נאך דעם חטא און מען לאזט עס נישט, און דעריבער קען מען נישט תשובה טון.

חידושים:

1. דער חילוק צווישן איינער וואס פאלט דורך און איינער וואס איז מבזה: איינער וואס ווייסט אז תפילין איז הייליג, ער קען אלע מעלות, אבער ער פאלט אמאל דורך — ער וועט תשובה טון און צוריק אנהייבן. אבער איינער וואס זאגט „ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין” — ער האט מבזה געווען די מצוה, און ער פארשפארט פאר זיך אליין די דרכי התשובה.

2. א מענטש טוט נאר תשובה אויף זאכן וואס ער געדענקט יא אז ס’איז חשוב. די זאכן וואס ער האט שוין אפגעשפעט פון זיי — אויף דעם גייט ער נישט תשובה טון.

3. ספעציעלער חידוש וועגן מצוות וואס זייער סגולה איז תשובה: מצוות ווי תקיעת שופר, וואס דער רמב”ם האט פריער געלערנט אז זיין סגולה איז צו מעורר זיין תשובה — אויב איינער זאגט „שופר? ס’איז נאר א מנהג, נישט אזוי וויכטיג” — וועט ער נישט זוכה זיין נישט נאר אין די מצוה אליין, נאר אויך אין דעם וואס די מצוה טוט (מעורר תשובה).

4. אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף אלע מצוות וואס ער איז מזלזל גייט ער נישט תשובה טון. ער וועט קומען אין שול און געדענקען אז אמונה בה’ איז וויכטיג, אבער די מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי — אויף יענע גייט ער נישט תשובה טון. זיין תשובה וועט נישט זיין בשלימות. דאס שטימט מיט דעם יסוד אז תשובה מיינט נישט נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר „מטהר פון חטאים” — ווערן א בעסערע מענטש.

ד) המבזה רבותיו

רמב”ם: „המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”

פשט: איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. דאס גורם אז די רבי’ס — וואס זענען אויך מענטשן — וועלן אים נישט מקרב זיין, נישט מעורר זיין, אוועקשטופן אים. ווי עס איז געשען מיט יהושע (בן פרחיה) און גחזי, וואס האבן געהאט גרויסע רבי’ס אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.

חידושים:

1. די רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים — „זיי זענען יומען ביאינגס.” ווען א תלמיד קומט נישט מיט דרך ארץ, וועלן די רבי’ס אים אוועקשטופן — נישט ווייל זיי זענען שלעכט, נאר ווייל אזוי ארבעט עס.

2. דער רמב”ם בלעימט נישט נאר די רבי’ס. די גמרא (סוטה מז.) זאגט „לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — די גמרא בלעימט די רבי’ס אז זיי האבן נישט מקרב געווען. אבער דער רמב”ם זאגט אז דער תלמיד האט זיך אויך צו בלעימען, ווייל ער האט אנגעהויבן מיט מבזה זיין דעם רבי.

3. עס קען זיין מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע און גחזי, אבער ווייל זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי געקענט מחזיר בתשובה זיין. אבער איינמאל מען איז מבזה די רבי’ס — אפילו מיט נאר א קלייניגקייט — האט מען נישט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.

4. הלכה למעשה: עס קומט אויס וויפיל מען דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.

ה) השונא את התוכחה

רמב”ם: „שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”

פשט: איינער וואס האט פיינט ווען מען מוסר’ט אים. ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים ווייזן אויף זיינע שוואכקייטן. תוכחה גורמת לתשובה — ווען מען איז מודיע א מענטש וועגן זיינע עבירות און מען פארשעמט אים, גורם עס תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, קען ער נישט תשובה טון.

חידושים:

1. דער רמב”ם זאגט נישט אז מען דארף ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מען פארשעמט דיך, מען דערמאנט דיינע חסרונות. פארוואס דארף מען עס נישט האסן? ווייל עס דערמאנט דיינע חסרונות און דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן.

2. ראיות פון תורה אז תוכחה גורמת תשובה: דער רמב”ם ברענגט פסוקים:

– „זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”

– „ממרים הייתם עם ה’”

– „ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”

– „עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוסר’ט די אידן

– ישעיהו: „הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”

– ישעיהו: „ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און אידן נישט

– „וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות און עזות

– „קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — דער אויבערשטער באפעלט ישעיהו ער זאל שרייען אויס פאר אידן זייערע חטאים

3. א קשיא און תירוץ: אויב רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה, פארוואס האלט די תורה אליין אין איין מחייב זיין צו „האקן” אויף די אידן? תירוץ: די תורה אליין — וואס אידן האבן ליב — ווייזט דורך איר אייגענע תוכחה אז דאס איז נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. די תורה’ס תוכחה איז א מודעל פאר ווי תוכחה דארף ארבעטן.

חיוב תוכחה — דער מוכיח

רמב”ם: „לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”

פשט: אין יעדער קהילה דארף מען אויפשטעלן א חכם גדול, א זקן, א ירא שמים פון יוגנט אן, וואס איז באליבט ביי די מענטשן, ער זאל מוכיח זיין דעם ציבור און זיי מחזיר בתשובה זיין.

חידושים:

– דער מוכיח דארף זיין „אהוב להם” — באליבט ביי די מענטשן. דאס איז א תנאי אין דער תוכחה.

„וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — דער וואס האט פיינט תוכחות, קומט נישט צו שיעורים, הערט נישט דברי תורה, בלייבט ביי זיינע חטאים ווייל אין זיינע אויגן זענען זיי גוט. ער רעדט זיך איין אז קיינער ווייסט בעסער פון אים.

אלע פינף זאכן פון דער צווייטער קאטעגאריע זענען בעצם פארבונדן מיט גאוה — יעדער איינער נעמט זיינע מצוות ערנסט אבער מאכט אוועק וואס ער וויל נישט הערן.

– [דיגרעסיע:] אמאל איז געווען א ספעציעלע פאזיציע פון א „מגיד” אדער „מוכיח” אין שטאט. היינט צו טאגס איז דאס כמעט נישטא. ווערט ציטירט די גמרא: „אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור און קען מוכיח זיין. ווערט דערמאנט א מעשה פון דעם ווילנער גאון און דעם צאנזער רב וואס האבן געזוכט איינער זאל זיי מוסר זאגן. דער פאינט: פאר איינער אין א פאזיציע פון מאכט איז עס זייער שווער צו טרעפן א מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט מ’דארף אויך אים מוסר זאגן.

דריטע קאטעגאריע: „חמשה דברים… אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה” — עבירות שבין אדם לחבירו (הלכה ה)

רמב”ם: „ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”

פשט

נאך א גרופע פון פינף זאכן — דא איז דער פראבלעם אז עס זענען עבירות שבין אדם לחבירו, אבער מ’ווייסט נישט ווער דער חבר איז, אזוי אז מ’קען אים נישט איבערבעטן. מ’קען טון תשובה, אבער נישט תשובה גמורה.

חידושים (כללי)

ביי אלע עבירות שבין אדם לחבירו איז שווער, ווייל מ’ווייסט נישט זיכער אז יענער וועט מוחל זיין (מ’קען אפילו גיין צום קבר). אבער דא איז גאר שווער — מ’קען נישט אפילו דעם מינימום טון פון איבערבעטן, ווייל מ’ווייסט נישט ווער דער ניזק איז. ביי א רעגולערע עבירה שבין אדם לחבירו, אפילו אויב יענער איז נישט מוחל, האט מען כאטש געטון זיין השתדלות. דא פעלט אפילו דאס.

א) המקלל את הרבים

רמב”ם: „המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”

חידושים:

– ווען מ’שעלט א ספעציפישן מענטש, קען מען אים גיין איבערבעטן. אבער ווען מ’שעלט א גאנצע גרופע (רבים), קען מען נישט יעדן איינציגן איבערבעטן.

חידוש (בדרך צחות): אויב מ’שעלט, זאל מען כאטש שעלטן א ספעציפישן מענטש, כדי מ’זאל קענען תשובה טון! דאס ווייזט אז גענעראלע שעלטערייען זענען אין א געוויסן זין ערגער — און אויך „cowardly” — ווייל מ’נעמט נישט אחריות פאר א ספעציפישן מענטש.

ב) החולק עם הגנב

רמב”ם: „החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”

חידושים:

– דער חולק עם הגנב איז נישט אליין דער גנב, נאר דער וואס קויפט פון אים, וואשט זיין געלט, טיילט זיך מיט אים — ער איז דער „לאנדרי” פאר’ן גנב.

צוויי טעמים פארוואס תשובה איז שווער: (א) פראקטיש — ער ווייסט נישט פון וועמען די גניבה איז, ווייל דער גנב גנב’עט פון פילע מענטשן. דער גנב אליין האט מסתמא א ליסט פון זיינע קרבנות, אבער דער חולק ווייסט גארנישט. (ב) מחטיא את הרבים — ער איז מחזק יד הגנב, ער העלפט דעם גנב ווייטער צו זינדיגן.

חידוש: דא זעט מען אז „מחטיא” מיינט נישט נאר ווען מ’מאכט איינעם זינדיגן, נאר אויך ווען מ’העלפט אים אין זיין זינדיגן. דער גנב איז שוין אן עקזיסטירנדער גנב — דער חולק מאכט אים נישט צום גנב, נאר ער איז מחזק זיין האנט.

– ס’איז דא אן איסור פון „לפני עוור” — א יסוד אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך. אין א געוויסן וועג איז דאס ערגער ווי גנבה אליין, ווייל מ’קען נישט תשובה טון.

ג) המוצא אבידה ואינו מכריז

רמב”ם: „המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”

חידושים:

– סך הכל איז עס א מצוות עשה (און לא תעשה) פון השבת אבידה, אבער פראקטיש איז תשובה שווער ווייל נאך א צייט ווייסט מען נישט מער פאר וועמען צוריקצוגעבן.

פראקטישער עצה: דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט דער בעל אבידה קומען. צען יאר שפעטער וועט מען שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.

ד) הגוזל עניים יתומים ואלמנות

רמב”ם: „הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”

חידושים:

– דער רמב”ם באשרייבט עניים, יתומים, ואלמנות אלס „גלמודים” — עלנטע, אומגליקליכע מענטשן אן אדרעס, אן פרסום, אן שטאביליטעט. זיי וואנדערן פ

ון שטאט צו שטאט, קיינער קען זיי נישט. דערפאר קען דער גזלן נישט וויסן פון וועמען ער האט גע’גנב’עט.

חידוש: ביי א רעגולערן בעל הבית אין שול מיט אן אדרעס ווייסט מען וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים יתומים ואלמנות — אויסער וואס ס’איז דא עקסטערע חומרא ווייל ס’זענען ספעציעלע מצוות (לא תענון כל אלמנה ויתום), איז אויך פראקטיש אוממעגליך צו טרעפן זיי.

– [דיגרעסיע:] דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן — עניים יתומים ואלמנות זענען געווען וואנדערנדע מענטשן אן סטאביליטעט. אבער אויך היינט קען דאס זיין — אן אלמנה וואס כאפט זיך אן צו פארשידענע מענטשן, א יתום וואס ענדיגט אויף דער גאס.

ה) המקבל שוחד להטות דין

רמב”ם: „המקבל שוחד להטות דין.”

חידושים:

דער עיקר חידוש: נישט נאר איז שוחד אן איסור, נאר תשובה איז כמעט אוממעגליך. פארוואס? ווייל „שוחד יעוור עיני חכמים” — איינמאל ער האט גענומען שוחד, האט ער פארלוירן די קלארע טראכט. ער ווייסט בכלל נישט מער וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין. ער רעדט זיך איין אז ער ווייסט דעם אמת, אבער ער קען נישט מער אביעקטיוו טראכטן.

חידוש (העמקה): ס’קען גראדע זיין אז דער וואס האט געגעבן שוחד איז טיילווייז גערעכט געווען. אבער נאך שוחד קען מען נישט מער אויסרעכענען וויפיל פראצענט פון דעם פסק איז געווען אמת און וויפיל איז געווען פארדרייט דורך דעם שוחד. ער איז „מהפך בזכותו” — ער דרייט אלעס צו יענעמס גונסט, אבער ווייסט נישט וויפיל איז לעגיטים. דאס מאכט תשובה פראקטיש אוממעגליך — ער קען נישט צוריקדרייען דעם פסק ווייל ער ווייסט נישט וואס דער ריכטיגער פסק וואלט געווען.

– [דיגרעסיע:] דאס פראבלעם פון שוחד עקזיסטירט אויך אין ברייטערע קאנטעקסטן — א ראש ישיבה וואס נעמט אריין געלט פון רייכע תורמים און איז נישט יושר’דיג צווישן בחורים, דאס איז אויך א פארם פון שוחד/נגיעה. ער וועט שוין בכלל נישט געדענקען אז ער איז נישט יושר’דיג געווען.

כללי’ער חידוש וועגן שוחד: ביי שוחד איז דא א דאפעלטע פראבלעם — דער וואס נעמט שוחד האט א גרויסע עבירה, אבער דער וואס גיט שוחד איז אויך עובר: (א) איסור צו געבן שוחד, (ב) „שמחזק ידו” — ער העלפט דעם שוחד-נעמער זינדיגן, (ג) „מחטיא” — ער מאכט יענעם זינדיגן. דער רמב”ם’ס כלל: יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א „מחטיא” — דאס איז אן עבירה פאר זיך. אבער ס’זעט אויס אז דער „מחטיא” אספעקט לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף (צוגאב).

פערטע קאטעגאריע: „חמשה דברים… שהעושה אותן מדמה בנפשו שאין זה חטא” (הלכה ד, המשך)

רמב”ם: „דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”

פשט

דאס זענען עבירות וואס מענטשן האלטן פאר קלייניגקייטן און דערפאר טוען זיי נישט תשובה. דער פראבלעם מיט אלע פינף זאכן איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, ממילא טוט מען נישט תשובה.

א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה

חידושים:

– איינער וואס עסט ביי אן עני וואס האט אים איינגעלאדן אבער האט באמת נישט גענוג. דאס איז בעצם אן ענין פון גזל — ווייל דער בעל הבית האט אים נישט באמת מקנה געווען דאס עסן, נאר ער האט עס געזאגט „בלית ברירה” (אויס הכרח), און דער מענטש „מדמה שלא חטא.”

– [דיגרעסיע:] צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס פון דעם — ווען אן עני האט זיי איינגעלאדן, האבן זיי געזאגט „דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן”, און מ’האט געזאגט אז „דער רמב”ם (אלס דאקטאר) לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות.”

ב) המשתמש בעבוטו של עני

חידושים:

– „עבוט” מיינט משכון, ווי דער פסוק „השב תשיב לו את העבוט.” ווען א רייכער גיט א גאלדענע זאך אלס משכון, וועט מען עס נישט נוצן אדער מען וועט צאלן פאר דעם פחת. אבער ביי אן עני’ס משכון — א קורדום, א מחרישה, ביליגע כלים — טראכט דער מענטש „וואס וועט שוין געשען?” אבער מיט יעדע נוצן ווערט עס א ביסל ווייניגער ווערט, און ער איז גוזל א קליינע גזילה פון דעם עני.

ג) „ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” — קוקן אויף עריות

חידושים:

– דער מענטש מיינט אז ער האט נישט געזינדיגט ווייל ער האט נישט בועל געווען, נישט געטאטשט, נישט געטון קיין קריבה לעריות. אבער ער ווייסט נישט אז „ראיית העיניים עוון גדול” — דאס קוקן אליין איז אן עוון, „שגורמת לגופו של ערוה.”

וויכטיגער חידוש: דער רמב”ם זאגט „עוון גדול” — אבער „גדול” מיינט דא „לפי ערך” — גדול ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה. ס’איז אזוי ווי אבק גזל, אבק לשון הרע — די חומרא איז דוקא ווייל ס’איז א קלייניגקייט, און ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישטא, און דאס ברענגט צו דער חומרא לגבי תשובה. אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, דארף ער תשובה טון אויף דאס קוקן אליין, פאר עס קומט אן צו דעם מעשה.

ד) המתכבד בקלון חבירו

חידושים:

– דער רמב”ם האט דאס שוין געברענגט ביי „אין להם חלק לעולם הבא.” דער חידוש דא: ער איז נישט א רשע וואס האט ליב מצער צו זיין יענעם. ער זוכט פשוט כבוד. זיין מעטאד איז — ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי דער עם הארץ, סאו ער מאכט אייביג א קאנטראסט — ער פרעגט דעם עם הארץ, ער איז שטערקער ווי דעם שוואכערן. ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא ווייל ער טוט נישט אקטיוו שלעכטס — „בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — ער פילט גארנישט. נאר ער קאמפערט „מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”

– [דיגרעסיע:] דאס איז פארבונדן מיט דער מנהג פון קריטיקירן אנדערע — ווען מ’קריטיקירט א צווייטן, איז דאס אפט ווייל „אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער.” ס’איז א חטא פון ענוה — אנשטאט זיין גאוה און זאגן „איך בין בעסער”, קריטיקירט ער יענעם.

ה) החושד בכשרים

חידושים:

– דאס מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי בפירוש — „בדעתו” — ער טראכט אין זיין הארצן שלעכטס אויף יענעם. „יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” ער זאגט „ס’קען זיין.” די עבירה איז: „שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות” — ער שטעלט א גוטן מענטש אין זיין קאפ ווי א בעל עבירה. דאס איז א „חטא אין דעות” — ער קוקט אראפ אויף מענטשן.

חידוש אין דן לכף זכות: דא זעט אויס אז „דן לכף חובה” מיינט נישט נאר אין מעשה (ווי מ’דילט מיט יענעם), נאר אפילו אין מחשבה — א מענטש טאר נישט טראכטן שלעכטס אויף אן אנדערן אן ראיות. דאס האט צו טון מיט נקמה ונטירה — ווי אזוי מ’רעדט פון מענטשן האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מ’דזשאדזשט זיי.

פארגלייך צווישן מתכבד בקלון חבירו און חושד בכשרים: ס’איז כמעט די זעלבע זאך — מתכבד בקלון חבירו טוט ער עס פאר אנדערע מענטשן (עקסטערנאל), חושד בכשרים איז פאר זיך (אינטערנאל). ביידע קומען פון דעם אז ער האלט זיך בעסער ווי אנדערע.

פינפטע קאטעגאריע: „חמשה דברים… שאדם נמשך אחריהן” — מידות רעות (הלכה ד, סוף)

רמב”ם: „וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”

פשט

דאס זענען שלעכטע מידות וואס זענען „עדיקטיוו” — מען ווערט נמשך אין זיי, זיי ווערן „דביקות” — קלעבעדיג, קאנטעידזשעס. א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער שוין פארכאפט אין דעם.

חידושים און ביאורים

דער רמב”ם רעכנט אויס:

1. רכילות — טראגן און ברענגען נעגאטיווע אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן.

2. לשון הרע — דער רמב”ם האט שוין געזאגט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא. דער חידוש דא: פון א „פלעינע” לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע — דאס איז דער „נמשך” אספעקט. פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א „בעל” לשון הרע — מען הייבט אן צו ענדזשויען דערפון, עס ווערט א מציאות, א חלק פון דעם מענטש’ס אידענטיטעט, און דאס מאכט תשובה שווערער.

3. בעל חימה — א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.

4. בעל מחשבות רעות — דאס מיינט נישט הרהורי עבירה אין דעם קלאסישן זין (בין אדם למקום), נאר מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו — קנאה, תאוה, כבוד, גאוה. אלע זאכן אין דער פינפטער קאטעגאריע זענען בין אדם לחבירו ענינים, מידות וואס באציען זיך צו ווי מען באהאנדלט אנדערע מענטשן.

5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר „ורועה כסילים ירוע.” — איינער וואס פארברענגט מיט כסילים ווערט אליין שלעכט.

כללי’ער חידוש: אלע פינף זאכן אין דער לעצטער קאטעגאריע שטאמען פון הלכות דעות. דער רמב”ם אליין זאגט: „כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן אין הלכות דעות. בעל חימה איז אין פרק ב’ (קעגן כעס), המתחבר לרשע איז דארט באריכות, בעל מחשבה רעה איז אויך דארט. דער רמב”ם מאכט א פארבינדונג: די מידות רעות וואס ער האט שוין באשריבן אין הלכות דעות אלס זאכן וואס מען דארף פארמיידן בכלל, זענען אויך ספעציפיש מעכבי התשובה.

סוף הלכה ד — דער רמב”ם’ס מסקנא

רמב”ם: „כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”

פשט

אלע 24 זאכן, כאטש זיי מאכן תשובה שווערער און לענגער, זענען זיי נישט מונע תשובה אינגאנצן. אויב א מענטש טוט יא תשובה פון זיי, ווערט ער א בעל תשובה און האט חלק לעולם הבא.

חידושים און ביאורים

דער חילוק צווישן „מעכב” און „מונע”: „מעכב” מיינט עס מאכט שווערער, עס פארלאנגזאמט, עס דויערט לענגער. „מונע” מיינט עס פארשפארט אינגאנצן. דער רמב”ם מאכט קלאר אז קיין זאך איז נישט מונע תשובה — דער אייבערשטער איז אלעמאל מקבל תשובה.

דער וואָרט „בעל”: דער מענטש גייט פון זיין א „בעל חימה” אדער „בעל לשון הרע” צו ווערן א „בעל תשובה” — דער זעלבער וואָרט „בעל” (בעלות, אידענטיטעט) ווערט איבערגעדרייט פון שלעכטס צו גוטס.

פארוואס רעכנט דער רמב”ם אויס אלע 24 זאכן? דער תכלית איז נישט צו זאגן אז מען קען נישט תשובה טון — פארקערט, דער ציל איז אז מען זאל וויסן וואס מען דארף ארבעטן דערויף, מען זאל פאקוסן אויף תשובה טון אפילו ווען עס איז שווער. דאס איז „די ווערק” — צו וויסן וואו די שוועריקייטן ליגן כדי מען זאל זיי באקעמפן.

צוריקקער צום אנהייב פון דעם פרק: „מונע” מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז נישט מקבל תשובה פון אזעלכע מענטשן. „מעכב” מיינט נאר אז עס איז שווערער, אבער דער גאנצער צוועק פון דעם אויסרעכענען איז צו מוטיגן תשובה, נישט צו אפשרעקן דערפון.


תמלול מלא 📝

הלכות תשובה פרק ד׳: כ״ד דברים המעכבים את התשובה

הקדמה: חזרה אויף די פריערדיגע פרקים

Speaker 1:

אונז לערנען פרק… וועלכע פרק? פרק ד׳. סאו הלכות תשובה האבן מיר דערווייל געלערנט די מצוה פון תשובה, מען דארף תשובה טון, און נאך פרטים וועגן תשובה. און אין די לעצטע פרק האבן מיר געלערנט די ענינים פון ווען מ׳איז שוקל עבירות און זכותים פון א מענטש.

קודם כל, תשובה, די ענין פון חשבון הנפש, פון זיך אומקוקן אויף די מצב פון מצוות און עבירות, איז דא די פרטיות׳דיגע ווען א מענטש טוט תשובה, איז ער מחויב בדיעות אז ער איז שוקל ווי ער שטייט מיט זיינע מצוות און עבירות. און דאן האט מען אויסגערעכנט אז דער אייבערשטער איז שוקל, דער אייבערשטער קוקט אויף די וועלט און דער אייבערשטער קוקט אויף מענטשן, צו זיי זענען רבו חטאיו, רבו זכיותיו, און אזוי ווייטער.

און פון דארט זענען מיר געגאנגען צו נאך ענליכע ענינים, צו די ענינים פון די מענטשן וואס פאר זיי איז זייער זייער שווער תשובה צו טון, מענטשן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, זיי קענען נישט תשובה טון.

און אין דעם איז אויך געווען צוויי קאטעגאריעס. ס׳איז געווען איינס וואס ״אין להם חלק לעולם הבא״ מיינט ממש ממש אז איינס, אז ס׳איז זייער שווער פאר זיי תשובה צו טון, זיי דארפן אריינלייגן א גרויסע עבודה תשובה צו טון. און צווייטנס, אז אויב זיי טוען נישט תשובה, האבן זיי טאקע נישט קיין חלק לעולם הבא, מיתה אליינס וועט נישט העלפן פאר זיי.

און דערנאך האבן מיר אויסגערעכנט נאך זאכן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, און דער רמב״ם האט געזאגט אז די חז״ל האבן עס געזאגט ארויסצוברענגען די חומר הדבר, אבער ס׳איז נישט שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, נאר ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה, און ארויסצוברענגען ווי הארב ס׳איז, הגם אז ס׳איז נישט ממש אויף די זעלבע לעוועל ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי די וואס מען האט אויסגערעכנט אנפאנג.

ס׳טייטש, אנפאנג האט מען אויסגערעכנט רשעים, ס׳טייטש אפיקורסים, אדער מענטשן וואס זענען מצער כלל ישראל, אדער מענטשן וואס טוען ביד רמה. די צווייטע קאטעגאריע פון זאכן זענען געווען מער גרינגערע זאכן, איינער וואס איז מצער אנדערע אידן, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבער זיי זענען אויך גענוג הארב אז חז״ל לייגן זיי, מאכן זיי ממש ענליך צו די ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי פון די ערשטע.

דא גייט דער רמב״ם צו, מ׳גייט מעתה מקובא דלכאיל, צו נאך זאכן וואס א מענטש דארף זייער שטארק זיך נעמען אין הארץ אז ער מוז תשובה טון, ווייל ער קען מיינען אז ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער עכט איז עס זייער שטארק געפערליך. און וועגן דעם לייגט מען זיי אריין אין א קאטעגאריע פון די דברים המעכבים את התשובה.

מבנה פון הלכות תשובה: צען פרקים

איך וויל צולייגן אדער מאכן מיין וועג וויאזוי איך וואלט עס געפרעימט.

קודם כל, לאמיר פארשטיין, ס׳איז דא הלכות תשובה צען פרקים, יא? צען פרקים אין הלכות תשובה. דער רמב״ם האט געזאגט אין די הקדמה אז ס׳איז הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. איז זיכער אז די ערשטע, לכאורה קען מען עס צעטיילן… נאכדעם, די זיבעטע פרק דארף מען זען, ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט מיין חלוקה. אבער מער ווייניגער קען מען עס צעטיילן, די ערשטע פיר פרקים זענען הלכות תשובה, אויך אביסל ברייט, אזויווי אונז זאגן. אבער לאמיר זאגן, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. און די צווייטע זעקס פרקים זענען ממש, הייבט זיך אן פון בחירה, און ס׳גייט צו שכר ועונש, עיקרי הדת, געוויסע עיקרים וואס איז קאנעקטעד צו תשובה.

סאו דאס איז די לעצטע פרק פון תשובה, סאו אזויווי דו זאגסט, די לעצטע, ס׳איז אזויווי די אחרון, די קלענסטע זאך פון תשובה.

וואס איך האב געוואלט מדייק זיין, דאס האט מיר דערמאנט אז דער רמב״ם האט נעכטן אין די פריערדיגע פרק געברענגט די זאכן וואס זענען נישט חלק לעולם הבא, וואס מ׳זאגט אויף זיי. האט דער רמב״ם צוגעלייגט אויף זיי אן אינטערעסאנטע חידוש, ער האט געזאגט אז ס׳שטייט אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.

דיסקוסיע: דער באגריף “הרגיל בהם” – חידוש פון דעם רמב״ם

יא, ער זאגט נישט פשט אז איינער איז איינמאל מבזה תלמיד חכם ברבים איז שוין אזא גרויסע חטא אז ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא. קען זיין אז ס׳איז פשט פון די גמרא, אבער דער רמב״ם לייגט צו א תנאי, אז ס׳מיינט הרגיל בהם. אזויווי מיר האבן געלערנט נעכטן, אז מ׳מיינט אז ס׳איז א גאר א שלעכטער מענטש וואס איז נישט ראוי צו גיין צו עולם הבא. יא, סאו די רגילות, לכאורה איז א סארט… מיר האבן געלערנט אין הלכות דעות, יא, רגילות מיינט אז ער ווערט א שלעכטער מענטש, ער ווערט, ער באקומט א שלעכטע מידה, ער איז א שלעכטער מענטש.

און יעצט, די זעקסטע, לעצטע פרק איז…

Speaker 2:

איך וויל נאר א קלייניגקייט, די רגילות איז אויך זייער ענליך צו דאס וואס מיר האבן געלערנט, אז איינער טוט אפילו נאר א קליינע עבירה, אבער ער טוט עס תמיד, און ער איז דארט געווארן א רגיל בה. אבער דארט שטייט שוין אז יעדע מין רגילות איז שוין א מין יד רמה, אזויווי אז ער… ווען איינער געווענליך טוט א מצוה, ער האט אסאך מליצה יושר אויף אים, ער נעמט זיך נישט אין די הענט. ס׳איז אן אנדערע גדר, אבער די רגילות איז אן ענין פון יד רמה.

Speaker 1:

יא, שטימט? די רגילות איז אן ענין פון סארט מרידה, און… איך וואלט נישט ממש דאס געזאגט. ווייל פארקערט, דאס הייסט, יענער רגילות איז נישט וועגן ער איז רגיל, נאר ווייל ער איז א יד רמה. אבער עס קען זיין א יד רמה אן רגילות, אפשר אזוי ווי א יוקם, א מענטש איז איינמאל מיט א חוצפה. אז חוצפה איז א דבר פון עצמו. רגיל איז פארקערט, ער כאפט נישט, ער איז מורד במלכות.

Speaker 2:

יא, אבער ער זאגט, א יושר טוט עס אייביג, איז פשט אז ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט די עבירה. ווען איינער רוב מאל פאלגט ער, אסאך מאל פארגעסט ער, איז פשט אז ער רעכנט זיך מיט די עבירה. אבער דער רגיל, ער האט אויסגעשניטן די עבירה. ס׳איז ענליך צו יענעם מין.

Speaker 1:

יא, אבער איך וואלט געזאגט אז יענץ איז א פראבלעם פון אזוי ווי כפירה בכלל. דא רעדט מען א פראבלעם אז ער ווערט א מענטש, אזוי ווי ער האט געשטעלט נעשה לו כהיתר, דאס איז מער אזוי ווי דו זאגסט. אבער ס׳איז דא אזוי ווי ״עבר ושנה בה״, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין. א צווייטע זאך, נישט אז ער ווערט נעשה לו כהיתר אז ער ווערט א שטיקל כופר בעיקר, נאר ער ווערט, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין, ער ווערט סטאק. און ספעציעל אין געוויסע זאכן וואס דער מענטש איז נוטה. מען קען זאגן אז דאס איז די זאכן וואס ס׳איז די סדר אז מען ווערט סטאק אין דעם חלק.

Speaker 2:

אבער למשל אויף לשון הרע האט ער געזאגט קלאר די ווארט ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע מיינט נישט אז ער רעדט אמאל לשון הרע. ער איז א לשון הרע׳ניק, ער איז דער מענטש וועם יעדער איינער רופט צו פרעגן די לשון הרע.

Speaker 1:

איך מיין אז דער רמב״ם אין הלכות דעות האט אויך געמאכט די חילוק פון זאגן לשון הרע און ״קובע עצמו לספר לשון הרע״, וואס דאס איז מענטשן וואס טוען דאס כסדר.

פרק ד׳ – דברים המעכבים את התשובה: כללי מהלך

און די זעלבע זאך, אויב אזוי פארשטייען מיר אז די דברים המעכבים את התשובה וואס מיר גייען דא לערנען, איז אויך זאכן וואס ער ווערט אזא סארט מענטש וואס ווערט אים שווער, ער ווערט סטאק אין זיין עבירה. מיר וועלן זען פארשידענע אנדערע ריזאנס, אבער ער ווערט סטאק צו זיינע זאכן. ס׳איז זייער וויכטיג אין הלכות תשובה וואס איז קאנעקטעד מיט וועלכע סארט מענטשן. נישט נאר אז דער רמב״ם האט אנגעהויבן הלכות תשובה און מ׳דארף תשובה טון אויף די עבירות, נאר צוביסלעך רוקט ער זיך צו מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש. און די מעכבי תשובה זענען זאכן וואס מ׳ווערט אזא סארט מענטש. באמת וועלן מיר זען אז די ענדע פון די פרק צייכנט דער רמב״ם אן ספעציעל ח׳ דעות, אז מ׳זאל זיך פירן מיט ח׳ דעות. סא דאס איז א גרויסע מקור פאר די וועג.

הלכה א׳: עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה

זייער גוט. זאגט דער רמב״ם אינעווייניג: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. פיר און צוואנציג זאכן זענען מעכב תשובה. ס׳איז אינטערעסאנט, מעכב מיינט נישט… מעכב מיינט געווענליך אזוי ווי אויפהאלטן. איינער איז מעכב איינעם מיינט ער האלט אים אויף. נישט מעכב, אבער ס׳איז נישט מונע. ס׳איז דאך מען קען תשובה טון, נאר זיי ווילן וויסן אז די תשובה קומט אן שווער. געווענליך איז תשובה נישט אזוי שווער, אדער א קומפנים תשובה איז עפעס וואס מען קען טון. דא דארף דער מענטש שווערער ארבעטן אויף תשובה.

דיסקוסיע: וואס מיינט “מעכב”?

סאו וואס איז דער טייטש? איך הייסט, מען קען טייטשן מעכב איז פאר תשובה, פשט, אפילו ס׳קומט יום כיפור, איז עס מעכב אזויווי דם איז מעכב אין די קרבן, עפעס א זאך א צאח, ס׳איז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה העלפט עס נישט. ווייל מען קען טייטשן, דער ווארט מעכב נוצט מען אסאך מאל אויף אויפהאלטן, האלט יענעם אויף, ס׳איז דאך ס׳דויערט לענגער. אסאך מאל דא מעכב מיינט אז ס׳איז א תנאי, אזויווי ביי א קרבן, די זאך איז מעכב די קרבן, איז עס ווי איינער פון, ס׳איז נישט קיין כפרה אן דעם. אבער דא דער מעכב וואס דער רמב״ם רעדט דא, לכאורה האט ער פארשטאנען אז די לשון חז״ל דא מעכב מיינט ס׳האלט אויף די תשובה, ס׳מאכט אז די תשובה זאל דויערן לענגער.

דיסקוסיע: אויף וועלכע תשובה רעדט מען?

סאו וועלכע תשובה? אבער לאמיר אויך טייטשן, אפשר למשל, יעדע מאל תשובה איז גענוג אז ס׳איז דא וידוי מיט חרטה, דא דארף מען עפעס מער ארבעטן, מען דארף עפעס א גרעסערע עבודה. אבער לאמיר פארשטיין, פון וועלכע תשובה רעדט מען דא? דאס הייסט, אויב איינער האט איינע פון די זאכן, איז אים שווערער אויפצוהערן נישט צו לייגן תפילין, אדער אזא זאך?

Speaker 2:

איך מיין אז ס׳מוז זיין אז דא תשובה רעדט מען פון די ברייטערע תשובה, וואס מיר האבן גערעדט מער אזויווי ער ווערט א בעסערער מענטש. און דאס איז נישט תשובה אויף א געוויסע זאך, דאס איז מער תשובה כללית, אזויווי.

Speaker 1:

איך מיין וואס דו מיינסט צו זאגן איז, ס׳איז דא וויאזוי תשובה ווערט אנגענומען אין הימל, און ס׳איז דא וויאזוי דער מענטש טאקע טוישט זיך. לכאורה, ס׳קען זיין געוויסע מיינען דאס און געוויסע מיינען דאס, אבער ס׳קען זיין אז מעכב תשובה מיינט אז פאר דעם מענטש קומט אן זייער שווער תשובה צו טון, ווייל ער איז זייער סטאק מיט די עבירה. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען זאגן אז ס׳איז דא אז ער זאל אויפהערן טון א געוויסע זאך, און ס׳איז דא א ברייטערע תשובה וואס ער זאל ווערן א בעסערער מענטש, ער זאל זיין אן עובד ה׳, ער זאל זיין אן עובד ה׳ רגיל וואס טוט בעסערע זאכן.

מקור פון די ליסט – רי״ף אין מסכת יומא

רייט, סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז די ליסט, ערשטנס, די ווארט וואס דו האסט געזאגט קומט פון די רי״ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, און ס׳איז נישט דא קיין מקור. איך האב געקוקט אין כסף משנה, און אנדערע זאגן זיי האבן נישט געטראפן די מקור פון די רי״ף. זיי האבן געמיינט אז ס׳איז א ברייתא, אבער די פאקט איז אז מ׳האט עס געפונען ביים רמב״ם אליין אין תשובה, דא די תשובה. ווי קומט די מאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, ווי קומט עס? דער רמב״ם האט נישט געטראפן קיין מקור? ער ווייסט נישט צו דער רי״ף האט עס אפשר אליינס געמאכט אדער נישט?

אבער דער רמב״ם זאגט, קום אהער, א חלק איז דאס רוב זאכן שטייען אין די משנה אין די תלמוד, דאס הייסט עס שטייט אז דאס זענען זאכן וואס זענען מעכבות התשובה, און מ׳האט זיך אריינגעלייגט אין די ליסט, און אנדערע איז מביאור יוצא, דאס הייסט מ׳קען עס לערנען בקל וחומר פון עפעס וואס שטייט.

און דער רמב״ם זאגט, דא האט ער שוין מסביר געווען די גאנצע זאך, און אויך האט ער מסביר געווען פארוואס, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. סאו דער רמב״ם האט דא געטון זייער א שיינע זאך, עס איז ממש אן עקזעמפל פון די טיימס וואס דער רמב״ם האט גענומען א גמרא אדער א רי״ף, איך ווייס, א פריערדיגע מקור, און ער האט עס ממש אויסגעשטעלט. ער האט נישט סתם איבערגעדרוקט די ליסט, ער האט אויך מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך, און ער האט עס געמאכט אייגענע קעטעגאריעס.

דאס האט ער געמאכט פריער אין הלכות תלמוד תורה, איז געווען עשר דברים אוכל, פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳איז חייב אויף דעם נידוי. יענץ האט ער יא גענומען פון א חז״ל, רייט? יענץ האט ער גענומען פון א חז״ל, ער האט עס אביסל געטוישט, ער האט אביסל געטייטשט, ער האט אביסל מסדר געווען, אבער ער האט גענומען די נאמבער פיר און צוואנציג שטייט אין חז״ל. די פיר און צוואנציג איז ער אנגעקומען אליינס.

Speaker 2:

ניין, ניין, ניין, די לשון כ״ד איז די נאמבער פון די רי״ף.

Speaker 1:

וואס שטייט נישט איז די אינערליכע קעטעגאריעס. דער רמב״ם מאכט דאס פון דאס, פיר אזעלכע זאכן, פינף אזעלכע זאכן, דאס האט ער אליינס געמאכט.

Speaker 2:

אינטערעסאנט, ער טראכט, דאס זענען נאך פיר און צוואנציג זאכן פון נידוי, אזוי ווי נידוי ולשמים, מ׳נעמט נישט אן זייער תשובה עפעס אזוי. סאו דא איז דא פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳ווערט גע׳נידוי׳ט, און דא איז דא פיר און צוואנציג מענטשן וואס זענען… אה, אין עולם הבא, פיר און צוואנציג. פיר און צוואנציג איז א גוטע נאמבער, און פיר און צוואנציג איז א שלעכטע נאמבער. אינטערעסאנט.

ערשטע קאטעגאריע: ארבעה מהן עון גדול

עניוועי, זאגט דער רמב״ם אזוי, יא. ארבעה מהן, פיר פון די פיר און צוואנציג, עון גדול, איז א גרויסע עבירה, און די סיבה פארוואס תשובה קומט אן שווער איז ווייל ס׳איז א גרויסע עבירה, און דער אייבערשטער וויל זיי נישט העלפן תשובה טון. והעושה אחד מהם, און איינער וואס טוט איינער פון די פיר, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. ס׳איז טאקע אזוי, ס׳איז דא אין חז״ל א זאך אז ווען איינער טרייט צו תשובה טון, באקומט ער הילף פון הימל, הבא לטהר מסייעין אותו, ער באקומט אפשר א געוויסע סייעתא דשמיא.

אדער אפשר למשל, מיר האבן פריער געלערנט אז א סייעתא דשמיא צו תשובה איז מסוגל פאר תשובה. ס׳טייטש אפשר אז דער אייבערשטער גיבט פאר מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה אין די טעג. אבער אויף די חטאים העלפט נישט דער אייבערשטער צו תשובה טון. דאס וויל ער זאגן אז מספיק בידו, דאס מיינט נישט אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט תשובה טון, נאר ער באקומט נישט קיין הילף, ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה טון.

הלכה א (המשך) — ארבעה עוונות גדולים

א) המחטיא את הרבים

און דער רמב”ם געבט נישט א ריזען. ער זאגט אז ווייל ס’איז א זייער גרויסע עבירה איז… ניין, ער געבט יא. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. איינער וואס איז מחטיא את הרבים. אונז האבן דאס געהאט נעכטן בעצם אין די “אין להם חלק לעולם הבא”, יא. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טון א מצוה. נישט נאר ער מאכט זיי טון אן עבירה, נאר ער האלט זיי צוריק פון טון א מצות עשה.

יא, אבער איך מיין אז דעמאלטס האבן מיר געלערנט בפירוש, אין די פריערדיגע פרק, מחטיא את הרבים, האט דער רמב”ם געזאגט “אפילו בדבר קל”, אפילו אויף א מצות עשה. אבער ס’איז זייער מעגליך אז מחטיא את הרבים דארט מיינט ממש איינער שטעלט זיך אויף מיט א שווערד און לאזט נישט אידן גיין דינען דעם אייבערשטן. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם, איך ווייס, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען, און די גאנצע שול לכבוד דעם דאווענט נישט גוט. איז אן אסאך גרינגערע פאל. יענער מחטיא את הרבים איז אויך ווי א חלק אזוי ווי פון “ביד רמה”, איינער וואס גייט אנטקעגן כלל ישראל, גייט אנטקעגן די תורה.

דיסקוסיע: וואס מיינט “מעכב את הרבים מלעשות מצוה”?

די מחטיא את הרבים דא קען זיין אפילו אויף א קלענערע פארנעם, איינער וואס מאכט אן אנדערע אידן מיט תאוות אדער מיט… דו קענסט נישט אנהאלטן. אבער מעכב את הרבים מלעשות מצוה, מער אזוי ווי דו זאגסט, די עקזעמפל סאונדט שרעקעדיג. אבער אפשר איז דא אזא זאך, ער לאזט נישט מאכן א שיעור. אפשר איז דא אזא זאך, נישט ער לאזט נישט מצוות מענות נישט ווערן פאררעדט, נאר ער לאזט נישט מאכן א מצוות עשה. אפשר קען מען אזוי זאגן.

ס’איז דא איינער וואס ער זאגט ער לאזט נישט לייגן תפילין, דאס איז מבטל מצוות עשה. ס’איז דא א צווייטע זאך, מ’וויל מארגן זיין א שיעור און ער שטערט עס. ס’איז נישט קיין ביטול מצוות עשה. אבער ס’קען זיין אזוי ווי איך האב געזאגט, למשל, א באנטש אידן ווילן דאווענען בכוונה, און ער שטערט די כוונה פון א רבים פון דאווענען. איך זאג אפילו, מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל, און ער שטעלט זיך נישט צו. ער מאכט נישט קיינער זאל טון אן עבירה, ער שטעלט זיך נישט צו צו די פראדזשעקט פון מאכן א מצווה.

ב) המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה

די צווייטע איז, ער איז נישט נאר מחטיא א גאנצע רבים, נאר אפילו איין מענטש. ער איז מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. ער איז מטה איין חבר, אבער ער טוט אסאך א הארבערע זאך. ער טוט עס טאקע נישט פאר א רבים נאר פאר א יחיד, אבער נישט אז איין עבירה איז ער אים מחטיא, נאר ער מאכט אים קאליע, ער מאכט אים א שוואכערע מענטש, כגון מסית ומדיח. ענליך צום מסית ומדיח.

מ’רעדט נישט דא א מסית ומדיח פאר עבודה זרה ממש, ווייל דאס איז דאך זיכער גאר הארב, וואס עבודה זרה האבן מיר שוין געלערנט, אויף דעם איז נישט דא קיין תשובה אדער כפרה, ווייל דאס איז זייער הארב. מ’רעדט דא איינער וואס איז א מסית ומדיח אויף א געוויסע מענטש, ער מאכט אים א שוואכערע איד.

המקור מהתוספתא

די משנה, ער ברענגט אז דער מקור, איינער פון די מקורות נעמט ער עס איז די תוספתא אין נדרים ברענגט דאס א קל וחומר פון נכסים פון א עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט. ס’איז פונקטליך. דאס הייסט, מ’רעדט דא פון א מסית ומדיח, און ס’איז נישט ריכטיג וואס איך האב געזאגט אז מ’רעדט נישט פון עבודה זרה, ווייל דאס איז… איך מיין אז ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דאס איז ממש מדה כנגד מדה.

יא, דו מאכסט יענעם, דו ביסט די אפאזיט פון א מחזיר בתשובה, דו ביסט א מחזיר בשאלה, א מחטיא ברבים. ממילא דו ביסט נישט מספיק זיין אין ידיו לעשות תשובה, ס’איז א מדה כנגד מדה. אבער דאס איז אינטערעסאנט, ווען מ’טוט עס צו די רבים איז אפילו א קלענערע חטא. פאר איין מענטש איז עס ווען מ’מאכט אים ממש קאליע, מ’מאכט אים מדרך טובה לדרך רעה.

יא, אז מ’מיינט צו זאגן, יא, ער האט א גוטע חבר, יענער איז געווען א גוטע בחור, און ער מאכט אים א שלעכטע בחור. מדרך טובה, ס’איז געווען א שלעכטע חבר. סאו ס’איז דא מחטיא את הרבים, ס’איז דא איין מענטש, און יעצט איז דא א געוויסע מענטש סתם, און דא איז עס אסאך א גרעסערע צער פאר א מענטש.

ג) הרואה בנו בתרבות רעה ואינו ממחה בו

הרואה בנו בתרבות רעה, ער זעט אז זיין קינד גייט אין א שלעכטע וועג, ער האלט אינמיטן… תרבות מיינט אזויווי ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן, יא? יא, ער מיינט תרבות רעה. אזוי ווי גדל אזוי ווי… יא, ריבוי. ער וואקסט אויף א שלעכט קינד.

יא, א קינד גייט אין א שלעכטע דירעקשאן, ווייל איינער מחנך ביהוד, ואינו ממחה בו, און ער האלט אים נישט צוריק. ס’איז נישט אז ער מאכט אים גלי’ן, אבער ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין גלי’ן מאכן.

פירוש הרמב”ם: בנו ברשותו

דאס איז דער רמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די אחריות, אבער אויף דיין אייגן קינד, דיין קינד איז אין דיין רשות. אילו מיחה בו, ווייל דו וואלסט מוחה געווען, ווייל דו וואלסט געשטערט דיין זון פון גיין בדרך רע, הוי’ פורש, וואלט ער זיך אוועקגעגאנגען פון דרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. קומט אויס, כאילו החטיאו. עס איז ענליך צו די פריערדיגע פאל פון איינער וואס איז מחטיא יענעם, ווייל דיין זון, מיט’ן עצם לאזן אים טון שלעכטע זאכן, איז עס אזוי ווי דו געסט אים רשות, איז אזוי ווי דו אימפאוערסט אים צו טון שלעכטס.

איך ווייס אז אלע מפרשים האלטן נישט פון דעם, אבער איך מיין אז עס איז נאך אלץ אמת. אקעי, די מפרשים וועלן זיך וועלן אנדערש טייטשן די ווערטער “מחנך ביהוד”. יא. דער רמב”ם, מיר האבן חלילה נישט געזען אזא סארט זאך. מען מעג עס זאגן, ווייל מענטשן כאפן נישט.

חידוש: “בנו ברשותו” — די גרענעץ פון אחריות

דער רמב”ם לייגט צו “בנו ברשעותו”. מען דארף וויסן, אויב איינער איז בנו נישט, אויב ער איז ברשעותו, ער איז אויס רשותו, ער איז אויס רשותו, דאן קאונט עס שוין נישט, דארף מען נישט. ס’איז דא די גמרא אז המכה בנו הגדול איז עובר אויף לפני עור.

איי גוט. אסאך מאל, אין געוויסע עידזשעס, מענטשן כאפן נישט אז זייערע קינדער זענען ברשותם, און זיי כאפן נישט אז די טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט די שלעכטע חברים. און מען דארף וויסן אז ס’איז דא אן ענין פון “ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים”. אבער דו קענסט אים מוחה זיין, און דו דארפסט זאגן די אלע זאכן. ס’איז נישט… איי גוט.

ד) בכלל זה — כל שאפשר בידו למחות

זאגט דער רמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל פון דעם, איז איינמאל דו פארשטייסט מער די סיבה פארוואס די זאך איז מעכב תשובה, ווייל דיין זון איז אין דיין רשות, קומט אויס אז יעדער מענטש וואס איז אין דיין רשות, כל שאפשר בידו למחות באחרים, איינער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און ער קען זיי מוחה זיין צו ווערן בעסער, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, ער האט זיי נישט געשטערט פון ווייטער ווערן קלי’ער, אלא הניחם בכשלונם, ער לאזט זיי בלייבן ווייטער אין די וועג וואס זיי ווערן נכשל, איז עס בגדר זה, ס’גייט אריין אין די גדר.

פארוואס זענען די זאכן מעכב תשובה?

איך מיין אז די ערשטע דריי איז זייער פשוט פארוואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל אפילו אויב דו טוסט תשובה, אבער יענער מענטש האט זיך נאך נישט תשובה געטון. ס’קען זיין די וועג וויאזוי מ’טוט תשובה וועט העלפן, ווען דו גייסט און דו ביסט מחזיר בתשובה דעם רבן אדער דעם יחיד אדער דיין זון, אבער ווי לאנג דו טוסט נישט דאס, דו אליין טוסט תשובה, וואס העלפט עס? אבער דו האסט יענעם קאלע געמאכט, וועגן דעם איז עס מעכב תשובה. לכאורה פשוט.

דיסקוסיע: וויאזוי דער אייבערשטער מעכב תשובה

יא, אבער ס’איז אינטערעסאנט אז אויף דעם זאגט נישט דער רמב”ם… איך וואלט געקענט טראכטן פארשידענע וועגן וויאזוי ס’שטערט. למשל, איינער האט מחטיא געווען א רבן, נאכדעם וועט ער תשובה טון, קומט דער רבן און זאגט, “אהא, דו האסט אונז געמאכט טון אלע עבירות, און אונז גייען דיך נישט לאזן תשובה טון.” אבער דער רמב”ם ברענגט נישט ארויס אז דאס איז א סיבה. ער זאגט אז דער אייבערשטער גייט דיר נישט העלפן.

דא, די זאכן קענען זיין אפילו נאך פשוט’ער וויאזוי דער אייבערשטער העלפט נישט. נאר דיין תשובה איז נאך נישט בשלימות, דיין תשובה פעלט נאך א גרויסע תנאי אין די תשובה. ס’איז שוין נישט אין דיין הענט, די תשובה איז נישט אין דיין הענט, ס’איז אין די הענט פון נאך מענטשן. סאו וויאזוי וועסטו טון א פולע תשובה? דו דארפסט יעצט ארומלויפן טרעפן די אלע מענטשן און זיי מחזיר בתשובה זיין. ס’איז א גרויסע שווערע ארעוואניע.

די פראבלעם גייט דער רמב”ם זאגן שפעטער. איך מיין ער האט שפעטער א קאטעגאריע פון זאכן וואס איז שווער תשובה צו טון ווייל ס’איז אסאך מענטשן. דא וואס דער רמב”ם זאגט “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” מיינט ער נישט אויף די חטא. איך מיין ער זאגט דא אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי. ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, דער אייבערשטער וויל נישט, ער גייט דיר נישט העלפן. דו גייסט נישט באקומען קיין התעוררות יום כיפור. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער וואס איז מחטיא את הרבים באקומט נישט.

חילוק צווישן “מעכב” און “שווער”

קען זיין, אבער איך זאג, ס’איז אביסל אנדערש ווי שפעטער. ווייל שפעטער איז עס שווער, אבער דו קענסט עס ערלעדיגן. ס’איז נישט איינגעגאנגען מיט’ן רבן, דו דארפסט יעצט גיין אויפזוכן א באנטש מענטשן. אבער מדירך טובה לדרך רעה, צוריקגיין איז א קאז, ס’איז נישט זיכער אז דו גייסט קענען מצליח זיין.

ווען דו האסט מחטיא געווען איינעם אז ער האט וועגן דיר נישט געלייגט תפילין, קענסטו אים גיין בעטן ער זאל הייבן אן לייגן תפילין. אבער ער איז געווארן א שלעכטער מענטש, ווערן צוריק א גוטער מענטש איז א ריזיגע עבודה. דאס איז א מעכבת, ס’איז זייער שווער. אדער זיין זון איז געגאנגען בתרבות רעה, איז לכאורה די זעלבע זאך, אז דער מענטש איז געווארן רגיל אין שלעכט.

איז לכאורה די מעכב תשובה דא איז צוליב דעם אז ווי לאנג ער קען נישט טון די גרויסע… ס’איז ממש א נס צו קענען גיין און צוריקדרייען א מענטש פון דרך רעה צוריק לדרך טובה. וועגן דעם איז עס מעכב. ווי לאנג מען טוט דאס נישט, איז עס מעכב. אפשר מיינט ער אזוי.

פארוואס זאגט דער רמב”ם די גאנצע ליסט?

פארוואס זאגט ער אונז די גאנצע ליסט? וואס טוט די ליסט דא? די ליסט מיינט זיך צו זאגן אז מ’זאל שטארק נזהר זיין אין די זאכן, ווייל געווענליך טראכט א מענטש, איך קען דאך אלעמאל תשובה טון. ס’איז נישט אז אויף אלעס קען מען תשובה טון. סאו, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל ס’איז שווער, פאר וואטעווער ריזען, אבער קען זיין פאר דעם מענטשן, ס’ברענגט ארויס די חומר הדבר, וואס דאס איז.

ס’איז דא פארשידענע וועגן ארויסצוברענגען חומר. מען קען זאגן, “איינער וואס איז עובר אויף דעם באקומט א גרויסע עונש.” ס’איז דאך א וועג פון זאגן, “הער אויס, אויף דעם גייט מען נישט קענען תשובה טון.” אזוי איז עס. האסט נישט פארגעסן צו לייגן תפילין איין טאג, דו קענסט אין איין סעקונדע תשובה טון. אבער אז דו האסט געזאגט “שבת איז אויף”, אז דו האסט געזאגט “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, דו האסט נישט מוחל געווען אויף דיין זון וואס דו קענסט, דו קענסט נישט קענען תשובה טון. דו קענסט אים נישט קענען, אקעי, מיר וועלן זען שפעטער, אבער ס’איז זייער א… זייער שלעכט דיך, וואס אזוי ווי דו זאגסט, ס’איז נישט דא קיין וועג צוריק, צוריקגייט א כהאי גוונא.

ד) האומר אחטא ואשוב

די פערדע זאך פון אים איז, “האומר אחטא ואשוב”, איינער וואס נוצט תשובה אלס א מאטיוועישאן צו זינדיגן. ער טראכט זיך, “זאל איך זינדיגן, זאל איך נישט זינדיגן? יא, לאמיך זינדיגן, איך קען שוין נאכדעם תשובה טון.” דו קענסט נישט, ווייל דיין כוונה איז געווען אז ס’איז א נייגע. דיין תשובה האט דיר געמאכט זינדיגן. ממילא, יעצט טראכטסטו אז דו גייסט יעצט תשובה טון, און נאכדעם וועסטו נאכאמאל זינדיגן. איך נעם נישט דיין תשובה ערנסט. זיין תשובה איז נישט ערנסט, ווייל מ’זאגט, דיין תשובה איז צו קענען נאכאמאל זינדיגן, יא? ווייל ביי דיר איז תשובה אזא איזי זאך, מ’זינדיגט מיט די תשובה, ס’איז א דזשאוק.

“אחטא ויום הכיפורים מכפר”

בכלל זעה איך, האומר, לאו דוקא תשובה, נאר ער זאגט, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” ער נעמט נישט ערנסט די ענין, וואס איז די כח התשובה פון יום כיפור, די כח הכפרה פון יום כיפור נעמט ער נישט ערנסט. זייער גוט.

דיסקוסיע: פירוש “אחטא ואשוב, אחטא ואשוב”

ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די גמרא אין יומא זאגט, אין אונזער גירסא אין די משנה שטייט, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” זאגט די גמרא, דאס איז צוויי מאל ווייל “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין די גמרא איז נישט דיין פשט, נאר די פשט איז אז ער האט שוין געזינדיגט צוויי מאל, דעמאלטס ווערט אים שווער תשובה צו טון. אבער די רמב”ם ברענגט נישט דאס. די רמב”ם האט דאס פשט געזאגט אזוי ווי דו זאגסט, אז “אחטא ואשוב” איז אליינס א זאך וואס איז נישט גורם.

לשון הרמב”ם: “לא יסייע השם”

אה, דו זעסט זייער שיין, די רמב”ם זאגט ממש די לשון וואס דו האסט געזאגט, איי עם ספיקינג, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” ס’איז נישט אז דער אייבערשטער איז מוחל אין יום כיפור. דער אייבערשטער העלפט. ס’איז דא א פשוט’ע זאך, דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור גייט מען אין שול און מ’האט ישוב הדעת, מ’קען תשובה טון. דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער עפעס א צרה, ער האט נישט קיין ישוב הדעת.

חידוש: וואס איז “עכטע אחטא ואשוב”?

אבער דאס איז עכטע “אשוב ואחטא”. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשוב ואחטא”, יא? דאס וואס מען זאגט אז מען גייט נישט תשובה טון ווען ער פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע “אשוב ואחטא”. עכטע “אשוב ואחטא” מיינט ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין וועג. מען קען נישט זינדיגן אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס מוז מען זאגן, ער גייט נישט קענען תשובה טון. דער פלאן גייט נישט ארבעטן.

ס’איז געווען א דרשה וואס מ’האט געזאגט אז עכטע “אשוב ואחטא” איז נישט דא אין די לעצטע יארן, קען מען שוין נישט טון עכטע “אשוב ואחטא”.

המשך: “אשובה ואחטא” – חילוק בין בושה לבין הכרת מוגבלות

דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער געטון אן עבירה, ער רעדט נישט קיין איין ווארט. אבער דאס איז עכטע בושה. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשובה ואחטא”, יא? דאס וואס מ’זאגט אז מ’גייט טון תשובה און מ’פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע בושה.

עכטע בושה מיינט אז ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין בושה. ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון, און דער אייבערשטער זאגט, “איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” דארט וועל איך דיר גארנישט העלפן.

ניין, ווען א מענטש זאגט “עכטע בושה”, זאגט ער אז חטא איז א קלייניגקייט, מ’גייט דאך שנעל טון תשובה. ער נעמט נישט קיין חטא ערנסט. איינער וואס זאגט “אשובה ואחטא” איז פשט אז ער איז מכיר אין זיינע מוגבלות, ער זאגט אז איך בין א מענטש וואס פאלט זייער שנעל דארט. ס’איז אן אנדערע מין זאך.

חמשה דברים המעכבין את התשובה – הקדמה

שוין, לאמיר גיין ווייטער. יעצט, איז דא די ערשטע פיר זאכן. די נעקסטע פינף זאכן זענען אן אנדערע מין גדר. זיי זענען “מעכבין את התשובה”. ס’איז נישט קיין גרויסע עבירה, יא? ס’מאכט נאר אז ס’וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ס’מאכט אזוי ווי ס’וועט זיין א שווערע טיר וואס ווערט פארשפארט פאר תשובה, און מ’דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן יענע טיר.

זאגט דער רמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. זיי פארשפארן צו די טיר פון תשובה, די וועגן פון תשובה, פאר די וואס טוען די עבירות. ואלו הן:

א) הפורש מן הצבור

הפורש מן הצבור. איינער וואס איז א פורש מן הצבור. אבער אויך לאו דווקא נישט אויף אזא פארנעם ווי מ’האט געלערנט נעכטן אין איינעם פון די חלקים, אז דאס זענען געווען ממש, איך ווייס, מענטשן וואס זענען ממש גרויסע מומרים און רשעים.

אבער איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר. פארוואס? זאגט דער רמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. ווען דער ציבור טוט תשובה, למשל עצרת תשובה, ווען דער עולם זאגט, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין הלכות תשובה, עצרת תשובה זאגט מען מער דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, עס העלפט נאר פאר די מענטשן וואס זענען דארטן אין שול. ס’איז דא א תנאי, ער זאל זיין דארטן ווען ס’איז געשען, אבער אדרבה, דו ביסט נישט דארטן, וויאזוי זאלסטו תשובה טון?

“לא יאמרו”. ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים, דו ביסט נישט קיין זוכה זיין אין די זכויות וואס זיי טוען. טאקע ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן? אין די רעסטאראנט וואו די גאנצע עולם איז פארזאמלט, ביסטו געווען דארטן?

דער פשט פון “פורש מן הציבור” – נישט נאר עקסטרעמע פרישה

איך מיין, ער זאגט, א פורש מן הציבור מיינט נישט צו זאגן אז ער באלאנגט נישט פאר די אידן, נאר ער איז נישט דארטן ווען דער עולם טוט תשובה. דאס קען זיין אזוי עקסטרעם, אבער ס’קען אויך זיין, איך מיין, אזעלכע מענטשן ווי מיר וואס האלטן זיך אינדיווידזשועלס, זענען אויך א שטיקל בכלל דעם.

מען דארף אפשר טרעפן, אפשר קען איך זאגן, איך האב מיין אייגענע דרך התשובה וואס גייט נישט דורך די ציבור, אבער ס’איז אן אמת’דיגע חסרון. יעדער איינער, אפילו ס’איז א שטיבל אידן, עפעס א גרופע, אבער זיי האלטן זיך אז זיי זענען פרומע, זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם, ווייל דער עולם אמאל מאכט זיך א סורות, און דו ביסט נישט פארט. ס’איז דא תקנות הציבור, יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות, און דו ביסט נישט פארט.

לכאורה, דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה איז א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע טשענסעס פון תשובה. ס’איז דא דער וואס גייט נאר ממש יום כיפור אין שול, ער פארלירט רוב אפארטוניטיס פון תשובה. ס’קען אויך זיין איינער וואס איז נאר צו צופיל ציבור, ער טוט קיינמאל נישט תשובה, ער גייט נאר צו זיין. ער איז שוין אן עכטער בושה, יא.

ב) החולק על דברי חכמים

ס’ווייטער, זאגט ער, “והחולק על דברי חכמים”, איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים, און פארוואס איז אים שווער תשובה צו טון? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. יעדע מאל ווען דער רב זאגט דברי כיבושין, יעדע מאל דער מגיד זאגט דברי התעוררות, ער מאכט אים אוועק, און ער מאכט מחלוקת, ער קריגט זיך אויף דעם רב, און “גורם לו לפרוש מהם”, אוועקצוגיין. ממילא, ווען איינער דארף א דרך התשובה, גייט ער נישט וויסן די דרך התשובה, ער גייט נישט וויסן וויאזוי תשובה צו טון.

אה, סאו “חולק” מיינט נישט דא אז ער דינגט זיך, ער שלאגט זיך. ניין, ער גייט אוועק. מחלוקת מיינט, אזויווי מיר האבן געלערנט, “חולק על רשותו של רבו”, ער מאכט אן אייגענע ישיבה, ער מאכט אן אייגענע… ס’איז ענליך צו “פורש מן הציבור”, אבער דאס איז “פורש מן הציבור” נאר פון די חכמים. ס’איז דא איינער וואס איז “פורש מן הציבור” און “פורש מן החכמים”. ער מאכט זיך אן אייגענע ישיבה, אבער אין זיין ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט. ער גייט נישט וויסן די דרכי התשובה.

ג) המבזה את המועדות

די דריטע זאך איז המבזה את המועדות, איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און ער נעמט נישט מצוות ערנסט. אפשר איז ער אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער ס’איז נישט חשוב ביי אים. זייער ענליך צו וואס אונז האבן נעכטן געלערנט, המבזה את המועדות.

פארוואס? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. איינער וואס ער פאלט אמאל דורך, אבער ער ווייסט נאך אלץ די חשיבות פון די מצוה, ער זאגט תפילין איז זייער הייליג, ער ווייסט די אלע מעלות וואס תפילין טוט פאר א איד, און ער ווייסט די חשיבות, אבער ער פאלט אמאל דורך און ער לייגט נישט תפילין, ווייסט ער אז ער וועט תשובה טון און ער וועט צוריק אנהייבן לייגן תפילין.

דער חילוק צווישן איינער וואס פאלט דורך און איינער וואס איז מבזה

אבער אויב ס’איז זייער אן אפטע זאך וואס מענטשן טוען, ווייל ער האט נישט געטון א שטיק צייט, זאגט ער, “אה, ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין.” ער הייבט עס אן מבזה זיין. איז דער ערשטער מענטש האט א שטיק צייט נישט געלייגט תפילין, אבער ער איז נישט מבזה, ער גייט צוריק אנהייבן און אלעס וועט זיין גוט, ער גייט תשובה טון, ווייל אויף מצוות עשה קען מען תשובה טון.

אבער איינמאל דו האסט מבזה געווען די זאך, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, פארשפארסטו מיט’ן מבזה זיין פאר דיר אליין די דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? וויאזוי גייסטו תשובה טון? דו גייסט נאר תשובה טון אויף זאכן וואס דו געדענקסט יא אז ס’איז חשוב, אבער די זאכן וואס דו האסט שוין אפגעשפעט פון זיי, גייסטו נישט תשובה טון אויף זיי. אויב אזוי, וויאזוי וועסטו תשובה טון אויף דעם?

חידוש: מצוות וואס זייערע סגולות איז תשובה

איך וואלט געזאגט מער, אויף מצוות וואס זייערע סגולות איז צו מעורר זיין תשובה, למשל תקיעת שופר, האבן מיר געלערנט אויף תקיעת שופר אז ס’איז גורם תשובה. אויב איז דא איינער וואס זאגט, “שופר? נע, ס’איז א מנהג, איך ווייס, ס’איז נישט אזוי וויכטיג,” וועט ער נישט זוכה זיין. זוכה זיין מיינט נישט נאר אין די מצוה אליין, ווייל מצוות טוען אסאך מער ווי די מצוה פון תקיעת שופר וואס מיר האבן געלערנט פריער, איז א מצוה וואס די סגולה פון די מצוה איז צו מעורר זיין תשובה.

אבער איך וואלט געזאגט אפשר אביסל פארקערט, אז אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף די אלע מצוות וואס ער איז מבזה גייט ער נישט תשובה טון. דאס הייסט, ער גייט קומען אין שול און ער גייט געדענקען אז אמונה בה’ איז זייער זייער וויכטיג, אבער די אלע מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי, אויף יענץ גייט ער נישט תשובה טון. וועט זיין תשובה נישט זיין בשלימות. איך זאג אלץ בהמשך אז מ’מיינט דורך אז איך מיין אז תשובה מיינט נישט דא נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר ס’מיינט אז די מטהר פון חטאים, דו ווערסט א בעסערע מענטש, וכו’.

ד) המבזה רבותיו

זאגט דער רמב”ם ווייטער, המבזה רבותיו, איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. איז דאס השם, און דאס וועט זיין, די זאך, די מבזה זיין די רבי’ס, גורם להם, איז גורם צו די רבי’ס, די דאך ווילסטו האבן א רבי ווי יהושע און גחזי, זייערע רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים, זיי זענען יומען ביאינגס, זיי וועלן דיך נישט קענען מקרב זיין, זיי וועלן דיך אוועקשטופן, זיי וועלן דיך אויפהערן מעורר זיין, זיי וועלן אויפהערן רעדן צו דיר, אזוי ווי עס איז טאקע געשען צו צוויי מענטשן, יהושע, וואס איז שוין נעכטן דערמאנט געווארן, איינער וואס האט פארלוירן זיין חלק לעולם הבא, און גחזי, וואס זיי האבן געהאט גרויסע רבי’ס, אבער איינמאל זיי האבן אנגעהויבן גיין אין שלעכטע וועגן, זייערע רבי’ס וואלטן זיי צוריקגעברענגט, אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.

ביז מ’איז נישט ניטראד, ווען איינמאל דו וועסט ניטראד, וועט דער רבי דיך נישט מורה זיין א להמציא מלמד, דער מורה דרך האמת, ס’איז נישט דער רבי וועט דיך ווייזן די אמת’דיגע וועג, ממילא וועסטו נישט תשובה טון.

די גמרא’ס בלעים און דער רמב”ם’ס תירוץ

ס’איז זייער וויכטיג צו געדענקען, די גמרא זאגט אויף די צוויי אידן, יא, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, נישט דוחה זיין, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. די גמרא בלעימט די אלע גרויסע אפיקורסים וואס עס זענען אין כלל ישראל, די אלע רשעים, די בלעים איז אז זייערע רבי’ס האבן זיי נישט מקרב געווען. אבער דא זאגט דער רמב”ם אז ער האט זיך דאך אביסל צו בלעימען, ווייל ער האט זיך אנגעהויבן מיט די רבי.

ניין, דער רמב”ם זאגט אזוי ווי איך האב געטראכט, אז די רבי’ס גייען דאס טון, ווייל אזוי ארבעט עס, וואס קען מען טון, א מענטש איז נאר א מענטש. אפילו די רבי’ס וועלן טרייען, אז דו קומסט נישט מיט דרך ארץ לערנען, גייסטו נישט קענען לערנען, און וואס גייט געשען איז, דו גייסט נישט האבן א רבי וואס גייט דיר דאס.

עס קען זיין גרעסערע עבירות, אבער אן מבזה רבותיו קען מען מחזיר זיין

ס’קען זיין אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע, אזוי זעט דא אויס, און גחזי, אבער זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, און זיי האבן געהאט זייערע רבי’ס, און מ’האט געקענט מענעדזשן מיט זיי מחזיר זיין בתשובה, אבער איינמאל מ’איז מבזה די רבי’ס, אפילו מ’טוט נאר א קלייניגקייט, און אזוי שטייט טאקע אין די גמרא, וואס האט יהושע געטון? ער האט נישט געטון קיין שמידות רעות, ער האט געטון קליינע עבירות, ער האט געטון קליינע עבירות, אבער איינמאל ער איז געווען מבזה רבותיו, האט ער נישט געהאט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.

הלכה למעשה: די חשיבות פון דביקות אין רבותיו, חכמים און ציבור

זייער גוט, און דאס איז די זאך. סאו עס קומט אויס אויב מ’וויל דאך אויסלערנען א הלכה למעשה פון די אלע זאכן איז, אז עס איז קלאר וויפיל מ’דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.

איז דאס גילוי, יא? פארקערט, מ’רעדט אויבן נעכטן. איך האב דיר געווען געגעבן די פינפטע, לאמיר זען.

ה) השונא את התוכחה

“שונא את התוכחה” איז איינער וואס האט פיינט ווען מ’מוסר’ט אים. ער לאזט נישט מ’זאל ווייזן זיין רבי’ן אין חלולי, ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים זאגן מוסר. פארוואס שרייט ער “לא יניח לו דרך תשובה”? די תשובה געשעט דורך דעם וואס מ’הערט צו ווען איינער מוסר’ט אים. שטייט “תוכחה גורמת לתשובה”. ווען מ’איז מוכיח איינעם, מ’ווייזט אים אויף זיינע שוואכקייטן, איז גורם צו תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, ער האט פיינט ווען מ’זאגט אים מוסר, גייט ער נישט קענען תשובה טון.

פארוואס איז תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. ווען מ’איז מודיע פאר א מענטש וועגן זיינע עבירות און מ’פארשעמט אים, און ער שעמט זיך מיט דעם, גורם לו תשובה, דעמאלטס וועט ער תשובה טון. אזוי זעט מען קלאר אין די תורה אז דערמאנען פאר א מענטש זיין מצב מאכט אים תשובה טון.

הלכה ג: ראיות פון תורה אז תוכחה גורמת תשובה

ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח”. ער גייט דא אויסרעכענען פארשידענע פלעצער וואו מ’זעט דאס אין חז”ל. ווייל אין אנדערע ווערטער, ס’איז זייער א שווערע זאך, ווייל רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה און זענען אלע שונאי תוכחה. דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף נישט ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מ’פארשעמט דיך. פארוואס דארפסטו דאס נישט ליב האבן? ווייל ס’דערמאנט דיך דיינע חסרונות. זאגט דער רמב”ם, יא, אבער דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן. און ער ברענגט ראיות אז די תורה אליין האט מיין פאטער געשעמט די אידן. פארוואס? נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. יא? רייט.

די אלע זאכן וואס מ’זעט ווי די תורה ווייזט אז דערמאנען אז מ’האט געזינדיגט די גאנצע צייט מאכט תשובה טון, יא? יא. אבער די תורה אליין, די תורה אליין, ס’איז דאך א תורה וואס מ’לערנט, די תורה וואס אידן האבן ליב, וואס מ’האט ליב די תורה. אבער אז ס’איז א שונא תוכחה, איז דאך פארשטיי איך נישט פארוואס די תורה האלט אין איין מחייב זיין צו האקן אויף די אידן. ניין, די תורה וויל מאכן תשובה זאלן די אידן טון, נו?

פסוקים פון תוכחה אין תורה

ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בייסיקלי, מ’דערמאנט פאר אידן אז זיי האבן געזינדיגט אין מדבר. און די פסוק שטייט, “ממרים הייתם עם ה’”. אויך האט מען דערמאנט אידן זייערע חטאים. אה, אה, איך דארף עס מאכן אזוי, ס’איז אלץ איין פסוק בערך. און וואס שטייט? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. מ’זאגט פאר א מענטש, דו ווייסט דיינע שוואכקייטן. אדער ווען משה רבינו מוסר’ט די אידן, ער זאגט, “עם נבל ולא חכם”, א נאריש פאלק, א פאלק וואס איז כפוי טובה.

וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. אידן האבן פארגעסן פון די אייבערשטער. אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און ענק? אקסן זענען בעסער פון ענק. ס’איז נישט קיין שיינע זאך, אבער דער נביא טוט עס.

און ווייטער, “לכהן מידעתי כי כשול

הלכה ג (המשך) — דברי הנביאים אין תוכחה

וכן ישעיה הוכיח את ישראל, ואמר “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים”, די יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע”, אידן האבן פארגעסן פון דעם אייבערשטן. פיל ערגער ווי אן אקס. שטעל דיך פאר, וואס זאגט דער פסוק? יא, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. דו ביסט אן עזות פנים, דו ביסט אן עקשן, אזוי ווייטער. “וידעתי”, איך ווייס עס שוין.

וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, אויך דער אייבערשטער זאגט פאר ישעיהו הנביא ער זאל מוסר’ן די חטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, שריי אויס פאר די אידן זייערע חטאים. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, אלע נביאים זענען געווען צו געבן תוכחות און מורא’דיגע מוסר פאר אידן ביז זיי טוען תשובה.

הלכה ג (המשך) — חיוב להעמיד מוכיח בכל קהל

ישעיה זאגט זייער שיינע מוסר, יא. עס איז געברענגט אין רמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, דער ערשטער חיוב איז אז אין יעדער קהל זאל זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים. איך ווייס נישט וואס דער קהל איז דאס אויב נישט. אין יעדער קהל דארף זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, ער זאל זיין באליבט ביי די מענטשן, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, ער זאל מוכיח זיין דעם עולם און זיי מחזיר בתשובה זיין.

וזה ששונא את התוכחות, דער וואס האט פיינט תוכחות, איז דער איינער וואס וויל נישט מוכיח זיין. ער קומט נישט צו די פרקי אבות שיעור, ער קומט נישט צו די שלש סעודות דרשה, ער הערט נישט צו די אלע דברי תורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, וועט ער בלייבן ביי זיינע חטאים, שהן בעיניו טובים, וואס אין זיינע אויגן זענען זיי זייער גוט. ער איז ביי זיך, ער האט זיך אנגעלערנט נאך עפעס טעותים, אז דא איינער וואס ווייסט בעסער, איינער וואס זאגט אז ער טוט שלעכט, און ער איז ממש, ס’איז קיין מציאות.

חידוש: די פינף זאכן זענען בעצם גאוה און אהבת חכמה

איך האב מיר אריינגעטראכט, די פינף זענען בעצם נישט זיין א בעל גאוה און אן אוהב חכמה. איינער וואס ער האט זיך עפעס א קליין סייכל, ער שטייט ביי די זייט, איך ווייס אלעס. אלע פינף זענען בעלי גאוה’ס און אוהבי חכמה, יא. אבער וואס קומט דאס נישט? יעדער איינער נעמט אויף זייער ערנסט זיינע מצוות, ער האט אויסגעפירט אז ס’איז נישט פונקט אזוי וויכטיג, ער מאכט אוועק, ער מאכט אוועק. קיצור, נישט זיין צו א גרויסער אוהב חכמה. אביסל איז געשמאק, אבער יא.

דיגרעסיע: דער מוכיח אין אמאלדיגע צייטן

ס’איז זייער וויכטיג, אבער היינט צו טאגס, אמאל איז געווען דער מענטש וואס מ’האט גערופן דער מוכיח. איך געדענק, איך בין געווען א יונגל, איז געווען א איד אין שטאט, ער האט געהאט א מגיד, א מוכיח, יא. היינט צו טאגס ווייס איך נישט צו ס’איז דא, אבער שוין, מ’דארף זען. ס’שטייט אין די גמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבער מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור, און ער זאל מוכיח זיין. ס’איז זייער וויכטיג. ער זאל זיין אוהב לציבור, ער זאל זיין אוהב לציבור, יא.

מ’זאגט די מעשה פון די ווילנער גאון, די צאנזער רב, וואס זיי האבן געזוכט איינער זאל זאגן אביסל מוסר. מ’דארף טרעפן איינער, ס’איז פארקערט, איינער וואס איז אין א פאזיציע פון פאוער איז זייער שווער צו טרעפן איינער זאל אים מוכיח זיין אמאל. מ’דארף טרעפן א… א שונא פאר אן אוהב קען ער נישט. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט, “דארף מען מוסר זאגן מיר אויך”.

הלכה ד — חמשה דברים שאי אפשר לשוב בתשובה גמורה

אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער. נאכדעם איז דא נאך א נייע, נאך פינף זאכן. ער צעטיילט זיי אין גרופעס פון פינף. פארוואס? ווייל ס’איז דאך דא פיר און צוואנציק. ס’מוז זיין פיר גרופעס פון פינף און איין גרופע פון פיר. יא.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, ומהם, נאך א גרופע, איז “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. נאך פינף זאכן, וואס דער וואס ווערט נכשל אין די זאכן איז זייער שווער פאר אים, אדער אוממעגליך, ער זאל טון תשובה גמורה. דאס הייסט, ער קען טון תשובה, אבער נישט גמורה. פארוואס? ווייל ס’איז אן עבירות שבין אדם לחבירו.

וואס איז עבירות שבין אדם לחבירו? און מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות תשובה, אז אן עבירה שבין אדם לחבירו איז איינער מרצה עד שיפייס את חבירו. איז, ווען דו ווייסט דעם חבר קענסטו אים גיין איבערבעטן, אבער ווען ס’איז “אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, ווען דו ווייסט נישט ווער איז דער חבר וואס דו האסט געזינדיגט כדי דו זאלסט קענען אים צוריקגעבן וואס דו האסט אים בא’עוול’ט מיט געלט-זאכן, אדער ער זאל דיר מוחל זיין, ווען דו ווייסט נישט ווער דער חבר איז, איז זייער שווער פאר אים.

בעצם, אלע חברים איז שווער, ווייל דו ווייסט נישט זיכער ער וועט מוחל זיין. מ’קען גיין צו די קבר, אבער אייביג איז עס שווער. אבער דא איז גאר שווער. אבער דו ווייסט אז ס’איז שווער ס’איז. אבער געווענליך, א חבר אפילו ער ווערט נישט מוחל געווען, אבער דו האסט געטון דיינע השתדלות. עס קען זיין אז די תשובה איז מער ווייניגער, עס פעלט נאך א געוויסע שלימות’דיגע תשובה, אבער דו גייסט אפילו נישט קענען טון דעם מינימום פון איבערבעטן.

א) המקלל את הרבים

דער רמב”ם ברענגט אן “המקלל את הרבים”. איינער איז מקלל די רבים, ער שעלט אן די עולם. רבים מיין איך, מיין איך א געוויסע רבים, נישט אז איינער העקט אויף מזרחיסטן. ער קען אפילו נישט תשובה טון, ווייל דו דארפסט יעצט איבערבעטן יעדן מזרחיסט. אמת? לא זאג, נישט מעגליך. ער האט אפילו נישט די אמת, ער קען אפילו יענץ נישט טון. ווייל גיי זיך… ער האט נישט געשאלטן אדם ידוע, ער האט נישט געשאלטן א ספעציפישן מענטש, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, ער זאל אים קענען איבערבעטן.

און דו בלייבסט אויף… מען דארף שטארק נזהר זיין נישט צו מקלל זיין. אויב מ’שעלט, זאל מען שעלטן א געוויסע מענטש, אז מ’זאל אים קענען גיין איבערבעטן. זייער וויכטיג. און מ’זעט, דאס איז אויך אזא cowardly זאך. אין גענעראלע חברה. זאג דו וועמען דו האלטסט אז דו ווילסט האקן אויף, און דו קענסט כאטש תשובה טון. אה, דו האסט גע’האקט אויף דעם? קענסטו כאטש תשובה טון.

ב) החולק עם הגנב

דאס איז “החולק עם הגנב”. אויב איינער צעטיילט זיך… איינער האט א ביזנעס מיט א גנב, ער איז אליין נישט קיין גנב, אבער ער איז דער חבר גנב. ער איז דער וואס דער גנב קומט זיך צעטיילן מיט אים אדער פארקויפן פאר אים. זיינע גיי אויך איז א גרויסע זאך. אויב דער גנב טיילט צדקה פאר די מוסדות, דארף מען וויסן וואס די הלכה איז. אקעי, חולק מיינט א… ער העלפט דעם גנב, ער קויפט פון אים, ער איז דער לאנדרי, ער וואשט די געלט פאר’ן גנב, יא.

איז דער גנב אליין, האלט איך זיכער אז ער האט א ליסט וועמען ער האט בא’גנב’עט. איין טאג וועט ער קענען תשובה טון און גיין צוריקגעבן פאר די מענטשן. אבער דער חולק עם הגנב, איז פאר אים וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. פארוואס? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, ער ווייסט נישט די גניבה, די זאך וואס ער קויפט פונעם גנב, ער ווייסט נישט פון וועמען עס איז. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, דער גנב גנב’עט פון אסאך מענטשן און ברענגט אים, והוא לוקח, ער קויפט, ער באקומט.

איז צוויי זאכן. קודם כל, דער חולק עם הגנב וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון פראקטיש. און ער זאגט נאך א זאך, פארוואס נאך איז שווער פאר אים תשובה צו טון, ווייל מיר האבן דאך פריער געלערנט, מחטיא, אז איינער איז מחטיא א מענטש איז שווער תשובה צו טון. און אז דו העלפסט אויף דעם גנב, ביסטו א מחטיא, שמחזק יד הגנב און מאכט אים אויס העלפן אין זינדיגן.

חידוש: מחטיא מיינט אויך מחזק יד

ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט מען אז מחטיא מיינט נישט נאר ווען דו מאכסט אים זינדיגן, נאר אז דו העלפסט אים אין זינדיגן. דער גנב קומט דאך אהער שוין אלס אן עקזיסטירנדער גנב. ס’איז אן ענין פון, יא, ס’איז א מחזק יד הגנב.

מ’דארף וויסן, מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך, ס’איז אן איסור פון “לא תשים דם”. ס’איז א יסוד גמור אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן. דו ווייסט אז איינער איז א נישט ארנטליכער מענטש, דו ווייסט אז די זאך איז גע’גנב’עט, טארסטו עס נישט קויפן. ס’איז אין א געוויסן וועג ערגער, מ’קען נישט תשובה טון אויף דעם.

ג) המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים

זאגט דער רמב”ם ווייטער, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, איינער טרעפט אן אבידה און ער מאכט נישט די מצוה פון השבת אבידה אויסצורופן און עס צוריקצוגעבן צו די בעלים, סך הכל איז עס נאר א מצוה, א מצוות עשה, גראדע איז דא מצוות עשה און לא תעשה, אבער על כל פנים, סך הכל איז עס נאר איין ספעציפישע מצוה, אבער ס’איז א שווערע מצוה וואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל לאחר זמן כשיעשה תשובה, ווען ער וועט וועלן תשובה טון, אינו יודע למי יחזיר, ער וועט נישט וויסן פאר וועמען צוריקצוגעבן, וועט זיין שווער תשובה צו טון. דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט יענער קומען. צען יאר שפעטער וועט ער זיך דערמאנען, ער וועט שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.

ד) הגוזל עניים יתומים ואלמנות

די נעקסטע הלכה, וכן האוכל שור ואת בנו ביום אחד, איינער וואס עסט א שור און זיין זון אין איין טאג. איינער וואס האט גע’גנב’עט פון ארימע מענטשן, איינער וואס רייסט ארויס געלט פון עניים ויתומים ואלמנות און ער לעבט אויף דעם.

זאגט דער רמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות זענען אומגליקליכע מענטשן, עלנטע מענטשן. אדם הידוע ומפורסם, איינער וואס נעמט געלט פון סתם מענטשן, ווייסט מען פון וועמען ער נעמט. אבער עניים ויתומים ואלמנות, זיי האבן נישט קיין אדרעס, זיי האבן נישט קיין פנים, קיין פרסום. וגולים מעיר לעיר, זיי וואנדערן ארום, ואין להם מכיר, זיי האבן נישט ווער ס’זאל זיי קענען, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.

סאו עניים ויתומים ואלמנות, אויסער וואס סתם איז די גרעסערע הארבקייט ווייל ס’איז דא אויף דעם עקסטערע מצוות, איז אויך פראקטיש שווער, ווייל פון א בעל הבית אין שול וואס האט א געוויסע אדרעס, ווייסטו וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים וישומים ואלמנות, דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן, עניים וישומים ואלמנות זענען געווען וואנדערדיגע מענטשן.

אבער ס’מיינט היינט אז די היינטיגע עניים זענען וואנדערדיגע מענטשן, מענטשן וואס האבן נישט קיין סטאביליטי. ס’קען זיין אן אלמנה, יעדע שטיק צייט וואס זי כאפט זיך אן צו אן אנדערע מאן, און זי ווערט אזוי אדאפטעד, און אזוי ווייטער… א גיי ווייס, אין סוף וועט ער ענדיגן אויף דער ערד, געשלאפן אין שפיטאל, נישט וויסן ווי אים צוריקצוגעבן.

ה) המקבל שוחד להטות דין

ווייטער, המקבל שוחד להטות דין, א דיין וואס נעמט שוחד צו מטה זיין דין. קודם כל טאר מען נישט נעמען שוחד, אבער חוץ פון דעם איז א פראבלעם אז מען קען נישט תשובה טון. פארוואס? ווייל “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, ווייל איינמאל ער האט גענומען שוחד, איז דאך געווארן “שוחד יעוור עיני חכמים”, דו ווייסט בכלל נישט וואס איז געשען. נאך שוחד ביסטו געווארן שיכור, דו ווייסט נישט וואס האט זיך געשפילט. דו רעדסט זיך איין אז דו ווייסט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געווען, און דו גייסט תשובה טון און גייסט צוריקדרייען דעם אמת’דיגן פסק. אבער איינמאל דו האסט גענומען שוחד, האסטו פארלוירן די קלארע טראכט, און דו ווייסט נישט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין.

חידוש: ס’איז אוממעגליך צו וויסן וויפיל פראצענט איז געווען פארדרייט

מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. ס’איז נישט קלאר וואס דער אמר מיינט. געווענליך, האבן מיר געזאגט, געווענליך איז דא א גליים. געווענליך ווען א מענטש טוט נישט א גוטע דין, איז דא א וועג צוריקצוגיין און טראכטן וויאזוי ס’וואלט געדארפט זיין. אבער איינמאל ער האט גענומען שוחד, גייט ער נישט קענען אפילו צוריקגיין און טראכטן נישט צוריקגיין.

איך מיין אז ער מיינט אפשר אפילו פארקערט. אין אנדערע ווערטער, איינער נעמט שוחד. ס’קען דאך אבער גראדע זיין אז דער וואס האט אים געגעבן שוחד איז גערעכט געווען. אבער ס’קען זיין אז ער איז געווען האלב גערעכט. דא ווערט ער געווען זיך דא אפשר מיינט דא צוויי צדדים וואס די וועלט אים געזאגט. ס’איז זייער שווער אויסצופינען. ווען ס’איז א קלארע גענארטע וועג, און ער זאגט איך גיי זיכער געווינען, איך קען דיר יעצט געבן. אדער ער נעמט שוחד. דער מסתמא וועסטו נעמען שוחד, טראכט איך אפילו אז יענער איז אביסל גערעכט. יא? ס’איז טאקע “מהפך בזכותו”. ס’איז אפילו נישט מעגליך צו וויסן פונקטליך וויפיל איז געווען דאס טובה, וויפיל פראצענט האסטו אים גע’ענטפערט. איז וואס קען ער טון? איך מיין, ס’איז זייער א גרויסע פראבלעם צו נעמען שוחד.

דיגרעסיע: שוחד אין ברייטערע קאנטעקסטן

איז דער חג, ווי דער פראבלעם איז אויך פאר שוחד וואס ס’איז אפשר נישט שוחד מיט די רייסטאי. איך קען אויך אין איינערזער חבר דארפקי שוחד ביי א דיין. איך ווייס, ער נעמט אריין געלט פון א ישיבה און ער נעמט געלט פון די רייכע צייטע און ער איז נישט יושר’דיג צווישן די בחורים, ער גייט שוין בכלל נישט געדענקען. די איז ער נישט געווען שוין יושר’דיג, ער איז משוגע’ט, ער האט א פראבלעם. אויך דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צייט, ער דארף זיך בכלל נישט ארייננעמען. ס’איז דא נישט צו בכלל כאפן, ער האט דאך נישט קיין נגיעה הטוב.

און ס’איז דא נאך א פראבלעם, דאס וואס דו נעמסט אויף, דאס איז נאך א גרעסערע עבירה. ס’איז דא א איסור צו געבן שוחד.

חמישה דברים – דברים שהעושה אותן מדמה בנפשו שאין זה חטא (המשך)

א. האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה

ער גייט נישט קענען… ווי איז ער נישט געווען יושר’דיג? ער איז א משוחד! ער האט א פניאל יואכט, דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צד, ער דארף דיר א ביסל אריינעמען. ס’איז זייער שפיציג צו בכלל כאפן די אייגענע נגיעה החטא.

ס’איז דאך אויך א פראבלעם, דער וואס נעמט שוחד האט דאך נאך א גרויסע עבירה. ס’איז דאך א איסור צו געבן שוחד, ס’איז דאך אויך א איסור צו גנב’נען. דער מענטש וואס גייט שוחט, דו העלפסט אים גנב’נען, דו העלפסט אים טון די עבירה פון שוחד, “שמחזק ידו”, דו העלפסט דאך דעם שוחד געבער, און “מחטיא עושר איז א מחטיא”. און יעדער גייט די רמב”ם אויסרעכנען. יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א מחטיא, ס’איז אן עבירה. יא, יא, יא, קומט אויס.

ס’זעט דער אויס ווי דער מין מחטיא לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף. סיי ביי דער מחטיא און סיי ביי דער כולק מנהגנא, ווען עס האט געזאגט אזא זאך. אקעי, דארט האט מיר פארשטיין, אבער עס איז נישט קיין. אקעי, יא, און ווייטער שוין גייט דער רבים ארויסרעכנען יעצט נאך א קערגאריע פון נאך פינף זאכן וואס איז מעקב תשובה, אבער די זענען גרינגערע זאכן, נאך פארוואס ס’פודאי איז זייער שווער צובה צו טון, עס זאגט דער רבים אזוי, דברים למעשה זינדיגט און למעשה עס האבן. ווי איד מישט איינזיכקייט, ער מיינט עס איז גארנישט. מילא גייט ער נישט שובה טון, אנדערש ווי דער פריערדיגער, ער גייט נישט שובה טון פאר אנדערע סיבות ווייל ער קען נישט, אדער ווייל ער גייט נישט אויף בערשטל המורות זיין, די זענען זאכן וואס ער אליין גייט זיך טויער זיין אויף א קלייניגקייט. עס איז אזוי א הארב.

אבער א גזל… בעצם איז עס א ענין פון גזל, ווייל דער וואס האט אים געאפערט דער סעודה האט איך נישט באמת געמיינט דיך מקניץ צו זיין דער, ווייל ער האט נישט נישט געהאלטן. נאר וואס דען? ער האט עס געזאגט אז דאס איז בלית ברירה, און דער מענטש האט געגעסן, און מדמה שלא חטא, ער רעדט זיך איין אז ער האט נישט געזינדיגט.

וויאזוי מען זאל נישט טראכטן, קליינע חטא’לעך, איך גיי טראכטן איך גיי אים נישט שטראפן ווייל עס איז נאר א קליינע זאך, וועל איך גיי טראכטן איך גיי אים אויך געבן א ביסל שכר פאר דעם מענטש. אבער באמת איז יא דא עפעס דא אן ענין וואס ער דארף תשובה טון.

דער וועג פון די צדיקים

דאס איז איין אופן וואס די צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס, ווייל עס איז א שווערע זאך ווען אן עני לאדנט איינעם פאר א סעודה, און ער זאגט סתם “איך וויל נישט”. “אה, פארוואס ווילסטו פון אן עני קענסטו פון דעם אויך נישט?” האט ער געזאגט, “ניין, דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן.” און דער מענטש האט ער געזאגט פאר זיינע ארומיגע, “דער רמב”ם איז דאך א גרויסער דאקטאר. דער רמב”ם לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות, א סעודה שאינה מצוה.” אה, אקעי. געווענליך איז דא וועגן ארויס, עס איז נישט אזא גרויסע פראבלעם. אקעי.

ב. המשתמש בעבוטו של עני

וויפיל איז די מצב? יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “והמשתמש בעבוטו של עני.” אדער איינער, ענליך צו די פריערדיגע, ער בארגט זאכן פון די עני, ער בארגט די כלי, עבוטו איז זיין… א משכון, רייט? ער האט גענומען א משכון פון די עני, און ער האט נישט קיין רשות צו משכן’ען. ער בארגט פון אן עני. אן עבוט איז טייטש א משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט איז טייטש א משכון, וואס מיין איך. “השב תשיב לו את העבוט”, שטייט דאך אין פסוק.

אבער וואס רעדט זיך דא? “משכונו של עני.” איך האב נישט קלאר. יא, איך מיין ער בארגט זאכן פון א… אנשטאט… עבוטו של עני מיינט ער אז ער האט געבארגט איבער פאר א משכון, אבער ער נוצט עס. און ער ברענגט אז די הלכה איז, ווען מען נוצט עס, מען מעג אפשר נוצן, אבער מען דארף אראפ מנכה זיין פון די פון די חוב.

אבער ער טוט עס נישט. פארוואס? פארוואס טוט ער עס נישט? זאגט דער רמב”ם אזוי, אז ווען א רייכער מענטש בארגט און ער גיט אים עפעס א גאלדענע זאך, וועט ער עס נישט נוצן ווייל עס איז גאלד. אדער ער טראכט, ער נוצט סתם עפעס א זאך, וויפיל עס קאסט, די פחת, ער צאלט עס אים. אבער עבוטו של עני, איז דאך געווענליך וואס איז דאס? א קורדום, א מחרישה, ביליגע זאכן. וועלן מיר בלייבן איינס א סיירם, וואס וועט שוין געשען אז איך וועל עס נוצן? מראית העין זאל ער יא צאלן. אבער למעשה ווערט עס יא, מיט יעדע נוצן ווערט דאך עס א טראפ ווייניגער ווערט. ער טוט דאך אים גוזל זיין א קליינע גזילה פון די עני. אה, גוט.

ג. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – המסתכל בעריות

ווייטער, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. איינער וואס קוקט אויף עריות. פארוואס איז דאס שווער? ווייל מן הסתם איז ער נישט איינער וואס קוקט מיט אן אופן פון איך האב איר נישט בועל געווען, און איך האב איר נישט געטאטשט, און איך האב נישט געטון קיין קריבה לעריות. יא? אבער איינער איז דא, ער ווייסט נישט שראיית העיניים עוון גדול, אז די קוקן אליין איז אן עוון. פארוואס? שגורמת לגופו של ערוה, ווייל עס קען גורם זיין צו די ערוה אליין. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.

חידוש: דער חטא אליין איז א חטא ווייל עס קען גורם זיין

ס’איז אינטערעסאנט, מיר זעען דא אז אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, איז דער חטא אליין א חטא וואס עס קען גורם זיין. דער מענטש האט נישט געוואוסט, ווייל דאס איז דאך די סיבה בכלל פארוואס ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא. יא, ער זאגט אז “אתי בלוי עקבי עתר”, רייט? ער מיינט… ער האט… דאס מיינט אז די עוון גדול איז ווייל ס’איז גורם, ס’גייט צו גופו של ערוה.

סאו, וואס איז די פראבלעם? אז עווענטשועלי גייט ער יא נכשל ווערן? בעיסיקלי, יא. ער גייט דארפן תשובה טון אויף דעמאלטס ווען ער גייט נכשל ווערן. אבער מען דארף תשובה טון אויף דעם אז די אלע קוקן אליין איז אליין א סארט עבירה. מען דארף תשובה טון פאר דעם פאר עס קומט אן צו יענץ.

ביאור אין “עוון גדול”

ווען מען איז מתחבר מיט די קלות הדעת, דאס איז געווענליך “אחיזת כוס הדורשן”. דער רמב”ם זאגט טאקע “אחיזת כוס הדורשן” ווייל מענטשן מיינען אז ס’איז א קליינע חטא. דארף מען פארשטיין, דער אמת איז אז די אלע זאכן זענען קליינע חטאים. דער רמב”ם זאגט דאך “עוון גדול”. ס’איז אמת, ס’איז אן עוון גדול, אבער ס’איז אן עוון גדול לפי ערך. גדול וואס ס’ברענגט צו די עריות. אבער ס’איז נאך אלץ אן ערנסטע זאך. אבער ס’איז אזויווי איינער וואס עסט מאכלות אסורות מספקות וכו’, אלס אבק גזל, אבק וכו’. דאס הייסט, די חומר איז ווייל ס’איז א קלייניגקייט. ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישט דא. און דאס ברענגט צו די חומר דא לגבי תשובה. דער רמב”ם זאגט “עוון גדול”, ער זאגט “גדול” ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה.

ד. המתכבד בקלון חבירו

אבער דער רמב”ם זאגט ווייטער, “המתכבד בקלון חבירו”. און דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז עפעס וואס ער האט שוין געברענגט אין די “אין להם חלק לעולם הבא”. איינער וואס איז זיך מתכבד בקלון חבירו, ער איז נישט א רשע. ס’איז דא א רשע וואס האט ליב יענעם מצער צו זיין. ער איז נישט אזא רשע. ער זוכט פשוט כבוד. זיין וועג פון טרעפן כבוד איז, ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער ווי דער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי די עם הארץ. סאו, ער מאכט אייביג א קאנטראסט, ער פרעגט די עם הארץ אדער ער איז שטערקער ווי דער אינגל, ווי דער נרדף פון שול.

ווען ער איז זיך משכנע מיט דעם, זאגט דער רמב”ם, אויב איז בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, ס’איז אפילו נישט אין דיין קאפ. ער איז בכלל נישטא. נאר וואס? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. ער קאמפערט זיך צו איינעם וואס איז שוואכער פון אים. די דעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. ער ווייסט די גאנצע צייט אז ער איז בעסער פון יענעם, אדער ער קאמפערט זיך צו יענעם. ס’איז אינטערעסאנט.

דיגרעסיע: קריטיקירן אנדערע

יעצט, וואס זענען די מענטשן אזויווי מיר וואס זענען זיך נוהג די גאנצע צייט צו קריטיקירן אנדערע, וואס איז מער ווייניגער דאס? זיי האבן אויך נישט… דאס מאכט נישט קיין אייגענע קולא אינעם… ניין, וואס דאס טוט תשובה טון. אבער ס’איז געווענליך ווען מ’קריטיקירט א צווייטער, דאס איז פארוואס? ווייל אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער. זאגט ער, ווי גוט דו ביסט, דו ווילסט זיין אמאל גאוה. דאס קומט אויך אסאך מאל פון מענטשן, איך קלאפ נישט אן עניווע, פארשטייסט? אבער ארום זאגן, “איך האב שוין געלערנט צוויי מסכתות, איך קען זיי…” גוט, דאס פאסט נישט. אבער צו קריטיקירן יענעם… אקעי, יענעם בין איך גאנץ גוט. יא, אזעלכע מיני זאכן. ס’איז א חטא פון ענווה. זיי אמאל גאוה, זאג אז דו ביסט בעסער. אקעי, ס’איז אן עניו. פאסט אים נישט. ער איז מקבל די קולא פון חברו.

איך וויל פאר די תלמידים וואס ווייסן נישט, אונזער ראש ישיבה איז אן עניו גדול מאוד, און אסאך מאכן זיך אוועק.

ה. החושד בכשרים

זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד… דו ווייסט די אפסטעיט פון “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? וואס איז קולא און וואס איז חומרא? אבער די תשובה. “הוי מקבל את כל האדם” מיינט אז מ’וויל אז יענער זאל זיין אויף אים העכער פון זיך. מאכט מען יענעם.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד מענטשן וואס האבן נישט… ס’איז דאך שוין… חושד מענטשן אין עבירות, איז ווייטער די זעלבע זאך, ווייל אויב איז בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, ס’איז דאך שוין… חושד בכשרים מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי. ער איז אין זיין הארץ טראכט ער שלעכטס אויף יענעם. ער איז נישט יעצט רעדן מיט זיינע חברים. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, ער זאגט דאך אפשר.

ווען ער גייט ארום באשמוצן און יענער האט געטון זיכער אן עבירה, גייען מענטשן יעצט גיין שלאגן אדער איך ווייס נישט וואס טון, ער זאגט, “ס’קען זיין”. ווי איינער יודע שזה עובד, ער ווייסט נישט אז… וואס איז די עבירה? פארוואס? ער ווייסט שוין די עבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. זאגט יא דער רמב”ם בדעתו. ווייל ער טראכט אויף א מענטש וואס איז א גוטער מענטש, אז ער איז א בעל עבירה. דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז ער קוקט אראפ אויף מענטשן.

חידוש: דן לכף חובה אפילו אין מחשבה

דא זעט אויס אז דן זאל לכף חובה מיינט ער נישט… ווי איך טראכט, דן זאל לכף חובה מיינט ער אין מעשה, ער זאל יענעם דילן ווי א נארמאלער מענטש. אפילו אין זיין קאפ, ער זאל נישט ארויפקוקן אויף מענטשן, ער זאל נישט האבן אהבת ישראל צו יענעם, אפילו ער איז א חכם אויף די אלע זאכן. ער זאל נישט טראכטן אויף א מענטש שלעכטע זאכן.

ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט אויס אז אפילו ער איז א בעל עבירה, זאלסטו נישט טראכטן אויף א מענטש… מיינט דן זאל א מענטש שלעכט און אן ראיות. א מענטש טאר נישט טראכטן אויף איינעם שלעכט אן ראיות. דאס מאכט אויס נקמה ונטירה, ווי אזוי מען רעדט פון מענטשן, האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מען דזשאדזשט זיי.

פארגלייך צווישן מתכבד בקלון חבירו און חושד בכשרים

ס’איז אינטערעסאנט, די מתכבד בקלון חבירו און החושד בכשרים איז כמעט די זעלבע זאך. מתכבד בקלון חבירו מיינט ער טוט עס פאר אנדערע מענטשן, החושד בכשרים איז פאר זיך. ער האלט זיך בעסער ווי די אנדערע, ווייל ער איז חושד אויף אנדערע מענטשן שלעכטע זאכן.

מתכבד בקלון חבירו מיינט אפילו ער איז נישט אפילו א בעל עבירה, ער איז א פראסטער חסיד, ער הייבט זיך נאך אויף די פראסטע.

סיכום פון דער קאטעגאריע

און דאס איז די פינף זאכן וואס דער פראבלעם מיט זיי איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, מענטשן כאפן נישט אז ס’איז א חטא, ממילא טוט מען נישט תשובה, ווייל מען האלט נישט אז ס’איז אן עבירה.

חמישה דברים – העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן

זייער גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.

“וחמישה דברים”, ס’איז דא נאך פינף זאכן וואס איז אויך שווער פאר זיי תשובה צו טון, ווייל ס’איז זאכן וואס איז מושך, ס’איז עדיקטיוו, ס’מאכט אז מען זאל ווערן נמשך אין דעם. “והן קלות בעיניו”, און ס’איז שווער זיך אפצושיידן מיט דעם. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער געווארן קאנטעמינעיטעד, ער איז געווארן פארכאפט אין דעם. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, דאס זענען זייער שווערע מידות וואס כאפט אריין א מענטש. “ואלו הן”, זיי ווערן נאכדעם דביקות, זיי ווערן זייער קלעבעדיגע זאכן, קאנטעידזשעס.

די פינף זאכן

“ואלו הן: הרכילות”, די איידיע פון טראגן און ברענגען אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן, נעגעטיווע אינפארמאציע.

“ולשון הרע”, לשון הרע, וואס מיר האבן געלערנט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא, זאל מען נישט אנהייבן, ווייל פון א פלעינע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע.

און אזוי ווייטער. און בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.

און בעל מחשבות רעות, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? איך ווייס נישט וואס ער מיינט. ער זאגט קנאה, חמדה, דמיון, די זאכן. ס’מיינט מסתמא נישט הרהורי חטא, אדער ס’מיינט מסתמא מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו. אבער אלע דא זענען בין אדם לחבירו’דיגע זאכן.

די פינפטע קאטעגאריע: בעל לשון הרע, בעל חימה, בעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע

איז פארוואס זאל מען נישט אנהייבן? ווייל פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע, מען הייבט אן צו ענדזשויען, און אזוי ווייטער. א בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס. א בעל מחשבה רעה, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? ער זאגט קנאה, חמדה, און אזעלכע זאכן. ער זאגט נישט סתם הרהורי עבירה, נאר סתם מחשבה רעה פון בני אדם לחבירו. אלע די זענען בני אדם לחבירו זאכן. קנאה, תאוה, כבוד, ער טראכט זייער אסאך וועגן זיין גאוה אדער וועגן זאכן.

והמתחבר לרשע, איינער וואס איז מתחבר לרשע. פארוואס זענען די זאכן אזוי הארב? נאר, שילמד ממעשיו, ער לערנט זיך פון זייערע מעשים, ויירשמו בליבו, ס’ווערט אריינגעקריצט אין זיין הארץ די מעשים פון דער רשע. הוא ששלמה אומר, אזויווי שלמה זאגט, “ורועה כסילים ירוע”, איינער וואס פאסט זיך און פארברענגט מיט כסילים, מיט טיפשים, ירוע, ווערט אליין שלעכט.

די פארבינדונג צו הלכות דעות

זאגט דער רמב”ם ווייטער, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. אין הלכות דעות האבן מיר שוין געלערנט זאכן וואס א מענטש דארף אייביג טון. לאמיר טראכטן, די אלע פינף זאכן וואס די לעצטע קאטעגאריע וואס דער רמב”ם ברענגט פון די ברייתא, פון די פיר און צוואנציק זאכן, אלע פון זיי זענען ענינים פון הלכות דעות. די חילול השם איז נישט נאר, ס’שטייט דארט. בעל חימה איז אין פרק ב’, דער רמב”ם וואס שטייט קעגן כעס. בעל מחשבה רעה, וואטעווער איט מיענס, ס’מיינט איינע פון די זאכן וואס שטייט דארט. המתחבר לרשע, די גאנצע אריכות איז דארט וועגן מתחבר זיין לרשע.

זאגט דער רמב”ם, דו זעסט דאך אז איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, און ס’קען דאך על כל פנים זיין אז ער וויל תשובה טון. און יעצט פארשטייט מען אז די מעכבי התשובה זענען זאכן, אזעלכע מידות רעות וואס זענען קעגן תשובה. אבער ס’איז סתם אז מ’דארף האבן גוטע מידות.

סיום הלכה ד: כל אלו הדברים אינם מונעין את התשובה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, די אלע פיר און צוואנציק זאכן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו ס’מאכט די תשובה זאל זיין שווער אדער זאל דויערן לענגער, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אויב טוט ער יא תשובה, ווערט ער א בעל תשובה.

אונז האבן מיר געהאט דא בעלות נאר א בעל חימה, ער ווערט פון א בעל חימה ווערט ער א בעל תשובה. א תשובה מענטש, יא. ויש לו חלק לעולם הבא, ער האט יא חלק לעולם הבא, און די סיבה פארוואס מ’האט עס אזוי אויסגערעכנט דא איז טאקע מ’זאל וויסן אז מ’זאל ארבעטן דערויף, מ’זאל פאקוסן דערויף אז מ’זאל יא תשובה טון אפילו עס איז שווער.

יא, גוט. שוין. אפשר מונה מיינט אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער אין אנהייב, נישט לאזט אונז נישט מיינען אז מונה מיינט דער אייבערשטער איז נישט מקבל בתשובה די וואס טוען דאס. מונה מיינט, ער מאכט קלאר אז עס איז שווערער, אבער פארוואס זאל מען תשובה טון דערפון? דאס איז דאך די ווערק.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.